‫— ‪rt.

‬‬
‫‪VSJ‬־׳־‬
‫‪------‬‬
‫י■‬ ‫‪A‬‬
‫‪-P‬‬ ‫‪ /Tf■.‬הועתק והוכנס לאינטרנט‬
‫'‪www.hebrewbooks.org ’c‬‬
‫ס פ ר‬ ‫ע"י חיים תשפ"ג‬

‫ה ת ל מו ד‬ ‫ב מו ר ת‬ ‫<‪i‬‬

‫על פי ערך א״י‬

‫כרך הראשון כולל ערכי אות א'‬

‫לבאר;‬
‫יסודות תורה שבע״ם וקורותיה ככלל על פי חקירה ובקורת‬
‫נאמנה וע״פ החשים מועילים ופתרק יותר ממאה והמשיט‬
‫מלות הנוגעות להבנת מסורת אבות‬
‫ממני‬

‫יעמב יחזמאל הלוי‬ ‫‪11‬‬

‫‪%‬‬
‫שהיד‪ .‬אכ״ד בק״ק אשפיצין וה ג ל י ל ב ר^ ק בייטהען במדינת אבערשלעזיען‬ ‫|׳‬

‫‘ ‪f‬‬

‫‪von‬‬

‫‪Kal^biner in* Beuthfin, Obe;i*fic,h.le«len.‬‬

‫‪]B a n d I .‬‬

‫‪f..‬‬
‫י;" ‪r‬‬
‫‪WIEN, 1863.‬‬
‫■‬
‫‪(gijfnoerlao bte Uttfaffers.‬‬
‫‪j•.‬‬ ‫‪V‬‬
‫‪T-‬״‬
‫^ ‪/‬ח'‬
‫^‪*:r‬׳‬
‫‪;. ■a '..■:‬‬ ‫־‪.‬‬
‫■־‬‫‪<.‬‬
‫\ '‪V1‬‬ ‫ץ‬
‫‪" ■. t‬‬ ‫־‬
 ‫ד ב ר‪ ,‬אל ה הור א‬

‫‪ ^ £ 0 1 1‬הזה אשל אני עורך היום לפני קהל עדת ישראל ערכמי לעצמי‬
‫י י י ללמדני בינת חכמי קדם־וישוד מקורה■ אבות הנקראת תורה שבעל‬
‫יפה כפי האפשר לבן לודס אלוש כמוני להקיג־ ממנומוני קדמוניות‪ .‬ואך‬
‫מ מך אנכי' מערכי ' חכמה‪.‬ודעמ‪ . .‬ויודע‪ ,‬ומכיל אני את מקומי‪.‬הדל ן לא‬
‫אדלתי מאבר ■יקפל כזה למועלת"■עצמי ■ולכנותו'נשם בקורת התלמוד על‬
‫פי ערך א״ב‪ ,‬למען הכניקו בברית קפלי המערימם והמבקרים‪ ,‬יען כי‬
‫לשות ניתן לכל■ אדם להיות אוקר ומבאר מפלק ומשער‪,‬׳ דבריםיהתלוים‬
‫בהשערה ץאומד הדעת להבין דברי אכמים ואדוהם‪ .‬קיבת הערכה זו‬
‫ואבורה לקפל היא מפכי שראיתי אכמים מופלנים מבקרים' ומישרים אלו‬
‫לעומת אלו אוקרים לדרוש דרשות אז״ל לגנאי במקום שאארים ‪ ,‬דורשים‬
‫לשבא באץ אקירה ודרישה' בקורות העתים ובקורה נאמנה בעיון זך‪ ,‬לכן ‪,‬‬
‫אשבמי‪ .‬לקול ־לי'מקילה ׳ממוצעת בץ שתי דרכים' אלה'עלי פי משקולת הגיון‬
‫ודרכי בקורת לבקר בין אמת לשקר ^^דקדוק קדרי הזמנים להבין אמיתת‬
‫דבלי קדמונים בתלמוד’ במקנה ותוקפתא‪,‬׳‪,‬באופן‪..‬שקימתי בעצמי‪ :‬עשה לך‬
‫רב והקהלק מן ה ק פ ק' היו ^ מבין קפלים קותרים •אלו לאלו מבלי מצוא דבר •‬
‫ברור ומתפע יקר ומקובל לדעת השומע באמת‪ .‬׳ י י‬
‫אכמי ־זמננו אשל'מפיהם ומפי כתבם למדתי‬ ‫יקל בעיני‬
‫הרבה; אפק לאי הלכתי* בגדולות ובנפלאוה ממני אם‪ ,‬לא שדתי נפשי‬
‫תאלה'כגמולי‪,‬עלי ״אמו״ לאזור ׳בכל דבר הצריך בדיקה על קורקו ומקולו‬
‫הראשון• להבין באם למקורית ובאם למקרא בדרך אמונה אקר על ברכן נולדו ‪-‬‬
‫ילדי הלכות והגדות מאז‪.‬־־ לכן אנקש' מאת כל קורא קפר זה שלא יאשימני‬
‫^^צקות יען כי כוונתי לקם שלים ומותר לפקוע‬ ‫אלילה כי‬
‫פקיעה גקה לשם מצוה■;מבלתי ה פ קי מאור‪ .‬עיני‪:‬השקל החוזר בקדושה ^״■‬
‫והבדלה בין קודש לחול לתכלית‪.‬יראת קמים באמת‪ ,‬כי אולי אפן ר׳ בידידי'‬
‫יצליח להעיב לחברים ולקעניים כמוני לעורר לבי חכם להעמיק עוד יותר'‬
 ‫‪n‬‬
‫להביא פנינים מיס החכמה לכוונת אמונתכו הנוהולה להגדלה • ולהאדירה‪,‬‬
‫על פ? משפט שכל ותבונה להבדיל בין‪.‬טמא לנוהור ולהבחין בין אמת לשקר‬
‫‪ -‬בטעם וקבלה‪ ,‬על פי חיבה יתרה הנודעת וכה שידור כל הדברים הזרים‬
‫המפוזרים‪,‬בתלמוד בין בהלכה ובין בהגדה ועלכס במקום הראוי להם על‬
‫■ פי קדר וקורות הימים לבוא בקוד עמק דברי חז״לבשרשי עיון תורה ועבודה ‪:‬‬
‫לאל יק׳ בצירוף עומק‪.,‬פשוטגשל‪,‬מקרא‪— .‬‬
‫ג ם׳ זאת אבקש צואת ׳הקולא שבאם ימצא ט^ות בקפר אשר לא נתקן בלוח‬
‫הטעות וביחוד בחקלות ויתרות ובנקודות ואותיות הן_ במלות עבריות‬
‫והן יוניות י דן אותי לכף זכות כי רחוק הייתי מבית הדפוק ושגיאות מי‬
‫יבין! הוכחה לזה‪:,‬בצל ‪ 90‬שורה ‪ ,.26‬כוונתי לתקוות הברת מוואוק »‪A-VU‬‬
‫ברומי‪ ,‬אל עו’ ס‪.‬קגקרא ‪.‬ונדפק ‪ deus‬קמור‪ avus .‬שאון‪ .‬לו״תבנה כלגי^וכן‬
‫צד‪ 277 ,‬שורה ׳ ‪, 29‬יגיד‪ .‬עליו ריעו;בצד ‪, 281‬קתמורת ‪ aisa‬נדפק ‪aula‬‬
‫י בטעות‪ .‬גס הדפיס מצל ‪ 36.8— 361‬נכפלו בטעותא ■דמוכח וכן בהרבה‬
‫‪.‬מלות יוניות שגו‪ ,‬הרואים‪, .‬ועם‪,‬הקורא הקליחה וידע לתקן המעוות מעצמו‬
‫בנקיצ‪ ,‬והנה יקדקי‪ ,‬לאות‪ ,‬א׳ כלך‪,‬בפני‪,.‬עצמו‪ ,‬יען כי יש בערכיו קמעט כל‬
‫; יקודות תולה קבע״פ בכלל‪.‬והפלטיס‪,‬יבוארו‪ ,‬בערכים‪.,.‬הבאי‪.‬ס אי״ה‪■,.,‬‬
‫^א‪,.‬בקפל קה בהשקפה קלה במקומות‬ ‫זה וש לעולל‪ .‬כי מי‬ ‫‪.‬‬
‫^^’‪.‬ולא ישיס עין‪,:‬ע’‪ 1‬נו עליכל‪ .‬הערכים‪.,‬וקידורם בדקדוק‬
‫ר ולהוקיף פירוקיס ‪-‬טל‪ -‬דברי קדמונים‬ ‫ידמ‪,‬ה כי תכלית הכןפל הוא‬
‫ת^^לק לטפל‪ .‬יחשוב‪,‬ובאמה‪/,‬המדקדק ‪.‬בקריאה‪ .‬בפנים יפות‪ ,‬ימלא‬
‫כי‪ ,‬עיקל קכליק הקפל‪,‬הוק לבקר האמיתיות המקולוס לכו‪.‬מדולותקדמונים‬
‫ע״פ משפט ה ג י ו ן ‪ :‬ה ז מ נ י ם ‪ ; , .‬ו מ נ ה ג ם באופן‪.‬ךשהראק’• לפעמים‬
‫^ ‪ ,‬בלקל‪.‬פשש‪,,‬ובאול‪,‬לפי‪ :‬הכלח החכמה‬ ‫‪,‬‬
‫‪.,‬‬ ‫^^קילתוננלק^קמוקפדהיליאה‪,.... ’ ...‬‬ ‫״‬ ‫‪....‬‬
‫זה יודע אנכי גולל חוברי‪.‬זחבל;בקוך עמנו מאז ‪ .‬כי לרגל המלאכה‬ ‫;‬
‫^לוחה^‪;1‬צליו‪,‬אמאלר‪,‬לקבל עליגדגרי פגס‪.,‬ודבהי‪.‬שבש‪-:,‬מעט‬
‫צליי‪ 1,‬מעט דבש‪ ,‬ואס בעבול'‪,:,‬זה• יתפלא‪,:‬עלי' הקוךא‪-‬לאמול‪,‬מדוע;עשית זאת‬
‫ל ^ ר אורה אקודא’ בלקוס שאץ' גמול‪:‬ותודה‪,‬ואיככה ת תן יד‪ 1^.:‬מד >חובה‬
‫צמקוס‪,‬שאין הצצנל‪...‬בצזק'‪:‬שוה ? "דע‪,‬כי‪.‬מלכד‪ ..‬מה שנודע‪.‬בשם‪ .‬הרמב׳‪:‬ס ‪-‬שמ‪-‬ן‬
‫התכלא‪ ,‬בטבע״לכ‪ ,‬איש‪, :.‬לפלקס מחאבוקמ‪.‬גיס'‪ ,‬במקום‪,‬היזיןג׳ ‪:‬ייש ‪-‬לי־עוד‬
‫■ מאובה אחלת ואולי' תמצא ‪,‬חן במיניך‘‪,‬הקולא'‪,‬אם‪ .‬אומר לך נצחונו;אחי‬
‫^ ‪ :‬י כי על;יד ^ ת א קי ר ה בדכל; אולי''ימצאו‪ .-‬מבקש?;אממ‪.‬מקום;להתגדר‬
‫וא עלו^לדבלי'טעם‪ .‬וחכמה‪,‬עמוקה‪ ,‬ואז •יהיה זה ךשכלי‪.‬מ;מצאתי אק‬
‫‪•v'-■■-.‬‬ ‫‪ .‬שאהבה‪;.‬נפלן’‪',‬יותר מכל י והיא האמת‪ ,.‬י '‬ ‫י■‬
‫^ ‪-,‬‬ ‫‪/‬‬

‫‪....‬‬ ‫י‬ ‫‪I‬‬

 ‫א״ב‬
‫י ס ד ר האותיות ^)נן א־ עד ת׳ כקרא בפי הכל א״כ ובלקון יוכי אלפא ביתא‬
‫■ וקדר זה הוא‪-‬היקוד בל בכין חברת מין אכושי‪ ',‬לדבר'איש עם רעהו‬
‫זלהכהיב קלרי המדיכה וחוקי דרך אר^‪ ,‬כי‪:‬אם כחלקו בכי אדם למיכיהס‬
‫ול^ואלקות ‪ 6‬הרבות עדיין יק להם השתוות■ ביקוד וקורק הל קו!‪/‬ו א ץ' אד ם‬
‫יכול לפררש ‪-‬ענימ׳ו■י מן הכלל בזה רק בהכרח אוא'משתמש באותיות'המקורות‬
‫לו מאבותיו לבעא כל^פ־הם מחשבות לבו בדרך שיבין השומע‪ ,‬ומכח‬
‫■האותיות המקורות לכל עם ועם ונבלתי׳שנות בם בעיקרם ושורשם‪ ,‬כשתלשלו‬
‫החכמות והמדעוה מדור לדור‪ ,‬באופן שהאמת עם׳ חכם אחד אשל אמר‪:‬‬
‫בכי אדם לומדים יותר )נן הלשון)לאשר הלשון‪ .‬נשלמת מפיהס•^ ■)דיצו»ענטען‬
‫ווערדען ו‪1‬כהר פלזן דעל טפרווכע גננביזדעט‪]!) ,‬ט דיח טערצזבע ‪^£‬ון דבן »ענטען(‪:‬‬
‫יען כי אס נקרא שם לכל דבר הבראה על פי־הקכמת הכלל‪ ,‬אז על ידי‪-‬ישא‬
‫זה המובן לכל‪ ,‬יבין השומע )נושג השם ותכליתו ומשהדל‪.‬לחקור‪ :‬מן הידוע‬
‫הזה לידע דברים אשר לא נודעו בשים‪ ,‬ואילו לא קראו שם לכל הכבראיס‬
‫הכראים ממילא יתבלבלו' המחשבות ולא ידע החושב ‪ ,‬לכוין מחשבות לבו‬
‫— והכה הקכונה כל בכי אדם לאחוז במקורת האותיות מאז‪ ,‬ולהוליך‪,‬‬
‫על פיהם כל עכיכי ־מדיכה וצרכי כפש‪ ,‬הוא אחת מפלאי אל‪ ,‬כי א^'שבלבל‬
‫הקם הלקוכות בדור הפלגה‪ ,‬בכל זאת היקוד הכללי אשר כל הלשוכות‬
‫כשעכות כליו והוא הברת קימכי אותיות על דרך אחד כשאר קיים וחזק‬
‫ובודאי הוא זה הצד‪ ,‬השוה שבכל הלשונות‪ ,‬לבכות מן האותיות )וילות‬
‫של)וות אשל כל פיהם יתועדו יחד‪-‬יו בכי אדם המשוכים בעבעיהס ובארצותם‬
‫ללשוכותס‪:‬‬
‫אמלו‪ :‬יודכ היה בצלאל בחכמת לצרך אותיות )של א״ב(■ שכבראו‬ ‫יחן״ל‬
‫בהם שמים ואי! אכלא' השם כל פי חכונת והבוכה‪'-,‬ובצלאל היה‬
‫מלא רוח אלתיס למלאכת המשכן )ברכות כ״ת( וכווכהם ביזה כי יקוד כל‬
‫מעלה )ושכן ת׳ הוא‪ ,‬לשוב למקוי תלאשון ושורש הדברים בעבע‪ ,,‬בקדושה‬
‫מקובלת לכל נפש יפה‪ .‬אהה תראה כי בבוא ככרי אחד לפני הלל וביקש‬
‫לתתגי‪-‬ר כל תנאי שילמדהו תורה שבכתב אבל לא תורת‪ :‬שבע״פ‪ ,‬אז תשכיל‬
‫הלל לכשות כדת ולימדו סאילה ק די א״כ כאשר נמקר לו‪ ,‬ולמחר הפך את‬
‫הקדר ושיכה עעס האותיות‪ ,‬כדששאלהככרימדוע אתה עושת כן להפך לבריך‬
‫מיום ליום כי אתמול לוודתכי קדר האותיות ר‪"f‬ב בדרך יקר ותיוס הפכת‬
‫אה הקדר? אז תשיב הלל מי תגיד לך כי■ אתמול הגדתי לך את תאמת?‬
‫■■‬ ‫‪1‬‬ ‫‪ ■ .‬ד‪.‬‬
 ‫^‬ ‫א״ב‬ ‫‪2‬‬
‫מפני שאתה שלמך עלי‪ ,‬אס בן בתורה שבעייפ כמי קילוך עלי)ישבת ל״א‬
‫ע״א‪ {,‬וכי״ב תמצא בקהלת רבה ז׳ ח׳ בשם שמואל‪ .‬והכוונה בזה כי הלל ‪■.‬‬
‫רצה להראות בבירור להנכרי‪ ,‬הכרח האמונה בתורה שבע״«‪ .‬המקורה‬
‫מדוד לדור‪ ,‬ע״פ מה שמבואר לכל אדס‪ ,‬שבע״ב צריכים אכו לשמור המקורת‬
‫בדרכי הברת האותיות‪ ,‬ויוכל אדס לשנות ביעמו ודעתו‪ ,‬גס לשונו יליבורר‬
‫כפי מה שרוצה בהפך מן המנהג; אבל ביקוד הראשון של חכמת הדיבור’‬
‫אי אפשר לשוס אדס יהיה מאיזה עס שיהיה לשנות המנהג מן מנהג עמ׳■’■־'•‘‪.‬‬
‫אשר הוא יושב בתוכו‪ ,‬ולכן אי אפשר להיות גר צדק בתוך עס ישראל‬
‫מבלתי שיקבל עליו יקודוה הורת שבכתב אשר נוקדו על תורת שבע״פ‬
‫המקורה ‪,‬לנו‪ -‬מדורות ראשונים‪ ,‬כי התורה שבע״פ קודמה בזמן ובקבע‬
‫להורה שבכתב‪ ,‬בזונן שהרי'ההורה קדמה לבריאת עולם )פקחי׳ נ״ד‪ ,‬וש״מ{‬
‫והכתב נברא ערב שבה בין השמשות )אבות ת׳ מ״ע(‪ .‬וע"כ תיהה התורה ;‬
‫מתחילת‪.‬בע"פ ואח״כ נכתבה■ כאקר כתבו המפרשים עיין מדרש שמואל^‬
‫בעבע‪ ,‬שהרי אי אפשר לקרוא הכתב על דרך תאמת מבלתי שיבין הקורא‬
‫בהקדמות ידועות ומועילות להבין את תכתוב‪ ,‬וכל כתב יוכל אדם לפרש‬
‫כדעתו וכאות נפשו‪■ ,‬כי ■תשכל היא כעגול‪ ,‬אין לו ראשי ולא קוך אלא‬
‫מתגלגל מאופן לאופן וונראת פנים• לכל צד‪ ,‬׳ ל פי ^ אפשר להוכיח מן‬
‫הכתב ד׳מ ששבת בראשית מתחיל מן הערב ואפשר להוכיח בתיפך כאשר ‪,‬‬
‫נודע זאת מן ויכוח תראב״ע נגד המינים )כרס חמד ג‪ /‬ד׳ ‪ ,(*170‬וכן בכל‬
‫עניני ה‪*1‬רה ניתן רשות לשכל לפרש הכתוב בפירושים שונים ולכל אשר‬
‫לחפק יענו‪■ ,‬וכאקר אמר תקס למשה שיכתוב נעקת אדם בצלמנו בלשון'‬
‫רבים ■וכל הרוצה לטעות יעעת׳ לומר שיש ח״ו שתי רשויות‪ .‬ולא על חנם ‪/‬‬
‫המליצו חז׳׳יל שהכתב הוא אחד מן הדברים שנבראו בין השמשות‪ ,‬כלומר‬
‫שאין בו דבר ולבורר ויש להעות הכתב לימין ולשמאל)ועיין מש״כ בפירוש ; ‪,‬‬
‫מקנת זו להלן ערך בין תשמפות(‪ .‬אבל הורת שבע״פ■ היא יקוד והקדמה‬
‫מבוררת להבין על ידה אוותת הכתב כמו שהאותיות המת קימניס ברורים‬
‫בלתי משתנים לחכמת הדיבור בכלל‪:‬‬
‫■ןדז^ךי חכמת הדיבור בע"כ ניתן לאדם 'הראשון במתנת מאת השם‪ ,‬מ ט '‬
‫• שתרגם ‪ :‬אונקלוק ויצר ת' אלהים אדם מן האדמה ויפח באפיו‬
‫כשמת חייס ויהי האדם לנפש חית והרת באדם לרוח טסללא‪ ,‬כלומר על‬
‫ידי רוח אלתיס שנופח באפיו נעשה ענין האדם לנפק חית‪ ,‬וענין החיות■‬
‫הוא הדיבור אקר מצויין בו האדם יותר )לכל בעלי חיים‪ ,‬ולהלן בערך אדם ■‬
‫נפרש מה■ דחקו לאוכקלום לתרגם ככה‪ .‬עכ״פ זאת אללת כי על פי גילוי‬
‫שכל משמים נודע לאדם א־ך יתנהג בלשונו לבעא בשפהים אל אשתו ובניו‬
‫חפצו וללחשנתו — והוא אדם הראקון וביתו בודאי התנהגו על פי חכמה _‬
‫מרומים‪ ,‬כי החמלה נ;י‪1‬יעה בכש)לת חיים ו‬ ‫׳מלקודת להם בע׳ייפ מרוח קל‬
‫לכל הללבין בה מעצמו בקדוקה וטהרה הרחק )לאיד ממנהגי בני אדס אשי‬
‫‪«.‬ק•‬
‫*( גם המה שהובא בשס פימש הקצר של ראב״ע ננל הפר •‪:‬מוס פ׳ ויקהל נב־יס בם צד‬
‫‪■ .‬‬ ‫ר הוייכ;־ ננל צדוקי אקד נענין הדלקה הנר ‪5‬ל'לי פית‪:‬‬
 ‫א״ב‬
‫■תורגלו למדיי בזמניות‪, ,‬ואינם משימים לב לנשמת שדי אכל בתוכם■ — אפק‬
‫הכתב והרחבת הדיבור במילות הרבה נשתלשלו לאע לאע כפי ערך השתלשלות‬
‫צרכי בני אדם וחברתם יחד‪'’,‬בחיתון‪ ,‬במשחר‪ ,‬ובכל דבר המועיל להנהגת‬
‫המדינה‪' .‬והנה לא נודע באיזה׳ זמן וע״י איזה איש נתחדש צורת האותיות‬
‫בקדר א״ב אבל אפשר לשער בשכל שמתחילה ציינו בני אדם את' מאוים‪,‬‬
‫ואת המאורע על פי ציורים •לקוחים מבעלי חיים‪ ,‬באופן שכל בעל‬
‫חי וגם כל הדברים הנבראים‪ ,‬בכוכבים בשמים‪ ,‬והימים‪ ,‬והמדברות‪ ,‬וכל‬
‫‪ ,‬תנעיעות בארץ כל פרע ופרע היה מושג )ויוחד ‪ ,‬ואם רצה איש לדבר■ עם‬
‫חברו מרחוק שלח לו רישומים כאלה הפרעים‪ ,‬כאשר נהגו באמת קדמוני‬
‫•אומות לצייר ציורים באופן שדבר אחד היה לו הוראה ברורה ושלמה יותר‬
‫מאשר נוכל לכוין במכתב ארוך‪,‬מלא ■דיבורים‪ ,‬עיין כי״ב ע״א• ’׳ ע״ב הרבה‬
‫שיחות רבי עם אנענינוק‪ ,‬שלח ליה עשב ששמו‪ ,‬כר תי‪ ,‬להורות על כיליון‬
‫■וכריתה‪ ,‬ורבי‪,‬שלח ליה עשב ששמו‪ ,‬חשא‪.,‬לתורות‪^,‬עלירחמים לחו^ולחנן‬
‫• — גם נודע ששלחו למלך פרש ‪. ,‬מים ועפר לתורות‪,,.‬על ההכנעה מצד‬
‫‪ . .‬היונים׳ וכן הרבה‪:‬‬
‫■•מוףן נתיקד בהקכמת הכל בהכרח‪ .‬כתב‪ ,‬בתבנית‪.‬ציורים‪..‬מן תנבראיס‪,‬‬
‫וכל המבין לקוראו היה מן‪/‬הנכבדים‪ ,‬ונקרא כתב זה הירוזגןיפען^‬
‫•■הייןיגע דננביידער‪,‬׳ וברוב הימים נתפשע• ■‪,‬המנהג"לבחור רק בציורים קלים‬
‫‪-‬כמו אותיות א״ב אשר כל אות מורה‪^/‬׳רק; על הבלה אחת ‪.‬ולא שום מושג■‬
‫‪):‬ובערך כתב אכתוב השערתי על שורש‪,‬הא״ב וציוריו( והנה בעבור שדברו‬
‫•הדורות הראשונים על •ידי רישומים וציורים‪ .‬באופן שתמונה אחת‪,-:‬הורת‬
‫•על ענץ גדול ועמוק‪ ,‬מזה נשתרש בתוך בני קדם המנהג לדביובחידות‬
‫וקודות גם אחרי אשר כבר היו שלמים במלאכת הכתב‪ ,‬ולכן אין לתמוה‬
‫אם נמצאו בתנ״ך ובדברי חז״ל לרוב‪',‬דברים אשי אי אפשל לפותרם רק‬
‫אחרי חקיקה י רבת ועמוקה‪ ,‬בדרך שחקרו דורשי רשומות מה■ עיבה ‪.‬של'‬
‫מילה זו ומת הכוונת של מושג זה‪ ,‬הךבמצוה והן במידות ומוקר‪ ,‬באופן‬
‫שנוכל לומר באמא‪-‬כי תורת שבע״פ לא נכתבה עדיין על הקפר‪^ ,‬כי לק‬
‫י‬ ‫גילו לנו חז״ל בפירוש בפלפולם‪■ ,‬רק החיצון של כל משא ומתן‪ ■,‬אבלילא‬
‫■תעעמים הפנימים אשר בהכרח נמקרו מפה אל פה כאשר■ נביא הרבה‬
‫ראיות על זה בערך קתרי תורה —‪ :‬ולכן חובת עלנו'לחקור עך ‪,.‬מקום‬
‫שיד שכלנו מגעת על _כל מלת ומלה שהשתמשר חז״ל ברצותם‪:‬לדנר;על‬
‫'‬ ‫׳‪..‬׳ ‪ .‬דבר המקור לנו במקורת אבות תן• בהלכת והן באגדת‪:‬‬
‫ו ז א ת לדעת כי הקדמונים תשתמשו ■בקדר א״ב לתכלית המשפר‪ :‬א׳‬
‫‪ :‬׳ אחד ב' שנים ג׳‪.‬שלשה וכו'‪ ,‬כי ‪,‬המקפר הוא תחילה בעבע‬
‫השתלשלות הדיבור‪ ,‬וכלי מקפר היה מורה על ‪.‬מושל‪/‬מה כאשר נוכיח בראיות‬
‫ברורות במקומו‪ ,‬ונודע מה‪ ,‬שאמי אפלעון הבהמה לא תוכלי לחשוב מלשבות‬
‫מפני שאינה קופרס — ובני אדם‪ ,‬הפראים‪ :‬בארץ ^^ה^י^^‪',‬ו‪1‬ויטטליו‪1‬יען גס‬
‫כן •שכלם קצר מאוד אינם מדבריםייבשפה ברורה ואינם יכולים לשפיל‪..‬ך‪.‬ק■‬
‫^^ך כספך‪•.;,‬‬ ‫‪ •.‬עד׳ שבעה‪. ,‬ומי יודע■ אם לא כיון אל• זה קפר יצירה‬
‫בלא הנ)ם‪,‬את ‪^;,‬למו‪ ,‬כלומר תחילה היה המשפר = ס ק ר‪' ,‬מזת'';^;‪"^''.:‬‬
‫*‪1‬‬
‫׳‪,‬י('‬

‫י י‪.-'! .‬ג■‬
 ‫(‬
‫אב ואם‬ ‫^‬
‫^‬
‫סיפוריס ששיפרו איש אל רעהו ומזה נשתלשל הכתב בספר = ספד סיפור‬
‫ספר‪ ,‬כי המשפר קושר את המושניס הנפרדים יאד להיות אחד משודר‬
‫בולחשבת‪ ,‬והשיפור מוציאם ולשפת לחוץ‪ ,‬ותשפר עורכם במערכת■ הכתב‬
‫ועל שלשת אלו‪,‬העולם עומד‪.‬‬

‫• א ב ואם׳ אב א א מ א‪.‬‬
‫אב לוורת בכתבי קודש על המוליד תולדות בגופו וכן על 'המוליד‬
‫חכמת ומדע בשכלו ומעמיד תלמידים ילידי שכל ודעת‪ ,‬כולו'אבי כל‬
‫תופש ככור‪ ,‬אבי אבי רכב ישראל ופרשיו‪ ,‬יען כי באמת יש השתוות בין‬
‫ילדי גל‪_ 9‬לילדי שכל‪ ,‬כי כולו שהגו‪ q‬כולד על ידי שתי תקדולות תאב ותאם‬
‫'כן תולדה^'תחכמת ותולדעימתתוה על ידי שתי הקדמות‪ ,‬תשכל הפועל עם‬
‫המציאות ׳לטבע‪ ,‬או תחושב עם תכחשב■ אשר מבין שכיהם תצא התולדה והוא‬
‫הולושג‪ .‬ונקראת בחיכה זו בשפרים שכל ולשכיל מושכל‪ ,‬וכן •בכל ולשפע‬
‫שישפוע השכל בע״כ צריך הוא אל שהי תקדולות ד״ול‪ :‬כל נברא בהכרח ־ש‬
‫לו בורא‪ ,‬העולם הוא נברא‪ ,‬תכה שהי הקדמות אלה מביאות לידי ולשפע‪:‬‬
‫אם׳ כן העולם יש לו בורא‪ ,‬ונוכל לקרוא א"כ את התקדמה־ ראשונה כל נברא ‪.‬‬
‫י שלו בורא'^ בשםיאב‪ ,‬והתקדמה תשכיית בשם אם‪ ,‬מלו‪ •.‬שבאמת קוראים‬
‫בעלי הגיון אה הקדמה׳ ראשונה בשם גדולת והשנייה בשם קענת‪ ,‬יען כי‬
‫בתולדת‪ ,‬העולם יש לו בורא‪ ,‬מושג ׳עולם הוא חומר ונושא תולשפני‪ ,‬לוקח‬
‫מן הקדמה שכייה‪ ,‬׳תלושג בורא‪,‬הוא הצורה ונשוא תמשפני‪ ,‬לוקח מתקדמת'‬
‫ראשונה ותצורה חשובת במעלת יותר מן תחולנר‪ ,‬אשר‪.‬על כן קראו ראשונים‬
‫את תצורת בשש זכר ואת החומר בשם נקבת‪ .‬על פי הדברים האלה הבין‬
‫מדוע קי‪.‬או חמלי ש״קדין אחד הבא ללולד על עניינים אחרים בשם בנין אב‬
‫ולהפך דרשת האותיות בשם אם כמו שאמרו יש אם למקרא או יש אם‬
‫למקורה‪,‬כי הבכין אב הוא דבר של צורה ואנו למדים ד״מ מדין כיקוי דם‬
‫שההורה אקרה לכקות ברגל כדי שלא יהיו תללצוה ■בזויות‪ ,‬א־קור ביזוי מצויה •‬
‫ל ^ דיני תורה‪ ,‬ואמרו ■על זה אבוהון דכולתו דם )שבת כ״ב‪ (:‬אבל במקום‬
‫שהשכל דורש מלתי או אות אחד על פי מת שנקרא או על פי המקורה תנת‬
‫השכל מצייר לו צורה שכליית לפי חומר הכתב בלנקרא או במקורה‪ ,‬לפיכך‬
‫תשכל הוא הקדמת ראשונה והכתב הקדמת שכייה וללבי! שתיתן תצא‬
‫התולדה*( ‪ .‬ודע כי כל זה שייך רק אחר שכבר נתנה תורת מן תשללים אבל‬
‫בחכמת התורה בעצמת"בללקול העליון לא שייך כלל עכין זה כי כמו שהשם‬
‫יצר את תאדם הראשון מרצונו דרך כק‪ ,‬כן נעע בתוכו החכמה דרך כק‪ ,‬וכן‬
‫צמחו כל תפירות ואילנות בלא חרישה וזריעה רק דרך בריאת יש מאין‪ ,‬וללאז‬
‫ולהלאת אי אפשר להוציא פיחת מן הארץ רק ע״י עבודת וזרעים‪ .‬וכן ברא‪.,‬‬
‫השס האש תיקודי ועל פיהו אפשר לאדם להמציא אש לללאכותי ע״י תחבולות ‪.‬‬

‫( נקפל המפואר עלך מילין עיךאם מאריך'בענין אס למשירת על דרכים אחדים ולדער״י הדבל‬
‫• פמוע כמו ככתכתי ויכואד עוד כערך מקרא ומסורס אצלגו אי״ה ועיין מלות הגיון פ' ו‘ ‪■ :‬‬
 ‫‪s‬‬

‫חכמה‪ ,‬וכמו‪,‬כןנרא י^שכליהיקודי והיא‪:‬מקור תורפשבע■פ מעיין כל;החכמומ‪;■ ,‬‬

‫ןמבאר׳זה‪-‬ישאבו;כלןהחכמיפ להוליד־ כדמומ וכצלס מקור שכל הראשון‪l i f e ,‬‬
‫שאם אסה סאמר;‪-‬אכי מאמץ‪ -‬בקורה‪ :‬שבע״פ‪ -‬שהיא‪-‬מן;השונים■;כוונתך‪:‬שמקור‬
‫ראשון הוא מאת השם וכל חכולי^‪,‬תורה שבע־פ ילעו וטרחו י להשכיל ולהחכים‬
‫במצות ומוקריות באופן המועיל לחזור אל שורש העליון‪ ,‬ולכוין לשכל הראשון‪,‬‬
‫וזה באמת יקוד חורה שבע״פ‪-‬אשר‪/..‬התנה‪;1‬ו‪. -‬בה חכמי ישראל במשנה‬
‫ותלמוד‪ ,‬וכאשר אמר ר' יהושע ב״ח הוקפתא^■ ״חגיגה קפ״א על השתלשלות‬
‫ההלכות מדור־‪:‬לסר• מפי ׳ קופר’ם‪-‬וקפרים‪ -‬צבתא' ‪-.‬בצבתא עבידאד‪.‬צבתא‬
‫קמייתא כאן עביד‪?,‬־בריה־בפני עצמה־ הי א‪ .‬בלומר הלכה־אחת באת מכח‬
‫הלכה קודמת לה בזונן‪ .‬אבל■ מי ■צייר צורת;הלכה ראמונהתיינו־מושגי׳״כל‬
‫המצוות בחכמה עליונה? ‪.‬בודאיי־ ברלה בפני עצונה־‪-‬היא; ‪/‬השם צייל;מ?ד‪.‬ות‬
‫הקדושה והטהרהומקרם לאדם; במקורם הננליון על‪:‬דרך שאמרו‪,‬נובלת; חכמה‬
‫‪. ; .‬־של‪:‬ממלת*היא;התורה■■)‪:‬ב״ר ■פ׳‪:‬י״ז‪:‬ועיי!;ירושלמל‪p :.‬ו‪ q‬עירובין(‪,••■: : ; .‬‬
‫‪ H j n i‬חאר‪ .‬אב ואם הוא‪■ ,‬תאר ־המעלה ־כמד שאמרו־ ברכות; ‪:‬מייז;• אין‪ .‬קורין‬
‫‪ .,‬לעבדים‪- ,‬אבא פלוני■ אמא לפלונית ■אבל״לנכבדים שבעם‪:‬קראו־־‪.:‬בתאר‬
‫זה‪ ,‬כאשרניאמרולעתה‪ :‬רבי; או מרפלוני‪ ,‬ועלידרך שקראו־ הרומיים את‪^:‬של‬
‫הזקנים יושבים כקאות לונשפט־>!ענטט^ר(‪:‬־בשס‪.‬־פמטרעט‪ ,‬והנולדים מהם‪.‬‬
‫דורי דורות־ קראו •בשם ■עצוטריליער‪ .‬כלומר‪,‬־שיש להם;‪,‬זכו‪,‬תאב‪,',‬משא״כ‪:‬הקלים‬
‫שבעם־ קראו פלעביער‪: .‬ואמרו שם בברכות■ אין ‪.‬קורין‪.‬־‪:‬אבות־ •אלא‪ .‬לשלשה‪.‬‬
‫אברהם; יצחק ויעקב ואץ קורין אונהות‪,‬רק‪ ■:‬לארבע אנוהות‪ ;,‬וכוונתם בזה‪'.‬כי ׳‬
‫אבות‪:‬קתם ואינהות‪ .‬קתם בלא‪.‬שם ■‪.‬המקרה או‪:‬תאר ־אחר ‪■ ,‬לא• נקראו ירק‬
‫האבות והאמהות ראשונים‪,‬־ אבל ‪5‬צירוף‪/‬שם‪;:‬אחר‪^,.‬נצי?ו־ 'ה״פ•‪.‬תאר אבואיכמו׳■‬
‫ר׳ עקיבאור׳• טרפון אבות; העולם• ו^׳׳ש ^^^ז?ה;‪:,‬וכן‪:‬פרקי א‪5‬ופ‪:,‬מיל>דאבומן‬
‫‪ —-‬אפק;מפני שבחרו‪:‬למנר‪:‬איףקורין;אבות; רק‪ :‬לשלשה? ראמהוח׳חק; לאהבמ׳^‬
‫^באלוויפצו^‪,‬לומר‪5:‬ןמושג‪.‬רשלקהץהו ‪ 1 1‬ץרזמ‪ 1‬מג‬
‫^‪5‬נמגת‪>:‬ו‪.‬וז‪5‬צולגג^^ורות־‪3 -‬ית ‪:7‬שמיקוד‬ ‫האבות‪;,‬ומושג ארבע‬
‫־ שלשה‪ :‬וארבע ‪■ ,‬נבנהדביה ‪.‬ישראל'■חהיעלדדרך־הראשונים■‪:‬באומות׳ אשר־ציילו‬
‫גמקשרישלשת זהזכר‪/‬זהצורה‪;-;;:‬ובמקפר‪;,‬הארבעה את‪.‬החומר‪;;.‬ואמכו‪.‬־־‪:‬פי^הזמן‬
‫־ נרשם;בתאר; זכר;;על‪:‬פי‪ :‬שלשתבקינות ; עבר הוס‪,‬־‪:‬ועתיד^;־ והאקופ‪-‬בשם ■‬
‫•‬ ‫ארבע יקצוות‪ ,‬ומכין■ שניהם;הזמן‪;:‬ותמקום נולדו; כל־תולדות־התבל‬
‫‪ -‬׳‪-‬והחומר גדול‪,:‬בשמות־מן‪-‬חצורה‪;.‬שה’ א־גדולה באזכותז^נ‪,‬ך■־־■ ‪crrc-‬‬
‫נראה;מזה‪:‬שהאר‪:‬אתואס;לכבוד׳ כבר היה לעולמים‪ ,‬ואף‪:‬כן ידמנו‬
‫־ ‪:‬־ •;־־; ־ששם רב?‪ ,‬פתחזל־מימות הלל‪/‬ואילך;; ‪:‬ור׳ז גווליאל הזקן־ הוא הראשון‬
‫אשרדנקרא‪:‬בשם ;ר‪5‬ן־־־)עייןבנ‪ 3‬רו ך ^ן ?‪ 1‬אבו^‪:.‬ואמרו‪:‬על‪/‬הראאונים גד^׳מרבן ;‬
‫שמו?‪ ;.‬אץ יזאמז רק ;אםץדבררגנ^תפקחרדצלא אמרו׳רב’‪:‬הלל;;א ‪0‬רכי ש ^‬
‫׳ כאשכ־היוכיוס‪ .‬כאדא)ורו׳!ב‪ 5‬קמתעאנגלנליה םי‪:‬הע‪5‬ה^^ריטט‪:$‬טע‪ 1‬עט‪/-‬ן״ה^‬
‫פ^‪t‬טי!ן‪ :‬כיראם‪:‬השם‪,‬עצם־ ^‪:‬ד‪/1‬־־אכל^ל?וכא ■בודאירקראו‪ :‬גס?לקדמוםנו‪::‬בתאר י‬
‫^‬ ‫^‬ ‫׳״ * ‪ r‬ד * ׳*■י י‬ ‫־ ‪- » j‬י״ ״״■‬ ‫‪,‬‬ ‫י‬

‫א מספר בלפייטוה דימ^נגרמדיע‬ ‫־*( הקדמוניס‪-‬ז^יחוד‬

‫‪»-‬טפד־׳י‪.‬נלפ ‪4‬שוי‪1‬‬ ‫ומזה המשל הקדמוני‪.‬נלומי ‪deus impare. gaudet‬‬

‫ץ "י‪. ,‬‬

‫ו‪■ i .‬‬ ‫׳‪ .‬י‬

‫■ז‪./‬‬
 ‫אב בית דין‬ ‫‪6‬‬
‫רבי או אבא‪ ,‬כאשל קרא יהושוע למשה אדוכי משה‪ ,‬ואלישע לאליהו אביאבי‪,‬‬
‫ועעם‪.‬השינוי שהנהיגו בימי ר׳ גמליאל לקרוא אה הכשיק בשסרבןגםלנשסר‪,‬‬
‫הוא‪ ,‬מפני שהזמן גרס לכך להרגיל את המון במורא רב ועיין ערך הקמוך‬
‫ובערך שמיכה‪:‬‬

‫א ב‪ .‬בי ת דין‪.‬‬
‫ח ב מ י ג ו ז״ל הודיעו לנו‪ ,‬כי השנים היושבים ראשונה בקנהדרין אחדמהס‬
‫נשיא והשני אב ב״ד ושניהם יהד‪.‬נקראו זוג‪ ,‬ומימות משה עד‬
‫ירשי בן יועזר לא נמצא דופי בזוגות שעמדו)תמורה ע״ו‪ (*:‬גם הודיעו לנו ‪.‬‬
‫שמלבד שני ראשים אלו היה אחד שנקרא חכם והפרישו כבוד הראשים‬
‫לשלשה כשיא‪ ,‬אב״ד‪ ,‬חכם‪) ,‬הוריות י״ג‪ {:‬ובזבחים פ״א מ״ג אמר בן עזאי‬
‫מקובל אני מפי פנים ושבעים איש ביום י שהושיבו את ראב״ע בישיבה שכל‬
‫הזבחים הנאכלין וכו׳ משמע ששנים העודפים על השבעים המה הכשיאואב׳׳ד‬
‫העומדים למעלה על הקבעים והחכם השלישי הוא נחשב בין השבעים'‪ ,‬ויש‬
‫לשאול מה היה האב״ד משמש■ אצל הנשיא ומה היה משפני מעשה החכם‬
‫בתוך השבעים?‬ ‫‪.‬‬
‫ע ל זה שמענו מפי הגאון בעל ערך מילין ערך אב ב״ד שהאב״ד היה ממונה על‬
‫דיני ממונות והביא ראיה)מהוריומי״ג ‪ (:‬דר׳ נתן היה אב״ד וידענו ד ד כתן‬
‫דיין בד״מ‪ :‬היה ונחית לעומקא דדינא )ב״ק נ״ג‪ {:‬ראיה זי אינה נכונה •שהרי‬
‫מבואר שם שר״נ‪ .‬ד‪-‬יבר עם ר׳ מאיר נגד הנשיא רשב״ג‪ ,‬שהוא ר׳ נתן יהיה‬
‫כשיא‪ ,‬ור׳ מאיריאב״ד‪ ,‬ולאמציכו שאמרו על ר׳‪ .‬מאיר שהיה דיין וכחית לעומק‬
‫הדין ?י ועוד אמר רשב״ג שם לר׳ כתן נהי דאהני לך קמרא דאבוך‪ :‬למהוי‬
‫אב״ד למיהוי נשיא מי אהני לך‪ ,‬ואם הדבר תלוי בבקיאות וחריפות בדיני‬
‫ממונות‪ ,‬לא‪.‬קמרא דאביו גרמא דק זכות עצמו? לפיכך נראה לי לבאר‪.‬דבר‬
‫זה ולומר‪ ,‬כי שלשת מינוים אלו כבר מימות משה נוקדו לעומת שלשה‬
‫־מנהיגים טובים שנתנו לישראל משת אתרן ומרים )מיכה ו'‪ ,‬ד׳( ולפיהם נתנו‬
‫שלשה מתנות טובות לישראל מן ענן ובאר‪ ,‬מן בזכות משה ענן בזכות אהרון‪,‬‬
‫באד בזכות מריס)תענית ט׳ ע״א( והמכוון הוא כלגד שלשה מתנות שכליות הורה‬
‫עבודת וגמילות חקדיס‪ ,‬תתורת היא צריכת אל מן מן השמים‪ ,‬כי לא נתנה‬
‫הורת רק לאוכלי• מן‪ ,‬העבודה צריכת אל ענן• כי■ימי שאינו מאמין כי ד׳ אמר‘‬
‫לשכון בערפל ולבנוה לו ביה■ לעבודת‪ ,‬אינו מוכשר לעשוה עבודה בקדושה‬
‫וטהרה'‪ ,‬ותגמילוה חקדים צריכה אל באר מיס חיים‪ -,‬שיעשו בני אדם חקד‬
‫• דגמלוטוב איש לרעהו‪ .‬והיה משת הרואה עניןאלתי באקפקלריא‪ :‬המאירהולא‬
‫הוצדך אל עבודה כי‪ -‬המיד היה לבו ומחשבהו דבוקים בד׳ ממונה על ההורה‬
‫כמו ׳ שאמרו על'ר׳ שמעון ב״י מפני י שתורתו אומנתו י פטור הוא מן■ התפלה‬
‫שהוא עבודה‪ :,‬למטת‪.‬ממשה היה אהרן‪ :‬לבו היה המיס בעבודה‪ ,‬ולמטה משני‬
‫אלגיהיחה מרנם שהשהדלה לגמול חקד בישראל‪ .‬כהבנית זת היוגישראל‬

‫*( גממורמינזסיהגישא אשכולות אבל גייושלמ־! שוף שועה הגלשא זוגות ועיין חגיגח ‪■.‬ז׳ז‪:‬‬
 ‫‪7‬‬ ‫אב בית דין‬
‫תמיד שלשה מונוכים‪ ,‬הנביאים השתדלו להחזיק במננוז התורה וכלכותיה‪ ,‬הכהכים‬
‫שמרו את פרעי תורה והמה הלכות עבודה ; והמלכים היו ממונים על‪ .‬גמילות‬
‫תקדים‪ .‬וזה כדמות כלל פרע וכלל שאין בכלל אלא ימה שבפרע‪ ,‬המורה היא‬
‫כלל החכמה‪ ,‬העבודה היא פרעי• חכמה עליונה בתוך מקדש אל‪ ,‬וג״ח חוזר‬
‫אל הכלל להרבץ הקד ורחונים בין הכללע״ם דרכי תורה ועבודה‪ ,‬כדי שיהיק‬
‫כל אחד מ־שראל מוכתר בשלשה כתרים‪ ,‬בכתר תורה בעיון‪ ,‬בכתר כהונה‬
‫בונעשה עבודת שמים‪ ,‬ובכמר וולכות לתכלית ג״ח כשה״כ ואהבת את ד׳ אלהיך‬
‫‪ .‬בכל לבבך — בעיון‪ ,‬ובכל נפשך — במעשה‪ ,‬ובכל מאודך — בממון ‪.‬‬
‫’ פי‪ .‬זה מובן היעב משפע הנשיא ואב״ד‪ ,‬הנשיא הוא עומד מצד כלל‬
‫התורה‪ ,‬האב״ד עומד מצד פרניי עבודה‪ ,‬והחכם עומד שוב לחזור אל‬
‫על‬
‫הכג'ל גמילת חקדים בין כלל הבריות‪ ,‬ולפיכך הנשיא ואב״ד נחשבים יחד‬
‫כזוג‪ ,‬וערכם כערך התורה והעבודה‪ ,‬המחשבה והמעשה‪ ,‬אשר יחדיו יהיו‬
‫תמים לא יפרדו‪ ,‬והתולדה הבאה מהם הוא החכם הכללי הנמנה עם‬
‫הקנהדרין‪ .‬ואמר ר׳ אליעזר בן צדוק )תוקפהא קנהדרין פ״ח( כשהיה ר׳‬
‫גמליאל יושב בקנהדרין ביבבה אבא )הוא ר׳ צדוק( יושב בימינו וזקנים)המה‬
‫חכמים כ^׳ זקן הוא מי שקנה הכמה במנהגי עולם המוקר( משמאלו‪ ..‬ממש כמו‬
‫שנאננר על התורה אורך מנים ביונינת ועושר וכבוד שהיא ג״ח בשמאל — ו ע דז‬
‫)עי׳ יומא ל״ע(‪,‬הקגן מימינו שלכה״ג וראש בית אב משמאלו ועי׳ להלן‪.‬ואם נחקור‬
‫יו ^‪ -‬ע ל דבר זה נמצא כי באמת העבודה היא העיקר כי לא לתוהו ברא ת׳ את‬
‫האדם רק לשבת יצרו לעקוק בכשרון המעשה בפועל והוא העיקר‪ .‬אבלהקבה‬
‫המביאה לידי מעשה עוב‪ ,‬הוא התורה כי אם'אין דעת תורה אין'מעשה כשרון‬
‫כאשר כבר החליעו רז״ל)קידושין דך מ׳‪ {:‬ליננוד גדול שמביא לידי ונעשה‪ ,‬והקשו‬
‫המפרשים אם כן מעשה גדול שהוא תכלית הלימוד ? אבל באמת לק״מכי תכוונה‪.‬‬
‫לימוד גדול■ שמביא לידי'מעשה בהכשר ויתרון דעת ואלו אין לימוד‪ ,‬המעשה בלא‬
‫תורה יהיה־ כגוך בלא י כשמה •ואין■ נועם ועעם במעשה בם הארץ‪■, ,‬לפיכך‬
‫הלימוד גדול כערך הקיבא למקובב וכאשר נודע מפי חכם יוצי מ‪1‬רכי«עדעט'‬
‫שהראה ברוב חכמתו בונדידה‪ ,‬א־ך על ידי השכל‪ ,‬לימוד‪ ,‬והרגל■ בחכמה‪ ,‬יולד‬
‫כשרון המעשה בפועל‪ ,‬ומה שהרבה בני אדם לא יוכלו להניע‪ ,‬יוכל החכם להביא‬
‫לידי פעולה אם יודע ננאיזה מקום יתחיל להניע‪ ,‬ומה יניע■ ומה •יניח — ועיקר‬
‫ההשגחה י על המקום)שניאנדפונקנו■( — וכן לומדי■ התורה בוחר בנווב ומואק‬
‫ברע — לפיכך תראה)בירושלמי תענית פ״דה״א( יצא חר> מחדרו וכלה)נחופתה‬
‫)יואל ה'( חתן מחדרו זה הנשיא‪ ,‬וכלה מחופת׳ ז'ה אב ב״ד‪ ,‬השוו א״כ הנשיא ואב״ד‬
‫לזווג החתן והכלה שהחתן הוא צולת הב;ת‪-,‬והכלה בבחינת עבודת הבית בפועל‬
‫הקוב ‪ ,‬וננשני‪-‬הם תצא תולדת גמילת חקדיס‪ ,‬ועוד אמרו‪) ,‬בדברים רבה פ״ב( אמר‬
‫"'שינו^ ב״נכלמהשה^‪^^ ^ ’1^''^^ ’^''7‬יוי עושה )״דעל לייטגייטט וויןט'דננר גייטא ‪.‬‬
‫םצ‪1‬ןקע־ מבטפיעגע‪5‬ט״(‪,‬םצד תנשיא מתיר והאב ב׳׳ד אומר‬ ‫דעל גר‪0‬טנין‪,‬דננ‪,‬ך;יך‬
‫הנשיא מתיל ואיי אוקר ? ■והדיינים אנמריס האב״ך ■מתיר •ואנו'נאק^ר ? ושאר‬
‫הדור‪ .‬אומר הדייכי׳ מסירין ואנו נאקור ? מי גרם לכל הדור שיחעא' לא הג איא? שנ׳‬
‫כרובם כן‪.‬חנןאן לי‪ — .,‬מזה מפייש שמדין א׳ב־ב׳‪-‬ד^תעומד׳יעל ־עבודה‬
‫שמים‪',‬לההקומם נגד כל קלות דעת׳ מצד פנשיאז •ולקנא קנאה ד׳ צבאות‬
 ‫־ אב בית דין‬ ‫»‬
‫כדרך שנהגו' הכהכיס העומדים על ׳ העבודה‪ ,‬כד העבודה היא הציר‬
‫אשר עליו יקובו דלתי תולה וגמילת‪ ,‬חקדים‪ ,‬כי על• ידי פועל עבודה‬
‫לשמים ‪ -‬כעשה לב האדם מוכשר לקבל עהרת התורה מצד אחד‪ ,,‬וג״ה‬
‫מצד‪,‬השני ‪ ,‬י ככתוב למען ‪,‬תלמד ‪,‬ליראה את ד' אלהיכם ויראת ד׳ היא‬
‫אוצר‪-‬נחמד כלכא דכולא בו‪ ,‬וכאשל האשה הבשלה היא‪ .‬עקרת הבית‬
‫בעבודתה■ בפנים■ וכל כבודה בת מלך פני מה‪ ,‬כן מדת■ אב״ד ‪ .‬לשמור ‪,‬‬
‫כתובות‪-‬בית ד׳ בדקדוק‪ ,‬והחכם היושב משמאל יעקוק יותר בג״ה‪ .‬באופן‬
‫שהאב״ד הוא כנקודה בתוך הע־גול וומננו יצאו זהרי אור תורה וג״ח‬
‫לכל העולם לפיכך אמר יוקך )בראשית מ״ה י״ח( וישימני ד׳ לאב ■לפרעה‬
‫ולאדון לכל ביתו ומושל בכל‪ ,‬אקך מצלים‪ ,‬אמל ’לשון אב לפרעה שהוא‬
‫הלאש היושב‪ ,‬על היתא ו לי ל אל אי בחכמה לנצור כשלון המעשה בפועל‪,‬‬
‫וממילא עי״ז הוא אדון מביתו בפנים‪ ,‬ומושל‪ ,‬בכל‪ ,‬ארץ מצרים מבחוץ‪ .‬כן האב‬
‫ב״ד מצד שכל המעשה פלן ‪).‬פרסקטיטכ מער‪-‬ננפט( הוא אב לנשיא ואדון‬
‫לבית ד' בפנים ומושל על כל האומה )ובחוץ לערך קנאתו לל באמת —‬
‫בעבור זה הפליגו מאוד בונעלת אב״ד ואמרו אין מושלין קתלי תולה אלא‬
‫לאב״ד והנח שלבו דואג בקרבו)חגיגה י״ג( ‪ .‬כלווול שהוא משים לבו באמה‬
‫ותווים כל פעו‪-:‬ה מעשה עבודה לשמים‪ ,‬ולבו דואג■ ע ל ־ השחתה הזמן ‪,‬‬
‫ובערה‪ -‬בו אש ■הקנאה לעשות היקוכים ולגדול גדלים אשל על כל צר׳ך הוא■‬
‫להבין קהלי תורה — והבץ בזה מדוע אמרו אל עקביא בן‪,‬מהללאל)עדיות‬
‫פ״ה מ״ו( חזור בך בד׳ דברים ונעשך אב״ד לישראל והוא קשה מאוד כי מ ה‬
‫כוונו בד־וק זה כעשך אב״ד לישראל‪ ,‬וכי ק״ד •שיהיה אב״ד לעם אחר? ועוד‬
‫הלי'זה נראה כשוחד לחזור על מכת להמנות בראש ולהתנהג שררה ואיך‬
‫העזו‪,‬חכמים להתנות תנאי נגד התולה‪ ,‬וזה רעי ומתועב גם בעיני לשידי‬
‫שקנה •לו לשות עבולבצעכקךלהקלא‬ ‫אוה״ע ונקרא םיו‪1-‬צ!נ'ע מ״ם איש‬
‫קדוש ? — ע״כ נראה־הדבל כן ‪ :‬חכמים היושבים בשכהדלין‪ -‬ושאר אנשים‬
‫כלומכים ראוי את אן)נץ רוחו של עקביא ב״ימ כי לבו כלב אלי‪.‬לא ישוב מפני‬
‫כל‪ ,‬והוא עומד ומתנגד לכל חכמי ישיבה‪.-,‬כי הפ עהלו ע״פ השמועה שעל‬
‫הפקודה‪ ,‬ודם ירוק‪ ,‬והוא עקביא ב״מ עימא■‪ .‬הם אשלו שער בכור בעל‬
‫מום שכפל מחיים‪ ,,‬והוא התיר‪ ,‬הם התירו להשקות את הגיורת ואת השפחה‪,‬‬
‫והוא■ אקל‪-.‬אז לאו כי איש כזה ראוי להיות אב ב״ד■ לקנא קנאת ד' צבאות‬
‫ולהתקומם כגדי פרצת הזמן כי לא יבוש להתנגד‪ .‬במקום שהרוב או‪-‬הכל עם‬
‫הכשיא‪ ,‬מתירין וכמו שהבאתי למעלה בשם מ״ל שזה גורם השחתה כללית אם‬
‫האב״ך מקכים עם הנשיא‪,,‬לפיכך גקשו למכות את עקביא‪ ,‬ב״מ לאב״ד כי‬
‫הוא כשמאז הזקין שהיה יודע ללחום נגד המרובים; אבל מפני שיראו נאמני‬
‫לול שידונו; אה עקביא לזקן ממרא ע״ע בקשו ממנן שיחזור‪,‬מד׳‪:‬דברים ויקכים‬
‫עם ■הלוב‪:‬המכחישים‪,‬לו‪ ,‬ודייקו לומכחזול בד׳ דבלים כלומר לק בד׳ דבלים‬
‫הללו חזור;אבל‘‪•.‬בשאר דברים‪■,‬אדרבא עוב הוא‪ :‬שאתה‪ ■■,‬מתקומם נגד דעת‬
‫הראקיש‪ : ,‬ואץ; אתה נושא להם■ פכים והיא היא תהלתך‪ ,‬ע״כ געשך אב״ד‬
‫נושראל בלומר לשקכת;’ שלאל‪:‬בבחינת קדושת עבודת שמים בפנים להחומה‬
‫אבל עקכיא‪.‬ב״מ‪ ,‬השיב‬ ‫;אהמכאה א‪.‬יש כמוך‪,‬לגדור גדל ולעמוד בפרץ‬
‫‪9‬‬ ‫אב בית דין‬
‫כי לא יעשה כן כדי שלא יאמרו מפני השררה חזר ב!‪/‬וצמ״א אי״ה‬
‫אברר באיזה זמן הי עקביא ב״מ ועכץ מה■ שנידו אותו‪ — .‬גס ממה‬
‫שאמרו )קוכה כ״ע( שהחמה ־לוקה בעבור אב ב״ד שמת י־ ולא נקפד‬
‫כהלכה‪ ,‬מוכח שהחזיקו את האב״ד לשמש צדקה המאירה לישראל ואם הוא‬
‫יפער ‪,‬מן העולם ואין איש שם על לב הרי הוא כאלו כחשך השמש בצהרים‬
‫וזה מורה המליצה חמה לוקה‪ .‬ולא אמרו זאת לכבוד הנשיא מפני שעל האמת‬
‫אב ב״ד פועל יותר יון הנשיא ואי״ה בערך או תית השמים אבאר כי‬
‫מליצה זו מן ליקוי חמה נאמית על שמאי הזקן שהיה אב״ד ואדם קשה‬
‫כברזל אשר נגדו לא עמד איש — 'ועיין)ודק כ״ב( ההפרש בין כשיא לאב״ד‬
‫וחכם לענין אבלוק‪ ,‬כסיא שוות כל בתי מדרשות בעלין אב״ד שמת דוקא כל‬
‫בהי מדרם שבעירו בעלין ולחכם רק בית וודרשו לבד בעל‪ ,‬לפי שהנשיא‬
‫עומד על הכלל ישראל בכל המדינה‪ ,‬ואב״ד רק על עיר ידוע בכלל והחכם‬
‫פחות ממנו בוועלה‪.‬ודע קורא נעים אס השערתי נכונה בענין זה נבין לישב‬
‫מה שהקשו קופרי קורות ישראל וודוע יתקן ר׳ יוחנן בן זכאי'כמה תקנות‬
‫וברה״ש ל״א‪ :‬חשבו תשע תקנוה‪ ,‬והיה בדין שהנשיא יתקן תקנות כאלה?‬
‫ואמרו בעבור זה שבאוות ר״י ב״ז היה נשיא איזה שנים אסר החרבן‪,‬‬
‫ולדעתי אין זה אמת אלא ‪ -‬ר׳ גמליאל דיבנה היה כש־א אחר החרבן‬
‫כאשר אבאר א־״ה במקומו אבל מדין הנשיא לא היה‪ .‬רק •לתקן תקנות‬
‫הנוגעות לדיני ממונות או לאישות‪ ,‬כמו הלל התקין פרוזבול )גיעין‬
‫ל״ה(‪ ,‬ונתינה בע"כ שמה כמינה לעכין בהי׳ ערי חומה‪ ,‬ורבן גווליאל‬
‫הזקן התקין כמה תקנות בגירושין ושבועת אלמנה ובדיני קנץ )גיכיין פרק‬
‫השולת(‪ ,‬אבל תקנות הנוגעות לעבודה הפרעית לישראל‪ ,‬ת?קן רק האב ב״ד‪,‬‬
‫ולכן כל השע תקנוה *( שחשבו ברה״ש היו מעין‪ ,‬עבודתי מצוה‪ ,‬ואפשר ע״פ‬
‫זה לתקן מה שנמצא בירושלווי פקחים פ׳ תמיד‘ ה״א תפילות אבות תקנום‬
‫ונקמך לזה^לשין אב בית דין‪ ,‬אשר נראה כעעות קופר‪ ,‬ולדעתי היה כתוב‬
‫בצד הירושלמי'היייש אבות‪ ,‬כלומר אבות ב״ד אשר מדינם להשגיח על עניני‬
‫עבודת ‪ ,‬ותפנה ג״כ עבודה היא ‪:‬‬
‫^ ‪ 2‬הבין עפ״ז מדוע אמד רבי)כתובות ק״ג( גונליאל בני נשיא שוועון בני‬
‫חכם ור׳ חנינא ישב בראש מדוע לא צוה רני שיהיה שמעון אב ב״ד?‬
‫עפיי שהאב״ד צריך להתקומם לפעמים נגד הנשיא ולפיכך אינו ראוי שיהיו‬
‫שנ; אחים יחד משתמשים בכתר כשיא ואב״ד‪ ,‬לכן אמר‪ ,‬ר׳ חכיפא ישב‬
‫בראש‪ ,‬וביקי רבי היו נוהגין עוד במיצוים כאלה‪ ,‬כי )בירושלמי תענית פ״ד'‬
‫ה׳׳ב( כאוור; רבי הוי ממיני הרי מיניון כד היוין כדאי‪ ,‬הוי ונקיימין ואי לא הוי‬

‫י*( א גיהיי סוקעץ נמקוס ב״ד בלה״ש שהכ ‪ 3‬סנת‪ ,‬ב' מיהי׳ לולג טנול במדיצה שגצנה'‪ ,‬ג*‬
‫״יהיה ייף הנ‪ q‬כילו אסור• י' שיהיו מק‪ 3‬ליס‪:‬טדות המורש כל היום ‪ ,‬ה׳■'שלא יהיו‬
‫ה־ילכץ רק לניס הוועד‪ ,‬ו' שצא יהיו מחללין שכת רק על ניסן ותשרי‪ ,‬ז׳גד׳שנהגייר‬
‫יי’! י־*עייש‪-‬דינע לקינו‪ ,‬ה'קישור נשון ש׳‪ .‬זהורית ‪ ,‬ע'כדין כי־יס רנעי‪ .‬כולן תקנות‬
‫לעינודת שמיס וראוי להשוג עוד סוכיה מ״ז ריב״ז ביניל השקאת‪:‬סינות ונעייות‬
‫■ פ׳׳ז מ״ה אמר רבן גמליאל שרינ״ז‪:‬גזר שלא להושיב ב״ד להתיר דנר ננד ■רציו'הנהני דיכל זה‬
‫‪«-,?;-‬ד‬ ‫ג״■‬ ‫■■ ‪:‬‬ ‫לעי=ייענידי‪:‬ימשנ‪.‬ודוק‪:‬‬
 ‫אב בית דין‬
‫מקלקן ובשעה שכפנור צוה לבנו דלמכי חד מינוי ולימכי ר׳ חמא ב״ח ברישא‪,‬‬
‫והרבה ערחו המפרשים לפיש דברים אלו אולם־ לדעתי תכוונה פשועה רבי‬
‫הוי ממני‪ :‬מרי מטין אב״ד וחכם‪ ,‬על תנאי‪ ,‬ואחר פעירתו‪ .‬אחר שצוה שרבי‬
‫שמעון בכו יהיה חכם לא נשאר לרבן גמליאל בנו למנות רק מינוי אחת‬
‫והוא תאב״ד וזת יהיה ר' חמא ב״ח ובימי רבי היה ר' חייא ור׳ אושעיא מן‬
‫תראשיסעיין )רה"שכ״ת(‪,‬דרבי אמר לר״ח שילך‪ .‬לעין עב לקדש תחודש‪ — .‬על‬
‫כלפנים הרווחנו עד כת לברר משפע תאב״דשהוא יושב לימין‪:‬תנשיא והחכם‬
‫לשמאל‪ ,‬ועעם תדבר רמזתי למעלת ועתה אברר יותר לאמור כי מאחר שהאב'ד‬
‫הוכרח לעוווד )וצד תיקון עבודת שמים ומדינו אם ראה שהנשיא מיקל בדבר‬
‫אחד במילי דשמיא להתקומם נגדו‪ ,‬כאשר התנהג שמאי הזקן שהקפיד‬
‫והמקועע במקום שהלל שמק בכניקת גרים על תנאים ידועים‪ ,‬ובעת‬
‫שהורדוק׳בא למשפכ!י עם המלך הירקאן‪ ,‬עיין יוקיפין לרמניים‪ ,‬וקכהדרין‬
‫י״ע ע״א נשנה שמעון כ״ש במקום שמאי או עי‪ ,‬ועכ״פ יהיה מי שיהיה‬
‫אב״ד היה הונקנא ולא נשיא‪/,‬א״כ בעבור ׳זה ישב לימינו כי המנהג בימי קדם‬
‫שהשען עומד לימין הנשען)זכריה ג'( והשען‪.‬יעמוד על ימינו)תתלים ק״ו( ועיין‬
‫ביאור שס‪ .‬ועוד מאחר שתאב״ד עומד במקום עבודה שהיא ימין‪,‬כי נמיחד‬
‫ישראל במשפע עבודת שמים מכל■ האומות וכמו שמיכאל המלאך לימין‪,‬‬
‫וגבריאל משמאל‪) ,‬ופני שמיכאל הוא שר פרעי לישראל אשר מידתו להודיע‬
‫לעולם מ'‪ -‬כ א ל שאין כאלהינו‪ ,‬וגבריאל הוא כושר הזמני שעומד לשמאל‬
‫ישראל כידוע‪ ,‬וקימכך המכורה בדרום ליווין‪ ,‬והשולחן הוא העושר בצפון‬
‫•לשמאל‪ ,‬וכאמר ההילים )פ'( תהי ידך ‪.‬כל איש ימיכך‪ ,‬לפיכך ראוי ‪P‬ישב‬
‫האב״ד מצד עבודת שמים לימין והחכם העומד מצד גמילת חקדים שהוא‬
‫העושר לשמאל‪ ,‬ועל כן‪.‬השמיענו זה ר׳ אטכזר בן צדוק )תוקפתא קכהדרין‬
‫פ״ח( כשהיה ר״ג יושב בקכהדרין ביבנה אבא יושב בימינו וזקניםולשמאלו*(‬
‫והכוונה עם אבא על אביו של ראב״צ ר' צדוק שהיה זקן נכבד^ כי בחרו‬
‫כאיש זקן להיות אב״ד מפני שהזקן מקפיד יותר על מילי דשמיא ובעבור זה‬
‫כשנבחר ר׳ אליעזר בן עזריה להיות אב״ד אחר מיתת ר׳ צדוק )כי לשיעת‬

‫*( גרמנ״ס ה'צזנהדרץ פ״א ה״ב ממאי שהנביא עומד טנקים הכה יטנו)יה־א המורה(‬
‫‪ ,‬ואנ״ד יושב בימון ועיין כ״מ שם שהקשה‪ ,‬דינשמעגתוקפתאשגס שאר זקנים יופיין אצל אב״י‬
‫מימין ע״ש ‪,‬מה שמירץ‪ .‬ונירושליני שנהדרין ש״א ה״ד הנישחה אמר ראנ״צ‪.‬כשהיה ר״ג יושב‬
‫בקנהדרין בלבנת אבא ואחיו יוינ‪5‬ב‪-‬ן בימינו? ואפשי כי מפני שהיו שני אחים ר׳ צדוק‬
‫ואחיו לא הקפידו שיהיו שניהם יובבין מימין ‪ ,‬ויתכן יוהר כי אין הכוונה שם שישבו שניהם‬
‫אבא ואחיו יחד אלא לפעמים ישב י' צדוק ולפעיניס אחיי נימין‪ .‬ועוד הברירה ביד הנשיא‬
‫לבחור לו אב״ד קודם שמינו אה ראב״ע ייחכן א״כ שאז לא הקפידו עוד על ר' גמליאל אס‬
‫נהר‪,‬באחיו אנא ועיין להלן‪ ,‬ועיין קוכה כ״ו ע״ב שהוזכרו די גמליאל ור״י בן זכאי ור' צדוק‬
‫■ יחד •לענין מעשה שהית‪.‬ובאמת נראה גיכיין נ״ז שר' יוחנן ב״ז התחנן לפני נייעום בעד ר׳‬
‫גמליאל ובעד רופא שילפא אס י' צדיק ובודאי שהיו אנשים מצוייניס אלו אוהביס‪ :.‬נאמנים‬
‫ג '‬ ‫‪,‬‬ ‫י‬

‫■ דבקים ‪,‬מאח‪ ,‬ויתכן •א"כ שכוון דאב״צ עס־אגא ואחיו על ר' יוחנן ב״ז ואפשר שהיו קרובים‬
‫או אחים ואין לשאול מא״כ םנהדרין ל״ו ע״ב דאין מושיבין זקן' בתנהדלין? דשם הכוונה על זקן‬
‫מופלג‪ ,‬מאוד נשנים‪-,‬כמו ש״כ הרמנ״ס אבל ברינ״ז וד״צ אדרבא‪.‬הזקנה עובה והיא תנאי אחד‬
‫‪ ■■. , ,‬׳ ‪.‬‬ ‫מנעלי םנהדרין שנקראו בשם זקנים ונעלי זקנת‪.‬‬
 ‫הירושלמי‪ -‬היה ראב״ע אב״ד ולא כשיא‪,:‬־‪:‬עיין תעניה פ״ד ה״א( הוצרכו ‪pib‬‬
‫שיצמחו לו שערות לבכות ויהיה כבן‪,.‬שבעיס שנה־)ברכות‪,‬כ״ס(‪.‬־ וכל־ זה‪ .‬איכו‬
‫משכים עם מה שרצה‪ :‬הכס אחד‪ :‬לחדש כי‪ :‬הכווכה אבא ‪ :‬יושב לימ?כו‪.‬על‬
‫אבא אחיו ׳של רבן גמליאל )יבמות ע״ו( והביא ראיה ‪ ,‬שהקרובי יכול להיות‬
‫^ב״ד ממהשאמרו•)מועד רןען‪.‬כ"ו‪:‬ע"א(■ שאול ־זה נ שיא ■‪:‬יהונתן‪.‬זח אב״ד‬
‫ש״כ היו אב ובכו כשיא‪:‬ואב״ד — לדעתי איןזה ראיה כי‪,‬לכאור‪.‬ה קשה מאוד‬
‫איזה יחוק יש לו ■לשאול‪,‬המלך עם השכהדרין‪,‬־שיקרא כשיא ובכו ■אב״־‪',‬והגס‬
‫שאול בקכתדרין‪ ?:‬אולם העכץ הוא ;כאשר־'אמרתי ׳למעלה‪ :‬כי מדין‪ .‬האב״ד‬
‫שיהיה מתכגדלכשיא במילי דשמיא‪ ,‬ולכן עכין זה שייך היעבאצלשאולויהוגתךכי‬
‫על שאול היה רוח רעה והוא‪-‬עומד ׳כגד;■‪.‬משיחי ה׳ הוא דוד ושמואל‪,‬אבל יוכק‬
‫קבל עליו מלכות שמים באהבה‪ ,‬והכיח כתרו לדוד ע״פ הכבואה מאת ד׳‪ ,‬מעעם‬
‫‪.‬זה ‪:‬כיכר חז״ל׳ את שאול כשיא ויהוכתן־ אב״ד‪■ ,‬לרמוז‪•:‬עלי־ההסכגדומ״שבין‬
‫שכיהס‪ ,‬וממילא מוכח שהקרובים פקוליס להיות יחד כשיא‪.‬ואב״ך׳;־‪ :‬כי לאויבכל‬
‫יום מתרחש; עכין ׳כפלא כזה־ שיתכגד י •הבן כגד אכיי 'לכבוד־'שמים‪,:‬וכאשר‬
‫הוכחתי; למעלה מרבי שעשה את שמעון בכו‪:‬חכם ולא אב״ד‪:.‬־ ד ‪■ :‬‬
‫'‪ 1‬תד^־־עוד ■ כי מה ■ששערתי למעלה שהאב״ד איכו־כמכה■ עם‪;,‬השכהדריןדק‬
‫הוא עם הכשיא כחשבים‪(:‬לעצמם כדמות‪.‬משה ואהרן‪:‬שלאזכקשבו‬
‫זגין השבעים‪ ,‬לזה יש ראיה מן ‪ .‬התוק׳ ■)קכהדרין ע״ז’ע״ב ד״ה ‪ .‬אחד(‪,‬־ שהמופלא^‬
‫שבכ׳׳דשהוא אב״ד איכו‪,‬ככלל בכלל׳השבעיס‪:‬והביאווראיה‪)::‬מהוריךה ד׳׳ע״ב{ ‪.‬‬
‫שאס־ הורו ׳ב״ד‪ .‬ולא היה שם מופלאושבשכהדריך פעורין^ילעיושלא־היה שם‬
‫‪,‬־תאיה! אשר ־־ממכו ילמדוך וכחשבו ־כתלמידים י'ש‪:‬כוננו>‪-‬־ואת״ח;דהמופלא;‪ :‬הוא‬
‫כחשב נסשבון‪.‬הקכהדרין' א״כ כלא׳ זה ההוראה־‪:‬איכה‪:/‬כלום‪ ,‬שהרי׳ואס תקר‬
‫אחד־מףהשצהדךין‪,‬גם אס‪-:‬לא‪:‬׳הוהדמופלאש‪3‬שכהדריףאוךהב״ד‪:‬ח״בין;^ע!?ש;■‬
‫ק‪^,‬מבואר‪^1^.‬א‪);1‬קוכה ל א ע׳יב( ד״ה;ו^ר‪3‬אלכשכדריא‪:‬ע?א קתדראות״ולא‬
‫‪■,‬סקשה ■א״ם מהכש’א;‪:‬והאב״ד‪/‬לא‪,::‬כפשבו‪;.‬־בחש‪3‬ון;למה־ חשבו־ ע״א׳שכהדרין '‬
‫■היה‪-‬להם ^ ’’^י^‪-‬י‪-‬או׳ ישבננים‪:‬בלא שכיס הכאשים■ או־ע^׳ב ‪-‬־עם‪ :‬הש;כים|‪:‬׳ו׳ ועוד‪,‬‬
‫‪:‬במה‪.‬כחלקו ר׳״ז‪.‬הודפ‪':‬זרבכן‪).-‬בשכהדר‪’.‬ן ע״ז‪::‬שם(‪::‬אס־'שכהדרין‪:‬ה‪:‬רןש‪3‬ע־ס‬
‫או שבעים וייכזי ’ ^^עהי^וש׳לכו להחזיק‪ .‬במה שמפורש ■‪:‬במשכה זבחים‪:‬״הלל‬
‫^^^בלזלעבין‪:‬הדין■‪:‬העיקרי‪ •,,‬אס־הכשלא״מתכהג כדין•‬ ‫שהיו; באמת ם"?‬
‫וכמשפעי הסולה באמת; לא הוצרכו‪ ,‬כלל אל האב״ד רק;‪.‬שכעוס־איש •'וכשיא‬
‫עלזגביהן‪ ,‬והאב״ד־בא כשעדו‪:‬שהוצרך לעמוד‪.‬כגד;הכש’אזאו‪:‬השכהדרי)‪:‬ולפ’ פך ‪,‬‬
‫באמת׳ י לא כחשב האב׳׳ד'■׳>שהוא;‪#::‬ופלא ־ שב״בד■ ־‪:‬בחשבון;‪ :‬ולדעתי‪ Z,‬היו ‪.‬‬
‫‪:‬באלכקכדליא ע?א קתדראות׳נרק‪.‬לכשיא־‪■.‬וע׳•‪ :‬ש כ ה ^ן‪; ,‬ו ה אלד ‪-‬לאיכאשב‬
‫באשכיו ורק־אם היה ־מן ^׳מדםע ש^וגנת שמיכו״את ■ראלע^ ‪ 3‬שיבסדכגד;‬
‫שנשיא אל‪ /‬יו‪-‬אילא^י׳ יי^^^יי׳׳הי^לאמהגע״בתאיש״ולזיהודה״ורבכן לא‬
‫כחלקו דק׳על ן‪ 5£‬שיא־אם‪:‬הואזמההאשעו|ז‪ 1‬סמשפר השלם שוא ע״אןאלאיכו‬
‫’ ^‪ /‬כ ד' א ם‪:‬י א ? ך חכשיא עמהאכלע;‬ ‫מן החשבון וצליך אל מ קסי מ'‬
‫גאשבום‘ לקכהדרץ שלמה^י‪-‬אבל־ הכל מודות שאון־והמופלא שלבדז שה^;‬
‫‪,‬במכין■ הקכהדלין‪; ,‬וזה ‪3‬נ‪3‬ול‪,‬ר‪,‬יבבראשית‪:‬דבה׳ פ*״ע׳‪:‬־;וירא' 'והכה‪::‬באר•‪,‬זבשדה‬
‫זו שנהיייודותכהושם‪.‬שלשה^עדרי־לאןטאלו שלשה שורות‪:‬שלזת״אש?ושבין‬

‫‪î -. ■f‬‬
‫‘‪./‬לי־‬
 ‫אב בית דין‬ ‫‪12‬‬
‫נפרהם‪ ,‬כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים‪ ,‬שמשם היו שומעים ‪ ^>b‬ההלכה‪,‬‬
‫והאבן גדולה על פי הבאר‪ ,‬זה מופל א‪ .‬ש ב קנ הד רין שהיה משרק‪ :‬את‬
‫ת ה ל כ ה‪ ,‬ונאקפו שם כל העדרים אלו ת״ח שבארץ ישראל‪ ,‬וגללו את האנן שמשם‬
‫היו שומעין את הלכה‪ ,‬והשיבו את האבן על פי הבאר שהיו נושאים ונותנים‬
‫בהלכה עד שמעמידין‪ ,‬אותה על בוריה‪ .‬מזה •מבורר שקנהדרין לבד ומופלא‬
‫שבקנהדרין לבד והוא האב״ד שדדה מסרם את הלכה כלומר‪ .‬שהוא היה‬
‫)נתנגד ומתקומם במקומות הצריכות לימוד‪ ,‬ואצל הקנהדרין היו עוד ג'‬
‫שורות של ת״ח ומלבד זה גם שאר תלונידי הכונים שבא״י שאינן מן המנץ‪.‬‬
‫ולדעתי אלו היו אשר אונרו לעקביא ב״מ שיחזור מד׳ דברים ויננשהו אב״ד‬
‫כלומר ־מופלא שבקנהדרין שיודע לקרק את הלכה שהוא נחוץ מאוד ואתיא‬
‫כמו שאמרו ץם‪,‬נהדרץ י״ז ע״׳אן אין מושיבין בקנהדרין אלא מי שיודע לעהר‬
‫את■ השרץ מן ההורה כלומר מי שיודע לקרק את ההלכה •כדי שיהיה יודע‬
‫להתנגד במקום הצורך לשם שמים‪ ,‬ולדעתי מה שהיו אכל השנהדרין חכמים‬
‫ממוניים שנקרא בשם דנין לפני הכמים שמעון בן עזאי ובן זומא )שנהדרין‬
‫י״ז( הוא ג״כ ממין מופלא שבב׳י׳ד;העומדים על המשוורישלא יצא ח״ו דין‬
‫שאינו ברור מפי קנהדרין‪ ,‬וכן תיו חכמים אחרים ממונים להכריני במקום‬
‫ספק‪ .‬ונקראו הניכריעים לפני חכמים )גימין מ״ב ע״ב עיין רש״י שכ׳ לא‬
‫)נתפרש מאי נינהו( וראית ברורה לזת‪.‬כי בתוקפתא)קנהדרין פ״ז(תמצא בזת״ל‬
‫•אין נזקקין לדין אלא במ‪,:‬ום שיש ־מכדיעיך ואין מושיבין א ת האדם אלא‬
‫בפי מידותיו )כלומר מי שיש לו מידת ענוה יותר מדאי‪ ,‬אינו‪ .‬ראוי להיות‬
‫שואל ודן לפנץ חכמים אלא מכריע כמו הלל‪ ,‬אבל מי שיש לו מידת הקפדנות‬
‫ושואל ודן מפלפל ומקרא הדין‪ ,‬הוא דן ויושב לפני חכמים כפי נובע שמאי(‬
‫לא י)םיב את חברו ־ותר משלש ת שובות כדי שילא תטדוף ד ע תו׳‬
‫אהד דן כנגד שני ם׳ ושנים דנין כנגד אהד׳ שנים־ דנין כננד שלשה׳‬
‫ושלשה דנין כנגד שני ם׳ אבל לא שלשה כנגד שילשה׳ כדי שלא נע שה‬
‫ב״ד מעורב‪ .‬נראה ‪.‬מזה בפירוש שהיו ממונין דנין שואלים ומכריעים‬
‫כל‪ :‬דיין‪,‬לפי מידותיו והכל בקדר נכון כדי שלא יהיה תערובות • ובלבול‪.‬‬
‫ל ע ת ה אחר‪ .‬הנחה ברורה זו כונה הלכתא רברבא איכא למשמע מזה ליקב‬
‫‪ .‬שאלות ־רבות ודברים קתומים וחתומים עד היום ונקדרם אחת אל‬
‫‪■ ,‬‬ ‫‪■ -‬אחת‪:‬‬
‫א בין התנאים שהתנה הברייתא פ״ו דאבות לקנין תורה הוא ‪.‬דבר אחד‬
‫‪ :‬שהחכם צריך להיות מכיר א ת מקומו‪ ,‬ולא ראיתי ‪.‬׳שום פירוש ישר‬
‫־ וננקובל מה זה מכיר את מקתנו? אבל לפי הנחתי הכוונה ממש‬
‫‪ . .‬מנו שאמרה התוקפתא ״אין מושיבץ את האדם‪.‬אלא כפי מידתו" כלתנר‬
‫כל׳ חכם‪..,‬צריך שיכיר ‪ :‬את עבעישכלו־ומזדת מוקרו האם‪ ,‬הוא‪.‬ראוי לשאול‬
‫‪ .‬ולדון׳ ־או לתכר’ ע‪:.‬או לישב‪ :‬בעל ולשונוע אל חבריו‪)':‬ועי‪-‬ין קנהדרין ל״ז(‪,‬‬
‫■ ‪:‬‬ ‫■ ־‪.‬כל‪ .‬אהד‪.‬ואהד מכיר׳ את מקומו‪- • .‬‬
‫בי ׳ענין‪ :‬הזוגות;■הוא‪ .‬דבר קשה מאוד‪ :‬כי בירושלמי‪.‬קוך קועה‪ .‬מפורש שכל‬
‫^ ־‪:‬הזוגות שעמדחממשה עד יוקי ב׳׳י לא‪ ,‬היה בהם דופי‪;,‬א״כ היו הזוגות‬
‫• ‪.‬נוהגלן קודם ‪:‬יוקי■ ב״י‪. ,‬ושם ‪. .‬בירושלמ? ‪.‬־קוך‪ .-‬קועה‪-‬אמרו ‪.‬שיוחנן‬
 ‫‪13‬‬ ‫אב בית דין‬
‫־ כה״ג סיקן זונות?־ ימה שאמרו המבקר‪-‬ס החדתים כישב זה כי הכוונה‬
‫' 'בירושלמי■ על זוגות הגובים מעשל‪-‬כיהודה בן פועירא ואלעזר■בן פועירא‬
‫' המובאים שמת שנעלו בזרוע‪ ,‬צריך עיון וביקור רב‪ ,‬ואי״ה בערך זוגות‬
‫■ אבאר הענץ על שורשו — אבל לדעתי תקן יוחנן שהזוגות יהיו באופן זה‬
‫• כדי שאחד יחלוק על חברו לבלתי יהיה‪:‬שום נשיאת פנים לצשיא וישתוה‬
‫האב״ד עם הנשיא בזכות ומשפע התורה כאשר אבאר בערך זוגות‪:,‬וקודם‬ ‫י‬

‫לזה אם גם תיו זוגות‪ ,‬כלמנר אחד ממונה‪:‬על התורה והאחר על■ העבודה‬
‫‪ ,‬לא באו לידי מחלוקה ולא ישבו ביחד בב״ד ולכן תתחילה באממ תמחלוקת‬
‫‪ ,‬ראשונה‪,‬בימי שני יוקי)תמורה שם( וכאשר אבאר אי״ה בערך קמיכת‪:‬‬
‫לכאורה יהיה קשה קצה על מה שאמר שמעון תצדיק שחי במחילה מלכות‬
‫היונים קרוב לבנין בית שכ״ על שלשת דברים העולם עוונד על המורה‬
‫ועל העבודה ועל גמילת חקדים‪.‬מה זה בא להשמיענו והלא‪.‬אלך שנת‬
‫קודם לו כבר לימד משת זאת ותזתיר ללמוד‪ .‬הורה כמש״כ ולמדתם‪,‬‬
‫! ודברה בם‪ ,‬ושננהם‪ ,‬למען הלמוד ליראה את ד'‪ ,‬וכן על העבודה ועבדת‬
‫‪ .‬את העבודה הזאת; תחת אשר לא עבדת‪ ,‬ועל־ג״ח׳ ועשית הישר׳ ותעוב‬
‫‪ .‬בעיני אלהים ואדם? אלא ברור תדבר ששמעון הצדיק תוכרח להחזיר‬
‫תעערה ליושנה‪ ,‬כי ימים רבים היו לישראל ללא אלתי אמת‪ ,‬ולפיכך‬
‫השתדל שמעון תצדיק לעשות‪ :‬כיתות כימות‪ ,‬לומדי הורת על קיום התורה‪,‬‬
‫' עוקקים בעבודת ומשמורוה נאמנות על■העבודה‪ ,‬וכן אנשים חכמים על‬
‫מלילה הקדים‪ ,‬באופן שאשר היה מקודם מפוזר ומפורד כי ההורה תיתת‬
‫ביד הנביאים והעבודה ביד תכתנים וג״ח ■ביד שרים ומלכים‪ ,‬עתה עשה‬
‫שמעון‪ :‬הצדיק פומבי‪ :‬לדבר ותושיב בקנתדרין ג' אנשים‪..‬מיוחדים לראשים‬
‫על ג' משלוורוה אלו —ואי״ה בערכים הבאים נצנירך אל ־הקדמה זו‪ .‬תרבה‬
‫■‪............................ :‬‬ ‫להבין כללה ענינים שהמלים‪: ■ — .‬‬
‫ך הלל אמר פ״א מפרקי אבות הוי מ־תלליידיו של אתרן אוהב‪.‬שלום‪.‬ורודך‬
‫שלום אוהב אה הבריות ומקרבן למורת ‪ .‬למת הלה הלל גדולת זו באהרן‪'.‬ולא‬
‫• במשה הלא ללשה עשה יותר ללאתרן‪ ,‬הוא קירב את הבריות למורה‪ ,‬והכניש‬
‫גרים אה יהרו ובכיו‪,‬״והוא ת־ת תרועה היותר נאלנן בבית ד' מאהרן)וביומא‬
‫דך ד׳(‪ .‬נקראו עבור זה'‪.‬הפרושים הצדיקים באמה בשם הלללידיו של משה‪,‬‬
‫ולמת‪.‬זה אמר הלל הוי מתלמידיו של אתרן הכהן?׳ ונראה משום ששמאי‬
‫בעל מחלוקתו היה מללונה על חלק העבודה בתורת אב״ד‪ ,‬והוא היה קפדן‬
‫מלקנא קנאה ד׳ צבאוה כללו פכחק‪ .,‬ודחה הנכרים הבאים להתגייר בחרי‬
‫לשם שמים‪ ,‬א״כלא נהג כאהרן הממונת על העבודה‪ ,‬ע"כ אמר הלל‬
‫לעוללתו מכגדו הוי מתלללי״יו של אהרן ויבואר זאת יותר בערך בית שמאי‪.‬‬
‫ך! קשה מאוך )‪ 5‬דוע נפשקה ׳נןלשלה הזוגו ה ‪ .‬מיד אחר הלל ובנו של הלל רבן‬
‫גמליאל הזקן אן נכדו ישב לבדו־ על כקא ההורה ולא נזכר כלל מי שהיה‬
‫אב״ד בי‪1‬ייו‪ '1‬ואין לומר ללפני שהית ריב״ז־ ללאר‪-‬ך ימים)נהלל עד נכדו ר״ג‬
 ‫אב בית ד ן‬ ‫‪!4‬‬
‫■ א’׳כ לא היה יכול להשתמש בכהר אב״ד אצל הנשיא ובמקומו וע״כ היו‬
‫כמה חכמים משתמשמים בכתר זה של אב״ד בקכהדרין במשך השנים מהלל‬
‫עד ר״ג דיבנה? אבל לפי הנחתי יבוא הדבר על נכון‪ ,‬כי לדעתי הוברר האב״ד‬
‫מצד הקהל להתקומם נגד הנשיא‪ ,‬והנשיא הוברר או מן‪.‬חכמי קנהדרין או‬
‫י על פי מלך‪ ,‬אבל האב״ד הוקם על משמרתו מפי ברירת הקהל‪ ,‬וזה מבואר‬
‫ממה שאמרו לעקביא ׳ב״מחזורבך ונע שך אי״ד כלומר חכמי׳הקהלחוז מן‬
‫־הקנהדרין‪:,:‬אמרו אנו נגישך ולא תצערך אל שום קיום מלך ושרים — והנה‬
‫אחר אשר נראה לכל ישראל מעלה הלל הזקן כי הוא ענו מאוד מאוד‪,‬‬
‫; ■והיא ירא שונים עד למרבה‪ ,‬ואין לחוש כלל שיצא מפיו משפע מעוקל חלילה‪,‬‬
‫וראו כי הרוב תלמידים חפצים בהלל יותר מנשמאי־על כן לא חשו עוד‬
‫; למנות משמרת האב״ד כנגדו‪ ,‬אדרבה תקנו אז הקמיכה ובינו את רבן‬
‫■■ •גמליאל הזקן כשם רבן לבעבור תהיה יראתו על הבריות^ ועל כן לא‬
‫׳‪:‬העזו להתקומם עוד כנגדו ונמנו לו הברירה בידו שהוא יבחור לעצמו אב״ד‬
‫הראוי לו כפי ענינו ומדותיו‪ ,‬ובודאי כן נעשה ור״ג בחר לו אז רבן‪.‬יוחנן‬
‫■ ב״ד לאב׳יד‪ ,‬ונקתלק אז שם זוגות מפני שלא בא עוד הענין לידי מחלוקה‬
‫והנשיא זאב״ד כולם שוים לעובה לעשות ‪.‬כעוב לפני אלה־ם ואנשים‪,‬‬
‫■ ולגדור פרצת הדור כפי ההכרח בימים ההם‪ ^,‬אא חדא‪ ,‬שנית תדע כי‬
‫בימי הלל ושמאי נתרבו התלמידים ‪ ,‬ונעשו שני כמיס ;תלמידי שמאי‬
‫׳ שנקראו ביה שונאי‪ ,‬ותלמידי הלל כשם ביתהלל‪. ,‬ומאמת‪:‬חלוקה זו שגברה‬
‫• אז בעולם לא הוצרכו בקנהדרין עוד אל איש מקנא־עומד מצד העבודה‪ ,‬כי‬
‫י ‪-‬ידפויכית הלל המרובים שיש להם מנגדים בבית ■שמאי המעעים במכין‪,‬‬
‫■ אבל גדולים בחכמה וקנאת ה'‪ ,‬ע״כ בחרו‪.‬באב״ד רק לקיים מנהג קדום‬
‫ואס בא העכין ־ליד; הכרח‪.‬כמו בזמן ר״ג דיבנה אז הקימו באמת אה ר׳‬
‫אליעזר בן עזריא לנגד הנשיא בתורת אב׳ד‪ :‬מצד הקהל ‪:‬‬
‫ף תבין בזה מה שמציכו איזה■ פעמים כ״ש בונקוס בית'הלל אינה משכה ודבר‬
‫זה שתום וחתום ואין לו פירוש הגון‪ ,‬אבל לפי הנחתי הכוונה מפכי ששני‬
‫‪ .‬במים‪ :‬אלו לא היו ביחד אחר פעירת הלל ושמאי‪ ,‬רק‪,‬כל אחד‪ ,‬למד מורה‬
‫בפ״ע אס כן מה שלמדו כ״ש לא למדו ושנו במקום תלמידי •הלל‪ . ,‬אלא‬
‫‪.‬במקום אחר‪',‬ולא כהברר הדבר ע״פ מכין ורוכ מכריעין כין שניהם ע״כ‬
‫ב״ש במקום ב״ה אינה משכה כלומר׳ שלא למדו שכיס יחד‪ ,‬והלעה‪-‬בב״ה‬
‫המרובים ושונים לעצמם ודבר זה יבואר‪-‬עוד ערך משכה;‪ :‬ועיין ברכות ל״ו‬
‫־ ע״ב ר״ע‪ .‬במקום ר'אליעזר מבדיכן כוותיה כ״ש במקום כ״ה איכה משכה‬
‫‪ . .‬כלומרר׳ עקיבא חלק‪.‬על ר; אליעזר מנקומו ממש‪.‬במקום שהם יחדיו‬
‫‪, ■:‬‬ ‫‪> . ..‬‬ ‫‪ .‬אכללא כ״ש במקוס ב׳ח‪' :‬‬
‫ך •שאלו המחברים על מה שאמרו)ב״ק ע״ד(‪.‬דר׳ יהושע אב כ״ד היה וזה‬
‫יצריך בזאור‪ ,‬כי בימי ר׳ גמליאל דיבנה־אחד החרבן״היה ר' אליעזר בן‬
‫עזריה אב״ד לשיעת הירושלמי תענית הנ״ל וקודם לו היה ד ■צדוק כאשר‬
‫בארתי למעלה■? ונראה ברור כי לשון‪.‬אב״ד )בב״ק ע״ד(‪!-‬על‪.,‬ר׳ יהושיע ב״ח‬
‫־ ■ הוא מפני שהיה' ריב״ח רב בפקיעים וכל רבי בכנירו ׳נקריא מאז' בתאר‬
‫; אב״ד'מפני שהוא נברר מפי הקהל לעמוד על משמרת העבודה ולחנאוצז‬
 ‫‪15‬‬ ‫• אב בית דץ ‪ -‬אבות‬
‫קנאת ד׳'צבאות במקום■ הצולך‪ ,‬והוא האב׳׳ד־צריך י נהבןגיח על הבית דין‬
‫וכל סכמי עיי שילכו בתורה ל' באמת‪ .‬וכאשר קרו באמת חז״ל את האב״ד‪,‬‬
‫של עיר‪:.‬די־^י■‘ אב״ד של מרשה ‪:‬וכן אב״ד של ל?ד■ ילקוט ד״הי א׳ ר'‪,‬‬
‫י כ״א‪ ,‬ובשבת נ״ה‘^’( ‪ .‬מר עוקבא אב״ד• של כפרי‪) ,‬קידושין)נ״ד( ‪ :‬כן ה־ה ר׳‬
‫יהושעאב״ל של פקיעין)שנהדריןל״בע״ב(‪ .‬אחר ר״י לפקיעין‪ .‬אכן בכ״ז אפשר‬
‫שהיה ריב״ח ג״כ אב״ד בקנהדרין לזמן מה ■כמו שכתוב באגרת רש״ג‪:‬‬
‫ךן כתבנית‪-‬הקנהדרץ וכתבנית שני בתים ב״ש וב״ה‪ ,‬נעשה אחר■ זמן רב‬
‫בבבל כי שס היה ראש גולה כנקיא בא״י ושתי ‪:‬שיבות‪ ,‬ממחילה 'קורא‬
‫ונהרדעא‪ ,‬ואח״כ מימי ■רבא״וא־לך בקורא ופומבדיתא‪ .‬ושני גאונים או‬
‫‪ -‬ראש־ם עליהיס ממש עם‪.‬הריש גולה שלשה‪ ,‬כמקפר הנשיא ויאב״ד וחכם‬
‫בקנהדרין שבאז׳י‪ :‬והיה ■קורא תוניד חשוב' יותר מפומבדיתא‪ ,‬ומלבד‬
‫‪ .‬משמורות הקנהדרין‪ ,‬היו ג"כ■ חכמים שנקראו בני קיומי'ואמר החכם‬
‫גרעטץ;‪ .‬ח״ה צד ‪ 48,1‬בהערות שאינריודע מת עמניס של אלו? אבל לדעתי‬
‫נראה שהם במקום ג׳ שורות של ת״ח )קנתדלין ל״זי ע״א( ■שישבו שם‪ ",‬שאס‬
‫הוצרכו להוקיע או לשוס איש אחד לקנהדרין בררו ׳מאלו השורות‪ ,‬ובעבור‬
‫־;■• ‪ .‬זה נקראו‪ ,‬בני קיומי‪ ,‬כלומר קיימים לקיים מספר‪ .‬הקנהדרין וה ם במקוס‬
‫־ ׳‬ ‫' קנהדקןק^וגה כמבואר שם בשם'נתן הבבלי‪.‬‬
‫ב ריז מזה ראוי לדעת כי שם אבי מורה על הראשי והראשון המלמד לבני‬
‫• אדם דעת קדושים •ובינת יתרה כמו‪:‬שנקרא ר' אושעי׳'שהבין מאוד לפרנן‬
‫‪ -‬המשנה׳ בירושלמי אבי המ שנה‪ ,‬ובפקיקתא לרב כהנא י פ׳ י״א אמר ר׳‬
‫יהודאיאכ' לא שמעתי אותה'מאבי החברים‪ ,‬א"כ היה ראש החברים גיס‬
‫כן נקרא אב ועיין ערך חבר‪ -‬ולשון ראש בית דין‪ :‬הנהוג אצלנו הוא פחות‬
‫מוועצה אב״ד וכזכר‪ .‬ג״כ בש״ק)ר״הש ל״א ע״ב( ! והוא‘הדיין הראשון של בי^׳ד‬
‫קל שלקה א״כ יקאב״ד עולתיעל כולמו ועיין ירושלמי')ש‪ 5‬הדרין‪ :‬פ"א ת״>‬
‫י לקידוש החודש ׳מתחילץ מן הגדול והוא ראש ב״ד‪.‬‬

‫‪ .‬אבוהד‪ -‬אבות דרבי נתן‪.‬‬

‫‪ 05‬שנקראא מ ת' אני ת גאם זה הוא‪ ,‬צפי דעה ' המ‪ fe‬י‪ ’P‬ם »ע^י‬
‫שנאמרו במק׳ זוייקודוההמוקר ומידות ישרות שהם אבות ההור'‪,,‬‬ ‫י‪,‬‬
‫אבג אס־זה הוא העעס יותי נאה שם■ מי דו ת או‪::‬שרשיס או כללי' מו ק ר‬
‫ואס מפני שנזכר פמיז״ שה האומר בכל מאמר מוקרי והאומייס‬
‫הש״ק יש‪,‬לומר ככה? ולי נראה כיימק׳‬ ‫בכ‪ ^ 1‬ממה ״אבות העולם'‪/‬‬
‫בעב •עדך‪ .‬מילין סכתב בערך אב״ד■ ןז״ל ולא נמצא בש״ם‬ ‫נפלאפי'על‬ ‫‪,,‬‬
‫נין; ׳ י אכ״ר בארץ בבל; וזס כן‪.‬ל הט״ס הנה רה'ש»ל‪/‬עיקבא היה אב״ד‪ .‬ואע״ג נומר עוקבא‬
‫ן׳ ‪,‬ע״א‪,‬ושבפי נ׳זג ע״ג? צ״ל דלשס כבודו ביראה ותכמה'‬ ‫גלי‘ ^ י״^יש גניןסא ע״ן‬
‫י‪,’/‬״« «״‪-’ ,‬יעיין מ״ק נו״ז ע״ב ; ■ונאגלפ רש״ג כתג ו ק מ כ י נ ה ו להאי בננו באבות ‪:‬נ״ד ‪:‬אץ‪,‬‬
‫יי“’‪ «,‬ש«ין■ ’^ האי אב״ד בסנהדרין נמקוס אביו לש״ג כי אס אב״ד ־בעיר אתת נדעשמע לשון‬
‫■‬ ‫' ‪.‬״^’ס בשס זה‪.‬‬
 ‫אברת‬ ‫‪16‬‬
‫אבות היא כמו הקדמה להורה שבע״פ ^ונתדרה בקו^ הדר נזיקין מפני‬
‫שארבעה תדרים ראשוניה למדו רוב התלימיד־ם ויד כל אדם ממשמקין בהם‪,‬‬
‫משא״כ קדר קדשים ועהרות)עיין ב״מקי״ד‪ :‬ומגילה כ״ה(‪ :‬וונפכי שרבי תידר‬
‫המשנה תידרו בקו‪ q‬נזיקין כעין חתימה לשם אבותיו‪ .‬של רבי כקדר‪ ,‬מהלל‬
‫עד רבי‪ ,‬מפ' א' עד ראש פ״נ תדר הנשיאים מאבות לבדם ולפיכך נקראת‬
‫המת׳ א^בוה — אולם עדיין'יש לשאול ויי ה״ה המתדר יאשון של מת׳‪ .‬זו כי‬
‫אין קפק שרבי עצמו קידר רק הדברים כפי ווה שקבלם‪ ,‬וא״כ מי תידר‬
‫מקודם )'ת׳ אבות אשר בודאי הות־פו עליה ו‪,‬ם אחר רבי שמות המאוחרים‬
‫•לרבי? ועוד מדוע קראו את הפירוש למת' חבות בשם אבומ‪,‬דר׳ נתן׳‪■:‬‬
‫ונראה כי המקדר הראשון של אבות היה ר׳ נתן הבבלי‪.‬וראיה‪,‬לז׳ה' כי בכל‬
‫מתכת׳ זו לא‪.‬תמצא שום מאמר מר׳ נתן‪ ,‬ולמה> זה ■הלא רבי ור׳ נתן תוך‬
‫משנה‪ ,‬ור׳ נתן היה אב׳׳ד בב״ד של רשב״ו‪ .‬אביו של רבי ור׳ מאיר חכם‪,‬‬
‫א^כ כמו שנזכרו‪.‬איזה מאמרים בשם ר' מאיר היה• בדין להזכיר י״כ מאמר‬
‫מידותי בשם ר׳ נתן׳'׳(?‘ אבל אם נאמר כי ר׳ נתן סדר מק׳‪,‬זו אס כן לא‬
‫הוצרך להזכיר את שמו‪ ,‬ועוד ראית וומה שלא נזכר בפרק חונישי‪,‬שהוא תוך‬
‫המקכת שוס תנא‪ ,‬ירק בקוך תפרק ‪:‬בשם ■יתודא בן‪,‬תימת ובן בג• בו‪ .‬ובן‬
‫ה״ה‪ ,‬שהם בולס‪ ,‬שמות נקתרים ומקורם בודאי קודם החרבן כאשר אוכיח‬
‫בראיות ברורותי־׳^זתדר■‪ ■-‬תנאים אי״ת‪ ,‬אבל מראש תפרק בעשרת מאמרות‬
‫■נברא העולם עד משנה כ׳‪ ,‬לא נזכר שום אומר תחת אשר בכל• ד׳ פרקים‬
‫הקודמים לא תמלא שום מאמר מוקר וחכמת בלתי הזכרת־שס התנא?‘ לזה‬
‫נראה ברור כי ר׳ נתן‪,‬חבר פרק זהי‪ ,‬ונזכר תחילת שבעה ' פעמים■ מקפר‬
‫עשרת )א( בעשרת מאמרות נברא העולם; )ב( עשרה דורות מאדה ועד נח‪,‬‬
‫)ג( ‪ .‬עשרת דורות מנח עד אברהם‪) ,‬ד( עשרת נקיונות נתנקה אברהם‪,‬‬
‫)ה( עשרה ניקים נעשה לאבותינו במצרים‪) ,‬יי( עשרת ניקיס נעשה לאבותינו‬
‫בבית המקדש‪) ,‬ז( עשרת דברים נבראו בע״ש בין השמשות בכלל שבעה‬
‫פעמים עשרה = שבעים;‬
‫א ח ר זה ממשנה ד׳ ולהלן עד)נשנה י׳ נזכרו ג׳ פעונים שבעת‪) .‬א( שבעת‬
‫דברים בגולם‪) ,‬ב( שבעה דבריס בחכם‪) ,‬ו‪ (.‬שבעת מיני פורעניות‬
‫עם שבעת גופי עבירה‪ .‬מ שם'עד‪ .‬משנת צ־״ז נזכרו׳ שבעת פעמ־ס'מתפר‬
‫ארבע )א( בארבעת פרקים‪) ,‬ב( ארבע מדות• באדם‪) ,‬ג( ארבע־ מידות‬
‫בדיעות‪) ,‬ד( ארבע )נידות בתלמידים‪) ,‬ת( ארבע )נידות בנותני צדקת‪,‬‬
‫)ו( ארבע מידות בהולכי בית תמדי ש‪) ,‬ז( ארבע מידות ביושבית לפני‬
‫חכמים‪ .‬בלתי קפק המקדר כיון לצמצם כל עניני עולם המוקרי כל מקפר‬
‫השבעה כי השבעיות חביבות וקדוש יקרא‪,‬למקפר שבע אצל הקמנוניס‬

‫נפי­ ד' מ׳יע נזכד יני יונתן אומרפל המקיים דנרי הורה מעוני סופו לקייי;־ מעושר‬
‫­ ח‬ ‫־!־^‬

‫ומאמר זת נזפר נאביה דדינ פ' ל' נשם ר' נתן נן יו‪ qp‬ונאמת שני ר׳ להן היו ע״‪,‬ן ברכוה מ׳ז‬
‫ע״ב ומסי אנות די״נ מתחיל אמר ר' נהןמפני מה נהעכב משה ושם פ׳‪ .‬כ״ח מתחיל ר׳ נתן אומר‬
‫ונראה כי חירושל ד׳ מאיר■היה יי נחן גן יוסף ואפשל שהיה נקרא מתחילה יונתן ונקצל השם‬
‫כמו מיוחנן חנן וכדומה ןעיין להלן *‬
 ‫יי‪.-‬ז‬
‫‪17‬‬ ‫אכות‬
‫‪ p‬בעה; ‪ p‬בועומ ושמת הצזצליעה'‬ ‫וגם;ב>זורה חלקו־לה פבוד‬
‫והיוללוה וכן‪,‬בקבועומ‪ ,‬וימים ■עוביס‪ ,‬לפיכך כהגו־ללמוד‪:‬וללמד;על;דל־ך'‬
‫ורגלו מביס‪,‬במקפר ‪;/‬ה‪..‬וםן'אפשד‬ ‫תימן המקפל‘ להקל על יתזכרון במה‬
‫מאוד לכוין ׳בשלשה מיני‪,‬מקפר זה ' ד׳ פעמים ע שרה;לעומס' זכאן ‪ ,‬מעשה '‬
‫אבוס בקורות הזמנים והנקיס שנעקו לאבומינו;להורוס על‪,‬המורה הנובעס ‪.‬‬
‫ממקוסנא‪,‬מן באר‪:‬אפסה‪, ,‬שלים; הס ^אבומ‪:,,‬ומהס'־ילמדרהלנים; להשיב;לב‬
‫‪ -‬אבוס׳ על ׳ידי' ארבעים‪:‬וסשע מדות שחשלו‪:‬אר!ר;זה ;ג‪:‬׳'‪:‬פע‪.‬מים‪.‬שלקה ״וז*‬
‫’ י'‬ ‫ע‪:‬מדומ‪ ’,.‬ב כ ל ל‬
‫ה ן ז ה ד ר ך ס נמן לפלק ‪7‬רכו‪.,‬בקוךש‪ ,‬על‪ ,‬פי״מקפר זהואלץ יקקו‪ ,‬הקדמועם‪,‬‬
‫; יי' בריימא דמ״נן מלוס‪ ,‬בלש׳‪/‬י; ;מעניס; ‪,‬כ״ו ע״א‪ .‬ובקו^‪ .:‬ח׳״' א;‪ ,‬ל‪^,‬ל‪ .‬כמ‪-‬ה׳‬
‫מרובע■ יסר'על‪ ,‬העיגול; וכן' ביקוא‪ ,‬מורא; וברש״י‪:‬בראשיק‪ ,‬אבא; פ׳‪..‬נו׳;‪ :‬כל״‬
‫המידות‪:‬בצולו‪,‬חוץ'ממדה ׳ כנגד מדה‪ .‬וכסב רש״י״ וא׳צו;מדום' שנ‪; 5‬לא‪^3/‬נ;‬
‫העולם ‪ ,‬י וימצן׳מאוד שחיבר;ר׳;'נמן‪,‬ברייתא־ אחס‪:‬אשר־לתוביק‪ ,.‬בל של לנללל‪-‬‬
‫שיעורים ודברים; שנמנו במדא'‪:‬ובמשקל‪, ,‬הן ב‪,‬תידורי‪ ,‬האומה‪ ,‬באאך‪,.‬אנללן!לר‪.‬‬
‫וביתיהולקדש‘ וה] בענייני חכמה בבריאת מעשה'‪.‬בראשיס;';שכן■ אמלו’‪.‬ח‪'!:‬״ל;ל‬
‫^;)יל'מי’ל'א'‪1--‬ללש&■‪,,‬‬ ‫חמשי‪.‬ס;שערי ■ביצה‬
‫^הקדמה‪:‬לפירוש התורה‪;:‬לאלו ^^שער’’‪/‬בינ‪.‬ה לםהמה‪;..‬פרנוי;בריא‪,‬ה‪:‬‬
‫׳ וההשכלה ‪ .‬בכל; קוג ‪,‬־'שכולל‪:,‬כמת;לי‪,‬לם‪;>.:‬ובעבור‪:‬ז;ה‪ ,‬נראה;לי‪;,‬כ‪;;’.‬ללל ” ק ל;‬
‫^לינו'מדופיבמושל ■במלכיא מ׳;ע^‪^; ,‬ור‪;.‬‬
‫שאשוסס במקנה‪ ,‬וכן בעשרה מאלרומ‪ .‬נברא‪,‬העולם‪ ,‬קיראו‪.‬מ‪,‬׳׳ש'‪,‬מדום;שלכל!ן‪:‬‬

‫וכן; שם ; ע';ל;תניא‪ ..‬ר' ■נתן ״אומל ב’ מות‪.‬׳'החמה" ה ח ל ה 'הולכת; בגובה» ‪^,‬לע■;‬

‫^^^^^א;ו‪,‬הלחיל‪,%‬ק‪^.‬נלל’ •־‬ ‫ובי מו ת‪ ,‬הג‪ :‬ש עו ת;ב קיפולי ר קי ע; כל‬
‫^בשם;אגר^;ד;קר^א‪■".‬‬ ‫בעשרה‪ ,‬׳ מ א מ רו ת‪:‬נ ב ר ‪ 6‬ה עו ל ם‪— ,,‬‬
‫גאון ק ביו מי דרבי ובסלית' היו קור אי ם למ שניות ■•׳הקצויות בבבל■ ו הוב או לא״י''‬
‫בשם מ שנ ת‪ .‬ר‪,‬נ תן׳ו ל כ ך‪ ..‬א פ ש ל‪ :.‬ק ה ב ב ליי ם‪ ,‬ח ב רו‪ ,‬מ קנ‪ .‬מ ת א בו ת דרב‪^^.‬מו‬
‫ל ק דו מו ת‪ ,‬לו ל א נזכר‪.‬באבות;;ךר״ל*שם‬

‫■״יו(■'‪^-‬ם שלל’‪);;.‬ותר‪..,‬למען תהיה כל‪ .‬ק‪,‬ק׳■ א‪,5‬ות‪:‬כמי‪,‬‬

‫לחכמת׳יתמואת; ׳ וכןי‬
‫^יי ►‪ 1‬׳‪-‬י‬ ‫י‪ - .‬י* ^‬
‫פרפר׳אום‬
‫^‬
‫ע‪,‬סאומ‪.‬הן‬
‫‪1^ -‬‬ ‫;‬
‫וגיל ‪5-‬‬
‫^ ^י‬
‫היכי־תתקופות‪.‬‬
‫^‬ ‫_‬
 ‫א ‪3‬ו מ;‪ 5 -‬ה ' נ‬ ‫‪18‬‬
‫בפי ננו ל׳ נתן משנת ר׳ נתן ’ ען‪,‬הוא‪-‬קדרס‪,‬והלדיעסלכ‪.‬ביס‪ .‬ויש להבין‪,‬נזה‬
‫מה שאמר ר׳שמעוןב״ג לר׳נתן)הוריותי״נע״ב(‪ :‬נהי דאתנילךרןמר'אדאנוך‪:‬‬
‫למהוי אב״ד‪.‬למהוי נשיא מי אאני לך‪ ,‬וכתב הערוך•)ע׳ קמרא( ״ ‪3‬שס‪ .‬הגאון‬
‫ר״ש כי אביו חגר קמרא‪ ,‬אבנע או חגורה‪ ,‬בשעה'שהלך לפני'‪ ,‬המלך יפרש‪.‬‬
‫וקשה למה יועיל הקמרא לבצו לזכות לו זכות אב״ד ולא‪.‬ג״כ'‪'.‬זכות הנשיאות?'‪.‬‬
‫_אבל לפי מה ששערתי כי ר׳‪,‬נתן הוא בנו של‪ :‬יוקף הבבלי‪•-,‬יתכן שלכבוד‪.‬‬
‫אביו בחרו בבנו לעמוד על^מץ'הנשיא כמבויאר למעלס'‪):.‬ע׳‪.‬אב״'ל( ■ולהועיל'‬
‫לו בקדרי עבודה‪ ,‬אבל לא להשתרר‪.‬עיל‪.‬כלל'ישראל‪: ,‬כדרך הנשיא כי זכות זה‬
‫‪ .‬זכה‪,‬הלל ובניו‪"-'. ,.‬״'‪,‬ל‪.‬‬
‫ג ם ימכן^מאוד‪-.‬ש?עבור מעשה‪:‬זה שגזדמן‪ .‬לו‪"..‬לר‪.‬נתן'עם‪,'.‬ל שמעון‪;.‬ב^׳גי‬
‫' נשדרו‪,‬בברייתא דבעשרה מאמרות''אחפ‪:‬יחשבו) המידות‪. ,‬איזה משניות‪,‬‬
‫תיש להן■ יחוש למעשה זה‪ .,‬כ י ' מ ה שאמרו‪...‬במשנה‪ ::‬עץ‪ :‬כל ’'אהבה‪.‬שהיא‬
‫תלויה בדבר בעל דבר בעלה‪ ,‬אהבה‪'.',‬ואהבהישאינה תלויה‪ .‬ב‪.‬ד‪1‬ר‪.:‬אינה‪,:‬‬
‫בעלת עולמות ‪ ,‬והיא אהבת‪ ,‬דוד ‪ ,‬ויהונתן )אשר י ניראה' לכאורה‪,‬י כעורוב‪.:‬‬
‫פרשיות במקום זה(‪ ,‬הכוונה על ר׳ נתן‪.‬ור׳‪ ,‬מאימ’‪.‬כי‪ .‬דו'ד‪.‬ץי^נמן ת‪.‬ס‪:‬כערך;‬
‫חכם ואב״ד‪ ,‬יען יהונתן תיה‪ ,‬אב״ד>‪ ,‬עיין־‪ ,%.‬זה למעלת‪" ,‬ויש בשם !תונתן רמז’‬
‫לשם נתן כמבואר למעלת ‪ .‬ורמזו שאף שבעל הדבר אש‪:‬ר ‪,‬עבו‪:‬רו‪.‬נועדו\חדו '‬
‫שני חכמים אלה‪ ,‬בכל זאת לא בעלתי״האהבה‪ ..‬ואח״ב‪ ,‬ב'משכה‪:‬י״‪,‬ז;אדמ‪::‬כל‪.‬‬
‫מחלוקת שהיא לשם שמים קופה לתמרףים‪ .‬ושאינה רלשם שמים‪',:‬אין‪. .'.‬קופה‪.‬‬
‫להתקיים ‪ ,‬ואיזה )וחלוקה׳ שהיא לש״ש‪.‬זו‪. .‬מחלוקת‪‘-‬שמאי‪',‬והלל' ואיזת‪ ...‬מ‪,‬חלוקה־‬
‫^^^^עע‪.‬מתגקשו'במשנה'‬ ‫שאינה'לש״ש זה מחלוקת קרח׳וכל עדתו‪.,.‬ויש‬
‫זו במקום זה?' ועוד מה‪ .‬זה שופתלהתק׳!ים במחלוקה‪'.?.‬אשר‪ -‬כבר'‪,‬עמדו ועוראו‪:‬‬
‫בזה רבים‪ ,‬אזןל לדעתי יהדבר‪ .‬ברור‪. :‬כי יעך‪-‬הלל'‪. -‬עלת‪:'.‬לנש’או‪.‬ת‪.-‬על‪. .‬ידי'‬
‫מחלוקתו על בני במרה לשם‪ :‬ש)נים ‪ ,‬־ ואם כן'■מחלוקת‪ ,‬זו נמקי‪,‬י)נה■‪.‬ממש'‬
‫בנשיאות הלל ובניו‪ ,‬יען הימה לש״ש'‪ ,‬אבל ל נתן‪.‬ור׳ מאיר שחלקו‪ ,‬על‪ :‬נשיאות‪:‬‬
‫^ ^ לו‪ ,‬ק ת‪:‬זן‪,:‬ו‪ ,‬ה’א‪,‬‬ ‫^ ר׳‪ .‬שמעון‪,‬כ״ג׳ שלא לש״שי‪ ',‬לא עלתה‪,‬בידם‬
‫^^^^^”׳מה־ שאכל‪.‬קרח‪:‬בכהוינה '‬ ‫^ממש‪ ,‬כמחלוקת קרח על משת‬

‫אף‪/‬ף זה קדרו ב‪-‬משנה י׳׳חויכל‪-‬המזכה‪:‬אמ‪:‬הרבי‪6,‬אין‪::‬אעא‪:‬לא‪::‬על״ידו;‬

‫משהיזכת וזיכה רבים; רמזו‪.‬בזה‪:‬שוב'על‪.‬רשל׳ל‪:‬שלא‪:‬בא‪:‬חעא;על‪:‬‬ ‫ל‬
‫ידג לפי שזיכה רבים ו ל א ‪ .‬ש י ע י ז‪ .‬ל‪:‬מאיר‪:‬ור׳'‪..‬צםן'‪.‬לתור'ידו‪::‬‬
‫מגדולתו‪ ,‬וקיימו ’עוד‪ :‬משנת׳‪.‬י״ע'‪ :‬נשלשיה שי'מני‪:‬ם‪.:‬שמצורציםי בם הל)מדיו‪:‬‬
‫של’אברהם אבינן'‪ ■,‬עין עובה‪.‬ורוח נמוכה' וצפש'שפלה‪.?:,‬ען‪ ■.‬כל‪.‬באמת‪,‬לה'‪,‬‬
‫רשב״ג מפורקם לעניגיגדול'מובואר בבא מציעא‪.‬לה‪: ,‬אבל שלשהלדברים'‬
‫אחרים‪ ,‬עין רעה ורוח גבוה׳‪.‬ונפש רחבה‪ .',‬מציינים'את‪ .‬תלממע שנג‪.‬בלעם‪,‬‬
‫תרשע‪ ,‬הוא כעין רמז למית שחשבו"ר׳‪ .‬מאיר'ול נתן‪: ,‬בגאון'ועין‪ .‬רע לעומת‬
‫הנשיא‪ .‬ולפי ששני אלו ר׳ימאיר ור׳ נתן‪.‬נכשלו למן ההוא להיות‪,‬עקקם עם‬
‫אחרים כי ר׳ מאיר תית תלמ’ מ‪.‬׳של‪.‬אחר‪,‬בודל‪, ,‬ור׳‪:‬נמן‪.‬ג׳׳כ‪.‬תיו‪:‬מרנען'‬
‫עליו קצת‪ ,‬כמבואר בקהלת ירבה ז׳' כ״וציעוב' לפצי אלתי‪,‬ם’‪.‬רמלע^‪.,‬ממלה‪:‬‬
‫‪,‬וחועא‪ :‬לקד' בה דרשו פקוק זה‪,‬עלי‪ :‬מינות' בכמל‪,.‬גדולים ‪;. ,‬ולבקולדדני‬
 ‫^ ‪1‬־‬ ‫א ‪3‬ות!דוי״נ‬
‫אחר עוב זה ר׳ נתן וחועא זהי תלמידו‪.‬׳ נראה‪ ,‬מזה שהיה לר״נ‪.‬תלמ’ ד‬
‫שהקדיח תבשילו‪ ,‬ברבים‪ ,‬ולכן רננו עליו עד שהוצרכו לדרוש עליו כי‬
‫באמת ר׳ נתן ■הוא עובי לפני אלהים‪, .‬מנועם‪ ,‬זה‪ ,‬נראה ב ח ר שבשעה‬
‫שנעשה מעשה זה שנועדו ר׳ מאיר ור״נ נגד' הנ שי א‪ ,‬וקנש ישב״ג את‬
‫שניהם במה שקרא לר״מ בשם אחרים ולר״נ בשם יש אומרים‪ ,‬וקשה׳ מה‬
‫זה שם יש אומרים? אבל לדעתי כוון לרמוז ולומר שר״מ בדין נקרא‬
‫אחרים ע״ש רבו‪,‬אלישע א ח ר א ב ל א״נ"אינו■ ודאי ‪:‬רק‪’C‬ש‪ ,‬או מ רי ם ודצץ‬
‫אומו לכ‪ q‬חובה עבור־תלמידו‪ ,‬והס המה שלקת דברים אחרים המעידים‬
‫על היות תלמידיו של בלעם הרשע‪.‬־' כי י ח ע ׳שקראו למינים בשם זה‬
‫אז ויבואר‪..‬אי״ה^במ״א‪. .,‬ומובן בזה‪-‬למתיבחרו• לצ;ץ‪,.,‬העגבים־ בשק׳הלמידמ‬
‫ש ל ‪ , .‬א ב י נ ו ‪ .‬׳ ו ה ג א י י ם ‪ ’-‬ב ש ם _סלמ’ דמ; של‪.:‬בלעם>־•ר^ה להם ליחש‬
‫הענויס‪',‬וגמוצי‪,..‬רוח בשם מלמיחו• של‪ .‬משה‪-‬שהיה^עניודמאוד מכל‪,‬אדם‪?.‬‬
‫מפני‪,‬״שא״‪,‬א‪ ,‬היה 'נשמר‪..‬מ'לפגוע '^בכבור‪~-‬אחחם‪V‬׳ו‪ 5‬מה שזכו‪. :^:‬הואן־ הלך‬
‫להציל'‪,‬העשוקים‪'.,‬ולא לקח"מחוע‪-‬זעד שרוך‪ ,‬נעל‪',‬י‪:‬ולא ’״כן‪ .‬מי שבקש;לשלוח‬
‫י בכבוד'של׳ חברו'ולדרוש‪ ,‬לכבוד‪-‬י‪ :‬עצמו׳‬
‫א ד ‪ /‬ו ך כל‪ ,‬זה יאחר‪ .‬י שהעז רבי יהודה‪ :‬לשיא■ בנתן■‪ :‬הבבלן־ ‪ :‬ואמר ‪ :‬ילדו‪,‬ת■‬
‫‪,‬־ י ‪ ,‬היה' ביי‪ -‬שהעזתי‪) .‬ב״ב; קל״א ׳ע״א(‪.‬ונתחרש ; ‪.•.‬ואחל שקרא;‪:,‬את״■ ר׳‬
‫מאירי‪ ..‬בשם אחריש בשעה שאמר שמועה מפיו‪ ’-‬והזכירו' בנו‪,‬ר׳ ‪ .‬שמעון״■ כי‬
‫לא יאה לשמות מים• ולא להזכיר שמות בעליהם )הוריותשם{‪:■,‬וגם‪ ,:‬שנאתש‪-‬‬
‫וגס קנאמש׳״כבר״אבדה —‪,‬המחיל‪..‬רבינו הקדוש■‪,‬המקדר׳המשנה‪ ,‬לגהוג׳‬
‫כבוד‪ ,‬לשני‪:,‬מוריו^אלה ר׳ מאיר ו ד נתן‪-,,‬אשר‪.‬היו;‪.‬באממ ^•יייל’‪,‬חדור־‪-‬כי׳‬
‫הכלי״׳הולך‪: :‬אחח'החימום‪; ,‬יען' לדלו בשם; עוב‪.‬דונפערו‪.‬׳ בשם ‪.‬ענב‪:,‬״•ורק‬
‫בנתיש‪ .‬לכשלו״בחעא‪' ,.‬שעלילוס; אליו‪,,‬כל‪; ,‬העובים‪ ,‬לנעות לשעה קלהי‪ :‬אחלי■׳‬
‫יצח‪'',‬לב רע'‪;',,‬וחלעי‪,:7:‬חכס ‪,‬שעשה‪.‬עבלה‪ ,:‬בלזלה אל מהרהר ואחריו‪;-‬בייגם‪.‬‬
‫כי; ודאי עקהלתשובה‪ .’,‬אקר‪ :‬כל‪,,‬זה‪.',‬נשדרת‪'-‬קמשנה ׳על שם‪':‬שלשה;'אלו•‪•.:‬‬
‫רבי ■ור׳' נתן' קוף משנה ור׳ מאיל שתמש משנה כמוהו‪ :,‬ועומק■■ רבי‪■.‬במקום‬
‫אבותיו הצשיאים‪,:‬העומדזם על המורה במקום משה‪ ,‬וי׳ נתן ■בתורת‪ :‬אב׳ל^‬
‫מצד‪ .‬־העבודה‪. .‬כמבואר‪ .‬למעלה‪ , ,‬ור׳ מאיר חכם'מצדי גמילת־ חשדי‪,‬ם;;ח‪,‬וע‪;.‬‬
‫המשולש'אשכיבמהרה״לא‪ .‬ינמק ‪ ,‬הוא חיבור המשנה■ בשם שלשה‪:‬אלף‪'.‬ויען״‪.‬‬
‫כי‪ .‬כל הרוצה להיות חשיד' ‪ -‬יקיים י‪ ,‬מ^לי דאבות‪:‬ומ■ילי■ ׳‪-‬דפזיקין'‪:‬וכן מילי•‪:‬‬
‫דברכלח‪),■,‬ב׳‪:‬ק פ׳‪. ,.‬המניח(; עי’ ברכות‪.‬י הוא ‪ ,‬ראש; תורה ‪:‬שבע״פ שבמשנה ‪,‬‬
‫ונזיקין שלששולה'שלע״פ לתלמידים‪ .‬שלא‪.‬למדו לרוב‪.‬רקי ד׳ שדריס״״כמבואר■׳‬
‫למעלה‪ ,‬ילפלשךי״אמם‪,‬ללי' שדר נזיקין ■•בונש׳‪ -‬ןבומ״לחמום ■שמו״‪.1‬שסץא‪3‬לש?ףי‬
‫ומשעאתו‪ ':,:‬ונזמס ‪ ,‬פרק‪ ,‬החמישי‪ .‬לבל הזכיר‪:‬א ש׳ המחבר ‪; ,‬ל'‪ ,‬נתן;■׳ מפכ!‪ :‬שיש‪:‬‬
‫י?? ‪^.0‬לשו^ •״הפרק״ העומדים‪ .‬לעומתו‪.,‬׳ועוד שה';ה ■ידוע;דרכו;של ר׳•^נמן‪r‬‬
‫מ‪^.‬ואח״‪:‬כ"שדרו‪;:-‬פרק‪--‬׳יל‪:‬׳‪1.‬מאיל‪-.‬־'‪^.‬ו‪',‬‬ ‫נלימיא ‪:‬השידות' עלי‬
‫לר’‪.‬ןסא!‪.,‬של‪,.‬־קען‪:‬תוקש‪',.•:‬פ״וי ‪ ,‬ל‪,‬מען‪,‬׳‪' :‬יהל‪ •^'-‬ג׳’‪:‬מחברים■ ; אלו ■חחומים״ ■עלז‬
‫ו‪# . . .‬‬ ‫‪.‬‬ ‫>‬ ‫ז‬ ‫‘‬ ‫*‬ ‫^‬ ‫׳ י‪ .‬״‬ ‫‪ :‬־ ‪. . 1‬י‪' 1 .‬‬ ‫׳‪.■ 1 . * .‬ז׳‬ ‫‪• .‬י‬ ‫‪.‬‬ ‫‪...‬‬ ‫‪■ .‬‬ ‫‪«1 ,‬‬
 ‫א ב!ו ףנזוי ר * ^ ^ו‬ ‫‪20‬‬

‫ואנשים‪■ ,‬אשל הוא־ מן■ ההכרח להבין■ ליושבי כשיאוס למשפע‪ .‬יוכתפיזייונלס‬
‫לאבוס‪: :‬עדיות ־ג״כ ׳דרך ■אהימה‪ .‬וע^ין בכןדר כאיס אי׳׳היובשארשרכין אדבר­‬
‫;׳‬ ‫‪:: :.‬־■״׳ד■ על־אודות־מאמלים‪ ,‬׳הנאמרים׳ במכן׳‪-‬אבומ‪,‬׳'ובערך'עדיוס‪.‬ן‬

‫‪«.‬י‬ ‫^‬ ‫^‬

‫י ‪.‬׳ ‪^{ 1■::‬בות‪ >-‬גבורות^■ רןףושות^״ן‪ ■;;;-‬־‬

‫‪■.:■■■:‬׳ ‪’■:■■7‬‬ ‫‪:‬י’ ‪;-:7‬שלשהעיל‪1‬רי^מוגל‪7‬‬ ‫‪, ,7‬י‬
‫^וי; תור ה; ■^בם!פ‬ ‫ב מ א מ ף א‪..7‬פ״ד‪ -‬של הרב יבעל־' עיקרים‬
‫^^^;'‘')ב(;‪ 7‬הואה‪.‬מן;‬ ‫■ ־ '‪:-‬י''‪: '-‬הניחו• ׳להם‪'-‬שלשה עיקאים‪); :‬א|‬
‫השמים>)ג(׳ שפת׳ועונש‪-,‬ויאמר ׳ ש‪5‬נ‪55‬ור זה קבעו תכד\ג לומר”^לגןה■’ מימי‬
‫^^^ללכיומ‪ 7-‬להוחה‪ 7‬על' ׳עילןריהאמונה;‬ ‫ברכותנ ■מלכיות׳‬
‫במציאת‪:‬׳השם‪ ,‬שופרות ׳צנל■ האמונה ׳ בסורה"מך ה ש מי םז כ רונו ס על אמונה‬
‫בשכר ועונש‪ .‬ללעתי״אפשר־־להשמיךדבר־דה עוד אל'‪)-‬וה^שישךו‪.‬ג׳ פרש‪1‬וה^‬
‫בקריאת שמע‪) :‬א('א׳ שמעעול מציאמ;השסוקבלמ'עול מלצום הןמיס‪) ,‬בי(‪!1‬״‘‬
‫והיהראום ■־שמוע עלרקבלם׳על׳מצוח וסורה‪-‬יימן הש^ךס;'־ ‪ ?4‬ע׳' ‪.% 1‬על שכי‪,‬‬
‫^^^צןס; זתקלס״אני׳‬ ‫ועוכשךכג‪ :‬עינין'ציצית׳צמרה על'‬

‫‪%‬א'ך‪6118‬מ■‪150‬ך)ב( כח לפש החומלתי רמז■קר?זעט;‬ ‫אצל אפלעון&‪10^ 18€100‬־‪0‬‬

‫ףעם׳‪:‬יצנ‪1‬יכען בעגיער‪T‬י^קייטי‪1‬ו‪ch1:enmHsfic'b 6110011110‬ז‪:‬ו‪11;11‬ו}]‪) ,10 0‬ג(‬
‫ז‪ ,‬למרנ‪^b‬טה‪nH^o11|ve tt1I1o-0^des‬ג‪ lty‬ל­‬ ‫כחי• הממוצע־ שב־ין שני‬
‫_הרוו‪.‬״ן_;שבנת;ם‪ .,‬כעג שאוורו‪..‬‬ ‫כוחות ‪-‬אלו׳־נקראילבפי ־חז״ל‪ .‬יצר‪'-‬עוםיצר‬
‫)ברכום׳ה׳׳יע‪-‬אןל־לעולם; ירטז יאדם’‪.‬יצר"טוב על יצר־ך‪,‬ע;וכו'‪ '.‬ונכון״אם‪.‬כן‪.‬‬
‫^^‪;5‬ע^';^והחמדהדביתנד!‪.‬‬ ‫לומר׳‪• ,‬אבזתי גבורוס וקלושומ‪"'7‬כיי‬
‫החושים>'ירןל’ושות ׳צמרה'על'ההיפוך■'׳מזהי‪/‬והוא־' היצר;נ)וב‪ ’',‬ו‪M‬א‪j‬ים'’■תקצו;‬

‫^^ם§עבע‪-‬בריאח־הולל^';^גבור‪ 1‬א'עוא^;על‪1:‬צ‪^.‬נרר‪7‬ז‬
‫אנר')צמ‪5‬בריס’ל_הרו‪.‬ק םיצר‪,1‬עוב‪,‬עצ'הלע‪.',‬‬ ‫‪ .‬השם להאייותיו^צוסיס‪,‬‬
‫לשנתן לא‪:‬ש"'‪.‬פו^‪,‬ל ננו‪,‬ך'ב‪6‬כלו‪,■,‬‬ ‫קדושות הוא תתצליס׳זכל׳לץןל השכר■‬
‫האדוש —י‘לעומס"שלשה■ אלו' בראש ׳המפלה; קקנו‪,‬ביקוס״כל אפ!לה‪:‬נ' ברכות‪:‬‬
‫דומות^לראישונום‪) ;:‬א('עבודה‪■' ,‬נגד ׳ הו‪.‬וףן”)ב(‪ ,.‬הודאה‪:‬נ‪1‬ל‪-‬ת^עש‪ ,‬הצומצברמ‬
‫י■ ׳ ־■על' הגוף‪:‬ותשוקסז>;)ג('לזלוס' נגדי הקדושה והסכלים‪ .‬בקל'^הימייך ^;׳ ;‬
‫‪ ■'0 ^ 50/53‬ז ה ■פתחו'קלליךסורה ^^"בע״עבדינידןריאתישמע להורות‪:.‬צל״ג׳‬
‫״ ד‪-:-‬ינ ׳'עיאתים״שהס׳באמתיימפמח'נאמן"לדמי משה וייהודית ׳ומבואר‬
 ‫^ בו תז ^ בויו ח ג קזזוי שונ ל‪/‬‬
‫בירושלמי ריש ‪ 5‬לכות ■מק; ב‪.‬ק״ש‪,:-‬כל‪■ :‬ל‪-‬ידכלוס‪, :‬מלוע ■^ננשיה״הלביות״־^״כ‬
‫ד‪-‬״׳כחלקו‪-‬לג׳ מדרגוח'‪,‬־דמיומ‪:‬בימושיות עבעמש‪^.‬עיין‪.-‬להלן‪:‬׳•‪^',‬‬
‫׳^כן״‪..‬ימבן‪-‬׳כי;׳;קדר■ ׳זה■ היה ־ לפכיי׳רןדמוניכו׳^ל ‪:‬פאשר‪-‬יתקנמ קשסדקלרי‬
‫ו ״־‪‘,‬׳' משכה‪ ,‬קדר זרעים■ ושלר מיעדלמיקון' ש‪3‬ובפ;״תלר'פשים׳ושדר‪:‬גזירןין‬
‫לתיקון חיות החברהץ והתגברות׳ מילת■ העוב״על ה ר ע ‪ :‬שלר קדשיס ועהרומ‬
‫על;׳תיקון■■ הפפש ד‪-‬ורולושתה‪ :‬בנוהרה בעבור־‪:‬זה דתמצא ‪-‬חז״ל■■׳חלקו‪-‬ו כל ^ ‪#‬ני‬
‫חוכזם לשלכןת ראשים־‪-‬דוושה׳דמצוה•׳ קדרשה‪,_.‬חובה‪-‬יהוא כלל־‪:‬החובות‪-‬שיש‬
‫ולקלס בכובע לתןקון‪:‬׳הגו‪ q‬והבית; פמו)נים אחרוכים‪:.‬חובה )חולין ק!׳‪,‬ה‪,-‬ע?א(‬
‫מפכי;‪-‬מלק״שלומיה‪-‬שונשמא את •העיכים•;־ כלומר ■;קובה לשמור‪,:‬הברזאות ‪1‬כן ־‬
‫■־אדם;)נצוופ לזון״אש בכיוךהקעכ׳ים 'מצל‪,-‬חו‪3‬ת‪):‬פתו‪-‬בותרמ״כו(>־;מצוה‪:‬׳הוא‬
‫■ כלל‪;:‬קחובות לתיקון ךמילוס״עו‪-‬בות‪,:‬׳לקיו©‪.‬־׳‪5‬ר‪-‬ית‪;-‬הח‪ 5‬רה״~ק ק‪-‬ו׳ש׳^!׳‪,‬״‪£‬פלל‬
‫•החובדת׳^לתכליר>׳קלושמ‪-‬׳תפפש״‪-‬הפרעי‪^:‬׳ב’שול שכר‪ :‬ועיולשב‪,‬השכלי)‪1‬ןי‪3‬ו;אר‬
‫^^^^^את״זה׳‪>-‬ראת‪/:‬פישעיה‪:‬׳עכין המרכבת״)קא^נפןל‬ ‫‪■:‬יותר בערך״ מצות(‪.‬‬
‫■ו׳{ שרפים’‪-‬׳עןו‪.‬מלים‪-‬יממעל;לויישש״ככפןס !‪.‬ששז>תפים‪:;.‬לאח^‪ :,‬ןןשיתוס ישקה‬
‫■פכיו‪ ,‬ו‪'3‬שתיס יכקה רגליו‪ ,,‬וכשמעם‪-‬יעופף;;׳^וקרא זה אל זה ואמר קלוש‬
‫קדזש‪ ^-‬קלוש‪-:‬ל‪ -‬צבאות״מלא״^כל^^^תארז״‪ .‬כבודו■‪ .‬קרא‪ ,‬אג‪,‬ליו ד לחובות« ן‪^8‬ןן»ע‬
‫____ _ ___‬
‫למעלהדראשכ‪.:‬אשר׳‪:‬לכל■ חחד שתי‬ ‫ןה ‪, , ,,‬‬
‫־•לחובות‪:-‬הקמשה‬ ‫כעולש התחתון‪-:■,‬פכיו ׳‬
‫^^פים‪:‬־מכגקות;‪ ,‬־פז׳׳‪:‬קצר• •־המשיג‪:‬׳ועמוק‪:‬המושג‪ ;:‬להשוגזזמה^!לממה‪:‬ז‪:‬ומה‬
‫לתיקון׳ ‪ 5:‬ריתיהח‪J3‬רה‬ ‫למעלה> ו‪5‬שתי©‪,‬־יע>‪:‬פף;’‪.‬הוא חו‪5‬ות■׳‪ .‬שבין;אלם‬
‫•בבימ״ו^אח־־כשכשים ‪:‬וכזיקין‪,,‬־‪-‬ואלו;‪ :‬שלשה ׳יקק׳אמ״זה‪ ::‬א‪:‬ל׳ףזה‪:‬ןרןד‪-‬ושלייןדוש‬
‫רןלוש;׳’ ‪4 ,‬י‪-‬אצל‪:‬היהולוס׳>ל שלשה;‪.‬אלה;ואחת^‪/‬ש>נה;׳ן בקלוקה וששלזת׳מקזשור‬
‫;תחמו^ש‪ :‬בע^ןוכישז‪>-:‬מען‪ :‬יהזה ‪.‬מלאל׳על ‪:‬האר׳ץ; כבודו■;׳ך׳במפע״בכימוכן‬
‫'‪■:‬ובאלהיוה‪3::‬צוותן> ‪-‬חדא ״ולא כבראזעולש אלא;לצילופ•— דולע‪:‬כיכמאו^׳לקליןו‬
‫א’ש׳׳המלשד‪:‬׳תוריר>‪5 -‬מב’סד־שזדש הן^ורש׳והישור‬ ‫‪-‬לעלי תו‪-‬רה‪:‬ש‪ 3‬ע'ש‬
‫‪,‬הראשון אשר״ממכו‪ ,‬וצאה־שב‪-‬רה■ או״הלפה‪-‬זל׳שאומר• ואמרו״ירושלמידשבה‬
‫;ר‪:‬פי;נו‪>4‬ל־־תורת‪:‬שאין‪:‬ל‪-‬ה בית ‪:‬איכה‪-‬תורה׳שלמנר פלועכזש •חידושו תוקה‬
‫■בהכרח‪::‬כחשבו‪;/‬כתולדות‪,-‬היוצאוה‪;-‬מן'האבות‪ ,‬והואךהואנ‪-‬עיקר׳לדול״בתורה‬
‫שבע״פלכי ■קרךהכלליס והשרשים'כתקיזמו באומה;•‪,‬ו)לשוכם‪>:‬ת‪^5‬או״ו?של‪-‬נ^ו‬
‫■•תעכפיס‪-‬יוהפירות היוצאות‪.‬׳ מהם׳‪,‬׳;באופן שאם ־;אין(יה‪,‬הלכפ*‪,‬השרע׳ית‪ :‬מכוונה‬
‫'ומותאמת׳•אל' הכלל;תראשו־ן־‪ ,‬אלר‪.‬האב‪::‬שבאה‪'-‬׳ממלו‪,-‬׳;‪-‬א ‪:f‬תל'פה 'זו׳^ראוזה‬
‫^קמוך ־על^‪ :;,‬ואמרו■ במדרש;שוחר‪:.‬מוב;;פ׳ך?״ז‪ :::-‬׳צקיך‪,‬״‪-‬אדם; לשמויוג׳^שי״יו נ|ל‬
‫■דבר^ק ראשיים‪ ,‬אשר■ מזה ‪ :‬כולד^פי‪ :‬לעתי •עכץ‪:‬׳‪ .‬הדרש •׳)עיין■ ערך‪::,‬זה^ •מפכי‬
‫‪:,‬שהיה׳ מן ההכרח ■להשמיך^כל;רשמן׳ חל!ש׳ על‪-‬הישן‪:,‬וה‪,‬משורה מכ;בר‪;^.‬וחמיו‬
‫שבת‪:‬־ש^ק‪':‬ש׳א'אס (יכול־ ־אחהול‪-‬שלשל׳^אמ׳השמועש עד‪^::‬שה‪-‬ק‪3‬יכו‬
‫שלשלה‪-— :‬וה’א‪:‬תיא‪::‬תפאדתי‪’:‬שראל'>השהדל־ בפל־׳פח‪:‬ילת‪,‬קזיקזשבורנ^׳‪,‬עולם‬
‫־אשר‪:‬־ברא־אה׳הכל;‪:‬׳ש^ז‪ 5‬ישתדלו׳‪-‬כל •‪.‬באי׳ עללס‪:‬להחז׳ית׳כמ>והוג^‪:‬א‪5‬והיהם‬
‫‪,‬בשפע הבריאה־״וכמו••שכל‪-‬אומות‪:‬׳^נכבליס מקורם ״הקאשון‪^,‬ז פן‪:‬חו^ה״?נל‬
‫‪:‬ישראל ׳בפרע׳ ־לכבד‪ :‬את מקור כל‪ :‬המקורים הוא השם״יהברךועמאמי׳ ‪-‬כל‬
‫‪:‬העמיס ילכו• איש■ בשם אלוהיו־•ואנ‪:‬י ■אלד‪.‬י‪3‬שס׳;אלהוש׳ח?ים‪7-‬ומלךיעל׳לם;‪:‬זז^־‬
‫ד ב ל' יזה‪:‬כוקד כשפע• שישתדל‪-‬־ כל׳״אדס‪-‬להמדבקי^בשורש‪-‬היאשון ־ולידע‬
 ‫<‪22‬‬

‫‪ :‬בבירור ׳■צי‪:‬׳־■ כ^'■‪:‬דבלי ׳ אפרונים’ ככללים ‪ -‬בא)נמ~ בדברי“ ראשוניסז כאשל" כל‬
‫ענפי אילן‪ ,‬י ופירופ׳יו■ כלולי׳ס■ בעיקרו■'ושלשו‪,‬־ ואן‪■'<:‬כי" ‪-‬השרשים‪ -‬מכושים המת‬
‫'מן־׳תעין״ בכל־יזאת״יאץ ־'שכקיי׳שיש״ילאי׳לן שולש ויקוד’■ מחת ■־'שקרקעוכל‬
‫;אכופר‪-‬ושכאיש■ ?ה‪ :‬הואיפתי־ו ואונןא>''כי' הואימיכחייש 'את ‪■.‬ה'יד'ונ‪ 5‬אע״פ‬
‫;שאיכוי׳כיכל״׳לחוש־״הלואת' לע׳ין ימבחח; —׳■■ '"■'■' ■׳'״■"’׳‬
‫■זה"קויש יצל ■׳אולת־'שבכנל' פה■^ילתאמי^'במציאות״שלשים!שכ^יס ‪,‬‬
‫•הכוללים כל‪:‬־הש‪5‬רוש‪'-,‬ודיכים והלכות שנולדו ■אחיל''‪ p -' 35.‬־בעיקר‬
‫משירהם למשה‪■.‬בע״פ‪ ■■',‬ובעי׳קר ■הוייהם‪ -‬בעולם הששלויועוד קודס שצבילא‬
‫ת עולם;“ כאשל‪‘:‬לא 'יכח׳יש'שום אדם;• ב׳מציאת האור•'קודם■^ליצירת•' 'כל•בעלי‬
‫חיים;־ •ולזה רכחלקו׳׳‪-‬׳באמת רהפ־רושי״ם חכמי׳^׳תולה' שלע״פ‪ -‬מןי׳ה׳צדוקים‬
‫'והביואושיש'• אשל‪-‬לאי'לצו״'לה“אמין'‪1‬ש׳מציאא‪-‬תמשורא'■מקלס‪■ ,‬ולא'השאדלו‬
‫;לשמוך ד‪5‬ליהם'‪:-‬יעלי דברי לאשוניםי‪-‬׳׳ולי׳שד׳׳כל^■ הלצה'יעל''יישוד ■'בית'״אבות‬
‫''הלןלוש^םןי‪-‬לפייצך; ^'נפשק"‪-‬המעין'' 'לצדוקים'‪-‬ההולכיש אחל" שברה שצלם‬
‫^־לבד‪ ,‬וצאשך נתל ידעה ■'לצרושיש ממקיול‪-‬ל׳אשון על■ דור׳ות יא׳ארונייס רעמים‬
‫ר׳■'‪:‬‬ ‫' י‪‘ ''',‬שאין'־להכן_ר׳'״'■“‬ ‫•׳'“'‪ ' ':‬ירי' ■‬
‫תלאה■'מה מאוד עצמו‪ % :‬אומות׳'ת'עולש!;״מה"'מ^וד משאלל‬
‫•י צל ‪-‬לעש׳יועש־לאחווי^׳‪-‬בכל‪ .‬מוקן(; ועא''במשוז'שרשו‪':‬ונובעו מלולוא‬
‫׳עולמייש'׳• נמציימנ׳מויט׳עק ע׳ד שלוב!המלחמות'כולדות ■מאהבה זורשנשלקה יבלב‬
‫■צל־י עיש■ילמשור‪ ;:‬נפשו׳■בעד"■יחושו’ ‪:‬ותולדתו‪ ',‬ורג׳יליהמאמר‪■-‬־ בפי יושבי׳'יאי‬
‫וועניציען•‪:‬״ מתחילה בהיתי^יאנאנו ■ב׳שיוועניציען‪'-,‬ואח״צ בני"^וכא'״ת'משיסייש‬
‫)‪ (prim a siamo^Venetiani pbi ChrîstîàTii‬ן כלומל^חובות העבע׳לנלד‬
‫■עצמו׳׳וגופו;‪-‬־קודמיש• לחובות האמונה‪ .‬יכל כך •לדלה‪-‬אהבת‪ -‬ארצש‪-‬׳י׳וצן‬
‫' צל^״עםי ומש'• צצלפת‪,‬־לוש;■‪' :‬פוילין‪,‬׳ ״עצצ'לאצד>‘'גערמאציננן;״׳'והשפלדיים‪ -‬יותיר‬
‫מצולם‪ ■■.‬׳וצן•־ היהודים״‪-‬הבאים ׳משפלד והמת 'הגולה הימפורש׳מא‪ /‬׳מאוד‬
‫■מאוד• אוהבים'■"אאי• יאושש' ואא‪-‬״ארצם‪ -'.‬והצה״מיצוכת ;זו־י'כ'ו'דע‪ %‬למלייצי‬
‫היצד במציאות;־'אבל מת 'היא ?■ ואיך ■היא' ומה תואלה‪/‬יאי־׳א״פשל׳להש׳יג‬
‫האיתי‪-‬־על׳יידי׳החוש־י־לק־׳א־נו ■יודעיש ^^ח■ ^שצןי׳היא^'^־■'^עו׳ל׳אלאה'■ברור‬
‫שלשה■י דבלי־ש׳ ■מצהיציש׳‪ :‬בבליאת 'הנובע■׳ ושידולה‪ ,‬אתהיי תראה ׳')אן' ללבר‬
‫בלויל■צי'צורלש׳הזה ׳צב׳רא'■ באמת ולאי הוא ■קדמון;■•וזה נתבלל״היויש•"לצל‬
‫הבקיאים רבידיעמ יהמת׳האלן׳)ג^ומיגעין;( ותנה אין•'שיוש מכחיש׳יז^נולש‬
‫צי'העבער היא■ במציאות ■ונלאת ־'על’פצי כל ■העולם‪)'''.‬ב('ענמאו ־;יש׳רלה‬
‫חיוישיםי־זמשפנויש •שדורישל מששת ׳י׳מי בלאשית;‪ -‬כל‪,‬ול וחוש‪^fi5'1- ,‬׳‪■•>qf1‬יוש‬

‫^'ו‪-‬״לבאולןיה׳‪-‬יושדוריהך בכללותתיובשלמותיה;רעניןשצלי' ועונש■פי■ מי‬

‫■שארנוא״׳נצדליהעבתיואוצל מתל ממה■שדי■לו; או לרבש מלבושיש י׳קלי״םיל בימות‬
‫•החול^;'אול אוצל״דבר ל « ק לגוך;ב־צלרזה־־ה‪1‬אלחעאת־ופש‪5‬נ־צ'גד הצובע‪,‬‬
‫■ ‪23‬‬ ‫^אבות גבורות קדושות‬
‫העבע הכראיה בחוק‪) ,‬כ( תולס העבע בחוק ומשפע‪) ,‬ג( שכר ועוכע בעבע‪.‬‬
‫ועתה מאחר'שאנו יודעים באמת באץ שוס פן וכןפק שעבע זו הנבראת יש‬
‫^^^^רא תכם שברא העולם י בחכמת ותבונת‪,‬־ ‪ 1‬אנו יודעים ג״כ מציאת‬
‫יתמושר^בשכל‪ ,‬א״כ ממי^א״יש לנו נגד ־!נ׳ עיקרים בעבע עוד ב׳ עיקרים‬
‫י למעלת' מן' ה'עבע ותמית’;' )א('מציאת השם בורא העבע‪) ,‬ב(' תורת מן השמים‬
‫היא החכמה העליונה אשר על‘ פית ברא ה׳ עולמו וגילה עיקרי חכמת זו‬
‫לפני אדםי ראשונים'בהר■ שיני‪) ,‬ג(‪,‬שכר ועונש על פי התורה זו במוקר‬
‫'"׳ השכל כמו שהוא בעבע‪— :‬‬
‫‪,‬התי״ע'בהקדמה"עורך מערכת ששה שדרי משנת על דרך זה‬ ‫ודגה‬
‫' ‪ ■.‬לשת’‪ ,‬מערכות‪ :‬זרעים מועך נשים מערכה אחס‪ ,,‬נזיקין ■קדשים‬
‫^^מת‪' ,‬למערכיה ‪,,‬שנייה‪^,‬אלו מול אלו‪ ,‬דוגמת‪ ,‬שני לוחות ; הברית ויש בזת‬
‫דוחק קצת^’ע״ש‘‪'.‬אולם'‪,‬לדעתי מערכת ששת שדרי משנה היא נחלקת לשלשה‬
‫חלקים'שהם ששה■;' )א( זרעים ומועד‪ ,‬מורה על מציאת העבע ויעל מציאת‬
‫^השם ^טיא‪^,‬הצובע|'ן פ_'זרעים'בעבודה האדמה וחובות העבע‪ ,‬ומועד הוא‬
‫"'חונות הקדושה י בזמליים לשם בורא העבע‪) .‬ב( נשים'ונזיקין הוא מציאת‬
‫‪^,‬תורתהעבע בחוקים ומשקעים‪ ,‬ו שמיה'לה תורה מן‪.‬השמים לשדר דרכי‬
‫‘ בט אדם במידח‪ ,‬נשיאת ■'נשים‪',‬־וסיקים שתם חובתי כל היצורים' לישד‬
‫י חברת מכשרים בעבע‪ ,‬ולקדשם‪ .‬לשם'שמים בדיני נזיקין‪) .‬ג( קדשים ונוהמת‬
‫הימה מול עיקר השלישי‪ ,‬שכר ועונש בעבע ושכר ועונש בשמים ובעולם‬
‫רץ• כך קדשים ■מורה^קדושת י הקרבנות ' לעהרת ' הגוף׳‪ ,‬ולנקות עונות‬
‫^^^ען'■‘ייעתר' תעבע‪,‬י' ועהרות‪ ,‬מורה על קדושת הנפש בכל‬
‫;עניניה‪;:‬באופן‪ .‬שאיך;־שפק;^שעיקרים■ הגדולים‪ ,‬כבר נמקרו לאבותינו‪ ,‬והמג‬
‫^^^^מך'עליהם — תו ר ה‪ ,‬כנגד‪ ,‬מציאת ר‪.‬ןם‪,‬‬
‫■ ע בו ד ה‪•,‬י נגדיתורה;ןמן‪'.‬השמים‪^ ,,‬ג מ י ל ת^ ח שד‪,‬ים■ הוא'גונול‪ ,‬האדם ‪-‬עכע‬
‫י ובמושר העולם הארצי והרוחני‪)'■,— ,‬ועיןן" בערך בג בג( ‪, : ' .‬‬
‫^עעיק^יוהך תמצאי בקימב‪, ,‬שלשא‪'',‬קדרי משנה אשר נושדו^ל שלשת‬
‫;; • ‪ :‬עיקריים; ראשיים■ מכוונים 'מפי המישדים לשוב" אל מלר הראשון‬
‫ץתחילת׳ העולש בששתי ימיי^יבראשית‪ ,‬כי זרעים מכוין כנגד יום י־זשון שנבראו‬
‫'ניר׳שונים ו^ארץביחידןיוהמא השיורש לכל'דבר כזרע לפירוס ‪-‬זרעים‪.,,‬מועד‬
‫■מ^‪,3‬לגד' י׳וס‘ שני‪';,‬שנברא;בו;רל{יע ■'להפריש'ולהבדיל■ ‪-‬ן‪,,‬מים‪.,‬עליוניס‬
‫‪,#‬ךמורה" עדר מועד לסניל בין‪,‬זמני‪:.‬קודש‬ ‫^^תחתונים‪'; ,‬ויבין ' שמים‬
‫^זמני'■ חול" בעולם ; ה מ) ‪p‬ך‪ ,Y‬ותעידותי■ נשים מכוון ‪ '>,5‬יום ‪,‬״שלישי ‪ .‬שיצאו‬
‫הזירעים' לחוץ ונסקיים■י תדשא ה א ק' דשא יעשב מזל• זרע‪ ,‬ובאדם מקביל‬
‫לזה נשיאת •אשה לתכלית‪ ,‬זה‪ .‬נזיקין מכוון ליום לז‪-‬ני שנתלו בו מאורות‪,‬‬
‫■)ן^ן^ן‪5‬ן^ וכקס המאורות מאירים‪ .‬לארץ‬ ‫■כך הךו|ה;שיחציס■ יעקוק‬
‫הצאורים;‪, ,‬קדשים;מכוון‬ ‫^'ימילןין■‪^^535^^32‬‬
‫ובאויר מ‪.‬מעל‪,‬יךגיס ועו‪,q‬‬ ‫כגד;ץס‪',‬חמישץענביראו' ‪5‬ו‪’,-‬קעלי‪:,.‬חיים נ^יס‬
‫אלה■ שתי ^וות החיים‪; ,‬ולכן כל‪::‬דיצי׳ קל;ת;‪,‬בא?ם ‪ -‬לישר^ דרכי■ החיים‬
‫; נעות; אחרי‪,‬תקצמת• עתרות‬ ‫ן‬ ‫מ‬ ‫יהגופנזפ'לאופן ממוצע‪-‬‬
‫ווכוון כנגד יום הששי שנבראו בו נעןי‪'->,‬ים ׳ממע״ל־לאר׳ן;■ דוגלנס קידושת‬
 ‫■א ‪3‬ומ‪-‬גפווי‪-‬וממד!ומווז;‬
‫ז‬ ‫י‪,‬‬ ‫‪ 1‬ג‬ ‫י י ׳‪• .‬‬ ‫^‬ ‫ז;■‬ ‫־‬ ‫י' ׳־■־‬
‫‪24‬‬
‫^^^קפ‪-..‬ד‪-‬־\והוו‪...‬א״כ‪4‬כלןששמ‪..‬ימ> בראשית ששה‬ ‫הנפש ‪,‬ושלימותה‬
‫ש ל ש ת‪ ..‬ל מ ש פ ל ל פו כ ך‪ ..‬מו ת פ ם בתורה‪:‬שבלנ״פ שאדם הראשון‪-‬כבר‬
‫‪..‬פצעוה על שש‪.‬מצות‪ :;,‬ד‪.‬ינין‪;.,‬גזל‪ ..,‬גילויי^עריות‪ ,‬ש״ד‪^,‬ברכה השם‪.‬ועבודה'זרה‪.‬‬
‫"‪.-‬כל‪ .,..‬ששת‪ '.‬אלו‪ :‬מכוולןם‪...‬עמש״ענ‪1‬גד״^שלשת ישודות‪,‬ייועבקש' ה?ותר חמורות‬
‫\אדם‪.:‬כפשו'‪ .,‬עבודה‪-‬זרהי‪^-‬ילוי‪,‬ער‪.‬מח• ושפיכות‪-‬ד‪,‬מזם‪...‬ע״א‬
‫גד‪.7‬מציאת‪,.‬השם‪:/‬ל’לו’ז‪.-‬עריות' לשמירת‪.,‬החבר‪.‬ה‪: .‬ורןמששה;‪ ;,‬וש״‪,‬ד‪-‬לשמירת‬
‫‪... .‬חובןש הגו^‪ .‬לעצמו‪ .'.‬באופןלשנראה‪.‬כי עיןןר‪-‬תכלית‪ ,‬כל‪.‬תורה שבע״יפ לחזור‬
‫אל ■מקור ' רא‪1‬שון ביקליושת ‪ :‬מציאת‪.‬המם‪. ' ,‬כאישרי‪-‬כל ״עמים' "ילכו ׳ לבקש את‬
‫‪/‬״ ^‪..‬שורשם‪.‬בעגע‪-‬תו‪.‬ללתם‪ .‬ועיין‪.'.‬ערך‪.,‬אברהם ‪.‬‬
‫‪..:‬קי^^ןלנביאוצכ'ל ה‪,‬ד‪,‬בלים‪ :‬ש'א‪,‬מרת‪.‬י‪.‬לרלוית!י‪.‬להעריך‪,' ,‬לפניך‪ ,‬עוד‪.',‬אלה'לברים‬
‫שםנמי ‪'.6‬ךאשר'‪,‬נו'כל‪':‬לבארס‪-‬על‪ . -‬פיצהשערתנו‪ .‬״ במק;‪ .‬תענית‪- .‬רפ״ד‬ ‫‪ ..:‬ל‬
‫^^בזאיתראשוצים‪-‬תקנו‪-‬מעמל‪-‬ות‪-‬לישיראצשיהישנבכל^עשמר‪ .‬השומר‬
‫‪:‬משמרת‪!,‬עבוקתלה‪.‬קולש‪ 5 ,‬מקדש‪,,‬ל ‪.‬מעמל‪-‬מישראל‪ ';:,‬ובשעה שןהמיש^מר־‪-‬של‬
‫'■‪.‬כהעס'״צוים‪,7‬ליאראלים^'‪.’.‬עולים‪ - ,‬לירושלים‪ ....‬שיג־ אנשי’ מעמלי‪-‬יתנשארים‪:‬ביערי‬
‫‪.‬ישראל‪:■.‬מהכנשים‪' .‬לבה?'םנשיות‪:.:,‬ו‪..‬קנתים; בכל‪ .‬יום״פלשה’‪ .‬אמתייממעשה‬
‫' ‪,‬בראשיתי' דצל; ‪7 ,‬יום‪, ,:‬בי‪.‬ו‪.‬מא‪ 1‬ביום צראשון ‪.-‬בראשית ‪V‬ב’ום^ ‪,-‬שנו ‪ .‬והי' ‪ -‬רקיע‬
‫״בלום הש^שי‪ :‬יקוו האות וכו׳‪,..‬ע'עם‪,‬קכיאה‪.7‬זו‪.‬לוקא‪.‬י‪,‬באעשה גראשות לשם‬
‫״קרבנות״ה'וא_‪.‬קפנ’'‪-‬ששעולם'‪,..‬עומל‪,:.‬על;‪.‬עבודה'‪--‬ואלמלא‪ :‬עבודת״המקלש^לא‬
‫ג‪.‬פמקלמו'‪:‬שמ‪?.‬פ ואק‪,‬׳‪'.‬כמבואר‪:‬בכבלי ואושלמיי‪ :‬שם‪: ,‬כלומר"שאלו יהלו‪-‬כל‪-‬בני‬
‫‪..‬אדם נונו‪-‬ים‪-‬י־אחרצםבצעצלמאוצל‪,‬החגמריי‪-‬אי’‪ .‬אפשר״'‪ :‬לקום ‪ -‬מפני ‪ .‬קול‪ .‬תנוגש‬
‫‪ ,‬להגיש ימ‪.‬נחפ‪..‬לעבודפ‪ :‬יצמ׳לב רע‪._,‬אבל‪.‬העבולת‪-.’.‬לש'מים'‪.-‬גו‪.‬רמת‪.7‬קל‪.‬וס‪ ,‬מידת‬
‫'"'מואר "השכלגמיאודגשמקוה'‪ ..‬למי■‪-‬עולמים‪.:,‬לחזות״בנועאי ל׳ יבמ?ד‪.‬ות‪-‬׳לשרות‬
‫מ‪ :,‬הגלהת^שנפש‪.,‬למעלה‪ ".‬ו‪.‬ממי׳‪.‬נעמו‪,.‬ד‪,‬ב'^י‪:‬הרמב׳‪:‬ם^בפימש‪ :..‬המשנה‬
‫י שם וזלג‪ ..,:‬גהיו‪,: ,‬צןלרין'־מעשה‪- .‬בראשית‪.‬לפי אש‪,‬לי‪.‬מות‪ .‬המציאות‪ ,‬בעבודה‪ :,‬ואין‬
‫אצלנויעבודםייאלא‪-‬עם ה‪,‬קרבנוה‪ .‬ולדגנתלי י‪-‬יש^עוא עעם אזה^יתפם שעיקר‬
‫‪-‬ע‪,3‬ודת‪..‬סיאשקאכת‪ ,‬קלבץ‪,‬תמי‪.‬כ כבוקר ולעאם^לפיכך הח‪/‬ימ‪:‬אש •עב^ן^יזו‬
‫;אליצניןואאאאשוך בכא שתהבמאא‪ ',‬שנאמר בצליום גיהי‪,‬ערכיויהילבוקרל"ושם‬
‫מלואר‪, .‬או'פך‪:‬תק‪.‬ריאא'שמן׳‪:‬םד?ן‪.‬׳לאמ’‪:‬ישלא‪ 1‬לפסות‪,.‬בפחות‬
‫‪.,‬ממשאםאקור^ם' כללא^מ שרה'”‪.‬ל‪4 .‬ר ו ת‪- .(*.‬וגם‪ 7‬ש לש ה נ‪.‬פשןק‪?-‬ם ‪ -‬ליכל‪-‬אחד‬
‫י ‪.‬ולא‪;:‬פחוס״‪,‬וב^ןום‪.‬תדחק כמוי^ארש‪.‬עס‪:‬של‪":‬מעשה‪ 7‬באאשית‪:‬שאוךבהם‪-‬רק‬
‫שה‪:‬של‪,.‬ם'‪-‬א)‪,:-1 .‬פשגק?ם‪-‬נחלקג‪-‬שא '‪,‬כבבלי ״רבדנםמואצ‪.‬דו‪.‬ב’ משלאי־‪:‬רג‬
‫ס‪:‬לדלנג‪.‬או‪-‬לפשוק‪.‬פשוק‪.,;,‬אחכ'‪-‬לשםם;‪7‬וש‪.‬בואר‪.‬ב’רושלמי‬
‫ק‪ 4‬אחד"של‪:‬פכםת ■כראשית‪:‬כםקום'ויהי■ ערכ‪::‬ויהי‬
‫י‬ ‫־‬ ‫^‬ ‫ן‬ ‫— ׳‪.‬‬ ‫\‬ ‫‪1‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪,‬‬ ‫י‬ ‫‪ .‬ם ‪1‬‬ ‫‪ 1‬י‬ ‫יא‪^.‬‬ ‫‪ 1‬־' *‬ ‫׳‬

‫^‬ ‫^‬ ‫‪,‬‬ ‫* '‪.‬ל‪,‬‬ ‫‪1‬‬ ‫■ יי ’י ” ׳ ?‬ ‫■׳‬ ‫;־י‬ ‫■־ ״יי‪ .:‬־ ־^־י;‬

‫‪,.(.*,‬אנצ>‪,‬הגוא‪,‬ה‪,‬ט׳‪-‬דנלנמ^׳ל»שפפ>‪.‬ם‪,‬וג׳'עי‪.‬קריסן‪)'.‬א(‪.‬אנט‪ ,‬לא;גהי‪.‬ה לן‪...,,‬לא‪.‬סשא‪,‬״זכו‪5‬ךמשפנו‬

‫י ‪ ^ , .‬מאה ‪^^ ,‬ומ=דרןד‪,‬נ^) ‪:(;)^5‬כמ״;>א' סלצק]‪: ,‬לא‪2‬זנ){^‪,:,‬מ‪ 1;1,‬פ ^ גו^‪.‬האלם)תע‪ $6 .‬נ מגע‪ 3‬ט(‬
‫* י■־ וענייני מנד‪1‬מ; ודא־־^ מ‪5f‬וה‪,‬י ) ‪ 6‬לאימגנוב‪ ,‬־לא מענה‪■;,‬לא‪ ,‬מחמוד‪;,‬׳משפט מאון ‪0‬לוכענרע‪5‬צו(‬
‫־׳ייו' ■לשמור?•ז|תו‪¥ r‬פל;^‪:‬זישי׳ומהידאני■'לד לח'‪%‬ך ‪5‬א'ימעבי׳דיישה׳ו^ חובח'‪:‬גנובה■הנהג>‪ 1‬המדינה ‪.‬‬
‫״'•׳מזעייז״בערויעשרה ‪3‬בלי®(‪.‬־־‪11‬גמילא יולררמשעע אלהיס ‪.‬על עיקל'־מיציאת אשה ומשאע‬
‫״ר״המצוהךלעהה;‪-‬הגוד;׳על[היומ• תולאשמימית ומשפע החובה׳על‪ :‬ישני ועממדכי כאשל עשת‬
‫• ״ ‪..‬‬ ‫‪?,‬עשה לוובטגע‪-‬המקאנו^י‪. . ........................................... ,^.‬‬
 ‫‪25‬‬ ‫^ א פוו ^נ בו רווזז ^נוזייו שו ^;‬
‫בוקר מפכי שק פסוקים םלמים אשל■ איכס ממיקיס‪ .‬לרן‪..‬דברים ■אלו‪,‬ויהי‬
‫ערב ויהי^בוקר יום שלישי‪ ■,‬וכן‪-‬בינס ■רביעי וניום‪-‬חמקי‪ ,‬ךאנל•׳שאר■'‪-‬פסוקים‬
‫אסור ־ לחמוף;־ לשנים■_ כי■■;אין■‪ ,:‬מבמא‪,‬״ נם‪:‬מבואר׳;■בבבלי‪ -‬׳ שם ‪^;.-‬פרש‪ , .‬המשנה‬
‫שהיו קורין‪:-‬פרשה (ו‪-‬עצ פיהס ׳כקולץ •את ■שמע‪--‬ז’ה׳ד‪.‬וקא‪-'-‬במכחה‪^,‬אבל‬
‫‪..‬״‪■«,.‬‬ ‫^^^^^ת•‪ ,‬ומוסן‪■■,^c‬ולשדתי‪v‬שזה^■■■״'ך‪-‬‬ ‫‪--‬‬ ‫• ‪-‬‬
‫‪-‬אבכחב‪ -‬אסור‬ ‫•א שהיו‪.‬נוהנים‪• ,‬לקרות‪ -‬־אס■ ‪-‬שמע‪■:‬בעל■ פל‪- ,‬ואף ' לי‬
‫‪..‬לאומרם ■על פה בשמע ־‪,‬הסירו ■'מפכי•■ סליו י‪ ■^.‬פרשיוס־ אלו‪-‬י־שגורות׳מאול‬
‫■ ;‪.‬בפי‪ -‬היהודים‪-‬להיומן‪-‬־כוק‪-‬מם על‪ -‬שלשה עיקרי אמ״ונה‪ . ,‬מציאס‪■:‬השם■־ תורה‬
‫^ושכל‪-:‬ועו^‪-:.‬כאשר^■באמס■‪■ .:‬הפליגו ה'רבה’ ‪-‬לדמוס''ציצק אל‬ ‫••‬
‫י ‪, --‬לסש כבוד־‪-‬ג‪:‬ק’שוריס;‪?-‬פים‪-‬ורעיונוס־עש'ולבלם כסולם•־■מ^צב״‪,‬י‪f‬ר■צהדולאשו‬
‫‪ ....‬ת כ ל ת ־ ■ ד ו מ ה ־ צ י ם ל י ס' ד ו ‪ -‬מ ם ■לר^'ע ’ לקיע^דומה לכסא‪-‬כבוד‬
‫‪) -‬מנחות ‪-‬מ״ג‪-‬־ע״ב(‪ -‬כ לו מ ר‪ :‬ה ת ^ו כ ק אפןזים'‪:‬ושמול־ים‪,‬על' ידז‪-‬עליוכים‪,‬‬
‫‪ ■-‬ונאמר־בפלשת'■’ציצ־יס‪-‬שתל־לעמיס־‪-,‬אם־ד־׳ להורות״‪^-‬על־פרעו‪-‬ן'־פרשעים‬
‫‪■-‬־ ׳ושילום־ שכל־לצדיקים‪■;^^^^^^ .‬מ״ד‪:‬ע־׳׳אן‪',‬דאע'^‪ 5‬־נראם שהיה‪-‬אאד‪!?-‬ורא‬
‫‪.‬י■ וכל־;העם■‪-‬שומעים־ ו‪-‬קוקים‪:‬־מה ' ^ מ עז סי ^ ^י ד ל ^ן ד פי ^ן‪ /‬־ ם שו לו ס‬
‫‪ -‬קרואת‪-‬שטע׳ כלומר■ לקרוא‪■,‬אס •הנשמע ■מפי‪,‬אקל׳ים‪ ;,‬ולמדת‪7‬מזהך להבין‬
‫‪ ..‬המחלוקת במשנה ־ג* פ׳אז ?“ ‪ :‬ס י י ג י ם ׳ ‪ :‬ד ר ש ־ •ל׳״עקיבא־ אז •ישיר‬
‫■ משה־ ובכי ישראל״'‪-.‬לאמור‪ -,‬שאין׳זת״'ל״לא)ווח' ■•אלא‪;-‬לל)‪5‬ל•‪ .‬שהיו'‪ .‬ישראל■‬
‫עונים־ אחריו‪ :‬ק ל‪■: -‬משה‪_- ,‬ע‪-‬ל ־כל ■דבר׳^ ודבר״פקורין־ א ם ה הלל‪- .‬ר;־ ‪-‬נחמיה‬
‫•■ ■אומר ־כקור״ין׳‪-‬אס‪ ,‬שמע ולא■ כקו^ן;;אר)‪-‬ההלל‪■ ,‬ועיין• •בגמרא■ ש‪ •6 :6‬ע״ב‬
‫■‪.-,‬ובתוס׳ ^ד״ה‪-.‬ר״כ;‪■ .‬ונראה דכזוכת ‪■:‬נחמיה‪:-‬להורות^כמו־■•משנה■ •זו של ■‬
‫־‪■-‬־תענית שהיו קורים־אס‪ -‬שמע■ מלה במלה כפי קשומע‪-‬ים‪-‬ןמפי>המשמיע‬
‫משא״ב‪ :‬בהלל •שהעוכין אומרים דברים אחרים’ילעכות טל־^מה •ששומעים‬
‫‪7‬סו 'ד ־־המחלוקת־‪ ':‬יבאק^אעלןי•■׳בו•י ביום(‪ .‬י‬ ‫‪, :‬הי^‪.:‬־ ^הייוים־;־‬
‫‪ ,‬־‪,‬ובתוספתא שהביאו ס‪(--‬משמע‪,‬־שקראג‪-‬־שמע׳אשוקאחר‪--‬פסוק״‬
‫ג*‪-‬עוד למרתי‪-‬ימזא עעם‪:‬למה ^^קאנוגיכוהגקייבשמחת■■תורה■■ש‪B‬קהל׳■א‪ 1‬מריס ‪,‬‬
‫בקול רם ויהי ערב ויהי בוקר■ וימפשיישים בזה פסואשלאיאסק‪-‬משה‪ ,‬וזה י‬
‫^^־כא‪'-‬ע?ב'‪-‬ומג*לה ׳ה^ב ‪ 4‬כ א א ס או״ ד ל א‬ ‫‪ -‬נראה תימ‪-‬ה־שהרי‬
‫^^^^ה־אכן לאפסקי‪.‬כן‪'^.‬־ומה‪,-‬שלצו‪-‬לחלק ולומראיאיל^ןאוק׳שק א פ ס ק‬
‫־‪ -‬בנגינה'מפסקת‪-‬הוי כהפסק דפאק משה•')שו'׳׳ס'‪-‬קץ‪-:‬וב׳‪(i‬עז■קלק'^‪'^'.ii5‬שי׳ ב׳‬
‫■ ‪-‬־ גשאח ספריס(''קשה •שהא’מבואר •ב׳רכות־י״ב׳ע״אישמשו‪-‬סקפי■באאמריכן‬
‫•פסורףי‪-‬כיע־שכב‪-‬כאק‪-‬־וכלביאי‪-‬מ‪-‬ג זקימכ^־בק^ש־‪-‬מפכ^’ שכל־"פקוק שלא‬
‫\ אסק ■משה־אשאא ־פכןקי‪-‬ינן‪^ ,‬סאתה־בסופו• מברכיך־ ברוך •או‪5‬ק־יך‪;-‬ארור‪.‬‬
‫‪)^■ :‬כן ‪-‬היא ' גרקא ׳ הנבונה־ כמבואר בספר‪ -‬בית־ נתן‪ :‬ולא קשה־־קושיא‪ -‬מ״א‬
‫הי ק ל ^ עו ■במלס‪-‬יות‪-‬זפרוכוס‬ ‫!?׳״ק ׳־ר‪-‬פ״׳כ ושיאר‪-‬ראושיות‪-‬זא‬
‫ישופרות( ‪■-‬וא׳ק מבואר קאפילואמקום‪ :‬נגי^ה מפסקת איך־לחפס^ן ^הפקוק‬
‫^שאקשהרי‪-‬על יקימנו^יש‪,‬אמנחס^‪,‬ז׳ודןשה •אס' פ ז ‪ -‬ל ^ ‪ :‬מ ק‪1‬ין־בש״מ?‬
‫ייעיד׳למה נהיגו הקהל‪-‬לקרוא‪-‬לוקא^בק־ת• סון^ שסוקאהייערב ולא ׳בשבת‬
‫בראשית ?■ אבל••‪.‬לפי‪ -‬המבואר‪ -‬באואלמי׳‪:‬תעכ‪-‬גא^רפ״ד •אהבאתי׳־יש* אברא‬
‫לומר שמפני שנהגו לקרוא במעמדות בכל■ יום פ^ןת׳'‪:‬בראשית והיו‬
 ‫^ ^ מ ‪ :‬נ פו ףו ר‪ ^ /‬ר ן דו שו ת‬ ‫‪26‬‬

‫מו ס רי ם ל ר‪ v‬פ ‪p‬ירן ע ס ויהי ע ר ב מ פני שיש פקורןיס‪'^:‬למים'באופן זה כאשר‬

‫^ תי; ל מ ע ל ת‪,‬י| ה מ' כפכזוק שפשקו״משה ב תו ר ה ממ ש‪ ,‬ו ע ע ם קרי א ת יזו‬ ‫'‬
‫י ב ר בי ם'י מ ך *^מיס^־^מעלה ץהיה*ה»ע^נד בתורת'’ שלוחי'^שראל שכל׳ א חד‬
‫; י' ואיחד מישראל■ יענה;'בפיו‪.‬ימה ׳נו שומע •מפי■ הקוראל ו ר ק ב שחרית ומו ‪p‬ן‪c‬‬
‫‪^ _.‬ומ ש ל»ןול הקריאה־׳מפי לקוראי'בלא" עכי'ית ת ק ת ל ^ כי קריאת כזו הי ס ה‬
‫^ ד ר ך“ ל’ ^ ד ^ תו ר ח ולא שייך •עצייה‪ ,‬אבלי ילעת' מ כ ח ס ע ר ב' ש כ ב ר טלבר יזמן ‪,‬‬
‫׳'•'לימוד''תורה"■ ברביסל' שיתריי תתירו'■ לסי בשבת'במכחח' ולמעלה''לקרות‬
‫’ ^'בכתובים' 'ונפציי ’שכבר שננעו •קיריאת תתורת■'ותדרשת■'בביתי לנדרש ■")עיין‬
‫^^^^'’ללכו■■ הותרה ■הלנכייה״י־ייבמכחת‪/‬בכל יום‬ ‫בבלי! רמשלמי"ר'״צ‪1‬‬
‫^יתלידרך תפילתי■ והודאה כקורא׳‪^-‬ז״־שמע^יילהודות' בפה'מלא‬
‫'"‪•-‬שמאמי} בביאיאס׳כל מנל־ויוס'והשם''הוא;חמחדשיבכל יוס״תיטידי׳מעשה‬
‫ליקרק'ממידי‪/‬פעמיםי׳בכליייוס;■ ואין‬ ‫' "בראשית‪^^ ,‬של"לשמו■ מקריבים‬
‫^ס הלביהו יקןלס׳‪-‬דוקא''בעמית דברים‬ ‫; ׳;קפק‪',‬א׳ם כן ־'שתשולננמס‬
‫■י■“'‪',‬עכתיבםיזיהי ערב •ויהי^בוקרילאודוס על'תברייאת וננל כוונת קרבן יתמיד‪.‬‬
‫‪ ■'":‬וונזה ’ המנהג־ אצלנו'שכל‪-‬ישראל עוניןךכאחד אצי'פיקוקיסייאלולודוקא‬
‫''בשמח׳ת' תורא■ שהו״א״למו' ■צננחח' ש׳אץ י׳קו׳^ן‪>,‬ד'רך''' ליומד תורה ' ברליש רק‬
‫' ^כדי‪,‬לחלץי׳קקדר‪/‬דרך׳׳הולאה‪ ,‬וכמיו׳כין בש^ית‪ ,‬כל׳'תכלית קרי׳את״פרשת‬
‫מ'ום‪/-‬ה'־תוא"רק' דר‪'1‬שמחה" ותודה'"כקוקין את שמע^'והודאת‬
‫"בנניארי אמו׳נה^י׳לפילך׳ההפצןיק מיותר ו׳הוי׳בכלל פאורן דפשיקי׳' משהי ככ״ל‪.‬‬
‫’ ‪:‬־ ומיושב^ בזה'׳ ימוד מא‪,‬י אמבואר*י בירכיו^ י״ר ׳ ע״ב״דבמערלא ״ היוי‘או׳מרים‬
‫י‬

‫■ ״ תחתייפרשת צי‪5‬ימ ריאשיתלושוף הפרישה' דבר י אלי' בני'ישראל■ ואמרת‬

‫״אליהם"אני"ד׳’"’ אלהיכם; וקלןח א^'ך■ יכלו" להפק^ק' פקוקים‪ .‬שילא ' פשק‬
‫״ ■״משח? ■לדעתי מפכי׳ישישיכי׳יב ״בקפר דקרא פי׳חפשיוק אחד על דרך זה‪.‬‬
‫'■ '‪'.‬ועיין'עוד״׳בערך'אם למאור')|'‪:‬וונה שמפקיקין בקריאת •מחל'בתענית^׳שוב‬
‫מחרון וכן בי״ג')ניידות'’׳וסלחית לעינינו")עי‪,‬ין‘ מ״א יקיימן תקק׳^ו' קרן״ב( ?‬
‫"יי י זיאי־דאך״תפלה'לעורר'ר׳חמיס ו׳אין כלי הקרייאת'•בדרךל׳יונוד' 'תורה ברבים‬
‫י ;' ר‪5‬ףדרך'יתפלא''ובר‪1‬שח דלא שינ׳ףשלל■■ ה' ^ ‪:‬״׳■ י ‪-‬י ;י*"' ■ י ‪‘ ■'..‬‬
‫'ג■‘ הבנתי■■מ ‪6‬״ אהכןמיך ‪-‬ליר‪1‬־שלמי תע׳נית״ץשסיה״בד על'המשנה" שליי תיקון‬
‫מן תנינן ע'ל ג׳״דבריס‪ -‬העןלם'־^)נד'תורה־ עבודה ג^איייושלשתן‬
‫\ בפשק''אחד‪^)':‬ג^ע^אל^א(מאאיש ד ב אז ב פי ך׳זו תו ר ה ^בלל׳ ^י קקיתיך‬
‫~איר גמילת־ יאקדייס;י" לכנוועי שמים" “וליקך' ;ארזי אלו ■הקרבנותןי^‪-‬״כי״העבודת‬
‫“ גואמת קייום' הצניולש'כאמור• ־'ולא דוקאי׳עבודתי׳׳אמקדש־ממש^ייאלא׳אפילו‬ ‫י‪ " .‬״‬

‫עיו^אתורה אהננבודה"עמננשת‬
‫ו‪'■'■-‬דמיר׳רלנויפך ^יימויי״ישכוייבירואלמי ■'רבךיישמעןן׳בן״גמלי׳אל' או׳מר‪/‬על ג׳‬
‫ר)‪4‬יוד׳׳ורריי‪:‬־'תמלור!■ רייא־ויו‬ ‫ז'־''ד‪3‬ריאי׳•‪K‬יוו‪ K‬ין‬
 ‫‪ r‬יי׳‬

‫‪27 -‬‬ ‫אבות גבודות קדושות■‬

‫■ עוד־שט ‪5‬ירמל)‪5‬י ■ה׳ ה׳‪ •:‬ר״ שמואל ‘ב״צ■ זי׳צז׳סי ר׳ יוכסן'הלוחות הי׳ו אורכן‬ ‫ך‬
‫^’ ‪>6‬׳ והרןב״'ה{^עפאייס‪,‬‬ ‫‪ .‬ששה'נופחים ורחבן’־שלשה‪''■,‬והיח משת‬
‫־ י י ועפחיים ריוחי‪;3‬אמצע>■ ציון ‪-‬שעשו‪■■-‬ישראל‪' ,‬אותו'מע;^זא'')עגל( כ^ןש הקב״ה‬
‫לחונופן‪ :‬מידו של״משהייוגנרה ויו' ש ל' משה׳זחעפו■ממציו‪ ^,‬ה‪1‬א ישהכתוב‬
‫־ י משבחו׳נקון« ולכל'הוד■החולן‪)71‬י<‪4‬י^שלמ<^’על׳י‪4‬א דנברת עלודדי׳מנאי^‬
‫י■ י רביריוחכן‪:‬כשם ר׳־ יוש׳ה״בר״אביי‪; :‬תלויחותיתיו׳ ^^בלןשוס'לפריוררוהיה״אשא‬
‫■ רייירנחמיה ■א^כתב‪-‬עצמו‬ ‫־'תופסן דכתוב־ ואתפוש־■ נשכי ^הלוחור! ‪-‬מ^‬
‫ה''צך‪■■ ^:‬ששי־ה״טפחיישדאורוי‪-‬׳הוא‘■משלי׳^׳לשישה‪-‬׳ש׳דרי‬
‫״ י ׳■מורהישבמ״פ׳תכלולים׳בפשרת אדכריס"ומכווצים כפיגד ששת'‪-‬י׳׳ב''כמ‪1‬ואר‬
‫י‪^■ K‬‬ ‫י‬ ‫י•‬ ‫־^־‬ ‫‪■ ^ ■-*7 %‬־‪ .‬׳• ־‬ ‫^‬ ‫‪,‬‬ ‫״‪.‬״‬ ‫\‬ ‫•י'‬ ‫^‬ ‫^‬

‫ש ■'■יןדומ‪^¥‬שנפש; משלמותה‬ ‫״הקב״ת״הוא למשל'‬

‫בות’'א'צ‪1‬במ׳'הי>ו'^ ’שצ’‬ ‫י ■לשמים‪ •',‬שציי׳נואחיש׳׳שאופש ׳משאי'■׳הוא‬
‫'אמצעיאזייליוחי׳משל׳לחוכותיהחבמת‬ ‫‪ :‬״שדרים־־;ןרעים'לומועד‪',‬״שצי‬
‫׳ ־וצימושיוא' צשיםל וצדיקים; ‪:‬ממש' כדמות' משל יתלכיא ״שהבאתי'למצנלה‬
‫■ לעיל!‬
‫־י־ ׳בשתים"' יכאה׳לצישו בשתים׳'יכאיאילגליו■''״ובשתיים־'^י'ערפ^[ עי^ןי‬
‫י ' תרןב״ה׳צקש לחונופן'וגבר־משאי וחינויפןיהוא משלי למה ןצו׳דננ׳צזאייא^של‬
‫'לרוחציותי יאתורה לעמויד בעולם אחומא^ל׳אבל״יידי״׳משת הש׳תדילר׳ללשם‬
‫״ מצות׳ אתורה ולתלביש ‪''6‬מחלצומ ולבושים־ירןרישכצו| שהוא ■משיכןלצמ^ן‪-:!:‬‬
‫פריחתלאלוחות ופריחא הכתב״ הוא'משל׳ילמת שציוא׳ע'״כי" ברוב'הימים‬

‫אבל'משה לאפאן כלומר־' עלי׳ידזישסישל משאלויר‪,‬ר אפארא־״גדולתו' תמשכיליס‬

‫בעם אלמיד־יו׳שלימשת׳׳ןיומא״ד׳( חוזרים'ושבים׳^אלי'מךןוכ ■לששון ולהבין‬
‫^'עולמייםמפי׳ש׳וכן'מרומים‪■.‬־'‪ :‬די• י"‬ ‫ביקודואאשר‬
‫^‬ ‫ו*‪/-‬‬ ‫‪....‬‬
‫(‬ ‫‪1‬‬

‫;י־י ^׳«‪> . » ^/‬ץ■‬

‫<‬ ‫‪ . ,‬מ ‪ ,‬י‪■ , .‬‬
‫י* * * * • '‪. 7-‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫״ <־‪/-‬‬ ‫(‪.■,‬׳‬
‫‪^ .-1‬‬
‫^‬ ‫^‬
‫׳ ־־'י■ ^־'־ "׳־ ‪■-‬־׳*‬ ‫״‪'-‬א‬
‫‪ /‬׳ «’‬ ‫•'‬ ‫לזי ‪.1‬‬ ‫(‪-‬‬ ‫» ‪_1‬‬ ‫‪*: :‬‬

‫אבן‪-‬׳שתיה;‪..‬אבנו‪-.:‬שיש׳‪.-:‬אבן‬
‫!‪;.‬ז ס^ י'ו‬

‫אחילה‪ ,‬וכמו שבאמא אמרו חז״ל במשצה חגיגת לפ״ב כל‪,‬המשאכל‪,‬בארבעה‬

‫‪? 7‬י’‪.‬ם יאוי לו שלא צברא‪. :‬מה לפצים ומה לאחור;^מה^למעלה‪.‬ומה״למשה‪,‬‬
‫^^בפאאו; ‪1‬כיצא‪5:‬צוצר‪,‬‬ ‫כלומר‪.:‬השדסי האגרא' ‪3‬ע״כ‪^..‬כצנ שצברא‪.,‬‬
‫אי אפשל‪-‬לרלירע בי‪ .‬לא‪,‬אזה‪,‬עוא‪^^^.‬כולם‪';.‬לכן״‪,‬מז־ששואל׳מה‪,‬לפצים‪.‬ראוי‬
‫לו שלא ‪-‬צברא‪ ,‬כי‪:‬הוא פוג‪,‬א^‪3 .‬כבוד‪.■:‬יוצרו^לשאול‪:‬מה■‪:‬שא?•‪ :‬אפשל‪ .‬לו^ילידע‬
‫שולשו המצושת ממצו ומכל אדס ;'‪-‬זאמר;חכס־צוצרראס׳‪.‬ייקאלך ' א ‪ %‬ב מ ת‬
 ‫‪.^r‬׳?־‬ ‫^‬ ‫י׳׳ד׳‬
‫‪28‬‬
‫‪,‬עקר! פ‪3‬ואא‪ -‬ר(ודס‪ '.‬שביא‪:‬הפולס?'עגפילו‪-‬גרא גהנם‪-:‬למי ששואל שאצז־ח‬
‫כאצפ״^של־‪,‬תאין‪ -‬לפס‪• :‬מעפה׳‪.‬ד‪-‬ד ו‪,‬אעפ״פ‪-,-‬לא‪ ,‬פמפננו‪;:‬אנמי‪:‬האומוס‪-‬לחרןור‬
‫■הלבה מיאוד}על;‪1^:‬י'?ס ‪-‬הכליאה‪: ,‬וגס‪::‬אפמי;יי^לאל לא^פמכעו■ •מלשעפולפלש‬
‫״פגושים'‪^,‬ין מפ|פל‪,‬׳■ולההמיה‪:‬׳דבליהם ‪:‬עה׳השהו;בים‪::‬השתומיש;'במעשה‬
‫הפיאועשוהדדעה‪ :‬אשן'דלא‪:‬הביאו על‬ ‫' ב ^ ק ! ^ ׳ ון^קפיסז שו‪-‬ב’ס‪--,‬ו‪5‬מעמ•‬
‫;תשפצ׳ץ י אןן ^‪J‬ז ממה ^ן‪9‬ן‪5‬ל‪1‬ו בתפר’‪;-‬חכמי״ חן׳ ®שמי[‪:‬פלש‪--,‬וממה‬
‫^ו^מאבוחיפו‪-‬הקדושיה; ‪,‬הפל הביאוד‪-‬בפול‪-:‬בחיפה• ■ישכלס‪::‬פי י?לשו׳זאת‬
‫לעצמ‪,‬ם‪-‬להיוהם •בעוחיש־באמופהש־ והפיחו‪:‬ליפו‪ ^7,‬פי‪:‬ד׳״־הוא׳אלהים‪ .‬אץרעוד‪,‬‬
‫^״׳פ׳?דעו>פיךלא‪ ■:‬יכשל־ו אס‪-‬׳יחלןלו^בקלןל׳ א‪ 5‬מפ‪-‬פעולה‪:‬למצוא‪:‬פע^׳ לאמונה‬
‫^^^^;’ 'ולה|ד‪ ’-‬ל‪:‬אמ‪-‬׳‪-‬המולה^להאלילהך^^ ^ ^ה‪ 1‬יצא׳‪,:‬לאשונה‬
‫■הושפתא מה*׳' יו‪.‬מא■ ומשנה■ שסי פג‪”/‬ע'^ב';‪-‬׳‪-‬א‪3‬ן‪:‬היחה^׳שס׳בב^ז‪-:‬ח^׳לן לפמקוס‬
‫'האל^! ’ו^ש־ה‪:‬יה ‪-‬היהה‪:‬פלןלאה‪.‬׳דוב‪5‬מ'ה׳׳ץ‪.‬הותההא‪:‬שה׳‪5':‬שס‪::‬ל^^וש‪’1‬דשכרןלא‬
‫■שהיה'־מפפיךשממכוי‪:‬הושמה ׳־פל׳העולסר‪;.‬והובא‪,-1‬־‪5‬ןןם‪ ,‬ש^נה ■לעופ‪:‬ר׳‪?:‬אליעזל‬
‫שובל‪-‬׳עולס‪:‬ימאמצמנהר׳ כבלא‪ /‬פלומלד‪.‬מן;מלפז‪,7‬העולס־‪:‬התחילה‪:‬׳הבליאה‬
‫היקף‪:7‬ההפשגוו״‪-‬׳‪:‬החומל>פללפל‪7‬ז‪:‬צו’‪/ ,‬׳ו;המ‪,‬לפ‪-‬ז‪r:‬הוא■;מלןו&■׳'■המל(דש‬
‫•שנלןלא אבן‪-‬שתיה\‪:‬ול׳';^הו^ע שו‪3‬לץעולם;(מן ה‪71‬דיס•‪ ,‬נבללו‪ ,‬פלומל‪-‬מאלבע‬
‫רוחות‪--‬עול^‪-‬צמצס‪:‬השהזאה‪-‬יחלל(ז׳החו‪-‬מ ‪'5‬והעה־‪.‬אוהם‪;':‬מולהמלפזו׳שפאמל‬
‫־ ולשלג ׳ןאמל‪-.:‬הוא' אאז‪ :‬וןשפ‪ 5‬מעל‪,-‬וגשפ‪ :‬משלות‪ :‬עוזו; —‪,‬ול׳־‪1‬צחלן‪:‬אמול־‪ -‬אבן‬
‫השליך־‪:‬הש©״‪: ,,‬אל‪:-‬חוך־עוה'־ומ‪’5‬ן‪-‬שפי אלו‪:‬יס ואבן■■‪:‬כעשה■;העולם‪.‬־ ואחר זה‬
‫הבואך‪-‬׳מרזלואת •ל׳; אליעזל־יץלבנן;־ ר״א רשובל‪:‬׳תולדופ ד׳השמים•‪,:‬מן״השמיס‬
‫‪■:‬נבלאו ■וחולדופ ה א אז ' מף־האאן•‪ .‬וחכמים‪; ;.‬אוממס‪-‬הפל ׳פבלל^‪:‬מצ^ון׳ שפאמל‬
‫^^^ל‪7 -‬מפ>ד־ובמדלש'־’ שמומ ‪7‬רבה׳‪--‬פי׳‪’:‬״ג׳‪: :‬׳‪:‬שאל;אבנ^מוש •הו^לדי*(‬
‫את■ ■■לדל׳י‪-‬האלזיןהאיך ״פבלאמ״ מאילה? ‪:‬׳אמלולילו״ אין^אדם ‪-,‬בלוי‪.‬ז‪:‬באבלים‬
‫יושף״■ הבנאי‪'-.‬הלך‪ :‬ומצאו׳■ •שעשאעל׳ז הלן’ ךו^‪1‬אמש‪::‬לו׳‪,:‬שאלה‬
‫‪,‬יש״לי לשאול אופך‪'',‬ואמ״ל■‪;.‬איני יפול‪ ,‬ל’לל‪-‬שאן‪’:‬דשפ׳ול‪-‬ז‪:‬זוס‪,‬״׳אלא שאל מת‬
‫'מבקש—‪-‬אמל‪'':‬לו; האלץ^‪-‬פאיךפבלאמ‪,‬פח’ל־ה‪'?:‬אמר;‪-‬לו־’יפעל‪;-‬פלןב'ה׳״‪:-‬עפל‬
‫מפחת פקא כבודו‪',‬וזלק על המים ונעשה האלץ‪ ,‬וצלולות אענים שהיו‬
‫בעפל נעשו תלים וגבעות‪ ,‬שפי’ בצקת עפל למוצק ולגביה עפל ידובקו‪,‬‬
‫ה א בן ^ ^ ^ ^ ^ ■ ־‬ ‫•ומבד‪ ,‬הו^ס^בק‪«.‬בי^‪5j‬י‬
‫^מיים ^ ‪6‬־• הו אי' פ ך ‪'^ :‬־מחלוקס״^ת ' היא בי ך אמוי“"^ון יש‬
‫אומ^©?)^^|י^מ*ו^ומל*אי’ מ ‪ 4‬שמו‪71‬ו*לה ה ץןי ^ ^‪ 1‬ם מצא חלקים‬
‫דקים מן הדאיש ^זל‪^51‬ען( ש^‪/‬יי״א^^ל ' ^ ^‪ ! 1‬פ ^ ש ‪ ^ ,‬ן ־ ^ ג בשפל לבדן‬
‫■אלו■;■נתהוו ׳ תחומלוש•׳ והצותת;‪r‬במוצאי‪: 1p‬ואחקים; פמו •־א^עןן‬ ‫ומןו>‬
‫ושיעמו‪:‬א)‪-‬מללם;שהחומל’ש'והצו״לות פ‪5‬לא';מןדקומללשו‪:^5‬אאא‪1‬שפקלא'בפ*‬
‫ז‪■ ,‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪-‬‬ ‫י‪-‬‬ ‫'‪■ <t‬‬ ‫‪i‬‬ ‫‪-1‬‬

‫ס־״׳ידיי‬ ‫■‬
‫'‪1,‬‬ ‫;״׳‪.‬־י‬
‫^ךרי ‪4‬ומ ‪61pa^;5‬ן^^ ‪ .p‬מ‪,‬עיג •גוזבארמ‬
‫כן‪_,.‬ע;‪ 15‬ל'ו‪5‬טש‪ .‬׳ולא‬ ‫י ‪,‬י נלדי''צ״ל‪:‬גדלי׳זרווא^‪5‬ח>(]על' אמו׳כה חר^^ןיונצוה‬
‫^^חליס'‪%‬ע‪'f ¥‬ו‪5‬עעל’ש‪B‬וא ‪ iuF‬מ‪ ]Nu1t^e‬מלת פיטצוגמלעעאךונדעהי‬ ‫■^‪1‬י " כ ^ שדימו‬
‫'אפשל שגוןדא' נרוי־‪.‬מ»?׳שפ’צ‪11‬צלמ ■ם־ייצייקעל; ‪¥‬ואס‪:‬בונ'אמד>''ת‪5‬ל ובדדיישנזוצויזצנ^דןער(‬
‫־‬ ‫^לתי היפג‪:‬דז ‪:‬‬ ‫ד■־■*■^’‪1‬‬
‫‪29‬‬ ‫‪4‬‬

‫ם ללאשוכהי בגזם‬ ‫חכמים ■היולוי;‪--(*-‬וששפישיבין';שתי דעוס ‪) .‬מקלאו‬

‫צרס־פדדומזמפיע■והשצ״ה ‪ ppy‬דינמ^יטע>‪1‬היומןמ‪£‬יע(;ה\א‪ ,‬כי‘אם‬
‫כל היצוחים•צתהוו' מצא ־שלצ‪5‬הז“אלהים'קשכיס;פוראים־ ^באויר תעולם‪■,‬י א״כ‬

‫יהוש>ע‪'-:,‬ר׳■ אל’צץלל'שוילל‪'-‬אבץדא עולם ־מילא^יתיחילה ״צל' מאומות^הראיש‬

‫חלקים'■א^כים ז׳צים ־ולקיס'‘‪-‬מ^ד; לו׳אח״ב ‪ -‬קבצם'מכל־ לדדים והיילבמאים‬
‫^ולסן 'אב ‪5‬י^׳י־'יקובל‪ ,‬מת^להי^לא‬ ‫בעלי;צולות■‬
‫^^^מכישי׳יוא״כ;‬ ‫השם חומל■‪ -‬מוצא‪ ,‬רוקשה‪ ,‬וךא’ח״כ אשנו״את^׳חומל'‬
‫כבלאל׳העולשימיןי‪-‬׳צאמצע לצדאים 'כלומר מן"‪.‬תקצזת אל■הנזילו>‪.‬והביא;‪;'^5:‬‬
‫לאיהל׳׳מן־הצתוב ]צי‪ :‬לשלצ׳ייאמל' הואייאלז‪-‬וגשם־‪/‬מכול וגגז^מללוע מאק'‬
‫^^>וכים'פולחים׳באויל"יומהס'כלכבו‪.‬‬ ‫כלומלשלגר־הואלשימןחלקים‬
‫ת‪5‬לואים‪,‬׳'ו’ש־׳םול צזה׳'בחינה מושכלת ננליפי■' שינות’’החלשים ״אלילנאלח‬
‫אמע[’אלהלש^לה'פל^'ב׳‪.‬‬ ‫ד^אל׳נולנ‪■h‬׳׳ללאשונ‪-‬ים■׳ ג״צן זהוא‪ ',‬צי יש‬
‫^^לל^_עלל\כמוה’החומל■‬ ‫כוחותיו ■)א(שחרהמושך השוכן בחומרם'‬
‫כי‪:‬צל־ מול שהאוונלי גדולי׳יותל• ■יותל;■היוה־מושן‘■ אצלו‪ ,‬חומילם‪.‬קמלס ממצר‬
‫)דיא חצציהוצגםקלחפט־דעל חמטעחיע‪^,‬רחו'דטחטימן(ן)ב( צח הינצלות אשל על‬

‫‪WWW‬‬ ‫‪f‬‬ ‫׳ ‪wy f‬‬ ‫‪w‬‬ ‫^ ‪9‬‬ ‫^‬ ‫י‬ ‫‪r‬‬ ‫» » י ‪w‬‬ ‫^‬ ‫‪,‬‬ ‫‪f‬‬ ‫'‬ ‫^‬

‫מתחילה לקח׳■■ ‪'W 3b‬ונשאלי עולמות אץ משפל שבלא צבל״חלק‬

‫אחד‪ ,‬ומילא את הליקות כולו בונקוסיהיעולסישלכו עם חומל נזולי דק מאגן^>‬
‫^^טבמןז(ומ' ‪:>7‬כועות־מתכלדותינתהות שלגל‪".‬החולה"וציל בלגטםי'‬

‫אין מקפל ‪.‬‬

 ‫‪.50‬‬
‫־;‪14---"^.‬׳ ־‬
‫כוכבים‪ ^.‬משו בתים‪. .‬הוא לדעהם‪^ ,‬נ^ם ^ ;בצורמ‪ .‬מכוכבים הנרןלא^שור‬
‫^^^רן]דת'“המגכז;כרןאא'אצלם ’ו^?ןדןער‪^1.‬לפ’כךראמלהבנאילאגנימוק‬
‫^^^כ‪i .‬נה‪p‬ת ■כ‪p‬א^ כבודו; כלומר ‪,‬מן; הנרןודה^‪,‬ה»רכזיית‬
‫^^^^^^ועעד‪5‬ל‪-‬עו'למות^?“!ין;משפר נעל חלק אחד‪,:‬ו‪:‬יצר‪-‬ממ‪.‬כו עולם‬
‫חדש‪£‬נס‪^,‬ומש״ערח ‪ .‬ונ‪%‬ב>נ!שס‪■ .‬ואתיא‪.‬זה ■כמו־ שא^גאו‪:‬כ׳^■ שהרקיע‪ :‬הוא‬
‫"כ;‪:,.‬״ ל יי'''‪'..‬יחד;‪).‬ןוצוםםערטטמס?מג(^ד ■‪■ . :‬י‪..‬‬
‫^שנחלקו‪ .‬ר׳'אליע‪/‬כלזרבכךלאס ר>לדות‪:‬י־השמים;מן‪ .‬האעים‪ :‬או מן‪ ,‬הארז‬
‫^^^וקמ‪;.‬אה‪’.‬קעו^‪,‬יושאר‪v‬חכמ‪-‬יסד;שארןשעו‪:,‬אמר‪.:‬שהשמים הם■‬
‫ג‪.$‬ם‪ ,,‬מרצכ^ן־ צל^‪-‬ןיארנע‪;-‬קוידות‪-‬ריש ‪-‬להם‪,.:‬ןקוד‪,-‬חמשי■ •יוסר ‪:‬בהור‪^-,‬ונחלקו•‬
‫נצליו‪.‬שאר‪ .‬חכמוםגכנודגג‪ ■.‬ולכן■ הלבישו;חז״ל'מחלוקה‪:‬זו; בסאר■‪;:‬ה־■בשם ר״ז‪5‬ל‪:‬‬
‫ורבל^!‪;^.‬ח^‪.,‬מזהל‪.‬ידוע כ?‪-‬אומות■■הראשונוס אמרו שכלי‪-‬הנבאאים■נקצבו •מן‪.‬‬
‫האבן!' והאבן’‪‘.‬היסה'‪ ..‬האסקלה ללכל‪-‬דבר■‪ ;',‬ויש‪,;.‬אומחיסלהעז‪':.‬כמאמר־‪.',‬הכסוב‪-‬‬
‫אומרים‪.‬לעז' אבי׳‪ .‬אתהלולאבן‪ .‬את ילידתני‪ ■.‬וידוע‪:‬כי‪.-‬הערבי;‪:‬ס‪-.‬עבדו^• לאבנים‬
‫הרבהל ע]ץ‪,‬נמרק^דבמ‪.;.‬על■ לנבודת האבנים• של‪,‬הערביים' )טטיין קוןהוםלער'‬
‫^^^^בער‪,‬למרקםמסוןערע^יטמ‪,‬ומעע צד ‪^117‬׳ הוא אמק ב‪p‬ם־‪ae‬נ‪*:(MG‬כי‪.‬מעות■‬
‫לאדם■ממה שיאלכי■‪ ,‬מין;חומר‪ .‬הנזולי‪' .‬מתקשה; לכפור ונקרש‪:‬‬

‫׳־ ־•!•׳ד‪,‬ין*^־ “! “'־־'^^*דד•';‪; ,:‬׳;׳ז׳‪-‬יד;ילי ׳׳׳־ ״־‪,‬׳י י*'י י‪ 1‬י‪. .‬׳!■ף ‪ .‬י‪?</‬ץ‪1.‬י י‪.‬״>ן ף‪ WS ■.‬׳_‪/‬‬
‫העו‪.‬ל‪,‬ם;כולו‪ ',.‬ברדיו אלו‪-‬אבניט טפו‪,‬למות;׳ ■כלומר ‪:‬משני■ דברים האמוריס‬
‫^עם‪^.‬ם‪.‬שבים’;צ׳ייק‪,-‬צוא;כל‪-‬העולמיפ אס׳הארן;‪:‬‬
‫^^^^‪...‬אמלכלל העולם‪:‬הוא'לגלגל'המקיף‪■,‬׳בעיגול‪. :‬גדוא■‬
‫כלל‪. ..‬סראיע‪..‬להורות‪.; ,‬עלגבולול■המפשעוסי‪■-‬ויערך‪ .‬הנזיילות‪■:‬בה?קף‪ ■•-‬ואבנים;■‬
‫^^^^לוומפטער‪£‬ווטחען‪^^-‬ו‪1‬יא;זי(‪ ^.‬ורוצה‪ .‬לומר שמכח ־התנועה '‬ ‫מאולמות‪.‬‬
‫^^^^^^תמפןיםפיגע'בעוועג‪1‬נג מיש־קררהע( ומכח ;האבן‪.:-‬הממקשה‪;:‬־במום‪:‬‬
‫)קל^‪:‬זטאןי‪:‬מטי^ן‪.‬דו‪.‬ר‪;3‬י‪5‬טי‪4‬קעט('נתהוו‪.‬כל הגצ^מ^ה‪)^ ,‬היצןכועוט[עטנ;גד‪.‬ןןס‪,‬׳‬
‫אשעה‪..‬הפורחמ״לגבולי ■קו'המקיף ומנועהמרפדת ‪-‬להקשות‪:‬ולרכך• כל;דבר‪-‬‬
‫כפי‪’ ,‬ענ‪,‬ינו‪ .‬״‪.‬מנועם''‪.‬זפ'גמצנה‪.‬שנהגו‪!-‬הקדמונים; להגביל‪ :‬שדגתיהם־ ולשקול■‪■:‬‬
‫משקליהה; ולצננגס‪ ,:‬מנננם' על״פל אבניש‪--,‬ולכתוב■ כל‪ .‬ענינים; גדולים‪: :‬בקיצור;‬
‫^^^^^‪.‬שימות';)ןמ‪.‬פילמרשריפט(ן;ומפש‪ .‬שהאבן הוא קן‪,‬מן■‪;:‬הקושו‪■:‬והשתימה‪;',‬‬
‫ואוצא&אי אפשל^להשיע נ{ו‪.‬ד‪.‬הבריאה ■בבירור‪ ••,‬לכן■■היסה לאוסלקי‪ .‬לתעליפ■‬
‫כל^החקיראז^׳‪ r‬צ־״ י^׳״‪ ■■:‬ד׳ן‪ -‬ד׳‪; :‬י‪;■, :‬ף‪-‬‬ ‫׳^! ‪ .‬־ ג‬
‫יכי|‪,‬־כך היה תכונת' האבן נכבד‪-‬אצל‪-‬הראשונים■ ע‪-‬ד‪:‬שקראוןחכצני;אל‪.‬כעמיע;‬

‫‪£‬עררעגונגדעכו'^^טע|‪:‬בשם'‪.‬אבז‪:‬ל(חבטים;ךעןי ז‬
‫•‬ ‫• תר ^‬ ‫י *ד^' ר‬
‫נגעסגג‪.‬מיונר‬
‫׳♦י «‪-‬׳'*ז‪.‬‬ ‫‪.‬יו‪>1‬‬ ‫^\ י‪:‬‬
‫^ ‪ 110‬ק ‪ 1 1 0 8 0‬ת ק ‪. JLap1s‬‬ ‫‪111‬‬ ‫‪ :‬טטייןדערוויי‪:‬ען‬
‫ו א מ ר ו עוד כ; האיש דייקמןיח! אקר‪,‬נשאר ‪,‬ה‪.‬וא‪.‬עם‪..‬אשפו;אקר המט־לז‬
‫של‪.;^:‬אבניס‪.‬״א;חציו׳ ומסם';‪.‬נעשו‪,.:‬בני;א‪:‬דם‪1‬כמס^‪ ■.‬והיא זרקה‪-‬ג?כ‬
‫^באבן־ישואבתממגנעט‪ ■,‬מפנו'תכונתו‬ ‫אלכ‪.‬ה‪1‬נעשז‪:.‬נאבוהי'‪.‬וביוהל‪’.‬צהגו‬
 ‫‪#‬‬ ‫! '‪^ -1‬‬
‫ג י*‬ ‫■(‬ ‫■‬ ‫‪%‬ם י‬

‫עפלאת‪.‬למ‪,‬שוך אצלו ברזל‪ ,‬ולהתכוננע ‪.‬באגירי״עס״שכי קומביו‪.‬־לצפון‪.‬ולדסם‪.‬‬

‫)עיין מצנרכי‪',.‬לשון םרך שאב‪ .,/‬ונקראו''אבנים'■כאלת בענוא‪,‬לןען‪,‬על צ^ס'■‬
‫בית אליימקום'לד‪.‬ולס‪ .‬הוינקום‪ .‬אשר‪.‬״שם‪.‬ל‪1‬כב‪■,‬יעקב‪.',‬רקח' מאבני' תמקנס‪:‬‬
‫וישם''מראשומיק■■ ולדעת תמדיש; תיו האבנים‪.‬מריביס״זת ׳עס^זת‪ ,‬זאת א'ו‪.‬מר‪.‬ת '‬
‫עלי יניח‪.‬צדיק״את^ראשג‪.‬וז’אה‪..‬אמרת עלי‪.‬יניח‪ ,‬ונעשו כל‪.‬אבניםבאבךאאח‪,.‬‬
‫כלומר״על ידי ‪ :‬לח תמשכתל שבאבן;שואבת‪ ,‬שבביא‪,‬אל‪ ;:‬מכח';דחיית'״ת‪)5‬וין‬
‫)ד‪.‬יוז‪ ,‬א‪.‬בטטחט'ונג‪ ,‬דער גןייכען''פאןע('נעשת'‪,.‬מרי’ בת‪.‬ונגיעה‪..‬בבלתי ש'ויך)בי'’יח‪;.‬‬

‫ו ה ^ ח בחגיגה־י״ד ת״ב‪:.:‬ארבעת■ נכנקו‪ :‬לפרדק■ ואלו‪,‬הן‪.-‬ב^‪,‬עזאי‪.‬ובן‪..‬זומא״‪'.‬‬

‫‪ ,‬אחתור' עקיבא‪.■,,‬אמר ^^^פ’ ל׳ע'‪,‬כ שהגיעולמקום‪:‬אגבי' ^‪? 5‬ע׳טהורד‬
‫אלי■ תאמרו‪ ,‬טןם‪.,‬טןם;שנאמר• דובר;שקרי‪.‬ם’ לא ‪,‬יכון ללנגל ;ע’ט‪::.‬ופתב‪ .‬חכם‪.‬‬
‫אחד״ילפרש־ מאגנל‪ •.‬זת‪)-.‬באמגוד‪' :■.‬גליון‪:;1 •:‬ש;נתדרבי‪-‬ע’ח('י‪,‬־על״פין‪:‬מת' ;שאמת־‬
‫אתשעו בשם;טהמועס •)החוקה‪-‬תראשוך‪:‬על‪-‬קיבת הנבראים ‪.‬ליונים( שכל‪.:,‬‬
‫תדברים״נבראו־יימן‪ .‬המ;כ‪0‬זגם;‪:.‬אבט; שידעריטעם ;)וזיי‪:‬ען‪?-‬טטהלנע( המושכיס־‬
‫את;הברזל אצלם‪;-,‬ינבהאד מן‪.‬׳תמי‪.‬ם‪ :,‬על׳ כן״תזהית כ׳ עקיבא ■נאמר;כשתג’עו;;‪::‬‬
‫טהור וצ״ל'שידעריטעם אל מאמרו מים‪ .‬מיס; ■מ אל;תלמדו;‬ ‫לאבני שיש‬
‫דרך תגדם ודובר שקרזם ‪..‬לא יכון׳ —‪ .‬יולי‪ :‬צראת‪,::‬כי זפירוש^זת ;לא‪:‬ימכןז‪:‬כלל‪'.7‬‬
‫כי‪.‬אני• שואל לחכם זה איה־ מצא‪:.‬בשפרי;אר‪’,‬שעו; שאבני^ישידעריעעש נמהוו;■‬
‫מן המיס? ועוד למה תוכרח אתיקעו‪:‬כלל לומרליזה אם כבר אמיר שהכל‬
‫נברא מן תמים ■א״כ גם אבןישואבת בכלל? ועוד למת לראו בשם אבן זה‬
‫במקום זה‪,‬״ ■שידעריעעש^ ־ובמקומות אח^ם}')שוצוה״‪:‬ונ״ז’‪;.‬ע״ב וע״א■'‪ J ^1‬ב ‪f‬‬
‫ע״א״ו^ד־רין;ק״ז;ע״ב(זב שם;אבן'שואבת?‪ -‬אבל ■אמיתת‪::‬יתעצץ'הוא’י כך‪:‬‬
‫אלבע^באי ם'לימדהחוקק תנובעי מחכמי ■יון;)דעתנ))©ו'העיןא‪5‬־מ ‪ 4‬מ‪ 1‬שדעה' '‬
‫יצ»־ניטען ‪6‬וןע( ‪) ■:‬א( שהכל נברא‪.‬מךהמים;‪1 ,‬זה תודייע‪.‬אהישצוור«ע‪5‬זאפירק;־‪ 1‬׳ ‪;;3‬‬
‫ונא’נזכרישם־י'מן‪-‬אב‪-1‬ישואבת‪:‬׳)ב(תאבה^‪£‬יתיארה'צייה אשר‪:‬צר‪ .‬כל ■הצורות מן־‪■-.‬‬
‫‪;! 01‬בשס׳צותאלעש^■‬ ‫המים‪ ,‬וזההודיע'״ תחכם;ציצעלת■‪1‬ג‪.1‬ס‪601-‬ג(י ^•‪ 1‬ן‪ £111‬מ‬
‫אמש'נ‪ 1‬ו;‪1_£1‬ט‪1‬מ&י‪^ 6‬ל׳' ‪1‬ך ‪; 5‬‬ ‫)ג(‪-‬שהעולם■ימלא מכוחות אלהים‪ ,‬גים ־זה‬
‫)ד( ‪-‬שהאבן השואבת‪.‬־'יש״ לו ׳ רוא ־}!לי מפני י;שמושך;‪.‬״אחריו ברזל״ממניעו■•‬
‫ואם ׳’כן״רלא״‬ ‫‪"-‬ען!‪c r u 1‬׳"' ‪^ T^avL 1^7‬‬ ‫*»ע‪^/‬״^‪01‬ק ‪ ' 9‬ע«^^ת‪ 0r‬נ״ע‪i 1‬‬
‫כיון‪■-‬ל׳ •■עקיבא‪-‬כלל־ יעל ליווודי; טא־אןעצו•'■מאבן השואבת'■ ולמה'׳ לו‪1‬לפרע■ כלל ׳‬
‫מקא;אבן‪.-‬זאת־‪-‬ולא‪-‬־כל תבאיאה כולה? ‪-‬ועוד'־שתל>־ה׳יי?וחנןב׳ז אמר לתלמוךזו׳■‬
‫־ שהשתברא הכל‪ -‬מן ־המים ‪):‬חול‪:‬ין‪ :‬כת'ע׳־ב(■ ־ור׳‪ :‬יהודה‪.‬בן‪ :‬פזי‪-‬אוימר )ירוישלמאו’‬
‫חג‪-‬יגה ־רפ״ב(;■)ותחילה;היה העולם;)נים''במי‪:‬ם׳;שצאמתורוח‪:‬אלתים■‪-‬מרחפתיייז‬
‫על‪-‬פני המים׳?• אמת ישב ‪p‬ו‪q‬־ הלכה‪.:‬ישם אוצנה׳ייתירושלמ׳י ^בשס ‪-‬ר׳‪:‬אל©ר';פל‪-‬׳‬
‫ייאומל)ותחילה היה ■העולם מים במיטאוגם בכבוד ‪15‬ראו ׳וזהי‪:‬צאיף‪:‬ביאור׳‪;.:,‬‬
‫‪ :‬־‪,,,‬‬ ‫י‬ ‫‪ -‬א‪- ,‬‬ ‫‪-‬‬ ‫י‬ ‫‪.‬‬ ‫»‪...‬‬ ‫^‬ ‫ו‪...‬‬ ‫‪...‬‬ ‫‪,‬‬ ‫■‬ ‫׳־ז‬ ‫‪ ,‬׳‬
‫־‬ ‫«י‬ ‫ג י‬ ‫‪.‬‬ ‫‪ .‬י‬ ‫!‬ ‫* '‬ ‫י‬ ‫י‬ ‫ו‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫^‬ ‫‪^ -‬׳י‬ ‫■־‬ ‫י ‪1‬‬ ‫♦ •י‬ ‫^‬ ‫‪1‬‬ ‫\‬ ‫^‬ ‫^‬ ‫‪. . .‬‬ ‫י‬

‫■כי‪-.‬השם‪--‬פועל;;במגם‪.‬לבד‪"-‬ו‪,‬לא‪':.‬‬
‫לכבוד הבורא ז ‪,1‬׳* ‪4‬״■■ זי^ * ׳׳־*■ ‪‘’ ' ^ ,‬י‘■'״‬
‫במים'היא‪-‬באמתתגם ^‪■v‬‬
‫שון‪.‬מיסי‪ .‬י' ־ ׳ך*‪; 1‬י־» ־ ■* '‪1‬‬
‫יי׳‬
 ‫‪32‬‬
‫ק'יל‪;.,‬לומר' עלאבכ>‪,‬שק נוהור^מיה »יס‬ ‫ע״ך‬
‫א; ידמו;‪,‬חכמ‪/‬ייהולק‪■ ,‬כי״ ממצןוס ששם• גחצבו’‪:‬אבני קיש‬
‫עהורק נראה ‪ .‬צי‪ 1‬המק‪■..‬המא‪ ,‬הפתח‪.‬לת‪ ,:‬״יען‪ ‘.‬כי; מחומר;ניזגל’ ' (ה'‪^’,‬עשו‬
‫^^‪D‬םצ‪f1‬החטיצ‪t‬ן(‪■;,‬כי ‪ f‬ה שקר‪',‬חאבכים‬
‫^;' מ מ הוו ת ם' מן ה מ ע;‬ ‫מש ‪ !8‬גג^ורי ‪:6‬גי^ויסלאקס־ ; כ‪'1‬תנים*‬
‫וקצ^נ^גל ’ ששיון‪:‬ר׳ןר;על' המעשה‪:.‬אמ^בא׳‪:‬בשפך ק בן ^ו חו אצל ג מננון ח׳•‬
‫ד־אתא״פילאנווכן‪.‬ההגמון זא׳ י יהודה י בך גכוצא;'״ול^“^י'ואגן בן‬ ‫ל' צד ‘‬
‫מועעכא‪ ,‬וישו בן פכדירא ■לצוברןיהן יקמיה יצובריינוש ק ק ר אמר להון מה‬
‫הלוך; ענבדיך‪:‬דעבדיחון‪2‬ר אמר')^שו{‪::,‬בן‪: .‬ר^צהא״־אנא‪ •:‬ומחיכצ־ ומקיפאךןו^^ך‬
‫דמ^■' לאזישכא^לימ‪-‬וחצי׳;‪ :‬וא^אבדלא׳ילדה; ‪:‬מע‪5‬לכא־;לה יבלא״דבר‪ ,‬אמר‬
‫ל?‪'::‬בהארמכ ‪p‬נא‪■:‬לכו‪.‬ן‪::‬א’ן ‪.r‬לידבמ^א! ‪r‬לא ‪ c‬ח‪f‬י^'בר; ‪^ p‬עבדוה‪:‬דםשעברא‪v‬‬
‫אמרו;ליה‪:‬אפקא^לקמן־ אפקוה מלחש! לקזאעיברא; ‪■:‬ועל; זה‪:‬קופר ‪-‬שם‪.:‬־בשם‪:‬־‬
‫'קפ מ לקסרוח שיא׳אבן של■ שיש;‪-‬ברןועז‪:‬־בדמומ‪'-‬גערה‪’:‬פהצזש!עמו‪.‬ד‪-‬מלך‬
‫רשע‪•:‬׳ושמר מל^ל‪5.‬ןם‪:‬בן־של השען■ עם‪ -:‬סאבן; ■־‪:‬על‪.‬מעשה;יזה; ‪:‬אמר ס״עד־שהוא‪:‬‬
‫שקר‪:'.‬ז‪3‬לזכך‪-‬שפיוך‪:‬עוד עש‘׳ש‪-‬י'שי‪--‬על שלשם צו^חזים‪:‬׳‪.‬הראקים הפועלים■‬
‫בין‪ :‬יהודים וגוי© ־;לע‪.‬בול ; בעי© ע ל נשפז׳זשועד‪-‬ויהל־ ש‪ = :,‬שאו‪.‬לך‪ :.‬י׳‪.'=^;-‬‬
‫ישון‪:‬פ‪— ?1‬שמעון^‪:‬גש״י׳!ש״לפן;אל תאמרו מים מים‪:‬מפנל שאחר פלךדאקר‬
‫ה‪,‬עועץ ו‪3‬עשה״לודאבן~־השםזה;‪:‬לאבךע‪-‬וע?ם רכזדוע שקצץ‪:‬בנעיעות־הפרדש‪:‬‬
‫״ ♦ >‬ ‫י״‬
‫;■‪:‬ר״ רי‪:‬לפזכך הזהירר׳׳ע־ע׳ש;‪■;.‬‬
‫׳‪r‬‬ ‫■־ ;‬
‫'‪:‬פד־;‬
‫^‬ ‫י‬
‫י»ו ״י‪^ ,‬‬ ‫^‬ ‫^‬
‫‪ -‬י ‪. -‬‬ ‫׳‬ ‫■ »‪.‬י ‪.‬‬
‫״■׳ד‬ ‫■ ״ «י ‪- • -‬׳‬ ‫^‪1‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪1‬‬ ‫׳«‬

‫וד<נח׳‪.-‬סז״ל■ קצו ולהרחיק■ נאת‪:‬האדם ימך־הע?פה לפיעך הרבללכוד עעמי© ‪.‬‬

‫‪ :‬נם‪.‬ויז‪:‬ויוךגנ'אבןדפי?תנו‪1-‬׳על ציון‪:.,‬׳ואמרו‪:‬לפלל‪,:‬גקול שהעןלס• כשראו‪ .‬מציול‬
‫ושם׳־^פואיהאבןי‪-‬׳שתקדאשל‪:‬ןנמגו;‪.‬הןשתת;‪,:‬העולם‪,‬ו־נמפנ‪:‬י‪; :‬שידעוובחכמת©‬
‫•פ; אקירה‪ .-‬ןכזנ‪-‬־היאנלהג‪:‬הרבה'; ויגיעת‪-‬בקא‪ ,‬רעל ו'כל שמך‪,‬קן‪,‬׳ לחקירה;•זו‪>:‬‬
‫עלדי^די״אמוצה עהורה שיצאה‪ :‬לכל‪-1‬ךהעול©;׳ מלון;׳עכתוב;‪:‬כי;;מצק;תצא‬
‫תורם;דגאמכנהפ׳‪):‬ישעיה פ״ה^! !י״ז(ן‪ .‬הנני!׳ ■יתד‪;-‬בציון;אבן^״ אבן‪-‬בוקן‪,-‬פנת‬
‫יקרת ןמוהדג׳מושד‪ .‬המאמין״לא‪:‬׳יחיש‪ ,‬עלומר‪,‬מי;‪-.‬שמאמץו‪.‬בד׳ •אקר‪:‬בחרנבציןן;‬
‫תצה‪:.‬ע‪ 3‬צ׳‪ ,‬ק לו׳והפקוקסםהמרכזית■‪ ,‬אשל אליה ידרוש‪,‬״‪:‬ואז‪;:‬לא תזיקנעגל‬
‫׳האקיקה עם‪ :‬׳האמונה>‪».‬ביקוד‪...-.‬הבמאה‪/,‬כולה‪■ ■,‬שהיא ‪ :‬רצון‪-.‬ומעשה‪ ..‬הבורא ‪,‬‬
‫יפעלה;'ל‪.‬כבר; אמרו^ ל״ע ועד׳‪2‬יז שירושלים'■הוא‪ :‬באמצע העולם‪:‬כלךמר;שמיצוע‪.:‬׳‬
‫העגלקנהמוקרו; אשק; ;הפל תלוי;‪:‬בו‪;■,‬וכל;העיגול‪ -‬כולו■ מתגועע‪:‬קביק‪,:‬נקו‪7‬יה~‬
‫■זו;‪:^:‬תן לא‪-‬על‪:‬חנש‪ .‬קמכו‪-‬דבהיהע^‪-‬אלך על־‪.‬העפוב׳שאזוב‪.‬ל^חר״עלנמהנ‬
‫אדניה‪-‬הט ‪ 5‬עו;אורמי־ ירה‪-‬אבן;פיפסש‪,‬׳״‪;-‬ולמד'‪,‬ר׳ וצחק;מזה;שהש©‪ ,‬ירת‪:‬אכן‪;,‬‬
‫' לאנך■תישךמזת תושתת"העולש‪,‬־;ופן‪!:‬וק'ן!‪-‬׳תבנאיו‪,‬אמ‪^.‬־ישהשפ‪:‬לקח עפל‪:,‬‬
‫מתחת״;‪1‬פןאיכבודו וןרקנ־ על;־‪.‬המיש;־לשון‪:-‬זה שלזי־;צה‪:‬ו‪,‬זר‪.‬ירןה‪::‬ק‪.‬לה •יקוד‪:,‬־‬

‫^^^^מ‪£‬תהחזקת דרך העזגו^ ‪p‬ב’ ב’המרפ^■‪ j‬רחטמטימ‪ j‬ן ומפח‬

‫)מהחאלזנגסקלמפט( התמעה^וצגד^ב׳מקומהי •וזוקפת ‘ תמ“ד ■פח ‘‬
‫טעחהפולאת׳) ‪5‬זיעהקרח‪£‬ט‪-(-‬‬ ‫^ותרךזעלי^י^^פתנועה־החזקת ביותר‪,‬‬
‫‪33‬‬ ‫א בן‪ :‬א בני ^ ^ !זי ש‬
‫הרחק מן‪.‬המרכז וכופלים הא^קיס‪ :‬החיצונים‪ ..‬ימן גלגלי‪.‬־שמשיים■ או‪ :‬שאר‬
‫כוכבים‪ ,‬כמין מבעת מצירי העיגול‪ .‬באופן שהעיגול כשאר‪ .‬חזק‪.‬ומתחזק'יומר‬
‫באמצע‪ ,‬ומתרחב מן הקצוות‪.‬במרחבי■ עדשה ■)ןינגענמרטיג(‪. .‬ומך העבעות‬
‫הנופלות׳ כתהוו שאר גלגלים ־וגלגל ה א ק; תא‪ :‬למת‪•.‬זה דומה;לאיש‪ :‬תופק‬
‫בידו׳חוש ארוך־וכלאש ־החוע‪-:,‬קשו‪ 7‬ת ^‪.‬אבןיכבדה‪1,‬ע״’ התנועה‪.‬התמוהימשל‬
‫החוש בהיק^‪ ,‬מתרבה התנועה בזד המחזזק מצד אחד‪-‬זתוא'‪.‬המרכדתמכוון ל?דו‪,‬‬
‫!ומצד‪ .‬שכנגדו הוא‪,.‬האבן‪ ,‬מתחזקת־‪.‬־התנועה לפרוח ולכוקי‪ -‬מלאה ■וע״י '‪..‬זה‬
‫•ממכתקיס חלקי האבן‪,‬־‪.‬באופן שבכלל תתכועה תרצה־ ושבה ■כעשים־וכגמרים‬
‫שני קותרים אחד מושך‪..‬לצדהמרכז‪:‬ואחד‪.‬־מושך לצדישככגדו‪ .‬ועי״ז התנגדות‬
‫■כל חלקי־ העולם באים לידי־ השואה‪.‬־בכובד‪.‬־‪) .‬גןיי‪3‬געוויכט(׳■ ולכן־ יאמפי" ‪3‬ל‬
‫׳מ ו תו‪ ,‬זה■קר־ ירוק ־תמק‪ •'cp‬את ־כל העולם‪ ,‬ב והז אלו אבנים מפולמות‪ ,‬כלומר‬
‫•על ידי שני אלו‪,‬־חוש‪ .:‬או‪■,‬קו ■תמקז‪ ,q‬היא כללי תתכועה‪ ;.,‬עם אבנים‪-‬מפולמות‬
‫הוא המרכז המתקשה ומתדבק‪,‬״כםהות ■כל הבריאה‪ — .‬הלא זה הוא הדבר‬
‫אשר תראה׳בתכועת המוקרית ותמידותית‪ -,‬ואם■ראית ‪ 7‬ור׳פרוז'ועמר^ןך‪ 3‬נ ח‬
‫הבריחה מן עבוד־ס־ישמיםך‪-‬קות־ לרגלי משיח העומד ־בפרןזמחזיר את כדחי‬
‫־ישראל־ להתנועע מול המרכז‪,‬הוא'■ מקום י ה שכינה'א שי משם־־ רועה זאבן‬
‫ישראל• — שתי תנועות אלו כדמו ■לשמי‪:‬מ ‪7‬ומ שנבראו בהם!תעולס■■ מידת‬
‫הדין‪ .‬ומידת הרחמים‪ .‬הדין מרחק ■והרחמים■־‪ .‬מקרבים‪):‬רעפיוגיימךדמונד‬
‫•מטטרמקטימן(׳ ותמיד‪ .‬אחל■׳ אשר‪:‬כקוגו־ אחור־‪:.‬רוב■ ישראל■‪:‬ממצומי;התור‪,‬ה‪,‬‬
‫■זכלל‪:‬בכ? אדם ממצות מידוהיות׳זכללז'אמונה‪ ,‬לב‪p‬ו‪ ■'q‬א מרו לכו^ונשובה‬
‫אל ד'‪ ,‬אשובה ואלכה אל בעלי;הראשון כל״שובזלי‪:‬אז מעמה‪: .,‬ואולר‪)!,‬ישעיה‬
‫ג״א א׳( ד שמעו אלי רודפיי צדק מבקשי ד'‪ ,‬הבישו אל‪.‬׳צור ■חוצבמם; ואל‪,‬מקבת‬
‫בור‪.‬טקרמם‪ ,‬הבישו׳ אל־ אברהם ־אביכם‪:‬־ואל' שרה'מחוללכס‪:‬כי אחד‪,‬קראתיו‬
‫ואברכהו;•‪:.‬כלומר ־העכין‪.‬׳המועיל‪:‬־יומר לתשובה הוא• ההשגחה■זאל‪■ :‬היקוד‬
‫והמקור הראשון‪ “,‬אקר אליו יקוב רוה תחיה־ באופנים‪:‬המתנועעזפ׳ילהםרמק‬
‫מד׳‪,‬׳ המחזיק בידו חוש תמקי‪: ,■,q‬זמכיעי את העולם ומלואו — א פי כ ף תראה‬
‫הכתוב ׳מבכרח לאברהם״ זכברכו בו ״כל■‪-‬משפחות■ האדמה‪,‬׳ מפני׳•■ שכשבע‬
‫העולם המוקמ ־לחפש חפש מחופש‪; ;,‬להשיג את הנקודה המרכזית‪'-,‬אשר‪ 1‬ביד‬
‫הכועה שמים ומולה‪:‬ארז על בלימה‪■ ,‬והוא אברהם אשרדבהכשע■ השק• מורת‬
‫אמת‪,‬־ והאמת׳ היא באמת תכקודת;המרכזיתיאשר׳אלית־ יכהרג‪:‬כל‪!:‬יושביימבל‪,‬‬
‫וציון במקום אברהם' וזרעו הכאמךאשר אליוי גוים ידרושון־דנכון־ יהית;הר‪ -‬ד׳^‬
‫■לעלות בו‪:‬עמים רבים לקז־ הימין‪— ■.‬־ועייןי מיד בקמוך;'־• ז‪:‬״‪.‬־■;‪' '^.‬‬

‫^ ‪:':- :'■ 1 : ' : : : : :‬‬ ‫' ; ‪ , -‬א ב ר ה ם ;'‪. -‬‬ ‫■‬ ‫;‬
‫יהיה דבר זה שאמרתי קורא נעיתיקל בעיניך להשוות ענין■ האמונה‬ ‫אל‬
‫עה־ תנועת השבעים; וכי הלא תראה׳ נשעה י שגמר‪':‬ד׳■ מלאכת שמים‬
‫ו א ק‪ ,‬קידק ובירך את יום השביעי ושמו לאות ברית ביכו ימ׳ז ובין כל תנועת‬
‫‪3‬‬
 ‫;‪3:4‬‬
‫׳העגעיש‪ ,‬־‪:‬להורלמ־ שגבול־^שם‪ :‬־לדל״;לזפז‪7 ,‬ו‪.‬אס־ ירצוהברואים־;־לתנסק'מלד‬
‫־בוראם'■לא‪::‬יוכלו' לנמןנס‪:‬זאס־גי ■זי*־)נמזזק‪.‬־זדדס־והוארקימץ'השבתבושזממ‬
‫‪■,‬גבול;‪-‬ו‪.‬מוק‪::‬ה)נ‪5‬ו^^לכל;ס?ועפ*גהרפרןמ'‪1‬לןריםצ‪.‬רןודה‪:‬׳ ואחרד׳ייי שהשאית‬
‫;כל־;בשר־^!את‪:‬דרכו להב‪7‬א*סשכן־־אפ־המבנל־צשחמ‪:‬פל‪-‬־כשרש אראז יככנגילבב‬
‫‪:‬הננרלזם;;־אם‪:‬־’‪.‬ראודכי'’זצ״בגרא׳‪.‬באל‪5‬צערהואושלכןומרוגו^ם‪:‬מרלזם*יומכפר״עו־ן‬
‫‪,‬לתת בבזל^זחנק־לרשומ׳המשאיסז־יו^ושבעדבימיברכי‪-‬לא׳^עשה׳־עודהאמ־לשחת‬
‫‪:‬כל ינשר‪,‬ו־אז* שם‪:‬לנ;אומ־יכאמן כשמיסדהמוךה־על גבול־ירעצע׳בהרקת‪-‬־גשמים‪.,‬‬
‫־חלקה‪ :‬־א‪ D‬ה;^מגוןו ‪r‬זפלקה■ אסמ‪:‬לא ממבו^ היא־גהקשאדהללורה ע^חילזקי‬
‫‪'-. .....‬־‪:-:■•.‬הסנופנמ׳בשבשזם‪:‬ובמושר’ם‪.‬״ב‪:‘.‬־•■ ‪-‬ר‪-‬ר ב‪-‬״■‪:‬‬
‫־סימ‪-‬ן־'■ לשכ^־ אוסגתי^‪:‬האלו־;'‪1‬לשפר‪:‬השבכנה־‪:.‬האחוז■ כשלמ ‪:‬ובמ‪.‬האהךהקשס>‬
‫״‪:‬־■;‪ :‬י‪.‬״ז‪,‬אמל‪:‬הבסנב*)זכריה׳ ג‪ (1‬כי‪ :‬הכה פאבן"־אשל;גיקן ■ליהושע על־אבן‬
‫‪-.‬אחמ־;שבעה‪:‬עיכיס;‪).:‬ושם יד( אבן‪ :‬הבדיל‪::‬ביד׳‪:‬זרולבל'־‪:‬שבעהאלה'עי‪.‬כי ד׳ המה‬
‫'■״׳ ד‪ :‬ו־־ד ״־ ‪.‬ד־י‪-‬׳משועצווה״בכל‪-‬־האקוד‪:‬׳■ די‪,.‬׳־‪,‬לדד •‪•:‬־‪■'.‬ד‬
‫■עתךן״כראק׳מכמס־סז״ל׳אשר־; הביעו‪-‬לכוד מליצתם‪.:‬־לומכ‪ :‬אברהם״ ■אשר‬
‫‪:‬־־ד ג־םי‪-‬אתו‪:‬־כרת'ד׳״בהירר־סאמולה‪/‬זהרא־‪:‬הברית‪:‬השלישי; כי עם אדם‬
‫היה‪:‬השבת כאות ברית עעם‪-‬כח ־‪,‬אלה׳ האשת‪: ,‬כמר־ עבעיות ‪:‬וכומושוות;■'ושתי‬
‫‪.‬בריתות‪:‬ע^ידימקפר שבעהל עמה‪:‬כרמ‪:‬ד׳־ע)ת‪ .‬אברהם־‪.‬ברית המולה לאלהיות‬
‫‪-‬והוקין^׳־בו ■המשפכ־ביץביוסדהשמיכי׳ימףלבשר ■;ערלמו;גאופןנשברימ־זה־תו׳א‬
‫‪,‬חונו‪.‬־המשולש־אש’ר־־במהכה*לאיכתא‪:,‬־בעבע;;מבכ?לאיש‪7‬־ו‪5‬אלהות‪,‬־‪-‬־המחז!קיס‬
‫‪:‬תמ^ד־בבכי ממותה‪-‬ל־לבלי י‪.‬דסו‪:‬י‪,‬מהםצ;כדחי־עולם; —־הכס על־־אברהס׳ ז ה‬
‫;אמרוץןב״ר־־פ‪/‬ל״א(‪ ■;:‬אברהםזשלא^דן‪5‬ע‪7‬־‪:‬מחומ!ן ‪-‬לשבמכוקיוס׳‪-‬את ההורה‬
‫‪:‬במדה‪1,‬כתכסךלז‪:‬הארז‪:‬נ^א*מ־‪-‬שש^קופ‪:‬את‪.‬הלך־בארך־לאר‪.‬כה‪1‬לרחבה כי־‪:‬לך‬
‫•אהככה‪ ,‬אבל ■י‪,‬עקב‪:‬צ)קבע‪:‬תהולניןי־לשבת^שכאמרוליאן־ א מ׳פני‪ ,‬ה עי ר שנככש‬
‫עם־ דמדומי״ חמה;‪ ■:‬לפיכך כמכסרלז האלז‪:‬שלא־במדה־שנאמר‪/‬זפרצת׳ימה‪,‬‬
‫‪:‬וקדמה‪ :,‬ככבה‪',‬וצפונה‪:.‬על־־מדרש־הה כבר עמד הירמב״ן אשאא״הלא אברהס‬
‫קייס־‪ :‬כל המורה ־כולה׳ ואפילו• עירובי‪:‬תנש^!ןן■'?ד ועוד קשה ךלי־ישהרי‪ ,‬בס‬
‫בא‪3‬רהםז‪:‬גאמררצפוצה גכגבהבוקדמה *‪:‬ו‪.‬ימס'׳)בראשיה‪:‬יו״ג י״ד( ‪ ■:2‬ועוד מ ה‬
‫•עכזן־מאועין־־לשבמ לפקוגך• ויאן‪.‬א‪5‬ת‪ ’:‬פכבהעיר ומה זהושהלךעעכ‪ 1‬דמדומי‬
‫החמה׳‪ :;?.‬ונראה‪ :‬לידהדבר מושכ ‪ 6‬מאוד של•׳ דריך‪:,‬זה; ״את־׳כבחין;בהפרש‪:‬שבין‬
‫אברהם‪:‬ליעקב‪,‬־ ״נראה ׳כד אברהם• מפמש דעצמודמן‪:‬העולמ‪-‬׳ועזב‪-‬אמ ‪-‬ארץ‬
‫מולדתו־ וביה־‪:‬אבץ‪,‬־‪:‬ונתגייר• באופן‪ :‬משונה‪:‬׳ מכל ׳בכי־זאדם״■ בזווכו‪,‬״ •כי‪ ,‬היה‬
‫מצמצם דרכיו‪:‬בכו‪.‬הרה ■■ופרישות ומדת האמת אהוב לו‪ :‬מכל‪ :‬ולכן‪:‬דקדק מאוד‬
‫לפלש דלכיו במדה נכונה ואין לזר א ^‪ .‬אבל יעקב כבר היה לו למורשה‬
‫את האמונה‪ ,‬והוא חפש לו דרך ארן למען ימצא חן בעיני הבריות ג״כ על‬
‫ידי הברכה שברכו יצחק להמציא נו רוחה קצת בתבל הלזו — עליו עבר‬
‫על כן ג ס לבניו הכחיל ברכת‬ ‫רוח‪ .‬קנאת אחיו‪,‬והמשעמה‬
‫אחריו‪ ,‬כי ׳הגוים שוכאיס את בכיי׳ יעקב עבור הברכה אשר ברכא אביהם‬
‫ד־ ־שבשמיםלא־זולםךולפיכןרמן־הסכרח לקלק ־משכמס זוובכל׳האפשרך^^;‪:‬‬
‫ו ה נ ה ‪ :‬השבה־ היא■־ סימן‪: :‬תשבימהדוהתשובה ז ל׳דצאסרי התנועה‪ :‬ל ^ חו ק‬
‫‪-‬י'‪ :‬ד;‪:‬כאמור‪,‬־‪ :‬ויהיה אומזהשבת־במוך ימדה שבנע ככקוןה‪:‬במוך העיגול‪,‬‬ ‫•י‬
‫‪85‬‬
‫אשל' ידוע‪3 ,‬מנכו צי •אס" הנגיגול ’•קביב ■קביב“■ מאנועע במהירוא רבי אבל‬
‫הנקודה המלכדה>'לא■ תמוע‪-‬לעולס ולאיתכוע 'ממרןומה>י״כערך ■•המרחק‬
‫יותר מן הנקודה‪',‬כן ערךיהתצועה ביואר‪ ,‬בידועדולבן־׳אשבמ שימן קדושס‬
‫השם שנקרא מקום כלווור קיים ^עד בלא שום מנועה — )ועיין הוי״ע‬
‫במק׳ מדומ פ״ה מ׳י׳יד ד״ת״וכך‪ ,‬וערך מקום אצלי(‪.‬‬
‫מ ע ת ה מפני שיעקב היה דעמו מעורבמ עם הבריומ יומר מאברהם‪,‬‬
‫׳ ־ "י ־ ‘ ו מו ה מ צ מ׳ » )) ד מ׳ א א מ מ הי ל ף ה צ הו די ^ז ^ ^‪ « - ,‬מ ד ל «׳ ‪6‬ני‬
‫העיר לכנק למוכה עם דמדומייחמה כלומר שרצה למצוא חן בעיני הבריומ‪,‬‬
‫אם כן קבע‪ ,‬יעקב‪ .‬מסו‪,‬מין‪. .‬לשבמ^_‪.‬כלנמר‪-‬שלא״קמס ‪-‬כפשומו‪..‬מ ‪ 3‬מ ק ^ ‪ .‬קל‬
‫טית! ‪.‬מקנם לאשם‪3 . ;,‬י הוא‪.‬גנוא ממקומו‬ ‫יצא‪..‬איש ‪-‬ממקומו י הוא;'הצקנדה‬
‫והמרסק;‪.‬קצס‪ ■,‬יען‪ .‬גשמה; ‪.‬גבורתו‪..‬םמידנאומ‪.‬באמונה ד ‪'4‬ול'כן״ממילק ניתנת‬
‫לו ת;ארזלשנא;במדה‪.',‬כי‪-‬בגי‪..‬ילעקב יובלו לפאגגר ‪3‬בכצ‪-.‬קצג’“אאז‪.‬ומשםדל‪.‬ים‬
‫הםחבוד'!מ‪ . 7‬ע ם ‪1‬ני‪.‬קדםו‪;..‬א ‪ 635‬בר‪.‬אס‪:‬הפךמצ;ופמדקדק‬ ‫למצוא‬
‫במדמ■ הא‪.‬מס‪;.‬מאלד;‪, .‬לק‪ .‬קגם‪.‬לנ;‪.‬מאו;מין‪1 .‬ש‪.‬בע‪,;.‬מ׳ל ‪0‬ש ^מאוסל״המולם‬
‫ולק; יצא‪. .‬ממקום‪; ;:‬הנקודא ‪. .‬הפכימ!מ ' לגודל ‪.-‬משוקמו ‪-‬לאלהיל'אממ^;;‪.‬לעזכך‪.‬אי‬
‫אפשר‪ ;.‬לו‪ ;:‬לרשת ‘ארק‪ ,‬שלא‪.'.‬במד‪.‬ה״'כ?‪.‬בני‪'.‬אדס;הרסוקיס‪.‬מאוק‪ ,‬ממך־ט ‘ קקמס‬
‫מ^עמהם‪.‬מפני ‪1‬ודל‪.-‬פרישמו;ו‪.‬צדקמנ‪;^ 3‬ןקתסלקרק‪.‬ה;‪.‬צי‬ ‫לא__ימנו‬
‫חול‪.‬א’ך;ש;ה‪.‬סירגללחלל;שגת‪:‬סגקו‪6.‬ל’‪,‬שכלמל‪.‬ק‪.‬דש’ ם‪'1',‬כ~ ‪3‬זא‬ ‫דורות'‬
‫לא צמדמ;‪.‬קברהם‪; ,‬לפוכך צרללו ^מקו‪.‬ם‪;:‬אשר‪’,‬ש‪.‬ניש‪5‬נה‪*,‬צקש‪.‬ר;־קקה‪5.‬קשוד‪,‬י‬
‫^^^^^ו‪:‬נפ‪ 1b‬םרעצוק' ‪3‬צומה‪/‬שצר‪J‬ל■‪.'^^4-‬ל‪l^.‬ן ל׳ ■ך'‬
‫וה‪.‬לבמצוה^שבמ‪ 1 .‬שצים‪,‬א‪:^;1‬‬ ‫ת ב מ ‪; .‬ב׳זא׳מה שהפליגג סנצואים‪,‬‬
‫‪ .‬׳ י"לחריחיח‘ אחר יח‪1‬ורו' אח « ? ־ ה ו ת י ' ל א י ן‬
‫בגי‬
‫שבזכות‬
‫לעולם‪) ,‬פ׳‪-.‬י"‪.‬ז(‪ ,‬וצמפלזה?ל;מפ ‪3‬יל‪1‬שתשבסכפגא'שיזמן‪;.‬השבהל‪.‬למ'קו'םל;אמכוקס‬
‫בד;‪...‬אשר מנובע;צל בנו קדם־‪.‬לנו'ע;‪.‬אליו־>״צאשר‪:‬נוע‪,‬ו;‪.‬םנו‪5‬עי‪.‬ס‪'.‬ממיד ימול‬
‫המרכז‪ .,‬ולצן;ממילא"יבואו^מלפס ושר'י ‪..6‬לעיר^לושלים;’קשר‪. .‬קס ג שמרנ לנוע‬
‫דרך מרכז‪ .‬זה‪ ';.‬וכן״נע שה‪.‬ב‪6‬מדל‪.‬י;;ס'ורפ‪;.‬צמן‪;,‬מורמלעולמ’ס‪,:‬מצצ‪-.‬פעמי ‪6‬‬
‫מכבדים‪;.,‬מורת;‘ישראל ‪ .‬תמשיבס‪ ,‬נק או^פוצחוא ״לפלקהזמן; למרצז־להאמת נאל‬
‫; י ) נ ק ו ם ‪ _ .‬צ ד‪1‬קל‪.‬שללעו;לם‪..‬אי' ' ׳‬
‫‪.‬א!‬
‫‪, . , .‬‬ ‫‪ .‬״‪.‬‬ ‫‪. ..‬‬ ‫‪, , . ,‬‬ ‫‪,........‬נקשרו‪.. .....‬‬
‫כאלו;נקבעו ‪ .‬בשלשלת‪ ,‬לבלתי'‪.‬קוד‪'-‬מאסר‪.‬י‪. ..‬ד!" ‪-‬לעולסל)ערן‘'ימקלמן למעניק‬
‫פ״ב( צלשל״למלך י'שעשה שלשלמי■ לונצמאישל״פלערין שיצא' יאיבדנל כן^ישמף‬
‫׳‪............ :‬י•י‪ .......‬י‬ ‫תקב״ה שמו עם ‘ישראל ‪.‬‬
‫מ ק ״ םנ מ ה ק ל א‬ ‫עו ך; ת בין' מז ה' מ דיו ע‬
‫;■ ‪' .‬ביעקב ' )ברכוה‪ :‬י;'ג(‪ . .,‬כו‪:‬יעקב‪. .‬םואו‪.‬שם' של‪, ,‬אחוזת;‪.‬עקב; ׳ואיבאקשר‬
‫לעולם"בלי■ אחיזה בו‪- ,‬כי‪ -‬ממדית'יעקב' ••אשל;‪.‬קנון‪-‬דיודל^ציק;‪:‬ויפרח •‪-‬ישראל‬
‫באומוה‪,‬׳ אשר‪:‬ילכו לשם •למצוא ;מנוחי‪:‬ולקבוע‪'.‬מחו‪.‬מי‪.‬ן לשבת ־בדרך ״תאפשר‬
‫להתקיים ־בעולם אבל אברהםי הוא קיוק היותר חזק וצו אוממיןכל‪ ■,‬הברכות‪,‬‬
‫*‪3‬‬
 ‫&‪3‬‬
‫יען■ הוא• ממש בכרןודה‪ .‬האמצעית• לא• ימיש מר‪,‬ר‪ 5‬ה לקיכך אקור לשכות תמו‬
‫למה שהיה• מלפני• תנועה מרכזית זו — כי ■הוא ׳מל שהכל‪.‬פונים לו להתברך‬
‫■■ ;• ‪; ■-:•:.• •••-‬בו יעל האמת )עיין בערך‪,-‬הכןמוך ‪,‬ובערך א‪.‬מת(’‪.......... .‬‬

‫ם‪:‬קיים;עירובי תבשיליך(‪.‬‬
‫כ ב ר י ה ‪^ .‬דמנו‪ :‬לבאר ‪:‬בערך ‪ ,‬הקודם‪;:‬שכל ־לזורת ;אלזרוניס כלולה ״בתורת‬
‫‪ ■ :‬״ ראשונים‪ .,‬ותורמצמקה היא תורת אברהם ותורת אברהם היא‪ ,‬תורת‬
‫^אשון‪.,,‬כי‪.‬כמו'שקורות‪ .‬אךס^הראשון ; תמה;‪,‬כ{ימכים‪ ,‬של כל‬
‫משהלשלות‪.',‬מין‪..‬אדם‪,‬־‪ .‬ומה שאילע; לאדם‪:‬הראשון ׳בעבע ^השמלשלותו‪,‬אירע‬
‫^ ד ם‪ ,‬בכלל‪,‬־ כאשר‪ ..‬כבר‪ ,‬ביאר הרמב״ן‪ .‬וכן כימוךשכל‪ ,‬מה' שאירע‬
‫לאברהם‪ .‬אב‪:‬נו‪,.,‬מן‪.,,‬הכשיוכות וגלותו‪ ,‬למצרים; ונגעי פרעה בעבור שרה‪ ,‬אשתו‪,‬‬
‫^^^^^^בזה‪..,‬כי‪.‬מ‪,‬עשה‪,‬אבות‪.‬שימן‬ ‫דבמצמם‬ ‫כל ■זה‪ :‬א‪:‬רע; שח״ה‬
‫^מאורצנגת בזמנים‪ ,‬כן ‪6‬וא בבחיכש‪ ,,,‬התורה‪ .‬השכלות וקדושת‬ ‫לבכיס‬
‫לאבות‪ :,‬אלא‪:‬שהבכ^ם‪ .‬פורעים‪ .‬ו‪.‬מיחלים‬
‫להלכות‪...‬מפיולש‪:‬ושום שכל'‪:‬יותר‪ :,‬באופן ‪.‬שהכלל‪,.‬של‪:,‬אבות‪.,‬כעשה‬
‫לפלעים־ בין" הבעס‪,‬״‪:‬וכ§;האמת ‪ ,‬שנתללה‪,,‬לאדם• הראשוך‪:‬כתחלק לפרעים‬
‫^אין;בפלע;אלא‪,,‬שה‪;.‬שבכלל‪,....‬‬ ‫‪,‬‬
‫דם‪_:‬כולל‪,‬את‪,.‬הכלל היותר‬ ‫^^‪:‬לאיברהכו■ה‪ 1‬א‬ ‫א ג‪ 1‬ס‪ .‬הפ ר ש‬
‫כליה;כל‪:‬אמ‪:‬תיות‪:‬בעכע‪ /‬וממי^א״הוכשל לקבל‬ ‫גמל‪',‬כי'לוי‬ ‫;‪:‬‬
‫ל‪ :‬ב‪:‬ש‪,‬לבין ■יוצרו ע‪.‬רם;שחע‪,‬א‪,‬‬ ‫^לא‪,‬שיה־שוס;משך‬
‫^^^^זה‪:,‬של‪,.,‬הכרת‪:‬הבריאה־^על;אמיתשה‪',‬קם‪:‬כח‬
‫להביא‪. :‬מקור ■ותרופא על; ידי״הפירק שתי‪;:‬בסיכות‪^,‬ה’‪.‬יט ־בין‪,‬מה‪ .‬שבעבע'ובין‬
‫‪:‬מ‪.‬ה ״ שגלימןימם' ומעשיות‪ ,‬כללעת‪ ’,‬באופן‪ ,‬׳שכעשו^‪ ,‬אז‪. :‬שכ?‪, ,‬כלליס‪.‬״‪,‬ראשיים‪;:‬‬
‫הכוללת■יכל הבריאה וכלל שכוכי הלימודיס‪ :‬בודדות^ישכולליס‬
‫^^עי לערך־׳כלל;‪:‬הראשון‪1:‬עדי‪,‬ין‪ .‬היה'‪,‬חשל‬
‫^לות‪:‬ז‪:‬להתרןדש; על ידיי מכהג^ עוביס‬ ‫החקירה׳ באלהיות'והצןמשה ׳‬
‫ללמוד ל‪:‬לאה את ד‪ /‬בא״אברהם ותיקן את‪,:‬עבודת;אל אחד‪,‬באופן שכשחלק‬
‫הכלל הראשון לשלשה‪ ,‬עבעיות״לאדס‪,‬־‪.‬מ^ש^עת לכח‪^,‬אלהיות‪ ,.‬לאברהם‪.‬י ואך(‬
‫כי‪,‬באמת‪ :‬אי אפשר‪ ,‬להשיג העבעיות בלתיי‪:.‬למגודלות‪’,‬ואלהיוש‪ ■,‬יוכן‪ ,‬כל‪,‬אחד‬
‫^^ת‪,:‬שכיס;^חרי‪,‬ם‪,‬־;’ען‪::‬הכל כובע‬ ‫משלשה ל‪1‬ע;׳‪:‬אי‪ .‬אפשל‬
‫י׳‪ -‬־־■‬
‫‪.(?.‬הלשבזא בתשובה עד‪.‬אמל‪ :.‬דע‪.‬כל‪.-‬לה‪-,‬שאמר^ד|ל‪.‬רףיס‪,‬א״א‪.‬ע״ת אל מתמה כי;‪-‬כבל‪ -‬נמעולמ?‬
‫!‪: .‬לדעה שאין ^מצוה'שאינה רומזת‪:‬אל‪ :‬ענ'יעהכמה‪:,‬ושי‪1‬ייבה‪:‬המכמע להיות‪,.‬השפלים מלווים‬
‫‪ ,‬במעשים וברמיזות שירמזו אל ההכמה‪ ,‬ונמצאת׳המכמה מח;י‪3‬מ את המעשה‪ .....‬והאנוה‬
‫■ ' הגיעו ברוב חכמתם אל״העיקרים‪ .‬ועיין לינוב במורה ח״ג כ״ה — ל‘ ו ב ם פי ירושלים‬
‫׳ ־מרמ״ד ‪.‬׳ וגם דעה חז״ל בהכרח כן שהרי אמרו במ״ר פ׳ אמור רש״מ לאברהס׳׳לא‪ .‬היה עול‬
‫דורש‪,‬בקל וחומר ואיך א״כ קיים כל• ההורה ? אלא ברור• בעיקרים ורמיזות סכמהז —‬
‫‪0‬‬
 ‫‪37‬‬ ‫אנ‪?1‬ה ‪'1‬ר‪1‬יים■ עיד‪1‬עי'‬
‫ממקור אח‪ -7‬הוא ■השם?׳בכל ■זאת ההארש כיכר■ במה שבאדם הראשון חכמת׳‬
‫העבעיות‪ -‬היההי נניאר ' ולימודיות ׳ ואלהיות כנופל ■באשבו‪ ■•'.‬ובנא■ ובניו כעשיו׳‬
‫הלימודים והמידות מיקר והעביעיוס ' מם אלהיות ■כנופל‪ ■.‬מד• שבא ■אברהם‬
‫אבינו ואצלו אלתיות■ עיקר ונובמיות'ולימודיות״עפלי — •דברי׳זה מבואר'לכל‬
‫משכיל בבריאה והשתלשלות כל אדם ׳פרמי‪: :‬בעת־ הלידה נראה ■בתינוק'רק‬
‫עבעו באומרו וגופוי במה׳ שהוא שויה לכל הנבראים‪ ,‬ואא״כי משתלשל‪:-‬השכל■‬
‫והמידות אאת' לאמת עד שהואי בא לכלל'ילאת שמים‪ ,‬ותנה הרואה ׳ ההמום‬
‫יאמר תגון‪-1‬ועבמי■ קדרי ׳כליו מזלות •ראשוכת■ בתינוק■ זה‪-‬הנולדי והמידות‬
‫יבואו אא"כ ושניים'יקעק ׳ויראת'שמים באארונה‪.‬י באופן שנראה מאלו השגת'‬
‫השם היא האארון ‪-‬שבכולם;׳ ׳ והנפש ־■המשכלת‪:‬״ דרכה" להתעורר ‪ ::‬אאררכל■‬
‫המעשים'? אבל באימת׳ כל׳־משכיל ידמ כי״הנפש''המשכלת"אשר‪■ .‬בה געועה׳‬
‫מושג שם ׳שמים׳ תיתה ראשונה׳ לגון‪,(:‬־ וכלי־גון^י ינעשה ונברא ן!נאכמתלהנפש‬
‫אשר תצייר ^■לעצמה גופה ^־המרמי ־כמו שהשכל הי ה קודם‪:‬לבריאת־עולם ומבימ‬
‫הכלל‪ .‬אבל מ פני שהאדם יר־איהי לעינים ולא‪ :‬ללבב‪',‬־ לכןרידמת■‪-‬כ?■ ■להגו‪q‬׳ מעלת‬
‫־הקדימה בז מן ובכבוד‪ ■.‬יכן־ הדבר‪-‬אצל אבות‪ ,‬אדם הראשון‪ :‬היה ־־ממילהללמראה‬
‫עיניי אושיות׳ בעבע‪■ ■,‬ואא״כ־ המידות׳ ׳בבכי■ נאי■ וכשבא אברהם‪:‬תודימ‪!§1‬ק‪3‬יים׳‬
‫כי‪ :‬הכרה השם ■ופעולותיו הוא ־המקור' הראשון ישנראה• באקרונה יען השם‬
‫ית׳' נתגלה לו ותראה ׳ לו מציאותו׳באמת‪■■:‬מזפשע‪:‬מן העול מזוכי‪:‬העול ם‬
‫׳•'■י ‪; .;;:-‬ל• ־■‪:‬־־■‬ ‫‪:‬־ '■־האומרי נברא■ מכא׳שכלו‪.‬־■‬ ‫‪: :‬‬
‫ל ה נ ה 'נא‪:‬היה לו ״שלשה בכים‪',‬ישם’׳‪--‬חםרויפת־‪.‬י‪::‬שם' הוא‪.:‬הראשון מורה‬
‫״ על■־מעלת■שם שמים*( והנפש השכלית‪■,‬קם הוא מורת־על‪:‬תולדומ‪:‬‬
‫העבע המתנגדת■ לשכל “ להשקפה ־ראשונה‪. ,‬׳יפת־ ’ מורה‪-‬על׳׳מעלת''המידות■'‬
‫והלימודים' כמאמרם־ יפת־“אלהים־‪ :‬ליפת•“ רשצון־י באהלייי שם־ ■‪-‬יפיפזתר של•■?פ־ת‬
‫ישכון־באהלי שם‪ 1‬כי־מכאי׳ימד םםםיככ שו‪:‬כל‪-‬הפרע’ ם‪:‬בכלל‪;:‬אחל‪;.‬־מוה‬
‫המושג־ הכללי שם־ ‪-‬יראת שמים;דאבלקמאם״באו־ עובזםרכוכבים־ממלומשאשבד׳‬
‫כל פרעי• העבעים־׳לאלוהיוה׳י ■וביך שנלתם מז״באינמר־יפת־׳שמדע׳־ליפות■‬
‫ולפרש כל עניןלפרעי על‪:‬דקז אכמת פילוקופיא של־ היונים ׳להאזיר הפרעיםי‬
‫אל הכלל של שם — ותנה אברהם־ בא‪ :‬והכיר‪ :‬כיי־ כל אלו שלשת אאת תמת‬
‫באמת״ואמיו אז״ל‪ :‬״ק־ שלש־שנים ־הכיר ־אברהם את;בוראו‪ ,‬כלומר‬
‫קול־ שלשתי ניפרד‪-‬ים אלו‪:,‬ואאמם' אמרו בן)מ״ה שניםנתכיה אברהם את בורא ו‬
‫)נדריםרל״ב‪-:‬וב״רמ״ו(ז‪:‬מפצי־כימ״א'במשפר קען‪ 12.‬ע‪3‬מהפד"קען»ותרג‪3,=:‬׳‬
‫כלומר׳אברהםיפרע את׳הפרעים ג׳'יפעמים‪:‬עד‪:‬שהכניתס לכלהיהשלשת‪:',‬ומן‬
‫־ השלשת* ידע ■תוד‪:‬האאד■ העושה את־מכל״^‪::4:‬ועייךעק‪ 1‬הדפ׳ בך;‪-‬ד״‪:.‬זיז‬
‫ו ד ע ־ כ י האכםרהמופלא מוהדר־־בעערצד׳ל בשפרו־א^י'אברהםזד^‪)':‬ן ‪15‬׳‬
‫הגיאשיעות־שונותלפרשישםזאכרקם; תראב׳''ע‪;:‬אומי'כדפירושר׳־הוא־■‬
‫^יד■ הםון';‪-:‬ורב’נו‪.‬ביתים“אוממ‪.‬כי'הר׳‪:‬שלראברתס‪:‬על־;ת‪.‬ימן־ר׳עהפךתי'‬
‫על שרו״ר‪ ,‬׳ואארים אומרים ?>ב׳רדןימ*םר)©מםעה־רעכןיעב‪3‬נ(‪ 5:‬ועול­‬

‫*(;ע״ד טוג־ שם משמן ־נווב‪,‬־ חם מורה‪-‬בלשץ מצרי; שחול‪.‬־ הנעשה■ »חמימומ‪ .‬השמם ועוד על'‬
‫־‪■:‬י ‪■■: !-; :‬ד‪.‬‬ ‫קמימוה ’ציי עט״ס ותועבות כיעולהמשגל אשר היה עייןר יגדול בנב׳^׳‬
 ‫אי‪99‬וי־&־‪:‬קש‪ 3«-‬רנפ>‪^:‬י^ן‬ ‫‪s's‬‬
‫סרבה>נ״ש‪-,‬וב‪-‬ד^■•‪:207‬אמא;‪,‬כי‪1‬ש אומ‪5‬יס' ק>לש ■לגןם‪,‬אברם‪■,‬מהשתוותו‪■-‬קצת‬
‫אל■‪':‬מה■'‪:.‬שההודייס‪ ■.‬קגר״ים;לאלהי;■ בקנזרי‪»1‬צז׳ —;‪:‬ובאמ‪-‬ת‪ ■-‬רא‪:‬תג■ אכס• פוצר‪-‬ר‬
‫ברתד»^צזי‪.‬ושרמ׳פלז‪5‬שסמוומטי אשמו של ?>ל‪-‬מה^מ‬
‫‪5‬מנרמ‪-‬־ההוד>יםד‪1‬ולי‪ -‬אה;‪:‬כי״שם‪:‬אברס‪:‬הג ‪-3‬מוקר>‪:‬על;חשקתי>ןלתק’רת‪.‬‬
‫האמת‪:‬אשל דהתקילה‪":‬להצ’‪.‬ץ‪1‬צ‪-‬ח ; ולהפליא‪‘-‬פרתי קלושה‪-,‬־באבר ‪5‬׳ הנן‪3‬די‪.-.‬לען‬
‫כי‪ :‬איבלא‪:‬באאמי‪ :‬מולה‪,‬על‪-‬הפך‪:‬׳ השקידכמו‪ -‬שתמצא! לרוב•'‪ 5‬מלמו^‪:‬א‬
‫)וואהרמך(ד‪-‬ו‪5‬ן‪:‬מלת ‪.‬אברא ‪-.‬להיפך‪::‬א‪,‬ת ‪-‬האמוק־‪.‬מקודס‪-‬דומהרל^ל‪-‬שע• •תבער‬
‫‪5‬אשכנז׳‪ .‬מולה‪-‬פל החזקת‪.‬־ההיפוך־■ באמיעת ■החקירה‪- .‬ושם‪..‬אבר׳ פל הכנף■‬
‫)פמגכנ^'(‪;:‬א‪.‬שפ־‪.‬בו־י‪.‬פואיהפוך‪..‬א‪.‬ת‪-‬פולם התאתוך‪:‬ו'יתהפך‪-.‬לעל!ון‪?:‬ז לו ■השתוות•‬
‫קצת‪■'.‬ולכן״‪-‬מפ?ידשא‪53‬ס'הלסי‪.‬ק‪::‬פפשו;^ממ’דוה‪: :‬המגוכות^י־שבזמכו ■ו‪-‬הפבוה‬
‫אברו‪ :‬לפלות״;מרומיסבלקדש^פפשו‪ :‬לאל־ אחד^הפך‪:‬ממפהג‪:‬דורוז לפן־בקרא‬
‫אבר‪:‬ם;'פסד ‪3‬ן;'בשוך‪:‬מך‪ :‬אותמתעהמקקל• כ‪.‬מו'גר־יקם';וב‪:‬דומה;‪3‬וה‪.‬נה א[״ל■‬
‫אמגו׳ שצקרא'אברם‪:‬ד‪,‬עברי■ מפפ^בשהוא׳תיה‪ .‬־בת־בא׳אפדךוב>‪:-‬הפולס־ כולו‬
‫בפבר׳ אחר‪7‬י;ולד‪:‬נגתי׳ יהיה‪:.‬א'׳פ‪:‬אברש עבתי‪:‬־לשו־ן״נופל״?נל לשון‪ :‬ואבר־ם‪ ,‬הוא‬
‫פצמרלשא;׳ עבר ^)מיבערגחנ־ו(‪ :‬בחילוך‪:‬פ׳‪:‬לאל״^‪-:‬פיךו_פ‪,,‬־ועי‪’.‬ך פ׳‪ :‬כתב׳פברז;■‬
‫ו‪-‬י מ כי־״ א״ כ כשמפפו דשא[פלם‪-,‬׳פשפ‪;:‬מקדם׳י‪:‬והכק’ ש‪:‬עבודת;‪:‬ההודיים' אשל‪.‬‬
‫;‪:‬ס;•׳ ‪!;:‬־‪.‬פ!קר&׳‪,‬לעבוד־‪:‬לאל’ לד‪3‬רטח^ח׳‪:‬קרא'אתךפצמוב?ז==ברמ‪:;^.‬מפכי‬
‫שפא^‪:‬׳דבתם?לס‪:‬התלה; הוא‪5:‬איז'ה־ לשנפות־׳שימך השלילה•■ כידוע‪ 1 ,‬הוי׳ כאלו‬
‫יאמר א’ן=ברמו»ח כלומר־‪:‬עב־נ ‪; ^^>7‬ברא‪ !511‬תו‪.‬א״שקר ומב‪ ,‬ושרה כקראת‬
‫תחילה אדעתרעבור׳ זסכשתיז;‪:‬שהוא>מ‪3‬נרי‪^ ; , Sri- ,‬ול ת־ הזלע״בהודיי© אשל‪,‬‬
‫כשתכיצ׳שמהראצל׳יוכים ‪3‬רומים‪:‬לשם■ ‪, Ogres‬ןגמנןצגיך^יפק‪-‬׳׳פתוכטבארקייט(‪.‬‬
‫אכן־אסר ש‪:‬ככפשו‪:‬שמהם׳לברנת ך׳ואברהפ׳כןבשזארלעכמלכית‪-‬והציל קמתת‪.‬‬
‫מלכים‪ :,‬אמרר■ ■השס‪;:‬להצש^ך‪^ £‬׳אבבתוךבתשש‪:-‬א‪5‬רהש״ להולות^על־שפי• אלו‬
‫בפויושךכלומפ‪-‬ושפוא‪ .:‬אב״ המון מיס‪::‬פ‪:‬הציל״‪:‬ה׳ ז ^ פי פ; )אות ■ה^־ כ״בר היה‬
‫‪!p‬מז'‪.‬מ ‪p‬פמ‪:‬חחמשס•‪:,‬כאשר;‪J‬׳אב■ארכ■ע‪.‬יד‪::‬מ ‪p‬פא(ד ‪t‬עו‪.‬ד‪-‬ל ‪!p‬מן ■‪:‬שלילת‪ •.‬אליל'‬
‫כרמה^צ‪4‬׳בפ’‪1‬־ושר’ות‪^1‬־יולשפה הקליך‪ 3‬השם‪ .‬יך׳־־‪5‬ה׳י׳להו‪:‬ךות‪:‬פידלא‪:‬יתקרא■‬
‫אפ שרה;‪ :‬ו‪ 5‬כל‪:‬זאת‬ ‫בשם־יע׳א ■על‪-‬נתואר^הבאת פ ‪5‬י־‪;.‬רוקע־ לעולם‬
‫‪:‬״‬ ‫ג׳כ ‪:.‬׳ ״‬ ‫ל‪:‬׳;״ ד;'ר '‪:‬׳■ה‪:‬ש ^■‪: .7c‬סלדרבכיסדבעזפת״האלך‪^^-‬ר־‬
‫‪- n n ^ - l‬אבלא׳ לך׳ ־פמושץ‪:‬להשערת’־רפיבא‪? 1‬רהס;כקרא‪ :‬כן׳ לשם״ תשוקת­‬
‫­ ״■־י־ר‪.‬דר פאמס״אשרלבקרגו‪:‬״)א(‪:‬ממהשאמר‪:‬יהפן;יא‪-^,‬מ;כת־בש‪5‬ךנפ‪?:‬תתז‪.‬‬
‫א׳מת׳׳ליעקברחסדרלאברהפדן' מדוש׳שחר״הפביאדלתת■ חפדרללגבכתם־ץלא‬
‫י‬ ‫אמם‪:,‬א‪3‬לדלישק‪?; 5‬ומ‪::‬אמח'נלא״‪.‬תםד?‪.‬׳ מפפי‪-‬ישמךת ■האגנתדהיסה״‪,‬אצל‪:‬‬
‫אברהםזאזקהדוקיומת^‪-‬מבעבוררסשוקח ■‪:‬האמת אשידבקכבו״ה’ת‪1 '.‬תוק מכל‬
‫תבל ■^ומן^תכיישא ־יאוהמ‪-‬בם מבלדלהתחבתשם אז!^ א מ ת^׳‪:‬ול ה‪.‬פ מ הי ת‪,‬‬
‫בועקבך׳יעקברהשתמשדבמדת השקר‪ :‬קצתדבאניך־יצפקדלמען‪:‬יוכל ^ויות‬
‫חייתעפים'■בעולת ול'מצוא‪:‬׳‪5‬מכת‪:‬אביף‪:.‬להשיודאןךוחםא ׳‪5.‬עוכ!ו‪-‬הכין ותר לפיכך‬
‫בקש אפביא־זשימצא^;א‪.‬בר^פסהצפ^'מדת שאמת‪ ,‬שך‪-‬בעיכי׳ הבריות ו־יצמחו‪:‬‬

‫■‬
‫*(פקצת!ז מפגי‪:‬־ שבאמת־ אחד‪:.‬שקנהז יעקב׳■אה ה‪3‬צו‪.‬רפ־זמעש‪',5‬גדץ‪ -‬הואר מומל׳סחת ?נשו;מ ‪0‬‬
‫■י • •ו'‪1.‬י׳‬ ‫הרשאה לומר אני עשי־‪.‬בכולו‪';•'.‬׳‪■ ■':‬־‪1‬־;׳ '‪;,‬י•‪:‬׳‪:‬ס״״ ־•‪.::‬׳־ ׳‪ x : -‬ר‪,-,‬‬
 ‫אפר‪,‬ד&״קיי}םע‪5‬רג‪3‬י־תפשלין;‬
‫החקד־עס׳האמ‪.‬ס'‪ .‬זל־תפך^שיעקבדשחנןר ׳האממ^קצת אם‪:‬ישגיס־יהיה לדנזני■‬
‫אלו כמו‪-.‬אברהם‪,‬־ נימלא■ העולם דעא׳־אפ ;ד‪/£‬פמים׳ ליס‪.‬׳מ‪:‬כשיס עיין להלן‪.‬‬
‫)ב( בב״‪3‬׳ ע״ז‪:‬״'אמרג‪.‬מרגליורדעובה היסהדלג•‪:‬לאבההם אביכו‪-.:‬סלניה*בצוארו'‬
‫וכל חולה‪:‬שראה‪-‬בהדמיד כמרפא‪; ,‬וכשמת סלאה הקב״ה בגל‪-‬גל‪,‬חעס‪.‬־מאמר‬
‫יזה מפרשים‪:‬המליצ‪:‬ס'‪.‬ככודעדעל׳מה שקרא‪:‬אנרם'נשם‪T :‬׳׳ ‪ t‬לכן'קראו;הקול־‬
‫■היוצא מצוארוגנשס ׳מרגליותיעגבה‪.‬דולדעתי״הכוונה* פשוטה מאוד‪-‬והוא כי‬
‫מבואר‪•,‬בםפריס‪ :.‬שהאמגושים־׳בבבל‪ :‬ופרם‪»1'):‬טעער(• היו ?נושאים ״על‪ -‬צואליהס‬
‫־קמיע של אבן עובה אשר יבה;־סרות‪:‬מלת א מ ת )עיין ם‪1‬נקע‪-.‬ערך‪-‬וזמגיע(‬
‫והנה‪ -‬האמג־ושיס ״המפארודלומרדשהם״באי‪.‬ם׳״מכס‪:‬אברהם■ בנודע;‪.‬־ ולפיכך■‬
‫בודאי ••■למדו‪. .‬זאת־ מן ־אברחם׳‪:‬ל!שא‪:‬״ק')ניע‪:‬כזראולס־‪-‬השאימוי׳־את‪ :‬דרכם‪:‬‬
‫ושכלם‪,‬־• כידמחס אשר• א‪3‬רהם ‪,‬המכויך;‪ 3‬קמיע‪.:‬ע לברןש־‪-‬אמס מאל׳אסד‪-‬׳בורא■‬
‫שמיס;וארז‪-‬למעלה‪:.‬מן;התמה; ובל‪-‬נעלמומ> הםוהאמטשים יכסנודכבוד‪:‬לחמה׳‬
‫כאשר׳כהגו־כל״עכו‪.‬״ם־;הבבלייכג־ותהדד‪.‬יים‪:,‬וכל‪-‬כ!סומ‪:‬סצאבא‪.‬דלפיכךאמרו־‬
‫חז״ל‪-.‬אברה©‪:‬היס״לומלג'ליומדעובת‪:‬־ס‪.‬לו’ ה״בצגאכע;׳היא'־‪-‬הקמיע‪--‬עם‪:‬מלמ־‬
‫אמס‪ ,‬־׳ופשמס‪:‬כתל!‪.‬מ'רן)דע־זו בגלגל וקמה‪:‬בלומר־בעובד’■ חמה‪.‬״או ‪:‬הכוגכוב‬
‫־־ ‪ : . : :‬״ שכבשה;הא‪.‬מלגאמר‪:‬׳כך־עכין״בולל־־יוהר‪:‬כגלגל חמה־‪.‬ד׳ ל ת■‪ 1‬ד ‪-‬‬
‫)גי(‪ :‬בבא• במרא ■ד'־ צ"א‪:‬ע"אךיאמר א׳דסנן‪-‬ב ‪:0‬רבא‪:‬אמר רב״אמיה־ דאבו־הם־■‬
‫אמתלאי‪:‬בת■ כרנבו׳ אמיהדדהמךאםתלאי‪:‬יבת‪-‬־‪.‬עורבמא;׳׳זםיט'נך■ ט מ א'‬
‫ט מ א׳״ ט הור טהוררתכה׳אמתלאיןאס‪ :‬המךהיא'׳פשוצו‪:‬מפכי"שתמןבתלת‪:‬ננל‪:‬‬
‫הען‪ ,‬א״כ אמו היא ‪.‬אס ‪.‬תלאי אבלבאמגדדאברתם שכקראמ ג"כ אמתלא’‬
‫נבוכו המפרשים וגס" בעל ״חיי אברהם" נדחק מאוד לפרש זה‪ .‬ונראה לי‬
‫הכוונה פשועה ע״פ מה שהבאתי־־לעיל־ שתמרגליות של אמת היה תלריה‬
‫בצוארו של א״א ותלאה הקב״ה בגלגל חמת‪ .‬והחילוק שבין בס בר נבר לבס‬
‫עדרבתא הואכך‪ :‬בקפרי העמים‪ 1^1‬שלמ^)^‪:‬וזביםכקרא החמההערקולעם‪,‬‬
‫הוא משל הגבורה ותכח כנודע‪ ,‬ונקרא תערקולוק' זה גם כן קמנמבויע או‬

‫ונמרק‪D?:‬טע ‪’p‬דער‪»1‬יסהמ‪3‬מגיע‪:‬צד■‪2‬ג(ך שםדהכל’'שיש‪:‬בידכ תמורת על■‬

‫קו^דימי‪.‬גשמית״ ותסגלת ןעלגתפתשעשיבןגבורמה ב'עלבהאבנ‪5‬ש‪1‬זלהפך”מומ■■■‬
‫יזגשמיס נבוארו בקפרי המושל?ס ‪:‬בש ‪:0‬עויכ״השחור‪-‬גא״כ ־ערנבד‪:‬מ‪1‬מש״כמו‪-‬‬
‫ק^רנמשת‪:‬הוא•עותא ״פשמשל ולפן׳חםי)א׳ אברתס־עמכריוםשכזהר;‪:‬הרדןינע׳‬
‫וםימן‪:‬של‪.:‬המן< בס עוכבסא^׳חשכת׳ימי־הגשמיסעקא״עמאי׳ולכן אמררשס■‬
‫>ב״ב‪.‬אמ‪:3‬דשממך צלפוכית;‪:‬־ כלומרךבשעה־•שהצל־־פגצה בא'‪:‬השמנע‪.‬רושמשוף‬
‫הגבור הוא נקרא■נא׳‪.‬ש'שמש־ בגבזרסוכ)קועהא׳ב(;ל׳ממש‪:‬כמבשקראורהגויםד‬
‫‪,‬ר־;זאת‪:‬תערקולום׳הגבורכבשכךזס;ך^‪-‬כ*דש; ‪:‬ד■״■■;־■״ ך■״■‪:‬־׳‬ ‫‪: :‬׳ד ־״‬
‫>ד(‪:‬על מסשאמל‪:‬סכקו‪ 1‬דאנ&שך ללני‪,‬׳גדהג־‪1-‬אבדםך ואגדלה‪:‬שמ^ אמר׳ריש־ז‬
‫צ ‪:‬לק’ש ‪):‬פםפיםד;ק’יש(‪:‬כ ואעשך‪[:‬לגני גדול שמ׳שאגמריס‪ :‬אלמי־‪.‬אבזיהפ>■׳■‬
‫ואברכך‪:‬זת‪:‬שאנמר‪3‬ם־אלה‪ 3‬יצחמג גאגדל■םזשמד)‪:‬זיךשאנ‪t0‬יס אלד‪%‬ר>עקמז‬
‫כלגמר‪:‬אומה ישראלית רש‪-‬לה׳שנשהךייושגס משלשה'אבותכ־וא(ןמן«א‪3‬התס‪■:‬‬
‫יכשנונארסתאעונס־העסורסדעסיבהימדהמיןצהצועל־ותאומרמז‪-‬אלהז׳אברהכד־■‬
‫ב( מן יצלזק־ירשכו‪:‬ןאס־הברכס^‪:‬רך׳אמ־'עקבךוע ‪1 6‬ה■ אומרים‪:‬אלהי ?צחק‪:‬‬
 ‫אגההם״קיים־עירט־י׳יתבשין^ין‬ ‫‪40‬‬
‫מן‪.:‬הכ׳ זאברכך ־ג( ומן יעקפדירשכו את‪-‬שס‪ :‬י‪:‬שפאל‪:‬עפ״י הכ׳יואגדלה־־שמך‬
‫‪-‬יד‪-‬״ו‪.‬אמר‪ 1‬שם‪:‬יכול‪’;.‬ת’ולחותמיץ בכולם‪ ■?,‬ת״ל‪:‬והיס‪.‬ברכה‪:‬בךחוסמ’ן■■■■־'■‬
‫מגן׳ אברהם כלומר סותמו־ של‪:‬הקב״ה הוא ‪ ;.‬לומס‪-‬־ ‪-‬מפכי שהאמת־ הוא‪:‬כיכר‬
‫ונודע■י לפ‪p‬ו‪;,q‬והוא החותם שהכל ־חותמין‪,‬בקוף‪:—.‬ולעתיד •יודמדכי ראש‬
‫האמוכה־־הוא‪•:‬אברהם‪;:.‬הוא‪ .:‬באמת׳־אב המון‪::‬גויס־׳ובברכו־בו׳‪:‬כל״משפחות׳‬
‫־‪.‬‬ ‫י•■ ד האדמה לפיכך סותמזך בו‪'.‬חתימת‪: .‬כל■ הזמנים ־והגלבלוסד‬
‫)ה(■ ביומא דך־■ כ״ח‪ ■::‬אמר‪ :‬רבי■ אשי ־־רןייס‪:‬אברהם אבינו ‪ :‬עירובי■ תבשיליך‬
‫'‪ -‬׳ שכאמר‪.,‬תורותי בל^׳י אחת תורה;שבכתב‪:‬ואחת תורה שבע״פ‪ .‬וקשת‬
‫לי‪:;.‬הלא עירוב‪ .‬תבשילין■ ־הוא‪ :‬מדרבנך‪ -‬ואוך ׳יסכן■ לומר על מלתא־־דרבבן• תורה^‬
‫שבננ״פ שהיא מדאורייתא?^ ונראה כי'ל שודתג שיליךהוא ע״ד‪-‬־תלמיד׳ שהקדיח‬
‫תבשילו״־ ברבים כלומר;‪:‬עםן דעה‪:‬באמונה‪,‬־‪^.‬ד‪ D‬ט פ ‪ p‬ךוידע'אברהס■;להסמים‪:‬‬
‫אתי ה'שכל‪:‬שבעל•;פהי עם‪ :‬הכתוב; בדרךהנאות• להשכמת ־■שנוהם‪:‬יחד;־'כלומש‬
‫המשורת‪ :‬והקבלה^ מכבר־■עם‪ :‬ח’לושד;תורהרמשכלו‪:‬וחקירתו‪,‬־ לפיכך עשה ש‪:?:‬׳‬
‫■ שתיבר־תו‪-‬רה•■‬ ‫תבשיליסבהשכם■■ אחד‪:‬מזה‪-‬עיכוב‪ ■.‬מבשילץ;־ואמר‪:‬זה רב~אש’‬
‫שבע‪/‬פ־בישפר‪ .‬בנודע‪.‬״‪.‬ואמרדב׳ב שם‪:‬בת‪:‬הזמה ׳לו‪:‬לאברהם‪ ■-‬ובכלזשטה‪,‬ב״ת‪.‬־‬
‫ר״ת ב׳ תבשיליץ־ וזה■ בעצמרעירובי‪ ::‬חצירות־שבמדרש; ;•כלומר‪:‬כלפי‪.‬מה ששאר׳‬
‫בנז" אדם^ה’ו;‪:‬מ‪.‬דמין על־ שמי שבעבע ־לאל ■מיוחדל״ועשו להם אלהות־‪-‬הרבה‬
‫אבל׳״אבל‪.‬ה‪,‬םגידע^ל־ערב־‪.‬על;יהחצרוס‪:‬ופל• הכשויומ״לרשותנאחד והוא אל■ אחד■‪:‬‬
‫שבשמיםובארץ״‪,‬וזהובכלי שמה‪.‬־ ואי״ה במקומות‪:‬הבאואות אביא שאר‪.‬י‪.‬דבר‪.‬י ‪0‬־‬
‫המסיחקים‪:‬לאברהם אבינו‪.‬־־‪• ■ ■:‬׳ ־ ־־ ‪:‬־ ■־‬ ‫‪, -‬‬ ‫^‪....,,‬‬

‫* ב‪.‬‬ ‫^‬ ‫‪t^w‬‬

‫■‬‫»*‬
‫‪.‬וי׳‬
‫ץ ‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫^‬ ‫‪ ./ ..‬ן <*>‬

‫י‬ ‫• מ ז ״ ; ‪ .‬י ' ״ ■א‪- .‬‬ ‫^‬ ‫^‬ ‫^‬

‫^‬ ‫‪.‬‬ ‫‪ .‬־׳ ‪: 1 ^ .‬‬ ‫‪.‬‬ ‫׳‪.‬‬ ‫‪ .‬י ‪(.‬‬ ‫‪/‬‬ ‫י‪. -‬‬ ‫‪, -‬‬ ‫נ‬ ‫^‬ ‫ן‬ ‫_‬

‫‪.‬‬ ‫‪< *.<.‬‬

‫‪: .%‬אגד־ה‪.‬׳‬ ‫^ וי‬ ‫! •י ‪ -‬י‬
‫' ־‪ /■■-.‬י^ ‪ .‬יו‪- 1 1 1‬‬
‫^ן‬ ‫‪,« 4‬‬ ‫^ ^‬ ‫^‬ ‫^‬

‫העי־הוייראשל״עליו‪ ■-‬־עומד‪:‬־שדר'‪:‬משסלשלות •תורה־שבע״פ‪ .‬הוא שיאג־ד־ה ‪' ,‬‬

‫‪.;:‬־ ר־י;;‘ידי כמו‪^.‬שאמר אכתגזש לא‪ :‬השורו־'מךהךברראשר ■יג‪.‬ידוז‪:‬ל‪-‬ך‪.,‬־גוכן;שאל;‬
‫אביך ^וינדך;‪ :‬כשעא^׳־ששאלו‪,‬בגמרא'‪-‬־)שבת׳‪:‬ש'ב‪:‬־ע׳׳א(‪^:‬על‪:‬מהו שתקנו־;■לברןז^‬
‫על׳כריחנוכה‪::‬אשר‪.‬קדשנד־במצומיו־‪.‬זצוגו‪;.:‬היכן‪:‬צ’ונו‪ ?:‬־השיבו מן״הכתוב׳ילאן(‬
‫תשור־;מן״‪::‬הד‪.‬בכ‪.‬׳־אשר־■י‪.‬גיסילךוי וך׳י־‪ 1:‬חמיה אמרי‪:‬שאל'‪:‬אביך■ ־ויגרך‪ :‬זקניך;'‬
‫ויאמרולך‪; .‬ותהפלש׳שבין׳ישסיזסשובות׳ייאלו־הוא לדעתי כע מך־הכתוב לא־‪.:‬‬
‫ת ‪.p‬ר‪ p :‬מפ'‪.:‬האישור דלשוד‪::‬מהגדת;‪.‬־ הזקכיס‪; :,‬והזה‪:‬־בדיך׳ אם‪:‬כך"לשמוע‪.‬דאגל׳‬
‫תזקך־גם־בקקנםשהזקן־בעצמו אינו‪’ :‬ואע׳עעס‪:.‬ושו ‪p‬׳‪.:‬לדברע‪^,‬־ואין ז־הזכתולרג‪:‬‬
‫אמת היהודים לשמוע בקול; איש‪:‬שאיפוי הגזן׳‪-‬ומומחת‪•.‬לרבים‪ ,‬גלל כן הושיך‬
‫ר׳ נחמיה לומכ‪:‬ד שאל” אביךויגדך״‪.‬זקניך‪,‬־ויאמרו‪:‬לך‪:,‬־ בלומר שהזקן‪?.:‬היה;‬
‫איש״נבון^וחבם״ מומחהי׳לדבים יודע להשיברעל־‪.‬כל)שאלה‪:‬שהשאלהוךיעל‬
‫דפך‪[r‬שאמלו‪.‬־^׳'ל■)שב ‪;p‬קו׳;ז( ‪':r‬איזסו‪ :.‬א שי קראוו׳ לעמוד מיכיכאעלרהציבור^‪:‬‬
‫כלירשפזוז^ליןן או תו ־‪.‬דברו־ הנכה׳ בכל־ ■מקום;‪ -=■:‬דואומר;־•■ כלומר הממונה׳‪ :‬על‪:‬׳‬
‫הקהל־׳לשמוכיהתורהיוהעבודה ־שד‪:‬יך־להמאאיש‪:‬הביכיס־‪:‬זודע‪:‬ילהש’ ‪3‬־אשובהי־‬
‫נכונה עלוכל׳‪ .‬ד ב א שפק‪,‬״ וכמר׳ישממצאיד‪:‬בשעה־‪-‬־"נשבר‪ 1‬שו‪:‬ר׳'נהךול׳ מאיל‪'.'.‬‬
 ‫‪41‬‬
‫להוריד את־ רשב״ג׳מכשיאתהאמרישישאלו אותו שאלות חמורוח בעור‪,‬צץ;‬
‫■ מי‬ ‫ולא ידע‪ :‬להשיב ־ואז ׳יקלקוהו ׳מגדולתר ץהוריות■ י״ג‪ •->{:‬מפיי הכתוב”‬
‫ימלל גבורות י' ישמוע כל תהלתו‪-,‬למ^רכאה למלל יגבורות׳ ה׳?' מיישיודצנ'‬
‫^בל יקפק תבא׳לכצין‪/‬־דבאמת‬ ‫להשמיע'כל יתהלתו‪ ,‬כלומר■”שיכול‬
‫מציכו עוד׳ בימי רבי■ אם רצה ציבור־■ לשות־ עליהם'אי ש לבון‪'-‬וחכתתאלו'‬
‫אומי ג■' שאלות‪ ,‬ב׳י בשמעתא ואחת׳באגדהי י)יבעות ■רן״ה ”ע״יא‪ -‬וב״ר פ״רא(;■‬
‫מזה נוב ע'לד ע תי בכל המדרש• ההתרלות• ״ילמדנו רביכו;״■ כי בשעה שזרא‬
‫החכם לדרוש ברביס‪ ,‬העמידו‪ :‬הדורש על ■המבחן‪-‬אם' הוא'■יודע״ילהשמיע׳‬
‫כל תהלתו‪ -‬ושמו לפניו'שפקות■בלשון‪;:‬ילמדנו‪-‬־ רבינו‪,‬״■ ועד''היינ‪1‬״כשלש־‬
‫המנהג־ באיזה ■■'קהילות ''לשאול״את■ הרב■ ■׳הדורש■ שאל‪ 1‬ת'‪-‬תורניות‪ ’,‬ז בי מ’ ס‬
‫קדמונים■ לא ניתן רשות לדרוש ■ברבים־ רק^י לאיש■'אשר לרכל ־התמודות‬
‫האלה לומר שמעתא‪ ,‬ממש כמו שאמר י ר״מ שרק'איש־■ היודע■ להשמיע־■ כל‬
‫ד‪.‬ד‬ ‫תהילתו; כלומר‪ :‬לומר ״שמעתא׳להוא מוכן לדרשה ר‬
‫ל ה נ ה ■ערך האגדה‪:‬אל ההלכה הוא״ כערך הדיבור'אכ׳המעשה‪,‬׳ וכערך­‬
‫■ ‪ ' -‬הנ שמה;אל הגוך‪ ■.,‬וכערך׳ המאשבה־ לאל ■הכתב■; כי' ה אגד ה הוא■‬
‫עעם ההלכה‪ :‬וע״פ־ האגדה כשישה ;האלכה‪■ ,‬יעין כל הלכה׳יי״של־לה׳שיורש־‬
‫במה־שהגידו■ לכו וקפרו לצו חכמים'וזקנייכ׳ למן המעשית כנעשה‪'■ ,‬ד״מ‪■:‬‬
‫דין איקור גיד־הכשה ‘ נוקדי על‪ :‬מע ש ת שיפורי ניקיי שנעשה לייעקכ‪ -‬אבינק'‬
‫וכל המקיים הלכת גיד הנשה; בע״כ־ צריך להאמין'■בימעשת ־אשר■'הדיין■‬
‫נשמך עליו‪ ,‬וכן;דיני‪ .‬פשת־ומצה׳־שוכות־חנוכתופורי׳־ם‪ ;,‬כל־ אצלה ’נושדו‪,‬־‬
‫על למעשה׳ כישים שתו; ‪:‬ואבותינו ־■שפרו■ לנו ׳מעשה׳ שאיה‪'■',‬איך;היה‪,‬ל ובמת‬
‫היה‪: ■,‬כדי ׳ לקבוע הרינית לעיל' פיל■' ‪-‬שיפורי‪:‬׳והגידה'להאמיתת‪ '■'■.‬אלת י מ׳פנ^'‬
‫שהאגדה־ ׳היא הפשיס י כמו'׳;שיהדיבור ■הויא‪-‬ל'אפש^‪ ,‬ל' ואייןל־תהלכה חפתיתל■‬
‫יען‪.‬׳ כי ;ההילוך הוא■ ־המעשה־״בפועל״וא'> ראפשרי ‪-‬לר‪,‬יי־םל ' כ‪ 5‬ידבררהאמור■‬
‫בע״פ ; עפ״ול הלכה ילמעשת'‪ ;:‬לפיכך היוצרכו׳■ •חכמים‪:‬ונלבונית־ לפלכף דריכי'■‬
‫ההלכה■ ולבדוק■■;מאודי כחומת■ ובשדקים אמיתתתהגדה׳■ כרי; לקבוע״על‪ 1‬ה‪:‬‬
‫ההלכה למעשה‪ :‬לפיכךיתראהל' בירושלמהי־שצהדריןיתל׳יי״ית■ יךב‪:‬ל ■כי יפלא‬
‫ממך׳ זה'■ עצי‪.‬׳ ד בי ר זהי ‪8‬ינדד; קראול דבר״ השתוס אשיי בעבוררה׳וילתסל‬
‫לשאול‪-‬־לבית־■דין‪-‬׳ בשם׳־אגדה‪ ,‬ובבבלי" שם ׳"אמרו; דברי זה'הלכה; מפור‪ 5‬ר‬
‫אס כן‪ -‬שמה שקורא ‘־הבבלירהלכה ״ קורת־ תריושלת״■׳אגד‪-‬ת' ולמת?'ימפיני‪-‬‬
‫שהאגדה׳ הוא עעסילושורש ההלכת‪'-‬שנאמרה׳ למשהרמתניי״רמ׳פלי שדלשייול■‬
‫כי יפלא־מ‪-‬מך זה עצה; כלוימר ימשך מתשאירש)יאאש משכלו נקראל־עצה;‪:‬‬
‫לפיכך׳הוצרכו; ג״ תלפי ש ךברניזתלא‪/‬דיתכלומת־מת׳שקבלול־חכמים ״מפיר‬
‫אגדתי ■אחרים; כישנים״אלויתאומיכהימת ב תו ר ת ש ב ת ת הקבילה ׳מאארי״ם^ל‬
‫אגדה‪.,‬־והשכל;הלויש ■‪:‬ומארש שצרמ‪-‬׳בנפשוך וילכן ‘^־רשר^בח^שלמול;מגילה'׳‬
‫•‬ ‫»‬ ‫י ‪:‬י‬ ‫יי'‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫^ ■‬ ‫י‬ ‫‪.( ■ ,‬‬ ‫■ •‪-‬‬ ‫* ■‬ ‫;‪' 1‬‬ ‫■‬
‫■‬‫יי‬ ‫—י‬ ‫»‬ ‫\‬ ‫‪,‬‬ ‫‪4‬‬ ‫>‬ ‫‪■,‬‬ ‫‪.• .‬י‬ ‫*‪-‬‬ ‫■ י‬ ‫־‬
‫^ ^ ^‬ ‫‪•-‬‬ ‫^ ^ ««י■ ‪r‬‬
‫^ ‪ » ,1.‬׳‬ ‫‪- ,‬י ‪,‬‬ ‫^‬ ‫יי‬ ‫^■ י‬
 ‫®"' ” מ‬ ‫‪42‬‬

‫פ״א‪-‬׳ת״א וזפל■ בכתב׳‪.‬מיד ה׳׳עלי‪-‬חשכילד הפל ‪3‬בת‪.‬כ זה הטםררתז מיד ■ד׳‬

‫ך‪,‬דךשה׳‪;,,‬נבילרןוכו;דר\י־רמז^אל^ פ״א■ נשם‬ ‫זה׳ ררחיסוןודש‪:/‬ועצי‪:‬‬
‫אגדח‪:‬שמזאל‪ ,‬נהפך■ הקדר על״ז‪:‬׳הכל‪5:‬כחב■ ■מלמד שנחנה לדרש‪ ,‬מיל ד׳‬
‫מלמד^שנחנ;ה;‪:‬שמשורמ‪:,‬מלי‪:‬השפיל;זה רוח;הקוד ש‪ ,‬עכ״פ‪-‬מבואר‪.‬שחגרה‪.‬‬
‫שבע‪£‬פ״ צריכה ;אל‪:‬חורה‪:‬דשבבח? ■•!אל״ שני;דנרים;״מנהיגים‪ ,‬הקבלה היינו‬
‫קמקורח מה שאדם■ קכס מקבל■ (מפ’״זקנ?ס־>׳ והדרשה; שדואש מעצמו‪ ;.‬המקורח■‬
‫נקרא‪:‬בפגאאשוניס״ ^׳ב אג־ךה״והלרשה‪.‬־ מעצמו־ ע״פ המשורחי;נקרא‪:‬הלכה‪.‬‬
‫ולכן׳בכשתנו־ ‪-‬ברוכ‪':‬׳ שמים־'ש?’‪-:‬שמוח‪::‬אלודכפי •‪:‬ענינם‪ ;,‬וקראו‪:‬אח•‪■:‬ההלכה‬
‫המבוררח■ ‪3‬שם‪::‬שמ;גהא‪-.‬׳•■י כלומר ■מה; שנשמע ■מפי‪ :‬אחרים‪ ,‬ואח• האגדה‪•,‬בלא;‬
‫עיון׳‪-‬בדזשם‪^:^,‬שם;•אג' ‪5‬ח‪-‬א‪-,-‬״וכל־מגיד‪.‬״היה■ צריך ;להקדים ‪,‬דבר;• שמועה‬
‫להומח־פ׳י הוא •ץוד־ע;‪.‬לשמוע‪ :‬בעצח‪::‬זקכ’ם‪: ,‬לפיכך‪-,‬הגא■ ראוי להגיד ■אגדה‬
‫ולבשר־‪^:‬יק;;?קהל‪-‬׳ רב‪■>-‬׳ ראיה‪:‬לדבר‪• :‬זה‪ :‬בירושלמי׳ גיע;ץ;■ פצט־ה״א‪ :‬״רבי־•‬
‫אמרבנוט‪ .‬מבוש־ל‪-‬״אמר‪’^:‬׳■ ל־׳־;הוש?ני‪ :■1‬לי'■יהודה* נשיאה‪.‬׳‪),‬נכדו של רבי(‬
‫באגדה דפבך‪;-‬מאז‪;,■.‬צייתזלך־״‪:‬הנה! קראכ■'■ אושעי׳;הדין־ של׳ שמעהא ׳בעניכ־י‪:‬‬
‫גישין ‪?,‬ננלו;‪:-‬מבועל^אג‪ 7‬ה ■‪:‬דש‪'3‬א;־כלומר‪:‬קם‪’3‬ד‪,‬דבר־ זהימעצמנ‪:‬ולא נבחנו'‬
‫דבר‪-‬יו•)ב;מ‪:‬המדר’ש;• ובמ־ואליונידשגחש״אנש׳א‪; :‬בעל״‪-‬קרי‪:‬שונה;־הלכו‪.‬מ אבל‪,‬‬
‫לא׳ אג‪7‬וש‪:‬׳'העעם‪:‬״מפנ‪ ’-‬שבא‪.‬גל'רמע‪,‬ור‪:‬בים■'‪ .‬בה‪ :‬הרבה‪:‬׳מקראוח ‪.‬שבהורה‪•,‬‬
‫ועוד^ן־ששרש ‪.‬ההלכה ־‪-‬הוא האגדהר‪.3:‬עעפ‪;:‬׳וש‪3‬רא דכנפש״^לגוךב ועייך‬
‫ב‪-‬ירושלש'‪-‬פ״ה‪:‬דפשחים‪:‬הגא־‪ :‬ר'‪-‬שמלאג׳‪:‬אמר‪.-:‬לר׳‪’:‬וגח‪;1‬שילמדהו‪:-‬אגדה‪,‬‬
‫אמר‪:‬־לו;א‪1‬ך שופיךגאגדה־ לא‪::-‬ו‪2‬לו‪.‬דים^ד‪ 1‬לא־לנהר‪7‬ע‪-‬י‪:-,‬ולבקוה בקש ממנו‬
‫שילמדהג׳עשפגדבה‪-‬אחד‪;:‬׳‪:‬והו;א הנועס‪:‬למה;פשששנשחע ^ א לשמג‪:‬ולשמו‪,‬‬
‫פקול׳ ו^והליו;ושלא׳ן‪-‬ל‪:‬אופליגש‪:‬הור?־■והשגב ל‪: 1‬עעם‪:‬נכון ע״ש‪.‬״״א"כ־‪.‬מבואר'‬
‫כג׳אגדה‪ ,‬הגא׳דש‪-‬עש‪^:‬ההלפה‪^,:‬ויתודה‪" ,‬אלא־שלא ׳גגלה״הקכס אגדוח־ כאלה‪:‬‬
‫״ ו;להמ‪:‬וך;חלמ’ ד’ס‪;:‬לי‪,‬מדו ־ רק ׳ הדינים•׳ הפשועוס במשא■‬ ‫י ק; לחלשדיס‬
‫ומחן־ של‪', :‬הלכה‪ ■:‬כאשר;•‪:‬נוהגים‪ ■:‬היום ■־בלי‪ ■:‬׳;עיקכ״וישוהד‪:‬חעעם יהכמוש‪;;,‬־‬
‫ו‪:‬עתה׳‪:‬ראורלקרוא‪-‬הפחובד‪;,‬מגיד ד שרירזויעקב׳חופידגט שפטיהגעלנדרך׳‬
‫• י^זק ^ ■?סקילה■גמ‪-‬ג^‪7‬דהשש‪:‬דרך•‪-‬האגדה*כלו|ר•‪:‬שכך הדבר וישודו■‬
‫ע‪:‬ש‪:‬מננשהי‪:‬א‪ 0 ,‬שעס ששלג‪:,‬ומזה־ נולדו‪ -‬חוק!ש■ ומשפעיס■ לישראל) ‪,‬היא;׳‬
‫ההלפש וי‪3‬לארזלך*עפ״ז מיה‪:‬שאמי‪-‬ר־‪!:‬ונןנן ורי׳דמנחגש־בירושלמי‪-‬ברכוח■‬
‫ש ה; ה״פז■‪ :‬הלומד הגדה;׳;ממוךר אפר^ ‪ r‬לא‪:‬שמהרה‪ :‬הוא שוכח; והשובר‪ :‬לא‪-‬‬
‫במהרה הוא‪ ,‬׳ שוכק^;׳‪,‬הו‪ 53.’1‬שנ־י'״דשר’ש‪: -‬ב’ ח‪ 7‬אשר‪ :‬נראה‪ :,‬זר ■‪:‬מאוד‪ ,‬־ מ­‬
‫למה;;הלו‪-‬מ‪-‬ד ה^דה׳ ממוך;׳ שפר‪-‬׳‪-‬אינו שופח‪-‬ואגזה ‪.‬יחוש ‪.‬יש ■ללומדרמחוך‪;.‬‬
‫הקפר;אל‪1‬המשבו‪.‬ר^ש?רומ‪?-‬ז׳‪:‬אבל‪:,‬׳באמ^ןכוופח‪:‬ף־״גנהנא‪ :,‬כאשרידאמרחי;‬
‫שעיקר־לימודד‪:‬ה‪:7‬ונים׳עלהשו־רשם^ג’ שודש׳הואך;האגדה־;האמיח!‪.‬ח‪-‬המובנמ'־‬
‫מחוך‪-‬השפייס‪-‬שאמיחי©‪ ,‬ץאס‪ ,‬שפרג‪:‬חנ!ךלאו שאר' שפייסגמאוממיס‪^,‬ולא׳‬
‫יאמין לכל דבר המקופר בע״פ בלחי אס רואה כי‪.‬הדבר מיוקד בקפר‬
‫מוגה‪ ,‬ומי שעושה כן ממילא יודע הדינין בעעמס ונימוקס וידוע מה‬
‫שאמש־אשיי‪-‬־)לד^־־שד־ ע״ל(־נ האי■‪:‬צ‪1‬לבא ^מרבנן דאמר י ‪56‬הא■ ■לימא״בה '‬
‫^ג ^ כ ר‪ :.‬כ לו מ ר‪ 1 :‬ש ש ה נ א ^‪ # .‬ש ; ^ ב ר ה ^ א‪ ^ .‬ל ח‬
‫במהרה‪',‬י לפיכך אמרו ל׳ חנחומ׳ ור׳ יוחנן הכי חרתי מ’‪-‬שלרמד;‪^-‬אגדה‬
‫‪43‬‬
‫אמ‪-‬תית מתוך‪.‬הקפל או מי־ שמקניר‪ ■:‬ואומר לכל ‪,‬דין‪ :‬ק‪2‬רא ישלה א ‪p‬ר לא‬
‫מנצא■‪,‬מפולשת ■בשפל‪ ,‬פועל״גזא שלא ישכא;הדין‪,‬ועעמי‪.‬־התלכה‪ ,‬ועפ״ז ‪:‬מב’ן‬
‫לגאלי עעם ■הדבלים צירושלמי‪:‬שס■ וז״לי‪:‬ימ״ע‪-‬פן‪;/‬תשכח את־ הדברים ■אשר‬
‫ראו •;עיניך ‪; .‬כלומר ‪-‬מי־‪:‬שלואת‪:‬׳ דבל‪:‬־‪:‬תולה‪:-‬בלאיית־ תאנשבשפל• וראיית‬
‫השכל גשבלא‪ ,‬גולם שלא ישכחם‪ .‬ועיין;׳ אבות פ״ג‪ .‬מ״צ‪.‬׳ ומוכח‪.‬־ מזה שידעו‬
‫חז״ל לכתוג שפלים‪)■ ,‬עיין עלך;פתיבמרתורדו״שבע״פ(‪-‬ועפ־י■ הנחה זו‪:,‬תדע‬
‫ד;׳'‪.‬־‪ .‬עוד׳לבאל־כמה‪:‬דבלים‬ ‫־■‪:‬‬ ‫‪,‬׳ ‪■:‬‬
‫<ן‪:‬מה זה שם אגדה ואיזה הפלש יש‪ :‬בין לאגדה עם״ א׳‪ :‬להגדה עם ‪,‬ה׳ ?‬
‫‪ ■:-‬וכלאה׳ כי ‪-‬הגדה; הוא הגדה‪:‬־שיפולית ושולש‪ :‬הדגליעכמעשה שהיה‪.‬־ ובעעם‬
‫‪ .‬י שכלי‪ -,‬וישוד‪ :‬האמת‪ .‬אשל י‪ .‬עליו־ ‪-‬נבכה־ ■השיפול‪; :,‬ושולש;• המלה‪ :‬כגד‪:‬ואמר‬
‫■ ‪.‬הכתונ‪ -‬שממו כי־נכידים‪:‬אד‪5‬ל‪ ■,‬כלומר• דבלים‪-‬עוג׳ים אמיתיש‪-‬ומיושדיס‬
‫;■ ‪:‬על‪-‬אדכי השכלןהמכהיגים א ה העולם‪,‬־כ‪ :‬כגיד״הוא מכשיג‪- .‬ואגדה ע ס‬
‫ג ם‪:‬כי'מלה;זוד’ש‪:‬להד־שולש^בלת״לן‪ :,‬כאשל אמרו‪,‬־חז״ל■ מלשון איגוד‬
‫‪:‬ומשיכה שמושכים‪,:‬את‪“:‬הלבי;באגדש‪,‬׳ בכ'ל‪:/‬זאמ •־כלאה‪;■,‬יומר שכוונו‪:‬במלה‬
‫־ ־ זו־ גם‪:‬־ כן‪ :‬אל־ מלה‪:‬יוכית‪ ■,egeta •-‬כי ־‪:‬ידוע‪ :‬שמהל‪-‬שאכודקולאים‪:‬היום‬
‫‪.‬פירוש־ המלןלא‪ 3.;:‬שםעלןשעגעעילן׳ ) ‪■ :Exegetik‬בלשון ■״יוכי(‪:‬שולע הדבל‬
‫‪ ::‬מפכי שלשון■‪ egeta :‬הוא'מולה על‪:‬מכהיג‪-,‬עמו‪,egeta;;eikia •:‬־י‪,‬מכהגת‬
‫‪.‬־ הבית‪:‬־)עיהלעללן־׳ דעם ; הרועם(;׳‪,‬׳ומפכי׳;שהדולש ‪:-‬הוכלס להביא• ‪-‬כמה‬
‫• ‪ :‬מאמרים‪:‬משפלים ושופלים;‪-‬ללא’ה‪ ,:‬שכקלא ‪-3‬לשון‪*-‬אשככז מנ׳סיהלען וביוכי‬
‫' ‪ ,‬ג"כ כאמור ‪. ,egeta‬הושיפו■הגלת־■;על(ש׳<׳ )‪ ■(ex‬ע מו מן;•‪-‬להורות שמוליך‬
‫־■ ומביא 'פשוקים‪:‬־ מן ־'השפר ■‪:‬לראייה ע ל אמירתו ד‪-‬ד‪ -‬באופן‪ :‬שלשון׳ אגדה‪,‬‬
‫‪ .‬מכוון אל‪,‬לשון‪ :egeta :‬או־־עקשעגעעע‪: ,‬והוא‪ :‬עצמו שולש ׳ כגד שפי‪-‬לושוי‬
‫‪ :,‬הישוד? הוא‪.‬־הולכה‪ ,‬פיהלען>‪:‬כמו‪ :‬״עד קג!־‪ 4‬פ ע’א־על‪-.:‬עכא;עב?ד‪.‬׳לננדא‬
‫; •קמיא^)ב״ק■ פ״ס־‪ :‬ע?ב(> ‪1-‬ען כבלה!ק־‪:‬״כגיד״״אנפילירעלד “ ■אלא־;ששמשו‬
‫‪:‬־ ■מתחילה •בלשון ד הגדה־‪:‬על־‪-‬שולש״הדבר״ גישודודבמכלית‪:‬חאמפ וב‪.‬מלת‬
‫אגדה‪: .‬על‪ :‬פילוש• וביאור‪:‬׳־■המ^לת דיו־מלבוירתל‪,‬דואח‪.‬״כ'‪:‬פתעלבו ־שתי‬
‫‪:-‬מלותלאלו ‪-‬ויד ■כלדאדם‪:‬ממשמשיש;ומשתמשים ■בהגדה■‪:‬ואןגדה; ‪-:‬כי ■חעשיה‬
‫‪•■:‬שיא ומה שאדם ׳לוצה־ עושה~‪5‬ת‪.‬־‪:‬כי‪:‬באמת''ההלכת׳;ית’אימונחת■ במא‪.‬של‬
‫‪:.‬־ הבית‪-,‬המדלש;•‪-,‬ואין לווז‪:.‬מן׳‪:‬׳הכמשל‪::‬מן‪ :‬הלאשו‪!.‬צים‪,‬־ל ‪ 5‬שעה‪-‬שהחכם‬
‫י'עושק•;־הלכה־׳למעשה;••ההלכה‪ :‬היא;‪.‬מה;‪ .‬שקוליע‪:‬האשעפ־ןיפ‪;/:.‬עעןיגדאן‪,‬״‬
‫־‪ :‬אשל‪: :‬עלכיה■‪:‬וכת’’גותיה‪:‬׳כפלשוך בפלש׳ המ‪.‬שולת;־באב>־דהאגדה'‪ ':,‬או‬
‫׳‪.‬־‪-‬הגדה‪,,‬־היא‪:‬־מה־ שקועים־ךלע‪1‬יגואגם׳־עדרןמומסיע‪/‬צ׳־‪-‬וכל־־אדס;־•מדבר ‪,‬‬
‫‪ - .‬ישחשג שוקל דמפלש;כאות־עפשו‪':.‬ושכלו‪.:‬לחשוב׳'מחשגוס־ ‪5‬אין‪ :‬מעצור‪. ,‬כ?‬
‫\ אין‪;,‬הכלח•;לאמת ׳ כל‪:‬העדלה• על דלוח‪,‬־ ‪ :‬ע״ו׳‪ :‬מעשה״ הלכה‪:‬בפועלד‪:‬לק‬
‫עעעים המה בעלי חקילת״האמס א שפ‪ 7’:‬עור‪5‬עוש;עע®‪ ■:‬ורעת‪,‬לקשור‬
‫א ת ההלכה באגלהדואגדת‪-‬בהלכה‪:‬עקושוע הכפש •השכלית בכפש־החווכית;‬
‫ושלוישול ־השלהבת־‪.‬בגחלתך מאירת׳ר ומחממת׳ כיל דהמתקלבים‪ :‬אליה־׳ ד‪'-‬‬
‫;■‪,:‬והשלל‪-:‬בזה׳ החכמה‪-‬האמיתית מפרשת׳את;•ההלעה על‪:‬עידאגדה‪:;,‬ואל‬
‫האגדה‪■:‬כותפת׳ ר‪;^.‬׳ה‪,‬הל‪.‬כה׳ לבל'תהיה‪:‬עילערו‪-‬צה׳־איןז קומה‪:‬וכן; פהגו‬
‫■ העלבייס מאמיכי‪ :‬מחמד ■לחלק׳ בין‪:‬חגדה‪:.‬שכקהאת א|ל^‪..‬כלםז‪ 1():‬מרג‪(1‬‬
 ‫‪44‬‬
‫והמוריס‪-‬׳בע״פ מתכלמין פי׳־מדברים)מורה המורה צד ‪■ (152‬וביןהלכה׳‬
‫'הנקראת פ׳ירן או פקיה עיין‪ ,‬מורה•ח״א ע״א שהמלמוד מלכוזכקרא אל =‬
‫' ־ פקד‪,‬׳ומזה־ הפ׳ נש״ק‪-‬לדעתי פוק‪.‬עיין‪:‬במכילתך־ כלומר חיצון■ של הלכה‬
‫י ואגדה נכתב ■‪-‬בקפרי ויצא■י לחוץ׳ אבל ■פנימית ׳השוד אמרו ■בע״פ כלם =‬
‫• ׳‬ ‫הגדה מאיש לאיש‪.‬‬ ‫‪ Clam'■.‬היי^ןיך וכן ‪ clamo‬רו ‪5‬ען בפה‬
‫ב‪:‬־תבין מת שאמר ר׳־אבוהו בלשון חכמה')עירובין‪,‬נ״ג( «לתדיגו פחשייכר‬
‫'וארקיעו זהבייכו ועשר ■ליי'שני מגידי בעלטה‪ .‬מליצה זו לדעתי היא‬
‫פשועה עד״ז ‪ :‬כל קהל יהודים נחלקו לשנים החלק האחד הוא המון■ אשיר‬
‫כל רוח׳אין זבו וכבר יפכבה אש אהבת התורה והמותי ■אשר אי אפשר‬
‫לנפוח‪ .‬כי אם־ ע‪-‬״י”'מעשיה נוראים ■זשיפורים מושכים לבבות אל‪ ,‬המושר‪.‬‬
‫וחלק השני הוא החכמים המעמיקים עצה בלימוד‪ .‬הדינים וההלכות אשר‬
‫‪:‬־ לא ׳יובנו משכל המון י ואין במו‪,‬מרגוע לנפש ■השומעת• אשר לא הורגלה‬
‫בה מנעוריה‪ .‬׳ולפיכך תמצא שמשלו׳ משל זה'בשועה מ׳•־ ע״א‪ ■:‬שכל הע ם‬
‫הלכו לשמוע אגדת׳ ר׳‪-‬׳ אבוהו‪.‬׳ והניחו הדי שה־ של‪-‬ר׳ יחייא ב״‪.‬א‪,‬־‪ .‬מפני‬
‫׳ שבעל הלכה ■דומם למי שיש לו־ דיניי זהב ובעל האגדה דומה למי‪ -‬שישי לו‬
‫' פרונווה ׳של‪-‬נחושת‪: ,‬ולכן ההמון־ישאינו מבין דיניי ■זהב הולך אצל בעל‬
‫פרועום מעעם זה הזהיר ר■ ■אבוהו ואמר אתריגו פחמייכו■כלומר אס‬
‫־ תראו■■־את העם־־כי‪■::‬פרוע־הוא‪:‬וכגחלים‪-‬״עוממים■ אשר‪-‬״לא ■ששחה ■בם‬
‫השלהבת ■־הכמו■‪:‬להפיח רוח'־חיים לפחמים■■מתים‪ ,‬לייפות‪ :‬׳פחמים אלו‬
‫־ וליתן להם ־מראת אתרוג נחמד;ונאה‪ ,‬על‪ :‬ידי ימה? ■•על ידי יזה‪ :‬״אדקיעו‬
‫׳ זדבייכק?■ כלומר הזהב‪ :‬שלכם של ‪::‬חכמים‪,‬־ ׳היינו‪:‬התלכוה•‪:‬לא ידוברו‬
‫ל בלשון זהב קשת ׳■להבין להמון כי״־אם‪:‬מרוקש■־ לייקועיםי דקים )מויםגע־‬
‫פןענו טע טן‪5:‬זויםגעבריישעט(׳ כדי שעי״ז יהיו■ לי שני■ מגי די ב ע ל ע ה‪,‬‬
‫ל כלומר ־'לאשכת״ הזמןז יאורוי־השני״צדדים ‪.‬משכי מיני" מגידים‪ ,‬כי ההמון‬
‫■יוכל להגיד בבוקר■ חשדי אל על־תדרך הכאותלק ויהיה ‪,:‬לו ■מראת־ מזתרת‬
‫־ כזהר־ האתרוג‪,‬־ ‘וגםדהחכם״‪.‬יהיה למגיד נאמן ולאי ישגורל‪-‬פיו‪-‬לבשער־׳בת‬
‫־־ רבים להרבותי׳עוד־יו־תיר חשך ואפלהן״כי‪ :‬אש״ישים״לפיו׳ מחשום' לא יחשך‬
‫־ •־כאב■ רבים'ומהרממ־צו‪-‬יהלוף?•אבל׳אםלהחכםיירקעלדינרילזהב שלו ממילא‬
‫י‪•::‬אחת־ דברי זאלהיהישתיטיזו שמעתי‪,‬׳ כי החכם יצא ידי ־חובת חכמתו וייעיב‬
‫עם השומעים‪■ :‬ז^תיירשם מגידים־בעלעה עוב •'לו־ומעיב‪‘-‬לאחריפ‪,‬רהוא‪ :‬ידבר­‬
‫'■■ תבונואיוהעסי׳ישמע ־רננות‪ ,‬ועובים השנילסל מן׳ תאחד־ להחיות ־לב נדכאים‬
‫־‪',‬ולהפיחדרוח‪-‬חייםל‪-‬על׳פגרים מתים•־במתרן׳שפתי אגדהלינאה‪ ’:,‬על‪:‬־פ’‬
‫׳•׳משלים‪ ,‬לקוחים־‪'■:‬מדרכיותחיייםדומעשקי־דוש׳יושבילתבל‪:‬לתתלצפתאיס‬
‫־ ־ערמה •יולנעם־דצנת־ ומזימה לבכלליזה ■יש גם‪ :‬כן־ביאור־שפ הגדת כפשועו‪,‬‬
‫יל גמגע‪^,‬מגענהמשט‪,‬ו'‪11‬קךזרע;‪:‬נעימה לאחן״יהמון‪:.‬־י■ י‪:■:‬׳•‪■:• ■:■ -: ■:‬ל'‬
‫י'‬

‫נ־ בשנהדר>ן‪:‬יל״ח יע?נ למבואר־ שדרכו של‪:‬רד מאיר להיתלילחלק הדרשה שדרש‬
‫ברצים'■ לשלשיו‪,‬רתלתא ‪:‬מתלא;־־שלתא‪1‬שמעתא‪:,‬י זמצתאל־׳אגדתא‪■,‬י אגודה זו‬
‫ישל־ישלשת' ‪:‬תב>ן םעב־לאכראקדוםרליך למת'שאמר למשורר מפורשסלוחכס‬
‫׳■יגדול‪:‬לנוצרים שילל‪-‬־לר‪::‬המשל החיה את■ תעבע‪■,‬״ההלכתי המיתה‪ ,‬השכל‪,‬‬
‫‪ •,‬שובי מ חי ם מ הי צ' ״די‪5‬ז' פמבעז־דזמט דימי גמםור' בעועבט‪ ,‬ידימ‪:‬טןןעלהמט‬
‫‪45‬‬
‫‪:‬יא געטאדטעט‪ ,‬דיא פעלנונסט (!ילד‪:‬יא (‪1‬ידער סנלן^ טמדנג‪ :‬ערוושקקען‪.‬״‬
‫וזה אמת וצדק כי המאל‪:‬המפץ‪,‬אור על כל דפכי‪ .‬כובע ומפלמ כל‪,‬דבל‬
‫חמול ■על דלך קיפול משלי מן החיות‪,‬והכעיעות ■וכל‪ :‬ה מ ת העולם‪,,,‬הנה‬
‫הוא גולם שישמעו בני אדם‪.‬וישמחו לקלאת‪.:‬דבל חכמהי הכאמל במתיקות‬
‫המשל‪ ,‬מן הדברים אשר■ יד כל אדם שולעת במו; ״להבין החמול״ על ידי‬
‫י‬

‫הקל‪•',‬מושכלות שכיות‪ .‬על ידי מושכלות ראשוכות‪-,‬עמקות התולה‪-‬והחכמה‬

‫‪ 5‬אמצעות המעשה‪,‬והקיפול‪• ■.‬אבל ההלכה ׳)ריא‪ .‬טו^ע(‪ ,‬אשל ״מעבעה■‬
‫ווהכלח עניני אמונה ועבודת שמים‪-‬להחזיק במעוז המקולת״בכל עכין‬
‫■תעשה וכשלון דעת‪ ;:,‬תכה הזא מאקלת את השכלי־ והעבע תוך‪.‬הגבול‪,‬‬
‫לבל יצא מן הכלל ולא; יגלה‪.‬פכים בתולה;שלא‪-‬כהלכה‪-,‬לפיכך‪.‬אם גם‬
‫יש תועלת‪:‬גדול בהלכה לקיום האמונה והעקק בדינים לשם שמים; אבל‬
‫מצד אחל יבואו לפעמים'נזקים‪ ,‬כי בעל ההלכה ■לא יחפוץ ־בחכמת!‪.‬העבע‬
‫לעלך‪ ,‬מה שהוא ‪ -‬אקול למדי ־ באזיקי‪ ,‬לימודים‪,:‬שונים‪■ :‬בהלכה‪ ,‬כידוע‪,‬‬
‫פ״כ‪•,‬ההלכה לבד ממיתה את■ העבע‪ -.‬ויש; בין־שכראלר המשל‪,‬והלכה‬
‫הכחשה‪-‬וקתילה זה לעומת זה עד‪.‬שיבוא׳ הכתוב״השליש!•■ הוא‪ :‬השכל זהזך‬
‫להבהיל ויכריע ביניהם‪,‬־ לעשות פשלדבל‪:‬בין‪:‬חפשיות‪ ,‬האגדה )לען?גיאנ ‪0‬־‬
‫ההיןא;אפיע( למאקל• ההלכה )לע‪3‬יגיאן( לבחור‪ :‬בעוב‪ :‬ולמאוק‪-,:‬גלע‬
‫ולקיים ככתוב ״אחוז בזה‪ :‬וגם מזה‪ ■..‬אל תכח ידיך‪,‬״; לתת■דרור■ למחשבה‬
‫ועיון באגדה‪ ,‬ולגדול‪-‬גדר בכל ‪-‬ענין־מעשה‪: :‬ולזה;חלק‪:‬ל׳‪,‬מא’ר־‪,‬דלשותיו‬
‫לשלשה‪) :‬א( משל חפשיות■ המחשב;־לעולל ■לבות‪■-‬השומעים‪ .‬ולהושיע‬
‫מעעמים‪; .‬מעניני‪-:‬בליאת העבע‪,-.‬בתבל■ ומלאה; ‪) ,‬ב(; ההלכהד׳ושמעתא‬
‫■לגדול‪.‬גדל ולעמוד בפלץ‪ .‬לבל‪■ ,‬יפרצו •השומע’ס‪;.‬הגבולים‪::‬שכנ‪,3‬לו לתועלת‬
‫•־מעשה‪ ..‬כשלון; ‪) .‬ג(‪,‬״אגדתא׳‪:‬הוא■ עיון השוה ׳לתלוייהו‪ :‬כיי‪ ,‬האגדהרהיא‬
‫פעמי״ ההלכה‪■•, :-,‬והתוך‪:‬והאמצע י‪:‬בין־ המשל להלכה‪0 ,‬כד;־י‪,‬שע״כזתשכל‬
‫הבהיל ידעו לקבוע‪.‬דלכי ״עבודת ״שמיס■ •באמת‪.‬׳שכלי־ •‪.‬ותבונה‪(;:‬כפי־־תיוב‬
‫אפקי‪ ;.‬יש להעיר■ פה• כי‪ :,‬הפרש; גדול~יש‪ ■,-‬ב’ן‪:;:‬עשל’‬ ‫‪ -‬חכמה ‪ .‬עליונה‪.‬‬
‫עמים ■עכו׳׳ם■ ובין ‪ .‬משלי‪-‬החוקליס־‪.‬בעבע; ומשלי‪ -‬נביאים וכתובים!כנודע‪.‬‬
‫ולזה בעל‪ -‬נפ ש^יפה‪:‬ו שכלי׳עוב‪:‬ידע להבתין‪:: :‬בין‪;,‬אמת‪-‬לשקר‪ .‬ולהבדיל‬
‫'‬ ‫בין‪ ■-‬קודש לחול; על‪ .‬ידי‪:‬ביקורת ‪:‬השכל‪ '.: •; ■■.‬־׳■■‪ :‬־‪..‬־ץ‪ ■:‬רי‪,‬־‪;■::‬׳‬
‫י חכמי תלמוד היותר‪.‬מפולקמי‪.‬ס‪::‬תפקו־בדלכל ־של‪;-‬ר׳ מאיר‪-‬ראשל בודאי‬
‫קיבל■ דרך זה מן לאשוני‪-‬לאשונ’ ם‪ -,‬ב’■ גם‪.‬בכתבי קודש‪ :‬מצונו‪.1‬ישלשה‬
‫פנים אלו‪ .‬התולה■ היא ‪,‬כולה ‪ :‬שכל־ ודבלית‪.:‬־מפורשןס‪-.:‬היעב‪ ,‬לתכלית‬
‫•הלכה‪,‬־ לתקן־הליכית עולם‪ ,‬בכקרון המעשה‪ :-.‬הנביאים ‪:‬דברו‪:•. ,‬במשל‪,‬‬
‫‪:‬הכתובים‪-‬דברו דרך הג ד ה )עיין‪-‬מגילה‪,‬־ב׳■(■; לעומת שלשה‪-‬אלר‪-‬תראה‬
‫‪•:‬מנהג חכמי■ תולה ‪-‬שבע״פ לחבל אל‪ .‬המשכת‪ •:‬ואל‪:‬התלמול•‪ .‬העומקים‬
‫י ^‪:‬תיקון ההלכה גם עניני אגדה ומשל‪ :‬הכותכים־לוח חיים‪:‬להלכה‪:‬היבשה‬
‫וממתקיס אותה ד״מ ב״ק ק׳ ע״ב‪ ,:‬יתיב• ד‪ :‬אמי ור^ אשי ‪ ,‬קמי׳סדל׳‬
‫־יצחק כפחא מל אמל לי׳ לימא מל שמעתתא‪ - ,‬ומל‪ .‬א מ ר לימא מל‬
‫•אגדמא‪ ,‬אז השיב■ ל׳ יצחק■ ואמר משל לאיש זקן שיש לו‪-‬שתי נשים‬
‫אחת זקנה ואחת 'ילדה‪ ,‬הזקנה מלקעת לו שעלות שחומת‪ ,‬והילדה‬
 ‫י וי׳‪/‬‬ ‫‪46‬‬
‫‪ -‬שעלות‪:‬ילבכוה‪•,‬־ נמצא הוא• יקרא מכאן'ומכאן‪■ — -‬חזסואמל'להם; אומר‬
‫־‪'.‬״לכם ׳מלמא לשווא י לתרר‪-‬יהר׳ הלכה ז אצל הו־כ א מר כי״תצא׳׳אשרומצא׳‬
‫;־ ‪.‬־ לקוטםי■•שלט־ ישלם ‪ :‬המבעיר; את‪:‬־ה‪ 5‬ערה; כי■תצא־^מעצימה ואם ״כן■ ■למה‬
‫‪:‬־ ‪.‬־ישלט ־המבעיר״דאת ■■הבערה ?;״■אל'א״לאמר'״הקב״'ה’'־־כליי י'לשלט הבערה‬
‫־־ שהבערתי׳ אכי־הצחו'‪-‬אש■‪-‬־בציון ^שצאמ‪5‬ג‪ .‬ויצת"אש בציון'ותאכל ישולותיה‬
‫־ ׳;)אוכהדל׳(־ואניץעתיל‪;,‬לבנותה■ שצאמר־׳‪-‬וא־ט ‪-‬אהיה ■‪:‬לה~ אומה■י אשי שביב‬
‫■ ‪• -‬ולכבול‪:‬׳ אהיה ׳‪:‬בתוכה ^)זכרייהלב׳{‪,‬ל■ יעל■'כא];־ ה־אללהץ ׳ שמעתתא ‪:‬־' כתח׳‬
‫‪■ ::‬הכתובבכזקייממונו ושייט בצזאו גרפו)הורב־עיר(? לומ׳רלך־אאו תשוט־חציו‪.‬‬
‫לי־‪ •”.‬׳‪■:‬ענין זהל־מבואר‪-‬״־טל לרךלז׳היי־שיי״יבאמת׳׳׳הכוטג‪-‬הוא׳־׳כןיבט־איאשוכה‬
‫‪-‬׳ לכל ־עטכיס‪,‬דולכל‪::‬ר\פכיםלשבמולם‪ ;,‬י ען השם'־ברא■־ את ■היצר רעווברא■‬
‫‪.‬־‪-‬־ ’■■יצר‪ :‬טוב‪ ,‬ל א ת‪:‬הי שע זאתדהצליק׳ילשכיהס‪-‬יכ&ןאט מן ■־השמים; לרשע‬
‫‪ -‬ל־אשרשט'־הדיוט׳*להגביט‪-‬תאות;^'גופציותזעל נהשכליוהן־ולצליא׳ אש של‬
‫ל־ גבות• מן ■־■קולט הרןלשים‪,‬׳■ להגביר היצר׳עוב■ על יצט־הרע‪ .‬׳האש״ההדיוע‬
‫‪'.:‬הוא‪:‬היצר תלע‪■ ,‬־הואי׳השען‪ ,‬והוט׳יהמלאך־־המות )נלא שלאהל־ומאלוקה‪,,‬‬
‫־■ רגרמיה־ שרפתלתמקלש■ —־א־בל׳יהאש הרןולש‪:,‬היצר ■עוב‪,‬־■ ואש־‪-‬־ האהבה‬
‫‪:‬׳■ ‪ :‬הטהורה מ ת קן אה־ ה מעוו ת ״ושוב'‪-‬־■יבה־הייהמקלש'בכא‪ :‬רוא■ אל ממרוט‬
‫־ " ‪-‬אשר י־ ישבבצהו ר באומה אש ^שבי־ב] רלו־ה לאמר אי■ מצא ^^אש־ ' מעצמה‬
‫־ טלומר־־ הרשע־ יוכלי להתכצל ולהצטלק י לומר• ■רשעתי מן■ השמים ן היא ?‬
‫■"■ועל‪.‬־'כן׳ובאממ‪':‬שלט־'ישלט המבעיטאת‪ ■:‬הבערה;י“הוא השס״ב״ה שיבה‬
‫ד־־ ■■‪■'-’■:■::‬‬ ‫י ־‪:‬יאשוכה‪-■,‬בהעבירו'־רוא 'טומאה‪■:‬מן־;הארן‪.‬־'‪■::‬׳‬
‫־ יי‪: :‬׳ועמה•־ ל פי הלאה הגלית־ זר‪:‬יאויש■ שלא יע־כש‪-‬האלט יעל'לשעתו כי‬
‫ילרט־ן‪-?-‬־‪-:‬־על‪:‬יכןי'יאמר־‪-‬־ר‪-‬י־יצארןשמעתתא■ מזה הכתוב־עצמו^‬ ‫‪,‬י■• ■השם‬
‫■־ ■'שהכתוב מאייב■״ ■אמי המבעיר אן‪-‬־ טי ־האש״יצאה'■ עעצמר‪ -‬לאכולרקוצים‬
‫י‪:‬־‪-‬׳‪:.‬בשלה א א ^־ להורות לכי אשו‪:‬משום'אציןי־־כלומר כאש ׳טהז־יק אין׳ המזיק‬
‫‪ :‬אייב‪:‬מצל־‪:‬ממולו ■‪-‬שהזיקן אלט כאלו־'יהואייבעצמו‪-‬־ילה איצ־ים ■להזיק‪ ,‬כי‬
‫'•ל‪:‬אשו‪ .‬סוא‪ -‬יאיצרכלומל בבאילמו ובלעתו גלםהי?ק לאבלו‪,‬־ ■ואט׳ששהשט‬
‫י ־־ברא‪,‬טט־דאלו ה טו ב׳ והרע־ בכל־‪-‬יזאת‪:‬־האלצרהוטבעל ■־באילהוהוא צענש‬
‫■■■לשפתרוומקבלישכל‪:‬לשעתר — לאיט־‪-‬׳מזהימנהט־בעליאגלתא הן א ד‬
‫יצאק כפקא ללבר תאילה לרך‪:‬משל־■ולהוכיא■ כי ’ המשל לבלוי■ אין בו‬
‫■־־ כלי ״ לאנך־־ אה י בכי‪-‬־ אלט'בללכי‪:‬מו של;‪■:‬כי״ ־משל־־ זה־רמשתי׳ ־ צשים‪■ :‬יואה‬
‫■־■‪■:‬שכליאאל ואאל יטה־״טצמר אאליבצעו‪',‬״וא&שמלמשולימשל'“לטוב‪ *,‬וכן‬
‫׳־■‪:‬לרע לכליארפן־יוהלאה‪':‬־פליט לכל‪:‬צליי־וא״כ־רבהעלארבאכוי־מן המשל‬
‫■■ ‪:‬אל״האגדיה והיא״אמרי־הית׳אמר״בלהך‪,‬׳שכל‪-‬י ואשש^ישהשט הרא ־שיבת‪,‬‬
‫־* הכליטצטבזה אפשל‪ :‬התקלה;■־כי־‪,‬׳אט כן־־להנצלר־׳כל־־הלשעיט׳־וי־אמרו‬
‫ד־י » ף ט טכאלדןוע״כ'־״בהכלא״ צריכין‪:‬אלו ׳אל‪-‬׳^ההלכה;־׳ הי ט ■'שמעתמא‪,‬‬
‫י‪:‬להיולוט״על‪:‬א^וב‪:‬אא‪7‬בבאמוצת‪:‬אומןר־־להתלה'ג ־‪-‬ביושר ■כי השל'‪.‬למשמעת‬
‫׳־■היצר׳״ הלט הרא "צלנכה' מפלי־ באלותוייהלטה •‪ 1‬אשו‪:‬משום'־'אציו‪':'.‬שיט‬
‫'■־■■נטליף■ ע■ט‘צנכ ‪f‬ז־ ‪r‬ה•'־כייאי‪:‬ן‪■:‬להאליך‪ ' — ::‬י ; ־״‪■:‬י ■■‪:‬׳ ‪,‬י■'■‪-‬־‪ :‬־״‪:‬‬
‫‪■-‬י‪-‬־ על‪ :‬לרך לאאר‪:‬תלאה')ברכות ט ע״ב(צ'אצוא שבר עלי מ ט ה ■ארטית‪,,‬‬
‫■־מפולשר לשלשה‪:‬־׳פכיט; )א(יבללך משל ‪ :‬לא ״תשכב ״בלא ‘ קליאת י שמע‪,,‬‬
‫‪47‬‬
‫‪) :‬ב( ׳בדרך‪:‬מושל אגדה לא ׳תמאראשה׳א^מיס‪) ,‬ג('‪':‬דרך הלכה'למעשה על‬
‫מעה אלמיח־ממש ע״ע’ מע‪1‬שה דלב‪'-‬פפא״'משוםל‪-‬על^לה‪.‬״‬
‫דלך אחל‪ -‬כירושלמי ־פ׳ ־כילה‪:‬׳ ה״ג ‪ :‬־■■פילוקו^‪.‬שאל■ אא■'למ^ל׳ןישישי■' )ולא­‬
‫‪ ■.‬לוי‪-‬שרי‪.‬שא{‪-‬עעס למה׳אגןור־להאם^חןד^ןי^ל^ון^‪-‬הגס«‪ ®^^!:??»-‬מוהל‬
‫‪ .‬לבשל'‪.‬לתכל;ה אוכצילפש ש״ש‪ ,‬שוהיא מומלןללהוז‪-:‬כל‪-‬הג־וףדלחהי‪ ?.1‬־•השיג‬
‫‪:‬מלןכא‪-‬לאשהו־א‪,‬ם;הוא^לואהשהכ!ליה‪,:‬מב‪-‬שלןה‪,‬‬ ‫‪ -‬במחי'לה לרו‬
‫אע״ג שהשליש אינו עושה זאת דלך חבה וזנות‪ ,‬אפ״ה‪-‬לא^כיחא ליה; לבעל‬
‫הקמת מיס‪. .‬והלחצס ‪,‬כל הגו‪;,,q‬ב‪:‬״ע‪ .,‬הי״א‪,.‬כשץ‪,‬זה'‪ .‬עובדא‬ ‫האשה?‬
‫; ^דחויל‪ ,‬זלא ניחא ליה‪ :‬למ! ^צוה^על‪:.‬לןדושמ י״נ‪3‬ד ‪1‬יא‪.‬א'פ‪'.‬תש;ב;צרוד״בדלך‬
‫" הלכה דכהיכ‪ ,‬אד;אשל נעשה‪/.‬לכל;׳ נפש נעשה‪ ,‬״לכש‪*.,‬דבל תשוה; לכל'■׳נפש‪,‬‬
‫^ל‪)/‬נעעס‪,.,‬זה‪,‬ג?פי?’ש‪.‬אין'ליה׳ ^‪ 1‬אד ;גדול‬ ‫' ולחיצה אץ בה‬
‫נלאה;כחילןלנץע_ונגד'הלכותנמחו‪,‬כעות;ישל‪,‬הולה‪ , ‘.‬י ;‬
‫^משנה;או‪/‬בגמ‪.‬לת‪.‬לכננת‪,‬עליה‪.‬דירן■‪.‬במשלי‬ ‫‪..‬ךן לפעמים‬
‫א ג ד ת ‪ /‬ד ״ מ ה מ כ ב ה את ^הבל‪.‬מפכנ‪,‬ששגק; ‪f‬נתנ’ ל א‪ ,‬מפ מ‬ ‫■‬
‫^^גלה ■ג)!נ׳שן‪..‬שצוו^;;גכגמלא‬ ‫י גויס׳מפני ׳לק^ם‪ .‬מפני'•לוח;לעת‪ ,‬או‪,‬‬
‫^^^‪.1‬לכבות;נל';)לןצננא‪ .‬מלןמי> נ&ישא(‬ ‫שאלו לעילא‪ ’.‬מ ל‪ /‬תנ חו ם‬
‫י • מפני יהחולה?‪ ..‬והשיב‪,‬״דלך משא‪ :‬ומתן‪ .‬של‪, ,‬א‪.‬גליז‪^,‬אלוכה'לזלוש’■ כמעלת‬
‫לוך; ‪.‬כגל שלמה; 'עי‪;.‬שלמה‪: .‬לא‪,‬זכה;להכינית‪/‬תאךון״לתוך ^ית״ק״ק;אלא‬
‫בזכות דוד אביו״‪1,‬נלפ’ כך אמל ושבא‪ ,‬א‪,‬ננ;את ‪..‬המתיכושעבל ממן׳־‪.‬מן‪ .‬האיים‬
‫אשל המה'איים"עודנה‪,‬׳‪ , .‬ומה ■שאמל‪/‬שלמה״’נןוב;כל‪.5‬אי‪/.,‬מארנה‪;,‬מ^‬
‫;; הכוונה בי דוד■ מתי'בשבת‪,‬וכקש למות‪ .‬לע״ש ולא‪5,‬עצה‪:,‬כאפא‪,‬בשבת•; ולא‬
‫י נענה‪"-,‬וכיון שהיה מתעשק ־תמיד בתולה לא היה־ מלאך המומזכיגל ל‪.‬ה‪,‬מנתו‪,‬‬
‫אבל יען היה לו לדודכושהנא )גן(אחוליביתו‪ ,‬בחיש מה״מ' באלני‪,‬ותפשיק‬

‫^ס׳^לאביךאח‪/‬פיכ^ א ן תינוק‪|.‬וע'לעלו’ —‬ ‫יי' ^ חכמים ־לאמול חתוך‪.‬נבלה‬

‫■לכבות'אתי׳הנל'מפני‬ ‫ומ שק‪-‬ל׳ מנחום ישם •־להיתל׳־השאלה‬
‫' 'החולה‪ ,‬ואמל‪ :‬כיישל׳בשליודם' קלואיניל ^^^^^^ממוישל־אדם ק מ א ה׳נ ל‪,‬‬
‫^^י‪5‬בה‪/‬נס‪:‬של_בשל' ודםמאל‪.‬אכבה‬ ‫שנאמד נל'‬
‫נרו של׳תקב״ה‪ — .‬תנה מאליך‘הנשאיללהשיב משובה בדיבלים שאין להם‬
‫ענין ־כלל‪-‬לכאן ובדברי אגדה־האתומיים‪ ,‬ועודכ׳למהרצאיך׳׳פלל״לימן עעם‬
‫־ ‪ :‬מועכ •ש?כבת פלו של ‪-‬בשל ודם־ מ־פם־־היצשמת‪,‬׳'׳וה׳לא ימשנה ״מפולשת־'היא‬
‫•־ שמותל• לכבות^ את‪ :‬הנל מפלי רהחולה?‪-‬א‪1‬לם עיקאיאעניןצריא׳ה רל^'אפשל‬
‫לפהול ההלכה הנאמלת־במשנה־‪’-‬בדלך‪.-‬משל‪,‬״ואיא;׳כל'המלוון בנאיהוא‬

‫הגויס‪,‬־־ )ב( ־־מפני ׳לשמים ‪-‬מיראר־לנפשם' פךובואו י חכמים ־רינלרןו־״נאכמה‬

‫את דכרי קבלתם־‪.‬כאשל‪.‬־מבואלבמללש)פ■ פי''השא(‪%‬ךג('מפלי^ךות״רעה‬
‫שיש יהודים אשל אין לוחם נ־אמך־צנם אלהיס'ויפנו עולה^נלתולהייואמונה‪,‬‬
 ‫‪48‬‬
‫; )ד( מפני‪,‬חולה שיישן כי אץ■ כל■מוח; קובל• ללמוד מורה‪ ,‬וחכמת יחד ועוב‬
‫יותר להיות ישן■ לכפש‪ -‬חולה‪-‬כזו‪^-‬מנועס‪-‬״ארבע‪..‬מראותי נגעים אלו היו‬
‫־ ■חכמים‪ .‬ראשונים‪ -‬כזהרים■ מלגלות‪ :‬עעמי־ תורה; וקתרי הקבלה;• ‪:‬‬
‫״•‘ ׳ 'ואנה •נוצריה יאשוכים ישחרןו' על‪-‬היהודים■■ ואמרו■ היהודים ■מכיחים את‬
‫י ■לר תאמוצת ' מחתי‪-‬הקאה' )דיא ׳ יודען'המוטען‪-‬ידאן־'וינט~ מונטער‘ ד ע ‪p‬‬
‫• ‪ :‬טע‪ 5‬פ ע ו ן ^ נ ם מאיריםי ליושבי' תבצ‪ ^.‬כמבואר באוכגליון שלהם לוק‪ :‬ח׳‬
‫■‬ ‫י'■'־־'‪;':,‬־ ‪■;■...‬‬ ‫■ ‪■■■'.....‬׳ ז ״‬ ‫■■־'■מ״ז■; י״א׳ל^׳ג״י״נו‪.‬‬
‫;״ ״ועוד^ידגעי‪..‬כי‪,,.‬בין■ נוצרים'ר‪.‬אשונ!ס'״היו הרבה‪.‬כיתות‪,‬וכולם אמרו כי‬
‫‪ :‬משיחם‪..‬הנא‪ ,‬מיון־ע דור‪. ,‬וכיון שנפכור‪-'-‬הצוצרי\בננ״ש כקשו‪,-‬חכמי''יהודים‬
‫״ לבעל דעה זו לומר ^^’ ■‪.‬לודמת‪ .,‬כשבת כלומר אחר ״שנתפרדה דעת משיחית‬
‫' בעולם‪ ,‬׳ואין תקוה לישראל‪:‬עו‪.‬ד‪.‬מיום מותת‪7‬הצוצרי בלנ״ש ע״כ‪.‬ממילא מת‬
‫■ ‪;,. .‬דוד ‪.‬נשכת‪ ,.,‬ומה ‪.‬אוא עגיןמיתתו‪;?.‬הפכןקת‪..‬לימוד‪..‬התוכת' ועצ‪.‬ילי‪ ,‬מה‬
‫‪ ;::‬שקית‪,‬בוקתנא‪:‬אחורי ביתו'‪.‬כלומר‪ ,‬גן‪..‬מלא״ אילצות‪.‬ובחיש מה״מ'‪ .-‬באילן‪,‬‬
‫‪,. :‬תוא‪,‬גזע םוחם‪),‬טטאמ‪ 1‬ו ב ר ^ ^י ען אמ ת הצוצריס״כי משיחם בא‪.‬מבית דוד‬
‫‪, .‬״א״כ ע״י‪.,‬יחום‪;,:‬ת^צח‪.‬שכ‪.‬כא‪.‬לו‪.‬מתם התקוה‪ .‬צב!ת‪ .‬דוד‪ ,:,‬והיה‪.‬אז כת אחת‬
‫';‪:,.‬נקראת‪:,‬כשם‪,,,‬גנאםטיקער‪ ,,.‬וצתוכס שוב‪..‬כק אחת שצהגו ענהגמביונים עד‬
‫; ■שנ‪,‬קרא ‪;0 7‬ינלקער )מתלהגיס‪ :.‬בצנון‪ . ,‬ככלנים(‪,.'. ,‬אשכי כקשו‪ ...‬לאכול בשרו‬
‫של י}'י‪ —:‬ועל״כן‪,‬השוכר״חכמים חתוך‪,‬ה‪,‬נבלה;לפכ!;כלבי‪,‬ם‪ .‬בלומר‪,‬המת‬
‫ם ' —;אכלי‪.‬אכ’‪.‬ך‪.,.‬י‪:‬משל‪,‬למשיק‪ .‬ואמוצת‪,‬ז‪.‬שראל‪'.‬באל‪,.‬קי‪ •,‬ובגאולה‬
‫‪;■:.:‬״לעתיד‪ ,‬בתכנה ׳‪.‬היא; קח‪ :‬תינוק ‪,‬וככר!עלעלו‪-‬למרחוק‪ ,,‬הבנים‪,..‬עם'‪.‬ככר‬
‫‪ ,.‬לאם;בידם ‪ .‬להלוך‪; .‬בגולה‪;,‬לא; ׳יפתקו ‪ .‬עקוות־‪:.,,‬למשיח האמיתי‪ .‬הוא'ה׳ אל‬
‫‪.‬‬ ‫' ‪,;:.,7‬״ י‬ ‫‪:‬‬ ‫■‬ ‫‪,‬‬ ‫‪:‬‬ ‫;״‪:‬״ח;‪,‬ממרומום‪:.‬‬
‫״ ;‪'.‬ולפיכך‪ .‬כאשת כשאלה’‪■ ,.‬השאלה‪ .,‬לקנ^■ ד‪ ,‬תינחום‪ ,‬האם‪ -‬מותר״לככות נר‬
‫’‪ .‬מפנן^ החולה'מצאי‪-‬מקוס מתד נאמן‪'.‬לתלות בו‪-‬מקשבות היה‪,‬וךים‪,: ,‬על ־‪,‬דבר‬
‫' הבריחה ‪-‬מן החכמה‪. .‬הגלמה‪ ,‬והחבאת!הנא"תחת התאת־״שמותכ להתמיר‬
‫^ ב עו ב‪ ..‬ע ם ס ‪ $‬חל ק‪,/':‬נ ר של בושר׳ ודם‬ ‫״־מפלי‪..‬כבוד״ת‪.‬‬
‫^;נר;'‪-,‬כלמנר■‪.‬חכממ האומותי^שכל־האדסיי‪-‬הוא כאמת נר המאיר‬
‫^ה‪.‬םקדושה;הוא ‪-‬נרו■שלי‪ ,‬הקב״ה‪ ,‬מועב‬ ‫‪ ,‬״אבל;‪.‬נ שמת‬
‫;‪■.‬׳‪;:‬ך‪,‬־‪- ; ,.‬‬ ‫^;ו א ל ^ כ ב ה;נ כ' ה א מו כ ה‪,...v‬‬ ‫׳‬
‫‪ 7 ,-;:‬חקור‪; .‬ובדוק‪-‬היטב‪-:‬בדיוק גדול‪:‬כלד הנאמר שם ־ותמצא‪ .‬כ ו הדבר נכון‬
‫‪-‬־‪-.‬מאוד״‪-‬וא״ין ■לפרש‪■,‬יותר‪.‬יק‪.:‬ברמיזה( קלה וד‪.‬י‪.:-.‬לחכימא כי■'’שללישב יבזה‬
‫‪-‬־ ‪ :‬שאלוה‪:‬הרבה ויבואר ‪-‬אי״ה‪ :‬כערכיםזהבאים‪ •.‬ומזושב‪-‬בזהלשאלת׳ התוק׳‬
‫‪:-:‬חגיגה ’■״ז‪:‬שדוד‪;;.‬מת‪-‬בעצרת‪-‬כ’‪-‬־בעצרת;‪:‬גברח־אמונת משיחם‪ .‬והכלל כי‬
‫■‪■-‬דברו ■חכמים בתוד'‪-‬מהרבח‪:‬עעמים‪)-;-:‬א('‪:‬כ’'־במוי׳מים;‪,‬זכים‪,‬על ידי עורח‬
‫גדולמחפירת‪-‬כארות ממעמקים יובאו ■ולא׳‪,‬מצהרים״וכחלים‪:,‬׳כן מעמקי שכל‬
‫ע׳׳י חילות■‪.•,‬וההרתן■ ’ומתקק — )ב( ■לחכלית״יהממיהה כי‪:‬מלמא‪ -‬דממיהי‬
‫‪■ ::‬מדפר דכירי ■אנשי‪) ,‬ג( לתכלית‪,‬הקיצור כי על ידי ציורים ורישומים‪ ,‬ידובר‬
‫‪ : -‬יותר מעל פי דינור■ פשוע‪) ,‬ד( לתכלית יופי הונליצה בלימוד )דידמקטיטע‬
‫‪.‬‬ ‫״; עחעדע(‪) ,‬ת( לתכלית ר^כיעות וההקתר‪ ■:- .‬׳‪■..‬‬
 ‫‪49‬‬
‫ו עוד בדרכים אחרים לקחו ההלכה למשל‪ .‬עיין בבלי ב״ק ק׳ ע״ב איך‬
‫דרשו הכתובים שמואל ב׳ כ״ג■‪:‬־ דוד ‪ .‬שאל בקנהדרין אם מומר ליקח‬
‫‪ .‬חלקת‪.‬שדה שעורים של פלשתים על מכת להחזיר עדשים של ישראל‪,‬‬
‫והשיבו‪ ,‬חכול ישינ‪ .‬ישע אע"פ שהרשע מחזיר הגזילה רשע כקרא‪ .‬וענין‬
‫זה כדרש בפ״ב■ דקכהדרין כירושלמי על■ הכתוב בדברי הימים א׳ י״א‪:‬‬
‫הוא היה‪-‬עם דוד בפת דמים‪ ,‬מאי פק דמים בחקל קומקתא‪ ,‬שדה אדום‪.‬‬
‫ודרשו כל‪ -‬העכין ע״ד שאמרכו ואמרו’שם כי שכי מעשים הוו•; וכמלרש‬
‫רות רבה אמרו; כי הוצרך לשאול שכי פעמים מפכי שאין למדים מן‬
‫המעשה‪ ,‬והקשה■ היפה מראה אדרבה מעשה רב)עיין בקכהדריןשס(•? —‬
‫וכראה לי כי כווכו בזה דרך משל להורות על מה שהראה פעם אחת‬
‫תקלה על ידי‪.‬חילופים כאלה‪ .‬אביכו יעקב לקח את הבכורה מעשו אחיו‬
‫בעד כזיד עדשים‪ ,‬ומאותה שעה כוקדה המשעמהי בין האחים‪-.‬ואעפ״י‬
‫שקכה יעקב זכות זה• דרך מקח‪■,‬כחשב לו זאת לגכאי‪ .‬והרשיעו העמים‬
‫את הצדיק בעבור זה‪ .‬ע"כ עשו הוא אדום והיא‪ .‬שעיר‪ ,‬ובמו כקראו בכי‬
‫שעיר החורי ועל ארצם ישבו הפלשתים‪ .‬לפיכך בשעה שהחל דוד לעשות‬
‫■ שלום בין‪ .‬ישראל לפלשמים קראו שעה‪-‬זו ״פם דמים‪, ",‬כלומר אפקה‬
‫המלחמה ■על שדה אדום‪ ,‬וקראו זאת ״חקל סוטקא = אדום״)עיין יפ״מ‬
‫שם(‪ ,‬ואמרו שאתוד להחלי‪ q‬עוד הפעם עדשים של ישראל בעד שעורים‬
‫של פלשתים‪ ,‬להורות על ‪ .‬ש עי ר הוא אדום‪ ;,‬ואמרו לתכלזת זה בירושלמי‬
‫שס התפרש בין ■שעורים‪ ,‬לעדשים• שעורים■ הוא מאכל בהמת‪ ,‬אבל בכל‬
‫זאת מביאין מתם עומר וחייבים; בחלה‪ ,‬משא״כ■ עדשים שהוא מאכל;אדם‬
‫■אבל איכםיחייבץ בחלה‪ /‬ואין כשריס לעומר‪ .‬רצו בזת לתשלום המשל‪ :,‬כי*‬
‫‪ .‬החילו‪ ^q‬כזה המביא לידי משעמהד גורם ביעול החלה וביעול העומר וכלות‬
‫אדום■ כידוע‪:— .‬ואמרו‪ .‬איך למדין מן המעשהי כלומר ממעשה‪ ,‬שבא לידי‬
‫‪:. ■; .‬‬ ‫הקלה‪ ■,‬לתביא התככת‪-‬פעס שכית‪, ■— ■.‬‬
‫חוץ מזה ידוע כמת מעלות עובות לתגטן האגדות לחיזוק ההלכה‪(*,‬‬
‫■ כי בכמה■ הלכות קתומות באה׳ האגדה■ ומגלת עמוקות‪ ,‬עיין בירושלמי‪.‬‬
‫‪.‬ובבלי רפ״ד■ דראש השכת‪..,‬תברמ ר׳ לוי באגדת )דר׳ לוי‪ ,‬הוא לוי בר‬
‫קיקי‪ ,‬הית׳יאש ■לרבכן דאגדתא( עעם למת אין סוקעץ‪ .‬שופר בשבת‪,‬‬
‫מפכי ששכי כתובים מכחישים זא״ז‪ ,,‬אחד אומר י\ם■ תרועה ואחד‪:‬אומר‬
‫זכרק תרועה־?■ יום■ מרועה■ ממש כשחל י״ע בחול אבל אם חל בשבת‪-‬הוא‬
‫י לק זכרון תרועה‪ ,‬כלומר כ ל דבר צריך אל‪ :‬מעשה ומחשבה‪ ,‬אל; ‪,‬גו‪q‬‬
‫‪ :/‬וכפש■‪■ ■,‬אל חומר■ וצורה^■ ולכן‪ :‬גס■ מעשה התקיעה■‪.‬צריך אלזכרון ועיון‬
‫י‪.... ,‬‬ ‫‪.‬‬ ‫^־־־^־ י■ •' ‪— -‬‬
‫■ כ״ ע־ מ צינו בש״ע שלמדו־הלכה על פי אגדת‪ ,‬כמו י״ה אלו סלפות ‪ :‬וזאת מחיה‪ :‬מלמד‪:‬םמ‪ 6‬ס‬
‫הקג׳ס בכל סיה ואמר למשה זה אכול ובשבועות'טי ע‪.1‬׳ב לד צריך להורות כי קרבן ל‪-‬״מ גא‬
‫על ■הקב״ה שמיעט הירח‪ .‬עירובין מ״א ‪ :‬דין’‪.‬מחומין למעלה מי׳ מביאת אליהו ומשית‪.‬‬
‫ע״א שממון עכרם הפקיר ד־ מן הכתוב ויתר גויס‪ .‬ועיין זנחיס ס״ב ‪ .‬ומנסוגד מ״א!‬
‫גנ'א־‪ .‬כל זה‪-‬הוא לכאורה 'נגד כלל אץ'למדיךמן אגדות ולא ממעשה נישים> כאשי יכבל‬
‫אתמציס‪ ,‬וע׳׳כ יט׳בזת סוד׳וטעם ורק אותס הבקיאיס בהגדת וסודה יכלו ללמוד‬
‫יימנה׳ יכאשל יבואר בערכים הבאים ‪.......... .‬‬
‫■ ‪4‬‬ ‫•'‬ ‫■■‬
 ‫‪50‬‬
‫ז‬

‫■ נ שכל ועל זה רומז עבין הישבה‪ ,‬לזכור"התחלמי ’כל' הבריאה שהשיס הוא‬ ‫‪...‬‬
‫’ י המחדש בעובו כל מעשה בר־אשיה״ויום רת״יש אוכן לזכרון זא‪— .‬‬
‫י ‪ -‬עעם הדין שצריך היהודי למקור' נפשו ולא״יעבור על ג׳ ■עברוה' ע״א‬
‫י ■לילוי עריוה וש״ד‪ -,‬מבוארי'בדרך ■יציה'אף כעיסיבשמוה' רבה פע״ו‪•'1‬עעס‬
‫״ למה קידוש החודש נקרא דין ומשפע‪ .‬מבואר■ל"כ' ישם יפה‪ .‬ושם׳ פ׳ י״ע‬
‫■ ״ הטעם למה ערל אתור לעשוה פקח שאץ• בדין שיככקייזר למקום‘ מאהירין‬
‫של■ מלך‪' .‬ודין ד• אמיוה ברה״ר■ בשבת שהוא ככ׳גד עולם■ הריבוי'והפירוד‬
‫ואקור■י להוציא מרשוה 'היחיד■ שהוש״האמוכה באל אחד ' לרשוה ‘אחרים‬
‫■ מבואר במדרשוה; ועעם■‪ -‬בשר וחלב 'במדרישי פ׳•' ר'א'ה'‪'-,‬שאקור ׳לבעל‬
‫הגידולים• במגדלים‪ ,‬לא‪ ,‬תהבויאה ■בארז 'ולאייההכליה באיבה כי הכל‬
‫להיכליה כעלה■ נברא'ולא׳‪ -‬להיוה כשל'ומבושל באיבחו •"המביאה לאור —‬
‫יועוד•הרבא'מאוד; בעומר שהוא'שקול כנגליי‪-‬׳כל המצוה מפני שמצוה‬
‫זו •הוא' ‪-‬מיורה על‪-‬קישור ההבואוה'‘ )ו על יחשבוך"ומאפר ״מ׳^ע( י ועל‬
‫׳ ■ עבודה לשמים' כי■ עומר פירושו •עבודה‪ .‬וכן עכין' אהרוג וד׳ ‘ מיכיס‬
‫•“' שבלולב על■ מה ■המה ‪,‬רומזים פ׳' אמור‪-‬׳ידש לעורר כי‪ ,‬רבנן דאג׳דהא‬
‫■ ■'נחלקו לפעמים •לפי' מעמקי'‪-‬טעמיאם וקודוהיהם־על ; ר בנן דישמעהא‬
‫יה תאמר' שאין •אשה‬ ‫י יבמות ■־פ״ד• ה״ב‪ :‬ההככה‬ ‫■עיין‪.‬‬
‫'■ י מתעברת'■ משני"בני ׳אדםיורבכן דאגד' 'נחלקו'ומפלשיאמיצא''איש״הבינים‬
‫יי ‘ ממערכות■י ■פלשתים‪ ,‬י'גלית‘‘כולד מביאות ״ שונות י עיין'•בבלי' או ע ה' מ״ ב‬
‫■ בד' מ א ה' פכ מ וחדא כאנא^ ועוד' יש'לעורר כי יבכלל ?‘בצןי ״דאגדתא‬
‫י המה המתלגמין א ד ההורה׳בדרך ■'הפשיעות ‘ למען •■ילמדו' כל האומעיס‬
‫י רעם ככהן‪ ■'■,‬ע״ד י המבואר יר׳ושלמי׳יילפ׳׳א דמנושרות‪'. ':‬המאו ■את• לבבנו‬
‫)ו בריס■ ■א׳( ‪-‬רבכךדאגדמא■ פיראו פלגין‪■'-‬לבבינו מלאוך יוני■ מייאו מחצה‬
‫יוגם' אוכקלוא' קרגם ‪ ‘-‬תברו‪ ',‬ברעכע!‪ — ■',‬״באופן שנוכל■ לאחליע■ ששם‪,‬‬
‫‪ ,‬אגלה לא יצא מפתועו‪ ,‬ויש באמת אגדה חתומא־ )‪1‬זיטהעך'ואגדה גלויה‬
‫ערך׳׳משכה^׳שהתמכתי זהייעליאכמוביבזכרית ע׳‪:‬‬ ‫‪0 /‬פגפ('‪ ,‬בפי" המון‬
‫ד ״גם י היום* מגיד ם שנה אשיב׳ לך‪ '-,‬מפני ׳שהמגיד שניה‪ .‬״ואגיד^ לרבים‬
‫'"דריצי״יכויעםי״התורה;ביחכימה י ואגדה'''ומרגס׳''דברי'■ תו ר ד בלשון׳'אמובן י‬
‫'ומזה תולדת ׳אמשכת׳עיץ‪-‬י־ע׳יאוכקלוש‪ ,‬בלומר'אבנת'דברי‪-‬תורה‬ ‫״‬
‫על יפי'אתי לאונות ‪.‬עמקות'■ לשון ‘אקודש •'וכשעוד•‘לשון ■אמוני■‪'.‬ועיץ‬
‫■ירושלמי ■תענית פ״ב■ ה׳׳א׳ הש״ז'■צריך■ ■לאיות■'רגיל"י באש‪-‬ימיה יראיגדה‬
‫כלומר עמקותי הקב׳לא ופשיעותה לרביים באגדה‪ .‬ולפיכך יאמר'אבא )אועה‬
‫'מ״עי ע״א('‪ ■:‬אחרי החלבן שכל■ יום קללתו מרובה משל׳יחברו ״א״שצנילמא‬
‫על מה קיים? אקידושא דסדרא ואמן יהש״ר דאגדתא ‪ —,‬כ לו מ ר‪ -‬ע ל‬
‫קבלת־ התורה׳ בעמקות י קדושתה בקריאת הקדר׳ בכל ‪-‬שבת ופירושה‬
‫’ ‪,.‬׳ ־ ' ׳‬ ‫להימון עפ״י אגדא‪ ',‬ויבואר בעלך ;ברכוח• ’‬
‫בשני ‪ ,‬מנהיגים‪.‬טובים הנהיג יה׳‪'.‬את יעמו במ^ר‪.■,‬בעמוד ‪,‬ענן ובעמוד‬ ‫ז‬
‫■אש‪ .‬ממשי‪ .‬וכנגדם' כעועים בשכל‪.‬אדם׳ שתי הנהגות‪ -,‬הנ הג ת ה׳אימו׳נה‪,‬‬
‫והנהגת הבינה‪ .‬כי האדם‪ .‬יודע שיש לוי׳ נפש משכלת‪:',‬אבל‪ .‬אינו מכיר‬
‫מהות הנפש ההיא‪ ,‬ובהקתר זה יאמין האדם כל דברים ■אמתיים־ גם‬
 ‫]‪1/‬‬
‫^מ»ו‪m r ,‬א»?־‪:‬המשויי׳‪Vvl‬פל^ים ‪q‬מ?ג ‪p‬יף ‪%‬פשי‬ ‫‪ ■.‬״;‪:‬אם;לא י‪5‬ינם־ לפילש‬
‫יודעת מאוד‪.‬״‪ /:‬אבל־ דהא^סר׳מכיי^ומבין ר^‪p,‬ב‪ : r‬ס’'ו ‪i‬אז^מפננ‪,‬לת ‪p a‬כלו‪,‬‬
‫; !‪:,‬־נלא עוך״אלא ממםךשהגאדלואה‪:‬ו^כי‪^ 4‬פעולת שכלו‪5 -‬לומו‪> 7‬פ ‪%‬וקריס‪,‬‬
‫מ^ה‪:-‬הוכ ‪5‬מ‪:‬להאמין;ז‪:‬באע?מת ?‪5‬ציאחן‪/‬ה ‪p‬אל‪ c‬א ‪p‬ו‪^:‬לא ין?ע‪::‬להג!י־ד( מה‬
‫'־‪-.‬ד הוא‪:,‬ממש‪ ,‬עמו;־שמאעולת‬
‫^■‪;-‬יוכל‪-‬אדם ילבלל־‪:‬מה^הוא'‪:‬הע ‪5‬׳ כשה באד ;ד«׳‪/‬באניז‪:‬־ננ‪50‬וןד‪^1‬ש ‪^ 4‬מוד‬
‫‪:‬־״^ העבן■‪:‬לתלכך‪ .‬על■ד‪,‬הא‪.‬מ‪5‬נה‪;:‬ו בד‪ 4‬כ‪ 5‬אכ^^ ‪'%‬ס‪ ^;7‬פנ>‪1‬ו‪:;:/1-: 3,‬אמל‪:‬ז‪^:‬ןכון‬
‫ד‪.‬ד;‪2‬גנאקל‪:7‬ועמוד;‪;,‬האשד׳להאיש״את׳ !ו מ ע‪p‬הבהפ'ע‪JJ‬ה ‪:r‬עפ״^‪c‬מ‪,‬פע ‪l‬ו ‪0‬ןו‪ r‬ית'‬
‫^^^ף׳המאופי''אל'־הרןול ‪:7 #‬ב שנ‪“/‬עמו‪-‬דיה^ האלה• ־‪:‬הול§^‪ r%‬אס‬
‫מ‪1‬ש‪:3‬דשני׳־עמולופ״;האלו[לע‪5‬לכ)‪:‬מ;ישאאל;‪ 3‬אכן‬ ‫׳‪:::‬ושלאל‬
‫וד‪/‬ה^ש^כ?^שר״הוא ‪c‬ב|מ;©ד‪,‬כ‪ r‬כר‬ ‫‪:‬־ ‪,-‬דע ‪:‬כי בעבע!<־ עמול‪-‬־הענן‬
‫ל‪ :‬תאילה‪!; ,‬ען כי^הפועל;‪:‬והבולאזהכל‪^^ ,‬וא‪ :‬ג ״ כ‪ :‬ד‪3‬ל‪v:‬המנ־נ ‪ g‬ה‪1c‬ו‪ 5‬מלס‬
‫>יה;‬ ‫■;לאול‪5::‬ןהרי‪:‬׳ ה ג א‪ :‬א מ לי ^‬
‫‪.‬ס־‪:‬לכך גם׳ האמופה •‪:‬קודמת^׳בעבע ^פעולס־־‪-‬האכמה־ ול^פך‪^?:‬ג?ן כל‬
‫^הקדמוכיסו;השתילו‪:‬דגפ!הם‪[:‬נעל’>‪3-‬׳ אלהיה‪ ,‬ושופש•; ‪5‬ל^אא ‪1 p‬ול‪^ c*^i‬היה‬
‫כ‪,::‬לעולם־ בכלל;י מ‪2‬תו‪^1‬ם *^נאמווה־אשל;! דב‪5‬נ׳;דלריהס‪^:.‬ו‪1‬שס‪ 1‬ד ‪ 1‬ן ל ^ אס‬
‫^^שפ‪-‬ז‪.^:‬יההמם‪:,‬ןךרכטונ‪ -,?:‬פמבע‪/1‬ז גמגעזסושנגד‬ ‫״ד‬
‫^^^^ן?םכאשלי‪:‬ןלכםי־להפן‪;3‬אור‬ ‫״!'־זה־היונהכמיס‪:‬גדולים פקלאו‬
‫^^^^^^‪ 1‬ממ ש‪% :‬פ‪:7‬שאמיןנוה^^^פ' ‪4‬ון^ןגעמוד‬
‫‪'::-:‬א‪5‬ן;‪-‬אהש אצ^ ‪;J‬עם ^ ל א ל ד ‪^ # 1‬פ'הג^|־^שם^‪?-‬מנש‪:‬ולא&ד^ן^גשמל‬
‫^^ו‪3‬ל ‪, ! ^ #5‬א^‪^:‬ואלאה‪ 3 ,‬אכל‬ ‫־‪::,‬ז!י‪ ^ ^ 5‬ת ה; ה א מוכ ה׳‬
‫^שפ^> לןע^ו ששל־׳א^נהעם‬ ‫'*ז׳^האומגתכבלבלו• ענול■!!‪ -‬אמונא‪-‬בהנליס׳‬
‫ס״ ^ לי ^‪ ^ ( 56‬י פ‬ ‫‪> 1^ ,‬נהכנתםר^‪ 1‬מלו פ׳׳ אי‪ 5‬ל^י‬

‫;לום^■ גוגבים‪ ,‬ולגצאי‪::#‬ול שב^ו‬

‫ה‪:‬ומסקול־ והסוקן^^האול ‪ 1‬האושדן׳^^^^פ^^וה§לא^ א ‪#‬׳ ז ^ ל ע‪,‬‬
‫רכ;ציילו‪^:‬ליליפספלעיפ‪ 1‬ו ‪ #‬ש ^ הפל־‪:‬שמו^פא< אמזל?ם;‪| 1 ' :‬ון ^ פ הן אי הו‬
‫^ ^ ^ ^‪5‬ן‪.‬ף^וולס‬ ‫״ ז‪ 7‬א ת ללה״האגגוגה‬

‫^ ^ > א ^ ^‪:‬י‪ 5‬ם^בל‪ 3‬ל אןו ‪)%‬ו ^ ^ז; ת|‪2‬ווכה‬ ‫ו<^נאלזשגוו‪,‬ד ‪3‬אופן;‬
‫» ‪a t‬ל‪ i‬ה • ^ ^ ש ‪b :4‬וא ‪j^ e‬ווכה‬ ‫כ ״ ה ע ה‪ 5‬לה׳;עפן‬
‫^! ^ «ננ לו‪,‬‬ ‫^ ‪?^ -,£‬ו׳‬ ‫שי ^לי‬
‫? ‪.‬מעפ^ישלאלן^^^ל^זהאש‪ , :‬היא^‪ 1‬ו א ש ^‬
‫‪/‬‬ ‫'‬ ‫עולפ•«‪^:‬‬ ‫מ«פלהנ^^^ הנמלם‪!::‬ומש^‪:‬ולילה‪-‬‬
‫‪.‬והסה ^^^ד^|העפ^־‪:‬אוא‪ 7‬׳ ה‪5‬א ^ל‪?15‬ן ‪% ,‬עפ^‪/‬האמוכס;^ ‪ # ? 1‬ע‪1‬‬
‫יזיקו קלסי שמש חכמה ולא יפלצו גדלי הנוסאי ‪l s y‬ן ‪1‬ש^‪_^ i‬כי ■‬

‫‪■-‬כלומה׳לעשן‪5‬ה‪0‬ע>ה‪:-‬מן •זקחופם^^דוש‪?:‬ז?אפקזל‪^.*3‬אבכ‬ ‫‪.‬כי קדיש‬

‫■ ■’‬ ‫י■‬ ‫יי‬ ‫‪■.‬‬ ‫■; ■ ’‬ ‫‪ -‬י;‪':-.‬‬
‫■ ’ ■ ■‪■-‬׳‬
 ‫‪62‬‬
‫■ עמוד האש ״היא החכמה מכתגת בלילה לגלות עמוקומ וצצורות למען‬
‫‪.‬ידעו בני אדם להשתמש־ במו לצורך היום'והקדושה‪— .‬‬
‫•■ ■ מעתה■ נאמר כי ׳דרכי עיון בחכמה י מתחלקים לתלשה ראשים‪:‬‬
‫)א( חכמת הכובע‪)'-‬פההיק(‪ ,‬״■אצל חז״לי במשנה ״מעשה בראשית‪.‬״‬
‫־■ ןב( חכמת המוקר והמידות)עטוזיק(‪ ,‬נקראת במשנה ״עריות‪,‬״ מפני‬
‫• שהרחקה מן אערוה הוא יקוד כל• מידת המוקר‪) .‬ג( ■)^עטמפידק(‬
‫'•■■ ׳ ־חכמת מה שלמעלה מן העבע‪ ,‬־״מעשת־ מרכבת‪,‬״׳ ממש עבצניות לימודיות‬
‫ואלוהיותי כי מעשה■ בראשית■ כולל הכרת עיב■ הברואים‪ ,‬וחכמת המודות‬
‫־ ‘ והמוקד כולל כל הלימודים‪ ,‬ההנדקה‪ ,‬־הגיון‪ ,‬וחכמת תמידות )‪1‬וארצון‬
‫׳;‪ -‬פיןמןמפיע(ן ועיין בהקדמת חובת הלבבות שהוא חושב ג׳ אלו ככלל‬
‫‪ -‬ח כ ^ י העולם‪ ■,‬ולא■ ידעו חכמיה • מה זה חכמת־ המידות על חכמת‬
‫^"׳ ההנדקה‪ ,‬ואמרו כי הכוונה ע םי מידות עני ת מדידה אבל האמת כי‬
‫־ בכללי מ־ידות נכללו ' כל לימודיות לתכלית־ הנימוק במדינה‪ ■,‬כי התרגל‬
‫‪ -‬־ בחכמה' מביא לידי מידות נאות ומרחיקות את האדם מן להעברת‪,‬‬
‫‪■■/‬׳באופן;■‪.‬שעל ידי■ חכמת העבע לומד האדם •הנהגת גופו לבדו בבית‬
‫;" י כפי! חיובי הכובע^״וע״’' ח כ מ ת’ לימודיות לומד ׳׳האדם להיות מעורב עם‬
‫״ הבריות׳‪ .,‬ועל ירי חכמת אלתות מרגילה אדם‪-‬נפקו להתקדש ולהמעהר‬
‫•־‪^-‬־ל!פנ>־'ד׳‪ ■.‬בעבור‪ --‬זה'•‪-‬אמרו )חגיגה י<׳א ע״ב( ‪ / :‬אין ־דורשין ‪ -‬בעריות‬
‫■ להרחיק״■'מ^דות׳■י מגונות ואמונת־ השילוש־׳ ■׳בשלשה ^'ראשי עולם‬
‫י■'^ ^שלשה‪,‬״י‬
‫■‪i‬״ ה ד ע ת העכו״ם‪) :‬טר‪#‬רטי(;‪;, -‬ולא• במעשה' בראשית‪:‬בשנים״ להרחיק■ ידעת‬
‫־ '׳׳שניי'דקויות‪,‬־ ״ולא במרכבה ביחיד‪-‬אלא אם היה חכם ומבין ■מדעתו‪,‬״‬
‫;■הלומד‪-‬אי אפקד לבאד״יחוד הבורא רק לת^׳ שמבין מעיב^שכלו כאמור‬
‫■‪ ■'-‬למעלה‪:>.‬וצניין')ברכות י׳‪-:‬־ע^׳א(ג‪:‬׳בת׳■ דבדיק ■יש דמיון לכשמה עם הקב״ה‪,‬‬
‫‪ -‬׳‪■:‬׳•■■•‪■ :‬ין‬ ‫י‬ ‫■■ ‪.‬‬
‫‪■-‬והעיקהיכי׳ הכשמהיהואהיואיבת נראית‪— ■:.‬‬
‫י[ך| על דרך זה ממש■יק• שלשה מיתי אגדה או דיגדה‪) :‬א(; הגדות‪,‬המקערת‬
‫י■■ מנינים עבעים‪:‬וכיצד נברא■‪:‬העולם‪ , ,‬כמו פיל עניני‪,‬תכונה ועניניהריאה‬
‫^^^^תגה ר״ה'ב|‪) ' :‬ב(זהגדוק מוקלית‪'^.,‬כגון מת״שנמצא׳במשנה‬
‫י‪' /‬ש־להדחין •קפ״דז‪/‬כיצד מאיימיןבדיבר« מוקד‪-‬׳את העדים? ‪ -‬מזכירין׳מעשה‬
‫■‪:‬׳’‪:‬״■דןין וגוד־לל' רחמי■׳׳ אל;־יעל להבדיות־׳׳לנקוקרצקמתייהצתרגץ‪ :,‬כן הגדות‬
‫״■‪^/‬ווהר במשנה'קוצוה פ;׳^‪-‬י ‪%‬דל׳זה׳ז‪,‬ל'ובגמרא■ שם הרבה דברי מזשים‬
‫׳■■■‪■‘»:‬ד״א‪) ,.‬גךהגדות ^^מקה‪:‬מרכבה‪ ■:,‬כגון■ מה שדרש‪:‬ת^ אלעןר‪:‬״בן‪1‬זערך‬
‫לדיב׳ז ‪) -‬חגיגה י״ב‪-‬ע״ב(‪:‬׳ אולה יק״ עוד‪ :‬מין הגדה י היא־״■ הגדת‬ ‫‪ --‬׳‬
‫•■‪:'-‬צןתדית ׳)ודתהען^'הנאמרות׳ בדרף■חידה׳ורקימה׳ וברמיזות‪,‬י׳ל??‪3‬ר‪,‬ים‬
‫י ■בפלאות; ‪::‬על דרך‪.‬קגוית רןדמונ׳ים חברי‪ -‬כאלו־לבעניני אלה׳ות ‪-‬מדביס‬
‫‪■■ •:‬׳■■‪-‬לדעתם‪ ■,‬חברי‪-‬היהודים עצ׳‪-‬המלאכיס וכוחותי הבריאותי׳ הנקתרוש‪ .‬׳‬
‫בדורות שאחרי המשנה היו' חכמים רבים'‪ :‬שנקראו׳בקםי ‪€ -‬ב ^‬
‫״ < ^ א ^נ‪,‬״׳׳ כמךלו^״בן קיקי ובנו ת ־יהושיע׳בן לוי*( ^למד הרבה‬

‫‪ 1^;:‬מאול׳־צפלאמי על קמונריפ של"יהוש‪-‬יע‪.‬צ׳יל 'לא'הייךעוקין גפגדה־והלא מטאל במ‪1‬מ י‬

‫אגדתיא קתיה דדייהושיע בן ׳לוי? ־ י ‪: ■ .‬‬ ‫'■־ ע׳א דל׳ שמעון בן פזי‬
 ‫‪53‬‬
‫ממנו אבל לא נחשב למופלא שגהס‪ ,‬נניין להלן‪. ,‬ר׳ ■יצחר! כפחא‪:‬ור׳‬
‫יצחק בעל אנדה )עיין פתחיס 'קי״ג(‪ ,‬הוא■ ר׳ יצאי! דאגדמא‪ ,‬ד' יוחנן‬
‫‪,‬ול׳ חנינא ועוד הרבה כאשל תראה‪ .‬אצל‪ 3):/‬ערך ‪:‬קו^‪ :‬מעשק(‪ .‬והיו‬
‫אלו לבנן■ דאגדתא מפליזין על המידה וחבלו הגדות■ חידומיוס‪ .‬עד‬
‫למרבה עד שאמר ל׳ זילא )ר׳■‪.‬זעירא(ו‪-‬עליהם‪) :‬ילושלמי‪ -‬מעשרות‬
‫‪ .‬קני״ג(‪ ■,‬כי‪ :‬קפליהם הס ‪.‬קפלי קוקמיס‪ ,‬כלומר שעקקו‪ :‬לחברי‪-‬דבליס‬
‫מבהילים נלאים ’ כדמות כשפים‪::‬־ ד״מ‪ :‬ענין■ השיחה ■של■ לי׳‪ .:‬יהושיע‪-‬־ב״ח‬
‫עם הקיקל )חולין ק׳ ע^׳‪,,( 3‬נ שמע׳קול אליה ד‪3‬י עילאי שנהם‪.‬קול ■אחד‬
‫וכשמע לת׳ פלקא■ במרחק והפיל חומות‪:‬והקיקל נפל מכשאו־וכדומה‪,‬‬
‫‪,‬ו ק מה■ שנזכר בשיר ‪:‬לבה פ״א ד‪,‬לבי היה דולש לעורר הציבור ואמר‬
‫אשה אחת היתה וילדה ששים ליבוא‪ ,‬וידע ל׳ ישמעאל ■בר״י שהכוולה‬
‫על יוכבד אם‪-‬משה‪ :,.‬הגדות כאלק ללוב;■נלאים מפליאים מאוד‪ :‬דוגמת‬
‫‪ ,‬ה כ י ש ו ן < ‪ ,‬ש י ש ■בם‪.‬שוד■ וביאור‪:‬נוב^ ‪; ■: ■ ; ................ ::- ■ :‬‬
‫ועוד שאל ל;־זעילא שם לבעלי אגל‪.‬ה לפלש לו ה כ מ בו כי■ חמ ת אדם‬
‫תורך שארית חמות• תחגור? והשיבו‪ :‬אמת אדם תודך בעולם־ הזה‪,‬‬
‫שארית חמות בעולם הבא‪ .‬ואמר ר׳ זעירא דלמא להפך׳ עד שאמל״ על‬
‫הגדות כאלה‪ •,:‬היא‪ .‬אפכא יחיא‪ .‬מהפכא■ ירמיה בני אזיל צור(;צור‬
‫בדיקניה‪ .‬עיין‪,‬מפלשיס שנדחקיס לפלש‪ ,‬אבל‪ .‬הכוונה פש‪1‬נוה‪ :‬שנתכוון‬
‫ל״ז על אותם• הדורשים שמהפכיס הכתובים■ במקום ‪ .‬שאין צורך;■לק‬
‫לאהבת הריבו‪;/‬באגדות‪ ,‬כי‪ -‬באמת‪.‬פ שעות;תכתוב ״חמת אדס;נתודך‬
‫שארית חמות■ תאגור״■ הוא‪.;,‬על ‪:‬דלך ״אודך ד׳ ■כי‪ .‬אנפת ‪:‬בי‪,‬״ כי על ידי‬
‫■ רוגז יאשון■ כשמל האדם המושל’ מרוגז שני‪ ,‬ועובי רוגז׳ לאשון מרוגז אחרון‪,‬‬
‫ע״כ חמה אדם יודה לד׳ אם נענש וישוב■ לד׳ וממילא שאלית חימות■ החגור‬
‫ולא יאנ‪ q‬עוד ד׳‪:,‬לקייעיב לשומעים בקול‪:‬הוכחתו‪.‬ומפכ’‪:‬שבעלי אג‪:7‬ה^!פליזו‬
‫על המידה ודרכו קשת הדלשת להכריח‪.‬הכתוב!ם לפשעים עלוומים׳נועים‬
‫מדרכי היקש היקר‪ ,‬ע״כ אמלל׳׳ז תיאאפכארהיא^מהפכא הכתובים‪:.,‬אבל‬
‫ירמיה‪ ,‬בני ילך לצור המדינה מקום אשיפה רבים‪ ,‬ויקייםצו‪.‬ר בד’_קכ’‪:/‬כלומר’‬
‫‪■.‬תחת שישמע אגדות מוכןרמת בהפך מדרך הישל‪ ,‬ילך למקום‪:‬לבים ויקנה‬
‫חכמה בבחינת העולם ויקיים צול בדיקע׳‪ .,‬בזקנו שקנה חכמה‪.■(,■ ; .‬‬
‫מזה תבין לישב■ שאלוח‪.‬ששאל‪3..-.‬על‪:-‬מאול‪,-‬עיניס •פם׳ו'על;‪.‬ל‪:‬יהושיע‬
‫‪5‬ן לוי שמפולש ממנו;באיזה‪ •:‬מקומות‪,‬שהיה מגנה־ לבעלי ■א‪.‬גדה;‪,‬ומימיו‬
‫לא לאה בשפרי• אגדם )שנת‪’;:‬לושלמי ‪ -‬ל׳פ‪ .:‬כל‪-‬כמ‪3‬י'‪ :‬ובמדלש‪::‬שוחר‬
‫■עוב י״ז(‪, :‬אמל;לבי יהושיע כןדלוי‪:‬י'כי;‪-‬אצ‪::‬פו'על‪.‬ד׳‪ ::‬לא ■יביעו׳׳‪■:‬אלו‬
‫■ ונאמר‬ ‫^ההגדות? וכן■‪,‬יקשה■ על ר׳זעילא שקיה ‪-‬מלגלג על דברי■■אגדה‪,‬‬
‫■ממנו‪.‬מללש שוחר עוב■ פ׳‪,‬־ע״ו ‪.‬אמי י^ שמעון ‪:‬בן;לקיש אל ’סא‪.‬מחדמה‬
‫היה‪,‬שהימים לאשוניס; היו עוביש‪ .‬אל'’ תאמל׳‪:‬אלו‪,‬היה ר׳ זעילא״קיים‬
‫הייתי‪..‬לומד‪• ,‬אגדה ילפניו‪■ ,‬אלו; היה■ ל‪/‬עלפון קיים‪ .‬ה;’ת! ‪:‬לומ‪:^,‬ת‪.‬ולה‬
‫‪ .‬לפניו‪-..‬מבואלימזםשל׳ זעזלא היה• מפורשס' לבעל אגדה? ובאמתרלדעתי‬
‫איו ^או־ שתילה‪ -,‬כלל‪ :,‬כיי מ‪,‬עעס"זה‪.‬גו‪,‬פו;שגיכנ‪.:,:‬ל׳ יתושיע■־ בן;צוי‪:‬־ור'‬
‫‪:‬־זעייא‪,‬׳את אגדות ‪.‬הנלחצומ‪:‬לעקם‪-‬׳;ולעוות‪-.‬יהכתובים‪,‬י‪.:‬מעעם‪:‬זק‪.‬עצמו‬
 ‫‪64‬‬
‫'י מבהו'■אתי אגדות נאות‪/‬יחידות ומליצות המגבות בפבונלי הכתובים‪ ,‬ובננכיני‬
‫^ ■ררמאות״אכמת‪ '.‬אתה' תראה את ד׳יהושיעי ב״ל אומר׳)שבת■ ע?ה'ננ״א( ;‬
‫"־ ״כל‪-‬ש׳יודיע לחשוב י בתקופות• ומ‪f‬לותי עליו‪ -‬הכתוב■ אומרי ואת ״פוצנל ד׳ לא‬
‫‘‪-‬׳יביעו‪ ''/‬אםיכןברור הדיבר שמה■ שאמר ריב״ל •עצמוי במדרש שיו״ע כי אל‬
‫ר״פועל ד׳• לא' ייביעו־ א ‪;4‬אגדות הכוונה ■על' אגדותי‪-‬יבחכמת המכוצה> או‬
‫״'"הכוונה על בעי ‪4‬יאגדה' שעינישם' ׳מביעות‪-‬על גבורות' השם ‪-‬עוברים'על‬
‫ריתכ׳יאל ׳פועלי ד'■^■לא■'•יביעו‪ '/‬כי מכבים"־נרו■ישל" עולםי ומדברים 'מילי‬
‫■'״דחושכא״—־״וריב״ל היוא האומת)ב״ב■כ״ה ע״ב(;’'הרוצה'להחכים ידרים‪,‬‬
‫‪ '■-‬כלומר׳ יפנה לצד■ שליעתיהמאורי׳ והוא׳ עצמו־ איבר 'אגדות נאות ‪-‬בענין‬
‫‪-‬׳משיח■ ואליהו יי)חלרףיצ״ח ע״'א‪-',‬ועיץ *׳ע׳ אליהו('‪•■'.‬זבענץ מדת■' מניעת‬
‫'־'־שבו׳עות ונדריים■ )כתובות פ״ע‪ ■,‬ע״ב דיביואר‪ -‬במ״יא(' —״וכן ר' 'זעירא■היה‬
‫״י מאבב■״אגדותי אמיתיות‪ ,‬״ובפרע■ אנדית• ר׳ ׳לוי•׳ ברי'שיתי')שתייה■י כנראה‬
‫לדעת? אבי ריכ״ל( עיין ירושלמי־י שנהדרץרפ״ב שאמיר'־לתלמידיו'שייכנשו‬
‫י■^■'לשמועי דרשת׳ ר׳■' לול וכמו ישישי ריבויש־יומיעועים' בהלכה'כן ■־במגדה‪,‬‬
‫‪"■;.‬ונאמר מר' זירא ‪,‬זה'בבבלי"תעניש'־ז׳ ע״א'בשעה'שתית״ר׳ ירמיה אומר‬
‫‪.‬־' ״לו לימא מלשמעתא'אמר חלשי לבי'ואזי׳אמר׳■ר׳‪-‬יירמייה לימאימר אגדתא‬
‫׳׳'^'שמ״נ׳שהיה‪-‬־ר׳״זעירש‪/‬צקי׳יומפורשםיבאגדהל‪-‬דיבואר בערך'■ברכות ישר׳‬
‫■ "יהושיע■ ׳בי׳׳ל־גינתי׳לרובי‪-‬אית■ביעלי ה׳שתר ומרפאי־ם״יבדרך נש‪ ,‬׳כי״נפשו‬
‫ר׳תיהה‪-‬׳־נפש־‪-‬יפת׳יוברה‪ ■,‬והוא •'ריב״ל־יהוא'^■ בעל■"המאמר‪ -‬עתיד■ הקב״ה‬
‫־‪:‬׳■י להנחיל לכל■ צדיק ישי עולמיות ש’וו< שידר ״עהרות־■ וכמן■יבזה׳ ‪-‬־׳לתורותי^יכשייעתו‬
‫"לראות בפועל;‪-‬ליי בכוכביש■ ומזלות'שהשם'ברא עולמות' אין" משפר'וכי‬
‫‪•.‬־ ‪:‬׳כלי המזלות‪':‬עולמושהמה^־‪-‬י׳ובירושלמי מעשרותי־פ״א הרימומטימ שימסו‬
‫' '■׳אמר‪-‬־ריב״לילפרש משיימשיו״משיבי׳א מחצה‪,‬זאמרו'׳ רבנןיידאגדמ׳א' עעם‬
‫זי׳״מ״ש‪-‬׳לשון יוני‪-‬ז‪'^ 686‬מחצית'‪,‬יהמשו‪-‬׳לבבנו'פלנון לבצי'נו‪'',‬א״כ בעלי איגדה‬
‫^^^'לפרש המקלה ‪'3‬ל‪0‬ון ‪5-‬ךן_‪-‬׳ ■־•■■ז‪:-‬״־‪, “ ■ ■:,-■■::‬׳ ■‪■::‬״• ר י'■"■ ■ ‪-‬‬
‫‪|3‬י'־כלליהעולה’מכל■ זה הוא כי עניני'תורה ■נחלקו■ לאמירה‪,-‬ודיברד אמירת‬
‫'־־'■רכה‪■,‬וד>כוליקשהד;בכלל‪-‬אמיילה■ הואגההיגדש שנחלקת'■יג״כ' על שניי פנים‬
‫‪,■-‬הגדה׳‪-‬קישהי׳כצידיף׳ואגידה■' מושכת‪ :‬הלב •)שבת •פ׳■׳ ל׳ע(‪• .‬׳וכמו■ כן״לשם‬
‫אמירת יש^לחלק׳ כן‪,‬״ מפ׳ל‪-‬שיש־■ בכלל שורש יזה־ לשון אמר‪-‬בצי׳ווי"ואזחירה‪,‬‬
‫^^^ך■אמורא‪,‬יאלא‪-‬אלשוולדיבור‪-‬׳מורה לרק צנל־יקשות לבד‪.‬‬ ‫לישאשר׳‬
‫'•׳•וכנגד״ שיני"באינותל אלו יש״שני מילי׳‪-‬מלהיגים בעלי הלכה המיה׳ ראשי'‬
‫"'‪-‬המדבליסלבכללמקוס‪",‬ולמעה מה ‪ 6‬בעלי־־הגידת‪ ,‬׳כי'תתלכל לעלך'‪ -‬הגידה‬
‫'־ליהוא‪-‬כערך'המעשה א ל האמירה‪ -.‬המאמרלת׳וא תאילא■ וכן האגדה' היא‬
‫״׳זבתיחילה‪/‬׳רירכש״ויפה לכללצדדישל אבלל׳בעלי ׳הלכתל״בוחרים״‪-‬מכלל ענין‬
‫׳•״‪':‬המוכאר שבאגדוא ■והעולה“ מתש'■למעשה‪,‬׳'ל וע״כקראתיילייבעלי ‪-‬הלכה‬
‫^ל׳׳מדבלש׳ שי לשון ׳דייבואימורה ■ג״כ״יעל• ההנהגהל■ומרע־ת ׳צאן קדשים‬
‫לל׳׳במדבר׳ התכל ״הלזא‪" ,‬ומתוך ידבר אמד לדור ודיבוריולחיןשיש ׳בהלכת )דיצז‬
‫׳"׳שרהערשוע דער׳אירעע) חרך'דימלטהאט(״מנהיגלכלל'ישראל על‪-‬שדה‬
‫השורה והיראה; ׳וכשלילאגדא עומידישללצד בעלי•׳ הלכה י'כערך שכל‪,‬עיוני‬
‫אל שכללהמעשהי)די‪6‬ל‪6‬ה^רעטיטע■ פערנונפט׳ללורי פראקטיטעןך‪ '.‬ותבין‬
‫‪55‬‬
‫‪:.‬בזה ‪ .‬מה •םאמר‪ -‬ר׳‪ ■:‬אליעזר בן;עזריה לר׳ עקיבא ג׳‪ :.‬פעמים )חגיגה‬
‫י״ד ע״א‪; ,‬קנהדרין ק״ז‪ .‬ע׳ב‪ ,‬ול״ח־ ע״ב(‪ :‬עקיבא מה לך‪ ,‬אצל הגדה‬
‫כלך מדברותיך;אצל; נגעיס ואהלות‪ :,‬כלומר לך ‪-‬כאה ;■יותר הדיבור‬
‫‪,‬מהאגדה כי ע״י מדברותיך התקן־• נגעי ■בכי״ אדם החיים■ ואהלות‬
‫עומאת המתים בקדושת המעשה ‪:‬בפועל ע״י■ ההלכה‪ ,‬הק‪ p‬ה‪.‬‬
‫לפיכך נהגו ■‪:‬מאז‪:‬בשכי מכהיגים ‪.‬אלו‪-‬בישראל‪/,‬אחד העומד‪ ,‬מצד‬
‫התורה‪ -‬בהלכה ■כדמות עמוד■ הענן לקכך־״על עם הקודש לבל יכו‬
‫בם שרפי אוי • בוערים;■■באש — ו א ח ד מצד ■חכמת ‪ ,‬העולם הראשון‬
‫בקרא מורה )דרך המעשה(‪■ ,‬והשני מגיד כדמות משה ואהרן‪: ,‬שאהרן‬
‫■היה נביא; וחכם למשה‪ ,‬וכדמות שמנן‪ ,‬וירח לשימת הבחיי׳‪ .‬ולכן ״במקום‬
‫■שאי‪ :‬אפשר בשנים עו מד אחד■ במקום שנים‪:‬רק בתנא’■ שיהיה המגיד‬
‫ג״כ ■משמיע‪ .‬שמועות‪ :,‬כלומר יודע• לישא; וליתן בהלכת ; תקשה ‪:‬כאבן‬
‫עומד לנגד פרצות האגדה‪.‬‬
‫' •‪ .‬ויתכן לשמוך‪:.‬כלי‪ -‬זה על‪-‬מה;‪:‬שהתחיל בעל‪,‬שפר‪’ -,.‬צירה ‪.‬שהשם ברא‬
‫עולמו בקפר בשיפור ו ב ש פ י> כלומר קודם‪ .‬כל דבר‪:‬מן ההכרח לבורא‬
‫דעושת ’ י " ‘ ‪ ’:‬עולמות ‪ :‬במבע ‪.,‬ובמושר■ ‪ .‬ובמידות■‪ ,■,‬לשער■ בשכל ״■ כל‬
‫■השיעורים‪ .‬מיצורי המבעים ולפלשי‪-‬כח כל אדם ‪,‬עד מקום שידו■‪,‬מגעת‬
‫לקבל ממרומים רוח תקודש^־‪:‬לתכלית מעשת•הצדק■‪,:.‬ואח״כ‪,‬בא‪ :‬השיפור‬
‫היא ההגדה ושיפורי מעשיות — והמובחר־ מכל השיפורים ‪.‬הוא‪■:‬בשפר‬
‫‪■:‬התורה‪ ,‬העושק בהלכה‪ ,‬להקשות־ כל‪ :‬הנאמר■ בחכמת על■‪,‬ידי המעשה‘;■■־■‬
‫וההלכה‪'■:-.‬״•‪■.;:..‬ז■; ״■•■■•■‪• ^■-‬יד‪ . ■ ; ' — ::‬״‪ - ■ ./‬׳‬
‫•ועתה‪.‬־מרם‪ :‬אכלה ללבר ; מענין ז‪.‬ה‪/‬ראוי‪:‬שאבאר לך‪ :‬הגדה שיפורית‬
‫בקורות היהודיס>‪-,‬כי‪ :‬גם‪-‬שיפור הנעשה‪-‬מא[ בכלל•;הגדה )געטיפטע■(‪(*.‬‬
‫פשחים נ״ז‪.:‬ע״א‪-',:‬מלכא ‪,‬ומלכמא‪:,.‬תוי‪:‬יתבי;‪-‬מלכא‪::‬אמה‪':‬־ ‪4‬דיא‪-‬׳ ’ א’‬
‫)לקרבן( ומלכתא אמרת‪-‬יאערא יאי ■)הכבש‪■:‬מוב יגתר‪-‬מן; הגדי(‪: 7‬אמרו‬
‫‪-‬מאן יוכיח?־*כתן‪ :‬גדול ‪:‬למקריב•קרבנות‪ .‬כל■■יומא‪-;.‬אתא ;יששכר איא‬
‫כפר‪ .‬ברקאי‪:‬כה״ג‪ ,‬אחוי בידוי)הראה■ בידו דרך פלפול(• אי גדיא‪ .‬יאי‬
‫־ ’שק לתמיד;‪:‬ולמה‪ ,‬מב‪-‬יאים‪-‬כבש‪ -‬לקרבן‪',‬תמיד?‪:,‬אמר‪.‬מלכא הואיל‪,‬ולא‬
‫■הוי‪-‬ליה ■אימתא דמלכותא״ נפשקית■ ליד;• ימינו■ שהראה‪:‬בת‪ ,‬נגד■ המלך‪.‬‬
‫‪.‬׳יעשקי‪-‬שס יששכר איש;‪;,‬כפר‪::‬ברקאי‪-‬לא‪ :.‬תנא׳מתניהין‪,‬־‪ ,‬דתנן ר; שמעון‬
‫״■אומר כבשים קודמ‪-‬ים״לעזי ‪,0‬בכל ■■מקום‪’ :‬כו^ל;מפנ!*שמובחרים‪-‬במנין?‬
‫‪-‬תלמוד ‪,‬לומר■■׳ אם כבש■ ‪--‬יביא■‪ :‬קרבנו‪ ■:-‬מלמד ששניהםי‪ ,‬שקולים‪: ,‬כאחד‪,‬‬
‫‪ :‬יבינא אמר אפילו מקרא■ נמי‪,‬לא‪ :.‬קיא‪,‬־ ׳דכתיב■ אס;כבש אם עז וכו׳‪— ,.‬‬
‫־‪.‬אגדה קשה׳ זך■יאשר השתדלו■ בה‪ ,:‬יבים״לפרשה‪ ,‬נראא־‪:‬ל’ ׳שהוא; על‬
‫י דרך• מליצת יפה‪ :‬עלבי‪-‬קורות‪,‬ישר*אל‪-£‬־‪:.‬ידוע■•כי‪-‬אלפשבדר ■ינאי'מלך‬
‫‪?■':‬זיאל •‪.‬מבימ'־‪.‬החשמנאים‪.-:.‬בנו;‪-‬׳של יוחנן‪.‬הולכנוש‪. ,‬היה שונא‪-‬שפרנשים‬
‫■״ ׳׳למאוד‪ ,‬ויצא‪ :‬לקראתם• בחרב‪ ,‬״ובחנית‪., :,‬אבל; אשתו■‪.:‬תמלכא של מ ו ן‬
‫אחות ^עמוי‪-‬י בן‪,‬שמח'‪ -‬היתה דלנ‪,‬גך■ בעלה^בזת‪ . ,‬והמו •תתנהךת בחשד‬
‫‪-‬‬ ‫י“‬ ‫^‬ ‫י \‬

