‫‪25‬‬

‫מאת מאור זגורי‬

‫הדמויות‪:‬‬
‫‪ ‬נער נמוך וחצוף‪.‬‬
‫‪ ‬נער גבוה וביישן‪.‬‬
‫‪ ‬נערה יפה‪.‬‬

‫(חושך)‬
‫(נשמעת תרועת חצוצרה של לוויה ‪ -‬הבמה ריקה‪ .‬מתוך החושך נשמעים קולות הבנים קוראים‪:‬‬

‫הבנים קוראים מתוך החשיכה ‪" -‬רות! רווות‪."..‬‬

‫(אור)‬
‫מהצד נכנסת נגה ‪ -‬בהריון ומחופשת לפרפר‪ ,‬מובילה בדילוגי ריקוד וצוחקת‪ .‬אחריה נכנסים‬
‫שניים (דניאל וליאור) שקטים‪ ,‬נושאים קוביה מאורכת‪ .‬שלושתם מחופשים כמו ילדים‪ .‬ליאור‬
‫עטוף בד שחור כמלאך המוות‪ .‬מורידים את הקוביה ועוברים על פניה כעל פני ארון‪ ,‬מקיפים אותו‬
‫כמה פעמים‪ .‬המעגלים מתגברים לריצה ומתפתח משחק 'תופסת' – נעמדים לבסוף ומתחילים‬
‫"מ‪-‬שלוש יוצא‪ ..‬אני"‪ .‬דניאל זוכה ונעמד מול הקהל‪.‬‬

‫אור מלא – אין שינויי תאורה במהלך ההצגה‪.‬‬

‫(משחקים ‪' -‬דג מלוח')‪.‬‬

‫דניאל ‪" -‬המושב שלי קם בשנת ‪ ,77‬קצת אחרי שאלוויס פרסלי מת שמן כמו חבית‪ .‬קומץ‬
‫משפחות החליט להפריח כמה דונמים בנגב‪.‬‬
‫ליאור ‪ -‬בית קטן‪ ,‬ארוחה ביום ושומר בלילה הביאו להגשמתו של סיוט‪".‬‬
‫נגה ‪ -‬והמושב הלך וגדל‪" -‬עשר עשרים שלושים ארבעים חמישים שישים‪ ...‬מרפאה‪ ,‬צרכניה‬
‫ספריה קטנה‪ ,‬גדר מערכת‪ ,‬בית‪-‬העם‪ ,‬עצים‪ ,‬גינות‪...‬‬
‫דניאל ‪ -‬וכלב אחד קומוניסט!"‪( .‬נגה נובחת "מרקס!מרקס!") – נעמדים לצילום תמונה חלוצית‪.‬‬

‫נגה – ובטקס הנחת אבן הפינה הם נשבעו אמונים לנצח נצחים ש ‪-‬‬
‫ליאור – "כאן –‬
‫דניאל – במושב שלנו –‬
‫ליאור – נהיה אחד –‬
‫דניאל – אתה מקבל את השם שלך –‬
‫ליאור – ללא הבדל –‬
‫דניאל – לא ביום בו אתה נולד כמו בשאר בעולם‪.‬‬
‫ליאור – כאן –‬
‫דניאל – אלא ביום בו אתה מת‪.‬‬
‫ליאור – ביחד!‬
‫דניאל – עד היום שתמות יקראו לך באלפי שמות אחרים –‬
‫ליאור‪ -‬כולנו –‬
‫דניאל – לדוגמא‪:‬‬
‫ליאור – הבן של תקווה‪,‬‬
‫דניאל – וגם –‬
‫ליאור – הנכד של מזל‪,‬‬
‫דניאל – או‬
‫ליאור – אשתו של שלום‪.‬‬
‫דניאל – וזה רק בהנחה ‪-‬‬
‫ליאור – עליהם השלום‪.‬‬
 ‫דניאל – שמזל‪ ,‬שלום ותקווה –‬
‫ליאור – זכרונם לברכה‪.‬‬
‫דניאל – כבר מתים‪.‬‬
‫נגה – אז גדלנו בלי‪ .‬אבל אנחנו מתים לדעת איך יקראו לנו ביום שבו‪( ...‬שלוש נקישות עץ)‬

‫דניאל ‪ -‬ובקצה המושב‪ ,‬מתחת לעץ שיטה‪ ,‬תכננו לבנות גן שעשועים‪.‬שש שנים חיכינו אבל‬
‫הגורל רצה אחרת‪ ...‬ובמקום זה לאותו עץ שיטה מסמרו שלט גדול – 'ברוך דיין האמת'‪ -‬או‪-‬‬

‫(מתחיל משחק "אמת או חובה")‬

‫‪ ‬ליאור– "‪...‬חובה עליך‪ ,‬לתת נשיקה למי שהכי גיבור"‪( .‬מנשקת את שניהם)‬
‫‪ ‬דניאל – "תורי! (פונה לליאור) אמת או‪."...‬‬
‫‪ ‬ליאור‪" -‬אמת"‪.‬‬
‫‪ ‬דניאל ‪" -‬אוו‪ ..‬אמת‪ ...‬שאתה‪ ...‬אוהב בת?"‬
‫‪ ‬נגה – "אתה לא חייב לענות‪".‬‬
‫‪ ‬דניאל – "בטח שהוא חייב לענות‪ .‬זה החוק של המשחק"‬
‫‪ ‬נגה‪" -‬אתה לא חייב לענות‪".‬‬
‫‪ ‬דניאל – "אם הוא לא עונה ‪ -‬לא משחקים יותר"‪.‬‬
‫‪ ‬נגה – "אל תענה"‪.‬‬
‫‪ ‬ליאור – "כן‪ .‬אני אוהב בת‪ .‬אז מה?"‬
‫‪ ‬דניאל – "אז אתה הומו‪".‬‬
‫‪ ‬ליאור – "אני לא הומו‪"...‬‬
‫‪ ‬דניאל – "הומו‪ ,‬הומו‪".‬‬
‫‪ ‬נגה – "איך הוא יכול להיות הומו אם הוא אוהב בת?"‬
‫‪ ‬דניאל‪" -‬יכול מאוד‪ .‬הומו‪ ,‬הומו‪"..‬‬
‫‪ ‬נגה – "תפסיק! עכשיו תורי נכון? (פונה אל דניאל) אמת או חובה?"‬
‫‪ ‬דניאל – (מתריס) "חובה"‪.‬‬
‫‪ ‬נגה – "עליך להכניס אצבע לאף שלו ל‪ 4 -‬שניות"‪.‬‬
‫‪ ‬שניהם ‪" -‬מה?!?"‬
‫‪ ‬דניאל – "בכלל לא אמרת 'חובה עליך'‪"...‬‬
‫‪ ‬נגה – "מה‪ ,‬אתה מפחד?"‬
‫‪ ‬ליאור‪" -‬אני בכלל לא רוצה שהוא ידחוף את האצבע שלו לאף שלי‪".‬‬
‫‪ ‬נגה – "מפחד‪ .‬בק בק בק‪"?...‬‬
‫‪( ‬דניאל עושה את זה ליאור קופא ומקבל את דינו)‪.‬‬
‫‪ ‬נגה – "איכס! שתיים שתיים וחצי‪."..‬‬
‫‪ ‬דניאל – (מתרעם‪ ,‬נקמן) "אמת או חובה"‪.‬‬
‫‪ ‬ליאור – "תורי!‬
‫‪ ‬דניאל – "שתוק‪( .‬לנגה) אמת או חובה?‬
‫‪ ‬נגה‪ -‬חובה!‬
‫‪ ‬חובה עליך לנשק אותו‪( .‬ניגשת) בפה‪".‬‬
‫‪ ‬ליאור – "בפה?" (הלום)‪.‬‬
‫‪ ‬דניאל – "בפה‪ .‬מפחדת? פחדנית‪ ...‬בק בק בק‪"...‬‬
‫‪( ‬נגה קמה ומנשקת את ליאור‪ ,‬יורקת ומנגבת את הפה‪ ,‬דניאל קם מהרצפה ועוזב את‬
‫המשחק‬
‫‪ ‬דניאל‪" -‬משחק דפוק!"‬
 ‫‪ ‬ליאור – "מה קרה?"‬
‫‪ ‬דניאל (לקהל) – "ככה הכול התחיל"‪.‬‬

‫(ליאור)‪" -‬לילד הראשון שנולד במושב קראו (כולם אומרים יחד)"דור"‪ .‬הוא היה הילד של‬
‫כוולם‪ .‬בגיל שש קיבל סרטן‪( .‬נגה עושה סרטן) באו לראיין אותו מהטלוויזיה‪.‬‬
‫(דניאל‪ ,‬שדרן)‪ -‬מה המשאלה הכי גדולה שלך חמוד?"‬
‫(נגה)‪" -‬אני רק רוצה לחזור לביה"ס ולשחק עם החברים שלי"‪.‬‬
‫(ליאור)– "מדינה שלמה בכתה בשבילו באותו היום"‪.‬‬
‫(דניאל‪" )-‬ו‪..‬קאט!"‪.‬‬
‫(ליאור–) "הוא מת בכל זאת"‪.‬‬
‫(נגה מתה על הספסל‪ ,‬מבצעים בה החייאה‪ – "!CLEAR" -‬מתעוררת ומתיישבת עם הפנים‬
‫לקהל הבנים מתיישבים משני צדדיה‬
‫(נגה‪" )-‬תאונת דרכים אחת גבתה את חייהם של שניים נוספים‪ .‬רון ואודי‪( .‬שלושתם 'נוסעים' על‬
‫הספסל)‪.‬‬
‫ליאור – מה אתה משוגע?!‬
‫דניאל – חיים רק פעם אחאאאא‪....‬‬
‫ליאור – דפוק! שים מוסיקה! (נגה מפעילה – שיר "יו‪-‬יה" של כוורת)‪.‬‬
‫נגה – "השניים מן האחד!"‬
‫דניאל – אני מת על השיר הזה!‬
‫יחד – אני שואל!‬
‫ליאור – תגביר!‬
‫יחד – אתם עונים‪.‬‬
‫ליאור – תגביר!‬
‫יחד – אני שואל!‬
‫ליאור – תגביר!‬
‫יחד – אתם עונים‪.‬‬
‫יחד – אני –‬
‫נגה – מה גרם לתאונה?‬
‫יחד – אתם –‬
‫נגה – אף לא ידע‪.‬‬
‫יחד – אני –‬
‫נגה – עד ש ‪-‬‬
‫(כולם חורקים ונגה צועקת "אלף!" מכאן כל המשפטים נפתחים ונאמרים לפי סדר הא"ב‪ -‬כל‬
‫פעם השניים שלא אומרים את המשפט הם אלה שזורקים את האותיות)‪:‬‬
‫דניאל – אמא של רון‪.‬‬
‫נגה – ביום התאונה‪.‬‬
‫ליאור – גילתה ששכחה‪.‬‬
‫דניאל – דבר מה שבעלה‪.‬‬
‫נגה – התעקש שתעשה‪.‬‬
‫ליאור – ולא עשתה‪.‬‬
‫נגה – זין! (הבנים צוחקים ‪ -‬ונגה מתעצבנת‪ -‬חוזרים למשחק)‬
‫הבנים יחד – זאת אומרת‪( ...‬מעכשיו דניאל זורק את כל האותיות)‬
‫ליאור – חוץ מזה שהאוטו שלך תמיד מלוכלך‪.‬‬
‫טיול למוסך ולא לקניון‪.‬‬
‫יהיה הדבר הנכון‪.‬‬
‫נגה – כל פעם אותו סיפור‪...‬‬
‫ליאור – לא הבנת שזה דחוף?‬
‫מטומטמת‪.‬‬
‫נגה – (מגיבה באן קול)‪.‬‬
‫ליאור – נו –‬
‫סעי למוסך ותקני ת'בלמים‪.‬‬
‫נגה – עזוב יש לי טיפול‪..‬‬
 ‫פנים‪.‬‬
‫ליאור‪ -‬צאי למוסך לפני שיהיה מאוחר‪...‬‬
‫נגה – קלום לא יקרה אם נחכה למחר‪( .‬הבנים צוחקים)‬
‫דניאל – רון‪ ,‬רק נסע לבקר חברים‪.‬‬
‫ליאור – שוב לא טרח לספר להורים‪..‬‬
‫נגה – תו! תה‪-‬נה‪-‬נה‪( ...‬כולם ממשיכים את הנסיעה בשירה ואז התאונה)‪.‬‬

