‫משפט שלמה (מל"א ג' ‪)28-16‬‬

‫אז תָבֹאנָה‪ ,‬שְתַיִם נָשִים זֹנות‪--‬אֶל‪-‬הַמֶלֶךְ; וַתַעֲמֹדְנָה‪,‬‬

‫לְפָנָיו‪ .‬יז וַתֹאמֶר הָאִשָה הָאחַת‪ ,‬בִי אֲדֹנִי‪ ,‬אֲנִי וְהָאִשָה‬
‫הַזֹאת‪ ,‬יֹשְבֹת בְבַיִת אֶחָד; וָאֵלֵד עִמָה‪ ,‬בַבָיִת‪ .‬יח וַיְהִי‬
‫בַיום הַשְלִישִי‪ ,‬לְלִדְתִי‪ ,‬וַתֵלֶד‪ ,‬גַם‪-‬הָאִשָה הַזֹאת;‬
‫וַאֲנַחְנו יַחְדָו‪ ,‬אֵין‪-‬זָר אִתָנו בַבַיִת‪ ,‬זולָתִי שְתַיִם‪-‬‬
‫אֲנַחְנו‪ ,‬בַבָיִת‪ .‬יט וַיָמָת בֶן‪-‬הָאִשָה הַזֹאת‪ ,‬לָיְלָה‪ ,‬אֲשֶר‬
‫שָכְבָה‪ ,‬עָלָיו‪ .‬כ וַתָקָם בְתוךְ הַלַיְלָה וַתִקַח אֶת‪-‬בְנִי‬
‫מֵאֶצְלִי‪ ,‬וַאֲמָתְךָ יְשֵנָה‪ ,‬וַתַשְכִיבֵהו‪ ,‬בְחֵיקָה; וְאֶת‪-‬‬
‫בְנָה הַמֵת‪ ,‬הִשְכִיבָה בְחֵיקִי‪ .‬כא וָאקֻם בַבֹקֶר לְהֵינִיק‬
‫אֶת‪-‬בְנִי‪ ,‬וְהִנֵה‪-‬מֵת; וָאֶתְבונֵן אֵלָיו בַבֹקֶר‪ ,‬וְהִנֵה לֹא‪-‬‬
‫הָיָה בְנִי אֲשֶר יָלָדְתִי‪ .‬כב וַתֹאמֶר הָאִשָה הָאחֶרֶת לֹא‬
‫כִי‪ ,‬בְנִי הַחַי ובְנֵךְ הַמֵת‪ ,‬וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי‪ ,‬בְנֵךְ הַמֵת‬
‫ובְנִי הֶחָי; וַתְדַבֵרְנָה‪ ,‬לִפְנֵי הַמֶלֶךְ‪ .‬כג וַיֹאמֶר הַמֶלֶךְ‪--‬‬
‫זֹאת אֹמֶרֶת‪ ,‬זֶה‪-‬בְנִי הַחַי ובְנֵךְ הַמֵת; וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא‬
‫כִי‪ ,‬בְנֵךְ הַמֵת ובְנִי הֶחָי‪{ .‬פ}‬
‫כד וַיֹאמֶר הַמֶלֶךְ‪ ,‬קְחו לִי‪-‬חָרֶב; וַיָבִאו הַחֶרֶב‪ ,‬לִפְנֵי‬
‫הַמֶלֶךְ‪ .‬כה וַיֹאמֶר הַמֶלֶךְ‪ ,‬גִזְרו אֶת‪-‬הַיֶלֶד הַחַי‬
‫לִשְנָיִם; ותְנו אֶת‪-‬הַחֲצִי לְאחַת‪ ,‬וְאֶת‪-‬הַחֲצִי לְאֶחָת‪ .‬כו‬
‫וַתֹאמֶר הָאִשָה אֲשֶר‪-‬בְנָה הַחַי אֶל‪-‬הַמֶלֶךְ‪ ,‬כִי‪-‬נִכְמְרו‬
‫רַחֲמֶיהָ עַל‪-‬בְנָה‪ ,‬וַתֹאמֶר בִי אֲדֹנִי תְנו‪-‬לָה אֶת‪-‬הַיָלוד‬
‫הַחַי‪ ,‬וְהָמֵת אל‪-‬תְמִיתֻהו; וְזֹאת אֹמֶרֶת‪ ,‬גַם‪-‬לִי גַם‪-‬לָךְ‬
‫לֹא יִהְיֶה‪--‬גְזֹרו‪ .‬כז וַיַעַן הַמֶלֶךְ וַיֹאמֶר‪ ,‬תְנו‪-‬לָה אֶת‪-‬‬
‫הַיָלוד הַחַי‪ ,‬וְהָמֵת‪ ,‬לֹא תְמִיתֻהו‪ :‬הִיא‪ ,‬אִמו‪{ .‬ס} כח‬
‫וַיִשְמְעו כָל‪-‬יִשְרָאֵל‪ ,‬אֶת‪-‬הַמִשְפָט אֲשֶר שָפַט הַמֶלֶךְ‪,‬‬
‫וַיִרְאו‪ ,‬מִפְנֵי הַמֶלֶךְ‪ :‬כִי רָאו‪ ,‬כִי‪-‬חָכְמַת אֱלֹהִים בְקִרְבו‬
‫לַעֲשות מִשְפָט‪{ .‬ס}‬
‫אז תָבֹאנָה‪ ,‬שְתַיִם נָשִים זֹנות אֶל־הַמֶלֶךְ; וַתַעֲמֹדְנָה לְפָנָיו׃‬
‫‪ 17‬וַתֹאמֶר הָאִשָה הָאחַת בִי אֲדֹנִי‪ ,‬אֲנִי וְהָאִשָה הַזֹאת‪ ,‬יֹשְבֹת‬
‫בְבַיִת אֶחָד; וָאֵלֵד עִמָה בַבָיִת׃ ‪ 18‬וַיְהִי בַיום הַשְלִישִי לְלִדְתִי‪,‬‬
‫וַתֵלֶד גַם־הָאִשָה הַזֹאת; וַאֲנַחְנו יַחְדָו‪ ,‬אֵין־זָר אִתָנו בַבַיִת‪,‬‬
‫זולָתִי שְתַיִם־אֲנַחְנו בַבָיִת׃ ‪ 19‬וַיָמָת בֶן־הָאִשָה הַזֹאת לָיְלָה;‬
‫אֲשֶר שָכְבָה עָלָיו׃ ‪ 20‬וַתָקָם בְתוךְ הַלַיְלָה וַתִקַח אֶת־בְנִי‬
‫מֵאֶצְלִי‪ ,‬וַאֲמָתְךָ יְשֵנָה‪ ,‬וַתַשְכִיבֵהו בְחֵיקָה; וְאֶת־בְנָה הַמֵת‬
‫הִשְכִיבָה בְחֵיקִי׃ ‪ 21‬וָאקֻם בַבֹקֶר לְהֵינִיק אֶת־בְנִי וְהִנֵה־מֵת;‬
‫‪22‬‬
‫וָאֶתְבונֵן אֵלָיו בַבֹקֶר‪ ,‬וְהִנֵה לֹא־הָיָה בְנִי אֲשֶר יָלָדְתִי׃‬
‫וַתֹאמֶר הָאִשָה הָאחֶרֶת לֹא כִי‪ ,‬בְנִי הַחַי ובְנֵךְ הַמֵת‪ ,‬וְזֹאת‬
‫אֹמֶרֶת לֹא כִי‪ ,‬בְנֵךְ הַמֵת ובְנִי הֶחָי; וַתְדַבֵרְנָה לִפְנֵי הַמֶלֶךְ׃‬
‫‪ 23‬וַיֹאמֶר הַמֶלֶךְ‪ ,‬זֹאת אֹמֶרֶת‪ ,‬זֶה־בְנִי הַחַי ובְנֵךְ הַמֵת; וְזֹאת‬
‫אֹמֶרֶת לֹא כִי‪ ,‬בְנֵךְ הַמֵת ובְנִי הֶחָי׃ פ‬

‫‪25‬‬
‫‪ 24‬וַיֹאמֶר הַמֶלֶךְ קְחו לִי־חָרֶב; וַיָבִאו הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶלֶךְ׃‬
‫וַיֹאמֶר הַמֶלֶךְ‪ ,‬גִזְרו אֶת־הַיֶלֶד הַחַי לִשְנָיִם; ותְנו אֶת־הַחֲצִי‬
‫לְאחַת‪ ,‬וְאֶת־הַחֲצִי לְאֶחָת׃ ‪ 26‬וַתֹאמֶר הָאִשָה אֲשֶר־בְנָה הַחַי‬
‫אֶל־הַמֶלֶךְ‪ ,‬כִי־נִכְמְרו רַחֲמֶיהָ עַל־בְנָה‪ ,‬וַתֹאמֶר בִי אֲדֹנִי‪ ,‬תְנו־‬
‫לָה אֶת־הַיָלוד הַחַי‪ ,‬וְהָמֵת אל־תְמִיתֻהו; וְזֹאת אֹמֶרֶת‪ ,‬גַם־לִי‬
‫גַם־לָךְ לֹא יִהְיֶה גְזֹרו׃ ‪ 27‬וַיַעַן הַמֶלֶךְ וַיֹאמֶר‪ ,‬תְנו־לָה אֶת־‬
‫הַיָלוד הַחַי‪ ,‬וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהו; הִיא אִמו׃ ‪ 28‬וַיִשְמְעו כָל־‬
‫יִשְרָאֵל‪ ,‬אֶת־הַמִשְפָט אֲשֶר שָפַט הַמֶלֶךְ‪ ,‬וַיִרְאו מִפְנֵי‬
‫הַמֶלֶךְ; כִי רָאו‪ ,‬כִי־חָכְמַת אֱלֹהִים בְקִרְבו לַעֲשות מִשְפָט׃‬
‫ס‬
‫אז תָבֹאנָה‪ ,‬שְתַיִם נָשִים זֹנות אֶל־הַמֶלֶךְ; וַתַעֲמֹדְנָה לְפָנָיו׃‬
‫‪ 17‬וַתֹאמֶר הָאִשָה הָאחַת בִי אֲדֹנִי‪ ,‬אֲנִי וְהָאִשָה הַזֹאת‪ ,‬יֹשְבֹת‬
‫בְבַיִת אֶחָד; וָאֵלֵד עִמָה בַבָיִת׃ ‪ 18‬וַיְהִי בַיום הַשְלִישִי לְלִדְתִי‪,‬‬
‫וַתֵלֶד גַם־הָאִשָה הַזֹאת; וַאֲנַחְנו יַחְדָו‪ ,‬אֵין־זָר אִתָנו בַבַיִת‪,‬‬
‫זולָתִי שְתַיִם־אֲנַחְנו בַבָיִת׃ ‪ 19‬וַיָמָת בֶן־הָאִשָה הַזֹאת לָיְלָה;‬
‫אֲשֶר שָכְבָה עָלָיו׃ ‪ 20‬וַתָקָם בְתוךְ הַלַיְלָה וַתִקַח אֶת־בְנִי‬
‫מֵאֶצְלִי‪ ,‬וַאֲמָתְךָ יְשֵנָה‪ ,‬וַתַשְכִיבֵהו בְחֵיקָה; וְאֶת־בְנָה הַמֵת‬
‫הִשְכִיבָה בְחֵיקִי׃ ‪ 21‬וָאקֻם בַבֹקֶר לְהֵינִיק אֶת־בְנִי וְהִנֵה־מֵת;‬
‫‪22‬‬
‫וָאֶתְבונֵן אֵלָיו בַבֹקֶר‪ ,‬וְהִנֵה לֹא־הָיָה בְנִי אֲשֶר יָלָדְתִי׃‬
‫וַתֹאמֶר הָאִשָה הָאחֶרֶת לֹא כִי‪ ,‬בְנִי הַחַי ובְנֵךְ הַמֵת‪ ,‬וְזֹאת‬
‫אֹמֶרֶת לֹא כִי‪ ,‬בְנֵךְ הַמֵת ובְנִי הֶחָי; וַתְדַבֵרְנָה לִפְנֵי הַמֶלֶךְ׃‬
‫‪ 23‬וַיֹאמֶר הַמֶלֶךְ‪ ,‬זֹאת אֹמֶרֶת‪ ,‬זֶה־בְנִי הַחַי ובְנֵךְ הַמֵת; וְזֹאת‬
‫אֹמֶרֶת לֹא כִי‪ ,‬בְנֵךְ הַמֵת ובְנִי הֶחָי׃ פ‬

‫‪25‬‬
‫‪ 24‬וַיֹאמֶר הַמֶלֶךְ קְחו לִי־חָרֶב; וַיָבִאו הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶלֶךְ׃‬
‫וַיֹאמֶר הַמֶלֶךְ‪ ,‬גִזְרו אֶת־הַיֶלֶד הַחַי לִשְנָיִם; ותְנו אֶת־הַחֲצִי‬
‫לְאחַת‪ ,‬וְאֶת־הַחֲצִי לְאֶחָת׃ ‪ 26‬וַתֹאמֶר הָאִשָה אֲשֶר־בְנָה הַחַי‬
‫אֶל־הַמֶלֶךְ‪ ,‬כִי־נִכְמְרו רַחֲמֶיהָ עַל־בְנָה‪ ,‬וַתֹאמֶר בִי אֲדֹנִי‪ ,‬תְנו־‬
‫לָה אֶת־הַיָלוד הַחַי‪ ,‬וְהָמֵת אל־תְמִיתֻהו; וְזֹאת אֹמֶרֶת‪ ,‬גַם־לִי‬
‫גַם־לָךְ לֹא יִהְיֶה גְזֹרו׃ ‪ 27‬וַיַעַן הַמֶלֶךְ וַיֹאמֶר‪ ,‬תְנו־לָה אֶת־‬
‫הַיָלוד הַחַי‪ ,‬וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהו; הִיא אִמו׃ ‪ 28‬וַיִשְמְעו כָל־‬
‫יִשְרָאֵל‪ ,‬אֶת־הַמִשְפָט אֲשֶר שָפַט הַמֶלֶךְ‪ ,‬וַיִרְאו מִפְנֵי‬
‫הַמֶלֶךְ; כִי רָאו‪ ,‬כִי־חָכְמַת אֱלֹהִים בְקִרְבו לַעֲשות מִשְפָט׃‬
‫ס‬
 ‫"בִי אֲדֹנִי‪ ,‬תְנו־לָה אֶת־הַיָלוד הַחַי‪ ,‬וְהָמֵת אל־‬
‫תְמִיתֻהו!" (פס' ‪ .)16‬גם המספר מתערב בשלב זה בסיפור‬
‫ומקדים לדבריה אלה דיווח מטעמו על זהותה הוודאית‪ " :‬וַתֹאמֶר‬
‫הָאִשָה אֲשֶר־בְנָה הַחַי‬
‫אֶל־הַמֶלֶךְ‪ ,‬כִי־נִכְמְרו רַחֲמֶיהָ עַל־בְנָה" (שם)‪.‬‬
 ‫משפט שלמה בראי האמנות‬

‫כאן אקרין יצירות אמנות המתארות את משפט שלמה (כל תמונה לחוד)‪ ,‬ולגבי‬
‫כל תמונה אשאל‪ :‬מה מהדברים שלמדנו על המשפט ממחיש הצייר בציור‪,‬‬
‫וכיצד הם באים לידי ביטוי ביצירתו (אכוון את התלמידים בשאלות מנחות)‪.‬‬

‫ניקולא פוסין‪ :‬הזעם והכעס של הנשים זו על זו בא לידי ביטוי בתנועות הידים‬

‫המאשימות ובהבעת הפנים שלהן‪ ,‬תנועת הידים של המלך מצביעה על כך‬
‫שטענותיהן שקולות ולכן קשה להכריע‪ ,‬הבעת הנשים מצד ימין מורה על‬
‫השתאות ועניין‪ ,‬ושל האדם הלבוש שלמה בצבע צהוב (בצד ימין) – על הערכת‬
‫המלך כחכם מאוד (בניגוד לכך‪ ,‬בסיפור המקראי מתואר כי העם הכיר בחכמתו‬
‫הרבה לאחר פסק‪-‬הדין)‪.‬‬

