‫תחומין כרך טז עמוד ‪349‬‬

‫הרב צבי יהודה בן ‪ -‬יעקב‬

‫מורשה והרשאה‬

‫ראשי פרקים‬

‫א‪ .‬עורכי הדיינים‬

‫ב‪ .‬ואשר לא טוב עשה בעמיו‬
‫ג‪ .‬מינוי מורשה לנתבע‬
‫ד‪ .‬המנהג במינוי מורשה ע"י הנתבע‬
‫ה‪ .‬חזרה מטענות המורשה‬
‫ו‪ .‬הרשאה ‪ -‬קנין או שליחות?‬
‫ז‪ .‬נתבע שאינו רוצה לדון עם מורשה במלוה‬
‫ח‪ .‬הרשאה במלוה בשטר בכתיבה ומסירה ‪ -‬מדינא דגמרא‬
‫ט‪ .‬הרשאה במלוה ע"פ‬
‫י‪ .‬חזרה מהרשאה‪ ,‬ויפוי כח בלתי חוזר‬
‫יא‪ .‬מורשה שעשה פשרה‬
‫יב‪ .‬עדות מורשה‬
‫יג‪ .‬מינוי אישה כמורשה‬

‫‪‬‬
‫במהלך הדורות קנו להם המורשים שביתה בדיוני בית הדין‪ .‬יתכן והדבר נובע‬
‫מהשפעה מקרינה של בתי המשפט המקומיים‪ ,‬שבהם בדרך כלל אין הצדדים מופיעים‬
‫בעצמם אלא מיוצגים ע"י עורכי דין‪ .‬בייצוג הצדדים ע"י מורשים יש חסרון בולט‪ ,‬שכן‬
‫על‪-‬מנת להוציא דין אמת לאמיתו טוב לדיין שישמע את הצדדים עצמם‪ ,‬כשהם‬
‫מפרטים את המקרה כמשיחים לפי תומם‪ .‬טיעונים הלכתיים‪/‬משפטיים שהושמו בפיהם‬
‫נועדו להוליך את הדין בכיוון הרצוי להם‪ ,‬כשהאמת ואי‪-‬האמת משמשים בערבוביה‪.‬‬
‫אך מנגד‪ ,‬יש בעלי דין שאינם יודעים לסדר את טענותיהם באופן שהדברים יובנו‬
‫באר היטב‪ ,‬ויש שאינם מסוגלים להתמודד עם בעל דין קשה‪ .‬ענינים של נוהל וסדר דין‪,‬‬
‫המעוגנים בדור האחרון בתקנות הדיון‪ ,‬ואינם ידועים ל"עמך"‪ ,‬מגבילים את הופעת‬
‫בעלי דין ללא ייצוג‪ .‬קשה לצדדים חסרי נסיון להתמודד בכוחות עצמם עם חומר ראיות‬
‫וקביעת משקלם‪ .‬מציאות זו הופכת את המורשה ממצוי לרצוי‪ .‬יתרון זה מותנה בכך‬
‫שהמורשה אינו משבש הליכי דין‪ ,‬ואינו מנצל את מעמדו וכישוריו להטעות ולהטות‬
‫משפט צדק‪.‬‬
‫א‪ .‬עורכי הדיינים‬
‫על דברי המשנה במסכת אבות (א‪,‬ח) "אל תעש עצמך כעורכי הדיינים"‪ ,‬נשנו‬
‫פירושים רבים‪ .‬נראה שיש מקום להבחין בין "עורכי הדיינים" לבין המושג "כעורכי‬
‫הדיינים"‪ .‬מדברי רש"י בכתובות נב‪,‬ב עולה שעורכי הדיינים הם אלה המטעימים את‬
 ‫הרב צבי יהודה בן‪-‬יעקב‬ ‫‪2‬‬

‫דברי בעלי הדין לדיינים‪ ,‬ומי שמלמד את קרובו לטעון הינו כעורכי הדיינים‪ .‬לפי‬
‫המסופר שם‪ ,‬שר' יוחנן השיא עצה לקרובתו‪ ,‬כל תלמיד חכם המשיא עצה לבעלי הדין‪,‬‬
‫אף מחוץ לכתלי ביה"ד‪ ,‬הינו כעורכי הדיינים‪ ,‬ואין זו אלא הדרכה מוסרית‪ ,‬וכך אמנם‬
‫הסיק בתוספות יו"ט על המשנה שם‪ ,‬שאין איסור בעריכת דין מדינא אלא ממידת‬
‫המוסר‪.‬‬
‫אך נראה שכל זה בתנאי שאינם מלמדים את בעלי הדין לטעון שקר‪ ,‬וכן אינם‬
‫משבשים הליכי משפט‪ .‬כך מוצאים אנו בגמ' שבת קלט‪,‬א על הפסוק (ישעיה נט‪,‬ג)‬
‫"שפתותיכם דברו שקר" ‪ -‬אלו עורכי הדיינים‪ .‬ופרש"י שם‪" :‬מלמדין את בעלי דינין‬
‫לטעון"‪ .‬ביטוי אחר לסלידה מעורכי דיינים הנוהגים שלא כשורה‪ ,‬מוצאים אנו בגמ'‬
‫סוטה מז‪,‬ב‪" :‬משרבו לוחשי לחישות בדין‪ ,‬רבה חרון אף בישראל ונסתלקה השכינה‪,‬‬
‫משום שנאמר 'בקרב אלקים ישפוט'‪ ".‬ופרש"י שם‪:‬‬
‫לוחשי לחישות ‪ -‬עורכי הדיינין‪ ,‬ומתלחשים עם הדיינים לפתוח להם פתח‬
‫בזכותו של זה ובחובתו של זה‪ .‬רבה חרון אף ‪ -‬שעל הטיית המשפט חרון אף‬
‫בא‪ ,‬שנאמר (שמות כב) "אם ענה תענה אותו וגו'‪ ,‬וחרה אפי"‪.‬‬
‫ההתלחשות עם הדיינים באופן שבעלי הדין אינם יכולים להתייחס לתוכנה‪ ,‬היא‬
‫הדוגמא להתנהגות השלילית של עורכי הדיינים במקרה זה‪ .‬דוגמא זו לא באה‪ ,‬מן‬
‫הסתם למעט דרכי רמייה אחרות‪.‬‬
‫דעה שלילית חריפה על המורשים מוצאים אנו בנחלת‪-‬שבעה (מד‪,‬ו)‪:‬‬
‫ובאמת כך דרכן של קצת מורשים ‪ -‬מבלבלין‪ ,‬מצפצפין ואינם יודעים מה‬
‫מצפצפין‪ ,‬כי מחפשים בספרים אחר סברות ודינים אשר ישרו בעיניהם‪ ,‬ולרוב‬
‫קולטין את הפסולת וזורקין את האוכל‪ .‬בראותם כי אין הדיין מסכים לדעתן‪,‬‬
‫יצאו לריב מהר‪ ,‬ויש לדיין לגעור בהן ולזלזלן‪.‬‬
‫ההצבעה על "קצת מורשים" מלמדת שבעל נחלת‪-‬שבעה מכיר במציאותם של עורכי דין‬
‫היודעים להתעלות ולבדוק אובייקטיבית את דעת ההלכה בנידון אותו הוא צריך לייצג‪.‬‬
‫בקורת דומה מוצאים אנו בדברי רבי חיים בנבנישתי‪ ,‬בתש' בעי‪-‬חיי סו"ס עה‪:‬‬
‫המורשה טוען בעד התובע והנתבע כמה שקרים וטענות שהבע"ד עצמו אינו‬
‫יודע לטעון‪ ,‬ולכן בוחרים הבוגאדור תחבלן ורמאי ובעל הדבר‪ .‬ומי שגדול‬
‫מחבירו בשקרים ותחבולות ורמאות‪ ,‬נותנים עיניהם בו לשכרו ברצי כסף‪ .‬איני‬
‫יודע מאין בא להם המנהג הרע הזה‪.‬‬
‫בעוד שבנחלת‪-‬שבעה הצביע על "עם ארצות" של עורכי דין‪ ,‬עקמימות הלימוד וחוסר‬
‫הבנתם בדברי הפוסקים‪ ,‬בבעי‪-‬חיי מדובר על שקרים בטיעונים ובעובדות‪.‬‬
‫מאידך גיסא‪ ,‬מוצאים אנו דעה חיובית על מינוי מורשים בשו"ת פרת‪-‬יוסף (לרבי‬
‫יוסף אלפנדרי) חו"מ סי' ל‪:‬‬
‫וגם מעלת בי דינא רבא היו שמחים בזה‪ ,‬כי מה טוב ומה נעים שהתלמידי‬
‫חכמים יהיו מורשים‪ ,‬כי יכולים לחפש בספרי הפוסקים זלה"ה ולהראות‬
‫הדבר לבית הדין‪.‬‬
‫דעה זו אינה עומדת בסתירה לדעות הנ"ל‪ ,‬אלא מתייחסת למציאות שונה ‪-‬‬
‫כשהמורשים הם תלמידי חכמים יודעי דת ודין‪ ,‬שבוודאי לא יטענו בדברי שקר‪ .‬לפי"ז‬
‫יש לבחון כל מורשה לגופו ‪ -‬מעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחקוהו‪.‬‬
‫ב‪ .‬ואשר לא טוב עשה בעמיו‬
‫לכאורה לא כך נראה מהגמ' בשבועות לא‪,‬א‪ ,‬שם דורש רב מהפסוק (יחזקאל יח‪,‬יח)‬
‫"ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו" ‪ -‬זה הבא בהרשאה‪ ,‬ופירש רש"י‪" :‬ומתעבר על ריב לא‬
‫‪3‬‬ ‫מורשה והרשאה‬