‫נגה – קום‪ .‬קום‪ .‬היה לי חלום רע‪.‬‬

‫ליאור – סימה סימה תחזרי לישון‪.‬‬
‫נגה – קום‪ .‬משהו קרה לילד‪.‬‬
‫(קמה ומפעילה את הרדיו)‪.‬‬
‫ליאור – לילה טוב‪ .‬השעה ‪ 3‬והרי החדשות‪ .‬באוניברסיטת הנגב הצליחו מדענים לשבט פרפר ע"י‬
‫דילוג על שלב הגולם‪ .‬מחר יתכן שרב‪( .‬הקלה) וידיעה שהגיעה זה עתה (נדרכת) – כביש הערבה‬
‫נפתח לתנועה‪( .‬הקלה) לאחר שהיה חסום בשלוש השעות האחרונות (נדרכת) בשל תאונת‬
‫דרכים‪.‬‬
‫נגה – לא!‬
‫דניאל – אמא של רון השתגעה‪.‬‬
‫נגה – רוני שלי חוזר אני יודעת! – הוא חוזר אני יודעעעת‪...‬‬
‫ליאור – והתאבדה חודשיים אחר כך‪.‬‬

‫דניאל וליאור ‪" -‬אני עושה את יואב‪ ...‬לא‪ ,‬אני רוצה את יואב‪ .‬אתה עשית את רון‪( "...‬עושים‬
‫אבן נייר‪ X3‬ומיד צפירה)‪.‬‬
‫ליאור – הקהל מתבקש לשבת‪ .‬הקהל מתבקש לקום‪ .‬הקהל מתבקש לשבת‪ .‬הקהל מתבקש‬
‫לקום‪ .‬הקהל מתבקש לשים יד על הראש‪ .‬הקהל מתבקש לשים יד על הבטן‪ .‬לעמוד על רגל‬
‫אחת‪ .‬אה‪ .‬לא אמרתי הקהל מתבקש‪ .‬אפ! אפ! שמאל ימין שמאל‪ ,‬שמאל ימין שמאל‪ ,‬שמאל‬
‫ימין שמאל‪ ,‬אפ! אפ!‬
‫(השניים נשכבים לכפיפות בטן)‪.‬‬
‫ליאור ‪ -‬בוקר טוב פלוגה ג'!‬
‫האחרים – בוקר טוב המפקד יואב‪.‬‬
‫סתמו‪ .‬היום ‪ .‬אתם‪ .‬נשבעים‪ .‬אמונים‪ .‬לצבא‪ .‬ההגנה‪ .‬לישראל‪ .‬היום – אחרי שנקבל חזל"ש‪,‬‬
‫נסיים ת'אבט"ש‪ ,‬תקפלו תסק"ש‪ ,‬ת'צחצחו ת'נגמ"ש‪ ,‬תבוא קצינת ת"ש‪ .‬תקבלו ת'הסב"ש‪.‬‬
‫ובסוף ‪ -‬תקבלו ספר תנ"ך‪ .‬אפ!‬
‫(דניאל וליאור מצדיעים ועושים שוב אבן נייר ומספרים דניאל מנצח)‪.‬‬
‫דניאל ‪" -‬יואבי היה מפקד טירונים בגולני‪ .‬גיבור ישראל – נהרג במילוי תפקידו (מצדיעים)‪.‬‬
‫בטקס ההשבעה של המחזור האחרון שלו – (נגה)"שמאל‪ ,‬שמאל‪ ,‬שמאל ימין שמאל"‪15 -‬‬
‫שעות לפני כניסת יום כיפור שנת ‪( – '88‬נגה) "עמוד דום!" – רוסי אחד מהמסייעת בא לטקס –‬
‫(נגה) "הכתף שק!" עם המחסנית הלא נכונה‪( .‬בום!מת‪ ).‬בלאט!‬
‫נגה‪ -‬בכיפור הוא בטח התפלל ממש חזק‪.‬‬
‫עד כאן שישה "‪.‬‬
‫(נגה רוכבת לדניאל על הגב‪ ,‬ליאור שר בקול‪ ,‬יוצאים‪" -‬אדון הסליחות‪ ,‬בוחן לבבות! חטאנו‬
‫לפניך רחם עלי‪" -‬‬

‫נגה – נו‪..‬‬
‫דניאל – (לא מגיב)‬
‫נגה – בן אדם אחד לא יכול להטיל חרם על שניים אחרים‪ .‬זה עובד הפוך‪.‬‬
‫דניאל – (לא עונה)‪.‬‬
‫נגה – בסוף תישאר לבד‪( .‬לא מגיב) אל תענה‪.‬‬
‫(היא נשכבת לידו‪).‬‬
‫"שים פה את היד" (מראה על הציצי שלה‪ -‬דניאל מהסס ושם את היד)‪" -‬אתה מרגיש משהו‬
‫מוזר?" (דניאל ממשש בחוסר ניסיון ומנענע בראשו לשלילה‪ -‬מורידה את היד שלו ממנה)‬
‫דניאל – בסוף את תצטרכי לבחור‪.‬‬
‫נגה – לבחור מה לבחור?‬
‫דניאל – כמה משפחות יש במושב?‬
 ‫נגה – מה אתה רוצה?‬
‫דניאל – תעני‪.‬‬
‫נגה – ‪.47‬‬
‫דניאל – כמה ילדים יש?‬
‫נגה – אתה יודע כמה‪.‬‬
‫דניאל – תעני‪.‬‬
‫נגה – ‪ .24‬נו?‬
‫דניאל – לא כולל תינוקות וקטנים ממש‪.‬‬
‫נגה – ‪.10‬‬
‫דניאל – כמה בשכבת הגיל שלנו?‬
‫נגה – לא רוצה להמשיך עם זה‪.‬‬
‫דניאל – תעני כבר‪.‬‬
‫נגה – לא רוצה לענות‪.‬‬
‫דניאל – יש רק אותי ואותך ואותו‪.‬‬
‫נגה – (כבר צורחת מתסכול) אז?‬
‫דניאל – מתישהו את תצטרכי לבחור‪.‬‬
‫נגה – למה אני צריכה לבחור?‬
‫דניאל – במי תבחרי‪.‬‬
‫נגה – אני לא מוכנה לבחור‪.‬‬
‫דניאל – במי תבחרי‪.‬‬
‫נגה – למה אתם לא יכולים לבחור?‬
‫דניאל – כבר בחרנו‪.‬‬
‫נגה – (מביטה כלא מבינה ואז מבינה)‪.‬‬
‫דניאל – תבחרי בי‪( .‬מתקרב אליה והיא נסוגה)‪.‬‬
‫נגה – (לא עושה כלום)‪.‬‬
‫דניאל – אני אבחר בשבילך‪( .‬קם ויוצא)‪.‬‬
‫נגה – חכה רגע‪.‬‬
‫(היא יוצאת אחריו והוא נכנס בחזרה מהצד השני‪ ,‬אחרי שנייה בא ליאור)‬

‫דניאל – מה אתה רוצה?‬

‫ליאור – למה אתה כועס עלי?‬
‫דניאל – אני לא כועס עליך‪ .‬אני חבר שלך‪.‬‬
‫ליאור – אז למה אתה מתנהג ככה?‬
‫דניאל – איפה היית עכשיו? מאיפה אתה בא?‬
‫ליאור – הייתי עם אבא שלי‪.‬‬
‫דניאל – בלול?‬
‫ליאור – בלול (נותן לו להריח את האצבעות שלו)‪.‬‬
‫דניאל – אתה כמו הקוף הקטן שלה‪.‬‬
‫ליאור – אני לא הקוף שלה‪.‬‬
‫דניאל – למה אתה מתווכח איתי‪.‬‬
‫ליאור – (דומם)‪.‬‬
‫דניאל ‪ -‬לך אליה‪ .‬היא מחכה לך‪.‬‬
‫ליאור – אני לא‪..‬‬
‫דניאל – אל תענה!‬
‫ליאור – (עומד ללכת)‪.‬‬
‫דניאל – חכה‪ .‬מי יותר חשוב לך‪ ,‬אני או היא‪.‬‬
‫ליאור – אתה‪.‬‬
‫דניאל – אנחנו לא צריכים אותה‪ .‬היא רק עושה בעיות‪.‬‬
‫ליאור – אתה עושה בעיות‪.‬‬
‫דניאל – אתה יודע מה היא אמרה לי עליך? – (לוחש לו באוזן)‬
‫ליאור – (נעלב אך מטיל ספק)‪.‬‬
‫דניאל – לא נדבר איתה‪( .‬הם מחליפים לחיצת יד)‪.‬‬
‫ליאור – (מביט בו ברצינות)‪.‬‬
 ‫דניאל –איך גבהת ככה פתאום? מה הטריק שלך?‬
‫ליאור – אין טריק‪.‬‬
‫דניאל – פעם היינו אותו גובה‪.‬‬
‫(הם קמים וליאור מחבק אותו)‪.‬‬
‫דניאל – אל תחבק אותי אני נראה קטן לידך‪.‬‬

‫נגה – מה הוא אמר לך? (כאילו שואלת בשנית)‬

‫ליאור – שום דבר מיוחד‪ .‬מה אמרת לו?‬
‫נגה – מה זה עניינך?‬
‫ליאור – רבתם?‬
‫נגה – לא‪.‬‬
‫ליאור – על מה רבתם?‬
‫נגה – תגיד לי מה הוא אמר לך‪.‬‬
‫ליאור – הוא אמר שיותר טוב לנו בלעדיך‪( ...‬קמה) אבל אל תספרי! עכשיו את תגידי לי!‬
‫נגה – אתה גם חושב ככה?‬
‫ליאור – על מה אתם רבתם‪.‬‬
‫נגה – תענה!‬
‫ליאור – אני לא חושב ככה ואת חייבת לענות לי‪( .‬לא עונה) אני קורא לו‪( .‬עומד לצעוק)‪.‬‬
‫נגה – שתוק‪ .‬רבנו עליך אידיוט‪.‬‬
‫ליאור‪( -‬בתמימות) רבתם על מי ייקח אותי?‬
‫נגה – ההיפך‪.‬‬
‫ליאור – אני לא מבין מה‪..‬‬
‫נגה – אל תאמין לשום מילה שיוצאת לו מהפה‪.‬‬
‫ליאור – (מהנהן)‬
‫נגה – אתה אוהב אותי?‬
‫ליאור – (כמעט עונה)‪.‬‬

