‫לאה גולדברג‬

1911-1970
‫האומנם עוד יבואו ימים‬
https://www.youtube.com/watch?v=imu_NvhiRt
k
‫נכתב בשנת ‪ ,1943‬והיה בו משום‬
‫תגובה לנוראות מלחמת העולם‬ ‫האומנם עוד יבואו‬
‫השנייה‪.‬‬ ‫ימים‬

‫הַאֻ ְמנָם עֹוד י ָבֹואּו יָמִים ִּב ְסלִיחָה ּו ְב ֶחסֶד‪,‬‬

‫גע ֹ‪,‬‬
‫ׁשמְְּת אֶת ֵריחֹו ׁשֶל הֶַּת לֶם נָׁש ֹם ו ְָר ַ‬ ‫ְונָ ַ‬ ‫וְתֵ ְלכִי ַּבּׂשָדֶ ה‪ ,‬וְתֵ ְלכִי ּבֹו ַּכ ֵהלְֶך הַָּת ם‪,‬‬
‫ו ְָראִית אֶת ַהּׁשֶמֶׁש ּב ְִראִי־ ַהּׁשְלּולִית ַהּזָה ֹב‪,‬‬ ‫ַּכף־ר ְגלְֵך יִָּלטֵף ַּב ֲעלֵי הַָא ְס ֶּפסֶת‪,‬‬
‫ַ‬ ‫ּו ַמחֲׂשֹוף‬
‫ּופְׁשּוטִים הְַּד ב ִָרים ְו ַחּי ִים‪ּ ,‬ומָֻּת ר ּבָם לנִ ְג ּ ַע ֹ‪,‬‬ ‫ִירתָ ם‪.‬‬
‫ׁש ֳּבלִים י ִדְ קְרּוְך וְתִ מְַּת ק ְּד ק ָ‬
‫ׁש ְלפֵי־ ִ‬ ‫אֹו ִ‬
‫ּומָֻּת ר‪ּ ,‬ומָֻּת ר לֶאֱה ֹב‪.‬‬
‫אֹו מָ טָר יַּׂשִיגְֵך ַּבעֲדַ ת טִּפֹותָ יו הַּדֹו ֶפקֶת‬
‫אְַּת ֵּת ְלכִי ַּבּׂשָדֶ ה‪ְ .‬לבֵַּד ְך‪ֹ .‬לא נִצ ְֶרבֶת ְּב ַלהַט‬ ‫ַָּוארְך‪ ,‬וְר ֹאׁשְֵך ַר ֲענָן‪.‬‬
‫עַל ְּכתֵ ַפי ְִך‪ָ ,‬חזְֵך‪ ,‬צ ֵ‬
‫ׁש ָּסמְרּו ֵמאֵימָה ּומִָּד ם‪.‬‬ ‫ַהּׂש ְֵרפֹות‪ּ ,‬בְַּד ָרכִים ֶ‬ ‫ּׁשקֶט‬‫וְתֵ ְלכִי ַּבּׂשָדֶ ה ה ָָרט ֹב ְוי ְִרחַב ּבְָך ַה ֶ‬
‫ּובְיֹשֶר־ ֵלבָב ׁשּוב ִּת ְהי ִי ֲענָוָה ְונִ ְכנַעַת‬ ‫ָּכאֹור ּבְׁשּולֵי ֶה ָענָן‪.‬‬
‫ׁשאִים‪ְּ ,‬כַאחַד הָָאדָ ם‪.‬‬ ‫ְּכַאחַד הְַּד ָ‬
‫מבנה השיר‬
‫השיר בנוי מארבעה בתים‪ ,‬בעלי ארבע שורות בכל בית וחריזת‬
‫הטורים א‪-‬ג‪ ,‬ב‪-‬ד‪ .‬המבנה המאורגן של השיר והחריזה המוקפדת‬
‫תורם לעיצוב האווירה ההרמונית‪ ,‬המשרתת את רעיון הקיום‬
‫המסודר והרגוע גם במציאות חיים לא מאורגנת ולא שלווה‪.‬‬
 ‫בית ראשון‪:‬‬
‫• הַאֻ ְמנָם עֹוד יָבֹואּו יָמִים ִּב ְסלִיחָה ּו ְב ֶחסֶד‪,‬‬
‫וְתֵ ְלכִי ּבַּׂשָ דֶ ה‪ ,‬וְתֵ ְלכִי ּבֹו ַּכ ֵהלְֶך הַָּת ם‬
‫פתיחה‬
‫בשאלה‬
‫דימוי‬ ‫מטאפורה‪:‬‬
‫חזרתיות‪-‬‬
‫האומנם?‬
‫ההליכה בשדה תשקף את‬ ‫האם תיתכן מציאות חיים של קיום‬ ‫ספק‬
‫העצמת רצון‬
‫החיים הפשוטים על התמימות‬ ‫סולח ומפויס? השיר נפתח בשאלה‬ ‫ראשוני‬
‫האנושית שבהם‪ .‬זהו ביטוי‬ ‫מטאפורית הממחישה את הקושי‬
‫ציורי למי שחי מבלי להעניק‬ ‫להתמודד עם המציאות ואת הכמיהה‬
‫משמעות רצינית ומכבידה‬
‫לסליחה וחסד במובן של חופש לחיות‬
‫לחייו‪ .‬כך מבקשת המשוררת‬
‫לעצב את חייה‪ ,‬כהליכה‬ ‫ללא נקיפות מצפון‪.‬‬
‫תמימה בשדה‪.‬‬
 ‫בית ראשון‪:‬‬
‫ַּכף־ר ְגלְֵך יִָּלטֵ ף ַּב ֲעלֵי הַָא ְס ֶּפסֶת‪,‬‬
‫ַ‬ ‫• ּו ַמחֲׂשֹוף‬
‫ִירתָ ם‪.‬‬
‫אֹו ׁשִ ְלפֵי־ׁשִ ֳּבלִים יִדְ קְרּוְך וְתִ מְַּת ק ְּד ק ָ‬
‫המשוררת מייחלת בסך הכול לחיים פשוטים של רוגע ושלווה‪.‬‬
‫שתי השורות הסוגרות את הבית הראשון מוסיפות לאווירה‬
‫אקסימורון = ניגודיות‬ ‫הפסטורלית – בתיאור כף הרגל החשופה‪ ,‬המלוטפת בעלי‬
‫האספסת‪ ,‬אך נוספת עליהן תחושה של אי‪-‬נוחות בדמות‬
‫(שתיקה רועמת)‬ ‫שלפי‪-‬שיבולים דוקרים‪.‬‬
‫היא מבקשת לאהוב את החיים על אף הכאב הכרוך בהם‪,‬‬
‫ובמידת האפשר אפילו ללמוד ליהנות מהכאב הזה‪ ,‬אולי בזכות‬
‫ההתגברות עליו‪ .‬‬
 ‫בית שני‪:‬‬
‫• אֹו מָטָ ר יַּׂשִ יגְֵך ַּבעֲדַ ת טִ ּפֹותָ יו הַּדֹו ֶפקֶת‬
‫ַָּוארְך‪ ,‬וְר ֹאׁשֵ ְך ַר ֲענָן‪.‬‬
‫עַל ְּכתֵ ַפיְִך‪ָ ,‬חזְֵך‪ ,‬צ ֵ‬