‫לו‪ ,‬ושמא הראשון נוח לו ונוח לפשרה יותר מזה‪ ,‬שאינו יכול לעשות פשרה בממון‬
‫אחרים‪ ".‬חוסר היכולת‪ 1‬והסמכות להגיע לפשרה שומט את הקרקע מתחת לכל מורשה‬
‫ועורך‪-‬דין‪ ,‬גם אם תלמיד חכם וישר‪-‬דרך הוא‪ .‬אמנם‪ ,‬אם יורשה המורשה לעשות‬
‫פשרה‪ 2,‬הסתלקה הריעותא‪ .‬ואולי גם מה שנקט רש"י הוא לדוגמא בעלמא של שיבוש‬
‫עשיית הישר והטוב‪ ,‬אבל כשאין האמת משתבשת אין בהעמדת מורשה משום השלילי‪.‬‬
‫וכך אמנם עולה מדברי התוס' שם (ד"ה זה)‪ ,‬שרק כשמניע למינוי המורשה יש בו‬
‫כוונת זדון‪ ,‬אז מינויו פסול‪ .‬וז"ל התוס'‪:‬‬
‫כשעושה בשביל שהוא אלם ובעל טענות‪ ,‬שמתעבר על ריב לא לו‪ .‬אבל כשטורח‬
‫להביא לחבירו מעותיו‪ ,‬שאין חבירו יכול לטרוח‪ ,‬מצוה קעביד‪.‬‬
‫"הוא אלם ובעל טענות" ‪ -‬הכוונה למורשה‪ ,‬הנשכר לבעל הדין משום שידוע באלימותו‬
‫ובכושר הויכוח שלו‪ ,‬וכך אמנם פסק הרמ"א בחו"מ קכג‪,‬טו‪.‬‬
‫הרמב"ם (הל' שלוחין ג‪,‬ה) הביא את דברי רב כפשוטן ללא תוספת חילוק‪ ,‬ומשתמע‬
‫שכל הבא בהרשאה הוא בכלל "לא טוב"‪ .‬אך הראב"ד בהשגות חילק‪" :‬דוקא כשהוא‬
‫עם בעל דינו בעיר אחת ומרשה לאחר לתבוע חובו; אבל אם היה בעל דינו בעיר אחרת‪,‬‬
‫מציל ממון חבירו הוא‪ ".‬מגוריהם הנפרדים של שני בעלי הדין הינה‪ ,‬כמסתבר‪ ,‬רק‬
‫דוגמא לחוסר אפשרות של בעל הדין להתדיין בעצמו‪ ,‬אבל הוא הדין לחוסר יכולתו מכל‬
‫סיבה אחרת‪ :‬ליקויי דיבור וכדו'‪.‬‬
‫לכאורה כל חוסר נוחות להתדיין תצדיק מינוי מורשה‪ ,‬אבל מדברי הש"ך (קכג‪,‬לב)‬
‫מבואר‪ ,‬שאף לשיטת הראב"ד רק כשעלול המרשה להפסיד ממון בגלל מרחק הדרך‪,‬‬
‫רשאי הוא למנות מורשה‪ .‬חוסר רצון להתדיין עם בעל דין קשה‪ ,‬או חוסר כשרון לסדר‬
‫טענות (כשאין לכך השלכה על פסק הדין)‪ ,‬אינם מצדיקים איפוא מינוי מורשה‪ .‬סיוע‬
‫להסבר הש"ך נמצא בדברי הראב"ד בתשובה (תמים‪-‬דעים‪ ,‬סו"ס סב)‪:‬‬
‫ונראה לי דמאי דאמר רב בבא בהרשאה כי לא טוב עשה‪ ,‬דוקא היכא דהוו‬
‫תובע ונתבע בחד דוכתא‪ ,‬דמצי איהו למידן בהדיה ואזיל איהו ומקנה ליה‬
‫לאידך‪ ,‬כי היכי דנטעין ליה טפי‪ ,‬או דהוא אלמא טפי מיניה ומפחיד ליה‬
‫להאיך‪ .‬משום הכי זה שהכניס עצמו בריב לא לו‪ ,‬לא טוב עשה בתוך עמיו‪.‬‬
‫אבל היכא דתובע ונתבע רחוקין מהדדי‪ ,‬ודאי מצוה הוא דעביד‪ ,‬כדי שלא‬
‫יהיא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב במדינת הים‪ ,‬ואין לך‬
‫מציל ממון חבירו גדול מזה‪.‬‬
‫הרי שהשמעת טענות בצורה משכנעת יותר‪ ,‬אינה מצדיקה מינוי מורשה‪.‬‬
‫אך מדברי הראב"ד הללו מוכח דלא כהסבר הש"ך בענין מינוי מורשה שהוא אלים‪.‬‬
‫הש"ך דחה את דברי הרמ"א שם‪ ,‬ולדעתו אין עוול כשמינוי המורשה נובע מחמת‬
‫אלימותו של המורשה‪ ,‬כל עוד הוא אינו טוען אלא דברי אמת‪ .‬ואילו מדברי הראב"ד‬
‫מוכח‪ ,‬שאם ממנה מורשה כדי שאלימותו תפחיד את בעל הדין שכנגדו‪ ,‬הרי זה בכלל‬
‫"מתעבר על ריב לא לו"‪.‬‬
‫גם דעת הרמב"ם היא‪ ,‬שכאשר יש הכרח לכך‪ ,‬מותר למנות מורשה‪ .‬כך הם דבריו‬
‫בתש' (מהד' בלאו‪ ,‬סי' רעב)‪:‬‬
‫וע"פ אלו ההקדמות אסור לדעתי למנות מורשה אלא כשיש הכרח ‪ -‬אם משום‬
‫שהתובע בעיר והנתבע בעיר אחרת‪ ,‬או משום שהתובע חולה‪ ,‬או כיוצב"ז מן‬

‫כמש"כ בהג"א (סי' יד)‪" :‬דקיי"ל שליח שוויה להביא לו ממון ולא למחול לו‪".‬‬ ‫‪1‬‬
‫דבר האפשרי‪ ,‬כמובא ברמב"ם הל' שלוחין ג‪,‬ט‪.‬‬ ‫‪2‬‬
 ‫הרב צבי יהודה בן‪-‬יעקב‬ ‫‪4‬‬

‫הסיבות המצדיקות‪ .‬אבל כשמסתלקות הסיבות אין מקום להרשאה‪ ,‬אלא‬

‫יבואו שני בעלי הדין לב"ד‪ ,‬הואיל ואין מניעה לאיש מהם‪.‬‬
‫לדוגמאות שמנה הרמב"ם להכרח ניתן להוסיף אולי גם בעל דין שאינו יודע לסדר‬
‫טענותיו‪ ,‬למרות שהדוגמאות שנקט בהם הרמב"ם הן דוגמאות אובייקטיביות‪ ,‬וזו היא‬
‫דוגמא סובייקטיבית‪.‬‬
‫בדברי התוס' פירשנו שהאלימות היא כושרו של המורשה‪ ,‬והיא הסיבה למינויו‪ .‬לא‬
‫כך עולה מדברי כסף‪-‬משנה (שלוחין ג‪,‬ה)‪ ,‬שלאחר שהביא את דברי התוס' ואת דברי‬
‫הראב"ד‪ ,‬כתב‪:‬‬
‫ולי תרוייהו איתנהו ‪ -‬דכללא דמילתא‪ ,‬כל שהבעל דין אינו יכול להוציא מיד‬
‫הלווה‪ ,‬או מפני אלמותו או מפני רוחק המקום‪ ,‬מצוה עביד להציל עשוק מיד‬
‫עושקו‪ ,‬אבל אם הלווה אינו אלם יותר מבעל דינו ‪ ...‬אז לא טוב עשה‪.‬‬
‫אולם אם נפרש כך‪ ,‬צריך הדבר באור‪ ,‬שהרי בתוס' מפורש שהאלימות הינה הסיבה‬
‫לשלילת ההרשאה‪ ,‬בעוד שבכס"מ מבואר שהאלימות (של הלווה) הינה גורם לחיוב‬
‫ההרשאה‪ .‬ברם‪ ,‬הש"ך (קכג‪,‬לב) ביאר בכוונת התוס' ובדברי הכס"מ‪ ,‬שלפעמים המלוה‬
‫אינו רוצה לדון עם הלווה מחמת שהלווה הוא אלים ובעל טענות‪ ,‬ואינו רוצה לריב עמו‪,‬‬
‫בכגון זה המורשה לא טוב עושה שמתעבר על ריב לא לו‪" ,‬ומה לו בזה‪ ,‬יתבענו המלוה‬
‫עצמו"‪ .‬אך כאשר חושש שהלווה יחזיק בממון שלא כדין מחמת אלימותו‪ ,‬ולא יעז פניו‬
‫נגד המורשה‪ ,‬בכגון זה מצוה קעביד‪ .‬וא"כ מבואר בדבריו שדברי התוס' מתייחסים‬
‫ללווה האלים‪ ,‬שאין אלימותו וטענותיו מהוות סיבה להרשאה‪ ,‬אא"כ עלול להחזיק‬
‫בממון שלא כדין‪.‬‬
‫מהאמור לעיל עולה‪ ,‬שאם הרשאת המורשה מטרתה עשיית צדק ומשפט‪ ,‬ולהציל‬
‫עשוק מיד עושקו‪ ,‬הרי שיש לראותה בחיוב‪ .‬אולם אם כל מטרת ההרשאה הינה להוליך‬
‫לעיוות דין‪ ,‬יש לראותה בשלילה‪ .‬בין שני מצבים אלו יש להעמיד מקרים שאין במינוי‬
‫המורשה כל כוונה שהיא‪ ,‬לא חיובית ולא שלילית‪ .‬זוהי הנפק"מ בין שיטת התוס'‬
‫והראב"ד כפשוטה (וכהסבר הרמ"א) לבין הסבר הכס"מ והש"ך‪ :‬מדברי התוס' משמע‬
‫דלא טוב עשה דוקא כשיש כוונה שלילית‪ ,‬כשהמורשה הינו אלים וכו'; וכשיש כוונה‬
‫חיובית‪ ,‬דהיינו לטרוח להביא לו מעותיו‪ ,‬אפי' מצוה קעביד‪ .‬מכאן‪ ,‬כשנעדרת הכוונה‬
‫החיובית‪ ,‬הגם שלא עשה מצוה‪ ,‬מ"מ אינו בכלל "לא טוב עשה בתוך עמיו"‪ .‬אך מדברי‬
‫הכס"מ והש"ך עולה שכשאין נימוק חיובי להרשאת המורשה‪ ,‬נכלל המורשה ב"לא טוב‬
‫עשה"‪ ,‬שהרי לדבריהם‪ ,‬אף אם הלווה הינו אלים והמורשה אינו אלים‪ ,‬בכל זאת המינוי‬
‫הוא שלילי‪.‬‬
‫בגידולי‪-‬תרומה (שער נ ח"ד אות ח)‪ ,‬כתב‪:‬‬
‫ואם עושה בשביל להנות מהשכר‪ ,‬ולא מפני האלמות ‪ -‬לא דבר בזה‪ .‬ואולי אין‬
‫כאן משום לא טוב עשה‪ ,‬כי להנאת עצמו הוא דורש‪ ,‬ולא מיקרי ריב לא לו‪.‬‬
‫ספק זה‪ ,‬כשהמורשה פועל להנאת עצמו‪ ,‬נתון אף הוא במחלוקת הנ"ל בהסבר דעת‬
‫התוס'‪ ,‬אם להצדקת מינויו של המורשה צריכים כוונה חיובית‪ :‬לדעת הש"ך ‪ -‬אף בכה"ג‬
‫שעושה להנאת עצמו מיקרי מתעבר על ריב לא לו‪ ,‬ואילו לדעת הרמ"א ‪ -‬אף שלא עביד‬
‫מצוה‪ ,‬מ"מ גם אינו בכלל המתעבר על ריב לא לו‪ .‬למעשה המנהג הוא למנות מורשה‬
‫כשהדבר הוא להנאתו של המורשה ‪ -‬כך כתב בכנסת הגדולה‪ ,‬חו"מ סי' קכג‪ ,‬הגהת טור‪,‬‬
‫לד‪.‬‬
‫‪5‬‬ ‫מורשה והרשאה‬