‫דניאל – (קופץ החוצה) הפסדתם! אתה הפסדת ואת הפסדת‪ .‬הפסדתם‪.‬‬

‫(הבנים יוצאים ונגה נשארת לבד פתאום כואב לה בחזה‪ .‬הבנים חוזרים אחרי כמה שניות בעיצומו‬
‫של וויכוח ומוצאים אותה שרועה מתה‪ ,‬מתקרבים ומנסים להעיר אותה ע"י דגדוגים‪ ,‬לבסוף‬
‫דניאל מנסה להציץ לה מתחת לחצאית והיא מבהילה אותם בצעקה)‪.‬‬
‫דניאל‪ -‬רק רצינו לבדוק אם את חיה!‬
‫נגה‪ -‬מפגר‬
‫דניאל‪ -‬אבא שלך!‬
‫נגה‪ -‬דוד שלך! (בלעג)‪ -‬זכרונו לברכה‪...‬‬
‫דניאל‪ -‬אוווו! תצחקו עליו מה אכפת לי!‬
‫נגה‪ -‬כן?!‬
‫דניאל‪ -‬כן!‬

‫נג דוד שלו‪ ,‬הרצל‪ ,‬היה הקבלן של המושב‪ .‬תמיד הוא היה צועק על כולם‪ ,‬במיוחד על העובדים‬
‫שלו‪:‬‬
‫ליאור ‪" -‬עמוס‪ ,‬תביא את הלבנים‪ ,‬פרק ת'בלוקים‪ ,‬תרים ת'ברזלים‪ ,‬נסר את הקרשים‪ ,‬למה אתם‬
‫לא זזים? למה יש פה חור? שפכו לפה מים? איזה יום היום?! לדפוק מסמרים‪ ,‬לשבור שמשות‪,‬‬
‫להעביר את המסילה‪ ,‬כולם להזיע‪ ,‬לא להפריע‪ ,‬למה אי אפשר להביא לפה מלגזה‪"!?...‬‬

‫נגה ‪ -‬אפילו על אישתו הוא היה צורח‪:‬‬

‫ליאור ‪" -‬איפה השלט? תביא את העיתון‪ ,‬מתי חוזר הקטן? אין לי כסף קטן‪ .‬שילמת חשבון‬
‫חשמל? היית במס הכנסה? מאמי תעשי קפה‪ ,‬מחר צריך לשטוף ת'אוטו‪ ,‬גיהצת לי ת'ווסט? לא‬
‫עשיתי טסט‪ ,‬אין לי כח לנודניק הזה‪ ,‬שתיים סוכר‪ .‬מה כואב לך הראש?‪"..‬‬
 ‫דניאל ‪ -‬ויום אחד‪ ,‬באמצע העבודה על הכיכר בכניסה למושב‪ ,‬דוד הרצל היה שקוע בטקס‬
‫צווחות מרשים ביותר‪.‬‬
‫ליאור – עמוס תביא ת'לבנים‪ ,‬פרק ת'בלוקים‪ ,‬תרים ת'ברזלים‪ ,‬נסר ת'קרשים‪ ,‬איפה המשאית‬
‫מלט? למה אתם לא זזים?‬
‫דניאל – הוא לא הבחין שמשאית המלט נסעה קצת יותר מדי אחורה‪.‬‬
‫דניאל ‪ -‬ובבת אחת כל המלט נשפכה עליו‪.‬‬

‫ליאור‪ -‬מי המציא אתכם?! אסופה של נמושות‪ ,‬בוגרי אקסטרני! חובבנים!!! לא יקום ולא יהיה‬
‫הברדק הזה על הגב של הרצל! אין לכם מושג עם מי יש לכם עסק! אני בניתי את המושב הזה‬
‫בשתי ידיי!!! אם לא אני בחיים לא היה פה בית הארחה! הייתי צריך להשאר ברפת! שם לא‬
‫מזלזלים בכבוד של איש מקצוע! נמושות! אמפיבים! קרימינלים! פיראטיים! קניבלים!! למה אין‬
‫פה פוליטילןןןןןןן‪?....‬‬
‫נגה – רוח חזקה נשבה‪.‬‬
‫דניאל ‪ -‬ובגלל שהוא היה עסוק בלצעוק‪.‬‬
‫נגה – הבטון הת‪-‬ייב‪-‬ש‪.‬‬
‫דניאל – והת‪-‬קש‪-‬ה‪.‬‬
‫נגה – ואשתו הת‪-‬עק‪-‬שה אז שמו את הפסל שלו במרכז הכיכר‪ ,‬בכניסה למושב‪.‬‬
‫דניאל ‪ -‬בעיתון המקומי קראו לזה "האיש הצועק"‪.‬‬
‫נגה ‪ -‬זו היתה טרגדיה מקומית‪.‬‬
‫דניאל – שעם הזמן הפכה לאטרקציה עולמית‪.‬‬
‫נגה – ולסנסציה צילומית‪.‬‬
‫(מצטלמים איתו)‬
‫נגה – עם הזמן צמח עליו שיח דרדרים‪.‬‬
‫דניאל ‪ -‬והיום הוא בעיקר בית שימוש לציפורים‪.‬‬
‫(שבעה)‪.‬‬

‫(מתבלבלים ושוכחים ואז מתחילים קוואה קוואה)‪.‬‬

‫כולם ‪ -‬קוואה קוואה דה לה אומה‪.‬‬

‫אחד אחד – קוואה קוואה קוואה‪.‬‬
‫דניאל ‪ -‬אסתי עם הטריקו שמצויר עליו קופיקו נראתה כמו לוויתן שבלע היפופוטם‪.‬‬
‫האחרים ממשיכים‪ :‬ולא ולא ולא ולא ולא‪.‬‬
‫דניאל – אסתי‪ ..‬היתה ילדה לא רגילה‪.‬‬
‫ליאור ‪ -‬מפותחת לגילה‪.‬‬
‫דניאל ‪ -‬ובגודל של פילה‪.‬‬
‫ליאור – עם‪...‬‬
‫דניאל – ועם‪...‬‬
‫כולם‪ -‬אחת‪ ,‬שתיים‪ ,‬שלוש‪( ...‬עד עשר)‬
‫נגה ‪ -‬חג המעלות שנת ‪ 93‬כל שבט "רגבים" ‪-‬‬
‫כולם – ר‪-‬ג‪-‬בים!‬
‫דניאל – ילדי כיתות ד'‬
‫כולם – א‪-‬לו‪-‬פים!‬
‫ליאור ‪ -‬יצאו לא"ש לילה של לתנועה‪.‬‬
‫כולם – אימ‪-‬פר‪-‬יה!‬
‫ליאור ‪ -‬בזמן שההורים המתינו עם מצלמות ליד שער אש ענקי‪,‬‬
‫ליאור – חצי קילומטר משם –‬
‫כולם – באמצע הלילה‪.‬‬
‫נגה –אלישע המד"ב –‬
‫דניאל – מדע בדיוני?‬
‫נגה – מדריך בכיר‪( .‬כולם‪" -‬אני נשבע!") קשר את הילדים אחד לשני ‪-‬‬
 ‫נגה – ובגלל שאסתי נראתה הכי גדולה תמיד המבוגרים חשבו שהיא גם הכי בוגרת‪.‬‬
‫אז אלישע קשר את אסתי ראשונה (מצקצקים) ונתן לה להוביל (מצקצקים)‪.‬‬
‫נגה ‪ -‬למרות שהיא בכתה ‪-‬‬
‫ליאור – אני מפחדת!‬
‫נגה – אלישע רק רצה להראות לה שהיא יכולה‪.‬‬
‫דניאל – (סוטר לה) את יכולה!‬

‫נגה ‪ -‬באמצע הלילה – שבעה ילדים‬

‫רניאל ‪ -‬קשורים בחבל‬
‫נגה ‪ -‬צועדים בחושך‬
‫דניאל ‪ -‬במדבר‬
‫נגה ‪ -‬לבדם‪.‬‬

‫דניאל – אחרי דקה אסתי נפלה על הפרצוף‪ .‬פעמיים‪.‬‬

‫נגה ‪ -‬נקרעה לה החולצה‪.‬‬
‫דניאל ‪ -‬וראו לה את השדיים‪.‬‬
‫נגה – זה לא שדיים! זה מהשומנים!‬
‫דניאל – בטח!‬
‫נגה‪ -‬אז "אסתי בלי הטריקו" התחילה לבכות‪.‬‬
‫דניאל ‪ -‬ולקחה את כולם לאיבוד‪.‬‬
‫נגה ‪ -‬הם הסתובבו באיבוד שעתיים שלמות‪.‬‬
‫דניאל ‪ -‬שמנה מטומטמת! איפה אנחנו איפה?!‬
‫נגה – ואז הם נפלו מצוק‪.‬‬
‫דניאל – לא גבוה‪.‬‬
‫ליאור – ‪ 4‬מטר‪.‬‬
‫דניאל – וחצי‪.‬‬

‫נגה – אסתי נחתה ראשונה‪ .‬אבל שרדה את הנפילה‪.‬‬

‫דניאל – עד שהתרסקו עליה שישה ילדים שהיו קשורים בחבל אחד לשני‪.‬‬
‫נגה – לילדים שלום‪.‬‬
‫דניאל – ולאסתי – כולם‪ -‬שלום!‬

‫(נקרעים מצחוק ושוכבים שלושתם על הגב במעין ערבוביה)‪.‬‬

‫נגה‪ -‬יש לי גידול בראש! אני בטוחה!‬
‫דניאל‪ -‬כמו שחשבת שיש לך סרטן השד?‬
‫ליאור‪ -‬או טרשת נפוצה?‬
‫דניאל‪ -‬או שחין?‬
‫נגה‪ -‬לא‪ ,‬הפעם זה מאה אחוז‪.‬‬
‫דניאל‪ -‬טוב טוב! אם תמותי נבוא לפה כל שנה לבקר אותך‪...‬‬
‫נגה‪ -‬אז אני רוצה שתשירו לי אשת חיל! ותשמרו עוד חלקה לידי! (מסתכלים עליה במבט כועס)‬
‫משני הצדדים נו! מה שבטוח אני לא רוצה למות סתם‪ ,‬אני גם רוצה סיפור מעניין‪...‬‬
‫ליאור‪ -‬טפו טפו טפו מספיק לדבר ככה! בואו נעשה משהו אחר!‬
‫נגה – אין כאן מה לעשות‪.‬‬
‫(נאנחים שלושתם)‬
‫דניאל – אפשר לשחק חולה גוסס מת‪.‬‬
‫(שקט)‬
‫כולם – לא‪..‬‬
‫נגה – כשאהיה גדולה אם אני אהיה גדולה‪ ,‬אני רוצה להיות ארכאולוגית‪ .‬או מאלפת כלבים‪.‬‬
‫ליאור – אני רוצה להיות בולע אש‪ .‬או רואה חשבון‬
‫דניאל – איך אתה רוצה שיקראו לך כשתמות?‬
‫ליאור – נראה לי שאלעד‪ .‬או דביר‪ .‬משהו עם ד'‪.‬‬
‫דניאל – אני רוצה שיקראו לי רוג'ר‪.‬‬
‫(נגה וליאור מתפוצצים מצחוק)‪.‬‬
 ‫דניאל – מה? מה רע ברוג'ר? זה השם שאני רוצה‪ .‬לא 'דביר' זה יותר טוב‪.‬‬
‫נגה – יותר טוב מרוג'ר‪.‬‬
‫דניאל – איך את היית רוצה שיקראו לך כשתמותי?‬
‫נגה – (מתחילה לענות)‬
‫ליאור ‪ -‬אמא שלי אומרת שכשמתים אז רק הגוף מת‪ ,‬הנשמה ממשיכה גם אחר כך‪.‬‬
‫דניאל – אז אמא שלך מטומטמת‪ .‬כשמתים אז מתים אין אחרי זה כלום‪ .‬חושך‪.‬‬
‫ליאור – אז למה סבתא שלי ‪-‬‬
‫נגה – סבתא שלו‪..‬‬
‫ליאור – היתה מדברת עם סבא שלי כאילו שהוא עדיין כאן‪.‬‬
‫דניאל – כי גם היא מטומטמת‪.‬‬
‫נגה – אמא שלי אומרת שרק זקנים יכולים למות‪ .‬שילדים לא מתים‪.‬‬
‫דניאל – ומה עם יואב?‬
‫נגה – הוא היה חייל‪ ,‬זה לא נחשב‪.‬‬
‫דניאל – ודור?‬
‫נגה – דור היה סרטן ‪ -‬גם לא נחשב‪.‬‬
‫דניאל – וברוך?‬
‫(ליאור מתיישב)‬
‫ליאור – איזה ברוך?‬
‫דניאל – ברוך האתיופי?‬
‫ליאור‪ -‬איזה אתיופי?‬
‫נגה – האתיופי שאבא שלך מצא בלול‪.‬‬
‫ליאור – הבטחתם שלא תצחקו על זה!‬
‫(מתחילים לקרקר ולרדוף אחריו)‬
‫ליאור – תפסיקו תפסיקו תפסיקו!‬