‫כיצד המטר בתחילת המשפט קשור לסוף‬

‫המשפט? מה הגשם מסמל?‬
 ‫בית שני‪:‬‬
‫• וְתֵ ְלכִי ּבַּׂשָ דֶ ה ה ָָרט ֹב ְוי ְִרחַב ּבְָך הַּׁשֶ קֶט‬
‫ָּכאֹור ּבְׁשּולֵי ֶה ָענָן‪.‬‬
‫צירוף לשוני מטאפורי –‬
‫שלווה נעימה מובטחת‬
‫בשעת הגשם‪ ,‬מעין ציפייה‪.‬‬ ‫חוויית החיים על רקע ההליכה בטבע‪ .‬כאן נדרשת המשוררת‬
‫אותה שלווה תהיה כמו אור‬ ‫לגשם שירד על גופה‪ .‬אף שמדובר ב"עדת טיפותיו הדופקת"‪,‬‬
‫בשולי ענן‪ ,‬כלומר כתחושה‬ ‫היא מצליחה ללכת בשדה ולהתעטף בשקט‪ ,‬המדומה כאן‬
‫חיובית הבולטת על רקע‬ ‫ל"אור בשולי הענן"‪ .‬נראה כי גם כאן יש משהו המעיב על‬
‫אפרוריות החיים‪.‬‬ ‫החיים (ענן של קדרות)‪ ,‬אך בכוחה של המשוררת להתגבר על‬
‫כך‪ .‬הגשם השוטף‪ ,‬עוטף אותה בשקט הנוסך בה תחושה‬
‫טובה‪.‬‬
 ‫בית שלישי‪:‬‬
‫• וְנָׁשַ מְְּת אֶ ת רֵיחֹו ׁשֶ ל הֶַּת לֶם נָׁש ֹם ו ְָר ַ‬
‫גע ֹ‪,‬‬
‫ו ְָראִ ית אֶ ת הַּׁשֶ מֶשׁ ּב ְִראִ י־הַּׁשְ לּולִית ַהּזָה ֹב‪,‬‬
‫מה משותף לקבוצות מילים‬
‫המודגשות?‬

