‫בס"ד‪ ,‬מוצש"ק בהר בחוקותי תשפ"ג‬

‫סוטה דף מ"ו‪ ,‬מצוות לווייה בדרכים‬

‫א‪ .‬המצוה‪ ,‬והמנהג למעשה‬
‫סוטה‪ ,‬דף מ"ו‪" :‬ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו ‪ -‬וכי על לבנו עלתה שב"ד שופכין דמים? אלא‪ ,‬לא‬ ‫‪.1‬‬
‫בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות‪ ,‬ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה‪ .‬תניא‪ ,‬היה ר"מ אומר‪ :‬כופין ללויה‪ ,‬ששכר הלויה‬
‫אין לה שיעור ‪ ...‬אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר‪ :‬כל שאינו מלוה ומתלוה ‪ -‬כאילו שופך דמים "‪.‬‬
‫רמב"ם אבל‪ ,‬י"ד א'‪-‬ג'‪" :‬מ צות עשה של דבריהם לבקר חולים‪ ,‬ולנחם אבלים‪ ,‬ולהוציא המת‪ ,‬ולהכניס הכלה‪ ,‬וללוות‬ ‫‪.2‬‬
‫האורחים‪ ,‬ולהתעסק בכל צרכי הקבורה‪ ,‬לשאת על הכתף‪ ,‬ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור‪ ,‬וכן לשמח הכלה והחתן‪,‬‬
‫ולסעדם בכל צרכיהם‪ ,‬ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור‪ ,‬אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן‬
‫בכלל ואהבת לרעך כמוך‪ ,‬כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים‪ ,‬עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות‪.‬‬
‫שכר הלויה מרובה מן הכל‪ ,‬והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה ‪ ,‬מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן‬
‫ומלוה אותן‪ ,‬וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה‪ ,‬שנאמר וירא והנה שלשה אנשים‪ ,‬ולוויים יותר מהכנסתן‪,‬‬
‫אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים‪.‬‬
‫כופין ללוייה כדרך שכופין לצדקה‪ ,‬ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום‪ ,‬ואם נתעצלו בדבר‬
‫זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים‪ ,‬אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות יש לו שכר הרבה‪ ,‬וכמה שיעור לויה שחייב‬
‫אדם בה‪ ,‬הרב לתלמיד עד עבורה של עיר‪ ,‬והאיש לחבירו עד תחום שבת‪ ,‬והתלמיד לרב עד פרסה‪ ,‬ואם היה רבו מובהק‬
‫עד שלש פרסאות"‪.‬‬
‫באר שבע סוטה‪ ,‬דף מ"ו‪" :‬כופין ללויה ששכר הלויה אין לה שיעור כו'‪ .‬כל דיני לויה כתבן הרמב"ם ז"ל בריש פרק‬ ‫‪.3‬‬
‫בתרא דהלכות אבל (פרק י"ד ה"ב)‪ ,‬וכן כתבן הסמ"ג בהלכות אבל (עשה דרבנן ב') והסמ"ק בסימן מ"ו‪ .‬אבל הטור‬
‫ושאר המחברים האחרונים השמיטן‪ ,‬ולא ידענא למה‪ .‬ואפשר משום דבזמן הזה אין נוהגין דיני לויה‪ ,‬מפני שכל‬
