‫תוכן עניינים‬

‫‪5‬‬ ‫‪ I‬תורת החבורות‬

‫‪5‬‬ ‫מושגים בסיסיים ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1‬‬
‫‪9‬‬ ‫דוגמאות לחבורות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.1‬‬
‫‪10‬‬ ‫חבורת התמורות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.1.1‬‬
‫‪11‬‬ ‫החבורה הדיהדרלית ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . Dn‬‬ ‫‪1.1.2‬‬
‫‪11‬‬ ‫חבורות מטריצות והחבורות הקלאסיות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.1.3‬‬
‫‪13‬‬ ‫מכפלה ישרה ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.1.4‬‬
‫‪13‬‬ ‫איזומורפיזם של חבורות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.2‬‬
‫‪14‬‬ ‫חבורות סופיות ולוח הכפל שלהן ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.3‬‬
‫‪17‬‬ ‫קבוצות יוצרים ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.4‬‬
‫‪19‬‬ ‫חבורות צקליות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.4.1‬‬
‫‪25‬‬ ‫גרף קיילי ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.4.2‬‬
‫‪26‬‬ ‫חבורת האוטומורפיזמים ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.5‬‬
‫‪28‬‬ ‫מחלקות של תת־חבורות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.6‬‬
‫‪32‬‬ ‫משפט לגרנז' ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.6.1‬‬
‫‪34‬‬ ‫תת־חבורה נורמלית ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.7‬‬
‫‪37‬‬ ‫פעולה של חבורה על קבוצה ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪2‬‬
‫‪44‬‬ ‫‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫משפט מסלול־מייצב‬ ‫‪2.1‬‬
‫‪46‬‬ ‫מחלקות צמידות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪2.2‬‬
‫‪49‬‬ ‫המשמר )נורמליזטור( של תת־חבורה ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪2.3‬‬
‫‪50‬‬ ‫משפט קושי ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪2.4‬‬
‫‪51‬‬ ‫הומומורפיזמים וחבורות מנה ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪3‬‬
‫‪51‬‬ ‫הומומורפיזם של חבורות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪3.1‬‬
‫‪56‬‬ ‫חבורות מנה ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪3.2‬‬
‫‪60‬‬ ‫משפטי האיזומורפיזם ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪3.3‬‬
‫‪61‬‬ ‫משפט האיזומורפיזם ה־‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . I‬‬ ‫‪3.3.1‬‬
‫‪62‬‬ ‫משפט ההתאמה ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪3.3.2‬‬
‫‪65‬‬ ‫משפט האיזומורפיזם ה־‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . III‬‬ ‫‪3.3.3‬‬
‫‪66‬‬ ‫משפט האיזומורפיזם ה־‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . II‬‬ ‫‪3.3.4‬‬
‫‪68‬‬ ‫חבורות פשוטות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪3.4‬‬
‫‪68‬‬ ‫עוד על מכפלה ישרה ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪3.5‬‬
‫‪72‬‬ ‫חבורות תמורות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪4‬‬
‫‪72‬‬ ‫תמורות בכתיב מחזורים ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪4.1‬‬
‫‪75‬‬ ‫מחלקות הצמידות של ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . Sn‬‬ ‫‪4.2‬‬
‫‪76‬‬ ‫סימן של תמורה ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪4.3‬‬
‫‪80‬‬ ‫פשטות ‪ An‬בעבור ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . n ≥ 5‬‬ ‫‪4.4‬‬
‫‪84‬‬ ‫חבורות ‪ p‬ומשפטי סילו ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪5‬‬
‫‪84‬‬ ‫חבורות־‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . p‬‬ ‫‪5.1‬‬
‫‪86‬‬ ‫משפטי סילו ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪5.2‬‬

‫‪1‬‬
‫‪90‬‬ ‫חבורות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . p · q‬‬ ‫‪5.2.1‬‬
‫‪92‬‬ ‫‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫סדרות נורמליות וסדרות הרכב‬ ‫‪6‬‬
‫‪92‬‬ ‫סדרות הרכב ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪6.1‬‬
‫‪94‬‬ ‫משפט ז'ורדן־הולדר ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪6.2‬‬
‫‪99‬‬ ‫משפט המיון של החבורות הפשוטות הסופיות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪6.2.1‬‬
‫חבורות פתירות ‪100 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪6.3‬‬
‫‪101‬‬ ‫החבורה הנגזרת ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪6.3.1‬‬
‫‪103‬‬ ‫הסדרה הנגזרת ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪6.3.2‬‬
‫‪104‬‬ ‫קריטריון נוסף לפתירות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪6.3.3‬‬
‫‪107‬‬ ‫דוגמא‪ :‬כל החבורות מסדר > ‪ 60‬הן פתירות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪6.3.4‬‬
‫חבורות נילפוטנטיות וסדרות מרכזיות ‪109 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪6.4‬‬
‫‪112‬‬ ‫תורת המבנה של חבורות אבליות נוצרות סופית ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪7‬‬
‫חבורות אבליות חופשיות ‪113 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪7.1‬‬
‫חבורות אבליות נוצרות סופית ‪117 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪7.2‬‬
‫‪122‬‬ ‫מילה על חבורות חופשיות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪8‬‬
‫יוצרים ויחסים ‪127 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪8.1‬‬

‫‪130‬‬ ‫‪ II‬תורת החוגים‬

‫‪130‬‬ ‫‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫חוגים‪ :‬מושגי יסוד‬ ‫‪9‬‬
‫הגדרה ודוגמאות ‪130 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪9.1‬‬
‫הומומורפיזמים של חוגים ‪137 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪9.2‬‬
‫אידאלים ‪139 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪9.3‬‬
‫חוגי מנה ‪143 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪9.4‬‬
‫משפטי האיזומורפיזמים לחוגים ‪145 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪9.5‬‬
‫‪148‬‬ ‫חוגים קומוטטיביים ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪10‬‬
‫תחום שלמות ושדה שברים ‪148 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪10.1‬‬
‫אידאלים מקסימליים ‪151 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪10.2‬‬
‫אידאלים ראשוניים ‪153 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪10.3‬‬
‫‪153 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫תחום אוקלידי‬ ‫‪10.4‬‬
‫תחום ראשי ‪158 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪10.5‬‬
‫תחום פריקות חד־ערכית ‪160 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪10.6‬‬
‫מבוא לשדות סופיים ‪165 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪10.7‬‬
‫קריטריונים לאי־פריקות של פולינומים ‪168 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪10.8‬‬
‫‪172‬‬ ‫מודולים ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪11‬‬

‫‪173‬‬ ‫‪ III‬תורת השדות ותורת גלואה‬

‫‪173‬‬ ‫הרחבת שדות‪ :‬מושגים בסיסיים ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪12‬‬
‫השדה ‪173 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪12.1‬‬
‫הרחבת שדות ‪175 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪12.2‬‬
‫הרחבות אלגבריות ‪177 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪12.3‬‬

‫‪2‬‬
‫שדות סגורים אלגברית ‪183 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪12.4‬‬
‫משפט על אודות החבורה הכפלית של שדה ‪187 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪12.5‬‬
‫‪189‬‬ ‫בניות בסרגל ובמחוגה ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪13‬‬
‫בניות בסיסיות ‪189 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪13.1‬‬
‫בניות בסרגל ובמחוגה בשפה אלגברית ‪194 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪13.2‬‬
‫‪200‬‬ ‫מבוא לתורת גלואה ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪14‬‬
‫חבורת האוטומורפיזמים של שדה ‪200 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪14.1‬‬
‫חבורת האוטומורפיזמים של הרחבת שדות ‪201 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪14.2‬‬
‫‪202‬‬ ‫חבורת האוטומורפיזמים של הרחבות אלגבריות פשוטות ‪. . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪14.2.1‬‬
‫‪204‬‬ ‫חבורת האוטומורפיזמים של הרחבות צקלוטומיות ‪. . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪14.2.2‬‬
‫שדה פיצול של פולינום ‪206 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪14.3‬‬
‫התאמת גלואה ‪208 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪14.4‬‬
‫‪213‬‬ ‫ספרביליות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪15‬‬
‫פולינומים ספרביליים והרחבות ספרביליות ‪213 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪15.1‬‬
‫הרחבת שיכונים של שדות ‪217 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪15.2‬‬
‫‪221‬‬ ‫נורמליות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪16‬‬
‫הרחבות נורמליות ‪221 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪16.1‬‬
‫הרחבות גלואה ‪223 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪16.2‬‬
‫עוד על שדות פיצול ‪224 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪16.3‬‬
‫‪226‬‬ ‫המשפט היסודי של תורת גלואה ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪17‬‬
‫קריטריון נוסף להרחבת גלואה סופית ‪226 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪17.1‬‬
‫המשפט היסודי ‪228 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪17.2‬‬
‫‪234‬‬ ‫מסקנות מתורת גלואה ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪18‬‬
‫שדות סופיים ‪234 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪18.1‬‬
‫פולינומים צקלוטומיים ומצולעים משוכללים ‪237 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪18.2‬‬
‫הרחבות פשוטות ומשפט האיבר הפרימיטיבי ‪242 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪18.3‬‬
‫המשפט היסודי של האלגברה ‪243 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪18.4‬‬
‫‪246‬‬ ‫פתרון פולינומים באמצעות רדיקלים ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪19‬‬
‫הרחבות רדיקליות־פשוטות ‪248 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪19.1‬‬
‫הרחבות רדיקליות וחבורות גלואה פתירות ‪251 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪19.2‬‬
‫פולינום בלתי פתיר מעל ‪254 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . Q‬‬ ‫‪19.3‬‬
‫המשוואה הפולינומיאלית הכללית ‪256 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪19.4‬‬
‫‪259‬‬ ‫הנוסחה הכללית למשוואה ריבועית ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪19.4.1‬‬
‫‪260‬‬ ‫הנוסחה הכללית למשוואה מעוקבת ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪19.4.2‬‬
‫‪263‬‬ ‫עוד על פולינומים סימטריים ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪19.4.3‬‬
‫חבורות גלואה של פולינומים ממעלה ≥ ‪ 4‬מעל ‪265 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . Q‬‬ ‫‪19.5‬‬
‫רדיקלים בשדות ממציין ראשוני ‪269 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪19.6‬‬
‫‪272‬‬ ‫דרגת הטרנסצנדנטיות של הרחבה ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪20‬‬
‫‪276‬‬ ‫הלמה של צורן ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫א'‬
‫‪276‬‬ ‫הוכחה אנליטית למשפט היסודי של האלגברה ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫ב'‬

‫‪3‬‬
 ‫הקדמה‬
‫האלגברה המודרנית )כפי שהתפתחה בראשית המאה ה־‪ (20‬שואפת לכנס תחת קורת־גג אחת דוגמאות שונות בעלות‬
‫סממנים דומים‪ ,‬לזקק את המשותף להן באמצעות אקסיומות המגדירות מבנה אלגברי‪ ,‬ולהוכיח משפטים כלליים על‬
‫אותו מבנה‪ ,‬שיהיו ישימים בכל אחת מהדוגמאות‪ .‬בקורסים באלגברה לינארית למדנו על שדות ועל מרחבים וקטוריים‪.‬‬
‫ראינו כיצד תובנות מאנליזה וקטורית ב־ ‪ R2‬או ב־ ‪ R3‬ניתנות להכללה גם למרחבים וקטוריים מעל שדות סופיים‪ ,‬או‬
‫למרחבים אינסוף־ממדיים‪.‬‬
‫בחלק הראשון של הספר נעסוק במושג החבורה‪ ,‬שהוא מושג מרכזי ברבים מענפי המתמטיקה והמדע בכלל‪ .‬אי‬
‫אפשר להתקדם היום בתורת המספרים‪ ,‬בפיזיקה של אנרגיות גבוהות או בקריסטלוגרפיה בלי תורת החבורות‪ .‬תורת‬
‫החבורות התבררה ככל־כך מרכזית לענפי הגאומטריה השונים‪ ,‬עד שפליקס קליין ניסה להעמיד עליה את כל יסודות‬
‫הגאומטריה ב"תכנית ארלנגן" )‪ (Erlangen‬שפרסם בשנת ‪.1872‬‬
‫בחלקו השני של הספר נכיר מושגים נוספים ־ חוגים ומודולים ־ שגם להם תפקיד מרכזי ברוב תחומי המתמטיקה‪.‬‬
‫לכל אורך הדרך‪ ,‬דוגמאות ומקרים פרטיים יהוו חלק חשוב מפיתוח התורה‪ .‬מעבר לעניין שיש ביישומים של המשפטים‬
‫הכלליים במקרים פרטיים‪ ,‬יש בדוגמאות אלו כדי לעורר שאלות חדשות ולכוון את התפתחות המקצוע‪.‬‬
‫???? חסר‪ :‬המשך ההקדמה שיתאים לחלק השני ????‬
‫???? תודות‪ :‬אורי פרזנצ'בסקי‪ ,‬אבינעם מן‪ ,‬יונתן הרפז‪ ,‬ספי לדקני‪ ,‬יונתן יהלום )מצא טעויות(‪ ,‬ענר שלו‪???? ...‬‬
‫???? חלק מהנושאים מכוסים על־ידי תרגילים בלבד )מכפלה חצי ישרה‪ ,‬נילפוטנטיות(‬
‫???? אנחנו ממליצים להשאיר חלק מן הנושאים לתרגולים )למשל‪ ,‬חלקים מפרק ‪(19‬‬

‫‪4‬‬
 ‫חלק ‪I‬‬

‫תורת החבורות‬
‫מושגים בסיסיים‬ ‫‪1‬‬
‫הגדרה ‪ 1.1‬תהא ‪ A‬קבוצה‪ .‬פעולה בינארית על ‪ A‬היא פונקציה מהמכפלה הקרטזית ‪ A × A‬אל ‪ ,A‬כלומר פונקציה‬ ‫פעולה בינארית‬
‫המתאימה לכל זוג סדור של איברים מ־‪ A‬איבר חדש מ־‪.A‬‬
‫נהוג לסמן את הפעולה הבינארית ב־·‪ ,◦ ,‬או ∗‪ ,‬ולפעמים ב־‪.+‬‬

‫דוגמאות‬
‫‪1‬‬
‫‪:(x, y) 7→ x ◦ y‬‬ ‫בכל אחת מהדוגמאות הבאות נתונה קבוצה ‪ G‬ופעולה בינארית ‪G × G → G‬‬

‫הפעולה הבינארית ‪x ◦ y‬‬ ‫הקבוצה ‪G‬‬

‫חיבור‬ ‫‪Z‬‬ ‫)‪(1‬‬

‫כפל‬ ‫}‪R∗ = R − {0‬‬ ‫)‪(2‬‬

‫חיבור מודולו ‪n‬‬ ‫}‪Zn = {0, 1, . . . , n − 1‬‬ ‫)‪(3‬‬

‫כפל מטריצות‬ ‫המטריצות הממשיות ההפיכות ‪2 × 2‬‬ ‫)‪(4‬‬

‫הרכבת תמורות‬ ‫תמורות של }‪{1, 2, 3‬‬ ‫)‪(5‬‬

‫הרכבת תנועות‬ ‫תנועות קשיחות של דף משבצות אינסופי המעבירות אותו לעצמו‬ ‫)‪(6‬‬

‫הרכבת סיבובים‬ ‫סיבובים של הספירה ברדיוס ‪ 1‬במרחב‬ ‫)‪(7‬‬

‫הרכבת תנועות‬ ‫תנועות קשיחות של הקוביה המעבירות אותה לעצמה‬ ‫)‪(8‬‬

‫בדוגמאות )‪(5‬־)‪ (8‬הפעולה הבינארית ‪ x ◦ y‬היא הרכבה של טרנספורמציות מטיפוס מסוים )תמורות‪ ,‬תנועות קשיחות‪,‬‬
‫סיבובים(‪ .‬הכלל הוא "בצע קודם את ‪ y‬ואחר־כך את ‪ ,"x‬ויש לבדוק ש־‪ x ◦ y‬גם היא טרנספורמציה מאותו טיפוס‪.‬‬
‫דוגמאות )‪(6‬־)‪ (8‬באות מתחום הגאומטריה‪ ,‬ודורשות מעט הסברים‪ .‬תנועה קשיחה של המישור‪ ,‬למשל‪ ,‬היא‬
‫טרנספורמציה של המישור לעצמו המשמרת אורכים וזוויות‪ ,‬למשל‪ :‬הזזה‪ ,‬סיבוב סביב נקודה כלשהי או שיקוף בציר‬
‫כלשהו‪ .‬האם תוכלו לחשוב על תנועות קשיחות משלושת הסוגים הללו המעבירות את השריג של דף המשבצות לעצמו?‬
‫באשר לדוגמא )‪ ,(6‬הספירה מרדיוס ‪ 1‬במרחב היא‬

‫‪.S 2 = (x, y, z)  x2 + y 2 + z 2 = 1 ⊂ R3‬‬

‫‬ ‫‬ ‫ ‬

‫ניתן לתאר סיבובים של הספירה בשני אופנים‪ .‬באופן הקלאסי‪ ,‬סיבוב מוגדר באמצעות ציר סיבוב‪ :‬ישר שעובר דרך‬
‫הראשית‪ ,‬ומסומן על־ידי ‪ ,0 6= v ∈ R3‬וכן זווית סיבוב שמוגדרת על־ידי )‪ .θ ∈ [0, 2π‬הסיבוב מוגדר על־ידי "כלל היד‬
‫הימנית"‪ :‬אם בוהן יד ימין מצביעה בכיוון הווקטור ‪ ,v‬כל נקודה של הספירה נעה על־פני מעגל הניצב ל־‪ ,v‬בזווית ‪θ‬‬
‫ובכיוון האצבעות‪.‬‬
‫‪1‬כאשר מדובר על פונקציה כלשהי‪ ,‬נהוג להשתמש בסימון "→‪ "7‬כדי לתאר את הפונקציה על־ידי פעולתה על איבר במקור‪ .‬למשל‪ ,‬הסימון‬
‫‪ (x, y) 7→ x ◦ y‬פירושו שכל איבר )‪ (x, y‬במקור‪ ,‬המכפלה הקרטזית ‪ ,G × G‬עובר לאיבר ‪ x ◦ y‬בתמונה‪.G ,‬‬

‫‪5‬‬
 ‫‪v‬‬

‫‪θ‬‬

‫במתמטיקה מודרנית יותר מתארים סיבוב של הספירה כטרנספורמציה לינארית אורתוגונלית ‪ 2‬ב־ ‪ R3‬עם דטרמיננטה‬
‫‪ .1‬קבוצה זו של טרנספורמציות מסומנת ‪ .SO (3) 3‬ואכן אלו אותם מושגים‪:‬‬ ‫)‪SO (3‬‬

‫טרנספורמציה לינארית של ‪ R3‬היא סיבוב במובן הקלאסי‪ ,‬כלומר סיבוב סביב ציר‪ ,‬אם ורק אם היא‬ ‫‪4‬‬
‫משפט ‪1.2‬‬
‫אורתוגונלית עם דטרמיננטה ‪.1‬‬

‫העובדה שהרכבה של שני סיבובים )סביב צירים שונים!( גם היא סיבוב‪ ,‬אינה שקופה כלל ועיקר‪ ,‬והוכחה ישירה‬
‫שלה אינה פשוטה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬העובדה שהרכבת שתי טרנספורמציות אורתוגונליות עם דטרמיננטה ‪ 1‬גם היא‬
‫טרנספורמציה ב־)‪ SO (3‬היא עובדה קלה‪ :‬אם ‪ A‬ו־‪ B‬שתי מטריצות אורתוגונליות ‪ 3 × 3‬מעל ‪ ,R‬כלומר מתקיים‬
‫‪ ,BB t = I, AAt = I‬אז‪:‬‬

‫‪, (AB)(AB)t = ABB t At = AIAt = AAt = I‬‬

‫כלומר‪ ,‬גם ‪ AB‬אורתוגונלית‪ .‬בנוסף אם )‪ ,A, B ∈ SO (3‬אזי‬

‫‪. det (AB) = det (A) · det (B) = 1 · 1 = 1‬‬

‫משפט ‪ 1.2‬מאפשר לתרגם שאלה גאומטרית על הרכבת תנועות לשאלה אלגברית על כפל מטריצות‪ .‬דוגמא זאת‬
‫ממחישה את התועלת שבהפעלת כלים מן האלגברה המודרנית‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 1.1‬בכל אחת מהדוגמאות )‪(4‬־)‪ (6‬הוכיחו שהאוסף ‪ G‬סגור תחת הפעולה שהוגדרה‪ :‬כלומר‪ ,‬אם ‪ x, y ∈ G‬אז‬
‫גם ‪.x ◦ y ∈ G‬‬

‫לדוגמאות )‪(1‬־)‪ (8‬יש מן המשותף‪:‬‬

‫• בכולן הפעולה הבינארית שהוגדרה אסוציאטיבית‪ ,‬כלומר מקיימת שלכל ‪x, y, z ∈ G‬‬

‫‪.x ◦ (y ◦ z) = (x ◦ y) ◦ z‬‬

‫• בכולן ישנו ב־‪ G‬איבר מיוחד‪ ,‬שיסומן ‪ ,e‬המקיים לכל ‪x ∈ G‬‬

‫‪.x ◦ e = e ◦ x = x‬‬

‫‪2‬נזכיר שטרנספורמציה לינארית נקראת אורתוגונלית אם המטריצה ‪ A‬המתארת אותה בבסיס הסטנדרטי מקיימת ‪.AAt = I‬‬
‫‪3‬האותיות ‪ SO‬הן ראשי התיבות של ‪ ,Special Orthogonal‬כלומר טרנספורמציות לינאריות מיוחדות )דהיינו‪ ,‬עם דטרמיננטה ‪ (1‬ואורתוגונליות‪.‬‬
‫הספרה ‪ 3‬מציינת שאלו טרנספורמציות לינאריות על המרחב התלת ממדי‪.‬‬
‫‪4‬משפט זה מוכח לרוב בפרק על מכפלה פנימית באלגברה לינארית‪ .‬לא נביא הוכחה שלו כאן‪.‬‬

‫‪6‬‬
 ‫• בכולן יש לכל ‪ x ∈ G‬איבר הפכי יחיד‪ ,‬שיסומן לרוב ‪ ,x−1‬המקיים‬

‫‪.x ◦ x−1 = x−1 ◦ x = e‬‬

‫תרגיל ‪ 1.2‬בכל אחת מהדוגמאות )‪(1‬־)‪ (8‬מצאו את האיבר המיוחד ‪ .e‬בנוסף‪ ,‬מצאו איבר ‪ x ∈ G‬השונה מ־‪ e‬ואת‬
‫ההפכי שלו‪.‬‬

‫בדוגמאות )‪(1‬־)‪ (3‬הפעולה שהוגדרה חילופית )קומוטטיבית(‪ :‬לכל ‪ .x ◦ y = y ◦ x ,x, y ∈ G‬אולם בדוגמאות )‪(4‬־)‪(8‬‬ ‫חילופית‬ ‫פעולה‬
‫הפעולה אינה חילופית‪.‬‬ ‫)קומוטטיבית(‬

‫תרגיל ‪ 1.3‬בכל אחת מהדוגמאות )‪(4‬־)‪ (8‬מצאו ‪ x, y ∈ G‬שבעבורם ‪.x ◦ y 6= y ◦ x‬‬

‫לדוגמאות )‪(1‬־)‪ (8‬יש תכונות דומות‪ ,‬על אף שהן מגיעות מענפים שונים של המתמטיקה‪ .‬מתוך שאיפה לזקק מהן את‬
‫המשותף אנו מגיעים למושג החבורה‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 1.3‬חבורה היא קבוצה ‪ G‬ביחד עם פעולה בינארית ◦ על ‪ G‬המקיימות את האקסיומות הבאות‪:‬‬ ‫חבורה‬
‫‪.x ◦ (y ◦ z) = (x ◦ y) ◦ z‬‬ ‫)‪ (i‬אסוציאטיביות )חוק הקיבוץ(‪ :‬לכל ‪x, y, z ∈ G‬‬
‫‪.x ◦ e = e ◦ x = x‬‬ ‫קיים איבר ‪ e ∈ G‬כך שלכל ‪x ∈ G‬‬ ‫)‪ (ii‬קיום איבר יחידה‪:‬‬
‫‪.x ◦ y = y ◦ x = e‬‬ ‫לכל ‪ x ∈ G‬קיים ‪ y ∈ G‬כך ש־‬ ‫)‪ (iii‬קיום הפכי‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 1.4‬החבורה ‪ G‬נקראת אבלית )קומוטטיבית‪ ,‬חילופית( אם בנוסף מתקיים גם‪:‬‬ ‫חבורה אבלית‬
‫‪.x ◦ y = y ◦ x‬‬ ‫לכל ‪x, y ∈ G‬‬ ‫)‪ (iv‬חילופיות )קומוטטיביות(‪:‬‬

‫להלן נשמיט לעתים את הסימן ◦ ונכתוב ‪ xy‬בעבור ‪.x ◦ y‬‬

‫הערה ‪ 1.5‬לעתים מציינים בהגדרת המושג חבורה גם את אקסיומת "הסגירות"‪ ,‬שלפיה ‪ x ◦ y ∈ G‬לכל ‪.x, y ∈ G‬‬
‫אולם בהגדרה שלנו אקסיומה זו נובעת מהגדרתה של ◦ כפעולה בינארית‬

‫‪.◦ : G × G → G‬‬

‫למה ‪1.6‬‬

‫‪ .1‬איבר היחידה של חבורה הוא יחיד‪.‬‬

‫‪ .2‬ההפכי של כל איבר הוא יחיד‪ .‬נהוג לסמן את ההפכי של ‪ x ∈ G‬בסימון ‪.x−1‬‬ ‫‪x−1‬‬

‫‪ .3‬כלל הצמצום‪ :‬מתוך ‪ xa = ya‬נובע ‪.x = y‬‬ ‫כלל הצמצום‬

‫מתוך ‪ ax = ay‬נובע ‪.x = y‬‬

‫‪7‬‬
 ‫‪
−1‬‬
‫‪. x−1‬‬ ‫‪= x .4‬‬
‫‪−1‬‬
‫)‪.(xy‬‬ ‫‪= y −1 x−1 .5‬‬

‫‪ .6‬לכל ‪ a, b ∈ G‬קיימים ‪ x, y ∈ G‬כך ש־‪ ax = b‬ו־‪.ya = b‬‬

‫הוכחה‪:‬‬

‫‪ .1‬נניח כי ‪ e1 , e2 ∈ G‬שניהם איברי יחידה בחבורה‪ .‬לפי ההגדרה‪ ,‬מתקיים אז ‪.e1 = e1 e2 = e2‬‬

‫‪ .2‬נניח כי הן ‪ y‬והן ‪ z‬הפכיים של ‪ .x‬נקבל כי‬

‫‪.y = ey = (zx) y = z (xy) = ze = z‬‬

‫‪ .3‬אם ‪ ,xa = ya‬אזי‬

‫‪.x = x(aa−1 ) = (xa)a−1 = (ya) a−1 = y aa−1 = y‬‬

‫
‬

‫הוכחה דומה מראה כי אם ‪ ax = ay‬אזי ‪.x = y‬‬

‫‪ .4‬לפי ההגדרה של ‪ x−1‬מתקיים‬

‫‪, xx−1 = x−1 x = e‬‬

‫‪
−1‬‬
‫‪. x−1‬‬ ‫אך מכך נובע כי ‪ x‬הוא ההפכי של ‪ .x−1‬כאמור‪ ,‬ההפכי הוא יחיד ומסומן‬

‫‪ .5‬שוויון זה נובע מכך ש־‬

‫‪, (xy) y −1 x−1 = (xy) y −1 x−1 = x yy −1 x−1 = (xe) x−1 = xx−1 = e‬‬
‫
‬ ‫
‬ ‫

‬

‫וכן‬

‫= )‪. y −1 x−1 (xy‬‬ ‫‪y −1 x−1 x y = y −1 x−1 x y = y −1 e y = y −1 y = e‬‬

‫
‬ ‫

‬ ‫

‬ ‫
‬

‫‪ .6‬ניקח ‪ x = a−1 b‬ואז‪ ,‬אכן‬

‫‪.ax = a a−1 b = aa−1 b = eb = b‬‬

‫
‬ ‫
‬

‫באופן דומה‪ ,‬בעבור ‪ y = ba−1‬מתקיים ‪.ya = b‬‬

‫הערה ‪ 1.7‬כפל באיבר של החבורה‪ ,‬מימין או משמאל‪ ,‬מגדיר תמורה על איברי החבורה‪ .‬כלומר‪ ,‬אם ‪ a ∈ G‬אזי‬
‫הפונקציות ‪ f1 , f2 : G → G‬המוגדרות על־ידי ‪ f1 (g) = ga‬ו־‪ f2 (g) = ag‬הן פונקציות חח"ע ועל‪ .‬החח"ע נובעת‬
‫מכלל הצמצום‪ ,‬והיות הפונקציות על נובעת מקיום פתרון למשוואות ‪ ga = b‬ו־‪ ag = b‬לכל ‪) a, b ∈ G‬סעיף ‪ 6‬של למה‬
‫‪.(1.6‬‬

‫‪8‬‬
‫‪ .1‬הוכיחו כי בהגדרת המושג חבורה ניתן להחליף את האקסיומה השלישית‪ ,‬זו של קיום הפכי‪ ,‬באקסיומה‬ ‫תרגיל ‪1.4‬‬
‫החלשה יותר של קיום הפכי משמאל‪ .‬כלומר‪ ,‬מספיק לדרוש כי לכל ‪ x ∈ G‬קיים ‪ y ∈ G‬כך ש־‪.xy = e‬‬

‫‪ .2‬באופן דומה‪ ,‬הוכיחו כי ניתן להחליף את האקסיומה השניה )קיום איבר יחידה( באקסיומה החלשה יותר של‬
‫קיום יחידה מימין‪ .‬כלומר‪ ,‬מספיק לדרוש כי קיים ‪ e ∈ G‬כך שלכל ‪) .x ◦ e = x x ∈ G‬הניחו כאן כי האקסיומה‬
‫השלישית כן נתונה במלואה‪ :‬לכל איבר קיים הפכי דו־צדדי‪(.‬‬

‫‪ .3‬הראו כי לעומת שני הסעיפים הקודמים‪ ,‬לא ניתן להחליש את שתי האקסיומות‪ ,‬השניה והשלישית‪ ,‬בו זמנית‬
‫באופן המצוין‪ .‬כלומר‪ ,‬קבוצה ‪ A‬עם פעולה בינארית אסוציאטיבית שבה יש יחידה ימנית ולכל איבר יש הפכי‬
‫משמאל‪ ,‬היא לאו דווקא חבורה‪.‬‬
‫הדרכה‪ :‬התבוננו בקבוצה ‪ A‬עם פעולה ◦ המקיימת ‪ a ◦ b = a‬לכל ‪.a, b ∈ A‬‬

‫הערה ‪ 1.8‬אם ‪ G‬אבלית‪ ,‬נוהגים לסמן את פעולת החבורה גם בסימון ‪ ,+‬ואז את איבר היחידה ‪ e‬מסמנים ‪ ,0‬ואת‬
‫‪ x−1‬מסמנים ‪ .−x‬אם ‪ G‬אינה אבלית‪ ,‬לא נהוג להשתמש בסימון החיבורי לפעולת החבורה‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 1.9‬תת־קבוצה )קבוצה חלקית( ‪ H ⊆ G‬תקרא תת־חבורה )או חבורה חלקית( אם היא חבורה ביחס לפעולה‬ ‫תת־חבורה‬
‫‪−1‬‬
‫‪ .x‬אם ‪ H‬תת־חבורה של ‪ G‬נסמן‬ ‫הבינארית של ‪ ,G‬כלומר ‪ e ∈ H‬ולכל ‪ x ◦ y ∈ H x, y ∈ H‬וכן ‪∈ H‬‬ ‫‪H≤G‬‬

‫‪.H ≤ G‬‬

‫תרגיל ‪1.5‬‬

‫‪ .1‬הראו כי אם ‪ H‬עומדת בתנאי ההגדרה אז היא אמנם חבורה‪.‬‬

‫‪ .2‬הוכיחו כי אם ‪ H‬תת קבוצה לא ריקה של ‪ G‬שמקיימת שלכל ‪ x, y ∈ G‬גם ‪ xy −1 ∈ G‬אז ‪.H ≤ G‬‬

‫דוגמאות לחבורות‬ ‫‪1.1‬‬

‫‪ .1‬החבורה הטריביאלית‪e ◦ e = e ,G = {e} :‬‬

‫‪ .2‬חבורת השלמים ביחס לחיבור‪ G = Z :‬עם ‪) x ◦ y = x + y‬ו־‪(e = 0‬‬

‫‪ .3‬החבורה החיבורית של השדה ‪) x ◦ y = x + y ,G = F :F‬ואז ‪.(x−1 = −x ,e = 0‬‬

‫בהמשך הספר נעסוק בשדות באופן מעמיק ורחב יותר‪ .‬כרגע נזכיר רק כמה שדות המוכרים לנו כבר‪:‬‬

‫• שדה המספרים הרציונליים המסומן ‪Q‬‬

‫• שדה המספרים הממשיים המסומן ‪R‬‬
‫• שדה המספרים המרוכבים המסומן ‪C‬‬

‫‪9‬‬
‫• לכל מספר ראשוני ‪ ,p‬הקבוצה }‪ Zp = {0, 1, . . . , p − 1‬עם פעולות החיבור והכפל מודולו ‪ p‬מהווה שדה‪.‬‬
‫על מנת להדגיש כי זהו שדה נהוג לסמנו גם כ־ ‪.Fp‬‬ ‫‪Fp‬‬

‫‪ .4‬החבורה הכפלית של השדה ‪) x ◦ y = x · y ,G = F ∗ = F − {0} :F‬ואז ‪ e = 1‬וההפכי של ‪ x‬הוא ההפכי‬

‫בשדה ‪(x−1‬‬

‫‪ .5‬מרחב וקטורי ‪ V‬מעל שדה ‪ F‬עם חיבור וקטורים כפעולה בינארית )מה היחידה? ומה ההפכי של ‪(?v ∈ V‬‬

‫תרגיל ‪ 1.6‬האם החבורה הכפלית של שדה ‪ F‬היא תת־חבורה של החבורה החיבורית שלו?‬

‫החבורות בדוגמאות )‪(1‬־)‪ (5‬הן חבורות אבליות‪ .‬שימו לב ש־‪ Z‬היא תת־חבורה של ‪ ,R‬ו־‪ R‬היא תת־חבורה של ‪R2‬‬
‫אם‪ ,‬למשל‪ ,‬אנחנו מזהים את ‪ R‬עם ציר ה־‪ x‬במישור‪ .‬דוגמאות אלה מראות שתת־חבורה של מרחב וקטורי )או שדה(‬
‫אינה בהכרח תת־מרחב וקטורי )או תת־שדה(‪.‬‬

‫תרגיל ‪1.7‬‬

‫‪ .1‬הראו כי אם ‪ H ≤ G‬ו־‪ K ≤ H‬אז ‪.K ≤ G‬‬

‫‪ .2‬הראו כי אם ‪ H ≤ G‬ו־‪ K ≤ G‬אז ‪.H ∩ K ≤ G‬‬

‫‪ .3‬מהן כל תת־החבורות של ‪ ?Z‬מהי ‪?3Z ∩ 5Z‬‬

‫נעבור כעת לדוגמאות של חבורות לא אבליות‪:‬‬

‫חבורת התמורות‬ ‫‪1.1.1‬‬

‫‪ .6‬תהי ‪ X‬קבוצה‪ .‬תמורה )או פרמוטציה( על ‪ X‬היא פונקציה חד־חד־ערכית מ־‪ X‬על עצמה‪ ,‬ואוסף התמורות‬ ‫תמורה‬
‫מסומן ‪ .SX‬אם ‪ σ, τ‬תמורות‪ ,‬ההרכבה ‪ σ ◦ τ‬מוגדרת כרגיל על־ידי‬ ‫‪SX‬‬

‫))‪(σ ◦ τ ) (x) = σ (τ (x‬‬

‫וגם היא תמורה )בדקו זאת(‪ .‬תמורת הזהות ‪ e‬מוגדרת על ידי ‪ e (x) = x‬לכל ‪ ,x ∈ X‬והתמורה ההפכית ‪σ −1‬‬
‫על־ידי ‪ .σ (y) = x ⇐⇒ σ −1 (x) = y‬קבוצת התמורות ‪ SX‬היא חבורה ביחס לפעולות אלה‪.‬‬
‫כאשר }‪ SX ,X = {1, . . . , n‬מסומנת גם כ־ ‪ .Sn‬מספר האיברים בה הוא !‪ .n‬אחת הדרכים המקובלות לסמן‬
‫את התמורה ‪ α‬היא זו‪:‬‬
‫!‬
‫‪1‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪...‬‬ ‫‪n‬‬
‫=‪α‬‬
‫)‪α (1‬‬ ‫)‪α (2‬‬ ‫‪...‬‬ ‫)‪α (n‬‬

‫בהמשך )פרק ‪ (4‬נדון בהרחבה בחבורה ‪ Sn‬ונפגוש דרכים אחרות לסימון תמורות‪.‬‬

‫‪10‬‬
 ‫החבורה הדיהדרלית ‪Dn‬‬ ‫‪1.1.2‬‬

‫‪ .7‬יהי ‪ P‬מצולע משוכלל בעל ‪ n‬צלעות )‪ .(n ≥ 3‬החבורה הדיהדרלית ‪ Dn‬היא חבורת הסימטריות של ‪ .P‬כלומר‪,‬‬ ‫החבורה‬
‫זו חבורה שאיבריה הם התנועות הקשיחות של ‪ P‬שמעבירות אותו לעצמו‪ .‬כדי להיטיב להבין זאת‪ ,‬נדמיין שיש‬ ‫הדיהדרלית‬
‫בידינו גזיר קרטון בצורת מצולע משוכלל בעל ‪ n‬צלעות‪ .‬גזיר הקרטון מונח על שולחן‪ ,‬ואנו מרשים להרימו‬ ‫‪Dn‬‬
‫ולהשיבו לשולחן בדרכים שונות‪ ,‬ובלבד שבסוף כל תזוזה הוא ישוב למיקום חופף למיקומו המקורי‪ .‬לדוגמא‪,‬‬
‫‪2πk‬‬
‫מעלות לכל }‪ ,k ∈ {0, 1, . . . , n − 1‬או להפוך אותו‬ ‫ב־ ‪n‬‬ ‫ניתן לסובב את המצולע )נניח‪ ,‬עם כיוון השעון(‬
‫)לשקפו( סביב ציר סימטריה כלשהו‪.‬‬

‫‪n‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪n‬‬ ‫‪1‬‬

‫‪n-1‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪n-1‬‬ ‫‪2‬‬

‫‪2πk‬‬
‫‪3‬‬ ‫‪n‬‬ ‫‪3‬‬

‫למעשה‪ ,‬כפי שתראו בתרגיל שלהלן‪ ,‬דוגמאות אלה ממצות את כל איברי ‪.Dn‬‬

‫‪ .1‬מצאו את כל איברי ‪ Dn‬בעבור ‪ n = 3‬ובעבור ‪) n = 4‬מצאו דרך לתאר כל אחד מהם(‪.‬‬ ‫תרגיל ‪1.8‬‬

‫‪ .2‬הוכיחו כי יש ב־ ‪ Dn‬בדיוק ‪ 2n‬איברים לכל ‪.n ≥ 3‬‬

‫‪ .3‬הוכיחו כי כל איבר של ‪ Dn‬הוא או סיבוב או שיקוף סביב ציר סימטריה כלשהו )על איבר הזהות ניתן לחשוב‬
‫כעל סיבוב בזווית של ‪ .(0‬כמה איברים יש מכל סוג?‬

‫חבורות מטריצות והחבורות הקלאסיות‬ ‫‪1.1.3‬‬

‫‪ .8‬יהי ‪ F‬שדה‪ .‬נסמן ב־) ‪ GLn (F‬את אוסף המטריצות ההפיכות בגודל ‪ n × n‬מעל ‪ .F‬נגדיר ‪.A ◦ B = AB‬‬ ‫) ‪GLn (F‬‬
‫‪−1‬‬
‫‪ .A‬בהגדרות אלו‬ ‫היחידה היא ‪) e = I‬מטריצת היחידה(‪ ,‬וההפכי של המטריצה ‪ A‬הוא המטריצה ההפכית‬
‫) ‪ GLn (F‬הוא חבורה הנקראת החבורה הלינארית הכללית מדרגה ‪ n‬מעל ‪ .(General Linear Group) F‬אם‬
‫‪ n = 1‬מתקבלת מחדש החבורה ∗ ‪ .F‬אם ‪ GLn (F ) ,2 ≤ n‬אינה קומוטטיבית )הוכיחו זאת!(‪.‬‬

‫‪ SLn (F ) = {A ∈ GLn (F ) | det A = 1} .9‬היא תת־חבורה של ) ‪) GLn (F‬הוכיחו!(‪ ,‬הנקראת החבורה הלינארית‬ ‫) ‪SLn (F‬‬
‫המיוחדת מדרגה ‪ n‬מעל ‪.(Special Linear Group) F‬‬

‫‪ ,SLn (Z) .10‬אוסף המטריצות בגודל ‪ n × n‬עם מקדמים שלמים ודטרמיננטה ‪ ,1‬הוא תת־חבורה של )‪ ,SLn (Q‬על‬
‫אף ש־‪ Z‬אינו שדה‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 1.9‬הוכיחו כי אמנם )‪ SLn (Z‬היא תת־חבורה של )‪.SLn (Q‬‬

‫חבורות כמו בדוגמאות )‪(7‬־)‪ (9‬נקראות חבורות מטריצות‪ .‬דרך חשובה נוספת לקבל חבורת מטריצות היא להצטמצם‬
‫רק לאותן מטריצות המשמרות תבנית בילינארית ‪ 5‬מסוימת‪.‬‬
‫‪5‬נזכיר כי תבנית בילינארית היא פונקציה ‪ ,B : V × V → F‬כאשר ‪ V‬מרחב ווקטורי מעל השדה ‪ ,F‬המקיימת לינאריות בכל אחד משני‬
‫המשתנים בנפרד‪.‬‬

‫‪11‬‬
 ‫טענה ‪ 1.10‬יהי ‪ F‬שדה‪) V = F n ,‬מרחב העמודות מאורך ‪ n‬מעל ‪ (F‬ו־ ‪ B : V × V → F‬תבנית בילינארית‪ .‬נסמן‬

‫} ‪, G = GL (V, B) = {g ∈ GLn (F ) | B (gu, gv) = B (u, v) ∀u, v ∈ V‬‬

‫אזי )‪ GL (V, B‬תת־חבורה של ) ‪.GLn (F‬‬

‫הוכחה‪ :‬ברור כי ‪ .I ∈ G‬אם ‪ g, h ∈ G‬ו־ ‪ u, v ∈ V‬אז‬

‫)‪B (ghu, ghv) = B (hu, hv) = B (u, v‬‬

‫ולכן גם ‪ .gh ∈ G‬כמו־כן‬

‫)‪B g −1 u, g −1 v = B gg −1 u, gg −1 v = B (u, v‬‬

‫
‬ ‫
‬

‫ולכן ‪.g −1 ∈ G‬‬

‫הנה שתי דוגמאות ספציפיות‪:‬‬

‫‪n‬‬
‫‪P‬‬
‫= )‪ B (u, v‬המכפלה הפנימית הסטנדרטית‪ .‬החבורה ‪ G‬נקראת החבורה האורתוגונלית‬ ‫‪ F = R .11‬ו־ ‪ui vi‬‬
‫‪i=1‬‬
‫ומסומנת ‪ .On‬המטריצות בחבורה נקראות מטריצות אורתוגונליות ומתקיים ‪ A ∈ On‬אם ורק אם ‪.AAt = I‬‬ ‫החבורה‬
‫!‬ ‫האורתוגונלית‬
‫‪0 −Im‬‬
‫‪ ,‬כלומר = )‪B (u, v‬‬ ‫‪ .12‬יהי ‪ F‬שדה כלשהו‪ n = 2m ,‬והתבנית ‪ B‬נתונה על־ידי המטריצה‬ ‫‪On‬‬
‫‪Im‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪m‬‬
‫‪P‬‬
‫) ‪ . (ui vm+i − um+i vi‬שימו לב כי )‪ .B (u, v) = −B (v, u‬החבורה )‪ G = GL (V, B‬נקראת החבורה‬
‫‪i=1‬‬
‫הסימפלקטית ומסומנת ) ‪.Sp2m (F‬‬ ‫החבורה‬
‫הסימפלקטית‬
‫) ‪Sp2m (F‬‬
‫תרגיל ‪ 1.10‬נניח כי התבנית ‪ B‬נתונה על־ידי המטריצה ) ‪ .B = (bij‬כלומר‪ ,B (u, v) = ut Bv ,‬כאשר וקטור השורה‬
‫‪ ut‬הוא השחלוף )‪ (transpose‬של וקטור העמודה ‪ .u‬הוכיחו כי‬

‫‪.GL (V, B) = g ∈ GLn (F )  g t Bg = B‬‬

‫‬ ‫‬ ‫ ‬

‫חבורה חשובה נוספת היא החבורה האוניטרית‪:‬‬

‫‪ .13‬נתבונן במכפלה הפנימית הסטנדרטית על ‪Cn‬‬

‫‪n‬‬
‫‪X‬‬
‫= ‪hu, vi‬‬ ‫‪ui vi‬‬
‫‪i=1‬‬

‫ונגדיר את החבורה האוניטרית ‪ Un‬כך‪:‬‬ ‫החבורה‬

‫האוניטרית‬
‫}‪.Un = {g ∈ GLn (C) | hgu, gvi = hu, vi ∀u, v‬‬
‫‪Un‬‬

‫‪12‬‬
 ‫תרגיל ‪1.11‬‬

‫‪ .1‬הראו כי ‪ Un‬היא אמנם תת־חבורה של )‪.GLn (C‬‬

‫‪ .2‬הראו כי ‪ g ∈ Un‬אם ורק אם ‪) g · g t = I‬כאשר ‪ g‬מתקבלת מ־‪ g‬על־ידי הצמדה מרוכבת איבר־איבר(‪.‬‬

‫‪ .3‬האם דוגמא זאת היא מקרה פרטי של החבורות שסומנו )‪?GL (V, B‬‬

‫חלק מן החבורות שתוארו בדוגמאות שלעיל נקראות גם החבורות הקלאסיות‪ :‬אלו הן ‪ Sp2m ,On ,SLn ,GLn‬ו־ ‪.Un‬‬ ‫החבורות‬
‫הקלאסיות‬

‫מכפלה ישרה‬ ‫‪1.1.4‬‬

‫בהינתן שתי חבורות ‪ G‬ו־‪ ,H‬ניתן ליצור מהן חבורה חדשה באופן הבא‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 1.11‬תהיינה ‪ G, H‬חבורות‪ .‬המכפלה הישרה שלהן‪ ,‬המסומנת ‪ ,G × H‬היא החבורה‬ ‫מכפלה ישרה‬

‫}‪G × H = {(g, h) | g ∈ G, h ∈ H‬‬

‫עם כפל שמוגדר קואורדינטה־קואורדינטה‪:‬‬

‫) ‪. (g1 , h1 ) (g2 , h2 ) = (g1 g2 , h1 h2‬‬

‫תרגיל ‪ 1.12‬הוכיחו כי מכפלה ישרה של שתי חבורות היא אמנם חבורה‪.‬‬

‫לדוגמא‪ ,‬החבורה ‪ Z2 × Z2‬היא חבורה בת ארבעה איברים‪:‬‬

‫})‪. {(0, 0) , (0, 1) , (1, 0) , (1, 1‬‬

‫ניתן להכליל את הבנייה גם ליותר משתי חבורות‪ ,‬ולקבל מכפלה ישרה של החבורות ‪ ,G1 , . . . , Gn‬שתסומן‬

‫‪.G1 × . . . × Gn‬‬

‫בהמשך )משפט ‪ (3.25‬נסקור קריטריון שייאפשר לנו להבחין בכך שלחבורה נתונה יש למעשה מבנה של מכפלה ישרה‬
‫של תת־חבורות שלה‪.‬‬

‫איזומורפיזם של חבורות‬ ‫‪1.2‬‬

‫נתבונן בחבורה ‪) Z2‬המספרים ‪ 0, 1‬עם פעולת החיבור מודולו ‪ (2‬ובתת־החבורה ∗‪ .{1, −1} ≤ R‬לכאורה‪ ,‬אלו‬
‫שתי חבורות שונות‪ :‬קבוצות האיברים שלהן שונות זו מזו וממילא הפעולות שונות זו מזו‪ .‬אולם‪ ,‬למעשה‪ ,‬הן דומות‬
‫למדי‪ .‬אם נבנה את לוח הכפל שלהן )על לוח הכפל ידובר ביתר פירוט בסעיף ‪ ,(1.3‬נקבל‪:‬‬

‫·‬ ‫‪1‬‬ ‫‪−1‬‬ ‫)‪+ (mod 2‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪1‬‬

‫‪1‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪−1‬‬ ‫ו־‬ ‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪1‬‬
‫‪−1‬‬ ‫‪−1‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪0‬‬

‫‪13‬‬
‫ניתן לראות כי לשתי החבורות יש בדיוק אותו מבנה‪ ,‬והדבר היחיד שמשתנה הוא "שמות האיברים" )ושם הפעולה(‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬לו קראנו לאיבר ‪ 0‬של ‪ Z2‬בשם "‪ "1‬ולאיבר ‪ 1‬בשם "‪ ,"−1‬היינו מקבלים את החבורה }‪ {1, −1‬עם פעולת‬
‫הכפל‪ .‬לכן‪ ,‬אנחנו חושבים על חבורות אלו כעל חבורות שקולות‪ ,‬או באופן פורמלי‪ ,‬כעל חבורות איזומורפיות‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 1.12‬תהיינה ‪ G‬ו־‪ H‬חבורות‪ .‬העתקה ‪ ϕ : G → H‬תקרא איזומורפיזם אם היא מקיימת‪:‬‬ ‫איזומורפיזם‬

‫• ‪ ϕ‬חח"ע )חד־חד־ערכית(‬

‫• ‪ ϕ‬על‬
‫‪6‬‬
‫• ‪ ϕ‬שומרת על הפעולה‪ ,‬כלומר‪ :‬לכל ‪.ϕ(x ◦ y) = ϕ (x) ◦ ϕ (y) ,x, y ∈ G‬‬

‫אם קיימת העתקה כזו‪ G ,‬ו־‪ H‬תקראנה איזומורפיות‪ ,‬ונסמן‬

‫∼ ‪.G‬‬
‫‪=H‬‬

‫במילים אחרות‪ ,‬החבורות ‪ G‬ו־‪ H‬נקראות איזומורפיות אם הן אותה חבורה עד כדי שינוי שמות‪.‬‬

‫∼ ‪ ,Z2‬לפי האיזומורפיזם ‪ϕ : Z2 → H‬‬‫לדוגמא‪ ,‬אם נסמן ב־‪ H‬את החבורה שאיבריה }‪ {1, −1‬ושהוזכרה לעיל‪ ,‬אז ‪= H‬‬
‫שמוגדר על־ידי ‪ .ϕ (0) = 1, ϕ (1) = −1‬במקרה זה האיזומורפיזם ‪ ϕ‬הוא יחיד‪ ,‬אולם בדרך־כלל ייתכנו איזומורפיזמים‬
‫שונים בין שתי חבורות איזומורפיות נתונות‪.‬‬

‫תרגיל ‪1.13‬‬

‫‪ .1‬הראו כי אם ‪ ϕ : G → H‬איזומורפיזם‪ ,‬אז גם ההעתקה ההפוכה ‪ ϕ−1 : H → G‬היא איזומורפיזם‪.‬‬

‫‪ .2‬הוכיחו כי החבורה החיבורית )‪ (R, +‬איזומורפית לחבורת הממשיים החיוביים עם פעולת הכפל )· ‪) (R>0 ,‬רמז‪:‬‬
‫יש איזומורפיזם שניתן על־ידי פונקציה מוכרת(‪ .‬הראו שיש אינסוף איזומורפיזמים שונים בין שתי החבורות הללו‪.‬‬

‫‪ .1‬הראו ש־ ‪ D3‬ו־ ‪ S3‬הן איזומורפיות‪.‬‬ ‫תרגיל ‪1.14‬‬

‫‪ .2‬הראו שלכל ‪ Dn ,n ≥ 4‬אינה איזומורפית ל־ ‪ ,Sn‬אבל ‪ Dn‬כן איזומורפית לתת־חבורה של ‪.Sn‬‬

‫חבורות סופיות ולוח הכפל שלהן‬ ‫‪1.3‬‬

‫הגדרה ‪ 1.13‬תהי ‪ G‬חבורה‪ .‬מספר האיברים ב־‪ G‬נקרא הסדר של ‪ G‬ומסומן |‪.|G‬‬ ‫סדר של חבורה‬

‫חבורה סופית היא חבורה שמספר איבריה סופי‪ ,‬כלומר חבורה מסדר סופי‪ .|G| < ∞ :‬במקרה כזה לוח הכפל של ‪G‬‬ ‫לוח הכפל‬
‫נותן את כל המידע על אודותיה‪ .‬אם } ‪) G = {e, g2 , g3 , . . . , gn‬ואז ‪ ,(|G| = n‬לוח הכפל ייראה כך‪:‬‬

‫‪6‬שימו לב שבתנאי האחרון הכפל בצד שמאל של השוויון הוא ב־‪ G‬בעוד שזה בצד ימין הוא ב־‪.H‬‬

‫‪14‬‬
 ‫◦‬ ‫‪e‬‬ ‫‪g2‬‬ ‫‪g3‬‬ ‫‪...‬‬ ‫‪gn‬‬
‫‪e‬‬ ‫‪e‬‬ ‫‪g2‬‬ ‫‪g3‬‬ ‫‪...‬‬ ‫‪gn‬‬
‫‪g2‬‬ ‫‪g2‬‬ ‫‪g2 g2‬‬ ‫‪g2 g3‬‬ ‫‪...‬‬ ‫‪g2 gn‬‬
‫‪g3‬‬ ‫‪g3‬‬ ‫‪g3 g2‬‬ ‫‪g3 g3‬‬ ‫‪...‬‬ ‫‪g3 gn‬‬
‫‪..‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪..‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫‪gn‬‬ ‫‪gn‬‬ ‫‪gn g2‬‬ ‫‪gn g3‬‬ ‫‪...‬‬ ‫‪gn gn‬‬

‫מכלל הצמצום נובע שבכל עמודה ובכל שורה של לוח הכפל מופיעים כל איברי ‪ G‬בסדר מסוים‪ ,‬ועל כן לוח‬
‫הכפל הוא מעין "ריבוע קסם"‪ .‬נשים לב גם כי השורה והעמודה של ‪ e‬נקבעות מיד‪ .‬ננסה כעת לבנות חבורות באופן‬
‫מלאכותי על־ידי בניית לוחות הכפל שלהן‪ .‬אם לוח הכפל הוא ריבוע קסם מהצורה המתוארת לעיל‪ ,‬די לבדוק שהפעולה‬
‫הבינארית המתקבלת היא אסוציאטיבית על מנת לוודא שהגדרנו חבורה )מדוע?(‪.‬‬
‫הלקח העיקרי שנקבל מניסיון זה הוא עד כמה קשה לפעול בצורה זו‪ ,‬וכי הדרך "הנכונה" לקבל חבורות היא מתוך‬
‫מופעים טבעיים שלהן כחבורות מספרים‪ ,‬מטריצות‪ ,‬תמורות‪ ,‬סימטריות וכן הלאה ולא באופן מלאכותי על־ידי‬
‫בניית לוחות כפל‪.‬‬
‫ברור כי כל חבורה מסדר ‪ 1‬נראית כך‪:‬‬

‫◦‬ ‫‪e‬‬
‫‪e‬‬ ‫‪e‬‬

‫וכי כל חבורה מסדר ‪ 2‬תראה כך‪:‬‬

‫◦‬ ‫‪e‬‬ ‫‪x‬‬

‫‪e‬‬ ‫‪e‬‬ ‫‪x‬‬
‫‪x‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪e‬‬

‫כדי להבין את המבנה של חבורה }‪ G = {e, x, y‬מסדר ‪ ,3‬עלינו להשלים את הריבוע‬

‫◦‬ ‫‪e‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪y‬‬

‫‪e‬‬ ‫‪e‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪y‬‬
‫‪x‬‬ ‫‪x‬‬
‫‪y‬‬ ‫‪y‬‬

‫כך שיתקבל ריבוע קסם‪ ,‬ויש רק דרך אחת לעשות זאת )למשל‪ x ◦ y 6= x ,‬וגם ‪ x ◦ y 6= y‬ולכן ‪,(x ◦ y = e‬‬
‫ומקבלים‪:‬‬

‫◦‬ ‫‪e‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪y‬‬

‫‪e‬‬ ‫‪e‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪y‬‬
‫‪x‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪e‬‬
‫‪y‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪e‬‬ ‫‪x‬‬

‫‪15‬‬
‫בדיקה פשוטה יחסית מעלה שזה אכן לוח כפל של חבורה‪ .‬למשל‪ x (xy) = xe = x ,‬ו־‪ (xx) y = yy = x‬והראנו‬
‫אסוציאטיביות של המכפלה ‪ .xxy‬למעשה‪ ,‬זהו בדיוק לוח הכפל של החבורה ‪ Z3‬שהגדרנו לעיל‪ ,‬עם פעולת חיבור‬
‫מודולו ‪ :3‬אם ניקח ‪ e = 0, x = 1, y = 2‬נקבל את לוח הכפל שלעיל )שימו לב שנקבל אותו לוח כפל גם אם ניקח‬
‫‪.(e = 0, x = 2, y = 1‬‬