‫רפאל‪ :‬התמונה מתמקדת רק בדמויות של המלך‪ ,‬שתי הנשים‪ ,‬שני העוללים‬

‫והאדם שעמד לחתוך את התינוק החי‪ .‬המצב הטרגי הקשה מודגש באמצעות‬
‫תנועות גוף של האם האמיתית המנסה למנוע את האסון‪ ,‬הבלטת תנועות‬
‫העבד העומד לגזור את התינוק לשנים (תנועות שריריו מודגשות באמצעות‬
‫שילוב גוף כמעט עירום שלו בתמונה)‪ ,‬והילד החי המונף באוויר כשה המובל‬
‫לשחיטה‪ .‬המלך מחייך כי הבין מי היא האם האמיתית‪ ,‬חיוכו הטוב מופנה אל‬
‫אם זו ומבטו הוא מבט של אדם חכם מאוד‪.‬‬

‫יוליוס שנור פון קרולספלד‪ :‬גם צייר זה מתמקד ברגע הקריטי בו התינוק כמעט‬
‫נחתך לשנים‪ .‬האם האמיתית היא זו העומדת מימין ומנסה למנוע את התהליך‪,‬‬
‫כשהיא הודפת בידה את האיש העומד להרוג את בנה‪ ,‬הבעת פניה מרה‬
‫ודואבת (בעוד האם השניה פאסיבית‪ ,‬מביטה בהשלמה על בנה המת)‪ .‬תנועת‬
 ‫ידו של המלך מסמנת לחדול מביצוע גזר‪-‬הדין כי הוא הבין מי היא האם‬
‫האמיתית‪ .‬הבעת פניהם של הצופים מעידה על השתאות‪ ,‬בלבול ומבוכה‪.‬‬

‫גוסטב דורה‪ :‬האם האמיתית משתרעת בתנועה נואשת על הרצפה ומנסה‬

‫למנוע את ביצוע גזר‪-‬הדין הקשה של הריגת בנה על‪-‬ידי הושטת יד ארוכה‬
‫אליו‪ ,‬מבטה נואש ומתחנן‪ .‬בניגוד אליה‪ ,‬ידה של האם המתחזה מופנה אל‬
‫עצמה‪" :‬גם לי גם לך לא יהיה" – פסוק ‪ .26‬מבטה של האישה השנייה קשה‬
‫ואכזר‪ .‬הבדלי האופי ביניהם מומחשים גם בצבעים השונים של בגדיהם‪ :‬האם‬
‫האמיתית – גוונים בהירים המורים על טוהר‪ ,‬האם המתחזה – גוון כהה המעיד‬
‫על רשע וקשי‪-‬לב‪ .‬המלך נוכח לדעת מי היא האם האמיתית ובתנועת ידו פוקד‬
‫לעצור את ביצוע פסק‪-‬הדין הראשוני שלו‪.‬‬

‫דפי תשובות‬

‫טענות הנשים (פסוקים ‪)22-17‬‬

‫‪.1‬משפט שתי הנשים נחשב מסובך וקשה היה למצות בו דין‬

‫צדק משתי הסיבות הבאות‪:‬‬
‫‪.1‬הטענות הזהות של בעלות הדין‪ ,‬הסותרות זו את זו ומכחישות אישה את‬
‫רעותה‪ .‬כלומר‪ ,‬שתי בעלות הדין שהתייצבו לפני המלך הביאו כל אחת‬
‫גרסה מנוגדת לזו של חברתה (‪ .)17-22‬בקיצור‪ :‬כל אחת מן הנשים‬
‫טוענת טענה והיפוכה‪ :‬כל אחת מהן תובעת זכות על אותו הילד (כל‬
‫אחת מהן טוענת שהילד החי הוא שלה‪ ,‬והמת של חברתה)‪..‬‬
‫העובדה שטענותיהן שקולות (=זהות) מופיעה גם בטענות הנשים (פסוקים ‪22-‬‬
‫‪ )17‬וגם בדברי המלך‪ ,‬לפני פסק‪-‬הדין הראשוני (פסוק ‪ ,)23‬ולחזרות יש אפקט‬
‫של הדגשה (מילים אחרות‪ :‬לא היו עדים ולא הייתה כל תמיכה וסיוע חיצוני)‪.‬‬
‫‪.2‬היעדר עדים‪ :‬אין עדות מסייעת לאף אחת מן הטוענות ולכן אין למלך‬
‫השופט אפשרות לבסס את פסק‪-‬הדין על עדים‪.‬‬
‫העובדה שאין עדים מודגשת באמצעות חזרות‪" .1 :‬אין זר אתנו בבית"(פסוק‬
‫‪" .2 .)18‬זולתי שתים אנחנו בבית" (ראה שם)‪.‬‬
‫‪-‬בסופו של דבר זו "מילה" של האחת כנגד "מילה" של השנייה‪ .‬לכאורה‪ ,‬זוהי‬
‫חידה שאין אפשרות לפצחה‪ ,‬מצב שאין לו מוצא‪.‬‬
‫‪-‬מקרה (עניין) טעון כל‪-‬כך מבחינה רגשית‪.‬‬
‫‪ .2‬הפתיחה הנימוסית" "בי אדוני" מופיעה גם בפסוק ‪ 17‬וגם בפסוק ‪ 26‬אותה‬
‫פורמולת פתיחה)‪ ,‬והיא עשויה לשמש תווית זיהוי לאם האמיתית (אפשר‬
‫שזוהי טביעת לשונה של האם האמיתית)‪ .‬אדם ניכר בלשונו‪ ,‬ואנשים שונים‬
‫מנסחים את דבריהם בדרך שונה זה מזה‪ .‬בהחלט אפשר שהמספר ביקש‬
‫לרמוז לנו ‪ ,‬באמצעות הניסוח הזהה‪ ,‬כי האם התובעת היא האם האמיתית‪ ,‬מה‬
‫גם שהגיוני שהיא תתבע ושלה יפריע המצב החדש שנוצר עם הילקח בנה‬
‫ממנה‪( .‬אגב‪ ,‬אותה דוברת שמביאה את דברי התביעה מכנה עצמה בהמשך‬
‫"אמתך" (פסוק ‪ ,)20‬וכנגד זאת האם המתחזה מגיבה על דברי התביעה ללא‬
 ‫דברי נימוס כלל – פסוק ‪.)22‬‬
‫*הערתי‪ :‬אולי לומר שרוב הפרשנים סבורים שהאישה הראשונה היא אכן האם‬
‫האמיתית‪.‬‬
‫‪ .3‬לדעת אברבנאל יש מקום לחשוד בנתבעת כי היא משקרת‪ ,‬מכיוון שהיא מקצרת‬
‫בדיבורה‪ ,‬מתוך חשש שמא עלולה היא להיכשל בלשונה ולהוציא מפיה דבר‬
‫שאותו היא מבקשת להעלים‪ ,‬להסתיר (וכך יתגלה ששקרה)‪ .‬לעומת זאת‪,‬‬
‫התובעת מדברת באריכות ובפירוט‪ ,‬ללא כך חשש ופחד‪ .‬לה אין מה להסתיר כי‬
‫אמת בפיה ( התיאור שלה הוא מפורט ובנוי היטב)‪.‬‬
‫אליה וגילה ליבוביץ מקשות‪" :‬אם לדבריה (של אישה א') בשעת מות ילדה של אישה ב'‬ ‫‪.4‬‬
‫הייתה היא עצמה ישנה‪ ,‬כיצד יכולה היא לדעת מהי סיבת המוות? מניין לאישה א' שמיתתו של התינוק‬
‫נגרמה על‪-‬ידי שכיבתה של רעותה עליו? אולי נתקף הוא בשיעול שלא הצליח להפסיקו‪ ,‬אולי הכיש אותו‬
‫נחש או עקרב‪ ,‬ואולי מת מסיבה אחרת‪...‬מכאן ניתן להסיק שהתינוק שמת היה בנה של אישה א'‪,‬‬
‫המספרת‪ .‬קרוב לודאי שמיתתו נגרמה באמת בחניקה כאשר אמו‪ ,‬המספרת עצמה‪ ,‬שכבה עליו בשוגג‪.‬‬
‫מכל מקום‪ ,‬לשונה של אישה א' הכשילתה‪ ,‬ופיה מגלה את שקריה"‪.‬‬

‫‪-‬הכתובים אליהם מתייחסות אליה וגילה ליבוביץ הם‪" :19" :‬וימת בן האישה הזאת‬
‫לילה אשר שכבה עליו" ‪" :20‬ותקם בתוך הלילה ותקח את בני מאצלי ואמתך‬
‫ישנה ותשכיבהו בחיקה ואת בנה המת השכיבה בחיקי"‪ .‬הסבר‪ :‬המתלוננת‬
‫ידעה לספר בדיוק כיצד מת הילד האחר‪ ,‬מכיוון שאמו שכבה עליו‪ .‬מהיכן ידעה‬
‫זאת‪ ,‬הרי לפי דבריה עצמה היא הייתה ישנה באותה שעה? – התשובה לכך‬
‫היא‪ :‬המתלוננת ידעה בדיוק את סיבת המוות‪ ,‬מכיוון שהיא עצמה הייתה זו‬
‫שהמיתה את בנה בחוסר זהירותה‪ .‬ועתה‪ ,‬בעת המשפט‪ ,‬היא ניסתה לגולל על‬
‫חברתה את האשמה‪ .‬ההסבר בקצרה‪ :‬כיצד ידעה המתלוננת כי יריבתה גרמה‬
‫למות בנה‪ ,‬מפני ששכבה עליו‪ ,‬וכיצד ידעה כי יריבתה החליפה את הילדים‪ ,‬אם‬
‫לפי עדותה עצמה היא הייתה ישנה באותה עת? משרגל‪" :‬פיה העיד עליה כי‬
‫שיקרה‪ .‬הילד אכן נחנק‪ ,‬אך על ידיה‪" ,‬האישה האחת"‪ ,‬ולא על ידי "האישה‬
‫האחרת"‪ ,‬והיא משליכה מעשיה על חברתה‪.‬‬
‫הערתי‪ :‬אולי לומר שלא חייבים לפרש כך‪ :‬יתכן ששיערה שזו סיבת המוות‪ ,‬ויתכן שזה‬
‫קרה כשהייתה עדיין ערה בלילה‪ ,‬ורק פעולת החילופין קרתה כשהייתה ישנה‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬היה הבדל בין זמן המוות לזמן החילופין‪ .‬החילופין התבצעו "בתוך‬
‫הלילה"‪ ,‬בהמשכו – בזמן שהדוברת הייתה ישנה‪ ,‬לעומת זאת המוות עצמו‬
‫קרה קודם לכן‪ ,‬מן הסתם כשלא הייתה ישנה‪( .‬מגרסיאל‪" :‬אולם באמת אין כאן‬
‫כל סתירה‪ :‬יש בדברי המתלוננת היסק (דדוקציה) הגיוני – הסבר מתקבל על‬
‫הדעת למהלך האירועים ולתמיהות‪ :‬כיצד מת התינוק של יריבתה פתאום‬
‫בלילה? וכיצד התינוקות הלא נכונים נמצאו פתאום בחיק האימהות הלא‪-‬‬
‫נכונות? – תיאור מעשיה של הנתבעת בלילה מהווה פיתרון הגיוני‪ ,‬המוצע על‪-‬‬
‫ידי המתלוננת‪ ,‬לחידה זו"‪.‬‬
‫‪ .5‬לפי המלבי"ם סדר המילים בדברי הנשים מצביע על האם האמיתית‪ :‬האישה‬
‫השנייה (הנתבעת) אמרה‪" :‬לא‪ ,‬כי בני החי ובנך המת"‪ ,‬והתובעת השיבה לה‪:‬‬
‫"לא‪ ,‬כי בנך המת ובני החי"‪ .‬כלומר‪ ,‬הנתבעת הקדימה בדבריה את הבן החי‪:‬‬
‫"כי בני החי"‪ ,‬ורק אחר‪-‬כך אמרה‪" :‬ובנך המת"‪ .‬לעומתה‪ ,‬המתלוננת הקדימה‬
‫את הילד המת "לא כי בנך המת"‪ ,‬ורק לאחר מכן הזכירה את הבן החי‪" :‬ובני‬
‫החי"‪ .‬כל אחת מהן הזכירה קודם את הבן הקרוב לליבה‪ ,‬היקר לה‪ ,‬זה שהוא‬
 ‫בראש מעייניה‪ ,‬זה שיש לה זיקה אליו‪ ,‬וכך תמיד אדם מזכיר ראשונה את‬
‫הדבר שחשוב לו ביותר‪ .‬מכאן שהנתבעת היא האם האמיתית‪.‬‬
‫הסבר טוב יותר?‪ :‬מאליה וגילה ליבוביץ‪" :‬אישה ב' הקדימה את החי על המת‪ .‬מה‬
‫שנמצא בראש מעייניה הוא הילד החי אשר לטענתה שייך לה‪ .‬העובדה שהמת‬
‫שייך לאישה א' היא תוצאה של טענתה‪-‬זעקתה הבסיסית‪ .‬אישה א' לעומתה‪,‬‬
‫מתחילה את קריאתה בשיוך הילד המת לאישה ב'‪ .‬בראש מעייניה עומדת‬
‫השאיפה לקבוע שהילד המת שייך לאישה ב'‪ .‬רק כפועל יוצא משאיפתה‬
‫היסודית – שאינה קשורה כלל לילד החי – נובע שהילד החי שייך לה"‪.‬‬
‫‪-‬סתירת פירוש המלב"ים‪ :‬יהודה קיל אומרבפירושו לדברי התובעת בפס' ‪" :22‬וחוזרת‬
‫וטוענת את טענתה בסדר מילים הפוך‪ :‬בנך המת ובני החי‪ ,‬על דרך המקראות‬
‫הפותחים במה שחותמים המקראות הקודמים‪.‬‬
‫אליעזר חדד‪" :‬נראה שהיפוך הסדר בדבריהן ("בני החי ובנך המת" מול "בנך המת‬
‫ובני החי") אינו בא להעניק משקל שונה לדבריהן‪ ,‬אלא לבטא את המעגליות‬
‫(הערתי‪ :‬מתכוון לחוסר מוצא) בדבריהן‪ .‬על‪-‬פי מחקרו של זיידל (בהערה כותב‪:‬‬
‫מ' זיידל‪ ,‬חקרי מקרא‪...‬וכן מ' וייס‪ ,‬המקרא כדמותו‪ )...‬המבנה הכיאסטי מבטא‬
‫התייחסות לאמירה קודמת זו פותחת במה שסיימה חברתה‪ ,‬כדי להדגיש את‬
‫התנגדותה הנחרצת לאמירה זו"‬
‫*כאן לשאול שאלת סיכום שאין בדפים‪* :‬הערתי‪ :‬לסיכום לשאול‪ :‬מדוע לדעתך‬
‫המספר בנה את הסיפור כך שלא נדע בשלב זה מי מבין השתים היא האם‬
‫האמיתית? ולענות לפי וולש באנגלית‪ .‬וגם לפי מאמר של אליעזר חדד‬
‫ב"מגדים"‪.‬‬
‫דברי אישה א' (פס' ‪ – )21-17‬מילים המבקשות לגעת‪...‬‬