‫הדרכים הם בחזקת סכנה טפי ממה שהיו בימי חכמי הגמרא‪ ,‬כמו שכתבו התוס' בפרק בתרא דכתובות (קי‪ ,‬ב ד"ה הוא‬
‫אומר) גבי הוא אמר לעלות לארץ ישראל כו' שאינו נוהג בזמן הזה‪ ,‬שאיכא סכנת דרכים שאין אדם חייב למסור עצמו‬
‫לסכנה בעבור לויה משום דחייך קודמין‪ .‬כן נ"ל"‪.‬‬
‫ערוך השולחן חושן משפט‪ ,‬תכ"ו ב'‪" :‬ועכשיו לא נהגו בזה מפני שאין הולכין ברגל אלא נוסעים בקרון ואינו נוסע לבדו‬ ‫‪.4‬‬
‫[נ"ל]"‪.‬‬
‫שו"ת תשובות והנהגות‪ ,‬א' תקע"ט‪" :‬אמנם ראיתי אצל הצדיק רבי שמואל יוסף רבינוב זצ"ל שנהג ללוות כל אחד‪,‬‬ ‫‪.5‬‬
‫שיצא מביתו עד הרחוב ושאלתי אותו פשר הדבר והלוא לא נהגו כן‪ ,‬ופירש שמבואר בסה"ק שצריך כל אחד להחזיק‬
‫איזה מנהג מיוחד טוב שיזכיר לאחר אריכות ימים והוא בחר לעצמו הנהגה זאת"‪.‬‬
‫שו"ת בצל החכמה‪ ,‬ד' ל"ד‪ " :‬ובני אדם בזמנינו מזלזלים בה הרבה ורובם אינם מקיימין אותה כלל עד אשר כמעט‬ ‫‪.6‬‬
‫ונשכחה מצוה זו ולא מצא וכו' טעם נכון לדבר ‪ ...‬מי שנוסע ברכבת מצוה ללוותו עד תחנת הרכבת שבתוך העיר ועכ"פ‬
‫ילוהו ד' אמות‪ .‬מי שנוסע באוירון מצוה ללוותו עד סוף העיר ועכ"פ ד"א‪ .‬נוסע במכונית מפתח ביתו‪ ,‬אם אפשר להמלוה‬
‫לנסוע עם היוצא לדרך במכוניתו או שיש אתו מכונית לעצמו‪ ,‬מצוה ללוותו עד סוף העיר‪ ,‬ואם לאו ילוהו לכה"פ ד"א‬
‫ברגל בצד המכונית"‪.‬‬

‫טעמי הליווי‬
‫ב‪ .1‬הכוונה בדרך‬
‫סוטה‪ ,‬דף מ"ו‪" :‬שנאמר‪ :‬ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד‪,‬‬ ‫‪.7‬‬
‫וכתיב‪ :‬ויראם את מבוא העיר‪ ,‬ומה חסד עשו עמו? שכל אותה העיר הרגו לפי חרב‪ ,‬ואותו האיש ומשפחתו שלחו"‪.‬‬
‫שו"ת בצל החכמה‪ ,‬ד' ל"ד‪" :‬גם בעיון יעקב על העין יעקב (סוטה שם) כ'‪ ,‬כיון דעיקר לוי' הוא להראות את הדרך ילך‬ ‫‪.8‬‬
‫בה ועכשיו כל הדרכים מיושבים ומצויינים לכוין הדרך די בלוי' ד' אמות ע"כ‪ .‬ולכן יש לילך עם רבו או עם חבירו לכה"פ‬
‫ד' אמות שהוא שיעור עיקר מצות לוי' "‪.‬‬
‫שם‪ ,‬סימן ל"ה‪" :‬אגב עיוני בהך דלעיל (סי' הסמוך) אמרתי להעיר בלשון הרמב"ם (פי"ד מה' אבל ה"א) שכ'‪ ,‬מצו"ע‬ ‫‪.9‬‬
‫של דבריהם לבקר חולים וכו' וללוות "האורחים"‪( ,‬שם ה"ב) וגדולה הכנסת "אורחים" מקבלת פני שכינה "ולוויים"‬
‫יותר מהכנסתן וכו' ע"כ‪ .‬מדקדוק לשונו נראה דלא שייכא מצות לוי' רק כלפי אורח מעיר אחרת שרוצה לצאת את העיר‬
‫להמשיך דרכו או לחזור לביתו‪ ,‬אבל לא כלפי בני העיר כשאחד מהם רוצה לצאת לדרך‪ .‬גם בזוה"ק (פ' וירא דף ק"ד ב)‬