‫ג‪ .‬מינוי מורשה לנתבע‬

‫מדברי הרי"ף בתש' (סי' רמח) מבואר שאין הנתבע רשאי למנות לו שליח‪ .‬מאידך‬
‫גיסא הביא הרמב"ן בחידושיו לשבועות (ל‪,‬א) את הערוך הסובר שיכול הנתבע למנות‬
‫מורשה‪ ,‬וראייתו מקושית הירושלמי (סנהדרין פ"ב ה"א) בדין כהן גדול דנין אותו‪,‬‬
‫"וימנה אנטלר" ‪ -‬אלמא מצי למנות שליח במקומו‪ ,‬אף כשהוא נתבע‪ .‬וכן פוסק רבינו‬
‫חננאל‪ .‬וכתב עליהם הרמב"ן‪" :‬ואיכא דפליג ואמר‪ ,‬אינו רשאי‪ ,‬שלא תהא סנהדרין‬
‫שומעת מפי התורגמן טענות של שקר‪ .‬והתם‪ ,‬משום יקרא דכהן גדול ושלא לבזותו‪,‬‬
‫דכתיב 'וקדשתו'‪".‬‬
‫אם זהו הטעם‪ ,‬שבי"ד צריך לשמוע את הטענות מבעל הדין עצמו‪ ,‬הרי יש לאסור אף‬
‫לתובע למנות מורשה לטעון את טענותיו בבי"ד‪ .‬ברם‪ ,‬הר"ן (שבועות יג‪,‬ב בעמודי‬
‫הרי"ף) חילק בין התובע לבין הנתבע‪" :‬הנתבע אינו מעז פניו מפני בעל דינו‪ ,‬שיודע‬
‫האמת כמוהו‪ ,‬והשליח מעיז" ‪ -‬דוקא הנתבע חזקה עליו שאינו מעז פניו בפני בעל חובו‪,‬‬
‫ולכן יש למונעו ממינוי מורשה‪ ,‬כיון שעל שלוחו לא נאמרה חזקה זו‪ .‬אבל התובע ‪ -‬מה‬
‫לי הוא מה לי שלוחו‪ .‬לפי"ז טעמו של הרמב"ן "שלא תהא סנהדרין שומעת מפי‬
‫התורגמן טענות של שקר" אינו רומז לאיסור שמיעת סנהדרין מפי מתורגמנים‪ ,‬המבואר‬
‫במשנה מכות ו‪,‬ב ובשו"ע חו"מ יז‪,‬ו‪ ,‬אלא זהו ביטוי לשוני שמשמעותו‪ :‬ע"י מינוי מורשה‬
‫עלולה להשמע טענת שקר בבי"ד‪ ,‬מאחר ולמורשה יש העזות שאין לנתבע‪.‬‬
‫ולכאורה צריך ביאור‪ ,‬הרי גם איסור שמיעת דיינים באמצעות מתורגמן‪ ,‬טעמו הוא‪,‬‬
‫כמש"כ בסמ"ע יז‪,‬יד‪" ,‬דיותר יוכל להתברר האמת כששומע מפי בעלי דינין והעדים‬
‫עצמן"‪ .‬וא"כ הוא הדין והוא הטעם שאין לבי"ד לשמוע טענות מפי מורשה כלל‪ ,‬וזאת‬
‫כדי שיוכלו לעמוד על ברור הענין‪.‬‬
‫נראה שבדבר זה מורשה עדיף על מתורגמן‪ .‬המתורגמן אינו אלא צינור דרכו בי"ד‬
‫מקבל טענות בשפה הברורה להם‪ .‬הוא אינו צד בהתדיינות‪ ,‬ולכן אינו מאפשר לבית‬
‫הדין להתרשם מכל מה שמלווה את הטענות מעבר למלים הנאמרות‪ .‬מאידך גיסא‪,‬‬
‫המורשה ‪ -‬מכח הרשאתו הינו צד בדיון עצמו‪ .‬שמיעת המורשה‪ ,‬במקומות בהם התירו‬
‫חז"ל את הופעתו במקום בע"ד‪ ,‬כמוה כשמיעת בע"ד עצמו‪ .‬ואפשר דהיינו מש"כ‬
‫הסמ"ע (קכד‪,‬א) בבאור החילוק בין תובע לבין נתבע‪" ,‬דהתובע מקנה המעות למורשה‬
‫שלו‪ ,‬והרי עומד במקומו‪ ,‬וכאילו הוא התובע עצמו; משא"כ בנתבע‪ ,‬דאינו מקנה לאחר‬
‫דבר להיות עומד במקומו‪ ".‬הדברים עולים בקנה אחד עם באורו של התומים (קכד‪,‬א)‪:‬‬
‫לשיטת הרמב"ם‪ ,‬דלא תהא סנהדרין שומעים מפי המתורגמנין‪ ,‬קאי אף על‬
‫בע"ד‪ ,‬אחד תובע ונתבע במשמע‪ .‬רק האמת כמש"כ אח"כ‪ ,‬וכמש"כ הש"ך‪,‬‬
‫דבתובע יכול להקנות לו בהרשאה והוי כבעל דבר‪ ,‬דהא זוקק עדים לקרבן‬
‫שבועה על תביעתו‪ ,‬אבל בנתבע א"א למצוא הרשאה‪.‬‬
‫חילוק אחר בין מתורגמן למורשה מצאנו בדברי החזון‪-‬איש (חו"מ ד‪,‬ה)‪ :‬מתורגמן‬
‫גרע משליח‪ ,‬משום שאין הדיין שומע את כל הטענות בבת אחת‪ ,‬אלא הבע"ד מדבר‬
‫בצורה מקוטעת על מנת ליתן רווח לתרגמו‪ .‬באופן זה יקשה על הדיין להבין ולרדת‬
‫לעומק הטיעונים‪ .‬חסרון זה אינו קיים במורשה‪.‬‬
‫מש"כ הסמ"ע והתומים‪ ,‬שהתובע מקנה למורשה את החפץ‪ ,‬ומשום כך נהיה‬
‫המורשה בע"ד‪ ,‬צריך ביאור‪ :‬מדוע אין הנתבע יכול להקנות את זכויותיו למורשה?‬
‫אדרבה‪ ,‬אם נשוא התביעה הוא חפץ הנמצא בידי הנתבע‪ ,‬והתובע טוען שנגזל ממנו ‪-‬‬
‫הנתבע‪ ,‬שהחפץ ברשותו בפועל‪ ,‬יכול להקנותו; ואילו התובע אינו יכול כיון שאינו‬
‫ברשותו‪ ,‬אף שהוא טוען שהוא שלו‪ .‬נראה שאין חסרון בדיני הקנאה בנושא זה ‪ -‬התובע‪,‬‬
 ‫הרב צבי יהודה בן‪-‬יעקב‬ ‫‪6‬‬

‫שאין הממון תחת ידו‪ ,‬במקום שניתן להקנות את גוף הממון‪ ,‬חפץ הוא להוציא ממון‬
‫מיד הנתבע‪ ,‬וכדי להוציא את החפץ מידי הנתבע צריך להקנות אותו למורשה‪ ,‬דאל"כ‬
‫מהיכי תיתי שיוכל להוציא ממון מהמוחזק‪ .‬אולם הנתבע‪ ,‬הוא המוחזק בגוף הממון‬
‫וחפץ להשאיר את הממון ברשותו ובחזקתו‪ ,‬ולשם כך אין הוא זקוק להקנות את החפץ‪.‬‬
‫וגם אם יקנה לו‪ ,‬אנו אומדים בדעתו שאין כוונתו להקנאת הממון אלא ליכולת לטעון‬
‫ע"מ לסלק גוף התביעה‪.‬‬
‫ד‪ .‬המנהג במינוי מורשה ע"י הנתבע‬
‫המחבר בחו"מ קכד‪,‬א הביא להלכה שאין הנתבע יכול למנות מורשה‪ .‬אף לגבי תובע‬
‫כתב הרמ"א בדרכי‪-‬משה (הארוך ‪ -‬מובא בסמ"ע קכד סוס"ק א) שלא התירו לו לטעון‬
‫באמצעות מורשה אלא כשהוא יושב בביתו ושולח מורשה; אך כאשר הבע"ד מצוי בין‬
‫כתלי ביה"ד‪ ,‬אין הוא רשאי לטעון באמצעות מורשה‪ .‬וכ"כ הב"ח (חו"מ קכד)‪ .‬הש"ך‬
‫(קכד‪,‬א) ציין שהמנהג אינו כך‪ ,‬ומורשה טוען לתובע‪ ,‬אף כשהוא בבית הדין‪.‬‬
‫בתחילה רצה הש"ך לישב ע"פ מש"כ הסמ"ע בדין מתורגמנין‪ ,‬דהו"ל כקבלו עלייהו‪,‬‬
‫ואין אחר הקבלה כלום‪ .‬אלא דלפ"ז שרי לתובע דוקא כשאין הנתבע מתנגד; וה"ה יש‬
‫להתיר לנתבע‪ ,‬ולא נהגו כן‪ .‬משום כך מסיק הש"ך‪ ,‬שדוקא התובע‪ ,‬שיש ביכולתו לרוקן‬
‫את רשותו וכוחו למורשה‪ ,‬רשאי לעשות את המורשה כבע"ד‪ ,‬משא"כ נתבע שאינו יכול‬
‫לרוקן את כוחו ורשותו למורשה‪ .‬לפ"ז אין חילוק בין אם התובע בבי"ד אם לאו‪ ,‬דכיון‬
‫דמורשה של התובע הינו כבע"ד‪ ,‬יכול הוא לטעון אף כשהמרשה נוכח בדיון‪ .‬מדברי‬
‫הש"ך נמצאנו למדים שבזמנו היה נהוג שיכול מורשה של תובע לטעון אף כשתובע עצמו‬
‫בבי"ד‪ ,‬ולנתבע לא היו מאפשרים למנות מורשה בכל ענין‪ ,‬אף בהסכמת התובע‪.‬‬
‫ובתומים (קכד‪ ,‬סוס"ק א) כתב דבקהילתו נוהגים לשמוע מפי מורשה‪ ,‬הן של התובע‬
‫והן של הנתבע‪ ,‬ורק כשיש הכחשה שומע הבי"ד את בעלי הדין עצמם‪ .‬כנראה‪ ,‬חזרנו בזה‬
‫לסברתו הראשונה של הש"ך‪ ,‬שקבלה מועילה‪ ,‬ובמקומו של ר' יהונתן אייבשיץ קבלו‬
‫עליהם מינוי מורשה גם ע"י הנתבע‪ .‬מנהג כזה נזכר גם בערוך‪-‬השלחן (קכד‪,‬ב)‪ .‬מדברי‬
‫החזו"א (חו"מ ד‪,‬ז) נראה שמנהג זה תקף דוקא כשנתרצו בעלי הדין‪.‬‬
‫לדברי בעל כנה"ג (ה"ר חיים בנבנישתי) בתש' בעי‪-‬חיי סי' עה‪ ,‬מנהג זה שגם נתבע‬
‫רשאי למנות מורשה‪ ,‬נעשה למנהג נפוץ ("בפרט בארץ ויניציא")‪ ,‬עד שרשאי הנתבע‬
‫לטעון קים לי (שהרי הוא המוחזק)‪ ,‬אע"פ שהבית‪-‬יוסף כתב בספר בדק הבית דנקטינן‬
‫כמ"ד דאינו יכול למנות שליח‪ .‬בשם ספר משפטי‪-‬שמואל (סי' קכא) הוא מביא‪ ,‬שכיון‬
‫דנהגו כך‪ ,‬ממילא קבלו עליהם פסק זה‪ ,‬ואין צורך איפוא אפילו לטעון קים לי‪ .‬על טענת‬
‫קים‪-‬לי זו סמך את ידיו גם רבי דוד פיפאנו בתש' חושן‪-‬האפוד (חו"מ סי' מג)‪ ,‬וכתב דכן‬
‫נהגו בשאלוניקי ובקושטא‪.‬‬
‫ההסתמכות על טענת קים‪-‬לי יש בה ריעותא‪ ,‬שכן באותה מידה יכול הוא לטעון‬
‫קים‪-‬לי שהמורשה שנתמנה מטעם התובע אינו יכול לכוף את הנתבע (כדעת תרומת‪-‬‬
‫הדשן‪ ,‬שתבואר להלן פרק ז)‪ .‬בשאלה זו דן רבה הראשי של א"י‪ ,‬הרי"ש אלישר בשו"ת‬
‫שאל‪-‬האיש (חו"מ סי' יא‪-‬יב)‪ .‬נראה שתוקפה של טענת קים‪-‬לי במקרה זה הוא מכח‬
‫המנהג ‪ -‬לולא המנהג לא רשאי היה אדם לטעון קים‪-‬לי כדעה שהפוסקים הידועים‪,‬‬
‫הב"י והרמ"א‪ ,‬לא פסקו כמוה‪ .‬אלא שיש מקומות שהיה נהוג שיכול הנתבע לומר בדין‬
‫זה קים לי ‪ -‬על כרחך דווקא לענין זה‪ ,‬ולא לדין כפיה‪ ,‬שמשמעות כל הפוסקים להלכה‬
‫היא שיכול מורשה התובע לכופו‪.‬‬
‫‪7‬‬ ‫מורשה והרשאה‬