‫‪.6‬המילה "בית" היא מילה מנחה בפסוקים אלה‪ :‬היא חוזרת ארבע פעמים בשני‬
‫פסוקים‪ ,‬דהיינו – בצפיפות רבה‪ ,‬ובאמצעות החזרות הללו מובלט כי מעשה‬
‫ההחלפה של הבנים התרחש בבית – אותו בית בו ישבו רק שתיהן‪ ,‬שממנו לא‬
‫יצאו ושאיש זר לא נכנס לתוכו‪ .‬יוצא מזה שהמילה‬
‫"בית" מטעימה את הבעייתיות העצומה של היעדר עדים (כך זלבסקי)‪ .‬גרסיאל משה‬
‫ואליעזר חדד‪ :‬מודגש כי המקרה אירע בבית בו אין אף אחד זולתן‪ .‬נתון זה בא‪,‬‬
‫מבחינתה של האישה המספרת‪ ,‬להראות את אחוותן הגדולה‪ ,‬ובכך להעצים‬
‫את מעשה הבגידה של האישה האחרת‪ .‬גרסיאל מרחיב בעניין זה‪" :‬החזרה על‬
‫תיבת "בית" מלמדת על קירבה שהייתה תחילה בין הנשים‪ .‬בכל ארבע‬
‫ההזכרות של ה"בית" מטעימה המתלוננת את שותפות השהייה או הלידה‪,‬‬
‫ששתיהן חוו באותו בית‪ .‬יש לציין‪ ,‬כי הבית איננו רק קורת גג ומחסה לדייריו‪,‬‬
‫אלא הוא מסמל אחדות וקשר ביניהם‪ ,‬לכן תיבת "בית" מציינת גם משפחה‬
‫(למשל שמות א'‪ ,‬א)‪ .‬נקל להבין מדוע חשה המתלוננת עצמה נבגדת על‪-‬ידי‬
‫שכנתה שבאותו בית‪ ,‬אשר פגעה קשות בשותפות הגורל וביחסי הקרבה‬
‫שביניהן בנצלה את שהותן באותו בית לבדן כדי להחליף את‬
‫התינוקות"‪...‬השהייה באותו בית יוצרת אצל הקורא רושם רגעי של הרמוניה‬
‫ושותפות‪ :‬במילים שלי‪ :‬שתי נשים‪ ,‬המתגוררות בשכנות הדוקה באותו בית‪,‬‬
‫והן שותפות באורח חייהן ואפילו חולקות גורל משותף בלידת בניהן"‪.‬‬
 ‫‪ .7‬א‪ .‬הפעלים היוצרים שרשרת‪-‬פעלים הם‪" :‬ותקם"‪" ,‬ותקח"‪" ,‬ותשכיבהו"‪,‬‬
‫"השכיבה"‪ .‬בשרשרת פעלים זו באה לידי ביטוי הדינמיקה של האם המתחזה‪,‬‬
‫שמיהרה לבצע את זממה ופעלה לשם כך בחיפזון נמרץ‪.‬‬
‫ב‪ .‬האם המתחזה ניצלה את חשכת הלילה ואת העובדה שהאם האמיתית ישנה‬
‫בעת זו (פסוק ‪" :20‬ואמתך ישנה") להצלחתה של פעולת החילופין‪( .‬לניסוח –‬
‫מגרסיאל‪" :‬פעלה בחסות החשיכה")‪ .‬מגרסיאל‪" :‬פעמיים נזכרת תיבת "לילה"‬
‫בתיאור פעילויותיה השליליות של הנתבעת‪" :‬וימת בן האישה הזאת לילה אשר‬
‫שכבה עליו; ותקם בתוך הלילה ותקח את בני מאצלי" (‪ .)19-20‬הנתבעת פעלה‬
‫בלילה‪ :‬תחילה נהגה בלילה בחוסר זהירות‪ ,‬כאשר גרמה למות תינוקה‪ .‬אחר‪-‬כך‬
‫בחסות הלילה עשתה מעשה פשע בהחליפה את הילדים"‪ .‬תוספת שלי‪ :‬רוע‬
‫מזוהה עם לילה‪ ,‬צבע שחור (לבדוק בתנ"ך – יש עוד מקומות‪ :‬יחזרו כוחות החושך‬
‫‪+‬לחפש היכן כתוב שגנב פועל בחושך – בחוק המקראי)‬
‫ג‪ .‬הרעיון הוא‪ :‬כל מה שהסתירה וכיסתה הנתבעת בלילה – גילתה התובעת בבקר‬
‫(זלבסקי)‪ .‬גרסיאל‪ :‬כנגד הפעולות השליליות של הנתבעת בלילה – מתוארת‬
‫פעילות חיובית של התובעת בבקר‪" :‬ואקוםםבבקר להיניק את בני – והנה מת!‬
‫ואתבונן אליו בבקר – והנה לא היה בני אשר ילדתי!" (‪ .)21‬המתלוננת השכימה‬
‫מוקדם מאוד בבקר כדי לקיים את חובתה האימהית להיניק את בנה‪ .‬היא מצטיירת‬
‫כאישה אחראית‪ ,‬המסטרה לבנה ודואגת לרווחתו‪ .‬אולם המתלוננת מופתעת מכך‬
‫שהתינוק (העולל הרך) הוא חסר חיים‪ .‬היא חזרה לבחון אותו בבקר‪ ,‬כאשר האור‬
‫התגבר וניתן היה להבחין בתווי הפנים‪ ,‬והופתעה לגלות כי לא היה זה הילד שהיא‬
‫ילדה‪ .‬הניגוד הסטרוקטורליסטי בין ה"לילה"‪ ,‬המציין את פעילותה של הנתבעת‪,‬‬
‫מול ה"בוקר"‪ ,‬המציין את פעילותה של המתלוננת‪ ,‬מבליט את אופיין השונה של‬
‫הנשים‪...‬המתלוננת מטיבה להציג פרופיל אנושי ניגודי בינה לבין יריבתה‪.‬‬
‫המתלוננת זוכה איפוא בנימוסיה ובתיאוריה המפורטים והמעוצבים היטב באהדת‬
‫הקוראים"‪ .‬תוספת שלי‪ :‬בקר – אור – מסמל טוב‪ ,‬חושך – רע‪.‬‬
‫‪ .8‬המילה המורה על הפתעה היא‪" :‬והנה"‪ ,‬והיא מוכפלת בפסוק‪ .‬לתובעת היו שני‬
‫גילויים והפתעות‪ .‬הגילוי הראשון הוא‪" :‬ואקם בבקר‪...‬והנה מת"‪ .‬לאחר שהתבוננה‬
‫בתינוק לאור יום גילתה גילוי נוסף והיתה לה הפתעה שניה‪" :‬ואתבונן אליו בבקר‬
‫והנה לא היה בני אשר ילדתי"‪( .‬מגרסיאל‪ :‬המילה "והנה" ‪" -‬תיבה זו מבטאת‬
‫במקרים רבים במקרא את נקודת התצפית של הדובר‪ ,‬ובמיוחד את ההפתעה‬
‫לנוכח המראה שנגלה לדובר")‬
‫‪ .9‬השורש "קום" מציין את תחילתן של הפעולות של כל אחת מהנשים‪ .‬הפעולות‬
‫המופיעות אחרי הפעל מהשורש "קום" הן שונות אצל שתי הנשים ומנוגדות זו לזו‪.‬‬
‫בעוד הפעולה של האם המתחזה היא שלילית ביותר‪ ,‬פעולתה של האם האמיתית‬
‫היא חיובית‪:‬‬
‫האם המתחזה‪" :‬ותקם בתוך הלילה ותקח את בני"‪.‬‬
‫להניק את בני"‬ ‫האם האמיתית‪" :‬ואקם בבקר‬
‫כך מצטיירת הנתבעת כאישה אנוכית ואכזרית‪ ,‬ואילו התובעת כיפת נפש‪.‬‬
‫(זלבסקי)‪.‬‬
‫מגרסיאל‪" :‬חזרת לשון "קום" מבליטה אף היא את ההבדל שבין השתיים‪ :‬בעוד‬
‫שהנתבעת קמה בתוך הלילה כדי להחליף את הילדים (‪ ,)20‬הרי התובעת קמה‬
‫בבוקר כדי להיניק את בנה (‪ .)21‬המתלוננת מיטיבה להציג פרופיל אנושי ניגודי‬
‫בינה ובין יריבתה‪...‬זוכה באהדת הקורא"‪.‬‬
 ‫פסק הדין של המלך (פסוקים ‪)27-24‬‬

‫פסק‪-‬הדין הראשון (פסוקים ‪)25-23‬‬

‫‪ .10‬טענות הזהות (השקולות) של שתי הנשים וחוסר האפשרות‬
‫להכריע על‪-‬סמך עדים הביאו את המלך להתייחס אל שתיהן‬
‫באופן שווה‪ .‬דבר זה בא לידי ביטוי בשתי דרכים‪:‬‬
‫א‪ .‬הוא מכנה אותן בכינויים זהים‪ :‬ראשית ‪" :‬זאת אומרת‪...‬וזאת‬
‫אומרת" (‪ ,)23‬ולאחר מכן‪" :‬לאחת‪...‬לאחת" (‪.)25‬‬
‫ב‪ .‬הסיכום של טענותיהן בפי שלמה מגלה גם הוא יחס שוויוני‪ ,‬יחס‬
‫שווה‪" :‬זאת אומרת‪ :‬זה בני החי ובנך המת‪ ,‬וזאת אומרת‪ :‬לא‪ ,‬כי בנך‬
‫המת ובני החי" (‪ .)23‬סיכומו של שלמה מעמיד באופן שווה וחסר‬
‫העדפה את טענותיהן של שתי היריבות‪ .‬מאופן התייחסותו אליהן נראה‬
‫שבעיניו ‪ -‬אין לאף אחת מן האימהות יתרון על רעותה‪ .‬כלומר‪ ,‬שלמה‬
‫עצמו נתן לטענות של נשים בשלב זה תוקף משפטי זהה‪.‬‬
‫‪ -‬כלומר‪ :‬יש כאן תיקו‪ .‬מצב של תיקו בין שתי הנשים‪.‬‬
‫‪.11‬מכיוון שהטענות של שתי הנשים שקולות (משקלן של שתי‬
‫הטענות – זהה)– פסק‪-‬דין שיהיה לטובת אחד מן הצדדים‪ ,‬על‬
‫סמך הנתונים שברשותו‪ ,‬יתקבל כבלתי צודק‪ .‬היחס אל שתי‬
‫הנשים הוא שווה‪ ,‬ולפיכך גזר‪-‬הדין (הבלתי צפוי) הוא שכל אישה‬
‫תקבל חצי ילד‪.‬‬
‫‪.12‬הנוסחה "ויאמר המלך" נזכרת בפסוקים ‪ 25-23‬שלוש פעמים‪ .‬כל פסוק‬
‫פותח בה‪ .‬נראה כי המספר נקט בדרך זו כדי לשים דגש על כל אמירה‬
‫של המלך שהובאה בפסק‪-‬הדין‪ ,‬כשכך הוא גם מבליט את העובדה שכל‬
‫אמירה מהווה גם המשך וגם חידוש כאחד‪:‬‬
‫א‪" .‬ויאמר" הראשון‪ :‬המלך פותח בדברי הסיכום של טענות הנשים‬
‫(פסוק ‪.)23‬‬
‫ב‪" .‬ויאמר" השני‪ :‬המלך מצווה להביא לו חרב (פסוק ‪)24‬‬
‫ג‪" .‬ויאמר" השלישי‪ :‬המלך חורץ את פסק‪-‬הדין‪ :‬לגזור (לבתר) את הילד‬
‫החי לשנים ולחלקו באופן שווה בין התובעת והנתבעת (פסוק ‪.)25‬‬
‫*תשובה טובה יותר‪ :‬כלל‪ :‬בסיפורי המקרא קיימת התופעה הבאה‪ :‬כשהמילה‬
‫"ויאמר" חוזרת ברציפות בהתייחס לדבריה של אותה דמות ומבלי שהדובר‬
‫השתנה (הערתי‪ :‬מבלי שתהיה באמצע תגובה של מישהו) – הדבר מורה על‬
‫הפסקה‪.‬‬
‫מבלי שהדובר השתנה‪ ,‬התחלף – הדבר מורה על הפסקה (מאיר שילוח עמד‬
‫לראשונה על תופעה זו‪ ,‬להראות למה הפסיק בכל פעם)‪ .‬מגרסיאל‪" :‬טכניקה זו‬
‫של כפל (הערתי‪ :‬במקרה זה – "שילוש" של "ויאמר") "ויאמר"‪ ,‬המתייחס‬
‫ברציפות לאותו דובר‪ ,‬מציינת במקרים רבים במקרא הפסקה בין דיבור לדיבור‬
‫מצד אותו דובר" בפסוק ‪ 23‬נתן המלך ביטוי למבוי הסתום בגלל הטענות‬
‫הדומות של שתי הנשים‪ ,‬ובהקדמה לסיכומו נאמר‪" :‬ויאמר המלך" (שם)‪ .‬כאן‬
‫יש הפסקה להרהורים ולמעבר בין סיכום הטיעונים מפי המלך ובין הוראתו‬
‫להכנות לביצוע גזר‪-‬הדין על‪-‬ידי הפקודה להבאת החרב‪ .‬המשך מגרסיאל‪:‬‬
‫"כפל "ויאמר המלך" יוצר גם בכתוב זה השהייה דרמטית‪ ,‬המעוררת את‬
‫סקרנותו של הקורא‪ :‬כיצד יפתור המלך שלמה מצב משפטי כל‪-‬כך סבוך‪ ,‬שהוא‬
‫היטיב לתת לו ביטוי בסיכומו? המתח הדרמטי מתגבר עוד יותר‪ ,‬כאשר נשמעת‬
‫הפקודה הקצרה של המלך‪" :‬קחו לי חרב! (‪ ")24‬ובהמשך הפסוק‪" :‬ויביאו‬
‫החרב לפני המלך" (שם)‪ .‬הצופים במשפט‪ ,‬כמו גם הקוראים‪ ,‬אינם מבינים‬
‫לשם מה נחוצה פתאום למלך הצעיר חרב? המתח עולה ומתקרב לשיאו"‪.‬‬
‫(תוספת מאליעזר חדד‪" :‬פסוק ‪ 24‬יוצר מתח המשהה את דברי המלך‬
‫ומשאירם בלתי מובנים‪ .‬רצה הכתוב להעמידנו על התמיהה ועל האימה‪ ,‬מדוע‬
‫חרב? לשם מה? ורק אז בא הסברו של המלך ‪ :‬פס' ‪ – 25‬לחתוך את הילד‬
‫לשניים‪ .‬הערתי‪ :‬כאן שוב הפסקה‪ :‬המלך מחכה שיביאו לו את החרב‪" .‬המתח‬
‫עולה ומתקרב לשיאו‪ .‬וכאן באה הפקודה לביצוע גזר הדין‪" :‬ויאמר המלך‪ :‬גזרו‬
‫את הילד החי לשנים ותנו את החצי לאחת ואת החצי לאחת" (‪.)25‬‬
‫‪.13‬נקט בתחבולה‪ :‬מבחן החרב‪ :‬התחבולה של שלמה התבססה על‬
‫ההנחה שהאם האמיתית תרחם (תחוס) על בנה ותבקש לוותר עליו‬
‫ובלבד שישאר חי (ובאמת היא נשברה כשהמלך פסק לחתוך את הילד‬
‫לשנים היה זה רגע של תדהמה ושיתוק!)‪ .‬למעשה‪ ,‬שלמה נקט כאן‬
‫במבחן אנושי‪-‬פסיכולוגי‪ ,‬פסק‪-‬הדין הראשוני שלו מעיד על הבנה‬
‫פסיכולוגית עמוקה‪ ,‬שכן הוא צפה בוודאות שהאם האמיתית תגלה רגשי‬
‫רחמים של אם‪ ,‬תוותר על הילוד למען רעותה – ובלבד שלא יומת‪,‬‬
‫ובלבד שיינצלו חייו‪ ,‬תנסה למנוע את הריגת בנה הפעוט (למעשה‪,‬‬
‫הבחינה בה נקט היתה צריכה לגלות למי משתי הנשים לב רחום‪ ,‬לב‬
‫אם)‪ .‬שלמה מוכיח חכמה לא שגרתית שמפתיעה את הקורא‪ .‬למעשה‪,‬‬
‫המשפט מסתיים במהלך מבריק של שלמה המלך‪ .‬כך הצליח שלמה‬
‫לחשוף את האמת‪ .‬שלמה הניח (טמן) למעשה מלכודת לאם הרמאית‪.‬‬
‫הגיע הזמן ל"הצגה" הגדולה‪ .‬שלמה נזקק לתכסיס חכם וערמומי‬
‫ולהפעלת תכסיס שיחשוף את האמת‪ .‬ביצע תרגיל פסיכולוגי‪ .‬הדרך בה‬
‫שלמה הגיע לפסק הדין היא מקורית‪ ,‬מלמדת על חכמתו הייחודית‪,‬‬
‫מדובר במלך חכם ביותר שדן בדרך מקורית ומפתיעה‪ .‬המלך מוכיח‬
‫תבונה בלתי רגילה‪ ,‬ראייה מעמיקה של טבע האדם‪ ,‬של לבה של אמא‬
‫(ולא סתם הרי אנו אומרים כל הזמן את הפתגם‪" :‬אמא יש רק אחת" ‪,‬‬
‫‪-‬לב של אימא)‪ .‬בחכמתו השתמש המלך ב"תרגיל" (מבחן) שהביא את‬
‫הנשים עצמן לחשוף ולגלות את האמת‪ ,‬לפתור את התעלומה‪ .‬מטרת‬
‫המספר להציג בפנינו את חכמתו העמוקה של שלמה‪ ,‬את חוכמת‬
‫השופט המסוגל להבין את המסתתר בנפשו של אדם‪.‬‬
‫‪ -‬מחוברת "מלכים ונביאים" של רכס שחיברו‪ :‬דינה רום ויהודית שורק‪:‬‬
‫"המהלך המבריק של שלמה היה בכך שהוא גרם לצד האשם שדינו להפסיד‪,‬‬
‫כלומר לאישה שהבן החי איננו שלה‪ ,‬לומר דבר שיסגיר אותה כבלתי צודקת"‪...‬‬
‫ובשאלה‪" :‬מומחים משפטיים מציינים בהערכה כי המהלך ששלמה נקט היה‬
‫מבריק‪ .‬על מה מבוססת הערכה זו‪+ .".‬האם האמיתית אמרה דבר שיוכיח כי‬
‫היא צודקת‪.‬‬
‫‪ -‬יש המבקרים את שלמה ואומרים שהוא הימר כאן‪.‬‬