‫שניהם –‬
‫כושי קטן היה נגן‪.‬‬
‫איזה נגן? נגן חליל‪.‬‬
‫איזה חליל? חלילה וחס‪.‬‬
‫כושי קטן ללול נכנס‪.‬‬
‫נבהלו התרנגולות‪.‬‬
‫שהיו קצת רעבות‪.‬‬
‫כמה רעבות? רעבות לבשר‪.‬‬
‫איזה בשר? בשר לא לבן טפו‪.‬‬
‫אז איזה בשר? של כושי קטן‪.‬‬
‫של כושי קטן‪.‬‬
‫כושי קטן – שים ת'ראש כאן‪.‬‬

‫ליאור – איפה כאן?‬

‫שניהם –‬
‫כאן על המתקן‪.‬‬
‫תוריד את הראש‪,‬‬
‫תרים את הישבן‪.‬‬
‫אם לא תשתוק תחזור לסודן‪.‬‬
‫היינו צריכים לעשות את זה מזמן‪.‬‬
‫בואו לשולחן האוכל מוכן!‬
‫ותגידו שלום לכושי קטן!‬
‫(עורפים את ראשו ומנקים ידיים צוחקים)‬
‫יחד – נגה‪ -‬שבעה‪ -‬דניאל‪ -‬שמונה‬

‫סופרים ויוצאים‪ :‬דור‪ ,‬רון ואודי‪ ,‬סימה אמא של רון‪ ,‬יואב‪ ,‬הרצל‪ ,‬אסתי‪ ,‬ברוך ‪-‬‬

‫דניאל – אווה בראון‪.‬‬

 ‫נגה – אוושוויץ‪.‬‬
‫ליאור – אנה פרנק‪.‬‬
‫דניאל – אייכמן‪.‬‬
‫נגה – היטלר‪ .‬אדולף‪ .‬נחשב‪.‬‬
‫דניאל‪ -‬איטלר?‬
‫נגה‪ -‬אדולף‬
‫דניאל‪ -‬אדולף אדולף‬
‫נגה‪ -‬אין עוד‪ ..‬אאאאאלף‪....‬‬
‫דניאל – סטופ‪.‬‬
‫נגה – ס'‪.‬‬
‫דניאל – ס'? סוביבור‪.‬‬
‫ליאור – סלקציה‪.‬‬
‫נגה ‪ -‬סבון!‬
‫ליאור – סססס… (מזדקף לאט) סבתא שלי‪..‬‬
‫דניאל – עוד פעם סבתא שלך?‬
‫ליאור‪ -‬כן! מה יש?‬
‫נגה – סתום‪.‬‬
‫דניאל‪ -‬סתום‬
‫ליאור – סבתא שלי‪ ,‬זלדה‪ ,‬וכנופיה של זקנים הקימו את המושב‪.‬‬
‫דניאל‪ -‬קומץ קשישים מריר ומתוסכל‬
‫ליאור‪ -‬חדור אידיאל‪...‬‬
‫נגה‪ -‬עם ריח של בצל‪.‬‬
‫דניאל‪ -‬כל ילד שמח הפכו לאומלל‪ .‬פעם אחת‪ ,‬זלמן המשורר‬
‫ליאור ונגה‪ -‬מנוול‬
‫דניאל– רדף אחרי עם סנדל‬
‫ליאור ונגה‪' -‬ונדל!'‬
‫דניאל‪ -‬זרקתי עליו אצטרובל‪.‬‬
‫נגה‪ -‬בלילות הם היו כועסים אם היינו משחקים כדורסל‪,‬‬
‫דניאל‪ -‬בבקרים סתם ישבו על ספסל וקשקשו‪ ...‬אני יודע? על‪ ..‬חז"ל וחרדל‪.‬‬
‫ליאור‪ -‬אבא אומר שזה רק בגלל שהגרמנים טיפלו בכולם עם חשמל‪.‬‬
‫נגה‪ -‬אני לא מבינה מה כאן חבל עכשיו אפשר לחבר לסבתא שלך את המיקרוגל!‬
‫דניאל‪ -‬איזה מזל שהיום כבר כולם‬
‫כולם‪ -‬ז"ל‪.‬‬
‫ארבע‪-‬עשרה"‪.‬‬

‫דניאל – אז ממה בעצם סבתא שלך מתה?‬

‫ליאור – היא היתה מאוד חולה‪.‬‬
‫נגה – מה? היא השתגעה?‬
‫דניאל – היה לה כאב ראש?‬
‫נגה – כאבו לה כתפיים?‬
‫כולם ‪ -‬אחת שתיים שלוש‪.‬‬

‫נגה – יש אצלנו שני מתאבדים שעוררו שערוריות – דודו ואלביס‪ .‬עכשיו אלביס‪.‬‬
‫ליאור ודניאל – לא‪.‬‬
‫ליאור – לפי הסדר‪.‬‬
‫נגה‪ -‬בסדר!‬

‫נגה – את דודו מצאו תלוי בפרדס‪.‬‬

‫(מתחיל ניגון סיוון)‬
‫נגה – מצאו בכיס שלו מכתב שאמר שהיה לו –‬
‫ליאור – נורא קשה בלימודים‪.‬‬
‫ונגה – ושתמיד הוא אהב‬
‫ליאור‪ -‬את הספרנית מהמושב השכן – סיוון‪.‬‬
 ‫(ממשיך השיר – והוא תולה עצמו)‪.‬‬
‫נגה – הוא כתב גם שהוא השאיר לה מכתב פרידה בתוך אחד הספרים בספרייה‪.‬‬
‫ליאור – אבל אף אחד לא יודע באיזה‪.‬‬
‫כולם‪ -‬חמש עשרה‬

‫דניאל – אלביס זקן בן ‪ -97‬עלה על גג המועצה האזורית ביום הילד לפני כל התושבים‪ .‬ובדיוק‬
‫כשנגמרה ההופעה של החוג לג'אז השתרר פתאום רגע שקט והעיניים של כולם נישאו למעלה‬
‫כשאלביס עזב את הבניין‪.‬‬
‫ליאור – כלבים! (מתרסק)‬
‫דניאל ונגה –שש עשרה‪.‬‬

‫ריקוד אלוויס בזוגות‪:‬‬

‫ליאור ‪ -‬ופתאום זה הפסיק‪.‬‬

‫נגה‪ -‬שנתיים! שנתיים לא קרה כלום‪ .‬אף אחד לא מת‪( .‬כולם‪ -‬טפו‪ ,‬טפו) אין לוויות אין אבל אין‬
‫שבעה‪ .‬אף אחד לא לובש –‬
‫ליאור – שחור!‬
‫נגה – אפור‪.‬‬
‫דניאל – כחול‪.‬‬
‫נגה – אדום‪.‬‬
‫(מתיישבים בייאוש גדול)‪.‬‬