‫כאשר ‪ ,|G| = 4‬ונסמן }‪ ,G = {e, x, y, z‬יש כבר יותר אפשרויות‪.‬‬

‫◦‬ ‫‪e‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪z‬‬

‫‪e‬‬ ‫‪e‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪z‬‬
‫‪x‬‬ ‫‪x‬‬
‫‪y‬‬ ‫‪y‬‬
‫‪z‬‬ ‫‪z‬‬

‫כמובן‪ ,x ◦ x 6= x ,‬ונותרנו עם שלוש אפשרויות לערך של ‪:x ◦ x‬‬

‫◦‬ ‫‪e‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪z‬‬ ‫◦‬ ‫‪e‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪z‬‬ ‫◦‬ ‫‪e‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪z‬‬
‫‪e‬‬ ‫‪e‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪z‬‬ ‫‪e‬‬ ‫‪e‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪z‬‬ ‫‪e‬‬ ‫‪e‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪z‬‬
‫‪x‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪z‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪e‬‬
‫‪y‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪y‬‬
‫‪z‬‬ ‫‪z‬‬ ‫‪z‬‬ ‫‪z‬‬ ‫‪z‬‬ ‫‪z‬‬

‫ובהכרח‪:‬‬

‫◦‬ ‫‪e‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪z‬‬ ‫◦‬ ‫‪e‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪z‬‬ ‫◦‬ ‫‪e‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪z‬‬
‫‪e‬‬ ‫‪e‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪z‬‬ ‫‪e‬‬ ‫‪e‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪z‬‬ ‫‪e‬‬ ‫‪e‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪z‬‬
‫‪x‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪z‬‬ ‫‪e‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪z‬‬ ‫‪e‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪e‬‬ ‫‪z‬‬ ‫‪y‬‬
‫‪y‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪e‬‬ ‫‪z‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪z‬‬ ‫‪e‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪z‬‬ ‫‪e/x‬‬ ‫‪x/e‬‬
‫‪z‬‬ ‫‪z‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪e‬‬ ‫‪z‬‬ ‫‪z‬‬ ‫‪e‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪z‬‬ ‫‪z‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪x/e‬‬ ‫‪e/x‬‬

‫הטבלה השמאלית יכולה להתקבל מהטבלה האמצעית על־ידי החלפת תפקידים בין ‪ y‬ל־‪ .z‬כלומר‪ ,‬שתי הטבלאות‬
‫למעשה‪ ,‬גם החבורה‬ ‫הללו מתארות אותה חבורה‪ ,‬עד כדי שינוי שמות האיברים‪ ,‬דהיינו עד כדי איזומורפיזם‪.‬‬
‫המתקבלת מן האופציה המודגשת בטבלה הימנית איזומורפית לשתיים הללו )ניקח את הטבלה האמצעית ונחליף בין‬
‫‪ x‬ל־‪ .(y‬האופציה הבלתי מודגשת בטבלה הימנית היא כבר שונה‪ .‬כדי לראות מדוע‪ ,‬שימו לב‪ ,‬למשל ששם‪ ,‬בניגוד‬
‫לטבלאות האחרות‪ ,‬כל איבר בריבוע שווה ל־‪ .e‬אילו היה איזומורפיזם ‪ ϕ‬מחבורה שכזו לחבורה אחרת‪ ,‬אזי מתוך‬
‫‪2‬‬
‫‪ϕ (g) = ϕ g 2 = ϕ (e) = e‬‬
‫
‬

‫היינו מסיקים שגם בחבורה האחרת כל איבר בריבוע הוא היחידה‪.‬‬

‫לפיכך‪ ,‬יש לכל היותר שתי חבורות שונות מסדר ‪ ,4‬עד כדי איזומורפיזם‪ .‬האמנם שתי האפשרויות הנותרות מגדירות‬
‫חבורה? לכאורה‪ ,‬אנו צריכים לבדוק כי כל אחת משתי הפעולות הבינאריות שבנינו היא אסוציאטיבית‪ .‬אולם למעשה‪,‬‬
‫אלו פעולות של חבורות מוכרות‪ :‬דוגמא לחבורה מהסוג שבו ריבוע כל איבר הוא היחידה היא החבורה ‪.Z2 × Z2‬‬

‫‪16‬‬
‫דוגמא לחבורה מהטיפוס השני היא ‪ .Z4‬בדיקה פשוטה מראה כי למעשה בנינו את לוחות הכפל של שתי החבורות‬
‫המוכרות הללו‪ ,‬עד כדי שינוי שמות האיברים‪ .‬הניתוח דלעיל מראה שעד כדי איזומורפיזם אלו כל החבורות האפשריות‬
‫מסדר ‪.4‬‬

‫כאשר ‪ |G| = 5‬השיטה של בניית חבורה מתוך לוח הכפל שלה כבר קשה למדי ליישום ואינה שופכת אור על‬
‫הבעיה‪ .‬בפרט‪ ,‬קשה להבין מתוכה את העובדה )שתוכח להלן‪ ,‬מסקנה ‪ (1.50‬שעד כדי איזומורפיזם יש רק חבורה אחת‬
‫מסדר ‪.5‬‬

‫תרגיל ‪ 1.15‬לצורך תרגיל זה נקבע סימונים לאיברי ‪ ,D3‬חבורת הסימטריה של משולש צווה צלעות ‪ .4‬איבר הזהות‬
‫יסומן ‪ .e‬סיבוב ב־ ◦‪ 120‬ימינה יסומן ‪ y‬וסיבוב ב־ ◦‪ 120‬שמאלה ‪ .x‬שלושת השיקופים יסומנו |‪  ,‬ו־ בהתאם‬
‫לציר הסימטריה שמגדיר אותם‪ .‬תוך שימוש בסימנים אלה‪ ,‬כתבו את לוח הכפל המלא של ‪.D3‬‬

‫תרגיל ‪ 1.16‬בתרגיל זה נבנה את לוח הכפל של ‪ ,D4‬חבורת הסימטריה של הריבוע‪ .‬יהי ‪ σ ∈ D4‬סיבוב ב־ ◦‪) 90‬עם‬
‫כיוון השעון‪ ,‬נניח(‪ ,‬ויהי ‪ τ ∈ D4‬שיקוף כלשהו‪.‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי שמונת איברי החבורה הם בדיוק ‪) e, σ, σ 2 , σ 3‬ארבעת הסיבובים( ו־ ‪) τ, τ σ, τ σ 2 , τ σ 3‬ארבעת‬

‫השיקופים(‪.‬‬

‫‪ .2‬לאיזה משמונת האיברים הללו שווה המכפלה ‪?στ‬‬

‫‪ .3‬תוך שימוש בשמונת השמות הללו לאיברי ‪ ,D4‬כתבו את לוח הכפל של החבורה‪.‬‬
‫ניתן למלא לוח כפל בגודל ‪ .8 × 8‬לחילופין‪ ,‬ניתן גם למלא את לוח הכפל הפרמטרי הבא‪:‬‬
‫‪σj τ σj‬‬
‫‪σi‬‬
‫‪τ σi‬‬
‫‪(i+j) mod 4‬‬
‫‪.σ‬‬ ‫)בעבור }‪ .(i, j ∈ {0, 1, 2, 3‬למשל‪ ,‬בתא השמאלי העליון יופיע‬

‫קבוצות יוצרים‬ ‫‪1.4‬‬

‫תהי ‪ G‬חבורה ותהי ‪ S ⊆ G‬תת־קבוצה כלשהי‪ .‬אוסף כל איברי ‪ G‬המתקבלים מ"מלים" המורכבות מאיברי ‪S‬‬
‫ומהפכיהם מסומן ‪:hSi 7‬‬ ‫‪hSi‬‬

‫}‪. hSi = {xε11 · xε22 · . . . · xεnn | n ∈ N, εi = ±1, xi ∈ S‬‬

‫האוסף ‪ hSi‬כולל גם את היחידה ‪ ,e‬המתקבלת פורמלית בתור המילה הריקה‪ ,‬כלומר המילה שבאורך ‪.n = 0‬‬

‫טענה ‪ 1.14‬האוסף ‪ hSi‬הוא תת־חבורה של ‪.G‬‬

‫הוכחה‪ :‬אכן‪ ,e ∈ hSi ,‬ואם‬

‫‪xε11 xε22 . . . xεnn , y1δ1 y2δ2 . . . ym‬‬

‫‪δm‬‬
‫‪∈ hSi‬‬
‫‪7‬כאשר רושמים את איברי הקבוצה במפורש‪ ,‬לעתים במקום לכתוב ‪ ,h{x1 , . . . , xr }i‬נכתוב ‪.hx1 , . . . , xr i‬‬

‫‪17‬‬
 ‫אז גם‬

‫‪.xε11 xε22 . . . xεnn ◦ y1δ1 y2δ2 . . . ym‬‬

‫‪δm‬‬
‫‪∈ hSi‬‬

‫לבסוף‪,‬‬
‫‪−1‬‬
‫) ‪(xε11 xε22 . . . xεnn‬‬ ‫‪= x−ε‬‬
‫‪n‬‬
‫‪n‬‬
‫‪. . . x−ε‬‬ ‫‪2 −ε1‬‬
‫‪2 x1‬‬ ‫‪∈ hSi‬‬

‫ולכן גם ההפכי נמצא ב־‪.hSi‬‬

‫הגדרה ‪ 1.15‬לכל ‪ S ⊆ G‬תת־החבורה ‪ hSi‬נקראת תת־החבורה הנוצרת על ידי ‪.S‬‬ ‫תת־החבורה‬

‫אם ‪ hSi = G‬נאמר כי ‪ S‬היא קבוצת יוצרים של ‪.G‬‬ ‫הנוצרת‬
‫קבוצת יוצרים‬

‫נציג עכשיו דרך שקולה להגדיר את תת־החבורה הנוצרת על־ידי ‪ .S‬לשם כך נשים לב תחילה כי חיתוך של אוסף‬
‫כלשהו של תת־חבורות הוא תת־חבורה )כבר ציינו כי חיתוך של שתי תת־חבורות הוא תת־חבורה(‪:‬‬

‫‪T‬‬
‫= ‪ H‬היא תת־חבורה‪.‬‬ ‫טענה ‪ 1.16‬אם ‪ {Hα }α∈A‬אוסף כלשהו של תת־חבורות של ‪ G‬אז גם ‪Hα‬‬
‫‪α∈A‬‬

‫ראשית‪ e ∈ Hα ,‬לכל ‪ α‬ולכן ‪ e ∈ H‬ובפרט ‪ H‬אינה ריקה‪ .‬אם ‪ a, b ∈ H‬אז ‪ a, b ∈ Hα‬לכל ‪ α‬ולכן‬ ‫הוכחה‪:‬‬
‫‪ ab ∈ Hα‬לכל ‪ .α‬לפיכך ‪ .ab ∈ H‬באותו אופן‪ ,‬אם ‪ a ∈ H‬אז ‪ a ∈ Hα‬לכל ‪ α‬ולכן ‪ a−1 ∈ Hα‬לכל ‪ ,α‬כלומר‪,‬‬
‫‪.a−1 ∈ H‬‬

‫נסמן ב־̂‪ S‬את חיתוך כל תת־החבורות של ‪ G‬שמכילות את ‪.S‬‬

‫מסקנה ‪ Ŝ 1.17‬היא תת־חבורה של ‪.G‬‬

‫טענה ‪.Ŝ = hSi 1.18‬‬

‫הוכחה‪ :‬ראשית‪ hSi ,‬היא תת־חבורה של ‪ G‬שמכילה את ‪ ,S‬ולכן ‪ Ŝ ≤ hSi‬לפי הגדרת ̂‪ .S‬מצד שני‪ Ŝ ,‬היא‬
‫‬
‫תת־חבורה המכילה את ‪ .S‬לכן היא מכילה גם את ‪ ,S −1 = s−1  s ∈ S‬ולפיכך את כל המכפלות של איברים מ־‪S‬‬
‫‬ ‫ ‬

‫ומ־ ‪ ,S −1‬כלומר את כל ‪.hSi‬‬

‫הדרך הראשונה להגדיר את ‪" hSi‬מלמטה" היא קונסטרוקטיבית ומציפה על פני השטח שאלות כגון מהו אורך המילה‬
‫המינימלי הדרוש כדי לתאר איבר מסוים בעזרת קבוצת יוצרים נתונה‪ ,‬או )אם ‪ S‬סופית( מהי ההתנהגות האסימפטוטית‬
‫של מספר האיברים בחבורה שהמילה הקצרה ביותר שמתארת אותם היא מאורך ‪ n‬כאשר ∞ → ‪ .n‬לעומתה‪ ,‬ההגדרה‬
‫של ‪ Sb‬מספקת "הוכחת קיום" לא קונסטרוקטיבית‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬לסוג כזה של הגדרה־הוכחה יש חשיבות כללית‬
‫באלגברה‪.‬‬

‫‪18‬‬
‫לדוגמא‪ ,‬נתבונן בחבורת הסימטריות של הריבוע ־ החבורה הדיהדרלית ‪ ,D4‬ונשתמש בשמות האיברים שקבענו‬
‫בתרגיל ‪ .1.16‬תת־החבורה שנוצרת על־ידי ‪ ,σ‬הסיבוב ב־ ◦‪ 90‬עם כיוון השעון‪ ,‬תסומן ‪ h{σ}i‬או פשוט ‪ ,hσi‬והיא‬
‫מורכבת מאוסף כל המילים באותיות ‪ σ‬ו־ ‪ .σ −1‬כמובן‪ ,‬אם במילה מסויימת מופיע הרצף ‪ σ ·σ −1‬או הרצף ‪ ,σ −1 ·σ‬ניתן‬
‫לצמצמו לפי האסוציאטיביות בחבורה‪ ,‬ולקבל מילה קצרה יותר שמתארת אותו איבר בחבורה‪ .‬אחרי כל הצמצומים‬
‫מסוג זה‪ ,‬ניוותר רק עם מלים מהצורה ‪ σ m‬עם ‪ .m ∈ Z‬למשל‪,‬‬

‫‪.σ −1 · σ · σ −1 · σ −1 · σ −1 · σ = σ −1 · e · σ −1 · σ −1 · σ = σ −1 · σ −1 · σ −1 · σ = σ −1 · σ −1 · e = σ −1 · σ −1 = σ −2‬‬

‫לבסוף‪ ,‬מכיוון ש־‪ ,σ 4 = e‬ברור כי‬

‫‪. . . = σ −7 = σ −3 = σ = σ 5 = σ 9 = . . .‬‬

‫וכן‬

‫‪. . . = σ −6 = σ −2 = σ 2 = σ 6 = σ 10 = . . .‬‬

‫וכן הלאה‪ .‬לכן‪ hσi ,‬מכילה רק ארבעה איברים שונים‪ σ 2 ,σ ,e :‬ו־ ‪ ,σ 3‬כלומר זו תת־החבורה שמכילה בדיוק את כל‬
‫הסיבובים‪.‬‬
‫
‬ ‫‬
‫כמובן‪ ,‬גם ‪ σ, σ 2‬זו אותה תת־חבורה‪ :‬הרי כל איבר ששווה למילה ב־‪ σ‬וב־ ‪ σ 2‬שווה גם למילה ב־‪ σ‬לבדה‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ hσ, τ i ,‬זו כבר תת־חבורה גדולה יותר‪ ,‬ולמעשה זו החבורה ‪ D4‬כולה‪ :‬בסימוני תרגיל ‪ ,1.16‬ברור שכל‬
‫אחד משמונת איברי החבורה ‪ e, σ, σ 2 , σ 3 , τ, τ σ, τ σ 2 , τ σ 3‬הוא מילה בקבוצת יוצרים זו‪.‬‬

‫תרגיל ‪1.17‬‬

‫‪ .1‬לכל אחד משמונת איברי ‪ D4‬מצאו את תת־החבורה הנוצרת על־ידו‪.‬‬

‫
‬ ‫‬
‫‪ .2‬אילו איברים כוללת תת־החבורה ‪ σ 2 , τ‬של ‪?D4‬‬

‫‪ .3‬מצאו קבוצת יוצרים לחבורה ‪.D3‬‬

‫חבורות צקליות‬ ‫‪1.4.1‬‬

‫הגדרה ‪ 1.19‬חבורה ‪ G‬נקראת צקלית )מעגלית( אם היא נוצרת על־ידי איבר יחיד‪.‬‬ ‫חבורה צקלית‬

‫למשל‪ ,‬חבורת השלמים ‪ Z‬עם )פעולת החיבור( היא צקלית‪ :‬היא נוצרת על־ידי האיבר ‪ ,1‬כלומר ‪ ,Z = h1i‬ולמעשה‬
‫גם ‪ .Z = h−1i‬גם החבורה ‪) Zn‬החבורה שאיבריה }‪ {0, 1, . . . , n − 1‬עם פעולת החיבור מודולו ‪ (n‬היא צקלית‪:‬‬
‫‪ .Zn = h1i‬להלן נחקור בייתר פירוט את מבנה החבורות ‪ Z‬ו־ ‪ Zn‬ונראה שלמעשה‪ ,‬אלו הן הדוגמאות היחידות‬
‫לחבורות צקליות‪.‬‬

‫חבורת השלמים ‪ :Z‬יוצרים ותת־חבורות‬

‫נפנה להבין‪ ,‬אם כן‪ ,‬אילו תת־חבורות של ‪ Z‬נוצרות מתת־קבוצות שונות‪ .‬בעבור }‪ S = {3‬נקבל ‪ .hSi = 3Z‬בעבור‬
‫}‪ S = {0‬נקבל }‪ .hSi = {0‬בעבור }‪ T = {5, 7‬נקבל ‪ :hT i = Z‬נוכל לקבל את ‪ 1‬על־ידי‪ ,‬למשל‪,3 · 5 − 2 · 7 = 1 ,‬‬
‫ולכן נוכל לקבל את כל איברי ‪ .Z‬כלומר‪ T ,‬היא קבוצת יוצרים של ‪ .Z‬עם זאת‪ ,‬כאמור‪ Z ,‬צקלית‪ ,‬כלומר יש לה‬
‫גם קבוצות יוצרים קטנות יותר‪ ,‬בנות איבר אחד‪) .Z = h1i = h−1i :‬למעשה‪ ,‬קל לראות ש־‪ 1‬ו־‪ −1‬הם המספרים‬
‫היחידים שיוצרים לבדם את ‪ Z‬כולה‪(.‬‬

‫‪19‬‬
 ‫מסתבר‪ ,‬באופן כללי יותר‪ ,‬שלא רק ‪ Z‬עצמה צקלית‪ ,‬אלא גם כל תת־חבורה שלה‪:‬‬
‫למה ‪ 1.20‬כל תת־חבורה ‪ H‬של ‪ Z‬היא צקלית‪ .‬יתר על כן‪ ,‬ישנו ‪ d ≥ 0‬יחיד כך ש־‪.H = hdi‬‬

‫הוכחה‪ :‬תהי ‪ H ≤ Z‬תת־חבורה של ‪ .Z‬אם }‪ H = {0‬הטענה ברורה‪ .‬אחרת‪ ,‬יש ב־‪ H‬איברים חיוביים )מדוע?(‪ ,‬ויהי‬
‫‪ d > 0‬האיבר החיובי הקטן ביותר ב־‪ .H‬נראה כי ‪.H = hdi‬‬
‫מחד‪ ,‬ברור כי ‪ .H ≥ hdi‬מאידך‪ ,‬יהי ‪ .a ∈ H‬נחלק את ‪ a‬ב־‪ d‬עם שארית ונקבל‬

‫‪a = dq + r‬‬

‫עם ‪ q, r ∈ Z‬ו־‪ .0 ≤ r < d‬מכיוון ש־‪ a, d ∈ H‬גם ‪ ,r = a − dq ∈ H‬אבל ‪ d‬הוא המספר החיובי המינימלי ב־‪ H‬ולכן‬
‫בהכרח ‪ .r = 0‬כלומר‪ a = dq ,‬ולכן ‪ .a ∈ hdi‬קיבלנו כי ‪.H ≤ hdi‬‬

‫תרגיל ‪ 1.18‬השלימו את ההוכחה‪ :‬מדוע היוצר ‪ d ≥ 0‬שמצאנו הוא יחיד?‬

‫מכיוון שתת־החבורה שנוצרת על־ידי ‪ 1 ≤ d ∈ Z‬היא פשוט ‪ ,dZ‬כלומר הכפולות השלמות של ‪ ,d‬נסיק‪:‬‬

‫מסקנה ‪ 1.21‬תת־החבורות של ‪ Z‬הן }‪ ,{0‬וכן ‪ dZ‬לכל ‪ d‬טבעי‪.‬‬

‫יתר על כן‪ ,‬כל תת־חבורה לא טריביאלית של ‪ Z‬איזומורפית ל־‪.Z‬‬

‫∼ ‪ dZ‬לכל ‪ d‬טבעי‪ .‬קל לבדוק כי ההעתקה ‪ ϕ : Z → dZ‬המוגדרת על־ידי ‪ r 7→ dr‬היא‬

‫הוכחה‪ :‬נותר להוכיח כי ‪= Z‬‬
‫איזומורפיזם‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 1.22‬מחלק משותף מקסימלי )מ‪.‬מ‪.‬מ‪ (.‬או ‪ (greatest common divisor) gcd‬של שני מספרים שלמים ‪a, b ∈ Z‬‬ ‫‪gcd‬‬
‫הוא מספר ‪ d ∈ Z‬המקיים ‪.hdi = ha, bi‬‬
‫‪8‬‬
‫אם מוסיפים את התנאי ש־‪ ,d ≥ 0‬אזי ה־‪ gcd‬הוא יחיד ומסומן )‪ gcd (a, b‬או ביתר פשטות )‪.(a, b‬‬ ‫)‪(a, b‬‬
‫אם ‪ gcd (a, b) = 1‬אומרים ש־‪ a‬ו־‪ b‬הם מספרים זרים‪.‬‬ ‫מספרים זרים‬

‫למשל‪ ,(4, 6) = 2 ,‬אך ללא דרישת האי־שליליות גם ‪ −2‬הוא ‪ gcd‬של ‪ 4‬ו־‪.6‬‬

‫טענה ‪ 1.23‬אם )‪ d = gcd (a, b‬אז ‪ d‬הוא צירוף במקדמים שלמים של ‪ a‬ו־‪ .b‬כלומר‪ ,‬קיימים ‪ x, y ∈ Z‬כך ש־‬

‫‪.xa + yb = d‬‬

‫הוכחה‪ :‬הטענה נובעת מכך שלפי הגדרת ה־‪ ,d ∈ ha, bi ,gcd‬אך מכיוון ש־‪ Z‬אבלית‪ ,‬איברי ‪ ha, bi‬הם בדיוק‬

‫}‪. ha, bi = {ma + nb | m, n ∈ Z‬‬

‫כפי שמראה הטענה הבאה‪ gcd ,‬של שני מספרים‪ ,‬כשמו כן הוא‪ ,‬הוא מחלק משותף מקסימלי‪ .‬יתר על כן‪ ,‬תכונה זו‬
‫יכולה לשמש הגדרה חלופית בעבורו‪:‬‬

‫טענה ‪ 1.24‬יהיו ‪ ,a, b ∈ Z‬לא שניהם אפס‪ .‬אזי ‪ d ∈ Z‬הוא ‪ gcd‬של ‪ a‬ו־‪ b‬אם ורק אם מתקיימים שני התנאים הבאים‪:‬‬

‫‪ d|a .1‬ו־‪ d) d|b‬הוא מחלק משותף(‪.‬‬

‫‪8‬לפי למה ‪ 1.20‬ותרגיל ‪.1.18‬‬

‫‪20‬‬
 ‫‪ .2‬אם ‪ z ∈ Z‬מקיים ‪ z|a‬ו־‪ ,z|b‬אז ‪ d) z|d‬הוא מחלק משותף מקסימלי ‪.(9‬‬

‫הוכחה‪ :‬נניח תחילה כי ‪ .hdi = ha, bi‬תת־החבורה ‪ hdi‬מורכבת בדיוק מכל הכפולות של ‪ ,d‬כלומר‬

‫}‪, hdi = {md | m ∈ Z‬‬

‫והרי ‪ .a, b ∈ hdi‬לכן ‪ a‬ו־‪ b‬הם כפולות של ‪ ,d‬דהיינו ‪ d|a‬ו־‪ .d|b‬בעבור ‪ ,z ∈ Z‬אם ‪ z|a‬ו־‪ z|b‬הרי ש־‬

‫‪z|ma + nb‬‬

‫לכל ‪ m, n ∈ Z‬ובפרט ‪ z|d‬לפי הטענה הקודמת‪.‬‬

‫‪0‬‬
‫מאידך‪ ,‬נניח כי ‪ d‬מקיים את שני התנאים שבטענה‪ .‬עלינו להוכיח כי ‪ .hdi = ha, bi‬לפי למה ‪ ,1.20‬ישנו ‪d ∈ Z‬‬
‫המקיים ‪ .hd0 i = ha, bi‬מכך ש־‪ d|a‬ו־‪ d|b‬נובע כי ‪ a, b ∈ hdi‬ולכן ‪ ,hdi ≥ ha, bi = hd0 i‬כלומר ‪ .d|d0‬אבל‪ ,‬כפי שראינו‬
‫זה עתה‪ ,‬בהיותו של ‪ ,gcd d0‬הוא מקיים ‪ d0 |a‬ו־‪ d0 |b‬ולפי המקסימליות של ‪) d‬כמחלק משותף( ‪ .d0 |d‬קיבלנו כי ‪ d‬ו־ ‪d0‬‬
‫מחלקים זה את זה‪ ,‬ולכן בהכרח ‪ ,d = ±d0‬ובפרט ‪.hdi = hd0 i = ha, bi‬‬

‫הטענה האחרונה מראה שעל מנת להבין מהי תת־החבורה הנוצרת על־ידי ‪ ,a, b ∈ Z‬די למצוא את המחלק המשותף‬
‫המקסימלי שלהם מבין המחלקים המשותפים‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 1.19‬איזו תת־חבורה נוצרת על־ידי ‪ ?a1 , . . . , ar ∈ Z‬נסחו והוכיחו טענה שמרחיבה את טענה ‪ 1.24‬למספר‬
‫סופי כלשהו של איברים מ־‪.Z‬‬

‫מושג חשוב נוסף‪ ,‬קרוב ברוחו למושג ה־‪ ,gcd‬הוא ה־‪.lcm‬‬

‫איבר ‪ k ∈ Z‬נקרא כפולה משותפת מינימלית )כ‪.‬מ‪.‬מ( או ‪lcm‬‬ ‫הגדרה ‪ 1.25‬יהיו ‪ a, b ∈ Z‬שונים מאפס‪.‬‬ ‫‪lcm‬‬
‫)‪ (least common multiple‬של ‪ a‬ו־‪ ,b‬אם מתקיימים שני התנאים הבאים‪:‬‬

‫‪ a|k .1‬ו־‪ k) b|k‬הוא כפולה משותפת(‪.‬‬

‫‪ .2‬אם ‪ z ∈ Z‬הוא כפולה של ‪ a‬ושל ‪ ,b‬אז ‪ k) k|z‬הוא כפולה משותפת מינימלית(‪.‬‬

‫לדוגמא‪ ,‬ל־‪ 4‬ו־‪ 6‬יש שתי כפולות מינימליות מינימליות‪ 12 :‬ו־‪ .−12‬אם נצטמצם רק לכפולות חיוביות‪ ,‬ניוותר רק עם‬
‫‪ 12‬ונוכל לכתוב ‪.lcm (4, 6) = 12‬‬

‫תרגיל ‪ 1.20‬יהיו ‪ a, b ∈ Z‬שונים מאפס‪.‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי יש ‪ 0 ≤ k ∈ Z‬יחיד שהוא ‪ lcm‬של ‪ a‬ו־‪) .b‬כאמור‪ k ,‬זה יסומן )‪(.lcm (a, b‬‬

‫‪ .2‬הוכיחו ש־‪.lcm (a, b) · gcd (a, b) = ab‬‬

‫החבורה ‪ :Zn‬יוצרים ותת־חבורות‬

‫כדוגמא נוספת‪ ,‬ננסה להבין עתה אילו איברים יוצרים לבדם את החבורה ‪) Zn‬כזכור‪ ,‬זו החבורה שאיבריה }‪{0, 1, . . . , n − 1‬‬
‫עם פעולת החיבור מודולו ‪ .(n‬ברור כי ‪ .Zn = h1i‬למעשה‪,‬‬

‫טענה ‪ 1.26‬לכל ‪,0 ≤ a ≤ n − 1‬‬

‫‪9‬המילה מקסימלי מתייחסת לכאן לסדר החלקי של השלמים הנובע מיחס החלוקה‪ :‬מספר ‪ x‬נחשב גדול מ־‪ y‬אם ורק אם ‪.y|x‬‬

‫‪21‬‬
 ‫‪.hai = h(a, n)i .1‬‬

‫‪ Zn = hai .2‬אם"ם ‪.(a, n) = 1‬‬

‫הוכחה‪ :‬נכתוב‪ ,‬כמקובל‪,‬‬

‫‪a ≡ b mod n‬‬

‫כדי לציין שקילות מודולו ‪ .n‬ראינו )טענה ‪ (1.23‬כי קיימים ‪ x, y ∈ Z‬כך ש־‬

‫)‪.xa + yn = (a, n‬‬

‫אבל אז‬

‫‪, xa ≡ (a, n) mod n‬‬

‫כלומר בחבורה ‪ (a, n) ∈ hai ,Zn‬ולכן ‪ .h(a, n)i ≤ hai‬מצד שני‪ ,‬כל איבר ‪ c ∈ hai‬הוא כפולה של ‪ ,a‬נניח ‪,ma‬‬
‫מודולו ‪ ,n‬כלומר שווה )ב־‪ (Z‬ל־‪ ma − tn‬עבור ‪ t ∈ Z‬מתאים‪ .‬בפרט‪,‬‬

‫‪(a, n) | ma − tn = c‬‬

‫ולכן ‪ .c ∈ h(a, n)i‬קיבלנו לפיכך ש־‪.hai = h(a, n)i‬‬

‫כעת ברור כי אם ‪ (a, n) = 1‬אז ‪ .hai = h1i = Zn‬מאידך‪ ,‬אם ‪ (a, n) = d ≥ 2‬אזי‪ ,‬בפרט‪ .d|n ,‬קל לראות כי‬
‫‪n‬‬
‫איברים‪.‬‬ ‫‪d‬‬ ‫במקרה זה }‪ hai = hdi = {0, d, 2d, . . . , n − d‬וזו תת־חבורה ממש )לא כל ‪ (Zn‬בת‬

‫אם כן‪ ,‬המספרים שיוצרים לבדם את ‪ Zn‬הם המספרים בין ‪ 1‬ל־‪ n‬שזרים ל־‪ .n‬במלים אחרות‪ ,‬אלו השאריות הזרות‬
‫ל־‪ n‬מבין השאריות המתקבלות בחלוקה ב־‪ .n‬נהוג לסמן את מספר השאריות הזרות ל־‪ n‬ב־)‪ .ϕ (n‬הפונקציה הזו‪,‬‬
‫‪ ,ϕ‬נקראת פונקציית אוילר )‪ .(Euler‬למשל‪ ϕ (10) = 4 ,‬שכן השאריות הזרות ל־‪ 10‬הן ‪ 7, 3, 1‬ו־‪.9‬‬ ‫אוילר‬ ‫פונקציית‬
‫כדוגמא קונקרטית‪ ,‬נסתכל ב"חבורת השעון"‪ ,‬הלוא היא ‪ .Z12‬התרשים הבא‪ ,‬שמתאר את כל תת־החבורות של‬ ‫)‪ϕ (n‬‬
‫‪ Z12‬נקרא שריג תת־החבורות‪ .‬מצוינות בו כל תת־החבורות של ‪ ,Z12‬ומן הקווים הישרים ניתן להבין אילו תת־חבורות‬ ‫תת־‬ ‫שריג‬
‫מוכלות באילו תת־חבורות‪ .‬בנוסף‪ ,‬ציינו בעבור כל תת־חבורה את כל קבוצות היוצרים מגודל אחת )או אפס(‪) .‬כמובן‪,‬‬ ‫החבורות‬
‫יש גם קבוצות יוצרים גדולות יותר‪ .‬למשל‪ (.h2i = h4, 6i :‬ארבעה איברים ב־ ‪ Z12‬יוצרים )כל אחד לבדו( את ‪Z12‬‬
‫עצמה‪ .‬במלים אחרות‪ .ϕ (12) = 4 ,‬שמונת איברי החבורה האחרים יוצרים תת־חבורות קטנות יותר‪.‬‬

‫‪Z12 = h1i = h−1i = h5i = h7i‬‬

‫‪{0, 2, 4, 6, 8, 10} = h2i = h10i‬‬

‫‪{0, 3, 6, 9} = h3i = h9i‬‬

‫‪{0, 4, 8} = h4i = h8i‬‬

‫‪{0, 6} = h6i‬‬

‫‪{0} = h∅i = h0i‬‬

‫‪22‬‬
‫לכל תת־חבורה של ‪ Z12‬מעניין להתמקד במספר הקטן ביותר שיוצר אותה‪ .‬פרט לתת־החבורה הטריביאלית‪ ,‬האיברים‬
‫שנמצא הם ‪ 4, 3, 2, 1‬ו־‪ .6‬אלו הם בדיוק המחלקים של ‪) 12‬פרט ל־‪ 12‬עצמו‪ ,‬שעליו ניתן לחשוב כאילו הוא יוצר את‬
‫תת־החבורה הטריביאלית }‪ .({0‬תופעה זו אינה מקרית‪:‬‬

‫טענה ‪ 1.27‬כל תת־חבורה לא־טריביאלית של ‪ Zn‬היא צקלית והיא מהצורה ‪ hdi‬עם ‪.d|n‬‬

‫תרגיל ‪ 1.21‬הוכיחו את טענה ‪ .1.27‬יתר על כן‪ ,‬הוכיחו כי בסימוני הטענה‪ ,‬תת־החבורה ‪ hdi‬איזומורפית לחבורה ‪.Z nd‬‬

‫תרגיל ‪ 1.22‬כמה יוצרים יש לחבורה הצקלית מסדר ‪ ?11‬מצאו את כל תת־החבורות של חבורה זו‪.‬‬

‫∼ ‪ Zmn‬אם ורק אם ‪.gcd (m, n) = 1‬‬

‫משפט ‪) 1.28‬משפט השאריות הסיני( ‪= Zm × Zn‬‬

‫תרגיל ‪ 1.23‬הוכיחו את משפט השאריות הסיני‪.‬‬

‫הדרכה‪ :‬אם ‪ (m, n) = 1‬מצאו איבר במכפלה הישרה ‪ Zm × Zn‬מסדר ‪ .mn‬אם ‪ (m, n) > 1‬הראו כי < )‪lcm (m, n‬‬
‫‪ mn‬והעזרו בתרגיל הקודם‪.‬‬

‫משפט השאריות הסיני הוא משפט בסיסי ביותר במתמטיקה‪ ,‬ובהמשך )??? אודי ־ אם תוסיף זאת לפרק ‪ ,10‬אפשר‬
‫לשים פה רפרנס‪ .‬אם לא‪ ,‬אפשר למחוק את המשפט ???( נראה שיש לו הכללות חשובות גם מחוץ לעולם המספרים‬
‫השלמים‪ .‬התרגיל הבא מראה כיצד המשפט הזה מאפשר לנו להבין טוב יותר את ערכי פונקצית אוילר‪:‬‬

‫תרגיל ‪1.24‬‬

‫‪ .1‬מהו )‪?ϕ (20‬‬

‫‪ .2‬יהיו ‪ m‬ו־‪ n‬טבעיים זרים‪ .‬הוכיחו כי לכל שארית ‪ k‬בחלוקה ב־‪) m‬כלומר‪ ,‬לכל ‪ 0 ≤ k ≤ m−1‬או לכל ‪(k ∈ Zm‬‬
‫ולכל שארית ‪ r‬בחלוקה ב־‪ ,n‬ישנה שארית יחידה ‪) 0 ≤ t ≤ mn − 1‬או ‪ (t ∈ Zmn‬כך ש־‪(t mod m) = k‬‬
‫ו־‪.(t mod n) = r‬‬

‫‪ .3‬הסיקו כי אם ‪ (m, n) = 1‬אז )‪.ϕ (mn) = ϕ (m) · ϕ (n‬‬

‫‪ .4‬מצאו נוסחא עבור ) ‪ ϕ (pe‬לכל ‪ p‬ראשוני ו־‪ e‬טבעי‪.‬‬

‫‪ .5‬הסיקו כי אם הראשוניים שמחלקים את ‪ n‬הם ‪) p1 , . . . , ps‬ללא חזרות(‪ ,‬אזי‬

‫‬ ‫ ‬ ‫‬ ‫‬ ‫‬
‫‪1‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪1‬‬
‫‪.ϕ (n) = n · 1 −‬‬ ‫‪· 1−‬‬ ‫‪· ... · 1 −‬‬
‫‪p1‬‬ ‫‪p2‬‬ ‫‪ps‬‬

‫תרגיל ‪ 1.25‬יהיו ‪ .a1 , . . . , ar ∈ Zn‬הוכיחו כי ‪ ha1 , . . . , ar i = hdi‬עם ‪ d‬שהוא המחלק המשותף המקסימלי של‬
‫‪ a1 , . . . , ar‬ושל ‪) n‬כלומר‪ d|ai ,d|n ,‬לכל ‪ i‬ואם ‪ z‬גם הוא מחלק את ‪ n‬ואת ‪ ai‬לכל ‪ i‬אז ‪.(z|d‬‬

‫‪n‬‬
‫
‬
‫‪ ϕ‬איברים ב־ ‪ Zn‬שיוצרים )כל אחד לבדו( את תת־החבורה‬ ‫‪d‬‬ ‫‪ .1‬נניח כי ‪ .d|n‬הוכיחו כי יש בדיוק‬ ‫תרגיל ‪1.26‬‬
‫‪.hdi‬‬

‫‪ .2‬הסיקו שלכל ‪ n‬טבעי מתקיים‬

‫‪X‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪ϕ (d) = n‬‬
‫‪d|n‬‬
‫‪P‬‬
‫‪d|6‬‬ ‫כאשר הסכום הוא על כל המחלקים הטבעיים של ‪) .n‬למשל‪ϕ (d) = ϕ (1) + ϕ (2) + ϕ (3) + ϕ (6) = ,‬‬
‫‪(.1 + 1 + 2 + 2 = 6‬‬

‫‪23‬‬
 ‫חבורות צקליות כלליות‬

‫עד כה נתקלנו בחבורות צקליות משני סוגים‪ ,Z :‬שהיא חבורה צקלית אינסופית‪ ,‬ו־ ‪ Zn‬שהן משפחה )אינסופית( של‬
‫חבורות צקליות סופיות‪ .‬להלן נראה כי אלו‪ ,‬למעשה‪ ,‬החבורות הצקליות ואין בלתן‪.‬‬

‫טענה ‪ 1.29‬חבורה צקלית היא אבלית‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬נניח כי ‪ .G = hgi‬כלומר }‪) G = {g n | n ∈ Z‬אולי עם חזרות(‪ .‬מתקיים‪:‬‬

‫‪g n ◦ g m = g n+m = g m+n = g m ◦ g n‬‬

‫)ושימו לב שהשוויונות הללו נכונים גם כאשר ‪ n‬ו‪/‬או ‪ m‬שליליים(‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 1.27‬הוכיחו כי הכיוון ההפוך של הטענה האחרונה אינו נכון‪ .‬כלומר‪ ,‬הוכיחו שיש חבורות אבליות שאינן צקליות‪.‬‬

‫תהי ‪ G‬חבורה כלשהי ו־‪ .g ∈ G‬לפי ההגדרה‪ ,‬תת־החבורה ‪ hgi‬היא צקלית‪ .‬ההגדרה הבאה קשורה לסדר של חבורה‬
‫זו‪:‬‬

‫‪10‬‬
‫|‪ ,|g‬הוא המספר הטבעי המינימלי ‪ 1 ≤ n‬המקיים‬ ‫הגדרה ‪ 1.30‬תהי ‪ G‬חבורה ו־‪ .g ∈ G‬הסדר של ‪ ,g‬המסומן‬ ‫סדר של איבר‪|g| ,‬‬
‫‪ .g n = e‬אם אין ‪ n‬כזה‪ ,‬אומרים ש־‪ g‬איבר מסדר אינסופי‪.‬‬

‫למשל‪ ,‬בתוך ‪ ,Z‬הסדר של!כל איבר פרט לאפס הוא ∞ )והסדר של ‪ ,0‬כמו של איבר היחידה בכל חבורה‪ ,‬הוא ‪.(1‬‬
‫‪1 2 3 4 5‬‬
‫הוא ‪) 6‬ודאו זאת(‪.‬‬ ‫הסדר של התמורה ‪∈ S5‬‬
‫‪2 1 4 5 3‬‬

‫טענה ‪ 1.31‬הסדר של ‪ g‬שווה לסדר של תת־החבורה שהוא יוצר‪ ,‬כלומר‪.|hgi| = |g| ,‬‬

‫הוכחה‪ :‬נזכיר כי }‪ .hgi = {g m | m ∈ Z‬אם ‪ |g| = n‬ו־‪ m = qn + r‬כאשר ‪ 0 ≤ r < m‬אזי ‪ ,g m = g r‬ולכן יש לכל‬
‫היותר ‪ n‬איברים שונים ב־‪ ,hgi‬כלומר ‪ .|hgi| ≤ n‬מצד שני‪ ,‬האיברים ‪ e = g 0 , g 1 , . . . , g n−1‬שונים זה מזה‪ ,‬כי אם‬
‫‪ ,0 ≤ x < y < n ,g x = g y‬נקבל ‪ ,g y−x = e‬ו־‪ ,1 ≤ y − x < n‬בסתירה לבחירת ‪ .n‬לכן יש בדיוק ‪ n‬איברים ב־‪,hgi‬‬
‫כלומר ‪.|hgi| = n‬‬
‫אם ∞ = |‪ ,|g‬אותו טיעון מגלה שכל האיברים ‪) e = g 0 , g 1 , g 2 , . . .‬ולמעשה גם ‪ (g −1 , g −2 , . . .‬שונים זה מזה ולכן‬
‫גם ‪ hgi‬חבורה אינסופית‪.‬‬

‫∼ ‪.G‬‬
‫טענה ‪ 1.32‬אם ‪ G‬צקלית מסדר אינסופי אז ‪= Z‬‬

‫‪10‬לעתים מסמנים את הסדר של ‪ g‬גם ב־)‪.o (g‬‬

‫‪24‬‬
 ‫הוכחה‪ :‬נניח כי ‪ G = hxi‬חבורה צקלית אינסופית‪ .‬נגדיר העתקה ‪ ϕ : Z → G‬על־ידי‬

‫‪.ϕ (m) = xm‬‬

‫ברור כי ‪ ϕ‬היא על‪ ,‬שכן‪ ,‬לפי ההגדרה‪ .G = {xm | m ∈ Z} ,‬בנוסף‪ ,‬מתקיים ∞ = |‪ ,|x| = |hxi| = |G‬ולכן ‪xm 6= e‬‬
‫לכל ‪ .0 6= m ∈ Z‬יתר על כן‪ ,‬אם ‪ m 6= n‬אז ‪ ,xm 6= xn‬כי אם ‪ xm = xn‬נקבל ‪ ,xm−n = e‬בסתירה‪ .‬לפיכך ‪ ϕ‬היא‬
‫גם חח"ע‪ .‬לבסוף‪ ϕ ,‬משמרת את הפעולה הבינארית שכן‬

‫)‪ϕ (m + n) = xm+n = xm · xn = ϕ (m) · ϕ (n‬‬

‫ולפיכך היא איזומורפיזם‪.‬‬

‫טענה ‪ 1.33‬חבורה צקלית מסדר ‪ n‬איזומורפית ל־ ‪.Zn‬‬

‫תרגיל ‪ 1.28‬הוכיחו את טענה ‪.1.33‬‬

‫מסקנה ‪ 1.34‬תת־חבורה של חבורה צקלית היא צקלית‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬ראינו זאת עבור ‪) Z‬למה ‪ (1.20‬ועבור ‪) Zn‬טענה ‪ ,(1.27‬וזה עתה ראינו שעד כדי איזומורפיזם‪ ,‬אלו הן החבורות‬
‫הצקליות היחידות‪.‬‬

‫‪ .1‬בעבור ‪ g, h ∈ G‬בעלי סדר סופי המקיימים ‪ ,gh = hg‬הוכיחו ש־‬ ‫תרגיל ‪1.29‬‬
‫‬
‫)|‪, |gh|  lcm (|g| , |h‬‬

‫ומצאו דוגמא שבה ‪ gh = hg‬ו־ )|‪6 lcm (|g| , |h‬‬

‫= |‪.|gh‬‬
‫!‬ ‫!‬
‫‪0 −1‬‬ ‫‪0 1‬‬
‫= ‪ ,B‬איברים ב־)‪ ,GL2 (R‬יש סדרים סופיים‪ ,‬אך ל־‪ AB‬יש‬ ‫= ‪ A‬ול־‬ ‫‪ .2‬הראו של־‬
‫‪1 1‬‬ ‫‪−1 0‬‬
‫סדר אינסופי‪ .‬איך זה מתיישב עם הסעיף הקודם של התרגיל?‬

‫גרף קיילי‬ ‫‪1.4.2‬‬

‫בסעיף זה נתאר דרך גיאומטרית שימושית לתאר חבורה נתונה ולהבין אם וכיצד היא נוצרת על־ידי תת־קבוצה נתונה‬
‫‪ .S‬האובייקט הגאומטרי הוא גרף מכוון ‪ 11‬שנקרא גרף קיילי על שם המתמטיקאי האנגלי ‪ .Cayley‬בהינתן חבורה ‪G‬‬ ‫קיילי‬ ‫גרף‬
‫ותת־קבוצה ‪ ,S ⊆ G‬נסמן ב־)‪ Cay (G, S‬את הגרף שמתאר מה קורה לכל איבר ב־‪ G‬כאשר כופלים אותו )מימין(‬ ‫)‪Cay (G, S‬‬
‫באיבר מ־‪ S‬או בהפכי שלו‪ .‬בייתר דיוק‪ Cay (G, S) ,‬מוגדר כדלקמן‪:‬‬

‫• הקדקודים של )‪ Cay (G, S‬הם איברי ‪.G‬‬

‫• לכל ‪ g ∈ G‬ולכל ‪ s ∈ S‬ישנה קשת )‪ ,(g, gs‬כלומר קשת מכוונת שנמתחת מהקדקוד ‪ g‬לקדקוד ‪.g · s‬‬
‫‪11‬גרף מכוון הוא אובייקט שמורכב מקבוצת קדקודים )צמתים( ‪ V‬ומקבוצת קשתות )צלעות( מכוונות ‪ .E ⊆ V × V‬הקשת ‪ (u, v) ∈ E‬מסומנת‬
‫לרוב בחץ היוצא מהקדקוד ‪ u‬לעבר הקדקוד ‪.v‬‬

‫‪25‬‬
‫לדוגמא‪ ,‬בסרטוט הבא מתוארים שלושה גרפי קיילי שונים )ביחס לתת־קבוצות שונות( של החבורה ‪ :Z6‬בסרטוט הימני‬
‫מופיע )}‪ ,Cay (Z6 , {1‬גרף קיילי של ‪ Z6‬ביחס לקבוצת היוצרים }‪ .{1‬באמצע מסורטט )}‪) Cay (Z6 , {3, 4‬לשם נוחות‬
‫ההתמצאות‪ ,‬את הקשתות המתאימות 'לכפל' מימין באיבר ‪ 3‬ציירנו כחץ רציף רגיל‪ ,‬ואת אלו המתארות 'כפל' ב־‪4‬‬
‫ציירנו כחץ שבור ובצבע שונה(‪ .‬משמאל מופיע )}‪.Cay (Z6 , {2‬‬

‫‪0O‬‬ ‫‪71‬‬ ‫‪0R g‬‬

‫‪1‬‬ ‫‪/1‬‬
‫‪B 1O‬‬ ‫‪@0‬‬
‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪1‬‬

‫'‬ ‫‪w‬‬ ‫‬

‫‪5g‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪5l‬‬ ‫‪7, 2‬‬ ‫^‪5‬‬ ‫‪2‬‬

‫‪2‬‬
‫‪w‬‬ ‫‪2‬‬ ‫ ‬ ‫ '‬
‫‪1‬‬ ‫‪1‬‬
‫‪4‬‬ ‫‪3‬‬ ‫‪4‬‬ ‫‪3‬‬ ‫‪4o‬‬ ‫‪3‬‬
‫‪1‬‬

‫‬ ‫
‬
‫‪) Cay D4 , σ 2 , τ‬סימוני האיברים כבתרגיל ‪.(1.16‬‬ ‫‪ .1‬סרטטו את )} ‪ Cay (D4 , {σ, τ‬ואת‬ ‫תרגיל ‪1.30‬‬

‫‪ .2‬תארו את )}‪ ,Cay (Z, {1‬את )}‪ Cay (Z, {−2‬ואת )}‪.Cay (Z, {2, 3‬‬

‫‪ .3‬תארו את )})‪.Cay (Z × Z, {(1, 0) , (0, 1‬‬

‫תרגיל ‪ 1.31‬מסילה בגרף היא טיול לאורך מספר סופי של קשתות מקדקוד כלשהו ‪ u‬לקדקוד ‪ .v‬אנחנו מניחים שניתן‬
‫לצעוד על גבי קשתות גם נגד כיוון החץ שעליהן‪ .‬למשל‪ ,‬בגרף )}‪ Cay (Z6 , {3, 4‬שמסורטט לעיל‪ ,‬יש מסילה בת שתי‬
‫קשתות מהקדקוד ‪ 5‬לקדקוד ‪ 4‬העוברת דרך הקדקוד ‪ :2‬אפשר לצעוד ראשית דרך הקשת שמתארת כפל ב־‪ 3‬לקדקוד‬
‫‪ 2‬ואחר־כך להמשיך‪ ,‬נגד הכיוון‪ ,‬לאורך הקשת שמתארת כפל ב־‪ 4‬אל הקדקוד ‪.4‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי כל מסילה ב־)‪ Cay (G, S‬מהקדקוד ‪ e‬לקדקוד ‪ g‬מתאימה למילה באיברי ‪) S‬והפכיהם( שמתארת‬
‫את ‪.g‬‬

‫‪ .2‬העזרו בגרף קיילי )} ‪ Cay (D4 , {σ, τ‬שסרטטתם בתרגיל הקודם כדי למצוא את המילה הקצרה ביותר בקבוצת‬
‫היוצרים } ‪) {σ, τ‬והפכיהם( שמתארת כל איבר ב־ ‪.D4‬‬

‫‪ .3‬למה מתאימה מסילה מהקדקוד ‪ g‬לקדקוד ‪?h‬‬

‫‪ .4‬גרף נקרא קשיר אם בין כל שני קדקודים בו יש מסילה‪.‬‬

‫הוכיחו כי )‪ Cay (G.S‬קשיר אם ורק אם ‪ S‬יוצרת את ‪.G‬‬

‫חבורת האוטומורפיזמים‬ ‫‪1.5‬‬

‫בסעיף זה נציג דרך נוספת ליצור דוגמאות מעניינות חדשות של חבורות‪.‬‬
‫כל חבורה היא‪ ,‬כמובן‪ ,‬איזומורפית לעצמה‪ :‬הרי העתקת הזהות היא איזומורפיזם לכל דבר ועניין‪ .‬אולם לרוב‬
‫ישנם איזומורפיזמים נוספים‪ ,‬לא טריביאליים‪ ,‬בין חבורה לעצמה‪ .‬לדוגמא‪ ,‬החבורה ‪) Z3‬המספרים ‪ 0, 1, 2‬עם פעולת‬
‫החיבור מודולו ‪ (3‬איזומורפית לעצמה גם דרך האיזומורפיזם ‪ ϕ : Z3 → Z3‬הבא‪ ,‬שאיננו הזהות‪:‬‬

‫‪ϕ (0) = 0, ϕ (1) = 2, ϕ (2) = 1‬‬

‫)ודאו שזה אכן איזומורפיזם(‪ .‬להעתקה שכזו שמור שם מיוחד‪:‬‬

‫‪26‬‬
 ‫הגדרה ‪ 1.35‬איזומורפיזם מחבורה ‪ G‬לעצמה נקרא אוטומורפיזם של ‪.G‬‬ ‫אוטומורפיזם‬
‫קבוצת האוטומורפיזמים של ‪ G‬מסומנת ‪.Aut G‬‬ ‫‪Aut G‬‬

‫למעשה‪ ,‬לקבוצת האוטומורפיזמים של חבורה נתונה יש בעצמה מבנה טבעי של חבורה‪:‬‬

‫טענה ‪ 1.36‬הקבוצה ‪ Aut G‬מהווה חבורה ביחס לפעולת ההרכבה‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬ראשית‪ ,‬ההרכבה ‪ ψ ◦ ϕ‬של שני אוטומורפיזם ‪ ϕ, ψ ∈ Aut G‬נותנת העתקה חח"ע ועל מ־‪ G‬לעצמה‪ .‬הרכבה‬
‫זו היא למעשה אוטומורפיזם בעצמה משום שהיא גם שומרת על הפעולה של ‪:G‬‬

‫)‪. (ψ ◦ ϕ) (ab) = ψ (ϕ (ab)) = ψ (ϕ (a) ϕ (b)) = ψ (ϕ (a)) ψ (ϕ (b)) = (ψ ◦ ϕ) (a) (ψ ◦ ϕ) (b‬‬

‫כמו כל הרכבת פונקציות‪ ,‬זו פעולה אסוציאטיבית‪ .‬היחידה היא‪ ,‬כמובן‪ ,‬אוטומורפיזם הזהות‪ .‬לבסוף‪ ,‬לכל אוטומורפיזם‪,‬‬
‫באשר הוא איזומורפיזם‪ ,‬קיים הפכי בדמות ההעתקה ההפוכה לו )ראו תרגיל ‪.(1.13‬‬

‫∼ ‪.Aut Z4‬‬
‫‪ .1‬מצאו את כל האוטומורפיזמים של ‪ ,Z4‬והוכיחו כי ‪= Z2‬‬ ‫תרגיל ‪1.32‬‬

‫∼ ‪.Aut Z5‬‬
‫‪ .2‬מצאו את כל האוטומורפיזמים של ‪ ,Z5‬והוכיחו כי ‪= Z4‬‬

‫∼ ‪.Aut Z‬‬
‫‪ .3‬מצאו את כל האוטומורפיזמים של ‪ ,Z‬והוכיחו כי ‪= Z2‬‬

‫∼ ) ‪.Aut (Z2 × Z2‬‬

‫‪ .4‬מצאו את כל האוטומורפיזמים של ‪ Z2 × Z2‬והוכיחו כי ‪= S3‬‬

‫∼ ‪.Aut Q+‬‬
‫‪ .5‬מצאו את כל האוטומורפיזמים של ‪ ,Q+‬החבורה החיבורית של המספרים הרציונליים‪ ,‬והוכיחו כי ∗‪= Q‬‬

‫דוגמא‪Aut Zn :‬‬

‫הזכרנו לעיל את }‪ Zn = {0, 1, . . . , n − 1‬כחבורה ביחס לפעולת החיבור מודולו ‪ .n‬למעשה‪ ,‬על קבוצה זו מוגדר‬
‫גם כפל‪ ,‬הלוא הוא כפל מודולו ‪ .n‬עם זאת‪ ,‬הכפל אינו מגדיר מבנה של חבורה על ‪) Zn‬ולרוב גם לא על }‪,(Zn \ {0‬‬
‫משום שלא לכל איבר יש הפכי‪ .‬למשל‪ ,‬ב־ ‪ ,Z10‬לאיבר ‪ 5‬אין הפכי כפלי‪.‬‬
‫אולם אם נצטמצם לאיברים ההפיכים בכפל בתוך ‪ Zn‬נקבל חבורה כפלית‪:‬‬
‫למה ‪1.37‬‬

‫‪ .1‬לאיבר ‪ a ∈ Zn‬יש הפכי כפלי אם"ם ‪.(a, n) = 1‬‬

‫‪ .2‬קבוצת השאריות הזרות ל־‪ ,n‬המסומנת ‪ ,Z∗n‬מהווה חבורה ביחס לכפל‪.‬‬ ‫‪Z∗n‬‬

‫כזכור‪ ,‬את מספר השאריות הזרות ל־‪ n‬מסמנים ב־)‪) ϕ (n‬ראו עמוד ‪ ,(22‬כלומר )‪ .|Z∗n | = ϕ (n‬לדוגמא‪ϕ (10) = 4 ,‬‬
‫ו־}‪ .Z∗10 = {1, 3, 7, 9‬החבורה הכפלית ‪ Z∗10‬היא בת ארבעה איברים ומסתבר שהיא איזומורפית ל־ ‪ ,Z4‬שכן היא‬
‫נוצרת על־ידי ‪) Z∗10 = h3i :3‬ודאו זאת!(‪.‬‬
‫הוכחה‪ :‬אם ‪ (a, n) = 1‬אז לפי טענה ‪ ,Zn = hai 1.26‬ובפרט ‪ 1‬הוא כפולה של ‪ a‬ב־ ‪ ,Zn‬כלומר קיים ‪ x ∈ Z‬כך‬
‫ש־‬

‫‪x · a = a + a + . . . + a ≡ 1 mod n‬‬

‫|‬ ‫‪{z‬‬ ‫}‬
‫‪ x‬פעמים‬

‫‪27‬‬
 ‫ואז )‪ (x mod n‬הוא הפכי כפלי של ‪ a‬ב־ ‪ .Zn‬מצד שני‪ ,‬אם קיים ‪ x ∈ Z∗n‬כך ש־‬

‫‪, x · a ≡ 1 mod n‬‬

‫פירוש הדבר שקיים ‪ y ∈ Z‬כך ש־‪ ,xa − yn = 1‬ואז‬

‫‪(a, n) | xa − yn = 1‬‬

‫ולכן ‪.(a, n) = 1‬‬

‫כדי להראות את )‪ ,(2‬נזכיר שכפל מודולו ‪ n‬הוא אסוציאטיבי‪ :‬בעבור ‪x, y, z ∈ Z‬‬

