‫הנדידה‬

‫בשמי העופרת של אוגוסט כיבתה את חודש יולי‬
‫ֵ‬
‫רוח פרצים שהופיעה‬
‫כמו נר‪ .‬טפטוף דקיק ועוקצני התרומם ונישא כסדינים אפורים ועכורים‬
‫כשפגש ברוח‪ .‬לאורך הטיילת של ּבוֹ ְרנְ מוּ ת' ִהפנו בקתות החוף ּ ְפנֵ י עץ‬
‫אטומות אל מול ים ירקרק־אפרפר‪ ,‬אסור בשלשלות של קצף‪ ,‬שהסתער‬
‫הבטון של החוף‪ .‬השחפים נדחקו אל היבשה שמעל‬
‫בלהיטות על ֵמזח ֵּ‬
‫לעיר וכעת ריחפו מעל גגות הבתים בכנפיים מתוחות וקראו ברוגז‪ .‬זה‬
‫היה מזג אוויר מהסוג המיועד לבחון את סבלנות כולם‪.‬‬
‫שובה לב באותו אחר צהריים‪ .‬מזג‬
‫מראה ֵ‬
‫כקבוצה‪ ,‬לא היתה משפחתי ֶ‬
‫החוליים הרגילים שאליהם היינו רגישים‪.‬‬
‫ָ‬
‫האוויר הביא עימו את מבחר‬
‫אני‪ ,‬ששכבתי על הרצפה ומיינתי את אוסף הקונכיות‪ ,‬קיבלתי נזלת‬
‫שנוצקה אל ראשי כבטון‪ ,‬כך שהייתי אנוס לנשום בפה פתוח ומחרחר‪.‬‬
‫לאחי ֶלזלי‪ ,‬שרכן קודר וכעוס מול האש‪ ,‬הוא גרם דלקת אוזניים‪ ,‬והן‬
‫דיממו מעט‪ ,‬אך ללא הפסקה‪ .‬את אחותי ַמרגו הוא ניקד בשכבה חדשה‬
‫של פצעונים‪ ,‬על פנים שכבר הוכתמו כמטפחת אדומה‪ .‬אמי סבלה‬
‫שיגרון כתוספת‪ .‬רק אחי הבכור‪ָ ,‬לארי‪,‬‬
‫ומבעבע ומדקירות ָ‬
‫מצינון עמוק ְ‬
‫נותר ללא ּ ֶפגע‪ ,‬אך הוטרד ממצבנו העגום‪.‬‬
‫לָ ארי‪ ,‬כמובן‪ ,‬הוא שהחל בכך‪ .‬כל השאר היו אדישים מכדי לחשוב על‬
‫משהו מלבד מכאוביהם‪ ,‬אבל ייעודו של לָ ארי היה לפלח את החיים כזיקוק‬
‫קטן ובלונדיני‪ ,‬המשגר רעיונות מפוצצים למוחותיהם של אחרים ואז‬
‫מתנער בחלקלקות חתולית ומסרב לשאת באחריות כלשהי לגבי התוצאות‪.‬‬
‫‪- 15 -‬‬

‫ארל‬
‫‪ ֵ |  16‬ג ַ'רלד ַד ֵ‬

‫רוגזו התגבר במהלך אחר הצהריים ולבסוף‪ ,‬לאחר ששלח מבט ַע ְגמוּ ִמי‬
‫סביב החדר‪ ,‬החליט לתקוף את אמא‪ ,‬שהיתה מן הסתם מקור הבעיה‪.‬‬
‫"למה אנחנו סובלים את מזג האוויר הנורא הזה?" שאל פתאום תוך‬
‫שהוא מצביע על הגשם הניתך על החלון‪" .‬תסתכלו על זה! בעצם‪,‬‬
‫תסתכלו עלינו‪ַ ...‬מרגו נפוחה כמו דייסת אוכמניות‪ֶ ...‬לזלי מסתובב‬
‫עם ִמגדל של צמר גפן בכל אוזן‪ֵ ...‬ג'רי נשמע כאילו נולד עם שפה‬
‫שסועה‪ ...‬ותראי אותך‪ :‬בלה ומתקמטת מיום ליום‪".‬‬
‫אמא הציצה מעל ספר גדול שכותרתו 'מתכונים הודיים בקלי קלות'‪.‬‬
‫"אני ממש לא‪ ",‬התמרמרה‪.‬‬
‫"את כן‪ ",‬התעקש ָלארי‪" ,‬את מתחילה להיראות כמו כובסת אירית‪.‬‬
‫מספר לימוד רפואה‪".‬‬
‫והמשפחה שלך כמו סדרה של איורים ֵ‬
‫אמא נותרה ללא מענה‪ ,‬והסתפקה במבט נוקב לפני שנסוגה שוב אל‬
‫מאחורי ספרה‪.‬‬
‫"מה שאנחנו צריכים זה שמש‪ ",‬המשיך ָלארי‪" ,‬אתם לא חושבים?‬
‫ֶלז?‪ֶ ...‬לז?‪ֶ ...‬לז!"‬
‫ֶלזלי שלף כמות נכבדה של צמר גפן מאחת האוזניים‪" .‬מה אמרת?"‬
‫שאל‪.‬‬
‫בא ֶר ׁ ֶשת ניצחון אל אמא‪" ,‬שיחה איתו‬
‫"את רואה!" ָלארי הסתובב ֲ‬
‫הפכה למבצע מסובך‪ .‬אני שואל אותך‪ ,‬איך אפשר ככה? אח אחד לא‬
‫יכול לשמוע מה אתה אומר‪ ,‬ואת השני אי אפשר להבין‪ .‬באמת‪ ,‬הגיע‬
‫לצפות ממני ליצור ִספרות נצחית בסביבה‬
‫הזמן לעשות משהו‪ .‬אי אפשר ַ‬
‫עגומה ומסריחה ִמטיפות אף בריח ֵאיקליפטוס‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬יקירי‪ ",‬אמרה אמא במעורפל‪.‬‬
‫"מה שכולנו צריכים‪ ",‬אמר ָלארי וחזר לצעוד בחדר‪" ,‬הוא אור שמש‪...‬‬
‫ארץ שבה נוכל לגדול‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬יקירי‪ ,‬זה יהיה נחמד‪ ",‬הסכימה אמא בלי להקשיב‪.‬‬
‫"קיבלתי הבוקר מכתב מג'ורג' ‪ -‬הוא כותב שקוֹ ְרפוּ נהדרת‪ .‬למה שלא‬
‫נארוז וניסע ליוון?"‬