‫ה‪ .‬חזרה מטענות המורשה‬

‫האם רשאים המרשים ‪ -‬התובע והנתבע ‪ -‬לחזור בהם מטענות והודאות שהועלו ע"י‬
‫מורשיהם? המהרשד"ם בתש' (סי' תלט) דן בנתבע שמינה בקנין מורשה‪ ,‬האם הוא‬
‫מתחייב ע"פ הודאת המורשה‪ .‬לאחר שהסיק שאין הנתבע יכול למנות שליח אפילו‬
‫בקנין‪ ,‬וממילא רשאי הוא לחזור בו מהודאה שנמסרה ע"י המורשה‪ ,‬כתב שיתכן‬
‫שאפילו התובע‪ ,‬שרשאי למנות מורשה‪ ,‬ואפילו מינה אותו בקנין‪ ,‬מכל מקום "מצי‬
‫למיהדר ביה‪ ,‬אם לא בשכבר פטרו לנתבע או קיבל ממונו‪ ".‬והנתבע ‪" -‬דלא מצי עביד‬
‫קנין‪ ,‬על אחת כמה וכמה דמצי למימר דברים בעלמא‪ ,‬ואין לך להוציא ממני בשביל‬
‫הודאת מורשה שלי‪".‬‬
‫מהמשך דבריו עולה‪ ,‬שיכולת סילוק הודאות המורשה נובעת מיכולת התובע לבטל‬
‫את ההרשאה קודם גמר הדין‪ .‬נראה שהוא מפרש את דברי המחבר (חו"מ קכב‪,‬ג ‪-‬‬
‫מקורם ברא"ש ב"ק פ"ז סי' ה ובטור) "וכן אם עמד המורשה בדין עם הנתבע ונתחייב‬
‫המורשה‪ ,‬אין המרשה יכול לסתור הדין בטענה שכשעמד עם זה בדין כבר ביטל‬
‫שליחותו" ‪ -‬דהיינו חיוב ממש בגמר דין‪ ,‬שכבר אמרו בי"ד‪ ,‬פלוני זכאי ופלוני חייב‪ .‬אבל‬
‫קודם לכן עדיין יכול התובע לבטל את ההרשאה‪.‬‬
‫אלא שהריב"ש ביאר בתש' (סי' שצב) שהודאתו של המורשה תקיפה‪ ,‬שאל"כ כיצד‬
‫נחלקו הראשונים אם נתבע יכול למנות מורשה‪ ,‬והלא דבר פשוט הוא שאינו יכול‪ ,‬שהרי‬
‫צריך לכפור או להודות לתביעת התובע‪ .‬בירושלמי סנהדרין ר"פ כה"ג‪ ,‬בדין מינוי‬
‫אנטלר לכהן גדול‪ ,‬תירצו דאין האנטלר יכול להשבע ‪ -‬משמע שרק להישבע אינו יכול‪,‬‬
‫אבל הודאתו הודאה‪ ,‬דאל"כ למה לירושלמי לדחוק עצמו להיכי תימצי של שבועה‪3.‬‬

‫ואכן הש"ך (קכד‪,‬ד) פסק להלכה כריב"ש‪ ,‬דלא כמהרשד"ם‪.‬‬

‫בעל קצות‪-‬החשן (קכד‪,‬א) חילק בין נתבע שהעמיד מורשה ושם דברים בפיו‪ ,‬דהוי‬
‫הודאתו הודאה‪ ,‬לבין כשהמורשה הודה מעצמו‪ ,‬שאין הודאתו הודאה‪ .‬נראה שחילוק זה‬
‫נכון דווקא במורשה של נתבע‪ ,‬שאין ביכולתו להודות מבלי שיאמר לו זאת הנתבע; אך‬
‫מורשה של תובע שהקנה לו החפץ בקנין‪ ,‬הרי הוא כבעל דין לענין הודאות וטענות‪ ,‬ואף‬
‫אם לא אמר לו התובע‪ ,‬הודאתו הודאה‪.‬‬
‫ו‪ .‬הרשאה ‪ -‬קנין או שליחות?‬
‫ודאתינן להכא‪ ,‬עלינו לברר את מהות ההרשאה‪ .‬בגמ' ב"ק ע‪,‬א מבואר שהסיבה שלא‬
‫מועלת הרשאה ('אורכתא' בלשון הגמ') במקום שלא ניתן להקנות את גוף הממון היא‬
‫משום דברי רבי יוחנן‪" ,‬גזל ולא נתיאשו הבעלים‪ ,‬שניהם אינם יכולים להקדיש ‪ -‬זה לפי‬
‫שאינו שלו‪ ,‬וזה לפי שאינו ברשותו‪ ".‬בתוס' (ד"ה לא) ביארו‪ ,‬דהיינו דוקא במטלטלי‬
‫דגזילה‪ ,,‬אבל בפקדון יכולים הבעלים להקדיש‪ ,‬ולכן יכולים גם להרשות עליהם‪ .‬אבל‬
‫מרש"י‪ ,‬שפירש‪ ,‬שדבר ש"אינו ברשות הבעלים אינו יכול להקנותו לשליח"‪ ,‬משמע שגם‬
‫פקדון לא יכול המפקיד להקנות למורשה‪4.‬‬

‫נראה שהמחלוקת היא בביאור מהות ההרשאה‪ .‬לדעת רש"י מקנה המרשה את‬
‫החפץ הנידון למורשה‪ ,‬וע"כ כשאין החפץ ברשות בעלים ואין הם יכולים להקנותו‬
‫למורשה‪ ,‬אין הוא נעשה מורשה‪ .‬אבל לפי התוס' אין צורך בהקנאה ממש‪ ,‬אלא די‬
‫בבעלות על החפץ‪ .‬בעלות זו מוכחת ביכולתם של הבעלים להקדיש את החפץ ‪ -‬כשגם זה‬

‫ראייה זו דחאה בחזו"א (חו"מ ד‪,‬י)‪ ,‬דדילמא הירושלמי מיירי במסר הנתבע הודאתו למורשה בפני עדים‪.‬‬ ‫‪3‬‬
‫כך היא גם דעת הראב"ן המובאת בראב"ן סי' עט‪ ,‬בראבי"ה כת"י סי' אלף וכה ובמרדכי ב"ק פ"ז סי' ע‪.‬‬ ‫‪4‬‬
 ‫הרב צבי יהודה בן‪-‬יעקב‬ ‫‪8‬‬

‫אינו ניתן‪ ,‬מוכיח הדבר על העדר כח בעלות‪ ,‬וממילא אין הבעלים יכולים למנות מורשה‬
‫על אותו חפץ‪.‬‬
‫מסתבר שהרמב"ן (במלחמות כז‪,‬ב בדפי הרי"ף) סובר כתוס'‪ ,‬כיון שבהטעימו מדוע‬
‫אין הבעלים יכולים להרשות אחרים על הלוואה‪ ,‬לא כתב שאין הבעלים יכולים להקנות‬
‫למורשה את כסף ההלוואה‪ ,‬אלא כתב "שאין כאן בעלים להרשות בהן ‪ -‬דכל דלא‬
‫מקדיש ולית ליה הקנאה בנכסים‪ ,‬לית ליה בגוויהו רשות‪ ,‬דלא מיקרו בעלים להרשות‬
‫כלל‪ ".‬כושר ההקנאה מוכיח על תוקף הבעלות‪ ,‬ודי בבעלות כדי להעניק כח למנות‬
‫מורשה‪5.‬‬