‫‪?»:■(.‬ין ’לופלמי‪:‬ב״ג‪:‬ספ״ז‪ :‬משורת א?דה*ןןקום‪:‬הארון‪:,‬אינו‪.‬מך‪-‬המדה■‪:;.‬־‪ .‬־‪.‬‬

 ‫‪56‬‬
‫ורחמים עם הפרושים וע״כ‪ 3‬עצתם פכןתה הכל‪-,‬כמבואר ביו‪ qp‬לרומיים‪ ,‬גם‬
‫כש״ם עועה כ״ב ננ״כ יש רמז לזה‪ .‬וא״ב ה ^ ‪ :‬ו מ ס ן בין שני'אלו ׳המלך‬
‫־ 'והמלכה היה בכידון זה גופו‪■ :‬המלך אמר שעוב יותר‪.‬למשול ■ביד חזקה‬
‫‪■ -‬״ובדיבור קשה על היהודים ולקח' לדמיון זה ״^ייא ’אי‪,‬״ כי מעבע הגדי‬
‫להיוס קשה )טטרופיג(‪ 1 .‬מורד■ לנגד■ מנהיגו‪,‬י ■ועל כן בגדי׳ נרמז י לשון‬
‫׳הגדה מרה כלענה‪ . ,‬וקשה כברזל‪ .‬אבל המלכה אמרה ■״אמרא‪,‬״ הוא‬
‫■ אמירה רבה‪ ,‬וקימכא ככש ׳)‪:‬מנפט ווימ מיין ןמ ‪ ,(p‬כלומר המלך י ‘ המנהיג את‬
‫העם צריך ׳להיות רך״‪-‬יועוב לבכי אדםיהכסונים תחאיו‪ .‬ואז הכריע‬
‫'הכה״ג נגד המלך בקרבן תמיד כלומר מי ■שירצה למלוך'תמיד לא יהיה‬
‫יקשה ואבירלב‪ -,‬כי'תככשהרך׳ פבחר לתמיד‪ ,‬ע״די־מה שאשכנזים אומרים‪:‬‬
‫‪ .‬טטלעניגע‪.‬העררען רעגיעריען ניכט ןמנגע‪ .‬ועל זה מקיים הש״ש שהכה״ג לא‬
‫תנא משנה ומקרא כי באמת' שניהם כאחד עובים‪ ,‬לפעמים אמירה רכה‬
‫ולפעמים דיבור קשה‪.‬‬
‫י‪-‬א חו|■ מכל זה כבר אמרתי שההגדה •קודעת ■בזמן •ללהלכה‪ ,‬וכמו‪:‬שדרך‬
‫ארץי קדמה לתוריה כן■'בהכרח ינהגו המנהיגים הקדמונים‪,‬ליקר וללמד‬
‫■■ עעם■ מו ק ר ' כולל דרך הגדת י ‪3‬שבתות'‪-‬־‪-‬וימים טובים‪ .‬והנה 'ביאורים‬
‫• ‪-‬מביאורים שונים נתהוו על ידי‪ ,‬מצהג־ המתרגמין‪■-‬ולעליי אגדה‪ ,‬עדי שלרוב‬
‫־■הוצרכיו להביא דללי לילוא לשעל המלך‪■ ,‬כאשל אבאר בעלך■ יא ל כ ק כד ר י א ‪,‬‬
‫'שמיום־ גלות ישלאל מעלאדימתו ■כחלק הע ם לחצי ע״י ■המגידים והמתלגמין‬
‫י בלבים‪.‬י וגם בימיםאחלונים בשכם ‪- 552‬למניכם הובאת‪ ,‬המחלוקה לפני‬
‫קיקר יוטטינימן‪ ,‬כמבואר בקפרי משפטי הרומים‪ ,‬נמוועןןע ‪ ,146‬שקבלו‬
‫■ רלים מישראל'■על אחיהם ■׳שמאכים לתרגום'׳ ■יוני לבתי כנקיות ■׳לארצות‬
‫המזרח‪ ,‬אז גזרי הקיקל שהוא; ‪:‬מצה להרחיק מן היהודים‪-‬את התרגום‬
‫' המכונה בשם דייטעלמ‪:‬יט‪ ,‬ואקולי לשום רל מיהודי‪-‬להחרים גלנדות את‬
‫הקרים ׳ממנהג רבנן■ מפניי ■שדלריהם ה םד עו ת נולדות ־משכל אדם חלוש‪,‬‬
‫'וג ם הוא מזהיר ■מלדלוש ברביס'דלשוםשל־דופי‪,‬יכמו שלא הקב״ה'ברא‬
‫‪ -‬העולם‪' ,‬רק;המלאכים‪ ,‬ומכחישים ■בתחיים המתים ומשפט ׳יום אחרון‪.‬‬
‫׳ונחלקו לפימש הדברים ^החוקרים ■החכמים'יאקט ׳וגרננעז‪ ’ ,‬אקט אומר‬
‫׳' שהיהודים קבלו'על'׳•דבל ■חתלמודי‪-‬ישיהאחיל'להתפשט אז אחרי יגמרו‪■ ,‬וגזר‬
‫^קיקר להלחיקו וקלאו" ל שםדייטעלמ‪:‬ים‪ ,‬כלומל משכה תולה‪ ,‬וגלעטץ‬
‫י יאמל• שהקיקר הלחיק ■את לעלי'אגדה ללנן •דאגלהא‪ ,‬ולישייפלקא‪ .‬עיין‬
‫האחלוןי חביל ■ואפריון‬ ‫‘ יאקט ח״ת צד ‪' 182‬ו כו׳ וגלכטן ח״ה יתעלה‬
‫כמטית ליה יכי־הוא ביאר כל ■דללי משפטי מלך׳בכייאול׳ מדויק ועצת■ המושל‬
‫••■• שיתנהגו •היהודים לקרוא• התולה במרגום״הטכי ^מקוויר« או מן השלעים‪,‬‬
‫י ‪■-‬יען ־לדעתו יהכתרגו ם יהשלעיםירמז למשיחיםי־אכן במה שביאר חכם זה‬
‫‪- ,■■,.‬דייטעלמןיט■‪ ,© 6^ 01:0818‬כמו י פמרמדמדק = מ קו ר ת‪ ,‬טרצזדיטימן‪,‬‬
‫• וכוון ׳המלך בגזלתו עליבעלי אגדה‪'■•,‬לםיתכן כי׳איה מצינוילקפרי״אגדה‬
‫■ כפירה'ביחידו'של'עולםולתחיה ובמשפט‪-‬יוס אחלון‪.,‬ולמה הוקרח הקיקר‬ ‫׳■>'‬
‫לגזור על ככת? ועוד איך יתכן שהקיקר יצוה להרחיק כל מיני ביאור‬
‫ופירוש בדרשםי ורק ־למלגש מלה־ במלה‪ ,‬והלא כל ׳ הדרשנים מאז וגס‬
 ‫• ‪11‬‬
‫‪■ -‬הנוצרים מותיפיס בדרמה‘ ??ריס־מדעסס דרן־'‬
‫‪■■:‬זכ״לד;כילהבנת לברים ^^^להי‪:‬בקדמוכ‪-‬יוס‪-‬ראו^«ור'גזרה ׳שוה‪ ./‬״ «‬
‫י ^‪:‬אחרונים יוביחוד־ עדומהשלכו‪ .:‬אתש תראה;היז‪-‬מן ההורה ׳חובה■'‪:‬על■ ישראל‬
‫למנוס■ מתורגמןי להבין‪ -‬להמוףעירושדהמצוה )לדרום‪-‬ל״^יזיע׳‪-‬ב^״ ועמךעש׳‬
‫שופרים פ׳ ח ׳ה׳ד(‪: :,‬עעםי‪:‬הסמום‪:‬ונודל^״הח^וב׳ לעורר‪:‬לבות■‘ בני‪-‬אדם‬
‫בלשון מובן‪ ,‬וכי״ב כתב השל״ה‪.‬ב״ה תב״א;שהקינות מעוררות יותר בלשון■ ‪.‬‬
‫אשכנז המורגל מבלשון הקודש‪ .‬ואפ״ה■ מבואר מגילה כ״ג ‪ :‬שיש מקומות‬
‫שאין מתורגמן‪ ,‬ועיין רא״ש שם דאנו קומכין ‪ ,‬על הש״ת זה שאין צורך‬
‫לתורגמן‪ ,‬וכן ההוש^שא' ‪ h‬ת^א^‪1t‬כו•='כל' ש א י ן ' |‪3‬זורגמן‪ ,‬ובלה כ״ד‬
‫ע״א ד״ה ואם‪ ,‬כתבו־ההוק׳ מה שאנו מתרגמין הפערות של פקח ועצרה‬
‫^ מ ת ה משאר י״ע■’ לפי'שהךימדברוה־‪-‬בנק׳לפרשםהנש■ )זה‪:‬לכאןאה^נגד‬
‫^׳‪:‬בשבהוה־ימאחרים ^‪-‬־לצאה מפניייההרגום ולא בי״ע‬ ‫״ מק׳;שופרי׳‬
‫דאץ''מתרגמין‪ :.‬ומלוע‪:‬׳ הקלו״בזה־ במקומוהי^זונוהימבז^מים‪.‬שונים;‪:‬נהיי^ ׳‬
‫■י‪-‬התרגוה־ חובה? לדעתי;מפלי שנולע^־לרביםי׳עו^׳“׳■^״‬
‫׳־'ברבים בהפשל ־מלות״עובותדוענ‪1‬ה'^צלקהיזהמהרגמ^ם^־‬
‫הציבורי ׳והרגילו‪ ':‬נפשם' ללמל־־ ברבים עלי^פי‪-‬ישפרי יוניה‪ :‬ושאר׳^־חיצוניות‪. ,‬‬
‫י ־ דעות בלהי‪:‬מקובלות ליהודים‪ .‬נאין״שועה‪-‬מ׳׳יע^או׳״אשה יממורגמשה של;■‬
‫‪:-‬־ ר׳י אבוהו התפארה על אשה ר״א שבעלה‪-‬שמהורגמךאהו^‘‪-‬יותר׳ מר׳‬
‫^׳; איו ס׳ ■שהלישנ^ה־׳חלשיה מהעלים‬ ‫י‪■ ,‬אבוהו ׳החכם‪,‬‬
‫‪■ :‬לפעמים ־חכמים‪:‬ישהה־ימובה^שי^בתורה^^ייובעלרש קהלההרבה ל‬
‫‪ : ,‬ה׳‪ :‬שוב לשמוע‪:‬גערהי‪:‬חפה׳זה חכם‪-‬הרויש‪ ,‬מא^ח ■שומע־ש^עשילים‬
‫־'־אלוי‪:‬המהורגמלי שמגביהים ■;ק׳גשם‪-‬בש‪>:‬ר ל ה ש מיעצ א ה'‪ :‬ה ע ם ^״ וכן‬

‫^^יששו^הוןצ‪;#‬זהיר‪ 1‬ה ^ ד י ם‬ ‫■ כי י בלעגי שפהי וזנלשון ־אחרה ׳ירבר‬

‫^ז‪ -‬ל שו ף ה הו ר ה”י'ואמימס־‪:‬ההרגוה’;הצח‬ ‫^־אשר ל׳ קורא״אליהם‪:‬‬
‫צח״ואגלה‬
‫׳*־''^־יייי^יי״^י־׳־י*‬
‫‪:‬ע״י'הרגום‪5 :‬לשון‬
‫יראו'ען‪:‬ע״י'הרגום‬
‫׳‪:‬והבהיריותר;‪ :‬אבל עפני״שהיראים יראו'פן‬
‫־‪:‬והבהיר יותרג‪:‬‬
‫^רגמך‪):‬פרעמגעל(י‪:‬מקום^להש& ‪ : 1‬על‬ ‫‪:‬־־ ־‪:‬נעימה‬
‫הישנים■^‪:‬לפמוך׳יש •־ככל קהילהימחלוקה^אם נן^אול‪1‬שא‪1‬ש‪:-‬אגו^שן‪.‬‬
 ‫‪58‬‬
‫כמו לא תבשל גדי בחלב ■אמג‪.‬בשל׳'וחלב‪ ■:,‬אבל;‪.‬יבחמ בתרגום‪:‬יוני‪ .‬אנל‬
‫‪ ■:‬המתורגמנין החדשים ביונ‪ ’:‬ישמרו״ מלדמש ברב!ם דעות; חדשות‪ :‬יווניות‬
‫'׳ שלא;שמעת אוזן‪.‬־תיהוד’ם‪.‬מאז;‪-‬׳למכח מחלוקת זו נולדה יאז דרישת יתרה‬
‫•;;בפשע׳ המקרא■;בעבריה‪ :‬ואחד‪ :‬כך‪ :‬בבבל‪-‬עד'‪ :‬שיצאו‪.‬הקראים‪■ ,‬וכן נ ת תפך‬
‫י ־־הגלגל בימינו ■מכחי חילוק ביאורים;‪-‬עיין‪:‬ע׳ ■אלכקכדריא‪.‬־■ '‬

‫^־לאא׳׳דודאש‪;':: '.‬־ ‪-‬‬

‫ר אי ף ]י‪ ,‬ל ב א ר פה‪: :‬מתי‪ ■:‬התחילו הבבליים ; להיות בקי;‪:‬בקביעת‪ ,‬החדשים‪,‬‬
‫■‪:‬־ כי‪ :‬בנידון זה ‪.‬יש‪,:‬מבוכת ‪ :‬גדולה ‪.‬ושאלות■ חמורותי אשר עמדו‬
‫עליהם ; חכמי לב מבלי אשר ■נוכל• למצוא•‪: .‬בהם משילה• נכונה ־ להשוות‬
‫השתירות י שבשני‪ .‬התלמודים בנידון■ זה‪ ,‬ובפרע בענין ר׳־ יוצה‪ ,‬ול׳ ■יושת•‬
‫שני עמודים גדולים; שבתלמוד ירושלמי •שאשר אזכיר אי״ה‪ ,‬על כן• אמרתי‬
‫‪.‬״■׳‪•-‬אלכת לי‪,:‬אל‪.‬הרי המורים לישר המשילה כיד ד׳‪:‬ה‪,‬עובה‪:‬עלי ואומר‪:‬‬
‫א השתילה; הראשונה‪-:‬היא ׳מת‪ .‬שמ‪,1‬בא ‪,‬ביצת־■ ד׳‪ :.‬ע״‪- 3‬דנ חל קו ר׳ זירא‬
‫■־־ •ואביי ״ר"־ ‪,:‬זירא‪ :‬שובר‪ .‬שני';'ימ?ם עובים־־של‪:‬גליות' שתי■ קדושות תן‪,‬‬
‫‪:‬מפכי שאגו־ ־יודעיןד‪.‬בקביעא‪-‬״דירחא‪7‬ואעפ״כ‪ ,‬אנו‪ :‬עושין •שני‪-‬ימים‪: ,‬וע״כ‬
‫־‪::‬מפכי;שיום הראשון הוא דימן‪-:‬התורה וקדושה‪ :‬בפני עצמו‪; ,‬ו’ום־‪:‬שני‪ .‬מצד‬
‫• המנהג•‪:‬וקדושה בפ״ע‪,-.‬ואב’י‪:‬׳ שובר קדושא‪ -‬אחת‪,‬תן_‪ :‬עפצי‪ .‬שאנו עושין‬
‫יום‪.‬־ הש?י• מפני השפק‪’ ,-‬ען‪;.‬כי‪::‬בעלו המשואות ‪).‬פייערדגנמןע( מפני‬
‫■״^■‪,‬קלקול‪■:‬הכותים ואין‪ ,‬הב״ד־־שבא״י‪:‬יכולץ; להודיע‪, .‬לבבל קביעת החודש‪,‬‬
‫;■;‪,‬ואם •יבעלו■ הכותים זלא ׳יתית ביעול משואות‪ :‬שוב‪ ,‬יוכלו‪■-‬להודיע‪ ,‬וכן‬
‫‪ ,‬ן־׳יוכלו להודיע׳ •■למקומות אחרים‪,■,:‬ע״’״שלוחים‪. ,,,‬וא״כ■‪,‬־גם‪ ,‬בבבל‪ -‬נדע‬
‫‪- ■:.‬בבירור■ קביעת־תחודש; וזה‪:‬שאנו עושין‪.‬ב׳׳‪’'-‬מים‪,':‬תואדרק מפנ‪-‬י‪:‬השפק‬
‫■•‪.:,‬ולפיכך^ד‪-‬קדושה ׳אחת‪ -‬הן>;ועל;זת‪ .‬שאל־שש״ש‪;:‬תשתא• דידעינן בקביעא‬
‫־ ־ דילחא )כלומר אחר זמך‪:‬אביי(■ למה ״עבדינן‪:-‬ב׳‪ :‬ימים ?‪ ■,‬ומשני ‪ :‬משום‬
‫‪ :‬דשלחו‪ .‬ממם )מא״י{׳‪,:‬הזהרו;‪; :‬במנהג אבותיכם׳ ■בידיכם ‪,‬דזמנין דהמלכות‬
‫‪ -‬גוזרת גזרה ‪,‬״• ואמי לקלקולי;‪-‬פי׳ •רש׳י שהיו בקיאיךגבקביעא ‪ .‬דירחא‬
‫״' ־ ושוד‪ ■.‬העיבור;■‪.‬אבל‪:‬יש ‪,‬לחוש־ שמא־‪ ,‬מכרז‪:‬גזרת ■‪:‬המלכומ' ישכחו ‪^ — .‬וזת‬
‫‪.‬׳'׳־‪:‬שומר‪::‬לעה ;שאמרו״־בשנפה‪.‬׳ד׳ מ״ג ע״ב‪.;,‬דאנן בבבל‪ :‬לא‪:‬י‪:‬ד‪,‬עינן‪.:‬בקביעא‬
‫‪: ■•■:‬דילחא? והאוש׳■־ כתבו‪■:‬־ למלז־'שמירה‪'-:‬זו דבאעת■ בקיאין ‪ :‬אנו• בקב*עא‬
‫ל ‪-‬דירחא׳ אבל• עשינו‪.‬׳עצמנו■ כאלו‪■;-‬לא״ידענו׳■משוס׳■מנה‪,‬ג‪ -‬א ב ו ת ו ע ל‬
‫־■‪ :‬זה‪:‬־‪:,‬הקשו׳האחרונים־ •;מדוע‪■:‬י!ש לחוש‪,-‬לקלקול׳‪:‬על־‪.:‬יד!; ג‪:‬זרמ׳‪-‬המלכות‪,‬‬
‫■‪-:‬דהא‪-.:‬כשם; שאין‪:‬׳אנו‪-‬חוששין שהתורה‪ :‬תשכח ‪-‬בכללה;משוס‪ ,‬שה כי‬
‫!‪;-‬לא‪:‬תשכח מעני זרעו‪ :‬למת? ניחוש‪ .:‬ש מ א ישכח‪-‬שוד •■העיבור ?‪.-‬ה׳ב רצו‬
‫־־הלפרש ■דברי‪:‬הש^׳ש‪.‬בביצתו‪ :‬השתא‪ ,‬הד עינן בקביעא רילחא‪ :‬כלומר;שבאים‬
‫־ ‪ :‬ואצלנו‪; :‬שלוחים‪:‬מא!‪ :‬אבל‪ :‬׳לא‪:‬מפי׳ ולוחות‪:‬ושידור׳‪:‬חשבון‪ :‬העיבור;‪ •:‬רק‬
‫‪,‬־־ ‪.‬ע?׳כעודעותדמב!ד‪.‬של; א׳׳י‪:‬׳‪,‬ד‪--‬־‪::‬לפי פירוש זה לא ■ידעו חכמי;בבל כלל‬
 ‫‪®9‬‬
‫ב מכללי^־חשבון‪ :‬המולדות■ והקביעות רק ״־»פ?‪-‬השלוחים בכל חודש ׳ויבינו‪::‬‬
‫'‪: .‬ןאפת‪:‬קשה ‪ :‬לי עליפילוש^זה'‪:;,‬חדא ‪7‬א״כ לשון והשדצא דידןגינן‪-‬נקבי?‪ 1‬א‬
‫׳ דדי‪1‬יחא‪:‬אינו‪ :‬ודאי־ רק־ במכאילישיבואו‪-‬׳שלופיס ■ואיך'זה‪-‬במשמעוש'‪:‬הלשוו‬
‫‪:‬־ ‪-‬זהאידנא‪ -‬דידעי^־־ גקד״י;‪ -‬שהרי עכמו • שעשו־ ממחילה שם ז ימים ׳ גשלכי־‬
‫‪5 : -‬או־שלוחים מחשש שמא ל*־יבואו; ^^^^;‪:‬ראויל׳לגזור רפשמא־־ו״כ ‪:‬ומאי‬
‫י־ שנא ־האידצא־ ממלפנים‪ :‬בבבל;י"ולמה‪: :‬הוצרכו‪';.‬כלל‪.‬־לומר־ ששלחור‪-‬מאם‬
‫‪ : ; ,‬תז הלו במנהגלאבנמ’כס;לשמא •יגזור המלכומ׳ גזרה לואמי לקלקולי כלומר‬
‫י‬ ‫ל־שהמלכומל מגזור״‪-‬׳׳שלא־דיטאו•■׳ שלוחים ך)לדעה‪-:‬לזו(“‪-‬־והלא■"גם לאםי־אין‬
‫־ ־גזלה המלכות דיו היא ׳ש^עשר שנד‪«:‬מים מחששילהצזל ־כיון >ד'לא־‪.‬לידעו •‬
‫ז‪-‬ל־‪-‬׳ ‪ .,‬׳ ■־‪:‬׳ד ר־ל ;‬ ‫‪ .‬ד‪ :‬ק ״ ד לק־ מפי׳שלוחים? ••;ד ‪:‬ער‪:‬‬
‫׳ ב יקשה לפי ׳פירוש זה לא‪ .‬נהגו הבבליים' כבור■לביע״ש לק מפני שלא‬
‫ד‪:.‬הימ בקיאץ ־בקה״חדלקל ע ׳ מ שלוחים‪,‬־‪:‬וא״כ הוכרחו ^־לקיים מנהג״■ אברמיהא '‬
‫י‪:‬ע אבל‪:‬אכן הישתא דבקיאיכיןיבקה^׳ח׳ע״פ' אשרון ׳הלואומ ממילא ‪ :‬אין דאנו‬
‫"ל‪ :‬מחויבים־; לנהוג‪:‬מכהגראבותוצו‪ ,‬רדזהי׳׳דברזלאומלעמוד יובליו? לזעור כי ׳ ‪,‬‬
‫־ ״בשוכה״ל״ח־‪ .‬ע״או־ מפורשרבשם־‪ :‬ר;ז?לא ■'הכאיכי״^ שנז‪-‬ררננךזןםקמן‬
‫׳^׳הוי‪-‬־קפק־״^דאוליימאללוא׳׳כ‬ ‫׳; ‪:‬ומשמע־ מכחל־ימנהג־ולא מכח‬
‫‪■(• .‬דבימי־ל׳׳דז’לא׳‪:‬כבל־־היו ‪:‬בקיאיםלבקה"ח בלאושלומישו^זעי ר‪,‬ר''‪(■,..‬־׳‬
‫) * ^ ר א ה‪ :‬לי ■לבאל‪-‬הדבל‪:‬בפשיעומ'דבאממ'מימי־‪;.‬א‪5‬ילג“ ול‪5‬א ־ואולךראחל‬
‫\י•י׳‪:‬׳ ^"■ר־שבא־רבין׳וכללנזומי^־ימ^^מא״י^לבבל מפצי‪:‬שביעל'ג«ןוםיקלו‪5‬ו■‬
‫‪ -‬של‪:‬קמנםטמנטין‪ :‬קישל לומי״את‪^^ :‬גמדרשופ'שב^׳י‪-‬רעלך‪:‬שלש‪-‬־מאות־שכה‪:‬‬
‫אחל‪:‬החלבן‪. ,‬־ואז הביאו הבבליים־'מא׳׳י הלכות״‪1‬דינין״רעמהס־ ג‪:‬םג‪^/‬דלי‬
‫הקבועות‪^,‬יאשר ־מתוכם‪:‬נמבלרילכל‪ .,‬קרל העיבולים;ווהיו^ ‪3‬קיאים עקה״ח‬
‫נאפ״ה•׳גה^י^יושהר■^?^מ שכי‪:::‬מ^וזמנהג;‪:‬אבותר;מכוצמ ‪ . t‬שמא'יגז^המלכות‬
‫^ם;ונעזו!ר‪:‬מ‪ 5‬הל א בו ת בענוני^?ע^'שנרמכ^דבר ‪.‬‬ ‫־‬
‫^נ מ ה־ ^ או ת ^ן ה ^ ח‪2‬א‪1‬פו‪:‬גם‪5‬בשאר• דיני ^ת^רה‪i‬ית ‪§%‬ל‪^i‬דלא‬ ‫חדש‬
‫^ח ‪p‬ו לעמוד ״על ^ ש ם־־במקו ם״גזח ת־'המלכ^‪^^::‬ל^^^;המר שאמלו‬
‫־ כתובות ג'‪:‬ע^ב־‪:‬גזרת^־המלכות־ ■עביקאזדבעלח־זתקנתלדדרבנן‪.‬לא‪.‬־;‪.‬עבידא '‬
‫'דבעלה ‪ — :‬ומה^אמרו'ב שוכחרמ׳ג״ אש לא‪:‬ידעינןי ‪ 3‬קביעא דילמא!ואשול‬
‫דמוםם‪;.‬הכווציו'לזה^מפנרשמש׳‬ ‫^‪:‬וולגנלבה‪:‬ולולןר;בשבם;־צמוושנתגו‬
‫שגכהרקדלה אחר ביצהזתוקלע^גמרא ^צה; שאין לזוז ^ הג‪:‬ז א בו מ?נו מפני‬
‫שאבות’ כג ל מד ר ק בי ע ת ה חוד ש מן ^ ש ‪ l‬א^צא‪ f‬ס‪:‬א ‪ p‬לאזידעי ‪f‬בק?די כלומר‬

‫^ ‪6‬צו שלאולשנות׳מלהג^אבותונוהאאר שלחו;מ ת^ ~ שז‬

‫רשזאפראשללראבא‪ :‬ה שחי ש^א•‪, :‬‬ ‫יי*^*י*ךן‪.‬־לפילוש^זהרםוא‬

‫בי‪2‬ג‬
‫מגיעזס‪-,‬וזה‪.‬קשהנא^ב גם‪::‬ללבואב^היה ייכול־‪.‬מ •שפרא להוד‪:‬י^ןקב?עות‬
‫ולת ^אחל ?‬ ‫ש ^ פ שלוחיסד ומן השאלה משמע■ שאז משמן‪ ■-‬השאלה׳ידע‪:‬‬
‫יעוד לשקהגון■ ^ מ ש מננ׳‪ 5‬רקהוא־ר‪ 3‬מןפר^ולא? ‪3‬ציי־מקוממיודש’^קד^י?‬
 ‫‪60‬‬
‫ורש״י‪,‬פירק כנון אנא ‪.‬דדפנא בקוד העיבום; וזה ■פימש־ ככון‪:‬־‪;:,‬אבצ■ סמות׳‬
‫הקשו‪,‬״ הלא• גם מי ׳שיודע שוד העיבור ■בבבל* צר!ך׳ לנהוג קדושה •בי׳׳פ שני‬
‫מצד;‪:‬המנהג?■ אבל ■לדעתי יהדבר‪ .‬ב מ ל שרב‪.‬קפרא־ ‪-‬כיון ע״ד שפירש׳לש״י‬
‫כגון;; אנא •דידענא‪:‬בקד״י‪ ':‬ולא; קשה ‪:‬קושי״־ התוש‪,/‬־ ‪.‬שהרי‪ :‬רב‪ .‬שפרא ־היה‬
‫מארז;‪:‬ישראל ובא ■לפעמים לבבל ומזר עיין ע״א‪.:‬ד!־יפ״א גחולין‪:‬ק"י‪.‬ע״ב‬
‫י ע״כ• שאל‪;:‬כגון■■•;אנא רידעכא‪.‬בקביעא דירסא‪ ,‬כבניי א״י ולא נהגל אבו תי‬
‫מעולם לשמור י״נו‪/‬ישני‪.-‬כיצד לתנהג ^בהיותי^‪ ■',‬בבבל‪■:.‬במדבר־ לבדי?‪:‬באופן‬
‫‪.‬שיצא‪:‬לנו פירוש‪ .‬חדש‪ :‬בענות־ צדקת חכמי‪ :‬בבל‪.‬שאמרו־‪.‬אנז לא בקיאינק מצד‬
‫עצמצו‪-‬אבל מצד ‪:.‬ק‪5‬יעוה‪:‬של א״יי ^שפיר בקיאים■ היו גבי הבבלרם ;ולעומת‬
‫זה אמרו ג״כ )קוכה מ״ג ע״ב( להפך מפני שאין ‪ :‬הלולב דוחה־ שבת‬
‫;•ד■ ‪-•.- ,,‬לבבלדם גם‪.‬בא״י׳ הדין ■‪,‬כן‪ ■: : .‬־‪ ■::■ •.‬דד‪;1’ :‬׳‬
‫עמה אברר‪ ;:‬דבר ‪ :‬זה על פי יישוב ׳ שמירה‪ •:.‬שלישית־‪ ..‬והוא ‪ :‬כי‪ .‬בקוכה‬
‫■■‪ :‬־מ׳‪-‬׳ג ע״ב ‪,‬מבואר‪^;:‬כי אתא בר הדיא־ מא״י‪ ■,‬אמר כי‪;:-‬לא אקלע כלל‬
‫שיהיה ■‪.‬יום;‪.‬ערבה‪ .‬בשבת־' וכאשר־בא‪.‬רבין ־מא״י אמר אקלע‪■ ;:‬מה״דבר‬
‫״ מימה ‪ .‬שיחלקו‪ :‬שני;‪:‬באי‪-‬ציון ■במציאות‪- ,‬האחד יאמר שאירע‪::‬והאחר‬
‫‪ :‬ו יחלוק‪) ,‬ובמשנה‪ .‬שם׳■ מ״ב(■ מבואר שחל ‪:‬להיות ‪ :‬ערבה‪:.,‬בשבת וע"כ‬
‫מחלוקת האמוראים‪ :‬האלה קאי ‪:‬על;; זמן ־‪:‬אמוראים ‪::‬אחר■ המשנה ואיך‬
‫‪...‬לא^^‪::‬ידעו דהבבליים להכריע‪':‬בדבר'־שבבר■‪'.‬נשמע‪ :;:‬בין׳;החיים?’״‪:‬על"'‪.‬כן‬
‫‪ -‬נראה ברור ‪:‬שמחלוקת שני אמוראים;אלו>׳ תלויה בקביעומדשקבלו מא״י‪,‬‬
‫־ ■כירבימיםהקדמונים היו רבים מחשבין׳ ומחברים ■לוחות■ הקביעות ■)ע?ץ‪.‬‬
‫■ ‘■■להלן('‪:‬ומ’ה‪,‬׳‪-‬בר ‪-‬הדיא■ תופק בחשכון׳‪:‬אשר קובע שלא‪;.‬יחול־‪.:‬ערבה­‬
‫­ ■‪:‬בשבת־ור׳^אבין‪:‬תפש׳בחשבון יאשר ‪.‬ע‪.‬ל‪-,..‬פיהו‪’.‬אפשרשיחול־;‪.‬ערנה בשבת‪.‬‬
‫‪. -‬ומה; שאמר‪ •:‬בר הדיא‪:‬לא‪ :‬אקלע• הכוונה■ כפי חשבוני■‪:‬שקבלת? ל א יחול‬
‫ועע ס‬ ‫י■‪.‬־ עוד; ערבה ‪.-‬בשבת‪:-‬ור׳‪:‬אבץ אמר בפי‪.‬דחשבונו אפשר‪:‬שיקלע‬
‫■ _ מחלוקת זו;■■ הוא ־כך‪-:‬בר הדיא מפק‪:‬בחשבוד‪:‬אשר‪ :‬הקפ!ד‪::‬שלא יחול‬
‫־ יהכ״פ;לא‪ :‬בערב‪.‬שבת ולא‪•:‬באחד־‪.‬בשבת‪:,‬כדי‪::‬שלא ‪!.‬היוי׳‪-‬שבס וימ״כ‬
‫■ '’שמוכין‪ ,‬וא"כ‪ :‬די;שנחשוב‪ :‬על‪-‬דרך'‪,‬שלא‪-‬יסול־‪:‬ראש השכה‪ '.‬לא ביוס׳ד׳‬
‫ולא‪■:‬ביום ו׳־‪::‬ת?זנ‪.‬ו ד״ר;‪.-:‬־ועל יוע ערבהלדשלא יחול‪:‬בשבת •לא׳קפ ‪,T‬‬
‫■ ‪:‬אבל; אשבונו•■ שלז׳‪-‬רבין‪.‬נהקפיד‪;.-‬ג׳׳כרשלא'‪;:‬יה’ח‪::‬ערבהדבשבמ>’‪-‬א' ‪;0‬לא‬
‫• ‪ :‬יקבעו־ יא״ש‪ ::‬ביוא^ א׳‪^:‬׳כ ולבן אין דקובעין־א׳זד״וד‪: —.‬ראיה ‪ -‬לדבר‪.‬׳זה‬
‫• ‪:‬־■מה ;שאמר‪■ :‬ר׳‪ :‬יואה‪; :‬בירושלמי ■)מגילה ‪ -‬פ״א־ ה׳׳ב( ‪* :‬פורים ■שחל■ ביום‬
‫' ‪3‬׳ דקאני‪-:‬במשנה‪.‬אמר ר'; יושה' )שחי בימי נמןןם ו ק^ םט מ מ‪1‬לן‪:‬ואכשקונות‬
‫היינו* בימו‪::‬שיבת שלוחי‪ :‬ציון ־ עיין להלן(;;אין;באן אלי‪:‬להיות‪ :‬ביום שש‪,‬‬
‫וכן איןד‪:‬כאן׳ימל להיות ־;בשבת‪:: ,‬ולמה־לושאמר‪,‬־ ג״כ‪:‬־‪:‬על‪;:-‬עהדירקמני‬
‫י• במשנה־;פל להיומ‪:‬ביום“'ד׳ אין כאךזחלדלהיות׳בד׳־‪-‬־ישהרי־לפי שק שעות‬
‫׳־‪:‬־ של' א’ד‪-‬יוז‪-‬אי אפשר ־שיחול ׳ פורים‪:(-‬ה?ינו‪ %‬יום;‪’ -‬״ד אדר לאי; בשבת ‪ .‬ולא‬
‫״ •■בשני‪ .:‬ולא* ברביערבש‪ 3‬ת‪-,‬לא‪3 -‬שבמ ולא ב״ב‪ ■:‬משום ליוד ולא'בד‪ ".‬מפש‬
‫‪:■..‬א'‪■ .‬שאם ־זהיה ‪:‬פורים‪:‬ביום‪:‬ד׳דיהיה־לאש‪-‬השנה;;ביוס־־י׳א‪.■/‬ויוסבערבה‬
‫־בשבת? אלא ברור־פידל׳ יוקה‪-‬לא‪.‬הקפיד רק על שלא‪'.‬יקבעו בעלז‬
‫^^^מ״דרא׳שידו׳‪/‬זלא א ‪T‬ו‪:.‬דאפשר‪■:‬ליום*■ער‪ 3‬ה שיאול בשבת‪:‬ד; "ד;׳־‬ ‫׳‬
 ‫‪61‬‬ ‫א״ד״ו‬
‫'קוד‪ .‬העכין‪:‬הוא כך ׳בעת‪ :‬השלום כל זמך שתיו^ ישראל שרויים על‬
‫־ אדמתם בלא יחרב ומלחמה‪ ,‬צער וחירום‪ ,‬היה נהב״ד ״מקלש חדשים‬
‫והודיעו לגולה ננ״י שלוחים אבל לפעמים לא היה אפשר להודיע קביעת‬
‫•י החודש‪ :‬מחמת קכנה ושעת חירום‪ ,‬וזמנים כאלה ■יכל'ימי■ כית׳‪-‬שכי‬
‫■י רבים מאוד הזו‪ ,‬ובהכרח ־היו צריכיןבכי גולה'לחשבון״מה‪ ,‬כדי'ש?דעו‬
‫■־ איך להתנהג ולכן בלתי קפק חשבו‪::‬על‪ .‬דרך‪.‬המועיל לידע חשבון הזמנים‬
‫' לתכלית המועדות ושנות העיבור וכדומה‪ .‬והחשבון היותר נהוג ‪ :‬היה‬
‫הפשוע המבואר בתוקפתא‪ .‬ערכין‪.:‬פ״א‪ :‬במקום שאין מכיריך זמנו של‬
‫־ חודש עושין אחד •מעובר ואחד שאינו מעובר כלומר אחד מלא• ואחד‬
‫חקר‪ ,‬וכן בגליות‪ .‬מבואר מזה שהיה חילוק חשבונות ביך הגליות ומקומות ׳‬
‫^ שאין מכירין‪ ,‬ובין ארן ישראל ומקומות שמכירין‪ :.‬וחילוק‪ .‬חשבון■ כזה נהוג‬
‫י עוד בימז תנאים שאחרי‪:‬החרבן‪ ,‬ואפשר עו ד קודס;החרבן שהרי״במשנה‬
‫״■‪:‬׳ רה"ש‪.‬כ״ה‪ :‬היה ר׳ יהושיע־נוהג לקבוע קביעת‪-‬אחרת‪.‬מר׳‪:‬גמליאלך וכן‬
‫ד‪:‬ר׳‪-‬־דוקא בן‪,‬הורקנוק קבע‪ .:‬על ‪:‬פי ראיה‪ ,‬בדרך אחר‪'.;,‬אלא ■שהנשיא ד‬
‫‪,- .‬גמלי‪.‬אל גז ר אז שלא יוקבעויהחודש־רק על דרך אחד‪ ,‬־כאשר״יקבע־׳תכשיא‬
‫ויהיה; כ ‪ 3‬עם ־ישראל אגודה אחת ‪-‬בענין■ זה‪ ■.‬אפק לא הועילה‪ •:‬ג״כ׳ ■תקנת‬ ‫י־‬

‫‪•:‬־ הנשיא שהרי ׳חנניה בן אחיו של ר׳ יהושיע ־קבע■•חשבון הזמנים בנהרדעא‬

‫^חשב^חשבונות‪ .‬בר׳ל‪ .‬בימים‬ ‫־■; שהוא׳ חוצה לאק> ור׳■ עקיבא‪.‬עיבר‬
‫שלא היה אפשר ■לקדש‪:‬ע״פראייה ולשלוח שלוחים‪:‬ילגודל‪.‬הצער במלחמות‬
‫‪.:.‬דעלעול‪ :.‬החירום — ואך ׳שמיחו חכמים בחנניה‪) :‬עיזן‪:‬כרכות*ש׳'ה(‪— :‬‬
‫•■׳ ז על ר׳ עקיבא אמרו ■מפני שלאי הניח כמותו בא״י מומר ;;לד;לעברשנים‬
‫;'‪:.:‬׳בס״ל‪:,‬־מ״מ מוכס שחשבו •ועשו על פי חשבון‪ :‬ולא ■ע״‪-‬שראייה׳־בח״ל בימי‬
‫׳;■■•ר׳דעקיבא'ברשות ובמקום שקבע'■חננזה שלא‪:‬ברשות;■ על‪:‬כל‪,‬פנים‪:‬הדבר‬
‫בירור שדיך הקביעות‪.‬היה‪'.‬בזמיס‪-‬ההס‪,‬עזד‪:‬ז‪:‬פהוצה׳״אין אומה‪ ■,‬־ורק‪".‬מזמן‬
‫• ‪:‬ר׳ גמליאל‪ 7.‬רבנה ואילך התחילו‪':‬לבהוג יקצהי‪:‬בדרך אמדדזבשעמנהמלחמה‬
‫׳ ■‪:‬בזמן‪.‬חרבן ביתר‪:‬אחר ‪ .‬ר״ג‪.‬בו דאי' שוב חזרו לחשבותתזמשושתזעדבכי‪ :‬בא‬
‫רבינו קדוש ובאו ימי מנוח ושלוה אז שוב נתקשרו■‪:‬כל ■ישראל לנהוג‬
‫‪:‬׳״חשבון אחד ־וקדשו ע״פ‪-‬ראייה■‪ -‬וע״ע■ חשבון‪ ■:‬יחד כנודע‪ :‬כאשר;בהכרח היה‬
‫^‪ .‬בזמןי המקדנדשבני גולה‪.‬עלז;לרגל והוצרכו השלוחוםלצאת על־־ו׳ חדשים‪.‬‬
‫^^ת‪:‬ר'פ‪ :‬א״ד‪:‬ושבת‪:‬פרעי; ת‪:‬א‪'.‬שהיה‬ ‫־׳ ודע;כי־ מוכח מדברי ■הירושלמי‪:‬‬
‫חשבוך קבוע בארן ישראל גם ‪ :‬כן קודם־‪ .‬ה ס ר ק מאה‪:‬שניםי ויותר‪ ■r‬שהרי‬
‫״יעל מעשה■ שמובא‪-‬־שם כי‪ :‬בנייבתיכה לא;ידעו;אס‪:‬פקח‪-‬דוחה־־את השבת‬
‫׳‪.-‬וסוכרת הליל למאדוללמד שפקח דוחה■ שבת ־ונעשה‪ :‬נשיא אמר רבי אבון‬
‫‪) -‬יתכך שהוא‪: -‬ר׳'אביך'‪:‬זה‪ :‬שהבאנו למעלה שהיהדלד קביעורו‪ :‬דו ולא‪:.‬א׳(‬
‫יו־ותלא־ואי אפשר־ילשתג■ שביעיות משך י׳ירשנה שלא יחונליצנ^׳פ ׳בשבתיולמה‬
‫׳ לא‪ :‬ידעו בכיי‪ :‬בתילה דבר הרגיל‪ .‬להיות?‪ :‬בד>‪ :‬ליתן‪ ::‬גדולה^ להלל סלכן‬
‫י‪-‬נעל מה‪ .‬ההלכה מב^ב‪ .‬מבואר מזה שהיה‪ .‬חשבון■ קבוע;בימי‪.‬הלל;'‪ :‬ואי‬
‫‪:‬׳ אפשל־ לי״ד ישנה בלא‪.‬ע״פ בשבת‪ ,‬ואי קדשו על ־פי ׳ סאייהלבדז א״כואפשר‬
‫‪-‬׳שלא ’מלל^ע״עלבשבת־ כלל; אלא־מפם שהשגיחוהרבה על'‪.‬החשבוך הקבוע‬
‫'■נהגו־ממיד״לקבוע ־גס־על פי ראייה בדרך המקכיםי‪.‬להקבזעות‪ .‬ונראה‬
 ‫א״ד״ו‬ ‫‪62‬‬
‫שהקביעות המשכה■הית'‪ ,‬דרך מכין‪ .‬שמיעץ‪ .‬באופן שהיה‪,‬להם מחזור גדול‪,‬‬
‫ד״ ■_מארבע ־ שביעיות =׳כ״ ח שכיס )ברכות י ל׳ח ע״א( י■ ואבאר לקמן־ אי״ה‬
‫בראיות‪ ,‬כיצד־‪:‬כהגו ■;במכץ‪ :‬שכיס על דרך‪:‬זה'‪,‬במחזוריםי‪ .‬של שבעי‪ :‬שבע‬
‫• ‪ :‬נשכים ‪-‬ל■ וזה ‪ .‬על‪1‬ד'רך שחשבו אהרים תמיד שבעה שבעה בלא ושעות‬
‫־ ‪ :‬׳יכלל• עיין ערכין‪ :‬ט׳ ע״ב•;וראש; השכה״ו׳; ואחשוב‪ :‬א״כ שמה‘־שאמרב )קוכה‬
‫‪ :‬־‪',‬כ״ד(‪;:‬־;שכל ■המשכמת‪:‬אשר‪-‬מהם‪.‬׳כראה שחל■ יהכ״‪.‬פ‪::‬להיות׳‪.‬שמוך ■לשבת‬
‫״ ;וערבה בשבת ולאנהקפידו על א״ד׳ו כאמרו בשיעת‪:‬אחרים הכווכתעם‬
‫‪ .‬־ אהרים ■אותם‪-‬חכמים ומקומות‪:‬שלא■ יכלו להתכהג כפי‪ :‬הקביעות‪ :‬־בא״י‬
‫• ע״פ• ראייה אלא חשבו חשבון השוה •לכל במקומוח־ מושבותיהם‪ .‬־ויבואר‬
‫' ״ ־■;■־!נ ־■■‪::‬׳ ' ;'■■ ■ ■־‪::‬ו ■־ ‪, :‬״וי■‬ ‫;‪;•-‬אי״ה־בערך אחריפ■‬
‫ך׳ ר אי ה למה‪ .‬שאמרתי כי ר׳ אבין ובר הד‪.‬יא‪:‬חולקים;בקביעות‪ :‬א־דו‪• ,‬או דו‬
‫;; ■כראה עוד ־'ממה שאמר ר׳ שימון ■להכז;‪:‬דמחשבין‪*,;,‬חשבון‪::.‬הקביעות‪: ::‬הבד‬
‫‪ ::‬דעתבון שלא תעבדון‪.,‬יום תקיעה )לה״ש( ולא יום עיבה‪:‬־בשבת■־׳ ו א ם‬
‫־‪ :‬אי‪:‬אפ שר עשר יום תקיעה ולא יום עי ב ה •בשבת־ ■ירושלמי יכןוכה ״פ״ה‬
‫־‪::‬ה״א‪ :‬מדהוצלך‪;.‬ר׳ שימון• המאוחר‪ .‬לזמן‪ .‬התכאזס •הרבה להזהיר •■שלא־^־יקלע■‬
‫‪.‬־״ ‪:‬ערבה‪ .‬בשבת‪.‬מוכח;שלפעמים חשבו'־'‪3‬דרך‪ .‬־שחל ערבה‪::-‬בשבמ;־ זבאמת‬
‫‪• ■: :‬תמצא לר‪,‬ב׳■י הובא‪:‬־ בבבל שהיה־ מן האמוראים הראשוכים י תלמידו=של רב‬
‫בשבת‪ ,‬וא״פ חלנערבה•‬ ‫כ ׳‪■:‬ושמואל‪:‬שחשב‪ :‬חשבון־אשר; על ידו• חלי־רה״ש‬
‫‪,:;■::‬בשבת ולא‪:‬השגזח>על א־דו רק מל דו;‪):‬כדה‪;:‬ש״זלע״ב{ך‪:‬ועיץ‪-‬ערכיךכו'‪:‬‬
‫‪--‬ששמ‪,‬וחל ‪:‬ור׳‪-.‬הוכא ׳‪.‬שוברים• דאפשר לעשות בשכה שמכה־‪:‬חדמים‪1:‬מלאים‬
‫‪.:‬״‪,‬׳ ד‪.‬לא‪:‬ל כקביעות■ שלכו‪• ,‬וע״כ;לא■ השגיחו‪ :‬על“ הקביעות הכהוג־ אצלכו ■ע״פ‬
‫• ׳‪:‬ב״ד;אחרון‪:‬של;■א!י‪‘.‬־‪.‬והואלשמואל‪:‬באמת כהג‪ :‬מכהג‪::‬חככיה •וק׳‪ :‬עקיבא‬
‫■־‪■;■.‬וחשב חשבוכות■ בפכי׳ עצמי בבבל־ ושלחללר׳‪ :‬יוחכן עיבור־ של;י^־שכה ילא״י‬
‫• ‪;■,‬ואמר ר׳‪:.‬יוחכן חושבכא בעלמא ידע)חולין‪.‬צ״ד;ע״ב(;‪ ,‬כלומר‪:‬ר״י בא״י לא‬
‫• •;החשיב אס אשבון ■שמואל‪.‬ולא מצא חן; בעיכיו ״מפניו‪-‬שלא״רצת •לכתק‬
‫״ ‪ ::‬מושרות; האחדות;בץ‪.‬בבל לא״י;־‪:‬וחפז־' שיקבעו‪:‬נבבבל‪.‬־כפ‪-2‬אשר'ז*’שית‬
‫ד‪:‬־;; ' י‪:‬־ ׳ ׳‪,^-■:‬־■; נ׳נן ‪-,‬־‪::‬י‬ ‫נ;דעליהס״ב״ד;שבא״י; ־‪ :‬׳‬
‫ד ׳‪.‬״ ;׳;גדולהנימזונ תראה; לשעואל;שמאן‪.‬י‪:‬לכנש‪:‬לשוד‪ '.‬העיבור ~שכ א״וד)והוא‬
‫כיימוא־אשר לאז;'כשעך‪:‬־מרבי'יהו‪,‬דהי\'־הנשיא;ב״‪.‬מ כ׳ה(;;‪.‬בר^'ש‪ :‬ד •כ;‪:‬כ׳ב‪,‬‬
‫;'־‪:‬שם־ מבואר •הכלל‪::‬העיקרי של;מו‪.‬לד זקן‪.‬׳ שכשכה בשור העיבור‪:‬ה?יכו׳■ כל‬
‫■;רמולד־שהוא ‪.‬על‪:‬דרך‪.‬סלא;כר‪.‬אי‪.‬ת‪ :‬הלבכה שמוך לשקיעת •החמה־;‪.‬והייכו‬
‫‪.‬־‪;;;:.‬כולד'‪,‬קודם ־חצות;‪:‬דוחין־ אותו ליום שלאחריו‪ ,‬ועעס‪:‬כלל״‪:.‬זה׳;‪.‬הוא׳ לדעתי‬
‫•■‪:/‬־כדי •לקיים מצות‪• :‬כזה׳ רא‪.‬ה וקדש;כלומר־שזראהךהרח־ביומתקביעוה‬
‫׳?‪;::‬לכל־ א״י ולכךכל■ אותם־‪.‬חכמי‪..‬בבלו‪.‬ים‪:‬שדקדקוילשעור'הקב?עותרשל‪4‬א״י‬
‫‪'.•:‬״דקדקוגג״כ ׳;לאמור כלל‪.‬־;ה;של'מולד; זקןנזכר‪ :‬לק?רובך׳‪,‬ע?פ רא>יהןזאבל‬
‫'־‪,‬׳שמואל לא‪':‬הקפיד■ ־על־ כלל זה־ מפפ‪-‬שלא רצה רש‪;:‬החשבון ולא!■‘ הראייה‬
‫׳•; ; ולא;התלייה כב• ד של;;א״י‪:.‬־ולפיכך■ כאשר‪ :‬שאלו‪:.‬אבוה‪:‬דכ׳שמלאי״לשמואל‬
‫־‪:‬כיהאם יודע‪/‬שוד׳זה'יולא‪:‬ידע‪,‬־‪ .:‬אמדמדהאולו^־ידע^‪ .‬מר דאינא מי^ ןאחריכא‬
‫‪/;:‬זדלא־י‪.‬דע־ כלנמר ;וא’ךילשמוך ‪:‬על חשבוכך״בבבל־יועל‪-‬כשס ברכ׳ש כלשליר!‬
‫ד*"'ר׳;‪:‬זירא‪) :‬אשר^בעיכיר־היה יארך ישראל חשוב־נמאוד‪;:‬עד;־'שצם׳מ׳'‪:‬מעכיתים‬
 ‫‪:' ,‬כז״אימא‪-‬־בפ״^‪-‬יירר^ש ובזמךתהיו‪-‬מקלשץ ‪5‬נ^פ לאייה אננ״פ שה^ו^׳ויודעין‬
‫^ ‪: :.‬מולדה לא‪:‬היה ; מקדשיך משוס לראמנא ‪-‬מל>*‪ -‬בר«(‪1‬י‪ ^ ^'.1‬ה״ר^‪'8‬דר 'ו'קדש׳‬
‫■י ‪ :‬־ואע?פ‪:■ :‬שלפעמיס יהמולד״בליל‪:‬גידולא־ילאהדהולא לא‪ :‬בל>ל‪:‬הי‪:‬לולא‪ :‬׳בליל‬
‫■־ ;‪‘■:‬ו׳?‪-‬מ״מ ‪.‬אכן לא־‪-‬ידעינן ואפשל‪-‬שילאהזאבל־‪:‬מולד‪ -‬זקןמל? הדבל״ידוע‬
‫■־ לכל‪ ,‬שאי אפשל־להלאומ־יולפיכךדוחיןע״כ^^לי דמולד ‪ r .‬קךעיקלרמנועס י‬
‫^^^ביפמז־ל׳ד״שב^׳י;‪:‬א‪p‬ל'שמואל■■ לא‪:‬י^)דק בו‬ ‫'־ ״לאה וקד ש‬
‫‪ .‬־־ ■ואמל שס״יכולני״לתקף‪:‬לבול‪-‬י•‪ .‬גולהי‪-‬־כלומל ■בלא־ ני״ד ־של׳ א״י‪:‬יופלוד^גולה‬
‫י ■לקבועלקביעות'ויוחל‪:‬מבואל־עסן ־זה ׳בשפר’‪:‬כפמול‪.’:‬ופלק'־לפי?ד'ששדלי‬
‫׳'‪ .‬קביעות'‪ :‬שלנוז כושדו‪:‬על־ ללוייח ■זהילח־‪:‬בא׳‪:‬ו‪.‬־■‪:‬ודבילי‪:‬־הכוזלי דידועים‬
‫‪:‘:‬״ר־‪;.‬‬ ‫ד‪:‬־‪1‬־ז‪■ :‬ד;‪:‬‬ ‫״' שהולכים ■עד‪.‬׳!ז;‪:‬ן דיד׳!; ל‪.‬׳•ר‪■'■-::‬־'־׳־ •יל• ”‬
‫׳זהכה‪:‬באחנישלאלאפשו‪':‬לעיקל‪:‬תוד;תע>בול‪:‬את‪:‬המולד‪:‬זקןמ‪:‬ק^עות‬ ‫־־‬
‫א־דו היתהל עדיין• ימחלוקמדכמרשקאינו‪:‬מל׳־ שימון‪:‬שאי^ל׳הבו זלעחכון‬
‫י ‪:• :‬דלא־יתעבדון יו־ם׳תקיעה‪:‬בשבמיולא‪:‬עלבהי ‪ 3‬שבמ''ואםי’מדחק^ן‪-‬יעבדר יום‬
‫■ ־‪:‬־תקעתארבשבמא־ ולח־ עלבה;' ‪:‬וד‪3‬ל^זה‪:‬צליך■ ביאול עי־אתבדאהייופ״לה״ש‬
‫לל־משבת ליום א‪5 -‬שבמ‪.‬׳ א״כנממילא״קל יוצרעלבת^בשבתןו׳וליכא״למימל‬
‫י'רדאפשל‪:‬לדחוחדלת׳פ־לעלגיום‪:‬ר‪:‬ע''ש'ימלפכיו‪:‬לא״כ‪:‬מלדית׳כ‪:‬בא׳׳בשבמ‬
‫^^^^^לל לא'ד*רשה'בלד'מודיס‪:‬בו?‪::‬וצ׳;לזשכיוך'ל‪-‬קימוך‪:‬לדאומ‬ ‫״‪^:‬ויהיה‬
‫^‪^:‬ןובל‪:‬כלפוהןכאזל׳אפשל ׳■לעשות‬ ‫‪-:‬־■׳ לה״ש מן׳המולד־שצי •ימיס עא^׳‬
‫‪: -:‬שמכה‪ :‬מלאים‪■ ,‬עלכין ע׳ ו ‪ :‬ובמוכך ל׳ה^א^ישכא; ״לאפשלרלדאות‪ :‬את‬
‫ק׳וז^ שימון^‪ :‬שובל‬ ‫^^^^ ‪b‬׳‪:‬כמר■שאצו^־ עונויך בי׳ךע׳לזד‬ ‫־‬
‫יכלד‪0‬ק^עות‪:‬כ^שדאלעל י‬ ‫׳■־לכאחלים^רשצא־»קפידו־‪-‬זןצכ‬
‫^^ז^ו^לל‪^ ^ 1^ 5‬ןן; כי‬ ‫־־■ אלבע דחיותכבודע‬
‫^^^‪:‬פשועה?‪:‬י ‪f‬א^מעע‪ii)p:s‬לה‪:‬אבאת‪?:‬היה‬ ‫־ ‪:‬י הדחייה שלישית■‬
‫־ • מולד‪:‬זקן;^ץנדחה' הקביעות־באופך־שיהיח ^ךשכה‪:‬עשבה‪:‬יותל‪:‬מ^ז^מים‬
‫ך׳‪:‬־ וזתבגד־ הכלל‪ :‬והדחייה;הלב?עימ שהיא׳כ;;‪.‬־ע^׳ו •מקפ״ע ?ה׳עעם גי״ש^מפני‬
‫־‪ :‬מולד'זקן‪:‬שצ‪-‬׳שצא^שעבלהרשלאוי לדאות‪;:‬ויה!הזפחול‪1‬מד^ ‪#‬י ‪3'1‬ןךשכה •■‬
 ‫א ״ דיו‬ ‫‪64‬‬
‫■עובים של רה״ש‪ .‬ואמר שם אשה חופפס ■באחד בשבס‪ /‬ועובצס בחמישי‬
‫• •בשגם קבן אשה׳ חיפפ ת בע״ש וטובלו‪ /‬במוצאי שני• ימים טובי ם ע ל‬
‫‪ .‬ח־ד ש שחל להיור‪ ./‬אחר ה שבת‪ .‬ור״ח אמר ‪ -‬ש ב ז לא אמרינן היכא‬
‫‪:‬ן לאפשר‪ ,‬אפשר היכא‪ -‬דלא אפשר לא אפשר‪ ,‬ור׳ יימר אמת^םכן‪ .‬כמי‬
‫אמריכך לבד‪ :‬מאשה■ שחופפת■ באחד בשבה ועובלת בחמישי‪ :‬בשבס‬
‫דלמוצאי שני■ ימים כוובים שלאחר השבת ליתא‪ ,‬לאפשר בחופפת‪ :‬בצילה‬
‫ונוובלת בלילה‪ ; ^ :‬מבואל■ מזה דרב הונא ור׳ חקדא שוברים דאפשר‬
‫; !^חול רה״ש ביום ■א׳ בשבס‪ :‬כנד הכלל א״ד״ך‪ .,‬וקשה למה לא נקנו רב‬
‫‪ .‬הונא ב׳ ימים■ כוובים של גליות? ועוד קשה דבירושלמי מגילה פ״ד ה״א‬
‫‪' :‬א‪.‬יתא־‪:‬עזרא תקן שתהא• אשה חופפת ום־רקת קודם לטהרסה ■ג׳ ימים‪,‬‬
‫־‪-‬ר׳‪,:‬יושה אומר כדי‪.‬לשבת‪.‬ושני ימים טובים‪.‬של גליות ולמה לא אמר ר׳‬
‫‪ •:‬יוקה שהיה כאלז ישראל‪ ,‬כדי שבת ושכי‪’ :‬״ט של רה״ש דנהג‪ ,‬גם בא״י ולא‬
‫דוקא בגלות וזה נראה קשה מאוד דרב הוכא שהיה בבבל והיה‪-‬לו ליקח‬
‫^■■ •למשל שם ימים‪,‬טובים של גלטת לקח המשל מב׳ ימים ■רה״שרשכהוג ג״כ‬
‫■‬ ‫‪: :‬בא״יור׳ יוקה שהיה בא׳יי לקח המשל בהפך■ ממנהג א״י ?‬
‫־ ■•־ ‪.‬ונראה■ ברור‪ ,‬כי רב״הונא‪-‬שהיה גדול בדורו־ שמוך לדורו של‪::‬רביכו‬
‫‪‘:‬קדנש בא״׳י‪ :‬ואחרי•‪.‬פטירת׳ ר‪ 3‬ושמואל׳בבבל ור' יוחנן‪,‬בא״י‪ .,‬הוה־ רב הונא‬
‫■ ‪■;:‬נוהל• שררה־ גם ע ל א ק ישראל כמבואר; םכויו׳ ל׳ט‪ . :‬מגולה כ״ג‪ :‬ובירושלמ?‬
‫^^^ח‪ : 1‬ם׳ו דרב אמי‪:‬ום‪.‬אשי‪ .‬החשובים^שבה׳י ־היו כפופין פמת רב‬
‫‪-‬הוכא בבבל‪ :‬ואמר‪ .‬רב‪,‬־אשי על‪ .‬רב׳יה‪1‬כא‪ -‬בירושלמי שם שהוא רבליהוכא‬
‫;־הלא■ ראש״לראשתטטות־פי׳ ראש לראשי א״י‪ .‬לפיכך‪ .‬בודאי רצה רב‬
‫■■ הוכא־לקבוע חדשים; ‪:‬ולעבר שנים בגולה כדרך שמואל רנו‪ ,‬׳אלא׳ שמואל‬
‫•ר־‪,‬לא;בצע‪ :‬אמרתו‪ ,‬י ^ הוא׳היה כפו‪ q‬לר׳;יוחנן בא״י אבל רב הונא שב״ד‬
‫‪ ::‬של־זא״י היו כפופין‪:‬מחתיו‪':‬־היה לו יכולת לעשות קביעות‪ ,‬ולפיכךהשגיח‬
‫י‪, :‬שלא‪ :‬יצטרכו■‪ :‬הגולה ‪-.‬למשות י שניי מיס‪.‬טובי ם של‪ .‬גליות בימיו ודי־‪.‬ביום‬
‫־ ד‪-‬אםד^‪-‬׳אבל יאש‪ :‬השנת שגס בא״י היהלפעמים־ שני ימים‪•.‬הניח■ רב הונא‬
‫‪5:.,:■:‬מנחגו*‪.‬״;״על‪.-.‬כ׳‪ :‬לקח למשל‪.:‬שני‪...‬ימוםר ‪.‬טובים של׳רה״ש ‪:‬ולא;■’• של‪ .‬גליות‬
‫‪.‬־‪:,‬ושובר דאפשר׳;לקבוע‪:‬ביום א' יה״ש‪ :.‬וראיה לדבר זה‪:,‬שהרי •רב־ יזמר‬
‫■ ;‪:‬אמ‪ 5‬קז בןנ מי אמרזכן ‪:‬כלומק יאשה חופפמ‪-‬ביום א׳ וטובלת‪:‬בזוס‪ .‬רביעי‬
‫׳; שקלאנזת חופפת ■בערב•‪:‬שבת‪ :‬וטובלת^במוצאי י״ט שלאחר‪:‬השבת; לבר‬
‫״ מאשה טובלת‪.‬בערב‪:‬שבת וטובלת במוצאי י״ט של רה״ש ידליתא• ■דאפשר‬
‫;•שחופסת בלילה‪ •:‬וטובל ת בלילה׳•‪ :‬ודבר‪,‬זה קשה■ עד’ מאוד;א!ב‪,‬דאעשר‬
‫■‪:‬־ שחופפה בלילה וטובלת בלילה למה יהיה מותר להרחירן‪ .‬ב׳ ימים•’הטבילה‬
‫־ [»ן‪ :‬החפיפה ולארג^‪-‬ימיס מ ה בין ם ימים‪;:‬דאשור לב׳‪ -,‬י)דס‪:‬דמותר?;^אלא‬
‫׳•‪3| :‬רוח‪.‬־סדבר;שרביט»ר■ פיה־מאוחר■ הכבה מן רב הוכא■ ובימזו כבר־שבעו‬
‫; הקביעות של אזיורלפזכך לא׳ חל ר‪.‬ה״ש‪; :‬ביוס• א'‪ ,‬וא״כ און כאן‪ .‬ראיה‬
‫‪;-‬להרחוק תטבילה‪ :‬מן';החפיפה ג׳ ימים‪ .‬מב׳ ימים שלאחר‪,‬שגת‪ ,‬בי ט של‬
‫רה״ש‪ -,‬דהא אץ רת״ש חל בא׳ ?שבה לפיכך‪ .‬אמר ר;יימר ‪ :‬לבר מאשה‬
‫‪;:,‬חופפת בע״ש וטובלת במוצאי י׳׳ט‪ .‬של רה״ש׳ ^י ת א‪,‬׳; פ| ^; ר’ ליסא •במציאות‬
‫;‪: :‬לפי‪:‬הקביעות המקובלת‪ ,‬בומיו ולכן אפשר ^חופפםנלולהיוטובלתיבלילה‬
‫פאין;לצו כוג»א‪:‬לספיר תלאקה ^דולת‪: .‬וליכלן ל^לר ‪;%‬כאן‬ ‫‪::‬‬
‫^^|;דצק‪5‬צנ פ ק| ‪ #‬ת‬ ‫•‪7 -‬־ו‪3‬פא;מש‪ 5‬פ ואני'יפיס צווביס‪15‬ל‪:‬לליות? ‪-‬זה‬
‫^ז^׳^מלפ^׳ ואס‬ ‫וירעיצן■;‪5‬יןציעא דכאא א״>א‬
‫כ‪:‬שכ ^מדעיץ^יקרנן‘צפצאל‬ ‫־ ^ »ופר‪:‬לננאומ‬
‫א^לקילץ ^־ ש צי‬
‫^לזרפ»ראצאופ״‪5‬צן^לו^‪.‬‬ ‫״‬
‫‪ -‬יי ׳ אצל ירושלמי‪»:‬לילה ~פ״ר אפ;רצנזרא פיקן פ ת ד ^ן‪ ':‬צ ^' ‪ #‬ם‪^ :‬א)לר‬
‫^^^'ש‪ ’6‬פ;כ‪ 5‬״^^ירצה‬ ‫‪:‬רז‪-‬ייואפ‪^:‬‬
‫להיול^צוי שיהיה‪,‬ווס■^ אצי‪ :‬צלליות‪: ,‬רא‪:‬מש»פ״ פצה^ ׳אלא יאצד■י א פין ^ כ ך‬
‫^צא'^■ יואה^זפ'‪:%‬צי»’‬ ‫• ‪:‬צא» ‪.‬ללולמפ׳ אצי'יורא י■»וכיס‬
‫צבא כ ^ ק ר‬ ‫■‪:‬י‪ :‬האירוס‪:‬כל״‪:‬אהנםסאצט^‪: :‬ואוא;‪:‬ר׳'י'‪:':‬היה' ‪:‬צצצד ‪ :‬צעי»‬
‫^?לי‪^:‬צרכומ' פי‪:‬איך‪ /‬או^דן>';ולכך^אאה‬ ‫‪-‬‬
‫^ל^א״‪:‬ילפי‪-‬־אעה^‪^:‬קו|‪:‬יהאצ’^ח^^’ואצנ״פ‬ ‫‪ :‬הוא‬
‫^^זוא^^אכ^^א»^‪¥‬אצנס|צכנת‬ ‫־שמאוד ׳אפז‬

‫^^^ו)כנדכ ‪8‬לוונ^‪:‬א ‪ 1‬ו פי ק‬ ‫_______ ____‬

‫ודפ״ד^נ^ות‬ ‫־־׳צשלוער־ מלצהולבשעאאדיופא‬
‫לאוןצ^^צי^כז; ^ אאכנוצ||’»ך‬ ‫י■‬

‫^א‪|-‬א‪:‬א ^וא ^א ^ו״כ‬ ‫י• האפיפה כיול»מ‬

‫‪%‬י‪^7‬צא‪:‬אאץכל^זכ!רצ^צא‪^1‬ייצנפ‬ ‫‪- :‬שצא ולמה?‬
 ‫א״ ^״ ר‬ ‫‪66‬‬
‫‪ -‬אצל‪ ,‬ר׳י• אג;י‪ :,‬וק׳ למה‪ ,:‬לא; הביאו ■עוד הותהין‪.‬״לוחרים•א‪.‬חל■‪.‬ל׳ יונה‪ :.‬ו ד‬
‫'{וכןה'? יבע^כ‪-‬מאוס דאז בימי; ר^־יוקה‪ .‬נההם החזון וכפהרן ‪.-‬הרן’לוש ע"פ‬
‫י'לאאה‪-,‬ולכן׳הוא ל׳‪ -‬יוההיהוכלא‪-‬לשלוחי הלל פל המועלות לגולהיבהוף‬
‫'■ ‪-‬ימ^ו ״‪:‬ד״‪ -‬גס־‪:‬ל’לושל)ד )מגילה‪-‬־ ^׳א ה"‪:‬ג(‪ ,‬׳אמל‪-‬ל' ;יושה‪ .‬על ׳המשנה־ חל‬
‫‪-‬בלהיות )פולים( בשבת ;כפליס‪ :‬ועיילוה•‪ :‬גלולות‪; :‬מקלימין;‪ ,‬יליוס‪,:‬הככישה‪,‬‬
‫" להאיך עב^ן'עובדא? אמל ל׳ יושת לית‪.‬אפשל;דיחול‪::‬פול‪’:‬ש‪ :‬לשבת;|לש׳כ‬
‫■‪ -‬יום ■כיפוליס‪ 5:‬על‪;5‬שבת ולא ׳•אפשל‪ :‬לפשוק כמשנה זו( •וחזל ואמל ואס‬
‫;•■■ אפש‪.‬ל עבדינן‪: ■.‬כמשנה ׳ להקליס‪ .‬תל‪ 1‬ל’ א ש^ כלומל!• אחל שכבל■ ‪-‬בעל•• דין‬
‫׳ ־' •קידוש‪ :‬ע״פ‪:‬לאיש״ אין‪,:‬הלפה ׳כמשנש; אבל‪;:‬־אם‪:.‬יהיה ■;אפשל דב’מ?‪,‬־‪,‬לוח‬
‫•ל־‪:‬והצלה‪,‬ןאז‪-‬יחזלו‪-‬עעלה ‪ -‬ליושכה‪:.:‬דקו‪.‬ל פוליס ‪3‬שבת‪.:-‬ומקלןמץ‪:;,‬ושם פ״ג‬
‫■'‪':-,‬ה״ד לפ־ ^ א' ^ה;דל׳זפפי‪ -■:‬הגע עצמל־;ישחל‪ ::‬לה‪’.‬ותזכשנת‪ ?,‬אמ״נ];ולא‬
‫‪ :‬״ל אמושכ• לד־ללא'אפשל‪:‬ואם‪:‬אפשל; אז‪ ,‬איחול הוא זלעיילוה‪ •..‬מכל זה מוכח‬
‫‪ ; ■ :‬ש מ ת ח ל ה ה ז ו■ בקיאים‪ ■.‬בקביעות ׳מפניי■קידושל‪/‬ש־פ •‪;,‬לאייה׳־ וב‪-‬ימי ל״‬
‫‪■:; -‬יושפ׳התשלו להיות בקיאין בגולה‪ :‬ע׳׳פ שדלי הקניעות• והמועדותד‪.‬ועדיין‬
‫״לקוו‪:‬שילחם‪:':‬ד׳ על‪ :‬עמו; ויבנה';ציוןיגועליה־ע‪,‬׳'כ!תשתילו;שוד‪,‬העיבוא שלא‬
‫ר־^פשןב‪:‬כל; חכס״וחכס ‪-‬כנפשו‪• ,‬ולא יהיה־ שום‪ ,-‬פילוך‪,‬ומאלוקה;■׳בקביעות‪.‬‬
‫‪ '.‬מלה•‪) .‬בעלכין ע׳‪.^ -‬אמלל ל‪ /‬אד א ■בא אהבה;ללבא׳ אחרים;‪.‬מענא אתא‬
‫^אשמעינן^‪-‬־יכלומללאחלים‪ .,‬שהשוו לשידותיהן■ וחשבו!אחד‪ :‬מלא;ואחד ! חשל‬
‫שאופן‪.‬ששין‪^:‬בין;‪-‬להדש־־ללש'שלל‪;!^ ,‬ימים‪.‬לנד‪-;,‬מפש‪:‬שח‪.‬שבוןתמ’ד;‪:‬בדלך‬
‫‪-‬אחד הימי״ס ולא^השעות א׳'כ‪,‬מפינאל אתא לא‪.‬ש‪:‬מע’נן ותו לא‪ ?:‬והשב‪,:-‬לבא‬
‫״‪'-, ,‬אחלים;‪,‬הא;■‪ .‬קמ^ל׳^ללא״בעונן^י‪-‬מצוה ;לקדש •‪-‬ע״פ‪.:‬לאייה‪ ■,‬כלומל‪ -‬אנו־‪:.‬אין‬
‫לומדים משיעת אחלים לק דבל ה;‪::‬דלא״בעינן״דוקא;הקידוש‪• :‬ע״פ לאייה‬
‫■‪:‬לק;‪,‬החשבון‪:‬וזה•מפש־‪.‬שבמל אבג^י‪-‬ולבא^פפשק ■אקידוש״ע״פ־לאייה בא״ץ‬
‫■ '■כאשל ^כתב •יהאמב?פ‪-‬ר> ק'''ה;;פ״ה״שג;וד‪:‬ל׳‪-‬בימי; חכמי‪':‬׳ הגמלא ועד־ ימי‬
‫מה*ק’ ‪'9‬לה‪,‬רב!נא‪:‬על‬ ‫^ אבא ולבא ^על• קביעת ■‪%‬׳י היוזשומכין‪-.‬וכעלכין‬
‫■;?‪,‬אחא‪,‬ס‪:‬׳;והא!פא יושי; דשעות ויומא ■דשלושים‪-:‬שנה׳‪:.‬כלומל‪-:‬אע״ג ׳‪>,‬לאנו‬
‫!‪~,‬שומכ‪^^£‬עלדהחשבון‪-‬ולא בעינן קןדוש‪.-‬ע‪£‬פד‪.‬לאי‪-‬יה פאחליש‪,:‬׳ מ״מ‪3 -‬זה‪--‬לא‬
‫■נעשה ' כאחי׳יש‪ :‬י ק ■״לאא;‪■,‬לדקדק ׳‪:‬בקש‪5‬ו‪.‬ך‪:‬השעות‪,‬״ והחלקים‪ :‬כי;בזה‪ :‬אנו‬
‫;’ ‪,‬־מקיימי]‪ :‬שוד הע»בול!שהוא■‪ :‬הלכה^למ״מ‪ ,‬לדעשי״‪ :‬דלל‪,.-‬כלל׳ שיחשבו‬
‫■'י‪-‬בדקדוק )עלן;ע! שוד;׳ העיבור(‪ :‬באופן שנתברר ל^ ש שמי‪-‬אכיי‪-.‬ולבא‬
‫י‪■ -‬ולהלן■ הפחילג; הבבליים‪ :‬לקבוע ׳‪,‬קביעות״ בלולה <‪,‬בלא‪ •-‬קידוש‪,:‬־על■■ הראייה‬
‫‪^:‬ולקפוי;להס‪-:‬לישוד‪;--‬אמ•■ הכללים‪:‬־הראשים מן■ חכמי‪ .‬א׳׳י‪ ^:‬לדקדק בצילוה‬
‫ש ת והחלקיס ‪-‬ל’מים‪:‬של‪,‬מ’ ס‪ :‬ולדקדק‪ :‬מאוד כחשבון י־מהלפ! המאורות‬
‫;‪-‬׳כפידישוד^‪':‬ד‪-‬חכמ‪.‬ה״ והמציאות‪:‬ולא ^כאחלייםדאשל‪-‬חשבו' חשבון‪:‬פשונו׳דושוה‬
‫• ‪ .‬תמיד■מלא;■ ואשת׳ וכאשר ‪-‬עשו־־ תחילה ‪-‬הגליות ; כפי;תושפמא*דערכין■ פ״א‪,‬‬
‫;‪ ',.:-‬אלא‪;,,‬ע״פ■ ידיעה׳ ביורה־במעמד;ומצ;ב הכו‪,‬כ;ביס‪,‬לק’ים־ דב ת הכתוב־; להיות‬
‫י‪. .‬עס;‪/‬סכם‪:‬ונבון׳‪ ,‬בעזנידהע‪,‬מ‪.‬יס‪ ”|,‬על ‪r‬יךי ‪,:‬החש‪3‬ון;‪:-‬בתקופות ומזלות ש‪ 5‬ת‪:‬ע״ה‬
‫‪:‬׳;■ע״איושמרו׳׳הבבליום ^׳ה‪£‬ותר;גדול‪:.‬ו^א־‪:‬ד;ין‪-‬מולת'זקן’‪:‬לזכר הקביעות‬
‫‪•' -‬ע"פ ‪!5‬ד‪ -‬של׳ א״^ פלאייה‪-‬חושייה• וגם‪ -‬לקחו■את■■ הכלל־■ לא‪ :‬א';ד‪.‬״ו ראש‬
‫■ לנוובת'•‪ ,‬הבבליים‪ :‬שלא יחולו יהכ״פ ושבת‪:‬שמוכין‪ ,‬ולא יחול‪ ,‬יוס‪,‬ערבה‬
 ‫ו‬ ‫י‬ ‫׳‬ ‫‪,‬‬ ‫׳‬ ‫‪.‬‬
‫■ ‪rm‬‬ ‫”‬ ‫׳‬

‫בשב^ז )עי>ן‪.‬להלן(‪.‬י’'‪-‬ןן‪,‬רמ‪;{5‬ם הק^ה‬

‫כ ^י ש כ •י‪^::‬שטן‪/:‬ה י‪5‬וא^הי?*ח^ש ‪ 1#‬לקעוז ג| ^ ^; ^ןו‪ 5‬ק ^ ו■ון?ן‪$‬וב״ד;;‬
‫^‬ ‫‪.‬‬ ‫‪ _ ^ É-_ .‬י‬ ‫^ ^' ‪. . _ 3‬‬ ‫^‬ ‫^‬ ‫^ _‪É‬‬ ‫^‬ ‫^‬ ‫‪- i‬‬ ‫‪P . X.‬‬ ‫‪É é‬‬ ‫_ו‬ ‫^ ‪VX‬‬ ‫>‬ ‫‪tt.‬‬ ‫‪Ê.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫_‪x‬‬ ‫‪X _^ V X .‬‬ ‫'‬ ‫י‬

‫^^^^^'^ה^ן^^‪.‬םדו^ו^קאן‪1‬זלג^לל*‪:‬פ‪ 1‬י‪ 1?1‬׳’ק?לז^ן‪/‬הכ״פ‬

‫מוו‪:‬לש‪ 5‬פ׳‪5‬י‪ 5‬זנ מו ^‪! 3‬י^^ו^^^?ג’ ^^!קופי םב תשיה‪::‬ו‪ 355‬י ^ ^ מ לו ב ה‬ ‫^‬
‫ה‪/‬ם^פ"פ‬ ‫•■ ‪ -‬והיארונהדזא©‪ ;,‬ל‪4‬י!־^ון‪ :‬בא‪ 11‬ו ‪■^ ,‬‬
‫‪-.‬לעשוס‬ ‫ר‪ .■,‬מכובד •פלאוי‬
‫ערט!נג‪^-‬ע>^(‪^:‬טעט(‪.‬‬ ‫‪■:^j‬בשמחהל יק וה׳ ‪g‬‬
‫למען לא‬ ‫■־‪ -‬׳ ‪ 5‬ם*כה«־‪^,‬ד•‬
‫^ ‪ ; 4‬כ מו‬ ‫^‬
‫^ בן ^י׳ ^ ^ ב ז מ נו‬
‫‪^■: ■:.‬ין‪-‬קוש‪ -‬שם‪,‬דומ^ן־ פזפ(^‪:‬ג?‪ .‬הןוןגןפקא^ שנ הדי ^׳ ^׳ןי ^ ש לי ^ ^ ב א ת‬
‫^ פ ^| ן ; ‪ /‬ק ן ^ ; ^ נ‪^ 5‬ןגשכה‬ ‫■ ■‪:‬בגמרא״שפ‪^^.:‬דלא‬
‫‪#‬שא בד‬ ‫־׳אאל שגש‪• ,‬פ‪ ’5‬שמעון;‬
‫‪^ # ! :‬י ־ מ גי ״ ל‬ ‫‪:‬י‪:‬׳ ‪^^é ^ i‬ו־‪:‬שן^^^־‪/‬‬
‫‪3‬ש^^^מ^בןןןא^^&‪|:.#‬ז^^‪0‬וב^מל>ז^ י״ב‬ ‫‪.‬‬

‫‪ r‬שו^^ן>‪ 1‬ש ^;| לו א ^ צו מ‬ ‫•־ קא״ז'?‪.‬ו‪-‬ונ^ה‪^ ^ ^ 1‬‬

‫* ‪ ^ £ ^ #‬ה ^ אפ| *נ‪ .‬ה שוו מ‬ ‫־ ‪^ :‬קשוו?ן‪-‬הזמפיס ־‪.‬ולכן!^הג־ו״סמ?ד‬
‫מש^ז־ל^קמה‬
‫או‬ ‫ה‪ 3‬ן פ ^‬ ‫‪!iàt^Dmcd^^ 7-‬‬
‫» ה ק ^ מ ן ^ ^| לו ^ ^ ; ב‪ 3‬ןן ^‪:‬ן‪:‬אמ‬
‫^ ^ ‪ ^ #‬ו מ ^ > ‪?1«1‬יוז^^יאל‬ ‫״‪:‬׳ ^ א ^ ש;‬

‫ףקש‪3‬ו ‪%‬ל ^ין״פשןנו‪^ :‬א; ‪#:‬כןוק ‪^#:‬וד<^השלם ׳‬ ‫‪.‬‬

‫' יהיו ‪,‬‬ ‫^א^ךלפיפן־^‪.‬ה§לפו ‪0‬לקש ‪5‬ון‬
‫^^^^^^ ‪’5‬פ?ם״שיושבן■פכש ‪ # i^ .b è‬פ ע ^‪ r?M5‬כדי‬ ‫;ך‪:‬־‪;.‬ב^איס‬
‫^ ‪■# f b « S p y ^ 3 i i i ^ i‬‬ ‫ם־‪:‬־‪:‬שמשסז'‪%‬‬
‫^| מי ז ^ | ד ו ^ ק | ^ ‪ #‬׳ ‪(||1:‬ז?ע שו‬ ‫ך ‪ :‬׳זמנה^;‪:‬זא ־ ‪ # * :‬י‬
‫• ^| ל פ ^ ? ן‪ 1‬ש‪|:‬נ ^ ^שגאצולץ‬ ‫;‪ ^ r1c‬־ ‪■|ê‬‬
‫^(‪#‬ינ^^ל^ני^^ק|^׳!(‪#‬ושבץ‬ ‫•‪:‬׳־;העיבודהוא־^שול‪/‬‬

‫‪ 50 .‬מ ^ ג‬

‫^ ־ '*^י־;י^וו׳ ל!כןד‬
‫_‪47‬ו‬
‫*‪5‬‬ ‫■־‘■'■•‘ '■‬ ‫׳ ‪.‬‬
‫׳ ‪>r‬‬
 ‫א ״ ^ ״‪1‬‬ ‫‪€8‬‬
‫‘י ־ ג׳ שכיס ובזה יהיה ‘לי■ תמיד ע״כ וגזרו שלא לעבר ■ג׳ שכיס ‪,‬זה‬
‫י ■ אחר‪ ,‬זה^• כלומר לל‪ 1‬יעברו המחשביס בכל ג׳ שנים ישנה אחת‪ -,‬כדי‬
‫לבואי לחשבון ברור‪ ,‬י כי מכח זה בהכרא יחדלו חכמי ׳ א״י'לחשוב‬
‫י חשבולות■'ויהיה קוד י העיבור■ פרוץ מרובה על\העומד>צגד הכלל שכל‬
‫■ הוגולהי״יהיו עיניהם ■צופות ל א ק הקדושה‪ — .‬עליכן שאל ר׳ שמעון‬
‫ממעשה שעיבר ר׳ עקיבא ‪,‬שלש שכיס■ זא״ז בבית אקוריס ■כלומר ר״ע‬
‫עשה חשבון פשוט עד״ז לעבר תמיד בכל ג׳' שנים שכה אחת ? ותירצו‬
‫ב״ד מחשבין אחת אחת בזמנו כלומר החשבון גופו מותר אבל לא‬
‫הוצאת החשבון י מן הכח אל הפועל רק הב״ד שבא״י 'יהיו קובעיס‬
‫כפי החשבון כל אחת ואחת בזמנו‪ ,‬ולא יהיו ידי הכל ממשמשין בחכמת‬
‫' החשבון הפשוט תה ברור בכוונת התוקפתא‪ — .‬ועיין תוקפתא נגעים‬
‫פ״טל רבי קובר־ שכה' האמורה'בתורה ־היא' שק״ה ימים בשלמות 'ורבכן‬
‫■־ש^רי ■מר״ח ^■כיקן ■עד ר״ח ניקן■ מתשעה •באב לת״ב והדבר שתום‬
‫״ '■■’ לכאורה כי מה לתב״א עם ר״ח בישן'? ועוד ^במה כחלרןו ■רבי ■ורבנן?‬
‫יי■ אולם הדבר מובן ע״פ'האמור ■בפשיטות^ כי באמת רבי כיון )להורות‬
‫■ ■ שימנו'י שראל'בכלל‪-‬אס השלח לשש״ה'ימים‪ ,‬כפי מרוצת החמה‪ ,‬אבל‬
‫^ך 'י)ע־יץ 'ערכין “ל׳׳א ‪ -‬ע׳׳א ‪ ■,‬ורה״ש ו׳ ע״ב( ‪.‬‬
‫עוד ‪-‬לדרןדק בחשבון הקביעות■ המשוכה‬ ‫‪.‬׳ ׳ ' כ י ' אם^־כןלידמה המון‬
‫׳'‪■ ,■"-‬משבה־ לשנה' בהכרת ‪ .‬ה חכ מ ה■י המשורה ‪:'-‬להכהיג'^כל■■ישראל •׳באגודה‬
‫^' ׳■ אחת‪ ',‬ע״כ'•'^קיפו'׳ רבנן להורות •חשבון"קביעות■ בדרך־"אשיר ■ממנו‬
‫■״■ ׳ יבואר‪,‬״כי■■ ביום‪■:‬זח־ גופו' שחלי יא׳ בכישן‪ -‬תקעה ‪ ,‬באב כמו ־ שהיא״ אצלנו‪,‬‬
‫^'■'■וזה;'רמז■‪,‬כפלא''■יעל מ ע מ ד ישראלי ואחדות האומה בין בימים' טובים‬
‫^^רןי ישראלי ‪v‬בי‪ ■j‬בגולה —‪ ,‬כי ר״ח צישן היא ■שימן ׳ הגאולה‬ ‫״'‬
‫‪ :‬ותשעה^׳ ■באב הוא 'שימן׳■ הגלות‪'■,‬ובשני אלוי שוין כל ‪ ,‬ישראל להיות‬
‫יי“אחד'■לא'■ יפרדו‪ '.‬לפיכך צריכים אנו לחשבון" יותר עמוק שיהיו יתמיד‬
‫■ ; איליסיישכי "אלו ביום אחד כלומר'■להחזיק'‪ :‬במקום הקדושה■ ומקור‬ ‫"‬
‫־י'■ כאמן'לבית‪^':‬שראל עד עולם בכל צער י וריוח ע״פ קביעת הזמנים׳‪, , .‬‬
‫׳ '‪,‬מבואר' ^^ה;^שעיקר כוונת ■קוד ׳העיבור• היתה להחזיק ביקוד‪-‬אחד‬
‫׳ ■'‪ '-‬אש‪'5‬־ כל ■•■בית ■ישראל במרןומות ■■מושבותיהם המפוזרומ■ ביבבה ׳ ■עליו‪.‬‬
‫■;•'■'והבבליס;'אשר• לבס •היהייתמום י עם ■קוד זה תחזיקו■׳מאוד״בכלליס‬
‫ה מ ב רי א על ייקול■ יזה חון אשמואל■■עם כל'צדקתו וחכמתו ■תנהיג ■במידת‬
‫‪:‬״''■ חנניה ולא■ לכבוד׳■כחשב י׳לו^'‪.‬זאת‪ ",‬אדרבה בשעה שנשבו‪,‬בנותיו שלישמואל‬
‫;' •^■■אמרו בא׳^י; כי‪ -‬זה■בא• לו■ ׳ מצד■ חטאתו אשר חטא בחטאת חככיה‪':‬ירושלמי‬
‫‘!'■■•כתובות ק ‪4‬ב‪ ,‬י ויתכן מאוד 'שבעבור‪ .‬זה ■בחרו' ג״כ בקביעותילא ■א־ד*ו‬
‫ראש‪ .‬ולא ב־ד־ו פקח להורות על קדושת ישראל בעדות נאמנה‪ ,‬כי שני‬
‫• ־‪-‬פעמיס׳יפתפסידה היחללה באמצעות השנות' החגים'וחילוק •המועדות אשר‬
‫ז ' ' ' ע ל ידם כתח׳לק כל־עם ישראל רלחצאיס‪,‬פעסיאשוכהיבבית^ראשוןעלידי‬
‫“'׳'' ירבעס^שיחטא־־והקטישרלס לחוג‪ ,‬חגים‪,‬בקודש■ אשר בדאי מלבו למען לא‬
‫“'^ילכו‪-‬ישראל למשליס■■ ותתפרד'החבילה‪ ,‬מלכים א'‪; ,‬י״ב‪ ,.‬ובבית שלי' על‬
‫״•'■'״ידי'הנוצרים שהתחיל■'לחדש חג ביום■ א‪-‬בכל' שבוע‪ .‬גס■ יום■ ד׳ ויום ו׳‬
 ‫‪69‬‬ ‫א ״ ריו !‬
‫;‪,‬־היה‪ .‬אצלם קמשיס‪ -‬כידוע‪-‬לכל ׳מבין;וקורא בקפריהם‪,‬ששלשת י»‪;«?.‬אגו‬
‫• ‪3‬ש‪3‬וע •ץם א■ ד׳ ‪=,4‬אץ״ר‪ ,‬קדושיס זקלאו‪^,‬ואע״ע;שהנוצרי^תרא^וגים‬
‫‪. ■;,‬עד«ן חגגו■ חגיס‪ •.‬אחליסדיעס ״כלל יקראל ^פקו באשבון^^‪11‬קידוצן ד ד‬
‫של א׳׳י בכלל לחוג את חג הפשח בזמנו; אבל מימי קצןנםטאנטיגום‬
‫‪ -‬הקישל היאשון אשל ‪,‬התנצר‪ ,‬ך כעשין לאמן■שלאי‪ :‬ישמעדי עוד״אנוצרים‬
‫^וןביעות ישראדויעשדילהם; חשבון •^אוחד לחוג חג הפשא‪,‬בד^י^פרש‬
‫^דיזמן‪:‬ששו‪%‬י‪;:‬מףאביי‬ ‫מן ’אראל■ להיות ידם על‪:‬שליונו^‬
‫שלא‪. :‬׳'לנהוג;ג^נהג‬ ‫‪v‬רבא תפקו לכלל ^^^^^^^^ישלאל• לא■ א׳׳דו ראש‬
‫^ד״ו פקח‪ -‬להומת קלא •ד‪:‬ל ■אחד גו;ב;ל א‬ ‫• הנוצליס במועדים‬
‫מלבו ' חודש אחד‪ ::‬כאות■ נפשו;ע״ד ‪’,‬רבע‪ b‬שהחביא' רבום>ד‪-‬ייד ו^מר‬
‫קופת; ר׳ אדא אשר‬ ‫• עוד‪ :‬שרמזו עם א״דו על ^ןבוף‬
‫■ דקדק‪■ ,‬בחשבון העמוק לאשול‪:‬שעות ואלקיס‪-‬שלא פאחדים •עלודן ע׳‪:‬‬
‫באופן‪ ,‬שהדבר‪-‬ברור‪:‬אדמיןיאבייי‬ ‫‪,‬־ ‪:‬וכאשר נהג‬
‫'ליקד‪ :‬קדינקו■•’ לכל) הגולה‬ ‫הנשיא‪' :‬‬
‫בדלן! ‪ .‬עמוק‪ :‬ומאוצה•■ מכל י העמים י לשמור• ■‪':‬האחדות־ והזו)עוד)■ קצת‬
‫;פקפוקים בדבר; כי‪ .‬לא■; אפשל;להככוא ‪ ,‬תחת• נ־לל‪:‬אחד ' את ; רונ• חשבונות‬
‫^;?לאע‪-‬ל^נו‪•:‬׳ דקדקו ■יותר‪■ ,‬עד ■אאשילו‬ ‫י‬
‫^^ם■‪:‬החשבון; לאמונים‪ ,‬ואפולו ^י)ני ר׳‬ ‫בזמן חלדמת‬
‫ל^‪:‬ןן^‪:‬באשבון‪;:‬כולל■‬ ‫■ אלילא גאון‪ -‬ועוד‪:'.‬‬
‫^^דמי■‪ :‬ה«נ>גתיג■’•נמאין‬ ‫‪; ,‬ובלול‪..‬עיין ‪:‬ערובץ■ נו^‬
‫^אים ■בש?ה)^''‪-‬ו‪%‬ןאר‬ ‫■ ח׳‪ .‬מלאים ואח״ש ישלו‪,‬ש^ן‪:-‬להושי^‪:;.‬על‪:‬‬
‫^ובער^כד^ שי ם‬ ‫^ ^ ^‪ :‬כי מו שי׳'ו ב ע ר ך‬ ‫■ א’‪ t‬ה‬

‫^^ ‪ l i‬בו| ‪P‬ב|ל ‪|.f‬ברי‬ ‫‪: ,‬זה •לענין‬

‫‪::‬הילושלמי‪-‬נאלימותם־עירובין‪^:‬ג־יה^׳^ו^וך ^עלה וז״ל‪ :‬־ד אבוהו‬
‫׳אזל ‪.‬לאלכשבדליאי ואמעיש לו|ב ^^‪:‬תא שמע׳ ר׳‪^-‬מימד מן‪ ,‬מי;־וכול‬
‫^ ב להון‪,‬נ ■אע^פ;;;שכמבו‪:^;.‬נם‬ ‫;ר׳‪ :‬אבוהו ׳בכל אתא'?‪ :‬ר‪:‬י משה‬
‫כס נוחי‪ :‬גפא; ^&ירוצ|‪^:‬רים‬ ‫‪ .‬שדלי■ מועדות‬
‫^^רו^כדארא^תי ‪|i^ ^ ■ . ^ ^ :‬י>)!כן^שני'■‬ ‫■ 'אלו ־נדחקו רבים‬
‫^ ) ^ א|ו םו ‪ -‬או ^ א ל ה ס‬ ‫‪: :,‬אלכאנדריא ‪ :‬מעצמם‬

‫;בכ|^ןנת|‪:‬זאם‬
‫^|) ^ א ש מ ע‪ 3)-‬א^^ל^ט|כי‬
‫^ ^ ^)ז ם׳ ש מנג'‪ |,‬ד) אן ^!ני ־‬
‫|זה‪^:‬ק^«^^יומחל‬
‫־ מן פילשר‪.‬‬
‫‪::‬הקביעות;‪ :‬וזה־‪ :‬קשה‪,■■:‬מאוד))א(;‬
‫־‪ :‬אבוהו‬
‫״ ־ייהלא^ יבלנף‪ .‬הקדו ש‪:^:‬היין‬
‫ויואהגלבגי; אלכאנדריא נראה‬

‫^^ם);׳ע^‪:‬׳^י׳)׳בי^־דהכנשת׳■ ^ן!ל ^ ‪%‬פ ‪ %‬ת‪,‬‬ ‫״‪:‬לא• עעיהקביענת‪,‬‬

‫^^זרה‪^-‬איםה‪-‬צוביה‪ 1 !■;■^ ::‬ד ■ת׳*״׳‬
 ‫א״דו‬ ‫‪'70‬‬
‫■ מנהגי בי ה' סכנ ק ס א״ב ממ?לא חדמ^ עסת דברים שלא ידמו מקודם‬
‫״'ואיך א׳יפ'שייך לומר אננ״פ ששלחו; לכם שדרילמועדות'אל תשנו ממנהג‬
‫’ ה!לא'' י הוצרכו'^במ•'כ י‪,‬לשנות מנהג אבות מלההנהשי כפי'הימצהגים ששלחו‬
‫׳‬ ‫ר‪-' ,‬־‪ -.‬־‪- '■:‬ד׳ ‪:‬־'■‪0 '■:‬‬ ‫‪■ ’' r‬‬ ‫׳׳להם עתה?•‬
‫י ואפילו לדעתייתמפרשים שהכוונת ‪ -‬עלי״הודעת החודש באמצעות‬
‫■ תשלוחייםי ■והוכרח ר׳' יוקה’■ להזהיר ‪:‬שאע״פ שישלחנו''לכס שדריי ימועדות‬
‫^זים ״לאי ׳תשנו •'לנהוג יום אחד‪-,‬רק ב' ימים ■ממנתג אבותיכם‪,‬‬ ‫■ע‬
‫‪:‬־קשת מה יום מיו‪.‬מים למה‪ .‬תזהיר דוקמיר^ייושה' בשעת זו וב׳זמן׳התוא‬
‫י’ והלא תמיד ^דסי שלחוי שלוחיםךוהיה לו לכתוב'אע״פ שרב‪-‬יאביותו■ תתיר‬
‫״■^ל‪-‬פס ליעול‪-‬לולב ביאבת;'אש כותב לכס אל• ■תשנו'ממנהג אבותיכם ? —‬
‫""■׳ לבאר כל זה‪ :‬נראה כך•; ;רב׳אבותו נהל בימיו■ עוד ■■בש׳י'שעול'לולב‬
‫בת''אפ’ לו'ינ’־עי'אאשון‪'',‬כיי׳ הושרית שלא'■׳ ליעיולי‪-‬׳לולב •לשבת ‪'.‬גזרו‬
‫'‪":‬ה׳אמוריאים"בבבל"ואמר‪ ,‬שיוכה' מ״ג‪ .‬שבעבור״ שאיין■ ׳ הלולב" דוחה שבת‬
‫בבבל גס בא״י לא ידחה שבת; וטעם תענץ‪-‬הוא פשוע‪,‬י' כ’ לא'נכו] הוא‬
‫' ■לגזור' על'נעילת"לולל■'בי״צו‪ -‬ראשוך מפל שבודאי׳‪-‬׳לא״יקילו המון בקדושת‬
‫שבתימאמת היתר נעילת' לולל‪ ".‬אפש מפלי שבגולה הנהיגו בי״ע שניומכח‬
‫שפק‪ ,‬ראוי‪:‬לגזור עלי ולעילת לולב' ''מפניי״שתחשיבו• תדבר כשפר!‪■ ,‬ואי'נ׳דחת‬
‫ולכן" כאשר ׳ בא■ ר׳'‪.‬אבוהו‬ ‫! ל שבתי מפש^ שפא' מצות' יהיה" זית קולא' גדולת‬
‫■ ‪-‬לאלכשלדשא'ממילא'אזילכבודוי‪-‬״ששר׳'אבותיו יכלו‪-‬׳הכל ליעולילולביייכי־זר׳‬
‫‪;''.‬אבותוי ׳במ׳כ'■׳הוצרך'ליעוש׳ לולבי■ כמנהג מקוונג' ולכבודי הגדול גס בני‬
‫"■'גיולת נגררים''אחרימוצמ׳כ אעעינוך ר׳‪-‬איבוהו כלומר׳ הוא' תיה יהמהיר יען‬
‫" שתייה ■'׳אצלם'•ונתושכמצהג א״י‪- .‬ואז שמע׳‪-‬רביויימיימר מין מי'יכול יר' אבותו‬
‫כל שתא כלומר שמע ר׳ אבותויישנרןאא שס רבי‪ ,‬אומד מאן דתוא כמתמיה‬
‫יי ושואל'‪:‬׳ למת זת׳תתירו'ליעוא' לוללוולשלות תמליתג‪'-‬לכבוד ר״א'ימי‪.‬יכוליר׳‬
‫'■׳ אבותו ’ להןות אצלכם■ בכל שלה'^" וע״כ תשובו ׳‪,‬׳ותחזרו׳ למנהג ישן שכל‬
‫' ־' הגולה'? וע״כ משייס‪'-‬הירושלמישי‪-‬״ד■יושת באמת שלח׳להוין־יאע״פ״ששלחו‬
‫”■לכם׳׳שדר’ מועדיות ■׳כלו‪.‬מי' >שאמם' ‪-‬בק'יעין' ע״פ׳'חשבון" אפ׳^ה •''מלהג אלות‬
‫"‪-‬במקולמ׳’’■'עומד'׳"ואשיויי ■‪-‬ליטול׳ לולב •בשיבת‪ ".‬שמוכין■ לדברי אלו ׳תמצא‬
‫*■ 'בירושלמי''שם ■ה״ע כייר׳ יוחנן אמר על'פישוק'כרמי שלי לא ׳נערתי^י^׳מי‬
‫' ‪-‬גרס לי■’להיות‪-‬משמרת ש׳ני׳ימיס״לשוריא? עא־ישלא־שמרתי יום‪■:‬אחדי לא״י‪,‬‬
‫' ^שיבורה'' א‪5‬י שאלי‪ ".‬מקבלת׳‪-‬׳שכריעא' שש'ימיש' ואינירמקיבלת’'שככיאלא״על‬
‫י ■‪,‬אהדד פנהרלךי׳לןא׳ יראצן רכו של'ר' אבותו שוכחי שהגולש״אפילו •השמויבה‬
‫■* ילא ^כשו׳חא י דו^ ‪-%‬מל^יצו ש ‪ 6‬שלוחים׳״היו־ ׳נוהגים ב׳ ימישך ובודאי‬
‫' ■׳'עוד״לעמי■׳עזריא׳פמבואד‪-‬בירושלמי'משלה'שצ׳יילתיי׳־למעלא שעזראיייה׳יקן‬
‫''׳נזתהיילאשא חוצפמ״ושואקת"ג׳ ימים ׳קודכ׳לעבילה כריי לשבת ושניייי״ע‬
‫^־^'של' גליוה־״וח׳צ^ ש׳לוזרחתקיףזאת'בימיי׳ו‪-‬׳ובוראי■כל ״הגולה אפילו השמוכין‬
‫"'רלא״י״וכךבא״יי■ גופא ילתרלת מקומות‪. ,‬־נהגו מאז ישני‪•:‬י■לו מטעם‪-‬ישפקא‬
‫''‘'■דממא‪',‬בשער^אהיה'באמת •שפק כגון׳לזמןישהיחיהחרש״יוהמשגר בבבל‬
‫י■■ וכדומה‪',.‬ל&יכך כיא• י ״חשבו■ חיוב• שביתת ׳י״טשלי ירק ממעס‪,‬ישפק;'• ומשעת‬
‫׳'־ שהיה ה״׳קב׳^ות מלורר‪-‬יבאיךישכק‪ ,‬איןיכאן עו ד קבלת‪,‬שכר‪ ,‬ירק^ע״א יום‬
 ‫‪71‬‬ ‫א ״ י׳׳ ו‬
‫יאחד‪ ,‬כי ב׳ ימים עוביס■קדושה■'אחת היא וכדעת׳אביי בביצה אבל'ר'‬
‫זירא חלק ואמל‪’ ,‬שהיוס י׳׳נו‪ ,‬שכייהואיקדושה בפ״ע׳אמעם מנהג" אבות‬
‫ולפיכך ראוי ׳לקנל שכרי על שכי ?מיס אחד'מצד קדושתא׳נו‪ ,‬ואחדי מצד‬
‫מנהג ־אבות■ ושתי קדושות'■הן ולפיכך ר׳ אבוהו תלמידו של ר' יוחנן"התיר‬
‫‘לבכי אלכקכדריא ליכול לולב נשצנה •שהוא אצלם אבל א^ייוקה כ]ובר 'כאביי‬
‫דקדושה־יוע״ש מנועם מכהו‪ ,‬אבות תיאיונועליס עליהישכל בפ׳׳ע‪ ',‬לפיכך‬
‫הזהיר לקיים מנהג אבות ■לזכר עולם וכמו שימפורש ימתר ירושלמי פ׳אחים‬
‫׳פ״היאל סשנו'ממנהג אבותיכם כי כל הדברים טנהג ועיץ תענית פ״א‬
‫' ה״ו בירושלמי כלומר עיקל גדול׳הואלכהוג בכל הדבריס כמנהגאבות‪:‬‬
‫ד| תן במשנת שאשרה תקיעת־ שופר בגבולץי בשבת רה״ש כ״ע ע״ב ונעילת‬
‫לולב בשאר ימים חוך מי״ע ראשיון‪ ,‬קוצה'מ״ב‪ :‬וקריאת מעלה" בפורים‬
‫י ׳שחל בשבת לא"נתכה המשנהי׳טעס ובגמרא'רה״ש שם בירושלמי זבבבלי‬
‫י כאמל בשם לוייעעם מושכל מאוד‪'•:‬כתול אחל אומר זכרון תרועתלכתוב‬
‫אחד אומר יום הרועה‪-‬כיצד? כאן בר״הש ישאל להיות בשבת ■וכאן‪ ,‬שחל‬
‫להיות בחול‪,‬־■ כלומר;אצל תקיעה שופר יש שיע דברים הכוונה והשכל‪-‬עס‬
‫■תמעשת‪-‬בגוף‪ ,‬ואם ישתדל אדם■ תמיד לעשות'תמצות באברים''דרך'מצות‬
‫■ אצשייס ׳מלומדה בגו^' בלא צווכת' ברוב המניס נשכח העעם 'ושכל■ תמצות‬
‫בחכמה׳עליונה‪,‬־ לפיכך אמרו‪ :‬בשבת מנצוה זכרון תרועה כלומר"לזכור‬
‫'•בשכל עכץ התקיעה שהיא מורה־ נבא שהשם ברא בזמן ההוא את העולם‪,‬‬
‫רהוא הוא המהדש^'לפיכ׳ך'תשבה מזכיר ■זכירה זו ■בשכל דלא בעי תמיעת‪.‬‬
‫• אבל ׳ביו״ע ■שחל להיותיבאול דין ‘ תוא ״שיפעול אדם ■בגופר'פעוטות‬
‫י ■־המכשירות" אותו לקבל־׳ עהרם'ויהיה יום' הרועה ממשי־ ועל זא רומז;שם‬
‫״ בבבלי'תקיעה שופר" חצמהי ואיצה‪.‬מלאכה‪ ,‬כלומר ■עיקר" חיוב התקי׳עת‬
‫הוא■ עכין חצמה‪-‬ולא‪'■-‬מלאצה''גופכי'’ ה ■בלאי אכל ועעס היא‪~’,‬וה'משכיל‬
‫ימצא בזה להבין■ מה ־שאמרו‪'/‬אס‪■':‬־ועוד הא לאוי־ימלאכה^יהיא׳י׳דאצעריך‬
‫׳‬ ‫'‪ ■-‬״' י■^■'" ■י‬ ‫קרא למשרי אשר הוא מוקשה‪— ‘ .‬־''‬
‫אכן רבה 'בבבל נתך עצם לאקור בשבתי שופר ■לולב ומגילה משוס‬
‫ושאל ההי״ע‬ ‫דהכל חייבי! ואין 'הכליבקייאין■ וחיישיצן שמא יעבירנו*(‬
‫בריש מעלה א״כ יהיה'אקור'הקריאה ■בק״ת'בשבת מעעם זה?‬
‫ונראה כי הנה תרי״יף בריש מגילת כתב לאקור־שופר"בשבת מעעם' א׳‬
‫שמא יעבירנו‪ ,‬ב׳ מעעים האמור בש״ק קוצה מ״ג‪ ' :‬משום דאין' ■אנו‬
‫בקיאין בקביעא דירחא 'וזה'קשת מאוד כאשר צבר נתעוררו תמפראים‬
‫למת זה תרכיב תרי״ף‪,‬שני עעמים אלו‪ '-‬לענץ ' שופר ג״כ כיי אפילו־י אם‬
‫בקיאין תיו בקביעא דירהא‪ ,‬הלא שפיר•’נאשר■ מיעעס שמא יעבירנו? ויעוד‬

‫י*( בשבילה‪.‬כלים נשבה ׳ניצה י‪:‬׳לו‪<.‬ע׳׳ב וצךבמגילה" ה‪^-‬חולק־'לז'י‪-^51‬על’ ל‪3‬סוובגועם»'^מא‬

‫‪:‬יעבירנו‪ ,‬אב‪.‬ל'בלולב ושופר;מודה ־וזה צריך טעפ?‪:‬י‪.‬־ונלאה' מפני■שטבילהזכלים‪::‬וקליאמ‪:‬מגילה‬
‫לא נראים כעובדא דחול ולא שייך לגזור שישכחו שבה;התמור עבורס עיון ■להלן‪:‬אבל לולב‬
‫ושו‪,‬פר"‪,‬םנלאיס‪.,‬כעובדא‪..‬דרזול יאס ?הי‪,‬לס״‪.‬בשבה‪.‬ידמו״‪,‬כ;‪. ,‬השבה‪ ,‬נדחה לגמרי־ —‪,‬ועוד‬
‫בכיבילח כלים דלק היחיד הוא טובל יזכירוהו אחליס ששבה־הוא ולכן לא קשה קו׳ הל״ן על‬
‫מילה בשבתי לגזור שמא יננבירנו'? 'דדוקא'בלול‪ 3‬ושופר ־שלביס יטלודיס שייך לגזור ולא’ביחיד‪.‬‬
 ‫א ^י ״ו‬ ‫‪72‬‬
‫דגבי מג?לה לא ‪.‬קייך כלל חשש ‪ -‬תפק קביעות הירח דמה‪ -‬איקור ימ‬
‫בקריאה ? ונראה לי דהר’"‪ q‬קובר דעיקל עעמא דרבה דח״ש׳ שמא‬
‫•יעבירנו הוא מטעם דיש קפק מצוה‪ ,‬לאלו היינו בודאי בקיאים בקביעא‬
‫דירחא אד לא היינו חוקשין שמא יעבירנו שהרי■ גס אם‪ ,‬יעבירנו לא יעשה‬
‫איקור חעאת שהרי ערוד בדבר'מצוה ועשה״ מצוה פנוור כדאמר ד יוקי‬
‫קוכה מ״א י״ע ראשון שחל בשבת והוציאו את הלולב פעור‪^:‬ופנ’ שהוציאו‬
‫ברשותן אבל במקום שהוא עדיין קפק אס יש מצוה‪ ,‬אדיש לחוש‪-‬לשמא‬
‫יעבירנו‪ ,‬ולפיכך לקח הרי״^ שני עעמים אלו כחדא‪ .‬ובמגילה ודאי לא‬
‫שייך עעם זה שהרי אפילו בזמן המקנה אקרו לקרות המגילה בשבת‬
‫ואפילו ב א ק יקראל דבקיאין היו? אע״כ צ״ל העעס במגילה‪,‬דאקורה‬
‫לקרות בשבת מעעס דאין קורץ בכתבי קודש בשבמ אלא מן המנחה‬
‫ולמעלה עיין' ר״פ כל כתבי בבבלי וירושלמי —‪,‬ולמה א״כ• אמר■ רבה‬
‫גזרה שמא יעבירנו שלא ידעו מזה בא״י כלל דהרי לא חששו בלולב לעעם‬
‫זה בי״ע ראשון? לכן האמת ע״פ ירושלמי רה״ש שהבאתי למעלה‪-‬בעעם‬
‫של לוי‪ ,‬דבשבת אקור לתקוע מעעס זכרון תרועה ולא תרועה ממש‪,‬‬
‫ושואל הירושלמי א״כ במקדש ג״כ יהיה אקור‪ ,‬לתקוע? והשיב דכתיב‬
‫באחד בחוזיש כלומר מפני שבמקדש יודעין בבירור קהוא ודאי רה״ש‬
‫לפיכך מצוה לתקוע‪ ,‬ושואל שוב א״כ בכל מקום שיודעין‪,‬החודש‪ .‬יהיה‬
‫מותר לתקוע ? והשיב־ ־כתיב והקרבתם דוקא■ במקום קרבן כלומר כיון‬
‫שמקריביס קרבנות ברה״ש ובשבת‪ ,‬א״כ קל וחומר לתקיעה שאין בה חשש‬
‫• עובדא דחול‪ ,‬אבל שלא במקדש דאין כאן ‪ ..‬קרבן ולא כהניס זריזין‪ ,‬ויש‬
‫^^^^וש שע׳׳י התקיעה ידמו כי השבה הוא‪,‬דבר קל נגד קדושת י״ע‪,‬של‬
‫רה״ש‪ .‬מוכח מזה דאפילו‪:‬במקום בקיאין שייך ענין חילול שבת‪ .‬במצות‬
‫אוירים‪ ,‬וכמו שאשור לקרוא המגילה כדי שישמעו העס דרשות‪.‬ומוקריות‬
‫ולא יקראו בכתבי קודש‪ ,‬להורות כי הקדושה של עצם היום היא העיקרי‬
‫ויותר נכבדה מן כתבי קודש‪ ,‬כ! השבת‪,‬חמורת ושקולה כנגד'כל‪ :‬המצות‪,‬‬
‫כן אקור־לתקוע‪ .‬ואם כן נראה ברור כי‪..‬מת‪ ;,‬שאמר רבת‪ .‬גזרה שמא‬
‫יעבירנו ולדברי י’'׳‪ 9‬לא איישינן אשש זה רק במקום שאין בקיאין‪ ,‬הכוונה‬
‫לפי עומק תעכין שיעבירו השואר ■והלולב והמגילה ד׳ אמות •ברשות‬
‫הרבים כלומר שיעשו פרקוס לדבר כאלו אמצות האברים‪ :‬חמורים‬
‫וגדולים יותר מקדושת תשכל בשבת שהוא כולו עוב‪ .‬ולפי״; אץ תימה‬
‫עוד מדוע נגררים בני א״י אחר בני בבל לאקור נעילה לולב בשבת‬
‫אפ^לךבזמן הזה שבקיאין בקביעות‪ ,‬שוכת מ״ג ע״ב‪,‬ול‪,‬ענץ‪.‬י״ע שני‪ :‬אינו‬
‫•כן אלא בבבל עושץ י״נו שני מכח מנהג ובא״י לא ? כי ׳באמת‪-‬עיקר ע ע ס‬
‫אישור שוכה שופר ומגילה בשבת הוא להורות כי השבת חמור מכלי תמצות‬
‫ואץ‪ ,‬עושין מצות חבילות חבילות‪ ,‬אבל בדין י׳׳ע שני שתוא רק מעעם מנהג‬
‫ומטעם זה לא■שויך לגזור‪:‬בקריאת התורה גס בבבל‪.‬‬ ‫לא שייך כלל בא״י‬
‫אם כנים דברי אלו נקל לנו לבאר על פי זה דברי השאלתות‬
‫בפ׳ ויקהל שי׳ ק״ד הקתומיס;מאוד ח״ל; זה‪.‬ששנו; חכמים חל‪^-‬הירת‬
‫‪ .‬ב שבת; )פורים( ; בזמן ; חכםים• ראשונים‪:-‬שדויו בקיאין בחשבון מולד‬
‫‪73‬‬ ‫א״ד״ו‬
‫הלבנה׳ ובדקדוק סוד העיבור היה יום ערבה בא ב שבת ופורים ב ע ב ת‬
‫ומקרא מגילה ב שבת )?( ומוציאין לולב ותוקעין ב שבת שהל רד<׳ ‪. r‬‬
‫אבל היום שאק חכמים בקיאיץ בחשבק תולדת לבנה ובדקדוקי סוד‬
‫העיבור׳ נןרו חכמים שלא להוציא לולב ב שבת׳ וכן בשופר ומגילה‬
‫אמר רבה נזרה שמא יעבירנו — דברים אלו אין להם תחר וכבר עמד‬
‫עליהם הגאון נעל שאילת שלום והקשה שהרי מקרא מגילה א‪ q‬בימי‬
‫חכמים‪,‬ראשונים היה אקור כשבת ואני אצר‪ q‬לזה להקשות‪ :‬והרי שופר‬
‫נאקר במשנה בגבולין? ועוד קשה שהרי תשאלתות פקק בשימן מ״ו אנו‬
‫היום בקיאים בקביעא דירחא והוא קובר כמקקנת הש״ק ביצה ד׳ ד׳‪:‬‬
‫ולמה א״כ יחזר מדבריו? והגאון ר’״ ‪ q‬נש״ש ערח ליישב ולא יישב‬
‫כלום' ואמר ‪.‬ב ‪p‬ו‪ q‬דבריו ז״ל‪p :‬ו‪ q‬דבר דברי השאלתות אית בם‬
‫עמקות גדול — ולא הודיענו מה זה?‬
‫אבל לפי מה שבארתי למעלה‪ ,‬הר’״ ‪ q‬והשאלתות לדבר אחד נתכוונו‬
‫להקביר גזרת רבה שמא יעבירנו על פי מה שאין אנו בקיאין‪ ,‬כלומר‬
‫חכמים ראשונים שהיו בקיאין בקוד העיבור ובדקדוקי מולדות ולא‬
‫היה הדבר להם כקוד רק דבר ברור ומבורר לכל‪ ,‬ואין כאן הכרח‬
‫לעשות גדרים לשמור קדושת שבת באופן המורה לנו לדחות מפניה‬
‫שאר )נצות כי‪ .‬רוב נקיאיס היו‪ ,‬וידעו מה כין שבת לקידוש ב״ד —‬
‫אבל משהתחילו הדורות להתמעע בחכמה אפילו בימי המשנה והוצרכו‬
‫להקתיר ענינים קדושים ולכקותם במלנוש הקוד‪ ,‬כדי שלא‪ ,‬יפרצו‬
‫פ ת על פני ‘ פ רן‪ .‬ואז ממילא הוכראו לגזור‪,‬על עשיית מצות‪,‬אברים‬
‫כשבת וקריאת המגילה כדי שידעו ההפרש כין שבת לחול‪ ,‬וקאר מצות‪,‬‬
‫ולא יכעלו קדושת השכל והשביתה מפני קדושת מצות י״ע ‪,‬בתקיעה‬
‫ולולב‪ .‬וא‪ q‬כי אנחנו היום נקיאים בקביעות מ״מ‪ .‬רק חכמים בקיאין‬
‫בקוד העיבור ועדיין הדבר קוד להמון' עם וראוי לשמור משמרת‬
‫הקדמונים לבלי יקפצו על הרי הימר וידלגו על ‪ :‬גבעות המורה שקר‬
‫ומקלו יגיד לו‪ .‬וזה באמת עומק הלשון אנן אין ב קי אין כ ק בי ע א‬
‫דירחא קוכה מ״ג‪,:‬כלומר ההמון בכלל אינן בקיאים אבל חכמים‬
‫בקיאים ובקודם מבוא נפש כל המון הכרוך אחריהם לשמור;באגודה‬
‫אחת כללי מורה ויראה —‬
‫עתה אביא קמוכין לכל מה שאמרתי• כירושלמי ־מגילה‪,:‬פ״ג‪-.‬ה״י רב‬ ‫ט‬
‫נחמן בר יעקב בעי ‪ :‬הגע עצמך שחל ע״ו )פורים( להיות ‪ ,‬בקבת‬
‫לקרות במגילת‪ .‬אקמר אין את יכיל ■שאין קורץ׳ ‪ .‬בכתני ‪ .‬קודש כשבת‬
‫אלא מן המנחה ולמעלה׳ ובירושלמי שנת ר״פ כל כתני יש ;שני‬
‫‪,‬נועמים לאיקור קריאת כתבי קודש‪) .‬א( ׳מפני ביטול בית המדרש‬
‫‪,‬כדי שישמעו העם הדרשה ויעו ^וזן לדרכי חכמת התורה במושכלות‬
‫כלא מעקה‪ .‬ומעעם זה אע״פ■ שאין קורין בכתבי ‪-‬קודש ‪,‬בכל ^את‬
‫מומר לדייש מכתבי ■קודש וימגילה ולאקוי בעיון המושכלוה־ שיש‬
‫בהם‪) .‬ב( כדי שיאמרו המון בכתבי קודש אין קורץ ש׳ש דשאין; קורץ‬
‫בקערי הדיוגוות‪ ,‬ומקיים■ הילו שלמיהדא אומרת■ מ שנה‪ :‬קודם ’‬
 ‫א׳^יזו?‬ ‫‪:7-4‬‬
‫‪.‬׳ י‪:.‬כלומר‪ :..‬השינון בכועמי נהוהה‪:‬הואי■ חשובי׳יומליל מן שרןליאה '‪ 3 :‬כמ‪5‬י‪ ■:‬ר^דש‬
‫^ ‪^^^r‬רע־ ‪'- :3‬מ‪5‬ואר■‪.‬מ‪f‬ה־■ש'מ’ ק ר א־יקור‬ ‫• • בלא צועש־ וקברא^‬
‫׳‪:‬רןריאת המגילה בשבת !לעעישי׳שילמלו •לדמשי'אמ‪:-‬ל‪:‬בכי^ן'וזכו׳מ־השכל‬
‫י ■וישבתו יום זה 'מן■ מצות האברים• וקריאת‪-‬יאפה בלא<ששל‪':‬ותבונה■ ורק‬
‫•‪■.-:‬העיקר־ו להגביה לב‪ .‬לדרכי ד׳ לאהבה אותחללמוד ל׳‪:‬אאת אותו כבהימים‪— •,‬‬
‫•‪ :‬׳ ‪ .‬ובירושלמי;קוכה פ״ה^ה״אואמרדר״‪-‬יוסנן׳ולר' הייא בר'י־אבא׳ )שהיה‬
‫י ; מבבל(■ תרין ׳‪:‬מילון‪:‬סלקון בידוכון‪ :‬־מפשיטותאי״התעניתיא;׳ וערובתא‬
‫י‪..‬דיומאי‪:‬שביעאה‪:‬׳ ורבנן‪'’.‬דקסריץ אמרין אף׳הדא‪.:‬־מקןת'א‪:^:‬ר׳ סימון‬
‫‪ .‬מפקיד לאילון‪:‬דמחשבין הבון‪-‬דעתכון דלא־תעבדון ‪.‬לא‪ :‬תקיעתא ב שבת‬
‫‪::'.‬ולא >ערובתא ב שבתא ■‪:‬ואין‪:‬אדחיקתון עבדיך תקיע תא ולא תעבדון‬
‫'■‪■ -‬־גנרובתא ׳ לבאר■ ׳ דברים' אלה כלאו■ גדולי תקרי''’ לב ■;כי‪-‬מה■'זה ׳ פש׳ילוותא‬
‫דתעכית? ומה זה מקזסא ואיזה ייאוכן ותתת^'יש ;למאמר ^זתי‪/‬של ר׳י‪-‬יוחכן‬
‫‪:-‬׳ךברי יר׳ תימון"? ואני■ כבר'הקשתי ^^^בי‪-‬לממלה״מלזזא־תז‪-‬העצתיבןיען ר׳‬
‫■'■ תיתון‪ ,/‬כי‪ :‬אס■ לא יכשהרה״ש לשבתי א״כ־ נדחה לי‪ 1‬ם א׳"ויהיה‪':‬ערבה‬
‫■ לשלת ■ועיין מה‪:‬שתרצתי׳ על •זה•' 'אלל הדבר קשהיעותמדרכ׳׳ידקדקו יייוהר‬
‫■ אדרבהתקללא‪-‬מאייל להאמיר יומר‬ ‫''למנוע■■■ערבה לשלת מן ׳התקיעה‪,‬י‬
‫׳'׳שלא יהייו־תוקעין ■לשלת מלמנוע ■זכר ערבה‪:‬ביוים‪:‬ה'שלת''‪'16‬אפש'ר בראיה‬
‫בעלמא‪'-‬להעמיד'מוירליות ־סליל ׳■הבימה ׳־עיייןיסוכ׳ה מ^׳ה ע״ל לגמרא‪ ,‬וימוק׳‬
‫'‪.:‬ד‪:‬־ד׳‪.‬־ ;־;'־׳־•־׳ר‬ ‫׳'■ד״הילאיאקלע?‘' ‪ :‬ה ;;‪'.‬־‬
‫'■■■ ‪■-‬״ ונראה בפשיעות׳■ כי ר׳ •יותנן שפךי שיהו לפני״תלמירו־ר׳ ‪-‬׳אייא בר׳״אבא‬
‫‪-‬י שלא ללמוד ׳לפניו מלבלמגילה׳לר כי־יג׳רענייזכיםילמדו בלי ארךישראלימן‬
‫‪: ,‬י הבבליים')א('פשיעומנתמעכ’ית‪.‬כי‪:‬תגזרה‪:‬לצוס ד״צומות ^‪':‬צלז׳את' בבליאיחר‬
‫■ זירא ‪-‬לווד ׳עידנ׳יאל^ יליתןידיעתו‬ ‫׳■׳יתלבן ראשון‪:‬ודליאל י־צםזיתעכותו בבבלי ‪:‬ור׳’‬
‫‪''■ :‬להתענות בבבל עייןיירושלמי תענית־רת׳ג״ולללי־ישס'׳ת־‪■:‬׳)‪:( 5‬ענ’ן'''ננרבה‬
‫■ "לשביעי של‪-‬חגי הוא דבר שהליאו ב תגולהז מבבל־זעיין סוכהי׳ימ״ד' דלהון ^‬
‫'';■'אמריידלהוןהיא■)ג( מקזתאי הוא; הרגילות להקיז דם׳ לכן־תודש״הואידבר ' '‬
‫^ ‪-‬תשרלמדובני א״י;מך־ “‪.‬ז־הבבליים עי^ן'שבתת‪,‬״ת האריכו ה״לללייס ׳מאוד‬
‫־׳באיוב ■תקזתררט‪-‬תלא׳‪ :‬נמצא‪ -‬שחכמי־;ת׳יי־כהגוי בזה מקודסהיולספירהיוכה‬
‫;־■לד׳'׳‪ 19‬״ עולא‪ ,‬לשם׳י(‪1‬מןןי־”שימן ‪'2 130‬י שיש בר'ומי־ייבוומטיקמין‪ .‬קפרי‪-‬י׳אחד‬
‫משמואל ירחינאי על הקזת דם‪ ,‬והתחלתו אמר׳שמיואלי'יפוירסא‪:‬דדמא תד‬
‫ל־בשבת־א״סימבואר ישיר׳‪ ■:‬יוחנן ■עם רבנן רקשייןתשבו׳׳מה שלתרובלי‪-‬יתו‬
‫ל‪-‬מללל״ושמו ג׳־כ־״עפין ערבה״בין מנהגי בבל‪ ,‬ובירושלמי׳‪-‬רה״ש פ״ד׳ה״ח‬
‫י ■'■יאמר ׳•ר יונ ת ואותי יוסי׳ יוסי ידרושון ■זל׳תקזעתא ד)גרבדו'כלומר'שיההמון‬
‫ל‪:‬מחלבין ‪-‬׳מאוד”'שמילמצותלאלו׳ וכאשרללעודיהיום אפילו;‪:'-‬תכשיים ^שאיכן‬
‫ל״מאויבות‪-‬יבאיףודוחקין׳‪:‬׳ ■עצאן לשמוע קוולשוסר׳ישממילאיףמאיממ■‘■הדין‬
‫רייברה״ש> וכן'׳‪:‬מדקדרןך הרבה ‪ :‬ביוט‪ :‬הושעכהל‪-‬רלה מפצ׳י שהוית׳צימריזדין‪,‬‬
‫״ ־אהיה ■א״סתיקיעתא‪:‬מחילת׳‪:‬דיןי‪:‬וערבה׳ תוף ריו אשרלמפכיאהיו־ידרשון־שכ’‬
‫‪''■':‬׳■׳'׳■ 'ל■‬ ‫יל ־ימיס אלו וזה יום יוס ידרושון כלומר׳■שני‪;:‬ימ‪,‬ים‬
‫מעמה ברור;הדלי'שכוון ר׳‪:‬ישימון'לומר‪:‬י)אאתששימע'נרכ? ענ’ן‪:.‬ערבה‬
‫׳’ ״על ה מבבל( שידקדקר מלקבועי שני ■ימים'אלח‪ .‬בשלה‪ ,‬מ^ייישיילאוש שלשביל‬
‫‪75‬‬ ‫א״ד״ו‬
‫ז ■שדברים‪:‬אלו •חביבין מאוד־בעיני‪:‬המון; ישימו';אס הלופל‪^-‬לעיקל!;‪:‬ויחללו‬
‫את השבת‪ :‬בעבור השוכיר ובעבור;־הערבהך־וולימ ‪ 3‬ל׳;‪:‬שימון־;עצת עובה‬
‫‪ :‬־־שאס אי;אפשר‪ :.‬אז עכ״פ־ יוכלו‪,‬לקבוע סקיעמא'כ שבמ׳כ’‪-.‬בזה א^ן־סשש‬
‫־ גדול‪.‬מפני שבמקום‪-.‬ב■ד תוקעיןץולא־;הכל־‪:‬׳תוקע’ןי־כי‪:‬לאי הכל‪:‬יוכלו‬
‫■■־’‪-‬למקוע ולפיכךח ש שא‪,‬מועעמ‪:‬ה’ א;‪ :‬אבל־ערבה‪:‬־אם׳‪:‬מה;הי ‪3‬שבמ‪.:‬שהכל‬
‫‪:‬דשין בה ־והכל חובעין‪:‬ביד חזקה מהכקל־‪-‬להם־זלחלל שבסי‪ ,‬ע״כ לא‪-‬יקבעו‬
‫'‪:‬־ערבה‪:‬בשבת‪ :.‬ומזה‪:‬למד‪::‬רבה■ לומר הכל■ חי!בין‪:‬בשופר‪ :‬קוכה‪.‬ומגילת!ואין‬
‫־ ׳ הכל^־בקיאין;גזרה'שמא׳ יעבירנו כלומר מפני שהכל אנשים‪:‬־ וכשיס־וען^‬
‫מוצאים עצמם מחויבים ואינן בקיאין בדבר'זה״כי‪::‬־עפליס‪:‬המה‪:‬לגבי‬
‫‪:-‬־'־שבת‪ ;,‬לפיכדיש־לחוש ■לקלקול ובמגילה־ ג״כישברד‪,‬כי‪ :‬הקריאהי׳לבד■ מתוך‬
‫‪:‬־ המגילה יחשובהד־יומר ־‪:‬מכל־ל שמילת׳ ׳שבס■ ולימוד‪ ■:‬הורמד■ אמת ־‪:‬ב־עעס‬
‫י‪. :‬וקברא ^‪;:-‬ועיין־ מגילה ־ד' ע"א‪:‬אמר‪:-‬ר׳ יהושע ב״ל מוריסנשחל־־בשבה‬
‫"'שואליןזדורשיך בענינו־־של מם ושואל;הש״ש פשיעא?‪ -‬וממל‪.‬ז־מהו‪:‬ד‪.‬מימא‬
‫י‪ ::‬נגזור משוס דרבם שמא יעבירנו קמ״ל עיין‪:‬סוש׳ ישם ונראה בעעס״ריב״ל‬
‫' ‪ 7 :‬דוקא ־בקריאת המגילה־ יש חשש‪ .‬־שמא יעבירנו מפני‪:‬־שדבמ‪-‬זה;'משור‪:‬לכל‬
‫‪:/ :‬וחביבה־מצוה זו בשעמא'גס‪:‬לאין בקיאין‪:,‬׳ע״כ עדיך‪ :‬לשמוע הדרשה ■אבל‬
‫' ‪:‬־אס ־דולשין־ במגילה שאלות וקפקוסצבענין• זדונום שזה‪:‬גורם‪-‬שילמדו■ ישעם‬
‫־‪:‬־•ודעת זקנים ממילא‪:‬לא‪ :‬ועב’רנו‪:‬ד‪.‬׳‪-:‬אמומ■־׳^־■׳ וכן'‪:‬בקר’ אס־''המורה‬
‫‪ ,‬בשבת״ לא שייך כלל־ שמא־‪ :‬יעבירנו־ כי‪:‬־עיוךתורהץהנא ויש ‪-‬לישב באברא‬
‫י‪.‬־־זו קו'‪ .‬ה הו א שוכה ־מ״ג ע״א־׳ד״ה ‪.‬ויעבירנו למה'‪■:‬־נקע‪::‬רבה־־שמא‬
‫‪:‬־־׳יעבירנו־ד׳ אמות‪:.‬ברה״ר‪-‬ולאשמא^וציאכדמרשות‪:‬היסיד לרשות הרבים?‬
‫;־■ונראה־ לי* לדקדק שם־ לשון שמא׳ יעלנו בידג־ ויעביר‪.‬נו;■‪,‬ד׳ אמות‪::‬ברה״ר‪.‬‬
‫‪'.‬־•היו להם'לומיל' שתם*שמא־־יעבירנו?‪.‬־‪:‬אולם ■‪:‬נודע־‪,‬לכלזצנעוין^בשיעמ‬
‫•הש״ק־״כי‪ .‬רוב ‪:‬הגזרומ‪':-‬שגזרו‪::‬סכמים‪-:‬כושדו' על‪':‬עעם‪.-‬ושברא במקום‬
‫ל־;שיש ;עעם־לעעות‪ ,‬זהנה ־‪:‬ההמון‪-‬ילמרד‪-‬זכי־ זהעלעמ!םש ‪6‬ד‪-‬לוצב ■־‪.‬אשור‬
‫בשבת ■ואפ״ה הסירו ־ חכמים‪.‬״וע״כ הלולב־ חמור־'מן־׳ השבת;א״כ‪ ’;.‬עבירנו‬
‫״‪.‬״די אמות‪::‬והעעוה אפשר־‪:‬בקל עד׳׳ז‪,‬־‪:‬כי‪ :‬במוציא‪:‬פחוס' פחות־ מד׳‪:‬אמוה‬
‫‪.‬־׳אין בו'יאיקור‪:.‬רק׳ גזרה׳ שמא‪-‬יוציא; ״ד‪ ■/‬אמות בבס‪:^:‬אחמ;־שבמדיקנ״ג‬
‫‪ :‬׳■׳ולפיכך‪:::‬אי‪:‬־ אפשר‪:‬־־לגזור־ שמא ‪ :‬ווציאנו־ד‪ :.‬־מרשות; היחיד ‪; :‬לרה״א׳‪-‬־מכח‬
‫'■־שההירר־ העלעול־כי׳ע‪ *■,‬שהרי ׳‪:‬בנקל'ידע'‪:.‬אדס ‪:‬לחלק ־ולומר ׳■עלעול■׳‪ :‬הוא‬
‫־';'אישור ־דרבנך־־והוצאה׳‪:‬מרשות־'לרשוס;‪2‬דאו‪.‬רי‪ 1‬ימא־־^ ;אבל‪:,‬להעביר;ד׳‬
‫’‪:‬־;אמות נקל‪:‬מאוד‪.‬־ העעוס״כ? בתחילהל״יאמכו־ כ מו ש מו ס א׳ העלעו אכן‬
‫;רמותר‪.:‬־פחומ' *פחומ'‪;:‬מד׳־‪:‬אמומ‪:.,‬־זממוך‪ :‬זת‪:‬־‪:‬יבואו■‪.‬להעביר־ ד־ אמות‬
‫ר‪:‬בפעס‪:‬אחה־־דוקמהשבח׳ כי‪:‬נכו ף; הו אד ^‪:‬׳‪■ :‬דד‪• ;■: ,‬׳‪::; .:- ■■ :‬י‪,‬‬
‫״•־־־־״ מעעס‪:‬־כל ; האמור נקל ■לנו לבוא‪:‬על־‪:‬חקר‪:.‬אבומ־‪,‬מדוע‪-‬גזרו במקנה‬
‫■'■';שלא ־‪-‬להקוע שופר בר״הש״ במקום שאין ־׳ב״דדאבע־ י לולב התירסבבמס‬
‫■'■׳כאשון־ ובזמן •‪:‬הגמרא׳;■עשו דלהפ ‪ q‬קחמירו׳דמאוד ‪:‬על‪ :‬בא‪:‬ארק׳ ■'ישראל‬
‫לנהוג מנהג בב ‪6‬־‪.‬שלאד ‪6‬עולד‪:‬לולב‪■:‬׳ ביום‪.‬־ ־‪:‬ראשוףיונשופר‪0:‬לא־׳'•גזרו ?‬
‫־׳' עייר־אוש■׳'שוכהטשם׳׳א׳ת זאיינתו‪ ’:‬שהקשו ■כף‪ ,‬זכדסקו ־מאוד‪'';'.‬ג ”שוב‪.‬‬
‫‪,‬ך־ אולם לדעתי‪■ :‬הדבא‪:‬מושכל־ עד״זוסבזמן המשנה^הישעוד ■אאשר ׳‪:‬לחול‬
 ‫^ ״ ד ״ו‬ ‫‪76‬‬
‫»רבה ‪.‬בשבת ׳ולא כתפשעה עוד‪ :‬מצוה ‪-.‬זו בכל א״י‪ :‬לק ■בבבל‪,‬־‪:‬בפיכך‬
‫\לא ^בבו ההמון עוד^את‪.:‬י;הערבה ומפני כן לא גזרו ג״ב על הלולב‬
‫‪::.‬שהזה חשוב וחביב‪ :‬גס בא״י הרבה‪ ,‬י ויראו אילול■ שבה במקום;שאץ‬
‫בקיאין‪ ,‬אבל בזמן הגמרא שדקדקו שלא ; לקבוע ערבה בשבת‪ :‬מעעם‬
‫‪ :‬חביבות יתרה‪ ,‬והכל ממשמשין בה ויש לחוש לחילול‪ :‬שבת‪ ,‬א״כ גם־בלולב‬
‫שמקור ליד הכל יש חשש זה‪ ,‬ולכן כמו שאין‪:‬הלולב‪.‬דוחה לבכי בבל‬
‫ומעעס עלבה נגע‪.:‬בו‪ •,‬כן לבני א״י שקבלו פשיטומא דעלבה מבבל‬
‫לא ידחה לולב שבת‪ ,‬אבל שופר כדקאי קאי אין נו‪ :‬שום השתנות‬
‫מזמן משנה ‪.‬לזמן‪.‬הגמרא‪.‬‬
‫י תבכא׳■ לדינא די״ע שני בדין זה לא נגררו בני א״י יאחר‪:‬בכי בבל וא ‪q‬‬
‫‪:‬שכבר‪ :‬באקתי ואפילו ׳בשוריא נהגו ■בב׳'•ימים •וקוריא הוא מקום ששלוחים‬
‫יוצאים לשם רה״ש י״ח‪. .‬וכן העיר בצדק הרמב״ם‪ .‬ה׳■‪ :‬קה״ח פ״הי ע״ש‬
‫דמא״י לאלכקנדריא דרך אשקלון הוא לק מהלך ח׳ ימים‪ :‬וקוריא‪.,‬הוא‬
‫עוד קרוב‪ ,‬יותר לא״י ומדוע נהגו לעשות ‪:‬י״ע שני? משום דקיימו‬
‫וקבלו עליהם לעשות כמנהג אבותיהן ואף כי ר׳ יוחנן קרי עליהן‬
‫‪ :‬וגם אני נתתי‪ .‬להם חוקים לא עוב?ם ירושלמי שהבאתי למעלה‬
‫‪) :‬עירובין ■פ״ג( בכל זאת חביב על בניס ‪:‬מצהג־ אבות‪ ,‬וכל זמן שלא‬
‫קבךה שם כדחי ?שלאל חובה על‪ :‬בכי גולה לשמור‪ :‬חוק השוה לתרוייהו‬
‫כלומר‪ :‬על ידי הבקיעות בקביעא דירחא ידעו כי ■יום הראשון דאורי‪?.‬תא‬
‫׳וישתוו־ בזה אלל בס א"י‪ .,‬ועל ידי‪ .‬מנהג לשבות‘ י״ע' שני ’תכו עידותן‬
‫^שכגלו מאלז אבותם אשל משסל יצאה אליהם תולה‪ ,‬וכדי לעשות זכרון‬
‫עולם כי הקביעות‪.:‬שבח״ל כובע'עא׳׳י‪.‬וכי‪ :‬עוד היום אגודים המה‬
‫בחבלז כחלת אביהם ‪:‬י אוי שישמרו‪ :‬כחוק‪ :‬הקפק הישן‪ .‬והלא תראה‬
‫שר׳ יוחנן עצמו אשל קרא לשני ימים׳ עוביס חוקים לא טובים אפ״ה‬
‫גזר‪.‬על הקרובים לשמור בשביל הרחוקים רה״ש כ״א ע״א ועכין חוקים‬
‫׳לא טובים הוא הגלות ■עצמו כי אלו‪ :‬היינו‪:‬בא״י לא ■;נצטרך ־לכד‪— :.‬‬
‫אבל מפני שאנו יושבין‪ .‬בח״ל;בהכרח צריכין אנו לכך לעשות זכר יותר‬
‫ק ‪:‬עצמנו יותר‪ ; ,‬מ א ח אבותיט‪.‬־ ועוד‪ ,‬כי באמת גלוי וידוע‬
‫למשכיל יעל דבל שאי אפשר; לקבל טהרה וישוב הדעת‪:‬בשביתת יום‬
‫■אחד למי שהוא נכנק מחול אל‪.‬הקודש‪:‬וצריך האדם יום‪-‬אחד לקדש‬
‫■ חג ואח״כ‪. :‬יום אחד י לקדש'נפשו ורוחו משביתת ה חג וקדושתו וכן אמר‬
‫הקופר‪-‬־ פןוטמרך במכתבי מוקר שלו )«מרמן יעהיןמןמפלםע ווערקע(‬
‫כ** זה הוא הצועם חגיגת שני ימים• טובים■~אצל‪ :‬הנכרים‪ .‬ובעוה״ר‪ .‬כל‬
‫זמן שאנו בגולה כפופין אנחנו‪.‬תחת‪:‬עול הזמן וכמה־ מקכיס מבדילים‬
‫בינינו־ ובין הקדוש■ במרומים ע״כ' כולי האי־ ואולי! ‪ ,‬משא״כ אותם‬
‫‪:‬השוכנים בא״י די־ להם בקדושת יום‪ ,‬אחד כי תמיד המה מקודשים‬
‫■ ‪■:‬׳לשמים וכל‪.‬עניכים הוא ■להתדבק בשכינה במקום שעיני■ ד׳‪ :‬בו מראשית‬
‫ה שנ הו ע ד א ח רי ת ה שנ הי‪ — :‬עייך‪.‬ערך;שוד‪:‬־העיבור‪.‬־‬
‫אמת כי בקוכה מ׳׳ו וביצה‪ :‬ו׳־ ע״א;מ שמע ‪ .‬דבימי י ב אשי‪ ,‬ורב‬
‫‪ :‬י ׳אשי׳ מפא ידן‪ .‬אה ב׳' ימים טובים של גלזות כאלו נוקדו על'‪:‬הכןפק‪,‬‬
‫‪77‬‬ ‫א״דו‬
‫דחויג מזה; לכאורה שאז לא היו עוד הכבלייס כקיאים נקכיעוה‬
‫החודש‪ ,‬אולם באמת אין הכוונה שם‪.‬כי גס כימי אחרוני‪,‬בבליים היה‬
‫י״ע שפק‪.:‬רק ‪ .‬עיקר ' התקנה של י״ע שני היה מתחילה מעעס‪ :‬קפק‬
‫ובזמן אחרוני בבליים נעשה ‪ .‬לקפק זה קוף וגמר ולא קיימו י״ע; שני‬
‫רק מעעם מנהג‪ ,‬אולם■ עיקר המנהג הוא‪ :‬נוקד מתחילה על הקפק‬
‫לפיכך דנו מנהג‪ :‬זה לקפק עיין מגן אברהם קי׳ תרפ״ח ק״ק ו׳ שכתב‬
‫^^משוס הכי; מברכין על י״ע שני אע״ג שקפק ברכות להקל מפני ששורש‬
‫הדין נוקד על תקפק‪.‬‬
‫״ נקייס במה שהתחלנו‪ .‬רבין או רב אבין שהית שלוח ציון וחזר ;מארץ‬
‫ץ ישראל "בימי ‪.‬קיקר‪:‬קמנםטמנטינוש בערך ‪ 352‬למנינם‪ ,‬עם;‪ .:‬שאר‬
‫‪ .,‬חכמים הוא הביא עמו תכקישי קביעות‪ ,‬וקבלו ממנו אביי‪ .‬ולבא‬
‫׳ וקבעו אז־לעשות שני ימיס לכ‪3‬וד א ק ישראל‪,,‬להראות כי אנן כיפצן‬
‫להו מאז‪ .‬וא^ כי תמצא‪ :‬בירושלמי שבת פט״ו‪:‬מ״ג אטר‪.,‬י‘ אברךיה״כ‬
‫שחל־ להיות‪.‬בחד ב שבת היה מבדיל בתפילה‪ .‬א״ע משמע שלא‪ :‬אש ר׳‬
‫־אבין לדחות משוס אד״ו וכן •ראיתי באמת‪ :‬מקשין? צריך לגמר \דרב‬
‫■אבין אמר' דין‪ :‬זה •על; זמן המשנה ששם נאלקו ל■ע ‪.‬־ול׳ ^שמעאל‬
‫ביהכ״פ שחל;‪ :‬להילת‪ :‬אחר השבת; לענזן חלב?‪ :‬שכת אס;‪:‬קלבים ביתכ״פ‬
‫‪• :‬ולפיכך ‪.‬על אותו זמן שלא דקדקו;• עוד בא״ד״ו‪ :‬אמר‪ .‬קברתו‪: .‬ועל •דרך‬
‫'‪;..‬זה כירושלמי יומא פ״ח ־ ת״א ;מה‪ :‬שנאקר‪: .‬תשמ’ ק המיקה־‪.‬בוההפ‬
‫־ במשנת שהוא שלא־‪ :‬לצורך•‪ ,‬שהרי ‪ .‬כ״ק צריך‪ :‬מכילה ‪ :‬וביתכ״פ אקור‬
‫הקבילה ? ואמל הילושלמי שהמשנה נשנית קודם שמייקן עזרא קבילת‬
‫לב״ק־ ועיין‪:. .‬בכלי ה״פ כל הכלים‪,‬־כימו‪ ;•.‬נחמיה כן ־חכליה;נשנית משנה‬
‫‪ ...‬תו‪ .‬והנה הלמב^׳ס‪ .‬עם־שהוא ‪.‬אומר‪ :‬שהקכוע‪.‬ות( ה‪.‬וא'‪:‬הלפה; למ׳׳מ;־־‪:,‬קידוע‪,‬‬
‫‪ .‬בכל‪:‬זאס‪.‬הוא'‪ :‬כותבימנחוס ‪.‬פי״א״מ׳*ז‪:‬כ;פי? המשנה־שחל לפעמיק באמת‬
‫;‪:‬יהכ״פ כע״ש ובחד‪ .‬כשבת‪.‬וחולק ‪:‬׳בזה‪-‬על‘;הש*ק‪ :‬קוכה;‪5‬״ד‪ 0‬ע״ב‪:5‬ע?!ךתוק׳‬
‫‪:‬־ ‪.‬־*״ק■ שם‪: :,‬ובלחס;י‪:‬משנה‪■:‬פ״א• ‪.‬מה׳‪.:.‬תמידי^ה״ז‪ :‬שהטת 'דבל? למב׳!שי‪:‬כצ״ע‬
‫■־'‪■ -‬נגד הג מ‪:.: /‬דמוקן •משניות•■■ כאלה‪.‬כאחליס■?‪;-‬ונראה־‪-‬הדין‪.‬עס״הלמב׳׳ס‪,‬‬
‫;‪: :‬שהרי‪.‬מבואר• כעילובץ מ״א‪-‬שבומיזל׳ עקיכא‪ :‬היה‪:‬תשעת באבדכע״ש‪,‬גלפי‬
‫הקביעות‪■:‬לא ב׳׳ד״נ; פקח אי■אפשר?‪:‬אלא‪,‬־כרולל‪ ,‬ש ה מזי ק לאך‪,‬נהגו‬
‫; רבא״ד״ו וב״ד״ו‪:‬כ’ר‪.‬זת ;תוא‪:‬׳קעיך מןי‪.-‬חלקז־‪-‬חשבלן ■ומה שודחקו•';בבבלי‬
‫‪:‬־ךלאוקמיכאחרים;;הכוונה‪.‬׳;שנהגו^‪-‬לפעמיס‪:‬כאחרום‪.‬י‪ ■:‬ועוד ז תכך שדקדקו‬
‫י לפעמים שלא יהיו‪ .‬שבק ויה״כפ ־קמוכ’ך^מפני תתענ?ת‪:‬שקשה‪:.‬כע״ש וב ק‬
‫‪4-:■-‬־־‬ ‫‪/.‬־כשבת תענית רפ״ד‪:‬כנ''ל ■ויבואר‪ :‬ב קוד הקיבור‪ (■•;:^.‬־‪.:■;-:‬ז‬
‫^יא‪.‬עתה ראוי לבאר ‪,‬פה ■עוד‪ ,‬עיקר‪ .‬אחד ואס־‪-‬כ?‪.:‬נראת‪/‬לכאורה;תוץ־^מדלו‬
‫‪;: /‬הפשיקות בכל יזה נראה‪ :‬למעמיק־ בנידון ■זהן‪-‬ש'הוא‪.:‬נ‪,‬חוז ומהומת־‪.;•.‬וז‪ #‬כי‬
‫‪ /‬לדעתי חשבון הזמנים והקביעות הגלויה היה בימים ראשונים מימי משה‬
‫■ואילך בחשבון היובלות והשמיקות לשבע שכע שנים ושבע פעמים ■‪.‬שבע‬
‫להס‪,‬״מחזור ■גךול?‪:‬ג״כ‬ ‫י‪ .‬עם שנת‪,‬היובל ק״ה חמשים חמשיס‪ '.‬ולפי זה‪.‬‬
‫‪ :.‬של־ י ' שמיקות‪ .‬הוא‪ .‬מחזורי שנות האמה־ הנזכר ‪ .‬ברכות׳י נ״ק‪!;^^;,‬ב‪:‬וזה‬
‫בגלוי אבל בקוד נהגו לחשוב בדקדוק‪ .‬והנה ככל למזתי למעלה ‪) ,‬קוך‬
 ‫™ז‬ ‫‪78‬‬
‫‪...‬ערך א״כ וקוך ערך■ אגדה( ■שהמשפר •והחשבון ושכל•‪.‬־המשער הואדקודם‬
‫• לכל מחשב■ ומעשה בדרכי מוקר ודעס‪■-,‬ורמזתי ׳ג״כ בערך אבום־ ‪:‬דר״כ‬
‫שקדמוכינו חשבו מ״ע■ מידות שנברא‪:‬בהם ■׳העולם‪,‬או כץשערי‪-‬בינה')לפי‬
‫‪ - :‬דעת הרמב״ן־בתקדמת לתורה הכוונה על■‪:‬חעש?ם ‪-‬מלני־ברייאה הכוללים‬
‫^‪: .‬כל העבע( ואמרתי״ ג״כ ׳שקדמונינו החשיבו’■את‪,‬מצות העומר למצוה‬
‫‪:‬־כוללת כל התורה לפישנלוה למצות זו חשבון‪:‬משפר‪.‬מ״ע‪ .‬ימים־ מפקח‬
‫־ ועד עצרת‪• .‬׳גם במורה מבואי שמפני העונש על חקרוןי חשבון השמיטות‬
‫והיובלות היינו החשבון של מ״ע שנים ילכו ישראל־ לגולה‪.‬־למען משבת‬
‫' ה איז את שבמומיא‪-‬וישחקו עליהם כל■ ■משבתיה‪:‬־‪:‬ועעם לזה‪•,‬־כי באין‬
‫■ ‪:‬חשבון ושפירת‪-‬אפה כושך ■־המחשבה בקדרי ׳הזמנים ושדר־ תרןורות‪ ■,‬באופן‬
‫•״’ שהעם‘ יהיה לשמצה‪:‬בקמיהם כי י באין חזוךלחשבון יפרע עם ויחדלו ■פרושי‬
‫‪ : :‬הזמנים בישראל‪:‬כמשפעם‪ .‬איפוא■ לזאת‪:‬הבאמי‪ :‬למעלה•־ בשם ׳הייושלמי‬
‫־ •שהיה;יחשבוך קבוע ‪:‬הגלוי‪-‬על יפי חשבון השבמיוית■ וזה באמת‪ :‬קביעות של‬
‫אדזרים׳־ שחשבו ממידי בפשיעות לשביעות‪ .,‬ושוד‪ :‬העיבור‪’.‬יהיה‪.:‬׳‪.‬משור‬
‫"לשרידים י אשר ר״‪.‬קוראדאליהםי‪:‬ואשר;עבור יזה שערתי‪ :‬כי קראו“׳ את‬
‫‪-‬האנשים״שלא ירצו‪,‬׳׳לככש בקוד הקבלה‪:‬בשם ' א ח רי ם‪ .‬ונהגרכ״פ כאחרים‬
‫■כמבוארו׳במנחות פ׳י^״א‪-‬ימ^׳ז וברמב״ם‪-‬בפ’רושוהמשנהישחל‪:‬באממ‪:‬יתכ״פ‬
‫־־ ׳בערב ■שבת־ ובאזי ־בשבתץ‘■‪ -^-‬והנה־‪,‬־אמרו ל*כ־■ במדרש‪ :‬רבת‪:‬פ׳‪:‬בהעלןמך‬
‫■ ‪:‬שמצות׳יהמנורהכעםישבעזנרותיהרלא תבעל לעולם‪:‬והכוונפ‪:‬לדעתי חשבון‬
‫■‪:‬השב?עותיומשפר־המנורהמ״ע שהיא■ ע‪.‬וקרהכל‪:‬עי‪.‬ין‪'-‬מנחומ'ה״חל שבמנורה‬
‫‪ :‬היו כ״בלגביעיםלי״חליכפתורים׳‪ :‬תשעה׳פרחיש‪-‬לשבעה ניומ׳יש״ת'מ׳׳עץ‬
‫וכןהוא־מקפר ימיםיעובים‪:‬בשנה ־לבני בבל שאנו'נותגים־אחריתםכ״ב‬ ‫‪-‬‬
‫■ ימיםיל‪-‬עובים־׳י״חוראשי חדשים■׳ ע‪--‬ימים־‪:‬חנוכה‪ :‬ופורים‪■ (*,‬ולבניליא■י חשרים‬
‫■ ‪7:‬־׳‪ :‬ימיש ׳■של י׳׳עי׳שנילכדבירושלמילמענימ פ״ד‪:‬ת״גימבואר ׳■בשמואל״א׳ כ׳‬
‫שגם^בא״י היו ישנילימיט ר‪-‬אש חודש■ בקדושה‪: .‬יתכן׳ אם יכן שבשביל לעשות‬
‫‪:‬זכר‪-‬יעולם לאור חשנון‪ -‬שבעה הימים’־‪1‬משפר‪:‬מ׳״עדמאורומ‪:‬בשצת‪ .‬הקפידו‬
‫‪ -‬נש^בא׳^י־ שהבבלייס־יתנהלו ־במנהג‪:‬אבותיהם‪:‬״'כוחף־כפש‪,‬לזכור ־בגולה‬
‫■■׳ח^נוךהמ״ע והיובלות והמכורה וכל;תנלוה אליה־ ברמיזתךהן זהימצאתי‬
‫יראיתי ב^ש׳׳ ׳ישופריםל־פ׳* ע‪-‬״ז'■ה״י‪::-‬אמר ‪ -‬ר‪.‬׳‪: :‬יהושיע' ‪.‬ב״ל‪:‬אנא‪-‬מימי לא‬
‫השכילתיי‪^-‬ו שפר 'דאגדתח‪-‬״אלא׳ חל־־'■‪-‬׳!מו ■׳'אשתכלה ‘ ואשמכחת■ מאה‬
‫׳שבעים‪ :‬וחמשל־פרשיות■ בתורה״ ׳כנגדי שנותיו; ׳של‪:• :‬־אברתה־יאבינו דכמיב‬
‫עלית למכים‪:‬שבית ‪¥‬בי'‪:‬לקחת‪:‬מתכות •באדם“ וכתיב דו־א׳דם׳ ה־ג״ד״רל‬
‫ב׳ע־נ־ק׳יים הלכך קבעו מאה ושבעיהוחמשה ישדרים בתורה בכל שבת‬
‫■■ ושבת״׳ עולת‪:‬תמיכל כלומי׳ שביתי שבילהואהרמ״ז‪:‬למכין׳ ׳שבעיות״ושבתות‬
‫פילשפ״באכמי ןשבע‪-‬ופףישבמ;׳ת״א;׳דן׳ם‪:‬׳הגדולרב״ע״פ״ק«ם עולה־יש״ש״ה‬
‫*‬ ‫‪ -‬ע ^‬ ‫׳־־׳׳ ־׳ י‬ ‫■ ׳ י ‪; -‬‬

‫■*( ןלפי״ע;ד‪.‬כ‪.‬״נ‪;’ -‬מ> פמועח‪.‬םץבמלה''®«!'מוהזננ‪.‬נגד>״ב גביע?ס‪,‬־‪,‬י׳‪:‬א כ״‪.‬מ‪/..‬ולפ ר״ה‪.‬עד י״א‬

‫המיועדים‬
‫‪ . #‬ח ץ י ן ע נ ? * ‪ .‬ו פ ^ י ס '‪5‬מל;‪^.‬מוי?ך‪?],‬גדי טךפרחיס‪/‬ץז'‪',‬ימי־ המונ ‪.‬‬ ‫’ ‪; .‬נדודי ם ‪,‬‬
‫ובסופו רסופות ר‬ ‫'העי׳קאיס ׳מע׳ה נגךז׳'רןני ־ המנורה‪,‬־ ואלו הסיגפסח ר ימ;ם‬
‫^חילה וסוך‪ ,‬שבועוה יוס׳אחד ר ה יוס‪.‬א׳ץ'רהכ‪ .‬י״‪:‬׳ י י'■‬ ‫י‬
‫‪79:‬‬ ‫א״ד״ו‬
‫ר א שוני ם‬ ‫‪ :‬כ לו מ ר ל מ כ ל י ס ״ ה ש ב ו ן ה ש ני ם ל ש ש ״ ה י מי ם ה פ כ ס גו‪ : .‬בניי‪ .‬א ר ם‬
‫שוןגו ל פי‬ ‫ב ח ש בון ■; ■ ה ש ב עיו ת; ו ז ה ‪ :‬ר מז;; ‪ .‬מ ת נ ו ת ב א ד ם ■ כ ל ו מ ר ‪ :‬א ל ם ה ר א‬
‫=‪ :‬כ״ ת‬ ‫‪ :‬ש ק ג ו ל ת א ל םי ה ו א ; א ב ר ה ם ‪ :‬ו ה ו א ■ ח ל ק ש נ ו הי ג ־ ל ש ב עי ו ת׳ ‪ -‬כיי ק ע ״ ת‬
‫הנ ב ח ר ת‬ ‫פ ע מי ם‪ .‬ש ב ע ה‪ .:,‬ע ״ כ מ צ או ת מ ך וז כ ר ל א ב ר ה ם ב כ ל ק ד רי ה או מ ה‪:‬‬
‫■‬ ‫ל ה י ו ת ע ם ש ג ו ל ה ; ו ג ו ! ק ד ו ש ע ל ד ר ך ‪ :‬ש א ב א ר ‪■■■: .‬‬

‫א ׳ ד ׳ ו ‪ . .‬אי רי ם ה ג ד ו ל ‪ :‬ב ע נ ק י ם‬
‫־ ' ‪ : :‬ב י ר ו ש ל מ י ש ב ת ; ״ פ׳ ‪ .‬ע ״ ז ה ״ א ׳ ■ ו ב מ ת׳ ק ו פ ר י ת י פ ״ ע א מ ר ר' ; י ה ו ש י ע‪ :::‬ב ״ ל‬
‫מי מי ■ ל א ה ש ת כ ל ת י ג ו י ש פ ר א ד א ג ד ת א‪ ,‬־ ^ פ ע ם ־‪ ■ .‬א ח ת י ה ש ת כ ל תי‪ ; • .‬ו מ צ א תי‬
‫כ ת ו ב • ק ע ״ ה ‪ . .‬מ נין ■ פ ר ש י ו ת ב ת ו ר ה ‪ :‬כ ע ר ך ‪:‬׳ ה ש נ י ם ־ ש ח ^׳ ה א ד ם • ‪ :‬ה ג ד ו ל‬
‫‪ .‬ב ע נ ק י ם ‪ -‬ה ו א א ב ר ה ם ״ א ב י כ ו ' ‪ -‬ש נ פ ע ר ‪ :‬ב ן‪ 7‬ק ע ״ ה ‪ :‬ש נ י ם ; ‪ : .‬ה מ כ ו ו ן ו ב ז ת ־ ל ד ע ת י‬
‫‪ .‬כי מ א ^ ח קן ■ ע ש ה לי ש ר א ל ׳‪ .‬ל ק רו א ׳ • ב תו מ ה ׳ ל פ ע מי ם‪.;■ ,‬ו מ אזי ־ ב א‪ :‬ע ז ר א‬
‫ו ה ל ב ה ע ל ד׳ ל ע ש ו ה ־ י ס ו ק ו ן ל ד ב ר ‪ :‬ק ר י א ה ■ ב ר בי ם‪ :■ ,‬ה י ה ;' ת י ק ו ן ‪ - :‬ז ה ‪ .‬׳' מ כ ו ו ן‬
‫ל ה ו ע י ל ״ ל ת • ל ב ד ל נ נ ש ו ת ‪,‬׳ ל ו ‪ .‬ש ם' ‪ .‬ו ש י מ ן ‪ . .‬ב ל ב ה ש ו מ ע י ם ‪ ■,‬ל מ ע ן' ■ י ‪ .‬ז כ ר ו ■ ל ז כ ר‬
‫‪ ,‬ע ו ל ם ‪ :‬ד ב רי‪ :‬ת ו ר ה‪.‬י׳ ש נ ה נ מ ‪ -‬ב שי נ י ;׳ ‪ .‬כי‪ :‬א ם ׳‪ .‬ג ם ל ז כ ו ר ‪ :‬ע ״ י ‪ ,‬מ נ ה גי ז ה ‪ .:‬מ ני ן‬
‫ה שני ם ה ח ד שי ם;ו הי מי ס‪ : ;.‬כי‪ :‬ב תו ר ה‪ :‬מ פו ר ת כ מ הי ־ פ ע מי ם‪ :‬ל כ נו ת • מי מי ם‬
‫ע ו ב י ם ‪ .‬נ ש ם ; מ ק ר א י ; ק ו ל ש ^ ; ו מ ת ‪ - :‬ז ה ‪ .‬ש ם' מ ק ר א ‪ .‬ו ע ל ‪ : :‬א ש י פ ה ‪ :‬א נ ש י ם ו נ ש י ם‬
‫ו מ ך‪ ,‬ל א י ז ה ‪ -‬ת כ ל י ת ‪ .‬י כ נ ש ו ל ה ת א ש ך יי ס ד‪ ,‬־ ה ל א ־ ‪ :‬י ו כ לו ל ח ו ג ‪ :‬ח ג י ה ם ב ב י ת ם‬
‫‪ :‬ו ל ש מ ו ר ■ ע ו נ ג ‪:‬י ו ש מ ח ה * ב ת ו ך ־ א ה ל ם ■ כ כ ת ו נ ■ ״ ו ש מ ח ת' ‪ :‬א ת ה ; ו ב י ת ך • ? ‪ : ; :‬א ל א‬
‫ל ש ו ן מ ק ר א ק ו ד ש מ ו ר ה ״ ע ל “‪ .‬ח יו ב ־ ה ק ר י א ה ב י ו ם ■ ק ו ד ש׳ ‪ -‬ל ק ר ו א • מ ע נ י נ ו ׳ ש ל‬
‫י ו ם ; ל מ ע ן י שי מו‪ ■ :‬ה ש ו מ ע ו ם ל ב ־ י ל מ צ ו ת ״ י ד׳ ^ ב ר ה ‪ .‬ל ה א י ר ; ע י נ ? ם ‪:‬׳ ע ו ל ו ת ‪ .‬ו ל ז ה‬
‫כ מ ו ש ה ח ג י ס ‪ ,‬צ ר י כ י ם ■ ■ א ל־ ■ מ נ ץ ו א ו ת ו ת ‪ ' • :‬ה י מ י ם ■ ‪ :‬ו ה ש נ י ם ז ח ש ב ן ך ה ק ב ו ע ו ת ‪,‬‬
‫כ מו ■ ש ת ר ג ם א ו כ ק ל ו ש *י ע ל ו י ד ב ר •‪ .‬מ ש ה ״ א ת ■ מו ע ד ! ■‪ .‬ד !; א ג‪ .. .‬בני ■‪:‬י ש ר א ל י ת‬
‫ק ד ר מ ו ע ד י ה ו א ל פ י י כ ן ) פ׳ א מו ר(;; ו שנ ה‪ ::‬ק ע ״ הי פ ר שיו ת‪ :‬עו שי ם‪:,‬נ ח ש בון‬
‫א ח ד ״ מ ל א ך ו א ח ד ‪ :‬ח ש ? ץ ‪ :‬ג׳ ; ק נ י ם ו מ ח צ ה ב א ו פ ן ש א ם ־ ק ר א ו ש תי ; ‪ :‬פ ע מי ם‬
‫‪ ,‬ק ה ׳ ח ■ פ ר שי ו ת ; ■ ‪ ; :‬כ ש ל מ ך ■‪ :‬ש ב ע‪ .• .‬ש ני ם‪ :‬כ מ נ י ך ש מ ע ה ‪ :‬׳ ש ה ו צ ר כ ו • ‪■ :‬׳ ל מ נ ו ת‪,‬‬
‫ו ל נ ש ו ך ־ ‪ .‬־ ש ב ע ; ש נ י ם ־' ק ר א ‪ :‬ה מ ל ך א ת ־ פ ר ש ת ה ק ה ל ‪,‬׳ ו נ ש ״ ב ז ה ‪ .‬ת י ק ו ן ־ ג ד ו ל‬
‫■ ל י ד ע ש נ ו ת ‪ : ,‬ת מ ע ש ר ו ת ‪ :‬ל כ ו י ן ‪ :‬ע ל ‪ : ':‬י פ י ‪ . .‬׳ ק ר נ א ‪ .‬ה כ ז ו ‪ : :‬ש נ ת ־ ה מ ע ש ר ; ‪ :‬ר א ש ו ן‬
‫; ‪ -‬ו מ ע ש ר ■ ש נ י ‪ : -‬נ ש מ י ש ל י ם ‪ ; ,‬ו ב ש נ ה ■ ■ ש לי שי ת ־׳ ‪ :‬מ ע ש ר ו ע נ י ‪ ,‬י ש ת ז י י פ ע מ י ם ■ ב ק ד ר‬
‫‪ .‬ז ה ■ נ ש נ ו ע‪ ^ ,‬ו נ ש נ ה ‪ .:‬ש ב י ע י ת ^ י ל ע ן ‪ ,‬ע ״ פ ‪ .‬ד ז ה ־ ל ע ש ו ס ו ש מ מ ה ‪ . ; ; ':‬נ ז ה י ‪ :‬ה מ ש ב ו ך ה ו א‬
‫■‪ :‬מ מ ש כ א ח ר י ם ‪ :‬א ש ר נ ‪ .‬ח ש ב ו ■ ת מ י ד ‪ :‬ח ו ד ש ; א ח ד ׳ מ ל א ‪ ' :‬ו א ח ד ׳ ‪ :‬ח ק ר ־ ב ד ר ך ‪ .‬ק ל‬
‫■ ‪ ,‬ל ה נ י ן ‪ :‬ח ש ב ו ן ; ■ ה ז מ נ י ם ו ל ש ל ל ה מ ו ן ‪ .‬י ש ק א ל • ״ ‪ -‬ד׳ ו ה נ ה ‪ :‬י ש' ע ע נ ק י ם • ה ו א׳ ‪ .‬מ ו ר ה‬
‫ע ל ד ב ר ה ח רוז ב ק ד ר נ א ה כ מו ענ קי ם ל ג רג רו תי ך נ א ח ת ״ ענ ק‪ .‬מ צו א רני ך‪,‬‬
‫וי ען‪ ,‬ש הי ה א ב ר ה ם מ פו ר ק ם ל תו כן ו א צ ע גנין ג דו ל ‪,‬י ח קו ל ך ע ם שניו‬
‫‪ :‬ק ע ׳ ׳ א ^ י ק י ד ו ר ’׳ ' ז מ ל י ס ' ׳ ' ־ ' כ א ל ר > ■ ; ל ה ש י ב ‪ :‬ל ב י ב נ י ס ‪ :‬ע ל ' א ב ו ת ‪ :‬ו ל ב ‪ ; . : .‬א ב ו ת‬
‫‪ :‬ע ל ב נ י ם ל ה ת נ ו ע ע ׳ ש ב י ב ‪ /‬נ ק ו ד ה ‪ . ,‬מ ר כ ז י ת ' ‪ ,‬זו ‪ ,‬ב כ ל ‪ , ; .‬ע צ י נ י ם ‪ , '.‬ו מ ל ב ד‬
‫ז ה כ ב ר י כ ת ב ת י ‪ ,‬ל מ ע ל ה ‪ .‬ש א ד ם ה ג ד ו ל ■ ‪ .‬ב ע נ ק י ם ע ו ל ה' ‪ . :‬ש ש ״ ה ‪ .‬ש מ נ י ן‬
 ‫אדם הגדול בענקים‬ ‫‪80‬‬
‫‪:.‬ימות ;החמה ונהגו בחמבון מהלך 'המאורומ ‪:‬בצנעה לקיים ז ה י ו‬
‫■ ל א ו ת ו ת ל־ימי ם ו מ נ י ס אבל בפלהקיא נהגו בחקבון מחזוליס‬
‫;‪:‬הידועים ׳■ ומובנים ‪ .‬לבל על פי קריאת התורה והמלמתה■ פעמים‬
‫בשבע שנים׳ ואן«‪,‬־ על‪ .‬פי שביעור המעשר ■חיה בפקח במצה םביעית‬
‫עיין להלן בכל זאת תשלום הפרשלת היה נ קו ף ׳שנת שביעית־ •וגם‬
‫חשבון קוד העיבור )עיין ערך זה( מיוחק לאברהם אבינו האצעגנין‬
‫הגדול אשר מרגליות של צוארו נתלית בגלגל חמה‪ (*.‬והיה כתוב ענין‬
‫זה בקפר אגדה לפי שתכלית ההגדה הוא לדרוש ברבים מידי שבת‬
‫ךותוכן הפרשה‪ ,‬ובפרע מ ‪ #‬ת ; עזרא‪V‬אילך‪ ,‬מאוד מאוד‬ ‫בשבתו‪,‬‬
‫הוכרחו לתקן תקנות כלליות כאלו‪ ,‬לידע בבירור עונת המעשרות‪ ,‬כי‬
‫״עזרא;ובית דינו ובל אנשי כה״ג^ימאוד שמו עיניהם‪:‬ע^ תיקון■ המעשרות‬
‫’ ' ׳ והפרשתם וביעורם בזמנם בשנה רביעימ ושביעית‪ ,‬ואמר מלאכיי‪) :‬אשר‬
‫׳‪ .‬אמרג^ עליו או דרך‪ :‬מליצה או בדרך ודאי מלאכי זה עזרא מגילה^יע״ו(‪.‬‬
‫למימי‪.‬אבותיכס קרתם מחוקי ולא שמרתם‪ ,‬שובו אלי ואשובה' אליכם‬
‫אמר ד׳ צבאות‪ ,‬ואמרתם במה נשוב ? היקבע אדם אלהים כי אתם‬
‫קובעים אותו! ואמרתם במה קבענוך? המעשר והתרומה — במארה‬
‫א ת סינ ארי ס‪.‬ו או תי‪ .‬א ת ם קובעים הגוי כולו^‪:‬הביאו את נ«נ המעשר׳ אל‬
‫‪: :‬בית־ האוצר‪ ,‬י ויהי ער^ בביתי ובחנוני‪ :‬נא^בזאת אמר״ ד׳ צבאות‪ :,‬א ם לא‬
‫;•; אפתח ;‪:‬לכס את; ארובות השמים והריקותי‪ :‬לכם ברכה עד‪'-‬בלי־ די' )מלאכי‬
‫־ג׳( מז ה מבוארישכל■ הברכות והקללות תלויות בהבאת המעשרותי בזמנם‬
‫והן■ הלוייס‬ ‫ר ׳‬‫' א ל בית‪:‬־ האוצר‪ ; ,‬להחזיק הכהנים המחזיקים ‪ -‬בתורת‬
‫■ ‪:‬ווהחבריס הבאים‪:‬במעמד ובשליחות‪ :‬עיירות ישראללירושלים כדי ‪ 0‬מוע‬ ‫;‬
‫•‬ ‫‪:‬קביע ת‪ :‬ה הלכו תז ה תקנו תעיין ירושלמי ' ‪p‬ו‪ ;q‬קו ע ה ‪:‬‬
‫י;י■■ ‪.‬והנה‪ :‬צא‪ .:‬נזכר־‪:‬׳כלל ■שהעמידו שוערים זממונים ע ל גביית התרומה‬
‫־והמעשר‪,‬־ובודאי‪.‬הביאו כל עם מרצון עוב כי‪• :‬ידעו ושמעו ■תממ־ קריאת‬
‫■■ הפלשיות ב כ ל שבת־‪:‬וידעו לחשובי• חשבונות בעונתך;ועיין קוצוה י‪-‬מ״א־‪-‬ע״א‬
‫‪: :‬־‪,‬שהמ^׳ייהיה‪-,‬קורא;‪ .‬לפיני‪,‬הקהל כל פרשיות הנחוצותי צ?עצך וקראו■‪:‬ב‪p‬ו‪q‬‬
‫־‪.:■:‬פפשת‪-‬המעשרותיעו ת כל ה לעשי ע?פ■ יכל'הבכור בפ׳‪ :‬ראה‪-‬להזהיר׳ את‬
‫‪:,‬״‪■.‬השומע’ם;■‪p‬יפרשו;המע ‪p‬רות■כתזקונן‪:•,‬ומ‪3‬ואר‪5 :‬משנה^מעשר שני׳פ״ה‬
‫‪ :•.:‬זמ״ילשתי פעמים■ בשבןע‪ :‬היה־ הוידוי והביעור׳ ערב י‪:‬זע‪:‬ראשוןישלי‪-‬פקח‬
‫י‪.:‬בשנת־ הרביעית זבשנה השביעית וא״כ׳ היו״שני‪ :‬מחזורים נוהצים כל ■אחד‬
‫י ‪::‬מג׳־שניתזמחצה‪,‬מראש ■השנה עד חג^יהפקחישלשנה־רביעות ׳ומשש‪,‬׳■‪,‬עד‬
‫ר■‪:‬ראשזהשנהשלקוף־‪-‬שכה שביעית מבין בז הל ב א ר כמהידבריםלקתומית‬
‫א מבואר ־מגילה‪-‬לא‪:‬׳‪ :‬עזרא׳תיקן‪ .‬ל קרו ת קללו ת של־מורת'‪::‬כהצים;קודס‬
‫‪.‬־■ עצרמדוקללותשל‪-‬משנהמורה קודם‪:‬ראש השנה'‪1‬קש׳הימה־■ ע ע ם למקנה‬
‫׳‪ .‬ן‬

‫*;(‪:‬׳ביין דקלא"לגה‪.:‬פ’ ' י אמי‪.‬ל' ‪.‬כמן אשא דבי למל‪-‬חורן׳מקשנץ‪ ^!}.)^^..‬׳אגרהס;אב?ט‪^-‬שנא‬

‫־ ■»צחוק״ ושם ׳ פ׳ ׳ נ״ב ^כל־הנליס; שבני אנרהס' בושים‘■ כדאייהוא״לצפל בליה>'דנמיג ^נשיב‬
‫־^דזםס‪-‬חגרון'יןליאה׳'אר‪ 3‬ע האדם‪ .‬הגדול בענקים כלואוד ב״י משצון השנים ״ואודצו־פשרי‬
‫״'■'׳״‬ ‫‘‪:;':‬מאזני ‪'6‬ה‪¥‬כפר׳ציעשו כל ישליאל׳חבייס ־־יפבמן בא״אי׳שדדשים‪.‬‬
‫‪81,‬‬ ‫‪1‬זנ ר) ל ■‬
‫זו? אבל לפי■ השערתי ברור הד‪.‬בכ‪ .‬מפכי‪.‬שננצרת‪:‬הוא‪.‬זמן‪ ,‬בישול התבואה‬
‫ולאש■ השנה ‪.‬זמן‪ -‬אקיפת‪.‬התבואות מן‪ ■,‬הכרי‪-‬ישבשלה לתוך;הבית‪',,,‬וכבר‬
‫הראתי‪,‬שהקללות והברכות נמשכו ^^^רשת‪,‬המעשרומ‪ :‬ע״צ‪,.‬ר|'ראנ;בשני‬
‫זמנים אלו;את;הרןללות ' ל מ מ ת ע ל הפלשת‪.‬מעשר‪:-‬ב‪;#‬שראוי‪,:.‬‬
‫ב במשנ‪-‬ה מעשר שטי שם וכן ב ‪p‬ו‪ q‬י קוטה‪-‬מבואר ‪':‬שיוחנן‪.‬כהן גלול‪,‬בינול‬
‫וידוי מעשרות ובימיו'אין■ אדם‪-,‬צריך לשאולעל‪.‬הדמאי‪ .‬מפני‪ .‬שמקן‪^,‬וגות‬
‫תגובות ■את האעשרוה בזרוע'‪.‬רמק ‪:‬ו‪.‬ביד‪..'-‬חזקה‪ ,‬והויא‪,. ,‬ראשית‪,‬מעשה‬
‫י ■■הצדורןים הנוגשים■ את העם לעשו‪.‬ת‪;.‬יצדקךואין'‪.‬שוס‪.‬חשש’‪,.‬על‪.‬ידזאון נ‪.‬תינת‬
‫‪.',•.',‬ל‪,. ..'.‬‬ ‫המעשרות■עיץ ירושלמי‪.‬קו‪.‬ך ■•שוטה ^'ט‪..‬ה’!ב;;‪..‬‬
‫וקשת מאוד למת זה‪-‬ביטל‪.‬מידו’?^מפכלשננד היום'תיו‪.‬הנותנים‪;.‬רןלוים‬
‫בדעת ■עצמם;ותפר׳ישו על פי הקריאה'בהורה בצובור‪,‬את כצ מתנותיתם‬
‫ולפיכך■ ראוי ■להתודות ולתת תודת לשים ן‪.‬אבל‪ ,‬מאחר שתנהיג'יוחנן‪.‬כת״ג‬
‫ממנוה^'ה‪1‬פל‪-‬לנ‪-‬שי’ך ‪,‬מודא‪.,‬ו׳שבח על‬ ‫לכוך בחזקה‪-‬ודרך•‪.‬נגישה‬
‫דבר הניתן; בע״כ^^ומפנ‪.‬י ‪-‬זה~ביטל^^יוחנן כה״‪,‬ג את‪ ,‬הוידוו' וזה״ג״כללגנאי‬
‫‪-‬׳‪.,.‬ד‬ ‫ע״ש‪.‬‬
‫ומאותו• זמן■ נראה׳ ברור‪ .‬התחילו■‪.‬לתקין‪,‬לקמא‪,.‬את כל התורה‪ :‬בשנה‬
‫■ אחה■ כי■ אין צורך עוד־ לתי^מנים" בפישיות! לחשבון‪ .‬הזבנים;; ובבבל‪ ;.‬שלא‬
‫משלה שם יד עזרא מעיקרא ■לא נהגו‪..‬כלל;‪:‬גתיקון‪.‬פרש’ות;אל‪.‬ה‪:‬ועוד‬
‫קודם בנין הבית אפשכ‪.‬שקראו‪.‬ככהתוכת״בשנה‪..‬אחת‪ ,‬ועיין״במשלה קפ״ד‬
‫דמגילה ‪■ ■:‬וידבר' משה כו‪-‬מצוה 'לקרוהן‪.‬כל;א;'‪.‬בזע‪.‬נו‪ ;..‬ר ‪'; '.‬‬
‫‪,‬ן^ הבין בזה ליישב שאלה דולה" שעמד‪ 4‬עליה ״חמה •‪.‬זמנננ;כ’ ‪5‬עוי’ ל ה; ע' ט‪:‬‬
‫מבואר שבני מערבא נהיגו להשלים'התורא בכל‪.-‬ש’לש‪.‬שני‪,‬ס אשל'‪1‬גטעם‬
‫זה התקינו איזה‪.:‬חדשיס לנהוג״ כמנהג‪.‬זה‪ 1 ■‘ ,‬אמרם‪;-‬לא״טו'בים'אנחנו‬
‫מבני ארזי‪,’:‬שראל יאשר• נהגו'־להשלים''■'התואת‪-‬איחת‪■,‬ל&לש; ששם‪;!:‬״ואחרים‬
‫חולקים ואומרים כי‪-.‬לא נמצא ■מנה‪,‬ג‪':‬זת“בזמגנו‪ ..‬בארץ ישראל‪ .',‬ו‪.‬לי‪;,‬קשת‬
‫'עוד שהל•’ מבואר ‪ :‬שדר‪;-‬כרשיות‪--‬ש;למץבשם‪ ,‬כ‪':7‬יצחק‪,‬נפח‪,‬א;שהית‪,‬בא״’‬
‫‪• ■,‬שאפשר לחול פ'‪..‬שקלים'בקד^ר■ כ?‪:‬תשא‪.‬ץ‪.‬שדרז‪..‬ו‪.‬לקה‪,‬ל‪,,‬מגילה;כ״ט'?‬
‫‪.........‬ע״כ‪ -‬נראה ברור שרק‪-‬עד■‪-‬יוחנן ’ כה^ג‪:,‬נהגו; גני‪' .‬מערבא ‪.‬מנהג זה‬
‫להכליה" תנ״ל‪ ;,‬וגם' אותם■ •שהלכו‪/^^ -‬י ’ לאלכקנדר’ א'ץ‪.‬הגו‪;:‬שן^^בואר‬
‫במקעוה ר'■ בנימין דץי׳׳ו שבימיו‪-‬יהיו באלכקנד‪.‬כיא‪,‬שני לתי‪..‬כנתיות;אהמ‬
‫לבני■ ארן■ ישראל ‪-‬אל שאמיין; ואחת’■לבניי; בבל‪ :‬אל_עי‪,‬ראיי;ן‪,^ ,,‬בנל■ בבל‬
‫ינשלימים ההורה בכל שנת‪.‬אלל גני ‪ .‬א;ל‪,‬בכ‪;-5‬ג׳‪-‬שני&‪ ,.,‬ו‪.‬למה‪ ,‬זה;?‪..‬׳‪,‬מפני‬
‫שמנהג אבותיהם■ בידיהם;מיום;שבאו;‪ ^ ’.‬אי א׳;י;בימי‪.':‬א׳לכשנדר ‪,‬מוקדון‬
‫■קמוך לבנין ב״ש■ לאלכקנדריא ‪ - ;,.‬הוכרחו ‪- .‬לעשות‪ , .‬קימנ‪.‬יכן ‪: ,‬להפרשת‬
‫המעשרות‪ ,‬ועוד אחר שתקן‪.‬י‪-‬וחנן ‪.‬בה״ג! הכפייה‪;,.‬ידו‪ :‬לא משלה‬
‫באלכשנדריא ונשארה התקנה על תוקפה‪' .‬ולפיכך אמרו במטלה שם‬
‫בני טערבא משקי לשלש שנים ולאאמרו במערבא'‪'.‬כי‪.‬באמת ‪,‬גם במערבא‬
‫נהגו מזמן יוחנן כת״ג ואילך ‪-‬להשלים״ תמורת יבכל‪.,,.‬שנה‪ ,■,‬ורין־‪ .‬בכי‬
‫י מ ע ר כ א שתיו באלכקנדריא נתגו‪-‬כמנתג קדום ועיין יבירושלמי;‪,‬מגילה‬
‫פ״ד ת״ג'הלועזות לא נהגו מ לחלק‪.‬הקריאת;‪.‬ומשפר ‪,‬הקרואיס אלא‬
‫‪6‬‬
 ‫‪ :‬ב ע‪:5‬רןי*ם‬ ‫'‪8(2‬‬

‫על'הלועזים‪ '■-‬ב>‪1‬לצ^כ^ריא‬
‫^ ‪.‬‬ ‫‪•Jr‬‬
‫‪ ntinDrf‬־צולה '■והכווכה־’‬
‫‪.‬‬ ‫«‪.‬‬ ‫‪r~ ,‬‬
‫'א‪1‬ו‪'^15.1‬א‪/‬לצ‪1‬ו נ ל‬ ‫• ‪i W‬‬ ‫^» ‪,‬‬ ‫י ‪ - - / -‬וי‪—. ,‬‬ ‫‪■r‬‬ ‫י ' ‪*' ,‬־‬ ‫׳‬ ‫•‬ ‫‪f‬‬ ‫‪'1‬‬ ‫‪'" " ,'7 7‬‬ ‫ו ״‪1‬‬ ‫■‬ ‫י ‪ 1 1 .‬י‪.‬‬

‫של‬ ‫‪'.‬ייוכאן■ ואקל■ו ‪% 6‬לר *עליהם‘‪5‬לןלות ‪5‬ןפל"אזלה של^‪ ,‬לזמ׳׳ב‬

‫*'אדר‪ ’,‬א א^ א א\‪ 65‬האפלזעה ■אז ב׳לל״ ישלאל‪ .‬ו‪ 5‬לן מ ל ל ש ‪ 6‬בדו''^א‪ 1‬ד אה‬
‫^ןא׳או‪f y f &1‬דאים^ןלנר‬ ‫'היתו׳לה )ש(צת יי^י״כו('‪1‬צנ^י^ול‪1‬‬
‫ועשו קעודה לגמרה ^^^ורה־^־‪!^19‬פ'וא־'לזאס'‪ ^ ’36‬ה ^ מ אן ד ל)‪1‬א‪ 1‬ל על‬
‫'^)ט'ג■אול׳■‪ W‬ל ל^^׳ל ואל״א'^‪ 6‬לם ‪' H i f h - m '1^ 2‬ש־^‪3‬אלו א ‪ 6‬שדרים‬
‫‪^.‬לצרלצר טל ע 'לציכי' צלל~‪ 6%fn‬׳ ‪ n4s‬ראיא מ^ו'ה ?זלזכר'ז(נ'חי ‪6‬׳צ‪-‬ח פ׳‬

‫ר‪,‬לד ‪ ' 6‬לא*׳א ‪« 5‬ו'^טא׳גים‬

‫'ג־א^הישאלו‬
‫_____ ^‪. . ...‬‬ ‫ישראל‪,‬כמו שאמר'צצנל ‪. .... ......... ......‬‬
‫?־לה אלא‪ ,‬׳־אלא ^ל!לא ^׳ול■)־'’רלכד‪1‬ףלן‪5‬לו‪ q'liv' ',‬לצ ‪5‬י מ^ע ‪-‬א^‪5‬והיס ־ ‪ 5‬א‪|:‬ר‬
‫י‬ ‫‪....................................................................................................................................... .‬‬ ‫‪..............................‬‬

‫■‪:‬־־׳^^אופוה‬ ‫ילניס צ ‪1‬א ^^ורה‪^.‬בא׳׳א‪,,‬רצאול ‘־אמולנל‬

‫כאלו •עלל־יארזר יע״ל‪1' ,.‬לא ט ל ר' ‪3‬אשלח’?הלמוד^צןדא 'הקר׳יאא ן^פ׳רשיות‬

‫"ומלה א‪*1‬ראים יש‪ ,‬צייטאושללו^‪-‬אגילה׳פ^ייר^ג‪-‬זו^זארי^^צליבור^לא ידע‬
‫‪' ,‬רק 'אאד׳לקרואילוא׳רןוראלל מארשה ושס כזצר ג׳׳׳ב ׳מחיוב •"עשרי׳ם ואחד‬
 ‫‪83‬‬ ‫אדם‪ :‬הנדול בענקים‬
‫■פקוקים לאומם‪:‬שאיכם בקיאים ; אבל הבקיאים■ בודאי דכהגו תמוישאכחפו‬
‫־כוהגיים לקמא‪::‬כל הקדר‪-‬ודבר ‪-‬הנודע ■לרבזם ׳לא ■הגצרכו■ לפפוב־בעשכה‬
‫זגמרא ■‪-‬עיין ־סוי״ע ׳בהקדמה■ —■אפק ‪■ tit‬ההיקון• שיש‪.‬ילכו‪ .‬שאחד יקורא‬
‫■כל ־הקדד‪:‬׳ואפ״ה ׳יש ‪-‬הרבה קרואים‪ ,‬בראה ׳קצה כשני דדברים‪:.-‬קוהר^ם כי‬
‫רק בבקיאים בלקרוא‪•:‬נהגר •מקודם;לקרוא ■כהמס ולולם וישראלים■ כדירשלא‬
‫יבואו לאכצזיי‪ ■,‬יאבל׳ באין בקיאין קורא אחד‪,:‬ואנו כוהגץ לחוימפאי־משני‬
‫צדדים —^ עכ״פ ■הרוחכו בכל זה לידע‪■:‬כי ■חשנון‪:‬הונחזורים‪:.‬לשמו' של‬
‫אברהם בהרהי בדרך‪-‬יהפשוע ע׳׳י ■הקריאה ובחשבון ■הנקתר‪'■:‬לפי מהלכי‬
‫המאומה‪ ,‬וא״א היה לו מרגליות הלויה ■בצוארו שנהליה אח״כ• בגלגל‬
‫■חמה״לחשבון ‪-‬ימוה השנה וי ה ק לכי ברבור ■זה ■כהקן לומר בבל שבה‬
‫■שמבר ‪' p‬החודש ■אחר ■הקמאה בהומה ־■חבר׳ים ■כל ושראל ע״ש חברון‬
‫■ •‬ ‫־מקום ■א׳׳א האדם־ הגדול בעפקים‪'■■ .‬׳ י‬

‫נ״מ‪-‬קיד■‪:‬‬ ‫א ד ם‪ .‬״ א ת ם‬

‫•שעם ׳לקריאה‪■:‬קם אדם‪:‬־יש ־בו ׳מחלוקה‪ ,‬־*וק‪q1‬־ לממד‪,‬ס ^אמר י‪.‬מפני י‬

‫שאדם ׳הראשון לוקח ■־עפרו•‪,‬־מאדמה ■אחמת‪,‬׳והחכם ■געזעניאוקיאמר‬
‫פרך ־ אדם‪ ,‬־שבלשון‪ -‬כושיים‪) :‬אטימפיער(■‪.‬כקרא ■אדם‪ ,‬״האר ?סגה ״ולדעהי‬
‫אין חה מ־ור •כי באווח בעם ‪-‬הכושים־ המראה■ אדומה■ היא■ היפה שבמראוה‬
‫שלפיכך ■ממילאיכוכל לזמר;־כי שם ■אדם שפירושו יפה הוא ‪:‬על שם^מראה‬
‫אדורמוה‪ ■ ....................................................... .‬׳ •‬
‫־אכן 'לדעהי־שגזר־שם‪-‬אדם׳ימשוישידו^ טוזייגען רוהען בהקדמה א'‬ ‫י‬

‫־כמו ־־אשכול‪•■ ,‬אזרוע■ •וכדומה‪ ,‬ץראיה ב מ ר ה■ לזה‪• :‬הוא כי ״‪,‬בפ׳״יבראשיה‬

‫יבקדמ ■הבריאהגקראהיהאדמה־‪.‬כל־ששה ימי בראשיה בשם ■»רץ‪ ,‬ו'לבקו ‪q‬‬
‫־אחר' שכבר ־נגמרה כל■ ■הבריאה ■כהוב• •רמש ־׳חאדמה ■וכן;לעבוד• אה‬
‫‪ .‬ה אדכ ה‪ ,‬ולמה זה שיכה הכהוב פה עעמו לקרוא אה‪ .‬האך;ז‪.-‬אדמה׳?‪,‬‬
‫־■לדעהי ■׳עפכי שבעה ׳הברי‪.‬אה הי ה ה • ה א ק‪ :‬פו ק ק ה לשמוע• דבר ד‬
‫׳‪,‬ולהוציא כל הברואים‪:‬על;־פני הבל'‪;.‬על •פי•מאמר‪■ .‬הבוראזעולם ■יה; לפיכך‬
‫עקהאה ־»דק מש‪1‬לש ^ כמו ושאמרו ‪-‬בביר ‪-‬איז ‪-‬מפני‪:‬שרצמה לננשות‬
‫‪-‬רצון־קובה־; •אבל אמר שכבר נגמרה־‪,‬כל הבריאה והאיז‪,‬שבהה‪.‬־מלהוציא‬
‫־בריאוה חדשוח אמר הפהוב־זאדם אץ לטביודיאה‪-‬האמנה כלומר שהארץ‬
‫‪:‬במשה ־מעהה־דומונה •!)מצו ‪-‬ערדע ■רוחיט־(‪ .‬יוע״‪-‬כ משעה ההי‪,‬א ‪,‬כקראה‬
‫־־‪.‬סארז אדמה‪,‬־ והאדם ■הישב עליה‪-‬והוא מצנם ־בקרא אדם‪-,‬להומ ש כי‬
‫*מעהה נכמיה‪-‬י׳בריאה שמ*‪,‬ם וארץ‪ ,‬והחדםומ‪-‬חויבלפשוה; בשכלו‪; ,‬פי‪,‬האדם‬
‫׳מצד ״העמנ ■אין לו שום ■פלי •‪■-‬׳צנעשה •חכמיה ומלאכה ■כדרך־׳זכל‪.‬׳!חיות‬
‫יועופזה‪,‬־־שיוכלו ■בעבפם לעקוק בחכמה ■בכין ביתם ‪-‬פצנו';יהש‪ 5‬מניה‬
‫‪ r‬הדבורה והכמלה וכדוצנה‪ ,‬יאבל״האדם■ יחויב ■לעבוד אדצנה״מצד ישכלו‬
‫שחככו השםלההבוכן בבמאה־ולהעיב מעשיה־־בחכמה ובבחירה נסשרחחיה‪.‬‬
‫‪,‬‬ ‫‪*6‬‬
 ‫א ד ם ז׳ ^ א מ ם רן וי וי ^י פ ש א ף ל ם‬ ‫‪84‬‬
‫■י אמה■ תראה כיי אוצקלות׳^תרגם ויהי האדס‪ :‬לנפש;‪:‬חיה'והוה־ האדם‬
‫ז לרוח ממללא ■וזהי רןשה• מאוד'מדוע בחר המתרגםי פה במרגוס שאינו כלל‬
‫׳' ע״פ פשועו? ׳מפנידשידע ־אונקלוק כי •"שם■ אדם‪:‬מורה‪ ,‬ע ל; השתיקה‬
‫־ והדוממות‪",‬ורק מצד זה שנפח'ד׳ באפיו'כשמתלחייס היה •לנפש •חיה זמה‬
‫י היא■ נפש החיה ׳■שבאכה יאשר מצוין ־בפרעית?"לפיכך■ פירש■ אונקלוק זה‬
‫" ואמר אחר שצפח ד׳ 'כשמת חיים באדם‪ ■:‬הדומט ישוב לאר היה‪-‬דומיה‬
‫־ תהילה‪ ,‬כיי אם■יהיה ׳לרוח ממלל‪ ,‬כי הדיבור תוא עערת תפארת־ לראש‬
‫יי אדם וקימן‪ ,‬לרוחו"יוצפשו אשר‪:‬יעוררו אומו ■לבל יעמיך‪-‬ידו’‪5 .‬צלחמי‪:‬ויתיו‬
‫•■־■■־ ■־;״ ‪- :‬״;■■־‬ ‫ידיו ולבו לאל •אמונה לעשות גדולות־בארז‪■.‬‬
‫תבץיבזה מה״שאמר׳ הכתוב ■שם‪:‬ו'‪ ,‬ג׳־‪-‬לא׳ידון רוחייבאדם׳לערלם‬ ‫•‬
‫■ י"בשגם•'הואי יב?שר‪,‬־ ונלחצו ״המבארי׳ לבארו״אולםי לשועתי משוע ■־מאוד כי‬
‫השם ברא את האדם לנפש חיה ורוח עמללא כדי ־שע׳דנדיבורי׳יוציא שכליות‬
‫ולימודיות‪ ,‬וייעיב את הבריאה להשכיל בה ולבחון כמה נאה רוחו‬
‫ונשמתו‪ ,‬ונפשו יודעת מאוד לזכך אברי גופו במידות נכונות‪ ,‬והוא המין‬
‫אדם עשה בהפך‪ ,‬שתחת שהיה לו לזכך גופו בעבור שכלו‪ ,‬העכיר שכלו‬
‫לפיכןלאצנ'ר'‪,‬הכ'־;לא‪/‬ידון עוד רוחי‬ ‫לעובת‪.‬גויפו‬
‫באדם כשגם הוא )הרוח( בשר‪ ,‬כעשא מעובה ומכוער כבשר‪.‬‬
‫׳ בי עתה' אבאר ‘ מ א שאמרו‪.‬חז״ל ב״מ קי״ד ע״כיר' שמעון־ב״י'אומת קבריהם‬
‫יי י'של נכרים אינם‪ -‬מצומאין׳י שלאמר י יחזקאל' ‪:‬ל״ד ואתן צאני׳ צאן‪-‬׳ טרעיתי‬
‫״■אדם'אתם׳' אתםיכןרו^יים׳ אדם ול א׳ או מו ת עולם;"דבר;י‪,‬זת‪:‬נקמר׳ ממת‬
‫‘ י שאמר ר׳ימאירי שנהדרי’ן'נ״יל;־־וע״א‪:‬ג‪ -‬ידבכלל‪:‬אשריעשה‪..‬אותס האדם וחי‬
‫•י׳ נכלל •גם הלכרי שעוקק ״במורה“׳ ונדחקו‪:‬המפרשים לחלק׳ ^ו ב כ רי תו ת‬
‫י‬

‫ת' ע״א אמרל שמי שקך מן שמן המשחת על עכו״ם פעור‪:‬׳שנאמר על‬
‫יי בשר אדם לא״יישךיואץ תעכו״ם קרוא; אדם‪ ::‬עיין רמב״ם פ״א״מ״ת כלי‬
‫'• ׳'')וקד ש ובהגה שהיקשה‪-‬יעל זה — ומלבד■יזה ׳נאמנו עלינו;חבמים ■גדולים‬
‫" •שלא יאמירו דבר ׳זתי ״לעיני׳ הבריות‪:‬אשר־ אץ;ליוי״שחר; ׳כי־איככה■ נוכל‬
‫' ונראה■'בצער הכתובים;שיעמדר לנגדםי ׳ובצער‪-‬ישראל ■יאשרי אומות ■^לם‬
‫ד‪ ■■■: .‬י■ ‪:‬‬
‫‪.‬‬ ‫־■‬ ‫■‬‫מוצץ אותם׳ בעבור זה?;"‪:-‬‬
‫י ■‬

‫ייי ׳' ' לפיכך י אצי מתפלא י כיי לא■׳ ביארו ׳ המפרשים יבמ״כ‪:‬דברי חז״ל■ במקום‬
‫׳ז־ יזית ואלו תשתדלו לפרש ׳הדבר על־בוריו אפשר‪:‬שלא■ גדלת כל כך׳השנאת‬
‫עעמו'של‪ :‬ד‪5‬ר‪':‬יו‪5‬ן אםי צשגיח ״על פני כל־ המאמר שםואיזת תכרח‬
‫׳"•'הכריח את חפויי'ש״ש־לדבר ככתידוקיא במקום זה? כך תוא־קגנון׳הש״ש‬
‫‪■' 1‬י שם אארי שנחלקו׳׳ הרבה בדן■'אם משדריף לבעל חוב‪ ,‬כלומר אם תצושת‬
‫;י' ' בא לקחת את כל מהישביד‪-‬הלוה לפרעוןי׳חובךיי הדיןישמקדרין־החפצים‬
‫ומציחים ללוה כל החפצים תצריכים ילו׳ להחיות ׳את־יכפשו‪ .‬ועל זה ■׳מובא‬
‫ר‪-‬י׳יהעשית‪ :‬רבה בר יאבות אשכחית‪:‬־לאליהו דקאי בבית הקברות של■ נכרים‬
‫ר״יאמר־■ לו)לאליהו מתו שיקדרו לב״ח? אמרי לו אליהו ׳גמר• מיכה' מיכ ה‬
‫■מערכין‪ ,‬גבי ערכין כתיב ואם מך הוא־מערכך‪ ,‬וגבי ב״ח כתיב וכי ימוך‬
‫׳ אחיך א״כ ראוי להתנהג ברחמים'ולקדר כמו בערכין‪ .‬פ ד שאלו מנייןלערום‬
‫׳שלא יתרום? שנאמר ולא יראתי בך׳ ערות דבר — אח״כ שאל רבה ב״א‬
‫‪85‬‬ ‫אה‪:^£3‬אתםהן!וי!ם‪^.‬דם‬
‫לאליהו; לאו; ‪:‬כהן־‪-‬הוא מר‪-‬מאי ‪ :‬נועמא ‪-‬קאי‪ :‬בבית‪ •,‬הקברות;?‪ ':‬אמד‪ :‬לי׳‬
‫■י ׳‪.‬לא־ מתני ך מ ד קדר עהרות דחכיא׳״רשב״י‪ .‬אומד■ ק ב קינ כ רי ס איכס‬
‫־ מנומאים ד א תס קרואיס אדם ‪:‬ולא‪:‬אה״ע ע׳׳ב‪;.‬־והנה;מאוד•'יש‪:‬לתמוה‪,‬‬
‫והלא ‪:‬כללא בידנו לא ׳בשמים היא‪ .‬ואיקכה שאל רנ׳׳א; שאלות הלכיות‬
‫■ מאליהו ?־; ועוד ‪,‬למה ‪,‬עמד אליהו‪ ,‬על בית;‪,‬הקברות־ של‪•:‬ככריס והלא‬
‫י ;היה‪ ;.‬לוי עולם מלא לעמוד־ שת ולא ‪:‬במקום כוומאה? ועוד אתה‬
‫; שייכות ־יש •לשאלה ‪:‬שכייה; ערום; מהו‪ .‬שיתרום‪ -‬אל■ דין מקדרין■; לב״ח ?‬
‫‪ ....‬אבל באמת הדבר ברור כי תז״ל דברו פה בקוד; וברמז כפי‪ .‬אשר‬
‫יחייבו ־חידות ‪.‬־חכמים‪ ■:‬בכ״מ‪ ,‬דע ‪ :‬כי מנהג ׳ בכי קדם ;וביחוד■;בארץ‬
‫מצרים שבאם ■לא־ יוכל הלוה לשלם חובו לנושה בו■ אז הלוה משועבד‬
‫‪ 5 .‬גופו למלוה לכל ’־ דבר ‪:‬אשר;־ירצה‪ :‬ואס■ •מת •‪:‬הלוה‪ :‬רשות יש למלוה‬
‫‪ .‬למנוע־ ממנו קברו‪ .‬באופן ‪ ,‬שהרבה; ‪:‬פעמים ‪.‬נשארו■ הפגרים; מתים ■בלי‬
‫־ קבורה מפני‪.‬שלא יכלו היורשיס‪:‬לשלק‪.‬הובת‪.::‬אביהס‪ :,‬והיה בענותזה‪:‬צער‬
‫גדול‪.‬לקרובי המת‪-.‬מאוד‪ ,‬ולא הועיל‪):■ .‬עיין •שנקע‪; ,‬ערך■ ‪(S^pulorum‬‬
‫לא כן בני ישראל רחמנים בני רחמנים אליהם אמרה תורהן לא תהיה‬
‫‪ ...‬לו‪,.‬כנושה‪.‬ומעולם‪,.‬לא ‪.‬נמצא‪ .‬דבד‪..‬מכוער ‪.‬ואכזרי כזה‪.,,‬בין■ היהודים‬
‫אדרבה ^אצל‪..‬היהודים‪,.‬הכלא;מעלקלי‪...‬דיתמ’ לא אשתעבדי ‪ .‬לב״ח• וכן‬
‫״ 'מלוה‪ .‬על‪..‬פה ‪.‬למ״ד שעבודא‪. .‬לאו‪ ,.‬דאורייתא אין';היורשים'‪.‬מחויבים‬
‫לשלם ״מוב אביהם ‪.‬וכדומה‪.‬״עוד‪ .‬הרבה‪' ,■.. — .‬׳ ‪.‬‬
‫ועתה הדבר באל כשמש‪ ,‬בצהרים ‪ .‬ש‪3‬שעה'‪ .‬שעקקו ׳״לדין י מקדרין‬
‫לב״ח בבית המדרש‪ ,‬השכילו י לכתוב' חידה ' נחמדה זו ‪ :‬אאהר' שהוא‬
‫■• שלהם‬ ‫־ מלאך • 'הברית ושומר ישראל שלא להתערב'בגויס ‪ -‬ובאכזריות’‬
‫׳ ■עמד על• ביית '‪'-‬הקברות"שא•'צכרים■ כלומר על מ א ת הגויסר׳ שנוהגים‬
‫• בבית הקברות 'למנועי ■הקבאי‪-‬׳מלו׳ה ■שחייב י ומת׳ בנשא'^—•'•■'■א׳ ׳שאל‬
‫■׳ רבב״אי׳עא'הדיף היפה ■שבישראל ילקדר■ לב;׳ח ״מכיא׳לצו'; זה;‪:‬אהאיבו‬
‫"־׳ גמר מיכה' מיכה י מערכין'• כלומר יראוי'׳י ■'■לב״ד■"להשגיח ־ בדקזיוק‪' •,‬י אמת‬
‫"'י ע רו ך ■המלוה־לייקח ימן' הלו ה'ו א תי' מ ת'י בודא‪/‬י אין 'ליא שוא בלופו‪.‬‬
‫'ואח״כ״שאל עוד "בחכמה' 'מכייין ל ע א ת שלא" '■יהרוק ' פ א מ ר' אי ׳שאין‬
‫׳ ' לו■ כלום לכקות עאתו'הואאינו''■■מוכשד^ואינו'״מאוית■'■לאת תרומה‪,‬‬
‫וממילא גם הלוה שאין לו כלום לא ירצו ממנו'גדולותילתר׳וא׳מרו^ואו' —‬
‫־ אח״תשאלירבב״א לאליהו‪.‬להגיל'לו‪::‬העעס; למה חוא;עומד על קברות‬
‫־ של ; עכו״ם ‪:‬ואינו ירא' ־‪,‬מפני העומאה ;קלנמת‪.:‬מפני ‪ -‬עומאת‪ ■.‬המידות ?‬
‫‪. .‬והשיב אליהו; ’ קבריד נכרים‪ :‬אינם‪:‬׳;מ‪.‬ממאים‪'■:‬כלומי־מי‪-‬־שעאה ;אכזקיות‬
‫׳־■־של‪:‬גויס ■לא־ ילמוד‪,‬״מתס‪;;,‬כי‪:‬רק־‪:‬קבר’‪-‬־’שראל ‪.‬מעמאין‪^-‬ם;? כ כ ת יתנהג‬
‫ר ו א ש יהודי עת‪-‬חזניו‪,‬׳ יעמא ;אחדס‪: ,‬ויהיה ■■אקור‪ -‬להתחבל‪ :‬׳לו ^‪ :‬ןאבל‬
‫; •עכו״ם ;רחוקות‪-‬המה מאתנו; מאוד‪; ,.‬ואין לחוש שמנהגיהם‪:‬־•הענ^ונים‬
‫■ "ייעשו‪.‬דושס על בני ישראל;‪;: :‬אדרב‪,‬ה‪:‬־‪.‬מזה גנפד‪::‬ידעו‪:‬ב‪-.-,’:‬כ‪.‬מהדןגדוליס‬
‫‪:.‬־דברי ןתור‪.‬ת וחכמים;שהזהירו‪:‬מאוד;■״לבל‪-‬נתערב‪•-‬במו‪— .‬דואל־ תשאלני‬
‫‪ :‬־ הלא קץ‪;:‬זה הו א הלכה״פקוקה ‪,‬שקבר נכריךאי‪.‬נו מגומאבאות^ץאם‬
‫הדבר־;רק‪ .:‬מליצה‪:‬איך ר‪:‬מ‪.‬כל‪-‬לפקוק ‪ :‬דיף וללמנד ‪-‬־‪.‬מד‪5‬רי אגדה־‪1‬הלצףית ?‬
 ‫‪86‬‬
‫■לא' ׳מאמר שכיה כי ‪ 5‬א מ ה' כ כ ר אמרס; המשכה ‪ T .‬י ס קפ״ד• לכלל גדול‪,‬‬
‫שערן■ העומאה הוא־ כערך החביבות‪ ,‬וכל דבר החכיב׳ ממר‪,‬י יומר הוא‬
‫מוכשר׳ למומאה‪ ,‬וזה ■מבואר'לכג^■ ■משכיל ם־ילפום סריפסא׳ימשבשמא‪,‬‬
‫יוכל■ הגדול■ מחברו ‪-‬יצרו ג מל ממכו‪ ,‬וכל‪ :‬מאהוב יומר‪ ,‬יומר הוא• שכוא‪,‬‬
‫'א ש החלה ’ המריבה‪ '.‬שכןהוא■ מושרש־ בעבע מאשר אמר החכם אל‬
‫מאהבו יו מר' מד אי י פן ■תנקשו בהפך מזה‪ :‬ואמר ל׳ יוחכן ב״ז־שס‬
‫בידים פ״ד‪ ,‬שפרי ־ המיררש■ שאינם חביביים אינם רנממאים )ואינם‬
‫‪:‬מעהרים(''אבל שפלי קודש)שמעהריץ(־ לפיכך הש מעמאים‪ .‬ול ק קברי‬
‫'עכו״ם אינם מעמאים מפני שאין במו עהרח המידות ולא־ נלמד מהם —‬
‫ואליהו מביא ראייה לזה מן הכמוב ואמן י' צאני צאן'מרעיסי׳ אלם‪ :‬אמם‬
‫‘־כלומר׳ אמם*היו־ רכים ■ואהוביס־ כצאן‪ ,‬ל‪£‬יכך אתם קרואיס אדם> כי‬
‫־בקרבי לבכם׳ כרגשילב אדם‪:‬בעלי רממיםן‪ :‬י אבל לא אומומ‪ -‬העולם‬
‫■ שאינם־‪-‬י בעלי רחמים־ כאשל ׳בלשון אשכמ נקראת; החנינה■ במורת אדם‬
‫)זזווזמניטפט ־‪1‬ןענטןיכקיינ‪■ (1‬כן מפולש שםאדס‪:‬בדברי חז״ל אמם קרואים‬
‫‪..‬׳‬ ‫י‬ ‫י‬ ‫‪ -‬י ■ ' ‪;,‬‬ ‫;אדם׳)מיהר דיד הו^חן(‪.‬‬
‫^^^^וניםדכהגל אכזריות■ בכל אדם אשר‬ ‫; ‪.‬מלבד־'זה; ״ידוע‬
‫‪.‬לא ישב‪ . ,‬בננמם 'ובארצם‪ ,,‬ואפי׳י החכם־י; הגדול‪; .‬אריקעו המיר ליונים‬
‫־ללחום מילחמומ עם עמים אחרים־רק‪, ,‬מלועס זה מפר‪ :‬שעמים החוצים‬
‫‪ .‬נקראו‪ ,‬במלבמרען‪ ,‬כלומר‪ :‬אין להם השתוומ עם היונים‪ .‬ומאהבת אדם‬
‫‪ .‬מפי'’ ‪ ^ . ,‬א ‪ .‬אדס״ וצלם ■לןלה‪,‬יס לא;ידעו כלל‪ .‬י ‘■ • ’■‬
‫לפיכך ‪:‬היעב‪ ::‬אשל‪ 1.‬ל בי ץ ^ א ת ם‪ ,‬אלואןם‪ .‬אלם‪ -‬כי אץ' היהודים‬
‫‘׳ שיםבכל שאל‪ :‬פכי אדם‪■.‬וכל ■אדם■ יש;‪ .‬לו‪.; -‬צלם אלהיס‪-‬אם הוא‬
‫■ ממנהג במידות בני נח‪ .‬ועוד כי‪ ,‬כל האומות ד מו שמקרם אוימאבן‬
‫־‪ .‬או• מעץ או‪■.‬מן הבהמה וכדומה שגעונות;•הרבתןי‪-‬אבל עס^‪./‬י'שראל‬
‫‪ :■■■.‬אומר כי כל מין‪ :‬אדם מקור‪,‬אחד יש; לו‪ '-‬והוא‪'-‬אךםהראשון‪ ,‬ולהיכך‬
‫■‪:‬אץ‪,‬לך‪::‬אומה ולשון אשר מחדיקים■■■ בדתיהישנה 'והנוהולה‘ שנמנה‪-‬לאדם‬
‫‪ :‬הראשון‪:‬קשראל‪-,‬אשרדבעב‪3‬ר ■‪.‬זה נקראו בני‪’, -‬שךאל' בפי האומות ריצו‬
‫־■ מרממם)צוהנע לגודל אהבת‪:‬הישן‪^ -‬ז ר ‪ tb -‬יוציאו ■ימפני■ הדש■ לפיכך‬
‫‪■ ■■:' :‬‬ ‫‪• ' :‬־‪■'•■-‬‬ ‫אמם־ ■קרויאיס אדם■ ולא■ אה״ם;—‪:-‬‬
‫־ ־;־■;וכוד כי ישראל ‪:‬דוממץ־■לתשועת ד׳‪ :‬והם''באממ‪:.‬־צאכג;־של ■הקב׳׳ה‬
‫■׳ ;י וכל מג מ תי מורת‪; :‬ישראל י'היא י׳ לעהר ו לז ק י מין תאדם ‪:‬להעיב‪ :‬ברכי‬
‫׳השכל רכם''תמידותייהצוובגתי;הנעועות־■בנפש‪ :‬תחיש׳ הואי^רותיממללא‬
‫_■׳ ״ המדבל;‪-‬־׳ ממוך; ׳התולה ^אל־ יכל ■אומומ׳־עולם ‪:‬לפיכך‪:‬אמם־ קמאיס'‪-‬אדם‪.‬‬
‫■'■ אשל‪-‬׳מזה ־מבואם;באר רםנוב‪;,‬כר כל ראיש״ ואיש ־ הבא מ א ק לחוקה‬
‫‪:‬״;אם׳רהוארממנה!^ מ‪5‬הג‪-‬י אדם ‪).‬ה‪(j0M1‬־ ‪ p‬לא בפיר חךל־ בדין אד םול א‬
‫סצדוקאו'ישראלר־כי'־'אם;כל שעושתי־ונוהג^חשל־ ורחמים כתורת ‪ pr‬לאל‬
‫׳‪:'-‬מ©ר׳ הבריות —‪:‬׳ורי׳מאיר‪;:‬קרא־ ג״כ את ‪-‬כל‪.‬׳;נכרי;• העוקיק בתורה‬
‫‪''^-‬ב^{־י;אדש'׳;כדץ וכרת׳־^^ הלשה‪; ,‬דמהגישאמלר ״שד ■;משמך המשחה‬
‫■ ^ינ ד ־ זלמנהג‬
‫■י ׳״על‪-‬״עצו״ם אינו; חייב י‪:‬הוא׳ ״ברולי שהמונה י; על ־־ מי״י‬
 ‫אדם׳ את‪0‬׳־'קן?ויים‪,‬אד‪q‬‬
‫‪?: :‬האי ’!‪ 5 -? 5‬ק;גין>(י;ב ‪8‬צי• ןן’יסן‪.‬ת ‪8‬זר?;ס ?גןןן־ג^^ן^‪-‬־ובל;?? ^! כו‬
‫;••• _ע^יט‪-‬בח‪^ .‬די־‪:‬ב‪5‬ז?ון■)‪ 2‬ל^^ מיד־ז•״;‪.‬״ ך־ך■ ו‘^‪/‬׳*״׳ ‪-‬׳י'>״'•״ ךד‪'-‬׳‪.‬ף‪’ -‬‬

‫ללס‪ p - p w ,‬ר^ צל ס ׳‪.‬הן^‪.‬ענגן •קנפ‪ 5‬ז ‪ ,‬ק צ ל‬ ‫‪•■,‬‬

‫‪^. .‬לא;זבץ־ אמ״מיץמ‪-‬גפ^ן ^>^ן‪-‬כנ^ל^''לל ‪ ^ ,p‬ש ן ס ; כ‪ 1‬ל‪ ,:(5‬ילאה‬
‫_ אדש ׳ אלפי ם;בנני^ חו^ ש‪-‬כ^^יל^ ק ל^יד‪?.‬נ‪..,‬צל נ ^;ן צ‪,‬ו ש ^' א ד ע׳ או א‬
‫‪.‬א?ן_לג נצ־ ^לק‪-‬םנ׳א ■??נגז־?ז‪/‬ר^ון‪,‬ז^פכי‬ ‫■ כ‪5‬ול םאד־ס׳‬
‫^ ^ז׳׳׳ ^כל׳‪ -‬א ב ר׳ ץ ^ ^׳׳ מלצפ '‪^,‬קוע‬ ‫_ ■•שהוא פרי‬
‫•׳; קהלס‪-‬פ״א‪ -‬וא‪5‬לח‪-‬דר״כ■ פ׳' ל״ ‪.3:1‬קיןללרן‪.‬ן ד^לת שלא ^^יללר‪-‬נש^י‪.‬‬
‫^^כמג^{‪:‬ןנכ‪':‬א]ר^מג^)יש‬ ‫^ מ ל פ ה א א מ פ הנ פ שי ^ ם‬
‫^^^ ‪^^4‬ודשן"‪ ..‬ט‪:‬ל^ם; ד^צ)גצעי ‪,‬‬
‫ע^הז'‪-‬א^'?ת‪;53:‬לרלמ‬ ‫•==‪-‬דמות ^^קטט ‪%‬ינ^'‪:‬ק^רו‬
‫^או!פו?^ך ‪p‬או‪r •(p35p‬ו^כ‪^:j ■^3‬א‪B‬ן‪ pppr‬שג ‪9p&Jp■^4‬נעלמ ■‬ ‫‪ -.‬קדלשלס׳‬
‫^^^ל‪.‬כ]‪^,‬פב^צגןל^‪ :‬אבל‬ ‫• • ■עללס• כברא״בצלם‪,‬אלה^ש‬
‫■ ■י׳שראל ‪-‬ןקג‪'1‬פלי'‬‫ך' >לפני שללב“ אלמלק‪-‬לפלל■ ^ י ^ ‪pf‬‬
‫^^^ב?ןרען‪ 1 -,‬נ ^ י ^ ^ ם ^ ה‪ 3‬מר■‬ ‫;‪ -‬ב^^ארצםךל^לקלמש‪ -‬להסשיבס‪,-‬‬
‫^ןל'ג‪^):‬א'״סע‪'1‬ג??ששר‬ ‫לגזלל'‬ ‫';׳ ל^לך•‪ -‬דם‬
‫א ל פ ם;‬ ‫^^דל;‬
‫מןה^?ל־‪,.‬את‬ ‫•■‪.‬לפיכך ר>םראלדחכלנ?ס ‪-‬לםשיר‪.‬לבמ״זשראל‪?^]^.‬נלד‪^-‬ל‬
‫^^ הצבפ‪ ,‬מ קלקג ^ ^‪1‬״ת‬ ‫•״‪^-‬להם‪:‬׳מ?דם‪-‬בדר‪ 3‬ק ^ ר‬

‫‪ ■ - * ^ -‬׳ ^ ; ■ ^‪-;> 4‬‬ ‫ה■׳ ׳ין ‪:‬‬

‫■■ ■'‬
‫^‬ ‫א■־‬ ‫י*‪'>-‬‬ ‫‪-‬־‪'■ -‬‬ ‫י‬ ‫׳'*■•‪ !«-‬י ■‪•-f 1‬‬

‫י ^ ‪»->5‬‬ ‫^‬ ‫ן'‬ ‫' וי‬ ‫ת־‬ ‫‪1‬‬ ‫‪^ . .1‬‬ ‫‪4‬‬ ‫‪- 1‬‬ ‫^| יי‬ ‫‪-‬‬ ‫ן‬ ‫^‬ ‫‪^ 1‬‬ ‫^*‬ ‫‪1‬‬ ‫*‬ ‫'‬

‫!‪:‬־־^ז?״׳ ■‪1.‬״‪cr:'J:‬׳■‪ :‬דו'׳־"' ד׳־זם‪.'::‬‬

‫■• ! » ‪• «♦■ 1— -‬גו■‬ ‫^ ^דיוזד^■?(‬

‫‪3‬ןנ^ש«געכו(‪.‬‬ ‫ערו‪-‬מע;־]‬
‫^; עז ^; ^ בי ר‬ ‫א לדעסי‬

‫מקלם נאמן ^לתללח בל עלכות אדלם‬

‫‪r‬׳■ו ‪p‬פאו־^מלפל ‪ •,p‬רומ? •‪.‬על‪-‬׳שם‪1‬י‪-‬מאדלפ‪»:‬מרפ^ ־‪.‬פלכב׳^םמלא^מ ־בשם‪:‬ז&‪5‬לם׳‬
‫‪:*:*!:‬׳ ;׳‪:‬וץ;\ז ־‪.'.‬׳ !י‪-‬ף;; ׳״‪ ;:‬ד'‪5 '-‬׳״ז'‪?3.‬י; ׳;■גזז‪ '!*:,‬־??!זל?■ ׳;א‬ ‫׳‪:‬׳״?ד י ’‪-‬״‬
‫‪*^•■ '! ^ 1‬זי^ן■‬ ‫פ‪ f4r :‬׳ג ‪: 55‬יישדז‪«^^.‬׳‪/‬‬ ‫‪-::‬‬ ‫■>‪>-‬ז>‪,‬׳‪ 1‬״ ׳‪1‬‬
‫־;׳;ה! •■‬
 ‫‪-.1‬‬ ‫ג״י‪#‬י‬
‫^‪\:'Æ‬‬ ‫י‬ ‫‪%‬‬
‫' ״' כי הכה הורודוכך שמלך ■•על״ ישליאל ק״ג־ שלהי קודס יהח^בן הו׳א' היה‬
‫‪,‬ראשיה‪ .‬חעאס ירושלים ץהוא היה^בעוכרי _ישראל מג‪-‬זע' אדום;•והוא■ יהיה‬
‫‪w‬׳ מכס־ ד׳''והלך אל' הרומים לכרות ■אמם בסיס■ עולם;■' שד צבאו‬
‫^^קכנ]הוא־־היר\'בעוכר’'ישראל ‪ p f‬לביסימישרי לומים ■שכקראךבשס‬
‫‪,‬לרועום ‪:‬׳ טיימעט '‪ Diép‬טירענטימום''רו ‪6‬וס הכניעו'’ מאוד מאוד• עד •לארץ‬
‫אדום־למטה; ולפיכך'אמרו כ״ר פ׳‬ ‫‘כלודיישרא^יורויפום ברומי הוא‬
‫ק״ד ^^^^^;אדוס ׳ ארצך אדומה נבוריו''אדומים •'']ספוט;(''לבושיו' 'אדום וכוונו‬
‫‪:‬׳ ‪■,‬עם ארצו■ ^^^מ'ר\_על׳"שם‪-‬הרי■ הלבנון’ שהיר ביד־^יאדום׳ ושם‪",‬גרו לפעמים‬
‫"■‪',‬במחח‪-‬פמנעמט קקרי־ רומ״י בעיר;" קכן^ן■ עליון והרי' הלבנון יש'בסיארז‬
‫־ אדומה'עיין■להלן; ■ה^ךבזה'מה שאמרו מגילרךף"ננ"א אמר ר׳ יצחק■ לשם‬
‫מןי־׳תעקר״ךויי׳״קקרי׳׳בה ׳אדום‪ ',‬וקודם זה אמר ר׳ אבוהו ‪:‬‬ ‫ך‬
‫ננאןרוןאעקר זו' קקרי בתיאדוס"*("והיא היתה יתד תקועה ■לרעה בימי‬
‫;י’■יויציס‪, ,‬ךכשגבירו־ ‪^ 3‬־ חשימנאים‪ -‬היו קורין‪ :‬איותה‪ '.‬אחידה' מגדל ש י ר או‬
‫ו ר^או יש‪,‬ד׳)עיין"ערון(" אמ'ר ״ד־יותי*'בן חנינא' מה■'■ דכהיב' והקירותי‬
‫־'למיז־מפיו יזכריה נוי׳ זה ביה'בימיא״שלהם' ושייקויציו' 'מבין שיניו זה ■בית‬
‫לי‪-‬והנרךמרחויירביים ■'להבין^' מה' עניץ'עקרוין׳״שיהיה' 'בפלשתים‬ ‫^״ג'^א‬
‫ך‪,‬לרוק ‪3‬במ;אדום ^^^'ייךמהר’״’י‪':‬שוואק'יאק■■ הקדושה יד׳ ‪ 9'2‬וכן' למה יקראו■‬
‫ךק_קרי‪.‬ב ‪3‬ר בה־ אדום?'‪'.‬ועוד'למה זה^יאימר; דבר זה שמיי'פעמים ■אחת‬
‫‪''' ,‬בשםןך׳;אבוהו ^ואחת' •בשים ‪'-‬ר׳״יצחק^יךועיויד ימה;ענין'חשמנאים אל ■קקרי‬
‫‪?,.' 1‬זל^לאי^מי'־‪? 'Oâsîire'a‬י ונראה'לי״כי"'באמת שתי ■׳קקרי' ׳היו;' ■קקרי‬
‫^’ ם״ ‪5;3‬ון■ גבךל' אק;;מצלעך פאע^עך;■ ךקישלין■ היעליון במחוז‬
‫פמנימט עייך׳שויכה^יה׳ז‪-‬רוחראשונהיכקראת^לעומרעמ פימזמטטינע והשנית‬
‫לע‪:‬מרעמ פהיליפי ושתיהן בנו הורודוק ובניו לכבוד קייקרי רומי אשר‬
‫עבור זה נקראו לע‪:‬מרעמ‪ ,‬קיתלין‪ ,‬ע״ש הקיקר‪ .‬ומלאו אותן בכל מיני‬
‫עבודה זרה ובשעת החרבן ^ך‪1‬י^;ק‪.,‬קחלוקת בין הגוים ובין היהודים‬
‫שבקשרי התחתון על משפע אחוזת■ ^אעיר‪ ,‬היהודים אמרו כי העיר בנה‬
‫מלך היהודים בארץ ישראל‪ ,‬והגוים אמרו כי המלך בנה העיר לכבוד‬
‫^יו’ ? ך ו|^*?ו ‪3‬אנה בה׳^היכלרה רבות״לשםייע׳׳אגילה דעתו שירקי‪-‬ילגוים‬
‫צנכו״ ‪3‬לו‪1‬נת ^^‪/,‬ו^ילשםי״^שראלייאבא המ שפע'לפני■' קיכןר נערה‬
‫^ ז ^ א י ^ אר^יןך^^ה׳מיא‪, .‬ץהנה’‪:‬ש ‪ .6‬קיקר 'ברומי‘ ־‪ ' Casai‬נגז ר‬
‫‪;.‬מצןם־’ ‪ pasarïës ■3‬ע ל'' ך ) ה מ מ רי ג ( * לפי'״ שיהקישא היראשיו]■ ’הייה״■ יבעל‬
‫‪ /‬א ^ פ ו ד’ למהי קראד אז' ‪3‬ר]נ‪ 1‬ך''במ א ד ^ כי‬
‫“ 'ךאדו״ם'־הואי'שעיר'כולא כאדרת"שער ׳ממא כלשון לעיןאריעטך —•־■ ״ ־ י ;ך‬
‫^^^רוך הי ^ באמת־^מחוז'■ לדאל'■אחא'משרניייפלשמים'עגם־ ‪■ P‬קמוך‬
‫מושיב״השדיהגדול‬
‫‪A.‬‬ ‫״ ״ נ‬
‫י' ־לי ם‪.‬יעיץ;יהר ק א^ו^ ובזמר'ביתי ראשמיי׳הייתהיעקרויך‬
‫^‬ ‫‪,.‬י‪,‬‬ ‫^‬ ‫‪ I‬״ ‪ -‬י‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫״‬ ‫—‬ ‫‪ij‬‬ ‫*‪# ,PP‬‬ ‫♦‬ ‫י‬ ‫י ‪ - -‬־ ^ ■־‪-‬‬ ‫‪, rt‬‬ ‫׳‬ ‫י‬ ‫‪-‬‬ ‫‪P1‬‬
‫•י‬ ‫>ך‬

‫‪ ■(■f‬׳נויושכה ״זגין ה^ולוא'' לאיצ׳ן‪» -‬וכסלהה!‪■.‬׳להו‪5‬ייא־ ומצוארהכ ב‪6‬ו‪.‬פי ־וזה* עקלגר״‪ 115‬נפטי^טבצזר‬
‫או אפשר כי מפני שהולמת'היה נכרי שלקק לו אחוזת ישראל כינוהו עקר שפירושו‬
‫‪■, ,‬כן‪,^,‬ולחנסך יתכ^ ג״כ ‪,‬שקראו למלכות ‪,‬יומי‪_ ,‬נשס _^אדום יען ‪^ ''edomo‬ברומי פירושו‬
‫מ^‪6‬לה י ^זקה‪■ , ,‬משפע ‪ ,‬בננאיסיטמרא‪,‬לס ישי' למורי ; כיאהאד‪5 ^6‬ישרם י‪)-‬וזעא(‬
‫מאדים ■נחקק־ מאתי ר^ ‪4‬ווום לכבוד^יאביו וגס ילינוצדיס חודש זה־יקרד ־ '''‬
‫י־• בעל זבובי׳ אלהי■‘־עקרון' ממ ‪jJ‬־'ההפך■■ מאמונצ‪1‬־י^‪^5‬אל״ ועבול יזה כיאה‬
‫; '■^שערןדון'?ה היתה מ ‪’0‬ד־לאבן‪-‬־כגך‪¥-‬קנ)יד יא׳מוכה ־)כי׳זבוב ‘יצר'אע 'ב“לצות‬
‫^^^ההיביך־החולות *(ילןמוך‬ ‫י' ־ק״א( תהלצד׳אלךיעץ מלכיסקל׳‬
‫כ’צוח־החש)לכ^יםנאמלחשמ’כאים'א׳־'’'׳” ‪ 6‬ה שעלך‬
‫^לברית^עולסוהיתה מתכה‬ ‫^'להן’למ^עון‪-‬את^עי]מן‬ ‫אלם‪'■■■,‬‬
‫■"?דבע־־לי־ ה^זמלאיל^‪.‬חשובה‪-‬מאוד משכילצדדיס; )לז־יצנצד^ובע־האלז פי‬
‫‪,‬־ •היא ‪-‬קמוך ליס■ התיכון מקום■ מ ה ל ך ל א ל ך »‪5‬ליס■'• להביא'׳משם ־תבואות‬
‫‪,‬כמחית הצוס־)ב(ימצד עהלתי הכפש כי־־אם־עקלון לאש ■השדים וע׳^ז; ביד‬
‫•'’''לדיקי״ישראלימה‪-‬כווב^ומה "צעים לבעל ש־'ו^נ'א’ה׳־מךהאלץל'לא^כך הנויבו‬
‫‪%‬לךש’רי־'לת'^אמס‪-‬׳כלומל במרזח'אשל‬
‫אלשתיםילמכ‪1:‬ול־'אבים״בתעתוננ’ ע ^״נ בנ ה‬
‫^ ק ^ז׳ו א מלו ^כ ב רזלון ^וז ה מ חוז‬ ‫’־־■קקריו‪ :‬וכמרשכעקל עקרוךכן‬
‫‪• -‬הזה היתה •׳יתד תקועה ללעה;בימי היוניס כ*־■ מצד״יזה באו התבואות‬
‫^^^אליי^׳ו^כלםשלברר החלןמנאיס‬ ‫״ מא״י׳ינבל כ!פי'כות־הים‪.‬לצר הצורר■‬

‫׳‪-‬׳ התחתון ־?קלאת ־מקודם באם ‪Qi‬ע‪Btratdmsth•ar‬׳•'ללעאי ‘ ענ ^שס״־מלך‬

‫'י ‪ -‬הצורים ‪ Strata‬״׳ ^ו^׳‪- Str^lflkbs‬כלומל'איאימדע לעלוךי^זמם■’ לפני‬
‫כ^׳׳חלןמלאיס ’לשם פיצחון‬
‫י‬ ‫^‬ ‫‪J‬‬ ‫^ * ׳‬ ‫י‬ ‫^‬
‫'■*''־שה^ם ב^ןוסיח׳י^מבצר‬
‫• י ‪ /‬׳ *‪ » J‬י י ‪■ /‬‬ ‫(■ ׳** ‪, 1 ,‬‬ ‫“*‪ .‬׳׳‪■-‬׳י*‪,‬‬ ‫׳׳‬ ‫‪,A‬‬ ‫« ז ‪-‬‬ ‫« *‬ ‫• א ^‬ ‫׳ ‪-‬‬ ‫‪1.‬‬ ‫״ * ד *‬ ‫׳■‬ ‫* *‬

‫‪, ,,‬‬ ‫; " ■ ל מ לו ד' ע ^‪ 5‬אק;ר‬

‫^^עקלחדךקן שד׳׳׳^ן^דוס‬ ‫;ומהלזידמל ^י^^צןוקי׳לש^ זו^^מייא‬
‫>|ל^ זה‪-‬יונניין‬ ‫^^מו^^למו^ר^ ‪ 15‬מז ^‬ ‫■‪-■.‬הכוונה־‬
‫^^?' ‪4 5‬דק־ו^צ‪ 1‬ם ^ א דן‪^11:‬מים‬ ‫'''•‪-‬איכואליאשלי^יוא^ושם‬
‫אלמוניס וישבו שם בפליייי‬

‫^^^^ו״צק^מי־פיןופפ־חילמי^א^‪-‬מצזלו'הלוחות לצפוח‬ ‫זרהיזו‬

‫־'הי־בהיוה^ייה^ ץצר־‪ 3‬ה ^‪5‬ר'יופו‪5‬״עהרי ילצ‪5‬ון ' א ‪ 5‬חצהמ’ ‪'5‬יהפןמו‪5‬ומ‬

‫‪f e‬‬ ‫כצ&>‪* 5‬י^^‪?«'-‬ויו ‪3‬י'‪61‬‬

‫^^^ד‪#‬׳'’‪^S‬יןן!‪l‬י'‪9‬זא?ו‪,‬ז^ו?יו^^יישימ§‪.‬נן‪J‬טט^ור ‪p‬‬ ‫•'‪,-‬מהני';־‪51‬מן‪2‬רי^‪3‬ולו‪3‬וצ^‬

‫"י‬ ‫‪?.3‬־‬
 ‫‪,90‬‬

‫במקו ‪ ,9‬ש^־ל‪-‬מו קנ^זנו‬ ‫■ ‪-‬זפ בלם ?מיא ש>הק‪..‬כל‪,‬ו‪-‬מר‬

‫‪.‬ו!דצ‪1‬ני>‪"".‬ונשפך^?נו‪.‬כוג;’ ק ואז ‪).p 5‬קפלו כל‪ ,‬הגו ק‪ — .‬נש’קו‪.‬צץ‪".‬ל?בין‬
‫ה בי פג ל’א‪.‬שלקפ‪-‬קלופר• באקוטדששוז; סזלו׳ לשמופ‪..‬קל פ^י‪-‬לוי׳‬
‫של הנהרג אשר קק;'‪..‬מן‪ ..‬הגומוש׳ יקופ‪ ,‬כי בננרכ ’לין בכיי‪. .‬בקכיהם‪ ,‬ובבוקר‬
‫‪ .‬רינה)מגילה שם( ועיין ע׳יפמייק שע‪,‬ס■ שפ זה־ נאריהוס‪■ • ,‬‬
‫או׳ן‪.‬מזה ‪.‬עיין חולין ק׳‪ -‬ע״ב על‪ .‬הכתוב מן השירוור‪, .‬ועל‪ .‬גבול עקרון‬
‫לכנעט יסקב‪ ,‬חמשת‪.‬קלני‪ .‬פלשמיס‪ ,,‬המזקי‪ .‬והאשלול’ האשקלוני‪-‬והגתי‬
‫והעקרוני ‪ .‬והעויס‪ -,‬פתת‪ ,‬באמשת ומשייע בששת עס‪ -‬העויפ? אמר ר׳‬
‫יונתן אדוניקי שלהסאמ שת תלו‪ ,‬כלומר ‪ ,‬חמשק אמליס וקשה ‪,‬ארצות‬
‫היו ורב אמר עויס‪-‬ממימן‪-‬יצאו שנאמר ביהוקעיי״ג ל‪ /‬מתימן כל‪,‬ארץ‬
‫‪ , .‬הכנעני ויץולס לזפ‪.‬נא‪.‬מר‪..‬ק‪,‬יום‪ ,‬הקהוב שלמעלת‪ .‬והעויס‪ - ,‬אס כן‪ .‬נ‪,‬אמר‬
‫’ ' ‪.‬כי‪-‬והעוים‪,‬נמשך אל‪ .‬־ממלמן‪ ,.‬ותימן הוא‪ .‬ארץ‪. .‬אלום‪ ,‬אקר משם‪ .‬באו‬
‫‪ -‬הערים לארץ פלשתים‪ .‬ובאו‪,‬אח״כ ‪,‬הפלשתים וגרשום■ לבריע ב׳ כ״ב‬
‫‪ -‬ואמר ר׳ יוקף‪ .‬כל‪..‬אחל ואקל ‪,‬מן העויס ■יש; לג ששה עשי'‪.‬דרא שלניס‪-.‬‬
‫ונ ר א ה‪ -‬מז ה' כי בארץ ‪,‬פלשתים ישבו עתחילת זרק משו שהוא אדום‬
‫'‪.‬ונקראו עוים‪:-‬ונתסלקו‪,‬לסמשה אלולק?‪,‬כלומר‪-‬ללעתי תמשה מיני ע״ז‬
‫^^^^לת־‪-‬ימדאניס‪ ..‬הנזכר למקלפ‪ ,‬ולקן י אמל ;לב‪-‬־שם למה נקראו קוים‬
‫י‪-‬מפט■ •שע^• •‪.‬את מקומם ‪-:‬ועור קע ק‪ ,‬אקר‪ ,‬מ‪,‬פפ■ שאוו‪ ,‬לקלהות‪.-‬הרבה‬
‫"‪.‬וכן כתבו קופלו‪ .‬קמים‪ ■,‬שבארץ פלשתים היו ■אמ‪,‬שה‪-,‬מ’ ט ;פק‪) ,‬א(‪ ,‬אלהי‬
‫•‪;--‬גת‪-‬אמרנמס ■‪,.‬תאר‪.,‬למפ?קקר‪) ,‬ב(‪.‬אלהי־ אשלול לגון ע״ק ’‪,‬צמיחת■ קלגן‬
‫‪ ’..,‬קמרנגאטט‪) .‬נ(‪',‬אלפ"עקרו‪,‬ן‪.-‬קעל'זבוב בעל לבבא ראש השלים והתחלת‬
‫היצר הרע הוא כזבוב"ברכות ק׳׳א‪) .‬ל( אלתי ‪-‬עשתמת מטטקרטט‬
‫‪). -.‬ה(‪-‬אלתי ■אשקלון‪ •-‬דערקעטק כל‪.‬אלו־ קמשת‪ ■,‬תארים לשמש‪ ■:‬מרח וכל‬
‫יאש? קבע לפוכן נקראוי לקלל ‪-‬בשם אמשק מ‪.‬ילי מדמניקי ‪.^ .‬ו ר׳ י‪-‬וקך‬
‫■ 'שאמר כל‪.‬אחל״ ואחד‪.‬מן ‪.‬העךס־׳יש לו שקה‘ ק ש ר ■שורות‪-‬שנים‪.-‬כוון‬
‫'• ‪-‬לבאר מלת ■עוים‪.:.‬כאשר ■הוא ‪.‬ברומ‪-;;^ us -3‬גרא‪ D‬פמ ‪p‬ער כ>‪:.'-‬־מסימן‬
‫י‪--‬׳‪.‬קד‪-‬עקו ‪P/‬מלא‪ i‬שקה עקר‪ ,‬אלו^ם אם‪.‬תקשו? לאשור'בראש?ת ל״ו רחוק‬
‫‪■ -‬זה■ שלי ששת קשרי •‪,‬אלופים״אוארששת'עשיר קלרו■ שנים ללבר יבמו‪ .‬ולשלוק‬
‫^ת‪,‬מזת‪-‬כ‪,‬י’ ^ח‪.‬קואמיקקרון לע שופוא אלום’ —‬ ‫‪.‬קל‬
‫‪.‬״ ‪ .‬קעיין‪.‬־מת?’״■י״ ^ק״ה‪'!,‬ול״ב‪;; ,‬כ״ד‪-‬ומארא‪ ■-‬ג׳׳‪ -‬כ״ל■ שבעל זבוב שבעאלון הוא‬
‫‪’--‬ראש‪,-‬השלים • ‪5‬קל• זבוב‪ -‬כמו ‪-‬בעלי רבבא השונא ■'היותר'גחל‪',‬ליהוויים‪.‬‬
‫ך־‪-‬אמרו" "חז‪-‬״ל‪■ -‬לברא‪ .‬רבה■• אמר‪ .‬מלתא ■אזן ‪ -‬מזריקיך‪-‬אותו■ ‪- :‬הראב״ע’ אמר‬
‫״•תוןק פ׳י‪. .‬מוללמ‪. ..‬כי מלכות"רוע^‪ .‬נקרא’•־בשקי‪,‬אדום‪.-,‬מפכר‪-‬ששמו על‬
‫‪7,,‬וגלם‪-,‬בימ■’ קמנטטמנטין הקיקר‪ ,‬הראשון שהתכצר‪-‬ללם' אלס”)הוא• ישי‬
‫׳ “ ‘הנוצרי כנו ל ען וכדבריו מבואר בשמות" רבה ק״'ו איומה‪ .‬כנלגלוא בימי‬
‫״‪ .‬אלו ם‪,-‬כלוערמן ■‪:‬היהודים‪,‬בא‪.‬קורא‪,‬רבס• שלהם‪-‬דלעשןת;‪ ,‬דגלים‪:,‬קדומות‬
‫ונוראות‪• ,‬בצורתל משיחם ■שנחשב ־אצלם כאלהי‪: .‬והאריכו' שם‪:‬להראות‬
‫‪ :‬פי‪-■ :‬מאחם ׳עתיד‪:‬׳ הקב״ה לגאול את■ ישראל;י;■ ו לא^ עודי אלא■ שיהיו■ גדולי ‪,‬‬
‫־■‪-‬מלכות־ רואים'‪.‬קק ‪;1‬מ'>ל'אל‪ V‬מתאוים ' לכרוע לפרו‪,‬בשיביל ׳השסיישקתוב‬
‫^ ^ ל״ כ ל אחל׳ ואחר שלי כ ת יאמר' ל׳ ׳'גואל יאראל וקחשכגלקזה‪, ,‬לפש‬
‫שעממלה‬ ‫• למחועב גוי לעניי מושלים; מלכ!ס יפאו■ גקמי‪ ■,‬מש ‪ 3‬לען‬
‫לשו עליו ואח׳כ ציירו עליו• איקוכיך‪.‬ותשמזוו לו‪ -‬ע״ש^‬
‫ל ד ע׳ שיש אגדת חהומת מאוד מכות י^ב ע״ש‪ -:‬אמש ריש לשיש שלש‬
‫עעיורד נועה שר של אדוס‪-‬דכתיב מי ‪r‬ת‪ :‬נא•‪ -‬מאלוס אמוץ■ נגדים‬
‫מבצרת‪ ,‬כוועת שאינת קולעת אלא‪ :‬בצר נא״י ותוא‪ :‬גולת לנצרת־ נ איו ס‪,‬‬
‫עועת שאיכו גולה אלא שוגג והוא מזיל‪ ,‬עועה שאיכו קולעת אלא אדם‪ :‬והוא‬
‫מלאך? לדעתי הכווכה‪-‬כך‪ :‬תרומייס כקראר־ע״ש איו ת כלומר־ בגיי ” כוכב‬
‫מאדית אבל משעה שבא ■הק־שר־ קמנטנומנטי! וננ ה ע‪1‬ר■ ביילמנ(■ והתכצר‬
‫כעקר מלכות רום‪ ,‬ואס כן היה‪ ,‬בדין שמלכי רומי יכבדו את ישראל‬
‫מפני שמשיח הנוצרים בא מ ה ם וממורמם חמת ־ חיית‪ : ,‬לפיכך• המליצו‬
‫מליצה זו שר ׳של אדום כלומר מאדים‪ :‬גלה‪ ;.‬לבצרה■ הוא■ ביצאכש )כמו‬
‫שאומרים על ‪:‬ןמנק‪! :‬מנדר( ולא־ גלה‪:,‬לבצר‪ :‬של ■איי ומפני שאז;'כעשה‬
‫קץ לרדיפת הנוצרים‪" .‬ולרציחת‪ .‬מאמיני‪ -‬דת‪:.‬תדשה‪■:/‬אמרו■ שלא הועיל‬
‫גלותו ןבילמ‪:‬ם כי באמת‪. .‬נהרג שם‪ .‬שר־ של אדום שהתנהג‪ .‬באכזלמת‬
‫וניסן ■המלכות למורת ■ישראל — ל א בשוגג הרג‪ .‬רק‪ :‬במזיד■ ולכן• מאחר‬
‫שמ; ‪ 7‬י ם היו בדבר הרציחה‪ ,‬ראה שלא; יועיל לו גלותו לבצרה‪ :‬אלא‪.‬רוח‬
‫עומאת יתבער‪ ,‬ו עוד שאינה‪ ,‬קולעת רק אדם והוא; שי של אדום מלאך‬
‫כלומר ממלאכי מאדים — והוא מבואר יותר ילקוע■ ישעיה ל״ד‪ ,‬אדוני‬
‫יודע כי הילדים רכים■ אמרי‪.‬יעקב לעשו אנו רואים שיתורץ עתידץ‬
‫לבוא מבניך על בכי‪ ,‬אלא נהג אתה׳בשלרסך ושמש בכתרך■ עד שיעמוד‬
‫משיח■ מחלצי ויקבל‪ .‬יהמלכות■‪:‬עמך‪:‬עדי ‪-‬אבוא■‪.‬אל■ אדוני שעירה ;ה בית‬
‫גוברין )עןייטרעפחויט( ‪:‬טטמדט‪ .‬דער פריואחיים■‪ ■■,‬ליש ‪.‬רב אחא■ עתידץ‬
‫אות״יע‪.‬לבגוד במלכות‪.‬רביעית ולפנותה מהם‪■-,‬ודוחין■ אותה מאומת לאומה‬
‫עד־ שבאה לבית גוברין‪ ,‬ומוצאה ;שם ‪:‬מלך■ המשיח‪.,,‬ומשלים‪.,‬לו‪,‬יהמלפת‬
‫ומכהע הוא בורח לבצרה‪ ,‬ונגלה• עליו ■פקב״ת ‪.‬לחולגו‪:,‬׳‪.‬והוא אמר■ ולא‬
‫צויס‪ ,‬וכק אל הערים האלה? אמריהקב׳ה גואל־ הדס‪■■:‬הוא•ימית היו צ ת‬
‫כלומר הכזצריס המה גואל הדסי של ישראל שקרובים יותר ; אליהם מן‬
‫מאומות‪ ,‬ולפיכך; תורת המשיח המיתה ■אס שר של אדום מיד הקב׳יה‬
‫תופת לשת בציצית לאשי ישוחער י כלומר■ ע״י־ אמונת תנוציי©‪:‬פסתלקה‬
‫שררה של‪-‬מאדים ולא ■הועילהו; הגלות ■כי מלאך ■הוא‪ :‬רוח הנוצרים; ולא‪,‬‬
‫כתני לשבה־;ענד‪.‬אסם ‪-‬ל>ועיץ‪’ -.‬לקוע־ א׳ רמז;קל׳‪-‬־אמר■ רשב״ג‪;.‬משורת‬
‫ביד!נר‪:.‬שאין עשר;נופל־‪.‬אלא ־ביד ;בכיה ‪:‬של י חל ‪-‬בנימין ;■כי שאול■ שליח‬
‫הנוצכיס בא; מבכימץ‪.‬וב’ מ גוברין‪-‬היא ‪.‬עיר בארץ׳■ אדום;שהיה‪ :‬לה משפע!‬
‫חירות‪:‬ולא ׳נהרגו שם‪:‬־‪.‬פנוצתם‪:.‬ע‪5‬אדצות‪:‬אמרות‪:;:‬עיץ‪3 ■:‬״ר;־ת׳א■' מעל‬
‫השורס מעל זו בית‪:‬גובתן ועי‪.‬ץ‪ ,‬ד‪.‬מ‪ 1‬חליןייגע זצזנדי ‪-‬ממהרי׳׳ש■ ד!‪8-8-‬יז ונבנתה‬
‫העיר־ הזו במאה השלשיה■ למכיכםר^;‪,‬ב‪:‬א‪ 1‬פן שהדבר‪ :‬ברור ■־שאדום הגא יתח‬
‫הרומים •עלפי‪:‬מאדים אשתנכרת־ מן ח איז ע לי די תולתישלקל ;במקצת;‬
‫ךן׳ אתה‪ -‬תראה מה מאוד‪•.‬־ השמדלו;‪ ,‬קז״ל בםלמלד‪:‬לפרש• ••■פל‪ :‬עניך׳■מלחמה‬
‫‪ -‬־שבכרעי קודש‪ ,‬על‪:‬מלחמת' חדעדמ‪.‬והשפל־ולמדו םנחדלין‪',‬ל״ו‪:‬ע"א דאמר‬
‫־• דוד־לאכשיה־חגרראיש פרבוזיחגת‪-‬איש חיכי ויחגור‪-:‬גם ־דו‪,‬ד^חרבו שמואל'‬
 ‫אדום‪;-‬ואיהיק‬ ‫‪98‬‬
‫י‪ -‬אל־ב׳׳־ה גדצדיפי״כפשו‪-‬מ ׳ מסרןיל’ן;)לך הצד;■ושס^■פ״ב( אממ‪:‬יאיו מב’א?ן‪:‬כלי‬
‫זיין לבית• המדרש ' — ו‪5‬ש‪ 3‬מ־ק״ג‪:‬ע״א'חגו ‪0‬חרבך׳ עלו׳יל־ך גיבור ■בדברי‬
‫־‪-‬׳■־■’תואה־יכת?‪ ';5‬וכן ־פירשו' כל‪.‬זעניני‘ כלי דיןרואזקת• המבצרים •״והפיירוןן יעל‬
‫פי'־'אז־רןס־השכל־ ‪ 3‬תורא'וששיסגבולים'שביב'למטסר'שלגשלמ‪.‬ה‪:‬המה‪:‬הגיבוריס‬
‫־‪■-‬׳בתורא׳ אצש’ שם‪ :-.‬כלעזה להורות‪-‬שפלולו אין^להשען־״אס;כהיה מזוייכיס‬
‫׳ •־ככל' הגוים רק־ יעל'אלינו שכשמים ‪ '5— .‬באופף־שתף‪:‬הן וגבורותיו•‪::‬והן‪:‬הן‬
‫’צולאופמ‪-‬יי של־־הלמוד׳בבלי״‪-‬ו‪-‬ירושלמי ■׳שהשבו הלימודיס‪::‬ו‪1‬הפלפולזם;■ בשכל‬
‫■ ההורה עד־ היום‪ ,‬ל־הורות ■‪-‬לכל־ באי‪■:‬עולס‪/‬שיש■ אלהים‪-‬לשמים‪-:‬־אשר הוא‬
‫' אדון יכל הארץ׳ וראויי שלא ■ישא גוו׳ אל־גוי יהרב‪;:‬ולא ‪,‬ילמדו‪:‬עוד;;מלחמה‪,‬‬
‫י■ ׳‪-‬ורק בשפל״ישפעוראישי־אל רעהו ועל פירמדתס‪-‬הדץ‪ .‬צדק‪:‬ורחמום‪:‬כל אחד‬
‫■‬‫'■ ואחד;■על■ ־מקומו יבוא‪.‬בשלום> אוש״שחת־גפכרוהחתומאכהו;־'‪. : :.‬‬
‫אילןף^)■ולזאת■■ אמרו־כ׳‪-‬פ■' שא‪-‬יאפשר ׳■לעולם להמקיים״בלתי‪-‬־ישראל״כי יכל‬
‫■ • י ‪ :‬ה ע מ י ם ■לוחמ‪-‬יסיעבור בצע׳ י‪'.‬כקף‪:‬וכלחוך השוד את עשבי־ השדהז‬
‫אבל'ישראל ־לוחמים מלחמת ‪-‬אשכל ■ועומדים״לעד‪■.‬י ואמרו •גיקרא ■רבה פ׳• י״ג•‬
‫לדרוש ואה׳ הגמל‪:‬ואת־השפן ואת‪ :‬הארנבת שנאמר בכלאחד‪.‬כי‪:.‬מעלה‪.‬גרת‬
‫הוא‪,‬־'■שהכוונת■ ע ם^ מל מלכות; בנל'׳שמעלה גרה׳• שמקלקת־להקב״ת‪ :‬על־‪:‬ידי‬
‫צדיקי ישראל‪■ ,‬שפן־ זיו מדי‪,‬־ וארנבת זו יון‪::‬׳יאבל י‪.‬את‪::‬החזיר שנאמר בו ;וגרה‬
‫לא׳ יגר ■אינה;מקלשת■■ לישראלי הוא■ ־מלכותי־ אדום שהורגת; צדיקי‪-‬־ישראל• ^‪-7‬‬
‫ובפרשה ׳;כ״ע־ בויקרא ״ רבה'־ בחודש השביעי־■באחדב לחודש־־חשבו ■שם‪ ..‬מה‬
‫דכתיב‪:‬ויחלום!'והנה קולם ומלאכי‪ :‬אלהי‪.‬ם אלו שיר? אומות‪:‬העולסז־שעולין‬
‫ויורדין;׳ מי׳מלכומ׳בבלהשתררה''על‪?:‬שראל 'ע׳ שנזם־־מלכות־מד‪-‬י;ופרש‪-‬נ"ב‪,‬‬
‫מלכות יון ק״א^־שרים;; אבל־מלכומ‪ :-‬רב?ע?תזאדום׳עולהי ואינה־יורדת; באותה‬
‫שעהינתיראייעקבי־־אבינו׳■אמרלאפשהשאין‪-‬לזה ירידה? ■אמרתקב״ה ‪-‬ואתה‬
‫אל'תירא יעב‪7‬י^?עק‪. ,3‬שראפילו‪ .‬א ם הוא עולה ׳ויושב־ אצלי;־משם אנ?‪ :‬מורידו‬
‫כלומר’ מעצנם זה‪.‬׳גופו שמלכות׳ אדוס בני משיחיים‪.‬־־שאומרוס של המשיח‬
‫שהואליושכאצל הקב״ה׳ כנודע‪ ,‬׳‪:‬משעם זה־־גופו־אשםנמורידו רכי אי^‪-‬אפשר‬
‫לעוליפ לקבולדעה‪ -‬זו־>'ושב יעקבלמבבל ושקע ממדי ושאנן מיון‪ :‬ואין מחריד‬
‫■ נ קי א ־שמה; חזיר שמחזרת‬ ‫מאדום‪' ,‬דומה ל מ ה שאמרו‪-‬שם‪':‬־ק״פ;■ י״ג־ ולמה׳־‬
‫עערת‪-‬לבעלת׳הה״דיועובדי׳ א׳ ועלו‪ :‬מושיעים‪ .‬בתר ציון לשפוע את״הר־עשו‬
‫והיתא לד־׳ המלוכה■ כלומר־■באין‪:‬שימו‪q‬־ )ועי■ין‪-‬־מה״שכ׳;■ לעיל(׳‪:‬׳ואיתתי כל ז ה‬
‫בראש‪-‬השנה‪-‬בחודש־ השביעי ■עלה־אלהיס בתדועה ד׳;בקול*שגפר‪:‬ד^־‪.‬כלומר‬
‫יואנזאיהוא קזמן להתחלת־'העולם שהיה ד׳‪:‬אחד‪ .‬ז שעו־אחד ^’ ’ תכו‪:‬שמה‬
‫שדרשו■ מגילה־‪:‬ו׳‪:‬ע!‪.‬׳א־ונשאר■‪:‬גם הוא לאלתינו על‪.‬״ בת?׳י מדרשות שבאדום‬
‫שמלמדים־תורס ברבים‪ :‬כוונוי על אותם מש?חיים‪:‬אפמקמו ■את‪ :‬תוהת ■היהודים‬
‫וקירבראת־■ העולם ־לאמונת‪-‬ישראל‪' .‬יבאוםו־שמעמ החלו היהודים לידע בבירור‬
‫שאיףעוד לרשת‪:‬ארצט‪:‬ולעלדת ■לירושלים בחגמהיויד חזקה‪.: ,‬כי אפקיעצור ועזוב‪,‬‬
‫וד׳ חשץ דכאםלמכלית המוקרזלהרלוה תורה ־)כתובות קי״א(‪:‬אז השיגו מלחמת‬
‫שערה‪ :‬לשערים המצדגנים־בתלכה ואץ שיור־־רק־ התורה ה‪1‬את־)עי?ן מ׳־אושא(;‬
‫ףזראיתי‪:‬לקפח־לנודון זה׳את‪:‬מה־ ׳שאמרו׳ חז״‪-‬ל״לפני״אנדיהן ־של‪:‬עכו״ס‬
‫׳•ר־ג׳ז־ימוסריאץלנושאימ׳דונותנים שמהם‪■,‬׳י־ ואמרו בגמרא■‪ :‬רב משמואל״ חד‬
 ‫‪^3‬‬ ‫מ‬ ‫‪*%‬‬
‫‪1‬‬
‫״י ׳ »כינאעיהן‪:‬וסד•‪r‬מפ^׳ ‪’35‬לגהן‪ 1‬מאף נפני‪.‬א?!שוןן׳;>נ!ש^??^ ‪1‬ןפו‪.3‬‬
‫ב ‘ימאן־׳ דסני־ נני‪ ’(1‬הז‪5; 1‬נ?‪-^3‬׳ יוצר’‪.‬־ פ?ןלי‪ 5‬מלנד סנ סו •ו‪5‬וע‪5‬ד‪?.‬תס;‪?'((^>5 ,‬שילו‬
‫״‪:‬ז ע ^ דיי ^ ס המא‪: .‬ו‪.‬תפה •כ^‪1‬גפל ^ואפל׳ ’שאימס;‪&.‬ולדאלמז‪:‬שלפצי לפרש‪,‬‬
‫אידיהן מלשון א’ ל‪:.‬ישגא אואעהוש‪’,‬ופא שר‪:‬א‪5‬א?‪ 1‬׳ ’ודמ’©‪-.‬זפסז;עיד‪^1‬מורה'‬
‫על חג בערבי ובקורי עאדא עיין ערך מילין ? ונראה לי כי ש״ל דברו‬
‫פה בחכמה וקוד הדבר הוא כך‪,‬־־ דע ‪..‬כי לכאורה קשה ‪.‬מאוד דשם‬
‫בע״א במשנה ח׳ ע״א איזהו אידיהן של עכו״ם קלכדא קעורנליא קרעקיס‬
‫לא;היןה^‪:‬ה&’ ^ ק ^זו ל ת' א לו אדרבה‬ ‫ויום גכוקיא‬
‫נודע כי קלנדא היה כל ראש׳ חודש ולא היה חג מיוחד תחת אשר היו ‪,‬‬
‫■‪DJ‬ער‪.‬עט‪?r‘,j‬רןר'אן^‪,‬יי‪0‬ש©■‬ ‫ך‪• :‬חצים‪■:‬אחרי‪.‬ה כאין■ ■מקפר‪.:-‬׳לאלי‪.‬לןסץ‪:‬הרבה׳‬
‫״;‪:‬חרגיען ?‪.‬לועוד־ מ‪.‬םזה׳‪;,‬ר(לנוע’ םזםלא‪:‬כודם־׳מהות^?‪ :‬ולריאס‪:‬בקור כי חז״ל‬
‫ד ‪ -‬בא ח שבי כרק‪:‬אותם ״ מועדים ל(שר‪■ :‬הגקאגו־ךלפע‪^7‬ךהממלםה־רו‪.‬אממשלק‬
‫^״של ' מלכים‪5‬כיום;הלזדה‪:‬יום^אמ־*ת‪-‬א״ע'^אדח?כ^״אלכ^ ד־ ;‪ :‬ז‬ ‫;■־־ כמו^‪,‬ום־‬
‫־״‪^^^ ^.‬םבזהכפשום'ק’ דימפם״שהקקר’קכ'ה^י‪.‬חוד׳׳^‪9^1‬יד)־ל‪!7‬פגם לכבוד‬
‫׳•'עצמם‪:‬הכםעוד'אמ־־‪-‬ההמון‪':‬מחמ‪-‬אקזם אמונם‪ :‬הפלי־למען ^נ‪.‬נו‪ (511‬בקבלות‬
‫בי‪-‬־ד‪-‬עופ־םוא‪:‬ולעשו‪.‬ס;זכר לממשלתם־עס׳ ר^שו‪.‬מ?‪0‬כמוצןןמום ?ואדו לחדרן‬
‫דכ־‪-‬בצון‪ •,‬בעבודיזה‪.^ :‬היו׳■ע■יניהם‪r‬של‪ ':‬תמיועיםןנשואוק‪-‬אל‪;,‬אה‪5‬ם'ממשלש־־רו'מי‬
‫־‪ :‬וימקרו׳כפשס׳־עליה^• ד״מ^קרעקים;מ‪-‬ורה ■על‪:‬שני■ קגים׳?מפום‪1‬שךרונן׳;ךןמי‬
‫^^^ם‪^r‬דדקימץם^גממםל‪i‬ה •מיד‬ ‫ז־־;חנמבואר ע! א שס־‪-‬ח׳ מ״ב׳ אק‪.‬ד‬
‫‪ .‬ד'‪:‬היונ־ים;ך‪ .‬וה שנים‪ r‬בשעה^ שכ‪5‬ש‪:‬קילככמויגוםטו ם״על־׳■ דישויכאו׳רמ?טמממו ‪0‬‬
‫וק‪,‬פמןטע‪-‬ט‬ ‫‪•:‬ו זקןעמפממרמ״מלכת‪ :‬מצרים דאהי‪ 3,‬סו‪/‬אצל׳‬
‫ך‪5 :‬ימי״‪•«€‬ז־«י‪:fj‬מור^‪ r‬על‪:1‬חכובם׳ומכניעכאון‪^5‬ם ייע־ג^׳יז מ‪1‬נן!ף'^ע‪1‬חי^ינ^ן‪7‬‬
‫‪:■.r‬ו‪fD‬׳'ל‪:‬עשמלמלם^^ו םימןגר‪5‬ים׳קי‪,‬ם מל‪-‬דרך‪:‬לת״חו‪|1‬א‪ ,‬פמו׳־שדימם מו!קן‪£‬‬
‫שקםככ’ואם כוו ך ^ םי ם־‪5‬יובי‪^.‬ן^?‪^ :‬םן‪:^1‬ה^רוש‬
‫^^‪3‬׳«כךמקר|עעם‪ 13 :‬אח'‪1‬שמלח*ווחי ‪^:^5‬חצ‪£‬׳זה‬
‫^^^^מיים לזפאכחכלעם חלם|פאמ‪ 1‬א ם מ ‪3‬ואר?;‪ 5‬קפין‬
‫ממען לקפר וא^‪ 37:‬׳ ולרןל^ן־לחג‪ :‬׳ז הי א או ח א קד ה‬
‫^;שלכממפם נקראו״‪5‬שם‪8 ^ 1$1;:‬יטפפינגערךמלאךאפ היפל^ע״ז<ע■ל'לשו^חנ‪ 1‬ם‬
‫מלאום ׳■מצ^מ‪-‬גלמושב‪:‬חאלילןס ואלילו{!■ ןפקאא‪.‬ו‬ ‫ד‬
‫ד‪:‬׳‪®*“^^ 0J^pnae‬מ^מ^^^לודלזחעו^ד ע^ין;‪:‬הננרגמ‪:‬׳דעח^א^>ז)^םןן)ןנ^'ם‬
‫ז״‪:‬לץ‪*/‬כיךמזא לא׳י־׳ה^׳־מח^פמלוט׳^נל'כאן אפאשזז׳של! המש^יחץם ׳)עייך‪.‬ןע׳‬
‫י!ג‪:‬׳'לחודש׳‪,‬ש§קוץ^ו■; ‪ !41118‬י מ ח ^ ם‬ ‫•־■״אפיפירום(‬
‫^• ■ ^' ^' ^' ^ז'־ ^ ל׳׳ א‪3‬דם־ ^^ם׳^וגכלגליול^׳׳נ^חים‬ ‫•;■;■ ‪0‬מ‪ ' 1.4,‬מיד־‬
‫‪; ■■:‬׳ מעריך •מאי; יולי; אקעאבער‪,‬׳;‪ 15‬פ’וז*‪3‬מ‪1.1‬׳ ‪3‬יוםך‪ 1-#:‬ך ל‪0‬ו;דש׳‪:‬וע״ש׳‪ -‬חאלוקם‬

‫זו״ ^~‪ IL^*1‬׳ ‪1^-111‬‬ ‫^ » ״לי * ״ג‬ ‫^י‪ *,‬י־ ‪-‬גדזי ׳—‬ ‫לי*■*■‬
‫מ ם‪ :‬ל צ ח ^ ע ^ א מ‪^? 1‬‬ ‫■;‬
‫^ןן שלדע שון ח‪ 1‬אינ^;קמו‬ ‫^ ״ ■חגוים ואם־כן־מיואר^כי‪:‬מם׳זשקדא^‬
‫»מ^גז׳^דומי־מש^ר!פ‪ 5‬ש ו ^‪1‬לשון־א‪^3‬א‬ ‫‪:‬־ ׳ ■שפורםרש״ליעיד בערבי‪.‬כי‬
‫‪• -‬איד וכך״לשון;‪-‬עדום״על;הבלי■ קוא ■אמ!פרנ‪.‬אמון׳‪-‬זצךיקהןכן!;ק^כואונליא‬
 ‫?*י‬
‫'‪•:.‬זוקל§דא &יילר‪3$‬לי״לזי‪.‬ט»מ‪5‬ןלמ לשט פי מ מ יננולט הרומייכו׳ככמ־ננזכמקופר‬
‫וערך רממכאיס‬ ‫^^א‪(5 ::‬צ‪5‬ןננ ערך ־‬ ‫׳‪^ -‬־עלמרא שטי יב^ל^צה‬
‫‪ 1%‬י‪-‬ל?ה םאמלך‪:‬צםןג׳רמומ־ לישראל ־‪if‬כואי ‪p‬ג׳לימים ■לפהי המג־ זגצ׳ימים‬ ‫‪^::‬‬
‫ר׳״זאח־ר־׳אא־ג־לוז» 'כר׳־ישמעאל״מז׳יא‪^-‬ו׳‪.‬ע^גזלא׳כ‪ 35‬ק‪ •: .‬״ •ן־‪':‬״‪: ■:‬ד■‪:‬׳־!״;‬
‫‪ !.‬ך‬ ‫>*‪.‬‬
‫■‬‫‪•^f.‬‬ ‫‪,.,‬ך^‬ ‫׳ ► » *‪.‬ן‪ ,,.‬״ — ‪,‬‬ ‫^ *‪^ 1‬‬ ‫• *‪,,* ^ . .‬‬ ‫‪ « « 14‬י‬ ‫^‬ ‫‪ ./‬ר ^ ^ ^‬ ‫‪•■ 4‬‬ ‫'' ^ ‪4‬‬ ‫ן » י ‪r ^ ' t‬י>•(י‬

‫י‪.- ,.-‬‬
‫‪1.‬‬ ‫^ (י;‬
‫‪- /‬‬ ‫‪>*+‬‬ ‫'י ‪-‬‬

‫■וי♦•; ‪:■-:‬־‪^ -‬־ ‪,‬‬ ‫׳ ■ ״ ־ ־׳ ‪ » - -‬ח ^ ! א ז י ד > ‪ -‬א ד ‪ 3‬י‬

‫׳ *‪ ,.‬י*^^‬ ‫׳'"״׳ *■"‪■/‬־■ ‘^<*' י• ין‬ ‫^‬ ‫^‬ ‫רל ‪ .‬־ ^‬ ‫ך‪;.‬‬ ‫"׳‬ ‫^ ז ?||‬ ‫^‬ ‫‪- .‬י ‪1‬‬ ‫^‬ ‫׳ •< *ו ^‬

‫'ו‪3:‬ל ‪^n 5 a‬ע״ ‪'5‬אמר א׳ ‪€‬ורוצןגמ^‪/1£‬רש‪3‬ייזמיוסו'שמנרא‪:‬זהעולם לא‬

‫^ ר א ‪ -‬ע ^ ^ ה ^‪1‬וףעדל־ש‪5‬ל‪1‬־א‪3‬אהס״^א^פד־מסאמר‬ ‫‪1 :.‬ז׳ז ‪ :/‬־ז»יא‬
‫^^^ו»צ<זי‪§^!5‬מאת^אע^‪ 3‬ה א ^‪^!31‬כראא פי־׳דעם׳ ה‪5‬ןד)ווכזם‪5:‬אמ‪11‬ומ ^זחה‬
‫דעת בל?‪1‬י■של^‪ 5‬ם ^ ב » »‪1‬זא‪:1>5‬אא^^מלכו‪ 5‬ז'שמים^עילממבכדגמומןהשם‪ -‬אין‬
‫^^^^תוו‪5‬יצ^‪::‬זל§ך‪1‬צןגל‪1‬־ אמ^נים>ל' ואץל'מקערל ‪6‬אליגיט אשל‪-‬‬

‫א‪38!^3‬‬ ‫‪3‬ןינ^‪5‬נרל'‪21‬אי^^<^(‬ ‫‪.‬‬ ‫ל‬ ‫‪,‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬

‫גמו^ץ^נע^ עמאמלס׳‪^::‬םואהמעוף‪:‬שלמ‪13‬למו‬
‫^^צגולמןדזמצווופינ׳^וז^לןצ^דע'‪5 :‬אמא ^‪3‬ח!‪:‬מו‪3‬וא»׳<‪:‬כןמודיעז ז‪1‬ולי ימבלזך;^את‬
‫^מ*^ימליס׳עמשו?ל^ע‪ 5‬ע ל;‪13‬‬
‫^^^‘‪^ ) 3^?1‬׳ ^ ? ר’^ש‪1‬לפ)ממןזמצ^אתל‪3‬‬
‫^ >‪3‬ו^ז«־־ללפ‪3‬זן«ק<‪#‬דני■‬ ‫ש?|י^‪^3‬נ^‪§$‬ן‬
‫ן‪ 2‬א׳ « א׳ ^נו ת‬ ‫'אדע■־^ ‪ 5‬א ^ ^‪1‬‬
‫ן « »״>וע‪ 4‬ךאךךש?‪1‬מ§רז‪9‬וגיגגפ■י כן‪<:‬ז;‪?:.‬אדון מןא‪:‬זנצגאז&ולר; )?דע׳׳עיגקראו‬
‫^ן א ס מ ^ ר‪ :,‬ב מ א‪ 5‬לנער׳ ’פאמעתכן‬ ‫‪0‬מ>^©^את^ל^^^’‪57‬ן‪5‬ע‬
‫ששש‪1‬ו? ‪ 5-5^ : 8‬נ ^’‪5‬ן ‪^ 8‬א^‪,‬פות^ז ^^ז‪!15‬לןדמ‪5‬צי;^ ‪ 1‬צ ו ^׳ ‪0‬א‪5‬ן •'ומשושא^מוזה‬

‫ו^ען^‪ 7;£^-3‬ען‬ ‫^זףץ‪l .‬ף^ךק ‪^p‬ל‪■3f‬ע־׳ ‪*JP‬ע^>‪y‬‬

‫^^^^ץ»מ‪1‬ןד'זזש‪3:‬זם^‪31‬ל‪5‬ל'^גכ ‪:^0‬וןז^ודין‪:‬מ©גשפ‪3‬וזש?חתו‬
‫כאד‪5‬ןזמשורש‪-‬גך^־ולי ‪3‬צ‪1‬עך‪-^^:‬־'תניייןז‪2‬ה‪6‬ן‪^.‬ני'שאיוב‬
‫‪:‬שלש ‪8‬׳^‪5‬ו&‪5‬ן^‪ 8‬ש‪ ^ 3‬ם על אלג ש ^ל»שם יזןון‪1:‬־«!‪2‬עולז‪5‬ו שמגיח‬
‫‪9’5‬‬ ‫אדון ‪.‬‬
‫שלו אדק הוא בצבא שלו כי מצד ׳הקיבות הכה הוא האות ומצד השל)נות‬
‫ברבבא הנה הוא דוגמא ויש נ‪ 2‬ו ^ו‪ 1‬ה ^ פ‪ 1‬ט ^ צ ד התכלית הכהו אדון להנהיג‬
‫כל עולם ‪.‬אל תכלית השלמות‪ .‬והכה במק׳ כלאים פ״ח מ״ה יש אדני‬
‫‪ .^ ,‬ה » *זי ^י ה ^ ^ן א*ב^ם ‪ 615‬־צ^^כוא‘ מי^ ‪^ ',‬־‪ 155^ . .^5‬מ' &ש״^ע‪^<5‬נ&׳‬
‫‪^5‬־' פירוש‪.‬אבני שדה‬ ‫‘‪*5‬ד *הי ‪ 66‬א'נני' ^־ד ^ ‪ ^ 5‬ת‪ '1‬ו ^י ^י ^ עד ה‬
‫^‪1‬וא׳’"‪645‬ויק ו ‪6‬ןם'^ובני■'ז‪ 5‬ן' ^ ם &דכי‬ ‫‪fil9‬־'‪' 6‬יערי‪^' .‬ב‪5‬ומת“'הענץ‪..‬‬
‫^^■־?צ‪6‬את־י‪(-‬־!י ^י^ ‪!^^ ‘ 6‬די^ןם^רא» ^*’‪6'' 16‬י‪ 5‬ז ־ » י ם“ ידוצניס‬ ‫«‬
‫' ‪5‬ינ‪1‬ר‪9‬ת^על' ־‪ 6‬ע^נ^לי'‪^6‬ול‪^■,6 ^ 9 1‬יזצל ‪ 6 ^19‬ה ^ ' ^ ‪ 6 6^5‬חת‬
‫^^א ‪ 6‬ז‪9‬ו‪5‬יל?ם׳<א^‪ 5 -‬ן ^ י‬ ‫ז‪ 69‬־'ואם;י‪:‬ה ‪ 3‬כ ו ^ ־ ^‬
‫ו ‪!4‬דידר‬ ‫®ינ ‪6‬ו ^•א‪<1‬זננא‬

‫‪' .‬א^ני"י’‪ 5‬דלו'^‪6‬ש ‪6‬וית'־מה'ב«בעוא ע© פמן'או■ ^ נ י וכ’רן'ת‪ 3‬ק _‬

‫^'^‪ 36‬או ת ^‪9‬ימ־^ ‪ ^ % '^ 6 6‬צ‪^696‬׳אז^ ‪^0‬ל‪6 ^%‬־למו‬
‫>לך'•‪- 619‬אי ‪6 ' 6‬ש‪T‬ת ׳ז‪f‬ו■ ‪6 5‬ו־ף‪B‬ש ‪^ 66S ^"^6‬ו ‪3‬ו צצ^ירה צ ד ^ו׳' לך ־א־ית‬
‫־®ז?ד^־ז‪3‬מו"^א‪15‬ל ‪8‬י‪5:' !5‬׳׳מ״וע׳׳ה‪-‬פע׳׳א'‪-‬־ז?עק‪ 151‬ע‪-‬וי צן צ מ עזי‪-‬אנ‪31‬י'׳ז^ו ‪6‬‬
‫‪7 1 .‬־•׳■'' ' ‪•'■ -‬״■־־ ■זזמ‪55‬וז‪1‬יט‪^-‬לפות^‪.:‬־‪:::‬ר^‪::‬־‪'.‬ך‪-‬״^‪:‬ד ‪' ,‬‬
‫^‪.‬ז‪5‬ןו‪^^fr’$8 .‬לא'‪v‬־מדונ*®‪l^^-‬א‪s‬ה^וישר‪ p!c.‬לאל‬ ‫‪-‬יןעל■^כצ■׳ו‪f5‬ל ‪ .s‬ז^צי״ב'‪:‬אכמצו‬
‫^^^י״ד׳זזא^^כ^׳^צעלוצדיאלוכים'ז«עתך^‪:‬ל‪3‬ד־בב‪1‬‬ ‫ד‪:‬־ ®‪£‬לזכ‪«5‬מ‪•1‬‬
‫^ מ ^ ע א י ©' ‪ :‬ב ל י ^‪ 1‬לשן‬ ‫■‪©:‬ציר‪^-‬א«' !י» ‪71‬זמצ‪1‬ש‪-‬־ בל׳‬
‫זוא»ר' מא>?‪1‬ן^'^‪:‬ב?אי‪0:{5‬מ*יןק*־צא׳‬ ‫^צצ^דל©‪ :‬׳?שר‬ ‫' ‪Jf5S^6‬‬
‫‪^s‬ז^‪ f‬ב׳^חבי׳‪:© #‬פ ‪s s‬ולרי‪w .‬פו^‪ t‬א ‪ f‬כיש^וכי‬ ‫־?ן ‪ ■ - ^ ■ 1 ^ .‬ויעבד‬
‫־איה'^מוראי^ ׳יאשר; על״ ׳ ק ^פל‪-‬אי ‪s‬ן מזר‪3‬צ יקראל אשר ל‪ 5‬בי‪ 1‬פ ו ‪ 6 ^ 7 3‬מ‬
‫איתמש‪ -‬אל־ ד׳^אליה*^׳ ^^רהס;‪-‬יאין‪-‬ולו אדופים־־^ממש‪-‬׳יכי זאם ‪ 6‬אדוך כל‬
‫^^ןי^ז^פלמ^י*יז«!'אק^׳ה)לשאיים דמגןתפיס א׳אומרים־יכי^^פאאום ^ב‪.1‬א‬
‫מ^׳ובל«!נסדכוצ‪45‬לריאמ‪ ^ 1‬םז ס־ ה‪4‬זוני)ית‬ ‫^אלי׳־היפלו‬
‫׳[צל‪-‬׳ייוקראל^מאז וואנח^ו'‪»#‬כד® בנ‪6‬לו*‪ 1‬נ אדו ‪0‬ם‪!1<.‬למך■^לבד‪:‬ובןד>‪&:‬וכיר׳‪ .‬את‬
‫^ ^ ^ ‪#‬פ ^‪7‬זקזבי־יהקיןז‪ 5‬נםלזקעדא^יהם‪!1‬אנהבו‪,‬‬ ‫!^{»ך‪,‬דו‪6‬ל מיפט״‬
‫^^!‪#‬אם'^זפמ;׳׳יא!נ!עפ^׳“ ע ©‪:‬י^מדףא?»קפע‬ ‫״וגן׳ כ?‬
‫ששפוכוולשפועי׳ומ^’■ מיט‪^-‬ימייא״^ע ^‪#‬נ^ם ו»י‪?:.‬מחוא־׳»מ^שיל ‪ a‬א‪]i‬זו ‪:‬בשל‬
‫^ ל לי‪.‬ז ש׳; א ט ז»משלת׳'דאומר‬ ‫'׳^־ ‪■ 0‬אין‪,‬׳־לו ״ממשלתי ׳"׳אמס! ^‬
‫מום׳י^סא^^׳^נ^אל^^שפל‪#.‬א השולל ובלתי‬ ‫מגושם‪ ,‬אסל; א‪ 6‬ל‬
‫קפל! תבוא העת אשל ב הי כ ל לאומים יתנהגו על פי משמלת‪ .‬השכל‬
‫‪.‬וסוס? ‪-‬אל א חד‪.‬גנוב »׳ »ד‪-‬ס‪..‬הד’ן_‪,‬והלממג ‪-6‬כאשר‪ 3>..‬אממ ״‪6.‬רמכג‪>-‬פוא?ם‬
 ‫‪96.‬‬
‫י'"'׳'‪■"1‬‬
‫ארןפה׳־ וא‪3‬־! ‪ 3‬ת •■לרעך'כמוז“׳‪:.‬ואהבמם‪:‬‬
‫׳‬ ‫_ ‪i‬‬ ‫*'‬ ‫׳‬ ‫י'‬ ‫‪.‬־״‬ ‫( ־ י־‬ ‫־׳‬ ‫״‬ ‫•‬ ‫' י ץ‬ ‫•׳ ‪1‬‬ ‫' י ' ן ■־׳‬ ‫״ ■־‬ ‫‪:‬‬ ‫■ ״ *‪-,‬־ ^ ‪ -‬י ‪/‬‬ ‫^‘• ‪r‬‬ ‫‪ -‬ץ ‪ /‬״ * ‪" ^ -‬׳ ך ^ ן‬ ‫י ‪-‬‬ ‫־‪■»-.,‬‬

‫‪1‬‬ ‫ו‬ ‫‪ '*‘!1‬ך״ 'ךז ^‬

‫‪.‬‬ ‫׳׳‬ ‫_‪1‬י‬ ‫־ ״“׳‪'/‬‬ ‫י‬ ‫ז‬ ‫׳ ^־‬

‫ף'‪^ .‬ג׳־י‪-‬אמר ■ל‪ -‬ערןיב׳ ראהבסז'ללגנך ’ במוך‬ ‫‪ 3‬י ו ־ ש ל נ‪ 2‬י ‪.-‬כלמס‬

‫‪;.‬ה גלצ״גדול״שבסורה‪ ..‬בן״עזאי״״אמר^ה קפר סולדגז‬ ‫■■״•■; •׳‪--‬‬
‫■אדם כלל •גדול‪^-‬תלי‪^-‬כן ׳‪..‬בסולת‪■-‬להמס‪,-‬״פ׳ קדושיס‪.‬ן כלומר^ר‪ /‬ערןיבלו‬
‫^^תדלוהם^לקיי‪.‬ם’‪-‬מורת״‪.‬מוקל ‪-‬אשי‬ ‫שו ב ל״‪ -‬חי בו ר' בני אדם‬
‫^ »‪5‬ו‪^',‬גזין‪..‬לור^^‪/‬בבני‬ ‫על?ו ‪-‬העולם עו^ו^‪(» ,‬א >»ע‬
‫^^^אסד^״ךאקל‪?'/‬נל״ ידי‪ . -‬העזל‪-...‬אשל’’ עוזק‪,‬ם ‪ .‬זה״ לזה'‪-‬אפשל‬ ‫אדם‬
‫•לק’ים‪ '1‬חושי_‪ -‬ףהוקה ״ בין‪;',‬בעעשך\‪ ..‬עצות‪ 1‬האבריס׳ ‪ .‬ובין־‪, .‬קנילוס״ עובות‪’,‬י‪,-‬כי‬
‫אין ' אדם־’ לב מ‪^-‬זכל ךלה?זזק ‪-‬לכפשא‪.‬שוחע‪.-.‬נא_מן‪.-..,‬ב’ מ הלכשת ‪..‬לם״כל‬
‫כלי‪-‬״משעושל״קופת‪',:‬של‪ .‬צלשות‪'.‬לכל'מיני‪,..‬צוללי‪..‬הכללן אבל״תכלל־^בולו‬
‫■ע״‪-‬י• מה‪-‬ש_^ •אחד‪-.‬ירן?’‪.‬ם ולהבת‪'.‬ללעך^‪-‬כעוך‪..‬וי'הי‪.‬ה״לעזפ׳ולמשען‪-‬חבריו■‬
‫כפי ^יכלמו‪•,‬״ אז• יוכל‪,. .‬ללמוד‪ .,‬ןלכלל‪ .‬־כולו‪.‬״ ובן‪ .-.‬עזאי ‪.‬הו‪p.‬י‪,q‬־ שלא‪ ..‬בלבדי גלי‬
‫•אחדך‪-‬קדוש^" כי‪ ,‬־א^‪ ,‬כלל ו^י^ האד‪,‬ם‪ :‬״יש״;לו ״קיוםי‪-‬ע״‪ ’-‬העזל ‪ .‬שכנגדו ־׳ומה‬
‫^^וב‪-‬זה'?שפש׳סולדמ ^ם״הו‪.‬א״כו'לל^ושל‪.;,‬באופן;_ש‪,‬אין'‪,‬חובה‪.'.‬לבד לאהוב‬
‫^ מלם;‪ .‬אחל■ וכל;הנוצה‪-‬מזוג הראשון‪(*,‬‬ ‫;‪.‬ל‪-‬יעים; מאומתו‪ ,‬שלאש‬
‫‪.‬ו הו ך פ ״׳ לז ה אמלו■[ עוד ׳?יפושלמי^׳משל‪:‬־ נאה■‪'•:‬כי;אם;‪:‬׳‪:‬חונוא‪ .‬אדס״בידו‬
‫האחת לא ‪.‬יעכושח’ל‪:‬זו׳‪:.‬בילו האחלה‪ ,‬כי הלא גופו ונפשו הוא‪,‬‬ ‫י‬
‫‪:‬כן־■ אקול‪ ,:‬לאדם‪’,‬־;לנאוס‪:,‬נאש־‪: .‬מיח• ‪:‬לעהו‪ •,‬י‪,‬ען ־ כי־ ע״’‪ ;:‬העונש‪; :‬אחל‪-‬ים •׳‪-‬הוא‬
‫■מעניש‪::‬את;‪3‬גצמו ^^‪-‬רבאופןזשגלדע^׳לאומהי׳ישלאליתי׳ מימי אלם‪ ;.‬תלכן החיוב‬
‫של אה?ס אע’ םץלותל;מ[לכל שאל״אומוס‪ ■■:‬הן;בזה‪-.‬מובדל‪:‬ים ישלאל‪-‬מכל‬
‫■העעזפ‪:‬להגלות‪;.:‬לעעלםואחאדלך אשל ■ילכו‪:‬בא • לגללול אשד‪ :'.‬איש ללעאו‬
‫■ולמשל‪:‬אס■מללותיהס׳^שב^מצות המשולות להם■ לכ‪-‬בוד שללא‪ .‬שמים •ואלז‪— '.‬‬
‫־'לפ‪-‬י^ד^' בקעה שבא הצכשי להלל׳ ואמל־לו ■אילני‪.‬׳ על‪ :‬־מנת־ ־שתלמדני‬
‫‪ -‬׳ ;■'י׳• '^ל סול ‪3:0‬ולה‪:‬־ברגל אחדןידרןבלודהלל־׳ואמר״לוד מה לשניילך‬
‫''לאבל‪-‬ך‪'.‬לא־סעבמ־י“זז׳ה?א כלי ־הסדרה ׳כופ‪':;:‬ואידך‪:‬פילושא‪:‬ר\א־ז‪.‬יל‪:‬גמול‪.‬־שבת‬
‫‪.‬־ל״א־^‪-‬דבים פואלים־<על'‪:‬זה‪:‬ד‪:‬מ® זהז דגלדאחד״ היה־לו ■‪,‬לתנר‪:‬על־■ פי כללי אחד?‬
‫רועוד׳נלמהז־־השזבצלוןוהלל‪,‬כבדרך שלילה; מה דשני‪:‬לך; לא‪:‬תעבשד‪ - ,‬היה’‪;:‬לו‬
‫‪ .‬להשיב עלשון־׳ התורהמ‪ 3‬דרך‪:‬החיובףואסבס י‪.‬לכעך‪;.‬כמןך ? ־‪.‬׳ועוד קשה‪ .‬והלא‬
‫אי‪'-‬אפשלךשאהבת‪.:‬־רעים‪:‬יהיהזישוד כל ׳התולה‪ :‬׳שהלידא״כ־יהיה ־היהודי‪ .‬חפשי‬
‫מכל'מצזת‪:‬יקדושה‪:‬־‪,‬ופובות‪ :‬האיברים‪:,‬־ והכתוב כ אגמל והתקדשתם־ והייתם‬
‫׳־קדושיה'?כועוד יללה חי‪-‬דש;הליל והלא‪:‬דבל ז היכ‪3‬ר‪:‬באמה‪.‬בישפל'יצווביה פ׳ ־ד׳‬
‫■‪.‬־׳'‪ ;■■.‬־'’׳־כו‪-‬ו‪ ,‬צנ״ש• ■'ועז‪-‬־‪-‬אומליסנשגס־בשפלי‪-‬יוכים׳נמצא המז׳ לזה־? ‪;::.‬־‪, ,‬־‪:‬ז‬
‫‪ :‬׳‪/‬י־^‬
‫^לין׳מ״ה ע׳^א־אמל״ל^בםבל ■אנוה )אשיי מדלט ■לדבי עם •אלילו מבוי מדס הלחמים‬
‫־ ־'•עיין ט׳'אדס('ואח‪5‬מ' ללעף^כמוןי׳בליו־לילו יציחה יפה־יכלומא אפילו־נגל החוינויא למ׳וחיצאמל‬
‫״‪.‬׳ ׳מצוהזזו שהלי‪.‬־העונש•‪:‬מיתה^זאיכו; לק־לבעל הלשעה ולא‪■ .‬להכאיב• אס החוטא■ ולכן‪:‬בשעת‬
‫■קבלח דין ביעול‪.‬ו‪.‬ס כן חובה לצהוו‪ .‬באהבה■וכן נו‪.‬ד■כל אדסמלא■יחטא‪— .‬‬
 ‫^ ‪T :‬לזה^‬ ‫אחד‪-‬עלמי‬
‫הדצר‪'■■:‬צזכמו^עןאליחוצה׳לליעחעירו^^ צנל!חורה'צזעכמןג כך ‪ 5)^5‬ח ^׳ חו צי ^‬
‫לערש ועצנלן אחא; ולכון אי'־אפמי^ללל' 'לחלקזננצליו■ חכ‪1‬כ"מ'ה)ןחל‪1‬רןא‪1‬ג‪1)5‬י׳א‪^^1‬׳‬
‫מורה■‪-‬וכל ׳החמכיה‪-‬שרולי? ■ללמוד &ן^‪ £‬כאיי שיעה׳אחמ חואז‪ 55‬א‪ 5‬ח ^ ל׳‪55‬הז‬
‫שכהוע‪ :‬צמורהיזחכאו‪-‬עעל׳יומבלצול־»כירןרא‪' :‬כיי'בלרמה‪-‬דפןציל׳לך) ‪T‬ח‪¥‬רך^נא׳‬
‫מעביד ועהכרח^כליאחד■ ׳יאמרז‪-‬דעהו‪ •-‬חעשי ■צאץ‪.‬ימעלוצ'"׳ח ‪5 ’.6‬לל׳ חורה‪.&.‬‬
‫שבע״׳פ״ושבכמב‪ ',‬לשמועיכל^מהזשיאמל האהר‪-‬־־ולהעוה אוןן קולןבמ ^ ‪ 3 1‬׳‬
‫הלמשל ■מפי ■איוליה ולכךהושיף וא)‪5‬ל'וא’ דך'עילושאהזא’^ילגמזר' ‪5‬לומל הדעח‬
‫אחלמי׳ימלא לידירפיל^■ המזלה־?’ ל‪:‬רג»ול'־הדעןמ^‪ -‬אפק״’יש רבדבל׳עוד'‬
‫פ־עם■־עכימי־ •וחיצוךוהואןז־בי• בין ‪ -‬אכמי״יונימ ה^ל‪ •1‬נ״כ‪'-‬אכס״אחד ‪-‬שישד כש׳‬

‫■עה׳ישאדש לואה;׳ עדיין‪-‬ישרלאפק'‪ =-‬במצייאומו ואולי לא'■ימיה ^הדבל ללש נברא״‬

‫כאייאן‪-‬שהמישד‪-‬הראשון ■פילרחאט׳‪-‬בשעה שלפל' ל ‪i‬ו ‪v 4‬מלע>ל'ו ■לא׳הצילו מין^‬
‫אשכנה‪:‬אמלרכי^כדץ עשה^מילמידו־יזיה מפלי שבדין הקמפאבאמיממ הצפילה;‬
‫ואין חובה‪.v‬פליו להצילי ״במאוש‪-‬שאין השכלה מב?ללמ יוכן להל־״אחלהו ■חכס'•‬
‫א־אל'י־וצ’ץו§קידעמ(רעבד>‪1‬נ־היורגחליש ראי׳משיה׳־מצכשי־ו הלבה מאוד רהמלצלר‬
‫לומא״לאלוןהמש־פק הקובל ■ע׳ליהסימדוע׳אמש או» ‪5‬י&'‪-‬אומי?־הלא ■אמה‬
‫למלמלו לביכו שאין דבלי־בלול־ובע׳ול&רו־א״כ *זוליץןל־ן? זה ^שאצולחמשצ׳ו■אומד !‬

‫ו‬ ‫‪#‬‬ ‫ן ✓‬ ‫‪./:‬ן‬ ‫י‬ ‫'‪» /‬נ •‪9^.‬‬ ‫‪■ ^ » 1‬זייי‪-‬‬ ‫‪.‬י‬ ‫ן‬ ‫׳'‪ %‬׳>^‬ ‫׳ ‪*^ 1‬‬ ‫»‬ ‫י‬ ‫^‪1^ 1‬‬

‫הציחולו׳ האוימש^סמואוצוה‪ :‬לה^ומזא^צ‪^s‬א^ה^כלא'^‪f‬מור״בקוע לסז‬

‫^^יומהישאהשיזנצפדלןיס׳לומל‬ ‫דאדכי‪-‬אכיבידפת^בבילול שאמע לזלמ&‬

‫‪5‬במ’ימ־דלשס‪:‬לאוי״להצהיצ'ש‪5‬נולכן^ המעשה ^‪-‬־׳ש‬

‫^ בצקש‬ ‫> ל י עוש>^ ו ל כ שי שי מ ^ מ׳ אלאיש‪:‬לאכול'מהפרול‪ 5‬נ צ ל ^‪ 1‬ש ו ‪, #‬‬

‫)}י)נ‪^« 5‬נינשלוללו ־לןרלא'מ‪ 5‬ל״ל^‪ 1‬ק ; ב א ^ מ ^ צי או מן‬ ‫צעל וכא‪3‬‬

‫בל״מה פמרון־לכא‪-‬החלדה■■'"־■ ה׳‬
‫*‪* <-‬‬

‫«‬ ‫*יי’ ‪■>■-r‬נ‪ ,r‬ג ׳ * ׳ י י ‪-‬‬ ‫•י־^■■\ ^״׳׳שץ־■׳■*‬ ‫‪ '7‬יי'י'״׳ד׳ז׳'■‬

‫‪ :‬נ‪1108 1‬נ^^זו^"‬ ‫‪,‬‬ ‫^‬ ‫* ״•י«יו‬

‫׳ ־ ;‪' 298‬׳ § ‪ 1.‬״?סמג®‬
 ‫‪98‬‬

‫פי »ן ן^ין^ןזוך?ז‬ ‫ל ^ ח’‪^3‬׳>‪^1‬‬

‫שהיא־מא^)>ה‪1‬במצ’ |ו ^‪; 1‬ממ‪.13‬ול;א יין?ו‪;:‬גנ’ ‪ :‬א‪::©3‬מ‪9‬מדה?‪?9‬פק?‪ 5‬רק' יאמינו‬
‫^‪5‬ןכל‪|(^:‬מ’ת^כ?״ר^יא׳ה?א‪£‬׳‪3‬כ‪1^;1‬זז ‪ 3‬אמקד^נל‪^ 3‬ו?לאזז^ץ ה‪7‬יע‪ 3® 55‬ורע^‬
‫על‪-‬פן •|מר‪:‬מתדלקפ^׳ ל־ןז; ^רןןלד‪^ :‬א;‪ 12‬ע ‪ ;%‬ה‪:‬־‪3‬ל‪ ,‬סךלגנה;■ פו>ה;פלומ‪|)^:«5‬‬
‫ל׳ן!‪ ,‬ו>‪f‬רז‪ 3‬ת‪:‬למנ ‪^a‬ןמוך‪5:‬ללך חיו‪3‬־פ‪ 1‬אנ‪-5‬־פ‪1‬־;סזכ^לרל‪,8‬ל‪ 5‬ק נ?ל!^לומר‪:‬‬
‫איפ’ ־ מ א ‪:e^ 4^ 3 #‬כ‪ 3^ 5‬ה;■י^ז‪:‬ל ‪ . ^ l‬־ ו ^ ‪P6^,T‬ו?ז^נ ‪i‬׳‪ i‬מ‪)& Q‬א’‪5‬ו‪ :,‬יאץ!״‬
‫אכל ^לי•‪•.‬אומי; צ מפ־‬ ‫>‪11‬ימןי^‪1‬ר? ‪ 9‬קמ?‪^:‬ל‪:‬‬
‫ל)־מל’‪:‬צך;צ>זגלף־>א מ»׳‪3:5’3‬ז‪ 5‬ל‪ 5‬ל פ אין אהפ־מפפיש‪:‬לפי‪!^:^)15:‬דע‪:‬צער•‬
‫‪-‬לפי‪^.‬־‪-‬צ^קה‪ :‬ה ^ ל פ במל>פ סוק‪■ rpi‬ומפפנויס‪ih:‬דירף ‪ ■p‬ו»‪{5‬יימס;‬
‫!ןן;>־י^ו^רך*אוז ע?ל‪ -‬ע שפ‪> :‬ך'מ״זהקמלק'‪^.‬דע^ק?‬
‫;מעצו־ו־ ??יא ‪ ^ r’5‬א ‪i‬גפ^’ ‪ p‬וו הפ‪ 9‬מ ‪5!5: :‬נה‪^.:‬׳‪:‬ב‪:‬לל ‪/‬הימה׳‪;.‬דתכ’_לך;‬
‫^^^^^ע^כי‪-‬מה‪ 1s-F‬פ ‪?<j3f^^4‬יצה‪ p ]:^,.‬יו מ‪5Jg.‬ן^‪-‬‬ ‫‪ -‬צ לד‬
‫ו‪ 3‬ננופמ‪-‬מק;אאר‪ ,5>1‬בהה־רפ‪-‬פדין׳־פוסן‪ ^^^^:‬לא״פיק־״ד תה‪.:.‬ה)?‪3‬ןפע•‬
‫פוא מ^קנו ‪3^-‬ע^‪:‬ו^‪7‬ננ‪.::‬הכפפ״• זפ‪:‬הכ)^ל‪;-‬הכאס*מאוד־מצד־‪.‬הפהגק’ פמה?פ־‬
‫ולא‪:‬ןן‪ 6‬ד ‪ ^ %‬הפון־פ‪ ?^.‬זפשמיש ע> ‪5‬־על’‪1‬ן ק‪3‬לשךומקד«‪5‬ו‪:‬ל?יב‪5‬זוןו^^ ‪4‬לפ?‬
‫‪3‬קפר?״ימ§פע־ פ מ“!קו‪11:‬תל‪’:‬דרומייפ ‪©!n^«j.‬ע ‪.e‬י'?י‪ f(i?sp‬ננקקו‪:‬ל’נ?ודי׳‪.‬המשפכו־‬
‫א’^ס‪ .‬צאמנ’??ו;)‪|;3‬וש^ק‪::‬לפגו?^כפ‪3‬וד שו־פאלם‪-‬‬ ‫קלשהל‬
‫^לרנוי ‪t‬זל^‪j‬פ‪:‬נ‪<P5‬טע‪Ai‬נוני^כ‪^p ,5‬ע‪:‬ד>‪D3‬ך‪5‬ננ ‪ ,pp5‬י‬ ‫^?( ל^ללא^ש‬
‫לפילמןה־שמי ^גזיר! ;‬ ‫'‬
‫^ ^ מ ‪J0‬לתזיו‪^-> i — •^ 3‬לתכוץ'‬ ‫ו‪ 35‬פע‪ 5 -‬ה‪3‬ר ‪ 4 0‬פ ■פבמ‪-‬מ)א’‪ :‬צפש‪153‬‬
‫היויושפפנ?לפ ;)מאדולל^פקי?אבאמ־ל ^ולפ׳ פהנ’ ‪_,p‬בפ‪-?j‬קז;^’ פי‪ p■1‬אס‪D3‬ץ‬
‫‪#‬ג־ו ^!?וך לזה־־פלו־י^ל ק^ו‪5‬ה>'שצא־מאןגר ; פו א‪f‬צ וא«;כפ‪3‬זפי^לימ‪3‬זפ^‬
‫חשל‪-‬י‪/‬עמ^^זפואילל^?»‪ :‬נפקלקלח^ ’ מר‪1‬נקל״‪.‬פ‪5‬רי־;עמ^״‪--‬־א;״פ‪.‬־ג‪:‬ס שמקוס;‬
‫צנןרןו‪:‬ע;’ ץ^׳‪,‬פלץ׳ ^!‪ .:‬א חלי ס •צנגי^גהיא!^ צפי^ןיעצוןן‪-‬־^זצוז‪-‬ופ^לק^־‪-‬לפי^י‪:‬‬
‫ו>‪ 1‬א‬ ‫‪7‬־י‪ 5‬ר אל‪3‬ףנ?‪>©-‬הנפ^י‪ :‬שק?צוך שלו‪ •:‬ש^וןי‪. :‬פמ־פפ‪ 55‬זפוארשלי^לן׳‬
‫ז!יןר'^ן‪^,‬רלו‪>/|-‬לן’’פ‪-‬נאפב^ו ללשן! ‪ 3‬ל ל ך ; ^׳‪ 3^ 4‬מקום‪&15:‬חאיק'מעוזמיס■‬
‫^??? ‪ 5‬מורס^ה^פנדוםר^וסבלעך‬ ‫ר » כ ^י‪ 1‬אלא'אמל־‪:‬ד‪.‬אפקזהכפל?‬
‫^^^^‪,:p -‬שמתו^ ‪©fc‬־’נמ^־‪.‬סו?‪®^•■^5‬פ ‪■■p‬‬ ‫מקווש א‪11‬וקנלץ‪?5‬א?ל;ק(‬
‫^‪1‬הך^;דוע‪:‬וולמפ‪’-‬פ‪.‬ק‪ 7‬ק‪3:1‬פ־‬ ‫פ^‪-‬אדק׳?ןק׳מ‪.‬קח’^ §’ פ‪1‬ןמזב?וו?*פו‪.,‬‬
‫ל^־ק‪§»-3:‬פש! צדק^‪>;-‬׳^ז^‪.‬קאק!רא‪’:‬כואו' ‪’14‬ךלע ‪ 5‬ד ^ פו ק‬
‫^^ק?>§ ‪3‬י‪5‬דו|‪^7-‬י‪*:‬פץ>צגנ‪^^'1‬היס לאוופא' א^נ^נ^יה^נ^^׳שעם^ומ^ןפ׳^לדגי‬
‫^^ל‪:‬־אלו‪<!^5‬ואקרצב?ושאו‪-‬ואשיל‪: 3‬ל^קא^‪ /‬ש^|‪^?3‬ל‪5‬וק■‬
‫'ס?‪?5‬י*את‪3‬יף ‪i# i5‬ראה;•ק‪3r35Js‬׳״רןד^׳ פמןיק ‪3‬על־ל‪.‬ו‪3 ' 5‬מ^וקך ‪5‬פלזופ‪ -‬כ^?ןל‬
‫פ ’‪:‬ן^^ודנ^פ‪:‬׳ש ‪ 5 1‬שבפ'קופר‪^:‬־ק^§גה לקרכ^? ‪#‬להקג!’״;‪.‬‬
‫לה‪ 5 :‬רגל‪:‬אאד ׳‪ 3‬ק‪33’)5‬ה^ל^פנ^‪ 7‬מ‪:.‬ופשנ׳ הקנה ־^;‬ ‫האקד‪ 1!-‬קק‬
‫^^מו‪;:7‬מורה^קבפ)־»‪ 3‬ךא ‪3‬ל‪:‬־לא‪>’2 -‬ולה־‪:‬נגבננ? ‪0‬־וקלא‪^5‬לו‪':‬הלל■ פפלח‪,‬‬
‫ה ק ב ^ והאמוכה_לאחרים על פי לימוד האותיות א״כ עיין יערך זה‪ ,‬ג׳‬
 ‫!^‪9‬‬ ‫‪^^1‬‬

‫אלו‪:‬מאווניס‪:‬אל־ ־שנשמ‪):‬ניכיריזקשש־ אצן^ע׳ל■' פיין&״אפשל' ‪ 5&5‬חומ^‪ ^ 1‬ם ‪3‬דרך‪-‬‬

‫אמונה זרה־מאמרר״ילש מאכומיןר‪):‬א(!‪:‬ע־לב’ די א?^נהדא ‪ 0‬א^אר^אי^ש חי ‪ 3‬תו'‬
‫• ^| ה'ן‪5‬ןר׳בא‪^ 8‬‬ ‫^ ז‪ 5‬ו זר זיוכל־לס^כרצדלך אש>ד;חפך^כ^‬
‫גמולה־‪.‬־)ב( עצי־ ידי ' כח •־ממנוי־‘)מימנרלע(*^םק‪^5‬עטן^^;׳■»צ ^ ^‪1‬נומ‬
‫גלולות והבעחה־ שרריז׳ומישזיה —יוהנש־כמי׳שפפייראשון השי^״הלנר׳^ה'‬
‫לשכי לךלחברך־ לא זזעבמ;^וכמו ״שאין־אכהלו‪5‬ררשיגןא‪5‬ו‪5‬י אאריס׳־ באיבה'‬
‫יהרה למען■ ■אעזוב־־אח‪:‬עמי ואי»''הגוימ‪7‬־־כן לא■*אשא^ ‪ f‬״‪5‬ל‪i‬ר ‪ “ ^3‬א‪D1‬ך■^על‬
‫אהבה‪ .‬נגד עעם שמ״החאהי׳אלנ^‪-‬ש^ן ׳היהודי ‪ 5‬ואג כך׳לר^ב גלי׳ם'‬
‫על־יז^ כמ׳הדיבול‪-‬דאדלבהי־אפשר לאשרה הד־ברי&־מימץ׳״לשמאל" ומשמואל■‬
‫■‬
‫ציודן‪ :‬ולהפך קדר א?ב‪,‬־‪:‬זעל‪.‬ז כן‪:‬ל א רי א הז' ^ הול ^ן‪2‬גא‪ 1‬ג‘ ^ ^ •ר^צגך■ ^ ^‪15‬‬
‫השלישים ■הלאה' הלל‪ :‬־גס־ ^> שאין־רנהורה הרהודישילהלצי^^ ■גריס‪-‬עיל ידי■‬
‫ליצרם־'במינוי ושללה־ כמה ־שנאמר רהזר■‪ :‬הרןרב‪.‬ד‪'.‬רורק^ל)‪1‬ען האאה וא‪5‬ךק■‬
‫זלצצצןר׳תא^ך״קצ^ןג‪1^:^ :‬ה י —‬ ‫בצי־־קוס־‪-‬־פכזיה;•־ וכוונה־״ ומסירה‬
‫הלל’■■כיז׳וההאדשהש •ואהבה ^ן ק‬ ‫אזפא־ לזאה ־שוב לא *קשה ד^׳‬
‫הוא־י‪-‬יומר־ימאהבמ־רעזסך כיי־לכל הנועמיש‪-‬שאמאלר ‘ הוצרך־׳א^ לאלק■‬
‫מאה״הבא‪-‬־לההגייר־‪:‬כל‪:‬־־כווכה ‪-‬־בלה׳י־ ■שאולו^‪ -‬ואלויאמא■ ■ואאבת "אמ^ד״‬
‫אלהיךדאו‪-‬־זהיימס'׳קדושים‪-‬־‪-‬־הוא־■כלל״ על •'המורה;■‪-‬אם ר׳כן לינלןלי ■יוכל'הגל■‬
‫לדמוס ־ולהראוה קדוש׳וללבוש־׳אדרמ־שער־־^ממן ‪3‬אש‪ ,‬״לפ^פ^י‪-‬׳מן אהכאיא‬
‫להעיר‪ :‬לב־ הבא‪:‬ללמוד־ לח־נך‪:‬אומק‪:‬־־להיוה’י>דיו ־ולבו ׳■שיהואש‪-‬לאל‪■-:‬א‪¥‬נה‬

‫’ צון׳דמעושך‬
‫עליו־״חובס־דאהבמ רעום׳ ודין ^^פש?'צדק ?דאופן ^של־א רהאיאפ ש ‪7 5‬לאלל‬
‫ואמזהלבנ^״אד־ם ״שמוהל^ק’• מ מ שונ ה ה א ^ שג‪f 11‬ןר‬ ‫להשיב ■‪-‬משובה‬
‫המורה חוא; אהבמיע^ה‪ ,,‬מס־־שועים סמו^ך!ידז־לך־^עןג^׳הללדלא^‪^-‬יל’ ו א מ‬
‫רק ■דרךילסנא’‪ :‬׳לפמולזשמזנלדופקיכרבה‪ ,‬ילאבלע־פל^ןן■■ ה ^ א א' וא^‪.‬הקדושיה■‬
‫! ®‪1‬י׳“צל‪5‬ן^׳ומש‪¥‬ש•^־■‬ ‫והדהדה ׳ היא העיקה־ אבל־ אי‪-‬אפ שד‬
‫ומה שמצינו‪.‬־ איזה‪.‬־פנים שדקלו •אכמוער בממוך־זעלוד עכו״ש־יבוא׳ל ב^רך■‬
‫שבנגלמצומ־ובעלכיק‪-‬־אקריםרדעיןןי׳רעלך אימי‪ .‬ףת ‪5‬ו־׳שמה ״שאמי‬
‫ז ה‪ :‬קפ ר מולדה ־אדם־ הוא'‪,‬כללי ימוד גלול אצה׳בזאר^זנג׳די לל׳ע^שאואה‬
‫שמחויב היסמ־י לאהוע■'^אק‪1‬לר'ימשולאים;"צ^^א' אמא שאאו^'׳ לאשזדה^על'‬
‫השמלשלוה שבפ־‪:‬האדם־־כפ^■)וה;שהזמן‪-‬׳גש־ש~וזה'מרן;מ ^‪ 1‬קורן‪“-‬־ז׳ה'‬
‫•׳■‬ ‫‪- t .f i‬‬

‫' ‪-‬י *י־' ןי;•י*־ ־‬ ‫•‪ - :•:‬ד ־‪:‬׳;׳'״ד תפל‪-‬מולד‪.‬מ‪;:‬חד @;י׳ז‪:‬ד‪:‬׳‬

‫^‬ ‫( •י‬ ‫*■‬ ‫^‬ ‫™‪ 1‬י•*(‬ ‫•י י * ‪-‬‬
‫‪ #‬י ^ »י ז ’‬ ‫'‬ ‫‪ 1‬י‬ ‫^‬

‫— *‪• * .‬י * • ‪-‬י‬ ‫‪-‬׳ ‪ .‬י י‬ ‫ד ״ ־ ' ׳ ^‘ * ‪ * ,‬־‬ ‫״‬ ‫^‬ ‫^ > ד ד ״‬
‫* *‬ ‫• יי‬ ‫^‬ ‫יז■‬ ‫■> ■ •■‬ ‫ו‬ ‫‪1‬‬ ‫^‬ ‫^‬ ‫‪ 1‬י‬ ‫‪1‬‬

‫״•■ *“*(\'^**^“*(ד•׳‪,‬‬
‫■י■ ‪^—-‬‬
‫‪■1‬י׳‪>^-‬‬ ‫־»*׳‬
‫«‪1‬‬ ‫‪ :-;■ :‬ד־‪.:-‬״‬
‫י‪^,‬‬ ‫‪»1 .‬יי‬
‫׳ג‪ :‬׳ ׳ ^ א מונ ^' בא!ף ך \ ם׳ ד ^ א ת אלזקיבן‪,‬‬
‫^^^דץ־‪:‬המה׳מעיבאלכמ־‪^,‬ו‪ 1‬עילילנו‪ ’7‬ל'אורי‪#‬אור ׳■ה‪%‬יק רלאלנ|‪-‬נאי‪3‬מז■■‬
‫^‪ -‬מו ש סי לי פ ^ מי ל ס‬ ‫׳ ״־־ ■■י ■אמונה ■אומן‪,‬‬
‫*‪7‬‬
 ‫אהיה ^ז^־^אהיה‬ ‫‪100‬‬
‫עיונם; ו‪ 7‬ע‪^-‬ם‪-‬באלהיס_וסוימ_ המו ‪p‬ר‪:,‬״)‪!:^:■ (ftl‬ון‪:‬קכל‪:‬־^יינננן‪.‬״‪)-‬ב(‪::‬לת‪1‬ן^‬
‫א^נונם גןויבען״י)ג(‪ ,‬לשוןךדעח (ויםםען^ך^הפרמךביןבחלאה‪^-‬אלה׳׳הוא^‪-‬כ’׳‬
‫הקובא‪-:‬תלוי‪■.‬׳ןדעח ~עצמו^■ ושכלו‪ ::‬אין■ ״השבכה כעצאם;‪:‬־יננש‪.1‬א‪ :‬שון;•■לשכל^‬
‫כי אלו היה ־;כן‪■ ,‬לאך^צערך'ל‪7‬זמופ‪-‬׳ולהקוןר‪:-‬ולצזבר‪,‬ףא‪5‬ל״ הוא חובמ^מפי^‬
‫עצמו‪::5‬המא)^ין• הוא״ כולל‪:‬־יותל‪ :‬פי ‪ .‬שבלתו ד^וקובלת׳ לא‪ :‬לבכ‪:.‬לעצמו‪':‬אבל•‬
‫נם‪■ :‬לזולמו•״ו‪-‬יש הלבה•■ »אפיניס ‪ ,‬בדבל‪:.‬אחד‪:.‬יאשל‪:‬זסוא■־ אוז־לשכלס;‪:‬אע׳‪©1‬‬
‫^אץ־■בכוחם־■להלאומ‪/‬וללאות‪;,‬בחוש״ מציאת■ העכץ;■אשל׳יזאמיכוצבו; ;אבל־‬
‫מפני; השתוות״ האבה בני׳‪-‬אדןש'’‪:‬על‪:; -‬אמופה׳‪:‬אחת שכך הוא '‪.‬הדבל חון‬
‫לשכלם)•• א^כ;;כוללז׳;הדבל‪ ■:‬יותל׳ ולשות ניתן‪■“,‬לאדס״רלדבל ״בפומב! מדלכג‬
‫אמונה ‪-‬המקובלת‪,‬׳ללביםן‪-‬־־‪:‬משא׳;כ״־השובלי״ בדעתו‪:,‬לא יוכל בנקל׳ לנלות‬
‫לבו"ושבכתו■׳ ־ולו‪,‬מל‪.:‬קבלו_• •דעתי־‪ .‬אפש״תיולע‪) :‬ךעל‪:‬י(‪1‬ימםפנדפ(■ חוא־בעלה■‬
‫׳מהכל‪ •,‬פי‪/‬דבל‪-‬הנןדע״‪-‬הוא^ענ‪-‬ין־ בלוי־ אשל׳־איי‪-‬אפשר־לשום אדם ״להכחיש‬
‫כללי וכלל‪ :‬כמו•״•דלמ‪■,‬־׳החשבון ■וההפדשה ‪»1,:‬ח‪.‬טחפ^מטלםער גפוויסטמייט‪■‘.‬׳‬
‫ובפן‪ ■:‬אי‪:‬־אפשל■‪:‬לומל‪:‬לשון־ ‪ T‬ע ת‪ v‬על‪ :‬עניש אמונה‪;:‬ו‪.‬דמ;^‪-‬־גאעפ״כ מצונו‬
‫^עמית־לשון'■דעתד^לה’ ם‪-:‬וכן דע‪.:‬־את אלהי אביך‪■■■^,?:‬עעם■ הדבל‬
‫כי״יאך ■אס‪-‬׳‪:‬הפכמת עליונ ת נשלמה ■״מעין‪:‬פל‪:‬חי ואיו‪ :‬שוס ח ש‪:,‬לבךתמומה‬
‫ללאותה• •ולשמוע א‪.‬ת ■‪:,‬קולת;■'בכל‪.‬־זאמ‪ :‬נעוע ‪:‬בלב־‪:‬שכל‪.‬כל‪-‬אדסו״ההכמז‬
‫להתפהנ;‪ 3‬מושליות;)מיון יפדעל״מענט״׳ המט;ל‪1.‬ו^גמזיטעךגפוו‪,‬לםט ‪0‬ייט &הן‪-.‬‬
‫זלעל‪ .‬נמטסווענךיגקמט •העל ; »יטטןיבקייט('^לפיכך־'‪:‬באמח‪:‬דבל‪.‬זה עצמו ■הוא‬
‫כולל־יכל‪ :‬׳‪,‬מ‪-‬ין׳ אדם>'׳ ואל‪“:‬מדלנה‪-:‬זו‪::‬יעלה‪ :..‬כל';משכיל‪*-‬להבין;'את ‪,‬זאת כי‪,‬‬
‫באמת• עניך־אלהי״הוא'■ כולל‪.:‬הכלל;כו‪.‬לו‪,.‬דו‪.‬אן< כי^;לביםדמפחישיס‪,‬במציאת‬
‫עתן‪■-‬אלהי׳‪,‬׳לבדו‪•:‬חו;ז לעולם־יהמ‪-‬גחשדאבל‪-‬־הכחשת‪ •:‬זו‪.:‬אין‪ ,,‬בת ‪ .‬ממש‪ .‬נלק‬
‫לשאע אוזו־ ״יתשעו‪■ ,‬ראם תחפש‪,‬״בקלב‪: :‬איש ולב עמוק תמצאהוי יודע ״כי‪:‬‬
‫אלהיס‪ :‬בש‪.‬מיסד‪:‬מוליך׳ וקביא‪-‬יוצל ״ובורא‪'.:‬את־‪,‬כל‪ :‬בהכלח‪; .‬לא‪::‬על‪•■:‬חנם‬
‫א מ מ חז ^‪ ,‬אין׳ אד ם; מ ת־ מן• העולם •על ׳שיכאת ה שכינה‪:‬כלומל׳יכ^אדם‬
‫כוזב־ דלק עד■ ‪ :‬זיבולא״ בתלויתא‪ :.‬ואז‪:.‬הוא‪' :‬חו‪.‬זר־'‪.‬ושב•־‪:‬׳ללאות י מת ■‪:‬בפנימיותו‬
‫אקל‪:-‬החיתום‪ ,‬דילקו> ‪;5‬א׳■ למז‪;:‬שצ״ו׳ בשם׳ פלקי‪:‬דדא■ אין הנשמה‬
‫יוצאת; מן׳‪-‬הג־וך ׳עד שתלאהלפנו? תשפזנה‪ ,‬קנאמל כי ‪:‬לא‪-:‬י‪.‬לאני‪ :‬אדם וחי‪,‬־‬
‫וב‪-‬מנילת י״ע‪:-‬ע׳^;׳;למדךל׳'‪.‬ץאנן מפשוק‪::‬זהפ‪.‬אלמלא;‪:-‬נשמ^’לת׳־;במעכה‪-‬‬
‫שעמך״בה*משה ‪ .‬ואל;יהו‪- -‬נמלא■ נקב׳‪-‬מאע שדקית ;לתיהיו;יכולים ־לעמוד׳‬
‫מפני‪,‬״אולה‪ ■,‬כלומר מפה‪,‬ואליהו‪ ::‬יגידו; ;את‪:‬האמת‪ •:‬משה לשעבל ואליהו‪:‬‬
‫לעתיד־׳‪-‬ואלו תיה׳שיקן ׳לשות‪-‬־עוד־נלשליש?׳■ לעמוד ‪-c‬מנעלה‪•:.‬זו אי־׳אפשל‬
‫להתקיים ” מ פני ^ מ ב ממנבאים*■ •בשקל; ׳;ועיקל; האמונה הוא פ עו׳ שלימד‬
‫מ שת ואליהו לדעת את י' לעתי^בבילול נמול בלי שום שיתוף‪ .‬ואמל‬
‫ישעיה ומלאת כל האלץ ד ע ה את ח׳ וכו׳"ילמיה כי כולם י ד ע ו אותו‪,‬‬
‫כי תכלית הכל תו א״ ת די ע ת בנשוא;‪-‬תבלול‪•; :‬לכ^‪) 1‬דימ מביעקטיפע‬
‫גמטטעםעלקענטניט( (זה שהוצ׳לך ^ה^’ א ל אותות הוא‪/‬פעו שאמל הכתוב‬
‫שילא פן לא׳ייא׳^יפו‪^-‬ילי ם״״יאמלו ^א׳נלאה״׳אליך^׳׳ד׳ פל״ועי׳־שיאמלונ‬
‫בשבכת• דמיונך בנושא ‪-‬אפשל‪ ■:‬כי צדקת‪,‬׳ אבל‪;:‬׳ בנשוא ‪ .‬ה א מונה‪:‬־לאייכן;״;לכן‬
‫נגאא ׳ אותות; ;מ?וש ■נשואיות ‪ :‬למען‪ :‬יאמינו■ ; אבל לא •־ידעו ‪ :‬׳ עוד‪'-‬את ד‪,‬‬
 ‫‪101‬‬ ‫‪-‬‬
‫דידו‬
‫■ב‪7‬־עת‪'.‬כיכאם‪ 5'.‬אמוצל לדעתי" אפשר לחלק' אלשה נחיצות ^ ‪ p‬א»רמי׳‪5‬פ ‪■f‬ון‬
‫מאעופהל•^לאישד־ לשלשיר פע‪1‬לותדלשפל ‪'■ :‬השפל ■הוא אאפים ׳וצקרא‪-‬המשליל‬
‫‪'-‬חכשדלפי ‪-‬עצי^יצו״יועבעו‪ ,‬גסלא&׳ילא■■השיג ‪ -‬רק׳■ אעע׳ ■;אן ■הידיעה' ‪-‬באופן'‬
‫לעדייך׳הוא מורה׳ לצצאו״ רלארילזולתו^׳ השלל׳ הוא'■׳;מנין ולקרא■ האלכיל‬
‫הבון‪ -:,‬בבחיצת מ א' שהוא ־כולל' ‪^-‬ותר־ לתכלית י המושרר■^ ואמר‪ •-‬הכתובי איוב‬
‫כ״ח ויאמר לאדם הן יראת אדני היא חכמה וקור מרע ביכה‪ .‬כלומר‬
‫^'באדת^'א’ש_;'איש‪'-‬לפ’'‪,.‬דרכו‪ ,‬הכה הוא ירא‬ ‫מכח החכמה‬
‫את ד׳ אבל בכח הבינה ^? ח'ו ב מ ה שזולמו' הכר\'הוא יודע לקור מרע‬
‫^ולשאוררצפשו; ממוקשי רשוא‪.‬־‪■-‬למעלה■ מזה דעת^• אלהיק; ‪:‬׳ וזה ׳ מבואר־>אם‬
‫■נשגיח' בפעולת־ שכלצורולקדר־ השתלשלותו מתכלית'‪:‬ימי •״השחרות עד ימי‬
‫‪-‬זקנתו‪:‬־ סמי‪.‬׳ י השחרות־ והילדותי ה אל ׳מזכה ■את‪■■:‬בצו' בחכמה •בדרךיהח״יוב‬
‫‪ 5‬אופר שלא‪:‬־י^‪>:‬קד הבן‪:‬׳המקבל‪ -‬בחלונה י המקורת נילו״ מ אביו‪:‬או ^■ממלמרו‬
‫י העומד‪ -‬מצד‪■■ :‬אבירי שיש ו־בה‪-‬״יממצר‪:‬והיא׳‪:‬׳צמצאת־ *בחיוב‪■• .‬בצאת ״ הנער ״מימי‬
‫ילדותו־ ־הוא‪:‬מתחיל לקפק״ולבק^‪ :‬במקורת־ אביו‪ :,‬וונבין־^הוקר‪-‬עד ׳מקוש‬
‫שידו מג ע ה באופן שלל‪:‬מה■ שהיה* תחילה ‪-‬אצלו‪,‬מאויב־ בחכמה הוא משולל‬
‫עהה׳ימכח ביצה‪: ,‬יען■ כי־ מצקה‪ -‬ובוחן בדקדוק‪-‬־ הבקורה‪:‬אה כל־^המקור‬
‫־לו; ‪:.‬ולכן •חכם״ כקרא ־אצל קדמוציצו ז‪-‬מי ׳שהוא^ מחייב^׳מלורת י אבות •‪:‬לבטס‬
‫‪:‬כמו'שאמרו‪■:‬צגעיםי‪':‬פ״ע־‪:‬אבם־‪:‬־גדול ‪:‬נקרא־)ר׳ יהודה׳־ב״ב(‪:‬שקייסיידברי‬
‫חכמיה‪ ,‬ו קדנ קר אר חכמי ־תלמוד‪ -,‬מ כ מי ס‪:‬י ען עיקר‪ :‬מפלעותק‪-‬להחזיק‬
‫במקורת‪ ,‬אבל״מב>ן‪'.‬הוא‪:‬מי'שבוקר‪:‬ובולקי‪-‬ומעמיד עלי המבאן ■עונו שאמר‬
‫הכתוב ׳ חכם בעיניו‪:‬־אישבעשיר מדל מבין ■י׳חקרנו‪:‬משלי־ כ״א‪,:‬־ כלומר המבין‬
‫חוקר ומקופק בעשלו שלנ‪:‬מכ ‪.6‬ד׳ א כן ר^יעת'הוא אחרי אשר כבר י;צא‬
‫׳הבורןר והחוקשמגדרךיהתפוכהוזהאלילוה־אל׳ ידיעה ברולה ׳וזיכה ) ננז]ילעש^‪1‬ו‬
‫‪r‬ולט ‪b‬ען(־'‪3‬אין; ‪p‬ו‪ ■£5‬שפק‪s‬ולפיכף‪::‬כקרא דעתדאלהים המדרג׳ה־נהיותר גדולה‬
‫'ונכבדה ־־מאוד;׳־כל־אלל' כל■‪:‬גדולו■■שיל‪'1‬שופי‪ t5‬ובערשראצל'קמנפו״אין אפשרות‬
‫‪:‬לדעה‪ :‬אלהיש־‪-‬וכל'מדעק'בד‪-‬רכי‪::‬־אל'הואיבדרר שלילה רבאמרק״מכלית‪:‬ישכדמ‬
‫•תוא שלא כדע׳כלומר‪:‬אינו ׳ומד^ק ׳שיש אפשרות למציאה’ א ל אבל״א^׳אנו‬
‫יודעים״דבר' זהד)זז‪5‬ל דורצו־טען‪':‬עתל״גיכט‪ :‬פמיולטיןי(‪ ,‬כאעק‪ ■:‬ליהודי!• הי״תה‬
‫‪:‬אורה בחיוב‪:‬מן־השמי ‪ 6‬הבה^שיני>''’ו^שי‪:‬במו‪:‬לעת■ אלהיש בביירור‪.‬יוההפרש‬
‫׳ביןושני אלו ■שוא־׳ כי ־־המתפלש צשמל ומלעשות ררערמקאר הביכה* דמקא‪ :■,‬׳ולא‬
‫‪-‬מכח חכמה‪:‬כ‪ '1‬הו א׳ אושו■ מא^זבונצואות׳נח׳כמתדאמונת‪,‬׳ ולאי מכא ‪-‬הדעת‬
‫כר‪:‬אי‪:‬׳אפשל ׳לודת באיוב־׳'עטצי ^שמי! אבל; 'אצלנו הכלל‪:‬אק'׳‪^:‬ן״ביצה‬
‫‘איף דעתי‪-‬־אש׳און״דעת כאין ‪^-‬נה'■־כלומר׳תכליתנהביצה‪ :‬והש־תפקות^ביביקזכת‬
‫זאקירהמעה‪ ,‬חואדהדעת‪ 5 <1‬חוובדואש^א^ ‪:‬לעת‪:‬בחיוכ‪:‬אק פן‪ :‬גם בוילה‬

‫ביצה;־״מכח ^הבוצאוהואנרהמשוללת^״&תראלש‬ ‫פל^׳יאק^לה *ושור‪:‬מרע■‬

‫^^^אבז^זלאכ יע ש הז' שו ^ עדי שיגמ‪1‬ו^־לדעת ראלהיש^ואווב ״ ע‪7‬ז«ין‬
‫לאדבדעת ״ידברזל״ד; ל״הד■■מנן־^שדזא‪-‬התורה■״תבקש‪:‬כמה'• פעמישיהדעה‬
 ‫ו'ש>‪1‬‬ ‫‪1.02‬‬
‫כמשה״ת׳ וירעת‪,‬את ד'‪ ,‬דע‪.‬את אלהי אטך‪,‬״ אבלי לא צותח ‪.‬האטן פ‪:.‬גם פתי‬
‫יאעיף‪,‬לכל‪-‬ןבר בכובע■ אבל הדעת• אי אפשל‪ :‬רק‪ :‬אתרי‪:‬תכמפגחיוב•והבינה‬
‫בשלילה■•נזהנה פעולות■השכל‪ •,‬וליזה■שייך; ■לצוות על‪-‬פכה דע‪ — :‬להסיגע‬
‫ולהכיר באיוב את‪,‬הבורא באופ! שהאמוכה ■־צריכה■‪:‬אל• אותות חושיות והיא‬
‫חכמה שיורש‪-‬הבן מאביודומכח אמונה‪ ,‬זו‪:‬תבא• הביכה‪:‬יאחליהתדעןעז בחיוב‪.‬‬

‫יי־■■ ■אליהו ־מלאד^יהברית‪..... .‬‬

‫באחרית הימים• אחר■־• שכבר עבר׳ רו פ עו מ א ה מן• הארץ■ ודעת■ אלהים‬
‫י‪ .‬״‪ ::‬״■ ‪ .....‬יאפצון כל‪ ,‬מין אדסדאזביבוא‪-‬׳אליהו‪ :‬כי כן• אמר־■ האחרון‬
‫שבנביאים מלאכי ו‪.‬׳‪ ,‬א' הנפי‪-‬שולח;מלאכי• ופיכ־ה‪':‬דרך לפנ’‪:‬ופהאוס יבוא אל‬
‫היכלו‪:‬האדון אשר ■אתם‪:‬־מבקשים ומלאך הברית •אשר‪.‬׳ אהס‪.‬חפצים הנה בא‬
‫אמר ד'‪ •.‬צבאות‪ ,‬־וסוך‪■ ,‬הפרשה ;•; הכה • אנכי שולח‪:‬את אליה הנביא לפני בא‬
‫יום־ד׳ •ה‪.1‬דול•׳ והנורא; והשיב■׳ לב‪--‬אבות‪ .‬ע־ל‪.-‬בנים‪-‬ולב בנים־על אבותם•‬
‫לשון;אל־יה‪ ,‬הוא‪-‬מורת■ על הקיום‪.‬־ והתאמתות‪ :‬דעת אלהים )דיה פערודרק־‬
‫^'יכו‪:‬ע‪-‬דער גהטטעם'מיךעע{־‪'/‬אלו=ידו'כלגמל■ מה שאני חושב וקובר לאלי‬
‫הוא‪:‬באמת׳ית׳לכל‪.‬׳תעולפ)מי־’‪ 1‬־גהטט מהט׳הין לעל ודרק‪1‬יכקייט( •ומעשהו‬
‫לעורר‪:‬לב‪,-‬בנים‪ :‬הרחוק‪-,‬מאוק משולש אבותיו‪:',‬כאשל ■הענן<‪ :‬העליון על אילן‬
‫•רחוק‪:‬מתחתיה■ תנזע• אבל מדת אליה •תעורר‪-‬י‪.‬לבות ׳בכי אדס לתבונו׳אל הצור‬
‫אקתחוצבו מקם‪■■,‬ולהפך־‪:‬ג״כ׳לב‪-‬בטם על־אבותסיכי־גם־־האבות ידעו ויחיו‬
‫חיים■ עוביס‪ :.‬ונעימיקללחבב‪-‬ולהוקיר׳ מפשי •בכים■־ כאשר •חדשו‪ :‬בנעוריהם‬
‫■•‪ ....... ■:‬״ והעיבו׳יותר מאבותס^‪. ,‬‬
‫]י כ ך‪; :‬תראה;אליהו ‪-‬בא תמיד■ לקלק‪ -‬את‪ :‬הקפקות‪ :‬כאשר■ הוא■ עומד‬
‫‪.‬־‪:‬׳״‪,‬׳ ׳־‪':‬׳■ •־נגד עובדי בעל ■להורות דבר׳ ■ברור‪:‬ולעלות׳ עליהם■ רוח‪ :‬ממרום‬
‫להודיע־ כי ׳דבר ד בפיהו אמת ותכל;‪ ’:‬אמרו‪.‬ד׳־הוא;אלחי‪3‬ז״מלכיס׳י״ח;‪:‬בכל‬
‫הקפקות־׳בממון‪ -‬מוכח‪,‬עד‪:‬׳ שיבוא אליהו‪■:‬וכן‪:‬בק׳‪':‬׳יחו‪.‬ק‪-‬קו‪:q‬־הודיות■ ו כן בכל‬
‫מקוס־שקלך ישראל‪ :‬מאתרי‪:‬ד׳‪-‬ועעו אחלי‪:‬מנהגי גוים שלא למול‪ .‬את בניהם‬
‫■ולהזנות׳ את• בנותיהם אז ‪ 5‬א׳אליהו־והחז‪,‬יר!העעל‪.‬ת למשנת להורות■ כי■ ד׳‬
‫הוא;אלתיס עיין ילקוע•'’הושע׳;רמז־‪:‬ע"ו‪,‬־‪:‬וכשעה''שאדם;‪;.‬נושא אפא■ שאינה‬
‫הוגנת■ אליהו‪ ,‬כופתו■!תקב״ת רוצעו‪ ;:‬קידושין ע׳• כלומר ■מדת■‪:‬אלוהו להקפיד‬
‫על עבוד‪ -‬היחגק אס‪ :‬כן־הוא■ כופתו■‪,‬אבל הקב״ה■ אצלו‪ -‬ית׳ קוה כל; קען וזודול‪-‬‬
‫ואדרבןא‪-‬הכלל פחות דלגא■ ונקיב ■אתתא■ יבמותק״ב; לפיכך הקב‪ 1‬ה ■לוצעו‬
‫‪,‬ומרצאו‪:‬ילא’ןת• ענ ד• עולם ע מו ׳שאמפיאפנתי^‪:‬את■ אשמע ואתדאדופי״לא אצא‬
‫א פ קו ע ״ וכן תמצא‪ :‬ברכות‪ ■,‬מ׳ ע׳ב‪3:.‬תא!?‪-‬ג‪5‬לא‪:‬דשעמד^או'ז לבות הפנ ק ת‬
‫א ת א אליהו כדמה־לד־עעעייא׳וקעליה‪/‬״פוןעייה״הוא^ישמעאל^והמשתדזות מול‬
‫מזלקך)מן‪-‬׳ קבןמ(^‪,‬בגד מקד‪5‬ן^ ק‪J‬ן‪^ a‬ן‪;r-‬ןל‪:r;p‬היהודד שהתפלל אחורד׳'‪3‬ימ‬
‫הכנקת‪-‬ולא־ הע ת פפ!ז׳‪:‬למ‪.‬קדשו‪• •,‬הקפיד׳_עלץ; ׳אליהו כמדרך־■ העעי^א כלומר‬
‫שהיקל״‪;.‬מאןד בכבוד‪ :‬בח^כל׳והעעוילו עו‪.‬ב־ממפו־^‪.,:-‬ובקנתדלץ צ'א‪.‬־מצאא׳‬
‫יהושע ען״לוי‪-‬את‪■,‬׳אליהו• אפ ת חא דמערתא' דל‪5‬ש׳• ב‪:‬מ‪ :‬ולצדשת‪-‬העין־יעקב‬
‫אפ ת ח אלג״ ע ושאלו ■אם‪ :‬ינוא‪-‬לעולם ה‪ 5‬א?׳;והשיב אליהו׳‪.‬לכשירצה‪-‬האדון‬
 ‫‪1^1*1‬‬
‫׳הזה‪ ,‬כלומל‪_-‬ל‪5£‬״ל ננ)^ד ‪5‬אתר‪0 ^ ^ 1‬׳־ ‪3‬ן‪^ 5‬ל אני הנכי‪5:‬ןוצ)אי‬

‫ןממ!צז!ןל ‪ 8‬י ( כ ^ ^ ן‬ ‫ו‪-‬אאל‪\5‬ון‪ -‬א אלו^^יש׳ לאצו ^צצאיג^׳אואפג' )גצנציאוט{‬

‫‪ #‬א׳ו‬ ‫^‬ ‫•זרא־ול ■‪:‬שצ&׳ימשילי־^שלא^־ §‪ :{ 55‬ל ^' ^ ל א ף ׳‪:‬אןל^ן‬
‫־ ‪-‬״‪ ':‬־;־ ״־‪:‬־••‪:: :‬׳׳;‪ -‬ר׳ז‪D‬כל■^^'צ§■צ‪t ^^^5‬לישנ‪. Si‬ז־ ^‪r‬׳ ח « ז‪ 1‬בדיד׳'‪:‬כ ‪'0‬׳<‪.::‬־׳‬
‫■‪ 1‬ף‪ 51‬ל ל ‪5''-‬זארפ^'"בכ‪5‬יא"םננלארל^^^ שלא ‪^'5‬וצו‪5‬א'צר'אוא”'מש^ ‪?§555‬א‬
‫§י׳^ שע'^^נמי‪ ¥‬מאן‬ ‫^ ל‪-5‬מ‪€‬‬ ‫‪ ■.‬־ ‪:‬־■־ ־■״ ־׳כאמל‬
‫§ ע א « ^ נ‪5‬מן^^^^זלך■‬ ‫להל'ל ‪5‬שליא‪1‬הו־ישל מין‪ 1‬ס מ מו ת‬
‫האומ‪-‬לי אפבי שלאתף‪5'5 -,‬רצ’־^ך״אר‪'1‬המכוממ‪ 5‬א < §' ^‪?75‬־'ך^ו‪-‬ה־אלא»‪5‬ן‬
‫על ההל‪.‬ה?ה‪-:‬ונאאל׳שאל׳־משא־דא‪5‬ן«צואל אע׳)‪ 1‬מא״׳שמרשלדאו§ן‪5‬״ה‪ /‬השיב‬
‫כה האמדאל‪:.‬בכי״ישראל אהיה שלחני אליכם‪ .‬כלומל‬ ‫השס אהיה אשל‬
‫השם הבעיה למשה שלשה עיקרים )א( מציאת השם על ידי הבשחה כי אהיה‬
‫עמך )ב( מולה מן השמים בהוציאך את העם תעבדון את אלהים על ההל‬
‫הזה )ג( שכר ועונש א ה י ח ^ ^ ^‪ Catj‬כ ^'' ^ ‪ $‬ב ‪p‬ו‪ q‬אהיה בחיוב ואראה‬
‫לכל יושבי תבל כי אני הוא אשל כגלתילך‪ ,‬ולא קשה עוד לפלש שם אהיה כי‬
‫הדבלבלול שהוא'פיל‪ 1‬צ| ל ^ מ א מ ח‪ -‬ל‪1‬‬
‫^^^^אמ!ןדמ^י‪} 1‬א^‪-‬׳ז‪4?1‬״^ד‪.‬יןקולות היהודים‬ ‫הכיקל הלאשוף‪:,‬‬

‫ע‪ 11‬לא‬ ‫^‪pf‬ר‪,‬באהיד^‪■' .‬ממש ליצוי‪,‬ל ^‪:‬ז§יקל^ם‬

‫זת;גכדון‪:‬אה‪:‬אלהים=ע׳צוךון‪:.‬׳ח‪1,‬הזאש§‬
‫בוח‪:‬ישנ‪-‬השכררוהעונמנל^ממ^'אשד>^חאנז)מייףא^‪1‬וז‪5‬׳^‪£‬אואן>‪? (1‬לאלצרך‬
‫^לומ‪9‬ד'לב‪ < 5‬ר ^ לי ד ״ ^ ^ ^י ל‪^5$‬תיכם אלהי אבלהם‬ ‫שוב הזל ואמל‬
‫‪:‬אלה« יצחק ןאלה’‪:‬זעקב^^?נאא‪55:0‬ןהילמי נ־וזוסיל^אמל״^ד׳^ד^זא^ףמ ‪^ 551‬‬
‫אנל‪■:‬הכמהה;רלאבוח ?שחאל‪ :‬צ) ^ו מבמ^^םו^א?^ ©י ‪8 0 4 ) #‬זן‪1‬אלהי ‪0‬‬
‫; א ה ‪ \#‬ל)‪«1‬ש‪ 1‬מב־‘ ־‬
‫זנ דו לז מ ל‪■ ,‬כלומר‪^-‬ה‬
‫‘יהוה־ הוא ״זכל־^דול ז מ א מ׳זמךה^ב?ל׳ו־ה‪5‬־וו‪:‬צ’אי‪!%‬‬
‫נ ‪5‬ש!‪8‬נ‪:‬׳ד׳‪1‬‬ ‫^העבר ■והעתיד׳ ה ^ מ‬
‫הזזה‪.?:[,‬דש‬ ‫זל‪:/‬״ב^■‪• .‬״־בו׳ ‪ ^ .‬י ^ ‪ ^ ' : :‬מ‪5‬מ^^ ‪ b‬ף ^־‪ , c‬ד ^'‪n‬ר‪ ^:‬סש‬
‫הוא׳י׳ממשעל ה!אא‪^ #‬ה^ה^לה^«?‬ ‫' ^ מ ט ע ‪ 2‬נזהנמדה׳‬
‫ז‪'-‬־ז לו ל;ח‪f‬׳^ל^ ‪3‬י■‪:‬׳ ‪s‬ל* ‪ r‬ק‪^ e1‬ן^))‪ 1‬יזן ד ה י ז ^ נ ו‬
‫^^^(א‪1‬ש‪ 5‬ז ^ ל כ מ ל א ^‬ ‫שצ^^מיר“^ו ‪? 0‬ה'ז מול הז־על׳ ^‪ 5‬א’ה^&י‬
‫•ללדרר׳^מא© ודעלדעןי‪.‬י^ד^א‪£‬ןא ‪0‬נ׳׳‬
‫^ל‪55‬נוו^א־«‪ 1‬ן | ^ מ ו ^ ל‪ 1‬ל ^‬ ‫‘^יצאוהדבלזון הכאאל ־האומל‬
 ‫(׳‪( 1‬‬ ‫‪l:\it‬‬
‫‪:‬הוא־ שמחה‪ •:.‬ואמרו כי‪:‬תכווכה‪:‬עס אתית אשר אהיה אהיה עמם בצרת זו אשר‬
‫‪f?:‬היהד‪5‬צךש;■אחרת^‪ .‬כלומר ע"’״ הצער יתהווה בעולם דעת אלתים וכשאמר‬
‫‪■: ,‬מ‪,‬שה׳רבש'|ע;ךען‪ .‬לצרה‪:‬בשעתת■?•׳ אמר׳ השם כת‪ -‬תאמר אהיה‪.‬שלחני כלומר‬
‫^צהומ‪-‬׳ )|ו^י״מ^מר;‪ :‬אחר אשר‪:‬־ אהיה ניכר ונודע לכל‪.‬י ובערך אותות‪.‬‬
‫‪:‬אבאךכי‪:‬השלשה‪-‬אותות׳נחש‪:,‬יד מצורעת>דם ביבשה הוצה■ מקבילים לעומת‬
‫‪.‬שלשה;עי‪.‬קריס ‪-‬אלו‪/‬ולעומת נזרה בחורה ופעולה שניהם יחד‪ ■..‬כי זה כל תאדס‬
‫■בעזנע‪^/‬שכלדרעיון‪-‬התורת‪ ,‬גוך לפעולת‪-‬בעבודה‪ ,‬חיבור שניהם יחד לגמול‬
‫׳חשד••‪^-‬רו^‪:‬אתוה_אשר‪.‬אהיה׳בפועל‪ ,‬בקיבה ׳התורה‪ ,‬והעבודה‪ ,‬ממש כמו‬
‫'שח'לקו_קרמוני ןחוקלים;אה השלמות לשלשת‪ •,‬עולם העליון השכלי וכולו‪ .‬עוב‪,‬‬
‫עולש תששל |גון<‪ ■,‬עולם התיכור^המחבי• שניהם יחד‪ .‬לפ״ז הדין עם אותם‬
‫חכמים שלא חשבו אהיה נין שמות■‪,‬הקדושים‪".‬כי הוא שימן לימוד זך בדעת‬
‫•אלהוס לעתיד‪-•-‬וידוע■ ס• משה אבי‪ ,‬הנביאים הורה כי אמיתת הנביא ניכרת‬
‫•רק‪ .-‬ע^‪::‬העתיךב‪5‬מה■ שנתקיימו דבריו ■אשר‪-‬הגיד‪-‬האותיות לאקור דב^ם י״ג‪,‬‬
‫■'ובתכונה‪:‬ז ‪d‬מצו«ן; עם;ישראל לאמור■ תמיד חזק ואמץ לבבך וקוה אלי ד׳ כי‬
‫‪:‬אם‪:‬כלס השעקים■ ננעלו שערי ■מקוה‪,‬לא ננעלו ריצו ההפפנונג מי‪:‬ט פלייה —‬
‫‪■:.‬׳ ‪.:‬וע‪-‬י׳יןצ^קונגפפ‪-‬שמיני אהיה אשר אהיה לפי‪ -‬שעת נאמר‪.‬‬
‫י‬ ‫‪^ .‬‬ ‫י‬ ‫־‬ ‫• זיו ^ ‪W‬‬ ‫^‬ ‫^‬ ‫י‬ ‫^‬ ‫• *י‬ ‫[‬ ‫י‬

‫‪-‬י‪-‬׳״‬ ‫■‬
‫*־ ע‬ ‫‪ , i l‬ז■‪r‬‬
‫)‬ ‫^‬ ‫‪.‬״ !‬ ‫‪./‬‬ ‫יי «‬ ‫״‪.‬י‬ ‫‪■.‬‬ ‫י‪■ .‬‬ ‫‪/‬‬

‫׳אור‪:‬פיש‪.‬ףוה‬ ‫■‬ ‫^‬ ‫^ י‪^ .‬‬

‫^‬

‫^‬ ‫‪1‬‬
‫יי‪.‬‬ ‫׳‬

‫‪ :‬ח מו ב חד‪ -‬ש ב מין‪ -‬ה אד ס ר הו א המין השוכן‪-‬בארץ קויקצו;יען דעל קויקהןיטע‬
‫ד׳־ד‪-‬ר‪-‬ל ך^׳‪.‬ףה‪,‬ענטענט‪,‬טצןתילפיכך;‪ .‬הלין‪ .‬נותן שאברהם אבינו‪.‬בחיריד^ הוא‬
‫בסז;כןנו‪.‬לד‪:‬שמה בארץ ההיא;ושש נחפש אה‪-‬עיר מולדתו‪ .‬כאשר ■אבאר‪ .‬רבות‬
‫‪.‬מחשבות בלב• אוש־■•ועצת ד׳ היא תקום‪; ,‬איה ■קופר• ואיה שוקל כל הקברות‬
‫‪:‬והדעות;שנאמרר‪-‬על‪;-‬אור כשדי‪,‬ם׳ שבתורה•‪,,‬ימה‪ ■:‬הוא 'ואיה מקום‪-‬כבוד לץדת‬
‫■אברהם אשר״הוציאו^‪-‬השס■■משם^••מי■ שרוצה‪ :‬׳לאק^'כל■• תעעמים ■והדמיונות‬
‫ג■‪•.■■:‬־;;• ‪■ r‬רצח ‪ 0‬״ךיר א תב קפר‪ '-‬ח;’דאברתם‪--:‬מחכ‪,‬ם בעער‪.‬י‪:‬‬
‫‪5‬ן‪:‬לדעתי‪,‬״נראה־ שלשואך צר^‪ ;.‬צור^‪-:‬והקתוס‪:‬נלמד‪;,‬מן‪:‬המפורש באופן‬
‫‪;:■•;::::‬מתקבל^אל המעמיק לבעכין‪■:‬זה בעין בוחנת וחוקרת; היעב ‪ ,‬בדברי‬
‫■תורה■;•וחכמה;■ ולמען‪; :‬הב‪:‬אי‪.‬ענייץ‪:‬׳זת לידי‪ ■.‬בירות‪.‬־ ראוי שאקדים •‪.‬עוד שאר‬
‫‪,‬דווערותדושאלות״‪-‬שנ_לא‪-:1‬פל‪:‬׳חכמי לב לישבק על׳ הדעת‪ ■■.‬והוא‪, ,‬כי בגמרא‬
‫קפהדתין;‪ .‬פ!אז‪:‬אמר־‪,‬ר^‪ -‬העדא■כי‪ ,‬ההמנ‪:‬׳אשר‪:‬נקרא בשם כ תב‪-‬ע ב ר י ; הוא‬
‫עצמו כתל ’ז‪-‬ו‪^?:‬לאהז‪:‬וכפי ■המשא ■ומתן‪,:‬של'הלכה נקרא ג״כ׳כתב רוע־ץ‬
‫כי כן אמר רבי שם מתחילה ניתנהבתורה׳ לישראל בכתב אשורי וכשחעאו‬
‫■^‪,‬פך׳‪-‬להש‪-‬לרועץ־׳דוהתב״ץה מנואק ^ם‪::‬הפיחו‪,‬להדיועות והם‪-‬הכותים‪ ‘,‬כל‬
‫‪5‬זו‪i‬קח‪JJ^f‬שזז ןשנ׳?ם!נלאו ■לפאר־מה‪-‬זה ‪,‬עבר‪ !.‬מה זהצליבונאה‪-‬ומה זה מעץ‬
‫■ואמרכבעל מערש‪:‬לשון‪::‬שת?וונה״כתב של ל בנ ה ןצזפידצזרטריפנ‪':1‬ואחר ‪,‬אמר‬
‫־כ‪.‬ת‪.‬ז‪^;5‬זואו‪,‬תסף׳ה)ןז‪ 5.‬כ‪3‬יה‪,‬ןאצ^‪:‬הריץל‪ 3‬נוןגהי‪.‬ה;להם‪-‬לגזור‪:‬עוד שם‪-‬ל‪ ’:‬בונאת‬
‫?צאל‪:‬ול ‪t‬ף^ול^קה‪3■:‬ערון‪1‬גמד;פר^ש־‪^ 3‬ל‪-‬אפק‪-‬יכל ןה אינו שוה‪:‬לי ולדעתי;־תופת‬
 ‫‪1051‬‬

‫^^׳•ל‪J‬מ’)ופ^מ‪13‬יז^‪(15‬פ‪to^,l5t‬ל;מר'•אי^) ‪f‬פש ‪.r5‬לק‪5‬צ‪ r‬נפל‪!I 5‬ומ‪:‬ז)!להתענג;סעכוג‬

‫•רוחניומכצי‪51‬ביאינאו‪:‬הפהו‪5‬ג’ס‪:‬״אם‪-‬צא^יתכ’ ס'‪,‬הב’אור‪5:‬םאלק? ןנס^ביאוריס‬
‫^פוצליס‪• ,‬ולפיפד׳^ניןאזןמנמן ד׳‪'.‬־תמי‪.‬מה‪:‬ופצמה'‪:‬בכלךאלאיה׳ היא‪».‬מיבמ׳‪-‬נפש‬
‫;ומסן עדי‪.‬הך‪:‬להצפדרן פפיפ‪1‬ש’־׳רן ‪3‬ק‪’-‬ם׳‪:‬קפ’ם‪ 1‬אש‪3‬וד‪,‬הכלל'יפ’ ד״על;הפ‪5‬־נו^ולכן‬
‫;נלכה• נא‪ :‬אצ^?עקוא‪.‬זא!’ ק‪:‬אשר• מממפפשאנ־; אוח^ ‪5‬י‪.‬כה־‪ 1‬ו אפמ‪ 1:‬ע;רמ הבורא‬
‫ית׳ ‪»;—r :‬רןודס;יש צהפ?ל;פל;׳&ודוו^‪4‬יןקושידכתלי‪,‬גמ‪.‬ספמומ בפ’‪:‬׳אדם‪:‬מכח‬
‫עד■אברהס‪-;.‬שכקאא<העבפ^מפלכש&ול׳‪:7‬׳‪%‬בני‪-‬ןעבר;דגפז‪.‬ד;ש‪ 5‬א מעבדיסכהר‬
‫־פרת כ»ה‪. .‬שנאמר‪’:'-‬הושע׳;ע^ד ־בע‪ 5‬פ^ה‪■5‬אל ןיש‪,‬בו;אבוסיפם‪ ?.,‬והכה־פכמוב‬
‫או»ל‪.‬על;־שס;בן■ נח ‪5‬יאש!רג׳ ’׳׳יו;לשם‪:‬ו‪1‬ל‪;-:7‬גש‪;-'.‬מוא)ז'׳הוא‪.‬סיה■ א ט כל בכי‬
‫עבר‪ ,‬אחי יפס הגדול‪ .‬ופירש‪.‬כש״י־׳שתכווכתעסזבנ^עבר׳ועל־י׳המקוםי׳שישבו‬
‫•שם‪-‬בכ’ועבר‪,,‬וכן■‪ :‬כ ס ^ הרמכ״ן;׳‪1‬ר(שה‪:‬כל‪0‬זי‪1‬מה״׳זס'ה!פושרעל‪-‬שם״המרן^ס ׳‬
‫‪.‬וצעח דקדק הכמנבד גיהוק!?ה־?ייואמס׳סגיאנה־צשהמכווןדעל ‪11‬כע אברהם‬
‫‪,‬יצחק‪:‬ויערןכ‪:‬שנרןרא‪:1‬בני‪-‬עברזלשם יפבוד כמו ןקאמ‪5‬ו קאאבומוילמדג־מורה‬
‫כזרש שם‬ ‫‪,‬בבית מדרשו סל^ שם־ו׳עבר‪,‬כז‪:‬זה‪:‬דרך‪1‬׳דרשלועדי?'ישאלכהמשכול‬
‫■עבר לה‪:‬הוא־;ולמה‪ .:‬ע?חכ^‪:‬הכתוב 'אמכש>ם׳'עצ‪/‬זלע“פלזם;ולאדעלדזרע^'יקען‪,‬‬
‫■!צא‪ :‬עוד‪,‬אלא י׳ שג‪-‬לושבוןףהולדו‪.‬מ׳ יאנווד מיוחקוס ח ‪5‬כ’ ק‪1‬לשם;ז‪-‬המקו‪,‬מות‪ :‬איש‬
‫'ללשונו‪,‬ממישע־‪.‬עד ב אנ ק קפרה*‪!,‬החהרןד^ וכשצשלמהס^לדות‪:,‬הגאה״עפלג‬
‫יחק הכתוב רא‪-:‬־השמ‪1‬ימ ‪J‬בצא^העקנמו‪L‬ת'•‪.‬פלג;־הולוד אק׳‪.‬רעו‪,‬־‪:‬קערהוליד את‬
‫שרוג‪,‬־שרוג'‪:‬הולי‪.;/7‬את נחורןרפאורנה!ל'*לדאקבסכא^'ית‪ 5‬ס‪:‬הול’ ד‪/‬את;‪,‬אברם?‬
‫‪;.‬ועוד‪; :‬קשה'’וקן(־‪:,‬אגמר‪50‬מצל?ם■ ‪0‬ז‪4‬ופנ‪:‬ג^;בתידמארץ ‪-‬ה‪:‬נכככ ים‪:‬ז‪.‬גם פה‬
‫;לא עשיתי‪:‬מאומהיבלאשיתרמ׳רעצו־אנין אפסרז'‪.‬צקרו!א־‪,‬ארן צנבליקועל שם‬
‫^משפחת‪:‬רןע‪,‬כת‪:‬־א‪5‬ל‪.‬מס־ ‪ 0‬כעו^ןהא'ז;מעע‪:‬־מזעיל ז ^‪ /‬כ‪r‬שם‪fe:‬א ‪;t‬עבפם‪::‬נודע‬
‫^^פ^^ן‪03‬ואס‪/‬צמק‪4‬׳ מג^זה ‪3‬ככ ‪tq‬הכאם ושעכנ^ד׳׳משגיאה‪.‬‬
‫‪:‬עצא^‪:‬אמפ ‪ r‬כ כ‪.^ fef‬׳כל‪f:f‬ר‪ fé3‬ד א מ ‪ f0‬ל‪3‬׳‪:‬עשלד‪ 1‬שנים‬ ‫א בבבא‪ 5 {:‬תלא‬
‫^^®!עלןאמזו>‪:‬מכ‪4‬אומריק־יז^’ פכא‬ ‫ר■‪ :‬נחבש‪ .‬אבלתם‪ ■:‬אבוס־־־‬
‫אמל^‪-‬ר׳‪-‬׳ חקדא‪:,‬עיבלא‪ •:‬זעיהאםדכומ?׳ זהלי^וס! כש^*‪;-':‬עת‪^ ■■:‬ה״וקלדר‬
‫‪,:‬־ ‪ •:‬ומה ‪f‬ת^־כומ’׳^הח‪5‬ה ׳גאמל לפרש ?־‪.:,‬א‪ 5‬לוולדעסי^קלדבבהוא‪::‬קמלחעו‬
‫^^־••'^הוא;!׳קאממךכ‪^•p‬ך ‪ etien‬ג‪Sa^5J‬כ^ש®^‪:‬מדיכומ'‪::‬אקר‬ ‫‪K arduel‬‬
‫^^^‪ie‬־‪:^ e■prg‬׳אשר^נקרא‪f‬ז‬ ‫כוצלוס חצי■ חצקז^פוני־־׳כך‪,‬‬
‫י י‬ ‫‪■ t P .■ *,‬‬ ‫^ ‪/ -‬זי י ‪.‬‬ ‫^‬ ‫‪. ..‬‬ ‫‪*. < v‬‬ ‫‪f.‬‬ ‫_‪* r i‬‬ ‫•‬ ‫^‬ ‫_ _____ ‪_ _ _ .‬‬ ‫_‬ ‫■ ■■ ‪.‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪.‬‬

‫^וי ק ע ^‪2‬נ‪1‬מש;‪:1‬ד?«^אנכלל^בשסימ‪1‬בעריח‪,‬‬ ‫;‪'-;:‬קויקצ‪«1‬כב גגסיקצס‬

‫‪.‬־׳;״'ופל תאקזה‪1‬את‪,‬מ'צכחנ‪5:1‬ק< ^^קנתשר^רשןוסי^כקפי^וכטען׳רעכ^ טווחרצען‬
‫‪CT‬״ ‪c‬־! ‪itîf,‬‬ ‫‪:i‬ו■■‪^tî‬נד״־ג‪4‬מ‪ p‬ממ ‪ t‬ע‪ ïs5Hcj‬ל‪ .‬יש ‪. :‬ז *׳‪sic itr . 1‬‬
‫מקופאי©‪:‬ווןלמ^^’^ ‪J'3‬ב?רואעשע^‪c‬כש ‪tî‬ק^־מקולם^תר^שלן‪:‬׳הך! ‪<t‬אצל‬
‫^^ו^^^^גל«לאהדופמפשע^כ‪1‬נפל^<ממלכת‬ ‫‪«:‬דשס השחור דלצפון׳ הע^ם‬
‫^לדצ?‪1‬צח‪1‬בןולפנמעאשוכד‪0‬קאו’י׳עלכוסדהעשזו©חמשעע‪:^:‬נביא‬
‫^«זיאסוכשי^ן^לצ^ים‬ ‫‪.;,‬״כ?ג‪ :‬י‪#‬י^עצכזה‪1‬׳ה‪1‬ש־אמץ ופשזןזס‬
‫שם‬ ‫^מנומז‪33‬ש^^ןו‪:‬לממל‪0‬ם ) ‪f i s‬‬ ‫ד‪:‬רהח’ עו‬
‫‪-2.‬כשמם(כ ‪ 0‬ה »קכי^^ןם‪ :‬סשדךבן ^אורדדצד‪?:‬א?‪ ^ 1‬י א^׳• עמגסיצאו‬
 ‫‪ 5«:‬ו ^‪ :‬ע ש ך ־ ^ו‪:‬‬ ‫‪106‬‬
‫• ■'‪.‬הכשד‪-‬יס׳ובהכרח ג־ס מוש‪3‬ז‪:‬שצדששד היה ■ק»וך ■צ?ם תשח‪95‬יואור״כשדיס‬
‫‪ :‬־ נקסאנכן ע״ש* כשד בן!צחור ^י־ולפ^• זה ‪ OTT‬לנבון נקל עי רא^^חיבעריען‬
‫■‪ ■.1:‬המוממז ע ץ יס ■‪.‬השחור‪:‬ליס‪ :‬מכשפי‪ :‬הכוונה נשם*זה;עיבעריא ‪-‬מלשון שנר‬
‫‪:::‬־ על עי‪:‬מזרע ־עבר‪:‬כמישב‪1‬ל עשס‪ :,‬־כי על‪ :‬הרי‪:‬אררש ‪ 8‬ל « ^ עןנ ח ה מיבח‬
‫־ ־ ־‪:‬נח ומ שס‪:‬נמחלקוענסנחלאומומ שונוס ואדהלךפלג־בךעבץ־מאלסעניען‬
‫־‪ :.‬למקומומ השמוםס^המהיהאלצומ׳שבין‪-‬־יס ע ק פי למזרח‪1‬־דס השאור‬
‫־ ‪:‬למערב■ ומפבי״שהאח־׳ארז‪-‬־פלגי־מ‪-‬יסעי־ רביס‪-‬זנדוליס־ממה'־הנהלות‬
‫‪. :‬־ הגובעזס מהרי״'ממזעציען זקררח ועוד עימי פלע ־נחלקה■'לם־■ הארץ הזו‬
‫‪ -.‬בץ שני ימים‪ .‬חקלאס־עצ‪:‬שם^עבל אביו עיבעליא ^ וסנה־־■אברהם‪ :‬ייצא‬
‫• ‪ ::‬־מאדךהסיא‪:‬ארצה‪ :‬כנען ׳‪.‬דרך ארס־ נ ה מ ס‪ :■.‬י׳ ‪:‬־ ׳ ‪ :‬׳ ד‪ ■■■ :‬׳ ■■י י'■‬
‫■ אשר‬ ‫^'׳ שמוךליסגהכקפ?' יש עוד׳ היום עונו־ מלפנים עיר אחס ‪:B'aku'ipttn‬‬
‫‪ :‬־׳־'שם ובכל‪:‬השביב׳'•נמצא’ ס'״מעינדס נפמ‪:‬נמ‪£‬צ‪1‬מ'‪::‬קוזעו‪1‬ען׳ אשר מעבעס‬
‫־ ־ להתלהב מלהוציא שלהבת אש‪ ,‬סמיד תוקד־לא סכברג׳־עוד־שש ־אצם־במקו‬
‫‪ ::‬ככתן אש גדולואשיר׳האש ■לאיכבה■ בד־מעולס‪,‬־'כי‪-‬־המיד ■בוער׳בקרבו־ אש‬
‫־־גדול־ ונורא"מבלי‪-‬אשר־יבא■ מעולם‪ :‬יד אדס‪:‬בא)נצע כי‪ :‬מעצמו־ נובע ־האש‬
‫;‪.‬־ ‪:‬־‪ :‬כמ?םךרהכבשןאש־הוא נעבד״במולת־ אלהי‪ -‬יובקלאעהיכל׳י״של ■אש־ עולם‬
‫׳‪): .‬דפר‪:-‬טעוזפען ‪r‬־ע‪^D‬ע^‪i‬יגע(־ פרערט(־ואומר‪.‬יס שסיעי לשם‪ :‬השליך הבורא‬
‫• ‪ :‬אס השען־ וזה‪ :‬מקור אמוכסוהפרשייס'שעובדיה ■■לאשילשם־חרסרלר דער‬
‫־ ‪::‬־גוטער־גמטט'‪:‬דעכזרןרנםעםךר‪ 1‬מואק‪1‬ס־־מןהמ^־מז השען־עהפל־צררע׳אשר‬
‫־ < סושלך ־’ ^ ו ^ ‪ -‬מגנ‪5‬ןה׳זבקל‪.'.‬ל‪ 5‬דצומר עי־'אבלם־׳‪:‬הושלךמן נמרוד־■ל"כ‬
‫צכב שו־א ש׳;המהואךמוא׳אוי השדים‪.‬־מ‪:‬׳אורעירושרבקעה ׳פדוע ■וזה‬
‫‪: :‬ממשעקקרהכז^ציושמוך לזה־מיבעממשנקרא־עבלנהנהרי־׳כנ״ל‪ .‬יזעוד׳!מפצי‬
‫־ י־־שסיא״איבערא ‪':‬ליעז־מעבר־ לנהלד פלח‪ :‬כי׳־הפרס׳־נובע־־מהרי ■‪-‬־עוילוש‬
‫‪:• :‬במר«‪.‬עניפן וכל׳ההןלך־מאיבערען לארם■ כהריסבהאלח ׳־צרוךלעבור׳‬
‫׳' פ ר ם ■ ^‘ ־על‪:‬כל‪.‬פנים‪r :‬אותז־לומל־‪■.‬על הנב ח ר מאמ־ד׳‪:‬לצאס מאר׳ןכזה‬
‫שהוצאה־ מאור*כשדים‪ :‬הוא‪:‬־עש‪-■,‬וגס׳ בקעמי־רורא‬ ‫‪.‬־־־אשר־ עובדים‪:‬‬
‫■‪-‬־‪' :‬שהושלכו‪-‬שם־צדיקיו׳ישלאל‪ :‬לתנור‪:‬בוער לדעסי היחדכמקו‪:‬דניאל רל׳ שגס‬
‫־־‪. :.‬־־עיר ׳‪.‬זו ־בבלצ׳מלכות;בללי‪-‬׳אזי■והיא‪ -‬היוס‪.:‬מדינת־ שירזוק(‪ :.‬׳ ■•'׳■'״׳■‪:‬‬
‫‪.‬ך‪-‬־ענד ״מדינה אחרמי‪-‬׳היתהי׳שמוכהז־־לשס׳ ונקראת‪■ :‬בזמן‪ :‬הרומיים׳י מזלמניען‬
‫■ ; ‪A lbania‬ןאארךצצל׳מע‪:‬רבההיא־‪:‬מול‪ 3‬לה מאלץ'איבעפא'ונקראת‪:‬הארן‬
‫־‪ :‬ב ש ס חעע א שס‪:‬האדמה‪:‬הלבנהייישיש■ ‪r o‬׳) ‪ M ba‬ווייש־בעברי״לבן( מהית‬
‫■להס׳מממ׳אסלאשר־ לח׳ ‪ op‬חכהכ■?ס־וכקראמא ‪ p‬הקדושה ■דמסבהיויגע‬
‫‪ ® bV; ■:‬זדעסעללםטעח״וזולתם״תיוכאנשיה עצליס־ולא נ מ עקקרלק במרעה‬
‫צאן ולא בעבודת האדמה‪ .‬וידוע ל״כ כי ‪-‬ארץייטננמניפך־נקראמ׳׳אצל‬
‫‪,::‬־הקדמןנ!ם־מי־בפלר}!‪ 611:‬א‪ 1‬ג מפ‪5‬י״‪-‬ישעמי‪-‬מלפעלמ!‪:‬מחלקי'י!^יעז‪:‬צשערלצ§‪,1‬‬
‫‪-.‬׳‪:::‬והביאוכלשם^אנדמידרמיהס ־הקשות‪.:‬אשר במוכן׳ מצוי‪-‬יכת ־אכמת מכתב‬
‫‪■:'■:‬באותימגשתסאדבע)להם‪::.‬ומדרכס‪:‬להיונדצנם־עדוקשתזאףייתנשים ־מולידות‬
‫־;‪ .‬־‪:‬בנ‪ 7‬ה ש׳ב שמ‪ 1‬ואחל ‪':‬הלידהרמוד הולכות;ונצובדומיוכממחילרד עבודתן‪,‬‬
‫כ־זאופן־ שלוכל לומאעליהש׳עיוצא‪:‬כהשיםחמצלץמ‪:‬העבריומ׳׳פי חיותיהנה‬
‫־׳‪•;:‬בעלם ס מ א אליהךהמילדתמילדו עייךכל־ זהעונקעיערך איבע)עאל^‪. 2-‬‬
‫‪107‬‬

‫^’■ אי ‪ 4‬ט פי‪;1‬לען‪:/‬גצזיי^פיז‪ :‬תיו‪ :‬גס‪,‬היהודים‬ ‫ויען כי אנו יודנג‪-‬ו‬

‫יהכךמאוד־ שעל שם‪ .‬אבי־עבר נקראו גם הבאים?במסםמאסצוס ההם‪— .‬‬
‫ךן לפי כל זה לדעתי אי^אה׳ש קנרסד^קמרו'ז״ל‪,‬זע’‪5‬רא־'זעירא‪:.‬בכותא‪ :‬הוא‬
‫יאור ־כשדים■ הכוונה‪ :‬כי־ ־שה ‪ '(n)p:g‬נה‪:‬ה ‪.‬איבעל’א‪.‬־או־ עיבעריא' היא‪ :‬היא‬
‫אורעשדים‪ .‬וכן מה׳שאמרו;■כתב‪:‬עברי היא‪-:‬כתב‪:‬ל’ בונאה;‪.‬תםופה על‬
‫■ ‪ m m ln‬הנ״ל וכהניה שיקדו כתב‪ ,‬כדלבן־ בעברי• הוא ‪ m in‬ברומים וכן‬
‫מה שקראו כתב ר ע ז ■‪:‬הכוונת׳ עלואר ‪= 7‬דעוז■ שהוא‪'.‬לד־עת?'מלסעניען‬
‫וכל שם מרלגינע העיר הקרובה‪.‬להרי אררע ושם ‪:‬מקור הנתרימררצולעס‬
‫הפונה־ משם למזרח־ והולך אח״כ‪-‬למערב ולדרוסי‪-‬עא ששופךד־מ‪,‬ימיו‬
‫למובהניפן‪ ,‬׳ומשם‪:‬לים כקפי‪:‬וכמו־שקראו העמים‪.‬השוכנים;אצל'ים כקפי‬
‫כסיפיא ׳)ע׳ געזעניאוק( ־ולשוכניס■ במקומות!■אצל־• ■כהר קירוק‪Cyrus ■:‬‬
‫‪3‬שס קירענע‪ ,‬קירי‪-‬פמן‪-‬יםיועייך^עמוק׳ע׳;־ הלא את־ישלאל'העליתי‪-‬מאלז‬
‫־ מצרים‪: ,‬ופלשתים מכפתור‪ ,‬וארס‪-‬מקיר שהוא בהה מכי — אררע‪.‬מר‪1‬ועניען‪,‬‬
‫כן יתכן לקרוא ארצומ‪:‬־ההם׳ על שם בהר‪ :‬מלרסלעם‪:‬דעך ‪■-^^4‬ואס■ עדיין‬
‫לבך כוקך על ישה ׳כותא וכרדו‪ :‬שכתפק שם אברהם ■יש׳׳לומר‪-‬שהוא׳מכוון‬
‫אל ‪n1p1’t<DD^p‬־’ ^‪K 11rd istan :‬־‪: K-ossaer:1tnb‬׳שהן ■׳מדיכות^ ‪ p‬מוך‬
‫;־ ליס כקפי עיין ־עונקע‪ :‬ע׳ ‪:Cossaei‬־ ^‪r‬־ ג ס‪ .‬זאת ■ידוע כי‪ :‬אומת ׳גדולה‬
‫;וארוכת היהת־משוכת־ מיס‪ :‬כקפי‪.‬עד‪,‬הר־;קויקמ‪1:‬ם״אשר‪.‬־־בה היה״שער‬
‫גדול כקרא שער‪-‬השעריס־ בערבי כ אג‪ = :‬א ל ‪^ .‬ו א ב לפי שלרך‪:‬שער זה‬
‫; ־ ■היו‪ .‬יוצאיםי למדיכותהירקאכיען עיין‪:‬כ"ח‪,‬־ת׳ צד; ‪200‬׳‪:‬ויתכן‪:‬כיי־דרך‪:‬ישער‬
‫‪ ■.‬זה בלל ד׳ העמיס וזה בבל כי תקדמוכים־־קראו• שמות משוגות ־מן;‪:‬הכלל‬
‫;‪ ■.‬לפרע■ מיוחד■ ומהפרע‪..‬־ ” לכלל‪ ::‬יותר■ ־‪:‬גדול;׳ ־וגס־ א ק כותא שהוא ■שמוך‬
‫׳לבבל שנקראת־־ ‪{In a‬י‪ SuBi‬ישורשהדמא ‪ .p‬קחםסעי כומאי־־אצל‪-‬ים׳כשפי‪.‬‬
‫‪ ,‬וכן שם בבל‪ :‬כולד מן השער ־הגדול‪:‬הכ״ל‪:-‬באו‪.‬פן־שכל‪:‬םישוםהרחוק‪:‬גמתרי‬
‫אררע־ אחר־תמבול‪ :‬כקרא‪.‬־על־ שם •המדינות^ תשמוכותי־יותר‪':‬לים הפקפי‪.‬‬
‫וכפי המבואר־ בע״מ צד־ ‪206‬־■כמצאו‪.:‬עוד‪:‬היום‪ :‬בארץ‪ .‬מרוועניען או תו ת‬
‫‪.‬־ מלשון־עברים והוא‪.:‬אמר שהשיבה לכך^ימפמ־שדרדשספלו‪’ -‬שראל^‪)-‬מדרש‬
‫‪ -‬איכה‪■:‬על ־פשוק ־נשקד('אבל‪ :‬יותר משתבר׳ שתקיבהשיא‪-:‬ארך‪.‬עברים‬
‫״ מקודם;־וגס‪:‬ארךןהבוזר!ם‪::‬מ ‪azare‬ג‪ Cl‬שכתגיירעהיתה־שס נאיףע״א שם‬
‫־׳‪:‬ז‪.:‬‬ ‫‪:‬רוי שעוד׳־היוס׳ שס ־עיר‪:‬קוב‪1‬צזטי‪=,‬ךרכותא‪ .‬־‪c1‬־‪ c*:,:‬־ף׳;־ ■‪c :‬‬
‫ך־גפ שחיס פ״ז ע״ב אמר ־ר׳^דוחנן ■׳שמשום‪.‬־הכיותגלתר^הקב׳יה את‪.:‬ושראל‬
‫‪:‬־■ ‪.‬לבבל מפני ששיגמז‪-‬לבית־־אמם־כמ^ו^זהשוכא אתי אשתו‪.:‬משלחהףלבית‬
‫‪:■:‬אמה בן‪■ .‬ישראל גלו‪ :‬לבית■;אמסד‪ .‬לבבל‪^ ,‬דש־‪:‬רש״ן■• ■לאור‪ :‬כשדים ז־שיצא‬
‫־ ■־ומוכו־ אברהסל‪,‬ובאמת־ ככלל‪ ,:‬במלכות!בבלב בימי■ אברהסג׳גסי‪-‬־׳הארצות‬
‫־‪■:‬השמוכות לארלש׳וארמכיע^כרכאמר‪:‬מ^אשית'־י׳נל‪:‬מןיגמרודיששיתי‪.‬גבור‬
‫■־‪-‬היל‪.:‬והחל‪:‬למלוך‪-‬על בבל־ובאכץשכעהןנ»ן הארץ׳יתהיאוצא אשור‪,‬־שב^ את‬
‫‪:‬׳‪ -‬כיכוס ואת רחובות׳ע?ר■ ואס כללן■)ע!; וומאר׳( כלומחומתחילהלשכטן^מצדי‬
‫‪ :‬־ הבהר ׳פרסלכדרך; הקדמוגיסזשבשעו‪ :‬תגבר■ לא שוכס‪:‬פפדמהז^^ר ® לתם‬
‫ד־׳מהלך־הלהק וצמ‪ ) 2‬ש׳מןפא שאזא שוריפל זיי‪ 4‬ש*( ססרחקה^נעבר׳מכתר‬
‫• פלתן־ולאחאשיצאאשיר מןהאפץ>־׳תעבליה‪:‬ממילא•דכוש׳דת ■־מלאורג־אשור‬
 ‫‪8«1‬ור כשדים‬ ‫‪108‬‬
‫‪■ :‬במקום־ רחוק מעברי; ‪•.‬כי אשור ועבי שמי לאשי ממלכות הקדמונים היו‬
‫כמו■ ■שאמר הב׳■במדבר‪.‬־כ״ד ועינו ■אשור ■ועינו‪.‬עבר‪-,‬ובישעיה כ״ו‬
‫;■ כ^ז׳‪.‬בי‪1‬ס‪.:‬־;המוא‪-‬־מלח‪::‬ד׳ בתער השכירה ‪ ..‬בעברי ־נהר‪:‬במלך ■אשור‪.‬‬
‫‪ ■:■:.‬ושנער לא■ היה ' בבל ‪ .‬ממש‪ :‬כי ‪ .‬אם ‪:‬כלל ‪ .‬ה איד שיש בו‪■ .‬חמר־ הרבה‬
‫קמוך;■להרי‪:.‬אררע‪ :‬ומר^עניען ■בכלל‪ . ,‬כמו שנאמר ויהי בנ קע ם׳ מ קד ם‬
‫וימצאו בקעה כאיז־ שנער וישבו שם‪ .,‬ויאמרו איש־ אל‪:‬אחיו הבה־ נלבנה‬
‫י‪ .‬לבנים; ;‪-‬שלדעתי ד הכוונה‪ .‬על ״המקומות ‪,‬התמוכומ‪.‬־לים תכ שפי‪:‬מלאים‬
‫‪.‬מעיינות‪.‬׳ חמר ונפע ־כאמור למעלה‪ :.‬ורצו לחבר עיירות •גדולות עד‬
‫בבל;‪.‬כמו שחברו‪ .‬הצורים־■זמן‪:‬־ הרבה־• אחרי זה* ג׳‪':‬עיירות׳ לעיר ‪ :‬אחת‬
‫‪:..‬טריע^‪.1‬ןד‪ .‬עזרא ו ד׳‪ ::,‬ויתכן כיי‪.‬׳השער‪ :.‬באב‪— ,‬א‪,‬ל‪==:‬אבואפ הוא‪.‬יחלק‬
‫■ מן• ה‪,‬מגדל‪ :‬והעיר‪ :‬באופן■ ששורש‪ ::‬בבל‪:,:‬הוא ‪ .‬ג״כ‪.:‬אור־ כשדים והבקעה‬
‫'‪1‬־ אשר‪,:‬מצאו‪■)■::‬במקו(;■־ ועבור זה מתפארים■; הפרקיים ‪.‬ההולכים‪ :-‬בשימת‬
‫‪. .‬ל^למםטער׳ שגם‪ •,‬המה ־למדו מאברהם ובאמת נמצאו‪:‬־ כמה* דברים‬
‫״‪:‬דומים לפרשיים‪;,-‬למה‪ ■:‬שיש־ ■לנו;‪ :‬ד״מ‪:‬קביעת;' ש שת *קדרי׳ זמני בריאה‬
‫‪::,‬וקביעת■ ששת ‪:‬מימרמועדש‪:.‬בשנה‪:‬וכל‪-‬מועד‪-‬־ייוחג‪.‬־‪.‬נקבע לחמשה‪:‬ימים‬
‫־ ••;כמשפר‪ . ■.‬השש‪ .,:‬והחמש^ ■שהמה ■ראשי;■מקפר■ ‪:‬שלהם כדרך חמשה חומשי‬
‫‪■:‬ז־תורה‪: .‬וששה שדרי ; משנה תורה■ הקבועים‪:‬כפי׳;מועדי ‪ :‬׳ת ;וכןבבכתבי‬
‫‪ ■.‬ך‪,‬ה!חש שנהגו‪:‬פרקיי‪.‬ם; בדקדוק‪ ,‬־כל זה; למדו׳ מן‪ :‬היהודים ע״י למרמטטער‬
‫;״׳ו *הנ''לק'שחיי‪ 1‬ב’מי•‪ ■■■:‬גלו ת' ב בל אבל • השחיתו ׳•־׳הרבה■ ואך׳'■׳שאמרו־ ■חז״ל‬
‫■ ;‪^.:‬בקכות ‪:‬מ״ו‪ :‬שהפרקיים בקיאים‪:‬בצרכי‪ :‬קעודה׳• יותר ־מישראל; גינו אותם‬
‫‪•.:: :‬בשן^ר ׳־‪.‬ד‪.‬ברים !ד״מ‪ .‬בעבודתם ‪:‬לאש■־■ גימין‪::‬׳י״ז ׳ויש־להם ־מדות ;דובים‬
‫־ ‪;■::‬קידושין! ע״ב‪; ■.‬ובדיני■‪.‬׳נדה ׳־ נראהי־ שנהגו הפרשיים^־■ ושאלו‪ ■.‬אצל‪ ■:‬חכמי‬
‫‪:, .‬ישראל‪,£‬עוד־!אחר ׳׳חרבן״ ב״ש־‪:‬בדה‪ ■:‬כ׳ י ע״ב׳; אפרא הורמוז‪ :‬־שאלה‪ .‬אצל‬
‫■■־;■ רבא■; ואמרה•‪ •:‬חפמי‪ ::‬דיהודאי‪ .‬זדע ׳ שאע״פ‪: :‬שכתבתי■‪ :‬שבכלל •‪.‬עברים יש‬
‫‪:■:::■.‬גס עמים ■אחרים חוץימישראפ־בכל■ זאת!‪.‬בעניני'‪:‬תורה־ ‪r‬רך‪':‬־משל כי‬
‫■ ‪•::‬הקנה ‪ .‬ע ב ד ׳ עברי‪ .‬לא י תכן‪ .‬לפרש ‪ .‬רק‪■ :‬ישראל׳ ועיין ; בראב״ע־ שם‪• :.‬אבל‬‫‪.‬־‪.‬‬
‫ד*׳‪: :‬אלה!;‪:‬׳העבר’‪.‬ם שלחני'־;שאמר‪':‬משה ןוכל; ־להיות'שכוון‪ ,‬על■ אלהי־‪:.‬כל בני‬
‫‪(:‬״׳ ע‪5‬ר‪,‬־‪.:‬אשדדלא ‪:‬ננדע‪ •:‬במצמס כמו׳ פי׳;'צא י ■יוכלון;המצרים‪ .‬לאכולי את‬
‫‪ :‬העברים‪.‬׳■ לחם‪-‬־״בראשיה׳‪.‬׳ומ!׳ג‪ ,‬יועוד •כי!כשעה־ש^א;־ימשה־־לפני;‪ ’:‬פרעה‬
‫כבר היו בני יעקב למקפר ‪,‬רב־ ־גיכון עליהם׳ לזמר אלהי;יהעבפס‪,‬ל ויתכן‬
‫;‪:; :‬־*שבעבור דזהי־‪.‬יקראו;;חז״ל ‪:‬את עיבערימ‪ :‬הישנה בשם עיברה״זעירא דכואי‬
‫־‪)::‬קןידןג מיבעריען ׳ מיןי קמשממע( ׳׳׳הוא ‪ :‬אורר כשדים; ‪,‬י׳ועגין העניתנכותיים‬
‫‪ ■'.-‬ןעוכדי׳פרלאש ‪-‬־וקדרייםגילמיס \; ‪5‬דעמג•‪ :‬הכוונה‪ :‬על‪.‬ז שצי־זעמיס זקמוכיס‬
‫‪ -,‬׳‪)■ :‬ק^וששעמל‪;:‬מונד קוררישט‪.‬מן( אל‪::‬ית כ׳נןפי;׳ ותחת‪:‬קדמיס‪':‬צ״ל‪:‬קרדיים‬
‫־ ׳‪. »:‬מ׳ מן‪ 0‬הכוסנם! ‪•:‬שבמקרא; שהביא ׳קנחכיב ־‪:‬מארץ‘כותה״•‪:‬צא ״נזכר שעבדו‬
‫;הו‪ ■:‬לאש‪,‬־־‪ :‬אפל ועעם־ גיקמששעי ששמוכי‪.‬ם ןלמעזינות׳ נפכוקזלהוכל״האש׳בזדאי‬
‫־‪:‬׳‪ : 1‬ע פ מ‪:1‬לאש>‪:‬י‪.‬והקוהפ ‪ ,!0‬הרחוקי^יותח■ בץי׳ ההרים׳ ע בדור למים׳‪'.‬הרבי׳‬
‫‪:2‬ז‪1‬ולנהה;!(‪3‬ןרר‪;:‬־הנובע!ס'‪1.‬מן‪:‬־ המעיינות־ שםע׳צמח‪;1‬ק־׳ כל־י־הדבריס ״שאמרתו‬
‫רמעייו;«‪:‬ני‪.‬קרא־;‪::‬מה ופ׳ג ?‪:‬ו׳ו ;וב׳יר•‪T‬נ‪'1‬׳זו;של׳פעמיש‪ c‬כלז המלפיות‪: :‬׳נקראו‬
‫פידע״שז׳אשור דולפעמיםי־ע״ש!־נינוה דולפעמיס* על^^שפיגמצפס׳ הכל; לפי‬
 ‫‪109‬‬ ‫אוד‪:.‬כשהים‬
‫הזמן ואם כן■ אץ לדקדק כשם המלכות אם לרף המעשה אמ ת‪:‬כפי‬
‫‪:‬תכונת המקום‪.‬‬

‫אור פנים‪.‬‬
‫א מ ר ר׳ קימן במדרש בראשית‪.‬רבה פ׳ ג׳ חמשה פעמים נאמר ׳כאן אורה‬
‫כנגד חמשה חומשי תורה — זה אמת וברור כי בחמשה מדרגות‬
‫יש לעלות על קולם השלמות ולהשיג מרום האמת‪ ,‬כי קפר הראשון מורה‬
‫על ג דו ל ת השם במעשה בראשזס‪.,‬שמות‪,.,‬מורת על ג בו ר ת השם בהשגחה‬
‫פרעית‪ ,‬ויקרא מורה על ת פ א ר ת■י׳ השם■‪:65‬עשה מצות וקדושת האדם‪,‬‬
‫במדבר מורה‪,.‬על ‪.‬נצ ח‪.‬ון העם‪.‬בקורות‪ ,‬ישראל ‪.‬נגד השונאים הןווכעיס‬
‫לצאת ענין תאומה בעולם מן הכה'''אל הפועל‪ ,‬דברים ‘ מורה על הו ד ד׳‬
‫בברכה משה וקיום ■ישראל‪:‬לעולםר באופן‪:‬שנאמר־לך יד'הגדולה ״‪.1:‬הג‪)5‬ירוז‬
‫והתפארת והנצח‪:‬וההוד‪ :‬כי ■אשר״ כשמים י ממעל־‪ :‬ועלי‪.‬הארץ מתחת נכלל‬
‫׳‪:.‬ז■!‪■:‬‬ ‫י‬ ‫■ ‪: .‬בחמשהיתארים־יאלו‪■:.‬‬ ‫‪.‬‬
‫השתלשלות השכל לי‪ :‬שם ■בחמשה■ להכיר בבירור ־את האור ולהבדילו‪:‬‬ ‫פבע‬
‫; ‪ : .‬מן החושך קמטיגלזרע»ע‪' ,‬פר‪.‬עדיקמביןי‪.‬ען)■א(‪:‬הכלל ריצו יגמנ‪1‬טונג‪==.‬׳‬
‫קפר בראשית )ב(‪.‬המין‪.‬דיח חרט עם ישראל‪ 5:‬שמוה )ג( זזימיפגירטיערענהייט■‬
‫ההבדל‪.‬קדושה‪ .‬ישראל ■‪.‬בשפר ‪-:‬ויקר‪.‬א■ תורת;׳כהנ’ם>‪)■:‬ד( קימנים עצמילס׳‬
‫‪ 11‬ע‪:‬ענטןיכע חערקחמןיע עניני•‪:‬השגחה ■■הנזכרים־בשפר־ במדבר לאמת■ אמגנה■‬
‫לשעבר )ה( קימנים מקריים לופעןןל־גע‪.‬יוזערקחחןע‪:‬עניני חשגחהי׳שניבא■ משה‬
‫בשפר־ דברים ־אלהבא להוכחה בתנאי‪-‬בממשה‪ .‬מעלות‘ אלו יעלה השכלי■ להכיר•‬
‫את מי שאמר והיה‪ :‬העולם‪,‬־ במחילה הגא תופש‪:‬בחכמה‪■ :‬אה‪:‬הכלל‪,‬רואח״כ׳‬
‫הוא מבין ־בבינה דאת‪:‬המין־במה׳ שהוא־נבדל ״מך הבללףיואח״כ’׳ הוא■ משלג‬
‫כדעת אהיההבדל שבין‪:‬הגשם‪:‬ובין הרוח‪ :,‬ואה״כ‪-‬הוא'משכיל כשימנל־ השכל'‬
‫העצמיים‪.‬ומאוך זה;יהוא‪-.‬בא לשימנים־ מקר״ם־באופןו‪:‬שמבין לתבחין היצוב־‬
‫בין אמת לשקר דומ הי למה שאמרו ברכות י׳ ■בחמשת דברים׳■’ש‪-‬י השתוות‬
‫■לנפש האדם המשכלת אל■ הבורא ית׳־וחמשה פעמלם‪:‬אמר דו‪-‬ד'שלרה‪:::‬־במעל■‬
‫■אמו‪ ,‬בצאתו לאויר העולם‪,‬־ ביניקתו משדי אמו‪,‬׳‪5 -‬ש’לורףרשעים;ףובהשאכלוה''‬
‫ביום המיתה‪ ,‬עיין פירוש‪:‬נאה• •ע״ז‪:‬להלן‪,‬ערך‪:‬איוב‪,‬״וגס ע״פריחמשהימעלות'‬
‫שהבאנו פה אפשר לבאר למשכיל■׳^—־‪:‬גגהנה חז׳׳ל־אמרג׳י כשבת■ קע״ו ‪5‬שם‪ :‬ר׳‬
‫יונתן שהתורה־נחלקת לשבעה שפרים‪.:‬כנגד‪:‬חצבתדעמודיה־שבעה‪-‬ואמלו׳שם■■ •‬
‫כי פרשת ויהי‪.‬בנשוע״ויאמר משה קומה׳ד'‪ ,‬־ובנחה'■ יאמר׳■ שובת )במדבר י״א( '‬
‫הי׳ פלשת בפ״מ■ ואמרו• עתידה פרשה זו לעמוד במקוצנת'‪ ■.‬כלומר ‪r‬ע'ת״■‪ f‬שיש' '‬
‫הלבה מתאוננים ומתפלצים‪:‬מעם אדני;אימתיףמקוים אצלנו‪:‬ויהי■'לפשוע■‬
‫האלון — ואז חובה להתפללדקומה ד׳‪.‬ויפוצו אמביך; אבל‪.‬יבוא־ הזמן‪:‬גם ׳כן‬
‫לומל שובה ישלאל ואז־ובנחה־יאמר‪-‬שובה ד׳ לבבות אלפייישלאל‪-‬ז‪-‬־יוהנה־‬
‫מבואל מדלש תהלים פ׳ כי לבי) שאמר זאת'בשבמישם(יבהגיע ‪:‬אל פקוק״■‬
‫תאר פני ך •ונו שעה'ו מקוד ם'לזה־ ה שי בנו‪.-■ ,‬אמר אין‪;.‬לכו׳כ’ אם האלת‬
 ‫^■‪1‬‬
‫כאווו'פנים‬ ‫‪1110‬‬
‫פנזם־לבד וכן‪.: .‬ר‪-‬־יוחנן אמר ‪.‬זאת■ בזמנו‪: ,‬וכוויבתס״כיי ■עיקד‪-‬הבנת התורה‬
‫והאמת תלוי בהארת פנים מצד חנינת דעת ממרומים פי^בארר‪.‬־פכבמלך‬
‫חיים‪ ,‬ולבד לאשר יושיע לו המלך את שיביעו הזהב התורה היא קמא דחייא‬
‫ולא למשמאזליס בה באור של הדיוע‪ ,‬ואיך ‪,‬אפשר לבקר בהיכנו של מלך‬
‫בלתי נר המאיר לכנק חדרי^ פנימה״־‘בנקל‪• :‬אפשר להחליך ימין בשמאל כי‬
‫כשם שיש עין וחמשה אצבעות כימין כן יש לשמאל והכל בחזקת תוונין עד‬
‫‪// 4‬‬ ‫״‬ ‫־ שמאייולתה‪.‬הק‪3‬״‪,‬ן‪-..‬ןן‪ J‬ךך‪p‬ן_‪- -‬‬ ‫— ׳ ״‬ ‫יי‬ ‫‪-‬‬

‫•יי *‬

‫^^ממ)נ‪ 1‬ת;פ״חי'מרהז‪1 .‬אז‪.‬יי‪:‬ת ד׳‪ ,‬יומין‪,:‬לשון‪.‬א‪.‬מ‪,’,‬מה(‪ ..:,‬יג ‪; .‬‬ ‫‪7‬־־”‬

‫ב י מ ד ב ד רבה פ׳ ■י״א‪-‬עד‪:‬שלא‪:‬תעא״‪.‬שלמה היה‪:‬רודה*בש’דזם ושידות‬
‫‪•■■:‬י‪:■■,‬׳ והיהדמושל־ע^‪_:‬השדיס שכאמר‪:‬שדה‪:‬ושדהין דהוה‪:‬־אזייך ‪3‬הוך‪.‬‬ ‫'‬
‫ועמדו ע״ז כל המפרשים)נה‪.‬זס'־אזייףונראה‪:‬כי‪.‬זה מבואר בנקל ע״פ הנודע‬
‫כי קדמוגי ווי ס היוקוראנס א ת אלילים הראשים־ בשם ‪:‬מןען‪:',‬ואמרו‪ .‬כ’;‪:‬מיקזט ׳‬
‫מושבות© ?היא• מןינק דומשם ‪ ,‬נקעו‪ :‬אחר ־שההתבו הרומיים כל־ הממלכות אל‬
‫)נדיכת‪-‬־טקמגדינמוורען ואירופאבוביחוד‪ :‬אמרו; כי׳ משעת־זשנבנה׳־קאכטעמכי־■‬
‫תינוןפעי' כילמכם הוא המעבי״ מךחלק והיען ■למיירתפא‪:‬־'אז כקעהמשם והלכר‬
‫להם;■■׳ המועןד‪ ■:‬כלומר‪:‬׳גכ‪:1‬אחרי־־הקיקר ‪-‬קמכםטמנטין׳■ שהתנצר וביער רוח‬
‫עומאת ע״בקצת־ימן העולס אז' כתרשבו‪-‬הפוען באיירופא עיין נמ‪:‬רלךןיסטע^‬
‫דערדאיטןז^‪^.‬גיש צ ד ‪ : ,:‬־ ו ע י י ך ק א נ פ ע ר ן ‪ 1 - :‬עקטיקחן מלה־‪ 611‬ז ^ מ‪ :‬ש ש‬
‫טו מורה‪:‬בסרבה'לשונות־ מזרחיות על אלהומ‪ :,‬ועזד היוסריש עם ^קען־ אצל■‬
‫נה‪'5‬׳ד טן‪:‬ו הל’ ־קויקאזוש אשר;האצילים‪:‬מתפארים•*שהמה‪:‬משכשי אלהים‬
‫טן‪.‬ע‪;4‬ואם; כן‪:.‬כוונת המדרש‪:.‬לומר שבכלל תשדית והשדות אשר־משל״עליהכ!‬
‫שלמה היו‪:-‬גנם כך‪-‬טנען־־שלהםכ־אשר־כהט׳‪-‬׳עכו״ם‪-‬־בםיכבוד אל‪',‬־ ועוד זאת‬
‫נודע־ משת כיבחל‪ 5‬ךצהיע|'נקרא על‪:‬שם ששם־ היה׳ מושבי הטהיידןי־ויש רמז לזה‬
‫מה‪ :‬׳שבלשון‪ :‬ע ב ד ״עד־ טטאלק ראז‪ :‬פירושו איינטט‪ :,‬פטרלייטען כלומר ד ב ר‬
‫ישן‪:-‬עקדם‪.:‬קד‪.‬עתת'ומאננ'שטןיען ■הוא־ ראשית תולדת־האדם כקרא‪ :‬ע״ש‬
‫א־ז'‪:‬מ‪ 5‬ז‪:,‬מזת'תדע‪ :‬ברור ‪.‬כי״לא ‪-‬ככוךזעה־שדבדבעל״‪-‬כיצד‪-‬מעריכץ־ כרם‬
‫יחמד‪-.‬ע׳־ צד־ ‪ 14:6‬־כי־ הוא‪ :‬אומר־שם שבלשון־הודדהטכטקריט׳איזז״^ןוך‬
‫ונמשלה ורוצה‪:.‬לפרש־מה‪:‬שיש‪:‬בכ״מ‪:‬בתלמוד אימת‪:‬לד«יזי‪ :‬ת פ ת ד עו ב ד א‬
‫פיכי‪-‬הו‪,‬ה‪:‬הוא כמו‪:‬מר־ טיין‪:‬יהפרר‪■ ,‬׳ונעלם ממנו שבת־־קמ׳‪/‬תע״ב־דאמררד‬
‫ח!יא ב׳ןא^־נר׳י־אאד לר׳‪ .‬׳יוחנן לימא מר אי‪.‬זה מהך א ח ד שצחק גס׳ מסכן ע ל‬
‫ננהי ישאמרו‪ .‬תן ־;ואוך שייך לומר•שתי■׳‪ :‬פעוניס‪ :‬מת?‪ :‬ממזח׳ •ג״ע תשובה לוד׳ש‬
‫אגמרים ‪-‬במהרש!ל ־ב!מ ע^‪-‬נלרש״ליפרך ■ונילץ־־אוד‪:‬וליד‪:‬מלאכי‪ .‬שפילשו ־אחי‬
‫מן‪^:‬ןון יוכי‪^:‬״?וןייך‪:‬פדיגס־קרו‪3‬י‪:;?:.‬אבל‪:‬־לדעתי'כראח כיילא' מציכנ למון‪■:‬‬
‫אאדאר‪::‬איזר־‪.‬רק־ במקום‪:‬אמירהו'אימאאו‪:.:‬לי‪-‬מא איז‪ 1‬דקכתדדן צ־ע״ב ובלשוך‬
‫יוכי‪ ^ 678-‬גוט‪ ,‬טא!‪■ ,‬במו‪1‬ו;טאפפעס‪ .‬וונזהבלשקצרפת ‪ 1186‬ז פ ^ ה‪ ,‬בעקוופכו‪,‬‬
‫‪111‬‬
‫לדעתי דואה למה‪.‬שקראו מ‪:‬ען‪.:‬גני‪,‬־ אי מן׳ גוי‪:‬מעולם‪,‬־ יו!כן ס חו ס ‪,‬העבע‪-‬‬
‫תישכיס ואיחכים מושלי ארן ■ע’‪.‬ין קולות‪:‬מ״ו‪; :.‬עא דבל■ ושן■ וקשת מכי‪-‬אז‪,‬‬
‫לפיכך ראוי■‪.‬לפרנןלימא ■מר אי(ו‪;:‬או‪-‬א’זה מתן‪ :,‬וכן‪ :‬אימא‪-‬לי‪:‬א’זו‪ ’ :‬ל‪5‬ר ‪.‬מר‬
‫עוב ץחזק באופףהכשמע יומר ושימכך איזי■ כמו ג״»־ ;ועיין‪:-‬תועב; כשבת‪ .‬שם‬
‫כי לא יכון לפרש איזה מתן כמו‪:‬קצת מתם אלא עו‪ ’1 '5.‬פפטמכערךבעססער‪•,‬‬
‫גענדער‪.‬‬

‫אחיה‪-‬יבנה‪-‬מזבח׳ וחנניה ינגן‪).:.‬ניטי^‪■p.‬ג״•נ(‪:‬‬

‫ל ש ״י' פי ר ש שם כי■ אחיה‪ •,‬תית;‪.‬לאש נולה‪,‬־ אבל לדעתי;תקל^ת‪:‬כראת כי‬
‫■ ‪-‬אחיה היה אביו של חנניה שדרבא״י‪.‬אחי ר׳יהושע־ב״ח אשר‪,‬־בעבור‬ ‫‪:‬‬
‫זה קיאו‪:‬א ת ■חנניה■בן אחיו של ר׳ יהושע‪:‬שלא ■מצינו כדוגמתו'?;‪ :‬אבל מפני‬
‫שהשם אחיה הואדשוה‪-‬הרבה לאחי א' כ ‪-‬חברו‪ :‬חבר זה־ להורות יעל שניתם‬
‫יחד בן אחי אחי‪:‬של‪-‬ר;‪-‬י‪ .‬קמוכין שלי■ כי;במ״ק כ׳״ע״א‪-‬מבואי־כי‪:‬ר׳ אתיה‬
‫שולע^ בא■’ שמת־ בנו‪ :‬בגולת ובקהלת־ לבה פ!א מבואר כי ■חנכיה מת־בגולה■‬
‫וא‪. q‬כי בקוכה קפ״א קיפר חנניה‪-‬כשירדתי׳ לנגלה מצאמו׳ ■זקן אחד שא‪:‬לר‬
‫)לקככין‪ .:‬בבודיא■ וכשבאתי ■אצל אחי אבא■ אמר כדץ‪:,‬תורפ ■א״ש׳חזר‪:‬תנכיפ‪:‬מן‬
‫הטלה ?‪ .:‬צ״ל‪:‬לשוב חזר לגולה‪ .‬ויתכן‪ .‬אאחיה‪'.‬זה הוא‪,:‬הממונה‪:‬על״הנקפיס‬
‫שקלים פ״ה מ״א ולפיכך‪ .‬צחקו על פאב ותבן‪:‬־ אחות יבנה מזבח‪-‬ותננית ינגן כי‬
‫אחים היו■ —‪•:‬אפק■ בירושלמי■ כדרים הגרשא־‪.‬צאר■ אל‪.:‬מדברדאיעדותהא‬
‫אהה ‪.‬שוחני וכחונין־ זורק■ ועיין‪.‬להלן ערך■אחר‪ .‬ומוצץ■'מ״ז‪: ;-‬חכפת‪-‬חלש‬
‫'‬ ‫נככקו‪:‬אצלו ר׳כתן‪:‬וכל•גדולי‪ .‬דור‪—:•.‬־■■ ‪■•,‬‬