‫דניאל‪ -‬כשהייתי קטן‪ ,‬אז הייתי בטוח שאם אני לא אדרוך על הסדקים במדרכה בדרך מבית‬
‫הספר‪ -‬אז סבתא שלי לא תמות‪ ...‬מצחיק נכון? אבל ה באמת לא דרכתי והיא לא מתה‪...‬‬
‫נגה ‪ -‬אם הייתם יכולים לגלות מתי תמותו? את היום המדויק‪ .‬הייתם רוצים לדעת?‬
‫ליאור – לא‪.‬‬
‫(שקט)‬
‫דניאל – לא‪ .‬כי כל מה שאני יעשה יהיה כדי להספיק לפני שאני מת‪.‬‬
‫נגה – בדיוק‪.‬‬
‫(שקט)‪.‬‬
‫נגה – אני הייתי רוצה לדעת‪ .‬ככה אני אדע בוודאות שאני לא מפספסת כלום‪.‬‬
‫(שקט)‪.‬‬
‫ליאור – (מגחך לעצמו)‪.‬‬
‫דניאל – מה?‬
‫ליאור – זה כמו‪ ,‬להתחיל לראות סרט כשאתה יודע בוודאות שההקלטה נגמרה לפני הסוף‪.‬‬
‫נגה – כן‪ .‬ובשיא המתח פתאום זה יפסיק‪ .‬תששששש‪ -( ...‬רעש לבן)‪.‬‬
‫ליאור – בלי שאני אדע מה קרה בסוף‪.‬‬
‫דניאל – אני לא הייתי מתחיל לראות את הסרט מלכתחילה‪.‬‬
‫נגה – כי אתה לא יודע לחיות‪.‬‬
‫ליאור – נכון‪.‬‬
‫נגה – מה נכון? גם אתה לא יודע‪.‬‬
‫דניאל – את יודעת?‬
‫נגה – כן‪.‬‬
‫דניאל – מה כבר עשית בחיים שלך בחור הזה?‬
‫נגה – יותר ממך זה בטוח‪.‬‬
‫דניאל – כן?‬
‫נגה – כן‪ .‬שנברר?‬
‫(דניאל עושה פרצוף של "קדימה" והם מתארגנים ומשחקים ‪.) NEVER‬‬
‫נגה – אני‪ ..‬אף פעם לא נסעתי לחו"ל‪.‬‬
‫(דניאל מרים אצבע וליאור מתחיל לצחוק)‪.‬‬
‫נגה – מתי היית בחו"ל שקרן‪.‬‬
‫דניאל – בטח שהייתי‪ .‬אני לא חייב לספר מתי ואיך –‬
 ‫נגה‪ -‬בטח שכן‪ .‬זה החוקים של המשחק‪.‬‬
‫דניאל – (מביט בליאור)‬
‫ליאור – (מהנהן‪ ,‬עדיין צוחק) זה החוקים‪.‬‬
‫דניאל – אז פעם אחת נסעתי עם אבא שלי למזבלה וזה ממש כמה מטרים מהגבול‪ ...‬ויש איזור‬
‫שהגדר נמוכה ממש‪ ..‬אז אני קפצ‪...‬‬
‫נגה – זה ממש לא נחשב!‬
‫ליאור – (מתפקע מצחוק)‪.‬‬
‫דניאל – אני קפצתי מעל לגדר והייתי לכמה שניות בירדן‪ .‬ירדן זה חו"ל לא? מה זה? ירדן זה‬
‫בארץ? לא‪ .‬ירדן זה בחו"ל‪.‬‬
‫נגה – טוב טוב‪ ...‬נגיד שזה נחשב‪( .‬לליאור) תרים אצבע‪ .‬תרים‪ .‬נגיד שזה נחשב‪.‬‬
‫דניאל – זה נחשב‪ .‬אני מרים את לא רואה?‬
‫נגה – תורך‪.‬‬
‫ליאור – אף פעם לא התנשקתי‪.‬‬
‫דניאל – (נקרע מצחוק) האאא! איזה אפס‪..‬‬
‫ליאור – למה אתה כן? (מביט בנגה)‪.‬‬
‫דניאל – בטח‪.‬‬
‫ליאור – עם מי?‬
‫דניאל – מה זה אמת או חובה? לא רוצה לספר‪.‬‬
‫(נגה מורידה אצבע)‬
‫דניאל – עם מי התנשקת‪.‬‬
‫נגה – (מחכה את דניאל) מה זה אמת או חובה? עם בן דוד שלי‪.‬‬
‫דניאל – המכוער הזה עם המשקפיים?‬
‫(שניהם צוחקים‪ ,‬ליאור פחות)‪.‬‬
‫נגה – עם אח שלו‪ .‬הוא חייל‪.‬‬
‫דניאל – מי מתנשקת עם בן דוד שלה? אפשר לשלוח אותו לכלא על דברים כאלה‪.‬‬
‫נגה – אתה מקנא‪.‬‬
‫(צוחקים)‬
‫נגה ‪ -‬אני אף פעם לא ראיתי חייזר‪..‬‬
‫(ליאור מרים אצבע)‪.‬‬
‫דניאל – מה – אתה – מזיין – את – השכל ? איפה ראית חייזר?‬
‫ליאור – כן‪ ,‬זה היה בצורה של‪ ...‬פרח‪ .‬וזה עבר מהר כזה‪ .‬באור‪.‬‬
‫דניאל – אתה ילד אסטרונאוט‪ .‬הכי קרוב לחייזר שראית זה אמא שלך! אתה‪ ,‬ראה חייזר‪ ...‬אבל‬
‫זה לא יותר מוזר מלהתנשק עם בן דוד שלך‬
‫נגה – קנאי‪.‬‬
‫דניאל – אוי בן דוד‪ ,‬תן לי עוד ועוד‪ ..‬אווו‪ ...‬אווו‪...‬‬
‫(ליאור צוחק והיא צועקת עליו)‪.‬‬
‫נגה – אל תצחק ממנו! (הוא חדל)‪.‬‬
‫ליאור – תורך‪.‬‬
‫נגה – תדלגו עלי‪.‬‬
‫ליאור – אני אף פעם לא נגעתי בעצמי‪.‬‬
‫(הם מרימים אצבע‪ .‬הם המומים‪ ,‬לא מבינים)‪.‬‬
‫דניאל – מה זה אומר?‬
‫(המומים)‬
‫דניאל – אז מה אתה עושה?‬
‫ליאור – מחכה‪.‬‬
‫(שקט)‪.‬‬
‫נגה – מחכה למה?‬
‫דניאל – רגע – היא גם הרימה אצבע! גם את עושה את זה?!‬
‫נגה – כן‪.‬‬
‫דניאל – ואת גם חושבת מחשבות?‬
‫נגה‪ -‬לפעמים‬
‫ליאור – את מדמיינת‪ ...‬כוכבי קולנוע‪ ...‬או אנשים מהמציאות?‬
‫(כולם נהיים מאוד רציניים והאנרגיה מתמקדת)‪.‬‬
 ‫דניאל – את חושבת עלינו?‬
‫נגה – לפעמים‪.‬‬
‫דניאל – ובמחשבות‪ ...‬מה נגיד‪ ..‬הוא עושה לך?‬
‫נגה – כלום‪ .‬הוא מחכה‪.‬‬
‫(מגחכים)‪.‬‬
‫ליאור – גם אתה חושב מחשבות?‬
‫דניאל – בטח‪.‬‬
‫ליאור – ומה אתה מדמיין?‬
‫דניאל – אני מדמיין שאני דופק את בן דוד שלי החייזר‬
‫(צוחקים)‬
‫נגה – תורך (לדניאל)‬
‫דניאל‪ -‬אין כמעט דברים שאף פעם לא עשיתי‬
‫נגה‪ -‬בטח! קיימת מין?‬
‫דניאל – ברור‪.‬‬
‫נגה – עם מי?‬
‫דניאל – אני לא חייב להגיד לך כלום‪.‬‬
‫ליאור – הלכת לזונה?‬
‫דניאל – מה פתאום‪ .‬זונות זה מחלות‪.‬‬
‫נגה – אז עם מי?‬
‫דניאל – את לא מכירה‪( .‬לליאור) היו לה ציצים כאלה‪.‬‬
‫ליאור – הוא משקר‬
‫נגה‪ -‬הוא לא משקר!‬
‫ליאור‪ -‬תור מי עכשיו?‬
‫נגה – איך היה?‬
‫ליאור – מה יש לך?‬
‫נגה – אין לי כלום‪.‬‬
‫דניאל – באמת אין לה כלום‪ .‬שטוח ציצי כלום‪.‬‬
‫נגה – אתה מת להיות איתי‪.‬‬
‫דניאל – אני מעדיף להיות עם קרש בנגרייה‪.‬‬
‫נגה – אם הייתי צריכה להיות עם אחד משניכם לכל החיים שלי – זה היה הוא‪( .‬לליאור)‪.‬‬
‫דניאל – הבן אדם לא נגע בעצמו בחיים‪ .‬זה יגמר לפני שתספיקי להגיד אינדיאנה ג'ונס‬
‫נגה – ככה אני רוצה‪ .‬ואתה – בחיים אני לא אתן לך לגעת בי יותר‪.‬‬
‫ליאור – יותר?‬
‫נגה – אפילו לא קצת‪ .‬אפילו לא נגיעה קטנה‪.‬‬
‫ליאור – מה זאת אומרת יותר?‬
‫נגה – רק איתו‬
‫ליאור – אני לא הייתי מסכים‪.‬‬
‫נגה – מה?‬
‫(דניאל מתחיל לצחוק והולך משם)‪.‬‬
‫דניאל – לכי איתו‪ .‬לכו תגורו שניכם בתוך עב"ם בחלל‪.‬‬
‫נגה – (בזעם) למה אמרת את זה?‬
‫ליאור – שמעתי שזה כואב‪.‬‬
‫(היא נמסה ומחבקת אותו)‪.‬‬
‫נגה‪ -‬אם באמת הייתי צריכה לבחור‪...‬‬
‫פתאום דניאל פורץ ‪" -‬אההה‪ .‬עב"ם! עב"ם! עב"ם בצורת פרח תוקף אותי! אהההה! אני עוד‬
‫צעיר! עוד לא הספקתי להזדיייייייי‪( "..........‬הוא מתחיל לצרוח ולהנמס‪ .‬הם בוהים בו ולא זזים‪.‬‬
‫הוא נעצר פתע‪.‬‬
‫ליאור – אם היית צריכה לבחור?‬
‫נגה – אן דן דינו‪.‬‬

‫( כולם – משחק ים‪/‬יבשה )‬

‫דניאל ‪ -‬בוקר של קיץ חם‪ .‬בחופשה‪.‬‬
‫ליאור ‪ -‬השחר זרח בצהוב‪-‬אדמדם בחורשה‪.‬‬
 ‫נגה ‪ -‬חמישה טרקטורים בדרכם לאגם‪ ,‬עליהם דוהרים עשרים ושלושה ילדי קייטנת "אמיצים"‬
‫ומדריך‪ ..‬עם שפם‪.‬‬
‫דניאל ‪ -‬לבדם בעולם‪ ,‬לבושים בגד‪-‬ים‪ ,‬שרים בקול רם‪ ...‬ומכים בכלי הקשה‪( ...‬קצב הקשה)‪.‬‬
‫ליאור ‪ -‬ושם‪ ,‬באגם‪ ,‬צפים עירומים בשלולית של דם‪,‬‬
‫נגה ‪ -‬אוי לבושה‪ -‬כמה מחריד‪ ,‬הזוג הדתי היחיד‬
‫כולם – מרים ואלישע‪.‬‬
‫(כולם רצים למקומותיהם – אחת שתיים שלוש)‪.‬‬
‫דניאל ‪" -‬טוב‪ ,‬היה מוות עריסה אחד‪ .‬תשע עשר‪ .‬התקף לב‪ .‬עשרים‪ .‬המתנדב ההוא מדרא"פ ‪-‬‬
‫מנת יתר‪ .‬עשרים ואחת‪.‬‬
‫בלוויה שלו‪ ,‬אח של אודי עם התסמונת הקריא לזכרו שיר‪ ,‬תמיד אותו שיר‪.‬‬
‫נגה ‪..." -‬כן היה זה רטוב‪ .‬היה רע לתפארת‪...‬‬
‫דניאל ‪ -‬עם אותם טעויות שלאף אחד אין לב לתקן‬
‫נגה(ממשיכה) ‪..." -‬עם אותו מעיל עור היא מותו ציצי תכלת‪("..‬מהסים אותה)‪.‬‬

‫חד גדיא ‪-‬‬

‫דניאל‪ -‬טוב טוב‪ ,‬אנחנו בשרים ושתיים מה היה לנו?‬
‫ליאור‪ :‬מה עוד היה לנו?‬
‫(מונים ומנסים להזכר)‬
‫דניאל‪ :‬אה! חיה! כמעט פסחנו על חיה!‬
‫דניאל – המורה לזמרה!‬
‫ליאור‪ :‬איך יכולנו לפסוח על חיה?!‬
‫יחד‪ :‬פסיכים!!‬
‫ליאור‪ :‬פסח! ‪1990‬‬

‫כולם‪ -‬חיה חיה חיה (עושים תרגילי פיתוח קול לפנים) חיה המורה הספרדייה שלימדה זימרה‬
‫שכל חייה עישנה סיגריה אחרי סיגריה אחרי סיגריה אחרי סיגריה ובסוף התפוצצה בגלל יצר‬
‫הרע‪.‬‬

‫(כולם לוקחים אוויר)‬

‫דניאל‪ -‬בגלל התחממות כדור הארץ כבר הגיע פסח וירד עוד גשם‬
‫ליאור ונגה‪ -‬למרות שכבר פסח‬
‫דניאל‪-‬והבריק לו ברק שגרם לנפילה של עמוד חשמל שהפיל את המתח בכל המושב שתפס את‬
‫חיה‬
‫ליאור ונגה מבשלת לחג‬
‫דניאל‪ -‬מטגנת את הדג ופתאום היה חושך וחיה נבהלה ויצאה לגינה וקראה לשכנה שעשתה את‬
‫החג‬
‫כולם‪ -‬אצל אמא שלה‬
‫ליאור‪ -‬אז חיה חזרה אל תוך ביתה וכבר שכחה בתוך המטבח‬
‫דניאל ונגה‪ -‬על הגז את הדג שהכינה לחג‬
‫ליאור‪-‬שגלש וכיבה את האש בכירה‬
‫דניאל ונגה‪ -‬והחל מתפשט בכל הדירה‬
‫ליאור‪ -‬את הגז לא הריחה כי היתה תתרנית? מה זה?‬
‫נגה‪ -‬היא לא הריחה כלום‬
‫דניאל‪ -‬והיה לה בעל שהסריח משום‬
‫כולם‪ -‬שסיפור אחר לא קשור לכלום‪...‬‬
‫נגה‪ , ANYWAY -‬חיה חיפשה גפרורים להדליק נרות ומצאה בארון חבילה ישנה‬
‫הבנים‪ -‬חפיסה של טיים‬
‫נגה‪-‬שהבעל שלה החביא בגללה‬
‫הבנים‪ -‬שלא תמצא‬
‫נגה‪-‬כי הייתה בגמילה אז ישבה לה חיה במרכז הדירה‬
‫כולם‪ -‬התלבטה התלבטה התלבטה התלבטה‬
‫נגה‪-‬אז אמרה לעצמה בצורה ברורה רק סיגריה אחת‬
‫הבנים‪ -‬אחת אחרונה‬
 ‫נגה‪ -‬הרווחתי אותה‬
‫הבנים‪ -‬בעבודה קשה‬
‫כולם‪ -‬התלבטה עוד דקה והלכה לסלון עם סיגריה ביד הצמידה לשפתה ולקחה נשימה ושלפה‬
‫גפרורה והציתה‪ ...‬בום!‬
‫(מתפוצצים ונושפים)‬