‫הרמב"ם בהל' שלוחין (ג‪,‬א)‪ ,‬כתב‪:‬‬

‫מי שהיתה לו קרקע תחת יד אחד‪ ,‬או שהיו לו מטלטלין פקדון‪ ,‬ורצה לעשות‬
‫שליח לדון עם זה ולהוציא הקרקע או הפקדון מתחת ידו ‪ -‬הרי זה כותב לו‬
‫הרשאה‪ .‬וצריך לקנות מידו שהרשהו ואמר לו לך דון וזכה והוציא לעצמך‪,‬‬
‫וכיוצא בענינים אלו‪ .‬ואם לא כתב לו כן‪ ,‬אינו יכול לדון עימו‪ ,‬מפני שהוא‬
‫אומר לו אין אתה בעל דיני‪.‬‬
‫דברי הרמב"ם "וצריך לקנות מידו שהרשהו" ניתנים לביאור בתרי אנפי‪ .‬או שהמילה‬
‫'שהרשהו' הינה ביאור לפעולה שתיאר הרמב"ם קודם ("לקנות מידו" = "שהרשהו")‪,‬‬
‫ואז הרשאה מהותה היא מעשה הקנין‪ ,‬והעברת הבעלות על הפקדון מיד הבעלים ליד‬
‫המורשה; או שכוונת הרמב"ם היא שצריך לעשות קנין בשעה שמבצעים הרשאה ‪-‬‬
‫כלומר‪ :‬הרשאה לחוד ומעשה הקנין לחוד ‪ -‬והקנין נעשה רק כדי לחזק את פעולת‬
‫ההרשאה‪ 6.‬לקנין כזה די בקנין סודר‪.‬‬
‫ואכן מוצאים אנו מחלוקת בהבנת דברי הרמב"ם לאיזה סוג קנין התכוון בבית‪-‬יוסף‬
‫(חו"מ קכב‪,‬ח) פירש‪" :‬שהוא מקנה לו בחליפי הסודר אותו ממון שיש לו ביד פלוני"‪.‬‬
‫אבל הש"ך (קכב‪,‬יג) כתב שצריך קנין אגב קרקע‪ ,‬ולא סגי בסודר‪ .‬וכ"נ מדברי גידולי‪-‬‬
‫תרומה (שער נ ח"ד ס"ק ב) דבעינן קנין אגב‪ .‬בקנין סודר די כדי לחזק פעולה‪ ,‬אבל אין‬
‫בה כדי להקנות ממש ולהעביר בעלות מיד בעל הדין למורשה‪.‬‬
‫גם אם הבנו בדעת הרמב"ם שהרשאה מהותה היא העברת בעלות וקנין‪ ,‬הרי שיש‬
‫להבחין בין דינא דגמרא לבין תקנת הגאונים בזה‪ .‬ז"ל הרמב"ם בהל' שלוחין (ג‪,‬ז)‪:‬‬
‫מי שהיה לו מעות בפקדון ביד אחר‪ ,‬ורצה להרשות שליח להביאן ‪ -‬אין הקנין‬
‫מידו מועיל בזה‪ ,‬שאין המטבע נקנה בחליפין‪ .‬אלא כיצד עושה? נותן לו קרקע‬
‫כל שהוא‪ ,‬ומקנה לו המעות על גבה כדי להוציאן בהרשאה זו‪ ,‬והולך ודן עימו‬
‫ומוציאן‪ .‬היתה לו מלוה ביד אחר ‪ -‬אינו יכול לכתוב הרשאה עליה‪ ,‬ואפילו‬
‫היה חוב בשטר‪ ,‬מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין אדם מקנה לחבירו דבר‬
‫שאינו בעולם ‪ ...‬אבל הגאונים תיקנו שכותבין הרשאה על המלוה‪.‬‬
‫מדינא דגמרא צריך המרשה להקנות למורשה את גוף החפץ‪/‬הקרקע‪/‬החוב הנידון‪ ,‬אך‬
‫לפי תקנת הגאונים ניתן לכתוב הרשאה אף על דברים שאינו יכול להקנותם‪ .‬אם כך‪,‬‬

‫אמנם עי' קצות‪-‬החשן (קכג‪,‬א) המפרש שגם לדברי הרמב"ן בעינן לקנין גמור‪ .‬אולם הוכיח שם מדברי‬ ‫‪5‬‬
‫המרדכי‪ ,‬שאין צורך בקנין גמור‪.‬‬
‫כמו הקנין שצריך לעשות מי שמקבל על עצמו קרוב או פסול לדון שלא יוכל לחזור בו ‪ -‬עיין נמוקי‪-‬יוסף‬ ‫‪6‬‬
‫סנהדרין ד‪,‬ב בעמודי הרי"ף ושו"ע חו"מ כב‪,‬א‪.‬‬
‫‪9‬‬ ‫מורשה והרשאה‬

‫שמדינא דגמרא צריכים קנין של ממש‪ ,‬הרי אם פירשנו בדעת הרמב"ם (בהל' א) שאין‬
‫צורך בקנין אלא כדי לחזק את הפעולה‪ ,‬אין זה אלא לאחר תקנת הגאונים‪7.‬‬

‫אולם גם לאחר תקנת הגאונים נותר מקום לספק‪ :‬האם תקנתם היתה דווקא במלוה‬
‫שאין אפשרות להקנותה‪ ,‬אבל בקרקעות או בפקדון שניתן להקנותם‪ ,‬נשאר דינא דגמרא‬
‫שצריך להקנותם כדי לבצע הרשאה; או שגם בהם מספיק להקנותם בסודר לחיזוק‬
‫ההרשאה? נראה שע"פ תקנת הגאונים ניתן להרשות אף בקרקעות מבלי להקנותם‬
‫למורשה‪ ,‬אלא שהרשאה כזו תהיה חלשה יותר מהרשאה שנעשית ע"פ דינא דגמרא‪,‬‬
‫בקנין‪ .‬בהרשאה שמקנהו גוף החפץ חייב הנתבע להזדקק לטענות המורשה ולהתדיין‬
‫עימו‪ ,‬משא"כ בהרשאה הנעשית מכח תקנת הגאונים‪ ,‬שלגביה כתב הרמב"ם‪:‬‬
‫והגאונים עצמם שתיקנו תקנה זו אמרו‪ ,‬שאין אומרים בה יקוב הדין את ההר‪,‬‬
‫ואינה אלא כדי לאיים על הנתבע ‪ ...‬אם לא ירצה הנתבע לדון עמו‪ ,‬אין כופין‬
‫אותו לא ליתן לו ולא להשבע‪ ,‬עד שיבוא בעל דינו‪.‬‬
‫אמנם בגמ' ב"ק ע‪,‬א סיכמו "והלכתא שליח שוייה"‪ ,‬שהמורשה הינו שליחו של‬
‫המרשה‪ ,‬אולם נראה שלדעת הרמב"ם מעיקר הדין הרשאה הינה הקנאת גוף הנכסים‬
‫למורשה‪ ,‬דאם לא כן‪ ,‬מדוע לדינא דגמרא לא יוכל להרשותו לדון על מלוה בשטר וכדו'‪,‬‬
‫הרי אע"פ שאינו יכול להקנות עדיין יכול למנותו כשליח? ומדוע נצרכנו לתקנת הגאונים‬
‫כדי שיוכל להרשות על מלוה?‬
‫אלא שלפי"ז קשה‪ ,‬מהי הנפ"מ בין שתי הלשונות בגמרא‪ ,‬אם הרשאה היא הקנאה‬
‫או שליחות‪ ,‬הרי לפי הרמב"ם בין כך ובין כך צריך שיקנה לו את גוף החפץ הנידון?‬
‫בשאלה זו דן מהרי"ט אלגאזי (בכורות פ"ח סי' עב ד"ה והנה)‪:‬‬
‫דכיון דכתבינן ליה "כל דמתעני מן דינא קבילית עלי"‪ ,‬שליח שויה ואינו קנין‬
‫גמור באופן שיוכל לתפוס הממון לעצמו‪ ,‬אלא קנין דקונה בנכסים הוא כדי‬
‫שיוכל לאשתעויי דינא בהדי נתבע כתובע את שלו‪.‬‬
‫לפי"ז‪ ,‬אף שיש כאן קנין גמור‪ ,‬מ"מ ההקנאה מוגבלת למטרה מסוימת‪ ,‬כדי שיוכל לדון‬
‫עם הנתבע‪ .‬לכן אף שהקנו למורשה את החפץ‪ ,‬אינו יכול לתופסו‪ .‬כך מבואר גם מדברי‬
‫הרשב"א בתש' (ח"ב סי' רכד) הסובר כרמב"ם‪ ,‬שהרשאה הינה הקנאה גמורה המוגבלת‬
‫באופן שלא יוכל המורשה לתפוס‪.‬‬
‫ז‪ .‬נתבע שאינו רוצה לדון עם מורשה במלוה‬
‫מדברי הרמב"ם הנ"ל (בה"ז) מבואר שאין הנתבע חייב להשיב למורשה הבא‬
‫בהרשאת הגאונים‪ ,‬ואין בית דין כופה אותו לדון‪ .‬המהר"י אדרב"י כתב בתש' דברי‪-‬‬
‫ריבות (סי' שעה) שאין חולק על הרמב"ם בכך‪ ,‬ושדברי הרמב"ם אמורים אפילו במלוה‬
‫בשטר אע"פ שיש בה שעבוד קרקעות‪.‬‬
‫אולם מדברי התוס' בב"ק (ע‪,‬א ד"ה ממטלטלין ‪ -‬וכן היא דעת הרא"ש בסי' ד) עולה‬
‫לכאורה שבי"ד כופה אותו לדון‪ .‬התוס' שם הקשו‪ ,‬הכיצד נוהגין לכתוב הרשאה אפילו‬
‫במלוה‪ ,‬והרי אין אדם יכול להקנותה לחבירו‪ .‬ותירצו‪ ,‬דקיי"ל כלישנא בגמרא שהרשאה‬

‫אמנם גם לאחר תקנת הגאונים צריכים לעשות קנין‪ ,‬ולפי המובא ברמב"ם קנין זה הוא אגב ד' אמות שיש‬ ‫‪7‬‬
‫למרשה בארץ ישראל‪ .‬ואע"פ "שזה מי יאמר שיש לו חלק בארץ ישראל; ואפילו הוא ראוי‪ ,‬אינו ברשותו"‬
‫(לשון הרמב"ם)‪ ,‬מ"מ רצו הגאונים שתהא ההרשאה שלהם לא פחותה מההרשאה שמדינא דגמרא (משנה‪-‬‬
‫למלך)‪ .‬או יש לומר‪ ,‬שהתקנה היתה שאע"פ שאין החפץ שייך למורשה‪ ,‬מ"מ צריך שיהיה נידון כאילו הוא‬
‫ברשותו‪ ,‬וכל מה שאפשר לעשות שייראה כאילו הוא ברשותו צריך לעשות ‪ -‬עי' חזו"א חו"מ סי' א סוס"ק‬
‫יח‪.‬‬
 ‫הרב צבי יהודה בן‪-‬יעקב‬ ‫‪10‬‬

‫היא שליחות‪ ,‬ואעפ"כ יכול לכתוב הרשאה אף על מטלטלין שכופר בהם‪ ,‬משום ש"עשו‬
‫תקנה לענין שליחות כאילו היה קונה קנין גמור‪ ".‬א"כ גם מדינא דגמרא כתבינן הרשאה‬
‫אפילו במלוה‪ ,‬ואין הנתבע יכול שלא להשיב על תביעתו‪ .‬מכח דברי תוס' אלו כתב‬
‫בלחם‪-‬משנה (הל' שלוחין ג‪,‬ז)‪ ,‬שלא כדברי‪-‬ריבות‪ ,‬שדעת הרמב"ם אינה מוסכמת‪8.‬‬