‫משפחתי וחיות אחרות  |  ‪17‬‬

‫"בסדר גמור‪ ,‬יקירי‪ ,‬אם אתה רוצה‪ ",‬אמרה אמא בחוסר זהירות‪ .‬בכל‬
‫ללארי‪ ,‬נזהרה בדרך כלל מלהתחייב‪.‬‬
‫הנוגע ָ‬
‫"מתי?" שאל ָלארי‪ ,‬שהיה מופתע משיתוף הפעולה‪.‬‬
‫אמא‪ ,‬שהבינה שטעתה טעות ַט ְק ִטית‪ ,‬הנמיכה בזהירות את 'מתכונים‬
‫הודיים בקלי קלות'‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אני חושבת שזה יהיה הגיוני אם אתה תיסע קודם‪ ,‬יקירי‪ ,‬ותארגן‬
‫הכול‪ .‬ואז תוכל לכתוב לי ולספר אם נחמד שם‪ ,‬וכולנו נוכל לבוא‬
‫בעקבותיך‪ ",‬אמרה בחוכמה‪.‬‬
‫ָלארי הביט בה ביגיעה‪" .‬אמרת את זה כבר כשהצעתי שניסע לספרד‪",‬‬
‫יליָ ה וחיכיתי‬
‫בס ִב ְ‬
‫הזכיר לה‪" ,‬ואני נתקעתי במשך חודשיים אינסופיים ֵ‬
‫שתגיעי‪ ,‬בזמן שאת לא עשית שום דבר מלבד לכתוב לי ערימות של‬
‫מכתבים על ביוב ומי שתייה‪ ,‬כאילו שהייתי מהנדס העיר או משהו כזה‪.‬‬
‫לא‪ ,‬אם אנחנו נוסעים ליוון‪ ,‬בואו ניסע יחד‪".‬‬
‫"אתה מגזים‪ָ ,‬לארי‪ ",‬אמרה אמא בצער‪" ,‬בכל אופן‪ ,‬אני לא יכולה‬
‫פשוט לקום וללכת‪ .‬אני חייבת למצוא סידור לבית‪".‬‬
‫"סידור? מה יש לסדר‪ ,‬בשם אלוהים? תמכרי אותו!"‬
‫"אני לא יכולה לעשות את זה‪ ,‬יקירי‪ ",‬הזדעזעה אמא‪.‬‬
‫"למה לא?"‬
‫"כי רק קניתי אותו‪".‬‬
‫"מצוין‪ ,‬תמכרי אותו לפני שיתלכלך‪".‬‬
‫"אל תדבר שטויות‪ ,‬יקירי‪ ",‬אמרה אמא נֶ ְח ָרצוֹ ת‪" ,‬זה לא בא בחשבון‪.‬‬
‫זה יהיה טירוף‪".‬‬
‫וכך מכרנו את הבית ונמלטנו מעגמומיותו של הקיץ האנגלי כלהקת‬
‫סנוניות נודדות‪.‬‬
‫איש מאיתנו לא ארז מטען רב‪ ,‬ולקחנו רק מה שנחשב בעינינו כהכרחי‬
‫לקיומנו‪ .‬כשפתחנו את המזוודות בעת בדיקת המכס‪ ,‬תוֹ כנן היה ייצוג‬
‫של תכונות אישיות ותחומי עניין‪ִ .‬מטענה של ַמרגו הכיל ערימות של‬

‫ארל‬
‫‪ ֵ |  18‬ג ַ'רלד ַד ֵ‬

‫מלבוּ שים עדינים‪ ,‬שלושה ספרים על הרזיה והמוני בקבוקים קטנים מלאים‬
‫ּ‬
‫בתמיסה האמורה לרפא פצעי בגרות‪ .‬במזוודתו של לֶ זלי היו כמה אפודות‬
‫בעלות צווארון גולף וזוג מכנסיים שעטף שני אקדחים‪ ,‬רובה אוויר‪ ,‬ספר‬
‫שנקרא ֱ'היֵ ה הנַ שק של עצמך' ובקבוק גדול ודולף עם ׁ ֶשמן‪ .‬את לָ ארי ליוו‬
‫שתי מזוודות ספרים ותיק יד עבור בגדיו‪ִ .‬מטענה של אמא חוּ לק בתבונה‬
‫בין בגדים לספרים שונים על בישול וגינון‪ .‬אני נסעתי רק עם הדברים‬
‫שחשבתי שנחוצים להפגת השיעמום במסע ארוך‪ :‬ארבעה ספרי טבע‪ ,‬רשת‬
‫פרפרים‪ ,‬כלב וצנצנת ריבה מלאה בזחלים על סף הפיכה לגלמים‪ .‬וכך‪,‬‬
‫כשמבחינתנו אנו מצוידים לגמרי‪ ,‬עזבנו את חופיה הלחים של אנגליה‪.‬‬
‫צרפת היתה שטופת גשם ומלאת צער‪ ,‬שווייץ נראתה כעוגת חג המולד‪,‬‬
‫איטליה ׁ ָשפעה חיוניוּ ת‪ ,‬רעשה והפיצה ניחוח ‪ -‬כולן חלפו והותירו רק‬
‫מהע ֵקב האיטלקי אל‬
‫ָ‬
‫זיכרונות מבולבלים‪ .‬הספינה ַהזעירה התרחקה‬
‫הים המנצנץ דמדומים‪ ,‬ובעת שיָ ׁ ַשנּ וּ בתאינו המחניקים‪ ,‬אי־שם תחת‬
‫המים שהבריקו מאור הירח‪ ,‬חצינו את הקו הבלתי נראה ונכנסנו אל‬
‫עולם המראות הבוהק של יוון‪ .‬תחושת השינוי חילחלה אלינו באיטיות‬
‫ועם שחר התעוררנו חסרי מנוחה ויצאנו אל הסיפון‪.‬‬
‫בים נעו ְּבאור הבוקר גלים שריריים וכחולים‪ ,‬וקצף שובל הספינה‬
‫התפזר בעדינות מאחורינו כזנב טווס לבן מנצנץ ומבעבע‪ .‬השמיים‬
‫החיוורים הצהיבו באופק המזרח‪ .‬לפנינו ניצב כתם אדמה בצבע חום־‬
‫שוקולד מוקף ערפילי קצף‪ .‬זה היה האי קוֹ ְרפוּ ‪ ,‬ועינינו ניסו להבחין‬
‫בצורות ההרים‪ ,‬לגלות עמקים‪ ,‬פסגות‪ֵ ,‬ג ָאיות וחופים‪ ,‬אך הכול נותר‬
‫כצללית‪ .‬ואז‪ ,‬לפתע‪ ,‬התרוממה השמש מעל לאופק‪ ,‬והשמיים הפכו‬
‫וחלק כעינו של עוֹ ְר ָבנִ י‪ .‬קימוּ ריו העדינים‪ ,‬האינסופיים‪ ,‬של‬
‫לזיגוג כחול ָ‬
‫הים ניצתו לרגע‪ ,‬ואז הפכו לסגול ַמלכותי עמוק ובו גוון ירוק‪ .‬הערפל‬
‫התפוגג ברצועות מהירות וגמישות‪ ,‬ולפנינו נח האי על הריו הנִ דמים‬
‫כישנים תחת שמיכה חומה ומקומטת שקפליה מוכתמים במטעים של‬
‫ֵׁ‬
‫כשנְ ָהב התפתלו לצד ערים משתפלות‬
‫ירוק־זית‪ .‬חופים ארוכים ולבנים ׁ ֶ‬
‫בין סלעים של זהב‪ ,‬אדום ולבן‪.‬‬