‫])‪. [(x mod n) (y mod n)] (z mod n) = (xyz mod n) = (x mod n) [(y mod n) (z mod n‬‬

‫בנוסף‪ 1 ∈ Z∗n ,‬הוא היחידה הכפלית‪ ,‬ואם ‪ ,a ∈ Z∗n‬אזי קיים ‪ x ∈ Zn‬המקיים )‪ ,a · x ≡ 1 ( mod n‬אך אז גם‬
‫‪ ,x ∈ Z∗n‬ולכן ל־‪ a‬יש הפכי ב־ ‪.Z∗n‬‬

‫כעת יהי ‪ θ : Zn → Zn‬אוטומורפיזם‪ .‬קל לראות ש־‪ θ‬נקבע לחלוטין לפי התמונה של ‪ ,1‬שכן‬

‫)‪θ (x) = θ (1) + . . . + θ (1) = (θ (1) · x mod n‬‬

‫|‬ ‫‪{z‬‬ ‫}‬
‫‪ x‬פעמים‬

‫כלומר‪ ,‬האוטומורפיזם ‪ θ‬הוא פשוט הכפלה ב־)‪) θ (1‬מודולו ‪ .(n‬בנוסף‪ ,‬שוויון זה מראה כי התמונה של ‪ θ‬היא ‪,hθ (1)i‬‬
‫אבל ‪ θ‬הוא על‪ ,‬ולכן בהכרח ‪) θ (1) ∈ Z∗n‬ראו טענה ‪ .(1.26‬מצד שני‪ ,‬אם ‪ ,θ (1) ∈ Z∗n‬אזי ‪ θ‬הוא על‪ ,‬ולכן גם חח"ע‪,‬‬
‫‪−1‬‬
‫)‪ .(θ (1‬מכיוון שהרכבת האוטומורפיזמים ‪ψ ◦ θ‬‬ ‫כלומר זהו אכן איזומורפיזם )ברור גם כי יש לו הפכי‪ :‬הכפלה ב־‬
‫כמוה כהכפלה ב־)‪ ,ψ (1) · θ (1‬אנחנו מקבלים‪:‬‬

‫∼ ‪.AutZn‬‬
‫‪= Z∗n‬‬

‫מחלקות של תת־חבורות‬ ‫‪1.6‬‬

‫בסעיף זה נפגוש את אחד המושגים החשובים ביותר בתורת החבורות‪ :‬מחלקות של תת־חבורות‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 1.38‬תהיינה ‪ G‬חבורה ו־‪ H ≤ G‬תת־חבורה שלה‪ .‬מחלקה שמאלית של ‪ H‬ב־‪ G‬היא תת־קבוצה של ‪G‬‬ ‫מחלקה שמאלית‬
‫מהצורה‬

‫}‪gH = {gh | h ∈ H‬‬

‫בעבור ‪ g ∈ G‬כלשהו‪ .‬כל ‪ g 0 ∈ gH‬נקרא נציג של המחלקה השמאלית ‪.gH‬‬ ‫נציג של מחלקה‬
‫באופן דומה‪ ,‬מחלקה ימנית של ‪ H‬ב־‪ G‬היא תת־קבוצה של ‪ G‬מהצורה‬ ‫מחלקה ימנית‬

‫}‪Hg = {hg | h ∈ H‬‬

‫בעבור ‪ g ∈ G‬כלשהו‪ .‬כל ‪ g 0 ∈ Hg‬נקרא נציג של המחלקה הימנית ‪.Hg‬‬

‫‪28‬‬
 ‫אם נבחר ‪ ,g = h ∈ H‬המחלקות שנקבל הן ‪ H‬עצמה‪:‬‬

‫‪Hh = hH = H‬‬

‫)ודאו שאתם מבינים מדוע(‪ .‬ניתן לחשוב על מחלקה שמאלית )ימנית‪ ,‬בהתאמה( של ‪ H‬כעל "הזזה" של איברי ‪H‬‬
‫על־ידי כפל משמאל )מימין( באיזשהו ‪ .g ∈ G‬שימו לב כי המחלקות הימניות והשמאליות הן תת־קבוצות של ‪ G‬אך‬
‫פרט למחלקה ‪ eH = He = H‬אינן תת־חבורות )מדוע?(‪ .‬בנוסף‪ ,‬תמיד מתקיים ‪ g ∈ gH‬ו־‪.g ∈ Hg‬‬

‫הגדרה ‪ 1.39‬קבוצת המחלקות השמאליות של ‪ H‬ב־‪ G‬מסומנת ‪.G/H‬‬ ‫‪G/H‬‬

‫קבוצת המחלקות הימניות של ‪ H‬ב־‪ G‬מסומנת ‪.H\G‬‬ ‫‪H\G‬‬

‫טענה ‪ 1.40‬כל שתי מחלקות שמאליות הן זרות או מתלכדות‪ .‬כלומר‪ ,‬אם ‪ H ≤ G‬ו־‪ ,g1 , g2 ∈ G‬אז או = ‪g1 H ∩g2 H‬‬
‫∅ או ‪) .g1 H = g2 H‬דהיינו‪ ,‬הפירוק למחלקות שמאליות מגדיר יחס שקילות על ‪ G‬־ ראו גם סעיף ‪(.2.1‬‬

‫הוכחה‪ :‬אם המחלקות ‪ g1 H‬ו־‪ g2 H‬אינן זרות‪ ,‬הרי שישנו איבר משותף‪ ,‬כלומר קיימים ‪ h1 , h2 ∈ H‬כך ש־‬

‫‪.g1 h1 = g2 h2‬‬

‫מכאן נובע כי ‪ :g1 H ⊆ g2 H‬אכן‪ ,‬לכל ‪,h ∈ H‬‬

‫‪h1 h−1‬‬ ‫‪h = (g1 h1 ) h−1‬‬ ‫‪−1‬‬ ‫‪−1‬‬

‫
‬ ‫
‬ ‫
‬ ‫
‬
‫‪.g1 h = g1‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪1 h = (g2 h2 ) h1 h = g2 h2 h1 h ∈ g2 H‬‬
‫} ‪| {z‬‬
‫‪∈H‬‬

‫באופן סימטרי‪ ,‬גם ‪ g1 H ⊇ g2 H‬ולכן במקרה זה שתי המחלקות מתלכדות‪.‬‬

‫הוכחה דומה תראה טענה מקבילה גם בעבור מחלקות ימניות‪ :‬כל שתי מחלקות ימניות של ‪ H‬הן זרות או מתלכדות‪.‬‬

‫מסקנה ‪ 1.41‬תהי ‪ .H ≤ G‬אזי החבורה ‪ G‬היא איחוד זר של המחלקות השמאליות של ‪.H‬‬

‫הוכחה‪ :‬העובדה ש־‪ G‬היא איחוד כל המחלקות נובעת‪ ,‬למשל‪ ,‬מכך ש־‪ .g ∈ gH‬האיחוד הוא זר לפי הטענה הקודמת‪.‬‬

‫כמובן‪ G ,‬היא איחוד זר גם של המחלקות הימניות של ‪.H‬‬

‫לדוגמא‪ ,‬יהי ‪ V‬מרחב וקטורי מעל שדה מסוים‪ ,‬ויהי ‪ W ≤ V‬תת־מרחב וקטורי‪ .‬בפרט‪ V ,‬הוא חבורה )אבלית(‬
‫ביחס לחיבור וקטורים‪ ,‬ו־ ‪ W‬תת־חבורה שלו‪ .‬המחלקות השמאליות של ‪ W‬הן היישריות )תת־מרחבים אפיניים(‬
‫מהצורה‬

‫} ‪v + W = {v + w | w ∈ W‬‬

‫בעבור ‪ v ∈ V‬כלשהו‪ .‬כאשר‪ ,‬למשל‪ V = R2 ,‬ו־ ‪ W‬הוא תת־מרחב חד־ממדי‪ ,‬היישריות‪ ,‬או המחלקות השמאליות של‬
‫‪ ,W‬הן אוסף הישרים במישור המקבילים ל־ ‪.W‬‬

‫‪v‬‬

‫‪v+W‬‬

‫‪W‬‬

‫‪u‬‬
‫‪u+W‬‬

‫‪29‬‬
 ‫ניתן לבדוק מתי שתי מחלקות שמאליות )או שתיים ימניות( מתלכדות בכמה אופנים‪:‬‬

‫טענה ‪ 1.42‬תהיינה ‪ G‬חבורה ו־‪ H ≤ G‬תת־חבורה‪ .‬התנאים הבאים שקולים בעבור ‪:g1 , g2 ∈ G‬‬

‫‪g1 H = g2 H‬‬ ‫)‪(i‬‬

‫‪g2 ∈ g1 H‬‬ ‫)‪(ii‬‬

‫קיים ‪ h ∈ H‬כך ש־ ‪g1 h = g2‬‬ ‫)‪(iii‬‬

‫‪g1−1 g2 ∈ H‬‬ ‫)‪(iv‬‬

‫באופן דומה‪ ,‬גם התנאים הבאים שקולים‪:‬‬

‫‪Hg1 = Hg2‬‬ ‫)‪(i‬‬

‫‪g2 ∈ Hg1‬‬ ‫)‪(ii‬‬

‫קיים ‪ h ∈ H‬כך ש־ ‪hg1 = g2‬‬ ‫)‪(iii‬‬

‫‪g2 g1−1 ∈ H‬‬ ‫)‪(iv‬‬

‫תרגיל ‪ 1.33‬הוכיחו את הטענה האחרונה‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 1.43‬האינדקס של ‪ H‬ב־‪ ,G‬המסומן ]‪ [G : H‬הוא מספר המחלקות השמאליות של ‪ H‬ב־‪:G‬‬ ‫אינדקס של תת־‬
‫‪def‬‬
‫חבורה‬
‫|‪[G : H] = |G/H‬‬

‫שימו לב שגודל זה אינו בהכרח סופי‪ .‬לדוגמא‪ ,‬בכל חבורה מסדר אינסופי‪ ,‬האינדקס של תת־החבורה הטריביאלית‬
‫}‪ {e‬הוא אינסופי‪ .‬מצד שני‪ ,‬האינדקס של ‪ H‬ב־‪ G‬יכול להיות סופי גם אם ‪ G‬אינסופית‪.‬‬

‫דוגמאות‬

‫‪ .1‬נתבונן בחבורה ‪ Z‬ובתת־החבורה שלה }‪ .3Z = {3m | m ∈ Z‬יש בדיוק שלוש מחלקות שמאליות‪ ,‬כלומר‬
‫האינדקס של תת־החבורה הוא שלוש‪ .[Z : 3Z] = 3 :‬המחלקות הן ‪ ,3Z, 1 + 3Z, 2 + 3Z 12‬אבל יכולנו לקחת‬
‫כנציגים‪ ,‬למשל‪ ,‬גם את ‪ ,−3, 4, −1‬בהתאמה‪.‬‬
‫(‬ ‫!‬ ‫)!‬
‫‪1‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪3‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪2 3‬‬
‫= ‪ .H‬ל־‪ H‬יש שתי מחלקות‬ ‫‪e,‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪ .2‬נתבונן בתת־החבורה הבאה של ‪:S3‬‬
‫‪2‬‬ ‫‪3‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪3‬‬ ‫‪1 2‬‬
‫!‬
‫‪1 2 3‬‬
‫שכוללת את יתר שלושת האיברים של ‪) S3‬בדקו זאת!(‪.‬‬ ‫שמאליות‪ :‬היא עצמה והמחלקה ‪H‬‬
‫‪1 3 2‬‬
‫לפיכך ‪.[G : H] = 2‬‬
‫‪12‬הסימון ‪ kZ + n‬משמעו }‪.kZ + n = {km + n | m ∈ Z‬‬

‫‪30‬‬
‫מדוע בחרנו להגדיר את האינדקס של תת־חבורה באמצעות מספר המחלקות השמאליות דווקא‪ ,‬ולא הימניות? מסתבר‬
‫שאין לכך חשיבות והיינו מקבלים אותה תוצאה לו השתמשנו תחת זאת במחלקות הימניות‪:‬‬

‫משפטון ‪ 1.44‬תהיינה ‪ G‬חבורה ו־‪ H ≤ G‬תת־חבורה שלה‪ .‬אזי מספר המחלקות הימניות של ‪ H‬ב־‪ G‬שווה למספר‬
‫המחלקות השמאליות‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬נגדיר העתקה חח"ע ועל בין אוסף המחלקות השמאליות לבין אוסף המחלקות הימניות‪ ,‬על ידי‬

‫‪.gH 7→ Hg −1‬‬

‫נשים לב שהעתקה זו מוגדרת היטב‪ ,‬שכן‬

‫‪
−1‬‬
‫‪.g1 H = g2 H ⇐⇒ g1−1 g2 ∈ H ⇐⇒ g1−1 g2‬‬ ‫‪∈ H ⇐⇒ g2−1 g1 ∈ H ⇐⇒ Hg2−1 = Hg1−1‬‬

‫למעשה‪ ,‬אותה שרשרת שקילויות )בכיוון השני( מוכיחה גם שההעתקה היא חח"ע‪ .‬לבסוף‪ ,‬ההעתקה היא על משום שכל‬
‫מחלקה ימנית ‪ Hg‬מתקבלת )כתמונה של ‪.(g −1 H‬‬

‫שימו לב שהמשפטון האחרון תופס גם כאשר החבורה ‪ G‬אינסופית‪ .‬במקרה זה ייתכן שהחבורה ‪ H‬היא אינסופית‬
‫אבל האינדקס ]‪ ,[G : H‬כלומר מספר המחלקות השמאליות‪ ,‬הוא סופי‪ .‬המשפטון מראה שגם במקרה זה האינדקס‬
‫שווה למספר המחלקות הימניות‪.‬‬

‫הערה ‪ 1.45‬אזהרה‪ :‬לרוב ‪ ,gH 6= Hg‬ומחלקה ימנית אינה מחלקה שמאלית‪ ,‬כלומר בהינתן ‪ ,g1 ∈ G‬המחלקה ‪Hg1‬‬
‫שונה מ־‪ g2 H‬לכל ‪ .g2 ∈ G‬כדוגמא‪ ,‬הבה נתבונן בחבורה הדיהדרלית ‪) D3‬שכפי שראינו בתרגיל ‪ 1.14‬היא איזומורפית‬
‫ל־ ‪ .(S3‬זו חבורת הסימטריות של משולש שווה־צלעות ‪ ,4‬וכמו בתרגיל ‪ ,1.15‬נסמן את איבריה על־ידי‬

‫} ‪, {e, y, x, |, ,‬‬

‫כאשר ‪ e‬הוא איבר הזהות‪ y ,‬הוא סיבוב ב־ ◦‪ 120‬עם כיוון השעון‪ x ,‬סיבוב ב־ ◦‪ 120‬נגד כיוון השעון‪ ,‬ו־|‪  ,‬ו־‬
‫מסמנים את שלושת השיקופים בהתאם לציר הסימטריה שמגדיר אותם‪ .‬הסרטוטים הבאים‪ ,‬למשל‪ ,‬מתארים את‬
‫האיברים | )מימין( ו־‪.x‬‬
‫‪3‬‬ ‫‪3‬‬
‫•‬ ‫•‬

‫‬ ‫◦‪120‬‬
‫•‬
‫‪o‬‬ ‫‪/‬‬
‫•‪1‬‬ ‫‪•2‬‬ ‫•‪1‬‬ ‫‪•2‬‬

‫אחת תת־החבורות של ‪ S3‬היא }| ‪ .H = {e,‬ואז ‪ .[G : H] = 3‬המחלקות הימניות הן אלו‪:‬‬

‫‪H‬‬ ‫=‬ ‫}| ‪{e,‬‬

‫= ‪Hx‬‬ ‫} ‪{x,‬‬
‫= ‪Hy‬‬ ‫} ‪{y,‬‬

‫‪31‬‬
 ‫המחלקות השמאליות‪ ,‬פרט למחלקה ‪ ,H‬שונות‪:‬‬

‫‪H‬‬ ‫}| ‪= {e,‬‬

‫‪xH‬‬ ‫} ‪= {x,‬‬
‫‪.yH‬‬ ‫} ‪= {y,‬‬

‫לעומת זאת‪ ,‬גם }‪ N = {e, x, y‬היא תת־חבורה‪ ,‬ויש לה בדיוק שתי מחלקות ימניות ושתיים שמאליות‪ .‬קל לבדוק‬
‫כי במקרה זה המחלקות הימניות הן | ‪ N, N‬והן שוות למחלקות השמאליות ‪ .N, N‬לתת־חבורות עם תכונה זו יש‬
‫חשיבות רבה‪ ,‬כפי שנראה להלן )בסעיף ‪.(1.7‬‬

‫תרגיל ‪ 1.34‬תהיינה ‪ K ≤ H ≤ G‬חבורות‪ .‬הוכיחו כי‬

‫]‪. [G : K] = [G : H] · [H : K‬‬

‫משפט לגרנז'‬ ‫‪1.6.1‬‬

‫טענה ‪ 1.46‬מספר האיברים בכל מחלקה שמאלית ‪ gH‬ובכל מחלקה ימנית ‪ Hg‬הוא |‪.|H‬‬

‫הוכחה‪ :‬נוכיח בעבור מחלקה שמאלית ‪ −‬ההוכחה למחלקה ימנית תחקה אותה‪ .‬ההעתקה ‪ h 7→ gh‬היא העתקה של‬
‫‪ H‬על ‪ .gH‬היא חח"ע בגלל כלל הצמצום‪:‬‬

‫‪.gh1 = gh2 ⇒ h1 = h2‬‬

‫̀‪r‬‬
‫= ‪ .G‬מטענה ‪1.46‬‬ ‫‪gi H‬‬ ‫‪13‬‬
‫נניח כי ‪ G‬סופית‪ ,‬וכי ‪ g1 H, . . . , gr H‬הן כל המחלקות השמאליות של ‪ H‬ב־‪ ,G‬כלומר‬
‫‪i=1‬‬
‫נובע כי |‪ ,|G| = r · |H‬וקיבלנו את המשפט הבסיסי הבא‪:‬‬

‫‬
‫|‪|G‬‬
‫שווה למספר המחלקות‬ ‫משפט ‪) 1.47‬לגרנז'‪ (Lagrange ,‬אם ‪ G‬חבורה סופית ו־‪ H ≤ G‬אזי |‪ |H|  |G‬והמנה‬ ‫משפט לגרנז'‬
‫‬
‫|‪|H‬‬
‫השמאליות )או הימניות( של ‪ H‬ב־‪ ,G‬כלומר‬

‫|‪|G‬‬
‫‪.‬‬ ‫]‪= [G : H‬‬
‫|‪|H‬‬

‫למשפט לגרנז' יש כמה מסקנות חשובות‪ .‬ראשית‪ ,‬ראינו כבר כי |‪ ,|g| = |hgi‬כלומר כי הסדר של האיבר ‪ g ∈ G‬שווה‬
‫לסדר של תת־החבורה שהוא יוצר‪ .‬לפיכך‪,‬‬

‫‪13‬הסימן‬
‫`‬
‫מסמל איחוד זר‪.‬‬

‫‪32‬‬
 ‫מסקנה ‪ 1.48‬אם ‪ |G| = n‬אז לכל ‪g ∈ G‬‬
‫‬
‫‪. |g|  n‬‬
‫‬

‫לכן גם‪:‬‬

‫מסקנה ‪ 1.49‬אם ‪ |G| = n‬אז לכל ‪.g n = e ,g ∈ G‬‬

‫‪k‬‬
‫הוכחה‪ :‬נסמן ‪ .|g| = m‬לפי המסקנה הקודמת‪ n = km ,‬לאיזשהו ‪ ,k ∈ N‬ולכן ‪.g n = (g m ) = ek = e‬‬

‫מסקנה ‪ 1.50‬יהי ‪ p‬מספר ראשוני‪ .‬אזי‪:‬‬

‫‪ .1‬כל חבורה מסדר ‪ p‬היא צקלית‪.‬‬

‫‪ .2‬יש בדיוק חבורה אחת מסדר ‪ ,p‬עד כדי איזומורפיזם‪.‬‬

‫‪ .3‬יתר על כן‪ ,‬תת־החבורות היחידות של חבורה זו הן היא עצמה ו־}‪.{e‬‬

‫‬
‫הוכחה‪ :‬תהי ‪ G‬חבורה מסדר ראשוני ‪ ,p‬ויהי ‪ .e 6= g ∈ G‬ממסקנה ‪ 1.48‬נובע כי ‪ ,|g|  p‬אבל ‪ |g| > 1‬ולכן‬
‫‬

‫‪ ,|g| = p‬כלומר ‪ hgi = G‬ו־‪ G‬צקלית‪ .‬הטענה השנייה נובעת מכך לפי טענה ‪ .1.33‬כעת תהי ‪ H ≤ G‬תת־חבורה לא‬
‫טריביאלית‪ .‬כלומר‪ H ,‬מכילה איבר ‪ g 6= e‬כלשהו‪ .‬אך כמו קודם‪ ,H ≥ hgi = G ,‬ולכן ‪.H = G‬‬

‫עוד תוצאה קלאסית היא‪:‬‬

‫מסקנה ‪) 1.51‬המשפט הקטן של פרמה‪ (Fermat ,‬יהיו ‪ p‬ראשוני ו־‪ .a ∈ Z‬אם ‪ ,(a, p) = 1‬אז‬

‫)‪.ap−1 ≡ 1 (mod p‬‬

‫‪Fp‬‬
‫הוכחה‪ :‬בחבורה הכפלית ‪ F∗p‬של השדה בן ‪ p‬האיברים יש ‪ p−1‬איברים‪ .‬לפיכך ולפי מסקנה ‪ ,1.49‬מתקיים ‪xp−1 = 1‬‬
‫)שוויון בשדה!( לכל ‪ .x ∈ F∗p‬אך שוויון בשדה זה הוא כמו שוויון ב־‪ ,Z‬מודולו ‪ .p‬לכל ‪ ,a ∈ Z‬נסמן ב־‪ r‬את השארית‬
‫שלו בחלוקה ב־‪ ,p‬והרי ‪ .r 6= 0 ⇐⇒ (a, p) = 1‬לפיכך‪ ,‬אם ‪ ,(a, p) = 1‬אז‬

‫)‪.ap−1 ≡ rp−1 ≡ 1 (mod p‬‬

‫‪33‬‬
 ‫‪14‬‬
‫תרגיל ‪ 1.35‬הוכיחו את משפט אוילר שמכליל את המשפט הקטן של פרמה‪ :‬אם ‪ (a, N ) = 1‬אזי‬

‫‪.aϕ(N ) ≡ 1 mod N‬‬

‫תת־חבורה נורמלית‬ ‫‪1.7‬‬

‫הגדרה ‪ 1.52‬תת־חבורה ‪ N‬של ‪ G‬נקראת נורמלית אם לכל ‪g ∈ G‬‬ ‫תת־חבורה‬
‫נורמלית‬
‫‪.gN = N g‬‬

‫במצב זה נסמן ‪.N E G 15‬‬

‫תרגיל ‪ 1.36‬הראו כי אם ‪ N ≤ G‬ו־‪ [G : N ] = 2‬אז ‪.N E G‬‬

‫אם ‪ H ≤ G‬תת־חבורה‪ ,‬לכל ‪ g ∈ G‬גם‬

‫‪gHg −1 = ghg −1  h ∈ H‬‬

‫‬ ‫‬ ‫ ‬

‫תת־חבורה‪ ,‬שכן‬
‫‪
−1‬‬
‫‪. gh1 g −1‬‬ ‫‪gh2 g −1‬‬ ‫‪= gh1 g −1‬‬ ‫‪gh−1‬‬ ‫‪−1‬‬
‫‪= gh1 h−1‬‬ ‫‪−1‬‬
‫‪∈ gHg −1‬‬
‫
‬ ‫
‬ ‫
‬
‫‪2 g‬‬ ‫‪2 g‬‬

‫הגדרה ‪ 1.53‬תת־חבורות ‪ H1 , H2 ≤ G‬נקראות צמודות אם קיים ‪ g ∈ G‬כך ש־ ‪.H2 = gH1 g −1‬‬ ‫תת־חבורות‬
‫צמודות‬

‫נותיר לקורא לבדוק כתרגיל שזהו יחס שקילות על קבוצת תת־החבורות של ‪.G‬‬

‫טענה ‪ 1.54‬תהי ‪ .N ≤ G‬התנאים הבאים שקולים‪:‬‬

‫‪ gN = N g .1‬לכל ‪ ,g‬כלומר ‪ N‬נורמלית‪.‬‬

‫‪ ,G/H = H\G .2‬כלומר קבוצת המחלקות הימניות שווה לקבוצת המחלקות השמאליות‪.‬‬

‫‪ gN g −1 = N .3‬לכל ‪ ,g‬כלומר אין ל־ ‪ N‬תת־חבורות צמודות פרט לעצמה‪.‬‬

‫‪.∀g ∈ G, ∀n ∈ N gng −1 ∈ N .4‬‬

‫‪14‬בפונקציית אוילר ) ‪ ϕ (N‬נתקלנו כבר בעמוד ‪.22‬‬

‫‪15‬לעתים מסמנים גם ‪ ,N / G‬אך בספרים מסוימים סימון זה פרושו ש־ ‪ N‬היא תת־חבורה נורמלית ממש‪ ,‬כלומר ‪.N 6= G‬‬

‫‪34‬‬
‫ראשית נוכיח )‪ .(2) ⇔ (1‬אם )‪ (1‬מתקיים‪ ,‬אז ודאי שכל מחלקה ימנית היא גם שמאלית ולהפך‪ ,‬ולכן )‪(2‬‬ ‫הוכחה‪:‬‬
‫מתקיים‪ .‬אם )‪ (2‬מתקיים‪ ,‬אזי המחלקה השמאלית ‪ gN‬היא גם מחלקה ימנית‪ .‬מכיוון שמחלקה זו מכילה את ‪ ,g‬אזי‬
‫‪ g‬יכול לשמש כנציג‪ ,‬כלומר זו המחלקה ‪ ,N g‬וקיבלנו את )‪.(1‬‬
‫כעת נראה )‪ .(1) ⇐ (4) ⇐ (3) ⇐ (1‬אם )‪ (1‬מתקיים‪ ,‬אז לכל ‪ ,gN g −1 = N gg −1 = N ,g ∈ G‬כלומר )‪(3‬‬
‫מתקיים‪ .‬הגרירה )‪ (4) ⇐ (3‬ברורה‪ .‬לבסוף‪ ,‬נניח כי )‪ (4‬מתקיים‪ .‬כלומר‪ ,‬לכל ‪ g ∈ G‬ולכל ‪ ,n ∈ N‬קיים ‪n0 ∈ N‬‬
‫כך ש־ ‪ ,gng −1 = n0‬כלומר ‪ .gn = n0 g‬בכך הראינו כי ‪ .gN ⊆ N g‬אם נכתוב את )‪ (4‬בעבור האיבר ‪ g −1‬נקבל‬
‫‪ n00 = g −1 ng ∈ N‬או ‪ ng = gn00 ∈ gN‬ולכן גם ‪ ,gN ⊇ N g‬והראינו את )‪.(1‬‬

‫הטענה האחרונה מספקת לנו קריטריונים שונים להכריע אם תת־חבורה ‪ N ≤ G‬היא נורמלית‪ .‬בפועל‪ ,‬תנאי )‪ (4‬הוא‬
‫על־פי רוב התנאי הקל ביותר לבדיקה‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 1.37‬הוכיחו את הקריטריון הנוסף הבא‪ :‬תת־חבורה ‪ N ≤ G‬היא נורמלית אם"ם ‪ gN g −1 ⊆ N‬לכל ‪.g ∈ G‬‬
‫)אל תניחו שום הנחת סופיות‪(.‬‬

‫נפנה עתה להגדרה שקולה נוספת של תת־חבורה נורמלית‪ .‬כזכור‪ ,‬סימנו ב־‪ Aut G‬את חבורת האוטומורפיזמים של‬
‫חבורה כללית ‪ .G‬מבין האוטומורפיזמים ישנו סוג מיוחד‪ :‬אוטומורפיזם ההצמדה באיבר ‪,ϕγ : G → G ,γ ∈ G‬‬
‫המוגדר על־ידי‬

‫‪.ϕγ (g) = γgγ −1‬‬

‫להלן )תרגיל ‪ (1.38‬תתבקשו לוודא שזהו אמנם אוטומורפיזם‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 1.55‬אוטומורפיזם המוגדר על־ידי הצמדה באיבר של החבורה נקרא אוטומורפיזם פנימי‪.‬‬ ‫אוטומורפיזם‬
‫קבוצת האוטומורפיזמים הפנימיים מסומנת ‪.Inn G‬‬ ‫פנימי‬
‫‪Inn G‬‬

‫לדוגמא‪ ,‬אם ‪ G‬אבלית‪ ,‬כל האוטומורפיזמים הפנימיים הם הזהות‪ ,‬ולפיכך }‪.Inn G = {id‬‬

‫תרגיל ‪ 1.38‬תהי ‪ G‬חבורה‪ .‬הוכיחו כי‪:‬‬

‫‪ ϕγ : G → G .1‬הוא אמנם אוטומורפיזם‪.‬‬

‫‪ ϕ−1‬וכן ‪ ,ϕδ ◦ ϕγ = ϕδγ‬ולכן ‪ Inn G‬מהווה תת־חבורה של ‪.Aut G‬‬

‫‪γ = ϕγ −1 .2‬‬

‫‪.Inn G E Aut G .3‬‬

‫כעת ניתן להגדיר תת־חבורה נורמלית באופן נוסף‪ ,‬דרך הפעולה של החבורה ‪ Inn G‬על ‪.G‬‬

‫תרגיל ‪ 1.39‬תהיינה ‪ G‬חבורה ו־‪ N ≤ G‬תת־חבורה‪ .‬הוכיחו כי ‪ N E G‬אם"ם כל אוטומורפיזם פנימי ‪ϕ ∈ Inn G‬‬
‫"שומר" על ‪ ,N‬כלומר מקיים ‪.ϕ (N ) = N‬‬

‫תרגיל ‪ 1.40‬התבוננו בחבורה ‪ G = Z2 × Z2‬ותנו דוגמא לתת־חבורה נורמלית ‪ N E G‬שאיננה נשמרת על־ידי כלל‬
‫איברי )‪.Aut (G‬‬

‫‪35‬‬
 ‫‪
t‬‬
‫‪ .ϕ (g) = g −1‬הוכיחו ש־‪ ϕ‬אוטומורפיזם שאינו אוטומורפיזם פנימי‪) .‬רמז‪:‬‬ ‫תרגיל ‪ 1.41‬תהי )‪ .G = GL2 (R‬נגדיר‬
‫למטריצות צמודות יש אותם ערכים עצמיים‪(.‬‬

‫‪36‬‬
 ‫פעולה של חבורה על קבוצה‬ ‫‪2‬‬
‫באחדות מן הדוגמאות לחבורות שהבאנו )למשל‪ ,‬בסעיף ‪ ,(1.1‬החבורה ‪ G‬התקבלה באופן טבעי כמשפחה של‬
‫העתקות מסוימות מקבוצה ‪ X‬לעצמה ופעולת החבורה הייתה הרכבה‪ .‬ההגדרה הבאה מכלילה דוגמאות אלה‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 2.1‬תהי ‪ G‬חבורה ותהי ‪ X‬קבוצה‪ .‬פעולה של ‪ G‬על ‪ X‬היא פונקציה ‪ G × X → X‬המסומנת‬ ‫פעולה של חבורה‬
‫על קבוצה‬
‫‪(g, x) 7→ g.x‬‬

‫ומקיימת‪:‬‬

‫‪ e.x = x .1‬לכל ‪x ∈ X‬‬

‫‪ g. (h.x) = (gh) .x .2‬לכל ‪ x ∈ X‬ולכל ‪.g, h ∈ G‬‬

‫נוהגים לתאר את הפעולה בתרשים כך‪:‬‬

‫‪y‬‬
‫‪h‬‬ ‫‪/ h.y‬‬

‫ואז האקסיומה השניה דלעיל מתוארת כך‪:‬‬

‫‪x‬‬
‫‪h‬‬ ‫‪/ h.x‬‬
‫‪gh‬‬
‫‪g‬‬
‫ "‬
‫‪(gh) .x‬‬

‫אינטואיטיבית‪ ,‬כל איבר ‪ g ∈ G‬מגדיר העתקה מהקבוצה ‪ X‬לעצמה ‪) x 7→ g.x‬העתקה שבציור מתוארת על־ידי חצים‬
‫או קווי־זרימה(‪ ,‬ואם מרכיבים את ההעתקה המוגדרת על־ידי ‪ g‬על ההעתקה המוגדרת על־ידי ‪ ,h‬מתקבלת ההעתקה‬
‫המוגדרת על־ידי ‪.gh‬‬

‫דוגמאות‬

‫‪ GLn (R) = {A ∈ Mn (R) | det A 6= 0} .1‬פועלת על ‪ :Rn‬המטריצה )‪ A ∈ GLn (R‬פועלת על וקטור העמודה‬
‫‪ v ∈ Rn‬על־ידי כפל של מטריצה בווקטור‪.A.v := Av ,‬‬

‫‪ .2‬תהי ‪ X‬קבוצה‪ .‬חבורת התמורות ‪ SX‬פועלת על ‪.X‬‬

‫‪ .3‬החבורה‬
‫(‬ ‫!‬ ‫)‬
‫‪cos θ‬‬ ‫ ‪− sin θ‬‬
‫= )‪SO (2‬‬ ‫= ‪Rθ‬‬ ‫)‪ θ ∈ [0, 2π‬‬
‫‪sin θ‬‬ ‫‪cos θ‬‬ ‫‬

‫פועלת על ‪ R2‬באמצעות כפל מטריצה בווקטור עמודה‪ .‬גיאומטרית‪ Rθ .v ,‬הוא סיבוב סביב הראשית של הווקטור‬
‫‪ v‬בזווית ‪ θ‬נגד כיוון השעון‪.‬‬

‫‪37‬‬
 ‫!‬
‫‪x‬‬
‫‪ .4‬באופן דומה‪ ,‬ניתן להגדיר פעולה של )החבורה החיבורית של( ‪ R‬על ‪ R2‬שמוגדרת לכל ‪ θ ∈ R‬ו־ ‪∈ R2‬‬
‫‪y‬‬
‫על־ידי‬
‫!‬ ‫!‬ ‫!‬
‫‪x‬‬ ‫‪cos θ‬‬ ‫‪− sin θ‬‬ ‫‪x‬‬
‫‪θ.‬‬ ‫=‪:‬‬
‫‪y‬‬ ‫‪sin θ‬‬ ‫‪cos θ‬‬ ‫‪y‬‬

‫)ודאו שהגדרה זו מקיימת את אקסיומות הפעולה(‪.‬‬

‫‪ .5‬כל חבורה ‪ G‬פועלת על עצמה במספר דרכים )ואז היא משמשת הן בתפקיד החבורה והן בתפקיד הקבוצה(‪:‬‬
‫‪ .G × G → G‬הפעולה הבסיסית ביותר היא על־ידי כפל משמאל‪ ,‬כלומר‪ ,‬אם ‪ G) g ∈ G‬בתפקיד החבורה(‬
‫ו־‪) x ∈ G‬כאן ‪ G‬בתפקיד הקבוצה(‪ ,‬נגדיר‬

‫‪g.x‬‬ ‫=‪:‬‬ ‫‪gx‬‬

‫}‪|{z‬‬ ‫}‪|{z‬‬
‫פעולת ‪ g‬על ‪x‬‬ ‫כפל בתוך ‪G‬‬

‫האקסיומות )‪ (1‬ו־)‪ (2‬מהגדרה ‪ 2.1‬לעיל נובעות מאקסיומות היחידה והאסוציאטיביות ב־‪ ,G‬בהתאמה‪ .‬בהמשך‬
‫נראה פעולות נוספות של ‪ G‬על עצמה‪.‬‬

‫‪ .6‬החבורה }‪ (g 2 = e) Z2 = {e, g‬פועלת על ‪ R3‬על־ידי שיקוף במישור ה־‪:xy‬‬

‫‪‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪‬‬
‫‪x‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪x‬‬
‫‪g.  y  =  y ‬‬ ‫‪e.  y  =  y ‬‬
‫‪‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪‬‬

‫‪z‬‬ ‫‪−z‬‬ ‫‪z‬‬ ‫‪z‬‬

‫‪ .7‬חבורת האוטומורפיזם ‪ Aut G‬פועלת על החבורה ‪ G‬על ידי אוטומורפיזמים‪) .‬כאן ‪ G‬היא בתפקיד הקבוצה‬
‫בלבד‪ ,‬בעוד ש־‪ Aut G‬היא החבורה‪(.‬‬

‫הערה ‪ 2.2‬אם ‪ H ≤ G‬ו־‪ G‬פועלת על ‪ ,X‬אזי צמצום הפעולה ל־‪ H‬מגדיר פעולה של ‪ H‬על ‪ .X‬למשל‪ ,‬דוגמא )‪(3‬‬
‫לעיל היא הצמצום של הפעולה של )‪ GL2 (R‬מדוגמא )‪ (1‬לתת־החבורה )‪) .SO (2‬וראו תרגיל ‪ 2.2‬להלן‪(.‬‬

‫טענה ‪ 2.3‬אם ‪ G‬פועלת על ‪ ,X‬אזי הפעולה של כל איבר ‪ g ∈ G‬היא תמורה על ‪ .X‬כלומר‪ ,‬הפונקציה ‪πg : X → X‬‬
‫המוגדרת על־ידי ‪ πg (x) = g.x‬היא חח"ע ועל‪.‬‬

‫הפונקציה ‪ πg‬חח"ע כי אם ‪ g.x = g.y‬אז ‪ .x = g −1 . (g.x) = g −1 . (g.y) = y‬בנוסף לכך‪ πg ,‬על כי לכל‬ ‫הוכחה‪:‬‬
‫‪,x ∈ X‬‬

‫‪.x = g. g −1 .x = πg g −1 .x‬‬
‫
‬ ‫
‬

‫אם ‪ G‬פועלת על ‪ ,X‬נגדיר יחס על איברי ‪ X‬באופן הבא‪:‬‬

‫‪ ⇐⇒ x ∼ y‬קיים ‪ g ∈ G‬כך ש ‪.g.x = y‬‬

‫‪38‬‬
 ‫משפט ‪ 2.4‬יחס זה הוא יחס שקילות )כלומר‪ ,‬רפלקסיבי‪ ,‬סימטרי וטרנזיטיבי(‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬זהו יחס רפלקסיבי שכן לכל ‪ x ∈ X‬מתקיים ‪ e.x = x‬ולכן ‪ .x ∼ x‬זהו יחס סימטרי משום שאם ‪,x ∼ y‬‬
‫אזי קיים ‪ g ∈ G‬כך ש־‪ ,g.x = y‬אך אז ‪ g −1 .y = g −1 . (g.x) = x‬ולכן ‪ .y ∼ x‬לבסוף‪ ,‬זהו יחס טרנזיטיבי משום‬
‫שאם ‪ x ∼ y‬ו־‪ ,y ∼ z‬פירוש הדבר שקיימים ‪ g, h ∈ G‬כך ש ‪ ,h.y = z, g.x = y‬ואז‬

‫‪, (hg) .x = h. (g.x) = h.y = z‬‬

‫כלומר ‪.x ∼ z‬‬

‫נזכיר שיחס שקילות על קבוצה מגדיר פירוק של הקבוצה לאיחוד זר של מחלקות השקילות‪ ,‬ולהפך ‪ −‬פירוק של קבוצה‬
‫לאיחוד זר של תת־קבוצות מגדיר יחס שקילות‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 2.5‬מחלקת השקילות של ‪ x ∈ X‬תחת היחס שהוגדר לעיל נקראת המסלול של ‪ x‬ומסומנת )‪:O (x‬‬ ‫מסלול‬

‫}‪O (x) = {g.x | g ∈ G‬‬ ‫)‪O (x‬‬

‫קבוצת המסלולים מסומנת כ־‪.G\X‬‬ ‫‪G\X‬‬

‫במילים אחרות‪ ,‬המסלול של ‪ x‬הוא כל אותם איברים ב־‪ X‬שניתן "להגיע" אליהם מ־‪ x‬על־ידי פעולת ‪:G‬‬

‫‪∃g ∈ G s.t. g.x = y‬‬ ‫)‪⇐⇒ y ∈ O (x‬‬

‫כל איבר )‪ y ∈ O (x‬נקרא נציג של המסלול‪.‬‬ ‫נציג‬

‫לדוגמא‪ ,‬הנה המסלולים בפעולות שהוזכרו לעיל‪:‬‬

‫‪ .1‬בפעולת )‪ GLn (R‬על ‪ Rn‬יש שני מסלולים‪ Rn \ {0} :‬ו־}‪ .{0‬לשם כך די להראות שלכל שני וקטורים ‪u, v 6= 0‬‬
‫יש מטריצה הפיכה ‪ g‬המעבירה את ‪ u‬ל־‪ .v‬נשאיר עובדה זאת כתרגיל פשוט באלגברה לינארית‪.‬‬

‫‪ .2‬בפעולת ‪ SX‬על ‪ X‬יש מסלול יחיד‪ X :‬כולה )לכל ‪ x, y ∈ X‬מצאו ‪ π ∈ SX‬עם ‪.(π (x) = y‬‬
‫(‬ ‫!‬ ‫)‬
‫‪a  2‬‬
‫בעבור‬ ‫‪ .3‬בפעולת )‪ SO (2‬על ‪ R2‬יש אינסוף מסלולים‪ :‬כל העיגולים סביב האפס ‪ a + b2 = r‬‬
‫‪b‬‬ ‫‬
‫‪ 0‬‬
‫‪a‬‬
‫בעבור‬ ‫‪b0‬‬ ‫‪ r > 0‬כלשהו‪ ,‬ו־}‪ {0‬עצמו‪ .‬כדי להשתכנע בכך יש להראות שני דברים‪ :‬ראשית‪ ,‬שאם ) ‪= g. (ab‬‬
‫‪2‬‬
‫)‪ ,g ∈ SO2 (R‬אזי ‪ .(a0 ) 2 + (b0 ) = a2 + b2‬שנית‪ ,‬שאם תנאי זה מתקיים‪ ,‬קיימת )‪ g ∈ SO (2‬כנ"ל‪ .‬שוב‬
‫נשאיר את ההוכחה כתרגיל בגיאומטריה אנליטית במישור‪.‬‬

‫‪ .4‬קל לראות כי בפעולה של ‪ R‬שהגדרנו על ‪ R2‬מתקבלים בדיוק אותם מסלולים כמו בפעולת )‪ SO (2‬על ‪.R2‬‬

‫‪39‬‬
 ‫‪ .5‬בפעולת ‪ G‬על עצמה על־ידי כפל משמאל‪ ,‬המסלול היחיד הוא ‪ G‬כולה‪ .‬אכן‪ g = g.e ∈ O (e) ,‬לכל ‪.g‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪ x ‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪ .6‬בפעולת השיקוף של ‪ Z2‬על ‪ R3‬שהוגדרה לעיל‪ ,‬יש מסלולים בני נקודה אחת‪ ,  y  :‬וכל היתר בני שתי‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪0‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪‬‬
‫‪ x‬‬
‫‪‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫נקודות‪.(z 6= 0)  y  ,  y  :‬‬
‫‪‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪z‬‬ ‫‪−z‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬

‫‪ .7‬בפעולת ‪ Aut G‬על ‪ G‬המסלול של כל איבר ‪ x ∈ G‬הוא כל איברי ‪ G‬שהם תמונות של ‪ x‬דרך איזשהו‬
‫אוטומורפיזם של ‪ .G‬מכיוון שאיבר היחידה של ‪ G‬תמיד נשלח לעצמו בכל אוטומורפיזם‪ ,‬הוא מהווה מסלול‬
‫∼ ‪,Aut Z10‬‬ ‫∗‬
‫‪= Z10‬‬ ‫בעצמו‪ .‬כדוגמא מפורטת יותר‪ ,‬נתבונן ב־ ‪ .G = Z10‬ראינו כבר )סעיף ‪ (1.5‬כי }‪= {1, 3, 7, 9‬‬
‫∗‬
‫‪ a ∈ Z10‬מתאים האוטומורפיזם ‪ ϕa : G → G‬המוגדר על־ידי כפל ב־‪ .a‬קל לראות כי המסלולים‬ ‫כאשר לכל‬
‫בפעולת ‪ Aut Z10‬על ‪ Z10‬הם לפיכך‪:‬‬

‫}‪{1, 3, 7, 9‬‬ ‫}‪{5‬‬

‫}‪{2, 4, 6, 8‬‬ ‫}‪{0‬‬

‫תרגיל ‪ 2.1‬נשים לב שבדוגמא האחרונה‪:‬‬

‫• כל האיברים במסלול נתון הם בעלי אותו סדר‪,‬‬

‫• ולהפך‪ ,‬כל שני איברים מאותו סדר הם באותו מסלול‪.‬‬

‫הראו שהתכונה הראשונה מבין השתיים נכונה בכל חבורה ‪) G‬בפעולת ‪ Aut G‬עליה(‪ ,‬אך התכונה השניה אינה‬
‫מאפיינת כל חבורה‪) .‬רמז‪ :‬התבוננו‪ ,‬למשל‪ ,‬בחבורה הדיהדרלית ‪(.D4‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי אם ‪ G‬פועלת על קבוצה ‪ X‬ו־‪ H ≤ G‬אז הצמצום של הפעולה לאיברי ‪ H‬נותן אמנם‬ ‫תרגיל ‪2.2‬‬
‫פעולה של ‪ H‬על ‪.X‬‬

‫‪ .2‬כפי שראינו‪ G ,‬פועלת על עצמה על־ידי כפל משמאל‪ .g.x = gx :‬מה המסלולים של פעולה זו כאשר היא‬
‫מצומצמת לפעולה של תת־חבורה ‪?H‬‬

‫‪ .3‬הוכיחו כי ‪ G‬פועלת על עצמה על־ידי כפל מימין בהפכי‪ .g.x = xg −1 :‬הסבירו מדוע צריכים להשתמש כאן‬
‫בהפכי‪.‬‬

‫‪ .4‬מה המסלולים של הפעולה מהסעיף הקודם כאשר היא מצומצמת לפעולה של ‪?H‬‬

‫תרגיל ‪ 2.2‬מראה כי‪ ,‬למעשה‪ ,‬הרעיון של מסלולים של פעולה מכליל‪ ,‬בין היתר‪ ,‬גם את מושג המחלקות הימניות‬
‫והשמאליות של תת־חבורה‪ .‬בין היתר‪ ,‬ניתן להבין ממנו כיצד הסימון ‪) H\G‬קבוצת המחלקות הימניות של ‪ H‬ב־‪,G‬‬
‫הגדרה ‪ (1.39‬אינו אלא מקרה פרטי של הסימון ‪) G\X‬קבוצת המסלולים בפעולת ‪ G‬על ‪ ,X‬הגדרה ‪ .(2.5‬מיד נראה‬
‫כיצד כמה מהעובדות שפגשנו בנוגע למחלקות של תת־חבורות נכונות באופן כללי יותר למסלולים של פעולות כלליות‪.‬‬
‫מכיוון שבהינתן יחס שקילות על קבוצה‪ ,‬הקבוצה היא איחוד זר של מחלקות השקילות תחת אותו יחס‪ ,‬נקבל‬
‫ממשפט ‪ 2.4‬את המסקנה הבאה‪:‬‬

‫‪40‬‬
 ‫מסקנה ‪ 2.6‬אם ‪ G‬פועלת על קבוצה ‪ ,X‬אזי ‪ X‬היא איחוד זר של המסלולים שלה‪.‬‬

‫אם ישנם ב־‪ X‬בדיוק ‪ r‬מסלולים שונים‬ ‫מסקנה זאת מיושמת פעמים רבות במקרה שבו ‪ X‬קבוצה סופית‪.‬‬
‫) ‪ ,O (x1 ) , . . . , O (xr‬נקבל‬
‫‪r‬‬
‫‪X‬‬
‫= |‪. |X‬‬ ‫|) ‪|O (xi‬‬
‫‪i=1‬‬

‫זו נוסחה טריביאלית‪ ,‬לכאורה‪ ,‬שהשלכותיה בקומבינטוריקה מרחיקות לכת‪) .‬ראו‪ ,‬למשל‪ ,‬תרגיל ‪.(2.8‬‬

‫הגדרה ‪ 2.7‬בפעולה של חבורה ‪ G‬על קבוצה ‪ ,X‬המייצב של ‪ ,x ∈ X‬המסומן ‪ ,Gx‬הוא אוסף כל איברי ‪ G‬שמעבירים‬ ‫המייצב ‪Gx‬‬
‫‪1‬‬
‫את ‪ x‬לעצמו ‪:‬‬

‫}‪Gx := {g ∈ G | g.x = x‬‬

‫שימו לב שבעוד שהמסלול של ‪" x‬חי" )כלומר הוא תת־קבוצה( בתוך הקבוצה ‪ ,X‬המייצב ‪" Gx‬חי" בתוך החבורה ‪!G‬‬

‫טענה ‪ 2.8‬המייצב ‪ Gx‬הוא תת־חבורה של ‪.G‬‬

‫הוכחה‪ :‬ברור כי ‪ e ∈ Gx‬שכן ‪.e.x = x‬‬

‫אם ‪ g, h ∈ Gx‬אזי ‪ (gh) .x = g. (h.x) = g.x = x‬ולכן ‪.gh ∈ Gx‬‬
‫‪−1‬‬
‫‪.g‬‬ ‫לבסוף‪ ,‬אם ‪ g ∈ Gx‬אז ‪ g −1 .x = g −1 . (g.x) = x‬ועל כן ‪∈ Gx‬‬

‫דוגמאות‪:‬‬

‫‪ .1‬בפעולת ‪ Sn‬על }‪ {1, . . . , n‬המייצב של }‪ {n‬הוא תת־החבורה של התמורות שמקבעות את ‪ .n‬תת־חבורה‬

‫זו איזומורפית לחבורה ‪ ,Sn−1‬על ידי ההעתקה המצמצמת את פעולתה של תמורה המקבעת את ‪ n‬לקבוצה‬
‫}‪ .{1, . . . , n − 1‬ואכן‪ ,‬כל תמורה ב־ ‪ Sn−1‬מתקבלת מתמורה יחידה של ‪ Sn‬המקבעת את ‪ n‬וההתאמה הזאת‬
‫משמרת את פעולת ההרכבה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪1‬‬
‫‪ 0 ‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬בפעולת )‪ GLn (R‬על ‪ Rn‬הוא תת־החבורה‬
‫‪ .2‬המייצב של ‪ .. ‬‬
‫‪‬‬
‫‪ . ‬‬
‫‪0‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪1‬‬ ‫∗‬ ‫‪...‬‬ ‫∗‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪0‬‬ ‫∗‬ ‫‪...‬‬ ‫∗‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪H= ‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪..‬‬ ‫)‪ ≤ GLn (R‬‬
‫‪..‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫∗‬ ‫∗‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪...‬‬
‫‪1‬לעתים מסמנים את המייצב של ‪ x‬בסימון )‪ StabG (x‬או בקיצור )‪ ,StG (x‬מלשון ‪.Stabilizer‬‬

‫‪41‬‬
‫‪ .3‬בתחילת הספר )בעמוד ‪ (6‬נתקלנו כבר בחבורה )‪ ,SO (3‬חבורת הטרנספורמציות הלינאריות האורתוגונליות‬
‫עם דטרמיננטה ‪ 1‬מ־ ‪ R3‬לעצמו‪ .‬כפי שראינו‪ ,‬אלו הם בדיוק הסיבובים הקשיחים של הספירה הדו־ממדית ‪S 2‬‬
‫)הספירה ברדיוס ‪ 1‬בתוך ‪ .(R3‬על כן‪ ,‬החבורה )‪ SO (3‬פועלת על נקודות הספירה ‪.S 2‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪0‬‬
‫נביט‪ ,‬למשל‪ ,‬במייצב של הווקטור ‪ .w =  0  ∈ S 2‬כפי שראינו‪ ,‬כל טרנספורמציה ב־)‪ SO (3‬שקולה לסיבוב‬
‫‪ ‬‬

‫‪1‬‬
‫‪3‬‬
‫של הספירה בזווית )‪ θ ∈ [0, 2π‬סביב וקטור ‪ 0 6= v ∈ R‬נתון )לפי כלל היד הימנית‪ ,‬נניח(‪ .‬אם הזווית ‪ θ‬היא‬
‫אפס‪ ,‬זוהי טרנספורמציית הזהות‪ .‬אחרת‪ ,‬יש רק שתי נקודות בספירה שמיוצבות על־ידי הסיבוב‪ :‬שתי נקודות‬
‫החיתוך של הספירה עם הישר ‪ .Rv‬מכאן קל לראות כי רק סיבובים סביב ציר ה־‪ z‬מייצבים את ‪ .w‬במילים‬
‫אחרות‪ ,‬אלו הם סיבובים של מישור ה־‪ ,xy‬כלומר טרנספורמציות לינאריות אורתוגונליות מיוחדות של מישור‬
‫ה־‪ .xy‬לפיכך‪,‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪ cos θ‬‬
‫‪‬‬ ‫‪− sin θ‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‬
‫‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪. (SO (3))w =  sin θ‬‬ ‫‪cos θ‬‬ ‫∼ )‪0   θ ∈ [0, 2π‬‬‫)‪= SO (2‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‬ ‫‪‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪1‬‬
‫‪‬‬ ‫‬ ‫‪‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי‪ ,‬בדוגמא האחרונה‪ ,‬המייצב שמצאנו אכן איזומורפי ל־)‪.SO (2‬‬ ‫תרגיל ‪2.3‬‬

‫‪ .2‬הוכיחו ישירות‪ ,‬מבלי להתבסס על משפט ‪ ,1.2‬כי אמנם ‪ (SO (3))w‬הוא התת־חבורה שמצאנו‪.‬‬

‫‪ .3‬מצאו את המייצב של וקטור כללי ‪ .u ∈ S 2‬הוכיחו כי גם מייצב זה איזומורפי ל־)‪.SO (2‬‬

‫נציין כעת כמה מושגים חשובים שמסייעים לאפיין פעולות שונות של חבורות על קבוצות‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 2.9‬הפעולה של ‪ G‬על ‪ X‬נקראת טרנזיטיבית אם יש לה רק מסלול אחד‪.‬‬ ‫פעולה‬

‫טרנזיטיבית‬

‫כלומר‪ ,‬אם אפשר להגיע מכל איבר ב־‪ X‬לכל איבר אחר ב־‪ X‬על־ידי פעולת איברי ‪ .G‬למשל‪ ,‬הפעולות של ‪ SX‬על‬
‫‪ X‬היא טרנזיטיבית‪ ,‬בעוד שפעולת ‪ Aut G‬על ‪ G‬איננה טרנזיטיבית‪ :‬איבר היחידה של ‪ G‬תמיד נשלח לעצמו ‪.2‬‬
‫נשים לב שאם ‪ G‬פועלת על ‪ ,X‬ו־)‪ Y = O (y‬מסלול‪ ,‬אזי ‪ G‬פועלת גם על ‪ Y‬ופעולה זאת‪ ,‬המתקבלת מצמצום‬
‫המרחב למסלול בודד‪ ,‬היא בעליל טרנזיטיבית‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 2.10‬הפעולה של ‪ G‬על ‪ X‬נקראת ‪2‬־טרנזיטיבית אם לכל ‪ x1 , x2 ∈ X‬ולכל ‪ y1 , y2 ∈ X‬כך ש־ ‪x1 6= x2‬‬ ‫‪2‬־‬ ‫פעולה‬
‫ו־ ‪ ,y1 6= y2‬קיים ‪ g ∈ G‬המקיים‬ ‫טרנזיטיבית‬

‫‪g.x1 = y1‬‬
‫‪.g.x2 = y2‬‬

‫‪2‬לשם דיוק‪ ,‬הפעולה של ‪ Aut G‬על ‪ G‬היא טרנזיטיבית אם"ם ‪ G‬היא החבורה הטריביאלית‪.‬‬

‫‪42‬‬
‫במילים אחרות‪ ,‬ניתן "להגיע" דרך פעולת ‪ G‬מכל זוג סדור של איברים שונים ב־‪ X‬לכל זוג סדור אחר‪ .‬למשל‪ ,‬פעולת‬
‫‪ Sn‬על }‪ {1, . . . , n‬היא ‪2‬־טרנזיטיבית לכל ‪ .n ≥ 1‬באופן דומה‪ ,‬ניתן להגדיר מהי פעולה ‪k‬־טרנזיטיבית לכל ‪k ≥ 1‬‬
‫)טבעי‪ ,‬כמובן(‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 2.11‬הפעולה של ‪ G‬על ‪ X‬נקראת נאמנה אם רק היחידה פועלת על ‪ X‬באופן טריביאלי‪ ,‬כלומר כתמורת‬ ‫פעולה נאמנה‬
‫הזהות‪.‬‬

‫דהיינו‪ ,‬הפעולה נקראת נאמנה אם לכל ‪ e 6= g ∈ G‬קיים ‪ x ∈ X‬כך ש־‪ .g.x 6= x‬לדוגמא‪ ,‬פעולת )‪ GLn (R‬על‬
‫‪ Rn‬שתוארה לעיל היא נאמנה‪ :‬כל מטריצה הפיכה פרט ליחידה מעבירה וקטור כלשהו ב־ ‪ Rn‬לווקטור אחר )מדוע?(‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬פעולת ‪ R‬על ‪) R2‬דוגמא )‪ (4‬לעיל( איננה נאמנה‪ :‬האיברים }‪ {2πik | k ∈ Z‬פועלים טריביאלית על ‪.R2‬‬