‫בתרומת הדשן (כתבים‪ ,‬סי' ריז) נשאל במורשה שבא בלי הרשאה‪ ,‬אמאי נהגו לכוף‬
‫את הנתבע לדון עימו‪" ,‬כיון דכתב הרמב"ם דאפילו הבא בהרשאה גמורה אין כופין את‬
‫הנתבע‪ ,‬אלא שתקנת חכמים כדי לאיים על הנתבע‪ ,‬א"כ כ"ש מי שאין לו הרשאה שאין‬
‫כופין‪ ".‬תירוצו הוא דקיי"ל כדעת המרדכי דלא ס"ל כדעת הרמב"ם‪ .‬דבריו הם לא‬
‫כמוש"כ לעיל‪ ,‬שאף לדעת הרמב"ם בהרשאה גמורה (הפועלת מדינא דגמרא כקנין גמור)‬
‫כופין לדון עם המורשה‪ .‬לדבריו אף בהרשאה גמורה אין כופין‪.‬‬
‫יתר על כן‪ :‬מדברי המהרי"ט (ח"ב חו"מ סי' יז) עולה שגם בהרשאה הפועלת מכח‬
‫תקנת הגאונים ניתן לכפות‪ .‬כל שכתב הרמב"ם שבתקנת הגאונים "לא אמרינן יקוב‬
‫הדין את ההר"‪ ,‬חל לדעת המהרי"ט רק על התקנה שיקנהו ארבע אמות בקרקע שבארץ‬
‫ישראל‪ ,‬שמי שאין לו חלק בארץ‪ ,‬כגון בן גרים‪ ,‬עליו אמרו הגאונים שלא תחול תקנתם‪,‬‬
‫אבל בסתם אדם חלה התקנה‪ ,‬ו"ודאי להוציא ממנו בעל כרחו תיקנו‪".‬‬
‫ח‪ .‬הרשאה במלוה בשטר בכתיבה ומסירה ‪ -‬מדינא דגמרא‬
‫מדברי הרמב"ם הנ"ל (הל' שלוחין ג‪,‬ז) נראה שאינו יכול לכתוב הרשאה על מלוה‬
‫בשטר‪ .‬הראב"ד השיג עליו‪" :‬אם לא מסר לו שטר החוב"‪ ,‬היינו אם ימסור המלוה‬
‫למורשה את שטר החוב‪ ,‬יוכל המורשה לייצגו‪.‬‬
‫האם הרמב"ם חולק עליו בזה? הכסף‪-‬משנה כתב‪" :‬ולא ידעתי מה חידש הראב"ד ‪...‬‬
‫שהרי כתב [הרמב"ם] או בהקניית שטר חוב‪ ".‬אולם בבית‪-‬יוסף (חו"מ קכג‪,‬א) כתב הוא‬
‫עצמו שדברי הטור‪ ,‬שכותבים הרשאה למלוה בשטר‪ ,‬מקורם מדברי בעל התרומות שער‬
‫נ‪ ,‬אבל הרמב"ם פליג וס"ל דלא כתבינן ‪ -‬ומשמע שאף מסירת השטר לא תועיל‪ 9.‬אמנם‬
‫בב"ח ובדרישה‪ ,‬בסמ"ע (ס"ק ד) ובש"ך (ס"ק ח) וכן מהריט"ץ בתש' (ח"א סי' פ) כתבו‬
‫כמוש"כ בכס"מ שבמסירת השטר תועיל ההרשאה‪ ,‬אולם באבן‪-‬האזל (הל' שלוחין ג‪,‬ז)‬
‫הצדיק את שיטת הב"י‪ ,‬כיון שמשמעות לשון הרמב"ם מורה שאין אפשרות להרשות על‬
‫חוב בשטר מדינא דגמרא‪ .‬וסברתו‪ ,‬דכיון דשיטת הרמב"ם שמכירת שטרות מדרבנן‪,‬‬
‫ומהתורה לא מהני מכירת שטרות‪ ,‬לא תיקנו חכמים שיקנה אא"כ מקנה את החוב‬
‫לחלוטין; אבל הקנאה לצורך הרשאה‪ ,‬לא תיקנו‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫לפי"ז לכאורה כל הרשאה שתיעשה באמצעות קנין דרבנן‪ ,‬כגון סיטומתא‪ ,‬לא‬
‫תועיל לדעת הרמב"ם‪ .‬אולם נראה שדווקא בשטרות‪ ,‬דלא מהני מדאורייתא כל קנין‪,‬‬
‫כשתיקנו חכמים שיועיל קנין תיקנו שיועיל רק כשהקנין יהיה קנין גמור; משא"כ‬
‫חפצים דמהני בהו קנינים דאורייתא ובאו חכמים והוסיפו עליהם קנינים ‪ -‬בכגון זה‬
‫מהני הקנין שחידשו חכמים אף בהרשאה‪.‬‬

‫‪ 8‬וכן כתב מהרי"ט אלגאזי (הנ"ל) ומהרי"ט בתש' (ח"ב חו"מ סי' יז ד"ה ותמהני)‪ ,‬בהסתמכו על הרשב"א‬
‫הסובר כך במלוה בשטר‪ ,‬ועל ר"ת הסובר שאף במלוה ע"פ יכול להרשות‪.‬‬
‫‪ 9‬זוהי גם הבנתו של המשנה‪-‬למלך בהל' מלוה ולווה כ‪,‬ה בדעת הרמב"ם שם שבבוא שני מלוים לטרוף‬
‫מלקוחות יכולים הם לכתוב הרשאה זה לזה‪ .‬לדעת המל"מ די בכתיבה רק לאחר תקנת הגאונים‪ ,‬אבל‬
‫מדינא דגמרא בענין גם כתיבה וגם מסירה‪ .‬אך מהרי"ט אלגזי (פ"ח סי' עב ד"ה וכבר ראיתי) הקשה עליו‪,‬‬
‫שכן בגמרא (כתובות צד‪,‬ב) גם כן כתוב "ונכתוב לי מר"‪ ,‬ואז בוודאי מדובר לפני תקנת הגאונים‪.‬‬
‫‪ 10‬לנתיבות‪-‬המשפט רא‪,‬א סיטומתא היא קנין דרבנן‪ ,‬אך לחת"ס (חו"מ סי' יב) ‪ -‬דאורייתא‪.‬‬
‫‪11‬‬ ‫מורשה והרשאה‬

‫ט‪ .‬הרשאה במלוה ע"פ‬

‫מפשטות דברי הרמב"ם דלעיל משמע דלא מהני הרשאה למלוה ע"פ‪ ,‬לא רק מדינא‬
‫דגמרא אלא אף מתקנת הגאונים‪ .‬הרשב"א (ב"ק ע‪,‬א ד"ה איכא דאמרי) כתב בראשית‬
‫דבריו כדעת הרמב"ם‪ ,‬אולם בהמשך הביא דעה‪ ,‬שהיא גם דעת הרי"ף בתשובותיו‪,‬‬
‫שכיון שהרשאה פועלת ללישנא בתרא שבגמרא מדין שליחות‪ ,‬הרי שגם מלוה ע"פ‪ ,‬אע"פ‬
‫שא"א להקנותה‪ ,‬מ"מ אפשר יהיה להרשות עליה אחרים‪ .‬נראה שזוהי מסקנתו של‬
‫הרשב"א‪ ,‬וכך היא מסקנתו בתשובותיו (ח"ב סי' שכד)‪.‬‬
‫גם הדעה שבמלוה ע"פ לא מועילה הרשאה‪ ,‬ואף לאחר תקנת הגאונים‪ ,‬נתונה‬
‫במחלוקת‪ .‬הרשב"א בראשית דבריו כתב שלדעה זו אין הרשאה מועילה בין אם כופר‬
‫הלווה בחוב ובין אם לאו‪ .‬אבל מדברי הרמב"ם (ג‪,‬ז) משמע שכשאין הוא כופר בחוב‪,‬‬
‫מועילה ההרשאה‪ .‬הרמב"ם‪:‬‬
‫וכן הורו [הגאונים] שאם היתה לו מלוה אצל חבירו‪ ,‬בין בשטר בין בעידי קנין‪,‬‬
‫אע"פ שכפר בה בבית דין ‪ -‬כותבין עליו הרשאה‪ ,‬מפני שהיא כפירת שעבוד‬
‫קרקעות‪ .‬אבל מלוה ע"פ שכפר בה‪ ,‬לא תיקנו שיכתבו עליה הרשאה‪.‬‬
‫ברם‪ ,‬התוס' (ב"ק ע‪,‬א ד"ה אמטלטלין) כתבו‪ ,‬דהאידנא נהגו לכתוב הרשאה אף‬
‫אמטלטלי דכפריה; ור"ת מפרש טעמא‪ ,‬דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן‪ .‬וכ"כ המרדכי‬
‫(ב"ק סי' סט)‪ .‬דעתם הובאה בשו"ע חו"מ קכג‪,‬א‪ ,‬וברמ"א הוסיף שכן נוהגין‪.‬‬
‫י‪ .‬חזרה מהרשאה‪ ,‬ויפוי כח בלתי חוזר‬
‫אם מקנה התובע למורשה את גוף החפץ‪ ,‬האם יוכל התובע לחזור בו מההרשאה?‬
‫לכאורה אין דרך לחזור בו לאחר מעשה קנין‪ ,‬אבל דווקא הרמב"ם הסובר שהרשאה‬
‫היא קנין המוקנה למורשה‪ ,‬ס"ל שיכול לחזור בו (הל' שלוחין ג‪,‬ח)‪ .‬מקור פסק זה הוא‬
‫בדברי הרי"ף פ"ז דב"ק (כז‪,‬ב בעמודי הרי"ף)‪:‬‬
‫איתמר משמיה דרב יהודאי גאון זצ"ל‪ ,‬דקיי"ל דשליחא שויא‪ .‬הילכך אי בעי‬
‫לביטוליה שליחותיה ואורוכי איניש אחרינא‪ ,‬אית ליה רשותא למיעבד הכי‪.‬‬
‫למרות שפסק זה נתלה בהיות הרשאה מדין שליחות‪ ,‬בכל זאת אימצו הרמב"ם‪ .‬הדבר‬
‫מחזק את שכתבנו לעיל (סוף פרק ו) בשם מהרי"ט אלגזי‪ ,‬שאין זה קנין גמור שיוכל‬
‫המורשה לתפוס‪ ,‬ולכן אין זה קנין גמור גם לענין יכולתו של המרשה לחזור בו‪.‬‬
‫תוספת ביאור מצאנו בנתיבות‪-‬המשפט (קכב‪,‬ה) ע"פ מש"כ הרמב"ן‪ ,‬דאף דהוי קנין‬
‫גמור‪ ,‬הוי כמתנה ע"מ להחזיר‪ .‬החזרת המתנה היא כשירצה המרשה לחזור בו‪ .‬לפי"ז‬
‫אין הרשאה יכולה להיבטל מאליה (כגון במיתת המרשה)‪ ,‬אלא צריכים לבטלה במפורש‬
‫(היינו‪ ,‬יורשי המרשה)‪ .‬לפ"ז אין מניעה מעצם ההרשאה שיתנה המרשה שהוא לא יחזור‬
‫בו לעולם מההרשאה‪.‬‬
‫דברי רב יהודאי גאון על אפשרותו של המרשה לחזור בו ולבטל את ההרשאה אינם‬
‫מוסכמים על הכל‪ .‬באור‪-‬זרוע (ב"ק סי' ש‪-‬שא)‪ ,‬הביא מהראבי"ה‪:‬‬
‫וא"ת‪ ,‬ניחוש דילמא ביטל השליח עד שלא הגיע אצל הנפקד? תירץ‪ ,‬דאפילו‬
‫ביטלו אינו מבוטל‪ ,‬דע"כ לא פליגי רבי ורשב"ג (גיטין לג‪,‬א) אלא גבי גט אי‬
‫ביטלו מבוטל אי לאו‪ ,‬אבל גבי ממונא לכ"ע לא הוי מבוטל‪ ,‬דא"כ מה כח בי"ד‬
‫יפה ‪ - ...‬אבי עזרי‪.‬‬
‫ונראה בעיני‪ ,‬אני המחבר‪ ,‬דמצי שפיר לבטוליה שליחותיה כדברי מר יהודאי‬
‫זצ"ל‪ ,‬דהא איהו שויה שליח ואיהו מבטל ליה‪ .‬וכי מבטל ליה לא עקר דברי‬
‫בית דין‪ ,‬ולא שייך הכא למימר מה כח בי"ד יפה‪.‬‬
 ‫הרב צבי יהודה בן‪-‬יעקב‬ ‫‪12‬‬