‫משפחתי וחיות אחרות  |  ‪19‬‬

‫הכף הצפוני ‪ -‬כתף חלקה של צוק בצבע חלודה ובו חצובות‬
‫הקפנו את ֵּ‬
‫נְ קרות ענקיות‪ .‬הגלים הכהים הרימו את שובל הספינה ונשאו אותו‬
‫הכף‬
‫וליחשש בלהט בין הסלעים‪ .‬בעת הקפת ֵּ‬
‫ֵׁ‬
‫בקלילות עד שהתנפץ‬
‫התרחקנו מההרים‪ ,‬והאי השתפל בנחת‪ ,‬מטושטש מהזיתים הכסופים־‬
‫כשפֹה ושם ניצב ברוש כאצבע מוכיחה הפונה לשמיים‪ .‬הים‬
‫ּ‬
‫ירוקים‪,‬‬
‫הרדוד במפרצים היה כחלחל וגם על רקע רעש מנועי הספינה יכולנו‬
‫לשמוע מהחוף מקהלה חלושה של קולות זעירים ‪ -‬צווחות הניצחון‬
‫הצ ָיקדוֹ ת‪.‬‬
‫של ִ‬

‫פרק ‪1‬‬
‫האי הלא נודע‬

‫המכס אל‬
‫פילסנו את דרכנו כדי לצאת מההמולה המבלבלת של צריף ֶ‬
‫אור השמש הבוהק על המזח‪ .‬סביבנו התרוממה העיר‪ ,‬ושכבות תלולות‬
‫של בתים בשלל צבעים נערמו בחוסר סדר‪ ,‬תריסים ירוקים פתוחים‬
‫בחלונותיהם ככנפי אלפי ָע ׁ ִשים‪ .‬מאחורינו נח המפרץ‪ָ ,‬חלק כצלחת‪,‬‬
‫לוהט באותו כחול בלתי נתפס‪.‬‬
‫ָלארי הלך במהירות‪ ,‬ראשו מוטה לאחור‪ ,‬ובבוז מלכותי שהשכיח מכולם‬
‫בסבלים שנאבקו עם מזוודותיו‪.‬‬
‫ּ‬
‫את קומתו הזעירה‪ ,‬הביט בחשדנות‬
‫מאחוריו שוטט ֶלזלי ‪ -‬נמוך‪ ,‬חסון ובעל ארשת שקטה ולוחמנית‪ .‬ואז‬
‫מיסיונֵ רית‬
‫ַמרגו ומאחוריה מטרים של אריגים וריחות‪ .‬אמא נראתה כמו ְ‬
‫רוג'ר הנלהב גרר אותה בניגוד לרצונה אל‬
‫קטנה ומוטרדת בעת מרד‪ֶ .‬‬
‫עבר עמוד הפנס הקרוב‪ ,‬והיא נאלצה לעמוד שם‪ ,‬בוהה בחלל‪ ,‬בזמן‬
‫שהכלב השתחרר מתחושת הכליאה שהצטברה במלונתו‪ָ .‬לארי בחר‬
‫המטען על אחת מהן‬
‫בשתי כרכרות רעועות להפליא‪ ,‬דאג שיעמיסו את ִ‬
‫והתיישב באחרת כשהוא מביט סביבו בזעף‪.‬‬
‫"למה אנחנו מחכים?"‬
‫"נו?" שאל‪ְ .‬‬
‫"רוג'ר מצא עמוד פנס‪".‬‬
‫"לאמא‪ ",‬הסביר ֶלזלי‪ֶ ,‬‬
‫"אלוהים אדירים!" אמר ָלארי שהתרומם בכרכרה והתכופף מטה‪,‬‬
‫"קדימה‪ ,‬אמא‪ ,‬קדימה‪ .‬הכלב לא יכול לחכות?"‬
‫רוג'ר לא הראה שום‬
‫"אני באה‪ ,‬יקירי‪ ",‬קראה אמא בלי לנוע‪ ,‬כי ֶ‬
‫סימן לסיום‪.‬‬
‫‪- 20 -‬‬