‫תיאורים‬ ‫פעלים‪ /‬חושים‬

‫אסתטיים‬
 ‫בית שלישי‪:‬‬
‫• ּופְׁשּוטִ ים הְַּד ב ִָרים ְו ַחּיִים‪ּ ,‬ומָֻּת ר ּבָם לנִ ְג ַּע ֹ‪,‬‬
‫ּומָֻּת ר‪ּ ,‬ומָֻּת ר לֶאֱ ה ֹב‪.‬‬

‫חזרה משולשת?‬

‫למה צריך להדגיש את‬

‫הרעיון שמותר‬
‫לאהוב?‬
‫למי אסור?‬
 ‫בית שלישי‪:‬‬
‫• ְונָׁשַ מְְּת אֶ ת ֵריחֹו ׁשֶ ל הֶַּת לֶם נָׁש ֹם ו ְָר ַ‬
‫גע ֹ‪,‬‬
‫ו ְָראִ ית אֶ ת הַּׁשֶ מֶׁש ּב ְִראִ י־הַּׁשְ לּולִית ַהּזָה ֹב‪,‬‬
‫ּופְׁשּוטִ ים הְַּד ב ִָרים ְו ַחּיִים‪ ,‬וּמָֻּת ר ּבָם לנִ ְג ַּע ֹ‪,‬‬
‫ּומָֻּת ר‪ּ ,‬ומָֻּת ר לֶאֱ ה ֹב‪.‬‬
‫ההיתר לנגוע בחיים וההיתר לאהוב נועד‬ ‫החזרה המשולשת על המילה "ומותר" – מדגישה אמנם את‬
‫לשם הדגשת הרעיון‪ ,‬שעל אף המציאות‬ ‫הוויית הקיום על צדדיה הקסומים‪ ,‬אך גם עשויה להכיל בתוכה‬
‫הקשה של המלחמה המשתוללת‪ ,‬מותר‬ ‫את הרעיון שאין זה מובן מאליו שמותר לאהוב‪ ,‬כי אם הדבר‬
‫להמשיך לחיות ולאהוב ללא רגשות‬ ‫היה ברור‪ ,‬לא היה צורך לחזור ולהדגיש אותו‪" .‬ופשוטים‬
‫אשם‪.‬‬ ‫הדברים וחיים‪ ,‬ומותר בם לנגוע‪ / ,‬ומותר‪ ,‬ומותר לאהוב" ‪-‬‬
‫מכאן מתברר דווקא שאולי יש בחיים הללו דבר כלשהו‪ ,‬שהוא‬
‫מאוד לא פשוט וחי‪ ,‬אך למרות זאת אין לחוש אשמה‪ ,‬ומותר‬
‫למצות את החיים‪ ,‬במובן של לאהוב ללא ייסורי מצפון‪.‬‬
 ‫בית רביעי ואחרון‪:‬‬
‫• אְַּת ֵּת ְלכִי ּבַּׂשָ דֶ ה‪ְ .‬לבֵַּד ְך‪ֹ .‬לא נִצ ְֶרבֶת ְּב ַלהַט‬
‫הַּׂשְ ֵרפֹות‪ּ ,‬בְַּד ָרכִים ׁשֶ ּסָמְרּו מֵאֵ ימָה ּומִָּד ם‬
‫מטאפורה‪-‬‬
‫תמונת מציאות קשה וכואבת‪.‬‬
‫המלחמה מתוארת כאן כאש‬
‫שורפת והדרכים‪ ,‬שהן סמל‬
‫לחיים‪ ,‬מתערערות בתדהמתן‬ ‫למה‬ ‫בבית האחרון נחשף הקיום המפחיד‪ ,‬המאיים‬
‫נוכח הפחד ושפיכות הדמים‬ ‫לבד?‬ ‫להחריב את החיים‪ ,‬ובתוכו המשוררת המבקשת‬
‫האיומה‪ .‬המשוררת מבקשת‬ ‫להמשיך לחיות את חייה הפשוטים‪ ‬‬
‫להדגיש כי ניתן להימנע מצריבת‬
‫המציאות הנוראה הזו‪ ,‬בתנאי‬
‫שהבחירה תהיה בהמשך החיים‪,‬‬
‫מתוך יושר וצניעות‪.‬‬
 ‫בית רביעי ואחרון‪:‬‬
‫• ּובְי ֹשֶ ר־ ֵלבָב ׁשּוב ִּת ְהיִי ֲענָוָה ְונִ ְכנַעַת‬
‫ְּכ ַאחַד הְַּד ׁשָ אִ ים‪ ,‬כְַּאחַד הָָאדָ ם‪.‬‬