‫דניאל‪ -‬ובא מלך המוות ולקח את חיה תוך פחות מחצי שעה בערה במושב מדורה גדולה שהייתה‬
‫גברת חיה והבית שלה‪.‬‬
‫כולם‪ -‬אוי למה נכנעת ליצר הרע? המורה חיה כבר לא מורה‪ .‬היא שרה לה עכשיו עם המלאכים‬
‫ומרוצה כי הם לא מזייפים‪.‬‬
‫(עוברים בתור לנחם את בעלה של חיה הספרדי)‪.‬‬

‫נגה‪ -‬אתה ושב שאלוהים אוהב אותך?‬

‫ליאור‪ -‬לא יודע אם הוא היה אוהב אותי הוא לא היה מתעלל ביגה‪ -‬י הוא מחכה שתהיה קצת‬
‫יותר מבוגר‪...‬‬
‫ליאור‪ -‬אולי‪ ...‬אותך הוא אוהב?‬

‫דניאל‪ -‬בטח! אם היו קוברים אנשים בעמידה אז היה לכולם הרבה יותר מקום‬
‫נגה‪ -‬כן אבל יש כאלה שהם יותר גבוהים ויש כאלה שהם יותר נמוכים‪...‬‬
‫דניאל‪ -‬מה את מנסה להגיד בזה?‬
‫נגה‪ -‬כלום!‬
‫דניאל‪ -‬בטח כלום!‬
‫נגה‪ -‬על מה אתה מתעצב?‬

‫ליאור‪ -‬על הקבר ההוא שם של ברוך‪ ,‬התחילה לצמוח פטרוזיליה‪ ,‬אה גם כאן מה זה? זה מתפשט‬
‫על כל הקברים! (נגה מנשקת אותו על הלחי) כן‪ ...‬פטרוזיליה‪...‬‬

‫דניאל‪( -‬רץ אחרי נגה ומדגדג אותה)‪ -‬תחזרי בך! תחזרי בך!‬
‫נגה‪ -‬בסדר בסדר אנירוצה להיקבר לידך! רק על ידך!‬
‫דניאל‪ -‬אם יקברו אותך לידו אני אבוא ואשתין לכם על הקבר!‬
‫נגה‪ -‬שוב אתם לא מדברים?‬

‫ליאור‪ -‬כן! כל פעם אני משלים איתו ואז אני מצטער על זה‬
‫נגה‪ -‬מה קרה הפעם? זה בגלל מה שקרה עם דב?‬
‫ליאור‪ -‬לא אני כבר שכחתי מהסיפור הז‪...‬‬
‫נגה‪ -‬אז תלך אליו תבקש ממנו סליחה ונחזור להיות כמו פעם‪...‬‬
‫ליאור‪ -‬למה תמיד אני צריך לבקש ממנו‪( .....‬דניאל מופיע) סליחה‪....‬‬
‫(עושים כיף ונעלמים)‬

‫דניאל ונגה יוצאים‬

‫דניאל‪ -‬אם הייתי יכול להיות בת ליום אחד‪ ,‬אז הייתי נכנס למלתחות בבריכה ומציץ לכל הבנות!‬
‫נגה‪ -‬אז היית לסבית‪....‬‬
‫דניאל‪ -‬נכון! אני לסבית!!‬

‫ליאור‪ -‬אם היו מצמידים לך ולי אקדח לראש והיו אומרים לי לבחור‪...‬‬

‫דניאל‪ -‬אז אי אעדיף למות בעצמי‪....‬‬

‫נגה‪( -‬מנשקת את דניאל על הלחי)‪ -‬אנחנו תמיד נהיה ביחד‬

‫ליאור‪( -‬רץ מתנשף)‪ -‬רוצים לשים גדר ומנעול על השער‬

‫דניאל‪ -‬מה?‬
‫ליאור‪ -‬כן! אבא של דור הלשין עלינו לאמא של אודי והם באו עם הבן של אלביס וראו אותנו פה‬
‫דניאל‪ -‬לאן הם רוצים שנלך?‬
‫ליאור‪ -‬לא יודע! אבא שלי כמעט הרג אותי במכות כשהוא שמע על זה‬
‫(דניאל מתיישב מודאג ומחטט באף)‬

‫האפרוח דוב –‬

‫נגה – (נכנסת ומסתירה משהו בידה)‪.‬‬

‫דניאל – מה זה?‬
‫נגה – אל תיגע‪.‬‬
‫דניאל – תני לי לראות‪ .‬מה זה?‬
‫נגה – (מראה לו והוא מושיט יד) לא לגעת!‬
‫דניאל – איפה מצאת אותו?‬
‫נגה – מחוץ ללול‪.‬‬
‫דניאל – עם מי היית?‬
‫נגה – מה אכפת לך?‬
‫דניאל – הוא נתן לך אותו?‬
‫נגה – לא‪ .‬כן‪( .‬האפרוח מצייץ‪ -‬נגה מתמוגגת)‪.‬‬
‫דניאל – אני יכול להגיד לך בן כמה הוא‪.‬‬
‫נגה – איך?‬
‫דניאל – תראי לי‪.‬‬
‫נגה – (לא נותנת לו)‪.‬‬
‫דניאל – (מתקרב עם היד – לא נוגע) צריך להיזהר עליו‪ ,‬על העצמות שלו‪ .‬צריך לתת לו הרבה‬
‫אוויר‪.‬‬
‫נגה – למה?‬
‫דניאל – ככה זה‪.‬‬
‫נגה – [מלטפת בעדינות]‪.‬‬
‫דניאל – שימי אותו על הרצפה והוא יחשוב שאת אמא שלו‪.‬‬
‫נגה – לא רוצה‪.‬‬
‫דניאל – למה לא?‬
‫נגה – אסור לי להוריד אותו מהיד‪.‬‬
‫דניאל – את נותנת לו מים? תני לו מים הוא יתייבש‪.‬‬
‫נגה – איך נותנים לו מים?‬
‫דניאל – שמים טיפה על האצבע ונותנים לו למצוץ‪[ .‬מנסה שוב לגעת]‪.‬‬
‫נגה – אסור לי לתת לך לגעת בו‪.‬‬
‫דניאל – מה אכפת לי‪ ,‬יש לי מאה כאלה אם אני רוצה‪.‬‬
‫נגה – [חשדנית] טוב‪ .‬אבל בעדינות‪.‬‬
‫דניאל – (מתקרב עם היד לאט]‪.‬‬
‫נגה – מה אתה חושב – זה תרנגול או תרנגולת?‬
‫דניאל – תראי לי‪ ,‬יש שיטה לבדוק‪( .‬מנסה לקחת והיא לא נותנת)‪.‬‬
‫נגה – לא‪.‬‬
‫דניאל – מה אכפת לי בכלל מהצהוב הזה‪ .‬אני מנסה לעזור לך את לא שמה לב?‬
‫נגה – (בוהה בו)‬
‫דניאל – (מביט בה בביטחון)‪.‬‬
‫נגה – בעדינות‪.‬‬
‫נגה – (נסוגה) אסור לי‪...‬‬
‫דניאל – מה אסור לך? אסור לך לקבל עזרה?‬
‫נגה – נשבע?‬
‫דניאל – אני נשבע‪ ..‬בכל האפרוחים שיש בעולם‪.‬‬
‫נגה – די‪.‬‬
‫דניאל – ניתן לו שם‬
‫נגה – כבר יש לו שם‪.‬‬
 ‫דניאל – איך קוראים לו?‬
‫נגה – דוב‪.‬‬
‫דניאל – דוב‪.‬‬
‫(מעבירה אליו בזהירות את האפרוח)‪.‬‬
‫דניאל – (מחזיק אותו בזהירות) זה בכלל בת‪.‬‬
‫נגה – כן? (מופתעת)‪.‬‬
‫דניאל – השיער שלו צהוב כמו שלך‪.‬‬
‫נגה – (מחייכת)‪.‬‬
‫דניאל – לכי תביאי קצת מים‬
‫נגה – (חוששת לעזוב)‪.‬‬
‫דניאל – אם לא נשקה אותו הוא ימות‪.‬‬
‫נגה – [מושיטה יד לקחתו שוב ודניאל מתרחק ממנה)‪.‬‬
‫נגה – תחזיר לי אותו‪.‬‬
‫דניאל – תביאי מים – אני מחויב עכשיו לעשות הכל כדי האפרוח הזה יחיה‪.‬‬
‫נגה – תחזיר לי אותו‪.‬‬
‫דניאל – לא‪ .‬את לא אחראית מספיק‪.‬‬
‫נגה – אני ידעתי שזה מה שיהיה‪ ..‬תביא לי אותו‪.‬‬
‫דניאל – לא‪.‬‬
‫נגה – תחזיר לי‪..‬‬
‫נגה – אתה תשבור אותו! אני אקרא לאבא של‪...‬‬
‫דניאל – אם תקראי לו אני יטיח את האפרוח על הרצפה ואני יגיד שזה היה באשמתך‬
‫[היא משתתקת – דניאל מהופנט ממנו ומהכוח שיש לו בידיים)‪.‬‬
‫דניאל – איזה עדין הוא‪ .‬הוא ממש עדין‪.‬‬
‫נגה – (לא מדברת)‪.‬‬
‫דניאל – הוא יפה כל כך‪ .‬אני יעשה לו כלוב קטן מהאצבעות שלי‪ .‬עכשיו הוא לבד‪ .‬אסור היה לך‬
‫להרחיק אותו מאמא שלו‪ .‬כבר עדיף לו למות‬
‫נגה – (מתנפלת עליו והם מטלטלים אותו)‪ .‬אם הוא מת אני לא אדבר איתך יותר בחיים!‬
‫(נאבקים‪ ,‬נגה מנסה לקחת את האפרוח בחזרה והוא נמעך בתוך הידיים שלהם מהמאבק ומת)‪.‬‬
‫נגה – (מביטה בו המומה)‪.‬‬
‫דניאל – זה באשמתך לא היית צריכה לתת לי אותו בכלל‪.‬‬
‫נגה – תיגע בו‪ .‬תראה אם הוא מת‪.‬‬
‫דניאל – לא נוגע בו‪ .‬הוא מת‪ .‬זה מגעיל‪.‬‬
‫נגה – לפני שנייה נגעת בו‪.‬‬
‫דניאל – אבל אז הוא לא היה מת‪ .‬עכשיו זה מגעיל‪.‬‬
‫נגה – (מתחילה לבכות)‬

‫דניאל – (נוגע בו עם הבוהן של הרגל וכמעט מועך אותו שוב)‪.‬‬

‫נגה – אל תדרוך עליו!‬
‫דניאל – לא דורך עליו!‬
‫נגה – מההתחלה רצית שהוא ימות‬
‫דניאל – לא‪ .‬זה הטבע‪ ,‬זה מה שהטבע צריך לעשות‪.‬‬
‫נגה – (שותקת)‪.‬‬
‫דניאל – זה באשמתך‪ .‬אסור היה לך לתת לו שם‪.‬‬