‫איתא‪ ,‬ת"ח כד בר נש עביד לוי' לחברי' איהו אמשיך לשכינתא לאתחברא בהדי' ולמהך עמי' באורחא לשזבא לי' ובגין‬
‫כך בעי ב"נ ללוי' "לאושפיזא" בגין דחבר לי' לשכינתא וכו' עכ"ל‪ .‬הרי קאמר‪ ,‬בעי ללוי' לאושפיזא דוקא‪ .‬גם המהרש"א‬
‫בחא"ג (סוטה מ"ו ב ד"ה כל שאינו) כ' אעפ"י שמתלוה "האורח" וכו'‪ ,‬וכ"ה גם בעוד אחרונים‪.‬‬
‫והי' נראה לתת טעם לדבר עפמש"כ המהרש"א בחדא"ג (שם ד"ה הראני) דודאי עיקר מצות לוי' להראות להמתלוה‬
‫שילך בדרך באין מכשול‪ .‬וכ"כ עוד שם (ד"ה ומה כנעני) דעיקר מצות לוי' שיגיד לו הדרך שילך בה שאפשר שיטעה בה‬
‫המתלוה ע"כ‪ .‬וזה ניחא באורח בן עיר אחרת שאינו מכיר סביבות העיר והדרכים היוצאים ממנה עד עיבורה של עיר או‬
‫עד מיל שהוא שיעור חובת לוי' לחבירו‪ .‬משא"כ בן עיר שמכיר את העיר ואת השטח שסביבותי' ואין מקום לחשוש‬
‫שיטעה אה"נ שא"צ ללוותו‪ ,‬וכעין המבואר בתוס' (פסחים ב' א ד"ה יכנס) בקשר למה דאיתא התם‪ ,‬לעולם יכנס אדם‬
‫בכי טוב ע"ש‪.‬‬
‫ועכ"ז נלענ"ד כי "אורח" שנקטו לאו דוקא‪ ,‬אלא לכל יוצא לדרך ואפי' למי שהוא בן אותה עיר שהוא יוצא ממנה יש‬
‫מצוה ללוותו‪ .‬שהרי תנינן לענין עגלה ערופה (סוטה מ"ו ב)‪ ,‬ידינו לא שפכה וגו' וכי על לבנו עלתה שבי"ד שופכין דמים‬
‫אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוי' ע"כ‪ .‬וכ"ה ברמב"ם (פ"ט מה' רוצח ה"ב)‬
‫ובסמ"ג (עשין ע"ח)‪ ,‬ולא חילקו בין אם הנהרג הי' בן עיר הקרובה או שהי' בן עיר אחרת שנזדמן להתם כאורח עובר‪,‬‬
‫אלא ודאי שאין לחלק בהכי‪ ,‬ולעולם אומרים בי"ד של עיר הקרובה כן‪ .‬ומוכח שגם לבן עיר איכא חובה ללוות‪ .‬גם הרי‬
‫אמרו (בראשית רבה פל"ה אות ג') כי אחר י"ד שכבשו וחלקו כשחזרו בני ראובן ובני גד למקומם ליוום יהושע עד הירדן‬
‫ע"ש‪ .‬אם כי בני ראובן וגד מכירים היו המקום שיצאו ממנו‪ ,‬שהרי התעכבו שם זמן רב כמו יהושע‪ - .‬ועיי' דעת זקנים‬
‫לבעלי התוס' (פ' וישלח ל"ב ל"ג) על כן לא יאכלו בנ"י את גיד הנשה‪ ,‬ד"א על כן שעשו בנ"י שלא כהוגן שהניחוהו‬
‫(ליעקב אביהם) ללכת יחידי ולא עשו לו לוי' והוזק על ידם בגיד הנשה לכן אסר להם הקדוש ברוך הוא גיד הנשה כדי‬
‫שיהיו זהירין במצות לוי' משם ואילך‪ ,‬לכך הוזהר יעקב ללוות את יוסף בנו כששלחו אל אחיו עכ"ל‪ .‬והרי יוסף מעירו‬
‫וממקום מגורו יצא ואפי"ה הוי שייכא גבי' מצות לוי'‪.‬‬
‫וטעמו של דבר מובן היטב בס' נתיבות עולם לרבינו מהר"ל מפרא"ג (נתיב גמ"ח פרק ה') בטעם מצות לוי' כי הישוב נתן‬