‫הגדרה ‪ 2.12‬נקודת שבת של ‪ g ∈ G‬בפעולתה על ‪ X‬היא ‪ x ∈ X‬כך ש־‪ .g.x = x‬נקודת שבת של הפעולה היא נקודת‬ ‫נקודת שבת של‬
‫שבת משותפת לכל ‪.g ∈ G‬‬ ‫פעולה‬

‫במילים אחרות‪ x ,‬היא נקודת שבת של הפעולה אם"ם }‪ ,O (x) = {x‬או לחילופין ‪ .Gx = G‬לדוגמא‪ ,‬בפעולת ‪Aut G‬‬
‫על ‪ ,G‬איבר היחידה ‪ e‬של ‪) G‬כאן בתפקיד הקבוצה‪ ,‬כזכור( הוא לעולם נקודת שבת של הפעולה‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 2.13‬הפעולה של ‪ G‬על ‪ X‬נקראת חופשית אם המייצב של כל איבר ב־‪ X‬הוא טריביאלי‪ ,‬כלומר שווה ל־}‪.{e‬‬ ‫פעולה חופשית‬

‫דהיינו‪ ,‬לאף איבר ב־‪ ,G‬פרט ליחידה‪ ,‬אין נקודות שבת בפעולתו על ‪ .X‬פעולה חופשית היא בפרט נאמנה‪ .‬לדוגמא‪,‬‬
‫הפעולה של ‪ G‬על עצמה על־ידי כפל משמאל היא חופשית‪ .‬כפי שראינו‪ ,‬בפעולת )‪ GLn (R‬על ‪ Rn‬יש מייצבים לא‬
‫טריביאליים‪ ,‬ולכן היא איננה חופשית‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 2.4‬בעבור הפעולות הבאות )רובן הוזכרו בדוגמאות שלעיל(‪ ,‬קבעו אם הן טרנזיטיביות; ‪2‬־טרנזיטיביות; נאמנות;‬
‫חופשיות‪ .‬כמו כן‪ ,‬ציינו אם יש לפעולות אלו נקודות שבת‪.‬‬

‫‪ .1‬הפעולה הטבעית של ‪ Sn‬על }‪.{1, . . . , n‬‬

‫‪ .2‬הפעולה של ‪ Sn‬על זוגות )לא סדורים( של שני איברים שונים מתוך }‪.{1, . . . , n‬‬

‫‪ .3‬הפעולה של ‪ Dn‬על קדקודי מצולע משוכלל עם ‪ n‬צלעות‪.‬‬

‫‪ .4‬הפעולה של )‪ GLn (R‬על ‪ Rn‬על־ידי כפל מטריצה בווקטור עמודה‪.‬‬

‫‪ .5‬הפעולה של )‪ SO (2‬על ‪.R2‬‬

‫‪ .6‬הפעולה של ‪ R‬על ‪ C‬על־ידי ‪) x.z = eix z‬הראו ראשית שזו פעולה(‪.‬‬

‫‪ .7‬פעולת חבורה כלשהי ‪ G‬על עצמה על־ידי כפל משמאל‪.‬‬

‫‪ .8‬פעולת )‪ SO (3‬על הספירה ‪.S 2‬‬

‫‪43‬‬
 ‫תרגיל ‪ 2.5‬בכל אחת מהפעולות הבאות‪ ,‬ציינו בעבור האיברים הנתונים מהם המסלול והמייצב שלהם‪ ,‬ומה גודליהם‪.‬‬

‫‪ .1‬הפעולה הטבעית של ‪ Sn‬על }‪ .{1, . . . , n‬האיברים‪.1, n :‬‬

‫‪ .2‬הפעולה של ‪ Sn‬על זוגות )לא סדורים( של איברים שונים מתוך }‪ .{1, . . . , n‬איבר‪.{1, 2} :‬‬

‫‪ .3‬הפעולה של ‪ Dn‬על קודקודי מצולע משוכלל עם ‪ n‬צלעות‪ .‬איבר‪ :‬אחד הקדקודים )תארו במילים את המייצב‬
‫ואת המסלול של קדקוד נתון‪(.‬‬

‫‪ .4‬הפעולה של )‪ SO (2‬על ‪ .R2‬איבר‪.(x ∈ R) (x, 0) :‬‬

‫‪ .5‬הפעולה של ‪ R‬על ‪ C‬על־ידי ‪ .x.z = eix z‬איבר‪) z ∈ C :‬כלומר‪ ,‬כל איבר שהוא(‪.‬‬

‫‪ .1‬נניח כי החבורה ‪ G‬פועלת על הקבוצה ‪ .X‬הגדירו פעולה של ‪ G‬על המכפלה הקרטזית ‪.X × X‬‬ ‫תרגיל ‪2.6‬‬

‫‪ .2‬הוכיחו כי ‪ G‬פועלת ‪2‬־טרנזיטיבית על ‪ X‬אם ורק אם יש לה בדיוק ‪ 2‬מסלולים בפעולתה על ‪ .X × X‬מהם ‪2‬‬
‫המסלולים במקרה זה?‬

‫תרגיל ‪ 2.7‬הוכיחו כי ‪ G‬פועלת ‪2‬־טרנזיטיבית על ‪ X‬אם ורק אם לכל ‪ x ∈ X‬המייצב ‪ Gx‬פועל טרנזיטיבית על‬
‫}‪.X \ {x‬‬

‫משפט מסלול־מייצב‬ ‫‪2.1‬‬

‫המשפט הבא‪ ,‬שקושר בין הגדלים של המסלול‪ ,‬המייצב והחבורה כולה‪ ,‬מכליל את משפט לגרנז'‪ ,‬והוא בעל חשיבות‬
‫רבה‪.‬‬

‫משפט ‪) 2.14‬משפט מסלול־מייצב( תהי ‪ G‬חבורה הפועלת על קבוצה ‪ .X‬לכל ‪ x ∈ X‬ישנה התאמה חח"ע בין איברי‬
‫המסלול )‪ O (x‬לבין המחלקות השמאליות של המייצב ‪ Gx‬בתוך ‪ .G‬לכן מתקיים ] ‪.|O (x)| = [G : Gx‬‬
‫בפרט‪ ,‬אם ‪ G‬סופית‪,‬‬

‫|)‪, |G| = |Gx | · |O (x‬‬

‫וגודל המסלול מחלק את גודל החבורה‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬נגדיר פונקציה מקבוצת המחלקות השמאליות ‪ G/Gx‬ל־)‪ O (x‬על־ידי‬

‫‪.gGx 7→ g.x‬‬

‫מכיוון שהגדרנו את הפונקציה על־ידי הנציג ‪ g‬של המחלקה ‪ ,gGx‬יש לוודא ראשית שהפונקציה מוגדרת היטב‪ .‬כלומר‪,‬‬
‫יש לבדוק שאם נבחר נציג אחר למחלקה ‪) g 0 ∈ gGx‬ואז הרי ‪ (gGx = g 0 Gx‬ההגדרה תתן אותו איבר ב־)‪ .O (x‬ואכן‪,‬‬
‫אם ‪ g 0 Gx = gGx‬אז ‪ g 0 = gh‬בעבור ‪ h ∈ Gx‬כלשהו‪ ,‬ואז‬

‫‪.g 0 .x = (gh) .x = g. (h.x) = g.x‬‬

‫כעת יש לבדוק שהפונקציה שהגדרנו חח"ע ועל‪ .‬היא על )‪ O (x‬לפי הגדרת )‪ .O (x‬היא חח"ע משום שאם ‪g.x = g 0 .x‬‬
‫אז ‪ ,x = g −1 g 0 .x‬כלומר ‪ g −1 g 0 ∈ Gx‬וזה שקול לכך ש־ ‪ .g 0 Gx = gGx‬בכך הראינו כי אמנם ] ‪.|O (x)| = [G : Gx‬‬
‫
‬

‫‪44‬‬
 ‫אם ‪ G‬סופית‪ ,‬נקבל ממשפט לגרנז' ומהאמור לעיל כי‬
‫|‪|G‬‬
‫|)‪= [G : Gx ] = |O (x‬‬
‫| ‪|Gx‬‬
‫ומכאן הנוסחה שבמשפט‪.‬‬

‫הלמה הבאה‪ ,‬שמסתמכת על משפט מסלול־מייצב‪ ,‬שימושית עד מאוד בבעיות ספירה רבות‪ .‬על אף שמה‪ ,‬היא לא‬
‫נתגלתה על־ידי ברנסייד‪ .‬האחרון רק הזכיר אותה באחד מספריו וייחס את גילויה דווקא לפרובניוס‪ .‬היא מקשרת‬
‫בין מספר המסלולים בפעולה לבין מספר נקודות השבת של איברי החבורה השונים )ראו הגדרה ‪ .(2.12‬לצורך הלמה‪,‬‬
‫נסמן ב־)‪ fix (g‬את קבוצת נקודות השבת של ‪ g ∈ G‬בפעולת החבורה ‪ G‬על קבוצה נתונה ‪.X‬‬ ‫)‪fix (g‬‬

‫למה ‪) 2.15‬הלמה של ברנסייד( תהי ‪ G‬חבורה סופית שפועלת על קבוצה סופית ‪ .X‬אזי מספר המסלולים בפעולה שווה‬
‫לממוצע מספר נקודות השבת של איברי ‪ .G‬כלומר‪ ,‬מספר המסלולים הוא‬
‫‪1 X‬‬
‫‪.‬‬ ‫|)‪|fix (g‬‬
‫|‪|G‬‬
‫‪g∈G‬‬

‫תרגיל ‪ 2.8‬הוכיחו את הלמה של ברנסייד‪.‬‬

‫הדרכה‪ :‬חשבו את גודל קבוצת הזוגות }‪ {(g, x) ∈ G × X | g.x = x‬בשני אופנים‪ :‬בראשון עברו על איברי ‪ G‬ומנו‬
‫לכל ‪ g ∈ G‬את ה־‪x‬־ים התואמים; בשני‪ ,‬עברו על איברי ‪ ,X‬מצאו לכל ‪ x ∈ X‬ביטוי בעבור מספר ה־‪g‬־ים התואמים‪,‬‬
‫והשתמשו במשפט מסלול־מייצב‪.‬‬

‫הבעיה הבאה מדגימה עד כמה שימושית יכולה להיות הלמה של ברנסייד בבעיות ספירה‪ :‬נניח שאנו מעוניינים להרכיב‬
‫מחרוזת )שרשרת חרוזים( עם בדיוק ‪ n‬חרוזים‪ .‬יש בידינו חרוזים מ־‪ q‬סוגים שונים )למשל‪ ,‬ב־‪ q‬צבעים שונים(‪ .‬כמה‬
‫מחרוזות שונות באפשרותנו להרכיב? למשל‪ ,‬אם ‪ n = 3‬ו־‪ ,q = 2‬המחרוזות האפשריות הן אלו‪:‬‬

‫ויש בדיוק ‪ 4‬כאלה‪ .‬במקרה זה קל להשתכנע מדוע אלו בדיוק המחרוזות האפשריות‪ ,‬אך אם נרצה לספור‪ ,‬למשל‪,‬‬
‫מחרוזות באורך ‪ 10‬עם ‪ 7‬חרוזים‪ ,‬יהיה זה קשה הרבה יותר למצוא ישירות מהן כל המחרוזות‪.‬‬
‫ובכן‪ ,‬מסתבר שניתן לפתור את השאלה גם באמצעות הלמה של ברנסייד‪ ,‬ודרך זו תהיה נוחה הרבה יותר מהדרך‬
‫הנאיבית כאשר ‪ n‬ו־‪ q‬גדולים‪ .‬לשם כך‪ ,‬נסמן ב־ ‪ Xn,q‬את קבוצת המחרוזות "הדבוקות לדף" באורך ‪ n‬ועם ‪q‬‬
‫סוגי חרוזים אפשריים‪) .‬כל המחרוזות ב־ ‪ Xn,q‬מורכבות ממצולע משוכלל בן ‪ n‬צלעות ובזווית קבועה‪ ,‬כך שבסך־הכל‬
‫יש ‪ q n‬איברים ב־ ‪ (.Xn,q‬למשל‪ ,‬שלוש המחרוזות הבאות ב־ ‪ X6,3‬שונות זו מזו‪ ,‬על אף שבמציאות הן כולן אותה מחרוזת‪:‬‬

‫‪45‬‬
‫כעת‪ ,‬החבורה הדיהדרלית ‪ Dn‬פועלת על הקבוצה ‪ Xn,q‬באופן טבעי‪ ,‬וכל מחרוזת במציאות מתאימה למסלול בפעולה‬
‫זו )השתכנעו בכך!(‪ .‬כלומר‪ ,‬מספר המחרוזות במציאות שווה בדיוק למספר המסלולים בפעולת ‪ Dn‬על ‪ ,Xn,q‬דהיינו‬
‫ל־| ‪.|Dn \Xn,q‬‬
‫לדוגמא‪ ,‬נשתמש בלמה של ברנסייד כדי לחשב את מספר המסלולים בפעולת ‪ D3‬על ‪ ,X3,2‬קבוצת המחרוזות‬
‫"הדבוקות לדף" באורך ‪ 3‬ועם שני סוגי חרוזים‪ .‬לשם כך‪ ,‬עלינו להבין כמה נקודות שבת יש לכל איבר ב־ ‪ .D3‬איבר‬
‫היחידה‪ ,‬כרגיל‪ ,‬מקבע את כל איברי הקבוצה במקום‪ ,‬כלומר יש לו ‪ 8‬נקודות שבת‪ .‬אם ‪ σ ∈ D3‬הוא סיבוב‪ ,‬הרי שקל‬
‫לראות שהוא מקבע מחרוזת מ־ ‪ X3,2‬רק אם כל חרוזיה שווי־צבע‪ ,‬כלומר יש לו ‪ 2‬נקודות שבת‪ .‬לבסוף‪ ,‬כל שיקוף‬
‫‪ τ ∈ D3‬משאיר את אחד החרוזים במקום ומחליף בין השניים האחרים‪ .‬על כן‪ ,‬מחרוזת ב־ ‪ X3,2‬היא נקודת שבת‬
‫של ‪ τ‬אם ורק אם שני החרוזים המוחלפים הם שווי צבע‪ .‬יש לפיכך ‪ 4‬נקודות שבת ל־ ‪ ,τ‬שכן יש שני צבעים אפשריים‬
‫בעבור זוג החרוזים המתחלפים ושני צבעים אפשריים לחרוז השלישי‪ .‬לפיכך‪ ,‬ממוצע מספר נקודות השבת הוא )זכרו‬
‫שיש במקרה זה שני סיבובים ושלושה שיקופים(‪:‬‬
‫‪1‬‬
‫‪,‬‬ ‫‪(8 + 2 + 2 + 4 + 4 + 4) = 4‬‬
‫‪6‬‬
‫כפי שכבר ראינו לעיל בספירה ישירה‪.‬‬

‫‪ .1‬העזרו בלמה של ברנסייד על מנת לחשב את מספר המחרוזות השונות באורך ‪ 4‬עם שני סוגי חרוזים‪,‬‬ ‫תרגיל ‪2.9‬‬
‫כלומר את | ‪.|D4 \X4,2‬‬

‫‪ .2‬חשבו את | ‪ |D3 \X3,q‬כפונקציה של ‪) .q‬בדקו את עצמכם‪ :‬האם התשובה שקיבלתם היא אמנם מספר שלם לכל‬
‫‪(?q‬‬

‫‪ .3‬חשבו את | ‪ |D4 \X4,q‬כפונקציה של ‪.q‬‬

‫‪ .4‬חשבו את מספר המחרוזות באורך ‪ 10‬עם ‪ q‬סוגי חרוזים שונים‪ .‬כמה מחרוזות יש‪ ,‬בפרט‪ ,‬כאשר ‪?q = 7‬‬

‫מחלקות צמידות‬ ‫‪2.2‬‬

‫ראינו כבר כי כל חבורה ‪ G‬פועלת על עצמה על־ידי כפל משמאל וכן על־ידי כפל מימין בהפכי‪ .‬פעולה חשובה נוספת‬
‫של ‪ G‬על עצמה היא פעולת ההצמדה‪ .‬בפעולה זו פועל האיבר ‪ g ∈ G‬על ‪ x ∈ G‬בו־זמנית הן על־ידי כפל משמאל ב־‪g‬‬ ‫הצמדה‬
‫‪−1‬‬
‫‪:g‬‬ ‫והן על־ידי כפל מימין ב־‬

‫‪g ∗ x = gxg −1‬‬

‫)ודאו כי זאת אמנם פעולה!(‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 2.16‬המסלול של ‪ x ∈ G‬תחת פעולת ההצמדה נקרא מחלקת הצמידות )‪ (conjugacy class‬של ‪ x‬ומסומן ‪:xG‬‬ ‫צמידות‬ ‫מחלקת‬
‫‪xG‬‬
‫‪xG := gxg −1  g ∈ G‬‬
‫‬ ‫‬ ‫ ‬

‫שני איברים בחבורה שמצויים באותה מחלקת צמידות נקראים צמודים‪.‬‬ ‫איברים צמודים‬
‫‪3‬‬
‫המייצב של ‪ x‬בפעולה זו נקרא הרכז )‪ (centralizer‬של ‪ x‬ומסומן )‪:CG (x‬‬ ‫רכז‬

‫‪CG (x) := g ∈ G  gxg −1 = x‬‬

‫‬ ‫‬ ‫ ‬

‫‪3‬הרכז נקרא לעתים בעברית גם מרכז )‪.(merakez‬‬

‫‪46‬‬
 ‫מסקנה ‪ 2.17‬אם ‪ G‬סופית‪ ,‬אזי לכל ‪x‬‬

‫ ‪. |G| = |CG (x)| · xG‬‬

‫ ‬

‫הוכחה‪ :‬זהו מקרה פרטי של משפט מסלול־מייצב )משפט ‪.(2.14‬‬

‫הרכז של ‪ x‬הוא תת־חבורה הכוללת בדיוק אותם איברים שמתחלפים עם ‪ ,x‬כלומר אלו שמקיימים ‪ .xg = gx‬מכיוון‬
‫שהיחידה מתחלפת עם כל איבר‪ .CG (e) = G ,‬לעתים ישנם איברים נוספים כאלה‪:‬‬

‫מרכז של חבורה‬
‫הגדרה ‪ 2.18‬המרכז )‪ (center‬של החבורה ‪ ,G‬המסומן ‪ Z (G) 4‬הוא תת־החבורה של ‪ G‬שמורכבת מכל איברי ‪G‬‬
‫שמתחלפים עם כל היתר‪:‬‬

‫}‪Z (G) := {x ∈ G | gx = xg ∀g ∈ G‬‬

‫במילים אחרות‪ ,‬איברי המרכז הם נקודות השבת של פעולת ‪ G‬על עצמה על־ידי הצמדה ־ האיברים ב־‪ G‬שהמסלול‬
‫שלהם בפעולת ההצמדה‪ ,‬כלומר מחלקת הצמידות‪ ,‬כוללים אותם בלבד‪:‬‬

‫‪.x ∈ Z (G) ⇐⇒ xG = {x} ⇐⇒ CG (x) = G‬‬

‫תרגיל ‪ 2.10‬ודאו כי אמנם ‪ .Z (G) ≤ G‬הוכיחו כי‪ ,‬יתר על כן‪.Z (G) E G ,‬‬

‫דוגמאות‬

‫• כאשר ‪ G‬אבלית‪ ,‬כל האיברים מתחלפים אלה עם אלה ועל כן לכל ‪ CG (x) = G ,x ∈ G‬ו־}‪ .xG = {x‬כמו‬
‫כן‪.Z (G) = G ,‬‬

‫• נתבונן בחבורה הדיהדרלית ‪ .D3‬זכרו כי סימנו את האיברים ב־} ‪) {e, y, x, |, ,‬ראו עמוד ‪ .(31‬נחשב‪,‬‬
‫למשל‪ ,‬את מחלקת הצמידות של השיקוף ‪ .‬מובן ש־ מתחלף עם ‪ e‬ועם עצמו‪ .‬הצמדה בסיבוב ‪ x‬תתן‪:‬‬

‫| = ‪x ·· x−1 = x ·· y‬‬

‫ובאופן דומה הצמדה ב־‪ y‬תתן‬

‫ = ‪y ·· y−1 = y ·· x‬‬

‫ההצמדה בשני השיקופים  ו־| תתן אותם איברים שוב‪ .‬לפיכך‬

‫‪D3‬‬
‫)(‬ ‫} ‪= {, |,‬‬
‫‪4‬האות ‪ Z‬באה מהמילה הגרמנית למרכז‪.Zentrum :‬‬

‫‪47‬‬
 ‫חישובים דומים יראו כי בחבורה ‪ D3‬יש שלוש מחלקות צמידות‪:‬‬

‫}  ‪{e} , {x, y} , {  , | ,‬‬

‫הרכזים הם אלו‪:‬‬

‫‪CD3 (e) = D3‬‬ ‫}‪CD3 (x) = {e, x, y‬‬ ‫}‪CD3 (y) = {e, x, y‬‬
‫} ‪CD3 () = {e,‬‬ ‫} | ‪CD3 ( | ) = {e,‬‬ ‫} ‪CD3 () = {e,‬‬

‫)שימו לב להתקיימותו של משפט מסלול־מייצב במקרה זה(‪ .‬המרכז של ‪ D3‬הוא‪ ,‬לפיכך‪ ,‬טריביאלי‪Z (D3 ) = :‬‬
‫}‪.{e‬‬

‫• את פעולת ההצמדה בחבורה )‪ GLn (C‬אתם מכירים‪ :‬המטריצות ‪ A‬ו־ ‪ BAB −1‬נקראות דומות )או צמודות(‪.‬‬
‫)‪ GLn (C‬יש מטריצה בצורת ז'ורדן‪ .‬למשל‪ ,‬ב־)‪(C‬‬
‫! ‪ ,GL2‬בכל‬ ‫משפט ז'ורדן מראה כי בכל מחלקת צמידות של !‬
‫‪λ 0‬‬ ‫‪λ 1‬‬
‫)‪ ,(λ ∈ C‬או מטריצה אחת מהצורה‬ ‫מחלקת צמידות יש בדיוק מטריצה אחת מהצורה‬
‫‪0 λ‬‬ ‫‪0 λ‬‬
‫!‬
‫‪λ 0‬‬
‫)‪ λ 6= δ‬ב־‪ ,(C‬עד כדי חילוף בין ‪ λ‬ל־‪ .δ‬החשיבות של משפט‬ ‫)‪ ,(λ ∈ C‬או בדיוק מטריצה אחת‬
‫‪0 δ‬‬
‫ז'ורדן היא אם כן )א( בבחירת נציגים פשוטים למחלקות הצמידות של )‪ ,GLn (C‬ו־)ב( במיון מחלקות הצמידות‬
‫הנ"ל באמצעות הנציגים‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 2.11‬מצאו את מחלקות הצמידות של ‪ .D4‬מהו המרכז ) ‪) ?Z (D4‬נזכיר כי את טבלת הכפל מצאנו בתרגיל‬
‫‪.(1.16‬‬

‫תרגיל ‪ 2.12‬חבורת הקווטרניונים היא }‪) Q = {±1, ±i, ±j, ±k‬מסומנת גם ‪ Q8‬או ‪ ,(H‬כשהכפל מוגדר על־פי‬ ‫חבורת‬
‫‪) i2 = j 2 = k 2 = ijk = −1‬וכמובן ‪ ,−1 · i = i · (−1) = −i‬וכן הלאה(‪.‬‬ ‫הקווטרניונים‬
‫‪Q‬‬
‫‪ .1‬הראו ש־‪ Q‬איננה אבלית )רמז‪ :‬הראו ש־‪ ij = k‬ו־‪.(ji = −k‬‬

‫‪ .2‬הראו ש־‪ Q‬איננה איזומורפית ל־ ‪.D4‬‬

‫‪ .3‬מצאו את )‪) Z (Q‬המרכז של ‪.(Q‬‬

‫‪ .4‬מצאו את כל תתי החבורות של ‪ Q‬וציינו אילו מהן נורמליות‪.‬‬

‫‪ .5‬מצאו את מחלקות הצמידות ב־‪.Q‬‬

‫תרגיל ‪ 2.13‬תהי ‪ G‬חבורה הפועלת על קבוצה ‪ .X‬הראו כי מייצבים של נקודות שונות באותו מסלול הם תת־חבורות‬
‫צמודות‪ .‬ליתר דיוק‪:‬‬

‫‪.Gg.x = gGx g −1‬‬

‫‪48‬‬
‫תרגיל ‪ 2.14‬תהי ‪ G‬חבורה סופית ונסמן ב־‪ C‬את מספר מחלקות הצמידות בה‪ .‬הוכיחו כי מספר הזוגות הסדורים של‬
‫איברים מתחלפים ב־‪ G‬שווה ל־‪ C‬כפול הסדר של ‪ .G‬כלומר‪,‬‬

‫|‪. |{(x, y) ∈ G × G | xy = yx}| = C · |G‬‬

‫המשמר )נורמליזטור( של תת־חבורה‬ ‫‪2.3‬‬

‫תהי ‪ G‬חבורה ותהי ‪ H ≤ G‬תת־חבורה‪ .‬כאמור )הדיון הקודם להגדרה ‪ ,(1.53‬לכל ‪ ,g ∈ G‬הקבוצה‬

‫‪gHg −1 = ghg −1  h ∈ H‬‬

‫‬ ‫‬ ‫ ‬

‫היא תת־חבורה של ‪ ,G‬והיא צמודה ל־‪.H‬‬

‫קל לראות כי למעשה‪ G ,‬פועלת על אוסף תת־החבורות שלה על־ידי הצמדה‪:‬‬

‫‪.g ◦ H = gHg −1‬‬

‫אכן‪ ,‬מתקיים ‪ 1 ◦ H = H‬ו־‪.g1 ◦ (g2 ◦ H) = (g1 g2 ) ◦ H‬‬

‫הגדרה ‪ 2.19‬המייצב של תת־חבורה ‪ H‬תחת פעולת הצמדה זו של ‪ G‬נקרא המשמר )נורמליזטור‪ (normalizer ,‬של ‪,H‬‬ ‫המשמר )‪NG (H‬‬
‫ומסומן )‪.NG (H‬‬

‫כלומר‪,‬‬

‫‪NG (H) = g ∈ G  gHg −1 = H‬‬

‫‬ ‫‬ ‫ ‬

‫כמו כל מייצב‪ NG (H) ,‬הוא תת־חבורה של ‪.G‬‬

‫פעולת ‪ G‬על תת־החבורות שלה על־ידי הצמדה מספקת לנו הגדרה נוספת למושג "תת־חבורה נורמלית"‪.‬‬

‫טענה ‪ 2.20‬תהיינה ‪ G‬חבורה ו־‪ H‬תת־חבורה‪ .‬התנאים הבאים שקולים‪:‬‬

‫• ‪ ,H E G‬כלומר‪ H ,‬היא תת־חבורה נורמלית של ‪.G‬‬

‫• ‪ H‬היא נקודת שבת של פעולת ההצמדה של ‪ G‬על תת־החבורות שלה‪.‬‬

‫• ‪.NG (H) = G‬‬

‫תרגיל ‪ 2.15‬הוכיחו את הטענה האחרונה‪.‬‬

‫כדאי לציין שלצד המשמר של תת־חבורה ‪ ,H‬קיים מושג דומה אך שונה‪ :‬הרכז של ‪ H‬ב־‪ .G‬הרכז של ‪ ,H‬שמסומן‬
‫)‪ ,CG (H‬מורכב מאוסף איברי ‪ G‬שמתחלפים עם כל איברי ‪:H‬‬ ‫הרכז של תת־‬
‫חבורה )‪CG (H‬‬
‫‪.CG (H) = g ∈ G  ghg −1 = h ∀h ∈ H‬‬
‫‬ ‫‬ ‫ ‬

‫)השוו עם הרכז של איבר ־ הגדרה ‪ (.2.16‬שימו לב שהרכז של ‪ H‬מוכל במשמר של ‪ ,H‬אך ההכלה ההפוכה לאו דווקא‬
‫מתקיימת‪ :‬אם )‪ ,g ∈ NG (H‬פירוש הדבר שלכל ‪ .ghg −1 ∈ H ,h ∈ H‬לעומת זאת‪ ,‬השייכות של ‪ g‬לרכז )‪CG (H‬‬
‫היא בעלת משמעות חזקה יותר‪ :‬לכל ‪ ,h ∈ H‬ההצמדה ‪ ghg −1‬אינה רק שייכת ל־‪ ,H‬אלא שווה ל־‪ h‬עצמו‪.‬‬

‫‪49‬‬
‫תרגיל ‪ 2.16‬הוכיחו כי )‪) H E NG (H‬בפרט‪ ,‬נמקו מדוע )‪ ,(H ≤ NG (H‬וכי )‪ NG (H‬היא תת־החבורה הגדולה‬
‫ביותר ש־‪ H‬נורמלית בתוכה‪.‬‬

‫)‪.CG (H‬‬ ‫‪ .1‬מצאו דוגמא לחבורה ‪ G‬ולתת־חבורה ‪ H ≤ G‬כך ש־)‪NG (H‬‬ ‫תרגיל ‪2.17‬‬

‫‪ .2‬הוכיחו או הפריכו‪ :‬בעבור חבורה ‪ G‬ו־‪ ,g ∈ G‬מתקיים )‪) CG (g) = NG (hgi‬הרכז של ‪ g‬הוא המנרמל של‬
‫החבורה שהיא יוצרת(‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 2.18‬הוכיחו שאם )‪ K ≤ NG (H‬אזי ‪) H · K‬ראו הגדרה ‪ (3.10‬תת־חבורה של ‪.G‬‬

‫משפט קושי‬ ‫‪2.4‬‬

‫ממשפט לגרנז' הסקנו )מסקנה ‪ (1.48‬שאם ‪ G‬חבורה סופית ו־‪ x ∈ G‬אזי הסדר של ‪ x‬מחלק את הסדר של ‪:G‬‬
‫‬
‫|‪. |x|  |G‬‬

‫האם לכל מחלק ‪ r‬של |‪ |G‬נוכל למצוא איבר בסדר המתאים? מובן שלא‪ .‬למשל‪ ,‬אם ‪ G‬אינה צקלית‪ ,‬אין אף איבר‬
‫שסדרו |‪ .|G‬אך אולי ניתן תמיד למצוא תת־חבורה מסדר ‪ ?r‬גם כאן התשובה שלילית ‪ .5‬עם זאת‪ ,‬המשפט הבא‬
‫שמיוחס ל־‪ Cauchy‬מבטיח כי אם ‪ r‬ראשוני‪ ,‬התשובה לשתי השאלות הללו חיובית‪:‬‬
‫‬
‫משפט ‪) 2.21‬קושי( אם ‪ G‬חבורה סופית ו־‪ p‬הוא מספר ראשוני כך ש־|‪ ,p |G‬אזי קיים ב־‪ G‬איבר מסדר ‪.p‬‬ ‫משפט קושי‬

‫במילים אחרות‪ ,‬קיימת ב־‪ G‬תת־חבורה מסדר ‪ ,p‬שנוצרת‪ ,‬כמו כל חבורה מסדר ראשוני‪ ,‬על־ידי איבר מסדר ‪.p‬‬

‫תרגיל ‪ 2.19‬הוכיחו את משפט קושי‪.‬‬

‫הדרכה‪ :‬תהי‬
‫(‬ ‫‬ ‫)‬
‫‪p−1 ∈ G‬‬
‫‪ g ,g ,...,g‬‬
‫‪ 0 1‬‬
‫= ‪.X‬‬ ‫ ) ‪(g0 , g1 , . . . , gp−1‬‬
‫‪ g0 · g1 · . . . · gp−1 = e‬‬

‫החבורה הצקלית ‪ Zp‬פועלת על ‪ X‬על־ידי הזזה צקלית‪ :‬בעבור ‪,a ∈ Zp‬‬

‫
‬
‫‪a. (g0 , g1 , . . . , gp−1 ) = g(0+a)mod p , g(1+a)mod p , . . . , g(p−1+a)mod p‬‬

‫הראו כי מספר נקודות השבת של הפעולה מתחלק ב־‪ p‬ועל כן )‪ (e, e, . . . , e‬אינה נקודת השבת היחידה של פעולה זו‪.‬‬

‫‪5‬כפי שנראה בפרק ‪ 5‬להלן‪ ,‬משפטי סילו מבטיחים שאם ‪ r‬הוא חזקת ראשוני אז תמיד קיימת תת־חבורה מסדר ‪.r‬‬

‫‪50‬‬
 ‫הומומורפיזמים וחבורות מנה‬ ‫‪3‬‬
‫הומומורפיזם של חבורות‬ ‫‪3.1‬‬
‫לכל סוג של מבנה אלגברי מתאים סוג מיוחד של העתקה ש"מכירה" את המבנה האלגברי ושומרת עליו‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪,‬‬
‫בין מרחבים ווקטוריים מעל שדה ‪ ,F‬יש העתקה לינארית‪ :‬זו העתקה ש"מכירה" את פעולות חיבור הווקטורים והכפל‬
‫בסקלר ו"שומרת" עליהן ))‪ ϕ (v + u) = ϕ (v) + ϕ (u‬ו־)‪ .(ϕ (λv) = λϕ (v‬העתקות מעין אלה נקראות באופן כללי‬
‫"הומומורפיזם"‪ ,‬מן המילים היווניות ‪") homos‬אותו דבר"( ו־‪") morphe‬צורה" או "מבנה"(‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 3.1‬העתקה ‪ ϕ : G → H‬בין חבורות שמקיימת‬

‫)‪ϕ (ab) = ϕ (a) ϕ (b‬‬

‫לכל ‪ a, b ∈ G‬נקראת הומומורפיזם )של חבורות( ‪.1‬‬ ‫הומומורפיזם של‬

‫חבורות‬

‫• הומומורפיזם ‪ ϕ‬ייקרא מונומורפיזם‪ ,‬או שיכון‪ ,‬אם ‪ ϕ‬חח"ע‪.‬‬ ‫מונומורפיזם‬

‫נהוג להשתמש בסימון ‪ ϕ : G ,→ H‬לציון מונומורפיזם‪.‬‬ ‫)שיכון(‬

‫• הומומורפיזם ‪ ϕ‬ייקרא אפימורפיזם אם ‪ ϕ‬על‪.‬‬ ‫אפימורפיזם‬

‫נהוג להשתמש בסימון ‪ ϕ : G  H‬לציון אפימורפיזם‪.‬‬

‫• הומומורפיזם ‪ ϕ‬ייקרא איזומורפיזם ‪ 2‬אם ‪ ϕ‬חח"ע ועל ‪.3‬‬

‫∼‬
‫נהוג להשתמש בסימון ‪ ϕ : G → H‬לציון איזומורפיזם‪.‬‬

‫טענה ‪ 3.2‬תהיינה ‪ G, H‬חבורות ויהי ‪ ϕ : G → H‬הומומורפיזם‪ .‬אזי‬

‫‪ϕ (e) = e .1‬‬

‫‪−1‬‬
‫))‪ϕ g −1 = (ϕ (g‬‬
‫
‬
‫‪.2‬‬

‫הוכחה‪ ϕ (e) = ϕ (e · e) = ϕ (e) · ϕ (e) :‬ולאחר צמצום נקבל )‪.e = ϕ (e‬‬

‫השוויון השני נכון כי ‪.ϕ g −1 · ϕ (g) = ϕ g −1 · g = ϕ (e) = e‬‬
‫
‬ ‫
‬

‫דוגמאות‬

‫ההעתקות הבאות הן הומומורפיזמים‪:‬‬

‫‪ .1‬אם ‪ H ≤ G‬אז העתקת ההכלה ‪ (h 7→ h) i : H → G‬היא מונומורפיזם‪.‬‬

‫‪1‬הומומורפיזם מחבורה לעצמה ‪ ϕ : G → G‬נקרא גם אנדומורפיזם‪.‬‬
‫‪2‬את מושג האיזומורפיזם הקדמנו והגדרנו כבר בהגדרה ‪ 1.12‬לעיל‪.‬‬
‫∼‬
‫‪3‬כזכור‪ ,‬איזומורפיזם מחבורה לעצמה ‪ ϕ : G → G‬נקרא גם אוטומורפיזם ־ ראו הגדרה ‪.1.35‬‬

‫‪51‬‬
 ‫‪ .2‬תהי ‪ G = hgi‬צקלית‪ .‬קיים אפימורפיזם ‪ ϕ : Z → G‬המוגדר על־ידי ‪ .ϕ (n) = g n‬אכן‪,‬‬

‫)‪.ϕ (n + m) = ϕ (n) · ϕ (m‬‬

‫‪ .3‬ההעתקה )‪ ϕ : R → SO2 (R‬המוגדרת על ידי‬

‫!‬
‫‪cos θ‬‬ ‫‪− sin θ‬‬
‫= )‪ϕ (θ‬‬
‫‪sin θ‬‬ ‫‪cos θ‬‬
‫היא אפימורפיזם‪.‬‬

‫‪ .4‬ההעתקה }‪ ϕ : D3 → {±1‬המוגדרת על־ידי‪:‬‬

‫‪‬‬
‫‪1‬‬ ‫‪ g=e‬או ‪ g‬סיבוב‬
‫= )‪ϕ (g‬‬
‫‪ g‬שיקוף ‪−1‬‬

‫אף היא אפימורפיזם‪) .‬זכרו כי איברי ‪ D3‬הם הסימטריות של משולש שווה־צלעות‪ .‬ראו הערה ‪(.1.45‬‬

‫‪ .5‬הדטרמיננטה ∗ ‪) det : GLn (F ) → F‬בעבור שדה ‪ F‬כלשהו( היא אפימורפיזם )מדוע?(‪.‬‬

‫‪ .6‬ההעתקה ) ‪ ϕ : F → GL2 (F‬המוגדרת על ידי‬

‫!‬
‫‪1‬‬ ‫‪a‬‬
‫= )‪ϕ (a‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪1‬‬

‫בעבור שדה כלשהו ‪ F‬היא שיכון‪.‬‬

‫‪ .7‬כפי שכבר ראינו סביב הגדרה ‪ ,1.55‬העתקת ההצמדה באיבר ‪ γ‬בחבורה ‪ G‬כלשהי ‪ ϕγ : G → G‬המוגדרת‬
‫על־ידי‬

‫‪ϕγ (g) = γgγ −1‬‬

‫היא איזומורפיזם‪ ,‬ולמעשה אוטומורפיזם )שנקרא‪ ,‬כאמור‪ ,‬אוטומורפיזם פנימי(‪.‬‬

‫‪ .8‬ההעתקה ‪ γ 7→ ϕγ‬ששולחת כל איבר בחבורה ‪ G‬לאוטומורפיזם ההצמדה בו‪ ,‬היא הומומורפיזם מ־‪ G‬ל־‪.Aut G‬‬

‫תרגיל ‪ 3.1‬הוכיחו כי הדוגמא האחרונה היא אמנם הומומורפיזם‪ .‬האם זהו מונומורפיזם?‬

‫‪ .9‬כל פעולה של חבורה ‪ G‬על קבוצה ‪ X‬מתאימה להומומורפיזם מ־‪ G‬לחבורת התמורות ‪ ,SX‬ולהפך‪ .‬ננסח זאת‬
‫במפורש בטענה הבאה‪:‬‬

‫טענה ‪ 3.3‬בהינתן פעולה‪ ,‬ההעתקה ‪ ϕ : G → SX‬שמוגדרת על־ידי‬

‫‪ϕ (g) (x) = g.x‬‬

‫היא הומומורפיזם‪.‬‬
‫מאידך‪ ,‬בהינתן הומומורפיזם ‪ ,ψ : G → SX‬הפונקציה הבאה ‪G × X → X‬‬

‫)‪g.x = ψ (g) (x‬‬

‫‪52‬‬
 ‫מגדירה פעולה של ‪ G‬על ‪.X‬‬
‫יתר על כן‪ ,‬התאמות אלו הפכיות זו לזו‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬עלינו להראות כי )‪ (i‬בהינתן פעולה אכן קיבלנו הומומורפיזם‪ (ii) ,‬בהינתן הומומורפיזם קיבלנו פעולה ו־)‪(iii‬‬
‫ההתאמות הללו הפכיות זו לזו‪ .‬למעשה )‪ (iii‬ברור מן ההגדרות שלעיל‪ ,‬ונותר להראות את )‪ (i‬ואת )‪ .(ii‬אכן‪ ,‬בהינתן‬
‫פעולה ראינו כבר )טענה ‪ (2.3‬כי הפעולה של כל ‪ g ∈ G‬היא תמורה על ‪ ,X‬כלומר ‪ ϕ (g) ∈ SX‬כנדרש‪ .‬בנוסף‪ϕ ,‬‬
‫הוא אמנם הומומורפיזם‪:‬‬

‫)‪ϕ (g1 g2 ) (x) = (g1 g2 ).x = g1 . (g2 .x) = ϕ(g1 ) (g2 .x) = (ϕ (g1 ) ϕ (g2 )) (x‬‬

‫וקיבלנו את )‪ .(i‬אם ‪ ψ : G → Sx‬הומומורפיזם‪ ,‬אזי ההגדרה לעיל אכן נותנת פעולה‪:‬‬

‫‪, e.x = ψ (e) (x) = id (x) = x‬‬

‫וכן‬

‫)‪. (g1 g2 ) .x = ψ (g1 g2 ) (x) = (ψ (g1 ) ψ (g2 )) (x) = ψ (g1 ) (ψ (g2 ) (x)) = g1 . (g2 .x‬‬

‫תרגיל ‪ 3.2‬הראו כי פעולה של חבורה על קבוצה היא נאמנה אם"ם ההומומורפיזם המתאים הוא מונומורפיזם‪.‬‬

‫תכונה חשובה נוספת של הומומורפיזמים היא שהם "סגורים להרכבה"‪:‬‬

‫טענה ‪ 3.4‬יהיו ‪ ϕ : G → H‬ו־‪ ψ : H → K‬הומומורפיזמים‪ .‬אזי גם ההרכבה ‪ ψ ◦ ϕ : G → K‬היא הומומורפיזם‪.‬‬

‫הוכחה‪:‬‬

‫)‪. (ψ ◦ ϕ) (ab) = ψ (ϕ (ab)) = ψ (ϕ (a) ϕ (b)) = ψ (ϕ (a)) ψ (ϕ (b)) = (ψ ◦ ϕ) (a) (ψ ◦ ϕ) (b‬‬

‫תכונה חשובה זו עומדת גם בבסיס ההגדרה של ‪ ,Aut G‬חבורת האוטומורפיזמים של ‪ .G‬העובדה שניתן להרכיב‬
‫אוטומורפיזמים ולקבל אוטומורפיזם מאפשרת להגדיר מבנה של חבורה עליהם‪) .‬העובדה שמצטמצמים להומומורפיזמים‬
‫מחבורה ‪ G‬לעצמה מבטיחה שניתן להרכיב כל שניים מהם זה עם זה‪ ,‬והצמצום לאוטומורפיזמים מבטיח שלכל אחד‬
‫יש הפכי‪(.‬‬

‫הגדרה ‪ 3.5‬יהי ‪ ϕ : G → H‬הומומורפיזם‪ .‬המקור של היחידה‪ ,ϕ−1 (e) ,‬נקרא הגרעין של ההומומורפיזם‪ ,‬ומסומן‬ ‫גרעין‬
‫‪ .kerϕ‬באופן מפורש‬ ‫הומומורפיזם‬
‫‪kerϕ‬‬
‫}‪. ker ϕ = {g ∈ G | ϕ (g) = e‬‬

‫‪53‬‬
 ‫אוסף התמונות של איברי ‪ ,ϕ (G) ,G‬נקרא התמונה של ‪ ,ϕ‬ומסומן ‪:Imϕ‬‬ ‫תמונת‬
‫הומומורפיזם‬
‫}‪.Im ϕ = ϕ (G) = {ϕ (g) | g ∈ G‬‬ ‫‪Imϕ‬‬

‫טענה ‪ 3.6‬יהי ‪ ϕ : G → H‬הומומורפיזם‪ .‬אזי‬

‫‪ .1‬הגרעין של ‪ ϕ‬הוא תת־חבורה נורמלית‪.ker ϕ E G :‬‬

‫‪ .2‬התמונה של ‪ ϕ‬היא תת־חבורה‪.Imϕ ≤ H :‬‬

‫שימו לב כי התמונה של ‪ ϕ‬לאו דווקא נורמלית‪ .‬למשל‪ ,‬אם ‪ H ≤ G‬תת־חבורה שאינה נורמלית‪ ,‬התמונה של‬
‫הומומורפיזם ההכלה ‪ i : H → G 4‬אינה נורמלית‪.‬‬
‫‪−1‬‬
‫‪ ϕ g1 g2‬ולכן ‪ ,g1 g2−1 ∈ ker ϕ‬והראנו כי‬ ‫‪−1‬‬
‫
‬
‫) ‪= ϕ (g1 ) ϕ (g2‬‬ ‫יהיו ‪ ,g1 , g2 ∈ ker ϕ‬אזי ‪= e · e = e‬‬ ‫הוכחה‪:‬‬
‫‪ .ker ϕ ≤ G‬כעת‪ ,‬לכל ‪ g ∈ ker ϕ‬ו־‪ ,x ∈ G‬מתקיים‬
‫‪−1‬‬
‫‪ϕ xgx−1 = ϕ (x) ϕ (g) ϕ x−1 = ϕ (x) · e · ϕ (x) = e‬‬
‫
‬ ‫
‬

‫ולכן ‪ xgx−1 ∈ ker ϕ‬והראנו כי ‪.ker ϕ E G‬‬

‫באשר ל־‪ ,Imϕ‬יהיו ‪ ,h1 , h2 ∈ Imϕ‬כלומר קיימים ‪ g1 , g2 ∈ G‬כך ש־ ‪ .ϕ (g1 ) = h1 , ϕ (g2 ) = h2‬ואז‬
‫‪−1‬‬
‫‪ϕ g1 g2−1 = ϕ (g1 ) ϕ (g2 ) = h1 h−1‬‬
‫
‬
‫‪2‬‬

‫‪ ,h1 h−1‬והראנו שזו תת־חבורה של ‪.H‬‬

‫ולכן ‪2 ∈ Imϕ‬‬

‫תרגיל ‪ 3.3‬הוכיחו כי גרעין ההומומורפיזם ‪ G → Aut G‬שמוגדר על־ידי ‪) γ 7→ ϕγ‬ראו עמוד ‪ (52‬הוא )‪.Z (G‬‬

‫למעשה‪ ,‬הטענה הכללית הבאה נכונה גם היא‪:‬‬

‫טענה ‪ 3.7‬יהי ‪ ϕ : G1 → G2‬הומומורפיזם ותהיינה ‪ H1 ≤ G1‬ו־ ‪ H2 ≤ G2‬תת־חבורות‪ .‬אזי‪:‬‬

‫• ) ‪ ,ϕ (H1‬התמונה של ‪ ,H1‬היא תת־חבורה של ‪.G2‬‬

‫• ) ‪ ,ϕ−1 (H2‬המקור של ‪ ,H2‬הוא תת־חבורה של ‪.G1‬‬

‫יתר על כן‪ ,‬אם ‪ H2 E G2‬אז גם ‪.ϕ−1 (H2 ) E G1‬‬

‫‪4‬הומומורפיזם ההכלה של תת־חבורה מראה כי כל תת־חבורה היא תמונה של הומומורפיזם‪ .‬ביחד עם הסעיף השני של טענה ‪ 3.6‬קיבלנו כי‬
‫‪ H ⊆ G‬היא תת־חבורה אם ורק אם היא תמונה של הומומורפיזם‪.‬‬

‫‪54‬‬
 ‫תרגיל ‪ 3.4‬הוכיחו את טענה ‪.3.7‬‬

‫טענה ‪ 3.8‬ההומומורפיזם ‪ ϕ : G → H‬הוא מונומורפיזם‪ ,‬כלומר חח"ע‪ ,‬אם"ם }‪.ker ϕ = {e‬‬

‫הוכחה‪ :‬הכיוון )⇐( ברור‪ .‬כעת נניח כי }‪ ,ker ϕ = {e‬ויהיו ‪ g1 , g2 ∈ G‬שמקיימים ) ‪ .ϕ (g1 ) = ϕ (g2‬אזי‬
‫‪−1‬‬
‫‪, ϕ g1 g2−1 = ϕ (g1 ) ϕ (g2 ) = e‬‬
‫
‬

‫כלומר ‪ g1 g2−1 ∈ ker ϕ‬ולכן ‪ ,g1 g2−1 = e‬כלומר ‪ ,g1 = g2‬והראנו כי ‪ ϕ‬חח"ע‪.‬‬

‫הגרעין של הומומורפיזם משחק תפקיד חשוב לא רק כאשר הגרעין טריביאלי ‪ .5‬מסתבר שהתמונה של איבר נקבעת‬
‫לפי המחלקה של הגרעין שהוא משתייך אליה‪:‬‬

‫למה ‪) 3.9‬למת הגרעין( יהי ‪ ϕ : G → H‬הומומורפיזם ויהי ‪ N = ker ϕ E G‬הגרעין‪ .‬אזי יש התאמה חח"ע ‪ 6‬בין‬
‫איברי התמונה ‪ Imϕ‬לבין המחלקות ‪ G/N‬של ‪ N‬ב־‪.G‬‬
‫כלומר‪ ϕ (g1 ) = ϕ (g2 ) ,‬אם"ם ‪ ,g1 N = g2 N‬כלומר אם"ם ‪ g1‬ו־ ‪ g2‬נמצאים באותה מחלקה של ‪.N‬‬

‫כמובן‪ ,‬מכיוון ש־‪ N E G‬היא תת־חבורה נורמלית‪ ,‬אין צורך לציין אם מדובר במחלקות ימניות או שמאליות‪ :‬אלו הרי‬
‫אותן מחלקות בשני המקרים‪.‬‬

‫הוכחה‪:‬‬

‫) ‪g1 N = g2 N ⇐⇒ g1−1 g2 ∈ N ⇐⇒ ϕ g1−1 g2 = e ⇐⇒ ϕ (g1 ) = ϕ (g2‬‬

‫
‬

‫באופן כללי‪ ,‬כאשר יש פונקציה בין שתי קבוצות ‪ ,f : A → B‬סיב )באנגלית‪ (fiber :‬של הפונקציה הוא תת־קבוצה‬ ‫סיב‬
‫של ‪ A‬שהיא קבוצת המקורות של איבר ב־‪ ,B‬כלומר תת־קבוצה מהצורה‬

‫}‪.f −1 (b) = {a ∈ A | f (a) = b‬‬

‫למת הגרעין אומרת‪ ,‬במילים אחרות‪ ,‬שהסיבים של ההומומורפיזם ‪ ϕ : G → H‬הם בדיוק המחלקות של הגרעין ‪.N‬‬
‫מיד נראה כי במקרה זה יש לקבוצת המחלקות של הגרעין‪ ,G/N ,‬מבנה של חבורה‪ ,‬וכי ההתאמה של למה ‪ 3.9‬היא‬
‫למעשה איזומורפיזם‪.‬‬

‫‪5‬זכרו כי תת־חבורה נקראת טריביאלית אם היא שווה ל־}‪.{e‬‬

‫‪ 6‬שימו לב ש"התאמה חח"ע בין שתי קבוצות" פירושה שיש פונקציה חח"ע ועל מאחת הקבוצות לרעותה‪.‬‬

‫‪55‬‬
 ‫חבורות מנה‬ ‫‪3.2‬‬
‫בסעיף זה נכיר את מושג המפתח של חבורת מנה‪ .‬חבורת מנה היא דרך נוספת לקבל חבורה קטנה יותר מחבורה‬
‫נתונה ‪ ,G‬כפי שניתן לעשות עם תת־חבורות‪ .‬כפי שתת־חבורות של ‪ G‬סיפקו לנו מידע על המבנה של ‪) G‬למשל‪ ,‬משפט‬
‫לגרנז' מראה לנו שאם ‪ H‬תת־חבורה של ‪ G‬אזי הסדר של ‪ G‬מתחלק ב־|‪ ,(|H‬כך גם חבורות מנה מספקות לנו מידע‬
‫רב על אודות החבורה המקורית‪ .‬למשל‪ ,‬כפי שנראה במשפט ההתאמה להלן )משפט ‪ ,(3.19‬החלק העליון של שריג‬
‫תת־החבורות של ‪ G‬משתקף בשריגים של חבורות מנה שלה )כשם שהחלק התחתון משתקף בשריגים של תת־חבורות‬
‫של ‪.(G‬‬
‫במקרה של תת־חבורה‪ ,‬על מנת לקבל אובייקט אלגברי קטן יותר‪ ,‬צמצמנו את המבט לתת־קבוצה של איברי‬
‫‪ .G‬במקרה של חבורת־מנה‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬מקבלים אובייקט קטן יותר באמצעות קיבוצם של איברים שונים בתוך ‪G‬‬
‫ביחד‪ ,‬למחלקות שקילות‪ ,‬כאשר כל מחלקה היא איבר יחיד של האובייקט החדש‪ .‬הקושי כאן נובע מכך שעל האיברים‬
‫החדשים‪ ,‬שכל אחד מהם הוא‪ ,‬בתורו‪ ,‬מקבץ של כמה איברים של ‪ ,G‬אנו רוצים להגדיר מבנה של חבורה‪.‬‬
‫ישנן שתי דרכים לתאר בצורה מדויקת יותר מהן חבורות מנה‪ .‬הדרך הראשונה מסתמכת על הומומורפיזם נתון‬
‫מ־‪ G‬לחבורה אחרת‪ .‬למעשה‪ ,‬כפי שנראה להלן‪ ,‬חקר של חבורות מנה כמוהו כחקר של הומומורפיזמים שמקורם ‪.G‬‬
‫ובכן‪ ,‬כל הומומורפיזם ‪ ϕ : G → H‬בין חבורות‪ ,‬מגדיר חלוקה של איברי ‪ G‬לסיבים )כזכור‪ ,‬אלה תת־קבוצות של ‪G‬‬
‫מהצורה )‪ ϕ−1 (h‬לכל ‪ .(h ∈ Im ϕ‬כפי שראינו בלמת הגרעין לעיל‪ ,‬סיבים אלו הם בדיוק המחלקות של הגרעין של ‪:ϕ‬‬

‫‪g1ker φ‬‬ ‫‪ker φ‬‬ ‫‪g2ker φ‬‬

‫‪g1‬‬
‫‪G‬‬
‫‪eG‬‬ ‫‪g2‬‬

‫‪φ‬‬

‫‪H‬‬ ‫)‪φ(g1‬‬ ‫‪eH‬‬ ‫)‪φ(g2‬‬

‫נרצה להגדיר מבנה של חבורה על קבוצת הסיבים‪ .‬נשים לב שיש התאמה חח"ע בין הסיבים של ‪ ϕ‬ב־‪ G‬לבין‬
‫האיברים ב־‪ ,Im ϕ‬שהיא‪ ,‬כזכור‪ ,‬תת־חבורה של ‪ .H‬על־כן‪ ,‬ניתן להגדיר מבנה של חבורה על קבוצת הסיבים לפי מבנה‬
‫החבורה ‪ .Im ϕ‬כלומר‪ ,‬פשוט "נעתיק" את מבנה החבורה ‪ ,Im ϕ‬וניתן שמות חדשים לאיברים‪ :‬את האיבר ‪h ∈ Im ϕ‬‬
‫יחליף הסיב שמעליו )‪.ϕ−1 (h‬‬

‫עם זאת‪ ,‬את ההגדרה הפורמלית של חבורת מנה של ‪ G‬נשמור דווקא לדרך השניה לתאר מושג זה‪ .‬חשוב להדגיש‬
‫שכפי שנראה להלן )משפט ‪ ,3.18‬משפט האיזומורפיזם הראשון(‪ ,‬שתי ההגדרות שקולות‪ .‬בדרך השניה מתבוננים‬
‫בתת־חבורה נורמלית נתונה ‪ ,N E G‬ומגדירים ישירות מבנה של חבורה על קבוצת המחלקות שלה ב־‪ .G‬לקראת‬
‫הגדרה זו נכיר תחילה את מושג הכפל הקבוצתי שישמש אותנו בהמשך‪:‬‬

‫‪56‬‬
 ‫הגדרה ‪ 3.10‬תהיינה ‪ A, B ⊆ G‬תת־קבוצות‪ .‬הכפל של ‪ A‬ב־‪ B‬מוגדר כ‪:‬‬ ‫כפל קבוצתי‬

‫}‪A · B = {a · b | a ∈ A, b ∈ B‬‬

‫שימו לב‪ ,‬למשל‪ ,‬לתכונות הבאות‪:‬‬

‫• |‪|A · B| ≤ |A| · |B‬‬

‫• )‪(A · B) · C = A · (B · C‬‬

‫• אם ‪ H‬תת־חבורה‪ ,‬אז ‪.H · H = H‬‬

‫• לעומת זאת‪ ,‬בעבור שתי תת־חבורות שונות ‪ ,H1 , H2 ≤ G‬המכפלה הקבוצתית ‪ H1 · H2‬לרוב אינה תת־חבורה‪.‬‬

‫למה ‪ 3.11‬אם ‪ N E G‬אזי כפל שתי מחלקות של ‪ N‬הוא שוב מחלקה של ‪ ,N‬ומתקיים‬

‫‪. (g1 N ) · (g2 N ) = g1 g2 N‬‬

‫הוכחה‪:‬‬

‫‪. (g1 N ) · (g2 N ) = (N g1 ) · (g2 N ) = (N g1 g2 ) · N = (g1 g2 N ) · N = (g1 g2 ) N · N = g1 g2 N‬‬

‫את המחלקה ‪ gN‬נסמן לעתים ב־‪) g‬כאשר ברור מן ההקשר מיהי ‪.(N‬‬

‫מסקנה ‪ 3.12‬אם נסמן ‪ ,g = gN‬אזי כפל המחלקות ניתן על־ידי‬

‫‪.g1 · g2 = g1 g2‬‬

‫בפרט‪ ,‬כאשר כופלים מחלקות מספיק בפועל לכפול נציגים‪ ,‬ומכפלת המחלקות היא המחלקה המיוצגת על־ידי מכפלת‬
‫הנציגים‪.‬‬