‫דעתו של האבי‪-‬עזרי‪ ,‬שאין אפשרות לבטל הרשאה‪ ,‬הינה ‪ -‬כמתבאר מדבריו המובאים‬
‫באו"ז סי' ש ‪ -‬כיון שהרשאה הינה הן מתנה גמורה והן שליחות‪ .‬עיקר הדבר שאינו יכול‬
‫לחזור בו הוא מפני שהקנהו בקנין גמור‪ .‬כך נראה ממסקנת או"ז בסו"ס שא‪:‬‬
‫הילכך נראה דברי רב יהודאי גאון זצ"ל דמצי לבטולי‪ .‬ואי לאו דפסק הגאון‬
‫דמצי לבטולי הוה נראה בעיני‪ ,‬דהואיל וכתב לו זיל דון זכי ואפיק לנפשך‪,‬‬
‫והיינו מתנה‪ ,‬כדפירש מו"ר אבי העזרי זצ"ל‪ ,‬הוה אמינא דלהכי אהני לשון‬
‫מתנה דלא מצי לבטולי‪.‬‬
‫הרי שאילולי פסק רב יהודאי גאון היה האו"ז פוסק דלא מצי לבטולי מכח הקנין‬
‫והמתנה שנתן למורשה‪.‬‬
‫לפי"ז אם הרשאה הינה בדווקא שליחות‪ ,‬יכול המרשה לחזור בו ולבטל את‬
‫ההרשאה‪ .‬האם יכול הוא לתת יפוי כח בלתי חוזר? לכאורה‪ ,‬אין בשליחות מושג כזה‬
‫"אינו חוזר"‪ ,‬שאילולא כן מדוע תיקן רבן גמליאל בגט שלא יבטל‪ ,‬הו"ל לתקן שיאמר‬
‫שממנה את השליח ומתנה שאינו חוזר‪.‬‬
‫אלא דנראה לחלק בין שליחות גט לבין שליחות ממון‪ .‬בשליחות גט אין כל היכי‬
‫תימצי שירוקן רשותו לאחר‪ ,‬ואף כששליח פועל במקומו‪ ,‬הבעל הוא עדיין הבעלים‪,‬‬
‫ברצותו מקיים וברצותו מבטל‪ .‬משא"כ בממון‪ ,‬אף דסתם הרשאה שליח שויה‪ ,‬מ"מ יש‬
‫ביכולתו לרוקן את רשותו ובעלותו לאחר‪ .‬וע"כ כאשר אומר במפורש שמקנה לאחר‪ ,‬אף‬
‫למ"ד שהרשאה דינה כשליחות הרי הוא מקנה ללא הגבלה של חזרה ‪ -‬דדוקא סתם‬
‫הרשאה דינה כשליחות‪ ,‬משא"כ הרשאה שבה מקנה בקנין גמור שלא יוכל לחזור‪.‬‬
‫יתר על כן‪ :‬גם אם הרשאה כל כולה שליחות‪ ,‬הרי רשאי אדם להתנות בדברים‬
‫שבממון‪ ,‬ולהתנות שלא יחזור בו מהשליחות‪ .‬הרי כך‪ ,‬למרות שבמהות השליחות מונח‬
‫שהשליח נשלח לתקן ולא לעוות‪ ,‬מ"מ יכול להתנות שעושהו שליח בין לתקן ובין לעוות‪,‬‬
‫וכמש"כ הרמב"ם בהל' שלוחין (א‪,‬ג ‪ -‬עי"ש בכס"מ)‪11.‬‬

‫יא‪ .‬מורשה שעשה פשרה‬

‫הרמב"ם כתב בהל' שלוחין (ג‪,‬ט)‪:‬‬
‫הבא בהרשאה שמחל לזה הנתבע או שמכר לו או שמחל לו על השבועה או‬
‫שעשה עמו פשרה ‪ -‬לא עשה כלום‪ ,‬שהרי אומר לו לתקן שלחתיך ולא לעוות‪.‬‬
‫לפיכך אם התנה עימו בין לתקן בין לעוות‪ ,‬אפילו מחל לו על הכל‪ ,‬הרי זה‬
‫מחול‪.‬‬
‫לפי הכ ס"מ‪ ,‬אילו היתה הרשאה פועלת מדין קנין‪ ,‬שמקנה למורשה את החפץ‪ ,‬היה הוא‬
‫גם בעל דין גמור לענין מחילה או פשרה‪ .‬דעת הרמב"ם שהמורשה אינו רשאי להגיע‬
‫לפשרה נובעת מכך דקיי"ל דשליח שויה ואינו יכול לתפוס‪.‬‬
‫דברי הרמב"ם שגם בפשרה אין המורשה יכול לפעול משום "לתקוני שדרתיך ולא‬
‫לעוותי"‪ ,‬אינם מובנים‪ ,‬שהרי פשרה עשויה להיות גם לטובתו של המרשה‪ ,‬דהא אפילו‬
‫אפוטרופוס רשאי לעשות פשרה בממון יתומים‪ ,‬כמש"כ הרשב"א בתש' (סי' אלף טו)‪.‬‬
‫נראה שלשון זו שייכת בכל מציאות שבה משנה השליח מדעת משלחו‪ .‬כך נראה מלשון‬
‫המרדכי (ב"ק סי' עח) "אבל לבצוע לא נתן לו כח"‪.‬‬

‫‪ 11‬כדי לאפוקי מחשש אסמכתא‪ ,‬נראה דיקנה לו בבי"ד חשוב‪ ,‬או שיהיה כתוב דכל זה נעשה בקנין בפני בי"ד‬
‫חשוב ‪ -‬עיין ברמ"א חו"מ רז‪,‬טו‪.‬‬
‫‪13‬‬ ‫מורשה והרשאה‬

‫אם בכתב ההרשאה ימונה המורשה "בין לדין בין לפשר"‪ ,‬לכאורה יהיה רשאי‬
‫המורשה לעשות פשרה‪ .‬אולם לפי תש' צמח‪-‬צדק סי' קכד "לא היתה כוונתו שיהא הוא‬
‫יכול לפשר מעצמו‪ ,‬אלא כוונתו היתה על פשרה מפי הדיינים"‪ .‬רק אם יאמר בפירוש‬
‫שיפשר מעצמו‪ ,‬יכול המורשה להגיע לפשרה כזו‪ .‬אפשר שהוא הדין אם יכתבו "בין‬
‫לתיקון ובין לעיוות"‪ ,‬מאפשר הדבר למורשה לעשות בעצמו פשרה‪ ,‬שכן כדברינו לעיל‪,‬‬
‫לשון זו אינה מצומצמת רק למעשים שעלול לצאת מהם עיוות‪ ,‬אלא לכל שינוי מדעתו‬
‫של המרשה‪.‬‬
‫יב‪ .‬עדות מורשה‬
‫מורשה‪ ,‬בהיותו מעורב עמוק בנעשה על ידו‪ ,‬יכול לעתים להיות עד לאירוע הקשור‬
‫לתביעה בה הוא מיצג צד אחד‪ .‬האם רשאי ויכול הוא להעיד?‬
‫על כך נשאל הרי"ף‪ ,‬והשיב (ח"א סי' קנז ‪ -‬מובא במרדכי ב"ק סי' עז ובעה"ת שער נ‬
‫ח"ד ס"ק ה ‪ -‬ונפסק בשו"ע חו"מ קכג‪,‬י‪-‬יא)‪:‬‬
‫כל מורשה שהוא נרשה בשכר ידוע וקצוב‪ ,‬בין אם תיקן התביעה אשר נתנה‬
‫עליה בין אם הפסיד‪ ,‬יכולין קרוביו להעיד לו עליו ולדון‪ ,‬כי אינם בעדותם ולא‬
‫בדינם מהנים לו ולא מפסידין לו‪ ,‬אבל ההפסד וההנאה הוא לבעל התביעה‬
‫אשר התנהו‪ ,‬אבל המורשה שכרו קצוב ואין לו שום הנאה והפסד לא בעדותם‬
‫ולא בדינם‪ .‬והוא הדין לאפוטרופוס ‪...‬‬
‫הוא מחלק איפוא בין מורשה ששכרו קצוב וידוע מראש‪ 12,‬לבין מורשה ששכרו הוא לפי‬
‫אחוז ממה שיפסוק ביה"ד לטובת משלחו‪ .‬יתכן שגם שכר בהתאם למספר הישיבות‬
‫שייערכו בבית הדין אינו נחשב לשכר קבוע‪ ,‬ועדות של המורשה עלולה להיות עדות של‬
‫נוגע בדבר‪ ,‬כיון שעדותו עשויה‪/‬עלולה להרבות את מספר הישיבות בבית הדין‪.‬‬
‫כיון שאנו עוסקים במורשים שהם בעלי מקצוע ‪ -‬עורכי דין ‪ -‬הרי שיש לכאורה‬
‫להביא בחשבון שהצלחתו או כשלונו קובעים את מעמדו המקצועי ויקנו לו את שמו‪,‬‬
‫לטוב או לרע‪ .‬לכאורה אין זו נגיעה ישירה של ממון‪ ,‬אך גם עליה כתב הש"ך (לז‪,‬י)‪:‬‬
‫לענין עדות לא בעינן נגיעה של ממון‪ ,‬דנגיעה של שום הנאה נמי פסול‪ ,‬דהא‬
‫חיישינן שמעיד להעמידה בפני בעל חובו‪ ,‬אע"ג דלית ליה הנאת ממון רק דלא‬
‫לקרוייה אינשי לווה רשע ולא ישלם‪ ,‬או שהראשון נוח לו והשני קשה הימנו‪.‬‬
‫אולם המהרי"ט בתש' (חו"מ סי' פ) חולק עליו בזה‪ ,‬והביא ראיה מהגמ' ומהרשב"ם‬
‫בב"ב מג‪,‬א‪ ,‬שבני העיר שנגנב ספר תורה שלהם אינם יכולים להעיד בנידון כשזהו ספר‬
‫התורה היחיד שיש להם; אבל אם יש להם ס"ת נוסף‪ ,‬לא מיקרי נגיעה מה שרוצים‬
‫שיהיו להם ס"ת מרובים‪ .‬כשאין להם כלל ס"ת‪ ,‬עשוי הדבר להביאם לידי הוצאה‬
‫כספית‪ ,‬שכן כופין בני העיר זה את זה לקנות להם ס"ת (תוספתא ב"מ יא‪,‬יב)‪.‬‬
‫זוהי אמנם מסקנתו של המהרי"ט גם בתשובה אחרת (חו"מ סו"ס צז ‪ -‬הביאה‬
‫קצוה"ח לז‪,‬ב)‪ ,‬אולם הוא מקשה על כך ממש"כ הרמב"ם בהל' עדות (טז‪,‬ד)‪:‬‬
‫ודברים אלו אינן תלויין אלא בדעת הדיין ועוצם בינתו שיבין עיקר המשפטים‬
‫וידע דבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות‪ ,‬אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה‬
‫בעדות זו‪ ,‬אפילו בדרך רחוקה ונפלאה‪ ,‬הרי זה לא יעיד בה‪.‬‬