‫־זי‪-‬י‬ ‫‪-‬‬

‫ב מ ס ׳ בבא בסרא קלנ״ז ע״א;שלשה‪: .‬דגרי־!שצוה אחימופל לבכיו אל מתיו‬

‫במחלוקה ואל תמרדו במלכות בית דוד וכשעצרת ברור זרעו‬
‫חכים‪ ,‬לור זוערא אמר בלול אממר — דבר זה קשה עד מאוד ‪,‬דהנה שם‬
‫בקקו בקימכים שידע שינוי העמיס ״׳א©»קן או חס ע״י ימים ידועים עצרה‬
‫וכדומה ^אייפן שגם היום חושבים בעלי חי!מה )דיה וויטטערונגטפרמפעטע((‪.‬‬
‫ו מ ה ^^•■אח?סופל‪:‬שמה‪ ?:‬וכראה‪5:‬י‪:‬שם'זה־בחלו‪:-‬בחכלנה כאשד א‪ ^ 5‬רנ‬
‫דננ״כי; ישי; תכולר’■ לא ‪-‬אמרדמעןןלם״שהואודבןןזאליפס׳״ממש "רק‬
‫באמצעות; החשבון‪:‬מבן לא?ן עד אדם‪ :‬הלאשון?■ ו א מי ה^ווובןצאלהיםנ■ ■ולפיכך‬
‫כל‪.‬המתיחק’ ס לאדם ■המ^שון כמו׳כצ‪:.‬עם‪ ’-‬שראל‪:‬נקראו‪5:1‬שם;‪:‬בפך־אלהים‬
‫אבל‪-‬אולנות עולס‪:‬אינס‪ .‬מתיחקיס‪-‬צאדם‪.:‬תראשנן;נפמאמרם‪:.‬ז׳^ל‪:-‬אתם‪ 1‬קרוייס‬
‫ג‪.'5‬פ*ס ^ צח‪.‬״ ‪■; :‬‬ ‫‪ .. ,‬אדם‪-‬ולא אה׳ע• עיץ‪-‬ע׳‪:‬אדם ^ן ס ועיין לוק‬
‫א & ס ‪5 :‬א’ הוחו של‪-‬־‪-‬ישי‪.‬השחיתו את‪ -‬חכווכה ועשאותן‪-‬לבךאלר^״ואלתי‬
‫ממש‪ .‬והכת ■תפוהב ■פעלי ה‪.‬מלאכופ התחיצ־ בזה‪-‬הלשון‪--.‬את תדבר‬
‫י‬
 ‫‪f/‬‬
‫חניוני■‬ ‫הלאשון במיתי וזי^פ^‪-‬ומלה ץןר מול‪ 11‬ע ל' בן•;אצהלצו ‪8‬גו‪« 11‬‬
‫כן‪:‬׳בסמי‪.‬רובפרשא ‪^<5‬שם■ ״׳מופר‪ ’:‬כ ייביאו‪: .‬בצרת־■ אחלי ~פנ‪1‬יל ‪n‬־‪^V‬מי כסאתפו‬
‫מכליהגזים!בס>יהוד’ס'לורושלים‪ ,‬וימליאז^״כולמ רוא א־רןורש־זייזברויבלשוכוא‬
‫זרומ‪':‬אשסל'א«'למדדמעולם‪ ,‬׳ואמרו כי זה‪:‬׳אוא ־ר־ו'א ישיי‪:‬אשל;‪5‬ו‪.‬לה על כויליס‬
‫והקכימו‪ :‬׳אז״‪::‬להאמין־ ׳גמשיחס ־זה;ד'מפכ’‪:‬״שה'וא ׳;‪ 5‬א מביס •■דוד; ואקכו ׳ אז‬
‫העבילה לשם משיח ולהתחבר יחד ־ לדעה זו‪ .‬ומבואר שם פקוק י״ו‪ .‬כי היו‬
‫אחרים מלעיגיס ואמרו כי אין‪.‬זה _‪.‬מח‪.‬הרןו‪.‬דש רקרוח שימרת מיין ומעמיק —‬
‫ועוד ידוע )נשם כי מעת ההיא נהגו לקבל חבריהם לבריסם אל העבילה‬
‫^^^^צות^‪^^,‬א''ה^^^בץס''^רא^ון‬ ‫בשם‪:‬הכ״ל“ ביו ם"העצלא‪^:,‬ל‬
‫לשבוע‪ .‬ונקרא דבר ווייםלי ‪:‬מננטמג מפני שהבאים בברית לנשו בגדים‬
‫לבנים‪:‬״גם־׳ג^עי כי‪:.‬לקחו אמ׳י^האוע‪-‬ין"למשל ־העוב^^והונובאר לפו שמראה‬
‫הלבן‪: :‬הוא;‪:‬תאר‪,‬זהנקי‪ 1‬ת' —־מעת'א‪.‬׳ ייתכן מיאוד שננהיישאמרו צ׳ ■דברים צוה‬
‫א חי־‪ !:‬או פ ל ■והכוונה ננל ■'אח’‪:-‬ושוכ‪'-:‬או ייעיי שהיו מןרהמלאמס■ ושלשה‬
‫דברים‪ :‬אליו‪.‬׳הסי׳יממשיכונרשמבזארים בפיעליוונלאכימי׳‪-‬י‪-‬שמי׳־־ן^־יאל תהיו‬
‫בונחלוקת י כלומר‪::‬להתחבא‪ :‬יחד׳‪).‬ב( ‪'-‬ואלר‪-‬תונרדו״בונלכוה‪ -‬בית■ דוד־ כלומר‬
‫ליחמ‪-‬׳־הננשיח אחר דודי )יג(י’‪:‬וכשעצרמ ‪5‬רור־זרעו חעים;■ כלודנר‪:‬לקבל' חברים‬
‫חדשים ביום עצרת ־ברור לקבל׳ רוח'הקודש‪,‬׳‪.‬ז)נר‪ ,‬זוערא‪ .‬יגורמ וכשעצרמי בלול‬
‫קובל ■כשיעתרהאחרים־יישלא״‪-‬לוחיהקודש היתה^דיקיזיוחרהי׳ין■ ה_)נבלבל; ‪— :‬‬
‫זה ימראהוכי‪ .‬־בחגיגה״י״ד‪: ::‬ובקנהדדין״־צ׳■ ע״א‪:‬חנלו'שנ‪-‬ייאלו דראג‬
‫־‪ •:‬י ־‪: :‬״‪:‬האדלמיחואחלתדפ׳ל יחד׳וכ>‪:‬ד'ויג׳■הוא‪-‬צייד ■‪'-‬דגיס־‪-‬וחוא‪ -‬שמעיון‬
‫פעערוק יאשררהיה מן הדייגים^■ ואחי תופל‪-‬הוא״אחי'ישי‪,‬יעקנ או שליח אחר‬
‫ואפשר־ישאול‪ .‬או פאול־ המלאך‪,‬׳־ ואונלו שט״ כי‪.‬שצ■’ אלוי ישאלו ג׳•')נאותי שאלות‬
‫במגדל הפולח באויל הוא מגדל‪:‬דוד־״אשל■י נעלה׳ עליו משיחם הפולח באויל‬
‫ואין לו על מה שיקמוך‪ .‬דומה לזה המציאו הקדמונים שמות מכתבי קודש‬
‫לשאל מאנניני ישי כ)נו שקלאוהו בלעם ויש שם גחזי ואלישע לתכלית זה‬
‫עיין׳קנהדלין שם וקועה מ״ז ויבו^ארייעו־ד׳יי׳ן^׳ה בערכים הבאים‪-‬לתכלית‬
‫הבנת כמה מאמרים כש״ק ננכ״פ ' שסי אחי תופל הוא רמז לבן אלהים‬
‫״ ■י■ •י‪:"‘ ’-‬׳^׳ז‪:‬‬ ‫■‬ ‫'‪:.'-■:‬׳;ייי'‪ ■■:‬ריכדע‪ D‬מ‪:.The'd-:^i^.‬י‬
‫י‬ ‫׳‬ ‫־‬ ‫‪,':‬־‬ ‫י‬

‫י‪/‬‬ ‫■■ י‬

‫^ ^ ^ ^ א ח רן׳‪ . :, y ;■■::■ ,:::‬ג‬

‫הפרקילםי״קלאו אתהצד׳'ה)נתנגד‪ :‬אל העוכ׳בשם ■■מהריר‪ 1‬מן כלומר‬
‫־״;■אחל=‪.‬יממן‪:‬והפכו יאמ■‪-‬שם זהייבצתב‪ .‬ול^^ש ‪-‬יהודי שיפילש מדרכי‬
‫^‬ ‫‪y t »/‬‬ ‫^‬ ‫׳‬ ‫״‪^ r‬‬ ‫•יין•‬ ‫‪fm‬‬ ‫‪I‬‬ ‫* ׳‬ ‫‪~»J \r‬‬ ‫'‬ ‫‪j l /‬״‬ ‫' ־‬ ‫’‬

‫תורה‪:‬וילאת׳‪:-‬אל‪:‬אחד;־׳ קראו חז״ל־בשםר־אחר‪ :,‬כלומר‪:‬־שנהאך ■לאיש י אאר‪:,‬‬

‫ולאו‪.‬דוקא‪:‬ילאלישטכן אבויה קלאו ק‪ :‬חגיגה י״־ד;‪-‬אלא אפילו אצשים אחרים‬
‫כמו ■שאמרו שם •יעל ל׳‪-‬׳יוחנן שהיה‪.‬ילרתלמידי איח־ר׳ שהצילו‪-'-‬ר׳‪,-‬ייוחצן מדינה‬
‫של גי הנ ס‪:‬כ מו שהציל־ ר׳ מאיריי את רבו אלישע׳■ אחר' מדין• זה ■)פננגפייער(‬
‫וכן־ בירושלמי שבת‪-‬׳ ק״פ ‪-‬י י״ד‪ ‘-‬לח ש ליה מן שמיה דאחר‪ '.‬והנה מז ה' ניראה‬
‫ש)נאוד השתדלו גדולי■'׳ ישלאל׳ להציל עשוק )ניד עושקו ולל)נד' זכוה בכל‬ ‫י‬
 ‫‪113‬‬ ‫י ;<‪; 1‬‬

‫האפשר־על הנכשלים‪:;.‬הס׳ שמו ־בפז׳אלישע^אחלי־שסדכי־אי אפשד‪1‬לר• ל‪5‬ןוב•‬

‫בתשובה ; מפני‪ -‬ששמע‪ ;:‬קול;יוצא ימביה ק״לן ־שובו‪ .‬־־בכושי ׳שובבים;; חוץזמאאי‪,‬‬
‫כלומר לכל‪:‬׳ פושע וחועא י א’ן״שער‪-‬י‪:‬״תשובה‪-:‬ככעלים‪ ,‬אבל;מיי‪-‬שהוה מחילה‬
‫עוב ופירש אי‪ .‬אפשר לו המשובה כי;‪-‬נהפך לאיש אחר כמו שאמרו חגיגה‬
‫ע׳ ע״ב מ״ח שפילש מן התולה‪-.‬הוק^כצ״יפור נודדת מן קינה וליוצא ולבא‬
‫אין שלום‪ ,‬מנועם כי איש כזה החמיא’’ רבים המאמינים בו ‪ ,‬ובתלמודו‬
‫^^ילעשוה"‪,‬תשוב>’אפכ{‪ 5^:‬ם‪^^ 1!1‬ס‬ ‫החדש‪ ,‬דכירבעס■‬
‫לא כמכעו ־ האחרונים מקדלי״ המשכה אחל ~זמך"א'לישע־~אחל ללמד כשמו‬
‫עניני מורה כמו ■אבות׳ פ׳‪-‬ד׳'ר׳‪-‬ןאליאע בן ’ אבויה'׳ אומר;'י'ובע״ק“'פ'^’ ‪%‬א‬
‫ונזיל מ״ר■ שאל ר׳‪ -‬צדוק■ את׳אלי״שע׳ בןייאבויה ^^^זקמם ■אעמד׳ננל מ מ עו ה‬
‫^^^אגיגהי'‪-‬שם^|קצץ‬ ‫רחוקה‪ ,‬זוהשיבו• כהוג י ז׳'■ושלשים‪' ’.‬‬
‫בנעיעות וזמר יוני לא פאק^ הפיומיהל ו^פרי לעועיס כסלו' ימח׳יקר ב&"זאת‪:‬‬
‫נראה'שלא 'כמשך■■ לג׳מרג' ■אחרי' ^^^^^^ים לכייילבאל־חיולאיי'׳ יתוד?ת■י כמבואר‬
‫שם‪ .‬ושס־‪-‬השמדלו'ללאד י זכות ■עא ^"'מא’ קי' ש‪ 5‬מ ד לי מו ר ה' ^' א ח רי מפמ‬
‫‪' f‬לבףמט‪ 1‬יה ׳לדעת‪-‬י כלומר׳י׳יואל ‪-‬אדם‬ ‫הכתוב הע 'אזכך '‬
‫^^^'לבו''לשמיס!'מא‪,‬מלרעודל‪:‬כי‬ ‫‪,‬משכיל־■אשמוע׳יכל ימיני‪-‬חכהיס‬
‫^מא הגרעין ■'^במוכו;‬ ‫ר‪"-‬׳מאיר אכל י תכלה ושלי שחלא כלומר' בשר‬
‫ואפ״ה קיפר אליהו לרבה ■בר׳ה‪'.‬שהק‪ 5‬ה אומל~ שמועה מפי”יכל'־חכמיס‬
‫ולא מפומיה דר'־ מאירי•מפני‪:‬שלמיד׳י׳מאחא'■ועל ■אה׳■'שאילוי״למהרל׳ ‘ מ א ר‬
‫לימון מצא אכל‪.‬תוכו וזל׳קי קליפתו ?' אז׳׳להשי^אלהו עתה אומר• ר^ק׳אה‬
‫שכיכה מ ה' או מ ר אי קצכי׳הראשי‬ ‫שמועה'בשם ר׳■׳ מאיר בז ^ שאלם‬
‫קלכי מזרועי ‪ - -‬כל משכיל■ישאל ‪-‬מתחיאה' תוכןכש^ישר׳'־מאיר;אכל ׳האיצון‬
‫)מכלא(‪-‬־ והשליך ה תוו )שחלא(‪' .‬זלבקון^■ אמררשזרק י‪-‬החיצוןך הק׳ליעה־ואכל‬
‫תוכו ולק• אז ■כרצה^• השש ״ לומר^'שמועא משי ־"ר*מ■?׳׳״' ׳״" י' יי י ׳■'''‬
‫ברור כ>־‪ .‬קדמוני חכמי יון דימו ^ ת'^!ל^ה חכ מה אגן^ א'דלב^ ה מ‪f‬מלו‪: :‬כ’‬
‫חכמת הגיון הוא הגדר לגן‪ ,‬חכמת העבע המה ה ד מיו ת וחכמת המושר מוא‬
‫כמת העבע‪'■',‬והחרמון‬ ‫הפרי‪ ,‬או ‪-‬קליפת הביצה הוא 'הגיון‪,‬‬
‫המוקר‪ .‬אבל אצלנו■ יש תורה'‪ .‬עבודהאג״ח‪.‬׳ הורה הוא התוך'כגרעיןלפרי■^‪,‬‬
‫ג״ח היא בשר הפריא *(עבודה הו׳א החיהן של' תורה והקליפה‪ ,‬ובכילל המק‬
‫מ 'המור'ה‪ '',‬זרק’ מ׳ מ‪ -‬ת אל ה עמן הפנימי‬ ‫הפרדק‪.‬‬
‫^^^דייף״הקפיד ׳אליהו י עד‬ ‫הוא הגרעין ולא גופי‬
‫^^קצון י של■י מורו וקיבל• רק ‪,‬גומ־‬ ‫שזרק ג״כ הקליפה של אחר ר^כו־‬
‫^^מכימ‪.‬־אלכן ‪-‬קיבלו' ג״כ‪.‬קברת'ר'־ מאיר‬ ‫חכמת העבע עם הלכה־‬
‫בזמן ׳שאדם מצעעל כלומר'ניכשל בחעאי ונענש‪ ,‬אומרת תשיטנה ‪-‬יקלג^ מלחש?‬
‫קלני מזרועי כלומר השם הוא ■הקיבה אשר ■עבורה חעא ונכשל אדם טדוע'‬
‫מבואר מזה שאמרו ^ כו תי ולמלו^‪-‬מפיייקאינו הגא‪',‬וכאשר׳^אמרו‬ ‫עכ״פ‬
‫^ ‪ ^ #‬ט ק ו א נכשל‬ ‫קכהדרין ל״ב ע״ב הלך אחרי‬
‫בעעות זה‪:‬כמבואר בקהלת רבה פ״א וכן‪,‬היה הוא חנניה מכריק במקלוקת‪,‬‬
‫ר״י ור׳ גמליאל עירובין מ״ב ועיין נדה כ״ד ‪ ■:‬ואנחנו מצאנו‪ .‬הרבה‪-‬י שמועות‬
‫*( נ״ל המגי' שצ״ל ענודה הם המצות והם ‪3‬נ)ל הפיי וג״ח ־סיא החצון‪■;.‬‬
‫‪8‬‬
 ‫אחר׳ אחוי׳ים‬ ‫‪114‬‬

‫בשם אחרים ? אין זאת‪.:‬רק‪-‬מעעם^ ממגתר־‪ .‬ללמוד מכל אדם*(־כבן זומא‬

‫ורק־הגדול אבל לא הקנון וחלוש האכל כמבואר‪:‬חגיגה שם הא בגדול הא בקנון׳'‬
‫מפני‪:‬שבעל‪ :‬נפש יפה' שומע‪ ,‬ולומד מכל‪.‬אדס‪,‬יש’'יו כל לברר האוכל מתוך‬
‫)*וכר״י נ״א‪.‬‬ ‫י י‪- :‬‬ ‫‪,‬הפשולת‪.‬‬ ‫■ ■■■■‪■ :■ ,:‬־‬

‫ב ח ו ר י י ו ה ־־ ’״ג; ע‪:‬׳ב‪ ,‬קרא •ר׳‪,‬שמעון־ בך גמליאל הכאיא את ר' מאיר בשם‬

‫לאחרים‪:‬ולא' ■ב!שמו‪,‬העצמי• מפכיי־ שפגע‪ .‬בכבוד‪ :‬הנשיא‪ ,‬ולד‬
‫כתןידבשם‪,‬יש‪.,‬אומריס‪.‬׳ 'וזת־‪-‬קשה שהרי‪;':‬מציכו לשון אחרים בברייתא במקום‬
‫^‪-‬מאזרד‪':‬הולרן‪ :‬וכן' *ש•‪.‬אומרים;;לחלוךך‪;.‬עלך ר׳ כתן עיין ברכות■ כו‪:‬‬
‫ו ב ^ ‪ 5‬מראכוו;‪’.‬וקונוה■• •י״ב‪-.‬וע?א ק״ד‪ •:‬וס‪,‬וכה;‪-‬כ״ד‪ :‬ובתוק׳ביחוד קועהי״ב‪.‬‬
‫ןי'‪;-‬ן;ןךי‪-‬ז ‪1‬בש״ם‪ :‬אמרו כמה ; פעמים כמו• ■שבת־ רך׳ד וש״מ על מחלוקת ר׳‬
‫••■ •‪ - ' :‬עק^בא■ ור׳‪-‬ישמעאל’ בשבתי ויהכ״פ אס חלבי שבת קרבים ביהכ״פ‬
‫שכשכה־‪-‬אפשרות‪-‬זה'לחול שבת‪-‬ויה׳׳כפ זא״ז דוקא לשיכות אחריס ואס כן‬
‫בע״כ ■אחריס'‪.‬לאו רל‪-‬מאיר הוא‪ ,‬שהרי •הוא י־ר״מ■ היה תלמיד ׳של ר״י‪ .‬ור״ע‪.‬‬
‫קועה ה?*('וכראה‪-‬כי שס אקריס הוא ״שס •כולל‪-‬לכל מי שאינו נוהג בכלל‬
‫כרצון־הנשיא‪. ,‬ובתתילה‪-‬היה ‪-‬שס אחר‪:‬ס ' מורה‪ :‬על;‪ :‬בכי אומה‪ •,‬אחרת כמו‬
‫רעך־ולאאחריס ^^מ‪ -‬ק״ד‪.‬״;וזה'על'־דרך •הפרקייס־‪-‬שקראו‪-‬את בכי אומה‬
‫אחרת •בשם‪ .‬אהדימאן ;הוא‪.'.‬כמו• אחרים ‪ :‬עס ‪ .‬הוקפת‪-‬הברת‪ .‬מאן‪:-,‬כדרך‬
‫ואח״כ‪ ;-‬התנהגו לקרוא לכל; איש מבכי ישראל'אשר‪,‬לא‬ ‫לשון־זה לרוב‪’ ”,‬‬
‫הלן־״לגמרי ‪-‬בשינות המורים בדרך•; זה‪ .‬וכמו‪ ,‬שקורים היום לאיש מלומד‬
‫בחכמה ומדע״ו־איכו •מחבב״ •דברי תלמוד‪.‬פלוני הוא‪,‬מבחוץ‪ ,‬כן היו אז חכמי‬
‫ישראל״ההולכיסי לפרש‪-‬המקראות• על דרך •הפשוע בשם זה‪ . .‬לפיכך נמצא‬
‫‪.‬באמת שדרך‪ .‬אחרים לשכות־ משנתם• בדרך•הפשונו‪ .,‬ועכין הקביעות יוכיח‬
‫שהאחרזם לא־‪ .‬נעו• ללכת בשיעת קביעות הנשיא‪ -,‬רק‪ •:‬חשבו חשבון אחד־‬
‫מלא ‪ .‬ואחד השר‪ ,‬ואמרו■ לכלל ׳ אין בין • עצרת ; לעצרת ‪,‬ואין בין רה׳׳ש‬
‫לרה׳זק־אלא‪ .‬ד׳‪- .‬ימי׳ס בלבד־רה״ש; ו׳ ' ע״ב‪ :‬וש״מ־‪ .‬ובשיעת• אחרים אין‪.‬מצוה‬
‫לקדש'‪.‬ע״פ׳יראית^■ ערכין ‪-‬ט׳׳גע״ב‪ ' .-‬וכן׳בע״א ק• ד‪-/‬קברו‪:‬אחרים דגר תושב■‬
‫ל’’עליו‪,,-‬כל •‪.‬המצוהי_חוץ'‪:-‬מאמלת ;נבלות‪ ,‬ונחלקו על ד מאיר‬
‫שאומר דגר הושב‪.‬הוא מי•‪-‬שמקבל‪-‬עליו שלא ־ לעבוד ע״ז לבד‪ .‬הכה בזה‬
‫נראה;־•שהאחרים הפריזו• על המדה •והחמירו; יותר מכל החכמים אשר ‪ ,‬אמרו‬
‫שיי• בשבע ־מצות?• ואפשר־ שגס• זה■ לעד שאחרים המה י החוצים‪ :,‬כי מזה‬
‫גופיא שכהמ‪-‬יר‪-‬על גר ■מושב־ לקבל עליו• כל המ‪-‬צות‪:‬חוץ‪,‬מנבלה תצא תקלה‬
‫שלא‪ ,‬י‪.‬היה_';‪-‬כיכר ■בין ישראל לגר תושב ־ ככרי;ובזה מפול־ חומת; ■הפרישות‬
‫ונמצא שגם •ה^הודיס;• יאכלו ערפות‪ .‬ונבלות ־ — ובברכות‪ ,‬במקום שכל‬
‫המכאים'‪.‬כמכו שימן יוצא מן‪:‬היקש הפשוע־ על זמן קריאת שמע של שחרית‬
‫משיכיתבין תכלת ללבן‪ ,‬בין זאב 'לכלב‪-‬אמרו ■אחרים דין פשוע וברור‬
‫בםבת‪.‬נ״ה_ע"ב ‪:‬אמי ל;‪,‬ש»עון ב״א תלמידו סל דר״ע ־ראובן לא חטא לק בלבל־ יצועי‬
‫־ אביו• לכבוד חמו לאה אחרים אומליס סתי מצעות בלבל‪ ,‬אחת סל אביו ואחת של־סיכינה‬
‫‘אהרים אלו ’נלאה שהם ל׳ מאי־ל מ»ש חדא מפניפסכל אצל ל״שבן‪-‬אלעזר‪-‬ועוד־ כי ענין‬
‫בלנול שתי מצעותהוא דנל שהרגיש ל״'מ' על ידי מעשה הידוע מבלולא דביתהו של ל׳ )לאיר‪.‬‬
 ‫‪115‬‬ ‫י א ח‪ 1‬י י ם‬
‫משיכיר את‪ :‬חברו ׳ברחוק■די אמות‪ q731 ,‬כ״ע‪ ■:‬חברו אהרים תפילה־ קצרה‬
‫‪.‬‬ ‫י‬ ‫י‬

‫בלשון נק^יה‪ .:‬צרכי‪-‬עמך׳י ישראל ממבים ודעתם‪ :‬קצרה‪ :‬יה״ר שתתן‪, ,‬לקל‬
‫אחד כדי פרכשתו והלכה כאחרים‪ ,‬־ ובחולין ק״ה‪: .‬אחרים‪ ,‬אומרים שכן עם‬
‫עהורים עהור שכן עם עמאים עמאי לשימן ׳ העופות זה מורה כאלו כתכו‬
‫שימן זה על עצמם לומל שממה שהם שוכנים עם חברים קדושים ונאמנים‬
‫גם המה עהורים — ואפ״ה קראו גם כן את היוצא מן הכלל‪ .‬בשם‬
‫אחר‪ ,‬ואחרים‪;; .‬לפיכךי־ראה י רשב״ג׳;‪-‬את ‪:‬פצ)מ ׳מחויב בדבר ■לעשות שימן‬
‫וזכר בר״מ וקרא' אותו בשם אחרים ור' נהן בשם יש אומרים לא שכל‬
‫העולם וכל חכמים יקראו;שני •תנאים‪:‬כשם‪.‬חולין‪,‬זה רק הוא •הנשיא־‪-‬עצמו‬
‫וביתו אחריו‪ ,‬עד שנכדו ר'‪ ,‬שמעון‪•:‬ברבי‪ :‬מיחה ברבי אניו‪ -‬שאמר אחרים‬
‫אומרים על ר״מ' מי הם הללו‪:‬שמימיהם'‪,-‬אנו‪-‬ישות’ ם ־ושמותיהם; אין‪.‬־ אנו‬
‫מזכירין מאותה שעה‪ :‬בודאי התחיל‪.‬רבי‪ ,‬לשדר השמועות ג״כ בשם‪ .‬ר'‪ . ,‬מא^ר‬
‫באופן שהדבר‪.‬ברור שאחרים ויש יאומריכו ־‪:‬שנמלאו‪ ■:‬בברייתות לא‪.‬הם‪ '-‬ר•‬
‫מאיר ור׳ נתן רק‪.:‬אחרים ־ם‪ ,‬רק בית הנשיא כל‪-‬ימי רשב״ג יקרא את‪ ,‬ר״‪,‬מ י‬
‫אחרים ור׳ נתן י״א״עיין ע׳ אבות‪.‬דר״נ‪:. .‬ובעבור זה‪ :‬נראה כי‪-,‬מה‪-‬י‪,‬שאמר‬
‫רבי‪-‬עירובין‪ :‬י׳׳ג ע״ב‪:‬האי‪;-‬דמח‪.‬דדנא‪;.‬מח‪3‬ריא‪ .‬משום דחזיתיה‪-,‬־ לר‪ ::.‬מאיר‬
‫■מאחוריה ואלו ■חזיתיה‪ ,:‬מלפניו‪) ,‬בשמו(‪:‬חדידנא ‪:‬עפי‪• :,‬הכוונה‪ :‬שהוצרך■ רבי‬
‫בנו של הנשיא לומי על שמעהא דר״מ■• אחרים וזה גורם שלא לירד‪ -‬לעומק‬
‫כונה השמועה וזה הוי מאחוריו‪■; .‬ירושלמי■ שבה פ״א לעולם יראה אדם‬
‫כאלו בעל השמועה עומד־ לפניו‪ ’,‬שנאמר‪:‬והיה ע‪:‬ימך‪ .‬דרואות;‪; :‬את‪ -‬מוריף^‬
‫ור'‪ ,‬מאיר■‪,‬באמה חכם;גדול‪ ,‬היה‪.- ,‬ואי‪. .‬אפשר‪:‬לעמוד‪,.‬על‪ ,‬דעתו העמוקה‪. ,‬‬
‫בנקל';כמבואר‪:‬ע’רובין־שם־‪;-‬ושם‪::-.‬כ'‪};1‬קלאו'‪.‬את‪,‬ל■‪:‬מא’_ל‪5 :‬שם־;תלמ’ד‪,‬ז;‪,‬אח‪,‬ן‪' :‬‬
‫של ר׳ ישמעאל‪.‬־ ואמר‪:‬ר׳‪-‬עקיבא הלכה‪:‬פא^;]ו מ>דמיד‪ :‬שאמל ימשום ר'‪-‬ושמעא|‪■,‬‬
‫־‪:‬ישמעאל‪.‬־אותו;‪:‬דבל ‪ :‬מעולם ן‪ :‬ר;‪ ■,‬עקיבאינחכויך לחדד‬
‫^‪:‬ם;‪ ’;-‬תנהגו~לגמר‪ 1r:‬בר‪-‬בשם^רבם‬ ‫בזה ‪ .‬את‪ :‬התלמידים •כדי ׳שגם■‬
‫ע״ש‪.‬י‪,‬ולשון‪:‬אותו תלמיד‪ ;.‬נלאה קצת לגכאיז־עמג‪:‬שנמצא; שבת;‪.‬ל״א לגלג‬
‫עליו אותו ‪ -‬תלמיד והיה‪ :‬ר׳ ‪ :‬מאיר‪ -‬ג״כ• *תלמידו■ של‪' .‬אחל‪ . ,‬ואע׳פכ ״‪.‬נלאה‬
‫שלא ; לגנאי‪:-‬נתכוונוליורקכמתחילהדינראה הדבד‪,:‬־זל^ישלומך ■ר״מ ‪:-‬אצ?נ‬
‫אחר‪::‬ואחר שראו‪::‬כי!הוא‪:‬ר׳מ;‪:‬עומד בצדקתו ‪-‬למדר עלוו‪ :‬זכות;;כות^ואל‬
‫^שתם; משנה‪.;,‬ר• מאמי דלא^שתמו ■את‬ ‫‪-‬חגיגה‪ .‬ע״זנ■ ומה־‪:‬שאמרו*‬
‫שמו;;למען‪.‬שמוע לר׳ שמעון‪: ,‬ב״ג אשר לא‪ :‬רצה;•להזכיר‪■ :,‬שם‪::‬אזמ־;ש’■‪:.‬אם‬
‫מפכי שר׳ מאיר חיבר משניות‪,‬מפי•‪:‬רבו ‪ :‬ל{‪:‬עקיבא^• ור׳‪:‬יהודה ‪-‬הנשיא‪•:‬קיק‬
‫את ■כל‪ .‬״חיבורים‪ :‬הקודמים; ■לו‪; .‬הוא'‪:‬שם‪--‬לו‪; '.‬ליש‪,‬ול את‪ :‬משנת‪,‬־ ר׳־‪,‬מא’ ל‬
‫ולפיי ‪:‬שיעהו‪ ,‬חיבל׳‪:‬המשנה —־אכךבמקוםן‪.:‬אחד נלאה שלשוךאחרים‪-:‬שוק ;‬
‫גע״ב־‪:‬מקלא‪;.‬ימאי'קלינן;'‪,‬בתשעה‬ ‫ע ל‪ ;:‬ר מאיל קצ‪.‬ה והוא במגילה‬
‫אחלים אומליש ו א ם לאד תשמעל■ לי‪) :‬תוכחה בתולת; פהנונן^גל'‬
‫נתן •■^י‪■:‬־ ’ושה ‪ -‬אומר רעד; אנ ה; יאצוני העם ‪-‬הזה ■;ויש דאומליס‪:::‬על;■‪,‬מתי‬
‫לעדה הרעה תזאמ‪,‬־‪.,‬־לשון‪:‬ואם‪.‬לא תשמעולי‪-‬הוא כעין רמז מה שקבעו הלכה‪.‬‬
‫שלא כל״מ׳ ולשון■ עד‪ .‬אנא‪:‬יאצונידשאמר;ר‪:‬נמן הוא‪ .‬תוכחה;לניאוז־ שנאצו‬
‫אותו• לקוראו בשם יש אומריש ולכןנ־ישיאומלים הוא ר נתן •עצמו אומר ‪7 b‬‬
‫*‪8‬‬
 ‫אחדים‬ ‫‪116‬‬
‫רמז אחר עד■ מתי לעדה תרעה וידוע כי אכן לא קי״ל כשלשת אלה; רק‬
‫קריקזעי הוליד בכים ככודע — ועיין■ עוד‪:‬כדרים‪ :‬כ׳‪ :,‬׳אחריס■ אומרים‬
‫כל שאיצו משכייש בידוע שלא עמדו אבוסיו■ בהר קיכי א״כ אחרים מעם‬
‫ישראל‪,‬תיו וצדיקים באמת‪.‬‬

‫‪ .‬איטליא של יון זו כרך גדול שברומי ־‬

‫ב מ ל ל ש ■ב״ר יפ׳ ק״ז על הברכת׳ שברך יצחק אה עשו‪ :‬הכה משמכי‬
‫־ הארן יהיה מושביך זו איעליא של יון )לפי גרשת יש״’ ש ם(‬
‫ומעל 'השמים מעל זו ביה גוברין )עללייערעפאליק( ובמק׳ שבת ג״ו‬
‫ע״ב בשעה שתעמיד ירבעם שכי ׳עגלי ׳זהב אחד בדן ואחד בבית ־ אל‬
‫ירד מלאך גבריאל )המכגד לישראל( וכעץ קכה‪ ,‬ועליו'כבכה צריף אחד‬
‫וזה איעליא של יון — ובעין יעקב מגילה ו׳ אמר עולא איעליא של יון‬
‫יזו כ ר ף גדול של רומי והוא ש׳ י פרקה על ש׳ פר ק ה‪ ,‬יש בה שש״ה‬
‫שווקים‪ ',‬והדר בת אע"פ שאיכר כולד בה‪ ,‬והכולד בת אע״פ שאיכו דר בה‬
‫כועלזפרק מאה המלך ושלשת אלפים ׳ בי בכי יש בה‪ ,‬צידו אחה ים וצידו‬
‫■אחה י הרים ^וגבעות‪ ,‬צידו אחה מחיצה של ברזל‪ ,‬וצידו אאה חולקיה‬
‫■‬ ‫)חול ואבן(‪.‬‬
‫ד ב י י ם ושלמים השכילו לפיש איעליא של יון הוא מחוז אחד בארץ‬
‫‪ ,‬איעליא תכקרא כשם גרעקח וזמגנח ) ‪ (Graeca Magna‬״יון‬
‫גדולה׳׳ והכווכה על המחוז קמןצזבריען שהוא דשן ושמןימאוד — אפק"‬
‫הרב הגאון יש״ל 'כע״וו שלו השתדל בעים רוחו לכוין אה קימכי תעיר‬
‫שציין עולא ים הרים וגבעות‪ ,‬מחיצת של ברזל‪ ,‬וחולקית‪ ,‬עם העיר הגדולה‬
‫■קמנטטמנטינמפען ע״ש — ולדעתי קשה תדבר מאוד על ׳שתי דעות )א(‬
‫אשר לא ישכר שם‬ ‫איך יכון■לשון■ מושכיך שככהוב על מחוז קמזמבליען‬
‫כצי'עשו רק הקיקר רומי היה מלך על המחוז ההוא‪ ,‬אכל לא ישכ שם;‬
‫ועמי רומי לא צקראו כשם ככי עשו רק הק־קרים והממלכה כקראת מלכות‬
‫אדום מעעם אשר בארתי למעלת אות אדום? י)כ( לשון אעליא של ■יון‬
‫יאיצו מכוון‪ ,‬והיה ראוי לומר יון גדולה ופשיעא דלא צכון לומר על קמנ־‬
‫טטמנטינמפען איעליא של יון")ג( איזה יחוק יש לשצי עגלי זהכ עם מן‬
‫ואיעליא?’ ) ד ( ■איזה יחוק יש לכית גוכרין י שקמוכה לא״י עם איעליא של‬
‫יון הרחוקה הרבה? )ת( מת זה תדר בה ואיצו צולד בת כולד בת ואייו‬
‫דר בה צועל פרק מאת המלך? וקובר רש״ל שהכווצת על מה שהקיקר‬
‫קמנטטמנטינוט הטיב מאוד עם כל הבאים לדור שמה בעיר החדשה‬
‫אע״ג שאיצו‬ ‫צת למען יתישב בצקל מטריפולין ההיא‪ .‬תיצח דר בה‬
‫ענוש יעצש?‬ ‫לד‪ ,‬אבלצולד בה ואיצו דר בת מא״ל אדרבה אישכזה‬
‫)ו( איכו מבורר מת זה שק״ה שווקים?‬ ‫■ ‪.‬‬
‫ל ד ע ת י איטליא של יון אחת היא ולא שתים כדעת רש״ל והמכוון בה‬
‫לדעתי הוא המחוז אקר לקחו שבט דן מן הכצעצים וצקרא‬
 ‫‪117‬‬ ‫איטליא של‪.‬יק‬
‫בכתוב לשם ובלשון פמיס פצזנעממ■ ע״ש ‪ :‬האלי‪-‬ל;פאן שכבדו שם‪ ■.‬ובלשון‬
‫חז״לפמייקי־״־ימגילה י‪.‬־ לשם‪.‬זו פמייש ‪ -‬עקרוןדסעקלץו קקרי נבת אדום‬
‫ולדעתי היא ה^ודינה שכרןלאת ‪-‬־ג׳!כ גבלא‪■ ,‬כמבואר כתובות קי״ב‪ .‬פיב^׳לזארןלע‬
‫לגבלא־ לאה ־עכבים כמו עג לי ם אמר אלץ‪-‬הככישיי פילותיך מפכירהערביים‬
‫משמע׳שהעלביים לקחו חלק זה בא״י ובאמתייהיה לענמדמלום ־בעל מדינה‬
‫זו־מקדם איש עלבי ועיין ע״א‪:‬כ״ע‪ .‬תוק׳־־ד״ה‪:‬אקלע'שיוכתן מתלגם‪.‬הל‬
‫שעיר גבלא‪ ',‬ועכ״פ מפני׳‪ .‬טוב הארץ אפשל‪,‬לקרותה אי ע לי א אלץ עג לי ם‬
‫כמו שיבואר‪ ,‬מדינה־ זו מונחת בצפון א״י מצד‪ :‬דרום‪ ,‬קלוב לה יס מהימןצז‬
‫‪ Pl1iala‬או שלייתא ׳כלשון ’יושלמי שפ״ד■ דכלאים כי פהימ^מי‪ -‬פיכושו־‬
‫טמןע וכן שליה בעקקק ובבבלי‪:‬ב״ב■ ע״ד‪ :‬ים חלייתא צ״ל שלייתא‪.;,.‬ועוד‬
‫יש י־ ים מלים קלוב־ לים זה‪.‬־ מצד מזיח■ יש'‪ .‬הרים■ וגבעות מחלמון ■‪.‬ושניר‪.‬‬
‫בצד צפון יש ההל לבטן שנחשב‪ .‬כמחיצה של ברזל מפני לוב־ בלזל׳‪,‬שנמצק‬
‫שם‪ .‬ומצד מעלכ׳ י ש‪.‬מדינה'קנונה‪ .‬נקראת‪ .‬חולת־י ובפי יו ‪ .qp‬הכהן איןמטח‬
‫היא חולקית שבגמרא לפי שהיא מלאה ‪,‬חול ואבן שמוך לים התיכון‪. ,‬ומשם‬
‫הביאו את הזכוכית עיין ערכין י״ד חולת המחוז וב״ב ש״נו ע״א — מדינה‬
‫זו'פקלעתס היתה אחוזתיאיש״עלבי יושמו לענמדמלום והקיסר מויגוםטום‬
‫קורודוק אשל קראה טעטרמלכימ‬ ‫לקחה ממנו ונתנה לעיליפוק בנו‬
‫על‪ .‬שמו טעטלמרכום‪ ,‬פיל העלטעל‘‪' ',‬ובתושפתא אהלות ־פי״ח נועלפולין‬
‫)פיעל טטמדט( והיא היא‪ .‬פיןיפוס '‪.‬זה‪ ,.‬י פ ה׳ המדינה ההיא‪.‬מאוד‪.‬לשם‬
‫קישל ׳רומי וכינה• שם העיל־ קשלי‪ ,‬צעזאלעא׳״פיליפי‪ ,‬ע״ש הקישל ועל• שמו‬
‫היינו‪,‬על שם הנותן'והמקבל מתנה זו־ ועיר^בעלת שבנה שלמה שמוכה‬
‫לשם‪ ,‬היתה עיר גדולה מאוד׳נקראתהעוימפמןיט‪:‬מננענטטמדט‪ ,‬ולחרבותיה‬
‫^ץם‪', '.‬משתוממיס_עובפי ‪:‬ד'לך‪,‬י בעלבט^ן‪ ’■.‬ובה'עבדו לשמש‪ .‬׳ ואמל‪:‬משו<‪.‬‬
‫ילה *של^־‪.‬פ‪:‬מנ?נקט 'מלכד הןצניניס; המפואליס< היק‪, .‬נחלודה‬ ‫הכהן כי ‪ ,‬כל‬
‫למש^־ נדו ^^^^^;^ג״מעודי״ע‬ ‫ונעימה‪ '■,‬ונוובה האק‪ .‬מאול‪ :‬מ קוד‬
‫ז׳ ח׳ וכן פונקע‪ ,‬ע׳ פימוא וע׳‪.‬פמנע‪15‬ם>■ לגורל ^^^‪ -‬של’הארץ׳‪-‬ההיא ־ושבו‬
‫בה ־לפעמים מלכי רומי‪,‬׳’ולפיכך־ נקראת ־ רומי'זעזלא‪-‬עיין כ״ל־פ׳־־ש״ד‪.‬‬
‫קישל דימקזעטיאן הלך דתיב ׳בפמייש ולשם קלא חכמי ישראל ואמר ■להם לא‬
‫מבזון לא’ בלומיץעילא ולאבגולירזעירכלומר כפאנעאש שנקראת־רומלזעללא‪.‬‬
‫בא ולאה; שכל; ‪. .‬אחזיוך‪ .‬הזה ‪.‬חזו י חז״לי מקמנל‪ /‬ש‪?5‬רץ;‪-‬יהיה‬
‫ד‪ ,‬לו מ‪ /‬ד’כון'־‪.‬לשון‪,‬מושביך‬ ‫‪ -‬מושביך זה איעליא־ישל ■יון‬
‫על מושב הקישל‪ ,‬ו עו ב־ ה א ק• ההיא לא‪ :‬מצד השמים כי החלק־ ההוא תו א‬
‫לצד לפון א״י‪ ,‬אלא מכח ■הארץ‪';,‬תושמטאדץ;ץ‪ ■-‬ובהפך מעל השמים;הוא‪-‬בית‬
‫^ל ׳ א׳י־ והעוב בא; מצד אכיל‪,‬־‪ :‬הישמיס והשמש‪.‬‬
‫; לקריאת שס'‪..‬איצוליא אל‪ .‬יון הוא כו‪ ,‬אנולאש‪:‬ביונים ■ננגל‪ ,‬ואס■‪.‬מלולים‬
‫־ '• ‪ :‬׳ עגלים עובים‪ • .‬ולשון יון‪ .‬מולה על‘ ' ׳ ד א י ז מבורכת מאש^וךכמו‬
‫חמל ׳ מחמל עיין געזעכיאוק ‪ ,‬י"ועוד ■שלקחה‪ •:‬הקישל• מאיש ששמו ^׳שם" ;‪':‬יוני‬
‫לענ?זר^!?>םו'' ׳ ^ או ע״א ־'צא‪-‬י לה מ מנו ק‪■ ;-‬ולכן;כל הנולד• ׳ בה■ וכל; ■הדל‬
‫^^^^"^לולזמ ל ה‪ ^ .,‬ל ^יו‪:‬׳ ב ש‪;:‬ו ^;' הו ח דו ש‬
‫נולד ‪-‬בא״י‪■. :‬אכל •לא״ דש ■כמקונן;‪,.‬ההוא׳ ושליהש'' הא^שר; ‪.‬והאמאלןלך‪;.‬צעלו‬
 ‫איטליא של יון‬ ‫‪118‬‬

‫פי ת זה ‪.‬וזה‪ ,‬כי הקיתר כהן •המדינה במתנה ‪.‬לבן הורודות ובן הורודות‬
‫בכה ■אותה מחיש לשם הקיתר ונקראת העיר על‪-‬שס תכיהם ק תרי פי לי פי‪.‬‬
‫ךן^‪ 3‬י ף התמוכה העןימפמןיט )בעןיבעק( שעבדו״שם לשמשהיתה לה שת״ה‬
‫שוקיס נגד ימות י החמה־ כאשר היה[■ המנהג אז בכל ■המקומות‬
‫הגדולות שעבדו לשמש‪ ,‬ומרחצאות־ היו לרוב כנודע■ מכ״מ‪: : , .‬‬
‫ל ע ת ה מכוון היעג שכשעה שהעמיד ירבעם שני עגלי זהב‪ ,‬אחד■ בדן־ בצפון‬
‫י ואחד בבית אל בדרום ן'אז כגזר שמדינה זו מצפון!עד דרוםיי תהיה‬
‫למלכות רומי‪ .‬וכן כשעה שנשא שלמה את בה פרעה מכואר שם בשבת‬
‫־כבכה על הים קתרץ פמועטטינח שהיתה •לאבן‪ :‬נג^ לישראל עיין ■אות‬
‫׳אדום‪ ,‬ועיין ב״ק פ״ע מ״׳י עגלים ־בשרון היו‪.‬בזול• וזה איעליאשל יון ונקרא היין‬
‫‪ .‬־משם יין איעלקי בגמרא לדעתי ויבואר עוד ■באות פמיית ברחבה אל׳ה‪.‬‬
‫ל י ת כ ן שגם בכל מקום שנזכר*( איטלקי כש״ת כמו איתר ‪:‬איעלקי‬
‫■זי■ ־ ’ קידושין י"כ ויין איעלקי תנהדרין ע׳ ועירובין ת״ד‪ :‬פירושו‬

‫בקידושין‪.‬י״ב מנואר כי‬ ‫*( ‪ euta\es‬ביוני פיריישו‪ ,‬טוב ושמן גו‪:‬ו‪,‬׳געזונד‪ ,‬בליהענד‬
‫‪ .‬הפלוטה הוא אחד משמנה באיטר‪,‬איטלקי והאיטל‪ .‬היא אחד מכ״ד‪:‬בדינר וכן נמצא‬
‫י בעשנה כלים פי״ז מי״ב פונדיוה איטאלקי‪ ,‬והטעם כי המטבעות של מלכות רומי קראו‬
‫■ לפעמים בשם זה צזיטמ‪1‬יק^ן עבור 'המשקל‪ ,‬כי ממשלה זו הנהיגה בעשקצ איטאליא‪.‬‬
‫'' ‪.-‬אפט‪/‬הדבל צריך ביאור מדוע כינו לרוב אתי האיטר •'בשם י זה ולא ג״כ׳‪,‬את■ הדינר‬
‫׳ ^בשם דינר‪,‬איטלקי ? ונל‪,‬אה בזה כדעת יבעל חין אבלהם־ צד ‪ :131‬בפירוש המאמר ב״ר פ׳‬
‫• ‪ -‬מ״ב ‪ :‬אמר ל' יוטי ממלהייה תמן תנינן■ איסלין • על שם אלטל‪ ,‬כלומר המטבע שנקראת‬
‫‪.....‬איטר‪.‬אוא מעגע שוליית מבתחילה‪, ,‬ולשם אל אטל‪ ..‬נקראת‪ .‬כן‪.■ ,‬ואח״כ לקחו במלכות רומי‬
‫‪ ,‬שס זה טםםצ‪1‬ריתן‪,‬לפיכך הוצרכו חז״ל לציין הא’של‪)-‬ופונדיון שם משקל( איטלקי להורות‬
‫״‪.,‬שאין הכוונה על אישל טורי‪ ,‬כי‪.‬אס‪,‬על משקל ‪.‬איטלקי‪ ,‬ברומי;‪ .‬אבל בדינם ששם זה‬
‫)דענצ‪ 1‬ר(‪,‬הוא יוצא מתחילה על שם הרומים שחדשו‪ ,‬שם זה‪ ,‬אין צורך לרשום יותר‪ .‬גס‬
‫מציגו יין איטלקי מפואר ומשובח מאת חז״ל שנהדלין ט״ט‪ .‬ועירוביו ט״ד■ ב׳ ודעת‬
‫׳ 'הגאון ‪3‬ע"מ שאולי הוא יין קפלישין מאי י טיפערן שנקראת בפי חז״ל לפעמים ״בשס‬
‫‪.‬׳ אימליא )עי‪,‬ין ע׳ הקודם(‪',.‬אכן לדעתי אפשל לעורר עוד‪ ,‬לתכלית חקירה‪ ,‬זו מה שמבואר‬
‫‪ ;,‬שם בקידושין שאיטל איטלקי‪-‬שייך עלדורו של‪ ,‬משה גס‪,‬כן‪ ,‬ואיך זה הלא‪ .‬מלכות רומי‬
‫״ומשקל;איטלקי מאוחר‪,‬מאוד? ‪ ,‬ויתכן •שבעבודשהמטבעות הישנות של‪.‬אוטליא הגדולה גר^ט'‬
‫‪.‬גרי‪5‬ענ)צןנד שהיו‪ ,‬לרוב שכיחד עוד‪,‬מימי משה ')עייןאונקע ע׳ מ^נעטאע(‪.‬ומצויגד בתבנית!‬
‫י־ ־ שור אפשל שעל שס זה בחרו’'בשיעולים'שם ישן זה איטלקי‪■ .‬ויתכן עוד ללוין בזה המאמר‬
‫י' ‪ '-‬התמוה'שהבאנו בערך הקודם •אטליא־״של ’ין הוא כלך'גדול'של לומי‪ ,‬וצי הדר בה והנולד‬
‫■ ו־בה־נוטל פיט ־מאת׳ המלך‪',‬׳ובשעה‪ :‬שנשא ^שלמה‪-‬בת פרעה‪.:,‬׳ ירד גבריאל‪ ,‬ועלה■ שרטון‬
‫• ביס■ ועלןו‪-‬נ‪3‬נת צרך זה‪ ,‬וכן בשעה שהכניט ירבעם שני עגלי •זהב נבנה ׳כלך זה על הים‪ ,‬וזהו‬
‫‪, .‬איטליא‪,‬של‪..‬יון‪ ',‬שהמכוון‪,.‬על‪ ,‬גרתםגכיכענןךונד‪'.,‬קצוןצזברי‪,‬ען‪ .‬עס‪.‬קתאפצזניע‪1‬ן־‪',,‬כ>‪ .‬לגודל‬
‫; ■ חפארמ'‪,‬ה‪,‬אלז‪:‬הש)ננה ‪:.‬ההיא ‪,‬והיפה מאוד‪; ,‬נצןעו ״שלי‪ ,‬רומי' לשם בימי' הקי(‪ ’,‬וישבו שם‬
‫־ לחדשיס־ושנים‪,‬־ ובעבורי ז׳ה ־הנולדים שם שנסעו' להניחו רוח •לשרים ■נטלו פלט מאת'‪.’.‬המלןצ‬
‫'"אפס מלשיון המאמר ■'משמע ״שהכרך גופו נגנה״על יהיסך״וזה שייך־ על איי סיפעלן שהיתה‬
‫י ‪: :‬־ על ־‪.‬הים התי‪.‬צון ועיין'תצונתה־ בספרים שהיה לה'מד׳‪ .‬ל‪.‬וחוח■;כעין■ מה ־שציינו■‪.‬־למעלה בע'‬
‫־•■ ‪:‬הקודם‪ .‬גס יש■ להשתכל‪-‬במה שנודע כי‪ .‬העילהמפוארה לודקיא ‪ Laodicia‬סמוך‪ ,‬ליס• וסמוך‬
‫‪.-•.-‬לאנטוכיא‪ .‬הגדולה היתה ־מב^יגדול מד׳״ רוחות •‪.‬וכל;הארץ הזאת‪,.‬היא‪ .‬שמנה‪...‬ןמלאה‪ ,‬כלמיס‬
‫‪,.,‘,‬עד‪,‬שמשם הוליצו‪,‬היין‪..‬לא)!צסנךליא ולשאר מקומות‪:,.,‬והקיסר■ הלומי זעפטימוצן־זעוועל‬
‫' ־־יפה׳ צל'הארך ההיא ־עד ׳פאודייייונתן לה חופש־ ומשפט "איטאליא‪ ,‬ערהאב׳יזיא צול‬
 ‫‪119‬‬ ‫א י ט ל י א • ש ל לון‬
‫משובח ועוב ובערוך מניא ת מו ס יושבת בארךעוץ אינוליא ימת שהמדרש‬
‫י־׳■‬ ‫־ י ■ ‪.......‬‬ ‫תרגם קקרי‪.‬‬
‫ראיתי■ לבאר אחה מקומות המתיחשים ‪.‬למלכות אדום הצריכיס‬
‫ביאור‪ . :‬במדרש ב״ר פ״ג ביום שמלך לטיינרם חלם לר׳'אמי היום‬
‫מלך מגדיאל‪ ,‬אמר עוד מלך אחד כתנקש לאדום‪ .,‬אלוף עירם אמר ר'‬
‫חכיכא ציפוראי למה כקרא עירם? שהוא עתיד לערות )או‪..‬לער־ם( תקוורמת‬
‫)אוצרות( למלך המשיח‪ .‬זה פילש החכם בעער‪ ,‬פרחנקע^ט )׳ימנמטסטליפט‬
‫‪ 1860‬צד ‪ 115‬שהכוונה על דיק־לעייכוק שמלך בימי רב אמי ‪4‬־‪'28‬‬
‫למכיכם והוא )הקיקר דיקלעיינוק( בחר לו עוד קיקר־ אחר שימלוך ־עמו׳‬
‫בשנת ‪ ,285‬ונקרא קיקר‪:‬זה'^מקטי^ימנום ולפי•'שקרא ‪ 4‬אותו ■^עןמר‪,‬‬
‫וזיטלעגענט‪ ,‬כינהו ר' אמי‪.‬בשם מגדיאל כמו מגדל = אל שנקראת עיר‬
‫קקרי — ועוד כתב שם כי בשם עירם כוון ר׳ חכיכא ציפוראי אל הקוכך‬
‫אור‪')1:‬וס «‪ Urfulu‬בימי הקיקר י!ןימן אשר פיזר ■האוצרות שלוהקיקר‬
‫יויייפו שהכין קיקר זה לבכות בית המקדש ליהודים בירושלים‪,‬־ לפיכך־ הוא‬
‫המערים אוצרות למלך המשיח‪ ,‬׳כי אם כן יוןימן היה המשיח‪ ,‬וכל זה דוחק■‬
‫גדול‪ .‬עד מאוד‪ .‬ועוד כי אם רצה לפרש מגדיאל כמו לעומר א״כ יותר‬
‫עובלפרש מגדיאל ממש כמו ממקטיוזינימנוט ‪ ,Maximinianus‬כי‪.‬מאקקימע‬
‫ביאורו הגדול ביותר וכן מגדיאל פירושו הגדול מאוד? ועוד למה אמר‬
‫ר' אמי‪ :‬עוד מכך אהד כמכקש לאדום הלא אנחנו יודעים שבימי דימק‪1‬טיינוט‬
‫‪ D iokletian‬היו ד' קשרים‪ ,‬דיקןטיינוט‪ ,‬חמקטיוזינימנום ‪ ,‬גמןערימום‪,‬‬

‫קהוקניע ‪1‬ז־ט‪..‬חיטצוןיעניםע^‪.',.,‬רע‪ 5‬טע‪) ,‬פונקע מלה זו‪. .‬זגעלך‪-‬ג^נו‪,‬א פעק‪ .,(:‬שהעיר‪,‬‬

‫הזאה היהה מונעה מכיבעוס‪ .‬ויען־שהיהה בכלל‪.‬אלץ זיליען ואכטוכיא םננ(ראמ מלמה‬
‫יוןהלשעה מימי החשמנאיס יתכן־לקלותת איטליא של ■יון‪ ,‬ככל המקומות אשל ניתן‬
‫להם משפני צזיטצזןקי‪.‬׳!!!™!!^! ‪ Jus‬־■)עיין‪-‬פונקע מלה‪:‬זן(‪,‬בואם אוו הע־לכיה למוילזב'‬
‫בארצות המזלחיות באזיע בארץ‪,‬אשר‪:‬היה לח משפט‪ .‬איטלקי)ןלזנדגיטל לוין הנדעדן טטצזהטן('‬
‫קראו זאת מחוז איטלקי ‪ .in solo italico‬מנועם■זה יתכן ■שחתרגוס• אלמי מתלגס‪.‬לפעמים‬
‫ארצות לחוקות מאיטאליען‪ ,‬בשס איכיליא' ותמם‪ .‬כת‪,‬י‪.‬ם ‪3‬שם‪. ,‬זה‪ .‬ונודע‪ .‬כי‪.‬כסים‪, .‬הוא‪.‬‬
‫ציפעלן קפדוש על היס התיכון עיין געזעניאוק וכן לאיתי בשם ןה‪:‬עפוש‪'.‬ולהלן בעלך‬
‫•לשפל תלאה כי נאי ציפעלן היו הליי נחושת ויעלות מלאים עציס'יפים‪ 2‬לעשות■'••‪-‬עאים‬
‫אניות קלות בשם ליבולניא; ‪:.‬ויתכן מאוד‪:‬לפי זה בעבול שידענו ששם׳‪-‬־נאיי‪-‬־קפלוש )אפשל‬
‫על שם הנחושת ‪■ Cuprum‬קועעער( היו לוב התושבים יזניס• נקלאת ‪:‬איטלוא‪-:.‬מל‪:‬יוןד‬
‫ויען כי הכתוב אמנל דבלים כ״ח ש״ח בהוכחה; לעונש‪ :‬והשיבך ;ד׳״מצלים‪■■,‬באניות קס‪-‬חז‪/‬׳ל‪-‬‬
‫■פילשו שוכה נ״א ב׳‪ .',‬ישא ד׳‪ .‬עליך‪',‬גר מלחוק‪.‬כאשל_ידאה״פנשר‪',,‬על האניוית 'הקלות‪,‬‬
‫שהצילו לישראל גאלכשנדליא של מצרים• ־ ונאמל במדנל \ כ״צ‪ ,‬י כ״ה ‪ ,‬על‪.‬קל_וןנ>;ס״‬
‫'»יד בתים שימהרו לענות'אשול ועבלע״י'אניות!מצתים )ציםעלו^ נקל״מאלד^פלם שבשעה'‬
‫שנשא שלמה את בת פרעה‪ ,‬ובן‪ :‬בשעה שהעמי־ד‪-‬יילבעס׳ בן נבט ■■!זני‪ '.‬עגלים‪',‬אז ילד מלאך‬
‫גנייאל ועשה את אי ציפעלן‪:‬קפרוס דלך‪-‬עונש על‪,-‬מעשה' מללים‪3:‬נשוא!ן־‪ .‬ועבודה‪:‬זעגל־‬
‫וזהו איטליא של יון‪. ,‬ומחיצה •של בלזל היא ׳‪.‬מחיצת נחושה‪ .‬ועדיין אפשפ‪-‬׳ל‪-‬חוקל •להתבונן‬
‫במאמר זה אם עלדלך שנאלתי למעלה כי איטליא פילושו עגל וכן נצל יפה' ובריא‪' ,‬ועול‬
‫‪.‬יוכל‪ .‬לה‪.‬תבינן על מדינת אעטאלי‪^.‬ץ‪..‬בארץ‪,‬יון עמש‪, ,‬וענד‪ .‬יוכל‪,.‬לחפש ;על‪,...‬אלף‪,‬עדן‪ ,‬אשל‬
‫ואלונה‪ (ïÆurus, Jiiédicus),‬וא‪;,‬י‪,.‬לא‬ ‫‪. ..‬נא לחוק משס‪,,.‬בין החידקל‪ ,‬ופרת ?ש; ‪.‬מחוצה^ נוקאה ו>'‬
‫‪:‬תבתי לק נעולל ההוקלים‪.‬‬
‫ק^נםטצזנ[? ;^גם •עילםךא’ככו\‪^/‬זור‪:‬וזו ‪; 0‬כי;־הואו לא איה בזמי ד׳ וחכינא‬
‫ציפוראי הקודם הרבה? — וגס‪.‬לא חשבו היהודים אה י!ןימן למלך המשיח?‬
‫ו‪3‬ג^ררך;דר״א‪;.‬פ׳;״ל״פ;'‪ '.‬יעקב־‪:‬נמן־ ׳‪.‬לעשו ■משעיר^‪ .‬עד‘ מגדיאל‪.‬מאה מךיצוס‬
‫ואמר אל'ו ‪ q‬׳מגדיאל אלו‪-‬ך‪■:,‬עירם ‪.‬זה רומי ־עייךרמב״ן ‪:,‬ש״פ‪.‬וישלח שנדחק‬
‫׳‬ ‫ד״׳ג‪•!.;:: :‬הרבה״לפרק ■‪:‬מגדיאלדעל‪ :‬רומי?‪'■ '.:‬‬ ‫‪-‬‬
‫!ליי כי‪,:‬בעל■ פרקי דר״א'‪:‬פ^רש י‪:‬לו שעיר לשון‪'.‬צעיל וקען‪ .,‬ומגדיאל‬
‫‪•■,’.'■'i :.‬ד‪! -.‬גדול ולפיבד ‪-‬״אשב ■מן׳‪,‬הקען‪ •.‬עד הגדול‪ ■.‬לקיים ■במלכוס •רום;‬
‫ועוד; אפשר כי‪ -‬שעיר״הוא‪/‬ממש^‪-‬כמו׳גדי ליעגענבמק ולפיכך •מגדיאל מעוון‬
‫אל‪..‬שעיל‪:‬כמו׳שעיר^■גדי^לרמז בעלמא;אפק■עדיין קשהי־למה־שם פדר״א‬
‫קנצי‪-.‬גל'מילין'עםי;מג(דיאל׳והלא‪:‬אסר מגדיאל יש‪.‬עוד אלון< ׳עירס ? ונראה ;לי‬
‫כי ‪:‬ר׳‪':‬אמיףעוון‪;:‬בחלומו־;על דבר ■‪:‬אחר‪::‬והוא ‪:‬כי‪■ :‬ידוע שקיקר דיקלעיינוק‬
‫היה‪::‬המלך האחרון אשר^׳הצרזלנוצפיס■ מאוד׳ עם ‪:‬אחוזה■ מרעיו הקיקרים‬
‫המושלים'‪:‬אתו■‪1‬ומקםיו»ימנום ־וגעןעסם‪ .‬כי ‪ .‬כל‪ -‬אלר ־קרו אחר משמעת‬
‫דיקלעיינוק;■ והוא;‪:‬היה‪ :‬הראשון‪ .:‬והגדול• שבכולם; ‪:‬זולת לב קחנטטצזנן; לא‬
‫היה‪/‬׳עם■;הקלעיינוק■ לרדוך אחר‪':‬הנוצרית‪:,‬והנה־ אחר דיקלעיינוק ׳מלך‬
‫קאנטטאנ[ שתי‪:.:‬שנית‪ :‬בהכנעה‪,‬־'׳ואחרזו‪'.‬מלך‪ :‬בנו של■ קאנסטמא‪ ,‬קיקר‬
‫ק^נסטאנטיך־שהתנצר‪1: :‬הוא!;הגואל;־הגדוגל^של■׳הנוצסם‪ ,‬הוא ■הקיקר קאג^‬
‫^^^טין^‪:‬עזב‪-:‬את■'עיר;■‪:‬רוס‪:.7‬הישנה‪■-:‬ויקד;ר■תר^ק'^נ‪D‬ט‪:‬אנטינאפ ‪ b‬על ■שמו‬
‫ו ק ר א ה‪ /‬רו ת חדשה פנייא^־־‪:‬ר^ם ראש‪:‬מלכות‪:::‬רום^ מעתה ‪ 4 -:‬ועתת אין‬
‫קפק־״קחיכמי ^הו^ס•ג^כ‪^:‬שמו‪ :‬מיניהם‪,■:‬על שינוי״שו ש׳נתהוה בעולם‪:,‬־■ על‬
‫ידי הורת ישראל נאמצעות האמונה ’במשיח‪ ,‬והגם כי ליהודים בעצמם‬
‫לא בא הגואל האמיתי בכל ‪,‬זאת האמינו היהודים‪ :‬שלקאר׳ אומות נפתחו‬
‫‪ 4‬על‪ :# .‬ה מ שחיי ם‪1‬ונרז’ נ ‪4‬זו' קראו מלך המשיח‬
‫כאא^^כ^ה ‪^4‬מ‪.'.,‬וכאשך;_‪,‬צראה‪,;.‬אי^ה י‪.‬בע׳‪, :‬משיתי ' ועתה■ מבואר■ הדבר‬
‫מאוד■ מאוד‪5 ' ::‬יוס;'׳שמלךד ‪^:‬יקלמי‪.‬ינוק‪ .‬נראה לר׳ אמי בחלום‪ -‬היום‪.‬־מלך‬
‫מגדיאל;אמר עודי• מלך אהד כסבקש׳;לאדום‪■• ,‬כלומר קוך מלכי אדום בתורה‬
‫הוא״^אלרך״־׳עירתאאר״אלןךימגדיאלא״כ ‪.‬כשחלס ׳ לו‪',‬כי ' דקלעיינוק‪,‬הוא‬
‫^צןךולאךות״רק״את־‪ '.‬והוא‪ .‬עירם‪ . ,‬זזה‪^.‬באמת‬
‫^ ר’‪/^.‬חרוך‪.‬ל^וום‪ -‬של;‪.‬רום'‪.‬הישנה‪-:‬־והוא\ יקד‬
‫;רס;;ע»רם;פלומריעיר־^י׳וחדשהכקמנטטמנטינחעען‪ :‬ונתבעל מלכות‬
‫המערבוזוהוא אלוף• עירם זמקר־‪.‬תצרומ;רום למלך'המשיח;■כלומר'למלכות‬
‫המש׳^ז׳יים ׳ומאז'פאקיה ׳מללומ ארוש■ הרשעה‪:‬שיקדו'‪-:‬ראמוק וראמולוק‪,:‬בנ’‬
‫‪-‬׳‪- -‬״ י‪ .‬׳‬ ‫ממדים‪):‬כאשתבארהי‪,.‬למעלה‪.,^.‬אדום(‪:.‬‬ ‫'‪ ,:;.,‬ך‪:‬‬
‫עוד‪?:,,,‬בואג‪:‬על‪'>,‬נכון‪:.‬גם •חאבוך‪:‬פרקי‪...‬דכ!׳'א‪-.‬אהוא ׳‪,:‬תשב‪:■-‬משעיר ״עד‬
‫;;;עירם^תא‪,:‬מלכות‪ ,‬אחרת‪■ :‬בארצות‬ ‫— !מגדואל; למלכי־■‪ ........ :‬י "‬
‫אדוס‪.::‬ואלוף;‪;.‬עירםב‪-:‬הוא ‪,‬מלכות‪,‬‬
‫המזרחילילמשיחיים;‪:‬ועייןדנירוש׳;■‪ .‬יומא־ו־פ״ו ה״ת ־זשבת פ"צו יה״ג*( אפ ק‬
‫במקום'■יזה‪!;,‬אם‬ ‫^‪:‬וקךבו‬ ‫יאף׳ל־אא‪:‬־דמןל)|’‬
‫■'‪/‬׳‪ 1‬ד^ !׳‪,‬‬ ‫■!י ‪,‬‬
‫י '^’‬ ‫קראו ‪.‬‬ ‫־ל»ה ■ ׳‬‫עדייו‪^-‬יש^יילעמוד־' י‪:‬״*‪‘,‬‬
‫״*זד^ “י‘׳■'■‬ ‫״■‪,».‬״;‪.‬י‬
‫ןארזל^ל^‪^-‬יני ואם יאדטן בתולי‬ ‫*(״ ‪ 4‬אלי^ר ^'אומר |ס'■יהיר חטאיכם‬
‫*''■כל^ד‪^ :‬היויייכלומליי׳לדעמי' ־'אס■'החאא י׳הוא צגוךיזנפש בלא כפייה יש‪:‬תיקון אבל'אם■ ילכו‬
‫־‪' .‬‬ ‫׳ ’‬ ‫ישראל בשיטה אדומים לא‪— .‬‬
 ‫‪121‬‬ ‫יון‬
‫לעייכוק ודוחק לומר שהוא ע״ק? ועד״ז ישאל השואל כירושלמי סרומות‬
‫פ״ז דיקלוע חזירא מחוהו עליי דר׳ יהוד׳ כשייא כלומר ‪:‬דימקעןטימן בעוד‬
‫שהיה רועה חזריס הלקוהו בני ר׳ יהודה הנשיא בעבריה ואחר‪ .‬שנעשה מלך‬
‫וישב בפנימת שלח אחר חכמי ישראל שיעמדו לפניו במוצאי‪ :‬שבת בפנימק‪■,‬‬
‫ושלח הכחב אצלם ערב שבת לעבריה‪ ,‬באופן שלא היה אפשר ליקע מעבריה‬
‫לפנימק להיוה שמה במ״ש רק על •ידי נק‪ ,‬וכן‪ .‬נעשה שנאו לשם חכמי‬
‫ישראל בנק והיה שם ביה מרחץ שהקיקו ז׳ ימים ח׳ לילות ואמר שירחצו‬
‫שסי ולא נשרפו ומאחר שראה הקיקר שנעשה להם נק‪ ,‬שאל‪ :‬מדוע בזהו‬
‫אותו קודס שמלך והשיבוהו לדיקלוע חזירא בזוהו אבל לדיקלעיינוק קיקר‬
‫יכבדוהו‪ .‬אז השיב המלך אעפ״כ לא תבזון לא ברומי זעיר ולא בחבר זעיר‬
‫ועיין בב״ר פ' וישלח שינוי קצת המור חזירא רועה חזיר ותמור חבר זעיר‬
‫גוליר זעיר — וקשה‪ .‬למה ■אמרו תחילה דקלוע חזירא ולבקוך 'דקלעיינוק?‬
‫ונראה ברור כי ידוע קהקיקר דיקלעייכוק נולד בכפר מאחד‪,.‬העניים ונקרא‬
‫קודם שמלך דיקלוע ‪ D iodes .‬וביום שנעשה מלך קרא את עצמו דיקלעיינוק‬
‫י ‪ D iodelianus‬לקימן מלכותו‪ ,‬ועעם הדבר נראה כי שם ימנום‪ .‬הוא ראש‬
‫אלילים של רומי ■אשר משל ע ל' כ ל■ שערי ההצלחה במלחמת ושלום ונקרא‬
‫אל האלים ) ‪ (dens deomm‬לפיכך■ לקח קם זה יחנוק וצירפו אל שם‬
‫דקלוע באופן שנעשה דיצזקןעטחנום‪ .‬מעמת הדבר פשוע‪ :‬שמשום זה אמרו‬
‫חכמי ישראל לדיקלוע בזינו אבל■ לדיקלעיינוק כנהג כבוד‪ ,‬כי הוא שם לקימן‬
‫המלכות וכן מעעם זה קראוהו‪ .‬במדרש ב״ר פ״ג לעוינוק על עיקר שם ימנוק‬
‫וחלם ר׳ אמי כי זה הוא מגדיאל כלומר האליל ■הגדול ה גם קרוב מאוד‬
‫‪ -‬שמעעם זה בקר דיקלעיינוק עוד בחבר שימלוך עמו‪ ,‬מפני שבתורת הרומים‬
‫היה ־האלילי יחנוק ממחבר ע ם;הכוכב זחעורן ראש הכוכבים‪.‬־ועל‘ידי שניהם‬
‫יעלה הזווג יפת לשמור את כל תמאמינזם ־ במו‪: .‬שיצליחו־ בכל עבודתם‬
‫נקדה ובבית‪’ ,‬וציירו‪ ,‬את אליל יחנוק • כשני■ ראשים־ להורות כי* הוא‬
‫משגיח לפנים ולאחור וגם■ הוא קימן לראשית השנה‪.-‬יחנוחר יאשר נועל‬
‫פתחי שנה שעברה‪ .,‬ופותח שער לשנה״הבאה‪ ,‬אשר עבור זה גם הקיקר‬
‫הזה דיקלועיינוק יקד חשבון■ הזמנים מחדש‪ .‬ותנוצריםיהמאילו‪ :‬חשבון הימים‬
‫לשערות וכל עניינים ‪ :‬מימי‪ .‬ממלכת קיקר זת‪ .‬ועד קיקר; יוקעיניחן• ‪240‬‬
‫שנה לא חקבו חפבון‪ .‬ללידה הנוצרי‪ ,‬רק; מזמן קיקר יוקעיניאן תתחילו ליקד‬
‫לחשוב מזמן לידת ישו‪ ,‬אבל‪ .‬החשבון׳;׳של׳‪.,‬דיקליעיינוק נקרא חשבון‪:‬הצרות‬
‫)דיח חערח‪,‬דער חחכטירער(;^ חון’ מזה יש לעורר שבמדרש קראוהו דיקלוע‬
‫רועה חזיר ובירושלמי דיקלוע■ חזירא ׳וזת‪..‬תמוש ■כי‪ :‬לא ■נודע מזה שהיה‬
‫רועי חזירים? ויתכן כי מעולם לא קראוהו ■חז״ל■רועה חזיר;אלא לאיש אחר‬
‫בשם דיקלוע שהיה מ ע ה חזיר ‪.‬ונמקר‪-‬הדבר‪ ::‬דרך■ מלשינות שהוא ביזיון‬
‫המלך עיין ביפה מראה‪ .‬אבל‪ :‬לדעתי;הגרתא שבירושלמי‪:‬נכונה דיקלוע‪:‬חזירא‬
‫ולא רעי חזיר וקראוהו חזירא כמ‪ 1‬שקראו כל‪ .‬מלכות אדום בשם חזיר‪ .‬ויקרא‬
‫רבה פ' שמיני ואת החזיר‪-‬זו‪.‬רומי ■ובב״ר וישלח‪,‬דיכרקמנת ■חזיר‪:‬מזער וכן‬
‫בפקחיס קי׳׳חיע״ש‪ ,‬לדעתי‪ .:‬העעס‪::‬מפני■ שצורת ‪.‬דגל־‪,‬הרומיים‪ :.‬היה ‪:.‬חזיר‬
‫וזה כוונת■ הש״ק‪.‬ב״ק פ״ב וקועה מ׳׳ז;;שתחזירי ששלשלו! הרנמיים‪ -‬למקדש‬
 ‫איטלי^־של״יון‬ ‫‪122‬‬
‫כעץ ׳ צפרניו‪ ,‬בכותל ונזדעזע‪,‬ארץ‪:‬׳ ישראלי ׳כלומר שימן מלכות אדום וכן‬
‫קישר מדריאן בנה ־היכל ליופיעער ■׳במקוס המקיש■ ותעמיד לשם צורת‬
‫חזיר והיהודים אמרו על זהלמה נקראישמם־אזי‪-‬ריםעתידים להחדריהעצורה‬
‫לפיכך קראו ביחוד את הרףםר האחרוךלאדומיםיכשםידיקלוע‪-‬חזירא‪— ■.‬‬
‫ו ע ל ד יסכן■ שנקרא ‪-‬חזירא על ישם שאשת‪ :‬אחת‪-‬הגידה ■םאותייות'שאחר‬
‫׳שיהרוג חזיר‪,‬היער עבער יאו אפער ימלוך על ■‪-‬רומי'והרג כ מ ה‬
‫חזריס‪:‬ולא מלך‪.,‬׳ עד' שהרג איש אחד ששמו'חפער — ועוד יתכן' כי■ בנועוס‬
‫יחקו לדיקלוע את מרעה חזרים על פי ־מה שנודע״ מן הקיקר ממקס^יניצזום‬
‫־ שמלך ארבעים שנה מקודם ־לו שהיה רועה צאן‪■■■“ - ^ 1'.‬׳ '‬
‫י ה י ה ‪ ,‬איך ׳׳שיהיה הקיקר דיקלעוינוק הוא אשל זכרוהו חז״ל ביחוד'לשמו‬
‫■ ‪ :‬אחר קנטניפס‪ ,‬ולא זולתו‪ .‬ואמרו בירושלוני ברכוה'פ״אישמצוה להשתדל‬
‫לראותו ‪1‬הו‪.‬א ‪ .‬הוא אשר ישב בפנימשי שנקראת‪:‬׳ לדעתי ־רומי זעיירא'וכן‬
‫השכימו‪.‬חכמלם אחרים כמבואר‪.‬בשה״ד ע׳ ד ■יושי בן י• קשמא‪-‬־ ברומי‪.‬‬
‫והנה נודע כי המלך הזה ישב לרוב‪-‬בארצות המזרח בארץ ביעהימען בעיר‬
‫הבירה ניקח‪ M‬עדימ ואמרו ׳שהגדזל־ מאוד לפאר ׳■אתי׳ העיר הזאת‪.‬ממש כמו‬
‫העיר הגדולה רום‪ :‬ובפרע יבבתי מרחצאות לרוב׳ ׳)עיין פונקע דימקןעטיפן(‬
‫■י‬

‫וא״כ‪.‬יתכן ־מאוד‪ :‬שגם המחוז של'׳פניחטל־ יפה וישב שם ־׳לפעמים‪ .‬ויתכן‬

‫שנקרא י המחוז ההוא׳ רומי■׳׳‪.‬זעירא כמו•׳שמבואר‘ ב שם׳ד ■שם שהיה באמת‬
‫מקום בא״י''״ בשם רומי ואפשר■ שהוא בקעם ״ר־ימוןב״רפ׳יש״ד ששם דיבר‬
‫אדריכוש עם־ר׳ ‪-‬יהושע יב״ח שיחותיו ובשה״ד מבואר שהית׳'עירי רומי בא״י‪:‬‬
‫ר ה ^ ה ■באיכה רבתי פשוק שישי ושמחי בת אדום׳ יושבת בארז עוץ שלפי‬
‫״ ׳גרשת בעל ככתור ופרחל־פ׳‪-‬י״א צד; ‪ 4 2‬בת אדום זו• קשרי ורומי‪,‬‬
‫וכן גם עליך תעבור כושי זו קשרי ורומי‪ ,‬תשכרי ותתערי זו■ קשריין ורומי‪,‬‬
‫י‬

‫ולפי גרקא שלפנינו עוץ זה‪:‬ארם ומבואר ירמיהו כ״ת כ״א כי יארץ אדום‬
‫וארץ עוץ ארצות משונות הנה‪ :‬לכן" בהכרח הכוונה עם אדוםי בארץ• עוץ‪,‬‬
‫•י‬

‫שנתיישבו בני■ אדום בארץ עוץ שהיא ארס 'ממש׳ עיין ישם־ זה;‪-‬אבל קראוה‬ ‫י‬

‫מלכות אדום‪:‬׳אח״כ על שם ארס‪:‬וכמו ■־שאמרו יומא׳‪:‬ע׳ אין בן דו ד בא"עד‬

‫שתפשוע‪:‬מלכות ארם; כו׳‪-‬י חדשיםי־פל כל ‪ :‬העולם‪-‬לדעתי כוונו׳ על עירם'‬
‫שלמעלה ׳שהכוונה ‪ ,‬על קח־נטטמנטין ׳‪,‬שהוא ׳גואל י ■הנוצרים ^ל דייו ־שאמרו‬
‫שנהדרין״ צ״ה אין‪.‬׳ ב״ד בא‪,‬יעד ׳•־שהמלכות ‪:‬תתהפך״ לגאנות ׳שנאמא■ כולו‬
‫הפך‪:..‬לבן‪:‬עהור הוא ‪ ,‬לבן־ אמרו־־כמו לבן׳‪?)•:‬מכוט( ; ‪:‬אבל‪:‬־לדעתי'קראו'גם‬
‫לבן ־ארמי י וכן ■כושן ”רשעתים ‪ -‬על''' שם״ מלכות ■אדום ״שנהדרין■ ' ק״ה ?‬
‫■י־^לכן נראה‪-:‬לדעתי■ שהעעם מפני שמישדי רום •רממוש‪' :‬ו‪-‬ראמולוש״היו ממחוז‬
‫חזבה‪:‬זחנגמ־ שפירושו‪:‬־בעברי לבן‪:‬־ ‪r alb'a‬עיין‪ ■-‬עו ד ׳פשיחיס■ קי״׳ז' ע״ב ימה'‬
‫ששיפר־ ר׳‪’,‬ושיי־מכרך גדול של״רומי שת׳ה ברניות‪ -‬יוכליאלו מוכמס למלך‬
‫המשיח על יפי •׳מדרש ״קהלת פ׳•־■ כל'־הנחלים■ ־הולכים ^''ו ש ם־ א מ ר' ר׳ יוחנן‬
‫געגר יבחיה שכל‪ :‬מעשיה־ ׳נכתבין‪ :‬בקנ־ת■ אחד כלומר םייאליקו׳ מלכות‪-‬רומים‬
‫ולא יהיה עוד אחדות‪:‬בינייהת■־ושם מבואר׳ כי ־ממלכות •ישמעאל'•ג״כ נתאאדו‬
‫למלכותי‪:‬משיח‪•,‬ועייןיכהובות־‪:‬קי״ד״'אשכולות' כעגלים היו׳״ בגב׳לא״וצמצת‬
‫האת׳לערביים־וזה•מכוון־‪-‬למחוז״יקשאן העליון והשרון •שנקרא■תצוליא של‬
 ‫‪123‬‬ ‫איטליא מזל יון‬
‫מן‪.‬לדעתי ועיין ב״ר פ״ג וירושלמי‪.:‬קנהדלין־פ״ג״;ה״ה או ‪.‬יתודי‪..‬או;ארמאי‬
‫דמשמע שהשם ארם‪:‬הוא המתנגד• ■לשם ‪,‬יהודי־מפכי‪:‬כי;ארם‪':‬הוא;״קורש‬
‫י עבודה‪,‬זרה; וגם המחוז פמייש‪ ,‬עם בעלבעק‪ ■.‬הוא‪.‬קרוב‪ ■:‬לארם למשא■ ונקרא‬
‫על שמו באופן; שמצאו מקום לכנות הרומים ‪5‬שם;־ ארם״ולהפן*‪ ,‬עיין ע׳ ;ארם‪.‬‬

‫ב״ב ’״ד‪:‬‬ ‫איוב׳ משה כ תב ספרו ופ״ בלעם ואיוב‬

‫ב ל צ ו ת ד׳ דרכי איש־ ׳גם אויביו ־ישליס אתר‪-‬לתועילו בדרך ־■ילך‪ ' ,‬כי‬
‫כלל גדול בידינו שהאוהב לא ־יגיד מגודל‪:‬אתבה 'לרעתו‪,‬׳• רק‬
‫ימה שהוא יכול ן אבל האויב אומר־ מה שהוא‪ -‬מפויב'; ‪)-‬רער פריינד ןמגט‬
‫מן‪ ,‬דערי פיינדד הינגעגעןוומם ימיך׳ ‪ t‬מן ‪ 0‬לפיכףרהרבה־יומר‬ ‫מיר וומם‬
‫אנחנו לומדים מן ׳האויבים ממה שאינו׳ לומדית ימן ״האוהבים‪,‬־■ יען כי ׳האוהב‬
‫^‪:‬מגלה מומים‪,‬׳׳׳ ‪-‬ואנךי־משתדליםי׳יל־שלק‬ ‫חק מלגלות המומים‪ ,‬אבלי‪:‬‬
‫מעלינו חובת'התשובה מןי תחעא‪ ■:,‬איפא לזאת אמר הכתוב י ברצות •יד׳ דרכי‬
‫איש כלומר איש המעלה‪ .‬הרוצה ׳לעלות׳ בקולםי■ השלמות־י■אז'‪ :‬גט■ ■׳׳אויביו‬
‫ישלים' אתו‪ ,‬־מקבב׳ השם שגם‪:‬׳ האויבים ימועיליס■‪:‬לשלמות‪■ ,‬׳להשלים נפש‬
‫^דעל‪:‬י'’דו‪':‬תוכחמימגולה‪:.‬׳'^‪ ■■■'■-‬׳ ■י' ■י‪ ■ -‬״‬
‫ן^ם משה איש אלהים בחר ‪,‬בדרך״ ;זה‪' ,‬כי״ לעדות׳יהמקורת בפי חז״ג‪-‬הוא‬
‫‪ -‬כתב קפר ׳תורמ ד׳ ‪-‬ופרשת ■בלעם ׳׳וגם‪:‬קפרי‪-‬איוב־ ואיךבזה מחלוקת‬
‫ב״ב י״ד ע״ב‪ .‬הרבה מאוד אנו למדים ממקורה זת‪-‬שמשה כתב־ ■קפר איוב‪,‬‬
‫ללמוד וללמד מן;האיוב־־והאו‪:‬יב;־ ’ותר ממה'קאנו‪:‬לומדים ״ממאהביצו וכאשר‬
‫אבארן במקורתי זו‪:‬יגילו־‪':‬לנו חז״ל‪:-‬כמענוי־כל׳ קודי‪ -‬תורה קבע״פ ודרכי‬
‫העיון והקבלת ״גם־ דרך ־■הקגנוןל לדבר בקוד>‪:‬־ורמזים ‪:: ,‬באופך״׳‪:‬קהקאלות‬
‫^‪h‬תרו‪:‬לנוכבנקל■יכאשרונראה״‪/:?:-”:, ;)p5 >5‬ז‬ ‫־‬
‫א ממת ׳שנחלקו ק ם נו״ו איזה־ תינאשי ואמוראיםבזמן‪:‬׳‪.‬אשר חי בו'־איוב‪,‬‬
‫■ ‪:‬אנו לומדים‪:‬כי״דברי חז״ליבמשל‪-‬וחידת ■נאמרו‪,‬־ ואין לשאול■ עליהם‪:‬״אם‬
‫■נראה מפשעות ־דבריהם ־לפעמים ׳מוקדם ומאוחר־ בזמנים‪ ,‬׳ודברים‬
‫‪• -‬מבהילים וקותרים ‪^ :‬נוחש־כי‪ :‬רובי דבריהם בחידה ‪ :‬שמקורם בפתרונה‬
‫״׳ מאיש לאיש־‪:^:‬המופתי־ על ‪.‬זה״ כ?‪:‬הברייתא אמריה קאמר באיךירזולק‪.‬‬
‫•‪-:‬שמשה כתב קפר־ איוב ואיך ק ם פףאומר רבא‪:‬שםיכי‪:‬אי‪ 1‬בב^^‪::‬מרגלים‬
‫‪ •.‬היה \ד‪:-‬־אלעזר י ור׳‪■:‬יוחנן אמרילאיוב מעולי״גולה־והיש ו ^ ם מדרשו‬
‫‪:‬״בעבריהן היתכן שר׳ יוחנן‪:‬יאמר לודאי נרור‪-‬שבית מדרשו שלזלאיוב׳היה‬
‫׳׳'‪-‬בעבריה׳ שנבנית‪ :‬בימי‪:‬ק‪,‬יקריטיבער‪-‬יאזש ומשחו רביצג״ישתוב־׳ קפרו ?‬
‫י ועוד אם״ זה אמת איךל‪:‬אפשםקיחלוק‪:::‬רבא )^אוחר‪1‬לר?^אלעז‪%‬ור״י‬
‫ר ־ויאמר‪:‬איוב בימי־מרגלים תי ^לו ק ם ע‪ 2‬בבאלקו‪:‬תפאשר^‪:‬אליעזרזאומר‬
‫איול׳בימיישופעים היה ^״יהושע״בך‪:.‬קרחק אומרדאיוב‪:‬ובימייאחשורוש‬
‫מ ־־בנוש>ו'^פומ־י‪-:‬מאןדרונאמר‪-‬לאאשורושרב§ןק‪ '4‬ל מ ל ך‬ ‫הי ם מפ ם‬
‫רכערום־יפות?״ ור׳^נתןדאומרראיוב זהים ‪^ 5‬מו‪-‬מלפם'קבא‪3‬ואכ״ם‪3‬בימי‬
‫״ ק ק די םי הי ה ךז ק אומרים ‪»?5‬נ‪:‬יעקב זהיה ודינה ד ב ת‪ ^ :‬ע ק ‪"=^ ^ #‬י^־ “־־‬
 ‫‪, 1-‬‬ ‫‪^1‬‬

‫‪ :‬מפני ■הג״ש‪/ :‬כדבר• אחת־ הנבלות׳ איוב ב׳‪;:‬זכלומל '‪3‬יערןב כי‪ :.‬כבלה עשה‬
‫‪ .‬בישראל ? ומשירן כי יכולהותכאיש״ל איוב מישראל הוהחוץ מי׳׳אלאתעהה ?‬
‫'‪■■':‬לדעתי אמיתת־‪-‬הבכת ־הענין •הוא‪-‬כך‪ ■:‬אץ׳ שוס‪ :‬קפק בעולם ״שכל‬
‫‪.‬׳■ חכמי׳ ׳ישראל •חשבו לאמת■'ברור שאיוב ‪-‬לא■־ תיה׳דלא״׳ כברא ורק‬
‫■ משל הוא כמו שפירש ההוא‪ .‬מרבנן קמיה דרני שמואל בר נחמני‬
‫‪ .‬וההוא מרבנן הוה ל״ש בן לקיש 'כמבואר בירושלמי קועת ש״פ כשס‪,‬‬
‫אלא ־ שנחלקו‪ :‬׳־בנועס״ •המשל‪ , ,‬ועל איזה יל‪ f‬מך הולדל׳יושובב ‪:‬המשל;‬
‫באופן ישכל יחכם'מבקש"לו עכין' אחד" אשרי עליו יכון'משל איוב'שכבר‬
‫חיברו ;משה —ל‪ ,‬ואמר ר׳ ‪,‬לוי‪:‬בר־ לחמא־‪:‬איוב בימי משה הי ה‪ ,‬מפני‬
‫הגז״ש כתיב•״ איוב‪:.‬י"ט• מי ‪-‬יתן איפא‪:‬־ףכמבון■ מילי ומשה אמר שמות‬
‫■ל׳ג ובמה יודע איפא‪,‬־‪ :‬כלומר על ידי הכתיבה נודע לדורות אחרונים‬
‫י‬

‫דברי •ראשוכיש ומפכי׳ שהיה • משה ראש הכותבים ■ממפרשמיס‪ .‬שפר‬

‫‪:‬לרבים כנודע עד שאמרולעליו וימת‪ :‬משה קפרא רבה דישראל לפיכך‬
‫י ׳ ממילא לו ־יוחש שפר; איוב הקדמון‪:,‬כדי■ לקיים שני׳■פשוקים אלו‪-‬מי‬
‫‪ .‬יתן ^אפוא ‪ ,‬וי כ ת בון • ולעומתו‪ :‬ההודעה ‪.‬לרבים ‪ .‬ובמה‪ ,‬יודע איפא; —י‬
‫; והתלמוד‪ :‬׳שואל‪ :‬שם דרך' משא■ ומתן ולא״‪:‬לאמת מהרבה"‪ -‬לשוכוס של‬
‫‪■.‬איפא‪ ,‬ךאבל עיקר; המכוון‪ :‬הוא הכתיבה״וההודעה בפרשוס התורה‪— ,‬־‬
‫אח״כ בא רבא ‪.‬והורה־‪,‬שאיוב■‪ :‬בימי‪-‬מרגלים־‪ ■:‬היה־ כלומר שבאותו שעה‬
‫י‪,‬שנגזר גז״ד ‪:‬על‪ ,‬אבותינו;במדבר■ נתאמת עניןאיוב‪-‬ל־בישראל‪ :‬לקבל צרות‬
‫רבות ועונשים■; גדולים‪ •,‬ובכיה‪.‬לדורות‪, ',‬כי ידוע ■שעכין מרגלים היה שימן‬

‫; י ובאו‪ ,‬ש‪. :‬יוחנן ור״א ‪ .‬ואמרו‪:‬כי עכין איוברתאמת בעולי גולה מעבריה‬
‫יען כי ‪ :‬ביה‪,:‬מדרש■ של‪ :‬ישראל‪ -‬בכללי היה בשוך בטבריה ור׳‪ :‬יוחנן הי ה‬
‫‪.: /‬ראש האחרונים בטבריה‪ -,‬וקץ כל הבאים ללמוד‪ :‬מן■ הגולה‪ -‬לא״י‪ ■.‬בא‬
‫בטבריה עיין רה״ש‪.‬ל"א‪ ::‬ורמב״ם שנ׳‪-‬ה';י ’^׳ד;‪,-‬ואשג‪--‬שבימי ר׳ יוחנן‬
‫‪■•:‬עדיין‪ ,:‬לא נתבטלה ישיבת■ טבריה‪■:‬כתבו‪,■:‬חכמים אחרי־‪.,‬ר״י‪:‬עכין ‪-‬עונש‬
‫;־; ^הגדו^‪,:‬הזה״סלציין;■ ענין״ איוב ‪-‬על■׳■שש; ‪'^ ,‬יי שהיה‪,‬־מרבק■״ תורה ברבים‬
‫ברית‪^■.:‬מו?׳ ר^׳׳‪-‬אליעזי^ולבשוך׳נהב^לה ושיבה׳זו ןכל־‪:‬א״י בכלל‪ :.‬ע״י‬
‫י‪ :‬גמקוט קרובו׳אל■ קישר ק^ןנטטמנשין כנודע;■ אח״כ שדרו עוד ;עכיניס‬
‫;‪,-‬׳■אחרים‪ :,‬כי‪ /‬ר׳ אליעזר אמר ••שעכין‪ :‬אי‪.‬וב נהאמת־;בימי שפלט ‪.‬השופטים‬
‫;■• ;‪:‬ע׳*ד' שאמרו־״ויהי בימי״; שפוט השופטץם■ כל מקום שנאמר‪ :‬סהי‪ :‬אינו אלא‬
‫‪,‬י צער ומהו הצעלדשהשופטיע נשפטו ל על ’ ד’‪:‬״שופטים‪:.:-,‬שהעם מרכנץ‬
‫‪■ -,‬״עלי^־השגפטים־וזה באמת^עת צר‪,‬ה ליעקב ■כמו שהחברים הרשיעו‪ :‬את‬
‫■י איוב הצדזק בעישו ‪-‬ר‪:.‬ור׳ נתן •אמר ענץ‪;:‬איוב נתאמת בימי‪ .‬מלכת שבא‬
‫׳כלומר‪■::,‬בענין■ הגולה• ■שהלכו ■■‪.‬ושראל״״״כשבאיס■ ‪,‬לפני ■‪:‬האביב‪• .‬וחכ״א‬
‫״; ענין;זה‪■ ■:‬נתאמת*בימיןכשדי!ם‪ ,:‬שהכשליס היבלהמתחילים •'בפורעניות‬
‫‪:‬ללהוליך ישראל• לשבי^* באופן‪-‬קמר;אמר חדא ומר אמל חדא ■ו‪.‬לא פליגי‬
‫׳‪,-::‬רק להקביר ■;המשל^ולפרשו•‪:‬באיזה‪:‬דרך';;ודרכ’ ם;נתקיום‪ ,‬משל■ זה ;מפי‬
‫; ‪-‬משה■ ־כעס נ;י‪.‬שראל‪:.‬י‪:‬ולבשון<;שיימו‪,:‬בולהב תנאילישברי■ איוב■ מישראל■‪.‬הוי‬
‫ל ‪:-‬פלומרכלל‪-‬משל‪ •■,‬זה דהוא הולך‪•:‬ישובב על;ננ מיני ישראל■ ביך;האומות‬
‫‪125‬‬
‫‪ ,‬לבד ויש אומרים ־‪:‬שקובריס־ שאיוב ‪ -‬היה נימי יעקב; ונשא ־׳לוכפ׳בת‬
‫יעקב‪ -‬כלומר לא היה מי שראל ‪,‬שמורה ■על'‪-‬שרלהי׳‪:‬וגדולה;־׳ללחום‬
‫נגד‪ .‬האויבים; רק ‪:‬׳ בימי■‪:‬־■? ע ק כי שהוא ‪: .‬לשון; יעקב ‪: .‬ומעמד‪,‬׳ תמחתון‪.‬‬
‫‪.. .‬ולפיכך‪ .‬נאמר שם כי‪ ,‬כבלה עשה‪ .‬בישראל כלומר ע״י‪,‬באנה‪ .‬זו שאיוב‬
‫'‪ .‬נשא‪, .‬דינה בת ‪ ’ .‬עקב‪ ,‬פירוש‪ ’,‬מדת‪ ..‬הדי!‪ /‬של'אומה ‪.‬זו ■הנקראת 'שלד‬
‫■■ שפלותה' יעקב ולא‪’ ,.‬שראל‪,-‬בא‪ .‬משל‪',‬איו‪.'5‬ןלעולה כי‪ -‬מעת ההיא בבר‬
‫היו ישיאל שפלים‪ ,‬בעיני אומות‪...‬והמה‪'.‬באמה‪' .‬משל איוב;')דימיאנגע־‬
‫^‪.‬שפרו‪/‬של ‪/‬תורה ושאר‪',‬איוב‬ ‫‪ .‬עיינדעטען( וזה אמיתת הכוונה‬
‫כלומר בזה־ גופא שכתב התורה יצאה ישנאהי ^בעולס‪ .‬כמאמרא שיני‬
‫‪., ,‬ע״ש ‪.‬שמימנו ‪,‬יצאה שנאה ־לאה״ע שבה פ׳‪ ..‬ר״ע‪’ .‬ובירושלמי‪, ..‬שועה‬
‫־‪ .:‬י‬ ‫'‪'7 ■^.‬‬ ‫;‪ :,‬ש״פיכ ש ם‪..‬‬
‫’ ‪ .‬ב אם כשתכל במשלי זה של‪ ,,‬איוב־ בעץ ’ פקיחה נראה ׳ולפלאות אל‪ ,‬איך‬
‫שבימי משה כבל‪,‬חקר‪,‬ולר ש •‪,‬המושל ■הזה‪ 7‬על ידבר ■אמא וענות צדק‪,‬‬
‫‪ ,.‬ללבר בחכמה ־על' דרך־ויכוח‪ ,‬ומשא‪ ,‬ומתן‪ ,‬של־״הלכה‪ .‬לאיוב' העומד‬
‫על המבחן‪ ,‬לקבל צ מ ה אין‪^^ ,‬ר‪5 ,‬או‪;.‬של‪.‬שת רעים‪:‬לההוכא'׳'ולפילפל‬
‫־ על יקוךי ההשגחה ‪:‬אהיא ‪,‬העיקר ^ ל ‪,‬כל ‪ 7‬תורה כולה‪ .‬יוכל‪ ,‬אחד‬
‫משלשה הרעים אלו‪ ,‬ידובר ־בשגנון שלו על־ לב איוב‪ ,‬וצד השוה שיבכולם‬
‫^ שהביאו דברי ריבות בשערי האקיליה ייועמדו לנגד איוב באין ■‪.‬רחמים‪ ,‬רק‬
‫־ בדין המתפשע' לשעיפיס וענפים• רבים‪ 7‬עד שבא־ ׳החמישי' הוא איליהוא‬
‫בן ברכאל הבוזי ‪-‬ושפע‪-‬את השופעים להוכיח על פכיהים ייונוולס )ואפשר‬
‫_־ ג״כ מעעם־‪ :‬זה■ אמר ר׳ אליעזר ’ שאיוב הייה זנזמן■ שפוע־ השופעים‬
‫׳ י־ עיין לעיל( ^ ואחרי כך באי השם' ' ואמר ; כי'׳'יכל'■’ שלשה' ׳ ריעישי לא׳ דברו‬
‫^;)שם'׳;ה״ב{ ■באופן ־שישי לכר חמשה׳מיניי•'חקירה‬ ‫; נכונה‬
‫י; על ‪ -‬ההשגחה שמימית בדרכי'ישכר" ועונשו'' מלואי כאשר■'כל■־‪ ,‬קהיל' ישראל‬
‫^ ־עלי ׳החרדה׳יועל כלי קצ‪q‬‬ ‫עומד'וצווח עלי הצער'ועל ’ כ ל הרעש'‬
‫י וביזיון' שהקב" עד‪ -‬עתה מעמד' 'ישראל' ׳‪:‬בעולם בתוך ׳'האומות'‪ ,‬הלא‬
‫■ קרא המקונן קראתי למאהבי המה רימוכי! ואס השמע לקול המון‬
‫גוים שופעים את ישראל בבתי צקאות למשפע‪,‬־ תצדיק את הדין‬
‫אשר אמרתי כי כמשפע איוב עם שלשה מרעיו ק משפע ישראל עם‬
‫רבבות אומות‪ ,‬כל הבא לנחם■ את ־ ישראל י יאמר כאשר יאמרל ^צופר‬
‫הנעמתי בלדד השוחי' ואליפז התימני רשעת• אללי ׳ לך‪ ,‬בדין קצה‬
‫' ד׳ על ישראל ופזרם לבין הגוים •מפני רוע ״מעלליתסל אבל■ השם יודע‬
‫כי כמו ששלשת רעי איוב׳ לא ־דברו׳ ככונהל שן לא' דברו האומות‬
‫המצדיקות דין שמים על ישראל הנכון והאמת; וכאשר אבאר‪ .‬בעבור‬
‫‪.‬זה אומר הירושלמי ■קוך פ׳‪ .‬כשם משה כתש‪ .‬שפרו ואחר כך" פלשת‬
‫‪: .‬בלעם ובלק וקפר איוב‪ ,‬כוונתם כי הנמשך ־מן ׳‪.‬התורה ‪.‬היה ‪,‬מעשה‬
‫בלעם שנהפכה הקללה לברכה‪ ,‬וכן כמשך שוב מן הפך זה־;‪.‬לברכת‬
‫בחינת איוב כי תאומות שונאות את ישראל מפני הקנאה על‪.‬הברכה‬
‫כמש״ה וישעוס עשו את יעקב‪,‬ועל הברכת אשר ‪ :‬ברכו אביו ;ונשעך ;עעם‬
‫זה בירושלמי שם על־ המשנה שדרש ר׳ יהושע ביוס ‪:‬ש‪1‬הורידו ■אתי א גמליגי■‬
 ‫‪126‬‬
‫־ מגדולתה‪-‬לא‪-‬־עבד איוב׳ את־־ד׳־ררן־ימאה‪ 3‬ה;נכלומר״איוב יזה הוא־ לפי‬
‫‪■ -‬־שעת‪:‬ר‪-‬׳־געל’ אל ה׳כשיא תתככיעוהההאדביס׳ ובכל זאת ר״ג ׳בצדרןתו‪ :‬עמד‬
‫י ולאי מש מאוהל התורה ■וקבל׳החרפת־באהבת‪ :‬כמבואר ברכות כ״ח‪/■:.‬‬
‫על המשה מיני השרים ^ונ^^משוכים מאווריס‪ :‬באיוב כבר עמדהמורה‬
‫^ ש״ א‪' ,‬וכ׳יב*ןע’י‪;1‬שם פירוש רא״ש לפרש השמות והשיכווה‪ 1 ,,‬הכה‬
‫י'׳לא פיי מייי ^ ^ס‪ ,‬אחד ״והוא אליפז'התימני' על שס ■החכמיה אשר מתימן‬
‫להחכים ידרים ב״ב ב״ה‪ .‬־‪..1‬־ ; ‪; ..........‬‬ ‫^;;‪.‬יל^תה כ מ א מי‬
‫;לאי הועיל‪ .‬בזה‪:‬וראוי״למקור‪.‬על■ כ ‪ 3‬פרכו ופרצו^ בוחר״ננוז ‪ ,‬וביתר‬
‫!;״‪:,‬דקקק‪ .‬לדעתי‪;.,‬אפשל‪’..‬לבאר‪..,‬בל החידה השתומה״הלזו'על‪:‬ידרך‬
‫זה ‪ ':‬ידוע כי• קדמוכיי חוקרים חלקו החכמה בכלל לשלשה )א( חכמה הקיבות‬
‫כלומר״ל‪5‬קש קיבה על כל‪..‬הכברא ‪.‬ולהורות ■מן הכלל‪,‬הקיבות‪'.‬אל; הפרע‪,‬‬
‫ונקראה‪,‬חכמה זו חכמת ‪.-‬השכלית ‪5.‬ערנופטוןי;טםענטצזפטגאוי;כללית מןזגע־‬
‫«י‪.‬ינע‪,.‬ערקענטניט‪ 3‬עחלע‪,‬מיןמ‪:‬מ‪£‬ימ‪.',‬וביחוד חכמת‪.‬העולם‪,‬ק‪.‬מ‪Hp‬חןאגי‪.‬ע )ב(‬
‫חכמת״התכלית במהישכל״אדסיוכל העולם עק‪.‬כל‪.‬מנמצאיס יש להם‘ ל קוו ת‬
‫תכלית‪.‬ההצלחה בעולם אחה ונקראת חכמת המכלית טע‪3‬ע^‪.‬ו‪^.‬גיע)ג( חכמת‬
‫המליאנת‪. .‬להבין ‪. .‬בנבראים‪;-.:‬על‪ ,‬פי״ לימודי‪.‬ם‪.-‬בעצם‪ .‬הוגיימן‪ ..‬קנט‪:5‬ן^גיע^‬
‫‪..^^ :‬וושעצ‪ 3‬עהרע;'‪{.-.‬״^‬ ‫^ ‪ .‬ל‬
‫ת■ שקק‪, :‬במםאומ^>אלהי״'אלא­‬ ‫א ^ י ן מראה^כו^ו^כל״קפר‬
‫­ ׳כל‪ .‬׳החולקים מודי‪-‬ם־״בעיקר‪ -‬אחל‪ :‬שיש־ ■אלהים‪-‬שיופעגם'‪:‬באין ■ימפונה‪.‬‬
‫וקפק צככל^‪.'..‬אבל' ‪ 5‬מה נחלקו''?■‪-;.‬לבאר‪-‬זאת הציב‪ .‬המוקל‪.‬שלשה שמות כלפ‬
‫הכמותי'^'צופר הנעמתי •הוא‪•:‬קדים; ואתי ' מצפרא ‪.‬לחזות ב נו ע ס‬
‫ד׳‪-‬יקלומר הוא״דן‪-‬ען הקיצה אל המשובב ועוקק •רק במה שהדין נותן •על פי‬
‫החיוב מחכמה‪ -‬של מעלה■ מ'ן הקודם על ■המאוחר ולזה נקרא'צופר׳ ״הנעמתי‬
‫קלק ‪-‬חכמהזו יש כנגד'^בלדדהש‪3‬ח‪;-‬החלק’ שעוקק בתכלית‬
‫המציאות׳ונקרא •בל ׳ ^ ד ד■ השוחל' לקימץעל גודל׳ידיעמו מן‪ :‬המאוחר■ אל‬
‫ם'י‪:‬מל‪.‬פ^הקונגט|עהרע‪.‬׳‪.‬כי‪ ~.‬ביש;ישים‪.:.‬חכמה ואורך־•‪ :‬ימים‪ ,.‬תבונה כי‬
‫‪ 3‬ודד׳״ ה מ ם ק ה הרוכמה ■בימי;‪-‬זקנה‬

‫שת’ קצוות;אלה‪:‬עמד־אליפז התימנו‪:‬י‪-‬אשר‪:‬עושק ■במציאומ‪:.‬עצמו‬ ‫באמצע‬

‫להכיר מ!ד‪-‬ומ העולם כפי מה שהוא נראה לעיבים מבלהי־השגיח על‬ ‫‪: -‬ך‪-.‬‬
‫הקיבות‪ ,:‬ועל התכלית‪ ,,‬ונקרא אליפז• התימנז דיצז■ ‪:‬גאורענע• ^יטטעןטטרצזטטע‬
‫״ ‪'■■':‬ד ‪,‬־ות’ ענ’‪:‬עת;צהרים־וצד תימן לפיכך אלי^פז התימני שמו‪.‬־‪.• . . :‬־‬
‫וןלן^־ךן‪.‬ידוע״כ’־וש ■שלשה ׳מופתים נאמםם;מקד‪.‬ם‪.,‬מל■‪-‬מציאושהבורא ב״ה‪,‬‬
‫‪: -‬׳‪.‬־ '־‪,‬הא׳■■ נקרא־ ■עופת־ העולמי )דער קמםמו»^ןןמגי־טע‪ :‬בעוויה(‪:‬והוא‬
‫אומר‪ .:‬בהכרחי ישדאלהי מרומים יען כי‪-‬׳כל״■ הנעשה ‪.‬בפועל‪' :‬הן לעצם‪ :‬והן‬
‫גמקרה הכל צריך' בע״כ־ אל קיבה הכרחזמי־אשר אינה;במקרה כיי אם ■בתכלית‬
‫החיוב;• להיות קיבה לכל;המקובבים במקרה‪,‬׳ כי אם לא כן מאין בא המקרה‬
‫והעצם ; ;בהכרח ‪ :‬אל‪ :‬אחד־ בראו‪ ,‬הוא הוא‪:‬הנמצא בחיוב נעלה ')וכל‪ :‬מקרה‬
‫י‪: :‬־״ופגתוהוא יה׳ נבדל בשכלו־מכל השינוים'והתמורות בהחלע ברור‪.‬‬
 ‫‪127‬‬
‫ה כ ^ו ל פ ת תשני״ כקרא ‪ :‬מופה;‪- :‬המכל’‪.‬ת’■• )עהי‪:‬יק«טעןןע^גי־טעל■ ‪,‬בע^‪,‬וי‘ן(‬
‫‪ : : •.‬אשפ■ אמריו‪■ :‬יאמר שאי‪ :‬אפשר;מבלתי ■אלתי קדס^סי אנחנו מאים‬
‫בתחתונים שלכל‪:‬נברא יש מכלית־!פה וקדר בנעימות‪■:.,‬ובהכרח א״כ ׳יש־׳סוץ‬
‫לשדר הזה אדון■אחד‪.,‬בלתי‪ :‬בע׳׳ת •אשר בו יתאחדו יכל תשיכוים־וכל; התמורות ■‬
‫להשיג תכלית האתרון• והוא׳ הבורא־עולם אשר בודאי איךעולמו‪ :‬׳מעונו ■אבל‬
‫הואמעונה של •עולמו‪-‬כלומפשהוא ‪-‬חוז‪-‬לעולם ויש‪*:‬לו־מצ’ אות בעצמו‪ .,‬המופת‬
‫השלישי הכי נכבד ה‪ 1‬א כקרא מופת עצמי)מנטמןמגיטער ‪:‬בעוויי{(‪.‬־והוא ■מורה‬
‫גם הוא‪:‬מורה■ לנו‪:‬שכל מה שנמצא‪,‬־ שלם‪ :‬בודאי‪.:,‬־ועועד■■‪ .‬בפני‪-‬־ עצמו‪)::‬המט‬
‫‪:‬יינע עקםיםטפנט]‪:‬מין‪:,‬יך(־ואין שפק־׳שיש עצם׳ אחד שישפו כל מיני שלמות‬
‫‪ 1‬אנחנו ידענו שהמצ!אות'הואדחלקעמן אשלמות‪:‬׳)דימ־‪:‬עקטלםטענן־מיוטדמפך‬
‫מי\‪;-1‬טד»יי‪ 1‬דער ‪ :‬עמזןקמממענהייט(•‪:‬לפיכך׳ ■בהכרח‪.:‬׳ הבורא יי יש ׳'לו מציאות‬
‫■;; ‪ ■;: :::■ •:‬־ ־ ב פ נ י ■עצמו •‪:‬פ ‪'p‬לעולם^‪■ .‬־'■'• ‪ .:‬ז״ ‪ “-‬י‬
‫כאמג ‪3‬למעלה;‪-.‬יצו ‪ 5‬י‬ ‫^ | ך שלשה ^מיופתים אלדבחר״המושל‬
‫^^מצן׳מ*ופת התכלית‬ ‫הנעמהי״עומד מצד ימופת‬
‫^^^^י” מה ' שהוא בקיבה‬
‫י ׳ ׳‬ ‫^יחד'מ‪ 5‬טמומגי‪)0‬ןונמענט‪1‬יך‪■ (*^.‬י‬
‫■באמתגא!‪,.‬אפאר‪^ .‬אחחגבזה‪..‬אם‪-‬לא‪,,‬נרךיס אדווז׳בזא וגס‬ ‫ועף]ך|‪.'.‬דצנ‬
‫‪, ; “ ,‬מזה אל תצא'!דיך‪ .,‬בי • ‪ -‬ש ל ש ה מו פ ת אחד יהמה• למשק!ל‪1‬׳‪%‬וד‪.‬‬
‫צריכין;אנו‪..‬למודעי‪ ,‬לקפח אפהשלשת^עוד שס‪-‬מופת’‪.‬ם נאמביס'ותוא’ מוה‪1‬ת■‬
‫תרביע‪, :‬הוא;אשכ'^‪.‬ח!‪.‬דש‪ .‬ממצסקאנס״אבל‪ .‬באממ‪-‬הוא';זשך‪ -‬נושן" ונקרא ■אופס‪.‬‬
‫המוקרי‪)'.‬והלבה דדבפו‪,.‬הצביאיפ‪.,‬מוה(‪: .‬בער‪'. .‬אמרממ״טע‪ .‬בעווית‪■ •,‬כלומר •מפס‬

‫^•;;לה^ךג''‪:‬הצלקה־‪-‬קי^ה^?י^^א‪ %15‬א ^‬ ‫זה כל‬

‫^איבע^ם‪ ^ ;,‬ו ‪ ; 5‬או מ מן^‪-‬תנקוסס‪:‬‬ ‫לתשין‪. ,‬בנקל;‬
‫^נלהפך‪ .‬מי‪ .‬שרודן^ ■צרקה‪-‬הוא; בלרס‪^.‬צלח ״בק^ני‪-‬‬
‫^^‪;.‬ה‪:..?,‬בהכרח‪:‬תשפומ‪.‬מ‪.‬זה‪.‬שיש‪.‬אל‬
‫״י‪ ,‬קז לכל האלה והוא‪.‬פועל ‪1‬ענשה לשלם לכל‪. ,‬בריה‪,‬כמפעלה ^ עו ל ס א ח פ‬
‫^פת^הא^ת‪.‬וגלות‪-^.,‬גזה'לאכקרא‪:‬מ^ת>•‬ ‫המופת­‬
‫^ךכואה)הלאב״‪:‬ע|‪-‬ומ?‪-‬לןמאמ!ן‪^;-‬אמר‬ ‫‪;:,.‬‬
‫^ נ ת ו שוממל^;לו ג״כ שאומר‬ ‫השס‪-‬אהיה‬
‫מ נ ר‪ .‬מ נ ד נ דו ( ו ד ^ בז ת‪ :^ ..‬נ‪;:‬״״‪.‬‬ ‫־‬
‫‪,‬־ת‪1,^-‬‬
‫_‬‫י ‪f‬‬ ‫יין‬

‫^פת ;אנ‪.‬ש!ה‪0‬נמ‪',‬דניאל;; ואיוב י^ר‪,‬אל‪:.‬י!יד‬ ‫י *‪ (.‬מה^שנשא יחזקאל■ הנניא משלו‬

‫^ס״שפגוו החוקיים‪.‬ט_איוב‪ .‬ה י ה ‪ .‬ב א מ ה ל א ו ס פנראפ■ לך לשאול;גהפן מווע גחל‬
‫ייסולוו'אלרקס יצחק‪,‬נימקג‪:‬משה ואהרן‪.‬דמ‪.‬ואדומה‪?-‬‬ ‫הנ‪5‬יא מקא שלשה אנשיסיאלח‬

‫גמישליס איוב;על;מידה ■האמת ״אש^■היא; נ^‪:‬ואה■;למייוה־ זכי הא;מח געדיה‪:‬מק׳ו^נצא‪4 ?7:‬‬

 ‫איוב‬ ‫‪128‬‬
‫‪ :‬נאמר ’ כי איוב‪-‬עומד מצד מופתי־המוקרי על ■כן ‪:‬הוא שואל‬
‫‪, : .‬ומקלל את יומו ־כיי השס שס י אותו למערה לקבל כל החיציס‬
‫המורים על עולם הנפשות‪ .‬ולעומתו עמד איש אליהוא בן־ברכאל כלומר‬
‫העומד מצד האמונה ואומר מה לנו למופתי החכמה‪ ,‬קבל עליך יקוד האמונה‬
‫כי צדיק באמונתו יחיה‪ .‬ונקרא עבור זה אלי י = הוא בן ברכאל; מידה זו שברך‬
‫אל ממעל־ לומר אלי ■הוא )ער מי‪:‬ט י׳ויין גחטט ודרקזיר( בלא מופת שכל ”;‬
‫אבל נקראת ג״כ מידת‪.‬זו ■הבוזי ממשפחת רם באיוב )שם־ ל״ב‪ ,‬ב׳( כלומר‬
‫מפני שהאמונה מתבזה י‪.‬בעולם א‪. q‬שהיא ברכת שמים והיא ■מרומים■ תשכון‬
‫י ומשפחת‪ .‬רם משפחתה באיוב השנוא באנשי און‪.‬‬
‫ן ^ ר‪ J‬דן‪:‬א ם נשאל לבעלי חכמת‪: :‬על‪.‬עעם תיקורים ׳שנוקר בהם׳ האדם‪,‬‬
‫נמצאם אומרים ג׳‪.‬־ עעמים; האחד■יאמר יקוד תיקורים הוא האדם‬
‫לבדו‪ ,‬כל איש ואיש חורץ לנפשו‪:‬משפעו וכגמול ידיו ישולם לו‪ .‬ולפיכך צופר‬
‫הנעמתי‪ .‬גם הוא תלה יקורי‪ .‬איוב בקיבת חעאתיו‪-‬כי אין מקובה■ בלתי שיבת‬
‫לשיעה צופר החוקר‪,‬בקדמוניות תקיבות כנודע‪ ,‬תשני משיב לנושקיבת תיקוריס‬
‫היא כדי‪.‬להעיב גורלהמוכח‪,‬בקוף‪, ,‬ומפט שמבראשית היה עדיין חקר השלמות‬
‫הוכרח בעבע אל התוכחות'נמען‪ ,‬השג תכלית יקר וזה ונדת בלדד השוחי‬
‫שמדבר מתוך שיעתו'בתכלית הנבראים לנקוף‪ .‬וגם ע״פ שיעה זו ממילא‬
‫איוב נשפע כאיש חקר לב חדל השלמות‪. ,‬וצריך אל אצבע גיהים עודי ליקרהו‬
‫בשועים כאב את בנו ירצה‪ .‬השלישי עונת‪ ,‬על שאלת היקורים כי המה נובעים‬
‫־ממקור הדין בקיבה ותכלית יחד‪. ,‬ויען שהיה איוב חועא וקירוצה‪ .‬לשלם לו‬
‫כפעלו למיען' נתון לו אחרית עוב‪ ,‬ע״כ הוא נענש ביקורים‪ .‬לשעתו‪ ,‬והיא מדת‬
‫אליפז התימני‪ .‬באופן שהצד השוה שבשלשתם הו א‪,:‬כי איוב הוא חועא לד׳‬
‫וע״כ באו ’עליו העונשים ־תחמוריס‪ .‬ולכן איוב מצידו ממאן בתנחומים כאלה‬
‫אשר משורשי החכמה משולשת באו עדיו‪ ,‬והוא עומד על דעתו שלא חעא ולא‬
‫ידע לו שיום קיבת ולא תכלית‪ ,‬לא עעם ולא קברא ליקוריו הנוראים‪ ,‬כי‬
‫העעם 'המוקרי לירש בזת‪ ,‬עולם הבא אינו מקפיק להצדיק ‪.‬צער נדול ולא‬
‫יקף‪ :,‬לכן בהכרח ■באת התשובה מאת אליתוא בן‪ .‬ברכאל לתורות מצד האמונה‬
‫ביד׳ שהעיקר כיי ד׳ חפץ דכאו החלי והוא איוב עם ד׳ מראות נגעים אשר‬
‫הגיעו אליו מצד‘ ג׳ מנחמיו ומצד שכלו ובחינתו בעצמו‪.,‬באמת לא נלקה‬
‫מצד עונו רק על דרך המופת לרבים למען יראו רבים ויאמינו בד' אשר השית‬
‫לו מצוקי א ק לשית עליהם תבל המוקרי‪ ,‬כי במה ■יודע איפא שיש צדיק בארץ‬
‫אם לא על ידי יקורין וקבל נגעים גדולים‪ ,‬כמאמרם ז״ל חביבים יקורים של‬
‫אהבה‪ ,‬וכמו שמקדר הנביא ישעיה יקורי עם ישראל בפרשה נ״ג כל קדר‬
‫היקורים לעם ישראל בלי פשע וחעאת יותר משאר אומות‪ ,‬רק למען הראוה‬
‫לבני אדם כי חלים הוא נשא‪ ,‬וכן אומר רב קעדית גאון באמונות ודיעות כי‬
‫לד׳ מצוקי ארץ כאלה ליקרם חנם למען יקויים ישראל עבדי אשר בך אתפאר‬
‫כי עי״ז יכירו יושבי תבל בהכרח יש שכר צפון לבעל יקוריןבלאחעא ופשע —‬
‫ואע״פ שאמרו חז״ל שבת נ״ה‪ .‬אין מיתת בלא חעא ואין יקורין בלא עון‬
‫ופלפלו שם בארבעה שמתו בעיעיו של נחש? שם הכוונת לדעתי כך‪ :‬כי‬
‫לכאורה יקשה הלא חעא הוא פחות מעון ולוות המיתה באה על חעא ועל‬
 ‫‪ 2’9‬׳‪' 1‬‬

‫‪-‬הח;אר־‪-‬כלו^!ד הצנון ‘בצזן^ע•'‬ ‫^״העעס׳כי״רזנוא‪',‬עכין יסמא‬ ‫עון•‬

‫בליאת׳ הגוף^ אבל‪-‬עון“ מורה על עיוות'הצפש ה^צצ^צ^)!מ■‪5‬קלל|ו ‪ 4‬מ^ן^י^זכל־•‬
‫לפיכך‪-‬באמל‪'5‬אין מיתה׳‪-‬עבעיה ‪-‬בלא^'■אנוא" ע‪5‬עי' בגוף‪.‬ץבליהיקדא״ן ^מיכןא'‬
‫השס‪-‬ה־וא־יעל־עון יהצפפ ‪.‬בדי■ לעופל'• לבות 'בכי״• א‪ 1‬ם' ‪^0‬ןי׳לאלהי ‪'6‬נןו^עי ‪6‬י■‬
‫— ד‬ ‫‪■-- .:‬־ד ■־ '■■ " ‪ -‬י '‬
‫ם ייהפקוקי^‪-‬הייזתל'קשייפןיך■‬ ‫ע ת ה צביא בקיצור משא‬
‫״ ‪ '-‬־"■'פ׳ ג׳׳יימקלל איוב את‪-‬יומוך■והלילה אמל גבר״הו*לה‪,‬רכל‪1‬מ'ל שיה׳בכנל•'‬
‫הכיל' באשתו ■שיהיאייהולהי׳ —״ילןבוהו ■אורלי יוסיכובביס‪-‬המאיליש אלן היוס‪-‬‬
‫העתידיסי עולל'החבולה■ שבין תאמה והלבנה וזה מכווךמאוד בלשון;‪,‬־’רקבוהו‪'-‬‬
‫או ל לי‪ -‬יום ‘ההעיתידיס■ עולל■ לויתן'■זלשוך‪-‬כופל ■יעלי■ בשון איוילל‘ כ צג ל'‬
‫עולל יען כיייא־קדמוציש דילו■ שזיווג'החמה■ עם ־הלבנה הוא;גיול־ס־יהיזיזוג^■‬
‫שבין איש׳לאשתוילפיכךיקלא איוב שמקלל את״יויס לידתו את זייווגרהמאולות‬
‫אורדי' יום ‘ובחל ‪-‬בבצין ■■פ־על׳ולא בהפעיל"לומר׳מאוריס‪-‬ילהולומיייכיייתמאולת' י‬
‫כעשה לפעמים ללןשהיוש״״מאלה״יחישל —■יוכשפ שמאולות ה'לקיע'״עתידים־'‬
‫לצתק״יחבלתם כי שלבצה ■'מתלחקת מן השמש אילך ואילך ־וא״כ עוללו לוימן‪^7‬‬
‫עלו ־עלו אבולתם■ עד ■■היקוד‪'■;"-‬וכן יהיהיפילוד לזווג־ ש׳הוליד את‪-‬איוב דוק ;‬
‫ותמצא פכוךמאוד; בה הולך המקלל ■לשיעתו׳'וממכחםןלשמחיס אלי גיליבצי‬
‫נילס וישישו כי ימצאו קבלי' =יחבל שם כ״ה'כלוימלי צלות‪■.‬אחלי׳ על זה ענה^‬
‫אליפז׳פ׳ ד'• שכמו שנהג •איוב לכחס אחלים 'כן''יתנחם־‪3-‬מ'ה שלא ■■על יחצס־‪:‬‬
‫כעכש‪ •,‬ואמל׳מבוקל לעלב'יוכהו‪ -‬מבלי משים לנצח'״יאבדו‪■' .‬משים'כמו׳ מאשייס■‬
‫כלומל׳ המאשים ־את הבעלי יקוליס ■או‪,‬אמ עצצנו־עושהיעובה‪ -‬ואמלייפ' ה^■‬
‫אצי לאיתייאויל משליש ואקוב'צוהו‪-‬פתאוס כלוימל ימי שמיודה ■■ועוזב ילוחם■‬
‫ואפשל ללמוליעליו■ זכות״כמאמלם־הויכדן' את כלי אדםלילכף' זכותי■'■ אבל'■ימי■■י‬
‫שהוא משלישי בלי״להודות יעל חעאותיללאיש כזה אקובילצוהו' ׳מיד ולא' אדין ׳‬
‫אותו לכף זכות כלל — ואמל אם גם'לאדם לעמל יולד אבל בכי לשף שהם‬
‫משולש לשפי אש כבכי מלמיצד לפלקיים'יגביהו עוף־ כי האש גובל על החושך•׳‬
‫מהלי^חן; וכן־׳בעליכפש משכלת יגבה לבו בדלכיי ‪-‬ד׳ ולא ירגיש מכאובי הגוף‬
‫■‪'-‬׳‬ ‫■;־■‬ ‫״ ■‬ ‫־‬ ‫‪-‬‬ ‫־‬ ‫)רעדגנמטימן(‪,‬‬
‫־‬ ‫;‪■-‬‬ ‫■י‬ ‫י‬ ‫" י‬ ‫■‬ ‫י‬ ‫י‬ ‫‪.‬‬

‫זה משיב איוב׳ פ׳ ו׳ למק־ מלעהו׳חקד ויראת■ שדי יעזוביכלומל ל‪-‬אין‬

‫׳ זה דלך חכמים להאשים כפש בעל יקוריס ולצדיק ■הדין'מלומיסלאדלבה‬
‫תאדם צליך לעשותי־חקד עם׳ המק■)משולש‪-‬מקש״קלמנק( 'ולא־יהיה בדבר‬
‫זה ’ לא שמיס — ־אחל־ זה בלדד־השואי־‪-‬פ׳ ח׳ מצד לידיעתו ובחיכת המעשים‬
‫שתיו‪ ,‬להורות לאיוב כי הכל הוא ■׳לתכלית ׳עוב‪ ',‬ואמל והיה׳לאשיתך מצעל‬
‫ואאליתך ישגא מאוד ואמר כשיעתו בחקירת קדמוניות שאל■ נא לדול ראשון‬
‫כי המול אכסנו‪-‬ולא נדע■ ויבורר לו שחעא — ע ל זת‪-‬עכה איוב״פ״ע כי‬
‫תוא יודע עכין אלהי אבל לא יאמין כי יקוליו המה לתכלית תעתיד כי ימיו‬
‫קלו מכי ח‪ ,‬בלחו בלא עובה ואיך יתכחס לשבוע מלולים בלוב‪,‬ימים ע ל‬
‫מכת לשמוח אח״כ בלא עת! אחל שחלפו הימים עם אניות אבה ככשר •יעוש‬
‫עלי עיע? על זה בא צופר הנעמתי■ פ׳ י״א להורות על פי חכמתו בקיבות‪:‬‬
‫מי יתן אלתי דבל ויפתח שפתיו ויאמר לך אס און בידך הרחיקהו׳ ואל ׳תשכן‬
‫‪9‬‬
 ‫‪:# . 0‬‬
‫כא‪.1‬יןל‪:‬ך ננן‪>2‬ה ?‪►-‬אד‪-‬עכה‪-‬איוגדפ׳‪ -‬י״ב ‪;>3‬זה‪,‬ה‪ 15‬חו‪5‬יך‪,‬הוא‪^.‬ן)|)|;‪:5‬יושל‪--‬כייפפיך‪,‬‬
‫ב ז ^ ן ; ^ ‪ £ ^ :‬ז ^ ( ‪ :‬ל מ ו ע ד >יגלד‪ .‬כלומר ־;כל דז^'נןהלפ*דחבוער^ ומאייד־‬
‫ל^דן‪ 1^.‬נ ^ ג ‪ 3 .‬או מכ ^הוא חביפ‪-‬י^אנלואאר־ש^ריכבו?;נרו אז‪^,‬ז>»כי«‪:‬א?ן^‪.‬‬
‫ו ה ‪|! #‬ןוו ^ אנ ^ ^׳ בעלי מקשבומ־‪|/‬אככו^‪: ',‬ומופן •למי;שנסאל״?ו­‬
‫ברגל‪ ,‬כן איוב כ ל } מן שהצליח היה חביבךומכובד‪ •,‬אבל ארו״כ הרבה ביזו‬
‫אופו‪:-‬ושוחאי ‪^■•0‬ין‪:—■-‬אח״;כ‪-‬בא• אליפז״סמךמכילהוכיח׳ אקאיוב ■מצד חכמסו‪,‬־‬
‫במצ^ו?? הבןיבותרו‪-‬החכל^ז ■יחד ואמי־‪-‬ש!ש׳'‪:-‬עפ‪-‬ין אחד‪? -‬מל?'אוא'אשר ’ הו א‬
‫עיוכינמאימ ‪ 3‬שעא'רלתורים‪--,‬ואמי המענו ׳ממז״הכחומומ־אל‪-‬יודברז־לאמ‪-‬עמך‪-‬‬
‫ע׳׳ו>‪:‬י׳־ב‪; ,‬כלומי •מי־ שבלבו‪ -‬יודע פי‪-,‬הלא חקר‪:‬מכל‪;:‬תעבו^ד־גופפי• ובע‪-‬בור‪ :-‬זהך‬
‫^גחבעל‪-‬י שוריס׳חעכוג' רוחפי!‪,-‬עלד;ה משיב איוב״‪:‬‬ ‫השכל יחחזרן■‬
‫^רצ‪-‬ה ‪:‬השס;ש‪.‬יממנ‪:‬ב‪--‬אדס‪ -‬מענוגוס א‪.‬שכל ־באשרו! הגוף‪ -‬כל‪•.‬‬ ‫׳‬
‫ימי■ עמךו‪-‬באר־ז וכן הולך■ המשא־ ומאן■ ע ד‪ .‬פ■ ‪%‬ךאומר‪:‬א’וב‪;:‬ואלי‪:‬ידעתי‪•:‬‬
‫ג‪5‬אלי״חונואחר'ון‪-‬־על‪:‬עפר ירןוס ;ואחר‪:‬עךרי פקפו;‪-‬ז]אס‪-‬ומ‪3‬שר’^אחזס‪ -‬אלה’>‪.‬־‬
‫בלומכ״אחי‪-‬ן‪:‬נורי עוד‪-‬ערם פמעוררתי ל‪5‬וא‪.‬ל‪,‬עולס ־פרןבודבשש ד‪:-‬שהוא;הוא‪.‬־‬
‫ואין■ שפרך■ני‪ — -‬עד‪-‬שבא אליהוא;^‪,‬ל"‪-5‬ך‪;-‬ל״ז־ הוא;מראןב הדיבןר־משו‪,‬דות‪•:‬‬
‫וג‪-‬בורוא‪-‬אלהיס •ואמר‪ ::‬שם■ל״ד■ איוב;•‪-‬לא;בדעח‪;• -‬ידבר״ודבריו‪•-‬לא בחשפל■‪.,‬‬
‫^לךו;;על^ןפיס‪:‬כ שה';אור;־ו^|ו'‪:‬על’‪-‬פ־יבמפג’ ע־מידדעל’ודלעו■‬
‫■ על‪ ,‬עולה‪ ,‬שלו;מר‪:‬ש!רןח;‪-‬א!וב' משל■^מן‪.^.‬קד•ר;וא השמש ■על^דך■המ■ח‬ ‫מאכה ‪ :‬אן ‪i‬‬
‫שמל״בפים ךשלומא•בפרששיאזלפפי״השל^היא מששה;‪-‬אור •ויצ‪,‬ך על’ה}‪-‬מלשון״‬
‫צוומא ד;פעלביפךע^‪ :‬או־ •כפשועו‪: :‬כי;כן‪ :‬היא ־ הצמ‪-‬ו!״ אם־!פגע‪ -‬הורח‪;-‬במשןל‪,‬א;ף ;‬
‫לקבלימאור השמש־ זזא כמפג‪-‬יע; ;ופוןעיבכבוד־ המאוך‪:‬זדד‪■■-‬הגדול‪:‬־;■־■ וייגיד‪-‬יזלוא;‬
‫ו■ שהוא■ שירא־ אמיד ■ר־יע־‪ :‬המלך‪■:‬השמש־‪■•■:,‬הוא‪:‬־ יחן עדואו‪■ ,‬כי‪ -:‬מאפה״א^‬
‫לעולה‪.‬ש‪:‬ו‪1‬ש‪,-‬־ךןפאה‪:‬גש־באואס;העולים ־למעלה;■• ולפיכך‪ :‬לא‪•:‬יאפלא;‪:‬איו‪-5‬א‪,‬ס■־‬
‫' יחשך■‪ ■:‬שמשוי מעע‪-‬ויכוקה‪ -‬אורן ■כ‪-‬י‪ -‬כן־■אוא־״■ מפי‪ ■:‬אכמא‪ -‬צויךמאז■ ^ס‪■:‬בצבא‪::‬‬
‫־־‪:‬׳"•■•■ ‪ : : :‬ד־‪ -:‬ר‪::‬‬ ‫‪:‬ך;‪ ::‬שמים‬ ‫ך״־ ■;־‬
‫א־‪ ,‬מ א ה ראוי‪:-‬שאשלח לפמך‪:‬איזה‪:‬מאמרי‪ :‬חז]״ל ״ השמומים;‪:‬ויובפו‪:-‬ררך‪.‬על־■‬
‫׳הפאאכ^דבגווב‪/‬־עעס‪ ■■.‬בברכות‪.-‬י'‪.:‬ע״את‪.‬מבואך‪:‬פי‪:‬דיוך המלך‪:‬אמח!חמשו‬
‫'פעמים שירה א׳ די במעי אמן}אמר־שןךה■‪ {,‬ב׳ יצא לאויר העולם ופקמכל‬
‫‪■:,‬בכוכבים‪ ,‬ומזלות ־אמג‪-‬שילה‪ ,‬״גב׳ךיכק־ משדי‪:‬אמו ופשאכל־ךבך‪.‬ד‪:‬יה•*(‪• :‬שאיו־<‬
‫^אום‪:‬ב!פה‪:‬אמחדשזרה;ד‪:‬ראה במ^פלתםמ|חשמיס אמר‪-‬שיחהל בשתכב‬ ‫י‬
‫‪-‬ביגס שמיתה‪:‬אמא;שץה‪:.‬ממש‪:‬ככ‪ ’-75‬אמ שא מיפי חא’ רה‪-‬שה^פו‪-‬ל;מעלהד‬
‫־ נ ^‪:‬־ מל‪ :‬מ ש ם‪-‬י רןופ‪-‬דב ח;ד לעולם־־אמא־ וא״א לעד^דדר במעי‪';-‬אמוךר«וא‪-‬‬
‫'?!!מןאכמא‪:‬הש?בות‪):‬שמטממואגיע(‪:;,‬יצא־לאונמ מנולםמפקמפלדבכף׳מ‪.:‬‬
‫ד^יאישימן לאפאא הפבחלוים ךהפךאיס■‪ 5:‬מ>ע )מנטמןמג’!ע(‪7‬׳׳יכק־‪:‬משדי■‪,-‬‬
‫■;א)?ו הוא ■‪■^.‬מן׳לאהמת‪:‬התכלית־)טעמןממנ!|לסמלף‪:‬אוש־של‪:‬אשד ממלןום‪■:‬‬
‫דנ״ ‪::‬״"*ן׳‬ ‫‪4‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪,‬‬ ‫>‬
‫*‬ ‫*‬
‫*‬ ‫ז־ד‬
‫״ ״י‪,‬‬

‫‪. - ’. ....‬‬ ‫•■י•^‪»1‬‬ ‫‪.‬גי‬ ‫״^ ^‬ ‫^‬ ‫ן“ ׳״^ ׳ ח״*** “ ‪**’^*^*73‬׳'^‬
‫* ן ‪(3‬ס אערו־־עשה \ ס ‪,‬דדים צצנהוה־־ניצ־ה צלי שלא‪ ’ .‬יתהכל'‪,‬פמקרם‪:.‬עמיה ולא 'ייגר‪^» ,‬נקו&‬
‫^^^נ^אליפימכיררחו^רדעהו^ומק״המו שג״יקולל'המ שיג'וזריייצאמה'י‬
‫‪:‬נ־‪5‬א ‪'3‬ו ‪8‬ל|ו ‪6‬ךע־א^רלב^' אד& ■אצל׳^^ישאצנו ה?!ס־ ‪5 ^75:‬׳ 'הוא אז מ; רלאצ! יאה 'ערוח נרזאצן לל־‪■-:,‬׳‬
‫^לז‪r‬יאשל‪•c‬אכ‪1‬׳דננזזדחלג ח^זגל‪6‬ונר‪'=^!.‬יךל'׳״ '׳־‪.‬י(‪ 1‬נ דיך‪.‬׳■■■ ״‪:‬״ •ך‪:‬ח ■ד‬
‫י *י‬
 ‫‪-:‬ביכה •להבי ‪4‬דבר• ■ממוך דבר ״ולהשיג תכליהגהכלל׳ ^מה יהיש בתופ‪-1‬של‬
‫‪-‬עזלס‪ ,‬נק מכל גמפלמ״ רשעיס ״אמר‪ .‬ישיבה‪ •:‬הו‪: 6‬כןימ^ג‪:‬לחכממדהמושר‬
‫■ ‪).‬מהרמי( ‪:‬ומה־נ ‪':4‬בכי ׳צינן ■היקריסדילמעשס ‪:‬דיקיכו ומורים״^‪ -‬׳כשמכל‬
‫׳ ביום המימה הוא קימן׳ האמוכה‪:‬תעומדמ לנפש ־אחרי‪:‬הפרדה מ ‪?^■j‬גו ‪q‬‬
‫למדרש‬ ‫י כשובה לשרשה אשר ליד אמו^‪:‬בלי — ‪:‬ככלמ חידוך הזה רמזו‬
‫ישיש חמש׳!פעמים־במנרה־‪-‬אדדבפ׳״ביאשימ ככד־ממשה‪:‬חומשי׳מורה‪,‬״אשר‬
‫‪ :‬אם מפלש־ דרכיה ומראה כמיבותיס־בדקדוק‪ ,‬ממצאףכי־שפי'ראשוןעוקק‬
‫;‪-‬במקור העולםומשפחס־בכי־ישראל;‪-‬יקפר‪:‬שכי׳עוקלןבצאמ׳ישראל ממצרים‬
‫; ‪;:‬ויה!ו■ ■מאירים‪:.‬נשמי׳־ מרומי‪ .‬החייומ־־כצבא‪.‬־השמים'‪:‬לשיר־ שירה ירוד‪:‬לד׳‬
‫‪■ ■:‬נשער‪ :‬שנצא־‪ :‬לאוור‪:-‬העולם־• להקמכל ‪ :‬בכוכביס ‪.‬זמזלוס‪ .‬י‪:‬קפר ‪ .4 -‬״עוקק‬
‫ב!כיקה־‪:.‬משד’ ‪ :‬א ס הביכה׳במכמת‪:‬תכלית‪:‬׳ישראל‪.‬ביעולסר וקפרדליישופר‬
‫־ בו ‪-‬מפלת׳ שוכאי ישראל‪ ;:‬־כש?ר‪.:‬רנזעי׳״של דוד‪.‬׳ ‪ :‬וקפר־ ה‪/‬׳ ה?'א ‪-‬־■מורה‪■:‬לכו‬
‫‪•:‬צוואת משה‪:‬רביכו ־ומיממו‪::‬היקרה‪-‬בעיכבד׳־'להיותו־׳עמוד״מזק־לאמוכה‬
‫ן־־!‪;::; .--.:‬׳׳■‪::‬־ ‪4‬‬ ‫‪C‬־■■'‪•:;.‬‬ ‫‪■:‬העהורה‪ -■:.‬־; ־;■־י; ‪;:‬־ץ־ ■ ׳‪:•:‬־־';׳‬
‫בברכוח‪-‬י״ז‪.‬אמר‪-‬ר׳ י‪.‬וחכן ■קשהיה־דנ מאיר מ‪p‬ייס‪p '-‬פרא־דא?ב‪.:‬אמר־ ‪p‬ו ‪q‬‬ ‫ב‬
‫‪:‬אדם‪ ,‬ל מי תה‪:‬וקוך בהמה‪.‬׳ לשחיקה‪ :‬׳ והכל‪:‬למיתה‪ :‬עתנדים־ אשלי ־מיו־שגדל‬
‫•־ נשסיעוב וכפכור נשס־יעוכ‪ ,‬ד׳ ‪ ■ : ■■ ■:■.‬״ ‪ ,‬״ ‪.‬‬
‫‪ -‬על‪ :‬מאמר‪:‬זה שאמר ר' ווחכן דוקא‪ :‬נשם;‪:‬ר״מ‪:‬תמהו‪:‬רבים‪-‬מה ביקש‬
‫‪:‬ר׳‪:‬מאיר‪ :‬במאמרו ׳זה־ דוקא; נ שעה ששיימיאה‪.‬־קפר איוב?''־*־־‪:‬־■ ״■ר״‪.‬־‬
‫וכראה לבאר‪:‬זה־‪.‬על פי■‪.‬־המבואר‪..‬נירושלמי‪:‬־מג־יגה‪'-‬פ״ב'שבקעה'שלמד‬
‫‪ -‬ר׳■ מאיר‪.‬־בב!מ המדרש אמרו־׳לר‪.:‬־;רבך‪'.‬אלועוע איחרי־רוכב ^בקוק־זנחוץ‬
‫‪: :‬יצאלר^■ מאיר־׳ואז ־שאלו אאר‪;:‬במה־עשק ?־השיב‪:‬י'בדרשמ~פקוק^שבאיוב‪:‬וד׳‬
‫ז בירך אחרית־;איוב‪ :‬מר־אשזמו־־^‪ -‬ומה דרשמ־‪ .:.‬בר ־מובל י מי שיכר לרי״עושר‬
‫‪-‬ובכיס בזקממו ממילשינדלו כל‪:.‬אלה בילדותו‪-,‬־תמר־זהללהוהה את־אחר‬
‫‪ -‬כדי שישוב‪: :‬בז‪,‬קכוסו־־ ויקנה לר־‪-‬מעשינד קובים ־‪-‬־^‪-‬לאמרלו ואחרד־עק^בא‬
‫• ר?ך לא‪-‬כךדרש;׳‪.‬אלא‪ :‬עובדאחרה*דברלמראשיתודמכלימ׳כל־‪-‬דבר־יתלוי‬
‫‪: :‬מראשיתו‪ :‬שאס‪: :‬הראשית׳ ־ברע‪:‬גס ; ה ‪p‬ו‪q‬ול■א קוב‪,‬־ ומפלי שראשית׳'ילד‪ 1‬מו‬
‫של אחר לא היה בעהרה וקדושה‪ ,‬יען כי אביו לא כיון לגדלודלתורה‬
‫לשם‪.‬שמיס כמשופר־שם; לכךהחמץ בקופו ■במנואר'שס‪--‬צ‪:‬ו^י'‪^5‬זיאאש'‪:‬‬ ‫י‪:‬‬

‫״ ■לההכצל■‪:‬ב־זה־ וככראה־שםקיבל־ ק׳י‪:‬מאיר רחשה שישהרי׳‪:‬מובא בבבלי חגיגה‬

‫י■‪.‬־נו״ו• ע־״ב־־ כל ע מ ר ‪-‬דבקי־ אגב־ אמד קולע ״הצבע וכל ו־עמל‪:‬דלא״כקיל אגש‬
‫‪ -,‬אמו איכו־ קולע כלומר; מי־ שהוא־ילד״טנש הנא זקן ־כאה ולגיל־ ד‪-‬נ־ולפיכך‪.‬‬
‫־־‪:‬שפיר‪-‬השמיעכו‪-:‬ר׳ ‪-‬יוחק‪:‬בשם ר'!מ^ ב שע ה שקרם־ קפד־ איוב ז קו ך־ א ד ם‬
‫‪::‬למיתה אשר! מיל׳־שגדלל‪:.‬בשים ־עוב‪:‬י‪..‬וכפער בשם ענשנכצומהששמך‪.'.‬עלי■‬
‫‪ :‬עכין־‪:‬הכתובלוד׳‪.•^ ’^.::‬אחרית איושמראשזתד לעורדלבבלאבוהאשר צרג־לצר‬
‫‪.‬־‪’-‬לכו הבשם‪:‬לגדלם בשם עוב‪ : : .‬־ ״‪.:‬־ ‪ 1‬־‪:‬׳ ד׳־‪:‬־‪:‬׳‪:‬־ ד‪:‬־ד׳ד ‪ a :-r‬־״‪cc :‬‬
‫בחגיגה‪:‬י׳׳ג־ע״ב קופר־קר׳ ■עקיבא טקשו •־מלאכי קרת לדלזפו־ ואפ״הוצא׳‬
‫נשלום־מן־הפרדק אשר כנכש שסר בשלום; ;מפני■ שאמרךהזהלו‪::‬בז‪5‬ןץ!תה‬
‫מרענדר‬ ‫^־ ושאלו‪ :‬מה‪■:‬דלש ■ר״נג־ דק מ ה שלשה‪ :‬־תשובות‪:‬רבבגח־אמר‬
‫‪ -‬אות הוא ברבבה שלג־ל״א אמהגדול‪-‬־מרבבאי^דוגמא; הוא ברבבה׳ של‪1‬כ‪.‬ךד‬
‫*‪9‬‬
‫;‪:‬לקיש־א׳ אדון הו‪.‬א ‪5‬צבא׳שצו‪1:,‬ר׳ יוחקי‪ '.‬אמר אחר‪::‬הרוח ’לעש‪ ’ -‬לא‪^-‬רעש‬
‫■';ד׳־ ‪:‬ואפ ‪:0‬האננש;'יאש לא־כאשי‪:‬ד׳ך ואחר' האש קולי דממה‪:‬׳‪-‬לקה‪ ,‬והנה‪-‬ד׳‬
‫‪:‬־‪,:‬עובר‪ .‬מ ^‪3‬קשו חכמים בזה־וואוזה‪ :‬מלאכי שרת ‪:‬נקשוולדוחפו־'אמד״ננ ?‬
‫•ופלאה כי‪-‬אזדבימי״רל״ע״היו במיגנמסטלקעכל׳מך׳הכוצרים'ונה^מלאכים‬
‫צ ‪-‬השלוחית״להפיך את־ היהודים‪: :,‬אשל אליהס^הכוה־׳אחת אוזףקש‪5‬ת־ אבלו ל׳‬
‫‪•: -‬עקיבא־;כלחס׳‪-‬יפגדס; •כאשל לצללדוחפו׳ מאמוכתדהאחדותו־יעל פי שלשה‬
‫ד ‪.-‬מ!ני■ סכמות■ שחשבנו‪ :‬כי שלסה ־מופתים‪ :‬על מציאת יד׳ ‪ :‬ואחדומר כ־כלים‬
‫צ היעב בשלש־ידעותושהצגכו נזה״כדארת־היא בלבבהלשלוזמולה על״עצנם‬
‫־‪. .‬היהודים ־שאי ־אפשלב להיות לבורא ולבבות ו‪.‬ו‪q‬־ ולא־ כח‪5:‬גזןד^כי ־א ם״שכל‬
‫‪:‬־‪:‬פבדל‪.‬׳שא!ן‪:‬לו בן׳לכבכי אדס׳גי שבעוההול־דמוזה־מלומזהי שבכי׳אוההוא‬
‫‪-‬־•‪:‬בלבבה־שלו• הוא‪ :‬מובדל׳ומופרש‪::‬תכלית‪::‬הפלישות־ באות זיהומן‪-‬״הלבבות‬
‫‪ :‬שבלא‪ :‬׳בלצוכו‪: ,‬ומובן׳מזה־־ההכלחיושבע״כ ‪: :‬יש; ־אחד ואיך‪ -‬שש י‪ :‬שהוציא‬
‫‪ •:‬מאין‪ :‬לבבות״הגלואים‪>. .‬לזה׳ כמין‪ .‬חומל ־דרשו‪:‬־ושמכו מופת‪ r :‬ה‪:‬׳ )קהם^מ־‬
‫‪1‬ווגיטען בעווייו( על הכתוב א ת א מלבבות קודש כלומר כל צבאות לבבו^ת‬
‫והשכל אמל דגול מלבבה‪ ,‬דוגמא ־הוא‬ ‫‪..‬־ באו ממללש ־־אחל׳‪:‬בהכרה‬
‫‪::‬בלבבה שלו׳כנגד; מופתהעצמיומ״)חנטח^מגיטען׳ בעוול{(‪ :‬כלומר ■עמו שכל‬
‫דבל שלם הואכמצא‪ ,‬והמציאות הוא ^מעלה‪ ,‬כן בהכרת השלם'מעל עולמות‬
‫ד‪:.‬לא יגלע‪:‬מתכה;׳יובע״כ יש‪:‬לו‪.‬מציאות ממש חוךלשכל כמרשישילכל דבל‬
‫כלאה מציאות ׳בעש עצמו‪•■ ,‬ו‪.‬זה‪:‬מובן‪ :‬היעב‪:‬בלשון־ דוגמא הואטבלבבת שלו‬
‫״‪:‬כלןמל‪:‬ד‪ 1‬ג מ ת חשלמות׳במציאותהכ״ל‪•.‬והשלישי אמדיאדון‪:‬ת׳צבאות שמו;‬
‫‪■ ■-‬אדון‪:‬־ הלא‪:‬בצבא ■שלו •;ויזה׳•־ ממש‪ :‬״כגד‪:‬מופת ״ התכליתי ) ט עז ^ו מגי ט על‬
‫■־‪-‬בעווית(‪.:‬אשל‪ :‬יעל‪.:‬פיו‪:‬בהכרח יש‪:‬לבורא עולס׳ מציאות־ מפכי ‪V‬ש לכל‬
‫■‬ ‫י‬

‫■•■ז‪.‬כבלא‪:‬׳תכל‪:‬ית;ז’ פה‪:‬וכעים‪:‬וע״כ ־מפי אחד אח‪:‬־לעולם ־יצאה׳כלילת■ יופי‬

‫״'כזאת;• על‪:‬זה‪:‬בא ל׳• יוחכן‪::‬ואמלכ אין ■צורך לכל שלשה מופמיס‪ :‬בחכמה‪,‬‬
‫‪,‬־עי לא‪:‬בלוח ולא‪-‬יביכש ולא״באש־ד'‪ ,‬ועיקר המופתהכאמן‪:‬בלו ■אמצעי־ לק‬
‫■■■‪:‬הוא‪,-‬דבוק‪:‬ממש■ בשכל‪-‬כל איתלשל;־והיאי האמונה!במה‪-‬־שאמל ד׳ אכי־ד'‬
‫‪--‬או ‪-‬אהית‪:‬אשר אהיה והוא הוא הקול ד מ מ הדקה ׳ימכשמע בשכלת‪-‬ברי׳לב‬
‫■־ ‪:‬־ז ־‪:‬‬ ‫‪-^ -‬׳‬ ‫‪...‬‬ ‫ד־בעצס;״■״ ‪ .‬״‬
‫ו א ח ש ו ב כי‪; :‬מה ׳שאמרו‪.‬חז!ל׳ יומא ׳ש״ע׳ שנקראו‪ :‬אנשי־ ככה׳׳ג ‪■-‬־מפני‬
‫״ • ‪ : ■.■:■ :‬שהחזילו‪:‬עעלה‪.‬ליושכהשמקכגלומל‪:‬האל־׳הגדול הגבול■ והצו‪-‬לא‬
‫כמו־ שאמר־ משה׳ ולא‪:‬כדניאל ויתניה שאמרוי אית־כולאותיו ואיה• גבולותיו‬
‫ולא‪-‬כזבו בד׳י‪.‬י‪:‬ולאצהחכיפו ‪-‬כי׳ אמיתי‪ .‬הוא?; ואנשי‪ :‬פה׳׳ג‪:‬י אמרו ‪ :‬י׳ תךיהן‬
‫גבולותיו הןהן‪;-‬כולאות’ו‪:‬כלומר שלש מלוה‪:‬אלה ג דו ל גבזר״וכזרא שלשה‬
‫מושגים‪ :‬המה׳ על‪ .‬שלשה מיני מופתים ־ג ד ו ל־‪ .‬מכח‪ :‬הקיבה שהוא הקב כל‬
‫הבריאה‪-,‬ג;בגל ‪.‬מכח‪..‬עצמותו ית'‪: ,‬כולא‪ .‬מכח‪ .‬התכלית־לישר ־לבות‪:‬בכי‪ ,‬אדם‬
‫לקדלי שלום המדינה במידות וד״א ע״ד’ שכ׳ המולה‪:‬א׳ ׳פ״ע'שתכלית גדולת‬
‫המלך־ הוא המיויא׳ שיראו ב״א ■גדולתו ויתנהגו כמצותיו‪.‬־׳ ובימי אנשי ענה״ג‪:‬‬
‫נתקיים כל■ זה באמת גס חרז‪:‬לשכל‪'',‬כי‪;:‬תיה‪.‬ישראל לעס קדושזחשול‪-‬ימשא׳׳כ‬
‫דניאל וירמיה הגבל שלאה עני‪:‬עמג■ לא ‪ :‬היה להם מופת ב חכ מ ת ׳מחוץ‬
‫לשכלם רק מופת פני מי‪ :‬ת א האמונה‪■■ ,‬ולפיכך היעב אמיו שתמפכי שידעו‬
 ‫‪11‬ו«זי ‪1‬‬ ‫!‪11‬ו«י'^ יי!‬
‫‪f‬ב?י‘ ‪4‬י;‪:‬כצ‪?J^1‬ז‪:c‬לנ^‪:‬הו ‪i‬סכך^א ‪i‬דבר’ץ‪T O :1‬‬ ‫־^?!‪^1‬״^^??!־‪^^.‬‬
‫^ ^ ן &‪;?i‬פול■‪^ 11‬גנבל ^‪:c,‬מ‪fi‬על■‪c‬ו‪5‬ו‪.‬רש(■א ‪jl‬ק‪:‬ע*‪ 5‬פמ)מות שכלו‬
‫נ‪:‬ל‪3‬י ‪ J§r‬ה’^??ם‪.‬״מניץ(>נ׳״^גשיףי‪2‬ח״ ‪ 1‬ששמגסידכי'‪;1‬־דגלז»וקן‪1:‬על;‪-‬המנולה‬
‫^ ל‪r|%f‬ן^ןבול ‪s‬ד‪5ljn^5‬ו^גימ‪p5‬ץת<‪:‬הוג^ן ‪}i‬נ ‪^ 4‬פקעממ‪3r‬ן‪^i^fi‬מ^‬
‫^‪3 >.‬ש^;נ ‪<0‬שה ‪§p‬ללו‪5fe‬כש‪f‬ג^ננל ‪ Pc‬לס‪ p‬מ י‪3‬רבהלע‬
‫ך ׳■ז־מלב־׳ישראל‪» -‬פ מ‪1':‬ז^!‪^ ^ 1‬י ‪ 0‬ד; »ני פו!‪ 1‬ע ^ < אמ(ההיפל‪:‬יגפל;&מגןא‬
‫»] ^ ^מיס ^ ^ ‪^: 5‬נואטמ^^מ ‪9‬־; ‪^5‬־’חנעא'»««נ!מ»!ומד־שג־‪:-‬הק‪^3‬ס א ^ ‪/‬‬
‫יתבןך^הכ‪3‬וכ^‪>:‬נל^{לשי‪ ^ 2‬פ‪'5‬י כש?‪^ ^.^3‬מהוג?פ׳?שםןא׳־מ'י‪:‬ת״^וו‪3‬׳‪,‬ז^נשל!׳‪,‬‬
‫^^^«■לןתבי‪.:‬לןודש‪:‬ופמ?ן^ןה ’^וו!;‪:.‬לפלךשאלז^בת‪ ^!*^3‬ק‪71‬זש‬ ‫מפ‪:‬ליס‪,‬‬
‫^מורה״‪.‬ונביל‪1‬וס>‪.‬ל‪:‬הו ‪5‬ות‪3--‬א על־׳־»צי‪^ 5‬נג^|ל ‪^’5‬׳שאו^נמ‪:'1‬שה ‪.'5‬־)^׳‪::‬שנל^ס‘‪T‬‬
‫==־‪:‬טמלי>‪!/^!:‬ל‪ ; ^ 3‬ה‪5‬גלמהל^ וןז פ א כ מ =‬ ‫איופ> ב‬
‫^^^ה^^‪;e:‬ל‪ ’c‬שראל׳‪ .^i)■»fe‬ז‘‪.‬כ^־■ ‪c‬‬ ‫׳•‪:’ ;.:1-‬תדל‪!:‬ם‪.‬גלפיפן־ימוממן‬
‫‪ ' S‬ב ‪ P :‬״ו' ^‪:5‬אנ‪ i‬י ׳ ‪ t5‬יוקופן‪ ,‬הןק^׳ח^נ ^חוהז‪1‬ות‪ 3-‬אאח‪5‬פומ“‪1‬ועל^‪£‬נל יכימס‬
‫;‪^; ^:: :‬יוב‪/‬א^‪;..‬זה מו^ה‪ 0‬שר>ע’‪:^>15‬זפ‪ 5‬מ לא’ו ‪;:3‬ז?ן‪5‬נץ‪^:‬לם;׳ שבא‪/‬כלו» ‪ 5‬׳‬
‫‪-‬המשיחל^ר‪53‬׳־‪,‬־‪ 39‬ל‪:‬החמו?• ■ל‪53‬הל'• ה‪.‬ל‪t‬ו!^ניד’ומ'^נ)^אפ‪ f‬פ’ו‪P5‬‬ ‫האסון־^א«^‬
‫^^‪$35‬ש^'ן«!?דששזי״‪-1‬ז»^(גו‬
‫^^^'או?^נ’פ־■א! ‪P: 3‬הלאס^אק‪3‬׳■‪:i5‬של^־‪ 5‬שחל^ל‪- 5‬א‪ i‬ל^י‪1‬ר ‪f‬ו‪^’:‬ב^הלתנפ‬
‫א^מות ■עולם 'אומרים כי ה’הוד)ם■•אמי^עאו‪f.‬ני האומות ) ‪ 5‬עןקער פיינדןיך(‬
‫;וזה;א?כו־‪:‬אממ‪-‬אלא^‪-‬ה^ופ שופאיךישאאל־ןעל ופ!‪ ,1‬היתומםיי'‪,‬׳המה־י‪:‬השכו‪^,‬מ‬
‫כ ^)| א‪1‬פ?ז|ז? ‪15^ 5‬רימן!■ משגג־רה כלומר‬ ‫ו ^ ה' ^ ^ ת‪ :‬ה ‪5‬ב׳׳'ין‬ ‫ולא‬
‫מן‪^ -‬־ א‪ !-‬ה ש ^ו ^‪':‬ו ^? ^‪ 1‬ךפל' ה‪^ 5‬או ם‪ 5‬לש^ונ^אחו!ו‪ 1‬ג'‪:‬הרבהלנ‪3‬מין‪-‬׳;‪3‬רא‬
‫בראג^‪:‬י‪3‬פ‪^ 1,‬א‪:‬׳«?‪3?.‬א^י‪:‬ש‪ :‬לאד‪,‬ג‪ 3‬מא ^^^נינעצ^ה‘‪3‬כןש־?^;‪ 3‬ו ע ה‪2‬לכעפזךשל‬
‫^‪:^ p‬ז‪;5‬ד‪:‬צמצו‪.‬ן‪c‬פוש‪ g‬עוק׳גא? ‪t‬‬ ‫^ל«^‪5‬‬
‫^^שכי^א^^תחל^ ‪^^^^ 5‬א*^‪:‬אאמפשושפאלן ?נב‪ ’1‬׳‪1‬פש ‪6‬‬
‫^^מאז‪3‬ואו^?׳ז‪:‬מ!די^לפי כ‪5‬ו'סס‪,‬‬ ‫‪!-‬שלא^‪-‬האמג^חבאי?‬
‫^•א^נ^־‪^-‬־אדס^^וש^״^וי^א ^ ^ ^ ^גון ^ )ו ‪003^ #‬ןעול*! ^ ג ל‬
‫^^^^‪?r‬ישמא‪K !^:|5‬קאל 'ת^אייהש^וא ואיו ‪5‬׳!‪3‬אקנול‬ ‫א ^ו ^י ם‪ # :‬א‪3‬דהץ‪‘5£‬‬
‫שין^א‪-‬אש‪/‬ריתדוכשמזשע‬
‫הזמן לילד בניה ‪^j‬ולכ‪:‬מ•‪.‬ע^‪:‬ראש’‪q‬ה ‪f‬ר^ה‪ ,‬וע?;^‪:‬שופל‪5‬־{^!‪3‬לדא וימותו‪ .‬והקב״ה‬
‫^ש‪-5‬אשר^מקגל׳כאול‪232‬ז»זמגי^ז»ל*הס ‪ 3‬פ פ פ ‪#‬ז א מ ^ן &מןז&^וי?‬
‫^^^^^^ר^!‪1‬נסזהלי‪7‬־^ו^ן|ה‪3‬יא< ^ ל ‪ f‬מ‪5‬זאר‪^e#‬נ ‪5‬״ש‪fe‬ןלא‪.‬יתר‪f‬ל‪ q‬לו‬ ‫‪.‬‬
‫ישראצ;*נד!שלאוו‬ ‫אץ‪ 3‬באו׳^‪i? :‬ל‪:‬ומר ‪ i‬ה‪^s‬ני ‪;p‬אאש‪ pI3^^P5li‬ס‬
‫^^^^^^^‪?,‬כ;>גזלפל‪ 5‬א < ה ר ^ ^ד א‪11‬ש?^’ןז‪ 1‬ש^׳‪(¥1‬ק‪53‬ב״א‪ 3‬ל‬
‫^‪?.‬גאל^א^זוכ^^צנל^ ^&?א^ ‪2‬פ?ן‪ 52‬ה‪:‬גלא;הוןנ?לו‬ ‫^‬
‫המלכים בגזרותיהם; כ’‪.‬ןע ‪1‬בש?פ^‪->1‬שיזם^^^שאזוהשס אס ישראל והבואם‬
‫אש?‪1‬אי ‪! 5^5‬אע^^וי ‪?%‬ק‬ ‫^^^דז^יןפן ^ מ ‪ ? :‬ן ^ ל | »‪ 3‬ס‬
‫^ ^ ■ אז ? ב‪ -‬א מ(י ^'‬ ‫ה?ו ‪7‬ל־^‪:‬את>^‪-‬ןןמ^ןל‬

‫‪<^s:^^.r^ff‬ח‪ ^f!('r‬דו(וצ!ם‪£‬ז‪<1,‬ה§ח ו‪«£0‬כ^‬ ‫*זשזשד ןזז״^זם« ת^ןז׳!ו‬

 ‫»‪184‬‬
‫איוב‬
‫•^^חצ^מין‪ :‬האדם״לחשוב;^‪5‬גא‪3‬ןניה׳■על ■ד^ננל■ ממיחיר ו ‪0‬זןד‪5‬ו^‪1‬ן׳יי‬
‫^כל״ם^ובצבמםדובי^ש^יס‪-‬עצי׳אמ א‪2‬ןצז מצ״ר' ונ‪513‬ק■ בעולם‬
‫■הכפשוק‪:‬נחלקו׳הד?עול‪1‬׳ לםמי’־עית‪ &1‬כא־אחם‪-‬ל)!חייצס;׳וכמ“אאה )‪5‬שוללמ‪,‬‬
‫בי־^זהשכל‪:‬הוא־ בעלה־ מאוד•ואיי‪'-‬אפשיל■י להאמ‪- .‬צאוא ״מו״עס ■נאמן •לקלק‬
‫בלששפק מלבולרבכי״אדס׳ן״ואפיל^פמשמאייבשיכאלקה ■לשמים■‪■:‬שאחת או©־ת‬
‫עסרלב^זשצלי־‪:‬ממיס' אצבי־עם ד״ואייןישרם׳ תפקבלבירצי אכ׳יימאעיךל׳קבלס‬
‫א‪32‬מ זגסךמב^די־יאמזה'אלמי י —■'והשני׳׳צ׳ צאמל ׳זהשכצ^׳לצל לא ■ישפילו‬
‫להננלוס׳דבלדבחד ‪-‬דקד^עלימ^בא צאמש״ לקי'‪:‬מכמ שאמוכצ‪'-‬הפלצ’מ‪*-‬אנ’‬
‫צואה אנדעצמי״מחויג^לשמול־ ״ולעשו־צ־צל״מצוסרהמוצמ‪.‬ייפמבלימ מיאלוקה‬
‫זו לאיכולזמקלוביומלחוקיפעעע בצל״ידול־ץדול זלםז־ב‪/‬מננוד׳ב^ףלצ ואצש‬
‫מודצ‪^-":‬ץ׳ איינךמכם־־׳משציל‪-‬׳להבין״יבשיעמ־ אפילושוף ■אגלול ■קמפט! ויאימל‬
‫הלאשון‪.‬קמעט‪:‬הלצ־לעשומרצאצממו‪:‬־אצא^ש■ ב׳נפשומצ ׳מפצי״צפ^יאש גבולת‬
‫השכל‪:‬ו‪^ 2‬מצ ללאומלהאמנדהבלול צי״יש״אל אאד־ בשציצממעל ועל'!‪^:‬‬
‫מתממ‪■ .‬ז?אמרד'‪:‬השנדזק‪5‬ונם־'לא כה^־מצאצ״צופלים׳׳לק■ אצהגו‪• ,‬מנהג אפם‬

‫■‪•:‬ג״‪-‬׳ •׳״'‬ ‫■ ‪> ^ ; 7‬־ • ״'‪:‬ף‪-::‬ב{ ד׳‪ r‬ז׳דד ־‪:‬׳))‪ , 1351‬ע ן ך \ ״ ־ ר‬

‫ןשדרושאעי׳צואה״יבזא הו אי״לפי‪ ^ -‬מי״ אלו ‪l‬יאלו־ ‪f‬בלי'׳א^■א■■■'כי •בהכלח‬
‫•‪:‬צליכלס‪:‬אנו־״לשצ‪3‬־ צלו^ג׳לשפרע׳שצוע‪/‬מאצכו״ישצולאמף׳מע^ץק׳ אקל‬
‫אשבלז׳וקזתלו^מצד אאר‪,‬׳‪:‬וגם־שלוש ־אמולא' ודעמ׳׳גזתיפג'ולצ׳לל״זאס "לאיתי‬
‫לסקדום‪:‬דבליס ־בלולים‪-:‬־מאוקל‪-‬צצפלא א?ש‪-‬אשל עליו‪1‬שו*ב‪5‬ר‪1‬אצא^ולןה' ‪6‬נ״׳ל‬

‫■ ‪:‬׳ףד‪:r7^ :‬ז'׳ ‪^1‬הלא־‪:‬אז‪::‬צרןלא ‪f,‬מ ‪^r‬י‪p‬׳‪)p‬א ‪y‬עצר‪H5‬נ•ג( ‪7‬׳‪:‬מ ״‪:‬־‪: :‬ז‬

‫י‬
‫^^ו‪51‬וא־ל(ץאןצועו־אשלראףךלר?|‪ 1‬לא‪-‬חוךלש ‪5‬ל^‪,‬‬ ‫ה א מ מ ‪)Y^^nts.‬ז ‪m r‬‬
‫־‪:‬׳ קצוזל־‪:‬־‪:‬אבל'בעצסד׳צישא ^ןפעז אצ‪5‬רמדמש'שהץא״כן;יכקל^'מלמ״ה‪,‬‬
‫■מיינען ־ואסלאנ«' למןלןז^שאמוצא שרלשלשאשצשכ^־‪-‬לול־אל^אצ׳ל אי׳צצו יולע‬
‫^^^^ןוזלשפ‪ 15‬ק ^ ל א ‪r‬אנ^‘'•אמוצה‪ 9‬גנוי ‪i‬־ען רא^ל׳אם־־הצנ^ן •מ‪5‬וזןל‬

‫גע‪:‬וכט הפכ ע‪ ,‬ובכל זאת מוכלאים אנחנו לקיים אמונח זו מצל תכלאיות המוקד‬
‫‪5:‬׳‪1:5‬‬ ‫׳‬
‫עמו‪.‬שביאר ?זם׳וא־‪5‬נר? ־ארופא •^נא^אליהאוצה‪-‬׳ ואינו'מכיר■'כויב•׳ המיןלהזבכל‬
‫‪-‬זא׳ח־ הואי מוכרא להביא ־אררפ׳ה'ומיזור‪ ,‬נצון הואי ש'יאמן'צ)"הפיפונו יו׳ע^ל ‪f‬י‪ 5‬י ^“‬
‫ברפוא־ה'עפי‪.‬אשי“׳צושא■־ שצלן^ יורהו‪''',‬ואע״פ’ שאין התרופא‪ '-‬מנוקא^ובדוקת‬
‫^^רי‪-‬׳פרוןג^אטייטע■«ץיבצןז־ו ‪5‬ן■ ‪1‬מיב‬ ‫‘ונרןראה‪-‬׳אמוינה‪ -‬כזו‪•:‬‬
‫אכמת‪-‬הלימור׳׳בפיו^־׳אצו מוכרחים נרןב^א^יונה׳צז^לאין^ך^י^ןל^^כצי^‬
‫שידורהצביק והדעתבמצייאות ונקראת‪':‬אמונת הלימוד■•)ךאק ‪ 6‬מ‪ 5‬א מנ ^ ו י ב ^‬
‫ו ע ו ף זנה שלישיה והואיכי למען‪-‬ראפעולה•׳ במוקליזת ץמע‪5‬ןהז*׳§ש‪14‬ן‪^,‬מן‬
‫ההכרח הוא■'להאמץ ■שיק‪-‬אלהי‘ועולם הצא‪ ,‬ובבאז״נהזרנקראת האמונה‬
‫אמונה ‪-‬המעשית" )פרמק ‪b‬י ‪ 6‬ע‪^ 5‬זדבע‪ '.'f‬־'באופן שאין להכחיש ש^י’ אפ^מצילע‬
‫‪-‬בבירור" עניץ'אלתי'אק באמונת• הכושאית ־ולא בנשור‪ 17‬פי־’ אלר'הי ת ה ידיעה‬
‫ברורה בזה‪ ,‬לא ישהפק בה אדם‪ ,‬ורק דבר הנשמע"והנודצ■ לכל אדם הוא‬
‫נקרא נ‪-‬יידיעת‪ ,‬זויצןכןען‪/‬־יאפש׳בצל זאת המשכי׳ל ימלא אמונת לשואיש^נפנים‬
‫לעצמותו״'מפש •שהוא־יודע"בבירור־׳”שכ‪-‬ל־ מדמדהמוקל שלו'‪.‬נממז׳קה יומר על‬
‫ידי מציאש השם";'אבל‪~-‬לאד'ס בער׳יולא׳מבץ״אין לו'הפרח'להאמץ'כזאל‪-1‬רק‬
‫׳מכח'היראה״קצמ׳ מפצי■ שאיצו'יודצ לברא' ה ה פ ך ^ ^״וי ש אםי>ךדבהכרח‬
‫הענץ של מעלה• דבר'המלוי'באמונה כללתבדרך;שלילת‪-‬׳)נ“ע‪£‬מ‪%‬פער גאיבע(‬
‫וז ה תכלית ״כל חקירת'תשכל'ושעיזן ׳המושג‪-‬לאגלהמלאכה ■לבת'•וכבדת ^{ול‬
‫'ולפנות'דרך די■ ב׳מדבר׳הנויאיוהאע ש ״מקוסדלמאע״׳הנפשלדעת׳׳ד׳‪-‬וגם ען‬
‫י־ ־ ״ ״ ־׳ פ נין ^ ה ^^^ ‪ ’i‬למיןהחוקריס^{ ‪;j‬ד ‪ rr:LJ‬אזיכדר• "•‪-‬״■‬ ‫־■"י"‬
‫^^^*וקריטינןדער־ריינעןפערנזנ^ט׳אומר׳קמנטי׳הן הראתי׳לךש^לי‬
‫׳ ׳ ׳ ‪■' • •‘•'•2‬שצ^נו‪-‬׳ה‪{5‬צר יאשר״עלשיי חקירתנו מ‪5‬ורר■■^ץ לכו מש׳פע מ שיי ומדע‬
‫־נאמנה מן מה שנעלה'עלאושינו‪",‬רק בהכרחיאנו' מח׳רבים להאמין במציאת׳האיל‬
‫‪-‬ועולם הבא' מ פ ל שאין‪ .‬לנו' מ׳ופא^‪-‬ע׳ל היפוך מ שפעזה^כלקדרי דרךארןומוקר‬
‫'השכלאלוי& באמונה זו־וא׳םתש^יש׳כמשילועילת לנוחכאתהחקירהאסיילא מדע‬
‫שאפשאש’ ש׳ ע ‪■ p‬נע‪5‬ה•^מף‪,‬תעב‪£‬״תלאשל‬ ‫מאומה■ ב ^ רוי ורק'‬
‫■אדם יולעזיאת‪ ?.‬אל״תאמר כ כ‪>'~6‬דא ה^•^בורתיא^ו^לרהיא“ ס פ ^־ א ה של‬
‫'חכמה'‪ ,‬שהשילה' מה׳יישכ׳ל׳אדס^׳ממ^ל׳׳בלא־חקירת׳ן׳ו^ות•'‪ .‬תהיה ‘־לצו'' לעד'■ פי‬
‫השה' נעע בלב כל ב׳נ׳י״אדם זודה׳ א ח ת‪ ,‬וה׳יאיתמשפע'הישר ו ^ ^ו ^ז‪5‬ןזש׳‪1‬י ‪6‬י‬
‫■'■מרומים־'ויש• שולם' הלפשוה^'' אשר' ימבלעדיהם'לא יירים”’ ^יש״את ידו־^לעשוס‬

‫‪K‬‬ ‫עגן‬
‫נכי ׳שרגי ה דני נ י ו י ‪ :‬ש & ^ ת ■!^ד‪1‬ינ‪1‬ר?שר'^‪ ^£‬להודיע ולהשמיע לרניס‬
‫&־־נז־הה‪-‬שהשם‪''-‬גזזיד ‪%‬ה'^ ® «'יו ■•ן‪,#‬ה־נהלי‪-‬י' ■*־‪-‬‬
‫^^^^^׳המושל■‪B5‬וש ‪F ‘» l ^ u‬מר•זו‪V‬י‪)ft•••ftp‬ו»^ נאמו‬ ‫^שייעשא‬
 ‫^‪136‬‬
‫»א» ץ ■)גןן^בען(‪ :‬על‪.:‬קלי‪ -‬ה‪.‬לגכ‪ ,‬וצימוד;׳־בא»וכה י» שומן ‪ :‬אמיג‪^ .:‬פעיעןען‪ -,‬נ פי‬
‫■ש^■אפנצ?־^נ‪ 5‬נ'ה &הי• פיגול והלגל‪ -‬אולם‪,‬מ‪-‬פח־ האמונה־ הוא‪ •.‬הולד;׳וגלול‬
‫■אל־מדר^^־הדעה׳^דע בבילול‪ ,‬לנניון’ומחשכ;■־‪ ;?:‬כן;הוא מה שדבפה־תורה‬
‫^‘ הכל^אמה;‪:‬וצדלך\ממל‪-{5‬הןא;עולה; למעלת‪:‬לעמ׳ >ה!ס‬
‫^^^^^^^^שהואגית׳^‪-‬אל;;ח’;וקי‪.‬פד‪-‬נופא^מרוס ■ורולוש‪::‬אשר־‪ :‬י!פז‬
‫גרןל־ושה שישללוהו קלזשיס‪ .‬בכל •יום‪ ,‬שי;רק‪ -‬מדת‪-‬הקדושה‪-‬תושל' להשיל' משך‬
‫מבד’ל;‪|:‬בון‪;'-‬האדס■ לאלתו ועל‪’;-‬ד^ן‪,‬התכהלות בקדושה ־ועהיש ■;אדם^ימאה‬
‫•■ ׳׳■״ *״‘‪,-‬״‪-‬באשפקלליא המאיךה■שישיממש;מנולם ■השפלד •״'‪:‬־■‪:‬ד‬
‫^מ‪ •7‬דעת"לבלר; ששקל‪ -‬אס ידבל ; הנשיא; ׳דבל ‪ -‬שלא‬ ‫מ ש ד ו’ ׳מיכ־י'‬
‫■ ‪ -‬״ ■יהית‪-‬׳אבל‪ -‬אס ■ייבוא'■הדבל'אשל״יגיד ;עליו ‪-‬הנביא‪::‬זה‪:‬האומ׳■על‬
‫‪ '• ::‬ר‪... ... :;.-‬‬ ‫‪■■“ :‬ר‪•:‬‬ ‫אמ^זסו •לשליס ׳?!ג•‪.‬־ ״־‪■■:‬׳•*'‬
‫‪-‬ו‪-‬ד^ן^א ׳‪:‬משה;רבולו■ אמל• להשם •קלאיני נא‪ -‬אה כבודיך•■ו א ד ע ך בשס ־למען‬
‫י■ י ■ 'אמצ‪-‬א■ חן■ בעיניך■■ותשיב■ האס;אלי ■אעב‪:‬יל;• כל עובי‪:‬על‪ :‬פכיך‪ ,‬וקראתי‬
‫בשס'‪-‬ד;־ לאניך‪-‬וחנותי‪:‬את■ אשל■ אקון■ ולחמתי ■את ׳אשל‪ :‬אלחפד כלומר דבל‬
‫זה^גופו •שידע האדם בבילול אמתת מציאותו הוא חנינה ■ורחמיס ולאו^כל‬
‫‪•■,‬־■';• ‪-‬אדסקוכהןבו־לק׳נפש‪:‬סאלו^ה~ל^ז;»מלומ>ס'■מדעמ‪-‬מ־אל״‪".‬‬
‫^והגדול׳קמנגרתוא ■משפע וישן; לושן■ וכבל‪:‬קדמוהך איוב‬
‫׳׳■ ■'־ בפלשהל כ״הלאחל^■•;אשלי ■לחקל הלבה;•■במציאות; ‪ ,‬אודה שתי‪:‬פעמים‬
‫ץ ה^^נןא^ה‪'-‬מרןוםו‪.‬בעה;ו^גלמה^ מעיני כל חי ומעוך‬ ‫ואמר‬
‫^?מוס‪).‬קוא’‪:‬זדלך'־השכו ‪ 1‬ק(‪-‬זא»לו‪ ^ 1^^:‬ו ? ^ » ו‬
‫^^^^־ס‪-‬הן׳‪^-‬לאס ד״‪-‬היא■ פ_כמה״‪,‬ושול;מל'ע‪:‬ובינה‪*,‬ממש על‬
‫מולעת״את ■האדם;‪ :‬ממשות;‪ :‬רע‪; :/‬וע״כ■;הידיעה‬ ‫דעת‪-‬קמנט■ ש‪¥‬אה•‬
‫^דרך■ 'השלזלה‪-‬וללן;•אכמה‪-‬וביגה ולא‪',‬דעת‪:‬בלולה‪:‬מובצת‬ ‫•במצ?אתוגתוא‪-‬‬
‫״זהיהל גולני^הח^קר בשכל ‪-‬׳א^?ן‪:‬קהלת;אשר’ פיא חכמתו‪:‬של‬ ‫■לכל‬
‫^׳דבר’ו‪-'.‬הכל‪--‬נשמע‪:‬אה; אלה‪-‬יס ילא׳ ואס מצותזונ שמול כי‬
‫כלומל ישמאחל־שאמונה זיונעעתבלב‪-‬כל אדם אס שן‪:‬היא אמת‪.‬‬ ‫זה‬
‫^^עלה ממע^‪:‬״זו ענה ‪-‬אליהו‪:‬א־בן■ ■ברכאל■ת^‪1‬׳‪,‬אמר‪:‬איוב לא■ ‪;5‬ד‪:‬ע ת‪:‬ידבר‬
‫שלפ’‪.‬׳?י ‪ 5‬ה‪:‬במדע'בלנלה‪:‬׳ושאשלךאמל הכמיש פ״פ‪ :‬רדעת‬
‫‪.‬עס‪':‬לבבך'ש|‪-‬ד״■ •קוא^׳אילהוס ׳ ^’״ור'‪:‬׳!אושש‪ :‬ב״ח‪::‬כאשל;^>שאל‪ ;:‬על‪ :‬השורש‬
‫‪■-‬השסוודנגאתי‪-‬הע^דויש‪-‬תחייתהעתיםפלומלדמציאת‬
‫*י‬ ‫י‬ ‫׳‬ ‫־‬
‫■‬ ‫‪1‬‬
‫•‪-‬י‬
‫•‬ ‫‪.‬‬ ‫^^‪,‬‬ ‫‪1-,‬‬
‫‪,‬‬ ‫^‬ ‫‪1‬‬
‫*׳ ■ ^י‬
‫‪^ t‬‬ ‫■‬
‫»י ז‪-.‬׳׳‬
‫■‬‫‪1‬‬
‫׳‬ ‫!‬
‫שישייד״יעק‬
‫‪.‬‬ ‫■‬
‫*‪.‬‬
‫^‪.‬‬‫(‬ ‫'‪,‬י'‬ ‫^‬

‫^ו ל עי כ‪- 4‬כן^דךון'ר״פ‪:‬מ‪ 2‬ק‪■• ;1‬־'‪:sr ;.‬ד■ ‪-‬‬

‫^^שו'א;ך\ל ‪5-3‬שיעמ‪*,‬־^‪,‬ל‪5‬ן לשלול■״של‬ ‫^ ■‪ .‬ל בוגו ל‪ 1‬מ ש ה ■ ^י‪ /‬מ מ|ו|‬
‫ה?ה‬
‫^י‬
‫'ם~בלרל^‪-‬ששלי׳לה׳^שא??ה״‪:‬משפקה^בשעס;ן‪1‬‬
‫־*^■־*■ ■'‬ ‫■'׳־ו■י‪'■'*■S1Vv‬‬
‫גאריםכנל‪:‬דע״הש’‬
‫■י<יי{־י^■ ״*י‬ ‫^‪,‬׳‪• ' 1 ■-1',‬‬

‫שלתששהנגגאדיש■ לו מ ש׳מעחד^עלקול שנב ^?■ע‪-.‬השכ^ים ^^‪,‬מןפשגויק‪-‬מפל‬

‫‘^‪/‬גמר‪ 1,‬בא‪1‬פן* ש ש ד ^‪ ^ ,‬ל' כךיודע‪ 1‬הצדיק׳פפש‪-‬בהמתך לחלק‪ ,‬ש‪:3‬חללךהששלי‬
‫׳ופר^פ^’‪;3‬לבין שלק ^שבה^ץת^זבד ואך לי‪.-‬ךעם‪.‬לומנ‪ ’-‬ס‪:‬ל^מרוס‪1.‬קומקי©ןלא‬
 ‫איוב״^אין; י‪S‬םזזי‪ pb!;f‬ןהאגדרת‬
‫‪’:‬ץ^כו‪■.‬ונא אאיכו!אס ‪■T‬יוגס; את‪: .‬שראלי צא במלת‪.:‬חנ‪2‬שז ןכקו בדעת!‪‘:‬זה• דומה‬
‫למי שיודע‪•:‬בעצמו ישיש לו באמתחתו כ ‪■ qp‬וזהבג‪.‬הרבה ;ואחרים מכפיש?ס‬
‫‪,‬זה‪ ,‬לדעתם מפכי שלא‪ .,‬הכירו מבוא;■הזהב‪:‬ומוצא‪:‬לכק^■ א!ן‪ ,‬ומה‪:‬אכפס‪-‬לכו‬
‫אם ■הכופרים ידמו ־שכמו ׳ששערו ׳בנפשם כן הוא אצלס‪:,‬אם רק ‪:‬אכחכו־’ודע?ם‬
‫שיש ממש בתורה־וחכמת ישראל הלא עלתה ■אמר‪:‬אליפז לאיו‪.‬ב ‪:‬ע״‪ 1‬ד׳־אחוך‬
‫;שמע לי‪ .‬וזה‪ :‬חזיתי ואקפרה־ אשרחכמים יג!ד‪: 1‬ו ל א‪ :‬כיחדו מאבותם‪ :‬להם‬
‫לבדם נתנה תארזי ולא■ עבר זר בתוכם‪— .‬‬
‫?י«‬ ‫^‪sr.‬‬

‫‪ • ,,‬ן‪ : ,‬ש ן‪ .‬ה א ג מ ת ■ ‪3: :‬‬ ‫‪-‬למרי׳‬

‫זה שאין•למדין’מן■ האגדות לא נמנא‪^,‬ו‪5‬ויש‪?-‬ש״ק^ ר ק^נ^ל א ^?שומי‬
‫• ‪ -‬״ דאכשי^ ממת שכמצא־לשוןזה בהקדמה‪ ,‬למורה נבוכים‪,‬ובשאר •שפרים‬
‫ולדעתי ■יש■ פמוכין׳ ■למאמר זה;ממדרש■ רות >‪3‬ת!■ פ׳‪,‬ד‪ -‬ושם ■הלשון; אין‬
‫כמדין מן •המתשת ־וע״כ תבוונה בזה מן‪.:‬מע‪,‬שה שיפולי ■הגדה ומע שיות‪-‬עי‬
‫אם היה הכוונת ‪-‬על ‪:‬מעשה‪ :‬מ^וש ;;הלא״י‪ 1‬עכו אדרבא ‪,:‬מעשה רבי^דאלא‬

‫״ ‪,‬‬ ‫‪,. 3‬‬ ‫^‬ ‫^^^^^^ןמ‪4‬האג־‪.‬זות‪:‬ו‪,..^..-..‬‬

‫‪ , . : . , - - . -‬״ ‪. . ,‬‬ ‫• ־‪■,‬י־י־‪..... ........ r :.-‬‬
‫המ שנם אלא‪-‬מן; המעשה ? •שהייי׳מבוןא‪^,‬שם(שא^־מןיתמשנת ותלכת‪-‬בורית‬
‫אץ ללמוד‪ ,‬רק מהלכת •לממשה‪:,‬וכן מבואר ןב״ב‪ ,‬רןל׳א־ע״‪ 5-‬שאין;למדין■ דינים‬
‫■והלכות’ רק‪-‬מהלכת למעשה‪ ;;,‬ולפ״ז באמת א^ן־ ■תפרש־ ^כאורה‪5 :‬ין מעלת‬
‫‪:‬ההגדה למעלת ■ההלכה‪):’?•,‬ושיתיהס‪^-‬ן ל‪,‬מדישרלעשות־‪.‬מעשהייודין ולפקוק‬
‫הלכה‪ ,‬ד ק‪-‬ע״פ מה‪ -‬שרואה התלימיד ■‪:‬כולד‪-‬הורה;רב‪-‬ו־ מעש ‪ -‬בעובזא •שבא‬
‫‪-‬לפניו פעץ״זה‪.,‬־ ‪-‬ואע״פב;■ראה‪:‬ז ממת שאמר■'ר״ל־ הול^ו‪.‬מ■‪ .‬שם‪ ::‬איש־ אשק־‪:‬ימן‬
‫^^^^■^שלמונו‪.:‬אלהזם;^אכולמ‪.‬מנו‪::‬םךאיש‪:‬נכרי‬ ‫לו‪ ■-‬אלהיס •עושר‪:‬וכבוד‬
‫^נד אלףוים‪.‬א‪6‬גו^תזרד‪:,‬פע?^ ■אגדת‪ .‬שאינו לא אוקר ולא‬ ‫’ אכלנו‪ ,‬ולא‬
‫־מתירלא־מעהנ־‪.‬לאמע)וא‪-,‬כ?‪-‬׳ ^‪.‬שכנשרי‪*.‬לאנלני‪ 6 ,:‬תד‪.‬־;פעל'׳‪.‬נמץ^א״כ‬
‫מגואלשבעל גמראינדולבמעלה;עעכי־ושהוא פושק דין גהלכה‪ ,‬ודבר;;תימת הוא‬
‫^^^ו‪ :‬ב ע ל‪:‬נ ^ו פ‪:‬נ כ רי‪ :‬הו א‪ .‬ב לן מו ד הלכות‪?,:‬‬ ‫להקמיך על■ מלות‬
‫•ונראה■ ישר׳י לוי שיון לפי‪.‬וגה ףשאעלמי‪>.‬מעל‪:‬אר^ ‪5‬לל <ז‪3‬דז‪-:2‬שתאגדת‪:‬שיא‬
‫עוקקת בשתרי תורה ויודעת‪:‬נועם‪:‬המלות־ושתר?‪:‬־מדרןזות דרכי‪ :‬תתבננת‬
‫אבל ‪ ,‬בעלי״ הלעות;שפפ‪ ■.5‬אינן‪ :‬עושקןש‪:‬רק;ןפשעגלג״י?לפ^‪:‬׳מ?לי‪*:‬אקור׳‪:‬ע‪-‬ל‬
‫■עיקרים‪:‬פנימיסך^^!כך־־נדמה^על‪-‬הנמ^יא׳^לאזש'‪:‬נערי שאינו;;מבין׳ ל^יא‬
‫‪,‬פנימיי‪-‬ולק^מלאפ‪ -‬שס בהוריו>*י‪-.‬חפש”‪:‬שעמו ^אישבעשזת‪:‬זל‪ - 7‬פ ע ל‪:‬ג מ ל א‬
‫^רחקמודזח׳ ‪ : f e‬אנ ‪f e v m‬מל‪?:,‬מנל׳‪.‬״ש‪4‬מד‪,‬א‪,:‬ה‪ J‬א‪J>rr‬רבו'‪ r^r‬ק^ ‪p‬‬
‫בעיינוו‪:‬ולא‪::‬קפס‪:‬בעיםאאמש*^אבל־ןעל;אגד‪.‬ה •)דער קעזדגלמנםעךיי^י‪5‬מ‪1‬ל(‬
 ‫*״!^ ‪y‬״‪f‬‬ ‫(‬
‫•מן •‬ ‫* ^‬
‫»‬‫•‬
‫■י׳‬
‫‪138‬‬
‫'‬ ‫י‬
‫‪:‬הוא־ באפיזחכס א‪ 3‬ל הוא‪.‬דל‪~,‬מפני"קאעו'זזעהו לפקוק ‪7‬יכיצז ‪-‬וחלבו® ־למעצןה‬
‫עכרןל״^‪-‬רודימו־זאמ־־קס^בירוקלמי ל ק ס‪:‬׳בגי ■אד ‪0‬־‪:‬אחד‪-’3:‬זו‪:‬דיצר‪ 1‬זהב־‪,‬‬
‫־ואחדבפרונווס; בפל דוככיזהב׳איכו^מוצא בחיה ובעל•פלונוות‪-‬ימוצו^וחי־)וביין‬
‫‪:‬ערך'אגדה(ו־וכפי בהפנין ‪ :‬נלאה שאץ בהכוונה‪::‬כמו ־ שפולש•־ מ’״מ־ שם‪: :‬קבעל‬
‫־הגמרא הוא מעשיר‪.‬זבעל־דינרתהב;‪.‬־ובבל ה‪3‬דה־הוא‪.‬־הדל‪:‬ובידו‪:‬פלופיוח־)־כי‬
‫נא״כ קשה־למה באמה כקרא בעל־ אגדה‪-‬־דל;זלמהלא‪:‬ווכל'‪:‬ג״כ'לשפוכו‪:‬מישרים‬
‫‪;.‬־‪•■::‬ךב ■־•‪' :‬בריף־ודת?״‪ ':‬״‪:‬ר‪ :‬בד‪:■:‬‬
‫ו נ ל א ה העעם פקוע‪ ,‬כי יש לכו שתי בחינות בפעולת תשכל כידוע‪:‬‬
‫שכל תע’גך•ממ‪J/‬העו ‪ p‬ק ^ללמד‪.‬לאד‪p ^5‬ער ‪ J‬ג ‪p‬בוכה לתענוג הקכל‬
‫הרוחני‪ ,‬וקכל המעקה')פ^קטיטע־פעלנ(סם(ךהואהעו^;ן להנהיג בני אדם‬
‫״ל ^ז ה‪:‬׳ ה צ‪ 1‬קלד ולפ־^כךרל־על^האגדה קהוא׳בעלנ״קכל זזך׳^רבענירלג״נהימן‬
‫‪:‬בקבי״לי ■'אכמה‪-:,‬אייצו'‪:‬מוכקל‪'-‬של‪':‬בךרלהכהי‪:‬צ^אא‪5 :‬נ^‪ :‬אדם' באיקור והיתר !‬
‫■‪.‬כיככפיימהשהוא מעעים׳ כל׳ד׳צר־‪-‬לאכמה ו'עעם'וק‪ 5‬רא‪,‬״כקל הוא לו ללמד‬
‫■'וזצצבור־זה'^הבאלגת ■קרוב‬ ‫'היתד־לדבל■‪.‬הצריך איקוררשפ^שכל‬
‫ימשכיליפ בישראל אכמיים מאוצ׳מים־׳^זאינםי״מוצשרים בקל ״להיומ רל' ויושיב‬
‫‪.‬לישיבה‪:‬מפני׳ ש־לאשם ששקהרליצור למעמקי־־שפליו^בחקירוש בעבע וחכמת‬
‫והג^מוך’ ‪.:6‬רוחזק‪ 5‬ש‪ :‬מצנשה’^‪:‬מצות‪ :‬האבלים'למפל וקכי^‪; .‬מקה׳כיבעלי גמרא‬
‫‪ :‬ופלפול־ שאיכםשמיםז^ן‪::‬אק לתכלי־צו צנבוד^ש^ם'בלי'חלמה‪::‬פפמי ש׳לפיכך‬
‫•'מוכשרישר' המה~ ליקב‪:‬עקאוה‪ ' :‬למקפם;ולהגדיל‪:‬קמם־בארך כנודע ן רק‪ :‬עני‬
‫המעכו"נמצאו‪ -‬אוקלים‪:‬׳כאמציש^^ודקדיק^ם'ו^כיבמצו® איברי־ם ״הן‪ /‬ר״׳‪-‬לוי׳יזה‬
‫׳שאמיר ׳על־״שעל׳נמלא־׳־שאיש צכרי‪:‬הדא‪ ',‬היה"בעלי הלכה‪:‬ובעל׳ה׳מ־ה ‪5‬יחד‬

‫רקפיל׳‪-‬אבא־יונשקירגיעלרראקז ואמלו זמית מימרינר‪ .‬יקום־י^תזכי מ מרינה‬

‫רתזתוב זכלומא‪-‬שצנורישאשה־בעל אצדהלאץבאפהויושב^פ^שיבה־׳אק בעצדדה‬
‫־צרעך יאמה‪-‬׳‪-‬לדלוש ׳אנלהר־כדלןשימצילו־הלנה קם׳־אימורא‪:‬עלש‪:‬כרהמהורגמן‬

‫‪7‬‬ ‫^‪1‬‬ ‫^‬ ‫זי•'• י‬ ‫י‬ ‫י «־י׳ן!‬

‫׳״•׳■' ״‪'-,‬יי י ‪: -‬ין׳לה ליקב^׳זלדלוש^־עחקשבשלבוהוראומ‪^^:::^,‬׳׳ ‪•::4‬׳ ‪,‬־‪!;.:‬ר•‬

‫~וע«ן>ף‪-‬׳‪r-‬אצ ‪^'4‬ורשז לבעליליהלכש־לקוםנ^ל הפלל‪ :‬מפנ’‪-‬שהוששמש׳ ־ה ‪5‬לה‬

‫‪ ^ 5‬רין‬ ‫‪:‬־יעלהוי ל‪-=^-1‬־*^הוי־־מלאהל ‪3‬י־רושל»<רנדשש׳‪^:31‬׳יד‪-‬אליצא‬

‫^ ה רל ה ^ הל ש &ל מ ^עלע ^‪ 1‬שבשל©צףש^פעמיסמעסי^ז^לתרר^ון^זם‪5‬א(‬
‫^^^^ש^ללףש^ש‪1‬ר^‪:‬שםקאמרו^בש'הואי‪:‬ל׳''לוניפאףהץקן‬ ‫רולא צי^■‬
‫ק‪3‬נ‪6‬לא‪5‬ןא‪5-‬־’רןל׳אל^‬ ‫'וקפוכי^מריפיושז‪)1‬צץם‪2‬מ«^‬
‫שה''אא‪::‬ל«ואו!)‪:‬ז^ל־עאולוששלכה'ל»‪55‬ש^^אלד?ל‪5‬לררזזה זליוקאיזבפעעס‬
‫‪J‬פג;במהצשרשז‪1‬אצל־מנ‪1‬ה^ו'^ו&ל^מעשא׳'שבא‪:‬ל^י‬ ‫^וה‪3‬ךל־^®ז ‪•t‬זעומ(‪5‬‬
‫*‪139‬‬
‫^^^^^ח‪¥‬וס'‪-‬א'‪ 5‬לצמ ‪6^5‬ןה צולא ב)?'לפכ'י^בו ל ק ^ ת‘’‬ ‫רבו■ ג׳ אעמיס‪-‬יתזא‬
‫פצנמיס׳יןוא מצכולף' אחליס׳עזוו״ובאמס^שבח גדול הו'א‪-‬זה‪-‬ל»ול’^&רא‪5‬‬
‫שמדקדקים ־«'־אוד בולקולס אבות ולר]‪-‬ללגל ■אמנאכה יב^ועשה הצל‪5‬ות‪-,‬״המה‬
‫מוציאים'■ מצא״העיון ״ואדמיון ״פועל “^דקת‪■■■,‬להצדיק הלבישן■ ‪5‬י ‪-‬לק במחשבה‬
‫^ע‪-‬יון ■משתצי&■ ה^הוד’ם'■• ‪ f‬ה מ‪-‬זא׳ יואץ ■"מעצור לשפל ־פלביח‪ ¥‬רחיד לא׳שוב‬
‫מאשבות ■עאות■ נאשק־״׳אבל במעששן^יהכל׳אוזליש׳אל ׳ששלנל‪-‬הגד־וליילעאות‬
‫‪ 5‬אגולהאאת לצון אביהם שבשמיס; אייפא ■לואת אין למדץ מןי אגדות חפשץת‪,‬‬
‫■ ‪ ....‬י ־'■׳ אבל למדים מן'הלכותימנלשי^^עשות״מעשה'הצדקיה^^ל■‬
‫ו ד עי ש ע ל' פי זית'צקל׳להשיב' לשואלים' דבל■‪ :-‬ימדועלמיצ^כו'הלב׳~א‪ 5‬מיםמפלשיס‬
‫■ ' המקל׳א בדלך אחיל מאשל‪ -‬פילשו חכמי‪ '-‬התלמוד‪ •',‬יוכן‪■• .‬מ׳פלשיס׳ ^ תמשצה‬
‫כדלךאחלמאשלפילשההגמלא את מיותל^כמלהג^׳הרמש׳ם ובעל תוי״ע •כדל פ׳׳ה‬
‫והלמב״ם במולת ח״לפיייימ״א ״איאל שצתן' עעיעיים לחוקי•■ תולה באופן משונה‬
‫•מן התלמוד ׳ אומד'‪-‬לתלמידו ' שבעפץ ־ התלמוד'"ידבל' עימו'•‘ בע״פ ‪ .‬ז לן ^ ‪5 '£‬י‬
‫מדוע מחזיקים" חכמיםיכאלובתלכההלא‪¥‬לת מפי אחלוכי■ ■תלמוד‪ ,‬ולא יעשו‬
‫מעשת■ כפי'הפעלתם"׳במקלא‪• ',‬ומדוננ חיבל תלמב״ם■קיפל איד"לדין’והלצה‬
‫אם ■לפי׳ דעתו ■דעת •תודה היא דעתאיאלא מאשל לימדו'■חכמי אול ה שבעי׳פיו‬
‫וכןי״יקשת על׳הרבת ׳אכימיים בזמצצו״איחל שתדלוד‪-‬ימצאי‪-‬יק] לאבבי ת תמדלש‬
‫ולשות צתונהי ילכל אכס •לפלש מקלאותי‪-‬׳ודיצי תולה על דלך' אחל מאשל‬
‫נמצא בקפרי ש״ק למת זה‪ .‬יחציפו'לעשות מעשת במקום שאין לוחם כוחה‬
‫מימנון לשמוך פיל■ הלכות הש^ם במקום שחל^ווד׳מןיהמקלא^■ חקל■ ע ע סו מנ ת‬
‫־״י י ״‪':‬־׳ ־־ר ■־״י־ "עללפי״השעדתם?‪.‬־‪■: -‬־בף‪:•-‬־ ״‪■■:‬‬ ‫;‬
‫‪3 7‬יהיתצןדמהשהקדמ'ת’'>'צקל''מאוד'לישב שאצל‪ :‬ז^כי׳׳דלך״שכלע׳יוצי' לבד‬
‫י •‪-‬יי ודלוי^שכל המעשא■ לבדי ואלו ואלדדבדי׳״אלהים חייש^רכ^י‪-‬׳באמת^יש‬
‫לדלוש‪ -‬הכתוב■' ^לכמה׳י׳עעמיס' 'יאבל תמע שאיהוא ׳ הע׳י׳קל• היותדיגדול׳ ואתת‬
‫‪:‬תמצאררלבהעלזצ^ים׳ שאי ■אפשללשכללהשכ׳ם אליהםבעיון׳א׳בלש^ס■ מוכלחים‬
‫■מפי׳שכל־׳׳המעשה״ב׳יףילקולא'■ י וביףלאומלא‪,‬״^ מ ■אש ‪5‬ל ״לודד שבעל קלו‪-‬־לא‬
‫יעקוק ■״בדבל שבקדושאעדשיבובולכדישמצאזה ’ תכהגרהו^־ס״בקדושאועאלה‬
‫ולא ’'תיה ■לגייל׳באשתו•' יולרל מדאי^■‪ -‬כ מדע;; אב׳ל ׳ מאצ^ ‪-‬שאיי אפשלי לעאות מזא‬
‫צלל■ ונכל *אמק׳ יאגדול^׳לפעלךי •אוצלכר לומל שלאצו׳■ אעם■• ‪5‬ל ‪3‬י ל׳’ ^■אודת' לן‬
‫ץד‪-‬ב'^‪-‬תולת מקבלשע׳ו־מ'אה בלצוא ‪5‬״‪;5‬צד■ ■‪:‬דז ׳‪:‬‬ ‫ס־״׳‪-‬־ד‬
‫‪3,‬ןץצ>דשע־ד’ ‪6‬׳'זו־ממ^ז א^יל^ז ^זלגי א ;עד^ישי־הלג אלידון• ‪ ff '355‬ם‪S‬‬
‫^ל׳צןלמו־לם^איישיאמנ^ןי׳לע׳ד־יס‪-‬׳^זר‬ ‫■'־'־■ י" "'המעשא״׳מכח׳^ך ז־א‬

‫‪.‬כדירהוא׳ מן ־אאכלצרלתא־צתגב־כל־עכין׳כפייאמשודצו במע־צות‪ ,‬אבל בפיוך^צ‬

‫וש^אממא׳אוש^ייצן־פתא פאוזדלדוחאזו ‪ $5‬־ללצ‪5!^?#‬דואשף ל^ד^ל‬
‫ד‪.‬־׳ ־•׳>׳ ‪rv■1^71‬י^‬
‫'‪-‬י *'‪• -‬־'■״■ר■ ־^זו^ליולתאד^אא? ■^*י ^׳״י‬ ‫■׳"'‪■-‬‬
 ‫■*‬ ‫‪I‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪I‬‬ ‫‪I‬‬ ‫‪f‬‬

‫מע‪]5‬סו‬ ‫פצכן^ה‬
‫אקל‪:‬ת|קו■‪# ■,‬״פ־בללך‪ ,‬י^ל־׳ב§ •עןי‪3‬ז‬ ‫‪:^;^-‬כגז^ן ‪ ,5‬כול^;;‪5‬ונולים‬

‫קו?‪2‬ל‪ ,‬ק ה׳נ ‪»5‬זני‪§3‬ד;•‪pi‬׳‪' v>)lb^m-1w 6 ».‬יומ״^פקךמפכ^‪.‬׳‪.‬מ‪#‬ן ‪P5P‬‬

‫^כןלך■‪,‬תמ? ‪ff‬כ^ם‪ pJ^/‬ס ^גיסנ אכל מטללס‪ ,‬אק‪^ :‬תי לע‪:‬וח‪3 ;:‬פפ■’ המשל‪^ sppvbi,‬‬
‫ך‪?);5‬א יהפ^ונ‪ .:‬הג‪1‬ל’‪’13‬ס^לא ‪7‬משפ‪{5‬ך;ה‪:‬הגמ>א‬
‫^ל‪5‬זס‪:,‬מל‪ 3‬ק‪-‬הלעת‪-9‬גבקפרח קופצןה טתן לביקורת‬ ‫'באופן‬
‫^ל^^כל׳דו^־^מןר״ב^זקצ^נלגפ‪,‬לעיון ‪-:’53iV‬קמכח‪::‬קפקיוית החקילת*ל‪8‬ילד‬
‫^ מ ה; ה מ‪/5‬עך‪;/‬כןבמ>(וס נ]>|תפ■ מצוא גדולת־יקל^נו״״בעיון‬
‫‪jJ‬ל‪ J‬מ;‪.‬במע ‪.p‬ה‪•,‬הפל ‪3p‬י ‪p‬אל‪•-‬כלל״ארו■ד־ופ’ ‪'TP‬יס‬
‫;■ ״־‪:‬מבעליס ^ ^ ‪*,pp‬לכבוד אמיתמ ^^נשת־‘ ‪:‬־ '־־‪/:.‬״ ב !‪■:‬־ד־‬ ‫<־^‪;r cq.‬׳•■‬
‫להס‪ 1‬ת‪ 5‬ל’ ^;המעמה;)ליצו‪-‬פלצזקטיטע‬ ‫‪ :‬ל פ י ^ ך | ק‪3‬לה;;אכןל גמלא‬
‫ך‪,!,‬׳< וי‪ ^ -; ,‬פעל׳נופט‪ :‬בעטןיקט(‪.‬ךוהכלמהזו‪:3:‬מאזכי^ ה)^שכה;בא^לע^ת^לו^‬
‫‪ w‬זתו ‪p‬ןו־׳^־כל‪:‬ו|‪ 5‬י־ ‪î‬נ ‪ .î‬ג‪1‬ע>‪5‬ףן‬
‫‪,‬באל;ן‪,‬ולהחז’רן^‪,p:>;1p3 .‬אבות‪ -.‬וללשו א^׳‪,:r‬לד׳;^זך‬
‫^ק)מס^‪-‬יוכל;להוקין‪^-;£‬וד;ב‪:7‬זכ’ם‪ .‬ואזהרות; ש‪, ^7‬שמכל״זה־כבוא׳אל^הכ^‪:‬‬
‫;מעשך‪,‬ן כל‪;:‬אב>!• ‪p‬־ ‪ p‬שלם‪-‬כונןלו^ ‪-‬שפלףמפ^ק‪ .‬א‪.‬אד‪):‬פל ‪;%5‬שאע׳׳פש‪3‬דלביי‬
‫•קאפךןי״׳יגפלל^ס‪ ,‬בלי‪,‬־אלת •׳זפדןותפןא^^ (?^???^!?(;‪?;:‬פיו׳״׳תשל‪^ :‬שו’] ;‪V‬־’‪P*P‬‬
‫ז!!■־*־■‪0 :‬״'־״• ;ירי■‪ z'^q^o ■::‬דב‪-;;,‬׳‪,‬אקלוך^־לי??הט•' ‪,‬טו ‪■ a"c erra‬־״!לב׳‬
‫^^^^‪;:‬לא‪-‬־יז^ןנשןס;יא‪^^3‬שפמ‪?5‬נד‪^,‬א ממשק אלהיש‬ ‫■והנמ״ אמ^ול‪:‬‬
‫יוצל בלאשית וקול י‪-‬אלקי^^כח^כל^אחל ואחל ; היא אמל ויהי הוא‬
‫‪^,P!%‬קבוא‪cpy‬ופילול‪î‬זואא׳׳ש^‪3‬אונ• ‪;0 3‬א‪ 4‬ס‬ ‫לוה מעמול‪■^:;,‬אליז״כותכת‬
‫>ננשו‪:;:‬ישקכמת)§(‪.‬מן;המצ?ס־•פל^ק‪,:‬כא’ק‪:‬ויש‪,‬ס^א^‪::‬לא למצאו^בעבעךומן‬
‫^;■)!•ון‪51:‬וו ‪-4‬ןכדךמאל‪:‬קכת'׳יה ‪0‬ש'’ל‪^:‬א‪.‬מ‪,5‬‬
‫;א^י‪-‬המש^ה ׳^^ימשבע•^ שהעב^ע״י ׳!וצל‪:‬־‪-‬אעבעדהו‪|,‬־^ונלד‪1‬י ‪ 1‬עא;‪5‬גלשר;צו‪\4‬האל‬

‫■שו^וה‪^,‬ללצר‬ ‫‪.‬־ ‪.2‬ש^מ?ס^^{־ל‪/‬ק‪1‬לן׳^חן;יל;ו;ק ?נצא;ואןמהנ‪5 .‬א‪%1‬‬

‫וןזקזק|‪^ ’^3‬ג ^ופ‪^3‬א>‪3’«1‬ן|?ז מא שלל^י ש« ואסףגק‪^:‬ן‪1‬פה־ו׳‪-‬ח‪> 5‬ים;איש‬
‫^'^מכח^‪^^^§^» 5‬ה!ל‪5‬ון?הלשו? ‪^1‬נמ־‪53‬‬ ‫‪:‬מנ^גז^אייד‪,‬‬
‫כי אלו ואלו^לבליי אלהי^חךם י^‪2‬לחיות זהנו‪.5‬עלו‪:‬גלי‪1‬ג^>|’ ‪^1^> 3‬יות הציורים‬
‫‪3 ,‬ןחןבא‪^■.‬כפא קוא;‪:‬בעכזן י‪1‬אכ‪-‬מי? ו‪#‬יי‪^?^^ 4‬ל‪ r‬וו ^ו ק ‪,î ^ d‬‬
‫‪,‬מוקולע^ אב^הן^יקר^צשציגויע ל׳״במין‬ ‫'?ן‪91‬ב>ב‬
‫ז|לוד‪,‬וא>‪64‬לא!‪/#‬הכל‪1‬שפ’;‪ :‬הכקמ‪^0‬להכתןש‪:‬ןהכלל'‪,‬לש?;ור רא^ל©‬
‫‪^ 1‬יי| ^‪ « 5‬־ ‪^ 0‬גו!‪^? 3‬ןקמ‪5‬‬
‫^‪g‬ונ ‪>.av‬אלו׳^גאלו(‪c‬לפל’'<־מ^ן“‪^,‬ח^‬ ‫‪Æi?1m,‬‬
‫‪^M y .‬אשור? ‪®l‬אין‪5P■;Pl‬ל;ה?נמש^קשל(’^‪ î‬קשלו®^ מוזו?^ק}ךכןהאלק‪:‬ל[־לפל‬
‫העמיס חלק לכל עם ועם בקפקא^^ץשתזמפי היאות לעבעו ביחול לשמור‬

‫;ג?פאש וגש‪3^^(5‬׳^פונו^ ^ ^; מ‪!3‬פרח‪:‬ןנ ‪ 9‬ך ^ ^ ל ק ו‪1‬ו?^שג^^^היש״^י‬

‫—‬ ‫—‪_ v‬‬ ‫» לקקולרז^]&ן^יש‬ ‫^שויה‬
 ‫הגדול‪-‬אשר פליו כבכה‪ -‬ביה ישרל‪7‬ל הוא ה^עשה צד׳קה‪-‬בהברח באופו ישמת^‘‬
‫סיהולה‪-‬באיש ישראכהנאמן‬ ‫ק׳צווה אלו ההצלחי במעשה והחופש בפיון‬
‫בבלית• אבוית‪ .‬לפיכך• אין לעיון ^^•תמצאיבמידלשוה ואגדות'וכל'מה שלמדו'‬
‫היוציס‪-‬יעל■'ידי עיון לב• לא ■יבצל' מחכמי' יישלאל‪-‬עעוילס‪'■.‬אפש בכל יזה' גבולי״‬
‫תולה' לה־כתכרלתלוש ולפלוץ‪ ,‬יעל• •כן ■‪.‬אין ׳■ללמוד‪ ;-‬מן אגדות'חפשיוצ! •זללן’‬
‫תבקיאישיבשודי תורה הלבישו‪ ‘-‬לפעמ’ ס'די'כ’' הולה וקמיכתס בלבוש האגדה'‬
‫כמו' שבאלתי' בע׳ אגדה‪ .‬ו ע ^ ר״פ ׳ אלו■ שליפות ■ואדבל• אי״ה' בערכיש הבאיש‬
‫עוד‪ ,‬ועיין'׳בשפר׳אמלי ביכה' מ הג און'צ״ ח ש’'■‪ :‬א' שהשתדל ליישב‪'-‬כלל זה‘‬
‫אאין למדים'מן האגדות בדרכים אחליה ולא'הראה ' מ‪5‬ןור כאמך לכלל זהילק ׳‬
‫הביא הרבה שפריםשהביאוהו‪ ,‬ואה הנראה לי כתבתי‪.‬‬
‫ף ^ ‪ /‬ן לחפשיות האגדה הוא מה״שא׳ומרים הגדה ■בל’ל‪-‬שמורים לזכר~חירוה■‬
‫'‪ -‬עול ם המידות אפם שם הגלשא״הגדה ע&״ה' שונורתיעל ו בי תו ר ה‬
‫‪••:‬־ ‪0.:^;-• ( ■•.‬‬ ‫‪-‬־׳' ^ ״י• י י ־ ‪ ' ^-‬״ ־ ^ ')ע׳ אגדהץ;‪':‬־‬
‫'‬

‫_ ^ מ ק ר א י ו צ א מ י ‪ ,‬ך‪ . 5‬פ > ט ו ט ן ‪ ,‬ש נ ס ‪■p‬ג־ ננ׳ א‪' ^ .‬‬

‫איז‬
‫כלל זה צראה לכאורהשוהרי פלליסאחלים• הרבה אשל״מהוכם 'יבואר‪-‬לכי‬
‫^^שימ‪ -‬המקכגדה'לפשוכוו^של מקלא הוא‬ ‫•הדלש וכן הלכת‬
‫ג"כ משיכי ומפי ד' יצאו כלתשברותוהדיכץ?• אבל אמיתה תעכין הוא שך'האלהיםי‬
‫אמתי‪ ,‬שאלדישאירהאדס‬ ‫ברא את תאדם ישר ותמה בקשו חשבוכו׳ת‬
‫בעבעכפשו בישלוה' לבסול• בטוב ולמאוש בלע‪;'',‬לא היית צריך ■אא־מלוא;וחובוה '‬
‫הרבה‪ ,‬רק פרשיה קטכת אשר כל‪-‬תמורת ■סלדה ע ה ״ הי ^ די‪ .‬כ ^' שאמרל;‬
‫כז״ל; איזה פלשהןקעכת ■בכא דרכיך' דעהו׳'והוא 'יישר׳'אררהותיךבלכוא־‬
‫‪.‬קי׳ב״אפש מפכי שבכי אדם''מבקשים‘חשבוכומ״רבים■■ ובדברים רבים לא ׳יאלל'־‬
‫פשע‪ ,‬א״כ' לעומת כל מיכי יצר הרע ודרכי' השחתה בעולם'בהכרח צריכץ‬
‫אצו אל דברי הורת היוצאים• מן תפשוט■; כ‘ עסיכבריתמבררץעס עקש׳‬
‫תתיפל וזה לעומת זה עשה אלהים‪ .‬הטיבו אאיאשר דברוי‪-‬חז״ל בשם ר׳ אחא■‬
‫בר איקא כדרים כ״ב שאלמלא לא חטאו ישראל לא' ליתן'‪-‬לתםרק חמשהחומשך‬
‫תורה 'ושפר יהושע‪ ,‬כלומר'‪ -‬לבוי תורת היא ירק'לתכלית תתמלגלת‘ לריבוי"‬
‫תחטא ופשע וכדי למכוע ה׳אדס מן החטא‪ ,‬טולה"תורה עם “דרך’ארץ לעיין‬
‫ולהעמיק יומר ויותר בפשועו של'מקרא ולהוציא ממכו עכפ'יס ציצים ופרחים״‬
‫־ '‬ ‫כפי צורך׳השעה והדור׳ביכליעכיין■ —'’ •‬
‫י א ת ה הראה שכאשר יצאו ישלאל ממצרים יהיה נ ת שיוליצם■ השם בדרך'‬
‫ישר וקצר בדרך' ארץ פלשתים כיי קרוב'הוא להשיג תכלית מאוים'‬
‫לכבוש' אל‪ -‬ארץ אבותיהם אבל מפני'שראה השם כי כל תתולך׳בדרך 'ישר'‬
‫הוא משוכן לחזורי אל המקום■ שיצא |ממכו‪' ,‬לכן היה מן הצורך להשב תדרך‬
‫ולהוליכם במדבר ־ארבעים 'שכה'‪ .‬כן תדבר בטיב הכפש המשכלת אם צלמל'‬
‫לתינוק דעה זקנים והוא תאמה הפשוט לא ישיגהי כראוי מפני שהוא' צבד‬
‫עליו מאוד כפי טבעו; כי כאשר לא’יוכל עוד לאכול בשל ולשהות י׳^ן רק‬
‫^^לו בדבת‪-‬אשריכמאש עליו‬ ‫ב מין חלב אשר ךוכק משדי אמו‪',‬הוא‬
‫זגכיאו לשנים‪ ,‬כן לא יוכל להכות מבשר התורה שבכתב ויין הורת שבע״פ‬
 ‫א י ן מ ק ר י א' י ^ ^ ' ‪ ! ! 0‬די; פ; ש ו ט ו‬ ‫^‬
‫ע^ק‪^-‬ישזמים״‪■ ,‬רק ‪-‬בה?‪5:‬מ; צר>ך‪;:‬הןוא^‪.‬אל ‪.‬מח‪5‬וכו;ל‪-.-1‬שוכ>מ‬
‫מי~ןתורר^ כפי״רכותדשפלו‪:‬ופפל פפ׳ן״לב‪5‬ו‪-‬דוו‪ 2‬יין‪:‬אס^נ^ח^ן;ר ■לוי‪ :‬ליג;ר״‬
‫מ^ילפ'ה אמה זלזלף;‪ .‬בדרכל\ושרי‪.‬באץ־ פלפולי‪=1,‬ק‪3‬רא ‪-‬וב^ן ־ דדקה >קפקוך‪.:,.‬‬
‫»כבדו עליו• ^גכ^ל‪-‬קורקעדי>מקו^־כלפי;רוב■ המחעיקים} ועקלקלופ אין'מ ‪0‬פר>‬
‫^^'לקזוק^ולב)ו‪;\:5‬דירך‪;-‬הע‪ 5‬ע ‪,‬שלו;;‪:‬והונ|■פ’ד^צר לב‪ :‬האדס״‪-‬רנני‬ ‫ואז"ה^‬
‫מנבולי‪-‬ו‪»: ,‬קליך ^כפשו‪:‬׳א‪.‬ל חיק ^־אווו• ‪-‬הוא‪:‬פחעאפ;ופפשע־‪.‬״ לפיפךיראף■פמ^ד־‬
‫סימולי בכ^י;;אדם ־■שיכעמו‪-:‬למו ‪-‬בדרף מעוקם ״שלא־ישובו; עוד‪:‬‬ ‫ל ^‪-‬י א‬
‫לארן'; מצר^ס^פו^הגצר‪-‬המיצר• לנערים אף‪-,‬בראופם )ולקמה״פ^■‪,‬פבדה ■מאודי‪.‬‬
‫ומ?‪ -‬לכו גד^*כשמש ולירח ■ופלצבאי■ שמ’‪.‬ס־‪-‬שהולבים־בעקמ‪-‬מנופ להש’גי‪:‬פכל’ ת‪:‬‬
‫■ ג ״ ' ‪ .‬״‬ ‫■‬ ‫■ '‬ ‫^‬ ‫י‬

‫ךןן־ כאשי‪•■-‬כש‪V‬״ ■רבי« האי‪:‬על■;דרפי■ הלמנוד ■המועילם •יומרין ה‪,‬שיב •דברים‬

‫יל נכוחים';ואמר״■ אם תראה שאופם‪-‬במ‪/‬קדפפמפע שקיס‪-‬באופסידברים‬
‫)כלומר מדעות וחכמוה כפי פ שועס(^אמס לך כי הוא דרך קלולה ובזה‬
‫ישיגו לידיעפ הבורא לא השמע ולא תאבה להם ודע כי יכזבו לך ולא פמצא‬
‫יראפ חעא‪.,‬וזריזופ‪ .‬ועכויז‪^,‬עהרה וקמק ש אלא‪.‬באו ‪, p‬י ‪ J‬קקעקקים‪,‬במשכה‬
‫י ‪•/‬׳■‬ ‫‪.......‬־וגמרא;■)■עי]י*?עקב ר״פ'אי ‪4‬דורשין(«‪; /.‬‬ ‫*‬
‫^^פר‪-‬ק>‪.‬על‪-‬המידה^^וידע‪-‬ר\הוד׳י״החוקר ודורשי‬ ‫א ט־ן‪ -‬ב כ ל ‪-‬זאמ״אקו‪-‬ר‬
‫‪-.‬ך י‪•• ■:‬בתורה‪ .-‬לש^שמים‪:‬פי •^ןלפמקרא; •ווצא‪.-‬מ^די‪:‬ע‪,‬שועק‪:‬׳וכי;‪:‬כל‪-,‬הדרשות‬
‫^^^;■’אמצע^ם‪-:‬להשיג‪ :‬בעץ‪ :‬פקו‪-‬קה‪ :‬הבנת פשוע‪:‬ו״של‪,-‬מקך‪-‬א‪•.‬‬
‫וזה‪ -‬באמפיאות לאמן‪-‬על קוהרלבב הלומדים אם־ מש־ילץם זה■ הקוד‪ -‬כי־ לפום‪:‬‬
‫קרי^זא משכשקא‪-,‬ושבשפא מון ד ע ל ‪J‬עלןזךב?ס‪’:‬חלליפ^הפילה•‪:‬אהבפ‪:‬הדרו ‪is‬‬
‫עד‪:‬שמכקיהרגילוה' ‪:‬נדמםלהס ■כאלו;‪-‬אץ ־למקרא רק■ דרשות־‪,‬‬
‫^עוס‪.',‬גא‪.‬נל‪^_.‬א’ שמ^מ‪^/‬שבא'‪-‬לקקירת ־פו‪-‬רה■‪:‬שבע״פ■•ותלמודו בידו שאין‪:‬‬
‫^פ^עו ‪4 .‬ב ; פ ^ ^ ׳ היה־גן־שמ>‪.‬תעשרה שנק ולמד כל ה ^ ת‪:‬‬
‫ומתו־ך‪ .‬קרגי‪.‬לוש‪2'0‬יזימה ■קםיקך התורה הוא הדי ש ו׳זכק‪ :‬אחרי‪-‬כך^ל‪-‬ידע״כי‪-‬‬
‫ל‪J‬יף•מקרא^וצא‪-‬מידי'קשוע^ וכי כל‪-‬השרש ■אינו‪-,-‬רק■לשמור• •את‪-‬״ן‪ -‬המשומרך‪.‬‬
‫^גנבי פורה^שבי^פ‪-‬עלדר^הפש^^ ופןרש״י ~ז‪:‬ל‪:‬אשר‪:‬אהב■ מאוד •אפהמדרש■‬
‫_‪,‬בי׳י ףחזר־לעת‪:‬׳זקנתו;‪-‬לפשונוו־של ■מקרא׳כידוע‪.‬״ ‪;■-■'•-‬‬
‫ו ע ‪'■ -^ J4‬אספ ‪p‬א‪'5‬למה‪^..‬ה‪--‬מצזש הרבה פעמיס‪'-‬שנ‪3‬ו;ו” חז״לילנאו^מפשועו‪-‬‬
‫^^^ךכפך ‪4‬ולבופ‪;-‬ע ‪4‬׳רא'ש‪-‬הדךשופ? ד ת ס ת עו ל ס ל ת‬
‫^כ־‪-‬יף;׳ל^נור‪-‬ולךןיים‪-‬את־‪,‬פנ'ימיופ‪-‬השוד•■‬ ‫שמו‪-‬אז״‪-‬ל‪-‬אפ‬
‫^^אפ‪ 3 .‬איז^ מי\פ[יפ שהו ‪4‬י;בעצמם שעקרו את‬ ‫של פשומו״שיל'מקרא'‪,‬‬
‫הכפוב מ‪,3‬משמעופג‪:‬הוא דק•לע;כי■ •השקפתהשכל״הפשונוץאבל המעמיתיופר‪;,‬‬
‫^^^;גדיפ־שךברו‪-‬לא ‪ r‬להכחיש'ע^שוישל‪;-‬מקראאתו‪:‬רק להוקיףייעל ׳‬
‫פשושוש!■ימלפ ‪J‬צ ‪ 4‬ך ’לימודי תודה שבע^פיושו׳ד‪■:‬המשו‪:‬ך‪-‬להם!מא‪ 5‬ו פ ם‪1‬ואנשה‪■:‬‬
‫‪-,1,.‬ך‪.::.-.',‬ך;‪’'-‬־ל‪7‬ו^>נא■לפרש״‪-‬אקה‪-‬מקומות•אשר;רבדו מזה‪'-.-‬־׳;•■ ז״;‪'’■;-‬‬
‫א‪.‬יבמות‪:‬לא׳ע‪:‬ב;שבר^רבנן‪-‬שמה שאשר'הכפו‪:5‬ד'?י?תש^ד‪-‬להחזיר קדושתו‪:‬־‬
‫י מ שניקת וסאמר לא^של‪:,‬בעלה הראשץ ‪-‬לשוב^לקחתה‪-‬אסרי;• אשר‪-‬מרטמאדיון׳‬
‫^^^^דשפילבעל‪-‬השנז וא‪.‬מ׳?פ שלא •נ‪-‬פכקה■ לחופה■ ולשון;‬ ‫‪,-‬הפוכה‬
‫‪ J W‬י ‪ 4‬מפש;‪p‬ץ;;ואמדו■‪ .‬פי■ הכוונה ■ליבלגפ‪-‬שועה ;שזנפה■ פחת‪.:‬‬
‫‪^::‬ד ך‪.‬‬
 ‫אי ^ * כ ‪ j‬ק‪ J‬ו < ד ו ו צ א ‪ia J‬ין ‪ ' r‬פ ‪ 1 r‬ט ו‪H‬‬
‫בעלה‪,-‬הכהו‪? 3‬הלא‪?:‬גקי‪1‬׳‪:‬מכ»ים ;פ‪3‬ן‪ 1‬עו רמל מקרג^ לסרןל־ ■כי‪:‬אם פשע־ות‬
‫הכ חונ‪ 5‬םאל‪:‬קיזם מאקור‪ -‬ןגהח;ירר הגגמשה;‪:‬ולמורעומאםשייך■‪1‬ג^כ‪^:‬נאס‬
‫פ>‪:‬ןר‪4‬דשה‪,-‬ל‪3‬על״!‪5‬נימפל! ס‪;3‬ה ‪:‬ככאס‪:‬לעולם'‪:‬כאלו מאלופץכאהת?מךאס‬
‫’«תז’ מ ה‪ :‬ס‪ 5‬על‪ ,‬כאשי‪:‬כםבסלמז״ןבפ’רוםהמומשךו‪1‬א‪:‬מם מציגו עכיך׳עומאה‬ ‫״‬

‫‪ -‬ג״כ‪ -‬בלצןון;‪. :‬קידוש■;׳פמוי־״א^ מגע־ זני כי ד‪,‬דשה?ך^עס‪:‬־התו’!ע׳■ הוריות‬

‫‪ ;:‬פ!ב מ״ד וכן אס׳’ גע‪:‬א’ש‪:‬בשרוקודצן‪:‬חיקדש חגינב; ו‪1‬גם־קדש ׳תזה‪ 3:‬א ח;‬
‫■‪• :‬אלא‪ :‬שעקלו חכמים ; לשון• יעמנאה־ ללמוד־ רן״ו‪-:‬לכ‪7‬וןדאלזל ולומר •כי'‪:‬א‪2‬זת‬
‫‪,‬בשזכהס־ מחת‪ 2; :‬עלה ג״כ‪ :‬כקלאת‪:‬געמאה■ במו והיא׳ מתקדשת •מעומאתת‬
‫‪ -‬שמוגגיב׳; !״א‪-‬ולאויא״כללמנדשבמושאקורלחתזיר גרושתו וגםאםלא כבעלה‬
‫‪:‬מאחל שקראה הכתוב הועמאה;ב׳ש־ שאשור להחזיר •‪:‬קועהי שכעמאה ר‬
‫ב־ ‪ .‬יבמות■ כ״ב‪-.‬ע״א■ אמד ■לבא‪:‬אע״ג ;־שבכל במולה׳‪:‬כולה־ ■אין‪: :‬מקרא‬
‫‪’ :‬ו‪.‬צאימידי ‪:-‬פ שועו‪.:‬הכא ‪:‬ביבמה•‪.‬־ אתזז׳דגזלה־־שוהדיואפיקמיה״‪-‬לקלא‬
‫;לגמלי מפשועו;‪: :‬דבלים ‪-‬כ״ת■ יבמה‪:‬ובוא׳‪:‬עליה ‪:‬ולקחת‪ :‬לד לאשת;ויבמה‬
‫‪ -‬והיה‪:‬ה‪3‬כולדאשל■ תלד יקום‪:‬ננל‪:‬שם‪.‬אחיו;המתמלא יממת״שמנ׳מישלאל‪.‬‬
‫״ הנה הפשערמולת‪:‬בי‪:‬הבכו‪-‬ל• אשל׳ תלד־ היבמה׳יקום־‪■ .‬עלושם־גאחידשל‬
‫יבם והקבלה אמריה מאמל כי אין הדבל מלוי כלל בכמיכת־ שם יושף‪:‬או‬
‫‪ :‬יו־חר‪.‬ן‪;,‬כ!‪-‬לשון‪:‬שס ^גוית עלושכ^המעלה; בכחלה■־ ולשון‪:‬הבכור‪ .‬מורה‪-‬על'‬
‫■ היבם גופדשיהיה הגדול‪..‬שבאחיס‪ /‬מלשוךיאשל־־תלד ■‪.‬מורה־שמהיה‪:‬תאשה‬
‫‪ -‬היבמה■ ראויה לילד ‪ :‬ולא •תהיה‪■:‬איילונית‪^.‬־ וקשה ־מאד׳למה■ פה אם'י^עו‬
‫■ חכמים‪.‬שפשועו של כתוב״מורה־על ענין‪-‬אחל איךזיכלגלהוציא׳ העמוב‬
‫־‪ -‬ממשמעותו‪-‬לזכות‪:‬אתוהקבלה?‪.:‬עעמד׳של‪:‬־דבל‪ ■:.‬מפני שאס תפל ת פפשוגוו‬
‫‪ -‬גם■‪,‬כ ‪ i‬קשה‪ .‬מה‪:‬זה‪-‬שחבכול יקוס‪:‬ע!ל־^שת־אחידוהלא‪:‬׳לסבכור־תכולד‪::‬לא‬
‫ד ת ה המש־ אחיו‪:‬כ!׳ ■אם;־אח? אביו׳ ו ק מבואר בילושלמ?‪ •:‬במה אכן קי‪-‬ימים‬
‫‪ -‬אם‪:‬בכולד יאמר קלא •יקום;מל שם׳אח’‪.‬״אביו' המת? דאלא'להנלו‪.‬ה שימייס‬
‫■•הנולד בכ‪v‬ר> אס‪-‬כןר א ת היו׳לנ־גכי ם וממצ־‪.‬ואמ״ממת־הוא שאיךהנולד‬
‫דבכור לא מ ת ה האשת־ זקוקה‪:‬ליבום■ ולמה א מ ד קכ א מ בן‪ :‬אץ לו ת ת ל ו‬
‫■‪:‬לומד •ובכיס‪:‬לא•■תיג;לו■־? •אלא •אםד׳אונודבנזן למלד‪::‬מנהו‪:‬ענין■ ליבם‬
‫‪-‬שיהיה מצוה‪3 -‬ג‪-‬לו^ל;יבם‪-.‬נאס׳כן‪.‬יהיה׳פשונמ‪-‬שלמקלא‪ :‬כךדוהיהלהבכול‬
‫‪.:‬אשל תלד)לו( •כלומד‪:‬הבכולד‪-‬הנדול־ ■שבאחים‪'-‬אשר מלד־לו‪:‬ה’ במה־עלע‬
‫־■ אס‪:‬לא תוכל• ל?לד׳ וה?א ■־איולוכות‪:‬י‪,‬קום' ‪:‬על~ שם‪:‬אחיו‪ :‬לכחלתות׳כ;מוכח‬
‫;• שתהיה האשה‪-‬לאויה לילדר והכמב״ם״כסבדאשל‪-‬תל‪7‬ד;ו‪ ’6‬לה‪:‬על־ הבכור‬
‫• ‪-,‬הנולד’■מאם‪:‬היכאיד ■ולשון־תלד‪:‬כמרת!דה‪:‬׳זכ'‪.:‬תמ‪1‬׳?ישד‪:‬בדד לפישלפשועו‬
‫;’ שלמקלא"‪:‬כתב פן;‪:‬הלמב״ס;ובאממגזה־דוחרךנדולואבלז אממ©‪ 1‬העכץיכי‬
‫כלבמס ץסלשון מכונן־היעב‪-‬מפגויגגבשובואשלש^ד‪-‬לו‬ ‫^•אשד תלד‪-‬קאי■‬
‫‪■:‬וא״כ‪-‬הבבול־קא^ע^הגדולמבאחים־‪-‬בהבלח‪.‬לקיץע׳המקולת‪.- .‬־ר‬
‫נ‪ : -. ■•:‬דוע^ין‪:‬עוד כקובומ‪4 :‬׳חנ־שךקדקג לחצקגשךאולשס״לארוקיתזבקשו‬
‫שלא לקתול פשועו של מקלא לאמול קלי בי׳ אלוקה זלא׳^׳אולשתתליאם‬
‫‪-‬ג ס כתאמשה‪:‬גנהגלשה?ש‪,‬לה קכש‪ .‬־צכרו?הנתמ׳‪.‬מזוא^וןדר־ת־מתש&וזוב‬
‫‪-‬־שמוי>־^־>'נד>עשי‪’.‬מ־שמן‪:‬׳המשחה‪--‬׳מר־־דלוא אמש\ימאות׳;וקמק זנשס‬
‫‪ :‬מ ח צי ת חמש!ס‪:‬ומאתים׳הבוובה‪-.‬פי מהקנמן כושס זקחודג׳ע אמש׳וצאות‪,‬‬
 ‫^ ^ ^‪ :‬מ ק ך אייו צ א׳ מי ה ^י פ שו ט ר ^ ■‬ ‫‪4‬־‪4‬־‪'1‬‬
‫ג אבל■‪ ,‬לשני־‪:‬חצאיס'‪.,‬׳של'ר״כ‪' ,‬זזת ‪ 5‬אמה נגד ־פשונורשל״ימרןראיייל‪-‬צאורה^‪-‬כי‬
‫־ משמעותז‪-‬הכהנלזהואךקכמןדבשם‪-‬זיתיה ־־רק חמשים‪ :‬ומאאי&'‪:‬ולא;‪^-‬ומר?‬
‫‪:‬אולם‪:‬באמת‪7‬כראח שלדוכת‪:‬הקבלה‪ 1‬בזה‪:‬מפ^ שמדייץ ■שמן‪-'-‬המשאא ■למשוח‬
‫‪■-‬מלכיס־ או ■כהכים‪/‬לבלמיזיתקרבץר״וזאלדרן־על;בחיח‪-,,-^:‬וב&לל'אמש’ חה‬
‫‪ -‬א״כ׳מושגיאפשכזאהמחלוקת ובאלו תבוא המשיחה לאכריצג כאשל מבואר‬
‫‪ :‬ההנבהוריוזמלן״א^ע״ג־״שאזן מושחיס‪:‬אלא ־מפעי‪:‬המחלולןתי■ ולכן‪-‬עשו'שימן‬
‫י •במחצית‪:‬׳•■^‪ '-‬־ולפיכך'באמת״ מציכורשגחלקו ־ חיא ש י ם ״ו מ אתרי ם'־' ■איש‬
‫׳; ‪:‬מעדת‪:‬קורח;לחלוק■ על תכהוכה‪ :‬ולכן ליש״בחלוקה לזו ■לשל' 'אצאיןי׳לננס‪,‬‬
‫‪1 -‬א!ן‪:,‬לזה‪.‬־■ עיקול ־פשועו של מקלאלרק׳הושפ׳ה־׳עעס להורות''על אפשרות‬
‫המחלוקה ופעולת־המשלחה; ולפיכך תולה כןהלמב״ם פ״א ־מ״ה כלי• המיזלש‪.‬‬
‫־־;־־ ‪:‬על זדלך זת‪.:‬למדוי שם‪:‬מן‪ ;.‬הקבלה ־שבעשיית'הקעולת בעינן‪ .‬י״ח■ שמכים‪!.‬‬
‫״ ובתולה;לא ׳;כאמלו ‪ ,‬לק ■■ד׳זסמכיס עיין למב״ם לפ״ב מתל ■כלי המקדש?■‬
‫; גם זפ;לדעתי‪■:‬לאד‪:‬עיקול פשועו של‪:‬מקלא‪:‬לק תוקיפת היא■ והעיעםלכי‬
‫‪-‬י״א‪:‬קמכים‪:‬ככגל'׳ י׳׳א; שבעים פ ח שבע לוי המולה דעת ותולה לעסלכמבואל‬
‫במדישותדשכתישת׳שמכיס הוא דוגמת כתישת׳ ישלאל בכולה לבשם תעולס‬
‫באמונת‪ :‬התולה ז‪ ■:,‬י;׳‪•■• ;:‬׳‪■:‬׳ד ׳^‪:‬ד ‪;:‬׳ ■‪■ :‬׳■‪:‬״" ‪ ■...‬ו ‪■■■-■:‬‬
‫ך‪-..‬מציכו שכך‪:‬פעמים שוא’ליס;־בגמלאדםשטיד‪ .‬דקרא במאי ■כתיב במקום‬
‫־ קתפשועיבלור‪-‬לכל תינוק־ היודע ־‪:‬קפל ד״מי׳חולץ׳ ר ע׳א על הפקוק'‪ -‬משלי‬
‫־ב״ג בי׳ תשב־יללחום את‪:‬מושל בין ־תבין'־את אשל לפכיך‪ 1‬שמה שצין״בלועיך‬
‫;‪ :‬אם־־ בעל בפש־׳זאשת■ אמלו כי '■פשועו ׳שלי מקלא מולה ■עלל תלמיד‬
‫־■‪:‬שיושב לפע לבושאסיודע שאין כבו‪ :‬יודע להשיב תשובה לא ישאל וזה לכאורה‬
‫‪.‬נגד‪ .‬פשועו‪.:‬שלי;מקרא׳‪; ?:‬אולס^הכונהיכי אס ניקח הכתוב בפשועו'לא‬
‫‪;.‬־נדע־ מזה שוס דבל'‪:‬מוקר זיילאה כי■ מת לצה הכתוב ■להורות עם ושמת‬
‫■קכיך בלועיך!?‪:‬־אלא ודאי‪ .‬מליצה היא׳ זו על עכין מוקל וזה הוא באמת‬
‫פשועו של מקרא כקגנון מליצות רבות בתנ״ך שתן בעיקרן מולין על דבל‬
‫‪ :‬מוקל ־^—‪,‬וכן‪■:‬ערכין׳ ח׳‪:‬־ע״ב‪ :‬צדקתך ■כהללי יאל^לשפעיך' תהום לבת‬
‫למדו־ את■ תפשע דלך מליצה ■נכבדה‪ :‬מפיני שמשפעיך תהום ילבה לכן‬
‫•צדקתך ‪:‬כתלרי גי ־כלומר לערך‪ .‬עמקות המשפע־ נמדד גבהות הצדקת וזה‬
‫בלוד־ וכן־ כתובות קי״א ע״ביפשעיה דקרא במאייכתיב‪:‬י‪:‬ולבן שיציים מחלב‬
‫מפני שקשה׳‪ ,‬לומל שכיון‪,‬הכתוב על ; הכאת חומליית לפיכך לצו •ללמיוד‬
‫־ מזה בדרך־ מליצה‪:‬עכיך ימוקרי‪ .‬׳ולאית ־בלולה לזה קידושין פ׳ ע"כ ששואל‬
‫‪ ,‬הש״ק על‪ ,‬תעעס למת־ ככתב בתולת‪:‬כי ■יקיתך ■אחיך בן אמך ולא בן‬
‫‪-‬אביך‪.‬־פשעיה■ דקלא במה כתיב כלומל‪ :‬לאיזה־ תכלית פילש הכתוב‪.‬בן‬
‫■ אמך? וע״כ; מעעם הלגיל־בפשעות המוקלעול ם; שבן אם מקורב יותר‬
‫מבן אב‪■— .‬ובעורובין כ"ג‪:‬מבואל‪.‬־זותל‪:‬פשעות‪ :‬הכתוב אורך ׳תחצל^ימאת‬
‫‪ :‬באמת׳ ורוחב‪-:‬חמש־יס בחמשים ־ע״ש‪ :‬בדקדוק‪ .‬והכלל■ כי פשעות' הכתוב‬
‫‪,‬׳■ י ■■‬ ‫;‪:‬׳■‬ ‫■■ •‪-‬־‪,-‬־‬ ‫‪ .‬בא לתורות מוקל‪;.‬־ •‪:‬‬
‫ה ‪ ,‬העניךהיותל קשה הוא מה שתוציאו חז״ל ב״ק פ״ח את הכתוב עין תחת‬
‫‪.‬עץ מפשועו של מקרא לגמרי ופילשו ממון והלמב״ס בת׳ חובל׳ומזיק‬
‫‪ ,‬פ׳׳אי קורא זה הלכה למ״מ ובמורה ח״ג פ׳ מ״אפייש כפשועו עין■ ממש‬
 ‫‪145‬‬ ‫אין מקרא יוצא מידי פשוטו‬
‫זאמר שס אל תלמידו וז״ל ולא תכוריד רכיונך בהיותנו עוכשיס הנה ממון כי‬
‫הכוונת בה לתת נועם לפקוקיס ולא לתלמוד ועם כל זה יש לי במה שאמרו‬
‫בתלמוד )ממון( דעת תשמע פנים בפנים‪ .‬לצה בזת כי בודאי יש עעס להלכת‬
‫למ״מ שענשה ממון וגם פשועו של מקרא אמתי‪ ,‬כי אם יהיה הדין מפורש‬
‫במורת ממון א״כ כל עשיר יענה עזות ויפיל עין של חגרו וישלם ’ ממון‬
‫לפיכך הוכרחה המורה לענוש אבר מחת אבר במקום שאין די בער תחמאת‬
‫רק באבר ממש‪ .‬וע״פ דרך זה הבין כל תשתירוה‪ -‬שבין פשוכוו של מקרא‬
‫להלכה כי פשעות הכתוב מורת כיצד יהיה באמת מצד הדין'והקבלה תורת‬
‫אם אי אפשר לקיים כפשועו אז יעשה באופן הנאות לענין‪ .‬לפיכך ערחו‬
‫התנב״ן והראב״ע וכל הגדולים להבין פשועו של ונקרא ולא נעו מן‪,‬הקבלה‬
‫למעשה כי תפשע יש לו מקום וכן הקבלת ‪ :‬תפשע לפי שכל העיוני והקבלת‬
‫לפי שכל המעשה כדרך שהקבלת מתרת לגרש אשת בע״כ ופשועוי־של מקרא‬
‫רק אם נמצא ערות דבר מפני‪,‬שאם לא יהיה אפשר לגרש אשה רננה ונביתו‬
‫יהיה רע לתכלית מעשת הצדקה‪ ,‬ודרך תדרשה והקבלת רק להו ‪p‬י‪ 'q‬ולא‬
‫לגרוע ועיין למעלת ערך אץ לונדין מן אגדת‪ .‬וכשבת' ש״ג ע״א'מבואר כי‬
‫פשועו של מקרא ממש■ הוא העיקר‪ .‬ועיין ערך עירוב פלשיות' ואם' למקרא‬
‫בקוף מה שהעירותי מיתנא י״ד וקידושין י״ח ‪, .‬׳"‬

‫אק מ שגיחק בבת‪ :‬קול)יי״ י־י‪ (:‬איז ־מזכיריז‬

‫^ ן‬ ‫‪11‬‬
‫*־ י ■ ״‬‫״״‬

‫ן‪,‬ןן‪5‬ז‪,‬ן;ן‪5‬״^;ץ■‪. :‬ד■‬ ‫מע שה נםים• )יבמותקכ״ג‬

‫ר א י ה גדולת ומופת נאמן׳על חכלנת חל׳ל ראשי תורת'שבננ׳יפ הואץהמשפע‬

‫שתחליעו לומר 'בכל‪:‬דבר' הצריךייבירור בעבע'שלא'לק’מוך“ ע ל' ב ת‬
‫קול'ולא על מעשה נקים כי השם נתן'התורה לבנייאדס׳ ולא נתנה ’ תורת‬
‫למלאכי שרת ‪ 7‬לפיכך ■רק מה ■שאפשר■ להיות בעבע הוא הדבר אשר דבר יד׳‬
‫לשמור במשמרת חכמת׳התורת'‪' ,‬ולא ע״פ‪-‬לנעשת‪ ,‬פ^א יוצא חון לעבע לפיכך‬
‫אמירו־ רת״ש כ׳נ״ שאס באו יננדיםזהעידו'שראו את'החודש גשמה שאי'אפשר‬
‫לראותו ע״פ החשבון עדי שקר הם ■ולא'אמרינן ‪']1%‬־שהאימינה‪.‬מולח לשני‬
‫^עבע עדותה חזקת‬ ‫עדים א"כ‪ -‬יהיו'נאמנים להעיד'צגד ^תעבע׳י׳יזה'אינל;‬
‫*ותר‪ ,‬והיא היא■ ח כ מ ת כ ם " ו ב י נ ת כ ם ב כ ^ ד ל ‪ . .‬ר > י ה ■‬
‫חוקות• שחקק ' השם בעבצנ‪ •■.‬באופן' שתגיאון חכם לבי תשובת■'ננ״ד'פקק לשואג‬
‫נעו^ שלא נמצא'לו‪ -‬לבי שזה איי אפשר ' בשום‪',‬אופן■‪-‬שיהיה ^כעל חי בלאןלב‬
‫ובודא’ חתול אכל את'תלל’'ו בג מ ר א יבצנות שס‪-‬אננר ד׳'מ>^יר מננשה׳ ^אחד‬
‫שנפל לבור הגדול ועלה■ לאחר ג׳ ימים ורצה ר״מי ־)נזת־'לשפוע'' על"כ‪ 5‬תינזפל;‬
‫לנוי תגדול אלא'יעידו'עליו שמת להשיא אשתו ואמרו׳לו איךימזכ’ לץ‪:‬מבש?‬
‫‪,‬כקיס‪-‬י ״או*לס' בצנקוס שבאמת נודע וצנפור'כןס שפצנס‪-‬ייאחת" נעשה נשי א״כ‬
‫כעשה דבר'זה'לחיק' שמים וחוששין‪■ .‬ד״מ בנפל לגוב •אריוש אמרינן חיישינן‬
‫שמא כעשה לו'נס"כדניאל‪ ',‬ובנפל' לכבשן'האש חיישיכן שמא׳נעשת'לו נק‬
‫‪10‬‬
 ‫‪146‬‬

‫כמכיה מישאל ועזריה ואין‪ :‬מעידין עליו להשיא אשמו ירושלמי י מ מ ה שס‪..‬‬
‫והמוק׳ שם הקשו ־;ף קכ״ב ‪ :‬ד״ה א־ן מזכ;’רץ ‪.; :‬א״כ למה ■אמרו לר"מ אין‬
‫מזכירין מעשה נקים ? אכל לדעמי לא קשה מידי דדוקא ד‪5‬ר פלא שנעשה‬
‫פעם אחה; וידוע לעולם כי מפורקס הוא בכתגד קודש א"כ■ ככר כחסם עלי'‬
‫עכעה וחומם־המלך ■העליון ואץ להכחיש‪ :‬או מו‪ .‬ל פי כ ך ■ דנ ץ עליו‪ ,‬אכל‬
‫מה ששיפר ר׳■ מאירי ‪:‬מעשה ששמע ולא ידוע כיצד‪ :‬כעשה המעשה כאממ על‬
‫זה ■שייך לומר• אין מזכירץ‪-‬מעשת כש״ס‪ ■,‬וכן כחולין מ״ג על מה ■שהכיאו‬
‫ראיה מ'א‪:‬וכ;‪-‬לעכיט‪-‬ערפוה■ שאיוכ חי אחריי שאוור יפלח כליומי ולא■ יחמול‬
‫הכה_זה־הוא כדרך מליצה ואין מזכירין מעשה נקים כזה שלא פירשו הכמוכ‬
‫וראיע‪-‬לדכר זה כ"מ ק״ג כרועה שהיה לו‪ -‬לקדם כמקלוה דאמריכן אלו היה‬
‫שה אצל עדרו היה‪ :‬מקוים כו‪.‬ו‪,‬ם אה הארי ואה הדוכ הכה עכדך‪ ,‬כלומר‬
‫דוקא מעשה האמור כנכיאיס שנעשה ממש שייך לדין כד'ולשאול עליו שמא‬
‫כעשה עוד לאחרים נק כזה‪ .‬לפיכך שואל הש״קי שם לחייב אה הרועה‪ :‬שהלך‬
‫והניח צאנו לזאב‪. .,‬שמא אלו היה שם היה‪.‬מקוים בו הכהוב? והירצו משום‬
‫שהרועה■ יכול■ להשיב לכעל הצאן אלו הייה ראוי ל־ש היו העזים מביאים אה‬
‫הלוכים כקרכייהו כאשר כעשה כק כזה לר׳ חניכאי בן דוקא נם כן‪.‬‬
‫ך ן מרגלא בפומי דחכימאי להחמיר במעשה נקיס וממוך חומרא כאו לידי‬
‫י קולא להקל ככבוד חז״ל ובכבוד הבורא י״ת; כי אם כפרש דברי התלמוד‬
‫על פי פשועם ממילא יבוא מזה דין מהופך ומהפך דברי אלהים חיים —‬
‫אמשול■■לך‪-‬משל במק' בבא מציעא פ״ו ע‪-‬״א ׳ קופח איך הלשינו על; רכה בר‬
‫נחמני זמקרו אותו למלכות מפני שנרם ביעול זוון עבודת הקרקע באלפי‬
‫תלמידים■ הבאים‪-‬לשמוע הורמו — והציל רבה ב״כ כפש‪ 1‬מחמתיהרודפו‬
‫ועלה לאילן ואמר שם משנה מפורשת כנעיס פ״ד מי״א וזה הוארה‪ ,‬לפי‬
‫מה שקפרו שם בנמרא ב"מ ע״ש בזה הלשון ‪ :‬קמפלני במהיבתא דרקיכ אם‬
‫בהרה'קודמה לשער לבן ע מ א‪ ,‬ואם שער לבן קודם לבהרת עהור‪ ,‬קפק?‬
‫הקב״ה״אמר עהור‪ -,‬וכולי מתיבתא דרקיעא;אמרה עמא ■אמרו מאן יכריע?‬
‫רבה ‪.‬ב״כ יכריע‪ .‬דא'מר‪.‬יחיד אני בכנעים שדלו‪:‬׳שלוחא■ בתרי' )ונפל מן האילן(‬
‫' ‪ -‬כי הוי■ כיהא •נפשי׳■ אגנר קהור עהיר ‪- :‬‬
‫ו ה ^ ד ? הכמכ״ם בה׳ עומאר^צרעה פ״ב ה״עפוקק קפק עמא דלא כהקב׳׳ה‬
‫‪....‬וכ׳‪.‬הכ״מ‪'.‬העעם כי התורה לא בשמים ה?א! והר״ש בפי׳ המשכה‬
‫בננעים שם כדהקילישב בדרך אחר‪-•,.‬י‪ -‬אבל באמת אין קפק שעכיךאחר‬
‫יש בדבר‪ .‬זה‪-‬וקוד‪ .‬העכיך הוא כך‪ .:‬ר׳;זירת כאשר־ דייבר במשל אמר לעולם‬
‫יתא‪-‬אד^ קבל וקניס^דהכן בית אפל א'ךשותח’ך‪.‬בו;חלוכות‪ .‬לראות אה ננעו‬
‫כלומר‪ ;.‬אס‪ .‬אדם יתלה עניו■ וישבי דומם בחושך‪,‬קתרו‪ ,‬אז־ ■לא ירככו עליו‬
‫׳ ׳ ' ■ ׳‬ ‫׳' ■‬ ‫הבכיות‪-‬כדרך■"' ' ׳ ׳' ■ ־ ־‬
‫מפו‬
‫הנהיבנל‪,‬בבה״ב״כ הלששנ‪-.‬הרבת‪ .‬מולך; וה;ה■ הקגי־‪-‬קפק״אס‬
‫המלשיכיס‪.‬הו עס‪..,‬רבת‪-‬ב׳׳כ ‪ . ,‬והואבאמה‪-‬חך ונקי■‪,‬מכל; חלאת מוס‪-‬שהכ^שיכו‬
‫על‪:‬ו — ‪.‬ולפיכך עלה רבה ב״נ‪.‬על האילן ■ואמר;‪.‬אסבהךת רןודמה לשער‬
‫לבך כלומר‪ .‬אם‪.‬קודם שבא המקובב‪ ,‬והרעה אשר באה בגוך יש• לה קיבה‬
‫‪147‬‬ ‫■ ‪ '5 3‬ת ס ו ל'‬
‫במראת פקולה דהיינו שיש בהרה׳ מנכחיי בהרת הזה יצא שער לבן הוא קימן‬
‫הנוומאה‪.‬והרעה עמא עמא יקרא ‪ :,‬כיון שהית כאן■ קיבת •ותבריוח‪.‬תיו'■ מרננין‬
‫הרבה על אדם המקור למלכוה אז מת שנעשה אק״כ‪ :‬תוא‪.‬בודאד‪-‬עכין עמא;‬
‫אבל אס השער לבן קדס לבתרה שלא ■ידע אדס מעיקרא שוס קןמן; ומראה‬
‫לרעה‪ .,‬רק בפהע פהאוס בלי קדריס ובתיקה הדעה ג הפ ק אדס למלכוה‪,‬‬
‫אז בעלילת באו עליו ועהור הוא כי כל ימ'’ו‪ :‬של_אדס‪.‬זה ‪:‬לא;נשמע ■עליו‬
‫שמועה ‪5‬להי עובה — קפק ‪ :‬אס• תבריוה‪-.,‬מקופקןה‪;;-‬אס‪.‬המקור למלכוה‬
‫בדין נמקר או לא‪ ,‬כלומד־כמו אכי הגבר קראת ■עני תוא‪:‬רבת׳ב״נ?■‪ ■.‬הקב״ת‬
‫אומר עתור כי הקב״ה לבדו יודע משפע האיש ומעשהו ודי יראת ללבב והוא‬
‫בודק ובוהן גנזי נקהרוה •אבל כל מהיבהא דרקיעא כלומר כל אנשיס השובים‬
‫אומרים■ עמא כלומר הרוב מאמין לעלילוה על‪-‬אדם תנמקר ואמרו כדרך‬
‫כל שוהרי רעת —‪.‬להצדיק דיךהמלכוה ולפיכך אמרו'רבת׳‪.,‬ב״נ יכריע ונפל‬
‫מן האולן ומה באופן שלא נמקר למוה על ידי ימלכוה רק מעצמו■ מה ‪ ,‬וא׳׳כ‬
‫במוהו הכריע כי הוא עהודמכל תוצאה שס רע; אשקהנגעיס ‪-‬באיס עליה —‬
‫ולפיכך אמר עבת ב״ב שהוא יהיד בנגעים כלומר הוא קבל יקוריןד■ גדולים •ו^וד‬
‫מכגעדבכי‪.‬אדס ודברי מלשינוה שלהס שהיי ■הוא;לא■ תכיר שום׳ קיבה‬
‫המהייבה לרדיפה זו‪ ,‬מת שאין כן ברוב בני■ אדם אס■ נמסרו למלכוה יש‬
‫קברא‪.‬לומר■ שיש‪-‬דברים■ בגו‪ ,‬ולא על‪ ■,‬הנם השדו' אוהס‪-;:‬מעעם זה רבת‬
‫ב״נ הוא באמה יהיד בנגעים' ולכן ■כדין; פקק הרמב״ם בקפק■ עמלו כרוב בכי‬
‫אדם ואין ראי־ת מרבת שהוא ■יהיד בנגעים; ועונשיס־ כאלה‪-‬בלי •חקאדפקע‬
‫וכלי שום‪.‬מראת פקולת‪-‬מקודס‪ — -■.‬ועל דבר מה‪,‬שמו‪5‬א‪-‬שם־כי‪:‬אביי״ור‪ 5:‬א‬
‫הלכו‪.‬לקנל ‪.‬השמועה‪-‬לכקש מקום המה■ ולא■ הכורע■ אח המקום‪:‬עד‪ -‬קראו‬
‫צ’פרי‪.‬דמעללי‪-‬וקי‪-‬יעי‪-‬ואמרו שמ״כ ההם■ הוא‪_ ?,‬אין צורך•■ למה קהשמדלו איזה‬
‫הכעיס ‪ .‬לפרש־זה בדרך‪ -‬מליצה‪ .‬כי הד‪-‬בר';■כפשועו‪ -• :-‬שמעבע‪ .:‬הציפור‪ -‬ולחפק‬
‫אהה בקר המה •ולהרגיש יאה'■המקוס‪ -‬אשר הוא מוכארשקן ויען׳ שיאו״אביי‬
‫ורבא צפרי מעללים וקיימי■ •כלומר פורחיס‪-‬ועעלעל‪.‬יס‪,‬׳תחילה׳עאקזכ‪.‬־נחו‬
‫■■וקייוד‪ ,‬היו יודעים'■ ששם הוא■■בשד‪ ,‬המה‪:‬של׳;רבה;•ב״כ ו זה־ פק וע ■‬
‫מה ששאלו גדולים על' מה שמבואר'‪-‬ב״מ‪:-‬שס‪>-‬ד ע״ב שי'• א‪,‬ליעזר בך׳‬
‫שמעון היה גופו המה מוכח בעליי‪-‬חו ■שנים;‪-‬רבוח ־אחרי •מוחו ובאו‬
‫כעלי דינים ושמעו קול‪-‬אומר איש פלוני אהה חייג א!ש פלוני‪ .‬אתה‪-‬זכאי וכן‬
‫עשו‪-‬ע״פ הוראת‪ .‬זו והקש! הלא לא■ כשמים •היא ?• לא■ ‪.‬קשה;■ מידי לי ■אי‪.‬ן‬
‫קעק שענין זה הוא דק מל־צרגככבדה; לפי• קהיה ד‪-‬אציעזך■ כר‪:‬״ש‪;:‬מהבר‬
‫קפריס רבים ' אשר 'הונשו‪.‬לעליית;אהרי‪• -‬פעירתו‪.- ,-‬וילכ‪-‬ן; במקום ■קפק הלכו‬
‫הכמיס‪.‬לעיין ‪ -‬בהוך הכהביס וגנהוכס •כהבר’ל‪.-‬נדון תךין׳‪ -‬מי■ חייב■‪:‬ומי‪-‬לכאי־‪.‬‬
‫כאופן שחובה על כל‪'.‬משכיצ‪-'-‬אמיהי לדקדק; מאוד’במ;הךשי^וא^לשל•;ו?מת‬
‫שהוא כפשועו‪ .‬ואין‪ .‬להעמיק'בדברי חז״‪.‬ל■ דברים‪■ .‬כפלאיס; ודרכיה נקום‪ ;,‬יוצא‪.‬יס‬
‫הוז‪-‬לעכע‪-‬כי‪ .‬אץ‪..‬זה כבודס‪ .‬וע־ין;• פקהי;ם;ק״ד־‪--.‬רבא״קובר‪.-‬לא‪ ,‬קמסכן‬
‫אר’ ?א )ללא'לשיעהו‪.‬דלא נהנה■ תורה‪-‬למלאכי■ שרת(;■ ואבמ;קובר‪ .‬קמכ‪-‬ינן‬
‫‪:.‬‬ ‫‪ ’ .‬אני‪.‬סאג’בואר ע׳‪-‬נס‪........ :••,‬‬ ‫■ ‪-‬‬

‫='^‪10‬‬
 ‫איז נביא ר שאי ל ח ד ש מ ע ת ה‪.‬‬ ‫‪148‬‬
‫)מגילה ב׳‪ -‬כ״ב ושבת קד‪ .‬ומ״מ(‪.‬‬
‫זה גס הוא יתן עדותו ננל אמונת חכמים כי גדולת היא וכי לא‬
‫כפתי יאמין י לכל דבר התנהגו בחרןרם[על דין ומשפע; אדרבא‬
‫כלל‬
‫אמרו בפה מלא אין שוס נביא רשאי לחדש דבר לתו‪ qp‬על התורה ‪ .‬כי אם‬
‫ככה יעשו בניישראל אס כן בכל שעת ורגע יכוא איש ויעשה נפלאות ונקים‬
‫וירצה לישת כקא כבודו של משת לפיכך תרשו חכמים עצמם לאמור לפעמים‪:‬‬
‫אין אלו אלא דברי נביאות עירובין ק׳‪ :‬לתורות כי חכם עדי‪ q‬מנביא בזמנם‪.‬‬
‫ה ן תראה במגילת י״ע ע״ב אמר ר׳ יוחנן אלמלא נשתייר כמלא נקב מחע‬
‫'קידקית במערת שעמדו בה משת ואליהו לא היויכולין לעמוד מפני אורת‪,‬‬
‫שנאמר כי לא יראני האדס וחי‪ ,‬כלומר אלו ניתן ישות עוד לנביא אחר‬
‫לחדש תורה משכלו‪ ,‬ממילא יכוא איש ויאמר אני ראיתי אלתים מדבר אל'‬
‫וכה וכהיצות לאמור לכלל ישראל‪ .‬לפיכך מאמר הכתוב כי לא' יראני'אדם‬
‫וחי שופך בוז על אותם' המתפארים להיות משיח אלהי ישראל‪ :‬כי לא תניחו‬
‫משת ואליהו מקום ריקם במערת ולא ירצה'עוד שימלא אתם אחר את העולם‬
‫באורו^ כי א״כ מעתה לא יוכל עולם להתקיים מפני רוב אורות מאופל‬
‫וירבו משחימים כחול הים; וכאשר אמר ר'יהושע ל׳ל שרקיקויל שנים שמעתי‬
‫ולאי קול'שלישי קנהדרין צ״ה ע״א‪.......... — .‬‬ ‫יי‬ ‫■ ׳‬

‫ע ל ד יש כלל גדול מקורת ק״ג למורה אבות ג'י״ג כלומר עיל ידי המקורת שמקדם‬
‫י קדממת אי אפקר לכליאדס לחידק'מורהחדקה‪ ',‬ויש בקורק מקורת לדעת־‬
‫ירמז עלענין הכוונה הפנימית כייש במקירתקיוסזתבעחת לחיזוק וקיומם המורה‬
‫לעולם'כאלו אקרו ׳ואגדואומת ב מ א'ק ר המקירת איש לאיש ‪ ,‬כי כן שורש מקר‬
‫'מיב'לנרגעבעןי אשר נמצא׳ במדבר ל״א ת׳‪ ,‬ועוד שם ע״ז למיקר מעל בד׳ הוא מורכב‬
‫מן שורק אקר עם מ׳לקימן הבנין'מפעיל ומן מ א ק ר'■ "נעשה מקר עיין יחזקאל‬
‫כ׳ במקואת הברית ממור במאקורת)וכןמחז' משורשחיזי וכדומה הריבה תחילת‬
‫תרומת( באופן שהמקור מאקר ומחזק״'תינמיקר''לקיום עולם'‪ .‬ועעם תדבר‬
‫הוא זה‪:‬י'צמו שהבורא ב״ת •ברא את תאור הכללי'בנובעיביוסיראשון'‪ ,‬וקידר‬
‫המאורות'להאיר• על •'חלקי■'תארץי בשיעור■ תמקמנות תקונוה; ביום הרביעי ‪,‬‬
‫באוצן'שתאור החושי נביארבכלל ובפרנו׳ישתי פעמים אלו נלא שינוי ■וממורה‬
‫אחר כך^' כן מאור ■חשיכל־■ניתן לאדם‪.‬הראשון בדרך' כלל״ ולמשה בהר קיני‬
‫'בפרנן להאיר" באלז" בכח 'קני לנאורות אלו מבלתי שיבוא יעוד שלישי'‪'.‬לברוא‬
‫בריאה חד‪1‬שה‪,‬״יולצן כל תעמיס אקר שמעו לקול תורת מקת )לכירים ויודעיס‬
‫יבמי''שאמר■י והיית ׳'העולם"אבל כל” עמים שלא נכנקו' ’ בברית ׳התורה עדיץ‬
‫בכלל ע ו ב ד י י מימש הימה‪ ,‬ובמדרגת המחמונת'תנסי הולכים בחוקך״ולא‬
‫ר־או אוריבהיריבצזחקיס‪ :‬לפיכן־יאקור לעמיישראל• ■לקור^לעולסמתורת משה‬
‫ולא לגרוע ול'א''■לתו ‪p‬י‪ q‬על'הנבואה שניבא משה'בתורה‪ ,‬כי רק באורו של‬
‫מקה'נראהיאור'ואלי׳להיילהיביא ■אש זרת אשרי'לא"צות יד'';’ אבל כל דברי‬
‫נביאים ודלרי■ חכמים אחר משה ״לא שינו• מעולם דבר•'מתורת מקה רבינו ן■‬
‫ריק■"כל דבריהם ■בכלל־׳דברי משת תם בלא הוקפה וגייעוך כמו ■שגו‪■ q‬קנון'‬
‫שנעקת גו‪ q‬גדול לא ניתוק‪ q‬כלל על אברי הגוך רק בחיזוקו וקיומו באיכות‬
‫האברים ולא בווקפר הכמות ‪.‬‬
 ‫‪149‬‬
‫איש איש‪.‬‬
‫״ ס ו ד גדול וכחוז לדבר עליו בכללי תורה שבע״פ הוא שעוד בזמן מכזה‪.‬‬
‫הקפידה התורה הקדושה על כל יחיד‪.‬ויחיד •מישראל‪ ,‬ולא כמכו‬
‫המצות לתכלית‪ .‬קיום כללעס ישראל לבך‪ ,‬כי אס לתכלית כל איש ואיש וכל‬
‫יחיד ויחיד לקדש נפשו להתעלות ולהתקדש‪ .:‬ע״פ העקק במצות‪ .‬ואומד אני‬
‫כי זה כלל גדול באומה‪ ,‬מפני שאיזה|מן החדשים יצאו ללמד בפומבי וגם‬
‫בקפרי‪ .‬אמונה שלהם כתוב כן לחלק בין מורת משה למורת■ חכמי מורה‬
‫שבע״פ המה חכמי הלמוד‪ ,‬שמשה לא‪ .‬הקפיד רק על הכלל‪.‬והתלמוד־ עשה‬
‫מן הכלל פרעיס פרטים‪ .‬דער )׳ומןממיטמום המט עק נול■י‪1‬ךט׳ ד ע ^‬
‫עמויקע מי ‪ p‬מןןגע‪M‬יינען לוטהון; דער טמןמודיםמום הינגעגעןמינדל(‪ 1‬י ח מז הי ר ט‬
‫מו‪:‬ד טסעלימןידרט( ודברים כאלה שלא בדיוק נכתבו; כי באמה־יבזה גופא‬
‫נמצא ההבדל העצום בין מורת ה׳י למורת הגויס עכו״ם‪ ,‬׳ כי‪ .‬כהני עכו״ס‬
‫הקהירו יקודות דמס׳ ודרכי מורמס מעיני‪-‬המון‪ ,‬והכלל‪.‬היהי‪-‬ככוק‪:‬במוך‬
‫היחיד‪ ,‬הוא הכהן אשר עומד בין אלהיס ולבין העם‪',‬כהפוך הוא ■אצל ישראל‬
‫לא מראנךבשתר ד ב ר■ ד׳ ׳ולא בלבד אל הגדולים כי ■אם גם‪■:‬אל■ יכל קהל'‬
‫ישראל ראשיים שבעים‪-‬זקניםי עף וכשיס אלכל איש■ואיש מישראל יצא‪ :‬הדיבור^■‬
‫באופן שיש יכולה ביד כל■אחד■ ואחד מישראל להגדיל‪.‬התולה ולהאדירה גס‬
‫א ס כל הדור פרוץ ורב?ס המתפרצים מעם אדון האמיתי‪ ., .‬ומחה ־אשל ^‬
‫עכו״ם זה דרכם כקל למו מאז ‪ ,‬כי אס'אין עם אין כהן'ואין‪.‬אלהיס‪ ,‬והדריכו‪.‬‬
‫הכומריס אה צאנם כמאויס למען בצוע כקף להלאות כקדושים ע״פ האלז‪:‬‬
‫ולק מפני שההמון ^וכה בקנורים ועיניס עולומ״למו‪ ,‬ניסן לשות לכהניהם''•‬
‫לראות מה שגשמים ממעל ועל האלץ מתחת‪ .‬נהפוך הוא אצל ■ישלאל ‪: ,‬אצלם‬
‫הכלל המונח מפולש במורה כי לא מרובכם חשק‪ .‬ד׳■ בכם כי■ אתם ■■אממע'‪,‬‬
‫כלומל בזת יודע לעיני כל אמיתת הקדושה‪ .‬כי היא חזקה;כל 'כךרלעמוד׳‬
‫ולתמיצב במעע׳ עם גס אס• העם לא כאמן ורובם‪.‬זנם‪:‬מאחמי ד׳ אל ■אחד׳‬
‫באמה‪ .‬פקוקיטכאלה ‪ :‬נפ שמ‪:‬מחעא'^‪.-‬ונ שא׳עונו‪:-^:‬והנפ ש אשל‪-‬מעשה■‬
‫ביד רמה הכרה מכרת הנפש ־־ההיא‪ :‬עונה בה;־ — ארור ־ אשר ‪:‬לא‪ '.‬יקים‪--‬את■‬
‫דברי התורה הזאת לעשות אותם — והמקדשמס והיימס■ קדושים — תמים‬
‫תהיה עם ד׳ אלהיך‪ — -‬ודברה בם בשבתך׳ בביתך׳ בשכבך‪:‬׳ובקומך־ ובילכמך‬
‫איש איש אל כל שאר־ בשרו לא‪:‬יקרב ^ ■ והדלשה ■מלשוו‪!':‬אישואיש'‬ ‫בדלך‬
‫שהשוה התורה אשת לאיש לכל עונשין ־ולכל חעאה זלכל‪ :‬דומם שבסורה״ב?ק■‬
‫ע״ו‪.‬׳ מורים‪ ,,‬שהמורהיכווכה׳על‪-‬קדושת כל יחיך זיח?ד־)ולא;‪•.‬כאשר‪ :‬החליע‪.‬‬
‫אפלעון־ שהכל ־מלוי בכללי ונסן׳ לשות להחליף 'הנשים‪: :‬לפי‪: :‬מעלת״ האנשים‬
‫לעובה הכלל( ■אצלנו חובה על כל׳ייסידזיחיד ‪-‬לשמוללשגולס לפשך היו מי ת‬
‫)דימ מינדי(ויחמןיטמט‪:‬לו בעוועהרען(‪ -‬בכל עניניסדואם אץל־אני לי מי לי‬
‫יאמר; הלל לכלל ■גחל;‪:‬־‬ ‫־ 'י‬ ‫• ;‪-‬־‬
‫ב ש ע ה שבא יהושע לקול‪ :‬־לפני משה ואמר ‪;:‬׳ אלדד־ ומידד‪*:‬מתכבאיס‬
‫״ ־ ׳י■ ־במחכם כלומר; במחנה■עושים'שתר?תס‪:‬יפומבי‪:‬־גפלתוםאשר‪:‬׳וז?ק‬
‫לאדוני‪-‬אס החזון‪:‬יפרוז לרוב וקול ד׳‪:‬בפחי‪:‬כל‪-:‬אי^ואי^‪:‬יכה‪-‬שוהש‪;:‬בלב•׳‬
‫השומפיס; ו אינ ם עוד וצריכים ‘ למנהג זמורה?" אז;חשיב׳‪:‬משהרמךיתן והיה‪:‬‬
‫‪ .‬כל עםד׳רנביאים לכי יתךךי־את־ רוחו ■על’הם;'‪).‬במד?ד זא(־;‪ :‬כ׳ד ‪:‬י‬
 ‫^ '^‪1‬‬ ‫‪^50‬‬

‫ו ע ץ אמרזאח׳׳כ; ושע‪:‬אל^ ‪ 3‬ל־העםצ)יה‪5‬שע;;‪/‬כ״ד(‪^:‬אניןוב^ס’‪:‬בלך אחד]ד׳‘‬

‫׳‪:.‬ר' «{<־אפש^<ההל ישראל ■!שורו‪-‬מאפכיורוהולשדכזה־?ש)ישופ^?קןדלכל‪ ’-‬ח’ ד‬
‫!!פידבלהמלהל ‪5‬א?י‪1‬י‪ 1‬ג ש‪ 5‬פ שדוהמופ^הל‪1‬׳תכ־נאמן‪::‬מל זה ־רהי‪-‬א־‪:‬מס;שאמרה‬
‫תו‪'5,‬ה'י‪):‬ו׳זקרא'יש^ד‪’1‬ק״^;‪:‬א’ שגא‪2‬שראשרלקללרשלה׳ו‪:‬ולשצ;חעאוי;וצוק‪:‬כ״שם־ד•‬
‫■עו‪,‬ח יגממנפגוסירגמדבו ^־חזנדה׳‪,‬׳■ בלומר מ^שמאלל׳אלהיו־זנשת^באופן;‬
‫שאיש מז’ק‪*,‬לכלל‪:‬העםד ‪6‬א׳ יאמרךא״םשלוס׳עללךדגפשי שי־אין ארם׳מעיד‪:-‬ב?־‬
‫ו‪.‬אל‪-‬לא ;^פשעמ’;‪:‬ולא־׳ אעאמי• כגורהכלל‪ ,‬דיען?ש’ ‪.‬אין׳מרע‪;:‬נאץ שומעי■‪:‬איך‬
‫■‬
‫ק‪ 3‬אה ו ‪#‬׳ שופגו!‪:‬ל א סאמר‪.‬בכםכי!אסי‪-‬וכשא‪-‬אמ‪.‬או;'‪:‬חשםש^עז ווסשנוס‪‘,‬‬
‫ה‪ 1‬א'‪ ’:‬שרע־מאנש’ש‪,:‬סמעעעדןום^־ע‪6‬היזז־>נשיס ‪31:‬מאשח‪ -:‬מעשיהש>לעןז^ כר של‬
‫פעפלל'שם;שמים ‪5‬שתר‪-:‬בפר‪.‬ען‪-‬ם'ממנש ‪3‬גלו;ל;ושופו‪’-‬ושיח ןמל •האללשההקתר■‬
‫‪e -‬ד‪fe-‬בל'‪:‬פוקשששד‪ ' t‬פ ע ג ק ‪c:3‬פרס ‪p‬זא;הו‪.‬אסוכוא׳שרתיקון‪:‬המד’כה׳‪::‬ולפיכך‪.‬‬
‫קש‪»:‬שופ‪!:‬לב^ש׳ של‪:‬משפךו‪3‬עבור;‪-‬זה פנויבשאפ׳‪-‬אשרכדברודחז״ל־שכהדכין‪-‬‬
‫שף׳‪.‬־׳ ‪3‬י‪ .‬שמומ ש עפר‪-‬ישאר״רקראצאישדא^ש [אשר־‪:‬לאלש‪:‬אלהור‪:‬הוא'‪.‬שפ?נזו‬
‫שלרך שאיןדאגס מבין ■‪:‬ניאפ״ש‪:‬־‪:‬ה< הוא שופע גדר!'זזה־ של פר ‪5‬הממיה'‪:‬לרון‪:‬‬
‫לשפונו־בל■דק ‪t‬משפפאפ■פלישד‪:‬גיחודפושא;לעען^^קשלל׳ד‪ ^^ 1‬שכ‪i‬אם‪:‬למען■‬
‫כל־ כפשלונפש משראל‪:‬־פ׳־צא‪:‬ושא;־אלהישזכפש(ולא יד‪.‬אוממנו נדבז‪•,:-^';.‬‬
‫^‪:ff‬ן ‪ i‬ראהןוהשפל־סכממזמורהש‪ 3‬ש׳ש‪:‬ש‪:‬ךשפפשנ‪ 6‬דקשעני( ‪r‬כששוסעא ‪i‬‬
‫‪f‬‬ ‫«^‬
‫ג‬‫*‬‫» ^^‬
‫ז'״^■‬ ‫^‬
‫שכיו־פשאים צשמ?ו‪».‬רדשצמו‪34,‬י;‪:,‬פשסדשפי;גיאיצו שהמורהכהשליסה׳ והקפידה‬
‫^ריםשמצוסיעל'ר^חיד‪ 4‬ל ש‪-‬כי רשללמשורר»דיש‪:‬אש‪-:‬פמןהללפשח׳ שני‬
‫^ולי‪3‬ושזפמחפלשלמה^ה‪:‬הלששם{'הםופהשלצשרשרש־‪3‬פללכ’פשו שצוש‬
‫^^^םדזגנהקמןטיסטשומטאמט(‪:‬למה־זש יודמ׳סמיעוע‬ ‫ד‪,‬׳־שצורך‬
‫כל)זשאץ‪:‬ד’‪:‬ו‪ 2‬עשרם פשח׳שראשוךןפר'’ הציבור■ העהור;?‪ :‬ועוד■ למה ‪ 3‬אממ‬
‫אמרו שיחידישולמששובמדבר; למה‪ :‬לגו־עדל^‪3‬לסי^עשוס‪:‬׳פשס;?׳׳’‪:‬אלא׳ ‪5‬רצר‬
‫הממוששעול ־גשמות‪-‬משה׳ש?ק‪:3‬זה ההשפששעםכהקדוששכלדו|חד‪ 1-‬מישראל‬
‫ירןויסנמשמרת התורהד־ואחד הוש אברמש׳אשרשנ‪^ 5‬לה ש‪p‬םוושךרפ*ש^רעד‬
‫כ ל’ ע ש‪:‬וי ק’ שףאמר‪ 33‬שמ‪5‬לשכברא‪-‬העולםי שד שיןרת^׳ואפילוימנל ■‬
‫צדור^^היקסעו^ש ץמש ‪ 0‬ח‪ 4‬עפ שיפ׳ שפען עם כך‪ 3-‬דץ ‪-‬פפקיוש״הנפשששמוד‬
‫דפו?!זז‪ 7(0‬מ ע‪0^ 5‬ןזינושןי‪5‬ע‪,‬מ ‪6‬ררשפט(ו»ו^׳ךזט־‪".‬יןה‪-‬־•השוש‬
‫»■משפך &תצ!>השללמן;הששכהעול‪:6‬פעפצ״ם׳שךג‪ 1‬שחס מוק!פ‬
‫שולישדלכלרמע‪:^,‬ז{ומעלה ■)קמסטען״מע ‪( bq‬צול‪ ^ ! rrt‬פ ^׳ ל ^ צ' מ ע ד’לעשוש‬
‫^את ובמגעו שסדנ^ל‪ :‬א ש‪ 34:‬י‬ ‫^^ןגדולורדבעולס^שבסבממיפזישראל‬
‫א מזהפ שו^ו ?גכוטנישמום‬ ‫?נ‪ 1$‬מ‪£‬ס״אמרה‬
‫די כ ^«לךו‪ 3‬ב‪1‬׳‪,‬כעושפל שןםב)ןנאזמ‪31‬הש! ^למג!זמכמוש}‪1‬רשז^‪.‬מראו‬
‫מתאחד‪:‬ומפדבק עם כלל כופבזם ‪ 4‬צג‪£‬יריע^קזראוי שכל איש ואיש‪ ,‬מישראל‬
‫’ שמל!לול?איסז ‪2‬רורו־האי’ ם ?םןןונו?הפהי‪,‬ת‪5‬זו‪4‬נ^ףעזש(הוא־‬
‫^ ל ך ‪® :‬מן^ל‪1{5‬וזגפעב‪ 2‬מ‪:‬זאד’ו מאיריס‪.‬‬ ‫^בללשנלו‬
‫‪ :#‬ר ^ ^זו ג ^ ש ה ^ו ך מ פ ף ! גשושוקנ‪ 1‬שמת)המור©ועלזאוש■‬
‫^ י « ו ה‪ 5‬ששז‪ 0‬ה כ ‪5‬ש?‪£‬רי©׳‪3‬׳ז<ש׳׳ד‪/‬סופסאמזמההפשל‬
‫ח ס אז מ ^‪'»4‬לשי כר‪:‬חשםזאיש ^ורפגנל שגולת‘הא‪£‬פיו‪5‬טוהי^לת■‬ ‫כין איש‬
‫‪T51‬‬ ‫'«‪¥‬ז‬

‫בנפש האיש להיותי חפשי אבל)נתים מורה‪-‬יעל כלכיזכריסי הממ^הג'כבהעוס'‬

‫חיוה־במעלת המין וכח הכלל■‪:‬ולאי במעלת 'האישית‪' ,‬כמריאאמחימשה שם‬
‫על קיחון‪ ,‬ועמו‪ :‬וכחרס את‪-‬כל;עירלמהיםי׳והישיס‪ .‬כדימות ראלה ■לזה‪',‬ממ‬
‫שבלשון רומי ‪■ Mas‬מורה ■על‪-‬הזכר בבהמה דוקא‪ .‬אאש מא שמציצר׳בתורה'‬
‫ה׳ויא' מישאל‬ ‫מהו״שלח אשלי ^^^ו■ כמו איש״ שלח'עיין •‬
‫כנהוג הרבה וווזה בראה לי לבאר מלת טתוכצ׳ם■ בערכי'ש״פייושמ מד ברים‬
‫לדעה המורה ועמדו החורןריס‪ -‬על‪-‬ימלה זו? 'ובראה כיכלם עסיכד‪-‬דבור‬
‫בפת‪,‬׳‪-‬אגדה מאים לאיש ראש•‪1‬וחרט •)עיין׳ע׳ אגדהן‪-‬ומתו ==^‪&"'-‬םוהוא‬
‫י ■ ‪ : -‬אכשי אגדהיאויבצנלי״יאגדת'‪:■;.‬־ ‪::'.,‬י■ ‪“j‬‬

‫^ ‪ 2‬זת״־א־שון בפ׳‪ -‬תא׳ו׳יכויי׳עייף ביאור שם עליפשוק׳‪-‬יצרבתר׳כאישוךע^ט‬

‫אומרי הלדר! כי הוא ימולה יעל רןעכוה־‪-‬צ‪-‬ורתי׳איש‪■',‬םיש'בעץי')ס!'ול‪1‬ילא(‬ ‫■‬
‫ומזה מצאו בעלי לשון ונקוס ■לגזול■ גזלה ישות שבכל‪ -‬מקוס׳שכוקף ■הצון‪-‬ילבשוןב'‬
‫הוראתה‪ .‬על קענוה הדבל‪ ,‬ולכן גס שם שבתון■ הבא'•■על־‪-‬יוס‪-‬כפולים או‬
‫יוס עוב ושביעית ולא על■ שבת בלאשית ‪.‬מורה‪.‬עלישביהת לןעכת‪, ,‬ופחותה‬
‫משביתת שבה‪ ,‬וכן שם כחושתן במלכים׳ ב׳ י״ח ירציי‪-‬לומל■ שמורה על ‪.‬קע'נוה‪.‬‬
‫אפק המבאר לדברי הימים א' ב׳ י״א חולק על כלל זה ודעתו כי _הכון;בא‬
‫לחזק ולהרבות ולא לגלוע ■כמו ־גבעת גבעון שלמת 'שלמון אלה אלון ושם‬
‫אישון יעל השחור שבעין''הוראתו ’משם עשן על שחרות ולאימל י הלולת כן'‬
‫ד‪-‬ב ‪■:‬‬ ‫־‪.‬׳ ד‬ ‫י■ ־ ; ‪.,‬ד■ ‪:‬־‪.:.‬־■‬
‫ל ז ה מקרוב בשכת׳האר״ך היהה'בזה'ונחלוקת חמניס' רבים בעלי' ״המגיד״‬
‫י י■■"■ ב קו ‪ q‬ה ש ב ה ח כ ם ^ א ח ד 'לחד ‪ V‬כ’‪•-‬מה‪.‬שכ'ממר‬
‫במגילת אקתל גינת ביתן ^הימלן־ הוראמ בימן ^הוא בייל?ו?‪1‬‬
‫חלק איש א חד בשס אברס העברי להגידןדעתו־ כיי הכקתבקות בא״לתלקיןז‬
‫^ב )ריקקעןן גבן'' )גרמשכר ריקקען|' רב‬ ‫ולא לגרוע‪ :‬והביא איזתרא׳מה‬
‫רבן וכדומה ‪ ,‬י ו כן'‪6‬בל כי׳יוקיפוןי לרומים' לקרא' יכן‪ :‬עלי שם ׳גדולת תאייש ‪.‬‬
‫^^עתי’ואמרתי;'כי ׳לוה שאמר ישעיה'‪.‬ד"כאלה־'וכאלת‬ ‫ואז גס אני‬
‫קודש מצבתה'פירוש ^■אלה כוןב׳ה ו א לו ך ז ^ ^’‬ ‫אשר בשלכת‬
‫גס באלכות יש ־ קיימן זכרוה זכקבות’*'לפרורל ולרבות■ ' ‪ siitdm‬ו‪i^^a‬צ‪ "Se‬עיין‬
‫במדבר‪ :‬רבת פ״ג‪.■;-‬ק‪:‬פר‪•.‬לצ׳תכחומא ‪: :‬תמרה■אחת_׳ חיתת‪:‬עומדת‪5 :‬ח»תןךולא‬
‫משתה פרי‪::‬עד שהרכיבו;עליהרמדקל‪-‬זכר שביפיקו‪-‬אס ‪:‬כן‪ :‬הנון‪:‬בא לחזק‬
‫־■ ‪ -‬ו'להו ‪p‬י ‪ q‬לקימן‪ ,‬תזכרות‪:v‬ובחולין■ם'א•‪:‬יישמני‪::‬במקוס׳ ‪I‬שמי‪;;.‬ל■ג‪7‬ולה^־'•‬
‫ו א מ ר תי ■‪: :‬שמיוקיפוךאץי^ראיה׳כיבלא ’וםךז־העהךלפומיים׳בקפא כ ך כי‬
‫‪■:‬אס יוקיפאן הקען‪;.‬שחובי‪:::‬תשע‪.-‬מאומ‪:‬שנה‪^1‬אחפ מקף־הגדנל‬
‫בלשון‪,‬ערב’‪.‬ןתדפכתי‪:‬בכךלהרבות‪:‬בק?מן‪ :‬טן ז ‪ 3‬קו‪q‬־)תאננץ או•־^^י^^ ‪(n ™ t‬‬
‫ומיץ בתשובה יאות■ ואיר׳ ך >‪ /‬ש’גקיפןךמןרה‪.‬על'‪,‬קנו־פות‪:‬ופן‪'^-‬יוך;על‪:‬צ‪ 5‬פפ‬
‫קעכת‪:.‬ממזל גד‪:-.‬אפק בעצס;־‪.‬הד‪1‬בפ;‪:‬אמרת!‪ :‬שדעתי‪:‬׳;שב^‪:‬רםהפנךמע?^ ‪ 5‬א‬
 ‫איש׳ אישון‬ ‫!&!‬
‫לרבות ורק■ בלשון התלמוד הרגיל לתפוק‪,:‬מלוה‪.‬יוניות וביוני ק’»ן‪«.-,‬ן‪ .,‬למענר‬
‫בא ) ‪ (diminutiv‬כמו ‪ Ops‬עין ‪ Opion‬כין קען‪ ,‬וכן בירושלמי יודן ישןע)ל‬
‫קנונות בלשון■ חיבה לכבוד אבל העבריס נהגו להקעין בי׳ כמו‪■.‬מן’ו‪"qp‬יו ‪p‬י‬
‫קעינתא עיין ‪ q p‬תונוה; אבל תי מן‪,‬ן או ‪1‬ן בעברי תמיד בא לרבות‪.‬אלא‬
‫ששימן ^;הוא ריבוי לפחיתות ועימן ‪ 1‬ן ‪ p )p‬לריבוי־ כחשיבות כמו שאומר‬
‫המדרש בפ׳ וירא‪ :‬נבהל להון איש רע עין‪ :‬זה ע פיון‪ ,‬שנתן עינו בממונר־‬
‫של אברהם ולא ידע כי חקר יבואנו זה עפרון שחקרו י לו ו׳ וקראוה עפרן‬
‫כלומר לדעתי כי עפרון י־‘■־’ מורה על ענין החשיבות בעל עפר הרבה)מייף‪.‬‬
‫בעגיטערטער( אבל עפרן מורה לפחיתות )ןיידענטמסטויכע גרקסע( בעל‬
‫עפר חלין ^מטערימויטט^וכן רחמן רגזן רעבתן הכל מורה על מדה גדולת‬
‫יותר מדאי‪ — .‬ואמרתי עוד כי^נועס׳יקריאמיאישון לשחור שבעין הוא על‬
‫ריבוי הכמות של תצורה שמתרחבת‪,‬בשעת ה אי שון לילה ואפלה ומתקצרת‬
‫בשעת הנר‪ .‬ולשון שבהון מורה ג״כ על רוב^כמות השביתה כי שבת בראשית‬
‫הוא גדולה וקדו‪,‬קה באיכותה אבל■ הנוקפים בקדושה בכמות■ נקראו שבתוך‬
‫— ואמרתי עוד;כי הנון בעברי מורה על קימן השורש והיחק כמו לשלה‬
‫מעפאת ה‪,‬שלני; ‪:‬לפרה משפחה ה פו ני וכן ‪ ,‬ברומי■‪■e.piiinus, diviniis.‬‬
‫•‬ ‫‪1‬ד‬ ‫•‬
‫‪ marinus‬על היחק ובלשון אשכנז גאלד גמלדען זילבערן ובאיעליא ‪terra‬‬
‫‪ terrigno n ferro'ferrigno ,‬ליחוק המין; ובדברירבותנו‪ :‬עיר עי רני ת‬
‫יצא י צ אני ת ר בי ר בני ת‪ .‬ועל דבר ‪5‬ניתן■ ונחושתן אמרתי‪.‬כי לדעת חז״ל‬
‫פקחים קי״ח‪ .‬עצבון הוא הכפל של עצב וכן קנהדרין ק׳׳ה‪ .‬שפיפון’ הכפיל‬
‫מן קפי‪ (dual) ,‬לפיכך‪.‬קראו‪.‬נחק‪ .‬הנחושת הוא הכפל מן נחש בשם נחושתן‪.‬‬
‫וכן בית המלך שהיה לו בית הנשים •'ובית אנשים בכפל בשם ביתן — אחר‬
‫זה שאל חכם אחל משם ישורון‪.‬שמורה לדעת רבים חיבה בקענות ומקס‬
‫קהרונים מקהר‪-‬וביחוד משם צוארון שה״ק ד׳ ע׳'‪ .:‬לבבתני באחד מעיניך באחד‬
‫ענק מצוארוניך שבהכרח' צוארון פירושו^דרך‪ .‬חביבות ה)זו‪:‬כען כי צואר^ארוך‬
‫אינו יפת־? ואמרתי‪.‬כי'בכל מלות אפשר'לפתור י הנון‪,‬כמו‪ .‬שכתבתי‪.‬על קימן‬
‫המץ ושורש תיחק‪ --:‬אישון מין אי ^’ ד מיון' מין‪ .‬דמות> ישורון מין•יושר‪,‬‬
‫קהרונים מין קהר)‪M‬צןנד‪ S‬עכ‪H‬יג( ^חון מצוארון ? אבל באמת אין לשון צוארוניך‬
‫מורה על הצו ‪6‬ר כיי אם כן איךי תכן'לפ אר אשה שיש לה צוארונים תרבה‬
‫בלשון רבים? ‪ ,‬אלא ברור‪'..‬כ’‪ .‬צורוניך מורהיעל‪ -‬תכשיעי' צוארי כמו■ ענק שק‬
‫שעיקר פירוקו' הוא האלק געניק’ = ע נ ק כי ע׳‪-='-‬ג׳' האלששמוק • אחר‬
‫זה הביא חכם אחד‪ :‬נוקחא ערבית שכתוב■ בה ׳במקום גינת ביתן גטנס במשהמן‬
‫וא״כ ביתן ענינרגן כמו בוקתנא בגמרא וזה אמת'לדעתי; ^‪ -‬קע אן בפרקי‬
‫אדמה׳ ובוקעאן כמו בי‪:‬קעמן‪ .‬איין ןמנדהויז כלומר מקוכך ׳באילנות ■עיין ב״ב‬
‫ק״א‪1 ::‬מג׳ילהי’״בישיש הפרק בין בוקתנא לפרדיקא׳ ובין גינה כביתן‪ ,‬ויתכן‬
‫עוד ני גינת ביתןהוא'‪--‬כמובמעמניטער‪:‬גמרטען' כי במטמניק בייונ’ פפזמנלע!‪.‬‬
‫ולבקו ‪ q‬קמרחי יש"לי *שני■ עדים נאמנים‪ :‬כי'הנון‪■:‬יבא■ להושיך •ולא לגרוע‬
‫)א(‪ :‬כי‪.:‬נון הוראתור דגה וריבוי'בארמי ־כמו ברומי ‪8068‬ג)‪ ' 1‬משורק פרה‬
‫‪):‬ב( •הון «ענגע רייכטהוכ) ואס‬ ‫‪£‬ער‪1‬יע‪1‬זרפן־'וכן‪:‬בארמי‪ :‬כוורא כביר‬
 ‫‪158‬‬ ‫איש׳ אישון‬
‫כן אין קפק מוציא מידי ודאי‪ ,‬וכן ■כוכי הפעלים יוכיחו ישמעון יראון יזידון‬
‫והיה כי תלכון לא תלכו ריקם שמות ג׳ כ״א הכל לריבוי והוקפה‪:‬‬

‫איש‪ ,‬אנוש‪ ,‬אנ שים ‪.‬‬

‫מ ע ו ד י היה קשה עלי הכתוב בראשית ב'‪ ,‬כ״ג לזאת יקרא אשה כי‪ .‬מאיש‬
‫לוקחה זאת הכה בכל מעשה בראשית נקרא האדם כשם אדם ואס‬
‫כן ראוי שהאשה הנבנית ממנו תקרא אדמה ולא אשה? ועוד נודע כמה‬
‫א ת ה׳ ?‬ ‫וואוד קשה לפרש מה שאמרה חוה לקרוא בכה קין כי קניתי‬
‫ונראה כי לשון איש פירושו התחברות במעלה וקלושה כמו ■כל איש‪.‬ישראל‬
‫על דרך מיוחד ומצויין‪ ,‬ועעס הדבר הוא כך‪ :‬מתחילה כאשר‪,‬ראה אדם‬
‫הראשון כל מיני■ בעל חי ו קי א שמות לכל דברי אז נאמר ולאדם לא מצא‬
‫עזר כלומר שהתפלא ■בנפשו כי ראה שאין שוס מין כדומה לו וע״כ הוא‬
‫האדם יצא ממקור שאר בעלי חיים ונולד מרחם אחת החיות‪ :‬ואין‪ .‬לו■ אי שות‬
‫בפני עצמו רק ככלל הוא בכלל שאר הנהמות וממיכם היא לפיכך לא מצא‬
‫עזר לו‪.‬מצער החקירה על מקורו ואיה מקום מינו? ולכן אחר אשר ראה‬
‫אדם את אשתו כי‪ .‬היא ג״כ‪ .‬מצוייכת ומשוכה מכל שאר ב״ח‪:‬אז הבין כי היא‬
‫וניוחדת לו וכי שניהם אדם ובת זוגו יש להם אי שיות מיוחדת ‪ ,‬גלל כן קרא‬
‫אה עצמו איש להורות כי מעתהאין הוא עוד‪,‬בכלל שאר בעלי חי אלא הוא‬
‫מיוחד ונפרע במינו כי לזאת יקרא א שה כי מאיש לוקחה‪ :‬זאת וימצאד מין‬
‫את מלכו וכיעור האדם על ידי ‪-‬אשתו להוליד כדמותו וצלמו‪ .‬לפיכך קרא אלם‬
‫את‪.‬אשתו חוה כי היא היתד! אם כל חי שם ג'‪ ,‬כ׳ כלומר כלפי‪ :‬מה שאמר‬
‫אלם אחרי אכלו מעז הלעת עוב ורע‪ ,‬האשה‪.‬אשר‪ :‬כתה‪.‬עמלי• היא‪.‬נתנה‬
‫לי מן העץ ואוכל והיא היא גרמה אכילה זו — אזבלין קרא לאשה‪:‬מצוייכה‬
‫הלזו כשם אם כל חי הכולל מפרי ען הלעת — והיא האשה מצלה כאשר‬
‫•לדה אה קץ וראתה ג״כ שאין זה מקרה קרה לאלסוזוגו שיש ‪ :‬להם‪ :‬תאר‬
‫נפלא ומופרש‪ ,‬משאר בעלי חיים אמרהקכיתי איש א ת ה׳ כלומל לכר׳ זה הוא‬
‫מן השמים שאלד בניס בדרך מיוחד■ ונפרד יותר‪. .‬מן בעלי חיים‪ .‬ומאת ה׳‬
‫נקבה זאת; ‪.‬כי באמת אנחנו'בכי אדם אי שרת‪.‬מיוחדת יש׳ לכו‪ :‬ו הר אי הכי‬
‫גס אנכי‪ ,‬קניתי איש ובודאי מד׳ הוא‪.‬כך■ ואין‪.‬בזה חעא ופשע‪ ,‬מה שגרס‬
‫אכילת עץ הלעת — וזה מבואר‪ :‬יותר‪.‬אס'‘ נעורר כי בכי אלם תלאשונים‬
‫יחקו כל ההוללות הנפלאות אל ל׳ וכל אלסלמפורקס‪ 1’,‬ש‪:‬לו‪:‬מקור;‪:‬כאמן‬
‫־כשמים כילוע‪ ,‬אכל הפחותים יחקו לכוללים‪.‬מן ע ד( זאכן ‪; .‬אכל לשון אנו ש‬
‫אשל כקרא כן שה‪:‬מורה בערבי על‪:‬חברה גע‪.‬ןעןןןג אנ ש ואמל ‪:‬געןענלהוט‬
‫כי‪.‬אין‪ .‬זה מעיקר הוראתו נכ תוב‪ ,‬כי אם אחרי שמעבע"‘■יהאכוש ■להיות* מדיני‬
‫*( מה שאמד הכי בראשית ו‘ אי ויהי כי החל האדים לרב וילאו נני‪ -‬אלהיס אה גמהיהארס הכוונה‬
‫כי תמיד‪-‬געה אשל הגדולים')דעל■ מדען(‪■.‬לואיסנכי אלוי צעס״הוא׳־םקגס 'להס־אז‬
‫־ יןחנפיס להמון ויתקשרו‪.‬ממו ■בקשר החיתון; לשעה;דיו‪!!.‬ערדננן עןומוו^ל; דב‪■ ■ :.‬־‪:‬־‬
 ‫‪154‬‬

‫ובעל בליל* האבלה‪ ,‬׳־הניחו■‪-‬הערבים׳־שם '^^נש על השחבלות אנושי‪ .‬אבל‬

‫לדעשי;יעקל הולאה׳ שם׳אנוש‪-‬כשס״איש על ״״קימני כלישש בליש בני אדם‬
‫אשל על ידה יפלשו ממין שאל־ בעלי חיים ויהיו לאנשים לבנושבשיס ועיילוש‬
‫לשכון בתוכם ביחד ולהנהיג במידושיוש על דלך שאמל הב׳ התאו ש שו ישעיה‬
‫‪,^ ,‬מ״ו ח' וועלדעט‪)^,‬ןננעל ‪.‬‬
‫^ ‪ -‬א ש ל עכו <בין בני אדם הלאשון‪:‬‬ ‫ס מ ל כ י ו שלי‬
‫' משחילה נקלא האדם אדם ואח״כ קלא אש בנו קין ואש בנו‬
‫השני׳הבל״אשל הלגו קיןואה״כ כא של״ נולד ■לו בן החת הבל קלא אוהו‪,‬שה‬
‫ושה הוליד־אש אנ‪1‬ש‪■ .‬הלי‪:‬לך״חמשה ■שווות‪'.‬אדם‪ ,:‬יקין‪ ,‬־הבל‪ ,‬שה‪ ,‬אכוש‪.‬‬
‫חהגיכנג־ד׳י‪-‬לחמשי־־׳מדיג־וה ^א'שלל^י‪:‬מצא כל‪.‬־ולשכיל ׳בעלותו‪-‬אל ■קולם־ החקילה‬
‫מאלץ־עה־‪-‬לשמיס בשאילה ילאה״ כל־ אדם בבחינש׳ ■אדם או נכבד בבחינש‬
‫■‬
‫■‬ ‫־‬ ‫י‬ ‫י‬ ‫‪,‬׳‬

‫אוש י כלוגלל מין בפני■־ עצמו ומה הכלישו של־אדם ׳ואישיזה על פני האדלנה?‬
‫לקנורךניכשים‪-‬יולד^וה^איש מצליח בכל ׳מעשיו־באופן שעל שם הקניניס שהוא‬
‫קונה ־לו למע־אלש עזזו נקלא‪:‬׳■קין‪-■;-‬׳ אחל שקנה לו האדם אש ׳העולם החול‪q‬‬
‫והשללולה הזה>־ הנ ה הוא בא‪ :‬אל״ העליון והמחשבי ויאמל מה‪ :‬אדם ושדעהו‬
‫כיי ללה;לו ילאדםעם״כל‪':‬ק־־ניניו וללה ישלון לו שחשתשללש הלא הכל הבל והבל‬
‫הבלים ייאמליקוהלש להמקהיל קהלש ־אלפי זהב וכ‪■ ■?qp‬על‪ :‬כן בבחינה זו‬
‫נקלא״מין האדם הבל; אחל‪-‬זהי כאשל׳ כבל ׳השכיל‪:‬להבין׳זאש בי יכל ־מעשה‬
‫אדם ׳וקנינו׳ הבל יהוא ־ואין בו מועיל;■י ׳אז ?עלה״עליו לוח ממסום־ זיאמל לנפשו‬
‫הבזה‪-‬י שום אבחלהיו‪. ,‬הישכן־כי־יבל־א השם ׳‪:‬אש האדס ׳לענוש׳ אדםי נפשו‬
‫במהשיבוש הבל‪ :‬ומושל האדים״ מן הבהמה אין‪ :?.‬לא כן! השם‪::‬יצל אש האדם‬
‫בחכמה ושש״בעוחושיאל׳ייבקלבו ־להיורדלו־בליש עולם ׳להחזיק ׳בבלישו יש׳‬
‫וליחד ׳׳לו שם׳ עולם אשל לא‪:‬יכלש״ ואז‪ :‬ממילא ־״נקלא מתי‪-‬שנראהימשחילה‪ :‬הבל‬
‫עתה־ הוא'‪-‬שה כי■ שא‪ :‬לו אלהים יזרע אחל־ מחש־הבל ‪ ,‬כלומר זלעיקודש‬
‫מצבתו׳ וקיוווו״לעולט‪ :‬לא ■יבלה מצד נפשו‪ ^-‬המשכלת; ואלו חלילה יחשבו־ כל‬
‫בני״אדשיכייבאמת הכל הבל אז'לשוא;צל‪q‬־ צול‪ , q‬־ובהכלח‪:‬ישהדלדבני אדם‬
‫־לחמת חיי‪:‬׳ פלאים‪:‬׳במידבלוה ויעלות' מ׳ מה ייענו׳ ליום אחלוךיוס־ הלקח ׳נפש‬
‫האיונית־ ‪-‬מבית הכלאלי־ולמה־לו לבעל הבייתילעלוח בל‪-‬העולח־ הזה ? ■אבל‬
‫מפיני שבאמת״תמשכילהאמיתי‪-‬יודעיובועח׳בא כי לאיישא אלהים‪-‬נפש וחשב‬
‫מחשבות לבלתייידא ממנו ־נדח״־עולם; ’־וכי כלי מה ׳שבלא־ ■לכבודו יולמ‪.‬ענהו‬
‫בלא ואיין״אבדון ומומ־־לנפש־בכלל ובפליע';־ לפיכך נקרא האדם העולה במדרגה‬
‫זו״בשם־‪:‬שתלכי הוא׳יש־ית׳ מעתהי גבול־ןימדה‪ ,‬ומשקל לכל הכלחים‪.‬־‪.‬להכינם‬
‫בחכלו־ה־‪:‬י־"‪::‬ודעת‪'-‬מושר השכל‪ ,‬לל־עמרד־לערלטיוללשה עולם הזה ועולם הב א‬
‫לומלבלרהנלויםל־לולי ולכל׳׳הבאיים ‪-‬בבליתו׳‪.‬״ על־ יכן‪-‬נעשה־ ־ממעלת‪-‬׳שת ־שם‬
‫»נוש‪-‬י‪-‬בל־ומחהכלאי־ימנהצד' המדונה־־ להצלחת הכלל‪:‬והפלע במוסר ■־וחכמה‬
‫לפיכק‪:‬באמתייהולאמ'‪^-‬שהי'אצ'וש‪:‬בשזאשוזענ‪5‬־ףהמחברוש כדי'שעל״ידי בליה‬
‫החבלה־ יעצמדלמין׳ אאדצו עי ‪6‬ל ז־ביזתיול ו־עובותיו;־‪ :‬מעלושיוי׳ומתנומיו ־לעולם‪,‬‬
‫כי‪..‬זכוש‪-‬אבות■‪,..‬מקן’ע;לבניש‪.‬והשלשלש‪ .‬קבועה‪.‬וקי‪-‬ימש מאב‪...,‬וכל‪,‬הדולוש‬
‫הבאים נקשיליסראל ■הראשונים ■ ועל כל אחד׳ואחד• נח שב לו מעשה‪ .‬השלמות‬
‫כאלו עשה אלז״הפל '^‪'-‬׳מעעס‪:‬זה־‪-‬מתייס הכשוב־‪-‬יכי■ בימי אנוש ־אז הוחל‬
‫לקיואי׳בשם הי כלומר יען‪ :‬ראו זאז‪:‬כד• לא‪-‬על ■'חכם‪ .‬נברא׳ מין‪:‬־האדם‪..‬־לק‪.‬‬
‫לכבוד‪:‬בוראו לפיכך ‪,‬יהזחצ׳ לקרוא‪ :‬בשם ה' ‪.‬ולעבוד ■עבודת לצור‪.‬עולמי‪.‬ם ואף‪:‬‬
‫עבודה־‪ -‬זרה תתחילה ■‪:‬אז‪:‬־פ־‪:‬במקום• המשפע ־שמה ־הרשע׳ כידוע ‪ .‬וכלי ׳הפכים‬
‫באו; בזמךאחד‪:‬וכאשר‪ :‬אמרהרמב״ם‪:‬כי‪:‬בדור אכושנ׳הסחיל־ העעותיבעכו״ם‬
‫ד ‪■.:. • ::‬‬ ‫‪.■:‬־־ ־ ‪■; ::‬־■‪.■ .-‬כי הקצוות ־כוגעות‪.‬ז’ו‪:.‬בזו;־־•־׳‪;:‬‬ ‫‪ :‬־־‬
‫ף] ‪ 3‬י ן בזה׳מהישאמר ר' חלבו׳ברכות־ו׳‪:';:‬כל תכה‪:‬ה‪:‬־מתעודמ•‪.‬חתן‪:‬זאיכו‬
‫‪.‬־ ‪ -‬־־ *‪.‬־־משמחו ׳עובר על‪:‬חמשהוקולותייקולי•ששון־ וקול שמחת קנל־חתךזקול‬
‫כלת קול אומרים ל ד‪ .‬הודו‪ :‬לד׳‪:‬כי‪ :‬לעול ם חשדו‪.‬‬
‫כ;י ‪.‬תהחן ביום■ קופתו שע־עו יראת ולבבו‪.-.‬ובין‪ -‬כמה צער כצעער‬
‫‪-‬־‪ •.. :■.‬״ אדס ‪:‬לאשון •להבזא; מ‪.‬יאה לעו‪-‬לס ע״‪,‬י דךום ■)נצומ‪:‬פ"ור‪;-‬־פ תזווג‬
‫והולדה■ בכים הוא ‪:‬הקיבה‪■.‬למיתת כידוע‪■,:‬־;‪-‬ולפ;יכך ‪:‬ראף‪^-.‬לכל־';מי‪ :‬שכהפה■‬
‫מקעודה חתן ל־בר עללב תזוגחמשה קולות‪.‬אלו‪) :‬א( לןולששוך להיותו אדם‪:‬‬
‫־יציר״כפיו של‪:‬הקב״ת; )ב(‪.‬קול שמחה■ להיותו קוכת‪:‬קכ’‪,‬כיםעל! פפי‪:‬אדמהת!ש‪.‬‬
‫■קין)ג(_■ קול‪ -‬התן הוא‪. ,.‬קול דמו‪ :‬תבל‪:‬הצועקים‪:‬אל‪ -‬תקב׳־ת ־ קי‪:‬רהיס;בצוארו‪-‬‬
‫זיעקוק בתורת‪.‬ההבל‪ .‬ויתבלו■ בקכיכם ? ‪):‬ד(‪,‬־ קול■כלת• הוא• קול‪:‬כחמםלאמןר‪-‬‬
‫כימעתת‪:‬שת‪-‬לך״^אלהים‪:‬זרע אחר;תחת‪,-‬הה‪5‬ל כי‪■■,‬אס‪.‬תלד‪:‬בפיםובנות שם‪.‬‬
‫עולם‪:‬את‪.‬ן" לך;־אשל‪ •.‬לא וכרת;;‪) ■:‬ה( ואז ■ממילא קוף‪>.‬לדבר‪,:‬תכל‪>.‬שמםאת‬
‫אלהים ילא;נאת מצותיו שמול‪:‬כי‪;:‬זתכל‪-‬אדס־מו;בית׳‪:‬קולו־לאמוםתודו־ לד';‪.‬‬
‫כי עוב׳‪:‬כי‪•.‬לעולם■■; הקדוכ‪-‬‬

‫•‪:‬־ד‪ .;;;-;::‬־ ‪ ■ :‬׳ ‪: -‬‬ ‫■'ל‪■ ::.‬ג‪-‬‬

‫ת־לאו’’ תאבאכ‪..‬לך‪.1‬דבם'אחק‪ 1‬תוא‪,‬ז‪-.‬דםכי‬ ‫אןין ^' אשל קלאס‬
‫מקלוב‪..‬יצא‪-‬ל‪ 1‬אול‪-‬קפל לאחד'‪ .‬בשסנמאמךלהאיגשותל‪-‬אשאחברי‪^-‬יש‪.‬‬
‫מצוין‪-‬אחא‪ -‬עוכל ‪.‬תולת‪..,‬מ‪,‬כ‪ 3‬דס ‪,‬י‪-‬ובקפר'זה‪■ .,‬הכה"'תוא‪,‬בוהב‪..‬והוק־‪ .‬מכולות‪.‬‬
‫כגד הו ל ת חכלל‪-‬י תלולור אישל‪ .‬תגבילגדלכי אקיהון‪- .‬וקשל‪-‬־סאישות ע ל קו תו הו‬
‫ואבכי ב ו ה ו כ י הוא אמל''ויה‪3‬תאל‪.-.‬ת‪.‬כ‪.‬בלסתא‪.‬ר מקחת ח ל ל ה‪',‬ו כ ל ‘ מקום‬
‫שההכ^דך‪.‬קרבכים‪..‬לתורת‪,,‬הלןלאי‪.‬םהדץ‪,.,‬עס‪.‬הקראים םלדעה^המחבר תזא‬
‫תגלא; הא^^ם ‪ .‬שאיא ׳'תואה‪$, ,.‬דואם אוכדם‪,.‬את‪:‬עקלארקוד ‪ 7‬כל א א הוד א‬
‫׳ י‘■"‬ ‫ו תצאארםס‪^-‬עמ^‪;,.‬משה־־ואיי־יד ■־ ׳‪-‬׳ ^‪- -‬־■‬ ‫' ׳ י ^ '” א‪;. 1.‬‬

‫א‪ 6‬־ ה ת‪ 5‬הכאאאתה;לכו שרזי ‪7‬לא כמצא בת‬ ‫קשי האישות־ פלי‬
‫^^^^אבר’ ‪ ' 7‬ם' בזא'^־צודקת‪^,‬אור'ת הקלאיאו^ואצדוקים שהברית׳יאא^&ו^^‬
‫האיאיכנם”אשתו תיא ^חג^לת‪-‬הבדא‪-‬אשלאללה י ‪5‬ם'ישל‪-‬אול ■■אאם׳‪55‬בולם לא‬
 ‫אישרת!‬ ‫‪156‬‬
‫עקיגא שהתירו לגרש על שהקדיחה תכשילו או מצא אחרת נאה הימנה שלא‬
‫כדין עשו! גם מה שהמליעו בגמרא ‪:‬שס דרק‪ .‬אוכש שגירש כל ימיו ׳בעמוד‪,‬‬
‫ומור קאי ‪ ,‬אבל לא איש אחר שגירש הוא תמוה לדעת המחבר הנ״ל■ בכפלים‬
‫)א( קל וחומר הוא אם‪:‬האונש מחויב לשוב לקחת ■אל בימו אשתו המגורשם‬
‫ממנו כ״ש מי שכורת ברית אהבה בלא‪,‬אובק רק מדעת ורצון אב? )ב( דין‬
‫זה גופא‪.‬שהאוכש אם גירש שמהכי הגע וצריך לקידושין אחרים הוא שלא‬
‫כמשפע כי כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא‪,‬מהכ’ ‪.‬ולא יועיל‬
‫הגע מידי כמו שיאמרו הצדוקים?‪^ .‬‬
‫ח ו ץ מזה עומד המחבר'הנ״ל על דעתו בזת שהוציא זה שנים שם רע״על'‬
‫י מורת רבנים ■במה שאמרו האשה נקנית לשלשה דרכים בכקך ובשער‬
‫ובביאה ואמרו'בדרך שאלה קידושין ז׳ בתך ופרתך מהו? שנראה מזה‬
‫שקנין האשה הוא■ ממ ש כקנין הבהמה והעבד וכאשר באמת למדו; לה לה‬
‫'מאשה לעבד בגזרה שוהוזה׳ שלא לכבוד היהודים ותורתם?'ואם גם השתדלו‬
‫איזה 'חכמים להראומ‪ -‬כי יקר בעיני התלמוד משפע האשה‪ ,‬וכי הפליגו חז״ל‬
‫מאוד מאוד בכבוד האשה ובחובות אשר■ יחויב הבעל לעומתה — בכל זאת‬
‫כל מאמרים כאלו'המלמדים זכות על הנשים המה ■אגדות'ואין למדין מן‬
‫האגדות; אבל בהלכה דברו קשות וכתבו מכתבי עמל על'אשה ובתה —‬
‫כה דבר האיש' אשר ינק משדי־ התלמוד ובעבורו זכה לשם 'ובכל זאת לקח‬
‫חרב בידו להרגו בערמה‪.‬‬
‫ו א ^ י אין עקקי עמה עם הנשים ואין כוונת הקפר הזה לדבר בפרוערוע על‬
‫דבר הלכות ודינין כי אלת יבואו אי״ה בקער שרשי הלכת‪ ,‬אולם‬
‫בדרך כלל מצאתי עצמי מחויב בדבר‪' ,‬שלא לשמוע בזלותא דרבנן על לא‬
‫דבר‪ ,‬ולכן ארשום לך פה בדרך כלל מושג האישות כפי שיעת חז״ל וכי באמת‬
‫להמלעיג על דברי חכמים ייצא שכרו ביתפקדו אשר שגת ■ברואה ולא תשגיח■‬
‫במעמקי לב התלמוד להבין מתוכו כי לא בלבד' דברי אגדות מלאים חן‬
‫ומעים חקיד לנשידשראל; אלא אך בהלכות דברו בפירוש'כי כל כבודה בת‬
‫)נלך פנימה ואין‪ .‬האשה ׳נידונת כקנץיעבד ואמת כי אם גברת הבית וקדושה‬
‫^ ‪ .‬׳■ ^ '‬ ‫';‪ ’•,‬י אננ רל הי ^ שי ^יכו א ר•‬ ‫‪ ' 7‬י' ‪';:,‬‬
‫ה ן דברי נרגן; כאלה‪ .‬להפריד‪.‬אלוך‪ .‬ולהבזות בעליהן בעיני;הנשים על פי‬
‫י שיעת הרבנים בתורס האישות לא דבר‪ .‬חדש הוא ‪ ,‬כי קודם שבא המחבר‬
‫מאמר האישות כבר נדפק״״קפר נתיבות'‪ .‬עולם ■אשר שפך‪..‬מרורותימל‪.‬שיעמ‬
‫התלמוד‪ .‬בדוני אישות וכאלויאליתנשיס ידבר שינתקו מותרות‪ .‬אמונתן; ועבותות‬
‫מורת רבנים בו^תבוזנה‪. .‬ועוד קודס שבעל נתיבות עולם יצא לדרוש רעה‬
‫על‪ .‬הדבר‪ :‬הזה ה’ ה ‪.‬איש ‪.‬מצו ”ן' ומפורתם‪;.‬ל‪...‬יהןדה די מצןדענט כפי הקיבור‬
‫^^ ‪.‬הקכלת •אתר הוציא‪ .‬לאור החכם‪.‬יש״ר ד ל‪. ■ . . .‬‬ ‫•‬
‫ו ח‪ 1‬א החכם־יש״ר לימד ג״כ חובה'על המלמוידואמר שאע״פ שלא ידעו דרך‬
‫‪ -‬הנכונה בעניני חובת •האישות‪:‬מ;׳מ‪.‬נצנצה'בהם־רוח •הקודש שקראו‬
‫‪-‬את‪. .‬קשיר החיתון ^בשס־ קידושין כאלו־ ירצו‪ .‬לומר' שהחיתון יר^ה קדוש‪'.‬הגס‬
‫‪ ' -‬כי הד;נים‪,‬אשר הורו בנדון־זה^לא ■יתכ]מו אל המושג הקדושה‪• ; • ._.‬‬
 ‫‪157‬‬ ‫אישות‬
‫והגה חכמי ש״ש לא יתכו תודה לחכם יש״ר עבור זה שאמר שכצכצה בהם‬
‫■ רוח הקודש במלה אחת שהשתמשו בה והוא שם קידושין;‪^ :‬כי באמת‬
‫•כמצא בכתוב על הגרוע מן הגרוע שם קדש — אבל'עיקר הדבר נודע‪ ,‬כי‬
‫•הקנאה מקלקלת השורה מלשור בעיכיס^״פקוחות על דברי התלמוד המפוזרים‬
‫במקומות שונים וכמאז כן עתה כל רודפיה השגוה בין־המצריס כי אס יפגעו‬
‫•המחבלים בדין או מאמר אחד או לשון ושיחה קלה ביס התלמוד אשר לא‬
‫•מצאה חן בעיניהם קל מהרה ישפעו שפוע משפע מר ורע על כל החיבור‪.‬‬
‫אתה תראה כמה יגיעות יגע אדם המרשיע את הצדיק למצוא תואנה על‬
‫דברי■חז״ל ולשבח נגד‪.‬פניהם את שונאיהם‪:‬הקראיס אשר מצאו חן‬
‫■בעיניו מפני שהם הקראים מחייבים הנשים ־בתפילה והרבנים־פוערין‪,‬את‬
‫הנשים והעבדים מן‪ ,.‬התפילה‪:‬ברכות‪ .‬כ׳ ע״‪.‬א‪ ,‬כה דיבר‪ .‬המרשיע תכמי משנה‬
‫■בחיבורו מאמר האישות דף ‪ •53‬בהערה; ‪:‬הראית‪.‬מימי־‪..‬קורא נעים משפע‬
‫קלות ורשעות כזה מפני ־שקגר ־את עיניו מלראות היעב במשנה■ אשר רק מן‬
‫התפילין ולא‪ .‬מן התפילה פוערת את הנשים‪:‬ואדרבא מפולש שס במשנה אבל‬
‫•חייבין‪ .‬בתפילת ובמזוזה‪ .‬ובה״מ לכן הרשה לעצמו‪^:‬ליצאן בחרב‪■:.‬לקראתם?‬
‫•וכה‪.‬יעשה ■הרואה הזה במקום‪ .‬אחר הוא‪ :‬זאמר‪ :‬צד ‪ 61‬כי‪:‬׳ לא נמצא בחגלגה‬
‫י׳‪ .‬המאמר דברי תורה מדברי קבלה ‪.‬־לא‪ ,‬ילפינן ושגה‪ :‬ברואה■לדבר שקר‪ :‬כי‬
‫׳;‬ ‫'־‪, .. . : .‬־‪::‬־‪ ■-‬י ־ כל עין‪ :‬רואה־תמצאהו־שמה‪'.‬‬
‫השאלה היותר־גדולה אשר ישאלו־;•המרשיעיסיאת‪-‬התלמוד הוא‪-‬על דבר‬
‫‪.‬־ ‪,:‬מה שנחלקו‪:‬־‪.‬כ״ש וב״ה־יאס מותר ■לגרש את אשתו בלא'מצא בה‬ ‫‪:‬‬
‫־‪.‬בר ערוה‪-‬־כי׳בגיעין שס־־נחלקו בזה‪. :‬בית‪:‬שמאי; שוברים לא'יגיש אדם'את‬
‫אשתו אלא;‪.‬א״כ מצא‪:‬בה‪.‬ערות ‘דברי כפשעת^‪-‬״הכתובז־דברץם^‪-‬כ״ד‪ .:..‬וב״ה‬
‫•מתירין אפילו־ אס תקדיחה^תבשילו‪ ,‬ור׳כעקיבא אומר אפילו■ימצא‪-‬אשה נאת‬
‫‪-‬תי‪.‬מנה ^ על‪:‬זה יצעקו‪:‬ויצחקו‪:.‬׳"■■ הכזה תום דאבחרהו‪ :‬להתיר■־הגורוש־ין־‪:‬ולנתק‬
‫קשר האישות! והלא הברית אשר‪ .‬כורת־׳האיש׳ עם האשת הושוה לפי דברי‬
‫הנביאים אל הברית־ אשר׳־‪.‬ככת‪:‬ד׳‪.'.‬עס׳ ’שלאל;'׳יוכשם<שברית־־‪-.‬זהי'ל>‪'1‬ר!כלת‬
‫לעולם כן בדין שלא‪.‬ניתן להתיר מה שקשר ־הבעל״עס ‪-‬תואשה‪;:‬זו‪,‬למ אס מצא‬
‫גה עדות דבר? ויאמר‪:‬בעל מאמרהאישות'‪■-‬ד׳•־‪ 13‬כייפשעוח־הכתוב־׳מורת‬
‫לשוב‪:‬לקחתה■■'׳אחרי ׳אשר‬ ‫־כן באמרו דברים כ״ד■ לא‪ :‬׳יוכל‪:‬בעלה‬
‫דויטמאה‪ ',‬ובמה נעמאה‪:‬האשה־הנשאת׳אל ■איש אחר‪:‬אחרי‪::‬גירושיה מבעל‬
‫‪-‬הראשון? מפני‪:‬שאלו היתה‪:‬האשה־•‪:‬עתורה'‪-‬־ולא‪::'.‬זנתה־י׳עם־;אחרים ■־תחת‬
‫‪,‬בעלה הראשון■ בודאי היתםשומרת את ברותה גם אחרי הגירושין־יולא'היתה‬
‫‪,‬נשאה־ מיד לאיש אחר;‪:: .‬אבל‪:‬מפני־ שנתנה ־דודיהיילאיש אחר'^גלתה דעתה‬
‫שניתה‪ .‬לה׳ •בבעל ־שני‪ :‬וקופהנמוכיח'‪:‬על תח’לתה;־שגם^סחת;־בעלה־‪:‬הראשון‬
‫היתה מועדת לשעות׳ מאחרי‪:.‬בעלם־■—■'׳לעוממזהוכחהסזגייאנ״שואל׳ואומר‬
‫הנני ענו בי מה שאני‪ :‬מבקש״מכם‪ :‬אם; ברית םאישות הוא; דומה;‪.‬לבירלהן־ ׳ד׳‬
‫עם ישראל א״כ מדוע אתסגם אתם‪ :‬מתירלסלגרש^זאשה אשר׳מצא־בה־^בעלת‬
‫ערות‪.‬דבר והלאהברית אשרכרת ד׳ עם ישיאלולא נכרתה גס;ם‪::‬זנ^‪-‬שראל‬
‫^;מן חכמי׳ ש*ס;סברא‬ ‫לפעמים אסרי‪:‬אלהיי נכר‪ : ?:‬ועוד‬
‫קלה כזו שהכל תלוי׳׳בערות דבר ולונה א״כיאוורו שדורןא אם‪ ,‬הגרושה אלכה‬
 ‫‪ .‬א י ש ו ף י‪i‬‬ ‫‪158‬‬
‫וכשאמ‪:‬עמש בלייד‪.‬קידושין וחנפיגאז־ייאקורה לבעליהראשון לשוב נדקןז׳ה«׳‪,‬‬
‫אבל‪.‬אס־ קלקלפז וזכסה עיין■ ^מ‪^:‬׳א‪:‬ע״בי־וקועה י״‪.‬ח'־ובשפהי פ׳ כי ר*צא‬
‫מבואר כן שאם זכתה‪.:‬לא‪'.‬צאשלת‪.:‬לשוב־לקחחהווהעעס כיידוקא אם‪.‬כהקדשה‬
‫נראה כאלו‪,‬ונחלופץ‪:‬כשותיהךבפרהש’א‪:‬אבל■ אם׳ קלקלה בקמר‪ ■.‬ולא נקשרה‬
‫אכל לשיעה המחבר‪ .‬הכ״ל״ קשה‬ ‫■קשר של קיימא‪.-‬יש דלומד־ יצרה הקפה‬
‫‪:‬למהאחר הגירושין‪:‬לא כאשרה* להחזיר^דלא ק״ו הוא אס־ הקידושין וה‪.‬א‪.‬ירו‪.‬קץ‬
‫‪.‬לבד בלא; נישואין‪■ :‬ובעילה‪.‬גורמין^האי‪.‬שור של החזרה ־גרושה לשיעה־■ חכמים‬
‫החולקיס־ על‪:‬ר'‪ :‬יושי;‪:‬בן‪ -,‬כ’פר‪:‬ק״ו• שהזכוה‪;.‬יאשרכה אזשור־׳עולסליןזאיך‬
‫יאמרו■ חכמים דבר‪-‬זינ־שאיןי;לו■ שחר לפום ■דמיון‪.‬המונו ; שכל אדם־ידע לפלש‬
‫ולקיים■ כי האשת־ אשה־זכהה‪.‬יאחר‪.:‬הגירושין מקהמא‪-‬מעיקרא דריכא פרעא‬
‫ובנין■ האישוה והאהבה‪■•,‬לבעלה‪■.‬היה דעוע‪-‬בעודנה יושבה‪:‬חסהיו?נ אולם‬
‫עיקר העכין הוא־כך‪ .:‬דע כי ■באדם־ נאמר וי דע־אדם אה חוה אשהו אחרי‬
‫אכלו־ מעץ‪ :‬הד ע ה‪ ,‬עוב ורע;■■ כי‪ :‬באמה קשר־יהאישוה־ הוא ‪:‬עוב וכע‪ ,‬דע‪.‬וב‪,‬‬
‫כי האישוה־הגא ישוד‪ :‬המידוה והחברה להוליד־ בנים‪:‬ובכוה׳■־ולגדלם ־על' ברכי‬
‫חכמה ומושר• לקיום; העולם‪ ..‬ורע‪ ::,‬למי שמיקל ‪:‬דעהו ויוש‪ q‬על ׳המידה■להת‬
‫לכשים‪:‬חילו ולפרוע‪:‬פרעות‪:‬כישראל־ להוליד־ בכים‪:‬זרים ‪,‬־־ בכיס־־משחי‪-‬היס;־בני‬
‫הערובופובני שכואוה כאלין דמילדין‪:‬בכיךמנשי דלאו דלהוךאשר־היא השחהה‬
‫העולם קידושין י״ג ע״א‪: .‬לפוכך־ מאוד מאוד צריך האדם לפלש כהיבוה יושר‬
‫ולקדש‪ :‬נפשו במוהר‪:‬ל‪1‬דולק’יםיני כורם־ והגלה •הריבננולש־־מליפול״כלשה״גאשה‬
‫רעה־‪ :‬ולחטוא •‪:‬בען הדעה■־ על ■דרו׳ שההכצל־ אדם •׳ואמר‪ ::‬האשה אשר כהת‬
‫עמדי‪ -‬היאד‪:‬כהכה;לידמן‪::‬ה‪.‬עץואוכל'‪. ,‬כלו‪.‬מר לאו‪-‬עכבכאגכבואלא ■חורא גנב‪,‬‬
‫ומת יעשה;‪.‬ה‪3‬ן־‪-‬סלא‪,‬יחטא־ אם;ה^ודה פרושה‪:‬לרגליו ־ואין מכוש לו? אמרו‬
‫חכמים‪:‬־כא״רעה;‪:‬ולא אשה רעה■‪.‬ישבה י״א‪:‬ולהפך‪-‬איזה עשיר•'זה■שישו־לו‬
‫אשה‪ :‬נאה־ כמעשים‪■:‬והכלל‪-‬בזה;־כי בידיאשה־ משר־‪.‬ד׳ אה שמרי המושר‬
‫‪•:‬־;‪;■.‬־ ‪. -.‬־‪ ;■ .‬־־‪ •:‬והיראה־כנודע‪.—;:‬־־■־;■‪■:‬׳ ‪-‬רד ‪:•:■■■.‬־־‬
‫תדבר הזה אליו‪:‬היה חוק ולאנעבור שהמשא אשהי בהכרחנרק־ ־להיזה‬
‫־־; • ‪:‬א־ ‪.‬־‪/‬קשור‪:‬לעוצס‪:‬גפאפ‪.‬מועדהרגלהואיןאדסדרעסכחש־בכפלפה‪'.';:‬לא‬
‫!וכל׳א׳ש‪-‬לההקייהכמושה‪:‬השכלךוים־־אצלכו־עיקר‪ -‬גדול שהכל־׳הלוי־ בבחירה‬
‫וחפשיוהיי׳הכפש־כי;■ כ‪.‬מו‪:‬שהשס‪-‬יס׳ הוא‪:‬חפשי־ובאצוחו‪.:‬מפחיכ^וברצותר■ מקלר‬
‫כן‪.:‬יהיה •‪.:‬תאדם ‪-‬המושרי׳ חפשי‪ :‬לבחור‪.:‬בטוב•‪ :‬זלמאוש׳ברעי;ולא יהיה ׳־‪-‬אשור‬
‫כמאשר־תאושוס‪:‬ראלתכלית ־טוב‪ -‬ומושרי ■אבל‪:‬במקוסצשהקשפרעוע‪:‬ומאוק‬
‫להוליד־ולגךל׳בנים בלתי• עובים‪.‬־כפו אשררהלמ‪1‬־ם׳האס ‪7‬יאדטובימהרזלג‪3‬־ש‬
‫אשה־רעהנמכיהונ־‪:‬ולא־זג‪-‬בלבד אלא׳שגםולאשה^־מועיל׳זזפשיוה ודרוררמה‪,‬‬
‫שמפכז־ שי‪-‬ודעה ךבנפשה־ שרשות ‪ :‬ביד בעלה־ לגרשה־‪,‬־‪:‬הכה בה‪-‬יא ושומרת ונפשה‬
‫־ ח•מלאטואוחכס־עי‪.‬נ*ר•בראשו •לראות‪■:‬אה‪:‬הנולד־מתוך‪:‬הרשעה‪-^■■:‬ר‪.‬־־ע‬
‫ד{ן‪:‬־אנ‪->.‬כ‪5‬ר׳־תשבחה'דל־מעלה )בערןדאיך־למדיןוימןדאגדה( שלש ־פמסגדברדם‬
‫‪. •:‬ז;נרא‪’.‬מ‪:‬אמיה!ס• וצודקיס־לשכל־העיוך‪):.‬טהעחכעטיט(;זאי;אפשגד־לקיימם‬
‫במעשס;)פמוקטמז‪ (.‬־ו‪.‬כן עניןצהאזשות;־ אמת הדבר׳שקשרהחיתון ■יהיה בריש‬
‫עולש‪ /‬יאנלם‪:‬מפני ־שאך׳ בכי‪-‬אדס־נוהגים בכל‪:‬דבסבפי־;חלוב העיקרל יצטרך‬
‫החכם לתשגיהו יותר־ על־ המעשה בפי־ מה •שהוא‪,‬־‪-‬מעל■ השכל‪ :‬ממורה עמל‬
‫‪109‬‬

‫שצריך נהיות )דער ו^ענט־‪1‬יום ^עהר■ ריקןיכט■ נננה^ען■ לזיין’‪ -,‬ד‪ 01).‬ןןי‪1‬ו עם‬
‫חי;טמןם ‪:‬מוין’ דמ‪! :‬דמ עס ויין‪:‬מן!( —■ ולכן באמת מודים אכפנו למכוידיכו‬
‫שקשר‪ :‬הכישואיס■ הו‪.‬א דוגמס‪.‬קשר־ שני לותוה■ הברית והגירוש!ן ‪:‬־הם דומגת‬
‫שברון הלוקות מצד מה שנחר‪-‬השכל כיצד הוא מן הדין! אבל‪ .‬מה כעשה‬
‫לצער היולד‪- :‬בשעה שהזווו‪ .‬איכן‪ -‬עולה •יפה לתכלית חירות הכפש?־‪ .‬הלא בהכרח‬
‫‪-...‬כאמר’ישר כחך ששברת!‪............ :: :‬‬ ‫‪- :‬‬
‫ל ה כ ר י ע בץשכל העיון ושכל המעשה‪-‬גזרו■ חכמים מלתאדשוייה לתרווייתו‬
‫‪-•:‬הייכו; מותר לאדם לגרש את ־אשתו‪ :‬באין מעצור ולבלתי תהיה‬
‫הא־שה קלה בעיניו להוציאה יתקנו כתובה ודיכים חמורים• לגייושא‪ :‬וכתובת‬
‫קפר כריתות באופן שכפי‪-‬המשקולת• שקולים בצדק ‪:‬אם לםנעדואם לחסד‪.‬‬
‫ל כ ר ז השהתירו בית הללל־נרשאשה אם הקדיחה תבשילו כבר חקרו‪,‬בורבים‪:‬ורצו‬
‫להצדיקו על ידי מה שפירשו הקדיחה תבשילו בעכיכי אמונה כדרך שיאמרו‬
‫על היוצא מן הכלל תלמיד שהקדיח תבשילו ברביםברכות קפ״ק עיין ימטט ח״א‬
‫ינקפרו החדש‪ 264‬והואשואל א״כ קשה ונהכיון ר׳עקיבאבונאממשאפראם■ מצא‬
‫אשה נאה הימנה מותר לנרשה? לתרץ דבריםאלוכרא׳ליברורפילאכצערך לפרש‬
‫עכין הקדיחה תבשילו על עניני אמונה‪-‬ולהביא ערך מרחוק כי מליצה כזוכמצא על‬
‫עכ”ני‪:‬א’שות‪.‬מפורש בפםחים‪.‬קי״ב‪ :,‬אל תכשל־בקדרהשבישל בהחברךמאי‪ -‬ניהו‬
‫גרושה ואלמנה אס;כן‪:-‬בקל־ אפשר לפרש הקדיחה■תכשילו■ כלומר•״שאיפת‬
‫מוכשרת‪-‬לילד־ בניס כאשר הדין באמת‪-‬בשוהה• עשר‪ :‬שנים עם אשהיולא‬
‫ילדה‪).‬ובמולר־ם״ד(■ אפם ‪-‬כל‪:-‬זת אינו שוה‪-‬לי אס‪ :‬בעורר‪-‬כ’‪ :‬מדהם'‪,‬של בית‬
‫שמאי הוא במקום זה שלא‪-‬כמדתה‪-‬בכל מקום להקפיד‪-‬על‪,:‬ד!נר‪:‬קל‪ ,:■.‬ובהפוך‬
‫יתנהגו בית‪-‬־הלל ־‪.‬אשר‪ :‬מדרכם‪:‬להיות‪ :‬שובליסדוכוחים‪ :‬עם‪:‬הבריות■ למה;זה‬
‫יתירו לגרש אשת־■מבעלה‪ -‬עבור‪:‬עכיך קל?•‪ :‬על‪:-‬דרך■ זה■שאלו‪-‬חכמים‪ :‬על‬
‫המחלוקה של‪,‬בית שמאי ובית‪:‬הלל ־בנידון היתר‪-.‬הצרות •שב״ש מחייבין ליבם‬
‫הצרות‪ :‬וב״ה פוערין יבמות י״ג וקשה כי מן‪:‬הראוי •שב‪'-‬ש‪-‬המחמיר’ם‪:‬בקדושה‬
‫יחמירו ויאקרו ליבם‪ .‬הצרות ולחוש לאושור אשתי את ‪-‬שלא מלקום מצות וב• ה‬
‫אשי מקילים לפעמיס־יקילו‪-‬ליבם ג״כ? ■אולם ■עיקר כל דברים■ אלו ׳מיוער‬
‫‪-- -‬‬ ‫■ על השכל העיון והמעשה יחד וישיבו עעמים נכבדים‪.‬‬
‫ד ע כיכנראה מדיןהמשכה והתלמוד מותר לאיש לישא נשים רבותעיין יבמות ם״ה‬
‫‪ ■::‬ומ״דעד־ד׳ מפנישזה בעבע האיש לשמור נפשומן החעא כידוע—־‪.‬ותנה בכל‬
‫זאת נראה כי שיתהלל מאנוובזת‪-‬ליקת שתילכשיס ומצינו‪ :‬מחלוקה בין‪ :‬סכמים‬
‫מבית‪:‬הלל■ ובין ר׳אליעזר שהו^‪:‬מב’‪.‬ח־שמא!‪-‬לעען‪:‬אם‪:‬לני‪:‬ש’ש לראשה זקנה‬
‫אולשאיכה־ראגיה‪-‬לילד‪ :‬אמרו תכול‪:‬ם‪.‬ישא’כה‪.‬שותה‪..‬מפלי שאיכה ראקה■להתקיים‬
‫ול׳'*■ אליעןר‪:‬אומר־־שהזא ■ראויה‪:‬לתתקייס שהרי‪:‬יעו‪-‬לבהבעל‪ :‬לקחת אשה‪:‬־על‬
‫אשהרקועת פ״ד מ״ב‪ :‬וכןלתראהשרבי‪ .‬נכדנהלל‪-‬תזקךהרןפיידבשלא^קח״בפו‬
‫אשה עצ‪-‬אשתו שלא ילדת‪.-,‬מפע החששישיאמרו זו אש‪.‬תו‪:-‬וזו זןכת‪4‬כתובות‬
‫ש״ב ‪ ::‬מעתה‪:‬הדבר‪-‬במר‪:‬כי־ ב״ש‪.‬בדיןנמחזירץ״שלא לגרש‪:.‬אשת‪:‬כ! אם ‪-‬ונצא‬
‫בה עלות דבר כי‪ ,‬לולא׳זאת בקלי אפשר; לו לקיים דין אישות‪:‬עםר‪.‬יאשתאחרת‬
‫שמשא על אשתוראבל‪.‬ב״ה מאכע‪-‬במכהג‪ -‬זה־נלפיכךכאונ׳‪-‬לתקךצשיהזה שלום‬
‫בבית‪:‬ע״י; היתר‪-‬הגירושין ‪ -,‬באופן‪:‬שמה־ שמחמירים ב״ש־ לעובת‪/‬הכשוס הוא‬
 ‫אישות‬ ‫‪160‬‬
‫חומרא דאתי לידי קולא שעי״ז יקח הבעל אשה אחרמלומרח רוח הראשונה‪,‬‬
‫וב״ה שמקילים לגרש הוא קולא דאהי לידי חומרא שלא ישא אשה על אשה‬
‫לפיכך הצשיס עצמן יאבו בהקכה זו ויזהרו להקכיע בעליהן אפילו בנישול‬
‫קדרת למען לא תבואנה לידי גירושין — ועיין יבמות ק״ה ע״א דאמר ר׳ אמי‬
‫כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה ובכתובות ק״ד‪ .‬כיון דאגידא בי‬
‫לא יתבו לי אחריתא שמ״נ שמאוד תיו מקפידים שלא להקנינו האשת בנשיאה‬
‫אחרת עלית —‬
‫ב ״ ה קניי שאשור ‪,‬ליבם הצרות מפני תכתוב אשת אל אחותה לא תקח‬
‫לצרור׳ כלומר כמו שדקדקת התורה שלא לישא שתי אחיות מפני שלא‬ ‫■‬
‫תהית איבה ' ושנאה בין אחיות בעולות לאיש אחד כן ראוי להרחיק הצרות‬
‫מלהתיבם כיבזת יהיה צער גדול לקרובת שיוצאה אלמנות מבית תמת והצרות‬
‫המצירות לה באיי בעלה יוקחו מן הקרוב■ עצמו‪ ,‬ומי שהשיא בהו ד״מ לאחיו‬
‫שיש לו עוד נשים וימות האח ולבם היבם הוא אבי אשת אחת‪ ,‬את תנשים‬
‫אחרות ובתו פשאר ■גלמודה ועגונת הלא זה צער גדול לאב וחילול כבוד‬
‫הבת וכל'משפחתה כענין אשר■ הזהיר לבן את יעקב לבלתי ישא נשים על‬
‫בנותיו! —אבל נ״ש תתירו הצרות מעעס אחר והוא כי אס נוציאםלחוץמי מפרנקן‬
‫ומי■יקחן על שולחנו? יעל כן מן ההכרח הוא לתקןשלא תתינ'בנותישרגי■ כהפקר ‪.‬‬
‫'לזה ממה־ שדרכו של'ר׳ ערפון• יאשר• נהג עצמו ‪,‬מתחילה כב״ש‬ ‫י‬ ‫לאיה‬
‫י■ •־'‪ ■-‬ברכות‪-‬י״ב‪ ,‬והוא'ר״ע אמר מי יתן לי צרה תבת ויאשאנת יבימות‬
‫נו״ו ממש' "כנ״שי‪-‬״ע״ש מפני שדרכו של ר׳■ ערפון■ ליקח ־נשים תרבה ■כדי‬
‫לפרנקן כי'נשני בצורת‪ -‬לקח ג׳ מאות נש^ם שיקרא שמו עליתן■ מפני שהית‬
‫ר״ע כהן ־ולקח‪-‬תלומה‪-‬הרצה'והיה יכולת בידו לפרנק נשים ■רבות‪ .‬׳ וכן‪ ■-‬ר׳‬
‫אליעזר אומר ביעבולי זה‪ :‬יכול הוא ■לישא אחרה ־מפני שהית כהן ולקח תרבה‬
‫תרומות‪-‬ילושלמי‪-‬־קועה פ״ג ת״ד ויבמות קפי״ד י״ב לפיכך נ״ש שהיו בהם‬
‫כהטם ■כמו ר׳■צדוק‪-‬וכדומת וכןר׳ אליעזר הנהיגו ■ליבם‪:‬הצרות ■לשומרן‬
‫שלא'תיתיינה‪-‬־׳בנות ישראל הפקר' וכשבויותי־לפני אויבים‪ — .‬תבין בזת מה‬
‫שאמרו יבמות׳ מ״ז צימיי־ר׳ דוקא בן תורקנוק ־נקשו ־להתיר צרת הבת ואמאי‬
‫דוקא בימי‪-‬מ' דוקא'‪:‬בן־תורכנס‪ ?,‬מפני שהית אז שעת קכנת ובצורת לפיכך‬
‫;׳ ‪ : -‬ז י ' ת ו כ ר פ ר ־ ל כ ך ‪ :‬־ ‪ ■ ■ • : • :‬־‬
‫ג פ •־תדע שבאמת;'תרבה׳לולדין מןזהמעשת ואתת יתראת^כי ר׳ייושי הגלילי‬
‫י־ •'■ שהלא'מביתז‪-‬הלל היה לז אשה־רעהי שהקניעה־אותו‪-‬ישתנשיל ולא־נתכת‬
‫לו די מחקורו להשביע־ רעבון ■נפשו‪:‬כי ־בכוונה השחיתה'■־את; תנשילו־דב״ר יפ׳‬
‫?•״ז;׳ ואז ‪-‬יעץז‪:‬ר׳׳ אלעזיר בן זעז־ריה ׳שהואיב■ ג״ע ליביתי‘הליל‪ :‬׳לגרש־ אותה־ והוא‬
‫הלוה‪-‬לו את־ מנצות־•■הכתובה‪- .‬מזהיייש^לללנוד שמףההכרח היה ■לביתי הלל‬
‫לתקן תקצה^עזהלהמתזהדין' עסי‪ :‬הבעל ־לגרש אשתו עבור הקדחת ־תבשילו‬
‫לעמוד‪ :-‬בפרץ המרשעת• —־ ור׳ עקיבא ג״כ‪ :‬הלך‪ ,‬אחר;המעשה‪-‬והוא ראה‬
‫או ידע כמה;קכצות־י־‪-‬יש‪’:‬לאישי ולאשת אס האיש ־ימצא" אשה נאה■■הימנה‬
‫שאז־^צוא הדבר לידי זנות׳ ורציחת ־נפש מצדו'או מצידה‪ : ,‬ולכן הקל ר״ע‬
‫לגיש מתחילה׳ קודם׳ שיבוא ׳הענין לידי קכנה כי עוב■ללייי שישזילו'פהיבקלו‪.‬‬
‫)למי שאין‪:‬לויפתיצשלו‪ ,‬כי־׳ כך קראתי בקפרים שפעם אחת־ גזרת ־המלכות‬
‫‪-161‬‬
‫בהרצ>ת המזרחיות‪:■,‬שכח נגרש ‪:‬אשה מפבי‪ :‬שפרצה‪ :‬המ־ה כגרשה מאוד^־‬
‫אולם־ לשכה‪.‬הכאה ■נ״שו‪.‬רצ’ חוה ^’ !‪:‬איש־נאשהדוהמכאפיס'; כפלי כפללס^‬
‫מכח‪-‬א^קור הגירושין־‪,‬״ואז שוב ■סהקיכה הממלכה‪:‬שמותר לגרלס׳ ‪:‬כללושל־'‬
‫דבר כי‪.‬ביבמות‪.‬י״ג‪-‬למדו שעמא ד‪-‬כ"ששכאמר‪.‬לא סהיה אשת;המת‪:‬החוצה־׳‬
‫לאיש זר‪.‬־ מכלל דאיכא׳‪-‬פכמכה‪ ,‬כלומרנלרמז‪:‬בזה־ שחובה‪■ :‬להכניש‪ :‬היבמות׳‬
‫פכימה■ לפרכקן‪ :‬ולשוונרן גון‪:‬ההפקר ‪ .‬׳‪:‬והיו ‪-‬מולקין‪■.‬בדין־ זה‪:‬לפל׳ הזמן ■והמקום ;‬
‫שהכתכ!ס‪:‬שתקפידו גואוד שלא‪ :‬תבואכה בכות ישראל לידי זריס התנלו ליקח‬
‫אשה‪:‬על‪:‬אשת וליבם הצרות‪•,‬״ אבל ב״ה‪:.‬חששו‪:‬לקלקול• האשה‪ :‬תראשובה ‪7‬כו•‬
‫■ ‪: . ,‬שאקורדליבסיהצרות־יוכןגלשמור מקחת אשא כל אשת;‪:‬־ ־‪ :‬״•ודד‬
‫קידילשי? ג׳ אשה‪-‬לא‪ :‬כקכית• ■בחליפין‪ ,‬י‪:‬לם־־‪:‬שדיך‪::‬החליפין הוא ־דוקא׳‬
‫*■ ‪:'■: : :‬בהפן‪ :‬תכקכה־בע״כדר‪,‬ך חילוש )טרט־מנדפ ‪:0‬אבל תאשתצאיצה‬
‫בגילה‪.‬לגבי האיש‪ .‬כי רצונה‪.‬׳ומפלתה־ כשארים; הפש!ם כמקודם•)דמ' בע‪:‬יטלט‬
‫יזיהרע■ פער‪:‬מ‪'):‬יכע‪:‬פלייהליט(;■■ משפשת; תיא ■משפכג הכפש ולא משפשידלר־‬
‫)איהל לננכט מי‪:‬ט חיון ■מערךזגתרעכט‪:‬מונד נל‪3‬ט‪:‬מכענרעכט( לפיכך איכה‬
‫ד‪ ■:‬־׳־‪:‬׳■־'‬ ‫■■‪.-:‬־ ‪; •...‬־‪ :■ •:‬ל•־■■• בקכ’ת‪.‬בח‪,‬ליפ’ ן־ ~‪■■ :‬״־‪' ;:‬׳■׳•‬
‫בהידושין ז'‪:^.‬אשה כקראתי־קדושתו־הגון‪ :‬־לא קדושת דמים‪ :‬משא״ע‪:‬‬
‫■■ ■ • ‪ -‬׳ בעבד־שאין •בו‪■:‬רק קדושת־ד)לים‪:.‬ובכדריס כ״ע‪'-::‬אמר ־לאשה‬
‫היום‪:‬את■ אשתי למחר י אין אה ■אשתי לא‪ :‬כפקא קדושת‪ :‬הגוך בכדי משא״ה■‬
‫בעבד‪-‬שתוא‪-‬קכין ממון■‪ :‬ואפשר לזמך —‪■.‬אשת לבללתתי־לא חזוא קידושיךח׳‬
‫אבל‪ -‬עבד יוכל‪ :‬להיות• עבד של־’שני שוהפין‪ -r- :.‬לועיין ־בערוך י לל׳יש פראוך‬
‫עלך‪:‬קדשה שקדש׳־כקראההמקודשהלזמ!־ ולש שיגיע הזמךתצאשאשרההוהה־^•׳‬
‫גינוץכב*‪-:‬אמרו באשהסרידבר‪ -‬שבכירוה ואין־‪.‬דברושבערוה־פמותכמשכיהוהוא'‬
‫חמור‪-:‬מדאישור‪.,‬כי •עד‪-:‬אאך‪:‬כא)וךבאושורלןו^ז־בגישזך‪.‬מ״ע‪:‬קאשה ואישורא'‬
‫‪:‬־־■״ ד־‪:‬עבד‪:‬ממוכא‪ ■:‬לא־‪: :‬כפד■ ן־‪/‬־ ך־־;‪.:‬״‪-‬־;־‪:::‬׳‬ ‫‪::‬י■;‪ :•:‬־‪■: :‬‬
‫מתכי כל תכאי ׳ואפילו על־ מכה־שלא‪.:‬למולר יבמות מ!׳ח־אבל‪:‬אשה‬ ‫בעבד‬
‫• ‪'-■:‬־כ ••אס‪:‬מתכת‪:‬עמה‪:‬ע״מישאין לך עלי‪:‬שאר 'כש‪1‬תךועוכה‪:.‬הומ‪:.‬העונס׳‬
‫דבר;'שבגו^‪:-‬וא־שורדתורה‪:‬־במכי‪,‬עה‪:‬לפיכך‪ ’:‬לא ‪:‬תוכל‪:‬למאוצ־' ומתכררעל ומה׳‬
‫שכתוב‪-.‬בהורה־־ תכאו‪:‬בכול‪-^ :‬ליו עיי ך גיעין־ י״א‪ :‬קי׳ש׳ ד״ת ובגושי‪ :‬שגס׳‬
‫בגירושין־ דכו דיך האשה׳ דאין גירושיך‪.‬מ־ א ם מדעת ־אאשת■‪: ,‬ומתחלהבודאד‬
‫אשור לגרש‪ :,‬גע״פ אלא ־שבדזעבח׳ ‪-‬מהכז׳ בע״כ שעעסנ הפ״ל״;שיבמקדם‪:‬׳ש׳אי■‬
‫אפשר‪ ■.‬בעכין ■אחר־ לבויא לידו‪:‬שלום״וולנוסס ‪ .‬ולא‪:‬־יקשהלךומא־ששאלהמחבר׳‬
‫הכ"‪,‬ל‪:‬למה ־באוכק־ שגירשזהדדן שסגעצמתנג־אבגוי‪-‬כלצי‪-‬מיר בעמוד'‪.‬ואזורוקאג‬

‫להחזירה? כי־ ■באמה באוגצן תוארק■ משעס‪.‬קכש ■לפ’זשאכש‪:‬אשתו‪:‬ולאךירלה‬

‫אחל לשהות בכיש של חברו ^ ו ובד‪.‬יעבד־מהכי‪:‬ותגנ‘ כי דין הגירושין כחיצין‬
‫״;־תמה■;שיהכר‪ .‬ל ת קנ ה עולם באמוק;•‪:-:‬׳‪:‬׳ ־־■■׳‪-‬־‬ ‫‪ : : 1‬ד רד‬
‫ב מ י ד ו ש י ן ‪ . :‬ב׳ ‪; :‬למדו עי אשת גיקכיו ‪T‬בכש‪ q‬קיפה רקיחה‪::‬משדה;־עפרון‬
‫י כלומר בשדה עפרון ■נאמר‪ :‬כתתי* כש ‪q‬״‪:‬השדה■ קא ממכי־וזה‪:‬‬ ‫״ ־‪ '' 1‬־‬
‫‪11‬‬
 ‫אישרמ‬
‫הוא־למותר; כי‪.‬די‪.‬־מיאמל אברהם כמסי‪.‬הכק^‪-‬ולמה ‪ q’pw‬לומר ‪ n p‬טמני?‪■:‬‬
‫להורוס שעדיין‪:‬המקח;מלוי ברצון‪:‬המוכר ואץ‪:‬הכ‪ : qp‬קונה‪■:‬בעל‪:‬כררזו‪:‬ש‪1‬ל“‬
‫מוכר ‪ pïc‬באשה‪ :‬אזן‪ :‬הכ‪ :qp‬גורס וגומע־כי‪:‬אס;רצון‪-‬האםמ׳זלפיכךיקתני'‘‬
‫האשה^כיקפזת‪ :‬ולא האיש קונה■ להורוס בי דוקא מדעתה כזקניס‪:‬גמ׳ שם־‬
‫^^^■•'׳■הקשו‪:‬מר’ש פ״ב‪:‬דקתכי האיש מקדש למשמע בע״כ? ולא קשה מידי;‬
‫כי;לשון‪-‬׳מקדש בפיעללמורה‪,‬על־ הרצוךהמקודש־והשכעמו כל מקד‪-‬יש ־בהפעיל‪:‬‬
‫מורה■ על‪ .‬הקדש ‪, :pn‬שהוקדש' בהכרח■מרצון‪ :‬המקל?ש ■אבל ־מה־‪:‬שנאמרל‬
‫וק‪T‬שתם■אס■ שכח־ הפמ^ם־ ישנה‪:‬בפיעל הוא מפכי שאין‪:‬הקידוש^ קובביעל'‬
‫השנה כי אס‪:‬עלי בכי אדס שימקדשו־נפששולא־ ינהגו‪:‬נשנה זר‪:‬מכהנ עבדות‬
‫אלאת’רומ‪f‬הגו‪•q‬והכפש‪ .‬ועיין‪'3:‬ע■ אפקעינהג־רבנן לקזדושזן׳דרך הקללה‪ ,‬לזה!!^‬
‫ךןו^״עזהללא‪:‬נמצא■‪ :‬בתלמוד‪ :‬שהיודהצדוקים‪. :‬חולקיס‪:‬־ על ■הפרושים בדיין‬
‫ץ‪;:‬י‪;:‬ד '‪'::‬האישות‪:‬אדרבא דשנלי ־פרפררדכאה״אשר־מתוכה יודע‪ :‬לכו מהצדוקים^‬
‫לק׳ נעו;»תורת יהפרוש’ס‪.:‬בד?ני ‪:‬אשמלאיש‪ ;:‬בקנהדרין‪ -‬ל״ג־‪-‬ע״ב־עללהמשנה־‬
‫דקתכי■גדיני• נפשות־ מחזתיין‪ :‬הדין! לזכות‪ :‬את עעו‪ :‬הדיןכיס■ אבל ןלא‪ .‬לחובה‪!,‬‬
‫ואמרו לא שכו אלאישעעויבדברזשאזךהצדוקיס מודים בו אבל עעו בדבר‬
‫שהצדוק־סנ»ודיתובוז‪,‬אפילו >?חו‪3‬הןמחזיקיןדהד’ףואז‪:‬בעי •ר׳ חי^א' ל״א ימ^‬
‫’‪m‬ש‪::‬ע‪c‬הדבנוא‪ q‬ונואפת»הו׳?זאמםילד אדמחקחךוקי^זיל קוץ קרך וצלי‬
‫בשעס׳שהאשבועתקח;משר^את‪:‬קלןנ)מע|ממב(־לצלותוזתקשהועד‪:‬מאוד‪:‬׳‬
‫ולאףנאיקו שום פירושרהוקד‪:‬והזותר‪-‬קשת בירושלמי!שס‪^ :‬אמירתשובהל ‪'-) Î‬‬
‫בקגכון אגזר‪-‬כי^ר^ו״נחכךמשיב׳לשואלדאתקלףזזטרקועךמתזת־ואיזהופייוש״‬
‫יש לזת?ךאפש‪:‬בירוכ‪5‬־של־ד‪3‬רשואל^{נ‪::‬הצדוקזס‪^:‬לקחושופש'לכפשס לפרש״‬
‫^^^^ב’ם‪c‬עפשועם‪:‬ולא‪'f‬על‪r‬פי‪.:‬מ ‪p‬חמ »עתה ■אפשר בכקלנמה שאמר‪ :‬הכמוב‪'::‬‬
‫מותזומתסנוא^;והנואקמ דוקא• אםתבעל‪:‬שלהמכאפתלא חעא ותוא;מנוקהיז‬
‫מעון אבל אם הוא הבעל נוא‪ q‬וזונה‪ :‬אחרד׳אשה אחרת גם אשמו המנאפת‬
‫לא‪:‬תעכש‪:‬עונש מימת ועוד׳‪-‬פשעותהכמוב‪,‬אש בי ינאף את אשמ^א'? ‪ 0‬ןאפ‬
‫יגאןז‪-‬׳אשתבעהו‪:‬ויקרא‪:‬כ׳ ’■!■משמעי כדהבעל‪:‬הואג׳!כ‪:‬כואןו‪:‬לפיבך שאל ר׳‬
‫^־ש״א״נוע® ‪5‬פואף;ונ‪0‬אפמ לתמ^נגדתמשוכת^לזפות המנאפתולמערהז‬
‫^‪::^ 5‬ג׳'עיש‪;:0|1‬מהוו^מם הצדוקים בדבר‪c‬זת ‪,‬ואסבןבמובת להחזיגע‬
‫לסאועזהמנאעתאו!לאי?‪:‬״'על^קהת‪p‬י‪3‬ז'ר‪f‬ז‪ :‬אדמוקדך^יקןד! ז?לז קו׳^קרף‬
‫וצלד כמושיאמסהלועז;‪ çdim';(«.»:■:‬זלמן‪,‬דמיהען ^ועדען■המ‪:‬זמעע‪::‬עם‪:‬ז וו«ר^‬
‫מיןט^ואסךכן;אי׳‪:‬־אפשתקקתורה'‪.‬פערת־אס;המנאפת‪ .:‬אשת‪-q»b:‬כי־׳בשעת‬
‫והדזנמ(‪.‬פד׳ הבעל‪:‬כו‪#‬״מושל׳על;־ה‪3‬״ד •לדוכתואת לק׳עמכרביתנות‬
‫׳‪.‬לא*כ!קכא‪::‬נוא‪, q‬לפיכך■בדין‪ :‬זה;־מוד’ם;ת^יוקזכ‪:1‬שבהכרתדעפתמורה‬
‫^^^^^קוס תצא‪ :‬קול■שהאיש הוא בלתי^מנוקת מעוןיזובירושלמובחרסז‬
‫וקצלי^זופר‪,‬אתק^ימרקועך־בלומתכפרדשחיבותשלף;בורא ‪ f‬החיבור‪:‬‬
‫של!;נואן(;זופואפפ;‪^^1:‬־ן‪:‬יבק‪,‬אם^ נפרש!של‪:‬אחד למודו ולא‪1‬דוקא על‪:‬אשת‬
‫תד ״‪■:‬ע׳^דש>ועובגלו‪.‬עמת ־״‪•;.‬ת ’■׳‪'': ■!:■:‬־;־■הי■ ‪1er‬‬
‫‪ DÜ‬יש יללמוד ממחלוקתבזת הללגוב״ש;‪:-‬בתכי‪::‬א’שותשלא כזכר שוס הלכה‬
‫^ ^ ה‪1‬זמשמז־׳^^ארשוס ‘משורתבק׳שברתנ ולימודים מעצ^^׳יה^קמת‬
‫נשקי דיפזזאישומ־;וקידותן‪:.‬המז‪3‬קבלתיכמו^שאמבר‪3‬א קידושין ת‪ .‬הלכמא‬
 ‫‪163‬‬ ‫אישות‬
‫כינהו ואקמכיכתו רבנן אקראי; אבל בקנניפים המקתננפים;כמו ענץ יבלס‬
‫הצרות ואופן תיסר הגירושין בהכרח נשכחו ונחלקו‪ ,‬אחרוניס עליתם‪..,‬ויש‬
‫ק״כ להוכיח מזה שבכל מקום שאמרו הלכת למשה ^תוא' דוקא ולא מליצה‬
‫עיין ערך ארבע אמות ‪,‬של הלכת‪ .‬וגם"יש־לנו במחלוקה זו‪.‬שלי״נ״ש‪'.‬וב״ת;‬
‫■קבר פנים■להקביר מת שאמרו אלו ואלו דבלי אלתיס חיים כי כאמת ׳יש פנים‪/‬‬
‫לכאן ולכאן כאמור‪:‬‬
‫ו ד ע עוד כי הקדמונים הקדושים הגבילו ענין האישות על שלשת‪:‬דברים‬
‫י‬ ‫‪,‬‬

‫עיקרים וראשים לחכמת תמידות במוקר וצדק‪ ,‬אלת הם אשר כבר‬

‫רמזתי למעלה )בערך אבות וגבורות(‪ :‬חובות )בענע(‪ ,.‬מצו‪,‬ה‪),‬בחבךה(‬
‫קדושה )בשיכל אלתי( כנגד מבעיות‪ ,,‬נימוקיות ‪ ,‬אלהיות‪ ,‬ולפיכך נראה ם קשר‪.‬‬
‫החיהוןתית לו שם כשלשת אלת אשד נתן יהודה בערבון‪,,:‬פתילך‪.‬חותם‪.,,‬ומכוה‪:,‬‬
‫כי הפתיל )‪^^^ (Nuptiae‬ת‪ .‬על הקישור בעבע‪. ,.‬ח ו ת^ם‪'.‬מורה ;על השם‬
‫במשפחה‪ ,‬וחברת אכישי‪ .‬ומעה מורה ^’»שעך‪1‬מ‪15‬עני}מחולגת‪’ .‬גופכיוש־‬
‫^^ר?‪/‬שארה‪.‬מ]ומה‪1‬עוכתה‪,‬‬ ‫ורוחניות‪ .‬וכן אמרתכתובאם שלש אלא לאי‬
‫לפיכך‬ ‫לא ־יגרע ‪ .‬עונה'במבע‪ ,‬כקות בחברת אנושי‪.,‬זשארה‪,‬מזונות"‬
‫קבעת התורה שבע״פישהאשה נקנית ;בשלשת דרכים‪ .:‬בכ‪',qp‬בשער‪.‬וביאה ‪,‬‬
‫ביאת היא תעונה כעכע‪ :7.‬שער הוא שי מן ברית’ במשפמ‪/‬תמלינה וחברת‪ .‬בני‬
‫‪.‬‬ ‫אדם‪. ,‬וכק^ הוא‪,‬שי‪,‬מן‪ .‬תחיות ‪ .‬מו‪ q‬וכפא‬ ‫י ־ ‪,‬‬
‫ע ל דרך זה אמרו תענית; ל״א ע״א וכתובות‪ ,‬לע ‪. :‬ג׳י ־בריס ״בתכלית‬
‫הא’שוה;)א( אין‪,‬אשת‪ ,‬אלא לבנים )מבע(‪) .‬ב(‪,‬אין תאשה;אלא לנוי‬
‫ומשפחת )נימוק מדיני( ‪) .‬ג(‪ ,‬קחי מקחיכס לשם‪:‬שמים‪).‬כצגד ־קדושת‪ /‬תשכל‪,‬‬
‫באלתות(• ‪:‬חרפה‪ .‬למבע‪,.‬״ קידושין לנימוק‪,■,/‬ברכה'‪/.‬לשמים‪ ..,‬ממעם;‪,‬זה'גם‬
‫בקיבות־־הגירושיו יהיו שלשת א‪.‬לה גורמים; ו‪/‬אשבה‪ :.‬המקנה שלש־דעות'‪-.‬בךרו‬
‫מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגינ כ״ש■‪.‬אומרים‪ .,‬לא יגרש‪ .‬א‪/‬דם ׳‪,‬את‬
‫אשתו אלא א״כ מצא בת ערות‪.‬דבר!א׳׳ק יש בזה; אק”חמהיב‪.‬מבע‪/,.‬וגירעון‬
‫לתולדת בנין מנשי ‪ .‬חבדתון —־׳ב״ה שכל‪ .‬מעשיהם‪..‬לשם'‪,‬שמ‪’.‬ם‪,‬ורצ‪.‬ר'למדת‬
‫הלל רבם ביצת מ״ז‪ ..‬מדה אחרת הימה בו שכל מעשיו ה’‪.‬ו‪..‬לש״ש‪ .‬לפ‪,‬יכך;;ראוי‬
‫להתרחק‪.‬מכל;שמץ'מחלוקת בבית‪ ,‬ואם הקדיחה ‪),‬זכשולויבשלשהפנים שלו‪,‬‬
‫אס שה;שחיתה את תבשיל‪.‬בעלת ‪ ,‬בענין ה ז ח ג י או‪' ,‬הקדחת‪ .‬מאש‪: :‬תבשילו‬
‫היינו המזונות‪.‬כמו‪,‬שתראמי■מר״י הגלילי‪ ,‬או שה‪,‬קדיחש‪).‬זב‪,‬תילו ב‪.‬א‪,',‬לו‪:‬נה‬
‫כאופן ששלק אלת עקמת ללעלת אז לאוי ישיגלשנה מביתת^כי‪/‬איןזה‪/‬זוו^ו‪— ..‬‬
‫ור׳ עקיבא ת‪.‬וקי‪ q‬מדת אחת לדעת האומרשאין אשת אלא ליופי‪/‬וא״כ‪ /‬בדיעבל‬
‫אס מצא אשת נאת הימנה מותר לו לגרשה‪ ,,‬אבל מוביותר שלא ימצא אשת‬
‫נאת מאשתו — ולא ירגיל אדם להקמכל בנשים ולמצוא חלילה מקום מוכן‬
‫;‬ ‫לפורעניות באשת אשר היא מצודים וחרמים ‪.‬‬
‫ב א ו פ ן שנתברר שהכל מה שאמרו חכמים בענין זה הוא מן תתכרק למעשה‬
‫'‪,‬ובעיון'‪ ,,‬וגם תכתובת נתקנה‪,‬על״פי מעשת כמו‪..‬שאמק‪.:‬ש‪:‬תובומ;‬
‫פ״ב‪ :‬בראשונה היו כומבין לבתולת ר׳ ולאלמנה ק׳ ותיו‪/‬מזקיניןי ולא‪/‬לשאו‬
‫נשים עד שתיקן שמעון ב״ש שיהיו‪ .‬כומבין כל נכקי אחראין לכתובמיד לעולת‪,‬‬
‫החיתון וכדי שתנשא האשת — תנת בימי שמעוןיב״ש הוצרכו ‘לתקן דבר כדי‬
‫*‪11‬‬
 ‫‪164‬‬
‫ש‪.‬מרצה‪..‬תאש‪,‬ה‪ -‬לסכמא^וגבמה״ מקנמגה■‪-.‬א‪,‬מרו‪ .‬בהפן־‪ .‬אשה‪..‬ב ‪ 0‬ג‪.‬לסו‪-‬ניחא ‪ 1‬ה‬
‫^^ג^‪1‬ר‪ 1‬ננוצגבכ‪ 15‬ו^סגג״ג ‪jx‬״ ‪ ;i‬הגצשכו‪.‬לסק^‬
‫עת?לא'פ‪ 5‬מ ‪ 1‬לג ^;ק‪.‬פצ‪ 1‬נלגל;יה‪^-‬אבש?ם>^ך‪;.‬ה‪ ,.?.‬אנר^‪ ,‬ברגל‪^ ,.‬לבקשהכל‪,.‬‬
‫^^בנלפצנמיסגר^צככו'דלחשןגיר^ ש ל ‪ ^ $‬פ‪-; 6‬האשסגקלפ‬ ‫צניגאעון! וצלע‪'.‬‬
‫ננ‪-‬ל‪..‬בעלתלואלג­‬
‫'לר‪^-‬האש ‪ .p‬י<י■^ ‪ -‬׳‪ -‬י■ י­­‬
‫■‪.‬שלאגחש‪■! b■.‬י‪>. «..‬‬
‫גפעמ‪2‬ם‪.‬לספך‪> .‬״_ י‪.‬‬ ‫לסו‪^ 615‬ס ‪j 1'1‬‬
‫מלת‪.« ..‬׳‬
‫בעיני ‪,.. 1^5‬‬
‫׳■' ‪.‬‬
‫‪-.‬״גאט‪.‬לא״ח;‪.‬״‪./...‬‬
‫‪.‬על?ו‪,‬‬
‫‪-‬מוליד ‪■,‬‬
‫ש‪-‬אש‪.‬הג^‪1‬דאש‪,‬ו‪.‬גה‪-,‬ע;בח י י ‪-‬‬‫מגכ’ ^ ^ ‪I.‬‬
‫■_אמכנ_אבמיס‪.,‬־■־כ צי יה ^‬
‫‪:‬ל א ‪ .‬ע ׳ל ״‪1‬זבם ^ ״‪- / 1‬‬

‫^^^‪1‬ע‪'4‬גם'אל’'לע!!םעאמים‪..‬צ’ש בכננהועאיש״באשהנ‬
‫בפילוש יגילו חכמים ד^צס בענן‪.‬סגירנשי‪',!.‬נאלנרנהכנת ^ללנפ מוקריס ■יבמות‬
‫שהנריאשעהדה״יד&ש‪-‬פ מנה‪.‬פ״ש כוון‪,:.‬‬ ‫ס"‪.‬ג‪-‬רני‪ ,4‬א‪ 1‬פ ‪1‬נוצלצ‬
‫שנ^‪5‬צאלם‪^&.‬ס עןנוץצע' ‪ppWp‬ץ‪.,‬דעךנישנאונצמצא‪..‬אשון‪.‬עןצ'א״לנפ ויפא'‬
‫רצון;‪ ;.‬אצןה׳״כעס‪1.‬גצןופ“ל);בשמ;‪.‬קשה‪..‬פ!גספגקר;י כמפ‪.‬לו‪.‬בה‪,‬אשת' ‪.‬עוגה‪.‬‬
‫צמה‪.’.‬רעה‪,.,‬אגשת‪/‬בער^'י ביד‪.‬י ‪1‬לא' אוכל;קוס״זו‪.‬השת ;רעה‪ .‬וכאוגת־י‪), :‬נרגבה‪,‬‬
‫אשת‪..‬צןו ‪1‬ת‪ .‬צצהלה בווגהי‪-‬אצפ״יפה‪-‬אשכו‪',‬בגנבה י‪,‬גאופן ״שיש‪:‬דנכש!‪,‬ס‪-.‬לג‪5‬אי‪:‬‬
‫ויש‪ .‬לשבס'בפשרה‪ '.:‬נאפלפנגגנים נהצו‪/‬ס'מ‪¥‬ס;‪,‬עיכיהפ‪.‬צכעה״ ג‪±7‬רג"גגכג^‬
‫הכפיש‪' .‬איןשאמ‪.‬שי _אפ צ‪!:‬זהיכ‪'.‬א‪.‬ת'‪.:‬הפלש‪.‬יס שע‪.‬החעא ומן‪,‬הסכהור^‪..‬לפ‪1‬כך‪.‬‬
‫> <‪ .‬י‬ ‫•‪./‬‬ ‫י י‬ ‫^‬ ‫■‪ I‬י‬ ‫•«‬ ‫<‬ ‫^‬ ‫*‪1‬‬ ‫■ »‬ ‫■י*‪• -‬‬ ‫‪I 1‬‬ ‫‪tf ■wt t .‬‬ ‫‪y ' ■r‬‬ ‫^‬ ‫^‬ ‫‪•' L .‬־‬

‫ל‪ J p ;3 p .‬הכל‪'.‬כפיצהעגיןצ•‪,.‬והס שגשגצזלס שנא '‪.iiVjnl‬‬ ‫דבר‬

‫ר^דרדללד״^^^״יורררי^‬ ‫לי א ^ ח ^ה^זוורז ‪ n r h‬ידרז^ד־ ררגירררי ויודדי^י‪:‬־‬
 ‫^‬ ‫ס‬ ‫‪»,‘>1‬‬ ‫‪.‬ז‬

‫'‪5‬י‪1’6‬‬
‫‪•.‬שאיןי^ב‪ - 1‬ררךליו^ ממון‪ ■-.‬ואסדר ־לפניך המהומות״ אמר ^כעלמרמנניפי' הללבקר‬
‫■לרעה דברי־חכמיםי וכלאה כי‪-‬חכמי ׳־תלמודזשמלו‪-‬כל דבר במשקולרל האכל‬
‫עמדר"‪%‬ד‬ ‫ל ה מ ע ק ה ל&ען׳ ’‬
‫*^־׳ ■׳״י ^*־* *•־*^׳‪-4‬״*־* ;״׳י'׳^(^׳ד׳*י^ ־׳י'(^“'־‪/‬ח־׳־׳'ח*ד■ ‪.‬‬ ‫״‬
‫׳תורת החדושה עס ■הכלל'שתהיה דעתו של'אדם''מעורבת עס הבריות‪.‬‬
‫כתובות י״ז־ע״א ■כחלקו •מנד מרקדץ;כפר; תכלת_?_‪:‬ב״ת אומריס־־כלהייכחה‬
‫וחשודה ‪3‬״ש אומרים כלה ■■כמור\שהילו’ ‪ 1‬כרא^כועס'"המחלוקת כי היו׳כיס‬
‫נהגו בעת הקישורים לההכיך ולומר הו לכתוב על הלוח ׳^«* קמ^ע דיה‬
‫טענע אסיאי״־ידפר טפנע לפיפך־־אמרוי׳ב״ה‪ :‬כלה כאה וחשודה כלומר פירוש‬
‫המלה כלה הוא כאה ונ״ש גם'לזיה'לא ‪V‬א‪f‬יהו כי אם כמוה שהיא‪ .‬להרחיק‬
‫^^^^^^^^הממ’_ס‪-‬האממ_עס_^_ההכרל ‪ j‬בכל האפשרי‪.‬־״‪«•*-',‬‬ ‫; _י ־‬

‫’ ‪-‬י'‬ ‫* *י)‬
‫^•ג (‬ ‫^י‬
‫> '«‬
‫<‬ ‫י‬ ‫*‬
‫י‬
‫*‬‫״‬
‫י*‬ ‫*‬
‫‪-‬‬‫‪-‬‬
‫‪-‬‬‫‪-‬‬‫*‪-‬‬
‫‪-‬‬

‫’'ב^צוןודי^ש''־וזאתי הבאכה'אצל״יפנויר^ שלבושה’ ‪9‬בי*כ‪ 1‬סופר‪*,‬השהשסילצה‬

‫‪:’ -‬‬ ‫י■‬
‫ברקיעי־אותו־מלאך־הממוכה על־הכרזה׳ אכזריאכ־שמו‪ .‬וכת‪■■ 5‬לעלך־מילין‬
‫•מכה זו־ישבואאיליעוח יש וצ׳ל אכרזי^צל ‪,‬ולאיאכזיריאכ־ —‪,‬ול־יצראהכי כל‬

‫׳לדעתי כי‪-‬זר •או־ ח^זל ״או ־יולחיזל; ׳שמחזיר הכלי־מז המות'■אל־ החייש‪^.‬״ ויעוד‬
‫קפרו העלב‪-‬יים פי‘פלכי־לכקש־־את משיל אחד הצניתה; >ז^ר מצאוהו•‘ביקבר‬

‫‪0‬‬
‫‪ * *^ J‬י‬ ‫^ ‪f‬‬ ‫»»^‪0‬‬ ‫‪1‬‬
‫יי‪-‬י‪-/‬‬ ‫י ^‬ ‫‪tip‬י‪1 4‬‬ ‫‪%‬‬
‫‪«.‬‬ ‫י‬ ‫»‬ ‫_‬

‫׳בד' ומשה עבדו‪,‬׳ וזה המכוווהכך שוכב־׳עס אבותך‪.‬וקם־העם‪.‬דכלומר^הו‪.‬ם‬

‫נפער^נשה'מךהעזל ‪ 6‬אב ‪ 5‬הפס׳תז^ קסילעולה׳על‪7^-‬א״ ‪5‬ש^‪^ ’',‬הלאולש‬

‫;־ר ׳ם ם־‪-:‬ז‪:‬זס זסז־ ־״ ־׳ס׳נס •ח כע׳ס ‪>1‬ז“ ךו׳'•׳‪ r^,‬ר ז^‪l‬ד סההה‬
‫ס־ך‪:‬׳‪:‬׳‪,‬׳ם וייס ז׳‪:‬ס ל■ד ‪,‬ר‪::‬דק‪'5‬לר סיכ נר׳ר זדיז ‪,‬סכסס‪ !:‬זחל‬
‫‪0^0‬‬ ‫\‬ ‫^^‬
‫םכרסיסש•‬
‫■ ־ י ח ע׳םסם ס־דנל׳ ׳ס ‪,‘ , cc‬׳סרח‪:‬‬ ‫ני׳י׳‪-‬ו׳ ;ל ‪:‬־‪:‬־‪:‬ד ' ז ^‬
 ‫אכרמוניא‬ ‫‪166‬‬ ‫‪,‬‬

‫יש‪ ,‬בארצות הפרקייס מליבת‪.‬וגס‪,‬עיר אחת‪-‬כקכאת בשס ק?^ל‪M‬צ‪t‬ניען ‪,.‬קמוכה‬

‫לים‪ .‬ובמדינה‪,‬זו ’ש‪ ,‬ג״כ‪.‬נב?ר‪ .‬אשר ‪,‬בכה‪ .‬אלכקכדר וקראה אלבקנדריא ‪ .,‬ואל‬
‫'״אלה כמן‪.‬המדרש לדעתי‪ ,‬ולא אל אלכשנדריא שלמצריס — )עי’ן‪,.‬מןןגע‪1‬ויינע‬
‫וועןטגעטלכטע״מחכמיס‪.‬בצננגןמנד‪ ,‬ח׳ ד' צד ‪ . (58,5‬והמכוון‪ -‬שם ‪ ,‬שה שמ ש‬
‫‪.‬מד<לנת‪ .‬כקלע של‪..‬ספינה‪,-‬עם הלבנה‪,‬לשק״ה ולשכ״ד'ימים כמו אלו שתי‬
‫‪ ......‬מיני‪.‬קפיכה ממקומות קמוכים ‪.......... — .‬‬

‫אלהיט‬ ‫■‬
‫אלהים‪ .‬הוא‪ ,‬אחד משבעת שמוס שאינם נמחקים שבועות ל״ת א׳ ואינו‬
‫מיוחד לשמו יס׳ שהרי כתיב ושם אלהים אחרים לא מזכירו‪ ,‬ועוד כי‬
‫בקרבנות כתיב תמיד לד׳ בד׳ אותיות‪ ,‬להורות כי אקור להקריב קרבן רק‬
‫לד׳ ולא לאלהים כמאמר בן עזאי מנחות ק״י‪ .‬והכתתעעות נהיה‪ ,‬מפני שאל‬
‫בלשון יחיד מורה על כח אחד‪ ,‬ואלתיס על כוחות תלבה; אבל היהודים"‬
‫‪.‬מאמיכיס כי ד׳ הואאלהים בלומר מי שהוא כקרא בד׳ הוית על שס מציאותו‬
‫בעצמו; ‪.-‬הוא ג״כי ״אלהיס למעת בעולם השפל‪ ,‬וכבר אמרו בעלי גימעריאות‬
‫כי אלהוס בגימערוא הטבע‪, ,.‬ובכל מקום שפקרו ישראל לעבוד לאלתים בעבע‬
‫באג הנביאים‪'.‬והמוכיחיס‪'.‬ולימדו משת ואליהו כי ה׳ הוא אלהים ‪ ,,‬דברים ד‪/‬‬
‫‪ :‬ל״ע״ מלכים א׳ י‪,‬״ח‪ .‬וכן עזרא ואנשי כה׳׳ג■ עשו כזה נחמיה ע׳ לקרוא‪ ,‬בקול‬
‫‪ .‬גדול ד׳ הוא‪ ,‬אלהים לתורות מל ־שני מ הגי ס אלו ‪ ,‬כי ד׳ יש לו מציאותי כבדל‬
‫מן' תעולס ‪.‬הגשמי‪.,‬וגכל'זאת הוא ד׳ ‪-‬ממעל‪-‬ואלתיס‪-‬מתחת‪ ,‬והכל מיוחד‬
‫‪,‬ללמד ״■ביכה״‪.‬ודעת נגד י בעלי ‪ ,‬עבע ‪) .‬דעמיטטען( ונגד בעלי כוללים‬
‫״)פסנטהעצ‪: 1‬טטע‪ (1‬אשר יאמרו‪ .‬כי אין אלהים רק בעבע וכי בכל דברי העולם‬
‫‪,‬הוא אלהנת‪ .‬לפיכך כבין‪,‬מדוע‪ .‬בפרשה ראשונה ‪-‬בבריאת שמיס‪.‬וארז נאמר‬
‫אמיד‪ .‬אלהיס‪ .,‬ואחר‪ .‬שנברא תאדם'נקרא השס‪-‬ד> אילהים ‪ -',‬ואחר• בריאת‬
‫‪.‬קין ו‪.‬הבל כקרא השם בשם הויה לבד?'‪.‬מפני שהכתוב מורה לכו שמתחילה‬
‫לא‪..‬נראה‪.‬השם •רק ב ע ב ע‪.,‬ו הי ה שמו אחד‪-‬בעבע ואח״כ על ידי תאדם‬
‫‪..‬נתחלקה בחינת‪ -‬לשכיס ד׳‪, .‬אלהיס‪ ,‬כי'האדם בעל שתי■ נעיות בעבע‪ .‬פעם‬
‫מושך‪ .‬ידיו‪".‬את לוצצים ומחבק‪ .‬חיק 'נכריה‪',:‬עבודחו לשמוח •חיי בהמה ‪- ,‬ופעם‬
‫‪,‬מגבים שכלו למעלה‪•:‬לאש עד שמבין‪.‬כי ה שכלי■ נבדל והוא'ד׳‪- ,‬ונקרא זה‬
‫שכיות)חמןיט^ום(‪.'.‬על‪.‬מדרגה זו עמדויתפרקיים בעלי‪.‬השניים ‪ ,‬עדש'לב ‪q p‬‬
‫נראה לשכל‪,'.‬כי מי״שהואישולע למעלה מן העבע הוא שולע ג״כ ב ת ח ^ ת‬
‫הארץ‪ ,‬וזה האחדות הברורה‪ ,,‬להאמין'‪ .‬מ ד׳‪-‬הוא‪ .‬אלהים‪ .‬ולפיכך נאמר‬
‫באנוש אז הוחל לקרוא בשם ה׳ כלומר איז ידעו המביכים כי אין ד׳ אלא‬
‫אחד למעלה‪ ,‬ואז הוחל ג״כ ההפך מזה‪ ,‬הוא עכין ע״ז כי‪.‬במקום המשפע‬
‫שם הרשע והקצוות נוגעות זה בזת‪.-.. .‬באופן‪ ..‬שאצלנו; יהודים ניתכה תורת‬
‫אמת להאמין‪ ,‬לא כי אלהיס בעבע הוא■ד׳ רק בהפך■ ד׳ הנבדל מן העבע‬
‫‪,‬הוא‪.‬פנעל‪..‬בעבע‪.‬ונקרא ‪ .‬ג״ס‪-‬אלהים‪ •.‬וכן• אץ באלז פועל ירע■ רק הכל‬
‫בתכמה‪/‬מאת‪ ,‬אל אחד‪..‬נבר‪,‬א■‪. ,‬והרנגי‪-‬הוא' לתכלית העוב וירא אלהים את‬
‫כל‪ ,‬אשר‪'.‬עשה‪ .‬והנה עוב מיאוד בכלל הבריאה — ;עיי] ע' קדושת השם‪.‬‬
 ‫‪167‬‬ ‫אלו ואלו■דברי אלהים חיים‬
‫מ א מ ר זה נמצא שהי״פעמים בש״ק געירובין' י״ג ע״ב׳יליענין‬
‫י‬

‫' ■ ובגיעין ו' ע״ב לעכין הגדה ‪ ,‬ונשתי מקומות אלו העטן אשר עליו‬
‫קובב המאמר הוא קשה מאוד ׳מאוד לבארו על‪-‬פשועו‪ ’ ,‬ו א ם נצארויכפי‬
‫קודו בהכרח יצא לכו מזה אוד בהיר וכלל כולל ^^בכת כל עניןתורה שבע״פ;‬
‫— והנה בעירוביןי״ג שם אמרו ח״י שלש שנים נחלקו בית'“שמאי וביתהלל;‬
‫הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו ‪ ,‬יצאה'בת'‪ ,‬קול‬
‫ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כב״ה' —■וכי מאחר‪,‬שאלו'ואלו‬
‫דבא״ח למה הלכה כב״ה? משום שב״ה המה נוחץ ועולבין ולא עוד אלא‬
‫׳■‬ ‫שמקדימין דברי ‪3‬״ש לב״ה'כאותה ששנינו ‪' '. — ,‬‬
‫ו ב ^ י ט י ז ו׳ ‪ .‬אשכחיה ר׳ אביתר לאליהו קאר שחלקו רב אביתר ‪,‬עם ר׳‬
‫* יונתן על הכתוג'שופעים י״ע ותזנה עליו פילגשו‪ :‬׳ ר׳ אביתר‬
‫אומר זבוב מצא לה ר׳ יונתן אומר נימא מצא לה‪ ,‬שאל ר׳ אביתר את אליהו‬
‫במאי קעקיקהקב״ה? בפילגש בגבעה ומאי קאמר? הכי קאמר‪ :‬אביתר׳בני‬
‫אומר כך; יונתן בני אומר כך‪ .',‬אמר לו ח״ו מי איכאיתפיקא קמי;‪,‬שמיא?‬
‫א״ל אלו ואלו דברי אלהים חיים; זבוב מצא ולא הקפיד נימא׳‪-‬מצא והקפיד‪:‬‬
‫ט ר ם אבאר גו‪ q‬העכין אשר עליו ישובב מאמר זה אקדים את הידוע‪',‬׳כ*‬
‫האומות מונין אותנו עבור זה ‪ ,‬והרבה פערו את פיהם ■להלעיג על דברי‬
‫חכמים‪ ,‬כאלו לא ידעו את הכלליהישודי בכל חכמת החקילה שאי אפשר‬
‫לנושא אחד בשני הפכים )דערגרונתמט? רעם'ווידערטערוכעם( ‪ .‬והרמבמ״ן‬
‫כשפרו׳ ירושלים הליץ בעד חז״ל בדין ע״פ הכתוב זכריה ח׳■‪ ,‬צום;הרביעי‬
‫וצום החמישי‪ ..‬יהיה׳ לששון ולשמחה והאמת והשלום אהבו‪ ,‬כלומר הכל׳־־ת^וי‬
‫בזמן‪ ,‬ועת לבכות ועת לשחוק עת לצום ועת להפך את'הצום לששון‪ ,‬מ‬
‫תכלית הכל הוא האמת והשלום‪ ,‬כפי אשר יחייב השכל והמקום והזמן'‪— '.‬‬
‫אפש אין בזה די באר כי מחלוקת הלל ושמאי היתה בגוף■ אחד בנושא‪-‬אחד‬
‫ובזמן אהד? לפיכך ראוי שאבאר לך‪-‬זה על אופן אחר‪ .‬הנה ידוע כי'השם‬
‫ב״ה ברא את ההפכים בכל ענין ד״מ העוני והעושר‪' ■,‬החכמה והשפלות ‪,‬‬
‫האור והחושך‪ ',‬הצדיק והרשע‪ ,‬למען שעל ידי ההיפוך‪ ,‬יהיה נודע וניכר‬
‫הנווב והמועיל;‪ -‬על ידי‪-‬־ העוני ניכרת מעלת העושר ועל ידי• ■החושך־ מעלם‬
‫האור וכן הכל ואי אפשר לאדם להצדיק נפשו ^השכלית ולומר השם־’ברא‬
‫אותי להיות שכל למען הודע מעלת ■החכם‪ ,‬ואם כן אני־יחפשי•‪ ,‬ורשיות״םתן‬
‫ל’ לעשוק בשכלוה כל ימי חיי? ‪-‬זיה אינו' כי לעומת שלי הפכים אלה^ _נתן‬
‫השם כח הבחירה‪ ,-‬לכל■ איש ואיש'להשיב ׳מעשהו‪" ,‬ולבחור •יבעוב ’ו‪5‬מא‪1‬וש‬
‫ובאמת־ יכיל המשכיל כי הגזרה‬ ‫ברע‪ ,‬כאשר יבואר בערך בחירה אי״ה‪.‬‬
‫והבחירה סותרס זאת את זאת‪ ■,‬בכל זה שתיהן אמת ■ואלו ואלר דא״ם וכן לא‬
‫ישתפק־אדס כי עניות •ועשירות מעבירין■ את האדם מדעת קונו ושניזהפכים‬
‫־' ‪ ■' -‬אמה\מצדיהממוצע‪:‬״■ ל' ‪ ■:‬־נ^‬ ‫■■ ־■■־ ׳ ־ ״‬
‫ך)ץ הנכ’ א‪.‬צעק כבר על משפע‪,‬מקולקל כזה‪ ,‬ואמר‪..‬חבקוק‪,.,‬א‪ 77‬א סי‪ .‬רשע‬
‫׳ מכתיר את הצדיק על כן יצא משקע מעוקל‪ ,‬כ לו מ ר; מ ^ שע״י לשעת‬
‫הרשע נודע מעלת הצדיק וזה כתרו שמכמייו‪ -‬הלשע לפיכך ״יש לרשעים‬
‫משפע מעוקל להצעדק‪ ,‬ובאמת אינו כן למשכיל באמה; ‪■■ -‬׳‬
 ‫אלו ואלו־דא־ח‬ ‫*‪,-‬ן ‪/‬‬

‫‪11‬‬
‫*‬‫;‬

‫!?ךיז^ךן‪,‬כמו‪:‬ש‪3‬רא השם; אס• ההפכים כן •‪:‬בסן‪ .‬רשות‪:‬להפך‪.‬כל‪-,‬דבר׳ מר^ אל‬

‫״׳>ןצומ‪:‬כאמוה •מ־?אלן‪.:‬אוציאה אמ‪:‬יב‪1‬לה‪.:‬פל פי קול‪.‬ד׳בכח‪ ',‬ואין‬
‫ב^כח •זה‪^-‬ברק;החמין■ולדוש_ם‪■ ,:‬ולעאכס‪ ,:‬ולעשומס קמח‪.‬ולאם׳‪ ,‬כי‪ .‬זה !עשה‬
‫האךם;>נשכלו■ אשק ;אכן־ אוסהאלהים•‪■,-,‬ואם‪:‬השאל־ אלא ■העושה ק‪;.‬במלאכס‬
‫™?בהלבפשו־גשכלו‪^-‬עובלעל חוק‪ :‬העבע? יזה איט‪:‬כ! כמ‪.‬ו‪-‬שעל^ פי• קול ד׳‬
‫מי ך פ ^ הו צזמחס^המבואה‪ :•,:‬כן־על• פי דבר ׳ל‪-:‬כשכל‪:‬האדם‪:‬מברד וגומר‬
‫ב^כאכהו‪'::‬מה‪-‬שחםרה העבע‪:,‬ואם‪ -‬כן;אין־‪:‬האדם■;בשכלו‪.‬קותר ‪-‬מעשה המבע‪,‬‬
‫כ‪/‬אם‪-‬הוא‪.:-‬מוק’ך;‪..‬והולף>ד מקוש‪:‬שידו מגעת ‪-: ,‬באופן שמוכל‪■:‬לומר‪-‬בצדק‬
‫אלו ואלו הנובעייוס והלימודים•דברו‪-‬אלהיה חיים;‪-‬כלומר‪■,‬עכ!ן החיים יש לו‪,‬‬
‫על‪;_-,‬ידי ממורה וחילוך^קולוסיכאלי‪ ,‬חוזוקדהיגש•‪■ ,‬לחלק לכל דבר כפי ■כח‬
‫של־ קל אחד‪•:‬ואחד‪ ■,-‬ובזה‪.‬׳ תבוא כל‪:‬הבריאה■ לתכלית ‪ :‬השלמוס האלזדוס‬
‫והנעימות ב‪.‬קו‪.‬לוס־‪-‬שוטמ‪:*!),‬אר^מניע חרך סערמיעדענע ‪-‬קרקפטע(‪ .‬ועל‬
‫דרך‪-‬זה‪.‬יקד ד' בחכמה שםדרי‪-‬חממלכה״ והממשלה יהיו; משונים מעם לעם‪,.‬‬
‫וקארץ‪ :‬לאלץ; כפי‪ ,‬תכנו ת הזמן המקום■ והאומה■ בעבע; אע״פ ישכל ־מלך‬
‫מאס‪.-‬ך׳; אוקס‪-‬על‪• ,‬וכ‪.‬פלגי‪-‬מים־לב מלך• ביד ד';‪.-‬־‪ .‬בכל זאת אלו ואלו‪-‬דברי‬
‫כי^ע״’ ‪ :‬חליפות‪-‬כאלת■ חומך‪:.‬השם חי!ם‪-‬לכל‪-‬חי‪ •,:‬כאשר■ אנו מברכין‬
‫ב‪/‬ל‪:(5‬נפשומ‪.‬רבומ‪ -‬וחשרונן‪>-‬הח’ומ‪5 -‬הםדנפש כל‪ ,‬חו‪ ,‬כי ■כן'היא מידת החיים‬
‫ל^ת״לכל‪ .:‬לבר חםרו־ן>;■‪• .‬למען ירגיש■ בלעת• ותבונת אופן השלמות‪:‬לקלק‬
‫החקלו‪-‬ןן•׳‪ :‬וידע•‪ :‬כל‪ .,-‬פעלל‪•,‬כי‪ :.‬ל‪-‬פועלו■ והוא■‪..‬מוציאתו‪: :‬מחושך לאור ■)דא‪:‬‬
‫ןעןכםטכעוומושטן’ין■(*־; ועמת‪:‬אבארלך הדבר יותרעל פי משל‪-:‬תנה‪-‬כל־צכא’‬
‫^^ל'ס‪/‬אגדד‪-‬ים’;׳וכקשלם זהי‪:‬בזה■ על‪-‬ידי;•שני ״כוחות־מתנגדות‪,‬־־‪:‬כח המושך‬
‫ח^־)'אנלרקונגפןקמופט ‪-‬מונד‪ :‬פןיהקרמפט(;‪:.:‬וע"’ ׳ שני כוחות אלו‬
‫עומלם״מ‪-‬ממנועעיס כל‪ :‬עולמות אןן׳מספר‪:‬באויר‪ :‬השמים ולא‪:‬יפלו ־לארץ ‪,‬‬
‫יע‪-‬ן‪-‬כי‪ -‬על ;פי‪,‬י מת־ שמושך כח המושך לצד •מזרח למשל‪ :,‬וכח הפורח■דלצד‬
‫מעךב־‪ .:-.,‬הכה יש כ‪6‬ן"משקל‪ :.‬שות■ והגלגל עומד‪:‬ומתנועע;‪:‬תמיד ‪-‬באמצע ■ולא‬
‫ןכ‪.‬עה;;לגמרן׳לא ולמזרח־‪:‬ול‪-‬א למערב;‪ .‬ונודע ג״כ״־כי“‪ ,‬יסוד‪:‬כח המושך הוא‬
‫בכל־ףלגל־בימרכזו וכתהפורח־הוא;^בקו‪:‬המקיף;‪■■,:‬למ‪-‬השמש עס‪-‬כל כוכבי‬
‫^ו^י|׳עו‪-‬לם‪--‬אחד׳׳ותשעש;׳עומדת באמצע ■ומושכת׳ כל כוכפי לכת‪ ,‬וכן‬
‫ףלגלתל(לז‪ -‬שלנן אצלה‪, ,7‬בכח‪;.‬המושר אשר שוכן‪:‬בקר‪ 3‬ת‪ ,‬באופן‪ :‬שאם ■תמשוך‬
‫קו המר^ף ‪.-‬קביב השמש ‪ -‬עם‪ ;.‬כל כ‪-‬ופבים‪-,‬הנלוים ‪-‬עמה‪■ :‬יתנועעו‪:‬כל' גלגלים‬
‫>‪-‬ן‪.‬בע‪:‬יגול שות לתכלית הקירוב אל האמצע הוא תשמש׳‪ - :.,‬ד ‪-‬‬
‫זה״■מתנגד כח‪,:-‬הפורח■ להרחיק■ כל■׳הגלגלים‪-.‬מן■‪:‬האמצע ■׳בכל‬
‫ר״ו‪,‬־ד‪ .‬־‪■: ::‬האפשר‪:■,-‬ובקבול^■זה אי;אפשל־־שיגיע‪-)-‬׳ ‪5‬ל כוכבים דאל־ אמצע‬
‫אשמש׳ שקל‪-‬וב‪;:-‬לה‪ ’,‬׳ מ פ ט; פ ח ■הפורח;■ואי^אפשר־שיתרחקו‪ -‬פכוככים‪.‬־מהשמש‬
‫עתי״מן׳לבש^ור‪-‬׳ מפל)‪:‬ל‪j5‬רץ;״מ ‪p‬פי‪r‬כח■■ המושך‪-',-‬ולכן בע שה‪.‬על ידי־המסנדות‬
‫זהיםדר הממוצע במכלית נאה‪.‬מקודר׳יפה‪:‬אף■ נעים במרחבי שחקים‪ ,‬ונקראת‬
 ‫‪1&9‬‬ ‫^זי^א״ח‬
‫סנועה משוכללת‪.‬ושלמה־כזיגמנועה•■מרכז’ת״)לענטכ־צוובעוזעגו‪:‬ג(־‪ ■:‬ואם משאל‬
‫^מי־ימושך־אמ •השמש־;עצמה"ומ’ דכומן ׳כח ־בשדרי^עולם הזה ‪.‬ןאננעשיםט‪£‬ק?‬
‫‪ 0‬עכה ותאמר‪, ,‬הכה'’יש בלרןיע'אל‪-:q‬אלפי ־ריבוא לשמשים •על׳ דרך •זה; והמת‬
‫כוכב^י' שבת־׳ )דימ‪-‬׳פיקטטםער‪-‬נע‪::‬ינד■ ןןיטערי־‪2‬מננענ?יםט'עמע‪ :‬ביג מינם‬
‫מונענדןלכע(‪:‬באופן‪:‬שכל ■עולמות אחוזיס׳‪.‬וכרוכים שת־ בזתי‪: ,‬בא^ן מעצור■‪ :‬ע״פ‬
‫שכי‪:‬כוחות־שאמרכו־‪.‬ו ואסיתשאלנהלא בתכרח;‪.‬־כצערךולשיבה ‪-‬ראשיתו אאה‪,‬‬
‫אשר דסכיע‪ ■-‬את‪:‬הכלל‪ :‬הגדול‪.‬הזה מבלי שמתנועע‪ :?:‬־ראמור־תס^בה׳ו הראשית‬
‫‪" ’,•:‬־ושלכלעולמות• ■הוא‪:‬הבורא■'ית׳‪:■ .-.‬ד■׳;‘•'••■ ‪ :-‬־ •־‪-‬‬ ‫ל‪.-‬׳‪:‬־ב‪:‬י‬
‫׳ ם ע ת ה הדבר־ ברור* כשמש>״כי• י ככל הדברים ■־האלת׳‪:‬וככל־;תחזייון■‪:‬הזה ‪,‬‬
‫‪:- ••■::.::‬׳'•־והמצא■■ במחלוקת רתלל ושמאי‪:‬לשם''שמים ־זתרמושך לכאן לצד‬
‫‪.‬האמצע לפי‪,‬־ הצורך לדעתו‪.‬־להשיג■'‪-‬מכלית‪:‬התנועה;׳בקדרי ■עולם׳המושרי ‪■,‬‬
‫דזה‪:‬מושך‪:‬להלאה לאותו תכליתזמצד‪:‬אחר; זמביךשכיהם■ יתנועעו אך ישיגו‬
‫דברי‪ ::‬אלהים־ חיים ‪ ,‬הוא סקדר‪:‬הממוצע‪.:‬־־ כ‪-‬י‪:‬ממוך שזה'אמור כך וזה'אומר‬
‫ז *‪ ■:‬־ ־־כך ובא; השלישי■ ומכריע־יצא האמת‪ :‬לאונימו שכתדרין *־רפ״ג ‪ .‬־ ־ '‬
‫■‪ 1‬מ ע ת ה מבין‪ :‬מת'שאמרה־בה־קול אלו ואלד׳ דברי ־אלהיתיח־יי‪-‬ם׳ והלכה‬
‫‪:‬׳■־■ ‪,‬־ ~■ ‪:‬עדברי ב״ה׳ ואין• •זה־ שמירת ן‪.‬כי־‪-‬־הבתרןול^(־ כלומריייירוב ־חכמי‬
‫דור‪ :‬הכריעו‪: ,‬שהלכת׳•כב״ת‪:‬מפכ׳י’ שכומ’ן ועלוכיןרתמה‪.‬־ומקדימים דדברי׳ ב״ש‬
‫לדבריהם‪■ ,‬וא"‪.‬כ ידעו ב״ה‪:‬אמ‪ :‬דבר‪-‬י ב״ש שתש באמת מצד שיעמם דברי‪-‬א״אין•‬
‫אבל־כמו שבעבע־השכל‪ :‬הישר ־להעיב זלהשליית‪-‬מת שאשרהי העבע ‪ ,‬׳‪:‬כןחכם‬
‫אחרון מעיב ומשלים‪ .‬בשברת■ נערמו־דברי־הק־ודמים‪ ,:‬כאופן שהכלל מתנועע‬
‫טל־שדר‪:‬השלמות יתרועעו‪:‬אך ישירו‪ :,‬בקול ־‪:‬נעימת האחדות ׳בשלומה‪,‬זלשמשך‬
‫אל^דהנקודהדהאמצעימק ■הוא׳רועה אחה‪,‬׳ אלי־׳אחדזיזשבראשוצתנםיילהוליך‬
‫במו ' הנהגת הבריות;בדרך‪.‬י ארן‪,‬־ ‪ :‬ושבילי‪:‬׳ מדיה• לעולמים;‪ ::‬ויבזאר־ עוד־ א־י״ה‬
‫■‪:■1‬־■‪;;■ ■.'•:‬־*‪':‬‬ ‫;־•• ■‪. :‬־ ■־■ ־‪■•::::‬׳■‪:‬ר•■■־‪:.‬־•' בע׳ בימ׳תלל‪,‬־ '״;■■׳‪:■:‬‬
‫ר ה ג ה כבר בארתי־ לך‪:‬בערך־■ אגדת■ שהאגדה נותנת׳ תבלין■ לתורת‪:‬התלכת‬
‫ן‪.■::‬״ ‪.‬־‪ :.‬ומפרשת‪ :‬שודי‪,‬־■הקבלת;־‪:‬ועמת־׳אביא;לך ראיה־‪-‬׳נאמנת ־־על ■זה ■עד‬
‫שתראה‪.‬בעיף‪-,‬פקוחה‪:.,‬י‪:‬כי;כל 'מה־‪-‬שבארמ’ ‪'.‬לןנ להבנת־ ב‪-‬ק׳ שאמרה'‪:‬אלו‬
‫יאלו דא״ח בהלכה‪,‬־ מבואר באר‪:‬היעבבדרךהגדת־ גיעון־‪-‬ז׳ שהבאנו ■למעלה;‬
‫> ‪ t‬לעען ברר׳כןג׳שודיזה אקדים‪-‬לך־מתושהודר‪:‬כל המפרשים שירעניןי־זתפלגש‬
‫■‪ :::‬בגבעת שעוקק‪:‬ברהקבנה הוא־ שוד־ אשר ראוי־לפרשו'ואנהאנשה‪..‬־‪:‬׳‪:‬־‬
‫^אם־מראת״;ותעיין׳ במלפסארא׳־י־תמצא• כיו אב‪ ’:‬תר״תכהן‪:‬הית‪.‬׳אותביאת‬
‫םב‪:‬׳ אדונוהו בךחגית׳ ורצסנשימלנך‪-‬אדועהוצ־ב^ ו־לא׳שלמת־בן ב ת שבע‪,:‬‬
‫נ א הי א מ רז ש מ א אביהרי‪:‬עם‪:‬ש’ עהו־'לקלואדחגישמלך‪:‬אדעניהו‪:,‬בא‪:‬המבשר‬
‫יונתן ואמר;לכל‪:‬הקרואוםרהפךממת‪:‬שרצה אביתר־סכהןן־והואשיבדוד תמליך‬
‫את שלמת‪ — .‬ותנה עעם א‪.‬ב‪ 1‬ת‪ ^ 3‬ה כ פ ‪ 4‬שמאש בשלמת הוא פשוע מפני‬
‫שלא רצה שימלוך בן אשת המלך אקר לקח המלך באישור; ‪.‬אבל בכל זה‬
‫*( עיין ייישלמי שבה פ״ו ה״נו ל׳ יונה ולי׳ יושה יסהלכו לנקר אס החולה ל' אתא‪ ,‬אמרו ניזול‬
‫; א ^‪ ^ .‬מ‪3‬וג‬
‫י־ נעשו־ייידנלי‬
 ‫אלו ואלו־דכריא־ח‬ ‫‪170‬‬
‫מאס ד׳ היהה נקבה■ וכבר ‪.‬בחר ה' נשלמה‪ :‬ככיע‪,‬תייוצהן‪:,‬יוכעם הדבר‪.‬כי‬
‫עכץ האישור שעשה דוד הוא־מצד■ היצר והסשוקה ‪■.‬אשד‪ ,‬כבר •נענש עליה;‬
‫ועכין המלכות■ הוא ידבר ‪.‬כללי נחוץ לקדר הכלל ‪.‬־ וגודע ימן■ הש״ש ברכות‬
‫ש״א‪ .‬שיצר הרע נקרא זבוב‪ ,‬ולהפך נגיעת‪,‬מלך במלכות חברו‪ .‬נקראת‬
‫נימא יומא ל״ח ‪ :‬אין‪ :‬אדם‪ :‬נוגע במה שמוכן לחברו‪..‬יאפילו‪-‬כמלא נימא וע׳‬
‫ברכות• מ״ח ע״ב‪ .‬פילגש בגבעה הוא משל‪.‬להסנועה בקי‪.‬רוב‪ :‬ובריחוק פ ע ם‬
‫מושך ופעם פורח •מן המקום הממוצע כמו שהפלגש נתרחקה מבעלה הקרוב‪,‬‬
‫לה )רעסןןךמן מונד מטטלמקטימן( ‪ ,‬לפיכך אמר אליהו שהקב״העוקק בפילגע‬
‫בגבעה כלומר בענץ שדרי‪:‬התנועות‪:‬וכוחות מ סנגדו ס‪ .‬ואמר‪ :‬אביתר'צני‬
‫כך אומר אדוניהו ימלוך ולא שלמה כדי לרחק‪.‬אס‪ :‬המקורבי‪.‬ם בזרוע רשע;‪.‬‬
‫אבל יונ תן בני כך אומר להמליך את שלמה מפני שהגיעה העס ואץ מלכות‬
‫נוגעת בחברתה אפילו כמלא־נימא‪ ,‬לפיכך אחר ששאלו מיי איכא שפיקא‬
‫כשמים? השיב אליהו‪.:‬־ אלו ואלו דברי א״ח‪-:‬זבוב מצא ולא הקפיד‪,‬־ כלומר‬
‫על דבר מה שחעא דוד לא הקפיד השם‪ ,‬הגם־ כי אביתר בצדק אמר דבריו‬
‫שחעא אבל יצרו גבר — אולם נימא מצא־ שנוגע יאחד־ בהנהגת הכלל אשר‬
‫לא לו המלוכה על זה הקפיד השם ‪ — .‬ובארו זאת יותר‪ ,-.‬אמר‪:‬ר׳ יהודה זבוב‪,‬‬
‫באותו מקום‪ ,‬נימאבקערה כלומר ענין זבוב‪.:‬בדוד הכוונת ■זנות‪,‬־ וענין נימא‬
‫הכוונה קערה‪ ,‬פרנשה — ו‪.‬אמרו‪:‬עוד‪ :‬זבוב מאישוהא נימא שכנתא ‪ ',‬כלומר‬
‫החעא בזנות הוא מאוש‪,‬־ אבל החעא כשדרי פרכש ■על־הציבור‪ ,‬יש שכנה‬
‫־ • ‪■:‬׳‬ ‫‪:‬־ •‪ :‬אם נבחר אחר שאינו הגון למלכות‬
‫בזה‪:‬לבאר הענץ מה ששמכו‪ .‬לו שם מקודם‪ :‬ר‪/‬אביתר שלח מא״י‬ ‫תבין‬
‫לבבל‪• :‬בני•‪.‬אדם■ הבאים מבבל לא״י קיימו בעצמם ץיסנו את־הילד‬
‫בזונה והילדה מכרו ביין‪ ,‬ורצה בזה‪.‬למנוע שיבואו תלמידים מבבל לא״י;‬
‫והקשו עליו שם עד שאמרו ר׳ אביתר ‪,‬הוא גברא דאשכים מריה על ידו‬
‫ממעשה הנ״ל‪ ,‬וקשה הלא אין למדין מן אגדה ?‪ :‬ועוד אדרבא ד׳ ־אביתר לא‬
‫השכים‪ ,‬הקב״ה •עמו כי אם עם‪-‬ר׳ יונתן? ‪,‬אבל‪-‬מפני שידעו‪.‬היעב תוכן‬
‫העכין ושודו ורצו להוכיא שאשור ■למנוע‪■ :‬זכות‪,‬־ממושל‪:‬אשר־כבר‪:‬זכה‪ ,‬־ולכן‬
‫אשור למנוע את התלמידים‪.‬־ ולקצר‪:‬בזה זכות ‪.‬א״י"■ —‪ .‬לפיכך א מ ד ר׳ יושן«‬
‫שם )אשר רצה בממשלת א״י על־בבל( ; מאן לימא לן דרב־אביתר כר שמצא‬
‫הוא‪ ,‬במה״ ששלח לרב חשדא דגיעין הבאים מבבלאינם‪:‬מצריכים לומר בפני‬
‫נכתב מפני שבבל אשוב כא״י?‪ :‬ועוד‪:‬הא ־א’הו‪ :‬ר׳ אבימר־שלח־ילר׳ יהזדא‬
‫שגם‪ :‬הוא שובר‪ ,‬העולה מבבל‪:‬לא״י עוברי בעשה‪ ■,‬בני־אדם העולים משם‬
‫לכאן מקיימים •בעצמם‪ :‬ויתנו את ־הילד כו׳‪:‬כלומר‪:‬איך לשמוך על אותם‬
‫• ‪ :‬י ‪......‬שמשתדלים לדאות־ ארץ ישראלי מזכות־ ;המשרה־ על‪ :‬בבל ‪ ■ ■ ■ .‬׳‬