‫טענה ‪ 3.13‬תהי ‪ N E G‬תת־חבורה נורמלית‪ .‬אוסף המחלקות של ‪ ,G/N ,N‬מהווה חבורה עם פעולת הכפל של‬
‫מחלקות‪.‬‬

‫‪57‬‬
‫ראינו בלמה ‪ 3.11‬כי כפל מחלקות נותן מחלקה‪ ,‬והאסוציאטיביות נובעת מהאסוציאטיביות של כפל תת־‬ ‫הוכחה‪:‬‬
‫קבוצות‪ .‬איבר היחידה הוא ‪ N‬שכן מתקיים לכל ‪ g ∈ G‬כי‬

‫‪, (gN ) · N = N · (gN ) = gN‬‬

‫וההפכי של המחלקה ‪ gN‬הוא המחלקה ‪ ,g −1 N‬שהרי‬

‫‪. (gN ) · g −1 N = gg −1 N = eN = N‬‬

‫
‬

‫הגדרה ‪ 3.14‬מבנה זה של חבורה על המחלקות ‪ G/N‬נקרא חבורת מנה‪.‬‬ ‫חבורת מנה‬

‫הערה ‪3.15‬‬

‫‪ .1‬חשוב לזכור כי ‪ G/N‬חבורה רק אם ‪ N‬נורמלית‪.‬‬

‫‪ .2‬שימו לב שהסימון ‪ G/N‬מסמן כעת גם את קבוצת המחלקות השמאליות של ‪) N‬גם כאשר ‪ N‬לאו דווקא‬
‫נורמלית(‪ ,‬וגם את חבורת המנה‪ ,‬שבה מוגדר גם כפל על קבוצת המחלקות )רק כאשר ‪ N‬נורמלית(‪.‬‬

‫‪ .3‬זכרו כי מספר המחלקות של ‪ N‬ב־‪ G‬שווה לאינדקס ] ‪ .[G : N‬בפרט‪ ,‬אם ∞ < ] ‪ ,[G : N‬חבורת המנה סופית‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 3.5‬הוכיחו כי למה ‪ 3.11‬מספקת תנאי שקול להיותה של ‪ N‬נורמלית‪.‬‬

‫כלומר‪ ,‬הראו כי אם ‪ N ≤ G‬היא תת־חבורה שאינה נורמלית‪ ,‬אז יש שתי מחלקות שמאליות ‪ g1 N, g2 N‬כך ש־‬
‫‪.(g1 N ) · (g2 N ) 6= g1 g2 N‬‬

‫דוגמאות‬

‫‪ .1‬לכל ‪ n‬טבעי‪ .nZ E Z ,‬איבריה של חבורת המנה ‪ Z/nZ‬הם המחלקות‬

‫}‪, {nZ, 1 + nZ, . . . , n − 1 + nZ‬‬

‫וכמובן מתקיים‬

‫‪. (m + nZ) + (q + nZ) = m + q + nZ‬‬

‫חבורת מנה זו איזומורפית לחבורה ‪) Zn‬מדוע?(‪.‬‬

‫‪ .2‬תת־חבורת הסיבובים של ‪ D3‬היא נורמלית‪ .N = {e, x, y} E D3 :‬חבורת המנה ‪ D3 /N‬היא בגודל ‪,2‬‬
‫‪N‬‬ ‫‪τN‬‬
‫‪ , N‬כאשר ‪ τ‬מסמן את אחד השיקופים ) ‪  ,‬או |(‪ .‬כמובן‪ ,‬היא‬ ‫‪N‬‬ ‫וזו טבלת הכפל שלה‪τ N :‬‬
‫‪τN‬‬ ‫‪τN‬‬ ‫‪N‬‬
‫איזומורפית ל־ ‪.Z2‬‬

‫‪58‬‬
‫‪ .3‬נתבונן ב־ ‪ ,D4‬חבורת הסימטריות של הריבוע‪ .‬בסימוני תרגיל ‪ ,1.16‬וכפי שראינו בתרגיל ‪ ,2.11‬המרכז של‬
‫‬ ‫ ‬
‫‪ D4‬הוא ‪ .Z = Z (D4 ) = e, σ 2‬מכיוון שהמרכז הוא לעולם תת־חבורה נורמלית‪ ,‬אנו מקבלים חבורת מנה‬
‫‪ ,D4 /Z‬וגודלה‬

‫| ‪|D4‬‬ ‫‪8‬‬
‫= ]‪. [D4 : Z‬‬ ‫‪= =4‬‬
‫|‪|Z‬‬ ‫‪2‬‬

‫ארבעת האיברים של חבורת המנה הם המחלקות של ‪) Z, σZ, τ Z, τ σZ :Z‬ודאו שאמנם אלה המחלקות‬
‫השונות(‪ .‬לוח הכפל של חבורת המנה נראה אפוא כך )מילאנו רק חלק מן התאים בלוח(‪:‬‬

‫‪Z‬‬ ‫‪σZ‬‬ ‫‪τZ‬‬ ‫‪τ σZ‬‬

‫‪Z‬‬ ‫‪Z‬‬ ‫‪τN‬‬ ‫‪τZ‬‬
‫‪σZ‬‬ ‫‪σZ‬‬ ‫‪Z‬‬
‫‪τZ‬‬
‫‪τ σZ‬‬ ‫‪σZ‬‬
‫‬ ‫ ‬
‫למשל‪ ,(σZ) (σZ) = σ 2 Z = e, σ 2 = Z ,‬או‬

‫‪, (τ σZ) (τ Z) = (τ στ ) Z = τ (στ ) Z = τ τ σ 3 Z = σ 3 Z = σ 3 , σ = σZ‬‬

‫
‬ ‫‬ ‫ ‬

‫)ראו גם תרגיל ‪.(1.16‬‬

‫‪ .4‬כל מרחב וקטורי הוא‪ ,‬בפרט‪ ,‬חבורה )אבלית( שהפעולה בה היא חיבור וקטורים‪ .‬אם ‪ V‬מרחב וקטורי מעל‬
‫שדה ‪ F‬ו־ ‪ W ≤ V‬תת־מרחב‪ ,‬אזי המנה ‪ V /W‬היא חבורה שגם היא מרחב־וקטורי מעל ‪ .F‬איברי החבורה‬
‫‪ V /W‬הם המחלקות של ‪ ,W‬שהן בדיוק היישריות )תת־המרחבים האפיניים( שהן הזזות של ‪ v + W :W‬בעבור‬
‫‪.v ∈ V‬‬

‫‪v‬‬

‫‪v+W‬‬
‫‪v+u‬‬
‫‪W‬‬
‫‪u‬‬ ‫‪v+u+W‬‬

‫‪u+W‬‬

‫למשל‪ ,‬אם ‪ V = R2‬ו־ ‪ W‬הוא ישר‪ ,‬אזי האיברים של ‪ V /W‬הם הישרים המקבילים ל־ ‪ .W‬הסכום של היישריות‬
‫)כלומר‪ ,‬המחלקות( ‪ v + W‬ו־ ‪ v + W‬הוא ‪.v + u + W‬‬

‫תרגיל ‪3.6‬‬

‫‪59‬‬
 ‫‪ .1‬הוכיחו כי אמנם יש ל־ ‪ V /W‬מבנה של מרחב־וקטורי‪.‬‬
‫הדרכה‪ :‬עליכם להגדיר את פעולת חיבור הווקטורים ואת פעולת הכפל בסקלרים מהשדה‪ .‬אחת מהן היא בדיוק‬
‫הפעולה שמוגדרת על חבורת המנה‪ .‬את השניה יש להגדיר ולוודא שהיא אמנם מקיימת את האקסיומות של‬
‫מרחב־ווקטורי‪.‬‬

‫‪ .2‬הוכיחו כי ‪.dim V /W = dim V − dim W‬‬

‫תרגיל ‪ 3.7‬השלימו את לוח הכפל דלעיל של חבורת המנה ) ‪.D4 /Z (D4‬‬

‫לאיזו חבורה מוכרת איזומורפית חבורת מנה זו? הוכיחו את תשובתכם‪.‬‬
‫רשמו את שריג תת־החבורות המלא של חבורת מנה זו‪.‬‬

‫טענה ‪ 3.16‬תהי ‪ ,N E G‬ונגדיר ‪ π : G → G/N‬על־ידי ‪ .π (g) = g‬זהו אפימורפיזם )הומומורפיזם על(‪ ,‬וגרעינו הוא‬
‫‪.N‬‬
‫הומומורפיזם זה נקרא הומומורפיזם ההטלה או ההומומורפיזם הקאנוני‪.‬‬ ‫הומומורפיזם‬
‫ההטלה‬

‫תרגיל ‪ 3.8‬הוכיחו את טענה ‪.3.16‬‬

‫מסקנה ‪ 3.17‬תהי ‪ N ≤ G‬תת חבורה‪ .‬אזי ‪ N E G‬אם"ם ‪ N‬היא גרעין )של הומומורפיזם כלשהו(‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬את הכיוון האחד הוכחנו בטענה ‪ ;3.6‬את ההפוך בטענה ‪.3.16‬‬

‫‪ .1‬תהיינה ‪ H, K ≤ G‬תת־חבורות‪ .‬הוכיחו כי ‪ HK‬היא תת־חבורה אם"ם ‪.HK = KH‬‬ ‫תרגיל ‪3.9‬‬

‫‪ .2‬הראו כי אם ‪ H ≤ G‬ו־‪ N E G‬אזי ‪.HN ≤ G‬‬

‫תרגיל ‪ 3.10‬הוכיחו כי אם ‪ N E G‬ו־‪ S‬קבוצת יוצרים של ‪ ,G‬אז‬

‫}‪S = {g | g ∈ S‬‬

‫קבוצת יוצרים של ‪.G/N‬‬

‫תרגיל ‪ 3.11‬יהי ‪ V‬מרחב וקטורי‪ ,‬ויהיו ‪ W, W 0‬תת־מרחבים וקטוריים של ‪ V‬כך ש־ ‪ .7 V = W ⊕ W 0‬הוכיחו כי‬
‫∼‬
‫הצמצום של הומומורפיזם ההטלה ‪ V → V /W‬ל־ ‪ W 0‬נותן איזומורפיזם ‪.W 0 → V /W‬‬

‫משפטי האיזומורפיזם‬ ‫‪3.3‬‬

‫שלושת משפטי האיזומורפיזם‪ ,‬ביחד עם משפט ההתאמה‪ ,‬הם משפטים קלאסיים ובעלי חשיבות מכרעת בתורת‬
‫החבורות‪ .‬למעשה‪ ,‬גרסאות של משפטים אלה תקפות גם בעבור מבנים אלגבריים מורכבים יותר כגון חוגים ומודולים‪,‬‬
‫כפי שנראה בהמשך‪.‬‬
‫‪W0‬‬ ‫‪7‬נזכיר כי הסימון ‪ V = W ⊕ W 0‬פירושו ש־ ‪ V‬הוא סכום ישר של ‪ W‬ו־ ‪ ,W 0‬כלומר שמתקיים ‪ V = W + W 0‬וכן ‪= 0‬‬
‫ ‬
‫∩ ‪.W‬‬

‫‪60‬‬
 ‫משפט האיזומורפיזם ה־‪I‬‬ ‫‪3.3.1‬‬

‫בסעיף ‪ 3.2‬הגדרנו חבורת מנה של ‪ G‬באמצעות כפל קבוצתי של מחלקות‪ .‬קודם לכן‪ ,‬התייחסנו להגדרה המסתמכת‬
‫על המבנה האלגברי של תמונת הומומורפיזם מ־‪ .G‬כאמור‪ ,‬משפט האיזומורפיזם הראשון מוכיח את השקילות בין שתי‬
‫ההגדרות האלה‪.‬‬

‫משפט ‪) 3.18‬משפט האיזומורפיזם ה־‪ (I‬יהי ‪ ϕ : G → H‬הומומורפיזם‪ .‬אזי‬

‫∼ ‪.G/ ker ϕ‬‬

‫‪= Imϕ‬‬

‫יתר על כן‪ ,‬האיזומורפיזם נתון על־ידי ‪ ϕ : G/ ker ϕ → Imϕ‬המוגדר על־ידי )‪ ,ϕ (g) = ϕ (g‬ומתקיים‬

‫‪ϕ=ϕ◦π‬‬

‫כאשר ‪ π‬הוא הומומורפיזם ההטלה ‪ .π : G → G/ ker ϕ‬בדיאגרמה‪:‬‬

‫‪G‬‬
‫‪ϕ‬‬
‫‪/H‬‬
‫;‬
‫‪π‬‬ ‫‪ϕ‬‬

‫‪#‬‬
‫‪G/ ker ϕ‬‬

‫הוכחה‪ :‬ראינו כבר בלמת הגרעין )למה ‪ (3.9‬כי ‪ ϕ‬מוגדר היטב )כלומר‪ ,‬התמונה של המחלקה ‪ gN‬אינה תלויה בנציג‬
‫‪ ,(g‬וכי הוא חח"ע‪ .‬ברור גם כי הוא על ‪ .Imϕ‬לבסוף‪ ,‬זהו הומומורפיזם כי‬

‫) ‪.ϕ (g1 ) ϕ (g2 ) = ϕ (g1 ) ϕ (g2 ) = ϕ (g1 g2 ) = ϕ (g1 g2 ) = ϕ (g1 · g2‬‬

‫קל לראות כי אכן ‪.ϕ = ϕ ◦ π‬‬

‫דוגמאות‬

‫‪ .1‬ההומומורפיזם ‪ ϕ : Z → Zn‬המוגדר על־ידי )‪ ϕ (x) = (x mod n‬הוא על וגרעינו הוא ‪ .nZ‬לפיכך‪,‬‬

‫∼ ‪.Z/nZ‬‬
‫‪= Zn‬‬

‫‪ .2‬נתבונן בהעתקה‬

‫}‪f : R → S 1 = {z ∈ C | |z| = 1‬‬

‫המוגדרת ‪ 8‬על־ידי ‪ .f (x) = e2πix‬זהו הומומורפיזם שכן )‪ ,e2πix · e2πiy = e2πi(x+y‬והוא אף על‪ .‬גרעינו הוא‬
‫‪ ,Z‬ולפיכך‪,‬‬

‫∼ ‪.R/Z‬‬
‫‪= S1‬‬

‫‪8‬אם טרם נתקלתם בחזקות עם מעריך מרוכב‪ ,‬ניתן לחשוב על ‪ eix‬כמוגדר כך‪.eix = cos x + i sin x :‬‬

‫‪61‬‬
‫‪ .3‬יהי ‪ F‬שדה‪ .‬כבר ציינו כי הומומורפיזם הדטרמיננטה ∗ ‪ det : GLn (F ) → F‬הוא על‪ .‬גרעינו‪ ,‬תת־החבורה של‬
‫המטריצות עם דטרמיננטה ‪ ,1‬מסומן כזכור ) ‪ .SLn (F‬לכן‪:‬‬

‫∼ ) ‪.GLn (F ) /SLn (F‬‬

‫∗‪= F‬‬

‫∼ ‪ .Inn G‬דהיינו‪ ,‬הראו כי חבורת האוטומורפיזמים הפנימיים של ‪ G‬איזומורפית‬

‫תרגיל ‪ 3.12‬הוכיחו כי )‪= G/Z (G‬‬
‫למנה של ‪ G‬במרכז שלה‪.‬‬

‫משפט ההתאמה‬ ‫‪3.3.2‬‬

‫ראינו כי אם ‪ ,N E G‬אזי ניתן לקבל חבורה חדשה‪ :‬חבורת המנה ‪ .G/N‬אך מהן כל תת־החבורות של ‪ ?G/N‬ומי‬
‫מבינן נורמליות? המשפט הבא מראה שאם אנחנו מכירים היטב את תת־החבורות של ‪ G‬עצמה‪ ,‬נוכל ללמוד מכך על‬
‫כלל תת־החבורות של חבורת המנה‪.‬‬

‫משפט ‪) 3.19‬משפט ההתאמה( תהי ‪ G‬חבורה ו־‪ N E G‬תת־חבורה נורמלית‪ .‬אז יש התאמה חח"ע בין תת־החבורות‬ ‫משפט ההתאמה‬
‫של ‪ G/N‬לבין תת־החבורות של ‪ G‬שמכילות את ‪:N‬‬

‫}‪{H | N ≤ H ≤ G‬‬ ‫→←‬ ‫} ‪{K | K ≤ G/N‬‬

‫ההתאמה נתונה על־ידי‪:‬‬

‫‪H‬‬ ‫→‪7−‬‬ ‫‪H = π(H) = H/N‬‬

‫)‪π −1 (K‬‬ ‫[‪←−‬‬ ‫‪K‬‬

‫כאשר ‪ π : G → G/N‬הוא הומומורפיזם ההטלה הקאנוני‪.‬‬

‫יתר על כן‪ ,‬התאמה זו שומרת על יחסי הכלה‪ ,‬נורמליות ואינדקסים‪ .‬כלומר‪ :‬בעבור תת־חבורות ‪ H1 , H2 ≤ G‬המכילות‬
‫את ‪ N‬מתקיים‪:‬‬

‫• ‪ H1 ≤ H2‬אם"ם ‪) H1 ≤ H2‬שמירת יחסי הכלה(‪ ,‬ובמקרה זה‪ ,‬יתר על כן‪) [H2 : H1 ] = H2 : H1 ,‬שמירת‬
‫‬ ‫‬

‫אינדקסים(‪.‬‬

‫• ‪ H1 E H2‬אם"ם ‪) H1 E H2‬שמירת יחסי נורמליות(‪.‬‬

‫כדי להבין את משפט ההתאמה‪ ,‬כדאי לחשוב עליו "בצורה גרפית"‪ ,‬דרך השריגים של תת־החבורות‪ .‬מצד אחד‪ ,‬ישנו‬
‫השריג המלא של חבורת המנה ‪ .G/N‬מצד שני‪ ,‬בתוך השריג של ‪ ,G‬אנחנו מתבוננים רק בתת־השריג שנמצא "מעל ‪:"N‬‬

‫‪G‬‬ ‫‪G/N‬‬

‫‬ ‫ ‬
‫‪N‬‬ ‫‪eG/N‬‬

‫}‪{e‬‬

‫‪62‬‬
‫כמובן‪ ,‬הגדלים של החבורות המקוריות ב־‪ G‬שונים מאלו של החבורות המתאימות במנה ‪ .G/N‬אבל המשפט אומר‬
‫שבכל מה שקשור ליחסים בין תת־החבורות‪ ,‬הכל זהה‪ .‬בפרט‪ ,‬השריג הימני ייראה זהה לחלק העליון‪ ,‬הלא־מקווקו‪ ,‬של‬
‫השריג השמאלי‪.‬‬

‫תהי ‪ H ≤ G‬תת־חבורה כך ש־‪ .N ≤ H ≤ G‬ברור )ראו טענה ‪ (3.7‬כי )‪ π (H‬תת־חבורה של ‪.G/N‬‬ ‫הוכחה‪:‬‬
‫‪−1‬‬
‫לפי אותה טענה נובע גם כי לכל ‪ π (K) ,K ≤ G/N‬היא תת־חבורה של ‪ ,G‬וברור כי היא מכילה את ‪.N = ker π‬‬
‫עדיין צריך להראות כי זו התאמה חח"ע‪ ,‬ולשם כך די להראות ש־‪ π −1 (π (H)) = H‬ו־‪.π π −1 (K) = K‬‬
‫
‬

‫השוויון הראשון נובע מלמת הגרעין‪ :‬מכיוון ש־‪ H‬תת־חבורה המכילה את ‪ ,N‬היא איחוד זר של מחלקות של ‪N‬‬
‫)כלומר‪ ,‬אינה מכילה חלקי מחלקות(‪ .‬נסמן‬
‫‪a‬‬
‫= ‪,H‬‬ ‫‪hi N‬‬
‫‪i∈I‬‬

‫ואז לפי למת הגרעין‪,‬‬

‫!!‬
‫‪a‬‬ ‫‪
a‬‬
‫‪.π −1 (π (H)) = π −1‬‬ ‫‪= π −1‬‬
‫‬ ‫‬
‫‪π‬‬ ‫‪hi N‬‬ ‫= ‪hi  i ∈ I‬‬ ‫‪hi N = H‬‬
‫‪i∈I‬‬ ‫‪i∈I‬‬

‫השוויון השני‪ ,π π −1 (K) = K ,‬נובע פשוט מכך ש־‪ π‬היא על‪ ,‬ואינו קשור לעובדה שמדובר בחבורות‪ :‬לכל‬
‫
‬

‫פונקציה ‪ f : A  B‬מ־‪ A‬על ‪ ,B‬ולכל ‪ C ⊆ B‬מתקיים ‪.f f −1 (C) = C‬‬

‫
‬

‫כעת נוכיח שהתאמה זו אמנם שומרת את התכונות המצוינות‪ .‬ראשית‪ ,‬ברור כי היא שומרת על יחסי הכלה בין‬
‫תת־חבורות‪ :‬שהרי אם ‪ H1 ≤ H2‬אז כמו כל העתקה‪ ,‬גם ‪ π‬מקיים ש־ ‪ ,H1 = π (H1 ) ⊆ π (H2 ) = H2‬וכך גם להפך‪.‬‬
‫שנית‪ ,‬במצב זה‪ ,‬יהיו ‪ {gi }i∈I‬נציגים למחלקות השמאליות של ‪ H1‬ב־ ‪ ,H2‬כלומר |‪ .[H2 : H1 ] = |I‬נטען כי‬
‫‬ ‫‬
‫}‪ {gi | i ∈ I‬נציגים למחלקות השמאליות של ‪ H1‬ב־ ‪ H2‬ומכאן נסיק כי ] ‪ . H2 : H1 = |I| = [H2 : H1‬אכן‪ ,‬אם‬
‫‪ xH1‬מחלקה של ‪ H1‬בתוך ‪ ,H2‬ונניח כי ‪ gi‬הנציג של המחלקה ‪ ,xH1‬אז ‪ ,gi−1 x ∈ H1‬ולכן ‪ ,gi −1 x ∈ H1‬כלומר‬
‫‪ .gi H1 = xH1‬באופן דומה מראים כי ה־ ‪gi‬־ים הם נציגים של מחלקות שונות‪ :‬אם ‪ ,(i, j ∈ I) gi H1 = gj H1‬אזי‬
‫‪ ,gi −1 gj ∈ H1‬ולכן ‪ gi−1 gj ∈ H1‬או ‪ ,gi H1 = gj H1‬כלומר ‪.gi = gj‬‬
‫באשר לשמירה על יחסי הנורמליות‪ :‬נניח כי ‪ H1 ≤ H2 ≤ G‬ותהיינה ‪ .h ∈ H1 ,g ∈ H2‬אזי‬

‫‪ghg −1 = ghg −1‬‬

‫ולכן אם ‪ ,H1 E H2‬בוודאי ‪ ,H1 E H2‬ואם ‪ H1 E H2‬אזי ‪ ghg −1 ∈ H1‬ומכיוון ש־ ‪ π −1 H1 = H1‬נקבל‬

‫
‬

‫ש־ ‪ ,ghg −1 ∈ H1‬כלומר ‪.H1 E H2‬‬

‫כדי להבהיר את העניין‪ ,‬הבה נסתכל בדוגמא קונקרטית‪ .‬החבורה שלנו תהיה ‪ ,G = D4‬החבורה הדיהדרלית‬
‫
‬
‫מסדר ‪ ,8‬ובתוכה ניקח את המרכז שלה‪ ,‬שהוא כמובן תת־חבורה נורמלית ‪) Z = Z (D4 ) = σ 2‬אנו משתמשים‬
‫בסימונים שטבענו בתרגיל ‪ σ :1.16‬הוא סיבוב ב־ ◦‪ 90‬מעלות ו־ ‪ τ‬הוא אחד השיקופים‪ .‬בפרט‪ σ 2 ,‬הוא סיבוב ב־ ◦‪.180‬‬

‫‪63‬‬
 ‫ראו גם תרגיל ‪ .(2.11‬ראשית נסרטט את שריג תת־החבורות של ‪:D4‬‬

‫‪D4‬‬

‫‬ ‫ ‬ ‫‬ ‫ ‬
‫‪e, τ, σ 2 , τ σ 2‬‬ ‫‪hσi‬‬ ‫‪e, τ σ, σ 2 , τ σ 3‬‬

‫‪
2‬‬ ‫
‬ ‫‪
3‬‬
‫‪hτ i‬‬ ‫‪τσ‬‬ ‫‪Z = σ2‬‬ ‫‪hτ σi‬‬ ‫‪τσ‬‬

‫}‪{e‬‬

‫אם נתמקד רק בתת־החבורות שמכילות את ‪ ,Z‬נקבל את תת־השריג הבא‪:‬‬

‫‪D4‬‬

‫‬ ‫ ‬ ‫‬ ‫ ‬
‫‪e, τ, σ 2 , τ σ 2‬‬ ‫‪hσi‬‬ ‫‪e, τ σ, σ 2 , τ σ 3‬‬

‫
‬
‫‪Z = σ2‬‬

‫והוא אכן נראה בדיוק כמו שריג תת־החבורות של חבורת המנה‪ ,‬שמצאתם בתרגיל ‪.3.7‬‬

‫}‪D4 /Z = {Z, τ Z, σZ, τ σZ‬‬

‫‪hτ Zi‬‬ ‫‪hσZi‬‬ ‫‪hτ σZi‬‬

‫}‪{e} = {Z‬‬

‫תרגיל ‪ 3.13‬הראו שאמנם ההתאמה שנותן משפט ההתאמה אכן שולחת את כל אחת מתת־החבורות בתת־השריג של‬
‫‪ D4‬לתת־חבורה שנמצאת במיקום המתאים בסרטוט בשריג של המנה ‪.D4 /Z‬‬

‫משפט ההתאמה מבטיח ששני השריגים ייראו אותו דבר ־ זה גלום בהתאמה עצמה בין קבוצות תת־החבורות וכן‬
‫בשמירה על יחסי ההכלה‪ .‬אך‪ ,‬יתר על כן‪ ,‬המשפט מבטיח שכל האינדקסים ויחסי הנורמליות בין זוגות מתאימים‬
‫של חבורות יהיו זהים‪ .‬למשל‪ ,‬בדוגמא שלנו החבורה ‪ G/Z‬היא אבלית‪ ,‬ועל כן כל תת־החבורות נורמליות בחבורה‬
‫הגדולה וכן בכל תת־חבורה שמכילה אותן‪ .‬זה אומר שתיאור זה נכון גם לתת־השריג של החבורה הגדולה ‪ ,D4‬ולמשל‬
‫‪ .hσi E D4‬לגבי האינדקסים‪ ,‬מתקיים‪ ,‬לדוגמא‪:‬‬

‫‪. [D4 /Z : hτ Zi] = D4 : e, τ, σ 2 , τ σ 2 = 2‬‬

‫‬ ‫‬ ‫ ‬

‫‪64‬‬
 ‫משפט האיזומורפיזם ה־‪III‬‬ ‫‪3.3.3‬‬

‫כאמור‪ ,‬בהינתן חבורה ‪ G‬ניתן לקבל חבורות חדשות‪ ,‬חבורות מנה‪ ,‬על־ידי חלוקה בתת־חבורות נורמליות של ‪ .G‬האם‬
‫ניתן לקבל חבורות חדשות על־ידי כך שנחזור על תהליך זה פעמיים‪ ,‬כלומר באמצעות לקיחת "חבורת מנה של חבורת‬
‫מנה"? נסתכל ב־ ‪ .G/N‬לפי משפט ההתאמה‪ ,‬תת־חבורה נורמלית בה היא מהצורה ‪ K/N‬בעבור ‪ ,N ≤ K E G‬ולכן‬
‫השאלה היא אם ) ‪ (G/N ) / (K/N‬היא חבורה "חדשה"‪ .‬המשפט הבא טוען שלא ־ זו למעשה החבורה ‪:G/K‬‬

‫משפט ‪) 3.20‬משפט האיזומורפיזם ה־‪ (III‬תהי ‪ G‬חבורה‪ N, K E G ,‬תת־חבורות נורמליות כך ש־‪ .N ≤ K‬אזי‬
‫‪ K/N E G/N‬ומתקיים‬

‫∼ ) ‪(G/N ) / (K/N‬‬
‫‪= G/K‬‬

‫הוכחה‪ :‬נגדיר הומומורפיזם ‪ ϕ : G/N → G/K‬על־ידי ‪ .ϕ (gN ) = gK‬נשים לב ש־‪ ϕ‬מוגדר היטב משום ש־‬

‫‪.g1 K = g2 K ⇐= g1−1 g2 ∈ K ⇐= g1−1 g2 ∈ N ⇐= g1 N = g2 N‬‬

‫קל לראות ש־‪ ϕ‬אכן הומומורפיזם‪ ,‬וברור כי הוא על‪ .‬הגרעין שלו הוא בדיוק כל המחלקות ‪ gN‬כך ש־‪ ,g ∈ K‬כלומר‬
‫המחלקות שמוכלות ב־‪ ,K‬כלומר ‪) K/N‬ולכן ‪ ,K/N E G/N‬אם כי הנורמליות נובעת גם ממשפט ההתאמה(‪ .‬משפט‬
‫האיזומורפיזם הראשון נותן כעת את התוצאה הדרושה‪.‬‬

‫משפט האיזומורפיזם השלישי מתייחס רק למקרה פרטי מסוים של משפט ההתאמה‪ :‬אם ‪ H‬היא תת־חבורה נורמלית‬
‫של ‪ G‬שמכילה את ‪ ,N ≤ H E G :N‬אזי היא מתאימה לתת־החבורה ‪ H = H/N‬של חבורה המנה ‪ .G/N‬משפט‬
‫האיזומורפיזם השלישי קובע שבמקרה זה‪ ,‬המנה ‪ G/H‬איזומורפית למנה של תת־החבורות המתאימות בחבורת המנה‪,‬‬
‫כלומר למנה ‪.G/H = G/N / H/N‬‬

‫‪G‬‬ ‫‪G/N‬‬
‫‪E‬‬ ‫‪E‬‬

‫‪H‬‬ ‫‪H/N‬‬

‫‬ ‫ ‬
‫‪N‬‬ ‫‪eG/N‬‬

‫}‪{e‬‬

‫משפט האיזומורפיזם ה־‪ III‬מאפשר לנו "לחזק" את משפט ההתאמה ‪) 9‬משפט ‪ .(3.19‬ראינו במשפט זה כי אם ‪G‬‬
‫חבורה‪ N E G ,‬תת־חבורה נורמלית‪ ,‬ו־ ‪ H1‬ו־ ‪ H2‬שתי תת־חבורות המכילות את ‪ N‬כך ש־‪ ,N ≤ H1 E H2 ≤ G‬אזי‬
‫גם תת־החבורות המתאימות ב־ ‪ H1 ,G/N‬ו־ ‪ H2‬מקיימות ‪ .H1 E H2‬למעשה‪ ,‬גם המנות איזומורפיות‪:‬‬
‫‪9‬למעשה‪ ,‬ההפרדה בין משפט ההתאמה למשפט האיזומורפיזם השלישי מעט מלאכותית‪ .‬ניתן בהחלט לראות במשפט האיזומורפיזם השלישי‬
‫סעיף במשפט ההתאמה ותו לא‪.‬‬

‫‪65‬‬
 ‫מסקנה ‪ 3.21‬במקרה המתואר מתקיים יתר על כן‬

‫∼ ‪.H2 /H1‬‬
‫‪= H2 /H1‬‬

‫הוכחה‪ :‬במשפט ההתאמה‪ ,‬ההתאמה בין תת־חבורות של ‪ G‬לבין תת־חבורות של ‪ G/N‬מתבצעת דרך הומומורפיזם‬
‫ההטלה ‪ .π : G → G/N‬אך לפי משפט ההתאמה עצמו‪ ,‬אם נצמצם את ‪ π‬ל־ ‪ ,H2‬נקבל הומומורפיזם על ‪:H2 /N‬‬
‫‬
‫‪.π  : H2 → H2 /N‬‬
‫‬
‫‪H2‬‬

‫לפי משפט האיזומורפיזם ה־‪ ,III‬אם ‪ ,H1 E H2‬מתקיים‬

‫∼ ) ‪.H2 /H1 = (H2 /N ) / (H1 /N‬‬

‫‪= H2 /H1‬‬

‫נסכם אם כן את התכונות שנשמרות על־ידי משפט ההתאמה בין שריג החבורות של ‪ G/N‬לבין תת־השריג העליון‬
‫של ‪) G‬של תת־החבורות שמכילות את ‪ .(N‬למעשה‪ ,‬ההתאמה שומרת על כל התכונות שמוגדרות לפי יחסים בין שתי‬
‫תת־חבורות‪:‬‬

‫• יחסי הכלה‪ H1 ≤ H2 :‬אם"ם ‪.H1 ≤ H2‬‬

‫• יחסי נורמליות‪ H1 E H2 :‬אם"ם ‪.H1 E H2‬‬

‫• אינדקסים‪ :‬כלומר‪ ,‬אם ‪) H1 ≤ H2‬ואז גם ‪ (H1 ≤ H2‬אז ‪.[H2 : H1 ] = H2 : H1‬‬

‫‬ ‫‬

‫∼ ‪.H2 /H1‬‬
‫• מנות‪ :‬כלומר‪ ,‬אם ‪) H1 E H2‬ואז גם ‪ (H1 E H2‬אז המנות איזומורפיות‪ ,‬כלומר ‪= H2 /H1‬‬

‫משפט האיזומורפיזם ה־‪II‬‬ ‫‪3.3.4‬‬

‫תהי ‪ ,N E G‬ותהי ‪ H‬תת־חבורה של ‪ G‬שלאו דווקא מכילה את ‪ .N‬מה ניתן לומר על )‪ π (H‬כאשר ‪π : G → G/N‬‬
‫הומומורפיזם ההטלה הקאנוני? אי אפשר לכתוב אותו בתור ‪ H/N‬שכן ‪ N‬אינה בהכרח תת־חבורה של ‪ .H‬אבל ניתן‬
‫"להעשיר" את ‪ H‬אם ניקח את ))‪ π −1 (π (H‬במקומה‪.‬‬

‫למה ‪ 3.22‬בתנאים הנ"ל מתקיים‪:‬‬

‫‪ π −1 (π (H)) = H · N .1‬וזו תת־חבורה של ‪.G‬‬

‫‪.π (HN ) = π (H) .2‬‬

‫הוכחה‪ :‬אם ‪ n ∈ N‬ו־‪ ,h ∈ H‬אזי )‪ π (h · n) = π (h) π (n) = π (h) e = π (h‬ולכן ))‪ .h · n ∈ π −1 (π (H‬מצד שני‪,‬‬
‫אם ))‪ g ∈ π −1 (π (H‬אזי קיים ‪ h ∈ H‬עם )‪ ,π (g) = π (h‬ומלמת הגרעין נובע כי ‪ g = h · n‬בעבור ‪ n ∈ N‬מסוים‪.‬‬
‫קיבלנו את השוויון ‪.π −1 (π (H)) = HN‬‬
‫מכיוון שהפעולות )·( ‪ π‬ו־)·( ‪ π −1‬מעבירות תת־חבורות לתת־חבורות )ראו טענה ‪ ,(3.7‬נקבל ש־ ‪ H · N‬היא‬
‫תת־חבורה‪ ,‬והראנו את )‪) .(1‬מעניין לראות עובדה זו גם ישירות‪ :‬בעבור ‪,ni ∈ N, hi ∈ H‬‬
‫‪−1‬‬
‫‪= h1 n1 n−1‬‬ ‫‪−1‬‬ ‫‪−1‬‬
‫‪· h2 n1 n−1‬‬ ‫‪−1‬‬
‫
‬ ‫
‬
‫) ‪(h1 n1 ) (h2 n2‬‬ ‫‪2 h2 = h1 h2‬‬ ‫‪2 h2‬‬ ‫‪∈H ·N‬‬

‫‪66‬‬
 ‫כי ‪ N‬נורמלית ב־‪(.G‬‬
‫לבסוף‪ ,‬ברור כי )‪ ,π (HN ) ⊇ π (H‬אך לכל ‪ h ∈ H‬ו־ ‪,n ∈ N‬‬

‫)‪π (hn) = π (h) ∈ π (H‬‬

‫והראנו את )‪.(2‬‬

‫הלמה מראה שגם אם ‪ H‬אינה מכילה את ‪,N‬‬

‫‪.π (H) = HN/N‬‬

‫המשפט האחרון מבין משפטי האיזומורפיזם )מסורתית הוא נקרא המשפט השני(‪ ,‬מאפיין את )‪ π (H‬כחבורת מנה של‬
‫‪.H‬‬

‫משפט ‪) 3.23‬משפט האיזומורפיזם ה־‪ (II‬תהיינה ‪ G‬חבורה‪ H ≤ G ,‬תת־חבורה‪ ,‬ו־‪ N E G‬תת־חבורה נורמלית‪ .‬אזי‬
‫מתקיים‬

‫∼ ‪H /H ∩ N‬‬
‫‪= HN/N‬‬ ‫)‪(1‬‬

‫הוכחה‪ :‬נסתכל בהומומורפיזם הקאנוני ‪ π : G → G/N‬בצמצום ל־‪:H‬‬

‫‬
‫‪.ϕ = π  : H → G/N‬‬
‫‬
‫‪H‬‬

‫תמונתו‪ ,‬כפי שראינו בלמה‪ ,‬היא ‪ .Im ϕ = HN/N‬גרעינו הוא ‪ .ker ϕ = ker π ∩ H = N ∩ H‬לכן התוצאה מתקבלת‬
‫ממשפט האיזומורפיזם הראשון‪.‬‬

‫שימו לב שההוכחה הראתה‪ ,‬בין היתר‪ ,‬את העובדה שלא הייתה ברורה מראש שאמנם ‪ H ∩ N‬היא תת־חבורה נורמלית‬
‫של ‪ ,H‬ולכן יש בכלל מבנה של חבורה ל־ ‪ .H / H ∩ N‬משפט האיזומורפיזם ה־‪ II‬נקרא לעתים גם משפט היהלום‪,‬‬
‫מכיוון שניתן לתאר את החבורות המעורבות בו בסרטוט דמוי היהלום הבא‪:‬‬

‫‪HN‬‬

‫‪E‬‬
‫‪N‬‬ ‫‪H‬‬

‫‪E‬‬
‫‪H ∩N‬‬

‫תרגיל ‪ 3.14‬תהי ‪ G‬חבורה סופית‪ ,‬ותהיינה ‪ H, N ≤ G‬תת־חבורות‪ ,‬כאשר ‪ N‬לאו דווקא נורמלית‪ .‬הראו כי‪:‬‬
‫|‪|H‬‬ ‫| ‪|HN‬‬
‫=‬
‫| ‪|H ∩ N‬‬ ‫| ‪|N‬‬
‫כלומר‪ ,‬שוויון זה בגדלים‪ ,‬הנובע ממשפט האיזומורפיזם השני כאשר ‪ N‬נורמלית‪ ,‬נכון גם ללא הנחת הנורמליות הזו‪.‬‬
‫)שימו לב שבמקרה כללי זה‪ HN ,‬אינה בהכרח תת־חבורה(‪.‬‬

‫‪67‬‬
 ‫חבורות פשוטות‬ ‫‪3.4‬‬
‫להלן )פרק ‪ (6‬נראה כי אם ‪ ,N E G‬אז במובן מסוים נכון לחשוב על ‪ G‬כמורכבת מ־ ‪ N‬ומחבורת המנה ‪.G/N‬‬
‫אם ב־ ‪ N‬או ב־ ‪ G/N‬נמצא תת־חבורה נורמלית‪ ,‬ניתן לחזור על התהליך "ולפרק" גם אותן‪ .‬התהליך ייעצר רק כשנגיע‬
‫לחבורות שאין להן תת־חבורות נורמליות )פרט לעצמן ולחבורת היחידה(‪ .‬אלו אבני הבניין הבסיסיות ביותר של ‪.G‬‬

‫הגדרה ‪ 3.24‬חבורה ‪ G‬נקראת פשוטה אם אין לה תת־חבורות נורמליות )פרט לעצמה ולתת־החבורה הטריביאלית( ‪.10‬‬ ‫חבורה פשוטה‬

‫הגדרה זו דומה להגדרה של מספר ראשוני‪ :‬חבורה פשוטה היא חבורה שאינה "מתחלקת" באף תת־חבורה פרט לעצמה‬
‫ול־}‪ .{e‬לדוגמא‪ ,‬לכל ‪ p‬ראשוני החבורה הצקלית מסדר ‪ ,Zp ,p‬היא פשוטה‪ :‬ראינו )מסקנה ‪ (1.50‬כי אין לה כלל‬
‫תת־חבורות ממש שאינן טריביאליות‪ ,‬קל וחומר תת־חבורות נורמליות‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 3.15‬תהי ‪ G‬חבורה אבלית מסדר לא ראשוני‪ .‬הוכיחו שיש ל־‪ G‬תת־חבורה לא טריביאלית )בהכרח נורמלית(‪,‬‬
‫ולכן ‪ G‬אינה פשוטה‪.‬‬

‫החבורות הפשוטות האבליות הן‪ ,‬אם כך‪ ,‬בדיוק החבורות הצקליות מסדר ראשוני‪ .‬מה בדבר חבורות פשוטות שאינן‬
‫אבליות? החבורה הפשוטה הקטנה ביותר שאינה אבלית היא מסדר ‪ ,60‬עובדה שנוכיח בסעיפים ‪ 4.4‬ו־‪ .6.3.4‬אך האם‬
‫יש מיון מלא של החבורות הפשוטות‪ ,‬גם אלו שאינן אבליות? התשובה חיובית‪ :‬משפט המיון של החבורות הפשוטות‬
‫הסופיות עונה בדיוק על שאלה זו‪ .‬בניגוד למקרה האבלי‪ ,‬המקרה הכללי היווה אתגר קשה במיוחד‪ ,‬ורק שיתוף פעולה‬
‫של עשרות מתמטיקאים על פני עשורים רבים יכול היה לו‪ .‬אנו נוסיף פרטים על אודות המשפט ותוכנו בסעיף ‪.6.2.1‬‬

‫עוד על מכפלה ישרה‬ ‫‪3.5‬‬

‫כבר הכרנו )סעיף ‪ (1.1.4‬את מושג המכפלה הישרה של חבורות‪ :‬בהינתן שתי חבורות ‪ H‬ו־‪ ,K‬המכפלה הישרה שלהן‬
‫היא חבורה שאיבריה הם המכפלה הקרטזית ‪ G = H × K‬והפעולה היא כפל איבר־איבר‪ .‬בפרט‪ ,‬נשים לב שבחבורה‬
‫החדשה ‪ G‬יש תת־חבורה‬

‫}‪H 0 = H × {e} = {(h, e) | h ∈ H‬‬

‫שהיא איזומורפית ל־‪ ,H‬ובאותו אופן תת־חבורה‬

‫}‪K 0 = {e} × K = {(e, k) | k ∈ K‬‬

‫שימו לב‬ ‫לפיכך‪ ,‬החבורה ‪ G‬איזומורפית‪ ,‬בעצם‪ ,‬למכפלה ישרה של שתי תת־חבורות שלה‪.‬‬ ‫איזומורפית ל־‪.K‬‬
‫שהאיזומורפיזם נתון על־ידי‬

‫‪f : H0 × K0‬‬ ‫→‬ ‫‪G‬‬

‫→‪(h, k) 7‬‬ ‫‪hk‬‬

‫האם ניתן להפוך את התהליך על פניו ולזהות‪ ,‬בהינתן חבורה ‪ ,G‬שהיא למעשה איזומורפית למכפלה ישרה של שתי‬
‫∼ ‪ H × K‬הנתון‬‫חבורות? ליתר דיוק‪ ,‬אם ‪ H, K ≤ G‬שתי תת־חבורות של ‪ ,G‬מתי נכון לומר כי יש איזומורפיזם ‪= G‬‬
‫על־ידי ההעתקה ‪? (h, k) 7→ hk‬‬
‫לפני שנגיע לתשובה‪ ,‬נביט בשתי דוגמאות למצב זה‪:‬‬
‫‪10‬לרוב החבורה הטריביאלית אינה נחשבת לפשוטה‪ ,‬ואנו נאמץ מוסכמה זו בספר זה‪.‬‬

‫‪68‬‬
‫• החבורה החיבורית של שדה המרוכבים ‪ C+‬מכילה כתת־חבורות הן את המספרים הממשיים ‪ R‬והן את המספרים‬
‫המדומים הטהורים ‪ .iR‬מסתבר שמתקיים‬

‫∼ ‪.C+‬‬
‫‪= R × iR‬‬

‫• החבורה הכפלית של שדה המרוכבים ∗‪ C‬מכילה כתת־חבורה את הממשיים החיוביים עם פעולת הכפל ‪,R∗>0‬‬
‫וכן את מעגל היחידה }‪ .S 1 = {z ∈ C | |z| = 1‬מסתבר שהיא איזומורפית למכפלה הישרה של שתיהן‬

‫∼ ∗‪.C‬‬
‫‪= R∗>0 × S 1‬‬

‫אגב‪ ,‬פירוקים אלו הם הסיבה לכך שקל יותר לחבר מספרים מרוכבים הכתובים בצורה קרטזית‪ ,‬בעוד שקל יותר‬
‫להכפיל מספרים מרוכבים הכתובים בצורה קוטבית‪.‬‬

‫נניח אם כן כי ‪ H‬ו־‪ K‬הן שתי תת־חבורות של חבורה נתונה ‪ ,G‬ותהי ‪ f : H × K → G‬ההעתקה הנתונה על־ידי‬
‫‪ . (h, k) 7→ hk‬נבדוק אילו תנאים צריכים להתקיים על מנת ש־ ‪ f‬תהיה איזומורפיזם‪:‬‬

‫• מתי ‪ f‬היא על? ברור כי זה מתקיים אם"ם ‪.HK = G‬‬

‫• מתי ‪ f‬חח"ע? נניח כי ) ‪ .f (h, k) = f (h0 , k 0‬כלומר‪ hk = h0 k 0 ,‬או ‪ .h0−1 h = k 0 k −1‬קיבלנו‪ ,‬אם כן‪ ,‬איבר‬
‫של ‪ G‬שנמצא בחיתוך ‪ .H ∩ K‬מכאן קל לראות כי ‪ f‬היא חח"ע אם"ם }‪ .H ∩ K = {e‬אכן‪ ,‬אם החיתוך‬
‫טריביאלי אז ‪ h0−1 h = k 0 k −1 = e‬ולכן ‪ h0 = h‬ו־‪ k 0 = k‬ו־ ‪ f‬חח"ע‪ .‬מאידך‪ ,‬אם החיתוך אינו טריביאלי‪ ,‬יהי‬
‫‪ e 6= g ∈ H ∩ K‬ואז ‪ ,f (e, e) = f g, g −1‬כלומר ‪ f‬אינה חח"ע‪.‬‬
‫
‬

‫• לבסוף‪ ,‬נבדוק מתי ‪ f‬היא הומומורפיזם‪ .‬דהיינו‪ ,‬מתי )) ‪ ,f ((h0 , k)) f ((h, k 0 )) = f ((h0 , k) (h, k 0‬כלומר מתי‬
‫‪ (h0 k) (hk 0 ) = h0 hkk 0‬לכל ‪ h, h0 ∈ H‬ולכל ‪ .k, k 0 ∈ K‬ברור כי זה מתקיים אם"ם ‪ kh = hk‬לכל ‪h ∈ H‬‬
‫ו־‪ ,k ∈ K‬כלומר אם"ם איברי ‪ H‬מתחלפים אם איברי ‪.K‬‬
‫למעשה‪ ,‬בהנחה ש־ ‪ f‬היא על וחח"ע‪ ,‬תנאי זה שקול לכך ש־‪ .H, K E G‬אכן‪ ,‬נניח כי ‪ H‬ו־‪ K‬מתחלפות ו־ ‪f‬‬
‫היא חח"ע ועל‪ H E G .‬אם"ם לכל ‪ g ∈ G‬מתקיים ‪ .gHg −1 = H‬אבל בהנחה ש־ ‪ f‬על‪ ,‬מתקיים ‪,HK = G‬‬
‫ובפרט ‪ g −1 = hk‬עם ‪ .h ∈ H, k ∈ K‬או אז‬

‫‪, gHg −1 = k −1 h−1 Hh k = k −1 Hk‬‬

‫
‬

‫ומכיוון שאיברי ‪ H‬מתחלפים עם איברי ‪ ,K‬אזי ‪ ,k −1 Hk = H‬ולפיכך ‪ .H E G‬באופן דומה מראים כי במצב‬
‫זה גם ‪.K E G‬‬
‫‪−1‬‬ ‫‪−1 −1‬‬
‫‪,khk‬‬ ‫‪ .khk‬מכיוון ש־‪ H‬נורמלית‪∈ H ,‬‬ ‫‪h‬‬ ‫מאידך‪ ,‬אם ‪ ,H, K E G‬יהיו ‪ h ∈ H‬ו־‪ k ∈ K‬ונתבונן באיבר‬
‫‪−1 −1‬‬
‫‪ .khk‬אך בהנחה‬ ‫‪h‬‬ ‫ולכן ‪ .khk −1 h−1 ∈ H‬באופן דומה‪ hk −1 h−1 ∈ K ,‬בשל נורמליות ‪ ,K‬ולפיכך ‪∈ K‬‬
‫ש־ ‪ f‬חח"ע‪ ,khk −1 h−1 ∈ H ∩ K = {e} ,‬ולכן ‪ ,khk −1 h−1 = e‬דהיינו ‪.kh = hk‬‬

‫המשפט הבא מסכם את הדיון של השורות האחרונות‪:‬‬

‫∼ ‪ G‬אם"ם מתקיימים שלושת התנאים הבאים‪:‬‬

‫משפט ‪ 3.25‬תהיינה ‪ G‬חבורה‪ ,‬ו־‪ H, K ≤ G‬תת־חבורות‪ .‬אזי ‪= H × K‬‬
‫)‪HK = G (1‬‬
‫)‪H ∩ K = {e} (2‬‬
‫)‪H, K E G (3‬‬
‫במקרה זה נהוג לומר כי ‪ G‬היא המכפלה הישרה הפנימית של ‪ H‬ו־‪.K‬‬ ‫ישרה‬ ‫מכפלה‬
‫כאמור‪ ,‬את התנאי השלישי אפשר להמיר ב־‬ ‫פנימית‬
‫)‪ (0 3‬איברי ‪ H‬מתחלפים עם איברי ‪.K‬‬

‫‪69‬‬
 ‫∼ ∗‪.C‬‬
‫∼ ‪ C +‬וכי ‪= R∗>0 × S 1‬‬
‫תרגיל ‪ 3.16‬הוכיחו כי אמנם ‪= R × iR‬‬

‫התרגיל הבא מכליל את משפט ‪ 3.25‬למכפלה של יותר משני גורמים ‪:‬‬

‫‪ .1‬תהיינה ‪ G‬חבורה ו־ ‪ H1 , . . . , Ht‬תת־חבורות שלה המקיימות‬ ‫תרגיל ‪3.17‬‬

‫‪Q‬‬‫‪t‬‬
‫)‪Hi = G (1‬‬
‫‪i=1‬‬
‫‪Q‬‬
‫∩ ‪ Hi‬לכל ‪1 ≤ i ≤ t‬‬ ‫)‪Hj = 1 (2‬‬
‫‪j6=i‬‬
‫)‪ Hi E G (3‬לכל ‪1 ≤ i ≤ t‬‬

‫∼ ‪.G‬‬
‫הוכיחו כי ‪= H1 × . . . × Ht‬‬

‫‪ .2‬הראו כי לא ניתן להחליף את )‪ (2‬בתנאי החלש יותר ש־‪ Hi ∩ Hj = 1‬לכל ‪) .i 6= j‬הבינו תחילה מדוע זה תנאי‬
‫חלש יותר‪ .‬רמז לדוגמא נגדית‪ :‬חשבו על ‪(.R2‬‬

‫מכפלה ישרה היא מושג חשוב בתורת החבורות‪ .‬אולם במובנים רבים חשובה ממנה ההכללה שנקראת מכפלה חצי‬
‫ישרה‪ .‬התרגילים הבאים מספקים היכרות עם מושג זה‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 3.18‬בהינתן חבורות כלשהן ‪ H‬ו־‪ ,K‬והומומורפיזם ‪ ,ϑ : H → Aut K‬נבנה חבורה המכונה המכפלה החצי‬ ‫מכפלה חצי ישרה‬
‫ישרה החיצונית של ‪ K‬ב־‪ H‬ביחס ל־‪ ,ϑ‬ומסומנת ‪ .K oϑ H‬איבריה הם‬ ‫חיצונית ‪K oϑ H‬‬

‫}‪{(k, h) | k ∈ K, h ∈ H‬‬

‫)בינתיים זה כמו המכפלה הישרה(‪ ,‬אבל הפעולה היא‬

‫) ‪. (k, h) · (k 0 , h0 ) = (k · ϑ (h) (k 0 ) , h · h0‬‬

‫‪ .1‬נסמן מעתה ‪ .G = K oϑ H‬הוכיחו כי ‪ G‬היא חבורה‪.‬‬

‫∼ ‪e‬‬
‫‪.K‬‬ ‫∼ ‪e‬‬
‫‪ H‬ו־‪= K‬‬ ‫‪ H,‬וכי ‪= H‬‬
‫‪e K‬‬‫‪ H‬הראו ש־‪e ≤ G‬‬
‫‪ K‬ו־}‪e = {(1, h) | h ∈ H‬‬
‫‪ .2‬בעבור }‪e = {(k, 1) | k ∈ K‬‬

‫‪ .3‬ההומומורפיזם ‪ ϑ‬מגדיר פעולה של ‪ H‬על ‪) K‬מכיוון ש־ ‪ ,Aut K ≤ SK‬אפשר לחשוב על ‪ ϑ‬כעל הומומורפיזם‬
‫‪ K‬על־ידי הצמדה‪ ,‬כלומר שמתקיים‬ ‫‪ .(ϑ : H → SK‬הראו שפעולה זו היא בדיוק פעולת ‪e‬‬
‫‪ H‬על ‪e‬‬

‫‪−1‬‬
‫)‪. (1, h) (k, 1) (1, h‬‬ ‫)‪= (ϑ (h) (k) , 1‬‬

‫ו־‪ K‬אם"ם‬
‫‪e H‬‬ ‫‪e ∩K‬‬
‫‪ .H‬הסיקו ש־‪ G‬היא מכפלה פנימית ישרה של ‪e‬‬ ‫‪ ,H‬ו־‪e = 1‬‬
‫‪eK‬‬‫‪e = G ,K‬‬
‫‪ .4‬הראו שמתקיים ‪e E G‬‬
‫‪.H‬‬
‫‪e EG‬‬

‫ו־‪ K‬אם ורק אם ‪ ϑ‬הוא ההומומורפיזם הטריביאלי‪ .‬הסיקו‬

‫‪e H‬‬ ‫‪ .5‬הראו ש־‪ G‬היא המכפלה הפנימית הישרה של ‪e‬‬
‫שאם ‪ ϑ‬איננו ההומומורפיזם הטריביאלי אזי ‪ G‬איננה אבלית‪.‬‬

‫∼‬
‫‪ ,(Aut Zn‬והראו ש־‬ ‫‪) ϑ : Z2‬ראינו בסעיף ‪ 1.5‬כי ‪n‬‬
‫×‪= Z‬‬ ‫‪ .6‬מצאו איזומורפיזם ‪→ Aut Z3‬‬
‫∼ ‪.Z3 oϑ Z2‬‬
‫‪= S3‬‬

‫‪70‬‬
‫תרגיל ‪ 3.19‬תהיינה ‪ G‬חבורה ו־‪ H, K ≤ G‬תת־חבורות כך ש־‪ HK = G ,K E G‬ו־‪ .H ∩ K = 1‬במקרה זה נאמר‬
‫ש־‪ G‬היא מכפלה חצי ישרה פנימית של ‪ K‬ב־‪ ,H‬ונסמן זאת ‪.G = K o H‬‬ ‫מכפלה חצי־ישרה‬
‫פנימית‪K o H ,‬‬
‫‪ .1‬בעבור ‪ h ∈ H‬הראו ש־‪ γh : K → K‬המוגדר על־ידי ‪ γh (k) = hkh−1‬הוא אוטומורפיזם של ‪ ,K‬וש־‬
‫‪ ϑ : h 7→ γh‬הוא הומומורפיזם מ־‪ H‬ל־‪.Aut K‬‬

‫∼ ‪) K oϑ H‬באגף שמאל זו המכפלה החיצונית שהוגדרה בתרגיל הקודם(‪ ,‬על־ידי‬ ‫‪ .2‬בעבור ‪ ϑ‬זה‪ ,‬הראו ש־‪= G‬‬
‫ההעתקה השולחת את )‪ (k, h‬ל־‪.k · h‬‬
‫כלומר‪ ,‬מכפלה חצי ישרה פנימית איזומורפית באופן טבעי לזו החיצונית )כפי שראינו לעיל בעבור מכפלות‬
‫ישרות(‪.‬‬

‫‪ .3‬מצאו פירוק של ‪ S3‬כמכפלה פנימית חצי ישרה של חבורה מסדר ‪ 2‬וחבורה מסדר ‪.3‬‬

‫תרגיל ‪ 3.20‬בשאלה זו נתייחס לחבורות איזומורפיות כאל זהות )ולכן נוכל לומר‪ ,‬למשל‪ ,‬בעקבות שני התרגילים‬
‫הקודמים‪ ,‬כי ‪ S3‬היא מכפלה חצי ישרה של ‪ Z3‬ב־ ‪.(Z2‬‬

‫‪ .1‬הראו שהחבורה הדיהדרלית ‪ Dn‬היא מכפלה חצי ישרה של ‪ Zn‬ב־ ‪ ,Z2‬כשההומומורפיזם ‪ϑ : Z2 → Aut Zn‬‬
‫שולח את ‪ 1 ∈ Z2‬אל פעולת ההפכי‪.‬‬