‫משפחתי וחיות אחרות  |  ‪21‬‬

‫"הכלב הזה היה ִמ ְט ָרד ארור כל הדרך‪ ",‬אמר ָלארי‪.‬‬
‫"אל תהיה חסר סבלנות כל כך‪ ",‬התמרמרה ַמרגו‪" ,‬הוא לא שולט‬
‫בנאפולי במשך שעה שלמה בשבילך‪".‬‬
‫ּ‬
‫בזה‪ ...‬וחוץ מזה‪ ,‬התעכבנו‬
‫"זה היה קלקול קיבה‪ ",‬הסביר ָלארי בקרירות‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אז כנראה גם לו יש קלקול קיבה‪ ",‬הכריזה ַמרגו בניצחון‪" ,‬זה‬
‫ַהיְ ינוּ אח‪".‬‬
‫ְ‬
‫"את מתכוונת ַהיְ ינוּ ָהך‪".‬‬
‫"לא משנה למה התכוונתי‪ ,‬זה אותו דבר‪".‬‬
‫באותו רגע הגיעה אמא‪ְ ,‬סתוּ ָרה במקצת‪ ,‬וכולנו התגייסנו למשימת‬
‫בכלי רכב שכזה‪,‬‬
‫רוג'ר אל הכרכרה‪ .‬מכיוון שלא היה מעולם ִ‬
‫החזרת ֶ‬
‫התייחס אליו בחשדנות‪ .‬בסופו של דבר נאלצנו להרימו ולהשליכו‬
‫פנימה כשהוא נובח בפראות ואז להידחס אחריו חסרי נשימה ולהשתלט‬
‫עליו‪ .‬הסוס‪ ,‬שנבהל מהמהומה‪ ,‬דהר קדימה‪ ,‬ואנחנו נפלנו בערימה‬
‫כשרוג'ר נוהם בקול תחתינו‪.‬‬
‫ֶ‬
‫מתפתלת על רצפת הכרכרה‪,‬‬
‫"איזו כניסה‪ ",‬אמר ָלארי במרירות‪" ,‬קיוויתי ליצור רושם אצילי‪ ,‬וזה‬
‫מה שקרה ִּבמקום‪ ...‬הגענו כמו קרקס נודד מימי הביניים‪".‬‬
‫"אל תיקח ללב‪ ,‬יקירי‪ ",‬הרגיעה אמא ויישרה את כובעה‪" .‬בקרוב נגיע‬
‫למלון‪".‬‬
‫וכך טופפה וצהלה הכרכרה בדרכה לעיר‪ ,‬ואנחנו ישבנו על המושבים‬
‫המכוסים בשְׂ ער סוס וניסינו להשיג את אותה אצילות שדרש ָלארי‪.‬‬
‫רוג'ר‪ ,‬שהיה אחוז בחוזקה על ידי ֶלזלי‪ ,‬שירבב את ראשו מעבר לדופן‬
‫ֶ‬
‫ופיל ֵּבל בעיניו כאילו נשם את נשימתו האחרונה‪ ,‬ואז חלפנו‬
‫ְ‬
‫הכרכרה‬
‫רוג'ר‬
‫על פני סמטה ׁ ֶשבה רבצו בשמש ארבעה כלבי רחוב מוזנחים‪ֶ .‬‬
‫התקשח‪ ,‬לטש עיניים ופרץ בשטף של נביחות עזות‪ .‬הכלבים הגיבו‬
‫מייד ורדפו אחרי הכרכרה כשהם מרעישים בקולי קולות‪ .‬הרושם‬
‫שניסינו לעורר התמוטט לבלי שוב כי נדרשו שניים מאיתנו על מנת‬
‫רוג'ר הלהוט‪ ,‬והאחרים נשענו ֵמעבר לדופן הכרכרה ונופפו‬
‫לרסן את ֶ‬
‫בפראות בעזרת עיתונים וספרים לעבר האספסוף הרודף‪ .‬זה רק דירבן‬

‫ארל‬
‫‪ ֵ |  22‬ג ַ'רלד ַד ֵ‬

‫אותם יותר‪ ,‬ומספרם גדל עם כל סמטה שעל פניה חלפנו‪ ,‬כך שכאשר‬
‫דהרנו במורד הדרך הראשית בעיר‪ ,‬הסתחררו כעשרים וארבעה כלבים‬
‫סביב גלגלינו‪ ,‬אחוזי טירוף וכעס‪.‬‬
‫"למה אף אחד לא עושה שום דבר?" שאל ָלארי‪" ,‬זה כמו סצנה מ'אוהל‬
‫הדוֹ ד תום‪"'.‬‬
‫"למה שאתה לא תעשה משהו‪ ,‬במקום למתוח ביקורת?" רגז ֶלזלי‪,‬‬
‫רוג'ר‪.‬‬
‫שהיה עסוק בהתגוששות עם ֶ‬
‫הע ְגלוֹ ן הנדהם‪,‬‬
‫ָלארי התרומם במהירות‪ ,‬חטף את השוט מידו של ֶ‬
‫הניף אותו בפראות אל מול עדר הכלבים‪ ,‬החטיא וכרך אותו סביב‬
‫צווארו של ֶלזלי‪.‬‬
‫"מה אתה עושה‪ ,‬לעזאזל?" נהם ֶלזלי והפנה פנים סמוקות מזעם אל‬
‫ָלארי‪.‬‬
‫"טעות‪ ",‬הסביר ָלארי בקלילות‪" ,‬אני לא בכושר‪ ...‬עבר כל כך הרבה‬
‫זמן מאז שהשתמשתי בשוט‪".‬‬
‫"אז תשים לב לידיים שלך‪ ",‬אמר ֶלזלי בתוקפנות‪.‬‬
‫"די‪ ,‬די‪ ,‬יקירי‪ ,‬זו היתה טעות‪ ",‬אמרה אמא‪.‬‬
‫ָלארי הצליף שוב בכלבים והעיף את כובעה של אמא מעל לראשה‪.‬‬
‫"אתה עושה יותר צרות מהכלבים‪ ",‬אמרה ַמרגו‪.‬‬
‫"היזהר בבקשה‪ ,‬יקירי‪ ",‬אמרה אמא ואחזה בכובעה‪" ,‬אתה עלול‬
‫לפגוע במישהו‪ .‬אני הייתי מניחה לשוט‪ ,‬במקומך‪".‬‬
‫באותו רגע נבלמה הכרכרה ונעצרה מול דלת שמעליה היה תלוי ׁ ֶשלט‬
‫"פנְ ְסיוֹ ן שווייץ"‪.‬‬
‫עם המילים ּ ֶ‬
‫הכלבים‪ ,‬שחשו שסוף־סוף יצליחו להגיע אל הכלב המפונק שנוסע‬
‫בכרכרה‪ ,‬הקיפו אותנו כגוש מוצק ומתנשף‪ .‬דלת המלון נפתחה‪ ,‬ושוער‬
‫זוּגג במהומה שברחוב‪.‬‬
‫קשיש ובעל זקן ְל ָחיַ יִ ם הופיע ונעץ מבט ְמ ָ‬
‫רוג'ר מהכרכרה ולהכניס‬
‫בהתחשב במשקלו היה קשה למדי להוציא את ֶ‬
‫מאמצים משפחתיים משולבים כדי להרימו‪,‬‬
‫ַ‬
‫אותו למלון‪ ,‬ונדרשו‬
‫לנושאו ולרסנו‪ָ .‬לארי שכח לגמרי מהאצילוּ ת ונהנה מכל רגע‪ .‬הוא קפץ‬