‫־‬ ‫‪:,‬אליהו‪,‬‬ ‫‪,‬‬

‫ב ב ל כתבתי'למעלה ע׳ אהיה‪.‬מתכונת‪,.‬אלי‪-‬הו‪ ,‬ואשר ‪ .‬האמינו‪■-‬בו‪ .‬בעלי‬
‫תורה שבע״פ ופה אושי ‪ q‬פודיקצת לבאר מה שמצינו כי■ אליהו בא‬
 ‫‪171‬‬
‫לבאר דרכי סורה‪ -‬ולפשוע קפקותיה‪ .‬הנה קדל אמרו‪,‬עירובץ מ״ג‪- :‬וש״מ‬
‫שאץ אליהו בא לא בערג שבת ולא בערב ’ ״ע‪. ,‬ועעס• ענץ‪,‬זה■ הוא מפני‬
‫שהנוצרים המשחייס ■האמינו כי• המשיח האמיתי הוא■ ישו■‪.,‬אשר נידן בערב‬
‫שבת והיה אז ערב ‪ ,‬יום■ עוג של פתח‪ ■,‬לעומת זה• הוכרחו להתנגד — וגם‬
‫רמזו שס שמתוך שאין אליהו בא בשבת מכח תחומין שיש איקור■ לילך‪.‬חוץ‬
‫לתחום‪ ,‬ויש איקור זה גם למעלה מי׳^‪-‬עפחים באויר‪ ,‬לפיכך אי אפשר ■שיבוא‬
‫משיח באחד בשבת^ גם בזה רצו לרמוז שלא נעעה לבבנו להאמין בישו‪-‬שקם‬
‫מן המתים באחד בשבת‪ .‬ועעם ■הדבר כי מפני שהיה להם להלכה למשה‬
‫מקיני שאין אליהו בא'לא לקרב ולא';לרחרן אלאילעשות שלום ‪ ,‬שנאמר והשיב‬
‫לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם ‪)-‬קוך■; עדיות( ‪ ,‬את כן לא אפשר‬
‫שהיה ישן המשיח המקווה‪ ,‬אשר בא אצלו אליהו■ וליווהו ‪ ,‬כדברי הנוצרים ‪ ,‬כי‬
‫ידוע ההפך שמחמת הנוצרים נתגלע הריב‪■ ,‬ואמונה;זו‪ -‬הרחיקה מאוד לב‬
‫בנים מאבוהם ולב אבות■ מבנים כידוע‪ ,‬כי ■כל המתנצרים■מן היהודים כבר‬
‫כשכחו מזרע■ אברהם ומעורבים ‪,‬המה בגויס‪ ,‬ולא‪-‬הצליח ישו‪.‬רק באומות‬
‫‪•:‬‬ ‫;לקרבן לתורת ישראל‪,‬‬
‫א פ ם מה^שבחרוי‪-‬שם בעירובין לעקוק בשאלה‪, ,:‬אם‪.-‬יש תחומין למעלה‬
‫מעשרה ופשעו זאת מאליהו‪,‬ומשיח שאינם באים בשבת מפני איתור‬
‫תחומין הכוונה לדעתי ‪ ,‬כי מתפר עשר הוא תימן לעשר תפירות של־פיטמגמרמס‬
‫ועשר מעלות מלאכים‪ ,‬וכן עקר עפחיס‪-‬של‪ -‬ארון‪ ,‬וחקרו אם כן אס ־יש‬
‫תחוס לשכל האדם לעלות מרומים‪-‬חוץ מגבולים אלו או לא‪ ,‬אם נאמר כר׳‬
‫’יק־ תוכה ה'‪,.‬שלא‪-‬ירדה השכינה מעולם רק למעלה'מעשר ‪ ,‬ולא עלו אליהו‬
‫ומשה למרום רק עד י׳‪ ■,‬כלומר שאי‪ ,‬אפשר להגביה השכל למרומים למעלה‬
‫מן המלאכים‪ .‬ותמכו זאת על דין תחומין למעה כדרכם בכל‪ ,‬מקום לדבר‬
‫בחידה‪ ,‬יען כי השבת נוקד׳ לתועלת הנפש וחקירות השכל ומנוחת האדם‬
‫בקשר העליון‪ ,‬כמאמרם נובלת'עולם הבא שבת‪ .‬ולעומת זה ידעו שהחוקרום‬
‫מכת אריקעו יאמרו‪.‬שגבול יש לשכל ואץאפשד לו להשיג‪ ,‬במה שלמעלה מגלגל‬
‫ירח הגם כי המאמינים דעתם שנשמות הצדיקים‪ ,‬גנוזות תחת כקא כבוד שבת‬
‫קנ׳׳ב ע״ב‪ — .‬ועיין רמב״ם‪-‬פ׳^ב‪ ,‬מיקודי תורה שחשב עשר מעלות במלאכים‪,‬‬
‫וכנגדן חשבה המשנה יכלים פ״א מ״ו עשי־ קדושות‪ ■,‬ובקוך קועה‪.‬ע שר‬
‫מידות עד אליהו וב‪.‬תוכה_ד׳‪ -‬ב׳ ‪:‬ארון סשעה וכפן־רמ עפח היי■ עשרה‪. ,‬באופן‬
‫הוא גבול‪;:‬השגת משכל‪ ,‬וכן■ הכפורת‪.■—/,.‬־■ ;‪:‬ד ;ד‪'.‬‬
‫ר ה ^ ה מדת אליהו הוא; קימךהבקינה ‪.‬שלעתיד‪-‬יו‪7‬־ע‪.‬ו;האמת והשלום־יחדו‬
‫וזה אל=יה‪ -‬ול׳פיכך הוא ■פושכג כל‪ ,‬הקפקות‪:‬גם' מי‪:‬אמרו לא■ בשמים‬ ‫‪:-‬‬
‫היא?‪-‬זען כי״לרוב‪-‬יינגלו תעלומות■ אחרי׳זמן‪,‬עב‪■ ;,‬ועל השאלות‪ -‬ותאבעיות‬
‫יופשעו לאע'לאע בהילוך הזמנים^ הן בנובעיות ותן; בלימודיות■ והן‪,‬באלהיות‪,‬‬
‫ולפיכך בא אליהו• במקום קפק■ ממון• שמונח^בב‪/‬ד־ כי עומ‪ ,‬קוף יתראק לעולם‬
‫•מי הצדיק‪:‬ומי הרמאייואליתו הוא‪ :‬גבול‪ -,‬ותוך■ התפקות■‪ — ■•.-‬״ו טע םדז ה יש‬
‫לו ‪-‬לאליהו‪ :‬פי ■שנים ברוחו ■כ^ מציד■ אחד‪ -‬מצל^^ הוא את בני‪-‬לוי ומקיב את‬
‫הבריות לאמיתת האמונה‪ •,‬ומצד‪-‬אחר‪.:‬הנה‪,:‬המ?‪,»• ..‬קר?•‘ אס‪ :‬מן כ‪ 2‬נמזצ»עה‬
‫לבני אדם‪ •,‬כאשר נהגי‪,.‬אליהו‪-‬עם■ עובדי הבעל‪:‬ךשהוכיחם‪,‬י'במר ‪:‬רוחו‪ .‬על‬
‫בעותם יאארי הבעל והחזירם כאביאם‪-‬שבשמים ‪ ,‬עד־שהודוכי‪-‬ד׳הואיאנהיס‪,‬‬
‫’ומצדיאחר‪-‬חזר ועען■ לפני המקום ואמר אהה הוא'׳הק׳יביות■ אא לבם‬
‫■■'א ח ו דל יה ’וכקש מחילה ואקד וחייכה ממרום‪■'.‬לפיכך 'אמד■ אל־שע כאליהו‬
‫■איתן לו פי שכיס מרוחו ‪',‬כלו'מדלה'לוך במישרים עם בכי אדם’ ועם ר' ולהשוות‬
‫‪:‬המחלוקת' אבין מתכגדיס"אלו ‪)-‬עיין עדיות' שם"אליהו ' בא להשוות המחלוקת(‬
‫׳יען אליהו הוא"המסוודיאמיס׳ ואר'!' וקואר עליוכיס עס‪-‬ההתוכיס;■ וזה ■שהשיב‬
‫אליהו לאלישע‪ ':‬אס ״תראה אותי■ לוקח ' מאתך יהי לך' כן״מככיס 'ב' ב' כי' ‪,‬‬
‫■הכווכה' כי' מיו' האש'המועעה ככבה על■ ידי‪-‬רוח חזא‪- ',‬וכהפוך הוא אם אש‬
‫■היא‘ גדולת‪ ,‬אז"תתרבה'■השלהבת ע'״י'הרוח והאויר‪,‬־■ כ׳ךאהבה'פחותה ■וקלה‬
‫'ככבית ע״י‪-‬הרחקתיאוהמס‪',‬אבל'אהבת גדו'לת אדרבה' מתגדלת יותר ויות־־‬
‫'על'ידי■התשוקה''מרחוק■‪ ,‬לפיכך" רמז לו אליהו שאס'תראה ' אותי לוקח‬
‫' ותרגיש תאבדת הגדולה'אז מאתך יהיה'לך כן פי שכיס‪■'.‬‬
‫א ל י ה ו היא קימ‘!־תחיה תמתיסלתחזירלבישראל לאביתס שבשמים; כמו שחי'‬
‫בכהשלשוכמית עיין קוף קועה במשנה‪ ,‬רוח הקודש מביא לידי תח״ה‬
‫ותת״מ בא על ידי אליהו זכור'לכווב‪ ‘,‬כלומר ע^צין התחית הוא דבר שא־כו מובג‬
‫■ב'שכל' הפשוע כאשר 'כתב הרמב״ם‪ ,‬ורק דבר כקי■■וברוח' הקו־ש‪-‬אפשר‬
‫להשיג כק כז'ה>‪-‬וז’ ה גופו■ מה שאומה ישראלית'חוזרת■■לשוב‪ -‬אל ד׳ תמיד‬
‫'אחרי אשר ■קר'דממכויוכיח'‪-‬כי רוח'הקודש הוא השכיכה־ישורה׳משראל ומדת‬
‫'אליהו מחזרת תגלגל בכח הקדושה' האוניתיה‪'.‬והיה■ באחריה הימים‪ ,‬אחר■‬
‫'אשר'ישוב המצרך וצרך את בני''לוי‪;.,‬וגם כל'האומוס'יעבירו' רוח עו מ אה וון‬
‫הארץ‪ ,‬אז בוא יבוא ■המבשר עוב‪ ,‬ויוציא הקב״ת את״החמת מכרתיקת‪ ,‬להאיר‬
‫שמש צדקת בכל האר׳ן‪ ,‬ויהיה‪-‬הוא■'אחד ושמו אחד וזה שמו אשר יקרא־ לי‬
‫אליי יה וייי! גחטט מיום דער וומהרכי גאטט‪.‬‬ ‫■־‪ :/‬־‪. ■.‬‬
‫י ­‬ ‫‪............................‬‬ ‫‪-‬‬
‫־‬ ‫‪ ..............................................‬י י‬ ‫׳ ■‬ ‫^‬ ‫‪.‬‬ ‫■ •ד‬
‫י•‪■ -‬‬ ‫‪.‬״‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪,‬‬

‫‪■ ■':‬‬ ‫ש א י ר י ס ‪:‬‬ ‫' «‪ ^ /‬״ ע ד רי א‬

‫‪ ,.,‬א ל א; ב א ר ך‪ :‬ב א ל צ סנ ר תי א ‪.‬‬
‫א' ב ש ם זה הית׳צקרא הונכתיוכ' והלאש‪-‬אשר'הוקס עכ'ה'ימדיס■ שבאלכקכדריא‬
‫של מצרים וננל• של־היהודיםשבארץ אצריפמקירעצע בימיביה שכי^וחקרו‬
‫‪ ....‬חכמים ניגדומס ■יעלי מרש אם •זה עייין' מושט'געט־‪5‬ט'צ ' דעש יודע‪:‬טהוו‪1-‬ש‬
‫•'■ '■'׳אונדהי־נע לעקטע'|י׳ח"א"צד•^‪ 3'53‬ובהערה'שס‪-‬שמאריך‪■ ■,‬וה׳וא'מביא דעת‬
‫י ' ■חכם‪ ,‬שהשם מצא'קןלו׳בהלת׳מוסבמ ^פ’רושלימ‪:‬ן'‪,‬ומכש'‪ 0‬מפני’■שהמושל‬
‫•׳•" הזא הוכרח׳'לגיבות תמקיס' מאמי׳בע ישלאלל'ויש'י'שרצו”‪-,‬לגזור■ שסי ■זה‬
‫^^^ושל'מלמז''אחד ‪■7‬ובלשון ■חד׳ל־ א פייני‪.‬‬ ‫משםר'היפניל' ‪ 6‬ח'‪',‬שמורת‬
‫־‪:.‬־ אב^לדעתי תקלושהדראוייולהקדים‪ -‬שכיייעציכיש׳׳אשל^והם יצא לכן אור‬
‫־׳•״' מליייימבוכה זודהאחל ‪5‬ודע'‪'-‬כי הלאא‘זית׳ היה'ולך משפחת הכהשס■ והיה‬
‫״י■ •בונק וס‪'-‬׳ יכהן■' 'גדול‪" '.‬והשכי•" כי" לפי ׳ חקרוף ■ידיעתי"לא" ידעתי שוס'מקום‬
‫״• בש״ק שקראו■ ה׳״ליליזכם ■מ[ החכמים'בהאד ״אברך זולתי במק'"שמחות‬
 ‫ץ ה ג ג ^ן ל ־ןי ר ^ צי ^ ‪ ! ^ .-‬ף ^ ע מ‬ ‫יפ^ לשמיני ^גקרא‬
‫‪..‬‬ ‫* • יי‘*“•‬ ‫^־‬ ‫^ ‪.^\ “.‬י ‪ . .‬י ! ‪.‬‬ ‫^‬ ‫* *ז* ^ל*^ י ‪^___ ■v_.‬‬

‫^דבמ^^^‪^ 5‬׳?מז^^ס«'^(^!]ס‬ ‫־'י ‪-‬את‪ .‬הכהו♦ הגדול^?ת»ה‬

‫^^^‪^65‬ן^־‪-‬הוא^מול‪5‬פ‪]^:‬ר^‬
‫;'‪-‬הידענים ^^־^וין‪ { 5‬ס ^‪ %3‬ג^‪2‬ו‪’ ,:‬כ‪-‬ויל‪-‬להיור^ ^«!אדמו^■^;^ן^וני‬
‫א‪?53‬קן‬
‫^‪55:(?^3:‬ן־א^ן!^‪:‬י;)נ| המ^לה‪,‬‬ ‫׳‪^.‬יר^^ד^פנע?‬
‫‪^ -‬מרע^^גקלא‪2‬ס‪5^'-‬ב^»‪3‬נ‪4‬ע‪:? 1‬לגמר־י־לאשו^ם'« פי^ו^&)‪^5‬מ?למ‪^*-‬ק‪5‬או‬

‫‪4,‬יגל‪^,‬י‪%‬ת*ם‪,‬‬ ‫‪|-‬ה*ןד»^^ בז^ן־־וגמעל^? עןגעז‬

‫^^^^^‪’:‬כ‪si‬עב ‪^f e‬ו ‪s‬י ‪i i‬וא‬ ‫׳‪:‬‬
‫‪,‬‬ ‫» ז ^^^־״^וען^ןזאקןכ^ן ‘ו; מןו ^‪> ^ .‬‬
‫צ ^ ־ ־ א ־ ד ^ ^ ? א ‪ ) :‬נ ל ו ?‪^(!5‬לא;ןאה‪:‬ל‪5‬ו‪.‬‬
‫‪ ,‬ד’גןועדא?‪:‬הל!?ו^גקן ‪f»A‬ל’«^!^^? ‪9 f‬׳‪5irtas.‬י‪ ^ ca‬פ » » ־ ו ? ^ ‪ :‬א‪3‬א‬
‫^^ןלא״איס»^את‪.‬׳ד‪,5‬׳‪3‬ב־‪3‬פ^א«*?אק‪ 3‬א‬ ‫‪-‬עה‪^ . 4‬ו‪,,©;5‬‬
‫‪^. .‬ז•^ ‪-•>-^n‬‬

‫^^ד^ ‪'f‬ב‪qp^Es§v‬׳^‪p‬דהז ‪^i‬לו‪j!b^x^(^i‬גה‪f‬ן^ ‪§^i‬ז^לכון‬

‫נל׳כ^יל^יא‬ ‫־־״״* ^י^*״י‬
‫יי‬ ‫^‬ ‫ן‬ ‫‪r‬‬ ‫*^*‪1‬י «‪4‬י ‪1 «1‬‬

‫ץ^«> ‪?4‬צ ) *‬ ‫^‬ ‫׳‪:‬‬

‫^^תז>^‪5‬נ&לר‪^:5‬ו״‪;1‬רי'מ^זשקמנ^‪ 3‬א‪3‬ךמ>‪3‬ן?<זו‪5‬׳נו« ‪^^^ 51‬ש’ ון‬ ‫^ ז־‪:‬צי‬
‫^‪rp‬׳‪W,^^^a:i^cq‬ז‪-^1^:0:.‬‬ ‫‪.‬כ־ד^‪. ::‬׳;;^‪[:*&■:‬זד׳‪<*.■3‬׳■‬ ‫ר;״ז •־;;ר‬
‫י^^׳לונ‪*-‬וי^^'?^‪^^^:5‬מ‬ ‫‪■v‬ד׳ן•ו‬ ‫‪,.‬‬
 ‫אלכסנ‪1‬ירייא‬ ‫‪174‬‬
‫מפני 'שבאותו יום איחכעלו*( ד ‪ #‬כן כ ^ ־)מוכקיס('‪/‬מיתודה דרוחלים‪,‬‬
‫כשבאר בני'ישמעאל"לעורר פל 'ישראלן■ על''הבכורה> ובאו‪ -‬יעמהסי שתי‬
‫■"משפחות ■רעות מצרים •וכפלנן‪■ ,‬אמר להם גביהה בן פקיתא שומר הבית‬
‫י' לחכמים; אם" אלך ואדון■ עמהס תלך‪'.-..‬ואמרו' ’ שמעאלים‪-':‬כתוב‪-‬בתורת‬
‫’ ‪5‬יום ההוא כלת ד׳ את■ אברם■ ברית )בראשית'ע״ו( לאמור'לזרעך■ אתן‬
‫•־' את• הארץ הזאת‪ •,‬׳ואכל מזרעו‪-‬ישל ישמעאל'כן ■אברהם ולחלוק'עמכם?‬
‫השיב' להם' גביהחיכ״פ כתוב ביתורה'ולבני הפלגשים ' אשר״לאברהם נתן‬
‫אברהם מתיכות ישם■ כ״ הי וכתיב ויתן■ אברהםיאת כל^אישר לו ליצחק‪.‬‬
‫ועוד באו• ככעכייס ־'ואמרו■׳ארץ כנען' שלנו הוא' ישכן כתוב' בתורה ארץ‬
‫^^^^^’ ה״ )במדבר‪ -‬ל״ד( אמר׳ילהם'גביההיב״פ וכי' יש גזר' דין‬ ‫■ ־כצען‬
‫י'שמקצתו בצול ‪-‬ואקצתו קיים?־' 'הרי' צהוב באורה■ ארור כנען עבד עבדים‬
‫־' יהיה לאיחיו!'עבד■ שקנה‘נכשים עבד'למי ■ונכשים‪-‬למ'י■?•' ועוד שיש לכם‬
‫■ שכיס הרבה שלא'״עבדתם אותנו‪' ,‬אמר'‪-‬להם א'לכשכדרוק>■ תשובה'ניצחת‬
‫השיב אתכם'‪ ',‬אס אתס׳י׳מחזירין־תשובה׳הרי עוב; ואס'לאו‪ ■-‬הרי אתם לו‬
‫■ לעבדים‪:■ .‬־אמרו תן־גלנו זמן־ג^■״ימים ה׳לכו‪-‬׳ולא ימצאו תשובה''מיד הניחו‬
‫‪ -‬בתייהס'כשהיו'‪-‬מלאים שלוהיאס׳׳כאהן■י זרועות כרמיהם'כשהן פנוועות‬
‫־‪ :‬הלכו'ויברחו'"להם> תנא ^"אותו'שינה שביעית'הייתה ■ועשו אותו יום כווב‪.‬‬
‫שוב ו מצרים ץאמרו מתורתם'אנו מביייאים ■ראית שנאמר שמות כ׳ ושאלה‬
‫י ■'■אשה'משכנת■ת•■'כלי' ‪-‬כ‪ 'qp‬וכו׳ ק׳‪ -‬מבואייאכשיס׳‪-‬יצאו‪,‬מאצלכו‪-‬כולם עעוניס‬
‫■ '■כ‪ qp‬וזהב'‪:'■^ .‬אימר להס ■גביתית ב׳׳'פ'‪ ',‬כתוב;ב'תורת־ו'מושב'בכ'י ישראל‬
‫' אשר ישבו במצרים שלשים שנה זד'' נזאות ‪-‬שינה‪p ■,‬׳ י ריבוא'היו אבותינו‬
‫' זיהעבידוס ■בחומר'ובלבנת בלא שכיל‪■ ,‬ראו•■•'כמה'פעולתנו לכל יוסישלע‬
‫■‪"-‬לכל אחד■•‪-‬־•'ישבוייפילושופיסיוחשבו'זילא;היגיעיו' למאת שכה ■עד־שהיתה‬
‫■ ■מצרים שלהם אלכומשס‪ :‬בבושת פנים‪:•—;/.‬אל׳כ;שופר‪-‬שהכותים הלשינו‪,‬‬
‫‪ :‬שהיהודים אינם מב’ חיסלמלך ‪.‬אלכשנדר‪>;-‬כשש‪-‬למקדש־‪ :,‬ואז‪ ,‬הלך גביתה‬
‫■ ב׳׳פ‪-‬ותוליך את המלך עד ‪.‬שתגיע ״לבית'ק^'ק>׳‪:‬ואמר'לו‪:‬על׳כאן יש לנו‬
‫־• ישות ‪-‬לילך‪ -‬ותו■ לא‪ ■,‬אמר לו‪■.‬הריכי;כבכש ‪- ,‬וכשאצא‪:‬אשוה •לך גביתתך —‬
‫^^שס‪:‬עד‪-‬שהכישו‪-.‬כחש‪.%‬כדמוהלמעשיות אלת •תמצא בבבלי‬ ‫אמרו‪;,‬לא‬
‫‪,:‬־•־ ־‪■. : ■:‬‬ ‫שכתדרין צ״ו‪ .‬ע״ש‪ :‬י‬
‫ותנה כל משכיל‪,‬יראת‪,‬ויבין כ? מעשזות אלו‪.‬בדרך מליצה ואגדה נאמרו‪,‬‬
‫‪ .‬וימכועם זה לא הזכייוס' ‪.‬הכןופ׳רים החדשים כי‪ .‬אין למדין‪.‬מך האגדה■ —‬
‫אפש איך יתכן שישרןרו' ‪.‬בעיקר''הדבר'תייכד‪.‬בקביעת י ע‪ ,‬ביום כ״ה נישן‬
‫'‪..‬וע״כ יש בדבר ממשי? ונראה‪,‬לי״כי בל מעשיות אם גם' במראת האגדה‬
‫‪ '.‬תמת‪.‬צבועים‪. ,‬בכל זאת •לש בתם ‪.‬תו'ך''ואחוליים והדבר כך היא ; ידוע‬
‫י מיוש‪ ' q‬הכהן זשאר קפריס כי אלככןנדר'מוקדון בנשעו לארצות תמזרחילא‬
‫‪. ,‬קבלו או מ לא^הכנעניים ‪ ,‬ולא הישמעאליים‪1,‬ולא תמצרלים‪ ;,‬ולא הכותיס‬
‫• ( עיין גלעטץ ח״ח־גהעלוה^ל ‪ 4 7 6‬שהוא »פלש ננווב טעם שזה היום חיה נ‪p‬ו‪ q‬ביה שני‬
‫־ שגורשו מונשי הדומי ‪-0‬־מ!רושליס ודימוסאני^מונסים ‪/‬גי׳יייזסג(!»® וא״כ‪,‬אין ילזה הענין‬
‫יחוש כלל עם אלנתנלליא ‪ ,‬אבל מי שהרכיב שני לבריס אלו‪ ,‬טלאי שמע עגין לומה‬
‫»שלכשנלליא וע״כ ביאלהי זה קצה‪.‬‬
 ‫‪176‬‬
‫‪ 5‬קבר פנים ‪:‬יפות רי( אח ת■ אשי ־ הכביד הכונש הגדול והגבול הזה עול‬
‫המלחמה‪:‬עליהם‪ ,‬אז נכנעו וירדו פלאים‪ ,‬כי ביד חזקה מלך עליהם‬
‫׳ מלך אלכקנדר‪ ,‬זולתי היהודים שכאלז ’שלאל‪ ,‬אשל שמעו לקול שמעון‬
‫‪ -‬הצדיק‪ ,‬־יצאו לקראת הגיבור הזה‪ :‬וקבלו אותו בפנים צהובות‪ ,‬לפיכך ׳‬
‫•‪:‬מצארחן בעיני המלך‪ ,‬ועשה לתם המלך מובות גדולות‪ ,‬והעה להםחקד‬
‫יותר מלכל־העמים אשר בחרב יצא לקראתם‪ ,‬ולא עוד ■אלא שנענה להם‬
‫׳ המלך‪ ,‬לבל יצערכו היהודים שבא״י לתת‪.‬מקים גשנה השביעית שהיא‬
‫‪ :‬שנת השמיעה ושבתהארץ‪ — :‬ואחר שבנה אלכקנדראת עיר אלכקנדריא‬
‫היו המצריים והישמעלים ממאנים‪ :.‬לתת לבני היהודים‪:‬׳מושב ומשפע אזרחי‬
‫ארץ בתוכם אבל המלך צוה ויעמיד להם מושיעים‪ ,‬באופן שנצחו ישראל‬
‫נגד לשעי מצרים כמבואר ביוקך לרומיים כ״ז מלחמות קפר ב׳ ק׳‪-‬י״ח ‪,‬‬
‫■‬ ‫ז׳ קורות‪:‬ש׳ י״א ח׳‪ :■ :‬׳‬
‫־ ‪ :‬והיה יום‪ :‬הניצחון היום• ע״ה לשיוך ואז עשו י״ע מוני אז ישבו יהודים‬
‫‪:‬־; דבום ■באלכקנדמא ובכל ־מדינות מצרים ‪— .‬־ ועל מה שתעה תמלךחשדו‬
‫גם על שנה השביעית אמר בעל מגילת תעטת אותה שנה שביעימהיתה‪,‬‬
‫;־‪':‬בי; ‪:‬לכותים‪ :‬לא‪:‬תשמיע ’ המשים'רק לישראל כשמיעה שלהם‪ :‬והנה ■כל‬
‫המעשה נעשה בתחילת מלכותו של אלכשנדר כיעד ימיו תיו כלי היהודים‬
‫^ שבא״י תחת שבע‪..‬הפרשייס‪:. ,‬אבל ‪ .‬על ידי הניצחון של אלכשנדר על‬
‫ד הפרשיים במלחמה הגדולה‪ ,‬ממילא נכנשו־היהודים •תחת שבע מלכותו‪,‬‬
‫‪,‬דיהתחילו להתנהג במדות תיונ‪-‬ים לכבוד המלך תחדש ואץ שפק שמכח‬
‫‪:‬״ החךשמצאד היהודים בעיני אלכשנדר‪:‬היוני תלמידו של ארישעו ‪ ,‬החל■ אז‬
‫‪) -‬כשנת ש״^*(‪:‬קודם חרבן|כ״ש ‪.‬־אחר שעמה בית־שני ערךמאתיס שנת תחת‬
‫ד‪ :‬הפרשייס( רוחחכמת‪.‬היוניםלכוששביךהיהוד;יסואותם שישבו כאלכשנדריא‪,‬‬
‫;‪ :‬דברו יונית ונקראו העןןיניםטען‪:. ,‬מליניקעון‪:.:‬בתלמוד‪ .‬ואזי בימי שמעון‬
‫׳‪ :.‬הצדיק‪.‬כהן ‪ :‬הגדול‪ :‬או‪■.‬ידוע־לדעת־ יושך‪:: :‬החלו‪• :‬היהודים־ במצרים לתרגם‬
‫‪,:‬־ התורה־בלשוןי‪-‬יוניתלפי הכרחהזמן‪ .‬ועיין ערך‪:‬אנשי כנקת הגדולה‪ ,‬ועיין‬
‫י יושך לרומיים כמלחמותשם‪ :‬שקרא אלכקנדר‪:‬את היהודים בשם ממצעדמני‬
‫כאלו היד יונים ממש‪ •.‬ועיין יושךי‪.‬קורות י״ג ג׳ ד׳ שנצחו‪.‬יהודים על הכותים‬
‫'•׳שרק‪•..‬בירושלים‪:‬היא'קדושה‪-‬ולא־‪:‬בתר גריזים וניצוח זה מאוחריהרבה‪.‬‬
‫ג־ אחרי הקדמה זו נבוא לבארענץ נ בו ך מאוד כתרגום‪ :‬התורה ללשוך יונית‬
‫ה׳המיוחק‪ :‬לשבעים אשרי כפי‪,‬רתמכןופר‪.‬כמאור■ עיניסז בראש מפי חכם ■יוני‬
‫‪; -‬מריםטעמם‪,‬־•‪:‬שלח‪ .‬המלך‪:‬פטמן^עמ(ט סהיןמדעןעום■‪ :‬ממשפחת למגי‬
‫'־' 'לאלעזרהכהן)עיין יושך לקורות■ קי׳ב■ ב׳( אחי שמעון ׳הצדיק ששימש אחר‬
‫‘ ' ׳סייעיו שישלחלו‪ ■.‬מעתיקי‪:‬מורה ללשון יונית'‪ :,‬ושלח לו ע״ב זקנים והכנישם‬
‫־־ לאי;אחת שמוך לאלכשנדריא‪ .,‬כל ‪.,‬אחל לחדה מיוחד וכולם השכימו‬
‫‪0‬למרגס‪:‬באופן אחד‪-‬ועייךמגילה ע׳ ׳ע״א‪. .‬ומזה נקרא תרגום חיוני■ בשם‬
‫^• •שבעים‪Septuaginta:‬׳‪..‬׳ ותנה האחרונים‪:‬חקרו בדבר■ זה׳־הרבה ‪:‬והעלו‬
‫‪ ,‬׳ במצודת 'הביקורת ■‪-‬שכל זה שקר עיין גרעע ך ח״ה צד‪:477 .‬וכו‪'-‬׳ שחביא‬
‫כמה ראיות שהעתקה לא הימה בימי תלמי)פטמ‪^ 1‬עמוט( עיןמדעןפימוט‬
‫;׳שי אם בימי תלמי‪.‬׳פיןמ‪1‬ועטמר‪^ ,‬וא״כ לא החלת העתקהי‪-‬ש״עיקודם‬
‫^‬ ‫’‬ ‫*(עיץמע״ל‬
 ‫אלכפגדכיא׳‬ ‫‪176‬‬
‫‪/‬החרבן; כ?‪ ■:‬אסי ■לכל ‪:‬חיוסר שכ‪»:1‬אות‪:‬זננשרים ;שכה‪ -‬קודס‪ .‬החרבן‪:‬נימי‬
‫■ ״אר’‪,‬קעובול ‪.‬חכס״יסולי הכיוכצ‪:‬חשמכאיסכ‪3‬ל‪:‬א׳ והו_א״ ה!ה‪:‬לזביצ‪:‬מאוד‬
‫‪:‬למלך‪ .‬סלעי ‪ .‬פי]מ^עטחק״•־והתחיל'‪.‬חכס יחודירזה־להעסיק‪: ,‬הסולהי‪::‬וגם‬
‫ל‪:‬מלך זה ־?הן‪:‬ישות‪1‬לחוכיו■ק שקעון‪:‬־לבכומ‪,‬״הי‪.‬כל‪:‬׳גדו ‪'3‬שלקרא‪ ,‬בפמחז״ל‬
‫‪ -‬־‪,‬כיס‪.‬תוכ’ו'‪:)-,‬עי’ן‪:.‬עלך‪,:‬זה(י ‪2‬שנת‪',‬ל״נ ‪:‬קולס;־סרבךבמקום ‪.‬לסב ’‪,‬דים;‪:‬אשי‬
‫•׳ מתהילה‪ :‬היסה ־שס המיל ‪J‬ד*נ‪1‬ן>ךמפק‪1‬יפ׳ ־‪:‬מננענטטטרט‪ ;:‬והיא!־‪:‬אלץ‪:‬־ גושן‬
‫■ ‪5‬צשנו;שם‪:‬אכנתיכנ‪-‬׳ מקלס‪.‬דוכהלצה‪;:‬המלך׳לתה ׳לשוס לבצין‪,‬זה‪:‬מפני‬
‫• שהלהה־חוכי!■ ‪.‬כב‪-‬ואת‪!.:‬שעיהרי״נרע׳־ביוס ההוא־ותינ׳יחעשיעליס״באלץ‬
‫• ‪,‬־־י‬ ‫■מבליס!^?ד־נלוס‪ .‬ספ ת ■כנען‪-‬ע?ל החלש‪■ :‬לאמה לאסס;־"'‪.‬־־‬
‫‪:--.,‬וכשהביע‪:‬החכם‪.‬גרמעד׳לשלנוסו־ ממה ׳שממאלד‪-‬במש׳ שופליס־‪-‬א׳ ז׳‬
‫‪ ,‬״מעשה‪:‬בחמשה‪:‬זקכיס‪: .‬שכתבמאס־ההולס יוכית‪./‬דוהיההיוס ׳קשה ־לישלאל‬
‫כיוס שנעשה בו העגל‪ ,‬שלא הימה ההולה יכולה‪.‬־‪:‬להתלגםיכל־יצולכה‪,‬‬
‫;־ ודעה•‪:‬החכם פל׳ל כדעת־ הלש■'הקכם';‪:‬פרמנקן־כ?י‪).:‬פמלטט‪1‬דיק(‪:‬־שכזכלו‬
‫חמשה;קניפככגדחמסהחומשיהולת אבכבמה שאמלו^למנקעז־שההעהקה‬
‫‪■:‬כעש‪f‬ה;‪,‬על‪:‬פהמתו■דגמן דלאע■־ לאע;‪:‬׳לא‪.‬־השכ’ ס;עמו‪■^:‬׳ נעי!ן עו‪7‬עקון<‬
‫‪ ■,‬מגילה הערס‪ :‬בלמי■ ‪:‬תלמי;המכך‪ :‬נכסבה־‪:‬פסולה ־‪:‬יובלת וובאנחושך‪:.‬לעולם‬
‫׳‬ ‫‪.‬‬ ‫ס׳ >‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫*‬ ‫‪■ -‬י‬ ‫‪:‬‬ ‫‪...‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪.‬‬ ‫>‬ ‫« ^‬ ‫ע‬

‫‪-‬ו־הנה‪:‬החפס‪ .‬הכךל־;סואל־ לעצמך‪:‬א?כ‪,,‬למה״יכסב ־‪:.‬ידלדיה‪:‬־־האלכשבדלי‬

‫‪);-‬חי!׳משפ‪:‬ח״‪.‬ב״‪;',‬ק׳מנ('־שעוד‪:-‬בזמנו יהלכו׳ יהודים‪•.‬בכלזשכה׳שום־שכגמדה‬
‫‪ ,-‬ה ע ה ק ה‪ :‬ע ל■־’ ד’־‪:‬שבעים'‪:‬לאי פצןכמטדשמוך ‪.‬לאלכשכדלואדלחוגי־חגדזה‪,‬‬
‫‪ -‬לזכל השמקה‪:‬על‪-‬דבד־סהלגוסדהץכד־‪-‬מסיוע'‪ :‬איש?■‪ :‬׳ו א מ ה החכסנלהוכיח‬
‫‪- ■:‬מזה ר‪.‬ק גשמושלה״ ההעתקה‪ :‬ביום־דדועך־למלן!‪.:‬אבל‪.:‬ל‪-‬א;ע‪/‬׳ה עצ איבך‪-‬־ד—‬
‫י אפש‪:‬לדעתי ־קשה מאוד־ לקבל■ דעה׳ זו לשמכץ־‪.‬תשבעיס‪: :‬בתלגוס‪ ■.‬יוני יסוא‬
‫•■;‪,‬אפ_ש •וא‪.‬ץ‪,‬״וכל־ה‪:‬שלמ?‪.‬ס ‪ :‬ששינוזפפי‪ ,‬הגמלא■ מגילה׳ע^׳ג״כ־שקליזלשוא‬
‫^ צ‪3‬ל^‪:‬ל־‪ 5‬קל עכין‪:‬זה־?‪:‬־לכן‪'.‬כדאה־לי״הדבדבדלך‪-‬זה‪::‬־הנה‪:‬כבל־שאלו‬ ‫י_‪•,‬צל•‪q‬‬
‫•־חממ‪:‬זמננו‪:‬מדוע^לא‪-‬נשמננ ־‪.‬קול לעיסדוהמולה׳בהעתקק־התורמ־ ■ללשון‬
‫; ■‪,‬אלמל• למל‪:‬עזעא;■ ;ואדלבה ־כל‪::‬העם הקבלמו‪: :‬בהלגוס‪:‬־ אלמי ׳באין‪.‬׳ פוצה‬
‫ב• פ ה‪:‬ומצפ‪q■i‬ז‪ .‬׳‪:.‬ובהפך‪:‬גתלגום ־’וני‪-‬קול^‪:‬עכות‪-:‬חלושה‪:‬׳אבו‪’ .‬שומעיסדמצד‬
‫‪:.‬אחד‪,‬־שהרך בא •חוסךגלימיס לעולכס‪:‬והווםי־ההדקשהצ’ום־ש‪3‬ע‪,‬שה‪:‬בו‬
‫ך■ העגל‪:;,‬י‪ 1‬ו^ד‪.-‬אחמקולעפות־גבולה‪:.‬כ’ שמחדימאוד־כשמחת׳בקציללכש‪1‬לקנ!‬
‫־‪■:‬העתקהלומר^׳־ועושלפבו■ רישומלם־ו־וכלוכוה ׳ סל ב הל חוג אלדיום■ התשלום‬
‫•‪:‬׳בכל•■•שלה‪:‬ושנתמלי וליאש־כל זה‪!:‬לשבעים‪3‬שלצסזם ‪.,‬־■'אושכה■זפוכל ונעשה‬
‫‪• -‬השכמה‪2:‬יךהק‪:‬ולוס זתחומלוס־‪-‬שהשתמדשל צואלמי׳לאתגה ולא־ ■לבלות ?‬
‫‪: :‬ונראה ‪ 3‬ל‪ 1‬ל’ כי‪:‬בימל״תרגו‪,‬ס׳אל)ד;סיו פל׳רשלאלזקול‪:‬אאד‪ :‬מפכד‪:‬הכלח‬
‫■‪•:‬ה;מו לז לג ס התולה־אלמי‪,‬״לען סי לשון־ארמדקלוב ץ‪2‬לסון תולה שאשל‬
‫‪• :‬אמרו■ פשמים‪-‬פ״מ׳שמפכדכן הגלה יהשס׳יסלאל‪:‬לבבלמפני''■שקסבז^ןונם‬
‫‪ :‬ללשו! תולה ד ־ועו‪^.‬שחתולה עהנבזאים וה‪,‬כתוב!ם חלקו‪:‬כבוד־• ללשוך־ אלמי‬
‫* סמ‪:‬בואל‪-‬׳נ>א ע״ב'ו‪ 3‬מדלשים;‪,‬־ועול כ ד א ד ם הראשון־־בלשוך■אלמי;׳שיפל‬
‫כלומאשבני אלם‪:‬חל׳אשוניס‪:‬לבלו‪:‬לשוןדזהד ו־‪ ■:‬דך‪:‬־׳‪:‬״כ‪:‬־״ד־• ד‪:‬יד‬
‫‪:‬״ ״פדי‪ :‬ל ב ל ה דבל דוה־מתא‪-‬נשימה עין‪.:‬על ׳!דולות‪ :‬שלפנינו‪ ’ :‬לוע ■זאת‬
 ‫‪177‬‬
‫ככל תהייס איך בימי ההבס •הגלוצ ■למלי‪-‬ןראשלי יח‪^£‬ון“הסורה ל^נשון‬
‫^‪¥‬כיס“)נרחוק ומקרוצ״קמו נ‪ ¥‬אחד ‪,‬‬ ‫אשכנז כחרצנשו‬
‫ועמדו לקראת •כשרן אחים מלחמת ■מצוה למכוע‪-‬חמוס א‪ p‬כ ‪b‬י^ה■■^בסי‬
‫קפל־ היהודים• ולונה■ זהי הלא'כברי היהה התורה י‪.‬מתורגמת‪.‬בלשון אשכנז‬
‫בעד הכשיסיןדייטט חומש•(' יותר׳מב׳מאות ■שכיס‪• ,‬ולננה‪-‬׳א׳יכשר^ווזיכחו‬
‫כל העם־עס הגדוטס'ל שעת שתלגננו לעגי ■לשון‪,‬׳“ ומיחובתמ‪-‬ום ילמדן‬
‫אשר תרגם־ בלשון צח וברור'‪ ,‬והלא כגמר הדין ש״ע'אורח'חיים;ק״ד שמי‬
‫שקורא ק׳׳שיבלשיון אחרה'צריך‪'-‬לבטא בלשון'זה'בדרך•■ צחי ונוהור?'אולם‬
‫עעמא דמלהא היא כך'‪ ':‬יכל הרגום אשר מהרגס התורה •כפי הלשון היונדובר‬
‫באומה בלא דקדוק החכמה י וכללי'מד'ננ'‪ ,‬כך“לפרש פימשי‪-‬המילות להמון‬
‫■עס‪' ,‬היא ננישובח לשומרי' הורה ‪ ' ,‬כ י לא'אפשל׳בזה׳‪-‬שום‪-‬מהרא •וכלוייה‬
‫מדרכי הורה ; אדרבה כל העם מקצה יחפו! לדעת כל׳מצ׳ויתהמורה בלשון‬
‫המורגל ‪ ,‬ולפיכךי להרגס' הישן מצא הדרור קן׳לוי שצעשת רק'לתכלית זה ‪,‬‬
‫מבלי השגיח ■על'כלליי דקדוק וחכמה• לשון ■אשככז;" אבל'הרמיב״ן'שתרגם‬
‫כפי חכמה לשון'אשכצז‪',‬ודקדק'לבאר כלי דבר■ע״פ'" כללי מדע וחכמה‪,‬‬
‫יראו חכמי הזננן פן‪-‬ע״י זהי יהיו כערי״יישראל גררים■יותר ■ללשון וילחכמה‬
‫האשכנזית מאל מקרא קודש‪ ,‬לכן כהוה כל‪-‬רעש הזה''‪--'--‬־זכןבזצננכו‬
‫ראינו איךקכאו המקצאיס קיצאת ד׳ צבאות לעורר עילייהננתרגמיןתמעתיקיס‬
‫דברי הורה לפעמים נגד הקבלת‪ ,‬ופותרים ד מי וירקה בפניו בפניו' ממש‬
‫ולא כאשר מקובל אצלנו במעמד תיבס‪ ,‬ומחכץק'ת'‪,‬זו כברייצנויבאת מ ד ת‬
‫פ״דכגד הצדוקים ככל החיזיון הזה נעשה וכשמע בי)ניס‪¥‬ןדמ'וכיםןי‪ 3-‬שעה‬
‫• שהלכו בכי גולה לבבל ושבו עם עזרא ^ו' כל'חכ)נים ‪1‬מכתיג’ ^‪ ' ,‬מ כל‬
‫^תס‪^-‬שבשמיס^וכירק הכרח‬ ‫תמעתיקיים בשפהי ארמית לב‬
‫תזמן הוא‪ ,‬לבאר לתינון פייוש המלות‪ .‬כפי ^^שרי ישמעיוייאיש שפת־ רעתו‬
‫באין שוס'הערת בחכמתי לשון אמר'רק'להבין הנלקראו■‪ ,‬וזה׳מצא חן״ בצניכי‬
‫‪ -‬כל הרואים■ וצל השימנעיס וילכין׳ לתריגום כזה קדושי יאמרו''לגןי ‪5‬י'ל‪-‬לרכיון‬
‫המעתיק ללמד חכונת 'לשון ארמי רק ל ל מד חכמת־ התורה‪' ,‬בלשון עברי‪.‬‬
‫אבל המעמיקים שתחלו להעמיק'בערי •מ׳צרייס'•ובעיר■^' אלכקנדריא'ללשון‬
‫יוניי‪ ,‬רוח אחרת ‪-‬הימה אמם כי יכוונוי בודאי ‪• ,‬שאיותס'^הודיס■'הבאים‘■מאח‬
‫ישראל להתגורר■ באלכקצדמא'‪ ',‬ו א י נ ם י ר ק ׳ ‪ :‬ל ש ו ן ע ב ר י " ו א ר מ י‬
‫^■ חכמת' לשוךיו'נית‪",‬כאשריכמכד'ב‪7‬מצנו‬ ‫המה ילמדו מכח'העתקת‬
‫' להרגיל הכעריס בשפה'ברורה'אשכניזימ^על■ ידי תעתקנל‪-‬המורה׳אשכנזיח‪,‬‬
‫•'ובזה שמים רעות'עשו נגד ה'יהודים;''תאחה כי'־נר‪¥‬ת'כאלוקק‪5‬ו להלחיק‬
‫היתודיס משפה'"העבריה'אל שיפה אחרת''יולים) “והשניררכיימפנישלשון‬
‫יוניה הימה אז מדוברת בין חכמים גדולים בחקירה^ ובמד־עומ שבעיו^‬
‫^^קןע ‪ 71‬רן‪ 7‬תן?וא‪,‬‬ ‫ולימודיות^ והחל רוחי חכמת‬
‫באופן‪:‬שהשמדלגילבאר‪.‬הכתובים נגד דין‪.‬המקובל‪-‬רק‪:.‬עצ דרך‪-‬המקצים‬
‫עם חכמת היונים; ‪ -‬ואז ממילא גם המכשלה הזאת 'באה‪.-‬לפגלדהחוקריס‬
‫לפרש התורה בהקכם־ שיטה אפלטון■ בדבר‪ :‬הלאגמק ־ודימיורג העוזרים‬
‫והממצעיס בין ישראל לאביהם שבשוניס ‪ ,‬ושאל ד‪ 15‬מם'״בלתי'מוכשרים‬
‫‪12‬‬
‫;‘‪,‬ן ‪:,‬עד שבל ‪:‬העס‪.‬רואים;את‪,‬הקולות ■ואת הלפידים כי אש זרת הקריבו על‬
‫^'׳'׳‪,‬־מזבח ד׳ וכאשת באמת כיכר בקוו< שלאש דבריהס לא לשם לימוד‪,‬התורה‬
‫'‪•,■.‬״נחכווכו‪ ,‬וקופם מוכיח״על תחילתם;‪ ,‬כי באמת כשתקע באורך הימים‬
‫‪:,‬לשון‪ ,‬המקרא‪ ,-‬ושפת העבריה לגמרי באנשי;אלכתכדריא ‪ . ,‬ולא■ הביכו שום‬
‫‪'/,‬מלה‪.‬עבריה‪■ •,‬ואפילו ידידיה תאלכקכדרי החכם היותר‪ .‬גדול‪ ,‬ביכיתם לא‬
‫׳״‪:;:‬ידע‪ ,‬לפלש‪ ,‬לשון המקרא ‪ ,‬א‪ q‬קצת ממכו‪- ,‬ולפיכך בלתי קפק כתחלקו‬
‫‪,/-‬־ ‪,‬ישראל הבאים לאלכקכדריא מיד‪ ,‬בתחילת• ממלכת היוכיס‪:‬לשתי מחכות‬
‫;‪,:‬׳‪/-‬שאשר‪ ,‬היא המם ן האחת צעקת‪ .‬מר ואבוי שתכערום לא‪■ :‬ידעו שפה •הקדושה‬
‫‪,■,:,-‬ע״‪,‬י•‪,‬התרגל■ בלשון־;יוכי ■כאשר היא היום‪ ,-‬שמפני תתרגל• בלשון ■ברורה‬
‫‪-‬׳‪,‬ץ‪,‬באשככז ■משליכים הכערים• את גוף המקרא אחר גיום‪- ,‬ואשר מתחילת‬
‫•היה בעוזרם ללמוד שפת' זו מתוך החומש‪ ,‬לבקוף‪-‬היה בעוכרם;לתפריעם‬
‫‪ • -‬־• ■‬ ‫‪,‬ן‪,•-.‬ולהרחיקם מלשון‪-‬אבומם‪.— .‬‬
‫' ‪ ,: .‬והמחכה השכית אשרכווכת באמת ללמד לבכי יהודה■ וישראל ק‪.‬שת רוח‬
‫; ‪•.■,‬ה‪:‬וכיס‪,‬שמחו מאוד על תעתקת‪ — .‬ולפיכך הוכרחו תמריבים ותמדייכים‬
‫‪, ,•;/‬זה עם זה להביא דברי‪ ,‬ריבות לפני■ כקאות למשפע‪ ,‬ובלתי קפק הקול‬
‫‪,/.--‬כשמע בבית המלך תלמי פיןמ־עןסום שהוא היה אוהב יהודים כמבואר‬
‫‪,,■::‬ביוקף שם באופן שתתכתג ועשה זה‪/‬המלך־ בחכמת‪ ,‬לברי וללבן עכין זה‬
‫_‪<.-‬ףעל פי׳קכהדרין'‪:-;.‬ו’ דעכו‪^/‬מת'‪ -‬כי ישבו בעיר אלכקכדריא שבעים איש‬
‫■בתורת קנהדרי‪-‬ן’‪) .‬קוכת■ כ״א‪ (:‬ולדעתי תחל מכתג זה;מימים■ קדמונים‬
‫;‪•; ■<-‬שאשר•■ כתית‪•-‬זאת‪-.‬ברצון המלך ליקד חבורת חכמים שופעים •כל משפע‬
‫‪^■,,-/‬בעכימם תכוגע‪/‬ם לאמונת ישראל‪ .‬ובכן■ הוכרחו לישב כלאחד לבדו‪ ,‬ולבוא‬
‫‪ /;/‬אח״כ על ה מ ^ן 'על ידי‪-‬הקכמת כולםכי עוב פתרן;‪ ,‬כי אלו היו יושבים‬
‫ף‪/',‬־יחד’‪-‬אז אפשר•■לעס■ לעורר תלונה ולומר כי מפני ישיבתם כאחת תקכימו‬
‫‪-,;, ;,‬כולספה אחדילעשות‪-‬גמר וקוף למחלוקת ולא כדין פתרו ותעתיקו;‪-‬אבל‬
‫‪.‬מפני שנפרדו איש •מעל■ אחיו האמינו כי יד ה' תקבה זאת ובודאי על‬
‫׳״‪,■:‬קולם רוח מ מ מ ס יחלוף‪ ,‬להראות הדרך תיותר מכוון אל •הקבלה‪-.‬ובעבור‬
‫‪;,‬זה געשה;שלום’‪ ,.‬במרומים ‪ ,‬כי •הכל‪ .‬יודו והכל ‪-‬ישבחו את מה שנעשה‬
‫■‪■.■;;,‬ונגמר על‪/‬פי‪6 ,/‬ד‪ /‬הגדול של ישראל בדרך‪ .‬כק ופלא‪ .‬ולפיכך‪ .‬קבעו כל‬
‫ן■‪,. ,,‬וקראל בהקכם‪,.‬אחד^‪-‬אומו יוס לששון‪ .‬ולשמחה‪ • .‬ובעבור■ זה באמת כמצאי‬
‫■;‪■■•,‬בהעמקת השבעים■ כמה דברים ע״פ קבלת מורה שבם!פ ד״מ ונקרב בעל‬
‫‪,‬קביה אל אלהיס שמות כ״ב ז׳ לשבועת‪ ,‬וכן•‪.‬תרבה; גם אותם דברים‬
‫^;■־(המובאים;מגילה‪.‬ע׳‪ .‬בלמי קפק הימה מחלוקת עליתם בקרב ישראל‪,‬‬
‫‪',‬־‪1-,‬זק״מ‪ ,‬מחת' ‪:‬כי‪,‬אשימ'‪.‬ברא אלתים תרגמו אלתים ברא בראשית‪ ,‬וכ'‪:‬רש״י‬
‫■;׳^;כפי שלא■ זאמרךשתי לשויוס יש*( ולדעתי יכון הדבר יומר אם כעורר‬

‫‪,‬עוד אפשל מאוד‪.‬מפני שאיוסעו לימד כי הזמן בהכרח הוא מוקדם מאוד ואין לו תגזילה כי‬
‫ך ‪',‬לא יתכן לאשיש אלא‪ ,‬אחל שכבל יש זמן ‪ ,‬וא״כ שהזמן קדמון בהכרח ההכיע שהוא גולם‬
‫״'■)לספיר הזמן‪ ,‬קדמון‪ ,‬כי ע״י התנועה מתהוה הזמן ‪ .‬ולזה העתיקו אלהים בלא בראשית‬
‫ני' ''^א בראשית בלא אנהים דמשמע שיש ראשית מעצמו ועל כלחך הזמן קודם ‪ ,‬אבל אם נאמ‪-‬‬
‫כ• •אלהיס ברא בראשית יש לומל כמו שאומר רלב״ג בסוף ספל מלחמות שאפשר להזמן להיות‬
‫י‪»■ ,‬חודש‪ .‬כי אלהיס בראו נלאשית ‪.‬‬
 ‫אלכסנדרוא ־‬
‫כי פל פי‪:‬שיעס הפילוקופי' של ראשוני ־׳חכמי‪-‬יונים‪ :‬היה ראש?ת‪ .‬העולם‬
‫מו הוו בו הו)‪ 3‬ממט( יען כן לימדו לתינוקמיבבתי קפרבימי‪ ,‬עפיקור החוקר‬
‫■ממחילה היה כממם‪ ,‬בלבול‪:‬וערבוביא הכל ביחד‪ ,‬ומסוך תוהו‪ .‬זה נולדו‬
‫^אלהים )דיצייגמטטער ׳‪:‬ינד מ‪1‬ןרם דע ‪ p‬כממם הפרפמרגפגמנגפן( כמקופר‬
‫בקפרי משליהם‪ .‬והעוביס שבהם אמרו שק המים נעשה הכל ‪ ,‬או מרוח ‪,‬‬
‫׳או מאש‪ ,‬או ע״י חלקים דקים מטמ^ען בלי־ שום פועל יח־ד‪.‬־ וממילא‬
‫מצאו היהודים ג״כ מקום ‪:‬לעעות‪,‬י‪" :‬יממה ■שכתוב■ בראשית ‪ .‬ברא‪-.‬אלהים‬
‫■כאלו הראשית היה מחילה וקודם‪.‬לאלהים על׳דרך היונים‪ .‬בגלל‪,‬הדבר‬
‫״כזה דברו חכמי קנהדריןלפרש בהפך‪ ,‬אלהים ברא את הבראשית כלומר‬
‫א ת התוהו ובוהו ‪ — .‬גם השכילו להרגם ארנבה‪ :‬צעירת רגלים לכבוד‬
‫‪-‬המלך שהוא'מן משפחת ןיןגי ןןמגמט היא ארנבת בלשון יוני‪ .‬עצ קונקלש‬
‫■אות ח׳‪ .‬ומה שאמרו במק' קופרים חמשה זקנים תרגמו •את התורה‬
‫לדעתי כוונו בזה על חמש פריס מדברות שפת כ נ ^ אשר‪ .‬הבאנו למעלה‬
‫והוצרך כל■׳זקן בעירו לתרגם עבור הילדים מתמוך אנשים‪ •.‬ונשים ועך;‬
‫לפיכך היה דבר זה צער גדול מתחילה׳ כיום שנעשה ־בו העגל‪,‬״■ כי היה‬
‫השש עבודה זרה וכפירה באלהי אברהם יצחק ויעקב שברא הכל״ייש מאץ‬
‫בדאמרן‪ .‬ולכן היה חושך בעולם ג'■ימים כי חשכו עיני‪ :‬ישראל‪ .‬מראות‬
‫'תורה אמת ויראו לנפשם כי העולם חוזר לתוהו ובוהו׳ כשיעת הוונים‪.‬‬
‫אבל אחר אשר הוכיחו בין שניתם לברר תדבר ע'פ‪ :‬ישיבת שנהדרין־ע״ב‬
‫איש מירושלים ששלח אלעזר לתכלית זה‪ .,‬אז יראה הארז ושקניה‪.:,‬ומאז‬
‫ולהלאת נקבעה ישיבה קנתדרין באלכתנדריא■בתמידות על ■כל דברי‪ :‬ריבות‬
‫כשערי;שלאל‪ .‬כאופןשגם‪ :‬מאלז ישראל נשויכשם הרבה ■חכמים■‪.‬בימי‬
‫הצער והקכנה כ מו שמעון כן שעח־^ מפני רדיפת ינאי המלך;ור'‪ .:‬יהושיע‬
‫בן פרחיה ועוד חכמים״גדולים ‪ .‬ובימי■ מנטימכוט תלך‪ :‬לשם‪':‬חוכו‪-‬לבנוה‬
‫מקדש כתבנית המקדש שבירושלים;כדי־ להציל■ הפלפה לשארית ישראל‬
‫וקדושיו מאת המרשיע הזה ‪ ,‬והיה מפשת זה ק״נ שנים אחדי העתקה‬
‫ואז היה המלך תלמי פ־זמוזפטמר נותן רשות לבנות מניעם תכתוב בישעי׳‬
‫אשר בהכרח כבר היה־ מתורגם בלשון יוני‪ ,‬כי לולא זאת איךאפשרשקמך‬
‫המלך פל דברי ישעיה אשר נכתבדכלשון כברי ולא הבין מזה כלום?‬
‫ועודלילמה יקמוך המלך ׳כלל על דברי הנביא‪ .‬היהודי ■*במקוש׳אשר■לא‬
‫י א מינ ד מ׳ אם לנביאים־ מאומות• עולם? בהכרח צריכים אנו לומר כי‬
‫אוניו הוכיח‪:‬ובירר לעיני המלך‪ ;,‬כי ישעיה;נביא גדול ואמתי הוה‪ ,‬ועל‪,‬‬
‫ידי מה הוכיח זה?י ‪ 5‬מה שנתאמהה מקודם‪,‬׳ למלך■ זה נבואתו‪:‬של ישעיה‬
‫אשר ניבא כי חמשה ערים ידברו כאלז מצרים‪:‬שפת כנ ען‪ . ■,‬וכה‪ :‬נתאמת‬
‫הדבר מאלכקנדר ולהלאה‪ ,‬והוא ישעיה ניבא‪.‬ג״כ ■באותו שעה‪:‬עיר החרש‬
‫■יאמר לאחת ולכן כקש חוניו‪ :‬כמו שנתאמתה הנבואהבנידון החמש‪:‬ערים‪•,‬‬
‫תח אמח‪-‬ג״כ על יד• המלך הכתוב עיר החלש יאמר לאחה ויותן■ רשות‬
‫לבנות בעיר החדק את המקדש‪ ,‬כי העיר נקראת עיר החרש ןמ‪-‬נפגטטחדט‬
‫העןוימפאןיט'ע״ש עבודת השמש שנהגו שם‪,‬׳ ויאבה חוכיו ^לדבר על לב‬
‫המלך כי שמש ומגן ד׳ צבאות ויבנה מקדש לשמש צדקת היא בנין אריאל‬
‫*‪12‬‬
 ‫‪180‬‬
‫״ )‪1‬מו‪ 1‬ע(‪.-‬כי השמש־ נכבדת ■בתאר א־י‪.‬ה‪ :‬במצרים כאשר‪ .‬אבאר כרך‪..‬ביר!‬
‫‪ :‬תוגיו‪ ,‬ושומן־המקדש ביהודה תוא‪.:‬גור;ארית ובנין‪ ,‬אריאל')מידות ב ‪p‬ו‪(q‬‬
‫‪:‬צר ׳מלאחריו ורחב מלפניו‪:‬בתאר קרני‪ .‬־שמש‪ .‬מלפניה‪ .‬ונכן‪.‬אמרו‪.‬חז״ל‬
‫בית חוניר כ״א ׳היא מנחות ק״כו‪ ,‬וכיר החרס באמת היא כיר החרם‬
‫י שהורקת‪-‬־אמונה ניהורה‪ -.‬־־ ‪. ■- ■:.‬‬
‫‪ :‬על• יכל פנים־ מבואר‪ .‬מזה‪.‬י‪:‬שעוד מימי אלעזר כה״ג החלה העתקת‬
‫׳השבעים על כל תנ״ךונתפרקמה עבור כן למדו בימי מלך תלמי פיזמ^עטמר‬
‫״ק״ן שנים אחר י‪!,‬ה‪,■.‬ומה שמביא'‪.‬החכם‪,‬גרעעץ ראיה שס‪ .‬כי אריקעובולוק‬
‫היהודי‪.:‬הושיע למלך זה העתקת התורה )ומנוו; א־ן זה ראיה כי‪.‬בקל‬
‫;אפשר'שמפני עכל יחכם וחכס‪,‬יתרגם‪-‬אז‪ :‬םפר’ יהודיס כלשון־ יוני בקגנון‬
‫שלו‪ ,‬כאשרמתנהייס ה־וס המעת־קיס לפיכךעשה גם אריקעובולום‪.‬העתקה‬
‫חדשה גם כי כבר הימה נודעת העתקה ישנהע״פשבעים באופן‪ .‬האמור‪— .‬‬
‫גם מה שכתב‪ .‬חכם אחד ד״ר פרענקען ירזהרבוך! ח״ב ערך קמיכה שבימי‬
‫רביאליעזר בן‪.‬חרקוס היתה״העתקה ע״פ קדר הדורות והביא מזהראי׳‬
‫־שנהגו‪,‬בתאר רבי ב־‪.‬מ’ אלעזרכהן גדול? הוא עעות כי באמת ר׳'‪.‬אליעזר‬
‫בן חרקום היה ׳בימי החרבן כמבואר באיכה רבתי פ׳ בלע ד' ע״ש‪ ,‬ועוד‬
‫כי בלאו הני‪ :‬נפל־ לפעמים כינוי רבי לראשונים והעעות כעשה לדעתי‬
‫י מפכי שם‪.‬הרקום לתורות על עיר החרק במצר־ס‪ .‬ראינו כן‪ —■.‬כללו של‬
‫דבר כי לדעתי קיבה העמקת השבעים היתת המחלוקת ביהודי אלכקנדריא‬
‫עבור תקכמה המרגוס עם מקורת‪ ,‬מורה שבע״פ בראשית ימי תיונים‪,‬‬
‫והוכרח המושל‪,‬לפשר הדבר על ידי ע"כ‪: :‬איש כמנין תקנתדרין ומאז‬
‫ולהלאה נקבעה ישובה זו במצרים־על‪ ,‬כל דברי• ריעות בשערי יהודים‪,‬‬
‫‪ ..‬באופן שקיפור קדמוכיכו ׳יש לו ׳מקום ‪ ,‬והוא מוכרח כי‪-‬אם לא כן‪: ,‬למת‬
‫בחר־תמלך דוקא בע״ב זקנים ולא־פחות ויותר? א־ן זת‪.‬רק■ כדי לשפוע‬
‫י שפוני ועיין ערכים הבאים;וביחוד אונקלק ואכשי כה״ג ‪. :‬‬

‫‪.‬בך הדימה‪' ^; :‬‬

‫ב מ ל ל ש קיר רבת פ׳ ישקני■ מובא■ בשם‪ ,‬רבנן ‪■ :‬הדיבור‪ .‬עצמדהיה• חוזר‬
‫‪ .‬על כל אהד ואחד‪ .‬מישראל ואמר כך וכך‪ .‬מצות ’ש׳בי‪ ,‬כך וכך‬
‫גזרות‪ ,‬כך וכך עונשין ודינין‪.‬יש‪-‬בי מקובלני‪.‬עליך‪■',‬כאלקרלאון בן הרימה‪.‬‬
‫וכן על הכתוב מורי זהב ככשהילך עם נקודות ‪:‬הכק‪ : q‬תורי זהב‪ ,‬זה‪,‬התורה‬
‫שלמד'‪-‬אלקולואן בדעתו‪.‬קל הקב״ה‪,‬־עם נקודות ■הכק ‪ q‬רב כתנא‪.‬׳אמר אלו‬
‫האותיות ר׳ אחא אמר אלו‪ .‬התיבות‪ .:.‬דבר ■לחר‪:‬מורי ■זהב‪:‬זה •הכתב עם‬
‫נקודות הכק‪ q‬זה קהקרגל‪ .‬והנח'הרבה דברים נאמרולפרש מת זהיאלקולאון‬
‫בן‪:‬הדימה? ואמר׳בעל ערך מ־לין בעק־;זה‪::‬לחגיהי־ יןרטקו‪(3‬קך‪.‬ממנטימומ‬
‫‪ ua‬ן‪tei‬בו‪ Oracull^m Ma‬כלומר נביאות בלשון; רומי־ ) ‪(raeulum .0‬׳ןבלשון‬
‫יוני‪ .manteim {^-‬וזה קשת כי תרה’־‪ :‬למה‪ :.‬לי ?■ ועוד אמר;‪-‬הגאון‪-‬־תזה כי‬
‫ממדרשי זה מבורר שבימיהם לא היו עול נקודות‪ .‬שלנו רקומות;בכתבי קודש‬
 ‫‪ 81‬ג‬ ‫■ בן ־ ה די מ ה‬
‫‪.‬כי‪-‬אס כן המקום־ימדרשו תורי'‪.‬זהב זתיהכמב‪ ,‬וכקזדוס‪ :‬הכקן‪ £‬זה ה ‪p‬רגל■‪:‬כווב ‪,‬‬
‫יותר היה להם לפתור ׳■־נקודות‪,‬״ נקודות ‪ :‬ממש ‪ -‬כלומר■ •בקודות־ שלכר‪ :‬למקרא‬
‫‪ .‬התנועות — ונם זה כהבו‪.‬כבר החכמים‪.‬צונןושד־׳ל;כמבואר שס‪:‬ב ‪p‬ו‪;q‬־■‪ p‬פר‪,‬‬
‫אכן ילדעת‪.‬י לא ייתכן■ ׳כללי״הוכמה זוי‪-‬יכי‪) :‬א(‪ -.‬אם נס־ נודה שלא־■ נהנו •עוד‬
‫נקודות■שלנו■ ׳הלא׳ שפרי לפ׳דבתעלתך ־מבואר‪' :‬ומונחות פ״ה‪ :‬ופשקי■ תוש׳‪.‬־ שם‬
‫•שעזרא יינקד‪ -‬כמהי אותי־ות;‪:‬וע?ין ב״מ״פ״ז‪ :■.‬ושנהדרין ‪ .‬וו״ד ופשחיס‪ :‬צ״ג־‪,:‬״ ב״ר‬
‫■ש״חי וש״וו;־ וזי״ב שוב ‪ :‬אפשר■'־לפתורי לשון נקודות‪-‬על נקודות‪ .:‬שנקד ‪-‬עזרא ?‬
‫^עוד‪: :‬הכתב‪ :‬והשרנל׳'נוהגי‪-‬ם בכתיבת ישפר־תורה ־לקרות־־בו בציבור״ אבל‬
‫נקודות שלנו לא‪ :‬באו־ מעולם י לתוך שפד׳ תורה ־אם״גם־־היו‪:‬להס למורשה‬
‫יגשאר כתבים ושפרים‪ .‬מעתה ראוי לדרוש‪ :‬לשון נקודות שבשיר השירים על‬
‫הקרנל־הנהוג־ ־בשפר תורהי אבל‪:‬לא ■על■ הנקודות ?' ועו‪-‬ד־‪-‬אותיות‪:‬־ של‪:‬זהב‬
‫פשולותכש״ת? אולם׳אמיתה ענין־זה־בכלל‪:‬נראה‪.‬לבאר על־דרך■ אחדזהוא;‬
‫נודע לכל קורא׳בשפרי עמים שהקדמוניס באומוהויסשו לי־מוד הכתב והלשון‬
‫וכל■ החכמות אל‪:‬איש־ אחד ששמו הערמעש־־ או ־עויע־ ואמרו שזה־ הערמבש;הוא‬
‫בן אלילה ־אסמ שנקראת־ ^מיח)ארץ( ונקרא ג״כ הערמעשקיליאוש־‪18‬ד‪07111‬‬
‫ובדברי חז״ל מר ==קולים־־רן'‪.‬כמו״ל׳‬ ‫)עי‪-‬ין ‪5‬ונקי‪(1‬־ ■ננ״ש־ מקומו‬
‫לרוב‪.‬־;־והערמעש■ זהיי־בעצמו־‪:‬נקרא ־ג״כ מערקורך אליל השוחרים‪/‬־‪.‬והגנבים‪,‬‬
‫ואמרו ‪ :‬חכמי‪:‬נוצרים‪ .‬נ ע ע מו של־ דבר־ ־כיי עניני■ ‪:‬הדיבור בחכמה׳־ בולדדע״י‬
‫הםוחריס החוזריס מעיר'לעיר ונושעים 'בתוך‪ .‬״ימש ונהרות‪ ,‬מדברות; ויערותי‬
‫למדחקיס׳ברצוא ושוב; באופןרשהמדות‪ :‬והמדעותי־וכל־י־נמושיות׳עם הכתב‬
‫והטבת השפה בדיבור ־וחידות‪.,‬־ על־ זה יגשתלס ־ברוב‪ :‬הימים;‪.‬על‪ :‬ידי‪.‬״הכנענים‬
‫שוחרי■ צ;־ר‪ :‬בארצות הרבה‪,‬״שגלגלו־ כל הדברים־־לכל״קיצוד אדץ‪ :‬וזס־נקרא‪:‬בפ!‬
‫המליצים־ הערמעש או מערקור‪'-‬מר׳==יערך־ק׳‪'.‬כמר"צ^ וקיליאוש‪:‬׳ ונקרא‪ .‬גם‬
‫■ט‪0‬וס־ להורות‪:‬׳שהוא‪-‬־שורש׳החכמה‪:‬ב'אופן ׳שנוכל לגרוש אראד =דקזלואן*או‬
‫אל==־ קוליאץ יען־׳כיי‪ :‬א־ל־ הוא‪ -‬לידיעת׳‪:‬לפעמים ׳‪:‬כמו ״בערבק׳‪:‬ובשבת*;קכ״‪.‬ו‬
‫אמרו על־ ־כוכב■ מערקוד ^ש־הוא־שפדא דחמה ־כאשד ־הוא וג׳׳־כ‪,‬בשפדדהרוומס‬
‫)ע׳״־ערך אומות ־■׳השמים(־ כלומר‪:‬שהוא־י‪-‬ודעיכלדחכמה־‪ .‬השמיש‪:‬והארץ‬
‫וךעי־עוד־כי״לאי ש׳הערמע ש זה״יהיס בך־אדס ■אג־רוח״אדכללרבבי׳אדם‬
‫■" ‪-• -‬־כולו‪ “,‬יחשו ־־הקדמוניס״חכמת׳‪'•.‬מעשיה הזהש׳‪:‬ממתכת‪ :‬הפשוט טנקראת‬
‫מציאמי‪-‬־חכמהמרלעשיתימצחושת‪-‬וברגל זהבלטהוכיראבץ־חכמים )רעה׳■ טטגין‬
‫יע ר וימק( אשר המציא לעשות־ תה?; ׳ והבאים אחרי‪,‬הערמעש תלמידיו‬
‫תעושקיס בחכמה זו נקראו מןכע‪1‬ז_יםטע‪. 1‬או■ מדעפטען‪ .‬ואמרו המליצים כי‬
‫דבר זה גופו שהמציא הערעעש הכתב הדיבור והלשון על פי כללים ידועים‪,‬‬
‫נקרא בתאר ט^‪1‬יי‪t‬׳רערי■‘(וי^עןך־אגן»חפמ■י®י^לפ^‪A‬שהחפמ‪,‬ת'■באממ נחמדה‬
‫*י(ודו‪?5‬ב'*לנ'ו מ‪558‬־־'זה!‪ 1‬י ז מ‪4‬ד‪' 3!<.‬ז ס ® ^‪. .‬‬
‫^^^]ה‪-‬י־קרוב‪:‬הדצר־׳מאוד‪:‬ו^וד‪-‬׳שהמדדשדרשהגלהקביה׳לנג״מהפהאמ‬
‫ד ב־ ״ ~־לבנן־ שהדיבור־ עצמו‪ ,‬־הוה־מחזר׳ על_ כ‪- 5‬׳אחזדזאחד‪:‬מיאראל‪:‬־וא‪1‬מ ר‬
‫ומלמל־׳לרי^גל ועמשים‪:‬גזירות נמצומר^ידאיז^ אכןעשהחאת־׳ע״בךתכמת‬
‫אה^עיומליצוססואמר עמל ^וקןןןמף^ךה‪ 7‬ד =‪ 5‬מהעלאל‪:‬בער‪5‬שככהך‪3:‬גטנרי‬
‫הוא‪c‬רהק&וס■‪^^>P‬יעאי'‪^^9‬יא‬ ‫ליאד׳איש־או‬
 ‫אלקולאון בן הרימה‬ ‫‪182‬‬
‫אלילה ‪ 0‬חיח=ארץ‪ .,‬בהשחתה המלוה‪ ,‬ע״ד ביה ־ גל’‪,‬א ביה כליא ■ננ״א מ״ו‬
‫ובכלל'הדבר‪ :‬הזה יחם‪,‬ו‪-‬לאלקלואן זה‪ ,‬לומר עליו הכתוב■ תורי’זהב כעשה־ לך‬
‫(הבהתורה‪ .‬שלמד־מןקןןימן בדעתו של‪ :‬הקב״ה ■כלומר למצוא מלאכת הזהב =‬
‫תורי זהב מהוא אבן‪:‬חכמים־)טטיין דער !וימע!( ומה‪:‬עכ ” נו? רב כהכא‪ -‬אמר‬
‫זה‪ :‬האותיות‪..‬כלומר שלימד‪ :‬החילה‪:‬האותיות־ וזה‪:‬הוא‪ •.‬עיקר אבןי חכמים כי‬
‫האותיות‪ .‬כקרא‪: .‬ג״כ בפי המליצים אבכיס יען כמחקדמוכיס עשו זכרונות‬
‫לזכור‪ :.‬ימי'קדם על ־ פי ‪ .‬אבכים קעכים‪ ,‬ור' ‪:‬אחא■ אמר ‪■: :‬אלת התיבות ■שהיא‬
‫חכמה‪■,‬יתרה; ואח׳׳ע■הרחיבו עוד להוקי‪: q‬שחכמה גדולה תיא‪ :‬הכתב־ ו ה ק מל‬
‫לציין כל דבר■ לדורוה׳עולמים בדקדוק האותיות החבות• והכתב בקרגל למען‬
‫־ ־‪: : :■..........‬־׳ יעמדו‪:.‬המודעוה ימים רבים‪: : '■■■:. .‬‬
‫א פ ס במה־שכוגע אל קדימה הנקודות ובעל■ מקורת המקורה הביא'ראיות‬
‫■־ ‪ :‬־רבותישחדשוה הכה בכל זאת נראה ■שהיו'כקודוהיוק’מכ’‪:‬ככיכות‬
‫אחרים ‪.‬מכמו קלכו‪ ,‬וכשתכו רק‪-‬הצורות ■ולא ■עצמות‪:‬יהקימכים אקר המה‬
‫בהכרה לכל הזמכים כאשר‪.‬אמרו חז״ל קוף מגילה ■הקורא בלא כעימהושוכה‬
‫בלא ׳זמרה■‪ :‬עלי‪.‬והכ׳‪ ,‬אומר גם אכי■ כתתי להם חוקים■ לא‪:‬עובים וע ” ן‪:‬תוק׳‬
‫שם ובמאור‪:‬עיכזם פ‪/‬נ״ע‪ ,‬שהיו‪:‬לקדמוכים קימכי״כגיכוה‪:‬ינהר‪::‬מאשר לנו‪,‬‬
‫ועיין‪ ..‬ברכוה ק"ב‪:‬ע״א ‪.‬ברש״’ ד״ה מראה‪:‬בה■‪:‬עעמי‪:‬הורה‪:‬שראה קוראים‬
‫הבאיה מא״י שבקיאים בכגיכות‪ ,.‬ועיין‪-‬מדרש קות‪.‬לתיקדרא־ תכיכא־פ׳ עוב‬
‫שמן‪ ,‬וכשאי אהרן את שמומם לפכי ד׳ אמר רב ביבי אלו‪:‬היו‪:‬חקרים אות■ אחת‬
‫לא היו ■משמשין ר׳־אנשעי׳־אמראפילו כק‪:‬ודה‪:‬אחמ מוכח א״ר־^שהיו כקודות‬
‫ואפשר שהכווכהעל דרך מאמרוכירושלמי סגיגהפ׳׳ב‪-‬־אות־׳הב' ;מראה כקודה‬
‫שלמעלה‪ :‬ושלמעה כלומר‪ .‬לשון כקודה‪.‬מורה •על‪ .‬חלק מן האות עצמו‪ :‬כ מו גג‬
‫הב‪ •/‬ועי‪.‬ין ברכות■כ׳ ע״א ו הנ ק דנין תופקין־אותו על דק‪.‬ופירשו‪:‬דייקנים‬
‫ולדעתי׳ הכוונת על' ד׳ ■שאמרו‪ :‬בירושלמי‪ :‬כתובות ■פ״ב‪ :‬קת״ב■ לבי!רקדני‬
‫כללמר לבי‪ .‬נוקפי‪.:‬מפני שמדקדק‪,‬במצות ■‪■,-:‬אכן־פכל־ זאה מבואר‪:‬בגמרא‬
‫שעזרא היקן‪:‬נקנדומ‪:‬כמו שהבאתי ׳ למעלה ואין קפק• שהיוי‪-‬גס‪-‬־־שאר‪:‬קימכיס‬
‫משוכיס־ בשם־ ■משל שלנו‪ ,‬־־כ?‪:‬אם ■לאי כן‪..‬בכל־ סמחלוקות‪ .,‬שהיו‪■,‬בין הצדוקים‬
‫והפרושזם‪:‬למה־לא■־כחלקו‪:‬מעולם בקריאת התיבות והאותיות?‪.‬אלא‪.‬מפני‬
‫שהיה דבר זה‪ :‬מקומן היעב עיץ להלן ערך‪ .‬אם;למקרו(■ ואבות■ דר״נ‪:‬פי'ל״ד‪,‬‬
‫וענין תהגץ לת!יכאומיות‪:‬שעענז‪-.‬ג״ץ ולדרוש"הנקודה במקום שרבהעלהכתב‬
‫‪ : ......‬ידוע מךהגמרא‪::■' . ;.:‬׳‪;- ■:‬ך‬ ‫“‬

‫‪:‬ואם‬ ‫‪.................. ..‬‬

‫א׳כבר־ בארתי‪ :‬למעלה‪.‬בערך ■אב• ואס‪-‬עעם■ למה שקראו •חכמים; אם־ ולא'אב‬
‫־ ‪ .‬למקראולמקורה‪-‬ופהאגלה דעתי ■עודבדרך אחרתוהוא‪,‬־‪ .‬כי‪;.‬ידוע שלנקת‬
‫ך׳ ישראל‪:‬נקראת ואם‪.‬ע!?'ן בבלי־ברכות־כ״ה‪ :‬ונ׳יד‪ :.‬וירושלמי תענית‪:‬פ״ג‪-‬ה^י‬
‫״•‪:‬כנקתד‪:‬ישכא ‪": 3‬נקראהדאס‪ :‬וכן‪ :‬ירלדת־■ והכל ‪ :‬תלוי׳ בתורת •אם‪ .‬והקבלה‬
‫‪:‬׳ כקרא״אב‪ ;,‬אס כן• בהכרח כ ל איש• מישראל‪ :‬חובה^‪.‬עליו לבל יקוד ■מתורת‬
‫‪483‬‬ ‫אם־לטפרא ואם למצורית‬
‫האס •היא מנהגה הניה‪■,‬ואין קפק שבכלל'’שרא ‪'4‬הן\כ)נת בלןזכום שוצות‬
‫זו מזו‪ ,‬ויאה■ אשל חזיתי לי‪.‬נשורש׳המהלוקה אס יש"להנהיג האוצגה על‬
‫פי מקרא או יעל אי■ המסורת כלומר אס האס אשי'■ תורת לבציהיידרכי‬
‫‘ מוקר ויראת היא נקראת מקולה או מקרא תוא״כך ‪ :‬שמיס הנה■ הקיבות אשל‬
‫על■ פיהו הרגיל האס העובה את בניה ללכת■ בדרכי חיים ^'האחת■ על פי‬
‫מקורה דברים לדבר יעל לב בנה קגולה בימה• איך׳ יתצהג בדעת‪-‬חכמת‪,‬‬
‫והשניה על פי קריאת בחוץ שקוראה בפומבי לכל אדם כי כן'’הוא■'ראוי‬
‫■‪-‬לתהנהג‪ .‬המקורה היא קגולה 'בנה לבד'והמקרא■■ הוא כוללי׳ולכל בני‬
‫חדס; המקורה הוא דרך'קגלויי והמקרא■ דרך כללי■‪' ,‬המקורה היא• נושא‬
‫פרטי )מינדיווידועןן‪: ,‬וביעקטייןי( לעס קגולת‪ ,‬והמקרא' הוא נשוא׳ כללי‬
‫קחי^עקטץ מוכר מביעקטין’( יען כי המקורה הוא מכוון■ לאנשייס מיוחדיס‪,‬‬
‫והמחרא עס הקריאה‪-‬בו ברב׳יס לכלל בני אדם ויש בדיממת׳ כי‪ 1‬מצייאומו‬
‫מחיבה להנהגה העולם; ואעפ״כאין בפלט■ אלא מא שבכלל'כידוע; ■לפי‬
‫הכוונה‬ ‫הדבר ברור■ כי ׳אם אמרו חכמים יש ■אם‬
‫להשגיח באומיוה ומילות המקורות לפי טבע״קגולה יהודים לבד׳בפל דבר‬
‫שבקדושת! אבל אס אמרו יש אס למקרא‪ ,‬הכוונה שיש להשגיח ג״כ עלוקריאת‬
‫הכלל בני אדס כי מהי שחייבת חכמה בני אדם במין‪ .‬דוגמא לזה^ כןצתדרין‬
‫י יש; בה מקורה ׳ כאלו‬ ‫ד׳י ע״ב ר' יהודה בן הימה אומר יראה כל‬
‫נכהב יראת לתומה שהבא למקדש"" ׳־'הוא דוקא יבעל''שתי•׳■עיצייק‪-‬יאבל‬
‫‪:‬קומא ■ '■־'באחה מעיניו הוא פעור מן הראית מפני‪-‬יקתוא'יו^ימן״הכלל‬
‫ואינו נכנק במדת יראה כל זכורך‪ ■,‬כי'כבד צנליוי יהדלך‪ -‬לבואי׳באגודה‬
‫אחה'עם כל■ישראל”" ׳"חבריו‪ •,‬הכל ■רואיסי‪/‬אותרבשה’ ׳עיימסייוהוא מ א ת‬
‫אוהס כעין‪-‬אחה ואינו־׳ רואה ‪.‬בדלו שנראה‪ .‬ואם• כףש'^לפג' ‪ b‬ה' שתי‬
‫בחינות‪ ,‬בחינה טבע הפרנו לגד תכלילי ו'זה''דרך־מק^;להוציא'מןהכלל‬
‫יאה המוכה בעיצו; ובהפך שם לא'הכשל'גדי בחלכ״אמו^״אליאפשר'לילך‬
‫בתר מקורה ולקרוא הלב ולאיקור בישול ■בחלב\לא בחלל■ כי ךרך׳שישול‬
‫אקרה הורה ■ואין'■דרך לבשל' בשר'בחלב' "'■■כי אם ‘ ז ^כשל בחלב'לפיכך‬
‫אמרינןישאסלמקרא״כדרךשקוראיס'"יכל ’בני אדם;‪-‬ומיושש’' ■"בזתקוקית‬
‫'סוק׳ שט ד״ה דרך ׳שהקשו'מצלי‪-‬קדר דנקרא נישול■'?'■'פי'■'ביאמה ׳נו׳עס‬
‫הדבר הוא כייהצדיקיס תודו בזת וקראו״חלב ולא'חל ‪5‬ולמת;הלא הצדוקים‬
‫‪ .‬חי׳נס מומס במקורה ויוכלו א״כ להכחישידין■ איקור‪.-.‬גמ’ שחלב‪.‬לגמקד ולומר‬
‫שרק בחלב נאקר בבישוגג? ■אלא‪,‬משום־ שיש גם‪1‬כן‪,.‬אם ”'וקולש ;■למקרא‬
‫^ ‪ ,‬וראט"‪,‬לסשגיס‪".‬עלמ^לבכל‬ ‫׳ כלומר “'"שגס‪ .‬המקרא‬
‫‪-.‬מקום‪.‬ולא‪.‬נירא‪ .‬׳פן;כיהך''‪,‬מרןנם‪,,.‬לצדוקיס לרמה )ע;ץ ‪1‬הלן(;' ‪.‬מפ^לשכן‬
‫■׳‪5‬י‪-!.‬עכו״ם’ ^וי'ש ר‬
‫^שג‬
‫'‬ ‫■■■'‬ ‫■ י־‘ ׳■■ז‪-‬‬
‫‪.‬הובהצהאםייכנקט‪ ...‬ישראל‪. .‬צאתול•‬
‫י‪ -. -‬י * י‬ ‫‪■, .‬‬ ‫‪-‬י‬
‫‪.‬‬
‫ז‪ :.‬נ‪.‬׳‪ '.‬ד‪.‬״‪.‬ז‪:r/;c ^1‬דיו׳‬ ‫‪ -‬י • ‪-‬כמקומה'♦'‪': :.’■■■■■;■ ■• - ■.‬׳‪■.‬ב'‪-‬‬
‫‪ -‬וי‪.‬והר !בואמענץ‪.‬זה‪.‬בקוגיא‪,‬כליתוה‪.‬י‪:‬ז‪-‬ע״ב‪,.‬מי‪-‬שקובר‪,‬יט ^ן‪^.‬למקורת‬
‫'קולא׳ועשת אחת מכל טצות״בלשון יחגד וקובר חתיכה'‪^1‬ח^')‪ 5‬פמ‪,‬קלב‬
‫‪ .‬קפק• שומן‪ .‬ג״כ‪ .‬חיובןעליהנאשס”ת'לו> דהוי ■קפק ^יזתאג^ימכמן^יאבל‬
‫‪■.‬׳־״‪■ -■ -‬־;■׳• ■■‪ ■-‬׳ ‘‪■•-‬י‬ ‫‪ ■-‬י‪-‬‬ ‫•י‪-‬‬
 ‫א ‪^•‘?■0‬קרא<ואם‪-‬־למםופת‬ ‫‪184‬‬
‫ס;למרן>יא‪ .‬קולא ;^צוות בל״ד ודוקא אם ’‪ .P‬כאן ‪’Dp‬‬
‫^׳״ח^יכוס‪ ,‬אחס ודאי׳ חלב וגולד‪-‬איזה ‪ .,ppp.‬הוא דאמלינן קפר! דאורייתא‬
‫^‪':‬לחומר׳״ודבר ^ה־־הוא‪:‬כתפר החתום‪,‬וכחידה בלא פר»רון?‪-‬אולם כעם‬
‫‪:"-‬הדבר מובן‪.,‬תיכיב״ע״פ־‪:-‬מה‪,‬תהקדמתי ‪ .‬כי מכבר• נודע‪■ p’p -‬מחלוקת אם‬
‫‪ -‬המצות־‪,‬הפה הכלחמת• בעבע‪ ,‬חכמה‪-‬עליונה;)מביערןטיןי‪,‬נמטהווענדיג( לפי‬
‫מר^ קהד‪-‬בל נברא בעבע^‪,‬או‪ .‬המצות• הכה רק כופאיית‪) ,‬ןןב‪-‬־עקטיס לצר‪q‬‬
‫' ‪-‬בהם‪.‬את‪ :‬הבאות■ ולא אכפת‪.:‬להקב״ר>אם• הקחיעה מן הצואר או מן‬
‫‪,;:•/‬העור‪:q‬והכה־ אם‪:‬נאמר‪-‬המצית הנה הכרחיות ■בנםוא‪-/‬הד^ן נותן‪p -‬יר^ה‬
‫א‪,‬קפק דאורייתא‪-.‬יגס‪:‬אס לא נקבע ׳ איקורא לחומרא‪,‬־ ■כי;הקפק;הוא בדבר‬
‫׳‪-;■-.‬האיתור עצמו והאיתןרתוא איתול‪,‬חפצא ולא איתורג‪-‬ברא לבדן אבל אם‬
‫‪:,,‬נאמר האיתורזם המה‪-‬איתורי גברא ולא חפציים א״כ הדין נותן תיהיה‬
‫' ‪ -‬הקפק ■לקולא כי‪:‬לא אתלה התורה‪ ,‬רק‪,‬הודאי לצר‪ -q‬הבר•יות ולא תפק‪ ,‬כי‬
‫■ רק‪,‬במקום■;‪ p’p.‬לירא קהאיתול מדק לנפת )מביעקטי‪1‬י(‪:‬אז תייך‪:‬לאתור‬
‫■ מחתת‪.‬תפקתמא‪-‬ידק‪ ,‬אבל אם אינו‪ .‬מזיק רק הוא מחויב‪-‬ומונהג‪-‬לתכלית‬
‫‪,:; -‬ציר‪ q‬הבריות •בדרך‪:‬ארן‪.; ,‬התפק לקולא;ורק במקום ‪ p’p‬קביעות איתור‬
‫־ ‪ ■:‬״‪■*- - : :‬־ ;‬ ‫‪ ■,:‬וחזקה‪.,‬תןיך לאתור‪■-:.•::-::.‬״‬
‫• ־‪-.,‬ולפיכך הדבר נכון■ מאוד מי תאותר‪-‬קפק‪:‬חתיכה אחת תובר‪.‬ית אם‬
‫‪ ;: -‬ל מ ^ ר ת וקרןון‪:,‬מצות‪-‬להורות ‪ p’p‬בנתוא האיתור איקור חפן■ לפי עבע האדם‬
‫‪::‬ביתךאל‪.‬ומזירןןה‪:‬להוקות תיתבכםוא‪ :‬האיתור‪.‬איתור חפן‪-,‬לפי עבע האדם‬
‫‪:‬־‪ :‬ב‪.‬יקראל‪-‬ו‪,‬מזיק^תלנפת׳ר>קדותה; אבל הקובר חתיכה אחת;מכתי חתיכות‬
‫‪:‬־‪-,‬דוק^‪ ,‬היא תובר‪r;.‬י ‪p‬־‪ ,‬א ס למקראכלומר‪ .‬אכו_הו‪-‬לכין אחר הקריאה הכללית‬
‫ך‪■::‬ואין־■ במצות‪:‬תגולה‪:‬פרתית■ מוכרחת‪:,.‬בעבע■■כי ־■אס להבלל האומה; אולם‬
‫־;‪;,-‬בכ״ז הכל; לפי ■המצות והאיתור‪ .‬חובה‪ ,‬או מצו‪.‬חאו‪:‬רןדושה עיץ־להלן‪.‬‬
‫‪ : :‬תביךבזה;ל’תב;‪-‬פמת‪-‬תאלות• חמורות ד״מ ר' תמעון תובר‪-‬בתנהדרין‪:‬סס‬
‫‪::‬י ת אם למקרא;בתוכה‪-‬ו׳ ע׳ל ץ‪ 5‬אמת״העבריה‪:‬קידו?’ן\’״ח‪--:‬תובר יס‪-‬אם‬
‫•־־‬ ‫‪::‬־למקר־א ויק אס‪.‬למתורת;?‪)-‬עי!ן‪-‬תות׳‪--‬תס(;; ‪...‬־״ ••־*‪- , :‬‬
‫ק‪-::-,-:‬ילנן;כךלהצריך ד‪,£‬דפפ‪.‬ומ לתוכה הוא דבר‪ .,‬המוקכס •בתכל הכלל‪ ,‬סאין‬
‫;דירת‪■:‬בלאדל׳רזלפפותז וזה‪:‬דבר קהצדורךס •מודים־ בו■‪.‬יומן‪ -‬ההכרח הוא‬
‫‪:■:‬לחכמירקמקורת‪:‬לדקדק ־בכגון ‪-‬זה‪-‬על; פקע‪::‬המקרא‪'.‬אבל בעפיך הקפקות‬
‫‪0‬׳;ק^דוקי>‪5‬׳ הו>^^;בק^ק־ללןולא•כ»ו■ תכוהים פדה ל״ב‪:;-‬לכן הוכיחו‪-‬בעלי‬
‫_ |ת_מתורת לדקדק‪ .‬במקורת יותר‪.‬כד! ‪.‬לאתוך‪ ,‬התפק‪^,‬והכלל_בזה_כי בין‬
‫^?{‪^:‬מקורת^לק י ‪ ob‬מכ!קה‪:‬ע‪.‬עם וקעה‪ .‬ועין!; בקפר ■המאירי‬
‫!'”'ולןבת ק ״ ת ׳עלי^מא^תאמ^ אביי תמיד־ אמרה ־ליי •אם ־סכל ־התיחות■ תל‬
‫^^מ!נחת המקפדת לר‪1‬יכוק־ואס‪,.‬כ‪.‬ן נגד זה מן‬ ‫ן׳־־תתפים ו ‪5‬זב‪5‬ס ־'מקורם‬
‫'*” ? ה כ ר ח ^ל‪ 1‬ם ' ה ® >&ר ^^ת~ויראה'לדיע■ איםיכך הפרת׳יתהלדוקים‬
‫^'^״אין להם*־ רא'אם‘ למקרא לל־מד הצלחת הנפת ההותאיתעהפהתים בחרו‬
‫‪:‬באס תמקורת "גס כן להכרח כ קו א ה א מ ת‪/‬וי ק‪ .‬מז ה דאית־'נאמלה'תהיו‬
‫כקודותי׳םכר^ת לחכמים ‘ צ י ‪ .‬א ם כ ן ־ לא ־נמצא י ב ר שהצדוקים‬
‫‪ r - -‬ר‪ -:::‬־־;‪-‬‬
‫כ ■אחר הדברים'האלה צקל־לכו לעמוד ע ל תודת ־־הצבלל‪',‬תבין בצי מקרא‬
‫‪185‬‬ ‫אס למהרא‪ -‬ואם למסורת‬
‫תמה;הצדוקים בבית‪,‬שכי‪:‬והקראיס‪.‬שבזמככו‪.‬ממורת טכן וחאול‪ ^,‬ובין בכי‬
‫מתורת‪ ■:‬המה הפרושים ■והרבנים; הצדוקים והקראים ‪ .‬מחזיקים בכתוב‪,‬‬
‫‪,‬ואומרים אם_ למקרא העיקר ■והוא המקרא‪.,‬והפרושים‪:‬והרבכים אומרים‬
‫לפעמים יק אם‪ .‬למקרא‪ .‬ולפעמים יש אם‪-‬למסורת‪ ,‬והיקוד אשר עליו‬
‫‪ ,,‬־‪:‬‬ ‫‪..‬־ ‪,‬־כבכית‪ .‬המחלוקת‪:‬היא כך‪■-■ ■: ■ ........ : ,‬־ ‪ :•c‬י‬
‫‪ :‬דע שאם אתה ■הרצה‪:‬לעמוד על־בירור דברי ראשונים‪ .,‬ומקור כאמן‬
‫_■ למנהגי ישראל ראוי להשגיח‪.‬ולחקור על מנהג ועיב‪.‬אחרונים‪ ,‬כי כמו‬
‫‪ • .‬׳שמתוך הפרי כיכר עבע‪ :‬האילן‪ .‬ושורשו■כן‪ .‬מתוך הדורות האחרונים ניכרו‬
‫דורות‪-‬ראשוכיה ותדרי‪.‬עכיניהם; והנה ידעכו מן‪.‬תכוזרי*(‪ .‬ושאר חכמים‬
‫שהקראים‪.‬שיצאו גיווינר׳ יהודא הגאון‪ ..‬בערך‪■.‬ת׳׳ק‪.‬לאלך החמישו׳ המה‪..‬באי‬
‫כח הצדוקים שבימי בית;־ש‪,‬כ’ ושארית‪ :‬פליעמם ״■והנה ידענו ג״כ שהעיקר‬
‫תגדול של הקראים‪.-‬הוא;‪.‬להב’ן בתורה על פד שלשה אלה הכתב והעתקה‬
‫‪.‬־ ‪ .‬וההקש ‪;,‬כלומרהמקרא ו‪,‬הכשמע‪;:‬מפ’זקכים‪.‬וסהקש בשכל‪ ,‬ואצל הרבנים‬
‫גם‪.:‬כן יש שלשה‪,‬עיקרום‪,:‬במגילה ‪.‬ירושלמי •‪:‬פ״ק‪:‬ה״‪.‬א‪.:. :‬הכל־‪..‬בכתב מיד ד׳‬
‫עלי‪ :‬השכיל‪.‬הכל בכתב‪-‬זה׳המסורת־מיד־־ ד׳‪:‬זה רוח הקודש׳ עלי השכיל‬
‫זה הדרשה‪ ,‬אם כן במקוש־כתבי והעתקת‪ :‬והיקש־יש לרבנים ‪ .‬מ ק ו ר ת‬
‫׳ ר ו ח ה ק ו ד ש ודרשת‪ .:‬וההפרש‪.‬־אם‪.:‬כך הוא‪::,‬כי הצדוקי‪.‬ם קוראים‬
‫ההורה‪:‬בשם כ ת ב• והרבנים בשם‪.‬מקו רתךוהעעם־כי הרבנים מחשיבים‬
‫‪ -‬יותר‪.‬את המקורת מך־הכתב‪ ,‬ולא ירצו‪ .‬שישלוע האות־ על השכל כ? אם‬
‫‪ .‬תשכל‪ :‬ישלוע‪ .‬על •האות־ותכהב ■וכפי‪ -‬אשר‪ .‬דורה השכל י שכן היה הקבלה‬
‫י‬

‫‪• -‬והמקורס‪:.‬ישתדלו למצוא‪;:‬רמז בכתב‪:.‬ולהכריע תכתב יתחת‪-‬תשכל;‪ :‬כי‬

‫־‪ :.‬השכל‪:‬קודם בזמן■ ובמעלה־מן הכשב‪:‬כאשכ‪:..‬הראש‪ ,‬הוא־מעולה וכעלה מן‬
‫‪ :,‬העין־ החושי ך״אבל‪:-‬ה‪3‬דוק’ם;־מככ?ע‪,‬יםבה‪.‬שכל־ תחת‪ :‬הכתב ומעלים־החוש‬
‫■הרואה ־תכמב ‪,‬יותר ‪ :‬מך^השבל‪.:, ,‬לפיבך‪:.‬תראה־ לרוב‪.‬קרא‪ :‬ד ח ק ־ומוקי‬
‫קנפשי׳‪ :‬והכרי‪.‬ע‪..-‬השכל‪-‬שלא‪:‬כפשעות‪ :‬הכתוב ־עדי׳ שלפעמים ‪:‬אמרו ■אל‬
‫‪ : :‬תקרי‪..‬כך _אל׳_כך‪.-‬אפילו־לדיכא ‪:‬כמו־אל‪:‬הקרי הדר‪:‬אלת‪■.‬א!דור*‪- (=*5‬קוכה‬
‫;‪:-‬ל״ה■ א‪-/‬אל מקרי שלש אלתשליש רה״ש ו״גע״ב‪ .•,‬אל תקרי ישלמנה אלא‬
‫־׳־־‪’,‬שלימנה‪■?:‬״ק‪:-::‬ב׳‪.‬־וכן‪ .‬סקרי;בי‪:‬אורתת;תמות־ ארוקה‪:‬־כתובות ל״ח ‪ .:‬קרי‬
‫' ‪ ' -‬־׳ '‬
‫■‬ ‫׳‬ ‫‪-‬‬ ‫י‪-‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪1‬‬
‫■׳י‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫^‬ ‫‪.‬ך‪ / -‬דדדלדד‬
‫^‬ ‫י ‪-‬‬

‫*‪ (.‬עעךכוזלי‪-‬מ׳׳ג־ סי׳״ת׳ח־וקולות‪-‬חקייאים־מן פ־ילשט •די^פס‪.‬הד‪5‬־תיל‪>'.‬תח‪:‬הדת ‪ :20.4‬מיחס‬

‫‪....‬צאת'סקכא'יס‪,‬לממלו‪.‬קס מאמנ?״ק‪ ^ 111‬ן בסעה‪.‬שגבלו‪.‬הבל‪.‬ע‪.‬ין עלקת הםונ>ן‪3.-‬עלי עקלא על‬
‫ראה ^לא'מלבךתולויךענן‪^ ,‬יעהך‪ .‬דה‪.‬חד&ה‪1.‬אלא‪.‬צלעת‪.‬מ‪,‬מאלס'‪.‬נו‪.‬שנת‬ ‫געלי קבלה‬
‫״‬ ‫ך‪_ .‬‬ ‫^ ־ היא‪",‬ולק •'בזאת' ■העינויהקלאיס ק ־הצז־וקיס^יתמיצןס־משיח _ו^הןמ‪,‬־'‬
‫'‪?”.‬ןני אל הקל’■‪.‬ל‪,‬ךיצא_יק ]פ‪ ,,‬ולאו כן ?יא •‬ ‫**( 'חמיהת ’לו• על■ קגא'ון~ע״מיע' אוזלוג‬
‫ד רלאיהידלציץ־‪-‬פה‪• :‬מה' שמוניא'בספלייופז׳־וזאררהתלה‪.‬׳ל׳״׳׳^ליעזליק 'יעקב^’אומל׳ז ייאל״ההי‬
‫כ קידק‪.‬ולא‪.‬נס־ ‪6‬זדרצלא ולארצם !!חדגעכשיורכל׳הצצ־גצ משלו'‪£‬זל^צשה‪ .‬לחה־ ״פוכחגז׳אילו‬
‫יש‬

‫מן נסם־ העגל נס־ נפתח ומן‘ נתן׳ הע?ד• נם־ גלדנךחת ־אומי כאני אל־־תקלי ולא נש ־שקילושו‬
‫^^ןיוםחולה׳>י’^הל^‪£‬״'פולחור^‪:‬אמת~משלו^‪¥‬ל ׳משה‬ ‫‪:‬׳&‪?5‬הי ‪'-3‬כ ‪ '7‬אס^ ‪i s‬׳ כ^‪51^55 ■:‬׳ו‬
‫‪r‬‬ ‫■ך■‬
‫ד ‪z‬נשד■ם‪B‬םלכל ‪r‬בכ•'יד׳ ם־דףב ע־־־ג ״־•־‪ :‬גכ~‪:‬‬
 ‫אםיילמהרא׳ואם■ למםו‪1‬ית‬ ‫‪186‬‬
‫‪:: .‬בי׳‪.-.‬תשכיב ׳;תמור השכב‪ .‬כריתות‪ :‬ג׳‪.‬עוכךהכבת‪ ■.‬וכפאו'אס הכתוב לי‪:‬ודות‬
‫‪ v.‬שאץ‪-‬הבכור דוקא מיבם נקרא על שם‪-‬אתיז ■יבמוה׳כ״ד‪; ,‬וכך הכריתו ■את‬
‫י‪ ,:‬הכתוב ומזה מי‪ .‬הנדה‪:‬יכבש־ בגדיו שהכוונה'‪-‬הוא־כות’ איש’ ע‪1‬ר‪ :‬הזאה ולא‬
‫מזה‪..‬־עעם‪.‬לחפש’ות‪::‬השליעה הלזג־‪-‬הוא‪-‬מפכי שתלו בנוחונם ;במק ו ר ת‬
‫השכל הראשון על פי נועם וסברה וידעוני הקברה׳ והשכל‪:‬מחויבים שיהיה‬
‫הדין כן וככה■ הוא־ המקורת ישנה‪ .‬כאשר קבעו הרוב• וכאשר שמעו וקבלו‬
‫‪,‬הרוב‪.:‬מקבלים‪: ,‬לפיכך‪ :‬קמכו‪ :‬אל;־ המקורת‪:‬גס תנאי‪-‬שני‪ :‬רוח■■'‪-‬־הקודש‬
‫‪ ,‬נהורוה‪ -‬כי רוח הקודש‪.‬יורה‪:‬איך־ לפרש הכתובים ולהשכים‪:‬המקרא‪'-‬עם‬
‫‪ :‬תמקורת‪ .‬מכבר־בשכל‪ .‬והסנאי‪:‬־השליש‪: 2‬הוא‪:‬הדרשה היינו״לדרוש׳אפילו‬
‫■ בדרך הרחוק‪ .‬מן פשעות הכתובים אס רקי יש קישור‪■-‬לשכל‪.‬לברעיוךולמצוא‬
‫"־שמך בכתוב על דרך המשורת‪:,‬ולחדש־מן תישן־ חידושי תורת כצורך הזמן‬
‫‪ :■-‬והשעה‪. :‬כמו שמצינו הרבה קרא אשכח‪.‬ודרש ־כלומר חקרו־ודרשו מושכלות‬
‫‪; .‬שניות‪; ,‬מן הראשונות‪ :‬ע״פ‪ .‬מקרה שקרה־שמצאו‪ :‬כתוב׳ תה‪ ,‬־כי־ כך־היה‬
‫־ ■המנהג‪:‬בכל‪:‬דבר שפק לפתוח• שפר ולחפש׳ישימן‪:‬מהנאיך ־לדרוש‪'- ,‬כמו‬
‫‪ , .‬שמצינו‪ :.‬האיר‪ :‬ד׳ את עיני ־ ר׳ ’ישי ־ומצא' מקרא‪ :‬ב״ר‪.‬פ׳י ע״ו‪• ,‬ואמרו על‬
‫׳ ‪-‬הרוב ששאלו־ את‪:‬המינוק'• על הפשוק־ ובזהיידעו שימןל — •אפש הכל ע״ד‬
‫‪* :‬המקובל‪ :‬בשכל המעשה‪ ,‬לפיכךהראה‪:‬מה שאמר ר׳ יושי יבמותק״ע ‪ :‬כל‬
‫‪:‬האומר אין‪.:‬לו תורה‪-‬איך לו‪ .‬תורה־ וכךכל האומר‪ :‬אין■ לו‪:‬אלא תורה אפילו‬
‫‪■ :‬תנרה‪:‬איך לו‪,‬־או אין לדרק יהורה‪ ,‬זזה נחשבי לתוקע־ עצמו לדבר ר^כה‬
‫■ ‪ ! -‬ע ךנ א מ ר ולמדססרועשיסס‪.,‬כל שישנו‪:‬־בעשיה־־ישנו •בלמידה‪,‬־־ כלומר מי‬
‫׳;‪ .‬שמתנהג;מנהג‪:‬הצדוקים שלא ־להשגיח רק על הורה‪,‬ל־והוקע־עצמו לחדש‬
‫■ הלכה שאיך לה■ ■התלותדבשכל‪.‬־ המעשה ׳‪:‬אין־ זה ■מורה־■־ ואין זה־ הלכה‪ ,‬כי‬
‫■‪- :‬עיקר‪.‬התורה׳ והלימוד הוא ע״פ״שיועלשכל׳המעשה)פרמקטיטע סערנונפט{‪,‬‬
‫י כמו ־שראינו נוהגיס הראשוניס בפועל‪. .‬וזה‪:-‬הממון במה שאמרו יכל שישנו‬
‫‪ : :‬בעשייה ישנו‪.‬בלימוד‪..,‬ד״‪.‬מ ‪.‬־מ‪.‬ה שהצדוקים ׳אומרלס י ועשיתם־ לו כאשר‪-‬זמם‬
‫־ ‪ :‬וכם שכן‪.‬כאשר'עשה־׳ ואם ׳ נהרג הנידין■ אז־ נהרגו‪:‬העדים ־אבל *לא על‬
‫‪ ; -‬המחשבה והזימום‪ ,‬והפרושים ׳חולקים‪-‬על זה‪ ,‬׳הנה נראה ישהצדוקיס לא‬
‫‪-‬יצאו ידי‪ .‬חובת‪:‬שכל״‪.‬המעשה‪,‬־)מכוה'ה׳( ‪:‬־כי שכל המעשה יגזורילהחמיר‬
‫יותר בדבר המביא לידי החעא מבחעא גופא‪ ,‬כי אס כבר נעשה הרשע‬
‫אם כן מה‪-‬נועיל לחועא‪• ,‬־ומה יועיל זאת ׳להבא‪',‬כי־ אם־‪-‬דוקא אחר שנהרג‬
‫_• הנידון־ יהרגו ^העדיס‪. ,‬אס ־‪.‬כן‪' .‬לא' יועיל‪:‬זה; להזהיר‪., .‬את‪ :‬העם'שצא‪: ,‬יעידו‬
‫עדות'שקר; כי אםיחסזלבבם לנקום‪ .‬נקם‪.‬מאויב ושונא;?אמרו תמות נפשי‬
‫‪.‬״עם‪ .‬פלשתים‪' ,‬ועדיין;יעידו' עדות שקר‪.‬אדי‪ .‬לרצח את‪.'.‬השונא‪:-.‬ועוד' פשע‬
‫שע; הקרוב לנהרג‪-;,‬כ‪-‬י לא‪> ’-‬קוע ולא‪:‬רינוח ‪.‬לעולם*עד‪ .‬שגם הוא‬ ‫י־‬
‫■ •יחפש אחר ננלים שקפים לתיוג‪.:‬את‪;■,‬העדים‪,‬באופן;בלתי זצודק ד אבל אס‬
‫‪:‬־ הדין שרק‪:‬אס לא נהרג הנידוך ורק על תזתימה ■והמאשב‪-‬יצהלגו־ ה ע ך ם‪,‬‬
‫; ;ולא אס כבר;•נהרג' הנידוך' אז ממילא־ ^^^‪,‬וןתעז^‪":9‬מאוד‪'.‬מאוד־מ^רו‬
‫י־ 'מ ‪3‬העיד ־דבל ‪,‬שמקיכנים‪. .‬צנצמם‪1.‬לא‪,‬לשוגאש‪,.‬הגןד\ן‪ ;,‬וכךאז‪-‬אפשר‪-‬׳עוד‬
‫שקרובישנידןן לנקום■ נקש‪ ,‬שי לא‪ .‬יחס׳צבבס‪-,‬יען שי׳ הנידוך ק?יס בחיים‬
‫עוד‪ ,‬ואץ לקרוביו פכאיי לחפש אחר עדיס שקרים להזזס‪ .‬ד ק ‪-:‬בשעה‪:‬קלה‬
‫‪187‬‬ ‫אםלמקרא ולמסורת‬
‫בעוד עהב״ד עוסרףם בדין‪',‬ולשעה קלה מראץ לחומ ע?מצא בנקל■ עדים‬
‫שקרים‪,‬־ וזה לדעתי מעם האמיתי‪,‬על הלכה זו‪ ,‬והמיה ‪ 6 ,‬שלא‪ :‬עמדו‬
‫החוקרים על זה — מזה תדץעל כלתלכוה שכראות מפליאות ומכחישות‬
‫חוש השכל‪ ,‬כי עמוק ־עמוק הוא שכל‪:‬הונקורת ולכל‪ :‬דבל ■יש מעם הגון‬
‫‪:‬‬ ‫״ " ‪-‬־‬ ‫במעמקי הדעת והחכמה‪; ■ ■■.‬‬
‫וכן במה שאמרו הצדוקים• עין תחתי עין ■ממש וכן וקצותה את כפה‬
‫ממש אין שכל־‪-‬המעשה 'מקכים כמו שאמרו ב״ק פ״ד; כי■ אם• כן אפשר‬
‫שימות הנידון יומי יוכלילכוין שלא יזיק יותר ונן העין על ידי העונש‪ ,‬לפיכך‬
‫שערו‪-‬חכמים ע״פ מקורת שכל המעשה שודאי הכוונה ממון‪ -,‬והתורה‬
‫הוצרכה לכתוב עין תחת’ עין כדי •שלא יאמר המשיל יש לי'’ממון רב ומה‬
‫אכפה לי אני אכה אה עין־שונאי ואשלם לוזילכן עבור זה‪-‬החכימה התורה‬
‫; לכהוב כפשומו שאם'יעשה אדםיבמזיד יענש כפשומו שלמקרא‪-.‬וכן בכל‬
‫■ עניניס דרך הצדוקים והקראים'‪'.‬להשגיח יוהר על שכל העיון)מוי‪1‬י דיצז‬
‫טד‪.‬צמרעטיטעי פערנו‪:‬פט( ואומר'‪ ■^-‬הקראי אין ’לו אלא הורה ; כלומר רק‬
‫תורה בלא שכל מעשה')נור'טהעמריע[ והמקרא■’‪-‬הוא עיקר'לפייכך גם‬
‫הורה אין לי — כי לק מי שיש'במעשה יש’בל‪:‬מוד^’ ויען שראו'הפרושים‬
‫כי האבות מקרו להם קדרי שכל המעשה כאשל‪' ,‬אפשל■ לקיים בעולם‬
‫החומרי עם ההורה לפיכך גזרו'שההורה'עיקרה׳השכל ולא האות״והכהב‬
‫והמקרא■ ר ק' כ פי ההכרח■ באופףשלפעמיס יש מקום ’ למקרא’ ופעמים‬
‫^ י־ ■'‪'• ■'■ • ':‬‬ ‫י ׳ למקורה ופעמים כשניהם יחד‪• - . .‬׳■‬
‫‪,‬בעבור זה תראה עוד הפלש שני‪/‬והוא כי_תקךאים_אומרי‪.‬ם■ שעיקר הכתב‬
‫' היה מנוקד;'וקפל‪':‬הורה ראוים‪:‬להיות■ נקודים ׳בניקוד ״וקעמים‪, .‬כי בלא‬
‫ניקוד ועממים לא נתנה אלהיט’ על;כי‪;,‬מכתב ‪ ,‬אלהיט‪,‬חרות‪. ,‬על;הלוחות‬
‫ככה היו מלאים בכהיבתם בניקוד וקעמים‪ ,‬ולא‪,‬אקריש;מנקודס־‪.‬רעעמם‪,‬‬
‫ומאדם )הלאשון( נתנו‪.‬־האוהיות;והלשון והניקוד והעעמיס‪ '.‬אם״כן;ודא’‬
‫הצדוקים גם‪:‬כןכך‪,.‬שינותם‪),‬עיין אשכול‪.‬ה‪.‬כופרקי׳ ‪ 173‬וקולות הקלאים‬
‫מן ?־רטט‪.‬צדי ‪ .( 17:9‬וזה ממש יש‪.,‬אס‪ .‬למקרא‪ ,‬מקא״צ הרבנים הגס ׳שגם‬
‫‪.‬המה‪..‬צריכי‪.‬םאל^ציונים‪,‬ונ‪.‬קוךומ אבל׳יבכל זאת אמרו‪.‬כי‪.‬לא‪.,‬נתנו‪;.‬לכתוב‬
‫‪ .‬בקפר ולא נקנו בתאר זה מ‪.‬קיני;־‪.‬רק‪,‬זת הוא ‪:‬ךבר‪,‬המקיול^חכמי‪.‬יכלי‪.:‬דור‬
‫־ודור‪,‬כמו‪.‬שהשיב הגאון‪.‬ד‪.:‬נערכאי‪.‬עיין‪.;^ :‬חמך‪,‬ג"‪,‬צל ‪1 .200‬קי‪.‬לשע‬
‫‪ .‬ק ם ‪; :‬וששאלתם‪,‬אם‪ .‬אקור‪.:‬״לנ‪.‬קוד ■;קפר‪.‬הוריה \ קפר‪;.‬ה‪:‬ורה‪;..‬ש‪:‬להן‪’..‬למשה‬
‫'‪ . .‬כפינ’ ■לא‪.‬ש)‪:‬ענו‪.‬בו ניקוד‪ ,‬ולא ‪,‬ניקן תרקוד’ בקיני‪■ ',‬כי‪,.:‬קכמיה‪,^ .‬ינוהו‬
‫‪:‬לקיונן; ואקור ‪,‬לצו‪ :‬להוק’ךי‪;.‬מלעה?ו‪ :,‬פן _נעבןר‪:‬פל ‪3‬ל ‪' .‬הוקן^‪ ',‬לקיכך; אין‬
‫‪ ,,‬כוקליס‪,.‬קפר‪,‬הור‪:‬ת‪ ..,‬לדע‪.‬הי־תוא;זה עיקר‪..‬המא‪3‬וקה‪;.‬שתצלוקיס אמלו יש‬
‫‪ -‬אס‪ .‬למקרא ולא‪.‬למקורק והרבנים עיקר א‪,‬סילמקנ^;ו’ש‪.‬ג‪:‬ק■ אםי‪:‬ילצנקרא‬
‫״‬ ‫ך ’’‬ ‫'‬ ‫‪-‬‬ ‫‪.‬‬ ‫^כ‪-‬ו!‪.‬עור חכמים ב‪.‬שכל‪. ■_.‬‬
‫‪.‬‬

‫ד‪ .‬ודע ‪-‬כי שם בקנתברי‪.‬ן‪..‬ד׳‪. .‬אמר ד׳טתוידה נן‪'-‬לועז‪ '.‬תמלת ‪.‬לקרואלוסמאת‬

‫‪ -‬שבעים ואחל־■ שתלכו התלררדנם סזמאחריסס' ו’ אע ‪3‬אליה'פ‪&.‬ןבועים‪.‬קר’ נן‬
‫יש‪■-‬אם ל‪5‬רקרא• ומההילה־ הוצרך להשיב גדלךזקבכא‪ ;.‬עמאנזנוהלנב^כר‬
 ‫אם־למכזראולמםוו־ימ‬ ‫‪188‬‬
‫‪ •::‬וכומא‪.‬וניהל בנקבה‪:‬מח כשנוהל בזכר‪ .‬נוהר‪, ,‬בכרןנם‪■,‬כפלים ‪ ,‬אף כמעימא‬
‫; ;‪:‬בזכל‪-:‬עימא בנקבה‪,‬כפלים‪.‬־ ומכח״‪-‬הילוש זה הוכיח;שיש ל ק ח ת שבועיס‬
‫'־‪:‬ואח״כ׳ אמר״לא׳ צריכתו‪ :‬להוכחה‪:‬זו כי ■קלינן■ שבוכים ויש אם למקרא‪.‬‬
‫■ ו‪-‬זה‪:‬צחך‪.:‬ביאנר‪-:‬למא‪ :‬זה הוכיח■ ר׳ יהודה;ב״ר תחילה בדיך שברא שבהכרח‬
‫קריכן שבועיים ואח״כ אמר שאין צורך כלל‪.‬למוכיח מתוכו■ ‪ ,‬רק לנפילו‬
‫לא היתה ■הוכחה׳זו• אפ״ה קרינן‪-‬שבועיים‪ ■,‬מפני־ שקרינן כן הלא היה‬
‫יכול תחלה ■להשיב׳ תשובה‪-‬פשועה זו?‪ -‬ונראה שהיו להם'‪-‬קימנים לקריאה‬
‫שתשתירו‪ ,‬ובעוד שהיו התלמידים אצל הרב׳ ר״‪-‬י לא רצת לראות בכתבי‬
‫;■־■׳שתרים• של‪,‬שימניס‪.-,‬אלו^•' וארזר צאהם^‪-‬עי‪-‬ין וראה שכן‪ -‬נקוד שבועיים וע״כ‬
‫י■ ‪.‬׳חזר אחרלתק■ וניכה להס שוד זה שבאמת יש■ לילך אחר ‪-‬הונקרא ‪ .‬מנועם‬
‫‪ . .‬דבר‪ .‬זה נראה‪.‬לי כך מ•‪.‬־ששובר יש׳ אם למקורת כוונתו שרק אם המשורת‬
‫‪--.‬שת‪,‬שמשמלכו‪.‬א’ש מפי■ איש ממשה _היא רצויה להוציא תולדת" הדין' אבל‬
‫לא‪.‬המקרא‪-‬מפני_ שיראו פן■ ימצאו׳ הצדוקים‪.‬שאצלם המקרא 'עיקר מקום‬
‫‪ -‬לרדות כאשר־ נשמרו ■בזח הרבה‪-:‬שלא ליתן ׳מקום לצדוקים לרדות יעיין‬
‫‪ .‬יומא מ׳ ע״ב‪ .‬לפיכך■ הלכו׳ אחר קמשורת‪-‬ואמרו שא־ן אם■ למקרא להוציא‬
‫״ מולדות■■כמו ■שעושים‪ ,.‬הצדוקים‪ ;,‬ובעבור זה 'אפשל "השתירונ״כשימני‬
‫■‪./-‬הקריאה‪.‬והניקוד‪ .‬אבל אעפ״כ׳במקוםהצורך;לילך■;אחר פשועו של מקרא‬
‫ס האמת׳ ואמרו׳ כך’_קך’נך■ויש; ‪V‬ס כן‪-‬אם‪:‬למקרא‪ ,‬כי לפעמים יש‬
‫_‪.‬ץ‪.‬כח_ למקרא להיות‪ ’.‬כאם וללדת בניםבדין‪ .-‬ובזח_גבין ;לישב‪ ’/‬כמה שאלות‪.‬‬
‫" )א( ראינו'קיחשין י״ח ^׳‪.‬אליעזר שובר‪■-‬יש■אש’;למקורת‪..‬ודורש‪'.‬בבנדו‬
‫‪. ,.‬ב ה כיון שבגד‪.‬האב‪ ..‬ומכר‪ .‬את‪.‬בתו‪.‬לשפחות‪ .‬שוב" לא‪ ..‬יוכל למוכרה‪’ ,‬אבל‬
‫'‪:...‬לא ‪ .‬דר‪.‬של‪'.‬ב‪.‬ביגדו‪.‬ב‪:‬ה כאגהמקראלהורות שאף‪,.‬אם פ‪'.‬ל‪.‬ש‪.‬ניל‪,‬יהו‪..‬עלית־‪,‬‬
‫‪:' .‬בלו‪.‬מל אפל' 'שצמשלא‪ .‬לאיש‪.‬וה‪:‬שוב‪: .‬לא‪..‬יוכל‪ ,‬למוכרה‪ .‬כמו‪.‬שדרש ' ר׳ןעקיבא‬
‫‪ ,‬מפצ‪.‬י ישר׳'אליע‪.‬זר‪.‬לא אמר מעולס‪ ,‬דבח שלא״שמע‪/‬מרבו‪.‬יומא ש!ז ‪ ,:‬ושוכת‬
‫י ג‪:‬כ״ד לפיכך‪.‬לא‪. ,‬ננוה‪) .‬נן‪.‬המשורת‪/‬לננו‪.‬לס‪ :.‬גאנחנל‪,‬ר‪.‬ואים‪:.‬בב‪.‬כורות‪..‬ל"ד‪, :‬ע״א‬
‫״‪._.‬ששל‪.‬וצה‪,.‬אש״‪,‬שןלומר ר׳‪;.‬אלי‪.‬עזר‪ .‬שובר‘ואני‪ ,‬כתתו״לכם ימשמלת‪. .‬תרומות' ‪,‬‬
‫^‪3.'.‬שה‪.‬י‪:.‬ארומגת ה‪,‬כ‪ /‬מ‪7‬בל‪:.,‬שיואל‪..‬הש''׳ש‪.‬ד‪,‬זה‪,‬איי‪..‬אפשר‪, ,‬שהרי‪,‬ל׳ אליעזר­‬
‫‪ ./‬גשונל' ‪,‬יש‪..‬א;ם‪ ,‬למשורמ‪ ..‬ולכן‪ .‬משיקי■שם‪ ,‬דבאמה‪ .‬ר״‪,‬א‪ .‬אינו‪.‬מפרש תרומותי‬
‫‪: ;:‬שרלך‪.’.‬א‪)1‬לולא ■‪':,‬אשל‪.‬קשמעון ‪-‬אושלשרהס ייסד‪:‬יש‪..‬אם;)למקלא‪' ,‬ויש ״אם'‬
‫‪_..‬למ‪.‬שורת;‪,,‬במקוס‪ ',‬שאץ שתילת‪.',‬קידנשון‪:.‬שש‪ ,,‬וכן‪.‬ר״ע‪,‬מ‪:‬ין‪:‬ר‪.‬ש״’ קיליושץ‬
‫ל‪/‬ישש‪.‬ותו‪.‬ש׳‪ ,‬״ו‪,‬שן‪.‬בפשס'ש'צ״‪.‬א■‪. ,‬בל‪.‬חס‪..‬עוגי‪'.■,.‬מפני‪:.‬שרש‪1 ,‬ר!ש‪,‬תתכהגו לחדש‬

‫‪_:,‬בק‪,.‬כ‪.‬מן‪ ,‬שדנלשדאלל^לאסלמולי?‪/ .‬ופן למה‪-.‬פש^צ‪.1‬לא״‪.‬ע‪*-‬שוכ‪.‬ס‪:‬תאת _שוכת‬

‫י מדכתיב לשכת ללאי וייראוכת ר ע׳׳ר‪ ,‬׳ולאי אממיאיגיש אא‪..‬למקרא ?‪ :‬ועוד‬
‫‪,‬גשוכה ל״ב ע״‪.‬א אמרו מדכתיב כפת בלא ו׳ די־בלולב־אאד ולמת?'כל■‬
‫־•■ זה־ לא קשה״מיד‪.‬י‪ .‬כיי בכל אלה היה להם•משורת‪ .‬ולא רצו לילך אחר‬
‫'־ המקרא לשתור‪-‬המשורפ‪,‬״ד״מ בלולב ת עו ־כ״ע שדי בלולב אחד ך‪-‬וכן‬
‫״‪:‬ששושח‪:‬שמחס שוכת‪:‬שקיאפשולתש וק‪:.‬היהדלדלרע משורת‪:‬שסאב‪:‬מוכר‬
 ‫‪189‬‬ ‫אםלמהרא ‪1‬למםור!מ‬
‫אה בתו‪:‬אחר שפחות‪: ,‬לפיבך‪:‬כ^;רצה‪:‬לילך‪-‬׳אחד מקורת‪ :‬אחר כי ■למון‬
‫־ ־ מקורת ־הוא כמוי שפירושו ׳־בכל‪:‬׳ מקום‪,::‬רןבלת' שמקרו‪ ;:‬אחרים; ־ זכאשר‬
‫אמר■ ר׳‪-‬עקיבא‪ :‬אבוה־פ״ג‪::‬מקורת קייג לתורה‪:‬כלומר ־ע״יהמקואת אבות‬
‫י יש קייג לצדוק־ס ‪,‬שפותרץ‪ :‬את התורה ׳ כפי רצוכם אחר׳המקרא;■‪ :‬ועיין‬
‫יומא־ד^ע״ב משת מקר לאתרון־כל שבעה‪-:;,‬וכן;מות'רין'‪.‬שכ’ ת״ח־לכ״ג‬
‫' יכל שבעה‪ ::,‬ומציכו יומא‪’ :‬״ל‪ v‬שקתרו י ממשראה פשוערשלד‪:‬מקה‪:‬א מפני‬
‫־ המקורת^כי יונת שכתובי‪:‬בפרה אדומה ומזת‪■:‬מי הכדת־׳יכבק בגדיו׳ אמרר‬
‫‪:‬שהכוונה‪ :‬על‪ :‬הנושא ולא יעל‪.‬־המזה; ‪:‬וכן‪ ::‬עכץ־בבגדו ־בה תואיממש קותר‬
‫‪. .:‬עשועו של מקרא ‪ , ,‬כי ־מוקרא‪ :‬כתוב ־בבגדו‪.‬דלא^ מצינו‪ .‬מקור ־‪:‬בדרך זה‬
‫‪ :‬וע"כ הכוונה לשון בגד■ כלומר ׳שכבר ‘שלק עליה־‪.‬וקנאתי‪-‬־בבגדו‪■ ,‬׳כדרך‬
‫י ‪ .‬שקנו על ידי קנין קודר וזה מכוון בלשון אונקלוק ב מ שלקוהדבה שתגין■‬
‫‪.‬־ עליה ‪,‬בבגדו‪ .‬והכלל בזה כי העיקר הותזאצל׳ בעלי מורה שבע״‪:‬פ לתפוק‪:‬‬
‫בכללאתלמקורת להוציא ׳תולדות רק־ כפי‪:‬המקורת־בדינים והלכות ;'ו א‪q‬‬
‫שא־ן מקרא יוצא‪ :‬מידילפשוקו הוכרחו להכריע‪:‬תמקרא דהפשוע;לפעמים‬
‫'‪ .‬כנגד הצדוקים ; אבל״במקום שלא‪ .‬מצחו קמורה למקורה אמרו ■יש אם■‬
‫‪:. -‬למקרא‪ ,‬כלומר שגם‪.‬למקרא'יש כח להוליד דינים ועי׳ין‪’ ,‬ומאיע"א‪,‬״‪:‬ע"א‪:‬‬
‫י־ כל־ ־הפרשה כולה‪.‬׳ נאמרת‪ :‬על הקדר חוץ מן ־פקוק זה‪ ,‬ואילך‪ :‬מעני;הקבלה‬
‫י )גמירי( שעשרה קידושין וחמש עביילות יש ‪ ,‬ולבקזך׳הקשוי■מאי‪ .‬חזית דשכשת‬
‫י קרא־ שנש מהניתין ונתנו קעם)ודוע הוכרחו ׳לשנש א ת המקרא‪ ,‬מבואר‬
‫‪ ..‬מזה שגדול כח המקורת‪ ,‬עד שבעבורת שבשו אמהמקרא‪.‬וזה מפני שמעשה‬
‫־־ רב‪;. ,‬מען■ כי נודע להם שתמקורה נעשה‪ ,‬ונגמר הדין■ הלכה‪:‬למעשה‪ ,:‬לא‬
‫רצו למת אוזן קשבת לפשעוה המקרא ע״ד שאמרו אם יבוא‪:,‬אליהו■ ויאמר‬
‫איך חולצץ‪:‬בקנדל אין שומעין;לו שכבר נהגוי יבמות; ק״ב ‪. .‬זזת זעיקתקעש‬
‫‪,‬להחזיק במקורה כדרישלאילנקות־ממורמיהאס‪-‬״כמשה״כ אליזתכווש־תורמ‬
‫אמך ‪,‬י רק־ בכמה דברים־ שלא •היה‪:‬לקם־ מ ‪ p‬רת ׳־־אז; פקקו׳אם ‪-‬למקרא ‪:‬‬
‫‪.‬־‪..‬־ ־■‪:‬לק’ום;‪:‬אעיר עוד פה על־ מה‪:‬שהעיר‪,‬בעלי׳עדך‪:,‬מ’לין‪;'::‬ע' דמסייישמה‬
‫י ‪ :‬שאמרו‪ :‬־במדרש‪ :‬שיר שם לדרוש;‪ .‬על‪.‬נקודות; הכקף זה׳‪-‬־שיר;השירים ־‪,‬מיל ה‬
‫;־ חית ו מ ה י ו מ ל־ה ‪ .‬מ‪:‬ק י‪:‬י מ‪:‬ת‪?.‬׳ ך הכוונה עם חתומה ומקיימת על מיניינקודות‬
‫•־ שמציינים לחתום הכתוב;ולפיכך'דרשו‪::‬זהדעל י‪,‬נקודות תכק‪q‬רשהן' או תן‬
‫;־ נקודות׳‪.‬לחתימה ן ואני תמה״איזהיייחוק זש׳לנקודותי‪-‬יעאלה־־עםי־המילות‪.‬‬
‫שיר השירים?־‪.‬אולם אמית‪.‬תהפןדו^הו‪,‬אכבךדדהמ‪.‬דהכךמצה לפרשימה‬
‫י‪.‬־ ;הוא־״ש‪:‬י ר ה ש י‪,‬ר י ם‪ :‬ולפיכך אמר;־מלת־ סתו‪.‬מה ומלה■‪:‬מקיימת״כלומר שיר‬
‫־ ־ הוא‪:.‬חתוס‪.‬ואינוךידוע ‪ .‬איזהישיר‪■' ,‬לפיכך״מילת‪:.‬השירנס;הוא‪:‬מקיימת ^‬
‫ומציינת א־זה שיר היינו שיר השירים וזה כנקודות הכק‪-q‬בלמגר_צ!נן‪-‬לפרש‬
‫■־ ‪ -‬את הכוק‪ ,q‬ביאור‪ •:‬ופירוש ‪.‬וז‪.‬תבברור;ל■מב ‪f‬״כ’ דלשון‪‘r‬׳‪:‬ע ‪’:p‬י‪.‬מתידהיא;‪■.‬כמו■‬
‫ל׳‪:‬׳ ־■ ‪-‬״ ‪:‬ז׳ ''־־>־־ ־‪■'-‬׳;־ ■‪■:‬״ ■׳ י■‪^•-‬־■־‬ ‫‪-'.‬מבררהרהנודע; ‪ .. .....‬־‪.•; ••:‬־׳‬
‫ה ?‪:‬י ־‬
 ‫אם‬ ‫‪190‬‬
‫״אמר החכם״ מכל אדם^הלא‪.‬עסבת’;ילך ־שלשי‪.‬ס במועצות יודעת וקראו את‬
‫‪. .‬הנביאים־ ■אשלמתא*(‪;:‬או■ קיוס התורה‪ :‬שילוםי התורה• )קוכערק המקורת‬
‫‪:‬צל ‪.. .30.‬עיין פילמע שס(■ אבל‪ .‬הרגכיס• ■הגס‪.‬שלרוב‪ .‬למדנ ׳דברי■ מורה מן‬
‫;הכביאיס וקראום גס‪:‬מורה‪ :‬ומקרא‪.: ;.‬בכל;יזאמ‪.‬לקחו׳ לכלל דברי מורה‬
‫‪.:‬מדברי קבלת־לא‪ ..‬ילפיכךב״ק‪:‬ב'‪ :‬אגיגה־ י׳י ב׳ ויבואר־ במ״א ברחבה;•‬
‫‪:.‬׳ ועוד‪.‬־תלאה;׳‪.‬דבר נפלא‪.‬בלה״ש יבמשנה׳ ידן« ־ל״ג‪:‬א׳• בפקוקי ‪.-‬מנכיוה‬
‫‪;:‬כרוכות‪ :‬ושופרות־ יש ומשלים• בנביא; ד־!ושי‪:-.‬אומר־אסיהשליס;במורה‬
‫יצא;‪ ::‬ופירשו בגמרא"שמצוה‪ :‬לכתחילה‪ :‬להשלי ‪::0‬בתורה'זלא‪:‬כאמריעעס?‬
‫ולדעתי״ העעם‪.‬כדי להתנגד •לצדוקים״ שהחשיבו ׳‪:‬הככיא ‪ :‬לאש ל מ ת א ■לכן‬
‫יאמרו ׳תרבכיס כיריהמורה בעצמה שלמת בלא כביאיס‪ •.,‬וכמו שאמרו כדרים‬
‫כ״בד‪ :‬שאלמלא‪ .‬לאל חעאו׳‪ :‬ישראל‪.‬לא ניתן להסי רק חמשה חומשי מורה‬
‫ד‪.‬ק׳ יהושע‪ .:‬ואמר ר׳־יוחכן ׳מענית ע׳‪::.‬ליכא מידו‪-‬דכמיבי בנביאים וכתובים‬
‫דלארמחי באורייתא‪,‬״ לפי שתמורה שלמה כמנה‪ .‬ובמדרש קוהלת פ׳ וכהמי‬
‫את לבי‪ .‬לדרוש מבואר־ שדיי ללמוד ■חמשה חומשיהורת ולאיומר ויבואר במ״א‪.‬‬
‫ודע כי מחכמי־זמכיכו׳ כמו גרעעז‪ :‬ופ’ר‪.‬שע‪ :‬יאמרו שבן־ אשר ובן ׳נפתלי‬
‫)ועיין רמב״ם ה׳ש״ה ׳פ״ח ה״ד( היו קראים והס המה‪-‬בעלי כיקוד וחשובים‬
‫בעיני רבנים ג״כ־‪; :,‬ויאמר ■פירשע לזה ‪:‬ראי‪.‬ה ‪',‬ממה 'שכתוב י בקוכערס‪,‬‬
‫י‬

‫המקורת צ׳׳ ‪;3 0‬־בשס;בן‪.‬אשר‪ ::‬ג׳יכלליס ראשיסיעדמות הקראים־ שהבאנו‬

‫למעלה‪ ,‬כל הכ תוב רהבטוי והמוקש דומה׳ •לכתב■קודש‪ ,‬גולשון־הבעוי‬
‫־הוא כמו העתקת )מכיעוי‪:‬שפתים?(‪. .‬ואפשר‪,‬לדעתי שהוא' הבעת־ תשכל‬
‫ברוח הקודש כמו־׳חזון‪ :,‬וההיקש הוא הדרש‪ .‬ועיין לחכם‪:‬פירשע‪ ,‬קורות‬
‫'‪,‬־‪:‬‬ ‫י־ י‪.‬‬ ‫יהקראיתי ‪-.■::. 179‬״'־־‪ :■.‬י י‬
‫ו* כללוי של דבי‪,‬לדעתי‪ :‬ראוי‪ •..‬לומר‪ :‬על הבדלים אלדכל מקום שאמת מוצא‬
‫■שכי;‪.‬מק‪.‬ראות אחדי‪• :‬מקיום;׳עצמו‪,‬־־ומקייס 'אה‪.‬חברו‪ ,‬ואחד‪ :‬מקיים עצמו‬
‫ומבעל׳ ׳‪.‬אה חברו ־מכיחין זה‪ .‬שמקיים‪.‬־עצמו'ומבעל‪ .‬אמי חברו ומופקין זה‬
‫שמקויס עצמו'ומקיים יחברו‪ .‬זבחיםזק״ג‪ ::‬קועה י״ד‪ .‬ככתיכאמר על‬
‫■מחלוקתדהפרלשיס וקראים מאז; ' הצדוקים והקראים‪ .‬־מקי‪-‬ימיס עצמם‬
‫״ ומבעלים;‪::‬את'^חברס;כי‪.‬לא‪ :‬יאמינו‪:.‬בקבלתי׳ממשח‪ ,‬זרק אס‪ :‬לפשעוה‬
‫•המקרא‪:.‬הוא־ העיקר‪ ,‬והפרושים ־מקיומום עצמם ־ומקיימים" אחרים׳ כי‬
‫׳‪:‬הס־יאמרו ייש אם‪,‬י־למקורת‪:‬וגם למקרא־‪: ,‬־‪.‬הכל כפי היאות לתכלית קיום‬
‫המורה במעשה זהכשרון‪:‬בשכל לפיכך‪ .‬הדין עם תפרושים‪.‬״‬
‫־ ■הלדוקים לא ■נתגו‪:‬מאז;להשמיר‪.‬הנקודות‪ :‬מן הכמב‪,‬־כפי מת־שהבאסי‬
‫־ למעלה פשסהקראיס‪ ;.‬והפמשיס לא יכקדג־ הקפר ■המורה גסי היום‪ ,‬לרמוז‬
‫•‪1‬‬
‫•׳י( * ^ ^‬

‫^(׳לדעמיואפשדטלטוןיאשעלאא מורה לשלול חורה־ישבע״פ כלומד מעמס־אין צולך עוד למסורה‬

‫חכמים כי כהני קודש שלמים הם ע״ד מה שקראו מאמיני מחמד אה‪ .‬ההולכים בשימה על'‬
‫ונומוס מן המסורה של ■השונין בשם «ןזםזע«ין מו שלמים עיין כ״ח ה׳ צד ‪ . 204‬אכן‬
‫קה שהביא ‪.‬שס לל‪.‬אי'‪.‬מה‪-‬שאמל יהודי אחד)עבד אלה‪.‬אבן שבא( שכן הוא אצל היהודים‬
‫שאינו ראוי לנהוג כבוד ילק ביחושיע בן נון ולא לבאים אחריו‪ . ,‬כי זה תולה הקראים‪ ,‬אין‬
‫ר*יה שהרי גםיבגמלא מצינו שחלקו כבוד ליהושיע בן נון נדלים כ״ב‪ :‬חולין קכ׳׳ד‪ .‬ויבמוה‬
‫‪:‬מ״ה‪ ,‬א׳‪.‬ולא דוקאיהכוהיס ואלדד הדני כאשר יבואר במ״א‪.‬‬
‫‪191‬‬ ‫אס‪-‬למהרא ולמסורת‬
‫שכשם שהכקולה היא חיי‪:‬האות‪.‬ולא תראה*בסה רק בשכל‪ ,‬כך בתורה‬
‫יש חוש ׳הראות באותיות הכתובוה‪ ,‬ולמעלה מזה חוש השכל הנקתראשר‬
‫‪■.‬בו תלויס חיי הכפש התורכיית ‪ .‬הצלוקיס לא נשמרו מלהקתיר שס המפורש‬
‫;חולתתכהגבקלושהבשס המפולש ולהזהר בקריאתו בל' אותיות‪ ,‬כמבואר‬
‫‪■:‬במסכאגע ח״ב קפר ב' ע״ז•*(‪,‬יאבל הפרושים נוהגים קדושה בשס ׳בן ל'‪,‬‬
‫ד‪.‬מורי‪.‬ם ״בזה •שהשם הזה יש‪ :‬בו• קול ■חויה ’תברך‪ ;,‬וכי־ יש עולם השכל‬
‫הבלתי תלוי בעולם החומרי‪ .‬ומעעם זה באמת יש אמנה בפרושים בעולם‬
‫■‪.‬הבא ותחייה‪ ,‬ולא‪.‬בצלוקים‪ .‬שאין להם עולם רק אחל ■ולא עולם השכלים‬
‫■קי‪:‬ם ■לעולם ‪ .‬באופן שזה •גופא מה שמאמינים הפרושים בקבלה מסותרת‬
‫‪ .‬בשכל‪ ,‬נוקד •עלאמונתם בהוית הנפש השכלית הנעלמת■ מן החושים‪ .‬וזה‬
‫לדעתי כוונת קיום‪ -‬המשנה קוך ק׳ עהרות עתיל‪ -‬הקב״ה להכחיל‪ -‬לכל‬
‫צדיק וצדיק ש״י עולמות שנאמר ;להנחיל‪-‬אוהבי יש‪■ ,‬כלומר לצדיקים‬
‫יתגלה בקוך‪.‬מה שנעלם מהם בש״ק■ עם‪-‬הקפקות בחיים‪ ,‬והוא ישות‬
‫השכל שיש‪-‬לשכל הויה והנפש קיימה גם בלא‪:‬גוך‪■ ,‬והם ה ם עו ל מו ת‪,‬‬
‫ה נ ע ל ם שיתגלה לממש נמצא‪ ,‬וכאש מתלקחת עומדת הכפש בפני‪.‬עצמה‬
‫אחר המותה לחזות ■בנועם‪ .‬ד'‪ .‬גם זה הוא הכווכה־לדעמי במה שאמרו‬
‫־‪ .‬פסחיסח' וש״מ‪ :‬האומר קלע זה לצדקה ■על׳מכס שיחיה בכי‪ ,‬ע״משאהי׳‬
‫‪.‬בן עולם הבא הרי זה צדיק גמור‪■ ,‬והקשו ההוק׳ ‪-‬הלא הוא עובד על מנת‬
‫לקנל שכר ?■‪.‬ונראה כי רצו להורות;בזה ניגוד לצדוקים שאמרו שאין מבוא‬
‫לעולם‪ .‬השכל‪ ,‬ואיןהצלחה עולם הזה •תלויה במשמרת תמצות לשם שמים‪,‬‬
‫‪...‬וכן לא יעשו הצדיקים באמת‪ :‬אלא במת‪.‬שמאמינים שהצדקה הציל‪ .‬ממות‪,‬‬
‫■ הנה תמה;צדוקים גמורים באמת וכתקיים במו צדקתם עומדת לעד דוק‬
‫והמצא כי נכון; הוא ‪ — .‬גם מפעם‪,‬זה יכנו הפרושים אמ‪':‬עצמם ■תלמידיו‬
‫של‪.‬מ‪.‬שת־יומא ר‪ .‬להורות‪ .‬כי ■כמשך ‪:‬מעיין הקבלת‪:‬ממשה‪ ■,‬עד היום ולא‬
‫הופקק מעולם‪ ,‬מה‪■:‬שאין‪ :‬כן הצדוקים ‪,‬אשר יפרשו •המקרא‪ :‬כפי ראות‬
‫עיניהם‪ ,‬א״כ כבר הופקק הקילוח מן הרב־ לתלמיד‪ ,‬ותורת הצדוקים‬
‫כתורת‪,‬הקראים שכל משכיל‪ .‬בוכה לו‪ -‬במה בפני‪.‬עצמו‪-‬וכאשר יגזור שכלו‬
‫כן־ יאמין והכתב‪-.‬הוא‪:‬כמקך' מ‪.‬בדיל ביניהם‪.‬למשה‪- - .‬‬
‫’ נוקך לזה ממש עוד הבדל גדול בין הפרושים לצדוקים שהפרושים לא‬
‫ימנו־ לכתוב בפרהקיא תולה שבע״פ ורק‪ :‬החיצון של משא ומתן והפלפולים‬
‫‪.‬כתבו■‪ •,‬אבלהשכל■ הדבוק בחתיכתהכתב‪ .‬מוכח בקרן‪.‬זוית׳ אשר רק הנכנק‬
‫לפנים י‪.‬זכה לראות‪ ,‬קרניה‪ ,‬וכי‪ :‬קרן פני משה■ אמר חכמה של מעלת; אבל‬
‫;■ ■‬ ‫‪ :‬י‬ ‫הקראים־מפרקמים פעמים‬
‫ילע שלדעתי יתכן■ מאוד שהפרושים היה לתם בהקתר■ הנקודות המורות‬

‫־( נשס ל' אריה דע «ןודענצו מנהגי הקראים צד ‪ 169‬והסופר הצלפתי הזה מאליך ברןקירה‬
‫פל דכל‪.‬כו‪.‬לש מורת הקלאיס‪ ,‬ולעמו כי‪.‬ממה שמצינו‪.‬ה״פ פלו שיס ו סו פ רי ס משמע‬
‫שיש חילוק ב^ן פרושים שנוהגים כמסורת ושופלים שהם שולש בני מקרא ועיין אצלי מלת‬
‫אסיים וסופלים‪ .‬ננכ״ע במה שקוראים הקראים את השם הנכבד ולא כן הפרושים ועוד‬
‫שהקראים משנים'קצת שם‪ .‬זה לשני יודין זוי״ו'בנתים יתכן שגם בעבור זה נקראו בשם‬
‫;קראים‪— .‬‬
 ‫אט‬ ‫‪192‬‬
‫על מקרא‪ .‬הכפנ״ כאשר■־רמזפיי למעלה ‪,‬־־ ומה י ששואלים־ וממה ׳ששאל ד‬
‫ישמעאל את ׳ר‪-‬׳■ יהושמ־ע״א׳כ^ט■‪5‬׳ גביכומישל עכו״ם למה־אקרו‪ ?:‬והשיאו‬
‫ר׳ יהושע לדבר אחר;■ ואמרילו ישמעאל אאי ■־האיךיאתה קור־איכי־נוובים‬
‫דודיך מיי! או' כי מו בי ם דוךיך? 'זהשיב‪-‬ח‪5‬ר‪1‬ב■ מוכיח ׳על‪-‬יו ■לריח׳ ש טניך‬
‫י‬

‫עובים שמוכח שהיו מקופקיס־ בקרי‪-‬אוה׳)ע^יין רינ״ש״םי׳־רפ״ד שדעתו־ שהיו‬

‫נקודות לפניהם(‪ .‬לדעתי בזהייש מליצה כשגבהרונתתרתך דע־כי' השמן‬
‫היה אצל חכמיסיקימן השתיקה והצניעות■לפיישאינו משכר ונוזל־בהםתר‬
‫ונחת ‪ .‬י מדרש שיר אוג' שאין'לו‪ -‬בת קול‪ -‬כשמן ‪:‬ל אבלהיין ■היה ־שימן ׳גלות‬
‫קוד כמאמרם ■קנהדרץ ל״ח ‪.‬״נכנם'־יין יצא םור‪':‬לוםן יש הפרשלזתדבין איש‬
‫לא שת‪',‬כי האיק הוא נאמךרוחיומכקהלז־בר ־ולא ׳כן״האשה‪ ■,‬ילה נתנו‬
‫תשעה קבץ דיבור‪ — .‬והנה ־חז״ל אס גזרו ל׳גזרה לא יגילו׳ העעס כדי‬
‫־שלא יקמכו חכמים בעיניהס על הנועם ־ונפלו ברשת־ השגיאה ‪ ,‬ולכן לא‬
‫■ וכן ללא אמרוי־העעם שאקור ■לקרוא‬ ‫אמרו עעם לאיקור'גבינות"נכרים‪■:‬י‬
‫כשבת לאור י הנר במשנה‪-‬שבת י״ב‪ :‬י אבל‪-‬ר׳ ישמעאל׳ שם יידע■ ברייתא‬
‫בעעמא שמא יכוה‪ ,‬ואמר‪:‬אנ’ ־אקרא'ולאחעה‪-,‬׳וקראלותעת אס כןבשעה‬
‫שכקש ר׳ ישמעאל מר׳ יהושע ־עעם לאיקור ל־הגבינות רמז לו ר״י רמז‬
‫האיך אתה קורא־דזויך־ ואאהי־־מקדה ׳שאני׳ דו ד ך' אג ל ה ״ הנו ע ם כמו‬
‫שמעבע היין להוציא יקוד וכן־ כדרךהנשיסץלחו־דודיך כלומר ■אני'זכר?‬
‫)עיין מדרש שיר‪:-‬א׳ ב׳הגרקא משונה מן להמשנה־מאוד(׳ ־ובירושלמי‪ :‬קנהדרין‬
‫פי״א ה״ג דברי קופרים׳ נקראו לדודים ‘‪'-‬מיין‪ -.‬אז־הביןזר׳ ‪-‬ישמעאל‪-‬־כי‪-‬בנפשו‬
‫שאל ורמז לו־ עכעו־ שאי אפשר־־לגלות־קוד״לר׳'׳'ישמעאל ־כדיי׳ שלא י יכשל‪,‬‬
‫והשיב תשובה נכונה חברו״ימוכיחל עליו־לריח שמניך עובייים׳־כלומר־ אנילמכיר‬
‫קימן עוכ כשמן־‪ .‬העובל שיורד על'הזקן•; לזקן דודי־־הומ״ר׳ יהוש־יעלשירצה‬
‫להקתיר העעס ממני‪ ",‬יכן ׳בראה ל? ברור כי א ם ■לא כך הלא■ מלת •טובים‬
‫מורה‪-‬על יהזכר ובמדרש שם ל‪-‬יש״כי״ר׳יישמעאללהשיבלכן לולא גלה לו ר״י‬
‫‪ :‬־ ‪ '.‬ד­ל­‬ ‫מפני שר׳ ישמעאל קען הייה‪ — ■:‬־'‪■::‬־‪•:‬‬
‫■ ׳גס מת שנקראו איזהלחכמי^ל תלמוד •בשם להכבוד קראי ־כמו‪ -‬דלחנינא‬
‫תענית כ״ז‪ :‬ר׳ אל־עזר‪-‬כן‪-‬ל־שמעוןל‪-‬במדרש־לוזקרא־־פ׳ל־ל׳׳־ר׳ ■לוי־בן‪-‬יקיקי‬
‫ל‪;■:‬‬ ‫ואבא חליפא קרארי■ ב״ב ־קנ״־ג אץ ;;■־‪,‬ד‪.:■:‬־■ד׳ ׳־־‪ ■:‬ד‪:‬‬
‫נראה ■לי כי ■אלו חכמים־ תיו־בקיאיסי‪-‬למאוד בקריא‪-‬הךוהיהדלהםלקימבי‬
‫׳נקודות בהקתר;להבין■ בכתוב^יסלראוד‪■.‬־־אבל ו־מה'שנמצא״ ע״א ע׳‪-‬א׳ל שרב‬
‫ושמואל'ור׳'יוחנן‪:.‬נקראו תלהא ק ר אי נראתל־ל^״שאין הפירוש ■'בעלי למקרא‬
‫כי לא תודיעו לנו חז״לזה; רק העעם‪-‬למפני־לשעל׳'ר׳‪-‬ל‪-‬י‪ 1‬חנן דקרארבי‬
‫המקרא‪ ,‬־בערס אצרך בבנון ■לידעתיף^^׳׳יומאל פ״ ‪ ;3‬׳ב‪/‬׳ל־ורנ״אי’ ‪-‬עלישמואל‬
‫הכתוב כל רז לא אנק לי‪ /‬ושמואל קרי על רב לא יאונה לצדיק‪-‬כל און‬
‫־חולין־ינ׳׳ר‪-‬״לפיכךנקראו הנך'שלשית־תלתא' קר<^יד"^ ■י־ ־■ ■־■'■■‪:■-‬‬
‫^;המבואר'כש״ק‪:‬ומגינת העלית‪ .,‬נחלקו׳‬ ‫' עוד אח׳ת־ אודיעך‬
‫הצדוקים על‪,‬הפרושים‪:‬בי״ג‪/‬דברים‪ ,‬א'!‪.‬יהצךוקים אומרים‪.‬עין‪-‬החת■ עין‬
‫כפשועו והפרושים■'אומרים ממון‪ .‬ב׳ הצדוקים אומרם אין העדים זוממים‬
‫נתרגין עד שיהרג הנידון והפרושים עד שיגמר הדין)עיין ב״ק פ״ד ומ״ה‬
‫‪193‬‬ ‫אם־ למררא ולמסורת‬
‫ד׳ ו מ ס ת ה'‪ :‬ג׳‪ .‬הצדורךס אומרים הבן והבת שניהם שוין‪ ,‬בירושה )ב״ב‬
‫קט״ו ומ״ת ה׳ ב׳{‪ .‬ד׳ הצדוקים אומרי׳ האדון •חייב בנזקי ■העבד ולא כן‬
‫הפדושיס ידים‪:‬ד׳ מ״ז זבמ״ס י' יש הפרש עוד ‪:‬שהיו ״ביתושין ■אומרים‬
‫ופרשו השמלה ממש וכן וירקה בפניו• ממש‪ .‬ת׳ הצדוקים‪:‬אומרים‪ :‬עצרת‬
‫אחר השבת )מנהות ק״ה‪-‬ע״א ומ״ת א'• ב׳(‪ .‬ר‪ -‬הצדףקים אומרים; יחיד‬
‫■ווסנדב־קרבן תמיד‪ ,‬שם‪ .‬ז‘ הצחקים אינם מודים בניקוך המום בחנ‪,‬‬
‫קוכה מ״ח‪ :‬ח׳ הצדוקים ארמריס שאין‪ :‬חיבוט ערבה ־דוחה;שבת‪ ,‬תוכה‬
‫מ״ג ב׳‪ .‬ט׳ הצדוקים• אומרים מתקנים מבחוץ ויכניק הקעורה ‪. ,‬יומא י״ט‬
‫־ב׳‪..‬י'הצדוקים ■אומרים ‪,‬קהםלת של מכחה לכהכים‪):‬מ״ת‪:‬־ח׳ ‪,‬ג׳(‪,.‬י״א‬
‫־הצדוקים אומרים פרה אדומה‪-:‬כעש’ מ;במעורכ’ שמשאפרה‪:‬פ״ג מ״ז(‪•■’ .‬ב‬
‫הצדוקים אינם ‪.‬מודים שכתבי קודש־ מטמאים הידים )ידים ד'■ מ״ו(‪’•:.‬״ג‬
‫הצדול־ןים מטמאים את הכיצוק ־)שםלמ״ז( ־ — כל אלה בראה לי •נולדו ■על‬
‫פי •‪:‬מעשה ■דבואר־ במקומו רק•־או ‪p‬י‪ q‬פה המחלוקת שלא‪-‬פזברתי‪:.‬בנמרא‬
‫והיא היתר נדרים עיין ירושלמי ברכות• פ״ז וב״ר פ׳ מקץ׳‪.‬שנראה •כי שמעון‬
‫בן ישטח כחלק בזה עם ניקו■ הצדוקי ינאי‪ .‬מלכא — ועיין רמב"ם‪.‬־םו^; ה'‬
‫שבועות שכל שאיכה מודה בהתרת נדרים יס‪-‬נו׳ שמץ ‪-‬מינות ■וכוונתו‬
‫■על הקראים‪ :.‬ולפיכך‪ .‬לא‪::‬כשכים‪-‬נדרים בישיבת;•ר׳•■ יהודה גאון אשר שימיו‬
‫כתגברו הקראים‪',‬בניין‪ .‬ש‪,‬עדי;‪-‬צדק‪.‬םי׳;קמ״ח‪ .‬ובכלבו קי׳ ם״ח‪;--.‬עוד‪:‬כראה כי‬
‫כחלקי בשחיטת ־הפקח בשבת‪.,‬שהפרושים התירו •)עיץ ע'־ אלבעה ׳»&שר(‬
‫•דעכן אקר כנ״ש‪ .‬עוד‪•:‬נראה‪:‬שהצדוקים‪-‬היו;כופתים■ הטלת‪-‬לקרבן;תמיד‬
‫עיין תמיד ל״א ע״ב יהגירקא משום דמהלך‪ .‬בחוקי'עכו״ם וברמב״ם פ״א‬
‫מ״ה תמידין ה״י שלא‪ .‬יחקה את״‪.‬אפיקורקים‪.,‬ולא‪-‬ידע■ הראב״ד ‪.‬מק ץה‬
‫‪’"'■'■'■ .‬‬ ‫‪,‬ונראה שהכוונה על הצדוקים‪.‬כאשר יבואר״בערא הכ״ל‪...‬‬

‫‪.‬זנח!ס‪.‬פ’ נ מ' נ השו‪.‬מנו‪.‬את ה ע ח לסקעיר אימוליז מו‪..‬מ‪ 5‬ן|ת‬ ‫ב־משנה‬

‫‪. .‬איגטריו בחוץ‪• ,‬להקטיר‪ .‬אימוריו או‪',‬מקצת‪^.‬אימופיו‪.‬למחל‪.,‬וכן‬
‫בשאר מקומותהשתמשו‪. .‬חז״לבמשכה ןמנ‪.‬רא ‪1‬שם‪.‬אי‪1‬נו‪.‬ריץ על‪.‬ההל‪5‬גם‪^',‬ץרב!‪,‬ם‬
‫על •גבי המזבח‪ ,‬מבלי שנאמר לכו‪ .‬טעם'‪.‬וקברא על קלן^וסי&ם״זא«;וכס‪3‬״מל‬

‫מילק על שירוש זה‪.‬ומדעתו‪ .‬מ״תואי״כמו סאטירי ■ד!זלג ‪, 3‬ק)כא;‪ 1‬ל ת‪?;5^1‬ב‪,‬‬

‫שפירשו שם בגמרא עלשם מה ‪-‬שם‪:‬זמר‪.‬במ‪,‬רה לה״קריב ברגליש זבחים ידוננים‬
‫ואמורי רגל הם המה ה א מ ו ר י ם להקרב ברגל‪ ,‬וכן אמורים קתם הם המה‬
‫החלבים האמורים להקרב על המזבח‪ .‬והכה לפי פירוש זה בכלל אימורים‬
‫קתם לאו דוקא החלבים אלא א‪ q‬כל האברים ואפילו אברי עולה שכולה‬
‫כליל יקראו אימורים‪ ,‬והיה קשה לי מדוע קראו חז״ל ברכות פ״א מ״א הקטר‬
‫‪13‬‬
 ‫אמורין אימויץ‬ ‫‪194‬‬
‫חלבים ואברים ׳כשלין כל הלילה ‪ -‬וכן בקפ״ב־‪-‬למגינה‪ ,‬כמה נא אמרו קתס‬
‫אי)לוריםי?" שאלה ׳זו■ קשה ליי ג״כ על מה שקובר ; בע ס ע״ מ שם לפרם‬
‫"אימוריםי ע״ד"לשון‪-‬י יוניי מי‪M‬ערמן ׳»«?״^(^כלומר דבר המנוקש ׳ וחביב והוא‬
‫■מקשיםי׳שה ינקון^ שאין לחלק ‪ p‬אמורי■ רגל בלא י׳ אחר הא׳ ובין אימורים‪.‬‬
‫וקשה';■א״כ'למה׳לא בחרו חז״ל בכל מקוםיבזה? אבל במ״ע ‪,‬פמוי‪-‬קםןעהרער‬
‫ישצה ‪ 1860‬חודש■ יוני צד ‪ 2 2 7‬כתב החכם קריגערכי כולס שגו’ברואה‪ ,‬שהיו‪,‬‬
‫להם׳ לקרוא בשפר •־אפלעון ׳ואריקעוצ שהביאו־ לרוב ■בדיבורם על הקלבנוה‬
‫שנחלקו' לחלקים‪,‬־וקראו לחלקים ■פמרטעם ‪partes‬׳ כלשון יוני ומרימן ״«ססגן ‪.‬‬
‫וגם על זה אשאל‪:‬׳שאלה ששאלתי?‪ :‬ועוד‪.‬למה להם להלוך־החוצה לאיש זר‬
‫•תלאן גם׳ בענרי״שםימריא‪:‬ימורה עלי החלבי ועיין לש״י חולץ נ״חי ב׳ אימרא‬
‫'לשון כ׳עת במרום ״תמריא׳ לשון ונרידה‪) ,‬ע״ד ׳וישמן ישורון ־־ויבעמ(‪, .‬־ועוד‬
‫מדוע‪-‬י לאי ימצא־׳חן־בעיניו פירוש ‪:‬הגימרא‪',‬כי;לדעת־' יש־ למצוא סעד‪.‬־ לזה‬
‫ממה ׳שבתידורי׳׳ תפילותי בשבת וי״עצ אומרים־ אצל פקוקי־ קרבנות‪ -‬כאמור?‬
‫ועוד^‪ :‬אתי ד׳‪--‬האמרת־ היום מתרגם‪■-‬אונקלק חטיבה מולשנ״כנען־ כמו‬
‫דזטובות אטון;מצרים‪' ,‬ואם־כן למותר‪:‬־נצערך׳־ לבקש ־עצה מלשון‪ :‬יוני‬
‫׳ביזה׳ציכי קון‪p £‬ו ‪ q‬גם בעברי ■א ער מורה;יעלדדבר הנבחר והמבוקש מאוד?‬
‫ועיוד קשה לי ׳מדוע־׳העלימויכל החוקרים האלו־'מדברי‪.‬־רש״י■פקחים ע״א‬
‫ע״ברבמשנה'אמורי לייבור‪-‬׳יוכיח;׳ ■פי׳‪:‬רש״י קרבכוה‪:‬ציבור‪ :‬ה א מו רי ם בתורה‬
‫■לרוקריבי׳כגוךתמידין; ומוקפים ואם כן־מבואר־שאימורלס במשכה ‪-‬הכווכה על‬
‫•ק־חי‪5‬ןקז^הקר‪5‬נרמ־ הקבועים ־ולאו‪.‬׳־דוקא־‪:‬על׳‪1‬החלקים ? ־ועייךהי״ע קפ״ה‬
‫‪:‬־ מפקחים על־‪.‬קרכו;והוציא את־אימוריו‪-.‬׳ — ; ‪:‬‬ ‫־ צ ■‪:‬‬
‫לדעתי כראק' שבעל_י גמראי’ידעו ה־עי^פיחש המלה על דרך זה‪:‬‬
‫ביוני אומרים על דבר המיוחד־ כתעשוה כל יום העי׳יערחן'או קמטוו‬
‫אכין‬
‫הע‪ H‬ער ‪n‬ן )טעגןיך( ועל דבר הנוהג רק ביום ‪»1‬עטמ העוזערמן‪ ,‬כי העמערא‬
‫ואם כן הדבר ברור כי)ו פני שקרבכות הציבור קבוע‬ ‫פירושו י״ום‬
‫להם זמן ואקור להותירם'עד‪!.‬הבוקר‪ .,‬וגכן"‪ ? ^ 6‬ן ^ ביום‪ ,‬לפיכך נקראים‬
‫‪,.‬אימןרים כלומר ;נוגבלים ליום ידוע ולכן״ שפיר קאמרה הויקנה ^להקעיר‬
‫קיאוריס למחר‪,‬יש פימל‪ ,‬לתורות כ; בשם אץנור־ים‪ ,‬מונח היחוד •כיוס ידוע‬
‫לומר הקטק אי)מרי׳;’)בברכוק פ״א( כשר כל הלילה‬
‫‪.:‬היקסהקלור אלביס ואברים‪ ,‬צי שים מדוברי)לן ההק׳ערה שהיא בלילה‪■ .‬וכן‬
‫״בקוצת‪ ,‬כ״ת ‪.‬שפיר;קאמר תש״ק על אמורי רגל האמורים להקריב ברגל‪ ’ ,‬מפני‬
‫‪ ,‬שגרצרלקרלןי^ענין‪ .‬הפירוק ביוני‪ ,‬בדרך'עברי‪ ,‬כי תכוונה אחת היא‪ ,‬אמור‬
‫^^^^^^^;׳!ד(ע‪,.,‬באופן‪ :‬שנתברר'שחכמי‪ ,‬כ׳ ק; ל א‪ :‬על חינס פרש^דבר‬
‫;בלשון‪:,‬המורו״לן״גק כי ידעו קהויא בא ש ש פ ה'נ כ רי הו ר אוי א״כ‪-‬לתעמיק‬
‫‪..‬יותר‪ :‬בדלישת‪, ,‬המילים לכבוד‪ ,‬חז׳׳ללכאשר יבואר עודי בע׳ הבאים ובפרע‬
‫־בע׳ בועי אי״ת‪".‬‬ ‫;'' י י'‬
 ‫‪155‬‬

‫אמר‪ .‬ואמוראי‪.‬‬
‫’ ־ ב ש ב ת ‪.‬ת״ז כ״א‪..‬הכי' ‪:‬ת;א בפרק אמוראי‪ :‬קמיה‪ .‬דל‪..,'.‬ח”א בר‪':‬אבין‬
‫‪:‬ותכוונה יעל‪.‬פרק‪.‬ז׳ נח׳‪.‬נהוקפתא שבה‪ :‬תעואקיס‪ .‬בדרכי! אמורי‬ ‫‪:‬‬
‫‪:‬להרחיק ישראל מהס•‪,‬ולשון; אמורי הורת על‪:‬עכץ‪ .‬קשה וחזק‪.‬כמו שאמרו‬
‫; בהוקפהא שם בסא׳ח‪.‬‬
‫ו ^ן‪’-‬בב״ר פ׳ מ״א כשאדם‪-‬קשה קורים אוהו‪-‬אמורק‪,‬ובודאי‪?.:,‬דעו כי■ מלה‬
‫זו מורת על‪ .‬חוזק ועוז כמו בערבי מ^ממ! בע‪£‬עהןען‪ ;,‬טנסלהרען‪(*.‬‬
‫■ומזה אה ד' האמרה היום וד׳‪.‬האמ־רך היום לתיוה לו לעס‪,‬לשון‪..‬חוזק וכח‪.‬‬
‫ואגב אורחא ראד לתהבוכן שכבר‪ .‬חלקו בעלי‪), .‬נשנה ‪.‬וגמרא" אה'‪ .‬תש״ק‬
‫לפרקים‪ ,‬ולא כמבקרים האומרים שרבכן קבוראי הקנו הפרקיםואנו רואים‬
‫כי גם בהושפתא ידעו לככוה שם‪.‬לכל פרק‪ .,‬ועיץ‪,‬ר״פ‪.‬המפקי‪.‬ד‪..‬דאמר רבא‬
‫הוה יהיבכא קמיה דרב נחמן'ופכקיןדהמפקיד תות‪ .‬ץכיין העלית ‪.‬י״ד^ע׳׳א‬
‫דקהכי לה באידך פרקא וברת׳׳ש ל׳א‪,‬ע'׳ב■ שיה‪-‬דהאי‪..‬פרקא‪ ,‬וכן‪ ..‬מציכו‬
‫לפעמים בירושלמי‪ -‬כאשר‪ .‬אבאר‪ ,‬אי״י«‪. '.‬בערך‪ •,‬כתיבת ‪.‬תורה־‪.‬ש ‪3‬ע״פ‪ .'.‬ועיין‬
‫־רושלמ’‪. .‬עירובין‪ .‬פ״ד‪..‬םה״ה ‪-‬ובבלי ברכות כ״באמר‪..‬ר׳ ץלןי'‪,',‬ב״‪.‬ה‪ .‬בכול'‬
‫י‪ .: ,‬ג‪.‬‬ ‫‪:‬‬ ‫פרקא הלכת כב״ת"‪■.‬‬

‫אמור׳ אמורא־ אומר דבר בשם‪ :‬אומרו‪.‬‬

‫א הכוהן■ עיניו על שיעה‪,.‬התלמוד •בכלל‪ .‬יראה ויבין כי איןדשוס חיילוק יבין‬
‫י •אמורא ל תנ א בדין;קבלה׳ הורה‪ :‬שבע׳‪-‬׳פ ‪-;',‬כי‪; .-‬התכאיםי‪ :‬לא‪ ■.‬יכלו•^לחדש‬
‫‪ :,‬דין כנגד הקבלה והוצרכו המ?ד־‪:‬להקמיך •דבריהם‪ -‬על •הראשוכיסי‪ ■,‬ועל‬
‫מעשה שהיה‪ :,-‬ועל‪■:‬הלכה‪.‬למשת‪.:‬מקיכ’;■‪.‬וכן‪-:‬האמוראיס^ןלא ■יכלו' כלל‬
‫להורות נגד הקבלה‪ ..‬ואס כן אץ שום‪,‬תפרש בץ התכאיס שכזכרו במשנת‬
‫ובין האמוראים‪.‬שנזכרו רק■ בגמרא; רק הקדיונה בזמן ולא הקדיונה במעלה‪.‬‬
‫■ ■ובאמת גם ההכאיס‪.:‬נקראו אמוראים בשעה שפירשו ההלכה בדרך‪:‬שברא‪,‬‬
‫והאמוראים נקראו תנאים בשעה שלא פישו הדיכין‪ ,‬ריו למדו משנת בלא‬
‫ע ע ס ■וקברא‪ ,‬כמותכי רב י‪1.‬קך< •תני רב תחליפא ועיין שועה פ׳׳׳ב‪• ;:‬התנאים‬
‫מבלי עולם הם• כלומר אותם ••שלא‪:‬למדו ואינם ל מנדי ם עוד ר ק המשנה‬
‫בלא ביעם ופלפול‪ ,‬ועוד■ בימי‪ ,‬ר׳‪..‬פפא בשעה שרצה;‪.‬ר' פפא לדבר עס‬
‫צורבא מרבנן היודע לפרש עעוני־ משכיות‪'*,‬תביאו ■לו תנא נגד רצונו‪ ,‬כדה‬
‫לג‪ :‬רב שמואל דתני מ תני ת א )ולא‪ .‬בגמרא( ועיין שנה ש׳׳ז תנד״תנא‪,‬‬
‫עלאחרון‪.‬‬
‫לשון אמורא עיקרו פירוש וקברא‪ ,‬כמו היא תכי‪.‬לה בשם מנא שבזמן‬
‫המשכה מקודם והוא א מ ר לה כלומר פירש העעס‪:,‬פולץ‪,‬ק״ד‪ , :‬ומבואר‬
‫הדבר יומר בחולין פ״ד ע״ב ‪ :‬דרש רב עינא השוחע‪; .‬לחולה בשבת חייב‬ ‫■‬

‫*( עיין ערוך■ע' אמר‪ ,‬ולא שמע קול נוגש ‪.‬התום קול אמוראה‪.‬‬
 ‫אומר דבר בשם אומרו‬
‫לכקות אמלר‪5‬ה)לשומע^^‪^ 4^ '£ ^ < ^ ^ ’*(1‬י ‪ $‬ש מו טי לאטוריה מיניה‪.‬‬
‫‪,‬״ רע״’ נדחק ^אוד‪^,‬ירו ש‪.‬ד‪2‬ר’ ם זרים אלד‪,‬אבל‪ .‬הכוונה לדעסי‪.‬פו^‪,‬כב‪,‬‬
‫לפרע‪,‬דבל’ו‪,‬ברבים ג‪,‬הלכ^‪• ,‬־ כי ״ז ^' ^‪/‬‬ ‫‪,‬לכה‪,‬איה׳‬
‫‪ ,‬׳כדיך האמ‪,‬ו'ל‪,‬י^‪ :,pp5i?,.pipS): ’,‬דין‪,,‬צל״ה ‪ .‬הלורלן‪,‬ה‪,‬ג‪1‬דל‪,.j^ 15>;,‬כמו אוקל‪ 1 .‬ג‬
‫' אמורא־ עליה או קם'עליה׳ באמולא ‪,‬יומא‪ ,‬כ׳ץא״מ ‪ ' ,‬לב לא אוקי‪ -‬אמוילא‬
‫מעם נווב לחברו‪ ,‬ביצה ד׳ א׳ךכלוימר'האמורא לא הורה ברבים דינים’ להלכה‪,‬‬
‫' ■לפיכך' מפני ־שלבה;'אאוורא אל לב ’ עיכא;‪5‬א;מצל‪3‬דבל־י'הדורש ־ מו ק ^ ם‬
‫' ■^לכה 'עמנואל לזס' באולין‪ ,‬שלא נשמע זה'הדיןי מדבריי'ראשונים לכן‬
‫י ״ ‪^ 6‬־״ז(ש^»^'־' ‪6‬כ;ך^»ת&א לשונוע’ לאמורא מיטה שהדורש דורא׳דברס‬
‫״לקלא ^לניליו'את •האמורא'מפני ’ שלא ■אפשר לבאר דבריו בו^ע ‪ 6‬ואבלא‬
‫■‬‫״ ” י‘־‬ ‫‪ .........................‬־‬

‫י •י __'זאנה ל&א'''אמאבתלמודייעל דינץ ׳והלכות ■'אא כלשון היורה ■ופוקק‬

‫י ';אגוזל'אך)ענטטןיננםן'‪ ,‬בעטיידנין(‪ ,‬וזה'עלדרך לשי׳ון עיר׳ביישארשי^מארא‬
‫;■ עניינן נלזר וחותך ’ מציותיו'לרבים‪ ,'.‬וזה מלת א‪11‬ז‪''£11‬על'' ניניד ומ‪ 5‬ו ה‪,‬‬
‫; ועי ‪ f‬יאזקאל״ע^ז אביך ־ אמוירי ‘ ו או ך' א תי א לגנאי 'כלומר"ק שא ה ^ו רי‬
‫• 'אנוהן־חתייתו בארן׳יהחיים ■כאתית; כי ■^גדרשיאמרו אין לך' קשה ׳לאמורי‬
‫שהרי אדם קשה קורץ לו •אמו*רי־^זאעפ״כ אמרו כי אמירה כלשון הקודש‬
‫מורת על לשון רכה )עיין לעיל ערך אגדת( יתכן מפני כי ביוני שרש זה‬
‫‪ emeros‬מורה על נחת ושלוה )לצ‪ 1‬ה ‪ ,p‬גע^יינד( והרבה יש כי״ב ‪3‬זורש אחד‬
‫«ט^־־כל‬
‫‪I'f‬‬
‫■מממוב^ןיבראמ‬
‫■^‪rr%w‬‬
‫ו*וחזי׳ל־*קלאדאמ‪ 7‬הפרףד‘‬
‫'‪^.‬‬ ‫י ■‬ ‫‪'■«,fc‬‬
‫״והיפוכו‬
‫‪wa.‬‬
‫• ׳ מופה ^ דמי‪,‬‬

‫ב'ויהכילליבזת לייככ״יהאומר ■דבר־י‪--‬להולה''כויביס■■ יהיה ■מן׳ ההנאיס• ^או׳^מן‬

‫י ״אמוראים'אחל'^המשנה‪-‬תוכרח ׳לישדי׳^כרירל׳ל •דבלי ■׳ראשוניס־ •ואחביא‬
‫^י ם ־מבוארים‪-‬מ! יי התורה •ישככא‪ 3‬או בצוואה שנ‪ 3‬ףפ כפ^נהמקובל‪,‬‬ ‫־‬
‫‪ -‬ל ומאוד ל‪1‬ןרקרלומי^‪7‬־כל־בשם'אומרו^^־‪ 1‬א מאדנל האומר״דבל נשהאומרו‬
‫•־ ״ מביא׳בארלה■ ׳לצנולם אבוא ‪^ , r r‬כלומר׳ שלפעמים ^באכם־׳אשר״אוא לשנוא‬
‫■־״בעיני־הבלמאז״ ־אצ־המןל־־ושל‪/‬׳״ואה־־^אמרר׳לבא‪-‬פן^ב״ומוצרל׳לא־^שמע‪,‬‬
‫״״־‪ ”-‬אבלזזם ^שזזןלןאניאמל נשש‪-‬׳הלושאזרבל^ה־למוצא^״מןגזבאזעי ■והשומע‬
‫־ ואומר ־ב־^רוש־׳כי׳זהדא ז ה ■ א ש ר׳ הו ר ה ר או ^‘ ‪ f‬בל ‪ r‬ה‪ ,‬כ' א ז ל ש ח‪f‬ו’ביו‬
‫ישליסאהו; ״ויהיה■לו לאולה; כ מו שאמרה אקתא ׳לשש מאדכי‪-‬״דבר‪-‬שמצא‬
‫• ׳אן בעיני ׳המלך‪■ ,‬ויצודע עי״ז ־אהבא־״מרלכי־זלמלךנהפןי‪^-‬ללמה •שמ^י* המן‬
‫על״מרדכי‪ ,‬כן ■יוכל כל ■אומר ירלר ’כששי אומרו׳לגאולי^ל׳הצול״אדרהמשוק‬
‫■ על‪.‬ל־א ד‪5‬ר ‪r‬ן־׳הצנו^וק‪ v‘i‬אשי ■'אמר ■^צשמונללר<םזלוו‪ 3‬י ס' ^ ע ^ צי ‪ 0‬־ויהיה‬
‫‪.:‬זה ׳גאולה וחירות לכל עולש‪-‬המושרו והמידות!‪ ,‬׳אסר לאוב^משאת ^ א רו‪,‬‬
‫מפני שועלים קענים מחבלים כרמים כי מימיהם שותים ו ש מ ^ז ה״ אינ ס‬
‫־ מזכירים ־הבע;צא׳וראה ‪-‬תה ■שאמרו ‪'c m i5‬של־ האוממדבר;שלא בשם‬
‫■אומרו>;‪3‬זלר‪'.‬׳מללאו‪-‬־)לא‪-‬תגמל״ן!ל׳ ‪5‬ידדל הוא( א‪;55‬זו?לז ‪ 5‬ר ןמ‪3‬ןןןזא‪ 3‬רהם‬
‫*‪J* A‬‬ ‫‪j‬‬ ‫‪> .!aft‬ז‬ ‫^‬ ‫‪0‬‬ ‫‪tt‬‬ ‫‪kiM‬‬ ‫‪m i§ t‬‬ ‫^‬ ‫^‬ ‫‪1'. Aii .‬‬ ‫‪W9 « .‬‬ ‫‪« .w‬‬ ‫^‪7‬‬
‫‪197‬‬ ‫בשם אומ^ן?‬ ‫א^מיי‬
‫במדרק תכחומא פ׳ במדבר‪ .‬והכה תמיהה גדולה על המגן‪. ,‬אברהם‬
‫'למה‪,‬הוא ציין לשוא פ״א דכדרים‪ .‬תיתק‪ .‬כי איש‪ .‬צדיק כזה‪ ,‬לא יביאו לו‬
‫קפר לחזות בו ? ונראה לי כי באמה היה המאמר ה‪1‬ת כתוב בפרק א'‬
‫דכדרים כש״ש של מ״א והיא ד‪ .‬ו׳‪ .‬ע״ב‪ .‬כי שם אחר ששאל‪.‬רביכא מרב‬
‫אשי‪ :‬בעל מהו שיעשה שליח לחרעה אשתו? והשיב‪.‬לוי ר״‪.‬א אי מככפין‬
‫אין ואי לאמככפין לא‪ ,‬כלומר אם ישבו ב״ד כבר יכול להיות הנעל שליח‬
‫ואס הוא עצמו מושיב ב״ד אינו יכול להיות שליח להרעה אשתו — מובא‬
‫‪ .‬אח״כ מאמר אחד בזה הלשון‪ :‬אמר ר׳ שמעון בר ז?יד אמר ר׳ יצחק ׳בן‬
‫עבלא אמר ר׳ רריא אריכא‪ ,‬דבי ר' אחא אמר ר׳ זירא אמר ר׳‪,‬אלעזר‬
‫אמר ר' חכיכא אמר ר׳ יהודה בר אילעי מאי דכתיב וזרחה‪ ,‬לכם יראי שמי‬
‫שמש צדקה אלו בכי אדם שיראים להוציא שם שמים לבעלה‪ .‬והכה חשב‬
‫שם שמוכה או מ רי ם על מאמר קען וזה תימה ‪.‬וזר‪ .?.‬ועוד כי הקדר הזה‬
‫לא יתכן כלל כי ר' חייא אריבא היה‪ ,‬קודם ר׳ זירא ור׳ ‪ .‬אלעזר‪ .‬ואיך‬
‫אפשר שר׳ הייא אריכא אומר דבר נשם ר׳ זירא האחרון?‪...‬אולם'באמת‬
‫נראה ברור כי היה כתוב כאן באמצע מאמר אחר אשר •אמר ר׳ אייא‬
‫אריכא בשם דבי ר׳ אחא‪ ,‬ואח״כ קדרו מאמר‪ .‬ר׳ זירא בשם ר׳אלעזרב׳׳ר‬
‫חנינא‪ .‬וע״כ חובה עלינו לחקור איזה מאמר היה כתוב? אין קפק שמאמר‬
‫זה‪ :‬כל האומר דבר שלא בשם אומרו עובר בלאו‪ .‬אל סגזול דל כי דל‬
‫' הוא היה כ הוגנ ש ם ר׳ חייא‪.‬‬
‫ראיה‪ .‬ברורה‪ .‬לזה תראה כי בילקוע משלי שם‪.‬הובא מאמר זה‪.‬נשם ר״ש‬
‫בר זביד אמר ר' יצחק בר עבלא אמר ר׳ חייא ולא יותר‪ .,‬ובילקוע קוף‬
‫‪,.‬מלאכי מובא אמר ר' זירא אמר ר׳ אלעזר מאי דכתיב‪ .‬וזרחה לכם; יראי‬
‫‪.‬שמי שמש‪..‬צדקה■ אלג‪,‬בכי אדם‪ .‬שיראים‘‪,‬להוציא ש״ש‪ .‬לבעלה‪,' ,.‬מזה מבורר‬
‫באין‪ ,‬שום קפק השני מאמרים היו־ ומאמר הקודם היה‪.‬הדין;של אומר'‪ ,‬דבר‬
‫שלא נשם אומרו ■שהיה בודאי לפני בעל מ״א והדבר ברור כשמש‪. . .‬‬
‫ועוד ראיה לדבר‪ .‬זה הוא הקמיכות‪.‬למה שהורה‪..‬רב ‪6 .‬שי'‪.‬כי הבעל‬
‫‪.‬יכול להיות שליח לחרעת אש‪,‬תו דוקא״במככפין‪ ,‬אבל לא;קלא במכנפין*(‬
‫והדבר צריך ביאור מאי עעמא של קבראי זו? אולם באמת‪-‬׳ינראה״כי■ דבתהו‬
‫דרביגאהיה לה נ די א שלא היה מנדרי עינוי נפש ד א ס קן הי ה ימ‪.‬ל‪.‬רביכא‬
‫להפר‪.‬בעצמו ומקקמא היתה נודרת לפרנק‪.‬עני‪, ,‬מיוחד ולא‪.'.‬עלתא ׳בידה‬
‫^ צדקה זו‪ ,‬מפני שלא היה‪,.‬ביכלהה‪ . ,‬ואמר רביכא; ב״ק ‪,".‬רך"ע‪ ,‬ע"א‪ ,‬שרק‬
‫בצמצום יובלו הנשים‪ .‬לתת‪..‬צדקה מממון בעליהן‪ .,‬וכיון‪ .‬שלא יכלה‪,‬אשת‬
‫רבינא לקיים‪.‬נדר זה שאל רבינא לרב אשי האס אפשל שיקבעל יהיק שליח‬
‫לארעה ^שתו‪. .‬ועעם‪ .‬השאלה'‪,‬כי בדין‪ .‬השליחות לדבר; דברים; לפגי ב׳׳ד‬
‫‪ .‬ולקדר‪ .‬ענין הנדר כהויתו וענין התרעה‪ ;,‬וצריך‪ ,‬הדנר‪ .‬אל‪.‬שמי‪.‬רן^^יתרה‬
 ‫או ^ ^ו‬ ‫‪198‬‬
‫■' ודקדול(;נכון לדבר מלה במלה כאשר צוה;המשלח הנודר ‪ •,‬ונפיכך השיב‬
‫רב אשי־ שאם מככפיךמכבר ישב ביתי דץ מותר לבעל להיוה[ שליח כי אין‬
‫לחוש שלא ידקדק הבעל לומר ממש' דבל’ אשתו ‪ ,‬שהרי ב״ד‪,‬יושבין מוכנים‬
‫אכל א’ א’! מכנפין וצריך השליח שהוא‬ ‫י ואיךלחוש־לשכחה לשננה קלה‬
‫־;הבעל לכנך ב״ר ישי■ לחוש שלא ידקדק הכפל ׳‪.‬וישכח מתוך כך‪:‬קצת מדברי‬
‫אשתו וחרפתה כי מיני■ לא ממקרי לשליח לדברם כהוגן רק לאלתר‪— .‬‬
‫מעתה־־לפי שהיה הנדר לתכלית ■הצדקה לענייס ומבואר בילקוע־משלי‬
‫שם לדרוש את הכתוב אל תגזול דל עד״ז ‪ :‬וכי יש לו לעני כלום שאתה‬
‫אומר אל תגזול דל? אלא אס היית רגיל לפרנקו ואתה מונע שלא ליתן‬
‫_ לו עוד‪ ,‬יאם עשית; כןי אתה גוזלו ‪ ,‬וקמוך לזה מיד מובא הדרש אל; תגזול‬
‫;;דל יעל אומר ךברי שלא בשם אומרו‪ ,‬לכן בודאי היה ענין נדרו‪,‬של אשת‬
‫'; רבינא בדרך שחשש רבינא לתדרשה^תידוע בימיו על פקוק אל‪,‬הגזול;דל‪,‬‬
‫י ורבינא‪ .‬שקדר הש״ק קמך'לזה דרשה אחרה‪ ,‬על ענין אומר דבר שלא‬
‫‪..‬בשס;או)ומ‪ ,‬להורות על דקדוקי מילין שצריך השליח המדבר בעד‪.‬אשתו‬
‫לדקדק ‪ .,‬וגם־להורות על כנין הגזלה לדל בנו־רי;צדקה שאי אפקר ■לקיימם‪,‬‬
‫־‪.‬באופן קהקמיכוה' בא לתורות; על גזלת‪ ,‬העני בדיבור וצדקה‪ .‬־ככל ■הדברים‬
‫; האלה'"וככל ‪.‬החזיון‪ :‬תזה נהגו תהנא־ס'ואמוראים אכמי הורת שבע״פ‬
‫לדקדקי לומר ■דבר בשם’ אומרו'ואפילו־ קפיקי ■דגבאי גרקי׳׳ חולין י״ח ב׳ ‪.‬‬
‫‪ ,‬ותכלית‪ .‬דבר זה הוא גם כן)נבואר בילקוקימשלי־שס‪;:‬בקמוך‪-.‬לוי מקודם‬
‫וז״ל‪.‬הלא כ ת ב תי'ל ך שלישים ־במועצות־ ו ד ע ה‪ ',‬מ ל מ ד שנהן השם למשה‬
‫עצת ■וד‪,‬ננת ונתנס;לו באונה וכתבם לו באמת‪ ,‬והוךננס ■לו באמת‪ ,‬כדי‬
‫שילך !ישמיעם;לישראל באמת‪;;,‬הנה לך בזת גודל החיוב לתכלית תאמת‪,‬‬
‫להגיד בכל ענין הלכה'וקברא‪;.‬שס הראשונים■ המקבלים כדי שלא ירגילו‬
‫לשקר‪ ,‬בננניני הורה‪ ,‬ומובן זהי במלה; שלישים ‪ ,‬לשלש;ולשלשל ׳השמועות‬
‫' ‪■, . ; ,‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪..‬״עדימקה־יועד השכינה‪ — ,.‬״;‪, ;.‬‬
‫־ ; ו ד ע' כ’‪;,‬בקפר‪.’.‬־פ' קופעיס‪ .‬מבואר‪ :‬מניין קאש מהליך אדם‪,‬דברי ר‬
‫;אליעזךבדבך;‪7,‬ך יהישיע ואומר' על פתור עונא"ועל _עמא ■עתוי קעובר?‬
‫‪ '.‬שנאמר לא‪,‬תכ‪1‬יג‪.‬גבול;רעך ‪ ,‬ובאבות דר״נ פ׳ כייר מפולש שאם ירגיל אדם‬
‫^ ^ומרקוךישאומרננל פהולפמא‪ ,‬ועל‪ ,‬פמא טהור‪ /‬ע״ש‪.‬‬ ‫‪:‬‬
‫^^״ה‪ :‬למה מזכירין־דבלי היחיד‬ ‫״ * ‪ ;',‬לפי זךתבין לבאר;’ המשנה‬
‫‪;: .‬ב!ן‪..‬ת)ניוגים הואיל ואין הלכת אלא כדברי המרוך[ שאס יבואו ל׳דיויקמוך‬
‫‪_ .:‬עיליו;‪ .,‬לפי‪,;.‬שאין ב״דלכול לבפל ^ רי ך״ד;'חבמ־־אלאךא״כ ־גמל;ממנו‬
‫^^^^^^השזכרךדבר; ת!ח’ ד בין‬ ‫‪■ ,:‬בח‪.‬כמה;זמננ‪.‬י‪.;1‬ך;;‪,‬י״‪.‬אצנר‪,‬‬
‫^^^ך'"אדש‪.‬לעךאנ‪■ ’.‬מ^כל;‪.‬־יאמרו לו‬ ‫‪.‬לתערוציס לבפל‪.‬ה?‬
‫' כדברי ־איש פללכי'שמעת )ואין הלכה־כדברץ(’ י— כמה ^למקין נשתברו‬
‫‪.‬וכמה‪ ,‬יריעות נתמלאו לפרש‪ ,‬משנת זו ועדיין היא‪.‬תלויה ועמנדת‪ — .‬אפש‬
‫י ‪^ .‬דגנש‪,‬ז^אין‪-‬כאךעוד׳קפק״שהכוונךהיא‪..‬כך‪1 ,:‬נתחילת עיין בתוקפתא שם‬
‫בעדיות אשר?‪ f‬מר’ ה ‪.‬תאמרוז^׳ל‪, :‬לעולם הלכה כדברי המרובים ולא הו‪.‬זכרו‬
‫דברי היחיד אלא שמא‪ :‬יצפרך‪ .‬לתם השעה‪.‬־ ויקמכו ■עליו־‪ ■,‬וחכמים‪ ■.‬אומרים‬
‫לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובים‪ ,‬אלא ״שמתוך שזה־אימריפתור וזה‬
 ‫‪199‬‬ ‫א ר מ ר ^ ‪3‬ו ל ^‪ .‬ב ש ם ^ או מ רו‬
‫אומר עמא כדוברי ר׳'אניעזל;' ’ אמרו כו‪:‬כדברי־ב'‪ -‬אניעזל שמעה;ואין‬
‫־■‪ :‬ר ־••דר‪ :‬־; ר׳‪■ :‬״ '‪:‬׳רר ד ­יר­‬ ‫■מלכה־כדברל‪ ’.‬־ד ד ‪:‬‬
‫‪:‬־■ ־ מעתה ‪:‬הדבר ■ברור כי יכן •הצעה ש?!׳‪,‬משכה; ס״ין‪,.:‬׳מגל‪;:‬שלא;׳ה‪1‬זכרו‬
‫■ דברי הימיד יבין‪.‬המרובים‪.‬אלא כדי שאס;יבוא■ב״ד אל‪1%‬כף־וסצ?וי‪-‬ך‪:‬השעה‬
‫כדברי־המושפתא לקמוך•׳ על־תיחיד‪6 ':‬ז;?שממ‪-‬על״היחזד ויצרפו‪-‬יאיד זה‬
‫למכין־דור• אארון ‪) ,‬לפכי׳ שאין‪:‬ב״ד■יכול■‪.‬ל‪5‬כ;ל‪--‬דברי׳‪:‬ב‪-‬״ד סברוד־אלא ‪ .‬א״כ‬
‫־ ׳גדול‪ :‬מלוכד בשתים היינו במכמה‪.‬ומכין•; •‪:‬לפיכך כצער‪^:q‬לב״ד ■סכס‪ 1‬בדור ‪,‬‬
‫■אחרון אה יחיד ‪.‬הקודםי ללוכין‪ ,‬ועל זה ישאל״ ר'־יהודה■א״כ•‪ :‬למה'■הוזכרו‬
‫■ דברי היחיד לבעלה‪: ,‬כלומר•‪:‬כיון שעתה׳ בזמן• העסלוקת ‪:‬אין‪:‬כפקותא‪.:‬לזת‬
‫רק שאס יבוא‪-‬ב״ד' אחר‪ :‬הזלנן ‪:7‬א״כי‪.‬כזכריהיח’ ד לע׳׳ע‪ .‬לבעלה■? לכן‪:‬השיב‬
‫ר״י שזכרון ‪ .‬היחיד■ היא‪ -‬כדי ; שיאמרו־ למקבל■ ד נ י ■שאינו• בהלכה‪,‬־‪ ■.‬כדברי‬
‫פלוני• שמעס^כשיעה‪-‬חכלויס■ בתושפמא־‪ .‬וראיה‪.-‬לדבר■ זה‪-‬המצא^בימשלמי‬
‫בר‪-‬אחא ■אמההככהעךברי‪,-‬ר^ן גמליאל ור׳‬ ‫כתובות פ״א ה״ח‪■ ,‬ר'‬
‫אליעזר־שהס־שכיס׳כגך׳ א ח ך ה' יוקיל‪-‬בע! אס תלפה ללמה^^זכיס' ‪^1‬ש*‪3‬ןכיס‬
‫למה הלכ ה מעמה ^אם■ ןק^ר־ ר'‪ -‬יוחנן׳ כר';‪ :‬יהושע־ אןן־־הלכה• כךבן'‪-‬גמליאל‬
‫■ מפורש■ ונזה; שרשות ביד האחרון; לקמוך‪ :‬׳ליחיד■‪.‬המוקדס־ לו;ולהיות‬ ‫ור״‪:‬א^‘‬
‫■ גדול■במכין■‪ -,‬וגס מהישאממ■ נדה־״ע׳‪ ■::‬כדאי;הוא־ר״׳׳‪-‬אליעזר■ להןונו־ףעליו‬
‫בשעה דחק‪ ■,‬הוא ע״פ משכה״זדבשיעה׳ת״ק‪,‬־ אכן‪',‬י'ש‪>,‬עורר׳רעודןן‪'-‬כ‪-‬י‪:‬לפי‬
‫המבואר במנחות ‪-‬י״ח א׳■■ ותוקפתא ‪-‬דזבהיס פ״ב‪_-‬הכה‪:‬ק׳לגתודה‪^-‬כהו‬
‫^א‪/‬לכן לאייר^חרןבלשו^תתוקפתא כדברי‬ ‫כר'‬
‫■ —‪.‬‬
‫‪.-‬׳‪-‬ד ׳־׳‪-'-‬‬
‫•״י‬ ‫■‬‫‪,‬״י‪.‬‬‫‪1‬‬ ‫ואין■ הלכה כי■ לדבירילר״י ■הלכה כר״א‪■■:■■ ;■■.‬־י‬
‫י;‬ ‫;■־'*'‬ ‫*‬ ‫‪1‬‬ ‫ר׳׳א שלועת‬
‫‪,‬‬ ‫^‬ ‫י‬ ‫*‬
‫‪■ -‬י‬ ‫י‬ ‫׳‬ ‫‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪-‬‬ ‫•‬ ‫י‬

‫ד׳ו׳ ‪-‬‬
‫‘‪r ■'/r‬‬
‫<‬ ‫י‪^ ,-‬‬ ‫וי‪^ ,‬‬

‫א חביב האדם שנברא'•בצלם־׳ אלתים‪,‬רחיבה‪-'-‬־יתרה■ כ־ודעת׳^לר־שכבהאי׳נצלס‬

‫•־ אלהיס^ואך‪-‬׳ בצל׳ם ימהלךאישריאם‪-‬׳ייאבא^להמעלש‪-‬באהבתבהאמת^^היא‬
‫תהלתו‪.‬ה‪-‬י‪-‬אילןב'השכיל״ כל לוהכיל האמה‪-‬יהערור;מנכל‪-‬ישילכוחלאה ־שקר‬
‫‪ -‬בלי ■עורה־ ויגיעה‪ ,‬הלא ־אז^׳כראפש־זהאין החשב בעילמ זלוציאה^קלהיהזו ;‬
‫' אבל;־ העק והחקירה להכלית השג־מגיהאמההוא׳׳הואןהלוהן‪:‬ל!צ‪1‬ף״כח‬
‫'־״”■־■■ לא‬ ‫־ ־ ־״'־־■‬ ‫' ‪ .....‬־ ■ ־‬

‫־ בהיכלו; אש כדשוגרו■ השערים• ואג‪:‬אפש‪3‬י ‪:‬צאד^;לומר;מצאסי‪ ■:‬א ס׳ ת א ^ז‬

‫י ־אשרנבקשה■ נפש־ךהוא שאמר מלץ* חצםדמפורתם‪: :‬״אס נמנולמאת־האמת‬
‫ביד אחת וביד השניה יושיעו לי דרישת־ האמת‪ ,‬אני ‪ .‬אבחר ; ליקח לי‬
‫הדרישהאחד האמת״‪. .‬יען־כי מיעב האמת‪^.‬א חיפושה אחרגהעדרהה*(‪— .‬‬
‫• ־ !׳‪ /‬ד ־‪» .‬‬ ‫״ייי‪.* .‬‬ ‫^ *‪, 1‬‬
‫־ י‬ ‫■‬‫■■‬ ‫(‪-,-‬׳■יו*’‪................................................‬‬

‫•*( הסופי הרומזעןוטמדך)טון« » ל א׳^^מצוןיטע^ל&טננ^^אןמל^כי׳העכו^נלןנ^נגמיטט(‬

‫הוא מעולה מן המאמין נשוא ‪:‬העיה )וזבערגן!יבע(‪ ’ ,‬ען האחלו^־מורוד פ‪ 33‬ד השסלהאמד‬
‫; ‪ -‬ההפרש‪ :‬העצום״ אשר מך‪-‬־היהודיםרמאמיכ?■ מורס ממת‪ :‬ובין■’‪.‬גנו ‪3‬ל־>״גנ״ז‬
‫ואיזה חכמי׳ יון כמו בפיקור ושיעמו הוא‪ ,‬כי היהודים ״אומרועשראש‬
‫ו‪!?,‬עולם כל‪ »-‬שם ש ^צדקך 'כלומר״האממ ‪ 1‬דמ׳ ‪5‬ואש‪■:‬וראשון‬
‫‪■j3S>fetv:13torT‬יק‪ 3‬ד‪^.‬עולמו־במשאע זצדין‪ ,‬׳ואס כן‬
‫י׳■ האממנ^הוא אמוסימ‪-‬ויש^^להמ^אוסוהרה‪ :‬בנשוא‪):‬רימ־שומדהייכג׳ממט‬
‫־ ‪/‬זכמנקטיפע■■ןףרקןי ‪3‬קיייט(‪:‬אבל‪:‬עובליע״ז‪:‬׳אומבי ‪0‬יכי‪;,‬האמ^■נולד‪,‬מ‪p3:‬ו‪q‬‬
‫‪ ,‬־''כלדהבריאס‪-‬וכפ’׳‪-‬משל’ הם‪:‬היהזאליל מאחרון שכולד‪:‬מן‪:‬הזווג‪:‬שמ?ם‪-‬וארז‬
‫י'■;מטורן״יהצוטולןדהוליד אמ^מאמס )»ןייט‪,‬מ‪:‬בזו‪(?5‬׳ ועפיקור־ החוקר׳הגדול‬
‫י ■‪::‬ביוכיש־אמןוכילאיךלה ילאמממציאוס בפכי־׳עצמה‪,‬לק־מפי דמיון כלז׳אדס‬
‫■■שקכלר‪,‬בפושא‪ - v‬דיה ‪1'1‬מרהילט־'מהט‪'.:‬ניכט;י‪^:‬ם־עשטז^י'‪1‬מנדערן ש‪ 1‬מ ע ק טי‪1‬י‪.‬‬
‫^‪-‬משכי׳^יאמל‪• :‬אעז •אוהב־אמלשוקראע ואכייאו׳הב'■אמנאפלעון‬
‫׳‪- ^-‬אצ׳ל^אא“צ‪ 1‬אמת יזאא• מכולם‪ ,‬ומהויהאממ•?־ ‪¥‬בר"גדו'ל‪-‬דב‪5‬ו* ח^׳ל *שאמרו‬
‫י'־ שו^ו‪:‬צ‪t‬ל הקב״ה'^ בעצס־• הוא־ עזלומדיאבל א מ ת ■לאו• ‪ m m‬הוא׳צ־ג אם‬
‫‪■'-‬חומ^ו של*יההב^ה^א״ממ‪' ,‬כי כן״אמרו צזבמיז^אצ'ה»מסת‪¥‬לארשסיגופו‬
‫׳" א^צן׳ח‪-‬יהפיי^מרצ^ניפן^־האל הצאמן ■אלהא ^א׳הימצאן צלואא״ב^ן־לונהאממ‬
‫י‪'',‬ה’ א תא‪1‬־“!זלא״ב‪;'©5‬הבוראי‪ -‬ננ׳׳ד'■'הצהוב אצל״המ‪1‬ארים״אל*אא& זחנון‬
‫^^פים׳ץרלי׳חקד^ואמהן‪-‬יאבלינזלום א ‪ S‬׳ ‪l‬רפוו“‪5‬רן^‪ 'f‬כן”דצהי‪':5‬וזארא‬
‫>■ ‪-‬יל^עןלוס‪/‬׳״ו שס׳ ד־‪ 5 -‬״הל אמרו' חו ת מו' ■של זזק״בה ‪ -‬א ^ ‪ .‬יוהפה יש‬
‫י־׳‪-‬פאאורזאה’זה■‪5‬ן‪ | 5‬ם־ ^ צ ע‪/f ^ 5‬ו)‪ 1l‬רוא‪'ij‬ה לק תאר?^'^?‪1‬י ־־א&׳^נאשיס‬
‫״ ו׳כ^ צניל^ גדול'ובלרכו ״הנקודה ־'ה^ל‪5‬צ‪1‬יס"^ןר•' ה^איהמס ‪5‬ו*לצ§ ׳ הדילול‬
‫^^^^^‪ ' 7‬הנ ה’”אכד“מליע‪-‬אר^‪¥-‬עיגול הזאי^במהירוה‬ ‫כולו אשר מלוי‬
‫הראה כ> כל חלקי העיגול ממצועעים וכל הקרוב יומר אל קו המקי‪q‬‬
‫העיגול‪ ,‬יוסר הוא‪,‬ממהר להמנועע‪ ,‬אבל כל הקרוב יומר אל הנקודה‬
‫המכרזיה‪ ,‬יומר הוא מ מ ^ ^ ה^׳לה‪ 15‬נ מ ן ז נ י ו‪ 2‬ד * ה ^ צ עי מ אינה מסנועעה‬
‫חלרלו^^ימיזסהנההבל״^^פרש ביניהן הוא‪ ,‬כי‬ ‫כלל‪ .‬והנה שהי‬
‫כ‪^::‬ו^הן;^נצא;לג'מפוח לנוחבשלןסאבל;העיג)^‪.‬מהנועע‪¥:‬׳׳ק^‪;:‬רח?האמ^י‪,‬‬
‫^מנקוד־הוא‪£‬הנקודה‪1‬תמ?ןפוימ׳ אשל‪1‬ע^ור‪:.‬לצדס• יה׳‬
‫‪a t e .‬׳ ?קרא‪::‬שלוס‪:‬ד‪03‬נצ;ם>ךל‪5‬ל מי‬
‫‪,‬י?‪ 5‬א; מ מ‪ 0‬שע •להשיג‬ ‫מולשנל‪-‬השלוס‬ ‫‪ ,‬׳ן ‪ ^ 5‬ו ^ ‪ ; § :‬ס‬
‫‪ ^ Jlf^Tcn‬ןןה^דקרשהוא‪ 5:‬ה|לוםרב?זס^ו‪ ,‬ולל‪.:‬מ! ^ נ ו ע ע להלאה;ממרכז‬
‫’ןנצ‪,‬א'מסח‪:‬להל‪'!:‬יג^־ לאבגופו‬ ‫■ מובר א מ‪ :‬ק ל ה מ ק ‪ #‬ה הו‬‫ו‪fasd? W ::‬‬
‫^‪3^5‬וקראןה?זע‪'1‬מן׳‪&,‬שלןס> ו ^ כ |’׳אןן■ ממענצ׳לועמימדלקוהנל‬

‫‪3‬ןל‪®^:‬מ־‪ i‬ס ן ‪ ty‬׳ כ‪: b‬האעולןס^‪ f‬של י©עולן[אדסךג‪ 1‬מ כ לו ^ מ ^ ר ס ס אל‪.‬‬

‫^ה‪:‬םמהיעוכל;‪.‬העו^מ‪:‬המפבכ^־אלהז; אבלז‪ 1‬א׳צזד^לשוס?אקס'הרואה‬
‫דדה ־‘‪.‬ז‬ ‫■ז‪ :‬ח ך ׳ ‪ . ,‬׳ ‪, ¥ :‬הזזרד ~ ‪ r^‘q‬־‪ ■:‬״‪:‬יק׳•‬
‫?>&'^יות” ‪5‬לאומ‬ ‫מג^נ^מ^'חב‪&1‬־^^‪1‬ילפח'ל‬
‫אריס נמל קיפוד וחהול‪ ,‬קדיש• יאמל לפן‪ .‬אפס הכל לפי הענין‪ ,‬כי אי אפשל ^זפיג האמת‬
‫^ ^ ג כ י ! ‪0‬גמעלוגומושק^יאולע‪1‬הנצ*א'ו«למו‪¥‬זושג ?»וןז?‪1‬גע!ן‪5‬אנלזלוב^מ«‪1‬ד־ידלק‬
‫זי!זוזלמ זג׳ ל?ז‪»(£{.‬‬ ‫‪':;■ir-ttv ■!wr‬״׳‪:«,‬׳'‪,‬ד‪,:‬יד‪:‬‬
‫‪201‬‬ ‫א^‪;,‬ואמוגזלז‬
‫אם תנועות הפועל תזה לתכלית השלוס ואמיתת יראת שמיס ננל' לנ ‪p‬ו‪,q‬‬
‫‪ .‬כי־הכל‪ :‬הולך‪.‬אחר החיתום‪ ,‬ויש לך אדם שמצעדק הרנה ונלאה קדוש‬
‫בעיני הבריות‪ ,‬אבל אין תוכו כברו‪ ,‬ולכן רק אחרי בחינת רבה ודקדוק‬
‫יפה עלי כל הפעולות נראה מי שהוא דובר אמת בלבבו — וכן כל עניני‬
‫תדרה עדיין■ הרוב כמסתפקים אם יאמתו דברי תנביאיס ותורת ד׳ ממעל‬
‫תכון לעד‪ ,‬ואי אפשר לברר דבר זה‪ ,‬רק לעתיד אחרי אשר יתאמתו‪.‬כל‬
‫־הה שדיבר ד׳ בכלל ובפרע‪ ,‬ויקוים דבר הנביא‪ :‬יבש חצר נבל צץ ודבר‬
‫אלהינו יקום לעולם‪ .‬וזה קוד דברי חז׳׳ל חו ת מו של הקכ‪-‬ה א מ ת‪ ,,‬כלומר‬
‫כמו שהחותם נחסם בקוך‪ .‬כל מכתב ומעשה קנין וחליפין‪ ,‬כן צבא חליפות‬
‫והפעולות שיתהוו בעולם בפרע ובכלל‪ ,‬נתקיימו■ לאמיתתס רק בסוך‬
‫והוא החותם‪ .‬בין והעמק ותמצא נכון‪— .‬‬
‫מעעם זה תדבר ברור שתאמת תואיאש דבקיה' והיסה‪ .‬במציאת קודם‬
‫שנברא העולם‪ ,‬אפק לא ־נראה ולא נתקיים ריק לבקוך;כ? אין‪:‬כל‪ :‬אדם‬
‫מכיר את האמת מן תקודם אל המאוחר‪ ,‬רק מן המאוחר אל הקודם‪ ,‬רק‬
‫המאמינים באמת המת מאמינים בקדמותו ומיחליס בסקוה עזה שיאומת‬
‫האמת לבקוך לעיני כל הבריות‪ ,‬וכאשר אמרו מז״ל תענית‪ :‬ל״א‪. .‬עתיד‬
‫ן הקב״ה לעשות מחול• לצדיקים והקב״ה באמצע וכל אחד ואחד מראת‬
‫י באצבע אל האמצע‪ .‬הוא הנקודה מרכזית ■ויאמר״זת‪.‬ת'■■ אשר קרנו לו‬
‫‪ -‬כגילה ונשמחה כישועסו‪ .‬תנת דברו ממש‪.‬כאשר הראיתיך במשל‪,‬מן העיגול‬
‫כי מרזול הוא עיגול )‪.‬מיין קריי‪ (:‬״והאמצע הוא הקב״ה‪ :‬תמקייס את כל‬
‫הגלגל ומניעו ■הגס שהוא עצמו‪.‬בלסי^ מתנועע‪ — ■.‬ועיין‪ .‬מש״מ‪.‬הרא״ת‬
‫־בקפר החינוך פ׳ שופעיסקי׳ תצ״ו שמשולש‪.‬מצות ■שופעים הוא לכוון דרך‬
‫תאמה בידיעת התורה בהשכמת‪.‬בולס‪-,‬תאך כי‪,‬לפעמיס ש ש עו ת ועל זה‬
‫' אמר הקב״ה נצחונו■ בני)ב״מ נ״ע(‪.-‬כלומר לפעעים‪:‬תעשו דבר;שלא כאמה‬
‫‪: :‬בד‬ ‫‪ . -■:‬ד ‪:‬‬‫י‬ ‫לתכלית האמת והאחדות ב‪•.cpp‬‬
‫תבין בזה אמרם ז״ל קידושין ל׳א א'‪ ,‬מקוך דבריך*‪,‬כיכר‪.‬כי־ ראש‪ :‬דברך‬
‫אמת כלומר‪.‬־מן המעשה הצדק‪-‬הנראה‪:‬בקוך‪? ,‬ודע■ לעץ כל כיד המניע‬
‫הראשון והקיגת הגורמת כל‪:.‬התנועות‪ ,:‬הוא ” אמת;־‪:‬וכמו שיעקב׳ היה‬
‫י בעבע המאוחר־לעשו‪.-,‬ואעפ׳'ת תוקדם‪:‬במעלה מפני א מונ ת אומן‪.‬׳שתית‬
‫לישמעאל‪; ,‬ואפכיםד‪,:‬סאחרון‪::‬למכשם׳דירש‬ ‫־״‪.‬בו‪ ,‬וכן כמו שיצחק־ היה‬
‫*• ־מבכורה‪ ,‬מפני שבעבע־ הבריאה ■לראות תחילה האומר‪ -‬ואסר׳כך השתלשלות‬
‫־•־הכפש אע״ג שהנפש היא קודמת ־לחומר>־קד באמת;; הא מ ת הרוחנית הוא‬
‫־רקודמת בזמן ולה הבכורה‪ ,‬אבל מתחילמפראת‪,‬־פועל תעבע בתנועת‪:‬בלתי‬
‫־״•עצמיתעד שלבשק‪.::‬שדע כי״לכצ״אלה השה‪:‬קיבס;מנ?עה׳ ותיא׳האממ‪,‬‬
‫ולכן היה ישמעאל בכור בגוש ויצחק בכור בנפש;‪:.‬וכן‪?-‬עקב‪:‬־וכך־אפרים‬
‫־׳ להורות דבר זה ־בשורש אמונה‪ ,‬שהשכל־ נראה‪:‬אחרוך‪:‬אבל‪:‬הוא באמת‬
‫‪ :‬הבכור־ גם ס ט ל ד ל‪3‬שןש‪ ,‬כ? חנתמו‪-,‬שלהקב"ת אמתענלאתכלבקוש‬
‫‪.‬כאשי־ישל־אצרקראדבכורוראשית■ ס‪3‬ואמו‪:‬לפיכך; אמ‪.‬מ^ב>רושלמי!פ‪5‬גילת‬
‫‪:‬ד־פ'ג‪.,‬ו‪ /‬על־שאןס ־דבליס ה ע ^ ״‪3‬נוהר‪:‬עלגחאמת^ועלז‪,‬הזיןחןעל<תשלוס‬
‫״־ ־כלך שיש אמת; ישד‪.‬ד•ין‪■,‬וםוו־‪-‬שש־ ‪?T‬ן יש ש^־©;• כלומר־האהתתואכהשיבה‬
 ‫>‬ ‫‪.‬‬ ‫^‬ ‫'‬ ‫‪1‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪ .1‬י‬ ‫^‬

‫?׳■ל־כצ< ה‪«7‬נ?ס^וםרזבזמ' ^ ן ׳‪ 5‬ג >נ מ‪3‬באדס‪^,‬ופצ מקום‪ :‬ש»‪3‬צא( ‪5‬אגנת שהיא‬

‫פז־ק‪1‬ארהש?בח־<צ!דון הכס^^ח?־ ‪9‬ר^׳ ש‪-‬יגפבכי׳אדס׳את־׳הקלושזשהואדהמרכז‬
‫^ ש מ‪ S‬מוק‪ c‬אבור‪/^^1t5‬ן‪-^:‬ן‪:, •:::‬־״‪•:■.‬ד‪.‬־ ־'•‪;■:'.‬ץ; ‪;::,‬ר■ ‪0 ,‬״^‪:.‬־^‬
‫‪:: 2‬פך!כבק־א)נרתיז‪ 3:‬עקךדא‪5‬לה&'!שאשבש ־הוא^ש’)נךפאמ‪^.‬׳ואכת‪:‬במה‪'.‬עס‬
‫‪■ 1'/:‬אכל הבריאהישמצר‪.‬אשימ;יולפיזמה״שהש ‪3‬רמ?־כא^׳;הכה’השבמ'םיא׳משלוס‬
‫‪;.‬אוהמנ^ה^אוילסולא^השלזםגתדא׳ העיקב׳ב*‪:‬אס־תשבובבימך ומאמר;שלוס‬
‫״^־עליך‪ :‬נפשי״׳צא‪^.‬השגאי־‪:‬מאומס‪,‬ל גאיךהשלוס^^או‪3‬ע‪:‬׳רק ־אלור‪':,‬הכוורח‬

‫^ר^השלים יאל‪1‬האממ‪,‬ובערךלהכושא‪0‬אל‪:‬הנשו!א־ומברךלהעצס■ אל‬ ‫>ו‬

‫התאר‪ ,‬כלומר השלום הוא פצמוקו רמ^(‪:‬אב ‪ 0‬זהאמה';הוא׳‪1‬מוארק'־כאשר‬
‫^^^‪1‬דמאי^למעלה;י‪:‬ואמד(^רמושיל^י?נ‪ 1‬ה׳'אלהים'א)ש'הוי^אלהוםדפיים וכר‬
‫ב ~כנומרןמצמגח ^^ש^הואז אלק?ס•‪bT‬ואדוראמ^‪,‬היען‪-‬כ?‪ p■r‬א‪c‬ל‪:’J‬לעז*; !בראה‬
‫־״ לע ‪:7‬כל ^^^דלא^הו^לעמיז״ז^סדןזסמקוהץמצקס לד־זוולכףהשבס;היא‬
‫;שלוכדז^מ^ ■זמ^‪-‬לכס׳ה^ק^ בא׳יבאחריה‪:‬הבכיאסדכמו‬ ‫* ‪.‬שימן שם‬
‫^^‪^,‬לם‪< 1‬קה^ רק‪:‬מכוקם‪3%:‬א״שבמ■ בא‬ ‫״■דשאמרו^במדאש ביוש‪ ,‬״רזליא‬
‫^^^^^ומר‪-‬צשיעבז^לאמע^גול^לזהעזץלס^ןכבראלכתשם^י׳׳בדהיס^צריך‬
‫’ כוזשש׳שש)^מבראשמ‪1‬יזשמ‪1‬ז‪ ^ 11‬לכש‪:‬המשנשלים;ז^‪:‬אומ‬ ‫־■^‬
‫‪:‬לו׳פזא ^ין^זא‪ c‬ז‪ 3‬ץד^שףא ‪: p‬וש^;צאודש^^‪ p :‬אזמשבימה ‪!q‬כמג‪:‬ששלוס‪ :‬שם‬
‫;‪.‬ס גומ‪!1‬מן‪:‬יאבלדש‪5‬אלו■‪.‬שןןא פ א ^; ר ש ^ מ ש ןלבז|וןזזמ ‪ '0‬שהיה‪ 31:‬ממילס כי‬
‫־'■'־יק‪i‬־‪q‬שמנש'הך ‪J‬מרושבהי ^נזילירד^ משיגנס ‪ r‬ה‪fei‬מרורמגזלי^נר‪f‬ז•‪ c:‬ר ב צל של ו ס‬
‫שת‪*,‬שבשבו״»שדכילגאשמהה^‪:‬־הצשצר?פה״פמםלה שרפתו *כאמיתה‬
‫^^‪ 'of‬ש)‪?i‬קששלז‪q‬דצריך״למב להחכ ‪ 7‬ולפמרחק‬ ‫ל ־;של‪ :‬תוהה; כי‬
‫‪.‬־ ל^ון ^‪:‬א)וס> ^^^^‪-‬שאגהב^ דן^?זאמ^׳;‪ -‬איךלו‪-‬ישלום;זאלל מוהדכי ״ואשמר‬
‫__ השיגו את השלום עם האמת י ח ד ‪ . .‬ל ^ ׳ ‪ :‬ה מ ג י ל ת ‪ :‬ה י א‬
‫ךזך‪.‬‬ ‫‪;crJ'rrq7‬יויכז‪^>f:.r‬‬ ‫ד־; א מ תו‪ . 1‬של'זוויודןאסר‬
‫זתבי‪ / 5‬מן כ ^ מ ש בןז א ‪ ,4‬שכ א) ^ הכאה‪^:‬וראדהכרח‬
‫ה‪ 3^:‬מכמהכ^ ש‪ .‬ת‪1‬־^;‪:7'1‬רקישכשכחז ^־‪,‬בש׳תיעיס‬
‫^קג ^זכ ^ &פת ^ןרר אלה‪ 3‬גכר‪,‬‬ ‫^ריש^;ן;את‬ ‫ר־‬
‫‪-‬־ באופן;*צןצ^לאקכיש‪3‬צ‪3‬ש‪:‬ת!‪ # c ii‬צ אאז! ^ י ^ ! ק ן ע ‪ #‬אשר‪,‬אמר ‪:‬‬
‫^^ות;האממז^‪2‬ני ^־ ש’ההא&^!‪;-‬אבל;םאד&!שיבר‬
‫^ת^אל?ןרכ‪3‬נ(זר‪ 1‬שמ(“^!לש;ר'ול^ןש אי ^ ^סבאחד‬
‫‪^#‬ממ‪ ;^ ^ .*3)£^15^ ^ 3‬מ ש ^‪ /‬ז [ ש מ ^ ז ה מ ח ר‪,‬‬ ‫■;כתא?ש‪33‬שלן‪5‬ולן‪:‬‬
‫^מומ‪^-‬ב^^־ו^‪ *:‬עדזששנאכסזכג‪ .‬לסשלים;‪:‬אאמ‬

‫^^אמו^נמז^ע ארמכ^דמגו זמזם אלילוש אין■‪:‬‬

‫^ מ ש ם;ו א ^ מ מ מ ^ עי בן האחרקהמשנים‬
‫^‪w‬ש‪rt‬ו‪d‬ץא^‪iId‬נת^!א ‪p‬תאמ‪5‬מ‪a9‬זה יש‬
‫ש ^ ^‪ 1‬ש^ןז|פיל פןסשומה ג ת ^ מוננ ם ‪.‬‬
‫ןנאנ‪$‬כלשון‬ ‫|!מ>ש^בווניןא^’'‬ ‫^‬
‫‪4 1‬‬
 ‫‪203‬‬ ‫אמו־]■ ואכגרנה‬
‫)פיימןמגען( נבוכו גו‪ ,‬ויאמר ה‪ 6‬חד כי שס ג?זנ‪ 1‬וק פורשו קתר פערבערגען‬
‫מפני’ שהוא מכואה מן העין בגלגל תשמיס‪ ,‬אבל לא ^ידע" '‘ כועס‪-‬מדוע‬
‫נקרא ‪:‬יזטורן ברו)ני מה שנקרא ביוני חרמנאס‪ ,‬ופירוש מכונה 'אליל זה‬
‫הוא הזמן כידוכ )רער לייט־גמטט־ הי־םט ביימ דען נריכעןחמזנמם מונד‬
‫כיימ דמן ר שזעק ‪:‬מטורן(‪ .‬אבל לדעתי הדבר ברור כי‪:‬מטורן מקורו‬
‫בארמי זונורא דכר יינגטטכ וכן חרמנמט מקורו בעבר־ וארוני אחרון או‬
‫חורן‪ ,‬להורות כי הזמן נולד 'לב ‪p‬ו‪ q‬אחר שכבר ■נקדרו כל עניני' ' עבע‬
‫לגשמים ואק‪ ,‬ולכן חרמנמט או‪:‬מטור! זה שהוא הזונן הוליד את מידת‬
‫האוות‪ ,‬כלומר האמה‪-‬בא‪/‬קוף')מיט דער לייט קמממט דימ וומרהייט מן‬
‫ד״ן טמג( כי חותמדשל הקב״ה אמת כונו שהשבת'נברא ב ‪p‬ו‪ — .q‬הנה‬
‫לך בזה שאפק קצתו ראו תעכו״ס וכולו' לא ראו ואלו תשיגו תאמת כמו‬
‫עס ישראל‪ ,‬ידעו‪',‬כי ‪p‬ו‪ q‬הונעשה בונחשבה מחילה‪ ,‬ותשכל עס תאמת‬
‫היו ונראשית בקיבה תוייה ■העולס‪ ,‬וזה־ נעלם לבני אדם •'קדמונים עד‬
‫שלב ‪p‬ו‪ q‬הכירו אה ישראל ואת אביהם שבשמים‪• ,‬להודות עכ"פ שיש אלהי‬
‫בורא עולם וקרו לוי אלהא דאלהא‪ ,‬להחזיק קצה במשלי ׳שקר־הס באלילים‬
‫אמצעים )מנחוה ק׳׳ע( באופך׳שאור חדש־ ונניון־ מאיר'ובא לכל עולם‪,‬‬
‫וישראל עם קדום'נברא לריב'ריג שונים‪ ,‬על■ כן ימים רבים היו''להם ללא‬
‫אלהי אונת ושלום יחד‪ ,‬כ־ רוב בני אדם■ •ונואקים באמת‪ ,‬לפיכך עבור‬
‫תשלום אין אונה‪ ,‬עד■ שיאיר הקב״ה בעצם כבודו ויקוים כי שלום א מ ת‬
‫אתן לכם במקום הזה'ירמיה י'י״ד‪ ,‬ויוכלו תונשכיליס־ נתתענג• בשניהם‬
‫יחד באין מריבה ותפרה שלום עיבור תאמה עוד­ ­ ­­‬
‫י ועתה אחר שהודענו לך אמ'זאמ אם ישאלך אדם;מה'זה תאמה? משיב‬
‫לו הכל מת שהוא בעולם הוא אונת בנשוא; •אם יכוון■“תאדם■ בו לתכלית‬
‫יראה'תבורא עולם ולתשיג־רננוחה הנפש■ היא' ר^שלום כי‪:‬אין •אמת׳בלא‬
‫שלום‪ ,‬ואץ שלום בלאי‪-‬אמ׳אןי‪-‬כי שנים;אלו׳יהוניד‪-‬אב לשכלים ותמה‬
‫אחים נאמנים וכתאמי׳צביה'‪ .‬אכן לפפונים' מדיינים‪-‬וו׳נ׳ריבים'■זה■ עם זה‪,‬‬
‫ותשלום גם האונת'•עס על־ שאר מידות_ העולם'‪ •,‬כיי ריב ■לד׳ עם יושבי‬
‫הארץ‪ .‬ואמרו חז״כ ׳בניובי ניעםמדעה בשעה שרצה השם לברוא את תאדם‬
‫נעשו ונלאכי השרה כיהוהןכיתויה‪ ',‬אונת אומר שלא■יברא' מפני שהוא־ מלא‬
‫שקר‪ ,‬צדק'■אומר' יברא שהוא ■מלא ■'צדקות‪■ ,‬ש׳לוס׳י׳אומר לא'■יברא'שהוא‬
‫■ מלא קניניוה'‪ ,‬הקד אומר'ינרא ‪ ' 7‬שהוא' ונלא״חקידים‪ -‬מה־יעשת׳י^תיקב׳׳ת‬
‫השליך אמה ארצה' דכתיב' •ותשלך' אמתי^'ארצה׳ד־אמ'א;'א׳ ■קיונן עד־־שתיו‬
‫מלאכי השרה מדיינים זה עם זהעבר כעשההאאם')ב׳׳ר‪-‬פ׳“בריאת האדם(‪,‬‬
‫׳והנה כל‪-‬משכיל ישאל׳ונדוע תיו־‘שכום‪V-‬אממימ'ונא'נע‪:‬ו' בבריאה־האדם‪,‬‬
‫זצדק זאקד״ אקכימז■ לברוא ;ונפני‬ ‫בהוכיחם שהאדם’'מלא שקר‬
‫שהוא ■מלא חקד־^צדקה‪-,‬הלא״ זה מחלוקת■ מהפך־׳להפך ולונה'?'^עוד‬
‫ינדוע השליך‪.‬הקס דק את‪ .‬האמת‪ .‬ארצתכדי; שיוכל לברוא את‪..‬הא‪7‬־ם‪,‬ותיה‬
‫־ו נהשלדגם‪-‬את‪.‬־השלוס‪-.‬ארצה■ ■כי כל זמן׳שתשלוסרבשמים‪ .‬איא׳^מניח‬
‫לברוא אה תאדם‪ ‘?-‬ועו‪-‬ד־מה כיון ל׳^קימון־ במת ■שאמררשעד‪:‬׳שהיו ־מלאכי‬
‫שרת מדיינים זע׳׳ז וכבר נעשה אדם? ■ ‪ •■- ■ - ■-‬־'־■•■■■■ ״ " ■‬
 ‫■ ונראה■ברור לעננסשאמרסי כי אמת‪-‬ותלום שכי;מו^ג;’ ‪ ;0‬מוחל^יה‪ -‬הס‪,‬‬
‫מ מ ^וונזע בעגריפפע‪ ,‬כי• כ^׳דבר ‪-‬בקורשו לא‪-‬יוכ'ללת‪-‬יוה;‪.‬רןצמ«שרןר‪.,‬אלא‬
‫או כולו אמת או כולו שקר‪ ,‬וכן השלום'‪■■•.‬ושכי אלוקודמי‪-‬ם לבריאת‪-‬תעולס‬
‫‪,‬במושג השקל‪ ,‬כי אי אפשר‪.‬לברוא■ העולם’ בחכמה רק בשנוס אלו‪■ ,‬כלומר‬
‫‪:‬בעצס השלום ובמאר האמת בחכמה;‪.‬אבל הצדק ןהמסד מושגים מצערפים‬
‫המה‪ ,‬רעןא טיפע בעגריפפע ‪ , ,‬כי האדם עושה חקד וצדק לפי ערכו ויש‬
‫לך נותן אלפים‪ ,‬ואינו■ יוצא ידי צדקה ■וחקדלפז ערכו‪ ,‬ויש כוהן פרועה‬
‫והוא מקיים חקד וצדק לפי‪,‬חיובו ויכלהו‪ .‬וגם‪.‬שני אלו מאוחר?ס תמת‬
‫בעבע הבריאה‪ ,‬כי אם אין אדם בעל‪.‬שני יצרי‪ ,‬לב‪ ,‬לצר עוב ’ויצר ■הרע‪ ,‬אי‬
‫•אפשר להשיג מידה ■הצדק והחקד‪ ,‬יען אין הבהמה עושת צדקת‪.‬וחקד‪ ,‬אבל‬
‫אמת‪-‬ושלוס‪-‬יש ג"כ עם הבהמה שכבראתיכפי הכרח האמת ומידת השלום‪— .‬‬
‫‪ ■-‬לפיכך אמה ושלום א מ מ בדין שלא י יברא האדם כי■ לא ישיג אמונה‬
‫אומן במושג מוחלע■ והוא כולו קקר‪- ,‬כי ■אם יחקור■■ אדם אלך‪-‬שניס לא‬

‫;••‪:‬ועל עולם הבא‪ ,‬לפיכך• כוהלי‪-‬בלה המדרש״ עדיין‪.‬מעים ועומדים ■להכליה‬

‫גתשגה תאמת‪ ,‬וכן■ השלו^• יען בדין שמעבע תאדםגאל■ אפשר'להשיג אה‬
‫‪ , .■-‬תמכוהה בהחלע‪ ,‬אבל■ חקד וצדק המאוחרים'והמה מן‪ .‬המצערפים שבחו‬
‫'■ את‪ ,‬האדם ‪ •.‬ולכן השליך תקב״ה אה תאמה‪ .‬ארצה כלומר‪ .‬שמושגגתאמה‬
‫’ *עשה ג״כ כמצערך בין פחוה״והרבה‪ ,‬ויש לך‪.‬אדם‪-‬שמתקרב יותר אל‬
‫תאמת ואחר ■פחוה ממנו‪ -,‬לפי שאיןילכלל אדם בחקירה‪ .,‬רק אמה מדומה‬
‫‪») -‬סהרטרינויכקללט( וממילא הקלין־ אמה ארצה )ריצו ו‪ 1‬מהרד"ט מהט‬
‫■ ' ח‪1‬לך פערקמרפערט;!ומרדע!( ואינה עוד ■בארץ‪)-‬עפשע >ון החומר‪ ■,‬וממילא‬
‫■ ■אחר שהאמת נעשה מגושם אין■ לו■ לשלום‪-‬לעעון כלום ‪ ,‬כי תו^לוס תוא‬
‫נושא תאמת מעצמותו‪ ,‬ואם האמת מגושם‪-‬קצה ונעשה ■מצערן<‪ ,‬ממילא‬
‫‪■ • ,‬מידת תשלום■ מצאה מכוחה‪ ,‬כל•‪'-‬לא ״יכקש תשלום‪-‬ירק‪-‬כערך אקר האמה‬
‫_■‪.-‬יחילב״‪ ,‬לפי'כך‪-‬מקיים‪ ’,‬י׳‪-‬קימון‪,‬עד‪-‬שהמ מלאכי תשרת מדלינלם זתי‪-‬עם זה‬
‫^^ת׳תאדם;‪,‬גכלו‪-‬מיגככל‪ -‬הדברים האלה וככל‪.‬החזיון׳ תזה תמצא‬ ‫•■‪-‬‬
‫‪ ,‬״באדם הנברא■ שר^א‪-‬מלא ■קעעא ■וריב‪•-',‬בלן תאמת‪-‬׳והשלום לב'י‪->,‬צדקה‬
‫‪ --‬וחקד‪,‬״ והיא‪,‬היא‪-‬פעולתו בארץ והיא‪-‬היאתהלתו‪-‬ללחוס מלחמות •מצוה‬
‫‪-.-..‬עס_‪’-‬צר‪.‬י‪:‬לב״בץ הפכים ולהשיג האמת‪-‬והשלום‪ .‬לא במחלע‪ ,‬כי ‪-‬אם כפי‪.‬‬
‫‪ .‬י‪-‬‬ ‫_ ‪;.‬״■כרכו‪ -‬ב מ‪ 5‬ער‪ q‬וחושב• בין‪,‬פחות ליומר’ ‪-^,'.‬‬
‫' ךן ‪.‬גנל‪-‬דרך‪-‬זה‪ ,‬יק לו ■לאמה תלתא קשריידהמכומא^( ממ‪-‬שבאר כברהרמב״ם‬
‫‪ -‬באגל‪-‬תר ששלשת׳ אלו לא יגרעו' מן‪.‬בעל האמת■;'‪ .‬ראיית־ החושים בהקכמת‬
‫‪._ ..‬הלממדרס מנידומ‪ ■,‬עם שכל ■אלוהי‪'.‬במקו‪.‬בל'עבעל‪.‬ומ‪■-,‬לימודיות ונצחיות‪,‬‬
‫*(' ונ׳הפרי פיישופנו׳יסי׳ודרשת מך התורה'וחקרת״מן העדים )החופיס( וימאל*ת‪’-‬הן התלמידים ‪,‬‬
‫^^ל העצמי = קללה־ סושרידיעא ועל'זה נאמר‪-‬ואנה אממ׳נבון הדכי וכן‪-‬שבמוי׳ כל דייו‬
‫׳‪.‬׳־^־ שדן דיך אמה; לאמיסד ־כעשת שנמך להקג׳׳א נמעשא• בלאפיא כלומד לדקדק־ נחוש‪:‬על ענע‬
‫‪ ..........‬־ ■‬ ‫‪■•:‬‬ ‫‪.....‬‬ ‫המציאות להשכים העין עם הענע‪.‬‬
 ‫ז;‪■/:‬‬

‫^‪? 53‬ןלשה אנה יש הפריש בץ מעע כהרבה‬ ‫ראיה‪'/‬ידיעה‪ •,‬שמיעה‪/‬‬

‫‪ -‬כפי"ער׳ך תכונת־ תאדם ■חכ‪-‬וה^שפלו בראייה ' שמיעה'אדי‪¥‬ה^‪ 1 '',‬אס גס‬
‫‪-‬יאפשר העע׳ות־יבמיןצת’‪ '.‬על ד^׳׳מיישו״קר׳אצו‪/‬אמר' לאנשי'■מטדזע) )אשר דנו‬
‫‪'-‬אותו לאפיקורש מפכי שבאה באליניהס( אני איני מכחיש■־מ ‪6‬את' ״א‪ 5‬הוה;‬
‫‪ -‬אבל ‪-‬אין‪ -‬א‪5‬י' מדברי מאכהיס ׳ מפכי שאץ אני' ימשיג‪-‬׳ א ת יאצהות‪ ■,‬זאץ אני‬
‫מדבר 'בשפתי רק' 'מה שאני משיג בשכלי‪ .‬׳■הכה ב?ה"‪%‬ין"עם ^ ק ר א ע‪,‬‬
‫כי כפי ערכו דיבר תאמה ולא רצה לבעא כשפתיו‪',‬ולהלנישייאדרת׳שער‬
‫■ למען כאש בלבו‪ ,‬ועל בל‪ -‬פכיס היו׳פיו ולבדשיויס‪ — .‬אפק'אילו היה‬
‫י ’ קוקראע _אומר אפיי מכחישי מציאת אלתיס‪ ',‬אז״היה ב א ^‪ 1‬כופרי באמת‬
‫• ומדבר־שקר כי'אי אפשרי לוי נאד&''להכחיש •דבר שאינו ידוע׳׳לו‪ — ■'.‬וכל‬
‫•דרך זיה יאמרו' חכ׳מ׳יכו א׳ל ׳ יומא' 'ק״כו'שירמיה ‪-‬ודשאל ל א ■אמרו ■"האל‬
‫הגדול הצבור"והנורא 'כדרך שאמר״מישת' מפכ״ייישידעו ״בהלןב^׳׳יהישתןא‬
‫אטיתי לפיכך'כא כיזבו ב'א כלוימר■'הס ידיעו ‪ -‬אמ^אא מ^'את'>\בורא ‪,‬‬
‫אבל לא השייגו הואריו ומידותיו יה'‪ ,‬מפני׳‪-‬שירמיה ודניאל‪•-‬איו‪'':‬חיי צער‬
‫"בשעת שפלות'ישראל‪ ,‬וילפיכך'הגס‪:‬שידעו''כי כל מהישיאמר■'משת'הוא‬
‫• "אמת‪ ,‬אבל‪-‬הס בעוצם שפלות האומה'לא הביניו וילא׳הכימאאת‪ /‬ולא היו‬
‫"כאן שלשה קשרי• דהימצותא ראייה חושיית‪ ,‬ידיעית״שכלרורגילה אלות; כי‬
‫־•אס''השכל'והקבלת''לבד גזרוילקייס אתי האמת‪,‬־• אבל לא״החוש^״׳^ד שבאו‬
‫^^נישה'־ הגדולה'שיזכו'לראות גדולת מידותיו ■‪/‬ןל הקב״ה־‪-‬יג‪-‬׳כ‪-‬יבחוש‬
‫אז• המירו' העכירה׳׳ליזשנה‪',‬ואמרו כמו שאמר"'משה האל הגלול ה׳גבור‬
‫־‪ -‬והנו'רא‪'^,‬מ'הן'תן גבורותיו ■הן■י'הן נוראוהיו' להאדך אךו'‪-‬ואמת ׳חותמו‪.‬‬
‫‪-‬שקראילאיק^יז׳״־רכן׳צ^קר־ אין‬ ‫׳ ^כלל‪-‬אמרו׳חז״ל שבה ו^׳ד‪.‬‬
‫י• לו ר‪^5‬ם‪',‬ככוימר‪-‬זנה־שה״וא אאת צלידלאיות ‪ 3‬ו ־ ^ ו ז ^ ‪ :‬ש נ‪ 2‬נה‪-‬לעבע‪,‬‬
‫■^כל׳מה־׳^ותה תראה"ב' ‪ b‬ך‪Vcr‬א־אמת'מצד־מאשיו׳תי ע‪ 1‬עו זן א ת ה אואה ;‬

‫'״כי אמה ■ב׳מ״ק‪-‬תשעת‪ -‬ואס תכאי׳ל מקפר זהי׳אל^'אלפ‪-‬יסרפנמאא■ תמיד‬

‫"אמצא •מן להכפל'כמ׳׳ק ה א ע ה 'ומכןפר״זא שי׳ דתאועה^תלי׳דה־בשוך‬
‫‪ ' ” -‬׳‘אח׳ר ‪5‬ל'"הצ ‪ 3‬וז^באימהי׳משפשיבעיל )דדת הא׳מת ש ‪3‬ל־ עציליז^ שעולהו‬
‫־'ל ו‪5‬ופ ‪ 0‬הו'‪/‬׳‪ 3‬ככ ענין‪'-‬אשלה וש״היהד־צמראכה ומנזאהו׳ל^׳שיבאו^^^הליכתו‬

‫■אוט׳ אאא אל־חשד‬ ‫'״ול׳&׳היןליפומלוהממורזת‪-‬השינורם ונעצויעיס‪,‬‬

‫^^אר׳בואזא־קשןל־א^בו׳רא‪-‬־או^סך^‪:‬׳'״ ד׳ד ־׳ו■״ ב•‪ -:‬׳‪',‬‬
‫® • ^ ה ו א’ ע'הל^תורה‪:‬אוא״^(קר‪^^,‬ון|וא מה‬ ‫^^ א תה המצא‬
‫י''' שאן^את‪-‬אח^הלאל הלחא שזזג^נז א ‪ %‬ל א ^ ‪B‬ע■ו‪ “V5‬ול א ^ הזז‪ 5‬אלא ‪b‬א■השם‬
‫^הר^א‪':‬אר^נא^‪^i:‬א‪'5,‬הל&‪1:‬ל‪syc55‬א‪ S‬את‬ ‫־ ־אק״ לאל^צל‪/‬׳)ןןע־ן‬
‫׳ 'יתאמת'ע ‪ 6‬כ^ילי מל‪-‬יצה‪-‬להוקאת ד‪5‬א^"נו ‪ ^ 5‬ל אוזן ^ שו ^‪)§1‬׳זכ‪57‬אך^אכלל‪:‬‬
‫מינו ב ה שי ר כ ז ב ו‪ .‬וברוב הימים נעשת‪-‬אאי׳ק‪-‬לאבאןי׳אמיי‪-‬תשקר‬
 ‫אמת ואפונה‬ ‫‪206‬‬
‫והבמ‪-‬יזיופ‪ /‬וא’ן‪-‬לך אדם‪-‬תלא כהפק־בעו‪,‬־ ז ^‪ -‬כי כל ‪-‬המצה כידע אה‬
‫האמה‪-;,‬בהכרח‪;,‬יעקוק כיישוב העולם' למצוא ‪-‬חן' בדרך החנופה אשל‬
‫גלתה ילכו לדעה חוה אמנו בלןחהה מ פ מ עץ הדעה עוב ורע‪:.‬י— ואעפ״כ‬
‫אפשר לאדם■ לכנוש אה יצרו‪ ,‬ולפנות‪ -‬לו ‪-‬דרך להשגה ‪-‬תאמה אם •ישים‬
‫לפניו שלשה דברים‪ ,‬מציאה אלות‪■,‬הורה‪-‬מן׳השמים‪ ,‬ושכר ועונש‪ .‬כי על‬
‫שלשה אלה העולם■ עומד‪ ,‬ווותם יצא ‪-‬תאדם; לעבודתו עד■־‪-‬ערב‪ ,‬ולאלה‬
‫■ ‪•:‬׳‬ ‫הוא חוזר‪-‬ובא‪-‬באחריהו ‪.‬‬
‫ואמר‪ -‬ר׳ חנינא‪ .‬תנהדרין קי״א‪ ;.‬מיאי איימ״ן אל מלך נא)‪:‬ן‪ ,‬כלומר שלשה‬
‫■■■ עיקר־ים‪ ,‬א ל; הוא מציאת אלתי‪;^ ,‬לך הוא מורה על •הורה מן■ השמים‬
‫• כמלך תחוקק חורךם ומשפעים‪^ ,‬אמן הוא תשלום שכר ועונש כמו‪ ,‬שאמרו‬
‫אם ד׳‪ -‬נ א מ ן׳ לתה שכר לצדיקים ולתפרע מן הרשעים‪) ,‬ונחות מ״ד‪',‬והתפרש‬
‫כין‪ :‬אמה■ לאמונת הוא‪ ,‬אמת הוא מושג )וופשני)דליז מבטטרמקטע ווח ‪0‬‬
‫היייט(*‪',‬אביל אמן ואמונה הוא פעולה תאמה במעשה ופועל ןדימ״עער־‬
‫ווירקןינונג דער וומרהילט חרך דייו טהמט‪ ,‬דיה קמנקרעטע רעוינימן(‪.‬‬
‫‪ ,‬ק׳ •חנינא ■זה אמר עוד יומא ק״ע‪ :‬וקנהדרין ק״ד ‪ .‬כאשר קופר שס‪-‬שאנשי‬
‫כנקה הגדולה;‪-‬צעקו בקול גדול'על דבר היצר תרע‪ ,‬ולבכוף ראו שיצא‬
‫_מביה קדשי קדשים גורא דנורא )אריה של אש( ולקחוהו והפקו אוהו‬
‫‪-.‬באברא‪^-‬דודא; כדי שלא ‘ שמע קולו כסכך‪ ,‬ואמר הנכיא לישראל שלא‬
‫‪ -‬־הרגוהו כדל■ שלא יחרוב העולם‪ ,‬באותה שעה■ כפל פתקא גין־ השמים‬
‫;‪■ :‬ו‪-‬כהוב■ בו ; א מ ת ‪-‬ואמר ר׳ חכיכא שמע •מיכה■ חותמו של הקביה איטית ‪.‬‬
‫‪.‬כלומר•‪-‬לדעתי‪ ,‬שאז בזמן כנקה הגדולה ההחילו בני■ אדם לחקור על‬
‫■ שלשה‪-‬דבריס העמידים‪ ,‬על‪,‬אליהו ועל משיח הבא אחריו ועל תחיה‬
‫‪ ,‬המהיס‪:,‬ולשלשה אלה קראו־א׳מ׳ת׳ איליה מישיהת׳חייה‪ .‬ומאז באו באמת‬
‫)כפי אשר ניבא זכריה לבער רוח תעומאת( תרבה‪-‬בני;אדם"בהורה‪-‬משיח‬
‫; ‪-‬והאחרון־ היה ישו כנודע והוא גורא דנורא מבית‪-‬ק״ק כי■ תלמידיו'יחקוהו‬
‫‪•-‬אחרי■ יהודה ודוד )עיין גלות יוחנן( ואך כי הוא קירב אה האומוה‬
‫■‪-‬כאמונס שלשה עיקרים שחשבנו בכלל א״מ״ן‪-,‬בכל ■זאה ידעו היהודים כי‬
‫‪':‬לא׳כא •לק‪::‬לאומות עולם אבל ישראל לא הוצרכו לכך‪ ,‬כי כבר‪-‬ידעו ג'‬
‫עיקרים אלו‪ ,‬ולמה לא שוועו לקולו כי משיח הוא? מפני ■שנהנוהו־ לדודא‬
‫דא־ב״ר״ה מפני אמונה השילוש הכרוך אחריו א ב ב ן •ךוח ‪-‬ן־ןקודש‬
‫ודרדא הוא־ קימן‪-‬לדוד — ולפיכך אתני להו הצעקה אז כמו שאמרו שם‬
‫‪:‬שלא׳יגרה בקרובמא ע״ש‪ ,‬כלומר שלא יתית‪-‬לו רשוה‪-‬ר‪-‬ק •באומות‪-‬עולם‬
‫ולא בישראל עם קרובו‪ — .‬והנביא אמר שלא יהרגוהו• כאשל‪-‬הוא האמת‬
‫שזה גרס חלבן עולם‪ — .‬אולם אחר המעשה קופר שם שלא נמצא •בא״י‬
‫ג׳ ימיס ביצה הוא שימן הדין של ג׳ ימיס כנודע‪ ,‬וביצה הוא‪-‬סימן הברכת‬
‫בארצות תקדם לכל דבר הנולד ומתחדש ע״פ האדמת — _ ^— והשם‬
‫יתן לנו חן‪.‬ושכל עוב ונשובה באמת וצדק‪ ,‬לעבוד עבודת הצדקת‪ .,‬ויהית‬
‫לכל ישראל‪ .‬שלוס;בין האומות תמכיריס■ א ת ישראל ואביהס שבשמים‬
‫באמת‪ ,‬וישובו הכל לעשות אגודה אחה כלא שוס )נשך מבדיל א״מ״ן•‬
‫ועיין שוך מלת איוב‪.‬‬
‫‪207‬‬ ‫י‬

‫הצדיה‬ ‫אנ טיגנוס אי ש סוכו הי ב ל‬

‫א המבוכה רבה עד מאוד בין החכמים נבאר‪ :‬הונשנת‪.‬סבוה פ״א מ״ג‪ ,‬ובל‬
‫הכלוה אליה‪ ,‬כי אכעינכות אישקוכו קיבל משמעון הצדיק ‪ 7‬והוא ■אכעיגכוס‬
‫אמר‪ :‬אל תהיו כעבדים המשמשים;אה הרב‪:‬על‪ :‬מכה ‪:‬לקבל את הפרק‪,‬‬
‫אלא‪.‬היו כעבדים המשמשים אה הרב ע״מ‪:‬שלא ‪:‬לקבל‪.‬פרק‪ ■,‬ויהי מורא‬
‫שמים עליכם‪ .‬וקשה )ח( איך אפשר שיקבל ‪ :‬אננייגכוק ‘‪,‬משמעון הצדיק‬
‫הראשון אשר היה בימי אלכקכדרוק;מוקדון‪ •,‬והלא‪ .‬שמו אכעיגמכוק שהוא‬
‫שם יוני מוכיח עליו־שכקרא‪,‬בשם‪,‬זה‪ :‬אחר ‪:‬שכבר ׳מלמ•היונים^ ;וא״כ‬
‫כולד אננייגכוק ‪.‬אחר כיבוש אלכקכדר‪ ,‬ובודאי ■היה כאיש ■גדול בשעה‬
‫‪ .‬שקיבל משמעון הצדיק ואיך אפשר זה'בקל? )ב(‪-‬לשוןיויהי מורא‪:‬שמים‬
‫עליכם‪ ,‬לא כמצא מורא שמיס בכתבי קודש וע"כ‪ ,‬מאה ה־וניס למדו זאה‬
‫היהודים לכנות אה אלהים שמיס אקר■ גנזה הוכיח■ החכם ‪:‬הנפלא •ונהר״ן‬
‫קראכגנאל כ״ח ה' צ ל ‪ , 65‬שאכנייגכוק קיבל ■מסגנעון ■הצדיק השיי נכדו‬
‫■‪' . : :‬־‪.:‬־■‬ ‫של^ראשון‪— .‬‬
‫אולם עדיין יש לסאול מה כיוון‪,‬׳בגנאגגת‪,‬זה ועוד שהר‪ :‬הוא קוהר‬
‫כשעות המקרא שאומר אס בחוקוהי תלבו‪,‬ונההי גשמיכם בעתם‪ ■■,‬והכביאיס‬
‫מדברים לרוב מן השלום שכר מצות ונחמיה‪ :‬אמר •זכרת■‪:‬לי אלהי‪:‬לעובה‬
‫>ק"ה( וע׳י קכתדרין צ״ג‪‘ .‬וחז״ל אגנרו האומר •קלע׳זה‪:‬לצדקה ע■מ;■‪ :‬שיחיה‬
‫בכי הרי זה צדקת גגנורת?‪,‬ואמרו בזת שמפני שהיה ננפורקם ביגני אכעיגכוק‬
‫שיעה עפיקור היוני שאמר‪,‬־ שאין‪'.‬עוב לאדם י‪ :‬כי אם■; לאכול‪ ■:‬זלשתוה‬
‫ולהרבוה‪ .‬בתענוגי הבל במורגש החומר );ענ‪:‬וג‪,1‬דה«ום(‪:. ,‬לפיכך ־הזהיר‬
‫אכעיגכוק‪.‬ואמר אל‪ .‬ההיו כעבדים■ העושים‪,‬עןדלקבל‪:‬שכה‪:‬העכוגי‪.‬בעה׳ז‪,‬‬
‫עיין דרכי משכה‪ ■■.‬ערך אנעיגכוק‪-^-‬־״ ולי•‪.‬קשה ■פדי‪-‬ין־מיה‪:‬־ זה‪:‬חוזר‪•:‬ואומר‬
‫‪ .‬אלא תיו כעבדים המשולשים שלא ע״גנילקבל׳‪-‬פרקעאלו^היס בעולם עבדיס‬
‫כאלה ואיה המה ואל מי כיון?‪ .:‬ועוד;גנה• זה׳‪.‬תקיום‪:‬וית’ ונורא■■ שמיס‬
‫‪ .‬עליכם איזה המשך יש לונורא שמיס ■לעבדים‪.:‬שלא‪ :‬ע״ול‪ ,‬לקבל‪,‬פרק אס‬
‫באמה מותר לקבל פרק•?‪ :‬והגאון‪5 .‬על^דברז שלוס‪,‬ו‪.‬אמה‪.:.‬צד‪' 1:9:‬הש’ בעל‬
‫זה כי כוונה אכעיגכוק היא להשלים ■גנה שאמריו ■הקדוגעם‪:‬לד^ אכשי כה״ג‬
‫אמרו‪ :‬הוו מתונים בדין ‘והעגנידו תלמידוס‪.‬הרבה‪^;,‬־׳ושגנעון;‪.‬הצדיק רבו‬
‫אמר על ג' דברים‪:‬העוכס־ עומד על‪■:‬ההורה ועבוךתרוג!'ח‪ 7‬עקשהזבעיכי‬
‫■ הלגנידיס לעשות כן‪ :‬ולשמוע בקול‪:‬הגנורי‪.‬ם‪:‬לעשות משפע‪ .:‬ופרקה^ולבעל‬
‫זמנם באץ קיבול שכר‪ ,‬ע״כ ניחם •אנעיגכוע^ על‪.‬ככה‪ :‬ואולר יה‪-7‬מורא‬
‫׳ ‪•:■■. :■■-■ :‬‬ ‫שמיס‪.‬עליכם‪.‬‬
‫‪.‬׳ ותכה הגאון הזהי ולשבח פירושו • עד גנאוד ואגנר‪ :‬כי■ כעלם זה מכל‬
‫המפרשים‪. .‬ולדעחי אס ' גס‪-‬דבר‪ ,‬מושכל‪ :‬תו‪.‬א‪:‬לא‪:‬יתכן ׳שכוון;'‪.‬אכעיגכוק‬ ‫■‬
‫לכך‪ ,‬כי הלא רבו לא דבר בלל מן הדין ותמשפע^ ולא כשונע‪,‬מעולס‪;:‬שלא‬
‫יומן לשופעיס ויושבי ■על מדין שכר‪.‬בעלת עכ'יפ‪ 7‬שהיי‪ .‬נהפוך הו‪.‬א‪:‬מיוס‬
‫בא עזרא ונחמיה לירושלים תקנו למת מכות לכל אוצרות עבור התלמ ‪T‬יס‬
‫והמחזיקים בתורה ד' ועיין ירושלמי קוך קועה? —‬
 ‫אנטיננוס ל!יבל משמעון הצדיק‬ ‫‪20>8‬‬
‫^’;להקדי ‪'6‬השא‪ 5‬ה ‪ ^ :‬ו ^ ו ח ‪ ^ ,‬נ ל‬ ‫־‬
‫בפ״ה מאלות דר״נ אשר אמריה תאמר ‪ 5‬ןהיה נאנעיגכוק כןני תלמידים‬
‫צדיק זבייתוק‪ ,‬וכאשד ׳שממו תורה רבם ■נרתיןלקדות על שכר עו^‪:‬־הבא‪,‬‬
‫־ יצאו לתיבות‪:‬־רעה; זזה׳ קשה מאוד שהרי לא דברו‪-‬בגמרא■ כלזם ומה ולא‬
‫נודע חידוש־זה לא ליוק^ הכהן ולא לשאר כותבים?‪:‬ועוד אדרבה הצדוקים‬
‫"אינם מאמינים בשכר׳^נוה״ב‪',‬וא״כ'מהלהם‪::‬לחלוק על רבם בז ה ?‪':‬‬
‫ונראה• לבאר■ ־העכין׳‪:‬בדרך זה‪ :‬אין־ קפק׳ שכבר ׳בימי‪ .‬־אלכשנדר■ כהנו‬
‫בני ישראל־ לקרוא ״את בניהם'הנולדים־ להם בשם מעיבס‪ ,‬בי י ק‪ -‬הי ה‬
‫מנהג בכי קדם לקרוא שם כשם־הגדולים אשר‪ ::‬בארן אשר ■מצאו חן‪;.‬בעיכי‬
‫־בריות; ־וכאשר נקראת משפחה אחה־ בירושלים על־ שם ר׳ יוחנן ■ק‪:‬זכאי‬
‫־מפכי שנתן לה עצה הוגכתלהאריך ימים ע״י־־עקק' התורה‪ ,‬יבמוה ־ק״ה‪.‬‬
‫וכן כקרא־ הילדי אשר‪-‬הציל־ ר׳ כתן־ ־הבבלי‪-‬בשם כתן‪ ,‬חולין מ״ז‪ :‬והגר‬
‫שנתגייר ע״י הלל קרא שמות לשני ׳נולדים‪ ,‬אחד בשם׳הלל ואחד בשםוגמליאל‬
‫‪:‬בכו של הלל‪ ,‬אבות דר״ב פ׳ נו״ו‪.‬־ ומלבד זה ידוע כי בארצות הקדם קיאו שמות‬
‫כ״ש המאורע בזמן הלידה לזכר המעשה אשר כעשה‪ ,‬כמו ויהי במיב בלדתה‬
‫אותו ותקרא שמו שלה שהיא לקמן הפקק‪ ,‬כזיב ■בראשית ל״ה ה׳‪.‬־בן קראו‬
‫־ ■ישראלים‪:‬את הנו לי ם להס בשעה ניצוח ־אלבקנדר בשם ־זה‪ ,‬כא שדב אמ ת‬
‫־ כתב'כץ יוקיעוןלעברים ־כנודע‪.‬־■ולדעתי ־נהגו אז מיד אח״כ ־‪-‬־ג״כלקרוא‬
‫־■ נ־ולדים בשם־אכנויגנושכשם שר צבאו של־אלכקכדר■■אשלי■»לך‪ .‬אחריו בארץ‬
‫־ ־מקד־ולא‪ :,‬זלפיכך קרוב מאוד שאנעיגכוק איש־שוכו״נולד ־ממש בשעת‬
‫־ הכיבוש־׳ושחילמ ממלכת היונים‪-‬׳ ולזכר זה קראוהו‪ :‬אבותיו‪:‬בשם אמויגנוק‪,‬‬
‫־להורות■כי אז בא שר־■צבא זה לא״י‪ .‬זא״כ ממילא ■אפשר• שאננרככוש זה‬
‫קבל ־משמעון‪-‬הצדי־ק הראשון■בהיותו־ ב ך עשרים ישנה‪ ,‬כי‪ .‬בודאי־ היה‬
‫אנטיגכוק זה תלמיד ־מחכים רבותיו‪ :‬וצורבא״‪:‬מרבנן‪ :- ■.‬י‪-‬ניק ז חכ ם‪— .‬‬
‫י‪:‬והנה אז בימי חורפיו ־של‪:‬אכטיגנוק ־כבר ■קבר‪.:‬יהודים באלכשכדדוא של‬
‫■ מצרים׳‪ ,‬ונודעו־ שיטות חכמי ■יונים לכל הדורשים* בכתובים‪■. ,‬־וחוקרים‬
‫״ בחקר אבות‪: ,‬ואץ‪:‬תפק שנס׳מנםיגמנוט שמע־או־קרא בקפריסשיש בץ‬
‫הידכים׳שתיכייתות‪ ,‬האמתנקראת‪ :‬ב ^ו ט ט מ מי ק ע ר אקחמסכהגיס׳במתות‬
‫■עובות לשס׳האמת ׳ולא'לשם שמיס עי־׳צדעתס^אקור לעבוד שות אלהים‬
‫רק ■להיות ־צדיק בשביל ■‪:‬הצדקה־ עצמה‪:‬זלא ־■לבוו‪3‬ה־־אחרת‪:‬־כאשר ■נודע‬
‫'?את‪-‬זה ת׳" שנ ה' קוד ם חרבןב״ ש‪ .‬ולפומסס‪-‬היועכ תעפיקורעער אשי‬
‫‪ ^ :‬ה תנהגו־ במימת נאותות ‪-‬לא־ לשם‪ :‬־המידות־‪:‬עצמך‪ .‬רק לשם ה ענוג־ עולם‬
‫■ ״הזה‪ ,‬כי׳ א מיו כ א ץ אפשרות להתענג־ עונג ■עולםי־החומרי בלתי־מידות‬
‫ישרות‪ (*.‬והיה‪.‬שם המיקד כת הטטחמיקער החכם צעכא והמישד כת‬
‫י עפיקורעער‪:‬המכס עפיקור ושניהם חיו ערך ׳ ‪40‬־ ‪3‬׳ קוד ס למנינס‪ ,‬וקודם‬
‫■‪:‬למלכות־היוכוס׳ ־כשלשים‪ ■:‬שכה‪:‬ואחרי‪:.‬זהרעוד‪ ■.‬כמה ־שכיס‪: ..‬כדמנטיגמנום‬
‫״^‪:‬־צבא אלכקנדר־ באולעיד‪ :‬המהוללה «טהען־בארץהיונינ^ושמעש־רשות‬
‫י ׳צ&!צא אשרי דלש־־ ‪ 3‬רביםלהדדיע‪:‬בדטתו‪,‬׳־לחזומ'חי^כעימ’ ס‪:‬בצדקס ■ואמת‬
‫״ ׳‪.‬‬
‫!‪isS(4^^c‬ן‪) a‬‬ ‫‪u sf‬נ^‪v^vi‬‬
‫‪209‬‬ ‫אנטיננום קיבל משמעון הצדיק‬
‫‪1‬‬
‫למען האמה‪ ,‬ומצא המיקד הצדיק הזה חן בעיני מנטיגמנום ורצת מיבוא‬
‫אצלו כעיר ממנכסו)ריקקכער ח״א צד ‪ .( 266‬מעסה קרוב הדבר מאוד‬
‫שגס אכעיגכוק מליו הוא האימ אמר בחר כשיעה כס טמממיקער ומימדם‬
‫צענא‪ ,‬כאשר בהר בס מנט״מנוט המלך —‪ .‬לפיכך‪ .‬לימד' אנעיגכות מלכו‬
‫הפרש זה שבין שסי כיסוס אכה‪ ,‬ואמר לסלמידיו‪ ,‬כי מתי אלו לא יסכנו‬
‫ואיכן עלפי יקודוס ההורה של היהודים‪ ,‬וכדי לברר האוכל מסוך הפקולס‬
‫אמר ‪ :‬דעו וראו כי עוב יוסר שיעה הטטחחיקער אשר עובדיס אס רבס‬
‫שלא ע"מ לקבל פרש כלומר למס הענוג שכלי‪ ,‬מאותם עפיקורעער שעושיס‬
‫לשס פרק והענוג גופני‪ ,‬לפיכך אל ההיו ‪ ,‬כאיפיקורעער‪ ,‬אלא ההיו‬
‫כסטמחיקער‪ ,‬וכדי שלא העעו לומר מעסה אין חובה עלינו לעבוד לשס‬
‫שמים‪ ,‬רק לשס החכמה'והמוקר עצונן‪ ,‬לכן אמל ויהי מורא שמים עליכם‬
‫כלומר בזה העשו עוד ‪ q‬על כה טטמח שהם)וכוונים לשם החכמה‪ ,‬ואהס‬
‫הכווכו לשם מורא שמיס והכוונה למי שברא שמיס‪ ,‬ושוכן שמים יערה‬
‫עליכם רוח ממרום כמו שקרא יעקב ביה אלהיס בשם שער שמים‪~ .‬‬
‫ועהה שמע עוד דבר אחד והיא‪ ,‬כי בכל מקום ששפרו נש״ש מאיש‬
‫אחד ששמו בייהוש כמו מרהא בה בייתוש‪ ,‬שריקי בייהוש מוהרין וכדומה‪,‬‬
‫המיד נראה כי בייהיש הוא איש עשיר וגדול בככשיס‪,‬׳ולפי מעע ידיעהי‬
‫לא מצאתי שוס מקום אשר יקרא איש‪.‬אחד בשם פרעייבייהוש אס לא‬
‫יבורך הגבר בממון ועושר‪ ,‬ולמה זה?' מפכי ששם בייתוכן היה תחילה שם‬
‫‪.‬ההואר בלשון רומי בעחטוט*( כלומר המצליח‪ .‬ולכן קרוב הדבר מאוד‬
‫שהקדמונים רצו לשמן שתי כתוה אלה עפיקור וטטממיקער‪ ,‬וקראו את‬
‫היהודים שנהגו כדרך‪ .‬עפיקורעער בשס בעאעושיס = בייתושים'ואוהס‬
‫הנוהגים בדרך סטמיויקער מפכי שהם צדיקים יותר בשם צדוק —־םטממיק‬
‫וונזה כצמח אח״כ תעעוה שהיו שני תלמידים לאנעיגכוש איש ישוכו ואינו‬
‫כן‪ ,‬אלא שהיו בארץ ישראל ובכל ארצות ששוכנים שם יהודים שני ׳מיכיס‪,‬‬
‫כמו שיש עוד‪-‬בימינו ובכל הדורוה הבדל בין החכמים‪ ,‬יש חכמים שנוהגים‬
‫י בחכמה לשם החכמה כצדיק וטטחחיקגיר‪ ,‬ויש חדשים כוהגיס מנהג‬
‫עפיקור ללמוד חכמה לשם תענוג עולם ' ה חול‪ q‬ולהתגדר בה — וברוב‬
‫הימים נעשו שהי אלה לכמות וניוחדות כאשר אבאר אי״ה בערך אססיים‬
‫באר היעב‪ ,‬כי פה אין אני עושק רק במה שנוגע לאכעיגכוש‪.‬‬
‫" והנה לבל ההיה השערה זו קלה'בעיניך ראוי שאבאר הדבר יוימר ואתחיל‬ ‫‪2‬‬
‫גאנשי כנשה הגדולה‪ ,‬ובמאמרם המציין מעמדם ומצב ישראל בעת ההיא‬
‫בכלל‪ .‬אנשי כנש״ה אמרו‪ :‬הוו מתוכיס בדין והעמידו תלמידים הרבה‬
‫ומשי שייג להורת’ והמשכת ר״פ מש׳ אבות מציינת מושר זה ‪3‬שס שלשה‬
‫דברים כאלו באה להורות כי במאמר קצר זה ככללו ג' דברים תפרעיס‬
‫גדולים‪ ,‬וכבר חקרו גדולי חקרי לב להבין ולהשכיל עעס אזהרה זו של‬
‫אכ׳׳ה ויאמר בעל דרכי משכת‪ :‬מפני שהגולה השבת עם עזרא ואנכה״ג‬

‫*( ‪ . heatus‬ולא תקשה ממה שהשוה יוסף הכהן את הפרושים עם כת השטחה‪ ,‬כי יישך עשה‬
‫דמיון זה בימיו‪ ,‬אבל הצדוקים הראשונים היו טובים קצת ויבואר עוד במקומו ‪• .‬‬
‫‪14‬‬
 ‫אגטיגנום קיבל משמעון הצדיק‬ ‫»!‪2‬‬
‫ה־ההעועדה תהס שבע הפרסיים‪ ,‬ויראו הגדולים פן על ידי עיווה המשפנו‬
‫והדין ההפרד ההבילה וישלה המושל את ידו במשפעי היהודים‪ ,‬לפיכך‬
‫הזתירו את השופעים להתנהג בונתיכוה — לעעם זה לא אוכל להקכים‬
‫כלל‪ ,‬כי אין זה כשרון הכרה פנימי וקשר עליון דאורייתא‪ ,‬רק למצוא הן‬
‫בעיני הגוים‪ ,‬והתורה צוהה מכבר על דקדוקי הדין והמשפע בלא יראת‬
‫המושל‪ ,‬אדרבה אמרה בפירוש לא הגורו מפכי איש ולווה הוצרכו‪ :‬אכה״ג‬
‫נצווה‪.‬על מה שכבר נצעוינו מאה ד׳? גס פירוש זה אין לו שוס קשר‬
‫‪ .‬תההון לשלשה דברים הנלויס לו ? — ויאמר ‪.‬בעל הצופה צד ‪ 18‬עע ס‬
‫ההר והוא מפגי־ שתיהה אז ההקירה בדינים קשה מאוד יען לא נתקנה‬
‫אז‪:‬דין שבועת היקה‪ ,‬ועניןהילך‪ ,‬והודאה שלא ממין העענה‪ ,‬וכמה דברים‬
‫‪ .‬כי״ב‪ ,‬לפיכך הוצרכו להזהיר על המהינות‪ .‬גם בזה אין בו עעם לשבה‪.‬‬
‫‪ .‬והאהרון הביב הוא מה שכתב יבעל ״דברי שלום ואמת" ד ‪ q 19‬ההוא‬
‫מאמר כי כמו שלימד משה לעס הוקיס ומשפעים צדיקים ובעצה‪:‬יהרו‬
‫הקים שופעים‪',‬כן הוצרכו שבי הגולה לדין ודייני אמת וצדק ס״ש שהאריך‬
‫בלי עעס ברור ואמתי — אולם לדעתי נעלם מכל הגדולים האלה‬
‫האמה הפשוע; והאהוב מכל‪ ,‬והוא פקוק מפורש בעזרא ז׳ בכהכ שכתב‬
‫המלך פרק ארהחשקהא שם פקוק כ״ה נאמר‪ :‬ראנת עזרא כ חכ מ ת‬
‫‪ .‬אלהך די ב י ד ך ‪ -‬מני שפטין ודינין‪ ,‬די להון דאנק לכל ע ט א די‬
‫בעבר נהרה׳ לכל ידעי‪ :‬דתי אל ה ך ודי לא ידע תהודעון׳ וכל די ל א‬
‫!• להוי'‪:‬עבד ד תא די אלהך‪ .‬ודתא די מלכא ‪ ,‬אספרנא דינא להוא מתעביד‬
‫מניה׳ הן למות הן לשרושי הן לענש נכסין ולאםוריך ברוך ד' אלהי‬
‫אבותיט‪ .‬אשר נתן כזאת בלב המלך‪ ......‬ואקבצד׳ מישראל ראשים‬
‫‪...........‬‬ ‫■לעלות עמי‪.‬‬
‫הרואה פקוק הדר זה■ בעין בוחנת ימצא שלשה דברים ברורים באין‬
‫הוקפה וגירעון ‪ :‬המלך צוה )א(‪ .‬למנות שופעים חכמים ולכן אמרו אנשי‬
‫כהי׳ג הוי מתונים בדין‪) .‬ב( המלך צוה ללמד את המשפע לתלמידים‬
‫שא־נס‪,‬יודעים )ודי לא ידע ההודעון( לכן צוו אנכה״ג העמידו תלמידים‬
‫הרבה‪) .‬ג( המלך צוה שכל שאינו שומע לקול המורים ענוש יעכש‪ ,‬ולפיכך‬
‫צוו אנכה״ג עשו ק?יג לתורה‪ ,‬כלומר נענש כל פורן גדר‪ :‬למען ישמעו‬
‫וייראו ולא יזידון עוד‪ — .‬וזה ברור ואמת ועלינו לשבה את עזרא הקופר‬
‫אשר שבה אה המלך‪ ,‬וברך את השס אשר נתן כזאת בלב המלך כי■ המה‬
‫י השלשה עמודים אשר בית ישראל נשען עליהם מאז‪— .‬‬
‫!; הכן יש ■עוד להעיר בזת דבר אהר אודתי והוא‪ ,‬כי באותו זמן נהגו עוד‬
‫הגויס עכו׳ ס להקהיר דברי הכמה והורה מן המון תלמידים‪ ,‬וכל הכומרים‬
‫הקהירו בקוד את דבריהם לונען‪.‬בצוע בצע‪ ,‬לבלתי יבינו הונון בני אדם‬
‫אה קפרי תורתם‪■ ,‬כי כגו ד ל הפראות' והקכלוה בקעני אמנה יגדל שם■‬
‫הכהניס וישימו כתר הורת על ראשם‪ ,‬ואפילו כת פיטמגמרמט העוקקים‬
‫בשכליות וחקירת באלהוה על דרך היותר ־מקכיס לתורתנו‪ ,‬גס תמת‬
‫העודנו עצמם בקהר הוודרגה וכל דבריהם בקוד ומשל‪ ,‬אשר על כן‬
‫הוכרחו קדונוני ישורון להתנהג ג״כ קצת בהקתר וצניעות‪ ,‬כלפי שועלים‬
‫‪211‬‬ ‫אנטיגנום קיבל משמעון הצדיק‬
‫קנוכים מחבכיס כרס ד'צבאות‪ {*.‬לפיכך תראה בראש מק׳ אבות כי משה‬
‫מקר ליהושיע‪ ,‬ויהושיע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים לאככה״ג‪ ,‬כלומר‬
‫כל אלה )יקרו קתריהס ליחידים הבאים אסריהס; אבל בדורו של שבי‬
‫גולה היה מן ההכרה להעמיד הלמידיס הרבה ולהפיץ)ועיינות החכמה‬
‫של תורה הוצת‪ ,‬לפיכך כל ^עקק כנקייה זו היה בתורה ובהרבות תלמידים‪,‬‬
‫בדרך המועיל לתכלית העיון והמעשה‪ ,‬כי אחרי המתינות בדין ׳ בפועל‬
‫המעשה עם לימוד ה ת ל מ י ד י ם בעיון המחשבה‪ ,‬אין עוד לחוש לחרבן‬
‫כללי ופריעת )ווקר השכל‪ ,‬ולא ידאגו־ הראשים פן יבואו תלמידים שאינם‬
‫הגונים וימירו נ!יוב ברע כי עשו קייג וגדר לתורת באופן המועיל לקיום‬
‫שניתם ר״ל העיון והמעשה‪ .‬תן גס פיטמגמרמט היוני אשר חי בעת ההיא‬
‫ואשר עליו אמרו שקבל חכמה תרבה מן היהודים כאשר יבואר במ״א‬
‫אצלי אי״ה‪ ,‬גס הוא אמר שתיקוד הכללי אשר עליו נבנה עולם המוקר‪,‬‬
‫הוא מדת המשפע וגמול איש לרעתו‪ ,‬החכם הגדול הזה הניח ליקוד כי‬
‫הקיבה הראשונה היא המקפר‪ ,‬ותמקפר א ח ד הוא ראש וראשון לכל‬
‫הנבראים )דיצז «מנחם( ולא כיון באמת לחומר תמקפר כי אס למען‬
‫יחדלו היונים מלהאמין בקיבה עבעית אשר הוציאה את היש‪.‬מן הכח אל‬
‫הפועל כמו שדימו קצת שהמיס תם הקיבה ואחרים‪ - ,‬הרוח‪ ,‬או האש‬
‫וכדומה‪ .‬לפיכך תורת חכם זה שאין הדבר כן; רק הקיבה האמיתית׳היא‬
‫למעלת מן המוחש‪ ,‬והיא המקפר‪) ,‬ו רי ט‪H‬מן‪ ,‬וכאשר רצה להורות כי חוגת‬
‫על אדם להאמין באחד במחשבתו‪ ,‬ובעיונו‪ ,‬וגם במעשה לא יהיה לנגד‬
‫עיניו רק ה א ח ד ‪ ,‬אמר‪ :‬כי יש אהד אשר העולם עומד עליו והוא תגמול‬
‫שכין איש לרעהו ■לפי שהצדק והגמול הוא מקפר השוה לכל צד‪:‬־)דימ‬
‫גערעכטיגקייט ממט מיינע למה] דימ גןייכפיען^מו גענ)י)^ען‪.‬גןירך ממט(‬
‫כלומר לכל צד שתרצה תמצא‪ :‬הדין ותגמול שויס ומשוים כל ענ־‪:.‬ני עולם‪,‬‬
‫ומתמווים יהד העיון והמעשה לתכלית נאת )דמם רעכטטגעפיהו״ מיט‬
‫דער רזו־שמיבונג דער גכרעבטיגקייט ממט דער מןןעט וייטיענ־ע מבערע‬
‫גרונדנמט[( עיין דימגענפט ימער‪ ,1 :‬ריקקנער ‪: ■(**.105 1‬‬
‫ד מ ע ת ה ברור תדבר כי לתכלית זה העמידו אנכה״ג ואהריהס מחברי‬
‫המשנה את כלל זה לראש כל תורת שבע״פ הוו)ותוניס בדין וע״ד שאמר‬
‫הלל לנכרי שבת ל״א א'‪ ,‬ע״ש‪ .‬אחר דורם של אבשי' כת״ג‪:‬בזמן ׳ שמעון‬
‫הצדיק שנקרא שארית אנכת״ג)עיין ערך זה( אז תהל רוח היונים לפעם‬
‫במחנה העברים למדי‪ ,‬ותתחילו לפרש ההורה והדין תנלוה לה יעל דעה;‬
‫■ חכ)ות היונים‪ ,‬ו)ועה שנושבו היהודים באלכקנדריא ונעתקו )וירושלים‬
‫• עיי הקודש וממקדש אל ועבודה הקרבנוה‪ ,‬מפני שחשבו כי עיקר'הכל‬
‫הוא הדין ותגווול א"כ העבודה כעפל החשב‪ ,‬לפיכך הוצרך שמועון‪.‬׳הצדיק‬
‫להורות בפומבי שעל שלשת דברים העולם עומד‪ ,‬והתחיל בתורת‪: ,‬ואחריה‬
‫*( במשה אהדו משה קכל הורה מקיני ולא השם משל הסורה למשה? מפני ש‪7‬׳ דונר בפרסקיא‬
‫ולא מראש נקהל לימד‪ ,‬כי חפץ חשד הוא יה׳‪ ,‬אבל׳לא קנלו כולם רה משת לחשרון דעת‬
‫ובינה נלוב השומעיס ‪.‬‬
‫^^‪J^o‬י‪o‬ד‪T0 ccv rl :‬‬ ‫‪^ , 1‬ס׳סז‬
‫‪14‬‬
 ‫אנטיננום קיבל משמעון הצדיק‬
‫עבודה‪ ,‬ולבקוף גמילות חקדים‪ ,‬כלומר קאם רוח המוחל יעלה עליך כאמור‬
‫הלא היתד הנאמן ותמקמר הקבוע מפי אככ״ת הוא תגמול בלא תורת‬
‫" י' ’לשמים? לא תאמר ככת כי באמה אי אפשר‬ ‫ועבודת פרעיס‬
‫להתנהג בג״ח באמה כפי הדין והיושר‪ ,‬רק למי ׳שעוקק בהורת ועבודת‬
‫‪:,‬לשמים‪ ,‬כי לערך אשר מרגיל אדם נפשי‪ .‬בעיון התורה מבפנים ובעסק‬
‫העבודה באברים מבחוץ‪ ,‬תנה הוא‪.‬יודע לאשר ולקיים את הכלל הראשי‬
‫‪ .‬של גמילת חקדים באמה‪ .‬ולשון עבודה פירושו עבודת המקדש בפרע‪,‬‬
‫ולא‪ .‬כמו שה הגאון יש״ל דברי ■שלום ואמת צד ‪ 20‬קי׳ י״ע שבימי שמעון‬
‫הצדיק‪.‬עדיין לא נגבלה מלת עבודת על עבודת הקרבנוה והמקדש‪ ,‬רק‬
‫על מעשת המצות; זה אינו כי מבואר הדבר נחמי׳ י׳ ל״ג‪ :‬והעמדנו עלינו‬
‫מלות לתה שלישית השקל בשנה ל ע בו ד ה בית ?זתינו ללחם המערכה ומנחת‬
‫‪■,‬תתמיד ולעולת התמיד כו'‪ ,‬מבואר א״כ בי שם עבודה על עבודה בית‬
‫המקדש נגבל מאז‪ .‬ובעזר' ו׳ י״ח‪ ,‬והקימו כתניא בפלוגתתון ולואי במחלקתתון‬
‫־ על עבידת אלהא די בירושלים ככתב קפד משת — ועייךמלאכי ג' שוא‬
‫עבוד אלהים‪ ,‬מת בין עובד‪ ,‬אלהים לאשר לא עבדו‪ ,‬ואין תפק שמושג‬
‫עבודה אלתים היה מושג פרעי על מצות האברים במקדש אל ובבית לשם‬
‫אלהים ולא לשם הנהגת המדינה‪ — .‬דבר זה פעל שמעון תצדיק‪ ,‬הוא‬
‫תקים מערמת עפר מושג עבודה הפרעיה‪ ,‬כי‪ ,‬אםי כדעה רש״ל שהכוונת‬
‫‪ .‬על עבודה המצות בכלל‪ ,‬הלא יקשה לנו למה לו להכפיל ענין זה ולומר‬
‫שתעמוד תג' הוא גמילת‪.‬חקד‪ ,‬והלא ג״ח הוא עצמת עבודה מצות ד׳?‬
‫אלא ברור הדבר כי שמעון פרע את מאמר אכה״ג לפרעים יותר מיוחדים‪,‬‬
‫ולדעתי כאשר ראה שמעון תצדיק אה הקלקלה המיועדת לבוא לענין‬
‫‪ .‬התורה ע״פ רוח היונים אשר ירצו־ לערב אה כל עניני הורה ואמונת‬
‫■ מבלי בחינת על הבדל נץ קודש לחול — ע ל כן הוכרח להעמיד המשקולת‬
‫ולהראות לעיני‪ .‬הדור‪ ,‬כי התורה והעבודה הנה השערים אשר בו יכנקו‬
‫‪ .‬צדיקים‪ ,‬לשמור ארחוה חיים וגמילה חקדים‪ ,‬שהיא באמת תכלית הכל‪,‬‬
‫וכמו שאמר ר' יוחנן בן זכאי‪ ,‬אבות דר״נ פ״ד שגמילה חקדים‪ :‬היא ־היא‬
‫העיקר ‪.‬הנחמה אשר נשארה אחר החרבן‪ ,‬יען כי ידע שאחר■ ההרגל‬
‫בעבודת‪*,‬העמוד ג״ח על מקומה אך כי המקדש בעל‪ ,‬מ״מ ידיעה דרך‬
‫עבודת המורה על אמיתיות‪.‬נשגבות נשכל תמוקר הורת• לו דרך גמילה‬
‫‪ .‬חקדים על תאמה לשם שמים‪.‬‬
‫הן אם• נעמוד על שם תתאר של שמעון זה שנקרא ה צ די ק אשר באמה‬ ‫ה‬
‫הוקשה מכבר לחכמים ‪ ,‬אפשר לדעתי לומר על זה ב׳ עעווים ושניהם‬
‫צודקים‪ .‬תאר צדיק ידוע נשיעה חז״ל שהוא מודה על איש יודע לפלש‬
‫מעשיו בצדק־ ועושה בדקדוק כשורה הדין‪ ,‬לא מ פנינ עיי ת הלב לעובה‪,‬‬
‫י■ ■רק;־ע״פ הכרת השכל הבוחר בחכמה בין עוב לרע‪ ,‬לפיכך אמר ר׳ נחמן‬
‫תענית ע״ו‪ .‬לא הכל לאורת ולא הכל לשמחה‪ ,‬צדיקים■ לאורה וישרים‬
‫לשמחה שנאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לג שונחת‪ ,‬כלומר יש שני מיני‬
‫אנשים עובים‪ ,‬תאחד נקרא עוג שכל )פערטטמנדעם^ענט( והאחר‬
‫עוב לב )געורטהם‪ 1‬זענט(‪.‬ותנה הראשון וושמח שכלו על ידי הצדקה‪ ,‬כי‬
‫‪213‬‬ ‫אנטיגנום קיבל משמעק הצדיק‬
‫יראה אור בהיר בתורת ד'‪ ,‬כמאוור הב׳ באורך נראה אור ‪ ,‬ולזה תגדל‬
‫השמחה לערך ידיעתו בשכל; אבל העוב לב לא ישמח כל כך בעיון התורה‪,‬‬
‫כי אס במעשה כשרון ובפועל קיום מצותיה‪ ,‬לפיכך צדיקים העושים ע״פ‬
‫עיון השכל ישמחו באור המאיר בארץ החיים וישרים תשמחיס בלבם‬
‫לעשות חקד באין בחינת שכל ‪ ,‬הס יתענגו כשמחה ‪ — .‬ועיין חולין‬
‫קל״ד ע״א לונדו להחמיר בקפק ממונם של עניים מדכתיב תיליס פ״ב עני‬
‫ורש ה צ ד י ק ו ‪ ,‬לשון הצדיקו מורת על צדק משלך ותן לו‪',‬כלומר שם‬
‫צדיק שורשו העיקר ב׳ אותיות צד‪: ,‬ייטע‪ ,‬הנועת לצד תעוב מצד בחירתו‬
‫כשכלו‪ ,‬ומי שעומד כץ שני משפעים או מסופק אס לעשות יותר או‬
‫פחות מן המחויב אז אס הוא מצדד תדבר לעוכ לפני אלתיס ואנשים‪,‬‬
‫ונראה כי עוכ פתר כשכלו‪ ,‬אז נקראו צדיק כלומר צדק משלך‪ ,‬העת‬
‫מצדך החומרי אל צד השכל והמשפע כאוות‪ ,‬ותקתלק מן הקפק ‪ ,‬לכחור‬
‫בנד יצר תעוב‪ ,‬ומפני ששמעון זה תעה את בני דורו לצד תעוכ והמועיל‬
‫בענין עמוד השלישי שהעמיד עליו העולם המוקרי היינו עמוד של ג״ח‪,‬‬
‫לכן נקרא צדיק‪ ,‬וכמי שקראו את בנימין אשר תחיה את תאלמנה עם‬
‫שבעה בניה כשם בנימין הצדיק‪ ,‬ב״ב י״א ועיין קנתדרין ל״ג נקי וצדיק*(‪.‬‬
‫זאת ועוד אחרת כי ונפני שרצו לקמן צדקת שמעון שהיא צודקת בעבור‬
‫שהוח כנוה בעצתו לקבל עליו בעוב עעס עול מלכות אלכקנדר מוקדון ‪,‬‬
‫תחת אשר כל ארצות ונאנו לעשות זה ואחר אשר נודע כי המלך תזה‬
‫ככש בכחואת בל המדינות‪ ,‬בתכת ופצוע אה הממאנים לבא עמו בברית‬
‫ולא כן היהודים בעצת שמעון הצדיק‪ ,‬המת נמלעו מן צער גלגול החרב‬
‫בארצם‪ ,‬וקבלו את מלכם בקבר פנים יפות‪ ,‬אז ראו וישתוממו ‪ ',‬ויאמרו‬
‫איש אל רעהו ראו צי עוב פתר איש הרוח הוא שמעון‪ ,‬שנתן עצה לבל‬
‫נצא בחרב לקראה תיונים — וכמו שאמר‪ .‬יהודה צדקה ‪ ,‬וכן פרעה בקוך‪,‬‬
‫ד׳ תצדיק ואני ועמי הרשעים‪ ,‬שמוה ע׳ כ״ז‪ ,‬כן אמרו המורדיס במלכות‬
‫אלכקנדרלבקוך שמעון הוא תצדיק כי הוא צדק באמונתו ועצתד אמונת ‪.‬‬
‫נצרך לזה עוד מת ששם אלכקנדר פירושו איש ימין מיין רעכטער‬ ‫ו‬
‫וכאשר מבואר בויקרא רבת פ' ל״כ ששם העתקה של בנימין הוא אלכקנדרי‬
‫כלומר מןעבט=מנדער ביוני )רעכטער ממן(‪ ,‬ולדעתי גילו לנו זאת ■חז״ל‬
‫באמרס חגיגת פ״ג בירושללד ת*א על ר׳ יוחנן הקנדלר אלכקנדריי תוא‬
‫ל א מי תו כלומר שהוא איש ימיני)דער רעכטע ממנן( וכן קראו‪-‬את בנימין‬
‫בן •עקב בשם בנימין הצדיק מגילה כ״ו ע״א‪ ,‬אמור מעתה בי בצדק‬
‫קראו'אה שמעון אשר‪-‬כל אלו החמודות לו‪ ,‬הוא תורת י נתיבות גמילת‬
‫חקד כין איש לרעהו‪ ,‬והוא הורה דרך לקבל את אלכקנדר למלך‪,‬־בשם‬
‫^איס! שתדבר ברור כי רק האיש אשר■נראה‪-‬לעיניס כי הואיבוחר‬
‫בעוכ ומואק ברע ‪ ,‬נקרא■צדיק‪ ,‬ולפיכךימי שהוא עויקקבתורה‪:‬ועבודת‬
‫לבד׳ ולא בג״ח‪ ,‬עדייך עומד בקפק והבריות מרננץ■ עליו‪ ,‬מי ץד־ע אם‬

‫*( שס מבואר גי נקי נקרא 'מי שהוא נקי מפשע שהעלילו עליו אבל צדיק נקלא מי סחצדיק‬
‫אותו הב״ד אע״פ שאינו׳באמת אבל מפני שהנריוה מחשביס אותו לצדיק נקרא כן‪- ’ .‬‬
 ‫אנטיגנום קיבל משמעון הצדיק‬ ‫^!‪2‬‬
‫לנו ושכלו המימיס וכאהביס לפכי אלהיס‪ ,‬כי אוני הוא עוקק בהורה‬
‫וכבודה לקנל שכר או להקרא רבי ולהקרא קדוש מן הבריוה; אבל מי‬
‫־שעוקק ג"כ בג״ח הנה זה הוא אוה כאמן על הורהו וכבודסו כי שלמים‬
‫הס עם אלהים ואנשים‪ ,‬והכל יודו וישבהו‪ ,‬יקדישו וצדיק באמה ’ אמרו‬
‫לו‪ ,‬כאשר כ' יוקף לרומיים קו מ ה י״ב‪.‬ג'על שמעון הצדיק כעעם שבארהי‪.‬‬
‫■ ■ והנה אין קפקקשמעון הצדיק לגודל השוקהו להעיב מעמד עמו בימיו‬
‫ולהכשירם לקבל עהרה בכל שבילי אמה •וצדק‪ ,‬כדי‪.‬לקיים אה העולם‬
‫העומד על ג'‪ ,‬ע מדי ם הוכרח לשוס שלשה מיני משמורוה‪ ,‬היינו)א( גדולי‬
‫הורה‪ ,‬ועיוןי על עמוד המורה‪) ,‬ב( גדולי עבודה ומעשה מצוה על עמוד‬
‫העבודה‪) ,‬ג( גדולי עושי חסד על עמוד גמילה הקדים‪ ,‬כדי להעמיד‬
‫‪...‬בישראל שלשה‪ .‬אלו )א( מפרשי מורה‪) ,‬ב( עוקקים בעבודה )ג( צדיקים‬
‫עושים דין ומשפע וצדקה‪ .‬לפיכך לדעהי בזמן ההוא החלה מחלוקה‬
‫הכהוה‪, ,‬כי אוהם הממונים על לימוד ועיון ההורה נקראו פרושים‪,‬‬
‫מרטןעגער דער געועטלע ‪ ,‬ואומם הממונים על עבודה היו חקידים וצנועים‬
‫אשר נקראו בקם איקקיים‪ ,‬עטשעער — ואוהם הממונים על משפע וצדק‬
‫‪:‬הוא עמוד ה״ג נקראו בשם צדיקיס‪ .‬ע״ש הכמוב צדק צדק הרדוף‪ ,‬וכן‬
‫‪.‬ע״ש חוקים ומשפעים צדיקים דברים ד' ח'‪ ,‬ע״ז כ׳ ‪ .‬וגם על שס שמעון‬
‫הצדיק ‪ ,‬ודברים אלו יבוארו יומר במקומם )ע' ערך ביימותים וערך אקיים‬
‫‪:‬וערך פרושים( כי ■פה־ אץ לי לדבר רק • ע ל אכעיגכוק כדי להבין דברי‬
‫‪-‬הגדול הזה ‪ 1‬מה שיחקו לו־ משכי הלמידים‪ ,‬כי לדעמי לא היו אלו שני‬
‫‪ :‬הלמידים ממש‪ ,‬רק רוח המחלוקת שכבר המעורר‪'.‬לבוא מפי היונים‬
‫־ ‪ ,‬ומפי יהודי אלכקנדריא )ע׳ ערך זה(‪ ,‬ונקראו‪ .‬אומס שמהנהגים בצדק‬
‫‪. ,‬ודרך ארץ כשיעה הכה הטטמא־קער בשם צדוק או צדיק‪ .‬אפק‪ :‬מפני‬
‫שנראה כי לא הולכים עוד בדרך שמעון הצדיק יען כי אין ־כווכמם לשמים‬
‫‪: .‬רק‪:‬לעובה עולם הזה‪ ,‬ועכין השארה הנפש היה מקופק או נאבד לגמרי‬
‫‪.■:.‬בידם‪: ,‬לפיכך קרואים צדוקים לגנאי‪ .‬קצה‪.‬כאלו‪ .‬לא הם‪ :‬צדיקים בפועל‬
‫; ‪ ,.‬עק בפעול כשיעה הקעאא שאינם מאמינים בכצחיוה הנפש רק קצה מהם‬
‫כנודע ‪ .‬ןקם בייהוקים'■'לא נודע אז בפומבי לשם כה כי‪,‬אין זכר מהם‬
‫■ ביוקף לרומים‪ •■,‬רק האחרוכיס‪ .‬שיערו שאוהם צדוקים• העוקקים בצרכי‬
‫; המדינה‪ .‬לא לשס הצדקה ככההקעאא‪ .,‬רק כאנשי אפיקור להעכוג העולם‪,‬‬
‫;•‪•■.‬יש להם שם לווי הנאה להם ’'בעאעוקיםבעליי־׳הצלחה עולם החולף‪,‬‬
‫' ;‪:‬ולשני אלו אמר אנעיגכוק‪ ,‬שיבחרו־ בעוב ויהי ■מורא קמים עליכם ‪ ,‬כלוונר‬
‫‪■:‬אל האמינו כי עיקר^״עמוד גמילהדחקד־לס קאוןר עליו■‪:‬שמעון הצדיק‪,‬‬
‫שהוא■ זקוד־ הע\לס המוקרי‪ ,‬הוא• לתכליה־ ־קיוס המדיפה ואושר ־ עולם‬
‫'ף‪-‬הזה‪ ,‬באופן‪:‬־קאס־תעשו‪.‬משפע וצדק לעיני ^הבריוה•‪ ,,‬אע״פ קאץ רוח‬
‫המקום■ כוחה•מכס‪■ ,‬השגתם אה הכליה הנרצה‪,‬־ לא כן‪ ,‬אלא ויהי מורא‬
‫קמים עליכם• כלומר אהם צריכים ללא ממה שאחר העולם העבעי‪ ,‬והיא‬
‫השארת הנפש׳כשמים‪ ,‬כי גם שס ל *ויש תשלים גמוללנפשוה‪ ,‬והמשפנו‬
‫‪ .‬לאלהיס‪.‬הוא כאופן שאנעיגנוק התלמיד השלים דברי הרב ־רבו שמעון‬
‫הצדיק; כי מעהה מובנים היעב דבריו‪ ,‬הוא הקפיד על קיום ההורה‬
‫‪215‬‬ ‫אגטיגנום קיבל משמעון הצדיק‬
‫והכבודה ג״כ לתכלית ג״ח ‪ ,‬והצדוקים שהלכו כשיעה רבס לקיים ולהחזיק‬
‫מכוז ג״ח שכחו באורך ה־מיס את התורה והכבודה‪ ,‬מפני'■שכיעו‪,‬ואמרו‬
‫הלא תכלית הכל הוא ג״ח‪ ,‬לפיכך די לפו בזה לקיים ■עולם הזמכין ולכן‬
‫בא אנע־פכוש והוכיח )‪:‬ומם על פניהם לומר להם מעתה הראו ותבחכו‬
‫דברי מורי שח־־נ‪.‬ג״כ להשגיח על התורה והעבודה ואתס לא השגחמם‬
‫עלזה מפני‪.‬שאין כפקאמניה לדין הבריות וכשאות)‪:‬שפע? לא כןהדבר‪:‬‬
‫אל תהיו כעבד־ם המשמשים אה‪,‬הרב לקבל פרק ולא יחפצו לעקוק בהורה‬
‫ועבודה'מפני שא־ןבהס שכר בעולם הזה‪ ,‬ואין בהם צורך למדת המשפע‬
‫וג״ח? אלא הע כעבדים‪ .‬ה)‪:‬שמשיס ע")‪ :‬שלא לקבל פרס‪ ,,‬עקקו גם‬
‫בהורה ועבודה גס אם אץ לכס שכר בעד זה‪ ,‬כי אמם ממונים רק על‬
‫)‪:‬שפע וצדקה; אבל בכל זה הוא מן ההכרח להשגיח בדקדוק‪ .‬על שמי‬
‫הקדמות אלור״ל ההורה והעבודה‪ ,‬כדי שתהיו צדיקים באמת‪ ,‬ומעקקו‬
‫במדת המשפני לכבוד שמיס והאמינו בנצחיות הנפש ‪ ,‬ויהי‪ .‬מורא שמים‬
‫עליכם‪ .‬דוק ותשכח כי הדברים ברורים ואין בהם קפק בעו)‪:‬ק מושג‬
‫אמיתת התורה‪.‬‬
‫ן מעעם זה מדע לברר ולהבין מדוע הצדוקים היו אוהבי בית חשמנאים‬
‫ונבחרו תמיד לישב בראש שערי משפני המדינה‪ ,‬מפני שבשעה שהגיעו‬
‫החשמנאים לתפארת בנים אבוהם‪ .‬ונצח יהודה ואחריו‪.‬יונהן על השונאים‬
‫ועתרו את המקדש וקדשי! ‪ ,‬מכל עומאה וחלאת ע״ז‪ ,‬ואח״ס בא‪ .‬שמעון‬
‫בן מתמיה ו)‪:‬לך ח' שנים על ישראל בגדולה‪,‬וכבוד‪ ,‬לא במאר מלך כי‬
‫אם במאר כתן גדול ראש וזקן ‪ ,‬והוא הוא אשר נקרא ג״כ שמעון תצדיק‬
‫מפני שגם הוא נראית נועה לשיניה שמעון הצדיקהראשון‪ ,‬אבל בנו יוחנן‬
‫שנעשה צדוקי ואמרו עליו ברכוה כ״ע כיי בוועלליו יתנכר'נער מבעוד‬
‫שהית פרוש‪ ,‬חבק חיק הצדוקים בקמרי)‪:‬שכבו ואמר רבא הואי יוחנן הוא‬
‫ינאי כלו)‪:‬ר האב יוחנן שות לבנו ינאי'שהית •צדוקי מנעריומו'כנודע ועוד‬
‫כי שם ינאי מורת'ברומי על פוקעעיל שמי קעיפיס ף‪'0‬נום‪.‬קק‪£‬ןי( לפיכך‬
‫הצדוקים אשר ראו אור גדול'נגתיעיל'יושבי חושף'וצל)נומ עליידי החשמינאיס‪,‬‬
‫וכי תם תמת אשר תחזירו עערת מנורת המאור ליושנה• להדליק נר חנוכת‪,‬‬
‫לאות כי כלת רגל'תיונים מן השוק של ירושלים‪ ,‬וכי תגיע עמ״אורת‬
‫כצדיקים‪ ,‬ככתוב אור זרוע לצדי׳ק‪ ,‬ואז תביעו אחרי'מת שלאמר בדניאל‬
‫להביא צדק עולמים וכן ונצדק קודש ח׳ י״ד; ע׳כ״ב^״אשר פהרו׳׳עלוולחממ‬
‫וניצוח החק)‪:‬נאיס ‪ ',‬כינו ׳ אה עצמם בשם'• צדונךם‪'-‬מכל' 'תעעמים הנ״ל‬
‫" )א( מפצי שממונים על תיצדקה ותמשפע‪) ,‬ב(')‪:‬פלי'ששיליועוין'תצדיק הזהיר‬
‫עיל ככת‪)',‬ג( מפני ^ק^עולמים שנתאמת בימי'חשגננאים ק״צ־שנים אחר‬
‫י שמעון תצדיק‪ ,‬כי'לדעתי א‪ q‬שכתב• יוקך הכהן'שתכמותייינתחדשלבימי‬

‫זמן ^שמעון״ח ‪f‬ד^‬

‫מערבי דולק ועצי המעריכה מתגברים'‪ ,‬ואחר ש)‪:‬עו'ן'פננמיםדולק ■פע)‪:‬ים‬
‫כבת‪ ,‬נר מסיבי הוא קי)‪:‬ן לאור חכ)‪:‬ת איז ישראל שנקראת'מערבא‬
 ‫אנטיננום קיבל משמעון הצדיק‬ ‫‪216‬‬
‫וזה‪ .‬הכר כבה לפעמים אחר שמעון‪ ,‬מימות אכעיגכוק ואילך על ידי‬
‫מחלוקת דעות היונים והצדוקים הרוצים במו כגד הפרושים‪ .‬ועתה נדבר‬
‫קצת משמעון הצדיק ויחוקו אל תורה שבע״פ‪.‬‬
‫ךן זה לשון הרמב״ם בהקדמה לזרעים בקוך ‪ :‬הראשון במכין חכמים הנזכרים‬
‫במשנה ונקראו הלכות נשמותם הוא שמעון הצדיק ‪ ,‬ואמר עוד שמפני‬
‫שהוא כהן חזרו כל הלכות אליו לקיים יורו משפעיך ליעקב‪ .‬ובקדר‬
‫הנאים ואמוראים כ״ח ד׳ צד ‪ 188‬אומר ‪ :‬תחילה חכמים היה‪,‬שמעון שהי׳‬
‫מישיבת אכ״ה‪ ,‬וקודם לזה אומר והיו התנאים קודם‪ :‬חרבן הבית ק"פ‬
‫שכה‪ ,‬וזה ודאי טעות קופר‪,‬־ כי שמעון תצדיק היה יקודם תרבה ואם‬
‫כקייס דברי חז״ל שהית שמעון בימי אלכקכדר ובתחילת חשבון היונים‬
‫בהכרח צ״ל'החת ק״פ ש״פ שכת‪ ,‬כי ש״פ קודם תחרבן הוא תהילת מכין‬
‫השערות ‪ .‬על פי הקדמה זו ראוי לבאר דבר גדול ביהוקי תורה שבע״פ‬
‫שהוא קהום מאוד‪ :‬בתמורת י״ו‪ .‬יחקו כל הפלפול והלכות לעתכיאל בן‬
‫קנז‪ ,‬ואמרו שם הנא הוא עהכיאל‪ ,‬הוא יעבץ‪ ,‬ומה שמו יהודה‪.‬אחי‬
‫שממון שמו‪ ,‬עתכיאלשעכאו אל‪ ,‬יעבץ שיעץ וריבץ הורהבישראל‪ ,‬דכתיב‬
‫דת״י א' ד׳ ויקרא יעבץ ׳לאלהי ^שראל לאמור אם ברך תברכני והרבית‬
‫אה גבולי‪ ,‬אם ברך תברכני בהורת‪ ■,‬והרבית אה גבולי י בתלמידים‪,‬‬
‫והיתה ידך עמדי שלא ‪:‬שהכח תלמודי מלב‪ .‬זו‪.‬משנה ר׳ כהן‪ .‬־ר׳ יהודה‬
‫תכשיא אומר אם ברך תברכני בפריה ורביה ותרבית אה גבולי בבנים‬
‫ובנות וכו׳׳‪ .‬כלל המאמר הוא כחידה בלא פתרון?‬
‫‪ ..‬ונראה כי חז״ל רמזו לכו• בזה שמוה ראשי המקבלים אשר ■כלל הורת‬
‫שבע״פ כקרא מל שמותם‪ ,‬כי בדה״י א׳ ב׳ כ״ה נאמר ‪ :‬ומשפחות‪,‬קופריס‬
‫יושבי יעבץ הרעהים‪ ,‬שמעתים‪ ,‬שוכהיס‪ ,‬וכתיחשו שם אחרי כלב בן‬
‫חור למעה יהודה‪ ,‬וכן בדת״י■ שם ד מתיחק יעבץ אחרי מעה יהודה‪.‬‬
‫ובפרשת‪,‬זו מבואר כי‪,‬ממעה שמעון נלוו למעת ‪-‬להודה בנחלתו ‪ - ,‬לפיכך‬
‫היה ■קימן■לשכונה עובה ■זו‪ ,‬כאשר התנהגו שמעון ויהודה אחות וריעות‬
‫בנחלת■'הארץ‪ ..,.‬כן‪:‬יש■יחום‪ ,‬ואחות בין יהודה ושמעון בתורה שבע״פן כי‬
‫וניהודה באו■ משפחת תופרים הוא_יעבץ‪ .‬ובמש׳ ד׳׳א זועא קפ״‪-‬א אמרו‬
‫יעבץ בנו של ר‪-‬׳׳ ■יהודק הנשלא נכלש חי■ לתוך גן עדן‪ ,‬ואנחנו לא מציכו‬
‫שהלם לר׳ יהודה הנשלא נן ששמו יעבץ? אבל קוד העכלן הוא מפכי־ שחיבור‬
‫המשנה שהוא כלל תורת ש‪ 5‬ע״פ מיוחק לרבי יהודה תנשלא משבע יהודה‬
‫אס כך עיקר תולדותיהם של צדיקים המת‪-‬מעשים עוביס‪ ,‬לפיכך כקרא‬
‫חיבור ‪ .‬המשנה כשם‪-‬יפנץ בנו של ר׳ יהודה הנשיא‪ .‬שנכנק חי לגן עדן כי‬
‫^^^^^ור‪:‬־עדיין‪.‬חל‪.‬׳הוא ונקרא על‪,‬שם■ ד •יהודה‪ •,‬ואוא ך׳ יהודה הנשיא‬
‫יזה ‪ , #‬׳ שמעון׳ כלוונר‪:‬־שמעון הצד‪-‬יק שר\ה לאשון לתנאים‬ ‫כקראי‬
‫' מבן מתחיל‪-‬פ׳״ א׳ של;אבות‪ ,‬וביהודה הנשיא מתחיל פרק כ׳ של אבות‪ ,‬ור׳‬
‫יהודה;״הנשיא■עם■■ר'׳■ כתן היו■ קוף משנה לפיכך מיוחק אחריהם תפילת‬
‫יעבץ״ר׳ ■נתך בתורה ור׳ יהודה הנשיא בברכת בכיס‪ .‬כלומר הוצאת‬
‫■החיבור ■על שמו‪— .‬‬
‫ז׳‪2‬‬ ‫אנטיגנום קיבל משמעון הצדיק‬
‫וכן עתכיאל בן קכז הוא קימן לזרע יהודה ‪ ,‬ויתכן כי כשם יעבץ מרומז‬
‫ישיבה ?^הכיאל ב ן ד נ ז כי הק׳ הוא לרוב במקום צ׳ כידוע ‪ ,‬או כוונו‬
‫ע י' ב י נ י ציון = יעבץ ‪.‬‬ ‫לרמז‬
‫ונעעס זה נראה לי‪ ,‬החל רני שידור המשכה מאימתי קורין את ש מע‬
‫בערבין לרמז עס שמע על שמעון הצדיק‪ ,‬שמתוך ששמעון קיבל הורה‬
‫שבע״ם עם כל השמועות מן אנשי כ״ה הבאים מבבל‪ ,‬ובבל כקרא‬
‫מזרחא ואיזישראל מערבא כנודע‪ ,‬א״כ היו קורין בתחילה אה השמועות‬
‫במזרח מושם באו למערבא ‪ ,‬על כן נכון לומר מאימתי קורין אה שמע‬
‫בערכין ‪ ,‬כלווור מאיזה זמן תתחילו לקרוא אה השמועות בהורה שבעל‬
‫משעה שהכהנים ‪.‬נכנסין לאכול בתררמתן עד‬ ‫"■יי •‬
‫אשמורה ראשונה בגימעריא ג׳ אלפים ד' מאות וחמשיס ושנים ‪3452‬‬
‫ליצירה‪ ,‬שהוא קרוב לש״פ קודם החרבן ראשיה חשבון היונים‪ .‬גס יש‬
‫ר)נז בזה שיהוק השמועות הוא לשעה שתכהנים תתחילו למלוך עלי ישראל‬
‫שהוא שמעון תצדיק כת״ג‪ ,‬כאשר כתבתי בשםרמב״ס‪ ,‬וזה משעת'שהכהכים‬
‫נככקין לאכול בתרומתן‪ ,‬כלומר קנתרוממו על ה ^ ל למלוך על תאומת‬
‫כי'בבוא עזרא לא מלך כתן גדול אלא איש משבע יהודה זרובבל וזרעו;‬
‫אבל משמעון התהילה ממלכה תכתנים לבד על כל ענייני אומת ‪.‬‬
‫אל יהיה רמז זה קריאת שמע על השמועות בתורת קבע״פ קל בעיניך‬
‫קורא יקר‪ ,‬כי לדעתי יש ראיה לזה בעירובין ל״ו ע״ב לחלק בין חכם‬
‫מוהיב פירקי וחכם מיקרי ש מ ע‪ ,‬אשר קשה שפותרו כנהוג חכם שקורא‬
‫שמע‪ ,‬כי מה עכין שמע לחכם תדולש? ־אלא הכוונה חכם קורא שמועות‬
‫ומקרא לאחרים‪ ,‬כי לדעחי‪-‬כאקר אבאר במקומו בראיות ברורות כתבו‬
‫השמועות וקראו אותם במקום הצורך‪■.‬‬
‫ט עתה ראיתי להעריך לפניך קורא יקר את ‪.‬משפעי• על דבר דעת ׳איזת‬
‫משכילים שיש שמעון שכי שנקרא ג"כ בשם ׳שמעון תצדיק‪ :■,‬ולדעה קצת‬
‫עוד שמעון שלישי והוא שמעון בן מתתית כאשר‪.‬רמזתי למעלה‪ ,‬אבל‬
‫לדעתי אין לכו רק שמעון תצדיק הראשון ועליו אין להכריע באמה‪,‬אס‬
‫הוא ידוע הנזכר ביו ‪ qp‬שהלך לקראה אלכקכדר או נכדו ‪ ,‬אבל עכ״פ‬
‫אפשר שישב כל המקומות אשר מהם יבוא ההכרח לבחור‪ .‬עוד בשמעון‬
‫שני ושלישי‪ .‬כ* גם הקופר‪,‬הגדול‪.‬ימטט מאן להו ‪p‬י‪ q‬יותר משמעון הצדיק‬
‫אחד )קורות יהדות א׳ ‪ (.110‬ומבן קירה‪"-‬איןראיה כי זקנו של בן קירה‬
‫השני שכתב הקפר היא בודאי ידע והכיר'‪ ,‬את שמעון הראשון‪,' . .‬״ ‪, ,‬‬
‫במגילת העניה פ׳ י״א‪ :‬בעשלין ותרץ׳’ בשבמ דלא״ למקפד‪ -‬בכולית‬
‫־ עבידהא דאמר קנאה ■כיפימאה להיכלא‪:‬וכתרגכקךןלכוק‪ ,‬וכן■ בבבלי ■קועת‬
‫ל״ג‪ .‬שמעון הצדיק שמע קול יוצא מבית ק״ק;_ בעליה‪-‬עבידתא דקמר‪-‬קנאת‬
‫‪ -‬י■ '׳‪-‬״ ■ ‪ : : :‬־ י ד ‪.• -‬ג‪:‬־‪-‬׳‬ ‫לאייתאת ונהרג גקקכק‪.‬‬
‫ושס^מובא‪.‬קודס‪-‬זה קול'אחד ששמע• יוחנן כת״ג> נצחו'עליא בקרבא‬
‫דאזלי לאגחא קרבא באכעוכיא‪— .‬ץבירושלמי קוף קועה מובא‪ -‬מעשה‬
‫דשמעון הצדיק קודם ואח״כ מעשה דיוחנן‪ ,‬ושם לא נאמר בעלת עבידהא‬
 ‫אנטיגנום קיבל משמעון הצדיק‬ ‫‪218‬‬
‫רק נהרג גייש קלגוש‪ .‬והנה במגילת תעכיס שם מבוקר שפירשו עיין זה‬
‫על יום ששלח כקקלכק )כי כן הגרקא שס בנון ולא בג' עיין להלן( חת‬
‫■הצלמים להעמידס בהיכל‪ ,‬וקשה לי על זה מי זה כקקלנש? ועל זה השיב‬
‫הגאון רש״ל בכ״ח ז׳ צד ‪ 205‬ובערך מילין ד' ‪ 130‬שהכוונה על קמ־ום‬
‫קצ‪1‬ןיג‪ 1‬ומ קיקר רומי האויל הנודע שרצה להעמיד צלמו במקדש ד' על‬
‫ידי שלוחו פעטרמנימום‪ ,‬שבא עם חיילותיו)ואנעוכיא )יקום מושבו לארץ‬
‫יהודה‪ ,‬והלכו היהודים לקראתו בהמון רב‪ ,‬גדולים וקענים ‪ ,‬עד העיר‬
‫פטמן^צזים‪ ,‬לכקש ממנו שלא ישמע לקול הפתי הזה ורצו היהודים למקור‬
‫נפשם‪ ,‬ולא ירצו לחיות חיי צער כזה לראות בחילול השם הגדול■ בבואו‬
‫עם צלמו של מלך להיכל הקודש‪ ,‬ואז שפע הקב״ה ונהרג בנתים הקיקר‬
‫־ הרשע הזה‪ ,‬כמבואר ביוקך‪.‬קורות קפר י״ח ק' ח' בארוכה‪ .‬ויהיה א'■ כ‬
‫גקקלקאק מורכב מן קאיוש = קחי״ןןח כמו שיש בירושלמי גיים = קלגום‪.‬‬
‫וא״כ'היה )לעשה זה בזמן הרומיים ולא בימי היונים ‪ .‬אולם המאור עיעם‬
‫ק״פ כ״ב אומר שהכוונה לעת היונים כי לעת הרומיים לא נודע מ* הוא‬
‫זה שמעון הצדיק;; אבל בזמן היונים היה אחר שמעון הצדיק הראשון‬
‫קמעון שיי נכדו בן חוכיו ובתחילה נצחון ביה חשמנאים‪ ,‬ה־ה שמעון בן‬
‫מתתיהו נקרא שמעון הצדיק כמאמרם מגילה י;'א‪ ,‬לא )לאקתיםבימי יונים‪,‬‬
‫שהעמדתי להם שמעון הצדיק ומתתיהו בן יוחנן כה״ג‪ .‬ולפ״זיהיה הכוונה‬
‫עם שם גקקלנק על קאלליניקוק זעלייקוק שהיה ש״ך שנה קודם החרבן‬
‫ויותר‪ .‬אבל לדעתי קשה■ זה מאוד שהרי מבואר במ״ע פ' ל״ב בשם פילון‬
‫היהודי כי אחר מנשהי שהית אהוב לקעלייקוק קאלליניקוק מלך שמעון‬
‫הצדיק )השני( אשר נתכבד מאת אנעיאכוק הגדול‪ ,‬וא״כ )לאין לנו ש־ם‬
‫• רמז שקעלייקוק קאנליניקוקהיה צורר יהודים לשולח יד במקדש ד'? אמת‬
‫הדבר כי אבי קאלליניקוק הוא )זנט־מכום ט־מם היה צורר יהודים עיין‬
‫‪ qpv‬קאנערא אפיאן ב׳ ■ח׳ אבל מבנו לא שמענו? ועוד כי שתעון בן‬
‫מתתיהו היה מאוחר מאוד ערך ר״ו קודם החרבן?‬
‫והנה לק״ל‪.‬משיב על‪.‬זהכי באמת היה בימי הרומיים כהן גדול שמעון‬
‫בן קללחית שהיה ג״כ צדיק‪ ,‬והוא הוא אשל שמע הקול)לבית ק״ק נהרג‬
‫קליגולא‪ ,‬ומביא ראיה לזה ממה שמובא ביוקך קורות ק׳ י״ח ק׳ ב׳ ב׳‬
‫שמעון בן קמחית ל' ישללעאל בן פהאבי‪ .‬והנה אין)לזה ראיה ששמעון זה‬
‫נקלא^צדיק? ועוד קשה מאוד מה זה בעילת עבידתא דאמר קנאהלתיתא‬
‫להיכלא‪ ,‬מה זה עבודה'הו״ל לומר ביעלה הגזלה של‪ .‬שילוח צלולים ולמה‬
‫לשון עבודה? לכן נראה כי הרכיבו במ״ת שני עניינים יהד והוא כי בעקך‬
‫קורות קפר כ׳ ק׳ח׳ וי״א מבואר שבזמן שהגביה אגריפק‪-‬המלךאת היכלו‬
‫גבוה יותר )לן הולקדש כדי לראות מה שעושים בבית יד מביתו‪ ,‬אז כעקו‬
‫היהודים עד מאוד ובנו כותל גדול המפקיק בין'היכל הוללך למקדש ד'‪,‬‬
‫וולפני זה צוה אגריפק ה)ללך על עושי המלאכה להרוק' אר^החומה והכותל‬
‫המפקיק הזה‪ ,‬אז שלחו'היהודים את חלקיהו' הולמונה על האוצדואת ר'‬
‫ישמעאל ב״פילקיקר נערח‪ ,‬לקבול על אגריפק‪ ’,‬ובאה"הבשורה ולבעל‬
 ‫‪219‬‬ ‫אנטיגנום קיבל משמעון הצדיק‬
‫מלאכת ההירוק‪ ,‬ואז כתן אגליפס אס כתר כהונה גדולה ליוקף נן שמעון‬
‫קבי אשל אביו שמעון היהימקודס כה״ג‪(*.‬‬
‫מעמת קלוב הדגל שלאו הכומבים שמי מעשיות או שני שילוחים כי‬
‫במעשה תקודם כזכל ג"כ שם חלקיהו הגדול עם שאל לאשים‪ ,‬וכן אגליפת‬
‫שפעלו לבניל הצלמים‪,‬‬
‫אפשחובת לבאר עוד דבל אחד‪ ,‬והוא כי מאוד אני מהפלא על חכמים‬
‫■גדולים שחקלו גט־ון שמעון‪.‬תצדיק ואמלו בי שנים או שלשת היו כשם‬
‫זה‪ ,‬ובעל מאול עינים אומל בפ׳ כ״ב כי ממת שאמלו חז״ל מגילת י״א‪.‬‬
‫לא מאםהים בימי יונים שתעמדהי להם שמעון תצדיק אי אפשל לומל‬
‫שהכוונת בל שמעון הראשון כי לא היה אז עוד ליב לישראל עם תיונים‬
‫■ זע״ב שמעון אחל היה זה‪ ,‬ואני עומד ומשתומם הלא מבואר ביו ‪ qp‬לרומיים‬
‫קולות י״א ח' שקנבלנו כהן גדול של כומייס והותנו של מנשה אחי ידוע‬
‫כהן גדול לישראל‪ ,‬הלך אל‪ .‬אלכקנדר מוקדון עס חיילותיו‪ ,‬והלשין על‬
‫ישלאל ואז יצאה הגזלה מעם אלכקדל‪ ,‬לאקוך כל מחנהו ולעלות למלחמת‬
‫נגד עיל ירושלים אבל בנמים חלם ידוע כת״ג שהוא לדעת הז״ל שמעון‬
‫■תצליק תלאשון שילך לקראה המלך אלכקנדר וישא פניו במחנה ההולכת‬
‫לפניו‪ ,‬כי ירצה לו המלך וחמה המלך שככה וכן היה באמה‪ ,‬ובנהים )ות‬
‫סנבלני ונהפך אלכתנדד לאוהב ישראל‪ ,‬ולשונא תכוהיים‪ ,‬אמול מעמה‬
‫כי נכון הוא מאוד מת שדלשו לא מאקתים בימי יונים שתעמדהי לתם‬
‫שמעון תצדיק‪ .‬הוא ידוע כי הוא היה נלאשית ימי היונים‪ ,‬ועל ידי חכמתו‬
‫וווהזת אלתים‪ ,‬הציל הוא את הביל או שמעון היה נכדו של ידום שתוליד‬
‫את הוניו כפי המבואר‪ .‬במ״ע פכ״ב‪. .‬‬
‫י מעעס זה נלאה בלול שגס מת שהפליג בן קילא ‪).‬פ׳‪ (60 .‬בשבח שמעון‬
‫בן חוניו כהן גדול אין תכוונה בל‪-‬שמעון השני לק על הראשון ואני דולש‬
‫קמוכים לעד לנצח ממת שכתב שם י מיד ■אחל השבח של שמעון צדק‪ :‬שני‬
‫■ גוים שנאת נפשי ושלשה לא ־בגוים יתחשבו‪ ,‬יושבי תל שומרון ועם פלשת‪,‬‬
‫ועם קכל בשכם‪ ,‬ועם זה מקיים‪,‬ספלו אשל‪,‬נלאה קשת וזל מאוד‪ ,‬איזה‬
‫יחוק‪.‬והמשך יש לשבח שמעון הצדיק עם גנות תכומיס? אלא בלול הדבל‬
‫מפני שתכוהיס היו שטא’ כפש־ שמעון הצדיק ואס הוא ידוע אחי מנשה‪,‬‬
‫• ־ ׳אשל ‪-‬גילש ■את מנשה תה מנחלה אביו מפני שנשא ■בה קנבלע‪ .‬הכותי‬
‫כמבואר ביוקף שם‪ ,‬נכון הוא מאוד‪',‬שתצ’ ג‪:‬בן‪.‬קילא אלו מול אלו להבחין‬
‫‪ .‬בץ שוב לרע‪ (**.‬ולפי זה נוכל לומל שמת־ שאמרו בבבלי‪:‬קועה ל״ג‪ .‬שמעון‬
‫הצדיק שמע קול בק״ק‪..‬־בשילס עבידמא דאמל קנאת לתיהאת בל ירושלים‪,‬‬
‫‪ ,‬׳ הכוונה על מה ששמע שמעון הצליל! שאלכקכדל לא יבוא'עוד לירושלים‬

‫לדעתי מה שאמר לג שגת ךא;ע״א‪: :‬כל;עיל‪/‬שגגוסיה גנרהוח מגג נית הכנסה‪.‬לסוך מרנה‬
‫^ שני לרומם ‪-‬גית אלהינו ולהעמיד פרבותיו מקולו‪ ,‬ממעשה ‪-‬זה שהיה בתפילה פינן גית שני ‪.‬‬
‫;**( מצדקת שמעון‪ ,‬הצ'^ק‪.‬נראה’ נדרים ‪,‬ט׳ ע״ג שלא‪ ,‬אכל‪.‬לי‪..‬אס‪ .‬מאשם‪ .‬נזיל עמא אפד שידע‬
‫ממט נרדא‪«.:‬זר נזירותו ■לשם שמיס‪ ,‬ואם כן יתנן שגעבול זה ג״כ נקרא שמעון הצדיק‬
‫ולא שמעון החסידיט לא ■כל‪-‬פסיד'מצא מן בעיני■ שמעון לק המהפסד■ עס קונו באמה‪,‬‬
‫י‪,‬‬ ‫■ ‪.‬עי ע׳ אססיס‪■.‬‬
 ‫אנטיגנום קיבל משמעון הצדיק‬ ‫‪220‬‬
‫ולא ישמע לקול ■הכותים‪.‬המלשינים‪:,‬וכן במקום ונהרג קקקכת היה ג״כ‬
‫מיתה קנבלע‪ ,‬ואפשר שהיו לו שני שמות■ אלא ‪.‬שהשופרים'הרכיבו ג׳‬
‫מעשיות לענין אחד הדומה‪ ,‬וצרפו מעשה צלמים בימי ■קמי‪1‬ם־‪ ,‬קמןיג!ןמ‬
‫ומעשה בעלת עבודה בימי קיקר נערא‪ ,‬מפכי שהיה‪.‬לדעתם בחודש שוה‬
‫ותכלית כולם אהד‪ .‬עוד רצו להוכיח ממה שמבואר פרה‪ .‬פ״ג מ״ה חשבון‬
‫שבע פרות מי עשאן משה עשה אחת‪ ,‬עזרא־ אחת‪ ,‬שמעון שתים‪ ,‬יוחנן‬
‫כה״ג שהים‪ ,‬חנמאל המצרי‪ •,‬אליעיוני ■בן הקו^‪ ,‬וישמעאל בן פאבי אחת‬
‫אחת‪ .‬וש׳אלו למהי ־עשה שמעון הצדיק שהים? ותירץ על זה החכם ר׳‬
‫שלמה‪■.‬פרפנקעז המגיד‪.‬שנה‪ .‬חמישית גליון ‪43‬־ שמעון זה הוא שמעון בן‬
‫לותתיהו שקראוהו צדיק‪ ,‬והוכרח לעשות שתים‪.‬מפני שעשה אחתבמעורבי‬
‫שמש כשיעה הצדוקים‪ ,‬וע״כ הוצרך‪-‬לעשות‪,.‬עוד•‪.‬אחה לפרושים בעבולי‬
‫■יום' וכן יוחנן בנו‪ .‬והביא ראיה על זה מן הירושלמי שקלים פ״ד ה״ד‬
‫וילקוע פ׳ חוקת‪ ,‬שחצית גדולה היתה בכה״ג‪:‬שעשו לכל פרה כבש בפני‬
‫עצמה‪ ,‬ושאלו והא תכן שמעון הצדיק עשה‪.‬שתים אית לך למימר על אותו‬
‫שהית שחץ?‪ .‬אמר ר״א מקום‪.‬קלקול פרה‪: .‬ואומר ר״ש הנ״ל שהכוונה עם‬
‫לשון אית‪.‬לך ל מי מי על אותו שהיה ■שהץ לא ■הוא בהורה שאלת רק‬
‫תשובת שללה‪ :,‬כלומר יש לכו לומר שאוהו שמעון תצדיק היה שחץ)בעל‬
‫גאוה( ושיבח זה מאוד‪ .‬ואכי תמת■ איך אפשר לומר כן והלא בירושלמי‬
‫)וב’ לקוע‪:‬שם'קיימו אמר ר׳ אבץ( קלקול ■עשוי בפרה‪ ,‬ולמה הוצרכו לכך‬
‫אם כבר הרצו ששמעון צדוק זה עשת־בשחצית גדולה קני כבשים? אבל‬
‫הדבר ברור ■שלשון איה לך למימר על אותו שמעון שחץ‪ ,‬הוא שאלה‪ ,‬ועוד‬
‫שהרי)ובואר בהוקפהא פרה פ״ב אמר ר' ישמעאל‪ :‬בן פאבי הורת שתים‬
‫אחה בעבולי יום ואחה במעורבי שמש‪ .‬וא״כ למת חשבו במשנת •לישמעאל‬
‫בן‪,‬פאבי רק אחה‪ ,‬ועל כרחך משום‪:.‬דשהיסאלרכאחת נחשבו‪:,‬זא״כ אי‬
‫‪ :‬אפשר לחשוב גם כשמעון ויוחנן לשתי‪.‬ם ?‪ .‬אולם אמיתת תענין הוא לדעתי‬
‫‪.‬כך‪. :‬שהרי אם תעמיק לשאול‪.‬למה ממשה־עד־עזרא ת־ה די בפרה אחת‬
‫ומשם■ עד החרבן נ״ש‪.‬הוצרכו ־אל‪ .‬שבע? בהכרח אץ‪,.‬לנו מענת אחרת‬
‫אלא באופן זה‪ ■:‬ידוע כי כל ■ימי בית ־ראשון‪:‬לאד היו׳ רק'‪’.‬״ח; כתנים‪ .‬גדולים‬
‫‪,:‬ממשפחת‪ .‬אחת־■ אב לובנו‪ ,‬ובב״ש ־היו‪:.‬הרבה מאוד ממשפחות־ישונוהיומא‬
‫‪:‬ע׳ע״א‪ .‬והנה שמעון תצדיק היהי בן־כה״ג ומשפחתו שמשה בכהונה׳ גדולה‬
‫■עד ימי תאשמנאיס‪ ,‬שהמפורקם‪'.‬היותר גדול■‪.‬היה■ יוחנן״כת״ג־‪: .‬ובית‬
‫־חשמנאיס שמש בכהונהי גדולת עד שבא הורודוק■ לגדולה והוא הרחיק את‬
‫החשמנאיס‪,‬״ ובחר מזמן לזמן בכתנים הדיונרק; באופן שריחק את בני‬
‫‪ .‬חשמנאים‪ .‬וקירב ג׳ משפחות ידועוה;‪-.‬א׳ קנמג< המצרי‪ ,‬ואליעיוני־בןלהקוף‪,‬‬
‫וישמעג‪ 1‬בן פאבי ונחשבו כ״ח כה״ג מהורדוק עד החרבן ביוקף קורות כ׳ י׳ א׳‪.‬‬
‫מעתה תדבר ברור כי כן כוונה ׳המשנה פרה שם‪ ,‬שמעון הצדיק עשיז‬
‫שמים כלומר■ כלקלון'שממשפח>שמעוןזת'שמשו כה״ג עשו שתים‪ ,‬וכן‬
‫יוחנן כה״ג עשה שתים הוא משעאת חשמנאים'‪.‬בכלל‪ .‬ונהגו‪.‬כל‪.‬משפחות‬
‫חלשות קלקול בעצמם'לפקל מי אפר פרה של משפחה הקדומה‪ ,‬על דרך‬
‫שאמרו ר״י בן חנניה ברכות כ״ח ע״א מזה בן מזה יאמר‪.‬לאינו בן; מזה‬
‫‪221‬‬ ‫אגטיננום קיבל משמעון הצדיק‬
‫מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה‪ .‬וזה בעצמו כסשב לשחצית גדולת‬
‫שכל יאחד עשה פרת וכ‪3‬ש לעצמו לקדר משפחות חדשות ויחוק כתן‬
‫גדול תכעלת ‪— .‬‬
‫זולת זת יש לעורר כי חז״ל יומא ע׳ אמרו רק דרך גוזמא שכל ימי‬
‫בית שני במשך ה״ך שכיס שמשו שלש מאות כהכיס גדוליס‪ ,‬ולפי דברי‬
‫יוק ‪ q‬קורות כ' י' א׳ ושאר מקומות היו לכל תיותר כארבעים‪ ,‬ישוע‪ ,‬יויקיס‪,‬‬
‫אלישיב‪ ,‬יוידע‪ ,‬יוחנן‪ ,‬ידוע‪ ,‬הכזכריס בנחמיה‪ .‬אח״כ חוסו‪ ,‬ובכי שמעון‬
‫הצדיק ‪ . 1‬אלעזר‪ ,‬מנשה‪ ,‬חוניו השני‪ ,‬שמעון תשני‪ ,‬חוכיו השלישי‪ ,‬ישוע‪,‬‬
‫מענעלויק‪ ,‬מקיס אלצימוק — אח״כ מבית חשמכאיס יונתן‪ ,‬שמעון אחיו‪,‬‬
‫יוחנן כת״ג בכו‪ ,‬יהודה אריקעובול בכו‪ ,‬אלכקנדר אחיו‪ ,‬תרקנוק בכו‪,‬‬
‫אריקעבלוק אחיו‪ ,‬אנטיגכוק בכו‪ ,‬אריקעובול אחי מרימי הונלכה‪ .‬אח״כ‬
‫תרחיק תורודוק כל זרע חשמכאים מכהונה גדולה והושיב כתנים הדיוטים‬
‫עד שבמשך ק״ת שנים עד תחרבן שמשו כ״ח כתנים ממשפחות שונות‬
‫^ואלת הם לפי דברי הודזאן‪ ,‬חננאל‪ ,‬אריקטבל‪ ,‬ישועבן פאגי‪ ,‬שמעון בן‬
‫בייתוק‪ ,‬מתתיהו טהעאפילי‪,‬ייועזר בייתוקי‪ ,‬אלעזר בייתוקי‪ ,‬ישי זיע‪ ,‬חככגז‬
‫שה‪ ,‬ישמעאל פאבי‪ ’ ,‬אלעזר חנני‪ ,‬שמעון קמחית‪ ,‬יוקך קאיפאק‪ ,‬יונתן‬
‫הנני‪ ,‬טהופיל‪ ’ ,‬שמעון בייהוק‪ ,‬מתתיה‪ ,‬אליעיכי‪ ,‬יו‪ qp‬קאמעדי‪, ,‬חנניה‬
‫כעבעדי‪ ,‬יונתן‪ ,‬ישמעאל פאבי‪ ,‬יוקך‪ ,‬חננאל‪ ,‬ישוע דאמנאי‪ ,‬ישוע גמליגיי‪,‬‬
‫מההיה טופילי‪ ,‬פכהק שמואלי‪ .‬ועיין פקחים כ״ז שחשבו עוד ביה קתרוק‬
‫ויששכר איש בקרקאי ויוחנן בן כרבאי תלמידו של פכקאי והכשר שבכולם‬
‫הוא משפחת ביה פאכי אשר ר' ישמעאל בן אלישע הוא מהם‪ ,‬ויחוקו‬
‫אל הורה שבע״פ יתבאר בע' אושא ו‪3‬ש״מ ‪ .‬ור׳ אליעזר בן חרקום נחשב‬
‫יומא שם‪.‬‬

‫ב ת ל ס פ ת א מכשירין פ״ג־ר'‪ .‬יהושע בן פרחיה אמר‪ ,‬חיטין הבאות‬

‫‪.‬מאלכקנדריא■ טמאות מפני אנטליא‪ ,‬אמרו לו‪ .‬אס כן‬ ‫״‬
‫טלואות ליהושע ב״פ וטהורות לכל ישראל‪ ,‬וכתב הגאון בעל ע״מ אכטליא‬
‫הוא ביוני ‪TX1a‬״‪ a‬הדני אשר מושכים'‪-‬בו המיס מן‪:‬תכילוק אל השדות ועל‬
‫זה שאל בצדק הרב החכם הגדול‪:‬מהר״מ זאקק כ״י‪. :‬הלא •אס השפיכה היא‬
‫במחובר לא מכשרה‪ ,‬ובתלוש אין מנהג־ כלל לשפוך מים על העומרים? ע״כ‬
‫השתדל החכם הנכבד הזה למצוא מקור כאמן למלה זו‪ ,‬והראה •שפירוש‬
‫אכטליא ׳הוא כלי לשאוב מים מן הקפיכה אס ‪.,‬באו בה מים )טיפפו‪(1‬פע(‪,‬‬
‫ולכן אותן חיטין הבאות מאלכקנדריא בקפינה והמיס של הכלי אכטליא באים‬
‫עליהן הן מוכשרות לקבל טומאה‪ .‬ואני הבאתי ראית לזה ‪.‬ממשנה‪.‬ז' פ״ה‬
‫דמכשירין‪ :‬המיס העולים בקפיכה ובעקל ובמשוטות איכן בכי יותן ‪ ,‬ואס נער‬
‫בכייותן‪ .‬מפורש א״כ שאם כיעד במים הבאים בקפיכה גורס הכשר ותוה■■‬
‫לרצון‪ — .‬ותנה החכם הגדול‪..‬בעל ד״מ צד ‪ 14‬שואל למה לא דנו את ד‬
 ‫אנטליא‬ ‫‪222‬‬
‫יהושע ב״פ לזקן ממרח? ועוד במה נחלקו? והשיב כי ר׳ יהוקנב ב"פ קובר‬
‫שחפילו מחובר ככשר וחין הכמיס מודים‪ ,‬וזה‪ .‬לח כיהן לומר כלל שחכם‬
‫גדול כמו ריב״פ יגיעה במה שמפורש בכתוכ שכל זרע זרוע חיכו מוכשר —‬
‫כי חם כן יהיו כל הזרעים מוכשרים ? ובעל הצופה חומר צד ‪ 17‬כי המחלוקת‬
‫תלויה במה קריב״פ קובר‪ ,‬דחין הולכים‪,‬בתר רוב חיעים‪ ,‬וחכמים קוברים‬
‫הולכים בתר רוב חיעים‪ .‬וזה ■גם כן חינו ככון דלמה יחלוק ריב״פ על דין‬
‫והלכה שהולכים בהר רוב?‪ .‬חפקלי נרחה‪.‬דבר‪:‬מושכל והוח כי בחגיגה כ״ב‬
‫ב׳ מבוחי שעם החיץ נחמן לומר פירות חלו לח הוכשרו‪ ,‬חבל חיכו נחמן‬
‫לומר פי מ ה חלו ■לח ■כעמחו חחר שהוכשרו‪ .‬ושחל העורי חבן ‪ :‬יהיה הע״ה‬
‫נחמן לומר לח כעמחו במיגו דחי ■בעי חמר לח הוכשרו? וכרחה דגשלמא‬
‫בהכשר‪.‬יש חזקת■ טהרה וגם ע״ה בקי בהכשר‪ ,‬אבל אין כל חדם יכול לידע‬
‫בבירור דיכי טומאה■ ואיך כטמאו■ פירותיו‪ ,‬דומה‪ ,‬למה שאמרו חולין ט׳‘‪ .‬שאין‬
‫השוחע שלא למד דיכי שחו״ב כאמן לומר שכל מה ששחט יפה שחגי גם אחר‬
‫שלמד ה״ש‪ ,‬מפכי שלא ידע להזהר ואפשר שקלקל ולאו אדעתיה‪ .‬ולפיכך‬
‫חחרי אשר העיד ריב״פ על החטין שהוכשרו נגד •החזקה של טהרה‪ ,‬אמרו‬
‫לו שהוא כעד אחד וטמאוה לו‪ , ,‬אבל לא לכל ישראל‪ ■,‬כי כל ישרחל חפילו‬
‫ע״ה כאמכים‪ .‬לומר פירות אלו לא הוכשרו ■במקום חזקה וריב״פ העד אחד‬
‫עקה לו חתיכה דאיקורא עיין י״ד קי' א' קע’ף‪ .‬י"ד וש״ך שם‪ ,.‬לכן טמאות‬
‫■לו וטהורות לכל ישראל כמו שמעיד■‪,‬על שוחע‪:‬שלא שחע כראוי‪— .‬‬

‫אניגרא אנהא‪08 .‬ת‪001^0‬ן!‬

‫ב ט ס ' ב״מ‪,‬מ״ו ע״ב מבואר שיש דכרא שפקלתו מלכות ודיכר אחרשפקלתו‬
‫המדינה‪ ,‬ואמר רב אחא כגון דינרא אנקא ואניגרא‪ .‬ומה זה אכקא‬
‫ואכיגרא? כתבדמקטמר לוקער^צזן מנקא הוא כגרקת הערוך כיאקא =כיצע‪,‬‬
‫זיעג ‪ ,‬והכוונה בשעה^ שלחם הקיקר ^ע‪ D‬טי‪: DlM‬עווערום על המלך כיגער‬
‫שהמליכוהו בכי ארצות המזרח‪ ,‬אז פקל אה המטבעוס של מלך זה על ידי‪.‬‬
‫כצחון‪ ,‬וזה כייקע בשנת‪ 194 ,‬למכיכם‪ ,‬ואכיגרא הוא מטבע של מלך ניגער‬
‫זה‪ — .‬וקשה לי אס כן שתיהן פקלתו המלכות ובגמרא משמע שאכיגרא‬
‫פקלהו המדינה? ונראה שהיה יכול‪ ,‬לומר כי המלחמה תיתה אזקמוך לעיר‬
‫כיקעא בארץ כיטהיכיען‪ ,‬ודינר אכקא הוא על שם עיר זו‪ ,‬וזה פקלהו מלכות­‬
‫■•■ ‘כיגער מתחילה‪ ,‬ואח״כ פקלהו המדינה היכרא אניגרא אחר מלחמה‬
‫מבגעטמבען‪,‬‬ ‫השלישית‪,‬־ וגם זה דוחק אפק נראה כי אכקא הוא‬
‫מבגעקרמלט ‪ ,‬או מנמקטימס‪ ,‬מונווערטה‪ ,‬ואכיגרא הוא שחור ‪ niger‬והמלכותז‬
‫פוקלת הדינרים אשר כישף מהם צורת המלך והמדינה דרכה לפקול־דינרים־‬
‫השחורים אשר הכקךמשחת בו הוארו או אניגרא הוא כמו אכגריא ‪o^ov‬׳ר>״‬
‫געלוומונגען ‪ ,‬צזויפגעדלונגענע ‪,H‬ינלען בתורתאנגריא — והמדינה מאנה בזה‪..‬‬
‫עוד ‪-‬יתכן כי אכקא הוא כמין מטבע לקמיע שהיה דרך הקדמונים לעשות‬
‫מטכעו׳לשםקמיע ונקר׳ םמ‪1‬ןמדימו ‪ ,p‬טוטל‪ M‬י טטען ‪ ,Oncoca‬עייןבייטרקגע ‪1‬‬
‫‪223‬‬ ‫אנינרא‪ :‬אנהא‬
‫צד ‪ , 22‬וכן ת־ת דרכם להכיר! הכר על כפות הרגלים לרפואת עיין מבה‬
‫ק״ת א'‪ ,‬בה ארעא הוא סלע מהכיה על גבי צינית — ועיין רמב״ם בפי׳‬
‫המשכה שס‪ ,‬ועיין הוה‪,‬פהא פ״א ממעשר שכי אין כוהניךמעשר מכי■ על גבי‬
‫ציכיה ואין עושין אוהו קמיע‪ — '.‬לפיכך יתכן כי דכרא אכקא הוא דינר‬
‫שכעשה שם קמיע‪ ,‬ופסלהו המלך שאין זהמעבע‪.‬תמלכות‪ ,‬אבל אכגרא הוא‬
‫המגיכע סכצשת לרפואת על כפות רגלים שכקרא כגריא כמו מאן יתיב‪ .‬לן‬
‫כירי‪.‬דפרזלא )ערוך(‪ .‬אכן כל ־!ת איככו שוה לי ולפי האמה‪ ,‬ולדעתי דבר‬
‫ברור כי אכקא הוא מין מניכע שכיובע המלך‪ ,‬ואכיגרא הוא‪ .‬מין מעבע שיש‬
‫רשות למדיכת או לאיזה מקומות גדולים לעבוע יען‪ ,‬כי מנקא הוא ביוני‬
‫‪,‬אשר‬ ‫קמכיגייך‪. ,‬מבר־גק״טמך‪ ,‬ואכיגרא הוא ביוכי ‪08‬־‪« 601^01‬‬
‫רוב המקומות הגדולות כמו קמירכיז‪ ,‬עפעזוק‪ ,‬פעריכעוק‪ ,‬באזיא הקטכת‪,‬‬
‫ק־מכו בת את‪.‬מכיבעוהיתם ופירוש המלה הוא מכקרי תיכל‪.‬יטע‪1‬׳(פעןר ”ניגער‬
‫לכבוד )עיין פוכקע מלת זו וכן‪ (N otaepec :‬לפיכך מטבעות של מלך מכקא‬
‫פוקל המלך‪ ,‬אבל מכיבעות המדינה כיגרא=כעמקרמק פוסלות המדינות‪,‬‬
‫וונזה לדעתי אכקא דדהבא קמנ״ןיכעם גמו! ערוך ע׳ אנקת בשם ;הרגום‬
‫ו ק שם כו ק ר כי ס על המדקדקים ומטהרים ברכוה כ'; וירושלמי‪ .‬שכתדרין‬
‫פ״י ה׳׳יג אלא שכהל‪ q‬הק' בג' בונלת דכרא אניגרא כנהוג מאוד‪:‬‬

‫אנכי ל שק מצרי‬
‫א מ ר הקב״ה‪ .‬ליעקב אבינו בראשית ע״ו‪.‬ד'‪ ,‬אנכי‪.‬ארד ע מך מצרימה ואנכי‬
‫‪ ■:‬אעלך גם עלה‪: ,‬כלומר מי שירצה לתעלוה‪-‬הפחותיס בטבע‪ ,‬למעלת‬
‫השכל הנשגב‪.‬בקדושה‪ ,‬צריך הוא תחילה לירד אל מדרגת■ תחתונים ולחנכם‬
‫לאט לאט‪ .‬ואחר כך ההחהוכיס עולים‪:‬למעלת עם'■המנהיג ‪. .‬לפיכך‪ :‬ירד ד׳ על‬
‫הר סיני אל העם ואמר אנכי עיין קפ״ג במדרש‪ :‬אקהר‪. :‬אנכי לשון מצרי‬
‫הוא‪ ,‬בנוהג שבעולם מדיי ■נושא פרקיה והיא מדברת כלשון מדי פרקי נושא‬
‫מדיית והיא מדברה בלשון פרקיה‪ ,‬אבל הקב״ה דבר עם ישראל כלשון שלמדו‪,‬‬
‫אנכי ד' אלהיך לשון יחנך‪ .‬ובילקוט יהרו וכן במכלתא הגרקא אנוך‪ ,‬הוא‬
‫אט במצרים וכן הוא האמת עיין געזעניאוק ‪:‬כי כן הוא‪ :‬אנכי; ‪:‬במצרי■ וצורי‪,‬‬
‫אכן מת שאמרו לשון יחנך בודאי הוקפה מן‪ :‬איזה‪ .‬אחרון הוא‪.‬שלא הבין מלה‬
‫זו — כי מה למלה אנכי עם יחנך‪ ,‬אס‪:‬לא שנאמר שהמכוון• ח נ ך לשון‬
‫ה־נוך לפי שהשם רצה לחנך אה ישראל כלשון שהם מדברים‪ .‬ותנה ראוי‬
‫לההכונן מה כיקש־האומר )ר׳ נהמיה(^כזת ‪-‬שהקב"ה‪-:‬נגלת;אל ישראל כלשוך‬
‫אנכי ככמצרי ומה בצע‪.‬אס דכר מלה זו ■יחידיה כלשון‪ .‬מצרי ולא כל עשרה‬
‫הדברוה ? והשבתי החילה כי־ המכוון במלה אנוך להורות כי קגולה היא מלה‪:‬‬
‫זו •כמו ‪-011eoka‬שבארמי למעלה■ מלה אניגרא כמין קמיע ‪ .‬ר ‪•■':‬‬
‫א פ ס יותר נראה־ לי כי רצו בזה לתורות שתיקוד לכל ההורה הוא; מלת‬
‫אנכי)די־צז סינךיוויחמדטעט( על דרך אס אין אני לו מי לי‪ ,‬וצריך‪,‬‬
‫האדם להשתדל להבין מעצמו בקוד קדושים כדרך שאמר‪,‬הראב״ע בהקדמה‬
 ‫אנכי‬ ‫‪224‬‬
‫להורה השכל היא המלאך תבין אדם לאלהים‪ ,‬ולא יתמוך האדם בשכלו על‬
‫זולתו‪ •,‬כי אם יהקרב מעצמו באככי שלו)י^יט ^ירנע ‪ p‬מ־יגענע ‪ p‬ארך( לאלהיו‪,‬‬
‫וזה יתוד כל המורה וההפרש שבין ישראל לעמים‪ ,‬כי לאומות ובפרנו למצרים‬
‫היו הממרים‪ :‬האמצעים בך העם לאלהים‪ ,‬אנלישרגזכלאהד ואחד כשמה שדי‬
‫תבינהו ללמוד דעה■ אלהים‪ ,‬ולפיכך לתכלית זה נגלה הקב״ה בלשון אככי‬
‫כלשון מצרי‪ ,‬המובן‪,‬לכל המו! שיהיה כל אחד ואחד ידוע ומכיר אה ה א נ י‬
‫שלו ויעמוד במקום עצמו)‪:‬עןבטטטטענדיג‪:‬יין( ‪ .‬ויש בזה רמז כפלא שמצוה‬
‫להרגם ההורה‪ .,‬כדי שיבין כל העם ולא כמנהגי העכו״ם שרק הממרים‬
‫והכהכים הביכו בתורתם‪ ,‬ולא נתנו מקום להמון להבין קודות וננהגיהם‪,‬‬
‫למען בצוע בצע כנודע‪ ,‬מעעם זה נראה הכניק ר׳ מאיר בקפרו שחיבר כשם‬
‫אנכי דרי מאיר דברי מקידום הגל שהרגם ההורה ואמר‪ :‬לזה נאה לקוראו‬
‫אלהי יחידו של‪.‬עולם בתחילה פעל ולבקו‪ q‬כהקלק ב״ר פ״א‪ .‬וההפרש שבין‬
‫אני לאנכי הוא כי אני מורת על תכונה השכל המעולה שאינה נראה‬
‫לעיכים‪ ,‬רק לזך הרעיון ובר לבב‪ ,‬כמשת״כ ויראת מאלתיך א ני ר; אבל‬
‫אנכי מורת על תכונת חושייה ומפני שראו ישראל בחוש תשועת ד׳ במצרים‬
‫נאמר אנ כי‪. ,‬ולכן אמר‪ :‬יעקב על שאלת יצחק האמת זה בכי עשו?‘ אני ולא‬
‫יומר‪ ,‬אבל ממחילת אמר־ אנכי עשו בכורך כלומר מצד החיצון החוש שלי —‬
‫ויו ‪ qp‬אמר אני יוקף אחיכם להורות על תכונה נפשי השכלית ולפיכך אמרו‬
‫כי פי המדבר אליכם שדיבר כלשון הקודש ‪— .‬‬
‫יובן בזת המשך לשון המדרש אקהר שם‪ :‬בורגני אחד אמר בררו לתם‬
‫)האדומים( לשון רומי מלשון יוני‪ ,‬ר' יהודה בר קימון אומר גנאי הוא‬
‫לה שחותמת שאיכה שלה‪ ,‬׳ר׳‪ ■.‬חנן בר אדא אמר אעפ״כ ועופריה די כחש‬
‫דניאל ז׳ י״ע כלשון ארמי־תקובב על מלכות רומי אינה חוממה אלא בלשונה‪.‬‬
‫אמר ר' שמעון־ כ״ג־ מכאן שאדם צריך לשכות ‪ .‬פרשיותיו )שמים מקרא ואחד‬
‫‪,‬תרגום( אלו לא שנה משה ־אה המורה )קפר דברים שנקרא משכה תורה(‬
‫'מהיכן אנו יודעי! לשון ה ש ק י ע ה ‪ ,‬אלו־ לא שכת לנו דניאל את החלום‬
‫מהיכן אנו יודעים רעופרית די נחש ‪ .‬כלומר על ידי השינון כפלים‪ ,‬מרויחים‬
‫אנו מלות חדשות זרות להרגם■ וזה רמז לשנים מקרא ואחד הרגום‪ ,‬יען כי‬
‫מאוד היה חביב על חז״ל דרישה המילות ולהבין בלע״ז‪ ,‬כדי לפרקם ולהבין‬
‫דיני תורת ומצות בכל לשון‪.‬שאדם שומע‪ ,‬וידע כל פועל כי ד׳ פעלו‪ ,‬ולא‬
‫יצערך לזולתו ־בעקק עבודה שמים‪) .‬ולמדנו מזה מלשונו של אדום מתחילה‬
‫ארמי היתת( ולכן כל המרבה לחפש ולפתור ולהרגם מלה זרות לתכלית יקר‬
‫■ ־ ‪ . ,‬זה הרי‪.‬זהי משובח‪.‬‬
‫ה ן יקר כעיני‪ .‬חז״ל תורת'אנכי עד שקכעו כשם ר׳ יהודה שהשם כקרא‬
‫' ‪ ,‬א נ י ו הו א‪ ,‬קוכת מ״ה‪ .‬כלומר ממדת אני כיכר מדת הוא כי האומות‬
‫קראו את השם ה ו א ‪ , 1111‬אבל אצל ישראל חיבת ימרת נודעה לקרב אני‬
‫אל הוא‪ ,‬וממה שמכיר אדם את אני שלו הוא מכיר אה מי שאמר והיה‬
‫העולם ה ו א ‪ — .‬כאופן שמה שנגלה לפילוקופים אחרונים להוכיח מן עיכ‬
‫ה א נ י אמיתת מציאת תכורא והשגחתו כתחתוכים‪) ,‬וזה היקוד של בצלם‬
‫אלהים עשת את האדם( ככר ידעו חז״ל כדקדוק‪ ,‬ואמר הלל אם אין א נ י לי‬
‫‪225‬‬ ‫אנכי‬
‫מי לי‪ ,‬כלומר אם אץ אכי מאמץבמציאס עצמי‪ ,‬אז ימלא השכל כמתשאלוס‬
‫קפיקות מי הוא? כמו שאמר פרעה מ י ד' ‪ ,‬אבל מי שמכיר אס אני הוא‬
‫מכיר אה בוראו — וכן אמר הלל שוכה נ״ג‪ .‬בבואו לשמאס ביס השואבה‪,‬‬
‫אם אני כאן הכל כאן‪ ,‬אס אין אני כאן‪ ,‬מי כאן? כלומר כל אדס ישמור‬
‫אה אכי שלו ולא ישכחהו מרוב השמחה‪ ,‬כי אם חקרה ידיעת עצמו ‪ ) .‬ד מן‬
‫‪:‬עןבםטבעוומוטטןיין( חקר הכל‪ ,‬וכמפורש שם בירושלמי‪ :‬כד חמי הלל דעבדין‬
‫בפחז אמר דאנן הכא מאן הכא‪ ,‬ואין הקב״ה צריך לקילוקן של ישראל‪ ,‬אבל‬
‫כד חמי דעבדין בכושר‪ ,‬אמר די לא אנן הכא מאן‪,‬הכא‪ ,‬חביביקילוקן של‬
‫ישראל‪ ,‬אס לא חקר האני‪ ,‬וכל אדם משמח לנפשו לשם שמיס‪ ,‬ובזה ניכר‬
‫האני שלו‪ ,‬והכלל בזה כי עיקר כל הנהגה העולם הוא השכל המלומד בדעה‬
‫קדוש עליון ב״ה ‪.‬‬

‫אנמיא‪ ,‬אינוניתא‬
‫ב ״ ף פ׳ כ״ע ונח מצא חן בעיני ד׳ כתיב איוב כ״ב ימלע אי נקי ונמלע‬
‫בבור כפיך‪ ,‬אמר ר׳ חנינא אנינותא אנקיא אחה היהה ביד נח אס‬
‫כן למה נמלע? אלא בבור‪.‬כפיך‪ ,‬וכתבו המפורשים אינוניתאזכוה ואונקיא‬
‫משקל‪ ,‬והחכם הגדול מהרמ״ז בייטרמגע ו ‪ 2‬אומר ‪iïm o c e n tia p iiiin o iu s‬‬
‫מונטוןד‪ ,‬וזה לא יתכן כיאם כן מה שאלו אסכן למה נמלע הלא בדיןכמלע‬
‫יען היה נקי? אבל האמה היא כך‪ :‬אינוניהא הוא ביוני ‪Sij) O rnante‬׳‪(^0 c/«T‬‬
‫זמורוח יין או פרחי יין‪), ,‬וויינבןיטהע ‪',‬וויעספזמנלפן{‪ .‬ואנקיא הוא ‪ü n c ia‬‬
‫משקל יוני ורומי ולפי שנח נעע היין שהביא שכרוה לעולם אמרר כי רךכוניהא‬
‫אונקיא אחת היהה ביד נח כלומר מדה קענה אחה שלזמורוס היין היו‬
‫ביד נח והיה בדין שלא ימלע‪,‬וא״כלמה נמלק ? בבור כפיך;• מכוון 'לזה אמר‬
‫שם ר׳ קימן )לקימן( הפקוק ישעיה ק״ה כא שד ימצא המיררש בא שכול‬
‫ואמר אל ת שחיתהו כי ברכה בו כלומר ביין יש גס כן ברכה ולכן נ מלענ ח‪.‬‬

‫אונקלם ) ב ר קלוניקום( ויונתן •בן■ עוזיאל‪.‬‬

‫ה מ ב ר ר י ם החדשים העלו במצודה שכלס‪-‬וחקירהס‪; ,‬כי אונקלוק■ הגר‬
‫שנזכר בהלמוד בבלי שאמרלהרגום‪.‬על■־ההורה■ מפי ר׳ אליעזר‬ ‫י‬
‫ול׳ יהושע מגילה ג׳‪ .‬היא עצמו עקילק ־הגד;שנזכר בתלמוד ירושלמי‬
‫ובמדרשות‪ ,‬כי אונקלוק ועקילק אחד הוא‪ ,‬יען ■כ>‪:‬הנדן ■כבהא לבכי‪■ :‬קדם‬
‫כאלי מושכת נון אחריה כידוע‪ ,‬יעקב כמו יחנקב‪ /‬כן ערךלק במו מכקולק‪,‬‬
‫וזה שעל הרוב בא תרגום יוני בשם עקילק ולא כן אוכקלוק אשל מבנדממנו‬
‫ת מיד תרגום אלמי? הנועם מפני שאחל שתרגם ‪.‬עקילה הרגומ^מכי־זעשו‬
‫ממנו הרגוסארמי כצלמו וכדמותו‪ — .‬ואך שכבר עמד עצהקירה זו בעל‬
‫מאור עינים פ' נו׳ ופ' מ״ה‪ ,‬והעלה כי עקילק ואונקלוק שכיסי המה‪ ,‬בכל‬
‫‪15‬‬
 ‫אוגמלוס ויב־ע‬ ‫‪226‬‬
‫זאה קרוב יותר ‪.‬להאמין שלק אחד הוא כאשר אבאר‪ .‬גם עקילק זה הוא‬
‫נודע בין‪.‬המתרגמים בשם מקוויןיו‪ ,‬גר יוני מאי פמכעוק‪ ,‬ומה שהמדרש‬
‫והירושלמי קורים‪. .‬עקילק צריך באמת ביאור והבנתי וביותר לדעתי מפני‬
‫שנראה‪.‬בב״ר פ״א ר׳ יודן בשם אקילין אומר לזה כאה לקרוא אלוה‪ .‬א״כ‬
‫ימנו מקריאה מקי^ס ולמה בחרו באות ע׳ אשר הברתו כמו אוכקלוק?‘‬
‫ל ע ל יונתן בן עוזיאל אמרו‪ ,‬שלא הרגם כלל רק מפני שראו בעלי מורת‬
‫‪ .‬שבע״פ שם‪.‬נוצרי אחד שהרגם אה התורה יונית בימי רבינו הקדוש ‪,‬‬
‫ובימי תקיקר קחמחדוק ‪ ,‬ונקרא עתעממוצימן אשר הוראתו כמו יהונתן כלומר‬
‫ד׳ נתן‪ ,‬לפיכך יחקו‪:‬תרגום זה ליונתן^ב״ע הקדמון‪ — .‬עיין הכתב‬
‫והתרגומים מהרב גייגער צד ‪ 163‬וכר‪.‬‬
‫ע ל ף הקשו המפורשים מדוע אמרו חז״ל שם במגילה שיונתן ב״ע הרגם‬
‫הנביאים ע״פ הגי זכריה ומלאכי‪ ,‬ולא אמר תרגם הכתובים מפני‬
‫שיש כס קץ של משיה ‪ ,‬וכשעה שפרקם את התרגום על הנביאים נזדעזע א״י‬
‫ד׳ ננאוה פרקת על ד׳‪,‬מאות פרקה למה לא ■הרגם יונתן ג״כ אה ההורה?‬
‫ומה שאינר המתלש״א בח״א מפני שהתורה מפרשין מיליה אבל דנביאים‬
‫איכא מ לי דמפרשין ומילי דקתימין‪ ,‬א״כ‪-‬קשת למה הוצרכו אח״כ לתרגום‬
‫אונקלוק•‪ :‬ועוד קשה שהרי ידוע כי הרגום אונקלוק הוא עצמו הרגום ר׳‬
‫יוקך ובכל מקום שנזכר נש״ק הרגם ר׳ יוקך‪ ,‬הכוונה על הרגום אונקלוק‬
‫וא״כ מאחר שלרוב הרגם ר״י אה הנביאים‪ ,‬למה לא'יחקו חז״ל ג״כ הרגום‬
‫של נביאים ■לאונקלוק ויחקותו‪ .‬ליונת!‪ /‬ודבר זה מבואר בערוך ערך אשון‪.,‬‬
‫ובערך‪ .‬גלד‪ ,‬וגמד‪ ,‬שקרא בעל תערוך אה יהרגום אונקלוק כשם הרגום‬
‫בבלי‪ .‬ואותו תרגום המכונה אצלנו יונתן קראוהו כשם הרגום ירושלמי‪ ,‬ועל‬
‫הנביאים נקרא‪ ,‬הרגום ר׳ יוקך או ר׳ ששתי? וכבר צודע השערה חכמים כי‬
‫תעעות אצלנו נההות‪.‬ממה שהיה כתוב החילה בר״ה ת״י על הרגום ירושלמי‬
‫והיא נוקחאאחרת מתרגום בבלי ועעו המדפיקיםלפרש הרגם יונתן?)אבל‬
‫הרגום‪ :‬של נביאים קתם כשאר לעולס על שם יונתן בן עוזיאל‪ ,‬עיין רמב״ם‬
‫ה׳ כלי המקדש פ״י ה״ב וז״ל על תאבננו מפורש בקבלת וכן קיבל יונתן ’ב״ע‬
‫מן הנביאים ותרגם על לבבותן יקרון( ‪.‬‬
‫א לבוא בזה על דבר מבורר נראה לעיין החילה על השם והזמן של אונקלוק‪:‬‬
‫תנת חז״ל אמרו גיעיןנ״ו ע״ב אוכקלוק בר'קלוכיקוק בר אחתיה דעיעוק‬
‫תות ובעי לאיגיור‪ ,‬ותנה מבורר שהיה אחר תחרבן ומת ־שתעמידותו איזה‬
‫חכמים־ ע״פ תזהר בזמן‪ .‬שמאי‪.‬ותלל ואך תחכם תר״יפלעשיבקפר תולדות‬
‫חכמים הנקפח לקפר ישעיה החליק כן‪ ,‬הוא בלתי מוקמך‪ ,‬אדרבה תשכל‬
‫מחייב לתחליע• שרק אוכקלוקאחד היה ומפכי שתית גר והלל גייר ככרים‬
‫‪ ,‬יחקו תהיהדותאונקלוק להלל‪ — .‬ויותר נראה לברר דבר זה אם‪.‬כעמוד‬
‫‪ .‬על‪,‬קעס שם אוכקלוק‪,.‬בר קלונקוק‪ ,‬ולא נמצא שם זה בין גדולי יון ורומי‬
‫ולא שם אכיו קלוכיקוק‪ ,‬רק שם קמלליכיקוק אשר קראוהו■ בו את הגבור‬
‫הערקולעק עלשם ככישהו‪.‬אהעיר קרמיח‪ ,‬ואמרו בעעם ה ד בד כי גבור‬
‫אחד קעלחוומן הקדים עצמו ליככקלהוך תעיר קרחיא ולכוכשת‪ ,‬וכעם‬
‫עליו תערקולעם אשר היה יותר נכבד ונורא בגבורתו‪ ,‬וכראות קעליזונחן‬
‫‪227‬‬ ‫ויב״ע‬
‫זאה קינז אביים ועשה בכין מהם‪ ,‬ועל זה שאל הערקולעק מה זה אמה‬
‫עושה? השיב אכי בוכה מזבח להקריב קרבן מודה עליו לשמך ולזכרך כי‬

‫קודם החרבן בשם זה‪ ,‬לצחוק מפכי שהית איש מורדף בלי חשך וכליאשר‬
‫עשה לא הצליח‪ ,‬ורבו כמו רבו שוכא’ו‪ V‬קמיו ו)נמ ביקורין במאסר‪■',‬ולכן‬
‫לשחוק אמרו מהולל בשם קמלליכיקוק ממש כמו קלוכיקוק אבי אוכקולוק ?‬
‫לדעמי בחרו ‪3‬שס זה על הגר הבא לחקומ'מחה כצפי שכיכה ולהאמין‬
‫באל אחד‪ ,‬כי הוראה השם כמו אוכמקולמק ‪1118 ,‬ן‪ ’11001‬ס איש בעל עין‬
‫אחה ואיכו פוקח על שהי קעיפיס‪ ,‬עיין להלן‪ .‬וכן עקילק מורה על עכץ‬
‫■ זה כי ‪ aeq^^alis‬מורה על עכין או אדם הדומה בכל עכין לאדם■אחר‪,‬‬
‫ולפיכך מפכי שמרגוסשל גר זה היה דומה ממש ללשון הורה ומכוון יומר‬
‫ווכל שאר הרגומיס בחרו ‪3‬שכ' שוווה אלו‪' ,‬וקראו אבייו בשם קלוכיקוק‬
‫להורוה על הכצחון באמוכה אומן שהוא יפה א‪ q‬כעיס‪;,‬אולם שם האמיהי‬
‫היה לןקוו>י‪ , 1‬ומפכי שהיה איש אחד כוצרי בשס מקוויי'מ‪ ,‬הכזכר בפעלי‬
‫שלוחיהם וכמכצר‪ ,‬וזה היה קרוב לזמן שמאי והלל טעו הקופריס ואמרו‬
‫כי אוכקלוס היה בימי הלל ושמאי ור׳ גונליאל הזקן‪ ,‬ובאמהיאיכו כן רק‬
‫בימי ר' גמליאל דיבכה ר\ה אוכקלוק אחר החרבן ‪ ,‬וכקרא ר״ג זה לפעמים‬
‫ר״ג הזקן להבדילו וור׳ גמליאל הצעיר בכו של ר׳ יהודה הכשיא כאשר‬
‫אבאר בקדר הכאיס אי״ה‪ ,‬לפיכך המצא שיאוכקלוק שרף על ר״ג הזקן‪.‬‬
‫והוא אוכקלוק אשר שלחוהו אחריו מרומי להחזירו ולא חזר רק פעל■ שגס‬
‫השלוחים כמגיירו ע״א י״א ‪ .‬ובירושלמי חגיגה' רפ״ב שאל אדריכוק לעקילק‬
‫הגר‪ .‬קושטא אמון אומרין דהדין עלמא קאיס על רוחא נראה מזה שעקילק‬
‫שבירושלמי עם אוכקלוק בבבלי שהיה ג״כ בימי'אדריכוק ■איחד הוא‪■'.‬‬
‫‪ .‬ב עמה אבאר דבר זה יומר‪ ,‬דע כי זה בלמי צודק מה‪.‬שדימו אחה מבקרים‬
‫שיוכהן בן עוזיאל לא הרגם מעולס ‪ ,‬כי אס'רצו לככוק אה מרגוס‬
‫טהעחדחלימן בשם הקודש יוכמן למה בחרן דוקא בשם יוכהן בן■ עוזיאל‪,‬‬
‫והלא^כמר\יוכמן איכא נשוקא בימי רביכו קדוש וקודם לו ■יוכמן בן‬
‫הורכיוק‪ ,‬יוכהן בן עמרם‪ ,‬יוכהן בן עכונאי ועוד‪ ,‬ולמה הלכו״למרחוק‬
‫לחפש חפש בין דורוה הקודמיס? אבל עומקה של הלכה זו הוא דבק‬
‫אשר אומר‪ :‬כבר ידעה כי כווצה המרגום הוא ■להבין■ להמון היהודים‬
‫וו ‪ 5‬ה המורו‪ :‬ועכיכיה בלשון קל וברור לכל אוזן השומצנה‪ ,‬וכבר השהדלו‬
‫חכמים לפרש עיין הרגום‪ ,‬והגאון בעל ערך מילין דעהו פ לשון זה הוא‬
‫מה שקורים ר^שמעאליס דרחגמ‪M‬מן‪ ,‬מליץ‪ ,‬דמי^עטטער‪— .‬‬
‫אפק לדעמי שורש הדבר הוא בלשון עברי והואק מטעס רגם פער־‬
‫‪:‬חוזו^כן‪ ,‬קיבוץ וקאל כמו ורגם מלך ואכשיו זכריה ז ‪ ,‬וכן רגימה אבכיס‬
 ‫אונהלום ויב־ע‬ ‫‪228‬‬
‫בל העם מקצה אל קצה‪,‬אל מממעה מצום ה׳ והוקומיו הא הדא‪ .‬עוד‬
‫נודע שהממוממן לא היה מחדש דבר מדעסו‪ ,‬רק מה שכמקר לו בע״פ‬
‫מאת חכם כאמן‪ ,‬ומאוד הקפידו על זה שלא יתרגם המתורגמן מפי הכסב‬
‫כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה‪ ,‬ועעם העיקרי הוא כדי שלא יעיז‬
‫לדבר פירושים מרצונו ומדעתו רק כפי מת שמקר לו החכם העומד על‬
‫משמרת התורה‪ — .‬מעעם זה לא האריך התרגום לפרש ג"כ התורה‬
‫שבע״פ‪ ,‬רק פרקם עיקרי מצות שבתורה שבכתב כי בתורה שבע״פ יש‬
‫עמקות גדולה‪ ,‬וגדולי חקרי לב חולקים בדעות ולימודים‪,‬־ אבל בעיקרו‬
‫ופקועו של מקרא הכל שוים לעובה‪ ,‬והוצרך המתרגם וכן החכם המוקר‬
‫לו‪ ,‬לשמור חוק לבל יכשל פיהם במצוה ופירוש אחד על דרך המחלוקת^‬
‫וראיה בתורה על זה מת שאמרו )ברכות ח׳ ע״א( לעולם ישלים אדם"‬
‫פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד הרגום‪ ,‬ואפילו עערות ודיבון‪,‬‬
‫במדבר ל״ב ג'‪ ,‬עכירות ודיבון)מעבר לירדן( ‪ .‬דבר זה קשה עד מאוד‬
‫כאשר כבר נתעוררו המפרשים לבאר למה זה כקרא המקרא שנים‪ ,‬והרגום‬
‫אחד? ועוד למה נקעו דוקא עערוה ודיבון שאין בו הרגום היה להם‬
‫לבחור יותר ראוק ושמעון וכל השמות שאין בהם הרגום? וביותר קשה‬
‫שהרי יש כוקחאות של תרגום אוכקלוק מתרגם עערות ודיבון מכללהא‬
‫ומלבישהא אשר מזה כראה כי כוון להקכים מלת עשרוה'מלשון כלילא‪,‬‬
‫קרמכע‪ ,‬ומלה דיבון מלשון ביש‪ ,‬גרעון‪ ,‬ודאבון ? — ועוד בברכה כהכים‬
‫שאץ בת הרגום לפי ’ כוקחא ישכה מפני העעם המבואר קוכיה ל״ח א׳‬
‫ועיין מגילה כ״ה ב'‪ ,‬למה הלא גם במקום שאין הרגום צריך לשכות‬
‫ולשכות? ועיין הי״כי קוך מגילה‪.‬‬
‫אבל לדעתי יבוא על ככון כי קווכת התרגום הוא לחבר ולא לחלק‪,‬‬
‫ע״כ אם גם יחלקו תנאים בפירוש המצוה במקרא‪ ,‬לא יחלקו עוד בחוץ‬
‫במקום שהמתרגם מפרקם ומשמיע ההורה לרבים וזה עומק המליצה‬
‫שכים מקרא ואחד תרגום‪ ,‬בבחינה הבכת המקרא בפנים ולבית המדרש‬
‫יוכלו הלומדים לחלוק; אבל בתרגום לעומת ההמון חובת הוא לשמור‬
‫האחד ולא השכים‪ — .‬והכה עטרות ודיבון המה עיירות שמעבר לירדן‬
‫ויש בהם ג״כ רמז שאפילו אותם יהודים הדרים מרחוק לא״י צריכים להיות‬
‫באגודה אחת בעכין התרגום‪ .‬ויש בזה מליצה נכבדה‪ ,‬כי עערות מורה‬
‫על עטרה לראש ושעת כצחון ושררה ישראל ההפך מזה הוא דיבון שמורת‬
‫על דאבון כפש ושפלות האומה‪ ,‬ולפיכך רמז רמזו לוחז״ל‪ :‬התרגום צריך‬
‫להיות אחד כלומר כל ישראל אחים נאמנים בין בשעה ריוח ושררה בעת‬
‫יותן עטרה ‪:‬לראשם‪ ,‬ובין בעת הקככה• והצער — דיבון‪ .‬מעתה מובן‬
‫היטב למה לא‪,‬תרגם יונתן בן עוזיאל את התורה כי בימי יונתן בן עוז ^‬
‫לא נחלקו עוד חכמי הורה שבע״פ‪ ,‬כי שמאי והלל לא נחלקו רק בדברים‬
‫מועטים מאוד ורק ע״י תלמידיהם כעשת ההורה כשתי תורות קנהדרין‬
‫פ״ח;‪,‬ולפיכך לא הוצרכו לתקן הרגום אחד כי מעצמו היה רק; הרגום‬
‫אחד; אבל על הנביאים אמר תרגום לבאר קודות הנביאים ע״ד הקבלה‬
‫איש מפי איש עד חגי זכריה ומלאכי)עיין ערך חגי(‪ .‬אולם בימי ר״א ור׳‬
‫‪229‬‬ ‫וי^ע‬ ‫‪1‬‬
‫יהושיע שכבר ■נחנקו הרנה מאוד ונעשה המורה כמתי תורוה‪ ,‬ויר)‪f‬ו פן‬
‫יחעיאו הממרנמיןאה העס לחלקם לחצאין בביאורי הורה‪ ,‬לפיכך השכימו‬
‫ר״א ור״י ראשי בעלי מחלוקה)עד שכמעט רוב מחלוקות■ שבש״יש ימץחשות‬
‫לשני אלו‪ ,‬ולוקחו שני אלו למשל עיין הושפמא פ״א דהוריוה ואבוה' דר״נ‬
‫פ״ד שאשור להחליך דברי ר״א בר׳ יהושיע(‪ ,‬ונחשב לדבר נדול עכין זה‬
‫שהשכימו יחד ’לקרב אה חגר בלב אחד‪ ,‬ובאופן אחד‪ ,‬ודרך אחד השמיע‬
‫תגר לרבים הורה אל הי להורוה שההורה נתונה לכל עוילס אפילו־ לגרים‬
‫ולכן אס\ר לחלק דברי מורה בפירושים שונים ברבים )עיין ערך אהבה(‪.‬‬
‫מטעם זה בחרו כשם אונקלוש ל^רוה על האחדות מונמאקוןוש כאשר‬
‫אמרמי כי הקדמונים ציינו אה החכמת בעין אחת'כמו שציירו אה אליל‬
‫א־ין ראש האזען בעין אחה‪ ,‬לפי שבשעה ששמה' ממעין החכמה הוצרך‬
‫'למשכן אתי עינו השניה‪ ,‬להורות כי כל לבבו רק לחכמה זו' ששואב‬
‫ממקור אחד‪ ,‬ולא ימן עינו לחכמה אחרה‪ ,‬וככה ציירו המצריים אה‬
‫אזיליש בעין אחה לתורות עלהשגהמו‪ .‬וכן עקילש ‪ .Aequalis‬לתורומעל‬
‫'האחדות‪ .‬ומפני שהרגום ארמי בלאו הכי היה‪ .‬חשובי וקדוש בעיניהם‪,‬‬
‫מפני‪,‬שאדם ראתון בלשון‪ .‬ארמי■ שיפר ובבל הוא ‪.‬ארץ אבוהעו־ מעולם‬
‫פשחיספ״ו‪ :‬לכן גס תרגום אונקלוש קדוש יאמר לו מפני שהחזיר■ העטרה‬
‫ליושנה לאייש יחוד קדושה ישראל אל כלל בני אדם הראשון‪ .‬אכן בכל‬
‫זה לא לאמת רק דרך קימן והלצה שערתי לדרוש נשמוה במקום זה ‪.‬‬
‫אץ קפק שעוד בימי הנאים ראשונים וכ״ש בימי אמוראיס היו הרבה מיני‬
‫דבלשון ־■ארמי‪ ,‬או ^וכי‪ ■:,‬ניקה‬ ‫‪,‬תרגומים לפי שכל חכם כלשון‬
‫להראות חזותו ברבים‪ ,‬אבל לא כל ההרגומים היו מקובלים'לחכמים‬
‫הגדולים מנהיגי אומה‪',‬־וכאשר הוא‪-‬ביעינוישךבים מן תרגומי אשכנז לא‬
‫יקובלו וכן בימי העמקה יונית באלכשנדריא‪ ,‬רק בקושי‪'.‬נגמרה‪-‬־מלאכמ‬
‫העתקה )עיין ערך זה(‪ .‬ותיהיזה נחשב ■לפלא שתרגוושיאונקלישינסקבל‬
‫במדרשו■ של■ ר׳ אליעזר‪.‬ור״י‪ .‬וכן המצא מפורש לרנ שר שלום שערי‬
‫‪ .‬תשובה קי' ש״ל וז״ל; מרגוס זה שאמרו חכמים זה ישיש בידינו )כלומר‬
‫־ ת מו ם אוניולוק שהיה בבבל( אבל שאר תרגומים■ אין בהם ‪ .‬קדושה‬
‫כתרגום זה‪ ,‬ושמענו מפי חכמיס קדמונים שענין■ גדול‪-‬עשה ■הקדוש‬
‫ב״ה באונקלוק הגר על שנעשה ־המרגוס י על ידו‪ .‬ולמה׳■ עניך'גדול‬
‫דוקא במרגוס אונקלוק?‪-‬לדעת? יבואר ■הדבר על דרך זה‪ :‬הנה בימי‬
‫יוכתך ב״ע‪ :‬שהיה תלמידו של הלל המח?לה לציץ־ תורת‪',‬הנוצרים באמונת‬
‫י‬

‫המשיח‪ ,‬וכי המשיח הוא בן אלהי ומצאו■ קמך כזה‪ -‬בנבואתי חגי‪ :‬זכר’ ת‬
‫ומלאכי‪ ,‬ד״מ את הכתוב והבינוו אלי את׳ אשר דיןרו‪-> /‬זכרי׳ י׳׳ב י’ ‪-/‬ושם‬
‫נאמר וקפכתי‪ .‬על ^בית‪ ,‬דוד ועל יושב ירושלים; רוח ׳חן ותחנוניפ‪ ,‬ךהביטו‬
‫אני את אשר דקרו‪ ,‬וקפדי עליו‪.‬כמשפד על‪-‬היחיד‪ ,‬והמר עליו כהמר על‬
‫הבכור‪ ,‬ביום ההוא יגדל המקפד בירושלים כמקפד הדדרימון‪-‬בבקעת‬
‫מגידון• פקוק‪,‬זה כולו פתרו הנוצרים על משיחם הנהרג‪,‬־ ועל ידו נשפך‬
‫רוח חן ממייס על ירושלים‪ ,‬כידוע מקפריהס‪ ,‬ולכן רמזהמז׳׳ל־ מגילה ג׳‬
‫שאמר ל' ’ יקך שתית בקי‪ .‬במרגוס אונקלוק על;התורה‪ ,‬ובמרלוס יונתן‬
 ‫אוג‪!5‬לופ־‪5| 1).‬ע‬ ‫‪230‬‬
‫‪ • ■,‬ע ל הגביאיס‪ :‬אלמלא ‪J:>p^^p.‬ר>זו‪ppp/>f:‬י ‪p i p‬ר ר>גום;•יופהן נןאמר ע״פ‬
‫^ הוא ‪/:‬במם ההוא‪ -‬יתגי‬ ‫^^■'זעריה ומלאכי‪:‬‬
‫‪ - ■::‬מ^פדא •בימשליס‪? :‬מקפד‪ -‬אקאב בר‪ :‬עמלי■ דקנול יסי_ה ■'הדדידימון‪/‬ברמות‬
‫' •■'‪-‬גלעד>־וכמקפד‪,-‬יאשיה ^כי‪-‬עימון‪ ,‬דקעל יתית פרעה חגירא בבקעת‪:‬מגידו‪.‬‬
‫^התרמס‪/‬בזה‪/‬רואוד‪/‬לפלש ענין זה על שני‪ .‬דבליס״מתנגדיס‬ ‫■■‬
‫;מקפד^‪-‬על‪--‬אאאב‪".‬מלןי מלאל‪ //‬שה’ ה ראש לעובדי ‪/‬עמ״ס‪':,‬ומשפד על‬
‫ה‪/‬מלך‪:‬יהודה‪/.‬מבית >וד‪ ,‬וראשןליראי; אלהיסיבאמת‬ ‫״‬
‫״;• ■מלכיס‪-‬ב׳ כ״ג‪^^^^^^ .‬ות‪/‬כי;;ההקפל'על משיח הנהרג הוא מצד ■אחדיעכין‬
‫^^^^צד‪.,‬אחר‪/‬ענין א מונ ה‪ ^ ;:‬ת דו? — ואס‪ :‬כן אי‬ ‫'‬
‫פתמרכיב‪,‬שמם מקנגדלפ יחד‪ ■,‬א‪ .q‬כי‪,‬באמת‬ ‫; ‪- .‬אפשר להביא‬
‫•; ‪ /‬ענין‪-‬והבינוו א ל את‪,‬אשר דקרו לא קאי כלל ע ל המשיח רק על• העיר‬
‫‪ -‬י ־ ; ‪, ■.;,:‬‬ ‫^שלס‪-‬כמוק'שם‪,.‬־‪-‬ד‪-/ ,/■.-■•■-/*/ /:. ,‬‬
‫‪.: ■::‬והנת■^בימי ר׳ אליעזר‪:‬ור׳ יהושיע‪ :.‬נשתלשלה‪ ,‬אמונת הנגצריס ביתר שאת‬
‫‪; ■•:‬וביתר‪•:,‬עוז‪ .‬ותוק^‪ ,‬כנודע‪ :,‬והיה‪.‬אד עי‪.‬ק‪,‬ראמונה שד׳ לקח תורת; משהונתן‬
‫*הורה אחרת■ על‪ :‬ידי‪.,‬המשיה‪ .‬ובמה תודע תורה ‪ .‬אחרת הלזו? )ב ”ן שבת‬
‫■‪:•:':,‬פ•׳ כ׳׳כ‪-.‬קע'״ז‪::‬ע״ב(‪-‬כי‪.‬מתמ‪ .‬אשר היהודיס הגאמנים• בברית‪:‬הישן פתרו‬
‫*•״•‪,‬עלייני;מצוה הבתולה ‪:‬כליו אמיתי‪:‬והמש״‪:,-‬כפשוע‪,‬ם‪:.,‬כדי לקייס‪.-:‬מצות‬
‫‪.‬־ ‪ ::.‬האברי‪.‬ם;־בפועל״תחומ‪.‬ר‪: ,‬ועניני‪: .‬אמונה לד'; פלשו‪ .‬על‪: ,‬דרןל‪' .‬רוחני‪-‬י ושכלי‬
‫להרחיק;מכל■גנזמות^; ‪:‬הפכו‪:‬הנוצרים;אה‪ ,‬הקננלה ■ופזרשגאת;עניני אהות‬
‫‪) , .‬־מגמא( ‪]-‬כללד‪.‬־נשמי כאלו; יש‪ ,‬לאל■‪:‬בן‪ :,‬והוא‪. ,‬לו אב ממש‪ ,‬י;ודיני׳‪:‬־מצות‬
‫■ ‪■:‬עבודה‪ ,‬חזיר‪,‬־‪.‬בשר;בח‪,‬ל‪ ,3‬לקחו;על‪'.‬ד‪.‬ראמשל‪ ,‬באופן שאין הכרח לקיים‬
‫■;■ ‪:‬המצות‪: :‬כפשוען‪,‬־ לא;לשבות ־בשבת‪: ,‬ולא;להזתא בקדושת‪ ,‬המאכלות‪ :,‬ולא‬
‫להזהר במילה‪ ,‬וצי‪,‬צ’ ת ותפילין כמבואר כ ל ז ה‪:‬בפעלי‪ :‬השלוחיס‪ ,‬ואגרותיהם‪.‬‬
‫‪:‬׳‪::‬וכאשר בא־אונקלוה־הגרומרגס״המורה‪ .:‬בכל מקום שמדובר בה; בעמני‬
‫‪-:..‬אלהןת‪;;.‬ע‪:‬ל‪.:‬דרך‪ ..‬הראקת‪1‬ה‪,‬גשמות‪: ,‬כמו‪.‬וירד־ד׳‪,‬מימרא ;דד‪/‬־ןכל‪.‬מצות‬
‫■ ‪;:‬האבריס ממההפש‪,‬ונוןדהמו‪:.‬גד’ ■בחלב אמק ^בשר;וחלבן‪ :‬אז‪::‬באמת־ היה זה‬
‫־‪':‬־?ננ^ גדול‪:‬וכפלא אאגד;והשכימו־בתרגוכוז‪,‬ה על‪.‬חכמי‪:‬ישראל‪^ .‬־‪:‬־באופן‪,‬‬
‫׳־ ד שהדבא‪::‬בחל כו לא־־על אנפ‪;,‬צרכג‪.‬בא'כן;‪.‬מגולה‪:‬שא אני תרגומים אלו‬
‫■פנק ;טל; ישראל‪ ,‬ארגוס ‪!:‬ונתן‪:‬דב״ע‪:‬על{הנביאים‪.‬להרחיק‪ :‬מלב‪ .,:‬הוהודים‬
‫‪,■:.‬קתרון‪:‬המראות שראו‪:‬הגב!א?םעמו ושעיה‪:‬י״א‪:‬ג׳׳ג‪.,‬זכריה*(‪::‬ע׳ע׳‪ ’:,‬״ג ב‪■/‬‬
‫■; ‪.‬אנלאשי ג׳־א^יב'‪) ,‬אל‪,‬ד‪3‬ר’־נ ‪5‬יא’ ם על‪ ,‬ענמנידמש!ח‪:,‬על לכךהסוערו־ואשר‬
‫■־ ‪ - .‬ע ל; כ ‪'4‬ה‪5‬כאחו •להויות‪:-:‬כי ‪ :‬יונתן‪.‬־אמר־‪ ,‬תרגופ‪-‬־על*הכביאיםדבקבלה־‪ ,‬מפי ‪.‬‬
‫; דחגיזכריתךו^לאא‪.‬כאנ‪5‬ירצו;‪:‬בזתלפורות‪,‬אבע׳'פ אי‪:‬אפשתלפאש‪:‬כפתרון‬
‫‪ ■:-,:‬הכוצר׳יסי־‪ 3-‬אמרו‪-‬עוד שם‪:‬כי‪::‬בשעה ההרגם‪;:‬יו‪.‬נסן‪ ,'.‬א ע חנביאיס'‪:‬נזדעזע‬
‫־‪.‬־ א ת ’שראל‪:.‬ד׳;מא‪.‬ופ‪ :-‬פרשה•־ ויצאה בס קול‪ :‬ואמרא‪ :‬מ?‪:‬הואי זה;* שגילה‬
‫‪ ,::‬שתל” ל מי אלל?‪,‬עמ‪:‬ד;‪:‬יונתן;‪^ 3‬ע;על‪,‬ר‪1‬נליוזאמר ‪.‬אני'‪,‬הוא‪.:‬שגילה 'תהריך י‬
‫«‪.‬ז־‬ ‫ז ‪,‬׳׳ » ‪- , '.‬‬ ‫'■ ׳ ‪ .‬־ ' » * ‪ -‬י ‪■ .1, * ' . 1‬‬