‫∼ ‪) S3‬עם ‪ ϑ‬מתאים(‪ .‬הראו ש־ ‪ S3‬איננה מכפלה חצי ישרה ‪ Z2 oϑ Z3‬לאף ‪ ,) ϑ‬כלומר‬‫‪ .2‬ראינו כי ‪= Z3 oϑ Z2‬‬
‫)כלומר‪ ,‬מכפלה חצי ישרה איננה סימטרית(‪.‬‬

‫‪ .3‬הראו ש־ ‪ D4‬היא גם מכפלה חצי ישרה של ‪ Z22‬ב־ ‪ .Z2‬מצאו מהו האוטומורפיזם של ‪ Z22‬שאליו נשלח ‪1 ∈ Z2‬‬
‫על־ידי ‪.ϑ‬‬

‫‪ .4‬הראו שחבורת הקווטרניונים ‪ Q‬איננה מכפלה חצי ישרה של חבורות קטנות יותר‪) .‬את החבורה ‪ Q‬הכרנו‬
‫בתרגיל ‪(.2.12‬‬

‫‪ .5‬הראו ש־ ‪ Sn‬היא מכפלה חצי ישרה של ‪ An‬ב־ ‪) Z2‬בעבור ‪) .(1 < n‬ראו הגדרה ‪ 4.17‬בפרק הבא‪(.‬‬

‫‪ .6‬הראו ש־) ‪ GLn (F‬היא מכפלה חצי ישרה של ) ‪ SLn (F‬ב־ × ‪.F‬‬

‫תרגיל ‪ 3.21‬יהיו ‪ G‬חבורה ו־‪ ϕ ∈ Aut G‬אוטומורפיזם‪ .‬הוכיחו שקיימת חבורה ‪e‬‬
‫‪ G‬המכילה את ‪ G‬כתת־חבורה‬
‫‪e ∈ Inn G‬‬
‫‪ ,ϕ‬כך ש־‬ ‫‪ ,G E G‬ביחד עם אוטומורפיזם פנימי ‪e‬‬
‫נורמלית‪e ,‬‬
‫‬
‫‪.ϕ‬‬
‫‪eG = ϕ‬‬

‫‪71‬‬
 ‫חבורות תמורות‬ ‫‪4‬‬
‫כזכור‪ ,‬חבורת התמורות על קבוצה ‪ X‬מסומנת ב־ ‪ SX‬ואם ‪ |X| = n‬הסדר שלה הוא !‪ .n‬במקרה כזה ניתן להתאים‬
‫לכל ‪" x ∈ X‬אינדקס" בין ‪ 1‬ל־‪ n‬ולזהות את התמורות על איברי ‪ X‬עם התמורות המתאימות של האינדקסים‪ .‬קל‬
‫∼ ‪.SX‬‬
‫לבדוק שזיהוי זה הוא איזומורפיזם ‪= Sn‬‬
‫מסתבר שכל חבורה היא תת־חבורה של חבורת תמורות‪:‬‬

‫משפט ‪) 4.1‬משפט קיילי‪ (Cayley ,‬תהי ‪ G‬חבורה מסדר ‪ .n‬אזי ‪ G‬איזומורפית לתת־חבורה של ‪.Sn‬‬ ‫משפט קיילי‬

‫למעשה‪ ,‬משפט זה נכון‪ ,‬ועם אותה הוכחה‪ ,‬גם לחבורות מסדר אינסופי‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬ראינו כבר כי ‪ G‬פועלת על עצמה על־ידי כפל משמאל‬

‫‪, g1 .g2 = g1 g2‬‬

‫והזכרנו )טענה ‪ (3.3‬כי כל פעולה של ‪ G‬על קבוצה בגודל ‪ n‬מתאימה להומומורפיזם ‪ .ϕ : G → Sn‬למשל‪ ,‬אם איברי‬
‫החבורה הם } ‪ ,{g1 = e, g2 , . . . , gn‬ניתן להגדיר את ‪ ϕ‬על־ידי‪:‬‬

‫‪.ϕ (g) (i) = j ⇐⇒ ggi = gj‬‬

‫הומומורפיזם זה הוא חח"ע‪ ,‬כלומר }‪ ,ker ϕ = {e‬שכן אם ‪ ϕ (g) (i) = i‬לכל ‪ ,i‬או אפילו ל־‪ i‬יחיד‪ ,‬אזי ‪ggi = gi‬‬
‫ומכלל הצמצום ‪ .g = e‬זהו‪ ,‬אם כן‪ ,‬שיכון‪ ,‬ולכן לפי משפט האיזומורפיזם הראשון נקבל‬

‫∼ ‪.G‬‬
‫‪= Im ϕ ≤ Sn‬‬

‫אין לטעות ולגזור ממשפט קיילי שדי לנו לחקור את חבורות התמורות כדי לנתח את כלל החבורות‪ .‬בשיכון שמספק‬
‫לנו משפט קיילי אנו משכנים חבורה בגודל ‪ n‬בחבורה גדולה הרבה יותר‪ :‬בגודל !‪ .n‬חקר החבורה הגדולה לרוב לא‬
‫יחשוף בפנינו תכונות של החבורה הקטנה‪.‬‬

‫תמורות בכתיב מחזורים‬ ‫‪4.1‬‬

‫עד כה סימנו איברים מ־ ‪ Sn‬בצורה של טבלה שמתארת‪ ,‬לפי הסדר‪ ,‬לאן עובר כל מספר ב־}‪ .{1, . . . , n‬למשל‬
‫!‬
‫‪1 2 3 4 5 6 7‬‬
‫‪.‬‬
‫‪6 2 7 5 1 4 3‬‬

‫בדרך זו ניתן לכתוב כל פונקציה‪ ,‬לאו דווקא תמורה‪ ,‬מהקבוצה }‪ {1, . . . , n‬לעצמה‪ .‬מסתבר שישנה דרך יעילה יותר‬
‫לרישום תמורות שגם מנצלת את התכונות המיוחדות של תמורה כפונקציה חח"ע ועל‪ :‬כתיב מחזורים‪ .‬כתיב זה קצר‬
‫יותר‪ ,‬וכפי שנראה להלן‪ ,‬גם מציג בצורה מאירת עיניים תכונות חשובות של התמורה כמו הסדר שלה או מחלקת‬
‫הצמידות שהיא משתייכת לה בתוך ‪ .Sn‬למשל‪ ,‬התמורה שלעיל תכתב כך‪:‬‬

‫)‪(1 6 4 5) (3 7‬‬

‫‪72‬‬
‫כדי להסביר צורת כתיבה זו נתאר תחילה מחזור יחיד‪ .‬יהיו }‪ x1 , x2 , . . . , x` ∈ {1, . . . , n‬רשימה של ` מספרים‬
‫שונים‪ .‬אזי הכתיב‬

‫) `‪σ = (x1 x2 x3 . . . x‬‬

‫מתאר תמורה ‪ σ‬שמעבירה את ‪ xj‬ל־ ‪) xj+1‬בסדר מעגלי‪ x` :‬עובר ל־ ‪ ,(x1‬ואת כל יתר האיברים מותירה במקום‪,‬‬
‫כלומר‬
‫!‬
‫‪...‬‬ ‫‪xj‬‬ ‫‪...‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪...‬‬
‫=‪σ‬‬
‫‪...‬‬ ‫‪xj+1‬‬ ‫‪...‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪...‬‬

‫)כאשר ‪ y 6= xj‬לכל ‪.(j‬‬

‫הגדרה ‪ 4.2‬תמורה ‪ σ ∈ Sn‬מצורה זו נקראת מחזור )צקלוס(‪ ,‬או `־מחזור )אם רוצים להדגיש את אורך המחזור(‪.‬‬ ‫`־מחזור‬

‫הנה כמה עובדות קלות הקשורות לכתיב זה של מחזורים )ודאו שאתם מבינים מדוע הן נכונות(‪:‬‬

‫• אם ) `‪ σ = (x1 x2 . . . x‬אז ) ‪. σ −1 = (x` xl−1 . . . x1‬‬

‫• הסדר של ‪ σ‬הוא `‪.‬‬

‫• נניח כי ‪ σ, σ 0‬מחזורים זרים‪ ,‬כלומר ) `‪ σ = (x1 x2 . . . x‬ו־) ‪ σ 0 = (y1 y2 . . . ym‬כאשר ‪ xi 6= yj‬לכל ‪ .i, j‬אזי‬
‫‪ σ‬ו־ ‪ σ 0‬מתחלפים‪.σσ 0 = σ 0 σ :‬‬

‫טענה ‪ 4.3‬כל תמורה ‪ σ ∈ Sn‬ניתנת לכתיבה כמכפלה של מחזורים זרים‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬נבחר מספר כלשהו }‪ x ∈ {1, . . . , n‬ונכתוב את סדרת התמונות שלו דרך ‪:σ‬‬

‫‪x, σ (x) , σ 2 (x) , . . .‬‬

‫בסופו של דבר‪ ,‬מכיוון שהקבוצה }‪ {1, . . . , n‬סופית‪ ,‬נגיע בהכרח לאיבר שכבר היה בסדרה‪ .‬נניח כי )‪ σ r (x‬הוא‬
‫האיבר הראשון שחוזר על עצמו‪ .‬בהכרח ‪ ,σ r (x) = x‬כי אחרת )‪ σ r (x) = σ i (x‬בעבור ‪ 1 ≤ i ≤ r − 1‬מסוים‪.‬‬
‫אך אז‪ ,‬הפעלה של ‪ σ −1‬על שני האגפים תראה ש־)‪ ,σ r−1 (x) = σ i−1 (x‬כלומר האיבר )‪ σ r−1 (x‬היה גם הוא איבר‬
‫חוזר‪ ,‬בסתירה למינימליות של ‪ .r‬כך קיבלנו מחזור‬

‫)‪. x σ (x) σ 2 (x) . . . σ r−1 (x‬‬

‫
‬

‫נעיר שאם ‪ ,r = 1‬כלומר אם ‪ ,σ (x) = x‬קיבלנו מחזור באורך ‪ 1‬שנסמנו פשוט )‪.(x‬‬
‫כעת‪ ,‬אם נותרו עוד איברים מחוץ למחזור‪ ,‬נבחר ‪ y‬כלשהו כזה‪ ,‬ונבנה את המחזור שלו‪ .‬אותו טיעון יראה שאנחנו‬
‫שוב מקבלים מחזור‪ .‬יתר על כן‪ ,‬המחזור החדש זר למחזור שכבר קיבלנו קודם‪ :‬אלמלא כן יהי )‪ σ i (y‬האיבר הראשון‬
‫במחזור החדש שהופיע גם במחזור הקודם‪ ,‬נניח כ־)‪) σ j (x‬ברור כי ‪ i ≥ 1‬לפי בחירת ‪ .(y‬שוב‪ ,‬משום ש־‪ σ‬חח"ע ועל‪ ,‬יש‬
‫לה הפכית‪ ,‬ועל־ידי הפעלת ההפכי נקבל כי גם )‪) σ j−1 (x) = σ i−1 (y‬אם ‪ j = 0‬אז )‪ ,(σ r−1 (x) = σ i−1 (y‬בסתירה‬
‫לכך ש־)‪ σ i (y‬היה הראשון במחזור החדש שהופיע גם בקודם‪ .‬כך נמשיך עד שלא ייוותרו איברים ב־}‪ {1, . . . , n‬שלא‬
‫כתבנו‪.‬‬

‫‪73‬‬
‫כתיב מחזורים קאנוני‪ :‬לרוב נהוג להשמיט בכתיב המחזורים את נקודות השבת של התמורה )ואז זוכרים כי מספר‬
‫שאינו מופיע הוא נקודת שבת(‪ .‬לדוגמא‪:‬‬

‫)‪. (1 2 5) (4) (3 6) = (1 2 5) (3 6‬‬

‫כמובן‪ ,‬ישנן דרכים רבות לרשום אותה תמורה כמכפלת מחזורים זרים‪ :‬סדר המחזורים אינו משנה‪ ,‬ואף כל מחזור‬
‫באורך ‪ r‬ניתן לרשום ב־‪ r‬אופנים שונים )צריך לבחור את האיבר הראשון שכותבים מבין ‪ r‬האיברים(‪ .‬לעתים נעדיף‬
‫להיצמד לצורת כתיבה קאנונית )אז‪ ,‬למשל‪ ,‬אפשר לדעת מיד אם שתי תמורות הן זהות אם לאו(‪ .‬הנה צורת כתיבה‬
‫נוחה ומקובלת‪:‬‬

‫• תחילה נכתוב את ‪ 1‬ואת‬

‫! המחזור שלו‪.‬‬
‫‪1‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪3‬‬ ‫‪4‬‬ ‫‪5 6 7‬‬
‫נרשום )‪.(1 6 4 5‬‬ ‫למשל‪ ,‬בעבור התמורה‬
‫‪6‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪7‬‬ ‫‪5 1 4 3‬‬
‫• אח"כ נמצא את המספר הקטן ביותר שטרם כתבנו‪ ,‬ונוסיף את המחזור שלו‪.‬‬
‫בדוגמא שלנו זהו ‪ .2‬ונקבל‪.(1 6 4 5) (2) :‬‬

‫• כך נמשיך עד אשר כתבנו את כל המספרים‪.‬‬

‫בדוגמא שלנו אנחנו צריכים להוסיף את המחזור של ‪ (1 6 4 5) (2) (3 7) :3‬וכעת כל המספרים כבר כתובים‪.‬‬

‫• לבסוף‪ ,‬נשמיט את המחזורים שבאורך ‪ ,1‬כלומר את נקודות השבת‪.‬‬

‫וכך נקבל )‪.(1 6 4 5) (3 7‬‬

‫שימו לב שכאשר כותבים את התמורה ללא נקודות שבת‪ ,‬למשל את )‪ ,(1 6 4 5) (3 7‬לעתים איננו יכולים לדעת אם זו‬
‫תמורה ב־ ‪ ,S7‬או‪ ,‬למשל‪ ,‬ב־ ‪ .S9‬עם זאת‪ ,‬לרוב נבין זאת מתוך ההקשר‪ ,‬ולעתים זה לא באמת ישנה‪ :‬הרי ‪ S7‬משוכנת‬
‫באופן טבעי בתוך ‪ ,S9‬ועל כל תמורה ב־ ‪ S7‬אפשר לחשוב כעל תמורה ב־ ‪.S9‬‬
‫קל להיווכח כי ההפכי של התמורה‬

‫) ‪(x1 . . . x` ) (y1 . . . ym ) . . . (u1 . . . ut‬‬

‫הכתובה כמכפלת מחזורים זרים הוא פשוט‬

‫) ‪(x` . . . x1 ) (ym . . . y1 ) . . . (ut . . . u1‬‬

‫)לאו דווקא בכתיב הקאנוני(‪ .‬למשל‪ ,‬ההפכי של )‪ (1 6 4 5) (3 7‬הוא )‪ ,(5 4 6 1) (7 3‬או בכתיב הקאנוני )‪.(1 5 4 6) (3 7‬‬
‫וכיצד מכפילים שתי תמורות הכתובות בכתיב זה? למשל‪,‬‬

‫?= )‪. (1 6 4 5) (3 7) · (2 7 4) (3 6 5‬‬

‫כאן יש לזכור שתמורות הן פונקציות )מהקבוצה }‪ {1, . . . , n‬לעצמה( ולכן מפעילים קודם את התמורה הימנית במכפלה‪.‬‬
‫למשל‪ ,‬במכפלה המסוימת כאן‪ ,‬התמורה הימנית משאירה את ‪ 1‬במקום‪ ,‬ואז התמונה שלו‪ ,‬כלומר ‪ ,1‬עוברת ל־‪ 6‬על־ידי‬
‫התמורה השמאלית‪ .‬לכן ניתן להתחיל לכתוב את תוצאת המכפלה כך‪ .(1 6 . . .) :‬כעת ‪ 6‬עובר בתמורה הימנית ל־‪,5‬‬
‫ואז ל־‪ 1‬בתמורה השמאלית‪ ,‬ולפיכך סגרנו מחזור במכפלה‪ .(1 6) :‬כעת נעבור למספר הבא שטרם רשמנו‪ .2 :‬מספר‬
‫זה עובר ל־‪ 7‬שעובר ל־‪ .3‬וקיבלנו )‪ .(1 6) (2 3 . . .‬כעת ‪ 3 → 6 → 4‬ולכן )‪ ,(1 6) (2 3 4 . . .‬ואילו ‪ ,4 → 2 → 2‬ושוב‬
‫סגרנו מחזור )‪ .(1 6) (2 3 4‬אם נשלים את התהליך נקבל )‪ ,(1 6) (2 3 4) (5 7‬וזו המכפלה המבוקשת‪ ,‬כתובה בכתיב‬
‫מחזורים קאנוני‪.‬‬

‫‪74‬‬
 ‫מחלקות הצמידות של ‪Sn‬‬ ‫‪4.2‬‬

‫הגדרה ‪ 4.4‬יהי ‪ .n ∈ N‬חלוקה של ‪ n‬היא ‪k‬־יית מספרים טבעיים ‪ k) λ1 ≥ λ2 ≥ . . . ≥ λk ≥ 1‬כלשהו( שסכומם ‪.n‬‬ ‫חלוקה‬

‫כל תמורה ב־ ‪ Sn‬מגדירה חלוקה של ‪ n‬לפי אורכי המחזורים שלה‪ .‬למשל‪ ,‬התמורה )‪ (1 6 4 5) (3 7‬ב־ ‪ S7‬מגדירה את‬
‫החלוקה ‪ .7 = 4 + 2 + 1‬מסתבר שמחלקת הצמידות של תמורה נקבעת בדיוק לפי החלוקה שהיא מגדירה‪:‬‬

‫טענה ‪ 4.5‬שתי תמורות ב־ ‪ Sn‬צמודות אם"ם יש להן אותו מבנה מחזורים‪.‬‬

‫)"אותו מבנה מחזורים" פירושו שלשתי התמורות יש אותם אורכי מחזורים‪ ,‬כולל ריבוי‪(.‬‬

‫נראה תחילה שאם שתי תמורות הן צמודות אזי יש להן אותו מבנה מחזורים‪ .‬תהיינה ‪ ,σ, τ ∈ Sn‬ונתבונן‬ ‫הוכחה‪:‬‬
‫‪−1‬‬ ‫‪−1‬‬
‫‪ τ στ‬מעבירה את )‪ τ (i‬ל־)‪:τ (j‬‬ ‫‪ .τ στ‬נשים לב שאם ‪ σ‬מעבירה את ‪ i‬ל־‪ ,j‬אז‬ ‫בתמורות ‪ σ‬ו־‬

‫)‪τ στ −1 (τ (i)) = τ (σ (i)) = τ (j‬‬

‫לפיכך‪ ,‬אם בכתיב מחזורים ‪ σ‬היא‬

‫‬ ‫‬
‫‪x11 x12 . . . x1r1‬‬ ‫‪x21 x22 . . . x2r2 . . . xq1 xq2 . . . xqrq‬‬
‫
‬ ‫
‬

‫אז ‪ τ στ −1‬תכתב כך )לאו דווקא בכתיב קאנוני(‪:‬‬

‫‬ ‫ ‬
‫‪τ x11 τ x12 . . . τ x1r1‬‬ ‫‪τ x21 τ x22 . . . τ x2r2 . . . τ (xq1 ) τ (xq2 ) . . . τ xqrq‬‬
‫
‬ ‫
‬ ‫

‬ ‫
‬ ‫
‬ ‫

‬

‫ואכן יש להן אותו מבנה מחזורים‪.‬‬

‫כעת נראה שאכן כל שתי תמורות עם אותו מבנה מחזורים הן צמודות‪ .‬תהיינה ‪ σ, π ∈ Sn‬תמורות עם אותו מבנה‬
‫מחזורים‪ .‬נכתוב את שתי התמורות בכתיב מחזורים זו תחת זו‪ ,‬כך שכל מחזור יישב מתחת למחזור באורך זהה‪ .‬הפעם‬
‫נכתוב גם את המחזורים שבאורך ‪ ,1‬כלומר את נקודות השבת‪:‬‬
‫‬ ‫‬
‫‪σ = x11 x12 . . . x1r1 x21 x22 . . . x2r2 . . . xq1 xq2 . . . xqrq‬‬
‫
‬ ‫
‬
‫‬ ‫‬
‫‪π = y11 y21 . . . yr11 y12 y22 . . . yr22 . . . y1q y2q . . . yrqq‬‬
‫
‬ ‫
‬

‫ונגדיר את התמורה ‪ τ ∈ Sn‬שמעבירה כל ‪ x‬ל־‪ y‬שמתחתיו‪ ,‬כלומר‪:‬‬

‫‪τ xij = yji ∀1 ≤ i ≤ q, 1 ≤ j ≤ ri‬‬

‫
‬

‫וכעת ברור כי ‪.π = τ στ −1‬‬

‫הערה ‪ 4.6‬שימו לב שהתמורה ‪ τ‬שבנינו בסוף ההוכחה )ככזו שמצמידה את ‪ σ‬ל־‪ (π‬איננה יחידה‪.‬‬

‫‪ .1‬יהיו ‪ G‬חבורה ו־‪ .σ ∈ G‬הוכיחו כי יש התאמה חח"ע בין מחלקת הצמידות ‪ σ G‬לבין המחלקות‬ ‫תרגיל ‪4.1‬‬
‫השמאליות של הרכז )‪.CG (σ‬‬

‫‪75‬‬
 ‫‪ .2‬יהי ‪ σ ∈ Sn‬מחזור מלא )כלומר‪n ,‬־מחזור(‪ .‬הוכיחו כי ‪.CSn (σ) = hσi‬‬

‫‪ .3‬יהי ‪) σ = (1 2 3 . . . r) ∈ Sn‬כלומר‪ ,‬מחזור לאו־דווקא מלא(‪ .‬מהו )‪?CSn (σ‬‬

‫מסקנה ‪ 4.7‬מספר מחלקות הצמידות ב־ ‪ Sn‬שווה למספר החלוקות של ‪.n‬‬

‫את מספר החלוקות של ‪ n‬נהוג לסמן )‪ ,p (n‬כאשר לפונקציה ‪ p‬קוראים פונקציית החלוקה‪ .‬למשל‪ ,‬ב־ ‪ S5‬יש ‪p (5) = 7‬‬ ‫פונקציית החלוקה‬
‫מחלקות צמידות‪ ,‬המתאימות לחלוקות הבאות‪.‬‬ ‫)‪p (n‬‬

‫‪1, 1, 1, 1, 1‬‬
‫‪2, 1, 1, 1‬‬
‫‪2, 2, 1‬‬
‫‪3, 1, 1‬‬
‫‪3, 2‬‬
‫‪4, 1‬‬
‫‪5‬‬

‫פונקציית החלוקה היא פונקציה חשובה בקומבינטוריקה‪ ,‬ונתקל בה פעם נוספת בחלק זה של הספר )בסוף פרק ‪.(7‬‬
‫√‬
‫‪n‬‬
‫‪.e‬‬ ‫נציין‪ ,‬ללא הוכחה‪ ,‬כי אסימפטוטית‪ p (n) ,‬מתנהגת בערך כמו הפונקציה‬

‫סימן של תמורה‬ ‫‪4.3‬‬

‫הגדרה ‪ 4.8‬חילוף‪ ,‬או טרנספוזיציה‪ ,‬הוא תמורה מהצורה )‪ (i j‬כאשר ‪.i 6= j‬‬ ‫חילוף‬

‫לפני שנגדיר את מושג הסימן ב־ ‪ ,Sn‬נזכיר בדרך אגב כי קבוצת החילופים יוצרת את ‪ ,Sn‬ולמעשה מספיק לקחת‬
‫חילופים מסוג מסוים‪ ,‬כמו בסעיפים השני והשלישי של הטענה הבאה‪:‬‬

‫‪Sn = h{(i j) | 1 ≤ i < j ≤ n}i .1‬‬ ‫טענה ‪4.9‬‬

‫‪Sn = h{(i i + 1) | 1 ≤ i ≤ n − 1}i .2‬‬

‫‪Sn = h{(1 i) | 2 ≤ i ≤ n}i‬‬

‫הוכחה‪ :‬בשביל )‪ (1‬מספיק לראות שניתן ליצור כל מחזור על־ידי חילופים‪ ,‬ואכן‬

‫) ‪(x1 x2 . . . xr ) = (x1 x2 ) (x2 x3 ) . . . (xr−1 xr‬‬

‫)ודאו זאת(‪ .‬כדי להוכיח את )‪ (2‬משהוכחנו את )‪ ,(1‬די להראות כי הקבוצה ב־)‪ (2‬יוצרת את כל החילופים‪ .‬ואכן‪ ,‬אם‬
‫‪,i < j‬‬

‫)‪(i j) = (i i + 1) (i + 1 i + 2) . . . (j − 2 j − 1) (j − 1 j) (j − 2 j − 1) . . . (i + 1 i + 2) (i i + 1‬‬

‫)שוב‪ ,‬ודאו זאת(‪ .‬בעבור )‪ (3‬נשים לב כי כל חילוף )‪ (i j‬ניתן לקבל כך‪:‬‬

‫)‪. (i j) = (1 i) (1 j) (1 i‬‬

‫‪76‬‬
 ‫למעשה‪ ,‬די בשני איברים על מנת ליצור את ‪ Sn‬כולה‪ ,‬כפי שמראה התרגיל הבא‪:‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי ‪.Sn = h(1 2) , (1 2 . . . n)i‬‬ ‫‪ .3‬תרגיל ‪4.2‬‬

‫‪ .2‬סעיף )‪ (1‬פירושו שכל תמורה ‪ υ ∈ Sn‬שווה למילה כלשהי באיברים ‪ τ, σ, σ −1‬כאשר )‪ τ = (1 2‬ו־= ‪σ‬‬
‫)‪ .(1 2 . . . n‬נסמן ב־)‪ l (υ‬את האורך של המילה הקצרה ביותר ב־ ‪ τ, σ ±1‬שמייצגת את ‪ .υ‬הוכיחו כי קיים‬
‫‪ 0 < c1 ∈ R‬כך ש־ ‪ l (υ) < c1 n2‬לכל ‪ υ ∈ Sn‬ולכל ‪.n ≥ 1‬‬

‫‪ .3‬הוכיחו כי קיים ‪ 0 < c2 ∈ R‬כך שלכל ‪ n‬קיימת תמורה ‪ θ ∈ Sn‬שבעבורה דרושה מילה באורך ‪ c2 n2‬לפחות‪,‬‬
‫כלומר שבעבורה ‪) .l (θ) > c2 n2‬רמז‪ :‬התבוננו בתמורה )‪(.(n n − 1 . . . 1‬‬
‫בכך הראנו כי "הקוטר של ‪ Sn‬ביחס לזוג היוצרים ‪ σ, τ‬הוא מסדר גודל ריבועי ב־‪."n‬‬

‫כמובן‪ ,‬ישנן דרכים רבות לכתוב תמורה נתונה כמכפלה של חילופים‪ ,‬וכמובן שמספר החילופים בכל מכפלה עשוי להיות‬
‫שונה‪ .‬אולם ישנה תכונה אחת שנשמרת בכל מכפלה‪ :‬זוגיות מספר החילופים‪ .‬כלומר‪ ,‬אם באחת ההצגות של תמורה‬
‫‪ σ‬כמכפלת חילופים יש מספר זוגי של חילופים‪ ,‬כך יהיה בכל מכפלה אחרת‪ ,‬ואם ‪ σ‬היא מכפלה של מספר אי־זוגי של‬
‫חילופים‪ ,‬אז בכל מכפלה שנותנת את ‪ σ‬יהיה מספר אי־זוגי של חילופים‪ .‬כדי להוכיח זאת עלינו להגדיר מהו סימן של‬
‫תמורה‪.‬‬
‫תהי ‪ .σ ∈ Sn‬חילוף סדר ב־‪ σ‬הוא זוג איברים שונים }‪ i, j ∈ {1, . . . , n‬המקיימים‬

‫‪i<j‬‬
‫)‪σ (j) < σ (i‬‬

‫הגדרה ‪ 4.10‬תהי ‪ ,σ ∈ Sn‬ונסמן ב־)‪ N (σ‬את מספר חילופי הסדר ב־‪ .σ‬הסימן של ‪ σ‬המסומן )‪ ,sgn (σ‬מוגדר בתור‬ ‫סימן של תמורה‬
‫)‪N (σ‬‬
‫)‪.(−1‬‬
‫תמורה שסימנה ‪ 1‬מכונה תמורה זוגית‪ ,‬ותמורה שסימנה ‪ −1‬מכונה אי־זוגית‪.‬‬ ‫זוגית‪,‬‬ ‫תמורה‬
‫תמורה אי־זוגית‬
‫‪n‬‬
‫
‬
‫≤ )‪ .0 ≤ N (σ‬בעבור אילו תמורות ב־ ‪ Sn‬מספר חילופי הסדר )‪ N (σ‬שווה לאחד הערכים הקיצוניים‬ ‫‪2‬‬ ‫)שימו לב כי‬
‫שלו?(‬
‫אפשר לחשוב על חילופי סדר גם באופן גרפי‪ :‬נרשום את ‪ σ‬בצורת טבלה‪ ,‬ונחבר בקו ישר כל מספר בשורה‬
‫הראשונה עם אותו מספר בשורה השניה‪ .‬למשל‪ ,‬בעבור )‪ ,σ = (1 4 5 3 2‬נקבל‪:‬‬

‫‪1‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪3‬‬ ‫‪4‬‬ ‫‪5‬‬

‫‪4‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪5‬‬ ‫‪3‬‬

‫תרגיל ‪ 4.3‬הוכיחו כי כל חילוף סדר מתאים לחיתוך של קטעים בסרטוט זה‪.‬‬

‫‪77‬‬
 ‫לפיכך‪ ,‬מספר חילופי הסדר הוא בדיוק מספר ההצטלבויות‪ .‬בדוגמא שלנו‪ ,‬יש ארבע הצטלבויות‪ ,‬ולפיכך‬
‫‪4‬‬
‫‪.sgn (σ) = (−1) = 1‬‬

‫דוגמא ‪ 4.11‬הסימן של החילוף )‪ (i i + 1‬הוא ‪ ,−1‬שכן יש בדיוק חילוף סדר אחד בתמורה זו‪:‬‬

‫‪1‬‬ ‫‪2‬‬ ‫···‬ ‫‪i‬‬ ‫‪i+1‬‬ ‫···‬ ‫‪n‬‬

‫‪1‬‬ ‫‪2‬‬ ‫···‬ ‫‪i+1‬‬ ‫‪i‬‬ ‫···‬ ‫‪n‬‬

‫לפני שנציג מספר הגדרות שקולות למושג הסימן‪ ,‬נוכיח כי פונקצית הסימן היא הומומורפיזם‪ ,‬כלומר משמרת כפל‪:‬‬
‫) ‪ .sgn (σ1 σ2 ) = sgn (σ1 ) sgn (σ2‬לצורך כך‪ ,‬נתבונן בקבוצת הפולינומים במשתנים ‪ x1 , . . . , xn‬ועם מקדמים מ־‪.C‬‬
‫קבוצה זו מסומנת ] ‪ .1 C [x1 , . . . , xn‬החבורה ‪ Sn‬פועלת על ] ‪ C [x1 , . . . , xn‬על־ידי‬
‫
‬
‫)‪σ.P (x1 , . . . , xn ) = P xσ(1) , xσ(2) , . . . , xσ(n‬‬

‫למשל‪,‬‬

‫‪(1 2 3) . x1 x22 − 5x14 x2 x73 = x2 x32 − 5x24 x3 x71‬‬

‫‬ ‫‬

‫תרגיל ‪ 4.4‬הוכיחו כי זו אמנם פעולה‪.‬‬

‫בפרט‪ ,‬נתבונן במסלול של הפולינום‬

‫‪Y‬‬
‫=‪f‬‬ ‫) ‪(xi − xj‬‬ ‫)‪(2‬‬
‫‪1≤i<j≤n‬‬

‫תחת פעולת ‪.Sn‬‬

‫למה ‪ 4.12‬לכל ‪σ ∈ Sn‬‬

‫‪.σ.f = sgn (σ) ·f‬‬

‫בפרט‪ ,‬המסלול של ‪ f‬תחת פעולת ‪ Sn‬הוא } ‪) {f, −f‬בעבור ‪.(n ≥ 2‬‬

‫הוכחה‪ :‬מתקיים‬
‫‪Y‬‬ ‫
‬
‫= ‪.σ.f‬‬ ‫)‪xσ(i) − xσ(j‬‬
‫‪1≤i<j≤n‬‬

‫כל גורם ) ‪ (xi − xj‬מהמכפלה שמגדירה את ‪ f‬מופיע‪ ,‬עד כדי סימן‪ ,‬גם במכפלה של ‪) σ.f‬ובדיוק פעם אחת(‪ :‬כ־‬
‫) ‪ (xi − xj‬או כ־) ‪ .(xj − xi‬ולכן } ‪ .σ.f ∈ {f, −f‬מספר הזוגות ‪ i < j‬שמופיעים ב־ ‪ σ.f‬עם סימן הפוך‪ ,‬כלומר‬
‫כ־) ‪ ,(xj − xi‬שווה למספר הזוגות של ‪ i < j‬שבעבורם )‪ ,σ (j) < σ (i‬כלומר בדיוק למספר חילופי הסדר‪.N (σ) ,‬‬

‫‪1‬כל פולינום בקבוצה זו הוא סכום סופי של מונומים‪ ,‬וכל מונום הוא ביטוי פורמלי מהצורה ‪ ,αxr11 xr22 . . . xrnn‬עם ‪ r1 , . . . , rn‬שלמים אי־‬
‫שליליים ו־‪ .α ∈ C‬נדגיש כי בכל מונום‪ ,‬הסדר של ה־ ‪xi‬־ים אינו חשוב‪ .‬על קבוצה זו מוגדרים חיבור וכפל בדומה לחיבור ולכפל של פולינומים עם‬
‫משתנה אחד‪ .‬למעשה‪ ,‬חיבור וכפל אלו מקנים לקבוצה ] ‪ C [x1 , . . . , xn‬מבנה אלגברי של חוג‪ ,‬שנכיר בהמשך )ראו סעיף ‪.(9.1‬‬

‫‪78‬‬
 ‫מסקנה ‪ 4.13‬פונקציית הסימן היא הומומורפיזם‬

‫}‪sgn : Sn → {1, −1‬‬

‫מחבורת התמורות ‪ Sn‬לחבורה }‪ {1, −1‬עם פעולת הכפל‪ .‬כלומר‪,‬‬

‫) ‪.sgn (στ ) = sgn (σ) sgn (τ‬‬

‫הוכחה‪ :‬מכיוון ש־ ‪ Sn‬פועלת על הקבוצה } ‪ {f, −f‬לפי המוסבר לעיל‪ ,‬מתקיים‬

‫‪sgn (στ )f = (στ ) .f = σ. (τ.f ) = σ. (sgn (τ ) f) = sgn (τ ) · σ.f = sgn (τ ) sgn (σ)f‬‬

‫ומכאן המסקנה‪.‬‬

‫טענה ‪ 4.14‬כל חילוף ‪ τ = (i j) ∈ Sn‬הוא תמורה אי־זוגית )כלומר‪.(sgn (i j) = −1 ,‬‬

‫הוכחה‪ :‬כפי שראינו בהוכחת טענה ‪ ,(2)4.9‬ניתן להציג כל חילוף כמכפלת חילופים מהצורה )‪ .(i i + 1‬יתר על כן‪,‬‬
‫מספר החילופים מצורה זו הדרוש הוא אי־זוגי )השתמשנו שם בדיוק ב־‪ 2 (j − i) − 1‬חילופים(‪ .‬בדוגמא ‪ 4.11‬ראינו‬
‫כי ‪ .sgn (i i + 1) = −1‬לפיכך‪,‬‬

‫)‪sgn (i j‬‬ ‫=‬ ‫)‪sgn (i i + 1) · sgn (i + 1 i + 2) · . . . · sgn (j − 1 j) · . . . · sgn (i + 1 i + 2) · sgn (i i + 1‬‬

‫‪2(j−i)−1‬‬
‫=‬ ‫)‪(−1‬‬ ‫‪= −1‬‬

‫מסקנה ‪ 4.15‬אם ‪ σ = τ1 . . . τr‬כאשר ‪ τ1 , . . . , τr‬חילופים )לאו דווקא זרים(‪ ,‬אזי‬

‫‪r‬‬
‫)‪.sgn (σ) = (−1‬‬

‫בפרט‪ ,‬מספר החילופים בהצגת תמורה כמכפלת חילופים הוא לעולם זוגי )אם התמורה זוגית( או לעולם אי־זוגי )אם‬
‫התמורה אי־זוגית(‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 4.5‬יהי ‪ σ ∈ Sn‬מחזור‪ .‬הוכיחו כי אם האורך של ‪ σ‬זוגי‪ ,‬אזי הוא תמורה אי־זוגית‪ ,‬ולהפך‪ :‬אם האורך אי־זוגי‪,‬‬
‫הוא תמורה זוגית‪.‬‬

‫נסכם את ההגדרות השקולות שנתנו לפונקציית הסימן‪:‬‬

‫משפט ‪ 4.16‬תהי ‪ σ ∈ Sn‬תמורה‪ .‬אזי כל הביטויים הבאים שווים בערכם‪ ,‬ומספקים לפיכך הגדרות שקולות בעבור‬
‫)‪:sgn (σ‬‬
‫)‪N (σ‬‬
‫)‪(−1‬‬ ‫‪.1‬‬

‫‪ , σ.f‬כאשר ‪ f‬מוגדר לעיל ב־)‪ ,(2‬מיד אחרי הפעולה של ‪ Sn‬עליו‪.‬‬

‫‪f .2‬‬

‫‪r‬‬
‫‪ (−1) .3‬כאשר ‪ σ = τ1 · τ2 · . . . · τr‬ו־ ‪ τ1 , . . . , τr‬חילופים כלשהם‪.‬‬

‫‪79‬‬
 ‫‪Q‬‬ ‫)‪σ(j)−σ(i‬‬
‫= )‪.sgn (σ‬‬ ‫‪1≤i<j≤n‬‬ ‫‪j−i‬‬ ‫‪.4‬‬

‫‪n−t‬‬
‫)‪ (−1‬כאשר ‪ σ‬תמורה עם בדיוק ‪ t‬מחזורים‪ ,‬כולל נקודות שבת‪.‬‬ ‫‪.5‬‬
‫‪k‬‬
‫‪ (−1) .6‬כאשר ‪ σ = γ1 · . . . · γm‬ו־ ‪ γ1 , . . . , γm‬מחזורים כלשהם ו־‪ k‬מתוכם באורך זוגי‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬את השוויון של שלושת הביטויים הראשונים כבר ראינו בטענות ובמסקנות הקודמות‪ .‬את השוויון של שלושת‬
‫הנותרים נותיר כתרגיל‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 4.6‬השלימו את הוכחת משפט ‪ .4.16‬כלומר‪ ,‬הראו כי שלושת הביטויים )‪ (4) − (6‬שווים אף הם לסימן של ‪.σ‬‬

‫בפרט‪ ,‬שימו לב שניתן "לקרוא" את הסימן של תמורה מתוך מבנה המחזורים שלה‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 4.17‬אוסף התמורות הזוגיות מסומן ‪ ,An‬ונקרא באנגלית‪.2 Alternating Group :‬‬ ‫‪An‬‬

‫כמובן‪ An ,‬זו תת־חבורה נורמלית של ‪ :Sn‬היא הגרעין של הומומורפיזם הסימן‪ .‬בעבור ‪ 2 ≤ n‬הסדר של ‪ An‬הוא‬

‫!‪n‬‬
‫= | ‪. |An‬‬
‫‪2‬‬
‫הואיל וראינו שכל תמורה של ‪ Sn‬היא מכפלה של חילופים‪ ,‬איברי ‪ An‬ניתנים לכתיבה כמכפלה של מספר זוגי של‬
‫חילופים כאלה‪.‬‬
‫ראינו לעיל כי מחלקות הצמידות ב־ ‪ Sn‬נקבעות לפי מבנה המחזורים של התמורה‪ .‬יתר על כן‪ ,‬מבנה המחזורים‬
‫קובע את סימן התמורה‪ ,‬ועל כן ‪ An‬היא איחוד של מחלקות צמידות שלמות‪ ,‬המחלקות "הזוגיות"‪ ,‬של ‪ .Sn‬עם זאת‪,‬‬
‫מסתבר כי ב־ ‪ An‬מבנה המחזורים כבר אינו קובע את מחלקת הצמידות‪ ,‬כפי שמראה התרגיל הבא‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 4.7‬מצאו שתי תמורות זוגיות ב־ ‪ S5‬שהן צמודות ב־ ‪ S5‬אך אינן צמודות ב־ ‪.A5‬‬

‫תרגיל ‪ 4.8‬נגדיר העתקה )‪ f : Sn → GLn (R‬ששולחת את התמורה ‪ σ‬למטריצה שבה יש ‪ 1‬במקום ))‪ (i, σ (i‬לכל‬
‫‪ ,1 ≤ i ≤ n‬וכל יתר האיברים הם ‪.0‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי ‪ f‬היא מונומורפיזם‪.‬‬

‫‪ .2‬הוכיחו כי ‪ .sgn = det ◦f‬כלומר‪ ,‬הפונקציה ‪ sgn‬כמוה כצמצום של הפונקציה )שהיא בפרט הומומורפיזם(‬
‫∗‪ det : GLn (R) → R‬לתת־החבורה )האיזומורפית ל־( ‪.Sn‬‬

‫פשטות ‪ An‬בעבור ‪n ≥ 5‬‬ ‫‪4.4‬‬

‫ציינו כבר )הגדרה ‪ (3.24‬כי חבורה פשוטה היא חבורה לא טריביאלית שאין לה תת־חבורות נורמליות )פרט לעצמה‬
‫ול־}‪ ,{e‬כמובן(‪ .‬עד כה‪ ,‬החבורות היחידות שהוכחנו שהן פשוטות היו החבורות הצקליות ‪ p) Zp‬ראשוני(‪ .‬להלן נוכיח‬
‫קיום של משפחה אינסופית נוספת של חבורות פשוטות‪ :‬החבורות ‪ An‬בעבור ‪ .n ≥ 5‬למעשה‪ ,‬הוכחת הפשטות של‬
‫אין בעברית מונח מוסכם או מקובל בעבור החבורה ‪ .An‬יש המכנים אותה חבורת החלופין‪ ,‬אך גם שם זה איננו בשימוש רב‪.‬‬ ‫‪2‬‬

‫‪80‬‬
‫חבורות אלו‪ ,‬ובפרט של ‪ ,A5‬היוותה ציון דרך קריטי בהתפתחות תורת החבורות‪ ,‬ואפשרה למתמטיקאים אבל )‪(Abel‬‬
‫וגלואה )‪ (Galois‬להוכיח כי אין "נוסחה כללית" למציאת שורש של פולינום ממעלה חמישית )על כך בפרק ‪.(19‬‬
‫לפני שנצלול להוכחה‪ ,‬נשים לב כי ‪ A4‬אמנם אינה פשוטה‪:‬‬

‫‪{e, (1 2) (3 4) , (1 3) (2 4) , (1 4) (2 3)} = V E A4‬‬

‫∼ ‪ A3‬ולכן‬
‫חבורה זו‪ ,V ,‬נקראת גם חבורת קליין )‪ ,(Klein‬והיא איזומורפית ל־ ‪ .Z2 × Z2‬בעבור ‪ n = 3‬מתקיים ‪= Z3‬‬ ‫‪ V‬־ חבורת קליין‬
‫‪ A3‬דווקא כן פשוטה‪ .‬בעבור ‪ An ,n = 1, 2‬היא טריביאלית‪.‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי אכן ‪.V E A4‬‬ ‫תרגיל ‪4.9‬‬

‫‪ .2‬הוכיחו כי בעבור ‪ ,n ≥ 3‬המרכז של ‪ Sn‬הוא טריביאלי‪.‬‬

‫טענה ‪ 4.18‬החבורה ‪ (n ≥ 1) An‬נוצרת על־ידי כל ה־‪3‬־מחזורים‪.‬‬

‫למעשה‪ ,‬ה־‪3‬־מחזורים מהצורה )‪) (1 i j‬עם ‪ (1 < i < j‬מספיקים‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬ראינו בטענה ‪ (3)4.9‬כי ‪ Sn‬נוצרת על־ידי החילופים מהצורה )‪ .(1 i‬בפרט‪ ,‬כל תמורה זוגית היא מכפלה של‬
‫מספר זוגי של חילופים כאלה‪ .‬על כן‪ ,‬די להוכיח שכל זוג חילופים כאלה מתקבל כמכפלת ‪3‬־מחזורים‪ .‬ואכן‪ ,‬כל אימת‬
‫ש־‪ i 6= j‬מתקיים )‪.(1 i) (1 j) = (1 i j‬‬

‫למה ‪ 4.19‬יהי ‪ ,n ≥ 5‬ותהי ‪ .N E An‬אם ‪ N‬מכילה ‪3‬־מחזור‪ ,‬אז ‪.N = An‬‬

‫נניח כי ‪ .(a b c) ∈ N‬נראה כי כל ‪3‬־מחזור נמצא ב־ ‪ N‬ובכך נסיים לפי טענה ‪ .4.18‬נתבונן ב־‪3‬־מחזור‬ ‫הוכחה‪:‬‬
‫)‪ .(i j k‬לפי טענה ‪ ,4.5‬קיימת תמורה ‪ τ ∈ Sn‬כך ש־‬

‫)‪.τ (a b c) τ −1 = (i j k‬‬

‫אם במקרה ‪ ,τ ∈ An‬סיימנו‪ .‬אחרת‪ ,‬מכיוון ש־‪ ,n ≥ 5‬קיימים }‪ d, e ∈ {1, . . . , n‬השונים מ־‪ b ,a‬ו־‪ ,c‬ואז )‪(a b c‬‬
‫ו־)‪ (d e‬תמורות מתחלפות‪ .‬מכיוון ש־ ‪ τ‬תמורה אי־זוגית‪ τ (d e) ∈ An ,‬תמורה זוגית‪ .‬ואז‬
‫‪−1‬‬
‫))‪.N 3 (τ (d e)) (a b c) (τ (d e‬‬ ‫)‪= τ (d e) (a b c) (e d) τ −1 = τ (a b c) τ −1 = (i j k‬‬

‫משפט ‪ 4.20‬החבורה ‪ An‬פשוטה לכל ‪.n ≥ 5‬‬

‫תהי ‪ .{e} 6= N E An‬עלינו להראות כי ‪ .N = An‬נבחין בין המקרים הבאים‪ ,‬לפי הפירוק של איברי ‪N‬‬ ‫הוכחה‪:‬‬
‫למכפלות של מחזורים זרים‪:‬‬

‫‪ .1‬נניח כי ‪ N‬מכילה תמורה שאחד המחזורים בה באורך ‪ 4‬לפחות‪ .‬כלומר‪:‬‬

‫) ‪N 3 σ = (a1 a2 . . . ar ) (b1 . . . bs ) . . . (c1 . . . ct‬‬

‫‪81‬‬
 ‫פרוק למחזורים זרים עם ‪ .r ≥ 4‬או אז נביט בתמורה‬
‫‪−1‬‬
‫‪σ −1‬‬
‫}‪.N 3 τ = (a1 a2 a3 ) σ (a1 a2 a3 ) |{z‬‬
‫|‬ ‫‪{z‬‬ ‫}‬
‫‪∈N‬‬ ‫‪∈N‬‬

‫ראינו כבר כי אם תמורה נתונה ‪ γ‬שולחת את ‪ i‬ל־‪ ,j‬אזי ההצמדה שלה על־ידי התמורה ‪ δ‬שולחת את )‪δ (i‬‬
‫ל־)‪ .δ (j‬לפיכך‪,‬‬
‫‪−1‬‬
‫) ‪σ (a1 a2 a3‬‬ ‫‪σ −1‬‬ ‫= ‪= σ (a3 a2 a1 ) σ −1‬‬
‫=‬ ‫= )) ‪(σ (a3 ) σ (a2 ) σ (a1‬‬
‫=‬ ‫) ‪(a4 a3 a2‬‬

‫וקיבלנו‬
‫‪−1‬‬
‫‪N 3τ‬‬ ‫=‬ ‫) ‪(a1 a2 a3 ) σ (a1 a2 a3‬‬ ‫= ‪σ −1‬‬
‫=‬ ‫) ‪(a1 a2 a3 ) (a4 a3 a2 ) = (a1 a2 a4‬‬

‫כלומר ‪ N‬מכילה ‪3‬־מחזור וסיימנו לפי הלמה‪.‬‬

‫‪ .2‬נניח כי ‪ N‬מכילה תמורה שיש בה שני מחזורים באורך ‪ .3‬כלומר‪:‬‬

‫‪.N 3 σ = (a b c) (x y z) (. . .) . . .‬‬

‫או אז‪:‬‬
‫‪−1‬‬
‫)‪N 3 (b c x) σ (b c x‬‬ ‫‪σ −1‬‬ ‫=‬ ‫= ‪(b c x) σ (x c b) σ −1‬‬
‫=‬ ‫= )‪(b c x) (σ (x) σ (c) σ (b)) = (b c x) (y a c‬‬
‫=‬ ‫)‪(a x b c y‬‬

‫וסיימנו לפי מקרה ‪.1‬‬

‫‪ .3‬נניח כי ‪ N‬מכילה תמורה שיש בה מחזור באורך ‪ ,3‬ושיתר המחזורים בה באורך ‪ 2‬או ‪ .1‬כלומר‪:‬‬

‫) ‪.N 3 σ = (a b c) (x1 y1 ) (x2 y2 ) . . . (xq yq‬‬

‫אך אז )‪ N 3 σ 2 = (a c b‬ושוב סיימנו לפי הלמה‪.‬‬

‫‪ .4‬לבסוף‪ ,‬אם ‪ N‬אינה מכילה אף תמורה כמו באחד המקרים הנ"ל‪ ,‬היא בהכרח מכילה תמורה שכל המחזורים בה‬
‫באורך ‪ 2‬או ‪:1‬‬

‫‪.N 3 σ = (a b) (c d) . . .‬‬

‫במקרה זה‬
‫‪−1‬‬
‫)‪N 3 τ = (a b c) σ (a b c‬‬ ‫‪σ −1‬‬ ‫=‬ ‫= )‪(a b c) σ (c b a) σ −1 = (a b c) (d a b‬‬
‫=‬ ‫)‪(a c) (b d‬‬

‫‪82‬‬
 ‫∈‪e‬‬
‫ואז בעבור }‪/ {a, b, c, d‬‬
‫‪−1‬‬
‫)‪N 3 (a b e) τ (a b e‬‬ ‫‪τ −1‬‬ ‫=‬ ‫= )‪(a b e) τ (e b a) τ −1 = (a b e) (e d c‬‬
‫=‬ ‫)‪(a b e d c‬‬

‫ושוב סיימנו לפי מקרה ‪.1‬‬

‫תרגיל ‪ 4.10‬היכן בדיוק נעזרנו בהוכחה בהנחה ש־‪) ?n ≥ 5‬יש לפחות שני מקומות כאלה‪(.‬‬

‫תרגיל ‪ 4.11‬בתרגיל זה נראה‪ ,‬בין היתר‪ ,‬הוכחה ישירה לכך ש־ ‪ A5‬פשוטה‪.‬‬

‫‪ .1‬תהיינה ‪ G‬חבורה ו־‪ H ≤ G‬תת־חבורה‪ .‬הוכיחו כי ‪ H E G‬אם"ם ‪ H‬היא איחוד של מחלקות צמידות‪.‬‬

‫‪ .2‬בהסתמך על )‪ (1‬ועל משפט לגרנז'‪ ,‬הוכיחו כי ל־ ‪ S5‬יש בדיוק שלוש תת־חבורות נורמליות‪ A5 ,{e} :‬ו־ ‪.S5‬‬
‫)הדרכה‪ :‬חשבו את הגדלים של מחלקות הצמידות של ‪ .S5‬הראו שלא ניתן להרכיב תת־חבורה אחרת של ‪S5‬‬
‫שתהיה איחוד של מחלקות צמידות‪(.‬‬

‫‪ .3‬הוכיחו כי ל־ ‪ A5‬יש בדיוק ‪ 5‬מחלקות צמידות וכי גדליהן ‪ 15, 12, 12, 1‬ו־‪.20‬‬
‫)הדרכה‪ :‬אילו ממחלקות הצמידות של ‪ S5‬מורכבות מתמורות זוגיות? מבין אלה‪ ,‬חשבו אילו נשארות מחלקות‬
‫צמידות גם ב־ ‪ A5‬ואילו מתפצלות לשתי מחלקות צמידות שונות‪(.‬‬

‫‪ .4‬העזרו שוב בסעיף )‪ (1‬ובמשפט לגרנז' על מנת להוכיח ישירות כי אמנם ‪ A5‬פשוטה‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 4.12‬הוכיחו כי לכל ‪ An ,n ≥ 5‬היא תת־החבורה הנורמלית היחידה של ‪) Sn‬פרט ל־ ‪ Sn‬ול־}‪.({e‬‬

‫‪83‬‬
 ‫חבורות ‪ p‬ומשפטי סילו‬ ‫‪5‬‬
‫במשפט לגרנז' )משפט ‪ (1.47‬ראינו כי אם ‪ G‬חבורה סופית מסדר ‪ n‬אז הסדר של כל תת־חבורה של ‪ G‬מחלק את‬
‫‪ .n‬כמובן‪ ,‬אין להסיק מכך שאם ‪ G‬מסדר ‪ n‬ו־‪ r|n‬מחלק של ‪ n‬אז קיימת ב־‪ G‬תת־חבורה מסדר ‪ .r‬למשל‪ ,‬ל־ ‪A5‬‬
‫אין תת־חבורה מסדר ‪ :30‬לו הייתה‪ ,‬הייתה זו תת־חבורה מאינדקס ‪ 2‬ולפיכך נורמלית )תרגיל ‪ ,(1.36‬וזאת בסתירה‬
‫לפשטות ‪.A5‬‬
‫אולם מסתבר שאם ‪ r‬הוא חזקה של מספר ראשוני‪ ,‬כלומר אם הסדר של |‪ |G‬מתחלק ב־ ‪ pα‬כאשר ‪ p‬ראשוני‬
‫ו־‪ α ∈ N‬כלשהו‪ ,‬אז קיימת ב־‪ G‬תת־חבורה מסדר ‪ .pα‬עובדה זו היא אחת מבין קובץ עובדות שידועות כמשפטי‬
‫סילו )‪ (Sylow‬שנוכיח להלן‪ .‬אך נתחיל בהכרת חבורות מטיפוס מיוחד אשר יופיעו גם במשפטי סילו‪ :‬חבורות שהסדר‬
‫שלהן הוא חזקת ראשוני‪.‬‬
‫חבורות־‪p‬‬ ‫‪5.1‬‬
‫‪1‬‬
‫הגדרה ‪ 5.1‬יהי ‪ p ∈ N‬ראשוני‪ .‬חבורה ‪ G‬נקראת חבורת־‪ p‬אם מתקיים‬ ‫חבורת־‪p‬‬

‫‪|G| = pk‬‬

‫עם ‪.k ∈ N‬‬

‫משפט ‪ 5.2‬אם ‪ G‬חבורת־‪ p‬אז המרכז של ‪ G‬אינו טריביאלי‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬הוכחת משפט זה מתבססת על משפט מסלול־מייצב )‪ :(2.14‬אם חבורה סופית ‪ G‬פועלת על קבוצה ‪ ,X‬אזי‬
‫לכל ‪ x ∈ X‬מתקיים‬

‫| ‪. |G| = |O (x)| · |Gx‬‬

‫נזכיר כי ‪ G‬פועלת על עצמה על־ידי הצמדה‪ ,‬והמסלולים בפעולה זו נקראים מחלקות צמידות‪ .‬נסמן ב־‬

‫‪{e} = C1 , C2 , . . . , Ch‬‬

‫את מחלקות הצמידות‪ ,‬כאשר ‪, Ci = giG‬כלומר ‪ Ci‬זו מחלקת הצמידות של ‪ ,gi‬ובפרט‬

‫‪h‬‬
‫‪X‬‬
‫= |‪. |G‬‬ ‫| ‪|Ci‬‬
‫‪i=1‬‬

‫איברי המרכז )‪ Z (G‬הם בדיוק נקודות השבת של פעולה זו‪ ,‬כלומר מחלקות הצמידות שבגודל ‪ .1‬נניח בה"כ ‪ 2‬כי‬
‫מחלקות הצמידות שבגודל ‪ 1‬הן ‪ ,C1 , . . . , Cr‬כלומר |)‪ r = |Z (G‬ו־‬
‫‪h‬‬
‫‪X‬‬
‫‪. |G| = |Z (G)| +‬‬ ‫| ‪|Ci‬‬
‫‪i=r+1‬‬

‫מכיוון ש־ ‪ ,|G| = pk‬כל יתר המחלקות הן מגודל שהוא חזקה חיובית של ‪ ,p‬ובפרט גודל שמתחלק ב־‪ .p‬לכן מתקיים‬
‫‪h‬‬
‫!‬
‫‪X‬‬
‫‪p | |G| −‬‬ ‫|)‪|Ci | = |Z (G‬‬
‫‪i=r+1‬‬