‫ה' לבני אדם ושם אין מושלים כ"כ גזלנים לסטים רוחות ומזיקין מחריבי ומפסידי הישוב‪ ,‬אבל יוצא מן הישוב שם‬
‫שולטים המזיקים לאדם וצריך שם לוי' ושמירה יותר"‪.‬‬
‫ב‪ .2‬כבוד‬
‫דרכי משה‪ ,‬חושן משפט תכ"ו (בעניין שמירת הנפש; מצוטט בנושאי כלי השו"ע שם)‪" :‬ובילקוט מהרר"ש מצאתי‬ ‫‪.10‬‬
‫האידנא אין נוהגין ללוות תלמיד לרבו עד פרסה משום דבזמן הזה מוחלין על כבודם ויש לילך עמו או עם חבירו עד לפני‬
‫שער העיר או לכל הפחות ארבע אמות עכ"ל"‪.‬‬
‫שו"ת בצל החכמה שם‪ ,‬סימן ל"ד‪" :‬והדבר יפלא דכיון דקתני ברייתא תלמיד לרב אין לו שיעור מה מקום לשאלה‬ ‫‪.11‬‬
‫"וכמה"‪ ,‬וגם מה משני ר"ש פרסה ולרבו מובהק ג' פרסאות‪ ,‬אמאי לא נימא כי הדברים כהוויתם נאמרו‪ ,‬כי תלמיד לרב‬
‫אין לו שיעור אלא צריך ללוותו משך כל דרכו עד שיגיע למחוז חפצו‪ ,‬דלא כרב לתלמיד דאית לי' שיעורא עד עיבורה של‬
‫עיר וחבר לחבר דשיעורו עד תחום שבת‪ .‬אח"כ מצאתי בס' באר שבע (סוטה שם ד"ה תלמיד) שהרגיש בזה ותי'‪ ,‬דהי'‬
‫קשה להש"ס שיהא תלמיד חייב ללוות לרבו עד סוף העולם הלכך אמר וכמה ואר"ש עד פרסה וכו' ע"ש‪ .‬ברם להנ"ל‬
‫ניחא בפשיטות דכיון דמצות לוי' אינה שייכת בדרך כלל וכל לוי' יותר מד' אמות בעיר אינה אלא מפני הכבוד (עיי' אות‬
‫ד')‪ ,‬לא שייך לחייב ללוות את רבו בכל הדרך שהוא הולך מפני כבודו כשם שאין לחייבו להיות אצל רבו כל היום לשמשו‬
‫מפני כבודו"‪.‬‬
‫שם‪ ,‬ל"ו‪" :‬ועדיין אני נבוך בפוגע באמצע הדרך אפי' ברבו ההולך יחידי אם חייב ללוותו עכ"פ ד"א שהוא עיקר שיעור‬ ‫‪.12‬‬
‫לוי' להפוסקים שהזכרתי לעיל (סי' ל"ד אות ד')‪ ,‬ואינו משום כבוד ואין לפוטרו מטעמא דאין מכבדין בדרכים‪ .‬ונראה‬
‫שאם ליוו את רבו ד"א בעיר קודם שיצא ממנה‪ ,‬שוב אין חובה על תלמידו ללוותו בפגעו בו באמצע הדרך‪ ,‬כי הלוי'‬
‫שעשו לו מהני לו לכל דרכו עד שיגיע למחוז חפצו עיי' לעיל (סי' ל"ד אות א') אבל לא לווהו בעירו ד"א צ"ע למעשה‪.‬‬
‫ואין עתי מסכמת לעיין כעת יותר"‪.‬‬
‫ב‪ .3‬הגנה סגולית‬
‫סוטה‪ ,‬דף מ"ו‪" :‬אמר רבי יהושע בן לוי‪ :‬המהלך בדרך ואין לו לויה ‪ -‬יעסוק בתורה‪ ,‬שנאמר‪ :‬כי לוית חן הם לראשך‬ ‫‪.13‬‬
‫וענקים לגרגרותיך"‪.‬‬
‫זוהר הקדוש‪ ,‬פרשת וירא‪" :‬תא חזי כד בר נש עביד לויה לחבריה איהו אמשיך לשכינתיה לאתחברא בהדיה ולמהך‬ ‫‪.14‬‬
‫עימיה באורחא לשיזבא ליה ובגון כך בעי לבר נש ללוויי לאושפיזא בגין דחבר ליה לשכינתא ואמשיך ליה לאתחבר‬