‫משפחתי וחיות אחרות  |  ‪23‬‬

‫מטה ורקד על המדרכה עם השוט‪ ,‬מפלס דרך בין הכלבים ‪ -‬בשעה‬
‫רוג'ר הנאבק והנוהם‪ .‬התנודדנו‬
‫שלזלי‪ַ ,‬מרגו‪ ,‬אמא ואני נושאים את ֶ‬
‫ֶ‬
‫אל הכניסה‪ ,‬והשוער טרק את הדלת הראשית ונשען עליה בשפם רוטט‪.‬‬
‫המנהל הגיע ובחן אותנו בתערובת של חשש וסקרנות‪ .‬אמא התייצבה‬
‫מולו‪ ,‬כובעה נוטה הצידה ובידה צנצנת הריבה שלי‪ ,‬מלאת הזחלים‪.‬‬
‫שה ָג ָע ֵתנוּ היתה הדבר הרגיל ביותר‬
‫"אה!" אמרה בחיוך מתוק‪ ,‬כאילו ַ‬
‫ארל‪ .‬אני חושבת שיש אצלך הזמנה של כמה‬
‫בעולם‪" ,‬אנחנו משפחת ַד ֵ‬
‫חדרים עבורנו?"‬
‫מרוג'ר‪ ,‬שעדיין‬
‫ֶ‬
‫"כן‪ ,‬גבירתי‪ ",‬אמר המנהל ושמר על מרחק ביטחון‬
‫נהם‪" ,‬בקומה הראשונה‪ ...‬ארבעה חדרים ומרפסת‪".‬‬
‫"כמה נחמד‪ ",‬קרנה אמא‪" .‬אם כך‪ ,‬אני חושבת שנעלה מייד וננוח‬
‫מעט לפני ארוחת הצהריים‪".‬‬
‫ובמידה סבירה של אצילות הובילה את המשפחה במעלה המדרגות‪.‬‬
‫מאוחר יותר ירדנו לאכול בחדר גדול וקודר מלא בעציצי דקלים‬
‫מאובקים ובפסלים מעוקמים‪ .‬השוער בעל זקן הלחיים שירת אותנו‪.‬‬
‫הוא הפך למלצר הראשי רק בכך שלבש ִמ ְקטוֹ ֶרן וצווארון נוקשה‬
‫שחרק כמו ֶּכנֶ ס של צרצרים‪ .‬הארוחה‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬היתה גדולה‬
‫וטובה‪ ,‬ואכלנו ברעבתנות‪ .‬כשהוגש הקפה‪ָ ,‬לארי נאנח ונשען‬
‫אחורנית בכיסאו‪.‬‬
‫"זו היתה ארוחה מספקת‪ ",‬אמר בנדיבות‪" ,‬מה את חושבת על המקום‬
‫הזה‪ ,‬אמא?"‬
‫"האוכל בסדר גמור‪ ,‬יקירי‪ ",‬אמרה אמא‪ ,‬שסירבה להתחייב‪.‬‬
‫"נראה שהם צוות יעיל‪ ",‬המשיך ָלארי‪" .‬המנהל בעצמו קירב את‬
‫המיטה שלי לחלון‪".‬‬
‫"הוא לא עזר במיוחד כשביקשתי נייר‪ ",‬אמר ֶלזלי‪.‬‬
‫"נייר?" שאלה אמא‪" ,‬בשביל מה היית צריך נייר?"‬
‫"בשביל השירותים‪ ...‬לא היה שם מספיק‪ ",‬הסביר ֶלזלי‪.‬‬
‫"ששש! לא ליד השולחן‪ ",‬לחשה אמא‪.‬‬

‫ארל‬
‫‪ ֵ |  24‬ג ַ'רלד ַד ֵ‬

‫"ברור שלא הסתכלת כמו שצריך‪ ",‬אמרה ַמרגו בקול חד וברור‪" ,‬יש‬
‫להם קופסה קטנה ומלאה ליד האסלה‪".‬‬
‫"מרגו‪ ,‬יקירה!" קראה אמא‪ ,‬מבועתת‪.‬‬
‫ַ‬
‫"מה הבעיה? לא ראיתם את הקופסה הקטנה?"‬
‫הדי מוזרה של העיר‪",‬‬
‫ָלארי פלט נחרת צחוק‪" .‬בגלל מערכת הביוב ֵ‬
‫למרגו בחביבות‪" ,‬הקופסה הקטנה משמשת ל‪ ...‬הממ‪ ...‬איך‬
‫הסביר ַ‬
‫שאריות‪ ,‬לאחר שסיימת את המגע עם הטבע‪".‬‬
‫לומר‪ֵ ,‬‬
‫פניה של ַמרגו האדימו בתערובת של מבוכה וגועל‪" .‬אתה מתכוון‬
‫ש‪ ...‬אתה מתכוון ש‪ ...‬זה היה‪ ...‬אלוהים! הייתי יכולה להידבק במחלה‬
‫נוראה‪ ",‬פרצה בבכי וברחה מחדר האוכל‪.‬‬
‫"מאוד לא היגייני‪ ",‬אמרה אמא בחומרה‪" .‬זו באמת דרך מבחילה‬
‫לעשות דברים‪ .‬שלא לדבר על הטעויות שאפשר לעשות‪ .‬אני חושבת‬
‫שאפשר להידבק כך בטיפוס‪".‬‬
‫"לא יהיו טעויות אם הם יארגנו את הדברים כמו שצריך‪ ",‬אמר ֶלזלי‬
‫שחזר לטענתו המקורית‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬יקירי‪ ,‬אבל אינני חושבת שאנחנו צריכים לדון בזה כעת‪ .‬הדבר‬
‫הטוב ביותר יהיה למצוא בית בהקדם האפשרי‪ ,‬לפני שכולנו נתפוס‬
‫משהו‪".‬‬
‫למעלה‪ַ ,‬מרגו היתה במצב של עירום חלקי תוך שהיא מתיזה על עצמה‬
‫כמויות אדירות של נוזל לחיטוי‪ ,‬ואמא נאלצה במשך אחר צהריים‬
‫שמרגו היתה‬
‫ירוּגין ולחפש את הסימנים למחלות ַ‬
‫מתיש לבדוק אותה ְל ֵס ִ‬
‫בטוחה שנדבקה בהן‪ .‬העובדה שהמלון נמצא על הדרך המובילה לבית־‬
‫הקברות המקומי לא תרמה לשלוות רוחה של אמא‪ .‬כשישבנו במרפסת‬
‫הקטנה שלנו‪ ,‬שהיתה תלויה מעל לרחוב‪ ,‬רצף אינסופי של ְלוָ ויות חלף‬
‫תחתינו‪.‬‬
‫תושבי קוֹ ְרפוּ האמינו‪ ,‬כך נראה‪ ,‬שהלוויה היא החלק הטוב ביותר של‬
‫השכוֹ ל‪ ,‬וכל תהלוכה היתה מקושטת יותר ִמקוֹ ַד ְמ ָתה‪ :‬הכרכרות היו‬
‫ְׁ‬
‫מעוּ טרות בסרטי בד שחורים־סגולים ורתוּ מות לסוסים שהיו עטופים‬