‫‪1‬ניתן להכליל את ההגדרה לחבורות אינסופיות‪ .‬במקרה זה נאמר כי חבורה ‪ ,G‬לאו דווקא סופית‪ ,‬היא חבורת־‪ p‬אם הסדר של כל איבר בה‬
‫הוא חזקה של ‪) p‬כולל ‪ ,1‬כמובן(‪ .‬במקרה הסופי שתי ההגדרות שקולות‪ ,‬כפי שניתן להסיק ממשפט קושי )משפט ‪ (2.21‬וממשפט לגרנז' )משפט‬
‫‪ .(1.47‬להלן‪ ,‬אלא אם יצוין אחרת‪ ,‬אנחנו עוסקים במקרה הסופי בלבד‪.‬‬
‫ניתן להחשיב גם את החבורה הטריביאלית כחבורת־‪) p‬לכל ראשוני ‪ ,(p‬אולם בספר זה לרוב נתכוון רק לחבורות לא טריביאליות‪.‬‬
‫‪2‬בלי הגבלת הכלליות‪ .‬כאשר מניחים דבר מה בה"כ‪ ,‬הכוונה היא שגם אם מוכיחים את הטענה תחת הנחה נוספת זו‪ ,‬ברור כי נובע מכך שהטענה‬
‫נכונה גם במקרה הכללי‪.‬‬

‫‪84‬‬
 ‫ובפרט }‪.Z (G) 6= {e‬‬

‫מכיוון שלכל חבורה מתקיים ‪ ,Z (G) E G‬נוכל להסיק‪:‬‬

‫מסקנה ‪ 5.3‬אם ‪ G‬חבורת־‪ p‬לא אבלית‪ G ,‬אינה פשוטה‪.‬‬

‫מסקנה ‪ 5.4‬אם ‪ |G| = p2‬אז ‪ G‬אבלית‪.‬‬

‫‬ ‫ ‬
‫אך המרכז אינו טריביאלי ולכן‬ ‫|)‪.|Z (G‬‬ ‫∈‬ ‫‪1, p, p2‬‬ ‫מכיוון ש־ ‪ |Z (G)| | p2‬מתקיים‬ ‫הוכחה‪:‬‬
‫‪ .|Z (G)| 6= 1‬אם ‪ |Z (G)| = p2‬סיימנו‪ .‬נניח אם כן כי ‪ . |Z (G)| = p‬יהי )‪ .x ∈ G − Z (G‬חבורת‬
‫‪3‬‬

‫המנה )‪ G/Z (G‬היא בגודל ‪ p‬ולפיכך צקלית‪ ,‬ולכן מתקיים‬

‫‪.G/Z (G) = hxZ (G)i‬‬

‫על כן כל איבר ב־‪ G‬ניתן לרשום כמכפלה ‪ xj y‬עם }‪ j ∈ {0, 1, . . . , p − 1‬ועם )‪ .y ∈ Z (G‬אך מכאן נובע שכל שני‬
‫איברים ב־‪ G‬מתחלפים‪ :‬אם ‪ g1 = xj1 y1‬ו־ ‪ ,g2 = xj2 y2‬נקבל‬

‫‪g1 g2 = xj1 y1 xj2 y2 = y1 y2 xj1 xj2 = y1 y2 xj2 xj1 = xj2 y2 xj1 y1 = g2 g1‬‬

‫ולכן ‪ G‬אבלית )למעשה קיבלנו במקרה זה סתירה כי הראינו ש־‪.(Z (G) = G‬‬

‫תרגיל ‪ 5.1‬תהי ‪ G‬חבורה כלשהי‪ .‬הוכיחו כי אם )‪ G/Z (G‬צקלית‪ ,‬אזי ‪ G‬אבלית‪.‬‬

‫בעבור חבורות־‪ ,p‬מתקיים "המשפט ההפוך" למשפט לגרנז'‪ ,‬כלומר‪ ,‬ישנה תת־חבורה מכל סדר שמחלק את סדר‬
‫החבורה‪:‬‬

‫משפטון ‪ 5.5‬אם ‪ |G| = pk‬אז ‪ G‬מכילה תת־חבורה מסדר ‪ pi‬לכל ‪.0 ≤ i ≤ k‬‬

‫הוכחה‪ :‬נוכיח באינדוקציה על ‪ .k‬בעבור ‪ k = 1‬הטענה ברורה‪ .‬בעבור ‪ k‬כללי‪ ,‬ראינו כי המרכז )‪ Z (G‬אינו טריביאלי‪,‬‬
‫ולכן‪ ,‬לפי משפט קושי )משפט ‪ ,(2.21‬קיים איבר )‪ x ∈ Z (G‬מסדר ‪ .p‬מכיוון ש־‪ x‬במרכז‪ ,‬הוא מתחלף עם כל ‪,g ∈ G‬‬
‫ובפרט ‪ .g hxi g −1 = hxi‬לכן ‪ .hxi E G‬חבורת המנה ‪ G/ hxi‬היא מסדר ‪ ,pk−1‬ולפי הנחת אינדוקציה יש לה‬
‫תת־חבורות‬

‫‪{e} = H0 , H1 , . . . , Hk−1 = G/ hxi‬‬

‫מסדרים ‪ p0 , p1 , . . . , pk−1‬בהתאמה‪ .‬לפי משפט ההתאמה‪ ,‬חבורות אלה מתאימות לתת־חבורות של ‪G‬‬

‫‪, hxi = H0 , H1 , . . . , Hk−1 = G‬‬

‫וקל לבדוק שהסדרים של תת־חבורות אלה הם ‪ p, p2 , . . . , pk‬בהתאמה‪.‬‬

‫בפרק הבא )מסקנה ‪ (6.25‬נראה הוכחה נוספת לטענה האחרונה‪.‬‬

‫∼ ‪.G‬‬
‫∼ ‪ G‬או ‪= Zp × Zp‬‬
‫תרגיל ‪ 5.2‬תהי ‪ G‬חבורה מסדר ‪ .p2‬הוכיחו כי ‪= Zp2‬‬
‫‬
‫תרגיל ‪ 5.3‬יהיו ‪ p‬ראשוני‪ X ,‬קבוצה כך ש־|‪ ,p 6  |X‬ו־‪ G‬חבורת־‪ p‬הפועלת על ‪ .X‬הראו שקיים ‪ x ∈ X‬כך‬
‫ש־‪.Gx = G‬‬
‫‪3‬סימן המינוס ב־)‪ G − Z (G‬מסמל חיסור קבוצות‪.‬‬

‫‪85‬‬
 ‫משפטי סילו‬ ‫‪5.2‬‬
‫הגדרה ‪ 5.6‬תהי ‪ G‬חבורה מסדר ‪ |G| = n = pr m‬כאשר ‪ p‬ראשוני‪ ,1 ≤ r ,‬ו־‪.p - m‬‬
‫כל תת־חבורה מסדר ‪ pr‬נקראת חבורת ‪p‬־סילו ‪ 4‬של ‪.G‬‬ ‫חבורת ‪p‬־סילו‬

‫שימו לב שחבורת ‪p‬־סילו של ‪ G‬היא תת־חבורה של ‪ .G‬בשנת ‪ 1872‬הוכיח המתמטיקאי הנורבגי ‪ Sylow‬סדרת משפטים‬
‫הקרויים על שמו‪ ,‬אשר מהווים את אחד מעמודי התווך של תורת החבורות הסופיות‪.‬‬
‫‬
‫משפט ‪) 5.7‬משפט סילו ה־‪ (I‬אם ‪ p‬ראשוני ו־|‪ p |G‬אז יש ל־‪ G‬חבורת ‪p‬־סילו‪.‬‬

‫משפט זה‪ ,‬שנוכיח מיד‪ ,‬מספק הוכחה נוספת של משפט קושי )משפט ‪:(2.21‬‬
‫‬
‫מסקנה ‪) 5.8‬משפט קושי( אם ‪ p‬ראשוני ו־|‪ p |G‬אז יש ב־‪ G‬איבר מסדר ‪.p‬‬

‫הוכחה‪ :‬תהי ‪ P ≤ G‬חבורת ‪p‬־סילו של ‪ ,G‬כלומר ‪ .|P | = pr‬יהי ‪ .e 6= x ∈ P‬לפי משפט לגרנז'‪ ,‬הסדר של ‪ x‬מחלק‬
‫את ‪ ,pr‬ולכן‬

‫‪|x| = pb‬‬
‫‪b−1‬‬
‫‪ xp‬יש סדר ‪.p‬‬ ‫עם ‪ 1 ≤ b ≤ r‬כלשהו‪ .‬לאיבר‬

‫מכיוון שחבורה בגודל ‪ pk‬מכילה תת־חבורה מכל סדר ‪) p, p2 , . . . , pk−1‬משפטון ‪ ,(5.5‬נקבל גם את המסקנה הבאה‪:‬‬
‫‬
‫מסקנה ‪ 5.9‬יהי ‪ p‬ראשוני ו־‪ α‬טבעי‪ .‬אם |‪ pα  |G‬אז ‪ G‬מכילה תת־חבורה בגודל ‪.pα‬‬

‫הוכחה‪) :‬של משפט סילו ה־‪ (I‬נניח כי ‪ |G| = n = pr · m‬עם ‪ .(m, p) = 1‬נתבונן בקבוצה‬

‫}‪ S‬קבוצה בגודל ‪.Σ = {S ⊆ G | pr‬‬

‫שימו לב ש־‪ Σ‬היא קבוצה שכל אחד מאיבריה הוא תת־קבוצה של ‪ ,G‬ולאו דווקא תת־חבורה‪ .‬מטרתנו למצוא ‪S ∈ Σ‬‬
‫שהיא גם תת־חבורה‪ .‬עם זאת‪ ,‬לא נעשה זאת ישירות‪ .‬במקום זאת‪ ,‬נסתכל בפעולת ‪ G‬על ‪ Σ‬על־ידי כפל משמאל‪:‬‬

‫‪G×Σ→Σ‬‬ ‫}‪(g, S) → g · S = {gs | s ∈ S‬‬

‫)ודאו שאתם מבינים מדוע זו פעולה(‪ .‬מיד נוכיח שלאחד מאיברי הקבוצה‪ ,‬כלומר לתת־קבוצה מסוימת של ‪ G‬בגודל‬
‫‪ ,pr‬יש מייצב בגודל ‪ .pr‬מכך ינבע המשפט שכן כל מייצב הוא תת־חבורה‪) .‬עלינו להדגיש שבמבט ראשון אין זה ברור‬
‫כלל מה הקשר בין גודל המייצב לבין גודל כל תת־קבוצה ב־‪ ,Σ‬ומדוע ניתן למצוא מייצב שגודלו כגודל תת־הקבוצות(‪.‬‬
‫למה א'‪ :‬מספר איברי ‪,Σ‬‬
‫)‪n (n − 1) . . . (n − pr + 1‬‬
‫ ‬
‫‪n‬‬
‫= |‪|Σ‬‬ ‫‪r‬‬
‫=‬ ‫)‪(3‬‬
‫‪p‬‬ ‫‪pr (pr − 1) . . . 1‬‬
‫זר ל־‪.p‬‬
‫הוכחה‪ :‬אם נוכיח שלכל ‪ ,0 ≤ k < pr‬החזקה הגבוהה ביותר של ‪ p‬שמחלקת את ‪ n − k‬שווה לחזקה הגבוהה‬
‫ביותר של ‪ p‬שמחלקת את ‪ ,pr − k‬נקבל שמספר הפעמים ש־‪ p‬מופיע כגורם במונה של )‪ ,(3‬שווה למספר הפעמים‬
‫שהוא מופיע במכנה‪ ,‬ולפיכך הביטוי )‪ (3‬אמנם זר ל־‪.p‬‬
‫אכן‪ ,‬בעבור ‪ k = 0‬הטענה ברורה‪ .‬בעבור ‪ 1 ≤ k < pr‬נרשום ` · ‪ k = p‬כאשר ‪ 0 ≤ b < r‬ו־` ‪ .p -‬ואז‬
‫‪b‬‬

‫` ‪n − k = pr · m − pb · ` = pb pr−b · m −‬‬
‫
‬

‫‪4‬אם |‪ ,p 6 | |G‬ניתן לומר שתת־החבורה הטריביאלית }‪ {e‬היא חבורת ‪p‬־סילו של ‪.G‬‬

‫‪86‬‬
 ‫ומכיוון ש־` ‪ pr−b · m −‬זר ל־‪ ,p‬החזקה הגבוהה ביותר של ‪ p‬שמחלקת את ‪ n − k‬היא ‪.pb‬‬
‫באופן דומה‪,‬‬

‫` ‪pr − k = pb pr−b −‬‬

‫
‬

‫וגם החזקה הגבוהה ביותר של ‪ p‬שמחלקת את ‪ pr − k‬היא ‪.pb‬‬

‫למה ב'‪ :‬לכל ‪ ,S ∈ Σ‬המייצב ‪ GS‬הוא חבורת־‪) p‬אולי טריביאלית(‪.‬‬
‫הוכחה‪ :‬תהי ‪ ,S ∈ Σ‬ונסמן ב־ ‪ H = GS‬את המייצב של ‪ .S‬כלומר‪ ,‬לכל ‪ s ∈ S‬ולכל ‪ h ∈ H‬מתקיים ‪.hs ∈ S‬‬
‫לכן‪ ,‬לכל ‪,s ∈ S‬‬

‫‪.H · s ⊆ S‬‬

‫לפיכך‪ S ,‬היא איחוד של מחלקות ימניות של ‪ ,H‬אך כל שתי מחלקות כאלה זרות או מתלכדות‪ ,‬וכולן שוות־גודל‪ .‬לכן‬

‫‪, |H|  |S| = pr‬‬

‫‬

‫ובפרט ‪ H‬היא חבורת־‪.p‬‬

‫הוכחת המשפט‪ :‬לפי למה א'‪ |Σ| ,‬זר ל־‪ ,p‬ולכן בפעולת ‪ G‬על ‪ Σ‬יש בהכרח מסלול מסוים )‪ O (S‬מסדר זר ל־‪.p‬‬
‫לפי למה ב'‪ ,‬המייצב של אותה ‪ S‬הוא חבורת־‪ .p‬ממשפט מסלול־מייצב )‪ (2.14‬נובע כעת כי‬

‫|)‪, pr · m = |G| = |GS | · |O (S‬‬

‫} ‪|{z} | {z‬‬
‫חזקת ‪p‬‬ ‫זר ל־‪p‬‬

‫ומכאן‪ ,‬בהכרח‪.|GS | = pr ,‬‬

‫משפט ‪) 5.10‬משפט סילו ה־‪(II‬‬

‫‪ .1‬תהי ‪ P‬חבורת ‪p‬־סילו של ‪ ,G‬ותהי ‪ K ≤ G‬תת־חבורה כלשהי‪ .‬אזי יש ‪ a ∈ G‬כך ש־‬

‫‪aP a−1 ∩ K‬‬

‫היא חבורת ‪p‬־סילו של ‪.K‬‬

‫‪ .2‬כל חבורות ‪p‬־סילו ב־‪ G‬צמודות זו לזו‪.‬‬

‫לפני שנפנה להוכחת המשפט‪ ,‬הנה שתי מסקנות חשובות הנובעות ממשפט זה‪:‬‬

‫מסקנה ‪ 5.11‬כל תת־חבורה של ‪ G‬שהיא חבורת־‪ ,p‬מוכלת בחבורת ‪p‬־סילו‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬תהי ‪ K ≤ G‬כך ש־‪ K‬חבורת־‪ .p‬בפרט‪ K ,‬היא חבורת ‪p‬־סילו של עצמה )היחידה‪ ,‬כמובן(‪ .‬לפי משפט‬
‫סילו ה־‪ ,II‬אם ‪ P‬חבורת ‪p‬־סילו של ‪ ,G‬קיים ‪ a ∈ G‬כך ש־ ‪ aP a−1 ∩ K‬היא חבורת ‪p‬־סילו של ‪ ,K‬ובמקרה זה‬
‫
‬

‫מקבלים‬

‫‪, aP a−1 ∩ K = K‬‬

‫כלומר ‪ ,K ≤ aP a−1‬והרי ‪ aP a−1‬גם היא תת־חבורה של ‪ G‬וגודלה זהה לזה של ‪ ,P‬ועל כן גם היא חבורת ‪p‬־סילו‬
‫של ‪.G‬‬

‫‪87‬‬
 ‫מסקנה ‪ 5.12‬תהי ‪ P‬חבורת ‪p‬־סילו של ‪ .G‬אזי‬

‫‪ P ⇐⇒ P E G‬חבורת ‪p‬־סילו יחידה‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 5.4‬הוכיחו את מסקנה ‪ 5.12‬בהינתן משפט סילו ה־‪) II‬שימו לב שיש צורך להסתמך על משפט זה רק באחד‬
‫משני הכיוונים(‪.‬‬

‫הוכחה‪) :‬של משפט סילו ה־‪ (II‬ראשית‪ (2) ,‬נובע מ־)‪ (1‬משום שאם ‪ P1 , P2‬חבורות ‪p‬־סילו של ‪ ,G‬אזי לפי )‪ (1‬קיים‬
‫‪ a ∈ G‬כך ש־ ‪ aP1 a−1 ∩ P2‬זו חבורת ‪p‬־סילו של ‪ ,P2‬שהיא במקרה זה בדיוק ‪ P2‬עצמה‪ .‬כלומר‪,aP1 a−1 ∩ P2 = P2 ,‬‬
‫או‬

‫‪, P2 ⊆ aP1 a−1‬‬

‫ומשיקולי סדר יש שוויון‪.P2 = aP1 a−1 :‬‬

‫נותר להוכיח את )‪ .(1‬הפעם נסתכל על קבוצת המחלקות השמאליות ‪ G/P‬ועל פעולת ‪ K‬על קבוצה זו על ידי‬
‫כפל משמאל‪:‬‬

‫‪∀k ∈ K, g ∈ G,‬‬ ‫‪k. (gP ) = (kg) P‬‬

‫)ודאו כי זו אמנם פעולה חוקית(‪ .‬המייצב של ‪ aP‬הוא‬

‫‪. {k ∈ K | kaP = aP } = k ∈ K  a ka ∈ P = k ∈ K  k ∈ aP a−1 = K ∩ aP a−1‬‬

‫‬ ‫‪ −1‬‬ ‫ ‬ ‫‬ ‫ ‬

‫כזכור‪ ,‬גודל הקבוצה | ‪ m = |G/P‬זר ל־‪ ,p‬ולכן קיים ‪ a ∈ G‬כך שהמסלול ) ‪ O (aP‬גודלו זר ל־‪ .p‬אזי‪ ,‬לפי משפט‬
‫מסלול־מייצב‪,‬‬

‫|) ‪K : K ∩ aP a−1 = |O (aP‬‬

‫‬ ‫‬

‫זר ל־‪ .p‬מאידך‪ aP a−1 ,‬חבורת־‪ p‬ולכן תת־החבורה שלה ‪ K ∩ aP a−1‬גם היא חבורת־‪ .p‬תת־חבורה של ‪ K‬שהיא‬
‫חבורת־‪ p‬מאינדקס זר ל־‪ p‬היא בהכרח חבורת ‪p‬־סילו של ‪.K‬‬

‫משפט ‪) 5.13‬משפט סילו ה־‪ (III‬תהי ‪ G‬חבורה סופית מסדר ‪ pr · m‬עם ‪ .p - m‬נסמן ב־ ‪ kp‬את מספר חבורות ‪p‬־סילו‬
‫של ‪ .G‬אזי‬

‫‪kp | m .1‬‬

‫‪kp ≡ 1 mod p .2‬‬

‫הוכחה‪ :‬תהי‬

‫} ‪H = {P1 , P2 , . . . , Pk‬‬

‫קבוצת כל חבורות ‪p‬־סילו של ‪ .(k = kp ) G‬בפרט‪ G ,‬פועלת על ‪ H‬על־ידי הצמדה‪ ,‬ולפי משפט סילו ה־‪ ,II‬פעולה זו‬
‫טרנזיטיבית )כלומר‪ ,‬בעלת מסלול יחיד ־ ראו הגדרה ‪ .(2.9‬המייצב של ‪ P1‬הוא המשמר ) ‪) NG (P1‬ראו ‪ 5‬סעיף ‪,(2.3‬‬
‫ולפי משפט מסלול־מייצב )משפט ‪:(2.14‬‬

‫]) ‪.k = |O (P1 )| = [G : NG (P1‬‬

‫‪5‬למעשה‪ H ,‬הוא אחד המסלולים בפעולת ‪ G‬על קבוצת כל תת־החבורות שלה על־ידי הצמדה‪.‬‬

‫‪88‬‬
 ‫אבל מתקיים ) ‪ P1 ≤ NG (P1‬ולכן‪,‬‬
‫|‪|G‬‬ ‫|‪ |G‬‬
‫= ]) ‪.kp = k = [G : NG (P1‬‬ ‫‬ ‫‪= [G : P1 ] = m‬‬
‫| ‪|NG (P1 )| |P1‬‬

‫כדי להוכיח את )‪ ,(2‬נתמקד בצמצום של פעולה זו לפעולת ‪ P = P1‬על ‪) H‬כמובן‪ ,‬על־ידי הצמדה(‪ .‬מכיוון ש־ ‪P‬‬
‫חבורת־‪ ,p‬כל המסלולים הם או בגודל ‪) 1‬נקודות שבת( או בגודל שמתחלק ב־‪) p‬לפי משפט מסלול־מייצב(‪ .‬נראה כי‬
‫רק ‪ P1‬עצמה היא נקודת שבת‪ ,‬ולכן‬

‫‪kp ≡ 1‬‬ ‫‪mod p‬‬

‫כדרוש‪ .‬ברור כי אכן ‪ P1‬היא נקודת שבת של הפעולה‪ .‬מאידך‪ ,‬אם ‪ Pi‬היא נקודת שבת של פעולת ‪ ,P‬פירושו של דבר‬
‫ש־ ‪ gPi g −1 = Pi‬לכל ‪ ,g ∈ P‬ובפרט ‪ .P · Pi = Pi · P‬לפי תרגיל ‪ ,3.9‬אם בעבור ‪ H, K ≤ G‬מתקיים ‪,HK = KH‬‬
‫הרי ש־‪ HK‬היא תת־חבורה של ‪ .G‬לפיכך‪ P · Pi ,‬היא תת־חבורה של ‪ .G‬הסדר של תת־חבורה זו הוא‬
‫| ‪|P | · |Pi‬‬
‫| ‪|P ∩ Pi‬‬
‫)ראו תרגיל ‪ ,(3.14‬ועל כן זו חבורת־‪ .p‬אבל ‪ ,P ≤ P · Pi‬ו־ ‪ P‬היא חבורת־‪ p‬מקסימלית בתוך ‪ ,G‬ולכן ‪,P = P · Pi‬‬
‫כלומר ‪ .Pi = P‬בכך הראנו כי אמנם נקודת השבת היחידה של פעולת ‪ P‬על ‪ H‬היא ‪ P = P1‬עצמה‪.‬‬

‫‪ .1‬הראו כי קיימים שיכונים )מונומורפיזמים( ‪ Sn ,→ Sn+1‬וכן ‪.Sn ,→ An+2‬‬ ‫תרגיל ‪5.5‬‬

‫‪ .2‬מצאו חבורות ‪2‬־סילו ב־ ‪ .A4 , S4 , A5 , S5 , A6‬מהו טיפוס האיזומורפיזם של כל אחת מהן?‬

‫רמזים‪ :‬העזרו בסעיף הקודם; בעבור ‪ ,S4‬חשבו על סימטריות של ריבוע‪.‬‬

‫‪ .1‬בעבור ‪ p‬ראשוני כלשהו‪ ,‬מצאו חבורת ‪p‬־סילו ב־ ‪ Sn‬בעבור ‪ ,n = 1, . . . , p2 − 1‬והוכיחו כי היא‬ ‫תרגיל ‪5.6‬‬
‫איזומורפית ל־ ‪ Zp × Zp × . . . × Zp‬כאשר ‪ k‬הוא המספר השלם הגדול ביותר כך ש־‪.kp ≤ n‬‬
‫|‬ ‫‪{z‬‬ ‫}‬
‫‪ k‬פעמים‬

‫‪2‬‬
‫
‬
‫‪ .2‬בעבור ‪ p‬ראשוני כלשהו‪ ,‬מצאו חבורת ‪p‬־סילו ב־ ‪) .Sp2‬שימו לב כי חזקת ‪ p‬המקסימלית שמחלקת את ! ‪p‬‬
‫היא ‪(.p + 1‬‬

‫תרגיל ‪ 5.7‬כזכור ‪,‬בעבור ‪ p‬ראשוני‪ Fp ,‬מסמן את השדה בן ‪ p‬האיברים }‪ {0, 1, . . . , p − 1‬עם פעולות החיבור והכפל‪.‬‬
‫‪ .1‬מצאו את הסדר של החבורה ) ‪.GLn (Fp‬‬
‫  ‪n 1 x y‬‬ ‫‪o‬‬
‫= ‪ .P‬הוכיחו כי ‪ P ≤ G‬וכי ‪ P‬היא חבורת ‪p‬־סילו של ‪.G‬‬ ‫‪ .2‬נסמן ) ‪ G = GL3 (Fp‬ו־ ‪0 1 z  x, y, z ∈ Fp‬‬
‫‬
‫‪0 0 1‬‬
‫‪ P‬נקראת חבורת הייזנברג מודולו ‪.p‬‬

‫‪ .3‬מצאו את המרכז ) ‪ Z (P‬והראו שהוא איזומורפי ל־ ‪.Zp‬‬

‫הסיקו שקיימת חבורה לא אבלית מסדר ‪.p3‬‬

‫‪ .4‬מצאו חבורת ‪p‬־סילו של ) ‪ n) GLn (Fp‬כללי(‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 5.8‬בתרגיל זה נספק הוכחה חלופית למשפט סילו ה־‪ I‬בהינתן המשפט ה־‪) II‬על כן‪ ,‬אין להסתמך כאן על‬
‫משפט ‪.(5.7‬‬
‫יהיו ‪ p‬ראשוני ו־‪ G‬חבורה סופית כלשהי‪.‬‬
‫‪ .1‬הראו ש־‪ G‬ניתנת לשיכון ב־) ‪ GLn (Fp‬בעבור ‪ n‬כלשהו‪.‬‬

‫‪ .2‬השתמשו בתרגיל הקודם ובמשפט סילו ה־‪ II‬כדי להסיק שיש ל־‪ G‬חבורת ‪p‬־סילו‪.‬‬

‫‪89‬‬
 ‫חבורות ‪p · q‬‬ ‫‪5.2.1‬‬

‫משפטי סילו הם משפטים רבי־עוצמה בכל שקשור לניתוח של חבורות סופיות‪ .‬כדוגמא לשימוש בהם‪ ,‬נוכיח את התוצאה‬
‫הבאה על חבורות מסדר ‪ pq‬כאשר ‪ p‬ו־‪ q‬ראשוניים שונים‪:‬‬

‫משפט ‪ 5.14‬אם ‪ p < q‬ראשוניים ו־‬

‫‪q 6≡ 1 mod p‬‬

‫אז כל חבורה מסדר ‪ pq‬היא צקלית‪.‬‬

‫בפרט‪ ,‬פירוש הדבר שבתנאים אלה יש חבורה יחידה מסדר ‪ pq‬עד כי איזומורפיזם‪ .‬למשל‪ ,‬כל חבורה מסדר ‪ 15‬היא‬
‫צקלית )ולכן יש רק חבורה אחת מסדר ‪ 15‬עד כדי איזומורפיזם(‪.‬‬
‫הוכחה‪ :‬תהי ‪ G‬חבורה מסדר ‪ pq‬ותהיינה ‪ P ≤ G‬חבורת ‪p‬־סילו ו־‪ Q ≤ G‬חבורת ‪q‬־סילו‪ .‬לפי משפט סילו ה־‪,III‬‬
‫‪ kp | q‬ולכן ‪ kp = 1‬או ‪ .kp = q‬אבל בנוסף‪ ,kp ≡ 1 (mod p) ,‬ונתון ש־)‪ ,q 6≡ 1 (mod p‬ולפיכך בהכרח ‪.kp = 1‬‬
‫כלומר‪ .P E G ,‬באופן דומה‪ kq | p ,‬ולכן ‪ kq = 1‬או ‪ ,kq = p‬אבל ‪ p < q‬ומתקיים )‪ ,kq ≡ 1 (mod q‬ועל כן בהכרח‬
‫‪ .kq = 1‬לפיכך ‪.Q E G‬‬
‫מכיוון ששתי החבורות ‪ P‬ו־‪ Q‬הן מסדר ראשוני‪ ,‬שתיהן צקליות‪ ,‬ונניח כי‬

‫‪.Q = hbi , P = hai‬‬

‫נטען כי האיבר ‪ ab‬יוצר את ‪ .G‬ראשית‪ ,‬סדר כל איבר ב־ ‪) P‬פרט ליחידה( הוא ‪ ,p‬בעוד שסדר כל איבר ב־‪) Q‬פרט‬
‫ליחידה( הוא ‪ ,q‬ולכן }‪ .P ∩ Q = {e‬נתבונן באיבר ‪:aba−1 b−1‬‬
‫‪−1 −1‬‬
‫‪Q 3 aba‬‬ ‫‪b‬‬
‫}‪| {z } |{z‬‬ ‫‪a |ba−1‬‬
‫}‪= |{z‬‬ ‫‪−1‬‬
‫‪{zb } ∈ P‬‬
‫‪∈Q‬‬ ‫‪∈Q‬‬ ‫‪∈P‬‬ ‫‪∈P‬‬

‫ולכן‬

‫}‪, aba−1 b−1 ∈ P ∩ Q = {e‬‬

‫‪n‬‬
‫כלומר ‪ ab = ba‬ו־‪ a, b‬מתחלפים‪ .‬נניח כי הסדר של האיבר ‪ ab‬הוא ‪ .n‬בפרט‪ ,(ab) = an bn = e ,‬ואז‬

‫}‪.an = b−n ∈ P ∩ Q = {e‬‬

‫לפיכך בהכרח הן ‪ an = e‬ולכן ‪ p | n‬והן ‪ bn = e‬ולכן ‪ .q | n‬לכן ‪ ,pq | n‬ומכאן ‪ ,n = pq‬ו־‪ G = habi‬היא צקלית‪.‬‬

‫הערה ‪ 5.15‬להוכחת המשפט האחרון ניתן היה גם להראות שבעבור ‪ P‬ו־‪ Q‬כמו בהוכחה‪ ,‬מתקיימים תנאי משפט ‪3.25‬‬
‫ולפיכך ‪∼ P × Q‬‬
‫= ‪ .G‬ניתן היה אז לסיים לפי משפט השאריות הסיני )משפט ‪.(1.28‬‬

‫הערה ‪ 5.16‬אם בניגוד לתנאי המשפט מתקיים )‪ ,q ≡ 1 (mod p‬אזי יש חבורה לא אבלית ‪ 6‬מסדר ‪ .pq‬כבר נתקלנו‪,‬‬
‫למשל‪ ,‬ב־ ‪ ,S3‬חבורה לא־אבלית מסדר ‪ .6‬כדוגמא נוספת‪ ,‬נבנה חבורה לא אבלית בגודל ‪:21‬‬

‫‪G = ai bj  0 ≤ i < 3, 0 ≤ j < 7‬‬

‫‬ ‫‬ ‫ ‬

‫כאשר מתקיימות הזהויות ‪ a3 = b7 = e‬וכן ‪ .a−1 ba = b2‬משלוש זהויות אלה ניתן לגזור את כל טבלת הכפל של ‪:G‬‬
‫‪m‬‬
‫ראשית‪ ,‬ניתן לראות באינדוקציה פשוטה על ‪ m‬כי ‪ ,a−m bam = b2‬שהרי‬
‫‬ ‫‬ ‫‪m−1‬‬ ‫‪
2m−1‬‬ ‫‪
2m−1‬‬ ‫‪m‬‬
‫‪.a−m bam‬‬ ‫‪= a−1 a−(m−1) bam−1 a = a−1 b2‬‬ ‫‪a = a−1 ba‬‬ ‫‪= b2‬‬ ‫‪= b2‬‬

‫‪6‬למעשה‪ ,‬לכל חבורה כזו יש מבנה של מכפלה חצי ישרה של חבורת ‪q‬־סילו עם חבורת ‪p‬־סילו )ראו תרגיל ‪.(3.19‬‬

‫‪90‬‬
 ‫או אז‬
‫‪
j‬‬ ‫‪m‬‬
‫‪ai bj‬‬ ‫‪am bl = ai+m a−m bj am bl = ai+m a−m bam bl‬‬ ‫‪ai+m bj·2 bl‬‬
‫
‬ ‫
‬ ‫
‬
‫=‬
‫]‪mod 3] [(j·2m +l) mod 7‬‬
‫=‬ ‫)‪a[(i+m‬‬ ‫‪b‬‬

‫כעת צריך לבדוק שבהגדרה זאת מתקיימות אקסיומות החבורה )אסוציאטיביות‪ ,‬קיום יחידה וקיום הפכי(‪ .‬הנקודה‬
‫שבה מנוצלת השקילות )‪ (q ≡ 1 mod p‬היא בכך שכאשר מציבים ‪ m = 3‬לעיל‪ ,‬מקבלים‬
‫‪3‬‬
‫‪a−3 ba3 = b2 = b8‬‬ ‫‪mod 7‬‬
‫‪=b‬‬

‫כנדרש‪ ,‬שכן ‪.a3 = e‬‬

‫תרגיל ‪ 5.9‬הוכיחו כי יש בדיוק ‪ 2‬חבורות מסדר ‪) 6‬עד כדי איזומורפיזם(‪.‬‬

‫‪91‬‬
 ‫סדרות נורמליות וסדרות הרכב‬ ‫‪6‬‬
‫סדרות הרכב‬ ‫‪6.1‬‬
‫את מושג החבורה הפשוטה הגדרנו כבר בסעיף ‪ ,3.4‬ונתקלנו עד כה בשתי משפחות של חבורות כאלה‪ :‬החבורה‬
‫הצקלית ‪ Zp‬לכל ‪ p‬ראשוני‪ ,‬וחבורת התמורות הזוגיות ‪ An‬לכל ‪ .n ≥ 5‬ציינו כבר כי החבורות הפשוטות הן‪ ,‬במובנים‬
‫רבים‪ ,‬אבני הבניין של החבורות‪ .‬ניתן לדמות זאת למספרים הראשוניים כאבני הבניין של המספרים הטבעיים‪ ,‬או‬
‫לאטומים כאבני הבניין של כלל הפרודות )המולקולות(‪ .‬בפרק זה נסביר מעט יותר מה טיבן של החבורות הפשוטות‬
‫כאבני בניין‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬בהינתן חבורה ‪ G‬ותת־חבורה נורמלית ‪ ,N E G‬ניתן לחשוב על ‪ G‬כאילו היא מורכבת מ־ ‪ N‬ומחבורת‬
‫המנה ‪ .G/N‬אם ‪ N‬או ‪ G/N‬אינן פשוטות‪ ,‬ניתן להמשיך ולפרק גם אותן‪ .‬כך אפשר להמשיך עד אשר כל החבורות‬
‫שמתקבלות הן פשוטות‪ .‬תיאור זה של התהליך מעורר מיד שאלות ותהיות‪ :‬למשל‪ ,‬ייתכן שלחבורה נתונה ‪ G‬יש שתי‬
‫תת־חבורות נורמליות שונות‪ ,‬וניתן לפרק את ‪ G‬דרך זו או דרך זו‪ .‬כך‪ ,‬כבר הצעד הראשון של תהליך הפירוק אינו‬
‫יחיד‪ .‬האם התוצר הסופי של תהליך הפירוק תלוי בצעדי הפירוק השונים? האם לכל חבורה ולכל תהליך פירוק מגיעים‬
‫בהכרח בסופו של דבר לגורמים שהם חבורות פשוטות? ואם התהליך אמנם מסתיים‪ ,‬האם נגיע בסופו של דבר לאותן‬
‫חבורות פשוטות‪ ,‬ללא תלות במהלכים שביצענו בדרך? ולבסוף‪ ,‬נניח שאנו יודעים מהן אבני הבניין שמהן בנויה ‪,G‬‬
‫האם ניתן לשחזר את ‪ G‬מתוכן? כלומר‪ ,‬האם הפירוק של ‪ G‬הוא ייחודי לה‪ ,‬או שייתכן שישנן חבורות נוספות עם‬
‫אותו פירוק?‬
‫לפני שנענה על השאלות הללו‪ ,‬נציג מונחים שייסייעו לנו לנסח שאלות )ותשובות( בעניינים אלה באופן מעט יותר‬
‫מדויק‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 6.1‬תהי ‪ G‬חבורה‪.‬‬

‫‪ .1‬סדרה של תת־חבורות‬

‫‪{e} = H0 ≤ H1 ≤ . . . ≤ Hr = G‬‬

‫נקראת סדרה נורמלית ‪ 1‬של ‪ G‬מאורך ‪ r‬אם ‪ Hi−1 E Hi‬לכל ‪.1 ≤ i ≤ r‬‬ ‫סדרה נורמלית‬

‫‪ Hi−1‬לכל ‪.1 ≤ i ≤ r‬‬ ‫‪ .2‬סדרה נורמלית נקראת לא מגמגמת אם ‪Hi‬‬

‫‪ .3‬סדרה נורמלית אחרת‬

‫‪{e} = H00 ≤ H10 ≤ . . . ≤ Hs0 = G‬‬

‫נקראת עידון של הסדרה הראשונה אם קיימים ‪ 0 = j0 < j1 < . . . < jr = s‬כך ש־ ‪ Hj0i = Hi‬לכל ‪.0 ≤ i ≤ r‬‬ ‫עידון של סדרה‬
‫)כלומר‪ ,‬אם הסדרה השניה נוצרה מהראשונה על־ידי דחיפת עוד חבורות ביניים‪(.‬‬ ‫נורמלית‬

‫‪ .4‬סדרה נורמלית נקראת סדרת הרכב של ‪ ,G‬או סדרת ז'ורדן־הולדר )‪ ,(Jordan − Hölder‬אם המנה ‪Hi /Hi−1‬‬ ‫סדרת הרכב‬
‫היא חבורה פשוטה )לא טריביאלית( לכל ‪.1 ≤ i ≤ r‬‬

‫‪ .5‬בהינתן סדרת הרכב‪ ,‬המנות ‪ Hi /Hi−1‬נקראות גורמי ההרכב‪ ,‬או גורמי ז'ורדן־הולדר של הסדרה‪.‬‬ ‫גורמי הרכב‬

‫הערה ‪ 6.2‬ראינו )משפט ההתאמה ־ ‪ (3.19‬שתת־החבורות מהצורה ‪ N E Hi /Hi−1‬הן בהתאמה חח"ע עם תת־‬
‫החבורות מהצורה ‪) Hi−1 E H E Hi‬ההתאמה נתונה על ידי ‪ .(N = H/Hi−1‬לפיכך‪ ,‬ניתן להגדיר סדרת הרכב גם‬
‫כסדרה נורמלית לא מגמגמת שאין לה עידון לא טריביאלי ‪.2‬‬
‫‪1‬יש ספרים שבהם סדרה כזו מכונה תת־נורמלית‪ .‬את המונח "סדרה נורמלית" הם שומרים לסדרה ‪ {e} = H0 ≤ H1 ≤ . . . ≤ Hr = G‬שבה‬
‫‪ Hi E G‬לכל ‪) .i‬איזה תנאי חזק יותר?(‬
‫‪2‬עידון טריביאלי הוא עידון שבו מוסיפים לסדרה הנורמלית הנתונה עוד עותקים של חבורות קיימות‪ .‬למשל‪ ,‬במקום ‪ ,H2 ≤ H3‬כותבים‬
‫‪.H2 ≤ H3 ≤ H3‬‬

‫‪92‬‬
 ‫לדוגמא‪ ,‬הסדרה‬
‫‪Z2‬‬ ‫‪Z2‬‬ ‫‪Z3‬‬ ‫‪Z2‬‬
‫‪{e} E h(1 2) (3 4)i E V E A4 E S4‬‬ ‫)‪(4‬‬

‫היא סדרת הרכב )כזכור‪ ,‬החבורה ‪ V‬היא חבורת קליין‪ .(V = {e, (1 2) (3 4) , (1 3) (2 4) , (1 4) (2 3)} :‬מעל הסימן‬
‫‪ E‬ציינו את השם המוכר לטיפוס האיזומורפיזם של חבורת המנה המתאימה‪ ,‬ואכן חבורות המנה כאן פשוטות‪ .‬כדי‬
‫להשתכנע בכך‪ ,‬מספיק להיווכח כי האינדקס של תת־החבורה הקטנה בתת־החבורה הגדולה‪ ,‬כלומר הסדר של חבורת‬
‫המנה‪ ,‬הוא ראשוני )‪ 2‬או ‪ (3‬בכל אחד מהמקרים האלה )וראו מסקנה ‪.(1.50‬‬
‫כעת ניתן לנסח באורח פורמלי יותר את השאלות שהעלינו לעיל‪:‬‬

‫האם לכל סדרה יש סדרת הרכב?‬

‫באשר לשאלה הראשונה‪ ,‬קל לראות שישנן חבורות אינסופיות שלהן אין סדרת הרכב ותהליך הפירוק לעולם אינו‬
‫מסתיים ‪ .3‬הדוגמא הפשוטה ביותר לכך נתונה על־ידי החבורה ‪:Z‬‬

‫דוגמא ‪ 6.3‬לחבורה ‪ Z‬אין סדרת הרכב‪ :‬כל תת־חבורה לא־טריביאלית של ‪ Z‬איזומורפית ל־‪) Z‬מדוע?(‪ ,‬ולכן בכל‬
‫סדרה נורמלית לא מגמגמת‬

‫‪{e} = H0 ≤ H1 ≤ . . . ≤ Hr−1 ≤ Hr = Z‬‬

‫המנה הראשונה ‪ H1 /H0‬איזומורפית ל־‪ Z‬ובפרט אינה פשוטה‪.‬‬

‫לעומת זאת‪,‬‬

‫טענה ‪ 6.4‬לכל חבורה סופית יש סדרת הרכב‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬נוכיח באינדוקציה על הסדר של ‪ .G‬אם }‪ G = {e‬אז הסדרה הטריביאלית }‪ {e‬היא סדרת הרכב‪ .‬בעבור‬
‫‪ G‬סופית לא טריביאלית‪ ,‬בגלל הסופיות יש ב־‪ G‬מספר סופי של תת־חבורות נורמליות‪ .‬בפרט‪ ,‬יש בה תת־חבורה‬
‫נורמלית מקסימלית‪ ,‬כלומר ‪ N E G‬כך שפרט ל־‪ G‬עצמה אין עוד תת־חבורה נורמלית של ‪ G‬המכילה את ‪) .N‬אם‬
‫‪ G‬פשוטה‪ N ,‬היא תת־החבורה הטריביאלית‪ (.‬לפי משפט ההתאמה )משפט ‪ (3.19‬זה שקול לכך ש־ ‪ G/N‬פשוטה‪ .‬לפי‬
‫הנחת האינדוקציה‪ ,‬ל־ ‪ N‬יש סדרת הרכב ‪ ,{e} = H0 ≤ . . . ≤ Hr = N‬ואז‬

‫‪{e} = H0 ≤ . . . ≤ Hr = N ≤ G‬‬

‫סדרת הרכב של ‪.G‬‬

‫אם יש לחבורה סדרת הרכב‪ ,‬האם היא יחידה? והאם‪ ,‬לכל הפחות‪ ,‬גורמי ההרכב יחידים?‬

‫ראינו לעיל )‪ (4‬דוגמא לסדרת הרכב בעבור החבורה ‪ .S4‬החבורה הראשונה בסדרה הייתה ‪ ,h(1 2) (3 4)i‬אולם קל‬
‫לראות שניתן להחליפה‪ ,‬למשל‪ ,‬גם ב־‪ h(1 3) (2 4)i‬ולקבל‬

‫‪Z2‬‬ ‫‪Z2‬‬ ‫‪Z3‬‬ ‫‪Z2‬‬

‫‪. {e} E h(1 3) (2 4)i E V E A4 E S4‬‬

‫נסיק מכך שסדרת הרכב של חבורה לאו דווקא יחידה‪.‬‬

‫‪3‬כדאי לציין שלעתים גם לחבורות אינסופיות יש סדרת הרכב‪ .‬למעשה‪ ,‬יש אפילו חבורות אינסופיות פשוטות‪ .‬בסעיף ‪ 6.2.1‬נזכיר‪ ,‬למשל‪ ,‬את‬
‫החבורות הפשוטות האינסופיות ) ‪) PSLn (F‬בעבור שדה ‪ F‬אינסופי( וכן חבורה שנסמנה ∞‪) A‬האחרונה בתרגיל ‪.(6.4‬‬

‫‪93‬‬
 ‫הנה דוגמא נוספת לשתי סדרות הרכב שונות של אותה חבורה‪:Z12 ,‬‬

‫‪Z3‬‬ ‫‪Z2‬‬ ‫‪Z2‬‬

‫‪{e} E h4i E h2i E Z12‬‬
‫‪Z2‬‬ ‫‪Z3‬‬ ‫‪Z2‬‬
‫‪{e} E h6i E h2i E Z12‬‬

‫והפעם אנו רואים שלא זו בלבד ששתי הסדרות שונות זו מזו‪ ,‬אלא שעל אף שגורמי ההרכב זהים בשתי הסדרות‪ ,‬הסדר‬
‫שלהם שונה‪.‬‬
‫האמנם בכל שתי סדרות הרכב של אותה חבורה נראה בדיוק אותם גורמי הרכב? מסתבר שכן‪ ,‬אך ההוכחה‬
‫של עובדה זו כלל אינה טריביאלית‪ .‬זהו עקר תוכנו של משפט ז'ורדן הולדר שנראה מיד )משפט ‪ .(6.8‬כלומר‪,‬‬
‫המולטי־קבוצה ‪ 4‬של גורמי ההרכב של חבורה ‪ G‬היא יחידה‪) .‬נדגיש שהטענה רלבנטית רק לחבורות שלהן סדרות‬
‫הרכב‪ .‬למשל‪ ,‬היא רלבנטית לכל החבורות הסופיות‪ ,‬אך אינה רלבנטית לחבורה ‪(.Z‬‬

‫האם גורמי ההרכב של חבורה ‪ G‬ייחודיים ל־‪ ?G‬כלומר‪ ,‬האם ניתן לשחזר את ‪ G‬מתוך המולטי־קבוצה של גורמי ההרכב‬
‫שלה?‬

‫נתבונן‪ ,‬למשל‪ ,‬בחבורות ‪ Z6‬ו־ ‪ .S3‬בשתיהן יש תת־חבורה נורמלית שאיזומורפית ל־ ‪:Z3‬‬

‫∼ ‪, Z3‬‬
‫‪= A3 E S3‬‬ ‫∼ ‪Z3‬‬
‫‪= {0, 2, 4} E Z6‬‬

‫ובשני המקרים המנה היא בת שני איברים ולכן בהכרח איזומורפית ל־ ‪:Z2‬‬

‫∼ ‪.Z2‬‬
‫‪= S3 /A3‬‬ ‫∼ ‪Z2‬‬
‫}‪= Z6 / {0, 2, 4‬‬

‫כלומר‪ ,‬לשתי החבורות ‪ Z6‬ו־ ‪ S3‬יש אותם גורמי הרכב או "אבני בניין"‪ .‬מצד שני‪ ,‬ברור כי ‪) S3  Z6‬למשל כי האחת‬
‫אבלית והאחרת לא(‪ .‬נסיק‪ ,‬אם כן‪ ,‬כי ייתכן שלשתי חבורות שונות‪ ,‬לא איזומורפיות‪ ,‬תהיה אותה מולטי־קבוצה של‬
‫גורמי הרכב‪.‬‬
‫מבחינה זו‪ ,‬ההקבלה בין מספרים ראשוניים לחבורות פשוטות מעט מטעה‪ :‬אמנם כל חבורה סופית‪ ,‬כמו כל מספר‬
‫טבעי‪ ,‬ניתן לפרק לגורמים "אי־פריקים"‪ ,‬והגורמים הללו נקבעים ביחידות‪ .‬ואולם‪ ,‬בניגוד למצב במספרים הטבעיים‪,‬‬
‫בעולם החבורות לא ניתן לשחזר את החבורה מתוך הגורמים "האי־פריקים" שלה‪ .‬ההקבלה לפרודות ולאטומים מוצלחת‬
‫יותר‪ .‬ידוע שלפרודות שונות עשוי להיות אותו מבנה אטומי‪ ,‬גם אם סידור האטומים בתוכן שונה‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 6.1‬תהי ‪ G‬חבורה סופית עם סדרה נורמלית ‪ .{e} = H0 ≤ H1 ≤ . . . ≤ Hr = G‬הוכיחו כי‬

‫‪r‬‬
‫‪Y‬‬
‫= |‪. |G‬‬ ‫| ‪|Hi /Hi−1‬‬
‫‪i=1‬‬

‫תרגיל ‪ 6.2‬מצאו את זוג החבורות הלא־איזומורפיות הקטנות ביותר שלהן אותם גורמי הרכב )כולל ריבוי(‪.‬‬

‫משפט ז'ורדן־הולדר‬ ‫‪6.2‬‬

‫זה עתה ראינו שתי דוגמאות לחבורה ) ‪ Z12‬או ‪ (S4‬שבעבורה גורמי ההרכב של סדרות הרכב שונות היו זהים‪ .‬כאמור‪,‬‬
‫המתמטיקאים ז'ורדן )‪ (Jordan‬והולדר )‪ (Hölder‬הוכיחו כי תופעה זו היא כללית‪ ,‬כפי שנראה מיד )משפט ‪ .(6.8‬הלמה‬
‫הבאה‪ ,‬המיוחסת לזסנהאוס )‪ ,(Zassenhaus‬היא נדבך מכריע בהוכחת משפט זה‪.‬‬
‫‪4‬מולטי־קבוצה )‪ (multiset‬היא קבוצה שבה כל איבר יכול להופיע עם ריבוי מסוים‪ .‬למשל‪ {1, 1, 2, 4, 4, 4} ,‬היא מולטי קבוצה‪ ,‬בעוד שהקבוצה‬
‫המתאימה לה היא פשוט }‪.{1, 2, 4‬‬

‫‪94‬‬
 ‫ו־‪ A E A‬תת־חבורות של ‪ .G‬אזי‪:‬‬
‫‪e BEB‬‬
‫למה ‪) 6.5‬הלמה של זסנהאוס‪ ,‬או למת הפרפר( תהי ‪ G‬חבורה‪ ,‬ותהיינה ‪e‬‬
‫‬ ‫‬ ‫‬ ‫‬
‫‪A A‬‬ ‫‪e∩B E A A‬‬ ‫‪e∩B‬‬ ‫‪e .1‬‬
‫‬ ‫‬ ‫‬ ‫‬
‫‪B A∩B‬‬ ‫‪e EB A‬‬ ‫‪e∩B‬‬ ‫‪e‬‬
‫‬ ‫‬ ‫‬ ‫‬ ‫‬ ‫‬ ‫‬ ‫‬
‫‪A A‬‬‫‪e∩B‬‬
‫‪e /A A‬‬‫∼ ‪e∩B‬‬‫‪=B A‬‬‫‪e∩B‬‬
‫‪e /B A ∩ B‬‬
‫‪e .2‬‬

‫שימו לב שסעיף )‪ (1‬גורס במובלע כי תת־הקבוצות של ‪ G‬המופיעות בו הן אמנם תת־חבורות‪ .‬השם "למת הפרפר"‬
‫קשור לסרטוט הבא‪ ,‬שמתאר את הקשרים בין תת־החבורות המתוארות בלמה ובהוכחתה )כמקובל בסרטוט שריגים‬
‫של תת־חבורות‪ ,‬מקום נמוך יותר בסרטוט מציין תת־חבורה קטנה יותר‪ ,‬והקטעים הישרים מציינים יחס של הכלה בין‬
‫תת־חבורות(‪.‬‬

‫‪A‬‬ ‫) ̃‪( Ã ∩ B‬‬ ‫‪B‬‬ ‫) ̃‪( Ã ∩ B‬‬

‫̃‪Ã ∩ B‬‬

‫‪A‬‬ ‫) ‪( Ã ∩ B‬‬ ‫‪B‬‬ ‫) ̃‪( A ∩ B‬‬

‫) ‪( A ∩ B̃ ) ( Ã ∩ B‬‬

‫הוכחה‪ (1) :‬נזכיר שאם )‪) K ≤ NG (H‬במקרה זה נאמר ש־‪ K‬מנרמלת‪ ,‬או משמרת‪ ,‬את ‪ (H‬אזי ‪ H ·K‬תת־חבורה‬
‫של ‪) G‬ראו תרגיל ‪ .(2.18‬כעת‬

‫‪A‬‬‫‪e∩B ≤ A‬‬ ‫‪e∩B‬‬‫‪e≤A‬‬ ‫‪e‬‬

‫‬ ‫‬ ‫‬ ‫‬
‫‪ A A‬תת־חבורות של ‪.G‬‬‫‪ A A‬ו־ ‪e ∩ B‬‬‫‪e∩B‬‬
‫ו־‪ A‬מנרמלת את ‪ ,A‬ולכן ‪e‬‬
‫‪e‬‬
‫כמו כן‪ ,‬אם‬

‫‪a‬‬ ‫‪∈ A‬‬

‫‪h ∈ Ã ∩ B‬‬
‫‪,g1‬‬ ‫ו־ ̃‪∈ Ã ∩ B‬‬

‫‪ ,g1 ∈ A‬ו־‪ g1 hg −1 ∈ B‬כי ‪e h ∈ B‬‬

‫ו־‪ .g1 ∈ B‬לפיכך‬ ‫אז ‪ g1 ag −1 ∈ A‬כי ‪e‬‬
‫‪1‬‬ ‫‪1‬‬
‫‬ ‫‬
‫‪.g1 (ah) g1−1 = g1 ag1−1 · g1 hg1−1 ∈ A A‬‬‫‪e∩B‬‬
‫} ‪| {z } | {z‬‬
‫‪∈A‬‬ ‫‪∈A∩B‬‬
‫‪e‬‬

‫‪95‬‬
 ‫מאידך ברור שאם ‪ g2 ∈ A‬אז‬
‫‬ ‫‬
‫‪g2 (ah) g2−1 ∈ A A‬‬‫‪e∩B‬‬

‫‬ ‫‬ ‫‬ ‫‬

‫‪ A A‬והעובדה ש־ ‪ .g2 , ah ∈ A Ã ∩ B‬לפיכך‪ ,‬כל איבר ∈ ‪g = g2 g1‬‬‫בגלל הסגירות של תת־החבורה ‪e ∩ B‬‬
‫‬ ‫‬
‫‪ A A‬מקיים‬ ‫‪e∩B‬‬‫‪e‬‬

‫‬ ‫‬
‫‪g (ah) g −1 ∈ A A‬‬‫‪e∩B‬‬

‫והוכחנו את הדרוש‪ .‬החלק השני של )‪ (1‬הוא למעשה אותה טענה בשינוי שמות‪.‬‬
‫‬ ‫‬
‫‪ .N = A A‬נראה כי‬‫‪ H = A‬ו־ ‪e ∩ B‬‬‫‪e∩B‬‬ ‫)‪ (2‬נסמן ‪e‬‬

‫‬ ‫‬ ‫‬

‫‪.H ∩ N = A ∩ B‬‬
‫‪e A‬‬ ‫‪e∩B‬‬

‫‪ ,c ∈ A‬אז‬
‫‪ h ∈ A‬וכן ‪ h = ac‬כאשר ‪ a ∈ A‬ו־‪e ∩ B‬‬
‫‪e∩B‬‬
‫ואמנם‪ ,‬ההכלה ⊇ ברורה‪ .‬מאידך‪ ,‬אם ‪ ,h ∈ H ∩ N‬כלומר ‪e‬‬

‫‪.a = hc−1 ∈ A‬‬

‫‪e∩B‬‬
‫‪e =⇒ a ∈ A ∩ B‬‬
‫‪e‬‬
‫‬ ‫‬
‫‪) A A‬ואז ‪H‬‬‫‪e∩B‬‬
‫נשתמש כעת במשפט ההומומורפיזם השני )משפט ‪ (3.23‬כאשר אנו פועלים בתוך החבורה ‪e‬‬
‫תת־חבורה ו־ ‪ N‬תת־חבורה נורמלית(‪ .‬לפי המשפט נקבל‬
‫‬ ‫‬ ‫‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫‬ ‫‬
‫‪.A A‬‬‫‪e∩B‬‬
‫‪e /A A‬‬‫∼ ‪e∩B‬‬
‫‪= A‬‬‫‪e∩B‬‬ ‫‪e / A∩B‬‬ ‫‪e A‬‬ ‫‪e∩B‬‬
‫| } ‪| {z } | {z } | {z‬‬ ‫‪{z‬‬ ‫}‬
‫‪NH‬‬ ‫‪N‬‬ ‫‪H‬‬ ‫‪H∩N‬‬
‫‬ ‫‬ ‫‬ ‫‬
‫‪e∩B‬‬
‫‪.B A‬‬ ‫‪e /B A ∩ B‬‬
‫הביטוי באגף ימין סימטרי ב־‪ A, B‬ולכן איזומורפי גם ל־ ‪e‬‬

‫הגדרה ‪ 6.6‬שתי סדרות נורמליות של ‪G‬‬

‫‪{e} = H0 ≤ H1 ≤ . . . ≤ Hr = G‬‬
‫‪{e} = H00 ≤ H10 ≤ . . . ≤ Hs0 = G‬‬

‫נקראות שקולות אם הן שוות אורך )‪ (r = s‬ויש תמורה ‪ σ ∈ Sr‬כך שלכל ‪,i‬‬ ‫נורמליות‬ ‫סדרות‬
‫שקולות‬
‫∼ ‪.Hi /Hi−1‬‬ ‫‪0‬‬
‫)‪= Hσ(i‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪/Hσ(i)−1‬‬

‫לדוגמא‪ ,‬שתי הסדרות הנורמליות הבאות של ‪ Z‬הן שקולות‪:‬‬

‫‪Z‬‬ ‫‪Z5‬‬ ‫‪Z3‬‬
‫‪{e} E 15Z E 3Z E Z‬‬
‫‪Z‬‬ ‫‪Z3‬‬ ‫‪Z5‬‬
‫‪{e} E 15Z E 5Z E Z‬‬

‫‪96‬‬
 ‫משפט ‪ 6.7‬־ משפט העידון של שרייר )‪ :(Schreier‬תהי ‪ G‬חבורה‪ ,‬ותהיינה‬