‫תגובת הנשים לפסק‪-‬הדין הראשוני (פסוק ‪)26‬‬

 ‫‪.14‬האם האמיתית חסה על בנה והעדיפה שיהיה לאחרת ובלבד שלא‬
‫ימות (הקרבה)‪ .‬המילים האחרונות שלה הן‪" :‬אל תמיתהו!" היא מגלה‬
‫אהבה אימהית‪ ,‬רצון לטובת הילד והישארותו בחיים‪ ,‬תוך הקרבת נפש‬
‫עילאית‪ .‬לעומתה‪ ,‬פועלת האם המתחזה מתוך קנאה‪ ,‬צרות עין וכוונת‬
‫זדון‪ ,‬היא אכזרית וקשוחת לב‪ .‬היות ובנה מת – לא אכפת לה שגם‬
‫התינוק האחר ימות‪ .‬המילה האחרונה שלה היא‪" :‬גזרו!" זרותה של‬
‫אישה זו ויחסה הבלתי טבעי אל התינוק החי מתבטאים גם בהיעדר‬
‫הזכרתו על‪-‬ידה‪.‬‬
‫מגרסיאל‪" :‬האם החוטפת מתנהגת בחספוס ובגסות‪ .‬אין היא פונה‬
‫תחילה למלך ולפמלייתו בדברי הכנעה ויראה‪ ,‬כמתחייב מן המעמד‪,‬‬
‫אלא היא מתעלמת מנוכחותם ומפנה את תגובתה לתחינת האם‬
‫האמיתית באופן ישיר ליריבתה‪ .‬תגובתה מתמצית בפסוקית קצרה‬
‫וצינית‪ ,‬המכילה חמש מילים בנות הברה אחת ומילה מסיימת בת שתי‬
‫הברות‪" :‬גם לי גם לך לא יהיה!" וכאן היא פונה ברוב חוצפתה לאוחזים‬
‫בחרב ובילד ופוקדת עליהם במילה אחת ויחידה‪" :‬גזורו!" (‪ .)26‬האם‬
‫החוטפת מתנהגת באולם המשפט‪ ,‬כאילו היא בעלת הסמכות לאשר את‬
‫גזר הדין שחרץ המלך ולהורות לאוחזים בילד ובחרב לבצע את גזר‬
‫הדין‪ .‬התנהגותה של החוטפת היא מקרה נדיר ביותר במקרא ובמציאות‬
‫הלא‪-‬ספרותית‪ ,‬בו מרשה לעצמו אדם מדרגה נמוכה לצוות בנוכחותו של‬
‫המלך על עושי דברו של המלך לבצע פקודה כלשהי‪ .‬האפיון הניגודי‬
‫של שתי הנשים בשלב שלפני חתימת המשפט ושינוי גזר הדין מעמיד‬
‫אפוא את האם האמיתית‪ ,‬הכנועה‪ ,‬המנומסת והדואגת עד מאוד לחיי‬
‫בנה‪ ,‬אל מול אישה שכולה‪ ,‬מחוספסת וגסת רוח"‪.‬‬
‫‪-‬מיגאל אריאל‪ :‬האם של הילד המת – לא תבעה את ילדה של השנייה‬
‫מאהבה ומאמהות שנכזבה‪ .‬לא אהבה הניעה אותה‪ ,‬אלא קנאה‪.‬‬
‫משניתנה לה ברירה שלישית ויתרה על בקשתה הראשונה לילד ודרשה‬
‫באכזריות וקשיחות‪" :‬גזורו!"‪...‬כך התגלו מאוויה הכמוסים‪ ,‬כל רצונה‬
‫היה‪" :‬גם לי גם לך לא יהיה"‪ .‬הקנאה הפכה לשנאה מטורפת ולתשוקה‬
‫להרוג את הילד‪ .‬הוא חדל להיות יצור חי‪ ,‬קרן אור‪ ,‬אלא צרה שיש‬
‫לרודפה‪ ,‬להשמידה ולחסלה – "גזורו!"‪.‬‬
‫‪-‬אביגדור הנגמן‪" :‬האישה שאינה האם מתגלה כאן כאישה מרושעת‬
‫אשר אינה מעוניינת בגידול ילד‪ ,‬אלא בכך שגם לחברתה לא יהיה ילד"‪.‬‬
‫‪-‬מדוכדכת מצער‪.‬‬
‫‪-‬דברי הנשים הן בבואה נאמנה לנשמתן‪.‬‬
‫‪ -‬לומר‪ :‬איזה כוח יש ביד הלשון ‪ ,‬לא לחינם אנו משתמשים רבות‬
‫בפתגם שאפילו החיים והמוות ביד הלשון! יש לנו כאן דוגמא לכוח הרב‬
‫שביד הלשון‪ .‬היא חורצת גורלות של בני אדם‪ ,‬לעתים קרובות של בעל‬
‫או בעלת הלשון עצמם‪ .‬ניתוח מושכל של לשון בני אדם הוא פתח‬
‫להכרתם‪( ...‬הערתי‪ :‬האמרה‪" :‬מוות וחיים ביד לשון" היא ממשלי י"ח‬
‫‪( )21‬הערתי‪ :‬חלק מכאן העתקתי מאליה וגילה ליבוביץ‪ ,‬אך הם אמרו‬
‫זאת על הלשון בהקשר אחר)‪.‬‬
‫הערתי‪ :‬לצלם עמ' ‪ 108-111‬מאליעזר חדד‪ ,‬ולהוסיף לכאן‪.‬‬
 ‫‪.14‬כשהתובעת כינתה את הילד החי "בן" הדבר מורה כי התייחסה‬
‫אליו כך‪ ,‬כאל בנה‪ ,‬והייתה מעוניינת לזכות בו בחזרה‪ .‬המספר‬
‫יודע כי ילד זה הוא "בנה" ולכן מכנה אותו כך‪ .‬אולם‪ ,‬כשהאם‬
‫האמיתית נוכחת לדעת שבנה עצמה ובשרה עומד להיחצות‬
‫לשנים ולמות – היא מוותרת עליו לטובת האישה האחרת‪.‬‬
‫הויתור שלה בא לידי ביטוי לא רק בהבעה המפורשת של כוונתה‪,‬‬
‫אלא גם בכינוי שהיא מכנה אותו‪" :‬הילוד החי" (פסוק ‪ .)26‬כינוי‬
‫זה מורה על ויתור מוחלט מצידה על זכותה החוקית על בנה‬
‫(כאילו הוא לא בן שלה יותר)‪.‬‬
‫‪.15‬מזלבסקי‪" :‬בקשתה של האישה מן המלך לחון את בנה ולא‬
‫להמיתו קשורה לא רק בהבעת רצונה למסור את בנה לשכנתה‬
‫בבית‪ ,‬אלא גם וויתור מוחלט מצידה על זכותה החוקית על בנה‪.‬‬
‫דבר זה בא לידי ביטוי בשימוש הנייטרלי בכינוי "הילוד החי"‪.‬‬
‫‪-‬יש מי שטוען הפוך‪" :‬ילוד" זה כמו‪ :‬תינוק‪ ,‬יחס אימהי ביותר‪ ,‬של חמלה‬
‫ועדינות כשמוותרת עליו‪ ,‬נפרדת ממנו‬
‫‪-‬הערתי‪ :‬בשמות ב' ‪ 1-10‬ב"סיפור המקראי" שאלו על הכינויים "בן"‬
‫ו"ילד" שמבטאים שם דרגות שונות של קרבה‪.‬‬
‫השאלה הייתה קודם כך‪ :‬אם האם הראשונה היא האם האמיתית‪ ,‬יש‬
‫לשים לב לתופעה הבאה‪ :‬לאורך כל הסיפור מכונה התינוק בכינוי "בן"‪,‬‬
‫בן שלה (כך על‪-‬ידה בפסוקים ‪ ,22 ,20 ,19‬וכך גם על ידי המספר‬
‫שמציג בפס' ‪ 26‬את הרך הנולד בכינוי‪" :‬בנה")‪ .‬אולם‪ ,‬כשהיא‬
‫מוותרת עליו לטובת האישה האחרת‪ ,‬מכנה אותו אמו בכינוי‪" :‬הילוד‬
‫החי" (פסוק ‪.)26‬‬
‫הסבר על מה מצביעים הכינויים השונים הללו‪.‬‬
‫על קנאה‬
‫היא רצתה שיהיה לה ילד‪ ,‬ואם היא לא יכולה להשיגו – רצתה שאף אחד‬
‫אחר לא ישיגו‪ .‬יש קנאים כאלה גם בחיים‪ ,‬שכ"כ מקנאים במישהו – שרוצים‬
‫שאם להם אין משהו – שגם לו לא יהיה (יופי‪ ,‬חכמה‪ ,‬בגדים יפים וכו'‪ .‬כדאי‬
‫להשתלט על רגש כזה‪ ,‬כי הוא מכוער!‬

‫פסק‪-‬הדין הסופי של המלך (פסוק ‪)27‬‬

‫‪.16‬נראה כי המספר רצה להבדיל בין שני פסקי‪-‬הדין‪.‬‬
‫הסבר אחר של אליעזר חדד‪ :‬המילה "ויען"‬
‫המיוחסת למלך מראה גם היא שדבריו הם תשובה‬
‫ולא אמירה מנותקת‪ .‬בדבריו אל המשרתים עונה‬
‫הוא לפנייתה של האם‪ .‬הוא חוזר על דברי האם‪,‬‬
‫ובכך פוסק את פסק הדין‪(....‬הערתי‪ :‬כנראה לא‬
‫נכון)‪.‬‬
‫‪.17‬אם האמיתית אומרת בפסוק ‪" :26‬תנו לה את הילוד החי‬
‫והמת אל תמיתהו"‪ .‬כשהמלך פוסק את פסק‪-‬הדין (פסוק‬
‫‪ )27‬הוא משתמש בדבריה של אישה זו כדי להצביע עליה‬
‫כעל האם האמיתית‪" :‬תנו לה את הילוד החי והמת לא‬
 ‫תמיתהו"‪( .‬שרגל דני מוסיף ש"אל" הוא לשון בקשה‬
‫ו‪"-‬לא" הוא לשון פסק‪-‬דין‪ ,‬החלטה)‪.‬‬
‫‪-‬מגלי סמו‪" :‬המשפט החוזר הוא‪" :‬תנו לה את הילוד החי והמת אל‬
‫תמיתהו"‪ .‬זה המשפט שאומרת האם האמיתית‪ ,‬המרחמת על בנה‬
‫ומוכנה לתת אותו לאישה שבנה מת‪ ,‬ובלבד שלא יחתכו אותו לשניים‪.‬‬
‫שלמה מזהה אותה כאם האמיתית בגלל רחמיה על בנה‪ ,‬ולכן מורה‬
‫לתת לה את הילד‪ .‬פסיקתו ניתנת באותן מילים ממש כדי לציין מה הביא‬
‫לפסיקתו זו"‪.‬‬
‫‪ -‬עולם התנ"ך‪" :‬בעוד שהאם האמיתית מציעה‪" :‬תנו לה את הילוד החי"‪,‬‬
‫בהתכוונה בכך לאם המתחזה‪ ,‬מפנה שלמה את המשפט הזה כלשונו‬
‫אל האם האמיתית בקבעו‪" :‬היא אמו" (‪.")27‬‬

‫השפעת המשפט על העם (פסוק ‪)28‬‬

‫‪.18‬א‪ .‬לפי פסוק ‪ 28‬משפט שלמה שימש הוכחה לעם‬
‫שהמלך מצטיין בכשרון מיוחד של חוכמה שיפוטית‪,‬‬
‫שמקורה באל‪ .‬הכרתם בחוכמתו זו הביאה את‬
‫הכל לקבל את מרותו‪" :‬וישמעו כל ישראל את‬
‫המשפט אשר שפט המלך ויראו מפני המלך"‪.‬‬
‫השורש "שפט" מהווה מילה מנחה בפסוק‪ .‬החזרה היא במילים‬
‫"המשפט"‪" ,‬שפט"‪" ,‬משפט"‪ ,‬והיא מבליטה את החשיבות המיוחדת של‬
‫מתן חוכמת השיפוט למלך‪ ,‬את העובדה שמקור החוכמה הזו באלוהים‬
‫ואת קבלת המרות של שלמה על‪-‬ידי העם בעקבות זה שהוכיח לכל כי‬
‫ניחן בחוכמה רבת חשיבות זו ‪ .‬כל זה מודגש בפסוק החותם את הפרק‬
‫באמצעות המילה המנחה מהשורש "שפט"‪.‬‬
‫‪ +‬לשון נופל על לשון (משחק מילים)‪ :‬ראו‪ ,‬ויראו‪ :‬הקשר הסיבתי‪ :‬משום‬
‫שראו איך שופט – יראו מפניו (אולי להביא פה פירוש רד"ק)‬
‫‪+‬אולי הגזמה‪" :‬כל ישראל" ‪ ,‬וכן‪" :‬חכמת אלוהים" – ך בעצם אין כאן‬
‫הגזמה‪ ,‬כי זו התגשמות בקשתו מהחצי השני של הפרק‪.‬‬

‫לסיכום‬
‫‪.19‬בסיפור חלום שלמה בגבעון הבטיח ה' להיענות‬
‫לבקשת המלך ולהעניק לו חוכמה שיפוטית‬
‫(פסוקים ‪ .)12-8‬סיפור משפט שלמה מדגים ומוכיח‬
‫כי הבטחתו זו של האל אכן התגשמה‪ .‬לפיכך קיים‬
‫קשר הדוק בין סיפור החלום בגבעון לבין סיפור‬
‫המשפט‪.‬‬
‫‪ .20‬השורש "שפט" הוא שורש מנחה המקשר את סיפור משפט שלמה לסיפור‬
‫הקודם המופיע בפרק ג'‪ .‬בפס' ‪ 9‬ו‪ 11-‬בא השורש בהקשר לבקשת שלמה את‬
‫חכמת השיפוט‪ ,‬ואילו בפסוק ‪ 28‬מבטא השורש מימוש משאלה זו‪ .‬לפיכך‬
‫החזרה על השורש מורה כי בסיפור משפט הנשים התגשמה ההבטחה‬
‫האלוהית שהובאה בסיפור הקודם – להעניק לשלמה חכמת שיפוט אלוהית‪.‬‬
 ‫‪ .21‬שינוי בכינויים נובע מכך שבמעמד בגבעון היה זה אדם שעמד לפני‬
‫אלוהיו ואילו במשפט בגבעון היה זה מלך ששפט את עמו‪( .‬מגרסיאל‪:‬‬
‫"בסיפור השני הוא משמש בפונקציה המלכותית של עשיית משפט"‪ ,‬ולכן‬
‫מכונה "המלך")‪.‬‬

‫סיכום‬

‫הטקסט העוסק במשפט שלמה הוא סיפור המותיר רושם רב‪ .‬מעבר להבנת‬
‫הטקסט עצמו השתדלתי לעסוק באמצעים ספרותיים ששילב המספר בתוכו (כגון‪:‬‬
‫מילים מנחות‪ ,‬שרשרת פעלים‪ ,‬כינויים המורים על יחס וכי"ב)‪ ,‬ובתרומתם לסיפור‪.‬‬
‫שילבתי גם דיון ביצירות אמנות העוסקות בסיפור‪ .‬בשנה הבאה אלמד לראשונה‬
‫טקסט זה‪ ,‬ואני מקווה שהתלמידים יהנו ממנו‪.‬‬

‫ביבליוגרפיה‬

‫עברית‬

‫*אברבנאל‪ ,‬פירוש למל"א ג' ‪ ,28-16‬פירוש לנביאים ראשונים‪ ,‬מהדורה שיצאה‬

‫בירושלים‪.‬‬

‫*איתן אלעד‪ ,‬הפסיכולוגיה של השקר ושיטות לחשיפתו‪ ,‬רמת‪-‬גן‪ ,‬תשס"ו עמ'‬

‫‪.191-159‬‬

‫*אריאל‪ ,‬יגאל‪ .‬מקדש מלך‪ ,‬חיספין‪.1994 ,‬‬

‫* בן מתתיהו‪ ,‬יוסף‪ .‬קדמוניות היהודים‪ ,‬מהדורת אברהם שליט‪ ,‬כרך שני‪ ,‬ספר‬
‫שמיני‪ ,‬שורות ‪.34-26‬‬
‫*גוטמן‪ ,‬יוסף‪" .‬בחינה חדשה לפריסקו של משפט שלמה שבפומפיאה"‪ ,‬ידיעות י"ח‬
‫(תשי"ד)‪ ,‬עמ' ‪.183-176‬‬