‫«נ״זכטהי״ט׳‪-‬א' מ ש א ' ל > ר ; » ל ו ח ס ו ל׳לד'׳ ^עין‪ .‬אדס״וכ^ שבסי '‬

‫‪ :‬דמדאלץ ובזלקוס ‪,3‬שם ‪ 5P‬כ’■אןע';■ל׳־י ‪m‬ה זה‪,‬משיח ועיין גפעלי‪:‬עלור*’הס;כי לפאו־צ׳השלימ‬
‫‪•- ■■ -.‬״‪; -‬‬ ‫■‪.‬ך •מלה‪-‬משיחס‪-‬גדמשק■ועיין בקשובמרל׳ייי■דורמקקית בילקוגי שס ‪— .‬‬
‫‪231‬‬ ‫אונקלוס ויב־ע‬
‫לב״א גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי‪ ,‬ולא לכבוד בית אבא ננ ‪ ’p‬ק’ זאת‪,‬־‬
‫רק שלא ירבו מחלוקות בישראל‪ .‬כלומר מפני שכחלק אז ביס ישראל‬
‫באמונת המשיח ע״פ פתרון הנביאים רצה יונס! להחזיר עערה ליושנה‬
‫ולהביא אמונת אומן בפירוש הנכון על דברי הנביאים בעכיכי אמונה בד׳‬
‫ומשיחו‪ .‬ואמרו שם ומפני מה לא הרגם ג״כ אה הכסובים? מפני!שיצאה‬
‫ב״ק ואמרה דייך‪ ,‬והעעם מפני שיש בם קץ משיח כלומר הרבה עניינים‬
‫שבההלים דניאל ורות קשים מאוד לברר על פי התרגום‪ ,‬ויש יבזה ענין‬
‫מתעה לרבים‪ ,‬והכלל בידנו כי אפק קצהו תראה וכולו לא תראה‪ ,‬ודי‬
‫לתרגם הנביאים צדי העיקרים הראשיס באמונה ד׳ והמשיח‪ ,‬ולא הכתובים‬
‫שיש בהם קק וקוך למשיח‪ ,‬ע״כ ראוי לגלות‪,‬עפח ולכקוה עפחיים‪— ,‬‬
‫על פי הנחה זו יבוארו לך תרבה עכיכים שהומים ‪) :‬א( למה מובא במדרש‬
‫כל תרגומי נביאים וכתובים בשם עקילק והלא יונתן הוא המתרגם‬
‫נביאים ועל כתובים לא היה הרגום כלל? השובת;‪,‬מפני שהכוונת עם‬
‫מה שאמרו אוכקלוק הרגם אה ההורה ע״פ ר״א ור״י לתורות כי היה לגר‬
‫זה זכוה גדול‪ ,‬ונבחר מד׳ להורות לכל■ הגרים הבאים ‪ :‬לחשות תחת צל‬
‫אמונת האחדות‪ ,‬שיפתרו יכל כתבי קודש על דרך המכוון לתורה ישראל‬
‫ואמונתו‪ ,‬אשר על כן תתחילו ביונתן וקיימו באוכקלוש‪ ,‬כלומר כי אוכקלוש‬
‫תגר הוא תכלית כל התרגומים כי כמו שאוכקלוש איך לו אלא לב אחד‬
‫לאכיכו שנשמים כן יהיה כל־ישראל וכל הגרים הכשפחים לתם‪ ,‬לפיכך‬
‫יחשו מני אז כל תתרגומיס המועילים‪ ,‬לאונקלוק המורה על האחדות‪ .‬וזה‬
‫לך האות‪.‬כי באמה תרגומי עקילש המובאים במדרשות רובם בלשון יוני‪,‬‬
‫ד״מ עלמות הרגם עקילש א ת כי ש א ^ א תני ס א יביוני מונטטערבןיכקייט‬
‫עולם' ^‘'שאין לו קוך ירושלמי מגילה&״א‪ .‬והאף‪:‬כי'‪.‬לדעתי אפשר לומר‬
‫כי לשון‪-‬את נישא הוא האר למקילת‪ ,‬לפי‪:‬שידועי כי גר ■זה■ היה ׳ מאי‬
‫פמנעוק אצל ים השחור‪ ,‬וא״כ לשון אתא נישא הכוונה־ אשר בא מאי הים‬
‫כיי אתא פירושו בא ונישא אי ים ? בכל־ זאת •נראה ממקומות אחרות‬
‫שהרגם בלשון יוני כמו מדרש שיר פקוק כמעע שעברתי מהם■ הרגםבקילש‬
‫פרני פליאה קהישו כאמי מחי = זונת זקנה שבי ב א ק‪ .‬אכן‪ .‬בירושלמי‬
‫קידושין פ״א הרגם מקילש שפחת נחרפת כתושה לפני איש ‪.‬ארמית‪,‬‬
‫ובקהלה‪.‬רבה בקוף ע״פ אם ימלאו העבים גשם‪ ,‬אמרו ■ועל העבים אצוה‬
‫ולהמעיר עליהם מער ■תרגם עקילש על הנביאים ■אפקוד‪ .‬דלא;יתנבאון‬
‫עליתן‪,‬נבואתה ‪ .‬ועוד תדע‪.‬כי בתוקפתא הגם שחוברה‪.‬בארז ישראל ■נזכר‬
‫תמיד‪ .‬אונקלוק ולא עקילק עי־ן הוקפתא כלים;ב״ב‪.::.‬פ״כ מעשה שתביא‬
‫ע‪.‬נחו של אונקלוש הגר פתו‪.‬לפני;ר׳‪ ,:‬גללליאלךי ובתושפהא‪ :‬חגיגה פ״ב‬
‫איכקלוש הגר היה אוכל כל ימיו על‪..‬עהרת ■הקודש‪.■■,‬ובתוקפתא■ שבה פ״ח‬
‫ימ״א ה״א ‪p‬ר‪ q‬אונקלוק על ר״ג תזקן ■ולתושפתא־״פ״ו דמקוואוס•‪! :‬שעבל‬
‫אוכקלוק עם ר״ג ולמה במדרשות שבאים מא׳׳י'כתוב עקילש בכל המקומות‬
‫הנודעים? עייןבמאיור עינים פ״מ׳׳המביא מ״ג תרגומים■ בלשון ■יוני ־וכתב‬
‫שיש עוד הרבה? וחשבתי עבור זה כי מפני שתבבלייהסרגמו;תמיד בלשון‬
‫המובן להמון והוא לשון ארמי‪, ,‬ובארצות המזרח במלכות קמנטטמנטינמפען‬
 ‫ויב״ע‬
‫ברומי‪,‬חלתה מימי קמגסטמנטין‪,‬ואילך‪.‬וא^ קודס לזה‪ ,‬רגילים היו נתרגוס‬
‫מקווילא ולדבר ■בפמ ■המון בלשון יוני לפיכך גם במדרשים של ארצות‬
‫המזרח אשר ארן ישראל ‪ :‬בכלל‪ ,‬נהגו להביא תרגום יוני‪ ,‬וכן באגדה‬
‫ירושלמי‪ ,‬אבל המושפמא שהיא מזמן קדם בעוד שדברו גם בא״י ■לרוב‬
‫לשון ארמי‪.‬נשאר שם אונקלוק ■על עוקרו‪ .‬ונראה עוד כי בעבור שלשון‬
‫ארמי‪ :‬היה חביב וקדוש ליהודים‪ ,‬עיין ראש מגילה ■כ״ג‪■ ,‬וכאשר הבאתי‬
‫למעלה בשם שר שלום‪ ,‬בי בתרגום יש קדושה כלומר שכבר נתקדש על‬
‫ידי־ הרגילות להשתמש בתורה ־ומבואר פקחים פ״ו‪ :‬כי לשון זה קרוב‬
‫ללשון תורה‪ ,‬לפיכך נהגו בשםאונקלוק לתרגום זה ארמי; ואפשר לדעתי‬
‫ששם זה‪,‬הוא מכוון לשם מנגעזמט ביוני מורה שליח המבשר לרבים דינים‬
‫ומצות‪ ,‬וזה במקום ששלוחי נוצריבשרו תורמם לרבים עשו היהודים רושם‬
‫גדול לגר האחד אשר בשר תורת אל חי‪ ,‬וכאשר אמרו ששלח ר׳ יהודה‬
‫ב״ב מנציבין הזהרו בבני עמי ה א ק שמהם תצא תורה‪ ,‬קנהדרין צ״ו‪ .‬ומפני‬
‫שהתוקפתא קדומה מאוד לתלמוד בבליעדיין נקרא התרגוםע״ש אונקלוק‬
‫שהוא ממש כקריאת ארמי בנון‪ ,‬יען כי בקריאה יונית הוא צןן‪:‬געזמס בשני‬
‫גי׳ ‪ Aggelos‬נקרא כאלו נון כתובה־ מנגעומם‪ ,‬ומזה בא החילוך( לקורא‬
‫עקילמק בעין והוא ׳הוא הנקרא בפי־ הסצרום מקוויוח מאי פמנטוס‪,‬‬
‫ונתגייר בשנת ק״ד לנוצרים י״ח שנה קודם חרבן ביתר‪ ,‬והעלילו עליו‬
‫הבוצרים שנתגייר עבור יעלת חן לשם‪:‬אשה‪,‬־והמ״ע שם פירש זאת שהיא‪.‬‬
‫התורה‪ ,‬ואמרו עוד עליוי־שנעת בתרגומו אל היהודים יותר כי העלים‬
‫עינע מן קו מ ת הנוצרי‪.‬ם הרמוזים בתורת לפי דעתם‪ .‬וכן בתורת כהנים‬
‫פ׳ בתר מבורר שהית עקילק מאי פונעי‪ .‬ובב״ר נקרא אקילין‪.‬‬
‫ועוד תבין למת מצינו תרבה תרגומים באונקלוק שקותרים דברי ר׳‬
‫אלענזר בגמרא והלא מפי ר׳ אליעזר ור״י אמרן? כמו בזריקת הדם על‬
‫המזבח משפעים ב״ד■ח׳ וביבמות מ״ו‪ :‬פירשו על העם ממש? ועיין חולץ‬
‫פ׳‪ .‬ר' אליעזר מקופק ‪.‬אם חוששין לזרע אב או לא ואונקלוק תרגם שור‬
‫ושה תורחא ושיתא בלשון נקבה ? ובשר בחלב לא תבשל קוברים ר״א ור״י‬
‫שיש בבישול איקור תורה־ואונקלק תרגם בכל מקום לא תיכול? וחי בתם‬
‫לעתיד דלא כמאן ביו‪.‬מא פ״ד? בהכרח צריכין אנו לומר שהכוונה עם מפי‬
‫ר״א ור״י שתרגם בלא‪:‬מחלוקת‪ .‬ולדעתי נהג אונקלוק לתרגם כפי הכרח‬
‫השעה ואם שמע ׳או ראה או ידע שיש בני אדם מגשי‪-‬מים־ ענין אלהותו‬
‫הנה הוא יצא־ ללמד דעת להמון לתרגם בכל)וקום במקום השם מלמרא‬
‫דד׳ כ ^ו ע‪ .‬ואם חשש ד״מ שתצא תקלה׳ מתרגום אחד‪ ,‬ד״מ אם נתרגם‬
‫שופךדם־האדס באדס׳דמו ישפך ■כפשועו וצורתו‪ ,‬ידמהיבל אדם הרואה‬
‫או היודע גאחד־שהורג־את הנפש שמותר לרואת מידי להרוג את הרוצח‪,‬‬
‫ואיך■ ההלכה כן כי'־אקור להרוג ־הרוצח עד עמדו לפני‪-‬העדה למשפע‪,‬‬
‫לפיכך תרגם אונקלוק על‪.‬מימר דייניא וקתדיא יתשדדמא‪ ,‬כלומר אין‬
‫לך‪-‬רשות‪:‬צסרוג'‪'-‬מחרן לב״ד‪ ,‬ולשון רבים דייניא וקתדיא אשר עמדו עליו‬
‫רבים לשאול והלא־ בן־ פח ־נהרג בעד־ אחד ובדיין א חד? לאק שה מידי כי‬
‫אדם אומר על כתן'אחד כתנים כלומר המין והשבע עיין קועה ל״ח ‪ .‬תוש׳‬
 ‫‪233‬‬ ‫אונמלום ויכ‪-‬ע‬
‫ד״ה לשנים‪ .‬הדור היה דור פרוץ בבישול בשר וחלב מפני שלקחו ■הדברים‬
‫ככתבם לא תבשל גדי בחלב אמו דוקא גדי )כאשר נמצאת פרצה כזו‬
‫בימי רב והוצרך לאקור אפי׳ כחל‪ ,‬חולין ק״י( אז תרגם אונקלוק לא תיכול‬
‫בשר בחלב‪ — .‬ראו כי הרבה נמנעים מלשחוע עגלים אחל ששהעו שוך‬
‫מפני הקפק שמא חוששין לזרע אב‪ ,‬ולפיכך הוצרכו לפרסם הדבר שאין‬
‫סוששין לזרע אב ותרגמו תורתא או שיתא‪ .‬ראו שההמון מכחישים‬
‫בהשארת הנפש הוצרכו לפרקם בתרגום וחי בהם לעלמא בעתידא ‪— .‬‬
‫ומה שנהנו חכמים גדולים מוהר״צ חיות ורש״ל כלל גדול בענין זה‬
‫קאונקלוק לא תרגם כדין רק בדבר המקור לכל אדם‪ ,‬אבל דבר המקור‬
‫לב״ד לא הרגם כדין וכהלכה‪ ,‬לא יתכן כלל זה‪ ,‬כי אס כן קשה למה לא ׳‬
‫הרגם אונקלוק דברים ע״ז כל דיני פקח הנמקרים להמון שלא כהלכה כי‬
‫תזבח בערב הרגם תיכוק ברמקא וכן קאר דברים ע״ש ? ולמה לא תרגם‬
‫על אך בור ומעיין מקוה מיס ויקרא י״א על דרך המקור לרבים שיעשו‬
‫מקוה ע״ד הכשר בידי שמיס‪ ,‬ולמה הוצרך לשנות התרגום על שופך דם‬
‫האדם הא זה מקור לב״ד? אלא ודאי התרגום לא נתיקד רק לתכלית‬
‫הביאור במקום הצורך ובמקום הפרצה לעשות גדר לשובב נתיבות לשבת‬
‫אחים יחד‪ ,‬החת מחקה וצל הלכה ברורה‪ ,‬ולהוציא רבים מן הקפק באין‬
‫מחלוקה ומשא ומתן בין חכמי תורה שבע״פ‪ ,‬למען תהיה האומה שומעת‬
‫כקול מוריה באופן אהד ברור ומנוקה מכל פקולת רשמן פירוד בדעה‬
‫וכמעשה‪ -------------- .‬כ י רק בפנים לבה״מ יש מחלוקה חכמים ולא‬
‫חוצה לו‪ .‬ומפני זה תרגם וקצוסה אה כפר\דברים כ״ה י״ב כפשועו כמו‬
‫עין החת עין ממש שאס יתרגס ממון יש לחוש שהעשיר יענה עזות ריקון‬
‫כך ויקיר עין ורגל לחברו על מכת לשלם ממון ע״כ הוצרך לתרגם‬
‫כפשועו וכן בשאר מקומות ההכרח ‪.‬‬
‫ה וביותר כרויח בזה להבין שינוי התרגום באיזה מקומות ומעמו‪ ,‬והואיעל‬
‫פי כלל המבואר בקפרי‪-‬פ׳ קופמיס על פקוק וקרא בו כל ימי חייו)המלך(‬
‫למען ילמד ליראת את ד׳ אלהיו‪ ,‬מלמד קהמורא מביא לידי מקרא‪■ ,‬‬
‫מקרא מביא לידי ה ר ג ו ם ‪ ,‬תרגום מביא לידי משכה‪ ,‬משכת מביא‬
‫לידי הלמוד‪ ,‬תלמוד לידי מעשת‪ ,‬מעשת לידי יראת‪ .‬הכת תתחילו במורא‬
‫וקיימו ביראה ובכתים יש מקרא המביא לידי תרגום ותרגוס לידי משכת‪,‬‬
‫באופן שהתרגום היא יקוד הורה שבע״פ‪ .‬וכן הוא במבעי כי המקרא‬
‫^ בעצמו בלתי מובן בלא ביאור‪ ,‬והביאור הוא ההרגום כי על ידי העתקת‬
‫מושג מלשון אחת ללשון אחרה יובן הולושג בדקדוק יותר‪ ,‬וכאשר באמת‬
‫תשכילרמאודחז״לבאמרס נדרים ל״ד‪ :‬ויקראו בקפר‪.‬תורת אלהיס מפורש ‪,‬‬
‫מפולש זה הרגום כלומר ע״י התרגום ׳ ממילא נמצא יקוד להבין המקרא‬
‫על מכונו כי כל עוד שהדבר נשאר על מתכונתו בלי בחינה מתנגדה‬
‫והמעוררות ממקום אחר‪ ,‬לא יובן מעלהו כאשר לא יבין ויכיר האדם את‬
‫עצמו רק אחר אשר הבין את זולתו י ‪-‬׳ לפיכך התרגום היה יקוד הורה‬
‫קבע״ם להכין במקרא‪ .‬ומשה רביכו שבאר התורה ככתוביהואל משת‬
‫באר את־ המורה הזאת ובארה לשבעים לשון‪ ,‬קועה ל״ב ע״א‪ ,‬ממילא גם‬
 ‫אונהלו^ויב׳ע‬ ‫‪234‬‬
‫המרגום בכלל‪■ ,‬ומזה אמרו אחרונים שאחר הגמרא שהמלגוס כיהן מקיני‬
‫הגם שלא כמלא רק שההרגום כיהן מעזרא‪ ,‬וקכחום וחזרו ויקדו בימי‬
‫אוכקלוק‪ ,‬מגילה ג׳ ע״א‪ ,‬ולא נאמר שס כי מקיכי הוא‪ .‬ועוד אמרו בב״ר‬
‫ל״ו יפה אלהים ליפה וישכון באהלי שם מכאן להרגום מן ההורה כי ע" י‬
‫ההרגום כרויחי הרחבה הלשון׳ והביאור‪ ,‬ולכן ההרגום‪.‬מביא לידי משכה‬
‫כלומר שני חכמים שוכים‪,‬בהרגומיהם ‪ ,‬ומזה■ באה המשכה מלשון שכים‬
‫זה מהרגם ככה וזה‪.‬על דרך אחר ‪ .‬וממחלוקה זו בהרגום יבוא המשכיל‬
‫אל ההלמוד כלומר להבחץ הדבר היעב ולשקול במאזני השכל איזה הרגום‬
‫יכשר יוהר‪ ,‬באופן שמכח הלימוד• כזה יבוא המעשה בפועל בכשרון‬
‫חכמה ודעה‪ ,‬ורוח‪ .‬יראה‪,‬ד' עולה על גביהן■ להרגם לפני הציבור בקגכון‬
‫אחד‪ .‬ראיה ברורה לזה הראה חולין■ ק״ע נחלקו רבנן ור׳ יוקי אם שור‬
‫הבר מין בהמה ״או מין חיה הוא‪ ,‬וקברי רבנן מין בהמה הוא‪ ,‬שהרי‬
‫‪ .‬מהרגמיכן והאו הורבלא כלומר הור במןיז)שור היער( ואי מין חיה הוא‬
‫לא היה להם להרגם ככה‪ ,‬שהרי‪.‬ההמון״ידמה שכל חלב מן שור דעלמא‬
‫ג״כ מוהר כמו מקור היער‪ ,‬ור׳■ יוקי קבר הוחיל ובין החיוה נשכה ידעו‬
‫השומעים ששם •זה החיה היא הור ולא ידונו מזה על שורים דעלמא‪,‬‬
‫הכה משה רביכו בודאי ביאור כהוגן בבירור באופן אחד‪ ,‬מהוהאו;‪ -‬אפק‬
‫־הביאור הזה נשכח ונעשו הרגומים■ שונים עד שהכריעו חכמי דור להרגם‬
‫שוב׳באופן אחד בציבור‪— .‬‬
‫נראה מזה ■שמכח ההרגום נשכה המשכה כלומר מחלוקה רבנן ור׳‬
‫יוקי —ובירושלמי שקלים פ״א ה״ד■ נחלקו ״ר׳ יהודה ור׳ נחמיה בהרגום‬
‫הכהוב כל העובר על■ הפקודים יהן‪ .‬מחציה השקל ‪ ,‬חל מהרגם כל‬
‫דעבר בימאוהכהנים בכלל‪ ,‬וחד מהרגם כל דעבר על פקודיא‪,‬ואין‬
‫הכהכים"’בכלל ‪ .‬ובהרגום אוכקלוק שלנו הרגם דלא כחד) שמוה ל׳‪ .‬י״ג(‬
‫אלא כל דעבר על מכיכיא ‪ .‬וקבראשיה מ״נו כ״ז הרגםאוכקלוק באחקכהי׳‬
‫^ יהבכא ■מקדשא‪ ,‬י ' ״ ’ובזבחים כ״ד‪,‬ע״א נחלקו בזה רב ולוי ורב מהרגם‬
‫'־ יהבכא מדבחא‪ .‬מבואר •מזה שמהרגום יצאה‪ :‬המשכה והמחלוקה כלומר‬
‫חכמים‪:‬נחלקו באופן ההרגום וביאור• המכוון למקרא‪ ,‬ואחר אשר נקבעה‬
‫ההלכה לא כיהן רשוה להרגם •רק •באופן אחד‪ ,‬וע"פ הרגום זה הנקבע‬
‫‪ .‬ידעו כל המון חכמים •ובלהי חכמ‪-‬ים כי בזה נהאחד‪.‬ו כל‪•-‬היהודים לכוין‬
‫כהלכה‪ .‬ובגלל הדבר הזה אין קפק ׳שהיו מהחילה הרבה הרגומים• שונים‪,‬‬
‫■עד■ שלבקוף קבעו בביה המדרש להורוה בפכי העם כהרגום ידוע הוא‬
‫ולא אחר׳‪ ,‬באופן שיכלו‪ :‬האחרונים ליקח ראיר^ ברורה מדעה התר‪ 11‬ם‬
‫‪-‬על דעה‪:‬חכמים‪■,.‬ד״מ•■כשבה י׳‪.‬ע״ב למדו כי■ לשון אמונה■ הימנותא או‬
‫■ ■אמה ונאמן‪ ,‬היא רק האר לשם הקב^׳ה ולא שס עצם משום דמהרגמינן‬
‫אלהא מהימנא אבל שלום הואישם עצמותו יה'‪ ,‬למען נדע כי •לשון‬
‫‪ -‬הימנוהא מוחר לו‪.‬מר‪,‬במקומוה ־בלהי מנוקים ■)עיין‪-‬ערך אמה(‪ .‬ובב״ר‬
‫פ׳ חיי שרה על■ פקוק ובכי• דדן אשורים לעושים ולאומים־ אמר■■ר׳ שמואל‬
‫‪ .‬ב״ב אמר ר׳ יונהן אע"פ שמחרגמינן משירין לעוקים אמפורין כולה ראשי‬
‫אומות הן ‪ ,‬כלומר לפי האמס אץ■ הדין■ עס אונקלוק ‪ ,‬שמתרגס ככה‪ ,,‬אבל‬
‫‪235‬‬ ‫אוגמלום ויב״ע‬
‫הוצרכו לכך כדי לבאר השמות שנראים זר במקום זה בלשון לבים ‪ ,‬וכל שאר‬
‫שמות שם הוזכרו נלשון יחיד‪ ,‬לפיכך הוכרח אוכקלוש לפיש כדעה אארת‬
‫להשקיע שכל השואל על ככה — עד״ז כבין לבאר השאלה בפ' ויחי בברכה‬
‫•עקב מ״ע ד׳ פחז כמים אל הוהר כי עליה משכבי אביך‪ ,‬אז חללה יצועי‬
‫עלה‪ ,‬ה מ ם אוכקלוק על דאזלת ללןביל אפך הא‪.‬כמיא ברם לא אהניסא ׳‬
‫הולק‪'.‬תיר לא ת ס ב׳ ארי סליקתא בית מ ע כ בי א מ ך‪ ,‬בכןיאהילתא‬
‫לשוויי י רי ס לי ק ת א ? דברים אישר לדעהי כווכהם כך‪ :‬אונקלוק הולך‬
‫פה בשיעהר׳ גמליאליור' אלעזרהמודעי ורבאבבבל שבה‪ ,‬כ״ה ע״ב‪,‬דראובן‬
‫נא שכב ממש עם בלהה בראשיה ל״ה אלא בלנל משכבו לכבוד אמו לאה‪,‬‬
‫ולא כר׳ אליעזר ור״י שאמרו שם שחעא ממש‪ ,‬ולכן ה מ ם פחז כמים‬
‫הלכה אוהך בכעקך כמים הזידונים אבל לא כהנה מזה‪ ,‬לפיכך לא הקח‬
‫חלק בכורה מפני שקלקה אה המשכב‪ ,‬לכן גם ממך כקהלק זכוה הבכור‪,‬‬
‫ארי קליקהא ביה משכבי אבוך בכן אחלהא לשויא ברי מקולק ‪ ,‬כלומר‬
‫מדה כנגד מדה החה אשר חללה השורש‪ ,‬ממילא הפרי מחולל‪ ,‬כי משכבי‬
‫אב‪-‬ך הוא השורש‪ ,‬ויציעי עלה הוא הבן מה שעלה מן המשכב כפרי העולה‬
‫מן הזרע — ואין צורך להגיה אמך ממור אפך וגם לשון ברם אחר פחז‬
‫יבוא על נכון ולא כהמגיד ש״ה צד ‪ , 319‬ואם כן כרויח פירוש חדש ויפה‬
‫ענ יצועי עלה שהכוונת על הבן העונה ‪.‬‬
‫ר אגב אורחא ראיהי לבאר לך המשנה הידועה במגילת כ״ו‪ .‬המכנה‬
‫בעריוה משהקין אוהו והממרגם ומזרעך לא המן להעביר למולך לא מהן‬
‫לאעברה בארמיומא משהקין אומו בנזיפה‪ .‬וקשת מאוד מת שנא רישא‬
‫ומה שנא קיפא ? ור׳ יוקך מפרש שם המכנה בעריוה כלומר שאומר‬
‫במקום ערוה אביך‪ ,‬לא הגלה קלון אביו או קלון ־אמו‪' ,‬והוא ר׳ יוקך‬
‫בעל ההרגום שמר מלמרגם ככה‪ .‬ובירושלמי שם'מבואר מני ר׳ ישמעאל‬
‫באמה‪ ,‬זה שהוא נושא ארמיה והוליד בנים‪ ,‬מעמיד אויבים למקום‪,‬‬
‫וא״כ משמע שר׳ ישמעאל באמה הרגם לא מהן להעביר למולך על נשיאה‬
‫אשה ארמיה‪ ,‬וקשה א״כ בכפלים למת במכנה בעריוה אין כאן רק‬
‫משהקין‪ ,‬ובקיפא משהקין בנזיפה במקום שר״י מיקל? ולי נראה ברור‪-‬‬
‫שנעלם מן המפרשים כוונה משנה זו עם דברי הירושלמי כי באמה חילוק‬
‫גדול יש בין רישא לקיפא‪ :‬מי שמכנה בעריוה ’ הוא גורם לחעא גילוי‬
‫עריוה אשר ה‪-‬א עברה חמורת אבל ■עיקרה לכבוד יחוש תאדם ומהרה‬
‫משפחוהאדמה; אולם מי שמהרגם מזרעך לא ממן לארמיוהא ומהיר א"כ‬
‫‪ .‬להעביר ילדים למולך הוא גורם חעא י‪,‬לעומה המקום ב״ת לעבוד ע״ז‬
‫שהוא ממור‪ ,‬וידוע כי‪.‬תהועא■ לתקב״ה‪':‬כפל את חמאו והוכפל עונ&ו‬
‫ע״ד שאמרו ב״ק כ״ה ע״א ק״מ‪ ,‬אם ■ירק ׳ ירק יאפיה בפניה הלא מכלם‬
‫שבעה ■ימים־ק״ו לשכינה י״ד ימים ‪ ,‬וזה ע״ד שאמרו כי יחלק ׳׳'השם באדם‬
‫הוא כפיל מחלקי אביו או אמו‪ .‬נדה ל״איע״א שחלק השם עשרהד־ע״ש‪.‬‬
‫מעהה הדבר‪.‬ברוריכי המכנה בעריוה נכון לשהקו ולהכלימו‪:‬־מפני רוע‬
‫דעהו בפשמות‪..‬עריוה — אבל האומר ל א‪ -‬ה הן לאעברה׳‪:‬בארלויוהא‬
‫שהפגם בעניןיע״א ממילא צריך נזיפה‪,‬׳ וזה רצו לנו להורוה בירוצזלמי‪,‬‬
 ‫ויב״ע‬ ‫&‪23‬‬
‫לפיכך הניאו אה דנרי ר׳ ישמעאל ולא על פירוש המשכה רק קפם מי‬
‫׳שנושא ארמית הוא ■מעמיד ג"כ שונאים למקום כלומר זהושוה נזה אל‬
‫העלם ה עני ה ילדים למולך שגס זה הוא שנאה למקום‪ — .‬ועכ״פ‬
‫הנזיפה דרכה‪ ,‬להיוה עוכש לחועא לשמיס' כמו שמציכו נזוף למקום‪— .‬‬
‫כלל העולה מכל זה שתכלית' ההרגוס הוא לעשות אגודה אהה נהמון‬
‫ישראל ואס ר׳ אליעזר ור׳ יהושע נחלקו נדין והלכה‪' ,‬לא ישמע נחוצות‬
‫קולס‪ ,‬רק נפנים לניה תמדיש נאופן שאת והנ נקופה‪ ,‬להשמיע לרניס‬
‫דנר ברור נלא פירוד ופיזור מחשנוה‪ ,‬ולפיכךי נחרו מליצה זו אוכקלות‬
‫‪ ,‬הרגם תורה מפי■ ר״א ור״י‪ ,‬יען כי היו המה המפורקמיס‪ .‬יותר נחולקים‬
‫בבתמ״ד ‪ ,‬ואע״ג‪',‬שידוב 'שגס תרגום אוכקלום יש נו כוקחאוה‪ ,‬נכל זאת‬
‫עיקר יקודו היה להניא לידי אגודה אחת‪ .‬ונזה יש הוכחה מגולה לחכמי‬
‫‪ ,‬זמננו שחולקים נלשון המוני ומונן לכל מבמוז ומנפכיס כולם שויס —‬
‫בהפך מחכמי קדם ‪ .‬־‬
‫ז חכמי קדס הקכימו שלא לתרגם ממוך הקפר •כדי שלא יאמרו הרגום‬
‫כתוב במורה מפני שביאור התורה יפה בע״פ דוקא כאשר עשה משה‬
‫לפי הכרח השעה והזמן ■להחמיר ולהורות‪ ,‬ואשר בעבור זה נראה כי מה‬
‫שמשמע‪ .‬ב״ב קל״ג שאניו ש'ל יונתן ב״ע היה מעביר כחלה‪ :‬מבנו היקר‪,‬‬
‫ונתנה לשמאי הזקן עיין שם בתוש׳ ד״ה■ בא‪ ,‬דבר זה היה מעעס שרבים‬
‫דנו את יונתן לכןז חובת שהוא עושה לכבוד עצמו‪ ,‬או לכבוד בית אביו‬
‫והלעיזו עליו‪'.,‬ענור שפרקס תרגום הנביאים ב קפי ברבים ואפשר שגם‬
‫י שמאי הזקן היה בעוכריו‪ ,‬וגס אביו של יב״ע כתירא מלנהוג כבוד ביונתן‬
‫בנו‪ ,‬לכן כמן ירושהו לשמאי המקפיד על פירקוסתורה לגוים ולא יחפוז‬
‫בגרים כידוע‪ .‬ועוד יתכן כי לבעבור קלק‪ ,‬מעליו כל'שמץ‪.‬דרישת• כבוד‬
‫בית אבא העביר אביו הנחלה מבנו ועיין מגילה ג׳’• שנזדעזעה כל א״י‬
‫על יונתן‪ .‬ומבואר בזה מה שאמרו קוכה כ״ח וב״ב קל״ד אמרו עליו על‬
‫יונמן נ״ע שבשעה שהיה עוקק במורה‪ .‬כל עוך הפורח באויר מיד נשרך‬
‫ודבר זה היא תמוה‪ . .?.‬אבל לדעתי תכוונה על עוך השמים המוליך קול‬
‫ושמועה בלתי‪.‬עובה על‪ ,‬יונתן המתרגם‪ ,‬כי לא מצאו המהרגמין חן בעיני‬
‫ה)נון‪,‬קכמ’ ם עיין‪ :‬למעלת‪ .‬לפיכך המליצו לומר שעופות פורקות כאלו‬
‫'נשרפו ממילא ע״י׳ עקק תמורה של‪,‬יונתן לבל יזיקוהו‪ .‬גס ימכן שלא על‬
‫חיכם לא נתנו לשדים שם אחר רק שם יונתן ושם יושך ולאמציכו משמות‬
‫בני אדם על השדים‪.‬רק אלו ? מפני כי נודעו ר׳ יונתן ור׳ יוקף למתרגמים‬
‫י ומפיקמיס ברביס ק״ת‪ .‬ויושךיישידא מפורש בעירובין מ״ג • שהוא פעם‬
‫השמועות שנאמרו במקום זה במקומות אחרות‪ .‬ויונתן שידא יבמות קנ״ב‪.‬‬
‫אפק תרגום אונקלוק■ היה חשוב בדורו ‪ ,‬א ‪ q‬כי רגילים המדרשים להקל‬
‫בכבול שאל‪ :‬מ ת מ מין ודרשו עוב‪ .‬לשמוע גערת חכם זה חכם הדורש ‪,‬‬
‫משמוע שיר־כקילים זה מתורגמן‪ ,‬ויתבאר במ״א; אבל אונקלוק להיותו‬
‫׳ מהמים ת מו מו על התורה מלה במלה והקפיד מאוד בכבוד האומה והוא‬
‫בא לאשות הא‪ 5‬ג כגהי־ שכיכה ראוי לקיים בו ואהבתם אתיהגר ‪ .‬גם הוא‪,‬‬
‫‪ .‬החמיא על עצמו מאוד להתנהג בהורת רבנן‪ :‬כאשר קופר ממנו)במוקפתא‬
‫‪237‬‬ ‫אונמלום ויב״ע‬
‫ד)לאי ונירושלמי שס פ״ו נשס עקילש אשל )לזה כראה נ רוי שאחד הוא(‬
‫שחלק עם אחיו בכנקי אניווולפגי שהיו צלמים שלקההאחיו‪ ,‬והוא מבוס‪,‬‬
‫החשיב מעות אלו כחליפי ע״א והשליכם ליס המלח — ושערתי עבור‬
‫זה אולי היה אוכקלוק זה אחיו של;‪,‬קעיעה בר שלום|המוזכר ע״א י׳ ע״ב‬
‫ובדברים רבה פ״ב — והוא בן אחיו של קיקר עיעוק כקרא פלסוויאוק‬
‫קלעמעכקשכתגייר באמת‪ ,‬ולדעתי כקרא בר‪-‬שלוס כלומר ת מוסקלעמעכ ת‬
‫‪ 0161116118‬ברומי )ןנ‪n‬וטהיג‪ ,‬פריעדלעמג‪ ,‬ובע״א י״א ע״א כקרא אוכקלוק‬
‫בכו של קלוכיולוש וצ״ל קלמכיק = ‪ . 1061116118‬ושם שופר ממנו שהשיב‬
‫לגוכדא דרומאי שהשם מאיר לישראל ועובר לפכיהס בכר בהיר ‪ ,‬ועיין‬
‫ילקוט פ׳ נשלח ‪ .‬כלומר אצל אומות עולם יש מאיריס הרבה ‪ .‬אבל לישראל‬
‫רק כר אחד וע״ש זה יוכל להקראבשס אוכי‪,?,‬קולש בעל עין אחת כמבואר‬
‫למעלה‪ .‬גס הקופר עפיפמ‪:‬עט‪.‬ם אומר טקוויחןמ היה קרוב למלך‬
‫אדריכוש וצ״ל נוישוש כמבואר גיטין כ״ו ‪ .‬ומה שאמר הכוצרי זה שהיה‬
‫י מעיר זיכמפע ואוכקלוש היה )נפוכטו? לק״מ כי מחוז אחד הוא אצל ים‬
‫השחור‪ .‬ובאמת היה אקווילא ילו" ^ייכעוש אחד בימי אדריטן יאשר בכה‬
‫ע״פ הקישר את ירושלים מחדש ‪.‬‬
‫ח הן בתרגום תליי שונירת כל תורת שבע״פ ובחלוקת התרגומים כרוכה‬
‫חלוקת צדוקים ופרושי׳ וכל מחלוקת חכמים‪ ,‬כי תפרושיס תופשים‬
‫בתרגום המקובל מכבר בכל תאפשר ולא הצדוקים‪ .‬וכודע כי נירושלמי‬
‫מגילת פ״א חשבו י״ג דברים ששיכו המעתיקים באלכשכדריא‪ ,‬ואלו תן כפי‬
‫מה שכראת לדעתי טעם תשיכוי‪) :‬א( אלתים ברא בראשית‪ ,‬טעם׳שיכוי זה‬
‫כבר הודעתי למעלת )אלכשכדריא( וכראה ראית לדברי מ ה שיש בב״ר‬
‫פ״א שאל פילושו‪ q‬אחד אלהיכס צייר גדול הוא אלא שמצא שמכים טובים‬
‫שסייעוהו תוהו ובוהו‪ ,‬כלומר תפ’לושו‪ q‬הוא הולך כשיטת היוכים בקדמות‬
‫י‬

‫העולם ע״פ התוהו‪,‬כחמש‪ — .‬ועוד ראוי לעורר פה כי ידוע‪ .‬שהמעתיקים‬

‫נאלבשכדריא העתיקו מתרגום ארמי*( ליוכי ובארמי אפשר שתית מן‬
‫הצורך לשכות‪.,‬כי אצלכו תרגם אוכקלוש בראשית בקדמין והרגוס ירושלמי‬
‫בחוכמא? יתכן על שם הכתוב ראשית חכמת יראת ד׳ כי ראשית הכל‬
‫הוא הכמת אמוכה במציאת השם‪ ,‬ולפיכך הוכרחו להעתיק שם אלהיס‬
‫כראש הכתוב לתורות על הקדמת זו‪ ,‬ועיין מאור עיכים פ״ת ובהקדמה‬
‫למערכי לשון‪ ,‬ועכ״פ השתדלו להחזיק נמשורת‪■,‬הברית בתרגום ישן‪.‬‬
‫)כ( אעשה אדם בצלם ודמות‪ ,‬וזה פשוט כדי שלא ליתן מקום לטעות‬
‫כשכי רשיות‪) .‬ג( ויכל כשישי וישבות כשביעי‪ ,‬מפרי שאלו העתיקו‪ .‬ויכל‬
‫אלהיס ביום השביעי וישבות ביום השביעי‪ ,‬היו מדמץ שמותר לעשות‬

‫*( עיין הלא״ש מגילה כ״ג שהתרגום ארמי הוא יומר חביב וקדוש כי גרוה הקודש• נאמר‪,‬‬
‫והכוונה כי התרגום ארמי שבימי עזרא שעדיין תיו נביאים בישראל נתקבל ■באהבה בלא‬
‫מחלוקת כשאי תרגומין ולכן הא‪ q‬שלבשון( נתרבו הנושאאות‪ ,‬בקדושתו קייס ומארמי‬
‫תעתיקו ליוני — ונראה כי פיגום ארמי היה• כתוב כמו כל הפדגומיס• •דאיל׳׳ע זאיךיכלו‬
‫להעתיקו באלכסנדריה ועיין ירושלמי מגילה אפ״ג שוניחו בתרגמן ממוך השפר לק■ בציביר‬
‫אבל כל יחיד היה תרגם בכתובים ודלא כתקבס שד״ל‪ ,‬ויבואר במ״א‪. , .‬‬
 ‫אונפולום■וייבלע‬ ‫‪238‬‬
‫מלאכה בערב ובליל השבה‪ .‬ואצלנו ידוע■ כי לשון ויכל מורה שנראה ביוס‬
‫השביעי כלות ששת ימי הבריאה על ידי השביתה‪ ,‬וזה מבואר בסן הלשון‬
‫ויכל אלהיס וישבות'אלהיס ביום השביעי כלומר לא היתה השביתה בדרך‬
‫הפשקת מן• המלאכה באופן שביום ראשון יתחיל השם מלאכתו כבתחילת;‬
‫אלא ביום השביעי הזה כלתה לגמרי המלאכה‪ ,‬והשביתה היא מעתה‬
‫לעולם‪ ,‬כי לא ’א־ש ד' ולא ישנה מלאכת זו‪ ,‬ע״ככ תו ב ויכל ביום השביעי‬
‫כי אז נראה לעין כל איך נגמרה מלאכת שמים וארץ ואץ לתו ‪p‬י‪ . q‬אבל‬
‫המינים יאמרו כי שבת בראשית מתחיל ביום שבת)כ״ח ג׳ ‪) .( 170‬ד( זכר‬
‫ונקבה )או נקביו( בראו ולא ברא אותם‪ ,‬לדעתי להורות כי האיש והאשה‬
‫גו ‪ q‬אחד הם‪ ,‬עיין קידושין ב׳ ע״נ שהא;ש חוזר לבקש אשה כמי שנאבדה‬
‫לו אבדה‪ ,‬מפני ׳כי לשיעת הקדמונים כל’ זכר יש לו נקבה משעת הבריאה‬
‫כפי מבעו‪ ,‬ולכן הגרקא נקביו הוא כמו נקבתו‪' .‬ובא ג״כ להורות על‬
‫איקור אשת איש שנכשלו בה היונים ע"פ שיעת אפלעון שמותר לההליך‬
‫הנשים בין אנשי מעמד במדרגה אחה‪,.‬־)ה( ארדה ואבלה שם שפתם הוא‬
‫כפשועו‪),.‬ו( ותצחק שרה בקרוביה ולא בקרבה‪ ,‬כי לולי כן מביא לידי צחוק‬
‫שנית כי מה זה בקרבה אם כפירוש רש״י שצחקה על מעיה הבלויים לא‬
‫נתת להעתיק ואם על מה שצחקה בלבה קשה מה חעאה ופשעה ואון‬
‫אס ראתה בלבת הלא לא ׳שמעד׳? לפיכך ראוי לשנות מפני ד״ש בקרוביה‪.‬‬
‫)ז( באפם הרגו שור וברצונם עקרואבוק‪ ,‬לא אמרו הרגו איש ועקרו שור‪,‬‬
‫כי גס תרגום אונקלות אומר ארי ברוגזיהון קמלו קעול וברעותתון תרעו‬
‫■י שור קנאה‪. ,‬אם'כן שור הוי כמו חומה וכן איש כדומה לה מן אושיא‬
‫יחיעון אוי א שי ה )טטילע‪ ,‬גרונדפעטטע(‪ .‬שלא לעשות שבעים רוצחים‬
‫בפומבי‪) .‬ח( וירכיבם על נוקא בני אדם ולא על החמור שמות ד׳‪ ,‬כדי‬
‫שלא להוציא דברי מגונה מפיו כמבואר פקחים ג׳ ע״ א‪ ,‬ויקח )נשה את‬
‫אשתו ואת בכיו ׳וירכיבם על התמור הוא שלא כדין עתרת ולשון הקודש‪,‬‬
‫שהרי באשה קראו מושב ולא מרכב ולפיכך מאנו להציב מרכב עם■ החמור‬
‫שהוא קימן הזכות‪ .‬באנשי קדם כידוע‪ ■.‬ועוד נראה כי החמור כקרא בלשון‬
‫יוני ‪ ones‬עלקסהמ שא אשרהואכושא‪',onus ,‬ע־יןשניידער‪ ,‬א״כממילא‬
‫שם חמור‪ :‬הוא עצמו נושא בכי‪ .‬אדם‪ .‬ומה שתרגונו לא חמד אחד מהם‬
‫נשאתי תחת לא חונור‪ ,‬תואימעעס הראשון שלא להעעות‪ .‬ועוד שלא יובן‬
‫משה לא נשא משא אחד •מהם‪ onus ,‬תמור תנתק‪ ,‬ויהיו משמעו שמשה‬
‫י לא כצעער בצער הציבור — ע״כ העמיקו חמוד תמור חמור‪ .‬ועוד אפשר‬
‫מפני שבמצרים היה החמור קימן אליל עיפמן עם מראה אדומה הוא‬
‫הננשחית והמריע‪ — .‬ו עו ד אפשר מפניי עלי^ה שהוציאו היונים שמצאו‬
‫דמוה חמור במקדש ד׳ כידוע‪) .‬ע׳( במגרים ובשאר ארצות ת״ל שכה הוא‬
‫כפתועו■• )’( ויאלת אל ז א ע ו ע י בצי ישראל תגנור נערי ואצילי כי‬
‫‪ Sateos‬ביוני קדושים לכבוד השכינה)ע׳ אות'אציל(‪) .‬יא( לא חונדאחד‬
‫‪.‬מהם נשאתי‪) .‬יג( חלק ד' אותם להאיר לכל העמיס ולא לשם' ע״א שלא‬
‫‪,‬להעעות בעעות היוניםעכו״ם‪) .‬יג( אשר לא ציותי לעבדם‪ .‬ובמקום ארנבת‬
‫כתבו צעירת רגלים כידוע עבור שם המלך■ ואצל השבעים שלנו לא נמצאו‬
 ‫‪239‬‬ ‫אוגהלום ויכ״ע‬
‫רק ארבעה שינוים כמבואר במאור עיכים פ״ח‪)-:‬א( ויכל )כ( נושא בכי‬
‫אדם )ג( אשר ישבו הם ואבותיהם ב א ק מצרים וכנען)ד( לא חמד אחד‬
‫מתם כשאתי —יעכ״פ מבואר מכל זה שבעלי■ תורה שבע״פ הגם כי לא‬
‫נעו מן המקובל והשתדלו למצוא מקור לכל הדינים)נפי התרגום של משת‬
‫רבינו‪ ,‬בכל זאת במקום שהוצרכו לפרקם התורה ברבים חשו למעות‪,‬‬
‫ונתאחדו כל החולקים לבחור בתרגום הראוי לפי תשעת והזמן‪— .‬‬
‫ואחשוב כי המנהג לוננוע התרגום בבית הכנקת התחיל מעת' נתחדשה‬
‫עדת הקראים‪ ,‬והיה אם יתרגם המתורג)נן כפשועו‪ -‬של מקרא לפי צורך‬
‫השעה יחזקו את הקראים‪ ,‬לפיכך ראו כי צורך שעה הוא שלא לתרגם‬
‫נגד הורת שבע״פ ומיושב קו׳ הרא״ש מגילה כ״ג לונה אין לנו מתורגמן‪.‬‬
‫ע ראיתי להזכיר כאן עוד איזה הערות בענין אונקלוק‪ .‬תנת הגאון רש״ל‬
‫בקפר ערך מילין ערך אהרוג כותב בפשיעות שאונקלוק ועקילק אחד‬ ‫י‬

‫תמה‪ ,‬והוא חולק בזת על תחכם שד״ל שכתב באוהב גר נתיב ל״ב‪ ,‬שממת‬
‫שהרגם אונקלוק כל עתור יאכל בשר כל די דכי לקודשא ייבול בשר‬
‫קודשא‪ ,‬וזה לשונו ומכאן עדות ■ברורה שאונקלוק'אמר תרגומו בעוד‬
‫הבית קיים‪ ,‬ושאינו הנזכר בפרקהניזקין כי לא היה מוקי^על לשון תכתוב‬
‫ללמד אה העם הלכהא למשיחא אם לא היה הבית קיים והקרבנות‬
‫נוהגים‪ — .‬לדעתי דברים ■אלו שלא בדיוק נכתבו יען כי־מבואר בהוקפתא‬
‫חגיגה רפ״ב ר' גמליאל היה אוכל על עתרה קודש והיה מעפחתו מדרק‬
‫■ לקודש‪ ,‬אונקלוקהגר היה אוכל כל ימיו על עתרוה הקודש והיה מעפחהו‬
‫מדרק לחעאה‪ ,‬וידוע ממק׳ נדה ו'; וחגיגת כ״ה‪ .‬שעוד בימי רבי נהגו‬
‫■ קודש לפי שהיה להם אפר פרה ואמר עולא חבריא מדכן בגלילא וכיין‬
‫חולין ק״מ ע״א דרבן גמליאל בכו של רבי‪ .‬אוכל עתרוה היה‪ —• .‬עוד‬
‫‪ .‬ראיתי לתזכיר איזה קנקן‪:‬הכוגע לאונקלוק ויקרא כ״ג מ״ג כי בקוכות‬
‫הושבתי אה בני ישראל הרגם אונקלוק ארי במעללה עננין אותיבית וזה‬
‫כמאן דאמר והוא ר׳ עקיבא בה״כ ענני כבוד תיו ור׳ אליעזר חולק ואמר‬
‫קוכוה ממש ואיך חלק אונקלוק על ר׳ אליעזר רבו? אבל באמה במק׳‬
‫קוכה י״א ע״ב הגרקא בהפך שר׳ אליעזר אומר ענני כבוד היו‪ ,‬והנה‬
‫להננון הדבר שוה ויותר עוב להרגם קוכוה‪.‬ממש תיו‪.,‬אלא מפכי שקשה‬
‫על הכתוב איך אפשר שהשם הושיב ישראל בקוכוה והיה לו‪,‬לומר כי‬
‫בקומ ת צויתי לישב בהוציאי אותם וכו׳ אלא מדכתיב הושבתי משמע‬
‫־ דרך נק‪ ,‬וזה ראוי לבאר בונקוס הצורך‪ .‬ויש מזה ראית ג״כ שבכל מקום‬
‫אראה אונקלוק ק הצורך להרגם ולבאר פשע הכתוב הוקי‪ q‬ביאור‬
‫כדרכי; כי״ב שמוה כ״ב ואס זרחה תשמש עליו דמים לו הרגם אונקלוק‬
‫ואס עיכא בקהדיאנפל עלוהי‪ .‬וזה שיעה חדשה שלא נודעה כלל בתלמוד?‬
‫וכל כרחך מפני שהמשל זרחה השמש צריך אל ביאור באר התרגום המשל‬
‫עב דרך היאות לו לדעתו‪ — .‬וידבר משת אה מועדי ד' אל בני ישראל‬
‫דד׳ ואלפינון לבני ישראל‪ ,‬תכה‬ ‫מועדיא‪.‬‬
‫^ן‪11 .‬‬‫ת קדר עוע‪7‬‬‫מ^ה ’ית‬
‫אמור ׳־־כ״ג ומלל משה‬
‫״'‬
‫קדר מועדיא‬‫הוא אוביולוק קובר שקביעות הי״ע מקר משת כי לשון קד‬
‫)נועד לגולת‬
‫תוא‪-‬ממש הצץ אא)נרו בירושלמי פ״ג דעירובין ששלחו קדרי‪).‬נו‬
 ‫;ויב״ע‬ ‫‪240‬‬
‫ע״ש‪ ,‬והוצרך אוכלןלוק להוקיף לשון קדר ‪,‬על דרך‪ ,‬מהוא מ ת מ ם סמיד‬
‫מקראי קודש מערעי קדיש‪ ,‬לפי שהקכיעות סלוי בב״ד ע״פ מקרה וארעי‬
‫כפי חשבון או ראיית הלבנה‪: ,‬וזה דבר הכחוץ לעס לידע ולהמבוכן‪ .‬וכבר‬
‫באה הקבלה אשר תקראו אותם אהס אפילו■מוכלעין‪ ,‬אפ^לו שוגבין‪ ,‬ומזידין‬
‫מפני שהדבר תלוי‪,‬בקביעת ב״ד ועיין בביאור שס ורמנ״ן שלא הביכו‬
‫ככה‪ ,‬עיין להלן‪.‬‬
‫זולת זה עיין כ״ח ח״ה צד ‪ 223‬מה שהביא רש״ל־תרגם אונקלוק לא‬
‫ימותו אבות על בכים ולא בכיס על אבותס לא ימותון אבהן על פוס בכין‪,‬‬
‫שלשון‪ .‬על פוס איכו כפי הקבלת בעדות‪,‬בכיס כי אס על ידי‪ ,‬ועוד תביא‬
‫שם ובשר בשדה ערפה )פ'משפעים( ת מ ס אוכקלוק ובשר‪.‬תליש מן חיוא‬
‫חייא מפכי הכרח תזמן‪ ,‬שהיו הבבליים רועים בתמותיהם‪:‬שישמעאלים‪,‬‬
‫ולוקחים בשר חי לצלות ולפיכך הזמן גורם להזהיר ■על‪.‬ככת במקהלות‪,‬‬
‫והוא הגאון רש״ל מביא שם בשם רש״י מגילה כ״ארע״ב שהתרגום אוכקלוק‬
‫הוא תכקרא בבלי או לעז הבבליים וכן •תוק׳ מכחות מ״ד קע״א ומרדכי‬
‫פ״ע דגיעין קי׳ תמ״ו וערוך ערך בעץ‪.‬‬
‫עכ״פ אמת הדבר‪ ,‬כפי‪.‬מה ששערתי שעיקר התרגום היה כמשך כפי‬
‫הכרח■ הזמן עד שאמר משכיל אחד שגם מה שתרגם אונקלוק‪ ,‬ורב יעבוד‬
‫צעיר ורבה ישתעבד לזעירא אשר לא נתקיים רק בימי אוכקלוק‪ ,‬ובאמת‬
‫תכווכה של הכתוב רב יעבוד צעיר כלומר הרבה יותר מלי ישתעבד יעקב‬
‫לעשו)המגיד( ‪ .‬וזה באמרי בלתי מכוון שהרי גם בימי גר‪ .‬זה היה יעקב‬
‫בצער ומזה‪,‬תעעם נתגייר אוכקלוק כיאדריכוקייעץלו ליקח קחורה בזול‪,‬‬
‫והוא אוכקלוק לקח לו לעצמו בכק^ אשר כתן לו אדריכוק את הקחורה‬
‫הזלת היינו דת יהודית? אפק אוכקלק כוון פה על העתיד •המקוות ע״ד‬
‫שהבעיחו הנביאים והיו מלכים או‪.‬מכיך ושרות מניקותיך או הכוונה על‬
‫המידות‪ ,‬והתורה שאליהם יככע עשו‪— .‬‬
‫זולת זה הרבה חכמה תמצא בקפר המפואר אוהב גר על כתיבות‬
‫אוכקלוק הגר בחכמת הלשון ולדעתי בזה יהיה לכו מופת כאמן על עותר‬
‫לב רבותיכו הבבלים‪ ,‬אשר השתדלו להחזיק במעוז תרגום זה להבין מלה‬
‫דאורייתא ברורה ומכוונת‪ ,‬לעומק פשושו של מקרא ולהרחיק כל שחיתות‬
‫וגירעון מאומה הקדושה‪ ,‬וכן להרחיק כל אמונת שוא וגשמות הבורא‬
‫חלילה‪ ,‬כל זה יתן אומץ ללב כושל שהבבלים לא אהבו הדלוש רק בדרך‬
‫מלנוש לכקות מחשבות עמוקות ‪ .‬ועיין;מה שמתרגם אונקלוק פ׳ משפעים‬
‫נקי וצדיק אל תהרוג דיפיק דכי מן דיכא )כתורה שבע״פ( ׳קנתדרין ל״ב ‪,‬‬
‫יושם ג״כ בבגדו בה במשלעיה בה‪ ,‬כלומר שקנאה בבגדו והככיקה תחת‬
‫כנפיו והוא עוב יותל מאשר פירשו לשון בגידת כי לא מצינו המקור כזה‬
‫והיה ראוי לכתוב בבגדו ונעה בזה מפילוש ל׳ ■אליעזר קידושין י״ח ע״ב‬
‫ע״ש‪ — ,‬עוד תלאה אמול כ״ג שתרגם אונקלוק מקלא קודש‪ :‬מערע קדיש‪,‬‬
‫וכן אשל תקלאו אותם תערעון יהתון — וקרואי עדה מעלעי ככשתא‪,‬‬
‫והביאור שם אומל כי לשון מערע־הוא מיוחד‪ ,,‬וזה אינו אמת‪ ,‬אבל לדעתי‬
‫מערע הוא ל׳ מחובל כמו מעורין בגידץ‪ ,‬ויפגע במקום ההוא תרגם ועלנג‬
‫‪241‬‬ ‫אונהלום ויכ׳ע‬
‫כלומר התחבר אל המקוס‪ ,‬לכן מפד שתכלית המומדיסהוא לחבר האומה‬
‫יחד ברגל‪ ,‬וחברים כל ישראל ברגל כאיש אחד‪ ,‬חגיגה כ״ו‪ ,‬לפיכך בעוב‬
‫נועם הרגם מקראי קודש ונערעי קדיש וכן קריאי עדה מערעי ככישתא‬
‫מפד שהראשים מחברים כל ישר^ יחד‪ ,‬וזה באמת תרגום יפה‪ ,‬עיין ערך‬
‫ארבעה עשר‪ .‬קו ‪ q‬דבר הכל כשמע את אלהים ירא ואה ווצוהיר שמור כי‬
‫זה כל האדם‪ ,‬ולא כברא העולם אלא לצוות ולהשיג קישור‪.‬התורה עם‬
‫שלום החברה יחד באמצעית התרגום האחד לקרב ולא לרחק‪.‬‬

‫אנ שי כג ס ת הגדולה ושיורי כנה״ג‪.‬‬

‫כ ^ פ י ה זו אשר כקראת כשם התאר ״גדולה‪ '',‬גשעה שעזרא וצחמיה עלו‬
‫עם הגולה מבבל לא״י כתיקדה‪ ,‬והקכימו חכמי ישראל המבקרים‬
‫‪.‬כיקורת הזמיים‪ ,‬שלא בדור'אחד לבד כי אם מנו ח׳ דורות כמשכה הכנקיה‪,‬‬
‫ואפשר כל ימי משך מלכות פרק בחיי ארכע עשרה מלכים שמלכו׳ בפרק‪,‬־ עד‬
‫כינוש היוכים ע״י אלכקכדר מוקדון‪ ,‬לפחות ערך מאה ושבעים שכה‪ .‬ויש‬
‫בזה קהירה בין המחברים‪ ,‬כי לפי שיעה הגמרא עמד •בית שכי ה״ק שכה‪,‬‬
‫ילשיעה יוק^ הכהן הרל״ע שכה מ״ה יום‪ ,‬מלחמות ו׳ ד׳‪.‬׳ ואכמי עמים‬
‫חושבים הקפ״ח שכה‪ ,‬ולהשוות כל זה בהכרח צריכין א‪:‬ו להפריע ולחשוב‬
‫ת״ק שכה של ב״ש מיום שכבר עמד הבית על מכונו*( ולא היה עוד ביעול‬
‫ועיכוב ושכאה הכותים ומקירותם אצל מלכי פרק‪ ,‬באופן'שכוכל לומר‪,‬י כי עד‬
‫שנה קפ״ו קודם החרק כמשך מלכות פרק וזמן ככה״ג‪ ,‬ומשם ואילך׳צקראת‬
‫הככקיה בשם ״ שיו רי ככקת הגדולה" והיה שמעון'הצדיק לראש‪ ’,‬ומשכת‬
‫ש״פ קודם החרק התחיל קכץ השערות למלכי יוכיס ככודע‪'.‬ועתה״אעריך‬
‫לפניך השאלות;והקפקותי שיש לשאול‪ ,‬על מציאת הככקיה שכקראת אנשי‬
‫ככקה״ג‪ ,‬ואקדרם אחת לאחת'‪,‬ואח״יכ •אשוב עליהם כיד ד׳׳העובה עלי‪.‬‬
‫א שאלו חכמי עמים על אמיתת מציאת הככקיה ההיא‪ ,‬כי לא נמצא שום‬
‫זכר ורמז לזה בכתובים? ועל זה השיבו החכם מהרכ״ק בכ״ח ח״ה צד' ‪6 8‬‬
‫והחכם‪,‬לעוויא במכתבי חולש להחכס סרמנק^ שכת תרע״ז‪ ,‬והחכם ברעעץ‬
‫במכתבי חודש הנ״ל תרי״ז‪.‬חולש ימנומר ופעברומק שראשית האקיפהי ‪-‬הוא‬
‫מרומז נחמיה י׳ בחשבון פ״ג איק‪ ,‬ורוקרים עוד שנים‪ .‬ולתשלום פ״ה‪ ,‬ועם‬
‫' 'שלשים'וחמשה‪,‬נביאים לשיעת‪-‬מהרכ״ק או‪.‬־ל״ד‪ ,‬ראשים‪,,‬החשובים‪ ':‬עזרא‬
‫‪'.‬ב׳ ב׳‪.',‬אחדעשר‪ ,‬ועזרא ה׳ א׳ — י״ח‪ ,‬כ״ה אגכ״ו‪ ,‬לשיעה החכם לעוויא‪,‬‬
‫תעלהיתכנקייה לקך ק״כ כאקר קפרויה״פ בש״ק ק״כ־אנשים‪• .‬והחכם‬
‫‪ ,‬גרעכרן אומר־ כי'ראשית‪ ,‬האקיפה‪ ,‬נחשב על פי העיירות המצוייכות ‪-‬גחמיה‬

‫*{ במדלה ויקלא לנה פ׳ כ״גי חושב כ״ב שנה לפלש ועיין ע״א ט' א׳ שאפשר שיעעה ההנא וכן‬
‫הסופר בשנים ויזכרו זה אס זה במשפל האחדים אבל במשפל המאות אין כאן הזכרה ואפשל‬
‫שפעו שניהם במאות יען‪:‬כי התנהג היה לחשוב אחל חשבון היונים לכן נעשה ‘מננות במאות‬
‫לבריאת פולס‪.‬‬
‫‪16‬‬
 ‫אגשי כגסת־הגדולה‬ ‫‪242‬‬
‫י; באופן שהכיקיר^ כמיסדת‪ ,‬נא בתורה שופנוים ממוכיס נעונם )ןע‪5‬ים‪-‬‬
‫ימטיפע ^מכט( כי אם בתורת עצה ׳ומשא ומתן בויכוחים שונים להכלית‬
‫הקכמת השלוחים מכל עיירות לזמן זה‪) ,‬דעפוטירטע פער‪ 2‬מ‪1‬׳ו^ןןנג( —‬
‫ועוד אומר הר״ר לעוויא כי מכח ככקיה ההיא הראשונה‪.‬בא אח״כ קדר‬
‫תקנהדרין‪ ,‬אולם רמז מפורש בכתוב לא מצאו החוקרים הגדולים האלה?‬
‫ב ־ש לחקור על מהות המעשה והפועל ' אשר יפעלו אנשי• כנה״ג לעובה‬
‫ישראל בכלל‪ ,‬כי בימינו אלה יצאה שערוריה וערבוביא בישוב שאלה זו‪,‬‬
‫ואמר החכם הגדול פראכקל בקפרו דרכי המשכה ‪ :‬״מלבד המאמרים‬
‫הראויים לאומריהם לא נמצאו הלכות ודברים הבאים במדרש המורה‬
‫לאכה״ג‪ ,‬כי הגדולים _האלה בעצמם ה ת הקופרים אשר‪ .‬פרשו המצווה‬
‫וחיברו פירושים אל המקרא‪ ,‬ולא כל איש ואיש מלבו הוציאו מזלין כי‬
‫המלאכה הזאה יקרה וגדולה היא עד מאוד‪ ,‬וצריכה‪.‬לחקירה רבה והקכמה‬
‫חכמי דור‪ ,‬כי בזה פירשו המצוות■ להלכה ולמעשה והוא עיקר מורה‬
‫שבע״פ‪ ,‬ואיך ישלוע בזה כל איש כרצונו; אבל■ הפירושים‪ .‬האלה נאמרו‬
‫ב)לוע־‪.‬ומ ודעה מפי אנשי ככקה הגדולה‪.‬״ — ועל זה צעקו איזה חכמים‬
‫כי מזה נראה שהמחבר דה״ממיחק שורש מורה שבע״פ לאנשי כה״ג׳ שאמרו‬
‫‪ ,‬״במוכנות ודעת‪,‬״ ויצאו איזה חכמים ללמד זכוה על המחבר‪.,‬לאמור‪ .‬כי‬
‫‪ -‬לא כוון בעל דה"מ שאנשי כה״ג הוציאו‪:‬מלבם ■הפירושים'כי אם בקבלה‬
‫מדור לדור‪ ,‬גם הגאון רש״למצא לערוך מלחמה נגד לוחמי המחבר בקפר‬
‫דברי שלום ואמה ואמר‪ ,‬בי'המחבר ■לא ייחק לאכה״ג עיקרי מורה שבע״פ‬
‫וכל הקעיפים•המלוים בה‪ ,‬רק הקמיכה והפירוש במקרא‪.,‬כי לזה ניתן‬
‫• חופש להם להקמיך הקבליז על המקרא‪ .,‬ולפרש המקרא ע״פ מנקובל‬
‫מעצמם וזה נקרא ״במועצות ■ודעה‪,‬״־ ובכל■ זאת הניח הרש״ל‪ .‬בתמנה על‬
‫המחבר שלא פירש מחשבתו באר הימב‪ ,‬ונתן מקום ■למעות ? ואני'תמה‬
‫מאוד מל תמיהה זו ועל■ כתבי התנצלות כאלה‪,‬׳ ■מדוע העלימו עין ממה‬
‫■ שמפורש בירושלמי שקלים פ״ה ה"א‪ .:‬שאנש? בנקה״ג תקנו מדרש הלכות‬
‫■ והגדות חש אומרים ר׳ עקיבא תיקן אלה‪ ,‬ודעה הראשונה )ניחקת לר״ע‬
‫‪-; '.‬רק תיקון‪■ .‬כללים‪ ■-‬ופרעים לתורה‪ , ,‬א״כ ‪ .‬מפורש ‪ .‬הדבר‪ ,‬שדרך הקישור‬
‫והקמיכה של הורה‪-‬שבע״פ לתורה שבכתב הוא כנין ‪.‬מאוחר?'*‘( ועוד‬
‫למה העלימו‪ .‬עין ממה'שכתוב בילקוע משלי כ״ב‪ ■,‬על‪'.‬פקוק הלא כתבתי‬
‫לך ‪P‬לישים במועצות ודעת‪ ,‬שנדרשו מילות אלה בהרבה אופנים‪.‬ולבקוף‬
‫‪ .‬בזה״ל ‪ ■:‬מלמד‪.‬שלמד הקב״ה עצה ודעת למשה ונתנם לו‪ ,‬באמת‪ ,‬וכתבם‬
‫לו‪'_.‬באמה‪ .,‬והודיעם לו באמה‪ ,‬כדי שילך הוא‪ .‬וישוניעם לישראל באמת‪,‬‬
‫להודיעך קושע דברי אמת‪ ,‬להשיב א מד ם אמת לשולחיך‪ .‬מבואר מזה‬
‫שלשון ■מועצות ודעת ענינה עצה ודעת שצריך הרב'‪.‬להכניק דברי תורה‬
‫שבע״פ לתלמידים על שם מקורראשון‪ ,‬הניתן באמת למשהי‪ .‬וא״כהמחבר‬

‫*( עיין להלן ערך אסמכתא שס נרחיב הדיבור בענין זה‪ ,‬ועיין ייושלי‪-‬י שקלים שס שנקראו שופרים‬
‫מפני שספרו עניני תורה בבע׳־פ כמו חמשה לא יהממו ארבעה אבית וכדומה ואין זכי‬
‫לסמיכת דברים שבע׳־פ על מקרא בתורה ‪— .‬‬
‫‪2-43‬‬ ‫אנשי כנסת הגדולה‬
‫דה״וו ־וכל להתנצל בנקל ולוונר כי הוא כיון בלשון מועצות ודעה של אכת״ו‪,‬‬
‫על אגדת זו‪ ,‬כלומר אנכה״ג יצאו ממקור ראשון שניתן למשה באמת‬
‫להודיע קושע דברי אמה ממש כמו שקבלס בלא ׳שינוי׳ותמורה־?‘‬
‫נ שאל החכס מתרנ״ק בכ״ח שסימה בין אנשי כת״ג׳לשיורי ככשה הגדוכת?‘‬
‫ותשיב כי כן הוא הקדר‪ :‬בתחילת נקראה תכנקיה אנשי ככת״ג‪ ,‬ובימי‬
‫כמעון הצד־ק נקראה כל הכנקיה בשס שיורייכנה״ג‪ ,‬ובדורות שאחר‬
‫שמעון נקראת ביה דין של חשמנאיס‪ ,‬ולא ביאר העעס והקברא בקריאת‬
‫שמוהאלו׳! והוא אומר שס דבר מושכל ואמיתי כי מת שאולרו חז״ל מגילה‬
‫ז'‪ .‬ששלחה אקהר לחכוניס‪ :‬כתבוני לדורות ותשיבו הלא כתבתי לך‬
‫שליש־ס‪ ,‬שלישים ולא רבעים‪ ,‬מה זה שלישים ומת זה רבע־ס‪ ,‬גיא הכוונה‬
‫כי כתבי קודש נתחלקו לשלש מדרגות‪) :‬ח( רוח ד׳ לולשת באקפקלריא‬
‫הללא־רה בהורת‪) ,‬ב( רוח הנבואה בקפרי נביאים‪) ,‬ג( רוח הקודש׳ בקפרי‬
‫כתובים‪ ,‬מכאן ואילך אין רוח הקודש רק רוח שיר ופיועים לבד שלא ניתן‬
‫להצערך עם נ״כ‪ .‬ולפיכך חשבו תחילת גס מגילה אקתר למדרגה רביעית‬
‫לרוח חול — וזה באמה עוב ומוע־נ ויבואר אי״ה’ בערך כתיבת תורה‬
‫שבע״פ והזכרתי זה עתה לעורר בללקוסזה‪ ,‬שאנכ״סקעקקו ־לרוב בפרקום‬
‫וקידור קפרי נ״ך‪ ,‬בודאי לא כתבו דיני תורה שבע״פ בקפר׳בפרקוס‪,‬‬
‫)לפני שאלו כן היו ד׳ מדרגות‪ ,‬כי בש״ק ;חלקו בין דבר‪.‬המפורש בקרא‬
‫וב־ן דבר הנמקר למשה מקיני בע״פ‪ ,‬וא"כ יש מדרגה רביעית ואיך קמכו‬
‫ץל שלישים ולא רבעים אס בעצמם תפסו מדרגה רביעית? אלא בודאי‬
‫;; ’‬ ‫לא פרקללו עוד המשנה בכתב‪.‬‬
‫ד קשת לי מדוע קראו הכנקית ראשונה בשם אנשי כה״ג‪ ,‬היה להם לומר‬
‫קתם כנקת הגדולה ולשון אנשי היא למותר כאשר 'נראה מללה שקראו‬
‫‪ ,‬שללעון הצדיק משיורי כה״ג ולא אמרו שיורי'אנשיי‪ .‬כה״ג?‪-‬ועוד קשה לי‬
‫דכפי המקובל הרגיל‪ ,‬משמע שלא היה י מעולס־ כנקיה ׳שנקראת בשם‬
‫כנה״ג רק זו שמימי עזרא ונחמיה‪ ,‬׳ובאמת)לבואריבאקהר‪ -‬רבה פ״ויפקוק‬
‫בחודש הראשון הוא חודש ניקן‪,‬־ שהמן הפיל פור על כל חדשים‪ .‬ובכל‬
‫חודש נמצא זכוה מה‪ ,‬וכן בחודש שבע זכות אנשי כנסרדהגדולה‪,‬‬
‫גילשריס ושלשה בו שנתקבצו׳ כל ישראל על פילגש‪ :‬בגבעת ׳ועל פקל‬
‫וניכה‪ .‬מזה מבואר שתתאר אנכת"ג‪.‬הוא ישן מדורות הקודמים‪ ,‬ופירוקו‬
‫‪:‬־‬ ‫קיבוץ כל ישראל ולא ק״כ איש לבד? י‬
‫לצאת מן מבוכות כאלת ולונצוא נתיב ישר‪ ,‬להשיג‪ ,‬דבר ברור‪ . ,‬אוירתי‬
‫לנפשי לחקור ולחפש על ככה עד שלדעתי׳ אין קפק כי שורש תככקיה‬
‫ונבואר בכתובים‪ ,‬וגס תאר גדולה שם נתבאר‪ .:,‬כי בנחמיה ת' מדבל נחגגיה‬
‫ונן תשערוריה הגדולה שהיתה בעם קבי גולה ותהי צעקה העס ונשיהס‬
‫גדולה מפני שהכריחו אה ׳העניים לתת שדוהיהם וכרמיהת ■לעירבון‬
‫י לשוערי מלך ולנגידי עם‪ ,‬ולפעמים א‪ q‬את בניתם‪.‬ובנותיתס נתנו‪.‬להיוס‬
‫כבושים החת יד נוגשיהס; אז אמר נחמיה ‪ :‬ויחר לי מאוד כאקר‪ ,‬שמעתי‬
‫את צעקתם ואה הדברים האלה וימלך• לבי עלי‪ ,‬ראריבהיאת‪ /‬האורים‪,‬‬
‫ואת הקגניס‪ ,‬ואומרה להם משאי■ איש באחיו אתם‪ ,‬משים‪,‬׳‪.:‬זאתן עליהם‬
 ‫‪.‬אנשי כנסת הנדולה‬ ‫‪244:‬‬
‫‪ .‬י ‪.‬קהילה גדולה*(‪ ,‬שם 'פקוק ז‪ /‬לשון זה קהילה גדולה הוא ממש כמר‬
‫‪ .‬ככקת הגדולה‪ ,‬ומה שממרגמיס מויפמטמנד ‪1‬זמכען כלומר נחמיה הקיר!‬
‫עם רב נגד הנוגשים בו‪ ,‬לא יתכן‪ ,‬כי איש חכם וגדול כמו‪ ,‬נחמיה משכיל‬
‫‪.‬־ פיהו ומפעלו לעשות בנחת‪ .‬ובלתי קפק בחר אנשים רבים לישב כקאוה‬
‫‪ .‬למשפע‪ ,‬לברר וללבן משפע העשוקים האלה‪. ,‬ובשעה שהקהיל קהילה זר‬
‫־ ‪ ,‬הוכיח נחמיה• את כל הבאים‪ ,‬ואמר אנחנו קנינו‪,‬את אחינו היהודים‬
‫הנמכרים‪ :‬לגוים כדי בנו‪ ,‬וגם אתםתמכרז את אחיכם ונמכרו לנו ויחרישו‬
‫‪ .‬ולא מצאו דבר‪ ,‬ויאמר להם נחמיה‪ ,‬לא עוב הדבר אשר אתם עושים‪ ,‬הלא‬
‫ביראת גיהים תלכו‪ ,‬וחרפת הגוים אויבינו כו׳‪ .‬ואחרי אשר הבעיחו הנושים‪,‬‬
‫שישיבו‪ .‬אה השדות לבעליהם‪ ,‬אז קרא נחמיה לכהנים■ והשביעם על הדבר‬
‫■ הזה שם י״ב‪, :‬ואקרא אל הכהנים ואשביעם לעשות כדבר הזה‪ ■,‬ונחמיה‬
‫עשה קימן ואמר גם חצני נערתי‪ ,‬ואומרה ככה ינער אלהים את כל א*ש‬
‫‪ :‬אשר‪ ,‬לא‪ ,‬יקים את הדבר הזה‪, ,‬ויאולרה כל הקהל אמן ויהללו‪ .‬א ת ה־‪,‬‬
‫מבואר מזה שנחמיה עם שהיה ראש ושר לגולה‪ ,‬הוא השביע את הכהנים‬
‫•הממונים לשמור נתיבות התורה ודרכי מוקר‪ ,‬ולא השביע אה הנושים‬
‫‪ ■ .‬בעצמם‪, ,‬רק• ״הממונים הכהנים בפני הקהילה■ הגדולה על דרך שאמר‬
‫‪:‬הכתוב ״בפ׳ שופעים י ובאת אל הכהנים הלוים ‪ ,‬ואמרו בקפרי מכאן‬
‫שמצוה‪.‬לישב בקנהדרין כהנים ולוים‪ ,‬ולכן א‪ q‬נחמיה נהג כן שלא השביעם‬
‫‪ ,‬רק את ■הכהנים‪ ,‬במעמד כל הקהל‪ ,‬וכן בעזרא י׳ ה'‪ ,‬השביע עזרא אה‬
‫‪; .,‬שרי הכהנים הלוים וכל־ ישראל‪ ,‬לעשות כדבר הזה לגרש נשים נכריות‪.‬‬
‫ויתכן כי מזה נובע מקפר כ״ג לקנתדרי קענה כנגד משמורות הכהונה‬
‫• ־ •צ׳׳דמכן היו כ״ג שנהדרין עם מופלא שבקנהדרין כ״ד‪ ,‬עיין קנהדרין ע״ז‬
‫■ ־ ע‪".‬ב תוק׳ ד״ה אחד ממונה על כולם‪ ,‬ובאמת היו כהנים עומדים לראשי‬
‫קנהדרץ כמו שמעון‪,‬הצדיק‪ ,‬יוקי קיועזר‪ ,‬ועיין רמב״םפ״ב מה׳ שנהדרין‬
‫‪..‬״‪.‬ה״ב מצוה‪ :‬לכתחילה‪:‬למנות ■כהנים ולוי‪,‬ם‪ .‬ובירושלמי קנהדרין פ״א ה״א‬
‫■• ’לי‪).q‬וירמיהו ע'‪ ,‬ויקח שר העבחים את שריה כהן הראש ואת צפניה כהן‪,‬‬
‫־‪ :‬ושבעה אנשים‪:‬מרואי‪ .‬פני‪ ,‬המלך הרי ע' וששים איש‪,‬מעם הארךהרי ק״ע‬
‫‪..‬וקריש אחד ׳הר’‪:‬שבעים‪ .‬וחז״ל דקדקו לפעמים להיות הנתמנה כהן כמו‬
‫־׳‪:‬בקרקעות תישעה וכהן — וא״כ‪:.‬הקהילה גדולה היתה לתכלית המשפע‪.‬‬
‫)ב( ועתה נבוא אל‪ :‬מקפר מאה ועשרים ■איש; בעזרא ב׳ ובנחמיה ז׳ שופר‬
‫מעליית זרובבל מן הגולה‪ ,‬ועמו הלכו‪ :‬רבים מן הכהנים‪-‬והלוים‪-‬וראשי‬
‫י ״משפחות■’ישראל‪ .‬וקופרו שם עזרא כ׳ ב' אחד‪:‬עשר־ ראשים ׳ובנהמיה ז'‬
‫‪ .‬שנים עשר ראשים‪ :‬זרובבל‪ ,‬ישוע‪ ,‬נחמיה‪ ,‬עזריה‪ ,‬רעמיה‪ ,‬מרדכי‪ ,‬בלשן‪,‬‬
‫‪:‬־ ז׳מקפרךבגוי‪ ,‬נחום‪: ,‬בענה‪ ,‬ומקיים הכתוב’ טספר אנ שי ׳עם ישראל כלומר‬
‫ע■ מקפר‪:‬יזב‪:‬כצגד כל עם ישראל שהם י״נ שבעים‪ ,‬וכמו שבחר משה י״נ‬
‫י‪ :‬כשי‪-‬איםך ובלתי קפק חקרי אחד בעזרא ב׳‪'.‬לעומת זה צא וחשוב משפחות‬

‫*(־דעת החכסימהרנ׳ין כ״ח ה׳ צד ‪ 04‬כי הכנשיה מרומזת נחמיה ח'‪ ,‬י'נ‪ ,‬וניוס השני)נחי־ל(‬
‫'נאקפיו ראשי ’אבות לכל העס הכהניס והלוייס אל׳עזלא הקופר‪ ,‬ולהשכיל אל דנלי תולה •‬
‫אסש ללשון גדולה עדיין לא נמצא ישוד ושורש אס לא בדרך שנאינו‪.‬‬
‫‪246‬‬ ‫אנשי ככפת הגדולה‬
‫*שלאל שנחשבו בעזרא ב׳ ובנחמיה ז' בשינוי קצת מנכי פרעש עד בכי גיבר‬
‫פקוק כ׳ חשובים י״ח מקפחות ומן פקוק כ״א עד ל״ה קופרר האנשים‬
‫לעיירות מבית לוים עד בני קנאה כ״א מקפריס‪ ,‬אח״כ ארבע משפחות‬
‫של כהניס; ידעיה‪ ,‬אימר‪ ,‬פקחור‪ ,‬חרום — אח״כ עקרה מקפחות לוייס‪.‬‬
‫זאח״ב מ״י‪ .‬משפחות נשיאים‪ ,‬אח״ב חקבון העולים ממל מלח ט' משפחות‬
‫וון כרוב אימר עד בני ברזילי נמצא בלל מקפריס העולים לעיירות‬
‫'למשפחות‪ ,‬כהניס לויס‪ ,‬ונתינים‪ :‬י־ח ‪ x‬כ־א ‪ x‬מ״ג ‪ x‬ד ‪ x‬י׳ ‪ x‬ט׳ קך הכל‬
‫ונאה וחמקה מעמדות‪ .‬צר‪ q‬עמה י״ב ראשים אקל חקבנו ללנעלה הרי‬
‫קי״ז‪ ,‬וקלקה נב״איס חני זכריה ומלאכי הרי ק״ך איש‪ ,‬במעמד כל ■ישראל‪.‬‬
‫ובאופן זה לא נצטרך עוד לבלבול וחקרון דברים בחשבון החהומיס נחמיה‬
‫'׳‪ ,‬כי הכל הולך אחר המחלה ואזהיוק״כ במקפרלכל השביס כגדול כקטן‪.‬‬
‫וראיה לזה שהכל הולך אחר ראשית המקפר‪ ,‬נמצא לפי מת שהורו לנו‬
‫חז״ל תענית כ''ז וערכין י״ב ‪ :‬ד׳ משמורות של כהנים עלו מן הגולה ואלו‬
‫הס‪ :‬ידעיה‪ ,‬חרום‪ ,‬פקחור ואימר‪ .‬עמדו הנביאים שביניהם וחלקום לכ״ד‬
‫)‪:‬שמורות והתנו הנביאים ^ שאפילו אם יעלה יויריב ראש משמורות של‬
‫דוד אח״כ‪ ,‬לא ידחה ידעיה ממקומו‪ .‬מבואר מזה שלא עלו עם זרובבל‬

‫"־( ראו־ לעורר כאן על מה שיחהו מקנה זו לנביאים ושאל תקנוה‪ ,‬כמו אוסן עשר שנחשבו ב״ק‬
‫פ“ב א'‪ ,‬לעזרא לנד‪ ,‬וכן מגילה ל״א‪ :‬שיהיו קורין קללות שנת״כ קודם לעצרה ג“כ לעזרא לבד‬
‫וכן קנס שקנסו בימי עזרא ללוים שלא יקחו מעשר‪ ,‬יבמות פ״ו ב'‪ ,‬עיין מום׳ דה'מפני■—‬
‫ילפעמיס יחסו התקנה לכל אנשי כה״ג כמו זמני קריאת המגילה‪ ,‬מגילה ב'‪ ,‬והלא עזרא‬
‫ינביאיס שבאותו דור בכלל אנשי כה״ג היו? ונלאה כי באמת אין ספק שעזרא הוא הוא‬
‫מכלל אכה׳יו‪_ .‬שהרי ביומא ס״נו ב' מבואר על מה ‪.‬שכתוב נחמיה ק' ה' ויברך’ננזלא'אמ ד'‬
‫אלהיס הגדול ^מאי גדול? אמר ר׳ ’וסך‪.‬אמל לב שגדלו נשם הנ!םודש*ור׳ גידל אמר בלוך‬
‫ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם דה״י אי; י״ו‪ ,‬יושם למעה רב גדל’אמר שנדלו בשם‬
‫המפולש‪ ,‬ור׳ מתנא אמר האל הגדול הננור ואנולא‪ ,‬כר' יהושיע בן־לוי דאמל דמ״ה■נקראו‬
‫אנשי כנסת הגדולה מפני שהחזירו‪.‬עעלה ליושנה לומר תגדול'')בעבע(‪ •,‬הגב ור בוגלפממ‬
‫העמים ובקולות ישראל‪ ,‬ה נ ו ר א בקדושה ואמונה‪ ,‬גמטט מין דעך נמסור‪ ,‬לזין דער‬
‫געטיכטע מונד מין דער רע^יגימן‪ .‬מבואר מזה שזה‪,‬שאומר הכתוב ויברך‪ .‬עזרא בקול‬
‫ג ד ו ל פ־רשו במה שהתפללו הלויס נחמיה א׳ ואמרו שם פקוק ל״נ האל הגדול ‪ .‬הגבול‬
‫והנורא אס כן בהכרח אס בעבור זה נקראת הכנסייה גדולה; היה עזרא;בכלל'‪.‬והלאש‬
‫יהעיקל שנהם‪ ,‬יזה עצמו מה שחקנו לומר מן העולם ועד העולם"‪ .‬וכן" מה ■שגדלו׳ בשם‬
‫המפולש כי שם המפולש מולה על הוי׳׳ה ב׳׳ה שיש‪ :‬לו יחכלך הייה נבדלת בלא העולם הנברא‪,‬‬
‫לפיכך אס נתקיים שהוא הוא גדול בעבע‪ ,‬גבול; בקורות‪ ,‬ונורא •בקמשה^‪-‬נתבלל ג״כ שהוא‬
‫מן העולם ועד העולם ויש שכל ועונש לעולם‪ .‬הנא‪ ,‬ונעבוד‪,‬זה אמלו'במדלש‪..,‬מהליפ פ׳ ל״ו‬
‫פסיק משוך חסדך שבדורו של כה״ג השתמשו בשם המפורש‪ ;.‬ומיושב בזה’השאלה’‪,‬ששאלו‬
‫חכמים במשנה סוך ברכות משקלקלו המינים יתקנו לומר מן העולם ועד העולם׳ והלא‬
‫הצדוקים תיו מאוהליס מזמן עזרא? אבל לדעתי כוונו על׳הכותיש ועל יהוליס שנתאתנו עם‬
‫תכותיס כי היתה כת דוסתאי ד^וזיטהכעל;בכותיםי שכפרו־ בעולם הנא ׳גנהןית־השס־ נבדל‬
‫מן העולם‪ ,‬לפיכך נידו הכותים בשם המפולש‪ ,‬ילקוע ב׳ רל׳׳ד^‪ -‬ותקנראז עזלא ונחמיס לומר‬
‫מן העולם ועד‪ .‬העולם וכן להשתמש בשם‪ ,‬המפולש‪ ,‬ולברך‪ .‬שת החבמס‪.‬בשם‪ ,‬בכן‪ .‬לתת‬
‫המעשרות לאוצר ולא יקחו הלויס לעצמם כדי שיוכלו הכהנים‪ .‬להשתמש בשם‪'J‬המ_^;לש )עיין‬
‫♦רישלמי יומא פ׳ג ז׳ וערך קדושת ימס(‪ .‬ויען'שהיה עזרא המתחיל בדולו והכנסה ןנמשכת‬
‫דולות הרבה לק נתיסשו פעס המקנות לעזרא ופעסילדורות האחרונים‪.‬׳‪.■'..‬׳•■ ■ ד‬
 ‫אגשי כגסת הגדולה‬ ‫‪246‬‬
‫רק ד׳ משמורוס‪ ,‬ובנחמיה י״ב מנואר שעשרים ושלשה כהכיס סשר‬
‫בשמותיהם שויס קצת לשמור■כ״ד משמורות של דו־ דה״י א׳ כ״ד‪ ,‬עלו עם‬
‫זרובבל? ורש״י אמר בתענית שם כי לא‪,‬מצא פשחור בדה״י? אבל לדעתי‬
‫‪ .‬הוא פשחור הוא ■מלכיה שנאמר בדה״י‪-,‬כי פשחור הוא בן מלכיה‪ ,‬נחמיה‪,‬‬
‫‪ .‬י״א י״ב‪ .‬ולמה א"כ אמרו חז״ל שרק ד׳ ראשי כהנים עלו מן הגולה? אלא י‬
‫ודאי שהכוונה כי‪ .‬ראשית העלייה היא העיקר ואז היו ד׳ כאמור עזרא ב׳‬
‫ל״ה‪ ,‬ונחמיה ז' ל״ט‪ .‬וכן בין אותן שנשאו נשים נכריות עזרא י׳ י״ז‪ ,‬לא‬
‫נחשבו• רק ד' שמות של כהנים‪ ,‬כי בני ישוע בן יוצדק הוא הראש של‬
‫ידעיה‪ ,‬זאח״כאימר‪ ,‬חמם‪ ,‬ופשחור‪ ,‬וכן‪.‬לענין'ישיבת 'רושלים נחמיה י״א‪,‬‬
‫י'‪ ,‬לא נחשבו רק ד' משפחות כהנים‪ ,‬וא"כ למה חשבו בנחמיה י״ב מקפר‬
‫כ״ג ראשי כהנים ? אלא ברור שמה שעלו לב ‪p‬ו ‪ q‬נכלל בכלל ארבעה‬
‫■ הראשונים בעלייה‪ ,‬והיו כפרעים לכלל‪ ,‬ובפרטים אתה מוצא שס יויריב‪,‬‬
‫■ והוא יויריב הראשון שעלה בם‪,‬ו‪•.q‬ומיושב בזה שאלת התוק׳ ערכין י״ג‪.‬‬
‫ד‪-‬ה משמרתו שהקשו ‪ :‬והלא מצינו ב״ק ק״י בבית שני)ושמורה של יויר־ב?‬
‫ובאמת נמצא בנחמיה י״ב משמורה של ■ידריב אבל הוא עלה באחרונה‪.‬‬
‫ס אחר הדברים האלה דעת׳ לנבון נקל כי מטעם זה נקראו‪,‬אנשי כנה״ג‬
‫)ופבי שהיה תמיד איש אהד גדול עומד במקום כלל אהד‪ ,‬וכמו שקראו‬
‫אנשי)נשוור לכהנים הנבחרים לעבוד עבודה בירושלים‪ ,‬ביום ידוע‪ ,‬ואנשי‬
‫מעמיד לאישי ישראל הנבחרים לעמוד על הקרבן; במקום הכלל כולו כן‬
‫נבחרו אנ שי כה״ג להיות ראשי יושבי כסאות למשפט‪ ,‬במקום כל ישראל‪,‬‬
‫ומזה נובע לדעתי פירוש שמואל יעל מלת אשכול המורה י״ד וסוטה מ״ז‬
‫איש שהכל בו‪ ,‬כלוגור איש אחד הנבחר עבור כלל ישראל שבעירו או‬
‫במחוזו‪ , ,‬ועיין‪ ,‬ירושלמי‪ ,‬םו‪ q‬קוטה חברים הבאים למידן בירושלים ׳ עד ׳‬
‫תלת איגרין משלהם •מכאן ואילך משל אוצר)פ״ט‪ ,‬היא(‪ ,‬מבואר שאותם‬
‫אנשים הנבחרים נקראו חברים העומדים■ במקום •הכלל לשמוע הגזרות‬
‫והתקנות שתקנו הראשים ולהודיעם לבני מקומו לפיכך נתפרנקו מאוצר‬
‫׳ של‪,‬כלל ישראל‪.‬‬
‫■ והנה יש ייעוד‪,‬טעם נכון‪ ,‬ואמיתי‪,‬לקריאה שם‪ .‬התאר‪ ,‬גדולה והיא כ*‬
‫מפני שכל‪-‬צנוד קהיו^כל ישראל אחוזים ואגודים תהה־ מלכות פרק מלך‬
‫‪ ,‬כולל כל ארצות‪ ,‬א״כ■•־ ממילא היו ■אכשיס המשולחים והנבחרים הרבה‬
‫מאוד‪ ,‬ועד‪.‬ק״כ ויותר‪ ,‬ונקראת האקיפה ג ד ו ל ה ; אבל משמעון הצדיק‬
‫‪■ ,‬ואילך שנהחלקו הארצות למלכיוה קונוה החת היונים שחלקו מלכות‬
‫■‪,.‬אלכקנדר‪ .,,‬אז ״רפתה רוח הממשלה מלהיות‪:‬גדול וכולל הרבה'יחד והיתה‬
‫‪.‬לאחדים‪• ,‬ומעה ההוא ואילך לא נקראת‪-‬עוד האקיפה נשם מעמד כל‬
‫‪ .‬ישראל‪:‬אנשי ‪-‬כנהיגי‪-‬כי אס שיורי כדדג‪' ,-‬כלומר ■שארית ואחרית ־הפלינויה‬
‫הפקארה‪ :,‬כי אפק קצהו תראה מישראל וכולו לא הראה עוד ביחד‪ ,‬ווואז‬
‫ש' ''כא'אקלל‪ ■,‬לעשות כנקייה בשם כל‪,.‬ישראל ה)נחולקיס במלכיוה‬ ‫'‬
‫וחמו‪.‬מכוא‪’^.‬ולפיכך‪.‬הכל‪,.‬תלוי מעת‪ .‬ההיא בקנהדרין מקפר‪,‬שבעים‬
‫‪''..‬א^יש‪..‬העומדיש ‪ .‬על;'המשפט‪-.‬ועל הדין‪,? ,‬מונוכיס )נ)נש ולא‪,‬לזמן־ ‪ ..‬ומבואר‬
‫נחמיה י׳ ובכל״זאת■אנחנו־כורתיס ברית ועל החתום■‪::‬שרינו■לויינו; כהנינו‪,‬‬
‫‪347‬‬ ‫אנשי בגסת הגדולה‬
‫ועל החתומים פ״ג אישע״ש‪) .‬וה זה חתום וווה זה חתומים ? חתוס הוא‬
‫חוסם הראשים הממונים לעולס‪ ,‬חסומים הס הונקכימים במעמד הקהל‪.‬‬
‫)ד( עתה כבוא לביאור הונקפרים השותריס בחשבון אככה״ג‪ ,‬כי כירושלמי‬
‫מגילה פ״א ה״א אמרו פיה זקכיס ומהם‪.‬שלשים וכמה נביאים‪■ ,‬היינו אנשי‬
‫כה״ג‪ ,‬תקנו ונקרא מגילה‪ ,‬וכן במדרש רות פ״ג‪ ,‬פ״ה זקנים ושלשים וכמה‬
‫נביאים ולא כתוכ שם ומהם‪ ,‬ע״כ הגיה מהרנ״ק בירושלמי תחת מהם‬
‫ועמהם‪ .‬ובבבלי מגילה י״ז וי״ח אמר ר׳ יוחנן ק"כ זקנים ובהם כונה‬
‫נביאים הקנו י״ח ברכוה‪ ,‬וזה מכוון לונה שאמר ר' יוחנן ברכוה ל״ב‪.‬‬
‫אככה״ג תקנו‪,‬ברכות ותפילות‪ .‬הנה מקפר פ״ה ושלשים וכמה‪ ,‬עולה‬
‫לערך ק"כ וראוי א״כ לבאר מדוע בחר הבבלי בחשבון כולל ק״כ והירושלמי‬
‫חלקו לשנים פ״ה ושלשים וכמה‪ ,‬נביאים?‪.‬ואונרו מהרכ״ק ועמו שיעה‬
‫חכמים כי המכוון בירושלמי עם שך פ״ה על פ״ג אנשים המכוים נחוניה‬
‫י' ובודאי חשריס שס שכיס‪ ,‬והשך שלשים וכמה היו נביאים ממש לדעת‬
‫מהרכ״ק ולדעה מהר״ל חכמים‪ .‬אבל לדעתי אין זה אמת ולא יתכן‪ :‬שכיון‬
‫הירושלמי על פ״ג אנשים מכוים בכחנניה י׳ שהיו תחילה פ״ה לדעה ‪-‬מהרכ״ק‪,‬‬
‫כי הדבר מפורש בירושלמי חגיגה בשו ‪ q‬גשם רב הונא‪.‬שחשב כל השמות‬
‫הנמצאים כג' שפרים הגי זכריה וננלאכי‪ ,‬ומלאו■ פ״ג כנגד פ״ג גורלות‬
‫שנזכרו בנחמיה י'‪ ,‬א"כ ידעו בדקדוק שלא נזכרו בנחמיה י׳ רק פ״ג‬
‫גורלות‪ ,‬ואיך אם כן חשבו פ״ה זקנים ? וגם אס יתכן‪:‬שהיו שלשים וכמה‬
‫נב־איס קר^רי ננבואר בעזרא ■ה׳ א' והתנבאו חגי כביאה וזכריה־ בר עדו‪,‬‬
‫'• ושם ב׳ ועמהון כביאיא לי אלהאימשעדון להון‪ ,‬הלא ונפורש;״בכ״מ ‪3‬ש״ש‬
‫•כמו זבחים ש״ש פ״א‪ ,‬שלשה נביאים‪.‬עלו מן הגולה? לכן בראה ברור כי‬
‫‪-‬משפכ׳פ״ה הוא משפר משויים לכלל ישיבה חכמים לתקן‪ ,‬הקנה או‪ :‬גזרה‬
‫‪./‬כללית‪ ,‬ומשפר שלשים■ וכמה‪ :,‬הוא‪..‬נ‪-‬״כ •משפר‪ ,‬משוים‪-:‬לתקן או להנהיג‬
‫תקנוה פרעיות‪ ,‬באופן‪:‬ששךפ^׳ה הוא‪,‬כלל גדול‪.,,‬ושלשים וכמה‪.:‬כלל קען‪,‬‬
‫ואס היו שניהם יחד‪ ,‬עומדים בכלל ובפרע‪■ :‬בעד ירושלים וכל‪,‬עיירות של‬
‫‪ .‬א״י‪ .‬ואביא רא'ה ברורה לזה‪ :‬בירושלוני ימנוה‪. :‬שוך ;פ׳ אחרון; אונר ר׳‬
‫־ ־אושעי׳ אס העכו״ס מכוין‪.‬להעיד ■עדות אשה נאמן‪ ,‬ואמר‪ .‬לו ר‪/‬״יהושיע‬
‫בן ‪-‬לוי זכור רבי בשלשיס‪■ .‬וכמה זקנים שהתרישו ביד; — והמור זה; נאמר‬
‫בבבלי יבונות‪.‬קכ״איע״כ‪.‬אמר_ר׳‪:‬יכא’ ‪:‬מעשה בר'■אושעי■ בריבי שהתריש‬
‫■ עם שומנים וחמשה זקנים —‪:‬הרי לך )נבואר;כ’ חבורה שנקראת בירושלמי‬
‫•שלשים וכמה‪ ,‬נקראת‪:,‬בבבלי פ״ה‪ ,‬ושם‪ ,‬בירושלמי ■פ״א ־ה״א א מ ר ר׳ ינאי‬
‫■נמנו שלשים ובונה זקנין מניין שאין קדו‪.‬שיןד‪,‬הופשין■ ביבמה ?‪,‬ת״ל ‪ #‬ת ה י ה‬
‫־ אשת המה חוצה‪ :,‬ועיין ירושלמי שועה־־פ׳׳כ־כ׳׳ב‪ •,‬ועמור;‪:‬זה‪:.‬בבבל^'‪ 3’-‬מות‬
‫‪: .‬צ״ב‪ :‬אמר ל ינאי בחבורה כמנוי וגמרק‪-‬הרי ‪.‬מה שקרא שירושלמי״שלשים‬
‫וכמה‪; ,‬קרא• הבבלי‪ :‬חבורה‪ .:,‬ובתושפתא עוונאה ועהרה‪-‬פ״ב״מעשה־בעבחו‬
‫‪ :‬של‪-‬אוכקלישהגרישהביאפתולפכי׳ר‪/‬גונליאל והיו׳שם שמ׳‪,‬ו‪:‬ני‪.‬ים‪:‬ו־ח‪:‬מ'שה‬
‫זקנים ל ש ^ ס ובקפרי ‪ .‬פ‪ -‬חוקת׳ וכן ; בתושפאא•‪>.‬נש'‪ ■:‬פרה‪ :‬שלשום‪:‬ושנים‬
‫‪ .‬זקכיש‪:‬ביבכה^ועי’ן‪:‬פשתים ש׳׳ה ב‪'-‬׳ כל כת■ וכה של‪ -‬שלשגסי־^כתר ■׳״‪■,*:‬‬
‫־ ויש‪-.‬בזה ‪ -‬ל עוי ל ע כ עה‪:‬שמבואר• בשבת■ ל פ כל~‪.,‬כהב‪-‬י‪',‬שפר‪:-‬ת‪ 1‬רה שיש‬
 ‫אנשי כנסת הנדולח‬ ‫‪■248‬‬

‫בו‪-‬ללקכו פ״ה אומיות כ״פ ויהי בכ^וע מצילץ מן הדליקה‪ ,‬ובשמואל א‬

‫ב״ב י^׳ח נמנו פ״ה כהכים כל איש* נושא אפוד בד וביצקוכו שם כולם‬
‫ראשים להיוה כהן גדול‪ .‬מבואר כי מקפר פ״ה הוא כלל גדול וגם‪ .‬רגילים‬
‫לומר שמונים תלמידים היו להלל קובה כ״ח> שמונים זוגות תלמידים‬
‫חגיגה י״ז ע״ב‪ .‬ומקפר שלשים לקחו לכלל חשבון מצות בני נח על שם‬
‫הכתוב וישקלו את שכרי שלשים כ‪ ,qp‬זכריה י״א‪ ,‬חולין צ״ב ע״א‪■ ,‬ושם‬
‫אמרו מ״ה צדיקים הם בעולם שלשים בא״י וע״ו בבבל‪ .‬ומבואר בשקלים‬
‫פ״ה מ״א וברמב״ם ה׳ כלי מקדש רפ״ז שהיו ע״ו ממונים במקדש לדעתי‬
‫כנגד ע״ו עבודות'שחשב אביי יומא ל״ג ע״ב בקדר המערכה‪ ,‬באופן שאם‬
‫תצרף שבעים קנהדריןעם ע״ו ממונים במקדש יהיו פ״ה‪ ,‬וזה מקפרכולל‪,‬‬
‫כלומר מקום תחבורה כללית מכהנים וחכמים‪ .‬והיה בקנהדרין־ג״כ שלשה‬
‫שורות של ת״חואין שורת פחות מעשרה קנתדריןל״ז‪ ,‬וני'‪ .‬הרי לך שלשים‬
‫עם פ״ה‪ .‬ואחר תחרבן נהג ר׳ עקיבא בשמונת שורות של'תלמידים =‬
‫שמונים‪ ,‬מנחות כ״ע‪ :‬ור' יוחנן המאוחר היה לו שבע• שורות ב״ק קי״ז‪.‬‬
‫ועיין ירמיה ל״ח י'‪ ,‬קח בידך שלשים אנשים ובקוךפ״ק דב״ק ישיבה מקרי‬
‫שלשים אנשים‪ .‬ומלבד זה ידוע כי במקדש תיו שנתדרין גדולה של ע״א‬
‫איש ושתי שנהדרי קענה אחד בחיל ואחד על הר הבית )קנתדרין פ״ח(‬
‫הרי לך ע״א וכ״ג‪ ,‬וכ״ג‪ ,‬עולת מאה ושבעה עשר איש‪ ,‬ולכל ב״ד קופר‬
‫אחד הרי שלשת‪ ,‬ק״ה ק״כ איש‪ ,‬ועיין עוד קנתדרין ■י״ז כמת יהיו בעיר‬
‫ו־היו ראוי לקנהדרין מאה ועשרים — ועוד ברור הדבר כי קנהדריקענה‬
‫של כ׳׳ג עם ז' עובי יעיר■ עולים שלשים‪ .‬וכן סך דיינים של כל עיר במקום‬
‫שאין קנהדרין עולים ע״ו כנגד ע״ו ממונים■שבמקדש‪ ,‬עיין קנהדרין י״א‬
‫בעיבור החודש ג׳ ה׳ ז׳ מתחילין בג׳ ומוקיפץ עד חמש וגומרים‪.‬בשבעת‬
‫הרי ע׳׳ו‪ .‬ובירושלמי שף כנגד ברכת כתנים מיברכך עד שלום ע״ו מילות‬
‫מירת על שלום כלל ישראל‪ .‬ובשבתפ״ח ושיר רבת ק״כ ריבוי של;מלאכים‪.‬‬
‫ובב״ר פ׳ מ״ד והנה אימה גדולה דרשי‪ :‬גדולה זו יון רני שימון אמר‬
‫שהעמידה ׳ ק״כ דוכקין ק״כ איפרכין ק״כ אשערעון‪ ,‬ורבנן אמרי ששים‬
‫ששים‪ ,‬וכן נודע מקיקר רומי קמנטטמנטין שהעמיד ק״כ דוכקין א״כ נראת‬
‫שלשון גדולה מורת על מקפר ק?כ‪ ,‬ותפרעים מזה הכלל תמת פ״ת שלשים‬
‫וע״ו‪ — ■.‬ועתה בצירוף מה שאמרנו למעלה כי תחת מלכות פרק תיו כל‬
‫•*שראל באגודה אחת בשבע ועשרים ומאת מדינת ממילא בחרו ק ך משויים‬
‫^ק"כ לאנשים העומדים■ מאת כלל ישראל‪ .‬ותיו המשולחים עכל עיר‪.‬ומשפחת‬
‫•תרבה מאוד ואותן משולחים‪ ,‬פרעו נבחריהם עוד יותר׳ ) ק מ‪ M‬ים‪D‬ימן{‪,‬‬
‫באופן‪-‬שכל אקיפה קענת או גדולת‪,‬היתת׳ ראויה לתשתלש‪ ,‬שכיש נביאים‬
‫שומר? ■תורה׳■ תמשורתי״לתס בקתריה‪■',‬היינו ׳כללי תורה‪ ,‬שליש‪ :‬כתנים‬
‫‪-‬בקיאים ■בפרעי תורתי‪-‬תיינו עיון עבודה‪ ,‬ושלים חכמים; הבקיאים‪.,‬בהנהגת‬
‫המדינה■ להנהיג 'בגמילת חשדיס‪ .‬ואלו השלישים‪ :‬לא תיו שוץ במנין כי‬
‫‪-‬אס בדרך‪-‬כלל היו■ צריכין ג׳גמינ^‪ -‬ראשיס׳ אלו‪ ,‬ולאחי שפקקת הנבואה‬
‫בחרו בחכמים‪-‬בקיאיס ׳בקתרי; תורתי המקורה ׳לתם‪ ,‬מפי‪.‬נביאים‪,‬־‪ :‬וכל זה‬
‫'להעעיד״ולקייס ככתוב ■הלא כתבתי לך שלישים׳ ולא־ירבעיס‪.‬כלומר רוח‬
‫‪249‬‬ ‫אנשי כנסת הגדולה‬
‫התורה מפי ד׳ ורוח הנבואה מפי הנביאים ורוח הקודש מפי הכתובים‪.‬‬
‫מזה נובע הדץ האמור הוריות ג׳ ב׳ שאץ ב״ד גחריןגזרה אלא‪,‬במעמד‬
‫הגוי כולו ולמדו זה ממלאכי שנחשב בץ אכה״ג‪ .‬ומה שיש בירושלמי‬
‫יבמות פ׳ ע״ז ה״ה שמע מב״ד שלישי שקשה להבין נראה נו״ק והיה‬
‫כתוב ר׳׳ה של ישי של ישראל‪.‬‬
‫דץ אחר שבאנו עד כת ראוי לברר פעולת אנשי כנה״ג ויחוקם אל התורה‬
‫שבעל פה‪ ,‬ודבר זה כדאי הוא לחקור עליו כי ראיתי חדשים מקרוב גרעו‬
‫מאוד מעלה הכנקיה עד שרב אהד‪ .‬אמר כי כלל אנשי כת״ג לא פעל‬
‫ועשה מאומה‪ ,‬רק לתקן התפילות ולא יומר‪ ,‬וכלל ק״כ אנשים היו כתנים‬
‫ילוייס ולא ישראלים‪ .‬דברים שאין להם על מה שיקמוכו ותמת כתרהוריס‬
‫התלויים בשערה‪ .‬עיין יודענלייטונג ש׳ ‪ 1861‬קימן ‪. 17‬‬
‫ואמר תר״ר דר' לעוויא שכל המקנות הנוגעות לקידור מקראי קודש‬
‫יחקו חז״ל לעזרא‪ ,‬וכל התקנות הנוגעות לתיקון הבריות עם ד׳ ואנשים‬
‫להתנהג בקדושה ובמידות עובות‪ ,‬יחקו לנחמיה‪ ,‬כמו שיחקו תיקון מוקצה‬
‫כקבת לנחמיה שבה קכ״ג ע״ב‪ .‬ואין הדבר כן כי אין כאן שיעור ומדה‬
‫ומכין‪ ,‬שהרי מבואר ב״ק פ״ב‪ .‬עשר תקנוה מקן ■עזרא וכולן אינן נוגעות‬
‫בקידורי מקראי קודש‪ ■.‬ולאנשי כה״ג בכלל אשר ־פחמית ועזרא מתם‪ ,‬יחקו‬
‫ג"כ הרבה דברים שונים‪ ,‬ואין לברר בבירור גמור מי מן תאקיפת פעל‬
‫זאת‪ ,‬ומי פעל אחרת‪ ,‬רק למען מצוא‪,‬נתיב יושר ודרך קלולה לידע ראשי‪.‬‬
‫דברים'מפעולת כל החכמים שבדור הזה שנקרא' ג"כ דורו של קופרים על‬
‫שם עזרא הקופר‪ (*,‬ננקה לפרנו הענינים על דרך זה‪ :‬בנחמיה י׳ מבואר‬
‫שראו ראשי‪ .‬הגולה כי כחון הוא לעשות גדרים וקייגות למורה ולקבל‬
‫באלת ובשבועה ללכת בדרכי תורה ויראה‪ ,‬ונאמר שם ובכל זאת אנחנו‬
‫כורמים אמנה וכותבים ועל החמום‪.‬שרינו לדבר כהניני‪ ,‬ועל החתומים‬
‫נחמיה המרשתא בן חכליה וצדקיה וחשובים שם הרבה עד מקפר‪:‬פ״ג‬
‫איש‪ ,‬והקכימו אז בחתימה זו על ששה‪,‬דברים‪) .‬א( ללכת בתורה אלהים‬
‫אשר נתן ביד משת עבדו‪) .‬ב( שלא להתחתן ‘ עם הגוים ולא יתנו בן לבת‬
‫ולא בת לבן מבני ישראל לעמי הארן‪) .‬ג( לקדש את יום השבת ולא ליקח‬
‫שוס מקח ביום קודש‪) .‬ד( לשמור את השמינוות‪) .‬ה(‪:‬ילמה שלישית השקל‬
‫בכלי שנת לעבודת בית אלהים‪)-.‬ו(‪ -‬ולמה את׳ המתנות בין לעניים ובין‬
‫; ללדס‪-‬וכתנים‪',‬על ידי מה־ שמביאים ■כל'תמעשרות לבימ‪.‬׳ד׳ אל הלשכות‬
‫המיוחדות לכך‪ .‬אין קפק שכלל־ ששה דברים אלו נפרכו לפרנויק רבים‬
‫דגבולים הרבה גבלו ראשונים אלו אשר כתבו לזכרוך על‪ -‬תקפר‪ ,‬ולא פרקמו‬
‫■הפרנוים רק■ ליחידים באופן‪-‬שאלת ששה;דברים• היו המיויל‪:‬לששת קדרי‬
‫‪:‬משנה הנקדריס מזמן לזמן בפחות ויתר‪) :‬א( לתקן קדרי זרעים ■לקיים‬

‫סי^י ייילי של סופרים נלאה לי »כוון אל מה שנודע כי בזמן ההוא לערך מק*ע שנה‬ ‫*י(‬
‫קודם יזלבן נ^ש נספלצה לזכמס הכתב בין האומוה וביחוד בין היונים‪ ,‬ננד שקראד הזמן'ההוא ז‪9‬נן‬
‫ש^ ]הגחגרמעען‪: , Logograpl1en ,‬צזגענטלייבעל‪ ,‬געםיכטכוטרייבער‪_ ,‬וחאתרון והמוב‬
‫שבהם היה הערהד)|ט■ סשיפל היוני ‪484‬׳ קודם־ — ולכן שם סופר 'ביהודים הוא טפב‬
‫■ ‪......‬‬ ‫‪......‬‬ ‫^‬ ‫‪.‬‬ ‫׳‬ ‫קיפולי תול‪_5‬‬
 ‫אנשי כנסת הגדולה‬ ‫‪250‬‬
‫תורת מקה בברכות ועבודת האדמה כתיקונה ודינה‪) .‬ב( כתקן קדרי‬
‫מועד לקדש השבתות )ג( לתקן קדרי כשיס כדי שידעו עס מי להתחתן‪.‬‬
‫)ד( לתקן קדרי נזיקין ודיני ממונות כפי ההכרח המבואר נחמיה ה'‬
‫בשערוריה הנכשית אז בענייני משפטי אחוזה‪) .‬ה( לתקן קדר קדשים‬
‫לעבודה אלהיס ‪) .‬ו( לתקן קדר טהרות לטקות כל דבר על פי טהרה הקודש ‪.‬‬
‫ף אם נשכיל בעין פקוחה בכלל יותר מיוחד‪.‬שיחקו חז״ל לאנשי כנק״ת כאשר‬
‫אמר ר׳ יהושיע ב״ל מכות כ״ג ע״נ‪• :‬שלשה דברים תקנו־ב״ד של מטה‬
‫והקכימו עליהם ב״ד של מעלה‪ ,‬ואלו הן מקרא מגילה‪ ,‬שאילת שלום‬
‫מועשרות‪ .‬ומפנלש במדרש רות פ״ג כי ג' תקנוה אלו‪.‬תקנו‪ .‬פ״ה איש‬
‫ושלשים וכמה נביאים ק״ה מאה ועשרים שהם אנשי כה״ג‪ ,‬נמצא כי באמת‬
‫כוונו בזה להורות הכלל היותר כולל אשר העמיד שמעון הצדיק הנשאר‬
‫מן הפלניה הגדולה ג' עמודים תורה‪ ,‬עבודה‪ ,‬ג״ה‪ .‬ממש לפי דעתי מכוון‬
‫לזה‪) .‬א( ווקרא מגילה‪.‬נגד עמוד התורה ותיקון הקריאה בבתי כנקיות‬
‫ופרקום קפרי הנביאים והכתובים‪) .‬ב( שאילה שלום‪ .‬חברו בשם‪ ,‬הוא‬
‫מכוון כנגד עבודה כאשר קמכו זה על ויאונר לקוצרים ד' עמכם‪ ,‬ברכות‬
‫נ״ד‪ .‬כלומר כל עבודה שעובד האדם יעבוד לשם שמיס‪) .‬ג( ג״ח מכוון‬
‫‪ -‬לוועשרוה‪ ,‬שלשה כ«ליס כנגד ג׳ חובוה שבין אדם לעצמו הורה‪ ,‬ונין‬
‫אדם לווקוס ובין אדם לחברו‪ .‬והיו רגילים לעשות זכר במצות מיוחדות ‪.‬‬
‫לכלל כל המצווה בגלוי ובקהר‪ ,‬כיי כמו שהכניק הלל כל‪ .‬ההורה כולה‬
‫תחת הכלל מה דקני לך לחברך לא העביד‪ ,‬ואנשי כה״ג הוג מתונים בדין‪,‬‬
‫ואמרו הרי״ג מצות העמיד דודי על י״א‪ ,‬וישעיה על ששה‪ ,‬וחבקוק על‬
‫אחד וצדיק באמונתו יחיה‪ ,‬מכות כ״ד; כן נתנו למושג כולל קימן וזכר‬
‫עולם בווצוה אהה נראית לכינים‪ ,‬כמו שקולה שבה כנגד כל ההורה ר״ל‬
‫מושג השבת שהוא חידוש עולם ; שקולה ציצית כנגד כל המצווה מפני‬
‫שיש בציצית זכרון כל הלוצות וקשר כל הענפים והפרטים לקשר עליון‬
‫דאורייתא‪ ,‬וקשר תחתון בעולם‪ ,‬כלומר העולם והשכל יחד‪ .‬ואמרו במדרש‬
‫אמור מצות עומר שקול כנגד‪ .‬כל המצות מפני‪ ,‬שלשון עומר מורה על‬
‫קשר ואגודה אחה מהכנקה הפרטים אל‪ .‬הכלל‪ — .‬וכן אמר משהלהכניק‬
‫■ ‪.‬הפרנויס אל כלל ניראה שמיס ואמר מה ד' אלהיך שואל‪ .‬מעמך‪.‬כי אם‬
‫ליראה‪ .‬והיהה הכוונת של אנשי כה״ג ג"כ לעשות פרטים ולקבץ כל‬
‫הפרטים אל‪ .‬כלל יותר גדול‪.‬כדי שתהא התורה בכללא בתראנ קשורה‬
‫לכללא קמא הוא כלל• אמונה ויראה שכתב ד' בתורתו‪.‬‬
‫מעתה יש לנו ג'כללים שתקנו■ אכנה״ג מקרא מגילה קימן לקריאת‬
‫התורה‪'(*,‬שאילה שלום נ ק ס ‪-‬קיימן ■לחובות שבין ‪ -‬אדם למקום והיא כלל‬
‫עבודה‪' ,‬מועשרות קיוון לג״ח וחובות שבין אדם לחברו‪ .‬ואוורו שהב״ד של‬
‫‪251‬‬ ‫אנשי כגסת ■הגדולה‬
‫מעלה תקכיס על ג' תקנות אלת של ב״ד של מעת‪ ,‬לדעתי תכוונה בזה'‬
‫למה שמבואר במדלש רות רבתי משגלו ישראל נפנירו מן תוועשלות והס‬
‫חייבו עצמם בכך‪) ,‬נת עשו אנשי כנקת הגדולה כתבו קפל ושעחוהו‬
‫בעזרה‪ ,‬ובשחרית‪ ,‬עוודו ומצאוהו חתום כווו דכתיב נהוויה י׳ ובכל זאת‬
‫אנחנו כורתים אמנה‪ ,‬וכותבים‪ ,‬ועל ההתום של־נו לו*ינו כתנינו‪ .‬כתוב‬
‫אחד אווור על ההתום וכתוב אחד אווור ועל ההתומים שם הא כיצד ?‬
‫חתום זה ב״ד של מצלה וחתומים זה ב״ד של מעה• ויש לכדן זאת למה‬
‫שאמרתי למעלה כי החתום הוא חותםהשופגיים הממונים לעולם )‪:‬צנמט(‬
‫יחתומים השלוחים הנבחרים מיעם להקכיס )דעפוט־רטען(‪ ,‬כי הממונים‬
‫הם שלוחי של ב״ד של מעלת והמשולחים הם מבית דין של מעת‪.‬‬
‫אכן מה שנאמר במדרש מיה עשו אכה״ג כתבו קפר ושעחוהו בעזרת‬
‫ובשחרית עמדו ומצאוהו חתום צריך ביאור‪ ,‬כי זה דבר ניקי וסוד הראוי‬
‫לגלות‪ ,‬כי איזה שייכות ויחוק יש לחתיווה זו עם חובת )ועקרות שקבלו‬
‫על עצמן? ואם נאמר שענין זה קובב על)ות שכתוב למעלה שם במדרש‬
‫יו ת‪ :‬פ״ת זקנים עם שלשים וכמה נביאים היו‪.‬מצניערין על הפקוק אלה‬
‫המצות אקר צוה ד' את משת אלת אין לתוקיך ואין לגרוע־‪ •,‬ואין נביא‬
‫רשאי לחדש‪,‬דבר יועתה‪ ,‬ומרדכי ואקתר מבקשים ממנו לחדש דבר‪ ,‬עד‬
‫שהאיר תקב״ה עיניתם ומצאו אותה כתובה בתורת‪ ,‬בנביאים‪ ,‬ובכתובים‪.‬‬
‫בתורה דכתיב כתוב זאת זכרון‪ ,‬בנביאים דכתיב‪) ,‬ילאכי ג'‪ ,‬אז נדברו‪-‬יראי‬
‫ד׳ איש אל רעהו ויקשב ד' וישווע ויכתב בקפר וכו'‪ ,‬בכתובים שנ׳ הלא‬
‫הם כתובים על דברי הימים‪ ,‬ועל זה קובב השאלה שם‪..‬מניץ שתקכים‬
‫ה ק ק ה ?‪.‬ו תי ת ה התשובה‪ .‬קפר עעחותו בעזרת ומצאוהו‪.‬חהוס;?‪.:‬עדיין‬
‫אין להבין‪ :‬מה זה קפר ומה זה חותם? ונראה‪-:‬כי המדרש היה לו לפניו‬
‫י‬

‫דברי הירושלמי‪:‬קוך חגיגת‪ :‬המן הענן נכנסו ללשכה הכלים והוציאו‬

‫יוקם תקעים ושלשה כלי כקף וכלי‪.‬זהבי‪) ,‬עהרות פ״ד{■ ר׳ שמואל ב"נ‬
‫אמר ר׳ יונתן כנגד תשעים וקלקה אזכרות‪ .‬שכתוב בפרשה‪ .‬חגי זכרית‬
‫ומלאכי‪ .‬אמר ר׳ תונא השבתיס ואינם;אלא שמנים‪ ,‬ושלש כנגד שמונים‬
‫ושלש חותמות שכתוב בעזרא‪ ,‬שהיה כל אחד ואחד מיחד‪ .‬שמו של הקב״ה‬
‫וחותם‪ .‬וובואר מזה שפ״ג אזכרוה שבג׳ נביא־ס חגי זכרי׳ ומלאכי)אני‬
‫מצאתי פ״ו?( תם נותנים עדותם בשם ד' צבאות על חותמות שי פ״ג‬
‫שנזכרו בנחמיה י'‪ .‬ובבבלי בבא בהרא י״ד •ע״ב‪ .‬אמר‪ -‬ר׳‪:‬הוכא )שחשב‬
‫פ״ג פעמים ד' צבאות בירושלמי( שמה דכתינ; שמואל‪ .‬ב׳ ו' אקר■ נקרא‬
‫שם שם ד׳ צבאות‪ ,‬מלמ־ שהלוחות‪.‬ושברו לוחות בארון מונחות‪ ,‬ופי''‬
‫הווהרש״א 'כ־ הלוחות הוא ‪:‬קימן ‪ .‬לאחדות‪ ,‬וקברי ־לוחות‪:‬־ לקימן• פיזור‬
‫';יקאנ׳ ושניהם כאחד‪-‬עובים לפני המקום לקכזיוחד‪.‬נלחי ■י‪.‬שראל בשם‬
‫ד׳ צגאות‪ ,‬כלומר אחד• המוקל־ על הצבאות •הרבות — וקס ב״ביע״ו ע״א‬
‫איורו אנשי כנקה״ג כ ה ט לן ״ ג ״ ד ״ג ד' ק‪-‬פרים יחזלןגי ש^ים עשר‪,‬‬
‫לניאל‪» ,‬גולה‪:‬אקהר‪ .‬נונכא שכתבו קודם מגילת אקתר ^שתיקפר ׳תרי‬
‫עקר‪ ,‬ולכן נשעה' קנצעערו על כתיבת מגילת 'אסתר‪,,‬־ לקחויןל;פר הרי‬
 ‫אנשי כנסת ^דזגדולה‬ ‫‪202‬‬
‫־ עשר*( ושעחוהו בעזרה‪ .‬באופן שהיה פלוש ונראה כעין‪ ,‬כחשוב בחתימת‬
‫שפר תרי עשר שהוא חגי זכרית ומלאכי פ״ג אזכרות ב ד' צ ב א ו ת ‪,‬‬
‫זלמדו מזת שהשם של מעלת תאחד מקכיס עם הרבים של מעת )צבאות(‬
‫יזה קראוהו חותם של מעלת‪ ,‬לפי שג׳ נביאים אלו‪ ,‬המה חותם תרי עשר‪,‬‬
‫יחותם כל הנבואה‪ ,‬דוק ותשכח כי נכון וברור הוא ‪ .‬וככלל באמת בתקכמה‬
‫זו )ולוועלת ומלמעת ג' דברים היינו רשות לכתוב קפרים והוא )וקרא‬
‫מגילת‪ ,‬ללמד באפר ברבים לתכלית האחדות‪ ,‬וכן חובות שאלת שלום‬
‫כשם כדי לתקכים עולם תתחהון עם עולם העליון‪ ,‬כאשר אמרו בפירוש‬
‫סוש ברכות במשנה‪ ,‬שכל חותמי ברכות תיו אומרים מן העולם ועד העולם‬
‫ו־ברכו את ■החברים בשם להתמים שיני עולמות יחד‪ ,‬וכן תיקון המעשרות‬
‫הוא ג״ח לקיום כל החברה התחתונה בארן מתחת‪ ,‬וגשמים ממעל לתשיג‬
‫אחדות במוחלע — ולכן בקו‪ q‬ברכות ותחילת זרעים המליצו לומר כל‬
‫חותמי ברכות עד״ז ‪.‬‬
‫ח עוד קוד אחר ראיתי לגלות לך בנדון זה‪ ,‬והוא‪ ,‬אשר כבר זכרתי קצת‬
‫ממנו למעלת‪ ,‬כי בבבלי מגילה ז' אמרו ששלחת אקתר לחכמים־ היינו‬
‫חנשי כה״ג‪ ,‬שיכתבו מגילת אקתר והשיבו תחילת‪ ,‬הלא כתבתי לך שלשים‬
‫ו־‪-‬׳ילא רבעים‪ ,‬עד שמצאו כתוב זאת זכרון וכו' ותנה בכוונה שלשים ולא‬
‫־רבעים פייש לש״י כי שלשה פעמים נזכר מעשת עמלק‪ ,‬ומהרש׳׳א פי׳‬
‫תורה נביאים וכתובים ■וכבר כתבתי למעלה פירוש נכון בשם מתרנ״ק‪.‬‬
‫אכן לדעתי יש עוד רמז נפלא‪ ,‬והוא כי אם תעיין ב״ב י״ד‪ ,‬וע״ו‪ .‬תמצא‬
‫שיחקו ־כתיבת הקפרים בדרך זה‪ ,‬למשה שלשת קפרים‪ ,‬תורת ופרשת‬
‫בלעם ואיוב‪.‬־ יהושיע כתב קפרו וח׳ פקוקיםשבתורה‪ .‬שמואל כתב קפרו‬
‫ושופעים־ורות‪ .‬דוד כתב מתלים ‪ .‬ירמיה כתב קפרו וקפר מל פ ס וקינות‪.‬‬
‫חזקיה וקיעמי כמ^ו י מ ש ״ ה ■ישעיה‪ ,‬מ שלי ^^יר ־השירים חו הל ת‪.‬‬
‫־אנשי כנה״ג כתבו ק״נ״ד״ג *כמבואר למעלת‪ .‬וראוי להביןמדוע'יחקו‬
‫־לכל אחד לא ‪-‬יומר משלשה קפרים ורק אצליחזקית וקיעהו נוקך קוהלת‪,‬‬
‫־ובאנשי‪ .‬כה״ג‪-‬נוקף מגילת אקתר על ■השלשת? עעם הדבר ־נראה כי‪-‬‬
‫הכתיבה׳ זפפרקוס ־היה קשה מאוד לאככה״ג מפני שרצו שלא ילמ׳דוזב״י‬
‫רק תורת מקה‪ ,‬וכאשר אמרו נדרים כ״ב ע״ב אלמלא לא חגיאו ישראל‬
‫לא ניתן להם רק חמשה חומשי הורה וקפר יהושיע לבד‪ ,‬וא״כ כתיבת‬
‫קפריס הוא קיונן חעא‪ ,‬לתורות שלא די להם לישראל במת שצומה תורת‬
‫אלא צריכים לקפוה עליהם כמורא‪ ,‬וכן כל תקנות וגזרות שהוצרכו לתוקיך‪,‬‬
‫דרך פירוש או קייג לתורה‪ ,‬היה תמיד‪-‬קקה בעיני חכמים אמיתים‪ ,‬יען‬
‫•ראו לנפשם פן יחמאו נגד התורה שאמרתילא מוקיפו ולא תגרעו‪ ,‬כי‬
‫במה שמוקיפים קפרים ־נראה מגרעת ■למורת־ ד'‪ ,‬וכלל בידינו ‪ .‬כי תורה‬
‫שנהנה־ מאת־ ד׳ צריכת ־להיות שלמת בלי׳ מוקפות וגירעון‪ . ,‬אקר׳ על כן‬

‫♦( דיך הראשונים חיח־גכל מיקום ספק נפסוס‪.‬םפר ולעיין‪ ,‬במקום שיפול פפוק מטון■ להתיר‬
‫הספק ברמז‪ ,‬או לשאול■ לתינוק בפסוק‪ .,‬ואפשר שמעעס‪ .‬זה לא כתגו‪-‬שוס שם גהגילת הפני‬
‫שעדיין היה לבס נוקף לכתוב‪' .‬‬
‫‪253‬‬ ‫אנשי כנסת הנדולה‬
‫באמת נצעערו הרבה ננל הכתוב אנה המצוה שאין נביא ראוי כחדש ‪— .‬‬
‫ויודע)ופי חז״ל עבודת זרה ל״ז ע״א שבל ב״ד שהתיי שלשה דברים כקרא‬
‫ב״דשריא דרך גנאי‪ ,‬כמו שקראו את יוקי בן יועזל יוקי שריא שם ובעדיות‬
‫פ״ח מ׳י־ד‪ .‬לפיכך נשמרו מאוד ליחק■ לראשודס לכתוב יותר מג׳ ספרים‪,‬‬
‫יקמכו בזה על תכתוב הלא כתבתי לך שלישים‪ .‬ותכה מגילת אס‪,‬תר כתבו‬
‫אחר שכבר כתבו ג׳ קפרים יחזקאל תרי עשר ודניאל‪ ,‬לפיכך נבוכו בזה‬
‫הרבה לכתוב עוד קפר רביעי וזה שלישים ולא רבעים בצירו‪ q‬הפירוש‬
‫שכתבת־ לעיל שהשלישיסמורים על רוח התורה■ורוח כבואה ורוחהקודש‪,‬‬
‫תבין בזה מדוע יחם‪.‬ו שם כתיבת עזרא לעזרא הקופר‪ ,‬והלא גס הוא‪ .‬היה‬
‫בכלל אכשי ככת״ג ? אבל תעעם מפני שרצו שלא להעמיס‪ ,‬יעל תחבורה‬
‫חיבורים נוקפים לפיכך עשו לעזרא מדור בפ״ע‪ .‬ויחקו לחזקיה וקיעתו‬
‫ארבעה קפרים‪ ,‬כי מפני שהיה הוא עם כל קיעתו אין קפידא אס המקפל‬
‫יותר על שלשה‪ .‬וווה שהקשת רש״י‪ ,‬שם בב״ב למה לא כתב יחזקאל עצמו‬
‫קפרו‪ ,‬־ש כמו כן לשאול על ישעיה כ^ עייןתוק' שם? יאבל לדעתי בודאי‬
‫כל נביא כתב קפרו אבל לא פרקמו ברבים ובאו‪.‬אחרונים ופרקמס וזה‬
‫כקרא כתיבה ‪ ,‬בלומר להודיע ברבים ועיין להלן‪■ .‬‬
‫ט אחר כל תדבריס האלה נוכל לתחליע‪-‬כי‪ -‬אכש? כה״ג תקנו את דורס‬
‫כשלשה מיני תקנות‪ ,‬נגד תורה עבודה וגמ״ח‪ ,‬הס תקנו דרכי הלימוד‬
‫בקריאת התורה מזמן לזמן‪ ,‬ובכל קבו‪-‬ע ושבוע• וגם בב׳ ות' כתקנת עזרא‬
‫ב״קפ״ב ע״א ותם• תקנו זמני■ קריאת המגילה‪-‬מגילה ב׳‪- .‬‬
‫הס תקנו ענייני ברכות ותפלה‪ ,‬ונקראו ■גם עבור זה ״גדולת״■ מפני‬
‫שתרשו לומר כאשר אמר מקה האל ■הגדול הגבול והנורא‪ .,‬כי תן תן‬
‫‪ -‬גבורותיו והן הן‪-‬כוראותיו יומא ק״ע וקכתלרין ק״ד ע״ב עיין ‪.‬למעלה‪ .‬תם‬
‫קפרו כל אותיות‪-‬שבתורת ונקראו עבור‪ -‬זת_קופריס קידושין■ד^‪ .‬ל׳‪ -.‬וכן‬
‫קפרו •ומכו לעשות קימנים להקל על הזכרון• דרכי‪-‬תורת שבע׳׳פ‪, ,‬כמו‬
‫ארבעה־ אבות נזיקין‪ ,‬ארבעה ראשי שכיס הס‪^ ,‬יאות השבת שתים שהן ד'‪,‬‬
‫שבועות שתים שהם ארבע‪ ,‬מראות כגעיס ב׳ קהס ‪7‬׳‪ ,‬וכדומה כל המיכוים‬
‫כאלה )לדורו קל קופריס■ כובעים לנו‪,‬״ וכאשר■ אמר ר'‪ ,‬אשי■ מקדר תלמוד‬
‫בבלי קנהדרין ק״ד‪ :‬שמנו ג׳ מלכים וד׳ הדיועוה‪-‬שאין'להם■ חנק לעוה״ב‬
‫מי מכאן ? אמר ר״א־אכשי ככת״ג‪-‬ללנאן•‪ .‬הם תקנו גבולות וגדריס' תחומיס‬
‫ומוקצה לשבה‪ ,‬ונכלל• כל זה בגזרת קמזית שבת‪-‬כלל‪-‬ג' שלמעלה‪ ,‬ובכלל‬
‫■ זת‪-‬היקון כל‪-‬תולועדות‪• ,‬ויחקו משכת־יזו של׳ללוקצה‪ -‬לימי־ כחמ?ת■ ב״ח‪ ,‬שבת‬
‫‪ .‬קכ״ג‪ ,‬וכל אלה נכללו בשם;תיקון; עמוד התורה‪ ■,‬ועוד‪;-‬תקנו ■גדלי עריות‬
‫^ל‪1‬שו‪-‬כשיס■';נכריות;‪:‬והנולד‬ ‫־לקדר כשיס‪:‬וכי אין‪■:‬קידושין לגוי‪,‬‬
‫מתס• נאמר‪ ,‬עזרא י'‪ ,‬ג';וכתורה יעשה•‪- ,-‬ועכוזה^זקשו ךבים‪”-‬והלא■ הלכה‬
‫כידינו עמוני ולא עמונית? ונראה‪:‬קלא‪-‬היו‪-‬׳ הנשים■ ההן‪ ,‬נוהגות מכהג‬
‫‪ :‬יהולייהיולא׳כתג־יירו‪ ,‬וא‪• q‬לפי; מה שקיםדלן‪ ,‬בגמתן אץ^‪-‬להם‪..‬חיתון‪- ,‬ולא‬
‫‪.‬שייך לאו■‪.‬דלא תתקהן‪ ,‬הכוה בנכרי• גזרה ‪3‬״• ‪7‬ן‪-‬של‪-‬חכ)מלאים •היא ולא‬
‫־‪ ,‬מל’] ^^^^^ס^^־ואיךעשו כהורה? כראת לי‪-‬מ‪ -‬מפכי‪-‬שרביסיכתגגליקח גשיס‬
‫נכריות נעשה תדבר כפרתקיא‪ ,‬וכל פרהקיא■דין■סיורה‪.‬קנאי‪-‬ן׳‪-‬פוגעין‪ ,‬וכן‬
 ‫אנשי כנסת הגדולה‬ ‫י‬
‫‪204‬‬
‫מבואר בנחס )*שכה ה' מנפים פ' ה' ה״ב מהצריכה'התורה להתיר יפת‬
‫תאר‪ ,‬כי כל הנושא אישה דרך אישות הו־י כפרהמיא‪ ,‬יופו־ כי ■אס כה‬
‫ינהגו רוב ישראל ממילא כל בניהם נא יתיחקו כיל שם אבוהס‪ ,‬כי הנולד‬
‫וון הנכריה כידוןיכנכרי‪ ,‬ונהיחק לאמו הנכריה‪ ,‬קידושין ק״וו וא״כ במלה‬
‫י מצות התורה פרו ו׳רבו״לקייס זרפ המיוחם לישראל ולכן כתורה עשו‬
‫’ להפריש הנשים מן הגדס מישראל‪■.‬‬
‫■ ודפ פי לדפתי אפשר לומר כי בפבור !ה נצמפרו אנש־ כנה״ג כל‬
‫_ הצפר'לכתוב מגינת אקתר‪ ,‬מפני שנראה מזה קתירה לדבריהם כי אקתר‬
‫'בה יהודים נישאהילנכרי‪ ,‬ואס יפרקמו דבר זה לנק‪ ,‬יקברו הפולם כי‬
‫ווצוה היא להתחתן פם הגוים‪ ,‬כי השם הביא נם פל ידי חיתון כזה‪ ,‬ולכן‬
‫מקראימגילה היה קשה בפיניהם וואוד‪ ,‬ויתכן שבעבור זה כשוורו מלהזכיר‬
‫שם שמים' במגילה‪ ,‬ועיין שפרי השובה קי■ ר״א שנדחק בזה; ויתישב ג״כ‬
‫התמיהה למה אמרו שמואל ור׳ יהושיע מגילה ז' דמגילת אקתר ניתנה‬
‫לקרות ולא נתנה לכתוב‪ ,‬וכן ונפורק יוויא כ";י פ״א‪ ,‬ואיך אפש־ זה כי דבר‬
‫מותר לקרות ברבים לא יהא מותר לכתוב? וונהרנ״ק כ״ח ה׳ ‪ 77‬נדחק‬
‫)ואוד בזה‪ ,‬אבל לדעתי■ הכוונה שאין מצוה לכתוב מגילת אקתר לכל‬
‫יחיד‪ ,‬מוו שחובה'לכתוב ק״ה ללמוד לכל יחיד ויחיד‪ ,‬אבל מגילה אקתר‬
‫אין מצוה'בכתיבה ■לכל יחיד‪'■,‬כדי שלא ילמוד לו היתר חיתון הנ״ל ורק‬
‫הקריאה במקום רביס מותר‪ ,‬דרבים ידעו לישב הדבר על דרך המופיל ‪— .‬‬
‫ועיין שפרי צדק 'הנ״ל קי׳ ר״ד' השובה לרב"הא־ גאון‪ ,‬דמה שאוירו‬
‫במגילה מגינה אקתר צריכה שרעוע כאווהת של תורה מדכהיב דברי‬
‫שלום' ואמה‪ ,‬הכוונה כ־ בהורת נמצא דבר־ נשים כגון בנות צלפחד‪ ,‬ומזה‬
‫שגםי דברי נשים ושהי ואקהר צריכים שרעוג־ כדברי תורה‪ .‬מבואר מזה‬
‫שהיה קצת חישש הקלה לנישיס בדבר‪ .‬אפק עוד יש להתבונן במה שאמרו‬
‫בירושלמי ונגילת פ״א" ת״ת פל תא דשלחו'אקתר לחכמים‪ ,‬כתבוני לדורות‬
‫שנצעעירו פל‪-‬הדבר נגד'שמצאו אותת הווגילת כתובת‪ ,‬בתורת ונביאים‬
‫וכמוביס‪,‬׳ולמדרזאתממה שנאמר כתוב זאתיזכרון בקפר‪ ,‬ובבבלי ז׳ אמרו‬
‫בקפסה המליצה וזית'בכלל )ושמע כפירוש רש״י שהבאתי'למפלה‪ ,‬שמלת‬
‫קאי■על מלחמתיפמלק יוכן'משמע' במדרש רות >שתבאה’ למפלת‬
‫אות ז'‪ ,‬ועוד אמרו בימשנמישס שהמגילה היא הלכה למשה מקיני?‬
‫לדעתי המכוון בזה שידעו חכמים שכבר נהגו לכתוב קפריס‪ ,‬שהרי כתיב‬
‫כתוב־זאת זברון בספר ופי' הראב״ע בקפר מלחמות ד׳ או בשאריקפר‬
‫שר\ה אז'ונאבד‪ ,‬כאשר אין לנו קפר;הישר וונדרש עדו ודברי הימים‬
‫למלכי_ישראל וקפר■שלמת‪ ,‬ואם ק־ ?תק שכוונו להתנצל ■בפרקוס מגילת‬
‫אקתר■ להורות יען •שהייה קפר בימי משחי‪..‬שנכתב בו ענין עמלק‪ ,‬ראוי‬
‫א״כ לעשות קפר אחר' תמור זה'שנאבד‪ ,‬ואין■פשע עוד להרבות קפרים‬
‫כאלה שתיו כבר‪',‬וזה ג״כ המכוון צמה שאמרו מגילה זו הלכה למשה‬
‫)וקיני‪ — .‬ועוך נראה שבאמת היו קפריס תרבה מאוד גס בימי אנכה״ג‪,‬‬
‫והשלמים האלה בקאו למעע מקפר הקפריס לבל יבלבלו מחשבות הלומד‪.‬‬
‫וצרפו ובררו הכל לבחור בעוב ולמאוק ברע המזיק ל)מח‪ ,‬וכאשר אמר‬
‫‪‘25)0‬‬ ‫אנשי כנסת הגדולה‬
‫קוהנת ויותר בכי הזהר מפחות קפריסהרגה‪ ,‬ודכילול אמר גינותי בקפריס‬
‫שחשנו שבפיס שנה וירמיהו פ׳ ב׳‪ .‬וכאחר צמצמו )וקפר הקפרים דרך‬
‫שלשים ולא רבפיס נקשו לפשות תימן כזה שכבוד ד' הסתר דבר‪ .,‬ואץ‬
‫לפשות דברי תורה חבילות סבילות‪ ,‬לפיכך בחרו נקושי לכתוב ב‪p‬ו‪q‬‬
‫יוגילת אתתר לתורות‪ ,‬שמפתה ההתתר חובה וקמכו הכתיבה פל הלכה‬
‫למשה מתיכץ שכשם שהלכות לא ככתבו בתפר לכל יחיד‪ ,‬רק כמקרו‬
‫לחכמים לתודיפם ברבים‪ ,‬כן מפלת אסתר‪.‬‬
‫ודגי כי פשת הכתוב הלא כתבתי לך שלשים במופצות ודפה מושלי כ״ב‬ ‫י‬
‫כ׳ פירש חכם אחד‪.‬פל שלשים אזהרות שככתבו משם פד פ׳ כ״ה‪ ,‬והוא‬
‫דוחק כי אין החשבון )וכוון למפיין‪ ,‬אבל לי כראה שהמכוון נמה שאמר‬
‫שם למפלת פושק ד ל לתרבות לו כותן לפשיר אך למחתור‪ ,‬פל זה אמר‬
‫■הלא כתבתי לך שלשים אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא פכי נשער‬
‫ג^פפמים לשון דל להזהיר נשילוש תחפא פ״ד פל שלשה פשפי ישראל‪..‬‬
‫על מכרם בכק‪ q‬צדיק ואביון בפבור כפלים‪ ,‬עמוק ב'‪ ,‬כי פושק דלים גורם‬
‫וופר ‪p‬וח‪ q‬ואין לחם ומאבד תפולס‪ ,‬משלי כ״ח‪.‬‬
‫יא עוד ראיתי להעריך לפניך דבר אחד אשר יהיה לנו לפינים בכל דרכי‬
‫הביקור‪ ,‬והוא כי ענין המחלוקת בביאור הכתובים אם על דרך הפשוע‬
‫כמו שפוש־ם הצדוקים‪,,‬או על דרך המקובל כמו שפושים הפרושים‪ .,‬הוא‬
‫פנין ישן וכושן)ואוד וגס נפרם יצאו' הצדוקים נשם זה‪ ,‬כבר היתת כזאת‬
‫נישראל‪ ,‬אלא שנשתנה שמס מדורי לדור ומזמן לזמן‪ ,‬וכמו שמצדוקים‬
‫הראשונים נולדו הקראים‪ ,‬כן הצדוקים הראשונים יצאו ממחלוקת הקודמת‬
‫כתם שנהגו ככה בפירוש הכתובים‪ ■,‬כ־ המחלוקת נישראל׳הוא ישנת‪,‬‬
‫ותיא^באת 'לעוכס עס'התורה בשוה‪ ,‬יען כי' קרה ועדתר היו ראשי‬
‫המחלקים כאשר משת וקיעתו ראש המקבלים‪ .‬ושורש זה מבואר׳ בכביאיס‬
‫וכתובים כ* תרבה חקרו בתורה‪ .‬ועיין מדרש אקתר פ״א עתכיאל ראש‬
‫' > ' י^‬ ‫למחלקים‪.‬‬
‫דנרי הנביא ישפית כ״ח יבוארו בזה פל נכון‪ ,‬שם ידבר הנביא דברים‬
‫קתומים וזה תארס‪ :‬את מי יורה דפה ואת מי ינין שמופה גמולי מחלב‬
‫כהיקי)ושדים?־ כי צו כצו צו לצו‪ ,‬קו‪ ,‬לקו קו לקו‪ ,‬זפיר שם זפיר שם; כי‬
‫בלפגי שפה ובלשון אחרת ידבר אלי הפס הזה‪ ,‬אשר'אמר'אליהם'■'ואת‬
‫הממחה תניחו לפיך וזאת המרגפה ולא אבו שמוע !׳ והיה ■להס דבר ד'‬
‫צו לצו לו לצו‪ ,‬קו לקו קו לקו‪ ,‬זעיר שם זעיר שם‪ ,‬למפן ילכו וכשלו'אחור‬
‫ונשברו ומקשו ונלכדו — לבן שמעו דבר ד׳ אנשי לצון מושלי״אתי קעס‬
‫'‪■ ',‬‬ ‫תזה בירושלים‪.‬‬
‫המפרשים נלאו לפרש כתובים אלת‪ ,‬אבל אס כעמוד על דעתכו שתכביא‬
‫היח לו לעיכיס מעמד היהוד־ס כאשר היה תמיד נחלק לשני מיני הופקי‬
‫תורה׳ על דרך הפרושים שכקראד תלמידיו של משה יומא^ד׳‪'.,‬ועל‪7-‬־רך‬
‫ה‪.‬דוקיסשצחקו ולעגו הרבה על דרשות המקבלים‪ ,‬וחקירותס והשתדלותם‪,‬‬
‫נחבר הקשת שכלם אל פשפות המקרא‪ ,‬באופן שדה'אל כפול ומאופל‬
‫ככמה עכפיס וגדריס וגבוליס ושיעורים‪ .‬והנביא יאמר יא״כ ללצייש על‬
 ‫אנשי כנסת הנתלה‬ ‫‪256‬‬
‫דרך זה ‪ :‬אה מי יורה דעה ואה מי יכין שמועה — דעה ושמועה הכה‬
‫מילות קכוליוה על עכייני הורת שבע״פ כי לשון שמועה מורה על הקבלה‬
‫מראשונים‪ ,‬ולשון דעת על הדרשה מעצמו‪) ,‬סערלעפטימן מונד טפמנטמי‬
‫ניטמט( כמו שנמצא לרוב בירושלמי ״מן דעת אמר פלוני" כלומר מדעה‬
‫עצמו‪ ,‬או ״מן אולפן ושמועה" מדעה ראשונים — ולפיכך צועק ■הנביא‪:‬‬
‫‪,‬אה מי נוכל ללונד דעת מעצמו ושמועה מאחרים‪ ,‬אם היהודים הפוקרים‬
‫מעתיקים עצמם מחלב אמם מליכק משדי התורה והקבלה‪ ,‬שהוא האם‬
‫‪:‬האמיהה‪.‬שנקראה בתלמוד אם למקרא או אם למקורות? ואמר בעעם‬
‫‪ ,‬הדבר כי יחשבו• הקלים לימוד הורה כזה‪ ,‬כמו צו ‪-‬לצו קו לקו‪ ,‬כלומר‬
‫הוקפה וריבוי למצות ההורה‪ ,‬ונודע כי קלים כאלה בוחרים כאיש המדבר‬
‫‪-.‬בלשון אחרת בלעגי שפה‪ ,‬יוהר מגאיש ירא אלהים ומדבר כלשון' עמו‬
‫‪: .‬בצחות‪ ,‬ע״כ ‪-‬הוקי‪ q‬ואמר כי בלעגי קפה ולשון אחרת‪ ,‬ידבר אל העם‬
‫‪-‬הזה‪ ,‬כלומר‪ :‬אפילו המדבר מדבר כלשון מקולקל ולעג הרבה‪ ,‬עוב יותר‬
‫לשמוע לשון אחרת מלשון עברי‪ ,‬ואשר אומר להם כי המנוחה היא מת‬
‫שמניחים מרגוע לעיך‪ ,‬ולכן אקור להלעיג על קדר לימוד המקבלים‪ ,‬לבל‬
‫יעצבו‪ .‬ולא ימצאו■‪ ,‬מרג‪,‬וע — לא• אכו שמוע‪ .‬כי כן דרך מלעיגים על‬
‫החכמים מאז■ קמכקשים שיעקר אחרים כמוהם‪ ,‬ולא יאמרו לנפשם כשם‬
‫‪ :‬שאני רוצה בקלי כך אחרים רוצים בשלהם ומה דקני לך לחברך לא העביד‪— .‬‬
‫וכן‪■,‬להפך תוכיח‪ :‬הנביא ישעיה אותם אנשים הפרושי ם שמפריזין על‬
‫‪-,‬המידה‪ ,‬לכוף כאגמון ראשם ולהרבות בצומות‪ ,‬ק׳ כ״ו‪ ,‬ולאותם שניגשים‬
‫לפני ד׳ •במילים‪.‬ולכם רחוק ממנו‪ ,‬אמר■יען‪-‬כי ניגש העם‪-‬הזה כשפתיו‬
‫‪■ .‬ולבס רחוק■ ממני‪ ,‬לכן הנני עקיף להפליא •את העם הזה‪ •,‬ואבדה חכמת‬
‫* חכמיו ובינת נבוניו הקהתר‪ ,‬קם כ״ע‪ .‬ואיזה יחוק והתנגדות‪ ,‬יש‪ :‬לאבדון‬
‫• חכמים אל הרחקת הלב ופעפועי מילים בעת התפילה? מפכי שעל הרוב‬
‫‪-‬אותס פרוקים שמעמיקים עצה בדרכי מצוה‪ ,‬לעשות ■קו •לקו‪ ,‬אינם‬
‫מדקדקים‪ ,‬להשגיח על המון בני אדם‪ ,‬לדבר צחות ולעשות קדרים בתפילת‬
‫‪-‬כנודע‪ ,‬לפיכך רגז ■ושחק‪-‬הנביא‪-‬כי אותס הנוהגים בפעפועי מילי כפיועיס‪,‬‬
‫••רהמוני‪?.‬־יבוריס‪ ,‬בלא' מונת■הלב יתבעלו‪ ,‬על ידי אבדון תכמיתם ‪ .‬ועיין‬
‫איוב‪ -‬כ״ח הן יראת ד׳‪--‬היא׳ חכמת וקר מריע■ בינת כלומר להעמיק במצוה‬
‫‪-‬רפירושי הלכות לתכלית יראתי ד׳ היא'באמת חכמת התורה‪ ,‬והבינה ממנה‬
‫‪-‬לידע ממת ישמרו בני אדם‪ ,‬ואיזה דרך לעקל או לעקלקלות‪ .‬וכן פקוקים‬
‫‪ -‬כ^ך לרוב נאמרו בתמניא אפי על הפלגת לימוד ובינת תסורה‪-:‬גל עיני‬
‫‪-‬ואסנוה^לאות;מתורתך וכדומה ‪. .‬וכן ‪-‬אס תחפשיבת •כמעמונים־אז תבין‬
‫"יראת ר ' )משלי( מורת על חובת התבוננות בתורה מאז‪- - • •_ .‬‬
‫*‪ -‬״ באופן■ שהדבר אצלי ברור‪ ,‬כי‪..‬מנהג•צד‪-‬וקיס ומנהגי פרושים‪■ ,‬מאז דבר‬
‫‪-‬ז‪.‬משה אל קהל יקראל נולדו‪. ,‬כי■ כן הוא ■)ועבע‪ -‬תענין‪ ,‬וגס אצל‪ :‬הגוים‬
‫’'עמ״ס‪ ,‬יש הפרש זהישן נושן‪-‬על‪..‬דרך‪ -‬העומאת מת^שהוא אצלנו‪.‬על דרך‬
‫‪- .‬הקדושה והעהרתך כי' כל^עובדי‪-‬עכו״ם■ תכימיקו עצה בעיקר־י עבודתם‪,‬‬
‫יחקרו• בם למדי‪ ,‬להוציא חדקות‪,‬בכל יום למלאות תאות יצרי נבם לעבודה‬
‫' זרה‪ ,‬ולעומתם חקרו הפרושים מבית יקראל‪',‬לבעל דעת עכו״ם'ולבער‬
 ‫אנשי כנםמ;מגדולה‬
‫כל ־שולש אמץ פ״ז מלב ב״י‪ .‬אמל ב״כ הוצרכוילחקירוס כאלו לברר וללבן‬
‫אוכצ מתוך ‪-‬הפקולת לעשות כממוקניס שבהם‪ ■:‬ולקול‪.‬משאיכס‪:‬מתולןנ’ס‪,‬‬
‫■ מה שנהגו ‪ .‬חוקלי‪ ■,‬העמים כחכמי יון ופלש‪,‬‬ ‫‪.‬־ קנתדדן;ל״ח יא'‪.‬י ולעומת_‬
‫־בדלך הפשוני‪ ,‬ק היו‪ .‬הצדוקים בישלאל לודפים דלךשלולה בלז־מעקשים‬
‫‪. .‬ובלבולים כלל‪ .‬אבל לא״יתכן ‪7‬לך‪,‬זה להשיג־ קלושה'אמיתות׳ כאמלם ז״ל‬
‫אני חכמה שכנתי עלמה בעלמימיומ‪ -‬של לב‪,‬׳ וחובה על החכם״לבחול‬
‫בערב‪.‬בהשתדלותו‪ .,‬לבוא על היקוד בה‪ ,‬ואךי כי; באמת לבו‪ .‬כמר לבו‬
‫חקלונות הפלושים וכאשל־חשבו־ חז״ל בשבעה מיכיזפלושים לק פלוש; אחד‬
‫עוב ומועיל והוא הפלוש מאהבה‪ ,‬יען כי לק במין עבודה ■לד׳ אפשל‬
‫מאוד החנופה ותעלומות יצלי‪:‬לב‪ ,‬להמיל‪.‬עוב בלע‪ ,‬ולא על חנם הקפיד‬
‫שמאי הזקן ואחליו ל׳;גמליאל; שלא להכניק לבית‪.‬המדלש לק מי שתוכו‬
‫כבלו )אבות דל״נ קפ״ב ובלכות כ״ח ע׳׳א(; מ״מ‪’ .‬ען‪:‬־כי‪.‬דלך;הצדוקים‬
‫הוא הדלך הפשוני מליז ומניע‪.‬לב ישלאל מאביהם שבשמים )עיין עלך‬
‫אץ מקלא יוצא מידי פשועו( לפיכך הוכלמו‪ :‬חכמי אמת; ■לבחול‪ .‬בדלך‬
‫העקום הזה ולקמוך על מה שאמלו ודילוגו עלי אהבה‪ ;.‬כי כך; יתחלפו‬
‫־ הזמנים מדול לדול‪ ,‬אם מדת‪ .‬הפלושים גדושה‪; .,‬ולבה־■ החנופה וקלקול‬
‫העיון‪ ,‬אז באים הצדוקים בתולת‪ .‬הפשע‪: .‬ונוצחיס‪ ,‬ואס נלאה ‪.‬העולם‬
‫לשאת משא צדוקים‪ ,‬יען‪ .‬כי הקלות ־בא‪. .‬ללגלם;‪-‬אז חוזלים־־למעגלי‬
‫■ ‪:‬הפלושים ואומלים נוובי לי‪-‬לעבוד ‪-‬את‪.‬ד׳־;;באופן •מבולבל מליפו‪.‬ל■בלשת‬
‫הכפילה ח״ו; וד״ל‪. .‬וכבר אמל זאת •חכם‪.‬יוגי קדמון העלאקליעמק כי גם‬
‫בעכץ‪-‬ילאס‪-‬שמים‪:‬גלגל‪.‬חוזרבעולמכמו;בע‪,‬ניני‪;-‬עבעים’מ‪.‬עוב ללעזמלע‬
‫ד‪ -‬־ ‪, .‬‬ ‫ר‪:‬‬ ‫ד‪:‬‬ ‫‪.‬‬ ‫לטוב ויבואל במ״א‪.‬‬
‫יב־ עתה‪,‬אנקה־לחזול‪:‬אל הלאשובוס‪/‬ולחקולגללגל המלאכה־הזאמ על זמן‬
‫‪ . .‬אכה״ג‪ ,‬כי המבוכה גדלה‪..‬על■ למאוד בחשבון‪:‬שבותי ■מלכי־פלש‪ -‬אשל־ תחת‬
‫דגלם עלו עזלא ונחמיה‪ .‬עם הגו‪.‬לה;‪:‬וקולס להםי‪1;.‬לובבל עם׳ והושיע בן‬
‫!וצדק‪ ;.‬ואמלי חז״ל ע־ א־ט׳;‪ ,‬כי‪.‬צ׳ד ישנים •מלכו הפלקייס על־ ישלאלי ולכל‬
‫חיותל לפי המדלשים נ״ב שנים‪.. ;,‬וכל קופלי‪ '.‬עמים־ הגדי־לו דאת‪:‬החשבון‪,‬‬
‫־ ונודע‪ :‬כיד אלבע‪.:‬עשל• מלכים מלכו‪ .‬׳מעת־ כוישי־לאשון אשר■נתן‪ .‬לשות‬
‫‪-‬לישראל לעלות עד דדוש האחלון‪ ,‬שנפל ביד''אלכקנלל‪.‬־מו‪.‬קדון‪1!',‬לא; פחות‬
‫’ ״מק״עישנים; עמדה‪ ..‬מלכות־ פלק‪,',‬טאיך;א״כ אממ‪;.‬׳ חז״לבדבןית׳שכייו עמד‬
‫מ״ק־ שכי‪.‬םך אלבעיס תחת‪ :‬פרק־׳‪.‬קצפ״־ תחתדהיונים‪,‬־■’ומשם;זאילף באו‬
‫החשמכאים והולדוק'‪ .‬ולפי‪■,‬חשבון;זה‪:‬גש״־לשבוותהוצירה‪:‬יפחתו ערך שתי‬
‫מאוס שכהן והלבה דיבר על זה לביכד־עזליהנמך האדומים בקפלו׳מ‪:‬׳ע פ׳‬
‫צ״חטהוכיח‪.‬מן הכתוביס; בקפלי■עזלא ונחמוה שבהכלח שנות■מלכי‪ .‬פלש‬
‫;מרובות‪ ,‬כי בנחמיה‪.‬י״גימבואל שאלתסשקמא‪:‬לבזדמלך;־עד נחמיה ל״ב‬
‫קנים וכמה קנים נוקפות שלא הוצרך נחמיה להזכיר‪ ,‬ועוד שם פ׳ ל״ו■‬
‫ול״ז האליך להוכיח‪ ,‬כי נחמיה חושב ששה כהנים גדולים אב ובנו שכיהנו‬
‫מימי כורש עד קוך ימי נחמיה‪ :‬ישוע בן יוצדקן יויקים בצו‪ ,‬אלישיב בנו‪,‬‬
‫יוידע בכו‪ ,‬יונתן או יוחנן בט‪ ,‬ידוש בנו ‪ .‬נחמיה‪.‬שם‪ .‬וכמו כן התפלאעל‬
‫מה שחשבו בקדר עולם פ׳‪ .‬ל״ו וב״ל פ׳ מ״ד קלקה או ד׳ מלכי פלש‪,‬‬
‫‪17‬‬
 ‫אנשיי כנסת הגרולה‬ ‫‪258‬‬
‫כורש‪ ,‬דריוש‪ ,‬ארמחשקמא‪ ,‬ואחשורוש‪ ,‬ואכרידעכו שהרבה יוסר‪.‬היו‪— .‬‬
‫ו‪3‬פ׳ ל״ב הביא בשם׳ פילון היהודי ׳ישוע כיהן נ״ו שנה עד עשרים‪..‬לדריוש■‬
‫)הישעאשפש( יויקיס׳ בכו כיהן מ״ח ׳שכה עד שכת י״ב לאאשורוש הוא‬
‫ארתחשקתא הגדול‪ ,‬אשר בימיו הית הכש אקתר‪ ',‬אלישיב‪ .‬בכו כיהן כ״א■‬
‫שכה עד שכתי ל״ג׳ לאחשורוש‪: ,‬והוא אשר כתעורר תחילה לבכות שער‬
‫‪.‬הצאן‪ ,‬עזרא ב׳ ג!‪:‬׳ יוידע כיהן כ״ג שכה‪:,‬וכן יונתן או יוחנן בנו כ״ג‪. ,‬והכהן‬
‫הגדול האחרון היה ידוע תחת הפרשים כהן עשר שכיס‪ ,‬באופן שאלו ששה‬
‫כהכי‪.‬ם גדולים כיהכו ‪.‬במשך כ"ו‪,‬״מ״ח‪ .,‬כ״א‪ ,‬כ״ג‪ ,‬כ״ג‪ ,‬י■׳‪ ,‬מאה ׳ושמונים‬
‫■‬ ‫י ‪.:‬‬ ‫‪^:‬־‬ ‫ואחת‪:‬שכה?‪■' ■: ■— .‬‬
‫‪ :‬להוציא אותנו מן המבוכה אמר החכם‪.‬הנפלא מהרכ״ק כרם חמד ח״ה■‬
‫צד ‪— 58‬־׳‪.65‬׳ לחלק הרשימות שנמצאות על החשבון בעזרא ונחמיה‬
‫לחמש בכתוב‪ ,‬ולכוונו עם‪.‬׳חשבון;מלכי פלש לפי שיעת‪-‬חכמי ‪-‬עמים‪.,‬‬
‫‪ .‬באופן‪:‬שרשימה ׳הראשונה כוללת לשיפורה מן שכת אחתילכורש ׳שנתן‬
‫‪.‬רשות לבכות עד שכת שתים לדריוש‪ ,‬אשר בכתים נפשק הבכין‪ ,‬מחמה‪.‬‬
‫מלשינות הכותים משך עשרים ושתים‪:‬שכה‪ .‬וזה משופר מיאש שפר •עזרא‬
‫‪ .‬עד די כ״ד‪ .‬רשימהשכלהי מחידוש המלאכה בשנת שתים לדריוש‪-‬עדי שנת‬
‫שש נגמר הבנין מעעס ׳שלשה מלכים־־כורש דריוש ארתחששתא כמבואר‬
‫‪ .‬עזרא‪:‬ו׳ יע״ו‪-.‬והיה תחילת הבכיךע״י ישועיוזרובבל שמוך לחג‪:‬השוכוה‪.‬‬
‫־־ כמבואר׳ עזרא ג'■ ויחוגו־ ישראל‪ :‬העולים החג־ ההוא כשמחה‪ .‬ואחר ההפקר!‬
‫שוב■כבנה■ ונגמר שנית בשנה שש ־לדריושלוהי׳ זה בחודש אדר ויחוגו חג‬
‫הפשח בהלכתו בנישן‪ ,‬ומשש לדליוש־ הואי גמר ־הבנק‪ :‬עד עליית עזרא‬
‫י‬

‫בשנת ז׳ לארתחשקתא עברו כ״ד שנה‪.‬‬

‫רשימה׳ שלישית היא עזרא ז׳‪ .‬עליית‪:‬עזרא בימי ארסחששסא בן בצגשל‬
‫אלתחששתא *(יהלאשון שנרשם שםי יחיש עזרא ועלותו׳ עם הרבה גולים‬
‫‪ .‬ותקנותיו‪ ,‬אחר ישעברו משש לדלייש עד שכת שבע לארתחששתא‪-‬יבןי בכו‪,‬‬
‫משך־כ״דשכה עלמה הרשימה ■עצמה לעזרא שכה אחת ‪ ..‬ובינה לרשימה‬
‫־‪:‬הרביעית׳ של נחמיה עברו‪’.‬״בי‪:‬שכה ‪ .‬יוזמן‪.‬פרק זה־ עיין־ נחמי׳ ה׳ י״^‬
‫־י״ג‪: ,‬משנת עשרים‪.‬׳לארתחששמא עד שכת מומו‪.‬כ״ג‪:‬שכה;‪ ..‬ש״ה‪:‬עולה‬
‫‪:‬מראשית־ עלות הגולה‪ .‬עד־אחר ־‪.‬עזרא ונחמיה‪:.‬מאה ושש‪.‬עשרה קנה‪ :,‬ובמוך‬
‫־ זמן‪:.‬זה׳ שמשו ג׳ כהכיס גדולים ישוע‪: ,‬יויקים‪,‬׳ אלישיב‪ .‬פרקי‪ .‬זמן‪,‬רשימה‬
‫החמישית‪ ,‬הוא‪.‬מן‪ .‬מות ארתחששמא עד ביעול מלכות פרש‪:‬ע״י אלכשכדר‬
‫משך צ׳׳ה־שכה‪ ,‬ובמשך זהישימשו‪ .‬ג׳ כהכים׳ גדולים יוידע יוחנן‪.‬ידוע; —‬
‫ואמר־עוד שס י־ ‪ 60‬שי׳ כ׳ שבזכרון היחש של דוד דה״י‪ ,‬א׳ ג'‪ .‬פ׳ ‪:‬י״ע —‬
‫כ״ד; נמשכה בזרע;זרובבל ׳מנהיגי הראשון שעלה עם‪ :‬יהושזע‪ .‬הכהן׳ ברשיון‬
‫כולש‪ ,‬שלשלמי׳של‪ :‬שבעה־ דורות‪ ,‬׳‪:‬וכזכר‪ .‬באמצע״ חמוש אשר היה ‪ .‬בתוך‬
‫“י■!;לדעתי‪:‬מה שמשנו־קכמי ישלאל‪:‬לק ג׳’מלכי‪,‬־פרת ‪.‬כולש‪,‬־ ‪7‬ליוש י‪/‬רמח‪.‬שקתא ולג^^!י^י פור‬
‫• אחשולוש הוא‪ -‬מפך■ ששלשה• שמות אלו גהוגיס״גלוב מלכי פיס‪ ,‬שני טלש‪ ,‬ג׳ ^ו ש‪ ,‬ג'‬
‫‪ ,‬איקקששתי{‪ ,‬ב׳ קשיקהעש‪ :‬שנקלאו בכתוב ג״‪.‬כ אלתסשקתא‪ ,‬וכשם שלא דקדקו בגמלא בשני‬
‫רשב״גישני ל' ישמע\ ־גן׳ אלישע כן במלכיס'‪— .‬יואחש;מש נלאה שהוא דליוש היספאשפיש‬
‫׳ כהומלך ע״י תחבולות עבדו אעבאדעס דומה לאחשוילוש ‪ .‬עיין הקדמה למגילת■אסתר‪— .‬‬
 ‫‪25,9‬‬ ‫■פנפת הגדולה‬
‫הבאים עס עזרא‪)-‬עזרא ח' א׳( כאופן שנמשכו ז׳ דורות אלו של; דוד ננד‬
‫ביטול ממלכת פרק ואז החלו הכהכיס נדוליס למלוך לבד בלא ■זרע דוד‪.‬‬
‫דעת מהרכ״ק לפי זה‪ ,‬כי'ביוד אלישיב כה״ג בא כחמיה לירושלים‬
‫ותקן אז תקנוסיו ובט של אלישיב הוא׳יוידע‪ ,‬שימש■ בכהונה אחר עזרא‬
‫ונחמיה‪ ,‬ואז החלו דורוס של כנקת'אגדולה שמונה דורות‪ ,‬מאלישיב עד‬
‫ידוע ארבע‪ ,‬ומשם עד ערך ק״כ ליונים ג״כ ארבע דורות — ואם‪,‬תשאל‬
‫הלא מבואר נחמיה י״ב י' שלשלת ששה כהנים גדולים עד ■ידוע בימי‬
‫נחמיה‪' ,‬וח״כ חי נחמיה בימי ידוע? תענה ותאמר שאינו מוכרח שכתב‬
‫זאת נחמיה‪ ,‬רק רשימה מאוחרת מן ידוע הוא‪',‬כי נחמיה לא ■ראה רק‬
‫■יאה אלישיב ‪ .‬וכן מה שכתוב שם‪ :',‬הלוים'בימי אלישיב יוידע‪ -‬יוחנך וידוע‬
‫כתובים ראשי אבות על מלכות■דייוש תפר'קי‪_-‬תוא לדעתו דרי‪-‬וש האחרון‬
‫שנפל בידי ל(לכקנדר‪ ,‬והוא הוקפה מאת ידוע שחתם תקפר‪ ,‬שכמו■■שאמרו‬
‫ב״ב י״ד יהושיע כתב קפרו וחתמו אלעזר‪■■,‬כן‘אפשר לומר‪-‬שידו^ חתם‬
‫קפר נחמיה‪ ,‬וכלל העולה מזה שמלכות פרק נמשךרי״א שנה עד ידוע■‪— .‬‬
‫אבל ראה חשמנאים ב' א' ל׳‪ :‬ויחל יונתן'ויען ■נחמיה?■ ועוד קשה על‬
‫קברה זו מה שאמר נחמיה י״ג כ״ט ‪ :‬ומבני יוידע בן אלישיבשכהן‪-‬הגדול‬
‫חתן לקנבלט החורני‪.‬ואבריחהו מעלי■ זכרה להם אלהי על גאלי הכהונה‬
‫וברית הכהונה וכו׳‪ .‬ובודאי הכוונה על אחי ידוע מנשה‪-‬חתן'קנבלט‬
‫המקופר ביוקיפון קורות י״א ז׳‪ ,‬וא״כ ‪.‬בהכרח ראה נחמיה■ את ידוע‬
‫ומנשה‪ ,‬וקודם לזה קופל ממה שעשה אלישיב כה״ג ‪-‬לשכש‪-‬למוביה‬
‫השומרוני שלא ברצון נחמיה‪.‬וישלך■ נחמיה■ את■ כלי טוביה מבית‪.‬אלהים;‬
‫וכן בעזרא י' ו' מבואר שעזרא הלך אל‪ .-‬לשכת יוחנן 'בן אלישיב ‪.‬ו'ילו^שם‪,‬‬
‫לחם לא אכל ומיס לא שתהיכי־ מתאבל על ‪-‬מעל •הגולה ;‪,‬שלקחו' נשים‬
‫נכריות‪ ,‬ומבואר■שם פקוק י״ח'וימצא מבני הכהנים;אקר■ הושיבו‪; :‬נשים‬
‫נכריות‪ ,‬מבני ישוטבן יוצדק‪ ,‬א״כ לא הלך אל לשכת יוחנן בךאלשיב רק‬
‫מפני הצער למחות בו‪ ,‬על דבר הרשעה ההיא; וכן מובא;‪.‬בנחמית ב׳‬
‫ופרשה ו'■ כמה פעמים מקנבלט החורוני‪-‬אשר היה לאבן־ נג^■׳ לנחמיה‪,‬‬
‫ואס■הוא חי בימי נחמיה למה לא ‪.‬יהיה גס חתנו מנשה ואחיו‪■-‬לדוע חיים‬
‫בימיו‪ ,‬אם לא נאמר שידוע חותם קפרי עזרא ונחמיה■ כתב שמות"הנהון‪.‬יס‬
‫^מה שאמרו הבית עמך‪-‬ב‪15‬ני‬ ‫בימיו? ואשר אני אחזה ל’ כי‬
‫מלכות פרק ל״ד שנים על דרך'זה‪.-,‬מ‪-‬כפי‪'.‬המקופר ביוקיפוןישס )ולא‬
‫^׳‪ ■•/‬מפני‬ ‫נזכר בכתוב( הרג יוחנן ‪-‬בן אלישיב אה' אחיוד■ ישןע;‬
‫^^^^בטיחהו‪ .‬שנתן לך■ הכהונה ג^לה ; ואז‬ ‫שפחת עבר הנהר‬
‫אחר שנהרג ישוע‪ ,‬עשה מעשה״ זה יושם‪-‬לרקה■; ;כי‪,‬מעת •ההיא" נפלו‬
‫היהודים לשיעבוד פרקיים‪ ,‬כי■ קנק‪ .‬קנקו על״היהוך‪-‬ים־לתת קיכלדקרבן‬
‫חמשיס דרכמונים ויוק‪ q‬קרא זאת בפירוש שיעבוך פרשיז^ ‪-‬פאלו‪-‬לפני‬
‫זה לא היתישיעבוד כלל‪ ,‬רק בחירות נפשם הקריבו‪.‬ישראל^קר^נותיתס‪,‬‬
‫לפיכך הלעש נוטה לומר שמעת־ההיא חשבויל״ד■ שנה עד ^טו|;מלכות‬
‫^רק‪.-‬הרבה מישראל‪.‬למצר^ס״ושאר‬ ‫פרק כי בעת ההיא גלה ■מכוק‬
‫מקומות‪ ,‬אפשר מחמת מעקה‪.‬יוחנן הנ״ל‪ ,‬ע׳ יאקט ח״ב‪-‬ל׳ן‪.'/254‬בשנת‬
‫' ‪1'7* ■ ^ ........................ ..........‬‬ ‫■‬
 ‫אנשי כנסת הגדולה‬ ‫‪260‬‬
‫י ‪ = 350‬ל״ד קודם ליונים וכן עולין שטת יוחנן וידוע קרוג לל״ד שכה‪.‬‬
‫־ גם מה שאמר מהרנ״ק שהברייתא שאמרה שאלכקנדר ביעל את מקדש‬
‫'הכומים בתר גריזים^ ייומא ש״ע א׳ ומגילת תענית פ״ע‪ ,‬מופרכת ממה‬
‫שאמר יוק^ הכתן ההפך שאלככןכדר כתן רשות למנשה לבכות? יתכן כי‬
‫הדין עם חכמי ישראל יען אלככןכדר חזר והגלה הכותים משומרון וחרת‬
‫־אפו מאוד עליהם‪ ,‬עיין ’אשע שם צד ‪ . 261‬י' •‬
‫על כל פכים יצא לכו מכל מת שכתבנו עד כה שעיקר שם כנסת הנדולה‬
‫■ הוא מוכח על כנקת כל ישראל ■ששלחו שלוחיהם לירושלים‪ ,‬והיו כולם‬
‫באגודה אחת 'מנחמיה ואילך‪ ,‬כי כמו שקראו במדרש אקתר פ״ו קבוצת‬
‫״ 'כל ישראל עבור פילגש בגבעה שנאמר ויאקפו כל ישראל כאיש אחד אכשי‬
‫כ נ ק ת 'תגדול־ת‪ ,‬כן בזמן שוב הגולה ע״י עזרא ונחמיה ששלחו כל‬
‫” ישראל'בלי פירוד אנשים משולחים להתיעץ ולהתקין כל המעוות באומת‬
‫• 'גם לקבל קפרי קודש במקפרם כמשפעם‪ ,‬אשר עבור זה נקראו לדעתי‬
‫קפרי נביאים וכתובים בתלמוד דברי קבלה‪ ,‬כלומר שקבלו עליתם כל‬
‫ישראל‪ ,‬השפרים הנושפים על התורה ע״פ השכמת־ אנשי כנקת הגדולה‬
‫'הייא■הקהילה הגדולה הנזכרת נחמיה ה׳ ז'‪ ,‬ח׳ י״ד‪ ,‬ויען כי מעת שנחלקת‬
‫־* לנ^ל־כות יון לכמת ממלכות נתפרדה החבילה של כל ישראל־ לפי ארצותם‪,‬‬
‫' ־ ־לכן‪,‬כקראת־הככשית בימי שמעון תצדיק שיורי כנ*ה פליעת קופרים‪— .‬‬
‫י ך התכלית העיקרי טאליו שמו אז כל ישראל עיניתם הוא להפיץ מעיינות‬
‫י‘ '• התורה■ חוצה כאשר באמת אמרו■אנשי כת״ג מגמתם זה‪ ,‬במאמר קצר על‬
‫•־' פי‪’',‬שלשה דברים‪ ,‬הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה וננשו שייג‬
‫‪■' -‬בתורה ■־'עיין ע׳ אנעיגנוש מבורר היעב‪.‬‬
‫‪3‬צלופ!ם זת׳אמרו פשחים כ' ע״ב‪ :‬כ״ד תעניות ישבו אנשי כת״ג על כותבי‬ ‫‪-‬‬
‫שפרים תרמ'שלא יתעשרו‪ ,‬שאלמלא יתעשרו איןכותבץ‪ ,‬כלומר מפני שאז‬
‫"י' כתבו הרבה שפרים לכל יחיד ויחיד‪ ,‬שילמוד מה שיוכל‪ ,‬ממילאי הוצרכו‬
‫יא^״קויפריס 'הרבה 'וזה■ תמכווך בדולי של שופרים וכמת ■פעמים נמצא‬
‫יי בעזרא וצחמיה מן הבניתיס שגזרו על׳תשובת ישראל על התורת ועבודה‪,‬‬
‫י'י' יוזםשתקטיי להמפלל על פליעת‘־ ק ו'פ ר'יס' לברכת על הצדיקים‪.‬־’■י‬
‫^תכן 'מאוד שגם'אזי'כתבו'י לחכמים־ לתכלית העיון שדרי תורת שבע״פ‬
‫־‪“■■,‬אבלי לא כתבו את תורת שבע״פ ילהמון ולכל יחיד‪ ',‬כי אם'לראשים ומבינים‬
‫‘י• לעיץ בהלכות‪ ,‬פי ק תמצא לרב האי גאון ־שערי צדק שי׳ ת׳ שמימות משה‬
‫' ואילך עד׳הלל היו ת״י ’שדרי מש'צת;' ושם ■שי׳ קפ״ז שמימי■ הלל ואילך‬
‫קצידו' ולא'■ח'‪¥‬׳ רק’ששה־ קדרי־ ׳משנה‪,‬י שנגנזו לשימוש חכמים ׳בלבד‬
‫י‪-■-‬ע״שלוזת שלמצא בתלמוד’■דברים‘שב^׳פ׳ אי׳אתת■ רשאי לכותבם הכוונה‬
‫!״ ׳"לדננתי‪,‬׳ למתבס׳ דרך ■פרקום ' לכל יחיד ויחיד‪ ",‬כאשר הוכחתי למעלה‬
‫'‪•■■--‬שבהכרח כמט ישעיה וייחזקאלילבואתם לעצמם‪ ,‬ואפילו הכי אמרו ■שחזקיה‬
‫יי׳ כתיב‪-‬ישעיה ואנשי כה״ג קפר יחזקאל‪ ,‬ולמה מפכי שהנביאים אלה לא‬
‫׳'■ כתבו׳רק לעצמם‪ ■,‬והאחרונים כתבו לכל׳ יחיד ויחיד ופרשמוהשפרים•‬
‫'׳^‪^-‬ד ראיה לזה ממא‪-‬קמבואר תענית כ״ח א׳ שאין' היחיד רקאי לקרוא‬
‫“ '־דכפם שבכתב דוקא בציבור בעל פה אבל ביחידות מותר‪ ,‬א״כ דן מנה‬
 ‫‪261‬‬ ‫אנשי כנסת■ הגדולה‬
‫שאיקור לכתוב תורה שבע״פ הוא ג״כ רק לציבור ברבים‪.‬‬
‫ועוד אלו היו כל חכמים לומדים■ בע״פ■ששה קדרי משגה מאי‪-‬רבותא‬
‫של ר' מאיר שידע לכתוב את המגילה בע״פ? )מגילהל’״ח‪',‬ע״ב('אלא‬
‫ברור שמעולם■ לא■נשמרו מלכתוב הלכות ודינין לחכמים לעצמם יויבואר‬
‫ע׳ כתב ברחבה‪ .‬ומפני’ שהיו קברות‪,‬רבות^מאוד בתורה שבע״פ•קראוה‬
‫ת״ר קדרי משנה‪- .‬‬
‫טן אחר כל זה נקיים במה שהתחלנו לבאר ביאור יפה על הכתוב משלי‬
‫כ״ב כ׳‪ ,‬הלא כתבתי •לך שלישים‪.‬במועצות ודעת‪ ,‬להודיעך קשע אמרי‬
‫אמת‪ ,‬להשיב אמרים אמת לשולחיך‪ ,‬ונלאו כל המפרשים לבאר מלת‬
‫שלשים ומה זה לשולחיך ? אבל לדעתי הכוונה על דרך שנהגו באנשי‬
‫כנקיות גדולות )ואז‪ ,‬לשלוח‪.‬שלוחים מכל עיר‪ ,‬והמשולח כתב הדברים‬
‫והקופרים שקיבל לעירו‪ ,‬באגרת‪ ,‬ואחר אשר הוחזק■ המקולח^שלשה‬
‫אגרות שכתב באמונה לקח פרנקתו מן האוצר‪ ,‬ירושלמי ‪p‬ו‪;^q‬קועתעד‬
‫תלת אינרין‪ .‬וא"כ ובצירו‪ q‬שנכתבו אז ג׳ מיני קפרים ומקפר השלשה היה‬
‫המשובח והמחזיק כלל ישראל בברכה המשולשת‪ ,‬לפיכך אומר‪-‬הכתוב‬
‫כתבתי לך שלשים להורות על כתיבה המוחזקת נשלשה לשולחיך■ המה‬
‫• המשולחים‪ — '.‬מעעם כל‪.‬זה אמרו‪.‬בב״ר פ׳ ■ל״ד;שבדורו של אנקי‪ :‬כה״ג‪,‬‬
‫וכן בדורו של חזקיהו‪ ,‬שהשתדל לקבץ יהודה וישראל יחד‪ ,‬לא‪,‬נראה‪, :‬הקשת‬
‫כלומר יען• הקשת מורה על ‪-‬חילוק ארצות‪ ,‬חלקה אחת תמעלי‪-‬וחלקה‬
‫■ אחת לא תמער כנודע‪ ,‬אבל בשעה‪.‬שכל■ישראל נקבצו לאקיפה■אחת‪ :‬כאיש‬
‫אחד אין כאן קשת ‪ .‬דוק ותשכח‪,‬כי‪ .‬נכון הוא‪)...‬ועיין ע' אוצר(‪:■-; .‬‬

‫■ ר )' ■ ‪ / , . . :‬ב­ ­ ­­‬ ‫\‬

‫א■ בילקוע ירמיהו‪.‬רונז־שע״ו‪ ,‬אמר משה ‪,‬לפני‪■ .‬הקב״ה ‪'■ :‬רבק״ע‪,‬מכל;שבעים‬
‫‪ -‬אומות אע תיואו ת ‪-‬שלשלך‪ ,.‬אי'אתה^מצוה אלא ■על גשראל ?‪,‬אמר■ לו ^מפני‬
‫שהם דבוקים ■‪,‬בי‪-‬שנאמני‪..‬כאשריידבק‪.‬האחור אל׳מ״תנ’ איש‪ ,‬כן תדבקתי‬
‫אלי בית ישראל‪ .‬שם אינתיות‪'-‬לא‪).‬וצאתוגקפרייהמעריכין‪ .?:‬ונראה לי‬
‫^‪u•/o^)^MV‬ז׳(•גמטטעחנןיך‪-,‬לפי• שכל‬ ‫שהמכוון לשס‪-‬יוני ‪-6111608‬‬
‫אדם נברא בצלם אלהים‪ ,‬אם כן כל אומות יש להן משפע וזכות שיצות‬
‫עליהן הבורא וכל‪-‬נפש‪.‬להביאה לחיי‪ .‬עד ? והתשובה■היתה כייעס‪-‬ישראל‬
‫קדושוליש לו מעלה זו שנדבקו‪-‬בו יתברך‪• :.‬כאיזור'או‪ :‬כאפוקריקין לדעת‬
‫קמפ‪ 5‬שמוק‪,‬־אויכמעפורת׳)טןייער( או כפורפורא‬ ‫עיר דוד‬
‫ע״ש‪: ,‬והגבילו יבזה מדת ‪ .‬מקפנו־ ■לומר‪ :,‬שאיך ^^^^אתמת‪-‬מק‪./‬וח;‪ ,‬ביד‪:‬ה‪,‬הבל‬
‫לעולם נהפוך‪ .‬הוא גם הנה‪ ,‬נקראו ל^ושל‪.,‬שמ'גזת׳‪.‬וי׳ש‪/‬הן בחירה' למאות‬
‫ברע ולבחוד‪ 5 :‬עוב‪ ,‬רק־ ישראל‪-‬נךמב יותריובתוונ^‪:‬דליבא ’הב*^)דימ'‪.‬יודען‬
‫‪-‬־‪:‬ינד רמ‪:‬־‪:‬הערן‪-‬דער‪» .‬עזט( כאשר נאמרו■ ־הזהר‪-‬והכוזרולוכאשרדמבואר‬
‫כדה פ׳ נ־ ייחודאי בתוונ^‪ 6‬דליבא יתביתו‪) :‬לי לכו•■גדולי■קר׳'עק■יבא■ א ‪q‬‬
‫י;בצלם'אל^’‪,‬כןרעשה‬ ‫הוא אלנר חזניביהאדס;שכברא‬
 ‫שנ תיו ת ״‬ ‫‪262‬‬
‫את האדם‪ ,‬אבות' ל י״ד‪ .‬לא אמר זה מישראל דוקא אמר דיבר מהס אחר‬
‫‪:‬זה חביבי! ישראל כי אם מכל אדם ולא הביא ראיה■מן בצלם אלהיס עשה‬
‫■אותם — ‪,‬וכן ויברא בצלמו ובדמותו האמור'בבראשית‪ ,‬כי אם מן מה‬
‫שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפךכי בצלם אלהים'צבשה את האדם‬
‫האמור בפ׳ נח נו׳ ו׳ להורות■ כי ’לא■ בלבד'־‪-‬מעע‪ 6‬חוק■ המדינה• אקור‬
‫לשפוך דם נקי כי אם אף מצד שכל אדם הוא נברא בצלם אלקיס וכמאמר‬
‫ר״ע׳בתושפתא יבמות פ״ח ר״ע אומר ׳כל השופך" דם ממעע■ את'‬
‫׳הדמות‪ ,‬ויש בזה חעא לשמים והפרת ברית ד׳ עס כל מין אדם והוא‬
‫ר״ע אשר אמר ב״ק קי״ג שאקור לגילום על הנכרי ולבוא'עליו בעקיפין‬
‫כדי להעעותו ולקח ממונו שלא כדין שנאמר וחשב עם קונהו ה‪1‬א קונה‬
‫שמים וארץ אשר לפניו יתן העושה כן דין וחשבון‪ .‬והכלל'בזה כי השם‬
‫נתן חכמה ובינה באומות והעמיד' להם חכמים מופלגים בכל דור ודור;‬
‫אפק בחיבה יתרה נהג עם ישראל‪ ,‬וערך ערך ישראל לאומות■ כט!רך הלב‬
‫לכל הגוף‪ ,‬כי כמו שהלב מרגיש בצער כל אבר ואבר כן ■מרגיש הישראלי‬
‫בצערי כל אומה שפלה ובעלי רחמים וחקד המה יותר מכל יושבי הארץ‪,‬‬
‫כמאמר הכ׳ יתנך עליון על כלי הגוים‪ ^ ',‬מ ד עליון'במידות עובות‬
‫_ ומעלות נחמדות להתעלות קלהתקדא' במדרגות הצןולם המוצב• ארצה‬
‫‪'-‬וראשו מגיע לשמים‪ ,‬ולא נתנה התורה רשות"לרדוף אחר האומות רק אחר‬
‫’עבודת' זרה ומידות מגונות‪ ,‬באופן שכל מקום שנראה' שהתירו חכמים‬
‫הוא רק ממון שגזלו אכזרים ורשעי מים מן הישראל כמאמרם‬ ‫אל‪,‬‬
‫״קתס כותים גזלני נינהו‪ ".‬אבל חסידי את״עשיש לתם חלקלעת״ב בודאי‬
‫אקור‪ ,‬ובמכות ז׳ א׳ אמר ר׳ עקיבא ור״ע לשיעתס ‪ :‬אלו היינו בסנהדרק‬
‫לא היה אדם נהרג מעולם‪ ,‬קתס אדם אפילו נכרי‪.‬‬
‫ההבדל נין ישראל לעמים‪".‬הוא בצלם אלהים גופו‪ ,‬והמובן בו כי עם‬
‫ישראל משתוקק להתעלות ולהתקדש ולהיות דבק בד׳ ממעל באופן שתם‬
‫׳מדמיס■ צורה ליוצרת המחמון ■לעליון בנידון הפרישות והעתרה‪ .‬נהפוך‬
‫■הוא'אצל' האומות שהנה ׳עושות צלס^יאלהיס חול ומדמייס היוצר׳ לצורת ואת‬
‫העליון׳ לתחתון‪- ,‬אשר_;מזה יצאה"תמכשכה' הגדולה לרגל תתאות להאמין‬
‫נאור נתעה כי כוחות־ העבט!־ המגונים ■במשגליהמהיייאלוהות‪ ,‬באופן‬
‫שהבעל )הוא'רנר המוליד עיין'מלת אפון(י היה אלהי ביל הארץ*( ולו‬
‫י‬

‫•( הסוקל יחנוציינ^לקהלאה׳גחיבורו)פ^!עוןערע ‪6‬יטה^ןרגיע ‪ 10‬חלקים( שכל אומות שגעולם‬

‫־■ עגלו לכח ■המוליד ועשו לה ‪0‬״פווניס;על ‪.‬ילי ציול א‪ 5‬מ המשגל פ־תאלוש פליאפוס־ ‪-‬יאפס מה‬
‫;■ שעדמהכי שגי עמודים‪,‬שהכ^־שלמה‪,‬׳׳יכין‪,‬ובועד‪ ,‬לאולם ההיכל ג״כ היו להכליתזה הוא‪.‬שקי‬
‫‪,.‬וכזב‪. ,‬כי‪ .‬לדעה געזעניאוק^‪-‬גקלאו‪. .‬נשם שהי על■‪.,‬שם' קנוהנם‪ ,‬ולדעתי■ על‪.‬שם יכין אצל‬
‫י כאול שקיה;כשם המלו‪.‬הלאעון'‪,‬בישלא‪3 .‬שהכין‪.‬א‪.‬ל‪',‬לכוה ללוד‪,,‬יכין‪.‬צמל ושאול‪ .‬שמוס״ריפ״י‪,‬‬
‫■‪ -‬ונועו ע״ש נועז שולש‪ .‬ישי ודיוד‪ ,‬כלומר שאול הכין המלכות ובועז הוא דוד יילש הכיסא■ לכניי‬
‫האומה והאמונה לעולם'‪ .‬גסיימהישכתב שהבנינינז הגבוהים במצ׳לים פילחהידע( היו‪-‬בתבניה‬
‫■ אבד זת־וא‪.‬מר‪,‬שנקיאמ‪.‬כו ע״ש־פג'רםה דמם רו^הע‪,‬׳ כי‪.:‬פי בלשון‪.‬מצלי‪ .‬לידיעה יופיין יחזקאל‬
‫‪■ ,‬ל״ב־ שקזכיל יטותיךזעל־״מצלים ע״ש׳ ‪-‬ס״ה‪ ,‬לדעתי צודק יותר‪-‬שם זה כפי מה שבארו‬
‫״‪.‬יסבן^נםקר‪6.‬עמז^^״? קספםיט ועננענשטרההלועבודת השמש"או סי‪ .‬אור = סועד‪ .‬קערג‬
‫“ 'עריוויכטער כמו אויגוםעום עיץןו‪.‬עזעניאום מלת פרעת ויבואר בע׳ א ק מצלים! כללו של‬
 ‫;( *‪.,‘, .-(0‬׳י*י ‪*,‬‬
‫\‬
‫‪■:‬אנתוות‪;:‬ס׳‬
‫‪ ::‬עשו כבוד^־גדול‪:‬וממכז צנשו‪ ..‬ציומס־ משוכיס מ‪,‬אדרלרגל ־כ)^‪ 1‬המאמיכ’ פ ‪03‬‬
‫‪.‬״‪.‬והיה שורמהשומאה ■מצרים' אשרבה׳ כבדו־׳כג״מין‪ :‬ממ’כי^בעל‪ .‬חידמבעולס;‬
‫■למפלגות‪:‬הארצוה אשהכתפלקה“כל;ארזמצר!ס‪.‬לעמים‪..‬פביס; עד׳שבמלזוז‬
‫־ ■יאחד יעבדו למהול ־ובמחוז ׳אחר‪:‬לאר’‪,‬ה‪ ,‬וכן;לכל‪:;3‬לתכץ; ל‪3‬סרןון‪,‬־־לעופומ‬
‫ג ■משוביס‪-‬איביה וכדומה;• והיה‪.-‬בזה תועלת;‪:‬למלכירמצפים שרצו'רשלא'!‪,‬מרד־נ‬
‫‪ :‬יהאומות• ‪,.‬במלכם ‪ .‬ולפיכך‪ :‬כהחלקו‪ :‬למיגיס‪ :‬שנכי ‪;*0‬בעבודהן■ ויפאסן;■ נעל‬
‫‪.:‬־■ כולכה היר איז’ ם‪:‬ומזידם =ארץ־ו שמים ■או‪.'.‬םיבשהי‪-‬עס ‪:,.‬הפלוק‪: ,‬תלבפת‬
‫•■־והחמה־ שולפים בכל‪:‬באופן שתשפילו׳ והובילו•׳ לארן‪ :,‬כבוד אלתי^שמים‬
‫‪:‬־ והשכל‪ -,.‬מעעס‪ :‬יזה'‪.‬אומרי המל־רש;שישראלי־‪.‬חביבים׳ לד‪1‬י‪,‬״בד‪.‬רך; שהאיזנר‬
‫‪':‬׳חביב'וקרוב;‪-‬לחגוריבנ יותר‪ ■;,‬וכן‪,‬דימוי■ אה ישראל‪ :‬למל‪3‬וש‪:.‬ירןר;‪ :,‬כי׳‪:‬פווו•‬
‫י■־ םביד ■המלובש בו ■להחליצו;ולהרחיקו ממכך^ואין המלבוש‪,‬המלובש־ עצמך;‬
‫ל ‪• :‬בכה האליבצה‪ :‬ברצותו■ מרחיק;וברצותו־• מקרב והוא^י‪-‬צפלה־ימכל הקושוס‬
‫;־ ‪:‬ו מ כל דמות ■וערך';"־על'־כן אמרו;)נכחוה‪:‬ק״י״‪-‬א׳׳אמר בב;יה‪ 1‬דה'אמבלרב‪:‬‬
‫מצורזעד קרעגיכי‪-‬־מכירין‪,‬את'י׳ישראל‪:‬ואמ'אב’ ה פ’שבשמים‪' 7‬ו‪1‬מצוק‪:‬כל>ןי‬
‫רי‪-‬ימערב‪-‬ומקרשגיני‪:‬כלפי מזרח אין ‪ :‬מכירין‪-‬׳את‪’-:‬שראלר^לא‪::‬יא‪.‬ת־'זא‪ ’5,‬הם‬
‫״־; שבשמים‪,‬־ קרמגכי‪.‬יהוא ‪ a-‬מ‪Ttl1age‬מנ^ ב א ח שפאכיען א^ןר־גבת‪;',‬א‪7‬ןרוםבעל‬
‫^^ה‪-‬הגדולהבאפביקא ונקראת■ ‪a‬ז\■‪ TO‬ך‪, ;,Gartl1agg‬ורצו‬ ‫•־״אחרחרבן‬
‫‪ :‬׳• ׳ ג ז ת ־ כי ר ק ־אותן‪:‬־אומות'‪,‬־שאליהן‪::‬בא־דגר‪;:‬ד׳ינעל■ידג ושראל־ל׳תן כמשוי׳ין‬
‫ל‪;-‬־׳באלהי ישראל■ שהוא שכל כבדצלוהעלת;מן‪;,‬העולסךא‪3‬ל‪:‬אותן‪:‬שא!ן‪:‬מכיא!ן‬
‫״'‪::‬אתושראלךלא‪-‬ידעואמידלרק־שקראו׳אוהודאלהא ד^להאפמבזאל‪:‬שס‬
‫*׳״׳״ ‪ 7‬׳׳־ ׳ ־׳יי׳״ ■■■יד‪/.‬״ “״״*ד׳■'׳׳ ״ץז־זייז״‪“ .‬״זדי ­‬
‫­‬
‫■ י‬
‫י;^י‬ ‫^ ^‬ ‫^^‬ ‫‪ -‬־‪.-‬ת‪,-‬־־‪1 ,‬‬
‫^■ז ‪• v‬י ‪,‬‬ ‫*■‬
‫ה‬ ‫י‬
‫‪: ;. 1‬ועבדו־״לאמצעים*‪'.‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫■‬

‫►^ •*‪^,‬־׳־!‬ ‫עץ‬

‫ו >■‪ %,‬י ‪,‬‬ ‫י' י (ז»י‬
‫י‬
‫^‬
‫'»«י ‪ 1 1‬י ^ ‪• 1‬‬
‫•״«‪/,!«*.‬־‬
‫'״‪. -■<» .‬‬
‫*‪7‬ז־־‪•• --‬׳י•‪-‬״׳'■‬
‫י‬ ‫!<‪'»■ >• ■.‬‬
‫‪4‬‬
‫‪^ 1^.‬‬
‫י* •‬ ‫י'‬ ‫י‬
‫'‪*r‬ו*;‬ ‫*‬ ‫ו‬ ‫ו’‬
‫זך‪,‬״י־'׳י׳י‬ ‫^יי'׳'‪Vt•r/‬‬ ‫*ן‬ ‫״*■״׳ד‪ ■/‬ר׳׳י^ך■‬
‫־'־״אפורא=וממונאז‪-‬אפור‪>-‬ו׳מומ^■־(•ז״■‪-‬־‪5‬‬
‫ב־׳ד ״־־‪:: ::‬־■‪:‬׳ד־׳‪:‬׳‪cc :‬ר־■‪:‬׳‪:‬י ‪ : a‬״ר׳■‪:.;.:::‬ז‪'■:‬ד‪:‬׳זכ׳ך‪1‬ז‬
‫־‪ ■-‬־‬
‫‪^ .‬ןר^ק‪ ...‬כל אבר‬ ‫י‪>/‬וושגום ‪-‬מ!צשרפ’ם‪-;.-‬המה'־שבמרו׳ חכמך‪/‬קומה‪.‬‬
‫^ח|קוח'וא שרהו^ל?^גו‪5‬ו‪-‬לבשס מיותר‪.‬‬ ‫־‬
‫^^^^^^^^^'^ח‪ ,’5‬ע^‪-‬אי‪-‬שוא^‪.‬וע‪ 1‬צ ‪ 6‬אין‘דבר‬ ‫ייש בז ה כ מ ה ד^שס וםברומ‪,‬ד‪.‬ילמ‬
‫הנאגד פעם אחרלצליך אגוד שני‪ ',‬מ כבר אץ לאיש' אישלאיל* הברירה והבחירה‬
‫בידולהנות׳מזת‪ — (*.‬גס אמרו כ ל ש הו א אקור מן התורה דחזי לאצצורופי‪,‬‬
‫\‬ ‫'*^‪.‬‬ ‫^‪1‬‬ ‫־^‬ ‫*‪ /‬י ^‬
‫י —‪:‬‬
‫■*‬ ‫‪1‬‬
‫י׳ *‪p‬‬
‫־•'׳;'‬
‫^‬ ‫“‬ ‫*‬
‫״‬
‫*׳ו*י*‪#‬‬
‫״׳‘ ־ ו‬
‫‪ » /‬ד' ״‬
‫״‬
‫«*י ׳‬
‫‪'1‬׳■‬
‫■‬
‫**‬‫*‬
‫'‪,‬‬ ‫׳״־יז‬ ‫^‬ ‫׳‬ ‫‪-.‬‬ ‫‪-1‬‬

‫היצכזאוס ^^ממ&&"גי‪5‬יל^'ז^י^;^קא^&’^>ן^וזר'‪6%5‬׳ ימ‪5‬ר‪1‬ולגי‪‘6‬יו&ל^’לאממ‬

‫!ר&ל׳יצין על‬ ‫וקדושמה יאי׳‪-‬־אפשלייש׳ימל^ולר׳לעו^;‪ :‬מ‪^^'fc‬״־כ■^ד’־׳נ■יר ילמון‬

 ‫אסורא וממונא^אסור ומותר‬
‫יען כי‪:‬מושג ■"אסורימולהי על איקול •מופק‪:‬וכולל כל חפך האקור‪ ,‬בי אס‬
‫סאמל ‪-‬שיק שיעור‪.‬מקויס אקוד אם כן י אץ זה אקוי יואגודיבחבלי איסור‪,‬‬
‫ולכן ‪-‬אמלו טלושלמי ־מה ‪-‬שאמלה ־המשכה‪.‬התלומה־ והבוכוליס ■א ק ו ל י ס‬
‫לזליס‪-‬זהן נכקי כהן‪'',‬ב’ כוליס לפ״נ‪ ,‬־שקשה למה לי ׳זה אחל ׳שכבל כאמל‬
‫שהן‪ :‬בכלח■?■ אלא הכווכהעל חצי‪■-‬שיעול■ ועיץעללה״פ״א ‪:‬מ״א• בכוסן‪:‬עעס‬
‫אנל לא לאסור‪— .‬י האריכי‪ :‬לדעתי אפשל ־לפלש המשכה הלאשוכה א קו לי ם‬
‫לזל‪-‬יס־ שאץ־‪-‬להס שיהל‪ :‬הכאה ודץ ממון כמו שמולה י לשון הבא־ אח״כ והן‬
‫והכה־התולה שבע״פ‪:‬הפלישה׳ הבדל גדול בין איסורא לממון‬ ‫ככקל‪':‬כהן‬
‫ויש יבזה כלל ■אשל■ לאר־לבאר ל‪ ' 1‬צ ת‪ '::‬אי קו ל ‪.‬כולל'כל עכיכיס'‪:‬הכוגעיס‬
‫לכשמה שדי ׳בלן אדם למקום‪: ,‬אבל׳ ממון׳ כולל כל עכיכי בליתל החבלה‪.‬וקיום‬
‫שלום■ המלכות‪ ,‬־‪.‬ויען‪:‬כי דואה ■אככי■ איזה‪-‬־קמילות'■במה‪:‬שקבלכו‪ :‬מאבותיכו‬
‫בעיקרי הדבלים‪-‬אלו‪*,‬לאוי שאבאלבדלד כלליאחלי־שאקדים־לעולל‪:‬׳)א(למה‬
‫זה'אמלו כמובוהימ״ו ב׳ וקידושין ג׳ ־ב׳׳ ממוכא מאיקולא־לא ילפיכן ואם זכה‬
‫הכתוב הפלת^כדלי־ במו‪:‬־וכן■ קידושי‪ •-‬במו לאב‪ ,‬לא‪-‬זכה מעשה^ידי‪-‬ה יוכל■"‬
‫מתון‪ ■,‬דמשמע ישאיקול‪:‬הוא' קל־ מממוף‪ ,‬ובב״מ כ״ז‪:‬ב׳ אמרו־ להפך ■איקולא‬
‫מממוכא' לא ילפיכן ואם ־מקכו הכמים לתחזיר‪ -‬אבדה י על פז קימכים‪ :‬אין‪ :‬ללוווד‬
‫מ?ה שגם יגע ׳מותר •להחזיל״־בקימכים‪ ■?-‬ועוד‪:‬־יקשה ‪-‬שם־מה שאמרו שאם‬
‫קימכים דיאוליימא שפיר■ ילפיכן־גע מאבדה‪:‬וזתקשה למה שלא איקולאימממון‬
‫לא‪-‬ילפיכן וכןשקשה‪:‬המלדכישם?‪:‬ועיין ברכות'י״ע ב׳י ־דלעכין־ כבוד הבריות‬
‫י‬

‫תפשל ־לומל דדוקא באבדת־עבוד־ הבריות* דוחה ־לאו ־דלא‪-‬יתוכל׳בלהתעלם‬

‫משום דממון אפשל למחול אבל לא בשאר איקולים ‪ .‬וכן כל תכאי■ שבממון‬
‫קיים ן ובאיקול אין אדם ממכת על דכל שכתוב בתולה‪ .‬ואמרו ב״מ ו׳ ממוכא‬
‫אימא בחזרה שבועת ליתא בחזלת ובכל זאת הדין דלתפקיע ממון מן תהכלת‬
‫שכי עדים ‪.‬לש^יםייולהתירי״דןליןשעועד‪ :‬באזלןת״‪,‬איק)ר ידי י בעש; אחד כי עד‬
‫אחד‪,‬כאמן באיקולין? וכן מומר לתלמיד'חכם ^מחול על כבודו הגם שכבוד‬
‫ת״ח ‪-‬מ א ת י ד׳ אלהיךתי^״לרבות מ״ח''■©לו^"הדבקים ע ה ^ בי ה'ו הו ^י ^ ב‬
‫ס ■והע^‪.‬יק‪5‬מ;ל על" כבודו ■אין כבודו מחול■ שהוא׳עכין עובת‬
‫ד '‪:■:,‬־‪■.‬‬ ‫^^^עיין*תיעב שבועות צ׳ ■ב׳״תוכן׳״ד׳‪-‬ה עשה׳;‬
‫״‪,‬ד ״‪<.‘■!’.‬״■‬ ‫‪'.‬יי־‬ ‫יי‬ ‫י;‬ ‫׳״״'״;;ל‪.‬‬ ‫'‪',‬י■■‬ ‫■‪,‬־‪.‬‬

‫אדני אמת נוסדו בתולה‪ .‬בכל זאת שינוים לביס יתכנו לרגל הכלל מץ אדס‪.,.‬ומס שאמלו‬
‫•• ־ גימץדפ״ק• נ׳ ובח^מ קי׳ כ״ו‪-‬שאסול לדון■ •גד«« ענו״ס‪--,‬הו‪-‬א‪:‬מנומס■;שמנהג‪-.‬מטגס היה‬
‫‪ :‬לקומת‪ :‬הדין על פי משפם■ אליליהם ודנר רכ באש ומיס‪-‬כפי ■המקלה הנקלג^ינןרדצזזיען‪— ,‬‬
‫‪ -‬מטפס■ ^ה‪:‬הזקיק■ ג‪:‬כ‪,-‬שלוק‪:‬הנוצלים פאול■ את ‪ -‬המשח״ס ‪ .‬שלא יביאו דבל‪-‬י ‪-‬רימת■ כשעלי‬
‫עכרס‪; ,-‬אכן |מקוס־ ‪ 0‬טד»;‪0‬אז■מץ׳‪-‬ע^ן‪) .‬ןל^ליהס״כבל הושכק ‪.‬בימשלמי כןנמדלץ פ״א‬
‫ה״א של׳ שמעון ב״י אמר כרוך ה' ^מלהז^העצכימ*־ק>ן;‪-,‬מוימ׳ללןכא■‪ .‬פב ‪^...,6‬לן‪ .‬דין‬
‫‪ :‬תולה כהוגן‪- ,‬וגן‪ :‬אקר לי‪-‬יוסי בן־׳חלפתא ןשם‪ ,‬שהכל תלוי ביודע מחשבות■ והמשפט לאלהים‬
‫לעולם;■גם*>י;־דנץ' ;בערכאות«‘ ו הנ ה בח׳מ‪:‬סי׳‪ :‬שש״ט;• ס?ס מגואל‪-‬דאמל‪-‬ינן‪;•.‬בכל‪'.‬מקום‬
‫הע׳ך‪:‬סע{׳ג‪-‬קיך־־תמה‪-‬על;זה‪-‬איך_אפשל‪.‬לבט‪- 5‬דיני ‪.‬תולה‬ ‫ל‪-‬דיכא‪:‬דמלכותא;דינא‬
‫‪ -‬ולכן ק ; ל ו ן ‪ :‬ה ו א ; ק ר ק ע־_ וממ נת •)ע^!ןיטיטעטירעכט(‪:‬דאמכ>נן דינא דמלכותא‬
‫ד‪,‬ז ■‪.‬דינא‪ :‬מין הודאוק‪■ :‬ןה^יזימככדגלים ‪-‬שבין;אדס;לקבלו■ _)טיווין קעכט(‪,.‬דלא; מציט‪ .‬ממלא‬
‫;• !־ ג‪3‬יה^ה ליךהמלכוח מ?פל •ד‪ %‬תולה‪- ,‬וא>ה בע'; אשת■ אח אגאל‪■ -‬יותר; ע״ש•‪■.;•■■;.‬‬
‫‪265‬‬ ‫אסורא וממונא‬
‫ו נ ל א ה ■דבאמח יש בממון ‪3‬׳ מושגים ־איקור■ לשמים‪:‬־ואלקור‪ .‬לחעוא כגד‬
‫הברי וה‪ ,‬ובאיקור אין בו דק; עכין חנוא־ לשמים־; ‪:‬אפק‪ :‬במקום‬
‫•‬ ‫‪..‬‬ ‫י‬

‫שנועדו בני חברה יחד להתנהג ־באופן אחר בדיני ממון מאשר קבעה התורה‬
‫הרשות בידם יען כי־ מחלו זה לזה ותקנת העולם־‪:‬היא־■ כך לתקןי לפעמים‬
‫דברים לעובה חיזוק המדינה‪ ,‬ד״מ מך התורה מעות לר״י־קוכות ואם‪-‬יתנו בני‬
‫אדם ביניהם־ שהמעות לא יקנו קנין גמור הדץ ■נותן ׳לקיים התנאי מפני‬
‫שראוי לשמור אורחות חיים לעובת עקקי הכללי‪ .‬מעעם זה הפקר ב״ד הפקר‪,‬‬
‫ומנועם זה־דינא דמלכותא‪:‬דינא כי הממשלה שומרת ומשגחת על כל‪-‬יחיד‬
‫ויחיד‪,‬־ ואלו לא ירצה היהודי■ לשמור כדין המלכות־ בממון‪ ,‬יחעא לנפשו‪,‬־ כי‬
‫כ מי שהוא אינו נשמר לקיים־ בדין ׳המותנה מעעם־המלך וחכמיו גם אחרים‬
‫יחעאו לעומהו ויצא 'שכרו ■בהפקדו ‪• ■ : .‬‬
‫א ^ ן מוקוםשלא היה תנאי ומחילה‪ ,‬ממון חמור‪ ,‬ימן יש בו‪.‬תרתי רע לבריות‬
‫י ורע לשמים‪,‬־ ועוד כי גזל ועריו׳ נפשו'של‪.:‬אדם מחמדתן‪ ::‬וצריך‪:‬הדבר‬
‫אל חיזוק דין‪ ,‬אשר בעבור זה‪ :‬למדו חז״לי גזרה שוה־ דברדדבר מממון■ שכמו‬
‫שממון צריך אל ב׳‪ :‬עדים‪,‬־ יען ־כי ■באחד‪:‬־אנו'חוששים ’שמא״שכור־ הוא ומחמת‬
‫חמדה ממון הוא מעיד ישקר‪ :,‬ולא־ כן כשנים שאחד; יראי'מפנו לחברו; ‪:‬כן‬
‫בעריות‪ ,‬ג’עין■' וק’ דו‪’P‬ן‪"•,‬יש ־ח ‪p‬ש זה שנפשו‪ :‬של אחד חומדת אשה■ שנתן‪ :‬עיניו‬
‫בה וצריך אל שני עדים‪ — ,‬אבל באיקור אחר ■־שאין;בו חמדה ‪.‬כל‪::‬כך‪ ,‬עד‬
‫אחד‪:‬נאמן‪:‬־ מעעם זה ״שפיר יאמרו כתונות־ שם‪:‬״ממונא מאיקורא לא ילפינן‬
‫דלא־זכתה ההורה‪:‬לאב ־רק האיקור‪ ,‬׳להשגיח‪ :‬על־דרכ’‪':‬אמונה‪:‬בבתו‪,‬־״ ‪.‬אבל‬
‫ממון שלא מחלה־וש בו ■איתור־ כפול‪..‬׳‪ :‬ולתפך;אמרו דאם קימכים דרבנןלאין‬
‫לונדים מזה להחזיר״ געלאשה;־בסימן‪,‬־ דאפשר‪::‬קרק ־לענין‪:‬ממון מקנו חכמים‬
‫שימחולו בני‪.‬־ אדם ־זה‪:‬לעומת‪:‬זה‪ :‬ויחזרו אבדה בתימן‪,‬־‪.‬־אבלי לא איתור שאץ‬
‫בידם למחול‪ ,‬־אבל־אס ־תימכים דאורייתא היינד^שהדיך־נומן■ כן־ ולא‪ :‬מצד־ממילה‪,‬‬
‫אם כן ק״ו הוא ומה אבדה שהוא״ממוךשוש בו‪:‬חמדהאמרה!תורה שלא לחשוד‬
‫את הכוהן תימן למשקר אלא‪..‬עדות ברורה היא כ״ת־גיעין‪.,‬והכל‪:‬לפי״עני‪-‬ינו‪^:.‬‬
‫'עפ׳׳ז יש;לישב■שאלה חמורה־במגולהיג״ב׳‪:‬־בעירבא מקרא מגילהלומה מצוה‬
‫הי־מני‪-‬יהו ■עדי‪ q‬מקרא‪ :‬מגילה‪ :‬עדיך־משום‪ :‬פרתומי ניתא או מת‪:‬י‪:‬מצוה ■עדיך‬
‫משום כבוד הבריות?■בתרדבע’הדר■פשעהלמת■מצו‪-‬ה‪.‬עד‪:q’.‬דאמרלמר גדול‬
‫כבוד הבריות שדוחה לא העשה ־־שבתורה‪,‬׳ ופירש יש״יבל״ת־של לא״זיתוכל‬
‫‪■ ■-‬־להתעלם שהרי־ פעמים שאתהדמתעלםיכמותקן ואינו‪:‬לפי‪ .‬־כבודו ע״ש‪.‬‬
‫ו ע ל ‪ :‬ז ה צווחי־קמאל וקמאי‪:‬דקמאדדעדייךלא מוכח‪ :‬דפרשמשביתא ־נדחה‬
‫׳ ‪: :‬־ וופכי כבוד הבריות־ ושמא ראוי‪ .‬יותר־לפרקם־ הכת?‪:.‬אב)ג׳ לדעת^תדבר‬
‫ככון מאוד‪,‬־ כי; קפקא‪:‬שלי ‪T‬בא היה ^ ‪ .:‬אם־ כבוד הבריות‪ :‬הוא‪:‬ג״כ ‪ :‬כבוד‬
‫שמים‪ ,‬דאם‪:‬כאמד כבוד הבריות־ הוא‪:‬ג״כ עניך קמים ומש‪:‬בו‪:‬תרתי‪■ ,‬אז‪:‬בדון‬
‫שידחה שבוז־‪:‬הבריות את פלתום הנק שאיך בז‪,‬־רק כבזד״שמיים‪:‬לגדו־לאשבו‪.‬ד‬
‫הבריות‪ .‬׳ועל‪-‬־זה־פשש שפיר‪-‬ממה שאמרה‪:‬תורה‪.‬כבוד־‪:‬הבל‪1‬ומ‪:‬זדואה‪:.‬ל״ש‬
‫‪ -‬שבמורה ■־זקשה־היה־לו להקב״ה לומר־ ולצוות'־שימחלו‪.‬הכפבדוט‪ :‬ש^ כבודם‬
‫לכבוד ‪.‬המקום־ במרןוס״ממוןי?ר ועל‪ :‬כרחןררצה 'תשס־ בכך‪■ :‬וכבודו ושל אדם‬
‫הגון הוא ג״כ־כבוד״המקום‪::‬וכיון‪ “-‬ש כ ךי ש בד תרתי‪-‬׳ וממילא גפשצלה השאלה‬
 ‫אסוםא^זפמונא‪:‬‬ ‫‪266‬‬

‫שמה‪:‬מצות‪ :‬עד’ף‪^',‬שהוא ‪:‬כבוד;תבריוס‪!:‬כבוד שמיס לשזסכבד הזקן‪ ■,‬והחורה■‬

‫נהנה‪.‬דשוה־ שיתעלם‪ :‬לפעמים‪,:‬מי‪ :‬שאינו ׳לפי‪ :‬כבודו‪ :,‬מהשבת אבדה‪ ,‬ולכן בדין‬
‫׳‪;■,‬פדחת״האחמ־מפכיתשכוםד • ■‪.‬־ ד''‪ ,‬״‬ ‫;׳״•־׳ךד ‪:‬‬
‫ןקן;_חכמינו‪:‬ז״ל תראו״כחם ועוצם יידם׳ במעמקי החקירה בעכינ’ ם‪:‬הכוגע’ ס‬
‫ד■ ׳‪:‬אל ממון״ובלתי קפק רוח ‪T‬׳־כו‪ pp .‬ה במו״והקבלה האמיתית‪:‬הראתה‬
‫להם הדרך‪ :‬הנכונה ־ ומעגילי ־ יושר ‪.‬לישר אורחות־ חייםי ׳ולמצוא המ ‪p‬ילה‬
‫■להשוות מחלוקת בעוב עעםי ודעה‪.‬״ הם‪:,‬אמרוז לכלל ■גדול קפקיממונא‪ ,‬לקולא‬
‫לנתבע‪,‬־ יען כי־ צורך העולם הוא ־לדון ע״פ‪ :‬הכלל‪.; ■:‬כל‪::‬מת‪.:‬ש’ש ביד‪ :‬אדם‬
‫חזקה‪ :‬שהוא שלו‪ ,‬כי‪:‬אם־ לא ־‪:‬כן לא שבקת ־חיים‪ .‬לכל ׳ברית;‪:‬ואעפ״כ־ אמרו ג״כ‬
‫כי ־לצאה‪-‬ידי ׳שמים חייב;המקופק להוציא־את עצמו מידי״עברה‪,‬׳ ולהשיב‪:‬שפק‬
‫ונמונא לבעלים כי ?יי^״^ית יש בזה‪.‬ג״כ דין'ישמים‪.‬־ ב״ק קי״ח‪ .‬וב״מ ל״ז‪— .‬‬
‫הם־אמרויכי בממונא‪:‬יכול אדם‪:‬למחול על שלוי אבל באיקורא‪:;:‬אין־‪:‬חכמת זאין‬
‫תבונה ׳ואין עצה •לנגד ד';‪ :‬שבועות יל׳ — ל״א‪):‬דלון רעדגיק‪:‬פ ־‪.‬מהט־מונפננר־‬
‫ענדע מיך( —׳‪.‬ואפ״ה אמרו שם כי תלמיד;׳חכם יכול־למחול■ על כבודו׳ ולא‬
‫המלך‪ ,‬יען המלך‪ :‬הוא‪ :‬גורם‪.‬שלום־המדינה ואין;־ הכבוד שלו‪:‬רק כבוד קדרי‬
‫י‬

‫המדינה‪ :‬ושלום החברהד — הם אמרו;לכלל כיי קשה עונשין של׳ מידות ומשקל‬
‫צדק‪.‬מעוכשין‪.‬י של עריות־ יען כי לחעא עריוה‪:‬אפשר התשובה‪,‬־ אבלי לא במידות‪,‬‬
‫מכין ומשקל ‪:‬שהוא גזל רבים׳ לאחדים‪.‬־בי״ב ־פי״ח ע״ב״י^‪-‬יואמר־ר' לוי שם‬
‫קשה גזל־ הדיוע‪:‬־מגזל‪ :‬גבוה‪ ::‬שבגזל הדיוע׳ הקדים ־חטא‪:‬למעילה‪,‬׳ נפש כי‬
‫תחנוא‪.‬ומעלה‪ :‬כלומר‪:‬בשעה‪ :‬שלוקח־ מן ־ההדיוע הוא‪-:‬חנעא־ וגוזל נפש הנגזל‬
‫וכשמביא־ לרשותו'‪:‬דבר הנגזל־‪ :‬הוא מועל׳‪ ;;;.‬אבל־ בגזל״• גבוה‪ :‬כתיב‪,‬נפש •כי‬
‫תמנניל ממל וחעאה‪,‬׳ שאין החעא •כי■־ אם ־במה;שמביא‪.‬׳ לרשותו‪ :‬ממון הקדש‪,‬‬
‫יאבל לגבוה גופא‪.‬אינו‪ ,‬חועא כי מה ’ חקר להקב״ח‪,‬־ לפיכך לגנבת‪,‬הדיוע ■כפל‬
‫ישלמ‪ .‬ולא • לגבוה‪:‬־^‪ ,‬תחת״׳ שבדין האומות ׳ ׳גזל‪ :‬׳ גבוה■ חמור‪.‬מגזל ‪ .‬חד’ וע‬
‫) ‪4Sacralegiu1n‬י — וראה ־עובעעם ודעת ל׳ק מ׳‪.‬א' אך׳כי כוסרא כפר ה‬
‫לשלםלחברו; עבור״שורו; שהרג־אדם‪:,‬וקי"ל שחייבי יכפרה ״אין‪ :‬ממשכנים‪ :‬אותם‬
‫תפני‪.‬־שמעצמם‪ :‬ישלמו להיות‪.‬׳כי; חמור;על‪ :‬העולם ענין‪ :‬כ פ ר ה א פ ״ ה דוקא‬
‫במקום ׳שמשלמים רק‪■ .‬לגבוה‪ :‬אבל־ כופר‪:‬דמשלם׳ לחברו‪:‬לא חמיר ■על‪.‬האדם‬
‫‪■'■:‬כ״כ‪:‬יען;כ’־בךבר־שבממוו־הכל‪:‬יחומדיךלפיכך החמירו־ילמשכן‪.‬־^ד ~ ‪.‬‬
‫^ ח ז ו ר ע ת ה לשיעס שמואל האומר‪ :‬בדיני‪: :‬מקים ושערות דיכא־ רמלכותא‬
‫‪:.‬־ ‪.‬׳ ־‪••.‬ד!כא‪:,‬ג’עין ׳’׳‪ ,‬ובדין־הודאות־והלואות‪: ,‬עיין‪ ;.‬בהערת לע!ל;‪:‬־וכבר‬
‫קדמוהו‪:‬התכאים בזה‪,‬־‪.:‬כיי ר׳ אלעזר־‪:‬בר"‪-‬שמעון‪/:‬חית־תופק'‪,‬יגגב’ ם משום‬
‫הרםנא׳ד׳ם^כא‪,‬־ב״מ פ״ג־״ב׳‪: .‬והוארשמואל׳ קוברידאקוח־־לגכוכ'דעת הבריות‬
‫ואפילו‪ ;.‬דעת ■מכו״ם‪ -,‬חולץ ־צ״ד* א'‪:,‬וכל שק‪:‬שקקורכלגנוב־ לנכרי אפילו שוה‬
‫•פסעה‪, .‬וא‪.q‬׳■כיי ‪:‬נראה‪:‬ב״קזקי״ד שעעות;גוז ׳מותר‪• ,‬הוא; רק־ במדוכה שעעוס‬
‫■בכלל־ מותרי‪;:,‬פדרן^שנתגו לתקפיד־על הכבוד׳ו‪.‬לא‪ :‬ירצו שידעו‪.‬״בני‪.‬אדםשעעו‬
‫‪.‬בחשבון■ וממ’לי^»;מוחליס‪' . ,‬או‪:‬־במקום־‪:‬ש’ שראל׳יודע שכבר עכב;‪.‬לו הגוי■ ואי‬
‫קפקר להוצזאיממנו׳‪ ,‬׳אבל־ באופךזאחר׳ודאי איקור׳‪:‬גמור להוא וקשה יותר גזל‬
‫ככרי מגזל;ישראל‪,‬־־עמבואר בתוקפתא צ׳ק‪ :‬פ״’; סמור‪::‬גזל הגוז־ מגזל ישראל;‬
‫ד‪:‬־ י כר ‪ :‬הגוזל יאת• הנכרי־ומתליאזכו מתכפר׳ לו מפני‪:‬חילו‪,‬ל‪.‬השס ‪ .‬־■•‪: : ■:‬‬
 ‫‪267‬‬ ‫אסוראיוממונא‬
‫יבזה אמר שמואל גופו שבועות ל״ה ב׳ מלכומא דקמלה ארזד^מששה‬ ‫והעיסר‬
‫י בעולם לא מיעכשא‪ ,‬שיער־ בזת לשות המלך לתיקון שלום המדיכת‬
‫על חלק הששה כדרך ששיערו אם שיעור אונאה עד שתות; ב״מ כ׳ ב׳‪ ,‬יען כי כן‬
‫דרך העולם למחול זה לזה ולאבות זה את זה ועד שיעור זה צריך ב״ד להשגיח ‪.‬‬
‫ואמר שמואל שם נ״א א׳ המתנת ואומר על ימנה'שאין לך עליו אונאה אין לו‬
‫עליו דין אונאת‪ ,‬כי הכל תלוי במחילה בדבר שבממון‪ ,‬ובלא תנאי עד שיעור‬
‫שתות‪ ,‬יען כי הקדמונים שערו את העולם העבעי בדרךתששיות )ערך מקפל(‪.‬‬
‫ומי שקובר דמתנה על מת שכתוב בתורת ■תנאי בעל אפי■ בממון)רב ור' מאיר(‬
‫שם‪ ,‬כוונו להחמיר שלא יהיה דין ממון עיר פרוצה אין חומת'ואלו ואלו דא״ח‪.‬‬

‫אסטרלוג׳ אצמננינות' ■)טטטרחנח^יע‪ ,‬טסטרחומגיע(^‬

‫ה ח ו ז ח בכוכבים לידע את העתיד נקרא אקערלוג)טטערנדייטער( ומלפנים‬
‫אצל אומות היו שתי אלה צו םט^ן מעע ואםטרטנמ^־עי־חכמה אחת‪,‬‬
‫כי מי שהיה בקי בחזיון הכוכבים והמת לרוב הכלדיים־תירגס מורים ■עתידות;‬
‫אבל חכמת מסטרמנמטיע ידיעת מהלכי־ המאורות ■־וחשבוצם״)טטערצקונדע(ו‬
‫הוא דבר חדש אצלייחכמים‪ .‬אפק אצל ישראל כבר היו מובדלות‪-‬שהי חכמות‬
‫אלת כי מסט^ן־מגיע תיהת אקורה בישראל• ואקור לשאול בכלדייםיגם אקור‬
‫לשאול בגורל‪ ^ ,‬ת קנ״רב׳ ותוק׳ שם מקפרי‪ .‬ובילקוע‪ -‬ירמיה'רפ״ח ‪ :‬בימי‬
‫ירמיה כקשו ישראל לבוא ־למדת אקטרמןמגיע ־ולא'תניחק ' תקב״ת דכמיב‬
‫מאותוה השמים אל תחתו‪ ,‬ועיין ב״ריפ׳י^^מ״ד‪ -‬־‪-‬־ואע״פ׳ישמצות‪-‬־־לחשוב‬
‫בתקופות ומזלות ולראות תהלוכותיהם־)שבה׳ ננ״ה ‪'' .‬וש״מ( ? זית־ דוקא חכמת‬
‫כוכבים מםטרמנמ‪1‬׳ויע‪ ,‬אבל‪-‬לא־ פתרון'הכוכבים ■על העתיד ׳שהוא'מקועב‬
‫ומגונה‪ — ,‬שמואל ירחינאי יוכיא שנתירין ליה שביליידרקיע• כשביליידנהרדעא‬
‫ואפ״ת חלק על אבלע במשפעי'הכוכבים ואמה אין" מזל ■לישראל )שם(״ וכן‬
‫הרבה אמוראים ותנאים‪ .‬ואמרו לשמו^ ותאמראקערלוגוקתוא? וייזשינשלא‬
‫עקק רק ביציאתו ־לבית המים)מדרש נצבים( ‪ — .‬אמרו חכמים שמות המלאכים‬
‫והחדשים מבבל־ עלו עמהס )ירושלמי ומ״ר( והמכוון בי העמיס קבעו כל יום‬
‫וכל חודש למזל ומלאך מיוחד■ וזה ״למדו ״לגנאי ולשמצ׳ה" מקמיהם; — ודע‬
‫כי״שסימזל אן מזרות׳ אומר געזעניאוק שעיקרו■־היכל■ פאזפםטע;■׳וכל מלאך‬
‫וכלי אדם ■יש לוי■מ ד ו ר ׳ מזה בשניי עצמו‪ ,‬׳לפיכך■ אמרו אדם ’יש לו‪-‬מזל ולא‬
‫בתמה‪ ,‬חולץ מ״ב‪ :‬כחוק׳ כלומר■ מדור בפני עצמו‪ ,‬צזינדיוויךומויטעט והשגחה‪,‬‬
‫ובצידון יזה יש ימזל‪ -‬גסילישראשתמושגח ולמעלת ־כיפך'לשל אפק לדעתי■ישם‬
‫מזרית־' כמו טאזרות ־משם איזור‪ ,‬־ חגורת' ׳הכוכבים ^שובחי'‪ ,‬ואס אמר‪ :‬רבא‬
‫מ״ק כ״ח‪-‬־׳ בני‪-‬חיייו^זונא במזלא תליא מלתא הכווצה על׳עציןי ׳עבע‪ -‬אדם לפי‬
‫מזגו בתולדה במקום ובזמנן ובמדור ׳התחמון שזה גורם ג״פ^־נ־ודםעוד כי^ביבבלי‬
‫לא נמצא שס׳אקערלאג כי אם׳אצטגנינום־ובירושלמי■ומדישרק אקערלאגיא'!‬
‫ו י ^ ל א ה כי־ אצטגנינום הוא חקר־ ר׳ וצ״’ל‪:‬אצערגנמזיק־'י‪ 0&18‬מ ^‪0‬מ‪ 1 §1‬או‬
‫')•׳>׳'׳'?•״ לגעהיי^זועהרע‪ ' ,‬או יעל שם■ א־םטאנעט ■ישם‬
 ‫אסטרלוג ■אצטגנינום‬ ‫‪268‬‬
‫חתה בכוכבים)נפורקם בבבל תלמיד ■ל«ל«?זםטער■ ■)פונקע(‪ — ■,‬והכלל■ בזה כי‬
‫הקב׳׳ה‪ -‬העלה את״ אברהם וזרעו;למעלהלמכיפת הרקיע‪; :‬וגזלת הכוכביס‬
‫ואפילו בזווג;שנגזר‪:‬נשמים;בת פלוני לפלוכי;אמרו •שמא יקדמנו אחר •ברחמיס‬
‫ומפלה‪ :‬נגד הגזרה‪ ,‬תוקפתא פ״איממ״ק‪ ,‬ולכןיכתהאיקים )עטהעער(;שהלכר‬
‫■ אחל‪:‬הגזרה‪,‬ממעל בלא בחירה לא■ היו‪:‬אהובים'כל כך‪,,‬לפרושים‪.‬‬

‫‪ :‬״‬ ‫׳י♦‬

‫■ אסיא׳‪ .‬איסים;‬ ‫‪,‬‬

‫^ הקדמונים נהגו כבוד גדול ברופאי בשר‪ ,‬ואמר בן קירא ) ‪ (38‬הדר פני'‬
‫רופא וכבדהו כי יקום לך בעת צרה‪ ,‬הרופא והמרפא יצרם ד׳ ומלכים‬
‫■ שם‪.‬לכל חולה'״ שיפפלל‪.‬אל‪.,‬ד‪,,/‬ויקע’ת‪; .‬קעורת‪ .‬ושולת‬ ‫יכבדוהו ‪ . .‬והזהירי‬
‫למנחה‪ ,‬והקך כקך שכר כממחעא אחרי ‘ שכבר האיר על מחשבה״ ר ע ה‬
‫מלבו‪.,‬ומכל עולה _קפצה;ידו‪ ,‬יניה‪-‬נפשו; ב!די הרופא ב ואמר•‪ :‬׳יש‪-‬רופא;‬
‫אשר עלמה• לו ־■ארוכה; •כי‪ ■:‬יקרא'■‪.‬אל‪-‬ד׳ ■לעזר‪ *,‬למען■ החיות נפשך‪.,‬‬
‫ומשיית‪ :‬אבל החועא‪:‬לאלהיס‪’-:‬פול‪:‬׳;‪!5‬דיכ'‪:‬ר;ופא‪,■.‬־ א״כ ‪1‬ש־‪ .‬ךופא;לעובה‬
‫‪ -‬ויש רופא ‪J‬לרעה׳‪ •:,‬הכל‪;,‬כפי• ־מה שהאדש מוכן‪ :‬לפורענזותי״או; לעובה מאת‪.‬‬
‫הצ‪••.‬ולפיכך ‪,:‬גיםליאז״לדאמרו‪.:.‬במדרש•‪:‬ככדבאת ; ר‪.‬ופאך‪:^:‬ע־‪:‬שלא‪-‬תצערך‬
‫‪.‬לו‪: ,‬ואמרו״ג״ה׳ להפך‪■ :‬עול■•־ש‪ 3‬רופא‪.‬יפ‪-‬ל^הנת;כלומר‪.-‬העוב‪:.‬שבמפא‪:‬ת‬
‫הוא־־ בריאת הגון<‪ ■-,‬וזה;על‪ .‬כל‪:‬פנית‪ :‬שופו‪ :-‬לגהנם‪,‬־ ‪-‬כי‪:-‬הגוך<‪• :‬כלה ואבד‬
‫; ‪.‬בודאי‪,‬־ ופודיש‪3 :.‬זה‪:‬מל?צת‪!:‬ען!מלת;רםאים*חגא;לשון גהנתחונטערוועןט‪■..‬‬
‫; • והנה ה‪.‬איםיש‪:‬י)עקשעל■( א מ ס חכמיתשנקלאוכך‪ ,‬מפני• שעשקו״הרבה‪.‬‬
‫בשמי רפואה משש אק!א‪;.,‬ומצונ‪ 0,‬בגמלא‪ :‬מנימין‪ :‬אשיא בימי‪ :‬רבא‪:‬שלעג‪.‬‬
‫‪ :::‬לחכמי •תורה ;שבע״פ‪:‬כאשר סוא בימינו• לפעמים ‪.).‬שגהדר’ן‪,‬חלק ק׳‪ ’.‬א׳(‬
‫ואמר •מאי‪--‬אהני לן ■רבנן‪-‬שאינת‪-‬אושליס אמ‪:-‬חיונה ‪:‬ואינם מתילית א ת‬
‫• העורב‪— :,‬י אבל■ האישית;היו צדוקים;מופלגום;‪ ■:‬ולדעתי;נהגו‪,‬להתעשק•‬
‫‪ ,‬ברפואה למפנ״י‪:‬הכתוב‪,:‬והיה את שמונג׳ תשמע לקול‪ :‬ד׳דאלהיך‪ :‬והישל‬
‫‪:‬בעינמ תעשה;‪1‬האזפת~למצותיו‪) .‬ושמלת‪:‬כל־‪:‬חוקיו‪:■,:‬כל• המקלה אשר שמתי‬
‫‪ ■:‬במצרים׳‪:‬לא ■אשוס‪-‬מליך;;כי‪ -‬אכיזיד׳־זספאך‪: ;:‬את‪,‬י‪:.‬כן‪:‬חובה‪:‬על‪ .‬השומע‬
‫■ לקול התורה ‪:‬לה‪,‬יו‪.‬ת׳‪:‬בקי ־במדה׳‪-‬הבריאות‪,‬־ והשמים‪::‬המב‪:‬יא?ס‪:‬לידי כך^‬
‫■ ‪-‬כדי‪ .‬שמ שכון‪ :‬נפש‪ :‬בריאה־־בתוך‪ :‬גוףיבליא; )אי’ינננו‪:,:‬ע‪:‬ונדע■■ ןעעןעדמי‪1‬‬
‫■ חיינע ‪{p‬גע{ןנךע‪ :j‬קמרעעל^‪-‬ןיהיהדהזווגז^עולה־יפה‪ -‬לעבוד‪ :‬את ׳‪.‬מבורא‪:.‬‬
‫‪. -‬־לתכנ’ת‪-:‬זה׳ולא‪.',-‬ר’פאו‪,‬חאיקשים‪•:‬בתחבושת ׳^עיגת‪-‬׳כמון שמים וירקות‬
‫‪:■ :‬לבד‪• ■/‬־כי‪:‬אס׳עתקו ■מאו;ד‪:‬בשמות ה‪.‬קדו‪:‬ש’ת‪•,‬׳‪-‬וקראו א ת‪ :‬כוחות‪:‬העמונות■‬
‫‪ :: -‬משמים ממעל';אל־;האיז‪.‬־‪,‬מתחת ״להמציא׳מזור״ נתספה;;לגן׳ף'ונפש״יחד■‪,‬‬
‫‪ :‬אפש׳■ לא‪.:‬במצא‪?-:‬פלדהש!ש ^ת‪; :‬איששיס‪'-:‬או־‪-‬שס^אשזא' על‪-‬מת ־■זו‪ :/‬ו‪-‬ל‪.‬א‬
‫‪ ; .‬נזכרו ־בשת‪-‬זה כלל‪^ -,‬פיכןד־לפתזתכמי״•;זמננו זשכ;סלזוףה!אד מה;שקראו׳‬
‫‪ :‬י אז יל'בשם ךחקןדיםדראשננייס‪.:‬אן־׳צנועיס‪;;/‬א^ ישילש‪• :‬כת‪:‬יזו‪ -‬ממ‪-‬י״‪?.‬צאה‬
‫^^^^^ך נוד^ז‪.‬יעבעה‪: :‬פענלס; והשיבה אשר ה בי א ת להוציא' אלן^פועל־‬ ‫‪-‬‬
‫־ ל כמ^השגדיס פזנ‪ ,‬הנא דבר‪ ,‬המבנשה■ ונעלם עדזץ מעיניאפמזת ומשכילייס‪,‬‬
 ‫איסים‬
‫ד ק זלות שיעלו כי בעבע העולם כל מין הפולש מן הכללי במכתגיס חדשים‪,‬‬
‫ווקבב את מכגדו שיצא גם הוא מן הפח אל הפועל ביהל שאת וביתר‬
‫עוז‪ ,‬ולכן הקברא כותנת שבשעה שיצאו הצדוקים מן‪,‬הכלל בימי אשמכאים‬
‫אז החלה ■גם כן ההפך מזה היא החשידות להפליק פרח ולתציךצ’ ז‪-. ,‬גדלו‬
‫והצליחו גם עשו פלי‪ .‬עכ״פ זאת ידעכו' 'כי האישים כצעלפו למכיךלקבוע‬
‫הלכה בתורה’שיבע״פ ובגזלות והקכות‪ ,‬ויתכן כי ימה שגזלו חז״ל■■ לעשות‬
‫רפואה בשבת גזרה משום שחיקת שממכיס הוא שכ’‪ q‬ששכפו האישים‪.‬‬
‫כ לדעתי אין שפק שחוע המשולש הזה צדוקים פלושים חשידים‪ ,‬כבר היה‬
‫לו קשל של קיימא בתוך האומה מימי משה וקודם לו מימי'האבות‪ ,‬כי‬
‫קשל כזה הוא מושלש בכלל■ העולם המושלי‪ ,‬וכשם שבכלל מין אדם יש‬
‫־■ שלשה לאשים‪ ,‬שם‪ ,‬חם ויפת‪ ,‬כלומל אכשי שם שונתעשקים יותר בקדושת‬
‫שם ממעל‪ ,‬ולעומתם■ בחינת חם‪ ,‬אנשים ■הכוכוים״אחלי שכיות^ חמדת‬
‫׳ העבע‪ ,‬ועוד בה־ שלישיה‪ ,‬יפה‪ ,‬אנשים המחברים ומיפים שניהם'יחד‪,‬‬
‫עושקים בעבעיות ואלהיות‪ ,‬על ידי'לימודיות נאות‪ ,‬כאשרי רמזתי ■למעלה‬
‫ע׳ אברהם; כן יש בישראל כתבנית זה מאז‪ ,‬יען כללא בידינו יצב גבולות‬
‫עמים למשפר בני ישראל וכל שיש■ ביבשה של אלצות ישלאל יש בים זוע‪q‬‬
‫העולם כולו‪ ,‬כ? עם ישראל הוא כאפשקלליא המאירה> אשר בה ילאה כל‬
‫אדם בקענותי‪ ,‬מעמד ומצב‘ העולם בגדלותו‪',‬וכפי'ערך ההשכלה‪-‬בבית‬
‫יעקב‪ ■,‬כן הערוך השכלת כל עולם כולו‪ ,‬באופן שאץ לך‪-‬דור שאץ בו‬
‫נשמת אברהם יצחק ויעקב‪ ,‬ויהיה א ב ר ה ם שולש'החשידות‪-1‬תאמת‬
‫'• ■ והתויה‪''",‬י צ ח ק שולש' הפלישוה' עבודה■ ודין‪ ■■,‬י ע ק ב צדיקי״ ושלם‪'-‬בג״ח‪,‬‬
‫■ הוניחבר שתיהן' יחד התורה והעבודה‪,‬״כאשר יהיה ■בימי משהי משהי‪-‬קהלון‬
‫ומרים' עליהמורה■ ועל'עבודה ועל ‪-‬ג״קז אמת דץיושלום ושלשקס'אחד‪■ .‬‬
‫דבר־■'אחד■ אשר ויראה■ לכו יבאיזה‪c‬זקן וצאו ■הכימות‬ ‫עמה כשיס עץ‬
‫^^הן לאור' ב’'ת''שכי;י'יהן''ידעכגוכיו‪.‬וא‪3‬שי‪-‬כיק'ג'''מ'קכו י״ח‬ ‫הנ״ל כהן‬
‫־ ברכוה‪ ,‬ברכוה ל״ל א‪ /‬יוישיילנו ברכה" אחת■אשר זה מזארה'‪ :‬ויעל''הצדיקים‪,‬‬
‫ועל החשידיס‪ ,‬ועל״זקניעמך ביה ישלאל‪ ,‬ועל‪-‬יפלינות קופליהס>ויועל גרי‬
‫צדק‪ ,‬ועלינו יהמו לחמיך ד׳ אלהיכו‪ ,‬ותן שכל עוב לכל הבועחיסי כשמך‬
‫באמת> ושים חלקנו‪ ,‬עמסםוולאיכבושןיי׳כי בך בנוחכל ב׳לוך ׳אתה׳יד׳ משען‬
‫‪■::.‬ך;׳‪ :“0 . :‬ס‪-‬ף ל‪:‬ד(;‪■:‬ץז‪0 ,,‬־(‪:‬ר■‪.‬־‬ ‫ומבטחלצדיקים‪ ■-.‬״‬ ‫■‬
‫‪ -‬הלבה למדנו מבלכה' זד‪-‬ושדרה; כיויבח אכדירואוים' שלשה‘לאשי'"אומה ‪:‬‬
‫וקנים‪ ,‬עםפלינוה‪-‬ק^פאיהוסיישפוא אחד עים כמ׳יפדושים‪,‬‬ ‫צדיקים‬
‫י •'צי‪-‬לרורבאו שכיהס ■יחד‪ ,‬שופליס"■ ופמשיס>■ באוצגל’ון שלהם‪',‬־ור^קניס הם‬
‫עצ»ם'הפלושיםימפלשיוומולה שבעל פא■ פפ^י■'׳‪:‬הקבלהועמה© פליטת‬
‫■ ‪....‬קופריס^■ וכפקח לשלשה אלו גם גלי יצדק‪■ ,‬׳והבקשה‪ 1‬שלא ‪-‬יגושו■ א ב ו ^ ם בד׳‬
‫‪.....‬לעולס>_וש’ו'ם הבלכהי הוא משעןזמבטחולצדיק’םי'')ולא לחשידיס(זר’'כושח‬
‫■בלבה זו‪-‬בודאי‪ :‬כתקן בשעהשהיוי־ישלאלשלויםי בצעל מ׳חפמראויביוימתיכקם‪,‬‬
‫והיו הטוביס' גוטאי©■ בד׳ ולא" הכור לבבם אחל■’' י משועה'אד&;■״ רק‪ :‬בטחו‬
‫בד׳'ממעל אשל הוא■ עזר ובצלה'■ נמצא מאוד; 'וג ס בהכרח'‪*-‬היו אז י באים‬
‫גרים ■מאומות' ■להתיהד ולהשמיפח ‪ :‬בנחלרצ״יצור עולמים‪ ,‬אלאי מפלוו שהיו‬
 ‫איפים‬ ‫‪270‬‬
‫גם כן גרי אריות ומתגיירים לשם‪-‬תועלת זמר‪ ,‬הוכרחו צמקן בקשה על‬
‫‪.‬גרי צדק •באמת אשר מראים בעחוכם במי שאמר והיה העולם‪ — .‬ועתה‬
‫■ חובה עלינו‪ .‬לחקור מהי■ היה זמן כזה; — הן על פי ■האמת‪ :‬יתכן לומר‬
‫שכשם שתקנו ברכת ולמלשינים ביבנה נגד המינים הנוצרים שהלשינו אז‪,‬‬
‫■וכן את‪ ,‬צמח‪ ,‬דוד‪) ,‬מדרש קרח(‪ ,‬כן תקנו נגד‪.‬זה על הצדיקים ועל גרי‬
‫‪. ,‬אמת להוציא גרי שקר‪ .‬גם יתכן שנתקן זה בימי הגזרה־על פליעת קופרים‬
‫‪,‬שברחו לקליקום מפני ינאי‪ :‬המלך‪.,‬מגילת מענית י״ב‪ .‬אכן בכל‪,‬זאת חובת‬
‫■'‪■ :‬‬ ‫‪ :‬י ‪_:‬‬ ‫■ עלינו לפרש כפי המקובל ;‬
‫^ כבר• כתבתי בערך אנעיגנוק שמשעת‪ .‬שאמר•שמעון•‪:‬הצדיק האיש תמצויין‬
‫•‪■,‬יותר משיורי •;כת״ג> על ג' דברים‪ ,‬העולם‪:..‬עומד■ על התורה ועל העבודה‬
‫; ועל ג״ח‪ ,‬הונח ^הישוד לשלשה כיתות‪ ,‬כי העושקים‪ ,‬יותר בתורה והמת‬
‫■ תופש*‪:.‬תורת שבע״פ נקראו‪ .‬ז ק נ י ם ושופרים‪ ,‬ואותם שמשתדלים יותר‬
‫בעבודה נקראו חשידים‪ ,‬ותעושקים יותר בגמילת חשדים ומדת צדקומשפע‬
‫נקראו צדיק’‪.‬ם‪.‬־ ובארתי •גם כן ■‪,‬בשוך‪.‬ע׳ אנשי כה״ג ששופרים היו אותם‬
‫משולחים מכל עיירות לירושלים מקום הכנשיית הגדולה‪ ,‬וכתבו בכתבים‬
‫לשולחם אה התיקונים‪ ,‬ואה• המנהגים ששמעו מפי ועד הגדול‪ ,‬ואשר‬
‫‪■:‬השכימו המשולחים‪ .‬ובארתי ג״כ בע׳ אנעיגטש ואנכה״ג‪ .‬כי מעת החלו‬
‫‪ :,‬תיונים למלוך על כל העולם •נתפרדה החבילה‪■ ,‬ונפחתה הכנשיית הגדולה‬
‫והיתה לשיור כת״ג‪;,‬יען כי נתחלקת הממלכה‪.‬להרבה ארצות‪-.‬על אותו‬
‫זמן שייך התיקון‪ ,‬להתפלל עבור שיור השופרים‪ ,‬וזה המכוון ועל פליעת‬
‫‪.‬שופריהם‪ ,‬כלומר אותם שנשארו‪ ,‬אחוזים וקשורים‪ .‬ב א ק ישראל וכותבים‬
‫‪ .‬מכתב׳י צדקת ומשפע לביתם‪ ,‬על אוהו זמן שייךג״כ הבקשה על גרי צדק‪,‬‬
‫יען כי הכותים הלשינו^ מאוד גם בימי מלכוס היונים‪ ,‬וצררו היהודים לכל‬
‫הצדדים‪ ,‬פעם חנפו שתם ג"כ יהודים ופעם הכחישו זה כאשר הצריכה‬
‫השעה באופן שקשים גרים כאלו‪:‬כשפחת‪ .‬וביחוד הוצרכו‪-.‬היהודים אז‬
‫‪ •.‬לבעוח‪,:‬נתשועת ד׳ ולהודיע ■כי שוא תשועת אדם וכי אין מעצור לד׳‬
‫‪.‬להושיע במעע‪ -‬כברב‪ :,‬כי תמיד היו' גויס צוררים בנכליהם את עם‬
‫■ ‪-‬‬ ‫‪■ ■' - ' - -‬‬ ‫■‪: ■.‬‬
‫אלהי יעקב‪.■ .‬‬
‫והנה מן ■החשידיס יצאו אח״כ האישים‪ : ,‬ומן הזקנים והשופרים שם‬ ‫■‬
‫פרושים‪ ,‬ומן הצדיקים שהצדוקים‪ ,‬כי השם חקידוהכת‪ ,‬וכן משכן החשידים‬
‫בדרום אצל• ים תמלח כבר היה בימי שמעון הצדיק )נדרים נו׳ א׳■ נזיר מן‬
‫‪ .‬הדרום‪:.‬ושם י׳ א׳ חשידים‪ .‬ראפונים( י‪ — :‬בעבור‪ :‬זה חובת עלינו‪ -‬לבאר‬
‫‪ :‬שולש;שמות ‪,‬אלו אישים ופרושים וצדוקים‪ ,‬קורותיהם זמוצאיהס •בקיצור‪.‬‬
‫‪ -‬תן כבר שערנו שמעח׳שמעון תצדיק היו הצדיקים אותם שעושקים■ בצרכי‬
‫‪:‬ציבור^באמונה‪ ,‬ומקי‪,‬ימיס'‪:‬מצות התורה‪ ,‬צדק צדק תרדוך‪ ,‬למען תחיה‪,‬‬
‫באופן שקיי ציבור• היו תלוים בצדיקים‪ ,‬אשר היו חשובים יותר מן החשידים‪,‬‬
‫כי תברכה מתחלת• ומקיימת עם משען ומבמא לצדיקים‪ ,‬ושמעון הצדיק‬
‫גופו לא היה חקיד־ והעה חקדו וחינו רק לחקיד‪-‬אחד מן הדרום כאמור‪.‬‬
‫והנה ברבות הימים‪.‬בשון<־ימי אנמיגנוק ותחילת ימי שני יוקי שמאוד• ג בי‬
‫‪ :‬רוח היונים‪ ,‬והמנתיגיס בירושלים■ החלו ‪ ,‬להנהיג כמנהגי גזים;בעבודת‬
‫‪71‬־ ‪2‬‬
‫המקדש וחוץ כמקדש בטיאטראוה‪ .,‬עוד קודם׳ ימי‪.‬אכעיאכוק הצורר כנודע‬
‫באופן שכל יראי שמיס החלו לחשוד הצדיקים המכהיגיס ■אשר רוח אחרה‪,‬‬
‫רוה של שטות כככק׳ בלבבס‪ ,‬הה‪ .‬ההיה קיבה להשחתת הכלל וכאשר אמר‬
‫ר' שמעון בן יוחאי ב״ר‪,‬פ' כ״ו כל פרצה־ שאיכה מן הגדולים איכה פרצה‪,‬‬
‫וכאשר נוהג הדבר עוד היום שבמקום ‪.‬שהמכהיגיס בוחרים במנהגים‬ ‫‪.‬‬
‫חדשים וקלות רוח הזמן‪ ,‬שם גס כל הקהל הולכים אחריהם‪-,‬ורק‪.:‬הטובים‬
‫פורשים ומהפלליס‪ ,‬במקום‪ .‬מיוחד; חוץ ממקום המיועד ׳ לכל בבית הככקה‬
‫הכללי‪ .‬מעת ההיא קראו אה הצדיקים המנהיגים לגנאי'‪.‬בשםי צדוקים‪,‬‬
‫כלומר אתם אינכם צדיקים בפועל רק צדוקים בפעול וראוי ליקר ■אתכם‪,‬‬
‫ואחרים ישפטו אתכם שתהיו צדוקים‪ ,‬ע״ד מה שאמרו נשמות רבה פ״ח‬
‫על יואש שלא ידע להיות שופט ולא מיחה ברוצסי זכריה בן יוידע־ וכתיב‬
‫בי' ואה יואש עשה שפטים דה״י ב׳‪:‬כ״ד‪ ,‬אל הקרי שפטים‪.‬אלא שפוטיס‬
‫‪... ,‬‬ ‫‪:‬־‪ T‬׳ ‪,.‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪■T :‬‬
‫שהוא ראוי להיות שפוט )עיין ערך‪,‬אשלמהא( ‪ .‬ובהפך אותם אנשים יראים‬
‫שפרשו עלמס מן׳הכלל צדיקים‪ ,‬נקראו פרושים על דרך שאמרו‪.‬פקחים‬
‫ע' ב' יהודה בן דורהאי פייש הוא ובנו)שה‪:‬ו אומרים חגיגה דוחה שבת(‬
‫לדמם )מקום החקידיס( ואמר שס רב אשי אכן טעמא דפרושיס ניקו‬
‫וכהכי‪ ,‬ראינו שקראו את מי שפורש מן רוב מנהיגי‪ ,‬הדור פרושים ; ; א פ ק‬
‫כמו שבזמננו על פי רוב אחר אשר איזה יראי שם פורשים מן ציבור החדש‪,‬‬
‫הרוב יענה אמן והולכים אחריהם מפני קרואיס שאין קיום וחיזוק לחדשים‬
‫‪ .‬מקרוב באו‪ ,‬עד שנהפך המיעוט הפרוקןס לרוב‪ ,‬כן היו הפרושים‪ ,‬המועטים‬
‫■ לרוב‪ .‬מנין ולרוב‬ ‫מתחילה‪.‬שפורשים עצמם מן מנהיגים הצדוקים‪ .‬בקו‪q‬‬
‫^^^^החקמנאי‪.‬לעשות‪ ,‬חיל‪ ,‬גס המה •היו פרושים‬ ‫בנין‪ ,‬וכאשר החלו‬
‫| 'מתחילה‪ ,‬אבל יוחנן כן שמעון'הנקרא ימהמן‪.‬הירקמ!‪ ..,‬יען גם הוא; ואביו‬
‫‪ ',‬ה י ו מכהיגיס לא רצו לקורי מן המנהג ה’ שךלכנותה‪,‬מנהיג נשם‪ :‬צדיק‪,‬‬
‫שמא מצדיק רבים ונטה אחרי אותם צדיקים שמאכו במורה‪..‬שכע״פ נלככו‪,‬‬
‫רק לפנים החני‪ q‬לפלשים כאקר רגיל עוד היום שמנהיג הדור ■יגונב לבב‬
‫הרוב מן יראי שמים בתת מקום לנקשתס‪ ,‬אבל בלבבו לא כן ידמה‪ ,‬למכך‬
‫אמר •אביי'ברכות כ״ט א׳ הוא ■יוחנן הוא ינאי'כלומר'שאע״פ שיוחנן כ ך׳ג‬
‫• התנהג בתחילה בפרישות‪ ,‬אבלבאמתי כבר החמץ ובקרבו ישים‪ .‬ארבו כמו‬
‫'ינאי בנו שהיה מתחילה‪ ,‬צדוקי כי בראיכרעיה דאבוה‪ — .‬והמשכיל‪,‬יבין‬
‫כי■ מכל‪-‬זה'שאמרתי‪.‬בשם צדוקים עדיין'יתכן שכוונו'■גםי כן'ברושם ■זה על‬
‫שם ‪ Stoiker‬שבימיהם כמבואר ע׳ אנטיגנוק‪ ,‬אכן מה שחידש משכיל אחד‬
‫ששם צדיק■ היה גם בבית ראשון מורה על ׳מנהיג ומושל לא‪:‬יתכן ׳כלל‪■.‬‬
‫ד נבין בזה המעשה המובא ׳ קידושין ק״ו‪ ,‬א׳‪ .‬מעשה בינאיי; המלך')הוא ימחכן‬
‫אלא שקראוהו ינאי■ עלשם■ בכו ‪.‬אלכקכדר ינאי שהיה מנערוחו צדוקי‬
‫רוד ‪ q‬פיושיס בזעמו‪ ,‬ועוד כי ינאי הוא ברומי ימנום ‪ Janus‬מי שיש לו‬
‫שני^ראשים לשני צדדים וכן יוחכןכה״ג' היה חשודלפוכןחי עלשתי כןעיפיס(‬
‫; שהלך לכוחליה‪' ,‬וכבש ששים‪.‬כרכים‪',‬וכשחזר קרא לכל חכמי ישראל )ולא‬
‫‪:‬קראו פרושים(‪ ,‬ואמר להם‪ :‬אבותינו' אכלו מל‪ 1‬חיס בשעה שעקקו בבכין‬
 ‫‪:‬איפים‬
‫תמרןדש‪,‬אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו‪ .‬העלו לתם מלוחים בשולחנות‬
‫‪■ -‬של זהב ואכלו‪ :,‬היה שס זקן אחד לךובליעל ואלעזר בן פועירא שמו‪ ,‬אמר‬
‫■לינאי המלך ינאי המלךלבם של פרושים עליך! אמר לו ומה אעשה? הקם‬
‫להם בציץ שבין עיניך‪ ,‬הקיםלהם בציץ שבין עיניו‪ ,‬היה שם זקן אחד ויהודה בן‬
‫‪: .:‬גדידים שמו‪ ,‬אמר לינאי; ינאי‪ :‬המלך‪ .‬רב־ לך כתר מלכות הנח כתר כהונה‬
‫״ לזרעו של אהרון‪ ,‬שהיו אומרים אמו כשבית במודיעים‪ ,‬ויכוקש הדבר ולא‬
‫נמצא‪ (*.‬ווהרגרחכמי׳■ישראל והיה העולם משתומם עד שנא שונעון ק ששח ‪.‬‬
‫רבים‪.‬שאלו‪ ,‬מה זה‪ ,‬מלוחים ? והשיב בעל מאמר האישות כי יוחנן המלך רצה‬
‫להתל בפרושים שאמרו פ ת במלח ת אכל וזה פירוש של שעות‪ ,‬אבל אמיתית‬
‫הדבר הוא כך; מנהג מקדם היה שהאוכל מלוח בבית אחר כחשב זה כאלו‬
‫כרת ברית עולמים‪ (** ,‬והנה חכמי ישראל שפרשו עצמם מן הצדיקים‬
‫המנהיגים‪ ,‬דעתם היה שאין כהן‪.‬המיועד לשמור משמרת המקדש‪ ,‬ראוי‬
‫‪.‬להתנהג‪ .‬בגדולה‪ ,‬כי אשי ד׳ ונחלתו‪..‬לבד יאכלו ולא יהי להם אחוזה‪ ,‬עיין‬
‫יחזקאל מ״ד כ״ח‪ ,‬וירושלמי מובא ברמב״ן פ׳‪.‬ויחי פ׳ לא ‪.‬יקור שבני‪.‬‬
‫;ולפיכך'לבם בל עם יוחנן‪.‬כת״ג שהתנהג מללכות עם כהונת כאחת‪,‬‬
‫‪ .‬ויוחנן‪.‬רצת להכניק אותם בברית למען יהיו אגודים בו לעולם‪ ,‬לכן‬
‫האכילם‪,‬מלוחים על שולחנות של‪'.‬זהב‪ ,‬לתורות שמעתה יקכימו שישתמש‬
‫‪ .‬תכהן בגדולה‪,‬אחר שיאכלו מלוחים‪ .‬אבל בשעת זאת ראו הפרושים כי‬
‫נלכדו‪. ;.‬ברשת;‪,‬החנופה‪-,‬ו’ עקבם ‪.‬יוחנן‪-‬זה פעמים‪.,‬בהאכילם מלוחים על‬
‫שולחן‪.‬של זהב‪ ,‬על כן‪ .‬התעוררה^השנאה והחשדה בכפלים‪ ,‬אז יעץ אלעזר‬
‫בן פועירא‪ . ;,‬הקם'לתם בצ’ז‪^..‬זבין עיניך‪ ,‬כלומר אם תרצה לידע האמת‪,‬‬
‫השתמש‪ ..‬לפניהם בלנוש כתן הגדול‪ ,‬ואז תקים להם התקומם לפניהם‬
‫והראה‪.‬את‪.‬עושר'כבוד מלכותו וכח כהונתו ברגע זו ‪ '.‬אז‪,‬הוכיחהו יהודה‬
‫‪ .‬בן ‪ .‬גדודים ‪ .‬תוכחת מגילת‪ .‬נאותה לשעתה‪ ,‬כי לא יאה כן להשתמש בשני‬
‫‪.‬כהרים‪ .,‬וממילא כתגלה‪..‬קלונו’ ש!גיוחנן ברבים‪ ,‬שהוא ‪.‬מן‪,.‬תצדוקים‪ ,‬והולך‬
‫‪.‬‬ ‫;■‪.‬בעקבגמ;היונים להנהיג;‪,‬חדשות‪. .‬‬
‫־ה^כשובת‪-‬עתה ■אל החקידים‪ ;.‬כמו‪ :‬שבזמנינו תחשידים עם בפני עצמם הס‪,‬‬
‫\אינם מתחבייס בעבודת־ שמים'לא‪ ,‬עם החדשים‪ ,‬ולא עם הישנים — יען‬
‫אינם הולכים‪;:‬לא ‪-‬לתזכל )טע^פע!( ולא לבית הככקת )טוןיע( כי אם‬
‫' מתפללים בתוך חדרים■ מיוחדיס‪ ,•,‬כן תחקידיס האישיים לא החזיקו יד‬
‫תצדיקים‪-‬ולאיד הפרושים‪ ,‬ולא תלכו אליתהיכלרק עם בפני עצמם היו‪— .‬־‬

‫*( בשי‪1‬ס;הזלאמר שאל ינאי תורה מה ההא‪ .‬עליה ? ׳הורה מונחה ככוכה בקרן ^וימ‪ ,‬כל הריגה‬
‫ללמיי‪_..‬יטא יילמוד • כלומר אין צורך לרבנים מקבלים‪ ,‬רק כל אחד יפרש התורה כדננהו‬
‫•צורתו‪ ,‬׳וזה'באמת שיטת הצדוקים ‪ :‬כל הרוצה‪-‬ללמוד יבוא וילמוד‪ ,‬משא׳כ הפרושים צריכים‬
‫אל הרב־ ומורה בקבלה ומקורה אבות‪:‬לפרש התורה‪ ,‬וא"כ מעשה זה ראשית יציאת הצדוקים‬
‫‪.‬‬ ‫לחון בפועל• • ‪ . .‬י‬
‫**( עזרא ד׳ ‪-‬י״ד כען כל קבל די מלח הינלא םנ*חנא — וע׳ ויקרא ב׳ י׳ג ולא תשבית נריה‬
‫מלח ובמעמר שם מבואר היטב ובמדבר ייח י״ט ברית מלח עולם היא ושם מבואר ג*כ כ*‬
‫אחר שחלק קרח על משה הזהיר הקב״ת לאהרן שלא יהיה לו חלק ואחוזת כי אם אשי ד' ה’‬
‫■העושר לכהן גורם מחלוקת ‪.‬־ —■‬
 ‫‪273‬‬
‫‪4‬‬‫‪-‬‬
‫ז‬

‫והכה בשורש שם• איסיים ‪6‬ו עקשעכער חפשו רביס‪ ,‬־ועד היום ידננכו‪/‬מפי‬
‫חכמיס^ וקופריס כמה מלות‪.‬שלשיות‪■:,‬עיין גרעעץ'‪,‬ח״ג | ד ‪-_525‬אלה‬
‫^^^^כקינגעל(>'ן‪0‬וז«‪0‬‬ ‫השלשיט‪ :‬קחי )וומטען(‪,‬‬
‫)היי‪’1‬כ(‪ -,‬מעיל עקקח‪ ,‬ונישי‪ -‬אבי‪ :‬דוד‪ ,‬חקה )פערטלויע!(‪^^ ,‬עוז‪; ,‬חקין‬
‫)טטערקע(‪ ;,‬חשאי)פעלטוויגע!(‪ ,‬חזה ){עהען(‪ ,‬חקיד‪ ■,‬והעוב;שבכולס ‪-‬הוא‬
‫‪:‬אסיא מרלט או מת שחידש בע״‪,‬מ ■?ס‪-‬ס! גןייך‪ ;,‬פליינד•‪,‬וע’ין שלולים ה׳‬
‫י לשכת חשאין‪ ,‬וחושן מעסיק יו‪ ,qp !68861‬ואם כן גס‪,.‬שם‪:‬חשא’ ‪/‬מכוון‬
‫אל עקקען‪.‬ייאפק־כל זה איננו שוה לי כלל ואני תמה מאוד על חכמים‬
‫וחוקלים גדולים שנעלם ‪,‬מהם אופן מועיל יוסר להסרת חקילה ■זו‪;7:‬ואכי‬
‫הקען אחשוב לפרך ד'׳שלשים• וכל אחד ואחד בפני עצמו ’תלאה■ כאלו‬
‫י היא אמת‪ ,‬ו‪-‬אעפ״כ אי אפשל להיות אמס לק אחד‪ ,‬ובכל זאת כלויח לידע‬
‫‪ :‬בתכונות‪.‬וקולות האיקיים כפי מה שהיו באמת‪ .‬מתחילה'יעיין היעבי ביוק^‬
‫מלחמות קפל ב' ק'ה׳ מכל מנהגי האיקייס בדקדוק‪ ,‬וקומת■ י״ח א'‪ ,‬ואחל‬
‫כך אקדים‪-‬לומר כי שם חקיד‪ ,‬כבל היה לעולמים‪ ,‬וגם שולש תכוכתש ינןס‪.‬‬
‫תאיקים‪ ,‬כי לדעתי עוד בבית׳ ראשון היו‪ .‬החקידים• כת ־בפני עצמם‪ ,‬והם‬
‫• המה המתבודדים ועוקקים בכקתל‪ •,‬לקבל שפע הנבואה‪-‬אשל■ מהם;נוקדה‬
‫‪ :‬ככקת הנביאים‪ ,‬וישעיהקלאם ק ל י ק י ם אשל י שמלו ■אס‪.‬שבתותי ‪,‬‬
‫כ״ו ד'‪■ ,‬יען כי גם מדרך האיקים■ לפלוש מן הנשים •ולחיות חיי‪ .‬קליק‬
‫ולדקדק מאוד בדיני שבס ומשמלסה )כאשל אמל יוק‪ q‬שם(‪ .‬יותר מכל‬
‫היהודים‪ .‬ומשמתו חגי זכריה ומלאכי פקקה רוח הקודש )קועה מ״ז ב׳{‬
‫ולא היה עוד המנהיג נביא‪-‬לק צדיק בשמו כשמעון הצדיק‪ — ,,‬אפק‬
‫אחל שגדלה פרצת היונים השתדלו החקיךים מחדש להתנהג ברוח הקודש‬
‫כמנהג הנביאים וכאשל נודע כי האיקים התנבאו גם כן‪ ,‬וכן‪ .‬לא החשיבו‬
‫את העבודה כ"כ כמו הנביאים ‪.‬שלא עלו לרגל‪ .‬עתה כשמע שולש שם‬
‫עקקעעל‪:‬‬
‫)א(הא’ קקים היו מקיימים הכתוב ויתד תהי' לך על אזניך)דבלים כ• ג י״ד(‪,‬‬
‫והיה בשבתך חוך וחפרת בה ושבת וכקית את ציאתך‪ ,‬ולכן היה מתנאי‬
‫כל באי בבריתם ליקח חפירה בידו)גלמבמויפע!{‪ ,‬יו ‪p‬ן‪ c‬שם‪ ,‬ויתכן אס כן‬
‫■ ‪^ , .‬‬ ‫‪ ,‬מאוד שעל שם חפירה זו‪,‬אזן נקראו עזענעל‪.‬׳‬
‫)ט אצל היונים הדלים בעיר עפעזוק היו כהנים הנקלאיס בשס עטטען ״^‪.‬ז‪£,‬‬
‫ולי‬ ‫ואמר שניידעל שפירוש דבל זה הוא מלך הקדשים ‪sacroruIn‬‬
‫או ‪ essao‬ממשלה ונצחון‪' ,‬איך ■בעהערלטע‪,‬‬ ‫נראה משורש יוני‬
‫בעל״ינגע‪ ,‬לפי שהיה מדין כהניס אלו שלא ליקח נשים — ו א ס כן קרוב‬
‫מאוד מפני שלפי דעת יוק ‪ q‬גס רוב מן האיקיס‪.‬לא לקחו נשים נקראו‬
‫ג״כ מ‪ 6‬פ‪ ,£886‬ועיקר השם הוא ביענען־קעניג כי מעבע הדבורה■ לברוח‬
‫מן ‪ 2‬על ק לי) ע׳ ע׳ אפק(‪.‬‬
‫י ס בזמן שכי ’יקי יוקי בן יועזל ויוקי בן יוחנן נלאה שנתחברו החקידיס יותר■‬
‫ואמרו לדבק כווב‪ ,‬להתרחק מהבלי תבל וממנהגי הגויסאשל החלו לאחח‬
‫שורש בירושלים‪ ,‬ואמל יוקי בן יוצנזל איש צלדה )אבות א׳ ג׳(‪ :‬יהי ביחו‬
‫בית וועד לחכמים והוה מתאבק בעפר רגליהם‪ ,‬והוה שותה בצמא אס‬
‫‪18‬‬
 ‫‪274‬‬
‫;דבריהס‪ ,‬וחברו יוקי בן יוהכן כאשר; ראה שקשה הדבר לעשות ביס מיועד‬
‫''׳ ל״חכמיס‪ ,‬וכן כאשר הוא רצה שיהיה ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בכי‬
‫■ביתך‪ ,‬כי אשה'עיניה צרה באורחים‪ ,‬לכן הזהיר ואמר אל תרבה שיחה‬
‫' עם אשה‪ ,‬באשתו אמרו כלומר שלא לשמוע בדבר זה לעצת אשתוהמרחקת‬
‫׳ אורחים‪ ,‬אשר בעבור זה לא נשאו החקידים ההם נשים‪ '.‬ועוד אנו ידעכו‬
‫כיי יושי בקרא ג״כ איסי^ עיין יומא נ״ב; הוא יוקך הבבלי הוא אישי‪ ,‬וכן‬
‫י כדה ל״ו ב'‪ ,‬ופשחים■ קי״ג ב'ע״ ש בחוש׳‪ .‬י■‬
‫‪ -‬וא״כ מאוד יתכן שכמו שכקראו הקראים עכיכיס ע^ש עכן הראשון‬
‫'שבהם כן כקראו החשידים על שם שני אישים‪ ,‬שני ’וקי• וי ש״ שיוע לזה‬
‫ממה שידעכו שהמחלוקה ראשוכה עבור שמיכה כקראח על שם שכי יושי‬
‫י אלו ונחשב להם זאת לעון ולדופי‪ ,‬תמורה י״ד‪ ,‬ולמה זה הלא יושייבןיועזר‬
‫' צחלק על חכמים בשאר דברים‪ ,‬ע״ז ל״ז א'‪ ,‬ולמה דוקא מחלוקה זו של‬
‫שמיכה' כחשבת לדופי? לדעתי שוד הדבר שאז כודעת המחלוקה בין‬
‫הכיתות' בפומבי‪ ,‬עיין יושך קורות י״ג ה׳ ע' שבימי חשמכאים ראשונים‬
‫' נודעו כיתות אלו‪ ,‬ויתכן א״כ שנחלקו ב ש מ י כ ת חכמים והוא דבר הנוגע‬
‫־ לכלל כאשר יבואר בע׳ אשמכתא ושמיכה‪ .‬וזאה לדעת כי האישים נהגו‬
‫י כבודי גדול ברבם )מלחמות שם י'( ומשרו נפשם על כבוד מנהיגיהם‪ ,‬וזה‬
‫■מידת נכונה אשר לא נמצאה בימינו רק בקהלתשידים החדשים כנודע‪— .‬‬
‫■ וזה יהיה גם מנהג כביאיסכאשר ידענו מאלישע ואליהו‪ ,‬וכן לכת פיעאגרש‬
‫)י ««־ «סז״« ( הוא אמר ויהי‪.‬‬
‫)ד(‪ -‬פיטחגמרש היוני שחי'בתהילת בכין ביה שני היה לו שלשת מיני תלמידים‬
‫בשלשת^ מדרגות )דלייח קןמטטען(‪) :‬א( המבקשים‪ .‬דיח טטלעבענדען‬
‫)׳‪5«/1«1‬ו‪01‬ז‪1‬״‪ ( Tav 0‬תמה המתחילים‪)'.‬ב( הרוחניים‪ ,‬דימ בעגייטטעלטען‬
‫‪xov(«4‬ן(‪ 3a‬״«ז(‪) .‬ג( האלהיים‪ ,‬דיח פמ| גחטט עלגליפפענען ע״־׳־צ ״‪Tu.‬‬
‫)יאמבליכוש‪ ,‬דע ]מישעער‪ :‬ע״ו(‪ .‬ובכלל נחלקו לשנים‪:‬‬
‫• הפנימיים ותחוציים‪,‬ע‪:‬חטעליטע או עקטחטעליטעןעהלחעטהמדע‪ .‬והכה‬
‫׳יושך בשפר■ע״ו■ לקורות פ' י׳ אומר בפירוש שתאישים דומים לכה‬
‫י פיכוטגחלעעל‪ ,‬וממילא אפשר שבעבור זה נקראו אישים ■‪ Essae1‬משורש ־‬
‫‪ ,E &0‬חינווענדיג‪ ,‬פכימיסישככנשו בשוד תפנימי והמת כת השלישית‬
‫• המובאת חגיגה י״ד ב׳ ולא ידעו המפרשים פתרון ‪.‬‬
‫ן וא״כ החשידיס נקראו בעבור זה צנועים כי צנוע הוא בעברי ממש מה‬
‫■שעשח הוא ביוני פעלבחלגען‪ ,‬חיננעלהמזב‪ — .‬ושם פרושים הוא‬
‫החיצוניסל״( מפורש בלא צניעות‪ ,‬לפי שהתורה באמת יש לה חילון ופנימי‪,‬‬
‫ועשקו הפרושים■ לרוב בעכיכים חוצים‪■ ,‬כתויות דאביי ורבא שינוא דבל‬
‫קען‪ ,‬והצנועים עשקו בדבר גדול הוא מעשה מרכבת ושתרי תורה‪ ,‬ממש‬

‫*('ע״ד שאמרו נדרים ל״ז ‪3‬׳ על הכמוב נחמיה ה׳ ויקרא כםפל מורת אלהיס מפרש ושום שכל׳‬
‫מפרש זה תרגוס ר״ל הלימוד ההמוני עקמהטעריט‪ ,‬ויתכן »אוד שעל שם זה נקראו‬
‫חז״ל‬
‫צוו ‪1‬‬
‫׳■ ־‬ ‫העוקקים נחיצוניות התורה פרושים מאז‪1 ,‬ועיין להלן‪ .‬ואחשוכ כי מדעם זה ;‪11..‬‬
‫׳׳‪-‬׳‬ ‫י‬ ‫׳*"(‬ ‫׳‪.‬ו׳יז‪»/‬‬

‫קידופין כ״ע א'‪ ,‬לשלש שנותיו ‪ .‬שליש במקרא )כמנהו‪ .‬הצדוקים( שליש במשנה )כמנה'‬
‫החתידים( שליש בגמרא )כמנהג הפרושים( ‪.‬‬
‫‪275‬‬ ‫■איטים‬
‫כדרך שכי מיני הלמידיש מעיטטגמלסכו הנ״ל ‪ ,‬באופן עשכיהס פרושים‬
‫וצנועים יחדיו הלכו לעשות רצון קוכם‪ ,‬וקשר אהבת המורא מחברם יחד‪,‬‬
‫כערך גוך'ונשמה ‪ ■.‬גם כל שלשה כימות צנועים פרושים צדוקים נלאות‬
‫כערך שלשה תלמידי חכם יוני הנ״ל אשר אומרים עליו שהוא‪ ,‬קבל מן‬
‫היהודים‪ ,‬ויבואר׳ אצלנו אי״ה במ״א‪ ,‬וכערך שלשה דברים אשר ‪,‬עליהם‬
‫העולם עומד‪ ,‬באופן שאין‪ ,‬אמה רשאי לומר בהחלע‪ ,‬הדין עם הצנועים‪,‬‬
‫ולא עם הפרושים וצדוקים כלל‪ ,‬וכן אי אמה יכול לומר הדין עם הפרושים‬
‫ולא עם זולתם‪ ,‬כי בכל כת וכת יש ‪-‬קצת הכלח לקיום העולם ‪,‬המוקרי‬
‫כאשל אבאר‪ ,‬וכמו שאמרו בירושלמי מגילה פ״ק אמת דין ושלום שלשמם‬
‫אחד הם‪ ,‬כן הצנועיםישפיקרם לקרב אל האמת בהורה‪ ,‬והפרושים שעיקרם‬
‫לדרוש בדין׳ועבודה‪ ,‬והצדוקים‪,‬שעיקרם לשלום וג״חבעולם‪ ,‬כל אחד ואחד‬
‫יש לו חלק בכלל‪ ,‬רק הצנועים המה מעולים‪ ,‬מן הפרושים‪ ,‬יען כי המה‬
‫עשקו שליש במורה שליש במלאכה ושליש במפלה ויצאו ידי כל החובות‬
‫עיין להלן‪ ,‬והפרושים מעולים מן הצדוקים ‪ .‬הא למה זה דומה לשלמות‬
‫אדם פרעי‪ ,‬כי דבר מוקכם ונודע בשכל הוא‪ ,‬שהאיש השלם צריך לשלשה‬
‫מיני שלמות‪) :‬א( שלמות הגוך בעבע עם ההברה‪) ,‬ב( שלמות השכל‬
‫בדיעות ולימודיות‪) ,‬ג( שלמות אמונה באלהי אמת‪ .‬ועל הרוב אינו כן‪:‬ז א‬
‫מי שהוא שלם בעבע עוזנ שלמות‪ .‬הלימודים והאמונה‪ ,‬וכן להפך; אבל‬
‫הירא אלהים אוחז בזה וגם מזה אל יניח ידיו‪ .‬לתכלית זה ■הוצרכו שלשה‬
‫כיתות אלה לכלל ישראל שהם לב האומות בעולם‪ ,‬והעולם בכלל ׳הוא‬
‫כגוך שלם אשר לא יחקר לו כ ל ו כ א ש ר באמת רמזו לנו חז״ל זה הקוד‬
‫באמרם‪ :‬הפקח נשחע‪,‬כשלש כימות‪ :‬קהל‪ ,‬ועדה‪ ,‬וישראל‪ ,‬פתחים ש״ד‪.‬‬
‫קהל הוא יקוד האומה בעבע‪ ,‬עדה יקוד האומה במידות ולימודיות‪ ,‬ישרגי‬
‫‪ .‬יקוד האומה׳באמונה‪ ,‬אשלי מי שזוכה לשלשמם יחד‪.‬‬
‫ז ■ועמה ננקה להבין ולבאר דבר זה יומר במחלוקת'הדיעות של שלשכימות‬
‫אלה‪ :‬כשלשה דברים חולקים שלש כימות גזת‪):‬א(במכונממורתמןהשמים;‬
‫הצנועים האיקים אמרו שעיקר המורה הוא קמרי מורה‪ ,‬יקוד השכל העליון‪,‬‬
‫והפרושים מצדם אמרו שעיקר הורה מן השמים הוא השכל במעשה עבודה‬
‫‪ ,‬ודינים‪ ,‬והצדוקים אמרו כי אין מן השמים רק המלה ולא השכל כלל רק‬
‫החיצון‪,‬של דבר‪ .‬הנה דבר ברור שיש לכל אחד ואחד קצת מן האמה‬
‫ותלשהם יחד הוא האמת בכלל‪ ,‬כי שלשמאלה ישנם במורה‪ ,‬החיצון במלות‬
‫ודיבורים‪ ,‬הקכל בלימודים ועבודות‪ ,‬הקוד בשכל העיון המתקרב למעלה‪.‬‬
‫— ואעפ״כ מן ההכרח שתהיה לכל דעה כה בפני עצמה‪ ,‬למען נמצא‬
‫בני אדם שומרים על כל הלק בזריזות וחזקת האמונה‪) — .‬ב( הבחירה;‬
‫הצנועים אומרים אין בחירה‪ ,‬רק הכל בא מאת ד׳ והאדם הוא פועל‬
‫ברצון השם; כל מפעלומיו‪ ,‬הפרוקיס אומרים שיש בכח הבחירה לשנות‬
‫רצון השם ותרתי בעיון הגזרה והבחירה‪ ,‬כאשר יבואר בערך בחירה‪— ,‬‬
‫והצדוקים‪,‬אומרים‪,‬שאין גזרה כלל רק בחירה‪ ,‬ולפיה יתהוו כל הדברים‬
‫כי כפועל אדם ישולם לו וכאורח איש ימציאנו‪ — .‬אין קפק שהעולם וכל‬
‫השהלשלות הזמנים צריכים לשלש דעות אילו ולשומריהן ולשומרי שומריהן‬
‫*‪18‬‬
 ‫■אזיסים‬ ‫‪276‬‬

‫וכאשר‪,‬כאמת יש תורה מן השמים כן יש‪..,‬גזרה )בעטטי^^ונג(‪.. ,‬וכמו‪ .‬שיכו‬

‫'‪ .‬עבודה‪:‬באדם' כן ’ש‪; .‬כסירה‪ -‬ורצון‪£) ,‬רייעל‪1 .‬יןןע( י‪.‬כבכי אדם‪ ...,‬וכן כמו‬
‫‪ .‬שיש גמילת ^םד‪.‬ים^בנובע^‪.‬להמם ‪ .‬יחד הגזרה והבאירת‪ .,‬כן‪ .‬מלתס‪^.‬כל‬
‫הדברים ‪ 1‬כל ‪ .‬הצלחות ; בהשכמת‪.‬שלשה‪ ..‬אלה ‪.‬רצון‪ :‬הבורא‪ ^,‬רצון‪,‬האדם‪.‬‬
‫‪. ,‬ורצון הטבע‪..‬כערך האדם‪ ,‬והמה ‪.‬שילשה‪.‬גנמודי‪ .‬עולם‪ ;‘.‬כי אס לא ‪,‬יה’ו■‬
‫האורריס‪.‬ומכהיגיס רקי״בעלי‪.‬כקתרות והקודות אקת‪;.‬אמונו‪ ,‬רק‪.‬בגזרת‬
‫עליון‪ ,‬אז'‪'.‬לא‪,‬יאבהגאדס‪.‬לעשות מאומה‪ .‬כ’'‪ ’.‬שליך‪.‬כל‪ .‬עניכיו‪-‬על שוכן‬
‫'‪...‬שמיס ויניאתולתאו בכוותא דרקיע‪, — .‬ולהפך אס לא יהיו רק״מאמיגיס■‬
‫‪.‬בבאירה לבד‪. ,‬תאבד‪ .‬יראת שמים ומדת הבטחון ועשק השכל לשלמות‬
‫‪ ,‬האחרון‪...,‬לכך'‪.‬טוב תורה עם ‪,‬דרך אח‪) — ■.‬ג( בשכרי ועוכש; הצכועים‬
‫‪,.‬אמרו ששוך ‪.‬הגמול‪,,,‬הוא‪,‬רק לנפשות‪ .‬ולא‪ ,‬לגוך‪ ',‬כי הגוך כלה ‪,‬ואבד‪.‬‬
‫‪ .‬הפרושים אומרימלגוךונפ ש'‪,‬יען יש‪ .‬החיית‪..‬המתיםי וגלגול נפשות בגוף‬
‫אחא‪ .‬הצדוקים' אמרו שאין השלום גמול‪ .‬בעולם הבא כלל לא לגוך ולא‬
‫‪ .‬לנפש; ‪,‬רק עיקר הגמול הוא'בעולס' הזה‪ . .‬הנה כל םלש אלה לא יגרעו‬
‫מן‪ .‬השלם באמה‪ ,‬כי אם ישהררו‪ .‬עלינו רק בעלי גמול הנפשות אזתשאר‬
‫‪.‬האדמה שממה ולא יאבה שוס אדם לעקוק‪ .‬בדרך ארץ‪ ,‬ולחרוש בעת‬
‫החרישה‪.‬ולזרוע בשעה הזריעה‪ ,‬ולקצור‪.‬בעת הקצירה‪ ,‬כי יאמר הכלהבל‬
‫‪,‬ותבל תבלים‪,.‬אמר קוהלת‪,, ,‬אין יתרון‪ .‬לגו‪ q‬תחת השמש כלל‪ ,‬לעומת זה‬
‫צריכין' אכו לשיטת■ הצדוקים‪.‬אשר על‪.‬ידם' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי‬
‫ערב‪ ,‬כי‪.‬יאמר אולי‪ .‬הדין עם הצדוקים בזת‪ .‬ולמה אשומם? — וכן לרגלי‬
‫תצדוקיס לבד יעקוק תאדם בהבלי עולם'הזה‪ ,‬יותר מדיאי ולשוא ‪.‬יצרו ‪, q‬‬
‫צור‪ q‬אמרה ה׳ צרופה‪ --------- .‬ב או פן שתלש דעות אלו תלויות זו בזו‪,‬‬
‫תצנועיס מצדם שמים לעיקר קהרי הורה מן השמים‪. ,‬שהיא מקור השכל‬
‫ומאמינים באור היקודי‪ ,‬וגס בגזרת תשכל תיקודי הזה‪ ,‬וכן בשכר השכל‪.‬‬
‫לעומת אלו יאמינו הצדוקים ההפך ממש ‪ :‬א׳ חומר התורה ולא תשכל‪.‬‬
‫היא‪. .‬מן השמים‪ ,‬ב׳ אין גזרת השכל העליון כלל‪ ,‬ג׳ אין השלום גמול‬
‫נשכלים רק הכל בגו‪ .q‬והפרושים עומדים באמצע‪ ,‬והמת ככתוב השלישי‬
‫המכריע ביניהם‪ ..‬ואומרים‪ ,‬א'שיש שכל וחומר לתורה‪ ,‬ב׳ שיש גזרת השכל‬
‫ממעל ובחירת‪,‬אדם מתחת‪ ,‬ג׳ שיש גמול לכפש ולגו‪ q‬יחד‪ .‬ולפיכך דע ת‬
‫הפרושים ד ע ת' מ כ ר ע ת היא‪ ,‬כי יעשו חשבון לגו‪ q‬ונפש בשוה‪ ,‬ובעבור‬
‫זה תציגו במשנה יחד האומר אין מורה מן השמים‪.‬ואין מחיית המתים מן‬
‫התורה אין לו חלק לעת״ב‪ ,‬כי שמי אלו אמונות כרוכות ומשולבות יחדיו‬
‫כאמור )קנהדרין צ׳(‪ .‬בעבור זה יאמינו הפרושים על‪,‬הכתוב מורה מאתי‬
‫תצא‪.‬חידוש הורה מאתי תצא )מדרש(‪ ,‬כלומר כל העיונזם בחומרי מורה‬
‫ואפילו מה שתלמיד והיק עתיד לחדש כבר הוא משיני ומשמים‪ ,‬עיין מדרש‬
‫פ' כי תשא‪ .‬בגלל הדבר הזה בחרו בעלי משנה ותלמוד במחלוקת הדעות‬
‫על כל דברי באהבה‪ ,‬כמו שאמר תחולק גופו לפעמים‪ :‬עדיין אנו צריכים‬
‫למודעי ב״נ י'וש״מ‪ ,‬כלומר להשלי׳ תענין מכל'צד‪ .‬צריכים אנו לשמוע כל‬
‫הדעות ולעשות כרוב וכצורך השעה בפנים‪ ,‬וזה הכלל כי חכם עד’ ‪q‬‬
‫מנביא כאשר יבואר במקומו‪.‬‬
 ‫‪277‬‬ ‫איסים‬
‫דן כתבנית תמחנוקת בדעות )דצזג^ען( יכך נחלקו ; במנהגים ועבודות‬
‫ואופני הוצאות ההלכות מן הכח אל פו ע ל; א ד ס‪ ,.,‬ך מ )א(‪ .‬מפני‬
‫שהצדוקים האמינו שרק חומר התורה ולא השכל היא *מן הקמיס‪ ,‬לפיכך‬
‫גזרו לקימן שיהיה עצרת תמיד אחר הקבה קבוע בכל כןנה ביום ראשון‬
‫בשבוע‪ ,‬להורות בזה שמפני שהעצרת הוא ; ןוס'מתן ‪ ,‬קורה; לכן יהיה‬
‫יום זה 'קבוע ■בכל שנה על_ דרך“‪ .‬אחד ‪ .‬ולא’‪ '.‬ישתנה כאוות; תפחשים‬
‫מיום ליום ^ רק כמו ^^^^^התוקה; החךמרית ^במלותיר^ לא ‪, :‬תשתנה מן‬
‫־ פשעוהה‪ ,‬ולא יש כח לשכל לשיעת■ הצדוקים להוציא הכסונ‪ .‬מ‪,‬פשעותו‬
‫כן לא יהי׳ שינוי חילוך וממורה ליום מהן מורה י לעו״לס‪ — .‬אבל‬
‫•• הפרושים שאצליהם ' שניהם'יחד נמנו מן השמים‪ ,‬־'ויש'כח ביד חכמים‬
‫‪5‬שכל‪ ,‬לשלוע על "הומר תמורה‪,‬־ לפיכך אמרו שמם'מתן תורת מלוי‬
‫ברצון וקביעה ב״ד ־וחשבוני■ הזמנים‪, ,‬כי ישראלימקדשי׳"לזמניס‪-,‬כמו‬
‫שישראל מדריכים תעם^■ בשכל תמורת ע״פ׳ תקכמת השכלי עם'המקובל‬
‫' יחד‪".‬ולכן תראה שבימי■ אנעיגכושיאיש ישוכו אישר במימיו ‘ נעשר\ חילוק‬
‫הכימות■ במורגש■ יומר"כאשרי בארתי ע׳'אנעיגנוק'‪ ' ',‬אז'■ תוכרח'• אנעיגנות‬
‫זה לתקן שלא‪-‬יקדשו‪-‬החודש ע׳׳פ־ ראית ^^בד‪'•',‬כי י א ם ^ פ' חשבון בשכל‪,‬‬
‫כתמנגד לצדיקים אשר'לא’ י"ראו"רק על ■המורגש בחוש ורא'’ית';הלבנת ממש‬
‫)יקוד י עולם קמ״ה פ' י״ע(‪)' ,‬ב(' 'מפני ■•המחלוקת‪' ,‬בכח י הבחירה ’וגזרה‬
‫השכל הצנליון לשולים■ נחלקו' הצדוקים' ואמרו שחוב׳ על תיכת״ג ביום‬
‫תכיפוריוםלתקן מבחוז ולכנת מתוקן לפצים בקעורת‪',‬יומא י״צו"ב‪/‬להורוה‬
‫כי הכל״הלד'בבחירת תאדם'החומרי לבד‪ ,‬ולא יש בפנים 'מעשה'כלום‪.‬‬
‫■' אבל הפרושים׳ ■א׳מרו‪ -‬חויבה■^'למקך מבפנים להורות כי• שניתם' יחיד “פועלים‬
‫י ״גזרה‪ -‬תבורא יעם" מעשה 'אדס'י מימחה‪ ’ — .‬מנועם •יזה“' ''נראה■^'לי"ברור כי‬
‫‪-‬מת ־שאמרו ׳ יומא'מ׳■ כ’' שאקויר לשנות'תגור״ל'מיד' ל׳יד■ כדיי■■ ש׳לא לי“מן מקום‬
‫' לצדוקים■ לרמת ■בנוגייכולנו בזת''להורות‪■,‬י שאם כה' נעשה■’לעשות■ הגורל‬
‫וקים״י‪-‬ראו׳כי׳״הפרושיסימוד^ לנו‬ ‫י מ ‪ T‬ימין לשמאל‬
‫שהכל תלוי בבחירת אדם לבד‪^-,‬רשומ ביד'תאדם לקבוע‪-‬הלורל’־ משמאל‬
‫‪:‬י לימין ולהפך‪■■.‬א^ דלהלן נראה כי ■יתכן לקרוא ” א ק'' ה א’קי&״'לשם זה‬
‫׳גורל יןממ‪:‬־ טיקיאן ‪-■ ,‬לפי• שהאמינו ‪■-‬שהיכל■'נגזר‬ ‫' ״פ״ש שפירושו־‬
‫״ מן השמי‪.‬םךואץ־בכמ״אדם'‪'-‬לשנות‪-‬־גזרת‪- -‬עליון‪)-:.‬ג("מפל המחלוקת‬
‫‪■.‬בתשלום‪:‬גמול אמרובהצדוקים לשימךבמעשת העבודה״שפרה־ ■אדומת‬
‫‪. .‬הנערפמ‪-‬ן־נעשית־י‪-‬רק‪-‬ד‪-‬במעורבי'־ השמש‪'-,‬י־)פרה ול׳‪"-‬וממא''א׳(׳זיען כי‬
‫קוד פרת אדומת הוא‪ ,‬למהר את הנעמא במת‪-‬ע״‪.‬י‪,.-‬עפר״״ומי‪-‬ם‬
‫להורות כי אחר המות‪.‬וכלון‪,‬החומר‪ .‬יבואו‪ ..‬מים‪ .‬חיים‪.‬להקיגת בחיים‬
‫אדשיה‪ ,‬ובעבור‪,‬זתיאמרו תפרוליס;כי‪.‬השרפה‪ :‬תהית בלבולו יום‪ ,‬ומנומאים‬
‫‪..‬היו הכתן"השולן‪■:‬הפרה‪ ,‬להורות• שמאמינים שיש;גמול‪-‬ותשלוס'־במחי’ ח‬
‫■ חדשה אחר‪-:‬העומאת וביום‪,‬ממש שהועבל אדם מעומאמר כלומר‪-‬גס אחר‬
‫ן המיתה־יבחעאן תקוה־ לאחריתו ;' אבל הצדוקים 'אמרר שכלןזה■ הוא;רק‬
‫ל מעו רל יהשלש; לתורות'כי אחריי בוא׳־השמש בערב אחר־המות א‪.‬ין‪:.‬כאן‬
 ‫‪278,‬‬
‫»‪VA‬‬
‫‪......‬שוס‪ .‬געו‪,‬ל״ומחייה‪.‬ו‪.‬ררן‪,,‬לבעבור‪,‬מלא‪,‬גחמא באה‪ ,‬הפימ״ולוא לבפכ‪ ^ .‬׳ ‪P‬־־‬
‫!לוקיס‪ •,‬שזרפיש‬
‫‪'.:‬ה‪%‬צנ ‪,_4‬ו ‪>1‬פכוש’ ‪.'6‬אגאא’)א שאפה‪.‬ג‪6‬נ‪ 3‬נה^לה ‪' cêÿ‬קכא‪ 3‬לן‪ :‬כ״ ב‪::‬ל ^ רו מ‬
‫ג‪,‬‬ ‫‪U •‘..‬‬ ‫^ ה מ ע א פ בגנ‪ 21‬ו‪:‬אדם‪.‬‬
‫^י‪:,:.‬נ‪i‬רישנמ‪^5:.‬צל‪/‬כה ‪4‬השוכ‪ . q‬ה פ ס ‪v ,â‬גתן* ‪4‬דו)ל‬ ‫‪;.‬כ‪,‬‬

‫‪ :rA-r‬״‬ ‫•‪■■-‬‬
‫‪Ç,,.‬‬ ‫^; ^ן מ־‪ .‬פז פ ך‬
‫^ ר'‪’73‬ן^ומאהכו>וה!*^?;מן‪7‬גין^!ן‪7‬ושה‪,‬‬ ‫‪-‬‬
‫‪ )-‬ה‪J^'pÿi1J3‬ר ‪:‬על הלברים ;פפ^יאים‬ ‫'•‪%,-‬ומ ‪.'4‬ה׳ ‪ r5 .‬׳ ? ‪l‬־‪%-î ’''7‬‬
‫‪%‬פודכאשא;־ב^רמי‪^,‬עאך‪:‬אס ל>!קנ^‪-- :‬־'‪.-‬ודבר‬ ‫‪,‬‬
‫‪f “ ',‬ה'^מבו‪K‬ר עקה ^^^^^א‪-‬״שמעלה^גנשו■!ןהפהן^השואן<׳צויד־‪^>11‬שומ‬
‫^מפפי'שפ^‪5:‬אדאפאכה^^השו ‪’^ 3 0‬לעשותיבנובולי‬
‫^״אחל‪ 15‬־ ג ^ ^ ‪ :‬ה פ ר י ^ ^‪ ,‬ביעל‪ p if :‬״ פ^שה זו‬ ‫‪,.‬ג‬
‫^^^^מש‪:‬סךל;וא‪.‬מןו ‪’i‬ו ‪i‬ארשה■|‪v^f‬ב ‪:,f‬פה‪■:J‬א ‪p‬ו?‪ q‬אה‬
‫^ר^ם"א'לא^ןשזה‪1,-‬פק’ ש^ו״׳|ק‪ 5‬ו ן ‪ 0‬ן‪3:‬ל‪^ 1‬ג; הכ הנ’ מ‬
‫אח?י‪::©?10^ 0 ' .‬כו!י שים בו‪,‬‬ ‫•פרישתו‪-‬לפסקה‬
‫מן‬ ‫?‪î^ ï‬‬ ‫'■■י‬ ‫‪- t’./‬‬
‫'■‪'-‬קנוהרה;?‪.‬זג‪1‬כן‪ 5 .‬אאה‪.,‬הפסרה ^^^^^‪,-‬הפביאה ןל^‪ (-«7‬קלוצ^‪-‬ו^ין‪- -‬ערכיו‬

‫‪ : -‬ועוד‪.‬כו‪ .‬הר^פה‪.,‬הוא‪ .‬במקדש• שכרןלבו״ ■שס‪-‬קרקכומ‪-‬וסננסרס ?בשל‪»■:‬ר‪,‬ום‪.‬‬

‫‪ ::‬־ ‪; 5‬כאה'כגהצנוע?ס |מ§)ל’ציס‬
‫^ ~ על‪,‬הקדוקוס ‪-‬כאלה ומעשה האיצון׳ •במקדשי ררף‪,‬ע»קרםז סיס‪,-‬׳^ערןדמבלם‬
‫יהי‬
‫^לחכמיפ־ישהעייו^‪-‬הוא׳ופקרה״ה^קס‪|;,‬פכ^‪ 5‬לשמואדצלם י‬
‫^^הגיס‪0 -,‬עה^א ‪ 5‬י^;|כד*‪,‬ד‪ 0 6:‬ד‪ ,•1‬ד״׳ד‪:-‬׳כ •ז״ר ‪:‬כדש '׳‬
‫דו י ש ד| פ ‪>^1^ ^ 9‬ד?>‪ 1‬פו‪ •5‬בקאשיהו ‪£1‬ן‪3‬רשו^‪:‬מסספ^‪ -‬בתסלגכוה‪-‬׳מזמניס ‪,‬‬
‫ק?נן(^^מו‪^ 1‬ע‪,‬א^;פו‪'3‬רנן? ‪ r i‬פ ה ס‪ f‬רהו‪,r‬לכפש ‪'q‬בלומר'‪:‬אחא‬
‫ד ך ‪ ^ :‬פ נה!שר הקע‪.‬וסגנעשדסצגול ‪ 5‬ז ‪ #‬ל’ נ קולו^כל הלה ק »שאור והחמן‬
‫ד‪:‬׳זמפי ת־ו‪:‬י|?וזוץ‪^:,‬ו ‪5‬ו ‪ 5‬ע‪:‬זאת׳ד^;ל מי ^ד א ה פו ט ^ העו‪6‬ס ע‪€3‬כ‪5:‬לבול ׳‬
‫‪ •c‬׳| ‪ .:0p91pps‬הסמל־ן‪ ,‬פע«מוונ‪1‬ו^‪1‬נע‪ ,;1‬לשקפצמפשיךמנהגיהכרעי^^^צהעוב‬
‫ד■••‪!•^^^ ■'‘/‬׳■׳?‪-‬״•‪ ■r-*r: r.‬דד'‪::‬׳׳״ 'דד■ י ‪r ,r‬׳‪ ■(Irrtcc ' crc^,■ -£:‬דכש ־ ‪3 T‬‬
‫‪ fçd'a‬׳ ‪ ■ct:îa‬ררו<‪:‬ש ‪ T;*n‬״ ‪:‬‬ ‫‪Ï £ aS‬׳‪is ^ 7 ’J1‬׳ ‪ z‬כ י ד ‪ :‬״ ' ‪' :‬‬

‫מ ר « ג‪ 8 ,‬ו ח ^ «ז־ ק‪ 7‬ךמהכ’ מן‪t3np!|i\-^,,{ji>çppvp 1Î5TOW P 01 w » L aw iijJ3 :« ^p ^ ^ 1‬‬

‫^ ע ג >‪^^3‬זי!^ני ׳‪^5.‬ה§זו‪p??P £,-,->^5‬״‪^ * i5‬וזפנצו״זז&דנמיעי־־י‬
‫^^ י??הדל^‪® £118‬יי‪2‬‬
‫‪279‬‬ ‫איסים‬
‫המוקרי באמונה בקל כההפך מנווב לרע במשך הזמן‪ ,‬אבל להחזיר ננערת‬
‫הנווג ליושנה נעשו ‪-‬ערעוריס וסהפוכוס שונוס‪.‬‬
‫ט־ מנ הג הצנועים והחקידים היא טוב בעצמו‪ ,‬אבל בקל •נתלה בס החנופה‬
‫והזרות כי לפום חריפסא משגשהא‪ ,‬ולפי ערך הקדושה מסדבקיס בה‬
‫מזיקים ורוחוסהטומאה‪ .‬רוב ה צנו עי סנ ת ה פ כו לצבועין׳ ובימי אלכקנדר‬
‫ינאי נראה שכבר נחמצו קצה‪ ,‬כי לדעתי■ מה שאמר ינאי מלכא לשלמינון‬
‫המלכה אחות שמעון נ״ש קוטה כ״ב ע״ב‪ ; :‬אל תסיראי מן■ •הפרושים ולא‬
‫מן אותם שאינם פרושים‪ ,‬רק מן‪,‬הצב רעים שעושים מעשה זימרי ומבקשים‬
‫שכר כפנחק‪ ,‬הכוונה בזה על הצנועים וקראם —צבועים■ משלי טעמים‪,‬‬
‫א׳ כפשוטו שאין תוכם כברם‪ ,‬ב׳ מפני שמלאכת הצביעה היתה מלאכתם‪,‬‬
‫■■ והטעם לדעתי יען שצבעו הכלת ולא תאמינו לשוס אדם רק‪.‬להם לבד»‪,‬‬
‫כי כפי אקר רמזתי למעלה שנהגו כמו כת עיטמגמרעמר א"כ כמו‪.‬שכת‬
‫זו דרכה ללנוש תכלת לשימן השמים עם‪,‬מלכוש לבן‪ ,‬יכן■ ?הגו האישיים‪,‬‬
‫עיין מנחות מ״א ב׳‪ :‬חשידים ראשוניס כיון שארגו יבנגד‪.:‬שלש על שלש‬
‫אצבעות‪ ,‬צבעו או‪ ,‬מטילים• בו תכלת‪ ,‬ושם מבואר כי בית■ הלל מסירין‬
‫שדין בציצית וכ״ש אשרו ללבוש תכלת משוס המזייפים שתולץ קלא■ אילן‬
‫ואומרים הכלה היא‪ ,‬כלומר מבחוץ נראים כטוהר השמים ומבפנים מלא‬
‫מרמה‪ ,‬ואמרו כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן תמתמיהיס‪ ,‬וכן‬
‫אמרו בתושפתא עדיוס■ ג' על■ מנחם■ בן שגנאי שהית צובע ;)הכלה{‪,‬‬
‫וכשהיה יושב‪ ,‬נשנהדרין תיו הכל‪..‬תמהים‪ ,‬מקני שאז לא ימצאו ■הרוב‬
‫; מכת זו חן בעיני הפרושים‪. ,‬ובפרט בעיני בית‪,‬שמאי כאשר■ יבואר להלן‬
‫כי נ״ש לא לימדו ■לתלמיד שאין הוכו כברו‪ ,‬אבות דר"נ‪ :‬שפ״ב‪: ,‬וב״‪,‬ה לא‬ ‫י‬

‫■ הקפידו• על זה מפני תתקוה ששופם לחזור ‪-‬וכן נהגרהאישיסדהטזבים‬

‫‪-‬׳ ‪-‬‬ ‫• כג״ש והרחיקו החשודים‪.‬‬
‫גס נודע‪ -‬שהאישים המנבאי׳ שנאו אס ביה חשמנאי ונבאו‪:‬תמידלרעתם‬
‫לכן הזהיר ינאי ונלך ולפניהם‪ .‬תן אין דעתי משכמת‪ :‬לדעק;החכם גלעטץ‬
‫ששורש האישים הוא הנזירות‪ ,‬כי מצינו חשידיס‪ ,‬ראשוכים‪ .‬תיו‪. :‬רןציס‪:.‬לתביא‬
‫חטאת למקום ונדרו‪-‬בנזיר )נדרים‪.‬י׳■א׳ וש״‪1‬ונ ע״ש(‪ ,‬אם כן‪ :‬מוכ ת ‪:‬שהיו‬
‫חקידיס קודם שנזרו בנזיר‪ (^.‬אפש‪.‬בזה‪ ,‬אני‪ .‬מודה שדרך; תשזדיס■■‪:‬שאלה‬
‫לנדור נדר להזיר לל׳• ולשאת‪.‬נזר הקודש להיות‪ .‬מיר אלהיס; והבנתו׳ בזא‬

‫*(על‪.‬מיה שאמרו קידושין נג׳יא‪ .‬הריני נזיר אס לא אגלה משפחוה נה‪ 3‬המהלם״א;גח״א לפי‬
‫‪ .‬שהיי כס נזירים מרוחקים‪,:‬מן הישוג‪ ,‬וכיון‪ .‬צ?‪1‬ימי‪,‬ם‪^,‬ועגעמי‪ 1‬איחס‪’.‬א»ת*א^‪5 :,‬גפגי;‪5‬בימים‬
‫כאןיואל^ שבא‪,‬ל;‪:‬ב' מי‬ ‫ההם היו הרבה עזי פנים מוציאים שסי רע ומגלים משפמוס‬
‫־ גינא לפני רבי ור' ח׳ייאי׳בעז׳וה כזה־ ונתנו לו כוס יין להפקיע רשעו‪•-^-‬׳ ע״כ שייך״‪-‬לומר‬
‫הייני נזיר אס לא‪:‬אגלה"משפחוה נלומר לאי אשאה >ין‪.‬־ ואני אוצל'לגלומ^אש‪5‬חו‪^'.;n‬רועיין‬
‫מדרש מקץ רבה שבימי שמעון ב״ש באו ג' מאות נזירים והתיר שמעון‪-‬ב״ש ‪-‬להציס אה‬
‫‪ .‬נ^ליסס וכן במם׳‪ .‬נזיר פ׳׳ה מ״ד התיר נחום המדי; אחר‪ .:‬הקלגן לג‪-‬מאות ■ן(ין'י‪,‬ם ז_וגהכרמ‬
‫נ״ היי‪.‬איקים‪,‬כי אלו לא יתירו נזרם‪.‬י^ — והנה השכל טמן'כ*■ ?מל■‪,-‬שלא■יתסןי‪3‬ן־^‪,‬ה‪.‬י^‪J‬י‪p‬ים‬
‫יי'‬ ‫נ״?‪:‬״‬ ‫• • את הקיבנות‪ :‬לעיקר ואמרו ששולסט של אדם מכפר י)וכמו‪ -‬שאמי■ל׳ יוחנן‬
‫יחוייא בן הקנס שהחטאת רק לאומות אבל‪-‬לישראל‪ :‬חסד וצדקה( כן‪ ,‬לא׳יאקשיגו איו‪,•,‬מורת‬
‫■;‪,,:-.,;.,‬ד‪,:,‬‬ ‫י‬ ‫‪.‬‬ ‫יאזירות לעיקר‬
 ‫איסים‬ ‫‪280‬‬
‫■' •■דברי אז״ל •בברייתא הקמומה והסתומה עד מאוד נזיר ח׳ ע״ב ‪ :‬האומר‬
‫הריני נזיר קומכוש אומר תן אחת; דיגון שתים‪ ,‬עריגון'שלש‪ ,‬עערגון‬
‫■' י ארבע‪ •,‬פכעגון חמש‪'•,‬ולא יותר‪ ,‬ופירש רש״י שהתנא משמיענו שיהכזימת‬
‫■' בכל^לשון לפיכך ■'־מורה גס הוא ־שהנודר בלשון יווני הרי הוא נזיר‪.‬‬
‫' י ואני תמת'מדוע ׳נקע דוקא משפר ח ‪2‬ש ולא' יותר? ועוד" מקפר היוני‬
‫' איללו על■'דרך'זה בהברת גון בשו‪' q‬כי גון' ‪ G o n e‬פירושו זוית‪ ,‬אבל מי‬
‫־ שרוצה'■ לומר אאת'שתים שלש ארבע חמש‪ ' ,‬או מ ד תינא‪ ,‬דיח‪ ,‬עריש‪,‬‬ ‫י‬

‫׳ ־׳ לועששארא‪ ,‬פענעא‪ ,‬ולמת זה הברת גון ? לכן נראה לתישכיל תדבר על דרך‬
‫■ י זה; כתי׳פיעאגאלאש נהגו'לתת יעל ידם ועל מלבושם שימןשני משולשים‬
‫' יחד בחמש' קצוות ^?יילזה נקרא ‪■ Sigrium pita'grbeicum‬ובלשון אשכנז‬
‫‪•' -‬אץפענסום‪" ,‬לפי שדימו שזה מציל ממחלת •אלפדרוק‪ ,‬ויש" תמונה אחרת‬
‫■ ' דלומירענםו'ם כמגן דוד שלנו מנהג'אצל הצעלעען ונוצרים על בתי יראתם‬
‫׳ ; ^^' ■בששת קצוות‪,‬אבל אין זה כתאר ותבנית כת סיטמגחרמט’ שאחזה‬
‫• את הללשפל ■בלתי שות ובפלע מ ש פ ס תחמש — לפיכך''אמרו בעוב‬
‫־ •עעס •לחשוב חמש נזילות'ע״ש‪-‬׳‪-‬חמשת זויות כדרך שנהגו תחשידיס‬
‫י‬ ‫י ; ■מכת^זוג — ■ ‪, ■■■...................................‬‬
‫■ י השולש העוב של חשידים לאשומם מלומד ב״ק ל׳ א׳'האי •מאן דבעי כמהוי‬
‫‪,‬חשידא ליקיים מילי דנזיקין^‪-‬ורבא אמר'מילי' דאבות‪ ,‬ואמרו• לה מילי‬
‫‪. .‬י'•דבר׳כותציהס■ המת ג'‪--‬שלשיס‪ :‬א׳ כתיות עוב בעבע המקור'שיצאו ממנו‪,‬‬
‫'״;מי לי ד א ב ו ת ; ב׳ להיות עוב לבני אדם ■בהברה"א'כושי‪,‬מילי דנזיקין‪(*,‬‬
‫; ו' 'לתיות׳עלב'לשמים‪ ,‬מ־י ליי ■ד'ב ריכות ‪■ .‬ומבואר שם כי‪:‬חשיד’ ס ראשונים‬
‫•" ׳ היו מצציעים קוצותיתס וזכוכומיתס ׳ כד’ שלא ייזיקו׳ ר׳ביס‪ ,‬וזה מדרך‬
‫‪ -‬״ האיששיס להיות אצלם׳ חפירה כלי זיין תמ־ד‪ ,‬לחפור ב׳אק כמבואר למעלה‬
‫ע״ש תכתוב ויתד תהית לך על אזנך‪ ,‬לקיים ג׳ דבריים‪) ,‬א( לכשות הצואה‬
‫•ל ■בעבע‪) ,‬ב(ישאם ישימעו ידבל שאינו'הגון יאעמו האוזן‪ ,‬כתובות ת׳‪ .‬לשלום‬
‫‪■ :‬החבלה‪)',‬ג( לפשות צואה ע״א כי צא'תאמר אל כלי שמן אמונת' שוא —‬
‫״‪'-‬ולכן■' תמצא'במדלש "קוהלת ע׳׳ ע׳ שעדה״ קדושתל")ר\א ■קהלא קדישא‬
‫■׳ךישבילושלים( הם‪ ,‬האישים צקראו כן; מפני שמחלקים היום לשלשימחלקות‪,‬‬
‫־'־'■״שליש■ לתפלה״ שליש"למלאכה'שליש' צתורה; מ פל ה חי רל חיי גוף ■בעבע‪,‬‬
‫״ למלאכה׳מיי'הברה‪ ,‬תורתי חיי‪-‬צפש״ לשמים‪ ,‬ונקראו עידה קדושהיכי אין‬
‫עדה פחות מעשרה ויושף אמל שהאששים נהגו תמיד לתדר'אחר־עשרה‪.‬‬
‫י;■׳ ;;ובברכות ע׳‪ :‬העיד ר׳ שמעון בן אליקיס משוס‪.‬קהל‪,‬קדישא שבירושלים‬
‫■ןכל‪ .‬השומן־ גאולה לתפלה‪'.‬אינו ניזוק‪,‬באותו יום‪,‬״וזר^מכוון למה ■אכתב‬
‫;‪;,,.‬פילון האלכשנדרומ ׳ףאר פלישות עיין■‪.‬תולדההקליר‪-‬מהגאון־לש״‪.‬ל שי׳;כ׳ ‪:‬‬
‫בעלותז השמש מתפללים ■על יוגש‪-‬מוצלח■ נכון• למלא ■מחשבתם באור■ אלתי;‬
‫‪281‬‬ ‫איסים‬
‫חת מכוון ■לדעתי למה שמבואר בברכות שם וסיקין היו גומרים ק״ש עס‬
‫הנץ החמת ונקראו ותיקין לדעת^ ^לשס ‪ vaticus‬ברומי מתנבאים‪ ,‬כי תיו‬
‫עוקקים־ לידע עתידות‪,‬־ אכן' מת שאמר■ פילון כי■ בבוקר יעמדו ופניתם‬
‫י‪ :‬למזרח כלפי תשמש תוא לדעתי בלתי מכוון אל תאמת ובלתי מדויק‪ ,‬כי‬
‫הלא דבר■זה ־גינו חז״ל‪ ,‬ברכות ז׳ יא'‪■ ,‬שתקב״ה כועק’כשעת שמלכי מזרח‬
‫ומערב משתחוים לחמה בשעת שהיא זורחת‪,‬־ ואמר תמורת' נבוכים ח״ג פ׳‬
‫כ״ש שמה‪-‬שאמרו‪.‬חז״ל ב״ב כ״ה ’שכינה 'במערב כוונו להתנגד אל עובדי‬
‫שמש שמדמים את‪-‬יהחמה לאלתי‪; ,‬׳ולדעתי ' תאיקים קיימו וקבלו‪-‬זאת‬
‫שהשכינה במערב‪ ,‬יען׳ הם אומרים כי אחר תמות יתית עונג לנפש ברוח‬
‫מערבית יוזעםטווינד )יוקף ישם{‪',‬ולדעתי• מעעם זה נקרא שער'אהד‬
‫בירושלים שער האיקים פםטעער־טהמר כלומר־ שער המיערב‪ ,‬מלחמות ת׳‬
‫ד׳ ב'‪ ,‬וכתב אברבנאל הביאו מי״ע שקלים יפ״ו ג׳ שלאי הית־שער־במערב‬
‫המקדש כדי שלא יראה כמשהחוים לחמה‪ .‬גם יו‪ 'qp‬אמר'ק׳ מעימן ש״ב‬
‫ק׳ ב׳ לנגד למה שכתב מפיח( שמשת לימד‪ :‬את ישראל להתפלל לצד‪'-‬מזרח‬
‫מפני שמשה היה מעיר העןימפמןים'גמננעינטטמדט בימצרים‪ -,‬אשר עבדו‬
‫שם לחמה‪ ,‬ותוכיח יוקף׳ ההפך מזה מכל׳מנהג’ ישראל לנגד לאמונת זו‪,‬‬
‫י‪';.‬ואלו היה יודע יוקף שתאיקים'נוהגים ככת לעמוד מול זריחת השמש היה‬
‫■־ מודיע מעמושל־מנתגיזרכזה ’ ביהודים!‪.‬אפקי אמיתתייהדבר הוא שתאיקים‬
‫קמכו גאולת לתפילת שלא יהיו נאוקים׳ כל אותו"יום‪ ,‬כלומר הגאולה היא‬
‫קימן יציאת האדם מאפלת תליל׳ת אל מאור■ היום‪ ,‬והתפילה■ הוא' התפלה‬
‫\ הקודמתכאשר'יאמרו׳ הקפריס'שמצות‬ ‫■ “ ׳על־עקק’'יום‪:‬יזת הקמוך‬
‫■ לדבק י יום ולילהיי בתורת ותפילת ־ מעעם המלך וחיכמי׳ו •חכמי יהודים‪,‬‬
‫־"־שדעתם‪ ,‬שהשם הוא המכין מאור'ושמש‪,‬׳י לילה'־'ויו׳ם‪ ,‬הוא• ברא‪ ,‬ולא‬
‫■ י■ כאומות■ עכו״םי ותודייס‪ ,‬״שעושים״ תשלש בין"ת'דבק’ים> ׳ ואומרים"כי אלתי‬
‫'•' השמש והיום אינו אלתי■ הלילה‪’■-‬והחושך^ ־ולהפך‪'.‬לכן כל הקומך^גאולת‬
‫־ לתפלה‪ ,‬ומק?ים שהקם הואי היחידי המוציא אור ומאיר י לארץ אינו' ניזוק‬
‫■ ־ ככל ^■אותו יום בדעות’ כוזבות כי שכלו בהיר'ולקי‪ “ .‬׳ ■ ; ;‬
‫י א‪ -‬בל בו ת הימים־‪-‬ינמצאו ביין ׳ ה אי קיי ם״ בני ם א מון' בי ם שקראום 'צבועים‬
‫‪--‬געפעלבטע ׳תמור צנועים'•כמבואר למעלה‪ ',‬והיה'‪ ’-‬מתנבאים ’ שלא־ כרצון‬
‫‘"׳־תכמי■ פרושים לכי'■השלושיםל דעתם שיש יכולת לביד‘'אדם לשנות" גזלת‬
‫■־‪- -‬המקוס בתשובה־‪-‬וצדקת והקב״ה־גוזר גזרה־ו הצ־דיקרמבעלה)ולא החקיד(‬
‫י־ ‪-‬יכלן כי‪-‬האיקי‪-‬י שצקלא צבוע מאולץ שאי‪:‬׳אפשלי לשנות־'׳גזלת המקום‪ ,‬וכל‬
‫'■׳"יאשריהוא לואה‪-‬׳בנבואתו כן'יארס‪ ,‬אשל^־במבור־זת'יש'לק׳וראו^׳יצב׳וע כי‬
‫ף' צבת היא ^גולל״)עלוך ‪-‬ותלגום(״כלומר שמאמינים' כלולל'שנפל״מן השמים‬
‫ז יסיק^פו•'פמטו ‪:p‬פמטצ‪t‬ןי‪D‬טע( ביוני י^״■״׳>«״■=^‪''Essa6‬והיה■’בימי■'הולדוק‬
‫‘י ׳ ^’ה‪ -‬איקי^יסשמרמנאס שנבאללהולדוק• במת ילדותיולכאשיל‪-‬היה בןע״ו‬

‫■י■יי‪-‬י וזה' •היה ^לקת'‪-‬׳ מכאיב ' יבעי‪^5‬־י הפלושיס‘“ א שי ־שנאו״ את־ הולודוק‪ %‬וזה‬
 ‫' ^‪2‬‬
‫העע© אשק‪ ,‬אמרו חגיגה צו״ז א׳‪/‬־עמשגה הל^ן׳נמנחס לא‪a.r‬חלקר‪’:v‬צא־}ננחם‬
‫^^דמה;אקן‪,‬ר ‪:‬אשר‪-‬יאו־אי מכחס'^זה‪:‬כומה‪-‬להניודות‬ ‫‪ •:‬וגכפכן׳שמאי־‪,‬‬
‫^ ~ ןמ׳נבא• לו ״המלונה‪• ,‬האהשוהו־מן הקפהדרין■ ולא •יהיה‪ :‬א‪5‬״זנור^ז;ין‪7‬ז‪.‬אמרו‬
‫^^^^^^^^ילא‪.?:‬י־אבי^‪':‬אמל‪:.‬לת ‪0‬ותךאעמו‪ ,‬דופגא‪:‬אמר ׳אע‪3‬ודר‪1‬זחמלך ‪.‬‬ ‫'‬
‫ך ‪ :-‬שמהם‪^ ,‬ד^ר;‪:‬אח‪7‬־‪:,:‬פ^ ‪p‬ופו־ ‪5‬י“‪,‬עבודה •המלך‪ .‬היא‪■•,‬עבולא־ הומרוא‪:‬השנוא‬
‫ממדה ^ל^ ‪ J‬השלוער ‪r‬אאל ממידתו׳ היתה‬ ‫^שלמי‪-‬ישם‬ ‫ד •לפקוהיס‪■/‬‬
‫■ ^ ־לכבאות ‪ :‬להורודוא‪:‬עו ‪ 5‬״עברה‪ :‬גוןר א‪:‬ע §רה ב וא^ ״ ‪15‬־גסז‪:‬שמאי;־ניבא‬
‫‪ •■:‬שהולודוא •ימלו‪-,^1‬הוא‪,:‬נזמאי ־היה‪,‬מן;העוביס‪:.-‬ו‪$‬יבא ^זאת• דלד׳מונ ש‪:‬מפני‬
‫■ ‪.‬שנבשו׳ חכמיס• פמהסלשקיקמ ולאלדפו‪:‬את הויולדש‪,‬נהגלג‪;:‬נפש‪ :,‬אבצ‪.‬כלל‬
‫‪ - -‬״הפרודים לאעאלןו בפבואה‪,‬־‪:‬אד‪ 3‬לה אמלו אי‪4‬כביא>שא’‪.‬לסדש‪,‬״ע*‪-‬אומ זה ‪• ,‬‬
‫צאו‪:‬עמו־שמופ’ א ‪iu‬ותגתלמודים‪:‬ל‪3‬ושי״ ‪ ’p‬ל’ קון ^‪SericQ‬‬ ‫״‬
‫״״‪::‬מלכוש‪-‬של‪-‬־משי! כדלך‪,‬הגדוליסונ״רושלמילשהיו ?‪!1‬ח?ון■;אין‪>.‬נלתן‪1‬ק באלהי‬
‫זה ף^לפ^ שהמליפג■ עליהם׳‪:‬את; הורודומ^;גאלה האיקזם היו‬ ‫;; ‪ :‬ישלאל‪,‬‬
‫^פת־החש^לאיס משןדפיגאנ׳יגל^האיאו׳ על^מציהת;מנת?גמנותיאחר‬
‫י ■אלי§נובול‪:‬המלך‪/‬ולשפך‪ :,‬דם‪ :‬שליאקיס; כאהד‪.‬״ קולו ת’®ג‬
‫■ ‪;•:■.‬־;נמן בזה‪:‬קן^כוןבהקושאהא‪:‬בעדיות־;ג׳דשהבאכו למעלה «כחתק‪/‬פגבי■‬
‫^‪ ■,‬״‪ | 1.‬הו א צבע ) הוא;בן‪-‬קגנא’ יפמשנה־ ת'‪ :‬פ״ז(‪ ■:‬כשהיה; ‪:‬יו‪,‬ש ‪ 5‬ישישיבה'תיו ה כ ל‬
‫^תמה’ס>‪:‬אמר־‪,:‬להס־־מכקם‪ ::‬מפך גכך־׳אפ’‪:‬ראש פפל״הבא;אפה‪::.‬מ ת■זה ?‬
‫■■־ ד)דעתדכי^(׳ל‪:‬ך ^ולה־‪-‬במכ‪ 1‬פלנממושס;גי^‪.‬למרושיםןשאתת‪,‬תמח’ פ ע לי‬
‫^^^^;;שכאתםךאומ^סא^ל״ארי^^ש ‪ .'#‬שמוכ־י^^זו^גתז שומעים^לקול^ — ■י‬
‫טננקרי|שתושפתא צ‪5‬ע־‪?1‬משפהשגכאי מ״ש‪ :‬הצבע‬ ‫*■ ‪ 3\■:‬משנה‪:‬שה‬
‫‪,‬‬ ‫״‪-..‬והשימןשהוא׳צובמ מ פל ת ‪Sig11ae‬דבלומ^‪ ,‬מוכ{ן<‪:‬היגרה‪:‬של‪:‬צ‪ 5‬ע’ם־ננהול‪,‬‬
‫״“‪ -‬מו ‪ :_qp‬היואה‪,‬של'‪-‬שו;לק^זמ?ס‪:':‬הוא‪:‬עמא"‪.; ,‬למז‪-‬בזה‪-‬כי גת שני מי‪3‬י‪-‬חושפה‬
‫‪ ,‬ד‪ --‬על תתולה‪ ,‬ךהיתפות פידו^ש? ?וותת־של■ אישים‪^.‬עלילשולותשכקלא‪ :‬צבעים‬
‫^הושפת^עיוכיל^מהשים^וחפרוח^זתשכיק^ג זהים מץ ‪ i‬מ‪ 5‬חוסדנ״ג‪:‬‬
‫*׳צתואת וככגלו‪ 5‬ץזה״ו‪:‬כצ‪:‬ש’ מו ה ת מ מן סד ימאולמגמ״ו‪.‬‬
‫י‬ ‫^^^^^^תה’יתא‪:‬בע;^ף‪,‬י‪,‬פלומל‪::‬דת^לעפן״שהוא‪: d‬פכם‬ ‫כזיל‬
‫^ י ^ ^ ‪ # 3 ^ ^ -‬ו מ‪ 3-‬מקום;‪:‬מפ’ רנ‪#‬׳'מ]א‪.‬ץז]לחומן‪;:‬מקומודבשעת^{מ‪ 5‬ה‬
‫^^^^ת ‪p‬ל‪J‬מ ‪.;:t‬ר^‪:‬זיכ ‪J‬ש^‪:‬לק‪5‬ת־גה׳'י‪:‬ש‪ 5‬ר מ ממקומם; ~‬ ‫‪:‬־;‬
‫^)©!מסכ‪-‬המק^דיס ■באמת ובכל‪-‬השודוה‬ ‫חכמ ^המלישום‪:‬עס‬
‫י‬ ‫•בשפל; '־?שלדזאמלנ^(ת^ש‪4‬י‪ 5‬נבמלגות‪:‬םל‪5‬ן‪,‬‬ ‫‪:‬ץ‪-‬תנאמשמ‬
‫‪-‬‬ ‫;‪--:‬וצפקו‪,-;,‬אמא‪1‬ודל^ג?ש;צו‪|3‬א־^שוטה פ‪7‬י‪ (,•1‬ו ‪a‬ן‪?c‬נל׳•■^נגפיס‪ c‬שדכיס ^ני ם‪,‬‬
‫‪ :‬גנראהו‪3,‬מזלצ^‪-‬ק‪3‬הלמז‪:‬פ‪?-‬ויר^;ל הלאליק‪-‬כ’ דלמ‪:53‬׳לפ?יז־ד׳‪1‬גת?פ ג^זלה‬
‫;ישממאל‪/‬ל?ו^״מטו^־;שקען^‪:‬שאלון*אמ(^ןזגם^גנל!?* ליו‬

‫;‪,‬־ו הלו‪3‬שג©* ‪4‬גנ'יסודוקאזמ״‪.‬ת ^?ות^ןוכלות^ונ‪3‬ץ־«ל’^‪!7'^ 1:‬־;»‪!5‬נדה ^ מי■‬

‫^^^^^?צ‪5‬ועןה‪:‬אןד(‪#‬כיס‪1‬לאזוע^^‪«}:‬ום •‬ ‫‪^,‬איני‪:-‬מוגק‪:‬ל‪#‬‬
‫י יוהלא לדעתי‪,‬והארכתי‪ ,‬בזה במ״א בעעם‪ .‬אכן גמה׳׳שצובעז^־וס־ '‬
‫^^כו;^שי‪?:‬ןכמ*פל‪§!1‬ףש׳ש}^טתהאינ‪5‬ש;‪5:‬ז לא״׳המנואמ׳מלחמוה '‬
 ‫‪283‬‬ ‫אייסים‬
‫ב׳ ח' ז' אחזו האישים ממש כמזמור ט״ר ד׳ מי‪ -‬יגוד באהלך‪-‬אחד עשר‬
‫‪ ,‬מידות‪.‬ישמת וכן עשו ר׳ עקיבא ור״ג‪ ,‬מכוס כ״ג א׳ ע׳׳ש‪ .‬־ ^‬
‫ין^ על כל פכים■ למדנו מזה שבארהי איזה דברים מועילים ד)א( שמה שכתב‬
‫‪’ -‬ו ‪ qp‬קורות■י״ד ע׳ ד׳ כי טמ^עמ ‪ .0‬ופמן‪1‬ימן■ ישבו בשכהדרץ‪ ,‬וגער־שאמעמש‬
‫על מה שכבשו ה שכהדק‪,‬פניהם ‪V‬קלקע‪ ,‬בשעה שבא הורודוק המרצח‬
‫• את חזקיה עם הורכנום לדץ‪: ,‬מלונש ומזויין‪ ,‬הוא שמאי והלל ולא שמעיה‬
‫‪, ,‬ואבעליון כאקר‪,‬חקבו ‪-‬גיעעז וימקע‪ ,‬כי‪:‬בשעה■ שישב ־שמאי כבר‪ :‬היה‬
‫■ הלל‪ ,‬ומנחם יצא מן יהשכהדרין לדעתי בשעת זו‪ ,‬׳לפי‪:‬שלא‪ :‬רצה לדין את‬
‫מי שניבא עליו־ שיהיה מלך‪ — .‬גם מזה תשובת למה שכתב גיגנעז שהלל‬
‫כעשה כשיא אחר שכבר מלך הורודוק ‪— .‬‬
‫)‪ P’ -Q‬ללמוד שמה שמבואר בהו ‪ p‬פתא ‪p‬ו‪ ■q‬ידים מובא בל״ש שם‪ :‬אמרו ■לו‬
‫עובלי שחרית לפרושים קובלים‪ ,‬אנו עליכם‪ ,‬שאתם■ מזכירים את־ השש בלא‬
‫‪ -‬עבילה‪ ,‬אמרו פרושים לעובלי שחרית‪.‬קובלים אנו עליכם שאתםימזכירץ‬
‫את השם■ מן הגו‪ q‬שיש בו עומאה‪ ,‬והוא תמוה מאוד‪ ,‬כי אחל׳ שעבלך■ איך‬
‫שייךעומאה?‪ ,‬וכתבמהר״ז פראכקעל כ״י שהקפדה על העבילה‪,‬היא‪ ,‬גופא‬
‫‪ .‬נחשבת "לנוומאת‪ .‬כי‪ -‬אין דברי• תורת מקבלים■ עומא^‪ ,‬עיין באריכות‬
‫‘ ^חנחטסטרופט ‪ ,1853 .‬צד ‪ 66‬ולהלאה‪_,‬וגרעע׳]• אךמר שכל גו‪■q‬בכובע‬
‫עמא‪. ,‬וכל ז ה דוחק ‪ .‬אבל לדעתי■ נראה שעובלי‪-‬שחרית אלו אינס‪-‬איקשים‬
‫רק ענך( היוצא י מן החקידים ' שנשאו נשיס‪ ,‬כי האיקים ■המעולים לא נשאו‬
‫‪.‬נשים‪ .‬והנה מבואר ’ ברכות כ״ב ב׳ שהעובל בארבעים‪■,.‬לקרי• הוא מעולה‬
‫מן הבא בתשעה קבים‪ ,‬ומי שאיט' צריך לעבילת במ׳ קאה‪ ,‬הו‪ _f5‬מעולת‬
‫‪ .‬מן הנוובל‪ ,,‬כי‪,‬כן ‪,‬א‪.‬מר רב הוכא תכו לי‪ .‬לבריךדלא‪.‬כפל עלי לא‪,.‬הא ולא‬
‫‪, .‬הא ‪.‬ע״ש‪.‬ברש״י‪. ,‬ומב‪.‬וא‪.‬ר‪ ,‬עוד שם שעיקר‪.‬תקכת‪'-‬עבילה‪-.‬לב״ק‪.‬הוא כדי‬
‫‪,‬שלא יהיו תלמידי‪,‬ח‪5‬מישרגילים‪.‬בנשותיהם‪ .‬כתרנגול?‪-‬ס‪ .,‬ולפייזה ‪-‬מז‪.‬שמובל‬
‫‪ , , .‬בכל יום שחרית‪, .,‬ממילא שוב‪ .‬יהיה‪ .‬רגיל‪.,‬באשתג יותר‪ ,‬מד‪.‬או‪ ,‬ואם יכן הוי‬
‫העובל גו‪ q‬שיש‪ ,‬בו‪,‬עומאה שהרי‪.‬נעמא‪;,‬משא״כ מי שאינו‪ .‬עובל בכל יום‬
‫־ לא היה בו עומאהכלל ולא‪.‬נצרךלעבילה ו‪.‬זה‪,‬ברור;‪.‬וכן‪.‬ה ’!וק‪ 9‬ק׳ימפימן‬
‫‪ ,‬ב‪/‬כ״ד שהתשמיש;גורם ‪p‬ומאהןלגו‪' q‬ונפש לפיכך נהגו היתוךם‪/‬בךרךצה‬
‫‪(l i r a‬‬ ‫‪r>iv V/.0/x<|xoy ffv v a v n a v‬‬ ‫ה ר ב א ל ה ו ע י ל ק צ ת ‪ 1‬־ ‪»«« ryvvaixo‬־‬
‫‪WfXfVii 0‬‬ ‫* ‪ov S v v a r u t‬‬
‫)«“ מה שחידש מהרז״פ ■כ״י ־שמפני״■ זה■לא■ ־תלכו’'האיקים‪-,‬צה‪?,‬ל‪ :‬יעך שהם‬
‫י שוברים כש'יעת הלדוקים‪~',‬שאץ"פרה'אדומת"נעשית •לק ’ במעורבי שמש‪,‬‬
‫‪ _,‬לפיכך‪ ,‬חשבו אפר פרה לפקול‪ ,‬קשה אכ^כךלמה_שלחו קרבכותיהם והרי‬
‫‪.‬עיל וכומאי׳איכם משלחים ה ק ר צ כ ו ת ' ה כ ז \ ע צ א ^ י כ ו ל י ן ■להתעהר‪,‬‬
‫פרה;ממילא ‪1‬אריוכלו‬ ‫‪,‬־ ־אבל אס האישים■ כאי‬
‫לשלוח קרבנות’ ה ם‪',‬עי ץ כשחיס ‪p‬״ ‪ 3‬וחגימן ‪ V‬ב׳ ובתוק׳ן־אכן בזלחיס‬
‫כ״ב ב_' קוברים זקני דרום *( עמא מת‬

‫‪-(^.-‬חאי זקני‪..‬לריש' !הכן‪,‬על' האיסי‪.‬ס ‪.‬שהרגה!מהם‪ ,‬היו‪,‬נדרוס‪-‬א׳זי״והלג^ם' »‪.‬ש^יהן‪.‬מ״מ•‪ ,‬י’ב‬

‫מאק סינים ^יעדלומא‪ ,‬ויסכן'א'כ'שמשם סינים נקלאו עםםענעל^זגנ׳רצודנישאל^? אה‬
 ‫‪284‬‬

‫^ כ ו או שלא הלכו■ להיכל מפני'שמשכר ידיתס מן הקכוטת ננ״ד‬

‫המבואר מא׳‪ -‬ל״צויא׳ וחולין רןל״ג‪ ’ ’',‬ה' צ כו עי ס מושכין ידיהם מפני‬
‫‪ .‬שיאו ׳שהועפים‪.‬החלקים■ ואינם נוהגים ־בכושר ■דעת‪ .‬או מפלי שחלקו בין‬
‫‪ , -‬עם ‪:‬הארץ לחבר‪.‬וננם י הארך צריך■ לקפור רג׳ וז׳ ילפני חכמים ולא רצו‬
‫־ י בחילוק זה‪,‬״חגיגה כ״ב^ב׳ — אכןבכריסות כ׳׳ה"א׳■‪-‬מובא” אשם חסידים?‬
‫‪ .‬אר מה שהוא ^^קיר שהאיקים העמיקר■עצה■ ירקודוה■ התורה■ ועיקר‬
‫עבודת הבורא ־‪.■:‬אצלם־‪ .‬הוא גוך האדם ולא''הקרבן'־ כאשר׳ למדר׳הפרושיס‬
‫אחר החלבן‪',‬וכאשר כתב יו ‪qp‬שתאשיבו ענין ׳עבודתם בבית יותר מעבודת‬
‫׳ המקדש‪ ,‬קורות‪:‬י״ג‪ .‬ה׳ ע׳‪,‬ז כ מו שהנביאים־אליהו' ואלקע לא הלכו ■לרגל‬
‫יי'‪ ■■......‬י׳' '‪■-‬‬ ‫■'״'■‪:‬‬ ‫לירושלים‪--------- .‬‬
‫ח־( מה שכמב ‪:‬מהרז!׳פ כי אקיא המובא ■בירושלמי■ יומיא ג' ז׳‪ -‬שהשהמם בשם‬
‫■ המפולש ׳'■הואי איש ׳ א‪-‬יקיי לא ייתכן כי י במדרש־ קוהלת ג'■ ’"א‘ מבואר ־שלא‬
‫מעעס׳חשש ־עומאת לא ■יוכלו‪ .‬לקבל מעשר מי שמשתמש בשם‪ ,‬כייאם כל‬
‫״‪ :‬י מקבל ׳מתנה לא יישתמשי כדי שלאי יזיק;■ את‪).‬ר שאינו■ נותן■■לו‪■■■— 7‬‬
‫>ד‪'( 1‬נראת שמת שיש־ בגמרא לפעמים מנהג'נקיי דעת בירושלים הכוונת על‬
‫‪ ....‬הקהל איקיס■ קצן ■תראה ׳נקיי^עת שיגרשו נשותיהם כתבו רק; חניכתס‬
‫־ וזיה זמנהג■'איקיסי לגרש' האשת בשעת שמתעיברת‪ ,‬עיין'גיעץ'‪:‬פ״ז ‪.'3‬‬
‫■וע‪-‬יךהגיגה כ״ב׳ךבית'הצביעה תואימקוס‪/‬קנקיי דעת׳צוב^עיס‪ ,‬כלומר‬
‫^‪:‬אחר ‪-‬מתוך־כליתם מינומאק‪ ,‬ובזהךהבנתי‪ ,‬מת‬ ‫'‬
‫י • ^מובא'בירושלמי ־קנהדירין׳ל׳'■■ה׳ שפפוק לוליינוקילאירצךכשמות ימתוך‬
‫' י כלים'צבועים■; ‪ .... ....... .........................‬י ‪............‬‬

‫א׳ ור״ש‪,‬ריש מק‪/‬הרומה‪ .‬בשק; הוקפהא; וצן‪.’:.‬ו‪.‬קי' ‪.‬בןי;יועזר הייה״לרגנים‬

‫י; וליין נדקל״‪.‬חי א׳ קחקיד^ם ראשונים לא‪,‬שמשו מקוהיהם בד;' בשבת;‪'.‬מפנ’‬
‫^'בלידת‪.‬א״כ־'ממ;לא;;‪:‬נקאו נשיס והולידו בנים ‪ .‬׳‪; ,‬‬
‫ל זיה צקילעוקר על 'מת שאמרו‪ .‬חכמי נוצרים שישי־ משילזק יצא‬ ‫יך‬
‫‪ .‬מכת‪ .‬האיקים' וכן יוחנן תעובל‪ ,‬לך‪.‬עתי ‪,,‬לא‪ .‬יתכן שהרי האיקיס חלקו‬
‫' כבודי!למשה מאוד‪ ,.‬ומקרו נפשס‪.‬על‪.‬כנו‪.‬דו׳של משה רבינו• וכן־לחמר‪-‬הרבה‬
‫‪.. ':‬עם; הרומיים בבור‪.‬המקלש'‪.‬ו‪.‬יוחנן‪1‬האיק?‪..‬היה מנהיג‪ .‬מלחמות״ב׳‪,-‬ח׳ ’׳ ;‪.‬‬
‫־‬ ‫■‬ ‫־‬ ‫■‬‫■־‬ ‫■ ‪i‬‬‫־־‬ ‫■‬
‫‪^.‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪-‬‬ ‫•‬ ‫■‬ ‫■‬ ‫•‬ ‫;‬ ‫‪-‬׳‬ ‫‪•v t‬‬ ‫‪/,‬‬ ‫• '‬
‫■‬
‫^‬ ‫י‪,.‬‬ ‫‪■1.‬‬ ‫^‬ ‫^‬ ‫‪»,‬ר‪ .‬י ז‬ ‫‪W‬‬ ‫<״ • ‪.•-J‬‬ ‫>‬ ‫׳■ •ן‬ ‫־‪/‬‬ ‫“‬ ‫‪.‬‬ ‫י‪.‬‬ ‫^‬ ‫‪I/‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪,‬‬

‫^^^^מצ_רזםקהחש^בר“את עז‪-‬י^ותר ממשה‪-.‬וראו'בשמחת‬ ‫‪ .‬״לוכל‬

‫לבב חרכן המקדש‪ ?,,‬ירק‪.‬בזאת לאותילהס‪-‬ויחוק־ לאיקים במה שהורו האיקיס כי‬
‫‪.‬אין; הקרבן דלוקק‪ ,‬כיל אם תורת קרבן ^כמג‪:‬שלזממ ■חכמי‪:‬ק״ק‪-‬בכ׳׳^‪^ •■.‬‬

‫כל בעלי אגדה שגדלוט מפני שעשיוו'שם נשוממ׳ויהודה גן"דמסאי פירש לשס )לעיל(‪•..‬‬
‫אפש בכל זאת נראה שהאישים החשיבו מעשה פרוש־ש במקדש‪ .‬לאמת‪.‬וצדח‪.‬צשלחו לפעמים‬
‫פלה;‪,‬ג׳ ק^ברם‬ ‫‪ ■ -‬קלבנוה שלא ^וש׳מן;הציבור‪",‬וממה שע‪5‬זה‪',‬ישמטאצבן‬
‫־ ■■■ ״■‬ ‫'■■'‬ ‫•■‪ =:‬אין לאיה• כי«קלהיהיה^יע״ש;■'‪ ■;.‬״■’■■ ׳■■ ■ ■‬
‫‪285‬‬ ‫איפים־‬
‫‪.‬לקיום הדברים אעיר עוד על איזה‪.‬חידושים מועילים המסיחקיס לנדון זה‪:‬‬
‫)א( לדעהי מה;שאומר בעל מאור עיכים כי■ בייסותים בגמ׳ המה״האיקים‬
‫הוא בלמי ■צודק‪ ,‬וכן מה■ שאמר בעל הכחב־והסמומ‪:‬ם שהם‪,‬על ‪.‬שם'‬
‫בייתוק■ שמיכה'הורדוקלכהן גדוליאיכו כהוגן‪ ,‬רק ביימוקיס‪,.,‬המה‪,‬הכוצרים‬
‫ונקראו כן‪.‬על שס ’ ש ו ע;'‪ .‬נ ו ש ע י ם‪;,‬געהמןפענע«‪0‬גן»'‪ 8^^0‬ס‪ 61‬סע;הען־'‬
‫פענד‪ ,‬מתי׳ א' כ״א‪ ,‬ויש לי" ראיות ברורות^’על־ זה כמובא בע׳ ביימוקים‬
‫ועיין ריכיב״א על מענית ■י״ג שמיחק תיקון ולמלשיכים רק יעל אודות‬
‫בייתוקים והם הנוצרים‪ ,‬ועיץ מנחות ש״ו ע׳׳ב 'שד יוחכן‪ .‬בן זכאי אמר‬
‫להם לא תהא תורה‪ .‬שלמה‪ ,‬שלכו כשיחה בנולה‪..‬שלכם‪,‬ומה‪.‬׳זר^ שיחה‬
‫בעלה? בהכרח אבוכגיליון שלהם ויבואר בערך הכ״ל באר‪:‬תיעב\)ב(;עכ’ן‬
‫כנפים פירשו המבקרים על אופנים שונים‪ ,‬גרעעץעל המפעחת לנגב הידים‬
‫והרזכם גייגער על קם הכתוב חגי ב׳ בכנף בגדו קמוך‪-‬לבשר קודש‪— .‬‬
‫אבל' לדעתי אברר אי״ה ‪-‬בערך זה שהוא ע״ש מצות ציצית ותפילין וכן‬
‫גמילת חקד שנקראו■ ככפים ע״ש‪) .‬ג( צריך אני לעורר כי לדעתי‪ -‬בית‬
‫שמאי שקם קמוך לחרבן בית שני לחלוק על ב״ה היה קעיךאחד מןהאיקים‪,‬‬
‫וראיה על זה א׳ כי שמאי נעשה אב״ד במקוח‪ ,‬מנחם האיקיי ומן הקתם‬
‫בקשו האיקים שיהיו אחד משלהם בוועד חכמי קכהדרין‪ ,‬ועוד‪ ,‬כי גם‬
‫שמאי כיבאלהורודוק שימלוך ונהג כמנהג הצנועים לכבאות‪ .‬ולא כפרושים‬
‫שאומרים חכם עד’‪ q‬מנביא‪ — .‬ב׳ מו ק בזה !שיעת הברייתא מנחות‪-‬‬
‫מ״א א' הקמומה קדין בציצית כ״ש פוערין וב״ה מחייבים‪ ,‬אמר ד אליעזר‬
‫ב״צ והלא כל המעיל תכלת בירושלים הוא ימן המתמיהין? לדעתי פוערין‬
‫כ״ש לערך ידיעתם כי המהמלובשי קדין כאיקיס ‪ .‬ג׳; נ״ש‪,‬מחמירין בעכיכי ‪,‬‬
‫שבת'כמו האיקים שלא התירו לחמם מכשיל בשבת עיין ר"פ כירה כ״ש‬
‫חמים ולא הכשיל‪ ,‬וכן בענץ מקצה וגמר מלאכתי■כפי שיעת המוקפתא‬
‫פ״א דשבה קברי כ״ש ששת ימים מעשה מלאכתך וכיום‪.‬ז׳ שכמ ילהורות‪.‬‬
‫כי גמר המלאכה צריך להיות כששה ימים‪ ,‬וב״ת קברי‪.‬רק המעשה ולא■‬
‫גמר מלאכה דלא כאיקים‪ .‬ד׳ נהגו כ״ש' שלא ללמד רק‪-‬לתלמיד כדוק‪.‬‬
‫שתוכו כברו אכות דר"כ קפ״כ — ממש כאיקים‪ .‬ה׳ לחמו‪ .‬כ״ש נגד‬
‫הרומיים בחזקה שלא כדעת הפרושים מב״ה‪ ,‬וכן האיקים‪ — .‬ותכה ראוי‬
‫נעמוד על לשון כ״ש ריש ביצה תשוחע חיה ועוך בי״ע‪ ,‬כ״ש אומרים יחפור‬
‫בדקר ויכקה‪ ,‬כאלו היהימוכן דקר לכל שוחע וזה דרך איקים‪.‬כנודע‪.— .‬‬

‫ייעיזל‪ .‬אחל כתני זאת לאיתי נמ״ע אלגי צייטונג ד״י נוממער ‪ 33‬לשנה זו צד ‪ 459‬השערה‬
‫חדשה מאת דתקטתל זצונדטבעלגעל מק״ק «צופטריכט על שם עטםעכער‪ ,‬והוא ‪.‬‬
‫מאבות דל״נ פ׳ ל״ז' בחשבון ד מיני פלושיס נחשב פלוש מחופתו עינ‪ 1‬אני‪ ,‬ומליון כתוב נוסחה‬
‫י‬

‫!חלת פלוש מה הובתי ואעיסנה כמו שהוא סוטה כ״ב ‪ :‬וסובל החכם הנ״ל שנוקחא ראשונה‬
‫עי^קל והכוונה על כת עססענעל שלא לקחונשים ושםעשאלי הוא כמיעק‪.‬שענעל ונגזל משולש‬
‫זו יקרה היא בעיני‪ ,‬אפס עדיין לא כ־ון פרוש מחופתו על־עי שלא‬ ‫חדשה‬ ‫עשה‪ ,‬והנה'השעלה‬
‫נשא אשה מעולה מה זה מחופתו ראוי לו להקל' פלוש מנשים בכלל?ונלא׳ לי כי המכוון על אופס‬
‫ננ^תסענעל שלקחו נשיה וכאשר לאו שנתעברה להריונה‪ ,‬פלשו‪ .‬באופן שיש מקום לכנות ענין‬
‫!ה פלוש ממופתי‪ ,‬כלומל כמעכי ששכב ׳אס אשתו אחל החופה פירש ממנה‪ ,‬ובעבור זה יתכן‬
 ‫איסים‬ ‫הערה^^‪1‬׳‬
‫‪.‬מידה ‪r‬ו נשס״עשאני; יען ט שורש ‘ע^זה נעורי■ עסה ינון על הנועל'נעילה ראשונה‬
‫לבך כמפורש‪-:‬ג׳ פעמים‪...‬יחזקאל כ״ג■ על‪.‬עם ישראל במצרים‪. .‬שמצרים׳ עש‪'''?1‬דדי'נמוליהס‪ ',‬וכן‬
‫בענהדלין כ״נינ׳ אין האשה כוימס •‪.‬בייה אלא; עם‪ :‬מי‪,.‬שעושה אוההכלי ‪,‬שנאמר כי נועליך‬
‫ען?*יךג'‪.‬וג‪.‬מירמ?‪»,‬מוו^זקל‪.‬אל‪ .‬מה‪.‬שעוגאו״במשנס ובריימא שוף סולוה משמת‪-‬ר׳‪-‬חנינא בן דוסה‬
‫פיפקו אניצזיימעשהי משמה אבאייוסי בן׳קטינהא פקקו חת‪.‬ידיס‪ .',‬וקשה״ל‪/‬מאוד מה בין‪.‬אנשי‬
‫מעשה לחשידיס והלא גס חשידים בעלי מעשים המה ׳ולהפך אנשי מעשה ממאשדייס עם קונם ?‬
‫אצן לפי מה שבארתי הנה‪1>:‬ענו כי ר׳‪'.‬חצינא בן דועה היה לו אשה'ובנים ויתכן אם כן שהוא‬
‫היה־ פורש מן האשת אחר שנתעברה הגס כי עדיין‪,‬נקראת על שמו ושרתה תחת"ממהלסו‪ ,‬והוא‬
‫ר״ח היה ‪-‬מכת אנשי מעשה שכובשים‪ .‬יצרם מלשון עשה כנישה‪:‬ופורשיס אחר־ שעשו י העיבור‪.‬‬
‫אך ?תכן שאנשי מיעשה'‪,‬נקראו אותם שזכו‪ ,‬לעשות מעשים נפלאים‪-‬כמו‪.‬דיח ששלחיאליו ר׳ יוחנן‬
‫ב״ז להתפלל עבור ח ולה; מפני שהוא ׳כעבד למלך שהמלך עיישה רצונו‪...‬ברכום‪.‬ל״ד‪ .‬ל‪ ..‬אבל‬
‫חסידים■ היו אותם״'שאין ■מדרכם לעשות■ נפלאות‪ ,‬ועיין סוכה נ״גיא' ‪ :‬חסידיה ואנשי מעשה‬
‫״ ■ '■ “‬ ‫‪-‬י‬ ‫■■ ' י‬ ‫‪::‬׳ ״■'■״״״ ‪ ■.■.‬י צדיקים מנעורייהים‪— '.‬‬ ‫‪. .‬־‬
‫או יתכן שבכלל אנשי מעשה המה בעלי מעשה וחסידים המה בעלי'עיון והתבוננות כי לשני אלו‬
‫‪.‬נתחלקהכת איסיס לפי■ דעת החכסבההמער שראה ‪ 3‬ספר קדמון הובא בספר הקרי קדמוניות‬
‫ד' ו‪ — .'.‬ושם נספר זה ראיתי את הלחץ אשר בני ישראל ליחציס למצוא‪ ,‬כת האיסיס בתלמוד‬
‫והציע שם‪.‬דעת אומרת כי מבני יהונתן בן רכב ירמיה ל״ה נולדו שלא שתו יין ומזה אין ראיה‬
‫כי גבר בארתי שאיסיס ־לא היו׳ נזירים*( כי להנזיריס’ הותיר נדרס;‪.‬לפעמים והשגיחו על‪.‬זה‬
‫■ ' ׳ הרבה נזיר פ״ה מ״ד וש״מ‪.‬‬ ‫׳‬ ‫״ "״‪-‬‬
‫גם‪ -‬מביא שם ש"ס ברכות'כ״ב א׳■ במי שרצה לבעול א״א ואמרה לו‪ ,‬ריקה ישי לך מ׳ סאה לטבול‬
‫י‪ :‬״מיד סירס״ ולפנינו^ישימיד פירש■ואם' נגימס סיירה תבוא על נכון השערתי־שהסריסים‬
‫שומרי שבת ישעיה נ״ו המה מקודהאיסיס‪ ,‬ואך כי נמצא לפעמיס'סיריס‪:‬במ'קרא' שנשא׳אשה‬
‫והוליד בניס‪..‬ביאשית ל;יז ‪.‬ל״ח‪-‬ל״ט‪ ?,‬מ״מ רוב סריסים‪ ,‬לא נשאו נשיס‪.-‬וזה הוא הפארתס■ להיות‬
‫בהיכל מילך‪ •,‬וכן האיסי‪.‬ס‪.,‬השפדלו‪.‬להי‪.‬ו‪,‬ח‪.'.‬הייהים‪.‬בהיכל'‪.‬מלך‪..‬מלכי המלכים הקב״ה‪ ,‬ופרשו‪ -‬מן‬
‫הנשים כמו שפירש־ משה‪',‬ואני כבר הוכאתי שכיל החסידיס שנזכרו בגמרא וכן כל אנשי מעשה‬
‫^ נהגו'בנישואין זולתי ד׳ חכמים בן עזאי שלא היה מן'האיסיס במפורש רק נאמר■ ממנו‪ .‬שנשא‬
‫' ופירש כדרך קצה איסיס שהזכרתי וכן ר' ספרא נהג ממש כאיסיס שלא נשא אשה ולא נשבע‬
‫שבועה‪ .,‬מעולם‪ ,‬פסחים‪ .‬קי״נ״ב׳‪ ■,‬י׳‪.‬־ ספרא רווק הדר‪,‬בכרך היה והוא היה מביר" אמת בלבבו בלא‬
‫שבועה מכות כ״ד‪ .‬גס נשבע תמיד במשה סוכה ל״ט׳א׳■ וש״מ כדרך האיסי‪.‬ם שכיבדו משה רבה‬
‫למאוד כנודע‪ .‬ור׳‪,‬חני׳נא ור׳ אושעיה רווקים היו בארך‪.‬ישראל ומפורסמים לקדושים בבבל‬
‫פסחים )שם( גס‪ ,‬נשבעו תמיד בחיי‪ ,‬דלבינן קדישיי בארעא משלאלשס‪. ,‬וכן‪ ..‬עסקו‪.‬בספר‪,‬יצירה‬
‫כר׳ ננ״ש סנהדרין ס״ה ב׳ כדרך האיסים בעלי נסתר‪ — .‬חוץ עד' אלו לא מצאתי בש״ה קנהגו‬
‫מנהג^׳איסיה בכל ־ענינים‪ .‬ושמיעתיי אומרים כי זה שאמרו שבת ק׳׳מ ‪ :‬בר בי' לב לא ליכול ירקי‪,‬‬
‫המכוון שלא; לנהוו‪ .‬מנהג■ איקיס שאכלו ירקות ולא בשל‪ ,‬אבל מה יעשו המדמים להאי צורנא‬
‫מלבנן שאמר‪ .‬איכא קרמא' באו‪,‬מא עירובין כ״נ‪.‬ולסוגיא חולין פ״ד שאומרת שלא יאכל אדם בשל■‬
‫לק בע״ש! ולר׳ יהודה ור״ש שאכלו ירקות נדלים מ׳י׳ט נ׳ ולפרושים שלא אכלו בשל ב״ב‪ -‬ס׳ ב׳‬
‫וכן להיפך אני הוכחתי שב״ש היו נוהגים קצה 'כאיסים בשמירת שבת ושאל דבלים ואפ״ה היו‬
‫אוכלים בשל בכל השבועה לכבוד שבת ביצה י״ז א׳‪ — .‬גס ההשערה שמה שאמר ר׳ עקיבא‬
‫‪ ,‬סנהדרין צ'‪ .‬הקולא כספרי' חיצונים והלוחש‪ .‬על המכה אין לו חלק לעה״ב‪-‬וכן מס שאמרו ־‬
‫במשנה מגילה כ״ד ‪ '3‬ציפן לתפילין זהב ונתנה על ביה ■אונקלי שלו הלי זה דרך חיצונים‪ ,‬כל‬
‫זה‪.‬הוא תולה האיסיס העוסקים בחיצוניות לרפא כל שבר וכל מחלה בלחישות וקמיעות‪ .‬השערה ‪.‬‬
‫זו רופפת היא מאוד‪.‬ואלן לה ידים‪ ,‬ורגלים לקום בבה״מ‪ ,‬כי קמב הדבל מאוד שחיצוניס המה‬
‫כת גנ^סטיקעל מן הנולריס שעסקו‪.‬נסתלי טבע וגס הניחר תפילין ע^יז‪ .‬וע'וד כי גס חכמי‬
‫בבל‪,,‬לרוב עסקו בלחשים וקמיעות ונסתמת! והכלל בזה כי דבר שפתים אך למותר בענינים ‪:‬‬

‫*( וכס טעיאפייטק ‪ .‬שהזכיר פילון ואמרו שהוא מלשון מרופד‪ .‬נמו אשיא‪ ,‬נראה ל• שהוא בם יוני בעלי עולהן‪.‬‬
‫שאכלו על'שולק אסד‪ ,‬ואמרו לא המזבס כי אס שולחנו עול אךס מכסו‪ ,Trapesa .‬שולסן ביוני ועיין ‪6‬דר״נ‬
‫כ״ז'‪’:‬םידוד של שולחן גדול ועשיית ג״ד וקיומיהן שביא טובה לעולם‪— — .‬‬
‫‪287‬‬ ‫הערה ב׳ לע' איסים‬
‫כאלה לכוין אל האמת במה שכנר ע'‪3‬ר'ו‪3‬ניל ״מן העולם; ורק‘טל העיקרים והשלשיס ראוי למקול‬
‫ולדרוש כאשל עשיתי בפנים‪ ,‬באופן שיצא לי' מזה' שחכמי״ש״ם הנאורים> בדעת אחזו בזה וגס‬
‫מזה לא הניחו ידם‪-,‬פעם• בחלו במידות איסים■ טובים פעם במידות פלושיס‪ ■,‬וגס בצדוקים‬
‫לא מאתו בכלל — ‪,‬לק נמנו כל הדברים בטעם ושכל‪.‬כיאות‪.‬למעמד האומה בשכל המעשה‪— .‬‬

‫‪ ..............‬ה ע ר ה שניה‪.‬‬
‫דאיתי בה מגיד שנה ששית צד ‪286‬בשס החכם הנודע בשערים מהו״לל ב״ג מפאריז שנשאל עבור‬
‫‪ .‬תמונת מגן דוד שמשתמשים בה בעלי סוד‪ ,‬למצוא מקול‪ .‬נאמן לתמונה זו ? והשיב‪-‬שגם‬
‫בעלי כןוד מאמונת הישמעלים‪ .‬משתמשיה‪,‬בתמונה זו וקוראים אובה חותם שלמה וטעם הדבר‬
‫לדעתו‪ ,‬מפני כי שלמה עשה ים עשר אמות וקו שלשים אמות יסוב אותו‪ ,‬ובהכרח הימה התמונה‬
‫משישה‪ ,‬כי אם לא כן יש שלשים ואחת אמות לקו המקי‪ q‬עשר אמות‪ ,‬וכן תמונת מגן דוד יש לה‬
‫סגולת המשושה מלבד ששה קצוות‪ ,‬ואם נמשך מזויות אל זויות קו יצא לנו משושה שוה צלעות‪,‬‬
‫וכבל כתב סעיקלים; סגולת המשושה בטבע ע"פ הנודע כי הדבורים יעשו בתיהם כן ‪ .‬ע״כ‬
‫כקיצור‪ — ..‬ולי קשה עוד אס כן מדוע קראו‪.‬התמונה בשם מגן דוד ולא מגן שלמה? ועוד כי‬
‫לפי שיטת‪ ,‬חז״ל שלמדו כלל זה כל שיש בהיקפו שלשה יש ברוחבו טפח^ מיס‪ .‬שעשה שלמה‪,‬‬
‫עילובין■ י״ד א'‪ ,‬ושאלו והאיכא משהו ? והשיבו כי קחשיב מגוואי קחשיב ‪ .‬מפורש דהמקבליס לא‬
‫ה״ל שים של שלמה'משושה היה! — ע״כ נראה ני כמו שכתבתי למעלה בע' איסים אות ט'‬
‫שורש תמונה בעלת חמשה קצוות נקראת על שם עיטצוגתרצזט חכם יוני‪ ,‬ומזה נובעת התמונה‬
‫בעלה ששה קצוות; ויען כי חכם זה נקרא אוהב חכמה •עחי(ת — ומעתש בראשונה מפני‬
‫שתלמידיו קראוהו תחילה ‪:‬מעתט )דיצ‪ 1‬וויי‪:‬ד‪.‬ייט( ואמר ‪..‬הוא^^בענוה שאין נכון לקראו ככה‪,‬‬
‫כי אס'הוא אוהב חכמה‪ ,‬ובדברי לאשונינו ״דוד״ החכמה עריינד דער !דיוהייט תוס' שבה‬
‫קט״ז א' ד״ה פילוסופא‪ ,‬ואס כן בנקל יתכן טעות כזה לכנוס מן‪.‬ן מ ד מה שבאמת בראשונה‬
‫^ישד על דוד‪ .— ',‬עוד יתכן כי התמונה משושה שורשה ממה שחובה בקרבן להניף‬
‫תנופה‪ .‬לששה‪:‬קצוות לארבע ‪,‬לוחות ומעלה ומטה‪ ,‬כדי לבטל כוחות רעות וטלליס ירעים‪ ,‬וכן‬
‫בנענוע הלולב סוכה ל״ז נ' ״אמל ר׳ יוחנן מוליך ומביא למי שאלבע_לוחות שלו‪-‬מעלה ומוליד‬
‫למי ששמים יאלז שלו‪.‬״ — מצורף לזה ידענו מס שכתב כהן הנוצרים שחי במאה השני^ז למנינס‬
‫קןעתענש פתן צזןעק ‪c‬צונדריע‪J‬בספרו ‪.Stromata‬שהוא מפליג מאוד בשבח היהודים‪ .‬גתורתס‪,‬‬
‫ומשתדל מאוד להביא לאיות נצחוה שחכמי יון גנבו ספרי אמונה 'מישראל ולמדו מהם‪ ,‬כאשל‬
‫עשה■ פיטאגאראס‪ ,‬וכתב שם ספר ה׳ פ׳ ‪ 7 0 3 — 700‬להפליו‪ .‬בשבח מספל הששה ימי‬
‫כלאפית שחשב משה בתולה ואמר בזה״ל ‪nam et apuci Pythagoràm senarius tauquam‬‬
‫■‪ , numeras Gamîcus habetm‬כלומר לזווג שמיס וארץ יש סימן מספד הששה אצל‬
‫פי‪.‬טצ‪1‬גי!ר‪.‬הש‪ ,‬אם כן אין תימה‪,‬עוד שיחסו ‪ ,‬תמונה המשושה לדוד אשר על שם מלכותו נקרא‬
‫^’ין שממנה תצא תורה לעמים‪ — .‬והנה בלתי ספק נהגו'האיסיס בעלי סוד להשתמש בתמונה‬
‫ןי ׳כדיד כת פיטאגאלאס‪ ,‬ויתכן מאוד שעל שס תמונה זו המורה על י זווג שמיס וארץ ודיבוק‬
‫כל הלוחות השמים לכל פינות שאתה פונה׳ אמר יחזקאל •ל״ט ב׳ על■ גוו‪ .‬ושוננמיך'וששאתיף‬
‫והעליתך‪ ,‬כלומר'אצדד ואניע אותך לכל■ הצדדים והפינות שהם שש‪ ,‬ומזה נלאה גם כן שם‬
‫שישן‪ .‬על פלח נאה שאינו עגול ממש רק כדלך משושה )רתוע( ועיין ע׳ אתב״ש‪ — .‬ויען‬
‫׳’ האיסיס נהגו כמנהג‪ ,‬הדבורים‪ ,‬ע׳ לעיל׳ אות ה׳ וערך אפם^ לכן שמשו בממונה משושה כדרך‬
‫שהדבוליס‪ .‬עושים בטבע‪ .‬עוד יתכן מאוד כי בעבור זה נקראת התמונה בשם מגן דוד יען כי‬
‫אס תמשך את אות ו‘ של דוד לאורך כל ד׳ תשיג שני משולשים בעלי שלשה צלעות שוות ומשניהם‬
‫יחד נעשה התמונה בעלת שש קצוות וזה בלול ‪.‬‬
‫אגב אייחא ראוי להעיר כי השנה הגדולה לשש מאות שנים שהיא תקופת הקדמונים עיין יוסף‬
‫לרומייםי קדמוניות א' ג׳ ט׳ ובהמו‪.‬יד שם בשם ב״ו‪ .‬גם כן יסודה על שם; מספר הששה‬
‫י‬ ‫‪-‬‬ ‫'‬ ‫’‬ ‫‪0‬ענצזריצזוש( ויבואר במ״א אי״ה‪.‬‬
 ‫‪»:‬י ‘‪.‬ת•‪/‬׳‬ ‫‪.‬‬ ‫■י ‪i /‬‬ ‫^*‪101‬‬
‫^‬
‫׳‬
‫‪288‬‬
‫■‬
‫י‬ ‫;ז■?■‬

‫ן>‬ ‫אסמכתא; אזכרה‬

‫א רגיל מ׳אוד בפל חז״לילקמוךירע^וך אחד■או ‪ p‬ברתאח‪D‬־אלמה‪^•.‬ןצ‪D‬וב במורה ‪.‬‬
‫כדי■ לעשוס זכר עולם‪ -‬לרנניוךזה ■או לקברמ^ו‪ ,‬ואמרו ילפעמים הלכמא‪,‬‬
‫נינתו ואסמכוהו רבנן אקרא‪ ,‬ואפילו להלכוס שנאמרו למשה בקיכי עשו‬
‫שמך כזה לרוב‪ .‬וראוי א"כ‪.‬לחרןור‪.‬ממי‪.,.‬התחילו קדמונינו ז״ל לשמוך‬
‫דברים שבע״פ על הכמב? לדעתי לא נהג דרך זה אצל קדמוני חנאים‬
‫לרוב‪ (*,‬כיי בעוד ' שהתורה‪-‬שבע״פ•י היסה’^מקורה ■בידי יחידים מופלגים' '‬
‫^י הוצרכו‪:‬כלל ^לעשות ‪,‬קימיניס;וזכר;;למידו^ץשברות‪.‬‬ ‫' בשכל‬
‫^’ ניםתמקו‪i5‬לים מא ‪^p‬איש‪,‬יואפשרשהוה נחשל לאישור בימים ■יאשוםם‪--‬‬
‫‪ ' -‬לתלות דברים’ שנאמרו"'בע״פ •אל' הכתב‪ ■,‬כי ■■כמו;‪:‬שאשס לומר■ מיגו ס‪.‬‬
‫^ ■מתוך הכתב‪ :‬כדי שלא יאמרו תרגוס ‪-‬כתוב ■בתורה‪ ;,‬כן'‪:‬השברה‪-‬ינותנת■•‬
‫■־ לאקור הקמיכה בדברים שבכתב על מתישנאמרייבע״פ^כדיישלא‪-‬יאמרו'‬
‫דברים שבע״פ נתנו בכתב‪ ,‬והעעס כי'‪,‬דברים‪,‬שבע׳׳פיינ^ורלן‪.‬לחכמיסל‬
‫‪ ,‬היודעים לשקול בפלש ומאזנים כל‪ .‬עניל‪ .‬מורה‪ . ,‬לפי מעמד‪.‬הדור‪ .‬והכרח ׳‬
‫‪:.‬השננה ואין המוריה חמומת נמנה‪,,‬ואם‪-:‬כן אשיור להשמיך׳ענין‪ :‬הנאמר!‬
‫• בע״פ לכמב העומד לעולם בלי שינוי וחמורה‪ .‬רק בדורומ מנאים אחרונים ‪:‬‬
‫שנמרבו ההלכוח ■והדינים‪ ,‬יצאו איזה‪-‬׳משכילים'ללמד דעמ לעם ■ולהמון‬
‫‪•:‬מלמידים לעש‪ 1‬מ שי‪,‬מן‪.‬וזכר לכל הנא!מר בע״פ ^;;הכיתוב‪.:‬במקרא‪'.,‬ונולד‬
‫‪ .‬מזה ענין‪,‬הדרש •כלו‪.‬מר ‪ .‬לקמול ׳מושכלוח שניות'אלי מוכזכל)מ‪ ,‬ראשונות'‬
‫דומות'להן בכתב‪ .‬ולכן תמצא ק ד אליעזר'בן‪ .‬עזריה חולק‪-‬על ר׳ עקיבא;‬
‫‪.‬אשר אהב באשמכתות כאלה ואמר‪,‬עקיבא אפילו אתה מרבה בשמךבשמן‬
‫־ כל היום איני שומע‪-‬לךיאלא חצי לוג שמן למודה‪ ,‬ורביעית יין לנזיר‪ ,‬וי״א ;‬
‫'לנדה־הלצה‪ .‬למקה משיני‪ .‬הן ‪:--‬ו אינו צי ‪'1‬אל‪ .‬שמך‪.‬במקרא )נדה עי״ב'‬
‫ב׳ חלחיס‪.‬פ"ב( ‪'.‬־וכך‪.‬הראה מבורר שוך יומא‪..‬במ!שנה‪. :‬עברומ שבין אדם‪.‬‬
‫למאום יהכ״פ מכפר עברוח שבין אדם לחברו‪ ,‬אץ יה'כ״פ‪.‬מכפר עד שירצה ‪.‬‬
‫אח חברו — 'אמ זו דרש ר׳ אליעזר בן עזריה‪ :‬כי ביום הזה יכפר עליכם ‪.‬‬
‫לפני‪-‬ד׳ מעהרו‪ ,‬עברוה שבין אדם למקוס יה״כ מכפר עברוח שבין אדם '‬
‫לחברו׳אין יהכ״פ מכפר‪,‬על‪:,‬שיךצה״אח אבלו כלומר ויקיים לפני ד׳ מעהרו ;‬
‫להמעהר עוד ערם יבוא‪,‬הדבר לפני‪.‬ד' וזוידרך דרש‪' .‬והדבר קשת למה‪:.‬‬
‫נקעה■ המשנה מחלה דין זה שמם ואח״ב;‪.‬חוזרמ ואומרמ זאת• בשם‪■S -‬‬
‫אליעזר בן עזריה? ועוד לשון את זו דיש ראב״ע משמע שלא דרש ראב״ע■‬
‫אלא זו ולמה ? לדעמי י הדבר נכון מאוד ‪.‬על תדרך שאמרנו ; הדינים■‬
‫והשברוח בכלל מקובלים היו בשמם בלא קמך במקרא‪ ,‬ור’א‪,‬ב״ע היה בורח ;‬
‫‪.‬מלשלוך דברים'שבע״פ מדרך‪ .‬דרש לכן נקעה המשנה הדין שמם"ואומרית‬

‫*( בירושלמי מגילה פ״ג ■ה״ו‪ -‬ממן)שפ״א מאגוה( מניע לשב״ג אומר■ על שלשה דגלים קעולס‬
‫עומד על הדין ועל האמת והשלום אמל ל׳‪ ,‬סנא שלשמן בכמוב אחד אמת ומשפט‪-‬ושלום‬
‫שפעו בשעליכס‪ ,‬זכריה ח'‪ ,‬נשמע מזה של׳ שנא הראה מקום בזכריה ולא הובא פשוק זה‬
‫במשנה שפ״א דאבות ולפנינו נאמרה במשנה עצמה לאיה זו? בהכלח שאחרונים השמיכו‬
‫ענין המשנה לכסוב ‪.‬‬
 ‫‪289‬‬ ‫אסמכתא‬
‫אח״כ לחידוש כ׳ אה זו דרש אפילו ראכ״ע‪ ■.‬וכדמוח ראיה לזה ־במשצה‬
‫ת׳ פ״ק ד׳ י״ג דברכות‪ :‬מזכירין יציאת ]מצרים בלילות‪ ,‬אמר ר׳ אליעזר‬
‫בן עזריה הרי אכי כנן ע' שכה ולא‪. .‬זכיתי שתאמר יציאת מצחם בלילות‪,‬‬
‫עד שדרשה בן זומה שנאמר למען תזכור את יום צאתך כל ימי חייך‪ ,‬ימי‬
‫חייך אלו הימים‪ ,‬כל ימי לזייך אלו הלילות הכה לך כי המשכה אומרת‬
‫בתחילה הדין קתם מזכירין יציאת מצרים בלילות כפי המקובל מכבר‪,‬‬
‫אבל ר׳ אליעזר ב״ע לא זכה שישמע העם לקול‪ ,‬המורה דינין ע"פ תורה‬
‫שבע״פ עד שבא בן זומא ודרש כלומר קמך הדבר אל הכתב ומתוך כך‬
‫כככק העניןאל לבהשומעי׳ התלמידים‪ ,‬והבחיריס שבאומה‪ ,‬אשר בעבור זה‬
‫כראה כי מזה למד ר׳ אליעזר ב״ע הכרח האקמכתא והדרש לכהול כר'‬
‫עקינא שתיקן מדרש כזה‪ ,‬עיין שקלי׳‪,‬בירושלמי פ״ה ה״א‪ -,‬ונן זומא שהיה‬
‫תלמיד ר׳ עקיבא היה באמת ראש הדרשנים ועליו אמרו קועה פ״ע מע״ו‬
‫‪.‬משמת בן זומא בעלו הדרשנים כלומר היודעים לעשות פומבי‪-‬לכל 'דין‬
‫וקברה על פי תמיכה בכתוב והוא שורש הדרש בכל מקום‪ ^ .‬הן יש‬
‫במשנה בכמה מקומות קמוכין על הכתוב שאי אפשר ‪.‬לפרשם‪-‬רק ‪:‬דרך‬
‫אקמכתא וקימן‪ ,‬ד״מ פרה פ״א מ״ב פר נן שתי שנים שנאמר ' ופר שני‪,‬‬
‫חגיגה פ״א מ״א״קען הוא מי שאינו יכול להלוךבמליו שנא׳‪. .‬מלים‪— .‬‬
‫ומצינו בפירוש הפרש בין דרך לימוד הראשון בתורה המקובלת‪.,‬בלא ‪,‬‬
‫קמיכה בכתב ובין דרך לימוד מאוחר באקמכת׳‪ ,‬ירושלמי מ״‪.‬ק פ״ג ה״ז ;‬
‫איזה תלמיד חכם? חזקיה אמר כל ששונה הלכות ועוד תורה‪-,‬אמר לו ר׳‬
‫יוקי הדא דאת אמר בראשונה‪ ■,.‬אבל עכשיו אפילו‪/‬הלכות‪. ,‬פירוש‬
‫נלאשוכה היה בדין לומר הלכות לבד ותורה‪ :‬לבד‪ :‬אבל ‪ .‬עכשיו שהלכות‬
‫כקמכות למקרא‪ ,‬אם כן‪ .‬הלכות לבד הוא תורה; ועיין ימושלמי ‪p‬ו‪q‬‬
‫הוריות משכה קודם למקרא‪ ,‬ולעול׳‪■,‬הוי‪ .‬רץ אחר המשכה‪,‬יותר מן‪ .‬התלמוד‬
‫הדא‪.‬דתימא עד‪.‬שלא שיקעו בו)בתלמוד( רוב; משכיות אבל מששקעו‬
‫נו )בתלמוד( רוב משניות לא‪ .‬ועל דרך זה שקעו‪ ,‬במשנוות ותלמוד‬
‫רוב מקרא כדאיתא בקנהדרין כ״ד א׳ מתחילה• היה בדין לשלש הלימוד‬
‫שליש מקרא שליש משנה שליש תלמוד‪ .,‬אבל בתלמוד בבלי‪.‬בלולי הכל‬
‫)ומקרא משנה וגמרא‪ — .‬ועיין‪.‬קידושין מ״ע‪ :‬על מכת שאני שונה‬
‫חזקיה אמר הלכות ר׳ יוחנן אמר תורה‪ ,‬מאי תורה? מדרש תורה כלומר‬
‫הכקמכות לתורה‪ .‬ועיין ברכות כ״ב א׳ בעל קרייי מציע^את המשכה ואינו‬
‫מציע את הגמרא משום אז כ רו ת משמע דבמשכה לא היה עוד‪..‬זכר‬
‫למקרא‪ ,‬ובירושלמי שבת פ״א קה״ד ‪ :‬שונה הלכות רוגליות■ ובלבד' שלא‬
‫יציע את המשנה ואית דאמרי ובלבד שלא יציע‪ .‬ה א ז כ רו ת שבה‪ ,‬כלומר‬
‫נימי אחרונים שכבר נמצאו׳במשנה ‪ .‬אז כ רו ת הכתובים‪ — .‬ואין‪ .‬לומר‬
‫כי לשון אז כ רו ת פירושו שמות‪ .‬הקדושים? ■חדא היכן מצינו‪,‬במשנה‬
‫אזכרות שמות אם לא על צד שאינו שכיח‪ ,‬ועוד דשם אמרו‪ ,‬שונה הלכות‬
‫ואינו שונה אגדות ולמה ‪ ,‬מפני שבאגדות בהכרח ‪ :‬הוצרכו ‪ :‬להקמיך•' על‬
‫הכתובים בדרך כל אגדה אבל לא הלכה‪ ,‬ואי אזכרה פירושהי־שם‪ ,‬אין‬
‫■ך ■‬ ‫‪, :,‬‬ ‫הפרש‪ .‬בין‪ ,‬הלכה לאגדה‪_ —. .‬‬
‫‪19‬‬
 ‫אסמכתא‬ ‫‪290‬‬
‫ב עוד תראה בירושלמי מגילה פ״א ה״א על המשכה הקכה מגילה כר‪,‬ראה‬
‫י״א י״ב י״ג י״ד לא פחות ולא יותר בלא שום עעס ותמך‪ ,‬ואמרו שם‬
‫׳ובירושלמי ר"פ מר‪,‬וס שכהגו מי שתידר את המשכה סמבה על מ שפחה‬
‫ומ שפחה אע״ג שלא הזכירו תמך זה במשכה‪ .‬ומעעם זה מציכו הרבה‬
‫הלכות שדרשו בירושלמי על דרך אחר מן המר‪,‬רא משוכה מן הבבלי;‬
‫ד״מ שבועות כ״ב ע״ב~שתיה בכלל אכילה למדו שם־ בבבלי ממעשר שכי‬
‫־שכאמר ואכלת על תירוש ובירושלמי מלא‪ :‬תאכלו כלי דם‪ ,‬ועוד אמרו‬
‫מס שדבר זה באמת תברא הוא‪ .‬ובכתובות כ״בי ע״א■ מציין להפה שאשר‬
‫הוא הפה שהתיר למדו תחילה מן•המר‪,‬רא את בתי כתתי לאיש הזה‬
‫ולאחר שנשאל‪ ,‬דבר זה הוא משברא ולא צריך ד‪,‬רא? למדו מזה ־דבר‬
‫אחר שאיכו מותבר כל כך אבל הוא מקובל שאב כאמן לאתור את;בתו‪.‬‬
‫וחר‪,‬רו אחר תמך שלא יהיה כאמן לאקור בתו מכח יבום‪ ',‬ואמרו הז ה‬
‫ולא ליבם‪ .‬באופן שברור כי למושכלות ראשוכות לא חפשו אחר כתובים‪,‬‬
‫‪ .‬להקמיך רר‪ ,‬למושכלות שכיות מר‪,‬ובלות חקרו אחר קמך זה‪-,‬אע״פ‪.‬שאיכו‬
‫על פשועו‪ ,‬ולפעמים תמכו שלשה חכמים'דבריהם החלוקים עלי‪-‬כתוב‬
‫אחד לתימן)פתחים צ״ג וש״מ(‪ ,‬וכל זה מעת אשר‪:‬כתמעצוו הלבבות‬
‫־ וכתרבתה השכחה והוצרכו לול תמך ותימן'אשר מזה‪ ,‬כובע דרך‪ -‬אל תקרי‬
‫־ ‪.‬כך'אלא כך‪ ,‬לתימן וזכר הרעיון' שלא ישכח‪ ,‬ואפילו ‪ -‬על־ ■'גימעריאות‬
‫תמכו הלכות כמו תתמכו על י׳ה׳יי׳ה ששתם ־ כזירות שלשים׳ יום ועל‬
‫א׳ל׳ה ל״נו מלאכות אע״פ שאינם רק ל״ו תמכר על ׳המורגל לר‪,‬רוא ה׳‬
‫כמו ח׳ ירושלמי שבת פ״ז ה״א ע״ש‪.‬־ ובבלי קידושין■ ת״ב הנר‪,‬י כתיב ה׳‬
‫כמו ח׳‪ ,‬בבנל שמבעים ןככה מ״ק ע״ז‪• .‬לדעתי הדבר מפורש■ בירושלמי‬
‫חגיגה קפ״א על מה שהקשה מר עוקבא על המשנה^דעומאות ועהרוה‬
‫יש להם מר‪,‬רא מרובה והלא מעיןיובור מר‪,‬וה מים יהיה עהור הוא״ מקרא‬
‫מועע ואכו לומדים מזה הלכות הרבה כל דיני מקוה? השיבי רבי זעירא‬
‫כל מקום שאתה מוצא הלכה ואין אתה יודע׳ מה צויבה‪• ,‬אל תפליגנה‬
‫לדבר‪:‬אחר‪ ,‬כי הרבה הלכות כאמרו למשה בקיכי ועקוקעות'תנת במשכה‪,‬‬
‫כלומר ■דין תמקות והלכותיה המרובות אין לתם שייכות אל‪.‬המקרא‪-‬אך‬
‫מעיין ובור מקוה ׳ מים יהיה עהור‪ . ,‬ששם תכוונה'שאין המים המחוברים‬
‫מקבלים עומאה‪ ,‬ואין להפליג הלכה זו אל מר‪,‬ום אחר ; רר‪ ,‬בתורת כהכים‬
‫‪ .‬תמכו על פקור‪ ,‬זה כל דיכי מקוה‪ ,‬אבל במק׳־‪ .‬מר‪,‬ואות לא נמצא• אפילו‬
‫פקוק אחד לתמוך עליו דין מר‪,‬וה‪ ,‬וכמה הלכותימשיני ינשר‪,‬עות במשנא‬
‫■בלא מקרא‪ ,‬ומקיים שם הירושלמי‪ :‬חביבים־ הדברים• שנתמכים ■לכתג‬
‫מ ד ב רי ם ה כ ק מ כי ם ל פ ה‪ .‬מפורש אם כן שמנהג זה לתקמיך הוא‬
‫דרך חביבות ־וצורך הזמן לזכרון‪ ■.‬כן כראח לי ־פירוש הדברים׳־שם ‪:‬ולא‬
‫■ כאשר דחר‪,‬ו רבים וגדולים )עיין מאמרי על יהלמ״מ ׳בע׳ ארבע אמוה‬
‫־‬ ‫׳ •׳' ‪-‬‬ ‫יי י‬ ‫י של הלכה ובע׳ דרשה אפרש‪,‬יותר(‬
‫ותנה מצינו אקמכתות שראוי להתבונן• בהן‪ ,‬כי י עמוקות• הן‪ ,‬וגם ב׳‬
‫בראשיתן‪ ,‬נראות מוזרות‪ ,‬באחריתן תשגנה מאוד‪ ,‬ד״מ‪■ :‬קידום‬
‫על היין ק מ ט בל לשון זכור זכרהו על היין‪ ,‬פקחים ר‪,‬״ו‪:‬א׳‪ ;,‬וקשה איזם‬
 ‫א ס מכ ת א‬
‫יחוק יש לזכרון עם היין? אבל עיקרו של דבר הוא כך‪ ,‬היין כל זמן‬
‫שמזקין הוא מעולה‪,‬יותר ואמר הכמוב זכר‪ 1‬כיין לבכון הושע י״ד‪ ,‬ע׳‬
‫הוש׳ שם‪ ,‬כלומר לפי שהיין של א״י אינו מוכשר להזקין ורק היין שבהרי‬
‫לבנון מוכשר הוא להתיישן ולכוח זמן רב במרמ‪ ,q‬לפיכך אומר הכתוב‬
‫זכרו כיין לבנון‪ ,‬להורות שכמו שיין לבנון הוא משובח בזקנתו‪ ,‬כן ישראל‬
‫הידיד הנאמן‪ ,‬כל זמן שנזכרהו‪ ,‬אפילו אחר שנים רבות‪ ,‬זכרונו לעוב‬
‫ומתעלה יותר ויותר‪',‬לפיכך קמכו ג״כ לומר בשבת לקימן הזכר[ צריך‬
‫יין שמתעלה בזקנותו כן'השבת לא יקור לעולם מזכרוככו‬
‫ומחשבתנו — )ולא כאותם שפירשו זכרו כיין לבנון געטו׳זמק(‪ — .‬מעע ם‬
‫זה אמרו שבת ק״ה‪ :‬שמי שאומר חמרא וחיי על‪ .‬היין אין בו מדרכי‬
‫אמורי ור׳ עקיבא אמר ע ל כ ל כוק וכוק חמרא וחיי לפוםרבכן ‪ ,‬חיי‬
‫וחמרא לפום רבנן ותלמידיהם‪■ .‬פירוש לדעתי‪ ,‬כי היין הוא שימן זקנה‬
‫עובה ושימן חכמת הזקנים והשופרים )ירושלמי שכהדרין פי״א ה״ג‪:‬‬
‫חומר בדברי שופריס( — לפיכך אמר■ ר״ע על היין חמרא וחיי לפום‬
‫רבנן שכבר הגיעו לזקנה כי כל זמןשמזקינים דעתם מסישבת יותר‪ ,‬אבל‬
‫חיי •וחמרא כלומר■ בתחילה צריכים’ אל חיים‪ ,‬התלמידים שלא הגיע‬
‫לזקנה יחיו — ויז כו לחמרא —וזה עוב ומועיל‪, .‬‬
‫וכן תראה שקראו אשמכתא את הפשוק והיתה לו ■ולזרעו אחריו‬
‫ברית כהונת עולם‪ ,‬במדבר כ״ה דבעיצן כהן מיוחד אחרי אביו‪ ,‬ועשרה‬
‫■ כהניס שפירשו ובעל‪ ■.‬אחד‪ ,‬אין הנולד כשר לכהונה רק מדרבנן מפני‬
‫שהכתוב ‪ .‬הוא רק אשמכתא‪ ,‬והדבר צריך ביאור שהרי לכאורה פשועו‬
‫•של מקרא והקברא מחיובים כן י להורות שיהיה כהן מיוחש מן התור'‪,‬‬
‫עיין יבמות־ ק׳ ב׳? ונראה כי חקרו בזה ומצאו שאי אפשר שיהיה דין זה‬
‫מן■ התורה יען ■כי אין שום אדם ידוע בהחלע ביחושו‪ ,‬ובפרע בימי הצער‬
‫והשיעבוד והחרמות והגירושין שעברו על היהודים‪ .‬לפיכך בחרו לכלל‬
‫שיהיה דין זה דרבנן‪ ,‬עיין ע׳ אורייתא‪ — .‬מכל זה תדין שכל דרשות‬
‫זרוה יש להם עמקות וקוד דרך שמך‪ .‬מעעם זה אמרו לפעמים איידי‬
‫דאתיא מדרשה ואינו מפורש בתורה חביבה לתנא ואקדמיה )ייש יבמו׳(‬
‫כלומר שלא ישכחו התלמידים מה שאינו מפורש — ועיין שבועות כ״ח‬
‫י ב׳ כשם שנדרי שגגות מותרות כן שבועות שגגות‪ ,‬והקשו הסוש׳‪ -‬תלי‬
‫כתיבא׳ בלא כתיבא דבשבועוח כתיב האדם ב שבועה ודרשינן ולא‬
‫אטש? ובאמת לק״מ דעיקר העעם הוא משום דאין אדם■ יכול לשמור‬
‫פיו מנדרי שגגות בכל שעה ומעעם זה גם שבועה שגגה מותרת והכתוב‬
‫<‬ ‫'‬ ‫הוא רק אשמכתא ‪— .‬‬
‫לא בלבד הכתובים והמלות והאותיות לקחו לשמך רעיון עמוק‪ ,‬כי‬
‫אם גם■ המצות‪' .‬ד״מ■ שוכה היה אצלם שימן הגנה והשגחה ‪.‬ממרומים‪,‬‬
‫ערכין ל״ב י ב׳‪ :‬דאגין עלייהו )בימי‪:‬עזרא( כשוכה‪ — .‬עירוב תבשילים‬
‫לשימן הרכבה תורה שבע״פ עם תורה שבכתב עיין ע׳ אברהם קיים‬
‫ע״ה‪ ,‬קריא׳ ש»ע שימן אהבת הבורא )בראשית מ״ז( יעקב קרא ק״ש‬
‫־כשעה שכפל עליו יושס ובכה על צוארו )מדרש שם ורש״י( כלומר מכח‬
‫* ‪19‬‬
 ‫יאספכתא‬ ‫‪292‬‬
‫׳אהבם הבורא שכח אהבת ‪.‬בכו‪ ,‬וכן הרבה‪,‬מאוד כאשר יבואר ע׳‬
‫‪. .‬‬ ‫תסרי מורה‪— .‬‬
‫■ ‪ ,‬ואחשוב מפני זה שמה שיחקו מחלוקס על הקמיכה ליוקי בן יועזר‬
‫ויוקי בן יוחנן והיא מחלוקת ראשונה חגיגה‪ .‬מ״ז ותמורה ע״ז‪ ,‬קמיכה זו‬
‫היא קימן לכמה דברים; >א( אס לקמוך את החכמים‪ ,‬בשם רבי או לא‪.‬‬
‫)ב( אס לקמוך הלכות שנמקרו בע״פ על המקרא‪ ' 0 ) ,.‬א ס לקמוך על‬
‫הנק במקום קככה או לא‪ ,‬כדרך שנחלקו אביי‪ .‬ורבא פקחים ק״ד ב׳‪.‬‬
‫)ח אם לקמוך המצות על פי הקוד שלהן‪)■ .‬ה< אם לקמוך על הבהמה‬
‫• בי״ע ואמרו לתכלית ‪,‬זה שם אמר ר״י אל תהי שבות קלה בעיניך שהרי‬
‫‪.:‬קמיכה היא משום שבות ונחלקו בה גדולי הדור — כלומר השביתה‬
‫והחיזוק כל הדברים על יקודם ומנוחת כבודם הוא ■דבר גדול‪ ,‬וזה אנו‬
‫‪ ■,.‬לומדים מן המחלוקת על הקמיכה כי כשם שנחלקו חכמים אם לקמוך‬
‫‪ .‬או לא‪ ,‬בעבור שיש בכל אלה הפקד קצת‪ ,‬ושכר מצד אחר‪ ,‬כי בקמיכת‬
‫■חכמים לרכי יש לחוש לגאות‪ ,‬ולפרכק המתגאה^־הציבור)היערמרכיע(‬
‫י‪ .‬אשל יש בה תועלת‪■.‬שהרב יודע ומכיר‪ ,‬את מי לקמוך ואת מי לא‪— .‬‬
‫‪ , ::‬וגקמיכת ההלכות על המקרא יש תועלת לזכרון‪ ,‬אבל גירעון למשתמשים‬
‫בדרך זה לעוות הכתובים ולקלקל הפשוכן‪ , — .‬ובקמיכה והבעחון‪:‬לכק‬
‫‪.;.‬יש תועלת הנודע אבל‪-‬החשש מצד‪.‬אחרשיעמון כל אדם ידו בצלחת ויתעצל‬
‫בעת ההכרח‪ — .‬ובקמיכת הקודות על המצות יש לחוש לתלמידים‬
‫שאינם הגונים כנודע‪ ,‬על כל אלה הביאו לקימן את השבות בקמיכת‬
‫בהמה להורות כי‪.‬במקום קפק שב ואל תעשה עדי‪ — q‬להקתיר כל דבר‬
‫‪ .‬כפי האפשר‪ ,‬ולהשבית במקום קכנה — ועיין מנחות צ״ג ב׳ דר׳ אלעזר‬
‫‪ .‬רצה לדמות קמיכת חכמים לקמיכת בהמה ואמר לו ר' לקיש^תק‪.‬דרך‬
‫היתול קמיכה דבהמה ‪ .‬קאמרי מפני כי ר׳ אלעזר מבבל נ ק מו בא״י —‬
‫^‬ ‫■‪,‬ע׳ ע׳ קמיכה‪...‬‬
‫ך‪ !.‬ע קו ר זה חשבתי‪ ,‬למקפע כי המנהג להקמיך ההלכות על הכתב דרך‬
‫■‪ :‬חקירה במקרא אם‪ :‬על פי דרשה ברורה או רמז הוא נולד מעת שנודעו‬
‫‪ .‬הצדוקים והאיקים)עיין ע׳ זה( הצנועים ‪3‬שם‪ ,‬ומחלקותיהם על הפרושים‪.‬‬
‫בי; לערך אשר'השתדלו הצדוקים להורות כפשועו של מקרא‪ ,‬הוכרחו‬
‫‪:‬הפרושים להשתדל למצוא רמז וקמך לדבריהם המקובלים‪ ,‬ולערך זה גם‬
‫;‪:‬־ הצנועים‪,‬השתדלו לשאוב מים נאמני׳ מבואר הקודות והרעיונות הנשגבות‬
‫^‬ ‫■ ■‪:‬וזה‪ :‬היה בימי יוקי בן יועזר‪.‬עיין א|קיס‪.‬‬
‫‪:‬ונמשכה מחלוקת זו כמה דורות עד אחר שמאי והלל‪ ,‬־באופן שבודאי‬
‫לא קמכו בפירוש רק בתקתר עד שהתנאים אחרונים פרקמו ‪ ,‬אופני‬
‫■‪:‬׳‪.:‬‬ ‫‪■ :‬‬ ‫‪,, : .‬‬ ‫‪ ,‬תדרשה ברמז‪.‬‬
‫‪ .‬והנה ‪:‬כל‪ ,‬זה שלא כדברי‪ :‬בעל דרכי המשנה שכתב שהמשניות אשי‪.‬‬
‫^ נקמכו על המקיאישנות תנת מזמן אנכת״ג‪ ,‬ד״מ נגעים *( ‪.‬פי״ב מ״ה"‬

‫מה שרצה חנם‪ ,‬אחד )פלצןנקננןט‪M‬״ט ‪ 1861‬צד ‪ (155‬ליאת את המאמר אוי ארשע‬ ‫״‬
‫‪ 5‬ואוי לשננו לאנשי'כה״ג פי״ל מנגעים משנה ו׳ הוא שלא גדייק‪ ,‬כי מאמר זה' הובא אנוי?‬
‫דר״נ פ״צו'משם^ל׳ ישמיעאל גנו' שלידי ג״ב ויש גורשיס נשס ‪-‬אמרי אנשי ע״ש׳‪ '.‬־—‬
‫‪293‬‬ ‫אסמכתא‬
‫כיצד לאיים ה‪ 5‬ימ? ובא אשי לו הבית והגיד לכהן כנגע כלאה'לי בביה‪.‬‬
‫לדעתי אין משנה זו ישנה‪ ,‬מהלי נחלקו בה ל׳ מאיל ול׳ יהודה לפיכך‬
‫מן המאוחדות היא‪ ,‬ודלך אחלונים ־להקמיך כן‪ ,‬עיין ב״מ צ״ג ב׳ חיוב‬
‫שמילת שומל שכל עד כדי הייתי ביום אכלני • חולב וקלח בלילה לשון‬
‫המקלא וכן במוקפמא שם ‪ .‬ולמדו עוד דלך אונק בשומל כגון ומפל‬
‫שבא ותקח איוב א׳ ועיי חולין ק״ח‪ .‬במשנה‪ :‬אבל שיצא מן הבהמה‬
‫בחייה קתם‪ ,‬אבל אבימ‪,‬י מבי חוזאי הביא משנה אחלת בקגנון אחל על‬
‫שם הכתוב‪ :‬החזיל פלקה אכול החזיל פלקות אכול והגמלא קולאה זה‬
‫תלי קלאי על שם פלקה פלקות בבהמה תאכלו‪ .‬ועיין שבת קנ״ד‪ .‬איזהו‬
‫בן עולם הבא? אמל ל׳ נחמן ואזניך תשמענה דבל מאחליך פלוק בישעיהו‪.‬‬
‫ועיין גיעץ ז׳ א׳ שלח ליה דום לה׳ והמחולל ובחולין ק״ו‪ .‬כשל שבין‬
‫השנים מהו? קלי עליה והבשל עודנו בין שיניהם — ובילושלמי פשחים‬
‫‪ ,‬ל״פ אלו דבלים ל׳ עקיבא עשה אצל ל״א י״ג שנה‪ ,‬אמל‪,‬לו ל״י הלא^ זה‬
‫העם אשלמאקת בו צא עתה והלחם בו)שופעי׳( ובבא בתלא‪,‬קע״ו א׳‬
‫קדל נחלות כך היא אי ש כי ימות ובן אין לו והעבלמם נחלתו לבתו‬
‫כלשון הכתוב ‪.‬‬
‫הערה‪ .‬חוץ מכל זה יש לעולל כי מנהג חז״ל להסמיך כל דבל חכמה טל דנרי חולה כמו'הכלל‬
‫של כל שיש בלחבו ספח יש בהיקפו ג' טפחים שסמך ל' יוחנן על ים של שלמה עילובין‬
‫י״ד‪ ,‬והוא ל״י אמל תענית ט׳‪ .‬שאין דבר חדש כתוב בכתובים שלא נמצא למז לו ■בחולה‪ .‬וכן‬
‫כל דבל מהלך השמש והילח למד מן הכתוב לה״ש כ״ה א׳‪ ,‬באופן שנתבלל שענין חדלשות‬
‫וההשתדלות להסמיך כל לעיון וכל מושג יפה ושלם אל דבלי חולה הוא ‪ .‬ממנהגי‪ ,‬אחלונים‬
‫שגתנאיס ועיין סוטה כ״ד ע״ב תום׳ ד״ה ול׳ יונתן באליכות להוכיח במישול כי יש תנאים‬
‫קוסליס מנהג דלשותיהם‪ ,‬ומי שסובל כאן דבלה תולה כלשון בני אדם סובל כמקום אחל‬
‫^הפך ? ותילצו על זה שבכל מקום שיוכלו להעמיד קבלתם או סבלתם דלשינן> מבואל מזה‬
‫שענין הדלשה הוא לק להעמיד הקכלה וחסכלה הקודמ' לדלשה ועיין עוד חולין פ״ח‪ .‬כמחלוקת‬
‫ימי אפילו מקצת דיט שיש כזה סתילות הלבה‪ .‬וב״כ ע״כ‪ :‬כעלמא סכלי ר״י ול״ש לא אזלינן‬
‫^חל פדיון והנא קלא אשכח ודליש‪ ,‬וכן הלכה‪ — .‬ועיין שכועות כ״ה ע״כ דה אהת שכגמלא‬
‫לישו ממלת לאחת אחת ולא שתים ובת״כ כהפך לחייכ על כל אחת ואחת וזה פשוט כי הוא‬
‫יק לסימן דכגמלא עסקו כשני מיני שכועות שכועת כיטוי ושכועת עדות ושייך לסמן אחת‬
‫ילא שתים‪ ,‬אבל בת"כ עסקו בשבועת ביטוי לבד אם נשבע על כמה דבלים שייך לסמן אחה‬
‫על כל אחת ואחת — ועל דלך זה כל אופני דלשות ד״מ עילוב פלשיוה עיין ׳ע׳ זה‪,‬‬
‫וגורעץ ומוסיפין ודולשץ ‪— .‬‬ ‫י ‪L^.‬‬
‫והכלל בזה כי חולה שבע״פ היתח בלאשונה הלכה פשוטה ובודדת בלי סמך במקלא 'וכתבוה‬
‫או זכרוה בלשון מליצה קצל הכמות ולב האיכות ד"מ משניות לאשונות של ב״ק )‪.‬ע׳‬
‫״יתיס( ‪ .‬וכן מה שרגיל ל׳ יהושיע לומל שמעתי סייס חולץ וחולצין לאשתו‪ ,‬ושמעתי סליס‬
‫״’יי חילץ יאין לי לפלש עד שפילש ל״ע‪ ,‬וכן פסחים צ״ו ב'‪ ,‬ערלה א׳ מ״ד‪ ,‬פלה א׳ מ״א‪,‬‬
‫מגילה מ' א' שמע ל' יהושיע תמיד בקיצור מלתא התמיהא וסותר את עצמו כדי לעולל■ על‬
‫המקבל שיזכיל בסימנים‪ ,‬ומזה נולדו אח״כ המחלוקות כפירושי הסתירות‪ — .‬ו עיין עדיות‬
‫פ״ס מ״ד דאמר עקביא ב״מ אין משקין את הגיורת‪ ,‬אמרו לו והלא מעשה ככלכמיש גיורת‬
‫שהשקוה שמעיה ואבטליון ? אמל להם דוכמא השקוה ונדהו‪ ,‬והנה הטעם שאין משקין' גיורת‬
‫היא פשוט מפני שגיולת בחזקת זונה קיימת כתובות פ״א ע״ב וסובל עקבי׳ ב״מ דככח״ג אין‬
‫המיס בודקים ולבנן חולקים וסבלי כמשנה ב׳ פ״ב דסוטה שהכל שוין שאין■ מתנה־ עמה׳ על‬
‫קודם שמתאלס‪ ,‬ואעפ׳כ בירושלמי סוטה פ״ב ה״ו למדו דין זה בדוחק מן הכתוב בני ישראל‬
‫וצא גלים‪ — .‬וכן לשון דו כ מ א פילשו על דלך זל עיין ברכות י״ט‪ .‬וכדעתי הכוונה‪Dakhma‬‬
‫‪3‬נ׳ פלס כלומר שדה מתים שאינו מקיים ונקתה ונזרע זלע השקוה עיין סוטה כ״ו ע״א ♦ —‬
 ‫אסמן השמן‬ ‫‪294‬‬
‫ועיין עוד שקלים ס״ו ו׳ וזבחים ק״ג שהביאו זה מדרש דיש‪ .‬יהוידע הכהן שהיה סמוך‪,‬למין‬
‫ב״ש אבי אביו של ידוע נחמיה י״ב‪ ,‬ולמה לא מציגו דוגמא לזה בשעעון הצדיק ושאל‬
‫ראשונים לומר זה המדרש? משום שהיה זה דבל חידוש לסמוך על הכהוב ויבואר במ״א יותר‪,‬‬

‫א ס מן ה ש פן‬
‫ב ע ר ו ך ערך אשמן מובא בשם מ מו ם על הכתוב יאמין‪ ,‬חשמכים‬
‫י מני מצרים)מהילי׳ ק״ח(*( יימי בנוי חם אשמכא‪,‬דמצרי׳ ופירש‬
‫בעל מערכי לשון אקמנא ג מןי מוכר ןיןבער‪ ,‬ואינו יודע■ נועם לפירוש זה‬
‫זה והיה לו לפיש בקיצור לשון אוצר כי אסם כ עניי אוצי ובתלמוד אשכח‬
‫שימא‪ ,‬וביוני אקימיא הוא אוצר בלום מונ‪ 5‬ערזעהרטער ‪ ,‬רייכ ‪u‬הו ‪p‬‬
‫אכן באמת נראה כי לשון אשמנא ‪ P‬ויש אחר הוא והיא מכוון אל■ שם‬
‫מןמ^ענמם ביוני שפירושו נכבד עהרווירדי; = {‪»0‬״נן«ג« ‪:‬עהרווירדיג‪,‬‬
‫מכטונגטווערטה פערעהרטער ‪ .‬ומזה לדעתי מלת חשמן על בני משפחת‬
‫החשמונאים כהנים נכבדים ויש מלת אחרת כי״ב קצת ‪ov‬״^‪J‬ן«‪ <r‬טעצזנמק‬
‫שהוא במצרים כהן‪ ,‬מענך או צזענכטקןמטטער‪ ,‬דזמנמכוטער אצל פילא‬
‫)עיין טניידער(‪ .‬ויש בזת להבין קצת מדוע קראו חז"ל’ את מתתיהו בן יוחנן‬
‫חשמנאי בשם כהן גדול‪ ,‬הלא לא היה רק כהן הדיוע ממשפחה זו עד יונתן‬
‫בנו? וממה שכתב הרמב״ם רפ״ע ממעשר שיוחנן כהן גדול שתיקן תקנות‬
‫במעשרות היה אחר שמעון תצדיק מיד וכ׳ עליו תכ״‪,‬מ שכיון בזה לשלול‬
‫תקנות כאלו ליוחנן בן בנו של מתתיהו אין ראייה‪ ,‬כי לא נודע כה״ג בשם‬
‫זה אחר שמעון חוץ מן חשמונאי‪ ,‬ונראה כי המכוון נשם כהן גדול על צד‬
‫התפארת במידות נכבדות עהרווירדיג מצד מעשיו‪ ,‬או מפני שדרכם היה‬
‫י‬

‫לכנות בשם זה כל בני משפחת שהיה בה כהן גדול ואחיו דומה למת שנקרא'‬
‫יצחק ריש גלותא מי שהוא קרוב לראש גולה‪ ,‬רא״ש בתשובה כלל נ״א‪ ,‬ויבואר‬
‫במ״א יותר‪.‬‬

‫*( אגבלאיהי לבאי פסוק הסמוך קשה מאוד‪ :‬גער חית קנה עדת אבירים כעגלי עמים מתרפס‬
‫ברצי כסף בור עמים קרבות יחפצו‪ ,‬יאהיו חשמנים מני מצלים כום תריץ ידיו לאלהים‪.‬‬
‫במצרים נהגו לכתוב כל ענינים על ידי ציורים מחיות‪ ,‬וכל ציור כזה רמז על כלל מושגים ­‬
‫‪ .‬לבים ד״מ העכבר מורה על השחתה וציינו חרבן מפלת סנסלב על ידי צורת עכבר‪ ,‬והיי‬
‫שם אנשים ממונים על חתימת כל חיה ובהמהנקלאובשם חותמי עגלים («^‪y^<r‬׳«ן^( ‪no<r5^0‬‬
‫קעןבעל«יעגוער וכל חיה הנאכלת לא נחתמה‪ ,‬ושאינה נאכלת נחתמה וקדוש • יאמרו לה‬
‫והיעלצזגזי‪1‬י‪ ,‬לפיכך נוכל לכנותה חית קנח או ע״ש קנה היאור נילוס או ע״ש מה שאמרוחז״ל‬
‫פסחי׳ קס״ח‪ :‬געולבחיה שכל מעשיה נכתבים בקולמס )קנה( אחד שכתבו כל מעשיהם בציור‬
‫אחד ע״י עדת אנילים בעגלי עמים כי חותמי עגלים שינו החתימה‪ :‬לפי שינוי עמי מצדם׳‬
‫יען מצרים נח׳לקה לעמים שונים כדי שלא ימלודו במלכם‪ ,‬וגם היו שם אנשי חיל מארצוס‬
‫אחרות לתכלית זה מזמן פןצז«יטיך‪ ,‬ירמיהו מ״ראמל עגלה יפיפיה מצליס גם יצנידר׳‬
‫בקרבה וכן נחום ג׳ פוע ולובים היו בעזרתך‪ ,‬וזח מתרפס ברצי כסך בזר עמים קרבות‬
‫)מלידה( יחפצו‪.‬‬
 ‫‪295‬‬

‫אספסיינוס‪ ,‬טריינום‪ ,‬הדריי^נוס‪.‬‬

‫א במדרש תהילים י״ז ‪ ’ :‬ממתים מחלד‪ ,‬חלקם בחיים וצפונך תמצא בנוכס‪,‬‬
‫ישבעו בכים ותניחו יתרם לעולליהם מדבר בעשו)שהוא רומי לדעת חז״ל(‪,‬‬
‫ממתים מחלד שהשלמתם בעולם‪ ,‬חלקם‪.‬בחיים שנתת להם שלוה‪ ,‬וצפוכך‬
‫תמלא במכם‪ ,‬שהעשירו מן הקדשות הצפונות בלשכות‪ ,‬ישבעו בנים זה‬
‫אתפקינוק וחבריו‪ ,‬ותניח יתרם לעולליהם אלו שני יתומים שנשתיירו‬
‫מתם רומוק ורומולוק‪ ,‬זמנת להם זאבה אחת שהכיקתם עד שהגדילו‬
‫ונעשו מלכים גדולים‪ — , .‬מבואר מזה שאתפיינוק היה ‪ .‬לנק עמים ‪ ,‬ולו‬
‫יחקו קימן ״ישבעו בנים" כי באמת לא זכה שום קיקל רומי קודם אקפיינוק‬
‫שימות מיתה מבעית‪ ,‬וישב בכו אחריו על הכקא זולת אקפיינוש הכיח‬
‫אחריו עיעיק ודאמימיאן שמלכו על רום‪ .‬אכן לשון ״חבריו״ נראה לי‬
‫שקובנה על מרמימן ותדרימן כי שלשה אלו נחשבים יחד לשלשה מחריבי‬
‫מקלש ‪,‬ד‪ ,‬במדרש איכה רבתי פ׳ פרשת ציון בידיה‪ :‬שומרים העמיד‬
‫הדלייכוק קיקר י״ח מילין מפמיק שתיו אומרים לישראל העולים לירושלים‬
‫לרגל‪ (*,‬והעולים‪,‬הראו בידים! שהם מאקפיינוק מריינוק הדריינוק‪ ,‬א ‪q‬‬
‫כי שני אחרונים אלו לא זכו לבנים אחריהם; — אבל בבחינת חרבן א ק‬
‫ישראל‪,‬היו נומלים‪.‬חלק‪ ,‬כי‪ .‬אקפיינוק חרב ירושלים עם בכו מימוק‪,‬‬
‫טריינוק חרנ מור מלכא לדעתי‪ ,‬והדרימן חרב ביתר‪ .‬גם‪,‬מכוון על כל‬
‫אלה הרמז של צפונך תמלא במכם שלקחו מעות הקדש‪ ,‬כי באמת נפלו־‬
‫בידם‪:‬כל המממונות נשלשה החרבכות אלו‪ ,‬והמעות שהוקדשו לשקלים‬
‫כקרבכות‪ .‬חובה ולבדק הבית הכל לקחו כאשל יבואר‪.‬‬
‫אפק‪-‬מת שדרשו הניחו יתרם לעולליהם'על רומוק וממולוק שנשתיירו‬
‫יתומים מתם ונעשו שני מלכים גדולים קשה להבין‪ ,‬שהרי שני אלו היו‬
‫מיקדי עיר ומלכות רומי מראשית‪ ,‬ואיך יתכן לומר;שנשתיירו מתם?‬
‫ונלאה שהמכוון בזת יען כי [מלכות רומי נתחלקת לנקוף לשמי ממלכות‬
‫׳ בארצות המזרחיות ובארצות המערב‪ ,‬ושתיהן נהגו מנתגרומוק ורממולוק‬
‫שנחשבו לבני כוכב מאדים עושי מלחמת לפיכך נקראו הממלכות על‬
‫שמם‪',‬עיין אות אדום‪— .‬‬
‫כ ה ן נמצאות מעבעות רומיות אשר מצד אחד נחרת עליהן הקיקל עומד‬
‫ומקריב קרבנות עם א ק יהודה‪-‬בדמות אשת וקביבה ביאת הקיקר‬

‫*( כל החוקריס סמהויעל מה שנאמר נירושלמי רפ״א מממשל שני‪ :‬היה לו מעות של׳סכנד‪.‬‬
‫אתא עונדא קמיד‪ ,‬דרב אמי ואמר יוליך הנאה לים המלח? ונלאה לדעתי כי מפות של‬
‫סכנה הוא מעות שהוקדשו לשם שקלים והוא שכנה להוליכם לירושלים‪ ,‬או עוד מעגעות של‬
‫יעי םכנה ושמד בימי גי מלכים הנ״ל‪ ,‬או מעות שפדאו כהם מעשר שני כזמן ל‪ 3‬אמי שהדין‬
‫‪ .‬יוליך הנאה לים המלח ע״ז י״ג‪ .‬יומא ש״ו‪ .‬בכולו׳ נ״ג‪ ,‬או מעות שהיו כמקום שכנה כמו‬
‫בים ונקתנולין ‪.‬מושפתא מ״ש שם‪ .‬והיה מנהג ישראל גם כימי אמוראים לילך לירושלים‬
‫להתפלל‪ ,‬כמת שאמל ל' עקיבא מ״ש פ״ב ק״ז ‪ :‬אני עשיתי ללבן גמליאל ולל׳ יהושיע את‬
‫כשפן דינלי זהב‪ ,‬ובהכרח היה זח בשעת שתיתת החומה בנויה בימי טלנןיסן כמבואר להלן‬
‫אבל קלבנות לא הקרינו רק הדיוטות‪.‬‬
 ‫אספסינוס‬ ‫‪296‬‬
‫ליהודה‪ ,‬ומצד השני; מקים הקיתל מעפר ' את הארץ הכורעת לפניו על‬
‫ברכים וקביבה שלשה נעלים אוחזים כפות ממרים‪ ,‬וקביב לכולם המלה‬
‫;■ ‪) Jvidaa‬מונעער על מלחמות יהודים‪.‬מחת המלכים עריינוש והדרינוש‬
‫צד ‪ .(32‬לדעת הגאון בעל ע״מ ערך אדריינוש אות ב׳ תכלית מעבע זו‬
‫■' היה‪' ,‬להודיע כי הדרימן הקים מעפר דל ונתן לשות לבנות בית המקדש‬
‫י• ' מחדש‪ ,‬ולפיכך נותן שימן זה שמקריב קרבנות עם יהודה‪ ,‬ושלשה נערים‬
‫■ אוחזים כפות ממרים מורים על שלשה ארצות של א״י יהודה גליל ועבר‬
‫’ הירדן‪ .‬ואם כן דעת חכם זה כדעת ימסט שאדריכוש במחילת מלכותו‬
‫• בערך מ״ח שנה אחר החרבן העיב עם ישראל ונקש להחזיר להם אבדתם‪,‬‬
‫׳•' •ואץ■ עליזה שום ראיה; אדרבה הקברה ט מנ ת שאדלינוש המרצח■ בעבע‬
‫■'לא נתן חירות כזה לישראל אחר אשר ראה כי בימי טרמימן מ״ה שנה‬
‫אחר החרקי שלח קישל זהי חיל גדול אל מלכות סמרטיען‪ ,‬ויאז מרדו גם‬
‫■י' היהודיםי שם ובאלז קירענע במצרים‪ •,‬והלכה המרידה הלוך 'וגדל עד‬
‫■ ;■גבולי'א״י עד שבאןן‪:‬ימוט קיננטוט‪ ,‬שר צבא טרחימן‪ ,‬והכניע ■כל המורדים‬
‫■^•' ‪ v‬מח ת דגל■ המנהיג ןוקומט‪ ,‬אחר שכבר חזר השר טורבמ‪ — .‬ואם כן למה‬
‫‘ ז ה יהיה■ לב המרצח"מררימנוס^עוב לעומת הי הו די ? ועוד הרי בעל‬
‫י ' עי״מ״יבעצמו מודה׳ שם אות ג׳ שאדריכיש גזל על המילה עוד קודם חרבן‬
‫י■■ ומרידת׳ בן ' כוזיבא' בביתר ערך' נ׳' אחר החרק‪ ,‬שהרי מבואר;במשנה ■שבת‬
‫ר"פ ר׳ אליעזר •דמילה■ שבימי ד׳"אליעזר הימה שעמ ;שכ'נה‪ ,‬וכן ביכמות‬
‫’ ;' ע״ב ‪-‬א׳מבואר^ שבימי'בן כוזיבא מלו הרבה שלא נימולו בתחילה‪ ,‬מוכח‬
‫י אם כן ■שהגזרה היתה' קודם שהתחיל בן■ כוזיבא למרוד ואיך אם כן מלך‬
‫צורר כזה‪ .‬יבנה ■בית• ד׳ ?■ האמנם לדעתי אין ראיה כלל שגזר המדריסן‬
‫על המילה קודם המרידה כי גזרה זו נוהגת עוד מימי אתפחייכיש שגזר‬
‫‪ .‬על■ ■כל"היהודים׳ הנימולים‪ .‬למת שקל הניתן למקדש בכל שנה‪ .‬לאליל‬
‫י יועיטער והיכלו ‪ Jupiter capitolonîus‬וגקלא עש זה ‪Fiscus‬‬
‫■; ‪ Judaicus‬ו ק אשפשיינוש ד‪^1ç‬יטימן הקישר‪ ,‬שמלך עד כ״ה אחר החרבן‬
‫י ■י הפרךד ■שומרים ופקידים ע לז ה באופן שנתגנו הרבה בני ישראל עבור‬
‫■ • זה‪ ,‬ורובם'מלוי בשמר בניהם‪ ,‬ולמראה יפנים אמרו כי ערלים הם והרבה‬
‫לא נימולו כלל או תיו מושכי ערלות למען יפערו מן מ ק מגונה כזה‪,‬‬
‫■ אשר על ק בימי בן כוזיבא חזרו■ למול בפרהשיא‪ ,‬ורק■ אחרי כבישה‬
‫‪ ■:‬ביתר נראה שגזר ׳המדרימן גזרותיו על לימוד התורה ועשק המצות‪ ,‬וקצה‬
‫גזרות היו עוד בימי טרמיט! כאשר יבואר וביחוד נגדר אז גדר שלא‬
‫להקרזב עוד קרבן‪ ,‬כי במכילתא פ׳ יתרו ב׳ מבואר מעשה באחד שהקריב‬
‫קרבן מבכי‪.‬שומי מים ויצאה ב״ק מק״ק‪ :‬מי שקיבל קרבנותיהם במדבי‬
‫הוא יקבל קרבן בשעה זו‪— .‬‬
‫ן;‪ .‬על כל פנים אץ שום שברא לומר שאדריכוש כתן 'ישות לבנות מחדגז‬
‫את ההיכל בירושלים י וזהי שמשופר בב״ר פ׳ ק״ד שבימי ר׳ יהושיע בן‬
‫■ חנניה ״גזרת המלכות הרשעת לבנות המקדש ובאו האחים לוליינוש ופפוה‬
‫‪ .‬ו ה ע מי דו‪ .‬שו ל חנו ת;' )ערפידן('וועכטעןטיט |‪.‬מאנעוכיא ■ועד עכו בנגד‬
‫' '' ^ לי רגלים‪ ,‬עד שהלשינו הכותים ואמרו לקישר‪ ,‬כי; אם יבנו היהודים‬
‫‪297‬‬ ‫אספסינוס‬
‫‪ .‬ההיכל מנדה בלו והלך לא אהיהב‪ ,‬כלומר שלא ימנו היהודים ■המ ‪0‬ים‬
‫״ ובינול הקיקר את הבכין‪ ,‬ור׳ יהושיע ב״ח פייש אמ‬ ‫למלך‪ ,‬י‬
‫העם שלא ימרדו)ולכקוף מרדו(‪ .‬פירש ע״מ שם על המדרימן‪ ,‬ושולאכות‬
‫שהעמידו פפוש ולולייכוש• פירש הוא על מה שארים הללו עשו שעודות‬
‫גדולוס לכבוד הקישר אדרינוש‪ ,‬שכשע במשעומיו מעכו עד אכנווכיא‪,‬‬
‫וכל זה במכ״ה דברים שלא ישבלם השכל כי ‪ ,‬איככה_ אפשר לפרש מה‬
‫שהושיבו האריס שולרכוס על שעודוס והלא מפורש י שם 'כדי להשפיק‬
‫לעולי רגלים כשף וזהב? ועוד לשון גזרה מלכות הרשעה‪ ,‬איך שייך לומר‬
‫גזרה? ועוד איזה‪-‬עלילה מצאו‬ ‫על עובה כזו כרשות לבכות המקדש‬
‫הכותים בעבור השולרכות שימנעו היהודים מלפרוע משים? אלא■ ברור‬
‫הדבר שכל זה היה בימי טמלירן אשר^היה לב עוב מאוד לכל‪ .‬עמים ולא‬
‫הככיש עצמו להפר ברית האמונות‪ ,‬רק כל עמים ילכו א?ש כשם ' אלהיו‬
‫־ והרשה לכל עם לברור •לעצמו מנהיגים ושר^ם‪. ,‬רקינגד הנוצרים ררה‬
‫אפו מאוד שרדף ארריהם בררב נוקמת‪ ,‬כי■‪:‬לא רצה שקמרפש אמונה‬
‫‪ ,‬רדשה לפרוץ בארץ‪ ,‬ולהפר אמונות עמים עכו״ם ועבודתם אשר על כן‬
‫השכל גוזר שבעבור זה נתן רשות לבנות ההיכל בירושלים משני עעמים‪,‬‬
‫א׳ להעיב לישראל‪ ,‬ב׳ להתנגד נגד הנוצרים ולבעל מרשבתם‪ ,‬כי •אם‬
‫יהיה מקדש ה׳ על מכונו לא יהיה לנוצרים פתרון פה להורות שכבר כלה‬
‫ברית הישן ונתנה תורה רדשה‪ ,‬כאשר נהג אמריו קישר ’!!"ימן מפמסטמט‬
‫במאה הרמישית לגזור גזרה לבנות המקדש ולבעל אמונת הנוצרים •על‬
‫ידי זה‪ .‬לפיכך‪,‬בהשכל אמרו במדרש גזר ה‪ .‬מלכו ת הר שע ה‪ ,‬להורות■ כי‬
‫טרמימן לכבוד עצמו דרש ולא רצה שיגביהו הנוצרים שררה עול מלכות‬
‫רומי ואליליהם‪.‬‬
‫והנה פפוש ולולינוש היו תושבי לודקיא ‪ Laodicia‬שמוך לאנעוכיא‬
‫ב^ריא והיתה לעיר מערפולין לודקיא• מאז‪ ,‬המירות לעשות׳ מעבעות ‪,‬‬
‫)עיין פונקע ע׳ ‪ N otaepecunj .‬וש״מ( ויען כי עולי רגל הוצרכו לפדות‬
‫מעשרותיהם וכרם רבעי ולתת שקלים לווקדש עשו‪ ,‬זאת הארים מלודקיא‬
‫לעשות מעבעות עם צורת ירושלים כדי שידעו שימן למעות המקודשות‪,‬‬
‫ובימים ההם כבר הרלו היהודים להקריב קרבנות גם כי לא נשלס יעוד‬
‫י י הבית‪ ,‬כמו שאמר ר׳ יהושיע ב״ר מגילה י׳‪ ■:‬שמעתי שמקריבים;אע״פ‬
‫שאץ בית! ונהגו זאת שלא ברצון מכמים כאשר‪:‬נהגו •בימי עזרא‪ .‬להקריב‬
‫קרבנות מתרילת עליה קודם שנגמר הבנין‪ ■,‬ואז הלשינו הכותיס ואמרו‬
‫כי על‪ .‬ידי רופש ורזירות כזה שנותנים שקליהם ע״י פפוש ולוליינוש‬
‫למקדש ה׳ ימנעו מלתת משים הרגילים להיכל יופיטער‪ ,‬וימרדו לבשוף‬
‫‪.‬‬ ‫ונתפשו פפוש ולולייכיש ובעלו הבנין ‪.‬‬
‫ד ראיה ברורה לזה ממה שמבואר בירושלמי מגילה פ״‪.‬א ה״ד ‪ :‬בי״בי באדר‬
‫יום טריק ואשור למשפד ואמר ר׳ ארא יום עריון בעולי בעלי‪ :,‬מפני‬
‫שנהרגו ספיש ולוליינוש‪ ,‬ועיין בבלי תענית י״ח ע״ב וערוך‪:‬ע׳ הרג וב״ב‬
‫י' ע״ב שהם הם ה רוגי לוד לודקיא‪ .‬ועוד בירושלמי שם‪ :‬דביום ששה‬
‫עשר באדר שחן למבנא‪:‬הומת ירושלים דלא למשפד — ונלאו המפרשים‬
 ‫אםפסינום‬ ‫‪298‬‬