‫‪ 12‬בחזו"א (חו"מ ג‪,‬ט) תמה על כיצד הוכשר לעדות‪ ,‬הרי בהרשאה כתב ליה "זיל דון ואפיק לנפשך"‪ ,‬וא"כ הו"ל‬
‫בעל ד בר ממש‪ .‬בחזו"א תירץ ג' תרוצים‪ :‬אפשר דסתמא דעתו אשכרו‪ ,‬ואין דעתו לזכות בהן לשעה; אינו‬
‫זוכה בהם כעת‪ ,‬אלא לכשיוציא; מדובר בדלא כתב ליה זכי ‪ -‬ואף שבכגון זה אין המורשה יכול לכוף את‬
‫הנתבע‪ ,‬מ"מ מדובר שהנתבע הסכים לדון עימו‪.‬‬
 ‫הרב צבי יהודה בן‪-‬יעקב‬ ‫‪14‬‬

‫הרי שאפילו הנאה שאינה של ממון‪ ,‬שיש בה צד הנאה‪ ,‬ואפילו בדרך רחוקה ונפלאה‪,‬‬
‫פוסלת אדם לעדות‪ .‬אולם המהרי"ט מפרש שהמדובר הוא רק בהנאת ממון‪.‬‬
‫ראיה נוספת לדבריו הביא המהרי"ט מהתוס' בב"ב מג‪,‬א (ד"ה מפני) על הא דאיתא‬
‫בגמ' דמוכר שדה לחבירו שלא באחריות אינו מעיד עליה‪ ,‬מפני שמעמידה בפני בעל‬
‫חובו‪ .‬התוס' הקשו‪ ,‬למה לי טעם זה‪ ,‬תיפוק ליה דלא ניחא שיהיה לו תרעומת עליו‪.‬‬
‫ותירצו בתרוץ ראשון‪ ,‬דמשום תרעומת לא מיפסל לעדות; ובתרוץ ב' ‪ -‬דמיירי באופן‬
‫דלית חשש תרעומת‪ ,‬שהכיר בה הקונה שאינה של המוכר‪ .‬לדעת המהרי"ט שני‬
‫התירוצים אינם חולקים‪ .‬גם אם הם חולקים (כפי שהבין בעל מחנה‪-‬אפרים ‪ -‬עדות סי'‬
‫ה)‪ ,‬הרי בתוס' בכתובות צב‪,‬ב (ד"ה דינא) נקטו עיקר כתרוץ קמא‪ .‬אך במחנ"א הוכיח‬
‫מדעת הטור (חו"מ סי' לז) שהעיקר כתירוץ בתרא‪.‬‬
‫בשני צדדים אלו ‪ -‬שבהם נחלקו הש"ך והמהרי"ט ‪ -‬התחבט גם בעל תרומת‪-‬הדשן‬
‫(סי' שנד)‪ .‬הוא דן במורשה שלא קצצו לו שכר‪ ,‬אלא שביקש שאם יזכה "אם תרצה לתת‬
‫לי איזה דבר‪ ,‬תן"‪ ,‬האם יכול הוא להעיד‪ .‬מצד אחד הוא מביא את דברי הרמב"ם הנ"ל‬
‫(הל' עדות טז‪,‬ד) דאף בנגיעה רחוקה נפסל; אך מאידך גיסא עומדים דברי תוס' בב"ב‬
‫מה‪,‬א (ד"ה מאי) דכשאין לו כעת לפרוע חובו‪ ,‬יכול להעיד‪ ,‬ולא חיישינן שמעיד לפטור‬
‫בע"ח‪ ,‬דשמא יתעשר ויהיה חייב לפרוע לו‪ .‬לדעת התוס'‪ ,‬כיון שכעת אינו מרויח מידי‪,‬‬
‫אינו נפסל לעדות‪ .‬בדרך זו ביאר תה"ד גם את מש"כ הרמב"ם הנאה על דרך רחוקה‪,‬‬
‫שאותו צד מזומן עכשיו לבוא‪ ,‬אבל לעולם אין לפוסלו משום הנאה מסופקת בעתיד‪.‬‬
‫וע"כ מסיק בעל תה"ד‪:‬‬
‫ונראה בנדו"ד שיש לדון על דרך שכתב הרמב"ם‪ ,‬שהדברים תלויים בעוצם‬
‫בינת הדין ‪ -‬ואם נראה לדיינים שאם יזכה ראובן קרוב הדבר שיתן ללוי דבר‬
‫חשוב לדעתו‪ ,‬אז יש לפסול את לוי‪ ,‬דחשיב הנאה מזומנת כה"ג‪ .‬אבל אם יש‬
‫ספק הראוי להסתפק בראובן אם יתן ללוי לפי רצונו ודעתו‪ ,‬אין נראה לפוסלו‪.‬‬
‫אלא שהב"י (חו"מ סו"ס קכג) כתב שאין דבריו נראים לו‪ .‬וכן הסיק הש"ך (קכג‪,‬כב) דיש‬
‫לחלק‪ ,‬דבנידון התוס' השתא ליכא שום ספק‪ ,‬דהשתא מיהא לית ליה‪ ,‬משא"כ בעדות‬
‫המורשה ‪ -‬קרוב הדבר שיתן לו יותר כשיזכה בדין‪ ,‬משלא יזכה‪.‬‬
‫אולם עדיין הנידון הוא בנגיעה ממונית‪ ,‬וכל המחלוקת סובבת סביב השאלה אם כדי‬
‫לפסול עדות בעינן נגיעה ממונית עכשווית או עתידית‪ ,‬וגם לגבי העתיד יש אולי מקום‬
‫להבחין בין הנאה ממונית שבוודאי תגיע לבין הנאה ממונית שאולי תגיע‪ .‬נידוננו ‪-‬‬
‫מוניטין מקצועי ‪ -‬צריך בירור‪ .‬על פניו נראה שבדור אשר בו ידוע ומפורסם כי ההצלחה‬
‫מושכת והכשלון מבריח‪ ,‬ולהצלחה המשפטית יש גורם משפיע מצטבר לשבט או לחסד‪,‬‬
‫הרי אף מידת הצלחתו של עורך הדין הינה הנאה ממונית‪ .‬דומה שאפילו לדעת תרומת‪-‬‬
‫הדשן‪ ,‬שכדי לפסול צריכים הנאה עכשווית‪ ,‬זו נחשבת להנאה עכשווית‪ ,‬כיון שפירות‬
‫ההצלחה או הכשלון נקטפים מיד‪ ,‬ובואם או אי‪-‬בואם הם וודאיים‪ ,‬ותלויים ללא ספק‬
‫במידת הצלחתו של עורך הדין‪.‬‬
‫יג‪ .‬מינוי אישה כמורשה‬
‫בפני בתי הדין מופיעות נשים שהינן עורכות דין‪ .‬נושא מינוין של נשים כמורשות‬
‫עורר הדים בקשר להסמכתן להופיע בבתי דין כמורשות וכטוענות רבניות‪.‬‬
‫בגיטין נב‪,‬א מובא‪" :‬אין עושין אפוטרופין נשים ועבדים וקטנים; ואם מינן אבי‬
‫יתומין‪ ,‬הרשות בידו‪ ".‬רש"י פירש שם‪" :‬אין דרכן לצאת לבוא ולטרוח" ‪ -‬אין זה איפוא‬
‫איסור‪ ,‬אלא מציאות‪ ,‬שיש חשש שמא לא יפעלו כראוי בנכסי היתומים‪ .‬אילו היה הדבר‬
‫אסור‪ ,‬א"כ איך הותר לאבי היתומים למנות אשה כאפוטרופוס?‬
‫‪15‬‬ ‫מורשה והרשאה‬

‫חידוש השמיענו הרשב"א בחידושיו לגיטין‪ .‬הוא הקשה‪ ,‬מאי קמ"ל הגמ'‪ ,‬פשיטא‬
‫שיכול אב למנות ליתומיו אשה כאפוטרופוס‪ ,‬מדוע שבי"ד יתערבו במינוי זה? ותירץ‪:‬‬
‫עוד נ"ל דהרשות בידן‪ ,‬כלומר ביד בית‪-‬דין‪ .‬והכי פירושו‪ :‬ואם מינן אבי יתומין‬
‫על נכסיו בחייו לשאת ותת בהן‪ ,‬לומר שהיו מוחזקין אצלו בנאמנין וזריזין‪,‬‬
‫הרשות ביד בי"ד לעשותן אפוטרופין מדעתן של נכסיו לאחר מותו‪.‬‬
‫אם כן‪ ,‬גם ביה"ד‪ ,‬בראותו שאשה היתה נאמנת על אבי היתומים‪ ,‬רשאים הם למנותה‬
‫על נכסי היתומים לאחר מותו‪ .‬זהו איפוא המקור למה שנפסק במרדכי ב"ק סי' עא‪,‬‬
‫ובבעה"ת שער נ ח"ד ס"ק ו‪ ,‬ובשו"ע חו"מ קכג‪,‬יג‪" :‬יכול אדם להרשות נשים ועבדים"‪.‬‬
‫אולם יש שטען כנגד האפשרות למנות נשים כמורשות‪ ,‬שאת הסמכתן להיות טוענות‬
‫רבניות מקבלות הנשים הללו מאת בית הדין הרבני העליון (כפי שהותקן בתקנות‬
‫הטוענים הרבניים ‪ -‬תשכ"ח)‪ .‬וא"כ הסמכת אשה להיות טו"ר אינה נעשית בעקבות‬
‫קבלתו עליו של אבי היתומים‪ ,‬אלא כמינוי לכתחילה ע"י ביה"ד הרבני העליון‪ .‬אך אין‬
‫הדבר כן‪ :‬מעיקר הדין (כמובא במאמרנו זה) הרי רשאי כל אדם למנות כל אדם להיות‬
‫לו למורשה‪ ,‬ולהופיע במקומו בבית‪-‬הדין‪ .‬תקנות הטוענים הרבניים רק באו להגביל‬
‫אפשרות זו‪ ,‬ולא לאפשר לאדם למנות אדם שלא הוסמך לכך ועלול דווקא להזיק‬
‫לשולחו בטענותיו בפני ביה"ד‪ .‬בית הדין הגדול אינו ממנה את המורשה (ובכלל זה‪ :‬אין‬
‫הוא ממנה נשים) וכן אינו ממליץ לבעלי הדין למנות להם כמורשה אדם זה או אחר;‬
‫ביה"ד רק אוסר על בעלי הדין למנות את מי שאינו נראה בעיניו‪ .‬מבחינה זו ביה"ד אינו‬
‫אפילו בגדר "מראה מקום הוא לו"‪ .‬והיות ואת המינוי עשה בעל הדין עצמו‪ ,‬הוי כמינהו‬
‫אבי היתומים‪ ,‬דשרי‪13.‬‬

‫‪ 13‬בנושא מאמר זה ראה עוד ספרו של הרב פרופ' נחום רקובר‪ :‬השליחות וההרשאה במשפט העברי‪.‬‬