‫*גרסיאל‪ ,‬משה‪" .‬שתי אימהות זונות וילד אחד חי – שלוש חידות בסיפור משפט‬
‫שלמה"‪ ,‬בית מקרא ‪( 49‬תשס"ד)‪ ,‬עמ' ‪.53-32‬‬

‫*הנגמן‪ ,‬אביגדור‪" .‬משפט שלמה ודין 'המוציא מחברו'"‪ /‬תגובה למאמרו של אליעזר‬
‫חדד‪ ,‬מגדים ל (תשנ"ט)‪ ,‬עמ'‬

‫*זלבסקי‪ ,‬ש‪ .‬עליית שלמה למלוכה‪ ,‬ירושלים‪ ,1981 ,‬עמ' ‪.206-192‬‬

‫*חדד‪ ,‬אליעזר‪" .‬משפט שלמה"‪ ,‬מגדים כ"ז (תשנ"ז)‪ ,‬עמ' ‪.111-101‬‬

‫*חגי‪ ,‬י‪ .‬מל"א ג'‪ ,‬מלכים ונביאים‪ ,‬ראשון לציון‪ ,‬תשס"ד‪ ,‬עמ' ‪.34-31‬‬

‫*ליבוביץ‪ ,‬אליה וגילה‪" .‬משפט שלמה"‪ ,‬בית מקרא ‪( 35‬תש"ן)‪ ,‬עמ' ‪.244-242‬‬

‫*פרידמן‪ ,‬ד‪ .‬הרצחת וגם ירשת? תל‪-‬אביב‪ ,2000 ,‬עמ' ‪.40-37‬‬

‫*קיל‪ ,‬י‪ .‬פירוש למל"א ג' ‪ ,28-16‬ספר מלכים‪ ,‬ירושלים‪.1989 ,‬‬

‫*רדב"ז (רבי דוד בן זמרא)‪ .‬שו"ת הרדב"ז‪ ,‬חלק שני‪ ,‬מהדורת ורשא תרמ"ב (‬
‫‪ ,)1982‬שאלה ‪ ,)634( 1059‬עמ' ‪.129-128‬‬

‫*רד"ק‪ ,‬רש"י‪ ,‬מלבי"ם‪ .‬מקראות גדולות‪ ,‬מהדורה שהוצאה בירושלים‪.‬‬

‫*רז‪ ,‬ח‪ .‬ספרי מלכים‪ ,‬ירושלים‪ ,1986 ,‬עמ' ‪.23‬‬

‫*רחמן‪ ,‬גדליה ויוספה‪" .‬משפט שלמה" ‪ /‬תגובה למאמרם של אליה וגילה ליבוביץ‪,‬‬
‫בית מקרא ‪( 38‬תשנ"ג)‪ ,‬עמ' ‪.94-91‬‬

‫*שילוח‪ ,‬מ‪" .‬ויאמר‪...‬ויאמר"‪ .‬ספר קורנגרין (כתבי החברה לחקר המקרא‬

‫בישראל)‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,‬תשכ"ד‪.‬‬

‫*ששון‪ ,‬גלעד‪" .‬אי לך ארץ שמלכך נער" ‪ /‬השגות חז"ל על משפטו של שלמה"‪ ,‬בית‬
‫מקרא ‪( 49‬תשס"ד)‪ ,‬עמ' ‪.200-191‬‬

‫אנציקלופדיות‬
‫*אנציקלופדיה עולם התנ"ך ‪ /‬ספר מלכים א'‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,1994 ,‬עמ' ‪.42-41 ,34‬‬
 ‫אנגלית‬

‫‪.Fretheim, T. First and Second Kings, Louisville, 1999‬‬

‫‪.Rice, G. A Commentary on the Book of 1 Kings, Edunburg, 1990‬‬

‫‪Walsh, J. T. BERIT OLAM/ Studies in Hebrew Narrative and Poetry /‬‬

‫‪.1 Kungs, Minnesota' 1996‬‬

‫תעלומה‬

‫מגרסיאל‪" :‬הקורא שרוי בערפל של חוסר ידיעה מוחלט"‪.‬‬

‫‪-‬הערתי‪ :‬במקרה שלנו – התעלומה – של שלמה (וקהל הנוכחים במשפט)‪ ,‬ושל‬
‫הקורא יחדיו‪( .‬ושל הנוכחים במשפט?)‬
‫‪-‬סיפור משפט המלך שלמה בנוי לפי אסטרטגיה המניחה באפילה‪....‬לפנינו מבוי‬
‫משפטי סתום‬
‫‪-‬תעלומה – יוצרת מתח‪+ .‬אתגר וגירוי לקורא ולשומע (מעוררת אותם)‪ ,‬המנסים‬
‫לפתור את התעלומה‪ ,‬החידה‪ ,‬הדבר שנעלם מעיניהם‪ .‬יש כאן מסתורין‪.‬‬
‫התעלומה‪ :‬שלמה‪ ,‬קהל הנוכחים‪ ,‬הקורא‬
‫מי האם האמיתית של התינוק החי‪ ? ,‬או‪ :‬מי משתי הנשים היא האם האמיתית של‬
‫התינוק החי?‬
 ‫פתרון התעלומה‪" :‬היא אמו!" (פס' )‪.‬‬
‫‪-‬מסתורין אופף את המקרה‪.‬‬
‫‪-‬במצב של תעלומה אנו מחפשים רמזים שיעזרו (יסייעו) לנו לפתור את החידה‪,‬‬
‫התעלומה‪ ,‬הקושיה‪.‬‬
‫‪-‬בתחילה‪ ,‬גם התנהגותו של המלך היא תעלומה בעינינו‪ .‬אנו שואלים עצמנו‪ :‬לשם‬
‫מה הוא צריך חרב?! בעת זו אנו המומים‪,‬מוכים בתדהמה‪ ,‬מזועזעים מפקודתו‪,‬‬
‫ויחד עם הקהל של הנוכחים והנשים עינינו נפערות בתימהון ולבנו מוצף באימה‬
‫(הערתי‪ :‬הוספתי לניסוחים מילים שלי) נוכח האלמנט של האלימות שבפקודה‬
‫לבתר את הילד‪ ,‬לבצוע? אותו כחפץ‪ .‬הפקודה הקרה הזו של המלך‪...‬מכה אותנו‬
‫בתדהמה‪ .‬כשאנו שומעים פקודתו להביא את החרב‪ ,‬אין לנו כל מושג לשם מה‬
‫הוא צריך חרב! אנו בשוק! בהלם! קודם היינו עם שלמה‪ ,‬שמענו יחד איתו את‬
‫המקרה הסבוך והמסובך‪ ,‬ועכשיו אנו המומים יחד עם הנשים‪ ,‬המומים מהאלימות‬
‫הנרמזת בפקודה‪ .‬בהתחלה הנשים באו לפני המלך למשפט‪" :‬אז תבאנה שתים‬
‫נשים זונות אל המלך ותעמודנה לפניו" (‪ ,)16‬אח"כ הן התווכחו זו עם זו לפניו‪:‬‬
‫"ותדברנה לפני המלך" (‪ ,)22‬עכשיו החרב הובאה לפניו‪ ,‬תפסה את מקום הנשים‪:‬‬
‫"ויביאו החרב לפני המלך" (‪( .)24‬להביא ציטוטים ומספרי פסוקים)‪ .‬אם הפקודה‬
‫שלו כ"כ מזעזעת אותנו‪ ,‬אנו יכולים לשער איך היא זעזעה את הנשים‪ ,‬או לפחות‬
‫את האם האמיתית‪.‬‬
‫מגרסיאל‪ :‬על הטעיה בסיפורי בלשים (יתאים לי לסרט)‬
‫מגרסיאל‪" :‬המחבר היה יכול לעצב את סיפורו‪ ,‬תוך שימוש באמצעי הטעיה‬
‫וטשטוש‪ ,‬ולכוון את הקוראים אל הפתרון הלא‪-‬נכון‪ .‬דרך זו נפוצה למדי בסיפורי‬
‫בלשים מודרניים‪ ,‬בהם המחבר יוצר ומעודד במתכוון חשדות נגד דמויות שונות‬
‫בסיפור; ורק בסוף העלילה מתברר לקוראים‪ ,‬כי הדמויות החשודות הן נקיות מכל‬
‫עוון; וכנגד זאת‪ ,‬דווקא דמות‪ ,‬שהצטיירה בעלילה כשקטה וסימפטית ולא התעוררו‬
‫כנגדה כל חשדות‪ ,‬היא בסופו של דבר דמות הפושע המבוקש‪ .‬בטכניקה סיפורית‬
‫זו מהתל המחבר בקוראיו‪ ,‬והוא שומר לעצמו עמדת עליונות מול נחיתותם של‬
‫קוראיו‪ ,‬העמלים לפתור את החידה בעזרת רמזים‪ ,‬כביכול‪ ,‬אך מוליכם שולל על‪-‬ידי‬
‫המחבר שטמן להם במכוון פיתיונות מכזיבים"‪.‬‬
‫‪-‬בסרט‪ :‬האישה הראשונה מוצגת כמדוכדכת מצער‪ ,‬כורעת ומתחננת לפני המלך‪.‬‬
‫מדוע נוטה הקורא להאמין לאישה הראשונה‪ ,‬המתלוננת?‬
‫‪ .1‬מגרסיאל‪" :‬המחבר מעניק לאחת מן הנשים להיות המתלוננת והתובעת‪ ,‬והוא‬
‫נותן לה להציג לפני המלך את המקרה על כל פרטיו ובאריכות יחסית‪ .‬בזאת מוקנה‬
‫למתלוננת מעמד של יתרון על פני הנתבעת‪.‬יתרון זה מיוסד על קונבנציה ספרותית‬
‫ופסיכולוגית‪ :‬מי שניתן לו במסגרת טקסט סיפורי (כמו גם במציאות הלא ספרותית)‬
‫זכות הדיבור הראשונה וזמן עודף יחסית‪ ,‬אותם הוא מנצל לתאר את המקרה‬
‫ולפתח את טענותיו בהרחבה ובפירוט‪ ,‬יש לו סיכויים טובים יותר לשכנע את‬
‫הקוראים בצדקת טענותיו‪ .‬נגד זאת‪ ,‬מי שמוקצה לו זכות התגובה‪ ,‬אך מקצצים‬
‫בדבריו ומצמצמים בטיעוניו‪ ,‬בוודאי יימצאו דבריו משכנעים פחות מקודמו‪ .‬המחבר‬
‫המקראי עושה לא אחת שימוש מכוון ומגמתי בהקצאת אורך הדיבור לדוברים‬
‫שונים‪..‬באופן דומה בסיפור משפט הנשים מעניק המחבר למתלוננת‪...‬‬
‫את הזכות לדבר ראשונה‪ :‬המתלוננת היא המציגה לפני המלך (ולפני הקוראים)‬
‫את הרקע ואת האירוע בהרחבה ובפירוט יחסיים‪ ,‬וכך מוקנית‬
‫לה עמדת יתרון בסיסית כבר בשלב מוקדם של התפתחות העלילה‪ .‬אמנם‪,‬‬
 ‫הרחבת הדברים בפי המתלוננת אינה אינדיקטור החלטי לדברי אמת‪ ,‬אך אין‬
‫להתעלם מכך שעצם מתן הבמה למתלוננת לקבוע את מסגרת העלילה ולהציג את‬
‫המקרה לפרטיו יש בו משום צבירת נקודות זכות אצל הקורא למען עניינה של‬
‫המתלוננת"‪.‬‬
‫הערתי‪ :‬ניתנת לה יותר במה‪ ,‬וזה מביא אותנו להזדהות איתה יותר‪.‬‬
‫‪-‬בעולם התנ"ך כתןב שדבריה מפןרטים‪ ,‬והיא מתארת את הדברים באופן לוגי‬
‫ומסודר‪.‬‬
‫‪ .2‬ביטויי הנימוסין שהשתמשה בהם – גם הם מקנים לה נקודות‬
‫אהדה אצל הקוראים‪.‬‬
‫‪ .3‬היא המסכנה‪ ,‬זו שברשותה הילד המת‪ ,‬מציגה שנלקח ממנה – חשים אמפטיה‬
‫יותר לחלש‪ .‬הצגת עוול‪ ,‬קיפוח‪ ,‬חולשה – כל אלה גורמים לנו להתגייס לטובת‬
‫הצד החלש‪ ,‬לחוש אמפטיה כלפיו‪ .‬נרגשים מדבריה‪ ,‬מצליחה לרגש ולהפעים‬
‫אותנו‪ ,‬להרעיד את מיתרי לבנו‪.‬‬
‫* "מקנים לה פעם נוספת נקודות אהדה אצל הקוראים"‪...‬‬

