‫אמנות הסיוע )מאמר ‪ 2‬מתוך ‪ – (5‬הסיוע כתפיסת עולם‬

‫מאת דר' ירון זיו‬

‫סיוע איננו טכניקה‪ .‬זוהי תפיסת עולם‪ .‬מהות‪ .‬חוויה‪ .‬הוויה‪.‬‬

‫לפעול ממקום מסייע משמעו לפעול ממקום שאני חווה אותי בכל נקודת זמן‪.‬‬
‫ידע תיאורטי אינו מספיק‪ .‬סיוע הוא קודם כל מהות הווייתית עם אנשים‪.‬‬
‫כדי להבין מהי מהות הסיוע יש להבין מה מאפיין בני אדם‪.‬‬
‫בני אדם בנויים כ"עוגת שכבות"‪:‬‬

‫אני‬
‫מסכה‬
‫פרסונה‬
‫תדמית‬

‫במרכזה של עוגת השכבות נמצא ה"אני" ) ‪ ,( Self‬יצירה המתפתחת מרגע‬

‫הלידה‪ .‬זהו אוסף חוויות והתנסויות שהאדם חווה כילד‪ .‬אוסף של אינפורמציה‬
‫שנקלטה מהעולם‪ ,‬אשר בא לידי ביטוי דרך ההורים המהווים את הדמויות‬
‫המשמעותיות ביותר עבור הילד‪ ,‬או דמויות מבוגרים אחרים המשמעותיים לו‪,‬‬
‫כמו הורים מאמצים‪ ,‬סבתא‪ ,‬מטפלת וכד'‪ .‬דמויות אלו‪ ,‬בחוויה הפנימית של‬
‫הילד‪ ,‬הן אומניפוטנטיות‪ ,‬כלומר כל יכולות‪ .‬עולמו של הילד בא לידי ביטוי דרך‬
‫עיניהם של דמויות אלו‪.‬‬

‫ילדים קולטים מהר מאוד אם העולם בטוח עבורם‪ ,‬או לא‪ .‬אם הוא מייצר‬
‫יציבות‪ ,‬נגישות‪ ,‬חום‪ ,‬מגע‪ ,‬אהבה‪ ,‬ביטחון וכיו"ב‪ .‬כל זה קורה ברמת התחושות‬
‫והחוויות‪ ,‬הרבה לפני שהילד יכול לדבר ולהגיב‪.‬‬
‫ילד קטן חסר את היכולת הוורבלית לומר אם הוא מרגיש בטוח בעולם‪ ,‬אך הוא‬
‫יכול לשדר זאת‪ .‬להורים יש‪ ,‬אם כן‪ ,‬תפקיד קריטי ביותר כמעצבי הסביבה של‬
‫הילד והם בעלי עוצמה והשפעה רבים ביותר‪.‬‬
‫כאשר ילד גדל אהוב‪ ,‬בתחושת ביטחון‪ ,‬מכיר במי שהוא ומקבל את עצמו כפי‬
 ‫שהוא‪ ,‬הוא יכול לנהל אינטראקציה בריאה עם העולם‪ .‬הוא מחייך לעולם‬
‫והעולם מחייך אליו‪.‬‬
‫למרבה הצער‪ ,‬חלק גדול מהילדים‪ ,‬ללא שיש להם כל שליטה על כך‪ ,‬חווים את‬
‫הוריהם כדמויות כעוסות‪ ,‬מבקרות‪ ,‬שופטות‪ ,‬מאשימות‪ ,‬אימפולסיביות וכו'‪ .‬הם‬
‫אינם יכולים להבין מדוע אינם אהובים‪ ,‬תמיד נמצאים תחת ביקורת ושיפוט‪,‬‬
‫תמיד צריכים "לקנות" את האהבה ע"י עמידה בציפיות וריצוי ורק כך יבטיחו‬
‫עצמם מפני נטישה‪.‬‬