‫משפחתי וחיות אחרות  |  ‪25‬‬

‫בכל כך הרבה נוצות ‪ -‬פלא שיכלו לזוז‪ .‬שש או שבע כרכרות כאלה‪,‬‬
‫אבלים מוּ ֵּכי יגון בלתי נשלט‪ ,‬הקדימו את הגופה עצמה‪ .‬זו‬
‫נושאות ֵ‬
‫הגיעה על כלי רכב נוסף דמוי עגלה והיתה נתונה בארון מתים כה‬
‫לבנים‬
‫גדול ומפואר‪ ,‬שנראה יותר כמו עוגת יום הולדת‪ .‬אחדים היו ָ‬
‫עם עיטורים בצבעי סגול‪ ,‬שחור‪ַ ,‬א ְר ָג ָמן וכחול עז; אחרים היו שחורים‬
‫מבהיקים עם ׁ ֶשפע חוטי זהב וכסף ַה ׁ ְשזוּ רים עליהם וידיות ּ ְפליז‬
‫מבריקות‪.‬‬
‫מעולם לא ראיתי משהו כל כך צבעוני ומושך‪ֶ .‬החלטתי שזו היתה‬
‫בת ְכריכים‪ ,‬דוּ נמים של פרחים והמון‬
‫הדרך הנכונה למות ‪ -‬עם סוסים ַ‬
‫קרובים המייבבים בצער משביע רצון‪ .‬התכופפתי ֵמעבר למעקה‬
‫המרפסת והבטתי שקוע ומרותק בארונות הקבורה החולפים מתחת‪.‬‬
‫עם כל ְלוָ ויה שעברה‪ ,‬וכשקולות האבלים ונקישות הפרסות גוועו‬
‫במרחק‪ ,‬הפכה אמא מוטרדת יותר ויותר‪.‬‬
‫"אני בטוחה שזו מגפה!" קראה לבסוף‪ ,‬מציצה בעצבנות מטה‪ ,‬אל‬
‫הרחוב‪.‬‬
‫"שטויות‪ ,‬אמא‪ .‬אל תתרגשי‪ ",‬אמר ָלארי בקלילות‪.‬‬
‫"אבל‪ ,‬יקירי‪ ,‬כל כך הרבה מהם מתים‪ ...‬זה לא טבעי‪".‬‬
‫"אין שום דבר לא טבעי ְּב ָלמוּ ת‪ ...‬אנשים עושים את זה כל הזמן‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬אבל הם לא מתים כמו זבובים ‪ -‬אלא אם כן משהו לא בסדר‪".‬‬
‫"אולי אוספים אותם וקוברים אותם בערימות‪ ",‬הציע ֶלזלי בחוסר‬
‫רגישות‪.‬‬
‫"אל תהיה טיפשון‪ ",‬אמרה אמא‪" ,‬אני בטוחה שזה קשור לביוב‪.‬‬
‫הסידור הזה לא יכול להיות בריא לאנשים‪".‬‬
‫בב ָע ָתה‪" ,‬אז זה יקרה גם לי!"‬
‫"אלוהים!" קראה ַמרגו ְ‬
‫"לא‪ ,‬לא‪ ,‬יקירה‪ ,‬זה לא קשור‪ ",‬אמרה אמא במעורפל‪" ,‬אולי זה משהו‬
‫לא מידבק‪".‬‬
‫"לא ברור לי איך תהיה מגפה‪ ,‬אם לא מדובר במשהו מידבק‪ ",‬העיר‬
‫ֶלזלי בהיגיון רב‪.‬‬

‫ארל‬
‫‪ ֵ |  26‬ג ַ'רלד ַד ֵ‬

‫"בכל אופן‪ ",‬אמרה אמא‪ ,‬שסירבה להיגרר לוויכוח רפואי‪" ,‬אני חושבת‬
‫שאנחנו צריכים לברר‪ .‬תוכל להתקשר לרשויות הבריאות‪ָ ,‬לארי?"‬
‫"בטח אין כאן כאלה‪ ",‬אמר ָלארי‪" ,‬וגם אם היו‪ ,‬אני בספק אם היו‬
‫מגלים לי‪".‬‬
‫"טוב‪ ",‬אמרה אמא בהחלטיות‪" ,‬אין מה לעשות ‪ -‬אנחנו צריכים לזוז‪.‬‬
‫אנחנו חייבים לצאת מכאן ולמצוא בית מחוץ לעיר‪ .‬מייד‪".‬‬
‫ילר‪,‬‬
‫למחרת בבוקר התחלנו במסע החיפוש‪ ,‬מלוּ וים על ידי מר ִּב ֶ‬
‫מדריך המלון‪ .‬הוא היה איש קטן ושמן‪ ,‬בעל מבט נִ רתע ולחיים חלקות‬
‫מכיוון‬
‫ומבריקות מזיעה‪ .‬הוא היה עליז למדי כשיצאנו לדרך‪ ,‬אבל רק ֵּ‬
‫שלא ניחש מה מצפה לו‪ .‬מי שלא חיפש בית עם אמי‪ ,‬לא מסוגל לנחש‪.‬‬
‫אחר בית‬
‫ילר מראה לנו בית ַ‬
‫נסענו ָּבאי בתוך ענן של אבק כשמר ִּב ֶ‬
‫במבחר ְמ ַס ְח ֵרר של גדלים‪ ,‬צבעים ומיקומים‪ ,‬אך אמא שללה בתקיפות‬
‫את כולם‪ .‬לבסוף הגענו אל הבית העשירי והאחרון ברשימתו של מר‬
‫ילר השבור ישב על‬
‫ילר‪ ,‬ואמא נדה בראשה לשלילה פעם נוספת‪ .‬מר ִּב ֶ‬
‫ִּב ֶ‬
‫המדרגות ומחה את פניו בממחטתו‪.‬‬
‫ארל‪ ",‬אמר לבסוף‪" ,‬הראיתי לך את כל הבתים שאני מכיר‪,‬‬
‫"גברת ַד ֵ‬
‫ולא רצית אף אחד מהם‪ .‬גברת‪ ,‬מה את צריכה? מה לא בסדר בכל‬
‫הבתים האלה?"‬
‫אמא הביטה בו בתדהמה‪" .‬לא שמת לב?" שאלה‪" ,‬באף אחד מהם לא‬
‫היתה אמבטיה‪".‬‬
‫ילר הביט בה ועיניו בולטות‪" .‬אבל‪ ,‬גברת‪ ",‬קוֹ נֵ ן בצער אמיתי‪,‬‬
‫מר ִּב ֶ‬
‫"בשביל מה את צריכה אמבטיה? יש כאן ים!"‬
‫חזרנו בדממה אל המלון‪.‬‬
‫למחרת בבוקר החליטה אמא שנשכור מכונית ונחפש בעצמנו‪ .‬היא‬
‫היתה משוכנעת שאיפה שהוא באי חבוי בית עם אמבטיה‪ .‬לא היינו‬
‫שותפים לאמונתה של אמא‪ ,‬וכך היא הובילה חבורה נרגזת ומתווכחת‬
‫אל תחנת המוניות שבכיכר המרכזית‪ .‬נהגי המונית קלטו את ָחזוּ ֵתנוּ‬
‫התמימה ופרצו מתוך מכוניותיהם והתקבצו סביבנו כנשרים‪ ,‬כשכל אחד‬