‫התחבולות (טריקים) ששרתו את המספר במטרתו להגביר את התעלומה‬

‫שבסיפור (כינויי הנשים ועוד) – הכל לפי סיכום של ו'ולש (בהמשך – גם‬
‫אחרים)‬
‫מוולש‪ :‬המספר לא נוקב בשמות של אף אחת מן הדמויות‪ :‬כך אנו מנווטים לראות‬
‫בהם אב‪-‬טיפוס?‪" :‬המלך" (בכל סיפור המשפט הוא מכונה כך) ו"זונות" (‪ ,)1‬ולא‬
‫מתייחסים אליהן כאל אינדיבידואלים‪ .‬הנשים‪" :‬האישה האחת" (‪ ,)17‬ו"האישה‬
‫האחרת" (‪ .)22‬בשלב הראשון של המשפט המספר מכנה את הנשים כך‪ ,‬ואיננו‬
‫מגלה לנו מי האם האמיתית ומי הרמאית‪ ,‬המזויפת‪ .‬כך הוא מציב אותנו במצב‬
‫זהה לשלמה‪ .‬אנו שומעים את טענות שתיהן יחד איתו‪ ,‬אנו יודעים מה שהוא יודע‪,‬‬
‫ויש לנו בדיוק אותו בסיס כמו לו – כדי לפתור את התעלומה‪.‬‬
‫המספר כמעט לא אומר דבר‪ .‬בכל הדיאלוגים – אנו שומעים יחד איתו את המקרה‪,‬‬
‫ומסיקים יחד אתו עד כמה אין דרך וודאית לפתור את החידה שמציב המקרה‬
‫(מוזמנים כך לבית המשפט)‪ ,‬אנו מקשיבים לנשים יחד עם המלך‪ ,‬ומסיקים יחד‬
‫אתו שלא ניתן לפתור את הבעיה מדברי הנשים‪ ,‬ולאור הנתונים שבדבריהן‪.‬‬
‫משמעות נכיאזמוס ב"סיבוב השני" של הצגת טענות הנשים (שלב ההתנצחות)‪:‬‬
‫"זוהי מילה שלי כנגד מילה שלך" – אין נתונים שאפשר להכריע על‪-‬פיהם (הערתי‪:‬‬
‫הקורא מחפש רמזים ולא מוצא גם ב"סיבוב הראשון" וגם ב"סיבוב השני" של‬
‫הטענות שלהן)‪ ,‬המשך מו'ולש‪ :‬אין אפשרות להכריע בוודאות שאחת מהן אמינה‪,‬‬
‫אנו נוטים להאמין יותר לאישה הראשונה (מביא סיבות לכך)‪ ,‬אך גם בדבריה יש‬
‫אלמנט מחשיד‪ :‬איך ידעה כיצד מת בנה של יריבתה אם ישנה? משקל שתי‬
‫הטענות זהה‪ ,‬ושלמה ממחיש זאת על‪-‬ידי כך שחוזר בהמשך על טענותיהן בקצרה‬
‫וובניסוח המורה על חוסר האפשרות להכריע בוודאות מי דוברת אמת‪.‬‬
 ‫‪-‬בתחילה‪ ,‬גם התנהגותו של המלך היא תעלומה בעינינו‪ .‬אנו שואלים עצמנו‪:‬‬
‫לשם מה הוא צריך חרב?! בעת זו אנו המומים‪,‬מוכים בתדהמה‪ ,‬מזועזעים‬
‫מפקודתו‪ ,‬ויחד עם הקהל של הנוכחים והנשים עינינו נפערות בתימהון ולבנו‬
‫מוצף באימה (הערתי‪ :‬הוספתי לניסוחים מילים שלי) נוכח האלמנט של‬
‫האלימות שבפקודה לבתר את הילד‪ ,‬לבצוע? אותו כחפץ‪ .‬הפקודה הקרה הזו‬
‫של המלך‪...‬מכה אותנו בתדהמה‪ .‬כשאנו שומעים פקודתו להביא את החרב‪,‬‬
‫אין לנו כל מושג לשם מה הוא צריך חרב! אנו בשוק! בהלם! קודם היינו עם‬
‫שלמה‪ ,‬שמענו יחד איתו את המקרה הסבוך והמסובך‪ ,‬ועכשיו אנו המומים יחד‬
‫עם הנשים‪ ,‬המומים מהאלימות הנרמזת בפקודה‪ .‬בהתחלה הנשים באו לפני‬
‫המלך למשפט‪" :‬אז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך ותעמודנה לפניו" (‪,)16‬‬
‫אח"כ הן התווכחו זו עם זו לפניו‪" :‬ותדברנה לפני המלך" (‪ ,)22‬עכשיו החרב‬
‫הובאה לפניו‪ ,‬תפסה את מקום הנשים‪" :‬ויביאו החרב לפני המלך" (‪.)24‬‬
‫(להביא ציטוטים ומספרי פסוקים)‪ .‬אם הפקודה שלו כ"כ מזעזעת אותנו‪ ,‬אנו‬
‫יכולים לשער איך היא זעזעה את הנשים‪ ,‬או לפחות את האם האמיתית‪.‬‬
‫המילה "לשנים" בפקודתו של המלך היא לכאורה מיותרת‪" :‬גזרו את הילד החי‬
‫לשנים ותנו את החצי לאחת ואת החצי לאחת" (‪ ,)25‬וו'ולש טוען שזה מזכיר‬
‫את טענת האישה הראשונה בפס' ‪ 18‬שרק שתיהן היו בבית‪ :‬את רוצה צדק?‬
‫כל אחת תקבל חצי ילד! רוצה לזעזע את האם האמיתית‪ ,‬כדי שלא תתן שזה‬
‫יקרה‪ ,‬מכיר טבע האדם‪ ,‬טבעה של אם‪ ,‬אם תעשה הכל למען בנה‪ ,‬ובוודאי לא‬
‫תתן שיהרגוהו‪.‬בשלב זה אחת מן האימהות מדברת‪ .‬כאן המספר מתערב ‪,‬‬
‫קוטע את מהלך הסיפור ןמוסיף הערה מטעמו‪ :‬כשהאם האמיתית מתפרצת‬
‫בזעקה הקוראת לא לבתר את הילד‪ ,‬מגלה הוא לנו הקוראים‪ :‬המספר מתערב‬
‫בשלב זה בסיפור ומקדים לדבריה אלה דיווח מטעמו על זהותה הוודאית‪" :‬‬
‫וַתֹאמֶר הָאִשָה אֲשֶר־בְנָה הַחַי‬
‫אֶל־הַמֶלֶךְ‪ ,‬כִי־נִכְמְרו רַחֲמֶיהָ עַל־בְנָה" (‪.)16‬‬
‫ואז מובאים דבריה‪:‬‬
‫"בִי אֲדֹנִי‪ ,‬תְנו־לָה אֶת־הַיָלוד הַחַי‪ ,‬וְהָמֵת אל־‬
‫רגש האהבה האימהי הציף אותה‪...‬‬ ‫תְמִיתֻהו!" (פס' ‪.)16‬‬
‫פתרון התעלומה‪" :‬היא אימו" (‪.)16‬‬
‫בחכמתו השתמש המלך ב"תרגיל" (מבחן) שהביא את הנשים עצמן לחשוף ולגלות‬
‫את האמת‪ ,‬לפתור את התעלומה‪.‬‬
‫‪ :-FRETHEIM‬טוען שזה שאין בסיפור שמות של מקומות ואנשים – זה נובע‬
‫מהאינטרס של המספר לא לספר על אינדיבידואלים‪ ,‬אלא על דמויות שהן אב‪-‬‬
‫טיפוס‪ :‬זונות ומלך – לא להתמקד בזהויות של הנשים‪ ,‬אלא במקרה‪ ,‬ובכך שהוא‬
‫מבליט ומוכיח את חכמתו של שלמה‪.‬‬

‫כאן אחרים ולא רק ו'ולש‪:‬‬

‫יוסף בן מתתיהו (יוספוס)‪ :‬לאחר שמספר מה טענו שתי הנשים בבית המשפט‪,‬‬
‫ומתאר את הקשיים שעוררו דבריהן (הערתי‪ :‬אין עדים‪ +‬טענות סותרות‪ ,‬כל אישה‬
‫הכחישה את דברי "חברתה")‪ ,‬כותב‪" :‬ואיש לא ידע להוציא משפט והכל (עמדו)‬
‫כמו בפני חידה (ונלאו) מלמצוא פיתרון‪ ,‬כי (עיני) רוחם הוכו בסנוורים" (דימוי‬
 ‫למבוכה ולבלבול הרב ששרר בלבבות כולם לנוכח התעלומה‪ .‬כשאנו מסנוורים‬
‫מהשמש איננו יכולים לראות טוב מה עומד מולנו‪ ,‬כך לא הייתה כל אפשרות לראות‬
‫ולהבין מי היא האם האמיתית ומי מכזבת‪ .‬הם היו כאילו בעיוורון‪.‬‬
‫השועל לנסיך הקטן‪ ,‬בספרו של אנטואן דה סנט אכזיפרי‪" :‬אין לראות את‬
‫הדברים אלא בלב בלבד‪ .‬כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין" (לפי תרגום של‬
‫אריה לרנר)‪ ,‬לפי תרגום אחר מצרפתית של אילנה המרמן‪" :‬רק בלב אפשר לראות‬
‫היטב‪ .‬מה שחשוב באמת סמוי מן העין"‪ ,‬כלומר‪ ,‬הכוונה‪ :‬בתחושת הלב‪ ,‬בתחושת‬
‫בטן‪ .‬הרבה דברים בחיים – מגיעים אליהם בתחושת בטן‪ ,‬והם לא נראים על פני‬
‫השטח – הסבר שלי‪.‬‬

‫המתח שעורר עניין החרב‬

‫זלבסקי‪ :‬הצופים במשפט‪ ,‬כמו גם הקוראים‪ ,‬אינם מבינים לשם מה נחוצה פתאום‬
‫למלך הצעיר חרב? המתח עולה ומתקרב לשיאו‪"...‬‬

‫על נאום האישה הראשונה‬

‫ו'ולש‪ :‬בהתחלה אומרת פרטים ששני הצדדים מסכימים עליהם‪ ,‬ואח"כ את גרסתה‬
‫האישית‪.‬‬

‫ההשפעה של פתרון התעלומה ע"י שלמה‬

‫רד"ק‪ :‬בפירושו לפס' ‪" :28‬לפיכך יראו מפניו לעשות דבר רע‪ ,‬ואפילו בסתר‪ ,‬כי ראו‬
‫כי ברוב חכמתו יוציא לאור משפט‪ ,‬כמו שנעשה בזה המשפט"‪.‬‬

‫"ואמתך ישנה" (פס' ‪)20‬‬

‫המילים "ואמתך ישנה" חסרות בתרגום השבעים (בשתי מהדורות‪ :‬בכתב –יד‬
‫ותיקן ובמהדורת הטקסט הלוקיאנית) וכן הן חסרות בתרגום הלטיני הישן‬
‫(=ההיטלה)‬
‫‪-‬ממשה גרסיאל‪ :‬הערה ‪ 31‬עמ' ‪" :42‬בתרגום השבעים נשמטה הודאת המתלוננת‪,‬‬
‫כי ישנה בעת האירועים‪ ,‬אל נכון השמיטו המתרגמים את הודאת האישה "ואמתך‬
‫ישנה"‪ ,‬מכיוון שהם סברו‪ ,‬כי המתלוננת היא האם האמיתית‪ ,‬וביקשו בהשמטה‬
‫ליישב את הסתירה"‪.‬‬
‫‪-‬כנראה המתרגם השמיט מילים אלה‪ ,‬כי כך פתר לעצמו את הקושי שמעלה‬
‫הטקסט‪ :‬איך התובעת ידעה על האופן בו מת התינוק של יריבתה אם ישנה? (אם‬
‫הייתה אחוזה בחבלי שינה)‪.‬כשהוא משמיט מילים אלה – מתבטל הקושי‪ .‬הערתי‪:‬‬
‫קראתי באחד המאמרים – להשלים משם‪.‬‬
‫‪ -‬אגב‪ ,‬באשר לפס' ‪" :22‬וזאת אומרת‪ :‬לא כי‪ ,‬בנך המת ובני המי" (הערתי‪ :‬דברי‬
‫התובעת המתנצחת עם יריבתה)‪ .‬בביבליה היבריקה כתוב‪ :‬יש להשמיט‪ .‬מילים‬
‫אלה חסרות בתרגום השבעים (כ"י ותיקן)‪.‬‬

‫כפל "ותאמר" כשמוצגים דברי האם האמיתית בפס' ‪26‬‬

 ‫כפל "ותאמר" בלי שהדוברת התחלפה‪ .‬זלבסקי מתייחס לכך בעמ' ‪ :50‬א‪ .‬הסבר‬
‫אחד‪ :‬כפל זה בא לבטא את תדהמתה של האם האמיתית למשמע גזר‪-‬הדין‬
‫האכזרי‪(.‬רגע של תדהמה ושיתוק) (כך שילוח‪ ,‬במאמרו‪" :‬ויאמר‪...‬ויאמר")‪.‬‬
‫ב‪ .‬הסבר אחר‪ :‬התערבות המספר בזיהוייה של האישה‪ ,‬החדירה לנפשה והסבר‬
‫מניעיה יצרו משפט מוסגר‪ ,‬ולכן נוצר צורך בחזרה מקשרת‪ ,‬כדי להחזיר את‬
‫הסיפור לאפיקו על‪-‬ידי חזרה מילולית‪ .‬כפל "ותאמר" משרת מטרה זו‪ ,‬והוא מקשר‬
‫בין שני חלקי הדיאלוג‪ ,‬אשר הופרעו על‪-‬ידי התערבות המספר במאמרו המוסגר‪.‬‬
‫(מה שקטע את דבריה זה התערבות המספר‪" :‬ותאמר האישה אשר בנה החי אל‬
‫המלך‪ ,‬כי נכמרו רחמיה על בנה‪ ,‬ותאמר‪ :‬בי אדוני‪ ,‬תנו לה את הילוד החי והמת אל‬
‫תמיתהו!" (‪ 26‬א')‪.‬‬

‫סיפורים מקבילים‬
‫גוטמן יוסף‪ :‬הקבלות למעשה משפט שלמה ידועות היו בעולם הקדמונים‪ .‬מוצאים‬
‫אנו דוגמאות של משפטים דומים בספרויות של סין‪ ,‬הודו וערב‪.‬‬
‫אחד הסיפורים המקבילים‪ :‬מעשה באישה שהניחה את ילדה על שפת הנהר‪ ,‬ושם‬
‫נחטף בידי שדה שטענה שהוא ילדה שלה‪ .‬והנה באו האישה והשדה לפני בודהא‪,‬‬
‫והוא ציווה עליהן שיקרעו את הילד במשיכה‪ ,‬וכל אחת מהן תיטול את חלקה‬
‫שיעלה בידה‪ .‬האם סירבה לקבל את הדין‪ ,‬והאלוהות החזירה לה את הילד‪.‬‬
‫‪ -‬לקרוא גם סיפור עממי סיני בהערה בעמ' האחרון של המאמר של אליעזר חדד‪.‬‬
‫ו'ולש‪ :‬חוקרים מצאו ‪ 22‬גרסאות לסיפור משפט שלמה‪ ,‬מהודו עד מזרח אסיה‪.‬‬
‫עולם התנ"ך‪" :‬בספרות המזרח הרחוק מצויות הקבלות רבות לסיפור המקראי של‬
‫משפט שתי הנשים‪ .‬החוקרים אספו עשרים ושניים סיפורים דומים‪.".‬‬
‫זלבסקי‪" :‬הקבלות לסיפור המקראי של משפט שתי הנשים מצויות בגרסאות שונות‬
‫בספרות המזרח הרחוק‪ :‬הודו‪ ,‬סין‪ ,‬טיבט ועוד‪ ..‬גרסמן אסף ‪ 22‬דוגמאות של‬
‫סיפורים הדומים לסיפור המקראי‪...‬‬

‫שנים אוחזין בטלית‪...‬‬

‫גלעד ששון‪" :‬לפי רבי יהודה‪ ,‬יחסו של שלמה לילד מזכיר את יחסם של חכמים‬
‫לטלית במשנה שבבבא מציעא (א‪ :‬א)‪" :‬שנים אוחזין בטלית‪...‬זה אומר כולה שלי‬
‫וזה אומר כולה שלי‪ .‬זה ישבע שאין לו פחות מחציה וזה ישבע שאין לו פחות‬
‫מחציה ויחלוקו"‪.‬‬
‫אביגדור הנמן‪" :‬משום כך פסק שלמה "יחלוקו" כדין ממון המוטל בספק (בבלי בבא‬
‫מציעא ב ע"א‪-‬ע"ב)"‪.‬‬
‫אליעזר חדד‪" :25" :‬גזרו את הילד החי לשנים ותנו את החצי לאחת ואת החצי‬
‫לאחת"‪ .‬סימטרייה מושלמת‪ .‬כיוון שאין הכרעה והטענות שקולות – "יחלוקו"‪ .‬אין‬
‫המלך מתייחס כלל לתוצאות דבריו‪ ,‬כביכול אין כאן אלא טלית המוטלת בין שניים‪,‬‬
‫שכל אחד אומר "כולה שלי"‪.‬‬
 ‫אישה א' (התובעת)‪:‬‬

‫‪ 17‬וַתֹאמֶר הָאִשָה הָאחַת בִי אֲדֹנִי‪ ,‬אֲנִי וְהָאִשָה‬

‫‪18‬‬
‫הַזֹאת‪ ,‬יֹשְבֹת בְבַיִת אֶחָד; וָאֵלֵד עִמָה בַבָיִת׃‬
‫וַיְהִי בַיום הַשְלִישִי לְלִדְתִי‪ ,‬וַתֵלֶד גַם־הָאִשָה‬
 ‫הַזֹאת; וַאֲנַחְנו יַחְדָו‪ ,‬אֵין־זָר אִתָנו בַבַיִת‪ ,‬זולָתִי‬
‫שְתַיִם־אֲנַחְנו בַבָיִת׃ ‪ 19‬וַיָמָת בֶן־הָאִשָה הַזֹאת‬
‫לָיְלָה; אֲשֶר שָכְבָה עָלָיו׃ ‪ 20‬וַתָקָם בְתוךְ הַלַיְלָה‬
‫וַתִקַח אֶת־בְנִי מֵאֶצְלִי‪ ,‬וַאֲמָתְךָ יְשֵנָה‪,‬‬
‫וַתַשְכִיבֵהו בְחֵיקָה; וְאֶת־בְנָה הַמֵת הִשְכִיבָה‬
‫בְחֵיקִי׃ ‪ 21‬וָאקֻם בַבֹקֶר לְהֵינִיק אֶת־בְנִי וְהִנֵה־מֵת;‬
‫וָאֶתְבונֵן אֵלָיו בַבֹקֶר‪ ,‬וְהִנֵה לֹא־הָיָה בְנִי אֲשֶר‬
‫יָלָדְתִי‪.‬‬

‫האישה המזוהה על‪-‬ידי המספר כאם האמיתית‪:‬‬

‫‪ 26‬בִי אֲדֹנִי‪ ,‬תְנו־לָה אֶת־הַיָלוד הַחַי‪ ,‬וְהָמֵת אל־‬

‫תְמִיתֻהו!‬

‫מדברי אישה א'‬

 ‫‪ 19‬וַיָמָת בֶן־הָאִשָה הַזֹאת לָיְלָה אֲשֶר שָכְבָה‬
‫בְתוךְ הַלַיְלָה‬ ‫‪ 20‬וַתָקָם‬ ‫עָלָיו׃‬
‫וַאֲמָתְךָ יְשֵנָה‪,‬‬ ‫וַתִקַח אֶת־בְנִי מֵאֶצְלִי‪,‬‬
‫הַמֵת‬ ‫וַתַשְכִיבֵהו בְחֵיקָה; וְאֶת־בְנָה‬
‫‪21‬‬
‫הִשְכִיבָה בְחֵיקִי׃‬
‫בַבֹקֶר לְהֵינִיק אֶת־בְנִי‬ ‫וָאקֻם‬
‫וְהִנֵה־מֵת;‬
‫אֵלָיו בַבֹקֶר‬ ‫וָאֶתְבונֵן‬
‫וְהִנֵה לֹא־הָיָה בְנִי אֲשֶר‬
‫יָלָדְתִי‪.‬‬