‫(ליאור נכנס)‬
‫ליאור– "מה קרה‪ ,‬הלוויה?‬
‫(רואה את האפרוח‪ .‬מרים אותו בעדינות ויוצא)‪.‬‬

‫נגה ‪ -‬אצלנו בלוויות תמיד קורים אותם דברים‪.‬‬

‫נגה ‪ -‬מוות זה כמו‪...‬‬
‫ליאור ‪ -‬יום העצמאות‬
‫נגה ‪ -‬פאוסה בשגרה‪.‬‬
 ‫דניאל ‪ -‬כולם מגיעים לחלוק כבוד‪.‬‬
‫(גיחוך משותף)‪.‬‬
‫ליאור ‪ -‬מגיעים כדי לא להיזכר בתור‪...‬‬
‫נגה ‪' -‬אלה שלא הגיעו'‪".‬‬
‫(אנחה עמוקה ו"ריקוד הלוויות")‪.‬‬
‫ליאור ‪" -‬יתקדש ויתקדש ויתקדש"‪(...‬קוראים‪ )-‬אמן‪ ,‬אמן‪ ,‬אמן‪...‬‬
‫קוראים שמות –‬
‫ליאור‪" -‬דור אליהו בן רבקה"‪,‬‬
‫דניאל‪" -‬זלמן שור בן שרה"‪,‬‬
‫נגה‪" -‬אלוויס אלימלך בן גלאדיס"‪,‬‬
‫ליאור‪" -‬מרקס!"‪" ,‬מרים גדות‪ ,‬אלישע לוין"‪( ,‬יוצאים)‪.‬‬

‫ליאור ודניאל –‬

‫דניאל – זה פה‪( .‬מראה לו משהו על האדמה)‪.‬‬

‫ליאור – מפה הם יוצאים?‬
‫דניאל – מ‪-‬ממ‪.‬‬
‫ליאור – גדולים?‬
‫דניאל – ענקיים‪.‬‬
‫ליאור – איזה גודל?‬
‫דניאל – ענקיים אני אומר לך‪.‬‬
‫(מתבוננים ומחכים בשקט)‪.‬‬
‫דניאל – הבאת את המלח?‬
‫ליאור – כן‪( .‬טופח על הכיס) למה זה?‬
‫דניאל – אתה תראה‪.‬‬
‫ליאור – הם אוהבים מלח?‬
‫דניאל – (שקוע במקום אחר) הם‪ .‬אוהבים‪ .‬מלח‪.‬‬
‫דניאל – חילזון הוא‪ ...‬איך היא קראה לזה? הרמפרודיטי‪ .‬אתה ידעת?‬
‫ליאור – מה זה אומר הרמפ‪?...‬‬
‫דניאל – הרמפרודיטי מפגר‪.‬‬
‫ליאור – מה זה אומר?‬
‫דניאל – שהוא גם נקבה וגם זכר‪ .‬כמוך‪.‬‬
‫ליאור – אני כבר לא נעלב ממך‪.‬‬
‫דניאל – כן‪ .‬הם חסרי מין‪.‬‬
‫ליאור‪ -‬אז איך הם ‪-‬‬
‫דניאל – מתרבים? שני החלזונות‪( ...‬מפסיק) מזדווגים במשך מלא שעות והם‪( ...‬מפסיק)‬
‫מחליפים זירעונים אחד עם השני ואחר כך מטילים אותם באדמה‪.‬‬
‫(שם לו יד על הכתף תוך שממשיך בהתבוננות באדמה)‪.‬‬
‫ליאור – וואו‪ .‬זה דפוק לגמרי‪.‬‬
‫דניאל – מה?‬
‫ליאור – שהטבע יצר כאלה‪.‬‬
‫(שקט ממושך)‪.‬‬
‫דניאל – כיף שהיא לא פה‪.‬‬
‫ליאור – למה?‬
‫דניאל – אתה לא מרגיש רגוע?‬
‫ליאור – כן‪ ..‬אבל‪..‬‬
‫דניאל – כשהיא פה כל הזמן אנחנו במלחמה אני ואתה‪ .‬כשאתה איתה אני לא רגוע וכשאני‬
‫איתה אתה לא רגוע‪ .‬נכון? נכון או לא נכון?‬
‫ליאור – נכון‪.‬‬
‫דניאל – (פאוסה) ככה אנחנו רגועים‪.‬‬
‫(שקט)‬
‫דניאל – היא נישקה אותי‪.‬‬
‫ליאור – מתי?‬
 ‫דניאל – לא היום‪.‬‬
‫ליאור – בפה?‬
‫דניאל – צרפתית‪.‬‬
‫ליאור – מתי?‬
‫דניאל – לא זוכר‪ .‬שלושה ימים‪ ..‬לא מפריע לך?‬
‫ליאור – מפריע לי‪ .‬לא מפריע לי‪.‬‬
‫דניאל – (ממקם אותו) היא היתה בדיוק ככה כמו שאתה‪ .‬דיברנו על כוכבים ושטויות ואמרתי לה‬
‫את יודעת שיש לך עיניים יפות‪( ...‬מלטף לו את הפה)‪.‬‬
‫ליאור – (מעיף אותו מעליו ומתרגז ממש) די כבר!‬
‫דניאל – איזה אידיוט אתה‪..‬‬
‫ליאור – אתה אידיוט! אתה אידיוט! אתה אידיוט! אל תקרא לי אידיוט שמעת? (מאיים עליו‬
‫פיזית לראשונה)‪.‬‬
‫דניאל – על מה אתה מתעצבן?‬
‫ליאור – על כלום‪.‬‬
‫דניאל – לא התנשקנו‪.‬‬
‫ליאור – אתה משקר‪.‬‬
‫דניאל – למה שאני ישקר לך?‬
‫ליאור – עכשיו שיקרת‪.‬‬
‫דניאל – אני רוצה לעזור לך זה הכל!‬
‫ליאור – לעזור במה?‬
‫דניאל – במה? מה אתה משתגע לי פה?‬
‫ליאור – כלום זה ‪-‬‬
‫דניאל – אתה לא עושה כלום כמו שצריך זה הבעיה שלך‪ .‬בגלל זה היא לא רוצה אותך‪.‬‬
‫ליאור – על מה אתה מדבר‪.‬‬
‫דניאל – שב‪.‬‬
‫ליאור – מה?‬
‫דניאל – שב‪ .‬אם אני הייתי רוצה לנשק אותה‪ .‬אם!‬
‫ליאור – אז‪? ..‬‬
‫דניאל – אז זה היה ככה‪( .‬ליאור זע) אימון‪ ,‬אימון תירגע‪.‬‬
‫ליאור – (משתתק)‪.‬‬
‫דניאל – תגיד לה קודם – משהו יפה אולי ככה באנגלית‪ ...‬תגיד לה – ‪ .you beautiful‬תגיד‪.‬‬
‫ליאור – ‪you beautiful‬‬
‫דניאל – יפה‪ .‬ואז אתה מסתכל לה בעיניים ואתה לא זז! אתה מחכה ככה ‪ 5‬שניות‪ .‬ואז אתה‬
‫אומר – אני אוהב אותך (בלשון זכר ומתקן מיד בלי לעשות מזה עניין)‪ .‬אותך‪.‬‬
‫ליאור – אני אוהב אותך‪.‬‬
‫דניאל – (מתקרבים) ואז אם היא לא הורידה את המבט שלה אחרי ‪ 5‬שניות – יש לך אור ירוק‬
‫לנשק אותה‪.‬‬
‫(הם מתקרבים לאט לאט לנשיקה ובדיוק לפני דניאל עוצר ‪) -‬‬
‫דניאל – יש לך הרפס?‬
‫ליאור – (מצקצק לשלילה והם מתנשקים)‪.‬‬
‫(עוצרים‪ .‬דניאל מביט בו ממרחק קצר‪ .‬ליאור אומר "אני אוהב אותך" ומנשק אותו שוב מיוזמתו‪).‬‬
‫דניאל – (מתנשקים‪ .‬דניאל נעצר‪ .‬מביט בו ומוריד לו סטירה)‪.‬‬
‫דניאל – יופי‪ .‬טוב מאוד‪ .‬יופי‪.‬‬
‫ליאור – (יושבים שניהם ומניעים את הברכיים בעצבנות)‪.‬‬

‫דניאל – (קם ורוצה לחזור לנשיקות) – טוב‪ .‬אז – אההה‪ ...‬נגיד ישבנו שלושתנו על הגג של‬
‫המועצה‪ .‬ואני הלכתי – כי‪ ..‬כי‪ ..‬אמא שלי רצתה שאני יחזור כי לא משנה‪ ...‬ונשארת איתה לבד‪.‬‬
‫מה אתה עוש‪...‬‬
‫ליאור – ‪you beautiful‬‬
‫דניאל – רגע!‬
‫ליאור – סליחה‪.‬‬
‫דניאל – רגע‪ .‬תעשה כאילו אני זה היא‪.‬‬
 ‫ליאור – טוב‪..‬‬
‫ליאור – מסתכל לה בעיניים‪ .‬אחד שתיים שלוש ארבע חמש (דניאל קוטע אותו ומזכיר‪ -‬אני‬
‫אוהב אותך) ו‪( ...‬שם יד)‪.‬‬
‫דניאל – בלי היד‪.‬‬
‫ליאור – אז אני לא רוצה‪.‬‬
‫דניאל – בסדר עם היד‪ .‬עם היד יא בכיין‪.‬‬
‫(מנשק אותו עם היד וברגע שמפסיקים דניאל מנסה לנשק אותו שוב)‪.‬‬
‫ליאור – אני לא רוצה‪.‬‬
‫דניאל –כבר עשינו את זה‪..‬‬
‫ליאור – די‪ .‬לא רוצה‪ .‬די!‬
‫דניאל – פעם אחרונה‪.‬‬
‫ליאור – טוב‪ .‬הנה אחרונה‪( .‬נותן לו קטנה)‪.‬‬
‫דניאל – (דניאל מנסה שוב)‪.‬‬
‫ליאור – (מתרחק) די זה לא נעים לי‬
‫דניאל – (מתעצבן ודוחף אותו כמה פעמים)‪.‬‬
‫דניאל – למה אתה תמיד נותן לי להרגיש חרא‪ .‬תעוף מכאן‪ .‬תעוף‪ .‬עכשיו אתה תישאר פה לבד‪..‬‬
‫אני ישכנע אותה שלא תדבר איתך ואתה תישאר פה לבד‪.‬‬
‫(שקט)‬