‫‪ :‬לבאר ■מה זה יום שריון וכן‪5 ,‬כין שורות ירושלים בע״ז• אדר? ^אבלדלפי‬
‫י דרכי ברור הדבר כי יום שריון הוא ־י״ב באדר ביום שהגיעה ‪ ,‬הבשורה‬
‫ליהודים מרשות הבנין‪:,‬והתחילו לבנות ‪5‬ש״ז ‪ :‬ואח״כ בשלהי השמחה ■ע״י‬
‫הריגת האחים‪ ■.‬ומה‪-‬שמובא בשפרים שפפוק‪:‬ולול’יהוש‪ :‬נהרגו עבור דבר‬
‫קל שמשרו נפשם שלא‪ .‬לשתות מכלי‪:‬־צבוע‪ •‘,‬יש ■להתבונן‪:‬בירושלמי'פ״ג‬
‫‪:‬י ׳‘ דקנהדרין‪.‬ה״ה וז״ל ברבים אפי׳ על מצוה קלה■ יהרג‪-.‬ולא ישמע ־‪.‬כגון‬
‫״‪.‬פפוכן ולול’יכוישאחיושנתנו‪::‬לתם מים‪ ,‬בכלי זכוכית צבוע‪ ,‬־ולא קבלו‪:‬מהם‪,‬‬
‫אמרו‪:‬לא אהכווןמ שמדתון אלא שגבי ארנונין‪ .‬מפורש אם כן ־שעיקר‬
‫’ ‪.‬ישעם‪-‬הריגה‪ :‬היה‪,‬־ מפני המשים וגזלת המעות המקוהלות־‪:‬ע״פ‪:‬אחיםאלו‪,‬‬
‫'־'■׳שהעלילו ■הכותים״ ולקחו הרומים׳בחזקהאת ממון העשירים האלו‪:‬כמו‬
‫‪ . : . ■-. ■ :.‬־‬ ‫"‪-‬׳•שגזלו‪.‬כל״שאר‪:‬הקדשות בעלילה‪— :‬‬
‫■‪:‬׳ ‪:‬׳■ '־ מעמה הדבדברור ג״כ כי המשבעות הרומיים שנחרת; עליהן מצד‪ .‬אחד‬
‫‪:‬־ ־ארז יהודה הכורעת לפני‪-‬־קישר ־מדרימנום־'ומקריב‪ :‬תקישר‪:.‬קר‪3‬ן‪ ,.‬ומצד‬
‫‪- ■:‬אחר שלשהד־נערים־ אוחזי‪:‬לולכים‪ ::‬הוא ■שימן;■הכבישה־־ימשולשמ׳ ע׳׳י ג׳‬
‫קשרים■‪!:‬ישפישייעוש עלמיכושיומדרייכוש;ריען‪;1‬כי‪:‬׳הקרבמ קרבן היה‪■ •:.‬שימן‬
‫‪:‬״ אצל־ הרומיםלכריתת ברית■ עם־ הנכנעים תחמ‪:‬ממשלהם‪ ..,‬לפיכך‪:'..‬מרעת‬
‫‪ ■:‬יהודה;‪ :‬זהקישר מקריב‪ ,‬והלולב)פמז^ע(‪.‬־היה‪ :‬שימן‪:‬הנצחון‪:‬כנגדע )ריח‬
‫י ■'■גישגעצופלןווופ[|‪ ,‬באופן שבצדק;חשבו■ בגישין נ״ה‪.-^:‬מח ‪:‬ג׳;חרבנומ ;אחד‬
‫י י;■חרבן־ירושלים ע׳י'אשפש’י'כוש;נ־ב׳ חרגן‪.‬גשורהמלכא' הרהמלך רשה’ה‪-:‬על■‬
‫ידי טרמדמו• מ״ה אחר׳החרבן‪ ,‬כי שורנמלכא‪.‬־הוא שמוך ׳ לגבולי■‪ .‬מצרים‬
‫־ וקירענע■ שמשם־ באה‪:‬המרידה בעת‪:‬מלחעתי‪-‬הפרתיים בימי ‪ .‬לוזי‪.‬אוש‬
‫• קיעשוש‪: ,‬יעיין ירושלמי יומא פ״> ה״ג משם ■יברח ׳להר^‪-‬המלך‪-‬יומשם‬
‫לאלכשנדריא‪ .‬ג׳ חרבן ביתי ע״י קעוועיוש במלכות‪.‬־מדרימנום־ נ״ג‬
‫י׳ ‪-‬אחר'החרנן‪ - - .‬ונתנו;בגישין ישם־ג׳ שיבות לג*‪,‬חרבנומ‪:‬אלו‪:,‬אקמצא‬
‫‪:‬־׳ ובר קמצא חרב ■ירושלים‪ ,‬ואמרנגול ותרנגולתא חרבי שור‪-‬מלכא‪ ,‬ואשקא‬
‫״דר^‪.‬שפק חרב• ביתר‪,‬׳■ וכל אלה היגמשובבות ‪:‬במשתה• ושמחת; חתן■ וכלה‬
‫י ^‪:‬להויומ■ ‪ b‬מדברים קל‪-‬ישיופריצות במשתאות באים‪-‬חרבנומ ־ גדולים‪.‬‬
‫‪:.‬״־׳ולעומת‪:‬זה־‪:‬גזרו ג׳‪:‬גזרות ־שושה מ״ש א׳‪: ,‬בפולמוש ^׳של‪:‬אפא ”נוש‪-‬גזרו‬
‫'י לבשל״שמחת ־משתה חמוצה‪?-‬בעשרומ ־חתניים■ ואירוש‪,‬־‪;-‬מ רבפולמוש'‪.‬של‬
‫פינווק׳׳צ״ל׳מייעושיאו יו יינו ויש ג^יו על עשרו׳■ כלות׳•ושלא‪ ■:‬ילמד• אדם‬
‫■•''■אתיבנו'‪:‬יוונימ‪',‬־ג׳ ובפולמוש האחרון)ביתר( ■יגזרו שלא תצא!כלה באפריון‬
‫^■^לגדן׳שקא‪-‬דרישפק;־ — אפשי מה־שגזרו בפולמוש‪-‬שלולורינוק או׳קייטוש‬
‫•''לג״פ‪-‬יעל׳יוילית השעם כמו שאמרו‪:‬בירושלמי‪-‬שושה שם■■מפני המסורת‬
‫;■ ׳כלומר‪:‬מפני &מקרו־ הכותים‪:‬עלילותיהם־‘ כלשוך יונ‪-‬י ■על;דרך׳ שאןנרמובן‬
‫לכל)!מקמנייט( עיין ריכ״ש־שי׳‪:.‬מ״ה‪ ,‬וזה‪ :‬מכוון ■למה שאמרך‪ :‬כי׳;חרנן‬
‫^^וא׳ מלפ^״איהיואתרנגזל־ותרנגולמא^־רמזו בזה׳ על־ הכותיס‪.‬״ שעכלו‬
‫‪ :‬ל לתרנגול בעיר•'^ תרנגולמא )ט(‪ 1‬מלן ד' ש׳ןל״ו;‪.‬־ קנ״א‪ (.‬ועיין ב״ק פ!׳ב ב׳‬
‫■־ ׳שמפני משורתל‪ f‬קן אחד בלשון‪■:‬יון!בימי;החשמונאים גזרו ג״כ על־ לימוד‬
‫‪■ •:^■-‬לשוך‪-‬יווניתוהכווצה־ררן על‪:‬הרמיזות וחידות כלשון זה‪,^ :‬־ו עוד אחר ג׳‬
‫‪:‬־ ■־‪-‬חרבנזתחאלו‪-‬לאלנמצעו■׳ חשידי•ישראל מלילך‪ ■.‬לירושלים ■להמפלל;;אצל‬
 ‫' ‪299‬‬ ‫אספםינום‬
‫השותלים‪ ,‬אלא שהדריאכוק מיכה שומריס ומיחו לעוליס ולקחו את ממוכם‬
‫ע׳ ע ר ך ה ק מו ך‪— .‬‬

‫א פ ת י י ר ‪») ,‬יגימנונננות(‪.‬‬ ‫א י סי׳‬ ‫א םי » ק‪,‬‬ ‫א ס פ תי׳‬

‫ד ^ ף גדול הלידו לכו כל חכמי‪ .‬תולה שבע״פ שאקור לפדות פידות של‬
‫מעשר שכי בכ‪ qp‬וזהב שאין להם צורה‪ ,‬ואמרו לקמך מדכתיב וצרת‬
‫הכשף בידיך להצריך דוקא דבר שיש בו צורה )מעשר שכי פ״א מ״ב ובבא‬
‫' ‪; ......‬‬ ‫‪:‬‬ ‫מציעא מ״ז ב׳( ‪.‬‬
‫ו ה ג ה תלם כי בשאר‪.‬מקומות החמירו מאוד שלא להשתדל בצורה״ואשלו‬
‫עשיות ‪.‬צורות מעעם עבודה זרה בכל זאת‪ .‬לעכין כ ‪ :qp‬יוזה‪ 3‬לא‬
‫תכשירו רק ממבע היוצאות והידועה׳ מע‪.‬עם‪;:‬המלך‪ .‬והמלכת‪ ,‬עעסידבל‪ .‬זא‬
‫הוא כך■ מפכי‪,‬שתכלית הכ ‪ qp‬ותזתב היא‪ ,‬כדי שידע כל אדם להעריך‪,;,‬ערך‬
‫כל דבר בדקדוק‪ ,‬ואלו לא‪.‬ת’ו המעבעות כי עת‪.‬ה‪.‬לא‪ .‬ידעני‪.‬ולא;יבי‪,‬כו;;בכי‬
‫אדם שיווי דברים יקרים וערכם‪ ,‬ורק ע״י ממבע היוצאת־ כודע‪ .‬ונזכר; לכל‬
‫כי הוא זה דבר חשוב*( לכן;אמרו שאין לפדות המעשר לא במעבע שמרד‪.‬‬
‫ולא במעות כוזבות ולא במעבע שאיכה יוצאת ואינה‪ .‬בלשותו ‪ .‬ויען‪,,‬כ’ יש‬
‫בעכין זה תרבה מקומות בש״ש שצריכים ביאור ופירוש אמרתי‪ .‬להציעם‬
‫■ לפכיך ולפרשם כיד ה׳ העובת עלי‪. — .‬‬
‫כירושלמי כתובות א׳ ה״ב אמרו שהכתובה שתעול האשה מבעלה ■צריך‬ ‫א‬
‫שתקיה ממבע היוצאת‪ ,‬ואמר ר׳ יוחכן‪.‬קלעים ק ב י ר ו כ י ו ת מ פ לו כייו ה‬
‫י ר ו ש ל מ י ו ת יש מחלוקת ‪-‬אם מקלקין בתם תכתובת‪ ,‬אלין‪ .‬אמרין‪&,.‬כין‬
‫ואלין אמרין תכין‪ .‬ועל זה שאלו חכמים מאז מה זה קברוניות ומהגיכיות?‬
‫ולא מצאום עוד חוקרי מעבעות רק זה מקרוב רצה ‪ .‬חכם'אחד ;לומר‬
‫קביריוניות המה מעבע ממלך קעווערוק ומהגיכיות ממלך ‪.‬ממנונימט‬
‫באילליריען‪ — .‬אפקק שת ליעל זה א׳ כי כיראה שכמו שקלעיס ירושלמיות‬
‫הכוונה על המקום ירושלים כן קביריות ומהגיכיומיולא על שם המלך‪.‬‬

‫*( הכסף )געןד( הוא גויס הזריזות והשתדלות לשלמות‪ .‬חינלאכה והמדע‪ ,‬״דצזס געןל צויגגו‬
‫דער געגענטטצזנד דעם עןייסעם"אמר החוקר קצונט‪ ,‬כ>מפני שכל חכמה ומדע משוערות‬
‫במנין ומשקל המעבעות וכערך איש מהיר במלאכתו‪.‬ישולם לו‪ ,‬לכן כל אדם זריז ונשכי‪.‬‬
‫ואילו לא היו מטבעות משוערות ומשערות כל ענין כפי ערכו לא היו מי אדם משתדליס‬
‫לעשות גדולות והיה העולם חרב ולפיכך אמי הקב״ה לי’ הכסף ולי הזהב זלא לרומיס׳ ע״א‬
‫ב' ב׳‪ ,‬כלומר תכלית הכסף והזהב להביא זריזות ומלאכה למוסי העולם‪ .‬והסוס' 'ורש״י ב״ק‬
‫‪ ,‬צ״ג ‪ '3‬ד״ה מטבע כתבו שאסור לעשות צורות על המכיבע ונראה כי דוקא צורת אדם בולטת‪,‬‬
‫■יק כי נעייך עיך‪ .‬דיוקני כתוב שנוהגים לצור׳צומת עקדה ושאר דברים׳ על הטתל‪,‬‬
‫‪ ,‬ובילקוט ימז ש״ה מבואר כי מלך הערבי ששאל את‪,‬י''עקיבא היה לו‪.‬צורות‪,‬לבנות שראתה‬
‫אשתו השחורה וילדה לב^ ומלך זה נראה שהוא מליך ערכאה חכם יהודי הנזכר חולין מ״ט‬
‫א'‪ .‬ועיין מ״ק כ׳ה ל אשתעו צלמניא‪ .‬אגב אויחא למדנו שה*ו חכמי תלמוד מכירים‬
‫■‬ ‫‪,‬־ ‪.‬״‬ ‫בעלגיס ומנהיגים ומבואר במ׳א ■עיין■ ערוך מלח לחם‪ ,‬״ '‬
 ‫א ס פ רי‬ ‫‪300‬‬

‫ב׳ למה לא יוכשרו מנובעות קעווערוק ומאכינאק לכתובה‪ ,‬ואם יש איזה‬

‫קפק היה להם לגלות העעם ?‬
‫ונראה כי קביריות תמה קלעים ממדינת סיבמרים ) ‪ (Sybaris‬שתיו‬
‫חשובים מימי קדם מאוד ומתגיניות המת קלעים מאי אעגינא ) ‪(Aegina‬‬
‫גאלז יון אשר היו מקבעות‪.‬הראשונות של כק‪ >q‬ומפנל שמכובעות ישנות‬
‫חשובות הנה אע״פ שאינן יוצאות יש קפק‪ ,‬אולי תונניל חשיבותן! ע׳ פונקע‬
‫ע׳ ‪ .Monetae‬ומקבעות ימשלמזות ג״כ ישנות תיו ב״ק צ״ג ב׳ דוד ושלמה‬
‫מצד אחד‪.‬ירושלים עיר הקודש מצד אחר‪ ,‬והכלל בזה כי כל מלך וחשוב‬
‫בעמו‪,‬יצא לו מונועין‪.‬בעולם‪ ,‬כמושאממ על אברהם ואגדלה שמך שיצא‬
‫לו מונועין‪ — .‬ובירושלמי קנהדרין פ״ב ת״ב אמרת אביגיל לדוד עדיין‬
‫‪.‬מונוקיךדמרן שאול קיים‪ ,‬באופן שע״י המקבע‪,‬יצאו‪.‬למנהיג שם בעולם‬
‫‪ , ,‬כי הכק‪ q‬יענה את הכל וזהב וכקף‪ ,‬שלי הם אמר ד׳ צבאות‪.‬‬
‫‪ 5‬קשה להבין מה שאמרו בבכורות נ׳‪ .‬וע״ז נ״ב‪ :‬בקשו לגנוז‪ .‬דנרא תדריינא‬
‫נוריינא‪ ,‬שיפא‪.‬מפני קכעה של ירושלים‪ ,‬עד שמצאו כתוב ובאו בה פריצים‬
‫;‪..‬וחללוהו‪,':‬ע״ש‪ .‬ואמר גרעקז‪,‬בפירוש תדבר כי לשון‪-‬שיפא הוא זעבמסקע‬
‫■;■קדוש כי תקדישו הדנרין ושני חכמים אחרים דר׳ לעוויא ודר׳ צוקערמ^זן‬
‫א‪,‬מרו שהכוונה כיטרצזימן לקח את כל ־מקבעות‪.‬היוצאות ועשה מהן‬
‫מקבעות חדשות‪,,‬ויהיה‪.‬א״כ שם שייפא כמו נשו‪£ q‬ערטןיפ‪D‬ען‪; ,‬ןעטען‪,‬‬
‫‪.‬סמוירען כמו' שפירש‪ ,‬ר״ת )געטיכטע ר׳ י׳ מינלען‪,‬מונך יצזהרעטבעריכט(‬
‫^והנה לכל אלו קשה מאוד כי שם בגמרא'אמר ר׳ אושעית בקשו‬
‫לגנוז כל כק‪ q‬וזהב שבעולם מפני כקפה חהבה של ירושלים‪ ,‬והקשו‬
‫ירושלים רובא דעלמא הות? ואמר אביי כקשו לגנוז דנרא הדריינא'‬
‫'קרייניא^ שייפא; ואי כדברי חכמים אלו‪,‬א״כ עדין קשה נלך בתר רוב‬
‫ממון'ואיך אפשר לגנוז כל מקבעות הדריינא‪ ,‬מקפק מעות ירושלים?‬
‫קהחכם צוקערממן תרגיש זאת ואמר שהכוונה היא שע״י מה שלא יקחו‬
‫־■'היהודים מקבעות הרומים־ יתנו הקומים מקום ואוזן קשבת להחזיר‬
‫־^;ליהודים^_מעות ־ירושלים וזה לא ניתן לומר כלל‪ ,‬ואין בזה שום ‪,‬רמז‪— .‬‬
‫■לדייק ‪1‬עוד בבכורות'מ״ק'ב׳ על המשנה יחמש קלעים של פדיון הבן‬
‫^^^מנה־'של צורי‪ p i ■,‬־שלושים של עבד וב׳ של אונק ומפתה הכל בשקל‬
‫הקודש‪ ,‬ונפדין בכק‪ q‬ובשוה כ‪ qp‬חוץ מן השקלים )לקרבנות צבור(‪.‬‬
‫־ ובגמרא פירשו חמש קלעים על ד׳ פנים ר׳ ׳אקי אומר ־מנה ‪,‬של צורי ‪,‬‬
‫ורביאמיאומר דנו א ערבא ר׳ חניננ‪/‬אומר איסתירא סורסיא )סטמטר‬
‫טוריי{;דמזדלנא’ ת מ ^ בדינר‪ ,‬חמש מהם לפדיון הבן‪ ,‬ור׳ יוחנן אמר‬
‫דינרא הדריינא קרי^גא שיפא דמזדבני בכ״ה זוזי‪ ,‬דל מינייהו חמשה‪ ,‬ועשיי׳‬
‫לפדיון הבן דהוי להו עשרים מתקלי במתקלי ‪ :‬דדנרא דאינון עשרין‬
‫ותמניא זוזי'ופלגא‪ ,‬ופלגא דנקא‪ .‬וקשת מאוד מה רצו ארבעה חכמים‬
‫אלו ‪ -‬במחלוקת "זו‪ ,‬ולמה‪ ,‬השתדל ר׳ חקנא ליקח איקתירא‪ ,‬ור׳ יוחנן‬
‫‪.‬דנרא הדרייכא‪.‬ו‪.‬שיעור עשרים‪, ,‬ומנין עשרים ותמניא •זוזי ופלגא? וכן למה‬
‫‪ ,‬־ משתדלים שם להלן רבא וקבינא ליקח‪-‬מנין עשרים זוזי לפדיון הבן?‬
‫ולפיכך כתבו ברור על‪.‬דרך‪:‬זה הרומים היו‪ ■.‬נוהגים לצור צורת־המושל‬
‫‪301‬‬ ‫אספרי‬
‫על מפנעוס מלכיות אסלות שכלןלאו נעבענטעע)^פע‪Signa i11cussa3‬‬
‫לקימן שמעתה יוצאות מודיכותי לומיות‪ .‬והנה‪ ,‬התלגום מתלגס על ואכות‬
‫אותו עחון ושפית יתיה נשופינא ‪,‬דבלים‪ .‬ע׳ כ״א ועיין געזעניאוש‬
‫אות שוף ששולש זה תשרפנו עקב מולה כמו דכה‪ ,‬דכא‪ ,‬ככה‪ ,‬טןמגען‬
‫טטעכען טטמ^פען‪ ,‬ועיין מנחות ע״ו א' שיפא ובעיעא‪ .‬מעתה קלוב‬
‫מאוד כי קיאו אותן מעבעות שהוקדשו לשם שקלים בילושלום‪ ,‬וחלות‬
‫עליהם שם ’ י ו שלים‪ ,‬ואח״כ חתמו עליהן הלומיים בימי טלמימן בחלבן‬
‫עול מלכא אחליביעול בכין המקדש)עיין לעיל אותאקפקייכוש( עוד חותם‬
‫של טלמימן‪ ,‬ואחל חלבן ביתל חתמו חותם מדליאכוק על וקמוך ■לתיבת‬
‫'’לושלים‪ ,‬להולות‪ ,‬כי מעבעות אלו מעתה לומיות הנה‪ ,‬ומותלות להיות‬
‫‪ 1‬מ‪11‬ז‪1‬וי‪1‬י לו פעלטטמטטען עיין פוכקע ע׳ ‪Notae‬‬ ‫עובלותלשוחליאק)דע‬
‫‪ ,{pecunj,‬בשם עליכא שיפא או הדליינא שיפא‪ ,‬וזהדיכלא הדליכאעליכא‬
‫שיפא דיה פמן טלמימן עונד המדלימן געטזמגענען טיפען —‪:‬ואומן ■לצו‬
‫■ לנכוז מפני עבעה של ילושלים כי עליהן‪ :‬חלות עוד קמוך ונלאה ‪ :‬תיבת‬
‫’לושלים —שחלמו עליהן האחים פפוק ולוליינוק )עייןיאקפשינוש{ או בן‬
‫כוזיבא אחליהם‪ .‬וקצת לאיה לאייוש זה‪ .‬הוא קידושין מ׳ א׳ אליהו נתן‬
‫ללבכהכא שיפא דדינרי ולש״י פילששיפא שם כלי וזה דוחק‪ ,‬אבל לדעתי‬
‫שיפא הוא דפוק לחלות הדינלים וזה שולשהפלנקה ומולה על זה המליצה‬
‫שאליהו שהעשיל את ד כהנא כמן לו הכלי של דפוק לעשות■ דינלין‬
‫כלומר מקול ומעיין נאמן לפלנקהבכלל‪ ,‬ועיין עמוק א׳ ג׳ בלש״י חלוצות‬
‫בלזל ‪ = Scabina‬שיפא ‪.‬‬
‫ני עוד נוכל לבאל‪:‬מלת שיפא‪.‬ממה שנודע ־כי אדליאנוק היה‪ ,‬הקישל‬
‫הלאשון שלא גלח זקנו אבל טלמימן היה מגולח וצייבוהו ־שייפא‪,‬־ בשימת‬
‫ה׳קן• — ועוד אפשל כי הכוונה על ג׳ מלכים‪ ,‬שהיו אב‪ “.‬מעבעות‬
‫שנחלתו עליה׳ ג׳ קקלין אקפיינוק עליון■ אדילינות עיין‪ .‬אקפייכוק‪.‬׳■ ולש״י‬
‫פי‪ -‬שייפא שם מלך וצ״ל אתפיינוק — אכן יותל מקמבל הביאול הלאשון‬
‫פי שיפא היא המעבע שנחלת עליה שם ילושלים ממחילה והיתה׳ קודש‬
‫למקלים בקפק או בודאי‪ ,‬ולפיכך‪ .‬בקשו לגנוז כל מעבעות אלו עד‬
‫שלמדו מן המקלא ובאו בה מליצים וחללוה שמומל‪ .‬ועיין ’לושלמי‪; ,‬תוך‬
‫חקליס שהיו מקדישים שקלים כאלו שמא יבכה הבימ> והנודעות בודאי‬
‫אהוקלשו עומדות בהקדשן ולכן כלאה בי מי שלוצה לפדותי דינר כזה‬
‫אל שפק‪ ,‬בהכלח צליך להותיך חומש — ומעעם זה עושה בעל ‪-‬הלכות‬
‫גדולות חשבון שעס כיכה החומש מעלה קכום הזוזי׳ לכ״ה וחצי ופלגא‬
‫לניןא ע״ש בה׳ בכולות וקבלו חכמים גדולים למב״ן הלכות •בכולות‬
‫פ״ח ורי״ע אלגאזי שבה״ג קובל דפדיון;הבן׳‪,‬צליך הוקפת חומש ותמהו‬
‫על זה מאוד? אבל לדעתי יקוד החשבון הוא •לתכלית הוקפת חומש על‬
‫דינרא הדרייכא־ שהוא קודש‪ .‬ועעם;הדבר ששיער ל׳ יוחכן דוקא על ‪,‬דלך‬
‫זה הוא לדעתי‪ ,‬מפכי כי מה שקלאה המורה שקל הקודש עשרים ׳ גרה‬
‫האקל הכווכה שהמשקל של קודש יהיה על דלך מכין עשרים גלה ‪ ,‬לפי‬
‫אמקפר עשרים הוא כמקפל הקדוש‪,,‬כי הוא‪-‬כולל כל אדם‪.‬בעשרים‬
 ‫אספרי‬ ‫‪302‬‬
‫אצבעות למעלה ולמעה ועל זה דקדקס הקדמוכיס מאוד‪ ,‬כאשר יבואר‬
‫’ ‪.‬בערך משפר‪ ,‬ובילקוע א׳'רמז קמ״ב לפי שמכרו בכה של רחל בעשרים‬
‫כש^‪.‬לפ’כך יתן כל אחד בקע לגולגולת )במשקל קודש( ועיין ב״מ מ״ד‪:‬‬
‫‪ :‬דיני של זהב כ״ה דינרין כ‪ qp‬וכפקא מיניה לפדיון הבן בעשרי׳■ דוקא‪,‬‬
‫י בעבור זה ‪.‬השתדלו ארבעה חכמים להקביר ענין שקל הקודש להורות‬
‫־ על היקוד ומקורי ראשון‪ :‬ר׳ אקי אומר כי הכווכה עם שקל הקודש מכה‬
‫י‪-‬י של צורי כי מין‪ .‬כ‪ qp‬זה הוא הראשון יען הצורים היו קוחרים ראשונים‬
‫־ בעולם‪ ,‬והם יקדו המקחר במעבע‪ ,‬ור׳ אמי קוברי לקימן שקל הקודש‬
‫‪ .‬בפדיון‪:‬הבן צריך להיות דיכרא ע רב א יען כי הערביים ישמעאלים לקחו‬
‫‪ :‬יבכה‪..‬של רחל כעשרים כק‪ . q‬ור׳ חכינא קו‪,‬בר אקתירא ■קורייי כיון על‬
‫י מעבעות קוריות יען קוריא ארם היתה תחילת ישוב בכיי אדם'ומדת‬
‫‘ דרך;ארן‪ .‬ור׳ יוחנן אמר דכרא הדרייכא הוא שקל הקודש שחרות בו‬
‫־‪':‬ירושלים‪ .‬ד׳־מדרגות וכולן אמת בקימן‪ .‬עוד נראה לבאר ■בזהייהמשכה‬
‫‪,-.‬הקתומהשקליםפ״במ״ד‪ :‬כשעלו ישראל מן הגולהשקלודרכונוה‪ ,‬חזרולשקול‬
‫׳;׳ קלע^׳ךיחזרו ‘לשקול עבעין‪■,‬נקשו לשקול‪.‬דינרין?‪ :‬ונראה כי כוונו׳יבזה על‬
‫‪,‬־׳ ארבעה זמני׳ א׳ בזמן שיעבודפרקיים שקלודרכוכות‪.‬שהןמעבעריפרקיות על‬
‫י ‪-‬י‪:‬שם דריוש־‪- ;Dariken‬ב׳' בזמן ממשלת היונים עם־ מלכי■ קור?)דיצך דריט‬
‫‪ : ::‬גריעכיעטע ‪:‬עסמכע(■־׳שקלו‪:,‬קלעים שהוא ' מעבע׳קורי?ת ושמם ■מוכיח‬
‫־;■ עליהם׳קלעיםי שא’נו‪:-‬לשון‪:‬־תורה רק‪ :‬המתרגם תרגם כן־ בעת דברו לשון‬
‫‪:‬־ ‪:‬קורי זחרתו על מטבעות קלע‪.‬וג׳‪ :‬טבעין‪ :‬הוא מטכע של ירושלים שטבעו‬
‫'כאח שעריה לבקו‪ ■q‬והיו מטבעות ירושלממת';נוהגות בימי■ חשמונאים‬
‫־‪^,‬עד החרבן‪ .‬ד׳ נקשו לשקול דיכרין שהיא מטבע ממית ושורשה‪Denares .‬‬
‫־;‪:‬וזה בימי טרמימן ולא עלתה בידם — כי חזר מלך זה וגזר‪:‬שלא'■■לבנות‬
‫‪ . .‬ה מ ק ד ש ע׳ ל עי ל‪:--.‬‬
‫ד״זנ ש ם מטבע■ אספרי שהיא מטכע קטנה אמד בעל ע׳׳מ־ בשם קןיינער‬
‫‪:• :‬שהיא ■ערבית ‪ Asprena‬ובעל מערכי לשון בהערה־ לערך דינר אומר‬
‫־־‪ ■.‬קהיו ;'לקדמונים' דיכרין שחורים ‪ Denarios nigros‬שנקראו «ןזל־‪«8‬‬
‫‪ ::‬מנחושת )עיין פ״ב‪:‬דמ״ש הפורט קלע;של)נ‪.‬עשר שני ר' טרפון אומר ד׳‬
‫אספרי כסף( ודינרין לבנים ‪ Denaros .albos‬ביוני ״*״״‪) X‬אולי מזה‬
‫י; דינרא אנקא ואניגרא ב״מ מ״ו ב׳ אנקא במקום ‪ .(lenka‬והכה ־הגאון‬
‫י‪' :‬רש״ל'שואל‪.:‬מדוע‪,‬לא נמצא‪.‬במדרשי מילין שורש־שם ־אקפר ונדחק •עבור‬
‫‪ .‬זה לשער שראשית;שם י זה הוא‪:‬מפני ששלמו במעות כאלה ‪,‬לאנש■’‪:‬חיל‬
‫־ שנקראו לדעתו בקורי אספר מחנה‪ ,‬שממר ע״ש אות אקפר שני;בקוךן‬
‫■ אכךבאמת למצא‪ :‬שם ו‪>0‬ן*!<« בפונקע ע׳ ‪ Monetae‬ובמעריך שעד‪:‬היום‬
‫•נקראו; מטבעות קטנות־ בארץ יון בשם זה‪.. . .‬‬
‫‪: .‬ונראה‪:‬לדעתי כי‪ .‬כפי; המבואר פונקע ערך ‪ As‬הנה היה שם זה אש‬
‫‪ -‬קבוע בימי רומיים הקדמונים לציין בו ליטרא נחושת מיין ם‪5‬ונד קופ‪ 5‬עי‬
‫‪,‬־ ואחרי אשר‪.,‬נצחו הרומיים את מנגדם הגדול פיררהוק מלך■עפירוש ביון‬
‫־ ערך‪ 350 :‬יקודם חרבן ב״ש‪ ,‬חלקו את המשקל בזה ועשו פרוטות‪.‬קעצו^‬
‫וצמצמו •על■ דרך זה‪:‬המטכעות‪ ,‬להחלי‪ q‬המשכורת כעשרת‪.‬מוניס‪:.;,‬באופן‬
 ‫א ם פ‪ 1‬יי‪:‬‬
‫‪/‬‬ ‫»‬

‫■ ש ה ד ב ל בלול ממנובע ׳ הגדולה שהקלאה ימלפכ? זמן■‪ :‬מלך׳ ’ פירלהוק‪,‬אס‪,‬‬

‫■;־כתחללןה אלול זמן‪ :‬המלך הזה לקכוצות בשם זה‪-‬לום ולפן כצון לומל ׳שעל‬
‫י ‪ -‬שם זה כקלאמ״מכובע■ קכונה במשקלרדלהם 'אשפליילהולומ׳'ברךצול• שהוא‬
‫‪:,:■::',,‬׳״■■ד‪:‬׳‬ ‫‪:‬׳ ■לזט'קנון‪.‬מזמךפיללוק‪,‬אםדפירום‪ • -.‬־■■•'‪:; -‬־ר ■ן‪■■:‬‬
‫׳ ‪:‬ועל שורש;מעבע ^םתיר<ן ־כפב‪ :‬הרש״ל ע״מ■ אות‪:‬זהיפי יצאו לה ישם זה­‬
‫­ ■ שאיל׳ בפלשי זהוא לכמה מ?שם־גדולות ולןצוכותךא‪5‬ל'הלאשוצה■ היתא‪-‬גדולה‬
‫‪ -‬׳־■ונכבדה וצקלאת ליונים'•‪'8 ^ 1‬וזה'־מכוו'ן למהששפונקצנמלה״זו ?יש מכובע‬
‫י ‪:‬י ‪‘ darikus‬ו‪'8^ 16‬שה^י‪,‬ע‪.‬דריוש החילה שלזהב ושוה; ‪20‬־דל‪5‬זכמ’ען‪ ',‬תחת‬
‫‪ -‬אשל‪ -‬האשתלא הקעצה ‪’-‬ש;‪:‬בה ־משקל ושיווי אלבעה דלאכממןידיוצנדייין לא‬
‫י ^׳פתכלרשדריושתפחילבשםיזהכי יתכךששם םטמ‪15‬יעלהיהנודמ מלןלם־ לק‬
‫י* דייוש אשל■ מלכות מדישלווהיתה וכש^ ו‪.‬זהל'לא’אש‪1‬ב’יההחיל;למעלע 'זושל‬
‫־‪:‬־ זהב; גם מהיששיערנהגאוןהזה שששעל שם אשתל המלכה לוצובננשימנובע זו‪,‬‬
‫־ ׳‪:-‬וכמרשדלכון‪^,‬אעלשםדי’ושןויהכןשהייתה צולת כוכב מילזהמשבמשצקלא‬
‫‪: -‬־בלשמזפלתיה אשתל‪ ,‬־קשה' קצת‪: ,‬יען■ כי ש ש כועב ■בפלשו ^צק'לאו''^־‪8 ^ 1‬‬
‫^‪#‬ש(־ ׳ואן^׳גשבלשון‪-‬חזי׳ליאין שפק‪:‬ישאשתשעלשס‪:‬כוכשצקלשג'‪1‬כמו‬
‫‪:‬רשאמלו‪:‬יומא־׳ש׳צו'ששצמשכה אשהל לאילאךהשחלישון? כליהצישיש ■אבל מאין‬
‫■ בא■‘שס'‪'stater‬ליוני ‪ d‬שאין הבישו‪ :‬שוה לשם&‪61‬ב]^ ‪8‬יואדלבא‪:‬ביופ^מכוון‬‫‪‘.‬י‪•:‬‬
‫ך ש ס ‪ :‬א ש מ ל ‪ : -‬מ מ ש ‪ • : « ^ ,‬ש מ ע ל ן ? ומלה לנ‪^^^6‬ביוצי־מולת‬
‫•‪'-‬מולה־'על״דבל'העומדי‪/‬־וקיים״־פעשטשטעהען;־^‪:‬ויתכן״שתיה;‪.‬עליהי״צולת‬
‫!שמואהילקדמוציסבל הכוצת רהצלק׳געטטיןדער‬ ‫•׳‪-‬אלילה «טטלעא‬
‫'י ‪ :‬געלעכטיגקייט' שעומדת ־למעלה־;‪:‬במקפל■‪:‬הפוכביש ‪ :‬לעלה״מן; העאן‪ :‬זאלן‬
‫’ ־‪:‬וקיימהילעד‪ ,‬וזה■ לשון צופכעל שטאט־על צגיד‪ :‬אשנולעא־ לעולליבלשב״עות‬
‫דקיימות^עליצדק ומשפשי'העומדיש‪=:‬לכד;ס^‪-:‬־ל■ ק‪::‬״ ך ״׳ •״ ‪:‬ל‪-‬סזזס ■‬
‫■י’י ״‪::‬אכן‪-‬׳־אצי* כבל;שמעתי'למעלה'לשש■ ל׳כחציצא •כי■ שולש׳ייאשהוילאנזהוא‬
‫^ ו ‪^ 3 #‬שולש‬ ‫י ״?קוליזיליען‪ ,‬ים קולי אלם‬
‫צודע‪,‬־ויתכךילכוין״־בזה‪:‬מהזשאמל׳שמואל‪-:‬־הולין''לן׳ה א׳‬
‫“ ■‪:‬מאן ידסייל עכשיו כל ■יום משלא ‪-‬אש הי ל א‪ «,‬מ^ שמשגיא על ׳‪-‬צכשמ בעצמו‪,‬‬
‫^ה^שליזזו‪ 5‬שכל‪:‬זהובא"שה‪:‬מעשיות‬ ‫י‪ :‬יימצא‬
‫■'ללא’ה;י''והצהלא׳‪'-‬על’אצש‪':‬צאלי'שמואל"לוקא‪:‬־במשבע אשתילא׳אלאבלשון‬
‫;;‪-‬׳הופאעל־לשון כין א ש תי א הו אזלו מ ה ב ה צ אל מל ה שייל מ ש ^ ה‪‘^ .‬י^שויש‬
‫^הכן‪,::‬כי^ש״שפ‪ 1:‬ה ^ ל ^‪^ 1‬רב ‪1‬זיליען‬ ‫'‪::‬דומה‪-‬לו שול‬
‫• שו לי‪ -‬כי גמגבעות‪:‬ולמים« שולו השוכםם'למצוה‪::‬זמ״‪:‬עלך!‪ :‬אלם(^ זכבל‬

‫^^אלייצוש בלודקיא שה^שוליאוהינלוימ‪.‬‬ ‫'איק על מנובעו׳ שעבעו‬

‫‪) ,‬עלך אאפקינוש( עכ״פ מאן דשייל צכשיו מוצא אשתילא םוטצזטעל כלומל‬
‫‪•-‬‬ ‫‪ .‬י'■;'■;‪ ! ■■‘:‬״׳;! ‪:,‬־■ד•־•‪;'■■'•'/-( ■:‬־ !'*■״■ ;׳'■׳ג‪,*.‬‬

‫כמשל פלש ומאזנים לכל דבל שיעול בתולה ווקרד^לז‪,‬ז והשל!' ‪,‬א‪#‬אשזמון‬
 ‫אםפ־י‬
‫כי כל מנץ צייויהצ ובייור‪ -‬נכון בלויה ו מ מ ד כדרך ממנונע‪,‬‬
‫‪ ,‬ובקפרי פ׳ האזינו וערוף כמנוי‪.‬־לקחי‪,‬׳ היה ר׳!הודה‪.‬אומר ‪,‬לפולם■;הוי‬
‫‪ .‬כונק •דבילי‪ :‬פולה; כללים ומוציאס פרעים> מנאימי יערון?*‪ ,‬ואין; יערו‪ q‬אלא‬
‫למון כנעני‪ ,‬ממל אין אדם אומד לחבלד‪.'.‬פלוכו ‪,‬לי־‪-‬קלע‪:‬זו‪:,‬אלא ערוףלי‬
‫■ ‪.‬קלע; זו עיין מש״כ הלב החכם הנדול רמ״ז‪>,,‬מ׳א‪ :‬ז׳ ■במוף;המפל;;מנדחק‬
‫■ לומל‪,‬שלשון ■כנעני המכוון‪:‬מולי? אבל‪,‬האמת לדעמי כי ל׳‪,‬יהודא;הפכו’ן‬
‫;■• להעילאת‪-‬בניאדס‪:‬שיתרגלו ללמוד;מורה;כלליםופלעיםכדלך המנובעות‬
‫_ ‪ .‬הרגילות! מאוד■ בכלל גדול‪.‬ובפלעים קענים;^‪ .‬והרבה‪,‬מצינו בש •ק שדימו‬
‫‪ :‬י דמיון כזה‪ :‬הרגיל‪ ,‬ד!מ■ בעליי הלכה‪:‬למי‪:‬שיש‪::‬לד■דינל‪,‬י‪ :‬זהב'כללים׳‪ :,‬בעל‬
‫ד‪ -‬אגדוח למי;שיש לו פרועות)תועה‪,‬מ״ז א׳( כיהתול׳‪-‬היתה• כאניות‪,‬קוחר‬
‫; תביא• ממראק‪ :‬לאמה׳ להשגיח על;‪.‬כל‪:‬עשקי עולם בכלל;ופלע וידוע‪ :‬כי‬
‫‪ ■,‬שם׳כנעני;הוא רקוחל ולזה׳אמר; ר״י‪ :‬יערו^ לשון‪ :‬ככעל‪;:‬לשון‪:‬קוחר‪:.‬יהוא‬
‫■שאומר במקוק פלוע ערוך‪ :,‬מומטויטען מין קןילנעי׳‪4‬ויצלען‪ ,‬וכן דרך‪.‬בעל‬
‫^‪; :‬מול■‪./‬ומזה‪:‬ל׳טעויוביאלדעתי בפשובת גאוני‪■/‬קדמאי קי■ קנ״א‪.‬שחקר; בם‬
‫‪ ::‬י‪:‬הגאוןלש■ל שם בהקדמהד׳‪.‬דולדעתי הוא זכות לפלוע מעות; געןדוועכםען‪.‬‬
‫״ג ס מה שאמר ל‪:‬׳‪-‬חנינא‪ :‬בכורומ נ׳ א'‪ ,‬כלבכקך האמור ‪.‬בתורה קתם‬ ‫‪:‬‬
‫; ׳• גסלע ■דנביאיס; לערא ; דכתו‪5.‬זם קנעריך־ חוץ ‪ ,‬מן‪ :‬כקף ־;של• עפרוןי;קאע״פ‬
‫;‪-/‬׳שכתוב׳־ בתורה קתם;קוא‪.‬רןנענרון‪).‬קענטע;מרימוט( דכתיב‪-‬אלגע;מאות‬
‫‪•-■:‬שקל■ כק‪q‬דעובר׳‪.‬לם ‪m‬ך‪;,‬׳ה‪:fe‬כ‪.‬תידה ;בלאי־אתרון‪:‬כ?‪ :‬א׳ מבואתבה״מ‪:‬שכל‬
‫‪^ .‬כק^; האמור‪ 3 :‬תורפ‪:‬הוא‪:‬צורו‪).‬ע[ץ‪:‬ב״ק־למ ע״ב(‪ .‬׳ ‪ '5‬למה ‪ 1‬הדוקא‪:‬כ שך‬
‫•הוא קנעלין■ מדכתיג;; עובל'לקוחר ״ומנייך‪.‬יד‪.‬ע‪/‬ל׳■ חנינא זה ?‬
‫‪:‬״• ‪:‬א^א ■נלאה כי לי‪:‬חנינא‪ :‬כוון דרך מליצה אמיתית‪ ;,‬ויען׳כי' שמענו ואומנו‬
‫למעלה כי הוא הולד אחל שולש‪:‬בני אדם‪■:‬בעניני‪ :‬מעבעות‪ ::‬שהוא ןאלז‬
‫; קוריא‪:-,‬לפיכך■ אמר כל■;שקך‪ :‬האמור■ בתורה הוא■‪:‬קלע?(׳‪.‬שהיא^‪-‬קורית‬
‫‪ :‬כאשל‪ ,‬בארמי■ למעלת‪ .‬׳ והכה‪:‬המולה היא‪ .‬פורעת כל העצוק;לפיכך־נמשלו‬
‫׳‪ -‬דבריה‪;-‬לקלעים;הפלועים‪,‬והמיוחדים‪,‬יותל‪,‬אבל־דבלי‪:‬נביאים המתכוללים‬
‫׳ •ש‪-‬ל^’ם‪:‬ולא‪:'.‬פרעים‪-‬במצות‪ ,,‬ולפיכך כל‪-.‬כשך האמור בס הוא ‪-‬כולל ■יותל‬
‫‪•:‬י ונדמהלמשקללעראספונד‪ ,‬אבל‪-‬הכמוביס שכוללים עוד־יותלמן הנביאים‬
‫■ ‪:‬כי הנביאים דברו לאומות בכללד‪.‬והכתובים‪:‬דברו לכל בני אדם;בעניני‬
‫דרך ארץ> לפיכך‪.‬נמשלו‪:‬דבריהם;לקנערין‪ ,‬לענטנר;‪,‬חוץ מכקך‪ .‬של‪ :‬עפרון‬
‫‪■ ;::‬שנתן־‪-‬לו אברהם; בעד קבר במעלת המכפלה הנה כקך‪ .‬כזה כולל^‪-‬כלל‬
‫^‪.‬גדולזיומל שתקבההוא ביה מועד לכל חי וזת המליצה עובר ■לסוחר ■כגלגל ^‬
‫‪:;■:‬י‪/; :‬״;‪/:‬׳•ד־‪■:‬־;‬ ‫‪•:- :‬ד‬ ‫■ החוזייבעולס■‪;.‬‬
‫; ‪■:‬כללו׳של‪,‬־דבר־ בדברי חז״ל־ יש שלשה מזני מעבעות שעליהן ■עומד עולם‬
‫‪ ‘ ■:‬המוקרי בגוך ונפש‪ ,‬א‪/‬י־‪.:‬מעגעות שחעביעיוצריבראשית■ בעבע׳ ו ב סו ר ה‬
‫■‬
‫״ ‪--‬‬
‫‪4,‬‬ ‫\‬ ‫;‬
‫■זז*־׳‪.‬י■‬
‫‪■r /‬י‬

‫*(’גמלמוד אשתירא וסלע אשה היאולכוינלאה לי ני פילוש סלע הוא געצעיו פייוש ‪ 0‬טצוטעד‪/.‬י‪:‬‬
‫‪^..‬כלומל חזק וקייס‪). ,‬עיין לעיל אומ‪,‬ד( כמגקלע‪ ..‬וימכן שהיה‪ .‬צולס שלע על‬
‫‘'או׳שלעיביוני ‪fiMSela8‬נד■לנ ‪ w‬מפני שאלוהי־ עליה צולה‪,‬זו ולכן קלאוס';אדל אםתירא‪:‬י ‪1‬‬
‫*‪,.‬י‪*,‬‬
‫‪305‬‬
‫אל חי‪ ,‬ב׳ מעבעות שהעביעו חכמים ע״פ עיון וקבלה נ ע בו ד ה‪ ,‬ג׳‬
‫מעבעוה שעבעו המלכים למנהג מדינה יודח‪',‬בכלל ת ו ר ה ע ב ו ד ה‬
‫■ ‪,, : .‬‬ ‫ג מילת חקדי ם‪— .‬‬

‫אספר‪.‬‬ ‫אספר׳‬
‫ק״ו ‪.‬א'‪ .‬וצים מיד כיתים במדבר■ כ״ד כ״ה אמר רב ■ליבן‬ ‫ז‪'-‬י‪-‬י>יייוי>י ‪.‬‬
‫‪( 1 11 \JO‬‬ ‫י״^־ייי•‬
‫‪jJ‬‬
‫י; אקפר‪ ,‬עיין;ערוך וערך■ מילין‪:‬שנדחקו מאוד לפרש 'לגיון‬
‫י‬

‫ואקפר לשון לגיון בלא ראיה ? ועוד כי צים הוראתו אניות ? ונראה לי כי‬
‫המכוון להורות שתכתוב מם‪,‬פר‪:.,‬כי;;תרו‪,‬מ’ ם יקחו אניות ליב‪-‬ורניות מצופות‬
‫בנחושת קלל ועובות מאוד למלחמת‪ ,‬ורוב הנחושת הוא באי קיפערן שגקראת‬
‫כלשון תורה כיתים־ והחת לי ק אספר ראוי לכתוב ליבורניא קפר‪ ■:,‬אניות‬
‫מקיפערן‪ ,‬שנקראת כן לדעתי — ‪ — Cypris‬ע״ש נחושת ^• ‪■ ■,Ctlprun‬עיין‬
‫^ לעיל בהערת לצד ‪ 18‬ו‪,‬‬

‫א פ תנ ד ר א׳ אס תגר‪ .‬״‬
‫כ ג י ט ץ פ׳ ב׳ מבואר‪ :‬גע שנכתב תחת‪.‬שם המלכות לשם אפתנדרא של‬
‫בשכר שלעון מאותת מלכות )בבל( כשר •‪.‬א ‪ ;q‬כן ‪p‬ר זה הוא״עבד‬ ‫‪,‬‬
‫נמלך‪ ,‬ונדחקו המעריכים לתרגם ■שם יזה יש •פירש מושל עיר‪:‬רמ•״ל‪asta ^— ,‬‬
‫‪(11*08‬מ&‪ .‬וע"מ חבר המלה עם אםתגרב"ק מ׳ א' שלדעתו הגרקא אקתניד‬
‫והכוונה מנוחה ושמירה בפרק! ולי■ נראה מ בב״ק ׳הגרקא שפיר׳אקתגר‬
‫והמכוון‪ .‬שם כי ר׳ נחמן ביקש‪ .‬לנשו!ז ‪ .‬את חכמת יר׳‪ .‬אחא ברי יועקקושאלהו‬
‫?אלות תורניות בדין כופרא‪.‬כפרא‪ ,‬ואמר‪..‬ראב״ו‪.‬שלא■ ידע לתשיבעל‬
‫תאלה ראשונה אקתגר בקמייתא כלומר נס‪,‬גרתי‪.‬ביד •רודפי בשאלה ראשונה‪,‬‬
‫יייר כי! געעמנגען‪ ,‬כמו‪ .‬ולא תקגרתני ביד אויב לא תקגיר עבד אל אדוניו‪.‬‬
‫ותס‪ .‬אסתנדרא לדעתי מורכב מן םתאן בפרקי ארן ]מנד כמו _קורריםטמן‬
‫ארן קורדען‪ ,‬ודיר‪.‬חעררטמפט ‪ ,‬ב״ק קי״ד‪ .‬לדואר;וכן מ ת‪ .‬ס ר אי’''פקחים‬
‫כ״ת‪ :‬ודוקא שר הממונא מאת תמלך‪,‬כקרא בילדור ב"ק‪.‬שם‪.‬ולא מגוקהא‪.‬ע׳‬
‫ערך זה‪ .‬והיה דרך הפרושים לתכניק שם המושל בכל‪:‬עניני תורת וגס‪-‬׳בגע‬
‫הפך מהצדוקים שלא רצו בזת יען רצו למלוך בעצמם )ידים קפ״ד( ‪' .‬ועיין‬
‫קידואין ע״ב ב׳ אסתנדרא דמייון'חתניה־ של‪,‬נבוכדנצר היה‪ ,‬ואם כן בודאי‬
‫שר גדול‪.‬היה'^‪ .‬והוא מכוון למה שפירשתי‪,‬טטמטהמןטער‪,,‬כי דרא בפרקי‪ ,‬מלך‬
‫ישר ‪ , dara‬גע‪:‬ענימום אות אדרכמון ודריוש׳‪ .‬ולכן בי דור לדעתי קענלגןיכע‬
‫כעסי׳יטען היפך מן מגיסתא ב״ק שם‪ .‬ויש עוד לעורר כי ‪08teI1taru8‬‬
‫ברומי מורה על־מעונן לי‪-‬יכענדייטער; והברת מלה זו דומה לאקתנדרא‪ ,‬ואיש‬
‫•כזה'היה חשוב בבבל■‪'"■ '■ ■ '.‬‬

‫‪20‬‬
 ‫‪306‬‬

‫אסלונד‪:‬ר'י‪:‬‬
‫ב ל \ ד ו ש מ כ״א ב׳ אמר לי׳ ר׳ נחמן ללב ענן כי הרהו בי רב שמואל‬
‫י באקקונדרי א־עללתו וכן בנדרים כ״ה א׳ ושבועות כ״ט א׳‬ ‫י '‬
‫הנשבע צריך לשבע" על דעת ב״ד נאפוקי דאי יהיב לי ׳אקקונדרי ואשיק‬
‫להון שמא חוזי‪^ .‬ל המעריכין‪,‬לא ^רשויעל'זה‪:‬׳שנ‪ 1‬ח ר — ונלאה כי הוא‬
‫צ^יינע ‪Mp‬צזן‪^i ,‬מנפןןר‪M‬יג‪ ,‬פןגורען‬ ‫מורכב משני מלות יוניות ‪.‬״*■«‪ 1‬גזייך‬
‫כלשחוק השאך‪ ,‬וכן מפני שהמעבעות היו עליהן• צורת אנשים א׳׳כ״־^פשר‬
‫לצור צורות כאלו וליתן להם שמות כשמות הזוזים‪— ..‬‬

‫הערות למערכה זו אם‪ .‬ר״‪V::-; : V ■;':‬‬

‫אגב לאיתי לתקן פת איזה מילות קשות ‪)' :‬א( שס אסכלה לצלות עליו פסידושאל •?בליס ע״א'ע״ה ‪:‬‬
‫ופסחים ל״פ כיצד צולין‪ ,‬אומד מוסף העלוך‪ .‬שהוא■ ‪^ Sca1a‬טלע^פע וב ןרןטד^ל‪1‬י‪:‬נכן‬
‫הלמ״ז בייצוטלן>ג‪ »»^«^,‬העלד‪ ,‬ר^ןשט‪ ,‬ולדעתם יש^ טעות וצ״ל אזכלה ולי נלאה שהוא‬
‫טק^ןןןןט ביוני ? ‪ ir1c«xo‬עד״ז בלומי ‪. asacculus‬ופילש טקןזזןזט טפיכט וכל דבל המחודד‬
‫ועיין שני־דער שמציין ;‪ VufiuaujTo‬פייער פמנגענד‪— .‬‬
‫)ב( אסכרה מכה‪ .‬שמתחלת בבני מעים וגומלת בפה שבת פ״ב עי*ן עלוך שנדחק הלבה‬
‫צזבגצונג טטוהזגצזנג‪ — ,‬ג‘ א ס טוו ה או אצטווה מחבלים‬ ‫ולדעתי הוא‬
‫סמעליכים עם סטיו ‪ Zroa‬וכן אסטווגית שבת ן'‪ ,‬אצל יס‪-‬־ובקעה ונאהלו' פ׳ י״ח מ״ע אסטווניס‬
‫אין בו‪ .‬משום מדול המיס‪ :,‬וקשה למס פעם סטיו בלא א“ ועעס' ענןיא׳ ונלאה כי אסטווה הוא‬
‫‪ fvf.roos‬טייטטןן^!ט היין טצןנעל ?יי‪3‬ענגצזנג ואסעוונית הוא ‪««,^^ aBBtiTvsna‬עדגצ^ג‬

‫)ג( א ‪p‬תנא או איסתיגא אומליס המעליכיסישהוא לוח צפוג״תא׳ע המבואל יבלכות ס״א לקיע ‪.‬‬
‫צטהלת מטלא 'גלילה ובבוקל ‪:‬אסתנא‪ .‬וצן צליצה ישמעתא צלותא כיומאידאסמנא עילובין‬ ‫■‬
‫׳‪:‬פ׳ה‪ ,‬ואומל למ״ל כי הוא כמו אסתמא סתום;וצפון‪ ,‬ולדעת? יתכן שהוא'במקוט ‪Boreas‬‬
‫■נן!רדןןםטווינד ותלגננו מלה זה משולש בר ברי ריין‪ ,‬געןןנד‪,‬״רןדעפטיג‪> -,‬כן הוא ביוני‬
‫‪ , v<rssvt1cc‬קלצזאט‪: ,‬טטערקע‪ —- .‬ויש עוד ^^^^ץ^^^^^ה'למא‪.‬שקלאו'‪.‬קצתלוח זה‪ .‬בלומי‬
‫מנפצזהרע[ אנטטילזזען‬ ‫‪ Aquilo‬צודיזעד ע״ש פליאתו במתלות וא״כ מכוון זה לשולש‬
‫בעוזעגען אוגס זסמז(!« צפון נזונכעקאנט‪ ,‬אוייען כי לוח זה הואצפונדת מזלחית נן|לד ‪ 5‬םט־‬
‫‪,‬זוינדינקלא כן ‪ osten‬כמו'באשכנז ובלומי׳לייגען‪« ,‬ערקע(*ןמטטען‪ ,‬זעהען ע׳יש המזלח‬
‫‪ a‬וזאהלנ‪,‬עהוזען‪ ,‬וזערקען‪',‬פיהןען;■ ^‪:.-‬ולכךקלאון צד;בכל‪.‬כן קהוא לא“י‬ ‫‪k«Ostendo.‬‬
‫;־״■‬ ‫‪•- - - -‬מזלמ‪-,‬צפון‪,■4-‬‬ ‫־‬ ‫;‬
‫^ל׳ חגינא ‪ 1‬באלז'ישלאל‪.‬כמובואלכ א‬ ‫י)ד( אסתן‪ .‬עידיה בצד‪ ,‬אסתן‪.‬ומאםך‪' .‬דגל‪,‬גדול‬
‫^ הגויס לא אהני ■עדות; זה י}אסור‪ ,‬וכן‬ ‫שאס יש עדים‬
‫^^^^קידושץ היו שוה פלוטה‬ ‫לימד ל' חסדא קידושין י״ב ב' שאס יש אדים נעיי אחת‬
‫לא מהני עדות זה'לפי שאין העלים'לפנינו; אגלאביי ולבא‪ .‬חלקו עליאה לענץ עזם ואסלו‬
‫האשה‪,‬אשל נעלת‪ .‬אאל שאין‪ ,‬לו; אחים )ישא‪'.‬לזל‪;: ,‬מפכי; ־הלינון ׳•שיש־;‪.‬ועדי‪5,‬׳ ו‪3‬מ‪!7‬הד‪:‬שהיו;לו‬
‫■'אחים — עיין ב״ב קל״ה ‪) ..‬ונפלא הוא שלא הובא זה‪ -‬המעשה‪-‬בקידושין י״כ )חוכ?ח >>'‪.‬א‪?.3‬י‬

‫״' • ן‬ ‫׳‬ ‫(‬ ‫׳‬ ‫‪1‬‬ ‫‪1‬‬ ‫*' וי‬ ‫׳•'׳ ׳■ ן‬ ‫ן‪/‬‬ ‫׳‬ ‫י ‪1‬‬ ‫*‬
‫ביוחסין שהלב לקחיי מן הצתובוס והגטיךנהכרח' משוס שעסק‪ .‬בס ׳‪-‬ד•)החזיק האשה כאייאיאצרא‪:‬‬
‫'ב*‪ :‬אדיט בב״ד יקוס י?ד)היזז’ ק ‪ ^*^,“,‬והנה‪:‬דבל־‪.‬ת‪,‬מוה •הוא שלא‪ :‬הזטלו‪;,‬המו‪,‬סקיס דין זה;שא?ןנ‪1:‬‬
‫הלכת כאביי ולבא כי אס כל' חגינא ‪:‬נגדי‪,‬הפלל דהלכתא־כבתלאי‪ ',‬ובבית ■יוסף אס״ע ס׳ מ׳ג ן‬
‫מביא בשם חשובת הלשב״א על עדים'שהעידו'ש‪S‬א ‘בפני ב״ד על אשה שנתקדשה שלא מהר ‪1‬־‬
‫עדות זה עד שיעידו לפני ב״ד‪ ,‬וכן נפסיךבש״ע• שסך ולא הביאו שוס לאיה מן'הנמלא ולדעתי ■^‬
 ‫‪307‬‬ ‫הערות‬
‫הוא כשיטת ל׳ חנינא הנ״ל‪ ,‬וטעם הדני כי קול חמקדש אלעמא דרצלן »קדש )עיי׳ אשת אח‬
‫ואשת איש( ולכן רק מה שהוחזק בב״ד יש לו קיום‪ ,‬אפפ בעת שפיישו עידיה בצד אסתן‬
‫כלומר בצד צפון‪ ,‬קשה למה דוקא צד צפון היה לו לומר בצפון‪ ,‬ועוד בבל נקרא ו‪".‬כ מזרח‬
‫לא״י? ונלאה כי מליצה הוא זו כאלו אמר עדים בצד מלאכתם ואליגתס ואינם באים ואין‬
‫לאפור‪ ,‬כי אפתן הוא אריגה וועכעלטטוה( ביוני ‪ , /ittoç‬ויתכן כי מעת שנאו שני גלדיים‬
‫)אורגים( להעיד בפני ב״ד בשם שמעיהו ואבטליון־‪-‬ג' לוגין מים שאובין'פופלין‪-‬ה»קוה׳ ללמדך‬
‫שאין אומנות בזויה מן הגלדיים ואפ״ה ‪.‬קיימו עדותם מפני'שבאו להעיד ולא מנעו עצמם‬
‫מבה׳׳מ תופפתא פ׳׳אדעדיות‪ ,‬מעת הזאת •נהיתה מליצה זו‪ :‬עדיה בצד אריגת׳ ולא באו הגלדיים‬
‫להעיד עדיין »רגלא בפו»י דחכימאי‪ .‬ועיין חושן »שפט פי׳ ל״ד פכ״ג דגם לפפול לעדות‬
‫ולשבועה את בעל עברה דאורייתא מן ההכרח להעיד ולהחזיק הפפול בב״ד דוקא ועיין‪ .‬ע׳‬
‫אפקעינהו‪.‬‬
‫)ה( אפופי הוא תינוק הנמצא פיניזינג שאין‪,‬לו אב ואם קידושין פ״ט א׳‪ ,‬ונראה כי מה שש‪1‬י‬
‫פןוט)!לך פפל ב' «^למןיטע טליפטען טעם ל»ה ‪ ,‬נקרא האפופי ברומי ‪? ^ urius.‬‬
‫וכתב הוא שזה ד“ת ‪ ♦Sp = Sine pâtre‬ולדעתי נולד שם‪ .‬זה »‪ 1‬אפופי עם‪.‬ר' לםי»ן הנפעל‬
‫פמטם־וזת בלזיני — עוד ’ אפשר ננפני שהראשון שגירש את אשתו מפני שלא ילדה בניס בלומי‬
‫היה איש ‪ , Spuriaa‬פונקע ערך ‪ ' Divortîum‬קראו את הילדיס בלא אב בשה זה שאהב כנים‬
‫'‬ ‫‪! / :‬‬ ‫י '‬ ‫־ אסופים לאפפס הביתה‪.‬‬
‫)ו( אסתר אסתירא אסתהר‪ .‬בסוכה כ״ב ב׳ כשרצו להוכיח שמה שהוא ל»עלר\חצי■ חמה וחצי‬
‫צל הוא למטה צל מרובה מן החמה אמלו כדאמ־י איניפי כווזא מלעיל'כזצסתירא מלרע י‬
‫מה שהיא למעלה כזוז הוא מתחת כאפתילא‪ .‬וקשה דלכאולה לא; כיון‪ .‬המשל‪.‬שאמרו אנשים על‬
‫הסוכה וכן'על הצל דוקא אלא »של היה בפי המון ומה כוונו גזה‪ .‬ונלאה ■כי האסת>רא׳‪Sta^er‬‬
‫היה שוה לרוב ד׳ דנלין)זוזי(‪ .‬נכפף צורי וכן‪.‬בכפף‪»,‬דינה הש»‪.‬יניפ‪.‬כאשל מו מ »כמה‪.‬מקומות‬
‫לגא‪.‬דזוזא א‪.‬פתךלא אבל‬ ‫עיין ב׳ימ ק״ב‪ :‬כתובית פ״ד ב׳ וקידושין י״א ב׳ לפעמים קלו‬
‫נפי האמת הו‪.‬א סלע )ולא כתיס׳ שם בסוכה שכתבו שאפתירא פחות מזח‪.‬תמיד( ׳ואס'כן כל‬
‫עוד שהזוזיס יקרים ועולים למעלה ממילא האפתילא יורדת למטה ■ולא שוה‪-‬ד׳־זוז‪ ,‬וזה המשל‬
‫״תא מלעיל כן האפסיל מלרע‪ .‬וראיה‪ ,‬לזה כתובות■ צ״גג׳ הותירו‪:.‬זווי;חדתי פוזתו; אס תירא‬
‫ציניתא ולמה לא אמרו פחתו ג״כ זוזים ישנים‪ ?,‬מפני■ שכן הדרך ■אס הותילג בזוז?םהחדםיס‬
‫נפחתה האפתילא תחתונה הנתנה‪:,‬לצונימא מחת;הלגל'ע‪,‬׳׳ש‪ .‬ולשון'זולי ■לדעתי הוא‪»,‬שנלש‪,.‬זוז‪,,‬‬
‫׳צי‪,‬‬ ‫!!ייכען‪ ,‬געהען‪ ,‬ואסתילא משם ‪■ atater‬ביוני ■סיעםטטטעהען‪ .‬ק»ו‪,‬ם ■קזיך!‪,‬ו»ק'‬
‫שם זוו‪ ,‬היא מפני ■צורת אליל ‪ Zeua‬אשל 'עבור זה לא הסתכל בנן שליי!קדושים ל׳ »נחס ב׳‬
‫•קומאיבצולתא חוזא ע׳׳א נ׳ א׳ נלאה לי יותר;כי ווו כמו‪ Sua .‬ביוני ו'לו»>־פירושו‪1‬חז‪:‬יל“ישסיו‬
‫עונעיס מטבעות בצולמ חזיר‪',‬ועוד מולה ‪ Sus‬ברומילעל דבר‪ ,‬הנעלה־ךז)!ך‪ 7‬צזין;ד‪.‬ית‪ :‬הצןהע‪,‬‬
‫נעיכך אמרי אינשי‪ .‬זוזא מלעיל־ואפתילא‪.‬מלרע‪ ■^ .‬והנה לא יתכן ששם אפתירא כוטהנוגנל‬
‫עלשס אסתר המלכה״כהשעלת ע״מ‪ ,‬דאס כן‪.‬יותל ראוי‪,‬ליחס המעבע לשם‬
‫אלתחשסתא ‪1‬ונע‪1‬י‪ 10‬שנקראת* כן־וכן אשת דליוש ק^ד)ו«מנוס לכי פלש־‪,,‬ויןת‪.;2‬יתכןלשהיה‬
‫^לאוה״יזז״ל‪ ,‬אסתיל'א ■כ»ר‬ ‫■®ל אפתילא צורת לבנה לפיצך היא סלע ‪ Seiaa‬ביוני‪ ,‬ונכון‬
‫^^ת‪-‬לבה ־פ׳׳ט? יסדו כלבנה‬ ‫יזאמלו על אסתר שנקלא‪.‬סז(ךוש אסתהד)לבנה(‬
‫^’»י אפתל‪ .‬מפעס זה י^־חשתוות ויחוס‪ :‬לזוז;'עם אפתילא בי ‪,‬אוסתירא «‪7‬ו‪&(#;71),‬ך»ןלה'‪.‬על‬
‫»לאת הלבנה‪.‬בחצי קודש' ביום חג המצריים שהקריבו‪ .‬חזירים פי»ן‪,‬ה>נינוי‪ -‬והשמנות‪ .‬ללב^‬
‫^^יגל’‪.‬הלבצה‪’»3.‬לו^ה‪,‬וחפ‪3‬נגה‪,‬‬ ‫יסוראוס אפתהל אסהמל סוחר היא ג״כ כמו חזיל‬
‫ולכן־׳סמשל אומר כוחא מלעיל נאסתידא מלדע כמו שהולכת״ הלבנה ו»ופ»ת אול ‪-‬למעלה‬
‫כן‪-‬היא חוזרד‪' .‬ונפתלת‪ ,‬אפתירא ‪ .‬אכן מה שאמלו ■יומא*כלנוי‪ .‬יאפתל' סוף ניפיס ^ום‪;.‬הלילה‬
‫־^ח[|ון‪-‬ק?ה■;‬ ‫מכוון׳ להודאת_אפתל ‪«■rspov‬״ טעעט‪.;,‬נצוכהער;ן לו‪:‬ןעטלט‪: -^.:,‬ומה‬
‫׳מאך •דסמי■מפיו כל‪ .‬יום משכח אסתירא־ ימכן;‪:‬משו>? כי ■אפתילא‪ ,‬גס כן^מוצהועלזחקילה‬
‫ת לעורר‪..‬כי׳שס‪,‬דל?ון‬ ‫ודי*םה‪.‬וע’ון’־‪,‬היע‪>.‬בש>ו‬
‫עעק• ייו^ה;כן'פתא‪.,‬שרןלי ‪.9‬פ^ב‬ ‫מלת דרקון שהיסה^‪ .‬על מטבעותי פלסיות‬
‫יזיזכיו איפסלאות ת י ל כ נ ו ת ' ב ל ש כ ה יחד כאשל ׳ העילי הרש״ל‪ ‘.‬ועיין' געזעניאוס יצוהימה‬
‫^לתחיליסי^דורד קשת;ד־ ד״־ד‪.‬י ך‬ ‫^ י;׳■‪.‬‬
‫*‪20‬‬ ‫_______י‬
 ‫!!‬ ‫‪1.‬‬ ‫‪508‬‬
‫^•׳ד‬
‫ר‪:;:‬־‬ ‫א ׳ ע ׳ א ל פ ק ; ע ל י ג ו ן ‪) ,‬כלל הג>ומ(‪■, •. :‬‬
‫ב ב ל כ ו ת■ ל׳׳ב‪ .‬ויתפלל‪ .‬אל;‪,‬ל אל הקרי‪ ,‬אל ■'כי‪,‬א׳ס‪.‬על׳שכןיבדצל‬
‫ק ^ערןכ ה־ר קוראים ^אלפין עמנין ולעיינ^״אלפין‪.‬‬
‫מאוד; למה זה הפריש‪ .‬ראל'!‪':‬עצעו^מן •הצבור‪ :‬נקרא‪:‬לאל‪9‬‬ ‫דבר זה קשה‬
‫עיין ולהפך? ונראה שדרך הקדמונים לעשות־לדרך׳־הלימוד׳שימן־מה כמו‬
‫ללמוד על‪ ,‬ה מ עיין כד^■ להמאיך שמעתא‪-‬כנהרריהוריותיי״ב׳א‪/‬״לאזוק׳ימ׳‬
‫פעמים בנ נ ד מ׳‪.‬יום שצתנה תורה• תענית‪.‬ח' א‪'-/‬ןועי’ן ־;צסובוס'‪,‬ע״ן א׳ ר׳‬
‫אקי מנח ■קימנא ‪ :‬שמואל ' לא פםיק ‪,-‬פומיה מכולי פרקא ‪' .‬לכל גס ר׳‪¥‬יננזר‬
‫ב״י עשה קימן לרללמידים ש ה א ל פ ’ ן‪:,‬׳'מ’ ‪-‬שמקבכ' ליניםןוהלכותמן‪/.‬אחר’ ם‬
‫נקרא‪ ,‬אולפן בירושלמי לרוב‪.,‬עיינין‪ ,‬יעז’ן בדינים משברא‪7 :‬נפש’ ‪/‬־ופך להפך‬
‫המעיין י יאל‪ q‬י באופן' ׳שיאכימוי■ העיון ' עם■ הקבלה ‪ .‬י י'פערלעפטימןלאולד‬
‫״‬ ‫■■ ' ‪-‬‬ ‫׳ ‪ ,‬טפמנטע?^‪):‬יטי• “‬ ‫’ ' ־' ־ ■' ; י‪ ,‬־ ; ׳‬
‫י‬ ‫י‬ ‫י‬

‫ו ע י י ן כתובות נ״ד‪ .‬לכאורה הלכ ה'כרב ‪; ,‬אבל“ כד מעיינת בי׳ י הלכה‬

‫‪. ’ . . .‬כשמואל וכןעד״ז‪.--‬ק’דו‪.‬ש’ן ’״‪:.3‬עיינתכלומר‪,‬לומר;>שברת^‪ —.:‬ז מעע ס‬
‫זה'נראת ‪.‬ברו‪.‬ר ■‪:‬כתוג;‪-‬על מגילת־ שתרים‪ ,‬יבמות מ״ע‪.‬־■ב■־׳ מ שנ ת •־ך' ■אליעזר‬
‫על;מיענו' כמו‬ ‫בן יעקב קב■ ונקי;■ כלומר מענו'׳ ונווב‪,‬‬
‫^כוראימאגרא;' רען‪■,‬ישתית;‪ ,‬רקב''^‪;,‬מלךר״אוכל‪.‬מתו^‬
‫^שק‪3‬לי‪.‬ול‪,‬מד‪:‬׳ ■'מפן‪.‬אהתיס;ג'ם״את‪ 1‬עעגו;קז^;'‪,‬פצל?ח‬
‫בשניהם‪ ,‬ע״ד;שאמרןבמדרש ^קה■ש ;ש‪;:‬ודע‪ :‬לקדר־■ ואינר^מדע‪/‬למקדת■‪).‬לעיין(‬
‫אבל" לוי• ידע‪-‬לשד‪.‬ר‪:-‬ולמקדרז; כן תיתה^משצת^‪-‬ר‪-‬׳‪-‬אב״י■■ קב״־ונקי;' מענויונקי‪,‬‬
‫קדורה היטב בלא־אבילות ■אבילות‪ ,‬׳ומערן׳ לשכל הבודקןבגצזיי‪/‬נשמרומ בכל‬
‫ךק‪;,‬גא‪.‬שכת‬ ‫חולייוקדק‪■;-^ '•.‬ואנה ׳ צוצינו ; ה״‪.‬פ'‪ ,‬פיק׳ '‬
‫לדוגמא;ב״מ כ׳‪ .‬ב׳ מפה;‪ .‬שראו;‪;,‬להשגיא על‪,‬הימקובל ‪ .‬והכתוב־ מכבר וללניין‬
‫ממצמו‪;,‬כי אין קפק‪ :‬קהיו להם״ מכתבים; רבים כמו■ שדרשו־■ננל ■היתה׳־כאנינת‬
‫קואר־ טמרהקדתביא לאמת דברי תורה‪:‬עניים־במקום‪.‬אאד‪:‬ועשירים;במקום‬
‫אחר׳יירושלמי רה״ש‪:‬פ״גי־ה״ה‪- ,‬ואי לא כתבו אלא״הכל;היה'ביזכרון אס_כן;א;ן‬
‫ועוין‪! :‬תשלמי‪-‬שבת;‪^.‬׳ן‪:‬ת?א‬
‫מר׳‬ ‫יהודה׳ א״ד‪ ,‬למד ־במק; ;מכש^ן‪..‬ששש■ אדשמז‪ ,‬ו ‪6‬בשא; שאלו'תלמיד‬
‫קימאי‪-‬י ולא ■ידעי‪'.‬לתשי‪^ ,3‬מר‪.‬כ)‪ 5‬ךומה‪:‬שזה;לא־׳ע‪ 3‬ר‪:‬על‪.‬׳;פתאת של׳;‪-‬סול‪.‬ה׳‪,‬‬
‫ואנלו‪ ;.‬היו׳ לומדים‪ .‬בע"פ‪ :‬בתכרא' •צריך הלומד־לזכור‪-‬הלכתםז‪-‬מר ■■אדשיט■^•‬

‫מנער׳במפס‪/‬מן‪/‬תגיון^־והושיבוש‪.‬‬ ‫אי״ה ~ ועיין■‪,‬ברכות;כ״‪-‬א ‪•3,‬‬

‫בין ברכי תל׳מידי‪ •:‬אכמים‪. ,‬פירוש לדעתו‪ :‬שלא ‪-‬יהגד■ ויעיינרהאבה ׳־מדאדלק ‪,‬‬
 ‫^‪309‬‬

‫‪.‬א ‪5‬ירוכןנמן שבמ‪-‬־פ״ע ה״א' ובח׳ץנ‪:‬דאמיר■■ רב הוכא"אמר ר׳ חמא ■בל ^;ור’ א‬

‫■ ■י ‪3‬שס~־לב'‪:‬רהבצנל לאש''גרייה'■■היהיוכאפרן היה )צניין'מעריך'{ ש‪5‬׳ וישימו‬
‫־ ־'‪:‬׳להכו בע־ל בריה ; לאלהים שופנוים; ח׳ ל״ג פ?לש ■צורה הנעל שעברו■ לה‬
‫־ ' ■הישה־‪-‬תמוצה'ראש•י'אןבר־ המשגל בהאר ■<צפוןי■ במהצע‪■ ,‬וזה נודע לקוראי‬
‫ב״־בהבלי גדס׳■ קדמוציס איך ■■שצד‪-‬יהשוהיבפל'■מיני עבודה זרה ■היה ‪-‬עבודת‬
‫ר׳זפהמלוש׳היברילצורת־י־אבריייהימשגל‪/‬ייען כייחשבוילכיא המוליד לאל בורא‬
‫״־דיכל־ ועשו״ להסל׳־כווציה עיד״ז‪,‬׳׳באופן שהתמוכות האלה גקראו■ ‪iapos‬־‪P1‬‬
‫;‪.‬־ ל; ולא־ גודע"י• שורש־׳; מלה■־ זו‪: ,‬אפש ״'לרעה’■'הוא ׳ ע״ש״אפון 'וצקמך' למלה‬
‫‪:-'-‬יל‪■'A;pd8‬אפון■המלה פולי■־להורוה יעל הפרי ־ה׳ירצאוה ־מזה וכעשה' פרי־אפון‬
‫׳‬ ‫■י‪-‬‬ ‫^^^^לוך‪:‬במךי^צשא'הו‪apa -‬־מ■ורהעל איה ‪■ :‬‬ ‫יל‬
‫ש׳ס פהמללוק‪'-‬ך‪‘? ^ 1108‬׳ ^^^^^אבר׳הזכר■ לא כודע פירושו ושורש‬ ‫י‬
‫שהמלה^ מצרוה; זלדעהי פילש לכו ר׳‬ ‫י'•■המלהילחוקריסן■'‬
‫י י" יוקף •בעכי׳המרגוים חדה או ע״א‪/‬וו׳׳ד' א' עלי ווה שכאמר דה'י ^ב׳־ע׳׳‪ V‬ע״ז‬
‫־׳ י ׳■וגם׳׳מעכה׳יאה אקא המלך־ ה ‪ ’p‬רה^וגב ‪j‬רה‪/‬אשר■ עשתה לאשרה מפלצת‬
‫־" ■ויכרוהאקא אי ה' מ פל צ ת ה‪:,‬־ מיאי' הפל‪3‬מה'?;א‪.‬מר׳ רב‪ ,‬יהודה' דהוי ׳מפליא‬
‫^'יו ק ף ״ כ ^ן זכרות ע ^ ה׳ לה• והיפה‪ ■,‬כבעלת■ לו ‪.‬‬ ‫‪-‬״׳‬
‫^^^לאינו'מזה ש!שויש מפלצההוא’ פל_ץ'ענט‪:‬עטלען>׳_ליטטערן ע״ש התעוררות‬

‫ד״מ ב״ר פ׳ ל״ח מה את מפליא בי כלומר מה את מלעיג ‪-‬׳ב’ לשון‬

‫■־ ‪ :‬׳ היתול‪:‬וצחוק■׳ עיין־ ־‪.‬תוש!‪ -‬ע״א־ דך •הכ״ל■ ך״ה‪ :‬מפליא •וערוך ■ע׳‪ ’.‬ופלא ״ וקשה‬
‫לל'מאנ!נ־‪:‬מאין־ באה‪-.‬מלה זמ‪:‬הפלאה‪:‬־ללעג‪:‬ולקלק?‪:‬לדעתי ע״ש הנודע‬
‫רל־כימיהת־־׳כזולצחוק־ עשו‪:‬להה־אליליס‪:.:‬כאלה‪•:‬ועיין ב ׳ ר ‪ .‬ה מ׳׳א׳על־ שם‬
‫י•־■־ אמרפל' דאמראואפיל בעלמא‪ •:‬כלומק־׳עשה ליצנות;בעולם‪ ,‬־ועיין ■ירושלמי‬
‫ק״פ י״ד דשבתרא׳’וקא‪:‬הוה לי׳צצמהמונין חולי אייתון לי׳ מן זנרלתאהדורי‬
‫^קברתכר־ככהוגראז■ מאודדבצל‬ ‫ר'י‪):‬מים{‪:‬ושמה‪:7‬מ?ןדצורה;על‬
‫‪-.‬ר ארצות‪ -‬שגויס ■עכו״ס;ז־ויתכן‪.‬שמה‪.‬שיש ב־ירושלמי‪::‬׳יומא■ ‪ :‬ק׳רדה|ג‪,':‬שקראו‬
‫י‘־ ‪ -‬כהן‪; :‬אח‪ 7‬ךשנ‪5‬ול‪.‬שלקג וחלק‪:‬׳‪ :‬תב?מ׳לגכאי‪:‬בד ^פוך;הוא■ ;ע׳׳ק; ;שבעל‪.‬או‬
‫־ י^ימפכי שקגיעע ‪3‬כל כהןעמו׳‪.‬פול;ב‪3‬לג‪:‬שם;ל״ע וז׳;;משם ‪,‬אפונין‪• :‬גמהנען‪'.‬‬
‫^ והנה‪:‬בעמדכו‪:‬על־ערך‪::‬ז'ה׳על?נו;לתת תנדה“ושבקילהורת ישראלךועליכו‬
‫‪.‬לשבס‪/‬לאדון‪,‬הככאשכ נעע‪.‬גלבנגתוקתקמת‪,‬ץהרח’ק״את‪,‬ושראל‪,‬מע‪ 1‬מא׳‬
‫הקד)‪1‬ונ‪ 2‬ם^ פ נ צזן ! יש'לכו‪ ":.‬מופת~כא‪5‬נן\איך;רחקה‪.:‬תורק^^‘"־'־’‬
‫‪. - 1‬מתורלז ‘ סירו״ה ריר־חומ מ?ו‪-‬ח ‘‪1‬ו^רואז•‘ וריי‪ .‬אי‪ '•,‬היידננר •רויודח■'ויגלוערר‬

‫התולה‪-‬כיכר‬
‫ון כמו‬
 ‫אפון‬ ‫‪810‬‬
‫פןמטמן והקדמוכיס לו שהאמינו נזיווג שמיס וארץ וזווג בשלי של אלילים‪,‬‬
‫ועשקו בקודות החיבור כאלה‪ ,‬שלרגל חקירתם נולדו דמיונות כוזבות‬
‫מעבוד׳ המשגל וגס קדש היה בארץ‪ ,‬כי כל כך גברה משוקת המשתורץ‬
‫כאלת עד שעיקר קדושתם היתת עבודת מכוערת כזו‪ ,‬והכתוב קוראה‬
‫קדש‪ ,‬כאשר נולד זה זמן לא כביר מקוד חבורה אחת בעיר קעניגסבערג‬
‫ז״מוקקערעתום שהוא קדש החדש — אבל גיתיישרגז לא מראש בקתר דיבר‬
‫והוא נעלה ומרומם מכל שמץ כיעור כזה‪, ,‬והוא גילת לנו רצונו יה׳ שכשם‬
‫שהוא קדוש ופרוש מעריות כן יאבו• ישראל לתלוך בדרכי קדושת ועהרה‬
‫להיות פרושים בהירות נפשם‪ ,‬דטטןיך פרייח‪.‬ותיעב אשר דיבר בזה‬
‫הרופא הגדול דר׳שעיינתיים בחיבורו דימ גןויבענטועהרע דערטינמגמגע‬
‫צד ‪ ,297 — 296‬והראה איך הגדולים בחכמי יון עעו מדרך השכל‬
‫בעון פלילי זה עד שמשורר אחד של שאין למאוק בקדשים כאלה‪ ,‬יען כי‬
‫אליל הגדול צייש עושת מעשת יי כזה‪ ,‬וכן אליל ^ " התחתון פלועא ‪,‬‬
‫ויזובתעל אדם להדבק במדת אלהיו‪ .‬ואחר שר עד״ז התנצלות על תועבת‬
‫משכב זכר‪ ,‬כי כן נוהג האליל הגדול עם משרתו גמני^עדעט‪ — .‬חוץ‬
‫מזה דרכם היה להעמיד צורות כאלה בתוך הגנות להשמר מעין ^הרע‬
‫וגם נשאו' צורות כאלו על צוארס נגד עין רע שנקרא ‪ Baskania‬ביוני‬
‫)עיין פונקע מלה זו ואות־אמולעעוס(‪ .‬אפק גס בזת תתנגדו היהודים‬
‫כדרכם‪.‬לתלות הכל בד׳‪ ,‬ואמר ר' יוחנן שהוא מזרעו של יוסף ואינו‬
‫מתיריא מעין הרע ע״ש כי ה׳ אלהים יוסיף עליכם ככס אל‪ q‬פעמים‬
‫ויברך אתכם )ברכות כ׳ א׳( והביא לראיה בן פורת יוסף להורות כי‬
‫ההפקד )פריוומטימן( הוא קיבת הוית וד׳ ממעל ממלא תמיד הצורה‬
‫שחקרה ע״ש‪^ .‬‬
‫^ ותנה אגדות מבהילות וזרות מבוארות ע״פ הקדמה זו כמו שאמרו ב״ר‬
‫פ׳ מ״א ויצא מלך קדום לקראתו כשכש לו בזנבו‪ .‬וכן בלעם קוקס‬
‫׳ ב א מ ת ו היה ‪ — .‬על אמתו של יתויקים היה שם כתוב לדעת ר״י ולדעת‬
‫; ר׳ אלעזר היה שס ע״א חקוק קנהדרין ק״ג ב׳ ושאר ׳מקומות כל זה‬
‫ום״ב מורת על עבודת מכוערת הלזו שנכשלו בה הרבים‪ .‬וגס מה‬
‫שאמרו ‪ :‬פרעה שתית בימי משה הוא אמת וזקנו אמת ופרמשתקיה‬
‫‪),‬זנבו( אמה וזרת מ״ק י״ח ב׳ ע״ש‪ .‬המכוון שזימת מצרים גוברת על כל‬
‫המידות‪ ,‬באופן שהמלך תיונו הממשלה הוא ־כערך אמת וכן הזקן)דימ‬
‫‪ .‬ערפמהרונג(‪ ,‬והלימוד והמעשה המת נגד חזנות כערך אמה אל אמה‬
‫' וזרתי כי הזנות עולה על הכל וגדולה מן הלימוד והמעשה במצרים‪•— .‬‬
‫וראוי שאבאר פה בקיצור כי שלשה אלו גברו בעולם החול‪ q‬מני אז‬
‫ליחד אמונת עמים לועזים מעת תחל מין האדם לעבוד ע״ז‪) :‬א( אמונה‬
‫הבעל כח ‪,‬המוליד ' ‪) . Phallus‬ב( אמונה בבעלי חיים ‪•Fetischimus‬‬
‫י י)ג(‪,‬עבודת הצמבא לכוכבי' ‪ .Sabeismus‬והצד הקוה שבכולם שדימו‬
‫שראשי אלילים תמת ג'‪ ,‬ערימורעי ‪ ,Trim urti‬בהודו‪ :‬ברמהמא‪ ,‬שיווט׳‬
‫ווישנו; בפרק‪ :‬צעריצזנע — טקעריינא‪ ,‬מריממן‪ ,‬מרמוצדן במצרים•‬
 ‫‪311‬‬ ‫אפון‬
‫איזיש‪ ,‬מזיריק‪ ,‬המרוקושילוש זה הוא מורה על הבורא והמקייס והמפרה‪.‬‬
‫דמם טמפפענדע‪ ,‬דצזט ערהמןטענדע מונד ‪ 1‬זעהרענדע ערינליע ‪— .‬‬
‫ונראה עוד כי שלשה מיני עבודות פעטיטיםמום במצרים‪ ,‬פהמללוש‬
‫בארם ‪.‬וכל שאר ארצות‪ ,‬קמבעאיקמוש בערביים ונמשכים אחריהם‪,‬‬
‫הוא כנגד ג׳ מיני שינוי■ הזמן באדם‪ :‬בוקר צהרים ערב‪ ,‬ילדות אישות‬
‫זקנה‪ ,‬כי עבודת תחיות לנערים‪ ,‬ותעלולים ימשלו במו‪ ,‬פהמללוק לאיש‪,‬‬
‫‪ .‬ושמבעאישמוק לזקנים‪ ,‬הכל בטבע החעאת ויצרי לב רע מנעוריו‪ .‬והיה‬
‫־בחלקו של חם עבודת החיות לעיקר‪ ,‬ובחלקו של יפת )גריע‪3‬ענןמנד{‬
‫פהמללוק‪ ,‬ובחלקו של שם שמבאיקמות שהוא מעט חשוב‪ .‬אפק תורת‬
‫ד' אל חי‪ ,‬היא שינתה הכל לטובה בישראל‪ ,‬ונתנה ג׳ מיני מצות‪ :‬חובה‬
‫מצרה הדושה‪,‬חובה בטבע‪ ,‬מצוה לחברה ואישות‪ ,‬קדושת לזקנים‪ ,‬והכל‬
‫אחד להתקדש בחינוך נערים ובהיות מופלא קמוך לאיש ובעת הזקנה‬
‫■ על דרך הקדושה הרחק מאוד מיצרי הטבע ומשחיתיה‪ ,‬באופן שענין‬
‫חובה מצוה קדושה אחת היא‪ ,‬ומה שהיןטן עושה בדרך החוב עושת האיש‬
‫באישיותו והחכם בזקנתו‪ ,‬כי כל החובות ותמצות והקדושות פירוש קדוש‪,‬‬
‫ומשפט ישר וצדק לתם‪ ,‬ואף כי מלעיגים עלינו הגוים ואמרו דת יהודית‬
‫דת נעורים היא ) ‪ ,(lex Judeorum lex puororum‬בכל זאת כן הוא‬
‫האמת שיש בדתנו הצטרפות הנערות אל הזקנה‪ ,‬והזקנה הוא פירוש‬
‫לנערות כדרך שהנפש הוא צורת הגוף‪ ,‬באופן שהזקן מקיים במקום‬
‫שהתינוק מתחיל)דמם גרחב מי‪:‬ט דח וומ דימ וויעגע טטעהט( כי כל‬
‫מצוה כציצית‪ ',‬לולב‪ ,‬שופר‪ ,‬תפילין‪ ,‬מצת‪ ,‬וכי״ב רומזת על שביל החכמה‬
‫י ך‪. . ..-.,‬‬ ‫של מעלהעייןע׳אבותגבורות‪(*.‬‬
‫גם מה שהעלילו איזה‪,‬חוקרים‪ ,‬עלינו ששורש התורה'״הוא ממצרים‬

‫( כני אמי החכס שתכלית האדם להשגיח בימי זקנותו על מספל ימ> חייו;זישמדל‪:-‬לחטכי‪.‬ס‬
‫הזקנה עס הילדות‪ ,‬כדי שמעשה השחרות יהיה מכוון אל מחשבות עיוניות בחכמת'הזקנה‬
‫)דמם ]עבען ‪ rts ]]rts‬תיבערטויט ו‪1‬ערדען ‪^ crji‬תן דית ]עלטע העןפטע תוי‪1‬י‪ .‬דית‬
‫ערטטע לזנפתש־טעןיקצזן( כדיך שאמרו אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנתנו סוכה‬
‫נ׳ג• וזה הוא חורת היהודים מאז לתתרנל בעבודת ד׳ במעשה חמצ\ת מנעל ועד זקן שקנה‬
‫חכמה להבין רמזי חכמה של מעלה בכל מצוה‪ ,‬באופן שכל יהודי כשר וירא ד׳ נקרא■ נער‬
‫יזקן‪) .‬מדרש( ‪ —• .‬ולאוו לעורר פה על מה שהעלילו החוקרים החדשים שאלהות ישראל‬
‫היה במדבר כאליליס עכו״ם‪ ,‬וראיה‪ .‬מעמוס‪ ,‬ת'‪ ,‬כ״ו הובחים ומנתה הגשתם ליי במדבר‬
‫ארבעים שנה בית ישדאל‪ ,‬ונשאתם את םיכות מלככם ואת כיון צלמיכם כוכב‬
‫אלהיכם א שי עשיתם לכם‪’ ,‬והגלתי אתכם מהלאה לדמיי»ק‪ ,‬הנה כל חכמי נוצרים ובן‪.‬‬
‫גננ^ענייס מבארים ונשאתם לשון עבר שהיה כן במדבר‪ ,‬ושיעלו כי כיון היה אליל עכן״‪.‬ם‪-‬‬
‫‪ Ken‬אי ‪ ■K«van‬אליל העמים צזיין‪ .‬לייטגן‪ 1‬ט ט כיון‪:‬בלי — עתים עיין שטיינהיים צד‬
‫‪ 2 7 0 -^ 269‬שנדחק‪.‬מאוד לבטל עלילה זו‪ ,‬אפס כולם עעו ושגו בפשע הברור‪ ,‬כי באינת‬
‫מלח ונשאתם הוא עתיד‪ ,‬והנביא אומר שבמדבר‪-‬לא הגישו זבחים אבל עמה 'הם נוהג*©‬
‫כדלך חגויס במשפט זבחי אלהיהם‪ ,‬לכן יענשו החוטאים וישאו את סכות ואת כיון שלמדו‬
‫לעבוד אוסס מן דאשק‪ ,‬והגלתי אתכם ותלאה מדמשק ‪ ,‬כלומר אתס מלכו כגולה מבוי‬
‫חטאת ע״ז׳שעשיחם עתה בארץ ישראל ולא במדבר‪ ,‬ויען כי אתם למדתם זאת מדמשק‬
‫כמבואר מלכים ב׳ ט׳ז שהמלך אחד שלח מדמשק מבנית עבודת עיר זו לאוריה הכהן לכן‬
‫והגלתי אתכם מהלאה לדמשק וזה ברול ועיין ע׳ ארץ מצרים ‪.‬‬

‫»‬
 ‫בי^ ‪r‬י‬
‫‪312‬‬
‫■י ובחקנוליעין^כמו׳דאלןטלר רלטה'וכ‪ 11‬לק וכדומה מןז_הכזצלים'^ככד הכה‬
‫^;הככ^א^'שלבא‬ ‫^הלל;ד׳|'‪2 8‬׳ ו ה ל א ה ?’‬ ‫״';על^ל! ךקדש_החכם‬
‫ולס■'לביאת■יללמזםנוצנר לפלש'ובאלןכולי^‪ .‬מיחה בשתי‬
‫י ישויות‪ ,‬ואמל למשיחו כלולש אפש בלעדי אני יד׳ יוצר אול־ובולא ■■חושך‬ ‫י־־‬

‫"■עושה; שלום"'שם ‪-‬פ׳״מ״ת;י ולאיה “ ללעתי״מה ־שלא־י׳למצא בכל התולה‬

‫!לכבל ־למדו תזהודים‬
‫^ג‬ ‫‪4 4 1‬‬
‫‪^, » / #‬‬
‫^^^^^תהמלאביס״והחדשיס‬
‫**^‬
‫*‬ ‫‪1 4‬‬
‫‪,,‬‬ ‫•*‪1‬‬
‫יי‪1 -‬הכביאי ‪'^6‬שם מלאך‬
‫»‪^ , ./‬‬‫»‬ ‫*'‪/‬‬‫י‬ ‫“‬ ‫‘!‬
‫’ ־ ^ • »''י ל'*■‬ ‫*‬
‫■׳‬‫* ‪'/‬‬
‫■‬‫*‬‫* ^‬
‫*‬‫*‬‫<‬

‫אמד‪1‬ת;הא'ל;כ^יך^שו^’שיתו^«‪ :‬כי‬
‫^^^^^^תלעייה״יאן לתכלית;המו?•'א?ו‬
‫;־; שהוכיח' הלופא;חכם ;הכ״ל לשתגוייה לא” ידעו; ;כללי־אאה; ד׳ האחך‪/‬י^לעורד‬
‫חל׳ל יאמךו^מנחגי? ^לץנ)ל ^וב _בכל 'טקוע מולןטר‪■):‬מוגש ■לשמי‬
‫אללוא״דאלהא ‪4‬ו~יבואליב‪¥‬׳א _באמכה אי״ה‪ .‬־ ;‬
‫‪^44‬‬
‫י ־׳ דחליי עכו״ם לאל ית׳‬ ‫*‬ ‫^‬
‫•‬
‫‪H‬‬‫■‬
‫^ ‪-‬‬ ‫‪■ 1,‬‬ ‫׳» ■י ז‬ ‫»«‬ ‫*‬

‫*‬
‫ד‪ ,‬י‬
‫•‪- -‬‬‫‪1‬‬
‫»י‬ ‫•■•‪44‬‬ ‫*‬ ‫‪ 4/4‬י‪. •4‬״ ‪44-/ /‬‬
‫‪4‬‬ ‫‪,‬‬ ‫׳‬ ‫*‬ ‫‪ .‬ו ‪-‬‬ ‫^‪,‬‬ ‫‪,‬‬

‫‪^ ■- ■) *•1‬‬
‫ב י ר י ו ש ‪ -‬ל מ י פ׳׳ במה״אשהךה׳׳ח׳אמל ל׳״אלעזל כ’;־אבטיונות־דרוטאי‬
‫׳;גלם‪ ’,‬קצ’‪.‬צלז ^לכשיעת‪-‬כאש ‪.‬עלן שם‪-:‬וצא יגיישו המעכיכים‬ ‫‪■,..‬ךי‪:‬־‪-‬״ז‬
‫מה זה אבממנ‪-‬ית אכן־לדעתי‪-‬־‪-‬הוא ‪■Qpti‬גע‪^l‬ןןפעי‪:‬אד’׳ועאפע׳ז^‪IteBajn‬ו ‪Lie‬‬
‫ר‪:‬־!;־■־ ^‪:‬בלנללי וכןז‪;0 ^ 1;111&^-9‬־מולה;על זכותגמשמולש־זו; ־‪\::'z :‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪y‬‬
‫י‬ ‫‪1>-. 4• 4‬‬ ‫י י^‬‫‪4 4‬‬ ‫«‪.‬‬

‫^ י‬
‫‪4‬‬
‫^^‬
‫‪4‬‬ ‫‪4‬‬
‫‪■ r‬י‬
‫‪ > '• 4‬י •‪4‬‬
‫* ■'‪t‬‬
‫ו יי‪,‬‬
‫^‬ ‫‪/ *4‬‬ ‫"*‪4‬׳ ‪-‬י‬
‫(♦‬ ‫א פ ט ר ■איפטדתא■ ה פ ט ל ח‬
‫^^פט;ך;'א‪7‬א‪:‬פכ’‬ ‫‪ 3‬ל ב ו » ז ' א״ח‪ .‬קי׳ לפ;ד‬
‫^דןדיאש‪;;:‬האוכהז;כשעסגשעד‪ . ,‬ב׳‬ ‫'•‪,.-‬״שנפטר‪.,.‬המפצו;ל‪,‬‬
‫מפכי ?]אאולדלדבל׳׳‪5‬שעת‪-‬קה״תגואחל־‪,.‬המפמיי‪ -‬יפטירו לשפה ‪i‬ע״ש;;‪:J‬ותמיה‬
‫לז ושבכתב?׳חודש ־מפלאכקעל י‪ •:1'.8.6.2‬לחי־דש זולי צד■‪224‬״אומד חכם‪:‬אחד‬
‫שעסי״לאשון'משט־עצללונ‪-‬ולאגהביא‪ ■:‬את'הלבזש־^־גס‪-‬הנועמי׳צופרהוא־אלוש‬

‫^‬ ‫‪v‬‬ ‫י‘‬ ‫‪M‬‬ ‫י‬ ‫י‬ ‫‪ 1‬ג ‪• %‬‬ ‫^ ‪1‬‬ ‫■‬ ‫‪ .‬י‬ ‫• י •‬ ‫^ — ‪ -‬ך‬ ‫׳ ׳ ‪r T‬‬ ‫~ ^‬ ‫*^ י ת‬ ‫‪ ; 1.‬ז‬ ‫;‪1‬‬ ‫<‬ ‫י‬ ‫י‬ ‫‪4‬‬ ‫י‬ ‫י‬ ‫■‬ ‫^‬ ‫י‬

‫^^^נ^ישלאל‪|>;4‬לו\החייל;אמזן> פ ה ת ‪,,‬ןאלו‪.‬־ה»מיםו|‬ ‫^^‪£‬סעא נ’ ?קמ&׳ שופטים'‬

‫ששופךלמיקפונוא‪-‬אשר״קשדשאוד^וגי ם׳גדלשאין;;^‪,‬‬
‫מ‪:‬ןו‪.‬רג‪,‬עצ»ו‪ ,‬י;‬ ‫!;‪’/‬שגפו‪..‬דם‪ ,‬אוטא ? לדעתי‪.‬המכוון‪.‬שלא‪ ,‬נמעפ^לגילל‪ ,‬שעגלה‪:‬על ופה באה לכפל‬
‫’ ללן‪:‬איומל המדלש כי הכפלה‪-‬יללו'לפיי ‪8‬לולעמיםוישלא הלגו‪'.‬אגל■חשופד‪.‬דמיס‪-‬גשאדמועא‪:‬־;‬
‫^‬ ‫כמרןלם‪.‬‬
 ‫ויסכן מכנקד •זה אאר;הארבן‪.‬יען לא‪:‬נמצא‪.‬בש״ק״יומא‪:‬ק״ת־‪.‬כ׳ חכה״ג־ספכויפ‬
‫בכביאיס־לרן קרא׳בתודה; ומציכו לשון;אםטר\הרבה פעמוס בש״ק‪.‬יו‪,‬מדרשים‬
‫בהולאמ‪-.‬קפל אגדה כמו־גי‪-‬כוין ס‪,‬׳‪-‬־;א׳ילבה‪:‬ור׳ןוקף‪.:‬דאממסמו’ הו הארשפרא‪:‬‬
‫דאפעלסא ■‪:‬אשול‪ ,‬למקלי‪ :‬ביה־ נשבסא‪ :,‬מא?‪:‬גועמא״דלאל‪:,‬כימן‪ :‬לכמוב‪ ,‬ילב׳‬
‫אשי ־אמד‪ :‬לנולנוולי;כמי אקודדלא‪:‬אז! למקרי״ בי׳‪ '-,‬ולא•היא‪,‬־״ של? למקרינושפ■‬
‫לעלעולי דל׳ יוחנן־־ול״ש‪:‬יללןיש־הו’־;מעי’ נ’ דבשפד’ דאגדסא״נשכסאך׳והא‪-‬לא‬
‫והגאון‪:‬בעל־ עלך מיליו עלך‪:‬אפכןי‪.‬לסא‬ ‫ניסן־ לכתוב אלא כיון דלא־אפשל;‬
‫מאליך ־בזת־ להוכיח־ שהיה‪.‬־להם קפלי הפעלו'ת;‪:‬עס‪:‬פירוש? אגדות‪ ,‬לוהוא‬
‫מוכיח שס שמה שכתב‪:‬התשב?עלך־'פער שמצא^כתוב ־שא‪:‬עיןכוש‪3‬הלשע‪.‬־צזל‬
‫שלא יקלאו בתולה‪ ,‬ולכן קלאו־פלשה־בנביאים המת‪:‬חשס‪.‬לפרשה'של;הו;ל‪:‬ה;׳‬
‫וזה לא הוחזק עוד לאמת־־ועדין־■הדבל ־תלוי‪.‬־‪:‬וקשה מאוד לבאל מלת‬
‫א פ ע ל תאוכ^׳לכאולהנכלאהדמש״בןזגי‪-‬נויןו־שאפעלסא ואגדמא־שכי‬
‫)ישוניס המה?•־ועוד■ •שיש־לבאל־ לשון■ אפטר שנמצא במדלכוס־זהלבה ‪ .‬ע ל‬
‫הקפדים‪ ,‬ונלאה‪:‬שהוא־ מלשון קעולין זשילוק'?־‪:‬אפכךכדעמ? יש לכויך׳העכין‬
‫כך‪ :‬ע״פ המבואל־חשמנאיס^ ב׳ א׳‪,‬־מ‘׳‪— :‬־ מ״א‪: :‬נחמיה קלא את;המקום מכגדל‬
‫להיות קודש מפכי שמצאו־• שם מיס ־במקום שעמנו‪.‬האש; הקדושה‪ .‬־בישם הפטר ‪,‬‬
‫או נפטר‪ ,‬כלומר־ מעסה־’שולק‪:‬כל־■אדם «שם‪:,‬־ולא‪ :‬יפתח השעדלק״־קגול‬
‫למקוגל יהיה‪- ^ .‬ו הנ ה בני הגולה;אחל'‪,‬אשל־ראו בעיניס פקוחוס שלע;ומל‬
‫עזבם‪.‬את ד'‪; ,‬וכי כל‪.‬דבלי־ נביא־ס ‪.‬אמס־ וצדק;כי כל;י;מה;‪:‬שהוכיחו־;ונבאו‬
‫לכל‪:‬ישלאל מן הפולעניות העתידוא‪-‬לבוא באו ובתאמסו‪;',‬לפיכך קבעו בל?‬
‫גולת‪ :‬השביס;‪:‬לקלות‪:‬־ אצל כל ״פלשה שבתולה פלשה ־‪:‬אחס יןנף מנביאים להובות‬
‫כ•‪:‬התורה‪:‬נתאמתה ״על״ ידי הכב־יאיס־ לפיכךךקבעו;בלכה המוכחת״ על'כןך‬
‫אשל־גחר בנב?איס‪:‬עוב!ס‪3‬ולצה־;בדבלזהס‪.‬־ הכאמכים־כאמת' ומעעס זה?ל־‪6‬‬
‫קבעו כתובים ולק מדבלי־ ־נביאים‪; ,‬ל'פ’־‪:‬שא’ן •בכתובים דבל שנתאמת לעין‬
‫כל כבנבואה‪ ,‬ומפני הגבלת זו שלא לקלות בשבת לק תולה ונביאים ולא‬
‫כתובים‪ ,‬קראו את קריאת תנביאים^הפעלת כלוונל הגבלת וקילוק כל שאל‬
‫■' ■י"‬ ‫‪ ■■'■ .‬־ '•־■'־ י ־' כתבים וקפלים;־ ^‬
‫אפס‪;.‬קפרי;‪,‬ד‪.‬א־ ש ראא^הו^‪,‬לנפ^אסל‪:‬לדעאי‪, ,‬פ‪.‬לש^;‪.‬אפשו־‬
‫^^’•«‪^?4‬׳>‪-‬ומפצ>^|ו^‪ 1:‬פ‪7‬ו‪;.‬ש|‬ ‫‪'-‬מולה‪:‬על‬
‫אלס‪:‬ניכרדאס הוא;בן‪:‬פלם מבא‪:‬שבת‪:‬קרג;;‪:‬לפ?כך צקלא‪..‬אהקפד;^פטה‬

‫’קגז^^ילכ^לן ייאמה׳*‬ ‫‪.:‬ען? י‪13^.‬ו״ולא^ יקפדצ^‬

‫זעורר‪-‬כל‪ 1‬־עד‪.‬מזמרתו‪■ :‬בין‪:‬המסים״■ ולא‪p ^:‬פידנו;׳ש ‪n‬וא ‪-‬עושק‪-‬לו‪ .‬ששאד ן‪5‬פנ?‬
 ‫בסועכה‪-‬זו‪ ■■,‬וישלח אלפים׳דלכמומם' כ‪qp‬׳ קרבן‪ :‬אשם לירושלים‪:‬לכפר‪.‬ננל־‬
‫כפשות״המחיס>׳ וסחשב לףזאת‪-‬לצדקה^‪-‬בי עי״ד כודע‪ .‬כייהוא‪•,‬מאמיךשד׳־‬
‫נוצר חקדו ג ם למתים; ויש‪:‬מרןוה־לאחדהם‪ .‬בעבור זה נ הגו אחר‪:‬ההפנורה•‬
‫לתפנויר ולנצח נפשותי הנביאים‪ ' ,‬וג״כ להפעיר‪ :.‬נפשות״ המתים‪ :‬ולידור־‪-‬צדקה■‬
‫בעדם לפרקס ■בזה■ אמונת׳ השארת‪ ,‬הנפש‪ ■',‬ולפיכךי אומד;הירושלמי כי‪.‬ווקודס‬
‫ל׳ ■־יוס״לרגל־‪;:‬אשוד׳‪:‬לעורר על ‪:‬מתו‪.‬להזכירהו׳‪.‬ב’ ן‪:‬המתים‪ ,‬־כי עלייךהכאב‪:‬‬
‫והצער; נעול‪ ;,‬ואקוד לעורר‪:‬לבב■‪ ,‬האבלים‪.‬יותר‪■,‬־ וכאשר ■באמה‪ :‬יש־ מנהג; יזת‬
‫עוד היום ־■באיזה■ קתילות‪-‬לבל■■ יזכירו■ שמות הממ’ם‪:‬כשבר‪:1‬ראשו'נה‪ ■.‬ולא ברגל‬
‫הקמוך מפכי‪.:‬התעורמח‪:■,‬הרבה‪■ — ,‬באופך^שאיןך;‪:‬קפרןשמה‘ שכתבו הרבה■‬
‫בעליהעתים‪:‬שלא'־נמצאבתלמודומדר‪-‬שות‪:‬מנהג ה[כרת‪:‬נפשות‪-‬אינו א מ ת ^ ‪-‬‬
‫‪: . ■,-:"■,‬־־■‬ ‫־‪: '.‬׳ ‪.:'.‬י־ כי‪.‬ראינו המקור‪ :‬בירושלמי‬ ‫־‪•:::‬‬
‫ראימי׳ להזכיר‪.‬יפה ■שמה‪ :‬ששואלים‪ :‬׳הרבה‪ :‬שלאי‪:‬נמצא‪:‬ב>רושלמי מה‬
‫;'■׳ שמובא גמ״א ק’׳‪:‬־רמ״בי‪:‬לוין בריבית׳ לצורך שבת ־באמת‪:‬נמצא‪.‬מ׳׳ק‬
‫פ״ב קוך ה״ג לוין‪,‬בד־בית לחבורקימצוה וכ׳‪ :‬הק״נג‪:‬יש גורתין‪,‬לקעודת שבת;^•■‬
‫ועיין‪: :‬פקחים‪:‬ק’״לע״ב׳אונר;רבהיכ״ש דצלותא;׳מצמ?ח‪:‬קרן ישועה‪ ,‬דאפערתא‬
‫עגן‪,:.‬דוד;‪:‬ועשיהי־‪ ,‬לך מם‪:‬כש‪:‬ם‪.‬הגמלים‪:‬הני׳;ד‪::‬יוקך‪,‬זה‪:‬ישאומרים מגן לוד‪■,‬‬
‫כלומר; מפכי■ שת־קוך־הפערה‪,‬׳הוא לזכור‪:-‬שם ׳הנפער‪,‬ים עם‪:‬הנביאים‪..‬כבוד‬
‫גדול‪:‬עשו לדוד'לזכור שעו‪-,‬יועייןמק׳יקופלים פ׳ י״ג‪-‬שלא ידעו מזה׳ ומובאים‬
‫שם‪:‬מנהגים‪/‬מבנ‪;1‬מזרמ ובני;‪:‬מעדב'‪.‬שלא‪ :‬נוהגים־'עוד‪;,‬וגם‪.‬מקיוםרמגךדוד'‬
‫לא‪ :‬נזכך רך‪:,‬־;מנו‪'.‬בצלותא‪' :‬מצמיח■ ד‪,‬רך ישנעה?;עכ״ם•‪:‬מבואר ;מזה‪-‬ישישס‬
‫הפערה נתקן• לכבוד הזכרס שמות הגדולים‪::‬וזכרון ‪-‬דבךיהם ■אאק‪:‬על‪:‬ההחלת‬
‫המנהג־ עדיין לבי נוקך‪:.‬ומקופק'‪.‬אם‪:‬נתקן'־קודם או אחר‪■:‬חרבן ב״ש^־‪-‬להשמיע‬
‫ברבים מוכחת הנבזאים‪ .‬כי■ זכדצדירןים'כאלת •לברכה ■ולנחמה‪ :‬בימי'הגמת‬
‫‪::■■::: ■■::‬כאשר ילואר‪:‬בעלך‪:‬ברכות;‪■:■:‬״י ך״׳ ‪:■■:‬־״״ ״‪:‬״ף‬

‫^ןמליס^מזןנלזיעסלןןס׳‬ ‫^^^ס׳צעמיין^ותי גשולשי פצור כפי »ה‪.‬שהביצי‬

‫קי׳׳נו ‪'9‬־^י'^^*טיףין'^‪1‬מ‪ ^ 9‬פ ^ ו ; מ פ מ י ד י ף י ל מ נ מ ענינדיקיניס סעולה‬
‫^>ה‪:‬להע'ל‪ 1‬מר ‪.‬לק>על‪:‬שנפו’ י ‪:‬‬ ‫רצוכטלט‪ ,‬והצצצוון גזאפול צאצול*אסל‪:-‬קששח‪&:".‬פפ‪:‬אם‬
‫לאטל;זולל‪5‬ח זה‪:‬דוקא־ מפטיליך? וכן‪ .‬לאוי‪,‬להכין;לנה‪:‬גירןש‪:‬בעלגהגל‪.‬ה‪^-‬משובה;על!שאלס‪,‬הא?® ן‬
‫?^א»ור‪-‬לו׳ כהדנית*הםסת‪^..‬אגך מפטירין ‪1‬‬ ‫מה העדודוחטקי^ס׳‪-‬והמשפטיס פשל צוה ל!‪.‬‬
‫זג ענין ז!???■®‪ .‬אפי‪,‬ק)»ן ‪ 1‬ג‪,‬ו ע‪ ,‬א| ^ &ן ^ו ®‪,‬‬
‫אשל חוקנע׳יעל פניפיס^ ושפליס כעניני ־אכילה ׳כמגי בעני׳ני >לימוי;דוכבל' מצילד יחזקאל׳ גי ד‬
‫שאכל■ אה"המגילה למלואה מעיו׳ויתהי כפץ כדבש למהוק^זהנה' מצוח הנאכלו׳ה תלגס אונל(לופ ;ז‬
‫פטידן ראם‪:‬צן פפל״עפ^רי בהפעיל ‪ .‬מו&ךננללאכיל» ’ »ז׳וךשלןעיפה׳צי׳יגסזזניוני'נאאל ‪-‬מצןזצ‪1‬״־■ ז‬
‫ז־^‪e‬־‪::(x‬על מעי מזונות ל מ א ^ מ’‪.‬ני‪:‬דגן‪:,‬דעןנכי‪.:‬פמצו^׳‪).‬פשיל(‪!?:‬עה‪.:‬טפל לבשל; אמדאש ‪1‬‬
‫^^פפח א פי קו מ ^‪) J:pikom‬נפ‪5‬ט«ןון( איךאוכל^_־שעעל אחר‪-‬יהעייןלן פי־א® ‪1‬‬ ‫מפש?ל‪.‬ין‬
‫&‪;.‬עצו‪5‬ן‪.:‬ומלודם‪ _,‬יאכלוהו גא^י׳^גם‪.‬שיואל מעם‪',‬לחורןפ‪ 1‬הפ ם ^ ע‬ ‫עס"‬
‫ושבלוה עפליוה‬ ‫ההננובה‪:‬י;;כמו שאין אילליםי^ופל אחר הע־יקל כן'^‪^1‬ן^__לממ'‬
‫גדול־ שליפשח™'שנופל ־ על׳׳פי• מעשה חגאולתד דעבודת להפשיז׳ בעצמהי אינה ־צליכה לשום שעפך‬
‫םפדנוהן‪:‬־גלמ‪^:.‬גזון‪:‬ולא‪:‬דא^‪^-‬ו‬ ‫אפל מנ‪5‬שפ־הנפ שנעשה׳צפ‪ 1‬על‪:‬וז ‪1‬ע?יןדשו?וה‪:‬עז׳ז‬
‫‪1:‬‬
 ‫‪315‬‬ ‫הערה לע׳ אפטרתא‬
‫ושלחנוהו בלא לויה לקח מיוב מזונות אל לשון פער ולויה אל לאיה ‪ — ,‬ולדעתי כוונו עוד‬
‫במאמרם אין מפעירין אחל הפשח כמו מפטיר אחל הקריאה שענינו ג"כ קריאה'שאינה עיקר‪-‬ית‪-‬‬
‫לק עפל ושם אפיקדק יוכיח‪ ,‬כי לדעתי הוא ביוני עוגן*!»׳)■»»)(« צו‪£‬עגע^ו‪»1‬ע;‪ .‬ערלעהחננ‪,‬‬
‫לוזעטלע‪ ,‬וזנ‪£‬י־רונג‪ ,‬ערקזערען‪ ,‬ואם כן חשובה לחכם ברורה ונכונה מאוד כפשועה שאין‬
‫לעשות עוד סיפורים חדשים אחר קיפור הראשון של פסח‪ — .‬זכר לדברים אלה הוא מה‬
‫ששורש פתר בעברי מורה על פתרון ופשר דבר ערקןערוננ‪ ,‬ושם פתורה באלמי הוא שולחן‬
‫)טיט( אשר עליו אוכלים מזון לגוף באופן שמושג השוה לשני אלו הוא או אכילת הנפש מזון‬
‫שכל• או אכילת הגוף מאכלי אדם‪ ,‬זכר לדבר פומטער בשפת גערמתנית שהוא ג״כ מן הישנות‬
‫לבנות קדם ‪ .‬ושם פדנס על פרנסה בגוף ופרנסה בשכל להנהיג הכלל בדרכי מוסל‪ ,‬וכן לפיש‬
‫ענינו כמי בעברי ואלמי קון‪£‬ט‪) ,‬ז פנונג ‪,‬‬ ‫הכתובים רגיל בתלמוד כנודע‪ .‬והנה ברומי שורש‬
‫‪M‬צוכען‪ ,‬באופן שלא על המתחיל בדבל שייך שורש זה רק תפותח דבל שכבר נקשר והוא‬
‫מנתק מיסלות המאסר לחפשי ומצינו חולין נ״ד א׳ ר' עוילא אמר מפטיר כנסיות ׳הייתי לעילא‬
‫מרבי רבת והיה ל' יוסי מדאה ורב הינא ציפולאה יושבים לפניו‪ ,‬כלומר שהיה פוער דבליס‬
‫הבאים מבחוץ לשאול לפני רני והכניס ותוציא אורחים הגונים כמו ל״י מדאה ממדי זר״ה‬
‫מציפורי ‪£‬ערע‪)£‬עגער‪£ ,‬ער‪:‬ן!רנעל‪ .‬באופן ששם מפעיל על קריאת בנביאים נוסד על כל‬
‫אלה שאמרנו לעשות סניף וזכר בסיפורים מתוך נביאים אל התורה ולהפעיל את ה ע ט‪— .‬‬
‫אפס מפני שיש בלשון זה גס כן ענין זכלון עולם ‪£‬ערכ‪:‬דגונג פטור = ‪ ^ ^ 0110‬ברומי‬
‫לוקונפט וביוני «ו^)‪pr«i‬׳« ‪,‬תנצחי׳ במלו מועד קען ‪ 1‬׳ א' שדהבוכין הוא שזה שמפטירין בה‬
‫מתים כלומר שמפסידין ומשבחים את שם המת לזכר עולם ‪ .‬ובדמות ראיה במהרי״ל ה׳ ית״כ‬
‫שהבאנו למעלת שנוהגים בשעת הפעלת להזכיר נשמת המתים ’ובב״י י׳׳ד סס׳׳י שע״ו בשם זהר‬
‫שהבן יאמר קדיש ומפעיר בנביא לנשמת אבות ‪ .‬והנה עיקל ליסוד זה נלאה לי ממת שברך‬
‫הכהן גדול שמונת ברכות ביה״כ אחר קריאת התורה יומא ס״ח ב׳ וכנראה שבימי הבית לא‬
‫יולאו עול בנביאים כי אס לא כן למה לא הוזכר מלשנת שם מה שקרא הכה״ג בית“ כ באיזה‬
‫יניא לק אחל המרבן תקנו זאת להזכיר את העם על מה שסיפרו הנביאים ומעשה שהיה לעורר‬
‫לבנות ע״פ מעשה ולנחם בתקוח הגאולה העתידה‪ .‬ועיין מגילה כ״ה‪ .‬של׳ אליעזר כעס על‬
‫המפעיל בתועבות ירושלים כאלו ירצה בזה שאף אס עיקל‪ .‬המפעיר נתקן‪ ,‬לתכלית המוסר‬
‫במעשה שהיה כדרך שנבאו הנביאים‪ ,‬בכל זאת לא יפריזו על המדה בתוכחה מגולה למדי —‬
‫ונחלקו שם ל׳ יהודה ורבנן אס להפעיר במרכבה ואלו היה מנהג קבוע לא שייך מחלוקת ^‬
‫יטלושלמי מגילה פ״ד ה׳׳ג מבואר כי במקום מתורגמן או במקום תלמיד חכם כמו ר׳ יוחנן ■די‬
‫לל פסוקים מן הנביאים‪ ,‬ואס כן נלאה שתקנה חדשת היתה וכדאמלן כדרך שכה״ג ביה׳׳כ‬
‫יהמלך בפי הקהל סועה מ׳ ב׳ אמר שמונה ברכות על התורה ועל העבודה ועל המקדש ועל‬
‫’®יאל ועל מחילת עון וכדומה‪ ,‬כן תקנו אח״כ בברכה לומר על הנגיאים לפי שנתאמת מעשה‬
‫תוכחת של הנביאים ומקנו שתקען יהיה מפטיר אף כי איננו ממספר הקרואים לפי שמיום שחלב‬
‫נתמ׳ק נעלת נבואה מן חכמים ונחנה לתינוקות ב״ב י״בו אפס בבבל נהגו אחר כך שהגדול‬
‫והפשיל יאמר מפטיר בתלגוס כמסופר בנתן הגבלי ביוחסין‪ ,‬והטעם מפני שהקילו"גתפעיי‬
‫®ל קען עשו רושם לחזק המקנה — ומה שאמרו קצת חדשים שמפני חובה לימוד‪ ,‬מולה בתורת‬
‫^טאיס וכתובים תקנו מפטיר כמו שאמרו קידושין כ״ט‪-‬וש״מ לעולם ישלש אדם? שם אין‬
‫הכוונת על תנ״ך לק על תורת משנה וגמרא ורק במנחת נהגו‪.‬גנהרדעא לסדר כתובים שבת‬
‫יויי׳ז ב'‪ ,‬כ״ד א׳ בתוס׳‪ ,‬אבל מצד הדין די בתורת לבד לצאת ידי חובת והגית בו יומס ולילה‪, ,‬‬
‫מיין נדרים כ׳ב‪ :‬אלמלא לא חעאו ישראל היה די בה׳ חומשי תולה ועיין ע׳ אשלממא‪.‬‬

‫אפיפורות ^>פיפורין אפיפור‪. ,.‬‬

‫כ מ ס ׳ כלים פ״ י״ז ק״ג אפופירוס שעשה להן־ קנים מלמנוח למעלה‬
‫לחיזוק טהורה‪ ,‬וכן במק׳ כלאים פ״ו מ״ג יש המדלה את הגפן של‬
‫מקצת אפיסירות אקור לזרוע מחת המומר ופילש הנלטכורא ורמב״ם קנים‬
 ‫\‬ ‫‪/‬‬ ‫‪1‬‬ ‫ל‬ ‫‪9‬‬ ‫י‪-‬‬ ‫^‬ ‫־‪■ 1‬‬ ‫‪ -1‬י ׳־‬ ‫►‬ ‫י‬ ‫§>‬ ‫יי־‬ ‫►‬ ‫י■‬ ‫י ן ‪v‬י *■‬ ‫‪#‬־‬ ‫י‬ ‫‪► €‬‬

‫^״ל־שהוא;>‪:‬וי?ק‪,‬והס?־* ר' צסך‪-:‬להיוה ד'‪'^.‬כי'ד‪ 5.‬ס«פ‪5‬זדל«ן׳^י(''ביוע>■ ‪ 1s‬ט ט ע‪^W‬פן‪.‬‬

‫ו׳השס‪-‬י׳^^פ׳יישוא צנליזהכא^‬
‫)גלפצינו‬ ‫_'ל;פול’ א ‪”1‬ק‪:‬צ)‬
‫ע^־זה‪,‬עאהכל^^וו;עצער‪':‬־בר>ערו‪5^,‬‬
‫^צגר^ ‪•■to 5 d‬צד‪V;i■7■fr‬הפיי^■•גשם'פר!‪.‬פאש•‪:.‬דואאן ‪ p i‬פ‪D;p‬ל'ימ‪^•D‬הצו?ס‬
‫שהשס־אפופוור^טדגזל־‪-‬יגכחבי־היהודס־טל׳הכה״צ׳^פאבקש־זכובע׳מצרה׳שפהז‬

‫כלומפיארור' שייצגאא"^ת‪.‬ו]שת‪,:‬ל^ה'״ההכי‪5‬ו*‪/‬שה( מןלוס‪':.‬מששג׳לשונו;ה‪:‬מדיוני‬

‫ששליא^‪:1-‬גלא‪)1‬פ’״‪-‬בהמג’ד‪■:‬ש״ה’‪:‬לד‪-‬ד‪7;1‬־‪2:‬־ גילה;איש ^אד‪ :‬אמנדעמ^ישכשון‬
‫אפזפוכ^‪:.‬הואי‪:‬עצמו׳>־שס‪-.‬׳־אפופילוה־' בכלאים־ לפי■ שהפלפנולא‘‪.‬מפרש ‘יקבים‬

‫^^^כ‪^ 1‬ן^((;'כ^’^למפוע‪:‬כפ'ל'מ‪ 0‬עכפ’'אילן‬ ‫'‪ 414‬ו פ ^ ^ ג נ ‪ 0‬׳ ^‬

‫אוי־‪-‬גפן׳^למלשוף׳אפופוריך׳״על־^הדוס‪ -‬לג־ליס׳ז^הרא^‪-‬במעי׳‪-‬הלפמעפדפםן( יושם‬
‫מפיפ^ול׳ה׳רא^יאןי^^ולשוו יו׳ציימולצ׳ב ■מןך‪'.‬פצד=‪^5‬היפער®( כלו^־ילמצוה ולמעלה‬
‫^^^^^וא‪:‬ע^של‪;?:^,‬לן»‪:‬ק״מ^לץגאגץ עהס‪.‬מ‪,‬כנווע‪..,.‬או‪),‬נה‬
‫^וש‪:^|’5 ,‬ן״שס'^פו^^תט בלופי ^^‪^^ (^,pi]^aru‬הפפ‪/‬הננללןןכ^‪:-‬ד‪:‬ער‪-‬גןענלע?רפ(‪.‬‬
‫ו מי שי ש ”;בע״א‪:‬י ל‪/‬א״‘ ‪5‬ל(מל ^^פקלבן? ל‪1‬מנשא^דלומ‪’6‬׳־‪:‬ניפ‪ 3‬ל’א׳־כל‪ ’,‬פ\;כולא‬
‫)צושא‪":‬אמ *המכולה^׳^־לפני׳רפיפוליא׳וופיפדליא‪;.‬נושא האצולה;לפנ^׳דוכוש‪,‬‬

‫^^^‪r‬נמוני ‪?s‬יי■ ‪ ===P‬אל^‪ 2‬ו מ ‪1 0‬כממונה^על •ש)‪1‬י';אאוז‪ 3‬מ‪:‬בשםב’פוהא^ז(‬

‫*'י‬ ‫‪1 :‬ירז‪♦:‬‬ ‫די ד‬ ‫'״‬ ‫;‪-‬ז‬ ‫' ג‬

‫^‪• *) f'^rt piero‬׳‪^0^05101‬־‪*0 •0‬‬ ‫«‬ ‫‪7‬‬ ‫‪r^rt.‬ל‪^ *)”UJr^>-u‬ק»ן‪£‬ו?)ןיגן‬ ‫‪r0'p•^9r^• ®)foru‬ד‪v‬‬
‫‪*bifoxu^1. .‬‬
‫^ ^ י מ‪ ^ ^ ^ 1^ 1‬־ א פ י פ ו ל י ן ניא^‪■5‬‬ ‫*( אולם טס‬
‫■'‬ ‫הכוונה עחעיער נייל טנקדא כן ע״פ צמח אדמה ב״י פ׳ ל״ז כלי פ ל עי ר‪. .‬‬
‫^ ■;‬ ‫‪1‬‬ ‫‪« '. ^■^,4‬י ׳‪■• >,‬ן (^יי‬ ‫‪• ^ ^+‬י‪^:‬‬ ‫^^^״יי‪ v‬ז^‪.‬י‬
‫;י ץ‬ ‫״‘‪■■:-‬׳ ‪.. .^ v‬‬ ‫־;‪;-‬־<‬
‫•־י ‪^^,.1‬‬ ‫»ו‪«*.‬׳• ‪-‬־^׳י‬
‫׳^י^•י !‪,‬אי‪-‬‬
‫•י׳ * ׳ ‪ -‬״ ‪ ■ « « / , * - . .‬ץ ך ( ' { ( ■ ■ " ‪-‬‬ ‫‪ • /‬י‪ ^*.‬י׳י*‬ ‫י׳י‪-‬ך׳‪^*.‬‬ ‫^‬ ‫ך• י סן׳ ^‪•^ -‬‬
‫‪* • 1 4‬־ ‪^ . ^ 1 , 1‬‬ ‫'‬ ‫■‬ ‫‪%.‬י'‬ ‫*‪ 1 .‬־ י י‬ ‫‪,1. . 1 .‬י ^‬ ‫; ;‬ ‫‪«1‬י‬ ‫י י ^ י ג■‬ ‫( ‪<•1 -^ .‬‬ ‫•‪^,‬י‬ ‫♦ ־ן ^‬
 ‫אפיקורו[ אפגר^ו^ז אפיקורס‪.‬‬
‫נאכלין‪,,:‬באפקוךן‪ ,‬ה)^‪, f‬הני*‪.‬לה‪4.‬ת‪3‬‬ ‫ב ך ן ו‪ ,‬ל מ ק״ מ מ כי אגרא‬
‫י י ^ ׳* ־ י■ אמר ילה;בלא _;■נטילה‪ :‬ידים! וצלא לן?וא‪,‬״אא״ה'‪^.‬׳)איגא בעל״׳יצנל‬

‫ה‪^^3‬וה■ עו‪ 5‬ם‪-‬הזה בשם‬ ‫• מ ’ )ז פי ק‪51‬‬

‫?זפיקורם שהוא הי‪?5 %‬ממחיל “ללל‪ 5‬ל'’ ^אץ”‪ 15‬לחדס' להשגיח י על המושכל‬
‫^עייולק להמשיך העיון אחר המוחשילכן־אמרו חז״ל ר״פ חלק ני דברהי מ ה‬
‫^^^אש כפי אשר‪.‬ה;ר^ו‪.‬הולת ד׳ ממעל‬ ‫’יי אפיקורס כלומר‬
‫‪ 0‬ה' ד ‪ ^ ^ 0 $‬ס ר ^ ^ ע‪ ^ ^ 55‬ץ מז לז ל בהשכלת‬ ‫אבל‬

‫^ייעממנל‬
‫״ן׳ה"דר״הד־ '!זזז ;'׳״ה־ ה ו י ה ז מ ' צ ■ ־‬
‫י‬
 ‫‪318‬‬

‫א פ ס ^‬
‫ב ב ״ ף פ' מ׳ א פ ק כי לא תהית תפארתך שאמרה דבורה אל ברק ק‬
‫אבינועם שופכויס ד׳ ו׳ אפק לשון יוני הוא‪ ,‬ומזה בא אח״כ‬
‫ההשתלשלות לפתור גם תאפק לנצח חקדו )תהילים( אפת לשון יוני הוא‪.‬‬
‫וכלאו כל המבארים לפרש עיין ביימטרעגע מתרמ״ז ‪ ,1‬ד׳ ‪ 21‬וערוך ערך זה‬
‫ביוני תניח‪ .‬וקשת לי מאוד מה‪ ,‬כוונו במדלש בזה הלא גם בלשון עברי אפק‬
‫הוא לשון אפיקה והנחת? והיה נראה לי תחילת שהמכוון בלשון יוני על‬
‫‪ Epos‬כלומר דבורה‪ ,‬אמרה •שהשיר עפמק העןדענגעריכט לא יהיה לך כי‬
‫אם אל אשה‪ — .‬אבל אחר זה נזכרתי^^שהעכין הוא לדעתי כ ך‪ :‬בארץ יון‬
‫יש מקום אחד עיר‪ ,‬מערופולין״נשם‪ ,‬ע‪£‬ע‪:‬וט אשר נקראת כך מפני ששאלו‬
‫'למלך אלכקנדר תאם יכולים לבכות עיר‪.‬וליקד בנינים גדולים במקום זה?‬
‫והשיב קתוא נותן רשות ולכן ע״ש זה נקראת תעיר ‪ Ephesus‬תניח לבנות‬
‫עייןיפונקע‪ .‬ותכה במקום זה שכנו בתחילת נשים כעם‪ .‬בפני עצמן בשם‬
‫מ^מלמנע! — ולא תניחו שום איש לגור במוכן חוץ מן תכהנים שנקראו‬
‫‪) essenes‬ביענענק^ןניגע( ותמה הקריקים‪..‬אשר אשה עצורת להם מתמול‬
‫שלשום‪. — .‬ג ם; ידוע מכתבי קדם שתכתכים ההם לקחו להם למשל‬
‫קדושתם מן הזווג‪ ,‬את הדבורה )ביענע( יען אמרו כי שלץ עוף זה לא יוכל‬
‫לקגול איש אשד הוא עמא משכבת זרע‪ ,‬ועל זה רמז המדרש אפק של‬
‫דבורה הוא לשון‪:‬יוני מעיר עפעזוק כי כמבכית מנהג'הנ שי ם בעיר זו‪,‬‬
‫תתנהגת ד ב ו ר ה להיות מן מ^מלמנען וללחום מלחמת ר‪ — :‬ובפשיעות‬
‫יש לומר עוד כי ‪ Apes‬ברומי ביענע‪ ,‬דבורה‪ ,‬ולכן כוונו לתקמיך ‪ apes‬אפק‬
‫לשון רומי הוא‪ ,‬ויען כי תכלית הוראת זו הוא ענין כשי ארץ ע ‪5‬עןום שהוא‬
‫מיון אמרו לשון יוני ולא אמרו‪ .‬כן כקום מקום אחר ד״מ אפק כי עז העם‬
‫הזה וכדומה וביחוד על אפם כסף בראשית מ״ז ע׳‪ .‬והכה מצינו' בגמרא ב״נ‬
‫קי״א על מה שאמר ר׳ זכרית בן‪ ,‬הקצב ‪ ,‬הבת ותבן שוין בככקי אם אפם‬
‫זכריה כלומר אין הלכת כזכרית‪ ,‬וזה קשת מאוד ולמה לא אמרו כדרכם‬
‫׳בכ׳׳מ אץ הלכה? ונראה לי כי דרך מליצת היא מפני שזכריה נקרא בן קצב‬
‫דומה במבעא ‪,‬לכסף וכתיב אפ ס כ ס ף‪ ,‬על אפס’ קצ ב הוא שימן לאפם‬
‫זכרית שאין הלכת כמוהו‪ ,‬ועיין ע׳ אי סי ם‪.‬‬

‫אפקעינהו רבנן‪,‬לקירו שק‪.‬‬

‫מ צ י נ ל כלל זה בש״ק ו׳ פעמים ‪ :‬בשעה שתקנו שאין אונק בגינוין וגגו‬
‫הניתן ליש בו ביעול מחוות שניתן על תנאי ולא‪ ,‬נתקיים התנאי ייז‬
‫על ידי אונק‪,‬באופן שונן התורה אין זה גע תקנו רבנן דגנו ■זה מועיל מפני‬
‫תקנת בנות ישראל שלא תבואנה הצנועות לידי עיגון ותפרוצות לידי ממזרום‬
‫כתובות ג׳ א‪ /‬לכן שפב מרע שאמר הרי■ זה גיעך אם מתי מחולי זה‬
‫עמד אינו חוזר אע״ג דמן התורה חוזר ולא • הוי גיעא‪ ,‬משום גזרת‬
‫‪319‬‬ ‫א פ ה ע לנ הו‬
‫יאמרו יש גע לאחר מיתה לפעור מן‪ :‬הי‪3‬ום אשת אח החוצה תקנו שגנו ‪ f‬ה‬
‫‪:‬מהני׳ גיעין ע״ב; ושם ל״ג אמרו מן התורה אם‪ .‬געל‪.,‬הבעל את הגע ששלח‬
‫ע״י‪.‬שליח מהני‪ ,‬וחכמים גזרו שגע זה יועיל‪ ,‬לגירושין מעעם כל המקדש‬
‫אדעת׳ דרבנן מקדש‪ ;.‬וביבמות ק״י א׳ •באחד שקדש אשה בעל כרחה שחעפה‬
‫מן‪.‬המיועד לה‪ ,‬אמר רג אשי• הוא עשה שלא■ כהוגן‪,‬לפיכך עשו‪ :‬עמו שלא‬
‫כהוגן והפקיעו הקידושין‪ ,‬ועיין ב״ב מ״ח ב׳‪-‬בתלוה וקדיש‪.‬אמרינן כן‪ .‬והנה‬
‫השאלות עצומות עד‪ :‬מאוד‪ ,‬דפשעות‪ ,‬הענין מורה ‪.‬שהפקיעו הקידושין‪.‬גם‬
‫למפרע ונידונה ■אשה כזו כאלו‪ .‬לא‪ .‬היתה‪ .‬מעולם אשת איש זה‪ ,‬וא״כ יכולים‬
‫ממזרים לעהר וכל אחד‪ .‬יחפה על אשתו המזנה אם היא קרובתו עיין תוק׳‬
‫‪ .‬גיעץ שם ומפרשים ? ועוד שענין אשת אח שהוא‪:‬איקור כרת יופקע על ידי‬
‫‪ ,‬זה‪,‬עיין פ״י ? ועוד למה לא אמרו דין זה אפקעינהו■ קידושין במקום שקידש‬
‫בעברה כחייבי לאוין או שניות לעריות‪ ,‬או מי‪•:‬שנעשה שליח‪ .‬לקדש אשה‬
‫וקדשה לעצמו וכדומה? ועוד ק״ל מאוד מה‪.,‬שלא נזכר‪.‬נשום מפורש‪ ::‬הלי‬
‫קי״ל אין ברירה ואם כן איך אפשר שיועילו קידושין בשום אשה והלא אינו‬
‫מבורר בשעת הקידושין אם תהיינה קיימות ואולי יזדמן דבר אשל• עבורו יהיה‬
‫•‪ ,‬מן ההכרח לעקור הקידושין מעיקרא ולמ״ד אין• ברירה אין דין;■ קידושין ודאי‬
‫עד״ז? — לכן נראה לי דבאמת ענין׳ הקידושין ■הוא קשר אמיץ וחזקי‪ .‬דומה‬
‫לברית■ אשר ‪:‬כרה ד׳ עם ישלאל ולזה מקנו־ לומר ■בקידושין‪ :‬וגירושין כדת‬
‫מ שה וישראל‪, ,‬להורות שכמו שכנקת ישראל נכנקה לברית עולם ע״י אש‬
‫ד ת שנתן משה לקדש עמו לעולמים‪ ,‬כן הקידושין מועילות■ לקדש‪ ...‬וליחד‬
‫האומה בקדושת פנים‪ .‬וחוץ‪ ,‬והגירושין גם‪.‬כן •באים לשם יחוד‪ .‬האומה לאל‬
‫‪.‬אחד במקום שאין הזווג עולה יפה )עיין ע' אישות בארהי‪ .‬פה(־‪ :,‬בגלל הדבר‬
‫הזה אי אפשר‪,‬לגרש אשה רק על ידי גע כמוב‪-‬בקפר כריתות־להורומ‪,‬־‪:‬בכמב‬
‫‪.‬הלאוי להתקיים כי כמוב־בשפר וחמום ■‪.‬שאין'״אשה‪:.‬זו עוד■ נאגדמ ‪.‬בחבלי‬
‫אאישות ‪.‬וקפר ; כורתה ואין דבר אחל־כורתה‪ •,‬יען רק‪.:‬מה שכמוצ ׳בקפר‬
‫^■יא נשאר קיים יוחזק •לדורות עולמים ע״פ חכמי תורה;‪.‬הממונים להשגיח‬
‫על ככ ה‪ .‬והנה כל קידושין‪,-‬מקדשין לעולם ואם־אמר ‪-‬איש ‪:‬לאשת‪.::‬היום‬
‫א ח אשתי •ולמחר אין את־ אשמי חלין‪:‬הקידושין■ לעולם כי קדושה ־ שתפשה‬
‫‪:‬כא•פקעה בכדי בלא קפר ‪.‬כריתות‪ ,‬נדלים כ״ע‪ ^,‬וזה‪.‬דוקא׳ במקום שאיש‬
‫י ^ ה‪ :‬השכימו יחד לקיים האחדות יו‪.‬ם־;אחד גורמת‪ ,:‬ה שכמה;זו דקדושה‬
‫עולם‪.-,‬אבל אם נראה ' לאחר זמן גילוי״דעת■ באיש ־על־ ידי־ גע ■להפריד‪:‬את‬
‫תלבקיס‪ ,‬וכן במקום שעיקר הקידושין לא‪ :‬היך־בהשכממגאיש־ ואשה‪ .‬רק‬
‫אחי’ אקר הוכרחה האשה ׳לכך כמו‪,‬ביבמות; ק״י •ובבא‪:‬במרא‪ :‬מ״ח‪,‬אין זה‬
‫חמישג הקידושין וחובה על הב״ד להשגיח ‪-‬שיהיה• הזווג עוג ולא יבגול איש‬
‫־^אשמו ולא‪:‬היא בו ‪ .‬כי אם לא־ גן‪-‬יהיו״ הקידושין■ עיר ופרוצה‪ .‬בנ‪ ’/‬ך‪:‬חומה‬
‫^איהן שאס נקשרו‪ .‬שנים בקשרהאישות במכרח־מלו דננתם;‪3‬קשל ‪:‬זה־בשמיר׳‬
‫^’ ת דץ ‪,‬המשגיח שישמור כל אחד •כאשל השכ!ס ־ ולא‪..‬י‪3‬גדו‪^ ,‬הז ‪3‬זה‪^ ' ,‬‬
‫‪.‬כהשחתת המידות‪::‬ואשרון הקדושה ‪3‬ישראל;■‪ :‬לפיכך ‪ 3 :‬מקום‪:‬שיש גע■׳ ■הפשול‬
‫ימן הקולה;אבל על כל פנים ׳גע‪.‬נקר‪. 6‬ויש ‪-‬כאךשפר‪ .‬כורתיספקועו‪ :‬רגגן‬
‫‪.‬בגע זה הקידושין^מעת‪',‬הגירושין‪ .‬ולא למפרע‪-,‬כלומך‪;:‬ר‪3‬נן‪.‬־ הפקזעדהקידושין‬
 ‫’ א ע מ ‪ .‬ע ! ‪3‬ןל)ו‬
‫קמדוהן למפוק‪ .‬לעולם־ הפקיעו אורזךממעה־ זו״־נןכרא׳‪:‬הצורך^וזה‪-‬לוקאבמרןו׳‬
‫זצןדאוי־‪,‬להשגיא על^הכללשלא' יבזא;הדגד לידי ■"תקלתי־מיס‪:‬בציכועופזפרוצות‬
‫’וכדומה חששות ■שאששו אכמים בפירוש‪ .‬ועזקר העעם מפני מאין ׳■בכא האישות‬
‫‪.‬לה־משך עוד;בקדושה־עערך־;קדושמ'האומה>'ו’ש לאוש שמאמת קדושהייזומצא‬
‫!האומה״ בכלל לאולין‪ ;,‬־‪.‬־חה דוקאי ־במקוס׳■שהקידושין בעצמך■ ׳ישי‪-‬בהן"היפך‬
‫‪:‬הקדושת אסי׳תמשכנה■ לעולסך דהיינו‪ :‬במקוס ׳ שהאכמה מאייבת ׳'שהגע■ הניתן‬
‫■‪:‬יועיל‪'-‬להפקיק; הקידושין‪,‬־׳ כי אם •לא; יועיל "אם■ כן׳הקדושה■■ ־תגלוס ■תקלה‬
‫•בצנועות ופרוצות‪ :‬׳או ■^אמרו׳■’ שי‪:‬גע׳;לאאר ‪'-‬מיתה להכשיל'כאישור ■אשם ■אא‬
‫'שהוא;ענ’ן‪:‬מ?לול■ קדושת הכלל‪’.‬וכןבמי'׳ שמקד ש'א שעיכעעלעקדין הקידושין‬
‫■מיללמפני־ישאיךזה דרן־־‪ ’:‬הקדושה'לדעת־אכמ’ ם‪:‬תמשגיאיםעל‪:‬מידום‪:‬נכ'ולות‬
‫‪:‬וישךבד^ותקידושין כאלו‪:‬ינפרת*■ קדושת האישות■'מצד־ ■המעשה ; ■אבל‪ :‬־בימקוש‬
‫שקידש־״‪,‬אויבו־לאויןישיאיך‪-‬בקידושין ע■ק ‪r‬אעארק■‪■.‬נג‪qi‬ז■האשה■■׳שאינה־ ■־אאויה‬
‫לו־ ושכיהם ׳רוצים׳ בכ ך ׳לעולם‪: ,‬וכן ׳בשליח׳ שקידש־ לעצמו׳ ׳אין בקידושיןלעצמן‬
‫כדי להפר‪:‬ברית־״הכרותה'זכין‪.‬איש^־ואשת‪:-‬שרו‪5‬ים בכךבלא׳ידעת ב״ד^‪ ’:‬אכן‬
‫‪:‬באשת׳שאמלה׳;■ עמאה־‪-‬אני לך׳דנאמנ ת מן״ התולה כמשצה ראשונה־׳ורבצן‬
‫■אמלו‪:‬־במשנה‪:‬יאארונהדא‪5‬נה׳לאמנפ׳נדריםי‪-‬צ׳ופ׳;הדן־דחכמים‪":‬יוכלועפקן‬
‫‪:‬זה־מפכיו׳מהפקיער‪-‬ייבקידושין ימעקראי‪-‬זה קשהומאוד דאין‘ אפשל ־זה ׳׳שאש‬
‫‪.‬תפקיעןלכרךדוקיך דמעיקלא׳אםו״כך בהכלא'יצעלך־ לקדשה׳מניאךעכשיוי׳כדי‬
‫ילהדים׳ עגלה‪:?-‬־ועל׳‪-‬״כךללאה ״לשם׳ אין‪,‬־‪1‬הד״ין‪:‬־עםצ פירושרכוה״ךבזה;■ כייי״אם‬
‫עפימש^שאל מיפרש‪-‬יעמגם־מןיךהםורת^איצהונאמנמ‪ :‬לאישור עצמה‪:‬על‪:‬בעלי‪5‬‬
‫■ע^ש זכןכגאגנצויתנעד אחל'שבית וקמזהיברש״י‪ .‬והכלל ובזה כילהתולהבמשלה‬
‫לאכגגים;כמאמלםי‪ 3‬ה״מ לא־‪-‬מקק הכתוב־ רק לאכ^מים־אגיגהי‪-‬י״א׳איובכזרות‬
‫ועיין״ ־תוי״ע פשאים‪:‬פ״א בי׳ שג*ש‬ ‫‪:‬כ״ו‪:‬׳ב‪1‬ול״ן;־בריש ־פל יום״‪:‬הכיפורים ׳‪.‬‬
‫בפתא שפש'ו‪:‬המלןר ע ם המלכה ;על; דעת רד גמליאל ״נצערך ■לכללו זהי־על‬
‫־דרךשכל־־המקדש■‪ -‬על׳דע ת רבנךמקלשד׳‪:‬מעעם;־ !זה כלאהב לי מקישה ־הוז״ש‬
‫׳תיכח■קמש־בכקפא ־קדישי־בביאה ״מאי ‪ :‬איכא דילמימר ?' ■כלומלףדצאאה שלא‬

‫ןאכס־זמומחסז’ שדרש?לזשין‪:‬יזכןצעקו‪'.‬האדשים?־'נראהי שבזמן;התלמוךוה׳^‬

‫רהמבהע ‪3‬אגלת״כן‪:‬שהריל‪’,‬וחנךבך זכאי ־חתם עצמורעל כתובתוכת לקאימירןו‬
‫גוריון‪:‬כ תו^ ת • ק׳וה‪.‬׳ ב׳ריועיין ;׳הג״ת־‪-‬גיינויך פגא י שיד‪-‬י״ב׳ דאכמי רקהל דקור®!‬
‫‪:‬הכמובה׳שנעע;בצב •עד א׳דהיכח׳‘ דאיכאז אדסדאשוב לא מכלר׳שצי״ בצי■'"^‘‬
‫״תנאי^‬ ‫■׳כהתכורד■ שוכרות‬
‫כל דוטקדש אדעת^^‪:‬ז*רבגךץטקדזזז‪:‬כ’כל‪::‬מצך שבתזע׳יוכל לקי^זהיאידלבעצעו‬
‫^דנעוניגע׳אבל!־לק’‪:‬ים‪:‬הזווגי׳בקדושה 'שלא תבגוד״;’ ה א ^‬ ‫כלעשיועת‬
‫‪.‬‬ ‫;בבעלהעתבכלוכאשתו^יבהככח לרוך^אלדקמעת׳ ׳לככן שומלי ■עשמרת־ק‬
‫;למה־ אחן ־קשבת־ ל‪:‬צד שקובל דעל״תבגידה‪ :‬ועלי כן׳ לדעת ׳ לבנך■ השכימו^'ש‬
 ‫‪321‬‬ ‫אפרימ‪-‬אציל‬
‫לכרות ברית‪ ,‬אבל במקדש חייבי לאוץ או בפקולי עדות דרבנן ושניוס‬
‫שהקכימו שניהם להתחתן בלא דעת חכמים ולא קרה מקרה הגע ושום‬
‫ביעול אחר‪ ,‬העמידו חכמים על דעת הזוג‪ .‬ועיין ע' אשת אח‪.‬‬

‫אפרים ׳ אפר תי ם ׳ פל טינו ס׳ אבגינוס ‪.‬‬

‫כ ו י ד ר א רבה פ״ב; אפרים‪ ,‬ר׳ יהושיע בן לוי אמר הבן יקיר לי אפרים‬
‫פלעיני ור׳ יושיע בן נחמן אמר אבגינוק ‪ ,‬והכוונה כי רזב״ל‬ ‫י‬
‫אשר לא היה בקי ביוני כל כך עיין ירושלמי ב״ב פ״ח ה״ח פירש לשון אפרים‬
‫כלשון רומי פלמעינוק‪ ,‬מיין עדעןמצזן‪ p r i ,‬סמןמסטע מנגעהעריגער‪,‬‬
‫‪ ,P alatins‬וריב״ב שהיה בקי בלשון יוני פירש אבגינוק ‪ eugenes‬עדעןגע‪-‬‬
‫במרען‪ ,‬עדעז‪:‬מהן‪ eu-phrajim ,‬מיינע טענע סרוכט‪ ,‬כי לקחו הברת ‪eu‬‬
‫ממני ופירושה ייפה‪ .‬ומזה לדעתי ג״כ מלת אבטיגא‪ ,‬מיינע טענע טמגמ‪,‬‬
‫עיין מלה‪.‬זו בערך מילין ולעיל ע׳ אפיקורן עכ״פ שם אפרים וכן אסרתים‬
‫בעברי אחד על גדול מן הלידה במשפחה הגונה ומזה בתלמוד אפרא הורמז‪,‬‬
‫שם אפרא ‪ Jfra‬מורה על הגדולה‪ .‬והנה בשפה גערמאנית פרוימ על הכבוד‬
‫כאשה וכן פרמהן הערר לאיש‪ ,‬אצל גערממנען הישנים‪ ,‬ומזה פרמהנדיענםט‬
‫הערלנדיענםט וגם יש בשפה זו כמו בעברי אשה מאיש‪ — .‬חוץ מזה שם‬
‫פ רע בעברי מורה על איש גדול ונשיא )פירטט( עיין געזעניוק‪ .‬ואתי׳ זה‬
‫כשיטת החכם גמרמבימום בעקמנוט שמצא השתוות גדולה בץ לשון עברי‬
‫לשפה גערממנית )אשכנזית( ועד״ז נקרא אדם הראשון‪,‬של הגעלממנפן ‪T it‬‬
‫טיט ‪ p n rl‬כמו אדם מן אדמה ומזה שם דייטט‪.‬‬

‫כ מ ג י ל ד ז נו׳ א׳ מבואר שהשבטים תרגמו במקום ואל אצילי בני‪-.‬ישראל‬

‫לא שלח את ידו שמות כ״ד‪ -‬ואל זאטוטי ‪• ,.‬וכך וישלח את נערי‬
‫^לי ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לד׳ תרגמו ז אטוטי״ ובמש׳‬
‫קופרים פ״ו ה״ד וכן בירושלמי‪ ,‬אמר ל״ש בן לקיש שהיה קפר אחד‪-‬בעזרה‬
‫שהיה כתוב זאטוטי‪ .‬וזה צריך ביאור?‪-‬וכתבו‪-‬איזה■ מבקרים שלשון‪-‬זה ^הוא‬
‫כיוני«‪,‬י‪ r z‬דורשים פ מר טעלובעל מערכי לשון ע׳ זעטוט כתב כמו ש‪5‬תבו‬
‫היק׳ מגילה ט׳ ד״ה אל כי זאטוטי הוא לשון גדולה כמו זוטו ■'של ים‪-.‬ב״מ‬
‫כ״א כ׳ ויש בו לשון קטנות‪' .‬וכל זה בלתי־מוטעם לחיך מבקש אמת‪:-‬כי למה‬
‫לי■ כל הצער לתרגם נערי ואצילי בדרך משונה בלי קיבה והכרח?‪.‬ן‪.‬נל)אה לי‬
‫כי השבעים נשמרו מלתת יד לפושעים אשר רוח היונים נכנם גם‪,.,‬והאמינו‬
‫ב ”ש לאלילים שולחן לאכול כל מעדנים ונער יפה משרת להבי‪,‬א מז׳זברמזיע‬
‫‪21‬‬
 ‫‪322‬‬
‫ונעקעהל הוא ‪ ,Ganymedes‬וכיון שכתוב ויתלח את כערי נ״י להעלות‬
‫עולות אפשר‪/‬תעעות שהוא ע״ד היוכיס לפיכך ת מ עו אצילי ונערי בענין‬
‫אחד זאטוטי לדעתי ב י ו נ י ק ד ו ש י ם ועהוריס‪ .‬וכוונת הכל שאע״פ‬
‫שלא שלח משה ידיו להאציל מרוחו עליהם אפ״ה היו נאצלים ועהורים ויחזו‬
‫אינו לשון מעלה כי אם לשון רומי‬ ‫אלהים ויאכלו וישתו ‪ — .‬וזועו של‬
‫‪ Situs 1‬מגע רעם‪1‬זעערעם‪ ,‬כי ‪5‬ארמי י שם זוטא הוא‪ ,‬תמיד לקענות כמו רב‬
‫המנונא זויעי‪ — .‬אגב אורחא לאיתי להעיר פה כי מה שמתרגם; בעל מ״ל‬
‫ע׳ זטיוטום ב״ר ל״ח הקיר קונעתו ‪ .‬ועשאו זי עוי עו ש‪ ,‬הקיר אשתו‬
‫אץהתרגום‬ ‫ונעשה חיים וממ_ןעבענדיג — ט מד מורכב מן יי״? עם‬
‫עולה יפה‪,,‬אבל לדעתי זיטויטוס הוא;‪0‬מ״«״‪ 5>»3‬מןןיין ]עבען הקירקונעתו‬
‫הוא‪,‬בין‪5‬י ‪ Koivoy‬חבר געעעהלטע או שצריך להיוח ו' ת ח ת ז׳ ‪V iduitas‬‬
‫= אלמנות חיות סננרוויטטוועט‪ ,‬בערויבט■‬

‫אצר בלום׳ אצרה של יבנה׳ ד עקיבא‪..,‬‬

‫בגיעין ש״ז א'‪ :‬בשעה שהיה אישי בן יהודה‪,‬מונה שבחן של חכמים״‪,‬אמר‬ ‫א‬
‫‪ .: ,‬על ר׳ עקיבא אוצר בלום‪ ,‬עיין רש״י‪ ,‬ונרא׳ י‪.‬שהכוונה ע״פ מה שאומר‪ ,‬ר׳‬
‫עקיבא גו‪.‬פו'‪ .‬שייג לחכמה שתיקה אבות פ״ג‪ ,‬כלומר■‪.‬שהחכמה‪ .‬שגולה‬
‫‪ .‬בלבו‪-.‬של‪.‬ר״ע כאוצר‪ .‬בלוס‪/‬והוא ידע לפלש דרך העיון בקודש‪ ,‬כי‪.‬הוא‬
‫תקן'כללות ופרטית לתורה‪ ,‬וכן ידע להפריש בדקדוק בץ מא שהוא‬
‫הלכה ובין מה שהוא מדרש או אגדה עיין שקלים ירושלמי פ״ה ה״א‬
‫ואבות דר״נ פי״ח מבורר‪ .‬ועיין כלים פכ״ה מ״ד־ הרובע וחצי רובע נטמא‬
‫הרובע לא נטמא חצי רובע כטמא חצי רובע לאנטמא רובע מפני שכלא׳ הוא‬
‫אחוריים לחברו וכטמא אחוריו לא נטמא תוכו‪ .‬ושאלו התלמידי׳ אם החצי‬
‫רובע נחשב לאחוריים לרובע‪ ,‬אם כן טמא נטמא רובע שהיא התוך נטמא‬
‫‪ ..‬אחורים? והשיב ר׳ עקיבא של כ ת קודמין הוא זה‪ .‬נראה כרמב״ם שהיה‬
‫‪ .‬ר״ע בילו‪ .‬היקשים שכליים ונקרא אחד מהם כח קודמין והוא היקש‬
‫' ^הפילו‪ ,q‬ורצה להורותיפ' אם נאמר שהרובע יהיה כתוך לחצי רובע‪ ,‬א״ם‬
‫ראוי להחלי‪^ q‬לומר שמא יש קדימה''לחצי רובע ויהיה זה ־כתוך לרובע‬
‫''ע״כ אי אפקר לטמאות ’ רק אחוריים ולא תוכו‪ — .‬או הכוונה‪-‬בכם‬
‫^■קודמין ‪,‬סמרמורטהי> כמו ״דעת קודם״ עורה א׳ ע״א שו‪ ,q‬ויש לעיין‬
‫^^'^^^'במשנה ערובץ צ׳׳ב א׳יתצר קטנה בטלה^'‪,‬לגדולת ע״ש׳‪■— .‬‬
‫ר׳׳ננקיבא היה מתחילה עני'והע שיע והוא היה'מחבב את‪ .‬התורה מאוד"‬
‫;בעניותר ודרכו לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי׳ תילים של^ הל מ ת מנחות כ״ט‬
‫' ונרא׳ שהוא ^ ה הראשון אקר השתדל עאוד לישד כל לברעלמלה או פ שו ^‬
‫י ־בתורה על־אות אשמכתא‪ ' ,‬גם■ הוא שונה משניות‪:‬הרבס וחבר מ שנ ת לי ^‬
‫עקיבא וחזר לפעמים לשנות על דרך אחר מכמו ששנה ■לפנים• עיין ס ע ל ^‬
‫רפ״ד‪ :‬פזר להיות שונה כ ק עזאי‪ ,‬ובתוקפתא מק׳ זכים פ׳ א׳‪, :‬כשה’ ®‬
‫‪323‬‬
‫■ ד״ע מקדר הלכות לתלמידים אמר כל מי שתמע עעס על חבלו יבוא‬
‫ויאמר‪ ,‬אמר לפניו ר׳ שמעון עעס מחלוקת ב״ש ׳וב״ה בראה ראייה אחת‪,‬‬
‫ועל זה אמר ל״ע כל הקופז משתבח אלא בנותן עעם‪ ,‬ועל זה חזר ר׳‬
‫שמעון ואמר עעס מעצמו‪ ,‬וחזר ר״ע להיות שונה כד כי’ ■ר״ש־■תלמידו ‪,‬‬
‫ראינו של׳ע חבר משניות בעעס וקברא ואפילו מן תלמידיו למד עעם‬
‫לשבח‪ ,‬והוא הוא תקן מעבעות ׳מעבעות לתורה כלומר כל ענין הלכה‬
‫בחומרה וצורתה כדרך המעבע שיוצאת אבות דר״נ שס‪ .‬לגודל חריפותו‬
‫ובקיאותו בהלכות ודרישת התורה על דרך המקכים להמקובל‪.‬באומה‬
‫אמר ר׳ מרפון לפעמים עקיבא כל הפורש ממך כאלו יפורש מן החיים !‬
‫כי ר׳ ערפוןשכח לפעמים מה שראה בעיניו ולמד בשפתיו‪ ,‬אבל ר׳ עקיבא‬
‫■ י הגם שלא ראה דרש וחקר והקכים להלכה‪ ,‬עיין תוקפתא פ״א מקרבנות‬
‫דרש ר״ע מניין לקבלת‪.‬דם שלא‪.‬תהא אלא בכהן תמים ובכלי שרת? ת״ל‬
‫והקריבו בני אתרן‪....‬אמר לו ר׳ טרפוךעקיבא עד מתי אתה מגבב ומביא‬
‫עלינו)פקוקים( אקפח את בני אם לא הפרש שמעתי בין'קבלת לזריקת‬
‫ואתה השוית קבלה לזריקת? אמר לו‪ :‬ר״ע תרשינ’ ־לומר‪-‬לפניך‪ .‬מה‬
‫שלמדתני‪ ,‬אמר לו אמור ‪ ,‬אמר לו קבלה לא עשת בת מחשבת כמעשה‬
‫זריקה עשת בת מחשבה־ כמעשה‪ ,‬אמר לו ר״ט העבודה שלא הטית ימין‬
‫‪ .‬ושמאל‪ ,‬אני שמעתי ולא היה לי לפרש ■ואתת דורש ומקכים להלכת‪ ,‬כל‬
‫י ■תפורש ממך כפורש מן החיים‪ .‬ועיין היטב‪.‬זבחים ג׳ ח׳ וקידושין ק׳ ב׳‪(*.‬‬
‫כ ר׳ עקיבא היה תלמידו של נחום איש גמזו שתית דורש כל■ התורה בריבוי'‬
‫מיעט ורינוי ור׳ ישמעאל היה תלמידו של נחוניא בן הקנה שדרש כל‬
‫' ‪ -‬התורה כולה בכלל ופרט וכלל; עיין שבועות כ״ו ובתוקפתא פ״א שם 'וכן‬
‫'■כקוטת ט״ו ב'‪ ,‬ושאלו התוק׳ שבועות־ד׳‪:‬ב׳ ד״ה ר״ע‪ :‬והלא מציינו רבי‬
‫׳ •'עקיבא דורש כלל• ופרט וכלל לענין קלעים דינרין דאין נשבעץ על כפירת‬
‫׳ שיעבוד קרקעות? ונראה לי דלענין ממון• גם ־ר״ע‪.‬דורש כלל ופרט וכלל‬
‫‪•' -‬כי אין בממון קולא וחומר׳‪ -,‬יען שמה שתוא קולא או חומרא־לזה יש חומר‬
‫‪ -‬או קולא לשכנגדו‪ ,‬וכל תורת כלל ופרט וכלל עיקרה‪ ,‬לתורו׳ שעם ישראל‬
‫יש לו גם כן יחוק עם כלל בני אדם‪ ,‬אלא שנפרד ונתיחד ‪ .‬לקדושת עצמו‪,‬‬
‫־ ומקדושה הפרטות שוב ‪p‬זר הוא אל הכלל‪ ,‬לפיכך ר׳ •ישמעאל‪-‬שדעתו‬

‫עיין ירושלמי לפ״ה למעשר שני זוניין‪ .‬שאללללגי ה‪?,‬כי כתני כלם‪ :‬רגעי‪:‬אול נטננ לב׳עי?■ אמל‬
‫״ לז׳ל■ תקון ושאלון לל׳^צסק לובא דבחנתךיה‪:‬כל מתניחין נםקין ‪:‬ושאלון־אמר להרקדטייתא‬
‫׳ י־ כרשירכעי ותנינן נטע רבעי‪ ,‬ושאל‪:‬המי״מ‪ -‬הלא לגי חינל המשנה ולמה חוצרך לשלוח‪ .‬אל‬
‫ל׳ יצחלן? ועוד מה זה קדמיימא? ונלאה לדעסי כי ל׳ יצחק'היה'גקייגהלנס סינולי משניוא‬
‫שקודה לגי‪ .‬ולכן אמל לגי עליו דבחנת ’ליד‪ ,‬כל מתני׳־כלומל כל מיני משנה מקודם‪ ,‬ולכן‬
‫השיג ל׳ יצחק ‪ :‬קדמייתא משניות ■לאשונוח יגלשו■ כלס רבעי אבל תנינן גהוף נעע לכעי‪,‬‬
‫■ ומציגו ה״פ בהלמוד זוימשנה לאשונה משנה של אחליהאמלה‪ ..‬ועיין שנהדלין פ״ג‪:‬מ??אמל‬
‫ל' ייהי זו מיטנת ר' עקיבא אגל משנה ראשונה דודו ‪ .‬א״כ היו משניות קודס‪-‬יל׳׳ע״ול״ע‬
‫• ‪-,‬דקדק יומל‪-‬־כי הוא דלש ווין‪ .‬יגמומ פ״ד א׳‪ .‬וחיגג המחלוקת גדינין ושכלות נגד ר׳ גמליאל‬
‫ל״ז״א׳ לתוספתא• שפ״ד לדמאי ועיין כמדכל לכס פ״ח אמל ל' אלעזר‪,‬גדש‪ .‬זו‪ .‬הימה‬
‫מקנס י' מקינא קודם שגא מזיפלין‪ ,‬משגא מזיפלין אמל■ מה לי אס יויליג ינואל את סכשך‬
‫או ידעיה‪ .‬ועיין הישפתא שביעית פ״ג חזל ל״ע ושנה כג('עזאי‬
‫*‪21‬‬
 ‫‪324‬‬
‫‪. ,‬היתה מעורבת עם הבריות שלר דברי תורה כולם על דרך ■שימהו תחילה‬
‫‪ ; ,‬אל הכלל‪,‬־ ואח״כ אל הפרע ישראל‪ ,‬ואח״כ לחזור אל כלל בכי אדם וזה‬
‫מודה ר׳יעקיבא לעכין ממון ודיכי עולם הזה‪ ,‬ועירוב הבריות במשא ■ומתן‬
‫■‪:‬ובמשחור^אבל־׳לעכין‪.‬מצות ׳שמעיות קובר ר״ננ שיש לדין דין‪.‬ריבוי מיעוע‬
‫וריבוי‪ ,‬להרבות‪:‬בעשק מצות האברים וקדושת ישראל‪ — .‬וראיה על זה‬
‫‪:‬שהרי‪ .‬נשקלים‪:‬שם‪ .‬מבואר •של׳ עקיבא תיקן לתורה כללות ופרעות‪— :.‬‬
‫ועוד נראה כי לא ;עליחנם אמרו ליחק ־מנהג ר׳ ‪-‬עקיבא אל רבו‪ :‬כחום‬
‫■ •איש גמזו‪:‬בי כחום‪ .,‬נקרא ק על שם המקום גימזו‪,,‬ויש בו רמז‪:‬למה‬
‫■ שאמר בכל מקום גם ׳זו לעובה תעכיה כ״א‪-‬א׳ ור׳ עקיבא כהג‪:‬אחריו‬
‫‪ ■:‬מנהג זה‪:‬לומר בכל דבר קככ׳ כל מה דעביד רחמנא‪ :‬לעבא עביד ב ל מ ה‬
‫ועוד יש בשם גמזו רמז לדעתי מה‪,‬‬ ‫‪ .‬שי ■נ' ע״יש במעשה עם הלקעים‪.‬‬
‫׳ ־שמלאו את הארגז שרצה נחום זה להוליך דורון למלך‪ ,‬בעפר ואחר כך‬
‫‪ :.‬מלאוהו המלך עם אבנים עובות תענית שם‪,‬־כי לשון גמזו ביוני‪.‬הוא‪:‬מילוי‬
‫‪ geJnisQy i,x^^.» ,.‬מנמיןןען‪ ,‬וממילא יש רמז בזה למנהג נחום שנהג; בתורה‬
‫‪ - .‬דרך ריבוי‪ :‬להרבות כ ל מ ה שיכול לרבות‪ — ■.:‬אבל ר׳‪.‬נהוניאבן‪.‬הקכה‬
‫‪ ,‬־ היה תמיד מקדר עניני תורה על פי שיעור‪.‬מדה ומשקל‪ ,‬בדרך האפשל‬
‫י ובאופן שאין עורם לציבור‪ ,‬רק יוכל כל בר‪-,‬ישראל ל פו ת דעתו‪,‬מעורבת‬
‫‪ ,‬־‪ .‬עם‪ .‬הבריות וזה פידוש־שם הקנהביוני ;<ס»׳ס*‪ 11108‬ס‪1:‬י ־געןעןןיג‪ ,‬מןןגע^(יין‪.‬‬
‫^ ‪ : .‬אפק‪...‬בזה יש ־■הפרש‪ :‬בין ר׳ עקיבא ללבו‪:‬כי‪ :‬כחום ■‪:‬היה׳ שלוח ■להביא‬
‫־' מייו^קי שר‪ ,‬תענית שם‪,‬י;אבלי‪.‬ר׳־עק’בא‪:.‬היה שונא‪; :‬קשרי רומי‪,‬כידוע?‬
‫‪.‬אולם לדעתי אפשר‪.‬כי‪:‬ר׳ עקיבא לא פעל‪-‬מאומה למרוד‪-‬בקשלי רומי‬
‫;כאשר יאמרו השפלים‪ ,‬כי־מה‪-‬שנמצא במדיש שיהיה אומר על בן כוזיבא‬
‫שהוא מלך• המשיח )דלא כשכהדרין ‪ .‬צ״ג( הוא אחר שכבר ‪.‬גזר הקישל‬
‫־ גזלות ושמדות הרבה‪ ,‬וביחוד הני‪ q‬האויב‪.‬חרבו‪.‬נגד לימוד התולהיור״ננ‬
‫‪:■■ :‬היה־ מוקר כפשו־‪,‬על לימוד התורה כמפורש ברכות;ש״בד שפפוש אמר‬
‫■ לו‪.‬לר״ע אשריך■ שנתפשת על דברי תורה — מ ש מ ע שלא הי‪.‬ה במורדים­‬
‫• ■ריק בדבר לימוד‪,‬התורה‪ ,‬והוא ר״ע‪ .-‬לגודל סשידותו קיבז מעות הרבה‬
‫‪. .‬מבעלי בתים‪ :‬קרובים‪ :‬ורחוקים ־ כדי לפרכש‪:‬תלמידים עניים‪ :.,‬וז ה ‪ :‬המכוון‬
‫במה‪.‬מיתשו‪ :‬לו ■י״ב או‪ .‬ב״ד ־אל‪: q‬תלמידים כדרים כ׳ אשר דימו״המברןלים‬
‫שהכוונה על בכי חיל מישראל המורדים‪ ,‬וזה אינו‪ ,‬כי אם הכוונה על‬
‫‪ .‬עניים מרודים‪ .‬שהביא ביתה‪ ,‬וכאשר יתנהגו עוד היום בארצות‪-‬הצפון‬
‫;■ שמרחוק יבואו לאל‪ •q‬ואלפים על שבת ■או י״ע אחד ‪ :‬לקבל‪-.‬פני רבם ; כן‬
‫‪^ :-‬נהגי בעלי בתים■ החושים בצלו של ר״ע לבוא אצלו כפעם ■בפעם‪ ,‬וכר^ראו‬
‫^ ת‪ /‬ל ת מו ך ^ז לי' בי ה‬ ‫; ‪:‬עבוח‪:,‬םן הלמידידלהיות‪ .‬שומעים‪ :‬לקולו‪,‬‬
‫;‪. ,‬ם^ולאש ‪ ,‬בתלמידים‪ .‬בני ' עכיים‪ ...‬ולכןי לרוב‪'.‬הל|‪. .‬ר׳ע ' לגבוה‪: .‬מעשר‪;,.‬שני‬
‫• ‪ .‬והוא‪ :‬הי פ גזבר‪:‬׳ל‪:‬נכיים‪ ■,‬כאשר ;אמר‪ :‬ר׳ גמליאל‪ ;:‬שמעשר;עני שעת?ד‬
‫‪ ‘ -‬ל הפ ר ק ^י פ פ לעקיבא בן ‪-‬יוש‪ q‬שחכה לעניים ומקומו מושכת לו מ״ש פ^ה‬
‫; י ־^ל״ע‪ ,‬ועיין'ימגיות‪-‬פ׳תבי שאמרא׳׳ע לר׳ ‪-‬אליעזת ק״עזריה שלקחומעש^‬
‫^״ע‪-,‬עקיבא" ב^ימילו‪,,‬ואנא חי‪ /‬־כלומר ר״ע הלך‪:‬ב||ןלך‬ ‫׳;‬
‫ו למרחקים לגיבות מעשר עני ועי״ז'ממילא יבוא‪ .‬דבל מוננש‪ | ,‬לו| כ’ |‬
‫\‬
‫‪325‬‬ ‫אוצר בלום‬
‫יא״כ ראב״ע שהיה כהן מהיכן יחיה? ולכן החזיר ר״פ את הפתח מל‬
‫•הגן שלקח ראב״ע מעשר ראשון לבית הקברות כדי ימלא יוכל הכהן‬
‫־' לככק לתוכו‪ .,‬יבמות שס‪ — .‬באופן שנראה■ ברור כי ר׳ עקיבא לא ‪,‬כידון‬
‫כלוחס’ומורד כגד הרומים רק כעובר על מצות וגזרות המלך והקהיל‬
‫קהילות ברבים ללמוד תורה‪ ,‬ומה שכתב הרמב״ם‪ ,‬ה׳ מלכים ה' ג' שר״ע‬
‫•היה נושא כליו של בן כוזיבא כבר הקשה עליו הכקף משנה ■והראב״ד‬
‫׳ שם שאץ לזה מקור‪ — .‬למען הרבות תלמידים ולקנז מזונות לעכזים‬
‫' תלך ר״ע למרחקים וידע לפרש דברי תורה ע״פ מילות ששמע פירושן‬
‫בכרכי הים רה״שכ״ו א׳‪ .‬ובשכהדרין ק״י ב׳ נקרא חקיל מפני שאמר‬
‫קעכיםבכיר שע ישראל יש להם־חלק לעה״‪ 5‬שנ׳ שומר פתאים ד׳ובכרכי‬
‫ים קורין לתינוק פתיא )כן הוא ביוני( וזה שאומר ר״ע ר"פ חלק הקורא‬
‫■ בקפרים חיצונים אין לו חלק לעוה״ב י המכוון שפרי מיכין שתכליתם‬
‫•לעורר על התורה ולבעלה כאשר יבואר במ״א אי״ת‪ ■ ■...‬ר ‪:‬‬
‫‪ ,5‬זולת זה יש עוד להעיד על שם סופרים כי דורם של• אנשי כ״ה כקרא ג״כ‬
‫■ דור שופרים )ע׳ ע׳ אכ״ה( ולשון קופרים על חכמים־ בתורת שבע״פ׳הוא‬
‫י רגיל ג״כ על־ חכמים המאוחרים ואך לר׳ מאיר קראו חכם ושופד גיעין‬
‫ק״ו ע״א‪ ,‬ור׳ גמליאל אמר קועה ע״ו‪ :‬קופרים הניחו'לי ואדרשכה^כמץ‬
‫•חומר‪ ,‬־לתת עעם׳ למה קועה מביאה מנחת שעורים־ ואמר ישם מפני‬
‫■ ששמע לר׳ מאירידאמר עעם מידה כנגד ־מידה‪,‬־ מאכל בהמה כנגד‬
‫מעדני עולם‪ ,‬לפיכך־ אמר ר׳ גמליאל הניחו לי‪ .‬לומר‪.‬עעם אחר והיא‬
‫׳ מפני שהקועה עשתה־מעשה בהמ׳ לפיכך קרבנת מאכל־בהמהשעורי׳■‪--.‬‬
‫וכן ממה שאמרו שוך שועה עתידי חכימיא למהוי‪.‬כשפריא ‪:‬ושפדיא‬
‫׳ כאזכיא וחזניא כשאר‪:‬עמא מפורש שהית שם שופר־מורה־על ‪:‬כת ידוע?‬
‫ונראה לי כי לשון שופר אינו ‪:‬יוצא מפשוער־לעולם ופירושו־ הוא מי‪:‬שלומ׳ד‬
‫'• וכותב עעמים למה שנכתב־ בשפרים וח?דושי־תורה‪,‬׳ כנראה‪ .‬ממה^ ש!א?נרו‬
‫■' ב״ב כ״א‪ .‬וכ״ב‪ ,‬קנאת־ שופרים תרבה• חכמת‪-‬כלומר‪:‬־ על‪-:‬ידי‪:‬־הזריזות‬
‫־־ והשתדלות להבין ולכתוב שפרים ולחדש חידושים ממילא תרבה חכמה‪,‬‬
‫''ו ש ם ב״ב כ״א מבואר ־שיש‪ :‬חילוק; בין שופר דמתא למלמד סיכוקת ־ועיין‬
‫• תוש׳ שם שפירשו שופר הוא ־־מי שכותב שערות־ וכדומה ולדעתי‪ •:‬היה‬
‫ד ה׳שופר מי שכותב שפרים ובקי בכתיבה‪ ,‬ולכן קראו‪:‬את רי^מאיר״חכם‬
‫י ’ ישופר'בעל שתי מעלות כי ־ חכם תוא; במדרגת גדרלה‪ :‬מן‪-‬שופר־‘יען‪ .‬כי‬
‫^״ 'הוא לא הצערך לכתוב‪ ,‬ורק ■מפיהו‪:‬־שאלו ואיל?ו־ינהרו; רבים לשאול פשר‬
‫’■ידבר על כל שפק‪ ,‬אבל מפכי שיש בכתיבת׳שפר‪-‬ים‪: .‬ג״כ מעלת בפי־־הונון‬
‫" ■שדימו ־לחובר חבר־ כמשה רבינו‪ .‬נותן‪:‬חורת וכמו‪:':‬שבאמתראמרו‪:‬חז״ל‬
‫_עפני דמיון זה לקונן על מיתת משה רגיגו׳ע״ה וימת־משת' שפ‪ 5 :‬א׳ ד ב ה‬
‫‪ 2‬דישלאל שועה י״ג ב׳‪ — •..‬ועייך מגילה‪ :‬כ״ח־ ‪: ' 5‬־צנא מלא ספרא רכלוער‬
‫'“איש‪-‬יודעיובקי גשעריס הרבה;‪:‬ולא' כן נהגו י כבוד‪.‬בקופרי ־־חטמ‪ 5‬ישראל‬
‫ך האמיתיס אשר‪ .‬לא רצו'או‪:‬׳ לא ‪’ :‬כלר‪-‬־לכתוב־ישפלים‪,‬דאע‪£‬פן־שחכמתם‬
‫;‪»-‬רובה‪ /‬לפיכך‪ :‬א מד ר׳ ג מ לי א ל ^ שהוא ־היה‪.‬חכם‪:‬ולא'שופר‪ :‬על‪■:‬ח ‪T‬וש’‬
‫‪■'-‬מורה של ר״מאיד שכקרא חכם‪.‬ושופר והוא‪:‬היה־ ג״כ;;בוסב־שפרד‪■:‬מגילת‪‘.‬‬
 ‫אוצי כלום‬ ‫‪326‬‬
‫י״ח■ ב׳ — קופריס! הניחו לי‪ .‬ועיין ב״ב שס ע״ב תגרקא ננזלא מיקו‬
‫שיהיה יושב קפל בצד קופל — לפי שבלוב הימים בחרו במלס קופר‬
‫על המלמד'מלאכת הכתיבה והמולה ביחד‪ .‬ולאיה לדבר ■זה הוא מה‬
‫שאמל ל׳יהושיע במש׳ יכליס פי״ג ז׳ ובמש׳‪ .‬עבול יום פ״ד מ״ו ובמוקפמא‬
‫ש םפ״ב‪ :‬ועל‪:‬כולם‪ .‬אמל ל׳ יהושיע דבל חדש חדשו קופלים ואין לי■‬
‫להשיב )מפכי שכבל נכתב בשפל(‪ ,‬ולדעתי הכוונה שם■ על מה שעהלו‬
‫שלישי■בחולין‪ ,‬כי כן אמר ל׳ יהושיננ שועה כ״ז‪ .:‬מי יגלה עפל ימעיניך•‬
‫ליב״ז שאתה אמרת עתיד דול אחד לעהל ככל שלישי שאין לו מקרא מן‬
‫המולה‪ ,‬והלא ל׳ עקיבא תלמידך מביא לו מקרא מן המולה שהוא עמא‬
‫שנ׳ כל אשל בתוכו יעמא‪ ,‬משמע מזה שמ? ששומך חידושי תולה אכ‬
‫השפל מולה שהוא מקרא נקלא שופל והוא ל׳ עקיבא דרכו להשמיךכל‬
‫חידושיו על המולה כאשל באלמי למעלה וכאשל מבואר בע׳ אשמכמא^‬
‫ושם בעבול יום מ״ה חשבו עוד ‪ .‬חילוקים בין ברא שונה חזרו לומר‬
‫כדרכו של ל״ע עיץ שו‪ q‬מ״ש פ״ח עד שבא ד ע ■ולימד פילות שלא באו‬
‫‪ ,‬לעונת מעשלות פעולין‪ .‬וכן נדלים כ״ז ‪ .‬עד שבא ד ע ולימד נדל שבעל‬
‫מקצתו בעל כולו‪ ,‬וכן ב״מ ש״ב א׳ בא ד ע ולימד וחי אחיך חייך קודמיו‪,‬‬
‫ובמ״ל פ׳ חוקת הפריזו על המדת לומר דבלים שלא נתגלו ■למשה נתגלו‬
‫לעקינא כן יושך‪ ,‬י מכל זה מבואר של״ע החזיר‪ :‬העעלה ליושנה ודלש‬
‫מילי; מילים‪.:‬של‪-‬הלכות בישוד שפל‪.‬מולהישנימן‪■ .‬למשה‪: ,‬מנחות כ״ע‪ -‬א‪/‬‬
‫כלומר אחר ששאלוהו תלמידיו מניין לך‪:‬זה? השיב ‪:‬הלכה ■למשה משיני‬
‫ובהכרח ■היה ׳־לו לל״ע מקול נאמן יאשר שאב‪ .‬ממנו‪.‬מים חיים חידושי‬
‫‪.‬‬ ‫מולה שבע״פ ‪■— .‬‬
‫והנה בסושפמא שוך מכשילין אמל ל• יהושיע בן קבושאי כל ימי‬
‫הייסי קולא פשוק זה והזה העהול על העמא ולא מצאמיו‪ -‬אלא באוצרו‬
‫של יבנה בלבד‪: ,‬ו מ אוצ רו של יבנה למדתיי שעהול אחד מזה על מאה‬
‫עמאים‪ .‬לשון אוצל‪.‬׳של‪.‬יבנה מולה על ■לוכ ‪ .‬שפלים הנמצאים ‪ -‬שמה ■מה‬
‫שכתבו חכמי‪:‬שנהדלין‪:‬שביבנה‪ ,‬ונקרא ל׳ עקיבא גיעץ שם א‪.‬וצך^‪:‬בלום‬
‫■לדעתי על שום'זה‪:‬שהיה■ בידו אוצרות הלכות משפרים‪ •.‬ומאוצר זה לקחו‬
‫לבים מתלמידיו כמו‪:‬ל'־ שמעון‪ -‬ול׳‪ ::‬מאיל ול׳‪.‬יהודה מולמם‪ ,‬וקבלו קפלא‬
‫שפלי ושתמי משנה כנודע;׳ועיין שפליפ׳ חוקמ‪.‬והזת העהול‪ .‬על העמ^א —‬
‫עהור על העמאעתול‪ ,‬עתול על העהול עמא דבלי ל׳ עקיבא‪ ,‬וכן‪:‬ביומא‬
‫״’"ד‪-‬א׳‪ — ;:‬וא״כ אל זה כיון ל׳י יהושיע בן קכושאי מאוצרו; של יבנה^ ור' ■‬
‫‪ .‬עקיבא היה‪:•.‬מפלפל‪:-‬שם הלבה בדינים אחלים‪ :‬כמו;פרה‪:1‬ששתמה‪-‬מי■‬
‫חעאת‪:‬כשפל’‪:‬ומושפמא‪,‬־ וילקוע שם‪ :‬הובאמ‪:-.‬השאל‪.‬ה לפט כלם ׳ביבנה;‬
‫•־■ ‪ ; -.‬׳‬ ‫‪ -‬והיו־שס ל״כ■זקנים ועהלו־ע״ש‪.‬־־^‪-‬ל‪' ■:‬־־■■־‬
‫הן כפשיצוות׳ אפשל‪,‬לפלש מה שקלאד לל״ע אוצר בלום‪.‬הו‪,‬א ■לעוממ‬
‫• מה שנקראי^לקישמעאל ‪ -‬מנגדו של‪-‬ד׳עדחנוה‪,‬מזויכת‪ -‬והמכוון כי‪ :‬ק לו‬
‫־•־השוחליםלהיות‪:‬להם;חנות’ואוצל‪ :',‬בחנום מניחיםבה מיכי שחולה מקולרה י‬
‫־‪ 1‬וערוכה ושמורה הכל'■■כשימןרשיש‪ :‬לכל מיקומ‪.‬ין‪-,‬ם^לטילטעם ןמגעל‪-,‬אנל‬
‫־משיודם השחולומ‪:‬באץדשדל‪ ,‬לק‪•:‬במדה ■גדולה‪ ,‬ואס כלם סכןקולהי י‬
 ‫‪327‬‬ ‫אוצר ‪3‬לום‬
‫מן החכות מכיאיס מן האוצר‪ .‬כערך זה ממש היה ר׳ נבקינא לר״י‪ ,‬ר׳‬
‫ישמעאל היה לו כל עניני תורה משודרים יפה כבחכות מזוינת‪ ,‬כי רבי‬
‫ישמעאל למד‪.‬כל התורה כולה בכלל ופרע וכל‪■ , 5‬שבועות כ״ו; אבל ר׳‬
‫עקיבא שהרבה מאוד תורה ומלוה ודרש ^ לי תיליס של הלכות ■על כל‬
‫אות ואות ודרש התור'בריבוי ומיעוע וריבוי ריבה;הכל‪',‬שס‪ ,‬לפיכך נקרא‬
‫אוצר בלום‪ .‬ותבין בזה מדוע לא יכול ר׳‪,‬מאיר• ללמוד לפני ר״ ע והוצרך‬
‫לילך לפני ר׳ ישמעאל‪ -‬ללמוד גמרא ואח״ם חזר לפני י׳ ע ללמוד ^שברה‬
‫)קועה כ' א'(? מפני שמרוב• תורה שהיה בר״ע‪ ,‬לא ■יוכל ד׳ מ לשדר‬
‫השמועות כהוגן ע״כ בהכרח לקח‪-‬קדרי תורה שבע״פ והגמר׳ מן‪-‬׳החכות‬
‫של ר״י ואח״כ כקל■ לו ללמוד קברא לפני ר״ע ‪- • — .‬‬
‫ך והנה בתשובת שערי צדק שי׳ פ׳ השיב רב האי וז״ל ‪. :‬וששאלת• על אנשי‬
‫מעשה דע מימות משה רבינו עד הלל הזקן היו •שש מאות‪,‬שדרי משכה‬
‫כמו שנתנה הקב״ה משיכי‪ ,‬ומן הלל ואלך נתמעע ונממשש העולם‪,‬וחלשה‬
‫כבודה של תורה ולא ■תקנו מהלל ושמאי‪ .‬אלא ששה שדרים‪,‬בלבד׳‪-‬ואותם‬
‫שתקנו נקראו אנשי־ משנה )ועיין מגילה כ״א‪^.‬משמת‪ ,‬ר״ג הזקן• יצאה‬
‫חלשה לעולם ונתמעע כבוד •התורה ועיין שערי צדק‪1.‬כזי׳ קפ״ד ושית‬
‫שדרי משנה דאתגכיז מיומי דהלל ושונאי?)והראשוני׳'נקראו' אנשי מעשה‬
‫)שמן המעשה נולדת המשכה(■ עכין זה‪ ,‬יש להבין על■ דרך זה‪ :‬נודע‪ .‬ונפי‬
‫השופר נוצרי קדמון)עפיפהוזכיאוש( שבימיו •היו •ארבעה מיני'מ שנה')א(‬
‫משכה תורה‪) ,‬ב׳('משכת בית חשמכאים‪) ,‬ג׳( משכת ר׳ עקיבא‪) ,‬ד( משנת‬
‫רבי יהודה הקדוש‪ — .‬הכה בכלל משנה‪ .‬תורה מובן כל‪.‬תורה‪'.-‬שבע״פ‬
‫שנקראת בפי חכמים משכת ר״ל הכפולה בתורה‪-‬אהת בכתב;ואמת‪.‬בע׳׳פ‬
‫מלשון שנים ‪)-‬עיין אות״ משנת מבורר(‪-‬והנה״ בימי' אנשי כה׳'ג‪-‬אש‪':4‬נחמיה‬
‫^^^‪-‬י׳׳ד‪,‬‬ ‫‪ -‬כל השפרים■ שכונצאו• בי‪-‬וניו ואשפם לאישפה‬
‫^ ואח;אשר‘'ככתב■ •על‪-‬כל‬ ‫שחפש נחמיה ■אחר שפרי דוד והונלכים‬
‫‪ -‬ד מיני קכשות ) ‪ (Anathema‬וקרבכות‪-‬ואשפם לאשיפה‪ ■,.‬אקר•‪^.‬דעתי ‪ J‬היו‬
‫■ כתובים שם עניני תורה ‪,‬שבע״פ הלכות ושברות ■במליצות נשגבות‪ ■,‬ובררו‬
‫‪ ,,‬אנשי‪:‬כה״ג מהן מה שלמלכים' כדוד ושלמה וקראוה;כתובים■ כמו תיליס‬
‫‪ :‬משלי איוב‪-,‬והמכוון עם מלת כתובים שנכתבו‪.‬כבר ‪ b‬מצאום כ תו בי ם‬
‫‪.; -‬ומונחים‪ ,‬ואת של ‪-‬כביאיס קראו כשמם ושאר עניני ^^^ורה‪ -‬שב^יפ‪-‬דגינזו‪.‬‬
‫^‪ 1‬הן »נה‪ -‬ת׳׳ר‬ ‫‪■ -‬בבתי מדרש שלא לשלוע‪ -‬יד הכל בם‪,‬‬
‫^^ש^^^ונ^נ^קפכ!ות;ומשפעי‪.‬המד‪-‬יכה‬ ‫; ‪-‬קדרי משכה‪ ,‬כי‬
‫י‬ ‫‪-‬מאז•• — אפק ‪-‬א^׳כ ארוב הצרות!והמלחמות״כאבמ•‪ ,‬הקפרי ש^ע^ קבא‬
‫‪ ■-‬־יהודה מכבי' מבית חשמונאים והציל הנשאל• ואשפם לאשפה‪:‬כמבואר^שש‬
‫‪, .‬בחשמכאים ב׳’ שיהודה עשה כמו■ שעשה■ נ ח ^ ת לקבץ •כלן‪-‬השפרזס;קב;י‪:‬מיו‬
‫‘ אקרזנתפזרו בעת המלחמה■ע^׳ש‪ ,.‬באופן שלשאאש ‪^-‬אשיפה ח הי א ^ ^י מי‬
‫^^^ויק‪-‬ב^^שמרדו‬ ‫‪- j‬הלא ושמאי‪ -‬בשו‪- q‬ימי הורודוש‪ ■■,‬ותחילת‬
‫היהודים בו ובאשר הרומים• וומרום‪;-:‬והחריב את כל ■האקיפ ‪/3‬כמבואר‬
‫ביוק^ הכהן ק׳ חפימן א׳ ז׳ לננרך ע׳ קודם החרבן ואז משתמא היה‬
‫הנשאר לפליכוה ליבנה כי יבכא היתה■ עיר מלאה חכמים ושופרים )נימי‬
 ‫‪328‬‬
‫הלל ובכו ’ר׳■ גמליאל תזקן‪ ,‬ויתכן שריב״ז ששאל מן הקיקר יבנה ותכמיה‬
‫כוון ג״כ על ■תתפריס תנמצאים ביבנה זהוא אוצרו של יבכה כאמור‪.‬‬
‫‪,‬־מאוצרו שליבנה א ‪ qp‬ר׳'עקיבא חכמתו תרבה‪ ,‬כי ל אכל חכמים היו‬
‫'בקיאים לקרוא את המכתבים ומגילות‪:‬שנכתבו ברמיזה בלא פירוש נכון‪,‬‬
‫כי אס ר׳ עקינא שתית חכם גדול בקי'כלשוכות להיותו טדע'לכרכי הים‬
‫ושמע הרבה מלות כרגיל ממנו בתלמוד; וכן לרוב ברףיאותו וחדות שכלו‬
‫היה לו יכולת לפתור חידות מיני קדם‪ .‬ד״מ יבמות פ׳ ח׳ מ״ד אמר רבי‬
‫להושיע שמעתי תרים לא חולץ ולא חולצין לאשמו‪■ ,‬ושמעתי קריש חולז‬
‫וחולצין לו? אמר ר׳ עקיבא אני אפרש תריק ל‪1‬דם םהיתת לו שעת הכושר‬
‫חול׳ן‪:‬וחולצץ‪ ,‬אבל קרית תמת שלא היה לו שעת הכושר לא חול׳ן‪ ,‬ו ל‬
‫'אליעזר רבו־ חולק'עליו שם ואמר להפך‪ ,‬ואפ״ת הלכת כר״צנ שהוא'בעל‬
‫תברה ישרה כמבואר למעלת י שהלך ר׳ מאיר אצלו ללמוד תברא להיותו‬
‫•פותר דברי ראשונים במוב מעם ודעת‪ ,‬עד שכיון בפלפולו‪.‬למת ששמעו‬
‫אחרים מפי ראשונים ולא ידעו עוד‪.‬הפירוש כאשר ראינו מר׳ מר'פון' ת״פ‬
‫למעלה — וכאשר נתבאר ביבמות שם שבא ר׳ יתושיע בן בתירה ותעיד‬
‫שכן היה המעשה בירושלים בבן מגותת כר״ע‪ ,‬ועיד״ז נולדת המשכת מן‬
‫'המע שה ‪ ,‬אבל רוב חכמים לא תיו יכולים לעמודי עלי דברי ראשונים‬
‫■בנקל ולתכלית זה נשכת' ביבנה מת׳ ע׳דיות )ע׳יערך זה( כדי ש׳ידעו כיצד‬
‫נהגו■ ראמונים י בפועל המעשה בירושלים‪ ■,‬אבל ׳ר׳י עקיבא לא הוצרך■ אל‬
‫• עדיות ■והוא; קדר" מחדש ששה תדרי ‪ .‬משנה■ איר משכת‪5‬ר׳ ‘ עקיבא• ודרכו‬
‫‪:‬להכןמיך ־ הדין אל ' זכר' לדבר'במקרא‪■ :‬כמו' שבת פ״ב אר״ע מניין לע׳׳א‬
‫שמממאה ע״ש’‪ .‬וממשנת ^קיבא'שת׳יתת גדולת ורחבה קצר ר׳ יהודה‬
‫'הנשיא' וחבר■ ששה ת״מ עד שבכלל ישכם■ ד׳ מיני משכת כאמור ' מלבד‬
‫המשכיות שקדרו רבי חייא ור׳ אושעיא ‪ .‬ונראה כי אף‪ ,‬שר׳ עקיבא^ן היה‬
‫■ תלמידו של ר׳ אליעזר לאי תפת שימתו וקגמן של ר״א׳רק שלי ר׳ יחושיע‬
‫^כמו תעכית פ״ד מ״א שר■ע■ שכה תחילה המשכה קרבן עצים איין במנחה‬
‫במכחתי^חזר‬
‫יות ב ^ כון‬
‫עיין מכחותי י״ח וכן‪;-‬ינ’‬
‫יהודה‪ ,‬ועיין'תפ׳׳ב׳ידננירונין א מי ר׳ אלעי;ג׳" דברים בקם '‪5‬־׳‘■ אליעזר‬
‫^כקש לו׳חבר ולא מצא לפיכך אין הלכת כר׳ אליעזר' יבזה יען' שהולרכו‬
‫ברורה ועל■המחמיר'או המשכה מן תרגיל ■להבייא ראיה ׳ "’ "‬
‫‪ ■-‬מת׳י ידים'זפ״ד מ׳׳ד אכן ר׳ עקיבא חכמתו עמדה לו' שקבע■ הלכה'׳כר״ע‬

‫^שיכ״ית׳א׳ מבראר׳׳עודיבמ׳׳א״‪— .‬־‬ ‫’ רבים תוכה ל׳׳ז‬

‫‪y‬‬
‫•‪4‬‬ ‫‪f‬‬ ‫‪.‬‬
 ‫‪329‬‬

‫אסר א דאגמא איבא ב ב ב ל‪.‬‬

‫ב ש ע ה שברך רבינו הקדוש את עולמו אמר כמתנבא אקרא דאגמא‬
‫איכא בבבל‪ ,‬אדאבר אהבה יש בה היום יושב בחיקו של אברהם‬
‫אבינו קידושין ע״ב א׳ וזה הוא חידה בלא פתרון? ועלה בלבי כי אקרא‬
‫דאגמא ‪ ,A kra‬קמסטען‪ ,‬בורג‪ ,‬רומז על בית" גדול בבבל המיועד להשגיח'‬
‫על מהלך הכוכבים)טטערנוומרטע(‪ ,‬ויען כי ר׳ אדא בר אהבה נודע לתוכן‬
‫גדול עד שקבעו בשמו תקופת ר׳ •אדא בר אהבה‪ ,‬לכן היה יושב בת וגס‬
‫בחיקו של אברהם אבינו *( ‪,‬׳שהייה תוכן ואצעגנין גדול כמפורקס בקפרים‬
‫ובתלמוד‪ .‬אפת יש עוד לכוין בזה עכין אחר נפלא מאוד‪ ,‬כי כנראה היה‬
‫רב אדא בר אהבת מן הבלתי מיוחקיסבבבל‪ ,‬להיותו כקרא על שם אמו בר‬
‫אהבה שהוא ;שם אשה כמו שס חובד‪ ,‬׳דבתהו דאביי‪— ■.‬‬
‫ר ב ל ן י ד ו ש י ו ע״ו ‪5 .‬׳ מבואר מ ר׳ אדאב״א למד זכות על מי שאמו‬
‫י‪ .‬מישראל שהוא כשר‪.‬להתמנות‪ ,‬על צרכי צבור‪ ,‬ולכן נראה כי‬ ‫י י‪.‬‬
‫כל זמן שרבי היה קיים הוא היה אומר נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד‬
‫ממזר עיין יבמות מ״ת א׳ ואם כן לא היה לו לראב״א אפשר לבוא בברית‬
‫יחד עם בני ישראל הכשרים‪ ,,‬אבל אחר פעירתו של רבי הית רב אומר‪.‬בבבל‬
‫שנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וא״כי ‪.‬ממילא יושב ר; אדא‬
‫בחיקו של אברהם אבינו והוא כשר לבוא בקהל ולהתמנות בראש‪ .‬ובקידושין‬
‫ע״א א׳ הוכיח עולא מא״י את ר׳ יהודה בבבל למת לא השיא אשת לבנו‬
‫והשיב כנועם הנ״ל משום נכרי ועבד‪ ,‬ולבקוש חזר ננ!ש‪. — .‬ואם כנים דברי‬
‫אלה אגלה לך מצפוכות איזה מאמרים תמוהים‪,‬וחתומים עך שבהכרח תודה‬
‫ותאמר גדולים דברי חכמים! ולבלי הארך במילין ראוי לעיין ולתשכיל בקיצור‪.‬‬
‫ר עליה‪.‬הנאתא־ דעלמא׳אי‪,.‬נםיב זלתר‪/‬א‬ ‫נדרים פ״ע ‪ :‬האי גברא‬ ‫א‬
‫לטתנא‪::‬אתא‬ ‫כד לא תני הלכתא‬
‫‪ .‬לקמיה דרב אחא בר הונא שבשיה‪ ,‬נאנסיבי׳ א‪ 1‬ת ת אן שדקיה טינא‬
‫דאייתיה״לקטי■ דרב חסדא להתיר נדרו‪;,‬אטר רבא מאן‪ ,‬חכים לטיעבד הכי‬
‫' אי לאו ר׳ אחא בר הונ א וכו׳ קסבר כ שם‪ :‬שפליגי ר נתן ורבנן בהפרה‬
‫‪ ,‬דאק הבעל מיפר עד שחל הנדר כך פליגי‪ .‬בשאלדו‪-‬לחכם‪.‬פילוש‪!,‬איש‬
‫אחד נדר שלא ירצה! לתנות מן העולם אם יקח ’ אשה‪/‬נולס שלמד״שלכה‬
‫‪ :‬והשתדל בכל ־כחו ללמוד‪ .‬ולא! עלתה‪:‬בידו‪.,‬עד שבאי‪-‬לפני׳כ״א■ בר‪ .‬הונא‬
‫‪. ■:‬והוא העעהו לישא‪:‬אשה‪ ,‬וה‪3‬יאוהו‪:‬לפני‪-‬ר׳ חשדא!להתיר נדלו‪ .‬ויעךכי׳‬
‫!‪ ..‬״‬ ‫‪ -‬חל הנדר‪ .‬עליו שלא להכות ‪ .‬שרקי׳ פניו; בנויע‪.‬־‪~:‬‬
‫‪!’ :‬וקשה לי )א( למה!;לא‪.‬הג’ דו לנג מי‪.-‬זה‪:‬האי‪ .‬גבר‪:‬א רלאחת ‪-‬חכליס‬
‫‪ ::‬העלימו את שמו? )ב(' ‪.‬אס איש זה ־ נדר נדר זה !לתכלית לימוד; רנולה‬
‫‪ -‬הית לו‪ ,‬לנדור קתס שלא ירצה לישא‪-‬אשה קודם‪ .‬שלמד‪ .',‬שלא‪.‬כדין‪£‬ש^?גו‬
‫^לישה‪/‬אשה ‪-‬ואח׳׳ב‪-.‬ללומד תורת‪! .‬קידושין‪.‬כ״ע ב׳‪^!.:‬ות!?ה אקר‬

‫גיוסגן‪..‬ה' ג׳׳ז‪5.‬נכגאג כי ‪,‬הפ ‪w‬פיס;!אמל)‪Ji!J‬י ‪ -‬שהגיע לתמשים‪ ,‬ש'נה!‪1‬רו&ה‪ -‬אס לבלהם ‪,‬‬
‫היוה יושב בחיקו של א״א=בן נ׳ “שנס! ' ‪■ - ' - - ■ -‬־‬
 ‫אמרא דאגמא איבא בבבל‬
‫עליה הכאה העולם ‪ .‬בתנאי‪ ,‬ואי משום‪,‬שקבר‪ ,‬אם ינדור׳ כך‪ ,‬בכקל יוכל‬
‫להמיר נדרו אבל ־בהדירו הנאות‪.‬העולם אם ישא אשה ערם ־שלמד מורה‬
‫לא אפשר להמיר‪.‬נדרו‪.‬בי קודס שישאאשה עדיין‪.‬לא‪ .‬חל הנדר‪ ,‬ואי‬
‫אפשר להמירו‪ ,‬ובשעה שישא אשה‪ .‬בעבירה הרי ־הוא ‪ .‬נהנה מן 'העול׳‪,‬‬
‫ובאיקורא מזדהר אינש יומר —נדרים ע" —וא׳א״כ היה איש זה כבר תלמיד‬
‫חכם ויודע לידור נדר ולמה יצערך ללמוד הלכות? )נ( למה לא‪,‬הצליח‬
‫ללמוד מורה והלא לא בשמים היא והמורה מו‪.‬כחמ בקרן' זויות?)ד( בקידושין‬
‫מ״ע ב׳ אמרו מי שקידש אשה‪,‬על מנת שהוא‪ .‬שונה‪.‬הלכות'די בב׳ ול'‬
‫‪ .‬הלכות וזה קל מאוד ללמוד? )ה( למה הוליכהו י'' א ח א בר הונא לפני‬
‫ר׳יחשדא והלא'בעצמו יכול״להתיר נדרו?)ו( למה‪,‬חל־ הנדר על נשיאת‬
‫אשה והלא הוא מצוה לישא אשה? והלאון בעל‪. .‬נודע‪.‬ביהוד׳ מ״ק חי״ד‬
‫קי׳ מ״ז חידש שאדם ‪-‬יכול ליישבע ולידור יעל 'ידי שלוח ‪ .‬יען כי כמבואר‬
‫כתובות ע״ד‪ .‬לא מהני מנאי בחליצה מפני‪:‬׳שאין החליצה‪.‬על‪ .‬יחי‪ .‬שליה‪,‬‬
‫ולהיפך ‪.‬אין שליחות בחליצה מפני שלא •מהני ‪ .‬תנאי‪ ,‬ואם כן בנדרים‬
‫■ ושבועות שמהני תנאי יתכן השליחות‪ ,‬ולפ״ז אומר אני‪-.‬שאי אפשר לעשות‬
‫שליח רק במקו׳ שאץי עבירה כי אין שליח לדבר‪ ,‬עבירה'והשליחות בנולה‬
‫‪ .‬עיין תוש׳ ב״מ י״א א׳ ונודע ביהודה‪,‬מ׳'ב‪,‬חא"ע‪.‬כ!’^'קי״ב‪ ,‬ואם כן‪.‬כ מו‬
‫' ‪.‬שאין שליח יכול לישבע‪ .‬בעבורו‪ .‬לאשור נשיאת אשה לשבה יצרה כי‪ ,‬זה‬
‫‪ .‬הוא מצוה ואץ ׳שליח לדבר‪.‬עב׳‪ ,‬כן אין‪, .‬מנאי וקיוימגמועיל‪.,‬ואיך‪ .‬אם כן‬
‫'יכול‪;,‬לידור ‪-‬לא‪.‬שור הנאת■העולם‪■.‬אם‪ .‬ישא‪.‬אש'ה‪,'?.‬והדבי‪ ,‬ונושכל' בעעם‬
‫כי דין השליחות שמהני בכל‪.‬המורה‪.‬כמו ‪.‬כהפרשמ‪-.‬מ'רו‪:‬מה ונתינת גנו‪:‬‬
‫הוא ועעס כי‪.‬אין‪ .‬ההפרשה עצמה היא המצוה‪,‬רק גורם ■לנתינה לכהן*!‬
‫‪..‬וכן כמיבת ונתינת•‪',‬הגע‪ ,‬הוא‪ :‬הגורם‪. ,‬לגירושין‪.‬ואם כ ן לא מהני השליח'‪,‬‬
‫רק מצד גורם ושיבה כפי׳ מלת שליח שלח מויכוטטרעקרןען‪ ,‬פמןןללעהע!‪:,‬‬
‫קיום‪ .‬ציציתי ותפילין‪,‬שאדם צריך לעשות‪ ,‬בפועלי‬ ‫אבל במצוה גופה‬
‫‪.‬־ולא די בגורם ומשבב לא מהני שליח‪.‬גורם‪:,‬וכן בתנאים המה הגורמים‬
‫‪:-‬לקץם‪ .‬קאישור‪.‬או‪..‬היתר‪ .,‬וכשם שאין‪:‬שליחוש לעשות‪ :‬אישור‪ :‬כן אין מנאי‬
‫^ ר‪ /‬ע ב ץ ר ה‪ ,,‬הגם !;!בגוף'הדין'לא־׳נראהי־שברת 'הנ״ב‪ :‬ע״פ‬
‫^ר ברמ׳^^‪.‬ש׳;ד;כןי׳'רש׳ע דבנדרים לא שייך דין־משפעי המנאים׳עי‬
‫‪.‬הכל מלוץ ברצון האדם‪ .‬ויבואר במ״א;־אב‪" 5‬עכ״פ קשה'‪:‬על חדם חכם‬
‫‪.‬שידור •נדר״מה לאשור נישואין‪.‬לשבת?)ז( קשה'■הלא כל נדר'ש_אי אפשר‬
‫‪ :.‬לקץם■ מעיקרא‪.‬אינו־ חל‪ ,‬כמו נדר שלא ייאן ג׳ ימים יעיין תוש׳־גיעין׳ ל״ה‬
‫־' א׳ ד״ה ונודרת ? גם ^יש^ לדקדק ־הרבה״איזה‪ .‬חכמה‪ :‬ראה רבא ברב‪.‬־אחא ‪:‬‬
‫‪.‬זן׳הקהביאו לפני ר׳^חשדא‪;;,‬מפני ג‪ 3‬הביאר‪.‬דוקא?לפני‪-‬ר״ח'אחרשאברי;‬

‫^^^^^כשבא׳ראה ח^לאי׳לכש שודר צנפני‪.‬‬ ‫י^'׳‬

‫שלא נשא עדיין אשה‪ ,‬ואמר ר׳ הונא שלא יתכן לרב המנונא לראוח פליני‬
‫^^^ך ‪.‬ןר׳ ׳המנולא־ לי‪.‬שא ־אשה‪^^.‬אי’^‬ ‫קודם״ שנשא'י אשה; מאם‬
‫‪,331‬‬ ‫אקדא דאנמא איבא בכבל‬
‫ללמוד הלכות‪ .‬מרב הונא ולפיכך‪.‬מציכו עירובין ק׳׳ב ב׳‪,‬קאקור לפקוק‬
‫הלכה במקום רבו ורב המכוכא לא אורי קמי׳ דר׳ חקדא־ וכן ר׳ תקדא‬
‫לא הורה ■קמי׳ דר׳ הוכא‪ ,‬ואס ‪.‬כן ■לא היה אפקר לרב‪ -‬המכוכא‪ ,‬ללמוד‬
‫הלכה למעשה כלל‪ ,‬שהרי לא הורקה לו לבוא'‪ .:‬לפני ר׳ הוכא מפני קלא‬
‫כקא אקה‪ ,‬ואצל ר׳ חקדא לא למד הלכה למעקה יען כי הוא ■לא פקק‬
‫דין במקום ר׳ הוכא ואין למדין הלכה רק מהלכה למע שה ב״ב ק״ל‪ .‬על‬
‫כן נראה ברור כי האי גברא שנדר שלא יהכה מן העולם ■אס יקה אקה‬
‫קודם שלמד תור‪ /‬הוא ר׳ המכוצא לגודל חשוקסו ללמוד הלכה למעשה׳ אקר‬
‫על עצמו נשיאת אקה; אפק מפכי קראה אח״כ ממש ההיפך שלא אפשר‬
‫ללמוד הלכה למעקה מר׳ הוכא עד שישא אקה‪ ,‬התקכם ר׳ אחא בכו של‬
‫רב הונ אעל דרך ת‪-‬קקו היפוך‪ ■:‬כנודע מתנאי היוני התלמיד‪.‬עפמטןןם‬
‫עם מורהו פרמטטגמרמם‪ ,‬שקצנ לו‪,‬שכר לימוד‪ ,‬מלאכת ההעעה על תנאי‬
‫אס ינצח את איש ריבו במקפע הראשון■ שיבואו לפניו‪ .,‬והנה אחר שלמד‬
‫אמר התלמיד ממה נפשך אין אני חייב לקלס לך שכר לימוד‪ ,‬כי‪ .‬א ס‬
‫נבואה יחדיו למקפע ואתה תנצחני אם כן‪ :‬לא נתקיים התנאי שהרי לא‬
‫נצחתי בריב ראשון ופעור אני מלשלם לך‪ ,‬יען לא נצחתי‪ ,‬ואס אנצח‬
‫‪ :‬אותך בריבי אז ממילא פעור אני — ו ה מור ה •אמך‪ .‬לה?פך על כל פנים‬
‫חייב אתה לשלם לי כי אס אנצחך הרי נצחתי‪,‬׳ואס תנצחני א תה‪. ,‬הרי‬
‫נתקיים התנאי ויכלת עמוד בריב ראקון שבא לפניך ‪ — .‬עד״ז אמר ר׳‬
‫■ א ח א ב ר הונ א לר׳ המנונא על‪,‬כל פנים‪ ,‬לכל צד שאתה קונה בהכרח‬
‫נדרך' בעל ומבועל מעיקרא‪ ,‬כי אס תרצה לקיים כאשר יצא מפיך ללמוד‬
‫^^ל‪:‬ל’ מוד‪/-‬הלכה‬ ‫תורה ׳קודם נשיאת אקה‪ ,‬אס כן‬
‫‪:‬למעשה כי לא תוכל לעמוד לפני רב‪-‬חונא'‪ ,‬אבי‪ -‬ללמוד הלכה‪.‬ל)נע!שה‪,‬‬
‫■ואס תקא אקה תחילה אז מגוילא ‪-‬בעל״נדךך ובהכרח !‪):‬ונח ^‪1‬נאך;עצה‬
‫לישא אשה‪ ,‬יכן כי כל‪,‬כוונתך‪:‬היה לי'))וך‪,,‬קתורי}־למעשק‪.‬וא’‪,,‬אפשך‪..‬לך‬
‫^^^^^כוונתך‪\ ,‬אתה‬ ‫\ ללמוד הלכה למעשה‪ .‬בלא אקת‪ ,‬ונמילאי לא^ יעתוק‬
‫' מחויב לישא‪ .‬אשה‪ .‬וזה לשון שבשיה ו אנ סי ב לי‪ /‬א ת ת א ;כלומר"‪ .‬הראהו‬
‫‪.‬היקש העעאה שהוא־מחדב ע״פ ^דרו ילישא^אשהיועיין כי״ב נדרים‪,‬ק״ע‬
‫;־א׳‪ ::‬בעל קהפר לאקהו בתנאי קלא ^לזיל ■הפרה‪:‬אלא א״כ החול הה^מה‬
‫^; ^ מ >ו ^ ד ‪ %‬ה ל‬ ‫‪.‬׳ כ*יזת כתנאי קותרלמעשהונקר׳ העעאה‬
‫חויב‪ :‬הת^)יך| ^ש^ו^מורה^־־•‬
‫^^^ן^ו'• ‪ i‬מ ^־י ם''שהתלמיד;מחויב‬ ‫זהכלל בזה כי כמו שכל ב ‪¥‬‬
‫‪ : -‬לשלאקכר לימוד לווואהד ‪ w‬אס' ינצרזהו חבו‪;,‬בריבו י^";כי נוקא ■התנאי‬
‫^‪:‬נ ת ^ ^ ^ מ או‪:‬ו א ף ־; כי; כ פ; _ ^נון _‬ ‫“ ‪.‬ו ה זי ה וי היה‬
‫^ ר ש א‪:‬נו‪ .‬ח ”§‪ ,‬הדי• ^ל איי הף ה ^ו צ חן‬ ‫הח‪0‬א‪1';:‬דיבוךו ‪-‬א^זר‬
‫■לשלם ^וולהי מוליך אנו‪ .‬ק ה מל מ ^'" “‬ ‫' מ ^‪:‬י שבזה גופו‬
 ‫אהראדאגימא איכא־בבבל‬ ‫‪382‬‬
‫‪ -‬ועסה ׳חובה‪ :‬עלינו לברר מדונג'באמה לא נהג‪ ,‬ר׳ המכונא ככל הבבלים‬
‫לישא אשה ואח״כ־ ללמוד מורה? מפני כי לפי המדרת קוהלת פ׳ וזרח‬
‫השמש היה רב המנונא בנושל ר׳ אדא ’ בר אהבה והיו מקופקיס ביחוקו‬
‫כי כן נאמר שם ביום שמת ר׳ אדא ב״א נולד ר׳ המנונא בנו ובמדרש‬
‫רבה י פ׳ חיי שרה נאמר קתם ע״ש‪ — .‬והנה זעירי היה משתמע מר׳‬
‫יוחנ; רבו קידושין ע״א מפני שלא רצה ליקח ■בת ר׳ יוחנן יען כי בארן‬
‫ישראל אפילו ר׳ יוחנן •לא היה נחשב למיוחשי בבל כ״ש שלא רצו בקל‬
‫להשיא אשה הגונה לרב המנונא — ע״כ קבר ר׳ המנונא אם ילמוד הלכה‬
‫למעשה ומור׳ תרבה יקפצו ־עליו ביותר‪^— .‬וממשב בזה מעשה תמום יבמו׳‬
‫מ״ה א׳‪ :‬ההוא דאתא‪:‬לקטיה דרב אמך לי׳ כותי יעבד • הבא על ב ת‬
‫ישראל מהו? אמר רב הולד כשר אמר ליה הב לי ברתך ! לא יהיבנא‬
‫לך׳ אמר שימי בר הייא לרב אמרי אינשי גמלא במדי אקבא רקדא׳‬
‫הא גמלא והא קבא ולא רקדה? א־ל רב אי ניהוי )ההוא נברא(‬
‫כיהו שע בן נון לא יהיבגא ליה ברתי ‪ .‬אמר לי׳ אי הוה כיהו שע • בן‬
‫נון אי מר לא יהיב ליה אהריני יהיבי לי׳ האי אי מר לא יהיב ליה‪,‬‬
‫אהריני לא יהיבי לי׳ — לא הות 'קאדל מיני׳ יהלבי בי׳ עיני ושכיב?‬
‫לשיעמי היה זה השואל ר׳ המנונא מפני שחשדוהו שהוא בא מנכריועבד‬
‫ונקש שימן לו רב בתו מפני שרב אמר נכרי־ ועבד הבא על בת ישראל‬
‫הולד כשר דלא כרבי בא״י‪ ,‬ויען שלא רצת רב למת ־במו ‪ :‬לרב המנונא‬
‫■'זה; אמר שיור כי‘ אם יהיתי רב ההנונא ללמוד'מורה כיהושיע בן נון ימנו‬
‫לו אחרים את בתס^ אבל עכשיו חובת על רב ■לשיעמו להראות כחא‬
‫דהיתרא'ולהתיר לו‪-‬חבלי צניגון ‪ — .‬ולזה אמר הממל הא גמלא ו ה א ק ב א‬
‫ולא רקדה כלומר אמה הוא המתיר ולא תעשה כדבריך‪ .‬וזה יאיר כלו‬
‫‪-‬נתיב יושר במאמר נפלא המיואק‪:‬לשיעמנו יבמות י״ז א׳ יתיב ר׳ ה טנונ א‬
‫וקא הוה ב שטעתיה אמר‪,‬מה‪,‬גבר א ואה‪ .‬גברא אי‪ :‬לאו‬ ‫קטיה‬
‫‪:.‬ךהךפניא מאתיה ‪ ,‬אכסיף ‪ .‬אמך לי׳ ; עו ל א; כ ס ף' גולגילתא להיבא‬
‫‪:‬יהיבד‪ ?J‬אמ״ל לפום נהכא׳ אפ‪ 3‬ל‪,‬אם כך טםום‪;.‬נהרא א ת מאי הרפניא‬
‫‪^-‬שהכל~ סמן‪-.‬בו')שאינן‪.‬מיוחקין( אמרי אנ ש מ קבא‬ ‫׳ א מ ת ר־גזירא‬
‫^^^^יןמגנדזר ואזיל לשאוללמלמודלמישון ולהרםניא‬
‫י לדעתי רמז המשל" גמלא א ק ב א‪-‬י קד ה ננל ■קבא זה פקולין‪' .,‬לדעתי‬
‫המכוון שרב המנונא חקר בשמועוס שלו שנכשמו‪.‬תמית‪:‬בלא‪ ,‬יחוש רק‬
‫‪ .‬בשם האי‪ .‬ג ב ר א׳ ואמר מאי גברא ומאי גברא וניחם אומו״עולא‪..‬מאיז‬
‫• ‪% :‬אל‪,‬שמפצי שהוא מ שלםכקך)־גלגולמ‪^-‬ם נהדא׳הוא ^מקוסגמיוחקים‬
‫‪ .‬וטדננ״כי״ גנילא״ז‪ ,‬לא השגיחו‪ :‬לדקדק בל‪.‬כך? על הזחוקל ואני’‪,‬אגאל‪:‬אי״ה‬
‫)ערך ;בו?‪ -,‬רב(‪;,‬שרב תמנונא באממ״״נשאנ‪-‬גמ‪ ’?^.‬לנשוף״ ומה ש ^ רו‬
‫^ ^ ^י ב ~ ה מ כוון‪ .‬כי ’ ר ב; ^ ב'ו א ז תי ה כ ״ ה‬ ‫‪:.‬ביבמות׳ לאיאזיל‪.,‬יה‪:‬נ‬
‫‪ '.‬בחור' בשנים ? וארל^ לבלימואו ‪ .,‬והוה' ‪.‬רצ׳בחאלבל״הנגא‪: :‬בעוזרי בי׳‪ .‬ה ^נ א‬
‫^ ו ^ מ ? נ ג שה׳א)חכםבעצה‪ .‬ועל פיאה‪ .‬תבין׳‪ :‬מ א ו ב ^ נ ר‬ ‫‪.:‬זא‬
‫‪ :‬גפלא‪-‬שאמר״רב המטנא ' ברכות‪ .‬יל״א׳ אמר ר׳ ה מנונ א״ מ אי'‪ .‬ד ב ^ ב‪ -‬מי‬
‫^זר‪L‬מ‪:.vC‬הק‪.‬כהקב׳ה‪ :‬שיודע לעשות‪.‬ו‪,‬םעןרד‪.4‬קיז‬
‫‪338‬‬ ‫אקרא דאגמא איכא בבבל‬
‫שני צדיקיס׳ בין חזקיהו לי שעיה‪ :‬אזקיה אמר• ליפי ישעיה גבאי דאנא‬
‫מלך‪ ,‬דהכי מצינו שהלך אליהו לאחאב‪ .‬וישעיה אמר ליפי חזקיהו לגבאי‪,‬‬
‫דהכי מצינו שהלך יהורם לאלישע‪ ,‬מה עשה ‪ -‬הקב״ה ? הביא ישורין■ על‬
‫חזקיה ואמר לישעיה לך לבקר אפ החולה ‪*— .‬אמר לו מפני מה לא‬
‫עקקפ בפריה ורביה )שלא נשא חזקיה אשה( ? ‪ .‬אמר לו חזאי ברוח‬
‫הקודש דכפקא מני בכין דלא מעלין — לב ‪p‬ו‪ q‬אמר לו יחזקיה לישעיה‬
‫הב לי ב ר פ ך‪ — .‬כל ‪.‬משכיל ■יחקור על ככה מה הגיע לר׳ המכוכא‬
‫לדרוש דרשה זרה כזו? מפני שרב המכונא עצמו כלחז נלחץ זה‪ :‬שלא‬
‫יוכל לישא אשה הוגכפ עד שנזדמן לו ר׳ אחא בר הונאי בחכמפו והשיא‬
‫לו עצה ואפשר שע״פמקרה שהיה ר׳ המנונא חולה וכפל למשכב והשפדל‬
‫ר׳ אחא לבקרו ולהשיאו עצה עובה בנישואין הגונים‪ .‬כי לא עוב ‪,‬היופ‬
‫האדם לבדו — מלבד זה ידענו שרב המכוכא היפה נפשו חשקה בפורה‬
‫מאוד‪ ,‬ואחד מן הכאוריס הרואים‪ .‬באשפקלריא המאירה‪. ,‬כי כן‪ .‬נהג‬
‫להפפלל בכל יום ; יהי רצון מלפניך שפעמידנו‪,‬בקרן אורה ואל פעמידכו‬
‫בקרן חשכה‪ ,‬ואל‪ :‬ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו — וקרןאורה הוא‬
‫כמ״ד אורה זו תורה ברכופ י״ז א׳‪ .‬וכן שם י״א ע!ב ‪:‬נחלקו‪:‬בברכופ‬
‫הפורה ר׳ יהודה אמר שמואל ‪ :‬קובר‪:‬הברכה שמברכין על‪ :‬עשק‪ :‬הפורה‬
‫היא פשועה ‪ :‬לעקוק בדברי פורה‪ ,‬ור׳ יוחצן אומר הערב נא ויהיו צאצאינו‬
‫וצאצאי צאצאינו א"כ הוקיך לברך גם אפ הזרע‪.‬והבנים שיהיו‪-‬פ״ח ן‪.‬אבל‬
‫ר׳המנונא אמר‪ :‬אשר בחר בנו מכל העמים ואמרו שם זו היא מעולה‬
‫שבברכות ועקקו לומר לכולהג‪' .‬כוכפ‪:‬המחלוקה נראה ‪.‬כי שמואל בבבל‬
‫קובר אדם נושא אשה ואח״כ לימד פורה קידושין כ״ע ב׳ א״פ־‪.‬לא‪;-‬הוצרך‬
‫לברך ולהו ‪p‬י‪ q‬והערב‪ :‬רק ר׳‪:‬יוחנן בא״י״ששובר‪.‬קזדושין;שם‪ .‬אדם לומד‬
‫פורה ואח״כ‪ :‬נושא אשה‪.‬והקשה לו‪ .‬רחוים בצוארל דעסוה בתוךה‪ :’.:‬וע״כ‬
‫הוצרך ללמד פחילה ולבקש עזר שגם בלא אשה ינצלו הפלמידים מן‬
‫החעא והם הבנים‪ — .‬ורב המנונא שנקש לעמוד על חכמפ רב הוכא‬
‫גם בלא אשה‪ ,‬ברך אשר בחר בכוכלומד שהשם בוחר לכבודו‪ ,‬חכמי כל‬
‫דור ודור‪ ,‬והוא הוא הכופן כח'ללמוד במהרה וגס כי הבבלים נהגו לישא‬
‫פחילה‪ .‬כדי שילמדו‪ .‬בעהרה;הוא לא‪ :‬נ ה ג כן‪ ■,‬ומיושב‪.‬בזה מה’‪-.‬שאמנ‪.‬‬
‫רבינא מא״י בנדרים פ״א א׳ מפני מה אין‪.‬פ״ח )שבבבל( מצוין‪ ,‬שיל ‪9‬‬
‫ה‪,-‬כלומר;י‪ 5.‬פחילה;וקודס‬ ‫פ׳׳ח מבניהם? מפני שלא ברכו‬
‫שלימד ר׳ יוחנן בא״ילפקן והערב•‪.‬נא; לא‪:‬ברכו •‪:‬בברכס^‪.‬הפורהאפ‪:‬ר>בבים‬
‫בבנים‪ .‬גס זאפ ידענו שרב הוכא‪.‬חברו‪:‬־ורבו‪;:‬של■‪:‬ר׳'• חקדא‪ .‬חכם גדול‬
‫וחרי ‪ q‬היה עד שביקש רבא‪::‬מן השמים‪ .‬חוכמפיהדדר״ה מ״ק‪.‬כ״ח‪:‬א׳‪.:‬‬
‫והרבה תלמידי חכמים שהשתדלו ללמוד‪::‬אצל‪ :‬ר ‪3‬׳הונא‪:‬ביפר עוז כמעקרמ׳‬
‫מגודל התמדה לשמוע‪:‬בלימודי ר׳‪:-‬הונא‪:‬רבם;יבמות ק״ד ב׳‪^ ..‬ג םי ד ענ ך‬
‫שלב‪:‬המכונא היה‪ .‬חרי‪ q‬ומפכים;‪:‬אפ ‪.‬רבו‪ :‬שבועות ל״‪; 77‬ב׳ א מ ח & רב‬
‫יהודה תלמיד שמואל שנקרא שבנא המכונא‪.‬עול תא‪ .‬ויש היןע;;קצפ שרב‪:‬‬
‫המטנא לא נשא אשה קודם־ שלומד‪.‬פורה מן ^ ב א ;קידושזן כ׳׳ה ‪ :‬א׳(‪,‬‬
‫קבי דנזוניא לא אפו לפרקי׳ דרב חקדא‪ ,‬אמר ר׳ חשדא‪ :‬לרב המכונא‬
 ‫אסמא דאגמא׳איבא‪ :‬בבבל‬ ‫‪334‬‬
‫זיל צנעינהו־)החרימם או למדם מדת צניעות ע״ש( ובשבא ר״ה^אצלס‬
‫התנצלנו ואמרו דאי בער מלתא מר״ח לא פשוע להו‪ ,‬ואז אמר רב‪.‬המכוכא‬
‫מי בעיתו מינאי מלתא׳ ולא פשיענא לכו )מזה מוכח שרב המנונא לימד‬
‫ופתיע שאלות במקום רבו ר״ח ותלמיד חבר היה לו עיין עירוביך ש״ב ב׳{‬
‫־ואז בעי מיניה‪'■:‬עצד ששרשררבו בבצים מהו מום שבגלוי הוא או לא?‬
‫ולא השיב ר׳ המנונא‪,‬־ אז אמרו לו מה שמך? ה מנונ א ! אמרו לו לא‬
‫המנונא אלא קרנונא שמך — כל זה קשה להבין עד מאוד‪ :‬א׳ מדוע לא‬
‫השיב על שאלה■ זו מקירוק ביצים ? ב׳ למה שאלו על שמו ומה זה קרנונא?‬
‫לדעתי רצו לצחק בו מפני שידעו שלא■ נשא אשה אדולמד תורה והמליצו‬
‫שאלה זו כאלו הוא״ נעשה סרים 'בביצים וקרקו רבו ע״י לימוד תורה‪,‬‬
‫י‬

‫ולכן לא השיב‪ ,‬כדרך השומעים חרפתם ואינם משיבים מיראת שמים‬

‫וענות רוח — ע״כ שאלו‪:‬מה שמך? ה מנונ א‪ ,‬כלומר ח ם־נונא דג — חם‬
‫־־כלומר גם אני■ יש־ לי דם וחמימות ואפ״ה אני־שותק — ואינו נושא אשה‬
‫יאמרו לו קר־־נונא אמ‪,‬ידג קר כי עבע הדג שיש לו דם‪.‬קר לפיכך אין‬
‫אתה מרגיש — דוק ותשכח כי נכון הוא־ועיין אבות דר״נ‪,‬פ״מ שחכם גדול‬
‫‪,‬‬ ‫‪:‬‬ ‫נ ק ר אדג עהור‪.‬‬
‫‪.‬והנה רב המנונא‪-‬זה שהיה ‪ :‬בימי ־רב בראה נ״ב• שחי בימי■ רב חקדא‬ ‫י‬

‫ודלא כתוק׳ עירונין שם׳ שחלקו י ניך שניהם ויבואר‪ :‬יותר ׳בבירור ע׳ בי רב׳‬
‫■ ‪:‬אע״ג ־שבאמת מרי רב‪::‬המנונא הץ‪ .‬כאשר אבאר אי״ה־אבל זה תלמיד‬
‫־חבר של‪ .‬ר״ח' היהיבנו שלזר׳ אדא בר־ אהבה ולפיכך'בראה לדעתי שמה‬
‫שאמרו מ״ק כ״הדב׳‪ .‬ביוס‪-‬ישמת‪,‬״רב‪ :‬המנונא נ פו ל כיפי •דברדא־ זה רמז‬
‫כמו בר אדא=בררא‪.‬־־ ודע ־־שבקפר 'ערך מילין מבואר זה ״שלא ברכו‬
‫׳תחילה״על הבבלי׳שנשאונשיםואח״כ למדו תורהואמרו בברית מילה שיכנש‬
‫לחופה‪,‬־ולתורה‪ :‬לבתוף;וזה‪ :‬יפה אבל האמת נראה יותר כאשר בארתי ‪— .‬‬

‫^^^!רא‪ :‬רהנרוניא'אקרו שהא‬

‫^^־רבה‪:‬במ‪:‬בך ‪ .‬חנהזב‪f‬ב^ר״פ־המוכר‪.‬ד‪■-q‬ע״ג־ ב׳ קופד מעש^‬
‫־כזה ‪ :‬לדידי‪:‬חז?'לוזהאי א ק רו ק ת א' צפרדע או קרמקמדין דהות כאקרא‬
‫להגרוניא‪ ,‬ואקרא'דהגרוניא כ מה׳הוה? שייתין בתי> אתא תנינא‪ .‬בלעה אתיא‬
‫פושקנצק )עורב'נקבה(■‪ :‬ובלעה לתצינא קליק‪:‬ויתיב באלנא‪-‬תא חזי כמה‬
‫כפיש חיליה־ דהאי'אילכא!‪ :‬א מ ד רב‪:‬פפא בר‪.‬־־שמואל אלו לא הואי יהתם‬
‫לא־המלי• ביאורדהגדהרחתומה זונראה'לו;'ע״למשל;הקדמוני׳‪ :‬ידוע שקאומות‬
‫מזרחיות; מן‪ :‬הקדמוניסדהחוזיסי־בכוכבי ־מעל־ציירו‪ :‬להם ציורים־־בקני חלקי‬
‫שמיס לעשות כוונים לצורות המזלות דרומיים‪.‬וצפונרסך באופן שנודע ג״כ כי‬
‫בין הצורות‪-‬כוכבי‪.‬דרום יש צורת ‪:‬מנץ; ועורב עם ■כוק״דמם;טטערנביןר‪/‬‬
‫דער‪ .‬טןמנגע‪ ,‬דעטי למגען מונה דעם בעכערם ע?יןפ^ןפ‪1‬ן)ןרע ‪0‬יטה^‪1‬ן)»גיע‪,‬‬
‫וזנמרק קפר עשירי'צד;׳ ‪ 108‬פ״פ ״ שם מבואר פייוש ציור זה ושומןו^על■;‪:‬‬
‫פי המקופר ‪ :‬כי האלילים ״בקשו לזבוח זבח ולנקוך׳ נקכים ושלחו אס העורג; י‬

‫‪5;-‬‬
 ‫‪335‬‬ ‫אסדא דהנרוניא‬
‫להביא מיס‪ ,‬וכאשר נא העולב אל המעיין ראת תאנה אחת )פייגענבוי ‪{p‬‬
‫וישב שס עד שכמבשלו התאכי׳ ואכל מהס כדי שבעו‪ ,‬ואחר אשר כזכר כי■‬
‫חובה הוא לו להשינ לשולחיו דבר ולהתנצל על ככה‪ ,‬מדוע ההבושש לבוא‪,‬‬
‫לקח בפיו כחש אחד מן המעיין ואמר לשולחיו‪ :‬דעדכי תכיןזת שתה כל מי‬
‫לחוק שהעורב‬ ‫המעיין ולכן הכוק ריק ואין בו מים — לעונש‬
‫הוא צמא למים ולא יוכל למלא כפשו כי תצמא למים‪ .‬ואמר אריקעו בשפלו‬
‫בעלי חיים כי כן הוא באמת עבע העורב תמיד משתוקק כפשו למיס‪-.‬ומןימן‬
‫קפר א׳ מ״ג אומר הקיבה‪ ,‬יען ־כי העורב הוא חולה בימי הקץ‪ :‬חולי השלשול‬
‫ועל כן אינו שותה ‪ .‬ופליניאוק קפר;א׳ י״ב מקפר ואומר שהעורב חולה ששים‬
‫יום עד בישול התאנים מרוב צמאון‪ .‬והכה הרבה פירושים נאמרו על משל‬
‫זה מת ענינו אכן לדעתי הוא פשוע על דרך זה‪ :‬צורת התנין הוא רמז לגלגל‬
‫החוזר בעולם והממצע החיים והמות בכח ההעדר ■וההויה‪ ,‬כי‪,‬כמו שצורת זו‬
‫מצמדת ראשה וקופה כן בגלגל העולם כרוכים תחייס אחר‪ ,‬המות והמות‬
‫אחר החיים‪ ,‬וזה מבואר בכל קפרי קדמוני׳ שתשתמשו בצורת כחש לתאר בת‬
‫הזמן המבלה והמחיה את כל‪ .‬גס צורת העורב הוא משל נודע בין האומות‬
‫אל הגנבה והכליון עד שהורגל בפי המון כי הוא ‪.‬אוכל‪, .‬את ילדיו ואין לו‬
‫רחמים עם ילדי בעכו לגודל רעבתנותו‪' ,‬ורמזו בזה להורות כי הכיליון‬
‫מכלה את עצמו וקו‪ q‬המות הוא החיים ‪ ,‬כי כמו שהעורב לגודל תשוקתו‬
‫להחיות את נפשו ממות אה בניו‪ ,‬כן קו‪ q‬הכליון לכלה את הכיליון עצמו‬
‫ולהשיב המתים אל החיים באופן שהעורב י הוא משל תמות והתחייה אחר‬
‫המות‪ .‬ומפכי שיש עורבים לבנים ושחורים נסכו קימן‪ .‬השחורים לכליון‪ .‬ומות‬
‫והלבנים למחייה וקימת־ מך המתים‪ .‬כאשר שלח נח את העורב‪.‬לראוק האם‬
‫ל‪ ,:‬מים חבל'‪,‬אמ;עצמו‪ ;,‬ותכליון כלת‬ ‫יבקו המיס ולא‪.‬קב אליו להורות‪,‬כי‬
‫את עצמו מכלות;עוד‪ .‬גס תמאכה‪ ,‬היא‪:,‬קימן המחייה והולדה כאקר הימה‬
‫המאנה עך הדעת שנכשל בו אדם הראשון להוליד כדמותו וצלמו ולתבי׳;מימת‬
‫לעולם‪ .‬והצפרדע הוא קימן ומשל‪.‬לקו‪ ;q‬הקיץ לפי‪ :‬קהוא ‪.‬יודע‪',‬ש‪,‬יכו’ ‪ ,‬ע ת‬
‫החור‪ q‬והולך לנהרות‪,‬לכל ימי תקתיו אשר; בעבור זה‪ .‬נקר׳ צפר — דע יודע‬
‫מבוקר‪ ,‬וכבר ביאר זה המהרש״ל בליקונויו‪:,‬מעתת ברור מאוד מכונת המשל‪:‬‬
‫יזשמש הולך וקובב לעת צאת השנה בתהילת תחור‪ q‬אל צד הדרוס ‪,‬ואז‬
‫יתחילו ימי הגשמים לבוא בצפון‪ ,‬ולהמית את הצמחים של‪.‬שכת העברהן‬
‫זבעצס מימה זו שוב חוזרת האדמה לאקו ‪ _q‬כח וחיל‪.‬זלקוציא איביה לשכת‬
‫הבאה‪ ,‬באופן קהעבע ממת וחוזרת וחית מאמת ימי הגשמים ‪ ,‬ע׳'כ משלו‬
‫הקדמונים משל להורות כי השמים הדרומ״ם ואליליהם המת'הכוכבים‪,‬‬
‫)גכקשיס להביא קרבן כקכיס‪ ,‬ישלחו;העורב;‪ :‬קימן הכיליוך והמחיה‪ ,‬והוא‬
‫>לצא האנה שהוא חזרת מולדת כוחות העבע ‪.‬ע״י מים בכוקו‪ ,‬ושהה המורב‬
‫תש!ס יום כי כן הוא מתקופת־ תשרי עד‪ :‬ששזם יום מצפיס לנשמיס‪ ,‬מעני׳‪’:‬׳‪:‬‬
‫_אז הביא העורב התנין הוא העיגול הקובב;את המות גהחייס‪.,‬וזה‬
‫הקרבן עם הכקכי׳‪ .‬ככל החיזיון אזה קיפך גם כן רבה בר בר חנה כי ראה‬
‫^^קרוקתא‪.,‬צפרדע‪ ,‬עיגול החשבון של‪,‬התקופות־שהוא כאקראךחגרוניא‪:‬שם‬
‫>נקוס יומא ע״ח‪ .‬והוה בה שמין במים ששים ימי מקופת ואקרא’ הוא מקום‬
 ‫אהדא דהגרוניא‬ ‫‪336‬‬
‫גבוה לראות הכוכבים ממעל עיין ערך הקודם ומלבד זה הלקו הכדור לשמה‬
‫פעמים ששים מעלוס= ‪ 360z‬כנודע ובכו בכינים על דרךזה ובא‪.‬תניצא הוא‬
‫חשבון כל ימות השנה ובלעה לחלקים קעכים של ששה ששים כי בכלל מאתי’‬
‫מכה‪ ,‬ובא העורב שימן הכליון שמכלה‪:‬התנין‪ ,‬ויושב על הען הדקל או תאנה‬
‫באלנא דחייא‪ .‬ואמר רב פפא נ״ש אלו לא היה שם לא האמין כי באמת‬
‫כל אדם יודע ומרגיש בנפשו זה העכין כי ההפשד הוא שיבת ההויה ושפיר‬
‫ידע וראה זאת גם ר׳ פפא ויוכל להאמין עבע גלגל החוזר בעולם‪ — .‬על‬
‫דרך זה נראה לדעתי לבאר כל חידות של רבב״ח השובבות על דרכי המבע‪,‬‬
‫ואך בזאת׳ כאות להן אם נעורר את האהבה לאמונתנו הקדושה ונדע לפלש‬
‫כל השיפורים‪ ,‬הבלים ומשלים מקדם‪ ,‬באופן הנאה לדעה את ד׳ יחיד ומיוחד‬
‫ותחת־ אשר האומות עכו״ס עשו מכל כוכבים ומשילותם אלילים פרמיס‬
‫לשבר את האוזן‪ ,‬יצאו חכמי ישראל מן‪ .‬הכלל והמליצו מליצותם וחידותם‬
‫כשמות הנאותות למבע לבד כדרכי' העול ם‪ ,‬ורחקו מאוד משמות אלילים‬
‫ומדותיהם המגונות‪ — ,‬ואי״ה כל‪ -‬אחד ; על‪.‬מקומו יבואר ‪.‬‬

‫ארב ע א מו ת של ה ל כ ה‪.‬‬
‫ברכות ח׳ ע״א אמר רג אשי מיום שחרב בית המקדש אץ לו‬
‫‪ ’ . ; .:‬להקב׳׳ה בעולמו אלא^ ארבע אמוה של הלכה‪ .‬מאמר זה מביא‬
‫הרמב״ם בהקדמתו לפירוש 'המשכה'‪ .‬בזרעים והפליג' בשבח ובעומק כוונת‬
‫המאמר‪',‬הוא מאריך‪ ,‬לבאר‪ b p , .‬כי כל הנבראים יש'להם תכלית מלאכותי‬
‫בבריאה‪• ,‬כמו הפיל השממית הדבורה וכל בריה עושה מלאכתהדבחכמה‬
‫לתכלית‪:‬האדם‪ ,‬־אבל יעוד האדם הוא להשכיל בבריאה כולה‪ ,‬ולזכך שכלו‬
‫בהכרת היצורים ופלאי הבורא הנראים במו‪'.‬ולזה מיב‪ :‬תכונת החכם המשכיל‬
‫והנבון כעלה ונשגב מאוד כי‪ .‬הוא כולל בשכלו כל‪: :‬העולם ומנהיג‪ ,‬את‬
‫הפרעים לפי משמרת דרכי חכמה‪ .‬ממעל‪ ,‬וזה רצונו ית׳ שיתעשק המשכיל‬
‫בהליכות‪.‬עולם_על כן אין לו להקב״ה בעולמו רק ד׳ אמות של הלכה‪ .‬־—‬
‫והכה‪ ,‬היה״תרמב״ם יכול לומר‪ .‬״עוד שהדקדוק ארבע אמות מכוון'אל ד■‬
‫מדרגות דומם צמח‪, ,‬חי‪:,‬מדבר‪: .‬באומן שהאדם המל־בר בשכלו‪ :‬הוא כולל‬
‫כל ארבע מדרגות שלמעה חימצו והוא מעיב ומנוהר בשכלו‪ :‬ובמעשיו כללות ■‬
‫המדרגות כי הוא פרי ל ען החיים כולו‪ — .‬אפש•לדעתי יש'לדקדק‪,:‬למה‬
‫לוקא מיום שחרב‪,‬בהמ״ק נתבררו ארבע אמות של הלכה ולא קודם לכן? ‪:‬‬
‫^^^^תחילה ‪ .‬תכונ ת־ ‪.‬‬ ‫לבאר זאת בצדק ומשפע אמרתי להעריך‬
‫משפר הארבע‪ :‬דע כי משפר הארבע הוא חשוב;ומעולה מאול‪ .‬בעבע ■וכבל‪/‬‬
‫האריכו י בזה גדולי פילוקופים‪.‬מהקדמונים'‪) ,‬פיט^וגמלמש(’ החוקר’ הראםו|־'י‬
‫אשר יצא‪.‬לחפש‪ :‬מקור כעלה מן העבע ואשר אמרי בעבור‪ ,■.‬זה שהמשפר'הולד ^‬
‫ראשית המקור לכל נברא‪ ,‬יען כי לא ידע ^השביר'לאוזן אמש אנושומבולבל ־^‬
‫בחומר גם עכין הנעלה‪ .‬מן העבע‪. ,‬ולכן הציב לו צעכיס על פי המ שפר‪/‬ואמק^■‪;.:‬‬
‫כי האחד )‪ (die Monas‬הוא מקור‪ :‬הבריאה‪ ,‬ומן האחד באו השנים‪ ,‬הו‪/ : | 5‬‬
‫‪357‬׳‬ ‫ארבע אמות ־של הלכה‬
‫העולם הכראה והמוחש אשר בו החילוק והפיר‪ 1‬ד‪ ,‬ומרןור כל רע שבננולם‬
‫אשר אפק לכצח חקדו‪ ,‬עד שבא מקפר השלשהי הוא יקוד המעיב אס החומר‬
‫להוציא יקר מזולל‪ ,‬ויש במקפר זה קימן הזמן• עבר‪.‬הוה ועתיד וחוע המשולש‬
‫אשר במהרה• לא יצתק‪ .‬ואחר השלישה בא מקפר הארבעה יקוד ושורש כל‬
‫הבריאה שכלית וחומרית יחדיו‪ ,‬כי מקפר זה כולל מקפר העשרה^ ועשרה‬
‫הוא כולל הבריאה עם כל הקפירות שמקפרות■ כבוד האל־'בכועס הזמירות‬
‫םפערענוזוןיק‪ ,‬יען כי מקפר ארבע הוא ממש'עולה א׳ ב׳ ג׳ ד׳ ' = ‪— . 10‬‬
‫ובשיעה זו הלכו קצת מחז׳יל כי אמרו מדרש רבה ■פ׳ כשא‪ ,‬שימן למשפר ש׳‬
‫■סוד חשבונו ששים״ ושאלו חכמי לב הלא שוד בגימעריא שבעים ? אבל‬
‫לדעתי לא אמרו כאן לשון גימעריא■ רק לשון חשבון‪ ,‬ועלינו לחשוב אם כן‬
‫מלת סוד על דרך זה ך הוא העיקר כמו שבאירתי חכילל' עשרה ן הוא‬
‫בכפל מ! ף׳ עולה ס וזה החשבון‪ 4 x 6 = 10:= 60 :‬סוד ‪ .‬הן באמת‬
‫יצאו חז״ל בזה החשבון מן כלל כל עובדי עכרם כי אצ׳ל עכו״ם היה משפר‬
‫הארבע שימן המות והשחתה‪ ,‬יען כי הוא הכפל מן שנים ושני׳ הוא החיניוק‬
‫‪ 0‬פ‪ 1!16‬הוא חלוקת ומלת‬ ‫והפירוד כמו שאמר כמרק שבלשון יוני‬
‫מורתי על המות — גם גדולי חכמי יון•■ מאלו'בשימן זה לתאר‬
‫ההשחתה והרוע‪ ,‬אדרבה החוקר היינו עמפעדמקלעש יאמיר כי במשפר‬
‫יש בו יכל הויה והפקד• כלול■ באהבה ושנאה ושניי'‬ ‫הארבע )‬
‫הפכים המחזיקים כל הבריאה בדרך קירוב וריחוק )מנ‪:1‬טרמקטימן' מונד‬
‫יעסוודמן( כפי הרכבת ד׳ ישודות‪ .‬גם החוקר אפלעון יאמר כי זש ארבע;‬
‫יאשי צדקת סיער קמרדענמןטוגענדננן‪ :‬א׳ החכמה ורההייט ) «!)((‪.‬־;ס (‪,‬־■ב׳‬
‫ד׳ היהישתפקות‬ ‫הגבורה טטערקע) »‪*9‬״«׳(■‪ ,‬ג• המשפע דמם רעב« )‬
‫‪ ' ,(.‬דומהי קצת'למה שאמרו בן‬ ‫דימ )^עסיגקייט■ הכוללת הכל )‬
‫זומא פ״א ד'‪ :‬איזה ח כ ם‪ ,‬איזה ג בו ר‪ ,‬איזה ע שי ר‪ ,‬איזה ת כו ב ד‪V' ,‬כן■‬
‫קפ׳׳ג ד׳ מעלות יראה‪ ,‬חכמת‪ ,‬תורה‪ ,‬קמח‪ ,‬ומאוד דקדקת התורה׳ במשפך‪-‬‬
‫זה בשוכה ולולב ציצית ותפילין וד׳ כוקות ד׳ רשויות לשבת‪ ,‬ארבעת ראשי■‬
‫שנים‪ ,‬ד׳ אבות נזיקים‪ ,‬ד׳ מלאוה נגעים‪ ,‬תיבועי' שתים שהן ארבע‪ ,‬יציאות‬
‫השבת שתים׳ שהן ארבע‪ ,‬ידיעוה חעומאת שתים שהן ארבע‪ ,‬ועוד כי׳׳ב •ל­‬
‫אמות ברה״ר‪ ,‬גם משפר האותיות שנברא בהן שמים ארן הףכ׳ב במ״ק י‬
‫ארבע וכן מרה״ש עד שמ״ע כ״ב יום ולעומתן בכלל יש כ״ב ימי׳ יעובים עם י‬
‫’מ״ש‪ .‬מעעם כל זה אץ להקב״ה בעולמו רק ד׳ אמות של'‪,‬הלכה‪■ ■ .‬‬
‫גם הרמב״ם במורה ח״א פמ״ע מפליג בקבח משפר הארבעהי ועיין‬
‫ח״ב פ״ד ז״ל משפר ארבעה הוא נפלא כי ד' כדורים‪,‬שביב הארץ‪ .‬ובמורה‬
‫^ת היו דעולם?‪.‬ארבע‪ ,‬ועיין‪.‬חולין‬ ‫א' ע׳ מביא‪ :‬ר׳ תנחומא אמר כמה‬
‫ר״אע״ב עולים שנים ויורדים שנים כי‪-‬פגעי בהדדיי הוו להו ארבעה‪'.,‬לךעתי‬
‫במכוון בזה כי לדעת חז״ל פועלים שני כוחות■ מלמעלה מדת הרחמים‬
‫ומדת הדין וכנגד זה פועלים שני כוחות מלמעה רחמים והדין והתעוררות‬
‫דלמ^עלה כהתעוררות דלמעת — כ מו שתראהיר׳ ישמעגז ק אלישע מתפלל‬
‫תפילתו בהיכל הקודש לפני ולפנים ברכות ז׳‪ .‬ע״ג ד׳ דבד ם‪ :‬יהי רצון‬
‫שיכבשו רחמיך אה כעשך ויגולו רחמיך על מידותיך‪ ,‬ותנהג עם בניך‬
‫‪22‬‬
 ‫ארבע אמות של הלכה‬ ‫‪338‬‬
‫ברחמים‪ ,‬ותככש להם לפכיס משורת הדין‪ — .‬ולכן זכרו! כל המצות מרומז‬
‫בארבע ציצית ובארבע פ' שבתפילין ואמר ד עקיבא הנועם שנהדרץ ד׳ע״ב‬
‫לעעפת ט ט בכתפי שתים פ ת באפרקי שתים‪ ,‬כלומר לדעת־ כי כתפי הוא‬
‫שימן ארץ הגבות לונעלה‪ ,‬ואפרקי שימן המעה באופן שמרומז בד׳ פרשיות‬
‫שבתפילין‪ :‬שמע‪ ,‬והיה אם שמוע‪,‬קדש‪ ,‬והיה כי יכיאך שתים הבאות מלמעלה‬
‫הן‪ :‬שונ ע = עול;מלכות שמים‪ ,‬והיה אס שמוע=עול מ־צות‪■ .‬וכנגד זה‬
‫באות מלמעה קדש והיה‪:‬כי יביאך כפי תכנת ופעולת אדם‪ .‬ועיין ונלות‬
‫היגיון פ״ח תמשפעןם־ד׳ מינים‪ :‬א' ■מוחשים‪ ,‬ב' מושכלות‪ ,‬ג' מפורשמות‪,‬‬
‫ד' מקובלות‪ ,‬ובמורה א׳ ‪ 72‬תאדם בעל ד׳ תכונות‪ :‬דם‪ ,‬מרת שחורת‪,‬‬
‫מרת לבנת‪ ,‬מרת אדומה‪ .‬וכן יש ד׳ מחלקות הידועות‪ :‬החומר ותצורת‬
‫הפועל והתכלית‪ — .‬בעבור זה אין תיונת אם חז״ל גבלו גבולות כאלת‬
‫לקדש משפר הארבע ואמרו כי השם בן ד' אותיות קדוש ועתור ואמרו כי‬
‫מעערון שמו כשם רבו שנתדרין ל״ח ע״ב לדעתי ונמכירון מלשון יוני‬
‫ארבע וזה כלל הבריאה שמת בארבע כשם בן ד' אותיות וע־ין‬ ‫עעערא‬
‫ברכות ד׳ ב' מיכ אל באחת כלומר מורה על אחדות טי־כאל‘׳ גבריאל‬
‫כשתים עד אליהו בארבע־ שהיא שם אלתים ממש אלי —יה ע׳ ערך זה‪— .‬‬
‫«><‪ r.T‬ג ם החוקר הנוצרי קרוג ‪ 1‬מג‪:‬קד׳ ‪ 72‬מ פליג במתכונת משפר ארבעת‬
‫ועיין ערך אותות ‪,‬שמים שתראתי כי הוא בעבע תנועת גלגלים בערך■‬
‫המרובע^ ) ד מ ם קוומדמ_זטיטע פ ע ר ה ען טני ם( גם ערך ב_' וג' מונח בע בע‬
‫ע״ש‪ ,‬באופן שתעבע כוללת ‪ 9‬מ ע תאדם שבילדותו הולך ■על ד׳ ובהיותו‬
‫לאיש על שנים ובזקנותו על ג׳ = ‪) 9‬ע' אות אמת( וכן ־ש לאדם חמשה‬
‫חושים עם תזכרון‪ ,‬הדוניון‪ ,‬התפישה‪ ,‬והשכל=תשעת‪.‬‬
‫לדעתי תכונת■ כל משפר מונח בפי' המלה כלשון עברי כי אחד)לשורש‬
‫יהד מורה על אחדות —המרללניא‪ .‬שנים ילשורש שן ט ע מי ט ען‪ ,‬ר־לע‪ ,‬מורה‬
‫על החילוק‪ .‬שלש מורת על רפואת תשבר וללוכיל לשלק שכנת תשנים^׳(‬
‫על ידי שלום תגו‪ q‬והנפש‪ ,‬ולכןנרא׳ כישורששלשתואשלתע־־עדע והמלה‬
‫מורכבת ללן־של־איש צו־ין ע ר־ ד ענ רי כ ט ע ר‪ ,‬מזה הללושג בכל העמים שכל‬
‫שלשת מעולת צזזייעגוטערינגע ‪:‬־נדדרי־לו‪ ,‬וברוללי ‪■^ectu m‬ג ‪e‬ר‪ J 1‬מוו‪1‬־ג‪1‬‬
‫וכל מי שהיה‬ ‫ונקרא המשגיח על שלום הארז שליש‪ ,‬וביוני‬
‫זריז במלאכתו ולפני לללכים יתיצב ניתן לו כלי בת שלש רגלים ‪) -‬ד ער‬
‫דרייצו שט(‪ .‬וכן ת־ת שימן זה מורה על חכמה וגבורת יחד‪ ,‬והוא נעכע‬
‫תמחשכ שכל משכיל ומושכל‪ ‘,‬עד שלרוב אם ירצה אדם לאמת מה ’ א מי‬

‫( קדמוני ו‪.‬וים האמינו שמשפר הזוו‪.‬י הוא סכנת והנוצליש מקפידים במשפד י״ג מפני שישו‬
‫נמשל בשעת אשיפת י״ו‪ ,.‬ואצלנו הכלל כוש של נרכה מצעל‪ 9‬לעונה ולא לרעה ורק מאן‬
‫דקפדה קפדי ני'‪ ,‬פשחיס ק״י‪ ,‬ונמערנא לא קפדי אזוגות כי נאמת המאמין נאמדות הנויא‪,‬‬
‫ומינים הוא עמו ית׳‪ ,‬אינו מאמין ומקפיד נכי״נז רק גס משפר י״ג משתמש לנרכה כדיו‬
‫שהמן הפיל פוי על י״ג לחודש אדר והקנ׳יה הצילנו ‪ . :‬וידוע שהיוניש ילאו מאוד אש ראו‬
‫מפני שחשנון שם זה עולה ‪ 42‬שהוא שיינן רע עיין פונקע מלה זו י‬ ‫• ■חולדה שנקראת‬
‫יאצלנו משלו חכמיש לנגד לזה שס של מ־״ב — ‪ 42‬לצנועים שלא יראו וילמדו לאחרים י’‬
‫׳הנועח נדי חשד ישויננו וינואר עוד‪.‬‬
 ‫‪339‬‬ ‫ארבע אמות של הלכה‬
‫שלשה פעמים וכן כל הכוכת המחאב‪ .‬לפיכך ציינו חז״ל‪.‬את האחד המיוחד‬
‫במקפר אחד‪ ,‬והלוחות שיש בהם גו‪ q‬ונפש לשם העולם ולשם ד ‪ ,‬כחיבור‬
‫גוך ושכל שאפשר להפרד כאשר באמת נשברו הלוחות ציינו בשנים‪ ,‬והאבות‬
‫המביאים רפואה למכה נשם שלשה — אחר זה בא מושג ארבע משורש‬
‫רבע )]יעגכן( להורות על החומר ו‪ 1‬יוטעריע אמהות בזה כשלם כל הבריאה‬
‫ואח״כ בא חמשת תם המה חמשה חומשי תורת כהולדה מן הארבעה חמש‬
‫ענינו מזוין דבר שיש בו מ מ ש‪ .‬ואח״כ ש ש = ריח ווענחע יחזקאל ל״ע ב'‬
‫ו ש ש א ת? לששת רוחות העולם‪ — .‬ואח״כ שבע — העיגול החוזר מלשון‬
‫שיוב־עת‪ .‬ואח״כ שמנה ריצו ?חןבונג מלשון שמן‪ ,‬ואח״כ תשע שימן הגאולה‬
‫ה שועה‪— .‬ואח״כ עשר־עצר טן!ס‪ ,‬שנכלל במקפר הארבעת כמבואר‬
‫למעלה והרבה אגדות יש לבאר ע״פ הקדמה זו עיין ע' מקפר והכלל‬
‫ארבע א מו ת של אדם קונות לו בכל מקום ב״מ י' א' והאדם עצמו שיעורו‬
‫י' אמות וכל מקומו לענין עירוב כנודע ולענין מקות‪.‬‬

‫הערה א׳‪ .‬אקר מה שהקדמנו למעל' נקל לנו לבוא אל שורש הכונס הארבע אמות של הלכה‬
‫במדות‪ ,‬כי לדעתי כוון רב אשי לומר שיש לחכמת אדם בכלל ארבע אמהות‪ ,‬וזה‬
‫ארבע אמות מלשון אם‪ ,‬כי אס נשתכל היעב נמצא כי ארבע הנהגות ישנן בכלל)א( הנהגת‬
‫אדם את עצמו‪) ,‬ב( יי הנהגת ביתו‪).,‬ו‪ (.‬הנהגה מדינתו! )ד( הנהגת ממלכתו‪ .‬ולעומת אלו יש‬
‫ארבע אמות לכל איש ישראל‪) :‬א( אם הטבע המלמדת לאדם דעת עבע מן האדם מיוס ברא‬
‫אלהיס אדם הראשון‪ ,‬וזאת האס " נקראת בתורת חכמים ארמי כמו שאמרו אדם ראשון‬
‫בלשון ארמי סיפר‪ ,‬וגס שורש " יחוס ישראל הוא א ר ם כי ארמי אובד ■אבי מזרע שס בן נח‪.‬‬
‫)ג( אם התורה מסיני‪) .‬ג( אם המדינה של ארץ ישראל‪) .‬די( אם מדינת בבל‪ ,‬כי ע״פ ד׳ אמות‬
‫אלו "למדו כל ישראל חוק " ומשפט‪ ,‬וזה מכוון במה שאמר" רב אסי שמיום שחרב‪3 .‬ה״מ אין‬
‫לו להקב״ה בעולמו רק ארבע אמות של‪.‬הלכה‪ ,‬כי מעתה גם בבל היהה לאם‪ ,‬שלשם הלכו ישראל‬
‫בגולה ולמדו תורת ברבים עיין‪.‬פסקים פ״ז ב' ששגי הקב״ה לישראל "לבבל לבית אמם‪— .‬‬
‫גם יש ארבע מיני מדרגות לתורה‪) :‬א( דבר המפורש בתורה‪) ,‬ב( דבר הבא מן המדרש ואינו‬
‫מפורש עיין גיניין מ״ב ב׳ ותוספתא שבועות פ״א‪) ,‬ג( דבר שהקנו חכמים‪) .,‬ד( מנהג‪ ,‬וכן‪:‬יש‬
‫ארבע מיני משנה )א( משנה תורה )ב( משנת חשמנאיס )ג( משנת ר׳ עקיבא )ד( משנת רבי‬
‫יהודה הנשיא‪ ,‬עיין ע׳ משנה וע' אוצל בלום זולת‪.‬זה ג ל במחשב וחקירת התורה נרא׳ לנו טיב‬
‫ארבע מיני חקירה כי יש ארבע מיני ספקות )א( יספק סכנה לקולא )ב( ספק איסור לחומרא‬
‫)נ( ספק ממונא לקולא )ד( ספק טומאה בלשות היחיד ובדבר שיש בו דעת לשאול לחומרא‪,‬‬
‫ובלה״ר או אין בו דעת לשאול לקולא‪ ,‬ועיין תוספת׳ טהרות פ״ג ארבע ספקות אמרו קכמיס‬
‫בתינוק‪ .‬ויש ארבע מיני בירור לברר כל ספק )א( ע ד י ם )ב( ר ו ב )ג( חז ק ה )ד( ס פ ק‬
‫ס פ ק א —‪ .‬וכן ארבע מיני הקשים )א( היקש ישר )ב( היקש החילול )ו‪ (.‬היקש החיפוש )ד(‬
‫היקש הדמיון‪ ,‬רעל קצזטעגתריטע‪ ,‬דער ק^נטרצודיקט^ריטע — טןןם‪ ,‬דיצו צזינדיקטיצזן‬
‫מונד דיצז מנצןןיוגיע‪ ,‬הן בטבנג הידיע׳ והשתלשלותה מן הקטן אל הגדול לה שם בארבעת‪) :‬א(‬
‫»סחילה תופס המבין אה הפלטים וזה נקרא חכמה צוויפעצזטטענדעט וויטטען משורש חכה‬
‫כאלו המדע בחכה הועלה וחיך אוכל יטעם מטעם חכמים וזקנים‪) .‬ב( מן תפיסת הפרטים‬
‫הולך החכם ומבין במה שתפס טיב כל הפרטים בצד השוה ובצד הבלתי שוה שבתם וזה נקיא‬
‫ביגה כעחבצזכטענדעט ו‪ 1‬י ט ט ען‪) .‬ג( אחר שכבל' הבין בפרטים וטבעיהס‪ ,‬עוסק השכל‬
‫ל?דל כללים כללים מכל מה שהשיג השכל וזה נקרא דעה קןצוטיסילירענדעט ןןיטםען‬
‫לעשות סוגים וכללים לכל מין ומין‪) .‬ד( אחר זה הולך ומתפשט תשכל לערך רוב ידיעת הפרטי'‬
‫והכללים ומפרש כל פרט ופרט בדקדוק כפי מת שהבין בכל היצורים‪ ,‬ויודע ליחד את כל ענין‬
‫נטבעו‪ ,‬וזה נקרא השכלה עלקןערענדעט וויטטען‪ ,‬באופן שהשכל מתחיל להכיל בפרטים‬
‫ומן הפרטים עושת כללים ומן הכלל הוא חוזר אל הפלט בעיון וסברה ‪ :‬ד״מ התינוק מכיר‬
‫*‪22‬‬
 ‫הערה א־ לארבע אבוה של הלבה‬ ‫‪340‬‬
‫נעץ עושה פל> ואח״כ הוא מכיר ומנין נאדנה״ עצים עושי'פלי‪ ,‬ומנחין נענע כל עץ ‪ ,‬עד‬
‫שהוא‪ -‬בודר כל מין ומין ועושה סוו‪ .‬גדול ופרעיס רןעניש כסעיפיס לכלל וכן נשאר כל הדנריס‬
‫וזה מגואל בפשיעו' שכל עתק השמלשלוה המדעי והשכלה בד' מיני מליגומיאלו שהבאנו למעלי‪,‬‬
‫מהיקשיהישר עד ההשכלה מונח בכל פרע ופרע וכל מושג ומושג‪ ,‬ואס מאמר ד״מ; האדם׳ היא‬
‫בעל השכלה הנה במושג אדם כבל גלית דעמך ואמרה שיש מושג אחד נקרא אדם והיא היקש‬
‫ישר קצוטעגמליטעם צזורטהיי]; אפת מפני שאפשר לשפוע שפוע כמשפע הזה ממילא מונח‬
‫בהיקש זה׳ אפשרות היקש התנאי מדובק דצוט היפמטעטיטע צוולטהי־ין‪ ,‬כלומר אם יש אדם‬
‫אז הוא בעל השכלה‪ ,‬ואחר זה מבין השכל־היקש התנאי הננדל דת’ט דיטיזנקטיעע צ(‪1‬לטהיי>‬
‫כזה ‪ :‬ימק שיהיה האדם במציאות ויתכן הפוכו ואס ישנו במציאות‪ ,‬אז׳ הוא בעל השכלה‪ ,‬באופן‬
‫שהשכל‪ ,‬המקיש בהשכלה ומשיג דרכי ההיקש בכלל‪ ,‬הוא הולך וגדל מן הפרע המוחש פתן דער‬
‫תיינלעןנען‪ ,‬עתשפינדונג אל המין המוחש‪-‬לור‪ .‬בעווןנדעק עתפפינחנג‪ ,‬ומן המין ^'המוחש‬
‫אל הכלל לור פארמטמחונג דער גתטטיונג‪ ,‬ומן' הכ^לל אל המושג בשכל לו דע^ בעגרין‬
‫‪ p-ft‬פערטטתנד העוסק בהשכלת הסוג‪,‬הכולל הכל ופורע כל דבר בעעם ותברא בהיקש ישר‬
‫ותנאי מדובק ונבדל והשכלה במורת‪ ,‬עד שבצדק תאמר השכל הוא הדורך על במתי המדע בד'‬
‫מעלות אלו ואין לו לתקב״ה בעולמו רק ד׳ אמות של הלכה הן משבע זה עצמו האדם‪ .‬הוא‬
‫בעל השכלה מורה לך על ארבעה אפניו כי רוח ארבע החיות באופדם לכל אשר יסבו ללכת‬
‫המושגים המופשעים בשכלך‪ ,‬כי במשפע ישר זה חברת ד' חןבורים‪ ,‬א׳ הנושא‪ .‬אדם אל הנשוא‬
‫השכלה‪ ,‬ב׳ הנשוא השכלה אל הנושא‪ ,‬ג' יחוס'הנושא בעצמו בלא נשואו‪ ,‬ד' יחוס הנשוא בעצמו‬
‫בלא נושא‪ .‬רק אל• זה תביע לחלק בין דרך ההיתר לדרך הקישור )לודטען דער צוכצ(ןי!יט צזוכד‬
‫דעא דנטהע!יט(‪ ,‬כי בדרך ההיתר‪ ,‬הנשוא הוא מתנאי הנושא בעבע‪ ,‬כדרך שהסמימות הוא‬
‫מע‪ 3‬ע האיש; ובדרך הקישור הנשוא הוא בלתי מותנה בעבע‪ ,‬ד“ מ מסאה הלובן׳ באדם וכדומה‪— .‬‬
‫הן אלו קצות דרכי היגיון אשר נכללו במידות שדרש ‪,‬הלל לפני בני בתרה כי ז׳ מידות‬
‫דיש הלל תוספתא סנהדרין פ״ז שחמורה נדישת־בהן‪ :‬א‘ קל ואומר‪ ,‬ב' גזיה שוה‪ ,‬ג' בנין אב‬
‫משני כתובים‪ ,‬ה׳ פרע וכלל‪ ,‬ו׳ כיוצא בו‪,‬׳ ז׳‪-‬ידגר הלמד מענינו‪^ ,‬־עתי■ארבע■ מימת ראשונות‬
‫מקבילות זו לזו‪ ,‬כי קל וחומר הוא התפיסה מן הקל אל החמור מן הפרע אל הכלל ‪(a minore ,‬‬
‫)‪ ad majorera‬בדרך החמרה צזנצזןיטיט‪ ,‬קל להשיג בעבע‪ .‬ומקבלת למדה זו‪ ,‬המדה הד'‬
‫בנין אב מכתוב אאד ללמוד עיב כל דבר בפני עצונו ולדון מזה על מה שהוא שוהילו מכל צד‪.‬‬
‫אבל הגזיה שוה היא דיך■ הקישור ■בשני מושגים נפרדים‪ ,‬על ידי מושג אמצעי המתחכם יחד‬
‫)מנשיויתגיע(‪ ,‬ומקבילה לה חמדה ‪.‬הרביעית‪ :‬בנין אב משני כתובים כלומר דרך הקישור‬
‫)זיצטהעןיט( משני דברים שאינם מוכרחים■ בעבע‪ ,‬יק על יד* קישור הכרת השכל המקרב‬
‫האחוקיס■ על ■ידי מושג'אמצעי‪ ,‬כאשק יבואר בכל־ מידה ומידה ביע׳ע בבירור‪ .‬ושלש מימת‬
‫האחרונות המה כדמות פירוש‪ .‬לר׳ ראשונות כי‪,‬׳מדת פרע וכלל הוא זרך סדר השכלה מן הפרע‬
‫אל הכלל ומן הכלל שוב לפרע כאמור למעלה ‪ .‬וכיוצא■ בו היא היקש‪ ,‬החיפוש; צזינדוקטיתן ‪.‬‬
‫ודבר הלמד מענינו מורה‪-‬על היקש החילול שלא יהיה דבר סותיי ׳את עצמו‪ ,‬דעל גרונד^ט{‬
‫דעט ‪( 1‬יעדערםפר‪1‬כעט(> באופך שאין לו להקב׳׳ה יק ד' ■אמית של׳י הלכה בשכל וסברה‪ ,‬א‘‬
‫היקש הישר בקל וחומר ובנין אב‪,‬׳ ב' היקש הדמיון‪ :‬הגז רה שוה ובניך אב משני כתובים כפידיס‬
‫וממילא נודע ג' היקש התנאייבחידוש הפרעים וכללים‪ ■,‬וד׳ היקש החילקז בדברים הסותייס‬
‫הדמיון‪ .‬גם המושגים המצערפים בהליכות דרכי תורה המה ארבעה א'אסור ומותר ‪ '3 ,‬כשר‬
‫וטסול■)בעניני מצות עשה( ג' טהור וטמא; ד׳־חייב ווכאי‪,‬וכל אשר מצעיפי׳ במעלות הקדושה‬
‫וה&פיש בין קודש לח'ול הוא דבי הבא מכח ד׳‪-‬אלו שחשבנו‪ — .‬גס ידוע כי לשיעת גאלינוס‬
‫עיקרי התמונות שלי המשפעים המוכשיים להוציא מולדות ■המה ארבעה‪ ,‬ובחיבוייהס־המשונים•‬
‫י״ד‪ ,‬והבלתי׳מוכשיוס להוציא מולדות המה משננים’וארבעה‪ ,‬עיין מילות הגיון פ' ו'"■ ז' יען כי‬
‫השקי גדול בכמות מן האמת';'אפס יתרון‪-‬האמת‪ ':‬ינן■ השקר כיתרון אוי מן יהחושך ־ כי כמו‬
‫שאור קען בכמות מאיר למקו' גדול ורחב ידים‪ ,‬כן חמיימוניות האמיתיות מבעלים הרוב שקי‬
‫בכמותו‪ — .‬לעומת כל אלה נתקנו ד' אמות'של הלבה ‪ :‬א׳ מקרא‪ ,‬ב' משנה‪ ,‬ג' גמרא‬
‫ד■ אנרה )עיין׳ להלן(‪ .‬מקרא הוא החכמה‪ ,‬משנה=הבינה‪ ,‬גמיא=הדעה‪ ■.‬אגדה=השכלה‬
‫וביאור‪ .‬והנה ■הבאתי' למעלה 'ד' נניני בירורים לביר האמה א׳ עדות ב' רוב ג' חזקה ד׳ ספק‬
‫^ ח א‪ .‬וראוי‪ .‬שארמוז לך' פרפרת קענה בדרכי עיון תורה שבע״פ ‪ :‬התוס' ב״ק כ״ז ב' שאלו‬
‫‪41‬־‪3‬‬ ‫הערה א׳ לארבע אמות של הלכה‬
‫למה אנו הולכים אחר הרוב בדיינים בדיני נפשות )וכן בד״מ( ובממון אין הולכץ אחר הרוב ‪,‬‬
‫והלא ק״ו הוא עיין קנהדרין ג' ב׳ ותום׳ שם ד ה דיני ועיין סומים ח״מ קי' כ״ה ומרדב י‬
‫ח״ק דחולין שהקשו הראשונים דלא שייך בדיינים רוב כי המיעוע קבוע? ועוד למה אין אומרי'‬
‫נס בדייני‪ ,‬ד"מ אין הולכים בממון יאחר הרוב? והרבה ־פלפלו‪-‬בזה האחרונים‪ ,‬אפם לדעתי הוא‬
‫■דבר פשוע כי העעם שאמרה תורה לילך בתר רוב ■דיינים הוא הגם שאפשר שהדין והאמת עם‬
‫היחיד ותמיעוע‪) ,‬כאשר אמרו עירובין י״ג ב' על ר׳ מאיר‪ .‬שלא קבעו הלכה כמותו מפגי שאין‬
‫רוב יכולים לעמוד על דעתו( בכל זאת ראוי לדון כדעת‪,‬הרוב כדי שלא ירבו מחלוקת ‪ .‬בישראל‬
‫‪7‬ומיא למה שאמדו בדין זקן ממרא גם כי מחלו הב״ד אינו מחול כדי שלא ‪,‬ירבו מחלוקת‪ ,‬ורוב‬
‫חכמים יכריעו לעשות כשכל המעשה נתך דער פרצזקטיכוען תערנונשכו‪ ,‬ולא כשכל העיון‬
‫של יחיד ניכטנצזך דער 'טהע^רעכויטעןפערנונפטדעט היינלעזנען‪ ,‬ע׳ ערך אומר דבר בשם‬
‫אומרו שהוכחתי שדברי היחיד קיימים לדור אחרון ולא נתבעלו ‪.‬אס■ יעמוד ■אחרון ויצער ך‬
‫למנין‪ — .‬ואם בן ממילא לא שייך בדיינים דין קבוע‪ ,‬כי‪,‬בדין הנהגת הרבים במדינה ע" פ‬
‫דת ודין בהכרח עובת הכלל הוא שהרבים ינהיגו הכלל ולא היחיד‪ ,‬כי הרבים מכירים ויודעים‬
‫»ותר טיב סדר הצלחת הכלל‪ ,‬עסשלפעמיס מן ההכרח להנהיג נגד‪,‬האמת לתכלית‪,‬האמת עיין‬
‫רק בבעלי דינים הבאים‬ ‫אות אמת בשם החינוך‪ :‬ולכן הצלל שאין הולכין בעמון אחר רוב‪,‬‬
‫לשאול ולא שייך בדיינים השופטים ומנהיגים‪ ,‬רק בכל פרט ופרע לפשוק הדין ולבררו עד‬
‫מקום שיד החקירה מגעת בעבור זה הקילו בספק ממון‪,‬ובספק טומאה בישות הרבים מפני‬
‫שאי‪ .‬אפשר באופן אחי להנהגת הכלל »״ן ׳עיך ■איסור וממון ולהלן ע' ארבעה עשר ‪.‬‬

‫הלכה ב'‪.‬‬
‫>‪:‬א( הלכה למ שה מפיני )ב( הלכות ‪:‬מדינה ע(‪ .‬הלכה ואין מוריןיכן')ד(‬
‫‪.‬הלכה^ ומורין ק = הלכה למעשר‪)' ,‬עיץ בבא בסרא ק״> ‪5‬׳(‪.‬‬
‫‪ ,‬א בימינו אלו ראינו‪..‬חכמים מחוכמים‪, .‬חוקרים‪5,‬חקיד‪.‬ה ודרישה רב־ה‪ .‬על‬
‫ענין‪.‬הלכה למשה משיני‪.‬הנאמר״בגמרא‪:‬אם‪.‬זה ממש‪ ,‬כי‪ ,‬משה אמר בע״פ‬
‫הלכה‪.,‬זו או לק ‪7‬לד;שלמן‪,‬להלכה ישנה‪,,‬ודעה‪.,,‬המו! הכמי‪.‬ם^כי‪,‬לשון זה‬
‫לאו דוקא וראייס־ם‪ ,‬־ממה‘שמבואר ‪' .‬במשצה‪:‬ג׳‪..‬פ״ד‪ ,,‬דידים ‪,‬שנמנו וגמרו‬
‫עמון ־ומואב‪.‬מעשריס'מעשר עני בשלישיה‪.,‬ואמר‪ .‬ר׳ אליעזר‪-‬לרל יושי בן‬
‫דורמקקיש אל החגשו‪,‬למנינכש כך קללהי מר׳ יוחנן בן״זכאי ורבו מרבו‬
‫הלכה‪.‬למשה‪.‬משיכי‪,,‬שעמון ועואל״מעשליס מעשר עני לשליעש‪ ,‬כדי‬
‫‪:‬שהעניים יהיו להם על מה שישמו־כג;לשנה‪.‬השמשה!שלישה‪,‬קרקע של‬
‫א״י‪.‬־ וכהבו שם‪ .‬המפרשים‪,‬ל״ש; ולא״ש‪:‬שלהכרח■ לשון זה'הל״מ קוקא שיהרי‬
‫‪ .‬עמע ומולל מן‪.‬הסורה לא;להחיובו כלל‪-‬למעש‪.‬מ‪..‬ה; —^על‪,‬זה כ]מך'‪-‬הרב‬
‫המפורשם הקכם הגדול'מוהר״ז לשפרו' דרכי המכונה‪ .‬לנגדו יצאו המון‬
‫מקנאים קנאת ד' צבאות וללאשם הרב המפולשש‪-,‬ה‪.‬חכס‪.‬הגחל מהורר‬
‫‪ -‬־‪ .‬שמשון רפאל‪.‬הירש‪..‬למ״ע ישורון‪ ,‬והשמיעו‪.‬בחוצוה‪-‬קולם‪-‬קול ■גדול‪-‬ולא‬
‫י‪ ,cp \ -‬כי‪-‬יש ‪-‬כפירה ומיכוה ■בשביה זו וח״ו׳ לוהרכן! והנהדאלו הביאו‬
‫•ר׳איה‪-‬ג‪-‬אמג־ת‪ :‬ממה שכהבו האחרונים‪-‬אחר‪:‬ההלמוד כמו ׳•הרמב״ם׳וימב״ן‬
‫'■ דדומיהס שהלכה לואמ־היא ממש‪ .‬׳אחל ?ה לאו; מכהליס מהגאון‪:‬־ לש״ל‬
‫_ יושאר■ חכמים ׳חקרו‪:‬קצת לערך זה'להליז‪ ’:‬לעל‪’,‬הלל‪ :‬מוהא״ז^^י \כל' זה‬
‫‪, :‬בשנת‪:.‬תדכ'!א‪^...‬אפש^ל‪,‬א‪ .‬נעצא שום‪, ,‬להוכחהז וחקירה‪ ',‬נאמ^ה■ לא לדברי‬
‫׳החולק ש ולא‪ ,‬בד׳ברז;‪-‬המתכצלים על ■עומק‪-‬הדבר‪ .‬הגדול ״הזה■ שיצד‪ .‬הוא‬
 ‫ארבע' אמות של ׳הקיצה ס‬ ‫‪342‬‬
‫’‪.‬מצד הגמרא‪ ,‬לפיכך אמרתי‪ . .‬אלכה‪ :‬לי‪.‬אל הר‪ .‬המוא‪.‬אל‪..‬המקור הכאמן‬
‫‪. .‬וים הקדמוני אשר־ ממנו שאבו• ■ראשוגיס; וכדעה וכחפשה ‪.‬לדעת מה בפי‬
‫התלמודי׳ מקבלי תורה שבע״פ; ואס גס העלימו קדמוכיכו ז״ל לרוב פשעות‬
‫ידעתם בכל־ זאת נראה ‪-‬יוכציץביןיהחרכוס זיהלי שמש וקרני אור שמאיר‬
‫ובא לכל‪ ,‬העולם‪ .‬רק לזה ישלק‪,:‬כלקורא‪ :‬כי לא'‪. ,‬אשא ' פטכר’לכל‪ .‬איש‬
‫‪ .‬ורק לשמים כוונתי ולא‪ .‬ירצו חז״ל‪,‬בחנופה‪.‬והבלי החן‪ ,‬שלא כדין ודת של‬
‫‪ ,‬׳תורה אמ‪.‬יתיה‪-,‬כי; ישרים‪,‬דרכייד׳‪-‬צדיקיס ‪.‬ילכו בם ועלינו להפך בזכות‬
‫‪ ..‬קדמוכיכו ז״ל‪:‬ולהרחיק מעליהם ׳עלילות‪.‬רשע כאלו*חלילה־לשוכם־דברו‬
‫בלא‪.‬קדר ובלא כוונה■ מיוחדת בכל עניני קדם‪ ,‬כהפוך■ הוא כל‪:‬דבריהס‬
‫^ ^כל ודעה ■ולא 'במקרה‪ _,‬עיין בע׳גהילכה‪'.‬יבואר‪,‬ין‪.‬תא'^'’‪ .‬־ ‪.‬‬
‫־ אלו ■הם' השאלות אשר כל משכילי־על‪:‬דבר'צרייך לשאול אס ירצה‬
‫' לבוא ^ חקר'אבות העולם'‪) :‬א(‪,',‬למ‪.‬ה‪,’.‬חלקו‪ ’/‬חך'ל ביך דין לדין לקרוא‬
‫‪. :‬דץ‪ :‬אחד‪ ..‬שלא לכתב מפורש׳ בהורה‪5 ,‬שם דבר תורה‪ :‬או;דאורי תא‪ ‘ ,‬ודין‬
‫אחר•’ שגם 'כ'ןי‪,‬לא ;נכתב ‪.‬בתורה’ קראןו‪:‬הלכמ למשה‪,‬משיני?‪) .‬ב(ל מ ה‬
‫•אמרו כידה מ״ה א׳‪ (*:‬כשם‪.‬שכל התורה כולה הלכה למשה משיני כך‬
‫פחותה מבתי ג'׳שנים■ כשרה לכהונה תלמ״מ‪,-;.‬מה'בקשו‪ ■-‬בזה שכל התורה‬
‫כולה הלכה״למ״מ והרי לדברי ירמב״ם בהקלמת■'זרעים‪ ,‬המובן בהלמ״מ‬
‫‪ . -‬הלכה‪,-‬שאיפהמפורשתבתורה‪-,‬ואיךיאם‪'.‬כן שייךלומר על‪.‬התורה‪:,‬מפורשת‬
‫הלמ״מ ? )ג( •מהיכן■ ידעו‪,‬חז״ל‪:‬בביר‪.‬ור‪.‬ימה־שהואי־הלכת'למ״מ והלא‪,‬רוב‬
‫המורה שבע״פ^כשכח בי‪.‬מי‪,.‬אבלו ש‪,‬ל‪.‬משה ‪,‬והחזירם‪.,‬עתניאל בן קנז‬
‫'י■ בפלפולו־)עימ ע׳ןאכעמכוכן(‪:‬ואס;'כן;כבר ‪’ .‬ש‪/‬לשפק זה לנקום עיוךרב‬
‫‪ -‬אם הלכה למ״מ היא ממק ׳מפי‪.‬משה א‪,‬ו‪ .‬מפי‪:‬עתכיאל? י)ד(; מדוע‪,‬קראו‬
‫לפעמים^דין אחד כמו כלימיני שיננורץ‪.‬יבשםןהלכה‪,.‬למ!מ ‪.‬עירוביין‪ .‬ד׳ ב׳‬
‫‪:‬וש;׳מ^וננ’כ’ן‪ ,‬זה עצנו;‪ .‬קראוהו‪ ,‬בבלכוק‪.‬מ״ר( ב׳‪.‬י‪.‬מךרבנן‪,?.‬־)ה{‪ :‬בשועה‪ :‬ע״ו‬
‫בג׳‪;.‬דבריס ״הלכה עוקבת ' את‪.,‬המקרא ‪:‬‬ ‫־ ^ א מ מ■ בקס ;ר׳‬
‫' _'הת^רה אננרה כישן־י דם בעפר והלכה בכל־דבר^״יהתורה‪.‬אמרה גילוח‬
‫‪ -‬מצורננ';בתעך ; _והלכה״ בכל ־דבר;׳‪ .‬התורה‪.‬״^‪f‬מרה‪',.‬״גירומין‪:.‬יהיו‪;, :‬בשפר‬
‫^^^^בר‪:,‬ומלואר‪,‬שם‪^:‬׳׳לשון‪:.‬צנורןבה ‪ ,‬פירושו‪ :‬שעוקרת‬ ‫^ ^ ^‪.‬ו׳ הלכ ת‬
‫ומקלת יותר מן תורה‪:,‬כיךהתורה‪ .‬ד‪,‬קדקךר’מל ‪5 1‬ר ’לוננ ופלעי‪.‬וההלכה‬
‫י >הרךלה ‪-‬בכל■ דבר‪,‬־ וקשה‪ :‬למה‪:‬זה דו ק ^ או מ ם ^‪! :‬ברים‪..‬׳והלא‪ .‬יש הרבה‬

‫^‪??^:‬ם׳«זכלידחזרה‪,:‬כולהך‪,‬לבהמ*ט׳׳מ״נך פמומ&דמנלצז^פ׳מס׳^יכשרהיולכהונה‬
‫ל‪.‬יך‪:‬לח‪7.7‬ך המלידדים•‬
‫הוא‬ ‫^‪:■:‬׳פפטודס‪ 1‬י‬
‫‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫;של״עדלא ‪*--‬י '‬
‫אמלו‪ . ,‬י ■‬
‫‪- ,‬‬ ‫*‪.‬״״ ‪-‬י‬ ‫‪.. :‬י _‬
‫‪343‬‬ ‫ארבע אמות של הלכה ב■‬
‫כי״ב ד״)נ כל השיעורין שהתולה לא כחכה שוס שיעור לאיקורין ואפילו‬
‫כל שהוא אקור ורק מעעס הלכה ניתנה מדת■ השיעור להקל‪ ,‬וכן גבי‬
‫כוכה מן התורה צריכים אנו ד' דפנות והלכתא לגרועי אתא קוכה ו׳ ב׳‬
‫וכן עין תחת עין מן ההורה ממש והלכה הקילה צנל ממון? )ו( למה‬
‫אמרו לפעמים לשון הלכהא גמירי לה בקועה ' והצי צזק צרורות ולא‬
‫אמרו קתם הלכה למ״מ ומה זה גמירי לה ? )ז(‪-‬מה •זה שהתלמוד‬
‫ירושלמי מו ‪ q’p‬על הלכת למ״ממה שאץ בבבלי ד״מ מנילה אקתר הלכה‬
‫נמ״מ )וגילה פ״א תא כריכה מעליה בתפילין ושאר ענינים ובתפילין‬
‫חשובים ברמב״ם פ״ג מה׳ תפילין קרואים נירושלמי תלמ״מ ע״ש ? )ח(‬
‫)ואין יצא לו לרמב״ס בהקדמת לזרעים ונש״מ שהלכת למ״מ אץ לג שום‬
‫רמז במקרא ותרי תרבה פעמים מצינו תלכתא נינתו ואקמכותו רבנן‬
‫על תקרא עיין נידה ע״ב‪ .‬ועוד מאין יצא לו לרמב״ם שס שבהלכה'למ״מ‬
‫אץ מחלוקת והרי הש״ק מלא על כל גדותיו עם מחלוקת בנידון הדינים‬
‫שהם לשיעה אחת הלונ״מ ולשיעה אחרת מדרבנן או מותר לגמרי‪ ,‬עיין‬
‫חות יאיר קי׳ קצ״ג שהרבה לקפור מקפר רב ועצום ? ועוד חולק הרב‬
‫הגדול בעל חוה יאיר על הרמב״ם במה שאומר'תרמב״ם שבל ששת‬
‫קדרי משנה תם הלכה למ״מ ותח״י אומר מאחר שששת כןדרי משנת לרוב‬
‫במחלוקת שנוים איך אפקר שהם מקיני ? והנה‪ .‬לא יחלוק על'מה שמבואר‬
‫בירושלמי הגיג׳ קפ״א אם באת הלכה לידך ואין אתה' יודע מה טיבה׳‬
‫אל תפליננ ה לדבר אהר שהרי כמה הלכות נאמרו למשה ומ שוקעות‬
‫הן במ שנה‪ — (*,‬אם כן מנואל שיש כמת הלכות למשה משוקעות‬
‫במשנת ולא יקתפק בזה שום חכם? אכן לזה יש לומר שגם 'תחות יאיר‬
‫מודה שיש כמה הנכות למשה מעורבות'במשנה'ך אבל הרוב או■ על כל‬
‫פנים קגנון הלשון של הדינים במשנה נולדו אחר כך‪ ,‬אנל שאלות‬
‫ראשונות צריכות עיון? )ע( במשנת חגיגה׳י׳ חשיבי היתר נדרים פורחי׳‬
‫באויר ואין להם על מהשיקמוכווכןאמרו שםעלשבתמלאכת מחשבת לא‬
‫כתיב ולמה לא אמרו'שקברות מדינים כאלה שיש להם מקרא מוענן או‬
‫חקרי מקרא כל עיקר הנה הלכות למשה מקיני ? )י( קשתי מה שאומר‬
‫הירושלמי ב״מ פ״ז מנהג עוקר הלכת מת זה מנהג שפירושו סיהרונג‬
‫יותר מהלכה שפירושו ג״כ פיהרונג?‬

‫*‪4-‬‬
‫( נמ״ע ישורון לשנה הרכ״א חודש שבט צד ‪ 250‬מבאר דברי ירושלמי אלה ע״פ הדין של‬
‫קנהדיין ע״ח‪ .‬הסורג אה הטרפה פטור‪ .‬שהוא‪ .‬משוקע במשנה ל' ‪ .‬פ״א דממה ‪ :‬אלו‪.‬היינו‬
‫בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם ואין להפליג דין זה לדבר' אחר ולדון שגם ההורג את הגוסס‬
‫׳עלוי■ — אכן אין הדמיון עולה יפה כי א' אין דין זה ■הלמ׳׳מ אלא במושכל הפשוט כמו‬
‫בטרפות בהמה שהמסוכנת מוסרת לפי שאבריה שלמים בלי חסיון וחסרון אבר טרפה‪ .‬נ׳‬
‫כבר בארתי למעלת ע׳ אסמכתא ד׳ ‪ 290‬שהפירוש של דברי ירושלמי הוא לישב השאלה של‬
‫״י מיקנא מן הכתוב אך'מעיין ובור שאין להפליג פכןוק׳זה ■לדבר'אחד חה מוכרח‪ ,‬כי‬
‫אל*כ היי י׳ זעייא שאומר כן סוא אומד בסוןפ העמוד שס שאין למדין מן הלכה ולמת לו‬
‫להכפיל? ושויס כל עניין זה הוא כי התורה'לא נתנה רק לחכמיס'הנקיאים בטעמי תורה‬
‫יל א כל אדס ידמה מלתא למלתא ב״ב ק׳׳ל בי‪.‬‬
 ‫ארבעאפומ י‪:?(£‬יהלכה כ‬
‫ב‪:‬למצוא■ >נל‪ ,‬פל‪,‬קלה ‪,>3‬קור גפנ׳ן‪^:‬אמ^הי‪-‬מן; ההפרה‪:‬להקדים■‪,‬תיז>>נה מה‬
‫‪..‬ל‪,‬׳ שיבוארףאנות ‪-:‬דר״נ ■פ״א ‪, :‬פל מ’‪,‬׳‪,‬ןיש‪ ,‬בידו‪:‬מדרש;ולא •‪:‬הלכות ‪-‬לא נועם‬
‫־ ' פפם ׳חפמה■ ^פות■ ולא מ־דרש‪-‬לא‪-‬מעס ‪-‬כ‪ 3‬עם ‪-‬יראת חפ{א ‪ ,‬אי כמי מי‬
‫‪:‬־;־■;שישי‪ :‬בידו; ־מדלש •ולאי‪ ,‬הלכות‪:‬־■הרי ^הוא פ‪5‬ור ולא‪-‬מזויץ‪ ,‬הלכות ולא‬
‫מד־רש^‪ ,:‬ואויין ולא ^בור;■ אבל מ*‪::‬א’ שפידו מדלש והלפזת הוה בעל‬
‫■‪:‬־׳ ’ י‪^:‬ז‪:‬ובכל‪-‬קכמה •גיבור ^■מזו‪-‬יין>■■ אס‪ :‬כן• יאאו את המדרש ליראת ד­‬
‫­ ; זאת■■ ההלכות ■לאכמה ולמה‪.‬זה ׳? ‪:‬בהכרח‪ :‬צריכים ‪-‬אנו להוד^ות כי‪: :‬נהלכה‬
‫■■‪:‬׳ש‪-‬פפם־בפכל אדם אבל המדרש מושקילמיצזא שמך במקרא מחמת יראת‬
‫^^^ביו־ד התורהמלבל י’חש‪;:‬חידוש‪-‬לשכלו‪-‬רק לתורה• ■לע־'שלשון הלך בעברי‬
‫‪ ■■c‬לישלה‪,‬ארבעהוראו׳״)א( הליכה פעהע^)ב;(פמרנ‪ 1‬ם‪,‬טלטטפמו ■‪:‬הולך ואור‬
‫■‪\■ :‬עד‪,‬לכוו־היוש •)אשלי{ •הולך■ רגדל‪-‬הנלו‪ :‬ומואוך‪) ,‬ג(זהוצאפדגר מדבר‬
‫!• ■‪:‬אלזל פמראחדלה מה •מכי‪;:‬יהלוך פ^ן־גערונג‪::‬איוב‪-‬ע"{>• •ד׳ •הושמת דבר­‬
‫‪. : ,‬מה ל^ד־אקר־ כמו־ הו לי כי‪ -‬שמות־ ב׳ •פ‪ :/‬ובן הוא• בלשון‪.‬־ הגמרא )א(‬
‫‪:- -‬הלכות‪■:‬מדינה עי^זרונפ־ •גמנק• ווא‪ 3‬רע^ ■כמו •הלכתא‪-,‬דבבלאי ‪-‬הלכות דרך‬
‫‪/■,:‬אר־ז‪^-,‬ב( הוראתז הלך‪,‬פ'‪ ,‬ופ‪ -‬אגיל‪:‬מאוד‪::‬למאי‪-‬הלכתא •כמו למאי‪ ,‬נפקא‬
‫‪, .‬־‪:‬מיפה‪) :‬זמזםי‪<-.‬ןירר■ ■דיירמ)?ט‪:‬געפ^ןגעכט(;‪(1;,‬ע^כען פמרטטריט‪ — :‬ועל‬
‫~‪-r,‬ד^רך‪:‬״זה לל‪:‬יכפר ‪ :‬אדם‪: .‬מחברו‪-‬אלא■ מתוך דבר •ד^׳כה־ ברכות■ ל״א‬
‫־‪-.‬פ?מבין‪.,‬ק;'ד*(לבתושפתא דפדיחכמהת‪-‬׳■■הלכה‪: ,‬כלומר; ‪;5‬מרג‪1‬טריטט מין‬
‫^^^^ת‪.‬תעגטמפט‪,‬י‪-‬ד‪;;.‬הילךהיטרמהט;עטומזה^ל■‪-‬הלפ קב^;עה\אוזהלפה‬
‫^^ר;;_ך?ןלופקק‪-,,‬ל‪;7‬לכ■• ■ןהל׳אין^^רן שלשוך‪ .‬הלכה;למשה‪ ,‬מקיכי‬
‫ל‪ •.‬׳נוכלי‪:‬לפרשלקי‪&-«,‬מ‪.‬ןגערןגן'מוי;ת ^ן ‪1:):‬מר‪,‬טען■משס״^ש‪-,‬ויאן•שיש ‪ .‬הלכות‬
‫‪• ■-‬־הרבה‪.‬שכ|מחו מקברות‪-.‬אחרות•• לפיכך‪-:‬׳צ״כו; את המושכל תשני שיצא■‪.‬מפי‬
‫‪3*^ :‬ור־ ^‪:‬־אשה‪3:‬עצא‪ 3‬פקש ת^ה‪ :‬למ^‪ ,‬ותנה ל;א יקתפק ‪:‬שו‪:‬םזתוקר‬
‫^^§ת?‪:‬שבהכרח■■■■כאשל‪•-‬הו^ילבמשה‪:‬לבאר את התורה‪,‬ב^ר כל‪-‬־אצוה‬
‫•;־■ומצוה‪-‬פכללותיה ■ופדעותיה‪ :‬כי‪ -‬ל־ול^‪;-‬זאת‪-.‬א’\אפשכלה‪3‬ץ איך‪,:‬לפהוג‬
‫^^ציהשלא‪■,‬פראה‪:‬פשפר‪,;:‬׳;החתום ‪r‬ו'שהפרח‬ ‫־׳‪ :‬ך^>ןךת •התורה!של‬
‫‪f‬אש־>?ע‪55‬ו‪ ,:‬רפןכיליןאאיך׳השוכת‪:‬והלולכ!■ ו^ך יתנהגוי‪-‬במלות‬ ‫■ •ה תר|ה‬
‫^ו‪/‬אהןת'>פ?פ;׳‪:,‬ו׳עומק הלין׳ גכ’כו^ופנו!‪:‬ושדר‬ ‫״‪*:‬וש^נואתא^יית‪,‬‬
‫^^^^^^^^‪:‬הד^מס^הצאיפים׳ביאו׳כ‪ :‬וראיה בקורה‪■.‬ל‪f‬ת‪’f‬׳ממה‬ ‫‪ ,--‬תא §נו^‬
‫שאמרו קכתדרץ פ״ז כי ‪-‬יפלא מ מן ק‪3‬רז>‪5‬זקןממרא(רדפר‪ -‬ווד׳'חל ‪5‬ז?‪:‬ופי׳‬
‫רש״י הלכת למ״מ ■כלומר דבר שאינו מפורש בתורה רקי צריך תאוקר‬
‫להבין הדבר מכח ד״א נקרא בדין הלכה פמ^וערונג ונכלל במלת ד בי ‪.‬‬
‫ד‪ -‬הפה‪^,‬תק‪5‬״ה אמר למשה שמות־יי״ח‪ :‬וחזרוומ‪/‬י״אתהם‪-‬את החוקים ו א ת‬
‫^‪ :.,.‬צ ר ^ פ ה‪ ^ :‬א ) ך; פ ^ ת‪ # ^ ,‬ה' ש‪’5‬ל‪1‬ר' ‪,‬משה‪ :‬את‬
‫רה ׳כ|לל גפרפ‪:‬ה’עו‪:-‬לסגרות ■סמג^ןסדהפ^מית של כל מצוס‪..‬דרך‬
‫י’׳*"־' ‪;?■:‬׳־׳‪.‬ו‪,'!.‬‬ ‫‪-‬‬
‫‪.....‬‬ ‫״‪;-‬ז ;ע ;‪::Trc‬ר‪ c :1*^*0 :‬יז‬ ‫!;;ן‬
‫אדם‪?^.‬לאשק\פי‬ ‫׳ *(‬
‫^וה‪,‬ל»ו;ו^גגפ‪:‬ולא‪» ,‬גלן׳י^צכה‪ '.?,‬אפה^^ם‪.‬נאמר‬ ‫|ןל‪5,‬ן'‪.‬אל{';^קגזל׳‬
‫^^>‪f‬ד‪.‬נלדק?»ה׳‪?,‬גק‪n.,ty?.‬וו‪p‬פ‪p‬ן‪i^'f‬א‪-‬כן 'הגוןפ* ?ס ‪p‬ד>‪B‬א קןן?ןם;‪,‬קי^?מ;נמקו׳‬
‫אחד מימוס אלם אבל האדם תוא מהלך )‪1‬לזרזטיא‪\1‬זי?ט^נפ־!גזו?'‪,‬לגלאא^ד‪.‬״^;‪ '..‬ן‪, ,-‬‬
 ‫‪^ 46‬‬
‫־‪.‬כ^‪ .‬ד״מ שמצות‪.‬ציצית‪.‬רומזס על זכמן‪-‬ל‪-‬ברי ■׳תשם‪/‬וק?גזור ‪.‬הסחמונים‬
‫‪-‬עם העליונים‪ ■,‬ומצות קוכה מורה ■על השגחה‪. ,‬ומצות ‪S‬ולב של ■השמחה‬
‫בל׳ ומצות‪-‬הפילץ על‪-‬קישור פעולות'הבורא ■ית׳^געול׳ס גשכר ‪,‬ועונש‬
‫בלעתיל‪..,‬כלאים‪.‬על הרחקה מן עבולה זרה והשמירה מכלמן המלכים‪,‬‬
‫שבת‪.‬על‪.‬ח?לוש‪ .‬העולם‪■ ,‬יום הכפורים‪ .‬על׳'הכפרה‪ ,‬וכ מ מ ה‪ ,‬בכל אלה‬
‫אמר' כלל‪.‬המושג‪ .‬תחילה ולפי עומק‪,‬הכלל‪.‬פרע ביחול את ‪ .‬עכפי״המצוה‬
‫■לפי‪-‬קלל ה ‪p‬רש’ ם‪ .‬מאותה שעה ■לבר שלח ל׳ ביעקב וכפל ■בישראל‪ ,‬כי‬
‫בכלל המון יעקב וישראל‪ .‬נשמרה המקולת וכל אחל■ •זכר"׳מקצת 'ואפק‬
‫‪...‬קצהו ראו‪ ,‬וכולו‪..‬לא כ א קי כ ל הרוב נשכח על• שהאחרונים למשה מיל‬
‫התחילו לחלוק‪ :‬זה‪•.‬אמרי כן ■פילש‪ ,‬לכו משה‪-‬וזה‪-‬אמר'׳בה פילש משה‬
‫‪. .‬והיה ;זה מיל בימי ‪-‬אבלו של ‪-‬משה‪ ’ ,‬כלרך כל‪-.‬המלמ’ דים‪.‬אפ’לוזבזה״ז‬
‫חולקים במה ■ששמעו'‪.‬מפי‪ -‬לבם ‪ ,‬וכללו'••שמציגו ‪-‬הרבמ בגמ׳ רבי■ חייא‬
‫אמר רבי‪.‬ובר ק פ ל א‪ ^ .‬ב ע ’ במות ל^׳ב׳כך אמר‪-‬רב>‪-‬וכן‪ .‬רב‬ ‫'כשבע‬
‫‪.‬כהכא כשבע כך אמר‪ .‬רב‪,‬רגו‪ ,‬ורב■‪.‬אמי נשבע כךקמר‪ -‬רב‪).‬שבועגת ‪.‬כ״ו(‬
‫‪ .‬באופן שמיל בימי אבלו של 'משה הוצרכו‪ .‬העובים'‪.‬להתאקף~יחל‪ .‬ולאחוז‬
‫בלבר ברו>כ‪ .‬והגילו הצדיקים לעתם וקבלתם וכאשריהכמננ הרוב■ כןעשא■‬
‫וכן‪.‬בשאר הלבר מושרשבאומה מאזבמכקג‪.‬והלכה ולנה•‪,‬ג כגמלים‪.:‬שבלור‪,‬‬
‫אלם‪ ,‬קלי‪.‬ם היו‪ . ,‬מלפי 'תעכוג'‪.-‬ועבולה' ז'רת והשלכת‬ ‫‪ t‬א‪ q‬כי‬
‫בכל‪ .‬זאת;‪.‬המיעוע‪ .‬העוב‪. .‬כשאר‪'.‬בח;וקמו‪ .,‬באופן‬ ‫‪ -‬עול מלכות שמים‬
‫שי ^ ד ושורש‪ ,‬תורתשבע׳ש הוא‪ .‬ההשתללות• לפרש‪,.‬שכתוג;ם ולנהו׳ג‬
‫‪'. ,‬במצות‪.‬עלי לרך שפירש משה‪--,‬וז׳ת^יא’ אפשר מבלתג׳כקמע‪ ,‬לקול^ראשוש׳‬
‫‪.‬שאמר^‪ .‬םכסו‪.‬ב שאל׳אביך‪. .‬הגלו״ זקכי^’‪ .‬אאמרואו^׳כי ’^■לשז^סורה‬
‫‪' -‬שבכתב״עבנכ׳כ^הוא^שתי ^ואית‪-‬נגןשה‪-‬רבשסע כ׳אימר' המע ש א״הכהוג‬
‫^’^‪^^;:‬שמגנשה^"'הא האומר‪,‬‬ ‫‪ .‬באומהעהמונה) עהשא‪-‬י‪-‬עתי‪-‬מאי‪,‬‬
‫^^^^‪-‬גחכממ‪.‬וש‪.‬כ^«■יי^‪ c ^-5‬מאותז‪ p,‬הלכפ'‪-‬נ^פפת ה לוו‬
‫' ‪- .‬אחר המנהג’ בלומר‪-‬במקום שהשכל^בהליבא א^;ת‪',‬התיור^ ממיהק נמשכו‬
‫^^^כמיהאמר‪.‬מכהג‪:‬הנעו^גחונגיכ עזה‪..‬מא העעם׳‪.‬שהמנהג מבעל ־הלכה‪,‬‬
‫‪ .‬כי ה מנ הג ״הוא ^מלאה"תאומה‪ -‬וקלסה‪--‬היא‪ -‬שלל^אכמום‪ ,‬נלכן‪ ,‬במקום‬
‫^ש״המעשה במנהג ^לא‪.‬וכלו ■‪..‬חכע?ם"בהלכס‪-‬אלעלד^‪-3 -‬שאמר‪ 4‬אם‬ ‫‪.‬‬
‫^^עזןן;לו‪,‬זשבבכ‪ 1‬נ ה א'״הע ם‬ ‫■יבוא‪,‬אליהו‪ .‬ויאמראין• ‪-‬אנלציו‬
‫‪ 5‬כ ‪ 0‬״“כוש^)א‪-.‬מגילה‬ ‫יבמות ק״ב‪ .‬ומצינו ר׳ אני‪5‬א‬
‫פ״א ה״ה לא אמר אלא הנהיג יאבל להלכה )בחכמה(' לא‪■ .‬ממשב בזה‬
‫^^מנהג ■להלכה^־'רלוא^פ ״הענחכ'הוא אצל אוי ש‬ ‫־■‬
‫‪■' .‬המעשה בה מו ‪ 4‬והולכה" בקכמים־‪-‬מ’’ן ‪ 1‬ת כ א ^‪.;& 1‬ב׳ ־זמ‪/‬מביו ש!ב‪:‬ב׳‪:‬‬
‫בקולשולומר;^כ>ה‪.‬לנאש‪:‬מנס‪^1‬׳ ורושלמור־פמקום‬ ‫״ ׳ד^־כפרע^‬
‫שכהגו"־וש«מ‪/.‬מצורף‪ 1‬לזפ״י‪ |5‬כלל ■אפר־'מ־הוא‪:‬ע’־׳ש*עמ‪-‬ם?הזד® אא<‪:‬שכל‬

‫מע ‪5,.1‬גאעס‪^5‬ב ■ככלל‪.‬הנא‪/..‬רק;ס^^וה‪ 1‬בא’ן‪ ’,‬סידוש‬ ‫באופן שכמו שאמר‬

‫כגאאו‪..‬רע^הןקטיאג^קיי׳‪#‬ש‪0‬ד‪ ,‬אמעק מי«אזפר ער״‬ ‫•עק‬
 ‫י‪!.»:‬‬
‫ארבעאמוות‬ ‫‪34'6‬‬
‫קיננערונג‪ ,‬ויש לך' דברי שיאמרו' לך ראה 'זה' דבר■קדש הוא כבר היה‬
‫■ לעולמים‪ .‬דבר זה מושרש בעם •תכבארי מאז'כאשר‪-‬אמת'שהראה הקב״ה‬
‫'למשה מה שתלמיד'ותיק' עתיד לאידש‪ ,',‬וכל קבס מישראל מקבלי סורהו‬
‫משיב‪ /‬מדרש פ׳’ תשא‪ ',‬כי'כל היטלד ^שיוריש אומה זו' רעיוכיו; ומחשבותיו‬
‫■ ;תלויות ■במהישכברי נאמר־וינשנה בשיכי‪-,‬עד שקראו לתלמיד‪'-‬חכם''גדול‬
‫^^^שון\בשם ק'י'ני'כאשר אמר ר׳‬ ‫המדקדק בשמועותיו‬
‫י' אלעזר■על ר'יוחנן; למחר שיכי כחית■ ירושלמי מגילה'פ״א ועל ר׳ ״יכאי‬
‫י אין ישיבה"לפני" סיני; ירושלמי ביכורים''פ'״ג‪V ',‬על ר'‪.‬׳‪ -‬כחמן’שלישי את‬
‫’■ ''הכתובים כשיני'ק;דושין כ^׳״ב'‪ /‬ועלר׳יושף שהוא שיכישוך‪.‬ברכות רהוריות‪.‬‬
‫׳' והצה איך שפק שבהרבת‪-‬דברים לערך יגיעתם'לכויך אל‪:‬שיורש^האמת כן‬
‫תיצליחו ’ ועשו פרי להשכים אל מת' שאמר משה‪' ,‬ותרבה■ עציכים‪ .‬נשארו‬
‫י' חזקים וקיימים'ממשה■ממש‪ ,‬וכאישרי אמרנו ־בשם'הירושלמי■ כמת ■הלכות‬
‫י ש^מרו למשה משוקעות^במשנהזמשפק ■הדין'להחמיר^( — ועל הקכמת‬
‫י ;חכמי תורה'אחרוכיס' אמרו לפעמים שכחום וחזרו‪ .‬ויסדום;■ — י עתה‬
‫^^^^^ש׳ב^אמתכמהתנמתשנאממ ממשה'ממש ואין בהן מחלוקת‬ ‫■';“'יבא‬
‫^חלךקת‪;,‬לפ’ ^שהתלכה'לוכחה היא‪ ’ ,‬ויוצאת מבוררת‬ ‫;י זאי' אפשר‬
‫^ן^ייחולק^ באיופך שבדין׳נוכל■ לו)ור _תלכת למשה‪:‬משיכי­‬ ‫‪': ",‬מפייוש‬
‫'’ ־ איא עסי ממט ך ע ‪ 0‬מייגע מו‪^:‬יטטעןבמרע'סמןגערונג מ‪1‬ים דעכן וומרטע‬
‫ראיות' ברורות שאין'‪':‬ב'הו;שום’;תפ‪5‬כה‪.‬‬
‫‪^,‬ן}'שו‪ 9‬״'עדי’ו’ ת~אמר'ר' _יהושים‪-1‬ב״ח' משום ר׳ ■יוחכךב״ז' הלכה למ״אישאין‬
‫' ' 'אליהו בא לא לעמא‪^-‬לא ׳ילנןתריליאללרחקןצא׳ליקרב‪ ,‬וכתב קם'הרמב״ם‬
‫י '■בפי׳• המשכה לא כשמיע ממשה״ זה הלשון‪'' ,‬אלא ־ מ^לה שאמרי משה בעכץ‬
‫ביאת'המשיח לעתיד >‪,‬אם יהיה ׳ נדחך בקצה השמים משם •'•';קלצך״־והגיד‬
‫להם ג״כ מפי■ הגבורה בהקדמותיו וקברותיו' שייבא־ ךה האישי)ותוא''אליהו(‬ ‫יי'‬

‫^^•בתושפתא‪-‬עדיומ שם‬ ‫^ י;לישר■ העולם מן החומשים‪;^•.‬׳ ויותר‬

‫י* ךר'בי;'חכיכא בן'׳גידיו ״'אומר ■הרי' •'הוא •אומר ■•ויצאו*;ק’אשה ־ישראלית‘’' והלא‬
‫'■'“'דבריסיקל וחוגנר׳מה־משת רבינוי׳לא רצהיילגלואיאת״הממזריסעדאכתגלו‬
‫״ ‪ -‬א ‪5‬הו''ידדלמ'^ו;ש'ל'ימשה־ לא■ הק‪ —";'.‬י מבואר י'מזה■'ש'ר‪J‬ראו הלכה‬
‫^^^לץןרךדזמ?שכלמד'■' מדברי משה ^ממעקיזץמכהגיו‪,‬‬ ‫ך י'‬
‫״■ןיאיינעי־מונמיטטעובמרען״פמןגערונג ■מידם דעמ"בענעהא'עןן מדננר■ מ?י ‪ 0‬דעו‬
‫‪■ -‬־ ‪-‬־ ׳ ^ י‬ ‫•‬ ‫י׳ ' זומלטעךמשה׳ש־‪.‬־**( ־■ “־ ‪-‬י‬
‫ג׳•‪■:.‬׳ ד■";'■ ר־׳ג‬ ‫‪;.‬־ ׳‪.‬־ג‪-‬יו;זן ר״׳ירדר ״׳!׳{> ׳׳■‪'-,‬״‪■';•' :-‬־׳■״‬
‫^ס‪-‬שפרףהלע;מהוא^מומהאוע«ן‪,‬טוי^"ד■שי'■ ‪7‬צ"א‪-‬ו‪:‬גוךז;שס‪,‬׳ ולדעה;•‪,‬יש‪^-‬עולר‬ ‫«‪5‬‬
‫^^^^^!לוס^‪7,‬עמק 'דאגנישא ליחומלא״לדעת‬ ‫״‪ .‬גני^ז״ל׳׳א״א״‪,‬וגלש> שס״ דנ‪2‬אגגי‪.‬י‪1‬זא'‪.‬‬
‫•■ 'עהלש״ליויגואלי ע׳ ■גלייה*אי״ה(״ולכן■ ה»ה'״■בג־יה״ולא פההיע ׳ חרבה‘־ דהוי ללכה למ״ע‬
‫■■ אמלען לחויייח אין כלילה שמ״מ׳׳דספק‪-‬הלמ״ע לחומלא;‪ ^ -.‬ועייף פקחיס ש״ו ב׳־שקלאו‬
‫‪V‬לאל‪,‬מנונ■‪.‬נגי*וזה;ע׳‪1‬פ־‘‪S‬י ‪m‬ולי ‪1‬ו’עס טדין^״^ב>א ‪r‬עןד■כי•;י^'לכמה־אואכ‪p‬ימן‬
‫‪(.(',‬־שליחוה‪.‬מןוהשעיס צ?ושל‪2‬י ^^?והןנו^הדיה^עשיע׳צחכעש‪^-‬גן׳׳כדככלל‪/‬הלכל^לר׳מ הוא‬
‫^^^^נת‪.‬שסג^ה^לשעש ‪.‬ך‪7‬׳^»לדןייכו׳‪.‬א‪-‬יקט״וף“^^‪:‬יי?^‪• °^.‬זה ‪,‬מלןלא‪,‬מש‪8‬וני‬ ‫‪■- ,‬׳‪.‬גןוכם‬
‫' ''איר^ ‪tJ« "hr‬נ^ ולול דוי ;?ח' תיהויוד יחידות ;יו אודיד ר'לו«י' ^יי”^^ שמפולש^״שגלגענין‬
‫‪347‬‬ ‫ארבע אמות של הלכה ב־‬
‫ב יבמות ע״א הלכה מבית דינו של שמואל הרמתי ‪ :‬עמוני ונא עמוניס‬
‫)‪:‬ואבי ולא מואבית דבר זה נלמד ממה שמשח שמואל בעצמו את דוד‬
‫למלך תחת שאול‪ ,‬ואיך יתכן כן הלא דוד בא מכת רות המואביה ? ‪.‬אלא‬
‫מזה מוכה הדין המקובל עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית‪— .‬‬
‫בבא קמא ק״א‪ .‬אמר דוד כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי כל‬
‫המוקר נפשו על דבר הורה אין אומרים דנל שמועה כשמו‪ ,‬ואיה קיבל‬
‫כן? מפני ששאול התנהג‪,‬על פי שכלו ולא שמע לעצה שמואל מפי ד'‬
‫להרוג אה אגג אלא הלך בעצה שכלו‪ ,‬ודימה שבזה עושה‪ ,‬כהוגן‪ ,‬ובזה‬
‫יעשה לו שס בארץ ולא נעשה כן באמת; אלא אדרבה שמואל אמר‬
‫שהשם מאק במלכותו של שאול מפני שהלך אחר עצת שכלק אס כן‬
‫מבואר שכל המוקר נפשו כל’ שיאמרו שמועה מפיו להתגדר בה אין‬
‫אומרים שמועה בשמו דוק ותשכח כי כן הוא‪.‬‬
‫ד למעלה ועוב מזה הוא מה שמבואר פאה פ״ב ו' הלכה למשה מקילי‬
‫בזורע שני מיני חיעין עשאן גורן אחת פאה אחה למלן עשאן שהי‬
‫גרנות נוהןפאה מכל אחת ואחת‪ .‬העעס נראה ברור על דרך זה‪ :‬בשבת‬
‫כ״ג א׳ מבואר ע״ש התוקפהא פאה פ״א ע״ש אמר ר' שמעון מפני מה‬
‫אמרת הורה להניח פאה בקוך השדה ? מפני גזל עניים כלי שידעו מה‬
‫שהוא שלהם‪ ,‬ומפני ביניול עניים‪' ,‬ומפני החשד שיחשדו לבעל ביה שלא‬
‫‪ .‬נתן פאה‪ ,‬ומשוס לא הכלה פי' מפני הרמאים — ולפ״ז הדין נותן‬
‫בשני מיני חיעין דוקא אם כשאן שתי גרנות נותן שתי פיאות כי אל"כ‬
‫יהיה במין אחד גזל וביעול וחשד ורמאות אבל אם עשה גורן אחת לא‬
‫שייך זה‪ — .‬ובירושלמי פאה שם ‪,‬וחגיגה קפ״א יש •מחלוקת אם אינו‬
‫למדין מהלכה זו של שני מיני חיעין על שני‪-‬מיני שעורין‪ ,‬ורבי זעירא‬
‫אומר אין למדין מן הלכות והקשו עליו ממה שאמר‪ .‬חלפהא בן שאול‬
‫היא שני מיני חיעין היא שני מיני שעורין ואמר רבי זעירא כך היתת‬
‫בידם הלכה ושכחוה כלומר דמן הנועם ועיקר ההלכה ראוי באמת‬
‫‪ .‬להשוות שני מיני שעולי! אל שני מיני חינוין אבל בכל זאת בכל מקום‬
‫אחר אין ללמוד מן הלכות רק מי שיודע טעם ושורשהקברה וההלכה‪— .‬‬
‫ה מ כ ח שידעו שיש דעת ■וחכמת בהלכה התלויה בדיבור או במעשה’ משה‪,‬‬
‫נולדה אחר כך'מחלוקת באיזה דברים אם יש למצוא■ מקום לתלותם‬
‫בהלכה למ״מ או לא‪ ,‬כלומר אם יש להחשיבם למושכלות שניות או‬
‫יא שונות ד״מ ערלה בחוצה לארץ קוני שמואל דמית שנאמר קידושין‬
‫קפ״ק ערלה הלכה דבח״ל אקור הכוונה הלכתא מדינא ור׳ יוחנן אמר‬

‫משה שלימד ברדתו מן ההר ללכה למ״מ הבועל ארמית קנאין פוגעיןיבו‪ ,‬כלומר שכימו &משה‬
‫ברדתו מן'ההר כעש על עובדי עגל ■ושיבר את הלוחות ויזר'את העגל‪ -‬וכן‪-‬נהג'־מע'צמו בלא‬
‫שאלת להקב״ה כן כל רואה ‪.‬מעשה מכוער‪:‬כועס■ ופוגע בעושה רשע; ולהפך •גס ‪ r‬ת אמרו‬
‫שמגלה אסתר הואהלמ״מ יען משה אמר א‪■ q‬בהיותם נאלץ אויביהם לא מאסתים ותעמיד‬
‫להס השם מלדכי ואסתל גימי המן מגילה פ׳;ק ועוד ט בימי‪.‬אסתל ע‪,‬בלו תולה‪ .‬משה‪-‬בלצון‬
‫'‬ ‫י־‬ ‫טוב וחזרו במשובה לכלל־התולה שבת פ׳׳ה‪.‬‬
 ‫‪348‬‬

‫הלכתא למשה מקיכי‪ .,‬כלומר ר׳ יוחכן קוני‪ .‬ש מעע ס ‪.‬זה עצמו שאשל משת‬
‫״ ‪ :‬ע״פ השם עללה בארץ‪.‬מפכי שיש‪,‬בזה־ ‪p‬ועלמ לגו‪',q‬האילן אם נרקבים ‪.‬‬
‫תפירות עליו' ‪ 3‬ג׳ שנים־ראשונוסמצועסזה״גופא יש לאשרו כא״ל‪',‬ושמואל‬
‫ורק‪ :.‬הלכתא_‪ .‬מדינת י לתיקון‬ ‫שובר דאין עלינו‪,‬להשניס על‬
‫כלומר המדינה‪.‬עצמה תרצה בזה להעיב *לעץ פריו‪:‬ולתחזיק‪.-.‬במעוז הישוב‬
‫‪5 .‬כ״מ‪ ,‬כי‪.‬ר׳‪ ' ,‬יוחנ^;שהזה‪ .‬באלן ישראל ־והקפיד ״על‪ ,.‬כבוד• ארצו מקום‬
‫התורה‪.‬יסש״תועלת‪.‬זו לחכמת‪,‬התורה אכל ‪,‬שמואל‪.‬שהיה״בבבל דעת‬
‫‪,‬‬ ‫לכבד ארצות חוציות כנודע ממנו‪.‬בפ‪::‬אדד‪.‬‬
‫־‪,‬מעעם זה״לא‪ ,‬אמרו על; היתר כדריס ומלאכת‪,‬מחשבת‪.,‬ועל‪ ,‬קנש‪ .‬ממון‬
‫תחת האבר‪ ,‬־הלמ״מ‪..‬כי' כל אלה מושכלות ראשונות׳‪,‬כפי‪-‬עצם‪ .‬תכננת תדבר‬
‫ה ולאוגלמלו‪ .‬מ מ ת שכשקי יאו אמר משה‪ .‬רק במושכל‪'.‬םאמנתי ושכל‬ ‫‪,‬‬
‫המעשה )סרמקטיטע פעמונפם( כאשר יבואר‪.‬כ‪.‬מקו‪.‬מג‪'.',,;,‬ונםשכל; אמרו‬
‫שוכה ו׳ ב׳ תלכתא לגרועי קאתי כלומר כל הלכתילמ״מ תכלימת לתקל‬
‫מעע ולפלש־ דרך תאפשר בנקל ־ יותר להעשות כמו כל■ השיעורים לבל‬
‫' ‪ -‬כדמה כי האוכל ש׳׳שנחייב ולא נתנה תורת למלאכיי שרת ראפש״במקום‬
‫' שהמעשה ■ותמנהנ'ותשכל משכימיתישעיקר המצוה■ כך ׳נאמרת אץי צורך‬
‫להלמ״מ■ רק מעשה בכל■ יום ■■יוכיח‪ — .‬ויבואר‪-‬עוד בע׳ הלכת מ׳ ם‬
‫ו כן יש מחלוקת ■במה'שנשנה במשנה נזיר כ״ח האיש■ מדיר תת‪ .‬בצו בנזיר‬
‫־ ■'‪-‬מן המורה‪-‬או־דרבצן ר‪-‬יוחנן שובר הלכה למשא משים‪■,‬ור־יש^לקיש שובר‬
‫י י מדרבנן‪ •.‬שובר‪-‬ל׳‪:‬מחכן״שמעעם זת■ נופו■ ■שהתורה כתבה•תורת■ הנזיר‬
‫״ להמת־צדיד ד ״ ולשאת ‪'.‬נזר־• הקודש ‪,:‬על‪-‬ראש אד ם' קדי ש תמאדש• עצמו‬
‫מלמעה מן ׳הי^ן זומן ‪-‬התגלחת ועומאת מת‪ ,‬ועל דרך שאמאר שנשמכה‬
‫י ׳פי■ נדר‪.‬לשועה שכל'הרואה שועה ׳ בקלקולה יזיר יעצמו מן היין ואס כן‬
‫ד ׳־"כל התורה‪:‬הלזו הוא רק לחנך את תאדם׳להתקדש ולהממלות; יא״כ בזה‬
‫'גופא צשלל שגם׳כלזאבזיכול להדיר את בנוז׳בנזיר■ ׳מצעורידממעש ׳מצות‬
‫׳•״י חיצון; אבל■ רישלקישישובר תענית י״‪-‬איא׳‪-‬זשהצזר נקרא חו ע א ^ ר'ו‪f5‬ליעזר‬
‫״^■‪:‬הקפדי מפ ם ש םע תכצ מו מן היין ־•אם כן א ן בעצם ׳■הנדירות מ§וה‪ ,‬רק‬
‫■ל־י־תועלת ‪. #‬שהואזירוצה־לפגושזיאתזזיצרו ולהר!ל’לוז׳לעוב״כאשר‪ '-‬עשה ‪,‬‬
‫^‪:‬ואם״כןלא־הוי׳דיןזא^אאצצמדירדתת בנו‬ ‫״־הצזיר״‪ #‬הד־אום׳נדרוש‬
‫‪■-‬בנ‪/‬יר■ רק מדרבנ‪-‬ן‪-,‬כלומר‪:‬לכי‪:‬מה‪^:‬שהוא׳אדם‪>-:‬זוב’ ^קע?^^׳‪ 3‬לא^בעצת‬
‫;‪;):^:‬מםעקטיךןפי־רק‪ ::‬אס האב רואה־ שבנו‪-‬כע?פ'‪.‬מושן ^‪ 5‬עו ם ב ת אי ת׳ הגוד‬
‫■ א‪:f‬־‪.‬מצוה‪.-‬מדרבנןלחנכו״ולקדש;נפןו^ במניעת קמןתד לו!י‪^9:‬׳ נ‪?1‬ם‪5{5‬ודיתא^ ‪-‬‬
‫■ ו״• על• מלוי זה ^ש״מחלוקה״ בחגיגה דרע;ק דו^רושלמי‪-:‬פ‪1‬א‪-‬ה?אלרצ•־ בישעיה‬
‫‪:-‬׳״תובר‪.‬״שיעוקין‪:‬׳ דרבנןך וכן קת?‪.■-‬מעומילראישג>רצ׳‪:‬י‪5‬חנןד‪-‬שובי שיעוריו‬
‫דאורייתא הלכה למ״מ והאריכו שם‪ ,‬שני חכמים אלו מודים ■שבלתי שפק‬
‫שיער משה בדאמרן דאל ■•דבכ בערך ‪,..‬ר*ראה;‪;.-‬עבמדק ׳הר‪-‬אויה‪,‬׳‪..,.‬ואם‪',‬כן‬ ‫‪:‬‬
‫הםיעולוס‪^-‬פכלל׳המה ‪-‬דאורייתא ^^^^‪:‬כיפשואדםכיעד־ןט^גמטרזוןענ‪-‬ריש עיין‬ ‫^‬
 ‫‪349‬‬ ‫ארבע אמות של הלכה ב׳‬
‫זה קובר ר׳ יוחנן דתצי שיעור אקור מדאורייתא לא בעצם רק מחמש‬
‫דחזו לאצערופי ויאכל ש־עור שלם — ומיושב בזה השאלה הנ״ל שקראו‬
‫בדין במקום אחד שיעורין הל"מ ובברכות מ״א‪ :‬דרבנן‪ — .‬כללו של דבר‬
‫להלכה למ״וו יש מעם ושכל בעצמה בעבע ענינו וכמו שאמרו גיעין י״ד‬
‫א׳ הני תלת מילי כהלכת׳ בלא עעמ׳; מעמד שלשתן קונה‪ ,‬כותב כל נכשיו‬
‫לאשתו לא עשאה אלא אפוערופוק‪ ,‬המשיא אשה לבנו הגדולבבית קנאו —‬
‫לכל אלה יש עעם בעצמם על פי הכרח הענין‪,‬ואינם צריכין לעעם אחר‬
‫למבין —וכן הצי נזק צרורות ב״ק י״ח א׳ הנא בעעם כי רק במקו׳ שגו ‪q‬‬
‫הבהמה מזיק יש נזק שלם אבל לא צרורו' שהם גירי׳ דמזיק ולא גופו —‬
‫לכן קראו באבות דר״נ הלכות חכמו־‪ ,‬כלומר הלכה בלא קמך במקרא רק‬
‫עעס ושכל אבל מדרש להשמיך על הכתוב הוא יראת שמים ושבוד‬
‫התורה כי מי שמעמיק בחקירה שבילי הכמת ההורה מנשיג ההלכה‬
‫בודדת היינו עעם המצוה הוא חכם■ ומי שמיחק חכמה זו לתור׳ הקדומה‬
‫הוא עניו וירא שנוים‪.‬‬
‫ן ראיתי להעריך לפניך דעתי על הזרות שיש בהלכה למשה מקיני‪ :‬ב׳‬
‫בצים ב׳ קשואים ב׳ אגוזים ודבר אחר ואקרו חכמים כל הזוגות בעבור‬
‫דבר אחר פקחים ק״י ע״ש ‪,‬‬
‫ותנה אני כתבתי ״בהמגיד״ גליון ‪ 19‬לשנה ו׳ שענין זוגות הואקכנה‬
‫למדו חז״ל מן העמים ובפרע מכה הפיטמגמלמער ועל זה תשיב הרב‬
‫הצדיק הגדול כמת״ו תירש קאלישער בגלק ‪ 25‬צד ‪ 197‬וז״ל ראיתי‬
‫את דברי הרב תחכם מהו׳ יחזקאל כ״י אשל תמיד יאורו דבריו הנעימים‬
‫עיני הקוראים‪ ,‬אך הפעם משך עע קופר מהיר למהירות‪ ,‬עד כי‬
‫מתפלא אכי על איש גדול כמוהו אשל זה דרכו העוב לחזק דברי חז״ל‬
‫וחדותם הבאים בים התלמוד ולגלות אור זרוח הצפון במו‪ ,‬ואיך זה‬
‫יכתוב ידו הרב היקר הנ״ל זה שאצלנו היהודים מקפר זוגי הוא קכנה‬
‫אין זה הורה יהודים רק תורת הגוים‪ :‬א׳ הלא דרך חז״ל לומר דבר‬
‫בשם אומרו? ב׳ הלא־ מבואר בפקחים שם כי זוגות היא הלכת למשה‬
‫מקיני? — וזה אשר השבתי לו‪ :‬ראיתי קרן הצבי עולה ומנגח יפה‪.‬‬
‫ושמחתי באומרים לי ביה ד׳ נלך לתראוה מקור נאמן לתורה אמת —‬
‫אכן בדבר הזוגות לא נעלם ממני אמרם ז״ל שב׳ בצים'ב׳ אגוזים ב׳‬
‫קשואים ודבר אחר הוא הלכת למ״מ אבל לא נעלם ממני ג״כ מה שאמרו‬
‫• שם בקמוך במערבא לא קפדי אזוגוה‪ ,‬וכן מאן דקפיד קפדי ביה ומאן‬
‫דלא קפיד לא קפדי בי׳‪ ,‬היהכן אם זוגות הוא קכנה מהלכת למ״מ ממש‬
‫שבכי ארץ ישראל לא ידקדקו במה שצוה משת? אבל באמת קוד הדבר‬
‫הוא כך‪ :‬שכמו שאמר רמב״ם שהבאנו למעלה ) א( על הלכה שבקו‪q‬‬
‫עדמח לא‪,‬כשמע ממשה רבינו זה הלשון רק מקברותיו נלמד כ ף(‪ ,‬ככה‬

‫*( כל כך כשלש אהבה הצדיקים באמה ליחש כל חכמה ומדע לשולש הלאשון שהוא משה עד‬
‫שאעל הלמב״ן בשפלו האסונה והבטהון פ״ה בדנלו על כוונת השס הויה וניקודו שחמכוין‬
‫בו תקובל הפילתו‪ ,‬אמל אל יהיה דבר זה קל בעיניך כי אלילי שאנו חדשסיו מלבי הייתי‬
 ‫ארבע אמות של הלכה ב׳‬ ‫‪350‬‬
‫אומר אני נא כשמע ממשה רביכו זה הלשון שהזוגו' יש בהן קככ ה רק‬
‫ממה שאמר משה שמע ישראל ד' אלהיכו ד׳ אחד מוכח שהשניות היינו‬
‫זוגות הוא שכנה‪ ,‬וזה רמזו חז״ל במה שאמרו ״ודבראחר״ ע״ פ מה‬
‫שמבואר סוכה מ״ה כל המשת‪ q‬שס שמים ודבר אחר נעקר מן העול'‬
‫ואקרו רבנן כל הזוגות מחשש שיתו ‪ q‬דבר אחר לו ית' ‪ .‬וממה שאמר‬
‫משה כי תהיינה לאיש שהי נשים אהה אהובה ואחת שנואה וכן א שה אל‬
‫אחותה לא תקח לצרוח וווכח ששני דברים שויס כשמס ועעמס ’ ש בהם‬
‫קכנה ‪1‬חשש שנאה וקנאה; לכן שני ביצים עגולים וכן שני אגוזים ושני‬
‫קשואיס יש בס עיגול ואינם מתדבקים יחד הדק היעב‪ ,‬אקור משוס‬
‫סכנה ‪. ,‬וכן אונרו חז״ל שנים שאכלו כאחד מצוה לחלק במה דברים‬
‫אמורים בשניהם קופריס ברכות מ״ה ב׳ כי שני לומדים אינם נוחים זה‬
‫לזה־ ומתנהגים לרוב כמו שאמר המדרש שביום שני נבראת המהלוקה‬
‫כי ונכפר השנים הוא שימן הפירוד והונחלוקה ; אכן כל זה בבב ל אבל‬
‫בא״י תלמידי הכנניס נוחים זה לזה בהלכה ואינם שונאים רק אוהבים ‪.‬‬
‫עיין קנהדרין פ״ד א׳ ופקחים קי״ג ב׳ ההבדל בין ה״ח שבבבל לא״י ‪.‬‬
‫ונעעס זה אונרתי כי אין זוגות קכנה ונתורת יהודים רק מתורת גויס‬
‫כי היהודים יש להם אל אחד שבראנו־לכבודו והעוביס מקיימים‪ :‬יהי‬
‫כבוק חברך חביב עליך כשלך‪ ,‬ולא כן הגויס שלכל אחד יש לו‪,‬אליל‬
‫מיוחד — ולהיות דבר זה בעבע נודעת לכן לא הוצרכו חז״ל לומר דבר‬
‫' בשם אוונרס‪ ,‬יען אין בזה שבח רק גנאי! ועוד וכי חובה יש בכל דבר‬
‫עבע לומר שם הגויס והלא בריש ברכו׳ חלקו הלילה לג׳ או ד' משמורו'‬
‫וזה היה מנהג■ ישן אצל הרומים וקראו כל משננורה נשם ‪ , Vigilia‬וכן‬
‫כמה דברים‪,‬נןלא הזכירו חז״ל שיש בזה תורה אחרים —וכן יותר מזה‬
‫הראה ברכות'ונ״ו‪--‬ב׳פרקא’ בדיניקעודה בקיאי עפי מרבנן קשישי‪ \ ,‬מ ה‬
‫שננובא בקפר הזהר פ' נשא ד׳ קל״ד הכל תלוי במזל אשר עליו 'כתנ‬
‫מעלתו גליון ‪ 36‬צד ‪ 213‬שכן הוא בש״ש וזה אינו כי לא מנצא מאמר‬
‫זה בשם‪ ,‬רק לקוח הוא מן משלי רומיים וקפריהס ‪habent sua fata‬‬
‫״ ‪■ libella‬ומצינו לחשים והשבעות בגמ׳ כדרך הפרקים כלא שם וכן הרבה‪.‬‬
‫ד| מנת קאמרתי לננעילה נקל מאוד להבין מה שאמרו ז״ל ניקוך המיס ‪,‬הוא ‪.‬‬
‫הלכה למשה מקיני קוכה ל״ד‪ .‬ומ״ד א׳ והכוונה כי ענין זה הוא נתקן‬
‫מאז באו בני אדם לעבודת שמיס ולכלל אמונה‪ ,‬היה ראשית קרבנם‬
‫מיס כי לא היה דבר אחר‪ ,‬ולזה נהגו האמנות‪,‬בהודו ומצר‪.‬יס בעיר‬
‫קמנמסום ‪.‬בניקוך מים בתחילת ימי החור‪ q‬להזכיר אל בניהם מוצא‬
‫הדברי׳ ממקורם הראשון בעוד שהיתה תבל ומלואה מים במים‪— .‬ועיין‬
‫שננואל א' ז׳ ו' ויקבצו המצפתה וישאבו ונים וישפכו לפני־ד‪ — .‬ובשמוגי‬

‫אומר שהוא הלבה למשה מסיני! ועיין בספל חסידים סי׳ ל״ג שהניגונים חינה הלמ״מ סנא'‬
‫^ יענו כקול כלומר הניגון בכלל ולא פרעי ניגון‪ .‬ושמעתי נשם הגאון מהר״י איינשיעץ בשעין‬
‫שקרא החכם רנה״וו ביאורו לספר ויקרא לפניו ומצא חן אמר חייך דבריך נאמרו נשיגי•‬
‫‪.‬‬ ‫ועיין תענית ט' א' שר' יוחנן מיחס כל חכמת הכתובים לתורת משת‪.‬‬
 ‫‪351‬‬ ‫ארבע אמות של הלכה בי‬
‫ב׳ כ״ג ‪ ,‬שהביאו נדוד ווים בקבה' נפת ויקך אותם )דוד( לד' ‪ .‬וזה היה‬
‫לקדמונים כדמות קרבן לווכוע מיס מן הצמא‪ ,‬כאשל נהג אלכשכדר‬
‫בלכתו ימיס לביס בונדבל עס חילו הגדול בלא וניס שאחי שונצאו מעין‬
‫הלאה המלך כוחו! הלב לכצוש האותו ונסך המים המיועדים לשתות‪— .‬‬
‫והצדוקים מאגו בוגנהג ניקוך המיס כמו שמאנו בנעילת ידים מפני‬
‫שהוא ווכהג עמים — עיין להלן‪ ,‬ועל דלך זה עבילת הנידה עוד קודם‬
‫מתן תולה נהגו בזה הקדושים והעהוליס באוווה‪ ,‬והכלל כי כמתוקכיס‬
‫שבהם אמם צל־כיס לעשות ולא נמנה תולה לק לצל‪ q‬כל הבליו׳ ולקדש‬
‫את ישלאל ביהוד ‪ — .‬ועיין לונב״ם פ״ז מה' ונקוואות שלונד‪ ,‬העבילה‬
‫בנשים מן השמועה ומן הכתוב במים יובא ועהל בנין אב לכל העמאי'‪,‬‬
‫‪ ,‬ובגמלא לא כן דלשו לק והדוה בנדמה בנדמה ההא עד שמבא בונים‬
‫כי אין הניש ונתיל עצונו מבית אקוליס‪ ,‬לכן בנדתה תהא )שבת ק״ד(‬
‫עד שתבא בונים והמיס יתילו חבלי העומאה ‪.‬‬
‫ען והנה עניניס שנקראו מקנות ונשה כמו אבל הוא תיקון משה )למב״ם(‪,‬‬
‫וכן ז׳ יוני משתה‪ ,‬משה תיקן בלכת הזן ברכות מ״ח ב'‪ ,‬משה מקן‬
‫■ ששואלין ודורשים בעניני של יום עוב מגיל׳ קוך‪ ,‬והקשתי למת לא נקראו‬
‫אלו הלכת לונשת? מפני שכל דבלים כאלו המה לק לתיקון דבל אחל‬
‫ולא יש בעצונס חיובם לק למקנת תאוונת ומעשית במנהג ולא ע״פ‬
‫הכלח השכלת תתוק'ושבילי הכונה בעצם‪.‬‬
‫גס זה שמשונע בתוקפתא ־דיס ד' ג' שהנביאים שמעו ממשה עונון‬
‫ומואב ווכשלין מעשל עני בשביעית הוא ע״פ מה שנודע מן המולה‪,‬‬
‫■ '‪-‬שמשה לא כבש מעמון ומואב לח קצת‪ ,‬ולא כבש הכל מחת ידו כי להניח‬
‫מקום פנוי מן תשב־הה בשביעית לעובת עניים ‪.‬מוקבת כן‪ .‬מעעס זה‬
‫נבין מה שאמרו כי תפלושים תמת תלונידיו של משה יומא ד׳ א' וכןיכל‬
‫; יהתולת כולה היא הלכת לננ״מ כלומר שמנו שאמר משת והגית בה יומס‬
‫‪ •.‬ולילה‪ ,‬וחובת על אדם לעשות כל דבל לשם תמול'‪ ,‬ולשמור ולעשות כל‬
‫העבע ע״פ התולה‪ ,‬וכן באמת מנהג חכמי תולה שבע״פילפלק כל דבל‬
‫־ בחמנת כמאונל משה ושננלת' ועשיתם כי היא חמנתכס ובינתכם גכו׳‪— .‬‬
‫מעעס זה נבין גס מה שאמרו במדרש שיל פקו׳ אחת היא יונתי‪ :‬הלכה‬
‫‪■ .‬אחת היא אע״פ שאלו אוקרין ואלו ממירין אלו פוקלין ואלו מכשירין‬
‫הלכת אחת היא‪ ,‬כלומר בשורש כל מצוה ומצוה לא נחלק אדם מעולם‪,‬‬
‫>נת עיבה ומת תכליתה כקוכת ולולב וכדומה ‪ ,‬אלא ידעו כל ענין על‬
‫מת הוא מתנז‪ ,‬מנת שפירש בת משת‪ ,‬והמחלוקת רק בפרעי כלל זה‪,‬‬
‫אס ג' דפנות או ד׳ לקוכת; אם לולב צריך אגוד או לא‪ ,‬אבל בעיקר‬
‫■חובת הנוצות ד״מ שאין התולה מחייבת להניח תפילין ממש על תגו‪q‬‬
‫כמו שיאמרו הקראים כזאת לא מצינראצל לבנים‪ ,‬אלא הכל שוים לעובה‬
‫כי צורת הנוצות ואופן עשייתה מורשת הוא לנו מינני משת‪ .‬ולדעתי‬
‫ממדלש זה שה״ש פ״ו פ' ע' יצא לו ללנוב״ס שאין מחלוקת בתלמ״נו אלא‬
‫שהפריז על תמדת כי אין נוחלוקת לק בעיקרי תבנית תמצות ושולשה‬
‫רק בקעיפים‪ ,‬ואפילי המחלוקת בקעיפיס יחקו לפעמים להלכת למ״נו‪,‬‬
 ‫ארבע אמות של הלכה בי‬ ‫‪352‬‬
‫כמו שיק בתוקפתא הובאת בר״ק פאה פ״ו מ״ב על קברה במחלוקת‬
‫שמאי והלל בריה הן הן הרברים שכאמרו למשה בקיכי ועיין פקחי׳ ל״ח;‬
‫ובכורות כ״ח ב' על מחלוקת ר״מ ור' אלעזר במעשר בהמה מפי השמועה‬
‫מפי חגי זכריה ’ומלאכי‪ ,‬כי כימי נבז ימי עמי וכמו האילן העומד במקום‬
‫עהור עוקה פרי למינהו כן כל ענפי קברות בתורה לשם שמים ע"פ‬
‫המקורת הכל חוזר ושב‪ ,‬ואל מקומו יבוא בשלום‪.‬‬

‫הערה בי‪ .‬כלל העולה מכל זה הוא כי השם הלכה למשה מסיני מונח אל כל חורה כולפ‬
‫בכלל‪ ,‬ועל כל דכר חכמה*( המושרש באומה להכנת החורה הסתומה ביחוד‪ ,‬כדרך‬
‫שאמרו נידה »”ה א׳ כשם שכל תורה כולה )בכלל( הוא הל״מ כן פחותה מבת שלש שנים כשרה‬
‫לכהונה )בפרט(‪ :‬הוא הל“מ‪ ,‬כי ענין זה הוא בכלל שיעורי תורה ומידותיה אשר בלעדיהם אי‬
‫אפשר להבין אפילו מצוה אחת על בוריה ‪ .‬ולמען׳ ברר דבר זה אספרה לך קורא יקר מעשה‬
‫שהיה כך היה ; ‪,‬בהיותי בדרך להתמהמה קצת בעיר אחת מערי מעהרען‪ ,‬בא אלי חכם אחד‬
‫ירא וחרד לדבר די‪ ,‬וסיפר לי איך שהוא משתדל בתיקון המקוה ביישוב אחד שנתישב מחדש‬
‫במדינה זו עם יהודים‪ .‬אפס עדיין ישי ספק הקרוב לודאי שלא יצליח בהשתדלותו זאת‪ ,‬יען‬
‫כי טענו עליו בני תורה באמרם אליו יום■ יום ; איה נמצא כתוב בתורה מפורש דבר זה שחובה‬
‫על בט ישראל לתקן מקואות לצורך טהרת בנות■ ישראל? ואחר שהוא השיב שיש כמה‬
‫דרשות בגמרא על זה‪ ,‬אמרו לו‪ ,‬אין אנו אגודים בחבלי הדרש‪ ,‬ואין אנו מחזיקים רק בתורה‬
‫ד׳ ברה!‪ — ,‬לפיכך ביקש ממני עצה‪ ,‬איך ישיב נדחי ישראל אל מקור החיים ? וזה אשר השבתי‬
‫לו‪ :‬דע כי דבר זה שאלו מקמי רב יהודה גאון טבילת נדה מן התורה מניין כמבואר בתוס'‬
‫יומא ע״ח א׳ ד״ה מכאן? והשיב שיש קל ומומר ממגעה שצריך טבילה‪ ,‬ור״ת פירש דנפקא לן‬
‫מדכתיב מי נדה מים שהנדה׳ טובלת בהם‪ ,‬ור״י פירש דדרשינן שבת ס״ד מדכתיב והדוה בנדתה‬
‫בנדתה תהא עד שהבא במים‪ .‬והנה מכליאלה לא ידענו רק שהחיוב הוא לטבול במים ועדיין‬
‫לא ידענו שיעור ותיקון מקוה‪ ,‬כאשר נראה מימה מה שלמד י' יוסף דרך רמז יומא שם ‪:‬‬
‫מדכתיב ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד לחטאת ולנדה מכאן רמז לנדה שצריכה לישב‬
‫עד צוארה במים ומסיים הש״ס ולית הלכתא כוותיה‪ ,‬אשר הוא תמוה מאוד‪ ,‬כי הלא לא יכחיש‬
‫ר׳ יוסף כי הנדה צריכה לטבול כל גופה במים ולא דוקא עד צוארה ? ודוחק לומר שמה שמסיק‬
‫הש״ס ולית הלכתא כוותיה המכוון כך שצריכה הנדה לטבול כלי גופה? אפס הדבר מבואי‬
‫יומר בחגיגה י״א‪ ,‬שם שאלו הש״ס טהרות מכתב כתיבן? ומשני לא נצרכה אלא לשיעור מקום‬
‫דלא‪-‬כתיב‪ ,‬דתניא ורחץ במים במי מקוה‪ ,‬את כל בשרו במים שכל גופו עולה בהן‪ ,‬וכמה הן‬
‫אמה על‪,‬אמהברום‪ .‬ג׳ אמות‪ ,‬ושיערו חכמים מי מקוה ארבעוס סאה‪ .‬מזה מפורש שאמרו על‬
‫שיעור מי מקוה דלא כתיבא‪:‬הגם שדרשו מקרא ורחץ כל בשרו; בכל זאת הם בעצמם החשיבו‬
‫זאת לדרש וסמך‪ ,‬והחשיבו׳ דין מקוה כלא־ כתיב‪ ,‬ורק ממה שמושרש הדין בישראל על פי‬
‫חכמת תולה ש‪3‬ע״פ ורק לסמך בעלמא לקחו הכתוב ורחץ ועיץ רמב׳׳ס פ״א מה׳ מקואות‬
‫שלמד מפסוק‪ ,‬אחר במים יובא וטמא עד הערב‪ ,‬בנין ׳אב הוא לכל הטמאים שצריכים מים‪,‬‬
‫באופן שנראה ברור שאין קבלה ידועה וברורה מן‪,‬הכתוב רק בשכל וחכמת תורה שבע״פ יוטעם‬
‫כל זה הוא‪ .‬כך ‪ :‬דע שאין להבין ושום מצות שום פסוק בתודה בלא חכמת ושכל‪ ,‬למדוד ולשקול‬
‫אופן המצוה ההיא ד׳׳מ מי שיקרא' ואהבת לרעך כמוך לא ידע שיעור אהבה ‪,‬ולא יבין מה יניע‬
‫ומה יניח לטובת חברו‪ .‬עד שילמוד ממה שמסור י לחכמים־ מאז׳ ומקדם וכן לא יבין שום איש‬
‫מתולה שבכתב מעשה קידושין וגירושין וכל עניין טרפת ונבלה‪ ,‬ובהכרח הדין עם חז״ל שאמרו‬
‫כל ׳התורה׳ כולה‪ .‬פורשו‪; .‬רבנן‪ .‬והשכל קודם לכתב כמו שהנפש קודמת לגוף כי הכתב‪,‬בלא‬

‫*( ‪.‬נודע שיטה סדל כי החולמיקדמה לבריאוה עולם הטבע וכי נובלה סכמה של מעלה היא סורה ב״ר י״ז‬
‫ובמנהות כי׳ע ב׳ שופר כי משה ישב בשורה שמיניח של סלמידי ר׳ עקיבא‪ ,‬ונסלשה דעהו מפני שלא הבין‬
‫הורה חדשה של ר׳׳ע שהיה דירש חילי סילים של הלכוה‪) ,‬וכסגשמה ההורה יוסר מאשר היתה בימי משה‬
‫כולה רוס׳ושכל(‪ ,‬אפק אמר ששאלו הסלמידיס אה ריע על דבר אמד‪ :‬רבי מניין לן ‪ f‬ה? השיב הלכה למשה‬
‫ונהקרלי‪ :‬דעה משה כי ראה שהוא השורש הנאמן בחכמה‪.‬‬
‫‪353‬‬ ‫הערה ב׳ לארבע אמות של הלכה‬
‫פירוש נאמן הוא כגון( נלא נשמה‪ .‬ולא ידע האדם קניעה המודש שקנע משה גמולה נאמרו‬
‫החודש הזה לכס ראש קדשים מנלי מסולת;' וכן לא ידע מהו ויראה מאלהיך אס >לאמ עונש‬
‫או יראה רוממות ; וכן בכלי מצוה ומצוה מן מצות האבליס וכ״ש ממצות שכליות הכל■ צריך אל‬
‫שיעול ובחינה בדעת וחכמה לברר הגבול והחוק עד היכן יד המצוה מגעת ומהו הוכן כוונתה‪,‬‬
‫והיה משה המנהיג ששים רבוא יודע ומכיל וכולל חכמת כולם וידע לשעל ולהגביל כל עיונים‬
‫וסברות ‪.‬‬
‫והנח תיקון המקוה לטהל טמאים הוא אחת מחכמות התורה הנוסדות במקור השכל שניתן‬
‫בסיני עם התולה‪ ,‬יען כי מאז נהגו הקדושים בכל אומה לכיהל טומאה במים‪ ,‬מפני שכמו‬
‫שהקרקע עם המיס המקובלים המה דוגמה אדם עם הנפש‪ ,‬יען כי המיס המה נפש העולם‬
‫ודם לגוף הקרקע הוא הנפש‪ ,‬ושניהם עומדים תחת משמר קדושת השם בלי אמצעי‪ ,‬כן גס אס‬
‫נטמא גוף האדם עם נפשו יקח תרופה ומזור ממלא כל הארץ כבודו ויכוין בטבילתו לחבר‬
‫גופו ונשמתו אל מי שממלא כל העולם כולו ברוק קדשו‪ ,‬אשל על כן השתדלו חכמים■ לתקן‬
‫מקוה מקובלת לקלקע כתבנית גוף ונפש יקד ושיעלו מ׳ סאה יען כי לצו שיזכור האדם ענין‬
‫סיבת הטומאה שהוא מקול יצילת 'הולד מ׳ יום ובמי יום נטבלו ישלאל בטהלת התולה‪ ,‬גס‬
‫מספל ארבעים מאז הוא סימן הבינה ‪— .‬י‬
‫והנה תובן הטהרה ועיקרה בבל היה לעולמים אצל האבות וגס'אצל ‪,‬שאר גדולים וחסידים‬
‫שבאומות ואמרו חכמים סנהדרין ־ל״ח על בי״ב כמתוקנים שבהם אנו צריכים ]לעשות‬
‫ובשערי תשובות להגאון לב האי סי׳ז לצ״ח )יעיין ‪3‬סי׳ קע״ה שם( *( מפני קידוש •השם צפני‬
‫גויס ישמעאלים שטובלים לקלי צריך הישלאל ג״כ לטבול‪ ,‬אכן שיעול המיס הוא דבל שכל‬
‫שנשלם במסולה המיוחדת לקדושת ישלאל והשכלה האומה בכל מניניה‪ ,‬כאשל אבאל אי״ה בעלך‬
‫מקואות‪ ,‬שכל מה שקבעו להלכה בעשיית המקוה הוא דוגמא ולמז לטהלה השכל וחכמת ילאה‬
‫שמים‪ ,‬וכאשל אמל הלמב״ס סוף' מקואות שאע״פ שהטבילה מצוה מצד עצמה‪ ,‬בכל זאת הכל‬
‫תלוי בכוונת‪,‬הלב וטבל ולא הוחזק כאלו לא טבל וסוף דבל יטבול אדם במי הדעת — כי אחל‬
‫כוונת הלב הן הן הדבליס ‪.‬‬
‫ועתה דון מינה ומינה כי לא על הלקס של תולה ללדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ד׳ בשכל‬
‫כל המקבלים האמיתיס בע״פ‪ ,‬וכל האומל אין לו אלא תורה )שנכתב( אשילו תורה אין‪• .‬לו‬
‫יבמות ק״ט ב׳‪ ,‬ומאין ידענו השאלת הנפש הדעה היותל מושלשת באומה הקדושה והלא לא‬
‫פירשה משה בתולה? בהכלח אנו צליכיס להודות ני משה גלה סוד זה בפה‪ ,‬יען כי הענין׳עצמו‬
‫הוא שכל‪ ,‬ולא יושג נחוש‪ ,‬לכן הלאה משה זאת לבעלי שכל ודעת‪ :‬ולא כתב באותיות שהס‬
‫כחומר ומלבוש לחכמת התורה‪ :‬והעיקר כי בכלל הלכה למשה המה שיעורי מקוה וכל השיעולי׳‬
‫והגבוליס שגבלו בעלי מדע בסברה ובקדושה וטהרה‪ ,‬בדרך שתסכים ההלכה להמעטה הנשמע‬
‫■לנעשה‪ ,‬שכל חכמים עם מעשה האומה‪ -‬בחומר‪ ,‬כי שכלו של משה נשרש בלב עמו מאז‪ ,‬וחפצו‬
‫בידו יצליח לבחור במעשה הטוב ואף חוקים המתוקנים של עמים כמי ניסוך המיס וטבילה וכן‬
‫גט כריתות וכדומה מן הדבליס הקדומים בזמן מאוד‪ ,‬נאה לעס תולת משה עבד אלהיס לקיימם‬
‫בחכמה‪.‬לשם ד׳ בי בזה נגילו ישראל מן האומות ע״פ התולה‪ ,‬כי תחת אשל האומוה עובדיה‬
‫לכוחות הע‪3‬ע ואף לכוחות המגונות והכרחיות יען הטבע אצלם‪.‬אלהי‪',‬נספוך הוא בישראל‬
‫שהמס מאמינים בחפשיות'הבורא למעלה מן הטבע ואליו יערכו ויכוונו כל פועל טוב נאה‬
‫ומשובח‪ ,‬לקדש ולעלה את הטבע ליוצרה‪ ,‬ואין זה אפשר רק ע״פ;חכמיס יורשי־סבלות אמיתיות‬
‫עיין ע׳ אתד‪ ,‬בחרתנו‪ — .‬והנה מצינו פסחים'פ״א ב׳ אמל ר׳ אלועזל לל' עקיבא עצס‬
‫כשעולה שיהיון הנזיל מגלח הוא הלכה למ״מ ורביעית דם הוא קל וחומל ואין למדים ק״ו‬
‫מהלכה עיין רש״י שבת קל״ב‪ .‬ולדעתי טעה הדבל‪.‬מפני שאיך‪-‬למדין הלכה לק מהלכה למעשה‬
‫ב״ב ק״ל ב׳ כלומר השכל המעשה של חכם מומחה היודע לפלס *דרבי תולה באמת הוא׳יכריע‬
‫שאין ללמוד עהן]למקוס‬ ‫ולא כל הלוצה ליטול את השם יטול — ולכן תראה הלבה ‪,‬‬

‫»(בקפר גןויבענ ‪0‬ןעד‪.‬רע דעל םינמגמגע מן הרופא המצם טנויינהיינ] צד ‪ 228‬מבאר ואומר; בטוב טעם וחנל‬
‫אין שאיש יחיאל ציין לשמור נפשו לבסור בטוב ולפאוק גרע מדועוס העמיס נדרך שהמפא הגוסן ‪:‬תס חיים‬
‫‪ Ang08tura^jnde‬צרין להזהר ולידע שיש אם נזה נשם זה שהוא קם המוח‪ ,‬וכן אמרו חז׳ל למיימינים נה‬
‫סמא דחייא למשמאיליס בה קעא דמוהא שנא פי‪:‬ר*ע‪ ,‬ולפיכן חכמה ובינה יהירה נעינן‪,‬להבחין מה שנין‬
‫הורס משה נאמה ונין ההפוך ואמרו ירושלמי רפ׳ק דשנה אס יכול אהה לשלשל השמוע׳ עד משה שלשליה‪— .‬‬
‫‪23‬‬
 ‫׳׳‪ 364‬העדהג״לארבעאמות■של הלכהיה׳‬
‫אמר־כמו שאין למדיס מממש יחעאות ‪.‬ממות דין אשם■ אלא'כל' שנאצואות מהה באשם ירעה‬
‫■תמורה י״ח ינ״ק ק״י נזיר כ״ה‪',‬יען כי חמאת בא'לתעאינגד' שמיס וראוי להזכיר'צי"הנפש‪.‬‬
‫י החוטאת ■היא חמות משא״ל האשם בעל ב׳ שקליס שהוא חעא לשמים ולברלת וצריך ׳רעייה‬
‫;כין הנריות להכיר מומן — ואין למדים רק הבקיאיס כמו'נזלמדו' הלכתא מסוטה יעל ספק‬
‫׳־טומאה בשכל וטעם לכל הספקות עיין ערך הסמוך‪ — .‬ואל יבהלוך המחבקות'שבין החכמיס‬
‫בננסורת ובהלכות כי כן דרך החוקר בצדק לפלס במאזנים בעלי שמי כפות‪ ,‬ואפילו במעשה‬
‫‪/‬שהיה ד"מ מקום גניזמ הארון ומנהני כה״ג ביל׳כ וכיצד נקיא^יוס הושענא אם יום חיבוט חריות‬
‫לולבים או ערבה יש מחלוקת ימנא ■פ״ג ופ״ה וסוכה מ״ה‪— .‬כי ע״י החקירה תצא אמת לאמיתה‪— .‬‬

‫׳הערד‪.,‬שלישית; ‪:‬ראיתי את כל היקום אשר ברגלי; הסברות שכתבתי על הלכה למשה מם‪:‬ני‪,‬‬
‫ובמראה אלי נמודע ‪.‬כי ישאלך בנך ממר מה זאת העלית בחקירתך‪ .‬וביאורך על ענין זה‬
‫לדבלבמר בקיצור‪:,‬מה־ זה;הלכתא לגרועי קאתיא ? ■ומה זה שאערה לחלק בין ׳הלכה ‪.‬למ״מ‬
‫‪..‬בכלל־ופרט‪.‬ונמה לא אמרו על הימר נדרים‪. ,‬מלאכת‪,‬שבת ודינין בממון ממור אבר‪.‬ונפש ושאר‬
‫דבלים הלכה למשה מסיני? ועוד‪ :‬והוא;העיקר כי אם כדבריך עדיין אנו צריכין להכניס קצת‬
‫‪-‬ספק בלבנו‪.‬ולהפחית ממעלת הקבלהיננמשה ממש‪ ,‬וכאשל■ המעולל‪.‬החכם יש׳יר בספר בחינת‬
‫‪.‬הקבלה על כל תמלמדים־זכות על הקבלה בלהג הרבה ויגיעת בשר■שלא הועילו כלום‪ ,‬כי לא‬
‫‪-‬יכלו לברר ולהוכיח‪::‬אמ אשר בקשו? כן יאמרו אלי; לפיכך ראוי שאגיד לך■ הקד מות;ברורות׳ אשר‬
‫' אין בהן שום ספק ■וממוכן ■ימבליר לך אמימתכל;הדבריס ■אשר דברתי עד הנה צאין ספק ותפונה‪,‬‬
‫‪:‬א׳‪.‬פעם‪:‬אחת‪ .‬הייתי‪:‬במסיבת‪:‬חכמיס המוחזקים למחזיקים־ במורת ד׳‪ :‬ע״פ׳ הקבלה ובאת השאלה‬
‫‪ .‬־ על טומאת כחן באוהל המת• וכלל טומאת■ פמחיס־ שהיא מקבלה שמקילין הרבה בזמן הזה‬
‫;בה‪ ,‬וטענו■‪:‬שני; אנשים ‪.‬אשי‪ :‬לא להם הריב עם הקבלה■ מאז‪ ,‬ואמרו‪ ,‬כי ׳הגס שמאמינים ‪:‬חמה'‬
‫‪:‬בדבר‪7.‬׳‪-‬ע״פ משה־‪,‬עגדון‪ :‬בכל זאת ישומו ספק׳בא‪.‬מיתמ;■הקבלס^וסלכה‪-:.‬לע״‪».‬׳■‪:‬המ‪p‬ורה בע״פ‬
‫וכ״ש• בטומאה הנזכיה אשי אין השכל■ מסכים ■בה‪;',‬ולא יאומן כי יסופר שמשה גלה דעתו על‬
‫;ענינים כאלה שיהיו נוהגים גס ‪:‬אחי החיבן בזמן שכולס טמאי עמים?*( ׳אז אמיתי‪ ■:‬דעו‪.‬אחי‬
‫■ורעי כי מאודנפלאמי לשמוע מפיכם ספק כזה והלא הדבר ■מושכל בטעם פשוט כי כולכס מוייס‬
‫■שמשה יבינו‪ .‬ע״ה אב לנביאים ולחכמים השקול כנגד כל ישראל בשכלו הרב אשי חננו אלהיט‬
‫■ בלמי‪:‬ספק בשמעו ונלמדו דברי אלהיס‪ ,‬חיים הראה פנים מסבירות לכל צד‪ ,‬ובלתי ספק התעורר‬
‫•להשכיל יכל■ מיני‪ .‬ביאור שאפשר להכניס בדברי תורה העפויםי׳־‪;.‬בכלל■ רסמומיס‪,,‬בפרטיהם‪ ,‬כי‬
‫י הלא■גס■ היום‪■:‬אןש יכתוב־ איש■ חכם דברי‪ :‬חכמה ויסודי •דעת‪:‬יעלה'‪,‬עלדדעמו‪-/‬כי כפי‪,‬שינוי‪ :‬שכל‬
‫;פקודאיס •יפורשו דבליו‪ ,‬ויודע להגיד■ לאךם מה שיחו‪ :‬ומה;שבלבו ומכונמ־ צפשו‪.‬׳להבין •במאמר‬
‫•ביוי >או‪:‬סמוס‪; ,‬וכיצד יוציא‪.‬מושכלותשניות ממוך הראשונות‪:,‬ויבין דבר מתוך‪,‬״דבר ‪ :‬כפי מעלת‬
‫‪:‬כל‪■:‬איש ■ואיש‪,.‬׳ כ׳׳ש׳ויק״ו‪,‬שמשח חסן סוף ‪,‬מעשה במקשבה מחילה וידע לשקול ■׳במאזני אמת‬
‫‪:‬באיזה‪:‬דדף־י‪.‬שכוךאוד ■נישריס; •ואיך ישמנו חביאורים״בתוך׳ששיס׳לנוא עד ■•שנלתי ספק כבר‬
‫‪:‬המעגיק‪ -‬לבוארעל;מחלוקת דעןת״שונות‪ ,‬וכי‪ .‬יבוא‪;,‬הזמן אשי דעה‪-‬אחמ‪-‬תהגבר■ברוב מניךוברוב‬
‫'־חכמה עלרהקודמיס‪--,‬ולכן‪:‬ידע הוא ־ולמד• כל‪:‬הדעות ‪-‬אשי ■מתכנה ■לעורר ריב׳ומדוןן • וזה‬
‫דהסוד שאמרו‪ .‬שהראה הקב״ח למשה‪ .‬דור;דור וחכמיו דור דור• ודוישיו■ ואפי׳ מה׳שעתיל‪-‬תלמיד‬
‫־‪:‬ומיקולחדשד וכאשר אמרו ג״כ בירושלמי׳ ספ״א לחגיגה‪ ,‬יש דבר‪,.:‬שיאקר לך״ראה‪-‬דבר •קדש(!‪ :‬׳!קברו‬
‫‪:‬משיבו; ■‪:‬כבר היה ׳לעולמים‪ ,‬״כי׳ כבל מוסכם‪ :‬בין הקכמים‪:‬הוא ־ששכל‪••:‬אחלונים‪!',‬כלול ^שכל‬

‫רמצץנו קעץ■ז ה‬ ‫פלג^‪-‬למונה ‪,‬מ״ה שאין זה‪.‬הלנה למשה ממש‬ ‫‪ 1^^ .‬כני‪:‬כ׳‬
‫יי 'בירושלמי נל באמי! ׳זלל^די 'ולא הלמימיממש הפר הלשהלר״ש פ׳ המצנינגדובה׳יג הלגנות קלומש שכל' מקום‬
‫שנאמר באמה‪ ,‬אימתי ובמה הלמ״מ ? בלחי קפק מ״ס הוא‪ ,‬והבה ריס בחשובה לשנ״א קי׳ שכ׳׳ד וכן הימב״ס‬
‫דפ״ה־ מנזירות מהירים״לכחן‪-‬לכנשבביס סקנרו' בזהץ שאין אפל פרה והכל טמאי מחיס! ועיין כ״ס ס' סיו;א'‬
‫_ !׳שסכסיפ״רקימד עליהם ‪/‬אפס מה>קשאל הסכם הזה על המהמירים דא*כ יה?ה כהן אקוי לזגע באלם שנטמא‬
‫‪:‬־ כמו פאקור לכנס לאוהל? יפ^ליש? בפשיטות כי טומאה אוהל‪ ,‬בזמן‪.‬תגיע־יר^^י־דאולי!סא' אבל‪.‬גוגע; בטמא‬
‫; ‪;.‬איקמ דרבנן;כי‪ :‬מדאורייתא אין נזה לק^מועאת ערבולא־טומאסגדן רעב^ס ט־׳ה מטומאת מס ה׳יב‪ .‬ז‬
 ‫‪355‬‬ ‫הערה ג' לארבע אמות של הלכה‬
‫מראשונים ובעיון החכמה בעושר המורה הנוגע לקבלה כבוד הראשונים גדול משל אחרונים‪,‬‬
‫ואם כן מה שציינו קדמונינו דל להלכה‪.‬למ״מ הוא אמה מכל צד בטבע ■החכמה — 'ענו‪.‬כולם‬
‫;‬ ‫‪.‬‬ ‫‪ .‬ואמרו אמן‪— .‬‬
‫ב בשעה ׳שרצה השם לפישס מורתו‪.‬בשיני עלה משה אל די‪) .‬ימיו פ' יט( ואמר השם‪ :‬ואתם‬
‫ואתם תהיו לי ממלכת נהנים וגוי קדוש אלה הדברים ‪.‬אשר תדבר אל בט ישראל‪.‬‬
‫ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה — ויענו כל העם יחדיו‪,‬‬
‫ויאמרו בל אשר דבר ה' נעשה‪ ,‬וישב משה את דברי העם אל הי‪ .‬ויאמר הי אל משה'‬
‫הנה■ אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם‪.‬‬
‫דברים אלה קשים עד מאוד‪ :‬א׳ ההליכה אל העם והחזרה לאלהים כאלו לא ידע אלהים מה‬
‫■שענו העם ולמה וישב משהאמדברי העם? ב׳ משה שם שאלתו לפני הזקנים ובדין היהשהזקנים‬
‫יענו ולמה כתוב ויענו כל העם כהדיוט קופץ בראש? ולא ראיתי לשום מבאריכהגון דברים‬
‫■חתומים האלה ? ע״כ נראה לדעתי דבר אמיתי‪ ,‬דע כי האל ב״ה הוא כולו שכל קדוש לא גוך‬
‫ץלא דמות הגו‪ , q‬וא״כ החכמה שצ מורת אל היא‪.‬בלמי מוגשמת ורחוקה במקורה מכל חומר‪,‬‬
‫שאי אפשר להשיג‪.‬זה ההמון‪ ,‬רק הזקנים וחכמים‪,‬הנכנשים בשוד העליון‪ ,‬ולהפך ההמון הוא‬
‫מגושם וכל מעשיו‪.‬אשר יעשה‪. ,‬המה רחוקים מאס‪ .‬ה' השכל העליון כערך החומרות ‪..‬והגשמות‬
‫שיש בעם‪ .‬והנה משה עמד בין ד׳‪,‬ובין העם כלומר בין' השכל לחומר‪ ,‬והוא היה ממצע ומחבר‬
‫אם שניהם יחד‪ ,‬על‪ .‬כן‪.‬שלח‪.‬השם ע‪1‬׳י‪..‬משה את שכל התורה לעם ■והעריך‪ .‬משה שכליות מכמה ‪,‬‬
‫'העליונה לפני הזקטם המבינים‪ .,‬ואז נראה כי אין ההמון משיג שכל‪ .‬כזה‪ .‬ע״כ ויענו כל העם‬
‫עיאמרו כל‪.‬אשר ‪ .‬דבר ה' נעשה לומר אין‪..‬אנו מכירים ‪.‬ומנינים‪ .‬חכמה העליונה‪ ,‬וראוי לגשם‬
‫חכמת המורה ע״פ מעשה‪. .‬והמעשה‪,‬נעשה ואח״כ‪,‬נשמע‪ ,‬וזה שאמרו לנשוך‪ .‬נעשה ונשמע‪,‬‬
‫‪.‬לומר עייי' ההרגל הרב בחומר המעשה‪ ,‬נבוא בקל אל הבנה‪..‬בשכל‪ .‬ויען כי העם ענה דרך המוני‬
‫בחומרית המעשה הוצרך משה‪.‬להשיב זאת לפני ד׳ כי החומר הוא רחוקוזר לפניו ■ימי‪ ,‬ואינו‬
‫‪ .‬מוכשר לפניו‪.‬רק ע״י איש‪,‬אלהים‪ ,‬כמשה שיודע להעמיק הגופניות בקדושה‪. .‬לפיכך נענה‪ ;.‬השם‬
‫ואמר ו הנה אנכי‪ .‬ב א אליך בעב‪ .‬הענן‪ ,‬בעבור‪-‬ישמע העם‪.‬בדברי עמך‪ ,‬כלומר‪-‬אני‪-‬אנשם‬
‫חכמת המורה צזוך ווערדע פערקערפערן‪ ,‬עערןינזיכע(‪ .‬דצום געזעט! ‪.‬וננאא‪,‬מעילא‪-‬גם בך‬
‫במשה; יאמי‪.‬נו ■לעולס‪-‬כי‪:‬דגר‪-‬ב׳ ״יהיה‪.‬יבעל שני‪.‬מנאים ׳‪,‬הכרחיי‪.‬ם■ לחיים‪ /‬גוך; ‪.‬ךנשמה‪ .‬חומר‪ ,-‬ושכל‪.‬‬
‫^^ב^אמ|<ךשם‪,‬למש ‪,..6‬אני‬ ‫■מעעם‪.,‬זה‪-‬אמרו‪.'-‬חזןל‪..‬בלקוס‪..‬שי;‪'4‬ב_י‪:‬וךבי;־ה■ אל‪-‬מ שה‪.‬פטם‬
‫ואתה נסביר בהלכה ^^^כםםנשאני 'השבלתי)לך גןץאמה הראה‪ .-‬פכים לישראל‪ -‬כלומך הלכה‪ .:‬מן‬
‫השכל אל החומר ומן החומר־■ אל השכל‪ ,‬בחכמה ‪-‬העוגיה ^‪5‬ציא‪^,‬אד‪,‬ל‪,‬וזה כווגם ‪,-‬מאמים‪^ :‬‬
‫^ה^‪-‬בהולבה והובאה ‪,-‬ען‪.‬הארץ‬ ‫התורה ■כולו‪,‬היא הלבה למשה‪ ,‬כלומר'ע״י‬
‫_‬ ‫‪■ . . . - .‬לשמים ומן‪ .‬השמים השכלים לאיץ;‪,,‬וזה‪,‬ברור• ומושכל ל ‪. ‘,‬‬ ‫‪, . .‬‬
‫ג ‪.‬לרגל המלאכה הנשגבה‪,‬הזאת‪, .‬בחילוך הלכה והבאהי שהוליך עשה שכליות המורה‪ .‬והגשימס‬
‫לפני העם‪ ,‬ממילא לא נמנה המורה‪-‬למלאכי שרה ויק מבואי לכלל והיסוד הגדול הלכתא לגרועי‬
‫אתי׳ סוכה ו׳ ב׳‪.,‬כלומר ננ״> ■הכרח ‪-‬להסכים שבילי ‪,‬חכממ המורה אל ההמון הוצ‪.‬רך‪,‬משה ;להקל‬
‫ת‪-‬מורה שהסוגה‪.‬פהיהבעלס״אר^‪ 1«,.‬צ ^’ ^בל‬ ‫‪-‬קצת מפשטות הכתוב‪,‬‬
‫התנאי יהסוכהזלחקל‬ ‫מפני‪-‬שכבד הדבר למעשה המון למצוא‪ ,‬מקום• ננכוון תמיד‪ .‬לד׳‪-‬דפנות‪,‬‬
‫^^^^^טנ)‪,‬שי'עול)ם כמג‪-,‬ה‪3‬ייור‪-‬ים‬ ‫׳בעשייתה ולהסתפק בג׳‪.‬דפנות‪-‬עי׳פ‪.‬חבממ‪;,‬משה‪>^/.‬‬
‫^^לשעי׳‪,‬האיסור‪■-.‬והמצוה בכויח יא; בביצה‬ ‫‪-‬בכל ספקית ע״י‪-‬עדים‪ ■,‬רוב‪ ,‬חזקה‪.,‬‬
‫בהפך‪-‬מפשט הכתוב שמחסיר בכל־שהוא‪ ,‬כל זה הוא קולא‪-‬והלכפא•לזאתדלנרוע?• קאתי׳‪-,‬ושיטת‬
‫‪.‬המזרחי‪.‬בזה ידועה‪.‬ואין לנו עסק עתה בה ■וע^ן ישייי־חולין א׳אאצ׳מבשלכס ‪.‬למ״מ‪^^,.‬ק‬
‫י‪ .,‬סוך^דה^כ׳׳ז‬ ‫•כל השיעורים‪,-‬כמו יייא יום שבין‪.‬נדה לנדה‪ ,‬ק ג שמן‪ ,,‬ורביעית‬
‫‪ :‬הוא בכלל‪ .‬הלמז׳מ הנם שפרטוס האחרוניס ועמדי‪ -‬־עליהס״כפי‪ .‬הכיח ז מנס‪-‬בכל‪=.‬׳זא‪,‬ת^א?ן'‪,‬ספק‬
‫^ו‪:‬ה‪-7‬א;שונ!|‪|.‬ו־‪,‬קפןמךו‪■.‬‬ ‫שכבר היה‪-‬כ^זה בהכרח‪,‬נימי־משה״אלא‪.‬כל‪-‬דור ■וחכמיו‪?..‬סדב אס‬
‫ל ס קי ל ה בבקי‬ ‫על הסוד‪,‬כעי^‪^-‬סהכרח בזמנם‪ — ,‬ולכן המליצו חז״ל מנחות‪ ,‬כזיייי‪:‬שמשה‬
‫^וקםיא״ןואק^קהכרק‬ ‫‪.‬ר' עקיבא ■בזמני‪ /‬לפי שהיתם■ התורה ■אז‬
‫^^^רי^זה הוא הלכה למ׳׳מג‬ ‫ממן‪ ,‬משה היה בעל רוח יתרה — עד שאמר‪,‬ר'‪-‬עקיבא‬
‫כלומר מתורת'הולכת עשה׳גפי‪-‬הכרה‪.‬עדמ‪.‬אנושית ביסוד המולה; ממ»]א‪;.,‬הבי;ך‪,‬מ‪.‬שס׳ינתקלקס‬
‫^ מפני‪■,‬שהכניס ישראל‬ ‫דעתי‪ — .‬וזה גס כן‪.‬האעס‪-‬למה־ שיעורין לישיאל גאינלי‬
‫'"*‪........ 23‬‬ ‫■־ ־‬ ‫‪’ ■..........‬‬
 ‫הערה נ' לארבע אמות של הלכ‪1‬ז‬ ‫‪356‬‬
‫עצמן לעול התורה ולהקרא עס הכם וננון ממילא אי אפשר זאת רק אחרי שיעור ופילוס במשקולת‬
‫האפשר — והגם שכ' הראש במשובה כלל י״ו‪ ,‬כי בן י״ג למצוה )וכן בן עשרים שנה למכור‬
‫בנכסי אביו ב״ב קנ"ה(הוא בכלל שיעוריןהלמ״ע ואנו מוצאים שיעורים כאלו בעמים קדמונים?‬
‫במקומי אבאר אי״ה בי בענין קענות גם בן נח בכלל שיעורים בכל הנאמר להם‪— .‬‬
‫ד אם תבין היטב בכל החילוקים שבין הצדוקים לפרושים שחשבנו בע' אם למסורת בסו‪ q‬וכן‬
‫למעלה בע׳ אימים אות ח׳ תראה שלא אמרו ברוב אלה בש״ס הלכה למ״מ‪ ,‬כי לא אמרו‬
‫לימן עד זועם רק קודם שנהרג הנידון‪ ,‬ועין תחת עין ממון‪ ,‬והיתר נדרים‪ ,‬ומלאכת מחשבת‬
‫בשבת‪ ,‬וכן באעלה ■עשן קטורת בפנים דוקא‪ ,‬ובפרה אדומה שנעשית בטבולי יום הלכה למ״מ ?‬
‫מפני שביון שצדוקים חלקו על קבלה כזו הוצרכו לשכל העיון ומעשה יחד נעשה ונשמע‬
‫להורות כי אי אפשר בענין אחר בשכל המעשה כאשר בארתי שם לקיום התורה בעיון ומעשה‬
‫כדרך שהחכמה העליונה מחייבת‪ .‬אפס בשאר דברים שלא נחלקו הצדוקים אמרו הלכה למ״מ‪.‬‬
‫ד״מ האיש מדיר את בנו בנזיר שכן הקראים מקיימים זה ומזירים את בניהם עד ד' שנים ובודאי‬
‫מאמינים באיזה הלכות שהן מסיני ואפשר בבל מה שאמרו בגמרא 'הלמ״ת מסכמים הצדוקים‬
‫באופן שידענו לברמבאיזה קבלה מחזיקים הקראים וידענו ו‪.‬״כ פירש הלכה למשה מסיני בפרט‬
‫שהיא רק מה שהצדוקים מודים‪ .‬כמו י״א שבין נדה לנדה וכדומה חוץ מניסוך המים וערבה■‬
‫שאינו הלמ״מ ממש‪— .‬‬
‫ה הבט נא וראה‪ .‬צדקת חז״ל־שאמרו במשנת חגיגה‪) :‬א( היתר נדרים פורחים באויר ואין להם‬
‫על ילה שיסמוכו‪) .‬ב( השבת והחגיגות והמעילות ת״ת כהררץ התלוין בשערה מקרא מועט‬
‫והלכות מרובות‪) .‬ג( הדינין והעבודות הטומאות והטהרות יש להם על מה שיסמוכו והן‬
‫הן גופי תורה‪ .‬חלקו אם כן ג׳ חלוקות‪ ‘b ,‬היתר נדרים = דיבור‪ ,‬ב׳ מלאכת מחשבת בשבת‬
‫וחגיגות י״ט ומעילות שעיקרן תלויות במחשבה לשמור השביתה לשם הנפש ותשכל להשכיל בשבילי‬
‫חכמה‪) .‬ג( דינין עבודות וטומאות וטהרות‪ .‬לתיקון המעשה בגוף ==־ דבור מחשבה מעשה‪.‬‬
‫ורק במעשה אמרו הן הן גופי מורה כלומר חומרי תורה לתקן הגוף‪ ,‬ואף שאמרו בגמ' שם הן‬
‫והן גופייתלרה ? לא אמרו זה רק לבל נקל בראשונות‪ ,‬אבל באמת ידעו כי העיקר שרק המדרגה‬
‫שלישית הן הן בטבע גופי תורה להיותם נוגעים בגוף קדושת ישראל ונכתבים במקרא בכתב‬
‫מפורש בחומר המכתב‪ — .‬והנה השכל העיוני ממאן בהיתר נקריס ופורח באויר אבל שכל‬
‫המעשה מחייב בלא ספק שכמתיה כי כל הנודר כאלו בנה במת וכל המקיימו כאלו מקריב עליה‪,‬‬
‫נדרים כ'‪ ,‬מפני שאס לא נתיר הנדר א״כ כל אמד יעשה לו הורה חדשה כפי נדרו ויבנה במה‬
‫לעצמו ויופרד מחיבור עדה הקדושה ע״י מנהגי׳ שוני׳ להפריע אחדות האומה‪ ,‬ולא יעשה כן לפרוע‬
‫פרעות בישראל וזה הסוד לא יחל דברו‪ ,‬הוא לא יחל אבל אחרים מוחלין לו חגיגה שם‪ ,‬כלומר‬
‫הכלל ישראל לא יאבה בהפרידו ממנו אבר ע״י הנדר ותורת כל אחד ואחד בידו למקלת תאומה‬
‫וזה ברור לחוקר ומבין‪ .‬וכן בארת‪.‬יבע׳ אם למסורת‪ ,‬ובע' איך המקרא‪-‬יוצא מפשוטן‪ ,‬שכן דברי‬
‫פרושים בעד זומם ועין מחת עין‪ ,‬מוכרחים בשכל המעשה ודין הקטורת בע׳ איסיס ג״כ‪ .‬ויש‬
‫להופיף עוד במה שבארו סנהדרין פ״א מ״א ששור הנסקל נידון בכ״ג כי הכתוב השור יסקל‬
‫;וגם בעליו יומת מורה‪,:‬כמיתת הבעלים כך מיתת השור כי לא יתכן ע״פ השכל המעשה לענוש‬
‫בעלהשור שלא הרג‪,‬במיתה‪ ,‬ויען כי עיקר טעם העונש אינו למען העונש רק לתשמר מןהחנוא‪,‬‬
‫די שמרעזיס לבעלים ששורו שהרג ידון בכ״ג כבעלים למען ידע ‪ h‬הוא גירא דילי׳ וניחן■ לו‬
‫מקום לעוריי לבבו לתשובה‪ ,‬ק״י סימן הכ׳׳ג כאלו האדם נידון; באופן שאין פן מספק‪ -‬ששקלו‬
‫■ הארושיה במשקולת השכל מן השמים‪ ,‬וכמו שאמי משה שמופת'נאמן שהשלינת שרויה בישראל‬
‫‪-‬מפני שאין גוי גדול שישלוחקים ומשפטים צדיקים ככל המורה הזאת דברים ד׳ ח׳ כן עיקרי‬
‫־דינין שפירשו חז״ל בשכל המעשה יתנו עדותם כי נאמנים המה‪ ,‬וכי עדיין קשויים היו‬
‫המקבלים הנאמניס בהל סיני עם משה נביא האמת‪ .‬ולפיכך העריך משה דבריו לזקנים הנאמנים'‬
‫והזהיר ושמרתם ועשיתם אל השמירה בשכל ומעשה בגוף‪ ,‬ומת שאמרו במ״י פ׳ חוקת דברים‬
‫שלא נתגלו למשה נמגלו לי׳ עקיבא בסוד פיה אדומה המכוון כי משה לא פיסס טעם הפרה‬
‫וההעלם גופו הוא הטעם כי הפרה מרמזת אל כחי החטאת וטוב שלא יצא אל הפועל‪.‬כמש׳יכ‬
‫י׳ ‪■ .‬‬ ‫'‬ ‫'‬ ‫■ ע׳ איסים‪— .‬‬ ‫״'‬ ‫י‬ ‫■ י י'‬
‫‪':‬והזנדוקים שלא רצו בשכל התורה כאשי בארתי ע׳ אימים באי היטיב ורק בחומר ■פשוטו של‬
‫מקרא נחלקו בשלשה דברים ראשים אלו ‪b :‬יתר נדרים דיבור‪ ,‬מלאכת מחשבת‬
‫\‬
 ‫‪357‬‬ ‫הערה ג׳ ארבע אמות של הלכה‬
‫בשבח‪ ,‬וגס בשכל המעשה בדינין כמו עין תחת עין וכן בעבודות הקטורת ונטומאה וטהרה^‬
‫בפרה אדומה וטבילות כלים עיין ירושלמי סיף חגיגה שהיו מלעיגים על הפרושים שטובלים‬
‫המנורה כאלו בקשו לטבול גלגל חמה —• ועל כל אלה לא ממלא ללשין הלכה למקה בסיני‬
‫בפרנו‪ ,‬רק בכלל ודאי גס המה הלמ״מ וכדאמרן‪.‬‬
‫ז מבין בזה מדוע דט לין זקן ממרא רק בדבר שעיקלו מן התורה ופירושו מדברי סופרים סנהדרין‬
‫פ״ח‪ .‬ומי שחולק ואומר אין תפילין מן התורה אין נדה מן המורה אינו נידון בזקן‪,‬ממרא‪,‬‬
‫הגם כי חטאו גדול מנשוא שעקר יסוד בתורה בגוף ממש ? מפני שעיקר נתינת התורה וקיגמה‬
‫תלויה בשכל הזקנים המנהיגים כפי היאות להלכה בשכל ומעשה המון‪ ,‬ולכן דוקא בדבר פירוש‬
‫הכמיס שהוא שכל העלוה לא יהיה פירוד והייוס‪ ,‬כי'אם השכל מתדבק בשנא נתעה הרי התורה‬
‫כגוף בלא נשמה ואין לאוננה ראש ומנהיג והמפרד החבילה בנקל‪ — .‬אבל מי שעוקר גוף‬
‫המלוה בחומרה הנה הוא חוטא נגד חומר המורה וממילא נפרד ויולא מן הכלל ולא ימשוך‬
‫אחריו הנאמנים בקבלה ושכל המורה גס לא יקום ולא יעמוד זמן רב איש אשר לא יבקש כי‬
‫אם גוף בלא נשמה‪ — .‬ושם אמרו בירושלמי טעם למה החכם בתורה הוא גדול מנביא והתורה‬
‫הקפידה על כבוד החכמים בעלי עיון בשכל המעשה ? מפני שהנביא לריך אל אות שהוא מן‬
‫השמים אבל החכם אין לריך אל אות ומופת כי' חכמתו מעידה עליו‪ ,‬כאשר המלך שולח שלוחו‬
‫ואם הוא מדבר דברים שכליים אין צריך אל עדות בכתב וחומם אבל שליח העלך פלמנטרין‬
‫^‪ Parlament{t‬שאינו מדבר בהשכל צריך אל רישיון וחוסם המלך‪ — .‬כלומר החכמה היא־‬
‫ענין שמיס צזעריהריט אבל הנבואה בהויות העולם היא דבר ארצי וגינת דברים המאוחרים מבלי‬
‫הבין בסיבה הנעלה מפהכוטליהרי‪ ,‬ולפיכך עשו הפרש זה בין משה לאלישע פסחי‪.‬ם ס״ו ב׳ ואף‬
‫שמשה היה אבי הנביאים קראוהו חים ולאלישע תלמידו נביא? ‪.‬יען משה נבא נבואתו בחכמת‬
‫הסיבה הקודמ' ואלישע שלא עסק בתורה לרוב כמשה הוא ידע המאוחר ולא'הסיבה הקודמת‬
‫כחכמה ויבואר עוד ‪ .‬בערך חכם אי״ה‪ .‬ולבן ראוי שנדבק בהלכה לעשה מסיני שנאמר עליו‬
‫מוליך לימין משה כי הוא הולך בדעת וחכמה את המנהיגים ולו אליו שומעים כל בעלי קבלה‬
‫הנקראים תלמידיו של משה יומא ד׳ להבין בשכל התורה וחפשיות הנפש בשכליות ומוסריות‬
‫ונימוסיות להלוך בין העמיס וממלכות עד שבצדק יקרא הדין הלבד‪ ,‬למשה מסיני בלומר עם‬
‫הכלל הלכתא לגרועי קאתי׳ למען תעמודנה יעים רבים בלכתנו בין העמיס בצדק ומישור‪.‬‬
‫ז בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע אמר הקג״ה מי הגיד‪ :‬להם לבני סוד זה שמלאכי שרת‬
‫משתמשים גו שנא׳ עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עושין והדר שומעין שבת פ׳יח‬
‫>‪ 'f‬והפירוש מאגדה התמוהה הזאת לדעתי ברור כך‪ :‬כבר אמרתי‪:‬שע״ד ההרגל במעשה נתעורר‬
‫השכל להעמיק בטעם המעשה וכמאמרם ראה מעשה ונזכר הלכה‪ ,‬והנה מלאכי שרת המה‪ ,‬כלי‬
‫אומנות של עושה מעשה עולם‪ ,‬ואלו ידע המלאך המוליך את אלכסנדר ^מוקדן לכבוש כן כל‬
‫העולם כולו שסוף הכובש הזה למות ביעי נעוריו בן ל״ב שנים באופן שלא לו תהיה הממלכה‬
‫והממשלה‪ ,‬לא היה טורח כל הטורח הזה‪ ,‬וכן אלו ידע טיטוס שע״י חרבן ירושלים יערה על‬
‫ישראל רוח חדש ממרום‪' ,‬לחדש ההלכה ביבנה ביתר עוז‪ ,‬וכן שיקומו הנוצרים משורש תורת‬
‫ישראל‪',‬ויבטלו ממלכת רום‪ ,‬בודאי לא היה מחריג מקדש אל‪ ,‬עיין ע׳ אספסייניס• אפס מפני שבעה‬
‫המעשה לא נודע לעושים מה שעושים‪ ,‬ואיזה הולדות יולדו על ברכי המעשה הגדול לכן עשי‬
‫‪-‬מעשה‪ .‬ואלו ידעו נוסעי הצלב)קדייצציעגלער( שלשוא צרף צורף לא הכניסו עצעםלסכנה‪ .‬אפס‬
‫מן השמים נגזר בחכמה שיהיו כל ‪4‬יה לתועלת כלל הליכות עולם )פ^זרטטריטט(‪ ,‬וא״ג עושיק‬
‫דברו בתחילה ואח״כ שופעים‪ ,‬האבות עושים וחגניסשומעים ומבינים טעם המעשה לבסוף‬
‫)כן אלו ידעו ישראל בשעת קבלת המורה כמה הרפתקאות יטענו על שכמם ואה העול הגדול‬
‫‪ .‬בין האומות וכדי בזיון וקצף הנמשך לרגל הקבלה הזאת בעמיד‪ ,‬כי עתה לא קבלו התורה‪,‬‬
‫אבל מפני שלא ידעו ממחילת אמרו בסוד מלאכי שרת הנ״ל צעשה ונשמע נעשה מחילה ונתרגל‬
‫בעבידה ולבסוף נבין מה שעלתה במחשבת השם מחלה‪ ,‬להציב גבולות עמים כמספר בניי ישראל‪,‬‬
‫כי ע”י ההיליפיס והגידופים‪ ,‬ועל ידי כי העז ישראל ועמד ככבשה נקהנה בי] ‪;.‬ע'‪ ,‬זאבים ע״י‬
‫מעשיהם בתולה‪ ,‬גאופן שנשאו הלים ועונות העמים‪ ,‬כלומר מפני שהאומוס לאךידעו’דרך השם‬
‫כי נעלה היא וכי׳ ה׳ שומר ישראל מכל השמדות מוכרח היה שיעשו מוזילהי ^אחז׳כ ישמעוי מה‬
‫^^^^^^‪ \■,‬וזח ך‪5?,‬כה;'גךולה‪ ,‬שנאמר‬ ‫שיאתרו הבריות כי אין כאלהינו‪ ,‬ואין כעם‬
‫למשה מסיני שעתידאליה^)ע׳ ערך ’זה(‪.‬לבוא ולעשות שלוסבע)לס ושתק^יס ההנמכה•)רעל‬
 ‫הערה ג׳ לארבע אמות של הלכה‬ ‫‪358‬‬
‫עארטטריטט( להכליח המוסל וההבנה גכל העמים‪ — .‬והוא משה ידע כל זה כי ניגא לעמר‬
‫בחכמה הקדומה בסיבת ההויה שילכו ישראל בגולה וגם בהיותם'בארץ אויביהם לא מאסתים ולא•‬
‫געלתיס‪ ,‬ובסוף יקבץ נדחי ישראל ברחמיו וידעו כל הגוים כי ד׳ היא האלהים משמים ממעל‬
‫ועל הארץ מתחת‪ ,‬באופן שגדול כח המעשה וכל תורה כולה הלבה למשה מסיני שהוא חכם‬
‫ונביא האמת‪.‬‬
‫ה נמשך מזה שאמרתי שכלל גדול הוא למנהיג אומה שאף אם הוא חכם ויבן לראות את הנולד‬
‫יאבל המונהגים יתנהגו כפי הסוד שמלאכיהשרת משתמשים בי‪ ,‬ברישא עושים והדרישומעיס‬
‫הטעם בפרטי מצות היחוד‪ ,‬ובכלל הנהגת העולם‪ .‬וזה באמת הלכה למעשה בפרע — להבין‬
‫כל טעם וחכמת' המצויה להאמין במנהיג העליון נעלת מן הטבע ובכלל לתכלית מוסר העולם‬
‫י בקדושת ישראל והשגחת הבורא ב״ה‪.‬‬
‫מעתה ראה ובין כי כן דרך חכמי תורה שבע״פ בכל הש״ס להשגיח בכל ספק על המעשה‬
‫כיצד נוהגת האומה וכיצד היה המעשה‪ ,‬באופן שאם נסתפקו בקביעת הדין וההלכה ‪,‬‬
‫השגיחו תמיד שיהיה אחד או שנים מעידים מה ששמעו ומעשה שהיה איך היה‪ ,‬וכיצד קבלו‬
‫מאז‪ ,‬כי לתכלית זה נשנה עדיות בבהמ״ד של יבנה לחפש ולבקר אחר עדות מימי קדם באופן‬
‫שאס נסתפקו בהלכת בשכל הלכו אחר המנהג‪ ,‬ואפילו הלל הזקן הכריע ספיקותיו בפומבי‬
‫ע״פ מנהג העם וקבלה משמעיה ואבטלטן פסחים ע״ו א׳י״עיין ע'הסמוך‪— .‬ולכן אין ספק שהדין‬
‫עם הפרושים בעלי משנה■ ותלמוד ששלשלו השמועות בכל האפשר כפי ביקורת שכלם הישר עד‬
‫משה רבינו וגס אנחנו לא נטה ימין ושמאל מקבלת אבות כי יש ממש בהלכה למשה מסיני*(■‬
‫ועכ״פ אף מן■ הספק אנו מחויבין להחזיק במעוז המסורת בכל האפשר גם אותן הלכות השנויות‬
‫במחלוקת לרוב לא יגרעו מנחלת ד'‪ ,‬יען כי יש מקום בראש לומר שחלוקת הדעות גס כן דבר‬
‫הניתן ממרומים ' מ״ט פנים טהור ומ״ט פנים טמא כמו ששער תריטב״א וזה בטבע השכל‬
‫י 'בשורש החקירה‪.‬‬
‫ט למעלה בהערה א׳ לארבע אמות של הלכה הראנו קצות דרכי •היגיון במחשב■ ועיון‪-‬השכל כי‬
‫עיקר הכל הוא כמספר ארבע‪ .‬והנה חז״ל הגידו לנו שתקנו מאז ארבעה ראשים בעיון התורה‬
‫כברכת יצחק ויעקב‪ ,‬א׳ ויתן לך אלהים מטל'השמים זה מקרא )תו־רה מן השמים( ‪3‬׳ משמני‬
‫ארץ זה משנה )ששונים בני אדסע״פ חכמת ושכל אדם ארצי הוא משה אישאלהים שחיבר שמיס‬
‫וארץ בתורת אל( ג׳ ורוב דנן זה תלמוד‪ ,‬כי בתלמוד יש רוב דרשות ובודאי יש’ג״כ לימוד שאינו‬
‫מקובל ואיןי עלינו חובה לקבל כל מה שנאמר בתלמוד רק המוסכם בהלכה ע״פ שכל הזקנים‬
‫והביקורת האיניחה בכל הזמניס ‪ — .‬ד' ותירוש זה אנדה כי האגדה נותנת תבלין בטעם‬
‫וסברה להלכה רעןיגיצ‪1‬נטעהיןה!תעיע' ע' ע׳ הגדה והיא כשתיית יין ותירוש לאוכלי שולחן‬
‫ערוך מטעמי מקרא משנה ותלמודי ועל דרך זה חלקו יד׳ פנים לתורה‪ .‬פנים של אימה למקרא‬
‫פנים בינונית למשנה‪ ,‬פנים שוחקת לתלמוד‪ ,‬פנים מסבירות לאגדה‪ ,‬ילקוט א׳ קט״ו ומסכת‬
‫י סופרים פי״ז ה״ב‪ ,‬וכנגד ארבעה בנים דברת תורה ‪.‬‬
‫ובעירובין ד' ‪ '3‬ספרו לנו פי משה למד תחילה מהקב״ה ולימד לאארן והוא לבניו ובניו לזקני'‪,‬‬
‫וזקנים לכל ישראל באופן ישכל ישראל למדו כמספר ארבעה ומה שקבל משה בשכל‬
‫השמים בלי גשם וחומר' מוגשם קצת •על ידי תורת עבודה בגוף אצל אהרן בבית ד׳ ומה שעבד‬
‫אהרן במקדש ד׳ בצניעות נהגו בניו בבית ומשם לזקנים לפרסם ולכלול יותר‪ ,‬בבתי •מדרשם;‬
‫ומה שלימדו הזקנים בבית המדרש מוגאס ונתפרסם בקבלת המון בעולם המעשה באופן שדרך‬
‫ההשתלשלות מן הקודם אל המאוחר היא בטבע ארבעה‪,‬במספר‪■ .‬ואמשול לך משל‪ :‬מיי(שלומך‬
‫מנעוריו דעת ובינה הנה הוא מתחיל בחכמת)זזיט דע^ צ‪1‬ויפפצזטטענדעןוויטטע|()ע׳העלה‬
‫א' לד' אמות של הלכה( הוא שומע ויואה איך שתעוף מעופף לשמים והברזל וכל שארי דברים‬
‫כבדים נופלים לאלץ ויודע הפלש זה בלי טעם‪ — ,‬אח״כ הוא הולך'ומוסיף בבינה ‪1‬זיט דע^‬
‫״‬ ‫~ ■ י^ ־^ ^‬ ‫‪^-‬‬ ‫\‬ ‫___‬
‫*( ביומא נ״ד יש ממלוקה אס האיוןגלה לבבלאובמקומו נגנז‪ ,‬ובמשמנאייב״ ‪ '5‬יש דעה ג׳ כי ירמי׳ גנזו ב»ערה‬
‫ואל מי כאמין? וכן בסוכה מ״ה‪ :‬אס יום שביעי נקרא יום עלבה או יום חיבוט הריוה גם כי אמר ל יוחנן‬
‫‪ .‬שם ל‪-‬ד ערבה הלמ״ע וכן ניסון המים אשל בודאי רק דין הפלגה עיין שם מ״ד כי יסוד או מנהג נביאים‬
‫הוא? ובמה' יומא פ' ג״ ז®* ה' נמלקו בכמה דבדם אין היה בה״ג נוהג ביהכ״פ וכן קונה פ״ד מיע במעשה‬
‫הכיסון בחג והרבה כי״ב מסל‪1‬קת נמעשה שהיה ודאי על אופן אמד ? בהכרח צריכין אנו להחזיק בדעה אסס‬
‫‪-‬י‬ ‫׳‬ ‫׳‬ ‫ולומר לסומרא כי הסכמה בטבע• —‬
 ‫הערה ג׳ ארבע אמות של הלכה‬
‫בעהבהכטענדען ו‪1‬יטםען‪.‬שלא‪.‬בלגד העוף‪ .‬נוטהלשמים שיאו‪. ,‬כי‪ .‬אן! ‪.,‬כל דגר ‪ .‬קל יוסר‪ ,,‬מן‬
‫האוויל‪ .‬פולק נו‪ ,‬וכן לא בלנד הנחל‪,‬שוקע במים כי אף כל'הדגליס יגע^ם בעלי ’ צוגד‪ .',‬ומזה‬
‫מתחיל להשתמש בדעה «יט דע^ 'קזמטטיפילירענדען ודטטען‪ ,‬ועורך מערכות דנריס‬
‫הכבדים והקלים‪ ,‬מיניהם‪ ,‬כלליהם וסוגיהס ומנסה כח כל אחד ואחד עד שידע נכח היקשי‬
‫החיפוש טעם חוקי הכובד וסיבת הקלות‪ ,‬כי הכל תלוי במשקל הפרטי)פ^ן דע^ טעעליפיטען‬
‫געוויכט( והעוף מעופף נאויל מפני שבט‪3‬עו‪,‬לאסו‪ q‬לתוך גופו אויר ■בכמות הראוי‪-,‬לנענע‬
‫בכנפיו באופן שיכבד האויר יותר מגופו ‪ .•..‬וכן‪ .‬השקיעה במים‪ .‬תלויה בטיב‪ .‬הנחת הנישאים על‬
‫המיס‪ ,‬ויתכן להכין המלאכה על‪,‬אופן_ שגס הברזל לא יכבד על הספינה לשקעה‪ :‬־מ׳זה הוא‬
‫בא אל־ ההשכלה בהיקש )לו^ ערקוערענדען וויםטע!‪ ,‬לוכך ‪ .( 0110‬והלה מי^ שהגיע לכלל‪.‬‬
‫השכלה בסבות הנה הוא יוכל להפך הסדר בעלותו על סולם המדע במה שאחל הטבע‪ .‬בתורה‬
‫מן השמים‪ ,‬ממתחיל להשכיל ענין שמיס‪ :‬והשכלים הנפרדים‪ ,‬רוח האדם העולה ■מעלה כנפש‬
‫השכלית‪ ,‬וממנה הוא יולד לדעת‪ .‬רוח הבהמה יורד מטד‪ ,‬במין אדם‪ ,‬ומן הדעת הוא׳יולד אל‬
‫הבינה בטבע בני‪ ,‬אדם המרובים‪ ,‬ואחרי הבינה‪ ,‬יודע לפלס בחכמה • לכל‪ .‬אחל ואחד ימה יעשה‬
‫אדם ויצליח לקבל עול מלכות שמים כאשר אפשר לבן אדם כמותו‪ ,‬כי‪ .‬קול ד׳ בכח של כל אחד‬
‫באופן שהתולה נתנה לצרף הבריות בשכל וגוף יחד‪ ,‬ולפיכך לימד משה באופן הכפול ארבעה‬
‫שאמרנו‪ ,‬וככה נהנו אחריו המקבלים הנאמנים‪ ,‬לבקר ולחפש ‪,‬השכליות לבד‪ ,‬והחומר־ לבד‪,‬‬
‫ואח״כ‪ ,‬יחוס השכל אל הגוף‪ ,‬ויחוס הגוף אל השכל במדה הנאותה‪ ,‬והס המה ארבעה‪,‬פנים‬
‫לתולה‪ ,‬באופן שבצדק אמל‪ ,‬רב אסי מיום שחלב בהמ״ק אין לו להקב״ה‪,‬בעולמו אלא• ארבע‬
‫אמות של הלכה‪ .‬א׳ שכל‪ ,‬ב׳ גוף> ג׳ יחוס השכל לגוף‪ ,‬ד׳'יחוס הגוף‪,‬אל השכל‪ ,‬לחבל‪ .‬האוהל‬
‫י יחד ותוכל הספינה ליסע בלב ים זועף )ישראל בעולם( ויעלו שמיס וירדו תהומות‪.‬׳ —‬