‫ברגע שהילד מבין בתוך תוכו שאינו יכול להרשות לעצמו להיות הוא עצמו‪ ,‬אלא‬
‫צריך לעשות משהו כדי שהדמויות המשמעותיות ימשיכו להיות בשבילו‪ ,‬הוא‬
‫מתחיל לייצר "אני שקרי" ) ‪ .( False Self‬הוא עושה חישובים של 'שווה לי –‬
‫לא שווה לי'‪' ,‬כדאי לי – לא כדאי לי'‪' ,‬האם מותר לי לבכות למרות שאני בן?'‪,‬‬
‫'האם מותר לי להגיד מה אני חושב בלי שיגידו לי שאני מדבר שטויות?'‪ ' ,‬אם‬
‫מותר לי להשתולל?' וכו' וכו'‪ .‬הילד מפסיק להיות "אני אמיתי" ) ‪.( True Self‬‬
‫הוא חדל להיות אותנטי‪.‬‬
‫ברגע שהילד חדל להיות אותנטי נוצרת השכבה הראשונה המגנה על ה"אני"‪.‬‬
‫נוצרת מסכה‪ .‬נוצר פער בין מי שהוא באמת לבין מי שהוא בחברה‪ .‬נוצרת‬
‫התובנה שבסביבה מסויימת אסור להרגיש מה שהוא מרגיש ובוודאי שאסור‬
‫לבטא זאת‪ .‬מתוך המסכה נוצרת תדמית – הקודים שעליו ללמוד כדי להתנהג‬
‫באופן שלא יהיה דחוי או יחווה נטישה‪.‬‬
‫באופן טבעי ילדים לומדים שאינם יכולים לעשות הכל ולבצע כל פעולה‬
‫ספונטנית‪ .‬משמעות רבה יש לאופן בו מועבר לילד המסר לגבי הגבולות‪ ,‬אותם‬
‫אפשר להגדיר ע"י התבטאות כגון‪' :‬אני מבין שזה מה שאתה רוצה לעשות‪ ,‬זה‬
‫טבעי‪ ,‬אבל התנהגות זו אינה יכולה להיות בבית שלנו‪ '...‬לעומת זאת‪ ,‬רבות‬
‫מהדמויות המשמעותיות עבור הילד מתבטאות באמירות כגון‪' :‬איך אתה מעיז‪,‬‬
‫אדיוט?'‪' ,‬חבל שבכלל הגעת לעולם'‪' ,‬אתה האכזבה שלי‪ ,‬כי רציתי אותך אחרת‬
‫ולא כך‪ ,‬או רציתי בן ולא בת' ועוד ועוד‪...‬‬
‫כאשר ילד חי בתחושה שלא משנה מה שיעשה‪ ,‬זה לעולם לא יהיה מספיק טוב‬
‫להוריו‪ ,‬מה שנותר לו לעשות זה להקיף עצמו בשכבות של מסכות‪ ,‬הגנות‪,‬‬
 ‫שקרים‪ .‬כאשר הוא אדם בוגר הוא כבר אדם שאיבד את הקשר עם עצמו‪ .‬הוא‬
‫אינו יודע מתי הוא נגמר ומתחילה המסכה‪ .‬אין לו יכולת לזהות מי הוא באמת‬
‫ולכן אינו יכול לזהות מה הוא רוצה בכלל‪.‬‬
‫ממקום זה ברורה הדרך לשימוש באלכוהול‪ ,‬סמים‪ ,‬וכיו"ב‪ .‬ככל שהאדם "נזיל"‬
‫ובלתי מגובש באישיותו‪ ,‬הוא חייב ליצור מסגרת חיצונית שתגן עליו ולכן אנשים‬
‫רבים פונים למשהו מוחלט כמו כתות‪ ,‬חזרה בתשובה וכד'‪ ,‬הם הופכים‬
‫פנאטיים‪ ,‬חסרי גמישות ולכודים בתוך המסכות והתדמיות של עצמם‪.‬‬
‫גיל ההתבגרות מתאפיין במצב זה‪ ,‬כחלק טבעי מההתפתחות‪ .‬ה"אני" נמצא‬
‫בסערה ובבדיקה של 'מי אני'‪' ,‬מה אני'‪ .‬יש נטייה לקיצוניות – שחור ולבן‪ ,‬אמת‬
‫ושקר‪ ,‬יש נטייה לפלספנות ולאחיזה בסימנים חיצוניים כתשובה לשאלות‬
‫קיומיות‪ .‬אלא שהתבגרות היא גיל מנטלי‪ ,‬לא כרונולוגי‪...‬‬

‫מי שבוחר לעבוד עם אנשים לוקח על עצמו תפקיד‪ .‬עליו להסתכל כל הזמן‬
‫על "עוגת השכבות" ולהבין‪ ,‬שכדי להגיע לאדם ולסייע לו לבנות את עצמו‪,‬‬
‫יש להיאזר בהמון סבלנות‪ .‬מושג המפתח הינו קצב‪ .‬יש לזהות מה עובי‬
‫השכבות שמכסות על ה"אני" וככל שכמות השכבות‪ ,‬שיצר סביבו האדם‪,‬‬
‫גדולה יותר‪ ,‬כך הקצב צריך להיות מאוד רגיש באיטיותו‪ .‬לכן‪ ,‬מתן עצות‬
‫באופן מיידי והתעסקות בהסברים וניתוחים של מה נכון לעשות ומה לא‪ ,‬הם‬
‫מרשם כיצד לאבד את האדם‪.‬‬