‫טענות הנשים‬
 ‫אישה א' (התובעת)‪:‬‬
‫‪ 17‬וַתֹאמֶר הָאִשָה הָאחַת בִי אֲדֹנִי‪ ,‬אֲנִי וְהָאִשָה‬
‫הַזֹאת‪ ,‬יֹשְבֹת בְבַיִת‬
‫אֶחָד; וָאֵלֵד עִמָה בַבָיִת׃ ‪ 18‬וַיְהִי בַיום הַשְלִישִי‬
‫לְלִדְתִי‪ ,‬וַתֵלֶד גַם־הָאִשָה הַזֹאת; וַאֲנַחְנו יַחְדָו‪,‬‬
‫‪19‬‬
‫אֵין־זָר אִתָנו בַבַיִת‪ ,‬זולָתִי שְתַיִם־אֲנַחְנו בַבָיִת׃‬
‫וַיָמָת בֶן־הָאִשָה הַזֹאת לָיְלָה; אֲשֶר שָכְבָה עָלָיו׃‬
‫‪ 20‬וַתָקָם בְתוךְ הַלַיְלָה וַתִקַח אֶת־בְנִי מֵאֶצְלִי‪,‬‬
‫וַאֲמָתְךָ יְשֵנָה‪ ,‬וַתַשְכִיבֵהו בְחֵיקָה; וְאֶת־בְנָה‬
‫הַמֵת הִשְכִיבָה בְחֵיקִי׃ ‪ 21‬וָאקֻם בַבֹקֶר לְהֵינִיק‬
‫אֶת־בְנִי וְהִנֵה־מֵת; וָאֶתְבונֵן אֵלָיו בַבֹקֶר‪ ,‬וְהִנֵה‬
‫לֹא־הָיָה בְנִי אֲשֶר יָלָדְתִי‪.‬‬

‫אישה ב' (הנתבעת)‪:‬‬

‫‪a 22‬וַתֹאמֶר הָאִשָה הָאחֶרֶת לֹא כִי‪ ,‬בְנִי הַחַי ובְנֵךְ‬
‫הַמֵת!‬

‫אישה א' (התובעת)‪:‬‬

‫‪ b 22‬וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי‪ ,‬בְנֵךְ הַמֵת ובְנִי הֶחָי!‬
 ‫דברי ג'ים להאק על פסק‪-‬הדין של שלמה‬

‫"אז טוב! זה לא היה הרעיון הכי מטומטם בעולם?‬

‫אתה רק שב ותסתכל בזה רגע אחד‪ .‬הנה הגדם‪ ,‬שם –‬
‫זה אחת מהנשים; פה אתה – זה האישה השנייה; אני‬
‫זה שלורמו; והדולר הזה כאן זה הילד‪ .‬אתן שתיכן‬
‫אומרות שהוא שלכן‪ .‬מה אני עושה? אני מסתובב בין‬
‫השכנים ומברר למי מכן הוא באמת שייך‪ ,‬ומוסר אותו‬
‫לאישה הנכונה‪ ,‬בריא ושלם‪ ,‬כמו שכל אדם מה יש לו‬
‫טיפת שכל היה עושה? לא – אני לוקח וגוזר את השטר‬
‫לשנים‪ ,‬ונותן חצי ממנו לך ואת החצי השני לאישה‬
‫השנייה‪ .‬ככה שלורמו חשב לעשות עם הילד‪ .‬אז עכשיו‬
‫אני רוצה לשאול אותך‪ :‬מה שווה חצי השטר ההוא? –‬
‫לא יכולים לקנות בזה שום דבר‪ .‬ומה שווה חצי ילד?"‬
‫מתוך‪ :‬מארק טוויין‪ ,‬הרפתקאותיו של האקלברי פין (תרגם אהרון‬
‫אמיר)‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,‬תשמ"ז‪ ,‬עמ' ‪.92‬‬

‫הפסיכולוג איתן אלעד מסביר‪...‬‬

‫"תיאור מילולי של ניסיון אמיתי שונה בתוכנו מתיאור‬
‫מילולי של אירוע בדוי‪ .‬תיאור אמיתי מתאפיין‬
‫בעושר של פרטים שאינם מופיעים בתיאור שקרי‪ ,‬הן‬
‫משום שקשה להפיק אמירה שקרית מפורטת‬
‫בפרטים שאינם מצויים בזיכרון‪ ,‬והן משום שפירוט‬
‫יתר מקשה על השקרן לשמור על עקיבות גרסתו‪.‬‬
‫לכן תיאור מפורט יותר מסמן אמינות‪ .‬תיאור ייחשב‬
‫מפורט אם הוא מכיל תיאור מדויק של מקום‪ ,‬תיאור‬
‫חי של הנפשות הפועלות ותיאור כרונולוגי מסודר‪,‬‬
‫שלב אחר שלב‪ ,‬של האירועים"‪.‬‬

‫מתוך‪ :‬איתן אלעד‪ ,‬הפסיכולוגיה של השקר ושיטות‬

‫לחשיפתו‪ ,‬רמת‪-‬גן‪ ,‬תשס"ו‪ ,‬עמ' ‪.175‬‬

 ‫וַתִקַח אֶת־בְנִי‪...‬‬ ‫‪ 20‬וַתָקָם בְתוךְ הַלַיְלָה‬
‫‪21‬‬

‫לְהֵינִיק אֶת־בְנִי‪...‬‬ ‫בַבֹקֶר‬ ‫וָאקֻם‬

‫דברי האם האמיתית‬

‫וְהָמֵת אל־‬ ‫‪...26‬תְנו־לָה אֶת־הַיָלוד הַחַי‪,‬‬
‫תְמִיתֻהו!‬

‫פסק‪ -‬הדין הסופי של המלך‬

‫וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהו!‬ ‫‪...27‬תְנו־לָה אֶת־הַיָלוד הַחַי‪,‬‬
‫הִיא אִמו!‬
‫‪ 28‬וַיִשְמְעו כָל־יִשְרָאֵל‪ ,‬אֶת־הַמִשְפָט אֲשֶר שָפַט‬
‫הַמֶלֶךְ‪,‬‬
‫וַיִרְאו מִפְנֵי הַמֶלֶךְ; כִי רָאו‪ ,‬כִי־חָכְמַת אֱלֹהִים‬
‫בְקִרְבו לַעֲשות מִשְפָט‪.‬‬

‫אֶת־הַיֶלֶד‬
 ‫* מארק טוויין‪ ,‬הרפתקאותיו של האקלברי פין (תרגם אהרון אמיר)‪ ,‬תל‪-‬אביב‪,‬‬
‫תשמ"ז‪ ,‬עמ' ‪.92‬‬

‫* בן מתתיהו‪ ,‬יוסף‪ .‬קדמוניות היהודים‪ ,‬מהדורת אברהם שליט‪ ,‬כרך שני‪ ,‬ספר‬
‫שמיני‪ ,‬שורה ‪.26‬‬

‫*זלבסקי‪ ,‬ש‪ .‬עליית שלמה למלוכה‪ ,‬ירושלים‪ ,1981 ,‬עמ' ‪.202-201‬‬

‫אֶת‪-‬הַיֶלֶד הַחַי‬ ‫אֶת‪-‬הַיֶלֶד הַחַי לִשְנָיִם;‬

‫לִשְנָיִם;‬

‫מתוך‪ :‬איתן אלעד‪ ,‬הפסיכולוגיה של השקר ושיטות‬

‫לחשיפתו‪ ,‬רמת‪-‬גן‪ ,‬תשס"ו‪ ,‬עמ' ‪.175‬‬

‫מתוך‪ :‬איתן אלעד‪ ,‬הפסיכולוגיה של השקר ושיטות לחשיפתו‪ ,‬רמת‪-‬גן‪,‬‬

‫תשס"ו‪ ,‬עמ' ‪.175‬‬

‫תחריט נחושת מאת גוסטב דורה‪.‬‬

‫תחריט נחושת מאת גוסטב דורה‪.‬‬

‫תחריט נחושת מאת גוסטב דורה‪.‬‬

‫תחריט נחושת מאת גוסטב דורה‪.‬‬

 ‫דברי אישה א' (מל"א ג' ‪)21-17‬‬

‫‪ 17‬וַתֹאמֶר הָאִשָה הָאחַת בִי אֲדֹנִי‪ ,‬אֲנִי וְהָאִשָה‬

‫הַזֹאת‪,‬‬
‫יֹשְבֹת בְבַיִת אֶחָד; וָאֵלֵד עִמָה בַבָיִת׃ ‪ 18‬וַיְהִי‬
‫בַיום הַשְלִישִי לְלִדְתִי‪ ,‬וַתֵלֶד גַם־הָאִשָה הַזֹאת;‬
‫וַאֲנַחְנו יַחְדָו‪ ,‬אֵין־זָר אִתָנו בַבַיִת‪ ,‬זולָתִי שְתַיִם־‬
‫אֲנַחְנו בַבָיִת׃ ‪ 19‬וַיָמָת בֶן־הָאִשָה הַזֹאת לָיְלָה;‬
‫אֲשֶר שָכְבָה עָלָיו׃ ‪ 20‬וַתָקָם בְתוךְ הַלַיְלָה וַתִקַח‬
‫אֶת־בְנִי מֵאֶצְלִי‪ ,‬וַאֲמָתְךָ יְשֵנָה‪ ,‬וַתַשְכִיבֵהו‬
‫‪21‬‬
‫בְחֵיקָה; וְאֶת־בְנָה הַמֵת הִשְכִיבָה בְחֵיקִי׃‬
‫וָאקֻם בַבֹקֶר לְהֵינִיק אֶת־בְנִי וְהִנֵה־מֵת; וָאֶתְבונֵן‬
‫אֵלָיו בַבֹקֶר‪ ,‬וְהִנֵה לֹא־הָיָה בְנִי אֲשֶר יָלָדְתִי‪.‬‬
 ‫דברי ג'ים להאק על פסק‪-‬הדין של שלמה‬

‫"אז טוב! זה לא היה הרעיון הכי מטומטם בעולם?‬

‫אתה רק שב ותסתכל בזה רגע אחד‪ .‬הנה הגדם‪ ,‬שם –‬
‫זה אחת מהנשים; פה אתה – זה האישה השנייה; אני‬
‫זה שלורמו; והדולר הזה כאן זה הילד‪ .‬אתן שתיכן‬
‫אומרות שהוא שלכן‪ .‬מה אני עושה? אני מסתובב בין‬
‫השכנים ומברר למי מכן הוא באמת שייך‪ ,‬ומוסר אותו‬
‫לאישה הנכונה‪ ,‬בריא ושלם‪ ,‬כמו שכל אדם מה יש לו‬
‫טיפת שכל היה עושה? לא – אני לוקח וגוזר את השטר‬
‫לשנים‪ ,‬ונותן חצי ממנו לך ואת החצי השני לאישה‬
‫השנייה‪ .‬ככה שלורמו חשב לעשות עם הילד‪ .‬אז עכשיו‬
‫אני רוצה לשאול אותך‪ :‬מה שווה חצי השטר ההוא? –‬
‫לא יכולים לקנות בזה שום דבר‪ .‬ומה שווה חצי ילד?"‬
‫מתוך‪ :‬מארק טוויין‪ ,‬הרפתקאותיו של האקלברי פין (תרגם אהרון‬
‫אמיר)‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,‬תשמ"ז‪ ,‬עמ' ‪.92‬‬
 ‫השורש "קום" כמילה מנחה בסיפור‬

‫וַתִקַח אֶת־בְנִי‪...‬‬ ‫‪ 20‬וַתָקָם בְתוךְ הַלַיְלָה‬

‫‪21‬‬

‫לְהֵינִיק אֶת־בְנִי‪...‬‬ ‫בַבֹקֶר‬ ‫וָאקֻם‬

 ‫דברי האם האמיתית‬
‫וְהָמֵת אַל־‬ ‫‪...26‬תְנו־לָהּ אֶת־הַיָלוד הַחַי‪,‬‬
‫תְמִיתֻהו!‬

‫פסק‪ -‬הדין הסופי של המלך‬

‫‪...27‬תְנו־לָהּ אֶת־הַיָלוד הַחַי‪ ,‬וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהו!‬
‫הִיא אִמו!‬
 ‫השפעת המשפט על העם‬

‫‪ 28‬וַיִשְמְעו כָל־יִשְרָאֵל‪ ,‬אֶת־הַמִשְפָּט אֲשֶר שָפַט‬

‫הַמֶלֶךְ‪,‬‬
‫וַיִרְאו מִפְנֵי הַמֶלֶךְ; כִי רָאו‪ ,‬כִי־חָכְמַת אֱלֹהִים‬
‫בְקִרְבו לַעֲשות מִשְפָט‪.‬‬
 ‫דברי אישה א' (מל"א ג' ‪)21-17‬‬

‫‪ 17‬וַתֹאמֶר הָאִשָה הָאחַת בִי אֲדֹנִי‪ ,‬אֲנִי וְהָאִשָה‬

‫הַזֹאת‪,‬‬
‫יֹשְבֹת בְבַיִת אֶחָד; וָאֵלֵד עִמָה בַבָיִת׃ ‪ 18‬וַיְהִי‬
‫בַיום הַשְלִישִי לְלִדְתִי‪ ,‬וַתֵלֶד גַם־הָאִשָה הַזֹאת;‬
‫וַאֲנַחְנו יַחְדָו‪ ,‬אֵין־זָר אִתָנו בַבַיִת‪ ,‬זולָתִי שְתַיִם־‬
‫אֲנַחְנו בַבָיִת׃ ‪ 19‬וַיָמָת בֶן־הָאִשָה הַזֹאת לָיְלָה;‬
‫אֲשֶר שָכְבָה עָלָיו׃ ‪ 20‬וַתָקָם בְתוךְ הַלַיְלָה וַתִקַח‬
‫אֶת־בְנִי מֵאֶצְלִי‪ ,‬וַאֲמָתְךָ יְשֵנָה‪ ,‬וַתַשְכִיבֵהו‬
‫‪21‬‬
‫בְחֵיקָה; וְאֶת־בְנָה הַמֵת הִשְכִיבָה בְחֵיקִי׃‬
‫וָאקֻם בַבֹקֶר לְהֵינִיק אֶת־בְנִי וְהִנֵה־מֵת; וָאֶתְבונֵן‬
‫אֵלָיו בַבֹקֶר‪ ,‬וְהִנֵה לֹא־הָיָה בְנִי אֲשֶר יָלָדְתִי‪.‬‬
 ‫דברי אישה א' (מל"א ג' ‪)21-17‬‬

‫‪ 17‬וַתֹאמֶר הָאִשָה הָאחַת בִי אֲדֹנִי‪ ,‬אֲנִי וְהָאִשָה‬

‫הַזֹאת‪,‬‬
‫יֹשְבֹת בְבַיִת אֶחָד; וָאֵלֵד עִמָה בַבָיִת׃ ‪ 18‬וַיְהִי‬
‫בַיום הַשְלִישִי לְלִדְתִי‪ ,‬וַתֵלֶד גַם־הָאִשָה הַזֹאת;‬
‫וַאֲנַחְנו יַחְדָו‪ ,‬אֵין־זָר אִתָנו בַבַיִת‪ ,‬זולָתִי שְתַיִם־‬
‫אֲנַחְנו בַבָיִת׃ ‪ 19‬וַיָמָת בֶן־הָאִשָה הַזֹאת לָיְלָה;‬
‫אֲשֶר שָכְבָה עָלָיו׃ ‪ 20‬וַתָקָם בְתוךְ הַלַיְלָה וַתִקַח‬
‫אֶת־בְנִי מֵאֶצְלִי‪ ,‬וַאֲמָתְךָ יְשֵנָה‪ ,‬וַתַשְכִיבֵהו‬
‫‪21‬‬
‫בְחֵיקָה; וְאֶת־בְנָה הַמֵת הִשְכִיבָה בְחֵיקִי׃‬
‫וָאקֻם בַבֹקֶר לְהֵינִיק אֶת־בְנִי וְהִנֵה־מֵת; וָאֶתְבונֵן‬
‫אֵלָיו בַבֹקֶר‪ ,‬וְהִנֵה לֹא־הָיָה בְנִי אֲשֶר יָלָדְתִי‪.‬‬
 ‫דברי אישה א' (מל"א ג' ‪)21-17‬‬