‫ארבעה ע שר שחל ב ש ב ת‬
‫קלבן פקח הוא ה«צוה תלאשוכה אשל כצעוו ימלאל בעת צאתם ממצלים‪,‬‬ ‫א‬
‫וככלל במצות זו ממש תכלית כל התולה‪ ,‬היינו• להוציא אס■ ‪3‬צי•‪?,‬שלאל‬
‫מלשוס אלילים לביס ללשיות'היחידי ג״ה והתולה צותה ‪,‬בצנבול‪-‬זהנ״לא‬
‫‪ -‬סוכל‪ :‬לזבוח אס הפקח ׳באחד' שעליך כי אס במקיום אשל יבחל‪ -‬ה׳ ■אלהיך‬
‫׳ ' לשכךישמי שמה‪'-‬דבריש 'כו׳׳ז'־ה ‪ 7‬להו'לות שי י׳לא ׳^משו כל ישלאל איש‪ -‬איש‬
‫במה לעצמו ויהיה‪ .‬פילוד מחשבותלכמו שנהגו העכף'ם>'‪.‬שכל איש יהיה לו‬
‫־ ‪-‬אליל בית לעצמו )ה(הגמטט(' אשל'לו'׳בכה במת‪.‬והקליביזבחים^עיל'‪-‬מכת‬
‫שיעזול לו לזיק ילאחליס;׳ לא כדיישלאל כי‪-‬אסייכל בית ^ובית יקחישה‬
‫׳לעצמו‪ ,‬להולות שצל אחד מישלאל יהיה■ מאושל ומוצלח בביתו‪ ,‬אבלי■לא‬
‫׳ יצא'באכילתי בית ס אס צריך לילך עס כל■ ישראל לילושליםי כליג שלק‬
‫• " באגודה אחת מועלת"לכל ׳‪-‬אחד ואחד‪ ,‬י• בין■ בזמניות ובין׳'ברוחניות‪,‬‬
‫'■ 'ויאכלו' זבחי יצדק ויזהלךמלגלום־־נזקיאיש ללעהוךילמנגן‪-‬ישובבו׳זהמזבח‬
‫•■;‪.:‬בכקיון כפים וזה קוד כל הקלבכות‪ ,‬להרחיק כל פלנו ופלכן מישראל מן•‬
‫ג׳יהגזלזמעשוס עול‪ ,‬כי‪-‬אס לפני ה׳ אלתיכו נאכל כל הזבחיס‪,‬וכל הפקחים)‬
‫י;הוא ישגיח ממרומים אל כל לב איש ועומק ^המחשבות ואליו יתנו הכלל‬
‫• '■ךוחם;וכפשםן בידעס כי אך כי;כל עמל;;אדם‪:‬לפיהו וגם •הנפש אשצליה‬
‫^יצצ ה מננ שי ס‪.‬י עו מ ךז ע ^ ^ ל‬ ‫‪^^■'-‬תמלא'כחס?‪,‬בכל זאת‪.‬‬
‫הכלל׳‪-‬ועל ה ^נו בבוא‪ -‬כל ישראל‪ :‬לפניו‪ ,‬מלוילא מן ההכרח;|ןוא‪-‬ש§|ור‬
‫אוקי; יושל וצדק‪ •■,‬ולא‪ :‬בנקל• אדם‪:‬יחעא' להביא קרבנו‪'.‬מף הגזול‪/‬ייאו^מן‬
‫שאל עבלוח אשל שנא ה׳‪ .‬הלא מלאה ‪,‬שגם' בשחוש?לקוץ‪3'4‬פילוש ר‪.‬דבלת‬
‫תולה ויקרא י״ז״ שמי ששוחע בחון לאכול מה שלא ל‪1‬צה׳ להביא למשכן‬
 ‫ארבעה עשר שחל בשבת‬ ‫‪360‬‬
‫ר; כחשב לו כאלו דסמפך‪ ,‬יען כי אפילו בהמה אקור למסוע ול המ אס‬
‫לא לכוונה הקדושה והצדקה‪ ,‬ועיין מדרש שם‪ ,‬כי על ידי זה שצוה הקב״ה‬
‫שיאכלו ישראל משולחן גבוה ממילא יהרחקו משיקוצים ועומאה‪ ,‬כמו‬
‫שעושה המלך לבנו הרגיל לאכול נבלוה וערפוה להקמיכו על שולחנו‬
‫כדי שיהרחק מן הכיעור והדומה לו‪.‬‬
‫בגלל הדבר הזה קרבן פקח חביב מאוד נעיני ישראל‪ ,‬ואנחנו לומדים‬
‫ממה שאירע פעם אחה ערב פקח בשבח ממש רוב כללי חורה שבע״פ‬
‫כאשר אבאר‪.‬‬
‫בפקחיס ק״ו ע״א קופר כי בשעה שהיו בכי בחרה*( נשיאים כשאלה‬
‫שאלה זו ‪ :‬אם מוהר לחלל קבח מפני קרבן פקח או לא‪ ,‬ולא היה אדם‬
‫שם שידע להשיב תשובה נכונה עד שבא הלל מבבל ואמר שקיכל משמעיה‬
‫ואבעליון שפקח דוחה אח השבח‪ ,‬ומבואר שם בירושלמי וז״ל אעי׳ם שהיה‬
‫יושב ודורש להם כל היום לא קיבלו מהם עד שאמר להם ז ‪-‬יברא עלי‬
‫כך עזמעתי מפי שמעיה ואבטליון" מזה מפורש שאין אנו משגיחים על‬
‫הדרשוח לא על קל וחומר ולא על גזרה שוה‪ ,‬רק על המקונל איש מפי‬
‫איש‪ ,‬כי כל הדרשוח מן הכחוב איכן רק אקמכהוה ואפשר להשיב על‬
‫ק״ו וגזרה שוה אשר אדם לומד מעצמו אבל לא על המקובל‪.‬‬
‫והכה עעם הדבר שכקחפקו בירושלים בימי בכי במרה אם הפקח דוחה‬
‫שבה לא כמברר בש״ק‪ ,‬והוא עכין חמוה דלמה לא ידעו דבר הרגיל‬
‫להיוח לדעח הירושלמי בכל י״ד שכה לפחוח פעם אחח ? ועעם שכחן‬
‫הירושלמי שנעלמה ההלכה‪ ,‬כדי לחח גדולה להלל הוא עעס חלוש‪ ,‬ונראה‬
‫לי לבאר זה אס אקדים מה שעוד אמרו שם בירושלמי על שלשה דברים‬
‫עלה הלל מבבל ‪) :‬א( בנגעים כהיב עהור הוא יכול יפעור וילך? ח״ל‬
‫ועהרו הכהן‪ ,‬אי ועהרו הכהן יכול אם אמר הכהן על עמא עהור יהא‬
‫עהור? מ״ל טהור הוא ועהרו הכהן )כלומר שיהיה באמח עהור ע״פ‬
‫חכמה‪ ,‬וגס הכהן יקכיס לכך( על זה עלה הלל מבבל‪)'.‬ב( כחוב אחד אמר‬
‫■וזבחמי פקח לד' אלהיך צאן ובקר דברים ע"ז‪,‬וכחוב אחד אמרמןהכנ שי'‬
‫ומן העיזים הקחו שמוחי״ב הא כיצד? צאן לפקח‪ ,‬צאן ובקרלחגיגה‪) .‬ג(‬
‫כחוב אחד אומר ששח ימים מאכל מצוח דברים קם‪ ,‬וכחוב אחד אומר‬
‫שבעה ימים מאכל מצוח הא כיצד? ששה מן החדש ושבעה מן הישן‪,‬‬
‫ודרש והקכיס עלה וקיבל הלכה‪ — .‬כל משכיל על דבר ישאל איזה‬

‫*( מי המה בני נתרה? יש אומרים מכת הצדוקים שרצו ששמיטת הפסח תהיה ‪ 5‬עלנ »מש■‬
‫אחר שנת ולא נדמה השבת יטן פשטות הכתוב תזבח בערב דברים ט״ז מורה כן‪ .‬ויש‬
‫אומרים )גרעטין( שתיו ב״ב ממקום מבצר שנקרא ‪ .Batyra‬רש״י אומר בני בתלה נשיאים‬
‫היו וקשה שלא נחשבו נין נשיאים בפ״א באבות? ולי נראה כי כפי‪,‬המסופר יומא ע״ג ב'‬
‫שמתחילה אזלו בתריה דהכהן ו‪.‬דול וכשראו שמנניהוואבטליוןאזלו בתריה דשמעיה ואבטליון‬
‫אם כן בודאי שיח איש גדול אחד שנתן עצה זו לילך בתר שמעיהו וקראוהו בעבור זה בתרה‬
‫פצולטייצזפיהרער‪ ,‬כי בתר בעברי מורה על פרידה ובאלמי כינו אחרי — ובניו נקראו‬
‫בני בתרה והלל הוכיחן שלא עשו כן מתחילה ללמוד משמעיה ואנטליון פסחים שם‪.‬‬
 ‫‪361‬‬ ‫ארבעה עשר שחל בשבת‬
‫המשך יש לשלשה דבלים זה לזה ואיזה יחוש יש לכולם אל השאלה אם‬
‫הפקח דוחה שבס? ועוד למה הוצרך הלל דוקא לעלות לירושלים עבור‬
‫כל אלה‪ ,‬הלא היה יכול ללמד בבבל כל זה ולהשמיע דבריו‪ .‬לתלמידים‬
‫העולים לא״י ?‬
‫ונראה לי שקיבת הקפק היה מפני כי אז נחלקו הצדוקים עם הפרושים י‬
‫המחלוקה הידועה‪ ,‬הצדוקים היו משתדלים תמיד שיהיה יו״ע של עצרת‬
‫)שבועות( באחד בשבת‪ ,‬ולכן אם היה ר״ח ניקןבאחד בשבת רצו הצדוקים■‬
‫לקבוע ר״ח בשבת כדי שיחול ע״ז ניקן באחד בשבת וכן העצרת‪— .‬‬
‫והנה אז אחר פעירת שמעיה ואבעליון בשעה שגבריהורודוק עם אביו‬
‫על מלכי בית חשמנאים‪ ,‬הימה קערוריה גדולה ׳ בישראל וכנראה ממה•‬
‫שקופר יומא ע״ב ב׳ שכל הקהל הלכו אחיי שמעיה‪.‬ואבעליון במעה‬
‫שיצאו •ביום הכיפורים מן המקיש וכעק על זה אז'הכהן הגדול מבית‬
‫השמנאים )מנטיגמנום בן צזריטטמבון(‪ ,‬ובעיני הקנהדרין והפרושים היה‬
‫בית חשמנאים למבזה‪ ,‬יען כי לא עשו כמנהג אהרן הכהן לאהוב אס‬
‫השלום כי אם תמיד צרו זה לזה‪ ,‬והאחים הורקנוקואריקעבלוק כל ימיהם‬
‫היו במחלוקת עד שלהורקנוק נצערפו הרוב מן הפרושים‪ ,‬ולאריקעבלוק‬
‫הרוב מן הצדוקים‪ ,‬וכשנעשה ‪ .‬מנטיגנןנום כה״ג בודאי הצדוקים היו‬
‫אוהביו ולא הפרושים‪ — .‬לפיכך ממצא במנחות פ״ו א׳ ר׳ אלעזר בר׳‬
‫שמעון אומר הוכחה שעצרת הוא אפילו באמצע השבת ממה שכתוב אחד‬
‫אומר ששת ימים מאכל מצות וכתוב אחד אומר שבעת ימים מאכל מצות‬
‫הא כיצד ? אלא ששה מן החלש שבעה מן הישן‪ ,‬מזה מוכח דיום הנפת‬
‫העומר ותחילת קפירת מ״ע• ימים הוא מיום ב׳ שלפקח ולא מיום‪,‬א׳ אחר‬
‫השבת ואמר רבא שם כי על הוכחה זו אין משובה‪ ,‬והוכחה זו ממש׳ היא‬
‫באמרת גשם הלל אשר עבורה עלה לירושלים לעיל קי' ג^‪ ,‬ולכן בודאי‬
‫כדי להוכיח נגד הצדוקים עשה כן הלל‪ ,‬לתפוק בקבלת אבות להתנגד‬
‫נגד הצדוקים ; ובעבור זה הקדים עוד להורות עוד מעומאת נגעים ‪,‬‬
‫שאין הכהן יוכל לעהר רי! מה שהואעהור באמת להודיע כי אךשהצדוקי׳ ׳‬
‫של בית חשמנאים נהגו מנהג שררה ע״פ המורה שהמירה לכהן לעמא‬
‫ולעהר כאות נפשו‪ ,‬וא״כ רשות ביד כהני הצדוקים ומלכי חשמנאים‬
‫לשלוע על־ המורה כמאוים‪ ,‬לכן התנגד הלל ואמר שרק מה שעהור באמת‬
‫ע״פ מורה שבע״פ שביד חכמים המקבלים הוא‪.‬עהור‪.‬ולא מה ■׳שדימו■‬
‫הצדוקי׳ אוהבי כהני חשמנאים‪ ,‬וזה נכלל בקי׳ א' למעלה‪ ,‬ועוד בה שלישי׳‬
‫והיא אם חגיגה דוחה שבת והוא ׳ מבואר פקחים ע׳ ‪ :‬ד ק תימא ויהודה‬
‫^״ ק ד רו מ אי קברי בשם שמעיה ואגכוליון שחגיגת‪,‬י״ד דומה לפקח ודוחה‬
‫■•'את השבמ‪,‬והעעם ג״כ לחזק דין ה פ ‪p‬ח|שיהיה דוהה שבת לבלתי תת‪:‬מקום‬
‫לצלוקיס לקלש החולש כרצונם יום אחד‪ :‬מקודם עבור השבת; ולכךבכלל‬
‫זה בקי׳ ב׳ שלרש הלל ממש כלרשת• בן דרותאי ללחות השבמ בחגיגה‬
‫והכל קובב על ציר אחד להוציא מלב הצדוקים שאין'העומר ואין■ הפקח‬
‫■ל■ ‪•.‬ל־ז־ ל•‬ ‫ואין עצרת דוחה שבת‪— .‬‬
‫הן״ המוק׳ שאלו ־פקחים‪.‬״־ק״ו ■ד״ה' מה מועדו‪ :‬דהכא ״משמע דילפיצן‬
 ‫ארבעה עשר שחל ■בשבת‬ ‫‪362‬‬
‫‪ ,‬נ לפקח ■דוחה ישבת מגזלה‪:‬שוהפשחימממיל ‪:‬מנעד‪ :‬מועל ובד‪ q‬ע"ו‪,‬מפורש‬
‫י ' דילפינן‪ :.‬ממשמעוה; של ממועדו]לבד להכסוב הקשה‪ .‬כלי‪ :‬המועלים‪ .‬כולם‬
‫• ואפילו‪:‬ראש■חולש‪ :‬שידחו שבת״וענמאהי? ועוד‪,‬הקשו; בפשחים ש״ו‪.‬ע״ב‬
‫מפולש לילפיכן פקח שלוחה עומאה מלכתיב איק איש‪ ,‬איש נלחה׳ לפקח‬
‫שכי ואין ציבור‪ .‬כלחה?’ ו עו ד הקשה במכחות‪ :‬ע״ב ילפיכן הקריב תקריב‬
‫שאפילו בעומאה‪:‬ונשבה תקריב‪:‬שתי הלחם בעצרת? ‪,‬‬
‫וכראה ברורשכלאלו הן רק אקמכתא‪ ,‬שהרי‪.‬כבר‪..,‬הראתי נשם ירושלמי‬
‫■דהלל‪ :‬הורת‪:.‬דין‪:‬תד‪’.‬חוי‪.‬ע״פ תמקונל ולא שמעוי לקול הדרשות מק״ו וג״ש‪,‬‬
‫א״כ ‪ .‬בודאי‪ ■,‬כל• אלת רק■ לקמךי נאמרו לתורות מושגןהי‪/‬יפים ומועילים‪,‬‬
‫כי‪:‬באמת לשוך מועלי‪ -‬מורה על יוםי המיועל לקבץד יחד־ הלחי ישראל‬
‫להיוה‪:‬אחל;■‪ ,‬ולא יפרלו לחלקים‪ :‬ולעבולות‪ .‬שונות כלרו‪ .‬עובלדעכו״ם‪,‬‬
‫י ‪ ,‬וכלנו‪ :‬שכתוב ה?לכו שנים יחל בלתי אםנועלו‪ .‬ולפיכך ראוי שאפילו; קרבן‬
‫■ ‪■.‬יחידהקבוע לו‪,‬זמן ברגל‪,‬במקום‪.‬רבים ובשעה־ שכל ישראל‪,‬חברים ועתורים‬
‫־ ברגל‪ •,‬יהיה‪ :‬היחיד נגרר‪:.‬אחר‪ :‬הציבור וילחה־ העומאה והשבת‪ ,‬לתורות‬
‫־ ־שהשם היחיד שוכן אתם בתוך‪,‬עומאתם‪ ,‬ולא יעשו כחוקות הגוים‪-‬אשר‬
‫זה לרכה כקל למו לעשות‪ .‬מועלים שונים לאלילים‪.‬משונים‪ ,‬ממשי כל ייום‬
‫וכל‪:‬שעה היו מיוחדים לאליל מיוחל ן ■לא כן‪ .‬בישראל'הכתוב‪ :‬השוה כל‬
‫• ‪-:‬תמועדום להיות אחד‪ ,‬ואפילו ראש חולש נקרא מועד כאשר אמרו פקחים‬
‫ע״ז ע״א המוז להאי־‪-‬ישתא )של מרגלים(‪ :‬מלאותו מליא ״שנאמר קרא׳‪-‬עלי‬ ‫י‬

‫' מועד'לשבור־בחוריי‪ :— .‬וזהזקשת מ אוד מ אי‪.‬ר אי ה היא זה ממה שקנן‬

‫‪ :‬המקונן ־קרא‪:‬עלי־מועד ■על •המוז ■דוקא? אבל לדעתי־נקשו לנו‪:‬לרמז בזה‬
‫מפני שתמוז'הוא עיקר עבולת־זרה‪ ,‬שנכשלו בה כשי בני ישראל כמשה״כ‬ ‫י‬

‫■ ;יחזקאל ח׳; והנשים■ מבכות י את תתמוז‪ ,‬׳והתמוז הוא בתאל בחו> נקרא■‬
‫■ «דחנים‪ ,‬יפה'מאוד‪ ,‬לפיכך רמזו לנו קיבת החרבן קרא עלי״ מועדלשבור‬
‫• כחלעבודת היב ח ו ר חלו‪1‬ניק שעבדובחולש תמוז‪ ,‬והוא יבחורי ^ ואם כן‬
‫‪:‬תמועד יישקבע השם יבעל‪ :‬כל ‪-‬ע״ז‪,‬־ וזה‪:‬־ מורת ■תמלי‪.‬צה תמוז להאי‪ :‬שהא‬
‫י‬

‫; מלאוהו מליא‪ :‬כלומר על ילי חרבן המקדש נתמלאה קאמ עון ע״ז ונשבר‬
‫כח היצר נ ש ע ה‪ .‬מו עדי‪ :‬ד׳ אם נועדו יחד‪:‬כל ושראל כחברים ■לשמוע‬
‫־‪',‬תורה ברבים‪.‬־ ^‪ .-‬ויען^כי מעשה מרגלים היה קימן לבכיה ■לדורות בתשעה‬
‫באב עיין תענית ל׳‪.:‬ב׳'‪,‬בתוק׳‪; .‬ל״ה‪.-.‬יום שכלו‪.‬־מתי‪ :‬מלבר ■ומלרש איכה־‪,‬כל ‪,‬‬
‫ת״ב‪.‬היו מתים ואותת‪,‬קנה‪,‬שכלה הגזרה תיו קבורים י שמא‪ :‬קעו ב חלד ^‬
‫■׳‪:‬׳‪.‬על שראו הלבנת במילואה‪.‬ע״ש‪ .‬ופלועארך אצלעונקעע׳י פאן כת ‪:5‬שב^‬
‫־־ קי ק ד שיגערוק‪.‬שמלך‪ :‬בימי‪ :‬ישו הנוצרי היה מלך‪ :‬אחד׳ומוליך רכ{‬
‫‪-‬‬
‫• ‪.‬־ ממצרים ואיעליא נקרא תמוז ושמע קול‪:‬בכי‪.‬י^‪:‬שא^ל פמן;; מת‪:‬־ו‪,‬לא ז‪.‬כל)‪5‬‬
‫‪ • :‬האניה לילך עו ד בלב ים מפני חקרון‪-‬נשיבת;הלוח‪:‬יד‪;:‬ולא‪1:‬ידעו ■לפרש‬
‫« ‪ :‬מעשה זה!׳ ונראה כי הוא מליצה ‪:‬על מ‪.‬ה‪ :‬שאז בימל׳ישויןכלתה עדולת ־‬
‫המוז בכנען וענודת ‪:‬פטן הגדול‪:‬ליונזם ‪:‬ויקדו‪.‬ה נהנוצריס — לכן;רמזו‬
‫‪ :‬חז״ל על זה כדרכם בכ״מ לדבר בחילה ולוחק הקיבה‪ :‬אל מקובבים רבים‬
‫־ ‪:‬־ ■־׳׳־‪: .‬־ ־‪ ■.:■:‬־ ;‪:■::‬‬ ‫‪■.‬‬ ‫ולהפך ברמיזה מחוכמת‪.‬‬
‫ף;‪.‬מבואר מזה שלשון מועד בעצמו מורת על אחדות כל ישדאל בכל־ המקצמום‬
‫‪363‬‬ ‫ארבעה עשר שחל בשבת‬
‫ובכלהזמכיסלאלאחד‪ ,‬ולתכלית זשלמדו גס כל סרר^שוה פקח^גמ^גיד‪:‬‬
‫■ מה מועד האמור בתמיד דוחה שבת א‪■ q‬מועד האמור ' בפשח‪ ■,‬ורצו■ בזה‬
‫■ להורות מושג התמידית כי תמיד עיני ד׳ אלהים בכו — ויפה׳עולה‬
‫הדמיון מן תמיד אל פסח כלומר התמידות הנולדת מן פקח להגות‬
‫תמיד באמונה העהורה והשגהת היחיד ומיוחד‪— .‬‬
‫ועיין ירושלמי פקחים פ״ז ה״ד על המשנה ‘חמשה דבריס באיס בעומאה‬
‫ואינם נאכלים בעומאה‪ ,‬הפקח בא בעומאה ונאכל בעומאה‪ ,‬וז״ל ‪' :‬אית‬
‫תכוי תכי כולהו מפקח)מג״ש{ואיתתכי כלאחד ואחד ממקומו ממשמעות‪,‬‬
‫מועדו‪ .‬הכוונה לדעתי ג״כ להורות על מושג האחדות בפקח שבו ככללו‬
‫כל המועדות‪ ,‬וזה המכוון שהפקח הוא המלמד וגס כל אחד ואחד נלמד‬
‫ממקמוו‪ ,‬ומר אמר חדא מר אמר חדא ולא פליגי כי הכתוב השוה כל המועדות‬
‫בכלל‪.‬מועד אחד לכבוד יחיד ומיוחד‪ .‬לתכלית זה למדו תקריב תקריב אפילו‬
‫בעומאה ואפילו בשבת בעומר ושתי הלחם מנחות ע״ב‪-‬להורות נגד‬
‫הצדוקים לשמור חוק האחדות כי העומר דוחה שבת■ ועומאה כמו תמיד‬
‫ופיקח‪ .‬וכל קרבכות ציבור הקבועים במועדם‪ ,‬יען כי השבת והעומאה‬
‫הותרו או דחויות בציבור לשם שמים‪ ,‬יען כי בציבור יש קדושה ■יתרה והן‬
‫אל • כביר לא ימאק ובודאי ראוי לשמור ■המועד עם קרבנו לתכלית עבודת‬
‫הקדושה לשם אל אחד‪ ^ — .‬י ■ י■‬
‫וכן בקו‪ q‬פ״א דרה״ש מבואר• בקתם משכה שעל־שכי חדשים מחללים‬
‫את השבת בשילוח השלוחים להודיע קביעת החודש‪ :‬ניקן ותשרי מפני‬
‫שכל המועדות תלויס בם‪ ,‬ונאמר אלה מועדי ד׳ אשר■ תקראוי אותם‬
‫ב מו ע ד ם‪ .‬ילפי ־אם כן ממשמעות המלה מועד קוד היתר■• חילו“ל ; שבת‬
‫^לקס אמונת היחיד אשר אליו מיוחקים כל המועדים‪ ■.‬והרחרן ע״א‪ '.‬גם‬
‫^תם‬ ‫•מובן בזה אמרם בשם ר׳ עקיבא רה^׳ש כ״ה;■אשר ■תקראו‬
‫אפי' שוכנים׳ אתם אפי' מוטעין אתם אפי׳ מזידין לקיים קביעו‪-‬הנשיא‬
‫על כל פנים מפני התכלית הנעלה‪ ,‬לשמור חוקי האחידות ולא יפרדו‬
‫• בכי ישראל לחצאים בקביעות מועדות כדי שלא יבנה כל י אחד במה‬
‫לעצמו כדרך הגויס עכו״ם‪ .‬ובקפר דברי שלום ואמת צד ‪ 7‬מובאים דברי‬
‫הרמב״ם ה׳ קה״ח קפ״כ שאינו גורק מזידין והצדיקס■ המאברי מפכי‬
‫שאין ראוי לשמוע אל ב״ד מעעה במזיד‪ .‬אפק מה־ יעשה במשלהי‪-‬שס‬
‫שרבן גמליאל קבע מזיד שלא כדין ונגד ר׳ יוחנן בן כורי ור׳ ■דוקא־גב׳׳ה ?‬
‫״‪:‬בל לפי קברתי יבוא על נכוןכיזמפכי המחלוקמרבעיקר‪-‬גדול והנהגת‪:‬‬
‫^קומה באחדות ראו^שאפילו הזיד הנשיא המנהיג בקביעת כקמוך עליו‪,‬‬
‫יבי' באמת ש ל ש ה ל ע ל עעקה שהיה שם בראש■ הפרק‬
‫^^תס״‪-‬אפ^׳'מוטעין‪ ,‬׳־וא^ש‬ ‫זהטעוהר בייתוקים את הב״ד‬
‫י קלקלו הכותים במשואות ועיין חולין ק״א‪ :‬יום הכיפורים נקבע‪.‬בשבת‬
‫באוכק לכך אפי אנוסים‪ .‬ומעשה• דר״ג מחייב‪ .‬ואפי׳ מזידין‪. . . ..'.‬‬
‫ח נדבר עתה מעיקר המחלוקה‪.‬שבין צדוקים ופלושים‪. .‬הכה במכחות ק״ה‬
‫מובא ‪ :‬ת״ר )במ״ת( אילן יומיא ׳ דלא להתעכא׳ בהון ומקצתהון דלא‬
‫למקפד‪ ,‬מריש ירחא דניקן ‪-‬עד תמציא בי׳ איתוקם תעידא ־דלא למקפד‬
 ‫ארבעה עשר שחל כשבת‬ ‫‪364‬‬
‫שהיו הצדוקים אומריש יחיד ממנדב קרבן תמיד שבת אחס או שמי שבמו׳‬
‫משום דכמיב את הכנש האחד מעשה)לשון יחיד( וגברו הפמשי! מדכתיב‬
‫את קרבני לחמי לאשי משמרו שיהיו כולם באין מתרומת הלשכה‪ .‬מממני׳‬
‫בי׳ עד קוף מעדא אמוקם חגא דשבועיא דלא למקפד שהיו בייתוסים'‬
‫אומרים עצרת אחר השבת‪ ,‬נעפל להם ר‘ יוחנן ב״ז ואמר לא תהא‬
‫תורה שלנו כשיחה בעלה שלכם‪ ,‬ותביא ראיות הרבה שעצרת לאו דוקא‬
‫אחר השבת ועיקר ראיה שנשארת קיימת‪ ,‬היא מפני הכתונ ששת ימים‬
‫מאכל מצות ובשביעי עצרת מתיה לכם‪ ,‬שהכוונה על ששת ימים מן‬
‫החדש כמו■ שמשמע מן הכתוב הקמוך לו שבעת שבועות מקפור■ לך‬
‫מהחל חרמש בקמה )עיין ראב״ע דברים ע״ז( שקמיכת זה באה לתורות‪,‬‬
‫כי בעבור החל החרמש בקמה אינם לק ששת ימים־מן תחדש וזה כאשר‬
‫בארמי למעלת בשם הלל הבבלי‪— .‬‬
‫והנה זה מקרוב ראיתי בכתבי חודש לחכם סרמנקען נ״י אפריל ‪1862‬‬
‫השערה בשם חכם קמ‪ M‬פ‪1‬י להוכיח כי הדין עם הפרושים‪ ,‬יען כי מלת שבת‬
‫בכל תמנ״ך מולה על השביתה ביו״עג״כ*( ולאו דוקא על שבת כראשית‪,‬‬
‫ואביתי להביא ראיה לזה ממה שאמרו פקחים נ״ע‪ :‬עולת שבת בשבתו‬
‫עולת חול בקבת ולא עולת חול בי״ע מבואר מזה שחז״ל קוברים כי לשון‬
‫שבת מורה על שבימת ‪,‬י״נו ג״כ ועיין מוק' ד״ה עולת ‪,‬שהקשו דלמא‬
‫דוקא שבת אבל לא י״ע ונדחקו למרץ‪ — ,‬אפק לכל זה יש משובק ממת‬
‫שכמוב‪-‬ד‪-‬״ה‪:‬א׳ ע׳ ל׳^ב ‪-‬המערכה להכין שבת שבת'‪,.‬דמפוקש שלשון שבת‬
‫■ לבד■ מורה דוקא על שבת‪,‬בראשית ’וכן‪-‬ביחזקאל מ״ד חשבי חדשים‪ ,‬חגים‪,‬‬
‫■ שבמות ומועדים — והחכם הנ״ל נדחק לישב זה‪ — .‬גם בקפר דברי‬
‫שלום ואמת מהגאון רש״ל ר״פ ד׳ ג'‪ ,‬אומר שלא היה הכתוב יכול לומר‬
‫ממחרת הפקח דא״כ משמע ע״ו ניקן מחרת י״ד ערב פקח שאז מקריבים‬
‫הפקח ולא היה יכול לומר מחרת החג כי כל ז'‪ ,‬ימי פקח נקראו חג‪,‬‬
‫לפיכך אומר‪ -‬הכתוב ממחרת השבת על‪ ,‬י״ע‪ .‬ולי נראה שהיה הכתוב‬
‫יכול לומר׳ ממחרת שבתון**( כי כן נקרא היום עוב‪ ,‬כי שק שבתון מורת על‬
‫שבימה מרובת יומר על שבת בראשית עיין ע׳ אישון ? אכן המוחוור מה ‪,‬‬
‫שכתב תראב״ע׳ אמור‪.‬כ״ג דבפעם הראשונה היה חל יום נו״ו כשבת■ וכן‬
‫הוכיח שם באוהל יוקף‪ ,‬או שם שבת מורה על שבוע כמו בארמי‪,‬וקורי‬
‫עיין געזעניאוק‪ ,‬וממי׳ כ״ח א׳‪.‬‬
‫ף ותנה הכל מודים אפילו הצדוקים שממחרת השבת השביעית בכ‬
‫פירושו שכוע ולא שבת‪ ,‬כי אם לא כן לא'יתכן לומר עד ממחרתוי^קש;‬
‫השביעית■ מקפרו חמשים יום שהרי יש כאן שמנה שבמות מיום הס‬
‫העומר ממחרת שבת שהוא יום יאשון בשבוע עד יום ראשון‪ -‬שהיא מקרת‬

‫*( עיין פילוש המשנה' 'ללמ‪3‬״ס חגיגה י״ז א׳ וז״ל‪ :‬אותם שאיך מאמיציס ‪3‬מולה ם‪3‬ע״פ אומרי^^;‬
‫עצלה אחל השגה שנ׳ וקפלתס לנס ממחלה הש‪3‬לן'א‪3‬ל ‪3‬א»ת הנתו‪ 3‬קלא י״ט ש‪ 3‬ה כ ^ ן‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫שגןלא כולם שגהוה ד'‪ ■,‬א״כ כנל היה לעולמים‪ ■.‬־‬
‫**( אד ממחלה מקרא קודש עיין מס׳ סופרים פ' י״ע ג׳ ד' שנן הוא ■גקלא‪-‬י״ט‪ .‬ילי־‪, -,‬‬
‫‪365‬‬ ‫ארבעה עשר שחל בשבת‬
‫השבת■ השביעית? אלא בהכרח צריכים אכו לומי מלשון ננד ממחרת'‬
‫השביעית פירושו שבוע‪ ,‬ואם כן נוכל ללמוד גזרה שוה שגם ממחרת‬
‫שבה ראשון פירושו שבוע כי לשון שבת הוא הקיצור מן שב־עת יען‬
‫בארמי שב מורה על מקפר השבע ואם כן שב עת הוא עת השביעית‬
‫שהוא שבת‪.‬‬
‫אפם עד״ן יש לשאול אולי מורה לשון■ שבת על שנים יחד היינו על‬
‫השבוע שדרכה להתחיל מיום ראשון וכקברת הצדוקים? אשר עבור זה‬
‫השיב הכוזרי מ״ג שכוונת התורה לדבר בהווה‪ ,‬ויען כי דרך השבוע‬
‫להתחיל מיום הראשון‪ ,‬לכן אמרה תורה ממחרת השבת לקפור השבועות‪,‬‬
‫וה״ה באחד מכל ימי השבוע*( וזה באמת נכון מאוד‪ ,‬כי התורה‬
‫רצתה להקביר להמון עניןהשבת וקפירת שבעה שבועות‪ ,‬על כן הקבירה‬
‫זאת בעוב נועם על דרך הרגיל למנות השבוע מיום א'‪ ,‬ומוכח זה ממת‬
‫שכתבה תורה דברים ע״ז קתם מהחל חרמש בקמת תחל לקפור שבעה‬
‫שבועות ולא ביררה דוקא בהתחלה ממחרת השבת‪ .‬גם יש להפעים עוד‬
‫למה בחרת המורה לקרוא השבוע בשם שבת דוקא במקום הזה‪ ,‬משום‬
‫שהתחלת הפרשה הוא כי מבואו אל הארץ וקצרתם את קצירת והבאתם‪.‬‬
‫ראשית קצירכם אל הכהן — ממחרת השבת יניפנו תכהן כלומר מיום‬
‫שתתחילו לשבות מן הקצירה והוא יום ראשון של פקח ע״ד הכתוב בחריש‬
‫ובקציר תשבות‪ ,‬והקפידה התורה להורות שיום הנפת העומר יהיה אחר‬
‫שתפקוק מן הקצירה מחמת קדושת יום עוב או שבת‪,‬ועעם הדבר נראה‬
‫כי לדעתי קיבת קפירת זו םל שבעת שבועות מהחל חרמש בקמה אינו‬
‫כדעת הרמב״ם במורה ג׳ פ׳ מ״ג מפני שדרך המשתוקק לדבר מה לקפור‬
‫הימים והשעות‪ ,‬ומפני שביום החמשים הוא יום מתן תורה ראוי לקפור‬
‫ולחבב את בוא יום הנכבד‪ ,‬כי אם זה היה הפעם‪ ,‬למה מלת תכתוב‬
‫דוקא הקפירה בתחילת הקציר? אלא נראה לדעתי הפעם‪ ,‬שמפני שההורה‬
‫הקפידה מאוד על שביתה השמיפות וקפיר׳• תשמיפות עד היובל‪ ,‬כדי‬
‫לידע בבירור שלה׳ כל הארץ‪ ,‬ומלתה המורה במצות זו קיום עם ישראל‬
‫בארץ אבותיהם‪ ,‬ואם כן ראוי בכל שנת לעשות זכר לקפירת היובל כדי‬
‫שלא ישכחו המנהיגים העיקר הגדול הזה אשר כל הצלחת תאומה על‬
‫אדמת הקודש תלויה בו‪ .‬כמבואר ויקרא כ״ו כל ימי השמת תשבות‪ ,‬שהגלות‬
‫בא עבור עזיבת קדר היובלות והשמיפות‪ ,‬וקפירת השמיפומ והיובלות‬
‫יבהכרח לא לכל אחד ואחד מישראל•■ ניתנה‪ ,‬כי מי יוכל לשמור שבועות‬
‫'חוקות שנים עד חמישים רק המנהיגים> הבית‪ :‬דין והקנהדרין‪ ,‬מונים‬
‫בדקדוק השנים והשמיפות והיובלות ומבר ‪ b‬ם על הקפירה כמבואר בתורת‬
‫כהנים ויקרא כ״ג פ״ו וקפרתם לכם ממחרת‪ :‬השבת כל אחד ואחדמשמע‪,‬‬

‫ויש להטעים עוד יומי כי המורה ר^תה לתת סימן לזכור הימב את מספר השבע קבועות‪,‬‬
‫דען שמשה תיקן'משמורות כל כהנים באופן שנוכל ליקח סימן התחלת הספירה מהילוך‬
‫המשמורות שהוא תמיד ביום חשבת‪ ,‬לפיכך נאוני ממחרת השבת יניפצן הצהן רייו ‪.‬שנקבע‬
‫־‬ ‫׳‬ ‫המזמור ס׳ז לסימן‪ ,‬עיין ביאור תהלים קי״ט‪.‬‬
 ‫ארבעה עשר שחל בשבת‬ ‫‪366‬‬
‫א!נל ב ‪ p‬מיעה נאמר ותפרח לך בל ‪p‬ון יחיד מורה קרק הב״ד קופרים‬
‫ומברכץ ועיץ מנחוס ק״ה;ע״ב תוק׳ ד״ה וקפרתסופתובומ ■ע״ב א׳ ‪-‬ד״ה‬
‫וקפרה ‪ p‬הזבה איכה מנרכת ‪ p‬מא תקתור‪ .‬אכן ע״פ תכחבסי‪-‬׳נראה לדעתי‬
‫לי ‪p‬ב■ה ‪p‬אלה הידועה‪).‬עיין נודע ביהודה‪,‬מ״ת אי״ד קי׳ קכ״ד(‪ ,‬למה‬
‫בקפירת כבעה כקייס לא תקנו ברכה‪ ,‬ובקפירת כבעה עבעות יכ‪;,‬ברכה‬
‫לכל‪.‬אחד■ואחד? כי עעם הקפירה כל כבעה כבועות מהחל חרמכ‬
‫בקמה‪ ,‬הואי לזכור על ידי קפירה זו דיני קפירת‪.‬כמיעות ויובלות ככקדרו‬
‫ע״פ מקפרהכבעה‪',‬וכל המצוה תלויה בתבואת'הארץ ■וחובת קרקע‪■,‬ואם ‪:‬‬
‫כן יק במקפךקבע‪ ’,‬קבתות בכלקנה‪ ,‬דין קמיעה ויובל‪ ,‬באופן כהיחידים‬
‫יקפרו כל‪:‬אחד לתכלית• זכרון‪, ,‬מקפר הגדול';קכיתךרק לב׳׳ד‪ ',‬והב״ד‪ .‬־‪,‬‬
‫יקפרו הקפירה הגדולה לעובת'הכלל‪ ,‬לקמור חוקי‪,‬חיים בארך הקדוקה ;‬
‫אבל קפירות‪.‬קבעה נקיים ■אין בה יקום זכר לעובת הכלל> רק תכלית‬
‫הקפירה הואכדי‪,‬קתדע‪.‬׳האקה קהיא עהורה כמו קנאמר‪-‬ואחר ת ע ה ר‪,‬‬
‫‪,‬לפיכך אין בזה המקפר‪,‬בעצמו מצוה‪',‬רק הידיעה הברורה'אימתי תעהר‪,‬‬
‫כמו קדר^וי בעעם וקפרה לה ל‪,‬עצמד‪ ,‬כלומר היא עצמה תדע ‪ .‬ולא ‪,‬‬
‫‪- ;/‬‬ ‫קתודיע לאחרים כמו בקפירת;עומר ויובל‪.‬‬
‫■מעתה הדבר■ ברור קמעעם זה גופו בחרה התורה במלת קבת על‬
‫הקבוע במקום זה‪ ,‬לקפור קבעה קבועות לתורות על קבת ‪,‬ה?^ר׳ז׳ ■היא •‬
‫קמיקת קמיעת;ויובלות‪- ,‬ואין‪,‬קפק‪,‬א׳׳כ קתפימוק■ ממחרת ‪.‬הכ‪J‬במ‪■ :‬יניפנו ;‬
‫^א^^ןחיתהקבועייוכדעת‪-‬הקמב׳׳ן‪ -.‬ומת קהקקה קביאור על ■הרמב״ן‬
‫^^^ורר יען כי יוםדראקון קל פקח’ הוא‪.‬יום חמקת עקר ‪-4,‬‬ ‫כי אין‬
‫לחודק ואם כן יום ע״ז הוא יום קני למחרת הקבוע הקנייה קל־חודק;'‪,■:‬‬
‫כיקן? נראה לי'לבאר■ בדרך יפה וברור‪■ :‬‬
‫דע'כי כבר עמדו המקכילים על;מה‪ ,‬קנאמר■ במגילת תענית■פ״‪,‬א ■מאח‪|;//‬‬ ‫ז‬
‫בניקן עד תמניא בו אתוקק תמידא דלא למקפד‪,‬ל‪,‬מת זה ■נמקך הניצחון ’^‬
‫‪,‬דוקא קמכת ימים? והקיב על זה‪-,‬החכם ג ר ע ען קורות‪■,‬יקראל ח״‪-‬ג צד ^‬
‫• ‪ 2‬ז׳ ‪■ 4‬קהכווכה‪■,‬כןמנה‪-‬ימים‪,‬עקוי יום;■עוב כמו קחנוכת 'כמקכה ח׳‪■,‬ימים‪ ■,‬ו­‬
‫‪^ :‬ל■הניצחון;הזה‪3r‬זום^לוחד‪; ,‬וקקה־לי‪ ,‬על‪.‬זה אם כן מה ‪,‬קנאמרןקם^מיל^'^‬
‫^ו קון ‪$‬׳ מועד ;אתוקם ‪:‬חגא דקבועיא דלא למקפיא '“'‬ ‫אחר זה ‪:‬קמןום‬
‫תכוונה ג״כ קמיוק‪-‬ח׳ עך יום כ״א ■קהוא •מקך ;י״ג ימים ‪,‬עקו ‪’-‬ום^‪.‬עו^‬
‫ולמה זס ■הלא בלאו ‪ r‬הכי יק במועד יום עוב‪-,‬וכי"ב ה ק קו• ב ת ענינן ^‬
‫על״ דרך• אחל? ונראה לב‪6‬ר הדבר הקתוס הזה כך‪ :‬ידוע כי‪,-‬לפז‪-,‬פג|עו‬
‫^הוקתהמקכך‪-‬בראק ^חוד ‪;p‬כי ‪p‬ן‪ :‬ונתחנך ביום^קמינ‪^/‬מנו^‪^^,‬‬
‫‪-‬ויהי״ביוס הקמיני קרא מקה עיין ויקרא ע׳ א׳‪-‬וביאןך׳‪ ,‬קם^לגם דעתזרן‬
‫פרי■פ׳ בהעלותך‪ :‬קיום חי קל ‪-‬חודק ני ק היה צ|מני‬ ‫עקי^^הולו‬
‫למלואים וחיכוך המקכן‪ ,‬בעבור זה יק ליום ח׳ המקך לז' ימים קל חוד?)‬

‫ניקן‪ ,‬והנהי כאקר מקכה י מחלוקת‪‘,‬הפרוקיםזמ?ו'ם;‪.‬א׳ יקל‪.‬ניקן'‪,‬עד‪ ,‬אן^‬

 ‫ארבעה עשר שחל כ שבת‬
‫בו‪ ,‬ואז היה הניצחון‪ ,‬הכירו הפירושים בזה עכץ השגחה מן השמים‪,‬‬
‫להורות שכמו שמתחילה התחילו להקריב התמיד ביוםע' בכיקן כן לדורוס‬
‫נקבע דין תמיד שבא משל ציבור בע׳ לחודש כ’ ‪p‬ן• ‪.‬ויען שחשבו ניצחון‬
‫זה ביום ח׳ דוקא לקימן מן השמים‪ ,‬ידעו כי גם זה לך הנן שהשבוע‬
‫תתחיל מן יום ע׳ בניקן‪ ,‬ויהיה פירוש ממחרת השבת שפיר מחרת השבוע‬
‫אחר ח' בכיקן‪ — .‬ויען כי הלל‪,‬הלאה הוכחה לזה מן הכתוכ ששת ימים‬
‫תאכל מצות‪ ,‬בהכרח היה ויכוח זה בשעה שעלה הלל לנשיאות‪ ,‬והיה אז‬
‫עלב פקח נשבת‪ ,‬ותחילת המועד ביום א'‪ ,‬ו ‪p‬ו‪ q‬המועד נשבת שלאחריו‪,‬‬
‫באופן שהקריבו הפרושים את העומר ביום ב׳ שהיא י״ו בכיק^ והיו‬
‫שומרים עד־ קוף המועד ־שלא יקריבו הצדוקים העומר אחר המועד שהוא‬
‫ממחרת'שבת בראשית ־לפיכך הרויחו במשך י״ג אלו‪ ,‬מיום ע' עד כ״א‬
‫בכיקן לחזק דין הקפירה ממחרת השכוע שאחר ח׳‪.‬בכיקן‪ ,‬ולתכלית זה‬
‫י עשו לדעתי קימן מיום ההוא ולמעלה שהעומר צריך להיות מנופה בי״ג‬
‫נפות מנחות ע״ב‪:‬‬
‫והנה מעם המחלוקת בתמיד אם בא דוקא משל ציבור קשה מאוד‬
‫שהרי מבואר בנחמיה י׳ שהעמידו עליהם לתת שלישית השקל‪ ,‬בשנה לקרבן‬
‫תמיד ואיך נחלקו הצדוקים לומר שיכול היחיד לנדב קרבן תמיד? ועוד‬
‫במגילת תענית מבואר‪:‬שמעת הניצחון התחילו לשקול שקלים לתמיד‬
‫והלא זה כבר נתקן מימי'עזרא ? ועוד שם נמ״ת אמרו נשם ר׳ עקיבא‬
‫שהתמיד צריך ביקור ד׳ ימים כמו פקח לאיזה תכלית נאמרו‪,‬דברים אלו‬
‫נשעה זו ובמקום זה‪ ,‬איזה יחוק יש לניצחון שהתמיד בא משל צ‪-‬יבור‪.‬אל‬
‫ניקור ד׳ ‘ימים ? ונראה לי כי המחלוקה נמשכה אחר מה שנשעה ׳שצרו‬
‫האחים אריקצוובול והורקנוק זה על זה שהיה אריקעבלוק עם ■הצדוקים‬
‫והכהנים בפנים למקדש והורקנוק עם הפרושים' חוץ למקדש‪' ,‬והוצרכו‬
‫בכל יום הצדוקים להושיע לחוץ אלך דרכמונים לאנשי הורקנוק בעבור‬
‫העלה לקרבן תמיד עייןב״ק פ״ב‪ ,‬ויוקך קורות י״ד ב? ב׳‪ .‬ולמה‪ :‬עשו זאת‬
‫הפרושים מבחוץ שהרי התמיד הוא חובה ואיך בעלוהו ולקחו ממון הרבה‬
‫‪.‬ולא שלחו עלאים לבקוך ? מפני שהפרושים אמרו שחובת התמיד דוקא ‪:‬‬
‫אם כל ישראל באחדות‪ ,‬אבל בשעה שכת אריקעובול היו אוחזים ומחזיקים‬
‫בממון ואין לבל ישראל חלק בו‪ ,‬אין לקרבן תמיד מבוא נמקדש‪ ,‬והצדוקים‬
‫חלקו ואמרו שהיחיד מתנדב‪ :‬קרבן תמיד ‪ .‬משלו‪ .,‬ולפיכך בדין־ עשו כת‬
‫‪:‬־יאריקעבלוק ששלחו ממונם־ הרבה •משלהם‪ ,‬והיה׳ זה גי׳כ בתחילת ניקן‬
‫‪-‬יעיין‪ .‬יוקך שם‪ .‬וונשעה זו נראה ;שהתקינול‪ p‬קולהשר‪J‬לים 'מר״ח ניקן ולהלן‪,‬‬
‫גזס‪-‬כוונת מגילת תענית שהתקינו‪ ,‬אז ליקח שקלים‪ ,‬וכן במה שדרש ר׳‬
‫עקינא שצריך‪ ■:‬התמיד ביקור ד' ימים כדין •■פקח רצה להורות‪ ,‬נזאקור‬
‫להקריב התמיד שקלקלו מבחון לפנים בלא ׳ביקור‪ .‬י —‬
‫‪^ .‬על כל פנים העמידו חכמים קני דברים אלו יחד הניצחון עבור התמיד‬
‫שלא ייקא מקל ציבור‪ ,‬והנצחון עבור‪.‬עצרת קדוחת את השבת‪, ,‬׳והנועע‬
‫כמו קכתבתי■ואקנהו בקיצור‪ :‬קועהמ״ע‪.:‬וב״קפ״ב בקעה קצרו הורקנוק‬
‫וקיעתו׳על ארוקעובל •וקיעתו קהיו ^‪:‬מקדק‪ ,‬נהגו;הפהושום‪ ,‬חקד‪ ,‬עם‬
 ‫ארבעה עשר שחל ב שכת‬ ‫‪.368‬־ ‪.‬״‬
‫‪ .‬אריקעובלוש‪ ,‬והצדוקים ששלחו להם בכל יום ערב ובוקר‪ :‬קרבן לתמיד‬
‫ואח״כ יעץ זקן אחד למחכה הורקכוק שלא יתנהגו ככה שכל זמן שמקריביס‬
‫התמיד לא ימקרו בידם‪ — .‬וקרוב הדבר אם כן שאז הוכרחו הצדוקים‬
‫מבפנים לתורות כי אין הקרבן צריך דוקא לבוא מתרומת הלשכה של כל‬
‫ישראל רק אפילו היחיד יוכל לנדב קרבך תמיד ולא יצערכו אל צירו ‪q‬‬
‫אחים מבחוץ — כי שלחו להם דינרין מבפנים משל יחידים‪— (*.‬‬
‫והנה עיקר עעם שהתמיד בא דוקא מתרומת הלשכה מכל ישראל‬
‫שהביאו שקליתם הוא כדי שיתאחדו כלל ישראל לתכלית אחד נעלה־‬
‫ונשגב בלי פירוד בדעה ואמונת בה‪ /‬ואתוקם עיקר זה מלאש חודש נישן‬
‫עד ח׳ ‪5‬ו‪ ,‬ומשם ואילך נצחו עד שו‪ q‬המועד על העיקר השני היוצא‬
‫מעיקר הראשון‪ ,‬היינו לשמור דין עצרת שיהיה דוחה שבת ע״פ הכלל כי‬
‫העומאה והשבת הומרו או‪ .‬נדחו ■בציבור‪ ,‬שלא יהיה קרבן ציבור חלוק‬
‫רק באחדות כוללת‪ — ,‬ועיקר תדבר מרומז במשנת תורת דברים;ע״ז‬
‫שלא מלה הכתוב במחרת השבת‪.‬‬

‫חערח לארבעח עשר■שחל כ שבת‬

‫‪ ,‬אחר הדברים האלה ראיתי לבאר ולישב בכל מה שאמרתי כמה שאלוה חמורות מאוד בנידון זה‪:‬‬
‫א פשחיס ע״ז־ ע״א אחר שלמדו מפשטות המלה מ ו מ ד‪.‬ו שקרבן ציבור דוחה שבת וגוומאה‬
‫אמד‪.‬ההס גמי׳‪,‬נןברוח דכולי עלמא טומאה‪ .‬דחויה בציבור‪.‬דליכא תנא דק״ל טומאה הותרה׳‬
‫בציבור'יק‪ ,‬ל׳ יהודה ביפכ״פ‪ ,‬דאפילו אס אין׳ הצק על מצח כה״ג‪ ,‬־מיצה‪— :‬והקשו התוש׳ הא‬
‫במקום שנחלקו ר״י ור׳ שמעון הלכה 'כר׳ יהודה ואיך שייך לומר כולי עלמא שברו טומאה‬
‫דחויה ? ונראה לי דלשון סברוה הוא לפי הסברה שאנו לומדים מן לשון מועד לבד‪ ,‬אבל אחי‬
‫׳ ׳שנודע ג״כ הלימוד מאיש נדחה ואין ציבור נדחה כמבואר פסחים ש״ו‪ :‬מוכח דאף טומאת גביי'‬
‫שאין הציץ ונרצה על טומאת גברי כמבואר פסחים פ׳ ‪ :‬אפ״ה נדחית הטומאה גבי פסח‪ ,‬וא״נ‬

‫‪ (*.‬אגב אולחא ראיתי לעורר פה'על שאמר יוסף הכהן קורות ג׳ י׳ ו׳ שטעם קריאת שם‬
‫‪ .‬עצרר‪ .‬היא מפני שהוא יום חמשים אחר ספירת מ״ט יום והקשו עליו שאין זס אמס ני‬
‫לשין עצרת אין פירושו יום חמשים רק עוצר ומאסף ? ונראה כי יוסף כוון לשורש עצל‬
‫צזויפהצוזטען יען כי מפשטוח לשון התורה החוב לספור חמשים יום ורק מפני שאמריז‬
‫התולה ג״כ שבע שבתות תמימות תהיינה‪ ,‬וכן במשנק תורה כתוב סתם מהחל חרמש בקמה‬
‫לספור שבעה שבועות ולא הזכירה תורה ממחרת השבת— וא״ב עצרו'יום אחד ונקרא ■עצרה‬
‫’ היום הנעצר מלהשליסהחמשים‪• — .‬עוד יש לעורר כי מה שכתג יוסף הכהן ששל צנא‬
‫גלומיים פ^!‪1‬זעעיוט כבש המקדש בחודש השלישי‪.‬ביום התענית )«י(«^ון»‬
‫• קוךות י״ד‪ .‬ד‪_,‬ב׳ — ג׳ ותמהו רבים איזה תענית יש בחודש סיון? וכתב גרעט׳ן‪ ,‬צד‪1 ^8 ’.‬‬
‫’ שהכוונה על שבח שאסור לבשל‪ .‬ולדעתי הכוונה על יום טבוח שמל גאקד בשבת׳ אחל חן‬
‫עצלת מהדין שאין כהן גדולי מתלבש בבגדיו‪ ,‬ומותר בהספד ו ת עני ת כד* להוציא מלן‬
‫הצדוקים שעצרת אחד שבת חגיגה ז׳ א׳> לפיכך קראו; יום זה נשם ת עני ת כי אנשי מע»|‬
‫ההענובו מש׳׳אכ בשאדימי טבוח וכןבשאר יום א׳גשבועעייןתע?ית לפ״ד —גסמקשמבולי‪•,‬‬
‫‪/‬־ בתלמוד שלנקשסעלו החוצים בימי המצור קודם לפתמפעיוס ■תחת מלך עלבי צזרעסא חזיק‬
‫' שנעץ ציפרניו בחומה ונזדעזע'א״י די מאות פלסה ולא יספר יוסף’ זה? גס מבואר בירושלמי‬
‫ברכוה פ״ד שבמצול‪,‬היוניס'‪'.‬סעלו שני גדיים ובמצור; הרומים שני חזיריס? צלאה לי שהכווצה‬
‫עס הגדיים על מלכות״יון שנקרא צפיר עיזיס דניאל ח' ועם חזירים כוונו‪ :.‬על !‬
‫• סיומים׳שלקרא חזיר במדרש מפני שדגלם היה חזיי‪ ,‬עייןיאםט‪.‬םפר ג׳ צד ‪— .257‬‬
 ‫‪36:1-:‬‬ ‫‪.‬הערה לארבעה עשר שחל כ שכת‬
‫מיושבת השאלה ששאלו המום' פסחים ה״ו ‪ .‬ד ה מה מועדו ‪ :‬ל״ל איש נדתה‪1‬ואיןזציבור‪.‬נדחה‬
‫י הלא ילפינן מלשון מועד אפילו בשבת ואפילו בעומאה דיש לומר דאי ממועדו'‪:‬הוה;אמינא־דוקא‬
‫טומאת בשל הוא דנדחה אבל לא טומאת נבלי ‪ ,‬לפיכך ילי^ הש״ם ־מאיש נדחת ואפילו בטומאת‬
‫מת דהיא טומאת נבלי ואין הציץ מלצה אפ״ה נדחית מפני הפסח • ואי‪ .‬כתיב‪-‬׳איב נדחה‪:‬׳ואין‬
‫צינור נדמה הו״א דוקא קרבן ציבור כמו פסח דוחה עומאה ושבת ‪ ,‬אבל קרבן ]יחיד הקבוע׳ לו‬
‫זמן לא ואנן קי״ל יומא נ' ‪ :‬וממורה י״ד ‪ .‬וש׳׳מ ‪ ,‬דאפיילו ■קרבן יחיד הקבוע׳ לו זמן־דומא טומאה‬
‫ושבת ‪ ,‬לפיכך צליכיס אנו לשני לימתים אלו‪ .‬ובפסחיס ע״ז •א׳ ‪f‬־קאי־ ‪p‬בלות‪ i‬על הלימוד מלשון‬
‫מועדו לבד‪ ,‬אך אמלו ליכא תנא דשבר טומאה הותלה בציבור רק ר׳ יהודה‪ , :‬ואע״גידהלכהכל'‬
‫יהודה נגד ר' שמעון עירובין מ״ו‪ :‬כאשר הקשו המום׳ שם ד״ה דלא ; מ‪.‬״מ במקום זה׳אי אפשל‬
‫לפסוק כר״י משוס דל' יהודה לשיטתו דסובל פסחים פ׳ ע״א ומנחות ט״ו ע׳׳א וסברא דאין‬
‫קרבן ציבור חלוק ‪ ,‬ואפילו אם• היחיד טמא והמלונים טהוליס הציבור עושה בטומאה ‪ ,‬כי היחיד‬
‫מכריע את הציבור ‪ ,‬ואץ לעשות'חילוק בקרבן צינור ‪ ,‬כדי שלא יבואו'לידי מחלוקה ופירוד‬
‫באמונת האחדות ‪ ,‬ואס כן מטעם זה גופא■ הוכרח ל״י לומר ‪,‬טומאה הותרה בציבור כדי שלא‬
‫לחלק בקרבן ציבור ואפילו בטומאת גברי ; אבל לבנן חולקים על ר״י וסובריסדאיןהיחיד מכדע‬
‫הציבור והלכה כחכמים ‪ ,‬וממילאי הדין דטומאה דחויה ולא הומלה־לגמלי ‪ ,‬אלא איש נדחה‬
‫צפסח ובשאר קרבנות עושים הטהורים לבד והטמאים לבדי‪ '. ■.‬־‬
‫)ב( על פי הקדמה זו מיושבת השאלה ששאל ׳הכס^ משנה על הלמב״ס פ״ד מה׳■ ביאת מקדש ה'‬
‫ח׳ דבגמ׳ פסחים ע״ז ע״א וסנהדרין י״ב‪ :‬חולקים ל' יהודם׳ול' ׳שמעון דר"‪-‬י‪:‬סובר עודהו‪:‬על‬
‫מצחו מרצה ‪ ,‬אץ עודהו על מצחו אינו מרצה ‪-,‬ואמי ד״ש אפילו אין עודהו;על מצחו מרצה ‪,‬‬
‫ואמר כהן גדול ביום הכיפולים יוכיח שאין הציץ על מצחו ומרצה? והשיב רל״י הנח לכ״הג ביו ם‬
‫כיפורים דטומאה הותרה בציבור אם כך מי אסובר אין עודהו‪:‬על מצחו אינו מרצה ‪ ,‬בהכרח‬
‫צריך לסבור טומאה הותרה בצינור‪,‬והרמב״ס סובר טומאה דחויה בציבור ואפ״ה סובר איןעל‬
‫מצחו אינו מרצה‪ ,‬וקשה עליו כהן גדול ביהכ״פ יוכיח שגיוין עודו על מצחו ‪ .‬ומרצה ? ונראה‬
‫ברור כי הפרש גדול יש בין ר׳ יהודה לשיטת הרמב׳׳ם שהרי ר'יהודה׳ סובר אין קרבן ציבור‬
‫חלוק‪ ,‬והיחיד מכריע את הציבור לעשות הקרבן בטומאה‪-,‬ואם כן אינו מוכח ממה‪ .‬שכתבה תורה‬
‫בפסח איש נדחה לפסח שני שאץ ציבור נדחה‪,‬־ דלמא ■גם הציבור• נדחה אלא התורה חדשה גבי‬
‫פסח שאם הציבור טהור והיחיד טמא הו״א לדעת ל׳ יהודה גאין קרבן ציבול‪-‬חלוק‪ ,‬וצריך הציבור‬
‫הטהור‪-‬לעשות הפסת‪:‬בטומאה׳כמו‪.‬יסיחיד הטמא‪,‬־ ■לזה־א»לה תולה‪ ,‬שהיחיך נדקה‪ ,‬ףוהטהורים‬
‫עושים פסח בטהרה; אבל אםי הציבור ‪ .‬טמאי אפשר‪:‬׳ דנדחים לפ‪:‬׳ש ?‪; ,‬אלא ‪ ,‬דאעפ״כ‪:‬מסבקאז אנו‬
‫יודעים דאין ציבור נדחה יען לר';‪.‬יהודה טומאה הותרה‪ :‬בציבור ולא •■בעינן ^יץ לרצוה‪-,‬וע'מילא‬
‫אפילו טומאת גברי מותר — אבל הרמב׳׳ס סובר; כחכמים שים‪:‬קךבן ציבור קלוק;ואם כן חדשה‬
‫’ תירה בפסח שטומאת גברי נדמה ■אפילו אס‪:‬אין ציץ‪ .‬לרצות‪ :,‬א׳׳ב ממילא‪-‬אפשר ללמוד גם יום‬
‫־ הכיפורים דאי אפשר נענין אחר שגס אס אין;ציץ מרצה מפסח‪• — .‬‬
‫)נ( לפי הקדמה זו יש לנו לחדש דבל נכבד והוא כי׳בתוס׳ מנחות‪ .‬ט״ו ע״א ד ה רב ;יהודה‬
‫■ ‪ :‬כתבו דר״י לא סבל ־נוומאה‪:‬הותרה בציבור ■לק;בהקרבה אבל לא באכילה‪-,‬ולמה ? 'ויש; לומר‬
‫‪.‬לדעתי הטעם כך‪' :‬דבשלמא לבנן דס׳׳ל טומאה ־דחויה‪:‬בציבוא אפילו• טומאת גברי‪.‬בפסח שאין‬
‫■ הציץ מרצה‪,‬״א׳׳כ יש לומר כיון ■דאשתריאשתלי‪• ,‬כ^ שנדחה טומאת‪,‬גברי‪.‬לנננין הקרנה נדחה‬
‫נמי לענין אכילה‪ ,‬אבל ר' יהודה דסובר■ שלא נאסרה טומאה מעיקרא 'בהקרבה כי טומאההותרה‬
‫נציבור; מעיקרא‪ ,‬וא״ב לא שייך לומר מתוך שמותרת ‪ :‬הטומאה בהקרנה הותרה כאכילה‪,,,‬שהרי‬
‫• נחקרבה לא נאסרה מעיקרא‪ ,‬ולא שייך לומר סברא ‪-‬בו;כיון‪ ,‬דאשמרי אשתרי'‪.‬כאשר'כתבו‬
‫הפוסקים דלא אמרינץ מתוך שהותרה כיבוי בי״ט לצורך כמו• בשרא אגומלא״הותרה;■נמי‪!',‬שלא‬
‫לצוק■‪.‬׳?דבשלמא בהוצאה והבערה שייך לומר כיון דתומרה דרןץ^עךשסי אלה;הוצאה‪.‬ו‪,‬ק^ערה‬
‫^צליכה'‪.‬לגופה ולא‪,‬נאסרפ‪ ,‬מעיקרא‬ ‫‪-. .‬נאה^ נשבת והוסרו בי״ט‪ ,‬אבל כיבוי שהיא מלאכה‬
‫‪-‬בשנמ;לא‪ ,‬שייד^מתוך‪ ,‬וכן נמי לר׳ יהודה לא שייך לומל ’מת^ו‪:‬שהותלה'ט^נעאהגהקר‪3‬ה‪^|,‬ברי‬
‫הותרה נמי לאכילה‪ ,‬דיש לומר כיון דטומאה הותרה בציבור א'כ לא נאסרה טומאה__מעולם■‬
‫^^יו ” ה‪/‬־ אנל‪-‬נ‪# ,‬ל סנ אס ר ס הטומאה ולא נדחית‪..‬כלל‪ .,‬וטעם גדול יש שחילוק זה דנשלמא‬
‫^את;הגוף בהקרנה‪ ,‬שאי אפשר■ לשמור את הגון‪ '£‬מטומאה‪ ,‬הותרה לגמרי‪, ,‬אבל;לענין‪.,‬אכילה‬
‫שאפשר לשמור מלאכול ■כטומאה‪ ,‬ועוד שאין אכילתי ‪-‬פסח מעכב‪ ,‬ראוי לאסור; ׳^י‪ -‬׳ והכל תלוי‬
‫‪24‬‬
 ‫‪.:■',‬חערה לארבעח‪.‬עשר שחל בשבת‬ ‫■‬
‫נאפשר■ ואיי אפשל■ בעגין אחר עיין פבחיס פ׳ סע"א‪.‬ויש לישב בזה קושי׳ חמולה ששאלו לנודע‬
‫^■ו ביהודה מ״ת ‪-‬חא״ח סי׳ פ״ה‪ :‬דבשנהדלין י״ב ‪ :‬אמל ל׳ יהודה מעגלין את השנה מפני הטומאה‬
‫י ־ ומעשה'בחזקית‪ :‬מלך‪ ,‬יהודה שעיבר ‪ .‬השנה מפני הטומאה ובקש לחמים עליו מפני‪ .‬שאכלו את‬
‫הפסח שלא ככתוב‪ ,‬ושאלו בגמלא דמזה מוכח דל׳׳י■ קובל טומאה דחויה בציבור ואצל מחלוקת‬
‫ל״י ור״ש בציץ אמל ל״י הנח לכה;׳ג ביום‪ ,‬כיפורים שטומאה‪ .‬הותרה בציבור ? ותירצו ולטעמיך‬
‫•־ תקשי‪ :‬לך היא גופא ל' יהודה סובר מעברים מפני הטוננאה ואפ״ה ביקש חזקיה רחמים ולמה?‬
‫אלא חסורי‪:‬מחסלא והכי קתני ר׳ יהודה סובר אין מענלין מפני טומאה — וחזקיה שעיבר ‪.‬‬
‫■ ‪:‬ביקש‪ .‬לחמים‪ .‬והקשו לדעת ההוס׳ דר״י מחלק בין הקרבה לאכילה היה לו לתרץ שאני פסח דיש‬
‫י בו אכילה? ;ועוד הקשו ננל;רש״י‪ ,‬ד״הי בי ל׳ פ׳ ח' דסובל‪ ,‬דמ״ה■ בקש חזקיה לחמים מפני‬
‫י שאכלו־ הפסח בטומאה וזה דלא כמאן בסנהדרין שם ? כי לר' יהודה טעה חזקיה שעיבר מפני‬
‫־ הטומאה‪:‬ללא צורך וצל׳ שמעון שעיבר ביום ל׳ של אדר ביום שראוי לקבוע ניסן‪ (*.‬ולר׳ שמעון‬
‫בך יהודה שהשיאך לפסח שני אבל שהאכיל פסח בטומאה ליכא למ״ד‪ ■,‬עייןכלם חמד ה׳ צד ‪234‬‬
‫‪,‬‬ ‫' ‪ ■:■ ;•:‬מהלב מהר״י‪-‬ווייסע ני'ופלפול שם מרש״ל קוידל‪— .‬‬ ‫•‬
‫■ אבל ‪ .‬לפי מה שהסברתי יש לישב כל זה כי לדעתי■ שאלת הגמרא בסנהדרין שם למימרא דר׳׳י‬
‫סובל טומאת‪ :‬דחוי'היא בציבור■ והא סובל ביה״כ טומאה הותרתי הוא כך ‪ :‬כיון דחזינן‬
‫נגי ליז סובל ר' שמעון טומאה;דחויה וגבי פסח סובר ל' שמעון לכתחילה אין מעבליס מפני‬
‫הטומאה‪ ,‬אם כן קשה שזה סבלה ;הפוכה‪ ,‬שלי יהודה סובל ביהכ׳׳פ טומאה הותרה ובפסח‬
‫שמענליס מפני הטומאה‪ ,‬ולסברא זו באמת יש סתירת בין דבלי ל׳ יהודה עצמו אם מעברים‬
‫מפני הטומאה למה בקש‪ ,‬חזקיה״ לחמים וליכא למימר מפני שאכלו הפסח שלא ככתוב ולאכילה‬
‫‪• :‬לא הותרה ‪.‬טומאה‪ ,:‬דעכ׳׳פ קשה למה סובר ל׳ שמעון אין מעברין לכתחילה הלא הוא סובר‬
‫■טומאה דחויה‪ ,‬וזה דוקא )שיטת המקשה אבל אחר שמסיק להלן בגמלא שם דגלסינן ל‪-‬״ש סובל‬
‫לכתחילה מעברים אם כן לא הוי עוד סבלות הפוכות‪ ,‬ויכולים אנחנו לקיים גי' ראשונה ולחלק‬
‫דבלי ר' יהודה ‪ ,‬־‪:‬דבאמת הגלסא• קיימת דסובל מעברים מפני הטומאה אננ״ג דטומאה הותרה‬
‫בציבור •מפני שלענין אכילה לא■הותרה‪ .‬ובזה יבוארו דבלי לש״י על נכון דלפי האמת י׳ל ל'‬
‫יהודה‪:‬דסובל‪ .‬שהטעם שחזקית ביקש לסמים הוא• מפני‪:‬האכילה דלא שייך לומר לדידיה מתוך‬
‫‪.‬שהותרה■ טומאה להקרבת הותרה לאכילתכדאמרן‪.‬‬ ‫־‬ ‫״• ;‬
‫')ד( מיושב בזה קושי׳ התוס'•פסחים ע״ז‪ .‬ד״ת שכן דביבמות ד׳ ת׳ יליף הש׳ת מתמיד • שעשה‬
‫'דוחה ל״ת שיש בו כרת שהרי תמיד דוחה שבת‪ ,‬והשיבו ע״ז שאני תמיד שישנו לפני הדיבור‪,‬‬
‫וקשה■נילן( מכל המלבנות הקבוע להם זמן שדוחין שבת? ונראה דשאני קרבנות בשבת דמהוך‬
‫שכבל ניתלה שבת לעניךתמיד נדחה נמי'לשאר קרבנות ועיין פסחים ס״ט ע״א שכבל■ דחתה‬
‫י ׳ שחיטה שבת ושם ע״ב ‪ :‬הלי‪ .‬נתנה שבת לדחות אצל תינוקות דעלמא‪— .‬‬
‫)ה( בתוספתא טהרות ספ״ו שאלו את בן זומא מפני מה ספק טומאת ברשות‪.‬היחיד טמא ?‬
‫והשיב שזה נלמד מסוטה שנסתרת שהיא אסורה‪ :‬לבעלת מספק‪ .‬ומפני מה ספק‪.‬טומאה‬
‫'בלשות הרבים טהור? מפני שהמורה התירה •ודאי טומאת בציבור בפסח כ״ש ספק טומאת­‬
‫ולשב״ג אומר הטעם־ ‪-‬שאפשל לשאול ‪:‬לוחיד ואי'־אפשל לשאול לרבים וכן כתב הלמב״ם פ'‬
‫י״ו מה' אבות הטומאה ללמוד ספקות לקולא ממה‪:‬שהתילת תורה ודאי טומאה ברבים‪.‬‬
‫וקשה לי אם כן נלמד מזה לההיי כל ודאי איסור ודאי טומאה‪ ,‬ולמה דוקא ספק טומאם‬
‫^' בלה״ר ולא גס כן ספי( איסור לדעת החולקים על תלמב״ם ? ולתרמבי׳ם אפילו ודאי ‪.‬‬
‫איסור ברבים ? ’ ונלאהלי דתטעס דאמלינן טומאה הותרה או דחויה בציבור הוא מפני שהרבים‬
‫בכלל אי אפשל■‪.‬להיות נזהר מן הנגיעה‪ ,‬ובתכלח בקל אפשר שיגע אפילו הקדוש ׳‘יותר בלבי‬
‫טמא־בלא ידי^עה‪ ,‬ומצד אחר גס כן ברול■ ודאי ■שהציבור ובכל מקוםרבים‪ ,‬מדקדקים הרבם '‬
‫בטומאה ובכל דבל'המכוער‪" ,‬כי הטומאה'לרוב גסחר׳תמדרגת נחבאת‪ ,‬ולפיכך שני כללים ^אלו‬
‫•אחד ^(»»דירהותרה'בגיבווי‪ ■,‬וטומאה דחויה בציבור כלומר בכלל גני אדם הרנה‬ ‫' אמם‬
‫מדקדקים בחוץ שלי^ ליגע'בדבר טמא‪ ■,‬וכן נשמרים לרוב לגלות חלפתס ברבים מעניני חולשה׳‬
‫‪* ^ --‬י״•‬
‫*( הטעם שדחקו לומל מ^קיה עיבר השנה נגד פשמוס הכסוב ומע״ן* המלך עם שליו לעשוס ספקס ‪3‬סןךמ הסיי‬
‫כיהן‬
‫ואין ‪ -‬הצימר עוט■?‬ ‫־ ולמה הכלימו לעיבור ? נלאה משוס דשם כש<ב שהמלאכה נגמרח מוס ששה עשר‬
‫בראשון ולכן גס היחיד אין עושה בשני פקסים פ״ א״! אבל לשב״י קובר ע׳׳ש רגל בפני עצמו הוא שס‬
‫הערה לארבעה עשר שחל בשבת ‪363‬‬
‫היצר בטומאת אכילה וזנוח‪ ,‬ני אלה עושה אדס לרוב בצנעה‪ ,‬לפיכך ראוי להחמיר נספק זנות‬
‫בסוטה דוקא ברשות היחיד מקום סתר שהוא קרוב לודאי‪ ,‬ורגלים לדבר שכן‪ ,‬דרך בני ■אדם‬
‫לכסות מומם‪ ,‬אבל בפרהסיא ראוי להקל בספק טומאה מפני שטומאה דחויה בציבור‪ ,‬כלומר‬
‫שהרוב מדחים בפומבי מהם כל שמן פסול כיעור וטומאה‪ ,‬ולכן על שתי אלו סברות יש לסמוך‬
‫ולשקול במשקולת השכל מתי ראוי להחמיר בספק ולומר רגלים לדבר‪ ,‬או מתי ראוי להקל מפני‬
‫שאי‪ .‬אפשר באופן אחר ורגלים לדבר שהציבור נשמר מחלאת הטומאה‪ ,‬בעבור זה אמרה חגיגה‬
‫כ״ו ע״א שכל ישראל חברים ברגל ואפילו עם הארץ מטהר בימים הקדושים‪ ,‬לפי שכל ישראל‬
‫חוברו יחד בימי החג‪ ,‬ואף שבודאי יש שמן טומאה ביחידים‪ ,‬בכל זאת לא יזיק‪ ,‬כי תכלית אסיפת‬
‫יניס הוא ללמוד וללמד לשמור ולעשות כסדרי טהרה‪ ,‬והמיעוט בטל ברוב טהרה וגס אין לחוש‬
‫שהציבור יתקלקל אם נתיר להם טומאה ביבים כי הציבור לא מיעני מדעת קדושים ולא יעשה‬
‫מיעוט טומאה רושם‪ .‬ולכן מטעם זה גופא שהטומאה דחויה בציבור כלומר שהציבור ביבים‬
‫מקפידים מלטמא‪ ,‬לכן טומאה הותיה בציבור ימקום הדחק‪ ,‬כי לא ימשך מהיתר זה נגע צרעת‪,‬‬
‫יען ברבים רוח המקום משגיח ושומר ע״ד שאמרו זבחים ו׳ ע״ב קיבנות ציבור סכין מושכתן‬
‫למה שהם ואין תקלה באה בנקל לדבי שנעשה מרבים כי זכות חרבים עומד להם‪— .‬‬
‫)ו( מטעם זה אמרו גס כן שהציץ מיצה כלומר על הציץ נכתב קודש לה'‪ ,‬והכהן הגדול העומד‬
‫במקום כל ישראל מגביה למעלה ראשו ושכלו להמשיך חסד אל שישמור הציבור בקדושה‬
‫וטהרה‪ ,‬ונשא אהרן עון הקדשים‪ ,‬ובמקום שאי אפשר לשמור שוכן אתם השם בתוך' טומאתם‬
‫יען העיקר לשם שמים ושגיאות מי יבין‪ .‬לפיכך אמרו גם כן אין הציץ מרצה על אכילות‪ ,‬ולא‬
‫על גנרי שנטמאו‪ ,‬רק על בשי שנטמא‪ ,‬כי כל אדם יכול לשמור נפשו מאכול דבי שיש בו חשש‬
‫טומאה‪ ,‬וכן יוכל כל גבי בעצמו לשמור מנגיעה במזיד במקום הטומאה‪ ,‬ויהיה נזהר מטומאת‬
‫גופו בכל האפשר‪ .‬וכן אמרו מטעם זה דאפילו קרבן יחיד הקבוע בזמנו ברגל דוחה טומאה‬
‫ושבה לפי שבימי החג היחיד נגיר אחר הצינור‪ ,‬ולא אמרו טומאה הוקרה או דחויה ביחיד או‬
‫בקרבן קבוע אע"פ דנאמת אין הדני ספק שגס קרנן יחיד בקבוע דוחה שבת וטומאה )תמורה‬
‫י״ד ויומא נ׳( ולמה אמרו דוקא טומאה הומרה בציבור ? מפני שטעם ההיתר ביחיד הוא מפני‬
‫שנגרר ב מ ו ע ד אחי הרבים‪.‬‬
‫אמור מעמה כי זה הוא הטעם שלמד בן ‪,‬זומא וכן הרמב״ס היתל ספק טומאה ‪,‬בישות‬
‫הרבים ממה שטומאה הומרה בציבור או דחויה‪ ,‬כי הסברה שאנו מחמירים בכל ספק‬
‫הוא מפני שאנו חוששין אס תתיר את הספק תבוא להתיר ודאי וכמו שאמרו בגמלא יומא ר״פ‬
‫יהכ״ע ע״ד חזי׳ לאצטרופי כלומר חצי שיעול אסור מן התורה מפני שאפשר נקל לבוא לצלף‬
‫לשיעור שלם‪ ,‬ולמדו זאת ממלת כל‪ ,‬והקשו התוס׳ שם ד״ה חזיי‪.‬למה צריך קלא אס יש סברא‬
‫ועוד דמכל למדו שספק אסור בחלב ? אבל לפי מה שבארתי הוא נכון כי טעם אחד יש מפני‬
‫שחצי שיעול חזי לאיצטלופי לשיעור שלם‪ ,‬בדין הוא שנאסר חצי שיעול שמא יצרף אותו לשיעור‬
‫שלם וכן ספק איסול לאוי לאסור מטעם זה שמא יבוא להתיר ודאי‪ ,‬והכל נודע מסברא אחת‬
‫אפס במקום שאי אפשר או במקום לניס שיש סברא שלבים נשמרו ולא יבואו להמיר ודאי או‬
‫במקום שאפשר כי רבים מדכרי אהדדי‪ ,‬ובמקום לביס לא גזלו‪ ,‬עיין עירובין ג' סע״א וסוכה‬
‫מ״ג תוס׳ ד ה שלוחי — לפיכך אמל בן זומא לאסור ספק טומאת בלשות היחיד שאין כאן‬
‫לביס‪ ,‬ולהתיר ספק טומאה במקום רבים מכח מה שהקילה התורה בטומאה בפסח במקום לביס‬
‫לסי שאי אפשר‪ .‬ורשנ״ג הסביר זאת יותר נאמרו שאפשר לשאול ליחיד ואי אפשר לשאול לרבים —‬
‫גאופן שהדנל ברול שאי אפשל להתיר ולאי איסור או ודאי‪.‬טומאה ברבים כי אדרבה לביס לא‬
‫’לצו היתר כזה רק במקום שאי אפשר‪ ,‬ובכל איסורים אפשל לשמור גס לביס אבל לא בטומאה‬
‫ברבים‪ .‬והרמב׳׳ס שלמד מזה קולא בכל הספקות גס נאיסוליס הפליז על המידה כי אי אפשל‬
‫ללמוד מן טומאה לאיסור‪ ,‬יען הסברה מחייבת להרחיק מספק איסור תפני שאפשר אבל לא‬
‫מספק טומאה מפני שאי אפשר בצינור‪.‬‬
‫) ‪ 0‬נבין נזה לישב שאלת הנודע ביהודה מ״ת חי״ד ס׳ ק״כ שהלי סוטה לנעלה הוא איסור‬
‫ואיך למדו ממנה להחמיר בספק טומאה ברשות היחיד ? ועוד בכל מקום שיש ספק איסור‬
‫וט ומאה יחד למי נספק נבלה שמטמא במשא נימא לחומרא לענין אכילה ולקולא בלהיל לענין‬
‫טומאה וזה סתירה מיניי וביה? אבל לפי הנחתי יבוא על נטן כי לא למדו בגמלא מסוטה דק‬
‫הדין והסנלא שנלשית היחיד שספק הזנוח ים לו רגלים לדבר להחמיר‪ ,‬ומזה אנו למדין לכל‬
‫* ‪24‬‬
 ‫׳’ «‪ ■ 3‬׳■דועריידוילאדבעיו ׳עשד ■עחל׳בשבת‬
‫'הספקוה'‘סייויצאה דוקא ברה״י׳אבל לעבין'איסור אין הפרס בין ישומיחיחיד׳לרח״ל כי■'אין‬
‫האיסור דגר‪-‬מכועל‪ ,‬וישיבני אריסיאשל אוכלים צבלומ ואיסורים בפרהסיא‪■ ,‬ע״כ׳ריאוי'להחמיר‬
‫בספק'ג׳*כ' ולענין טומאת' נבלה' ג״כ‪ '■,‬יש 'להחמיר בלה״ל‪ ',‬כי מכיון ־שאנו»חזיי]ץ' ספק' כבלה‬
‫׳ לאיסור'מכ'פ ספק'דאורייתא‪ :‬ממילא גסיטרמאה יש׳בו‪■. ,‬לאס'לא־ כן יקשה ״פולין י״ג א׳ שחיטת‬
‫'\';נצ^ ‪»3‬לה■ ומיטמא״ במשא■וע*צ־ מיילי לשיטת ״פלי■ מגד׳יס‘‪,‬בהקדמה'לה׳יש■בי״ר ■דבמקוס ‪-‬שאין‬
‫■'■’בידו ‪5‬ליך עני'עדים בשחיטה׳וא״כיהיו שני עדיים'במקום'שחיט׳תצ׳כלי ולשיטת יהלמב״ס לשחיטת‬
‫־' 'צכלי לבלה׳מספק שמא דעתרילע״איא״כ'במקום שלש׳ה הינכליי ושני עדים דיהוו לביס הוי ספק‬
‫; טומאה־בלח״ריכשאלה הנימי׳ נזייליליש פ׳ שני נזירין‪ ^,‬וכיון לספק טומאתימשא■לקולא אין כאן‬
‫ספק'נבילה ! ודוחק לומר‪-‬י דיצצרי אינו מצטרף לרגייס ? ־'אלא ברול'שהכל הולך ‘אחר^חעיקל‬
‫'ועיקר'הספק הוא בא׳יס׳ול צבלה במקום'שאין מיאוס ומאיסיוליזה נמשכת׳טיו׳מאת משא‪-^•.‬‬
‫■ גם ישי לערוך■לפיי' זה בטוב’ טעם ודעת' ערך כל מיני ’ ספק■י )א(‪;.‬ס’פק סכצה־ לקולא כי אץ’בזה‬
‫־'יחשש''שנבוא'■להקל''^'דאי'■יען'שיש לחוש'"להפך י'אס'נחמיר _בספק סצנה ונאסר עלי׳יזמסוכן‬ ‫■‬
‫־־"‪,‬בספקילחלל׳שנת נבוא״גס צן לאסור יעל'הודאי מסוכן‪)■ .‬ב('ספק איסור‪.‬לחומרא'־צי'בזה' ים‬
‫א'לק׳ילא׳והואיגסיכן מדץ;משפט'בלגי ‪ 8‬צייאי אפשל‬ ‫חשש שנקל‪.‬בודאי איסור‪) .‬ג(‬
‫'י''להחמירי לתת׳ממון חנתבנני‪-‬לתובע מספקד׳שה׳לי■ א״כ' לא'נועיל' ■כלוס'מפני שגס ־התוביע'בספק‬
‫׳איצלנו'ושורת'הדיןמחייייב להדר^י־חציבול והלביס’ עד׳ז׳׳׳שלא^ישהוצייא מאון;מספק‪'',‬אלא כל דבר‬
‫־' ׳‪ ,‬ע׳ומד בחזקתו — אצן במ׳קוסי׳ישתנ׳תבע הואי רוצה •לצאת ידי שימים ביחידות כלפי עצמו■אזי שוב‬
‫"־ ’ הדיך שחייב'מספיק‪ ,‬ויזה דוחה ‪-‬לספק טומאה'^'ברשותי'היחיד שהוא ;טמא י׳ע^כי היחיד"יוכל‬
‫^‪'':‬להחמיר' עילינפשו‪'',‬ובדין לאוי'לולה'תרחק מן'הספק’‪)''.‬ד( ספקי הטומאה שיש׳־חילוק־יבין לבים‬
‫‪,‬י‬ ‫י‬ ‫י'ליחיד"כדאמלן‪".‬‬ ‫■יי ׳׳ ‪ , ....‬׳ י ׳‬
‫׳’; ־ ראיהי ׳לכל ׳זה ממה שמדמה״הש׳ייס ומקשה מספק טומאה לספק איסור כמו'חולין נ׳׳א ב׳ מביא‬
‫י ' י" ‪":‬י ׳'ראיה לאין' חוששין לריסוק' אבלים להטריף מתיצוק בן' יומו שמטמא בזיבה וילא אמליך' שמכ ת‬
‫י‪-‬‬

‫ים הוא ומחמת■ אונס■איצה ׳ מיטמאה הזיבה‪ .‬ואיך'_עדמה טואאה לאיסור ?למא■לי סוק‬
‫■אברים סאקיה׳וא ״ולענין טר׳פה׳׳לחומרא 'ולענין'טומאה'בד׳הייג״כ׳לחתנרא? ואחולין ט׳ ע״ב‬
‫וכן מ״ג ע״ב מידחה הש״ס הדמיוףמספיק יטומאה' "לספק■ איסור ובנדה ‪3‬׳ ננ“ב‪.‬וכן קידושין ע״ט•‬
‫'״שוב מקשה׳מחביותי׳אמקוה ויצן׳׳מקידושיין אמק׳וה מאיסול על' טומאה? אלא' ברול הדבר׳שכל‬
‫ו'"'^'דבל'בפי'עליצו 'צפי מה ' נזיה׳וא ר׳נלים'לדבר"אוי ־לא‪ ,‬ויבייסוק אבלים שיאמ׳לואי׳ס שלוב ולדוה‬
‫‪" -‬קימיסיש׳ייךלה^ל ולדמות ‪W‬מאה' לאיסור וכן'כל־כי״ב‪ ,‬וגס מה שהקשה׳המהצש״א חולין' ט'נ‬
‫ו׳׳־ בתוס''ד׳׳ה' הסס־ ‪6‬במק‪Y‬ם שיש חזקתיטהל׳ה ראוי להקל ברשות היחיד דלא אפשר למילף מ׳סוטא‬
‫'"'^ע״ש'? 'לא׳קשה׳מידי׳לפ׳י האמת דאע״ג דלא׳ילפינן'מס^טה;במקוס שיש חזקה לטהרה‪ ,‬מ״מ‬
‫׳■׳ ״»לפינן' שכל ’מקיום ישיש לגלים לדבר ‪-‬לא ‪-‬מהני־חזקה׳ דמסאבל שאחזהיטיומאה'שולש במקום; סתיו‬
‫י ׳' אלא'ש׳ל׳שיטת' הוס׳ שם' שואל''המהלש*א'בצדק ויעיין;תוס׳' נזיל נ׳^ א׳ די״א באומר שסקנר יותר•‬
‫ז‪ /‬מאעס'ז'ה‪',‬גכךדברי' 'הל׳יטב״א'חולין ׳ פ״אי וקידושין ע׳׳ה ׳שבתנ דבמקום ^דאי״מגע‪,‬יש להאמיר‬
‫^^אסאק' נרומאה'^_''יט' להסז מקוסיבסבלה‪" ,‬צי| ראוי' להחמיר בודאי'מגע עשום;סאפםי‬
‫■ ״'להשמר זלהזהר‪-‬מןיי״חעגע ■ואלו *'לא נאמיל״י ״בסניק' לבואי לידי ודאי 'ויש־ סיוע לזה"ממשנא‬
‫מירו;בששהד ספקלת הרגילים ’יות׳ר דוקא בודאי'מגע ולא״ בספק'מגע‬ ‫■ ׳"‬
‫‪''' .‬וטומאה ודאי'ועיין נ׳׳ב חי׳׳ד מ׳׳ת” סי'קכ׳׳א יובמוס' סוטה ^ח ס ד׳׳ח בלשות שחולקיס וכ׳ומבים‬
‫‪,‬‬ ‫^‬ ‫' סברות ישרות ע״ד שכתבתי‪'.‬־ ' י‬ ‫ן‬ ‫״‬ ‫• י‪-‬‬
‫י ?ג׳גב אולחא'לאוי׳י'יעוד"להביא'צאן דבר הממיחס לנדון־שלנדגדין טומאה דחויה״או הלתלא‬
‫דאין מעצלו'ן רהש)ה;מאני‪ .‬חטומאא‬ ‫’י;''';^ ^לי‪3‬ור‪_,‬ב'מה‬
‫עון’ סוגר'מותר^עבל השנה'’מפנ*‬ ‫^חזקיח^עעיבר^ס׳שנה חסלי הטומאה״ וביקש‬
‫■־'הטומאה‪''‘,‬וחזק׳יה ביקש׳לאאיס' אופני'־שאין ־'מעברים השלה'^א־בחודש אדר והוא חזקי^;עיגל‪,‬‬
‫ניסן ביום שלאוי להיות'ל״׳׳ח ׳ ניסן‪ ' .‬והרמב״ס פ״דמ‪.‬״ה ב}את מקדש ה' ו׳ הלציג שני טעמים‬
‫ר^ני!?‬
‫צי­‬

‫ר'‪ ,‬י^סן״הלאז׳לדעתיי״אאני''ליייךשכבר ב׳א׳ה׳^ב‪-‬״א׳ין לעקור' אודש א׳ביביעמקומו■'ודוקא ק^יו‬

‫׳'־׳ שהצ^ע^א^דשיהאביב' ‪9‬תא ‪5‬ה־תנו'ס עליו צדלך שאאלו לעציך גזרת''תט'«ת‪'^/‬מיס^טוביסיכחלוג^'‬

‫!ז‬
‫‪;365‬‬ ‫הערה לארבעה עשר שחל פשבת‬
‫ופורים ור״ח שאם הגזרה קודמת‪ ,‬חלה‪ ,‬ואס לאו לא נדחה הי״ט מפני הגזירה‪ ,‬מגילת תענית‪,‬‬
‫פי״ב‪ ,‬זה הכלל כל שנדרו קודם לגזרה תדחה הגזרה■— ועיין סוכה כ״ה בי לענין עוסק נמצוה‬
‫פטור מן המצוה שיש סברה לפטור דוקא אם כבר חלה המצוה ולא קודם לכן‪ ,‬ע״ש אי אשמעינן‬
‫התם דאכתי לא מטא זמן חיובא‪ .‬מעתה נאמר אס אפשר לעבר ניסן בניסן אם כן ממילא‬
‫מותר לעני מפני הטומאה שהיי אי אפשר •לטהר קודם פסח שכגר התחיל ניסן והאביב‬
‫וישראל נטמאו‪ ,‬כי דוקא אס אין מעביין ניסן בניסן אין לחוש בסוןס חודש אדר לטומאה שכבר‬
‫חלה‪ ,‬שהכי אי אפשר לכיהר עד פסח נמשך י״ד יום ולטומאה שלא חלה עדיין יק דיך אומדנא‬
‫שהנשיא חולה ויש לחוש שמא ימות כדכתבו המפרשים לא חיישינן ‪ ,‬ועוד שיש ספק שאף אס‬
‫חעברין לא יוע?ל ויצטרכו לעשות בכיומאה ובמקום שאין התיקון מבורר לא מתקינן ולא‬
‫מנירינן כמו שכתבו הפוסקים לענין חזקה דלא אמרינן חובה לברויי יק במקום שיש בירור‬
‫ודאי‪ ,‬אבל לא אס אחיי הבירור נצטיך לסמוך על החזקה‪ :‬אבל אם מעברין בניסן אס כן יתכן‬
‫שכני חלה הטומאה בדיך שאי אפשר לטהר כגון ביום ט' בניסן שאי אפשר עוד הזאה ג' וז'‬
‫וראוי לתקן ולעבר מפני הטומאה ודאית אע״ג שיש על העתיד ג״כ ספק שמא יטמאו ? ראוי‬
‫להחמיר ולסלק טומאה ידועה וביורה ולא ניחוש לספק — לפיכך שני טעמים אלו משולבים‬
‫ותלויס זה בזת לדעת ת״ק דסובר אין מעברין מפני טומאת‪ ,‬וי׳׳ש הוא החולק ואמר שאע״פ‬
‫שאין מעברים בניסן מעברים מפני טומאת מספק דסובר חיישינן שמא יטמאו כמו דחיישינן‬
‫שמא ימות להבא עיין גיטין כ״ח‪ ,‬ויש להאריך ויבואר במ״א‪ — .‬וסיוסכל זה אחי שהראנו שדברים‬
‫שלמדו חכמים מן המקרא הוא ניסודו הראשון מושרש בסביה רק סמכו על הכתוב לזכרון‪,‬‬
‫ראוי לעורר על מת שכ‪/‬הרמנ״ס פ״א מה׳ טומאה מת ה״ב טומאת משא במת הוא מן התורה‬
‫ואין התורה צריכת לתזכיר זאת‪ ,‬כמו שלא הזכייה איסור הבת ואיסור אכילת נשר בחלב משוס‬
‫דאסיה הנישול כ״ש האכילה‪ ,‬וזה ע״ד שלמדו הצדוקים איסור אכילת גדי בחלב‪ ,‬אע״ג שבגמרא‬
‫הביאו הרבה לימודים על איסור אכילת למד תרמב׳׳ס מסברא וכן כל כי״ב ‪— -‬‬

‫ארדא וארטא פילי בריש‪,‬‬

‫! ^י ט ץ י״ג בקוגיא דתן כזכי מוכא מעשה שהיה לו לר' אחי בר ’אשיה‬
‫’ איקקפא של כקף בכהרדעא‪ ,‬אמר יד אחי לר' דוקתאי בר יראי‬
‫ור׳ יוקי בן כיפר שאס ילכו לשם יביאו אותו אליו‪ ,‬אכן המה לקחו והחזירו‪,‬‬
‫ע״י כפיה‪ ,‬ואמרו בעעס שלא עמדו כנגד ראשי כהרדעא‪ ,‬משוס שאותם‪.‬‬
‫בכי אדם הן אמה‪ ,‬וכובען אמה‪ ,‬ומדברין מחצייהן‪ ,‬ושמותיהם מבוהלים‪:‬‬
‫ארדא וארעא ופילי בריש‪ ,‬ורש״י לאפריש רק על מדברין מחצייהן שקולם עב‬
‫ונראה כאלו מדברים מתוךעיבורס‪ ,‬והגאון רש״ל בע״מ כתב כי ארדא בפרקי‬
‫לשון חוזק וכן ארעא‪ ,‬ועל פילי בריש לא פילש כהוגן‪ .‬ועדיין קשה למה זה‬
‫השם מבוהל מפני שהפירוש הוא חוזק או גדולה הלא אם כן שם חזקיה או‬
‫גדליה יהיה שם מבוהל ? ועוד הלא ר' דוקתאי בר ינאי ור׳ יוקי בן כיפח‬
‫ישראל היו שלא דברו כלשון פרקי‪ ,‬רק או בלשון רומי או יוני? ונראה‬
‫שכוונו בזה להורות כי אנשים אלו בכלל חיל המלך הס שמלוכשיס מלכוש‬
‫משוכה ומבהיל ומאיים‪ .‬וכל ד' שמות אלו נוהגים בקדרי תכקיקי אנשי חיל‬
‫מלומדי חרב ‪ :‬ארדא ברומי ‪ 01*(10‬רייהע מונדגויעד — קריעגעםמרדמנג‪,‬‬
‫ארעא ‪ Orthus‬ברומי דבר גבוה ״־«*י?־־ פיילי = ‪ pilus‬כמטקןימן‪.‬חלק‬
‫המחכה‪ .‬כייש ‪ Barzus‬ברומי צעקת הפיל עןעפמנטענגעטריימ‪ .‬וכן קול״מבהיל‬
‫ומחריד כאשכנז = ‪ .barsch‬ומדברץ מחצייהן הכוונה שלא ירצו לברר‬
‫דיבורם רק מחצה‪ ,‬כדרך אנשי שחץ בחיל המלך או שוערים שאיכס מדברים‬
 ‫אריויא וארטאפיליי־‪-‬בריש‬ ‫‪366‬‬
‫רק ברמיזה וזה חציידיבור יי ולא'דיבור• ’שלס וברור הצוןבץןיט ‪ eemivocalis‬״‬
‫■ • ־‬ ‫‪’ 7‬י י‬ ‫״ ‪ ,‬ברומי‪. .‬‬ ‫‪. 1 ,,,..,:‬‬
‫ב ע ט ד י ננל חקירת זו איך שלקחו אז״ל ראיה לאכזריות מן השם‪ ,‬אמרתי‬
‫לעוררכי;אין זה רק מיננוצו ור׳ מאירישחייש למיצנונויהיה־בודק ‪,‬‬ ‫‪.‬‬
‫גשמא וכמאמר‪..‬הכ׳‪.‬בכבל‪.‬גשמו‪ ,‬כן הוא‪',‬מצא ‪,‬גס ר״מ מקום להורות כ י ‪,‬‬
‫האיש כידרר‪-‬בעל‪-‬תהפוכות הוא ביומא פ״ג ב׳‪ '.‬אפש‪,‬לרוב אינו כןוהא ‪: 7‬כ’‪--‬‬
‫תקפידו ‪:‬חז״ל ‪-‬אבותינו על קריאת שס לילד תמכוון ליראת שמים והצלחת‪:.‬‬
‫העולם‪■ ,‬בכלי זאת‪:‬יאמרו ג״כ ׳ב״ר פ' ע״אז‪-‬־׳יש שמותיהם• נאים ■ומעשיהם‬
‫‪,7‬ש שמותיהם'כעורים;ומעשיהם נאים והביאו ראיות'על זה; ■■והכה'‬
‫בגיעון י״א! ‪ ,‬אמר‪ .‬רב‪,‬פפא שיש‪.‬שמות מ׳ובהקים‪,‬שלא'נקראו;בם 'בכי‪ .‬י‪,‬שרא‪,‬ל' '‬
‫כגון הורמיז)אליל העוב לפרשיים( בר;אבדינא }אולי‪ .‬משם אבידדאד‪-‬השור‬
‫הראשון אשר ממנו נולדו בניי אדם הראכרוכיס• לשימת הפרקייס^יועל שמו‬
‫קראי שם(‪ ,‬בר שבתאי)שבתא״הוא רוח רעה בתלמוד ויתכן משורש שבת ‪:‬‬
‫כיי‪ .‬הבעלה מביאה לידי שעימום — ואעפ״כימצינו אדםרשע מישראל שנקרא ;‬
‫^ ‪ K e‬שם אליל( באטי‪ ,‬עיין ‪:‬‬ ‫שבתאי‪ .‬אוצר פרי יומא פ״א ‪3‬׳( בר‬
‫ע״א ל״ת' א'‪-‬רבב״ח‪.‬בא' לאישפיזא ויהבו‪-‬לי׳‪.‬צחכתא ;)מין‪.‬דגים(׳'ושמעדשם‪,..‬‬
‫שם באכוי־ ואמר ידקרי לה גאעי שמ״כ אישור יש׳'גו‪. ,‬כלומר' לדעתי‪;^:‬שהוא‬
‫שם מובהק לעכו״ם■ ויש־ בוזיטמומגיע שלהם אלילי גשם יזה;־ ונקים■ אונא‬
‫לא‪».‬דעתי לפרש אכן בלתי קפק מורה על אחד מקדושיהס ואס גם נקראו‬
‫ישראל ל מג כשמוק‪ .‬ככריס‪-‬יאבל לא‪ ,‬בשמות‪,:‬מובהקים■־ שלהם שכוקדו ע״ש‬
‫אליליהס‪ — .‬ו ש ם'ע״ג 'אמר'ר׳״יואכן בא״י ?‘ורןום ולה המה מן שמות‬
‫מובהקים׳ שלא שכיס שיקראו כן ישראל משמע‪,‬־דעל‪ ,‬המיעוע נקראו ־גס^ץ‬
‫ישראל סן‪ ,‬ולוקום הוא ‪ Lykos‬זאב )עיין קוף שוכה לוקוש ליקוק‪•:‬עד מתי'‬
‫אתה מכלה ! על הימזבח( אליל ליוכיס ולה ‪:Lusia‬שם‪.‬לאלילת ישערעש‪.‬׳ —־'‬
‫■ו בנ די רי ם‪ ? :‬״!‪ .^ .‬כדר _איש אחדי הנאה ' מאשתו 'אם'לא'מראת מום ■יפה;]‬
‫־ ‪ .‬י׳ ־שבה לר' ישמעאל ? ויעף שהייתה מכוערת‪■ ,‬ור' ישמעאל רצה■‬
‫^שןתי׳שלום'גץ איש׳לאשתושאל על׳שמה ? 'ואמרה "לכלוכית'''ואמר'׳ר׳ ‪7‬‬
‫זהו מוס ייפה^^מלהשם־כאה' לה שהיא'‪),‬ולוכלכת‪■ ,‬במומין' ושלייה“‪■ .‬עלא‪1‬פן'־אחי;*‬
‫מציכו׳ דר;שת’’ שם" ;בפשחיס" פ״ו״ ב׳ירב ה׳ונא‪',‬ברי נתין בא י לביתי"ריש גלותא'‬
‫ואמרו ילו מיה שמך"? השיב^׳רב הונא‪^^ qp35f ,‬אלוהיו ■למה׳י־קריש־לךגמר‬
‫ה‪ 1‬גא? אמר מגל השם אני‪ ,‬וכבר עמד ע־׳יז'הגאון ר}^*ל 'ע*ףב;ישמנגע ■!ני׳‬
‫^^משבח]־פירושו'כי הונא לשון ' הבניה ׳באיימי'ואני תמא״איך■ יפאר^‬
‫^^ה׳־את^צל^ד׳לומד^מא' בעל'הבכה'׳וחכמה^י‪-‬י׳אצן לדעת׳יי׳לראה״בפשיעורף‪,‬‬
‫^^^תה למה״קראי׳את עצמו'''בשם רביתוכא כל^מא׳יבתאיר־רס^'‬
‫ת וע׳כו׳ה‪ ■',‬השיב כיישם ■ר^^יואיכ^רבע׳ל׳ייואים׳'בננל השסז׳‬
‫השם ׳ פ א של^ לפיכך'א׳כי'■'יכול לומר רב״חוכ^״כלואר׳־הב׳על■ של ‪fe w‬‬
‫^^^ל]אע’ט־'נמ^ע'נם~ הונ'א( ‪ 7‬כי״רב״פיירושו' הערר;' אייסעננר; ‪'5‬מע‬
‫^^ל‪'.‬ויתכףעוד~מפכי_'כ’׳ תפרקיס׳ היאמיצרהרבה"במלת ‪^ o n o v e ra iw in‬‬
‫"אלהיהס^את־ ^עולם^‬ ‫שהיא אצלם־ישס הקודש ועל'ידי׳ אמירת שם‬

‫‪7‬‬
‫‪: 367‬׳‬ ‫ארטבן‬
‫תנל ומלאה‪ .‬והנה רב הונא׳יש ‪ 5‬ו' ממש אותיות ־‪, hon<3Tb1‬׳ לכן אמר‪:‬‬
‫' ב ע ל השם אני להיתול וקראתי את עצמ? במלואת‪:‬שם‪:‬הנודע;‬

‫י‪:‬י[‬

‫־ ב י ו מ א 'י״א ‪ .‬א' מביאים ראיה על •מזוזה ברבים• בשעת תקכלתילפנוור‪.-‬‬

‫‪ . ■ ■.‬ממה שאמר רבי‪:‬יהודה מעשה ^^^בן אקאדשהים בודק‪/‬מזוזות ד‬
‫כשוק עליון של ציפורי ראהו‪ -.‬ק ‪p‬דור‪•-‬אפד )‪ Quastqr‬מונטער‪2‬וכונגםריכ‪,‬ב‪1‬לנר (‪,‬‬
‫ונעל ■ממנו אל‪ q‬זוזי‪ ,‬לפי׳'רש״י;‪-‬מגיה מזוזות או‪-‬על‪-‬־שם ‪-‬אומנתוגצקראג‪,‬‬
‫ארעבן‪ .‬ונדחק בזה בעל מערכיי׳לשון■ ואומר כי השם מורכב מן‪.‬אור — עבא ‪4‬‬
‫כדרך הבעל מגיה קרואה ■היעב‪ ;..‬וכשם הגאון‪-‬מהי״ש׳לנדויא מביא‪,‬ביאגפ■■■‬
‫על דברי רק״י׳כי ארעבן־ינקראלעל‪ :‬קם‪-‬אומנתו‪ .‬על •יפי'המבואר‪. ,‬בב׳'ר’‪'.‬פ!ג‬
‫^קי’ס‪..-‬מזוזה‪,',‬ועל‪ ,‬שסין‪,.‬‬ ‫‪ .‬ל״ה ובילוקלמי פאה‪■ :‬רבינו‪ :‬קדוק!קלח‪:‬‬
‫^ם‪.‬אומנתו*'והנהנפלאסי’'‬ ‫זה קראו את כל המדקדק‪:‬במזוזה' ;ארעבן■‬
‫מאוד על איק חכם קיכתוב כדברים האלו והלא רב יהודה'היה קודם רבינו‬
‫קדוש ואיך אפשר׳שקראו כל בודק מזוזות ע״ש ארעבן?־ועוד איזה‪..‬ןחות יש‬
‫לבודק‪.‬מזוזה עם מקבלי מזוזות? ונראה ברור כי בעת השכנת'הוצרכו אל‬
‫חכם בקי לקבוע מזוזות בשערים מפורשמיס ומצוייניסולרביס כדי שלא יראו*‬
‫הרומיים‪ ,‬וחכם'כזה מומחה לרביס'נקרא ׳בלשון־רומי‪ '^ ^ 1£63::-‬דו מ ה הרבה"‬
‫למלת ארעיבן‪ ,‬לכן‪ .‬קראו א ת הבודק ׳ימזוזוח 'בשעת״השכנה בשם־‪,‬ארעבן׳‬
‫^ ‪1‬״‪,‬׳‬ ‫אחד מרטי‪.‬פעקם‪' ,‬קינםטןער‪ ,‬געוועלבם‪1‬זמן‪■■;-;.‬׳“ ‪:‬‬ ‫׳‬

‫׳‬ ‫י*‬ ‫י‬ ‫^ " ‪4‬‬ ‫^ »‪ ' 1‬״ ‪4‬‬ ‫אלן■‬

‫ב ב ל כ ו ת מ״ז ב׳ אמר__רב אוכא משעה'וארון‪,‬מצערפין למנין עשרה^‪.‬‬
‫^י■ יושאלו ארון גבר׳‘ הוא?'והקיבו״עך ואאל ר^אא"ואיצו^ ‪\?!^0‬‬
‫וכתב הגאון ר׳׳אליהו ווילנא״כינודע ■פירוש ■אמיתן׳רפי וארון'ל׳^! ואחד‬
‫לואה ואינה ניראה ‪ ,‬ועל׳דרךי‪-‬זה נרא‪ -‬ל ל מת שאוגללביאמ’ שליש ■ושבת‬
‫מצערפין? ומקיק ‪-‬בי המכדן בזה שני בני תוראד וזה ר״ה ׳של‪'-‬שבת'‪7-‬‬
‫דה^ברמז?‪-‬ץנראת כי בקושתי ל׳׳ ב׳‪:‬וק׳׳מ׳;<‬ ‫אפק יש לחקור מדוע'דברו‬
‫אמרו כי הארון תשעה')עפחיםךוכפורמ'שלשס מדברתי השכילהרלחלדתאר‬
‫^^■ שיש־בלארציוס לשמים‪-‬שכמתיאל־ ויען‬ ‫כאן עשרה‪ ,‬דוגמת‬
‫כי היה' מפורקם אצלם שכלי מקום' עקריל׳ מיקראלר קפילא שורה־^שצתדלין ז‬
‫ל״ח‪'.‬ננ׳׳כ רמזו תשעה‪-‬וארוין' מצערפין להורות׳״׳כי■ ע״י‪ :‬י׳ מצעל^'האאדישקואמ י‬
‫ואינו נראה והוא הקב״ה‪ ,‬וכן השבה ■הזא‪-‬במז לשתי שביתות בגו‪ q‬ונפש‬
‫שנאמר זכור ושמור על דרך שתכלית שני תלמידן‪,‬חכמים לבוא בברית יחד‬
‫ואיש יחד פכי כעהל^ואעי^מאדבין זה;‪^,‬אץא״״בהלכרלדגקב^ת אוהבן ושכינה‬
‫שרויה‪.,‬ביניהם והוא דידעי צורהא דשמעתא שבת ס״ג א׳ ותענית ף א׳‪, :‬‬

‫ישבת‪.‬‬
‫שאמר־‬
 ‫&‬ ‫‪368‬‬
‫מתים על שקורין■ לאלון תקודשי ארנא ולביס הככקס בית עם‪ .‬״ה‪ ,‬סמוה? ‪,-‬‬
‫ואמרמי■ אולי‪.‬המכוון בארנא אחד רואה נראה — כאלו ראו השכינה ע״ד‬
‫אל ידבר עמנו אלהים פן נמות וכאשר ירא מנוח שלאה אלהיס וימות —‬
‫אבל קשה מבית הכנשת? ונראה ’כי המכוון בארנא לשון הד‪.‬יוע ^‪111‬‬
‫כלי שהניחו בו קדמוני אומות את אפר 'המת — אורנע‪ .‬ובית הכנשת‬
‫שנקראו כן ע״ש הכנשיה והצניעות מי שקראו ביתי עם עושה מן קודש‪,‬קול‪:;,‬‬
‫ע״ד שאמרו ' שו‪ q‬מגילה'בית הכנשת שמחשבין בר חשבונות שו‪ q‬שילינו בו‬
‫■ הרבה עבור‬ ‫אס המה‪',‬כלומר שנהגו בו הגבאים להמאשן( שמה"ולכקש כש‪q‬‬
‫קבורת המת־'לכן י השו ‪ q‬שעוברים'על‪.‬בל תלין‪ — '.‬וזה רמזו שעמי הארצות‬
‫י‬ ‫שמחלץ ומבזין ■'קדשים מתים מות ■מושלי ממלאןיטען ט א ד‪ .‬עד״ז חשבתי‬
‫לפרש • אמלם \יבמוס קי״ח' א׳ טב למיתב‪ -‬טן■ דו• מלמיתב׳‪-‬א׳רמ׳ל׳ו מ‬
‫ארמלו הוא ר׳׳ת אשה רעה מצוה לגלש‪ .‬ויאמר המשל טב למיתב טן — דו‬
‫‪duo‬־ ‪ tene‬עמן לווייען געהאןטען‪ ,‬געבונדען‪ ,‬כלומר עוב לישב באגודה• אחת‬
‫בלא; קירות נפשו יהיחידה‪,‬־מלהיות‪-‬ב'כלל ׳■מצוה לגרש;ולהפריד■הדבקים‪.‬‬

‫‪ .‬ארי׳ איירי‪ ,‬ודהארי לה ־מאי הארי לה‪.‬‬

‫נ ^יי לו ח ^ אלו ■רגילות‪ :‬בתלמוד‪ .‬על קישורי■ רעיונות• והלכות ולא ראיתי‬
‫ד‪ :.‬־׳ ‪;•:‬פירושן?!‪.‬ונראה כי יוניות הנר> או ליון באו ‪.‬מארמים ״;‪.‬׳* מיך‬
‫ןמגע־מיךקניפעע‪:‬פערבינךע״רעדע|‪ 7‬ומזה מלת‪-‬מירמניע ״«?(«» על המתחפש‬
‫בדיבורו פערטטעןןען‪ ,‬לצחוק מירמנימ‪ ,‬ויתכן כי שס ארנא בערך הקודם‬
‫הוא מזה שעמי הארץ מתלבשים בדיבורי חול'לעומת ארון הקודש‪— .‬‬

‫״ ‪ :; ,,‬ארי אריוך‪.‬‬
‫‪. ,‬מפולשס׳ונעלה קראו לפעמלם בתלמוד בשם ארי שבחבורה ומזה׳‬
‫‪'.‬יצו לפיש מה שקראו את‪-‬שמואל ירחינאי‪ :‬אריוך קידושין ל״ע א׳‬
‫ומכחות ל״חבב׳׳שהוא• על■ שם‪:‬גבורת קמואל‪ .‬בחכמה‪ ,‬גבור כארי‪ ;,‬ועיין ערך‬
‫^דבר •נכבדות ■וחקר‪-‬הרבה מאוד על מלה זו‪ ,‬אפש לדעת> הוא פשונו‪,‬‬
‫מאוד כי מלבד; ששם■אריך■ ■מונח ■על איש לועולה ■וזקן יושב בישיבה עיין ע^‪-‬‬
‫אלפשנדריא‪:‬פירו‪5‬ש‪-‬אל־‪-‬־אב —איך‪-;,‬יש‪ -‬בו‪-‬רמז גדול על שם שמואל ותכונת■‬
‫נפשו קמשכלס‪ ,‬כי אריך ר״תארבעה מעלות א׳; אשיא כי שמואל היה‪-‬רופא־‬
‫ואש’א׳ךרבו׳‪ -,‬ב׳ רב כי היה״ רב בבבל‪ ,‬ג׳ ■ירחינאי■ שהיה אשנורלוגושייודל■‬
‫א׳רייךץ‪^-‬ב״מ ■פ״ה‪-,‬ומגילרו;כוב■ שע״א‪,‬הא‪.‬איכק‬ ‫’ ’ז־‪.‬יל‪,‬חך‪:.‬ד‪/‬כהן•‬
‫י‪■_,‬׳‬
‫‪V‬‬

‫’ ‪:‬ז ל‬
‫ארזילא דרימא■ במ׳יוטאד‬
‫!^יי‪-‬ן‪ -‬החידות■של רבה‪ .‬בלנברחלא ב״‪.:1‬מ׳ג;‪:‬ב‪ /‬משופר‪ :‬לדידי קך^ל^אלזילי^‬
‫;■•'?ךרימא; בת'‪’ -‬ומ^‪4 -‬יין״זבח’׳'״קיג‪:‬ב‪ .,(1‬בהנה כהל‪ .‬מבור‪ ,‬והר‪.‬תבול ■כ»^‪,‬‬
‫הוהגאקבנג)או ארבעיס{■ פקקה‪ ,‬ומשסה לצואריה תלת^‪.‬פרשי‪,,‬ובי־מל^;ס?^^‬
 ‫‪369‬‬ ‫ארדלא דרימא בת יומא‬
‫דרישא פרקה ופלגא רמה כופתא )כיפסהירדןלדעס’ פקולת(וקכר לה לירדן‪.‬‬
‫ד ^ מ ד ( ר‪ " î2|t‬א פירש על יהושיע ולי כרא׳‪:‬הפירוש כך‪ :‬רבה בב״ח ציץ את‬
‫עיב עמו ישראל ומה שעבר עליו על דרך■זה‪ ,,‬ארזילא‬
‫דרימא הוא חיה שנקראת בפי חכמי עמים מיינהמרן ויש־ מחלוקת במציאת‬
‫חיה זו שהיא ממין מנטיןמפע‪ ,‬יש אומרים‪ :‬שהיא במציאות‪ ,‬והרוב חולקים'‬
‫ואומרים כי אין חיה בקרן אחת בעולם ממש‪ ,‬רק בקפרי המושלי משלים‪— .‬‬
‫ואמרו האחרונים שיצא שם זה לקופרים מחיה אחת כעלה שתי קרנים‬
‫כרוכוממתחילתןבאופן שנראות מראשית כקרן אחת ) ‪.(AntilopeLeucoryx‬‬
‫ולדעתי גם מה שאמרו חז״ל קרשי הוא מביא דכי עילאי שיש לה קרן אחת‬
‫חולין נ״ע ב׳‪ ,‬המכוון בלשון בי עילאי הוא לעילא מן המציאות רק בדמיון‬
‫ורצו לומר דמט קר ש= ‪ Coryx‬הקיצור מן ‪ Leucoryx‬מין דער פמבען‪,‬‬
‫מדער מין דערדיכטערטפרמכע‪ ,‬מיןדער העהערן פמע{ימ‪ ,‬בי עילאי עיין ע׳‬
‫אריה דני עילאי‪ ,‬באופן ששם ארזילא דרימא הוא‪:‬החיה המדומה מלינהמרן‪.‬‬
‫והתרגום אומר עיל דישן־ רימא והוא החיה‪ .‬שהתירה תורה והיא בהכרח‬
‫במציאות‪ ,‬באופן שאמרתי שתי קרנים כרוכות נראות‪ :‬כאחת‪ ,‬ומצאו מקום •‬
‫לדעתי המושלים משל בקרב עם ישראל י לומי‪,‬י שישראל‪.‬נמשלו לחיה זו‪ :‬יען׳‬
‫כי גם ישראל אץ להם‪,‬רק קרן אחת אמונה‪ .‬אחת באל אחד ואין שני; לפיכך‬
‫השתדלו חכמי ישראל לתורות כי תחש‪ ,‬שהיה בימי משה קרן אחת היה לו‬
‫במצחו‪ ,‬וזה לשון הגמרא שבת כ״ח ב׳‪ :‬אומר ■תיה‪,:‬רבי מאיר תחש‬
‫שהיה בימי משה ברית בפני■ עצמה היה ולא הכריעו בו חכמים אם■ מין‪.‬חיה‬
‫או בהמה הוא‪ ,‬וקרן אחת היה לו‪.‬בעצחו‪ ,‬מדקאמר קרן אחת היה לו במצחו‬
‫שמ״מ עהור היה‪ ,‬דאמר רב יהודה שור‪ :‬שהקריב‪.‬אדם ראשון קרן אחת היה‬
‫לו‪ .‬במצחו שנאמר ותיעב לה׳ מקור פר‪:‬מקרין מפריק‪ :‬ע״כ‪ ,‬ובחולין ק׳‪,‬ילי‪q‬‬
‫ממקרין מפריק שקרנותיו קודמות‪/:‬לפרקומיו ■היו‪ .‬אמיתת הכוונה בכל‪.‬זה;‬
‫הוא להורות‪ ,‬כי‪ :‬לאמונת ישראל שיקד משה היא‪ ,‬בעלת קרן אחת‪ -,‬להאמין‬
‫באל יחיד ומיוחד כאדם‪.‬הראשון שלא‪,‬ידע רק‪:‬מאמונה; זו ושורו קהקריב היה‪.‬‬
‫ג״כ בעל קרן אחת‪ ,‬ולא עוד אלא שקרנותיו‪-‬קודמות לפרקותיו‪■,‬כלומר שזה‬
‫עיקר הקרבן המקרב השכל לאלתיו‪ -,‬אס הקרנים שהנה למיון השכל ממעל‬
‫חושבות מחשבה תחילת ואח״כ באות׳הפרקות ופור‪,‬קוק ברגלים הולכות‬
‫^^^^הקודם ■למעשה‪■— •.‬‬
‫אחדות ישראל נתחלקה‪.‬לשנים‪ .‬עוד ביום הראשון של הקב״ה היינו‬ ‫והנה‬
‫כאלף שנים ראשונות על ידי החלוקה בין יהודה לישראל בימי‬
‫ירבעם‪ ,‬ועל כן נדמה לו לרבב״ח‪ .‬ארזילא דלימא בעלת קרן אחת להר‬
‫תבור שנקרא כן על שם השבר )תברא( שנחלק הר זה לקנים כידוע לבעלי‬
‫גע^גלמעיע — ומדת הר‪-‬תבור הוא ארבע פרקה מג מ ת ישראל שיש להם‪,‬‬
‫ד^ אמהות זד■ דגלים לארבע רוחות‪ ,‬ומשכיה ■דצואריה־ ג׳‪ .‬פרקי הן■ ג׳;‪ :‬אבות‬
‫וג׳ מנהיגיט משה־ אהרן ומרים־> ובי מרבעתי׳ דרישא■ פרקה‪ -.‬ופלגאז‪.‬הו‪.‬א‪:‬‬
‫אחר החילוק ׳שנחלקה לשתי ממלכות ■יהודהנוישראל' או‪ -‬בבל וא‪^:‬י וזה גרס‪:‬‬
‫שרמה כופתא׳וקכרלירדן כי■ הירק‪:‬הוא •קי־מן״־ ישיאל •■שמהלכו;ניכר־בים;‬
‫תגליל ואינו מתערב עסל שאר־ מי הים כמו' ישרגז״באומות‪.‬עייך‪:‬מדלש'ב״ר פ?‪7‬ד‬
 ‫אדזילא‪:‬דרימא‬ ‫‪370‬‬
‫הדין ירדן עבר בימא דטבריא ולא טתערב מע שה נ ס י ם ‪ -‬ועל ידי חילוק■ זה‬
‫■‪:‬‬‫ממילא שכר ילדנא כלומר ■הופקק־ הקילוח וכשתמו‪ .‬מעיכות‪ ■,‬הממשלה כי’־‬
‫הפירוד שבין יהודה וישראל השב כל המכשלה ■הזאת של גלות שכיה׳ כנודע‪.‬‬
‫ויש קמוכי' לזה ממה■ ששיפד רבב״ח ־עוד שם בב״ב‪. :‬לדידי‪.‬חזי לי האי׳צפרא־ ‪.‬‬
‫דקאי עד קלשלליו במים וראשו ׳ברקיע‪ ,‬ואמריבן ליכא מיא‪.‬ובעינן‪. .‬לקרורי‬
‫כפשין‪ ,‬ונפק ברת׳קלא‪-‬ואמרה‪,‬לא‪':‬תחומו‪.‬להכא דזה־שבעין שנין דכפל־‬
‫חציכאיידברעגרא ולא מנוי‪ :‬ל א רע א ‪,‬לאו' משוסדכפישי‪ .‬מיאיאלא משום‬
‫דרדיפא מיא ‪—• :‬׳ המכוון כיי רבה בב׳׳ח מבבל בתילארז ישראל‪-‬וכעשיעליו‬
‫ריש לקיש גשעה שרחךבירדן■ ואמר על בכיי בבל שגרמו ביעול ממלכת ארץ‪..‬‬
‫ישראל‪:‬שאלו‪:‬באד כולם ׳‪.‬בימי עזרא׳ היוי;יכולין‪.‬לעמוד‪ .‬מפני השונא׳ ולהנצל‬
‫יומא נו׳ ב׳‪ .‬והכה׳ ישראל באומות־ כדמות‪.‬ירדן אחד בים ׳ גדול ואפ״ה ‪:‬מים‬
‫רבים לא יוכלו לב‪5‬ומ׳ ־אהבה ■שאהבו ישראל לאביהם שכשמים )שיר רבה(‬
‫ולכן נדמה זאת כאלו‪'.‬׳כפל וחציכא־■ דבר ‪.‬נגרא הוא שימן׳ לישראל בכי אל■‬
‫שבשמים שנקראו כגרא׳ המקרה‪:‬׳ במים‪:‬י עליותיו )עיין חולין ש׳ א׳( י לפיכך‬
‫כשראה רבב״ח ציפרא‪:‬דקאי־עד קרשוליו במים במוך האומות‪ .‬וישראל בגולה‬
‫נקראו■ צפור‪-‬ע״ש■ אפרים ־כעוך־ימכודד■‪ ■,‬ותועפות ראם לו מדרש'בלק וכן‬
‫דניאלד׳ח׳׳־המשיליובענפרהי ישכנק׳ציפרי שמיא על בכי גולהיועיין היעב ‪.‬‬
‫קידושיןע״א א׳ — התפלא על זה ואמרשראשו ברקיע לאביו שנשמי׳ לכן אי אפשר‬
‫שישקעו בהמון ■‪:‬מים‪:‬׳־רבים‪’',‬ורצו‪:‬לקרר נפשם לחיות ׳חיי ‪,‬אומות אחרות‪,‬‬
‫ולהתערב בגו?ם‪:,‬׳ו״יצא־ב"ק־שזה־’שבעיםישבה‪ ’:‬שכקבע‪-:‬זמך‪,‬גלומ' בבל‪ ,‬וכפל■‬
‫חצינא דבר כגרא ־למי בבל ולא;מעא‪,,‬־בחזרה׳ לארעא )דישראל(‪ ,.‬לפיכך ‪ :‬הוא‬
‫שככה להתרחק מת׳’ולבעל‪..‬־האחדות;■ לאו ׳משום דכפישי‪.‬מים )האומות(‪:‬‬
‫י‬

‫אלא משום רדיפתם לרדוך יאמ זשראל׳ולצודםיבישתהכפירה כנודע‪ ,‬באופן‪.‬‬

‫שרבב״ח הביע י‪.‬חידות‪ :‬מכי‪ .‬קדם ממחלוקת ישראל ושברם כהר תבור בבבל‬
‫ובא׳׳‪.‬י‪:.‬עכ״פ בארנו יפה ירמיזות איזה בעלי חזים‪:‬אצל ‪-‬קדמוכיכו ז״ל וכי ‪ :‬מה‪:‬‬
‫שאמרו■ שור שהקריב ‪ .‬אדם הראשון קרנותיו קודמת‪ :‬׳לפלשותיו שהאריכו‪:‬בו־‬
‫י‬ ‫בע״ק ומפלשים לדעתי‪ .‬אינו' שורי ממש׳ אלא מליצה על^‪.‬׳ ראייתי‪ :‬השכל‪, :‬׳ ‪.‬׳■שור‬ ‫■‬
‫י‬

‫טןועןן‪'.‬יען‪'-‬זכו‪ :‬לרובי בא‪:‬הקרבן־־אחר ‪.:‬החעא״עם החרעה‪ :‬אחר‪ :‬שכבר ׳מהרו־‬

‫רגלים לרוץ‪:‬לרעת‪,‬ראבל־נתחכם;רואת‪:‬׳אמ״הכולד״ומקדים עיונו וקרני הוד‬
‫שכלו לפישות• רגליו להליוךדרק׳ במקוס־ששכלו יגיד לו כי נכון הוא‪ ,‬ויבואר‬
‫ד‬ ‫׳;‬
‫‪..‬׳ ;‪: . ,‬׳ ׳ ‪...:‬׳‪ ..... .:‬י ־‪: ,7‬׳■‪:‬־ עוד במ״א‪.‬‬
‫״‬ ‫״מ ך! ‪.‬‬ ‫י‬ ‫״ ‪.‬‬ ‫ו­‬ ‫‪,‬‬ ‫י ' * ‪ * .‬״‬

‫*‬
‫■‬‫•‪ ..‬י‬
‫■‬ ‫״‬
‫•‬

‫י‬ ‫׳״‬ ‫י ^‪_ .‬‬ ‫י■'‬ ‫‪-‬י‬ ‫־‬ ‫—י‬

‫א ף י׳ ת ו א החזק־ שבחיות ומשל גבורת הגבורים״באומהז; וגם •י‪.‬ש‪ -‬בו משל; ‪.‬‬
‫שמותכפי המובא■ יומא כ״א‪:‬ב׳‪:,‬חמשה״דבר!ם־כאמ‪2‬ו‪5 :‬אשזשל מערכה‪?:‬‬
‫רבוצה כארי •וברה כחמה ; ושוקל הש״שו‪,‬הא‪.‬מר־‪,‬תחכינ‪-‬׳־אכ^לאיחיה ורבוצהז‬
‫ככלב ??המכוון ב;ת לדעתי‪-‬כ!׳ המקדש• כח‪3‬־ב‪■ :‬בחודש‪:‬אב שליעת •מזל־׳אדהך ■‬
‫^ובחודש‪ :,‬זה ■ממחזלים‪::‬זמי‪:‬תכג?בזם ע״ש ■הכוכב ׳‪:.‬זיקיאוש ־בדמות‪.‬־כלב‪ ,‬״ש^נן■‪•:‬‬
‫'אפישת כתדהשמש׳‪:‬ושובה׳ •לאישון אצל‪ :‬האומות;•'ולכך‪:‬דבלי‪ ;,‬שניהם׳־יצודקים*■’‬
 ‫‪371‬‬ ‫אריאל אריה‬
‫האש של מערכה היא באמת רבוצה כארי מצד אחד‪ ,‬יען כי התקוה חזקה‬
‫שתתגבר אש זו ותהיה מאירה כבראשונה‪ ,‬כאשר תרצו בגמרא שם הא‬
‫במקדש ראשון הא במקדש שני‪ ,‬כלומר במקדש ראשון רביצתה כארי החוזר‬
‫לימי נעורי' בתגבורת כוחותיו; ובמקדש שכי בדממה לכלב בימי הכלבי׳‪— .‬‬
‫ועוד כי אצל האומות היהה צורת ארי דוגמת השמש מפני שכמו שקרני שמש‬
‫ממרחבים ומאירים למרחוק כן ישלו לארי זכר שערות ^עחנע!‪ .‬ועיין מידות‬
‫קפ״ד המקדש היה רחב מלפניו וצר מאחוריו ” כארי שנאמר הוי אריאל קרית‬
‫חנה דוד‪ ,‬והעעם לדעתי להורות כי המקדש מקבל כל הבא אל תוכו בידים‬
‫פתוחות ורחבות‪ ,‬אבל היוצא היינו אחוריו הוא■ צר מפני שבעבע העוב‬
‫להתעצב אם מאהביו בגדו בו ויותר ממת שהעגל רוצת לינק תפרה רוצת‬
‫לתניק — ע"כ צר מאוד העזיבה במקדש ‪, .‬ובמדלש שוחר עוב פרשת ל״ע‬
‫מבואר שקראו הקדמונים את תלבית בשם כלבתא מפני שאין ללביית אותם‬
‫שערות‪ ,‬ויש במשלי קדמונים זווג לכלב זיריאוק עם הארי‪ ,‬בחודש אב כאמור‬
‫לפיכך אמרו רת״ש ד' א' בכורש‪ :‬שגל כלבתא היא לתאר המשגל שנקרא‬
‫על שם כלב כידוע מישעיה ק״ו עור‪ q‬כלב ‪ ,‬ויען'כי המשגל הוא שיבת‬
‫המיתה לפיכך נכונים שני מושגים אלו יחד בקימן כלב‪ ,‬להוכיח )ממה‬
‫דכתיב נחמיה ב׳ ו' במלך ארתחשקתא שהוא ג״כ כויש לדעת חז״ל שם(‬
‫והשגל יושבת לפניו כי מלך זה החמין כי שגל כלבתא היא שנהג מלך זה‬
‫ברוב המשגל כדרך הכלב ועוד כי בפרק תחשיבו צורת הכלב מאוד ומצאו‬
‫החוקרים על מצבת קבריהם לרוב צורה זו להורות על תמות בעבע וזאת‬
‫תורת עבודה זרה המגונה בעיני יהודים‪— .‬‬ ‫‪.‬‬
‫ל ד ע ת י יתכן לכוין בזה מה שאמרו חולין נ״עב׳לארית דבי עילאי נמשל‬
‫תקב״ה‪ ,‬כי נודע במשלי היוני' שמזל אריה בשמים דעס םטעמביןד‬
‫דעם ]עווען הרג הגבור תערקולעק ביער נעמעא‪ ,‬והכוונה כי הערקולעס הוא‬
‫שתגיעה למזל זה‪ ,‬ונקראת צורה זו דער‬ ‫תאר לשמש שחוזרת לאחור בשעה‬
‫גרמסע ןעווע‪ .‬ולמעלה ממנה יש קבוצת מזלות אחרים נקראת בשם אריה קען‪,‬‬
‫בתוכה יש ‪ 5 5‬כוכבים‪,‬ובגדול ‪ . 93‬והנה הקיקר אמרלר׳ יהושיעב״חשהשם נדמה‬
‫לאריה מאי רבותי׳ ותלאפרשאקעיל לאריה כלומר הערקולעק הגיבור הרג ארית‬
‫זה? והשיב שיש צורת אריה למעלת מזה ואליה הוא נמשל ונקראת'ארית‬
‫דבי עילאי מבערעם טטערנביןד רעם ןעווען ‪ — .‬וגם יש מקום לפרש דברי‪,‬‬
‫ר' כהנא שאמרשם‪ :‬תשע אמות יש בין אונא לאונא של אריה דבי עילאי‪,‬‬
‫מפני שתריאת יש לה אומת‪,‬וחמש אונות‪ .‬הרי שש ואם נחלק ‪ 55‬כוכבים‬
‫לשש הרי ת שע‪ .‬אפק טביא דבי עילאי אין לפרש רק בדרך שבארתי‬
‫למעלה שהמכוון על רימיא שמתרגמים השבעים צדינהמרן עיין לממןמגיע‬
‫מהרב‪.‬אחכם מהר״י ןעוו־‪:‬מהן ע׳ ראם• ויש ראיה ■לפירושי מדניאל ד החו‪.‬ה‬
‫הרב?עירלעם עשר קרניס יש לה קרן אחת‪ .‬זעירא וליה יהב שולעךזיקר‬
‫ומלכו‪',‬וזה מלך א^ןיה־ בהאר אדם הנראה לדניאל פקו׳ י״ג שם‪— .‬ובפקוק‬
‫כ״א חזי הרת וקרנא ךןן עבדא קרב עם קדישין ויכלה להון‪ ,‬כלומר משיח‬
‫)רוס( בשל ק ח אחת"עושה מלחמה עם יהודים עד די א ת ה עתיק‪.‬יוטיא‪.‬‬
‫רדינ<&יהיב לקדישי עליונין וזמנא מטה ומלכותא׳ החסינו _קךישין כלומר‬
 ‫‪■1‬‬ ‫׳‬
‫‪‘ 372‬ן‬
‫י‬
‫לבקון^ ינצח ישראל'■את משיח‪-‬מרומים ‪ .‬ומהש )הל״ומים(;‪-‬מבואר•‪-‬שם״כ!ב‬
‫כן א מ ר‪-‬חיו ת א רביעיתא ‪.‬מלכויךביעיא תהוא■ ב א ר ע א‪ .'..‬ותאכל ■כל‬
‫^שון ••זה• קרא •המתרגם‪ .‬החיה דישן כשם ריטא‪,‬‬ ‫א ר ע א‪-‬ו ת דו‪ ,‬שנ ה‪ .‬ע ל‬
‫דברים י״ד א׳ כי רימא•זכר לרום המיועד^לדועז‪-‬־יולולא זאת‪-‬קשה^מד‪-1‬ע‪.‬‬
‫תרג' איל צבי ויחמור כפשועם ואקר■ טטיינבמק יעלת=‪ .‬ארקה'‪-‬עיק געוענימום‪-‬‬
‫ותאו מלשון תרה ווילד תורבלא וומןךמקם‪ ,‬וזמר דיצא^ טפריעער כפשועו‬
‫ולמה דוקא דישן רימא שלא כמשמעו^^ אלא• ודאי‪ ‘,‬כדאמרן‪ .‬ף‪.-‬ויש; עוד‬
‫לעורר על החיה בערגןיימ לכוץ עם אריה דכי עילאי=ארי שבהרזם שהוא‬
‫מקוכן יותר‪•: ’■/ • ■ : - - .‬‬ ‫' ‪',‬‬

‫אריה אריא בד‪ :‬אדיא‪ :‬אור‬

‫י כרכו׳פ״ב א׳‪ .‬נקראת התור׳פננמים אריא‪,‬וזה כמו אורייתא‪:‬‬ ‫בי‬
‫בבבלי ומיין מניחות נ"ג‪,‬א׳ ושכת ל!א‪ ,‬בה'אוריך מלשון הוראה‬
‫או אור המאיר‪ ,‬ונקראת‪ .‬גס הלזלה המאורת אור‪,:‬לי ולאנלאורי מ״ק■ ח׳‬
‫א׳ וכן אור' ל!׳׳ד ומציגו צעעמיס‪.‬שקלאו חכסאחד אה אכלו בר‪ ,‬אריא׳ שמוג]־‬
‫לר׳ חייא כר_רכ‪ ,‬כככ ‪ 3‬ורכה לר! יצחק‪:‬בריה‪.,‬דרכא‪,.:‬כ!ח‪ ,‬כרכות‪.‬י״ב‪ ,,‬ע"ז'‬
‫ל׳׳א כ׳״וקובה״מ״א־ב׳‪ ,‬ופירתהגאון יש!ל‪.,‬תולדות ר׳ נתן קי׳ ו׳ כמו‪ ,‬בר‪-.‬‬
‫מערכא'איש‪.‬מארז‪:‬ישראל‪.‬יען‪:,‬כ! דעתג^כדעת ״מושי ף״‪,‬הערוך שמה‪.‬שאמד ר׳‬
‫אכוהו ככא'‪,‬כמרא־‪,‬כ״ה‪ .‬א'‪ ,‬מאי אור‪.‬יה אגיד יד‪'.1‬כלנמק; המעקכ‪ ,‬נקרא ״כלשון‪,‬‬
‫פרקי'אוריה‪ ,‬ולדעת‪ :‬לא^ימכן‪.‬פירוש‪.‬זההע ‪4‬נמצא יותא ע״ח״א׳ שנקרא ר׳‬
‫יושף‪-‬בריה לר׳ יהושינגכןלוי כלןתיין' שיזגא כא״י כר אליא‪ ,,‬ואיך שייך לומר‬
‫כ איז ישראל יעל‪.‬א’‪.‬ש‪:‬אחד‪.‬ששכן שם ומאיש אאד שמדכר עליו כר מערבא?‬
‫אלא כרור כי‪ .‬לשון כר אוריא הוא כן אור תורה או כן‪ ,‬גדוליס״כמו ארי‪.‬בן‪,‬‬
‫ארי כ״מ פ״ה כ‪...1‬גס‪ .‬מה‪,‬שקרא‪ .‬ר׳ אבוהו אוריה‪.‬את‪ ,‬צד המערכ‪, ,‬להורות '‬
‫כי‪:‬השתגה כמערכ;‪..‬הכוונת‪.‬לדעתי‪ :‬לא‪ ,‬ע׳'‪.‬ד‪.‬לשון פרש‪:.:‬כ’‪/‬אש■‪.‬לשון‪:.‬עבד‪..‬כ‪::‬‬
‫אור כעכלי״מנלה‪.‬ג׳;כ‪ :‬על' החושך ‪ .‬כמו שפ‪:‬ישנו על‪ ',‬אור ' ‪:‬לילה‪ ',.‬וי! שלמה‪,‬‬
‫פרחון ‪111‬תנ‪ .:‬אמנן‪ .‬קדמנניס‪ ,.‬פ‪ . ;:‬ולילה‪^,‬אלר‪. ..‬כעדני‪ ,‬תהליס קל״ע'‘י״א ׳‪.‬ע!ד י‬
‫^^ה‪.‬לאו‪;-5‬לארכעה]עשר‪^=,‬סגשך;‪ .‬וכן•‪,‬נראה להשכיר‪..‬הכסוכ‪:,‬ויאכ‬
‫א ת הלילה־‪-‬שמלשלי׳׳ל צ אהוא קשא‪ :,‬מאוד‪.‬לומר‪.‬על האושך שהאיר הלילה‬
‫אל‪,‬א הכוגנה!שהאשיך את‪.:.‬הלילת'יותר ‪:‬מדאי ו ק הוא‪".‬כיוני‪, .‬אער;‪.',(Aer).‬‬
‫חושך‪;,‬בונקנ‪ 3‬ן ;‪ .‬ואח״כ'‪. .‬ההתמאגי‪-‬כשם‪ :■.‬זו גוציא יעל האויר י הזך י והעע׳■ כ ‪ J‬ת‬
‫כ? יש‪.‬ה‪ 1‬כה‪..‬תלוה‪..:‬מורו‪,‬תעל‪,‬דכר ‪.‬והיפוכו להיות‪ :‬הקצננת'נוגננומ״זג כזו‪.■,.‬‬
‫ושורש';תאור‪ .‬הוא‪ .‬החושך‪ :‬כתח’‪.‬למ״ כרואסו ׳‪.‬של‪ :‬עולס‪'.,,‬ונ*קי עלגידי; החושך•‪,:‬‬
‫נרגש‪ .‬מעלסיהאור‪.‬בלולה ולצן‪.‬פירש‪.‬ר'‪ ,‬אבוהו‪ :‬למה נקרא‪ .‬אוהיה צד המערב‪:‬‬
‫^צאויתץה‪ .‬כלומר‪:‬אהר‪ .‬הואי ביו פ ת ^‪ :,‬חנ ק ע ד ת ק מ ע ר;‪.‬‬
‫תש‪.‬יתשמדרכס‪1‬להפך‪.‬צפהת‪:‬לצ‪,‬ל‪ .‬מער‪.‬ב‪..‬ומרן'ו’ה‪.‬‬ ‫וכ‪:‬ון בזה‬
‫לעדן‪.‬ותנשמס' כריא‪-,‬צננרצתא‪.‬ו’ר—יה‪ ,‬ודרן״הצדירךס לדני ולחבב את^‪.‬צ'‬
‫‪373‬‬ ‫אריה אריא‬
‫השמש אל סקרי כי בא כי אם כבה הויטןעטען‪ ,‬משל למלך שרוצה לדבר עם‬
‫אוהבו בחשאי אומר לעבדו כבה הכרות‪ .‬ויש להעיר בזה כי שורש עור‬
‫עכיכו גילוי כמו עורה ווחכען ולהפך'כיקוי ועורוןבןינדהייט^עור‪ ,‬וכן התרגום‬
‫על אור יקום פ״ד י״ד אורתא מבענד‪ ,‬ושורש ‪ oriri‬הערפמרברינגען ברומי‬
‫יוכיח שממכו כובע לשון ‪ U r‬על כל מקור שיוצא לאור‪ .‬וביוני ‪ oro‬ראיה‪,‬‬
‫‪ aoros‬בלי ראות‪ ,‬ובנגעים דוקא ביום שייך ראית כגעיס לי ולא לאורי‪.‬‬

‫‪.‬‬ ‫ע' ארזילא(‬ ‫)עיין למעלה‬ ‫אריה דבי עילאי‬

‫ב ב ר כ ל ת ג׳ א׳ ובש״מ וכן בנביאים משלו שאגת השם לשאגת ארי‬
‫לדעתי מפני כי מעבע ארית בשעה שרוצת'לערוך ערך לילך‬
‫למקום גבוה‪ ,‬ולשאוג בקול גדול‪ ,‬ועל ידי זה כל החיות השומעות אס קולו‬
‫מתחבאים ורק מי שלא עמדת לו השעה לברוח כעשה אברים‪.‬אברים לשבור‬
‫רעבון הארית‪ ,‬איפוא לזאה שפיר משלו שאגת השם ב״ה לזה‪ ,‬לתורות כי גס‬
‫ד׳ אינו מעניש ■אלא א״כ מזהיר מתחילת‪ .‬והנה בחולין כ״ט ב' תודיעו לנו‬
‫חז״ל שיש מין איייה דבי עילאי ‪ ,‬ואמר רב יהודה ‪ :‬קרש עביא דבי עילאי‬
‫עגרק ארית דבי עילאי‪ ,‬ואמר רב כתנא תשע אמות יש בין אוכא לאונא‬
‫דאריה דבי עילאי‪ ,‬ור' יוקך אמר ששת עשר אמות משכית )עורו( של עביא‬
‫דבי עילאי‪ .‬מה זה בי עילאי? השיב בעל המחבר לממומגיע שהוא כמו‬
‫וומןד‪ .‬ולי נראה שקראו אס תחיות המדומות בקפרי משלים‬ ‫במלא ביוני‬
‫כמו הממער וקזמפוק בשם עילאי‪ .‬כי שס עילאי מורת על מקום גבות‬
‫׳תענית^’ע׳ עילאי צריכי מי ס‪ .‬גם שם הודו מוכח על שם הרוממות וגבהות‬
‫כי היכדו פירושו גבוה למעלה‪ ,‬וכן בעברי גמול ידו הדה דזעבען )ישעיה‬
‫י״א(‪ ,‬ונודע ממשלי ההודיים שהאלילת שיוומ רוכבת על טיגער‪ ,‬והוא משל‬
‫על השמים עם הכוכבים יען כי העיגער מנומר בנמרים תרבה‪ ,‬וכן ׳רוכב‬
‫שמיס ממולאים בכוכבים‪ ,‬לכן אמרו עגריש אריה דבי עילאי ומשורש משלי‬
‫אלילי הודיים יינקו תיונים והמשורר תממער דיבר הרבה ;מאוד ממלחמת‬
‫עראיא על ידי גבורת מרעש‪ .‬הוא כאריה ממעל וחיכי שפר שנקרא אילימש‪,‬‬
‫על שם עיר ערמימ היא אילמש‪ ,‬וזה אריה דבי עילאי)מרעם דער מיוימם(‪,‬‬
‫ויען שנמשכה המלחמה שלח^מו היוכיס מל מיי אילמש משע שנים ובשנה‬
‫העשירית גברו תיוכיס‪ ,‬לפיכך אמר ר' כתנא בין אוכא לאוכא תשע אמות‬
‫אוכא כמו ‪ annus‬שנת‪ .‬ויען כי לב'שוך תלכו אנשי ערמיא עם ׳ המנהג‬
‫עכממש )‪ (Aeneas‬לישד מלכות ’למעיאוס כמיטןיען היא רומי לבשוך‪ ,‬אשר‬
‫נקראה על שם ממרש היא מרעש‪ ,‬אריה דבי עילאי שבארתיבע׳ אדוס שיחשו‬
‫יזז״ל לעשו‪ ,‬ור׳ יושך ייחש לכל אלוך מאלופי אדום ששה עשר דורות צנ״ש‬
‫היעב‪ ,‬ע״פ היחוש בראשית ל׳ו מפ ‪ p‬ק ע״ו — כ׳ ומן פשוק כ׳ ואילך שופר‬
‫כי האלופים שקודם עשו בני שעיר החורי היו כשוך אלוך דישן‪ ,‬ודישן הוא‬
‫מתורגם כתרגם ר׳יושך עסרימא דבריסי״דה' והואמיינהמרן ^קרש ^ עם‬
‫קרן אחת‪ ,‬ל ק אמר ר׳ יושך דרך חידה עביא דבי עילאי)קרש בו קרן אחת‬
‫מין דער ‪ (W 6‬משכיה י״ו אמות כלומר מדישן ואילך ירשו אלופי עשו‬
 ‫אריה דכי■עילאי‬ ‫‪374‬‬
‫במקפר אמ‪ 1‬תששה עשר את הר שעיל ץהואימלכות^רומ? ‪-,‬ש’ ש‪ ,‬בה גם‪ .,‬כן‬
‫השתוות ממה שיקדה עכעמש‪,‬״עם‪:‬ננכה שמצא‪' .‬הימיםי במדבר ן ועם‪. .‬לוען'‬
‫‪.‬למקיאוס‪ ,‬בי א‪ q‬מן ענעמק ^^^^‪:;,‬שמצא^רזרה‪. ,‬לבצה‪::‬עם‪-‬שלשים'ילדיה‬
‫)עיין פונקע('וע״פ מציאה זו ■יקד מלכות‪ ,‬למוויניאום ולמנויאוים‪ .‬מכח דמיון‬
‫זה צרפו בעלי■ אגדה גם לבן ארמי צרותיי• ל‪5‬זוומליאום )עיין לעיל ד׳ ‪( 122‬‬
‫מי — עקו— ויש^ד‪-‬לעורר כי יהעיר איליאום‬ ‫לפיכך החזיר היה דגל ״‬
‫היתה יושבת על ההר אידס ויתכן לקראה עבור'זה עילאי משורש ננלה‪— ,‬‬
‫‪.‬״‪.‬ועיין ״בננ‪,/‬קןק‪.‬י‬
‫‪t‬‬ ‫‪f‬‬

‫ארם ארמי־ ארמילם ארמעגיא‪: ..“.‬‬ ‫י‪:‬‬

‫ב ל כ ו ת י״ג א׳ אכרם נקראו כן כי •מתחילת היה א ב‪ - .‬אדם ״ואח״כ‬
‫‪ .‬לכל העולם‪ ,‬כי ארם היה‪-‬ראשית עולם‪ ,‬וארם הוא שם על‪,,‬כל‬ ‫■‬
‫אל׳ן זיריע קוריא בתלמוד‪ ,‬ועעם שםלזת '‪.‬מת הוא איננו ברור‪.,‬עוד‪.,‬לדעתי‬
‫מכוון ארם לשם קוריא מעעם זה‪ .:‬יען■ כי ארם ^ א ל שון רום’ ההפך מארץ‬
‫י כנען נידעלזמנד משורש כנע כי •ארץ ארמים היתה ארץ הרים וגבעות‪ ,‬אבל‬
‫ארץ כנען ארץ שפלה בערך■ ארם —לפיכך‪-‬שם קוריא מכוון לכך‪ ,‬יען כי‬
‫■קור בארמי הוא מורה עלי התנשאות ערהעבע! עיין‪ .‬ע רו ך‪ .‬ע׳ קר ויתכן‬
‫‪,. V‬‬ ‫׳•־מלשון שור■’וקררה בעברי‪■ ,.‬‬ ‫‪,‬‬
‫!!ךן^ךן־ארץ ארם הוא יקוד ■תולדת‪-‬בנל אדם ואמרו כי שם נולד אדם‪ .‬וכל‬
‫■■ דורות‪-‬ראשונית‪-,‬וכאשר יאמרו‪-‬ג״כ ■חז״ל אדם הראשון ללשון ארמי‬
‫’ קופר‪ .‬גם ארץ סר‪»1‬ענען הוא ממקו׳‪ -‬הרי■ אררע אשר שק נחה תיבת נח ובניו‬
‫וארם יצאו מקיר בסלסכניען עמוק ע'‪ .‬הן חז״ל גזרו לכלל‪ ,‬כי‪ .‬כל הגוי׳ זולת‬
‫ישרגי‪ -‬נקראו ‪5‬שם ארמאי׳■ ״או יהודי או ארמאי״ ירושלמי ‪ 1‬קנהד׳ פ״ג ה״ה —‬
‫' עד כאן יבתנה־ורעמא מכאן ואילךאו יהודי או ארמאי מדרשי ב״תפ׳תולדת‬
‫’ ‪-‬פק״ג ‪.. .‬האי ארמאי דאתא לפני‪ .‬ר׳ ‪ .‬יהודה• ב״ב ‪-‬פ ק חי ם'ג׳ ב׳‪ ,,.‬ןקראו‪ :‬את‬
‫הרומים‪ .‬ארמים קנתדרין י׳ב א׳ ‪ :‬ולא‪ ,‬הניחם ‪-‬ארמי הלז ‪ .— ..‬ויתכן‪ .‬שכוונו‬
‫וכן‬ ‫על ארמי — לאק‪.‬לדעת המעריך‪*-‬מחרית עמים ‪ Erem i Laos‬ביונ>‬
‫■ אין לן‪-‬דויד יבא עד־■ קתתפקע מלכות ארם תקעה חדשים עמא ע׳ א׳‪..‬‬
‫הגיס‪ -‬תקדמוניס‪-‬ייצאו מארם'‪.,‬ולדעת חכעים‪,‬נוצרים‬ ‫א י ן קפק כי‬
‫‪ - .‬י ’ מהודו‪ ,‬ויתכן כי ד ע ת שניהס צודקת‪ ,‬יען כי א תקין‪ .‬ישב‪..‬באר^נוד‬
‫שהוא׳הודו והכתוב■ אומר ויהי בנקעם מקדם בראשית י״א ל׳‪.‬לפי שדרן;'כל‬
‫י הנקיעות וגליות‪ ,‬העמים ‪-‬מן המזרח ‪-‬למערב ‪ ,‬אם כן' יתכן‪ ■,‬מאודי‪,‬שבצןעה‬
‫קנחה תבת■ נח בהרי אררע בארץארמעניען נתישבה; מארץ‪,‬זו ארים;;וגם‬
‫מצד המזרח באו• עמי מדיי ם וישבו‪,‬בארץ■כוש ומציית‪ ,‬יען;כי;לשינות אז״ל‬
‫לא ירדו מי מבול‪-‬על כל העולם' כןלוגזבחיתקי״ג‪ - ^ .‬והנה מכח מה'שנתישלם‬
‫ארם מאיצות־סלסעניען הקרובק‪ .‬לה במקום ובשם;‪ .‬באופן שארם נעשה‬
‫־ ינ)וד חברת מין אדם החלש אחר‪ -‬נק;‪ ■,‬וצויקדו‪ ,-‬ק ת מנהגי עבודה זרה‪,.,‬רבים ‪.‬‬
‫‪,‬מאוד אשר למדו •כל■ הגוים;בדרך‪.‬הנאותיה‪,‬להס לפיכך‪,‬נקראו כל הגוים על‬
‫שת‪,.‬ארס אצל■ חז״ל‪-,‬זלבקו‪ q‬אחר אשר יכבשו‪ .‬הרומיים כל הא;ק‪ ,‬ממילא‬
 ‫מצאו •מקום להחליך בנקל רום כארס ולהפך‪■ ,‬כי‪p -‬כ’ הם מורים ננלדרוממות‬
‫וגבהות בממשלה‪ ,‬והמה ההפך מישראל אשר האמינו באל;‪.‬אחד וישבג־בארץ‬
‫כנען הנכנעת לאומות בגו‪ ,q‬אבל בנפש ושכל כתקיים־במו ימכך עליון‪.‬על‬
‫כל הגוים להיותם מגביהים לבם בדרכי השם ועבודתו־באמת‪ ,‬ועל זה נאמר‬
‫' ורב‪-‬יעבוד‪:‬צעיר־^‪^ ':■:‬־־ ‪ :,:‬״'ד■‪*.. ■■' :‬׳‬ ‫‪ .‬־■‬
‫ןר^^^כי בעמוק ד׳ ג' נאמר ופרצים תצאנה אשה נגדהוהשלכתנה;ההרמונה‬
‫נאום ד׳‪ ,‬מלה זר ההרמונה היא קשת הבנה עד מאוד ‪ ,‬ואמר רש״ל‪:‬‬
‫ע׳ ארמינא שהכוונה על ארמעניען‪ -‬כ’ לשם גלו ישראל בגלות ראשונהמדרש ׳‬
‫י‬

‫איכה פ׳ נשקד‪ ,‬ועיין רדרך‪p‬ו‪ q‬שופעים שברחו אל‪ q‬איש מבני בנימין לאיי י‬
‫רומניא יתכן שהמכוון למרמעניען;‪ :‬ואחרים ־פירשו‪ :‬ההרמונה ־כמו המרעם‬
‫מקום מושב הנשים‪ ,‬אבל לדעתי יתכן‪.‬׳שהיה כתוב הריונה שהשליכו הנשים‬
‫את הריון שלהן‪ .‬וקמוכין שלי הגדת אחת חולין נ״ע‪:‬ע״ב־ אמר;לו קיקר־לר׳‬
‫יהושיע ב״ח; אלהיכם נמשל לאריה דכתיב עמוק ג'~ אריה‪,‬שאג; מי לא יירא?‬
‫' פרשא קעיל לאריה ? אמר לי׳ לאו לאריה הרגיל־ נמשל‪■ ,‬אלא;לאריה ‪.‬דבי‬
‫עילאי; אמר לו בעינא למחזי‪ ,‬בעי רחמי אתעקר‪:‬מדוכתיה‪ ,‬כי הו? מרחיק‬
‫'ת׳ פרקה נהים חד קלא איתעקרו מעו ב רו ת ושורי‪:‬דרומי‪:,‬נפל אדמרחק‬
‫ג׳ מאות פרקה‪ ,‬נהים קלאאחרינא נתור ככי ושיני‪:‬דגברי‪ ,‬א‪ q‬הוא)הקיקר(‬
‫נפל מכורקיה לארעא?‪:‬פירוש דברים מפליאים!‪ :‬אלו ־נראה לי‘כך‪ ;::‬המעיין‬
‫בעמוק ג׳ שם ימצא בפקוק ד׳ הישאג אריה ביער;וער‪ q‬אין לו משל על‬
‫מנהג השם עם בריותיו להזהירם על ידי נביאיו‪ ,‬ואח״כ־ בפקוק ׳ח׳; שוב‬
‫אומר הכ׳ אריה שאנ מי לא יירא! ולפיכך אומר קיב״ח שהשם לא‪.:‬כמשל‬
‫לאריה התחתון כי אם לאריה־ דבי;עילאי'הנאמר■ למעלהישמדרכו זלשאוג‬
‫במקום שודאי‪; :‬ילכוד״ולא;יירא ‪.‬מפני יהפרשא;‪v‬והמכוון‪;■:‬כ‪:;i‬דמיון‪.‬שאגת‬
‫האריה הוא■רק‪:‬להזהיר‪ :‬מן העונש המבואר‪:‬למעלה■‪),‬ע׳דערך‪ :‬הקודם(‪,‬‬
‫• והנה אם תקפור‪,‬מן‪:‬פקוק‪:‬י״ב פ׳׳ גז המתחיל כה אמה׳ ה‪:‬־שהוא;קול‪(^. :‬שון‬
‫׳ עד פקוק ג׳ פ׳ ד׳ ופרצים תצאנה־אשה ננדהיוהשלכתנה ההרמונהג‪:‬תמצא‬
‫‪• :‬בערך ארבע מאות אותיות‪ ,‬וזה המליצה‪.‬־והחידה׳נהים־הה קלא‪ -‬אפילר׳כל‬
‫טעברתא ושורא דרומי נפול כלומר בכתו׳ נכתב כן ■פרציס תצאנתאחרשנפלו‬
‫החומות והופרצו‪:‬פרצומ‪-‬־הפלנה ■הנשים■ הריונן ; וזה אפילו כל■ ■מעברתא‪,‬‬
‫ומקם להלן עד פקוק ו׳ מכנה המליז בקלא אחרינא פחות‪ :‬מן ■הראשון‪:‬בקך‬
‫הרגיל ג׳ מאות‪ ,‬ושם‪:‬כתו‪'3‬ונם ^^ני׳ נ תהי לכם נקיון שניםוזתמכנה’המל’ ז‬ ‫י‬

‫נתור ככי ושיני' דנברי להורות על ■נקיון ‪:‬שרם‪ :‬־ומפנן־יהכתוב״ע״ו ■פ׳‪.‬־ ג׳‬
‫• יאבדו בתי השן וספו בתים רבים אומר המליז שגם הוא הקיקר‪.‬נפל'מכקאו‬
‫לתורות כי כמו שכל נבואה זו נתאמתה בישראליעל ידי• ■נוגשיו‪:‬הרומיים כן‬
‫־אס תתמלא קאת חעא‪:‬הרומיים־תמק?ים‪-:‬ככ^׳החזיוך'הזת ■גם ברומי כנודע‬
‫ממנהג העולם מאז‪ — .‬על ■דרך;זה נולדה יתאגדה־ בילקוש פ׳ ‪-‬ויגש‪-:‬צווח‬
‫יהודה קול’גדול ונפצו כל שרי־ מצרים והפילו החיות־־ויוקן‪ £‬כפל ‪:‬מןךהק'פקל‬
‫ונפלו שיניהן מג׳ מאות גבוריס מפני שיהודה‪ :‬היה ‪ ,‬לו צורת אריה‪?^■:.‬־‪;:‬באופן‬
‫; שלדעתי הדבר ברור כי יקוד ■האגדות המבהילות כאלה נולד ׳״בדרך;־חידה‬
‫על הכתובים כאשר אוכיח במקום אחד‪) :‬ע׳ יוודשינה‪ ,‬וחול( ‪^ .‬ואין״בכל״זה‬
‫־‬ ‫‪-‬‬
‫■‬‫■‬
‫י‬
‫\\‬ ‫‪1‬‬ ‫‪1.‬‬
 ‫‪376‬‬
‫קתירה‪ .‬למה שכתבתי בערך הקודם כי המכוון'עם אריה דבי עילאי על ׳ארעם‬
‫בשפדאיליאם אליל הרומים ממרש‪:‬כ• ׳לכל אלה כוון האיש המחבל חידה מו‬
‫‪.‬כנד הרומיים להורותם ״דרך אמונה‪:‬האמיתית‪ ,‬ולא ידעו‪ .‬באמת כי •ממלת‬
‫שלהם הוא גדול‪ :‬וחזק וכובש יתודת ואלהיו‪ ,‬כי באמת אלהיכו ית׳ הוא אלהי‬
‫כל הארץ'והוא האיש המלחמה באמת נגד שוכאי מוקל ודעת‪ ,‬ולכן כמשל‬
‫הוא לאריה דבי עילאי והכל הולך אחר החתום והעתיד לבוא ‪.‬‬

‫א׳וריתא‬
‫מצי^ן‪.‬הלבה‪.‬פעמים‪:‬בש׳׳ק;הפלש בין מן דאורייתא ומדרבנן אפי' בדברי׳‬
‫■שלא נכתבו בפימש בכתוב‪ :‬ד״מ מחלוקת אס יאוש כדי‪ :‬קני‬
‫מדאורייתא ־בגכב גיעין כ״ה ותוכה ל׳‪ ,‬או‪ -‬אם היזק שאינו ניכר מדאורייתא‬
‫■‪.‬־הוי היזק או רק‪ :‬מדרבנן גימין כ״ג‪ .‬או דיכא דגרמי שלא יהיה כל א׳ הולך‬
‫ושור‪ q‬שערותיו של חברו‪ .‬ויאמר פעור אני‪ .‬וכן מדאורייתא רק מודה במקצת‬
‫חייב שבועה‪, ,‬ורבנן־ חייבו; גם‪ :‬את כופר הכל ב״מד׳ וב״ק ק״ז‪ .‬מדאורייתא‬
‫דיין‪:‬אחד כמי‪ .‬כשל־ לדיך דין ומפני;נעילת דלת בפני לווים תקנו לבכן דחד‬
‫'׳‬ ‫נמי כשל‪ .‬תכהדלין ג׳ ויש בזה מחלוקת ע״ש‪ . .‬י‬
‫ו ד א ו ר י י ת א ‪ .‬ד ״ מ אין צליכין דלישה וחקילה‪ .‬וכן‪.‬מציכו הלבה דבלים‬
‫‪ -‬־שכאמלו מכח קבלא וכדאולייתא דמי‪ ,‬כמו שהקשו כ״פ‬ ‫‪.,‬‬
‫‪.‬־־ הא למה לי ‪:‬קרא;תברק’ היא! ואנחנו לואום מזה שגדול כח של‪.‬בעלי תורה‬
‫שבע■ פ‪ ,‬שדכוזדיך מלקות־ של שבועת ביעוי‪ ,‬שבועות כ״א א׳ גם כי הו‪,‬א‪,‬לאו‬
‫שאץ בו מעשה‪ ,‬והכתוב אומל כי׳ לא ינקה ד׳ ודלשו מזה ד׳ הוא דלא‪,‬ינקה‬
‫י אבל ב״ד‪:‬של מעה מנקץ ומלקין אותו‪ .‬הוציאו אם כן מלת ינקה מפשועו‬
‫ופילשו מנקה שמו ־מלקות?‪ :‬וצליך חקילה מה זאת הקבה לחכמים לחתום‬
‫;על־ איזה ־דבלים חותם של תולה על תבלתם והקישם‪ ,‬ופעמים‪.‬ללף‪:‬חותם‬
‫; ‪:‬דרבנן‪.,‬מה בין דאולייתא לדלבכן איזה הפלש ד״מ‪ :‬יש בין חמץ ממש׳ שעות‬
‫‪ ,‬מלמעלה שקראו מדאורייתא מכח דלשה לחוקה פתחים פ׳ ובין חמץ‪:‬דיבנן‬
‫י בשעה'‪.:‬חמישית?‪:‬לבאל;כלי זה‪ :‬צריך אני‪ .‬להקדים הקדמה קענה והיא ; כי‬
‫‪ .‬רמה ־שקראו‪:‬־ חכמזם מדאורייתא הוא‪.‬דבל היוצא מכח הכרחיות השכל שגוזל‬
‫!■■שכן־ יהיה־ הדבר ‪5‬נשוא׳־־)‪^1‬ז!‪ :dim‬די־מ‪,‬ןקבע מביעקטלןי בעטטעהען(‪;,‬ומא‬
‫שקראו דרבנן הואמה שהשכל;גוזר שלא יהיה דברזה בנשוא‪ ,‬אבל הוא מוכלא‬
‫~ מצד הנושא ןוביעקטי‪1‬י‪,‬דמ‪:‬השכלגוזל שלא תאקר המור׳ רק בזית ממאכלומ ‪,‬‬
‫אקולותשי‪::‬בפחות מכזימ אי אפשל להשמר ולא‪ .‬נמנה מורה למלאכי שלת׳■‬
‫וזה מצד־ נשוא ־ המצוה‪,‬־■ אבל חכמי‪ .‬דור״לאו ־ שמכח■ זה‪:‬שמוחל הרזצי ■שיעול ;‬
‫־ ־בקל יוכל ■‪:‬היהודי‪: ,‬לבוא‪ ,‬לידי‪ .‬עברה‪ -‬מצד;נושאו‪;:‬שאינו‪r‬כזהל‪ .‬ע׳'כ אתלו׳ואצי ‪.‬‬
‫‪.‬׳■ שיעול —;ולדתת קצת הוא ר׳‪:‬יואכן המולך אקלה‪ :‬מעעם־נשוא ׳דחזי לאצעלוכי'‬
‫‪: :‬ולהיות שיעור קלם;יומא ■ע׳׳ד‪ :‬ולכן מראה'׳בבלכו׳‪,‬׳‪:‬מזעךא' מחלוקת אם; תעו^■‬
‫‪‘;::‬והמעיב צליכהדמלכות‪,: ,‬מאן‪ :‬דאמר ■צליכה ׳;מלכות‪ ,‬קובל העוב והמעי‪^.‬‬
‫; ‪:‬הוא־ דאורייתא מצד ־תנשוא בהכרח זגזלת •מלך עליון בשכל הגם‪,‬שגלכ^‪.‬‬
‫‪:‬־;זו^שיבנה ־תקנוה‪ :‬שס׳^מ^ח‪',‬יולפיכךזמןזההכרח להזכיר שם המלךל^ממ‪^:‬י׳‬
‫ומאן דאמר דרבנן קובל שהתקנה מצד שמירה ואזהרה כבכל שאר ברכוי*‬

‫‪r ■-‬‬
‫‪385‬‬ ‫אוריתא‬
‫לפיכך אין החיוב רק מכח הכושא ואין כאן גזרת מלכוס —וכן מבואר שסד׳‬
‫ל״ה א׳ שיש קל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש״כ ואם כן‬
‫הקברה מחייבת שברכה שלפניו לפני המזון תהיה מן המורה; ואפ״ה קי״ל‬
‫דרך ברכה שלאחריו כשהוא שבע הוא דאורייתא‪ ,‬אבל לפניו הוא רק מדרבנן‬
‫ולמה? מפני שמצד גזרת המלך העליון בנשוא הברכה‪ ,‬יחויב שהאדם השכלי‬
‫ישמח בלבבו ויודה לד׳ חקדו אחר אשר כבר השביע נפשו‪ ,‬ולא יצערך‬
‫לעקוק באכילה ולמלא נפשו כי מרעב‪ ,‬כי מכלית האכילה ■הוא השובע‬
‫והבריאות לעבוד את ד' בלבב ממים ובריא‪ ,‬לפיכך לא תוכל המורה לחייב‬
‫ברכה למי שכבר שבע ונהנה מן מכלית האכילה; אבל הרעב לא יברך‬
‫שנראה כאלו הוא שמח ועוב לב עבור העקק באכילתו כאלו היה עיקר‬
‫יעוד אדם רק אכילתו‪ — .‬אבל חכמים ראו שבני אדם נוהגים בהפך שמחים‬
‫יותר באכילתם מבשביעתם‪ ,‬לפיכך מקנו מקנה זו לברך לפני המזון מצד‬
‫הנושא הוא עבע אדם הרגיל בכך‪ .‬עוד אחת צריך אני להקדים והוא‪ ,‬כי‬
‫כל דיני עונשים וחומרות שהנהיגו המורים או מה שחייבה מורה את חכמי‬
‫דור ודור שישגיחו על הדור לגדור גדר בעונשים וקנקות‪ ,‬הוא לכאורה‬
‫הוקפה על ההורה כנודע‪ .‬ועוד מעיקרא דמלתא פרכא שהשאלה ששאלו‬
‫‪.‬חכמים על עונשי המקום ב״ה מצד קתירת הידיעה והגזרה ‪ ,‬היא קשה על‬
‫הברירה שנהנה ההורה ביד השופעים לענוש את העובר עברה‪ ,‬יען כי הדבר‬
‫ידוע שאין אדם חועא אלא אם כן נכנק בו רוח שעות‪ ,‬שהרי אי אפשר‬
‫שאיש בעל מחשבה זכה אשר יודע כי בנפשו הוא‪ ,‬וכי אם אדם לאדם יחעא‬
‫ופללו אלהים בעונשים חמורים‪ ,‬ואיך לא יראת את הנולד הרע והעונש‬
‫'והקנק לרגל מעשה הפשע והחעאה? בהכרח שנכנק באדם החועא רוח‬
‫שעות ואם כן אין דין עונש על השועה‪ ,‬שהרי חרש שועה וקען פגיעתם רעת‬
‫הם שחבלו באחרים פעורין? לישב זה בהכרח צריך אתה להקיש בהפך‪ :‬ואיך‬
‫כעשה‪ ,‬לא נענש אתהחועא עבור כי רוח שעות העעתו שנכנק בקרבו‪ ,‬והוא‬
‫לא עשה‪ ,‬אם כן ממילא הרוח שעות יוקיך לשוב להבא‪ ,‬כי לא יהיה לו‬
‫מורא בשר ודם‪ ,‬ואין כאן דין עונש‪ ,‬והיא היא מקנת כל עונשים וחומרות‬
‫למעןיממעע על ידי חולי הרואה אה הנולד רוח השעות‪ ,‬ותתבער העומאת‬
‫מן הארץ‪ ,‬וזה קוד כל עונש שמים ג״כ‪ ,‬לצרך את הבריות אחת לאחת‪,‬‬
‫כאופן שאין שוס שאלה מגזרה ובחירה כי ד׳ ידע יצרי לב האדם רע מנעוריו;‬
‫אבל ד׳ ידע ג"כ שמכח העונש והחומר שמהן על החועאיס ממחילה‪ ,‬מבוא‬
‫יוילא בקוך שיקל על האדם ברוב התרגל בתמ ש הפחד מן העוברים שיעשה‬
‫המצות בעבע ובחדות נפש ושמחת הלב‪ ,‬כאשר אמרו במדרש ש״ע שלעתיד‬
‫’עשו המצות בלי אונק רק מעבע השכל ברגילות‪ ,‬באופן שמציאות שכר‬
‫יעוכש היא קיבה לבחירת עוב ורע ולא בהפך כי הבהמה איכה חועאת‬
‫כעכע רק שכל האדם שאכל מעץ הדעת עוב ורע שכר ועונש הוא חועא;^=‪-‬‬
‫המופת הנאמן לזה הוא ענין שבועה שתמורה אמרה כי לא ינקה'‪:‬ד׳ ' ולא‬
‫נתנה עונש דבר זה ביד הב׳׳ד? מפני שאי אפשר לאדם לשפוע מישרים בדין‬
‫הקבועה‪ ,‬יען הוא בעבע דבר המקור ללב ובעיצן אדם בשבועת ‪ ,‬ולא אנוק‬
‫מכל צד‪ ,‬רק פיו ולבו קוים ואיך יוכל אדם להביע בלב ומחשבתי הנקבע?‬
‫‪25‬‬
 ‫אוריתא‬
‫לפיכך •דין‪.‬הנשבע בהכרח מקול לשמים‪ — .‬אפק אחר שהנהוג תמיך_ כך‬
‫ממילא תמלבהינני״ז שבוננה שקל‪• ,‬אלה וכחש׳ כי אץ מולא שמים ‪-‬באלז‬
‫ואץ פני אדם נשואות למרום‪ -,‬וחיי‪ 1‬ללוב המה חיי הבל ויהבלו בתעחועי שוא‪,‬‬
‫עבור זה גוזל‪:‬שכל חכמים לפתור הכתוב־ כי לא ינקה‪ ,‬די א ת אשל ישא שמו‬
‫לשוא‪ .‬כפשועו שלק■ השם יוכל‪ :‬לענוש ולא הב״ד; אכן מאחי ' שלאו שבעבול‬
‫זה נשבעים הלבה בר אדם לשקל‪ ,‬כי לא יאמינו בעונש שמים‪ ,‬ממילא‬
‫הוכרחו ע״פ התולה׳ עצמה'לגזור בנשוא השבועה‪ ,‬שהשם הוא לא ינקה‬
‫כלומר במקום ־שבני‪.‬אדם י חושבים שלשון מנקה הוא מלקות יען ס׳ המה‪.‬‬
‫רואים בחוש שאין• הקם מלקהי ומיקר• ביקולין‪ .‬לנשבע על שקל ממילא מחויב‬
‫הב״ד לתקן מכח ענין זה גופא שב״ד של מעה מנקין ומלקין‪ .‬כדי‪.‬שיראו בני‬
‫אדם בחוק את העונש‪ ,‬וישמעו וילאו ולא יזידון עוד‪ .‬באופן שכל־׳ דבל הנלאה‬
‫מיוקד בחוק תהלוכות השכל הנשוא החשיבו כתולה ומפני־ שידעו תיעב‬
‫עעמי תולה ידעו ג"כ לפלק בחינתם תזכה בכך‪ .‬ד״מ אמרו חמץ ממש• שעות‬
‫ולמעלה מן התולה להורות כי ללוב יחעא אדם בימי שחלות וילדות ואחל‬
‫שעבלו‪ :‬לוב■ שנותיו קל• אדם‪ ,‬נת‪ 3‬על שאול היצר מלבו‪— .‬וע״כ מחצות ולהלן‬
‫זמן ®זשובת‪-^ .‬כתבנית־‪ .‬זה להפך ההיקש תמצא‪ .‬ממש‪ .‬מכות פ״א׳ מ״י על‬
‫מה שאמרו ל״ע ול׳ עלפון אלו היינו בקנהדלין לא היה אדם נהרג מעולם‪,‬‬
‫השיב לשב״ג‪ :‬א‪ q‬אתם הייתם מלבים שופכי דמים‪ ,‬כלומר ל״ע ור׳ע נכנקו‬
‫בעובי הקולה ולצו להצדיק ע״פ שכל וקבלא את ■הצידון ‪ ,‬שאין להלוג שום‬
‫אדם בעולם יען מ תמיד •יש ללמוד זכות מת באמת' ע״פ שכל■ העזגן‪ ,‬והשיב‬
‫לשב״ג )נלא׳ שהיה‪ :‬זה תמקי^• הגדול; אשל‪ .‬עמד לנ‪.‬גד פלצת הזמן כמקופל‬
‫ממנוביוק^׳ועייךכליתות ח׳‪ (.‬אם כן אץ אתם יוצאים ידי חובת שכל המעשה‬
‫כי אם לא יהיה עונש חושיי‪ ,‬לא ייראו הפוקעי׳ ולא יכלוי שופכי דמים‪ ,‬ועיין‬
‫תוק׳ פקחים כ״ו‪ :‬עלה עלית )על הפלה אדומת( זכרפקולה והקשו הלא‬
‫לא ניחא; לבעלים שיפקדו פלה• אדומת שדמיה מרובים'וכיון׳ שלא‪ •,‬ניחא‬
‫לבעלים לא־נפקלה פרה‪:‬בעליית זכל? ותירצו‪ .‬־אם רמאי דתפרה כשלה אם‬
‫כן ממילא‪.:‬יהיה ניחא‪.‬לבעלים ושוב תהיםפקולה‪ .‬על דלך זה יש להתבונן‬
‫‪,‬כמעע‪.‬לוב^דלכז׳ תולה שבע״פ בהיקש המהפך כזה•)ועיין אות אם למקרא(‬
‫להצדיק קב?עם‪-‬תתלכה; ואם נחלקו ד״מ א& יאוש קנה מדאורייתא הקבלא‬
‫הוא כך‪ ,‬קי׳ היקוד’;אשל עליו־ נבנה ■דץ׳ קנץ‪■ ,‬שיהית‪-‬׳יכל ■דבר שנמצא; ביד‬
‫אדם שלו ממש באץ מעלעל‪; ,‬הוא‪ ,‬כי אם ‪.‬לא כן ל ר נדע לשפוע מישליה׳‬
‫ולהכריע‪ .‬בין׳ החולקים ולא שבקת חייי לכל בליה‪ ,‬כי כל דאלים גבר‪ ;,‬ואם‪::‬כ‪1‬‬
‫תדץ‪ --‬נותן‪-‬שמהחר‪.‬שק’לקו הבעלים ידם בכח היאוש מדבר הנגנב‪ ;,‬בהכרח‬
‫מצר נשראי הקניך כבל‪ ..‬קנה׳ הגנב; דבל זת‪ -‬מן ההפקל‪ ,‬ואך(‪.‬כי באיקולא‬
‫אתא לידיה הלזגפבל ולאו? לומרכל־־מלתא׳דאמר רחמצר לא־׳תעביר‪:‬א״ע‪-‬לא‪.‬‬
‫מהר?־ מ״מ‪.‬־אככםהפך׳ הקבלא ותאמר‪.‬אצ‪ £‬כךלהחזירלבעלים■ ג״כאי אפש^׳‬
‫שהרי הסלקילקר׳ידם‪ /‬וכמעעלהפרךלו‪■',‬דבר זתולאר להשוות! המדה״בדיצ^י‬
‫קרך נג״ה מצד ^^^לזה‪^-‬ופו־ של‪-‬דבלרקוברערלריאוש■ קצי ומעמידים הדבר■‬
‫בחזקתותפנב^ולא«צסק־‪-‬לשם‪.:‬לק עמון‪ ;,‬כי^מן הממון לה נתייאשו הבעלים^■‬
‫’ עךע‪-2‬אצל;ה!זפן שיירלומרשמתקלקל ביד־‪:‬זלים־ולא בממון‪— .‬אבל‪ .‬ה ח ו ‪#‬‬
‫‪387‬‬ ‫אוריתא‬
‫על עולא שובר אס כן יהיה אונוא כשכר‪ ,‬ואנו צריכים לעשוס גדריס לפי‬
‫נושא הגנב כדי שימנע מלגנוב‪.‬עוד‪ ,‬וע״כ דיאוש לא קני מדאורייתא‪ — .‬וכן‬
‫בהיזק שאינו כיכר הקברא כותנת כיון שאין ההיזק רק כשכל ולא בגוף‬
‫^מרמויטער טמדעןמן התור׳ אין כאן נשוא תשלומי׳ ורק מדרבנן מצד הנושא‬
‫שלא יחעא עוד והחולק קובר שיש כאן ממשות בנשוא מכח השכל המזיק‬
‫במזיד וע׳ גיעץ מ״א א׳‪ .‬מעעם כל זה הדין כוחן שיהיה קפק דאורייתא‬
‫לחומרא לפי שהקפק בגוף הנשוא אבל קפק דרבנן לקולא כי הקפק בנשוא‬
‫מכח שמירה ואזהרה )עיין אם למקרא(‪ .‬יכללו של דבר שכל המעשה שוקל‬
‫במשקולת הדעת ויראת ד׳ איזה דרך ישכון אור‪ ,‬וכל ששובר האחד שכן‬
‫יהיה הדבר וכן ראוי להיות קרא אורייתא ‪ ,‬וכל ששובר שאין בהכרח שיהיה‬
‫כך רק מצד גדר ואזהרה יתרה כשייג קראו דרבנן‪ ,‬ויבואר עוד בבירור יותר‬
‫בערכים הראויס‪.‬‬

‫ארנבת‪.‬‬
‫ב ע ר ך אלכשכדריא וכן‪.‬נע׳ אוכקלוש כתבתי ע״פ הגמרא מגילה ע׳‬
‫י שהשבעים תרגמו ארנבת הכתוב בתורת ויקרא ע״ו צעירת רגלים‬
‫מפני‪ .‬שאשתו של תלמי מלך ארנבת שמה ‪ Lagos‬ולא רצו חכמים שישפונו‬
‫המלך ששמה נחשב בין חיות עמאות‪ ,‬ואף כי מלה זו ומגצןם משורש «‪>.«yvo‬‬
‫ביוני ענינו זימה)גיין( כדרך הארנבת לפרות ולרבות הרבה‪ .‬אפשלפי האמת‬
‫עוד יש לשאול בזת שאלה חמורת מאוד כי התורה חשבה את השפן ואת‬
‫הארנבת למיני מעלת גרת ואם פירוש שני אלו הוא כרגיל קמנינכען צזונד‬
‫האןע קשה מאוד שככל שפרי העבע לא‪ ,‬נחשבו שנים אלו רק בין מין‬
‫נמ^עטהירע‪.‬ולא בין מעלי גרה‪ .‬וכן בדין כי רוב בעלי מעלה גרת אין‪.‬לתם‬
‫שינים למעלה נלחי העליון‪.‬ואין כן נשנים אלו? ועוד כי המעלה גרת מאכלו‬
‫לרוב עשבים ופירות והשפן קמנינכען דרכו לאכול ג״כ מיני בעלי חי ואף‬
‫את ילדיו הקענים אוכל האב השפן לפעמים? הן לפי העעם שנתנו חוקרי׳‬
‫עבע במה שצוה תבורא ויהי למין מעלה גרה תכונה זו של קבה בעלת ד׳‬
‫חלקים להעלות המאכל הבלתי מעוכל שנית‪ ,‬יען כי‪,‬אס תבואנה חיות‬
‫העורפות להבריח את אוכלי עשבים‪ ,‬יקחו להם אלה מועד נכון לאכול מה‬
‫שאכלו כבר במהירות למלא נפשם כי תרעב ויוכלו להתענג שנית במאכלש‬
‫זה נעת מצאו מנוח לכף רגלם ע״י החזרת המאכל‪ ,‬לפי זה ראוי שגם הארנבת‬
‫היראה מפני חמת המציק תהיה לה ענ ע זו; אכן כל'זה אינו שוה לחשרון‬
‫תננה וכנר‪ ,‬העיר על זה חכם‪ :‬אחד נמגיד שנה ששית צד ‪ 237‬מ׳ מיכל‬
‫לעיייא שנשאל מאת נוצרי שונא יהודים על זה הזרות והשינ הוא כי‪ ,‬אין‬
‫פי׳ ארננת כרגיל המןע כי אס החיה קענגורו שנקראת נערבי ירבע‪,‬והשפן‬
‫הוא נערני ^ ‪ al yabe‬ואלו הס נאמת ממעלה גרת ולדע׳ חכם זה גסהשבעי׳‬
‫כמו הלמרא צעירת רגלים ורצו'לרמוז על קענצורו‪.‬‬ ‫תרגמייאיננת‬
‫לדעתי הקלושה עדיין לא יצאנו ידי חובת ביאור בזה מהרבה עעמי׳‪:‬‬‫אבל‬
‫א' כי מה שתרגמו השבעים ‪ Dassifus‬אין הפירוש כמו צעירת‬
‫רגלים בתלמוד כי דמקיפוק הוא ממש שם המזע ביוני‪-‬על שם השערות של‬
‫*‪25‬‬
 ‫א ףנ‪^ 13‬‬
‫י מלי חיה;זו ררני‪;:3‬אין ךען‪:‬פיםע‪,.1‬ב‪£‬לא;’תכן לחרגס אלכבמ‪<:‬עם‪ ,‬לןנננגרו■‬
‫יען כי רויה זו■;לא נמצאת רר! ‪:‬באק נייצזהפןןפנך‪,‬ולא‪.,‬בארצות•^אדען ד׳ג׳‪- :‬כי‬
‫לדעת ‪-‬געזעניאוש‪ .‬ירביע‪:‬־ קיא‪,‬שפן‪,‬ונקרא‪’'.‬כן ‪ .‬על שם;חכמתו משורש ך;שפה‬
‫ןיטטיג בערבי‪:‬ולדעתי‪-‬גם בארמי כן כמו תיפוישועה־ונשתפה ביוני ‪ S'ofos‬עיין‬
‫ערוך וע‪”,‬ן‪,:‬לממן‪.‬מגיע־ מאת‪ ,‬הרב• החכם ■‪,‬לעוויתזמהן־‪'.‬מלת ארנבת‪. :.‬לדעתי‬
‫אם נבין ■דבמ תורה• על פירורם;חובה מליט עיד להבין‪-‬במקרא‪ .‬האומר‪ ,‬אצל‬
‫■ לא ‪ :‬יפריש‬ ‫הגמל‪ .‬מפליש ופרשה ;איננו‪ .‬מפריש בהווה־ ובשפן ‪ :‬והוא‪., .‬פלשה ‪,‬‬
‫בעמידך'ואצל‪,‬ארנבת ופרקה‪■,‬לא הפרישה‪:‬בעבר‪ •?:‬ועיין‪,‬ניאור;‪:‬של ‪ .‬מהרנה״וו‪.‬‬
‫ונראה ךלהשביר• רבד ^ה ‪ .‬כך‪ :‬ננעם■■ הדבר■‪ ,‬שהתירה ‪■.‬התורה‪.‬רק■ בעל^‪■.‬״שני■‬
‫שימנים;מעלה גרה ופרקה‪.‬קדוקה הוא‪.,‬כי באמת‪:‬־בעלי שני‪ ,‬שימפים ■אלו■‬
‫יפיסי ונחמדים המה ^^^כל‪ ,‬חןתו יעד‪ .‬ובהמת־ הקדה‪,‬־ הן■ בעבע מאכלם‪ .‬ומשקם‪,‬־‬
‫הן במראה נחמדה‪ ,‬והן בתועלת הביתי‪ .‬וכמענן‪ .‬נלאה שהעבע השלימה במין‬
‫בריאה זו את מלאכתה הקרובה יותר אל תכונת אדם המוקרי‪ — .‬ולכן‬
‫החיות והבהמות המעלות גרה ‪.‬הרוב‪.‬בהן‪,‬הן היותר יפות מכל החיות כמו‬
‫היעלה‪ .‬הצבי‪.‬והאיל כל מין‪ ,‬אנעילאפען ‪,‬ו‪,‬ג’ לאפפע‪ .‬ומתנאי התלמ!‪-‬ם‪-,‬ההם‬
‫א׳‪..‬שיהיר‪..‬להם ־קרנים ‪,‬כאשד?‪/‬מרו‪,‬חדל‪,‬ה‪.‬מקבלים‪ .‬האמ!תיס י‪.‬לשיעת ל דוקה‬
‫שכל שיש‪ .‬לו‪,‬־;קרנים >וךא> עהור הוא‪ ,‬נדה‪ ,‬נ״א ‪,‬ועיין היעב חולין;ב״ע‪.‬בתוש!‪,‬‬
‫י ד״ה'אלודב׳״נןלק; יהיה' להס‪,‬שינים בלחי‪.‬העלץון;‪;.‬יען‪ ,‬שאין‪ .‬צורך לק“‪ .6‬לספוק‪.‬‬
‫המ&כל^וללעקוב^ןיציס להיותםמעלה‪ .‬גרה‪ .‬ג׳ פריקת״פרקה‪ .‬והנה ‪£‬ק ‪ 64‬מיני‬
‫^^^עט(; _|ע!ג‪ .‬של‪. .6‬פלעה_התורקעכולם‪ ,‬״לק'‪.£‬הבודעיס‪'(* :‬‬
‫ומכל אלה‪ ,‬מצא מן‪,‬כלל'היופ; •והשלמות‪ .‬במין‪..‬הגמל‪,‬מי ואין הדבר ולו‪,‬כמראה;‬
‫מ^לו שציס‪;,‬בלח’‪.‬עליון‪..,‬ו‪.‬אך‪.‬וכ׳ג'באמת'‬ ‫וקומה‪ /‬וגם הוא איך־לו ׳;קרצים‬
‫פרקותיו קדוקות‪:‬מעע‪ ,,‬בכל‪:‬זה‪ .‬אין‪ ,‬לו ־אותו‪: :‬מין ‪.-‬פרקה ‪.‬כשלמות‪),;.‬הופע((;‬
‫כדרך‪:‬שאר‪ ,‬מעלי‪ .‬גרה ‪: .‬לפיכך חלשה; תורה כו ליקוי‪,‬להיותו‪ .‬ינצא‪.‬מן הכלל‬
‫‪. :‬ו‬ ‫־ ואין לך בו‪::‬אלא חילוקו‪:‬שאין‪,‬כו שלמות מיצו‪ .;:‬ו ‪':::‬‬ ‫‪.‬‬
‫ל מ ע ל ה ' מקנו‪.‬החיה ‪ .‬הנקראת ‪, :‬ן׳זאטזטקהי״ער יקיש; בה‪:‬עשרהומיצים ;‬
‫‪::‬גם חיה‪. .‬זא‪.‬ת‪’:,‬וצא‪1‬ת;מן‪..:‬כלל כל‪.-‬הילוריק‪..‬קלי מעלה ‪.‬ג;רה;‪!.‬עך‬
‫‪ ,‬גם‪,‬״היאל‪:‬ך‪:‬לה רןרניםיובס הרג‪.‬לים־אינם‪,‬ברך‪,,.‬פרקה‪ :‬ממש רק‪;:‬מעע;ואפת'‬
‫^ק־יק‪:‬כתו‪:‬כו‪^:‬פותימאוד‬ ‫‪::‬‬
‫ו ה נ ה יק ‪:‬מ’ן‪:‬בתוך‪;.‬הממקוקנוה’ער‪:::‬שצרןרא ■על‪.‬שק אי קדלחן״מאינזעל‬
‫‪ ,Ceylon‬והוא לומלממש‪ :‬לקפך ככלעשנו‪:‬קצרורגלוק‪',':‬מלפ‪:‬נים‪:‬‬ ‫‪:‬‬
‫ושוכן‪:‬בקלעים‪,‬והואועםי לאועצום‪.‬־ הולך לבדו;באין ־עלריס‪ .‬וג‪.‬ם !ק‪:‬מץ‪’1‬אחרג‬
‫_!אפא‪:‬אצל‪^:.:■i ):‬וצ ‪J‬עצ‬ ‫נקלא‪.:‬ימסמניקוט‪J ayanicus .‬‬
‫מימעו( ' באלק ‪ .‬אזיע‪. .‬וגם‪ ,‬הוא‪ .‬לו‪.‬מה״ מממ‪ :‬לארנבת‪:‬הסזמבכ־לועצממ'כלללו‪,‬‬
‫וימן בי״’מוומ‪..‬צאמ^‬ ‫וברגליו וצקראו‪.‬שני מינים‬
‫^^^^ ‪3‬קר‪5‬ב;מאול־ ‪:‬מאוד‪::‬קמ‪ 1‬ה‪.‬צול^'‬
‫‪.‬כי‪:,‬צבת‪:‬קוא‪-‬‬ ‫שם שפן ר׳׳ל חיהיהבאה‬
‫״‬ ‫■‬
‫^ ‪ ■V W‬י‬ ‫‪ . , ,‬״ ‪ .‬׳■ *‬ ‫״‬ ‫‪i‬‬ ‫״‬ ‫‪^ .‬‬ ‫‪....‬‬ ‫י‪.‬‬ ‫׳‬ ‫■‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪. . .‬‬ ‫‪T‬‬
‫*( עיין בספל גן נע^ קדלזיחלוןל ד‪3‬ליה בלוליס״לנאר;ט »השאמררקולין ‪p' 3‬׳ אמסלייימע'‬
‫מלוגפנייעצמה^^שןיךזלשסועה‬ ‫־ השסועה' בליה גפניעצןנה‪:‬היא‪ ,‬זכי'’משה קניגי‬
‫■‪i‬‬‫ס‪-‬׳צ‪-‬גר‬ ‫■■ ‪ • :‬־ ׳ ‪c‬‬ ‫‪',.‬ע״ש‪,‬דו>עלם ‪ w‬מן ‪ .‬החכם ד ג המגיד ש״ז‪,.‬צד‪;6 2 :‬׳ ;ד ד‬
‫‪389‬‬ ‫ארנבת‬
‫ממש כמו כבו ותברת אר בראש הוא כמו א מ מן מרגבליא לתורות על המין‬
‫כי אארא הוא קדר ומין‪ ,‬מרע‪ ,‬מיעע מלט כאבו = ארכבת )עיין ערך מילין‬
‫אארא(‪ .‬ועכ״פ מפני שיש מין ארכבת ושפן שתם ממעלת גרה' שות בשם א ‪q‬‬
‫לא בעעס כולו הוכרחה התורה לפרע מיכיס אלה‪ .‬מעעס זה כ״ל כקרא‬
‫ארגמן גס כן ארגון כי ארגמן לדעתי פירושו מין גמן חועיכמו גימוניות של‬
‫זהב וארגון מין צבע אר = מ’ן גוןיצביע‪.‬‬
‫מ ט ע ם זה בעצמו לפי שהגמל יוצא מן כלל מעלת גרת כשלשת ותממשוק־‬
‫עתיער בקכים‪ ,‬לפיכך הוציאם התורה מן כלל ההיתר ואמרת כי‬
‫הגמל איכו מפריק פרקת בודאי‪ ,‬אבל נשפן שהית אפשר לעעות בו יען‬
‫שאינו שכיח בכל תמדיכות‪ ,‬והיא חית קטכת מאוד כמו שפכים ותקען שבכל'‬
‫מעלת גרה‪ ,‬א״כ היה אפשר לומר שעתידה לפרוק פרקות לכשתגדול‬
‫לכן אמר תכ׳ ופרקת לא יפריק‪ ,‬אבל אלכבת שכבר גדלת קצת אמר תכתוב‬
‫ופרקה לא הפריקה‪.‬‬
‫כל זה יש לעורר עוד כי החיה מאקוקעתיער לא כזכלת בקוסקופל‬
‫יוכי ורומי מן תקדמוכים בשם זה רק חז״ל הזכירוה בברכות מ״ג‬
‫א' משך שמן חיה‪ .‬גס יש לעורר שהארכבת היתת מלפכיס משל למדת המורא‬
‫ורכות הלב )המ‪:‬ענסום( וגס חז״ל‪.‬לקחוה למשל על דרך זה ויש להבין בזת‬
‫מאמר חתום וקתום בש״ק כדלים ק״ה א׳ צדקיהו מלך יהודה מרד במלך‬
‫כבוכדכצר‪ ,‬יען ראהו אוכל ארכבת חית ותשביעתו המלך כבוכדכצר שלא יגלה‬
‫צדקיהו קוד זה‪ .‬אפק צדקיהו כצעער תרבה והוכרח לשאול על שבועתו אצל‬
‫הקכתדרין וגילה הקוד‪ ,‬ועל זה חרת א‪ q‬כבוכדכצר עליצדקיתו ועל עמו ועל‬
‫קכתדרין שכאמר־יקבו לארץ ידמו בת ציון? המכוון בקיפורזר זה הוא כך‪:‬‬
‫ארכבת חיה דוקא ולא מתה הוא משל למורך הלב והיראה וכן למי שהולך‬
‫לאחור כמו מלפכיס יען שתארכבת הולכת לאחור במהירות רב כמו מלפכים‪,‬‬
‫ולכן צדקיהו עם עמו אחר שככבשו מיד הכובש הגדול כבוכדכצר שקראו‬
‫המליצים על שם הכלב כבוח כצר צזי־ן ‪2‬מהן דעט בעוןענדען ויקרא רבה ל״ג‬
‫כבח ככלבא כמו שמדרך הכלב לרדו‪ q‬את ארכבת והוכרח המלך לישבע שלא‬
‫ימרוד — כדמה זאת כאלו באמה אכל כבוכדכצר ארכבת חיה כלומר חית שיש‬
‫בכוחה ליקוג אחור‪ ,‬ולהכצל מכ‪ q‬אויב יהרוד‪ ,q‬והיה ראוי שירגיש תחי בכחו‬
‫הרב וכי לתקלת עצמו כשבע צדקיהו במקום שאפשר■ לחזור משבועתו‪ “,‬יען‬
‫אין שבועה כזו חלת לקלקלת תמדיכה)לו ‪ Dp‬ערדעלבען רעם טטאצזטעם(‬
‫והקכהדרין תייכו ראשי הכתגת האמוכת תתירו זאת'■לומר שרק ממורך'לב‬
‫ומאוכק מקר המלך עמי ביד המרשיע וראוי שמלך ומכהיג יעמוד לימין'עמו‬
‫בכח ואומץ הלב כגיבור איש מלחמת ולא כארכבת י תיראה ופוחדת לכפשת‬
‫שלא כדין‪ ,‬לפיכך כצעער צדקיהו תרבה והתחיל למרוד אבל לא הצליח כי‬
‫׳ ~׳ ־■‬ ‫לא יכקת ה׳ את אשל ישא שמו לשוא‪— .‬‬

‫ארץ ישראל»‬
‫כ ט ס ' כלים פ״א מ״ו‪ :‬א ח ישראל קדושה מכל ארצות ומה היא קדושתה‬
‫שמביאים ממכת עומר וביכורים ושתי הלחם‪ .‬ויש־להבין למת לא‬
 ‫ארץ ישראל‬ ‫‪390‬‬
‫מביאים גס שאר קרבנות ציבור ןנא״י דוקא ? ועוד למה חולק ר׳ יוקי דור‪,‬א‬
‫על עומר שמומר להביאו מחוצה לארץמכחוח פ״ד והפקוקיס שהביאו לראיה‬
‫בלמי‪:‬קפק דרך אקמכמא הס‪ ,‬והעיקר‪ :‬מלוי בשכל וקברא ולמה זה קבעו‬
‫הקדושה בשלשה אלה? מה ראו חכמים למלומ הקדושה דוקא בעומר‬
‫וביכורים ושמי‪-‬הלחם ולא במה שבחר השם לשכן שמו שמה‪ ,‬ומה הגיע‬
‫עליהם ליחק הקלושה דוקא אל שלשמ הדברים הללו ? על ככה מפני שידעו‬
‫היעב כי ג׳ דברים הללו כוללים בקימביהס ג׳ חובוח ראשיומ‪ ,‬כי העומר‬
‫הוא שימן כל חובוח העבע עיין מדרש אמור ששקלו מצוה זו נגד כל המצוח‪,‬‬
‫ואמרחי הטעם כי עומר פירושו עבדוח וקישור ועומר בא להמיר חדש‬
‫במדינה היינו בעבע האכילח חולין להחיוח עבע גו^‪ ,‬צריך היהודי להביא‬
‫ראשיח עבודתו לשמים לקדש אכילחו‪ .‬ביכורים הוא‪ ,‬שימן חובוח שבין אדם‬
‫לחברו‪ ,‬כי הביכורים נימנים לכהן‪ .‬ושמי הלחם המה שימן חובוח אדם למקום‬
‫כי אלה באים להמיר חדש במקדש‪ .‬ויען כי בשלשה אלה נמקדשה ונחעלה‬
‫א״י מכל ארצוחיבשכן השם שמו שמה ע״כ עשו שימן זה‪ ,.‬ור׳ ’ושי חולק בעומר‬
‫‪ ,‬מפני שרצה לגלוח לנו כי קדושח העבע נוהגח בכל מקום וגס בח״ל מחויב‬
‫כל אלם לקלש גופו ולקיים חובוח הגו‪ .q‬או אם מרצה אמור שמי הלחם‬
‫^ביום מחן חורה רמז למורה‪ ,‬ביכורים לכהן העובד רמז‪ .‬לעבודה ועומר בפשח‬
‫זמן הגאולה‪ :‬רמז לגמילח חשדים הנוהגח בכל מקום‪ — ■.‬והנה כבר אמר‬
‫הכוזרי כי המורה שבע״פ יקרה אצלנו מפני שיצאה‪.‬ממקום הקדושה מלשכח‬
‫הגזית שישבו שם שנהדרין‪ :‬להורו‪,‬ח דין אמח •לאמימו‪ :.‬מ״ג שי׳ ‪%‬ע ע״ש‪.‬‬
‫ו א ם תשאל למה זה בחר ד׳ דוקא בא״י וירושלים‪,‬אוה למושב לו? ענה‬
‫ואמור כי בעבע מין האדם ההכרח לקלש וליחד מקום לעבודת שמים‬
‫יען כי כן הוא שגולח השבל‪:‬לחפשאחר פרישה‪,‬ולבחור במקום מיוחד לזכרון‬
‫חובומיו‪ ,‬ולקשור שכלו למרמים‪ .‬ומפני כי עבעי ארצוח הקדם המה על דרך‬
‫היוצא מן המרכז עד‪ .‬כי בהודו ובבבל ובמצרים ושאר מקומוח כבדו העמים‬
‫אח המים הנוזלים שמה בגמנגעש פרס ונילוש‪ ,‬ובמקומות שהאש שכיח כבלי‬
‫אמ^האש לאלהי; אכל איז ישראל היא■ ממוצעח לא בזאו נהרוח ארצה ולא‬
‫הרים רמים כמו ההיממליא הקלוש_ להודו וכדומה עומדים במקום אלהי‪,‬‬
‫לכן‪:‬מוכשרת א״י יומר להורות שמה השגחת הבורא שהוא‪,‬משגיח ממרום‬
‫על כל צרכי בני אדם לתת גשמים ■בעמם כמאמר הם אס בחוקוסי מלכו‬
‫ונתתי גשמיכם בעתם‪ ,‬לא כ א ת מצרים שהכל תלוי‪.‬ברצון הנילוש‪ .‬בעבור‬
‫זה‪ .‬אמר ה ם עיני ד׳ אלהיך בה מראשית השנה ועל אחריח השנה כי מעבע‬
‫האלז להחלות מרצון הבורא המשגיח על צמחי אדמה שמה ומשם תצאתורת‬
‫השגחה לכל ‘ העולם‪ .‬מבין בזה •אמרם‪.‬שאיז‪::‬ישראל גבוה‪:‬מכל ארצוח וכן‬
‫ששם עבור הארץ וכי בית המקלש של‪ :‬מעה מכוון‪,‬כנגל בית‪,‬המקלש של‬
‫מעלה עיין יומא כ״ל וירושלמי שפ״ל לברכות שנתקשה שם הי״מ ואינו מבין‬
‫מה זה שהב״המק של מעה מכוון לביח המקדש של מעלה? אכן הדבר ברור‬
‫שכוונו רק לומר שבכל מקום ;שהאדם או כלל האומה מיחד מקום• לקבל‬
‫קלושה נמדע וחכמה לידע ולהודיע‪. ,‬כי הוא י ם היא המשגיח שם הוא״מכען‬
‫לבית‪.‬המקדש‪.‬של‪.‬מעלה‪ ,‬כי כל הבא לעהר מקייעין לו‪, .‬ויען כי הראשונים‬
 ‫‪§91‬‬ ‫ארץ‪.‬ישראל‬
‫יחדו ברצון המקום ב״ה כפי הכרח הזמן אס א״י לו^ירושלי‪-‬ם ממילא »קוס‪:‬זי‪£‬‬
‫הוא הנקודה‪:‬־הסיכונה והמרכז אשר אליו ידרוש ‪:‬השכל בכובע י מץ המון‬
‫אדם‪ ,‬הגם כי המבין יודע כי‪:‬מלא כל ה א ק‪ .‬כבודו‪ ,‬ובכל נקודה שבפל‬
‫הארץ הוא המרכז‪ ,‬אבל לציין ולהקביר זאס~בחוש ־המוך כחוץ הוא לקבוע‬
‫מקום מיוחד וממילא מקום זה בעבור הכרח •‪ .‬זה קדוש ואמר לו כל‬
‫־‬ ‫‪ ■-‬־‪.‬־בעל‪ -‬דעת‪.‬‬
‫ת ‪ 5‬י י בזה מחלוקתר׳ שמואל בר גחמני ור׳ אלעזר בךפדת ילקוע מלכים‬
‫י א׳ רמז רצ״ה בשם‪:‬תכחומא וכן ירושלמי קפ״ד דברכוס‪ ,‬על הכמוב‬
‫והיה עיני ולבי שם כל הי׳מים‪ - ,‬ר״ש ב׳׳נ‪.‬קובר כל‪■:‬זמן שביס המקדש קיים‬
‫שכינה שם ואח״כ נתעלמה לשמיה‪,‬ור׳ אלעזר חולק ואומר'שגם‪:‬אחר‪:‬החרבן‬
‫השכינה שורה במקדש החרב דבא״י‪ .‬מר אמר חדאיוער אמרחדא ולא‪:‬פליגי‪,‬‬
‫כי ר״ט בר נחמני כוון אל האמס כפי מה שהשכל יורה ישכל אדם בכל‬
‫מקום שהוא׳ יוכל לכוץ לו מקום ■מקדשו למעלה'‪.‬להמעלות ולהתקדש‬
‫למרום‪ ,‬־אבל ר׳ אלעזר השגיח על הכרח המון בני אדם אשר יצערכו לאגוד‬
‫וקישור יפה למקום מיוחד‪ ,‬ויען כי בחר ד׳ פעם אחת■ בציון שמשם מצא‬
‫תורה ממילא נתקדשה ארן זו לעולמי עד‪ ,‬ומשם‪.‬יפה‪:‬למלוך ■על כל העולם‬
‫כולו לתכלית הקדושה והעהרה‪ .‬מנועס זה נראה נקרא ר׳ אלעזר נדה כ׳‬
‫ב׳ מרא דארעא דישראל שהוא היה‪:‬מבבל ודרש בשבח א״י‪-‬לתכלית אחדומ‬
‫האומה באופן שבני בבל‪ :‬קבלו ההוראה מא״י דוקא כי בכל מקוס שאמרו‬
‫שלחו מתם הוא ר׳ אלעזר ששלח הוראות ב״ד של א״י לבבל קנהדרין י״ז ב׳‬
‫וא ‪ q‬שבני בבל לא רצו בזה ‪ :‬עיין בבל‪ ,‬ואמר ד יהודה בבבל העולה מבבל‬
‫לא״י עובר בעשה עיין כתובות ‪ .‬קי^א לא ^מפני‪,‬ש^ינה בא‪ ?!.‬אלרג®‬
‫הימה א״י;חבבא מאוד כמבואר;ברצות‪ :‬מ״ג א׳דלר׳^י חביבא;ארץ'ישראל‬
‫בכל;מקנם מצך אחד‬ ‫ביותר אבל חכמי‪ .‬בבל רצו בצןמיהןןיחך‬
‫תוליד‪:‬בנים׳‪:‬הגוכים למ‪,‬ר|ךס‪,‬‬ ‫ומצד זה' נהרא נהרא ופשעי׳‬
‫ומצד אחר רצו הקישור והאחדות אשר א״י מקוגלת יותר לכך‪:.,‬גם‪:‬הנובע‬
‫הכינה ארז זו לכך שהוא גבוהה מבבל‪ ,‬ומרגלת בפומי דתלמודאי‪ .‬על יושבי‬
‫בבל הואילהוימבי בארעא דחשוכה אמרי שמעתא^דמחשכי‪ ,‬ובאמת‪ :‬יש ה מ ל‬
‫לדמות‪.‬בבל‪ 0 ,,.‬לז‬ ‫‪:‬דול בין שתי‪:‬אלו‪ .‬חארצומ‪:‬גם‘ במידות‪,‬‬
‫פולין‪:‬ו^׳י לאשכנז כי בשבת‪.‬קי״ע מב^ר שבצי‪,‬זבל‪:‬זכו״מפק‪,1‬שמכבךין‪-‬את‬
‫^^^^^^בל‪:‬יותק־במה שלין‬ ‫המורה ובני א״י מפני שנומנין מעשרות א״כ‬
‫^^^ום ו‪%‬י במה שבין אדם לחברג‬
‫ו ד ע ־כי יחוק בבל אל א״י כיחוק ׳הנערי ■אל^ הזקן;‪ :‬נער כחו יפה‬
‫‪;-‬־^גדולות ולהתחכם במורה^־ אפק׳אקיה■ לו‪:‬המדע‪:‬והניקיוךיעד שיבוא‬
‫לידי ־־דעה‪:‬בצקעו נקיעותיו■■אל׳־ארץ אחרת ■בבל הוא ■מזרח־וא״י מערב‪-*-‬על‬
‫כר‪:‬הגמר;השם אס אברהם‪ :‬אבינו ליקע ממזרח למערב‪ :‬ולקדש אמ‪ 3‬שמערב‬
‫יותר‪: ,‬ואנשנבאו ימי ^קנה ביותר וחעאוי ישראל‪ :‬במערב׳ שלחם־השם^לבימ‬
‫אמס למזרח פקחים; פ״ז ‪5‬׳;״ וכן ב שעה שהצריכו ׳במערב א׳׳י ־לבעל כחזבחור‬
‫נ ע ר' לנ עו ה רוח הלימוד המורה״כי עשל י כ ה הזקנה‪ :,‬אז באר אצשי תורה‬
‫בבל אשר שם גלה החרש־והמקגר והחזירו העערהליושנה בא״י‪ ,‬כמו שאמרו‬
 ‫ארץ ישראל‬ ‫‪392‬‬

‫קוכה‪,‬כ^ ז׳;‪ :‬ממחילה‪ :‬עלה־ עזרא מבבל לא?י‪ .‬ואח״ב הלל ■ואח״כ‪:‬ר׳‪ .‬חייא'‬
‫ובניו לחדש ‪.‬כח המולה בא<׳י‪ ,‬כמד‪-‬מכ‪^/‬רש״ג־ מנאישא חכמה בבבל‪ -‬יומר‬
‫מא;!י‪ ,‬וכן ב ‪p‬ו‪ q‬הוראה בשנס‪:‬שכ"ב למכיכס קמורביכא ו ל אשי וחדשר־הוראה‬
‫בבב ‪ :3‬ואמרו מגלה כ״נו'א׳ שבמי מדי שובמי ככקיומ שבבבליעמידין‪:‬שיקבעו‬
‫בא״י וכן־הוא באממ כי מורמ_ בבליים‪:‬הוא ־שולעמ עמה בא״יהגם כי הגדול‬
‫שבהם הוא רב נהג כבוד גדול בא״י ואמר‪ -‬כי כל מערבא הוא עדומ לכל‬
‫באי‪:.‬עולם שהשכינה שורה'בישראל שבמ כ״ג ב׳? שניהס־אממ מצד הבחרומ‬
‫והזקנה‪.‬כאמור‪ ,‬ונראה כאלו השם בחר בשניהם ועאה שימן נק לבבל ולא״י‬
‫היינו פורים ; וחנוכה; נש אשמר‪ ,‬בבבל וח״ל‪,‬יורה לכו כי‪ :‬ל א‪ :‬השמיר‪ .‬יקמיר‬
‫השם פניו מישראל גס׳בח״ליבכח חחורה‪ ,‬ונש חנוכה יורה על החכמה שבא״י‬
‫לעשומ‪:‬מעשה‪:‬גבורה כחשמנאים‪ .‬ואמר ל כמן אין חכמה־כחכממ א״יאבומ‬
‫דל;נ כ״ח ו ל זירא אמר אוירא דא״י מחכים‪: ,‬כלומר‪ .‬המורה בבבל אבל‬
‫החכמה של■ מולה ■בא״י‪.‬־ והנה יש בריימוח בגמלא‪:‬בשם־ הבבליים כאשל‬
‫אבאר ע׳ בלייהא ואמר רש״ג באגרה;כי‪ :‬ביו מי‪ :‬ד ל נמן ואחריו נקראו‬
‫משכיוס״של‪ :‬בבל ־בא״י משנה ל כהן‪ .‬והזכרה? ‪ r‬ה כאן יען כמב הצדיק‬
‫החלי‪ q‬מ הול׳ ר הירשקאלישער כי׳‪.‬להוכ יחכיעל מה שכמבהי ע־ ארבעאמות‬
‫אות ז׳ שבאלז ישראל לא‪ :‬קפדו‪,‬אזוגות ששמם־מכו רבנן הוא מא״‪.‬י‪ ,‬ובפשחי׳‬
‫ק״י אמרו ה״ר לא יאכל‪ :‬אדם סלי‪ :‬ולא ישמה מרי ואני דעמי שכל זה בבבל‬
‫‪.:‬נשהה כאשר בארמי שם ■ואבאר בע׳ בליימא ובבל אי״ה‪: ■ : .‬‬ ‫־ ;‬
‫‪...‬‬ ‫‪..‬ן‬

‫מ ו ש ב י בני‪ .‬ישראל‪:‬בארז מצרים‪ .‬הוא ענץ‪ .‬אשר חקרו עליו'מאז גדולים‬

‫‪ . .‬״ ‪. .‬ועובים ״והעולה ״מכולם הוא שא? אפשר ‪ .‬לברר איזה‪,‬מלו״ מצרים‬
‫ה;ה‪ ..‬זהי אשר‪:‬משה‪ .‬ואהרן'‪,‬הוציאו ‪^.‬מיו את‪.‬עם ישלאל‪^ /‬יש אומרים״כי‪.‬עמי‬
‫ערביים‪ .-‬שתפקו'מצרים בחזקא היקתמש ‪5?0808‬י[ע רועים היו‪ .‬מושל!ים‪ .‬אז‪,‬‬
‫ו^<'המכוון‪:‬עם מלך חדש מיינע‪:‬נייע‪:‬ד‪.‬ינ;מכוטיע‪ .‬ויש‪ 1‬אומרים‪.‬כי‪.‬מלך חדש‬
‫זה־מיה״‪-‬המלו‪,‬של ‪,‬מצךים העליונה שכבש‪ .‬מצרים המחמונה‪-‬מחמ ידו‪ .‬ע!ין‬
‫^^ק>וי^ או‪.‬מ^ים~כי ״אחר‪ .‬שכבל ■נורשו ההיקתפש מן מצרים קם מלך חלש‬
‫^אזיש‪:‬מעם‪.‬מצל’םרשנזל ‪1‬ש^ה‪:‬נשוא‪?:‬רא פן מקלאכה‪:‬מלחמה ונושך‪:‬גם‬
‫הגא על שונאינו‪-‬א^׳^שמש‪ .‬ומלה מן‪ :‬האלץ המחמוכה‪ :‬נידערעגיפטען אל‬
‫יושך‪.‬לו אפי^וןא; י״ד _ כ״ו‪■ .‬‬ ‫־'העליונה‬
‫והנה־^השס‪:‬עשה שי‪.‬מן‪_.‬בגלות■ מצלים לדולות■ עולמיסל לבני׳ ישראלי‪-‬פי•‬
‫‪ ,‬׳׳‪:•.‬כ ‪-:‬הולהיזלעלשל שם• לבין זלעו‪-‬שלדחם‪.‬־וגם‪:‬זלעוד‪:‬של‪.‬יפחי)גריכענ־‬
‫ןצזנד(;למד ממלליס‪ ,‬יען פי גדולי;חכמי יון קדמוכיםי׳ ‪3‬א‪:1‬מצר?ש;כמל‪:‬הלאש'‬
‫יןב?אג המדעות והחכמות‪:,‬והאמונ‪.‬ומ[;לאל^ ’ון‪? 1‬אואףשלזלעו■‬
‫ש>־לשפמשגנלסו^ ^‪:‬שראלל נ?מפה‪ ,‬המורה• למו'לשמ״‪:,‬עולם‪ -.■,‬ולזלעו‪:‬של יפת‬
‫האפמה^ ?ען‪.:‬פי ■שניהתלקחו‪ :‬השמלה־על‪. :‬שפמם לפקוס‪:‬עלומ אביאם•לןלא'‬
‫שס‪;:‬המח’)ל ויפס כשמע^‪.‬לו׳ •;לפיכך‪:‬זכא שםדלטאת‪-:‬ויפת לפיוולא^‪3‬׳;ר‪-‬ל!ו‬
‫ויפיותו ־של‪ :‬יפת•‪.‬ישכן‪1:‬נאהלי״־‪-,‬שם‪ ~ .‬הנולית־היא ■למז למולת פממושא;־‬
‫■‪39:3‬‬
‫ת בצגומבי‪ ,‬והפ’נלא" ‪)tlla‬ן ‪*F i‬ץ‬ ‫והחמומה כבר אלהי׳ נשןמת אדם‬
‫תו א ר מז לחכמת אדם וכר השכל■ ומבניהם'תצא א מ ת'‪ 3‬א ^ ג והרי זתידבל‬
‫^■'וכל■ ה א רן באו' לשבור אוכל‬ ‫פלא שזכתה מצרים"מאז להיות■ גברת‬
‫לגו‪ q‬ל א ק מצרים וכן ללמוד חכמת מצרים ? אץ״זהי׳כי׳״אס כקבת תיא׳מן‬
‫תשמים לבאור בגן ד׳ כארץ מצרים מלאה‪ -‬בץפי הצויבצניסד ומפכי■ שהעבע‬
‫•היא יקוד כלי המושכלות כי לפ^׳ננרך השגתי יהמציאוית כן‪-‬יתרבו הלימודים '‬
‫בחכמה והמוקריות מושכלות■י באלהיוה‪■ ,‬לפיכך זכהי חם שהוא'בעל טבע‬
‫להיות היקוד אשר ממנו ילמדו וישכילו־ יפת ושם‪ ,‬יפת לימודיות ושם באלהיות‪,‬‬
‫השכים האחרונים הטיבו את מה שהשחית הראשון כי הטבע בלא השכלה‬
‫ומוקר מה מכה יהלוך צדקה ומשפט‪ ,‬עד שהשרישו •יפת בארץ היונים ושם‬
‫כארז ישראל שרשי המציאות כטבעיות ולימודיות ואלהיות ממצרים ביתר‬
‫עוז וחוזק לתועלת;כלל העולם‪ .‬דעת ’ו‪ qp‬׳הכהן ק׳ אפיהן א׳ ‪ 14‬כשיטת‬
‫מהכעטהמכהן מצרים שיאכותיכו כאו;לאלפים למצרים כשק היקקאק‪ ,‬וזהשלא‬
‫כתור'שרק שבעים נפ ק ירדו■ מצרים? לפיכך נראה דעת בעל‪:‬חקרי קדמוניות‬
‫כי היקקהק היו ערביים‪ ,‬ואם משלו בשעה שבא יעקב׳ וזרעו‪-‬למצרים ובגרקו'‬
‫משם עד שמלכו;תושכי ארז חם• וזה הוא מלך חד ש שהתח > לענות‪ :‬זרע‬
‫ישראל בבכיכים‪ ,‬כי־עד עתה' היו אבותינו‪ .‬רועי צאן לתועבה מצרים‪ ,‬ופרעה‬
‫החדש רצה לגדל עם זה לבניבים ולעבודת ‪-‬האדמה ‪ ,‬ע׳^כ הוכרחו■ לבכות‬
‫ערי מיקככות לפרעה את ׳ פתם ז א ת רעמקק‪ — .‬ולא כאשר גזר יו ‪qp‬‬
‫שבכו העמודים הגדולים פירממידען שנבוכו בם רבים מה* היו? אבל לדעתי•‬
‫מפורש הדבר יחזקאל ט״ז כ״ד ותבני‪ .‬לך גב ותעשי לך ךרמך‪ ,‬בכל‪ -‬רחוב‬
‫אל כל‪-‬ראש‪-‬דרך >י ת רטתך ותרבי את מזכות’ך ע^ש;‪:‬א״‪-‬כ'ת’ו‪--‬לתכלימ‬
‫הזכות‪ — .‬והיו במצרים שבעה'מיני מפלגות' )קמתטטן( ^׳‪:‬כתנים ב׳■ אנשי‬
‫מלחמה ג' רועי‪-‬בקר ד׳׳ רועי■ חזיר‪ -‬ה׳ קוחריק ו׳ מליצים ז' קפכים‪ ,‬פריע■‬
‫שטער‪; ,‬קןדצזטען‪ ,‬רינדהירטען‪ .,‬הימחילטען^; געווערבםוייטע‪ ,‬ךהןהעטטער‬
‫מונד‪-‬טיפעעל‪.‬־‪:‬‬
‫ל ה י ה לכל דבר שבעולם אדם מיוקד ממונה‪ ,.‬ד״מ כל‪-‬עץ עבודה •זרה‬
‫היה לו מפלגת כהנים מי‪ 1‬חדת אקר הורישו זכותם‪:‬לבניהם ובני‬
‫בכיחם ואין לזר אתם עד שכל עובד‪-‬עבודה‪-‬זרה‪..‬מגונה זו מאש‪:‬כאחךת‪f.‬‬
‫וכך לכל‪-‬מחלה" היה רופא מיוחד‪- .‬נגד כל אלה אמר השם; למאה‪-'-‬להבדיגו‬
‫’אראל ממנהגים‪-‬כאלה‪-.‬רק ‪-‬חוקה אחת^יהיא■ לכם וכן פ^־מח^ה! אשר‪-‬שמתי‬
‫^^^^פאך‪^:‬נכלל>־ ■;כ‪:‬־;■■‬ ‫ב מ צ ר ^ל א אשים עליך‬
‫^>ג‪ 2‬ס ל א כ ל מנהגי מצרים יהיו ברע כי היו"איזה חוקים טובים להנהגת‬
‫העמים שם בשערי משפנו‪,,‬ד״מ״לץ‪ .‬זיממיק אכל‪-‬מי שהא‪,‬שים‪.‬חברך‬ ‫‪:‬‬
‫ושיהיה ■‪,,‬ההורג כפא‪:‬עבדו‬ ‫על ״חכם ענוש יעכש כאשר‬
‫כמז ‪7‬׳חייב מיתה והפריזו על קמלה בד־‪’:‬ן; ועוכש‪1-‬ל‪,‬לון‪-‬דץ' מיתה; ננל ‪:‬שעננת■‬
‫שקלז־לקטום ‪ ’T‬בעל איפה ומשקולת■ בלתי‪ -‬צולקתך‪,‬לחתיך לםוף ‪ 5‬עלעולך‬
‫יכיל‪• ,‬ולקצון‪ -‬אברי ־הנואפים )לימלמיר אי ‪ 77‬־■שהביא הר‪5‬ק^‪:‬כ’‪/‬ב|‪ ;.‬י גם‬
‫^וצהגיהס ה ^ ס שיוכלו ארדס ליאא אחיות‪,‬י והגכביס והלקטןם‪;-‬אמו‪-‬להם‬
‫צ‪:‬‬ ‫‪' . .‬׳ס‪- -‬‬ ‫*( ההפ ט ה^פטכען למבל סעליה להבין המולה‪.‬‬
 ‫ארץ מצרים‬ ‫‪394‬‬
‫ראש‪.‬אחד בלשיון;הממשלה■א‪;5‬ר‪-‬אל^ו הלך;המזל ליקח החפץ במקח מועע‬
‫וכיוצא‪ ,‬בפרנו בדברים הכוגעיס לעבודה ואמונה הרעו מאוד ■לחבב הבהמוס‬
‫והחיות ולכבדם כאלהיס‪ .‬מכל אלה •הוציא השם את ■בני ישראל ונסן להם‬
‫חוקים טובים וישרים ומשפנוים צדיקים אשר יחיו בהם חיי;עד‪•.‬עתה אכתוב‬
‫•איזה חידושיס המתיחשים לידיעת דרכי מצרים ולהבנת כתובים‪.‬‬
‫א כשמות רבה פ׳ ו׳ על ויאמר ה׳ אל משה בא אל פרעה וישלח את ישראל‬
‫מתלא אמר מן ע טי א לית הניא אלא םן קציא ופירש העלוך ■מן עצי‬
‫שיטים אין הנאה רק הקציצה‪ .‬ובעל חקרי קדמוניות מביא שהשם קציא‬
‫הוא מלך ואין טעם לדבר והוא עצמו פירש הקציא = היקצמק רועים‬
‫’ וגס כן אין לזה טעש לשבח‪ .‬אבל העיקר לדעתי הוא פשוט‪ :‬המדרש‬
‫מדקדק'לשון בא אל פרעה היל״ל לך אל פרעה ועוד הקיצור וישלח את‬
‫ישראל בלא הקדמה? א״כ אומר מ‪,‬ן שוטה אין הנאה אלא‪ ,‬ה ‪p‬ו‪ ■q‬הקיום‬
‫להפטר ממנו לפיכך נאמר בא שיפטור מפרעה ולא ידבר לק בקיצור‬
‫המנוקש שישלח ישראל מארצו‪ ,‬וקציא הוא קן וקוף וזה ברור‪— .‬‬
‫^ האל הגדול אשר ממנו נברא הכל נקרא אצלם קנעפה ל ק‪^ 116‬החו שך‪ ,‬מן‬
‫י ולא יכנף עוד מוריך פננרטןייכנרט‪ ,‬דונקעו‪ .‬ושלשה המה האלילים‬
‫■ הראשים הנולדים א׳ מזיריק )ןמננענןוי ‪ 0‬ב׳ קיזיק )לבנה( ג׳ נייצוח הזמן‬
‫הנמשך משניהם‪ ,‬ולכן"נקרא על^הפקל העומד מכוקה בעיר זקיק )דמט‬
‫פעלטוייערטע ביןד מין ןמים( ‪. :‬אני הייתי אני הוה ואני אהיה‪ ,‬כלומר‬
‫הזמן ‪ —-‬ו א מ רי ציצערא )ע׳ פונקע( ‪ N eith a N ile n a ta :‬נייטה נולד‬
‫מכילוק שיוצא חוצה לימים ידועים ונולד■ חשבון הזמנים באופן שכל‬
‫עבודתם היתה ׳ לחשבון הזמנים‪ ,‬וגלגלי שמים וטבעי המיס ובעלי חיים‬
‫)נמטורדיענםט(‪.‬‬
‫והשמש נקרא ג״כ פרע או פראה ׳ומזה המלך נ קי א פרעה כמר‬
‫אויגוקטוק ברומי )דער ערןויכטע(‪ .‬פרטי פרע היא פ ה ט א — פרע‬
‫הנבואה מכח הקעק‪ .‬אם ‪ 5‬ת בת פוטי פרע הוא 'לדעתי כהן = ‪Dij‬‬
‫' 'של‪ 3‬ח = נייטא וכן צ ם־נת פ ענ ח •הוא צף‪,‬שויען‪ 3‬ת די מ לייט פענח ==‬
‫פעגיקס גלגל הזמן כנודע*(‪.‬‬
‫‪' jj‬לדעת'קצת חוקרים לעדו המצריים דרכי עבודתם מן הכושים אקר ■באו‬
‫מהודו‪ ,‬ובאמת יש השתוות קצת בין שני אלו‪ ,‬ההודיים יש'להם הר גדול‬
‫׳ נקראו כשם מערו ’ א שי עליו שוכן שיוומ וממנו הוליד את נהר גמנגנננן‬
‫המתפשט בארץ בצורת »שולש אקר הוא קדוש אצלם‪ ,‬וכן הכושים כיבדו‬

‫*( אלנננ מלאות'נגעים׳'הין במצליס באמונה אלהוה‪) ,‬עיין םטיינדןייע‪-‬צד‪ 2 7 1 .‬כעס דלי‬
‫לעסה ‪ (R0th‬ינתהילה היה הזוג קנמפה אונד נייעה ) ‪^ iÉneph‬ן‪_(%‬שולש השכל‬
‫ושולש החומל" דערצז‪î‬רגיי‪ D‬ט) ‪(Kneph‬צו ‪i‬ר‪M‬מטע'ליע' ‪|^6^ 11‬לדעסי>!‪(1‬לנמכט ‪£‬ינ ם ט עי‬
‫■ געבלי כנף כמו ולא יכנף עוד מוליך‪ — ,‬ני‪.‬ינו כמו‪ .‬אנתו וו״ך או עגת־לייט ‪‘- -‬ומזוג‪;,‬׳(?‘‬
‫ו ‪,‬נשהלשל זוג אחל ‪3‬זכל‪_.‬ונקבה ‪ , Se'çech u nd -P ascht‬צזורלייטצוונדצןולרולס‪^,‬ה ‪®5‬‬
‫‪. .‬והמקוס‪ .‬לדעתי‪ .‬זנננעל משולה זיו‪.‬ליכס עס‪.‬ח׳ בסו^ כדרך כל מילות מצליות על‪ ,‬סז??ו‬
‫בעניי‬ ‫כי מהאול וזיו השמש יצא הזמן ומלה ‪ ' Pascht‬ע ל המקום לןי'^ ‪fjp‬‬
‫יזדםדעהנען צזויסברייטען‪.‬‬
‫‪295‬‬ ‫ארץ מצרים‬
‫א ת' ה ר גדול בארצם מערמע‪ ,‬אשר הוציא את נהר כילוק המשתפך ג״כ‬
‫בצורת משולש בארץ מצרים התחתונה )דעלכוין(‪ .‬לדעתי‪,‬יתכן לפרש בזה‬
‫דברי הנביא ישעיה י״ח שנלאו חכמי לב לבאר ‪ :‬הוי ארץ צלצל כנפים‬
‫אשר מעבר לנהרי כיש השולח בים צירים'ובכלי גומא על פני המים לכו‬
‫מלכים קלים אל גוי ממושך ומורע אל עם נורא מן הוא והלאה‪ ,‬נוי קו‬
‫קו ומבוסה אשר בזאו נהרות ארצו‪ .‬ובקוך הפרשה חוזר הנביא וקורא‬
‫בעת ההיא יונל שי לד׳ צבאות ‪,‬עם ממושך ומורע גוי קו קו וטבוסה ?‬
‫לדעתי הכוונה אל ארץ מצרים שהיא ארץ צלצל כנפים ניןטר‪1‬זע ובעלת‬
‫משולש קו קו ומכוסה שני קוים על היתר לוויימ טענקען מונד דיצז‬
‫גרונדויניע מבוסה‪.‬‬
‫ויען שהיו המצריים כהודיים עובדים לנהרות אלו כלכל כוחות העבע‬
‫כפי תכונת ארצם‪ ,‬בחר ד׳ להביא את בני ישראל לארץ כנען מקום אשר‬
‫עיני ד׳ אלהיך בת מראשית השנה ועד אחרית השנה‪ ,‬כלומר לא כשאר‬
‫ארצות אשר בתנה גובר יקוד מן היקודות האש או המים אשר עובדים‬
‫להם יושביהן‪ ,‬כי אם א״י הוא ממוצעת נלא שום מראות עבע משונות‪,‬‬
‫רק הכל תלוי בהשגחת הגשם וברכת הארץ ואווירא דארץ ישראל מחכים‬
‫וכמו שאמר ר׳ נתן אבות דר״נ אין לך חכמה כחכמת א״י‪ ,‬אשר בה‪.‬שוכן‬
‫שכל מרומים בלי שום ממוצע שבעי‪ ,‬וקם הכין השם הר המוריד‪ ,‬לנגד הרי‬
‫מערו ומערמע בהודו ומש‪ ,‬ומשם תצא הוראה לכל העולם‪ ,‬אשר על כן‬
‫נראה לכוין מחשבת המשורר תהילים ק״ח שמשבח‪,‬את היציאה ממצרים‬
‫לא״י‪ ,‬וקורא את האומה היתך ישבו בה ומקיים גער הית קנה שהיא‬
‫ארץ מצרים ע׳׳ש תקנה טיןיןי פקסירוםטטוידע שגדלת שם לרוב‪ .‬ואומר‬
‫יאתיו חשמנים מני מצרים כוש תריץ ידיו לאלתים)עיין אות אסמן ובהערה(‬
‫ממש על דרך שמבטיח הנביא ישעיה שגוי קו קו ומבוקת יובל שי לד׳‬
‫צבאות כי הכל הולך אחר החתום‪ ,‬ואמת חותם של תקב״ה■ לפרקם תורתו‬
‫לכל העמים ומציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים‪ .‬לפיכך אומר המשורר‬
‫במחילה הפרשה מנתינת המורה ומציון השגחת תבורא; ■כי גקם נדבות‬
‫תנ’‪ q‬אלהים נחלתך ונלאה אותה‪,‬כוננת לא כארץ מצרים התלויה במי‬
‫נילוק‪ .‬ואומר מלכי צבאות ידודון ידודון למלחמה אבל ישראל הוא‪ :‬נות‬
‫בית כנפי יונה נחפה בכק‪ q‬שלא לנוק חוצה וכדומה‪ .‬חוץ מזה ראיתי‬
‫להעיר עוד על מת שהזכרתי למעלה מיחזקאל ע״ז לבאר מלת ״רמה״‬
‫שהלא סירמחידע ועיין בהערת לאות אונמיות למעלת צד ‪.262‬‬

‫אשא‪ ,‬הולכי אושא‪ ,‬תמנה אושא‪.‬‬

‫כ ל א ש השנה ל״׳א ע״ב מבואר שהקנדרין גלתה עשר גליות; מירושלים‬
‫ליבנא ומיבני‪ :‬לאושא ומאושא ליבנה ומיבנה לאושא‪,‬־מאושא‬
‫לשפרעם מ שפרעם לבית שערים‪ ,‬מבית שערים לציפורי‪ ,‬ומציפורי לטבריה‪.‬‬
‫ור' אלננזי לא חשיב כי אם שש כפי המקומות; יבנה אושא‪:‬שפרעם בית‬
‫שערים ציפורי טבריה‪ .‬והנה ידענו כי יבנה היתה מושב קנהדרין בימי מ ן‬
 ‫;‬ ‫‪396‬‬
‫■גמליאל;דיבכה אחל החרק מיד וצנוד״בימי ר׳ יוחכן בן‪-‬זכאי‪ ,‬וממס'נראה כי‬
‫גלו בימי׳ נורמיחןי לאומא ממלך‪ .‬בימי יד שמעץ בן גמליאל‪ ,‬ומוב חזרו ליבנה‬
‫בימי״ק׳"כוזיניא ושוב■ גלו^ לאושא בימי ׳ הדרימן שכנש את■בןי כוזיבא ועשה‬
‫ח ר ק ביתר‪ .‬ואח״כ בנולה אושא בימי רבי יעקיבא■ ששמך תלמידיו כץ אושא‬
‫לשפרעם ונעשה שפרעם מושב רבי יהודה הנשיא ומשם נקע לציפורי ומציפורי‬
‫'לעבריה שנמשך שם מושב דישיבה עד יום גלות ה א ק ע״פ גמלוק קרובו‬
‫של קיקר קמנטטמנטינוים‪' ,‬וע״כ קיימו שם' כי עבריה עמוקה מכולם; עיין‬
‫למעלה ע''אקפקינו ש שהיו שלשה חרבנות‪,‬‬
‫א והנה ביבנה מקנו כמת תקלות שלזכרו במשנה ובליימא עיין רה״ש ישם‬
‫ומקנו שם מפילות וקדר ברכות ברכת המזון ברכות כ״ח‪ :‬ומ״ח;‬
‫׳ונקראת יבנה 'אוצר של יבנה מוקפמא ‪.‬ע׳ אוצר לגודל לימוד תמורת‬
‫■שם‪ ,‬אבל מקנות אושא לאי נזכרו במשנת זולת מה ׳שאמר'עולאישבת‬
‫ע״ו; ננל שלשת ‪p‬פ'קות 'לשרו‪ q‬עליתן'׳תרומת כאושא מקנו‪ ,‬וזה צריך‬
‫' ביאור למת העלים רבינו ■קדוש עיניו מלהזכיר ־מקנות ■אושא במשנת לא‬
‫כשם ולא בזכר? ועוד כי נלאה'שר׳ יוחנן הקל מאוד כישיבת אושא כי‬
‫אמר יודעין אנו מי היה כמנינא? ירושלמי כמוכות פ״די ה״ח כאלו לא‬
‫י נאמנו לו חכמי אושא! וכן כתוכות ע״ח על תא שאמרו כמשנה ‪ :‬משניקת‬
‫■י אלו ואלו מודים‪-‬שאם מכרת ונתנה הכעל מוציא מיד הלקוחות שואל‬
‫‪ -‬הש״ק״לימא תנינא מקנת אושא‪ .‬וקשה'מאוד למת לא ישנה רכי כמשנה‬
‫־־ הקנמ׳או שא ואם מפצי שהיו‪-‬ענין זה מחלוקת כ״ש ^וב״ה;שתיו׳ קודם‬
‫אושא הלא בכל זאת אאשללישיכמ‪-‬אושא לקדר מקנת־אחת כמה שמודים‬
‫■ כ״ש וב״ה? וע?ין ירושלמי פאה על־ התקנה י שהמבזבז אל יבזבז יותר‬
‫מחומש_ שתימה קודם אושא ואפ״ת תקנוה כאושא מפני שנשכחה וחזרו‬
‫‪ -‬ויקדות? ותמוק׳ כתכו שם בכתובותי דבב״ק ע״ע־מבוארי שמקנת' אושא‬
‫י שייכה^גם בנכקים שנפלו לאשה אחר תאירוקין‪ ,‬וא״כ איך יאמר הש״ת‬
‫עלי המשנה שעוקקת בנכקים שנפלו קודם אירושין שהיא־ מקנת אושא?‬
‫־' ועוד קשת־ לי בב״ק שם ־נחלקו אם לקיים מקנת אושא או לא ולמת יהיה‬
‫׳ '־‬ ‫־־‬ ‫'מחלוקת־בזת?; ‪* ■: : ^ ....:‬־‪.‬׳‬
‫ב נאשוב עתה־ מקנות אושא‪) ;:‬א( בכתובות מ״ע ע״ב כאושא התקינו שיהיה‬
‫^־ אדם זן בניו ובנומיורכשתס ־קעניס‪) .‬ב( הכותב כל;נכ שיו'לבניו הוא‬
‫ואשתו נזונים מתם‪) .‬ג( המבזבז •אלי יבזבז־ יוסר מחומש כדי שלא ‪.‬יצערך‬
‫לבריות‪) .‬ד( שיהיה אדם מתגלגל עטי בנו עד י״ב הנ ה מכאן ואילך‪,‬יורד‬
‫עמו לחייו?)ת( האשה שמכרה בנכקי מלוג בחיי בעלה ומתה‪ ,‬תבעל‬
‫^^^^^^דקוחוית;•■)ו( המקפיד והמבייש^את הזקן^מסן^לו דנרא זהב‬ ‫מוציא‬
‫ירושלמי כתובות שם וב״ק פ׳׳ח ת׳^‪) .‬ז( באושא התקינו‪.‬שלא לנדות זקן‬
‫‪. .‬־)ירושלמי‪;.‬־ מ״ק ר^׳פ ואלו מגלחץ(ד אלא א״כ חעא יכירבעם‪.‬־')ח( רבותיכג‬
‫“׳ליכמנו‪,‬באושא אתרוג אחר לקיעמו בין ׳ לשב‪-‬יעית ־בץ למעשר רת״ש ע״ו‬
‫י‬

‫‪ .‬׳ ־ע״א; )ע(על'פ שת' שפקות שורפץ־תרומת שבת ע״ו ע״ב‪ .‬וצריך ביאורימה‬
‫ר לת?מת משיבה־ למקנות אלן? ׳ ־ י■‪:. :‬ל ‪.‬׳'־ ‪.‬ז׳ ׳ ; ־ ‪-‬ל■;'‬
‫‪5 .‬׳ קשה מת״־שאמר י׳ יוחנך־ב״ב רפ״ג כ׳׳ח‪ .‬ושמעתי מתולכיי אושא;‬
‫‪397‬‬ ‫אשא‬
‫♦ •‬
‫לחזקה שהיא ג׳ שכיס משור המועד‪ ,‬וקשה למה הוצרך ר׳ יוחנן ללמוד‬
‫דבר זה מהולכי אושא והלא מחלוקה נודעת היא בין רבי ורשב״ג אביו‬
‫יבמות ק״ה דרבי קובר בהרי זמני הוי חזקה ורשב״ג מחמיר דנשלשה‬
‫זמני דוקא ובמקקכא דוקתות ושור המועד דוקא בג׳ זמני? ועוד‪,‬קשה‬
‫דב ‪p‬ו‪ q‬הקוגיא שם בב״ב אמרי מאן הולכיאושא? ר׳ ישמע^‪ ,‬ואיך אפשר‬
‫שר׳ יוחנן שמע מר׳ ישמעאל שחי קודם רבי רבו? ועוד קשה לשס מקקי‬
‫דלרבכן כפקא להו לחזקה ג׳ שנים ממה שהזהיר ירמיהו על שמירת‬
‫השערות שתי שנים קודם החרבן‪ ,‬ולמה יצערכו לשמור השער והלא כשתי‬
‫קכיס נתחזקה השדה! אלא ודאי דחזקה דוקא ג׳ שנים‪ ,‬ואמר ר׳ יוקף‬
‫דלמא ירמיה עצה עובה קמ״ל כמו זה שלימד לבכי דורו עצה לבכות‬
‫בתים ולכעוע גנוה ויאכלו פרים בבבל עד מלאת ע׳‪ ,‬שכה? ומקיק רבא‬
‫דהוא קברא‪ :‬שתי שנים מחיל איכש אבל נשלישית שוב לא מחיל ובודאי‬
‫מדמחל ולא מיחה מכר השדה למחזיק‪ .‬וקשה למה לי כל משא ומתן‬
‫הזה של ירמיהו ושל שור המועד ולאיזה תכלית‪-‬הביאו עכיןהולכי‪.‬אושא‬
‫כלל בזה ולמה חלק רבא על דברים פשועים?‬
‫ד קשה דלא מציכו בכל הש״ק רמז להולכי אושא שהוא ר׳ ישמעאל ואדרבא‬
‫בכתובות ד׳ נ׳ ע״א אשכחיה רב יצחק בר יוקף לר׳ אבוהו דהוי קאי‬
‫באוכלוקא דאוקא אמר לי׳ מאן מרא דשמעתא דאוקא? אמר לו‪ ,‬רבי‬
‫יוקי בר חכינא תנא מיניה ארבעי׳ זמנים ודמי ליה כמאן דמכחה בכיקתיה‬
‫וקשה הלא ר׳ ישמעאל הוא מרא דתקכת אושא ? ועוד למה הוצרך ר׳‬
‫יצחק בר יוקף ללמוד דבר זה ארבעים זמני‪ ,‬ועוד מה זה מרא דשמעתא‬
‫דאושא ? ליקב כל זה אמרתי כי לדעתי נהגו חכמים לבחור במקום‬
‫ידוע לקימן עוב להביא לשם עקקיהס לידי גמר ותכלית‪ ,‬כדרך שבחרו‬
‫במקום אשר כקרא עץ עב לקדש שם חדשים ולחשוב חשבוןהעיבוררת״ש‬
‫כ״ה א׳ זיל לעין עב וקדשי׳ )לחודש( ושלח לי קימכא דוד מלך ישראל‬
‫ח־ וקיס‪ ,‬לדעתי מפני שבתחילה נהגו לקדש חדשים ביהודה והלכו לשם‬
‫כ״ד קרונות וכככק בהם עין הרע — ועקרו משם ותקנו לחדש חלשים‬
‫בגליל במקום הנקרא עין עב לבל ישלוע עוד עין רע עיין בירושלמי‬
‫קכהדרין פ״ק ה״ב ע׳׳ש‪.‬‬
‫מעעס זה נראה שבחרו מיד'אחר הגלות ירושלים לקבוע הישיבה‬
‫ביבנה לקימן עוב כלומר ןב;ה במהרה בימינו‪ — .‬ואחר שיבכה היתה‬
‫בקככה הלכו לאושא להורות כי כתיאשו מן הגאולה‪ ,‬ולפיכך ראוי לעשות‬
‫גדריס ותקנות קבועות וחזקות כמו אושין מן ארשיא יחיטון עזרא ד׳ י״ב‬
‫וכן החופר לאושין ב״ק כ׳‪ .‬והכה נחלקו בזה‪ ,‬חכמי ישראל ;ש מהם כמו‬
‫ר׳ עקיבא וחבריו לא היו מתיאשין מן הגאולה ושמו תקותס לרגלי משיח‬
‫גס בימי צער ורדיפות קקרי רומי‪ ,‬עד שהקהיל ר׳ עקיבא קהילות‬
‫ברבים ולמד תורה ולימד לתלמידים רבים גס כי המלכות גזרה שכנ‬
‫העוקק בתורה יהרג עיין ברכות ק״א‪ :‬וע״א י״ע א׳‪ .‬אבל י׳ ישמעאל‬
‫היה בעל ריבו של ר״ע הוא אמר לכלל הוי קל ללאש והוי נח לתשחורת‬
‫‪ .‬כלומר לקבל עול‪,‬מלכות אבות ג׳ י״ב‪ ,‬והוא הזהיר בהמון שלא ימנעו‬
 ‫‪898‬‬
‫־‬ ‫•‬

‫זרעו'ג‪1‬ל אכרהם אביכו אחר החלבן ב״ב‬ ‫מליאיא צשיא כדי אלא‬
‫צ״נו ‪5‬׳רע״‪V■p‬בתו ‪&p‬תא ‪p‬ו ‪p 'q‬וכוה' א מ ר בזה׳׳ל הואיל ועוקר׳ין את התורה‬
‫צצזור• על■ עצעצו• אלא ליאא צאים יאבל א״כ' צמצא זרעו אל■ א״א כלה‬
‫■ מאליוי ולכן מוצוב איהיו אוגגין ואל יהיו מזידין‪. .‬הואי ר׳ יאמעאל אלימד‬
‫בתחילה אהתורה צתצה להחיות' ולא להמית והי בהם ולא שי מו ת בהם‬
‫ע״א כ״ז ב׳ הפך ממה אגזרו בלוד אננל ג׳ לברים ע״א ג״ע וא״ד אפי׳‬
‫בצצעה יהלג ולא יעבור ירואלמי׳ אצהדר ץל ה״ה ע״א; '‬
‫ן ץ ר׳' ישמעאל צוה לבצי דורו אלימדת' תורה דרך אלז‪ ,‬איחרוא אדם באיעת‬
‫'חריאה ויקצור באעש קצירה ולא יצערך ללמוד רק מעלו היפך מר׳‪:‬שמעון‬
‫תלמידו ‪-‬של'ר׳׳ע>'אאר הכביד עול תורה ילמלי' על'אצאי יאראל ואמר‬
‫אצריך־ אלם ללמוד ולהגות׳ בתורה יומם'ולילה ברכות ל״ה ‪ :‬יומה■ אאמר‬
‫^מעאל לבן דמא בןאחותוי אילמוד ׳חכמת יוצית באעה אאיצה לא'יום‬
‫ולא• לילה י מצחות צ״א ?' הוא דוקא'‪-‬לממוצים על התורה ולא לכלל בצי‬
‫א ד ם' או הגראא ר׳ יהואיע כאאר הוא בתוקפתא י ע׳׳א קפ״א‪.‬‬
‫ר׳ יאמעאל דרכו להאגיח תמיד ’ ל עו ב ת' ע מו בעציצי צרכי החיים‪.‬‬
‫ודרך א ק‪ ,‬וצולע איך הרןפ׳יד על תקצת בצות יאראל צדרים א ל לייפותן‬
‫ולהפליג באבחן צג׳עים רפ״בבצות יאראל לא אחורות וכו׳‪ .‬לדעתי צראה‬
‫כי ר׳ יאמעאל חיבכ אפת ■מצית כי במאצה' ב׳״אקלים'פ״ג' באלא קופות‬
‫שפיה כתוב עליהן א׳ ב׳ ג׳ ור‪/‬׳ יאמעאל‬ ‫תרומת;הלאכש אובר‬
‫^״יוציא כאוב"עליהן'אלפא' >יתא; גמלאליוכן במא_• פרהי פ״א‬ ‫׳‬
‫•מ•'ג־ בלי׳׳אלאה״עאד‪-‬חודא איצס' ראוי שלאלאיל ולא לכבא ר׳ נורפון‬
‫^^^גא‪ ' ,‬ב ף עז א • קורהו'צו קד ר׳יי יאמעאל■ קורהו פרכליגרמא‬
‫בלאון יוצי?■ וזה מפצי אהחאיב את אפה יוצית לתכאיצו ויופי כמבואר‬
‫בירואלמי'אב ש פ׳ל־ א׳א ופאת פ״א דמותר ללמד לבת ר׳ אבוהריוצית‬
‫מפצי ״ שהואי תכאיע‪ ,‬וא‪ .q‬י כי צגזרה'־ בגזרה" בפולמוא )אל עור מ׳לכא(‬
‫"‪-‬עריצוא או׳ א עו א א ל א ילמד אלם'‪.‬אמ בצ^מציש? יא'לומר דר״י תיקל‬
‫‪ -‬בזה׳‪-‬כדרך־אהתירו לבית'רבי'‘ כמבואר׳בירואלמי‪ :‬שאיוהעעם אתו׳א מן‬
‫'ההכרח להתצהל בד ^' א רן'ו ב אפ ה' ב רו ר ה כפי^המובן;לעמיס ולא;יקוים‬
‫ביאראל ככתו‪ ’ .3‬אל‪,‬אד^אותך ‪3‬גוי_ אאר לא תאמע‪-‬לאוש‪ — .‬לחצה ל‬
‫י■ ישמעאל הוא הלא' התינוק שפדה' ד ‪,‬יהואימ מיד ׳ אחר החרבך ברומי‬
‫׳'לנראה לי אהוא היה׳ בש אל ד'י ש מ ע אל בן'■אליאע ’ כ הן‪.‬גלול אצהרג‬
‫•־באירעצע' בארן מצרים׳׳עיין ע׳ אלכאצדריאד׳ ‪■ .173‬־ובמואפתאיאלה‬
‫אבא ל שן א ש‪ 1‬ן‪ :‬כין‬ ‫; פ׳׳ א ר א מ ך' ר׳יי א מ ע א ל' דלך ■אבועה‬
‫צ^מןמן‪:‬הצוהור‪ :‬על‬ ‫־• עיניי; את‪ :‬לא;אלמל‪ .‬זאת ‪ ,‬לכל מורי הוראות‬
‫חג‪ ‘i‬מא ‪J‬מכוארז א׳כ אא‪5‬יו היה כהן ׳‪.‬גלול‪ :‬ולקרא ג״כי ר׳־^אמעאל יען כי‬
‫בא׳י' היהי מנהגיכך'לפע מי ם'לקרוא'לבן תצולד'כאם אביר אפילו י בחיים‬

‫לו' אחולל וכאבאתלי א^ל חברי שבדרום על אניס 'הודו ^לי‪ :‬על ׳זקן ממלא ;‬
 ‫לא הודו לי כדי שלא ירבו מחלוקות ביושראל‪ ,‬ולא נודע מי הוא זה זע׳ירא‬
‫מאנשי ירושלים? 'אפכן לי נראה שהוא' ר׳ ישמכנאל רבו של' ר■ ’אשית‬
‫האומר שנקרא זננילא מפני שר׳ יהושיע פדאו מרומי כשהיהלקען ונרןרא‬
‫ר״י זה קען במדלש בשעה ששאל מר׳; יתושיע' צועם ננל אישורי גבינות‬
‫עיין לעיל צד ‪ . 192‬וי׳ ישמעאל לשינותו שקובר קונוח ג' א׳ וקנ<‪ 1‬את‬
‫אשתו רשות דלא כר״ע וכן בזקן ממרא ראוי למחול‪— .‬‬
‫ך ר' ישמעאל זה לא נקראי בן אלישע כי אם על שם משפחת אלישע אבי‬
‫־ זקנו‪ ,‬ולדעתי אין ר׳ ישמעאל זתיהאחרון נהרג בפקודות‘ המלהות כאשר‬
‫חשבו רש״ל ויח שע‪,‬כיאס צן יהיו יותר מעשלה הרוגי מלכות ואצו ידענו‬
‫שר׳ ישמעאל כהן גדול עם רשב״ג הראשון נחשבו בי׳ ה״מ‪ ,‬וא ‪ '7‬יתכן‬
‫להוש’‪ q‬לדעת ימשכו עוד ’ שנים ר׳ ישמעאל האחרון ורשיב״ג האחצון‬
‫בלא'שום ראיה אלא הוא מת כדרך כל הארן כדמשמע בנדרים שם‬
‫שתשפידוהו השופדים וכשמת ר׳ ישמעאל'אמרו על ר' ישמעאל ב׳^נת‬
‫ואלו היה ר״י'מהרוגי מלכות אכ^ור להשפידו שנהדרין י״א; ומא‪^-‬אמרו‬
‫ברכות נ״זי ע״ב הרואה■ את ר׳ ישמעאל בן אל׳ישש בחלוש ידאג מן הפורענ‪¥‬ת ?‬
‫הגרשא הנכונה באבות דר״נ שפ״מ הרואה ר׳ ישמעאל יצפה לחכמת ו א ע‬
‫ידאג מן הפורעניות‪ .‬ר' ישמעאל זה האחרון נראה שהוא'היהי המתחיל‬
‫להנהיג את האומה בדרך שיהיה דעת חכמים מעורבת את'הבריות ולא‬
‫יקבלו עליהם גזרות וחומרות יותר מן הראוי ועיין ברכות; י״א א׳ ובתושפתא‘‬
‫פ״א ובשפרי פ' ואתחנן שר׳ ישמעאל היה המשתדל באומן רואו להנהיג‬
‫הלכה כדברי בית הלל• הנוחים לבריות יותר' מנ״ש לענין ק״ש ושאר דברים‪,‬‬
‫ומיושב בזה שאלת' מגן אברהם בתושפתא• עדיות' פ״א;‪ :‬הי׳שום; ויהימשר‬
‫והמלילות שרשק]מבעוד' יום יל׳ ישמעגז אומר יגמור ■משתחשך^ ׳וייי' עקינא‬
‫אומל לא יגמור‪,‬יאבל כהלים נהגו כר' ישמעגי‪ .‬ושאל המ״א למה דוקא כהנים ?‬
‫ונראה ׳כי ר׳ ^ש^מעאל להיותו מתנהג‪-‬כדברי בי ה‪ -‬ה ל ל ^יו ת מעולב;_עם‬
‫הבריות■ בכל האפשר‪ ,‬היה הוא הראאון אשל היל‪,‬ל עול אכהנים ממה שנהגו‬
‫מלפנים כי הכהניס ביחוד י נהגו לרוב שלשול בעצמם להחמיל בכל דבר‬
‫כדברי ב״ש;אבלמשבא' ר׳ ישמעגג שנקרא‪:‬משייע כהני׳חולין מ״נו א׳ מפני‬
‫קכהנים להקל על פיו‪- ,‬וכן‬ ‫''שהתיר בשם אבותיו חלב שעל הקיבה;‬
‫׳"במה שאמר שם ר״י שעיקר •הברכה' 'הבאה' מן‬
‫תחילה ליד‬
‫האומה• תלויה בדעת ‪ -‬הכהנים‪- ,‬אבא ל׳ עקיבא׳"שוגל■‬
‫׳ תחילה ׳אס‪ -‬יאראל והכהכיס מתברצים•'' מישראס׳מכח ואברן^ןימבל ‪5‬יך‪.‬‬
‫’וזה׳כדריך מחלוקת שמא וחלל׳ שבית‪-‬הלאהיו ללאאים־‪-‬מל יאלא ‪ 3‬ולא‬
‫כ״ש‪.‬־ מנועם זה ומעעס שב״ש מחמי״לי׳ בענימ שבאב שביתת כלום־יד‘"“ ־‬
‫" ‪’ ..........‬‬ ‫‪.....‬‬ ‫בדבאס שלא‬
‫ישמעאל לקולא‬
‫‪,‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫____‬ ‫■דשמעתא דאושא(‬
‫לן חנינא אמר רק כלאץ ולא הלכה כר׳ז עקיבא מחבריו•;עיין■ לה^‪ .‬הי‬
‫יואי בןחניצא תפש״שיעתו שלי ר׳■ ישמעאל לה ק א על ■האומה‪ .‬־' י■ ן‬
 ‫‪400‬‬
‫‪-‬‬ ‫”‬
‫י‬ ‫■‬

‫ן לדעהי יצא לנו במה קאמרכו אור חדק על דבר הקתום ונעלם והוא‬
‫בענץ ההפרש סבץ ביס שמאי ובין ב״ה‪ ,‬ושר׳■ אליעזר נקרא שמומי‬
‫מפני‪•,‬שהיה‪ :‬ממלמידי‪-‬ג״ש לשיעת•הירושלמי ע׳ נדה ז׳‪ :‬בסוק׳ וזה קשה‬
‫מאוד והלא ידענו שר׳ אליעזר היה מתלמידי ר׳ יוחנן בן‪-‬זכאי? ועוד‬
‫למה זה ציינו דוקא את ר׳ אליעזר בשם שמומי ולא תלמיד אחר שנהג‬
‫כביח שמאי? ונראה לבאר זה כדרך שאמרתי כי י׳ ישמעאל‪.‬היה המתחיל‬
‫להתנהג כג״ש בעכץ ק״ש‪ ,‬והעעם מפני שר׳ ישמעאל היה כהן‪ ,‬והכהנים‬
‫נהגו קלקול בעצמם להתנהג לחומרא בכל דבר כב״ש מיום שהנהיג אליעזר‬
‫בן חנניה‪-‬בן חזקיה שהיה מכהנים גדולים למרוד ‪:‬בקיקר רומי ולא‬
‫להקריב קרבן הרגיל בעד הקיקר ‪ ,‬וזה היה כשלש שנים ומחצה קודם‬
‫■ החרבן)גרעמז והדין עמו( ואז קמו הפרושים ונועדו יחד להמתיק קוד‬
‫עבור זה‪ ,‬ושאלו לכהנים האם יאות להנהיג מנהג חדש כזה שלא ליקח‬
‫■ קרבן ומתנה מן הגוים ובפרע‪ -‬מן הקקרים? והשיבו שלא נהגו אבותינו‬
‫מעולם שנאה בגוים אדרבה •לקחו ממנות‪ ,‬עולות וזבחים וכדומה‪ ,‬אבל‬
‫לא הועיל'בעצת הפרושים והכהנים השלמים עם הקיקר‪ ,‬רק אלעזר בן‬
‫חנניה הנ״ל הכמח' את הכהנים השומרים משמרת המקדש ועבודתו‬
‫לנהוג כדעתו ולמאוק בקרבן הגוים ושלא להקריב שום קרבן עבור‬
‫• הקיקר‪ ,‬ואז גזרו גם כן י״ח דבר הנזכרים שבת'פ״ק ד׳ י״ב יען כי רבו‬
‫‪ -‬בית שמאי על ב״ה כל כהניס מקנאים )לעןמטען( על השלמים ועל ידי‬
‫־זה נחרב הבית כידוע‪ .‬לפיכך בימי ר׳ ישמעאל ראה החכם הזה המקלה‬
‫שבא על ידי מנהג ' בימי שמאי‪ -‬והכהנים הנמשכים אחריהם‪ ,‬וכיון שהלכה‬
‫ראשונה של י״ח דבר הוא שלא ־יקראו אדם לאור הנר כמבואר שבת שם‬
‫לכן אמר ר‪/‬ישמעאל אני אקרא ולא אעה! כאלו רצה בזה להורות נגד‬
‫מנהג בית שמאי ולעקור שנאת הגויס בעבור זה! גם רבי שקידר המשנה‬
‫־'ולא הודיע במשנה בביאור מה שהוא בכלל הלכות של י״ח דבר‪ ,‬רק הדין‬
‫שאין קורץ לאור הנר? נראה מפני שכדי‪.-‬ביזיון‪-‬וקצף נעשה לאומה‬
‫‪ '-‬בגזרות י״ח דבר על ידי ב״ש מנגדי ב״ה אשר יצא רבי מהם‪ .‬ובגמ׳ בבלי‬
‫'• וכן בירושלמי כורחו הרבה למצות י״חדבר אבללא במקנה רק בדין איקור‬
‫שבת מפורש כן מפני‪,‬קבזה אין שנאס‪-‬הגויס ורק קדוקה יתרה‪ ,‬ו ק הנ היג‬
‫הוא ר׳׳י ברכות י״א א׳ שלא‪ :‬לקרוא ק״ש בערב מועה כב״ש כדי שיהיו‬
‫הכהכים הרגילים להמשך אחר ביס שמאי מעתה נמשכין אחר בית הלל‪,‬‬
‫"ור׳ ערפון קהיה בהן הודה ילא כיש לומר שהקכץ ילכתוג כבית קמאי‬
‫■ מפני הלקעים לקרוא ק״ש כשהוא מנוה‪ ,‬ויש בזה רמז ללקמים ממש‪ ,‬כי‬
‫’ מדרך הקכאיס צעלמעען ’לרדוף את המנגדים‪ — ,‬או עכ״פ מפני‪.‬הנעייה‬
‫‪ -‬בנקל יוכלו‪ :‬הלקעיס לפגוע בו'מאחוריו —ודוקא ר׳ינורפון וכליהכהכים‬
‫■ הנהיגו אז כ י׳'’ שמעאל ועמהם ר׳ אליעזר’ בן עזריה הכהן‪ ,‬להורומ שיש‬
‫‪ • :‬בז ה ׳ תיקון‪ ,‬חמא ‪-‬של ב״ש יאשר עבורם כחרב הבית‪ ,‬באופן שהשתדלו‬
‫להחזיר ע ם' הכ ה מ ם אל צד בית‪ ,‬הלל‪',‬כי■ בשאר חכמים’ אין קפידא^‪.‬יען‬
‫כי לא היו בעוכרי •האומה רק‪ -‬הכהכי‪-‬ם הנוצוים לב״ש‪ ,‬ועל ’ דם רבן־ב״ש‬
‫על' ב״ה לגזול‪-‬גזרות 'מהרחקוית ‪-‬ולמרוד ברומיים‪ — '.‬מעעס זה‪|-‬מלו‪.‬‬
‫‪401‬‬ ‫אשא‬
‫עילובץ מ ‪ :‬שלש שנים כחלקו בית שמאי וב״ה הללו ‪5‬ןומריס הנ'כה‬
‫כמוסיכו‪ ,‬והללו אומרי׳‪.‬הלכה כמותיכו^ יצאת ב״ק אלו ואלו ‪7‬א״ח והלכת‬
‫כב״ה; למה זה דו ק'ג׳ שנים? אלו ג׳ שנים קודס החלבן שנצחו תמקכאיס‬
‫־ מבית שמאי ודימו שיגלשו הלומים מאלץ יהודה כלה ‪ ,‬ובעוד שלא גבל‬
‫אויב‪ ,‬והיה הדבל בקפק מי ינצח —נחלקו‪ :‬עם מי הדין והצדק; אבל‬
‫אחל שנחלב הבית ידעו כי הלכה כב״ה השלמים עם הלומים ומד׳ נגזל‬
‫ענץ המחלוקת לתקלת תאומה ונפילתה ביד צל ע״י מלידת כ״ש‪ ,‬ולכן‬
‫אלו ואלו דבלי אלתים חיים‪ ,‬אבל מעתה ולהבא הלכת כבית הלל להיות‬
‫נח ועלוב ולא לחלחל ליב ומדון ושנאה בין הגוים‪ ,‬אשל בעבול זה קיים‬
‫הכלל כי הי״ח דבל •אפילו אליהו לא יוכל לבעל מפני שלבו אז ב״ש על‬
‫ב׳׳ה‪ ,‬ותכלית הי״ח דבל היה להלחיק תכלית הליחוק מן תגוים‪ ,‬ד״מ מת‬
‫שגזלו א׳ על פיתן‪.‬ב׳ על גבינתן ג׳ על יינן' ד׳ על חומצן ה׳ על צילן ו׳‬
‫על מוליקן ז׳ על כבושיהן ח׳ על שליקתן ט׳ על)נלוחיהן ‪’.‬׳ על החלקת‬
‫י״א על השחיקה י׳׳ב על העקני י״ג על לשוכן)שלא לדבל בלשונם(־• י״ד‬
‫על עדותן ע״ו על ־ מתנותיהן ע״ז על בניתן י״ז על בנותיהן י״ח על‬
‫‪-,:‬‬ ‫בכוליהן לדעת ר' שמעון ימשלמי פ״ק דשבת‪— .‬‬
‫־ ונלאה כי כוונו להוציא גם את הנוצלים לכן גזלו על בניהן ובכוליתן‬
‫שלא לגיילם להכניקם תחת כנפי שכינה‪ ,‬וכבל ידעכו של׳ ישמעאל שאל‬
‫טעם לאיקול גבינה וכדומה ויש לחקול בענין זה עוד הלבה פאשל יבואל‬
‫' ע׳ שמנה עשל דבל ועיין יוק‪ q‬במלחמות קפל ב'‪ ,‬י״ז ב‪ /‬כל הקיפול‬
‫מאלעזל בן חנניה ובגמ׳ חקל אלעזל ונמצא לק חנניה‪.‬‬
‫ח והנה נחלקו אח״כ ל׳ אליעזר ול׳ יהושיע ; ל' אליעזל •היה כהן זעדיץ‬
‫היה מחזיק גם אחל החלבן בקנאת' ב״ש כי היא אמל בו‪ :‬ביום מחקו‬
‫קובל ל׳י אל^עזל שאם■ יעשו זשלאל‬ ‫המדה ושפיל גזלו'על י״ח‬
‫תשובה מיד נגאלץ‪ ,‬אבל ל׳ יהושיע;חולק ואמל בו ביום של ייח';דבל‬
‫^א‪^-‬ל׳׳י קובל‪ .‬שגם אם‬ ‫גדשו המדה ולא שפיל עבדי'‬
‫" ’שלאל יעשו‪ ,‬תשובה אינם'נגאליןרתוקפתא שבת פ׳׳א וקנהדלין צ׳׳ז ב׳‪— .‬‬
‫מעתה בלול‪-‬הדבל כשמש שבדין קלאו את ר' אליעזר שמותי שהוא הלך‬
‫־ נשיעת ב״ש שלבו'יעל ב״ת בגזלתם‪ ,‬ואוחז ביד מדת משפע הקשת במרןום‬
‫קכנה‪ ,‬משא״כ שאל כהנים כמו ל׳ עלפון‪ ,‬ל׳ אליעזל ב״ע; זל^^ישמ|אל‬
‫בראשם‪ ,‬נעו משיטת כ*ש ונמשכו אחל ב״ה בנחת‪ .‬תבין בזיזי ליקב ■קושיא‬
‫גדולה וחמולה מאוד‪ :‬למה ■לפעמים נהגו• רזכמים כבית שמאי ולא‬
‫תלמיד’ דעביד כב׳׳ש בדין‬ ‫־ נחשבו זה לעון אשל חעאד״מ‬
‫בת״מ ואשכח אלנקי דדהבת ואותו תלמיד שעשת כב״ת אכלו אלית‪ ,‬א״כ‬
‫נכון יותל לנהוג כב״ש? ועוד מבית הלל גופא דהיינו של בית ל׳ גמליאל‬
‫‪,‬הין‪.‬כוהגזס כב״ש ולא נתנו כלי‪.‬לבן לכובק נכלי ג׳• ימים קודם‪:‬לשבח<‬
‫; שבת‪:‬י״ח‪-‬א׳ד‪:‬וכאשל בצדק הקשה;שם בתי^ע■ ועיין ■ביצה כ״א‪;:‬בג׳ידבלים‬
‫‪ :‬החמילי ב״ה״כב״ש‪;,‬ובמק׳• דמאי פ״ו מ״ו ־צנועז' ב״ה־׳נהגו •קב^ש? ■אבל‬
‫׳ לפי תאמול נוח לכו'לעשות פשל דבל בנקל‪■ ,‬יען כי לק ^ה׳כהנים'נהגו‬
‫כר׳ ישמעאל לקול מדבלי ב״ש לתקן המעוות אבל לא שאל חכמים הם‬
‫‪26‬‬
 ‫אשא‬
‫י* •‬ ‫’‬ ‫‪9‬‬
‫‪402‬‬
‫החמירו‪.‬לפננמוס‪..‬על‪,,‬עצמפ במה‪.‬שאינו נוגע‪ .‬נני״ח‪-‬דבר ג״כ‪,.‬ותכה ר׳‬
‫‪ .‬ישמעאליהיה‪ .‬מלמידג‪-‬של‪-‬יר׳ כחוגיא‪, ,‬בן הקנה ולמד כל״המורה ‪,‬בכלל‬
‫ופרע וכלל‪) .‬שבועות כ״ו(‪ ,‬כשעה שישבו התלמידיס לפני‪.‬רבי יוחנן בן‬
‫זכאי ב״ב י׳ ב׳ ר׳ גמליאל ור׳ אליעזר‪.‬ור׳ יהושיע ו ר‪ /‬אלי עז ר' ה מוד עי‪.‬‬
‫ור׳ נחוניהבן הקנההנ״ל‪ ,‬שאל‪ .‬ר׳ יוחנן ב״ז‪,‬לפרש‪ .‬הכתוב‪ :‬צדקה תרומם‬
‫גוי וחקד לאומים חעאת? ואז השיבו ר׳ אליעזר ור׳ גמליאל ור׳ יהושיע‬
‫ור״א המודעי תשובה‪ ,‬בפירוש הכתוב כי צדקת האומות‪ .‬הוא‪..‬חעאת‪ ,‬יען‬
‫’ כי כל חעדם הוא שלא לשם שמיס‪ ,‬כי לא עושינם אקד ‪ .‬ושולחום קרבן‬
‫רק‪ -,‬או להתפלל‪-‬בעד חיי המלך ובני' ביתם‪ .‬או לעשות שם וכבוד‪ . ,‬אבל‬
‫־‪.‬ר׳ נחמיה‪..‬בת״ק‪ -‬פירש ‪,‬לעובת הגוים ‪.‬ואמר‪ .‬צדקה תרומם גוי‪,‬אלו‬
‫‪.‬ישראל ‪ .‬וכן חעד‪ ,‬אבל‪ .‬לאומים מועיל‪ ,‬החעאת כלומר קרבן‪,.‬חעאמ‪— .‬‬
‫ועל זה אמר ר׳ יוחנן ב׳׳ז שנראין דברי ר׳ נחוניה יותר מכיל הפירושים‬
‫וגם הוא ר׳ יוחנן‪ .‬בעצמו פירש באופן המועיל לאומים‪ ,‬כי אמר כשם‬
‫שצדקה מכפרת'על‪,-‬ישראל‪ .‬כן חעאת‪ .‬מכפרתי׳ על ' האומות‪ (*.‬וקשה‬
‫מה בקשו חכמי ישראל‪ ,‬במחלוקת זו עלפזרוש הכתוב? לדעתי" אין קפק‬
‫שהמכוון הוא ‪ .‬כך יען כי מבית שמאי לזרו שלא להקריב קרבן בעד ׳‬
‫המלך דבר יום‪ .‬ביומו וזה‪..:‬היה ראשית החרבן ושיבת הפירוד לרומיים‬
‫מישראל‪ ,‬ור׳ יוחנן ‪ :‬בן זכאי מוחה בזה ורצה‪ .‬כשלום המלכות כמבואר‬
‫‪ .‬אבות‪ .‬דר״נ‪-‬פ״ד‪ :‬שלח ר׳ יוחנן ב״ז וקרא‪ ,‬לאנשי ירושליס ואמך‪ ,‬להם‬
‫‪ ,‬בני‪ ,‬מפני‪:,‬מת‪ .‬אסם ‪,.‬מבקשים‪ .,‬להחריב• את העיר‪ :‬שזאת‪-.‬ואסם‪ .‬מבקשים‬
‫כי ריב׳• ז מאוהבי‪ ,‬קישר"היה■ ולכך‪.‬היה‬ ‫לשרוך את בית‪ .‬המקלש?■‬
‫מזכיר‪.‬לאנשי‪ .‬ירושליס‪. ,‬׳ועיין עוד שס‪,.‬ש׳ו וכיושך מלחמות‪ ,‬ב׳‪ .‬י״ז ג׳ן‬
‫ועוד באבות דר״נ ד'‪ ,‬איך היה ר׳ יוחנן ב״ז מנחם אס ר׳ יהושיע‪ ,‬בן‬
‫‪ ,‬חנניה‪.‬על‪ .‬חרבןיהמקדש‪ ,‬כי יש‪ ,‬לנו כפרה אחרת והוא גמולס‪.‬חשדום‪.‬ד— ‪,‬‬
‫לפיכך אין שפק‪ ,‬שלתכלות זה נחלקו כפילש הכתובנ‪ ..‬צד‪.‬קפ ‪,‬מלו‪.‬מם ‪...‬גוי‬
‫'‪.‬והיו ל׳ חכמים משונאי הממיים‪.‬והצליקו אס‪ .‬בית אמאי שגזלו‪'..‬שלא‬
‫'לתמגנרב עמתם ולא ליקח צלקה וקרבן מתם‪ ,‬אבל‪,‬אי‪ .‬יוחנן ב׳׳‪,/‬אומל‬
‫‪ :‬כי‪-‬תסעאת‪ .‬מועיל‪.‬לאומות‪ ,‬וראוי‪.‬היה להקריב■ קרבן‪ .‬הקושר‪ ,‬ורק‪:,‬לישראל‬
‫'עיקר‪ .‬עבנלסם‪.,-‬הרא‪:.‬צלקה וחשל‪ ,‬ו ק •אמר ל‪:‬נ חוני ה‪ .‬בה״ק אבו^של‬
‫■ ׳ • באופן‪ .‬שהלבר‪.: .‬ברור' כשמש ‪ .‬בצהרים‪ .‬שר׳'‪,^.‬מעאלי׳שסיקן‬
‫‪ .‬תקנו ם אושא כוון‪: .‬להחזיר עערת רבו ליושנה‪ ,,‬ולהכריע‪ ,‬כמלא ‪-‬כ‬
‫^ה''בר^)ש‪.,‬ל\ה‪.',‬‬ ‫‪.‬נגד‪ ,..‬השונאים והמורדים ברומים‪ .‬ואך כי ל‬
‫' ג ת ל בוד‪.‬א’‪ ,‬מכמ‪ -‬האיגאיס‪ ,‬וכן ל ישמעאל‪,.‬אשב אס התורםובר^עמ ו‬
‫י‬

‫גדול’‪ .,‬תדור‪,;.‬־אלו‪,.-‬אחר;שיעת^‬ ‫‪ ..........‬ד‪.‬ן‪ .‬בבל‪ ■,‬זאת‪.‬‬

‫*(‪-‬הנדל זה שהנכליה יקליגו חטאה •אוי קל‪3‬ךוישרא>‪ 1‬יאי‪ 1‬ז בצלןה וחפד הוא״ מושלם ׳ג׳‬
‫‪:‬״ הו«לה כאשי־ ’ט׳ארי׳ע׳יאפה נחרתנו‪ .,‬פ>יהגו>ם‪:-,‬עגגדי‪.‬ט‪':‬אמ 'האלזמאז זללן׳להפיגזן^יעי*‬
‫האל ולכ)כן ״חמה׳ מפגי־ םאצלכ‪ 1‬המיקדהפלחיוה ההגגנואיךממ!יג‪p,‬טגעשומלמצח ‪?^t‬המגיי*‬
‫■ מן ע ל ידי קכנן ו^גוך‪-‬ו‪ - ^ «?».‬לא כן‪ ,‬ישלאל• שמאמין‪ ,-‬גחפשיות ה‪3‬ן‪;5‬א‪.‬וא;^‪-‬חכי»^לצלא‬
‫‪,‬‬ ‫ת ותעד י?זונמ‪ ’-‬לכ ‪ 3‬המ‪.‬אעינילע‪•--..‬‬
 ‫‪403‬‬ ‫אשא‬
‫המקנאים ורצו להשלים בכל כוחם עם■ הלומים'לסכלית עבודס' שמים‬
‫במנוחה והשקנו וכהת הבריות‪ .‬הוא הוא ל' ישמעאל אשל מיחה באבלי‬
‫ציון שלא יקגפו את גופם עבור החלבן לק יאכלו וישתו וישאי כשים‪,‬‬
‫וכן נהג ל׳ יהושיע בזהב״ב נ״ע ב׳ שהבאנו למעלה‪ ,‬הוא הוא ל׳ ישמעאל‬
‫אשל אמר לר׳ אליעזר בן עזריה הכהן שהחמיר להעלות■ מעשר שני‬
‫לירושלים אחל'החלבן ואמר על• המחמיר להביא לאיה וראוי לנהוג'‬
‫קולא כל׳ נולפון הכהן מפמ שלצו לתקל קצת‪ .‬עול הציבור‪ .‬ידים;פ״ד‬

‫ט אחל כל זה אם נשימה עין על מחלוקת ל׳ ישמעאל ול׳ עקיבא בקפלי‬

‫פ׳ לאה‪ :‬כי תע שה ה טו ב והי שי‪ /‬ל״ע אומ׳ל העוב בעיני ד׳ זהישל‬
‫בעיני אדם‪ ,‬ול״י אומר העוב בעיני אדם ותישל בעיני ד‪ /‬והמכוון כי‬
‫ל״ע‪ ,‬השגיח יותר על מצות שבין אדם‪ :‬למקום מעל׳ מצות שבין אדם‬
‫לחבלו ול״י להפך‪ .‬וכןדלכו של ל׳ יקמעגגלומלדברה תורה כלשרן׳בני• אדם‬
‫כריתות'י״א‪ .‬ותוק׳ קועת כייר ב׳ ותעעם שלא להכביד על הציבור‪ :‬יותר‬
‫מדאי לק כדרך שיוכלו בני אדם לקבול‪ ,‬ולהפך ל׳ עקיבא דולש על‬
‫כל קח וקק תילי תילים של הלכות‪,.‬וכנראה מב״בנ״ע ב׳ היה י ישמעאל‬
‫הראשון שהורה אין גוזלין גזלה על הציבור אלא א״כ הציבור יוכל לעמוד‬
‫בה‪ .‬ועיין ויקרא לבה■ פ׳ כ״ז צדקתך כהללי אל משפעיך תתום לבה‪ ,‬ל׳‬
‫ישמעאל אומר צדיקים עושים התולה שנתנה מהל■ אל הקב״ה עושת‬
‫צדקה כהררי אל‪ ,‬כלומר שאינו מדקדק עם צדיקיו‪ ,‬ול' עקיבא אומר מזה‬
‫שהקב״ה מדקדק עם צדיקים כהללי אל ע״ש‪ .‬וכן היה ל״י;נותן‪ .:‬לשות‬
‫לרופא לרפאות‪..‬ע״פ תולה ברכות ק׳ א'‪ ,‬ותלמידיו■ ב‪-‬דקו‪-.‬אבלי‪6‬זונת‬
‫_לדעת‪ .‬מקפל ‪,‬האבליס באדים יען שנהגו; להשגיח■ בדקדוק‪ .‬עלז‪ :‬בליאת‬
‫הגו‪ q‬בכורות מ״ס‪.‬א׳‪ '.‬וכן היה ל׳ ישמעאל עוקק בדיני ממונות והיה בקי‬
‫^׳ב ול^ע‪-‬דרכו■ לעקוק בנגעים■ ואהלות‪• .‬‬ ‫וחכם מאוד בדרכי‪.‬עולם‬
‫וביומא ע״ה‪ :‬קובל ל״ע לאם אבירים אכל‪ :‬איש לחם שמלאכי שלת‬
‫■י׳‬

‫אוכלין לפי שלצה להנהיג האומה בדרך ־נק■ ור^יקמעאל מיחה ■ואמר לחם‬
‫‪ .‬שנבלע בלמ״ח אבלים להיות בליושבע‪ — •.‬א חל כל זה וכי״ב איך־קפק‬
‫שאחל שנפלה ‪.‬יהודה• וימשלים וכל• תפארת ישלאל ג׳ פעמיס‪-‬ביד‬
‫אקפקינוק עלמימן והדליאן‪ -,‬היה ל'• ישמעאל וקייעתו■‪:‬הולכים'לאושא‬
‫להורות כי נתיאשו מן הגאולה ולעשות אושין■ להנהגת‪:‬האומה'על■■דלך‬
‫המועיל‪ ,‬לקיומה — באין עוד‪-‬לנק ש'תחבולה• למלוד ברומיים ‪•,‬׳‪ .‬ולכן‬
‫מקנו אז המקנות שהבאנו למעלה‪ .‬וכדי להבין זה‪ -‬אקדים עוד כי מבואל‬
‫ק‪-‬דושין ע׳ ב׳ של׳ עלפון ול׳ עקיבא נחלקו בעליית בית‪ :‬נתזה בלוד)בללום(‬
‫ר׳ עלפון קובל מעשה גדול ול״ע קובל לימוד גדול נ ענו יכולם‪ :‬ואמרו■‬
‫להקכים עם ל״ע שהלימוד גדול׳שמביא לידי מעשה? בלמי קפק היה‬
‫^עשה צלול מעתה ^ ‪: :‬אלל ׳רוב‬ ‫ר‘ ישמעאל אוחז נשיעת‬
‫תלמידים'הקכימו עם ר׳׳ע ומובן בזה לישב שאלה ג ד ו ל ה י ‪.‬‬
‫ביבמות ק״ב ע׳׳ב שמלעידי ל״ע‪ .‬מתו מפקח ועד עצלמ‪-‬יוהיה■ העולם‬
‫שמם עד שבא ל״ע אל לבותינו שבדרום ל׳ מאיל ץל^ יהודה‪ :‬ול׳ יוקי‬
‫* ‪26‬‬
 ‫=‪404‬‬
‫‪ :‬־ול׳ שמעון ו שנאה להם והם"הס שהעמידו‪,‬הורהי באומה שעה‪ .‬י מה זה‬
‫■ ׳׳שנאה להסלכבר עמד ע״ז יש״ג ושאריגדולים ? וכראה ברור כי רבומיכו‬
‫״ שבדרום הםל הם ‪ -‬חכמי ישיבהי שבלוד בדרום א״י שהשכימו לר״ע כי‬
‫‪■--‬״‪:‬הלימוד גדול מן המעשה וזה ושנאה להם ־להורות שהתלמידיס‪.‬יהגו‬
‫■;‪::‬בחורה ולא ישימו לב 'לבישול האומה כמו שהקפידו ר׳ ’שמעאל ור״ע‬
‫־ ‪ :‬להנהיגה בדרך אק■ ומלאכה‪-.‬עמה כבין מקכוס אושא־בדרך זה‪).,:‬א(‬
‫־ ‪ :‬באושא המקינו שיהיה אדם זן בניו ובנותיו כשהן קעכים ולא יעיל צרכם‬
‫על הציבור וילך ללמוד מורה או למלחמה כרצון ר״ע — )ב(_הכומ‪3‬‬
‫־־ ‪ :‬כל ככשיו‪,‬לבניו הוא ואשמו כזוכים מהם כדי שלא ־ יקח הבן הככשים‬
‫־ ויוציאם לצורך •המרידה או לתלמידים‪) .‬ג( המבזבז אל יבזבז יומר מחומש‬
‫־‪ :.‬ולא ׳•יפקיר ־נכשיו לצורך בפ״מ ולד״א כאמור‪) .‬ד( אדם מגלגל עם בנו’״בשנה‬
‫'־ ״ ואח״כל יורד עמו לחייו לעשות לו פרכקה ולא'יהיה נע ונד כתלמידי ר״ע‪.‬‬
‫־■ )ה( האשה שמכרה בנכקי מלוג הבעל מוציא מיד הלקוחות‪ ,‬כי דרך‬
‫י ‪.‬הנשים אז לתת •לפרושים כל ככצןיהם 'לתכלית המקוהיבבנין ירושלים‬
‫־ ׳ וכן ־נהגו הנשים מאז ' כמבואר ביושף' איזה פעמים לדוגמא קורות י״ג‬
‫‪:‬דע״ז ושפר י״ד א׳ וקפר י״ז ב׳ וע׳ שועה כ״ב א שה פרושה ממבלי עולם‪.‬‬
‫י־־‪):‬ו( המבייש זקן'כומין לו דינר זהב להתנגד’ למה שנהגו בדרום‪..‬בלוד‬
‫־־ לנדות■ את ר׳ אליעזר ב״מי כ״ע ב'‪ ,‬והיה ר״ע השליח‪ ,‬ור׳ אליעזר‪.‬ןהוא‬
‫‪-‬״האומר• כןנהדרין כ״ב ‪ :‬שתלמיד חכם נדמה כקיתון‪ ,‬של ;זהב בתחילה‬
‫ד‪ ::‬ואם־־ דיבר י!עס ע״ה'י ■נחשב ‪:‬כקיתון’ 'של ' כקך ' וחרש‪ ,.‬־ לכן■”;עשו ׳שימן‬
‫"ילשישאר הת״ח יבתוקפו 'כזהב חשוב שקר‪ .‬וכן בקשו לנדות אמ־ר׳ ‪.‬מא’ ר‬
‫‪:‬־; ׳ולא הניחוהו־ מ״ק ר״פ ואלו מגלחין בירושלמי‪ ',‬לדעתי לא כבעל; ד״מ‬
‫‪.‬י־ מפני שחלק על ד שמעון ב״ג כי אס מפכי שלמד אצל אחר‪ ,‬לכן תקנו‬
‫•‪: -‬־נגר‪ :‬זה ')ז('באו שא שלא לנדות זקן‪) .‬ח( רבותינו במכו באלשא אתרוג‬
‫‪;.‬״אחר לקיעמו לנגד לחכמידרום שהעיד;אבעולמוש ברה״ש לו״ו א׳‪.‬בשמם‬
‫ר־'ההפך;ל‪)-‬ע( ננל ששה שפקות שורפין ■מרומה מפני שר׳‪.‬ישמעאללכהן‬
‫ב^היה־׳ומדקדק מאוד■ בכוהרת מרומה ולהורומ שכל המקנות;לשם; שמים‬
‫ד; גאמתגוע^ין נדה‪-‬י״ד ב^‪.‬שאל ר׳ אלעזר ב ר'צ מ ק לחכמים ב'אושא‪.‬שמא‬
‫דשי'לעקיבא אמם ״אוממם׳ ישמעימאה ש ת בועלה ? '*מקמע דמקנת;אושא‬
‫הוא תמיד לנגד לר׳ ■עקייבאישלא' היה'ישם; ולמשכהיישיבת אושא;עך ימי‬
‫חר ל׳י יבמות מ״ה העלה‬ ‫־ ־ד׳‪:‬מחנן‪ ,‬שהרי ר' אחא שר הבירה‬
‫';דשאלה צאלשא בדין אמתלא כתובות כ״ב'א׳ ובדין שבלונות שראדךלבלות‬
‫־ל־ב״ב קמ״ול‪-‬א‪ .-‬והכלל■ העיקרי' בזיה •כי ישוד־מקכת ^י שא;היה;ל^ק;את‬
‫‪ :.‬האומהבמורה׳ ודרך ארן יחד ולא יישובו־‪/‬עוד ילכקלת לשמוןע על הנש‬
‫׳ ' ■׳' י^^' ׳־ י‬ ‫־■■■־באיףמעשה'כושרי■ וקדרי עולם הבריאה‪'.‬‬
‫הערה השער ' שני׳ •נאקפו ׳• סכמיי יפראל י הפלושיס לההננדדינגד‪:‬אלעזי‪:‬גן‪ :‬חנניה‪ :‬ע ‪ 3‬דנר־‬
‫ק?סי‪ .‬היה שעלךהמזלח>דומ‪1‬יי*‬ ‫מכית‪,‬שמאי‪'',‬שלא'להקדב‪-‬יןלבן‬ ‫־שגזר‬ ‫‪ ,‬־‬
‫^ ‪f‬למו‪.‬ה;לג ‪j‬ל_‪M‬צפת מאלצשנדליא‪.‬ונעשה נס‬ ‫גם כן שעל נקנול יומא ‪%‬ג‬
‫ש;‪':‬ואוהו■שערסיה‪-‬ילרשבעסישמוה' ילושלמי־עימגין פ״מ ה״א א' ׳ןוער'סור‪.‬עלכירגי ’*‪?-‬‬
‫ו'‪.:‬שםס היו־נומאים םורמוין‪,‬׳ר שננל ה>םוד"ששם היוימיישדיס את ההלכה‪ ,‬ג׳‪-‬שעייל‪-‬חריסיה‪ -‬ננל‬
 ‫‪40 b‬‬ ‫אשא‬
‫‪■ #‬‬
‫שס זניחה השמש במזרח‪ ,‬ד׳ שער האיתון שהיא משמש לכניסה ויציאה‪ ,‬ה׳ שעל התווך שחיה‬
‫מכוון בין ב׳ שעלים‪ ,‬ו׳ שעל ההדש ששם חידשו סופרים אה ההלכה‪ ,‬ז'‪ ,‬שעל העליון שהוא‬
‫‪-‬למעלה מעזרת ישראל‪ .‬והנה השעות סור‪ ,‬יסוד‪ ,‬הדש נקראו אם כן על שם העסק בתולה‬
‫וישיבת סנהדרין‪-‬בלשכת הגזית שם‪ ,‬ולכן הלכו חפלושים לשם ללננד דעת לכהניס ממקום‬
‫שיצאה הוראה לכל עולם‪ ,‬ונלאה כי מטעם זה נקלאו הסופרים פלו שי ס ע״ש שער זה סור‬
‫שמשם פורשין הטמאים וממילא היושבים‪ .‬שם‪-‬בדין נקראו פרושים מך‪:‬הטמאים ליסד הלכה‬
‫וכפי המבואר בהעלות ליוסף כדפוס ציריך מן !‪ Johann . Baptist Otto‬במלחמות ס^ז׳ב‪ ,‬ק׳‬
‫ולא נודע‪.‬נכילול‪ ...‬העעם ?‬ ‫‪ ,3 — 17‬נקרא שעל זה נ'כ מאיזה סופרים ‪horaia‬‬
‫ונראה לדעתי על שם הוראה שיצאה משם — ומפני שלא חיה בצד מערב שעל ^צאת ברחוצה‪,‬‬
‫והשער הזה במזרח היה משמם לכניסה ויציאה ומשוס זה נקרא איתון‪ ,‬וטעם שלא היה• שער‬
‫במערב מבואר באברבנאל ובהוי״ט שקלים פ״ו מ״ג כדי שלא יראה כאלו משתחויס לחמה‪ .‬אם‬
‫יכנסו דרך המערב מול מזרח כדרך עכו״ם‪ .‬ולכן נלאה שלזה נתכוין ל' אבוהו ב״ב כ״ה; ■שכינה‬
‫במערב דאמל ל׳ אבוהו מאי אוריה‪ '?.‬אויר —יה כלומר‪.‬שנכנסו דרך המזרח כשעל‪ .‬הנקרא‬
‫אוריה מפני שלעומח שער זה הוא המערב = אויר‪ .‬יה‪ ,‬והנה‪.‬ה‪,‬שעל חזה‪.‬יחיה‪ ,‬לנו‪,‬לעיגים‬
‫בימי הגולה לקוות על מה שאמר הנביא'והיה לעת ערב יהיה אור זכריה י״ד וחיה גיוס‬
‫ההוא יצאו מיס חיים מירושלים חצים אל היס הקדמוני וחצים אל הים האחרון לבחור‪ .‬תמיד‬
‫בדרך הממוצע כמו שתקן י' ישמעאל להשגיח■‪,‬אל ימים קדמונים וכן אל אחלונים ולנהוגלבדלך‬
‫המקרב שניהם יחד לבקר בקדמוניות ולהשגיח על קיום האומה ליום אחלון•■ ־־‪ ■-‬״‬

‫י כתה כבץ מה שאמר ר׳ יוחכן ב״ב ר״פ קזקמ שמעתי‪ ,‬מהולכי‪ -‬או שא‬
‫^^ד ‪ .‬ליגח‪ .‬ג׳‪.-.‬פעמים'‪ .‬והיה ’להם‬ ‫מכין לחזקה שהיא‬
‫רמז לזה מפני שהרומיים לחמו‪ .‬ג׳‪ .‬פעמים ונצחו ■;להחריב ״ירושלים;‪,‬לוור‬
‫מלכא וביתר‪ ,‬א״כ אין לקוות עוד להצלחת המרידה ‪ .‬עליהם‪ ,‬ויחקו;זאת‬
‫לר׳ ישמעאל איש הביניס שעמד לנוובת העם להפריכם‪.‬משוא‪.‬נתעה‪,‬‬
‫ולהרגילם במלאכה‪.‬ומורא מלכות רום‪ ,‬ו‪.‬ר'‪’-‬ו‪.qp‬שהיה״בבבל‪.■,‬גאהב•‪,‬מאוד‬
‫_שררת ארן ישראל עם התקוה לשוב‪,‬אליה‪ ,‬אמר קמך‪..‬לאחר‪,‬המהכגלדלכך‬
‫והוא מיוה שהזהיר י ירמיהו לישראל ״ההולכים לגולה‪-‬לבבל‪ ,‬על‪ ,‬השערות■‬
‫היה זה‪:‬כק ‪,‬עצהלכוובה ‪r‬כל־^מ’‬ ‫’ והוא לימד החזקה קל ג׳‬
‫^^^^^^אשוכה׳ד‪.‬־לפיכ‪.‬ו^‪^.‬א‬ ‫ל משך ע׳ שנים ולכן‬
‫ל לנא שגם הו א‪,‬פ ק ח‪.‬עיניו לוראה;‪.‬שאין‪ .‬כאן‪.‬ע^ד חזון כפר‪-‬ן‪-‬לעובק‪-‬למד‬
‫דרך קברה בלא קמך על ה כ תו ב ג או פן שכל‪,.‬מו?‪.‬מ כגמ'‬
‫‪ :‬ורבכן עך רבא‪.‬הוא רמז‪ ;.‬ור׳ יוק’‪.‬בן; חנינא שצחק‪.,‬לרוב‪.‬על ‪.‬ב??;‬
‫^‪.1‬ב״ח‪,‬קנהדרין;י״ז‪.,‬והוא‪,‬כ?מד‪-‬העה‬ ‫; כמו מחכו עלה‬
‫^ב‪ 1‬ע״ה‪5‬ול';?‪:.‬ל’ י ^‬ ‫;י שאקור‪ :‬לעלות‪ ..‬בחומה‪.‬ל‪’.‬רושליס_כ’‪.,‬ג׳‬
‫' ’ כתובות ק״ד א׳ ועיין קצהדלירמ״ד ^"שקרא ריב״ח ג' •שמור‬
‫פקקנית״המפקיק שררת א^‪, .‬לפיכך‪ -‬גס״הוא ״אחז‪ .‬בשיעם ר'‪,. 5^.‬‬
‫מעתא״דתקנת‪^/‬אושא;כלומר;מפמ׳של׳ ‪,‬יק^נעאל‬ ‫'וג ם הוא הנה״מלא‬
‫‘יהיה^^מפורקם‪.‬לחכם‪;.‬בלינים' ע?ין‪ :‬להלן‪:. ,‬ו‪,‬כן‪%.‬״זוק’^ב!‪/‬ח ■‪.‬הוה^נ^ל^ר׳‬
‫מע^ל‬ ‫’ ‪:‬יוחנן'לייג‪.‬ונחנה ‪ .‬לצנומקא‪:‬לדינא ״)וגהרכה‪ -‬רבליס קובר‬
‫^שי‪1‬גיגמר‪.‬א‪.‬לש)נ^ ‪# 5‬ג^‪?1‬ה‪9‬‬ ‫'‪:‬כמבואר למעלה(‪,,‬ב״ק‪.‬ל״עא״‬
‫* ‪:‬כל השמועוה של ל!י ־באושא‪: ,‬ור״‪?.‬צחק‪5.,‬ר יומ‪"^q‬תנ‪.i‬זק^‪ J‬ארבע>ק^מני‬
‫כ^משם ״הןקנבא״אא!׳י ללמנ^ב‪:‬ילא^^«ז^י’‪.‬‬
 ‫ג ‪T‬‬
‫ם' ה ד ננקיבא עיץ רה״ש ה׳ג נ׳ שאמי ‪.‬תחת‬ ‫ישר׳ יוחכן תובר‬
‫ר״ע ו ה ב די מאי מביאק‪ ,‬ובויקרא‪ .‬רבה פ׳‪.‬ל׳ כהג כר״ע למכור נהשיו‬
‫‪ ,‬לתכלית לימוד תורה כמשופר מל״ע שש פ׳ ל״ד‪ .‬ולכן לא נשכת מתקנת‬
‫;לוושא ׳במשנה כי■ רבי שידר רק אחר משכת ר׳ עקיבא ולא כר׳ ישמעאל‬
‫והיה רבי מחבב מנהג ר״ע ותלמידיו כמו ל׳ מאיל‪,‬שקלל שכל שופר ג׳‬
‫שלעים לשבוע ולאי נתנם'לבניו רק לעניים‪■/‬מדלש קוהלת‪ ,‬ור׳ יהודה ו ד‬
‫שמעון שנהגו בדלות ועצב ללמוד תורה נדרים מ״ע ב׳ נגד תקנת אושא‪.‬‬
‫ובמשכה ב׳׳ב קל׳׳ג ג׳ הכותב נכשיר לאחרים במקום שיש בכיס־ אין רוח‬
‫חכמים נוחה הימכורשב״ג או׳ אם לא‪ .‬היו בכיר נוהגים כשורה זכור לעוב‪,‬‬
‫;'משמע שרשב״ג אבי רבי משדר המשנה ג״כאחז במנהג'ר״ע ולא כתקנת '‬
‫יי■ אושא• באופן שלאי תיקן רבי'במשנה רק שבמת משכיות שלי ר׳ עקיבא‬
‫־ ולפעמים מחלוקת‪:‬ל׳ ישמעאל‪ ,‬אבל ממשניות שלמדו בבית מדלשו של‬
‫ל׳ ישמע^ שנקראו תנ א ■דבי די וכן מכילתא דר׳׳י על■ דיני ממונות למדו‬
‫תלמידי ר״י‪,‬ולא׳הביא‪ .‬רבי במשנה ׳ א תי ל׳ יאשיה זר׳ יונתן תלמידי‬
‫־‬ ‫ר״י בעבור זה‪• .‬‬
‫י א רגע קען נפן־ עוד להשתכל במה‪ .‬שדרכו של ר׳ עקיבא להשליך לנפשו‬
‫^׳מלגד ולנהוג בחירות נפלאה כלפי־ הכרח'הזמן יען לבו' כלבי ארי וכאש‬
‫בקרבו'לא'יוכל כלכל מבלי‪ .‬דבר‪ ,‬בשפתיו דבירי אמת באין משוא‬
‫^׳‪,‬ציכי ‪ 6‬עד להפליא;' ואם כי' העת‪ :‬לא נ א מנ ת‪.‬לו ' ‪.‬נקמת‪,.‬שדיי תבינהו‪.‬ורוח‬
‫^^ש ולהכרץח‪^,‬ד‪ .‬האומה לעמודבקדו שתה‬ ‫״‬
‫; ‪.‬‬ ‫על יה ‪' .‬ר ' ‪,‬‬
‫י■ ׳ הוא ר׳ עקיבא ־אמר’ לר׳ אליעזר רבו;בשעה שבא לפניו לבקרו‪,‬עם‬
‫יי ‪>• #‬קכים כןנהדרין ‪,‬ק׳׳א^א׳ חביבין יסורים והביא; ראיה ממכשה בן‬
‫^^^^קיה'המלך יאשר׳ אעא והחמיא לע״א — וכהיצר לו'אז;‪.‬חלה ‪,‬את‪.‬ד׳ כן‬
‫’הישורץ־שבאו ע ל רבו' ר״א לעובש ולחיבתו כתנ‪;^^.1‬היאמר‪.‬בנקל תלמיד‬
‫״ ‪-‬לרבו ■עדבריש'■ האלו בעת גברה מחלתר‪.‬לדמהו‪ .‬עש מנשה בעל חנואים‬
‫ר׳^אליעזד להלמידו במה האילש חביבי! יסוריש‬
‫' כן‪.‬ח^־יקי״ר^ע׳׳את יהךץ לשלל עם ישראל‪ .‬ולא נח ;ולא שקע מרוח‪ .‬קועה‬
‫"ההלמידם~ לעבולמ‪ .‬שמים;ולימוד‪ .‬תורה בעת‪.‬השכנה‬ ‫׳‬
‫״ ;וצער■ לרביםי גם׳ ידעי' להעעיס‘ זה ג מ ה ‪, .‬שדמה'חיי ׳האומה ‪ ,‬לדגום‪;,‬שבים‬
‫'• י מה לגיס■ שבים אש ייקשרו‪-‬להם המים מיד מחים ■כן'ישראלי ברכוה‪: .‬ש״א ‪:‬‬
‫'■‪.‬ג‪:_.‬׳ ‪;,-::; - . 1 ..‬ד‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫'■‬
‫י'‬ ‫־;'וע׳׳א^יב׳‪•-/‬‬
‫‪*-‬׳^■'^מילא אי';אפשל’ לל׳צנ להקל כלל‪ .‬ממשא‪ ,‬המלך‪,‬גשיי‪1‬תו‪ 1‬ה;‪:‬כי'‪,‬מ‪.1‬תו‬
‫־י לרבות כל'היום‪'.‬ול‘ ישמעאל המפלש נתיבות'!ושק‪.‬בדיך■השגה‪:‬לתקוויהו‬
‫י' להקל׳עו׳ל הציבור ולמשוך■ חוע של חקד עיל לומדים׳■ גמנהיגים"נהיה‪,‬בודי‪.‬‬
‫—‘^ “'־‘ " "“ י‪:‬זאה;ככלאה״גם‪.‬כי ■‬
 ‫אשא‬
‫• ז■ ‪....‬‬
‫חכם ־גדול הוא זבקי באגדות לפיכך לא יכנס אחד למוך דבלי חברו !‬
‫והשיב ר׳ עקיבא שהוא יהיה האחרון‪ . .‬ואז כיחס ר׳ כולפון במחילה‬
‫־במיממי בני אהרון שכל ביח ישראל יבכו אמ השרפה‪ ,‬ור׳ יוקי הגלילי‬
‫הביא משל מאביה בן ירבעם שהיה בו דבר כווב וקפדו אומו כל ישראל‬
‫ואם כן כ״ש בכיו של ר״י‪ .‬ור׳ •אליעזר■ בן עזריה ניחם ממה שנאמר‬
‫בצדקיהו מן הכבוד במומו מפני דבר עוג שעשה שהעלה אה ירמיה מן‬
‫העיע כ״ש בניו של די‪ .‬ואחרון באיר׳ עקיבא ואמר לכחס ממה דכהיב‬
‫ביום ההוא יגדל מקפד ירושלים כמקפד הדדרימוןי היינו כמקפד אחאב‬
‫בן עמרי? הנה ר׳ עלפון נהג כ בו ד במשלו משל מבכי אהרן‪ .‬הכהן‬
‫כראוי לכהונה‪ ,‬וכן ר׳ אליעזר ב״ע משל מן ■צדקיהו מלך יהודה שהרים‬
‫גבר ראה עוני מן העיע דוגמה ל׳ ישמעאל שהרים קרן ישראל אחר‬
‫החרבן ולא השמדל להוקיך עול וצער‪ .‬אבל ר׳ יוקי הגלילי שדימה לאביה‬
‫בן ירבעם! ור׳ עקיבא לאחאב בן ’ עמרי בצירך מקפד ירושלמי? נכון‬
‫הדבל לומר שכיון להשיב אל לב ר״י שחעא במה שהקב לב האומה‪ .‬מן‬
‫הסקוה‪ .‬ומה שקבל ר״ע שר״י היה דן כנגדן׳ שלא לעשוה מקוה ‪.‬משלג‬
‫והעידו אנשי מידבא משמו שהורה לעשוה מקוה לכמחילה מן השלג אק‬
‫כן היה ד י מורה הוראוה בעיר קלוב לדרוס ורחוק מאושא כי ׳מידבא‬
‫קמוך לאדום מקואוה פ״ז מ״א וכמובוה קפ״ד •וזה במחילה וכנראה‬
‫מהוקפמא כלאים פ״ד הלך ר׳ יהושיע אצלו לכפר עזין שכלאה קמוך‬
‫לאושא )עזין( בגליל העליון ועיין ב״ק פ׳ א׳ גרקא שר' ישמעאל ■אמר‬
‫אבומיו היו מבעלי במים של גליל עליון?‬
‫ונראה שהימה דירמו לבקוך בגליל העליון ושם המחיל במקכמ אושא‬
‫אחרי ■נקעו •מאדום ובשלהי שמד הלכו לאושא מל׳מידי ד עקיבא מדרש‬
‫שיר פ׳ קמכוכי באשישוה ועיין קוך ברכוס‪ .‬והיה אלו ג״כ מלמידי ד‬
‫ישמעאל קצמ ר׳ מאיר ור׳ יהודה ו ד שמעון ב״י וראנ״ש ור׳ נחמיה‪ .‬ור״י‬
‫קנדלר והיה זה אחר שממ ד עקיבא במצוס המלך בשעמ שמד‪■ ,‬ומה‬
‫שמשמע במק׳ שמחוה ז׳ שבשעה שבאה השמועה מי מת ד ישמעאל ־בן‬
‫אלישע ור׳ שמעון'בן גמליאל אצל ד ערךבא ו די בן־ מ א עמדו וחגרו‬
‫ממכיהם שק ‪ ,‬ואמרו פורעכיומ גדולה עמידה לבוא לעולם דמשמע‬
‫ש היה זה קרוב למימת ר״ע וריב״ב ואם כן בהכרח ד‪,‬י ש מ ע אל' ק אלישע‬
‫ורשב״ג האחרונים היו ואיך ז ה ל פי שיעמו ? ■אבל באמח הכוונה שס על‬
‫ר׳ *קמעהל' בן אלישע ורשב׳׳ג ראשוניס שנהרגו בקירעגע בארץ מצרים‬
‫ולדעהי היה זה אחר החרבן עשר שנים וממר‪ .‬יוקך הזכיר רק הייג‪-‬ס ר׳‬
‫‪.‬״ ־׳י‪,‬ישמעאל בקירענע וימכץ שהיה זה הרבה אחר החרכן שהיה יוםך חי‬
‫‪ ■:‬״עמינו‪ ,‬והשמועה באה אז‪ ,‬ואז ניבא דע■ פורעפיומ; לזמן מרובה ךעוד‬
‫קיוב •ל^צףס שנה ■להומה כי גם אם הוא חרך נפשו למומ ■עבור‬
‫י המורה ^‪-‬ורוצה במרמה נבד הרומים בכל זאה לא יצליח; ״־—•־ ועיין‬
‫‪:‬־ ‪ :‬הוקפמא חלה פ״א‪ :‬אמרו לפני ר׳ ישמעאל והלא ■פלוני יש בדרום שמורה‬
‫^ הוראה ׳)כל^ע(״ משמע שד ישמעאל עצמי‪:‬לא ’ שב‪ -‬אז׳בדרום;'במי‪,‬דבא‬
‫‪ - -‬אפק זאחרעל אלה‬ ‫״‪ .‬עי אס ‪3‬אושא ■בגליל העל־יון‬
 ‫הערה לעי אשא‬ ‫‪408‬‬
‫לאוי לעולל כי א‪ q‬שר״ע מקר פפשו על לימוד תורה וקיום מצוה לולה‬
‫‪ -‬ואפי׳ על כמילת ידים עילונין כ״א נ ‪ /‬נ כ ל זאת הזהיל ואמל עשה שנסך‬
‫י• חול ואל תצמלך לנליוס פתחים׳ קי״נ ולאיכא דאמלי ׳מיחה ל״ע נ ל׳‬
‫?שבב שלא יבזבז'יותל מחומש כתננות כ׳‪,‬א׳‪.‬‬
‫הערה‪ .‬ליתר ביאור כל הדברים שדברתי לחזור על כל הכללים שחדשחי עם איזה סנסן ביאור‬
‫יותר‪ :‬הנה ענין החזקה הוא דבר המושכל בסברא כמו שאמר רבא ב״ב שם עד ג׳ שנים‬
‫מזדהר אינש בשערא עפי לא מזדהר‪ ,‬ובתכלח צריכין אנו אל תקנה שהמחזיק ג' שנים בשדה‬
‫וכי׳׳ב נתברר שהענין המוחזק הוא שלו וכן לכל עניניס^של ספק גל פעמים יש הכרעה‪ ,‬אלא‬
‫דלך חז״ל בשעה שעסקו לבירור ההלכה חקרו גם כן לס»וך‪.‬אליה •ענין הנוגע לכלל תאומת‬
‫והנהגתה במוסר השכל בקורותיה כפי כל תשנויס והתמורות שחלפו עליה‪ .‬והנה ר׳ יוחנן גא״י‬
‫בשעה שעסק בלימוד המשנה חזקת הבתים ג׳ שנים לחיותו מתאונן על חלבן הבית וכלל א״י‪,‬‬
‫שהחזיקו בה הרומים זח שלש פעמים‪ ,‬אמר שמעתי מהולכי אושא מנין לחזקה שהיא ל שנים?‬
‫משול המועד‪ ,‬לרו;וז כי זה תבנית שור אוכל עשב שדה ארצנו ושאלו בגמרא מה שור המועד‬
‫עד שנגח נגיחה רביעית לא מיחייבי אף בחזקה עד שיחזיק■ שנה רביעית ויהיה א“כ עוד ■תקוח‬
‫אחר ג׳ פעמים ‪ :‬ותירצו בשור המועד אי אפשל בלא נגיחה רביעית מפני כי אם לא נגח מאי‬
‫ישלם אגל בחזקת שדת אחל ג' שנים שפיל קיימא גלשותיה‪ .‬ושאלו התוס׳ על המקשה ‪/‬האיך‬
‫עעה גזה והלא באמת אי אפשל לשלם בלי נגיחה רביעית והוחזק נגחן בג׳ נגיחות וכן בשדה‬
‫די בג׳ שנים ? ונראה לי דלא קשה מידי כי ביבמות ס״ה א׳ במחלוקת רבי ורשג״ג אי בתרי‬
‫זמני הוי חזקת או גג' ואמרו שם בנישואין ומלקיות ק״ל ברבי דבתרי זמני הוי חזקה וכוסתות‬
‫ושור המועד ק״ל ברשג״ג דוקא בג' זמני‪ ,‬ושאלה בתוס׳ שם ד״ה נשאת ‪ :‬למה באיסור אתרע‬
‫חזקה קמייתא על ידי ב׳ זמני ובממון דוקא גג' זמני הלא הסברא הוא להפך דבעלמא אזלינן‬
‫בתר רובא באיסורי ולא בעמון‪: ,‬וא״ב ראוי ששתי פעמים לא תוציאנח מבח רוב כאיכןוי‪ ,‬ובשור‬
‫המועד די בשתי פעמים לבעל הרוב ? ונלאה לי להסביר הנננין כך ‪ ':‬כל דבל שנשמנח מכמות‬
‫שהיה רק פעם אחת יש לומר מקלה הוא‪ ,‬אבל נשתנה ב׳ פננמים יצא הענין מידי מקרה ובא‬
‫לגדל הספק‪ ,‬במו ששאל שאול מדוע לא בא בן ישי גס שמול גס היום על המשתה‪ ' ,‬התפלא‬
‫ושאל על היוצא מן הסדר ב׳ פעעיס לפי שזה אינו דרך מקלה יק ספק הראוי לעורר עליו‪,‬‬
‫ואחל שנשתנה הדבל ג׳ פעמים נעשה ספק זה לודאי תנשתנה הדבל מכמות שתית‪ ,‬לפיכך בדין‬
‫אמלו לענין איסור בנישואין ומלקיות ששתי פעמים מעלות הענין לגדר ספק וספק איסור‬
‫לחוימרא אבל וסתות שהוא איסור דרבנן ובן שול המועד שהוא ממון אמלינן ספק ממונא‬
‫לקולא‪.‬לנתבע ולא נתחזק עד ג׳ נגיחות‪ ,‬וזה ששאלו בליש חזקת הגתים מה ׳שול המועד עד‬
‫נגיחה רביעית לא מיחייב אף חזקת בתים עד שנה לביעית ? ׳סבל המקשה דלמא אין ג^פעמים‬
‫בירור ודאי כי אם‪ ,‬ספק‪ ,‬והבירור צריך ד׳ פעמים ולכן גס בחזקה צריך ד׳ שנים ?ומשנ?כדמשני‬
‫״‪:‬ומיושב קו׳ הוס׳ דוק היעב‪— .‬‬ ‫‪.‬‬ ‫'‬

‫"והכה מבכי בבל היר תמיד■ איזא חכמים חבקשו לנתק מוקלות'הוראה‬
‫״'־מארז ישראל ולמשול בעצמם והרבה חכמים החזיקו במעוז א?ילכאשי‬
‫ל '’בואר במקומו ועיין ע׳ אשי‪ ,‬ולכן התפאר אביי על ל׳ ־דמל‪-‬ש^א מא״י‬
‫י' לשעת ^לומ׳ תישלבומ ע״י גאלושיקכהדרץ מ״ד ■ע״ב־‪:‬־ האי־קלארבימערבא‬
‫^ במאי‪ -‬מוקמית לה׳לא'תצא לריב מהר יהך■מה־ תעשה?‪:‬באחרימ‪ 1‬׳בהכלים‬
‫אוחך רעך? כלומר לרב דימי מבבל שאהב ללמוד‪-‬׳ תורה ׳בא״י ^והתזיאה‬
‫־‪.‬־עלחכמי לבלרמז־׳אביי׳שופו של א״י ופירש'לו ■ע?פמהלשאמר‪-‬לאזקאל‬
‫־אביך האמורי' ואמך‘ ח תי ת כלומר קשה‪:‬היארשראש^ א״י‪ ,‬־ואמרה־ ■־רוא‬
‫״ ׳פקיקצית לפצל הקב״ה ׳רלש״ע״אם יבוא אברהם׳ ו^רה ויעמדו לפציךאמא‬
‫מכללם־ אותן‪ ,‬זאו מל ריבך'ללב ע ם ־ריעך־'ושוך׳אחר^אלי^‪5‬זגל^^יכלואי‬
‫' ' אבךהם־ושרה'׳הם׳ אב ■ואם־של‪-‬ישלאל׳ מבבל׳יצאו ׳וראוי׳שלרלבו‬
‫‪409‬‬ ‫העדה לש אשא‬
‫בעצמם וקוד אחר שבא דוקא מכח ממשלת א״י אל מגל והביא ראיה‬
‫־ מר׳ יושי ‪3‬ן חצינא שאמר ג׳ שמות יש לו לרוח פשקכית שתפשק ישיבות‬
‫א״י אטמון סגרש פסקון׳ אעמון שאועם עונותיהם של ישראל‪ ,‬פשקון‬
‫שפושק דברים כלפי מעלה‪ ,‬שגרון כיון ששוגר שוב אינו פותח ■)עיין ב״ק‬
‫‪ .‬פ׳‪ :‬דלה הננעלת לא במהרה תפתח והוא שמיכה שבא״י( והמכוון על ג׳‬
‫חזקות שהחזקו הרומיים כנגד ג׳ שבועות שהשביע הקב״ה לישראל‬
‫כתובות קמ״א כשם ריב״ח‪ ,‬באופן שמעתה לא יעשקו ישראל בבנין א״י‬
‫רק בתורת ומצוה ובזה גם בבל’יש 'לו שם נין ונכד לעשות גדולות‪— .‬‬
‫והנה אל תדמה בנפשך שר׳ עקיבא לא פעל לעובת תאומת במה‬
‫שנוגע להצלחת הזמנית‪ ,‬כי ר״ע היה עמוד ימיני פעיש תחזק הוא לימד‬
‫לזונן ע״א נ״ה א׳ שאין להעעות אחר־ עבודה זרת גם כי רבים הולכים‬
‫אללה ומתרפאים‪ ,‬יען כי■ הישורין באים ושבים'לזמן ידוע‪ ,‬וע״י אדם‬
‫‪T‬וע‪ ,‬וע״י שש ידוע‪ ,‬ומפני ששועת זה תלך ביום זה לע״ז לא ישור‪ .‬השם‬
‫מלעשות חשד ולהיות ‪ .‬נאמן עיין שם המשל‪ ,‬א״כ לימד ר״ע דרך ארץ‪,‬‬
‫שכל דבר צריך אל■ זמן ופועל ושם• בעבע; אבל *הוא הפריז; על חמדה‪.‬‬
‫לפזר ממון הרבה לרוב תלמידים ולמונעם מן המלאכה‪ ,‬ובשעה שנתן לו•‬
‫ר׳ ערפון שך רב לקנות פרדש פזר הוא הממון לאביונים‪ ,‬ואמר פזר‬
‫נתן לאביון צדקתו עומדת לעד זה הוא הגן היותר נחמד ויקרא רבה ל׳‪.‬‬
‫לפיכך הרואה את ר׳ ישמעאל בחלום )שיעץ ללמוד דיני ממונות ואמר‬
‫הרוצה שיחכום יעשוק בד״מ■ שו‪ q‬ב״ב( יצפה'לחכמת ור״ע לפורעניות‬
‫אבות דר״נ פ״מ עיין לעיל‪ .‬ועיין ב״ק קי״ז שר״י תשתדל מאוד להצדיק‬
‫ריג של ישראל נגד הנכרי ולא כן ר״ע בחשידומו רצת שלא יגלום־קיש‬
‫מישראל על גוי בשום אופן‪ .‬דרך כלל ר׳ ישעעאל ור״ע תרדיהר צדקים‬
‫גמורים ואבות העולם היו אלא'‪ -‬ההפרש ביניהש היה כי ר׳ עקיבא היה'‬
‫חקיד ומתחשד עם קונו' ו י ישמעאל צדיק לתצדק את עולם הזמני‪,‬‬
‫ר״ע תשגיח יומר על לימוד ■התורה ור״י על קיום האומה'במלאכה ודרך‬
‫א ק אלו ואלו דברי אלהים חיים‪ ,‬כי עם ישראל צריכים לשני מנהיגים׳‬
‫‪-‬כאלה לקיים כפי המשקולת בשוה א‪ q‬כי ר׳ עקיבא הוצרך ללמד ש קי ת‬
‫לאדם מנעלים ברגלים ובנו ר׳ יהושיע י ב״ק לא י היה לו■ מנעלים‪^"— .‬ע׳^‬
‫י ג‬
‫״‬ ‫ך ‪,‬‬ ‫■ ׳ י‬ ‫‪.-,..‬ך‪,-‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪...‬‬
‫אות אשכול‪ : .‬״‬
‫‪,‬‬ ‫‪.‬‬ ‫״‬ ‫‪.‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪.‬‬

‫ראה; תראה עבור זה איך■ התנהג ר' ישמעאל לומר אלמלא‪-‬לאזכו־ישיאל להקביל פני אגיהם‬
‫״ ‪ -‬שבשמים ‪.‬פעם‪ ,‬אחת ״בחודש דים ‪.‬שנהדרין‪/‬מ״ב ‪.‬ור״ע״סובר שם צ״ע ב׳ ופרה פ״ל‪-‬מ״אד‬
‫בל!ש מתוספתא זמרלימוד תולה בכל יום‪ - .‬י ^^^»דרין‪,‬צק‪,‬א‪./‬חיןלו‪:‬תלמידי ר׳ע על הכתוב‬
‫כי דבר ה׳ בזה להורות כי זה הוא הונבזה ת״ח או מי שאינו מש^ח על המשנה‪ ,‬ור׳ ישמעאל‬
‫אימל כיי דברי ד׳ יבזה הוא דוקא מי ׳שעובד״ עבודה זרה א״כ לא ׳‘השגיח דוקא עלי הליימוד‪ .‬ז׳וכן‬
‫דיכייזןל־ייי להפך בזכות תלעיד־חכם נאם עגל עברה‪ ,‬בלילס־לא מהרהר‪:.‬אחריו ביום״ברכוה־‬
‫י׳יי ^‪’,‬והיא חיקן שיהיה ‪-‬תכהן מברך ראשון; ויהיה‪:‬ראשון;לכל דבי שבקדושה ו;יעץ> כך‪:.‬תחת‬
‫אשר‪-‬ר' עקיבאילימד‪ .‬את ד׳ אלהיךיהירא‪-‬ללטימימלמימ ממי‪.‬ם‪-1‬ל־ ישמעאל‪.,‬לשיעמן‪.,‬סק משייע‬
‫כהניס איציו‪ .‬ינ‪/‬ט ‪.‬ולאק ‘ כי אפכן‪ .‬עוד עצויר‘ ועזוב‪,.‬לעשוק' בתולה הךבה_^‪1‬יכ^'‪1‬זייןן‪)?, .‬דלי‪,‬‬
‫‪,‬‬ ‫כבוד במעשה הקדוששבמצה^ אומה' וכהניה בלילה■ ויחוש‪ ,‬ול״ע הלו אחאקעייוךט״י^‬
‫מורה ממש ראוי לכבוי ומולא; ד ישמעאלי כןובר שחייב' האב‘ ללמד אמ׳בנו אומנות רוקאו יייי'^‬
 ‫‪410‬‬
‫מכלל תקגת ׳אושא אחר י״ב שנה'יולד‪.‬עעו לחייו׳)עושת לו •פמחה(‪ ,‬הי״ע סונר‪:‬שיףי‪■ :5‬האב‬
‫ללמד‪ .‬לבנו ■לשחות בנהר היינו לשחוהיבנהר• המון מיס לבים של ים ■זועף ■העולם‪,‬‬
‫ולעזוב המותרוס' וללמוד מולה ירושלמי ‪.‬ספ״א‪7,.‬קידושין‪ ,.‬וכן' חדש ל׳י שראוי לבחול בלשון‬
‫הגונה ולדבר ‪ 3‬לשון נקייה פשחיס לפ״ק‪ .‬נבין בזה מה שאמרו כי ד עקיבא היה לו‬
‫כ״דייאלן‪ :‬הלמידים וכולם מתו מפסח ■ועד עצרת‪ ,‬גם ציינוגמוח־התלמידיס ■מגבת ■ועד •אננויפלס‬
‫ולא כדלכס לומר מדן זעד באל שבע יבמוה ס״ב ב׳‪-‬המצווךכי כמו שהלשינו על‪ .‬רבה בר נחמני‬
‫ב״מ פ״ה שהוא‪-.‬מבעל י״ב אלף אנשים מעבודת האדמת נימי׳כיסן זתשלי‪. ,‬׳כן הלשינו ׳־על ר״ע‬
‫בדולו שתאנשי' אשל היו מחויבים לעסוק במעשה מלישהוזליעה‪-‬וקצילה בין פסח לעצרת כשיעת‬
‫ר׳ ישמעאל גיעלם ר'עקיבא לשמוע ‪.‬דרשותיו‪, ,‬ועיין ויקרא‪ .‬לבה‪.‬פ׳ כ״ח על שאמר ירמיהו ה'‬
‫שבועות חוקות קציר ישמור לנו מרוחות רעות ועללים לנניס ואימתי'באלו שבע שבועות בין‬
‫פסח לעצלת‪ ,‬ולא תשגיחו על זה ■המקשיבים לקול ר״ע ולא עוד אלא שהתלמוד מעיד שלא היו‬
‫צוהגים כבוד זה׳ לזה כאלו ־ירצה לומר שהיו חסרי דרךיאלץועובתורה עסיד״א׳כשיעתר■ ישמעאל‬
‫למדה קורה‪ .‬ד^׳א ברכות ל״ה ב'‪ .‬מעעם זה בחרו בציון מגבת עד אנעיפרס והיינו •ממזלח למערב‬
‫ששם בבני ברק למערב א״י ישב ר״ע אבל ר״י ישב בגליל באושא שלא יתפרצו לשם תלמידי ר״ע‬
‫לפיכך לא אמרו‪ .‬מדן ועד באר‪.‬שבע שהוא מצפון לדרוס‪, — . .‬עוד ‪ ,‬נבי‪.‬ן בזת לישב שאלת‪ ,‬הגאון‬
‫רש״ל דבשמחות פ״ח מפויש שי״ב חודש אחר מיתת ר״ע אתא כולמום לעולם‪ ,‬וחשב רש״ל‬
‫שהוא פולמוס מלחמה ושיער לפ״ז שד״ע מת •קודם ביתר כי בכיבוש‪.‬ביתר אתא פולמוס! אבל‬
‫כי כל זמן שר״ע חי היה ללחם מוצא >י ד׳ע יפרנס‬ ‫לדעתי הכוונה עסבולמוס‪ -‬רעב‬
‫■ ■תלממייס■ הרגה אבל אח״ז ג א רעב וכלס‪.‬‬

‫שנוכל■ לקילס■ שר״ע■ שנהרג■ אחר■ ביתר בשפת■ המחלה‬

‫• י השמדות ו הו רו ה ורר! מפני לימוד• הורה ברבים פיץ ע׳ אשכול‪,‬‬
‫ואז הלד ל׳ ■יש»עאל •ל!אושא ■והיקן עכייגי ״דרך ‪ .‬ארץ ‪..‬כאמור‪ -,‬ובשלהי‪) •-‬קוף(‬
‫שמדוה הלכו■ מלמלדיי ד״ע';לאושאז‪:-‬ונמקבלד שם ■בכבוד ;‪,‬גדול ■ובאכקניא‬
‫למלמלדים‪ ,‬לפיכך‪ .‬פרקמו ‪,‬והודיפו לגליללם‪ :‬כל מי שלמד יבוא וילמד‪ ,‬וכל‬
‫שלא‪.‬למד יבוא וילמד מדרש שיר פ' קמכוני כאשישוה‪ ,‬כלומר אחר שבשלו‬
‫הגזרות׳ ראו לבעל‪ -‬קצה הקנה אושא של ר״י לזרז הלמידלם שניה ללמוד‬
‫‪.‬מורה‪ ,‬וזה היה אחר שמס י׳ ישמעאל‪-‬שנפער אחר ד א כדמשמע קועה כ׳■‬
‫א׳‪ .‬שר׳ ״מאיר‪ ,‬למד החילה קברה■ לפני •ר׳■ מ מע אל ואח״ב גמרא לפני ע״ע‬
‫ואח׳׳כ חזר ללמוד לפני י״י ולמה ■חזר לילך לפני ר׳׳י? מפני ־שר״ע‪-‬כבי‬
‫כפע‪,‬לי^״‪;.‬ודעם‪,-‬רק׳׳ל‪.‬ע׳ אושא שי׳ייקמעאל היק עודהו בחיים בשעה שבאו‬
‫תלמידי ^^^^^ע^‪-‬לאושא^‪ -‬ומה‪ ■.‬קאמרו ■שם‪--‬במדיש כי‪ -‬ר׳ יהודה המחיל‪.‬לדרוש‬
‫בכבוד אכקניא מפצי 'שהיה'בן״ עיר אושא ומקומו'של אדם‪-‬מכבדו■ פירש‬
‫יש״ל לא שהיה ר׳ יהודה רב ומורה כאושאשהרי ר׳ ישמעאל היה שם ? אלא‬
‫המכוון ר׳ יהודה נולד באלשא‪ ,‬וזה לדעתי בלמי מקכיס‪ .‬אל האקמ כי‬
‫ב)קיצה‪-^,‬א׳‪:‬נךאה‪:‬שר׳ יהודה היה קען קורא ^ ^‪ ;:‬ב לו ד׳ ל פ כ י ״ ס ^ ו ן‬
‫א״כ ר׳ ^הוןה מלוד היה‪ .‬ועוד מבואר ירושלמ^פ״ל‪.‬דמג^צה‪ ^ ,‬ה' ‪1‬־ד׳' יהודה‬
‫^ודהיבאושא> מפורש א?כ של׳י ה?ה‬ ‫הנשיא קרא •המגילה כשהיה‬
‫^קושא‪^-‬יב‪ :‬של עיר‪:‬זל‪/‬‬ ‫רב ומורה כאישא וזה כוונה■ המדיש ‪-‬שהיה‬
‫והדבר מוכח ממה שקיאואה ר׳ייהודהברכוה ק׳׳ג■‪ :‬ושבה־ל׳׳ג ראש הש־ט־־ים■‬
‫בכל׳ מ קו ם למה'‪.‬מפני■קהיה לרוב פלפולם'‪',‬בעיר ■אואא’ והוא ‪ ,‬לי ■‪.‬נ ק ^‬
‫^^^^^רח ה ו צ ^‪? ; ^ ,‬׳ ‪.‬‬ ‫מוריזגא דבי נשיאה שלמד ^ י‬
‫^^'^; ^;ו ך גנ *כי ‪,‬‬ ‫יקודהלהמחיל‪ -‬נלאש‪:‬נע^רו‪ ;-‬שהיה‬
‫‪411‬‬ ‫הערה לעי אשא‬
‫בתשובות להרמב״ם המכונות פאר הדור קי׳ רכ״ה מובא כשס ר׳ קעדיה‬
‫בר מימון בר משה‪ ,‬שמלכות ביתר נמשך עד ע״ג שנה אחר תחרבן‪ ,‬כי בן‬
‫כוזיבא היה לו שני בניסרופוק ורומולוק שמלכו אחריו ואין בזה כדי באר‬
‫להכריע‪ .‬חוץ מזה ראוי לעורר כי מה שבארמי‪ ,‬למעלה שתקנת ר׳ ישמעאל‬
‫היו קובבות והולכות לעומת בית שמאי המחמירים שהקבו חרבן הבית‬
‫בשנאת הגוים‪ ,‬וכי חנינת הנזכר בשבת י״ג ב׳ ומנחות מ״ה היא אלעזר בן‬
‫חנניה בן חזקיה הנזכר ‪5‬יו ‪ ■qp‬הכהן עיין ראיה לזה ילקוע פ׳ יתרו בשם‬
‫מכילתא‪ :‬אלעזר בן חנניה אומר‪:‬מחד בשבת לשבת ממש כמו שנזכר ביצה‬
‫י״ז א׳ בשם שמאי הזקן שהיה אוכל כל ימיו לכבוד שבת‪ ,‬אבל הלל מדה‬
‫אחרה היהה לו שכל מעשיו היו‪ :‬לשם שמים‪ ,‬בעבור זה נחלקו שני בתים‬
‫אלו במדותיהם‪ :‬ביה שמאי עם אלעזר בן חנניה ‪5‬ראש השתדלו תמיד למצוא‬
‫מנוח ולהרחיק הגוים מארץ ישראל בכל האפשר‪ ,‬עד שגזרו שאפילו בשבת‬
‫מותר לצור על עיי לכובשה‪ ,‬וא‪ q‬שנמנו בלוד שעל ג׳ דברים ע״א ■ג״ע וש״ד‬
‫לבד ימקור נפש מפני ששבה הוא רק רמז קדושת ואמונת ישראל אבל אלו‬
‫ג׳ הם עצמם העיקרים‪ .‬ועוד בילקוע יחזקאל רמז שפ״ג בשם קפ רל אלעזר‬
‫בן חנניא אומר איפה לאיל איפה לכבש איפה לפר מלמד שאיפה גדולה‬
‫ואיפה קענה נקראת איפה כלומר ראוי להשגיח על מדת קענה ולהו ‪p‬י‪ q‬על‬
‫תקייגות והגזרות בדברים קלים עבורי החמור‪.‬‬

‫ר אשי ורבינא סוף הוראה‪.‬‬

‫א בבבא מציעא פ״ה ע״א אמר שמואל לידי חזי'לי קפרא דאדם הראשון‬
‫וכתב בו שמואל ירחינאי חכים יתקרי רבי לא יהקרי‪ ,‬רבי ור׳ נתן קון^‬
‫המשנה ר' אשי ורבינא קו^ הוראה וקימנד עד אבא אל מקדשי אל אבינה‬
‫לאחריתם )כי רבינא חי אחר ר׳ אשי ננוד שנים רבות כתובות־ ק^׳כו; עיין‬
‫להלן(‪ .‬האחרונים שבאו אחרי ר׳ אשי ורבינא ר׳ברו־ כלל זה־ רבי ור״נ ‪p‬ו ‪q‬‬
‫המשנה ר' אשי ורבינא ‪p‬ו‪ q‬הוראה אל מה שראה שמואל בשפר של אדם‬
‫אדם הראשון שהוא שפר הגלגולים‪ ’ ,‬גלגל אוזר בעולם להורות כי כאשר‬
‫נחתמה המשנה לערך ק״כ שנה־ אחר החרבן‪ ,‬אחר שנפער רבי בארץ‬
‫־ ישראל‪ ,‬אז התחילו שמואל ורב לישד ישיבות בבבל‪ ,‬ומשמואל ורב עד רב‬
‫^ אשי ורבינא לערך ג" מאות ה הידחעשה זוגות בבבל ׳אשר״מהסזצאה‬
‫תורה לכל ישראל כי באון< נתקבל‪-‬הלמוד בבלי גם בא׳י‪ ,‬וכאשר הגיד‬
‫זאת ר׳ אלעזר הקפר מגילה כ״ע‪ .‬ננתידיך ־בתי כנשיות ובתי מדרשות‬
‫שבבבל שיקבעו בא״י כלו מ ר; תלד התפילות ודעת ■תורה שפלעלו בה‬
‫״בישיבות בבל ישיגו אוראות איים ב איז ישראל'■'ויעמדו לנק עולם־בין‬
‫■'־קורות'הדורות מראש כאשר הי מ ה'ז א ת ■נפילאת בעינינו תמעולם^‪-‬באו‬
‫"מבבל ■לא״י' תלמידי חכמים'מיקדים^בתי ׳מדר שות'צדי ■שלא^י^זכח‬
‫''תורה מישרא׳ל‪■',‬ממחילה עלה עזרא ואח*כ הלל ואא׳ב ר׳ ח^^_ ™ עייו‬
‫'‬ ‫־שוכה כ׳יא׳‪-‬ובע׳ א^י;‬
‫אלו הם החמשה‘זוגות שנהגר שררה בבבל מזמן כן‪ 1‬ף המשנה עד קוף‬
 ‫אשי‬ ‫‪412‬‬
‫הגמרא וההוראה רב וקמואל‪ ,‬רב הוכא ורב יהודה‪ ,‬רבס ור׳ יוקף‪,‬‬
‫‪ -‬אביי ורבא‪ ,‬ר׳ אשי ורבינא‪ .‬ממש‪-‬כמקפר חמש זוגות של תנאים ראשונים‬
‫‪ -‬עד שמאי והלל‪ .‬ובערכים הבאים‪ .‬יבואר א ? שתמיד אחד־מן; הזוג היה‬
‫עיניו ולני ל איז ישראל‪ ,‬והשני לו השגיח‪ .‬יותר על תקנת■ בבל‪ ,‬רנ ושמוגי‬
‫רב חיבב‪-‬את א ק ישראל ולא ננוה כלל מ איז אבותיו‪-,‬אנל שמואל‬
‫• השתדל לתקן את כל הגולה‪,‬לבל תצערך להויאת ע״י לא בקדרי‪,‬הקביעו׳‬
‫י‪ -‬ולא בלימוד הלכות‪ .‬רב הונא היה משתרר על ■א״י ג״כ כמכואר בערך­‬
‫­ אד״ו והיתה חביבה עליו א״ילמדי וגם לחברו ר׳ י הוד ה ברכות מ״ג אבל‬
‫‪ ■-‬בכל זאת מיחה ר׳ יתודת בתלמידים שלא ילכו ללמוד תורה■ לא״י ממש‬
‫כמו רכו שמואל שרצה לתקן כל הגולה‪ .‬רבה נהג■ ג״כ קלות‪.‬בא״י■ כי­‬
‫■‪- ,‬הוא ביעל ברוב את התרומה כדי שלא יצנורך לשלוח המתנות• לא״י רק‬
‫■־■‪- :-‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪-‬ולאוכלם‪-‬בבבל כשמואל — בכורות‪-‬ה׳ז‪.‬‬
‫וגם הוא כקרא שכור מלכא כמו שמואל מעעם •זה כאשר יבואר‪:‬בערך־‪-‬‬ ‫‪-‬‬
‫שכור ועיין כתובות קי״א‪:.‬אבל ר׳ יוקף דעתו קשורה בדעת אבות התורה‬
‫‪ -‬כא״י• ושלחו מתם כי ר׳■ יוקף קיני עדיף^מרבה עוקר• הרים■ כלומר מי;‬
‫‪ -‬שהוא קוקר ■קבלתו למקבלים כקדרם‪ -‬מקיכי שהיה משכנם מדור לדור‬
‫י ־ בא״י •)קוף הוריות זקוף ברכות(׳ והולך אחר• ציון שממנה‪:‬תצא^ חורה;‬
‫הוא מעולה‪ .‬אביי ורבא נראה ג״כ שאביי רצה לנתק מוקרות א״י כאשר‬
‫יבואר ערך גבריאל וכבר הבאנו למעלה ערך אד״ו שאביי קובר יו״ע שני‬
‫בבבל הוא מעעם‪.‬קפק ולא מעעם^מנהג להקל‪ .‬כמקום‪ .‬שידעו הקביעות‪,‬‬
‫אבל רבא לבבו נאמן עם א״י״ואן ־ד״יאשי ורביצא רבינא היה מארץ‬
‫״ישראל וכרוך אחריה ולא כן רב אשי הוא התחיל לעשות גמרוקוףלשאלות;‬
‫'■‬ ‫״ ־■‬ ‫■על דבר■ הוראת א״י כאשר יבואר‪.‬‬
‫ב־ מקודם ראוי שאבאר ־שלדעתי ־ יש להגיה בקפרים‪.‬במה■ שכתבו‪-‬קרבינא‬
‫שהיה כתלמיד חבר לפני ר׳ אשי וחברו■ ובעל מחלוקתו‪-‬ממש בפער;אחר‬
‫'‪-‬גמות רכ אשי שבעים׳שנה‪ ,‬כי‪ .‬ר׳ אשי נ פ ע ר ‪■ 427‬למנינם‪-‬ורבינא‪.‬׳ ‪'496‬‬
‫ג!״א״כ בהכרח חי׳רבינא■ אחרי מות‪:‬ר׳ אשי; עוד־שבעים‪:‬־‪:‬שנה‪- .‬וזה ־דבר‬
‫'״‪-‬בלת^;׳מחקבל״ על‪.:‬תדעת כי אם אמרו על ר׳ ‪-‬פרידא שחי ד‪-‬׳‪-‬מאומ‪-‬שנה‬
‫^^עירוכץ ^׳גו‪-‬ך ב ר‪-‬ז ה יש בו• מליצה •נכבדה כאשר‪ -‬אבאר‪-‬בעךכן‪,-‬אל׳ה‬
‫‪ • :‬אבל מרבינא ׳לא שמענו‪ •:‬זאת‪ .‬ולמדו קופרי הקורות ‪ -‬זה והחכמים‪ ,‬י^זקע‬
‫‪- -‬וגרעץ בקפריהם ‪ :‬ממה‪.‬׳ שכתוב •באגרת ר' שרירא גאוך •שרבאשי■ קכיב‬
‫‪ -‬תנזמ״ג או ■תשל״ח‪ .‬לקערות‪ ,‬ורביכא שכיב^^‪-‬י‪-‬ג •לאודש‪-‬כקליו ‪5‬יום־ד׳‬
‫‪-‬־ לשבוע‪-‬שנת ת׳ת׳ל‪-‬א לשערות‪ :,‬ולדעתי• בהכרח עעות״־ נפג^ »קפרים^;ןו‪.‬צ׳׳ל‬
‫^בינא’חי‪:‬י׳א‪-‬קנת^‪-‬אחר‪-‬ר׳׳‪:‬אש’‪7‬דוראיה^לזה‬
‫מובאת ’וחקין׳ד'פוק‪-‬זצןלקווא'‪-‬תקנ?ע‪-‬יד׳ב?ב ע״ב־כתב'‪:‬‬
‫! ‪.‬נ ובתריה‪)"-‬אחר רבינא(■'■ ק ט ב רב׳‘רי;חומג•' ^^^^דמחלפזןיב‪:‬רחומא;‪:‬ו‪;5‬כיכ‬
‫קן־קמדא‪1-.",‬־בתריה‪.-‬מלך •ר‪§;/‬מא‪-‬בליה לרבא‪:: ,‬ללוותו‬ ‫בקנת‬
‫■■־פרק ■דיליה‪-‬ודמרברר׳ אשי• שמענו מן •הראקוקס וראינו כתוב ‪:‬בקפרןהם‬
‫׳ דבעי רחמי ובלעי תנינא ליזדרגד‪ ,‬וביומא דהדין; ר׳‪,..‬קמא^ובי‪)3‬יןהו‬
‫‪...‬בשנתתתפ״א אתקרו״רבנא‪.‬אמ‪.‬ימר‪..,‬בר מר ינוקא‪.‬והונא‪.,‬בכ^‪.‬מר‪,.‬גגר ר‪3‬‬
‫‪413‬‬ ‫אשי‬
‫אשי ריש גלותא ומשרשיה בר פקוד‪ ' ,‬ובשנת חשפ״ז שכיב ר׳ קמא בר‬
‫רבא ובתריה מלך ר׳ יוקי וביומו ‪p‬ו‪ q‬הוראה ואקמייס מלמודא‪— .‬‬
‫והכה אס רבינא קוף הוראה נפער תתי״א איך יתכן שמקודם לזה אחר‬
‫ר׳ קמא בר רבא שכפנור תשפ״ז בימי ר' יושי אקתיים תלמודא וקוף‬
‫הוראה שהרי אח״כ כ״ד שכה בימי רביכא היה קוף הוראה ?‬
‫ועוד איך שייך לומר בתריה דרביכא שכיב ר׳ ריחומי בשכת תש״ת אם‬
‫רביכא כפער תתי״א? הן לזה יש לומר כי בכוקח חופש מממוכיס לא‬
‫נמצא כשדר זה‪ ,‬אבל בר׳ יושי שבימיו אקתיים תלמודא מודה גם בעל‬
‫חופש מעמוכיס עיין שם בשדר גאוכי דפומבדיתא ד‪ q‬ע"ו?ועוד כי ביומא‬
‫ע״ח אמר רב ריחומי אכא חזיתיה לרבינא דעביד דרך מלנוש משמע‬
‫ברור דר׳ ריחומי חי אחר רביכא שאלמלא כן היו יכולים לשאול את‬
‫רביכא ? ועוד בשפר יוחשץ שם וימות עולם צ״ח ע״ב כתוב דרבה בר‬
‫יושך היה חי אחר רביכא ל״ח שכה ובימיו כחתם התלמוד‪ ,‬מי זה רבה בר‬
‫יוש‪ ? q‬וכראה שהוא רבה תושפאה ששכיב בשנת תשפ״א וא״כ בהכרח‬
‫כפער רביכא תשמ״ב אותשכ״אועוד בשדר תכאיס ואמוראים כ״ח ד׳ צד‬
‫‪ 187‬כ׳ תחילה רביכא מת תשל״ג ואח״כ למעה מזה רביכא נפער שכת‬
‫י תתי״א ? ואיך זה ? אלא ברור כי עעות כפל בשפרים‪.‬‬
‫והכה לדעתי מת שמבואר ע״א ע׳ ע״בדאמר רב חכיכא בשכת ת״א שכיס‬
‫אחר החרבן אס יאמר לך אדם על שדה ששוה אלך דינרים קח בדיכר‬
‫אל תיקח‪ ,‬ובמתכיתא תנא אחר ת״ד שנה ע״ש‪ ,‬הכוונה על רב חניכא‬
‫אבי רב תחיכא ומר זוערא שחי בימי הגזרות עיין רש״ג שם ובחופש‬
‫מעמוכיס ד׳ ל״ח ושם מבואר ג״כ כי בשנת תשפ״א לשערות שהוא ת׳‬
‫לחרבן‪ ,‬נתפשו רבכאאמימר בר מר ינוקא והוכא בר ריש'גלותא ומשרשיה‬
‫בר פקוד‪ ,‬ובי״ח לחודש עבת נהרגו חכמים אלו‪ ,‬ובשנת תשפ״ה דשכיב‬
‫רבה תושפאה אתשק כל ככשתא בבבל ואיתנקיעו יכוקי בכי יהודה‬
‫לאמגשי להחליך דת יהודית‪ ,‬ומזמן ההוא התחילו השמדות ולא נפשקו‬
‫עד שוך ימי פרשיים — א״כ מבואר ששנת ת״א אחר החרבן ושנת ת״ד‬
‫אחר זה כעשה השמד הכללי בבבל‪ ,‬לפיכך לדעתי ציינו זאת הבאים‬
‫אחרי רב אשי ורביכא בגמרא ‪ .‬שם בשם רב חנינא ומתכיתא הנשנית‬
‫בימים אחרונים באופן שבלתי שפק הושיפו על הגמרא הרבה אחר ■ר״א‬
‫ורבינא‪ — .‬ו ה נ ה החכם שד״ל כ״ח ג׳ העילשפק בקבלה זו שרב אשי שידר‬
‫התלמוד־ וראיותיו בלתי מוכיחות כי ממה שהובא לפעמים שפק בש״ש‬
‫אס ר׳ אשי אמר מאמר זה או רב כהכא הקודם ואלו היה ר״א משדר‬
‫הדברים לא שייך שפק? היה לו לשאול יותר עוב ממה שמציכו ה״פ הא‬
‫דרב אשי בדותא היא כמו ביבמות פ״ב ואיך יאמר המחבר•בעצמו; על‬
‫דבריו שהמה בדויים? אפש באמת רב אשי ורביכא חברו הש״ש^לפי‬
‫שהיי שוך‪ :‬הוראה כלומר בימיהם לא שלחו עוד תשפקות' לארץ ישראל‪,‬‬
‫כי ■אם‪ :‬חברו חיבור שממנו ידעו לשפוע כל השפקות בעיקרי דיכיס‪,‬‬
‫ואחריהם בא רבה תו ספ א ה אשר לדעתי כקרא בשם תוספאה מפני‬
‫שהושיך קצת הגהות בשפרס של רב אשי ורביכא‪ ,‬ולפעמים כתב האדרב‬
 ‫^ ‪41‬‬
‫אשי‪-‬בדותא היא‪ ,‬וכן• כפל לפעמי' קפק• אם‪:‬רב אשי אמר דבר זה מעצמו או‬
‫‪ .‬משמיה ‪-‬דרב כהכא רבו כי■ ר״כ היה רבו כמו שאמר רב אשי ה״פ כי‬
‫הו־יכן• בי ר׳ כהכא‪ .‬ברכות מ״ג א■ וש״מ‪ .‬והכה ישוד החיבור כך היה ‪:‬‬
‫עוד בימי תכאים ראשוכים פלפלו בחכמה שאלות ותירוציס כמו שאומר‬
‫לש״ג אלא שלא כתבו הפלפולים בדקדוק; על הקפר רק ראשי פרקים‬
‫והדיכים כתבו כל •חכם בפכי עצמו לפי שגכון שלו‪ ,‬ומציכו בימי רבי■ פלפול‬
‫בפירש המשכה זבחים‪,‬ל׳ ע״ב וב״ב ע״א פירש יהודה בן כקוקא לפכי רבי‪.‬‬
‫■ ור׳‪ .‬פכחק בן יאיר התפאר בעצמו בעכין ; הפלפול' שיודע לפרק כמה‬
‫פירוקי בל• קושיא‪ .‬שבת ‪ :‬ל״ג ב׳‪■ .‬והכה ר׳‪: ,‬חייא ור׳ •אוקעיה קדרו‬
‫התוקפתא שמפרשת‪ :‬דבריה •יותר דרך פלפול ומשא ומתן וכקראת משכיות‬
‫‪ .‬גדולות‪-‬במדרש■ שיר וירושלמי הוריות‪ .‬ואין קפק שכדולות הרבה היו‬
‫■ התוקפתות‪ -‬ממה שהיו לפכיכו‪.‬׳ ואחריהם באו לנ ושמואל‪-‬שקדרו הויות‬
‫דרג ושמואל או תלמידיהם‪ .‬ואחריהם אביי ולבא‪ .‬שהתחילו לקדר הגמרא‬
‫הקדומה לר^ם‪'-‬בדקדוק יותר‪ ,‬כי‪.‬הגמרא כבר הי ת ה קבועה כמאמר ר׳‬
‫כחמן קביעתו לי־ בגמרא ‪-‬עירובין ל״ב‪ :‬על דבר מוקכם‪ .‬ואחריהם רב‬
‫אשי ורביכא‪.‬קצרו וצמצמו ‪-‬כל הגמרא הקדומה וחתמו שמם עליה כמפורש‬
‫קכהדרין ל״ג מדחשיבו לר״א ורביכא מ ה שאמרו ר׳ חייא ור׳ אושעיה‬
‫ורב ושמואל ורביכא ור‪ 5‬אשי ב ‪p‬ו‪ q‬כדבר‪ .‬משכה שהעועה חוזרדובודאי‬
‫כתבו הדברים בקפר ופרקמו כי לולא כן‪ :‬לא יתכן להחשיב דבריהם‬
‫״•‪- ..■ -‬‬ ‫בדבר משכה‪.‬‬
‫שי שעשה רב ־אשי^קתי■ מהדורות־ מן הש״ק■ ועיין‬ ‫ך ובבבא בתרא ;קכ״ז‬
‫■ שהמליצו; עליו שהמלאך המות ‪,‬כתן לו זמן להדר תלמודו‬ ‫מ״ק ‪p‬ו ‪q‬‬
‫כשלמות‪ ,‬והוא ר״א אמר כמתכצל עירובין כ״ג א' אנן כ אצ בע ת א בבירא‬
‫לשבחה כלומר לכן ראוי לדקדק יותר בכתיבת הקברות והדיכין משום‬
‫‪ ,‬שכחה‪ .‬ומבואר במגדול עוז פ״א מה׳חמזומצה שיש שפריםרבים בבבל יאשר‬
‫קבלה בידם שכתחברו בימי רב אשי ועיין תוק׳ חולין ב'‪ ,‬הוכחה שקתם‬
‫גמרא■■ קם אומר ר׳ אשי כלא הזכרת שמו וארחיב הדיבור ־ בז ה ב ע'‬
‫גמראך‪-‬אי״ה‪. ,‬כי כאמת שיכוים‪.‬לביס כפלו‪.:.‬אחר‪ :‬רכ אשי‪; .‬שלא מדעתו‬
‫ומ^יימ אמלו קכהדרין כ״ע‪ .‬א׳ דרבכן ‪ .‬דבי ר׳ אשי לא קבירו לחו תמיד‬
‫כמו ל אשי רבם •והוצרכו בכל פקק■ לכתוב;;שם ר׳ אשי‪— .‬־■ לדעתי בוראי‬
‫גשמרר״א מלקדר בחיבורו זה מאמרים אשר יתכו‪ .‬יד‪:‬לפושעים ‪.‬לבזות‬
‫;את התלמוד כי רב אשי חיה כוהר לב והוא■ אמר קכהדרץ ?;שםישדי‬
‫‪ .‬לאיים את׳ העדים שאומרים להק סחדי שקרי• אאוגרייהו זיל* מי שמעיד‬
‫שקר‪-‬הוא כזוי גם בעיכי השוכרו לכך‪ ,‬וכ‪1‬ש;ישישמור עשו‪ :‬ולשונו־ מדברים‬
‫המכיאים■ לידי‪.‬כיזיון■ וקצ‪ ■q‬כין ‪,‬האומות‪ .‬וכשעה ‪-‬שכןאל‪ -‬רכ אשי‪:‬מל־■ גן‬
‫אחד אם־;הו‪.‬א של‪:‬ככרי או של ישראל■ כי א‪.‬ס של■ ככרי הוא יקח• ממנו‬
‫פירוה ילא מישראל! ‪.‬שכראה בהשקפהיאשונהכאלורכ־אשי‪ :‬מיקל ומפקיי‬
‫‪ .-‬ככקי גוי ואז שמע‪ :‬נכרי' אחל‪ .‬וקצ‪ q‬על‪ :‬ר״א• ואז התנצל ואמר שאלו‬
‫‪ -‬ישראל היה לא‪:‬לקח‪-‬מפנ'’ שאין‪:‬הישראל נונול‪.‬תשלומ’ ן‪.‬וכחינפ'לא;'ם‬
‫■ ‘ ליה לחכות אכל הנכרי לוקח מעות כ״ק קי״ג ‪ :‬מפור ש‪.‬מזה שר״א י‬
 ‫אשי‬
‫מקום לדקדק מאוד מלפרקס קברות ודינים לגרונג משפנו חכות גויס‬
‫ובודאי לא מפיהו יצאו לפעמי'‪ ,‬קולות כאלה רק מן‪ ,‬התלמידים והבאים‬
‫אחריו מחמת צער ושמדות וג‪ r‬רות רבות שעברו עליהן אחר ר״א‪ .‬וכשם‬
‫שמשה ודוד קללו ורדפו אחר רודפים וחומקיס מן העמיס שמצערים את‬
‫ישראג כן הכריחה השעה לצעוק חמק ולעמוד על נפשם בעס הצער‬
‫•ויבואר‪ .‬במקומו־ בארוכה‪ ,‬וראוי להשגיח על זה הרבה ולבקר ביקורת‬
‫אמיתית בזה‪ .‬והנה בימי רב אשי כבר היתה א ח‪. ,‬ישראל חקרת תבלין‬
‫‪.‬של תורה ועיקר לימוד תורה בבבל היה עד ק ל אשי גופא אמר על‬
‫ברכת קידוש לבנה שבא״י דרך היתול הכי כשי דידן נמי מברכין‬
‫קנתדרין מ״ב‪ .‬ולכן נקראו ר״א ורבינא קוך הוראה שראו בבבל שאין‬
‫לשלוח עוד עבור הוראה לא״י וחברו יחד יקודי הוראה‪ .‬ואחשוב כי מת‬
‫שמובא לפעמים אמר לו רב הלל לר׳ אשי‪.‬יבמות כ״א ב׳ וכן הרבה כי‬
‫הויכן בי ר׳ כהכא זה רב הלל האחרון מבית‪ .‬הכקיא של לבי ב א ח ישראל‬
‫ובא לבבל ושם נתחבר עיס ר' אשי לתקן כל הגולה עיין אד״ו ‪--‬י ומת‬
‫שמובא בקדר תנאים כ״ח ד׳ ‪ 189‬ר׳’ גדא ו ר ‪ ,‬סי טונ א סוף סבוראי ד‬
‫יונתן סוף מע שה שהוא כחדה בלא פתרון מי זה ר׳ יונתן ע' ע׳ קבוראי‬
‫וקוף מעשה וכבר פירשתי בעוב במ״ע המליץ שנה ראשונה מן ‪4 — 1‬‬
‫ופה ארמוז רק בקיצור כי בקוף אגדות ירוקנמי קוף נדת מובא בשם‬
‫ר׳ יונתן אשר הוא היה אבי כל רבנן דאגדתא מאמר בצורת הולד‪,‬‬
‫והוכחתי כי היו בתחילה האגדות שנקראו מע שה‪ ,‬מקודמת לבד והלכות‬
‫לבד באופן שקוף האגדות של ירושלמי שנקראו בפי הבבליים מעשים‪ .‬של‬
‫א״י נקראו על שם סוף מע שה ר יונתן‪ ..‬והוכחתי כ‪.‬י לשון סוף הוא‬
‫לאו דוקא רק על היותר מפורקמים במשנת הוראה אגדה וקברה־ בחרו‬
‫מלת סוף‪ ,‬ואחר רב אשי שגם הוא לדעתי• לא קדל עוד■ האגדות; עם‬
‫הל מ ת יחד רק נפרדות באו עוד־ מגיהים מפי‪.‬עצמם או מפי אחליס‪.‬‬
‫גם לדעתי לא ידעו הבבליים כלל מקפר •הלכות‪ .‬שב״רושלמי כאשר‬
‫אמר הרי״ף קוף עירובין כאשר יבואר ע׳ גמרא‪ ,‬ורק מקונערקין‪ .‬שתביאו‬
‫התלמידים מא״י למדו הרבה‪.‬‬

‫־‬‫י‬
‫־ י' ‪; r/‬״‬
‫אשכולות איש שהכל בה;‬
‫‪:r‬י ‪:‬‬ ‫‪.‬‬ ‫׳ ־‪.‬‬ ‫׳‬ ‫■‬
‫‪.‬‬ ‫י‬
‫־‬
‫■‬ ‫'‬ ‫‪-‬‬ ‫‪ .‬־־‬ ‫‪.‬‬

‫^ בקועה מ״ז א׳ משמת ילקי בך יועזר איש צרדה ח ק ה בך •יוחנן איש‬

‫ירושלים בעלו האשכולות‪ -‬ובגמר‪-‬א מא^ אשכולות איש !שהכל נו‪ ,-,‬וכתב‬
‫הגאון בעל ערך מילין כי הכוונה עם א שכולות נמשנה על שס אסכלא‬
‫) ‪ skola‬שולע(^ ובאמת תמוה שבכל'מקום שנזכר‪-‬במדרשוס שםאקכלא‬
‫הוא עם ק׳וכאן בכל הדפוקים עם ש׳ וע^כ הכוונה אשכול •מ^ש‪!.,‬נראה‬
‫• ברור כי שם אשכול היה אצלם לשון קגולה עיין ירושלמי פאה פ‪/‬׳ד‪..:-‬רבי‬
‫פרידא לית■ א ת חמי מי ההוא ״קגולה״ דגו כרמך‪ ,‬וראה‪.‬מקחוק‪ ,.‬כמין‪:‬שו‬
‫ואמר לו רבי זה‪.‬השור הוא• ״קגולת‪:‬׳ שלי‪,‬כלומר ״אקכול‪,‬״ וכן‪ .‬עד‪,‬נ חנ‬
‫‪, .‬‬ ‫■ מתורגם קגולה עיין יפ׳׳מ קם‪.‬‬
 ‫אשכולות‬ ‫‪415‬‬
‫ובאמת מלבד זה אינני מבין מה לחץ את מו ‪p‬ז‪ q‬הערוך לפרש אשכול‬
‫שקמלצז‪ ,‬ומה ראה בעל ע״מ להשכים עמו‪ ,‬כי אסשלא פירשו כן בירושלמי‬
‫וידעו בירושלמי היעב פירש המלה‪ ,‬רק בבבלי תמורהע״וב׳ אמרר‪/‬יהודה‬
‫אמר שמואל איש שהכל בו‪ ,‬ובמשנה הושיפו אחרונים השמיכה על‪ .‬הכתוב‬
‫)ע׳ ע' אשמכתא( מיכה ג׳ אץ אשכול לאכול ביכורה אותה נפשי? הלא‬
‫גם אם האמת יותר׳ עוב לפרש אשכול כפשועה ־לשון שגולה מלפרש‬
‫שקמלמ כי באמת לא בעלה שקמלא לגמרי אדרנא שמעון בן שעח‪.‬הבא*‬
‫אחר שני יושי הוא תקן במי שפר עיין כתובות ר"פ שני ‪.‬דייני בבבלי‬
‫וירושלמי; ואמרו מימות משה עד רבי לא נמצא• תורה וגדולה במקום‬
‫אחד וכן מרבי עד רב אשי גיעין נ״ע א׳ וקנהדרין ל״א‪ ,‬א״כ לא‪.‬בעלו‬
‫אשכלות ועשר גליות שגלתה שנהדרין יוכיח? — ועוד קשה דבירושלמי‬
‫שם בשועה מבואר שלא עמד אשכול עד שעמד ר׳ עקיבא‪ ,‬ואם כוונו‬
‫לשקמלמ מדוע דוקא ר״ע‪ ,‬אדרבא בימי ד ע היו השכנות וביעול בתי‬
‫מדרשות הרבה? ואפשר לומר שהמשנהינהכוונה להורות לנו כי בימי‬
‫שכי יושי‪:‬שהיה עת שמד ומלחמות החשמנאים אז בעלו השנהדרין לזמן‬
‫מה וכאשר הוא באמת שאז׳ בעלת כהונה גדולה לזמן וכן ראשי שנהדרין‬
‫במשך עשרים או ל' שנה )עיץ שדר תנאים אצלי(‪ .‬אפש בכל זאת עעמא‬
‫בעי מה הורה לנו המשנה בזה שבעלו אז ראשי שנהדראות והלא עכ״פ‬
‫חכמי ישראל עודם בחיים ולא נתבעלה השקמלח רק הראש והראשון‬
‫האיש שהכל בו? ■לפיכך נראה לי כי לשון אשכול‪.‬מורה באמת על־■איש‬
‫שהכל בו זהוא‪.‬תשגולה של העם ם הוראת ״שגולד‪:‬׳ הוא עיקר ־שהכל‬
‫תלוי בו‪ ,‬ולדעתי נבנה משם זה שם זיגיללום ‪ SigilluIn‬ברומי על חותם‬
‫וכאשר היתה כנשת ישראל חקוקה כחותם על לב וכחותם על זרוע השם‬
‫ית׳ כן גדולי ישראל ‪.‬המה הקגולה והקקר האמץ המקיים את ‪:‬הכנשי׳‬
‫כולה‪ ,‬וכמו שבאמת נדמה החכם בתורה שבע״פ‪.‬לשליח השם שיש לו‬
‫חותם המלך בשכלו ובחכמתו עדי‪ q‬בזה‪.‬מנביא‪ ,‬עיין■ מדיש שיר רבתי‬
‫וירושלמי פ״א מברכות הן הכתוב אומר גפן ממצרים תשיע על כנשת‬
‫ישראל תתלים ש״ח‪ ,‬וירמיה אמר לכנשיה זו אשו ‪ q‬אקיפם נאום ד׳׳‪.‬־ אין‬
‫ענבים בגפן ואין תאנים‪ .‬בתאנה ואתן לתם יעברום ירמיה ח׳ י״ג‪ ,‬כלומר‬
‫האשכול בגפן‪ .‬הוא )לאבר יחד את ‪ :‬כל‪ .‬הענבים )בעערען( להיות אחד‬
‫וכן הגדול בישראל הוא עמוד החזק אשר כל בני דורז מתאחדים בו‬
‫והיו" לאחדים ביד השם‪ ,‬לפיכך באמת כוון שמואל ירחינאי אשד גם־ הוא‬
‫היה" איש־ שהכל בו חכמת יראה תורה וכהונה' עיין‪:‬לעיל ׳ ערך א׳ די ך■ אל‬
‫דגר־ שגולה זה כהורות כי החכמה שכוללת היא העיקר •אשר‪-‬הכל‪ -‬תלוי‬
‫— אפש אץ ־קפש־שחמשצה עוונה עוד‬ ‫בו‪ ,‬ואשכולי הוא איש‬
‫לדבר א ח ד והוא מ כבר בארהי בערך אנשי^ככישת;הגדולה שמעת ששבה‬
‫הגולה 'ע״י צנזלא שלחו כל קהילות ישיאל׳" מכל‪'-‬מקומות עושבוסיהן‬
‫שלוחים חברים ^ליר^ליס לעמוד מצד תקהילה> ׳ וכדלך שתקנו מעמדוה‪:‬‬
‫להתיצב׳על קרבן אחיאס במקדש כן תקכל ■מעזנד ׳ומושב ■בשנהדדץרלכל י‬
‫איש הבא בשביל עירו‪ ,‬ולפיכך'חיו אשכולות^כלומר‪-‬אנשים ש־העגךי‪-‬כי‬

‫־‪!1;:‬‬
‫‪m‬‬ ‫אשפולות‬
‫איש איש לבכי עירו שהיו ככללים בו‪ — .‬עוד מבואר הדבר מעצמו כי עד‬
‫יוקי בן יועזל לא היתה מחלוקה בקכהדרין ושכי יוקי היו החולקים‬
‫ראשוכים עבור שמיכה )עיין תמורה שם וערך שמיכה אצלי( וא"כ ממילא‬
‫בעלו אישים שהכל בם כי מעהה כחלקה הככשיה לשכים‪ — .‬ועוד כי‬
‫בימי שכי יושי התחילו הכתות צדוקים צכועים ופרושים להתחלק וא״כ‬
‫גם מבחיכה זו כעל אישים שהכל בם‪ — .‬והכה שם אשכול היה מרמז‬
‫על החזקת הכלל ברגל אחד ועיין חוליןצ״הא׳ הכשילו אשכלותיה עכבים‬
‫אלו צדיקים‪— .‬‬
‫ב ובמדרש שיר רבתי על הכתוב אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין גדי‬
‫דרשו הכתוב על כמה אופכיס ואח״כ אמרו עוד אשכול ה מ כ פ ר על‬
‫ישראל כי אברהם היה אחד והרהר אחר הקב״ה ואמר אולי יבוא איש‬
‫אחר גדול ממכו במעשים ויכרות הקב״ה ברית עמו ויבעל את הברית‬
‫שכרת עם אברהם‪ ,‬אז הבעיח אותו הקב״ה שתמיד יעמיד מגיכים וצדיקי׳‬
‫מזרע אברהם ואם יעמדו חעאים ורשעים אז יראה לו הקב״ה איש אחד‬
‫לכפר על הדור וזה אשכול הכופר*( כלומר אדם גדול מוקר כפשו על‬
‫דבר קידוש שמויית׳ ולפיכך כקרא יושי בן יועזר אשכול הכופר כי הוא‬
‫באמת כמקר ביד אויבים על דבר קידוש שם שמים‪ — .‬תבין בזה היעב‬
‫מה שאמרו שלא עמד אשכול עד ר׳ עקיבא כלומר שגם ר' עקיבא היה‬
‫אשכול הכופר יען כי גם הוא כמקר לרומיים ויהרגוהו‪ .‬ובמדרש שם רמזו‬
‫על זה במה שאמרו אשכול שהכל בו מקרא משכה תוקפתא הלכות‬
‫והגדות ומכפר על ישראל‪ .‬תבין בזה לבאר עכין קשה עד מאוד והוא כי‬
‫ביבמות י״ו ע״א בשעה שהלכו חכמי ישראל אצל ר׳ דושא בן הורככש‬
‫לאקור צרת הבת ובא ר׳ עקיבא עמהס אמר לו יהוכתן אחי ר׳ דושא‬
‫בן הרכנש אמה הוא עקיבא ששמך■ הולך משוך העולם עד _שוך■ העולם‬
‫ועדין לא הגעת לרועה בקר ? אמר לו ר׳ עקיבא אפילו לרועה צאן‪ .‬ודבר‬
‫זה שתום וחתום מה בקש ר׳ יוכתן בכיכוי זה רועה בקר ומה השיב ר״ע‬
‫‪,‬‬ ‫שלא הגיע לרועה צאן?‬
‫אבל אם מעיין היעב בקורות ר׳ עקיבא ובכי דורו תמצא כי ר׳ אלעזר‬
‫בן עזריה כבחר להיות כשיא או אב״ד ברכות כ״ח ולא בחרו בר' עקיבא‬
‫משום שלא היה לו זכות אבות‪ ,‬וידוע כי ר׳ אלעזר בן עזריה ‪,‬לא ^שמר‬
‫תקכת חכמים במה שאקרו לגדל בהמה גקה ודקה בארץ ישראל‪ ,‬כי‬
‫פרתו של ראב״ע הימה ■יוצאת בשבת ברצועה שלא■ ברצון חכמים לפי‬
‫המשכה‪ ,‬ומרעה גדולה לו עיין שבת כ״ד ב׳‪ .‬ועוד מבואר חגיגה ג׳‪ :‬ובנשא‬
‫רבה וש״מ כי ר' אליעזר בן עזריה המשיל משל חכמי תורה שבע״פ אשר‬
‫יעמדו לראש האומה מכווכים דרכי המון ישראל כדרבן ‪.‬המכוין את‬
‫הפרה חולשת לתלמיה כי דברי חכמים כדרבוכות — ואם כן‪,‬שפ;ר‬
‫קאמר לו יוכתן ב״ה לר׳ עקיבא אתה לא הגעת לרועה בקר‪ ,‬כי הקדמו לן‬
‫את רועה'בקר ראב״ע לכשיאות או לאב״ד ? ולעומת זה ידוע עוד מבבני‬

‫‪ 0‬אס כן שולם אשכול מן שכול‪,‬חרג סלייה ואגדון י‬

‫‪27‬‬
 ‫אשכולות‬ ‫‪418‬‬
‫קכהדרין י״א וירושלמי קועה שם כי בזמנו מל ר׳ עקיבא היה ר׳ יהודה‬
‫בן בבא שאף הוא קידש שס שמיס ומקר נפשו להריגה‪ ,‬ולא כקרא אשכול‬
‫מפכי שמצאו בו עון אחד והוא שגידל בהמה דקה בביסו‪ ,‬יען היה צריך‬
‫לעז וחלבה מפני חליו‪ ,‬ואס כן היה ל׳ יהודה ב״ב מפורקס )עיין ב״ק פ׳(‬
‫לרועה צאן‪ ,‬וראב״ע לרועה בקר‪ ,‬ע״כ השיב ר׳ עקיכא שאפילו‪,‬לרועה‬
‫צאן כלומר לחקידתו של ריב״ב לא הגיע — כן נראה לי אחר שהעמקתי‬
‫לחקור לכמה צדדים‪.‬‬
‫עכ"פ למדנו מזה ענות ר׳ עקיבא שנקרא עס ר' ישמעאל אבות‬
‫העולם )ע׳ אושא( והוא היה אבי תורה שבע״פ בימיו‪ ,‬ובכל זה לא לבש‬
‫מדו ולא בגדי רקמה ושש‪ ,‬כי לא ניתן לו כתל מלכות בראשו למלוך ע״פ‬
‫התורה כאשר הוא עצמו אמר במעשה שבחרו בר׳ אלעזר בן עזריה‬
‫להיות אב״ד אצל ל' גמליאל אשרי מי שזכו לו אבותיו ירושלמי תענית‬
‫פ״ד א׳ ובמשנה הוריות קפ״ב ‪ :‬האב מזכה את בכו בחמשה דברים בנוי‬
‫בעושר‪ ,‬ואף ם ממזר תלמיד חכם קודם לכה״ג ע״ה זה רק בבחינת‬
‫שמיעת התורה ולימודיה‪ ,‬שאף כי יש נשיא ומלך בישראל אין דבריהם‬
‫נשמעים רק להנהגת כלל‪ ,‬אבל בחקר התורה וקיומה‪ ,‬התורה' מונחת‬
‫בקרן זויות וכל אדם לפי מה שנראה ממנו כחו ועוצם ידו דבליו‬
‫נשמעים‪ .‬ר׳ עקיבא לא הכיח אחריו כמותו בישראל ברכות ק״ג א׳‪ ,‬והוא‬
‫מקר נפשו עבור לימוד תורה ונהרג ע״י עורכות רופוק אחר חרבן ביתר‬
‫רק עבור לימוד התורה ע׳ אוצר ונהרג אחר מיתת ר׳ אליעזר לבי שבכה‬
‫עליו‪ .‬בקקרין ירושלמי שבת פ״ב ה״ז ועיין בבלי קנהדרין ק״ח א'‪ ,‬ותמיה‬
‫בעיני כי בילקועמשלי רמזתתק״מד מבואר שר׳ עקיבא מת בבית אקורין‬
‫ור׳ יהושע הגלתי משרתו לקחו משם לאנעפרק ! —‬
‫והנה השאלה מפורקמת דבתענית כ״ע א׳ מבואר ביום שחרש‬
‫׳ ערנותלופוק את ההיכל כגזר על ר׳ גמליאל להריגה ובלח ממקומו‪ ,‬וידענו‬
‫כי ערכוקרופות היה שר צבא אדריכוק אחר חרבן ביתר ואיך אפשל‬
‫זה שאז חי עוד ר׳ גמליאל שמת לפי הש״ק ב״מ כ״ע ב׳ בחיי ר׳ אליעזר‬
‫גיקו שניבא על ר״ע שימות בשחיעה ע״י רומיים? ונראה לי להגיה‬
‫בתענית שס ר׳ שמעון בן גמליאל כי מצינו חילופין כאלה עיין תנהדרין‬
‫י״א בעיגול שנה וירושלמי שם‪ ,‬וכן הרבה פעמים ובקועה ע״ו שמע ר׳‬
‫גמליאל לר׳ מאיר עעס למנחת קועה ולא נראה שר״ג למד ושמע מל‬
‫מאיר תלמיד ר״ע? אלא הגיתא ישב״ג שחי בימי חרבן ביתר תוף קועה‬
‫וכיח לאושא■ ולשם באו עדי חודח יה״ש ל״א א׳ או אפשר כי בתעניח‬
‫הוא עעלעכמיאות לופוק שהיה בימי עיעית ולא בימי ביתר ‪— .‬‬
‫^ זולת זה לאיתי לעולל עוד על איזה פרפלאות שחדשתי בענין ר׳ עקיבא‪:‬‬
‫)א( בנזיר נ״ב ג׳ אמל ל שמעון תלמיד ר״ע כל ימיו של ל״ע היה מעמא‬
‫‪ .‬ברביעית דם משני מתים ואס משמת חזר בו איני יודע‪ ,‬כלי ימיו היה‬
‫משחיל ל׳ש שיניו מפני התעניות שהתענה על שאמר אס משמת חזי‬
‫בו איני יודע וקשה מה זה? ונראה כי בברכות ק״ב׳ ב׳ מבואר של'‬
‫עקיבא נתפק ביחד עם פפוק בן יהודה )אין זה פפוק אחין ‪p‬ל לוליינוש‬
‫‪419‬‬ ‫אשכולות‬
‫בימי נורחיחן( וא״כ מקתמא שני אלו כאחד נדונו‪ ,‬והיו שני ממים ביחד‬
‫‘ולזה אמר ר' שמעון אם משמת ר״ע חזר בו ואמר כי רביעית דס משני‬
‫ממים אינו מנומא אינו יודע הבן היעב והוצרך לתשובה ע״ז ‪) .‬ב( כבר‬
‫בארמי בע׳ אוצר כי ר׳ עקיבא לא היה ממש בין אנשי■ חיל המורדים עם‬
‫בן כוזיבא כי אם הוא עבר על גזרת המלכות והקהיל קהילות ברבים‬
‫ללמוד מורה‪ ,‬על כי אחר שכבש אדרינוק את ביתר‪ .‬גזר גזרות לבעל כל‬
‫המצות אשר מקובינה שיאקפו הרבה מבלי ישראל יחד‪ ,‬ור׳ עקיבא עבר‬
‫על זה והקהיל קהילות ברבים ללמוד מורה כי היא חיי אומה עיין‬
‫קנהדרין ק״י ב׳ ר״ע וחבריו מתרו־נפשם לשחיעה׳יעל דברי מורת והוא‬
‫קבץ ממון הרבה לתלמידים‪ ,‬כי מן ששה דברים נתעשר ואחד מהם מן‬
‫קעיעה בר קלוס )נדרים נ׳ וע״א י׳ ב׳( וקעיעה בר שלום היה לדעתי‬
‫הגר הנודע בשם ‪ Flavius Clemens‬בן אחותו של קיקר אקפשינוק‬
‫יען כי שלום מורה ממש כמו ‪ Clemens‬ןמנפט‪»1‬וטה‪ .,‬פריעדע‪ .‬ובודאי‬
‫נתן גר רומי זה ממונו לר״ע מפני שידע כי הוא מחזיק לומדי מורה‬
‫ומפרנקם^ וזה קוד של כ״ד אלפים תלמידי׳ של ר״ע‪ :‬ועיין ב״ב נו׳• ששאל‬
‫עורנקרופוק לר״ע‪ :‬אם השם אוהב עניים למה אינו מפרנשן ? והשיב‬
‫כדי'להציל את עשירים מדינו של גיתנם‪ ,‬ראינו שעורנוקרופוק דן את‬
‫ר״ע על זה‪) .‬ג( ר׳ עקיבא לימד כלל‪.‬גדול אבומפ״ג הכל צפוי והרשות‬
‫נ תונ ה ובטוב העולם נידון כלו׳ על ג׳ דברי׳ אלו עומד העולם תמוקרי‬
‫)א( הכל צפוי כל העמידות ידע וראה השם ממחילת בדרך תאפשר‪.‬‬
‫)ב( אבל הר שות לצדיק ולרשע להביא עוב ורע‪ ,‬ולכן)ג( ממילא בעוב‬
‫העולם נידון לפיכך דן עמו ר׳ פפוק )ב״ר כ״א ובשיר רבה פ׳ לקוקתי‬
‫בסכבי פרעה( ואמר לו כי הכתוב והוא באחד דמי ישיבנו הדן יחד לבאי‬
‫עולם מורה שאץ להשב גזרת השם? והשיב ר״ע הכל באמת והכל בדין‪.‬‬
‫חזר ושאל הן האדם היה כא׳ ממנו כיחידו של עולם כלומר‪,‬כפי הגזירה‬
‫ולא הבחירה? השיב‪ :‬כאחד ממלאכי שרת לשרת לנווב‪:‬במדתהבחירה‬
‫חפשית מאז‪ ,‬ע״ד שדן ר׳ יושי בן קקמא עם ר׳ חנינא בן מרדיון ע״א‬
‫י׳׳ח אי אמה יודע שאומה זו הרומיים מן השמים המליכוה וראוי לשמוע‬
‫לגזרותיה‪ .‬אבל ר״ח לא שמע לקול הגזרה כי אם לקול הבחירה באמת‬
‫ודין‪ .‬וכן שאל פפוש מן וימירו את כבודם בתבנית שור‪:‬אוכל עשב‪:‬כלו׳‬
‫שנראה כאלו אומה ישראלית ראויה לפורעניו׳? תשיב;ר״ע אין לך‪:‬משוקז‬
‫ומתועב כשור אוכל ע ש^ כי‪:‬השור״הוא מועד לחרישה וראוי לאכול רב‬
‫תבואות שבכח שור‪ ,‬ולמה זה' יאכל עשב‪ ,‬כן ישראל על גבי‪,‬נתיבו׳ המורה‬
‫חלשו חורשים ולארם לגולל נווב‪ — .‬כללו של דבר ר״ע מקר נפשו‪:‬על‬
‫קיום המורה ולימודיה אחר ביתר ולא כחכם מפוראם שאומר ר״ע נהרג‬
‫קודם ביתר כי ביום שמת ר״ע‪-‬נולד רבי■ מקדר המשנה אליבאדדר״ע‬
‫ורבי בולד בשעת השמד ובשעה ־שביעלו הגזרוה עיין קיךוגןץ‪ :‬ע׳׳אחב׳‬
‫‪ ......................‬י'‬ ‫■‬ ‫ובסוק׳ ע״א י׳ ב׳ ד״ה אמר‪.‬‬
‫הערר‪ .‬למעלם בהערה סוס‪ ,‬אות אושא כמבסי' יחוס מימה ר׳ עקינא לל׳ יממעאל כמ״ג‬
‫השערה זו שכסכמי כי רשב־ג הראשון ול׳ ישמעאל כהן גדול גהרגו״אחל הסלגן‬
‫ה‬ ‫ואל מהי‬
‫*‪27‬‬
 ‫הערה לאשכולות‬ ‫‪420‬‬
‫זמן רב קלה כעיניך‪ ,‬כי לדעתי הדגל מוכרת אס נעולר כי אין אתנו יודע מה היה קופו של‬
‫ל׳ שמעון ב״ג הנשיא זולת ממת שמבואר במס׳ שמתוה ז׳ ואבות דל״נ פ׳ ל״ח שנהרג ביחד עם‬
‫ל' ישמעאל כת״ג ‪ .‬והנה ממיתת ל' ישמעאל כת״ג לא ביאר‪ .‬יוסך! הכהן בפירוש איך'נסבה‬
‫הריגתו‪ ,‬לק ככה הוא אומר מלחמות ספריו' ב' נ'‪ ,‬טיטוס נתן לשות ליוסף זה להזהיר את‬
‫המולדים תחת דגל יוחנן נגד הרומיים ויוסף דבל מן החומה לאנשי ירושלים דבלים היולדים‬
‫בחדרי לב בלשון אקודש כדי שיבינו הכל באר היטב לעזוב‪ ,‬המרידה ולנוס אל הרומיים באהבת‪,‬‬
‫ואז שמעו‪,‬הרבה אנשים‪ .‬חשובים לקולו ‪ .‬ובפרס הלבה בני כהניס גדולים כמו שלשה _בנים של‬
‫ישמעאל כה״ג שנקטם ראשו •בקילענע‪ •,‬וארבעה בניס של כה״ג מתתיה והרבה חשובים‪.‬עמהס‪,‬‬
‫ונתן להם טיטוס עיל‪,.‬גתפניש למושב עד אחל המלחמה ואבטיקס שיניח ■להם'את ירושת‬
‫אבותיהם‪ ,‬וכל נחלה בשדה וכרס‪.‬על שמס לעולם‪ .‬מזה מבואר שרק לאלו הכהניס ובני‬
‫כה״ג שבקשו שלום הרומיים ניתן חופש ונחלת אבות ולא לזולתם‪ .‬והנה שלשת בנים של‬
‫ל' ישמעאל כה״ג ג״כ השלימו עם תלומייס ומן‪,‬הסתם גם אביהם ל' ישמעאל כה״ג לא היה לבו‬
‫פונה מעם דרכי •שלום‪ ,‬ולמה נהרג בקירענע ? אין זאת כי אס מפני שכתב יוסף קולות ספל‬
‫כ׳ ח׳ א׳ ששלחו היהודים את ר' ישמעאל לרומי לקבול על אגליפס המלך עבור הכותל שבנו‬
‫בין היכל המלך למקדש וגם את חלקיהו‪ ,‬שלחו עמו ומצאו חן בעיני המלכת פתפעצז‪ ,‬ועשה‬
‫הקיסר נירון'כרצונם על פי מליצת המלכה‪ ,‬אבל המלכה עצמה שהמליצה בקשה ־שישבו שני‬
‫שלוחים אלו ל׳ ישמעאל וחלקיהר ברומי בתורת ערבות‪ ,‬כן סיפר יוסף‪ .‬ולדעתי נובע מזה‬
‫הסיפור שבת'קיסל בקשה בתאר פני ל׳ ישמעאל להפשיט קרקפילו‪ .‬והכוונה‪,‬על אשת קיסר‪.‬‬
‫והנה לא נודע מה עשה ל׳ ישמעאל זה ברומי ■אבל הסברה נותנת שבשעת מלחמה וסכנה בלח‬
‫הוא לקירענע‪ ,‬וכן ל' שמעון בן גמליאל הנשיא ותניח בניו להשלים עם הלומייס ולפי‪.‬דעתי‬
‫נשיאל בנו הקטן שנקרא ג״כ‪,‬ישמעאל אברו של ר״ע ברומי ופדאו ל' יהושע כנודע ויוסף כתב‬
‫‪,‬מלחמות ז׳ י״א מן המרידה של היהודים בקירענע אשר עבורה ניתן לשות למשחית לתיוג גס‬
‫הצד׳יקיס וזה היה זמן קצת אחל החלבן ויתכן'בסוף ימי אספסינוס שחי עד‪ ,‬י׳ שנים אחל‬
‫‪:‬‬ ‫■'־החלבן‪:‬־‬ ‫‪,‬־־‪,.‬־' ?‪ ■:/‬־־‪:‬־ ; '‬
‫ןייףן^ף; לקיפול יזה‪.‬של ^ו‪ qp‬מ ‪ p‬כיס;)א( מהשאמרו ברכוח‪,‬מ״ד א■ וירושלמי י‬
‫תענית ד׳יה״ה‪ :‬שבעיר ׳גופנית נשאו שמונים זוגות כהניס■ אחים‬
‫שמונים זוגות כתנות אחיות מפני שלשם הושיב•עיעוק־הכהנים הנאמנים‬
‫והשלמים‪ .‬אתו מלבד לוים וישראלים כמבואר ביו ‪ qp‬הנ״?‪) . 2‬ב( מה גגאמר‬
‫שמואל הקען קנהדרין י״א א׳ ׳ כשעת מיתתו שמעון וישמעאל לחורבא וחברוהי‬
‫לקעלא ושאר עמא לבזא ועקן קגיאן עתידי!־ למיתי על‪.‬ישראל‪,.‬עשת‪,‬שמו^‬
‫■'הקען־הפרש בין ר׳ ישמעאל ושמעון לבין חברותי למת ? מפני שבאמת‪,‬לקחו‬
‫ראשו‪:‬של‪:‬ר' ישמעאל כמקופר ביו‪ qp‬וידעו כי קרקפילו־‪,‬של ר׳׳י יש‪,‬ברומי‬
‫‪.‬חולין קכ״ג־ךא'‪ .‬ונזמואל תקען ׳היה אצל ר' גמליאל ■בקנה ותקן ברכת‬
‫המינין בשעת ;'מלש'זנות הנוצרים ואלישע אחר וקיעתו וזה היה זמן‪ ,‬רב אחי‬
‫‪,‬החורבן ברכות כ״ח ב‪ /‬ועיין תענית כ״ת ב׳ שהיה גוזר ׳ תענית במקום אחד‬
‫■ובודאי‪ ,‬היה!רב שם‪ ,‬וזה ■אחר תחרבן שנהגו כן לגזור תענית ולא לעלות‬
‫;ליתשלי' דוקא‪ ,‬וא״כ אזך נבא כשעת מיתתו; על הריגת׳ ר׳׳י ורש״בג־ שפיתה‬
‫לדעת‪ :‬הקופרים בימי;החסבן ? אלא ודאי שזמן רב אמר‪,,,,‬החרבן■נהרגו‪ ,‬אלו‬
‫וכדאמרן‪) .‬ג(;מקכים לזה קישור ה^׳ק שבת קע"‪ •/‬שהיה חולקי׳ ר׳ גמליג]‬
‫•דיבנה;ואחותו אמא שלום בדבר ירושת אביהם‪ ,‬ואיך שייו‪ /‬אצל אנשים‪ ,‬מיוחקי'‬
‫^^ך הורקנוק הגדול‬ ‫כאלה מחלוקה‪ ,‬והלא אחותו זאת היתה אשת‬
‫ם;בן?;‪.‬אלא נראה ‪-‬מפנ>‪.‬שתיה‬ ‫בתורת ויראה ולמה יכקש‪,‬נחלה לבת‬
‫קפק אס אביהם ב‪1‬ר מת‪.‬בקירענע או עודנו בחיים‪ ,‬וכפי הדין ליי‬
‫‪-‬הבן‪-‬קודם אבל‪-‬אם‪:‬תאב י'ק??ס חייב •לתת‪.‬נדלניא ופלגשת ׳לגנוס^‪,‬נל'; ׳■‬
 ‫אשמלות‬
‫גופו ב״מ ל״ח ואבות דר״נ פ״ז צעק‪ :‬ממשמע שנאמר• והיו כשיכס אלמנות‬
‫איני יודע שבניכם יתומים? אלא יתומים ושאינן יתומיס‪ :‬שהיו נכקיהס‬
‫עומדים בחזקת אבותם ואינם מניחים אותם לייש זלישא וליתן בהם )מפני‬
‫שלא נודע מיתתם( ‪ .‬ישם בב״מ יש מחלוקת אם מורידין קרוב לנכשי שבויץ‬
‫שהלכו אביו או אחיו או אחד מן המורישיס למדינת הים> ■ושמעו‪:‬בו שמת‪,‬‬
‫אם יש להאמין כשמועה זו ובודאי נוקדת המחלוקת על זמן הרומיי' שהוליכו‬
‫רוב הגדולים למה"’ שכויים‪ — ■.‬ואולי גם זה שדרש ר׳דאלעזר• כן‪ :‬עזריה‬
‫ביום שמינוהו נשיא אצל רבן גמליאל בן השכוי רשכ״ג וגיתו של ד' אליעזר‬
‫הגדול‪ ,‬להשוות הבנות לבנים מה הבנים ירשו רק אחר מיתת אביתם א^‬
‫הבנות יזונו רק אחר מיתה‪ ,‬והתנגד בזה לרבן גמליאל שרצה‪:‬לירש בתורת‬
‫בן אחר ששמעו שמת רשב״ג‪ ,‬והוכיחוהו כי הבנות יזונו ויקחו‪ .‬נדוני׳ אחר‬
‫‪• ■:■ ■.‬‬ ‫מיתת אביהן כמו בן כתובות מ״ע א<‪.‬‬
‫ו ע י י ן כתובות פ״יג מ״ג וב״ב ת״פ יש נוחלין ור״פ‪:‬י מי ‪ :‬שמת ז מ;‪ :‬שמת‬
‫י וה^ח ‪-‬בנים ובנות בזמן־שיש נכשים מעועיס‪,‬הבנות‪ .‬יזונו והבנים‬ ‫‪:‬‬
‫ישאלו על־הפתחים אדמון אומר כשכיל שאני‪ .‬זכר תפקדתי‪ :‬אמר רכן גמלו‪:‬גז‬
‫■ רואה אני את דברי אדמון שלא יזונו הבנות‪.‬כנכםים‪ ,.‬מועעימ‪'.‬דר״‪•(.1‬‬
‫ב א ל פ ן שלדעתי הדבר ברור שרשב״ג הראשון ■‪,‬עם ■ר‪ /‬ישמעאל ״בן אלישע‬
‫ששמעו יבם‪ :‬שמתו זמן ־‪,‬רכ‪.‬אקר תחרבן‪,‬‬ ‫‪■ ,‬־‪ , :‬י היו בכלל‬
‫ושמואל הקען‪.‬התנבא בעם מיתתו עציהם ועיין‪-‬ברכות ■'ע״ח נ שאמר ר׳‬
‫גמליאל לר׳‪ .‬יהושע ביום שמינו את ראכ״ע שיעשה‪ ,‬כשביל אניו לשכ״ג‪ .‬למחול‬
‫לו‪ ,‬משמע שהיה‪ .‬עודנו בחיים דאל״ב שכקש רק ככוד המת היהי לו לכקש‬
‫כבוד בית אביו‪ .‬ר'‪ .‬גמליגי הזקן‪ :‬והלל הזקן‪.‬ולמה תלה‪ ,‬הככוד‪ .‬דוקא ב ר ^ ^ ?‬
‫אלא משום■ שחי עודנו‪ .‬ובגיעין‪ .‬נ׳!ז‪-.‬שכיקש ר׳ יוחנן כ״;ז‪, -‬מןתק!שר; שושי‪.‬לתא‬
‫דרכן גמליאל ‪.‬והכוונה על‪ :‬משפחת ר\‪:‬גמליאל;;הזקן‪;:‬כוזר׳‪,::‬גמליאל השני‬
‫כיכנה לא היה‪ .‬מפורתם אז כל קרונעתר‪ :‬לו הקישל>‪:‬א״כ וממילא> לא^הל^‪1‬‬
‫לשב״ג שהוא בן ר״ג‪.‬הזקן תחת ממשלם עיעום רק;מאוחר תרבה ואולי בימי‬
‫‪ :‬דממיעיאן על דבר איזה עלילה נהרגו השברים‪ :‬מכבר אשר‪,‬בכללם‘‪ :‬ר״י‬
‫‪ ,‬ורשב״ג‪" .■ ..‬יי‪:‬‬ ‫‪,‬‬
‫דון בזה הכל מודים שעשרה הרוגי מלכות לא‪ :‬היו‪.‬׳‪.‬בזמן אחר׳‪:‬ונחש‪5‬ום‬
‫‪ . -‬המה במדרש‪ .‬איכה;פ' בלע ד'‪ :‬ולא חמלנאו ת יעקבן נאואיג‪-‬של^ועקב‬
‫׳‪.‬מי המה? ר' ;ישמעאל מרבן‪:.‬גמליאל)צ״לר״שזכן גמציאל(‪::!,‬ר‪3‬ן ישבב^ור׳‬
‫יהודה כן בבא‪ ,‬ור׳ חוצפית הםורגען‪■ ,‬גר׳‪ .‬יהודה׳׳הנחמום>‪::-:‬ו‪,‬ר^ חנני ת בן‬
‫תרדיון‪ ,‬ו ר עקיבא‪ ,‬ובן עזאי‪• ,‬ור ערפון־וא’ תלדמפקין‪:‬י׳‪:-‬ערפון ומעיילץ;׳ר׳‬
‫י אליעזר תרקנא‪, ,‬בכלל עשרה • הרוגי ; מלכות ‪ ,‬אשר ע ל שני;ראשונים ; ‪.‬אמי‬
‫שמואל הקען שמעון וישמעג^ לחורבא להתזת ראש )קמפעען( ושאר חברוהי‬
‫שנודונו זמן רב־ אחרהם־ בחרבן‪:‬ביתר ‪ :‬לקעלא> ועקו ^גיאין ע מ י ד ^ ®’‬
‫^‪:‬זה מכווףלמה שאמרו במשנה ‪p‬ו‪ p^q‬וע ת משמתר^‪:‬שמעמ‪3 :‬ן‪,‬ןעליאל עצה‬
‫‪ :‬הגוכ^׳ורבד הצרות ובהכרתהמכווך על‪ :‬רשב״ג;הראשון(כי‪,‬רשל?^ז ששכ^מי‬
‫' אחר חרבן עיתכעא שר שיפר בעצמו שו^‪:‬שועשזוירושלמו פ^ד־רפענית •ה^ה‬
‫■׳והיא ■פית‪:‬א‪5‬ו‪:‬ד‪5‬נ‪ :‬וכנראה‪:‬מ ‪ 5‬רכותמ?ח‪ ':‬תקנו ‪5‬גכ‪5‬ה־תעוכ?וחמ?ו‪.‬י‪ ’3‬מפכ’‬
 ‫אשכולות‬ ‫‪422‬‬
‫שהרוגי בימר מהנו לקבורה וזה היה־על‪ :‬ידי מלךאדש שקם אמרי הדריאכוק‬
‫כמבואר נירושלמי תענית שם והוא אכנונינוש אשר בימיו ובימי רבי ולידתו‬
‫כתבעלו הצרות והגזרות על זמן רב עיין ע״א י׳ תוש׳ ד״ה אמר‪.‬‬
‫ו א ל ף שייך לומר על רשב״ג השני שמשמת רבו הצרות והלא כהפוך הוא ‪.‬‬
‫’ אלא ודאי על רשב״ג הראשון קאי שנהרג שמוך לממלכת טרמימן‬
‫שהתחילו הגזרות ולא כלו עד אחר חרבן ביתר ומקנו העוב והמעיב ואז‬
‫הלכו לאושא עם ר׳ ישמעאל בכו של ל׳ ישמעאל ב״א שנהרג‪ ,‬אבל ר׳‬
‫ישמעאל זה ׳לא נהרג ביד המלכות כי בשנהדרין י״א א׳ אמרו על פעירת‬
‫שמואל הקען הי החשיד והי עניו‪ ,‬ועל ר׳ יהודה ב״ב נקשו לומר כן אלא‬
‫שנערפה השעה שאין משפידין על הרוגי מלכות ועל ר׳ ישמעאל שפדוהו‬
‫באמת נדרים ש״ו ב׳ ובהכרח כל מה שהעלו המבקרים על ר'׳ישמעאל זה‬
‫אין לו ישוד‪ .‬ודע כי מה שמשמע ירושלמי שי^ שועה ששמואל הקען עם‬
‫הלל הזקן היו בזמן אחד ובעליה אחת שיצאה בת קול יש כא| שנים שראויים‬
‫שמשרה עליהם שכינה? בהכרח עעות שופר הוא כי עוד שם שופר שהיה‬
‫שמואל הקען ביחד עם ר׳ אליעזר בן הורקכוש בעלייה בית גדיא ביריחו‬
‫ומה שמונא מש׳ שמחות פ״ח שרבן גמליאל הזקןיהשפיד על שמואל הקען?‬
‫אין זה רבן גמליגי הזקן הראשון כי אם ר׳ גמליאל דיבכה שקראוהו לפעמי׳‬
‫בתאר זקן להבדילו מרבן גמליאל הצעיר בכו של רבי‪,‬יהודה נשיא‪ .‬וראיה‬
‫שהרי ר׳ אלעזר בן עזריה ג״כ הקפיד והוא היה בימי ר״ג דיבכה ויבואר‬
‫במ״א‪ .‬גם מה שנחלקו המבקרים בשכהדרין;י״א אם זה ר׳ גמליאל שעמד‬
‫על הר הבית וכתב מודעות על‪ .‬עיבור שנה היה ר״ג הזקן הראשון אין‬
‫שפק שר׳ גמליאל דיבכה היה ז ה‪,‬כי ר׳ גמליאל הזקן הראשון לא הוצרך‬
‫אל הר הבית כי בימיו עדיין הלכו ללשכת הגזית )פאה פ״ב מ״ו( ויבואר‬
‫כל זה במקומו ועיין עדיות פ״ז מ״ד עדות ר׳ ■צדוק‪.‬‬
‫א פ ם דבר אחד ראוי לעורר כאן והוא מה שאמרו בירושלמי שועה פ״ע‬
‫‪ .‬הי״ג על נבואת שמואל הקען שהבאנו ובלשון ארמית‪ :‬היה אומר‬
‫שלא יכינו הכל קשה מאוד והלא אדרבה' ההמון‪ ,‬כולו דברו בא״י בלשון‬
‫ארמית ורק הקדושים דברו בלשון הקדוש כמאמר ר׳ מאיר ירושלמי שקלים‬
‫שפ״ג‪ ,‬והמרגומים־הארמים יוכיחו! ומה שדיבר יושך הכהן'בחומת ירושלי'‬
‫בלשון הקודש הוא היה מדבר־ אל הגדולים שבאומה? ונראה‪ :‬לי העעם‪.‬‬
‫שאמרו בלשון ארמית היה אומר לפי שכל ■כבואה בלשון זה מפי‪,‬מלאך‬
‫גבריאל נובעת שועה ל״ג א׳ והוא גבריאל הוא מצגד לעובת ישראל‪ :‬ונקרא‬
‫' רוח פשקנית שכהדרין מ״ד נ׳ שמפשיק שררת ישראל‪,‬לפיכך המליצו;חז״ל‬
‫לומר שגם נבואה רעה זו מפי שמואל הקען ארמית הישה׳מאת גבריאל‬
‫‪,‬‬ ‫ז■ ; ■‬ ‫‪.‬שונא ישראל‪: ■■ .‬‬ ‫'■ ■‬
‫ראיתי ולעורר כי מת שהעיד‪ .‬יושי בן יועזר'שגם הוא כקרא אשכול‬
‫ונהרג נ ע ת השמד ג׳ דברים על אייל קמצא דכן; משקה בי מדבחיא‬
‫דכן ודיקרבבמיתאימקתאבעדיותח׳ ד׳ וע״אלז׳ א׳ וקראוהו יישי שריא אם־כן‬
‫דיבר הוא בלשון ארמי ולמה ? לפרשם■ג׳ התירים אלו ולכן קראוהו המוני‬
‫י יוקי שריא בלשון ז ה ^‪^ .‬־ ומה ששאלו נש״ש‪ .‬ע״א שם כי■‪.‬מה״כןאמל דיקלג’״‪.‬‬
‫‪423‬‬ ‫אשכולות‬
‫במיתה מקתאב הוא דין תורה ולחומיא ואיך שייך שליוחא? והירץ ננ״ז‬
‫בשפר דרכי משנת צד ‪ 31‬שהמכוון לתורות משאב אב העומאה ולא משתאב‬
‫תולדת העומאת הוא דוחק‪ ,‬כי אוהקלש תרגם בכ״מ בנוגע במת עצמו משאב‬
‫וכן על ולד תעומאה ? ונראה פשונו כי יושי הורה שמי שהוא כבר קרב‬
‫למת מותר לו לעמאות בעומאה אחרת ולהושיף עומאה כמבואר במחלוקת‬
‫נזיר מ״ב ב׳ ומחלוקת הרמב״ם והראב״ד ‪— .‬‬
‫ל מ ה שפירשו בגמ' ע״א שם שהמכוון על שפק עומאה ברה״ר שהתיר יושי‬
‫כוונתם להשמיך דין זה של שפק עומאה ברת״ר על יושי להורות כי‬
‫דין זה נודע בעת ההכרח לכך בשעת שעמאו תיונים כל ירושלים והיה הכל‬
‫בשפק ובהכרח צריכין אנו לדין זה ששפק ברה״ר עתור‪ ,‬כדרך שתראתי כמה‬
‫פעמים כיצד נולדו הדינים והשברות לרגלי המעשה וההכרח בזמן כי ראו‬
‫המעשה ונזכרו הלכת שקבלג־ מכבר‪— .‬‬