‫(נכנסים במחיאות כפיים‪ ,‬כועסים‪ .‬מתחרים מי יפסיק ראשון)‪.‬‬

‫נגה –אני מקווה שאתה מרוצה מעצמך‪.‬‬

‫ליאור – מה הוא אמר?‬
‫דניאל – את מכוערת כשאת כועסת‪.‬‬
‫ליאור ‪ -‬מה הוא אמר?‬
‫נגה – הרי אם שנינו נשנא אחד את השני מספיק נאהב אותך יותר לא?‬
‫ליאור – מ ה ה ו א א מ ר ?!‬
‫דניאל – כלום‪ .‬אין כלום‪ .‬כבר לא נשאר על מה לדבר‪ .‬מה את מסתכלת עלי ככה?‬
‫נגה – אמרתי לך לא להאמין לאף מילה שיוצאת לו מהפה‪.‬‬
‫(נגה הולכת לליאור – הוא נרתע ממנה)‪.‬‬
‫נגה – אתה מתרחק ממני‪.‬‬
‫ליאור – אני מתרחק משניכם‪.‬‬
‫דניאל – אתה אפס‪.‬‬
‫ליאור – אוקיי‪.‬‬
‫דניאל – אפס‪.‬‬
‫ליאור – אוקיי‪.‬‬
‫דניאל – כמה שנים עוד ייקח לך כדי לפתוח את העיניים? אתה לא רואה איך היא משתמשת‬
‫בך?‬
‫נגה – זה לא נכון‪.‬‬
‫דניאל – (לנגה) אין לנו שום דבר במשותף! אין לנו על מה לדבר‪ .‬אנחנו צריכים את האידיוט הזה‬
‫בינינו כדי שיהיה לנו על מה לדבר‪.‬‬
‫ליאור – אני לא צריך אתכם יותר‪ .‬אתם סך הכל חברי ילדות – זה הכל – זה עובר מתישהו‪ .‬זה‬
‫תקופה‪ .‬שלב‪ .‬חולף‪.‬‬
‫נגה – אני בצד שלך‪.‬‬
‫ליאור – אני לא צריך שתהיי בצד שלי ואני לא צריך שאתה תדבר או לא תדבר איתי‪ .‬עוד מעט‬
‫הצבא ייקח אותי ואני אמצא מקום אחר לחיות בו עם אנשים אחרים‪.‬‬
‫נגה – (פגועה מאוד) תלכו‪ .‬שניכם‪.‬‬
‫דניאל – (ברוך) אם אנחנו נלך ממך יגמרו לך החיים‪ .‬את יודעת את זה‪ .‬אני רואה לתוך הבפנים‬
‫שלך‪ .‬אין שום דבר תמים במה שאת‪ .‬כלום‪.‬‬
‫נגה – אתה פעם ישבת מולי ואמרת לי מה אתה מרגיש? אני מרגישה שאני חשובה לך רק‬
‫כשאתה מפסיק לדבר איתי‪.‬‬
‫ליאור – אתם נתקעתם באיזה גיל מטומטם‪ .‬העולם המשיך בלעדיכם אתם לא רואים?‬
‫נגה – מה אתה חושב? שהצבא יעשה אותך מבוגר? אתה תמות בצבא‪.‬‬
 ‫דניאל – איזה צבא יגייס אותו? לאיזה חיל? אם תתגייס לחיל זונות אני אבוא ואפזר עליך מלח‪.‬‬
‫ליאור – כבר לא חשוב לי מה אתה אומר ומה את חושבת‪.‬‬
‫נגה – תפסיק להגיד את זה!‬
‫ליאור – (מחליט) נמאס לי לשתוק‪ .‬אני יותר לא שותק‪.‬‬
‫דניאל – אז יש לי חדשות בשבילך – כל החיים שלך אתה תשתוק וכשאתה תמות ויקראו בשם‬
‫שלך אף אחד לא יבכה‪ .‬תהיה דממה‪ .‬תלך מפה עכשיו‪.‬‬
‫(פאוסה)‬
‫ליאור – עכשיו אנחנו נגיד הכל‪.‬‬
‫דניאל – תלך אמרתי!‬
‫נגה – תגיד‪ .‬מה אתה רוצה להגיד‪.‬‬
‫דניאל – תלך מפה!‬
‫ליאור – אני רוצה להגיד לה את כל מה שאני מרגיש‪.‬‬
‫דניאל – תיקח את הרגליים הארוכות שלך ותלך!‬
‫נגה – אני רוצה לשמוע מה יש לו להגיד‪.‬‬
‫דניאל – תלך‪ .‬תלך כבר! תלך אמרתי!‬
‫(ליאור‪ ,‬מתחרט והולך)‪.‬‬
‫נגה – כלום לא השתנה‪ .‬הוא אומר לך ללכת ואתה הולך‪.‬‬
‫(ליאור חוזר)‬
‫ליאור – אתה‪ .‬אתה מפחד להראות את זה‪ .‬אבל אני יודע שאתה בן אדם טוב‪ .‬בפנים – טוב‪ .‬אל‬
‫תפחד כל כך‪ .‬אל תפחד‪.‬‬
‫דניאל – (על סף דמעות) אתה הטוב! אתה! תמיד אתה – הטוב! בעקשנות כזאת‪ – .‬מה אתה‬
‫חושב שזה משאיר לי? אתה לא אומר עליה מילה רעה? אתה מקלל אותה בראש שלך כל הזמן‬
‫על מה שהיא עושה לך‪ ,‬בחלומות שלך אתה הורג אותה אלף פעמים‪ .‬אתה הטוב? אתה שותק‬
‫כל החיים שלך ואז מתפרץ כמו משוגע‪ .‬כמו משוגע‪ .‬בגלל כלום‪ .‬כלום שנינו תקועים – אתה‬
‫ואני‪ .‬וגם היא תקועה‪ .‬כולנו תקועים בתפקידים של עצמנו – אני אמשוך לה בצמה ואתה תצייר‬
‫לה ציור‪ .‬וככה זה יישאר עד סוף הימים‪.‬‬
‫(שקט)‬
‫ליאור ‪ -‬יש לי משחק‪.‬‬
‫דניאל – מקורי‪.‬‬
‫נגה – אני לא משחקת עכשיו שום משחק‬
‫ליאור – אחד ‪ -‬אני אף פעם לא אהבתי אף אחד מכם‪ .‬שתיים – אם אחד מכם היה מת היה לי‬
‫קל יותר בחיים‪.‬‬
‫דניאל – השני‪.‬‬
‫ליאור – מה את חושבת?‬
‫נגה – הראשון‪.‬‬
‫דניאל – מה נכון?‬
‫ליאור ‪ -‬שתיים‪.‬‬
‫נגה – לא נכון‪...‬‬
‫דניאל – אחד – אני מוכן למות בשביל כל אחד מכם‪ .‬בכל רגע‪ .‬שתיים – אף פעם לא הרגשתי‬
‫שאתם אוהבים אותי באמת‪.‬‬
‫ליאור – השני זה אמת‬
‫דניאל‪ -‬מה את חושבת?‬
‫נגה – אני לא רוצה לענות על זה‪ .‬די‪.‬‬
‫דניאל – השני זה אמת‪.‬‬
‫נגה – די אני מתחננת!‬
‫דניאל – תורך‪.‬‬
‫נגה – לא! בבקשה‪..‬‬
‫ליאור – תשחקי את המשחק! תורך‪.‬‬
‫נגה – בבקשה‪...‬‬
‫(הם מתעקשים)‬
‫נגה‪( -‬כמעט בבכי) לא רוצה!!‬
‫נגה – אני‪ ...‬אוהבת באמת רק אחד מכם‪ .‬זה אחד‪ .‬שתיים – אני עומדת למות‬
‫דניאל – הראשון אמת‪.‬‬
 ‫ליאור – אחד‪.‬‬
‫(מחכים שהיא תגיד‪ ,‬היא קמה לעזוב‪ ,‬הוא קם אחריה ואוחז בה באלימות ומנער אותה)‬
‫דניאל – מה האמת? תעני‪ .‬זה החוקים של המשחק‪ .‬תעני‪ .‬מה האמת? תעני לי! זה נכון או לא‬
‫נכון? תעני!‬
‫נגה – מה השקר? מה? אני לא זוכרת? אני לא יודעת כבר על מה לענות‪.‬‬
‫דניאל – אני כבר לא יודע למה להאמין‪...‬‬
‫נגה – זה שקר‪.‬‬
‫דניאל – זה שקר‪.‬‬

‫ליאור יוצא‪ ,‬מכריז ‪" -‬סקנדל! חורף ‪ –'94‬הרצח לבית משפחת לב‪ .‬הסיפור הרגיל ‪ -‬הוא חשד בה‪,‬‬
‫היא לא היתה אמינה מספיק בהכחשות שלה‪ .‬חמישה חודשים בטמפרטורת החדר‪ ,‬ובעיתון נכתב‬
‫– 'בלה‪ ,‬בלה‪ ,‬בלה‪("...‬ליאור ממשיך בלה‪ ,‬בלה)‪.‬‬
‫(נגה) בקיצור – שוטר מפגר‪ ,‬רץ להביא את האקדח שלו‪,‬‬
‫(דניאל) היא ברחה לבית של השכנים‬
‫(ליאור) – מש' אהרוני שבדיוק אירחה בבית חברים מקנדה –‬
‫(דניאל) הוא פרץ פנימה‪.‬‬
‫(ליאור)ירה בה‪.‬‬
‫(דניאל)בום‪.‬‬
‫(ליאור)בלב‪ .‬ירה בעצמו‪.‬‬
‫(דניאל)בום‪.‬‬
‫(ליאור) בראש‪ .‬מת‪ .‬היא מתה‪ .‬סוף סיפור‪ .‬עשרים וארבעה‪ .‬היסטוריה של מושב קטן אחד‪-‬‬
‫עכשיו באדמה‪.‬‬

‫ריקוד סיכום ‪ 24‬המיתות‪ -‬עם השיר "‪ "ALL DEAD‬של ‪.QUEEN‬‬

‫(נגה עומדת במרכז)‪.‬‬

‫משחקים משחק‪ .‬נגה מזמזמת בלה לה לה את אשת חיל דניאל קושר לה בד על העיניים ושניהם‬
‫מסובבים אותה‪ .‬קוראים לה ‪" -‬רות"‪ .‬נושפים ולוחשים אליה‪ .‬פתאום מתקרבים‪ ,‬שניהם‪.‬‬
‫היא נופלת לזרועותיהם והם מנדנדים אותה‪ .‬נושאים אותה אל ה'קבר' ומתיישבים מצידיה‪ .‬רגש‬
‫עז שוטף את שלושתם‪ .‬מתנשקים בערטול משולש אינסופי ‪ -‬מנשקים אותה ואחד את השני‪.‬‬
‫פתאום זה נפסק והם ממשיכים שוב את השירה לה‪ ,‬היא דוממת לרגע‪ .‬דניאל מניף אותה באוויר‬
‫והיא ממשיכה‪ ,‬צוחקת בטוחה שזה הכל חלק ממשחק‪.‬‬

‫(טקס קבורה לרות‪ .‬דניאל וליאור מטמינים אותה באדמה‪.‬‬

‫נעמדים ומתנהגים כבריקוד הלוויות אך אחרת‪ ,‬ריאליסטי‪ .‬אבודים בעולם)‪.‬‬
‫יוצאים‪.‬‬

‫דניאל נכנס‪ .‬בוגר‪ .‬ליאור מיד אחריו‪ .‬מעל קברה של רות – שניהם זרים‪ .‬בוגרים‪ ,‬רחוקים בשנים‬
‫ובחברות‪ ,‬שפויים עד כדי שיגעון‪.‬‬
‫ליאור ‪ -‬מצחיק‪ ,‬לא?‬
‫(שתיקה)‬
‫ליאור ‪ -‬כמה שנים זה כבר? חמש‪ ,‬שש?‬
‫דניאל ‪ -‬שבע‪.‬‬
‫(שתיקה נופלת)‬
‫דניאל ‪ -‬אתה נשאר כאן הלילה?‬
‫ליאור ‪ -‬לא‪ .‬כאן לא מבינים מה זה פקקים של הבוקר‪ -‬נדבר?(פונה לעזוב)‬
‫דניאל – אה‪ ,‬אתה יודע‪ ,‬מצאו את המכתב‪ .‬של דודו‪.‬‬
‫ליאור ‪ -‬בספריה?‬
‫דניאל כן‪.‬‬
‫ליאור – מה הוא כתב לה?‬
‫דניאל – כלום‪ .‬רק ציטוט מאיזה ספר על פרפרים ולמה הם נמשכים לאש‪ .‬זה לא האור שמושך‬
‫אותם‪ ,‬אלא אשליה שיש חשיכה גדולה יותר – מעבר לאור‪.‬‬
Black