‫‪ 17‬וַתֹאמֶר הָאִשָה הָאחַת בִי אֲדֹנִי‪ ,‬אֲנִי וְהָאִשָה‬

‫הַזֹאת‪,‬‬
‫יֹשְבֹת בְבַיִת אֶחָד; וָאֵלֵד עִמָה בַבָיִת׃ ‪ 18‬וַיְהִי‬
‫בַיום הַשְלִישִי לְלִדְתִי‪ ,‬וַתֵלֶד גַם־הָאִשָה הַזֹאת;‬
‫וַאֲנַחְנו יַחְדָו‪ ,‬אֵין־זָר אִתָנו בַבַיִת‪ ,‬זולָתִי שְתַיִם־‬
‫אֲנַחְנו בַבָיִת׃ ‪ 19‬וַיָמָת בֶן־הָאִשָה הַזֹאת לָיְלָה;‬
‫אֲשֶר שָכְבָה עָלָיו׃ ‪ 20‬וַתָקָם בְתוךְ הַלַיְלָה וַתִקַח‬
‫אֶת־בְנִי מֵאֶצְלִי‪ ,‬וַאֲמָתְךָ יְשֵנָה‪ ,‬וַתַשְכִיבֵהו‬
‫‪21‬‬
‫בְחֵיקָה; וְאֶת־בְנָה הַמֵת הִשְכִיבָה בְחֵיקִי׃‬
‫וָאקֻם בַבֹקֶר לְהֵינִיק אֶת־בְנִי וְהִנֵה־מֵת; וָאֶתְבונֵן‬
‫אֵלָיו בַבֹקֶר‪ ,‬וְהִנֵה לֹא־הָיָה בְנִי אֲשֶר יָלָדְתִי‪.‬‬
 ‫טענות הנשים (מל"א ג' ‪)22‬‬

‫אישה ב' (הנתבעת)‪:‬‬

‫‪a 22‬וַתֹאמֶר הָאִשָה הָאחֶרֶת לֹא כִי‪ ,‬בְנִי הַחַי ובְנֵךְ‬
‫הַמֵת!‬

‫אישה א' (התובעת)‪:‬‬

‫‪ b 22‬וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי‪ ,‬בְנֵךְ הַמֵת ובְנִי הֶחָי!‬
 ‫טענות הנשים (מל"א ג' ‪)22-17‬‬

‫אישה א' (התובעת)‪:‬‬

‫‪ 17‬וַתֹאמֶר הָאִשָה הָאחַת בִי אֲדֹנִי‪ ,‬אֲנִי וְהָאִשָה‬
‫הַזֹאת‪ ,‬יֹשְבֹת בְבַיִת‬
‫אֶחָד; וָאֵלֵד עִמָה בַבָיִת׃ ‪ 18‬וַיְהִי בַיום הַשְלִישִי‬
‫לְלִדְתִי‪ ,‬וַתֵלֶד גַם־הָאִשָה הַזֹאת; וַאֲנַחְנו יַחְדָו‪,‬‬
‫‪19‬‬
‫אֵין־זָר אִתָנו בַבַיִת‪ ,‬זולָתִי שְתַיִם־אֲנַחְנו בַבָיִת׃‬
‫וַיָמָת בֶן־הָאִשָה הַזֹאת לָיְלָה; אֲשֶר שָכְבָה עָלָיו׃‬
‫‪ 20‬וַתָקָם בְתוךְ הַלַיְלָה וַתִקַח אֶת־בְנִי מֵאֶצְלִי‪,‬‬
‫וַאֲמָתְךָ יְשֵנָה‪ ,‬וַתַשְכִיבֵהו בְחֵיקָה; וְאֶת־בְנָה‬
‫הַמֵת הִשְכִיבָה בְחֵיקִי׃ ‪ 21‬וָאקֻם בַבֹקֶר לְהֵינִיק‬
‫אֶת־בְנִי וְהִנֵה־מֵת; וָאֶתְבונֵן אֵלָיו בַבֹקֶר‪ ,‬וְהִנֵה‬
‫לֹא־הָיָה בְנִי אֲשֶר יָלָדְתִי׃‬

‫אישה ב' (הנתבעת)‪:‬‬

‫‪a 22‬וַתֹאמֶר הָאִשָה הָאחֶרֶת לֹא כִי‪ ,‬בְנִי הַחַי ובְנֵךְ‬
‫הַמֵת!‬
 ‫אישה א' (התובעת)‪:‬‬
‫‪ b 22‬וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי‪ ,‬בְנֵךְ הַמֵת ובְנִי הֶחָי!‬

‫פסק הדין הראשון (מל"א ג' ‪)25-23‬‬

‫‪ 23‬וַיֹאמֶר הַמֶלֶךְ‪ ,‬זֹאת אֹמֶרֶת‪ ,‬זֶה־בְנִי הַחַי ובְנֵךְ‬
‫‪24‬‬
‫הַמֵת; וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי‪ ,‬בְנֵךְ הַמֵת ובְנִי הֶחָי׃‬
‫וַיֹאמֶר הַמֶלֶךְ קְחו לִי־חָרֶב; וַיָבִאו הַחֶרֶב לִפְנֵי‬
‫הַמֶלֶךְ׃ ‪ 25‬וַיֹאמֶר הַמֶלֶךְ‪ ,‬גִזְרו אֶת־הַיֶלֶד הַחַי‬
‫לִשְנָיִם; ותְנו אֶת־הַחֲצִי לְאחַת‪ ,‬וְאֶת־הַחֲצִי‬
‫לְאֶחָת!‬
 ‫פסק הדין הראשון (מל"א ג' ‪)25-23‬‬
‫‪ 23‬וַיֹאמֶר הַמֶלֶךְ‪ ,‬זֹאת אֹמֶרֶת‪ ,‬זֶה־בְנִי הַחַי ובְנֵךְ‬
‫הַמֵת; וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי‪ ,‬בְנֵךְ הַמֵת ובְנִי הֶחָי׃‬
‫‪ 24‬וַיֹאמֶר הַמֶלֶךְ קְחו לִי־חָרֶב; וַיָבִאו הַחֶרֶב לִפְנֵי‬
‫הַמֶלֶךְ׃‬
‫‪ 25‬וַיֹאמֶר הַמֶלֶךְ‪ ,‬גִזְרו אֶת־הַיֶלֶד הַחַי לִשְנָיִם;‬
‫ותְנו אֶת־הַחֲצִי לְאחַת‪ ,‬וְאֶת־הַחֲצִי לְאֶחָת!‬
 ‫איך מכנה המספר את שתי הנשים?‬

‫‪...16‬שְתַיִם נָשִים זֹנות‪...‬‬

‫‪ 17‬וַתֹאמֶר הָאִשָה הָאחַת‪...‬‬

‫‪ 22‬וַתֹאמֶר הָאִשָה הָאחֶרֶת לֹא כִי‪ ,‬בְנִי הַחַי ובְנֵךְ‬

‫הַמֵת‪ ,‬וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי‪ ,‬בְנֵךְ הַמֵת ובְנִי הֶחָי!‬

‫‪ 26‬וַתֹאמֶר הָאִשָה אֲשֶר־בְנָה הַחַי אֶל־הַמֶלֶךְ‪ ,‬כִי־‬

‫נִכְמְרו רַחֲמֶיהָ עַל־בְנָה‪ ,‬וַתֹאמֶר בִי אֲדֹנִי‪ ,‬תְנו־לָה‬
 ‫אֶת־הַיָלוד הַחַי‪ ,‬וְהָמֵת אל־תְמִיתֻהו; וְזֹאת‬
‫אֹמֶרֶת‪ ,‬גַם־לִי גַם־לָךְ לֹא יִהְיֶה גְזֹרו!‬

‫הפסיכולוג איתן אלעד מסביר‪...‬‬

‫"תיאור מילולי של ניסיון אמיתי שונה בתוכנו מתיאור‬

‫מילולי של אירוע בדוי‪ .‬תיאור אמיתי מתאפיין‬
‫בעושר של פרטים שאינם מופיעים בתיאור שקרי‪ ,‬הן‬
‫משום שקשה להפיק אמירה שקרית מפורטת‬
‫בפרטים שאינם מצויים בזיכרון‪ ,‬והן משום שפירוט‬
‫יתר מקשה על השקרן לשמור על עקיבות גרסתו‪.‬‬
‫לכן תיאור מפורט יותר מסמן אמינות‪ .‬תיאור ייחשב‬
‫מפורט אם הוא מכיל תיאור מדויק של מקום‪ ,‬תיאור‬
‫חי של הנפשות הפועלות ותיאור כרונולוגי מסודר‪,‬‬
‫שלב אחר שלב‪ ,‬של האירועים"‪.‬‬
 ‫מתוך‪ :‬איתן אלעד‪ ,‬הפסיכולוגיה של השקר ושיטות‬

‫לחשיפתו‪ ,‬רמת‪-‬גן‪ ,‬תשס"ו‪ ,‬עמ' ‪.175‬‬

‫‪.‬‬

‫טענות הנשים (מל"א ג' ‪)22-17‬‬

‫אישה א' (התובעת)‪:‬‬

‫‪ 17‬וַתֹאמֶר הָאִשָה הָאחַת בִי אֲדֹנִי‪ ,‬אֲנִי וְהָאִשָה‬
‫הַזֹאת‪ ,‬יֹשְבֹת בְבַיִת‬
‫אֶחָד; וָאֵלֵד עִמָה בַבָיִת׃ ‪ 18‬וַיְהִי בַיום הַשְלִישִי‬
‫לְלִדְתִי‪ ,‬וַתֵלֶד גַם־הָאִשָה הַזֹאת; וַאֲנַחְנו יַחְדָו‪,‬‬
‫‪19‬‬
‫אֵין־זָר אִתָנו בַבַיִת‪ ,‬זולָתִי שְתַיִם־אֲנַחְנו בַבָיִת׃‬
‫וַיָמָת בֶן־הָאִשָה הַזֹאת לָיְלָה; אֲשֶר שָכְבָה עָלָיו׃‬
‫‪ 20‬וַתָקָם בְתוךְ הַלַיְלָה וַתִקַח אֶת־בְנִי מֵאֶצְלִי‪,‬‬
‫וַאֲמָתְךָ יְשֵנָה‪ ,‬וַתַשְכִיבֵהו בְחֵיקָה; וְאֶת־בְנָה‬
‫הַמֵת הִשְכִיבָה בְחֵיקִי׃ ‪ 21‬וָאקֻם בַבֹקֶר לְהֵינִיק‬
 ‫אֶת־בְנִי וְהִנֵה־מֵת; וָאֶתְבונֵן אֵלָיו בַבֹקֶר‪ ,‬וְהִנֵה‬
‫לֹא־הָיָה בְנִי אֲשֶר יָלָדְתִי׃‬

‫אישה ב' (הנתבעת)‪:‬‬

‫‪a 22‬וַתֹאמֶר הָאִשָה הָאחֶרֶת לֹא כִי‪ ,‬בְנִי הַחַי ובְנֵךְ‬
‫הַמֵת!‬

‫אישה א' (התובעת)‪:‬‬

‫‪ b 22‬וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי‪ ,‬בְנֵךְ הַמֵת ובְנִי הֶחָי!‬

‫טענות הנשים (מל"א ג' ‪)22-17‬‬

‫אישה א' (התובעת)‪:‬‬

‫‪ 17‬וַתֹאמֶר הָאִשָה הָאחַת בִי אֲדֹנִי‪ ,‬אֲנִי וְהָאִשָה‬
‫הַזֹאת‪ ,‬יֹשְבֹת בְבַיִת‬
‫אֶחָד; וָאֵלֵד עִמָה בַבָיִת׃ ‪ 18‬וַיְהִי בַיום הַשְלִישִי‬
‫לְלִדְתִי‪ ,‬וַתֵלֶד גַם־הָאִשָה הַזֹאת; וַאֲנַחְנו יַחְדָו‪,‬‬
‫‪19‬‬
‫אֵין־זָר אִתָנו בַבַיִת‪ ,‬זולָתִי שְתַיִם־אֲנַחְנו בַבָיִת׃‬
‫וַיָמָת בֶן־הָאִשָה הַזֹאת לָיְלָה; אֲשֶר שָכְבָה עָלָיו׃‬
‫‪ 20‬וַתָקָם בְתוךְ הַלַיְלָה וַתִקַח אֶת־בְנִי מֵאֶצְלִי‪,‬‬
‫וַאֲמָתְךָ יְשֵנָה‪ ,‬וַתַשְכִיבֵהו בְחֵיקָה; וְאֶת־בְנָה‬
 ‫הַמֵת הִשְכִיבָה בְחֵיקִי׃ ‪ 21‬וָאקֻם בַבֹקֶר לְהֵינִיק‬
‫אֶת־בְנִי וְהִנֵה־מֵת; וָאֶתְבונֵן אֵלָיו בַבֹקֶר‪ ,‬וְהִנֵה‬
‫לֹא־הָיָה בְנִי אֲשֶר יָלָדְתִי׃‬

‫אישה ב' (הנתבעת)‪:‬‬

‫‪a 22‬וַתֹאמֶר הָאִשָה הָאחֶרֶת לֹא כִי‪ ,‬בְנִי הַחַי ובְנֵךְ‬
‫הַמֵת!‬

‫אישה א' (התובעת)‪:‬‬

‫‪ b 22‬וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי‪ ,‬בְנֵךְ הַמֵת ובְנִי הֶחָי!‬

‫פסק הדין הראשון (מל"א ג' ‪)25-23‬‬

‫‪ 23‬וַיֹאמֶר הַמֶלֶךְ‪ ,‬זֹאת אֹמֶרֶת‪ ,‬זֶה־בְנִי הַחַי ובְנֵךְ‬
‫‪24‬‬
‫הַמֵת; וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי‪ ,‬בְנֵךְ הַמֵת ובְנִי הֶחָי׃‬
‫וַיֹאמֶר הַמֶלֶךְ קְחו לִי־חָרֶב; וַיָבִאו הַחֶרֶב לִפְנֵי‬
‫הַמֶלֶךְ׃ ‪ 25‬וַיֹאמֶר הַמֶלֶךְ‪ ,‬גִזְרו אֶת־הַיֶלֶד הַחַי‬
‫לִשְנָיִם; ותְנו אֶת־הַחֲצִי לְאחַת‪ ,‬וְאֶת־הַחֲצִי‬
‫לְאֶחָת!‬
 ‫פסק הדין הראשון (מל"א ג' ‪)25-23‬‬
‫‪ 23‬וַיֹאמֶר הַמֶלֶךְ‪ ,‬זֹאת אֹמֶרֶת‪ ,‬זֶה־בְנִי הַחַי ובְנֵךְ‬
‫הַמֵת; וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי‪ ,‬בְנֵךְ הַמֵת ובְנִי הֶחָי׃‬
‫‪ 24‬וַיֹאמֶר הַמֶלֶךְ קְחו לִי־חָרֶב; וַיָבִאו הַחֶרֶב לִפְנֵי‬
‫הַמֶלֶךְ׃‬
‫‪ 25‬וַיֹאמֶר הַמֶלֶךְ‪ ,‬גִזְרו אֶת־הַיֶלֶד הַחַי לִשְנָיִם;‬
‫ותְנו אֶת־הַחֲצִי לְאחַת‪ ,‬וְאֶת־הַחֲצִי לְאֶחָת!‬

‫איך מכנה המספר את שתי הנשים?‬

‫‪...16‬שְתַיִם נָשִים זֹנות‪...‬‬

‫‪ 17‬וַתֹאמֶר הָאִשָה הָאחַת‪...‬‬

 ‫‪ 22‬וַתֹאמֶר הָאִשָה הָאחֶרֶת לֹא כִי‪ ,‬בְנִי הַחַי ובְנֵךְ‬
‫הַמֵת‪ ,‬וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי‪ ,‬בְנֵךְ הַמֵת ובְנִי הֶחָי!‬

‫‪ 26‬וַתֹאמֶר הָאִשָה אֲשֶר־בְנָה הַחַי אֶל־הַמֶלֶךְ‪ ,‬כִי־‬

‫נִכְמְרו רַחֲמֶיהָ עַל־בְנָה‪ ,‬וַתֹאמֶר בִי אֲדֹנִי‪ ,‬תְנו־לָה‬
‫אֶת־הַיָלוד הַחַי‪ ,‬וְהָמֵת אל־תְמִיתֻהו; וְזֹאת‬
‫אֹמֶרֶת‪ ,‬גַם־לִי גַם־לָךְ לֹא יִהְיֶה גְזֹרו!‬