‫משפחתי וחיות אחרות  |  ‪27‬‬

‫מהם מנסה לצעוק בקול רם יותר כדי להקדים את חבריו‪ .‬קולותיהם‬
‫הלכו וגברו‪ ,‬עיניהם ָר ׁ ְשפוּ ‪ ,‬הם תפסו זה בזרועו של זה וחרקו שיניים זה‬
‫לעומת זה ואז אחזו גם בנו‪ ,‬כאילו עמדו לקרוע אותנו לגזרים‪ .‬למעשה‪,‬‬
‫היינו עדים לוויכוח קטנטן ועדין‪ ,‬אך משום שלא היינו רגילים למזג‬
‫היווני‪ ,‬נדמה היה לנו שאנו בסכנת חיים ברורה ומיידית‪.‬‬
‫"האם תוכל לעשות משהו‪ָ ,‬לארי?" נֶ ֶאנְ ָקה אמא‪ ,‬תוך שהיא נחלצת‬
‫בקושי מאחיזתו של נהג מגוּ דל‪.‬‬
‫"תגידי להם שנדווח עליהם לקוֹ נְ סוּ ל הבריטי‪ ",‬הציע ָלארי שהגביר‬
‫את קולו‪.‬‬
‫"אל תהיה טיפשון‪ ,‬יקירי‪ ",‬אמא היתה חסרת נשימה‪" ,‬רק תסביר להם‬
‫שאנחנו לא מבינים כלום‪".‬‬
‫וילי‪" .‬אנחנו להיות אנגלים!" צעקה‬
‫ַמרגו התפרצה קדימה בחיוך ֱאוִ ִ‬
‫על ההמון המנפנף‪" ,‬אנחנו לא להבין יוונית!"‬
‫"אם האיש הזה דוחף אותי עוד פעם אחת‪ ,‬אני מוציא לו עין‪ ",‬אמר‬
‫ֶלזלי בפנים סמוקות‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬לא‪ ,‬יקירי‪ ",‬התנשפה אמא תוך שהיא ממשיכה להיאבק בנהג‬
‫שדחף אותה במרץ לעבר מוניתו‪" ,‬אני לא חושבת שהם מתכוונים‬
‫לפגוע בנו‪".‬‬
‫באותו רגע השתתקו כולם‪ ,‬וקול חזק ורועם נישא‪ .‬קול עמוק‪ ,‬עשיר‬
‫שהייתם מצפים שיהיה להר געש‪.‬‬
‫ומהדהד‪ .‬קול ֲ‬
‫"היי!" רעם הקול‪" ,‬למה שלא תיקחו איזה ֶא ָח ִדיס ׁ ֶש ְמ ַד ֵּב ִריס את השפה‬
‫ֵ‬
‫שלכם?"‬
‫דודג' עתיקה חונה לצד אבן השפה‪ .‬מאחורי ההגה‬
‫כשהסתובבנו ראינו ְ‬
‫ישב אדם גוּ צי‪ ,‬עם ידיים שמנמנות בעלות אצבעות דמויות נקניקיות‬
‫ופנים גדולות‪ ,‬מחוספסות וזועפות שמעליהן כובע נטוי של גנרל‪ .‬הוא‬
‫פתח את דלת המכונית‪ ,‬ירד אל המדרכה והתנודד לכיווננו‪ .‬ואז עצר‬
‫בחמת זעם וסקר את חבורת נהגי המוניות הדוממים‪.‬‬
‫"אלה מטרידים אתכם?" שאל את אמא‪.‬‬