‫בהדיה"‪.‬‬
‫של"ה חולין‪ ,‬תורה אור אות צ"ח‪" :‬סוד לויה‪ .‬אומה ישראלית נקראים כנסת ישראל‪ ,‬שהם מכונסים ומיוחדים‬ ‫‪.15‬‬
‫באחדות אחת מצד נשמתם‪ ,‬והם פנימיים בהיכל המלך ברוך הוא‪ ,‬היא העיר אשר ה' שמה‪ .‬אבל חוצה לה שם מקום‬
‫החיצונים‪ .‬והסוד‪' ,‬עשו [וגו'] איש שדה' (בראשית כה‪ ,‬כז)‪ .‬והנה כשפירש ישראל מן העיר חוצה לה‪ ,‬כל הדרכים בחזקת‬
‫סכנה‪ ,‬מתעורר השדה של עשו‪ ,‬לכך בא מצות לויה‪ ,‬ולויה חיבור לוית חן‪ .‬והכוונה שהנשארים בעיר מלוין את היוצא‬
‫ומעוררין החיבור‪ ,‬כלומר עדיין אנחנו מחוברים‪ ,‬כשם שאנחנו בני העיר גם אתה כמונו‪ ,‬ומעוררים בזה החיבור‬
‫שלמעלה‪ ,‬דהיינו מצד נשמתם‪ .‬שאף שהגופות נפרדות‪ ,‬מכל מקום בשרשם מחוברים‪ .‬ואז בהתעורר חיבור שדה לא‬
‫ניזוק היוצא חוצה‪ ,‬והשדה מתהפך להשדה אשר 'יצא יצחק לשוח בשדה' (שם כד‪ ,‬סג)‪ ,‬והוא 'ריח השדה אשר ברכו ה''‬
‫(שם כז‪ ,‬כז)‪ ,‬חק"ל תפוחין אשר רמזו ז"ל (זהר ח"א דף רכ"ד ע"ב)‪ .‬ומזה יתבאר גודל מצות לויה‪ ,‬על כן ההולך בדרך‬
‫צריך להרהר תמיד בדברי תורה‪ ,‬והמפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו (אבות פ"ג מ"ד)"‪.‬‬
‫נתיבות עולם למהר"ל‪ ,‬נתיב גמילות חסדים‪ ,‬ה'‪" :‬והנה מפני זה צריך האדם אל לויה כאשר הולך במקום שלא גזר‬ ‫‪.16‬‬
‫עליו אדם הראשון לישוב ואין האדם שולט שם והאדם הוא יחידי והוא נבדל מן הישוב אשר שם כח האדם וצריך לויה‪,‬‬
‫אף על גב שלא התלוה עמו כל הדרך סוף סוף היה לו לויה בדרך הזה שהוא הולך עליו ואין מושלים בו הדברים אשר‬
‫מושלים בדרך שאינו מן הישוב כאשר יש לו לויה‪ .‬ועוד זה האדם נברא בצלמו של אלהים‪ ,‬וכאשר האדם יש בו צלם‬
‫אלהים אז נאמר ורדו בכל חית הארץ והכל יראים מלפניו אף המזיקים אינם מושלים בו ‪ ...‬הלויה זאת גורם לו לאדם‬
‫שמירה עליונה מן הש"י‪ ,‬שהאדם מפני שהוא יחידי וצריך הוא אל שמירה מלמעלה ועל ידי שהוא מלוה אותו נכנס‬
‫בשמירה עליונה ומתדבק למעלה עד שמגיע השמירה אל הש"י ואין קץ וסוף לשמירה זאת"‪.‬‬
‫שו"ת בצל החכמה‪ ,‬שם‪" :‬ולענ"ד בס"ד בודאי גם לדעת היפה מראה הוי הלוי' דבר סגוליי על דרך שכ' המהרש"א דמה‬ ‫‪.17‬‬
‫שמלויהו בעת פטירתו מן העיר מועיל שלא יוזק המתלוה כל משך הילוכו בדרך‪ ,‬על דרך שכ' המהרש"א ולכן המהלך‬
‫בדרך ואין לו לוי' בעת פטירתו מן העיר ונמצא חסר לו אותו דבר סגוליי להצילו מן הנזק בדרך‪ ,‬יעסוק בתורה שהיא לו‬
‫לוית חן להצילו בדרך"‪.‬‬