‫אשלמתא‪.‬‬
‫כ ^ ף הבאתי באות ״אם למקרא" שהקראים קוראים את הנביאים והכתובים‬
‫הנושפים על חמשה חומשי תורה בשם אשלמתא‪ ,‬ומעם הדבר‬
‫מבואר שם מפני שהם אומרים כי בנ״ך כשלמה התורה ואין תורה בלא נ״ך‪.‬‬
‫אכן דעת חכמים אחרים בשם זה הוא כי אשלמתא פירושו משורה‪ ,‬ויען כי‬
‫דברי הנ״כ נמשרים ליהודים נקראו אשלמתא‪ .‬ובהמגיד תביא החכם‬
‫מהר״מ פיכעלעש ראיה על זה ממת שמצינוב״מ פ״ה א׳ על ראב״ש אשלמית‬
‫כמו מ שמתו‪ .‬ואני מושי‪ q‬להביא ראיה ממת שמובא בילקוע פ' וישלח רמז‬
‫קל״ב מ שלים לו את המלכות משר לו את המלכות וכן ב״ק י׳ ב׳ אל תקרי‬
‫ישלמנה אלא ישלימנת ימקרנה לדעתי לישב קו׳ תוש׳‪ .‬ועיין מדרש תהילים‬
‫י״ז יפול מצדך אל‪ q‬הקב״ה משלימין לך מושרם לך — ובאיוב ה׳ וחית‬
‫׳ השדה השלמת לך נמשר לך‪ .‬אכן בכל זאת דעתי כי עיקר שם אש למת א‬
‫ייקויו א חי שקבלו עליהם הישמעאלים לנהוג כמורת מחמד נביאם בשפר‬
‫מלקמרמן ונקראו תשפר איסלאם משולש ערבי שמלמא )מונטערווערפען(‬
‫והמאמינים בו מושלמים )‪1‬זמםוע^מן( מונטערוומרפענע‪ ,‬על דרך זה נבנה‬
‫כנץ אשלממא ממש כמו אש‪$‬ם בערבי להורות על קבלת המקרא כולו בנ״ך‬
‫ע״ד מה שאמר חז״ל לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור ‪_ - .‬‬
‫הרבנים חולקים בזה על הקראים כאשר בארמי למעלה אות אם‬
‫למקרא‪ ,‬ובפירוש אמרו במדרש קהלת פשוק ונמתי את לבי‬
‫לרחש‪ :‬אמר רב הונא זהו שיפוטה של מורת‪ ,‬אלמלא לא חעא ישראל‬
‫היה די להם בחמשה חומשי מורת לבד‪ ,‬וכל שאר שפרים הנושפים הם‬
‫למותר‪ .‬וזה לשון שיפועה אשר נלאו כל המבארים לפרשו המעריך אומר‬
‫למון תאוה כמו שמבואר במדרש שם שיפועה על ממון‪ ,‬ועל גזל •והערוך‬
‫אומר לשון מכונה ומבע‪ .‬אפש באמת לדעתי ברור כי שיפועו הוא הושפה‬
‫ו‪) qvp‬עמום( מלשון רומי ) ‪ Sufiissio‬מיבערטיטטונג( כאשר יראה המעיין‬
‫כמדרש שם ששלמה רצה לעמוד עלשיפונוושלממוןוגזל עלחמדת ממון וגזל‬
 ‫י ^ י ? י י׳׳׳‬ ‫<י‪\* -‬ד ’‬

‫‪424‬‬
‫מתר מדאי ‪ ,‬ואץ אדם מס ורוצי תאומו בידו ור׳ אבוהו מפלש שם לנכןון^(‬
‫כי ד ר הונבול היה ׳ שעופים בגזל ■חה שיפועו וכן מה י שדמה"י המעריך‬
‫ואחרץ האכם שד״ל כי מה שאמרו במדרש ואמ‪.‬יואש עשה שפעים דה״י ב׳‬
‫כ״ד שיואש כבעל כנשיסאל מרןרי שפעים אלא אזפוטים צי ;שפועים הוא לשון ‪,‬‬
‫בעילה כמו ‪ Spodeb‬ביוני לא יתכן כ ל ל' צי' א׳ במדרש שמות רבה פ׳ ח׳‬
‫מבואר שיואש ע‪3‬ןה עצמו אלוה והשחית יאמ׳נפשו שנאמר ואת יואש עשה ‪,‬‬
‫שפטים אל מקרי שפעים אלא שפועים ולא כזכי שס שנבעל‪:‬כנשים; ובהכרת‪:‬‬
‫כוונה אחרת יש בזה בו כי אם המכוון על ‪ spodeo‬א״כ לא הוצרך המדרש‬
‫לומר אל׳י תקרי שפעים כי‪ :‬׳מלת שפעים‪.‬בעצמה נוכל'לפרש כמו■ ‪.,spodeo‬‬
‫מבלי שכות‪ :‬הקריאה ןהיה לו לומר‪ ,‬שפעים‪:‬לשון■זכות? ׳אבל אמיממ הענין‬
‫הוא כי שם בד״הי מבואר חעאו של יואש שלא מיחה ברשעים‪:‬שהרגו‪:‬אמ‬
‫זכריה בן יוידע והצער‪*q‬הוא‪ Jt‬ע‪6‬מו<זלעשות■ הרשעה הזאת׳‪.‬במקום שהיה בידו‬
‫למחות‪ ,‬כי הוא היה מלך ושופע כל הארץ‪ ,‬לפיכך נקרא החעאעל שמו וזה‬
‫המכוון במדרש אל תקרי אמ יואנן ננמא שפעים שהוא היה שופע אלא שפועים‬
‫שנעשה׳ שפוע‪,‬וחש כחו כנקבה שלא למחות בעושי רשע באופן של שפועים‬
‫^פשועו מלשו] ' שפוע רק כבעל יואש כנשים מפני שכמפעל •ולא"פעל'‪,‬‬
‫על צל פני ס שיפועו הוא מו מי של 'מורה■• ‪%‬עת׳ חכמי רבנים אשירי עבור זה‬
‫נראה'שקרא^ אתיההפערה בשם יזה'או אפערמא להורות כי רק הנביאים' ‪,‬‬
‫יש להם מקום' עוד במוך כ״ק ובזה נפערו ישראל עחויבת השפציס עייץ' אות י‬ ‫י‬

‫־■•■‪-.‬‬ ‫‪'■■■ ^ - ''^ -'•'7‬״אפערת‪5‬ן‪,^:‬ד‪-‬דד;‪^ :‬‬

‫‪ ,‬תורה ‪ ,‬והכוונה■ מפני שקבלו עליהסיכ״ך ממילא'צצצזה'כמורה מ‪5‬ד‬

‫הקבלה )מונטערוועראונג( ויאמרדעל מקרא מן כדאיס מצאו׳להצ צמוב‪/‬י^ו‬
‫^^^איסצצדאחד׳אנצאו‪':‬‬ ‫התורה הרבה'פעמים• בתלמוד‪ ,‬אכן‬
‫כדאיסי׳וכתויבים עתידם להבעל אבל אקמי־ והלכות אזינ& עמידים ■להבעל‬
‫׳יען■ כי הלכו׳ת ואקמרי הן מכלית’ושכל המורה ?יושלצי' מלילה■צ׳רא ה״עי־■‬
‫ירושלנני׳ שבת ר״פ כל צמבי‪-‬צימצי ׳שביעלו ימיחו'לקרוא'־בכתובי‬
‫מ והשינון בשכל ‪5. ,‬נוצחירדמשנה קדדש‬ ‫'־ י־■־■^■'־‪-‬צשבת‬
‫ואמרו'אלצלא‬ ‫^קרא'יעןי׳יכי־שלמות‪-‬׳התורת הוא ׳צשכל בשינון^וקיברא‬
‫מורה חתוכה נמכה"לא״ינימן רשות ‪-‬למורה• להורוא ׳ כלומר■;אין קו|•■למו^&‬
‫לעומת השינ‪V‬ים' והחילופ^ם שנתהוו'ב_עולם׳זא״צ לכלל שלצוא‪-‬חמורה הוא‬
‫ת־וכשאון!‪>7‬‬ ‫^'אידוש‪-‬ימוירה בשכל בכל דור וידור‘^‬
‫^ צ‪|5‬זה''אממ‪ :‬שהקראים'לקחו להם לצשל את'^אמיכי‪.‬מל״אארמן וכשם‬
‫^^^^י‪:‬שכקראוזןיעיף‪%‬ע‪1‬תי‪'-‬מלשד‬ ‫יי' ־ *־שבה&־היז• שמי כימות‬

‫ושועים״ממשו^תחכ׳>^יצ^ש‪1‬צץ משלש‬
‫^‬ ‫י • י׳י "‬ ‫זי * ‪ .‬י י >‬ ‫‪* ^1 /‬‬ ‫‪1‬‬ ‫^‬ ‫^‬ ‫^‬ ‫^‬ ‫^‬ ‫‪- , -‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪^( 1 ,‬‬ ‫‪.‬י‪-‬‬ ‫^ »י‪:‬‬
‫שוניומל שונצ משנה‬
‫׳‪ -‬׳ ' י ♦’ ^‬ ‫’ י‬ ‫ר‬ ‫י ‪.‬‬

‫_‬ ‫ז‬ ‫■‪,‬‬

‫‪ <,‬וי‬ ‫‪£‬‬‫*‬ ‫‪«1‬‬ ‫^■‬ ‫‪%‬‬

‫‪>#>- 1‬‬ ‫ד ז *‬
 ‫בשם ד׳ אל עולם‪ ,‬ועל זה פחלקו בקונוה י׳ ר׳ יהודה ור׳ צחמיה‬
‫חד אמר פרדק וחד אמר פונדק‪ .‬והנה בכסוב מבואר שכנוע אברהם‬
‫אשל זה לתכלית לימוד וקריאה נשם ד׳> ו מ ה'ל פ רד ק ופונדק עס‬
‫עם הקריאה בשם ד׳ ? ונראה לי כי קדמוני חכמים בקשו להם‬
‫מקום קתר וגנות ופרדתים לגלות מצפונות חכמה לתלמידים פנימים‬
‫שראוים לכך‪ ,‬וגם היה להם )וקום י פרקום ויללמד החכמה הגלויה‬
‫לרוב בכי אדם )ע' אות איקים שהארכתי(; וקראו שצי מיני לימוד הפנימי׳‬
‫בשם עזמעעריש ותחיצון ‪5‬שם עקשאעעריש'א שר לדעתי בלשוננו הפנימי‬
‫אם למסורת עזמנועריש ותחיצון ‪:‬אם למקרא ‪.‬לפרשום עקשאנוער^ש‪^,‬יץ‬
‫אות אם‪ .‬והכה ולדעתי שולש אשל הוא שלה ‪£‬ריעדןיך וכמו שיאמר‬
‫האשכנזי על מקום מוצנע ומגודם מייצפריעחנג" כן שם אשל י הוא מקום‬
‫שלגדר א־ין אייצגעפריעדעטער ארט‪ ";,‬ואולי שימנו חל^ל זם‪:‬׳ חד אמר פרדש‬
‫שימן לחכמה הכמושה‪ ,‬וחד אמר יפוצדק •מקרם פתוח ״לכל עוברים׳׳ושבים‬
‫לקמן שגס לרוב בכי אדם ^^^ד אברהםו החכמה הגלויה‪■ .‬וכ‪M‬ש לכאן־ שם‬
‫‪1‬י ■רברבי בה״מ עיין‪.‬ע׳^פרדש‪■ .‬־ ‪ -‬י^■'‬

‫‪TJ‬‬
‫כ ה י ד ו ש י ן ל״ב ע״ב ת״ר מפל שיבה אקוס יכולאשילו‪.‬מפני'אשמאי ? ת״ל‬
‫^הודה אומר שיבה כל שיבה במשמע•‪ .‬רש״י פי׳‬ ‫‪I‬‬
‫א שמאי רשע ועם הארץ‪ ,-‬ור״מיאומר שהוא צמו פתאי שמאי מנחות ל׳ג‬
‫ועירובין י״א‪ .‬והנה המ״ל ובייאערעגע פירשו כמו‪ :‬אקימון ■«‪«•«ixo‬״ ■אמבע־‬
‫ליימעט ‪ .‬ואני חמא ־ מאוד על• חכמים ׳ג׳דולים למה ולא שילשו ממש צמו‬
‫שפירושו מ מער מבלתי ’ מהודר אונאנטטענדיג‪,‬‬ ‫ניוני אשעממן‬
‫גס שם פת^חי שימאי לדעתי הו ‪''6‬זמך‪)3‬ס’יוני שעמא ‪ Schema‬געטטאןט‬
‫מטעהען סעלטטעןןט כלומר לא‪ ,‬פתחים ממש אלא‪.‬כתאר פתח כאשג‪ ,‬מוכס‬
‫במקומותיהכ״ל ע״ש‪ .‬והכה ההפרש הוא‪ :‬אם נפאש אשימון א‪.‬ין'לקום׳'בפני‬
‫אדם פשוט עס הארז זקן‪ ,‬אבל אס כפרמ ‪:‬משעמאן‪, ,‬אין לקוש ‪,‬דוקא בפם‬
‫אדם שאינו מקובל לבריות‪ ,‬אבל עס האלז ^קן גס חכ)‪5‬י‪.‬ם מולית לאישו‪:‬לן‬
‫יהודהי דמצוה לקום ‪ .‬מפניו;־ ואף‪' ,‬כי' ‪.‬צראה שחז״ל‪.‬מאשוגבעל ■י‘ "’ “' 'י‘"■’‬

‫^^^^ח״אמר״חב׳ייאימי^ כקפריא אס יבוא‬ ‫כאמור־ פאחיס‬

‫^־•כ‪'5‬י א ץ ם ‪^ $‬׳ל ם׳׳ג; כלומר‬ ‫לפכיכס'מלכלך באוריתא״יאשפהו‪,‬‬
‫כלך ‪5‬אורימא; ;וה^פרצךס'נדחקו 'בפירוש‬ ‫הקופר ׳יכניקו לדירתם את‬
‫המלה מלכלך? ונראם לי כי‪-‬יגס ■ב^י׳יחכמי תלמ;‪ 1‬ד’ כצ׳ר יהיה§ת‪%‬ידי׳חכ ‪6‬‬
‫■גדולה שכאה׳יששוכאים עם‬ ‫מבוזה בעיני‘ הבריות כאשר ‘אמ‪ 1‬מ‬
‫^ ' מ מ ה ששונאים אומות׳ עו ל ם ׳ את ^ ש ^ ^ולכן‪::1‬עקרא‬ ‫״ איז‬
‫הבןתור^׳מלוכלך באורייתא‪ ,‬כאלך‪:‬אים^נלוך וחצושת־בצוילי^יות אשר‬
 ‫אשמאי‪-‬אשורלת‬ ‫‪426‬‬
‫כל שכיות חמדסם לעםוק בבכין חומר העולם ומעכוגיו‪ — .‬מזה כובע‬
‫הביזיון וחקצ‪ q‬שקצפו לפעמים חכמי ש״ש‪,‬על עם הארץ‪ .‬וכודע כי בעל שפר‬
‫״נסיבות‪.‬עולם״ מלגלג הרבה על דברי חכמים שביזו בע״ה וצועקים חמש‬
‫עליתם ועל ר׳ אלעזר בפרע שאמר פשחים שם עם תאחימותר לנוחרו ביום‬
‫הכיפוחים שחל להיות בשבת‪ ,‬ושאלוהו אמור‪,‬מותר לשוחעו תשיב שחינות‬
‫נועון ברכה ונחירה ‪.‬אין מעונה ברכה‪ .‬וזה באמת זר מאוד מאוד‬
‫אבל לא ירדו המתמיהיס לעומק תכוונה‪ ,‬על כן אבאר כאן קצת והרובבע׳‬
‫עם הארץ‪ :‬דע כי אי אפשל שר׳ אלעזר אמר משפנו קשת כזה באמת וכוונת‬
‫תלג‪ ,‬שהרי ר׳‪ .‬אלעזר גופו‪ .‬אמר לר׳ יוחנן רבו נשמחה ונווב לנ שמצא לעם‬
‫ה איז מקנת מן' התורה כתובות קי״א ■ב׳‪ ,‬אלא הכוונת הברורה הוא כך‪:‬‬
‫בימים התם היו עמי הארץ מחריבי האומה יען לא נקשו למת משים ונועכו‬
‫כל משאות ישראל‪ ,‬על תלמידי חכמים כמו שתמצא ב״ב ח׳־א׳ שברכו עם‬
‫הארץ מנונריה בעבור המשים ותניחו את מ״ח בקכנת נפשו׳ ע״ש‪ .‬והנה‬
‫בחולין ק״א ב׳ מבואר שפעם אחת קבעו חכמי א״י להיות יום הכיפורים נשבת‬
‫שלא בזמנו מפני השמד‪ ,‬והמכוון לדעתי‪,‬יען הממשלה ארבה אורב ממי ילכו‬
‫בני ישראל לבתי מועד להתפלל ביהכ״פ אז יפלו עליהם לגבות המשים‬
‫והרוג נפשות‪ ,‬ולפיכך הוכרחו לקבוע יהכ״פ בשבת כדי שלא יבינו האורבים‬
‫שהוא יהכ״פ‪ ,‬וזה היה מחמה עמי ה א ת שמאנו למת משים‪ ,‬ולפיכך אמר ר׳‬
‫אלעזר שהוא הוא‪ .‬שלחו ממם‪,‬בחולין שם ושנהדרין י״ז‪.‬ב׳ ע ם‪ ,‬ה א ק מומר‬
‫^^^^^^^^^ביהכ״פ שחל ‪-‬להיוק נשבהץלהורותיכי הוא'השיבה שהשל לעשות‬
‫יהכ״פ נשבת ■ומומר לנזומו ענו ד זה■ כי נבל הוא ונבלת ע מו; אבל'לא‬
‫לשוחעו כי באמת זה נועון ברכת וישות לעשות מעשה שחיעה בפועל‪ ,‬אבל‬
‫לבזות ולחי‪ q‬אין צדך ביכ ה וישות והרמנא מן הגדולים — ויבואר עוד‪.‬‬

‫אשורית♦‬ ‫‪.‬‬ ‫‪-‬‬

‫ת מיונ ע שבידנו היום לכתונ שפי תורת נ קי א אשורית וכן‪.......‬‬ ‫כתב‬
‫‪.‬הקודש■ נ קי א לשון ‪ ,‬אשויית ־ מגילה י״ז ‪ ,‬ונתקדשו • כתב ולשון זה‬ ‫‪.‬־‬
‫למעלה י מ ה‪ .‬ע ד‪ ,‬שגס מי שאיכו‪ .‬שומע ומבין לשון זה יוצא בת ידי חובת‬
‫קייאת מגילה ‪ ,‬משא״כ נ ש אדל שונו ת'ח ח מלשון יונית שהחשיבו ג״כ מאוו‬
‫ובפיע י בן גמליאל ולישו יפת אלתים ליפת וישכון באהלי שם יפיפיתו של‬
‫יפת ’שכך באהלי שם עיין מגילה נו׳ ב׳ וי״ח א׳‪ .‬וגע׳ אי ד מציים ‪- ■ .‬‬
‫ו ה ג ה פייוש • המלות יוד ח כי פייוש שתיתם אשוי ויפת' היא לשווישיות‬
‫ויופי ‪ ,‬וזה‪ .‬תפאית לאומה הנניחית לבחוי ג״כ בעוב‪'. ,‬תאומוע‬
‫ולהתנהג כמתוקכים שבהם כאשי א מי י׳ עקיבא בג׳ דביים'‪:‬אני אוהב‪,‬אה‬
‫המדיים ' וי׳־‪ -‬גמליאל את תפישיים ביכו ת ח׳ ‪ :‬הן נחלקו‪,‬בזת חכמי ‪ .‬ש״כ{‬
‫אם‪.‬בכתג‪,‬א שודח ולשון אשורית או בכתב עברי‪:‬נתנה תוי ה ומשקנא^כי‬
‫‪ .‬נ מ נ ה מורה‪ ,‬שנתדריןכ״דא׳ ויבואר במקומו‪.‬‬
‫פה אאמוז‪ ,‬יק• כקיצור כי‪ ,‬לדעתי‪ :‬שם‪ :‬אשורית נולד מן אשור‬ ‫אפס‬
‫־‪ ,‬שם‪ .‬נלאשיח‪?..‬׳‪.‬יה׳׳גנני‪,‬שס עילם ואשור וארפכשד ולוד‪ .‬וארם‪,‬‬
‫‪427‬‬ ‫אשורית‬
‫היה אשור זה בן שם קמוך למדינה עילם ‪ ,‬ועל זה‪ .‬כיון הכתוב שס פקוק י׳‬
‫ותהי ראשית ממלכתו של נמרוד בבל וארך ואכד וכלנה כאלז שנער מן‬
‫הארץ ההיא יצא אשור ויבן את נינוה כלומר נמרוד יצאג למדינת אשור בן‬
‫שם ושם נשתלם הכתב והלשון לדעת חז״ל‪, ,‬ועיין ויקרא רבה ע״ו כל‬
‫המלכיות נקראו על שם אשור שמאשרים את ישראל רצו בזה כי עלינו מועל‬
‫החוב להשכיל בכל הנהגות האומות ולהאמין כי לתכלית עוב יפזר אומנו‬
‫הוא ית׳ ביניהן למען נבחור רק העוב והנאה ונעזוב את הרע‪ .‬והנה'י ש‬
‫לדקדק כי בקנהדרין שם אומר רבי שהתורה נמנה ממחילה אשורית ובברכות‬
‫י״ג א׳ ומגילה י״ז ב׳ רצה הש״ש לומר׳ דרבי קובר כל המורה כולה‪.‬בכל‬
‫לשון נאמרה )ופי׳ רש״י ־לקרות ומוק׳ פי' שהשם דיבר תורתו בע׳ לשון(‬
‫והעעם משום דכמיב בקריאת שמע והיו דוקא ק״ש כהויימן בעינן? ועוד‬
‫קשה דבקנהדריןשם כ״א‪ .‬ב׳ אמרו שישראל ביררו להם כתב אשורית ולשון‬
‫הקודש והניחו כתב עברית להדיועות שהם כותים ולמה זה מאשי‪:‬ישראל‬
‫בכתב שלהם שנקרא עברית?■‬
‫ו ה ג ה לשאלה שנייה יש לומר כמו שהוכחתי בע׳ אור כשדים דכמב‬
‫עברית הוא ליבונאה משם עיבעריא ע״ש אבל שאלה ראשונה‪ ,‬קשה?‬
‫ונראה לדעתי כי חז״ל עשו שימן למורה שבכתב ומורה שבע״פ‪,‬יכי בתורה‬
‫שבכמב׳בהכרח אין שום שינוי וממורה לעולם‪ ,‬אבל במורה שבע״פ יש שינוים‬
‫ותמורות אין מקפר למחלוקות וקברות‪ ,‬לפיכך בחרו בשתי מילות אלה והיו‬
‫ללמוד ממנה כהויימן יהיו‪ ,‬כלומר עיקר מורה שבכתב לא■ ששמנה לעולם‪.‬‬
‫וכן קריאח שמע קובר רבי דוקא בלה״ק ומלת ש מע בכל לשון‬
‫הוא רמז‪.‬למורה שבע״פ ופירושי מורה דשאין לדקדק בלשון‪. ,‬גבחךו‪,‬רבנן‬
‫^ ‪ .‬שבע?פ ‪ ,‬ורבי בחי בוהיו‬ ‫החולקים על רבי זנלימוד‬
‫על לימוד מורה שבכתב ‪ ,‬וא‪ q‬כי גם הוא רבי קובי המורה נמנה‪,‬בע׳ לשון‬
‫אבל לתכלית קיום המורה ושמירתה בכתב בלא ■שום שינוי ונקודת ‪ ,‬רק‬
‫בכתב מאושרת‪ ,‬אומר הוא כי מתחיל' נמנה מורה אשורית שמתא מאושרת‬
‫וקיימת לישראל דוקא בכתב זה לתכלית הקיום עולמי באומה זו ונצוזיותת ‪,‬‬
‫‪^.‬ע״כ מביא לראיה לשון מגיד משנת‪ ,‬וכן מה שלמדו שם שלשון משנה‪,‬מורת‬
‫כל שמי קפרי מורה שכותב המלך אחת מונחת בבית גנזץ‪ .‬ואחת שיוצאת‬
‫^ ה שייי'‬ ‫ונכנקת ע מו‪ ,‬כלומר גם על המלך מועל חוב‬
‫כשמים היינו מורה שבכתב ‪,‬מהא מונחת‪ :‬כשמירה‪,■.‬מעולה כאין ■שום שינוי‪,‬‬
‫אכל מורה שבע״פ יוצאת ונכנקת'‪.‬עם קאדם כי הכל לפי‪-‬הענץ• — וי'‬
‫אליעזר המודעי עושה קימן ווי העמודים מה עמודים •לא;נשמנו‪ -‬א‪ q‬ווין_‬
‫לא נשמנו על קיום המורה ועמודה עיין אות‪,‬ווין‪ :4‬והנה^כקועה פ׳ז‪ ,‬אשיכ‬
‫תחילה ז׳ דברים ‪ :‬פ׳ קועה‪ ,‬ו ‪T‬וי מע שי‪ ,‬רןייאח שמע‪.,,‬ספלה‪ ,‬ברט׳ המזון ‪,‬‬
‫שבועת עדו ה‪■ ,‬שבועת הפיקדון• שנאמרו בכל לשון לדעתי לפי קע‪,‬נינ‪,‬ם הוא‬
‫■ מוקר ומידות העולם ^שכלה שישאכל אדם חלק כו‪. .,‬ושמנה‪.,‬דבר‪.‬יםאחיי׳‪:‬‬
‫י^מקיא ביכורים‪ ,‬חליצה‪ ,‬ברכות וקללות‪ :,‬ברכת; כתנים ‪ ,‬ברכת כ׳ז^‘‪,‬ארשת‬
‫המלך פרשת עגלה‪.‬ערופה‪ ,‬ומשוח‪:‬מלחמה שנתיחדו בהך;ישיאל בקדושה‬
‫• דוקא כלשון הקודם יע״ש מ״ז ׳ כתו׳ י״ע ד״ה ‪ .‬שאץ ל?מו‪ 7‬ע ל ברכות כ״ג ו ק‬
 ‫אשת אח‬ ‫‪428‬‬
‫על קריאת התורה ברבים‪ .‬מן הקרא? ולדעתי העעם פשוע מצד שמירס‬
‫תורה שבכתב בתארה הראשון מן ההכרח לקרות דוקא בלה״ק‪ ,‬ועיין בגמ׳‬
‫אס שהתורה היתה בקיכי■ כתובה על אבכיס בע׳‪.‬לשון ונודע שימת הנוקעיס‬
‫שכסבו שמצאו שם ענייני תורת על אבנים בכתב■ חירמגןיעע!‪ ,‬ובהכרח בלשון‬
‫; י הקודש ירק גצישראל'לבד נאמרת ^ מו ר‪ .‬י>‬

‫!‪:.:;■.‬־'‪...‬אשתאח‬
‫א ר בו מאוד המענות על‪•:‬דין'תיבום והחליצה וביותר על הדינים ׳שקבעה‬
‫■ הקבלת במצות זו בצאת׳ת חוץ לפשומו של כתוב ומפלשת והיה הבכור‬
‫י ■ אשר‪ :‬תלד יקום על שםיאחיו המת שהמכוון הפשומ הוא‪ :‬הולד;הנולד‬
‫‪ :‬יקום על שם המת והקבלת אמריה־ תאמר יבמות כ״ד א׳ שהכתוב׳מורה‬
‫שמצוה בגדול ■ליבם )עיין־ ע׳ אין מקרא ימ״פ בארתי יפת( ? ועוד לשון‬
‫כי ישבו אחים יחדיו מלת יחדיו־ אין לה ביאור כפשומה כי מה שאמרו‬
‫' ‪ ,‬פלמ למי■ שאץ לו ישיבת אחת בעולם ‪.‬צריך כיאור ומעם ? ועוד ענין‬
‫• החליצה י כשליפת נעל נראה שהוא‪ .‬בדלך קנין האמול •בבועז ואין לפי‬
‫זה מעם לחליצה בימינו שכבר נשכח קנין זה מישראל‪ ,‬וכבר מענו‪:‬רמב״ן‬
‫י וראב״ע ואבלבנאל ־נגד זה שאין דומה כלל י דין החליצה׳ לקניו שנזכר‬
‫‪ ; :‬י‪■;.‬־‪, :‬‬ ‫‪:■•■:::‬׳ ‪;■ ,‬׳‬ ‫־‬ ‫׳‪,‬בכועזיץ־■■־‬
‫ועוד למה‪ .‬לא‪-‬צשמע מענץ היבוס רקי אצל יהודה ושבמו ולא בשבמים‬
‫אחרים? לעוד מהי זה ש‪ 6‬יבם ?'וניראה לי לבאר מכל זה; ההפך■ שחז״ל‬
‫־־* מאוד דקדקו בפשומו של‪:‬מקלא יוכל הדלשוס שדלשו כזה הוא רק •דרך'‬
‫י ‪ ,‬אקמכתא כאשר כבר כתב הרמב״ן אבל הדינים אמיחים המה בשכל‪ ,‬וקברה‬
‫עיין רמב״ן בפי׳ ' החומש ‪ .‬׳ עיקר ^מצנם י הנגלה ‪ -‬למצות ‪-‬יבום; ־הוא י לדעתי‬
‫יען כי תכלית תאדם■ בזה ■העולם הוא שיוליד בדמותו ; וצלמו ולא יהיה‬
‫י כע׳ן יבש אשר ל א ^ ח לכל פרי ‪' ,‬ממעםי זת נמצאו חקידיים יאשר התנהגו‬
‫^■ ככה בראותם'י שאשה הורה גרשוה‪ ■,‬׳לתורות כי לא לתאוה ■יבעלו;לק‬
‫^^^^ידזרע ■למיד‘שהא^ישו את הריוןיגרשו את האשת‪) -.‬כמבואר ביוקן<‬
‫^^ ‪3‬אמות ב׳זיק׳ א ‪ 1‬ע'איכוים(‪ :‬לפיכך אם ׳אחד מן האחים מרז‬
‫בלא שום זרע של קיימאנחשב זאת כאלו חייחנם בלא שום השגת תכלירז‬
‫יי' כי יאבד שמיו וזכרו‪'■,‬׳ולכן ראוי' שיהיה לו גואל• ואחיו יעשה חקד זה׳ ויימת‬
‫'י' זרעו‪':‬אחריו‪ '.‬ומעם יחואזהישליבן הצולד מ ך היבמה הוא‪ :‬ברור׳בעצמו׳‬
‫יען כיי האח המה הכניק את האשה הלזו לביתו והיא נחשבת‪ :‬כחצי׳ גופן‬
‫’ של המתי ועקרא ביתו‪ ,‬גם ■היא ׳נקרארז ׳שדהו של בעלי עיץ־כתובות‪:‬ב'‬
‫קע״א לברנוק'‪’ .‬וכשש שהקפידה ־התורה יעל קיום‪:‬אחוזהרנחלה'לכל •איש’‬
‫י' המשפחה ן ‪5‬ן ביותר הקפידש^ שלאתהיה אשתהמת ־החוצה לאיש זר להולורז‬
‫על צניעות והקדושה;שלא תהית האשה שכבל‪ :‬זכתה משפחה ־זו למשפאה‬
‫^שור אשה אח׳בחיי בעל או במקוס שיש בפיםן־הוא‬ ‫י‬
‫■צוה על הינום במקום שאץ זרע ■למובת שם‪ ,‬המת כאשר‪ .‬אמרו ג׳ פעמים‬
‫׳ בליחותא יב‪ 01‬׳נצחלח יתלח ־רחמנא'יבמות י״ז ‪3‬׳ ■כ׳ בזןכ׳ןקזא׳^נ^והח יש®‬
‫‪.429‬‬ ‫אשת אח‬
‫מ׳ א׳ אמרו דרך תמיה לדעה ר' יהודה שאע״פ שהאב קודם בנחלה‬
‫מ״מ החיוב ליבם במקום אב שכוחל ‪.‬‬
‫ואמרו מידי יבום בנחלה תלא הט יבומי מייבמי ואי איכא נחלה‬
‫שקיל ואי לא )במקום אג( לא שקל כי האשה גופה השאיר אחריו‬
‫ברכה שהניח חלקו בחיים ואולי יעשה פרי‪ ,‬וחייבה התורה לזה את האח‬
‫הקרוב אליו ולא האג‪ ,‬שהרי האב כבר יצא ידי חובתו בתולדת בנו עצמו‬
‫ואינו מחויב לקבג שהתולדה גופא תוליד דוגמתה‪ ,‬אבל האח שיש לו‬
‫עמו ישיבה אחת ושוה בעולם מוכן להוציא תולדה בעד אחיו אשר ’יחש‬
‫לו בערך וקדר שוה לו‪ .‬ואך כי ׳האח אקור כאשת אחיו בחייו ובמותו‬
‫במקום שיש זרע? בכל זאת במקום שאין זרע יש מצוה להקים זרע על‬
‫שדה אחיו כי עשה כזו דוחה ל״ת מפנישיש במעשה זה צדקה וחשד ואין‬
‫חשש לזנות ותועבת העריות כי לתכלית עוב ומעולה התירה המורה ומי‬
‫שאקר את אשת אח שלא במקום מצוההמירה במקום מצות‪ — .‬והנהאמר‬
‫הכתוב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ר״ל שיהיה לנולד‬
‫דין בכור הגם כי היבם כבר יש לו בכור לנחלה מאשתו הראשונה אפ״ה‬
‫יהיה לזה הנולד ד־ן בכור לנחלת המת ואך כי האחים עדיין ברשות‬
‫אביהם וישבו יחדיו ולא חלקו לחלקים רק שישבו יחדיו או קודם מיתת‬
‫אביהם או אחר כך‪ ,‬שלא חלקו הנכשים ויש להם תפוקה אחת יהיה‬
‫הבכור הנולד מן היבמה על שם אח המת‪ .‬ממילא מבורר מזה שמצוה‬
‫בגדול ליבם שהרי המורה רצתה שאך שיש ליבם בנים מכבר יקרא הנולד‬
‫מן היבמה בכור‪ ,‬ובהכרח כרגיל הוא‪ ,‬הגדול שבאחים שיש לו בנים‬
‫במקום שהצעיר ממנו עדיין לא זכה להבנות‪ ,‬וזה שאמרת הקבלה לשמוך‬
‫על יהיה הבכור שמצוה בגדול ליבם הוא ממש כפשונוו של מקרא וכאשר‬
‫רגיל שהגדול יש לו בנים קודם לצעירים ממנו — וכל ענין זה הוא ע״ד‬
‫שאמרה שרה לאברהם שע״י הגר מבנה גם היא וכאשר רגיל בארצות‬
‫המזרחיות עודנה שהבנים מן השפחות נקראו על שם הגבירה ‪.‬‬
‫מלת יבם נראה או שהוא שם משויש בוא יבוא עם‪,‬מ׳ המשקל בשוך‬
‫כלומר איש שהיא מיועד לבוא על אשת אחיו או שהוא ר״ת י׳ולדו ב׳נים‬
‫מ׳מנת‪ .‬והעיקר כי גם עמים אחרים כמו ההודיים זעמיאפריקא ועשרקחששץ‬
‫נהגו ביבום ויתכן ששם זה מקורו משם‪ ,‬גם הצדוקים לא נחלקו עם‬
‫הפרושים בדבר היבום‪.‬שהרי מבואר קידושין ע״ה ב׳ שמשום תכי אקרו‬
‫הכותים לבוא בקהל מפני שהם מייבמים רק הארוקות ולא הנשואות‪,‬‬
‫ואלו היו הצדוקים נוהגים ככומיםיבדבר זה היה‪.‬אקור החיתון עם הצדוקים‪,‬‬
‫ילא מצינו זה רק דרך מליצת אמר ר׳ אליעזר יבמות י״ג ב׳ בגוי נבל‬
‫אכעישם אלו הצדוקים ע״ש‪ .‬והנה עוד‪.‬קודם ממן מורת הקכים הכתוב‬
‫למנהג זה שנהוג מימי קדם ומד׳ נקבה זאת שיהודה המוכן למלכות כוללס‬
‫ישמור לעשות כמנהג הזה לתיקון בני אדם במוקר ודרך ארז*‬
‫כ אכן בענין החליצה‪ ,‬כבר הודו חכמים בעצמם הגס‪.‬שאמרךשיי‪,‬בגם‪?.‬נחלת‬
‫תלה רחמנא יבמות י״ז א׳ הודו באמוכת שהחליצה הגא״מיאוש‪,‬עס גו״ו‪.‬‬
‫ומיין ■שבת קל׳ע ב‪ /‬ומה‪.‬שנאמר בבועז ״מצפניה ‪3.‬ישפאל ‪»-‬ל הגאולה‬
 ‫אשת אח‬ ‫‪430‬‬
‫והתמורה ‪p‬ל‪ q‬איש כעלו לדעתי הכווכה״כןם כמי שתמם המתרגם כרתר! ידו‬
‫ולא נעל שברגליו‪ ,‬ורק שליפת נמי שוקיי׳ של יד הית׳ שי׳ הרןנץ ולא שליפת‬
‫מנעל של רגל‪ .‬ועל דרך זה נראה לפיש על אדום אשליך כעלי תהלים‬
‫ק׳ )רען עעהדעהצזנדטוה !!ערפען( הגם שלא נודע מזה רק אצל עם‬
‫גערממכען בשעה שלחמו החשובים )ריטטער( ששלחו את בתי ידים‪,‬‬
‫בכ״ז ימכן שמנהג בני קדם גם כן היה כך‪ ,‬אבל שליפת הרגל ופשיעתו‬
‫היה דרך ביזיון כמו שאמרו במשנה הפוקק מעות לחתנו ופשע לו את‬
‫הרגל כמונות פי״ג מ״ה עי׳ מפרשים שם שהוא דרך ביזיון עכ״פ ‪ .‬ומה‬
‫שאמרו את כל היקום אשר ברגליהם זה ממונו של אדם שמעמידו על‬
‫רגליו פקחים קי״ע דאפשר א״כ שפשיעה הרגל הוא תימן התמלקות‪.‬‬
‫בכל זאת אץ קפק תישבזה ביזיון וכ״ש היריקה בפניו אלא שתמורה‬
‫הכריחה לכך דרך קנק ליבם‪.‬‬
‫יהיה איך שיהיה יש להתבונן הרבה בתיקון החליצה‪) :‬א( מה שתאריכו‬
‫בהלכות ודיכין בחליצה יומר מבדיכי יבום אשר כבר שאל על זה תרר״י‬
‫דע ממדעכא בקול קכל? ונראה מפני שדרכם תמיד להאריך ולהקפיד‬
‫יומר בעפל מן העיקר יען כי ע״י השמירה בעפל יזהרו מלבוא לידי‬
‫פשיעה בעיקר ע מ ה‪) .‬ב( מה שהודו בעצמם תיש בחליצה עכין מיאות‬
‫ונא׳ דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כדרכם של חכמי׳ שתקפידו‬
‫ב ^; עיין תוכה ל״ב ב׳ ואמרו שהמלך לא אילז ולא־חולצין לאשמו מעעם‬
‫ביזיון ה מלך עיין רפ״ב;דתכהדרין וברענורא‪ — .‬ואיעפ״כ חייבו את‬
‫האשת היבמה לילך אחר ; היבם לבקש חליצה ובמקום שאי אפשר רק‬
‫על ידי ימים גדולים ובקככה מרובת אקורה האשה להנשא לאחר ולא‬
‫שייך לומר כתשואל בכ״ב מ״ת חא״ע קי׳ ק״ן כיון שאוכק רחמנא פעריה‬
‫‪,‬ואין היבמה מחויבת להקמכן ב^פשת‪ ,‬א'״כ ממילא פעורת מן החליצה‬
‫ומומרת לאיש זר? זה אינו שהרי אפשר שלא מנשא הגם שבהרבה‬
‫‪.‬מקומות השגיחו תרבה על העיגון! גם במקום שהיבם מומר ואינו רוצה‬
‫לחלוז יש ‪ ,‬מבוכה‪,‬גדולה ומחלוקת בין הפוקקים עד שנקל יומר להשיג‬
‫גע פיעורין מלהשיג‪. .‬החליצה להמיר חבלי עיגון‪ ,‬כי בגע מועיל השליח‬
‫ולא בחליצה לפי שאץ'מנאי בחליצת ואין הגורם מהכי רק תפעולה ממש‬
‫שיבוא היבם לפני ב״ד ויקבל נושתו ויריקה בפניו בפני רבים שאי אפשל‬
‫על ‪,‬ידי אחר עיין כתובות ע״ד א׳ ויבמות ק״ו‪,‬א׳ אפת ביבמות כ״ו'יש‬
‫אמוראים שק״ל‪ ,‬דתכאי מהכי בחליצת א״כ מהכי הקיבה והגורם ואפ״ה‬
‫השליחות לא מהני עיין לעיל ע׳ אקרא דאגמא? ואנחנו מצינו הרגה‬
‫־עכיכיס שתעלימו חכמי תורה שבע״פ את עיניהם מלתתמיר והניחו את‬
‫המנהג להקל כאשר נהגו המון‪ ,‬כמו שאמרו מועב שיהיו שוגגץ‪.‬ואל‬
‫יהיו מזילץ ובדבר‪.‬תורה שאינו מפולש אין חובה‪,‬להוכיח עיין א״ח קימן‬
‫מרמ״ח‪ .‬ופעלו המצעער‪ :‬מן הקוכה ומן״ המפילץ • ואשת ישראל מוהל‬
‫להנות■ משמן שרפה שהוא איקור דאורייתא מכח מה שלא מיחו חכמים‬
‫בנוהגין כן ילושלמי‪:,‬ר*פ‪ ,‬במה מדליקין‪ ,‬וכן עבודת בשביעית שהמירו■‬
‫משוס חיי נפש ’לושלמי 'ליש שביעית;־ ומומר לעשר שלא מןיהמוקן«‬
‫‪431‬‬ ‫אשת אח‬
‫»שום כבוד שבם אע״ג דמדאורייתא אקור יבמות צ״ג עיין שם בתוק׳‬
‫ו»פ׳‪ .‬ואפילו מצוה דאורייתא שלא תקוב כחלה משבנו לשבע הותר מכח‬
‫מנהג העם ב״ב ק״כ ותענית ב ‪p‬ו‪ .q‬ולמה הכבידו עול גדול כזה בחציצה?‬
‫הן הם עצמם אמרו שחייבי כריתות פעורין מן החליצה לפי שאינן עולין‬
‫ליבום ואפ״ה בחייבי לאוין שקדושין תופקין בהן‪.‬חייבי החליצה יבמות‬
‫כ׳? מפני שאם ככק בדיעבד קידושין תופקץ ושייך הויה וזיקה כדרך‬
‫שאמרו עבל מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן שבת מ״ג א׳ וכן‬
‫כי״ב ב״ק צ״ד‪ :‬שדבר שאקור ‪ :‬לכתחילה שייך לומר הואיל ויש בידו‬
‫להעביר לאגמא וכן לעכין תנאי שתאכל חזיר אפשר שתאכל ותלקה‬
‫גיעין פ״ד‪ .‬אפק בכל זה קשה כי ‪p‬ו‪p q‬ו‪ q‬חייבי לאוין וכן‪ .‬כל מקום‬
‫שאי אפשר להשיג היבום ולא החליצה בהיתר‪:‬וביחוד במומר‪ ,‬מה ראו‬
‫חכמים לעגן האשת הלא הוא דבר שאינו מפורש בתורה‪ ,‬כי הכותים‬
‫מיבמין רק הארוקות ולא הנשואות והצדוקים וכן הקראים קובמם שדין‬
‫היבוםהוא בקרובי הבעל ולא באח׳ממשכמו בבועז‪ ,‬רק הפרושים החמירו‬
‫בדבר והרחיבו איקור זה עד שאקרו קרובת הזקוקה והחלוצה ואפי׳ הזיקה‬
‫אוקרת לדעת קצת מן התורה? ואמרו כי החליצה צריכה כוונת להתיר‬
‫לעולם עיין סשובת חכם צבי קימן א׳‪.‬והיבום לא בעי כוונה?;בהכרח‬
‫צריכין אבו לומר שהיה להם עעם כמוק לעשות רושם בחומר זה לזכר‬
‫עולם הגם כי יכולין היו לתקל מעעם כי'יש לחוש שמא יש לבעל זרע‬
‫בעולם חו^מאשהזו משרבו המנאפים ובעלו מצות יבום בעבור זה יבמות‬
‫מ׳ ב׳ וקועה ‪p‬ו‪ ,q‬וא״כ גם• מחליצה יפערו עכ״פ במקום מומר שהדבר‬
‫קפק רש קפק קפק? לפי שמעעם זה גופא רצו לעשות חיזוק לדבר‬
‫דרבנן יותר מבשל תורת; להורות לכל ישראל כי גדולז איקור הזנות‬
‫ותיקון החליצה יורה ש ‪ T‬ע כל ישראל שמוחזק האיש המת שלא זנה■ ולא‬
‫היה לו זרע אחר ויש בזה כבוד המת וכבוד האומה בכלל לזכר הקדושה‬
‫והריחוק מן הכיעור והדומה לו עד שהיבמה השב עגונה לעולם לעשות‬
‫פומבי לדבר איך שראוי להחזיק במעוז הצניעות והעהרה במידות שלא‬
‫לזכות עם אשה אחרת‪ .‬וכמו שאמרו ב״ב קכ״ו לדעתי שאין תנאי מועיל‬
‫להפקיע ירישת בכור הגם כי בכל תנאי שבממון יכול להתנות על ^ה‬
‫שכתוב בתורה ? אבל מפני שיש בירושת בכור מושג י‪.‬קר!‪>:‬להורומ כי‬
‫הוא זה ראשית אונו של אביו זלבכור משפע וזכות‪.‬בנחלת ‪ :‬אבות הן‬
‫בגו‪ q‬והן בנפש בשנים‪ .‬לפיכך; החמירו‪:‬לדעתי‪ ,‬כן ואין שום תנאי‪ .‬ולא‬
‫דיכא דמלכותא‪ .‬יועיל ‪ -‬לבעל מושג‪ .‬החליצה ־מפני שיש־• בה הזכרת עעם‬
‫לשבח המידות‪ .‬אכן במקום מומר שהקילו מהר״ם והגאונים וגם■ בדורנו‬
‫זה ראינו הרבה תלמ ‪T‬י‪ .‬חכמים מבקשים־ היתר יש לחקור הרבה־‪.‬ולומר‬
‫‪-‬יען כי לא גילו חכמים אה דעתם בפי׳ לא מקרו אלא לחכמים ובמקום‬
‫שא?‪::‬אפשר מדין המצכום;בוגש־שלא;־ לחלוץ‪ ,‬יתכן; שיוכלו חכמים‪ ■:‬לחפש‬
‫אחר מזור ותרופה‪ .,‬כמו שכ׳ הר״ן ר״פ יום הכיפורים שהמלךןיוכל לרחוץ‬
‫נגד דין תורה יען מקר הכתוב לחכמים‪ .‬וימאר‪ :‬ע׳ ‪ .‬מומר ועיין ‪ ,‬ערך‬
‫דר‪•••: .‬‬ ‫‪-‬השמון‪.‬‬
 ‫א כבר בררצו‪.‬נע׳ אישות ונע■ אפקעינהו מישורי הקדושה‪. .‬בנשיאם אשה‬
‫ופת ארמוז בקיצור עוד‪,‬הפעם על ראשי כללים בנידון זה למען תראה כי‬
‫• לא כנשים מצריות ורומיים שנקנו‪ .‬בכ‪ qp‬וכגרשו על;ידי כ‪ qp‬שקבל הבעל‬
‫) ‪ .(Coemptio etPrem acipatio‬העבריות‪ ,‬כי חיות הנה חיי נפש קדושה‬
‫^ שלא פקעה בכדי‪ ,‬אשר בעבור זה אמרו שבעבור זה אי אפשר להחליט‬
‫‪ :‬שאשה תצא ‪ 2‬כ ‪ qp‬כדי שלא יאמרו ‪.‬כםף ׳מכנים •כסף ‪.‬מוציא סנינור‬
‫נעשה קטיגור קידושין ה׳ א׳ כלומר ■להתננד לחוקת עכרם הנ״ל‪ .‬והנה‬
‫‪ - .‬רמזנו בע׳ ׳הכ״ל שכשלשה דרכים נקניתהאשה‪ :‬נכק^ שטר וביאה לרמז על‬
‫^ י קישור הזווג בחובות הטבע‪ ,‬ובמצו ת החברה‪ . ,‬ובקדוזשת אמונה‪ .‬וגם‬
‫‪ .,‬רמזתי שגשהצדוקים‪.‬מו‪7‬ים בזה לרבנים‪ ,‬וגם הקראים נוהגים עד היום‬
‫י ' ־ נשבע ברכוה ואירוקין ‪ :‬לנישואין;בכלל‪ ,‬כי ההפרש ׳‪:‬בין ארוקה לנשואה‬
‫^ מרומז בתורה ‪.‬ורק אינו מבואר אופן;׳ ההשרש ‪ ,‬ובהכרא ממנהג‪ :‬אנות‬
‫למדנו וכהלכה למשה מקיני‪ :‬ה’ א שלא חלקו עליה קראים לרוב ע׳ ע׳‬
‫ארבע א מו ת‪ .‬ובקדושין טי‪ ..‬אמח רנא הלבתא נינהו ׳שהבעל גאמר הרי‬
‫‪.:‬־■ את מקודשמ״לי ולא האשה> כמו־‪:‬שיאמר המוכר שדי מכורה ■לך‪ ';.‬ופי׳‬
‫־ ‪ .‬רש׳‪/‬י הלכתש למשה‪.‬משיני ותוק׳ הלכות ־■מדינה ; קבל‪:‬העיקר‪;,‬בזה כי‬
‫־ ‪ .‬הלכה זו מונחת במושגי השכלי של קישור הטשואין ;וקדלשמה־יען‪;'.‬אמרו‬
‫‪■' -‬בפירוש שם ה׳ ב׳ לדבר‪:‬ברור‪ .‬שאש נמנה ישיא‪:‬כקן‪ .0‬קידושין ואמר־ הוא‬
‫־־‪ .:‬אינו־ מועיל‪:‬מפנישבהככח הבעל‪,‬צריך לקשלר לו אשה עלידי כנזפוואמירתו‪,‬‬
‫•■׳‪•■::‬׳ורקיאם‪.‬נתן הוא׳ואמרה ‪:‬ה’אי;יש ששק;מפנ’;שעכ׳׳פזהוא ה‪.‬קנה‪.:‬לו‪.‬דעמ‬
‫־׳ ״ האשה כהכשר■;דת זשראל‪.‬׳זולא־;ע‪^;1‬נאנמומ 'נוצרןם ׳״שלפי דתם אין מן‬
‫־ ‪ .‬הצורך! לנתינתו וגם לנתינתה‪ ,‬אשרעבור״ כן הורה הייכ״ש שאם אחד מן‬
‫־ האנוקים קידש אשה ׳כתורת‪ .‬הנוצריס■ וחי עמה' בתורת יהודית צריך אל‬
‫־ ‪ .‬קידושין שנית‪..‬כדין‪ .‬מורה; ולא‪ :.‬מהני‪..‬מה שהכל יודעין מן‪:.‬הנזשואי'ן‪,‬דאמרינן‬
‫‪ .‬י על דעת‪:‬קידושין‪ .‬ראשונים הס ‪ :‬יחד ■ננ!׳ין ריג״ש יקי׳‪ ■:‬ו׳ וא״ע‪:‬כן‪:‬׳ש'‪.‬כ״ו‪.‬‬
‫‪ :.‬־‪::‬ונראה לי' ראיה־מקידושיןנ׳‪.‬חמקדש׳בצחות משוה פרוטה וכןוקטן׳ שקידש‬
‫׳־' י ׳ ושלח אח״כ קבלונות אינתמקודשת ?ושום ראדער‪ .‬קידושין■ יאשונזם הוא‬
‫■ך;‪ . :‬ץ‪.. ■ .. :‬״ ‪...‬׳ ‪.‬‬ ‫^ ״ משלחמשוהה ועיין‪ .‬ירושלמי שם‪.‬‬
‫‪ .‬ב הןי כבר‪.‬שערמי‪.‬ע׳‪,‬אברה'ם ׳כי;תורת בנים׳ כלולה‪:‬במורמ אבו‪,‬מי דען כי‬
‫־ קשר־חאנזשו׳ןהוא כדמות;ברית;שכרת ד׳‪ .:‬עם‪ :‬ישראל‪:.‬למרנו‪•:‬ג!׳כ‪!:‬תודו‬
‫‪^:‬־ אשר ברית זה מאב־ אחד‪ :‬הוא ז‪.‬אברהם ‪ :‬ההוא מאק ־בבכות;כנען;ושלח‬
‫י‪-‬ל־ שלוחו לנקש אשה עשרה‪,‬וצנועהלבנו;יצחק‪.,‬לכןיד‪.‬בק‪:‬זרעו;רק !טובים;‬
‫‪.': .‬אליעזר תשליח;נתן‪:,‬ואמר‪:‬במצות ■אדונו‪:‬־המשלח‪;,,‬לפזר;׳י‪;,‬מתנות;‪.:‬לר‪5‬קה‬
‫־ ־י ולקדשה‪ :,‬וכן דין‪:‬השליח לחיוב‪; :‬נמינה ואןוי‪.‬ס‪.‬ה להורוה־שי■ האיש( הוא‬
‫‪ :‬י‪:‬החוזר אחריןאבדתו והאיש הואנאגומן‪:‬והאומר בכל ■מקוסילטובת הנהלה‬
‫האומה כקדושה ‪ 7‬וזה נוהג‪ .‬בבני‪/‬אבות הקדושזם׳‪,‬״■ יצחק ‪ 3‬צלד‪:.‬מן‪^:‬ה‪-‬‬
‫‪.':•:‬הנחשדסיסחולה כינמאבימלך' נמענרה״־והכתנב‪:‬העי‪:7‬כי אברהם־;הוליד‬
‫‪ • .‬את‪,‬יצחק‪ :‬ושרה;אמנו נקתסדונזרעין זרעי ק כוהג^דין קוטה;לבננילהא ואם ;‬
‫^ן■ונזר‪.‬עהזרע;‪ 3f‬בנ’ ו‪ r .‬אחר;׳שראת^ע ‪ p‬ו‪ r‬מ‪ c‬רעומ‬ ‫־‪^:.:‬נאשדת‬
‫בנות כנען בעינייצחק אביו‪ ,‬וכייעקכ שמע לקול אביו ואמו״זלזלךדלנג!‬
‫;י‪-‬‬
‫^‪-43‬‬ ‫אשת אייש‬
‫לישא אשה אז גם הוא עשו‪ ,‬אחר שכבר נשא כשיס רעות המראה ככשר‬
‫וכשא מחלת בת ישמעגז“ ' אחות נביוה על כשיו בראשית כ״ח כמי‬
‫שאוכל כבלות ומצעדק לומר שהוא יכול ג״כ לאכול כשרות‪ .‬כן כמקיים‬
‫בבכים'שבכי •עק‪ 3‬שומרים ברית הקדושה ביחוד ואיכם ממחברים עם‬
‫שום אמונה אחרת זולת הקדושה בפרע באל יחיד ומיוחד‪ ,‬אבל בכי עשו‬
‫שלקחו לב ‪p‬ו‪ q‬תורת ישראל הראו דין השימו‪ q‬שגם‪ .‬בשבח ישראל‪.‬יוכלו‬
‫להתדבק‪.‬‬
‫גם תיקון שבע ברכות ושבעת ימי משתה מנהג קדוש וקדום הוא‬
‫להזכיר אות ברית קודש בשבעה מיני מראה קשת שנתונה לזכר עולם‬
‫שלא יאבד ה׳ את עולמו ויזכור ברוגז רחמים כמו שאנשי עולם המוקריי׳‬
‫מוכרחים לזכור תמיד השגחת השם ולא יבגוד איש באשמו ולא‪ ,‬אשה‬
‫באישה כאשר יבואר להלן אי״ה‪ — .‬ולפי שאדם בעל ג׳ מעלות כמו‬
‫שאמר הכתוב נע שה אדם בצלמנו כדמו תנו ובארמי ■למעלה צד ‪87‬‬
‫כי צלם'הוא צל הקדושה בנפש המשכלת דמות הוא המתווך והאמצע‬
‫בין השכל‪.‬אלהי׳ לארץ סחרטטעוןונג ואדם הוא החומר פרי כל העולם‪.‬‬
‫כן מקנו בברכת אשר יצר את תאדם בצלמו‪ .‬בצלם דמות תבני תו כלו׳‬
‫בצלם ובדמות נוצר תבנית האדם שהוא הבנין חומר הנושא שכל העיון‬
‫המחשב והמושכל עם השכל דמות ו צל ם‪ .‬ותתקין לו‪,‬ממנו בנין עדי‬
‫עד הוא האשה‪ .‬או שהמכוון ובצלם דמות תבניתו של אדם התקין לו‬ ‫'‬
‫ממנו אשת באופן שהאשה היא ג״כ במדרגת האדם בעל ג׳ מעלות‬
‫נכבדות ‪ .‬והקשר הוא חוע המשולש אשר במהרה לא ינמק‪ ,‬כי נכלל בו‬
‫א' ברית שכרת ה׳ עם כל הבריאה במצות השבת במקפר" שבע׳ ב'‬
‫ברית שכרת השם עם החברה האנושית בנח ע״י הקשת‪-,‬ג׳ הברית שכרת‬
‫ה׳ עם אברהם לקיום האמונה באל אחד*‬
‫איפוא לזאת תקנו לומר‪ .‬הרי את מקודשת ‪ . .‬כדת משה‪ ,‬וישראל‬
‫לתורות שעל שמירה ברית זה נתיחדה תאומת בדת משת‪,‬ביחוד ולא שייך‬
‫בו כלל דיכא דמלכומא כי כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש הממוני׳ לשמור‬
‫שלא יבגוד הבעל באשתו ולא האשה בבעלה ׳כפי ׳ תחוב ותמצות והקדושה‬
‫שנוקדו בתורת משת‪ .‬ואין בזה דין מלכות הארץ כי אם דין מלכות שמי‬
‫המשגחת על ככה שיעשה האדם כתיקון מורת וקצומיה בת‪-‬יותו׳ לבדו‬
‫ואין שוער ומושל עליו‪ ,‬ודין המלכות נחוז‬
‫לפי זה נראה לדעתי כי הגם שאפשר לקדש אשת על תנאי והקי‪/‬ושו‬ ‫)‬
‫כעלץ אם לא נתקיים התנאי‪ ,‬אבל הנישואין שתס^במקום תקשר שג‬
‫קיימא שקשר הקב״ה בחיבה ימרה ננם כנקת ישרגי לא שייך בהם מנחי‬
‫כמו שאמרו איך תנ אי בני שואין יבמות ק״ד א'‪ ,‬ומה שהקשו המות‬
‫שס ד״ה בית משמואל שאמר כתובות ע״ג א׳קד שה‪.‬עלתנאי וכנשה שמם‬
‫^^^א^^^לות‬ ‫אינה צריכה גע דמוכח שיש ‪ ,‬תנאי בכניסה‬ ‫‪.‬‬
‫־ ‪-‬‬ ‫למשות תנאי בנישואים אבל אם תתנה‬
‫כלל שיועיל תנאי לבעל נישואין שתלוים בקדושה וקדושת בכדי‪ ,‬נ א ת ק ע ה‬ ‫י‬
‫נדרים כ״ע א׳ מדע דאס לא כן הרי קי״ל בדאורימא אין״כרירה וחם כן‬
‫‪60‬‬
 ‫‪iU‬‬
‫בכל ל‪1‬כאי יש׳דץ בלירה ואיךלך שום כיעזואים קיימים ע ץ' צני בלירה‬
‫שבארתי כי ?זכאי מ ה בהכרח תילוי בברירה?‬
‫אלא ברול'הדבר שאין תכאי בכי‪:‬שואין כלל ומה שאמר שמואל כבקה‬
‫קמס אייכה ‪5‬לי‪ 5‬ה גנו לפי שפל דנבס קידושין ראשוכים של פכ׳אי הוא‬
‫בועל נראה ברור •כי דוקא במקוס שקידש מחילה בקידיושי ככ!'ו< או שפר‬
‫בתנאי •מועיל מלאי זה גס על כיאזאים ושייך לומר שויה בעילתו‬
‫בעילת זנות‪ ,‬אבל במקום שקידש בלא מנאי או שלא קידש כלל רק •גמר‬
‫הנישואין על ידי חופה שקוצה‪ ,‬אז אי אפשר לתלות הנישואין בתנאי כמו‬
‫שאץ להתנות לבלול ‪*7‬ין מורה‪ ,‬ורק בדין ממון אמרינן דינא דמלכומא‬
‫די ^ עיין ע׳ אי קו ר וממון‪ ,‬כן אין לפשות מנאי בדכי שהקדואה נגמלת‬
‫והיא הנישואים ודין מ‪5‬ןר האג לשלוחי תבעל דהוי שנישואין כבר כתב‬
‫הבית שמואל קי׳ נ״ז שרק לענין ירו‪!5‬ת אבל לשאר דברים יש מאלוקת‬
‫בין ה פו ק א ם ע״ש‪.‬‬
‫גס‪.‬מה שאמלו ב״ק קי״א ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין תוכל לומר‬
‫אדעמא דהכי לא נתקדשה אס לא שנאמר אשת בכל־דתוא •ציחא לה‬
‫דצוב למיתב פן דו מלמימב ארמלו והוכיחו מזה'דביבס מומר לא שייך‬
‫קברת זו פב למיתב‪ ,‬ואמרינן אדעמא להכי לא נתקדשה‪ .‬והקשו התות׳‬
‫שם בב״׳ק אם כן בכל מקח שקונה אדם ונמצא אחר הזמן מום נימא‬
‫אדעתא דתכי לא קנ ה? אפק לדעתי הדבל ברור כי לא כוונו לומר‬
‫ביבמה שנפלה לפני מוכת שחין שיימעקלר הקידושין לוצפלע כי זה אי‬
‫אפשר כאשל בללמי ע׳ אפקעינהו‪ ,‬אבל המכוון שת ■יען כי ׳הקידושה‬
‫שקלשה הבעל מושכת לעולם ולא נפקעת רק במייאת הבעל ולמיקות יבם‬
‫אינה נפקעת עוד כי הזיקה עדיין מושכת קידושין לאשוניס להלן כמו‬
‫שאינרו ת״פ ביבמות ני שואים מפילים כלומר דין היבום נמשך מיזמה‬
‫‪ .‬נישואי אחיו המת שתמה הקדושה שלא פקעת בכדי‪ ,‬ולכן השאלה‬
‫דבמקום מוכה שחין יפקעו הנישואים ממיתת תבעל ולהלן ולא למפרע‬
‫כדרך שאמרו שם במי שנתן מעות לכהן על תקרבן יומת דהיורשי'‬
‫'יוכלו לומר׳דאדעתא דתכי לא נתן אביהם ודוקא מכאן ׳ולהבא זוכין‬
‫היולשין ב מ מון זה וילא למפרע‪ .‬למזתי כל זה בקיצור לפני המבין ואי״ה‬
‫כמקומות הנאותים אאליך לבאר כל יפרע ופלע ‪.‬‬
‫ך דרך אגב לאוי לעורר כאן י על מה שמבואר כשאלתות דלב אחא וזאס‬
‫הברכהקת״ה וז״ל ומחייב בר ישרג^ למנתב אתתא ולאולודי‪-‬בני ומיעתק‬
‫בפו״ר‪ .‬וגויס גם כן מחויבים בפריה ורביה דכתיב פרו ולבו‪ •.‬וזה‬
‫תימה גדולת כי מן התוליא תנתדרין נ״פ ב׳ ותות׳ שם מתבאר ׳כי מצוה‬
‫פלו ולכו לישלאל •נאמרה ולא לבני נח? ונראת לי •ברור'לדייק ׳בדברי‬
‫השאלתו׳ שאמר'גכי ישרגי שווחויב לנתב אתתא וללןיי׳ פדר‪ ,‬וגבי נכריאמר‬
‫י תתם׳שהוא חייבילפו״ר ולא לישא אשה?יאין זאת •כי אס תכלת השאלתל‬
‫שמיה שאמרו'כתנהדרין שם דמצות פו״ר' לישראל נאמרת ולא■ לבני נא‬
‫‪*,‬המכוון מצות פו״ר'כדין וכד ת הקדושה ־על ידי נישואין ןלא‪.‬ע׳;י‪-‬זנומ‪,‬‬
‫י״פ שמי שישי'לו בן־ מכל מקוט״אפילו'ממזר הרי תוא ‪:‬בנוילכל‪:‬דכל‬
‫‪435‬‬ ‫א ^‬ ‫א ש ת‬
‫יבמוח כ״ב א׳ ובירושלמי שם‪ ,‬הלא כבר פלפל בזה■ הלי״ע אלגאזי‪ .‬פ״ח‬
‫מה׳ בכורות דהוי מלוה הבאה בעברה וראוי להיות שאין זה כחשב למצוה‬
‫ולא כסקייס פו״ר רק באונק אבל לכסחילה ודאי לא ‪ .‬והנה בתוכיא‬
‫דקנהדרין שם למדו דין זה שכשכה בשיני ממה שכתוב ואתם שובו לכם‬
‫לאהלכם והמכוון לנשים שנשאו מן אותן נשים אשל באוהל קבורך‪ .‬ולפי‬
‫זה מיושב קושית תוק׳ שם ד״ה והא ועיץ מוכן׳ מכינה ב׳ ב' ד״ה לא‬
‫תוהו ומהרש״א שם כי באמת בן כח חייב בפו״ר אבל לאבכקיאת אשה‬
‫הקדושה ועיין יכמות ש״ב א׳ היה לו בנים בגיותו לדעת ר׳ יוחנן קיים‬
‫פו״ר‪ ,‬ובהכרח א״כ שהנכרים מחוייבי׳ בפו״ר‪ .‬וזק שלק כדברי הרא״ש‬
‫רפ״ק דכתובות שפירש הברכה לאירושץ אשר קדשנו במצותיו וצונו על‬
‫העריות ואקר לכו את הארוקות והתיר לכו את הנשואות לנו מל ידי‬
‫חופה וקידושין והקשה הרא׳׳ש קי׳ י״ג שם למה תקנו נוקח זה היה להם‬
‫לתקן בפשיעות וצוכו לקדש אשה בדרך חיוב ולא בדרן שלילה כמו שלא‬
‫תקנו לברך' אשר אקר לנו אבר מן החי והתיר לנו‪.‬השחועה רק שתם‬
‫בחיוב אשר קב״ו על השחיעה ? ותירץ דלפריה ורביה אין חובה לקדש‬
‫כי יכול לקיים מצוה זו אם לקח פילנש‪ .‬ואני תמה ומתפלא עד מאוד‬
‫על קברה זו שיצאה מפה קדוש והלא נם הוא לא ■אמר שמצוה או רשות‬
‫ליקח פילגש לכתחילה רק בדיעבד אם לקח פילג‪-‬ש ‪.‬ואם כן׳ הדרא‬
‫קו׳ לדוכמה כי מצוה לכתחילה ■לקדש אשה כמו שכתב השאלתות הכ״ל?‬
‫אבל לדעתי ברור הדבר כי אי אאשר לתקן נוקח הברקה בחיוב לקדש‬
‫אשה יען כי רובא דרובא נושאים נשים שלא לשק שמ?ק והענין נופא‬
‫הוא מכוער אלו לא היה מן ההכרח בעבע‪ ,‬ורק בכל'המצות שקתמן‬
‫לשמה קאי כי אין אדם שוקע ‪>.‬עושה ■קומה■ ולולב ומצה כי אם לשם‬
‫שמים‪ ,‬לפיכך בחכמה רבה בחרו לומר על העריות להורות כי אקר לכו‬
‫א ת ה א רו קו ה וכ״ש הפנויות •רק ■הנשואות‪•.‬לכו ע״י‪.‬חושה וקידושין‪, ,‬יק‬
‫כי כשלילה זו כל אדש ־יכול לכוין •לקמה לחשו? כאשל אמר‪..‬רב יבמות‬
‫ק״נ ‪fy‬י דיינו שמצילין הנשים )הנקואות( אותנו •מן תסעא‪ .‬של זכות‪ ,‬כי‬
‫ח ד ? ר ב » ר ומוקכם שנס ע ם הפנויה אקור לזכות עיין‪,‬עור אבן עזר‬
‫קי׳ כ״ו‪ ,‬ולא בלבד ד׳ אלעזר אמר יבעות נ״ע ב׳ ‘וש״מ פכמ‪ .‬ה‪3‬א^מ^‬
‫הפנויה משאה זוכה‪ ,‬כי א^‪,‬קתם גמרא אומר׳‪,‬לפעמים שגיוה קשנן‬
‫לבעילתו בלא קידושץ *מהוגנים •בעילת‪,‬זכות‪ .‬וכן‪ .‬ק!ן ״אדם‪:‬עושה‪,‬בעילתו‬
‫כעילת זכות‪ — .‬והכתוב אמר לכו בדרך כלל‪-‬קדוןסים תהין הוו פרגשי׳‪,.‬‬
‫‪ , .‬ד‬ ‫^• ‪.‬‬ ‫יון עריות‪.‬‬
‫יש ■מקרא קתוק מאוד אשר‪.‬נלאו כל המבארים‪.‬נפרשו על אמיתו‪,‬‬
‫ישעיה ח׳ ב׳ ואעידה לי עדים ‪-‬נ־מטבים א ת או‪-‬רקת ‪ .‬דוכהן ו א ת ז ק ךןוג‬
‫^ת^ד;בן מת‪-‬כקשו;‪?-‬ני^‪^%‬‬ ‫בן יגרכיזזר■‪ :‬ואסרק‬
‫במקום זה? אפק לדעתי הדבר פשוע שהכביא מקפר איך הוא‪,‬נשא‪.‬אשה־‬
‫?‪ 3‬די ם'נ א ק מ ם מקיימי‬ ‫קמכהנ'יהודים הקדושים לקדש אשה בפני‬
‫דבר‪ ,‬ולא כדי ך הנוים שהפקף מכניק והכק‪ q‬מוצ^א‪ ,‬שי‪,.‬אם בררך‪.‬‬
‫הקדושה שישניחו בזת דין ע״פ עד‪-‬יס על הקדושה בברי״ת שכרתו‪ -‬איש׳‬
‫^ ‪28‬‬
 ‫‪436‬‬
‫ואשה‪ ,‬ומוכח אס כן שהמנהג לישא אשה דוקא בפכי־שכי■ עדים הוא‬
‫■ קדום מאוד גס כי'לא נתפרש‪.‬בתורה‪ ,‬כי העיקר נזה; כל המקדש אדעתא‬
‫דרבנן המנהיגים מקדש שיהיו הכשואין לשם קיום האומה וזרע אנרהם‬
‫_ בקדושה עולמית‪.‬‬
‫ף חוץ מזה דקדקו חכמי ' מורה שבע״פ מאוד שיהיה אדם צנוע עם אשתו‬
‫ממש ומעשה'באחד שהעיח באשתו תחתיהמאנה )קי׳ המשגל לקדמוני׳(‬
‫והביאוהו לב״ד ץהלקוהו קנהדרין מ״ו א׳ וא‪ q‬כי אמרו נדרים פ׳ ב׳‬
‫במי שהפך השולחן לבעול שלא כדרכה שהמורה התירה באשתו זה לא‬
‫■ היה רק בלא הוצאות ש״ז ובאקראי עיין נוא״ע וש״ע שי׳ כ״ה ועיין יידישע‬
‫צ’יעשר’ פע '‪ 1 .‬ד ך ל״א מן החוקר גייגער שהביא בהערה בשם השונין‬
‫‪ 460‬שאמרו'בשם היהודים שאקור לבעול שלא כדרכה‪ ,‬ונביאם מחמד‬
‫‪'.2 , 222‬התיר מפני שיהאשה קרקע'עולם והיה לו להביא ראיה ממאמר‬
‫הנ״ל‪' ,‬וממה שאמרו אקתר קרקע עולם היתה? אפק כל זה במקום‬
‫אונק אבל לכשרון האומה הקפידו הרבה בקדושת הזווג שיקתפק איש‬
‫באשה אחת כשרה והגונה לו‪ .‬ומה שאמר ר״ע ‪p‬ו‪ q‬גיעץ מצא •אשה‬
‫‪ .‬יפה הימנה מותר לגרש כבר בארמי בערך אי שות די באר ועמה אוקיף‬
‫לחזק קצת ממה שאמרו קועה מ״ו א׳ ג' חנות הן חן א שה על בעלה‬
‫וזה מדרך העבע ולכן במקום שלא מצאה חן אומר ר״ע שקשה‪ ,‬לקיים‬
‫‪ -‬ברית כזאמ^כי הכתוב אומר והיה אם לא תמצא חן והוא באמת ענין‬
‫י יוצא מן הרגיל כי מן הקמם חן אשה על בעלה במקום ששניהם עובים‬
‫ומכוונים לחיות חיי מוקר ודעת ליישוב העולם‪.‬‬

‫אשתרי אשתרי‬
‫ד ב ף גדול דברו חז״ל נלא שוס ראיה מן המקרא רק מכח הקברא במקו׳‬
‫• שהותר' איקור אחד‪,‬למי שאקור דבר משני עעמים אמרינן הואיל‬
‫ואשמקי לחד איקור אשתרי לגמרי כמו יבמות ז' נ׳ ע״ש; מצורע שחל‬
‫שמיני שלו בערב פקלז וראה קרי בו ביוםי אמרינן הואיל ואשתרי לצרעתו‬
‫לכנק להר הבית הותר ג״כ לקריו‪ .‬ובקידושין כ״א ב׳ נחלקו רב ושמואל‬
‫בכהן שנשא יפת‪ ,‬תאר דרב קובר הואיל והותר בביאה ראשונה הו תי‬
‫לגמרי‪ ,‬ושמואל חולק והתיר רק ביאה ך־אשונה‪ ,‬ולא אמרינן בכה״ג הואיל‬
‫ואשתרי אשתרי‪ .‬עד״ז נחלקו בית הלל ונ״ש אי אקרינן בי״ע הואיל והותרה‬
‫הוצאה והבערה לצורך אוכל נפש‪ ,‬הותרה נמי שלא לצורך ביצה י״ב א׳‪ .‬ועעס^‬
‫מחלוקת זו קשה מאוד כאשר כבר שאלו בשיעה מקובצת כתובות ז׳ שבראי‬
‫זו דאמריכן^מו‪/‬וך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך מנא לן? ואני‬
‫שואל שאלה זוי‪-‬על כל מקום שאמרו הואיל ואשתרי אשתרי? ונראה כי עהין ;‬
‫זה הוא מושכל בהכרחיות השברת תורה שבע״פ ולקח למשל■ דין‪ ,‬זה־של ^‬
‫מתוך במלאכת י״נו הנה שאלות גדולות יתנגדו לשברא זו )א( למה זה ‪1‬‬
‫אמרללכסיולא לגבוה ואקור להקריב נדרים ונדבות בי׳׳נו‪ ,‬הלא^ק״רהואין‬
‫אם'במלאכת הדיוע אמריכן מתוך'שהותרה לצורך הותרת שלא״לצורךיק״ו'‬
‫‪437‬‬ ‫אשתרי אשתרי‬
‫במקדש ד' דמותר להקריב קרבכות ציבור בשבת וי״ע? ועיין בסוק; ביצה‬
‫שס ד״ה השומע )ב( קשה דקי״ל דאמריכן הואיל ואי מיקלעי לי׳ אורחים‬
‫והאופה מי׳׳ע להול איכו לוקה לדעת רבה‪ ,‬ולדעת ר׳ חקדא לוקה פקאיס‬
‫מ״ו ע״ש‪ ,‬וקשה לר״ח הלא קי״ל מתוך ומותר לאפוס שלא לצורך כלל לדעת‬
‫רש״י)ג( הקשו התוק'שבת צ״ה א׳ ד״ה‪.‬הרודה דמן הדין ראוי שמותר לבנות‬
‫בית בי״ע מהוך שהותר הבנין‪:‬לצורך‪ .‬אוכל נפש לעשות גבינה שהוא דרך‬
‫בנין הותר לגמרי וזה תימה גדולה להתיר‪ .‬בנין ביום־ עוב ‪,‬מן הדין?‬
‫)ד( קשה מה שהקשה הרא״ש מלוניל בקפר תומה ישרים עיין פ״י פקחים‬
‫ה׳ ב׳ דאמר רגא ש״מ מדר׳ עקיבא דלא אמרינן ממוך דאל״כ מותר‪,‬לבער‬
‫חמץ כי״ע של פקח מכח ממוך‪ .‬וקשה כיון דילין< ר״ע •דאץ ביעור חמן אלא‬
‫שרפה מנומר‪ ,‬אם כן דלמא בכ״מ קובר מתוך רק שאני חמץ שהוא כמו‬
‫נותר דאקור לשרו^ בי״ע מכח גזה״כ? אכן כל ׳שאלות כאלת יפלו אם‬
‫נעמיק יותר בקברת דברי‪.‬ראשוני חז״ל ונעמוד על‪ -‬העעם ■העיקרי בזת ‪.‬‬
‫ולדעתי הדבר כך‪ :‬הנה התורה המירה אוכל נפש בי״ע ולא בשבת לדעתי‬
‫מפני כי השבת עיקרו הוא קימן לזכור חידוש העולם וגבורת השם‪.‬ששבת‬
‫מכל מלאכה‪ ,‬אבל עיקר י״ע הוא זכר ליציאת מצרים שנעשו‪ :‬ישראל בני‬
‫חורין לפיכך אינו אקור רק מלאכס עבודה דרך עבדות‪ ,‬אבל לא צורך אוכל‬
‫נפש שהוא דרך חירות‪ ,‬וזה הוא קוד הקברת מתוך שהותרה לצורך‪ .‬אוכל‬
‫נפש הואיל ואין זה דרך עבודה ומשא ומתן ממילא הותרת לגמרי כי אין‬
‫במלאכת זו שעושה שלא לצורך כלל ענין עבודה ‪ :‬אבל באופה מי״ע לחול‬
‫וחישב בזת לתרויח שלא יצערך לעשות מלאכה זו בחול שוב הוי דרך עבודה‬
‫ואקור‪ .‬וכן הבנין אין קפקשהוא דרך עבודה ולא שייך ממוך‪ .‬וכן בקרבנו׳‬
‫על שולחן גבוה לא שייך כלל ענין ממוך‪ ,‬שהרי לא תומר כלל במקדש ד׳‬
‫שהרי אפילו בשבת מותרת התקרבה לגמרי‪ ,‬ואקרה מורה שרפת‪.‬נותר מפני‬
‫שאין בביעור זה ענין כבוד לשמים‪ ,‬לא שייך ממוך שהומרה התקרבת הומרה‬
‫הבערה לשרוך נותר‪ ,‬דתקרבה היא מצות וצורך גבוה ולא נאקרה כלל‬
‫מעולם ואין בזה תורת מלאכה‪ ,‬משא״כ בשרפת נותר שהוא לבער הפקול‪.‬‬
‫ואם כן‪ ,‬הגם שר״ע לומד ביעור■ חמץ שהוא בשרפת מנותר אין •הנושאים‬
‫שוים‪ .‬דבמקדש לא שייך מתוך יען שלא תותר כלל מעולם רק מצוה היא‬
‫ההקרבה לד׳ אבל לתדיוע שתומר לו מלאכת א״נ בי״ע‪ .‬מה שאקוך לו‪ .‬בשבס‬
‫שייך מתוך אפילו בביעור חמץ דכיון שיש צורך ביעור ואפילו• אין בו צורך‬
‫‪. . :‬‬ ‫עכ״פ לא מיחשב זאס מל אכ תעבוד ה‪■ .‬‬
‫ל^יש לי פרפרת נאה בזה לישב שאלת המוק׳ כריתות י״ד א'‪ :‬ושלח ביד‬
‫איש עמי עמי אפילו בשבת‪ ,‬אמר רפרם זאת אומרת מדתוצרכה‬
‫התורה להתיר שילוח השעיר אפילו בשבס‪ ,‬ומש״נ‪:‬שבס ■מיום‪.‬הכיפורים ן‬
‫אלא עירוב והוצאת לשבת ואין עירוב להוצאה‪,‬ליום כיפורים; ומשית יזח‬
‫דרפרם בדותא היא דלמא שאני יום הכיפורים דהכשרו בכך‪ .‬וקאלו התוש‬
‫ד״ה אלא‪ ,‬דביומא ק״ו ב׳ יש ג״כ הא דרפרם ולא דחו אומו ? ונראה ני‬
‫דהפלש גדול יש כי ביומא מבואר שהוצרכו ללימוד זה של עמי אפילו בשבת‬
‫ללמד שאך אם היה הקעיר חולת מרכיבו על‪ .‬כתפו‪ ,‬והנה זה ^ין הכרח‬
 ‫[אשתדיאשמדי‬ ‫‪433‬‬
‫שיהיה כן כי בערןלה נעשה חולה ואם כן לא שייך לומר הכשרו בכך ביום‬
‫הכיפורים ־אלא א»רינן כיון שאשהרי דבר זה לגבי יהכ״ם אשסרי נ»י לגבי‬
‫שבת; ‪.‬אבל בכריאות שם דאין הלימוד בא להורות רך! בכל יהכ״פ מותר‬
‫הוצאת השעיר בלא •חולי וכיון שביהכ״פ הכשרו בכך אם ■כן לא אשתרי‬
‫מעיקרא כלל‪ ,‬שהרי המצוה כך היא כמו הקרבה בשבת כאמור לכן לא‬
‫‪-‬שייך לומר הואיל ואשתרי אשתרי‪.‬‬
‫א ג ב ראיתי לעורר על ׳השתילה הידועה מדברי רש״י ביצה כ״ז ב׳ שכ׳‬
‫שכל מיני ביעור כמו השלכה לכלב ולים נחשבים כשלפה ואשורים‬
‫בי״ע‪ ,‬כמו שאשלרשמן שלפה שמן של'תרומה שמאה שאפשר להנות בשעת‬
‫שרפה מעע ס אישור שלפת קדשים בי״נו ה״נ חלה‪ ,‬ובפשחים ■ה׳ ב׳ אומר‬
‫רש״י אט לא אמריצן אין ביעור פמזאלא שרפה יכול לבער בכל דבר? ונראה‬
‫בפשישות דבביצה קובר רש״י כיון דשרפת תרומה שמאה הוא להנאה א״כ‬
‫לא נחשבת כלל‪.‬מלאכה כמו כל מלאכת א״נ זאפ״ה אשרה תורה חדנן‬
‫דהתורה לא הקפידה על השרפה זהמלאכה דוקא ^אלא על •הביעור אבל‬
‫בפשחים עושק •רש״י בלימוד חמן מכושר ואמר דאם לא ’ לפינן־מנותר א״כ‬
‫ממילא השבתה בצל ד בי ׳שהרי‪:‬לא ידעיק כלל דין ■אישור בזה דדוקא‬
‫בנותר אמרה •תורה ליתן בוקר שכי‪.‬לשרפה‪ ,‬וממילא אשרה כל ביעורים‬
‫דאל״כ יבער בדבר אחר ; אבל חמןדל א ■ילפינן מנותר ממילא מותר‪■,‬להשבית‬
‫בכל דבר ואין לדמות למרומה שמאה שילפינן מנותר דוק הישב‪; .‬ומה‬
‫שרצו״איזה ־הכמים ללמד‪ :‬כי במלאכת ‪.‬גבוה לא שייך מתוך ‪,‬דדוקא גבי‬
‫מלאכת‪ .‬הדיוש אמריכן שאי אפשר בענין אקר שהרי כמה פעמים הבעיר‬
‫האש לצורך ואח״כ מתחרש ויהיה חילול י״ש! זה לא ניתן כלל לומר ש ה ק‬
‫מישר;־למול בשבת ולהכין לצורכי מילה וכן כל הכנות לפיקוח •נפש מותרו׳‬
‫הג ה שבשוך! בשלה הכנה ולא נעשה המילא ■ולא פ״נ‪ ,‬וכן במלאכת י״ש‪'.‬לא‬
‫•צריצין צלל אל מתוך משעם זה ־דאפשר ■לומר שכל לצורך מותר ל ה מ חל‬
‫‪•:‬אע״ג שלא זגמור א‪3‬ל שלא‪ .‬לצורך אשור ‪-‬להתחיל אלא ברוד הדבר ■צמו‬
‫‪ :‬שאמרתי למעלה‪ .‬׳‬
‫של דכל שיש ־בדברי חז״ל עיון לפי שכל המעשה ויען כי‪ .‬אי אפשר‬
‫־‪ : : :‬רק ס מ ר׳ ■לפי'עומק ־הענץ אמרינן ־הואיל ■ואשמרי אשתהי‪ :,‬וכן‬
‫ראוי■ לדון ׳הואיל זאשתרי לצרעתו ר אוי‪.‬להרחב הימר‪!:‬ה על ־הקל מ ^;ג מנ‬
‫')כ״א( וכן כדומה לזה ־מ־ריה■־ש׳‪-‬ו‪-‬א׳ בא ר׳ נמןיבא ולימד דרך שבסאזנלא‬
‫שמך קרא ‪ :‬נדר שהותר מקוצהו הומר ‪-‬כולו ׳מפכי שהותר קצת מן ה דני‬
‫הצאשלבישיי‪-‬ך׳ לומר זען הומרה הרציעה בזה המקיים הומרה ־‪.‬לגמרין חאלא‬
‫שק שהלזבנהדיעיכ׳׳ה ע״ב שבריבית ה^ל ב׳<כ׳עדר שהומר׳מקצתו הותל‬
‫כולי ־דומיא כלמה דש^גל‪:‬׳©ב׳ה ממוך ׳גצי'י״ש זר׳ >עקובא‪:‬איני שובר משוך ;‬
‫שהושרה ׳כי״ש ׳ובנקרים ־מודה ^ ע ד ברבים ‪.‬־ שמבמי ידבר יזה‪:‬יען ■פ ׳בערשיך■‪:‬‬
‫י‬ ‫‪:::‬־‪ ■■:‬־״ ‪::‬הבאין■&שרך לו‬

‫;יא‬
 ‫כ ״ ג ג׳ וקידושין נ״ז א■ וש״מ ‪$ :‬זמעון העמקולג ואמלו‪.‬לה!‬ ‫בפסחים‬
‫נחמיה העמקוני היה דולש כל אתין שגמופה‪ ,‬פיון ש‪&3‬‬
‫לאת ד׳ אנהיך תירא פירש אוניו לו תלמידיו‪.‬לכי כל אתין שדלשח מ‪,‬ה‬
‫תהא עליהם? א מי להם כשם שקבלתי ששי על הדלישהיכך אקנל ששי‬
‫על הפלישה‪ ,‬עד שבא י׳ עקיבא ולימד אק ה' אלקיו תירא ליבות תלמידי‬
‫סמנים‪ .‬עעס הדבר ששמעון עמקוכי הקדמון פייש דוקא ‪ ,‬ממלת;א‪,‬ק ק‪-‬‬
‫אלהיך סירא ולא מן ואהבת א ת ה׳ אלהיך ? מפני שלפכין אהבה בנקל‪’:‬פופל‬
‫ליבות גם חמנים כי אין זה פגם למקו׳ ועוד כי מ ל ת א תננוי ה על השעול‪,‬‬
‫הקב״ה אינו מקבל שום •הנאה ע״י אתלה י ק הוא כביכול נפעל על ן‪7,‬ז!‬
‫אהבה להיות אהוב ואוהב בלחמים ; אבל על ידי המויא אילו מתקעל פלל‬
‫וחשש שמעון עמקוני לגשם ענין אלהות‪ ,‬אם •ילבה במלת אש ׳ד‪,‬בי‪,‬אחי‪,‬‬
‫עד שבא ר׳ עקיבא שהוא דיש ללבות תלמידי חכ‪-‬מ;ים להורות פי״ל^^תיאו’‬
‫המויא לאבעבוי עצמם‪ ,‬י ק לשם שמים‪ ,‬כי שם שמים‪,‬מהחנ‪ 3‬ב‪:‬ונלמד;יושי‬
‫על ידי ה״ח ויש כאן ד בי נלאה לעינים ‪,‬להיות מולא רב‪ ,‬כמורא ‪ %‬ם‪.‬‬
‫ובב״י פ׳ ב׳ שאל י׳ ישמעאל את לבי עקיבא ’ כן ששונש את נקום •איש;‬
‫זו שדיש אכין ויקים ל מיעועי‪ .‬וגמין ואתין ליבות מה‪-‬דיש על בראשית‬
‫ביא אלהים את השמים ‪ .‬והשיב אלו נאונר‪,‬שמיס ואיץ הר׳א שמ‪-‬ים ואלז‬
‫אלהות ובא את ליבות חמה ולבנה וכוכבים‪ ,‬ואת ה איז אלנות ודשאים‪,,‬‬
‫להרחיק מדעת עכו״ם שיחקו גשמות לאלהוה ועשו מכל הנביאים כוונים‬
‫לונו ליחק להם שם אל לשמים ואר!‪ ,‬ימים ונהיות כוכבים ומזלות‪, ,‬וכן‬
‫בב״י פ• כ״ב שאל י' ישמעאל על קניתי איש א ת ה׳‪,‬שאלה זו לר״ע והשיש‬
‫עד אדם וחוה נוצלו מן אדמה'מבאן ואילך בצלמנו וכמנותנו‪■ ,‬אין ‪:‬או‪.‬ש ג^א‬
‫אשת ולא אשה בלא איש ולא שניהם בלא שוינה• עעס הדבל שהיה‪;:‬ישו‪,‬‬
‫י‬ ‫של י״ע וי״ע דוישיןכל אתץ ואכין הוא‪;.‬משום‪ ,‬שכל^ כל התולה כ^‪1‬ה‪%‬ו‪^.‬ד‬
‫פל היקוד של לא תוקיפו ולא תגיעו‪ ,‬ועל«ושמלתס ועשיתם‪,‬״ לידע בדקדוק‬
‫מה לעזוב ומה לעשות ע״פ התולה‪ ,‬לכן חקרו חקירה נאמנת והקמיכו עב‬
‫אתין כל הייבויים בננצות עשת‪ ,‬ועל אכין כל המיעומים ‪ ,‬להשמי מכא‬
‫תעקת‪ .‬ומפני שאצלנו בני ישראל כל ■ישראל אחים ואין כבוד ומורא‪,‬לפני‬
‫יאשים ומנהיגים עד שהוצרך משה ללמוד דן ר זה מינוי שו§‪,‬נו‪.‬ים‪?:,‬וו‬
‫לכן פייש שמעון עמקונ? אבל ר' ‪.‬עקיבא נהג עובה עם תלמידי חכמים‬
‫ויקד להם קצת כבוד ו^ורא שתוקה וכולי האי ואולי‪.‬‬

‫־ ;אחחבחחחנר! ‪:‬‬
‫ן ה ל ^ ר א ת א בחרתנו‪),‬‬ ‫ח ד ש י ם מקיו‪5‬‬
‫^^^^נ;נו שלפי‪ .‬מעלה ^שא;‪ 5‬ו ‪?,¥.‬‬ ‫׳ ; אנו שני‬
‫‪■-‬‬ ‫הכ‪ 5‬חי וזה גורם שנאה‪,‬וכדי קצ‪,q‬וביזיון ?’ אפכן קוד תדכ!‪- 5''?.,.‬י ל‬
‫א‪.‬מי משה גם כן בך בחך ה׳ להיות לו לעם קגולה‪ ,‬ועעם ענוה' ‪ 5‬דכר‪■ /‬‬
‫גאמה אין שוס ' אומה בינולס אשי הראתה בכחה הגדול כי הבחילה‬
‫בכיה מל העבע כמו ישיאל )ראט ד עי ;יטטןיכע ^ןןי}‪3‬ע סטערקכנר לגא‬
 ‫אתה בחרתנו‬ ‫‪440‬‬
‫צ‪ 1‬ןט דיצ‪ 1‬נצזטור‪ . ,‬הצזט נור ריצו געטיכטע מיןרצזעןם בעוויע‪:‬ען( יען כל‬
‫העמים פכנעיס תחת הכרחיוס הנובע ולפי מה כמחייב מעמד ומצב העולם‬
‫כן יעשו ; לא כן ישראל הבועח בד׳ ולא תר למשמעתו נגד כל הקמים עליו‬
‫מאז‪ — .‬והנה יקוד העיקר שלישראל הוא להאמין באל יחיד חפשי ונעלה‬
‫מן העבע ובזה נראה ההבדל שבין ישראל לעמים כי עמים מביאים קרבנו׳‬
‫ונותנים מתנות לכבוד אלהים לא למען ד׳ רק מפני היראה פן יביא אלהים‬
‫עליהם צרות‪ ,‬ולמען הרחק בל צר ואויב מעליהם מקריבים קרבנות ונודרים‬
‫נדבות וכדי להפיק דעת אליל הרע שוחעים לפעמים גברי ‪ .‬אבל ישראל‬
‫מאמין כי לד׳ אין צורך לפיוק כזה שהוא נעלה מהכרחיות בעבע‪ ,‬ויוכל‬
‫למלט נפש המאמינים גם כלא שוחד וממנה‪ ,‬כאשר מבואר במדרש ‪ :‬שאלו‬
‫לחכמה אדם שחעא מה יעשה ויתכפר ? רשעי׳ מרדף רעה? שאלו לנבואה?‬
‫אמרה הנפש החועאת היא ממות‪ ,‬שאלו לתורה אמרה יביא ק רנן‪ .‬שאלו‬
‫להקב״ה השיב יעשה־ משובה ויתכפר בלא קרבן ובלא‪ .‬עונש‪ ,‬עיין ילקוע‬
‫יחזקאל רמז שנ״ח בשם פקיקמא ובירושלמי מכות פ״ב ה״ח‪ .‬תבין בזה‬
‫מאמר תמוה רה״ש ד׳ כורש חעא במת שהקריב קרבנות על מנת לקבל‬
‫פרק כי דוקא ישראל האומר קלע זו לצדקת על מנת שיחיה בני הוא צדיק‬
‫גמור‪ .‬אבל לא עכו״ם והוא ממות מאוד מאוד? אבל תאמת היא כך ישרגז‬
‫המאמין בחפשיות הבורא שאינו מוכרח לענוש נפש ע״כ נקרא׳ הצדקת ע״מ‬
‫שיחיה בני צדקה גמורה בי לא עשת כן למען פיית את תכועק עליו ומוכן‬
‫לענוש בהכרח‪ ,‬אבל תעכו״ם שמאמין• בתכרחיו׳ עונשים בעבע ורוצה לפיית‬
‫בקרבן ומתנה‪ ,‬יחשב לו זאת לעון פלילי‪ ,‬באופן שאין זה המגדלו׳ והעזה לומר‬
‫אמה בחרתנו‪ ,‬בי גם תגוים יודו וישבחו זאת למענם‪ ,‬יען כל מת שתראה‬
‫אומה ישראלית בלימוד כח הבחירה לא ־ללמד על עצמם יצאו‪ ,‬כי אם על‬
‫כלל בל העולם כולו‪ .‬והגם כי אומת זו בעה״ר כשפל נמנה מן תאומות ?‬
‫זאת לא תגרע חשיבות קדושתה כי כשם שהראש ממעל מקתכל בעיניו על‬
‫תרגל ותיקנו מלמעת ולא להפך‪.,‬כן צריכים ישראל אשר אמר הכתוב עליו‬
‫יתנך עליון'על כל הגוים להשגיח בדקדוק על שפלות העולם מלמעת אף‬
‫כי אין בכח הרגלים אשר עליתם הממלכות עומדות לעיין למעלת ראש‪,‬‬
‫ולידע מוכן עם הנבחר מאת ת׳ וקגולמו כי גדול הוא — ועיין ע׳ בחירה‪5‬‬

‫אתב״ש׳‬
‫הן ^ און רש״ל רא״פ כתב השערה יקרת בתוקפת לתמגיד שנת תרכ״ג‬
‫י ‪ 26 — 27‬שבימי ירמיה הנביא וירמיה בעצמו‪ ,‬ינהגו בתיפוו‪.‬‬
‫האותיות על פי אתב‪-‬ש באופן שכתב ירמיהו ממור בבל ששך‪ .‬וממויא'‬
‫כשדים לב־קמי‪ .‬ירמיה כ״ה‪ ,‬כ״ו‪ .‬נ״א א׳‪ ,‬מ״א )וגעזעניאוק מפרש בדלו״‬
‫אחרת ששך מן שכשך(‪ ,‬ועוד כתב כי בקינות שכתב ירמיה לא נמצא שא‬
‫המחבר זולתי במת שאמר פרשת ג׳ א׳‪ :‬אני הגבר ראה עני׳ אני״הגברבעכןפי‬
‫ר״עיכמקפל ירמיה ‪'.‬ו הנ ה' ב ה ש ק פ ה ראשונה נראה תדבר תמוה שעוד‪-‬ן‬
‫בימי קדם נהגו בגימעדות ותימנים כאלת‪ ,‬ובאמת נראה'לאמת שיומי‬
‫‪441‬‬ ‫אתב״ש‬
‫השתמשו הקדמונים ברמזים קצרים כאלה וכמבי מצרים יוכיחו שכמבו‬
‫בחידות ורמיזות עד שכל חיה ובהמה היה מרמז על עכין גדול — גם כל‬
‫כתבי אבנים ןמפידמרטריפטען והיערמגויסנו!‪ .‬יתנו עדותן■ גם תיונים נהגו‬
‫ברמיזות אותיות והשתנותם‪ ,‬ולא על^^חנם תלת השם ה׳‪.‬נ ש ם אברם וה׳‬
‫כשם שרה תחת י׳ כי בודאי יש רמז מה בזה‪ .‬ולאה אמרת בא גד על בן‬
‫שכיעי כמכין נ״ד‪ .‬כי הוא נולד אחר שלאה ילדה ד׳ בנים ובלהה לרחל ב׳‬
‫בנים א"כ ג־ד הוא השביעי שהוא שימן עוב לקדמונים לדעתו באופן שאין‬
‫להתפלא אם דרשו חכמים גימעראות לדרוש כמו יהיה בגימעריא שלשים‬
‫לרמז על שיהיה קתם נזירות שלשים יום‪ ,‬כי אין׳הוית פחות מזה וכל דבר‬
‫שיעשה רושם בנפש בהכרח ימשך זמן ל׳ יום כמו שאמרו חכמים בדין משיב‬
‫הרוח ועל ומער להחזיק בל׳ יום‪ ,‬וקתם הלואה ל׳ יום וקתם שכירות‬
‫גם כן וכן לענין ל' של אבל וכדומה‪ .‬ותנה היה' לתם עוד אופנים אחרים‬
‫להרכיב האותיות בדרך משונה ואין הדבר נובע מן‪ .‬הקבלה הכמושה כמו‬
‫שאומר געזעניאוש רק לדבר בחידות ולהעמיד הרעיונות הרבות על אופנים‬
‫שונים בכתוב כמו םיש שנהדרין כ״ב א׳ רב ושמואל ר׳ יוחנן ור׳ אשי‬
‫הרכיבו האותות של טנא טנ א תקל ופרםין על ארבעה אופנים ורב לבד‬
‫בדרך אתביש עיין רש״י ובשוכה נ״ב ב׳ שכן באטב״דז של ר׳ חייא קורין‬
‫לשהדה מנון אם כן היה לו לר׳ חייא ג״כ אופן מיוחד להרכיב האותיות‬
‫ולחשתיר רעיונות‪ .‬ודע כי אין לדמות מלת ששך על בכל משורש ששא‬
‫יחזקאל ל״ע ב׳ וששאתיך שביאורו'לכאורה בלבול כי כבר הגדתי דעתי‬
‫על מלה זו נשו‪ q‬ע׳ אישים ע״ש בהערה‪.‬‬

‫אתיא הנה הנה אתיא זימה זימז־ז‬

‫ב כ ר י ת ו ת ת׳ א׳ אמר אביי אל מתי גזרת שוה קלה בעיניך קהרי בתו‬
‫מאכוקמו תן הן גופי מורה ולא למדה תכתוב אלא מג״ש‬
‫דאמר רבא אמר לי ר׳ יצחק ב״א אמיא הנה הנה לאיסורא׳ אתיא זיטה‬
‫זימה ל ש ר פ ה‪ .‬מלשון זה יש ללמוד שוד־ גזרת שות בכל מקום‪ ,‬כי המכוון‬
‫פת ללמד על פי מלה אחת עעם האישור דעעם אישור בתר»אשמו _הוא‬
‫»פכי שהיא באה מכחו וגופו היא‪ ,‬ויש תועבת‪ ,‬ממילאי גס בבתו‪ .‬מאנוקמו‬
‫שייך לומר כן וזה אמיאהנה הנה לאישור כלומר הנה הכה השיבה העיקרית‬
‫שיש בזת וממילא אמיא זימה זימה למשובב שרפת ‪ .‬ותנה נודע למדי איך‬
‫לבי השאלות על גזרות שוות הרבת כש״ש שמדמים חכמים דברים אשר אין‬
‫לתם השתוות כלל ורק על ישוד השתוות מלת אחת? ועוד אמרו‪ .‬איו^לש‬
‫^מת ־^׳ש שלמדו חכמים; אחמ^‪®’:‬‬ ‫לומד ג״ש מעצמו רק מרבו ואנחנו‬
‫מעצמם ולאו דוקא ממשה כאשר האריכו כבר השפרים‪ ,‬ואט אנ אי ‪?..‬ע'‬
‫גזרתשות אי״ת בדקדוק רוב ג״ששכש״ש שכוונתן רק להורור^השתוות הדינים‬
‫כעומק עעמם ונימוקם ע״פ קמך מלה אחת או יותר‪ .‬דראיה ברורה ״[א‬
‫שהכל תלוי בשכל ועיון עמוק ממה שלמדו לפעמים ג״ש בשבלה‬
‫שום מלת בכתיב בראש תשנה ת׳ א׳ אמרה תורה מנה ימים'וקדש חודש‪.‬‬
 ‫‪-^42‬‬

‫ננצרס לממנו‪• .‬גשבועוש ל״ה‪-,‬‬ ‫מנה ימים‪.‬וקדש עצרת מה‪.‬חודש׳לממנו‬

‫ב׳ אמרה _מורה השבע >אל סשבע קלל ואל תקלל מה השבע בשם אף לא‬
‫תקבע בשם‪ ,‬מה קלל בשם אף לא‪ ,‬מקלל בשם ‪ ,‬בכתו‪ 5‬וק’ מ״נו ב׳ ה בני ם‬
‫יירשו והבנות יזונו מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת אביהן אף הבנו׳‬
‫לא יזונו‪ .‬בביצה י״ב ב׳ ג״ה חלה‪-‬וממנות מ תנ ה לכהן ומרומה מתנה לכהן‬
‫מה חלה אף תרמנה‪ ,‬באופן‪-‬שהכל‪ .‬תלוי‪:‬בקברה עמוקה ‪,‬ואין כל תלמיד‬
‫יכול לדמות מלמא למלתא ב״ב קל״א ב׳ רק רב מומחק לפיכך אין אדם‬
‫לומד ג״ש מעצמו רק ממי שמבין מעמי תורה וקודיה כאקר יבואר'בק׳ ג״ש‬
‫בביאור רחב ופה כתבתי דק העיקר‪ .‬י‬

‫י ■ או תיו ת‬
‫כ י ש ע י ה מ״א כ״ל הגידו‪ ,‬האתיות לאחור ונ^עד‪ ,‬כי אלהים אתם אן?‬
‫תטיבו ותרעו ונ ש תעה ונראה יחיו‪ ,‬ובפ׳ מ״ד ז׳ ‪ :‬ומי כמרגי‬
‫יקרא ויגידה ויערכה לי טשומי עם עולם ואתיות‪ ,‬ואקר תבאנה יגידו למו‪.‬‬
‫מזה מבואר בי מציאת הנבואה הי‪ 6‬מופת נאמן עלימציאת אלהי' מרומים‬
‫להעיב ולהרע‪ ,‬כלו׳ אם אמם יודעיס‪ .‬האתיות |העמיד( גם אמם ממיבו ותרעו‪.‬‬
‫ו ה ג ה הקמירה בזה ידועה‪ ,‬וראוי‪ ::‬לתמבוק כי אס' יוןע‪ -‬השם את העמיל‬
‫אם‪,‬בן אץ גד‪-‬ין להרע‪ -‬ולהעיב ולשלם גמול כפגעל יד איש אם‬
‫רקע או‪.‬צדיק אם לשבע‪ ..‬אם ‪:‬לקקד׳ בי •כבר הכל‪..‬נגזר ‪.‬מכה‪,‬שהשם יודע‬
‫משפע ‪. ,‬בל‪,‬אדם‪:.‬גורם‪ :‬הו‪.‬לדו‪^'?:.‬ו‪.‬נפא‪.‬ת‪:‬׳ מ יש■‪ :‬ג׳ גמנאים ' קשורים זה■ בזה‬
‫^^^ע‪,‬מד‪' .‬ומיצב'העבע‪ .‬מנהג‪.‬הק םיע ם בריותיו‪ ,‬ואם האדם‬ ‫)א( העבע כי‬
‫ד״מ צדיק יקוד עול ם'וראוי'לנק‪ ,‬בכל זאת אינו רשאי לבעל תנאי העבע‬
‫ולהקמכן בנאשו^ נגד חוקי מעקה בראשית ד״מ לילך ערום ביום הקור‬
‫ולהלביש במלבושי■ קמיו ביום אם‪ ,‬כי צינים'פחים־ בדרך עיקק שומר נפשו‬
‫ירחק מהם‪ ,‬מפני ■שקרירות‪.‬וחמימות חוקי קבע קוללום ״המה ואין היפקע‬
‫‪,‬‬ ‫מקריע הכלל‪^. '.‬ב( ■הגזרה מן השמים‪) .‬ג( הרצון‪ .‬והבחירה ‪.‬‬
‫אלשה‪/‬אלה' נאמר ‪ ’ :‬אל אלד״ום ה׳‪•.‬דבר'‪,‬וי‪.‬קרא א ח ‪.‬מהלוס נ׳‪??,‬ל ‪.‬‬
‫מןן^מכט געבע‪ .‬אלהים‪.‬שופע בבחורה •‪.‬ה׳‪:‬גזפה ‪ . .‬וכן אמר ר׳‪ .‬אלעזי•‬
‫גדולה דגנה קנמנה גבין שמי‪ .‬צ או תוו ת קנאמר ‪.‬כי א ל ד עו ת ה ולו ף תכנג ־‬
‫עלילות קמואל א׳‪ .‬ב׳‪ .•.‬ה מכוו ףכי‪ :‬הד ע א היא הבלזורה ^לדעק‪:‬מס‪.‬יעשה‪^.‬ג‬
‫היא ‪ -‬ביף אל‪.‬בעבע‪ ,‬ובין ה׳ הגו‪-‬זר‪ .‬ממעשה אלוש‪.‬ודעותיו‪-■.‬יקריעויביןגשפיהן‬
‫קנהדקן‪,-‬פ׳‪,.‬סלק‪ '.:.‬באופן'‪.‬שאי‪.‬ן הקב״ה מש‪,‬לם שכר‪ ,‬לצדיק מפני;קגן‪:,;3‬אלא^‬
‫^^’ קה׳צדוקלפשו‪-‬ולא׳לכשע ר ע עפניקגזר‪-.‬אלא_הוא‪,‬גזר״ע^;ל״?;!יד‪?.‬צ‪,:‬‬
‫הנעשה‪.‬רשע‪.,0‬כ’‪.‬הרצון והבחירת’ ‪-‬למעלהמןהג‪1‬רמ‪ ,‬והגזרה נמשכתאאך‬
‫;‬ ‫שכגאס‪.-‬הקב*^ה‪~-‬ש!וציאהאדם‪..‬מן הכא‪-‬אלהפועל‪ .,‬״כאמרו‪:‬לאברהם‬
‫'כי‪/-‬ירא״אלהי‪.‬ם‪.‬אמה‪',‬כלתגיהתה בהוציאך קחהיראה;אל ‪ -‬־‬
‫‪1‬ןזהשק ‪ .‬יודע קר ‪: ,1‬אסר אקר יע בוד' א ‪ 5‬א ‪, -‬‬ ‫בגלעלעפרע ידיע^ימקדם‪.‬‬
‫אדמתו‪ .‬ושבע‪.‬לסם ולא א ם וגביר א ש ^ ען‪ ,‬עדע א עו בו ס ר ע‪ :‬בפ עולו א ה ^‪ 1|:‬ז ^‬
‫^סלקו‪..‬ה'ה^^‪?: "^7‬‬ ‫קחעה‪,‬לחרנשה‪.‬וזמעה‪,‬קצרו‪,.‬לפיהקד‪,‬וזרהול>‪1‬י‪.‬האממ'‪.‬‬
‫^ ^ מ כ ה ב ע׳ בסירה ע ם ה ל ם שי עו הג‪--‬י ‪1‬‬ ‫‪...‬ובעל^ננקדה‬
 ‫‪M3‬‬ ‫אתיות‬
‫ע ל שלשת אלה אמרו‪ :‬על ג׳ •דברים העולם עומד על התורה מרת‬
‫והסגלות ה‪ /‬על עבודה בחירה במעשה ג' על גמילות הסד לפיעכץ‬
‫העבע בגמול שכר זעונש‪ .‬ולכן אמרו ז״ל בהדי כבשי דרפמכא למה לך‪.‬מאי‬
‫דמפקדת עשה ברכוס י״א‪ ,‬כי הצדיק לא יקהכל רק על חובהו ולא על‬
‫הנמר‪ ,‬יען כי הנגזר כמשך אחר המעשה‪ .‬והקב״ה גהר ‪.‬וצדיק ׳מבעל‪— .‬‬
‫מעעם זה אמרו הכם עדיף מנביא כי הכביא כמשך אסר המרה‪.‬וחכם כמשך ^‬
‫אחר הבחירה מכח החכמה ויש בו דעה קוכו‪.‬תזומם המלך עצמו ע׳ ירושלמי ׳‬
‫קנהדרין פי״א חומר בדברי קופרים וכן בפ״א דברכות ה״א אכם חכמסו‬
‫מעידה עליו ותכביא צריךאל חותם מיוחד באות ומופת החכם יודע;בקיגו׳‬
‫והכביא במקובב ‪ .‬ותכה אבאר לך מאמר קשה מאוד שבת פ״ח ‪ :‬כ ע ע ל ה‬
‫משה למרום ט צ א להקכ״ה קושר כתרים ל או תע ת אמר לו‪ ,‬משה אין שלום‪,‬‬
‫בעירך ? אמר משת ‪ :‬כלום יש עבד שנדתז שלום לרבו ! אמר לו הקב״ת אף‬
‫על פי כן היה ^ן• לעזרני? אמר מ שה‪ :‬׳לגדל גיא כה ה׳ באשר‪.‬דברת לאמור‬
‫בילקוע מקיים גדול כחן־של צדיקי‪.‬םש‪.‬מוקיפין בח בפמליא של•מעלה‪— ,‬‬
‫הרבה כאמר‪.‬לפרש זה והוכיחו‪.‬׳מזה שצריך כתב התורה תגין ד‬
‫א ב ל אמיתת העכין הוא כן‪ :‬משה שאל וראה בשכלו כי השם קושר‬
‫כתרים לאותיות ‪,‬כלומר;גוזר‪.‬כווב‪. ,‬־לעמד לצד?ק ולכל אדם לפי‬
‫‪.‬מעשיו ואם כן אץ מקום לתורה ? אמר לו השם בלום יש ‪.‬עבד שכוחן שלום‬
‫לרבו כלומר אין האדם יוכל לשכות ממה שגזר השם‪ ,‬וע״כ;אין שלום בעירך?‬
‫השאלה‪ :‬האתה‪,‬מדמה שאין בכח‪,‬אדם לשכות הגזרה לשלום? השיב בלום‬
‫יש עבד שכוחן שלום לרבו ‪:‬אין במעשה ‪..‬צדקת אדם כלום! על זה אמר‬
‫הקב״ה היה לך לעזרני להוצי‪-‬א מן הכח ■אל הפועל‪: ,‬והאדם‪ :‬משלו צריך‬
‫להצערך אל סוע המשולש ‪ :‬עבע‪ ,‬ורצון‪■ ,‬ג>קה;‪■,‬לפיכך השיב משה‪_:‬יגדל‬
‫כח ת׳ באשר דברת כי גדול בח צדיק‪:‬שמושזך'‪.‬׳כחרבפמליא של מנגלה‪. ..‬כיבפי ‪,‬‬
‫מעשיו וקשור לו השם כתרו‪ ,‬׳והצ‪-‬דיק הוא שו‪.‬תך לשם במעשה בראשות וזה‬
‫■’ ‪ p‬ד יכל התורה לפיכך המליצו הז׳ל •זה;על ‪-‬משה;מקבל (התורה‪:‬־משיני ^מקר‬
‫■לקוד זה ־שלש לאדם !לעזור להקב׳׳ה;לאומתו ‪ .‬ואני ■יודע שיש ‪.‬עוד ‪:.‬הרבה‬
‫לדבר בזה ויבואר ג ע׳ בחירה •‬

‫אתתא‪:‬סבי דבי ‪;:y- .; mm‬‬

‫■׳ ה ר ב ה דברים נאמרו לפרש האגדה המפורשות •בשם שבי דבי ■אתוכא‬
‫•זה תארה בכורו ת^ח׳ ב׳ אמל לי׳ קישר לר׳ יהושע בן דןככיה‬ ‫׳‬
‫נהש לכמה מיעבר ומוליד?‬
‫■ ־‪0‬‬ ‫ארבפיכהו ואוליד לתללן? הכהו •הוו מיעברו‬
‫‪^.‬־’־‪?'0‬‬ ‫קמ^משי שימושי? איכהו כמי ■ממשמשי כאדם*‬
‫חכימין מיכייהו — אמר לו אי ■חכימת זיל ‪:‬זכינהו ׳)נצח חוה?‘ ׳ י ד‬
‫^ ר פ ׳ ־ ‪5‬׳ מוכא ג״כ היגהמעימיו‪,‬שלני‪ , ! 51‬ו נ י א ״ י‬
‫!ו‬ ‫שהעינוי בז׳ שנה יי׳ גמליאל ייע זא״‬
‫‪J.‬‬ ‫‪,‬‬ ‫בעבנגיתשהנחש •מיעבי ומוליד ככל חיוה גכרשנה ואני •מהפלא ■על^ח^ה‬
‫'‬ ‫•‬ ‫מו‪5‬יןי‪.‬ס■כפשוטן ובודאי לדנר‪.‬ןזמר נמכוונו ־ ’‬
 ‫אתונא‬ ‫‪444‬‬
‫מעה להסס )ריב״ח הגיע לשם(' על־ לבי טבחא אשכח להאי גברא‬
‫דקפשע חיוסא )מפשיע עור בהמה( אמר לו )ריב״ח לעבח( רישך‬
‫בכמה ? אמר לו בפלגא דזוזא‪ ,‬יהב ליה‪ ,‬ל ‪p‬ו ‪ q‬אחר שכקש ר׳ יב״ח ליקח‬
‫■ראשו של העבח‪ ,‬אמר לו העבח אהא רישא דחיותא אמרי לך ולא ראשי —‬
‫אמר לי ריב״ח אי בעיח דאשבקך־ולא אקח אס ראשך מעליך‪ ,‬אחוי לי‬
‫פתחא דקבי דבי אסונא? אמר ליה מקתפיכא■)מתירא אני( דכל לאחוי‬
‫לשם קעלי ליה — אמר לו ריב״ח דרי כריכא דקכיא')שא משא של קנים(‬
‫וכי מעית להתס זקפה כמאן דמתפח )כאלו רצית לכוח קצת מן המשא(‬
‫אזל אשכחדרבכאי מגואי דרבכאי מאבראי שומרים מבפנים ושומרים מבחוץ‬
‫שאם יראו צורת מנעל לבפנים הרגו החיצונים ‪ ,‬ואם יראו צורת פקיעת‬
‫מנעל לחוץ יהרגו הפנימים‪ ,‬אפיך לקכדליו והרגו את כולם )השומרים(‬
‫אזל אשכח ינוקי מלעיל קבי מלתחת )קעכים למעלה וגדולים למעה(‪.‬‬
‫ליה מאן דאזיל ובעי אתתא )אשה( ולא יהבי ליה מאי חזי דאזיל‬ ‫שאלו‬
‫היכא דמדלי מיניה )שרוצה ממשפחה הגונה יותר ממנה(? שקל‬
‫ריב״ח קיכתא )יתד( דצה לתתאי לא על; דצה לעלאי על‪) ,‬היתד היה נכנ ק‬
‫למעלה בעוב יותר ממלמעה( אמר להו האי גברא נמי מתרמי בת מזליה‪.‬‬
‫דאוזי‪ q‬וערי‪ q‬מאי חזי דהדר אוזי‪ q‬אחר מלא שלם החוב הראשון?‬ ‫נברא‬
‫אמר‪/‬להו יש שהולך לקוץ עוכא באגמא ולא מצא מי שכלשא משא‪,‬‬
‫והילך ועוען עד שימצא מי שמקייע‪ ,‬אמרי לי׳ אימא לן מידי דכדיבי קקרים‬
‫כזב־ם ? אמ״ל הות ההיא כודנייתא דילידא ותלו ליה פתקא דכתיב עליה‬
‫י דמשיק בי אב א ק׳ אל‪ q‬זוז ‪.‬‬
‫כי;»* איכא כודנייתא )פרדה ‪1‬זויןע‪:‬ען( דקילדה? אמ״ל חייכו מילי דכדיבי‪.‬‬
‫‪ — ,‬מלחא קריא במאי מלחי)מלח קרוח במאי אפשר למלוח ולקיים(?‬
‫בקולתא דכודכייתא בשליא של ולד מפרדה — ומי איכא קילתא לכודניתא‬
‫שאינה מולדת? ומי איכא מלח דקריח‪ — .‬בכי לן ביתא באוירא דעלמא?‬
‫אמר ע ם תלא בין רקיע לארעא אמר להו הביאו לי לבנים ועיע‪ — .‬אמצע‬
‫העולם^־היכא קיים? הראה אצבעו אמר הכא‪ .‬ומי יאמר שכך הוא? הביאו‬
‫מדה ומידו‪ .‬יש לנר בור במדבר הביאו לעיר? אמ״ל הביאו לי חבלים של‬
‫קובץ'וכשם שאין אתם‪,‬עושים את שלי כן אני איני עושה שלכם‪ .‬יש לנו‬
‫ריחים שנשברו תפור לי־ אותם? הביאו ממנו חועין ואתפורי — שדה של‬
‫קכיכים במאי קוצרים? בקרכיס של חמור והלא אין קרנים לחמור? כן אץ‬
‫שדת של קכינים‪ — .‬תביאי לו שתי ביצים אמ״ל איזהו‪,‬של שחורה ואיזא‬
‫של לבנה ‪ .‬הביא הוא שתי גבינות ואמר תאמרו לי‪ ,‬וכן עד"ז עוד יותר עד‬
‫שהביאם לקיקר ואמר ’ הקיקר מה שרצה יעשה עמהם‪ ,‬אייתינחו מיא דאיימי‬
‫מבי בליעי‪ -‬שדיכהו בתיגדה אמר להו מלאו לה‪ ,‬מלו ושדו קמאי‪ .‬קמא’‬
‫ובלע להו עד ד שטוט כתפייהו ומלו להו‪ .‬ואזיל ובעין יעקב תגרקא אי^ לא■‬
‫תלת צילמין עיין להלן; להבנת כ ל' הדברים האלה ארמוז ברךצור שבעיל‬
‫החכמה מעהען היו מאז־ חכמים מזיפים־ )(אפיטטק( שנהגו בשאליא‬
‫וחשובות כאלה‪ .‬וגם חכמים שלמים לפעמים נהגו כן על שולחנם‪,,‬לחבל‬
‫המשתה בדיבורים ושיחות כאות‪ ,‬והובא בקפר‪ .‬פלועאר^‪/‬ממראליאנג‬
‫‪445‬‬ ‫אתונא‬
‫שריפעען ש״ק א׳ גמקעממהל של שבעה חכמי יון‪ :‬מלך מצרים עממזיק‬
‫צוה לחכם בימק במכתג שישתה אס כל הים‪ ,‬השיב החכם אני אעשה‪ ,‬כן‬
‫אבל המלך יעכב כל הנהלות שלא ילכו הנחלים אל הים‪ — .‬חה ממש‬
‫כתשובת ריב״ח על כל שאלות שאי אפשר למלאוחן• — וכן תמצא שם‬
‫שקגעו שכר גדול למי שישקר שקר היותר גדול מה שלא ■היה ולא יהיה‬
‫לעתיד? והשיב העזימד‪ .‬שילכו לקבורת אליל הגדול צייק ברוב עם ויפילו‬
‫הקוקיס את המרכב^^ה וישברוה ‪,‬זה לא היה ולא יהיה! — עד״ז השיג‬
‫העזימד השכר )פרייז דען דרייפוש( אך עד״ז נקשו‪,‬מר׳ יהושוע ב״ח שיאמר‬
‫מיליידכדיבי והוא חקר על כודנייתא היולדת להראות כחו המדמה‬
‫נשקרים‪ .‬ובמ״א אבאר כי השם כודנייתא היה שימן לכל משפעים עקרים‬
‫או הקדמות עקרות בהיגיון)אונפרוכעבמרע פרעמיתשען( שאינם מוכשרים‬
‫להוליד משפע שלם‪ .‬הזופישע גממיאש אמר לאחד שהיה לו גורי כלבים —‬
‫גורים אלו שלך הם? הן‪ ,‬גם האב הזקן שלך הוא? הן! אם כן האב^שלך‬
‫כלב‪ .‬וגם בניך כלבים הנמו‪ — ,‬ממש עד״ז שמו בפי ריב״ח בענני אגדה‬
‫לומר רישך בכמה כאלו ירצה לקח לאש העבח‪ ,‬והעבח היודע שכן‪ .‬הוא‬
‫לפעמים במשחקים והיתולים‪ ,‬הוצרך לבוא לעמק השוה כי היה נלכד ברשת‬
‫הזיוך)ער וואר געפאנגען(‪.‬‬
‫א פ ם עיקרן של דברים יש להם עוד כוונה אחרת והוא‪ ,‬כי לעיר מעהען‬
‫הלכו שלוחי נוצרים המשחיים כשאול לבשר בשורת המשיח וישחקו‬
‫עליו חכמים ע׳ פעלי מלאכים ק'י״ז‪ .‬ובמעהען היושני מיני חכמים אפיקורקים‬
‫ושעמאיקער ועל זה רומז ינוקי מלעיל וזקנים מתחת‪ .‬וחנה הקישר‪ .‬שמע‬
‫מפעולת המשחיים ודבר‪ .‬עם ריב״ח‪ ,‬או בעלי אגדה‪ .‬חיברו שיחה כזו‪,‬על‬
‫שם שני‪ .‬אלו המפורשמיס הקישר‪,‬מצד הגוים‪ .‬ורומים‪ ,‬וריב״ח מצד• היהודים‬
‫ואמר הקישר; נחש‪ .‬הוא משל לחשבון הזמנים בחכמת העיבור‪ ,‬בגלגל ע׳‬
‫יקוד‪.‬עולם‪.‬מ״ב פ״א ובש׳ נחמד ונעים שער א׳ שי׳ כ״א‪ ,‬כי כן פירשן נחש‬
‫בריח בכתוב‪ ,‬ולפי שבכל מחזור‪ ,‬של י״ע שנים יש שבע עיבורים‪ .‬לחשבון‬
‫ישראל‪ ,‬והיונים‪.‬עושים ג׳ עיבורים ליקודהחשבון‪ ,‬שאל הקיקר דרך חכמה‬
‫תחילה‪ :‬נחש לכמה מיעבר ומוליד‪ .‬והשיב ריב״ח לשבע שנין ‪ .‬כשיעת‬
‫היהודים‪ ,‬ושאל הקיקר‪ ,‬מן חכמי יון שחושבים לג׳? והשיב כדין ‪.‬ד‪.‬כבר‬
‫עברוה בכולל החשבון ארבע‪ ',‬ומשמשי כאדם כלומר כי‪.‬חשבון הזמנים‪ .‬תלוי‬
‫נזווג חמה‪.‬ולבנה כנודע‪ .‬ומתוך שיחה זו באו; אל הויכוח‪.‬מחכמי חעהען‪.‬‬
‫‪P‬אלן על דבר הכזב והשקר השיב ריב״ח הוי האי כודנייסא‪ .‬דקולדה הוא‬
‫^של העשחיים שהרכיבו כלאים אמונת ‪ ,‬היהודים‪..‬עם אמונת העכו׳׳ם )דער‬
‫שיממעיל דעק יודענעהומק ‪ .‬מיע דעס ; עזעל; דעק‪ .‬היידענשהומש(‬
‫כמליצה היינע‪:.‬‬
‫לעל• פרדה‪.‬זו היה‪.‬כסוב דהוי‪ ,‬מפיק‪ .‬ק׳‪,‬אלפי זוזי‪ .‬בי‪ .‬אבא כלומר ;שהנוצרי‬
‫ישראל‬ ‫יש לו אנ נשמים ונשמו מגייר‬
‫המה מלח הארך כנודע‪ ,‬לפיכך‪.‬המליצו‪ .‬ממלחא‪ .‬קריא; ושאר דנריס שיש‬
‫■להם יחיש למעשה זה עד‪.‬שמשיק כי;רינ״ח לקח‪ .‬מעפר׳שני דנ״א ‪1‬שדי‬
‫עלייהו כלומר הראה גנותם ורוע; מידות‪ .‬עכו״ם עד‪ ,‬שגינש הקישל‪-.,‬ונאו‬
 ‫אתרנא‬ ‫‪44#‬‬
‫למיא‪-‬דבי בלי־מי משל למים של הנוובלים שהיו שם ג׳ צלמים א׳ מורה לראמ‬
‫)לשמים באמת( ואחי ללב )הוא קראל באומות(‪ ,‬ואחד לאחוריה הוא עבודס‬
‫מכו״ם‪ ,‬כי מג׳ אצו מרכבת אמונת נוצרית‪ :‬ומכין ששים בקמרקי נראה‬
‫שייוא ככנין ששים גיבורים כי ששים הוא מקפר המיל בעבמיות לקדמונים‬
‫ובארע למנץ אש‪5‬ון העיבור כמו שלח לו עיבורא דשיתין שנין חולץ צ״ה ב׳‬
‫ויבואר בקוד העיבור אי״ה‪— .‬‬
‫את מי מרה‬
‫‪ 7‬ד‬ ‫״•‬

‫‪ ^!4‬רבים אומריים מי יראנו עוב מן התורה אם המשפצדלאלקיס הוא שוה‬

‫למשפנן עובדי עכו״ם בדיני מרדמליען‪ ,‬לפשר בץ הצדדים אשר יביאו‬
‫דברי ריבות באמרי משפע‪ ,‬על ידי הדין שיובא החשוד במצולה מיס‬
‫רבים או למוך ??ש י צוערת‪ ,‬או לפני חיתו ארץ‪ ,‬ואס לחפשי יצא מן‬
‫הקפצות אלו אז י הוא צקי — והלא גס בתורת דנו ככה את תקועה‬
‫לתשקואה מים מריס מאררים לצבות בען ולנפיל ירך‪ ,‬והשבתי כי אין‬
‫הדמיון עולה יפה'ויש‪,‬מרחק רב בין הנושאים כרחוק מזרח ממערב יען‬
‫כי עובדי כו״ם ׳הביאו את החשודיבקכנת עבעיה‪ ,‬אבל־ המים ‪:‬תמאררים‬
‫לא היו בעצמם קכנה כלל‪ ,‬רק מחמת האצת והשבועה שהשביע תכהן‬
‫אדרבה בזאת תבחן אמתס מורת השגחת באומה‪ ,‬כי‬
‫י‬ ‫את האשה‪,‬‬
‫הגם שאץ־ במים אלו שום קס המזיק‪ ,‬נהפוך מא כי ■אם‪:‬בקתת האשת‬
‫נזרעה ‪r‬רמ ן‪-‬בכל■זאת אם לא נקמה‪ ,‬האלה גורמת ■ע׳'פ ־סשגמת והבורא‬
‫את אעונשד והכם שאלני מעורד אחד הלא אפשר ־ שתככיק הכהן ■קם‬
‫מזיק בקאר? והשבתי לו לא תהא תולה שלמה שלנו כשיחה בעלה‬
‫'שלצס; יען כי אץ בכל העולם עין נ״קולת שולעת יעל עובד? השם‬
‫והממונים ׳ כבתוך עם ישראל‪ ,‬והא לך המופת הכאמך שאץ‪.‬־הקועה‬
‫נידוצת בשוםכ״ד רק במקדש ד׳ בירושלים‪ ,‬מקים הפיקום אשר‪ :‬עיני כל‬
‫ישראל צופות ומביעות שלא‪:‬יתערב זלות בתוך הקדושה קועה פ״א מ׳׳ד ‪:‬‬
‫היו מעלץאופה לב״ד הגדול שבירושלי‪.‬ם‪ ,‬ולמדו זאת מזקן‪:‬ממרא בג״ש‬
‫תורה!תורה להורות כמו שמאלוקת הזקן מזיק •לאומה וקדושתה כן‬
‫הקועה לבעלה׳ שכרת ברית‪,‬הקדושה עמה ניחנת בפומבי למען ידעו‬
‫כל ישראל גודל חעא הזכות‪-‬זחיוב שמירת ביימיהשלש בקדושה ועהרח‪.‬‬
‫באופן שהפרע‪ .‬כידון בדקדוק גדול כמו הכלל‪ ,‬כי ימן‪ ,‬הפרע כעשה הכלל‬
‫‪.‬‬ ‫■‬ ‫■של״אומה‪ .‬־‬
‫שול שאל שאל לנו האיש לנו ולמולדתנו;איך יתכן■ שאלת הכהן תועיל‬
‫והלא הרבה מאוד הצרו הגזים את ישראל‪ ,‬ולמה לא נתקיימו הקללות זסאלוס‬
‫שקללו קדושי ישראל את תמציריס‪ ,‬עד סהנוגע ‪5‬ככ^ איש יהודי בנפשו ׳‬
‫־ תהיה זנקמוזימרשעה תשא בכנפיה כל‪:‬מיני‪.‬־עוכשיס כערך ־האלזית‬
‫י• ‪• ■:‬‬ ‫תכתובות■אפי^קדושי אל?‬
‫‪: :‬על^ה תשבתי דע כייכבר תשיב‪ :‬סכחרלילשואל אם ד פפץ’‪:‬ביהודים‬
‫• היא־^ויאכל מץ אקס יהיה תחת דגל‪,‬תיהודיס^« אמר‪:‬ופלא‪:‬היה ראוי‬
‫׳שיה>‪;1‬על מיציי בעלי •מי אדם זלא ‪ .‬פלאי שדה זי^־י ■יערות זומדברוס^‬
 ‫ז ‪44‬‬ ‫« ת מיי מ ד ה‬
‫אלא מה יש לך לומר מדלגוש מדלגומ ‪5‬רא השם נקל״יפה ‪5‬פוך קליפה‬
‫עד שבא הפכים הוא ישלאל‪ .‬וכן אמול אתה השואל מדוע אאיא זאס‬
‫באלן שגאלז אמעליקא ואויקכולמליען משפאות לבות מבכי אדם פלאים‬
‫שוככות שמה ואוכלות כשל אדם כשל ומתוקן בתיקוכי מדיכה? מפכי‬
‫שבעבע הפלאות להקתלק אתת אאת עד שבלוב הימים יקוים וגל זא‪4‬‬
‫עם ככש ועגל עם גדי ירק והעבע יש לה מקום בהשלח מעתה דע כי‬
‫מאהל שלקחכו המשל של השגחת שמים בקועה‪ ,‬הכה אז״ל גילו לכו‬
‫קועה פ״ג מ״ד רבי אומל הזכות תולה‬ ‫יש זכזת תולה בטיק‬
‫ע״ש‪ .‬ואם כן אין כאן בילול יען כ^ יש לך לפעמים פיוז מלובה מן‬
‫העומד כאשל בכל הבעחות שכתכה תולה דמ ולארץ לא יכופל עון דם‬
‫כי אם בדם שופכו ואפ״ה יש לוצחים שמתים על מעתם כאשל העיר‬
‫כבל ר׳ לוי במדלש וכן על כמת דבלים עיין כתובות ל׳ ‪5‬׳ תוק׳ ד״ה‬
‫דין‪ .‬ויתכן שמפכי שכבל הגיע תזמן להפעל מן העולם אי אפשל לצהוג­‬
‫גו דין מדה ככגד מדת! אכן לדעתי כל פלצות כאלו כדין שמים ע ל‬
‫שבועת שקל ושאל עוכות כלימות ומימות בידי‪-‬שמים יש זכות תולה‪.‬‬
‫ועלינו להאמין כי בודאי פלק ומאזני משפע לה׳ ומעשהו כל אבכ> שיק‪,‬‬
‫הוא ידע כייש לכפת זה שום זכות מקלם‪ ,‬או ע״י גלגול וכפי שעת‬
‫הכושל הכל יבוא על ככון‪ .‬והכלל הביקלי בזה‪ ,‬כי‪:‬רק מי שלוצת לתככיק‬
‫נפשו תחת משפע ת׳ והשגחתו כישלאל עם קדושו‪ ,‬בצדיקים ׳מדקדק‬
‫הקב״ה כחוע‪.‬השערה‪ ,‬אפל אץ שועה כפגע‪ ,‬וכשם שיש הלבה בכי אדם‬
‫אשל משחיתים‪ .‬גופם במאכל מזיק כ״ש‪ ,‬והרבה בני אדם בהפך אוכלים‬
‫שקצים ורמשים נבלות וערפות מזיקות לגוך בעבע זלא ירגישו שום האב‬
‫כן בעען השגחה בד׳ הכל‪ .‬לפי מת שיודע השם תכונת הפרע•־ והכלל‬
‫וכל^דבר יש לו מקום ויקוד מה‪ .‬כל כך היה יקוד‪ .‬ההשגחה קבוע בעם ’‬
‫הנבחר בדבלהקועה עד שפעם אחת שלחה הכחשדת לקועה את אאומה‬
‫העהורה לירושלים לשמות‪.‬מי מאררים‪ ,‬ובאשר‪ .‬באה אחל■ הישמית לבית‬
‫אחותה נשקה אותה העמאה ומתה העמאת שלא שמתה והעתולה‬
‫'‬ ‫י‪-‬‬ ‫ניצולה )מדלש(‪.‬‬
‫אחל שלאה ל׳ יוחנן ב״ז כי המנאפים לבו כמו לבו והפרוצים משכו‬
‫עצמם מקדלי השגחה ‪ :‬אז ממילא נמבעלו מים מאלליס‪ .:.‬אבל־ידין‬
‫שמים לא בעל לעזלס‪^ .‬ודע כי דוגמא; לזה המנהגו בעיר‪:‬מעתען לאלות‬
‫עבלא עלצואל אשה‪.‬הכמשדה לצומ עליה שמלך לתוך; מים רב?ס במקו׳‬
‫גלים מקוככים‪ ,‬ולכן היה זה קכנה בלולה‪ :,‬והמולה מאנה בכך שלא‬
‫יהיה קמה ודאי‪.‬בעבע‪..‬לק‪ .‬מים שנמחה ע״י הקם ‪ .‬עם עפר‪:‬המשכן‬
‫להורות כי יקוד האומה היא קדושת הזווג ויחוק העם הנבחל אל העולם‬
‫המוקלי כיחוק המקדש אל ישלאל‪: -^ .‬תופני זהי לדעתי אמל עקביא‬
‫^"מ על שמעיה ואבעליון שהשקוה גיורת‪,‬דוגמא השקוה בלומל לדוגמת‬
‫מנהג גוים‪ .‬אכן כבל רמזתי למעלה ע׳ אסמכתא׳ שהמכוון עס־דוגמק‬
‫דוכמא ‪ DakIna‬שדה ממיםשאי אפשל לזרוע יען‪ .‬גיולת‪.‬עומדת‪ :‬בחזקת■‬
‫זונה ואץ;כאן כפי השגחה לבלר ונקתה דנזרע זלנפ כי האשק פקלא ה‬
 ‫את מי מרה‬ ‫‪448‬‬
‫שדה בפי ראשונים וע״ב כדמה השקאה גיורס להתקאח ‪3‬ןדה מתים ‪.‬‬
‫אפק בירושלמי ר״פ ואלו מגלחין ה״א דכמת השקות‪ .‬וכירבעס בן כבע‬
‫עשת משמע כי דכמה פירושו השתוות וכבר נעשה זה משל בפי חכמים‬
‫לומר כן ע״ש‪.‬‬
‫ב לתשלום הענין ראיתי לבאר מאמר שתום מאוד מועד קען כ״ה ב׳‪:‬‬
‫רבא כי הוה אהא לדגלה )נהר( אמר לי׳ לבר אבין קום אימא מלהא‬
‫קאי ואמר ‪ :‬באו ךוב שלישית במים זכור ורחם תעינו מאחריך כאשה‬
‫מבעלה אל תזניחנו כאות מי מרה והדבר שתום וחתום? ונראה לדעתי‬
‫כי בתענית כ״ד ב׳ מבואר שבית דינו של רבא הכוהו לאיש אחד שבעל‬
‫כותית עד שמת‪ ,‬ועל זה כעש שבור מלכא ‪-‬ורדן‪ :‬אחר רבא להומו אבל‬
‫אפרא תורמיז שלחת לרבא שיתפלל על ‪ .‬גשמים וכן עשה עד דשפוך‬
‫מרזבי דציפורי לדגלת כלומר כדי שהדגלת יהיו מימיו מרובים ויוכל רבא‬
‫בנקל להמלנו על השפיכה‪ .‬ובשנהדרין קי״א א׳ מבואר כי הנשארים‬
‫בישראל נקראו שלישית׳ ויען כי האומות שבבבל נקראו מים רבים‬
‫כמאמר תכתוב מים רבים לא יוכלו לכבות אהבה של ישראל להקב״ה‬
‫)שיר רבתי(‪ ,‬אם כן בשעה שבא רבא לדגלת וניצל מרדיפת שבור מלכא‬
‫אמר ר׳ אבין באו רוג שלישית לבין האומות כלומר ישראל בכלל‪,‬‬
‫‪.‬וראוי אם כן להשגיח על מושר אב ולהבחין כי עוב ‪.‬עשה רבא‬
‫במה שענש הבועל כותית‪ ,‬כי כמו שמי מרה מבררים נוומאת האשה או‬
‫עהרתה כן בררו מי דגלת שניצל רבא שהדין עמו להשגיח בין האומות‬
‫על מעמד ישראל בקדושה הבן היעיב ואעפ״כ כקרא רבא נזו^ למקום‬
‫לדעתי עבור מעשה זה עיין חולין קל״ג א׳‪.‬‬
‫אגב אורחא ראיתי עוד לעורר כאן כי אך שמותר לכהן להשביע‬
‫באלות בכל זאת אין זה דרך צדיקים להזיק על ידי אלה 'כמבואר‬
‫ברכות ז׳ א׳ דר׳ יהושע בן לוי לא קלל לצדוקי שצערו הרבה‪ — .‬גס‬
‫נראה לעורר על מה שמבואר פשחים כ״ז שאמר אנא שאול ‪ :‬אוי לי‬
‫מבית בייסיש אוי מאלתן‪ ,‬אוי לי מבית חנן או לי מלחישתן‪ ,‬אוי‬
‫לי מבית קתריש אוי לי מקולמושן אוי לי מביס ישמעאל ב״פ‬
‫אוי לי מאגרופן‪ ,‬שרצה חכם אחד לפרש אלה לשמן קללה‪ ,‬אבל לדעתי‬
‫חשיב התם ד׳ דברים אשר בהם יוקשו הנכנעים תחת מאשר השחציס‪:‬‬
‫א׳ הדיו לכתוב‪ .‬משירות וזה אלה כי ביוני פירושו דיו‪ .‬ב׳ הלחישה‬
‫הנכתבת לרעה‪ .‬ג ' הקנה לכתוב וזה קתריש צעדער ד׳ האגרון לענוש‬
‫ע״פ הנכתב ואלו המה ארבע מראות נגעים הנחשניס שמה להוציא‬
‫הרשעה מכח אל הפועל ד?ו‪ ,‬לחישה‪ ,‬כתיבה‪ ,‬אגרוך‪.‬‬

‫אותות האותות‬
‫א לשיוס אות א‪ .‬אמרתי לשוב'אל הראשונות ולשדר לפניך קורא נעים‬
‫דעת תורה אשר הקדמתי לדבר בעדה בערך א*ב כי המורה שבעל‪ :‬פה‬
‫היא קודמת בעבע ובזמן לתורה שבכתב‪ ,‬ואפשר ג״כ קודם במעלה‪ ,‬ינגן‬
‫‪449‬‬ ‫אתות האותות‬
‫כי לדעתי לעתיד אחרי אשר יהפוך י ' ספה ברורה ^לכל העמיס לעכדו‬
‫כולם שכס אחד' ואור תחמה יאור שבעתים כאור שבעת הימים שברא‬
‫ד' את עולמו‪ ,‬אז השוב כל התורה להיות שפה ‪,‬ברורה בפי הבריות‪,‬‬
‫ומבלתי עיון וראיה בכתב ידעו בכי אדם לעשות צדק ואמת ולשמיע‬
‫בקול ד' בכח הכפש המשכלת אשר באדם הועבע מאז להשכיל מושכלות‬
‫מעצם כבודת בת מלך עולמים פנימה‪ ,‬ולחזות בנועם ד׳ בהיכלו שכולו‬
‫אומר כבוד בפת בלא כתב ‪ .‬תן כבר ידעת מת שאמרו חז״ל אלמלא‬
‫חעאו ישראל לא ניתן להם רק חמשה חומשי תורת וקפר יהושע בלבד‬
‫נדרים כ״ב; כלומר הכתיבה הוא תימן החעא ותחקרון במעשה‪ ,‬כי‬
‫לעוב רואת בשכל למותר הוא הכתב‪ ,‬ואמרו ע״א שעכיכי תורת שבכתב‬
‫על תנאי נכתבו אס יחעאו בכי אדם ; ואמרו ירושלמי מגילה פ״א ת״ד‬
‫נביאים וכתובים עהידין להבעל אבל חמשה חומשי'תורת איכן עתידין‬
‫לבעל ‪ ,‬כלומר עניני תורה יעמדו לעולם בלא הקרון ותוקפת ‪ ,‬כאשר‬
‫נתנו מקדם‪ .‬ור' שמעון ב״ל אומר א‪ q‬אסתר והלכות איכס' עתידים‬
‫לבעל שנאמר קול גדול ולא יקו‪ q‬ובהלכות כתיב הליכות עולם לו׳‬
‫כלומר הלכות בלא כתב רק מהלכי נתיבות יושר בעבע בתיקתצי הכתב‪,‬‬
‫ורק קול גדול לא יקו‪ q‬להיות זכרם בלתי אובד מן העולם ‪ .‬וכן מה‬
‫שאמרו לפעמים מצות בעלות לעתיד לבוא כדת ק״א ב׳ תכוונה על גודל‬
‫התשוקה באדם בעבע לעשות רצון קונו שבשמים מעצמו בלתי שוס‪,‬כפיה‬
‫כמו שמבואר במדרש שוחר עוב פ׳ ע״ג פקוק שתו בשמים פיהם; בעולם‬
‫תזה הקב״ת מחזר אחר ישראל אבל‪.‬לעתיד לבוא ישראל מחזר אחי‬
‫הקב״ת שיעשה רצונם שנאמר ירמיה ל״א ונקבה תקובב גבר‪ ,‬ואת רוחי‬
‫אתן בקרבכם‪) .‬כלומר החומר יבקש להיות בעל צורה( אמר ר׳ קימון‬
‫בשם ר' שמעון חקידא בע״הז אם אדם הולך ללקוע תאנים בשבת אין‬
‫התאנה אומרת כלום‪ ,‬אבל לעתיד לבוא אם אדם הולך ללר|וע תאנים‬
‫בשבת היא צווחת ואומרת שבת היום! בעו״הז אדם הולך לשמש עם‬
‫אשתו והיא כדה אין מי מעכב בידו‪ ,‬אבל לעתיד האבן צועקת ממקום‬
‫מושבת ואומרת נדת היא‪ ,‬שנאמר אבן מקיר תזעק‪ ,‬כלומר דרכי תורת‬
‫עם דרכי תגו‪’ q‬בעולס יהיו יחדיו תמים לעשות רצון תשכל‪ ,‬ומקו‪q‬‬
‫העולם יהיה כיכר כי ראש דברי השם על ידי נביאיו אמת‪ ,‬וכי קמה‬
‫‪__ -‬‬ ‫‪.‬‬ ‫הגידו באמת אותיות אלה•‬
‫‪ 3‬קימן לדבר נודע מה שאמרו קדמוני חכמים‪ :‬דע את עצמך שעקר‬
‫הידיייה וקו‪ q‬כל החקירה היא שידע ויכיר אדם את עצמו‪ ,‬את עבע‬
‫גופו ועבע שכלו בדקדוק‪ ,‬והיה אס כה יעשה ימצא כי ראשית תאדם‬
‫מורכב משלשה בעבע‪ ,‬א׳ תשכל‪ ,‬ב׳ הגו‪ ,q‬ג' שניהם יחד‪ ,‬השכל״יי^''‬
‫דרך העיון בתורת אמת‪ ,‬הגו‪ q‬דרכו דרך עבודה לפעול בפועל מה‬
‫שחושב השכל בכח‪ ,‬ועי״ז השכל והגו‪ q‬יחד גומלים חקד זה ‪.‬ננס‪,‬זה‪.‬‬
‫השכל מורת המחשבת והגו‪ q‬המעשה‪ ,‬באופן שהמחשב עם המעש^‬
‫^פשו שלמים ועוביס יחד להיות אחד‪ .‬ואס כן שלשה ננמודי ^עולס יתורה‬
‫עבודה וג״ח מוכחים בעבע כל אדם פרעי‪ ,‬לפיכך תמצא ג״כ בכג‬
‫‪29‬‬
 ‫אתות האותות‬ ‫‪450‬‬
‫■ הדורות תחשוביס יותר כרת ד ג׳ נריתוח כגד ג׳ עיקרים אצו‪ ,‬לתם לו‬
‫שלשה אותות בימי אדם ראשון עשה השם לאות בר»ת את השבת שהוא‬
‫קימן השכל והשביתה בעהרה‪ ,‬כי השבת מורה שהשם הוא המניע אבל‬
‫הוא עצמו בלתי מתנועע אבל הוא שובת)כמו שכתבתי זה ה״פ בערכים‬
‫אברהם‪ ,‬אבן‪ ,‬אמת ועוד( וזא נראה בעבע האדם והשכל יודע את עצמו‬
‫בלתי משתנה וקיים במקום אאד בכל השינוים והתמורות שנתהוו בגו‪,q‬‬
‫א״כ השבת שימן עיון התורה‪ .‬אות הקשת עם נח הוא שימן עבודה‬
‫בג‪ ,cp‬כי הקשת הוא נראה בענן וכמו שהגוף מכשה לשכל כן הענן מכשה‬
‫לאור השמש‪. ,‬אות ■ברית מילה עם אברהם הוא שימן לשלום הנפש עם‬
‫הגוף כי ע״י השרת הערלה ממילא גם הגוף מוכשר לקבל שכל עוב‬
‫ממרומים‪. ,‬ויהיו הגוף והנפש שלמים לד‪ ,‬וזה שימן לגמילות חשדים‬
‫העיקר השלישי‪ ,‬שיגמלו‪.‬הגוף והנפש חשד זה עם זה כאשר באמת נבחר‬
‫אברהם וזרעו ‪.‬לעשות‪ .‬צדקה ומשפע‪ ,‬ולכן אמרו חז״ל שאברהם יושב‬
‫בפתחו של גהנם ואינו מניח אדם מהול לככש לשם עירובין פ״ק כלומר‬
‫מדת אברהם עם אות ברית מילה המורה על העיקר של תשלום גמול‬
‫בעולם הזה ובעולם‪ .‬הבא וממילא כל שומר את זה ניצל מדינה של גהנם‬
‫‪,‬י כי ידיעה זו עצמה שומרת זרעו של אברהם מאבדון‪ ,‬ואם תעמיק יותר‬
‫; תמצא כי בבריאת אדם הראשון כבר היו שלשה עיקרים‪ .‬מונחים לפניו‪,‬‬
‫נ‪:‬י^‪..‬השם אמר‪',‬כעשה אדם בצלמנו כדמותנו‪ ,‬ויש לך בזה שלשה‬
‫;‪.‬־ דברים_א׳ צלם הוא ענין צל)שטעעען( הוא תשכל אשר‪ .‬אינו ניכר ונודע‬
‫בבירור מהותו ורק בצלם יתהלך‪.‬איש‪ .‬ב׳‪.‬דמות הוא ענץ הגוף בצורה‬
‫)פן‪1‬רס( בעניני■ פעולות ועבודות כנגד עבודת ‪ .‬ג׳ אדם הוא המורכב‬
‫‪, .‬משניהם יחד לתכלית ג״ח שיהיו הדמות והצלם למשכן אחד לשלום‬
‫‪ ,‬עולם‪ ,‬אח״כ בחר השם באות השבת לשומו לאות בינו‪ .‬ית' ובין בני‬
‫^ ישיאל‪ ,‬יען‪ .‬כי באות זה חרותים ורשומים מאז שלשת עיקרים אלו‪ ,‬כי‬
‫נאמר ויכל אלתים ביום‪ ,‬השביעי‪ ,‬וישבות ביום תז׳ ויברך ויקדש‪ ,‬ג׳‬
‫עיקרים‪,‬וישבות בשכל ויברך בגוף ויקדש שניהם יחד ועיין ערך אבות‬
‫‪. ,‬‬ ‫;גבורות‪ .‬קדושות‪ .‬׳‪. ,‬‬
‫^ לפיכך אמרו חכמים‪ .‬ב״ק ע״א על אות השבת! היא קודש ואין מעשיה‬
‫קודש כלומר■כיון שהשבת מורת על המניע הבלתי מתנועע אשר אשור‬
‫לעשות ממנו שום דמות’לערך‪• ,‬רק השביתה היא‪,‬האות להורות כי קולו‬
‫אתם שומעים ותמונת אינכם רואים א״כ ממילא דוקא היא השבת קודש‬
‫‪.‬וא‪:‬ן מעשית הוא דבר הנראה בחוש יכולים להיות קודש מצד עיקרזת‪—.‬‬
‫' ‪:‬ודע‪ .‬כי בשלשה עיקרים אלו תלוים ואחוזים בם שלשה עיקרים אחריס•‬
‫א׳ הגזרה ‪ ,‬ב׳ הבחירה ג' קישור שניתם ייחד‪ ,‬כי מאחי שעיון תשכל‬
‫והתורה מורה‪ .‬על מציאת השם‪ ,‬ועיקר התורה צשכל‪ ,‬א״כ ממילא הקב״ה‬
‫• יודע העתיל״והוא‪ .‬גוזר מקדם על■כל הנעשה בעולם בכלל ובפרע וזיז‬
‫‪ .‬אוח השבת ואות התורה ועיקר מציאת השם‪ .‬קמוך לזה הןא עיקר ‪'5‬‬
‫‪; ; .‬העבודה התלויה‪.‬בבחירה‪ ,‬כי אם לא יבחר האדם לעבוד עבודה’בשלהי‬
‫לא יצמא מה שגזר השם ‪ ,‬ואם לא יעבוד‪ .‬עבודת תמצות ג״כ לא ‪.‬ימביו•‬
‫‪451‬‬ ‫אתות האותות‬
‫אבל מכח הגזרה מקדם ובחירח האדם יחד כשיעת הפרושים )עיין‬
‫להלן ערך בחירה( ממילא יעלה עיקר הג' מן הכח אל הפועל _והוא‬
‫עיקר ג״ח מכח‪ .‬שתיהס יחד )ע׳ אוס אותיות ואיסיס(‪.‬‬
‫מעעם זה תראה כי כאשר נגלה השם למשה נביאו כאמן ביתו גילה‬
‫לו ג׳ עיקרים‪ ,‬א׳ התורה כי אהיה עמך)מציאת השס(‪ ,‬ב׳ וזה לך האות‬
‫בהוציאך את העם תעבדון את אלהים — עבודה‪ ,‬בחירה‪.‬ותורה היינו‬
‫פעולת המורה מן השמים‪ .‬ג׳ אהיה אשר אהיה ג״ח עיין למעלה ערך‬
‫אליהו ‪ — .‬ולכן אחר אשר אמר משה והן לא יאמינו לי ויאמרו לא‬
‫נראה אליך ד׳ הראה הקב״ה ג׳ אומות לאמת ג׳ עיקרים גזרה בחירה‬
‫ופעולת שניהם יחד‪ .‬אות הראשון הכחש כעשה מכח המעה ונהפך למעה‬
‫הוא קימן לגזרת אלהים שכל הדברים הם גלגל החוזר בעולם מתחילה‬
‫בריאת האדם בעבע הוא מעה נועה לכאן ולכאן‪ ,‬ואדם‪,‬בעבע כהפך‬
‫לכחש לעשוה רע בקרב הארץ‪ ,‬ו‪p‬ו‪q‬הרע להיות מעה להלקות‪,‬הרשע‪—.‬‬
‫אות השכ^ מחיבת היד לחיק ונעשית מצורעת‪ ,‬ואח״כ שבה ‪:‬להיות‬
‫כבשרו שימן לבחירה כי‪.‬כמו שאדם עושה עם ידיו ;כן ישולם לו‪— ,.‬‬
‫אות הג׳הוא ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה והיה לדם ביבשת להורות‬
‫על היוצא מחיבור שניהם יחד ר״ל הגזרה‪ :‬והבחירה‪ ,‬כי האת^ היבשה‬
‫והקשה‪ ,‬מורה על הגזרה והחוק כמו ששם השם‪,‬גבולים;לים צנל ידי‬
‫היבשה והיא חזקה וקיימת‪ ,‬והמים הנוזלים מורים על הבחירה‪ ,‬יען כי כמו‬
‫שהמים שעים ונוזלים לכל הצדדים כן בעל‪ .‬בחירה הוא חפשי במעשיו‬
‫אבל משניהם יחד נעשה שימן השלי‪,‬שי‪ ,‬להורות על מה־‪.‬שכמהוה ־משמי‬
‫הקדמות אלה הגזרה והבחירה דם בריס‪ .‬כלומר הקשה‪,‬מעורב; עם הכזולי‬
‫והוא שימן האדם השלם אם לשבע אם לחשד‪ ,‬כי‪.‬אם‪.‬ישתוו הבחירה‬
‫והגזרה יחד לעוב אז הדם שימן חשד כמו אוח ברית׳מילה ו ק של ‪.‬םשח‬
‫ודם הקרבן הנזרק על המזבח ואם ישתוו לרע אז יהיו‪ ,‬לשבע •להורות כי‬
‫הדם ירדו‪ q‬אויב כאשר באמת היה חילוק ז‪.‬א;‪,‬בין כרעה ‪.‬לישראל‪.‬וזה‬
‫־י ■ ״‬ ‫־‬ ‫שורש ג״ח•‬
‫^‬ ‫ד* תבין בזח מה שאמרו בשפרי‬
‫הקב״ה למשה שני שימנים הללו כחש ומצורע אחד שלי ואחד‪.‬שלך^״וידבר '‬
‫העם באלהים ובמשה וישלח‪,‬ד׳ ‪:‬בעם את הצחשיה‪,‬‬
‫נלקה בצרעס כמריםיכלומ^‪,‬הנחש הוא‪.‬שימן ‪.‬הגזרה ממעל‪.,‬שהגלגל‬
‫כהפך בכח הגזרה כדמוס נחש בעבע הבריאה‪ .‬שה?אן‪.‬לקדמונים‪ .‬שימן‬
‫החיים והמות והחיים אחרי מות כנודע )דער קרייז דעש לעבצננש אונד‬
‫לעש עמדעש(‪ .‬והצרעת ביד הוא שימן הבחירה ביד האדם אשי משיב‪.‬‬
‫ידו אל חיקו בכל מעשה שהוא עושה‪..‬מצד‪,‬בחירתו ואל חיקו ישולם^לו‪.‬‬
‫ולמעלה מזה גילקוע שי׳ קע״א והיה אם לאי יאמינו לקול האות הראשון‬
‫‪,‬מהו לקול? אמר ר״ל שהיה המעה מדבר לפכי ישראל עס^משש הייתי‬
‫במדין’ונהפכתי לנחש‪ ,‬ואחר כך כעשתי מעה‪ ,‬וא‪ q‬־היא;מרימה אא‬
‫קולה ואומרת עהורה הייתי ונעמאתי וחזרתי וכעהרתי‪ ,‬וכן‪ .‬במצרים‬
‫להודיע גדולתו של הקב״ ה'כלומר גדולת הבורא‪^.‬שהוא גוזר ומשבב‬
‫*‪29‬‬ ‫׳־׳יו‬
 ‫אתות האותות‬ ‫‪452‬‬
‫בקיבוניס מנוהור לנו‪.‬מא ומעמא לנוהגר כאשר עשה ?נם_משה‪ ,‬קסקב‬
‫השם בריחתו מפרעה‪ :‬למדין עבור הכו ומאה שכעמא בהריגת המצרי‬
‫׳ושוב ככוהר במדין‪ ,‬על פי מה ׳שנלאה בהמחורב כי גזרה היתה מלפני‬
‫השם לקבב‪ ,‬ביאת מעה‪ ,‬אל המלבר אשל שם נגלה‪,‬לו השם‪ ,‬וכן הגלגל‬
‫^‪/‬תמיד הולך ע״פ‪^1‬זרע‪ .‬השם מטוב לרע ומרע שוב לטוב‪ .,‬להודיע גבולתו‬
‫''ויכלת; ‪.‬שהוא' הגוזל העליון ומנהיג עולמו‪.‬בקיבות‪ .‬שונות ומקיים שם‬
‫המדיש ואת המנוה הזה תקח‪ .‬בידיך אס א‪.‬ין‪ :‬אתה לוצה‪ .‬לעשות שליחותי‬
‫מך‪,‬ל‪,..‬זה עושה" ‪.‬שליחותי‪ J‬אלא‪ .‬אני רוצת לזכותך כלומר י גזרת‪,.‬המלןום‬
‫‪. :‬במנהג עולמו שהממה‪, .‬מורה‪.‬עליה בהכרח תצא'מן הכח אל הפועל אם‬
‫לא‪ .‬על ידי זה‪..‬איע זק‪ ,‬יהיה באופן אחל ע״ד שאמר‪.‬מרדכי‪.‬לאקתל רוח‬
‫^ ‪,‬והצלת יעמוד ליהודים ‪ .‬ממלןוס אחל כי קדלי עולם 'המוקלי קוימים‬
‫־ ‪‘.‬עכ״פ‪.‬־‪:‬אחל זה לעשו‪ ,‬ש!‪1‬שה קיווניס‪ .‬אלו’בשלשה אותוס‪.:‬אסר״ים‪ ;'..‬מ ן■‬
‫־כשבת להולות‪ .‬על‪',‬התולה‪■:‬והגזלה ומליאת השם‪ .‬ענן‪.‬להולות‪,‬כרןשת’על‬
‫' עבודה עיונית‪ .‬כתורה‪ .‬מן השמים‪.‬ובחילת'אדם‪ .‬ב’א!ל כדם‪ .‬בלית‪,‬מילה‬
‫י להולות‪/.‬על תלןדועה וזוול שניהם‪ ,‬יחל לתכלית מ׳ח עייך עלך אב״ד‪.‬‬
‫‪, .‬לפוכך‪ ,‬אמלל חכ‪,‬מ‪.‬ים־‪,‬לןידועין‪ ,‬ל׳ לעולס‪ ,.‬ישלש‪,‬אדם'שנותזו‪,‬שליש במקלא‬
‫‪.. ,‬קליע; ‪.‬במשנה קל^ש‪ .‬בגמלא ‪:‬שכאמל ‪.‬ושננתם אל תקרי 'ושנ’נתם\‪,‬אלא‬
‫וכןילשתם‪ .‬כללמי‪/‬מקלאיהוא‪ .‬קימן‪ .‬מושכל הראשון על מציאא השם‪.‬ועיון‬
‫‪,.;, .‬ה^רמוימ! ‪?1‬ה‪5 .‬ימן! מנכןכ^ל‪• .‬עצי בעבודת ותולה מן‪,,‬השמים‪ ,‬ואין־לעמוד‬
‫‪: :‬ז;נןני ־‪,‬אלג כי״ ת^מלית ח;לו להוציא ‪..‬תולדת‪ ■.‬ג״ח‪ .‬על‪.:‬יד‪,‬ו גמרא‪ .‬שגו‪.‬מלת‬
‫לקרוא; ועלנתס; אלא ‪ 1‬שלשתס‪..‬שמכת השניסדיבוא■ תכלית‬ ‫‪:/‬הכל«‪ .‬לכן‬
‫;■ הגון‪ .‬ולא‪.‬יעמד;‪.‬הקניס‪,‬בלא‪ .‬פול^‪,‬ה‪.‬ה‪.‬מ‪,‬כוונת מאת הנותנס‪ ,‬סעליון'')עיין‬
‫ערך ה‪.;1‬יון‪,‬ואס למקרא(‪ .,‬ועל״ז אמר ל׳‪.‬יוחנן ב״ז אחר תחרבן שיש לנו‬
‫־ להקנחס ‪ ,‬על; אבדן המקדש‪ .‬ועבודת ‪ .‬הקרבנות ע ל‪^ ,‬י עמוד‪ ,‬הכזלישי‬
‫^^^^א\גמיל;ת‪ ,‬חעדיכ^תו^‪ ,‬ומ‪.‬כנגית תכל ]אבות דר״נ‪1‬פ!׳ד(‪ ' 1‬״ ‪ ,‬״ גי'‬
‫;‪,‬׳'■י *באופן שבכלל;ניתנו‪ .‬ליג]לאל‪.,‬תשע אותות‪ :‬שבת‪ ,‬קאת‪.,‬מ‪,‬ילת״נחש‬
‫־’ וצרעת היד‪ ,‬דם ביבקת‪ ,‬מן‪ ,‬ענן‪',‬באר‪ .‬כולם אחוזים'וש'לו;?ום ‪1‬ס;"_בזח‬
‫_‪,.‬כתול‪.‬ת‪.‬שבמ׳פ‪,,‬עס‪,.‬תורה‪',‬שבכת‪^,‬כח!י‪ .‬יקראל עם ח!י הצלל‪ :‬בכ>קד‪.‬ם«‬
‫פ‪,‬שימת‪:‬קדמ;נ; פימסצמלמק תגמילגת־ אישלי ‪.;,6‬הוא‬
‫י העיקר ־שהצל תלוי ב;;)דא‪^,:‬ערעכעיגקי’ מ איזע איי‪.‬נע‪.,‬צמ;ה‪,‬ל דיא‪:‬מינו‬
‫־’ ?זיךזעלבקמ‪ ,‬גלןיך‪,‬איזנ)(‪;.‬רעיי'ן‪:‬ערך אכטיגכגק(‪ .‬באופן שנמבלר־כר תכלית‬
‫;;;כל^הכתבת והלימודים‪; .‬ת‪,‬וא להשןות אדם‪ .‬האחרון‪ ..‬עם‪.‬אדם‪ .‬הראשנן‪ :‬על‬
‫ע ת א‪ .‬ה ת ש; ע ה כללית;משפר האמת‪:.‬ב)ר׳קג‪).‬עיין‬ ‫''‪ /‬ד ^ מ ^ג ר‬
‫’‪ -‬ערך'‪>1‬מת(‪.‬והריבוי חוזר״א״ל ד‪«.‬חמ ‪ .‬י‬

‫; ג ״ ‪, ; , '; , .‬‬ ‫׳‬ ‫־ ’‬ ‫*‬ ‫■‬

‫^; א תו ת ת & מי ם‪,‬‬
‫^‬ ‫}‬ ‫‪,‬‬ ‫‪,‬‬ ‫_‬ ‫■ ׳;‬
‫״י‬ ‫■*‬ ‫‪.‬‬ ‫^‬ ‫״‬ ‫‪.‬‬
‫‪.‬‬ ‫•י־׳■^׳'‬ ‫‪-‬י‪./,‬‬ ‫י;'■‬ ‫‪•'./‬‬ ‫*‪.‬‬ ‫^‬ ‫‪,‬‬ ‫_׳■‬ ‫^‬ ‫׳‬
‫^ י!^ לנו‪.‬חכמןשי ומןכיל‪1‬ם בזמננו א מי משתדלים״ומתאמצית בטוהר־לגם‬
‫־'' ובזכות שכלם^ להמלק‪ ,‬בעד רישמו‪,.‬תלמוד ולהתמ’ ם דבדה ת‪.‬ב תצול תע ם‬
‫״'“המציאות‪ ,‬או עכ״פ עא‪.‬שבילי'חכמה ודרכי תבונת בימיהק ‪ .‬־‪,‬דרך‪ .‬זה‬
 ‫דרך הקודש יקרא לה כי חכם גדול כקרא מי שמקיים דברי חכמים‬
‫קדמוכים )גגעיס פ״ע ק״ג(‪..‬‬
‫אכן בכל זאת חונה עלינו לשמור מעגלי צדק לבלתי נפריז צנל המדה‬
‫יותר מדאי‪ ,‬כי אץ קפק שגש חז״ל הצדיקים‪ .‬לא‪ .‬ינקשו מדורות הבאים‬
‫אמריהם לקור מן האמת ולהחכיפם נשפת שאר ניורןיק שדברו ברמיזה‬
‫דרך השערה או הפלגה‪ ,‬לעורר לבות נכי‪ ,‬אך'ם להקתכל במעשה‪.‬נראשי'‬
‫ולהישגית בפלאי בריאה בעין פקוחה‪ ,‬מבליילצונצם דבריהם במידה ומכןקל‬
‫על פי יקודו החכמה העמוקה‪ ,‬להגביל כל דבר בדקדוק גדול‪ ,‬כו׳אם‬
‫דברו חז״ל בעכידס גאלה לא דבמ רק לתכלית‪ .‬אהבת התורה והמ;וקר‬
‫והוכרחו לבחור במליצה הנאותה לתכלית זה‪ ,‬פעם לקרב ופעם לרחק‪,‬‬
‫פעם בקול רם ונשא ופעם בקול ‪):‬נוך ובעכוה יתרה הכל כפי; העכין‬
‫״ להעלים דבר־‪.‬חכמה מן המשמאילם בה‪ .‬המאמר המונא בשם״רבא‬
‫פקחים צ״ד ע״א‪ :‬שיתא‪-‬אלפי פרקי הוה עלמא‘ וקומכא דרקיע אלפא‬
‫פרקא‪ ,‬הוא‪ .‬צודק ומאומת על פי מה שאמר הרמב״ם בהקדמה‪ ,‬צזןדעים‬
‫בשם‪.‬בעלמיאוק‪-‬בקפר אלמג;יקע‪ ,‬שמדת הק’‪ q‬העולם‪ .‬הוא כ״ך׳״אלפי‬
‫מילין—ששה אלפים ‪-‬פרקאות' קרוב'למה שאמרו תוכנים‪ .‬חדשים‪5400'.‬‬
‫פרקאות‪ ,‬וכפי מה שביאר הרמב״ם שם ובעל‪.‬מאור קגי‪1‬ם פ׳‪..‬כ״מ‪ ,‬מידה‬
‫זו תכון לבד למי שיודע ומכיר בכדוריות הארץ ואם'כן כבר ידעו חז״ל ‪.‬‬
‫שיעה‪ :‬זו — ואעפ"כ;נראה לי כי וןמה שאמר• רבא קומכא•‪,‬דררךע‬
‫אלפי פרקא מכח קברא נראה ■קצת שכיוך לבחור במידה‪ -‬זו על פי‬
‫*המפורקם בימיהם שהעולם יעמוד שתא אלפי שנין וחד חרב׳כמכין ששת‬
‫^^^חר־א״כ דבא‪:‬לקוי‪‘^,‬‬ ‫ימי בראשית עם יום‬
‫לעם את‪ .‬הדרך אקר ילכו ■בה‪. ,‬להשגיח' ^ע הש^נים‪-‬דוגממ קח ^ן‬
‫השבת‪ ,‬ובעולם החולף דוגמת ימי חול■ והמלאכה׳‪ :,‬באופן שהרקוע‪-‬הנא‬
‫תכלית השמים המוקרי כאשר קדושת הקבת היא תכלית המלאכה ׳זהעקק‬
‫בתחתונים ושנת השמיעה קוף ותכלית עבודת' ששת‪ .‬שנים ■אפק״מה‬
‫^^^^ה או‪ .‬מן‪ -‬הבראקא ‪,‬אקר‬ ‫‪ . .‬כעשה‪ ,‬־‪.‬אס כן במה‪.‬ששאל שם‪ .‬הש״ק‬
‫‪ .‬אמריה‪.‬תאמר ; מצרים ת׳ על ת׳‪ -‬סרסא ׳'ומצרים אךזזיימששיס‪ .‬בכוש׳‬
‫וכוש אחד־מם׳ בעולם י עולם אחד מם! בנץ׳ גן אחר מם׳ בעדן‪.,‬עדן‪:‬׳אד!ד‬
‫ל‬ ‫‪-‬מס׳ בגיהנם; נמצא כל העולם כולו ככיסוי‬
‫חז״ל‪ -‬בזה‪ ,‬למה‪,‬שאלו על דבר‬
‫^^רקאנת;באורך‪.‬וק׳;פרשאר‬ ‫ומדו!קל‪ '1‬באמק‪ ,‬כי‬
‫^^‪ .‬פרקאות מרובעות ־וא׳׳כ; למה‬ ‫במחב’ומדת שעחה לכס היותר‬
‫מנו ארבע מאות פויקא על ל״מ פרקא? מה ראו‪ .‬חז״ל למנות■ ששים‬
‫; ששים ומה■ הגיע אליהם להפריש‪-‬ביןי גן לעל־ף י מה זה גן ומה’‪:‬זה;עח ‪-‬‬
‫וגהנם? על ככה מפני שיצו‬
‫זקניס‪ ,‬דרך שיחה ומקא‪.‬ומחןלשמת המון בכי‪ :‬אדם הךואים‪5:‬אנןהקל‪5‬יא‬
‫רמ;ומשומיס‪,‬מדעמס‪"• ,‬‬ ‫■ שאינה מאירה‪ ,‬לעשו׳‪.‬לתלמידים כווניס‪^.‬ל‬
‫•דרך״הפלגה למען ידעו‪.‬להפריש‪ :‬בין מדת■ ההיקף למידת השעח‪-1,‬׳ואס‬
‫־ ‪:‬גס אמת הוא שמילה החוע המקיף‪: .‬א‪ 5‬ן ‪ « ,‬ן ^ ן׳‬
‫■'■שמדה״השעח הוא כפלי כפלים וביאור הדבר על‪7‬־אך זה־\ ■' ■י ־"־־ ־■ ־‬
 ‫אתרת השמים‬ ‫‪454‬‬
‫ידוע כי הקדמונים חלקו כל היקף באורך או נרוחג הארץ לש״ק‬
‫חלקים—ששת פעמי׳ ששים‪ ,‬וכמו שהתוככים חדשים מודדים מן קו‬
‫המשוה עד הקועבים וכן למזרח ולמערב תשעים מעלות‪ ,‬ומעלות אלו‬
‫‪ .‬אינן שוות בבחינת אורך הארץ ממזרח למערב‪ ,‬כי תחת קו המשלה עלה‬
‫הוועלה האחת מ״ו פרקאות ומשם ולהלאה פוחתת והולכת עד שש ועד‬
‫אחת ועד ‪ 0‬כידוע‪ ,‬כן לא היו אצל הקדמונים המעלות שוות בכל מקום‬
‫‪.‬נשיעוריהן‪ ,‬והנה חשבו פה מצרים‪ ,‬כוש‪ ,‬עולם‪ ,‬גן‪ ,‬עדן‪ ,‬גהנם‪ ,‬ונתנו‬
‫י לכל אחד ששים מעלות כמידת היקף השלם' ‪ 360‬ביחד ותכלית כל‬
‫חשבון זה הוא רק אל קלב הששים הגדול יותר במידתו והוא קו המשלה‪,‬‬
‫באופן שהם ימנו למצרים ת׳ על ת׳ פרקא זיכפילו מנין יזה עם מקפר‬
‫ששים יעלה הקכום הכללי אל תשעה מיליאן ת״ר אלך פרקאות מרובעו׳‬
‫וכן הוא באמת מדת שעח הארץ בקירוב‪ ,‬בין לפי תוכנים חדשים ובין‬
‫לקדמונים ‪ .‬ועד״ז הפליגו לתת קצב למידת ארץ ישראל ת׳ על ת׳‬
‫פרקא מגילה ג׳ ע״א מפני שחשבו א״י לאמצע העולם ־המוקרי והמידותי‬
‫ועל פי הכפל של ששים יכללו במיצוע הזה כל העולם כי מקפר הששים‬
‫"היה קימן השלמות לכל דבר׳ בין מעע בין הרבה'ואם נצערך אחד לנ״ע‬
‫אינו בעל ועושה כי״ב כידוע ‪.‬‬
‫הערה המשגיח על החלונות הוא החכם תיקל שדא״ל ני׳ נתן עיניו‪ :‬בי לנוובה בצופה לגליון ‪19‬‬
‫‪ .‬צד ‪ ,149‬כי הוא מתפלא עלי בעבול מה שכהבחי )בגליון ‪ .44‬צד ‪ ,( 294‬שיש‬
‫דוחק גדול לפרש‪ ,‬דבלי ל׳ נתן שאמר פשחים צד א׳ כל העולס כולו תחת כוכב אחד הוא‬
‫יושב‪ ;,‬תדע שתלי אדם נותן עיניו בכוכב אחד עומד'למזרח ולכל הצדדים ועומד לנגדו‪ ,‬על יסוד‬
‫הלימוד שלק אם גוך המאיר הוא גדול מן גוך המואר אם אפשל לנוך קען להיות מואר לא‬
‫פחות מחציו גם ני גוף המאיר לחוק ממנו מאוד‪ ,‬יען כי מלבד שעדיין לא נודע על מה סובבת‬
‫השאלה שם‪ ,‬עומד לנגדו המוחש והמפורסם כי אפשל לנר קעון להפיץ אול על פני שעח גדול‬
‫עמנו‪ ,‬ועיקר חפצת האור תלוי בריחוק וקירוב גוף המאיר ‪ .‬ועל זה תתפלא תחכם תיקל תנ״ל‬
‫מה ענין שטח לגוף ואם אמנם שטח גדול יוכל לחיות מואר מנר קען הכי כל חשעח פונה אל‬
‫פני האיר‪ ,‬הכי יכול גם הגוף להיות נאור על כל צדדיו מהאור המאיר עליו?‬
‫על זה אשוב ואתפלא הפלא ופלא על חכם אמיתי ונבל בכל כמוהו חכי כחשתי את הלימוד‬
‫המחויב בדעת ובינה‪ ,‬אני לא אמרתי רק שאין הוכחה מלימוד זח למאמר ל׳ נתן שהוכיח‬
‫שהעולם ׳הוא קטן מן הכוכב המאיר מפני שנראה הכוכב מכל צדדים כי בדברי ר׳ נתן לא נאמר‬
‫מריחוק הכוכב הנראה‪ ,‬ויוכל אם כן להיות כי מה שנלאה הכוכב מכל צד הוא מטעם קלבותו‬
‫לארץ יען ני זה כלל ולימוד ברור וצודק ‪ ,‬שהפצת האור תלויה בקירוב וריחוק מקום ; גם י׳‬
‫נתן‪ .‬לא הזכיר כלל מצדדי העולם ודעתו בפשיטות על שטח המואר‪ ,‬ואם גם נאמר שכיון על‬
‫הכדור בכל זאת אפשר לראות הכוכב המאיר מן הצדדים אם חוא קלוב לארץ כמו שנראה חלבנה‬
‫מכל צדי האלן נס בי הארץ גדולה מגוף המאיר‪ .‬ומה שתפשתי בלשוני מלת שטח הוא לפי'מה‬
‫שגארתי בגליון המודם שכל משא ומתן של הש״ס שם הוא להראות כי גם אס אמי רבא מדת‬
‫העולם היא ו' אלף זה דוקא בחוט המקיף אבל שטח הארץ הוא גדול‪ .‬היבה מאוד‪ .‬ושאלת‬
‫הש״ס מבל*יסא‪.‬די׳ נתן הוא להוכיח קטנות הארץ נגד הברייתא הקדומה וגם נגד רבא‪.‬‬
‫וביותר אני מתפלא על מה שאמר החכם היקר חזה במה שאמר שס י‪-‬וז״ל ואולם מה שביאי■‬
‫' הלב החכם חזה כי השאלה סובבת אל השאלה שלפניה הוא מתנגד מאוד לתהלוכו'‬
‫הסוגיא שם ני כל הקושיות בולן סובבות הולכות על דברי רבא ואין לנו דוגמא כזאת‬
‫שקושיא הסמוכה לחברמח תסוב על חקו׳ שלפניה עכ״ד‪ .‬על זה אערוך לנגד עיניו כמה‬
‫שאלות אלה; א׳ יאמר נא אדוני מה זח שבבל הש״ם קי׳׳ל שאין הלכה אחר התיובתא ‪,‬כאשי‬
‫שאלו בה״מ היובתא והלכתי‪ ?/‬ולמה במקום זה הלנתא כיגא כאשי הוא האמת שהעילה‬
 ‫‪456‬‬ ‫אתות השמים‬ ‫«‬

‫הוא מרוב לששה אלף פרקאות ולדברי הלמב״ס בהקדמה לזדעים החשבון מדויק מאוד ואיך‬
‫זה הלא קמות לננדו כל הני היובחוח אשל הניח הש״ק בלא מענה? ב׳ איה מצינו בכל‬
‫הש״ם פלפול ושאלה בתיובתא בדבל הגדת שאין בו נ״מ לדינא כלל‪ ,‬ואס נשאו ונתנו ד״מ‬
‫שבת נ״ה ב׳ בהא דאין יסולין בלא עון ואין מיתת בלא חטא וכדומה הוא דוקא בענין‬
‫מוסל ואמונה ולא בהגדה גלידא ? ג' יעיין נא בצל״ח בסוגיא דפסחים שס שכתב שמן הברייתא‬
‫מצליס אחד מס' מוכח שהעולס כ״ד אלפי פלסה במניין‪ ,‬וחשבונו מבולל בהקדמה לנודע‬
‫ביהודה מ״ת בשורש המרובע ובמילאו ‪ 576000000‬וא״כ תכוונה על השטח ולא על ההיקף?‬
‫)ד( יעיין נא נפסחיס ב' —ג' איך שנושא ונותן הס״ס לשאול הלבה שאלות פעס להוכיח‬
‫אול' יממא הוא וסעס להיפך אור אולתא היא‪ *,‬וכנגד זה יעיין גס ב״ק צ״ד ב׳ איך‬
‫הש״ס שואל מברייתא על ברייתא אחרת‪ ,‬ועיין במבוא תש״ס שיש הלבה כללים בסגנון‬
‫הש״ס אשל לא נמצא דוגמתס לק פעס אחת כמו שמבואל בתוס' ב״ק ע״ד א׳ ד״ת יאמל‬
‫מעתה למה לא נאמר לישר כל המהדורות כאשל באלתי באל היטב בגליון ‪ 44 — 43‬ש״ה‬
‫שתמקשה שואל מברייתא על ברייתא כמו ב״ק צ״ד או על דבלי לבא עצמו להוכיח קטנות תעולס‬
‫כאשל מבואר שס בברייתא אחרת שכל הי_ישוב אינו לק שעה אחת‪.‬‬
‫גם מת שתמה החכס המופלא תזה על מת שאמרתי שיתכן של' נתן כיון על פאראללאקסע שזה‬
‫שייך לק לידיעת המרחק ולא לבירור הגודל והקוטן‪ ,‬נפלאתי מאוד הלא אני באלתי שמת‬
‫שאין המכוון על הגודל במלת תחת כוכב לק להומה שהעולס מכוון בקו ישר מול הכוכב‬
‫ממעל יע״ש כללו של דנל סוגיא זו המלאה תיובתות נלי סיוס תיובתא והלכתא ! היא זלה‬
‫בש״ס ואין לך בה אלא חידושה שכל מגמתה לתורות כי כבוד ד' הסתר דנל'לסתור ולבנו'‬
‫בחכמת התכונה ברמז המובן רק לחכמים לכל צד בין בהיקף בין בשטח כאשל באלתי באל היטב‬
‫בגליונות תנ״ל‪ .‬ומה שאמר חכס אחד בגליון ‪ 26‬ש״ז שלק על מה שאמר לבא מסברא מסומכא‬
‫דלקיע קאי התיובתא הוא שלא בדיוק כי כל״יהמאת שם ילאה ויבין שחתיובתות■ על גמלא‬
‫של לבא ? אע״כ כדאמלן‪.‬‬
‫וולת זה אמרתי להודיע לכבוד חכמתו שבהקדמת ספל התחכמוני והוא פירש על ספל יצירה‬
‫על פי חכמת התכונה לל' שבתי בן אבלהס הנקרא דונולו נדפס נספר מלא חפניס ־‬
‫מסיים המחבל צד ‪ 32‬ולימדתי בביאור כספל הנקרא תחכמוני מחזור של כוכביס ושל דלי‬
‫ושל מזלות של ד' אלפיס וזי' מאוח ושש לב״ע‪ ,‬וידע באיזה מזל ובאייה חלון של מזיל יהיו‬
‫ז' כוכביס והתלי‪ .‬מבואר מזה שקראו היאשוניס אותם המלחקים המשוניס של כל כוכב בעלך‬
‫מלוצתס בשס חלון ולכן דבליו המחוכמים במאמר חלוני רקיע אין שום ספק בס‪ ,‬עוד‪ ,‬ועיין‬
‫עוד שבת ל״ה א' וסימנך כוותא שלקחו החלון לק לסימן ומשל והענין מבואר היטב בספל‬
‫הישל לל״ת ובל״ן שס כי תמקוס ששוקעת החמה מתחת לכיסה )באגען( נקלא חלונה )חללה(‬
‫של חמה ‪ ,‬ולדעתי מכוון שם זה ושס מול שפילושו מרור היכל)עיין געזעניוס( ואם כן כינו‬
‫שמוח החלונות למזלות אלו כובחיס בצדק ‪ .‬עיין פרקי דל״א פ״ו‪' .‬‬

‫כ גס כודע• כי הקדמוכיס חלקו את;העולם לשלשה מיני איזוריס כאשל‬

‫הוא עד היום )א(איזור החס ‪ .47‬מעלות תחת ותמוך לקו המשוה‪) ,‬ל’א‬
‫■ הייקע צמכע()ב( איזור הממוצע)געמעתיגטע צמכע ‪ 43‬מעלות()ג( איזול‬
‫‪/.‬הקל ‪ 23‬מעלות‪ .‬וידוע ג״כ שהקדמונים לא ידעו מן המקומות שנאיזול'‬
‫הקל‪ ,‬כי כל ישו‪ 3‬שלהם היה לק ‪,‬אויל הממולא לחצי כדול הצפוני‪,‬‬
‫ואיזול הממוצע תזה נחלק באמת לכמה איזוליס כי התחלת האיזול היא^‬
‫חס מאוד ובקופה היא קל מאוד אבל האמצע הוא משובח יפת א‪' q‬‬
‫נעיס‪,..‬והנה קלאוהו הקדמוניס לאיזול החס ‪ Zona torrida‬שלעק־‬
‫ליכע היציגע צמנע ‪ .‬ודימו בי אי אפשל בשוס אופן לבני‪ .‬אדס לשכון‬
‫שמת באמצע והוא ליק ונעול מכל חי‪.‬לגודל החמימות;‬
‫מעתה קלוב הדבל מאוד שחז״ל כינו את תאיזול החם מקום האש‬
‫הנועל נשס גזעם ‪ .‬ומפני שאיזול זה הוא הגדול שבכל איזוליס וגס‬
 ‫קרוב לו‪.‬מעבר השני• יכל חצי ־'כדור הדרומי’אשר לא׳ילעו ממלו ׳כלל‬
‫שאפשר בו‪ :‬היישוב‪ ,‬לכן אמרו גהנם אין‪-‬לו שיעור‪.,‬תענית•ואמרו‬
‫■ גהכס הוא גדול מכל העולם ‪ ,‬וקראו את התחלת איזור הממוצע שמוך‬
‫למזל שרען מקום מושב מצרים בשם גן ע"פ הכתוב ׳כגן ה׳ כ^^רץ־ט^ם׳‬
‫וקראו'את המקום הממוצע‪ .‬באיזור הממוצע בשם עדן להיותו נווב ונאה‬
‫מאוד מאוך ואפשר שהוא הוא אח‪ .‬עדן הנזכר במלכים ב׳‪.‬י״ע ובישעיה‬
‫ל״ע י״ב‪ .‬ולפיכך אמרו מצרים שהוא שמוך לאיזור החם הוא חלק ששים‬
‫מכיש שהוא תחת איזור החם‪ ,‬וכוש הוא א מש׳ •בעולם שהוא ‪-‬עולם‬
‫היישוב בכל עבר ■הצפון‪ ,‬ועולם הוא אחד מש׳ במעלה לערך הגן והגן‬
‫;‪".‬הוא אאד מששים במעלה ־לערך העדן שהוא צווב יותר וארן‘מבורכת‬
‫בכל ועדןהוא אחד מש׳ מגהנם‪ .‬שהוא •קו המשוה וכל עיבר 'הדרומי‪.‬‬
‫באופן שכל עולם כולו הוא בכיסוי קדרה לגהנם‪■ .‬כי כל עולם היישוב‬
‫•לצפון הוא ממעל לאזור החם‪ ,‬וקו המשוה עם צד הדרום נחשבו לתחתית‬
‫הכדור בידוע‪ ,‬וא״כ נחשב כאלו'עולם היישוב מכשה את ^הגהנם ׳ככישוי‬
‫'לקדרה‪ — .‬אחר זה הב'או בפשחי‪• 6‬שם ברייתא אחרת חה תואאה‬
‫‪'/,‬רבי נתן אומר כל היישוב כולו תדןת יכוכב אחד הואייושב׳ תדע שארי‬
‫אדם נותן עינו בכוכב■ אחד׳ הולך למזרח■עולןד כנגדו׳ וכן לגל ארבע‬
‫■ רוחות העולם מכלל דכל עולםי כולו תחת׳כובב אחד הוא יושב‪• /‬‬
‫מאמר זה וכוונת השאלה ־ממנו בגמרא שם‪ ,‬נישה חכם אחד לפרשו‬
‫'וחשב כי'הכוונה עם תחת 'ציוכב הוא‬ ‫בהמיגיד גלמן ‪47‬‬
‫י יושנ'לו‪5‬ור ששכוכב הוא גדול מכלול הארץ‪ ,‬כי לולא זאת לא יוכל כדור‬
‫קען להפיץ אור על פני כדור‪.‬גדול •ממנו על פני כל שעחו‪ ,‬ויש בזה'‬
‫דוחק גדול‪ ,‬כי מלבד שעדיין לא נודע על מי‪ :‬שובבת השאלה שם‪ ,‬עומד‬
‫■ לנגדו גם המוחש והמפורקםכי אפשל לכרקמן להפיץ אור על פני שעח‬
‫י ‪:‬גדול ממנו‪ ,‬ועיקר הפצת האור'תלוי בריחוק וקירוב"גוך המאיר ודחיפה‬
‫קרני;אור אל'דבלים מוצקים כנודע ‪ ,‬ועיין בהמגיד גליון ‪ 5‬וגיליון ‪33‬‬
‫צד ‪ 202‬ש״ז — אולם לדעתי כוונת השואל שם להוכיח־ קענות הישוב‬
‫ואין השאלה הולכת ושובבת על רבא‪ ,‬כי אם על הברייתא הקדומה‬
‫שהפליגה‪,‬״במידת‪:‬העולם יותר •מדאי עד‪-‬שמצרים הוא ת׳ על ת׳‪^ ,‬עבו‪1‬‬
‫י ‪.‬זה‪».‬הפך התלמוד להוכיח מדמיון המוני‪ ,‬קענותי היישוב על פי;ימאמל‬
‫ר׳ נתן שכל היישוב יושב תחת כוכב אחד‪ ,‬כלומר מכוון תחתיו ■בקו ישי‪,‬‬
‫שהרי אלם ■הנומן עיניו בכוכב אחד‪ ,‬רואה אותו עומד ■כנגדו‪),‬היינו‬
‫באמצע היישוב( מצדי ד׳ רוחות‪ ,‬ועל כן היישוב הוא מכוון תחת הכוכב‪,‬‬
‫־ דאם לק פן יהיה כל היישוב רואה את הכוכב ונצד אחד עומד מחוץ למרכז‬
‫^ הארץ אבל מכיון שמארבע רוחות העולם נראהבוכב אחד עומד כנגדו‪,‬‬
‫ע״כ הכוכב באמצע׳ ׳העולסננומד■ולא לצדדיו וא״כ‪ :‬כל■ היישוב תחת כוכב‬
‫אחד יושב והכוכב נראה קען מאוד ויש באמת כוכבי‪ .‬לכת קעניםמכדור‬
‫הארץ וא״כ יש לצדד• ולומר שהעולם קנון מאוד‪,‬־ וכאשר מבואר‪.‬דבר זה‬
‫'יותר בשאלה השנייה •שמוכה מיד׳ להוכיח שכל היישוב כולו_ אינו רק‬
‫‪ :‬־שעה זאהת שהחמה‪..‬עומדת בראש; כל אדם‪ ,‬ואך‪.‬כי ידעו׳ כי־יש־כ״ד‬
‫‪457‬‬ ‫אתות השמים‬
‫שעות ביום שהחמה עומדת בראש כל‪ ,‬במקומות שונות ? בכל זאת‬
‫התחכמו להפליג בקעכות היישוב כדרך שכתב המליץ הרומי ציצערא‬
‫)איס עמים דעק קיפיא( שהמקום אשל האדם יוכל'לעשות גדולות‬
‫באלן הוא קצר וונעע מאוד‪ .‬ונהגו חז״ל בשאלות כאלה לצדד הדבר‬
‫פעם לגדל ופעם למענו מפני התלמידים ומפני המון ■בני אדם שיבינו‬
‫מכח זה שאי אפשל בקל ללמוד חכמות ויעו שכמם ללימוד התולה‬
‫והדינים צל פשועם‪ — .‬ויתכן מאוד שכיון ל׳ נתן במת שאומל שהכוכב‬
‫נלאה מד' לוחות עולם עומד ■לנגד הנותן עינו בו‪ ,‬על הנעייה הנעשית‬
‫ממה ששני בני אדם לואים ■דבל אחד משני מקומות מתנגדות )פמרחל>‬
‫לחקקע( שלהעומד למזרח נלאה הכוכב נעוי יותר למערב ולהעומד‬
‫במערב נלאה ננווי יותת למזרח •ואע״פ שבאמת לשניהם עומד באמצע‪— .‬‬
‫ועוד אפשל שהכונה עם כוכב אחד על כוכב מעלקול ■שנקלא כוכב‬
‫ביחוד או כוכב חמה עיין יקוד עולם מ״ב פ״א ובפי ‪-‬חז״‪-‬ל שבת קנ״ו‪.‬ע״א‬
‫נקרא ■ספרא דהמה ■מפני שהוא הולך תמיד עם החמת ולא נלאה תיעב‬
‫מפני אור תחמה לפיכך אדם הנותן עיניו בו לראותו רואת אותו מארבע‬
‫לוחות העולם כנגדו >ומש עם החמה שהולכת וקובבת כל ד' ■לוחות ‪.‬‬
‫כללושל דבלבעניני חכמת המכונה ■לאדצו חז״ל לדבר בדבלים פשועים‬
‫ובלולים מובנים לכל‪ ,‬מפני שהשתילו החכמה'■כדרך שהקתילו‪.‬קוד‬
‫העיבור והעו הדברים •לכל הצדדים‪.‬‬
‫^ ■אחלי אשל דברתי בדרך כלל ‪ ,‬הנני שב עתה אל הפרע‪ ,‬חקירה כזו‬
‫נחוצה היא לזמן הזה והיא בעיני כדבר היוצא ‪-‬מן הכלל •אשל לא ללמד‬
‫על עצמו יצא‪ .,‬אלא ללמד‪-‬על הכלל כולו יצא—■■כי תלם לאיתי אנשי מדע‬
‫גוזלים גזלה שוה לאמרעל דליך שאמרו לשמואל ילחינאי)לה״ש כ׳ ע״ב( ;‬
‫מדתא ■לא ידע מל ■איכא מילי אחלינייתא דלא ידע — ואם ‪ .‬לא נחפש‬
‫אחל זכות חז״ל‪ ,‬בעסני מכונה וחכמה על פי כללים בלולים‪.‬ונשמוך‬
‫על מח ■שאונל תגוולה >ג׳ פי״ד(■של‪-‬א היה לתם ■קבלה על זה‪ ,‬וכן בעל‬
‫מאור עינים)פ׳ י״א י״ד וכ״ח(שלק בענץ תאקול ■והמותר דבלי המקבלים‬
‫אמת ■וצדק‪■ ,‬ולא בדברי חכמת ומדע תמלוים בעיון וניקיון; אם כן‪.‬בקל‬
‫ייתן חרב ביד אויבינו להרגנו‪ ,‬כי יאמרו‪ :‬מדהא לא ידעו לבנן איכא‬
‫מילי‪-‬אחריני בעיון התולהשלא ידעו‪ ,‬יען_כי דרכי ■תולה ומצוהית‪ .,‬מלוים‬
‫בחכמת תעבע ונתיבותיה‪■ ,‬מקול אחד לשניהם‪ ■,‬ומי שקבל משיני חכמת‬
‫התולה ל־קדש את גופות בני ישראל על ידי חוקלם ומשפעים צדיקים‪,‬‬
‫ביי״י־ קיביי ג״כ הכמת תע‪-‬בע על תאמת‪ ,‬איך להתנהג ‪.‬עם המציאות‬
‫עלפי מצויה השםותורתו‪ ,‬בי‪.‬אי ■אפשר להש?ג השגה בלולה‪ ,‬בחכמת‬
‫ווה שאחל תעבע בלימודי מושל‪ ,‬הנובעים מונקול נפתח ■בשמים אם‬
‫נרגיל נפשנו ושכלנו באהבת האמת ‪ ,‬כפי אשל מולה המציאות בעבע‬
‫אשל בעבור זה נצעוינו מפי נביאים וחכמים להביע אל פועל ד ‪ ,‬ולחקור‬
‫בכל דנל משפע אחל אמיתת ■מציאותו‪ ■,‬לבלמי‪-‬נפן אל שוא נתעה‪ ,‬וגשא‬
‫לבבנו ללא אלקי אמת ח״ו‪— .‬הן מלגלאבפומי דחכימי לחלק בץ חכמת‬
‫אלהות לחכמה הלימודים ואומרים שבעניני תמצות והתולה )פעלנונפע־‬
‫‪30‬‬
 ‫ה מז גי ם‬ ‫‪458‬‬

‫וויקקעכם|אפנוען( גמל‪-‬כבוד הראאוכיס יותר מן האחלוצים; אנל בננכיכי‬

‫‪.‬לימודים )רע^ליען( גדול כבוד;האחרונים להיותם■ בוחנים ורואים יבחוש‬
‫כל שרשי יקודות ההרלבה ‪ •.‬אבל לא יתכןי דרך זה למשכיל באמת כי‬
‫אם המעות מצוי בלימודים‪ ,‬מי ישמור מלתעעות במוקר ומדות הקדושה‬
‫והעתרה? אשר על כן כתב הרמב״ן ר״פ■)בראשית( שמשה קבל משיני‬
‫' עם תורה שבעל'פה■ גם קוד מעשה בראשית על האמת‪ — .‬לפיכך‬
‫חשבתי לתת מרגוע לנפשי לעשר^שלום בין המרומים ולשלול לי מהלכים‬
‫בין העומדים‪ ,‬כלומר'‪ :‬לחקור על אפשרות הליכות• החכמה עם קיום‬
‫האמונה הישנה' )דען פמרעשרינוע'אין דעי 'וויששענשאפמ• מיע' דעם‬
‫בעשנועהענדען אים געזעעצע צו פעראיינען( ע״פ כללים ‪ . ■:‬־ ‪. ,‬‬
‫א(׳ ידוע צי אפילו'בבחינתיהאשור והמותר חובה עלינו להשגיח בדקדוק‬
‫י על מה'שהוא כלל ועל מה שהוא פרמ‪ ,‬כי אן< שנשמרו מן המעות בזה‬
‫שקבלו המורים בדרך ׳כלל ; בכל זאת אפשר בקל‪' ,‬המעות בפרצוי״הדברי׳‬
‫ואם קבלו חז״ל איש מפי׳איש‪ ,‬י•ד״מ 'צורת 'מצות האברים‪ ,‬שוכה‪,‬‬
‫ש^פר‪ ,‬לולב וציצית ואין;בקבלתםעיקש ופתלתל בדרך הכלל כי לא יחלוק‪.‬‬
‫אדם על תמונות המ‪.‬צות האלף כי מד׳ נתנו‪ ',‬בכל זאת ‪ ,‬אפשר המעות‬
‫׳ והמחלוקת בפרמים‪ ,‬ד״מ במשפר ושילוב'־הדצנות בשוכה‪ ,‬כמשפר וקישור‬
‫החומץ בציצית‪ ,‬בקדר הנחת פרשיות בתפילין וכדו;מת‪ ,‬באופן שאם אתה‬
‫^^^ניצי תורה‪-‬׳ופירושיה ממשה רבינו‪,‬‬ ‫אומר אנו קבלנו האמת‬
‫כוונתך רצויה להגיד בזה‪ ',,‬שקבלתי כללילהפזרוש‪ ,‬אבל■בפרמי'הפירושים‬
‫׳ עדיץ‪.‬אפשר המחלוקת וכאשר אמרו במדרשי שמות'רבת• פ׳׳ כי תשא ויתן‬
‫אל משת ״ככלותו״כללי‪ 6‬כללים ׳נתן השם 'למשה ויבואר עוד אי״ת‪.‬‬
‫^ ואע״פ שחז׳׳ל בגמרא אמרו משה רבינו אמר כללות ופרמות בשיני)זבחי׳‬
‫קמ״ו( ‪ :‬זהאמת וברור‪-‬צי אץ שפק׳צלל שמשה אבי' כלי הנביאים־ וחכמי׳‬
‫לימד את התורה; לעמו ישראל בכלל ופרמ‪ ,‬אבל'בכל '־‪1‬אתיברור!הדבר‬
‫'‪ .‬ג״כ שהכללים נשארים חזקים וקיימים באומת ‪ ,‬אבל'בפרמים ־וענפים‬
‫‪ -‬תמשמעפים מן הצללים‪' :‬׳גברה'השכחה באם כמאמרם ז״ל ‪:‬״ג׳ ■אלפים‬
‫הלכות' נשתכחו בימיי אכלו של' משה')תמורה י״ד ע״א( והמזיים ננתניאל‬
‫בן קנז בפלפולו כוונתם ודאי עלפרמי הלצות אבל לא על הכללים בפירושי‬
‫תורת שכמשררלשרידיס אשריד׳ ־קורא אל׳^׳הם — ועל כן תמצא יאמרס‬
‫'־'לפעמים'שכחום ^^חזרי׳זישדום כלומר שיציעו ׳כשכלם לחקורי בפרמים‬
‫ףלישדםי בדרך השצמת רכים כאופן המועיל לכללים המשורים ביד^יחידים‬
‫’׳מכבר‪ ,‬אע״פ ששכל ההמון לא ישיג עעמם־ונימוקם וכמו שהשוה הכוזרי‬
‫)לו׳ ג׳;שי' מ״נו( ענין'החקירה באלוהיות אל החקירה בלימודים אשר ‪5‬הם‬
‫מבורר‪-‬׳כי דעת ההמון'׳נונוה'הרבה מדעת החוקר באמיתית יהמכעים; —‬
‫'מעתה״ הדבר“ברור'שאא בעניני" תכונה ומדע אפשר״'לומר ככת‪ *:‬׳בלתי‬
‫׳ כןפק גילה ר ' שודיות׳יחצווה וטבעי המציאות ־על־אמיתתצ ■לנביאו״לאמן‬
‫ביתו‪ ,‬וכל המקללים ׳ ממצג קבלו' ישודות־ אלו׳ בכלל'ובפרנו> אבל הכללים‬
‫נשארו חזקים וקיימים וצק‪ -‬בפרטים נשכח הרבה; ולכךתצויב אשר דבר‬
‫בעל מאור ננינים )פ׳‪-‬י״אז׳ילהוכיחיכי כדוריות' הארץ כבר צודעתילחכמי‬
‫‪459‬‬ ‫אתות השמים‬
‫ישראל מאז ושבחו איזה פרעיס המקתעפים וחזרו וכסיקדו ננ״פ מציאס‬
‫עולם החדש ‪.‬‬
‫ף אחר הקדמה זו נקל לנו למצוא ראיות נכונות שידעו חז״ל כללי חכמת‬
‫התכונה בעיקרם ושרשם‪ ,‬כפי החוב המועל על המנקש אמת וצדק בכל‬
‫דרכי מעשה כושר‪ ,‬לכבד את ד׳ באורים ותומים ישרים למוצאי דעה‬
‫באמת‪ ,‬כי ממה שאמרו שהקב״ה שע בלילה בי״ח אל‪ q‬עולמות )ע״א‬
‫ג׳ ע״ב( מבואר שידעו שהשם ברא עולמות אין מקפר וכל הכוכבים‬
‫תשעים באויר‪ ,‬עולמות המה‪ ,‬אלא שבחרו‪ ,‬להעמיד המקפר על י״ח אלף‬
‫להורות כי השם הוא ח״י עולמים‪ ,‬וכן ממת שאמר ר׳ יהושע בן חנני׳‬
‫שתשמש הוא אחד מן אלפי אלפים משרתים לו‪,‬יתברך )ילקוע שצ״ו‬
‫וחולין ‪p‬׳( נודע דעתם ממש כדעת המכונה חדשת ולא כשיעת תאומות‬
‫שידמו כי אץ עולם אלא אחד וכי תשמש הוא אלקי גם ממה שאמרו‬
‫שהעולם שלנו מלוי באויר באין שום קמיכה למים ודבר אחר )ירושלמי‬
‫חגיגת פ״ב ה״א( מבואר שכל המאמרים המורים שתאק עומדת על‬
‫תמים ככיקוי לקערה בע״כ מדרך מליצת והבאי הוא )עיין להלן( הן כבר‬
‫נודע בסם מאור עינים שרב שרירא גאון ובנו רב תאי לימדו דעת‬
‫להמון ישראל שתארץ כדורית היא; ועתה אביא לך מה שתשיב רב האי‬
‫לשואל על מה שנאמר לרבת בר בר חנא)ב״ב ע״ד ע״א( תא ואחוי לך תיכא‬
‫דנשקא ארעא ורקיע בהדדי מת זה? והשיב כי מלך אלכקנדריא בנה‬
‫מקום במדבר ועשה בו דמות רקיע וגלגל חוזר להראות בו חכמתו וראה‬
‫אומו רבה בב״ח )שערי משובה קי׳ קכ״ח( ‪ .‬מזה נראה כי רב האי גאון‬
‫ייחק לרבה בב״ח )חכם מצוין בש״ק( ידיעת כדוריות הארז‪ .‬ולדעתי כיון‬
‫רב האי גאון במת שאמר מלך אלכקנדרי בנה מקום במדבר אל מת‬
‫שמקופר )במדבר רבה פ׳ ג׳( מזרק אחד ■כקף‪ ,‬כנגד העולם שהוא עשוי‬
‫ככדור הנזרק מיד ליד‪ .‬מנין שהים עשוי כקערה והעולם ככדור כתתיא‬
‫דתנינא )במק׳ אלילים פ׳ כל הצלמים( כל שיש בידו כדור או קערת‪,‬‬
‫אמר ר׳ יונה אלכקנדר מוקדון כד בעא למיקק לעילא הוי קליק קליק '‬
‫עד שראה אח העולם ככדור והים כקערה ובגין דא ציירין לו בכדורה‬
‫בידה )עיין ירושלמי בפ׳ כל הצלמים ומאור עינים פ׳ י״א( כי לדעתי‬
‫יש לזה דמיון ויחוק אל מה שנודע מא‪:‬כקנדר מוקדון‪ :‬בנקיעמו לארצות‬
‫המזרחיות הלך תחילה למדבר ליביען מקום שכבדו שם את אליל אמון‪:‬‬
‫) ‪ •(Jupiter-Ammon‬ופעל שם אצל כתני אמון לקרוא אומו )את‬
‫אלכקנדס בשם בן אמון‪ .‬ונודע ג״כ מקופר פלונוארק כי ממון)שנקרא>‬
‫בכתבי קודש נא אמון ענינו התאחדות התבל עם אלקים‪ ,‬והקופר‬
‫קורנויאוק רופוק אמר בקפרו ) ‪ ,2‬ז( שבבוא אלכקנדר שמת למדבר‬
‫פממניוס ראו צורת אליל במאר עבור של אבנים שובים‪(umbilico :‬‬
‫) ‪maxime est habitus, smaragdo et gemmis coagm entatus‬‬
‫בלמי קפק הוראת צורת עבור‪ ,‬להודיע כי שם במקום עבודת זרה זו‪ ,‬יש‬
‫עבור הארץ‪ ,‬יען כי לשם באו מכל ארצות הנודעות אז לעשות מקחר׳‬
‫ולעבוד עבולת לאליל הנכבד יומר מכל אלילים‪ ,‬איפוא לזאת המחכם‬
 ‫‪- 460‬‬
‫^^ אלכשנדר אשר רצה“למלוך’ייעל כל"ר‪1‬ננזלם ללכמ״תחללה׳אל■ היבגי'‬
‫• ולהקרא בשם בכו וצייר לכבוד אביו אמון שם‪ ,‬את כדור■ העוצם‪,‬־‪-‬ואה״כ‬
‫י בכר^ גם; כן עיר־אלכקנדריא' על שמו“ מקום'קבוץ‪ :‬כל תו ח רי‪ ,‬א ח‪’“.‬ולשס‬
‫למדבר )‪-‬נט^טס^!!!!!( בא גס כן רבה ב״ח לשיעמ■ רב האי■■לאון ואאה‬
‫‪' -‬צורה זו׳אשר קרא צשיקת ארעא עם רקיע‪ ,‬יען כי הציור רמז על הרכבת‬
‫תבל הארץ מתחת ושמיס ־ממעל והכיח'שם רבה בל׳ח אתיי קולתאו‬
‫‪^^^ .‬כוותאי דרקיע‪ .‬והתפללי ■תפילתו ובין כך הניעו 'את הגלגל ולא מצא‬
‫‪ :‬רבב״ח את קולתאק ואמרו'לו’ שימתין עד למחר בשעה שישוב הגלגל‬
‫• למקום זה שהניח• שם"קולתאו וימצאהו‪ ,‬כי בודאי חתכתגו ־'בצורת זו‬
‫כדמיון גלגל חעולס שמתגלגל בכל יום ממזרח" למערב וממערב'למזרח‬
‫■ היקך• שלם ‪ .‬באופן שנראה' מזה שאף שכדור העולם מתנועע בכל כ״ד‬
‫שעות היקף שלם‪ ,‬בכל זאת קראו את מר^ם התנועה בשם כוותא דרקיע‬
‫‪ .‬י)חלון רקיע('ואמד שם רבב״יח חזינא בוותי כרותי כלומר לולת השמים‬
‫■■ כתחלקה לכמה חלונותי כמקפר■ המקומו׳ לתנועת השמש במזרת העולם‪,‬‬
‫‪ -‬ואם פן מפויש'שלשון חלוני רקיע• הוא לשון מליצהייול^א חלוכות־ממש‬
‫^^תיך שפמ־שו תרבה שמ שותיך“ לשון‬ ‫■ ע״ד שאמר י הכתוב ושמתי‬
‫חלון)ישעיהל׳ד י״ב( כי חברו מוכיח עליו ושעריך צאבכי‪ -‬אק‪7‬־ח אס כן צןמש‬
‫ושער במושג‪ .‬אחד נאמרו‪ ,‬לתורות כי השערים' והחלונות■ אשר‪,‬האור‪-‬יבוא‬
‫^^בפליון‪ 91‬ש״ד(‬ ‫' ‪,‬בם^ כדמו‪-‬כדמות שמק מ־קיע‬
‫שחז״ל■ קראו י')ירושלמי■‘רה׳׳ש■ ^פ^'■י את‬
‫^ ^ ה' ברקיע י בשםז' ״חלונות‬ ‫'‪',‬שש׳׳ה' ^יאות^תאז^ש■'בשפה״ כפץ‬
‫^^מרישיכשמש'לכל משכיל אמיתי‪ .‬״ ׳‬
‫ךן׳"ג( ■פירוש אכתוב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד שהכמנת שבכל׳הגלגל‬
‫‪-‬כולו'הוא תמיד ערב במקוס אחד ובוקר במקום אאש לפל ״המש כ‪v‬לו‬
‫י' )עיין רמב״^‪ ,‬יהיה לנו ׳לעיכים‪ ,‬קעיכיחס של חכמי‪.‬ישראל'■ללמי'שגורות‬
‫׳ תיר‘ לראות אמיתת המחאות ו ^ ממה שידעו ^ ר י לןכמי השכןיקמאור‬
‫י י&בנת‪ .‬בלילה שישו ו״מהמקרבות קרני'ישמש אל‪ -‬הירח^יכמובן'מכמה‬
‫׳ ‪ -‬מאמרים^( מלוא׳י שאי אפקר'שתשקע השמש לתוךכיפתי־הא^יע בלילה‬
‫מקך^^^^דיליבין׳העולס׳הארש״לשמק כאשר כראה'()נפש^ומ‬ ‫־והכיפה‬
‫‪ ::‬מקומות־ מ׳׳ כן) פ ש ש ס ־צד■ ע״ביי ב^׳בי ש׳ת י״ע״צן עיץ קם ]׳'צי‪-‬אם‬

‫■ע^פ^גס‪-‬ממהישי^עו לפלפל'ומן חצ׳יפת'כל’ כוכ‪'*^5‬לפמ ו״דעו'כי״קיצזב‬

‫*!‬
‫■־ ‪-‬ו‪ -‬־ך‬‫■‬
‫' ׳־*‬ ‫ן‪, ,‬‬ ‫^‬ ‫‪.‬‬ ‫^ ‪,‬‬‫׳(‬ ‫׳ י*‬ ‫^‬ ‫*׳‬‫ך‬‫*י‬‫■'‬
‫■ ■י״ י ■‬
‫‪-‬‬ ‫>* ״‪',‬׳‬‫•‬ ‫״‪ -‬ג‪,‬‬ ‫‪_.‬‬

‫י' י(ינ'דאש ׳השגה וכ׳^יע״םיבשאלמ אעדיס ‪ ,‬יאם ראו 'אמ'»‪$t‬גנה^צ‪ S‬ונ‪S‬״אץ‪lC‬דר^^‪ic‬ואם‬

‫אמרו העדים שראו אנמ&< נצפמה‪-‬או לסג^החמה ‪ ,‬לא ^מזו כ^ים ה*ןאי‪ 1>-1‬פ שרזגס»הג^לי‬
‫מעולם •לא^לאסה^החמה*קגימהה‬ ‫שתעמוד• הלמה^‪-‬עד‪-‬״ו‬
‫^שס^ה‪/‬פרשתגסםלו‪-‬מגז*ל י^‪.‬ני^וני׳‬ ‫המעה'המפיצם‪.‬אגל על‪.‬שעיז‪-‬הלעה‪ ",‬ממילא‬
‫^^^^ל>המולד‪£‬נכ‪,‬ח^הגאיה‪,‬י‪J‬נל’ ו אוי‬ ‫אלץ שלנו‬
‫^^ר)ע״ן־ 'ת»״ע'שס('וא׳^מעו?ויע‪5‬־כי א^ הגא‪-‬מננ‪,‬ח מן ■^מש־הואי;־ ■■ ‘י*'•'‬
‫‪461‬‬ ‫אתות השמים‬
‫כוכב שבתי סאעורן( נמשך ל פי ד שלשים שכה כאשר הוא באמה‪ ,‬א‪ q‬כי‬
‫בשאר כוכבי לכת לא ידעו עוד לכוין הינוב וושך זמן הילוכן קביב החמה‬
‫)ב״ר פרשה י׳{; וממת שאמרו בירושלמי )קוכת פ״ב ה״ו( לחלק בין‬
‫מ כני חמה לכוכבי שבת‪ ,‬ואמרו שהכוכבים שכראיס בשוכה צריכין‬
‫שיהיו כוכבי חטה‪ ,‬כלומר ולא כוכבי שבה אשר כל אחד הוא שמש בפני‬
‫עצמו וחיל כוכבים עגנו)איין אייגעכעק'זמככעבזישעעם( ואין על תושבי‬
‫תאין שלכו חובה להשגיח רק על כוכבי חמה שלכו)פלאכעעען(‪ ,‬מבואר‬
‫שדקדקו בכללי ידיעה זו אס גס לא הצליחו להעמיק בפרעיס נלעמוד‬
‫על אוויהת כל ‪ p‬עי‪ q‬המתקעף בדקדוק ע״פ כלי מחזה המועיליס‪ .,‬וכן‬
‫ממה שאמרו שאפילו השמיס החדשיס והאלז החדשה אשר ה׳' עו ש ה‬
‫)ישעיה ש״ו( כבראו כבר מששת יולי בראשית‪ ,‬והמוכה כמו ‪,‬שאמרו‬
‫התוככים החדשים שהשס בורא תוליד שמיס ו א ק חדשות‪ ,‬וגס שוכבי‬
‫דשיבועא )קממעעען( המה עולמות מתהווה לאע לאגי זה כמה אלפיס‬
‫שכה )ווערדעכדע וועלעען( וב״ר פ״א( וזה לשוכס שס ‪ :‬ר' הוכא בשס‬
‫ר‘ יוקי הגלילי אומר אפילו אותן שכאמר בהס כי הככי בורא שמים חדשיס‬
‫כבר הס ברואים מששת י״ב‪ ,‬שכאולר שמיס חדשים והארץ החדשה חדשה‬
‫אין כתיב‪ ,‬אלא החדשה כלומר הארץ אחדשה הידוע מכבר‪ ,‬וזה שייך‬
‫על כוכבי דשיבומא"( גס כודע להם שהשמש הוא גו‪ q‬ארצי עכור וולאור‬
‫שלה הוא מעעה שפוגי קביבות השמש‪ ,‬כאשר יאמרו התוכנים החדשים‪,‬‬
‫כי כן אמר ר׳ נחמן וולד׳ קהלה ג׳ ד׳( גלגל שמש מן הארץ נברא שנאמר‬
‫האומר לחרש ולא יזרח חרק כחרשי אדמה‪ ,‬ומי יודע אס לא כוונו במה‬
‫שאמרו)ב״ר פ״א("שהארץ נקראת ארץ מפכי שרצתה לעשות רצון קוכה‪,‬״‬
‫אל השיעה החדשה )שהיא ישכה באמה( אשר אמריה תאמר‪ :‬כי הארץ­‬
‫* ׳‬
‫מקבבת במרוצתה את תשללש ולא בהפך‪ ,‬כי כן כבר שערו בעלי כ ת‬
‫פיעמגלזרמק כנודע‪ .‬ואלו כוונו במת שאללרו שרצתה לעשות רצון‪.‬קוכה‬
‫על השמיעה הכללית בעת הבריאה ‪ ,‬א"כ גם השמים וכל צבאם רצו‬
‫ושמעו לקול בוראם באופן שנוכל לומר שידעו־ חכמי הורה שבע״פ את‬
‫קודי הבריאה בדרך כלל כפי היאות לתופשי תורה‪ ,‬להשתדל בכל מאללצי‬
‫כח להשגיח במציאות כולו ולידע אמיתת כח מעשה בראשית‪ ,‬אשר‬
‫בלעדו אי אפקר לשלנור חוקי אמת ולנצור ללשפעי צדק בדרך הכלל‪.‬‬
‫אכן בפרגיי הדברים לא יכלו להעלליק בחקירה כי אי אפשר לפורעה כי‬

‫־‪ 4‬יתכן שהכוונת ינל מרצות חדשות אשר מצאו ־■ולדי היס נאכיוה ■ויחכן ג״כ שהכווכה על‬
‫ציאס כוכבים נרקיע שלא נראו מקודם במו אותם שנקראו בפי הסוכניס החדשים אסעננראידען‬
‫ו פלאנעטאידען כלומר כוכבים גדולים שנתחלק^ לקטנים ‪ .‬ועיין וואלעאיר בספרו על מדות‬
‫עמים ‪• les Moeurs et l'Esprit desNations‬נ‪ 81»1811‬א‪£‬צד ‪ 4 2‬אמר בשם אריסטלורק‬
‫זיותמווס שהכלדיים ידעו היטב בתכונת חדשה וז״ל ‪Aristarque de Sanios nous 1‬‬
‫״‪apprend clie les feages de Ohaldèc avaient connu combien est in‬‬
‫‪posible c h e la tqrre occupe le centre du monde planètaUe: qu’il‬‬
‫‪avaient assigné au soleil cette place elü lui anpertient ; ou’ils l'ac‬‬
‫‪soient rouler la terre etc.‬‬ ‫'‬ ‫'‬ ‫^‬ ‫׳ ׳‬
 ‫אתרת השמים‬ ‫‪462‬‬
‫לבה היא‪ ,‬וכל לבבם פונה אל תורת אל חי‪ ,‬לקיים שלשיה ולממורנננפיס‪,‬‬
‫י כללותיה ופלעותיה כפי האפשל לכח שכל אנושי‪.‬‬
‫הן נלאה מה שכתב בעל קפל נחמד ונעים )קי׳ ק״ד( בדבלו על‬
‫^ הלאב״ע ולדלן שלא ידעו עוד שהאלן כדורית היא ודימו שהשם; על‬
‫נתלות יכוננה כפשועו שתאלץ עומדת על המים )וזה ‪.‬באמת תמית‬
‫גדולת שתלי תכוזלי שתית בימי לאב״ע וקודם ללד״ק כבל דיבל מכדולית‬
‫תאלץ כדבר פשוע שאי אפשל להכחיש‪.‬בשום אופן) מ׳ ג׳ קי׳ מ״ע( והוא‬
‫־ טשא‪.‬משלו שם להוכיח כי אי אפשל לעמוד בנקל על קוד התולה‪:‬שבע״פ‬
‫ופירושים היוצאים מכתובים הנאמרים באמת‪ ,‬אדרבה ההמון ידמה׳פשעות‬
‫תענין בהפך מ » ש ה ג ! ד ‪4‬לנו חכמים יולשי תולה מפני■ שלא יכלו בקל‬
‫להשיג חקר א ב' ^ תעולםףיכמו שמדמה ההמון שהאיץ שעחית היא‬
‫ובאמת היא כדורית‪ ,‬וכן כל שאל תכונות העבעיםנעלם אמיתתם מהמון‬
‫וכן הוא באמתת ההולת( אמל שם כי על שיעה חכמי ש״ק אין להפליא‬
‫אם נלאה מדבריהם לפעמים‪,‬ההפך ממה שנתבאר ע״פי חכמת הלימודים‪,‬‬
‫‪.‬שחכמי ש״ק דברו בקוד וחידה‪ ,‬ואי אפשל לברר דעתם על משקל בלול‪.‬‬
‫זה אמת וצדק‪ .‬אבל עדיין אנו צריכים להעיר את לב היהודי־ האמיתי‬
‫אשל לבו תמים עם קבלה חז״ל בדין'והלכת‪ ,‬לאחוז במעוז הכלל א׳של‬
‫אומל‪ :‬והוא ל ד ע ה׳ כ’ כלל‪,‬גדול‪.‬הוא נשלשי תולה שבע״פ שהמציאות‬
‫נמשך אחך התורה יען כי על פי‪ .‬חכמת התולה שהיא נוכל ת חכטה‬
‫עליונה ברא י'‪.‬השם אס עולם‪ ,‬העבעי‪ ,‬והתולה קודמת לעולם בזמן‬
‫י‬ ‫^‬ ‫י‬ ‫■ ובמעלה )ב״ל פ‪/‬י״ז(‪.‬‬
‫ך ולפ״ז אלו היה תאדם משיג קודות התולה על אמיתתם‪ .‬ממילא הוא מן‬
‫ההכרח שידע גם כן תכונת כל העבעים‪ .‬על האמת‪ ,‬באין שום תוקפות ׳‬
‫וגירעון‪ ,‬מן הקודם אל המאוחר‪ ,‬וזה דרך תנביאיס אשל לוח ד׳ דבל כ ס‬
‫י ומלתו על לשונם;‪.‬אבל שכל לוב אדם יוקש נמוק שי'מלמה ושעות‪,‬‬
‫ואפילו‪ .‬חכמים גדולים עלולים לחלל קודש ולהמיר שוב ברע ואמת‬
‫‪ ,‬בשקל‪ ..,‬וכל‪,‬ענייני' בחינה וניקיון בתכלת השכעיס תלו?ס‪ .‬ועומדים על‬
‫החקירח מן המאוחל' אל הקודם‪ .‬ולכן מפני שחכמי ישראל אע״צ‪ 2‬שאינם‬
‫נביאים בניי נציאים המת ‪ ,.‬זה‪:‬דילכסי בקודש תמיד‪ :‬לפלק^‪.‬נתיב יושל‬
‫ולשקול כל דבל במאזני משפש תהתנגדוה‪ ,‬של שני מיני ידיעות‪.‬קלו ‪.‬‬
‫בכ‪ q‬משקולת האחת מניחים את תמקולת והמקובל מפ* נביאים‪ ,‬קיא‬
‫המדע והחכמת מן הקודם אל המאוחר‪ ,‬ובכ‪ q‬משקולת השנייה מניחים ׳ ־‬
‫את המדע והחכמה העולה ליודעים חן ע״י נקיון מן המאוחר אל‪ -‬הקוךם> ‪-‬‬
‫ובעבור זה כקל לתופק המשקולת למאוס בלע ולבחור׳‪:‬בשוב‪ ,‬כי‪ ,‬במקום‪,:‬‬
‫אשל ימצאו לבירור קייס כי המציאות‪:‬נקתנת ממה; שחגידו לנו זקטם ■‬
‫ז״ל אז תכבד כ^ משקולת ידיעת המאוחר‪• ,‬ובמקום שהדבר קפק‪ ,‬יתנו‬
‫עוד‪ q‬ומעלת למקורת־ מן הקודס אל המאוחר ■וכ״ק־ במקום י שהמציאוה‬
‫■מקכיס עם המקובל או עכ״פ במקום שאפשרלהשתדל לקרב שניאם;יחד‬
‫׳־בדרך מושכל‪:‬אשל דעא חכמים‪,‬נוחה הימנו‪ .‬ד א של פי המקובל לנאכמי‬
‫‪463‬‬ ‫אתות השמים‬
‫ש״ק‪.‬חובה הוא על איש ישראל ליחג בתעכיס;אם היה דגר געיר ודין זה‬
‫מובא לפקק הלכה )כש״ע או״ח קי׳ מקע״ו( אגל המ״א כ מג שם מאחר‬
‫שנתברר שבעת כזאת האויר מזיק מאוד למתעכה‪ ,‬אקור להתענות‪.‬‬
‫ובע״א כ״ד ע״ב פרה וחמור בס שלש שנים ודאי לכהן משום‪.‬דלא ילדה‬
‫קודם שלשה‪ ,‬וכסבו התוק׳ בזמננו מעשה בכל יום פרה יולדת בת שתי‬
‫שנים‪ ,‬מפני שנשתנה העבע ועיין חולין מ״ז כל חמי ברייתא הכי' אי ת‬
‫להי וכי״אשישם ובתוק׳ בכורות י״ע ע״ב ד״ת פרת‪ ,‬ועיין מ״ק י״א ע״א‬
‫תוק׳ ד״ה כוורא חשבו איזה דברים שנשתנה תעבע ממעליותאי לקכנת‬
‫ובהפך‪ .‬ואין הדבר כן בדין המקובל‪ ,‬ד״מ במיני ערפה כי אע״פ שהודו‬
‫כי תזמן ו העגע משתנים בפרעי המקומות ופרעי בעלי חיים‪.‬לפז שינוי‬
‫האויר‪ ,‬ותם עצמם אמרו במקום אחד אפשר דבדרי' לתו קמא וחיה‬
‫)חולין נ״ד ע״א( •ועיין ר״נ ר״פ א״ע‪ .‬וגס יש חולקים ומשתדלים לגרר‬
‫שיש מיכי ערפות שיוכלו לחיות‪ ,‬וחיות הנה באמת‪ ,‬בכל• זאת‪.‬אי אפשר‬
‫לנעות מן המקובל אפילו כמלא נימא‪ ,‬יען בנדון זה שהוא לתכלית קדושת‬
‫גוף האדם והרחק מן הכיעור וכדומה ‪ :‬לו‪ ,‬אפשר בקל להשוות■ המדע‬
‫המאוחרת‪ :‬עם המקובל מקודם ולהעות המציאות אחר‪.‬התורה הקדושה‬
‫'אשר אמריה תאמר כי הערפה אקורה אפילו למ״ד ערפה חיה מפני‬
‫שלא נותן לאכול רק דבר שלם• באבריו וכל מום לא ירצה‪ ,‬ואת אשר‬
‫קבלו חז״ל שהוא חקרון גדולי בתשלום אברי הבהמה ד״מ הנקכ גושע‪,‬‬
‫ותחקרון בריאה וכדומה‪ ,‬תזיק האכילה למידות האדם המוקרי׳‪:‬אשר‬
‫גם הוא מחויב להשלים אבריו מכח האכילה‪.‬על דרך המועיל לגריאת‬
‫הגוף והנפש יחד‪ ,‬כי צריך■ הישראלי לשמור האברים ־‪:‬הקבועים‪.‬־ למאכל‬
‫־ ודיבור כמו‪:‬הושע‪-‬והריאה •בקדושה־ ועהרה;־ כללו‪.‬״של׳דבר‪ -.‬חז"ל השתדלו‬
‫בכ״מ להקכים ■שיעורי תורה עם העגע‪:‬ועד״ז אמרו‪:‬בחכמה‪ :‬לאל גומר‬
‫עלי שאין ב״ד של מעלה נכנקים לדין אלא ׳א״ע קדשו ג״ד של מעה־את‬
‫החודש‪ ,‬ובתולה שזנתה פחותה מבת שלש בתוליה‪ :‬חוזרין‪. ,‬לפי קביעות‬
‫ב״ד של‪:‬־מעה את השנה‪ :,‬ואם עברו חדש אחד‪■ :,‬נתעברה השנה לתועלת‬
‫הבתולה‪; ,‬אע״פ שכבר נעשית בת‪ :‬ג׳ נדרים ירושלמי פ״ו ה״ח‪-,‬עעם הדבר‬
‫■הוא מפני שבעבע הענץ מאויבין‪':‬ב״ד לעבר חדש אחד כשלש שניהבדי‬
‫להשוות שנות הלבנה לנם שנות החמה‪ ,‬ואם כן בהכרח אם נמלכו‪:‬ב״ד‬
‫שלא לעבר ;מפני שהחשבון כבר‪ :‬נכון ע״פ‪:‬עבוהין‪ :‬של‪--‬שנים'הקודמ;ה‪,‬‬
‫א״ב בתולין אינן חוזרין ואם נמלכו‪:‬לעבר לצורך‪ :‬אז ממילא מבורק׳שלא‬
‫‪ :‬עברו עוד שלש שנים ולכן בתולין חוזרין בעבע‪ :‬שהרי אינה ג ת שלש שנים‬
‫שלמות באמת‪ ,‬באופן שכל־ ה מי עויי ם של תורה‪ 1‬נמ שכין;אחר המציאות‬
‫בעבע והעבע בכלל‪.‬נמשכת אחר חכמת התורה‪ .‬ואמרו ברכות ל״ב ע״ב‬
‫מזלות ביאתי‬ ‫׳מליצה נכבדה‪ :‬אמר ה ק ב ־ ה ב ת י שנים‬
‫ברקיע׳ יעל כל מזל ומזל! בראתי לו שלשים חיל ועל בל חיל‪ ,‬וחיל‬
‫בראתי שלשים לגיז^ ועל כללניון בראתי שלשים רהטון ועל בל רחטון‬
‫בראתי שלשים קרטק‪ ,‬ועל כל קרטון בראתי שלשים גםטרא ועל בל‬
‫נסטרא תליתי כי שם*ה אלפי ריבוא כוכבים כננד ימות החטח‬
 ‫אתותיהשט^!פ‬ ‫‪464‬‬

‫לאצראר‪/‬יאלאבשבילף‪.‬־לד‪:‬עמי׳כווכו‪:‬זנחשנון‪.‬כוכב’ישבת לששה‪,-‬מיגים‪:‬‬
‫■ ‪:‬מזל;‪:‬חיל*‪:‬לגיון)לגיון(‪ ,‬רהטון‪/‬קהרטון וגסטראיעל ששס מעלווזדהוכביס‬
‫נאור?ם )זעקש ‪.‬פעדשידעכע גלעקען ד עי שנועלגע( הנראים‪.‬־לעיגיס‪,‬‬
‫■ והמדרגה השביעית‪) .‬ליא ^ינעננוע גרעקע( היא בלתי כלאיס לעין‪:‬׳בלא‬
‫‪:‬כלי‪■-‬מחזה בכל זאת ידעו שהם‪■ :‬בלי‪: ,‬מקפל‪ ,‬וכל ■אלה חילוקים נתאחדו‬
‫■ ונדבקו יחד על ידי ישראל‪:‬המאמין באל אח‪ -:1‬בגלא• הכל בחכמה‪ :‬נפלאה‬
‫לתכלית ; •נעלה ונשגב‪.‬־ בנעימת חבול עניניס שונים‪ : .‬האלמאניע■‪■:‬והיא‬
‫י‬ ‫י‬ ‫■‬

‫^ ‪. .‬־ ;‬ ‫מיוקדת בתולה והחכמה״של‪ 1‬מעלה‪.‬‬

‫ן לבאר‪:‬מחלוקה ־ל׳׳אליגטל‪:‬ול״י ■אם העולם ■משכך ־מצד צפון א)‪ :.‬לא *(‪',‬‬
‫צריך אני־ להקדים דבלי חז״ל■ הצליכים ביאור )בעילובין־נ״ו‪:‬ע״א(‪:‬־ ל׳‬
‫ל ‪ .‬יוקי!אומלל‪:‬״ אם אינו יודע‪ .‬לרבעה בריבוע של עולם מלבעה במץ התקופה ‪.‬‬
‫■ ‪:‬כיצד *חמה‪ :‬יוצאה■■ ביום אלוך ושוקעה ביום ארוך זה הוא פני;צפון;|תקופת‬
‫תמוז־(‪; .‬חמה‪.‬יוצאמ■‪1‬ביום־‪-‬קצל•'ושוקעת‪s■i‬יום‪ ,‬קצר!זה״הוא‪:‬פנ’‪:.:‬ללום‬
‫‪) .‬תקגפת*‪.‬נובה‪ 0‬״'‪:‬תקופת^‪.‬ניקן ותקופה״תשלי; חמה‪.‬יוצאמ‪,‬י;בחצ’‪::‬מזלח‬
‫‪: :‬ושוקעת ‪3‬נזצי!־מעלב; שנאמר ‪ , :‬הולך אל דרום ושובב אל צפון ■הולך ‪-‬אל‬
‫‪ -‬דהוט עיוס‪-‬ל׳ ום‪ 1‬בכ אל‪: .‬צפון עלילה;לשובב קובבי‪ .‬הולך‪ :‬הלוח‪ -,‬אלו־פני‬
‫‪ ;.‬מזמח־ופני מערב; י;פעמים מהלכתן פעמים משבבהן־‪:.‬־אמל רב משלשיא‬
‫■ ‪::.‬ליסצהונ'לתני;'כללי‪ ; ,‬דתגיא לא ויצאהלחמה מעולם מקלן‪:‬מזלחי״ת וצפונית‬
‫‪ :‬עשקטה‪:‬־בקלן מערבית צפונית‪:' ,‬׳ולא יצאה חמה ־מקלן ‪:‬מזלחימ ללןמית‬
‫' ״ושקעה;‪:‬כקלן‪-‬מעלבית'‪.‬דרומ‪ 7‬ח‪^:.::‬־ מאמל‪,.‬מ‪-‬תזא תמוח‪:‬בכולו‪::‬דא( ל׳‬
‫ל;' יוק>• מתחיל למשימני‪: .‬התקועות ומחלקן ‪-‬להורות;כי‪ ■:‬החמה הולכת בימות‬
‫;‪...‬החמה ביום ארוך באני צפון כא שלהוא באמת‪ ,‬וב?מים הקצל‪1‬ם;■בצד‬
‫; ־למם ‪;,‬־ ומביא לאיה ‪.‬על זה מן׳‪.‬הכתוב הולך‪• ,‬אל דרום‪:‬ביום‪ .‬ושגבב אל‬
‫; צפקו׳בלילה‪:,‬איזה ימוש יש לתליבת תחמת׳־ביןם ובלילה לתנועה השנתית‬
‫רשל־החמה ■בתקופותיה המשונות? ב(;‪:‬על‪ ,‬תקופת'‪.‬םשן‪ :‬ותשלי‪::‬שהחמה‬
‫‪’: ■:‬וצ‪-‬קת‪5:‬בחצ? מזרח^ ונזוקעה‪':‬בחצ? מעהבדמביא לראיה ‪:‬את;‪-‬הכתוב־‪-;:‬שובב‬
‫‪: .‬הולך הרמז■ אלוופני‪-‬מזמח־ ופני‪ .‬מערב‪ ,‬עעמים‪ ,‬מהלכחןמפעמ‪:‬ז ‪:‬משבבתן‬
‫‪■,‬זפימם־לש״יפעמים־ומהלכתן ׳ביום‪ .‬בימים אלוכיםגשסחמה‪ ‘,‬מ שבבתהלוכ‬
‫■ ‪::‬מן״המזלסינומערב‪ -‬של‪:‬הרקיב( ופעמים משנבתן■גלילות‪:‬ארוכות >שהחמה‬
‫‪:‬משבבח לצדדים‪ :‬ב מ ח ל ת ׳'מזרח ׳ ומערב‪:‬ואונה מ הלכ ת‪ ,‬ה מב‪ :‬מ ת ס( וזה‬
‫;׳ איכה ׳רק‪.‬לשונןח רש״י‪):‬בב״ב‪.‬ב״ת(;ונשאל מקנמוה‪:‬שהחמה משבבת׳ללדדי '‬
‫־״;רקיע ^אינת■■‪:‬מהלכת׳ לאופק שתחת‪::‬רגלנו‪ .‬ויקשה עליו‪,‬הה‪ .-‬כי״ נלאה‬
‫כ ‪:‬ש^וס■ זח‪:‬םגי ־מזרח‪-‬ועני‪*.‬מעלב ‪.‬פעמים; מהלשתך־ופעמים משבבתן־הוא‬
‫‪;-‬מרך‪:‬ל לעומת‪--‬תקופת ‪ .‬כישן־ותקופת תשלי‪:‬שהחמה■ יוצאה בחציי׳מזלח‬
‫‪; ■:‬ושוקעת ■בחצי ־מ‪ 3‬נלנ •יען שני אלו לא;שייך משלכמן ‪.‬־ומשב‪ 5‬חן כ פ י ל וש‬
‫! ‪.‬לש״ו פ’‪,-‬הימים• והלילה‪-‬נשתי‪.‬יתקופות• ^לו־שןוין וא״כ‪ ,‬גם״ הילוכה ■וקזבובה‬
‫־ ־ * ♦ ( כ ״ ה ר אם־העולס דומהלאנשדרה או דומה‪.‬לקובה‪ ,‬נדין^המגיד גך׳ה גליה■;) ‪;3‬‬
‫מה*שכהנ' חחכס שלא״ר *ולדל^חזה ישלא' 'לי כאשל‪ :‬ימאדנאי״ה"‪ :.‬ונגר ההצ׳הי‪:‬הצאי׳הפול‬
‫!זאץ ’מצוה צהעצ^ס־ לדגגיי מז״ל־אפילו‪.‬מו‪1‬שג>ם נכלדיסי;'אם פשרות זנדימם־;‪1‬ן‪/‬ינו‪» ,‬הווג(לנו‬
‫מ‪..»:‬בזהאנד?וה?ים;יד למלטיג?ה׳ >;יתל עץ( ע״כ לק הפשוט‪;,‬יון‪ 1‬ר אגחיך־ •;־ ‪,‬־ ‪:•,‬״ ‪.3‬״‪.‬׳‬
‫‪465‬‬ ‫אתרת השמים‬
‫של חמה שוה ’ולא םייך פעמים מהלכהן פעמים מתבבתן? והריע״בא‬
‫כתב בעירובין שם על דברי רש״י בפי׳ משבבחן וז״ל ‪ :‬ורביכו ז״ל קורא‬
‫קביב‪ ,‬למה שמהלכת בלילה כמו שפירש למעלה מזה‪ ,‬ופתן נועם לדבר‬
‫לפי שבלילה איכה מהלכה אלא קובבת חוץ לכיפה ואין זה ככון אלא כל‬
‫שמהלכת החמה בדרך כעיה כקרא הילוך וכל שמהלכה ביושר ממזרח‬
‫למערב כמו בתקופת כיקן ותשרי כקרא קיבוב‪ .‬וא״כ נראה שהריטב״א‬
‫אין דעתו כוחה לפרש קביבה מחוץ לכיפה אלא בעיגול קביב הכדור‬
‫אבל בכל זאת קשה גם על הריעב״א דפשעות הלשון משמע דפעמים‬
‫מהלכת! קאי על פכי מזרח ומערב בתקופת כישן ותשרי או עכ״פ באתת‬
‫מהן ולדברי ריעב״אמהלכמן קאי על הנעיה לדרום או לצפון? ג( והשאלה‬
‫היותר חמורה היא‪ :‬מה שמקיים המאמר שם‪ :‬אמר ר‘ משרשיא ליתכהו‬
‫להכי כללי‪ ,‬דהכיא מעולם לא יצאה החמה בקרן מזרחית צפונית• ושקעה‬
‫בקרן מערבית צפונית‪ ,‬ומעולם לא יצאה החמה בקרן מזרחית דרומית‬
‫ושקעה בקרן מערבית דרומית; מאי בעי ר׳ משרשיא בזה‪ ,‬ואל‪ :‬מה‬
‫כוונה הברייתא הנא לא ־רצה ר״מ להכחיש את המוחש והמפורקם‬
‫שבאמת יש יציאה ושקיעה בכל העולם ?‬
‫למען בא עד תכלית די באר וישוב כל השאלות ‪ ,‬׳ אקדים לך קורא‬
‫נעים עוד שאלה אחת גדולה מאוד אשר עבורה פערו רבים פיהם להלנניג‬
‫על דברי חכמים במה שאמרו בברייתא זו שהבאנו‪ :‬הולך אל דרום‬
‫ביום וסובב אל צפק בלילה« איך יתכן זה שהחמה הולכת או קובבת‬
‫צפון בלילה והוא־ ידוע כי ברוח צפון אין החמה מגעת שם כלל‪ ::,‬אלא‬
‫החמה יוצאת במזרח וכוטה אל הדרוס כקיר נטוי ׳ולעת‪ :‬ערב באה אל‬
‫מערב יושם שוקעת ומה זה שאמרו ׳קובב אל צפון בלילה'‪ ,‬הלאזבלילה‬
‫הולכת החמה לשיטת הישנים אל תוך יסי אוקיינוק ולשיטת החדשים‬
‫מעבר לחצי כדור שלנו ולא בצפון העולם שלנו‪ ,‬כי אלו כן היינו רואים‬
‫גס בלילה לאור תשמש ברוח צפון? שאלה זו מביא‪ :‬החכם הישראלי בפ׳‬
‫י״ב ממאמר שני מקפרו ‪.‬‬
‫והוא הקיר מבוכת זו בטוב טעם ודעת באמרו‪ :‬שכוונת חז״‪.‬ל קובב‬
‫אל צפון בלילה הוא בחצי כדור שתחת כפות רגלינו כי על חצי כדור‬
‫שלנו תנטיה ביום הוא תמיד לדרום‪ ■,‬בין בימים תארוכיס ■יבין בימים‬
‫הקצרים‪ ,‬אבל קשה הלילה מעבר תשני נוטה תמיד לצ‪-‬פון ובזתזצדקו‬
‫דברי חז״ל בתכלית הצודק‪ ,‬וכתב ע״ז בעל נחמד ונ עי ט) קי׳ קל״ז( זה‬
‫יישוב נאה מהרב ז״ל מה מאוד דבריו מתוקים לחכי ‪ .‬מבואר^מזה באר‬
‫היטב שבע״ב חז״ל ידעו והחליטו אמיתת מציאת כדוריות הארז כי החמת‬
‫קובבת אל צפון בלילה רק בחצי כדור האחר‪ ,‬ואני מו ‪ q’p‬לומר‪ :‬שבחכמה‬
‫בחרו חז״ל לומר על הנטייה של יום לדרום לשון‪ :‬הולך זעל ההילוך‬
‫בלילה אל צפון סובב« כי לשוך הולך פירושו הליכה אל‪ .‬מקום‪ :‬מכוון‬
‫אשר ההולך ירצה להשיג‪ ,‬ומלת סובב בא לרוב על הילוך‪.‬בלתי ■עצמי‬
‫רק להשיג תכלית אחר‪ ,‬קובב קובב ההולך עד שבא■ למקום הנרצה‪,‬‬
‫צעו שיד לומר על הנטייה היומית לדרום בחצי כדור שלנו ‪^ :‬הולך‪ ,-‬כי‬
‫‪31‬‬
 ‫אתות השמ‪1‬ם‬ ‫‪466‬‬
‫החמה הולכת לשם במכוון לכוובס כל יושב’ תבל הלזו; א‪5‬ל הקביבה‬
‫בלילה מצד צפון אשר אינה נראית לכו בעבר מזה נקראת בעבור‪ ,‬זה‬
‫סובב כי לא ‪,‬השיגה הקמה בערך אצלנו תכלית מרוצתה ‪:‬עד שתשוב‬
‫׳ מכח קבובה זו להאיר‪,‬על פני חצי כדור שלכו‪ ,‬ע״ד ויסב אלהיסקתהעס‬
‫דרך המדבר‪,‬כלומר שאין עצם המכוון• היה להוליך ‪,‬אל; המדבר אלא‬
‫מקיבה מחייבת לכך להביא את העם דרך המדבר אל הארץ המבורכת‪.‬‬
‫ובעל נחמד ונעים שם ‪.‬כתב בדרך אחר • לפרש שובב ולי נראה כמו‬
‫שכתבתי‪ .‬ועוד ם ההולך מתקרב ונוגע ברגליו יותר בארן אבל השובב‬
‫אפשר להיות רחוק מן תדבר המשובב‪.‬‬
‫ח בעבור זה‪.,‬יפה אמרו ג״כ‪ ,‬סו׳בב הולך הרוח אלו פכי מזרח ופני מערב‬
‫פעמים מהלכתן פעמים משבבתן‪ ,‬כלומר‪ :‬אם החמה עוברת פכי מזרח‬
‫ומערב־ לתכלית הנעייה לדרום ביום או לתכלית תנעייה לדרום בתקופת‬
‫השרי‪ ,‬אז נקראת‪.‬העברת‪.‬זו‪ :‬טהלכתן כי פכי דרוס‪,‬ביום נראה אצלנו‪,‬‬
‫' ופני הדרוס מתקופת הקרי ואילך בתנועה שנתית הוא ‪,‬מקום ‪,‬תקנות‬
‫־‪,‬השמש בשיפולי‪,‬כנודע‪ .‬אבל‪.‬אם החמה עוברת פני מזרח ומערב לתכלית‬
‫הילוכה אל צפון בלילה או בתקופת נישן בתנועה• השנתית לתכלית‬
‫השגה פכי צפון בגובה הרקיע‪ .‬אז נקראת העברה זו‪ :‬מסבבתן — ודבר‬
‫^ זה יבואר יותר על פי‪ .‬הנודע כי בין‪,‬לשיעה הישנה וביןלשינוה החדשה‬
‫‪;...‬פכי הצפון מקום מהלך תחמה בימות תחמה הוא בגובה;‪ ,‬אבל‪,‬פני דרום‬
‫•מקום‪:‬עהלך‪/‬החמה בימות הגשמים הוא• בשיפולי• רקיע‪ ,‬ועיין‪:‬על‪ .‬זה‬
‫מאיר עיכיםשפי״א מה שמביא בשם המשגרר הרומי ווירגיל‪ .‬ושאר חכמים‪,‬‬
‫שציר הצפונ!'‪..‬תוא בתכלית תגובה וציר הדלומי בתכלית‪ .‬השפל וכן‬
‫החדשים יאמרו׳ שבימות‪ .‬החמה‪,‬תעלה החמה‪.‬מן תחתית‪ ,‬תללום אל‪..‬מעל‬
‫תצפון לפיכך נקראת ההליכה לצד דלוס ‪ :‬הולך‪ , -‬כי‪ ,‬השמש‪ ,‬כלאה קרוב‬
‫לקרקע וכאלו; הולכת ‪ -‬על‪ :‬העולם ממ ש‪,,‬אבל התנועה לצד צפון־‪ .‬ע״י‬
‫' ‪,‬העברה ממזרח ‪ .‬למערב נקראת סובב או טסבבתן לפ‪,‬י שהשמש‪.‬היא‬
‫בתכלית הגובה מן הארץ ומשבבתה ממעל בלתי תליכת׳למנות‪ ;,‬הא‬
‫‪ .‬חדא ‪: — ..‬עוד‪:,‬נודע למדי כי בזה שוין פני צפון‪■:‬ופני דלוס שבהגיע‬
‫השמש אל מזל־‪:‬שלנון בתקופת תמוז‪.‬וקרוב‪,‬לזה מלפניה‪ ,‬ולאחהה אז‬
‫לכל תושבי‪ :‬ציל הצפוני‪.‬רק ‪:‬יוס‪ ,‬ולא לילה תחת‪ .‬אשר‪..‬אז למקומות‪:‬ציל‬
‫‪ ,‬הדלומי ‪ -‬לילה ולא יוס! ‪ .‬ולהפך אס תגיע השמש בפני י ד מ ם ‪ ,‬בקולף‬
‫• אל‪ :‬מזל גדי‪ .‬במקופת ‪,‬נובת יושמוך לה■ מלפניה ואחלית‪ .‬יש בצימ דרוס‬
‫יום‪.‬ולא לילה כלל זמן‪.,‬ארוך‪,‬ולהפך לתושבי ציר צפוני ושמוך ‪:‬לו יש‪;,‬לילה‬
‫‪ ,‬א מ ך‪ ,‬מ אוד‪ ,‬באין ‪,‬זריחת ושקיעת תשמש תמידים צשדר הימי ם‪,.‬ממ ת ה‬
‫; תבין מאוד לישב את תתלש שאלות ששאלתי למעלה ; על החלש עילובין ‪:‬‬
‫' ‪.‬ל'•יושי נותן שימנים‪ .‬לארבע רוחות השמים‪.‬על פי מהלך‪ .‬השמש באלבע‬
‫‪ .‬תקופות השנה‪ ,‬והביא ללאיה את הכתוב הולך‪..‬אל ךלום‪,‬ביום ‪ ,‬להנניד‬
‫‪ :‬על‪,‬כצויית השמש‪:.‬לצד ‪ 1‬לום בכל יום מי‪,‬מי‪.‬שנה ; וכן משובב אל^צפן‬
‫; ‪,‬בלזלה‪ :,‬ומשניהם יחד‪.‬הולך ושובב המח‪:,‬שארבע תנועות יש לשמקי בכל‬
‫יום‪;:‬וכן‪.‬בכל^שנה־ לארבע‪.‬תקופותיה ‪ r -:-.‬ויעןשאומל;ל״‪.‬י קמה י‪1‬צאה‬
‫‪467‬‬ ‫אתרת השמים‬
‫ביום ארוך ושוקעת ביום ארוך זתו פכי צפון‪ ,‬יוצאת ביום קצר ושוקעת‬
‫ביום קצר זתו פכי דרוס‪ ,‬דמשמע ששייך יציאת ושקיעת לפכי צפון כלומר‬
‫לאותם השובכיס אצל ציר הצפוכי גם ביום ארוך בתקופת תמוז עת תגיע‬
‫השמש לקרן מערבית צפוכית‪ ,‬לפיכך'אמר רב משרשיא על זת ליתכתו‬
‫להכי כללי‪ ,‬כי מעולם לא יצאה החמת בקרן מזרחית צפוכית‪ ,‬ושקעת‬
‫בקרן מערבית צפוכית‪ ,‬כי בהגיע תשמש לשם בתקופת תמוז וקמוך לת‬
‫הוא תמיד יום לשוככים שמה‪ ,‬ואיך שייך לומר בזת יציאת ‪ 1‬שקיעת? וכן‬
‫להפך ביום קצר שמוך לציר דרומי לא יצאת תחמה מעולם בקרן מזרחית'‬
‫דרומית בתקופת עבת וקמוך לה ושקעה בקרן מערבית דרומית‪ ,‬כי בעת‬
‫ההיא במקום זה הוא כולו יום‪ ,‬באופן שדברי שהי ברייתות אלו של ר׳‬
‫יוקי ושל ר׳ משרשיא צודקות מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי‪ ,‬ר׳‬
‫יוקי אומר לערך השוככיס רחוק מציר תצפוכי והדרומי לתם יש ^ציאת‬
‫ושקיעה ביום ארוך וקצר אבל ברייתא דר׳ משרשיא אמריה תאמר‬
‫לשוככיס בארץ ההיא ‪.‬‬
‫ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה תמצא במחלוקת ר׳ אליעזר ור׳‬
‫יהושע ב״ב כ״ת‪ :‬וגס בזת מכרח אכי לתקדים הקדמת קעכת כודעת למדי‬
‫כי הראשוכים דימו שרוח צפון הוא פכוי וריק מכל וכל כמו שכאמר איוב‬
‫כו‪ ,‬ח׳ נו ט ה צפון על תו הו ואמרו בדרך מליצה כי השם הכיח רוח צפון‬
‫תוהו וריק כדי שאס יבוא אחד ויאמר שהוא אלות‪ ,‬יאמרו לו צא וגדור‬
‫פרצה רביעית‪ ,‬ואמרו עוד כי מצפון מבוא כל צער ומשם ספתח הרעה‬
‫ילקוע איוב שם וירמיה פ״א בשם פדר״א‪ .‬המכוון במלילת זו הוא‪ ,‬כי‬
‫החכמה כעלמת מעין כל חי‪ ,‬ומי שמתפאר בכח אל‪ ,‬תאמר לו שיגלה‬
‫מצפוכי חכמה וזה תצפון האמיתי‪ ,‬דלת הככעלת אשר לא במהרה תפתח‪,‬‬
‫וגס שורש הרע אי אפשר לעמוד עליו ע"כ מצפון‪,‬תפתח תרע‪— '.‬‬
‫אכן עעס הדבר שבחרו הראשוכיס במשל זה מן רוח צאון‪ ,‬הוא‪ ,‬מפני‬
‫שבהגיע השמש בכל לילה לקבוב את צפין בחצי כדור שתחתיכו אז היא‬
‫נעלמת • מעיכי ’ כל שוככי מעל‪ ,‬ועל כן כראה להמון כאלו תצפון• ריק‬
‫וכעור; וכן בתגיע■ תשמש בתכועתת תשכתית אל קרן מערבית צפוצית‪,‬‬
‫שאז היא הולכת ומקבבת בגובה'הרקיע‪,‬־ ואין צל וחושך לשוכניס שמוך‬
‫לקועב הצפוני רק חמה ארוכה מהלכת בגובה ‪ ,‬ונדמה לשוכנים שם‬
‫כאלו אין'מקום ללון ואפק עצור ועזוב לאקו^ אורח הבא בזמנו י'ביתה‪— ,‬‬
‫משא״כ בקועב הדרומי שאין שם ישוב כל כך והשמש ’ מהלכת כשיפולי‬
‫ונדמה כאלו רוח זה מתוכך ומקובב היאיב‪ — .‬עתה נבין תיעב דברי‬
‫ר״א ור״י בדרך זה‪ :‬ר' אליעזר אומר עולם דומה לאכקדרא ורוח צפון‬
‫אינו מקוכך כלומר תעולס דומה לדירת מוקפת משלש רוחוח שאחמת‬
‫הולכת מזרח דרוס מערב‪ ,‬ורוח צפון אינו מקוכך כי בכל לילה אין לרוח‬
‫זה ממעל לאופק שלנו חמה רק לשוכנים מעבר האחר‪ ,‬וביום פשיעא‬
‫שאין מבא לשמש ברוח זה ! וכן בתנועה השנתית בהגיע השמש לקרן‬
‫מערבית צפולית בתקופת תמוז אז ברוח זה חממת מרובה מצלסת כי‬
‫אין צל כלל לשוכנים שמה‪ ,‬על כן אומר;ר״א כשמגיע החמה לקרן‬
‫' •‪31‬‬ ‫'‬ ‫‪.‬‬
 ‫אתר‪-3‬דןשמי‪.6‬‬ ‫‪m‬‬
‫■‪ :‬מערבית לפוכיה נכפפת למעלה‪ ,‬כלומר בימים ארוכים אין לשוכבים‪ .‬על‬
‫קרן מערבית; צפונית שום שקיעה ‪ ,‬כי החמה תמיד םביב בגובה ארצם‬
‫‪. :‬ואץ שוש‪ ,‬קכך להגן בעדה כבעבע הלילה וחשכת המערב כדברי‪ .‬ר׳‬
‫‪. .‬משישיא עירובין■נ״ו כמו שבארנו‪ .‬וכן אין לחמת שם מעכב לעת הלילה‬
‫‪; .‬‬ ‫״‪. .‘ .‬‬ ‫;• ‪ .‬ושמיה שם בלא חומת צל‪.‬‬
‫ט אבל‪-‬ר׳ ■יהושע אומר;‪ :‬עולם דומה לקובה ■]אוהל צר מלמעלה ■ורחב‬
‫־‪,,‬מלמעה[‪.‬ורוח צפון‪,‬מ שוככת‪ ,‬וכשקמה■ מגעת ■לרוח מערבית צפונית‬
‫'‪, :‬חוזרת ומקפת ‪.‬אחורי כיפה;כי כדור הארץ מציר‪,‬הצפוני ולמעה‪ ,‬נדמה‬
‫‪ ,‬י‪.‬באמת' לאוהל מוק ‪ q‬בעגול צר מלמעלת בציר‪ ,‬ורחב‪-,‬מלמנוה בארצות‬
‫‪ -‬הי!שוב ‪; .‬וא״כ בהגיע השמש לקרן• מערבית; צפונית בין בתנועה; היומית‬
‫׳;■ בין;‪.‬בתנועק השנתית יש כאן היקף'אחורי■ כיפה וחזרה למעה מן‪ ,‬ציר‬
‫׳‪-‬הצפוני‪.‬״שהוא הכיפה*(‪ ,‬כי■ אז חוזרת ומקפתלאחור‪ .‬ולכן‪.‬אותם השוכנים‬
‫; ‪-:‬למעת■ במקום‪ ,‬הרחב‪ ,‬ני א ק להם רוח‪ .‬צפון מקוכך היעב באופן שר׳‬
‫אליעזר כוון על השוכנים שמוך לציר כר׳ משרשיא ור׳■ יהושע ‪ .‬כוון לאותם‬
‫‪,-:‬ה‪.‬לר’ם\‪:‬מלמעה‪- .‬כר־ ’יתי‪ ,‬שיש שס‪-‬שקיעה אפילו בקרן מערבית צפונית ;‬
‫ל;אור׳‪.‬אליעזי;‪.‬כוון לעולם מהלך־החמה ‪ fib‬רוחות‪.‬ור׳'יהו שע'לעולם‬
‫‪,•,-•,‬הארצן‪ ./‬ו‪,‬מר אמר חדא ומר אמר ‪,‬חדא ולא פליגי‪ ,‬כי דעק‪ ,‬חכמי‪ -‬ישראל‬
‫‪ ; -‬דעת‪-‬זמיושבת‪.‬נקייה ועהורה ותעלומות חצמה אליהם נגלו• מאד‪ ■,‬אף‪ .‬כי‬
‫‪?:•-‬ומונה•!׳צפונה‪,.‬היא‪, .‬בלבם ־ ‪ -‬שהשמש; מהלכת תמ;ד בעיגול קביבות‬
‫ר‪':‬הארץ‪-,‬הכדויימ‪. /,:‬וכמר‪-‬שתקנו לנו׳חז?ל ‪-‬בתפילתך‪,‬יוצר‪ ■:‬מ או רי ת׳נ תן‬
‫ומל‪ :‬תעו‪.‬לס‪-‬משובב;במאור'‪-‬תמיד‪ -‬וכן המחדש'צעובו‬ ‫ד סבוכות‬
‫‪:-‬׳‪,‬בפל יום‪.‬תמיד מעשה‪,‬בראשית לשון תמיד מורה ■צי בכל עת‪,‬ורגננ‪.‬יש‬
‫‪,‬ך‪.‬ןככדור האלז במקוש מיוחד בוקר וחידוש מעשה בראשית■ כידוע ‪.‬‬
‫^ לשאיל}א^׳כ ‪ w f‬אמרו פשחגסי‪-,‬צ׳׳ד‪ .:‬בשם תכ מי ישיאל בלולה‬
‫!;‪.‬הולכת הקמה‪,‬למעלת מךהרקיע;‪ ,‬וחכמי‪.‬א׳׳ה אומרים למעה מןיהקרקע‪,‬‬
‫ים;‪-‬ךבריתש מדמינו?■'כי״יש לי מי בפשיעות‪ ,‬חכמי!שרגז‬
‫‪-<:‬אמרו;כך‪,‬לשבר^אהן ההמון‪ : ,‬אשר ידמה‪-‬כן ‪-‬ולאו אליבאידהלכתאנוכן‬
‫נאמרך^‪ 3‬ע ל ה‪ 3^ ^ :‬שס;חכמ! ישקאל‪-‬תילתא דלית לתו ב א מ מ רגלגל‬
‫‪; -‬קבועךותזלומ״אאדץ‪ ■:‬ואנחנו'•י־דנננוךבשם ר׳ שמעון‪,‬ב״י׳‪.‬שאמר‪-‬אץ‪-‬אנו‬
‫‪-..-‬יודעין אס קבועין הם;; בגלגל;‪-‬או‪ ’,‬שעיך באוייך‪:‬או למהלכם ' תם‪ .‬תרלכין‬
‫‪ %‬־!׳; ‪^,‬־ךואלולא‪-‬פן‪- ,‬לא‪, :‬אמר רבי■ נראי םדבריי חכמי; א״א מדברינו‬
‫'‪|:‬ו״לפי‪:.-‬גרשת‪ ,‬תמורה‪,-‬בע״ק ומהלת׳א הו דו;י ש ר א ל‪ ,,‬ליז ‪ ■ %‬א׳׳ ת‪,‬‬
‫ס^ל|׳‪!^ :‬ני;; שידעו ■'מכאי‪^ ,‬שיאל‪;,‬שכךיהרא' לק■ ש הו צ רכו‪.‬ל א ע ^‪ -‬תד ב ר‬
‫;׳דתקילה קאני^ נחי׳ ״דעת ומלעיבים'!בילאי ;השס• לבל‪ .‬יתנו‪ .‬תשב‪-‬רוחס‪.,‬מן‬
‫ף!־ת?ועות■;ת‪,‬מ‪-‬ורגל<בהמון;‪;-.‬ואמיתת ■פירוש;מחלוקת חכמצ;ישי;אל; עם‪-‬אכמי‬
‫‪.‬‬ ‫ג‬ ‫^‪-‬ת׳׳הליתבאר נ מ א';‪ ; - -‬י;; ׳‪.. .‬‬
‫‪#‬לו• רחוק ־לומר שמה שנחלקו; פ׳ •שמעון ורבנן ]סוכת‬
‫‪-.‬רע״ב{‪:‬אס‪.‬חשוכת•צריכת'ג׳;;‪.‬או ‪-‬ד׳ דפנו ת‪ ..,‬תלוי בבחינה זו שאמרנו‬
‫ע״ו‪6 ?.; .‬ד‪.‬״ ואנטון־‪):‬השם‪:‬ד‪).‬ןכשטע מונך דצור גידריגש^(‬ ‫‪c‬‬
‫‪ --‬דיר‬ ‫‪ W‬יפפז?נצ‪.:‬רלרצפונ’‪.‬םגמה‪ :,.‬ד‪t>i, •.‬‬
‫' ‪■'1 0‬‬
‫‪469‬‬ ‫אתית השמים‬
‫למעלה‪ ,‬מפני סהקוכה הוא דירת עראי דוגמת עולם הזה ואס הרוח‬
‫הרביעית בלתי מקוככת כדברי ר׳‪ .‬אליעזר אז די כשלש• דפנות‪ ,‬ואס רוח‬
‫רביעית מקוככת כדברי ר״י אז צריכה השוכה ד׳ דפנות‪ ,‬ואנו קי״ל דדי‬
‫בג׳ דפנות מפני שלפי האמת אין הכחשה בנודע ומפורקס שחצי כדור‬
‫שלנו אינו משוכך בצפון כאשר בארנו‬
‫חוז־ מזה‪-‬ראוי לעורר פה כי כנראה משעחיות דברי חז״ל לא שמרו‬
‫ללכת תמיד נשיעת התכונה הישנה‪ ,‬כי לפי שיעה בעלמיאוש ישנס תשעה‬
‫גלגלים המתגלגלים שביב הארן‪ .‬א[ גלגל המקיף ] ‪[primum mobile‬‬
‫או גלגל ערלס‪ ,‬וועלעראד‪ ,‬אורקראסע‪ .‬ב[ גלגל מזלות‪ .‬ג[ שבתאי‪.‬‬
‫ד[ צדק‪ .‬ה[ מאדים‪-.‬ו[ חמה‪ .‬ז[ נג ה‪ .‬ח[ כוכב; ע[ לבנה• ’[ איז שלנו‪,‬‬
‫באופן שבין גלגל מזלות לגלגל חמה ישנם ■ג׳ גלגלים ובין חמה ללבנה‬
‫שנים; אבל לפי דברי חז״ל חגיגה ]י״ב ב׳[ חמה ולבנה וכל המזלות‬
‫ברקיע השני עומדים ולדעתם שם שבעה רקיעים הם ; וילון‪ ,‬רקיע׳ שחקים׳‬
‫זבול‪ .‬טעון׳ מכון׳ ערבו ת‪ .‬והזבול אשר הוא באמצע יש בו ירושלים‪ .‬של‬
‫מעלה ע״פ שיעמם שירושלים שלמעה הוא עבור ה איז שלמעה‪ '.‬שיעה‬
‫זו בכללה מדמה יותר אל שיעת התוכן הגדול‪ :‬עיכמ דע ברמהע אשר‬
‫לדעתו השמש והירח מתנועעי' שביב הארן שלנו‪ ,‬ושאר כוכבים מתגלגלים‬
‫שביב השמש במשך זמן ידוע מרביעית שנה עד שלשים שנה ע״ד שאמרו‬
‫]ב״ר ו׳[ ‪ .‬אכן באמה נראה כי לא כוונו חז״ל למנות משפר הגלגלים‬
‫בלל‪ ,‬ומה שמנו שבעה רקיעין אין לפרש כמו שפירש תמהרש״א‪:‬שזת‬
‫מכוון על פי שיעת המוכנים שצ׳סחנכ״ל‪ .‬כי אם כן איך יחלוק ר׳‬
‫יהודא שם בחגיגה ויאמר שני רקיעין הן ? ועוד למה העמילו כל הכוכבים‬
‫ומזלות ברקיע אחת? ועוד כי לדבריהם שמה השבעה רקיעין משמשים‬
‫לעניניס אחרים ולא על דרך הגלגלים כי אמרו וילון ‪] Velum‬היללע‪,‬‬
‫פמרהאנג[ אינו משמש כלום‪ ,‬אלא נכנק שחרית ויוצא‪ ,‬ערבית • ומחדש‬
‫בכל יום מעשה בראשית ‪ .‬רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות קבועין‪.‬‬
‫שחקים שבו רחים עומדות ועוחנות מן לצדןקיס‪ .‬זבול שבו ירושלים ובית‬
‫המקדש ומזבח בנוי ומיכאל השר הגדול מקריב עליו קרבן• מעון‪ :‬שבו‬
‫’ כי תו ת של מלאכי שרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני‪ :‬כבודן‬
‫של יש׳ראל‪ .‬מכון שבו אוצרות שלג ואוצרות ברד‪ ,‬ועליות עללימ כעים‬
‫קופה וקערה ]לייקר בם הבריות[ ודלתותיהן של אש‪:,‬ודוד‪;:‬נקש‪ :‬עליתם‬
‫רחמים‪.‬והורידן ל איז ? ערבות שבו צדק‪ ,‬משפע וצדקה‪. ,‬גנזי■חיים‪,‬‬
‫גנזי ברכה‪ ,‬ונשמתן של צדיקים ורוחות ונשמות ועל קעמיד הקב׳ה׳ להחיו׳‬
‫המתים כולם דברים שאין להם ענין כלל אל מקפר ותוכן הגלגלים?‬
‫י לפיכך נראה ברור שלכוונה אחרת מנו חכמים את אלו‪ :,‬והוא לכי■ לפי‬
‫המקובל בכללי אמיתיות בעבע הבריאה יש לאדם שנל מיני השתלשלות‬
‫מתחלפות וכרוכות זו בזו ]א[ השתלשלות עולם‪ :‬השכלים עם כל הנלוה‬
‫לו‪ ,‬לרך התפשעות בחכמה ומוקר‪] .‬ב[ השתלשלות עולם החומרי המשגיח‬
‫וקודר עניני בריאת הגוף ועולם התחתון‪ .‬ב׳ עולמות אלו העליון והתחתון‬
‫חלקו את כל אחד ואחד לשלשה בחינות והעמיד באמצע תכלית כולם‪,‬‬
 ‫‪476‬‬
‫באופן שקראו לכל בחינה ובחינה כפי עכץ התפשעוסו לעיני מכלי המשיג‬
‫רק י מושגים ידועים ונכרים באמצעות ציונים מוגשמים בשם רקיע‪.‬וי ש‬
‫אם כן שבעה רקיעים אשר נקדרם כפי השערתי על דרך זה‪ :‬וילון‬
‫רקיע שחקים ‪ .‬כשלשה אלו נכלל כל שלמות אנושי בכח האפשר ]א[ כי‬
‫מפני שהאדם יש לו גו‪ q‬אשר כמכקה וצעיך לנשמתו ושכלו‪ ,‬לכן כל‬
‫׳העולס יש לו דוגמא מזה והוא וילון ]דיא היללע[ אשה היא כדמות‬
‫מלבוש לגופות העולמות‪ ,‬וזהי אמת גם לשיעת תכונה חדשה אשר אמריה‬
‫' תאמר שיש לחמה אשר היא בעצם גוך עכור תחילה אויר גדול ומעובה‬
‫יותר מכמה מאות פרקה ]אעמתקפערע[‪ ,‬וקביבת אויר זה העיגול האשי‬
‫המאיר והמאמם ]פאעאקפערע[ וזה מאור השמש‪ ,‬וקביב לו וילון קפירי‬
‫;דורכזיכטיגע אומהייללונג[ ‪] .‬ב[ כמו שבאדם מתפשט מתחת למכקה‬
‫גופו‪ ,‬השכל אשר על ידו הוא לומד לימודים‪ ,‬׳ומרגיל נפ שו'ונ שמתו‬
‫להתחבר אלי הבריות וליקד אחוזת מרעים לטובת ישוב העולם‪ ,‬כדרך‬
‫שחמה ולבנה כוכבים ומזלות מתחברים יחד במעגלותם להאיר על פני‬
‫תבל‪ ,‬לפיכך נקראת בחינה זו בכלל העולם הגדול‪ :‬רקיע שבו'חמה‬
‫ולבנה כוכבים ומזלות קבועים‪] .‬ג[ כמו שבמין האדם לא חקר עלמא‬
‫לעולם צדיקים וישרים אשר משליכים נפשם מנגד‪ ,‬וכל מגמתם‬
‫הוא רק לפעול פעולות ישרות לתכלית הצלחת הנפש במקום שאץ להם‬
‫■שכר גופני‪ ,‬רק בכח אלהי‪ ,‬ניזונים ומתפרנקים בצער‪ ,‬והם הם מצוקי‬
‫איז אשר‪ .‬עליתם שת הבורא תבל האמונה והבטחון; לעומת בחינה זו‬
‫יש בכלל העולם רקיע שלישי שחקים לשחוק מן לצדיקים ע״ד שאמרו לא‬
‫נתנה תורת אלא לאוכלי מן‪ — ,‬שלשת אלת מכוונים אל טבעיות׳‬
‫לימודיות ואלהיות לתכלית השגת תאדם וידיעתו בעולם התחתון‬
‫והשפל‪ — .‬וגם אפלטון לקח למשל תנימוקיות־בחברת בני אדם את‬
‫־■כוכבי רקיע‪.‬‬
‫י כנגד שלשה אלת העמידו גם בעולם העליון שלש בחינות נחוצות‬
‫להנהגת העולם השכלים‪ ,‬מעון‪ -‬מכון‪ .‬ערבות‪] .‬א[ מעון הוא מדור‬
‫׳המלאכים המיועדים לעשות שליחותם בכל מעשי תבל ומלאה‪ ,‬לפיכך‬
‫המה אומרים שירה רק בלילה וחשות ביום בשעה שעושים שליחותם‪.‬‬
‫]ב[ מכון הוא מדור כל מיני גשם ושלג ברד קופת וקערת אגלים‬
‫וטללים אשר על ידם עושה השם דין בעולם‪ ,‬ומאיר עיני משכילים‬
‫ובוחנים בהויות העולם‪ ,‬אם לחקד ואם לשבט‪ ,‬ודוד בקש רחמים‬
‫■ והורידם לארץ‪ ,‬כלומר על ידי השירות והתשבחות‪ ,‬התפלות והבקשות‬
‫במליצות נשגבות‪ ,‬אשר אמר דוד על כל תשינוים הנעשים באויר בכת‬
‫עונש שמים'לתכלית טוב ונאה‪ ,‬למען ישיג העולם לימודי מוקר ומידות‪.‬‬
‫•בכח זה יש לדברים הנראים תחילת כאלו נבראים לרע ולעונש‪ ,‬קידור‬
‫נאה'ויאה בתכליתם י ליקד ברית החברה ושלום נועם אחדות תבליות‬
‫]דיא פאעזיע דעק שיינבאר בעזען איקט דיא ממראל אונד דיא וועלט•‬
‫ליכע הארמאניע[ וזה עומק המליצה‪ :‬דוד ‪3‬קש עליהם רחמים וה^״יי®‬
‫לארץ לגשמם י בריח המליצה והשיר‪] .‬ג[ ערבות הוא המדור של כל‬
 ‫אתרת השמים‬
‫הדברים שכליים ועובים בהחלע‪ :‬ברכה חיים ושלום צדק ומתפע וכל‬
‫טוב כפירוש מלת ערב ]אכגעכעהם[ וגם עכין תערובות ]הארמאכיע[‪,‬‬
‫באופן ששלשה אלו בעולם העליון מקבילים אל השלשה שבעולם התחתון‪,‬‬
‫כי כמו שבעולם התחתון וילון רקיע שחקים מולידים טבעיות מידותיות‬
‫ואלהיות כן לעומת זה בשמים מעון מכון ערבות מולידים מלאכים‬
‫לשמור טבע בכי אדם‪ ,‬עונשים לשמור מוקר ולימודי בכי אדם‪, ,‬צדק‬
‫ומשפט ברכה חיים ושלום לשמור שכר טוב ותכלית האחרון לבכי אדם‬
‫מאלהי‪ .‬ובאמצע שכי קדרים אלו של שלשה אלו‪ ,‬עומד זבול מדור‬
‫ירושלים של מעלה וירושלים של מטה אשר כחשבים ככקודה האמצעית‬
‫בתוך העיגול וכמרכז לכל הקוטרים המה המעשים הנעשים ב א ק‬
‫לתכלית יפה וכאה‪ .‬בעבור זה על תאמת אין הקופר שבעה רקיעים‬
‫מתכוין רק לשכי קדרים והם שני רקיעים עולם התחתון ועולם העליון‬
‫משולשות בטבעיות לימודיות ואלהיות‪ ,‬ואליהם כיון גם‪,‬רב יהודה האומר‬
‫שני רקיעים הם מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי‪ .‬ואין דברים‬
‫אלו יוצאים חוץ להיקש השכל בי ארישטו אבי החוקרים הבין ג״כ בשכלו‬
‫שבהכרח ישכם ג׳ מיכי עולמות עולם תשכל ועולם השפל והאמצע‬
‫שבשניהם ובעלי כת פיטאגאראק הפליגו בנועם זמירות הרקיעים‬
‫]וועלטמוזיק[ על פי צוותא חדא בשימושי הגלגלים שינויהם ותמורותיהם‬
‫וחיבוריהם ‪.‬‬
‫מעתה אס השערתי צודקת אין תפונה כי אין להאשים בלל את חז״ל‬
‫אם דברו לפעמים בעכיני תכונה בדרך נוטה למדי מכלל •יקודי חכמה‬
‫ותחת המובן תרגיל והקל‪ .‬מאוד לאומות‪ ,‬כתבו וחסמו עכיכים מבהילים‬
‫יוצאים מדרך ההיקש‪ ,‬כי חז״ל שמו לעיניהם יראת שמים ליקוד ותכלית‬
‫חקירתם‪ ,‬לפיכך דברו על כל דבר בחידה■ בשעה שמקרו■ הדברים‬
‫לתלמידיהם והעמידו העכינים העומדים ברומו של עולם תחת‪ .‬מוקר‬
‫התורה ויראת שמיס עד שכל צבאי השמים תלויס רק במאמר‪■ .‬אחד‬
‫ובפרשה אחת והיא בכל דרכיך דעהו כי יראת ד׳ היא חכמה‪ .‬לתכלית‬
‫זה ציינו כל ענץ טבעי לפי עומק מושגו במוקר ודעת‪.‬ג( הן תראה‬
‫אמרם ב״ר פ׳ ויצא משם ר׳ שמעון בן יוחאי‪ :‬מירושלים של מטה עד‬
‫‪T‬ושלים של מעלה תם י׳ח מיל בחרו אם כן במקפר י״ח לעשות הפרש‬
‫*( ודע כי מנלעדי זה חונה עלינו להחזיק טונה ליןלמוני ישורון אשל גילו לנו סודוח‬
‫סכונת' שמיס ע'פ עומק פירוש המלות כי כנר עמדו כעני לשון לשאול למה זה נקראה השמש‬
‫נשס זה ונקלאס ג*כ חמה‪ ,‬מה נין שמש לחמה ? וכן מה זה לננח ומה‘זה ירח וכן שס חלס‬
‫לשמש הוא זר ולא מצאו מענה? אנל נאמת טעם הענין הוא כך‪ :‬לפי שיטת‪ -‬סוכנים‬
‫חדשים אין מאור הלננהמסמס לק מ לני ן‪ ,‬כי יש החלש נין טנע אור המאיר ונין״ אור‬
‫המחמם‪ ,‬השמש שיש לס אור אדום מחמם הגופות ונקראת ענור זה ח מ ה ‪ ,‬ושמש לפי‬
‫שמשמשת את הפולם או נענול הלכנה שם — אש — שמש‪ .‬ונקראת חלש על שם שהיא‬
‫מחלישה נמרוצתה ננואה אל שתי נקודות העמדה ‪ S01stitia‬אנל הלננה ■■נקראת‪,‬כן מפני‬
‫שאורה לנן ואינה מחממת ונקראת ירח לדעתי משם אורח )גאשט( כמ״ש אורח‬
‫צ ד יק י ם כאור נ ג ה וכו׳ י ר ח יקל הולך ו נ גה מפני הנגיעה נקלני שמש נזמן מוגנל‬
‫'‬ ‫■‬ ‫כאילח נזמנו‪.‬‬
 ‫אתותהשמיס‬ ‫‪4?2‬‬
‫בין קודש לחול‪ ,‬אס מפני שבאמת לפי שיעה הישנה המה מקפל הגלגל’׳‬
‫י״ח‪ ,‬כי נתנו לכל שבעה כוכבי לכת לכל אחד גם כן גלגל אחר יוצא‬
‫מרכז הרי י״ד ולחמה ולנגה נתנו לכל אחד עוד גלגל יוצא מרכז הרי‬
‫ע״ז‪ ,‬ולגלגל המזלות וגלגל המקי‪ q‬הרי י״ח עיין רמב״ס מורה א׳ פ' ע׳׳ב‬
‫ישכתב לא פחות מי״ח אבל יתכן שהם יותר כאשר הוא האמת‪ .‬ואם‬
‫מפני שקיימו קכוס׳ עולמות י״ח ע״א ד'‪ ,‬או מה שקרוב יותר מפני‬
‫שקיימו שם ב״ר קכוס המקומות שבתורה שנאמר שם האבות אברהם‬
‫יצחק ויעקב •י״ח פעמים והאבות המה מרכבה לשכינה‪ ,‬באופן שיוצא מזה‬
‫תכלית יפה לקור ממוקשי עבודת שוא של אומות עכו״ס אשר לא ידעו‬
‫"להפריש בין חול לקודש ודימו כי כל הכוכבים וכל‪,‬צבאי מעלה אלהות‬
‫המה ונהפוך הוא אצל ישראל עם אשר בחר בו ד' לפרקם שמו ית׳ המה‬
‫מגדילים קכום החיות הקודש חלקיהן ואבריהן לעשרה ועל כולנה ■כקא‬
‫הכבוד מרום מראשון ]חגיגה י״ג ע״א[ ‪.‬‬
‫י א על‪,‬דרך זה הגידו לנו בקוכה כ״ע שבזמן שישראל אינם עושים רצונו‬
‫־ של מקום ליקוי המאורות הוא קימן רע; אבל אס ישראל עושיסירצונו‬
‫י של מקום נאמר על ישראל ירמי׳ י׳ ‪ :‬מ או תו ת השמים אל תחתו כי יחתו‬
‫' הגוים מהמה׳ גוים יחתו ול א'י שראל‪ .‬בלתי קפק ידעו א״כ כי ליקוי‬
‫‪ .‬המאורות הוא בעבע המציאות‪ ,‬אבל אם ישראל אינם עושים רצונו של‬
‫מקום והולכים בדעות עובדי עכו״ם לחשוב כי המאורות המת אלהות‬
‫וכי הליקוי הוא קימן רע‪ :‬א״כ ממילא באמת נעשה ליקוי זה קימן רע‬
‫לישראל ג״כ העוזב דרך ה א מ ה‪.‬־ והם ז״ל פרשו שם אה כוונתם זו‬
‫באמרם כי בזמן שהאומות לוקים גם אלהיתם לוקים עמהם‪ ,‬כי זה בזת‬
‫תלוי מפני שהבלי הגוים חישבו הכוכבים לאלהות והליקוים לליקוי‬
‫‪• -‬אלהות א״כ ממילא אלוקותס לוקה ונלקה‪ .‬והמופת הנאמן שכל דבריהם‬
‫בענינים אלו בקוד נאמרו לתכלית^ קדושת ישראל ודעת מביני מדע‪,‬‬
‫־ היא הברייתא המובאה שמה‪ .‬וזה תארה‪ :‬ת״ר בשביל ד׳ דברים^יחמה‬
‫לוקה‪ -‬על אסד שטת ולא נספד כהלכה׳ ועילנערה מאורסה שצעקה בעיר‬
‫״ ואין מושיע לד‪,‬׳ ועל משכב זכר‪ ,‬ועל שני אחים שנשפך‪.‬דמט כאחה‬
‫י ובשביל ד דברים מאורות לוקין על כותבי פלסתר)מלשינים ומוסרים!‬
‫' ועל מעידי עדות שקר׳ ועל־מנדלי בהמה דקה בא־י׳ ועל קוצצי אילנות‬
‫טו בו ת‪ .‬מאמר זה אומר דרשוני כי _יא[ מה בין חמה לוקה למאורות‬
‫והלא בכלל מאורות הוא חמת ? ]ב[י מר\ז ת אב״ד שמס י ולא 'נ קפד‬
‫כהלכה ומה זה נערת מאורקת ומשכב זכר וכן כולם ? אבל תאמת‪.‬הוא‬
‫זה‪ :‬ב’וק‪ q‬לרומיים קורות י״ד ע׳ ד׳ ]ובקנהדרין י״ע ‪ .‬שמעון תחת‬
‫שמאי[ מבואר כי התחלת החרבן של בית החשמונאים על ידי תורדוק‬
‫נעשה‪ ,‬מפני שבא תורקנוק לקנתדרין והנין על תורדוק ■המרצח את‬
‫חזקיה‪ ,‬והקנהדרין כבשו פניתם לקרקע ולא מיחו בהגנת זו‪ ,‬ואז;קם‬
‫שמאי הזקן אב״ד וגער בקנתדרין וכיבא ‪.‬בי לבקו‪ q‬ימלוך הורדוק _;העז‬
‫פנים ומחר ‪ q‬מערכת א״ח מפני שתב״ד לא ענשו אותו מעיקרא‪ .‬והנח‬
‫לא נשמע קול שמאי א פ ר וע״כ יצאה הגזרה‪ ,‬ובעלו בית חשמנאיח‬
‫‪73‬י ‪4‬‬ ‫אתרת השמים‬
‫שיקרא חמה במדרש שמות רבת פ' כו״ו ע״ש הב' ברה כחמה""נב״ש ‪.‬‬
‫■ ונתגלגל תדבר עד״ז ‪ :‬בסחלת צעקה ירושלים וכל א״י שצריכים ב״י למנהיג‬
‫מלך אשר יבחר בו ד׳ וזת נדמה כנערת מאורקה לאישי ואץ לה מושיע‬
‫עיץ ירושלמי חגיגת פ״ב ת״ב‪ :‬ארוסי יושב‪'.‬אא״ב ■לחמו שני אחים‬
‫'הורקנוק ואריקענולוק‪.‬על מלכי ישראל‪■ ,‬ושניהם שוכביס זת׳ על זת‪.‬‬
‫ב״ק פ״ק וקועה מ״כי‪ :‬וזה נקרא' שני א חי ס שנ ש פ ך ד מ ס כ א חד ועיין‬
‫יומא ע׳; ומה שאמרו מאורות לוקץ הוא מליצת נגד אלו אשר מצד‬
‫קנאתם אומרים גס לי גם לך לא יהיה‪ ,‬המכבים את תנר שתדליקו בני■‬
‫אדם צדיקים‪ ,‬לבל יאירו ע״פ תבל‪ ,‬ומקנאים כאלת ד׳ תם‪] :‬א[ כותבי‬
‫פלסתר ומונעים תעוב ווב״א‪] ,‬ב[ מעידי עדות שקר‪ ,‬למנוע עוב מבעליו‪,‬‬
‫' ]ג[ מנדלי בהמה דקה כלוונר שמגדלים שם הרשעים שנדמו כבהמת דקת‬
‫בעודם קענים‪] . ,‬ד[ קוצצי אילנות טובו ת ' כלומר■ בני אדם צדיקים‬
‫ראויים להוציא פרי עוב לעולם‪.‬‬
‫י ב אחר הדברים תאלת אס נפן שכלנו להשקיף על פני חוצות המאמרים‬
‫של התלמוד והוודרש אשר תוכם רצוף אהבת חכמה ‪.‬הלימודים ועניני‬
‫תכונה בוולאכה שמיס וארץ; בהכרח נודה כי הכל הולך אלי מקום אחד‬
‫ועיקר כונתם לתכניק מורא שמים בלב השומע ולהכריע כל המדעות‬
‫וכל החכווות החיצוניות אל תחת משמעת קול התורה‪ ,‬כדי להורות שכל‬
‫יצורי מעת ומעלת נבראו כקדר וכהבנית החכמת אשרמראהיבתר ההורה‬
‫איפוא לזאת השמיעו בחוצות קולם עם קול ד׳ בכחו של כל אחד ואחד;‬
‫פעם באו בארוכה ופעם באו בקצרה‪ ,‬פעם הוקיפו כח בפמליא ׳של‬
‫מעלת'והפליגו בדברי הבאי לאמר דברת תורה כלשון■ בני אדם וכאשר‬
‫ידמו חכמי אומות ודיעות רוב בעיאדם‪ ,‬ופעם רמזו בקצרה להגיד את‬
‫תאמת המקובל לאוזן החכס המבין מדעתו לפיכך תביאו כל מיני קברו׳‬
‫בעניניס כאלת לכלל מחלוקת באופן שנראה כי תאחד מן תחכמיס‬
‫י תמפורקמים יתפוק בשיעה ההמון והישע בשיעה החוקר והמקובל אמיתי;‬
‫ב״ש יאמרו כך וב״ת בהפך‪ ,‬או ר׳ אליעזר ידבר בשיעה זו ור׳ יהושע‬
‫־בשיעת אחרה של החכמים )אץ דיאלחגישער פמרס( למען ימצא כל‬
‫אדם לפי כוחו אה הדעה אשר אהב הגדול לפי גדלו ותקען לפי קענו‬
‫ישמע החכם ויוקיף לקח לראות אורות‪.‬מאופל המחלוקת‪ — ^.‬לפעמים‬
‫י דברו במליצה וציינו מושג רוחני שאי אפשר להבינו לכלל השומעים‬
‫במלבוש חומרי וקראו לו שם כאם אגדולים אשר בארץ? ד״מ אם נחלקו‬
‫ביה שמאי וב״ה חגיגה י״ב‪ ,‬ב״ש קברי השמי׳ נבראו אחילה ואח״כ הארץ‬
‫וב״ת קברי ארץ נבראה• תחילה ואח״ב' שמים‪ ,‬וחכמים אומרים שמים‬
‫וארץ כאחת צבראו‪ .‬וזה קוהר״למה שנאמר קתם במק׳ תמיד ל״ב מפי‬
‫• 'חכמי נגב שאשמים נבראו החילה ואח״ב הארץ?‬
‫ברור הדבר כי באמה הכל מודים שהשמים נבראו מחילה ואפ״ת אלו‬
‫ואלול דברי א״ת כאשר אבאר בקיצור"והוא‪ ■,‬כי• באנהדרין' צ׳׳א ‪ :‬מפורש‬
‫״־'שקראו מושג השכלים ממעל והנשמה באלל בשם ■שמים‪ ,‬וכל עניני חומר‬
‫‪■.‬־ י קראיבשם_ארץ והגוף ■בכללו כי אמרו בדין שמיס הדן את הנשמה'ו הגוף‬
‫‪32‬‬
 ‫אתותהשמים‬ ‫‪474‬‬
‫יחד להוכיח זאת מן הכמוב יקרא אל השמים ממענ‪-‬הנשמה^‪ :‬ואל הארץ‬
‫‪.‬לדון עמו־הגו‪ . q‬מננמה הביאו בחגיגה שינות ב״ש•השמים נבראו מחילה‬
‫להורות אס האמס לחכמים המעמ^קי׳ עצה ורואים באתפקלריא המאירה‬
‫כי הנשמה קודמת לגוף בזמן ובמעלה‪ ,‬כאשר התורה והחכמה המופשעת‬
‫■ קדמו לבריאת‪ ,‬בעבע — אולם לעומת זה הביאו ג״כ שעת ב״ה א ק‬
‫נבראה מחילה והוא כלפי המון בני אדם אשר יראו לעינים כי גופם‬
‫נברא‪■:‬מחילת ואח״ב נשתלם השכל אצלם‪ :‬לאע לאע‪ .‬ב״ש לימד דעת‬
‫אמיהי שקוף המעשה במחשבת תחילה לעיני השכל שרואה ללב וקיבת‬
‫כל ד^ר‪ ,‬וב״ה ‪,‬לימד לעיני בשר הרואים בחוש בשר •כי החומר נראה‬
‫תחילה — והכריעו■ חכמים כאחת נבראו‪ ,‬להורות כי אצלנו שוכני בתי‬
‫’ חומר‪.‬אין גוף'בלא כשמת ולא; כשמת בלא גוף אץ מעלה ולימוד בלא‬
‫כוונת ואין י כוונת בלא מעשת — אכן■ במקום שאין הכרח עוב לפרש‬
‫דבריהם ז״ל כפשועם על דרך משל מת שחכם יקר הבין במחלוקת ר׳‬
‫‪ -‬אליעזר ור׳ יהושע ב״ב כ״ה‪ :‬שר׳ אליעזר קובר כשיעת היפרכוק שתחמה‬
‫נכפפת למעלה מגבנוכית העיגול ור׳ יהושע קובר כשיעת אריקעו שתחמה‬
‫מתנועעת ככל הכוכבים בתנועה קערורית במוך כדור חלול‪ ..‬ולא יתכן­‬
‫■ כן■ כי■ באמת לשון אחורי כיפת לא משמע כן? ועוד למה נחלקו דוקא‬
‫אם■ הגיעה תשמש■ לקרן מערבית דרומית בתקופת תמוז ולא בכל השנה?‬
‫״־ועוד קיום‪,‬המאמר שנאמר הולך אל דרום וקובב אל צפון הולך אל דרום‬
‫■ ־ לעולם• ביו_ם‪ ,‬־וקובב■אל■ צפון לעולם ־בלילה קובב קובב הולך הרוח אלו‬
‫‪-‬פני ־מזרח ומערב‪,-‬שפעמים ׳מקבבמן‪ ,‬ופעמים'מתלכמן ‪ -‬מורה‪ :‬שהמכוון‬
‫‪ -‬כמו שפילישתי למנצלה‪ .‬גם מזה תשובת למ״ע פי״א שתבין‪ .‬לפרש שבין‬
‫ר״א‪.‬ובין ר׳;‪.-‬יהושע קוליים ש ^ מ ש איכה שוקעת בלילה למעה מן‬
‫‪-‬הקרקע להאיר‪ :•-‬לשוככי‪:‬תבל ‘ החדשה‪ ,‬כי אם בהגיעה; לקצת המערב‬
‫‪- -‬קובלת השמש ־לצדדים קביב' הארן לר״י ולר׳׳ אליעזר ככפפת למעלת מן‬
‫הרקיע; כי אם‪ :',‬כן מה זה ‪ .‬קובב• אל צפון לעולם בלילה ? ‪ .‬ותמהרש״א‬
‫תביא פירוק‪,‬אחר‪ ,‬והוא כי ר׳׳א ־קובר כשיעת ■חכמי ישראל פקחים צ״ל ‪:‬‬
‫‪•,. .:‬שהחמת‪,.‬בלילה• למעלת מרקיע‪ ,‬ור׳ יהושע קובר כשיעת חכמי‪ .‬אומות­‬
‫■ שהחמהמתלכת־למעה תחת הקרקע וגם זה דוחק כאקר יבואר ‪-‬להלן‬
‫‪ .‬לכן;־עובייותר״‪-‬לפרש כפקועו שר׳ אליעזר קובר ‪ ,‬נכפפת למעלה לצד‬
‫צפון‪ .‬שנקרא‪ :‬מעלה כמרדפחלהעהע ור״י קובר חוזרת‪ .‬אחורי כיפה ׳כי‬
‫‪:.-‬כי«פת‪::‬פ’יושו־;בנ‪-‬ץ‪,-‬כפוף‪.‬ונועה‪.‬כמו תגיע■ לכיפת ע״א י״ע; )ניקע(‪ ,‬וכן‬
‫^^^^א בדין‪,‬ציר‪■ ,‬הצפוגי ‪.‬בפי התוכרם שאומרים קכל'שעולה יותר למעלה‬
‫‪--‬לצירתצפוני‪;,‬ציר‪::‬כוכבי‪ ,.‬קמים נראה לו• כחלל‪.‬גבות דומסעלה וכשחוזר‬
‫האדם מקם כךאה‪ -‬כאצו^קלל‪::‬זה מתקצר ויורד‪. ,‬דיא ערשייכוכג‪:‬׳דער‬
‫פחלתעהע עיין להלן‪ ,‬ולפיכך אמרר׳׳‪ :‬חוזרת לאחורי־ ב?פין‪-‬קאשר פירקתי‬
‫‪;■■::‬זיז •‪:‬׳ ־״ ׳;■' '‪'■.‬־י■‬ ‫'״ ■•‪-‬״ר‪.-‬‬ ‫■‪■/‬׳למעליז‪ : .-‬ו־‪,‬‬
‫‪-‬־ ■ נחזור■ מעתה‪:‬לעניני התכונה■■‪,‬ע׳׳פ שיעה־ חד‪.‬ש?ם;גם ישנים■ ונאמר‬
‫־•■‪.‬על פי^‪ :‬הכלל;‪5-,‬ןאמרמי‪.‬ג ןיבר ברור‪;,‬הוא■ שמשה־■ רבינו־ וכל' ־;הנביאים‬
‫^^^^‪^.‬ראו אויזנ׳^יק^בשחקים וידעו איך תעולמו־ משולבומ ‪:‬יחד'ותוכן‬
‫‪475‬‬ ‫אתרת השמים •‬
‫כל מהלכי כוכבים ומזלות כאשל ידעו בדקדוק ‪p‬ודות התורה לפלק כל‬
‫דין והלכה על פי אמיתת ישוד ו שו ^ מוקד השכל‪ ,‬כי■ יכל מצוה יש לה‬
‫שביל מדע במרומים ושויש שכלי בנתיבות חכמה עליוכה ‪■ .‬‬
‫והנה החכמים הבאים אחריהם שמרו בלבם מורשי הקודות בעעמים‬
‫ונימוקים של כל מצוה בדרך כלל‪ ,‬והיותר גדולים וקדושים אחזו בלבבם‬
‫ג"כ אופני מקלולי השמש והץרח הארץ וכל אשר עליה^ — אכן לרוב בני‬
‫• אדם מחוכמים ״המהלכים בין העומדים האלה״ אשר מהלכים ע ס חכמי‬
‫אומות ונושאים ונותנים עמהם ושומעים דבריהם אשד נודעו ונתבררו‬
‫להם ע"פ המדעות מן המאוחר אל הקודם‪ ,‬יפעם בעעות פעם׳בבירור‬
‫הוכרחו להביא הדברים שנשמעו בין החיים■ לפני יושבי צית המדרש‪,‬‬
‫ולחקור במו עד מקום שידם מגעת כדי לברר האוכל מתוך הפקולת‬
‫ולפלס על פיהם דיני תורה לתכלית הקדושה והעהרה‪ .‬לפיכך׳ אחר‬
‫אשר נשמע ד״מ קול מחלוקה גדולה בונחנה הפילוקופים היונים והרומיים ‪:‬‬
‫אלו אומרים הארץ עומדת על המים והשמש שוקעת בערב ג״כ לתוך‬
‫מימי אוקיינוק‪ ,‬ואלו אומרים הארץ היא ההולכת כגלגל שביב השמש‪.‬‬
‫הכלדיים יאמיט שהארץ היא קערורית 'וכאניה קמנה עומדת יעל המיס‬
‫והיונים הראשונים תאמינו זאת ואמרו‪ :‬כי בלילה חוזרת השמש למקומה‬
‫הראשון על שפינת של זהב יפה מאד‪ .‬פיעאגאראש וארישעו יכבדשערו‬
‫לנכון כי הארץ ה־א עגולה ומעבר השני הולכים ג״כ בני אד ט )אנעי־‬
‫פאדען(‪ ,‬אבל רוב חכמי רומיים צחקו ■על משפע זה‪ ,‬ופלועארך■'הוכיח‬
‫את האומרים כן שמרוב אהבתם אל רעיוני ס כי מחשבותיהם‪, ,‬ירצו» שבני‬
‫אדם יתלו עם רגליהם למעלה או ישרצו בארץ בנחשים‪ .‬ואפעה‪ :..‬וכמה‬
‫כהני נוצרים נתפשו על מה שהאמינו בכדורות הארץ עד שהכהן הראשי‬
‫ווירגיליאיש בעיר זאלצבורג הורד מגדיולתו ע בו ד אמונה זו בכדוריות זה‬
‫יומר מאלם שנים‪ ,‬וגאלילעא גאלילצנאי זהי■ כשלש■ מאות שנת הוכרח‬
‫לשבע בשבועה חמורה ברומי כי לא יאמין בגלגלות הארץ ומרוצמה‪.‬‬
‫‪-‬כל כך גדלה השכנה למי שאומר דבר נגד פשעות דעת ההמון‪ .‬ואיככת‬
‫לא יעשו דברים כאלה גס כן רושם'‪.‬במחנה‬
‫במו הוכרחו חכמים לפעמים י להחריש‪ ,‬לחשום פיתם‪ ,‬ולהשתיסהאמס‬
‫בחכמה מפני רינון הבריות‪ .‬או אז כהבמת׳זה נהגו חכמי ישראל בבית‬
‫מדרשיהם לעשוח כיתות כיתות בתוך קהלם‪ ‘,‬זה‪-‬יאמר כישיעת■פלוני‬
‫וזה בהפך כדי שעל ‪T‬י מחלוקה כזו יבוא הכתוב השלישי ויכריע ■לתכלית‬
‫‪,.‬‬ ‫‪ ,‬־ י‪. .‬‬ ‫‪‘ .‬י '‬ ‫תאמת ותצדק במשפע התורה•‬
‫י ג מצורס לזה תדע כי הרעיון הגדול והנורא שהשם ברא עולמות אן‬
‫מספר וכי הארץ אשר בני אדם שוכבים עלית' היא כגרגיר קען וכעיפת‬
‫מן׳היס לערך העולמות הגדולות‪ ,‬הוא מביא‪ :‬לפעמים את תאדם לידי‬
‫)ירד ושפק בענייי שמירת הדת ואמונת השגחה הנלמדת משיני ; ■כי אם‬
‫כה יאמר לך רבך דע כי כל מין אדם הוא תולעת ולא איש וכאין ^נאשבו‬
‫כל מעשי צדקת לעומת גדולה תבורא שמשיס׳־גדולים ונוראים אץ עישפר‬
‫לצבאם‪.,‬אז יכנוק ח״ו שפק בלבך לאמור הלא כלל גדול הוא בתורת‬
‫* ‪32‬‬
 ‫ז‪^ .6‬‬
‫״‪ fi‬ס ‪T : 7‬אה‪ f‬א‪^5‬זעצ ^‪>,l‬א‪^,‬ו^ע‪5‬ו‪,‬ר‪.‬ר‪^:‬ב^ ‪:0‬העול©‪,‬ד‪^:‬די■^ןננל‬ ‫‪^;:‬ל‪.‬ל‬
‫‪.‬׳‪? -‬די סעיידס־התורה״ייקייס״אר*'^‪¥‬׳‪j1‬לם ‪v‬י§רי?גהו;‪,‬לכ‪^:q‬פומ ^>|פ^גד זיבןכיל‬
‫^>זגיגה• רפ״‪’-3‬ו^?מ‪ ■ :^/::.‬־‪:‬׳';‬ ‫צדיק אחד‬
‫;־';ר‪:‬־'‪.‬־וא׳!ך‪:‬אס'^‪.‬אפשר^>זה שבעל •‪.:‬תבידש' פרא‪5,,..‬ל‪:;:‬המ‪,‬ואא ■הז^; בשביל‬
‫■‪^. .‬י׳תוש מלוגגאשל‪ .‬איןבן‪-‬עיגיח לחאותמהי‪-‬רובאק מתחרז כ״ש ?‪9‬ה‪:‬יש‪3‬שמיס‬
‫ר״■■‪:‬־ ‪-:: :‬י■‪/■:‬׳ ־׳‪.‬ע״ד ־‪ '1':^:‬ש‪;/‬‬ ‫■‪ ,:‬־‬ ‫מ מעל?‪ ^ ::‬ד■״‪:-‬־■‬
‫^ ‪ -‬א ת׳ ‪ -‬ה ו ן ו ד‪ ^ : ,‬נ ן‪55‬י;’;הזה‬ ‫■•‪.:‬י‪:■:‬׳•‪:‬אשח‪:‬׳‪.‬עלד‪.‬׳‪,‬ק‪.‬׳מן'הסכןה ‪,‬לחשפיי‪:‬‬
‫מל)חד’ ^;ו‪|^ 1‬לו^;חק‪,‬לחכס‬ ‫׳‪: :‬׳‪»,‬גדולת •סבריאח והמלאפה‪:‬הכוחאת‬
‫^‪.‬ד>ו»‪ 3‬ץ;»דעתו לעל׳רן כל ^עפק^והעונת »^בו‪ 3 ,‬ה‪3‬יכ;ו^ע?^הן הן גשול‪-‬ותיו‪,‬‬
‫‪.‬׳י‪. .‬והן״הן גדולותיו שבכלימאוס שאתתמוצא ^^תן;של‪».-‬צל;בלא^ימ שם‬
‫ד ‪' .‬אתה מוצא ותופותו^;וזה דלך;‪.>,‬י‪ 3:,‬א»ת^תשגיח על‪.‬פלסגל^ת׳רןנון‬
‫׳כל‪-‬עשב קעןז;;לפאל בו‬ ‫והי־;ג^ינעי>|אשתמשג?ח‪-‬בעל‪,‬ה^ן‬
‫‪;^ ,:.‬פלדי ‪ p‬ג פי^‪» t‬חיבון׳ק'עכי׳*על|ך‪:‬־’ »צא‪,‬חשבון ^דולזאתושגיח עליהם‬
‫^ השומר‪-‬העליון^בדיוק ‪• .‬בעבוח ]ה‪ :‬הוכלחו •לדבל־מרזכופת ^העןלס לפעמים‬
‫^ו‪-.‬אין'עולס ;אלא׳׳אחד^מלכז כל‬ ‫‪ 3 ;:;:,‬קגנמ‪:.‬־תת‪:‬ל׳ ובקול עפלת‬
‫^^^^^^^דצבא׳קשמ^ם משתחוים‬ ‫‪;' :‬׳הבריאה •הוא עולסשלבו־אשר עומד־ על‬
‫‪,•• : ■:‬לו‪,1‬׳‪:‬כי‪ .‬און שם־ רק'‪.‬אור »איר‪ :‬קען־׳ולל;‪ ■,‬להאיר‪ .‬לבם אדם״‪.‬ופעם‪ ,‬דברו‬
‫ר־^בקול‪,’.‬גדול ולא; ישש ‪:‬להגדיל שמו‪:‬ית׳־באמת ‪:‬כאשל‪:‬הוא^^־שאןף תכלית‬
‫•‪, .:‬ל?מ א ת שברא‪ :‬תה‪ :‬׳רר! •‪:‬לירא ■;שמוס‪:-‬גחתר־‪ •.‬ומבר‪ :‬א»ת•• בלבבו^־־היודע‬
‫^^^"א^שאל שאלם^המתפלשפ?םאםל‪^%‬ה^יי^ה(‪,‬כולה‬ ‫■׳ ׳ י לאלשומשפנו‪-‬י‬
‫וכל;■ החלל־‪| :‬ול ח אזן ^ו־ תחילה׳^קז לבולטות שבו אם‬ ‫•‬
‫^דו יש׳‪':‬כ’ די להו שכדע ל כייוי שהוא ■ית׳־ ישגיח‬ ‫‪ .‬כן‬
‫•‪ :‬עליכ‪:‬ו; ואין ‪-‬אפשחות לקצרג״שכל להשיג שמי מרומים‪ .‬אכן‪:‬בכל‪..‬זה עוב‬
‫ךהוא; ’ בולו ■ואיףישפק ׳שחכמי׳ תורה ^^ע״פ ;כהגו‪ :‬עובמ עץ־והגידו‬ ‫‪:‬‬
‫״;־‪ .‬לנו אמירזווק במציאות בבילול •'מתל' »כל‪ ,‬חכ»‪:‬י אומות •‪:‬שהעלימו״עיניהם‬
‫‪•. ;,‬ממש׳מן׳האמת או־‪:‬השתימהו למען• בצוע בצע כשה מןהעורי ם והפשחים‬
‫״‪—•:.‬׳ ״‪. / ,,,‬‬ ‫״׳'‬ ‫‪‘.-‬נ‪,:‬ואביא‪^“J‬ה‪:,‬לאוה^ ן‬
‫•״ ^א( חגיגה‪.‬ל׳'ב‪:1‬אמידת׳ חושי;או>;להם לברינת‪■:‬שעומדות וא^ם יודעים‬
‫על־עמ^ו^ס> עמןד>ם^־על־ המיס‪, ,‬המים על‬ ‫‪; :‬־על״»ה‪.‬־הן׳‬
‫‪•. .‬׳ההרוס‪ ^.‬הפרית‪:‬של הלוא^‪ .‬רוח עומד' על השערה ־ושעלה בזרועג של‬
‫‪ ::■-‬הרןב״ה‪:‬ועי’ןחחוש|מי שששהשערת כמין'קמיעתלויה‪:‬ב‪-‬זרוע ש>ן'הקב״ה‪.‬‬
‫‪:‬־ ‪.:‬י אייו ת הדןל־החתוסתזת■ איכו‪:‬כמו‪,‬שירצו‪ ',‬קצס;חכמזם לומא שהכוונה‬
‫דימל;עמוקים‪:‬של;חמר‪ 1‬כת‬ ‫על מה שבתוך הארץ‪ ,‬כי‬
‫■ ^^ז‪ :‬מב ש ה‪ .‬ת א אך ועמוד׳יס־אלה‪:-‬על־המיס שבבען־׳האחז וכן‪::‬הרוח‪,‬‬ ‫‪,‬‬
‫^^ב‪3‬נון‪-‬הארז'?;ועוד• הרוח‬ ‫; ‪■ :‬דאם‪-‬פ) ׳קשה*‪:‬מ‪,‬ה‪1‬זה׳ הי’ ש שי־;איזפ הריס‬
‫‪■: , -‬תלו^שעחהגלא^ישון^כי»ה זה שערה בפנזס‪.‬ש'אדמה~מלמעת? וכר‪.‬אה ■־‪3‬‬
‫‪1‬‬
‫‪ -‬ברול‪-‬כידבזה שזאודלי‪1‬ו;‪:‬חז'׳ל אמימןת ^למש״בעלל הברייאת יעןכ>‪,‬הויומ‬
‫^הא ‪p‬ז‪::‬פע ‪p‬הך■ב^‪,‬לןך‪:‬קפאוןן‪ f‬מן ;ההוקר^הפוז^'אל חלמר‪,‬המוקשה;‪ ,‬והיה ו‬
‫^ממוך■ המיס‪ ;:‬כאהוו׳‪,‬אלפים רבבות ’ל»חים‪;-‬חיים‬ ‫‪ ":‬ה עו ^י תאילה‪,‬‬
‫‪.‬״ ‘ '•פאלזפעגאחעוגע פפלאפצען‪-‬׳כ»ו אלמוג‪):‬קאראללען( נתר)קליידע( ■אשר‬
‫ס•‬
 ‫■^^תות השמיים‬
‫‪ : -‬כתלקעו על יד על יד להיות כעמודים גבוהים בתוך המיס או במאר אילכוה‬
‫גדולוה שכתלקעו‪.‬לאחדים עד שנעשה מהם איים גדולים וארצות רחבי‬
‫‪,‬ידים‪ ,‬כמו שכל מדינות האללאכד נתישדה על עמודים של‪ .‬אלמוג■•שאלה‬
‫על המים‪ .‬אפק אס ‪■ P‬שהארץ נתהוה על ידי עמודים ועמודים על ידי‬
‫המיס בעלי חיים‪ ,‬א"כ הווים עצמם יהיו הולכים וכלים ולא ישתייר ■מהם‬
‫'כלום? לזאת■ ברא השם הריס גדולים‪ ,‬עם מבועי מיס רבים ויחקר‪ ,‬חוק‬
‫שמעל התריס נוזלים רבבות‪-‬הררי •שלג והיו למים אשר ■על‪ ,‬ידי פילוך‬
‫כזה יש מקום מוצא לווים לעולם‪ ,‬וכמעע קיום תמים ומרוצתס ■באחור‬
‫ושוב מן המעינות אל הנהרות והימים ומשם אל■ העננים ‪.‬לירד משם‬
‫בצורה גשמים ושלגות‪ ,‬ועוד משם אל מעיינות‪.‬ההרים‪, ,‬כדי'להחזיק‬
‫במעוז מים חיים ברוח האופנים אשר במו‪ ,‬להזילס על פי קוק‪ .‬וקדר‬
‫‪.‬שלא יעברו גבול היבשה והיבשה ‪',‬לא ההפך למיס ע״י‪ .‬מרוצת השנוים‬
‫‪ -,‬וההמורוה‪ .‬ולפיכך תמים עומדים ומהקיימים על התרים וההריס״קיומים‬
‫■רק ברוח ד'‪ ,‬אשר קשורה בו הסערה כלומר רוח המשער ‪.‬כל‪,.‬דבר‬
‫בעוצם ‪,‬הבינה‪ ,‬כיצד אפשר לההקייס לבלהי יעבור כל דבר‪:‬אה גבולו ‪.‬‬
‫■גם חכמי■ עמים חשבו אה ההרים‪ .‬למפרי שימיס וואקתערשיידונגןע ו­‬
‫‪ .‬תחילה ונודע עתה שיש ימים קרובים‪ ,‬וקמוכים בלי הפרשה מים‪. ,‬אבל‬
‫חז״ל דעהם‪ ,‬שמכח ההרים יש למיס קיום חזק כפי‪,‬חוקי‪ .‬נובע‪,‬מבראשיה‬
‫וזה אמה ע״פ חכמה הארץ והוייה ) ‪(Géologie und Erdformation‬‬
‫מת יקרה מליצה זו‪ ,‬קערת תלוי׳ בזרוע של הקב״ה‪ ,.‬היא‪,‬היא ההן עדיה‬
‫‪.‬על עהרת שעל חז״ל המקבלים האמיהיס כי בזה הורו ■לנו היקוד הגדול‬
‫;א‪.‬שי אמונת‪ .‬ישראל נשענת‪ .‬עליו והוא‪. :‬כי האל‪:‬העוב■הוא שכל ‪,‬נבדל‬
‫למעלה מן העבע וכל העולמות‪ ,‬כי כל עולמות נקשרות יאד׳ברוח אל‬
‫מרומים המשער'‪ .‬כל תצורות‪ ,‬וכל שיעורי הברואים‪ ,‬והשערה ׳•זו;גופת‬
‫תלויה בזרועו של הקב״ת ואין עצם כבודו יתברך בעצמו‪ .‬תעבע והשערה‪,‬‬
‫רק נעלה מהן )יאוד‪ ,‬והוא המשער‪,‬והעובע אה‪.‬כל‪ -‬ענין ברות שפתיו‬
‫ובזרוע עוזו מקיימים להכליה יפת ונאה‪ .‬ולא זו‪ .‬בלבד כי א‪ q‬חיבה ימרה‬
‫זו נודעה מאוד לחז״ל כי ככה ׳אמרו בירושלמי ‪ ,‬חגיגה ‪ ,‬שם רפ״ב‪:‬‬
‫אדרינוק שאל לעקילק קושעא אהס אומרים הן עלמא על רוחא קאים‪.‬‬
‫אמר לו הן אמר לו‪ .‬האיך אמת מודיעני זאת? אמר לו הביא לי‪.‬גמלים‪,‬‬
‫הביאו גמלים ותעילו ׳עליהם משא ותלכו‪ .‬אח״ש העילו עליהם משא‬
‫כבדה עד שלא יכלו עול השב רוחם ורבצו החת המשא‪ ,‬באופן שנודע‬
‫כי רק• מקוצר הרוח אשר להנכבש למעה אפק כח הקבל — אז תודת‬
‫אדרייוק כי הרוה הוא הגורם — מבואר ‪.‬מזה שבאמונה זו נבדלו אז‬
‫ישראל״ונבין העמים‪ ,‬כי ישראל האמינו שהעולם קיים על רוח‪ ,‬ולאומים‬
‫גדולים כמו הרומים האמינו שקיים העולם על המיס או על דבק אחר‪.‬‬
‫ועתה עלינו לשבח לאדון הכל אשר• החיש ישועת‪ :‬לעמו ישראל‪ ,‬יען על‬
‫ידי המדעוה והחכמות נמאמה יעל יד על יד מ הדין עם‪.‬אמונת ישראל‬
‫וזה כל תפארתנו וכל מחמדנו לראות בכשרוך החקירה‪, ,‬אקר בלתו קפק‬
‫א ם באמת ובתמים תחפש אחר הקיבה של כל הקיבות והיה;■ ■באחרית‬
 ‫אתות השמים‬ ‫‪478‬‬

‫־ המניס ככון יהיה כבוד ד׳ על תרי הונדע ותחכמה לתפארת ישראל והיה‬
‫'־ ■ביום ההוא■ ־היה ד׳ אחד ושמו אחד ונס־האיש ימשה יגדל מאוד בעיני‬
‫העמים אשר ישמעו ויבינו ‪ .‬אס החוקים האלה' כי המה ו‪.‬״כ כהררים‬
‫התלוים בשערה חנינת י׳ וכמו שהרים בעבע עומדים על■ הרוח והרוח‬
‫בקערה ‪.‬תלויה בזרוע ד‪ /‬כן הדינים והחוקים המושרים המת ■הררי אל‬
‫ומשפעיו נאמנים וקיימים בשערה כפי אשר העביעם חכמת רוכג שמים‬
‫מעל ועיין ב״ר פ״י שאלת אדרינוק כר׳ יהושע ותשובתו בד״א‪ .‬אחר‬
‫שאמר ר״י על מת העולם עומד ׳בדרך חכמת העבע )פתיזיקאליש( אמרו‬
‫רבנן העולם עומד על ■שניש עשר עומדים כמקפר שבעי ישראל ויש‬
‫אומרים על שבעה עמודים שנאמר חלבה עמודים שבעה‪ ,‬ורבי אלעזר‬
‫אמר על עמוד אחד עומד וצדיק שמו שנאמר וצדיק יקוד עולם‪ .‬בלתי‬
‫קפק כוונו חז״ל בזת לתת שלשה עעמיס לעונידת העולם )א( עבעיות‬
‫נשם ר׳ ■יוקי )ב( לימודיות ונימוקיות כנגד י״כ‪.‬שנעי •ישראל ושבעת‬
‫עמודי חכמה אשר עליהם עומד בריס החברה )נ( ■אלהיות )רעליגיעזע‬
‫אידעע( צדיק יקוד עולם‪ ,‬מר אמר חדא ומר אמר חדא ול״פ‪.‬‬
‫י ף ואס נם אמרו חכמים דרך עצת עובה שיראת אדם כאלו העולם נברא‬
‫כשבילו כדי לתקן ולא לעוות עולם שכמקר לו‪ ,‬קידושין קפ״ק'; בכל‬
‫זאת אין קפק שידעו כי לא על העולם הזה לבד חכמתו וגבורתו ית'‬
‫שולעת כי אס על עולמות אין מקפר‪ ,‬אשר בעבור זה‪ ,‬המדה היותר‬
‫אהובת לפניו ואשר בחר •בה־ אדוננו משה היא מדת נננוה כמאמר הב׳‬
‫והאיש משה היה ענו מאוד מכל אדם אקר על פני האדמה‪ ,‬כי מפני‬
‫גודל חכמתו שהכיר באלפי עולונות אשר לא הכירו בני הנויס ממילא‬
‫היה הוא היותר עניו שעל כל הארן‪ ,‬וזה באמת מופת נאמן על אמיתת דת‬
‫הנגלה מקיני כי אמת קאי שקרא לא קאי ; ואלו לא זכינו אלא לזה‬
‫בלבד שתגוים הכירו עמה את יחודו יתברך ע״י תשיעה החדשה‪ ,‬והמה‬
‫בזה קרובים מאוד לדה יהודי ‪ ,‬כי מעתה נכונים תמת להתנהג‪,‬בענוה‬
‫יתרת בהפך ממה שהורגלו מקדם לנהוג בגאות ולכחש בחשיבות ומשפע‬
‫כל אדם ישר‪ .‬ויש לזה רמז למת שניתן ל א ק מהלכים בין העומדים‪,‬‬
‫כי עד כת תורגלו בכי אדם באמונת המנוחה וכאלו לגדולים לבד נברא‬
‫העולם‪ ,‬ולהם זורחת החמה במהלכה‪ -,‬עתה יאמרו תגוים‪ :‬עלינו מועל‬
‫חובת הזירוז ותיקון■ נפשנו להשתדל ולרוץ לקראת העוב‪ ,‬והמשכילים‬
‫יזהירו כזהר הרק;ע אם יעורו ימשנתם להכין נפשם אל מאור הגדול‬
‫לקבלו באהבה כ ^ שניתן מקוני‪ ,‬כאשר תארץ תכין נפשת להלוך לקראת‬
‫השמש ‪ .‬ועיין רלב״ג פ׳ חיי שרה )דפוק ווענעצי ‪ (3 6‬וז״ל ; ואם היה• גלגל‬
‫"שמש קייס ותארץ מתנועעת‪-‬כ)נו שחשבו אנשים רבים; א״כ דעה ישנה‬
‫היא זו ליהודיס ‪.‬‬
‫מנועם זה שאמרנו שקיבת המחלוקה בין חכמי או״ה וחכמי ישראל‬
‫אם הגלגל קבוע או המזלות‪ ,‬והלכה כחכמי ישיאל שתמזלות אינם‬
‫קבועים אלא שעים באויר וכן הולכים במקילתס מקילה ישרה‪ ,‬וכמו כן‬
‫כוכבי לכה אשר בכללם איז שלנו‪ ,‬ממילא הוכרחו ג״כ להקמיך אל‬
‫‪479‬‬ ‫אתות‪.‬השמים‬
‫מחלוקה זו מחלוקה אחרה אס החמת עולה למעלת מן הרק׳יע או למנוה־‬
‫מן הקרקע בכל לילה> כי מאחר מידעו כי הנעייה בצירים נתהוה מכח‬
‫)וקילה כל מזל ומזל ‪ ,‬ושינוי הנעיית נראה מכח מת שתחמה הולכת‬
‫בתנועת השנתית בעת האביב כלפי צפון למעלה ובתקופת תמוז היא‬
‫חוזרת לשוב למעה כנודע‪ •,‬לכן קשרו אל בחינה זו בחינת אחאת‪ :‬אס‬
‫דרך זה שעולת תחמה בעת מקופת נישן למעלה מרקיע התחתון אל‬
‫פני צפון אם גס זה נוהג בכל לילה‪ ,‬ואמרו חכמי ישראל לשיעתס כמו‬
‫שכל הכוכביס ומזלות מתנועעים במקילתוקו פשוע בלי עיגול כן תחמה‬
‫אינה מהלכת בעיגול ותיקך ישר שביב ה א ח כי אם היא עולה למעלה‬
‫בקו'ישר לצד צפון בלילה וחכמי אה״ע אשר אהבו אה העיגול יאמרו‬
‫שהולכת בשוה במוך העיגול למעת מן הקרקע כלומר מקבלת מווש‬
‫ל א ח כאלו כלול הארץ היה מוקגר ממש בתוך גלגל תשמש‪ ,‬וכאלו תשמש‬
‫לא נברא רק עבור הארץ להאירה ולהחס מימית מתחת נ איז לשיעת‬
‫תבשילים בעכו״ם‪ .‬ולא כן דעת שלומי אמוני ישרג‪ 1‬תמה אומרים משילה‬
‫תחמה היא למעלה ראש הרחק מאוד מקרקע שלנו‪ ,‬להאיר לעולמות‬
‫אחרות ולמען עצמה — לפיכך שתי מחלוקת אלו משולבות אשת בחברתה‪,‬‬
‫כי רק חכמי א״ה‪ .‬שיאמינו‪ .‬בגלגל חוזר יאמינו ג״כ בחמה חוזרת כמין‬
‫גלגל למעה בשות עם הקרקע; אבל חכמי ישראל שיודעים שאין כאן‬
‫תשגר לחלועין‪ ,‬ולא גלגל חוזר רק משילות לפיכך גס חמת במשילהה‬
‫הולכה בלילה למעלת לצד צפון )אין שרעגער ריכעונג( כאשר■ הוא‬
‫באמת*(‪ .‬ואם תשאלני הלא לדעת פיעאגאלאק אשר אהה אומר עליו‬
‫כי הוא •קיבל מן היהודים תחמה אינה מתנועעת כלל והיא עומדת באמצע‬
‫ורק הארץ קובבת בקו שלה ומשילהה‪ ,‬וא"כ איך‪-‬אמרו חכמי ישראל‬
‫שהולכת החמה בלילה למעלת מן הרקיע! תן נודה לך במה שאתה‬
‫אומר שבכלל‪.‬אמונתנו הוא ג״כ הדעה שהכוכבים הולכים בקוים פשועיס‬
‫ולא בגלגלים כמאמר תכ׳)התלים כ׳( בכל הארץ יצא קום ; וכן נודה‬
‫לך שפירוש למעלה מן רקיע הוא למעלת לצד צפון‪ ,‬יען בכלל רקיע‪ .‬׳הוא‬
‫תאויר הקרוב לנו כשתי אצבעות כגנאמר ר' יהושע שהבאנו למעלת וא״כ‬
‫יתכן לקרוא למעלה מן הרקיע ההליכה לצד צפון‪ ,‬אבל פשעות הלשון‬
‫שהחמה מהלכת שותר דעתך ששיעת ח״י תיתה שהארץ ‪ ,‬מתנועעת ולא‬
‫י*‬ ‫החמה?‬
‫‪-‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪,.‬‬ ‫‪.. 1‬‬ ‫‪.‬‬ ‫י‬ ‫‪.‬‬

‫ט י וכן יקשר‪ v‬עליך השואל ממה שאמר ■יהושע שמש בגבעון דוס השאלת‬
‫הישנה? כל זה ■לא קשה ולא מידי‪ ,‬כי בהכרח גס עתה שרוב בנל אדם‬
‫יודעים שהארץ מתנועעה ולא החמה אפילו חכי שפתי חכם ברור ימללו‬
‫כדרך לשון בני אדם מהליכה החמה מפני שנראה כן לעיניס אך שהאמה‬
‫אינו כן‪ ,‬ובאמת ידעו ג״כ ח״י שוד זה שהארץ היא תפונה עבר‪,‬מזה ־מפני‬

‫גם מאמר שלישי שהונא שס מיד אחי ‪t‬ה■נשסי׳ נסן שהחמה הולכה נימוס החמה מונס‬
‫ונימוח הגשמים נשיפולו ־יש לו מקום נאמן והמשך למאמרים הקודמים להומה על־ קישוי‬
‫"‬ ‫■ י ‪,‬‬ ‫שלשת מושגים אלו בחכמה‪.‬‬
 ‫אתרת השמים‬ ‫‪'480‬‬
‫■ ■החמה׳ ולא דברר רק כפי שנראה לעיכים במעות לפי שמובן יותר בלשון‬
‫זה וגם החדשים׳ נוהגים לדבר כן‪ .‬ועל דברי יהושע שמש בגבעון דום‬
‫לא קשה בלא זה‪ .,‬כי ידוע שעיקר הילוך הכוכבים קביב השמש בקדר‬
‫נכון ובמוח‪ .‬לבלתי יפולו הוא מכח המושך של‪.‬החמה שמושכת אצלה‬
‫ה א ת וכל כוכבי לכת במדה המשוערת בחכמת הבורא‪ ,‬אמור מעתה כי‬
‫־ בעבור זה אמר יהושע שמש בגבעון דום ולמשוך אחריה את הארץ לצד‬
‫שכנגד האופל‪.‬‬
‫‪-‬הגזרה שוה שהבאנו למעלה מירושלמי‪ :‬היושב על חוג הארץ וחוג‬
‫שמים יתהלך‪ ,‬וכן בחוגו חוג על פני תהום תהיה לנו לפינים כי שלשה‬
‫אלה עבר מזה ועבר מזה הארץ מלמעלה ותהום קרקע מלממה הכל‬
‫נעשה במחוגה אשר ישרד האל בשמים בכח השמש*(‬
‫עוד נבין'בזה ענין החיות וחלקיהן כי מאחר שידענו שחיות כל עולמים‬
‫הוא השם‪ ,‬וגבלו חכמי ישראל ח־י אלך עולמות כמנין חי להורות על‬
‫חיותם באויר מפני כח משיכתם ופריחותם גצענמרי פעמאל־ אונד צענמרי‬
‫פוגאלקראפמ( א״כ ענין זה עצמו הוא חיות ברצה ושובכקדרי כח המשיכה‬
‫והפורח‪ ,‬זה ירים וזה ישפיל‪ ,‬זה ישפיל וזה ירים לקיים ולהחזיק את‬
‫משקל השוה ע״י שתי כוחות מתנגדות וזה דמות החיות באופנים‪ .‬והנה‬
‫ידענו שלערך הזמן אשר כל כוכב מהלך קביב יגדל הריחוק או הקירוב‬
‫אל אשמש‪ ,‬ולכל כוכב ניכר ריחוקו מן החמה וערבו לשאר כוכבים על‬
‫פי שיעור מהלכו שביב החמה‪. ■ .‬‬
‫ד״מ כוכבי יצדק ליופיעער( הוא חמשה ומצי‪.‬פעם רחוק מן השמש לערך‬
‫כוכב ארץ והוא צריך למהלכו׳ ^ ‪ 1 1 7‬פעם זמן מכאשר צריכה הארץ‪,‬‬
‫ונראה לכאורה כאלו אין כאן מדה ושיעור ידוע ; אבל‪,‬באמס יש עעס‬
‫ומדה נכונהילריחוקים וזמנים‪ ,‬על פי שיעור הכפל במרובע ומעוקב כי‬
‫׳אס נכפיל ^‪ 1 1 '/‬עם עצמו נמצא קרוב ‪ 140‬וכן הוא המעוקב‪-‬מן ‪. 5%‬‬
‫בשעה שנודע כוכב אוראנוק לא יכלו• לידע גודל ריחוקו‪ .‬מן השמש‪,‬‬
‫אבל מזמן הילוכו נודע כי הוא צריך להשלים זמן תנועתו קביב ■השמש‬
‫^־ן‪/‬י ‪ 8 2‬פעם' יותר מאשר צריכה הארז מכפל מרובע מן משפר‪ .‬ןן‪8 2 ?/‬‬
‫הוא ‪ , 6791‬׳הוציאו מזה שולש המעוקב שהוא‪.‬״ ‪ 1 8 %‬וידעו אם כן‬
‫בבירור שהכוכב אוראנוק הוא ״ ‪ 18%‬פעם יותר רחוק׳ מן השמש כמו‬
‫הארץ‪ ,‬באופן שתנאי גדול ומושכל הוא לחשוב ערך זמן הקובוב למען‬
‫יודע עי״ז גודל הריחוק‪ ,‬כי זה הוא‪.‬חוק כללי בחוקי התנועה הכלליה‬
‫*( בנ״ר פ״ד יש ג״כ םרה שוה ‪r‬ד ושס פ״ו‪,‬מנואל‪.‬לכל צנאס‪.‬נתונים נלקיע שהיא למעלה‬
‫מן השמים‪ ,‬ומןהאלץ עד רקיע ת״ק שנה ועוניו של לקיע מהלך מ״ק שנה ומרקיע לללןיעמהלך‬
‫ת״ק שנה וכדלך שחשנו נחגיגה י״ג‪-‬נין לקיע לרקיע‪ ,‬לז׳ לקי‪.‬עים‪ .‬כפ‪.‬ל מהלך ת״ק שגה וכסנ‬
‫הלמנ׳׳ס מולה כ״ג פ׳ י״ד שכן הוא החשנון ט שנעת אלפים שנה לבל הפחות היא מדת המרחק‬
‫של׳יכל הגלגלים ואפשר שעוד יותר ; ועיין יסוד עולם מ״נ פ״ו שהקדמון ‪-‬הולמז' לי‪.‬מד דרך■ סוד‬
‫שיזהרו בםפינה התלויה נאויל שהיא עולה ד' מאות שנה ויולדת ד מאות שנה והכוונה על‬
‫מתינס ■כלגל•המזלות‪ ,‬ודנלו בםוד ולעז להסמיר החכמה מנני‪,‬אדם שאינם‪.‬מהוגנים‪..‬ולדעסי‬
‫כלאה׳ גי כפל זה של ז' רקיעים נמהלך ת״ק שנה בין רקיע לרקיע ‪:‬מולה על ^כעל‪-.‬המלונע‬
‫י"‬ ‫קוואדלאט עיין להלן ‪.‬‬
‫‪481‬‬ ‫אתות השמים‬
‫)ליח צעננוראלבעוועגוכג( תמתתוה על ידי שתי כוחות מתכגדוס הפלרח‬
‫והמושך‪ ,‬שהמרחקים עם הזמנים שומרים תמיד את ערכם‪ ,‬ונקרא ערך‬
‫זה ערך המרובע )לאש קוואדראעישע פערהעלעניק( לפי שהמהירות‬
‫בתנועה הוא חשבון החילוק שנחלק המקום על ילי הזמן)ליא געשווינ־‬
‫ליגקייצן איקע לער רוים ליווילירע לורך ליא צייע( ואך< שהמהירות‬
‫מתמעעת כפי המרחק מן השמש אבל חוק המרובע לא יקור לעולם‪,‬‬
‫כמו שראינו בכוכב אוראנוק ‪ .‬וזה הוא בעצמו החיות ויקול חכמת תנועת‬
‫החיים לפיכך שערו על״ז את החיות לפי החלקים בריחוק וקירוב‪ ,‬ואמרו‬
‫למעלה מכל הרקיעים החיות‪ ,‬מ לי החיות כנגל כולם‪ ,‬כלומר הכפל‬
‫במרובע מן הרקיעים הוא מיושל בחיותם‪ ,‬וכל מה שלמעלה מתרחק‬
‫יותר‪ ,‬יותר נכפל הרוח‪ ,‬באופן שקרקולי החיות שהם מרוחקים יותר מן‬
‫הרגלים‪ ,‬בהכרח צריכים אל כפל הריוח מה שלמעה ממנו מורה המליצה‬
‫כנגל כולם ע״ז‪ ,‬וכן ירכי החיות‪ ,‬שוקי חיות‪ ,‬גופי חיות‪ ,‬רכובי חיות‪,‬‬
‫צוארי החיות ראשי החיות וקרני החיות‪ ,‬עד שלמעלה מכולם הכשא‬
‫כבוד‪ ,‬וכל אשר יגביה יותר‪ ,‬יותר הוא מוכפל בתנועת החיות כפלים ממה‬
‫שלמעה ממני שמוך לשמש‪ ,‬ועד שאין ערך עוד בכקא כבוד עצמו‪ ,‬ואי‬
‫אפשר לשפל אדם להשיג מרחקים כאלה‪ ,‬ובהכרח המשכיל המשגיח על‬
‫זה ויודע להכיר שפלות ערכו למעה בארך‪ ,‬ממילא הוא לונש עליו משוה‬
‫הבושת ונעשה ענו ונכה רוח‪ .‬לפיכך אמרו שם בחגיגה דבר זה‪ ,‬להוכיח‬
‫את מלך בבל שהתגאה בלבבו ואמר אדמה׳ לעליון איככת יוכל ויעשה‬
‫זאת אטש אנוש?? והנה ידוע כ־ תראשוכיס קראו את גלגל המזלות‬
‫צאדיאקוש עתיערקרייז ) ‪( Zodiakos‬כי תחיות נקראו בל‪ p‬ון יון ) ‪(Zopn‬‬
‫לעבען‪ ,‬וזה בעצמו עץ חיים י״ב מזלות ושש מדרגות ברכות ל״ב ‪.‬‬
‫עולה = ‪ = 18‬ח*י‪ .‬ובגלגל‪ .‬הנחשב באורך כל מזל לשלשים מעלות‬
‫כמבואר בברכות שם על כל מזל ומזל שלשים חיל = ‪■:. 360‬וברוחב‬
‫המשילה שנקראת עקליפעיק על שם קדרות תשמש והירח שנעלה‬
‫בשביבה זו ) ‪ (Ekliptika‬ביוני‪:‬חושך‪ ,‬יש מקילת תחיות‪ .‬ברוחב ששת‬
‫עשר מעלות הוא שיעור עץ החיים )‪ (Z,odiakos‬רמז לזה שערו ליניקת‬
‫‪,:‬‬ ‫עץ י״ו אמת עד״ז וכן רת״ר ועבודת הכרם ׳ב״ב פ״ז ‪ :‬ופ״ג ב׳ ‪.‬‬
‫על פי זה יטארו ממילא דברי הירושלמי שתמה כחידה שתומה‪ :‬עץ‬
‫חיים הוא ת״ק שנה‪ .‬לא בלבד בנופו‪ ,‬כי אם גם בקורתו‪ ,‬ענין עץ‪,‬החיים‬
‫הוא עצמו ישוד ושורש תנועת החיים ומרוצתו בבנין העולם ‪ ,‬לפיכך‬
‫בחי־מה מדדו אורח ורוחב המקום על פי שיעור הזמן לקשור יחד שני‬
‫מושגים אלו המקום והזמן׳ אשר מחילוק המקום על ידי תזמן נודעים‬
‫יסודי התנועה במהירות‪ .‬ותנה לשון עץ חיים הוא חיות המזלות בכח‬
‫ידי• עולמים ודרכם לפלש כל דבר‪ .‬על פי שיעור ח״י = ‪ . 18‬וגם‪ ,‬היום‬
‫כולו נמדר ומשוער על פי שיעור ‪ 72‬ד׳ פעמים ח״י כנגד ד‪ :‬זמני היום‪.‬‬
‫ועתה תחשוב כפי מה שחשבו בירושלמי ‪ ,‬שם ברמת‪ :‬כ״ד שעות ליום‪,‬‬
‫כל שעת יש לה כ״ד עתים וכל ע ת י‪.‬ש לה כ״ד רגעים ג' פ ע מי ם •כ ד‬
‫= ‪ . 72‬וזה השיעור הוא ישן מאוד גס אצל ההודיים לחלוק כל‪,‬דבר'‬
‫‪33‬‬
 ‫אתרת השמים‬ ‫‪482‬‬

‫לכל החשבונות ומכ״שב חלקי היום אל ‪ .72‬ולא עוד'אלא שבעבוריזה‬

‫היה מקפר ‪ 432‬שהוא ששת פעמים ‪ 72‬שיעור רגיל לכל ה‪r‬מכ'ם‪ :‬ולמדוד‬
‫בו כל מהלכי המאורות‪ ,‬וגם גופי כוכבים ומזלות וקדר תנועתם בזמן‬
‫כמבואר בקפר ‪ Mythologie‬׳ ‪ Populare‬מן נארק קפר רביעי צד‬
‫‪3 181‬שם החכסשיובערנו ושאר חכמים בקיאים בקפרי ההודיים ופרקיים‬
‫שיקוד המקפר דיא גרונדצאהל דער אינדישען ) ‪ (Yuga-Perioden‬הוא‬
‫‪ 432‬עיין להלן‪ .‬ומבואר בפרקי דר״א פ״ז שהמחזור הגדול של פ״ד שנה‬
‫ג׳' פעמים כ״ח עיין ברכות נ״ע ב' הוא שעה אחת מיומו של הקב״ה‬
‫שהוא אל‪ q‬שלה‪ ,‬תכפיל ‪ 84‬עם ‪ .432‬תמצא ‪ 36288‬רגעים וזה הוא‬
‫לדעתי הגרקא הנכונה ׳בירושלמי ברכות תני שמואל‪ :‬הרגע אחת משלשת ‪.‬‬
‫‪ :‬רבוא ו׳ אלפים ב׳‪.‬מאות פ״ח')משעה של הקב״ה(‪ .‬ע״ש פ״א ה״א‪— ,‬‬
‫ובפשינוות׳ יש לפרש‪ ,‬קורה ונו‪ q‬של עץי החיים הוא מכוון למה'שאומרים‬
‫בחשבון המרוכע שולש המרובע קוואדראעוואורצעל והכפלו במעלות‪,‬‬
‫באופן'שכוון הירושלמי‪ :‬לא ‪ q p‬דבר ינופו של עץ חיים ת״ק שנה אלא‬
‫אפילו קורתו כלומר השורש הוא כחשבון זה אבל הצו‪ q‬היוצא מן השרש‬
‫על־ ידי הכפל הוא יותר ויותר‪ ,‬עד שמה שנהנו שיעור ז׳ יפעמים ת״ק‬
‫שנה י הכוונה במרובע עד ׳שיעלה׳ שך השנים ומקפר הרקיעים והפרשס‬
‫שבעתיים שבע פעמים שבע שהם מ״ע ממש כמו ׳שאמרו י ר״הש כ״א ב'‬
‫חמשים שערי בינה׳נפתחו׳למשה פחות אחד‪ ,‬באופן שערך התנועהיבמרובע‬
‫יהיה נודע אצלם‪ ,‬ויתכן א״כ שכוונו בשימן מהלךית״ק שנה על יקודי‬
‫חשבון הושפה ׳ המרחק על ידיי ההילוך׳ ועיקר כוונתם עוד מפני ששרש‬
‫’ של ת״ק הוא’ מענו יותר מן כ״ביאשר היה לשימן האותיות'שנבראו בהם‬
‫שמים וארץ כידוע' לשישה מליצת חז״ל שתלו־ כלי המציאות במנין כ״ב‬
‫אותיות בבריאת‪ .‬ועיין כי״ב אברבכאל־פ׳ בראשית פשוק ויעש אלהיים‪-‬את‬
‫שני ־המאורות‪ ,‬בשם פליכיאוש כי השמש הוא ׳עומד באמצע כל הכוכבים‬
‫והוא יודע ומכיר יכל הדברים כפי אשר יורהו שר האותיות אומורו״ור״ל‬
‫הערמעם מערקור ההולך תמיד עם החמה‪ .‬ונקרא שפרא דחמה‪ ,‬שבת‬
‫י קנ״ו ואליו יחשו המצאת־ האותיות כנודע‪.‬‬
‫ט ן ב{ בירושלמי רפ״ק דברכית‪ .‬אמר ר׳ יושי בר׳׳ בוןיהדא איילתא דשחרא‬
‫מאן־דאמר כוכבא היא ישועתי זמנין דתיא מקדמת ־וזימניןדתיא מאחרה‪,‬‬
‫מאי כדון‪ ,‬כעין תריןדקורנין דנתור דשלקין מן מדינחא ומנתרין‪ .‬וובואר‬
‫מזה שידעו תכונת עלות תשחר כי׳ אין המאור הנראה כוכב בפני עצמו‬
‫רק קרני אור וזה נקרא אילת כמו שבערבי קוראים לשחר אילת גמ־‬
‫צעללע על שם קרני תאור — עוד שם‪ :‬תני בשם׳ ר׳ יהודה עובזו של‬
‫רקיע מהלך חמשים• שנת‪,‬׳ וכשם שעוביו של רקיע מ ה ל ך׳‪ '-‬שנ ה )חלק‬
‫עשירי מן ת״ק שנת מדת כל הרקיע ‪ ,‬וחלק עשירי מן' מהלך אדם ביום‬
‫עשרת פרשאות( כן עוביו של ארץ ועוביו׳ של תתום^מתלךיחמשיס׳שנת‬
‫' ומה ישעם ? היושב׳ על חוג הארץ וכתיב וחוג שמים יתהלך‪ ,‬וכתיב בחוקו‬
‫חג על פני תהום'ישעיה מ' איוב כ״ב משלי ח' על חוג על חוג לגזרה‬
‫' שוה ‪ .‬כיוצא בזה מובא בבלי פשחים ׳צ״ד ע״א־ בשם ר׳ יהודה שמן עלות‬
‫‪483‬‬ ‫אתות ה^^מים‬
‫השחר עד הכץ ־החמה ארבע מילין י חלק עשרה מן היום שהוא מהלך‬
‫עשיה פרקאוש שהן ארבעים מילין‪ .‬והכה המות׳ שאלו שם על ר׳ יהודה‬
‫שהוא אומר שבין ׳השמשות הוא ר‘ מילין ובשבת ד׳ ל״ד קובר ג׳ ריבעי‬
‫))יל׳‪ !:‬אבל לפי דברי הירושלמי ■שהבאנו זמכץ דהיא מקדמה זמכין דהיא‬
‫מאחרה‪ ,‬בלומר אין הבין השמשות שוה והכל תלוי לפי ראות קרני אור‬
‫כי אץ השחר כוכב כאשר יאמרו ועעו רביס‪,‬־ כי אס קרכי השמש ומה‬
‫שאכו קוראים שהר מממעכשעערן וכן אבעכדשעערן לכוכב ככה )וועכוק(‬
‫הוא רק מפפי שבשעה זו כראה כוכב זה אבל אין כוכב זה‪.‬משבב־אור‬
‫השחר כי זה תלוי רק בראיית קרכי אור‪ ',‬ואלו תלויים באדים׳ ועככים‬
‫משוכים וקבשיכוי מקומות אסקמוכיס או רחוקים יותר מן קויהמשוה‪,‬‬
‫לפיכך אפשר לו לר׳‪*:‬הודה ־לקיים שכי אלו‪ ,‬כי בין■ השמשות הוא ג׳‬
‫רביעי מיל הייכו גוך השקיעה אבל ראייה האור־ של השמש כשאר כמו ד‬
‫מילין מוו שהוא‪-‬באמה עיין להלף(‪.‬‬
‫עוד למדכו מדברי הירושלמי זה דבר ככבד והוא כי• מה שאמי שעובי‬
‫הרקיע הוא חמשיס שכה חלק עשירי מן ת״ק שכה של כל הרקיע‪ ,‬וזה‬
‫קשה מאוד שהרי מבואר שם בירושלמי שעובי■ הרקיע ■הוא ת״ק שנה וכן‬
‫■ עובי הארץ וכן בין רקיע לרקיע ואיך אם כן אומי שעובי הרקיע חלק‬
‫עשירי וכן‪.‬עובי הארץ ועובי התהום? ועוד דשם >מבא בשם ר׳ יהושע‬
‫דעוב; הרקיע הוא שתי אצבעות‪ ,‬ואיך יתכן מחלוקה כזו מהפך אל ■הפך;‬
‫תאחד יאמר שתי אצבעות מה שהאחר מרחיק על ת״ק שנה ? וכראה‬
‫ברור‪ .‬כי יש שכי מיכי עובי‪-‬רקיע ושכי מיני עובי■ ארץ‪ .‬אכו‪:‬קוראים ד״מ‬
‫את כל גוך הארץ מיוזרח למערב וכן מצפון לדרום עובי■ חומר הארץ;‬
‫אבל יש כס כן חלק בא ‪ p‬והוא האמצע האזור ■הקובב בען■ הארז‪-‬בשה‬
‫עובי לערך ראשי הכדור שמהקצרי׳ והולכים עד לצירים כאשל היא ■באמה‬
‫שהארץ מחה קו המשוה הוא עב ■ובולע יומר משאר אופקים בכבנוכיתו‬
‫) ‪ (W ulst‬וכן אפשר החילוק הזה ברקיע עצמו שהוא כ״כ כדור■ רחב‬
‫וארוך ובאמצעותה נקראת עובה‪ • .‬מעתה כווכה הירושלמי לומר כי מפכי‬
‫שזריחת השמש ושקיעתה הוא תמיד באמצע רקלע ובאמצע כדור הארץ‬
‫אשר החלק העליון‪.‬הוא אופק שלנו נקרא בלשון ירושלמי•ארץ‪■ ,‬וחלק‬
‫התחתון באופק שנוכח כפות רכלכו נקרא התום‪■ ,‬ובאמצע שנים אלו הארץ‬
‫והתהום‪ ,‬כמהוה העלייה והשקיעה; א״כ מקום האמצע זה בין בשקיעה‬
‫ובין בארץ ותהום הוא חלק *שירי מכל הכדור והוא חמשים שנה אבל‬
‫עובי כל‪.‬הארץ בכלל חומרה וכן‪,‬עובי כל■ רקיע הוא מהלך ת״ק שכה לכל‬
‫צד וזה‪-‬משכים ממש לחשבון‪.‬האמיהל של תוכנים חדשים שאופק השקיעה‬
‫יש■ בו שמכה עשר־ מעלות )דער דעמערוככשקרייז■ איקע ‪ 18‬כראדע(‬
‫באופן שאם ההרחקה השמש מתחילת■ השקיעה עד קוף י״ח־ מעלות אז‬
‫הוא לילה■ ך׳ח מעלות מנ ה ממש חלק עשירי מן ק״פ מעלות של■ העיכול‬

‫חשבון גבולי הקיעוריס עיין למב״ס בפירוש המשנה ‪3‬לכופ א׳ ומי״ט שם מס שמביא ‪3‬שס‬
‫האלים ע״ש‪.‬‬
‫* ‪33‬‬
 ‫אתות האותות‬
‫ממץרח למערב ולהפך ; וכן חלקו השקיעה לשני מיכיס שקיעה האמיתית‬
‫ושקיעה האמצעית)דיא אקמלמנממישע דעממערונג אוכד דיא בי מ עי‘‬
‫‪ .,‬ליכע דעממערוכג( והאחרונה היא מעע מזעיר כמו ו׳ מעלות וא״ב גס‬
‫ר׳ יהודה עשה‪ ,‬חילוק זה ביושר וצדק — על כל פנים נראה מיוה ברור‬
‫איך שידעו לשער חלק עשירי מן הגלגל לזמן השקיעה ועליה ועוד מבואר‬
‫כי כיוונו מאוד לשער את הכדור בעיגול אשר הוא מעובה באמצע‬
‫ויש שני אופקים למעלה ולמעה אשר העלייה והשקיעה נתהוה באמצע‬
‫שניהם‪ ,‬ועל זה הביאו פקוק הדל כמין חומר חוג חוג לגזרה שוה ולהשוות‬
‫הרקיע והארץ' והתהום‪ ,‬כי הכל נכנק בכלל‪ ,‬חוג הוא כדור עגול מצוייר‬
‫כמחוגה אשר רגלו אחת באמצע‪ ,‬ומשם מחוגג חוג העיגול קביב‪ .‬וכן‬
‫השמש עומדת באמצע וממנה מודדין כל המדידות לכל הקיפיס ומה‬
‫מאוד מבואר זה בכתובים חוגשמים‪ .‬חוג הארץ׳ חוג התהום! אפ ‪p‬‬
‫בשיעור חמש מאות שנה ורקיע יש הפרש גדול לחשבון החדש וזה הדבר‬
‫צריך ביאור ואומר ‪:‬‬
‫לדעתי מה שאמר ר׳ יהוצזע כי הרקיע הוא כשתי אצבעות אין‬ ‫ג(‬
‫הכוונת לחלוק על המגדיל מדת הרקיע עד ת״ק שנה‪ ,‬כי אס לתורות‬
‫לבל נעעת עעות תגוים שאמרו כי הרקיע הוא כעין עיגול שפריי)איינע‬
‫קלישעאללענעקפערע(וכן חשבוג״כ איזה חכמים מישראל שם בירושלמי‬
‫שנקרש הרקיע כעק או כמעלית וזה כלפי המון בריות — לפיכך אומר‬
‫ר' יהושע כי מת שאנו• קורים רקיע הוא בלתי מוקשה ומגושם ועב‪,‬‬
‫רק מרוקע‪ ,‬וקרוב מאוד לכל אדם כי ת ת ח והאוויר בעצמם הם הרקיע‬
‫באופן שהכוכבים והמזלות מתנועעים חפשי בלתי תלוים בקפירת‪,‬־ אבל‬
‫תאויר הזה עצמו באמת יש בו מ״ק שנת ויותר הרבה אלא שבחרו בת״ק‬
‫שנת לשימן ישנות• אבות ירושלמי שם ע׳ להלן ‪.‬‬
‫א( אחר שזכינו לדבר עד כת ראוי שאדבר קצת משיעת התכונה‬
‫החדשה משיבת המצאתה ויחושה אל מה שאמרו חכמי ישראל בענץ זה‪.‬‬
‫ולתכלית זה ראיתי להקדים איזה מאמרים קשי תבנה מאוד אשר אי‬
‫אפשר לפותרס מבלתי שנאמר כי חכמי ישראל אם אינם נביאים בני‬
‫לביאיס המה ורוח ד׳ ניששה במו לתורות לתם תדרך אשר ילכו בה לידע‬
‫את האמת עכ׳^פ בדרך כלל‪ .‬בפשחים צ״ד ע״ב מבואר ‪ :‬ת״ר חכמי‬
‫ישראל אומרים גלגל קב‪ 1‬ע ומזלות חוזרין וחכמי אות• ע אומרים גלגל‬
‫חוזר ומזלות קבועים אמר רבי תשובה לדבריהם‪.‬מעולם לא מצינו עגלת‬
‫בדרום ועקרב בצפון עגלת הוא צורת הכוכבים בצפון לדער גימ שע‬
‫וואגען חדער דער גרמשע בעער‪ ,‬ועקרב הוא צורת כוכב אריאן)היפה(‬
‫בדרום או עגלה‪-‬מזל שור ועקרב מזל עקרב כפשועו( ‪ .‬ותנה לא נודע‬
‫עעס‪.‬המחלוקת ולא נתברר תדבר איה"אמרו חכמי אומות שיעתם ועל‬
‫איזה ישוד בכו חקמי ישראל‪ ,‬וכן העעס שנתן רבי הוא עע ס חלוש‬
‫כמבואר שם ולפיכך בהכרח צריכים אנו אל מעם וביאור המחלוקת על‬
‫דרך המובן בחכמת ?‬
‫ב( עוד מובא שם ‪ . :‬חכמי ישראל אומרים ביום חמת מהלכת למעה‬
‫‪485‬‬ ‫אתרתהאוו־נות‬
‫מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע‪ ,‬והכמי א״ה אומריס ביום מהלכת‬
‫החמה למעה מן הרקיע ובלילה למעה מן הקרקע אמר רבי נראים‬
‫דבריהם מדברינו שביום מעיינות צוננים ובלילה רותחין‪ .‬דבר זה קשה‪-‬‬
‫עד מאוד כי אם נראים דברי חא״ע א״כ למה נחלקו חכמי ישרגי עליהם‪.‬‬
‫ועוד איזה הכרעה יש במה שהמעיינות ביום צוננים למשכיל האמיתי‬
‫ואם גם החמת תחת הקרקע איך יוכלו קוי המאור לקדוח בהרים ובארץ‬
‫תקשה עד המעיינות ותבארות ומלבד זה אין יחוק למעיינות עם תחמה‬
‫בנידון זה כמבואר לכל מ?ץי«‬
‫אכן לזה אפשר לתת ביאור נכון ־על פי מת שהוכחתי למעלה‪ ,‬כי‬
‫למעת מן הקרקע הוא צד הדרום שתחמה נ מוכ ה שם כידוע‪ ,‬ולמעלת‬
‫מן הרקיע הוא לצד צפון )דיא פמלתעהע( ולפיכך בדין אמרו חכמי‬
‫ישראל שבלילה בהכרח התנועע החמת לצד צפון שהוא למעלת מן הרקיע‬
‫ולא רצו חכמי ישראל לתודות כי הולכת תחמה למעת מן הקרקע כי‬
‫המכוון בזה כפי מת שהבאתי למעלת שהיוונים דימו שתחמה נכנקת לים‬
‫אוקיינוק בלילה והוא תחת הקרקע ממש וזה דרך כקילות ובערות‪,.‬‬
‫אבל חכמי א״ה אמרו שבלילה הולכת למעת מן הקרקע כלומר שהיא‬
‫שוקעת בצד מערבה והולכת בשוה ממש בלא לרך נעייה לצד צפון‪ ,‬רק‬
‫למעה ממש באופן שהיא מקבילה עוד לקרקע שלנו ולפיכך אמר רבי*(‬
‫שנראים דבריהם לתדיועות שמדמים שחמימת המעיינות בא מזה ואין‬
‫האמת כן לפיכך נחלקו ח״י עליהם אבל השאלת הראשונה קשת ?‬
‫' ו שלשת תמה תיקודותאשר לימד התוכן הגדול קעפפלער וקבע עליהם‬
‫מקמורות ואלה הם‪ :‬א( הכוכבים מתנועעים קביב תשמש לא בעגולים‬
‫רק בקוים פשועים‪ :‬דיא פלאנעעען בעוועגען זיך אום •דיא זאננע ניכע‬
‫אין קרייזען‪ ,‬זאנדערן אין איינפערמיגען ליניען‪ :‬ב( התנועה תיא;בלתי‬
‫שות‪ ,‬כי בשעה ‘ שתם קרובים יותר אל הקמש‪ ,‬יותר‪-.‬ממהרים בתנועת‪,‬‬
‫ובשעת שהם רחוקים התנועה מתרשלת ‪) ,‬זיא‪:‬׳בעוועגען זיך ‪ :‬מיע‬
‫אונגלייכער ‪.‬געשווינדיגקייע אין דיזער ליניע‪ ,‬זיא זינד אין דען ענעי ‪,‬‬
‫פערנעערן פונקעען פאן דער זאננע לאנגזאמער‪ — .‬ג( בין הקוים‬
‫ותמקילות של כוכבי לכת יש קדר ושיעור על פי ערכים על דרך זה‪:‬‬
‫המרובע מזמן של מרוצת המהלכים הוא שות למעוקב ‪ :‬של‪.‬׳המרחק מן‬
‫תשמש ורוחב המקילות‪ .‬אונעער דען באהנען אונד אומלויפקציזעען‬
‫דער פלאנעעען אלליין‪ ,‬פינדעע איין‪ .‬פערתעלעניק דער גלייכתייע‬

‫״( לפנינו לא הודו חכמי ישראל לאוה״ע פלל לק לני אמר נראים על ממלוקה פניית אבל‬
‫על מחלוקה ראשונה פהמזלוח חוזרים לא הודו ולכן אני סמת שבפפר נחמד ונעים פ י ‪ .‬כ״ת‬
‫אומר המחבל שהשר עיכא נלאהע אמר לו‪ ,‬שלא כדין הודו חכנניישראל‪.‬לחכמי‪.‬אס״ע כי הדין‬
‫עם סכמי ישראל שכוכנים חוזרים בעצמם בלא גלגל מניע‪ ,‬וכן אמל קעפפלעך‪ ,‬ובאמת לא תודו‬
‫חכמי ישראל כלל ? ועיין אבלננלח' בראשית בפפוק ויעש אלהים את שני המאורות כי לאה‬
‫נפפלי פלאעינופ שאין המאורות קבועים בגלגל‪ ,‬לק שעיס באויל כשיעת חכמי ישראל ’ועיין‬
‫ילבג נפי חיי שרה שאביאהו להלן שנלאה שבימיו נבר ידעו שכל הכוננים מתנועעזס פביב‬
‫־־ ‪.‬־־‪ .‬ד‪.‬״׳‪ .‬־׳'‬ ‫השמש‪.‬‬
 ‫אתו‪ ?1‬השמים‬ ‫‪486‬‬

‫שנואא־נו ‪ :‬דיא קוואדראכוכי דער אומלדפקליינוען דכד גלייך דכנן‪:‬דרייפאכען‬

‫דער ווייעע דער באהכען אדער דען עכעפערכוכגען דער פלאנעכוען‬
‫פאן דער זאננע‪ .‬וככלל בזה שהקוים היוצאים מן השמש לכל הכוכבים‬
‫■ )ראדיוש וועקעאר( במשקל שוה הם‪ .‬ומעעם זה שהמאורוס ‪-‬נושעים‬
‫משעיהם על משילות פשועות בדרך עלליפזע כתמונת■ ביצה ובלתי‬
‫שגורים המה בעיגולים‪ ,‬אפשר לכוכבי דשיבועא לשועע באויר‪,‬השמים‬
‫רחוק מאוד מן תשמש כמה אלפים שנה במתינות רב‪ ,‬ובשעה שהמה‬
‫חוזרי׳ ושבים אל תשמש‪ ,‬תכה המה מוותרים תנועתם כפלי כפלים‪ ,‬וזה‬
‫הוא העעס של פעמים בא בארוכה ופעמים בקצרה‪ ,‬גם בשאר כוכבי‬
‫לכת‪ ,‬כי המהירות תהיה בשעת שמתקרב הכוכב אל תחמה והמתינות‬
‫בשעת'ריחוקו ממנו‪.‬‬
‫י והכת התוכן קעפלער למד ׳חוקים אלה מתכונת כוכב ׳מאדים אשר‬
‫היה אצל'הקדמוכים אליל ■המלחמה ומלכות אדום הרשעה יצאת יממנו‪,‬‬
‫אבל התוכן הנ״ל לחם אתו מלחמת מצות ונצחו עד שהחזיר׳ תעערה‬
‫למשכה‪ .‬וכן'כתב בהקדמת שפרו ) ‪ ; (stellar martis‬כל התוכנים לא‬
‫יכלו'לפצח את הלואם מארש׳ כי שיבובו‪ ,‬ועמידתו משלולו וחשבון ריחוקו‬
‫מן השמש‪ ,‬ושאר ענינים השבו בלבול גדול בחכמת זו עד שבא‪..‬התוכן‬
‫עיכא דע בלאתע וחשב כמעע עשרים שנה ומלא‪ .‬חידתו‪...‬ואחריו הלך‬
‫קעפלער וקבע משמורות' ללמוד ■משדרי הפרך כוכב מאדים׳ לשלול לו‬
‫דרך בכל שאר כוכבי'לכת‪.‬‬
‫ואלה תם הערכים של ■כוכבי‪.‬לכת ז כוכב מערקור שנקרא כוכב ביחוד‬
‫= ‪ 4‬ח׳ מיליאן פרשאוה מן תחמה ‪ 224‬יום גומר הילוכו שביב תחמה‬
‫' לפ״ח יום‪ .‬נוגתיאו ווענוש ‪ 15‬מיליאן = ‪ j 3 = 7- 4‬והגומר הילוכו‬
‫‪ ■365‬יום ורבע הוא‪ ,‬אקשלכו ‪ 21‬מיליאן = ‪4‬י‪ 3 . 2 -!-‬ך = ‪ , 1 0‬והגומר‬
‫הילוכו לשתי שנים ורבע הוא‪ ,‬מאדים מארש ‪ 32‬מיליאן = ‪X '2 4‬‬
‫‪ .16 = 3 ,‬והגומר הילוכו לאחד עשר ומחצת ורבע הוא‪ ,‬צדק יופיעער‬
‫‪ 108‬מיליאן = ‪ l_ ‘2 .3 4‬׳ = ‪ .52‬ותגומר הילוכו כ״ע ומחצתישנים‬
‫ורבע הוא שבתאי זאעורן ‪ 199‬מיליאן = ‪ . x .’2 :3 = 100 4‬והגומר‬
‫הילוכו פ״ד שנים ורבע הוא‪ ,‬אוראצוש ‪ 400‬מילואן = ‪ X .4‬״ ‪= 3 . 2‬‬
‫‪ , 196‬ויש חקרון כאן לערך אחד בין מאדים וצדק ערך ‪X \'2 = 28 4‬‬
‫ונקשו ומצאו׳ד׳ כוכבים במקום זה במרחק אחד מן תחמה‪ :‬׳וועשעא‪,‬‬
‫יונא‪ ,‬פאללאק״ שערעש ‪.1807‬‬
‫ובעעם קדימת זמני עליית מזל )דאש פארריקקען דער‪ .‬נאכעגלייכע(‬
‫אומר התוכן הגדול נעוועאן שהוא מפני שהארץ אינה כדור ממש אלא‬
‫היא ארוכה וקצרת נשתי ראשיה ובאמצע מעובה )שווילשעיג( לפיכך ים‬
‫‪,‬כח לשמש־ ולירח לפעול עליה בכח תכובד וחוקי המשיכה לבל תהית‬
‫תנועתה בשוה< אשר‪ .‬מזה‪ ,‬נראה לעיני בני אדם העומדים על הארץ‬
‫הארוכה הלזו כאלו ישתנה וינעה‪ .‬קצת הציר השמים ומעמדי המזלות אשר‬
‫‪-‬תחמה ‪.‬תעבר עליתם בקו תמשוה‪ — .‬ואלו‪,‬תיתה כדור שלם תיתת‬
‫‪.‬‬ ‫התנועה שוה‪— .‬‬
‫‪487‬‬ ‫אתות השמים‬
‫אחר הקדמה זו כקל לכו להבין דברי חכמים■ בתכלית האפשר‪ :‬ר'‬
‫שמעון ב״י הוא האומר שאין אכו יודעים אס המזלות שפין ברקיע כשינות‬
‫בעלמיוק או שעין הס באויר בלי גלגל‪ ,‬כי אס קבועיס המה בגלגל אס‬
‫כן יהיו כמה שאלות על שיכוי התכועות במהירות ומתיכות‪ ,‬ואס המה‬
‫שעין באויר אז יהיו חפשים ומתכועעיס בעצמם‪ ,‬וכן עוד‪.‬יותר עוב אס‬
‫המה במהלכם ומלתילותס ילכו כמאמר הכתוב כוכבים במקילותס בדרך‬
‫בלתי מתוגר מבוא וצאת‪ ,‬באופן שאין האלז הכקודת האללצעית ■ולא האדם‬
‫השוכן עליה המרכז ותחשוב שבכל הבריות*{‪.‬‬
‫מפכי הקושי של שיכוי קדימות ‪ ,‬המזל בעת האביב אמרו חכלוי או״הע‬
‫שהגלגל חוזר והמזלות קבועים באופן שתכעייה כהיתה אצל'הצירים ‪-‬וכן‬
‫בקו המשוה בכח חזרת הגלגל‪ ,‬ולכן היעב אשר דיבר רבי‪ ,‬שאס‪.‬כן הי׳‬
‫ראוי שיראת לפעמים עגלה בדרום ועקרב בצפון כי איזה שיעור תערוך‬
‫לתכועה לומר שרק בללקצת זה הגלגל חוזר ולא רחוק יותר‪ ,‬אבל חכמי‬
‫ישראל אמרו באמה בהפך מזה‪ .,‬מללש פשיעת החדשה שהיא ישכת‬
‫שהמזלות בעצמם חפשים תמת ובלתי• קבועים תמה בגלגל‪ ,‬אלא כל מזל‬
‫ישלו מקילה בפכי עצמו ולכן ממילא גס ל איז שלכו כראת כעיית מה‬
‫בשיכוי התכועה בצירים כאמור‪ .‬ומה שהקשה ר׳ אחא ב״י על זה דלמא‬
‫כבוציכא דדשא וכקדכא דרחיא כראה בעליל שרק דרך שיחה ומו״מ‬
‫בעלמא; אבל על האמת בלתי קפק קבלו חכמי תורה שכן הוא שתמזלו׳‬
‫והכוכבים מתכגעעיס במקילות חפשיוה ובלתי קגורוה בעיגולים‪ .‬ולא עוד‬
‫אלא שכראה •כי כת פיעאגאראער קבלו דעת זו ג״כ עם שאר אמיתיות‬
‫מן היהודים ככודע‪ ,‬וכמו שקבלו אחדות הבורא וגדולתו‪.‬בבריאה ואיזה‬
‫מכסגיס כשרים‪ ,‬כן בהכרח קבלו קדר תנועת הגלגלים ‪.‬כי הלא; כת‬
‫יאמר החכם הנוצרי פ‪D‬א ‪ : q‬מאיזה* עעס העלימו תראשוכים שבאומות‬
‫כבמצרים וכבעכו״ם את עיניהם מראות באיקפקלריא המאירה לתם‬
‫זתרי בינה ודעת אמיתית התנועה‪ ,‬ולמת נפלו בעעותים וכיזובים בדרו‬
‫עקום ומעוקב כזה? מפני שהראשונים תיו עובדי פקילים ודרך'כקל‬
‫למו להאמין שרק העיגול הוא תדבר ‪.‬ה‪.‬שלס‪ ^,‬וכי האדם צריך שמירה‬
‫מעולה ליקר מפארת גדולתו בחכמה ודעת‪ ,‬לפיכך דחקו המה בגבה‬

‫י*( עיין ב״ל פ״י ‪ •:‬עד שלא חטא אדם היו המזלות מהלכים דרך קצרה ובמהירוה‪ ,‬משחטא‬
‫שובבים דרך ארוכה ובמתינות‪ .‬עזה נראה כמעט שידעו מקוד זה הנגלה בתכונה חלשה שלפי‬
‫לוב המרחק מן החמה כן■ תושיף המתינות כאשל הוא ’באמת; ועוד אמרו שם יש מזל שגומר‬
‫הילוכו לי״ב חודש כגון כוכב חמה וזה אינו כי מעלקול גומר הילוכו בפ״ח יום ולמה טעו בזה‬
‫והלא בכוכב צדק ידעו שם שגומר הילוט בי״ב שנה ושבתאי בשלשים שנה‪ :‬ורק‪:‬בנגה ומאדים‬
‫אמרו שסי דבעי שאלה ולמה טעי דוקא בכוכב חמה ומעלקיל? מפני שחשבו כי זה הוא •■־הולך‬
‫תמיד עם החמה והוא נכלל בכלל אלץ שגומלת הילוכה בי״ב חודש וכמו שאמרו ר׳ נתן)פקחים‬
‫נ״ד(‪ .‬כל עולם כולו תחת כוכב אחד כלומר תחת הכוכב מערקור‪.‬שנקרא כוכב ביחיוד הוא‪,‬יושב‬
‫כאשל פירשתי‪,‬בהתחלת המאמר ‪ .‬עכ״פ זאת היא מליצה נכבדה מאוד שקודס שחטא אדם סלכו‬
‫המאורות במהירות כי כן היא השכל מאורו של עולם קודם שיחטא הוא מישרים ישפוט ומעשיו‬
‫נאותים אבל אס כבל חטא*צריך אל מתינות ואפשר לישב בזה הקושי איך' ברא השם בזמן קצר‬
‫; ‪.‬‬ ‫' ‪.‬‬ ‫כל הבריאה ? כי המאורות הלכו במהירות; —־‬
 ‫אמ‪1‬ת דמומים‬ ‫‪488‬‬
‫רוחם את מ ל’ שכיכה ועשו להם סבכיח מן העולם כמבניתס אשר‬
‫מראה להם מן עבודת כוחי מבעים‪ ,‬מוגבל ומוצק‪ ,‬כי לא מוע‪ q‬לאשר‬
‫מוצק'לו‪ .‬ושכלו קבור במחצלת קכי החומר ; אבל השרידים אשר ד׳ קורא‬
‫אליהם כמו ראשי הנביאים וכל הכלוים להם• בלתי קפק ראו אור בהיר‬
‫בשחקים שבאמת אין חקר לתבונת כפיו ית׳ וכי הוא ברא את העולמות‬
‫חפשי בלי שגרומאקר כאשר ברא את האדם בצלם אלקים חפשי בבחירתו‬
‫ונמיתו לכל צד‪ ,‬וא‪ q‬כי משילות בלב עוברי בעמק הבכא‪ ,‬בכל זאת‬
‫אשרי אדם עוז לו בו ולו כח וממשלה להגביר השכל על יצרו לב רע‪,‬‬
‫בדרך מקוגל לעלות על קולם השלמות אשר מלאכי אלהים עולים‬
‫ויורדים בו ‪.‬‬
‫י ח ג( בחגיגה ג׳ ע״א אמרו כי מן הארץ עד לרקיע מהלך ס״ק שנה ועוביו‬
‫של רקיע מהלך ת״ק שכה וכן בין רקיע לרקיע ‪ ,‬למעלה מהם חיות‬
‫הקודש‪ ,‬רגלי החיות כנגד כולם‪ ,‬קרקולי החיות כנגד כולם‪ ,‬שוקי חיות‬
‫כנגד כולם‪ ,‬רכובי חיות כנגד‪,‬כולם‪ ,‬ירכי החיות כנגד כולם גופי חיות‬
‫כנגד כולם‪ ,‬צווארי החיות כנגד כולם‪ ,‬ראשי החיות כנגד כולם קרני‬
‫החיות כנגד בולם — למעלה מהם כקא כבוד‪ :‬רגלי הכקא‪,‬שכגד כולם‪,‬‬
‫כקא כבוד כנגד כולם; למעלה מהם אל חי וקיים רם ונישא שוכן‬
‫עליהם‪ .‬מה זה חיות? ומה זה רגלים‪ ,‬קרקולים‪ ,‬ירכים‪ ,‬גופים‪ ,‬ראשים‬
‫קרנים‪ ,‬רכובים‪ ,‬צווארים‪ ,‬ועם רגלי הכקא וכקא וז׳ רקיעים י״ח מדרגות?‬
‫׳ ומה זה כנגד כולם ואיזה דמות תערוך לחיות?‬
‫ד( בירושלמי ברכות פ״א ה״א עץ חיים מהלך ת״ק שכהאמר‪ .‬ר׳ יהודה‬
‫בר אלעאי לא ‪p‬ו‪ q‬נופו אלא אפילו קורתו מה זה ען חיים ומה זה נופו‬
‫ומת קורתו ואיזה הפלש יש בין נופו לקורתושל עץ חיים? ועודדמשתבר‬
‫יוחל שהקורה הוא הע׳ן גופו גדול ורחב יותר מן נופו ואיך אומר להפך‬
‫לא בלבד נופו אלא א ‪ q‬קורתו היה לו לומר לא בלבד הקולה אלא א‪q‬‬
‫'‬ ‫׳‬ ‫סכו‪? q‬‬
‫ה( בירושלמי שם אמרו היום יש לו כ״ד שעות ובכל שעה יש כ״ד‬
‫עתים ^וכל עת כ״ד רגעים ‪ .‬וכמת רגע ר' ברכיה אמר כדי לאמרו‪ ,‬ורבנן‬
‫אמרו הרגע כתר ‪ q‬עין ‪.‬‬
‫ובשם שמואל אמרו הרגע־ אחת מחמשת רבוא ששת אלפים שמנה‬
‫י ‪,‬מאות וארבעים ושמנה ‪ .‬ובברכות ע׳ יש חמשת ריבוא שמונה אלפים‬
‫שמנה מאות שמונים ושמנה‪ ,‬ולאיזה גרשא רק ח׳ אלפים ח׳ מאות וע״ח‬
‫משעה‪ ,‬ובע״ ‪ 6‬ד׳ ע״א ה' רינוא שלשת אלפים ח' מאות מ״ח ל‪,‬מה זה‬
‫כל השיעורים האלה ולמה הוצרכו למעע כל כך שיעור הרגע ‪ .‬ואמר‬
‫הגאון רי״ ‪ q‬בהגה כי ‪ 8888‬הוא שכום פשוקי תורה וכנגד זה שיערו‬
‫הרגעים‪ .‬לכן לבאר כל זה אמרתי להעריך עוד ענין אחל שצריך ביאור‬
‫והוא מה שאמר ר׳ שמעון ב״י ב״ר פ״ו אין אנו יודעים אם פורחים הס‬
‫באויר )כלומר המזלות( או שפין הם ברקיע או במהלכם המה הולכים ‪.‬‬
‫הנה בחר השלם הזה ג! דעות‪ ^ :‬קביעת‪ ,‬המזלות בגלגל ב׳ חפשיות‬
‫המזלות על ידי פריחה באויר בלי משילה ישרה‪ ,‬ג׳ תנועת המזלות על‬
‫‪489‬‬ ‫אתות השמים‬
‫ידי מקילות ידועות‪ .‬והכה שיעה ראשוכת היא שינות בנולמיאוק‪ ,‬תסוא‬
‫אמר כי כל הגלגלים כרוכים אלו באלו כגלדי בצלים‪ ,‬הגלגל קען מתנועע‬
‫באמצע גלגל גדול ממנו‪ ,‬והגלגל הגדול שוב על ידי גלגל עוד יותר גדול‬
‫עד עקרה ומפני שיש בשיעה זו הרבה שאלות על התנועה שנראית לפעמי׳‬
‫‪ .‬בלתי מקודרת יפה כי כן פעמים באים בארוכה ופעמים בקצרה הוכרחו‬
‫כעלי שיעה זו ללמד‪ ,‬כי גלגל יש לו עוד גלגל תקפת או גלגל יוצא‬
‫מרכז כפי אקר יאות לקדר הזמנים ותנועת הכוכבים )שיקלען אונד‬
‫עפיקיקלען קרייזע אוכד קרייזשליכגען( וגלגל תקפת ‪.curulus deferens‬‬
‫עוד דבר אחר היה קשה והוא תנועת תשמש ע״פ י״ב מזלות שברקיע‬
‫כי זאת נודע למדי כי יש מקילה ברקיע באמצע השמים‪ ,‬והוא הקו‬
‫המצוע של שמים במזלות רחב ע״ז מעלות*( ובחודש ניקן מתחלת החמה‬
‫את תשנה בעברה על מזל עלה‪ ,‬וכן בכל חודש במזל אחר ועד כלות‬
‫השנה עברה תחמה י״ב המזלות שברקיע‪ ,‬באופן שכל חודש מתחיל‬
‫בהכנקת החמה למזל אחר במכוון למקילת ׳תחמה לצפון בימות‬
‫החמה‪■ ,‬ולדרום בימות הגשמים ‪ .‬אפק משכי צדדים של האמצע הזה‬
‫היינו מצפון ולדרום יש שאר כוכני שבת תרבה בצורות נודעות‪ ,‬והיותר‬
‫מפורקמים תם עגלה בצפון ועקרב בדרום‪ .‬וכן כוונו ללמד שיש שני‬
‫צירים לגלגל המזלות כמו שיש שני צירים לארץ ציר צפוני וציר‬
‫דרומי‪ ,‬ויחדו שני כוכבים ידועים לצירים אלו פמלשעערן באופן שתית‬
‫מן הראוי ששני קועבים אלו ישארו לעולם מכמן על מקום אחד ולא‬
‫יראה בהם נעיית כלל כמו שמדין הציר שאינו מתנועע בעצמו רק האחוז‬
‫בו מתנועע; ולפיכך שאלו מאיזה עע ם נראה לרוב שנים כעייה קצת‬
‫במקום הצירים והכוכב שהיה בימי היוונים כוכב הצירי כבר אפק להיות‬
‫' זאת‪ ,‬ועתה הכוכב הנקרא לייער הוא הציר ויבואו ימים אשר גס הוא‬
‫יעזוב משמרתו זו ? ועוד היה קשה מאוד המראת הנראה בשינוי המזלות‬
‫שהשמש מדינה לעבור בראשית האביב את מזל עלה ובאמת נראה בכל‬
‫שכת קדימה קצת לערך חמישים שניים אשר עולת למאה שנים ‪/5‬״ ‪14‬‬
‫דאק עמרריקען דער כאכעגליזכע ‪ ,‬באופן שבמשך ‪ 25972‬שכת יעלת‬
‫קך הקדימות לשנה שלמת והיה ראשית־ האביב לכל מזל עד שתשוב‬
‫החמה להתחיל הקנה ממזל עלה כבראשונה ונקרא מחזור זה קל ‪25972‬‬
‫שנת פלאעאן)דאק פלאעאנישע י ‪6‬הר( ‪ .‬וקאלו אם כן על עעם שינוי‬
‫זה בגלגל המזלות ? אקר עבור זה התופקים בקיעת בעלמיוק אמרו כי‬
‫גלגל קבוע היא למזלות ובגלגל זה קבועים בו המזלות והוא עצמו חוזר‬
‫ועל ידי חזרת זו כשתכו הצירים ונועיס קצת מזמן לזמן ‪.‬‬
‫והנה׳‪-‬שיעה זו בכללה לא מצאה חן בעיני קאפערניקוק עבור רוב‬
‫קכקוקים ובלבולים באופנים וגלגלים עם מרכזיהם‪ ,‬גס לא‪.‬אבה החכם‬
‫הגדול הזה קבן אדם קרק מחומר לכן יתגאה בעבור קהוא מרכז העולם‬
‫*( באמצע עעול זה של המזלות יש קו עגול נקרא עקליפנויק ) ‪ (Ekliptik‬מולה בלשון‬
‫יוני הגבול אשל תחתיו נתהוו ליקוי המאורות )דיא פינסעעלניסשע( ולהלן אשעל• שחז״ל קלאו‬
‫קו האמצעי הזה בשם טפח כמו שהשתמשו במלה זו על כל עיגול בגובה‪.‬‬
‫‪34‬‬
 ‫אתות!חשמים‬ ‫‪490‬‬
‫כולו‪ ,‬והארץ היא באמצע כל הבריאה ובן אדם היותר חשונ שבכל‬
‫הבריאה׳? על כן חפש התוכן הנפלא הזה במנומוניום קפרים קדמונים‬
‫ומצא שכבר חשבו איזה קדמונים‪ :‬שהכוכב נגה וכוכב חמה )ווענוש‬
‫אונד מערקור( שובבים קביב החמה ולא בהפך‪ *,‬וכן מלא שהקדמון החכם‬
‫ניקעכואש ‪ Niketas‬החלינו שהארץ מתנועעת שביבת עצמה ולא השמים‬
‫והכוכבי׳ שביבת הארץ‪ .‬עוד מצא בשפרים ישנים שבעלי כת פיעאגאראש‬
‫היוני החלינוו שהשמש היא מרכז כל התנועה והיא באמצע הבריאה‬
‫התחתונה — לזאה שפע קאפערניקוש כי מוב יותר לעזוג שיעת בעלמיוש‬
‫ואתה המון דמיונות כוזבות והבלי הבלים מן גלגל יומי ‪primum mobile‬‬
‫וכל אופנים ואופנים‪ ,‬השבים לאחור לדעת שיעה זו‪ .‬והעלה קאפער־‬
‫ניקוש שיעה חדשה בתכונת שכל הכוכבים מתנועעים לא על יד גלגלים‬
‫ואופנים כי אם במשילות מכוונת בשיעור הראוי ובאופן שמתנועעים הכל‬
‫שביב תחמה והחמת עומדת באמצע הרקיע ושם מצאה מקום מנוח‪ ,‬כי‬
‫‪ .‬לא תלך רק לדמיון המועעה נחוש הראות ורק שביב עצמה מתגלגלת‬
‫בכ״ה יום ממזרח למערב ‪ .‬אחרי קאפערניקיש באו החכמים גאלילעא‬
‫’ גאלילעאי‪ ,‬נעוועאן‪ ,‬קעפלער אשר חקרו הרבה מאוד ובדקדוק גדול‬
‫נשיבת התנועה וחוקרי תכובד ועיב כח המושך של‪,‬כל הכוכבים‪ ,‬ומצאו‬
‫שהכל עולת יפה יפה על פי שיעה החדשה ואין בה נפתל ועיקש כי‬
‫ישרת היא מאוד■ למוצאי דעת והיא נבנית על ישודי ■חכמת השיעור‬
‫והתנועה ג מד ה ובמשקל כאשר מתנהג פועל חכם אשר בחכמה ישד‬
‫ארץ ובתבונה כוננת עליון ונורא שמו‪ ,‬ורוח‪.‬השערת המשער בשכ^ תלוי‬
‫בזרועו הרמה‪.‬‬
‫י ט ומחכמת שמואל עיין בירושלמי פ״ע בברכות‪ :‬שמואל אמר חכים אנא‬
‫נשוקי שמים' ששוקי דנתרדעא קרתי בר מן ההן זיקא )כוכבא דשביע(‬
‫ופריך וכי־שמואל עלה לרקיע לשמים? אלא על שם מי ישפר שחקים‬
‫בחכמה ‪ .‬ופירש תי״מ שקיבל זאת בחכמה מן השמים )איוב ל״ח( כי אם‬
‫‪ .‬לא כן האיך ש״ד של מקשת שלא ידע דרך חכמה? ולי נראה כי המקשה‬
‫שבר מפני שהוא התפאר שהוא בקי נשמים כמו בנהרדעא‪ ,‬וזה נתרדעא‬
‫׳ ידע וראה בחוץ ע״כ שואל הירושלמי' איך יתכן דמיון זה? ותירץ ע״ש‬
‫החכמה כלו׳ דמיון הראייה נשכל עם הראייה בעינים על ידי ישוד ושורש‬
‫המשפר והשיעור בתנועה לכן הביא לראיה הפשוק טי יספר שחקים‬
‫בחכמה ונבלי שמים מי ישכיב כלומר אופן המשפר בתנועות שחקים‬
‫תלוי בחכמה לשער מן זמני התנועה בחיות רצוא ושנ על שיעור'מקומו׳‬
‫המרחקי׳‪ .‬והנה זס לשון לארק שם‪ :‬ליזער )שובערע( בעמערקע אין‬
‫דער זימנמליק דעש ערוימעש צווייעע אויפלאגע צד '!א‪. ,‬דיא צאהל‬
‫‪) 432‬בעקאננ עליך דיא גרונלצאהל דער אינדישק אוגאפעריאדען( איזע‬
‫‪.‬אין לער נאעור בעגרינלעע לורך ליא עהיילונג לעש ’ אהרעס אין ‪36,0‬‬
‫טאגע מלער למש קרייזעק אין ‪ 360‬גראדע ; זה וואורלע בייא לען אלעען‬
‫‪.‬פעלקערן• איינע צעזלעגונג לעל צייע אץ ‪ 4320‬עהיילע‪ -‬הערבייגע־‬
‫פיהרע‪ .‬לען בייא לער אלעען איינעהיילונג לעש עאגעא אץ ‪ 12‬שעונלע‬
‫‪491‬‬ ‫אתו?ח השמים‬
‫ערהילנו ניכע בלחק דיזער ‪ 43,200‬אדער ‪ 100‬מא^ ‪ 432‬זננקוכ׳דען‪,‬‬
‫ז‪11‬כדערן דיא פמקע עבען ז« אלעע אסערמנממישע עהיילוכג דע ‪p‬‬
‫מאגעק אין ‪ 72‬שעונדען‪ :‬דיא דורך ‪ 60‬געעהי’ כע ‪ 4320‬מינו‪p‬־ען גאב‪,‬‬
‫פעררענוה כ^ך דיינוליכער דיא אמיכנו אללע■ צייעריימע איס גר^קננן‬
‫וויא אים קלי’ינען דורך דיזע צאהל צו כוהיילננן‪ ,‬דען דאש ‪360‬נןעגיגע‬
‫יאהר פוזקנוע ‪ 4320‬שנןוכדען פדער צוועלף נוהיילע דעק נואגעק אן‬
‫זיך‪ ,‬אדער דיא זינאיישע בעוועגונג דעק מפנדעק אין זייכטס מפכדעכ‪-‬‬
‫י א ה^פפן ‪ 12‬דנאדישען אומלייפען בעערוג ‪ 432‬גראדע‪ .‬עק גיבכו‬
‫קייכע אנדערע צוזאממענגע‪ r‬עטצעע צאהל‪ ,‬וועלכע דען כאעורפער‪-‬‬
‫העלנוכיקקען אונזערער זיכטכארען וועלע זפעיען( אייכגעפרעגע ווערע‪,‬‬
‫אלק דיא צאהל' ‪ ,4 3 2‬דער דורכמעקקער ‪.‬דער ערדבאהן בעטרעגנו‬
‫ביילייפיג ‪ 432‬זפכנענהאלבמעקקער ; דער דורכמעשקער דער מפכדעק־‬
‫באהן בענורעגע‪/‬יילייפיג ‪ 432‬מפנדען האלבמעקקער ; דיא פעריאדען‬
‫דער אבוועכזעלוכג דער מאגכעטנאדעל אונד יעכער צוזאממעכגעזעצעען‬
‫בעוועגוכג דער ערדאקשע אוי‪ q‬וועלכע זיך דאש פטרריקלןען דער כאכע‪-‬‬
‫גלייכען גריכדפנו‪5 3421 ,‬יש ‪ 60‬מאל ‪ 432‬יאתרע‪ .‬דיא עכטפערכוכג‬
‫דעש אורכוש פמן דער זמננע געגען ‪ 4320‬זמככעכהאל‪5‬גמעששער‪ .‬דיא‬
‫דויטל איינעש ’ופינועריאהלטש שעעהנן דער צאתל ‪ 4320‬ערדעניאהרע‪,‬‬
‫דיא דויטל איינעש זאטולניאהלעש דטל פמן‪ 432 .‬זמנכטנלאעאניאנטן‬
‫מדטר עאגטן גאכץ כאהע‪ ,‬אוצד דיא לייע פמן ‪ 4320‬ממנדטכיאתרט‬
‫בטשטעהט אויש צווייא מאל ‪ 25,920‬ממנאעטן‪ ,‬מדטר גטראדט אויש‬
‫צווייא פמן יטכטן מטרקווירדיגטן כאעורפטריאדמן‪ ,‬ווטלבט ?יך צ רדע ס‬
‫גרמשען פעריאדע לעש פמרריקקטכש דער גאכטגלייכען פערהאלטען‪,‬‬
‫וויא דטר ממכדאומלוי‪ q‬צום יאהר ;‬
‫גס זאס בלול ששיטור ת״ק למדת מרחקי גלגלים הוא לאו דוקא שהרי‬
‫כמנו טעם לשיעול זה בילושלמי ברכות שם ושגס פ׳ ר״ ע ה״ג ויומא פ״ו‬
‫ה״ה כשני אבוס לאשוניס שהן סק״ב שנים ■ט״ש‪ ,‬גס ידטנו ששיטלו אס‬
‫הל הביס בת״ק אמה ושימן מחזול גדול אצל מצליי׳ הכודט בשם פהטניקש‬
‫) ^‪ (? 11511‬שהוא טו ‪ q‬הבא מטלביים אחת‪,‬לחמש מאות שכה למצלים‪,‬‬
‫מולה על התחדשות הזמן במחזול זה‪ ,‬באופן שמקול שינוס בטלי‬
‫חילאשטען )‪ (0 ^ ^ 8168‬שאמלו שאחת לאלן^ שכה מחדש השם אס טולמו‪,‬‬
‫הוא הדטה שיומו של הקב״ה הוא אל‪ q‬שכה שסי פטמים ס״ק‪ .‬ובאמת‬
‫מכוון זה לשיטול שטה של הקב״ה פ״ד שנה שהוא מחזול גדול בטל ג׳‬
‫מחזולים של כ״ח‪ ,‬בשעה שהחמה ולבנה פוגשים יחד כבשטה שנבלאו‬
‫אור ליל ר‘ כנודע מבלכוס נ״ט‪ :‬מחמת מהקופסה‪ .‬וכן נהגו כל‬
‫הקדמונים‪ ,‬וכן נודע בשם פיעאגאלאש אשר הציב מחזול של פ״ד לשי׳‬
‫החבלת הזמנים ושינויהס באויל )ציאליש דטר קלימאעען(‪ .‬והכה שבט‬
‫פטמים ‪ 72‬טולה ‪ 504‬וכן שש פטמים ‪ 84‬כלומל שש שטוס של יומו‬
‫של הקב״ה וכן עולה יום שלם אל‪ q‬וח׳ שנים ‪ . 1008‬ואמלו בלכוס‬
‫מג׳ ב׳ פשיעה גקה כוטלס אחת מחמש מאוס ממאול טיכיו של אדם‬
‫*‪34‬‬ ‫‪.‬‬
 ‫אתות השמים‬ ‫■‪492‬‬

‫ומהדרי לי׳ בקידושי דבי שמשי‪ ,‬ואמר מהר״ל עיין מ״א קי׳ רע״א ק״ק‬
‫כ״ג‪ ,‬כי ב׳ פעמים נר עולה חמש מאוס כלומר שימן שיעור'וערך שבין‬
‫שני‪.‬מאורות הוא נודע לקדמונים ע״פ שילש מקפר ת״ק בקורתו ונופו‪,‬‬
‫בשויש וענ‪ ,q‬באופן שבודאי ידעו כי גדול הרבה מאוד המרחק בין כוכב‬
‫לכוכב אלא שבחרו בשיעור ת״ק להיותו משוער ע״פ ישוד משפר ‪72‬‬
‫ומחזור פ״ד כאמור‪ ,‬ולבלתי נפשיע פשיעה גשה בדברים כאלו‪ ,‬לבל‬
‫נבלבל רוחנו ונשיח דעתנו מבורא שמים ואיז ע״פ אמונת אבות ראוי‬
‫להמציא שיעור ת״ק המזכיר שני אבות ראשונים‪ ,‬עד שמי שחעא ועשה‬
‫פשיעה גשה יוכל להתרפא אם ישתכל במאור דקידושא דבי שמשי לזכור‬
‫ימי עולם ולקיים זכור ושמור על היין המשומר מששת ימי בראשי׳ באמונה‬
‫עהורה‪.‬‬
‫כללו של דבר חכמי ישר!ז נהגו תמיד להחכים במציאות בדרך המשכים‬
‫והמכוון יותר לאמונה בד'‪ ,‬ושמו מדת עץ החיים חמש מאות בקורתו‬
‫הוא השורש כ״ב מן חמש מאות כאותיות שנבראו בהם שמים ו איז ונופו‬
‫הוא הכפל במרובע עד למדרגות היותר גדולות‪ .‬ושמואל ירחינאי הבקי‬
‫מאוד במשלולי שמים תחזיק במעוז מדת זאח שמעלה ‪0‬נ ‪ 182500‬פרשאו׳‬
‫בשיעור‪ .‬עשרה פרשאות ליום שעולה לח״ק שנת כמשפר זה שהתחלמו‬
‫‪ 18‬ח״י‪;,‬ובתכפלמו עד לאין שיעור וערך והוא שמואל אמר בעבור זה‬
‫‪.‬כי מדת הרגע משעת של הקב״ת הוא אחת מן ‪ 36288‬הכפל של ‪84‬‬
‫עם■ ‪ 4 3 2‬כאמור על שם מי יספר שחקים בחכמה‪ .‬וראוי לעורר כי‬
‫הכוכב היותר רחוק מן תחמה שהוא אוראנוש שגומר הילוכו לפ״ד שנים‬
‫ממש ‪,‬כשיעור מחזור גדול של הקדמונים ושעת של תקב״ה תנת הוא‬
‫כולל בעבור זה למרחקו כל תשינוים ומי יודע אם כן אם לא ידעוהו‬
‫הקדמונים את כוכב זה ועבע מהלכו כאשר ידעו מן מחזור פ״ד! וכן‬
‫ראוי ■לעמוד על משפר אחד עשר כוכבים שנזכרו במורה בחלום יושן^‬
‫שהוא כשיעת אחרונים יען הראשונים לא חשבו רק ז׳ כוכבי לכת שצ״ם‬
‫חנכ״ל כנודע‪ .‬לדעתי תשולש ממת שכתב יוש‪ q‬תכהן קורוס שפר א'‬
‫ק׳ ■ג' שי׳ ע׳ מן תשנה הגדולה שנקראת כך ‪ annus magnus‬מפני‬
‫שכוללת שש מאות שנת הוא ג״כ לכוץ החשבון בכל תאפשר אל'ז׳ פעמי׳‬
‫‪ ,588 = 84‬כי משפר זה קדוש יאמרו לו הקדמונים‪.‬‬
‫;‪! '7‬‬

‫לו ח ה ט ע ו ת‬

‫דף ‪ .‬שורה‬ ‫דף שורה‬

‫‪ 15‬העיון ת׳ העליון‪* .‬‬ ‫‪154‬‬ ‫‪ 20‬תחת פיהם צ״ל פיהן ‪.‬‬ ‫‪1‬‬
‫‪ 5‬הלא ה׳ דלא‪.‬‬ ‫‪158‬‬ ‫— צ״ל האש היסודית וכן הםמוך שס‬ ‫‪4‬‬
‫‪ 12‬תוקיחנה ת' יוקחו‪.‬‬ ‫‪160‬‬ ‫‪ 3‬ל״נ‪.‬‬
‫‪ 1‬׳ לגרש ת' לגרשה ‪.‬‬ ‫‪161‬‬ ‫‪ 12‬ומסרן ה׳ ומסלס‪.‬‬ ‫‪5‬‬
‫— ד״ה קידושין נדפס בעעו׳ כאן וראה‬ ‫שם‬ ‫‪ 13‬צ״ל או שמעיה ת׳ או ע׳‪.‬‬ ‫‪10‬‬
‫להעמיד‪ .‬כאן מה שנדפס דף ‪164‬‬ ‫‪ 22‬צ״ל שעלולים ת׳ שעליליס‪.‬‬ ‫‪19‬‬
‫ד״הילאעל חנם ע״ס העלך ‪. .‬‬ ‫‪ 19‬צ״ל ‪ 10‬מ' ‪. 110‬‬ ‫‪20‬‬
‫— סוף דף נחוצים ת׳ נחיצין •; ’‬ ‫שם‬ ‫‪ 28‬צ״ל מכוון ה׳ מכוין ‪.‬‬ ‫‪23‬‬
‫‪ 36‬לבדו ת׳ למודו‪, ' ' .‬‬ ‫‪162‬‬ ‫‪ 6‬צ״ל חכמי יון ח׳ חכמי סן ‪.‬‬ ‫‪28‬‬
‫*‬ ‫׳‬ ‫?י ^‬

‫‪ 31‬זיווגו ת׳ זיווגי ‪:‬‬ ‫‪163‬‬ ‫‪ 13‬מצומתיס ת׳ וצומתיס ‪.‬‬ ‫‪29‬‬

‫‪' ,‬‬ ‫‪ 11‬ישו ס׳ ישן‪.‬‬ ‫‪171‬‬ ‫‪ 18‬רעפולזיאן ת' רעפילזיאן ‪.‬‬ ‫‪33‬‬
‫‪ 13‬שהחיה ח׳ שחיה‪.‬‬ ‫‪172‬‬ ‫‪ 21‬מזור ותרופה ח' מקול והרופא ‪.‬‬ ‫‪36‬‬
‫‪ 1‬רמבמ״ן ת׳ רמג״ן וכ^בכל הדף ^‬ ‫‪177‬‬ ‫‪37‬‬
‫‪ 9‬תנאנת מ' ינואו וכן תסמוך בל״נ ‪.‬‬
‫'‬ ‫‪ 10‬לק ת׳ כך‪.‬‬ ‫שם‬ ‫‪ 27‬עיין■ת'איין‪.‬‬ ‫‪39‬‬
‫‪ 17‬נהיה ת'נהוה ‪■ .‬‬ ‫שם‬ ‫‪61‬‬
‫‪ 29‬ושבת ת' ושבח ‪.‬‬
‫‪ 1‬במקום ת'המקום ‪.‬‬ ‫‪181‬‬ ‫‪62‬‬
‫— סוף עמוד תשובה ת׳ חשוב ‪.‬‬
‫‪ ,‬י‬ ‫‪ 7‬אם כן ת׳ וזי״כ‪.‬‬ ‫שם‬
‫‪ Ursicinus 12‬ת׳ ‪us‬ן‪. Arsici1‬‬ ‫‪65‬‬
‫‪ 23‬כך ת׳ דק;‬ ‫‪182‬‬
‫‪ 18‬המשונה ת׳ המשובה‪.‬‬ ‫‪68‬‬
‫‪ 5‬פיהן ת׳ פיהו ‪.‬‬ ‫‪183‬‬
‫‪ 11‬אפילו ת׳ שאפילו‪.‬‬ ‫‪76‬‬
‫■י‬ ‫‪ 17‬כפי ת׳ כי‪,‬מת‪.‬‬ ‫שס‬
‫‪ 24‬משמואל ת׳ בשמואל‪.‬‬ ‫‪78‬‬
‫— סוף קלי בי׳ תמול תקרי גי ובתעלה‬ ‫‪185‬‬
‫‪ 16‬אסיפת ת' אסיפה‪.‬‬ ‫‪79‬‬
‫שיננין ת׳ שלעין■‬
‫‪ Avus 26‬ת׳ ‪, . deus‬‬ ‫‪90‬‬
‫— סוף אור ת׳ אמר‪■ .‬‬ ‫‪191‬‬ ‫‪ Salti‬ת' ‪Salu‬‬ ‫‪2893‬‬
‫— בהערה ‪ virtute‬מ׳ ‪.vi^iutem‬‬ ‫‪802‬‬ ‫‪ 3‬מסופקים ת׳ וסופקיס‪.‬‬ ‫‪97‬‬
‫‪ 15‬והוא מ׳ והיא‪.‬‬ ‫‪209‬‬ ‫‪ 28‬לישבן מ׳ נישבס ‪.‬‬ ‫‪104‬‬
‫‪ 29‬לישג ת׳ שישב ‪.‬‬ ‫‪217‬‬ ‫‪ 14‬אש גדולה בל״נ וכן הסמוך ‪.‬‬ ‫י ‪206‬‬
‫‪ 34‬לתיתאה ת׳ לפיתאת ‪.‬‬ ‫שם‬ ‫‪ 3‬אין ספק שמה שאמרו כצ״ל ‪.‬‬ ‫‪107‬‬
‫‪ 30‬דינלא מ׳ הינלא‪.‬‬ ‫‪222‬‬ ‫‪ 42‬צ״ל ‪ 1808‬ת׳ ‪. eus‬‬ ‫‪110‬‬
‫~ בסוף עמוד ‪Oneoca‬תי‪.OnQ0ca‬‬ ‫שם‬ ‫‪ 10‬שמועה ת׳ שמעוה‪.‬‬ ‫‪113‬‬
‫‪ 1‬דינר מ' הנר ‪.‬‬ ‫‪223‬‬ ‫‪21‬יחז״ל ת׳ כז״ל‪.‬‬ ‫‪141‬‬
‫‪ 5‬לשם ת׳ שם‪.‬‬ ‫שם‬ ‫‪ 36‬לקבול מ׳ לקול ‪.‬‬ ‫‪149‬‬
‫‪ 1‬הוא ת' היא‪.‬‬ ‫‪224‬‬ ‫‪ 5‬מושאל ת׳ מישאל‪.‬‬ ‫‪151‬‬
‫‪ 18‬נפשו ס׳ נפשי ‪. .‬‬ ‫שם‬ ‫‪ 13‬הוא ת׳ היא ‪.‬‬ ‫‪153‬‬

‫דף שורה‬
‫‪ 30‬לאו דוקא ח■ דוקא‪.‬‬ ‫‪341‬‬
‫‪ 9‬כי ח׳ כל‪.‬‬ ‫‪345‬‬
‫‪ 22‬אנו ה׳ אינו‪.‬‬ ‫‪347‬‬
‫‪ 29‬ממת ת׳ ומת‪.‬‬ ‫‪350‬‬
‫סוף עמוד עיקלו ת׳ איקלו‪.‬‬ ‫‪354‬‬
‫‪ 38‬ויהיה סי' הכ״ג ת' ק״י‪.‬‬ ‫‪356‬‬
‫וספק מ' מספק‪.‬‬ ‫ושם‬
‫מ׳‬ ‫בהערה שוי׳ ‪a<r 8‬ו»‪n<r■r‬׳^‬ ‫‪368‬‬
‫בהערה ‪ 10‬מסברא ת' וסברא‪.‬‬ ‫‪361‬‬
‫בהערה ‪ 18‬דומה ת' דוחה‪.‬‬ ‫‪364‬‬
‫‪ 17 366‬מדקלי ת' ידקרו‪.‬‬ ‫ושלמות‪.‬‬
‫‪ 4 385‬דרק ת׳ דרך‪.‬‬
‫סוף ע' לשלם ת' לשם‪.‬‬ ‫‪386‬׳‬
‫‪ 21 388‬מין ס' במין‪ ,‬בהידור ת׳ הדבל‪.‬‬
‫‪ 33 389‬עמו ת' עמי‪.‬‬
‫‪ 29 391‬גדול ת' דול*‬
‫ושם ‪ 34‬חסלה ת׳ אסלח‪.‬‬
‫‪ 32 392‬הוליך ס' הולך‪.‬‬
‫‪ 13 396‬ששה ח' שלשת ובסוף עמוד שמעתי‬
‫פ׳ ושמעתו‪.‬‬
‫‪ 7 400‬כב״ה ת׳ כנ״ש ‪.‬‬
‫‪ 23 401‬הוא ת‘ היא‪,‬‬
‫שם ‪ 33 ,‬כחשב ח׳ נחשבו‪.‬‬
‫‪ 8 402‬שולחים ח' שולחום‪.‬‬ ‫‪ 37 327‬ארכעלויס ת' ארבעלוים ושם שורת‬
‫‪ 28 417‬ל' אליעזר ב״ע ח׳ אלעזר‪.‬‬
‫‪ 38 420‬שחיתה ה' שפיתת‪.‬‬
‫שם ‪ 40‬שהיו חולקים ת' שהיה‪,‬‬
‫‪ 36 424‬והמאמינים ת' חאמינים‪.‬‬
‫‪ 35 425‬סופלום ת' סופר‪.‬‬
‫‪ 12 436‬שברחו ת׳ שברכו‪.‬‬
‫^ ‪ 32 432‬קשל האישות ת׳ האנישוס‪.‬‬
‫‪ 25 435‬צי׳ל והתיר לק הנשואות‪.‬‬
‫‪ 14 442‬מציאות ת'׳ מציאת‪.‬‬
‫‪ 19 444‬מילי ת' מידי‪.‬‬
‫;■‬ ‫‪ 17 448‬לבבל ת׳ בכלל‪.‬‬
‫‪ 28 459‬את ת' אח‪.‬‬ ‫ת^‬
‫‪ 23 461‬ישנה ת' ישנת‪.‬‬
‫‪ raivQ 17 338‬מקומו בשורת ‪ 14‬ובהערת‬
‫סוף עמוד מ״ב ת׳ מי״ב‪. .‬‬
‫‪494‬‬
‫דף שורה‬
‫שם ‪ 26‬השסועה ת׳ חשסיעה‪.‬‬
‫‪ innocius 16 225‬ת' ‪, innoius‬‬
‫‪ 27 227‬לכנוס ת׳ לכנוס‪.‬‬
‫‪ 36 229‬וספדו ה' וספדי‪.‬‬
‫שם ‪ 39‬ממרום מ׳ ממלים‪.‬‬
‫‪ 21 241‬מנין ת׳ קנין‪.‬‬
‫שם ‪ 23‬ואסדלן ס׳ ואסדרם‪.‬‬
‫פ' ‪X‬‬ ‫‪ 7 245‬סימן‬
‫‪ 2 246‬לשמוס ת' לשמור‪.‬‬
‫שם ‪ 28‬והוא ת׳ והיא‪.‬‬
‫‪ 10 251‬שלוחים ס׳ שלוחי‪.‬‬
‫ת'‬ ‫לשלמות‬ ‫בהערה ‪5‬‬ ‫‪263‬‬
‫‪ 2 269‬הכח ת‘ הפס‪.‬‬
‫‪ 17 277‬לצדוקים ת' לצדיקים‪.‬‬
‫שם ‪ aisa 29‬ת^ ‪.aula‬‬
‫בהערה שבוע ת׳ שנועה‪.‬‬ ‫‪286‬‬
‫בהערה מנא ת' סנא‪.‬‬ ‫‪288‬‬
‫‪ 28 230‬להן ת׳ להם‪.‬‬
‫‪ 2 294‬בשמעון ח׳ בשעעון‪.‬‬
‫כתבו‪.‬‬ ‫סוף עמוד נלאה ת'‬ ‫‪ 300‬׳‬
‫‪ 25 302‬קלייקער ת׳ קליינער‪.‬‬
‫שם ‪ leuka 30‬ס' ‪.lenka‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪ 1 3 0 7‬כל ת׳ קול‪.‬‬
‫‪ 1 324‬שישתוו ת׳ שישתו‪.‬‬
‫‪ 38‬ובא של כצ״ל‪.‬‬ ‫שם‪-‬‬
‫וא'‬ ‫—‬ ‫ע'‬ ‫ת'‬ ‫א'‬ ‫ט״ו‬ ‫נדלים‬ ‫‪5‬‬ ‫‪330‬‬
‫שם ‪22‬־ צ״ל מטעם ס‘ ו ט ע ם‪.‬‬
‫‪ 11 331‬היקשי ת'ה^קשו‪.‬‬
‫‪ 25 332‬ומה ס׳ ואת"‪.‬‬
‫יתינא‪.‬‬ ‫שם ‪ 27‬יהינת ת׳‬
‫‪ 21 333‬ופסקו ת' ועסקו‪' .‬‬
‫שם ‪ 38‬שננו‪.‬ת׳ שבנ>‪.1‬‬
‫‪ 13 334‬ואיני ת׳ ואינו‪.‬‬
‫שם ‪ 27‬לי ת׳ לו‪.‬‬
‫‪ 12 337‬סימן ‪ +‬ת׳‪X .‬‬
‫ת' ‪ avS()f‬וכן ‪a‬‬ ‫שם‪22 .‬‬
‫שם‬

‫‪Bnebdr11ck«r«i voa Bendlner & Sohlossberg in W U d ,‬‬