‫ארל‬
‫‪ ֵ |  28‬ג ַ'רלד ַד ֵ‬

‫"לא‪ ,‬לא‪ ",‬הכחישה אמא‪" ,‬פשוט התקשינו להבין אותם‪".‬‬
‫"אתם רוצים מישהוס שיבין את השפה שלכם‪ ",‬חזר האיש‪" ,‬הנבלותוס‬
‫האלה‪ ,‬סליחה על המילים‪ ,‬אלה היו מרמים גם את האימהותוס שלהם‪.‬‬
‫סליחה רגע‪ ,‬ואני מסדר הכולוס‪".‬‬
‫הוא פנה אל הנהגים בשצף של יוונית שכמעט הפיל אותם‪ .‬ואז הוביל‬
‫אותם האיש הבלתי רגיל הזה‪ ,‬אומללים‪ ,‬מנפנפים בידיהם וכועסים‪,‬‬
‫בחזרה למכוניותיהם‪ .‬לאחר ששלח בהם ּ ֶפרץ אחרון ומשפיל במיוחד‪,‬‬
‫כך נראה‪ ,‬של יוונית‪ ,‬פנה אלינו שוב‪.‬‬
‫"אתם‪ ,‬לאן תרצוס לנסוע?" שאל כמעט בגסות‪.‬‬
‫"תוכל לקחת אותנו לחפש בית?" שאל ָלארי‪.‬‬
‫"בטח‪ .‬אני לוקח לכל מקומוס‪ .‬רק להגידיס‪".‬‬
‫"אנחנו מחפשים בית עם חדר רחצה‪ ",‬אמרה אמא בתקיפות‪" ,‬אתה‬
‫מכיר כזה?"‬
‫האיש שקע בהרהור ודמה למפלצת שזופה‪ ,‬גבותיו העבותות מתעוותות‬
‫לכדי קשר כשחשב‪.‬‬
‫"אמבטיותוס?" אמר‪" ,‬רוצים אמבטיותוס?"‬
‫"כן‪ ,‬עד עכשיו לא ראינו שום בית עם אמבטיה‪ ",‬אמרה אמא‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬אני מכיריס כאלה עם אמבטיה‪ ",‬אמר האיש‪" .‬אני חושב אם זה‬
‫מספיקיס גדולוס בשבילכם‪".‬‬
‫"תוכל לקחת אותנו לשם‪ ,‬בבקשה?"‬
‫"בטח‪ .‬אני לוקח אתכם‪ .‬תיכנסו למכוניתיס‪".‬‬
‫טיפסנו לרכב המרוּ וָ ח‪ ,‬והנהג תחב את גופו מאחורי ההגה ושילב את‬
‫תיבת ההילוכים שהשמיעה קול מחריד‪ .‬נורינו כמו קליע דרך הרחובות‬
‫המפותלים של פרברי העיר‪ְ ,‬מ ַת ְמ ְרנִ ים בין חמורים עמוסי ִמטען‪ֲ ,‬עגלות‪,‬‬
‫כשהצופר משמיע קול אזהרה‬
‫ָ‬
‫חבורות של איכרות ואינסוף כלבים‪,‬‬
‫ניצל הנהג את ההזדמנות לשוחח איתנו‪ .‬בכל‬
‫מחריש אוזניים‪ .‬בו בזמן ֵ‬
‫פעם שדיבר‪ ,‬הפנה לאחור את ראשו העצום כדי לראות את תגובותינו‪,‬‬
‫והמכונית קיפצה על הדרך כסנונית שיכורה‪.‬‬

‫משפחתי וחיות אחרות  |  ‪29‬‬

‫"אתם אנגלים? ככה חשבתי‪ ...‬אנגלים תמידיס רוצים אמבטיותוס‪...‬‬
‫אפוֹ לוֹ ס‪...‬‬
‫אקיַ ּ‬
‫יש ליס אחת בבית ׁ ֶש ִליס‪ְ ...‬ס ּ ִפירוֹ קוראים ליס‪ְ ,‬ס ּ ִפירו ָח ִ‬
‫כולם קוראים ליס ְס ּ ִפירוֹ אמריקנו כי חייתיס באמריקה‪ .‬כן‪ ,‬שמונה‬
‫בש ָיקגוֹ ס‪ ...‬ככה יש ליס את האנגלית הטובה ׁ ֶש ִליס‪ ...‬הלכתי‬
‫שנים ׁ ִ‬
‫לעשות כסף‪ ...‬אז אחרי שמונה שנים אני אומר‪'ְ :‬ס ּ ִפירוֹ ‪ ',‬אני אומר‪,‬‬
‫'עשית מספיקיס‪ '...‬אז אני חוזר ליוון‪ ...‬להביא את המכונית הזאתיס‪...‬‬
‫ָ‬
‫הכי טובה באי‪ ...‬לאף אחד אין מכונית כזאתיס‪ ...‬כל התיירים האנגלים‬
‫מכירים אותיס‪ ,‬כולם מבקשים אותיס כשהם באים לכאן‪ ...‬הם יודעים‬
‫שלא ירמו אותם‪ ...‬אני אוהב אנגלים‪ ...‬אנשים הכי טובים שיש‪ ...‬בחיי‬
‫אלוהים‪ ,‬אם לא הייתיס יווני‪ ,‬הייתיס רוצה להיות אנגלי‪".‬‬
‫שהית ֵמר‬
‫ַ‬
‫בשכבה עבה של אבק ִמ ׁ ְשיִ י‬
‫טסנו במורד דרך לבנה מכוסה ׁ ִ‬
‫באד רותח‪ .‬עצי אגס קוצניים ניצבו לאורכה כגדר של צלחות‬
‫אחרינו ֵ‬
‫ירוקות שנשענות בתבונה זו על זו ועליהן מוגשים פירות אדמדמים‪.‬‬
‫חלפנו על פני גפנים בעלי אשכולות בוסר קטנטנים ׁ ְשזוּ ִרים בעלעלים‬
‫ירקרקים‪ ,‬מטעי זיתים שגזעיהם המצולקים דמו למאה פנים נדהמות‬
‫המביטות בנו מבין צל העצים‪ ,‬וקבוצות ָקנים מפוספסים כזברה שניפנפו‬
‫בעליהם כבהמון דגלים ירוקים‪ .‬לבסוף טיפסנו בנְ ָה ָמה אל פסגת גבעה‪,‬‬
‫וס ּ ִפירוֹ בלם את המכונית בענן אבק‪.‬‬
‫ְ‬
‫המורה‪ ,‬הקצרה והרחבה‬
‫ָ‬
‫"הנה‪ ,‬פה‪ ",‬אמר תוך שהוא מצביע באצבע‬
‫שלו‪" .‬זה עם אמבטיותוס‪ ,‬כמו שאתם רוצים‪".‬‬
‫אמא‪ ,‬שעצמה את עיניה במהלך הנסיעה‪ ,‬פקחה אותן בזהירות‬
‫והביטה‪ְ .‬ס ּ ִפירוֹ הצביע על גבעה עדינה ְוקמוּ ָרה שהתרוממה מעל הים‬
‫המנצנץ‪ .‬הגבעה והעמקים סביבה היו מכוסים בשמיכת פוך של עצי זית‬
‫שהבריקו ְּכדגים כשהרוח נגעה בעלים‪ .‬במחצית הדרך לפסגה‪ָ ׁ ,‬שמור‬
‫בין ברושים דקים וגבוהים‪ ,‬נח בית קטן בצבע תות שדה‪ִּ ,‬כ ְפ ִרי אקזוטי‬
‫בחממה‪ .‬הברושים נעו בעדינות ברוח‪ ,‬כמכחולים הצובעים את השמיים‬
‫בכחול בוהק יותר לכבוד בואנו‪.‬‬

Sign up to vote on this title
UsefulNot useful