‫סיום השיר בדימוי זה‬

‫מדגיש את התמזגות האדם‬ ‫מהבית הסוגר את השיר ניתן להסיק כי גם במציאות‬
‫עם הטבע‪ .‬גם בתנאים קשים‬ ‫עקובה מדם של מלחמה משתוללת‪ ,‬יש מקום‬
‫של מלחמה‪ ,‬ניתן לשמור על‬ ‫להתכנסות האדם בעצמו ולהתמזגותו הבריאה עם‬
‫צלם אנוש – יושר וצניעות‬ ‫הטבע‪ ,‬מתוך תפישת עולם לפיה אין להטיל ספק‬
‫ולהישאר בן‪-‬אדם‪ ,‬ופשוט‬ ‫בזכות המובנת מאליה – לחיות‪.‬‬
‫לחיות במובן הטבעי ביותר‪.‬‬
 ‫סיכום‬
‫• לאה גולדברג ביקשה לבטא את זכות החיים הבסיסית של אלה "שהתמזל מזלם" והם לא‬
‫היו בין קורבנות התופת שהשתוללה באירופה‪ .‬תיאורי הטבע המרובים בשיר ממחישים‬
‫את ההנאה התמימה כמפלט מתלאות הקיום‪ .‬בטבע ניתן למצוא מרגוע וחושניות ובחסותו‬
‫אפשר גם להשלים עם הבדידות שאין מנוס ממנה‪.‬‬
‫• במרכז השיר עומד הניגוד בין עתיד מאיר ואופטימי לבין הווה קודר וגדוש סבל‪ .‬כנגד‬
‫השרפות והדרכים שסמרו מאימה ומדם ניצבים בסימן שאלה הסליחה והחסד‪ ,‬כאפשרות‬
‫שיש לשאוף להגשמתה‪ .‬לעומת המוות חסר התכלית‪ ,‬בולט טעמו של נוף אידילי של‬
‫שדות שלפים ואספסת‪ ,‬של טיפות גשם מרעננות‪ ,‬של אור בשולי ענן‪ ,‬של תלם ושמש‬
‫המשתקפת בראי‪-‬שלולית זהוב‪ .‬נוף טבעי זה עשוי לסמל את חלום ההתחדשות של‬
‫העם היהודי – זאת על רקע סכנת הכחדתו הממשית ביותר בעת המודרנית – השואה‪.‬‬
 ‫סיכום‪:‬‬
‫‪   ‬לאה גולדברג מבקשת בשיר זה לאשר את זכות החיים לאלה‬
‫שהצליחו לחמוק מהזוועה הנאצית‪ .‬התנאי היחיד לקיום הוא ללכת‬
‫בשדה "כהלך התם"‪ ,‬כלומר לחיות את החיים כפשוטם‪.‬‬
‫הטון השקט של השיר תואם את הקריאה לצניעות וכניעה במובן של‬
‫התרפקות על הדברים הפשוטים וקבלת המציאות בהשלמה מפויסת‪,‬‬
‫נטולת נקיפות מצפון חסרות טעם‪.‬‬
‫‪   ‬זהו שיר תקווה הפורץ מתוך מציאות אכזרית ומשמיע את קול‬
‫האהבה כנגד כוח ההרס‪ .‬מתוך ההווה הכאוב‪ ,‬נושאת המשוררת עיניה‬
‫לעתיד ומייחלת להגשמת קיומם של החיים בסליחה ובחסד‪.‬‬
 ‫קצת רקע‬

https://campus.ort.org.il/mod/book/view.php •
?id=97030&chapterid=4942