‫‪{e} = H0 ≤ H1 ≤ . . . ≤ Hr = G‬‬
‫‪{e} = K0 ≤ K1 ≤ . . . ≤ Ks = G‬‬

‫שתי סדרות נורמליות של ‪ .G‬אזי יש לסדרות עידונים שקולים‪.‬‬

‫נזכיר כי סדרה נורמלית עשויה להיות "מגמגמת" )הגדרה ‪ 6.1‬סעיף ‪ ,(2‬כלומר להכיל שני איברים עוקבים זהים‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬נגדיר בעבור ‪ 1 ≤ i ≤ r‬ו־‪0 ≤ j ≤ s‬‬

‫) ‪Li,j = Hi−1 (Hi ∩ Kj‬‬

‫ונשים לב שמתקיים‬

‫‪Li,0‬‬ ‫‪= Hi−1 (Hi ∩ K0 ) = Hi−1 (Hi ∩ {e}) = Hi−1 · {e} = Hi−1‬‬
‫‪Li,s‬‬ ‫‪= Hi−1 (Hi ∩ Ks ) = Hi−1 (Hi ∩ G) = Hi−1 Hi = Hi‬‬
‫‪Hi−1‬‬ ‫‪= Li,0 ≤ Li,1 ≤ . . . ≤ Li,s = Hi‬‬

‫ויתר על־כן‪ Li,j−1 E Li,j ,‬לפי הסעיף הראשון של הלמה של זסנהאוס )המופעלת על זוגות החבורות ‪Hi−1 E Hi‬‬
‫ו־ ‪.(Kj−1 E Kj‬‬
‫לפיכך נקבל את העידון הבא של הסדרה הראשונה‪:‬‬

‫≤ ‪{e} = H0 = L1,0 ≤L1,1 ≤ L1,2‬‬ ‫‪...‬‬ ‫‪≤ L1,s = H1‬‬

‫≤ ‪= H1 = L2,0 ≤L2,1‬‬ ‫‪...‬‬ ‫‪≤ L2,s = H2‬‬
‫‪..‬‬
‫‪.‬‬
‫≤ ‪= Hr−1 = Lr,0 ≤Lr,1‬‬ ‫‪...‬‬ ‫‪≤ Lr,s = Hr = G‬‬

‫באופן דומה נגדיר‬

‫) ‪Mj,i = Kj−1 (Kj ∩ Hi‬‬

‫ושוב מתקיים‬

‫‪Mj,0‬‬ ‫=‬ ‫‪Kj−1‬‬

‫‪Mj,r‬‬ ‫=‬ ‫‪Kj‬‬
‫‪Kj−1‬‬ ‫=‬ ‫‪Mj,0 E Mj,1 E . . . E Mj,r = Kj‬‬

‫ונקבל את העידון הבא של הסדרה השניה‪:‬‬

‫≤ ‪{e} = K0 = M1,0 ≤M1,1 ≤ M1,2‬‬ ‫‪...‬‬ ‫= ‪≤ M1,r = K1‬‬

‫≤ ‪= K1 = M2,0 ≤M2,1‬‬ ‫‪...‬‬ ‫= ‪≤ M2,r = K2‬‬
‫‪..‬‬
‫‪.‬‬
‫≤ ‪= Ks−1 = Ms,0 ≤Ms,1‬‬ ‫‪...‬‬ ‫‪≤ Ms,r = Ks = G‬‬

‫‪97‬‬
‫מסתבר כי העידונים הללו של שתי הסדרות הנורמליות הם שקולים‪ .‬אכן‪ ,‬שתי הסדרות מאורך ‪ ,r · s‬ומהלמה של‬
‫זסנהאוז נובע שלכל ‪ 1 ≤ i ≤ r‬ו־‪ 1 ≤ j ≤ s‬מתקיים‬
‫‪Zassenhaus‬‬
‫‪Li,j /Li,j−1‬‬ ‫∼‬
‫=‬ ‫) ‪Hi−1 (Hi ∩ Kj ) /Hi−1 (Hi ∩ Kj−1‬‬ ‫∼‬
‫=‬
‫‪.‬‬ ‫∼ ) ‪Kj−1 (Hi ∩ Kj ) /Kj−1 (Hi−1 ∩ Kj‬‬
‫=‬ ‫‪Mj,i /Mj,i−1‬‬

‫כמסקנה כמעט מיידית ממשפט העידון של שרייר נקבל את המשפט שלפיו לכל שתי סדרות הרכב של חבורה ‪G‬‬
‫יש אותם גורמי הרכב‪:‬‬

‫משפט ‪) 6.8‬משפט ז'ורדן־הולדר( כל שתי סדרות הרכב של חבורה ‪ G‬הן שקולות‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬תהיינה‬

‫‪{e} = H0 ≤ H1 ≤ . . . ≤ Hr = G‬‬
‫‪{e} = K0 ≤ K1 ≤ . . . ≤ Ks = G‬‬

‫שתי סדרות הרכב של ‪ .G‬לפי משפט העידון של שרייר קיימים להן עידונים שקולים‪ .‬לפי ההגדרה‪ ,‬כל המנות ‪Hi /Hi−1‬‬
‫ו־ ‪ Ki /Ki−1‬הן חבורות פשוטות )בפרט‪ ,‬לא טריביאליות(‪ ,‬ואין לסדרות עידון לא טריביאלי‪ .‬לפיכך‪ ,‬סדרת המנות‬
‫שבעידון של הסדרה הראשונה כוללת‪ ,‬בנוסף למנות המקוריות ‪ ,Hi /Hi−1‬רק מנות טריביאליות‪ .‬כך גם בעידון של‬
‫הסדרה השניה המנות הן המנות המקוריות ‪ Ki /Ki−1‬לצד מנות טריביאליות‪ .‬מכיוון שסדרות המנות בשני העידונים‬
‫זהות עד כדי תמורה‪ ,‬בהכרח המנות ‪ Hi /Hi−1‬מתאימות )עד כדי תמורה(‪ ,‬למנות ‪ .Ki /Ki−1‬כלומר‪ ,‬גורמי ההרכב‬
‫של שתי הסדרות זהים‪ ,‬כולל הריבוי של כל גורם‪.‬‬

‫‪ .1‬שימו לב שבפרט קיבלנו כי כל שתי סדרות הרכב של ‪ G‬הן שוות אורך‪.‬‬ ‫הערה ‪6.9‬‬

‫‪ .2‬בסימונים של הוכחת משפט העידון של שרייר‪ ,‬לו התחלנו בשתי סדרות הרכב )ולא בסתם סדרות נורמליות(‪,‬‬
‫אזי בכל שורה מהעידון שקיבלנו בהוכחה‬

‫‪Hi−1 = Li,0 ≤ Li,1 ≤ . . . ≤ Li,s = Hi‬‬

‫בדיוק אחת המנות היא לא טריביאלית )ושווה ל־ ‪ .(Hi /Hi−1‬אם מנה זו היא ‪ ,Li,j /Li,j−1‬אזי בשורה ה־‪ j‬של‬
‫העידון של הסדרה השניה‪ ,‬המנה הלא טריביאלית היא ‪.Mj,i /Mj,i−1‬‬

‫‪ .3‬שימו לב שאם‪ ,‬למשל‪ ,‬כל גורמי ההרכב של חבורה ‪ G‬זהים זה לזה‪ ,‬למשל ‪ k‬עותקים של ‪ ,Z2‬משפט ז'ורדן הולדר‬
‫מבטיח שבכל סדרת הרכב של ‪ G‬יהיו בדיוק ‪ k‬גורמי הרכב שכולם שווים ל־ ‪ .Z2‬ואולם‪ ,‬המשפט מספק גם‬
‫התאמה מסויימת‪ ,‬מיוחדת‪ ,‬בין הגורמים של סדרה אחת לבין הגורמים של האחרת‪) .‬את החשיבות של התאמה‬
‫מסויימת זו ניתן לראות‪ ,‬למשל‪ ,‬בתרגיל ‪ 6.3‬להלן(‪.‬‬

‫הדמיון בין מספרים ראשוניים לחבורות פשוטות איננו מקרי‪ .‬הפירוק היחיד של מספר טבעי למספרים ראשוניים הוא‬
‫מקרה פרטי של משפט ז'ורדן־הולדר‪:‬‬

‫מסקנה ‪) 6.10‬המשפט היסודי של האריתמטיקה( כל מספר טבעי מתקבל כמכפלה של מספרים ראשוניים‪ ,‬ועד כדי‬
‫סדר מכפלה זו היא יחידה‪.‬‬

‫‪98‬‬
‫הוכחה‪ :‬יהי ‪ .n ∈ N‬לפי טענה ‪ ,6.4‬יש לחבורה ‪ Zn‬סדרת הרכב‪ .‬מכיוון ש־ ‪ Zn‬אבלית‪ ,‬כל גורמי ההרכב גם הם‬
‫אבליים‪ ,‬ולפי תרגיל ‪ ,3.15‬כל גורמי ההרכב הם מסדר ראשוני‪ .‬לפי תרגיל ‪ ,6.1‬נקבל ש־‪ n‬הוא אמנם מכפלת ראשוניים‪.‬‬
‫כדי להוכיח את יחידות הפירוק לראשוניים‪ ,‬נניח כי ‪ n = p1 p2 . . . pr‬כאשר ה־ ‪pi‬־ים ראשוניים )לאו דווקא שונים(‪.‬‬
‫מכאן נקבל סדרת הרכב ל־ ‪:Zn‬‬
‫‪Zp1‬‬ ‫‪Zp2‬‬ ‫‪Zp3‬‬ ‫‪Zpr−1‬‬ ‫‪Zpr‬‬
‫‪{e} = hp1 p2 . . . pr i E hp2 p3 . . . pr i E hp3 . . . pr i E . . . E hpr i E h1i = Zn‬‬

‫אבל לפי משפט ז'ורדן־הולדר‪ ,‬נקבל אותם גורמי הרכב‪ ,‬כלומר את אותם ‪pi‬־ים )ועם אותו ריבוי(‪ ,‬בכל פירוק של ‪n‬‬
‫לראשוניים‪.‬‬

‫דגל של ‪ V‬הוא סדרה של תת־מרחבים וקטוריים‬ ‫תרגיל ‪ 6.3‬יהי ‪ V‬מרחב וקטורי מממד ‪ n‬מעל שדה ‪.F‬‬
‫‪ {0} = V0 ≤ V1 ≤ . . . ≤ Vn−1 ≤ Vn = V‬כך ש־‪ .dimVi = i‬בסיס } ‪ B = {w1 , . . . , wn‬של ‪ V‬ייקרא‬
‫מסגרת של הדגל שלעיל אם לכל אחד מה־ ‪Vi‬־ים יש בסיס שהוא תת־קבוצה של ‪) .B‬במילים אחרות‪ ,‬אחרי סידור‬
‫מחדש של ה־ ‪wi‬־ים‪ ,‬הדגל הוא בדיוק‬

‫‪.({0} ≤ Span (w1 ) ≤ Span (w1 , w2 ) ≤ . . . ≤ Span (w1 , . . . , wn−1 ) ≤ Span (w1 , . . . , wn ) = V‬‬

‫יהיו ‪ {0} = V0 ≤ V1 ≤ . . . ≤ Vn−1 ≤ Vn = V‬ו־ ‪ {0} = U0 ≤ U1 ≤ . . . ≤ Un−1 ≤ Un = V‬שני דגלים של ‪.V‬‬

‫הוכיחו כי יש להם מסגרת משותפת‪.‬‬
‫הדרכה‪ :‬בדומה להוכחת משפט העידון של שרייר‪ ,‬הגדירו ) ‪ Li,j = Vi−1 + (Vi ∩ Uj‬וכן ) ‪.Mj,i = Uj−1 + (Uj ∩ Vi‬‬
‫הראו שבסדרה ‪ Li,0 ≤ Li,1 ≤ . . . ≤ Li,n‬יש בדיוק מנה אחת לא טריביאלית‪ ,Li,j /Li,j−1 ,‬שמתאימה‪ ,‬לפי הוכחת‬
‫משפט העידון‪ ,‬למנה ‪ .Mj,i /Mj,i−1‬יתר על כן‪ ,‬לפי הוכחת הלמה של זסנהאוס‪ ,‬האיזומורפיזם בין שתי המנות מתקבל‬
‫דרך‬
‫‪Li,j‬‬ ‫∼ ‪Vi‬‬ ‫‪Vi ∩ Uj‬‬ ‫∼‬ ‫‪Uj‬‬ ‫‪Mj,i‬‬
‫=‬ ‫=‬ ‫=‬ ‫=‬
‫‪Li,j−1‬‬ ‫‪Vi−1‬‬ ‫) ‪(vi−1 ∩ Uj ) + (vi ∩ Uj−1‬‬ ‫‪Uj−1‬‬ ‫‪Mj,i−1‬‬
‫)כאשר האיזומורפיזם נתון דרך השיכונים של ‪ Vi ∩ Uj‬בתוך ‪ Vi‬ובתוך ‪ .(Uj‬מצאו ‪ wi‬מתאים בתוך ‪.Vi ∩ Uj‬‬

‫משפט המיון של החבורות הפשוטות הסופיות‬ ‫‪6.2.1‬‬

‫הקיום והיחידות של הפירוק לגורמי הרכב של חבורות סופיות‪ ,‬עשויים לסמן נתיב ל"היכרות" עם כל החבורות הסופיות‪.‬‬
‫לשם כך‪ ,‬יש צורך בהבנה טובה של שתי הנקודות הבאות‪:‬‬

‫• מהן כל אבני הבניין‪ ,‬כלומר גורמי ההרכב‪ ,‬האפשריים? במילים אחרות‪ ,‬מהן כל החבורות הפשוטות הסופיות?‬

‫• מהן כל הדרכים "לחבר" את חומרי הבניין הללו? כלומר‪ ,‬בהינתן חבורות סופיות ‪ H‬ו־ ‪ ,N‬מהן כל החבורות ‪G‬‬
‫בעיה זו נקראת בעיית ההרחבה‬ ‫= ‪?G/N‬‬ ‫שמכילות את ‪ N‬כתת־חבורה נורמלית ומקיימות ‪∼ H‬‬ ‫בעיית ההרחבה‬
‫)‪.(the extension problem‬‬

‫אחד ההישגים הגדולים של המתמטיקה במחצית השניה של המאה ה־‪ 20‬הוא משפט המיון של החבורות הפשוטות‬
‫הסופיות )הזכרנו כבר משפט זה בסעיף ‪ .(3.4‬בכמה עשרות אלפי דפים של מאמרי מחקר שהתפרסמו במהלך כמה‬
‫עשורים‪ ,‬הצליחו כמאה חוקרים למיין את כל החבורות הפשוטות הסופיות‪ .‬הפער האחרון בהוכחה נסגר רשמית רק‬
‫בשנת ‪ ,2004‬וכיום ישנו ניסיון לכתוב הוכחה מלאה של המשפט בסדרה בת ‪ 12‬ספרים ‪.5‬‬
‫לפי המיון‪ ,‬כל חבורה סופית פשוטה שייכת לאחת המחלקות הבאות‪:‬‬
‫‪5‬הכותבים הם ‪ .Gorenstein, Lyons & Solomon‬נכון לעת כתיבת שורות אלו )שנת ‪ (2014‬התפרסמו ששה כרכים של הסדרה‪ ,‬האחרון שבהם‬
‫בשנת ‪.2004‬‬

‫‪99‬‬
 ‫• חבורות צקליות מסדר ראשוני ) ‪(Zp‬‬

‫• חבורות התמורות הזוגיות ‪ An‬בעבור ‪n ≥ 5‬‬

‫• חבורות פשוטות "לינאריות מטיפוס לי" )‪ :(Lie‬אלו כוללות ‪ 16‬משפחות אינסופיות של חבורות פשוטות סופיות‬

‫• ‪ 26‬חבורות פשוטות ספורדיות )כלומר‪ ,‬שאינן שייכות לאף משפחה אינסופית(‬

‫החבורות מטיפוס לי כוללות‪ ,‬בין היתר‪ ,‬ואריאציות על כמה מהחבורות הקלאסיות שנתקלנו בהן בסעיף ‪ .1.1.3‬למשל‪,‬‬
‫החבורה הלינארית המיוחדת הפרוייקטיבית ) ‪ P SLn (F‬שמוגדרת על ידי‬

‫)) ‪P SLn (F ) = SLn (F ) /Z (SLn (F‬‬

‫היא פשוטה בעבור כל שדה סופי ‪ F‬וכל ‪ ,n ≥ 2‬פרט למקרים ) ‪ P SL2 (F2‬ו־) ‪) P SL2 (F3‬כאשר ‪ F2‬ו־ ‪ F3‬הם השדות‬
‫בני שניים ושלושה איברים(‪.‬‬
‫‪6‬‬
‫למעשה‪ ,‬החבורה ) ‪ P SLn (F‬פשוטה גם כאשר ‪ F‬שדה אינסופי‪ ,‬וההוכחה לכך אינה קשה במיוחד ‪ .‬חבורות‬
‫פשוטות אינסופיות יש למכביר ולא נראה כי יש סיכוי למיין את כולן‪ .‬התרגיל הבא מספק דוגמא נוספת לחבורה‬
‫פשוטה אינסופית‪:‬‬

‫התמורות על ‪ .(N‬נגדיר‬
‫‬ ‫תרגיל ‪ 6.4‬לכל ‪ ,n‬אפשר לזהות את ‪) Sn‬ולכן גם את ‪ (An‬כתת־חבורה של ‪) S N‬חבורת‬
‫∞‪S‬‬
‫ ‪ σ‬זוגית‪.‬‬ ‫‪ ,A∞ = n=1 An‬כלומר‪ σ ∈ S N ,‬היא ב־ ∞‪ A‬אם קיים ‪ N‬כך ש־‪ σ (i) = i‬לכל ‪ ,N < i‬ו־‬
‫‬
‫} ‪{1...N‬‬
‫הראו ש־ ∞‪ A‬היא פשוטה‪.‬‬

‫באשר לבעיה השניה שהצגנו לעיל‪ ,‬בעיית ההרחבה‪ ,‬אנחנו מכירים כבר שני סוגי "פתרונות" לבעיה‪ .‬ראשית‪ ,‬לכל‬
‫שתי חבורות ‪ H‬ו־ ‪ ,N‬המכפלה הישרה ‪ H × N‬מקיימת את הדרוש‪ :‬יש לה תת־חבורה נורמלית שאיזומורפית ל־ ‪N‬‬
‫)תת־החבורה ‪ ,({e} × N‬והמנה איזומורפית ל־‪ .H‬יתר על כן‪ ,‬בתרגיל ‪ 3.18‬הכרנו את המושג "מכפלה חצי ישרה"‪.‬‬
‫בהינתן הומומורפיזם כלשהו ‪ ,ϑ : H → Aut N‬ניתן לבנות לבנות את המכפלה החצי ישרה ‪ N oϑ H‬שגם היא מקיימת‬
‫את תנאי בעיית ההרחבה‪) .‬כאמור באותו תרגיל‪ ,‬אם ‪ ϑ‬ההומומורפיזם הטריביאלי המכפלה החצי ישרה אינה אלא‬
‫המכפלה הישרה הרגילה‪ (.‬עם זאת‪ ,‬בעיית ההרחבה רחוקה מפתרון כולל וגמור‪ ,‬ומיון מלא של כל ההרחבות ידוע רק‬
‫תחת הנחות נוספות על החבורות ‪ H‬ו־ ‪ N‬או על טיב ההרחבה‪.‬‬

‫חבורות פתירות‬ ‫‪6.3‬‬

‫הזכרנו כבר בפרק ‪ 4.4‬את מחקרו פורץ הדרך של המתמטיקאי הצרפתי גלואה )‪ ,(Galois‬במחצית הראשונה של‬
‫המאה ה־‪ ,19‬בתחום שלימים ייקרא תורת החבורות‪ .‬המניע העיקרי למחקרו של גלואה היה ניסיונו להראות כי בניגוד‬
‫למצב בפולינומים ממעלה ראשונה ועד מעלה רביעית‪ ,‬אין "נוסחה כללית" שנותנת את השורשים של פולינומים ממעלה‬
‫חמישית ומעלה ‪ .7‬מתוך עולם מושגים זה טבע גלואה את המושג הבא )את הקשר המדויק לפתירות של פולינומים נראה‬
‫בפרק ‪.(19‬‬

‫הגדרה ‪ 6.11‬חבורה ‪ G‬נקראת פתירה )‪ (solvable‬אם יש לה סדרה נורמלית‬ ‫חבורה פתירה‬

‫‪{e} = G0 E G1 E . . . E Gr = G‬‬

‫עם מנות אבליות )כלומר‪ Gi /Gi−1 ,‬אבלית לכל ‪.(i‬‬

‫‪6‬ניתן למצוא הוכחה‪ ,‬למשל‪ ,‬בספרו של ‪.”An Introduction to the Theory of Groups” ,Rotman‬‬
‫‪7‬למען הדיוק ההיסטורי‪ ,‬נציין שכמה שנים לפני גלואה הוכיח המתמטיקאי הנורבגי אבל )‪ (Abel‬את האי־פתירות של פולינומים ממעלה חמישית‬
‫)אך לא ממעלה שישית ומעלה(‪ .‬בתחילת פרק ‪ 19‬נפרט מעט יותר על הפער בין העבודה של אבל לזו של גלואה‪.‬‬

‫‪100‬‬
 ‫דוגמא ‪ 6.12‬חבורה אבלית היא פתירה‪ :‬הסדרה הנורמלית ‪ {e} E G‬מקיימת את תנאי ההגדרה‪.‬‬

‫דוגמא ‪ 6.13‬חבורות ‪ ,pq‬כלומר חבורות מסדר ‪ pq‬כאשר ‪ p < q‬ראשוניים שונים‪ ,‬הן פתירות‪ .‬כדי לראות זאת‪ ,‬נזכיר‬
‫שלפי משפט סילו ה־‪) III‬משפט ‪ ,(5.13‬אם ‪ G‬חבורת ‪ ,pq‬מספר חבורות ‪q‬־סילו שלה‪ ,kq ,‬מקיים ‪ kq | p‬ולכן ‪kq = 1‬‬
‫או ‪ ,kq = p‬אבל ‪ p < q‬ומתקיים )‪ ,kq ≡ 1 (mod q‬ועל כן בהכרח ‪ .kq = 1‬לפיכך‪ ,‬יש ב־‪ G‬חבורת ‪q‬־סילו יחידה‪,Q ,‬‬
‫והיא מקיימת לכן ‪ .Q E G‬אך אז ‪ G‬פתירה לפי הסדרה הנורמלית‬
‫‪Zq‬‬ ‫‪Zp‬‬
‫‪. {e} E Q E G‬‬

‫החבורה הנגזרת‬ ‫‪6.3.1‬‬

‫הגדרה ‪ 6.14‬הקומוטטור )מחליפן( של שני איברים ‪ a, b‬בחבורה ‪ G‬מסומן ]‪ [a, b‬ומוגדר כ־‬ ‫קומוטטור‬
‫]‪[a, b‬‬
‫‪. [a, b] = a−1 b−1 ab‬‬

‫שימו לב כי מתקיימות התכונות הבאות )ודאו שאתם מבינים מדוע(‪:‬‬

‫‪.ab = ba ⇐⇒ [a, b] = e .1‬‬

‫‪ ,([a, b] = |a−1{z‬ובאותו אופן ‪.[b, a] ∈ N‬‬

‫}‪b−1 a} |{z‬‬
‫‪ .2‬אם ‪ b ∈ N E G‬אז לכל ‪) [a, b] ∈ N ,a ∈ G‬כי ‪b‬‬
‫‪∈N‬‬ ‫‪∈N‬‬

‫‪.γ [a, b] γ −1 = γaγ −1 , γbγ −1 .3‬‬

‫‬ ‫‬

‫‪−1‬‬
‫]‪.[a, b‬‬ ‫‪= [b, a] .4‬‬

‫בנוסף‪,‬‬

‫טענה ‪ 6.15‬תהי ‪ G‬חבורה ו־‪ N E G‬תת־חבורה נורמלית‪ .‬אזי המנה ‪ G/N‬אבלית אם ורק אם ‪ N‬מכילה את כל‬
‫הקומוטטורים של ‪.G‬‬

‫הוכחה‪ :‬אם המנה ‪ G/N‬אבלית‪ ,‬אזי לכל ‪ a, b ∈ G‬מתקיים‬

‫ ‬
‫‪, [a, b] = a, b = eG/N‬‬

‫כאשר ‪ g‬מסמן את המחלקה של ‪ g‬ב־ ‪ G/N‬ו־ ‪ eG/N‬הוא איבר היחידה של ‪ .G/N‬כלומר‪ .[a, b] ∈ N ,‬מאידך‪ ,‬אם ‪N‬‬
‫מכילה את כל הקומוטטורים ב־‪ ,G‬אזי לכל ‪ a, b ∈ G‬מתקיים‬
‫ ‬
‫‪a, b = [a, b] = eG/N‬‬

‫ולכן ‪ G/N‬אבלית‪.‬‬

‫טענה זו נותנת מוטיבציה להגדרת החבורה הבאה‪ ,‬שהיא תת־החבורה הקטנה ביותר של ‪ G‬שמכילה את כל‬
‫הקומוטטורים‪.‬‬

‫‪101‬‬
‫הגדרה ‪ 6.16‬תהי ‪ G‬חבורה‪ .‬החבורה הנגזרת של ‪ ,G‬או חבורת הקומוטטור‪ ,‬המסומנת ‪ G0‬או ]‪ ,[G, G‬היא תת־החבורה‬ ‫הנגזרת‬ ‫החבורה‬
‫הנוצרת על־ידי כל הקומוטטורים ב־‪:G‬‬ ‫‪G0‬‬

‫‪.G0 = h{[a, b] | a, b ∈ G}i‬‬

‫נעיר שבאופן כללי‪ ,‬קבוצת הקומוטטורים בפני עצמה אינה מהווה תת־חבורה‪ .‬מכיוון שההפכי של קומוטטור הוא‬
‫בעצמו קומוטטור‪ G0 ,‬היא פשוט קבוצת כל המכפלות של קומוטטורים‪:‬‬

‫}‪G0 = {[a1 , b1 ] . . . [ak , bk ] | k ∈ N, ai , bi ∈ G‬‬

‫)ראו הדיון בפרק ‪.(1.4‬‬

‫‪.G0 E G .1‬‬ ‫טענה ‪6.17‬‬

‫‪ G/G0 .2‬אבלית‪.‬‬

‫‪ .3‬לכל תת־חבורה נורמלית ‪,N E G‬‬

‫‪ G/N‬אבלית‪.‬‬ ‫‪⇐⇒ G0 ≤ N‬‬

‫הוכחה‪ :‬החבורה הנגזרת ‪ G0‬נורמלית שכן‬

‫‪.γ ([a1 , b1 ] . . . [ak , bk ]) γ −1 = γa1 γ −1 , γb1 γ −1 . . . γak γ −1 , γbk γ −1‬‬

‫‬ ‫ ‬ ‫‬

‫סעיפים )‪ (2‬ו־)‪ (3‬נובעים כעת מטענה ‪.6.15‬‬

‫במילים אחרות‪ G/G0 ,‬היא המנה האבלית הגדולה ביותר של ‪ .G‬למעשה‪ ,‬כל מנה אבלית אחרת של ‪ G‬היא בפרט‬
‫מנה של ‪ ,G/G0‬לפי משפט האיזומורפיזם השלישי‪.‬‬

‫הערה ‪ 6.18‬בהחלט ייתכן כי ‪ ,G0 = G‬כלומר ייתכן של־‪ G‬אין אף מנה אבלית לא טריביאלית‪ .‬למשל‪A0n = An ,‬‬
‫בעבור ‪) n ≥ 5‬מדוע?(‪.‬‬

‫‪ .1‬מצאו את החבורה הנגזרת של ‪ ,A4‬של חבורת הקווטרניונים ‪ Q‬ושל ‪.D4‬‬ ‫תרגיל ‪6.5‬‬

‫‪ .2‬מהי החבורה הנגזרת של ‪) ?Sn‬התייחסו לכל הערכים ‪(.n ≥ 2‬‬

‫‪0‬‬
‫תרגיל ‪ 6.6‬הוכיחו כי )‪ .GL2 (C) = SL2 (C‬פעלו לפי השלבים הבאים‪:‬‬
‫‪0‬‬
‫‪ .1‬הוכיחו כי )‪.GL2 (C) ≤ SL2 (C‬‬

‫‪ .2‬הוכיחו כי )‪ SL2 (C‬נוצרת על־ידי קבוצת המטריצות האלכסוניות ביחד עם הקבוצה‬

‫(‬ ‫!‬ ‫( )‬ ‫!‬ ‫)‬
‫ ‪1 α‬‬ ‫ ‪1 0‬‬
‫= ‪.U‬‬ ‫∪ ‪α ∈ C‬‬ ‫‪α ∈ C‬‬
‫‪0 1‬‬ ‫‬ ‫ ‪α 1‬‬

‫הדרכה‪ :‬הראו כי כל מטריצה ב־)‪ SL2 (C‬ניתן "לפשט" על־ידי כפל מימין ומשמאל במטריצות מ־‪ U‬עד אשר‬
‫מקבלים מטריצה אלכסונית‪.‬‬

‫‪102‬‬
 ‫‪0‬‬
‫‪.GL‬‬‫והסיקו שאמנם )‪"2 (C) = SL2!(C‬‬
‫קומוטטור ‪!#‬‬
‫"‬ ‫מ־‪ U‬היא‬
‫‪ !#‬מטריצה !‬ ‫‪ .3‬הוכיחו כי כל מטריצה אלכסונית וכן כל‬
‫‪α‬‬ ‫‪−1‬‬ ‫‪α‬‬ ‫‪1 β‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪,‬‬ ‫ו־‬ ‫‪,‬‬ ‫רמז‪ :‬התבוננו‪ ,‬למשל‪ ,‬בקומוטטורים‬
‫‪α−1‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪α−1‬‬ ‫‪1‬‬
‫‪0‬‬
‫הערה‪ :‬למעשה‪ ,‬ניתן להכליל תרגיל זה ולהוכיח כי )‪ GLn (C) = SLn (C‬לכל ‪.n ≥ 1‬‬

‫הסדרה הנגזרת‬ ‫‪6.3.2‬‬

‫ראינו בהגדרה ‪ 6.16‬כיצד ניתן "לגזור" חבורה ‪ G‬ולקבל את החבורה ‪ .G0‬ניתן להמשיך ולגזור גם את ‪ ,G0‬וכן הלאה‪.‬‬
‫לסדרה המתקבלת יש חשיבות רבה‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 6.19‬תהי ‪ G‬חבורה‪ .‬לכל ‪ n ∈ N‬נגדיר את החבורה הנגזרת ה־‪n‬־ית של ‪ ,G‬שתסומן )‪ ,G(n‬באופן האינדוקטיבי‬ ‫)‪G(n‬‬
‫הבא‪:‬‬

‫)‪G(0‬‬ ‫‪= G‬‬

‫‬ ‫‪0‬‬
‫)‪G(n+1‬‬ ‫=‬ ‫)‪G(n‬‬

‫הסדרה הנגזרת של ‪ G‬היא הסדרה‪:‬‬ ‫הסדרה הנגזרת‬

‫‪. . . . E G(2) E G(1) E G(0) = G‬‬

‫בפרט‪ G(1) ,‬הוא סימון נוסף ל־ ‪) .G0‬העובדה שכתבנו את הסדרה כמתקדמת מימין לשמאל איננה סטנדרטית‪ ,‬אך יש‬
‫לה יתרונות משלה‪(.‬‬

‫טענה ‪ G(n) E G 6.20‬לכל ‪.n‬‬

‫הוכחה‪ :‬נוכיח באינדוקציה על ‪ .n‬הטענה כמובן נכונה בעבור ‪ ,n = 0‬וראינו כי היא נכונה בעבור ‪ .n = 1‬אם‬
‫)‪ ai , bi ∈ G(n‬ו־‪ ,γ ∈ G‬אז‬
‫‪k‬‬
‫!‬ ‫‪k‬‬
‫‪Y‬‬ ‫‪Y‬‬
‫= ‪[ai , bi ] γ −1‬‬ ‫‪γai γ −1 , γbi γ −1‬‬
‫‬ ‫‬
‫‪γ‬‬
‫‪i=1‬‬ ‫‪i=1‬‬

‫ולפי הנחת האינדוקציה )‪ .γai γ −1 , γbi γ −1 ∈ G(n‬לכן‬

‫‪k‬‬
‫!‬
‫‪Y‬‬
‫‪.γ‬‬ ‫)‪[ai , bi ] γ −1 ∈ G(n+1‬‬
‫‪i=1‬‬

‫למעשה‪ ,‬הסדרה הנגזרת מספקת הגדרה שקולה למושג הפתירות‪:‬‬

‫טענה ‪ 6.21‬תהי ‪ G‬חבורה‪ .‬אזי הטענות הבאות שקולות‪:‬‬

‫‪ G .1‬פתירה‪ :‬קיימת סדרה נורמלית ‪ {e} = G0 E G1 E . . . E Gr = G‬עם מנות ‪ Gi /Gi−1‬אבליות‪.‬‬

‫‪ .2‬הסדרה הנגזרת מתאפסת‪ :‬קיים ‪ r‬כך ש־}‪.G(r) = {e‬‬

‫‪ .3‬יש ל־‪ G‬סדרה נורמלית ‪ {e} = G0 E G1 E . . . E Gr = G‬עם מנות אבליות כך ‪ 8‬ש־‪ Gi E G‬לכל ‪.i‬‬
‫‪8‬ראו גם הערה בעמוד ‪.92‬‬

‫‪103‬‬
‫הוכחה‪ :‬הגרירה )‪ (3) ⇐ (2‬נובעת מכך שהסדרה הנגזרת עצמה‪ ,‬אם היא אמנם מתאפסת‪ ,‬מהווה סדרה נורמלית כמו‬
‫בסעיף )‪ ,(3‬לפי טענה ‪ .6.20‬הגרירה )‪ (1) ⇐ (3‬ברורה‪ .‬נותר להראות כי )‪ .(2) ⇐ (1‬נניח אם כן ש־‪ G‬פתירה וש־‬

‫‪{e} = G0 E G1 E . . . E Gr = G‬‬

‫סדרה נורמלית עם מנות אבליות‪ .‬נוכיח באינדוקציה כי ‪ G(i) ≤ Gr−i‬לכל ‪ ,0 ≤ i ≤ r‬ולכן בפרט }‪.G(r) ≤ G0 = {e‬‬
‫ההכלה הזו ברורה בעבור ‪ .i = 0‬בעבור ‪ 1 ≤ i‬נקבל‪:‬‬
‫‬ ‫‪0‬‬
‫)‪, G(i) = G(i−1‬‬ ‫‪≤ G0r−(i−1) = G0r−i+1 ≤ Gr−i‬‬

‫כאשר האי־שוויון הראשון נובע מהנחת האינדוקציה‪ ,‬ואילו האי־שוויון השני נובע מכך ש־ ‪ Gr−i+1 /Gr−i‬אבלית‪ ,‬וראינו‬
‫שכל תת־חבורה נורמלית )כאן‪ ,‬של ‪ (Gr−i+1‬עם מנה אבלית מכילה את החבורה הנגזרת‪.‬‬

‫בעבור חבורות סופיות נוכל להוסיף את השקילות הבאה‪:‬‬

‫טענה ‪ 6.22‬חבורה סופית ‪ G‬היא פתירה אם ורק אם גורמי ההרכב שלה הם חבורות צקליות מסדר ראשוני‪.‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו את טענה ‪.6.22‬‬ ‫תרגיל ‪6.7‬‬

‫‪ .2‬הוכיחו גם את הקריטריון הבא לפתירות של חבורות סופיות‪ :‬חבורה סופית ‪ G‬היא פתירה אם ורק אם יש לה‬
‫סדרה נורמלית עם מנות צקליות‪.‬‬

‫קריטריון נוסף לפתירות‬ ‫‪6.3.3‬‬

‫בסעיף זה נלמד עובדה שימושית ביותר‪ :‬כדי להוכיח שחבורה ‪ G‬היא פתירה‪ ,‬די למצוא בה תת־חבורה נורמלית פתירה‬
‫כך שגם המנה המתאימה פתירה‪.‬‬

‫משפט ‪ 6.23‬תהי ‪ G‬חבורה‪.‬‬

‫‪ .1‬אם ‪ G‬פתירה אז כל תת־חבורה שלה פתירה‪.‬‬

‫‪ .2‬אם ‪ G‬פתירה אז כל חבורת־מנה שלה פתירה‪.‬‬

‫‪ .3‬אם ‪ N E G‬תת־חבורה נורמלית‪ ,‬וגם ‪ N‬וגם ‪ G/N‬פתירות‪ ,‬אזי ‪ G‬פתירה‪.‬‬

‫הוכחה‪:‬‬

‫‪ .1‬נניח כי ‪ G‬פתירה‪ ,‬כלומר יש לה סדרה נורמלית ‪ {e} = G0 E G1 E . . . E Gr = G‬עם מנות אבליות‪ ,‬וכי‬
‫‪ H ≤ G‬תת־חבורה‪ .‬נראה כי הסדרה‬

‫‪{e} = H ∩ G0 ≤ H ∩ G1 ≤ . . . ≤ H ∩ Gr = H‬‬ ‫)‪(5‬‬

‫היא סדרה נורמלית של ‪ H‬ועם מנות אבליות‪ :‬נסמן ‪ K = H ∩ Gi‬ונשים לב כי ‪ K ≤ Gi‬תת־חבורה וכי‬
‫‪ Gi−1 E Gi‬תת־חבורה נורמלית‪ .‬לפי משפט האיזומורפיזם השני )משפט ‪ ,(3.23‬מתקיים‬

‫∼ ) ‪.K/ (K ∩ Gi−1‬‬
‫‪= KGi−1 /Gi−1‬‬

‫החבורה באגף ימין היא תת־חבורה של החבורה האבלית ‪ Gi /Gi−1‬ועל כן אבלית בעצמה‪ .‬החבורה באגף‬
‫שמאל אינה אלא ‪ .H ∩ Gi /H ∩ Gi−1‬מכאן נובע ש־ ‪ H ∩ Gi−1 E H ∩ Gi‬ושהמנה אבלית‪ .‬לפיכך‪ ,‬הסדרה‬
‫)‪ (5‬אכן נורמלית עם מנות אבליות‪ ,‬והוכחנו את )‪.(1‬‬

‫‪104‬‬
‫‪ .2‬נניח כי ‪ G‬פתירה ו־‪ N E G‬תת־חבורה נורמלית‪ ,‬ונרצה להראות שהמנה ‪ G/N‬פתירה‪ .‬נתבונן בסדרה נורמלית‬
‫של ‪ {e} = G0 E G1 E . . . E Gr = G G‬עם מנות אבליות וכן בסדרה הנורמלית ‪ .{e} E N E G‬לפי‬
‫משפט העידון של שרייר‪ ,‬קיימים להן עידונים שקולים‪ .‬אך בכל עידון של ‪ G0 E G1 E . . . E Gr‬המנות הן‬
‫אבליות‪ :‬הרי אם‬

‫‪. . . E Gi−1 = A0 E A1 E A2 E . . . E At = Gi E . . .‬‬

‫חלק מהעידון‪ ,‬כל אחת מהמנות בו ‪ Aj /Aj−1‬איזומורפית‪ ,‬לפי משפט ההתאמה המורחב )משפט ‪ 3.19‬ומסקנה‬
‫‪ ,(3.21‬למנה של תת־חבורות בתוך החבורה האבלית ‪ .Gi /Gi−1‬כמובן שכל מנה של תת־חבורות בתוך חבורה‬
‫אבלית היא בעצמה אבלית‪.‬‬
‫מכאן שגם לסדרה ‪ {e} E N E G‬יש עידון עם מנות אבליות‪ .‬העידון הזה הוא מהצורה‬

‫‪. {e} = N0 E N1 E . . . E Nk = N = B0 E B1 E . . . E Bs = G‬‬

‫ממשפט ההתאמה )המורחב( נובע כי‬

‫)‪(6‬‬
‫‬ ‫ ‬
‫‪eG/N = B0 /N E B1 /N E . . . E Bs /N = G/N‬‬

‫וכי לכל ‪1 ≤ j ≤ s‬‬

‫∼ ) ‪. (Bj /N ) / (Bj−1 /N‬‬

‫‪= Bj /Bj−1‬‬

‫בפרט‪ ,‬המנות ) ‪ (Bj /N ) / (Bj−1 /N‬אבליות‪ ,‬ועל כן הסדרה )‪ (6‬היא סדרה נורמלית עם מנות אבליות בעבור‬
‫‪.G/N‬‬

‫‪ .3‬נסמן ב־ ‪ π : G → G/N‬את הומומורפיזם ההטלה‪ .‬אם ‪ N‬ו־ ‪ G/N‬פתירות‪ ,‬יש סדרות נורמליות‬

‫‪{e} = G0 E G1 E . . . E Gr = G/N‬‬
‫‪{e} = N0 E N1 E . . . E Ns = N‬‬

‫עם מנות ‪ Gi /Gi−1‬ו־ ‪ Ni /Ni−1‬אבליות‪ .‬נסמן ב־ ‪ Gi‬את תת־החבורה של ‪ G‬המתאימה ל־ ‪ Gi‬לפי משפט‬
‫ההתאמה‪ .‬כלומר‪,‬‬

‫‪.Gi = π −1 Gi‬‬
‫
‬

‫לפי משפט ההתאמה‪ ,‬מתקיים‬

‫‪, N = G0 E G1 E . . . E Gr = G‬‬

‫ולפי המסקנה ממשפט האיזומורפיזם השלישי )מסקנה ‪,(3.21‬‬

‫∼ ‪Gi /Gi−1‬‬
‫‪= Gi /Gi−1‬‬

‫כלומר המנה אבלית‪ .‬לפיכך‪,‬‬

‫‪{e} = N0 E N1 E . . . E Ns = N = G0 E G1 E . . . E Gr = G‬‬

‫היא סדרה נורמלית של ‪ G‬באורך ‪ r + s‬עם מנות אבליות‪.‬‬

‫‪105‬‬
 ‫על הסעיף השלישי של המשפט האחרון אפשר לחשוב באופן הגרפי הבא‪:‬‬

‫‪G‬‬ ‫‪G/ N‬‬

‫‪N‬‬ ‫} ‪{ eG / N‬‬

‫}‪{ e‬‬

‫לפי הנתון‪ N ,‬פתירה‪ ,‬ולכן יש לה סדרה נורמלית עם מנות אבליות‪ .‬את הסדרה הזו סימנו על־ידי הקו השבור‪ ,‬בחלק‬
‫התחתון של שריג תת־החבורות של ‪ ,G‬משמאל‪ .‬כמו כן‪ G/N ,‬פתירה‪ ,‬וסימנו סדרה נורמלית עם מנות אבליות שמראה‬
‫זאת בשריג של ‪ G/N‬מימין‪ .‬לפי משפט ההתאמה‪ ,‬סדרת תת־החבורות במנה‪ ,‬מתאימה לסדרה של תת־חבורות של ‪G‬‬
‫שמכילות את ‪) N‬הקו המרוסק משמאל(‪ .‬יתר על כן‪ ,‬משפט ההתאמה מבטיח שאם הסדרה המקורית הייתה נורמלית‬
‫עם מנות אבליות‪ ,‬כך תהיה גם הסדרה המתאימה לה בתוך ‪ .G‬שילוב של הקו השבור המרוסק משמאל מ־‪ G‬ל־ ‪ N‬עם‬
‫הקו השבור הרציף מ־ ‪ N‬ל־}‪ {e‬מהווה סדרה נורמלית עם מנות אבליות בעבור ‪.G‬‬

‫הנה שימוש חשוב‪ ,‬לדוגמא‪ ,‬של קריטריון הפתירות החדש שהכרנו‪:‬‬

‫טענה ‪ 6.24‬חבורת־‪ p‬היא פתירה ‪.9‬‬

‫הוכחה‪ :‬תהי ‪ G‬חבורת־‪ p‬מסדר ‪ .pn‬נוכיח באינדוקציה על ‪ .n‬בעבור ‪) n = 0‬וגם בעבור ‪ (n = 1‬הטענה ברורה‪ .‬כפי‬
‫שראינו )משפט ‪ ,(5.2‬המרכז של ‪ G‬אינו טריביאלי‪ .‬המרכז הוא חבורה אבלית ובפרט פתירה‪ .‬המנה )‪ G/Z (G‬היא‬
‫חבורת־‪ p‬מסדר ‪ pk‬עם ‪ .0 ≤ k < n‬לפי הנחת האינדוקציה‪ ,‬גם המנה פתירה‪ .‬מכאן‪ ,‬לפי משפט ‪ ,6.23‬החבורה ‪G‬‬
‫פתירה‪.‬‬

‫מן הטענה האחרונה נקבל הוכחה נוספת לתוצאה שכבר הוכחנו בפרק ‪) 5‬משפטון ‪:(5.5‬‬

‫מסקנה ‪ 6.25‬אם ‪ G‬חבורת־‪ p‬אז יש לה תת־חבורה מכל סדר המחלק את |‪.|G‬‬

‫הוכחה‪ :‬נניח כי ‪ .|G| = pn‬ראינו זה עתה כי ‪ G‬פתירה‪ .‬לפי טענה ‪ ,6.22‬בכל סדרת הרכב של ‪ G‬המנות כולן‬
‫איזומורפיות ל־ ‪ ,Zp‬ולפיכך בסדרת ההרכב עצמה יש תת־חבורה בגודל ‪ pk‬לכל ‪.0 ≤ k ≤ n‬‬

‫למעשה‪ ,‬לא רק חבורות־‪ p‬אלא גם חבורות שהפירוק לראשוניים של הסדר שלהן מכיל בדיוק שני ראשוניים שונים הן‬
‫פתירות‪ .‬כלומר‪ ,‬כל חבורה מסדר ‪ pa q b‬עם ‪ p, q‬ראשוניים‪ ,‬היא פתירה‪ .‬עובדה זו התגלתה והוכחה על־ידי ברנסייד‬
‫)‪ (Burnside‬בתחילת המאה ה־‪ 20‬בעזרת כלים מתמטיים החורגים מתחומו של ספר זה ‪ .10‬עם זאת‪ ,‬באפשרותנו להוכיח‬
‫את המקרה הפרטי הבא של המשפט שלו‪:‬‬

‫מסקנה ‪ 6.26‬יהיו ‪ p, q‬ראשוניים ונניח כי ‪ p, p2 , . . . , pa‬אינם שקולים ל־‪ 1‬מודולו ‪ .q‬אזי חבורה ‪ G‬מסדר ‪ pa q b‬היא‬
‫פתירה‪.‬‬
‫‪9‬כאן‪ ,‬חבורות־‪ p‬הן בהכרח סופיות‪ ,‬בהתאם להגדרה ‪.5.1‬‬
‫‪10‬ברנסייד השתמש בתורת ההצגות של חבורות סופיות‪ ,‬שהוא היה מאבותיה‪.‬‬

‫‪106‬‬
 ‫הוכחה‪ :‬תהי ‪ Q ≤ G‬חבורת ‪q‬־סילו‪ .‬לפי משפט סילו‪ ,‬מספר חבורות ‪q‬־סילו ‪ kq‬מקיים ‪ kq | pa‬וכן‬

‫‪kq ≡ 1 mod q‬‬

‫ולכן ‪ kq = 1‬במקרה זה‪ ,‬כלומר ‪ .Q E G‬החבורה ‪ Q‬פתירה כי היא חבורת־‪ ,q‬והמנה ‪ G/Q‬פתירה כי היא חבורת־‪.p‬‬
‫לפיכך גם ‪ G‬פתירה‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 6.8‬הוכיחו שהטענות הבאות שקולות ‪:11‬‬

‫‪ .1‬כל חבורה מסדר אי זוגי היא פתירה‪.‬‬

‫‪ .2‬חבורה פשוטה לא אבלית היא מסדר זוגי‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 6.9‬הוכיחו שהטענות הבאות שקולות בעבור ‪ p‬ו־‪ q‬ראשוניים שונים )הן נכונות‪ ,‬כאמור‪ ,‬לפי משפט של ברנסייד(‪:‬‬
‫‪ .1‬חבורה מסדר ‪ pa q b‬היא פתירה לכל ‪.a, b ∈ N‬‬

‫‪ .2‬אין חבורות פשוטות מסדר ‪ pa q b‬עם ‪.a, b ≥ 1‬‬

‫תרגיל ‪ 6.10‬הוכיחו כי הטענות הבאות לגבי חבורה ‪ G‬הן שקולות‪:‬‬

‫‪ G .1‬פתירה‪.‬‬

‫‪ .2‬ל־‪ G‬יש סדרה נורמלית עם מנות פתירות‪.‬‬

‫‪ .3‬בכל סדרה נורמלית של ‪ G‬המנות הן פתירות‪.‬‬

‫דוגמא‪ :‬כל החבורות מסדר > ‪ 60‬הן פתירות‬ ‫‪6.3.4‬‬

‫אם ‪ G‬חבורה פשוטה לא אבלית אז ‪ G‬אינה פתירה‪ :‬הרי יש לה בדיוק סדרה נורמלית אחת‬

‫‪{e} E G‬‬

‫והמנה היא ‪ G‬עצמה‪ ,‬כלומר אינה אבלית‪ .‬החבורה הפשוטה הלא־אבלית הקטנה ביותר שהכרנו עד כה היא ‪ ,A5‬מסדר‬
‫‪ .60‬בשורות הבאות נוכיח שזו אכן חבורה פשוטה לא־אבלית מסדר מינימלי‪ ,‬ובעצם החבורה הבלתי־פתירה מהסדר‬
‫הקטן ביותר‪ .‬הטיעונים כאן יחשפו גם את עוצמתם של משפטי סילו בכל הקשור למיון של חבורות סופיות‪.‬‬
‫נוכיח אם כן שלכל ‪ ,n < 60‬חבורה מסדר ‪ n‬היא בהכרח פתירה‪ .‬החבורה הטריביאלית פתירה לפי ההגדרה‪.‬‬
‫בעבור ‪ n‬ראשוני‪ ,‬החבורה היא בהכרח צקלית מסדר ראשוני‪ ,‬ובפרט אבלית ופתירה‪ ,‬ובכך סיימנו עם הערכים הבאים‬
‫של ‪:n‬‬

‫‪.2, 3, 5, 7, 11, 13, 17, 19, 23, 29, 31, 37, 41, 43, 47, 53, 59‬‬

‫כפי שראינו )טענה ‪ ,(6.24‬כל חבורת־‪ p‬היא פתירה‪ ,‬ובנוסף ל־‪ n‬ראשוני‪ ,‬מקרה זה חל גם על ערכי ‪ n‬שהם חזקת‬
‫ראשוני‪:‬‬

‫‪.4, 8, 9, 16, 25, 27, 32, 49‬‬

‫כל חבורה מסדר ‪ pa q‬כאשר ‪ pa < q‬פתירה לפי מסקנה ‪ .6.26‬מקרה זה חל על ערכי ‪ n‬הבאים‪:‬‬

‫‪.6, 10, 14, 15, 20, 21, 22, 26, 28, 33, 34, 35, 38, 39, 44, 46, 51, 52, 55, 57, 58‬‬

‫כמה ערכים נוספים של ‪ n‬יתקבלו לפי הטענה הבאה‪:‬‬

‫‪11‬הטענות השקולות הללו הן נכונות‪ .‬ברנסייד שיער זאת כבר בשנת ‪ ,1911‬אבל רק כיובל שנים מאוחר יותר‪ ,‬בשנת ‪ ,1962‬הצליחו ‪Feit‬‬
‫ו־‪ Thomspon‬להוכיח זאת‪ .‬ההוכחה המורכבת מתפרסת על פני כ־‪ 250‬עמודים‪.‬‬

‫‪107‬‬
 ‫טענה ‪ 6.27‬תהי ‪ H ≤ G‬תת־חבורה מאינדקס ‪ .k‬אזי יש ל־‪ G‬תת־חבורה נורמלית ‪ N‬המקיימת ‪ N ≤ H‬ו־‬

‫!‪. [G : N ] | k‬‬

‫פעולה זו מתאימה‬ ‫הוכחה‪ :‬החבורה ‪ G‬פועלת על המחלקות )השמאליות‪ ,‬למשל( ‪ G/H‬על־ידי כפל משמאל‪.‬‬
‫להומומורפיזם‬

‫∼ ‪ρ : G → SG/H‬‬
‫‪= Sk‬‬

‫∈ ‪ ,g‬הרי שהאיבר ‪ g‬מזיז את המחלקה ‪ H‬עצמה למחלקה ‪ gH‬השונה‬ ‫)ראו טענה ‪ .(3.3‬נסמן ‪ .N = ker ρ‬אם ‪/ H‬‬
‫ממנה‪ ,‬ולפיכך ‪ g‬אינו בגרעין‪ .‬לכן ‪ .N ≤ H‬לפי משפט האיזומורפיזם הראשון‪∼ Im ρ ≤ Sk ,‬‬
‫= ‪ ,G/N‬ולפי משפט‬
‫לגרנז' הסדר של תת־חבורה של ‪ Sk‬מחלק את סדר החבורה‪ ,‬כלומר את !‪.k‬‬

‫טענה זו מאפשרת לנו להתמודד עם המקרים שבהם ‪ p 6= 3) n = 3 · pa‬ראשוני(‪ .‬במקרה זה‪ ,‬יש ל־‪ G‬חבורת ‪p‬־סילו‬
‫‪ P‬מאינדקס ‪ .3‬לפי הטענה האחרונה‪ P ,‬מכילה תת־חבורה ‪ N‬שהיא נורמלית ב־‪ G‬ומאינדקס המחלק את ‪.3! = 6‬‬
‫החבורה ‪ N‬עצמה היא חבורת־‪ p‬ולכן פתירה‪ .‬המנה ‪ G/N‬פתירה כי היא מסדר ‪ 3‬או ‪ 6‬וכבר ראינו כי חבורות‬
‫מסדרים אלו הן פתירות‪ .‬כך קיבלנו את ערכי ‪ n‬הבאים‪:‬‬

‫‪.12, 24, 48‬‬

‫גם במקרה ‪ 2 · pa‬ניתן לטפל באופן דומה‪ ,‬אם כי כאן יש טיעון אפילו פשוט יותר‪ :‬חבורת ‪p‬־סילו כאן היא בהכרח‬
‫נורמלית )ראו תרגיל ‪ ,(1.36‬וברור כי היא והמנה בה פתירות‪ .‬בכך סיימנו גם עם‬

‫‪.18, 50, 54‬‬

‫נותרו עוד ששה ערכים שטרם טיפלנו בהם‪ .30, 36, 40, 42, 45, 56 :‬נטפל בהם אחד־אחד‪ .‬נשים לב שמספיק להראות‬
‫שחבורה מסדר כזה אינה פשוטה‪ ,‬כלומר מכילה תת־חבורה נורמלית לא טריביאלית ‪ .N‬במקרה זה‪ ,‬גם ‪ N‬וגם ‪G/N‬‬
‫פתירות לפי מה שהוכחנו עד כה‪ ,‬ואז‪ ,‬לפי משפט ‪ ,6.23‬גם ‪ G‬פתירה‪.‬‬

‫• ‪ :n = 30‬לפי סילו‪ k5 | 6 ,‬ו־)‪ ,k5 ≡ 1 (mod 5‬לכן ‪ k5 = 1‬או ‪ .k5 = 6‬אם ‪ k5 = 1‬סיימנו כי אז חבורת‬
‫‪5‬־סילו היא תת־חבורה נורמלית )הרי כל החבורות הצמודות לה גם הן חבורות ‪5‬־סילו( ‪ .‬נניח אם כך שיש ‪6‬‬
‫חבורות ‪5‬־סילו‪ ,‬אזי כל שתיים נחתכות טריביאלית )שהרי אלו חבורות צקליות מסדר ראשוני ולכן כל איבר לא‬
‫טריביאלי יוצר את החבורה כולה(‪ .‬לכן יש ב־‪ 6 · 4 = 24 G‬איברים מסדר ‪ .5‬כעת נסתכל על חבורות ‪3‬־סילו‪:‬‬
‫‪ k3 | 10‬ו־)‪ ,k3 ≡ 1 (mod 3‬ולכן ‪ k3‬הוא ‪ 1‬או ‪ .10‬אבל אם ‪ ,k3 = 10‬נמצא באותו אופן שיש ‪ 20‬איברים מסדר‬
‫‪ ,3‬וזה כבר לא ייתכן )יש בסך הכל ‪ 30‬איברים ב־‪ ,(G‬ולכן בהכרח ‪ k3 = 1‬וסיימנו‪.‬‬

‫• ‪ :n = 36‬כאן חבורת ‪3‬־סילו היא מאינדקס ‪ ,4‬ולכן מכילה תת־חבורה נורמלית מאינדקס שמחלק את ‪.4! = 24‬‬
‫כלומר‪ ,‬זו תת־חבורה נורמלית לא טריביאלית ולכן ‪ G‬אינה פשוטה‪.‬‬

‫• ‪ :n = 40‬במקרה זה‪ ,‬משפט סילו מבטיח כי ‪.k5 = 1‬‬

‫• ‪ :n = 42‬כאן משפט סילו מבטיח כי ‪.k7 = 1‬‬

‫• ‪ :n = 45‬גם במקרה זה משפט סילו מבטיח כי ‪.k5 = 1‬‬

‫• ‪ :n = 56‬לפי סילו‪ k7 = 1 ,‬או ‪ .k7 = 8‬במקרה הראשון סיימנו‪ .‬אם ‪ k7 = 8‬אז לפי טיעון אנלוגי למקרה‬
‫של ‪ G ,n = 30‬מכילה ‪ 8 · 6 = 48‬איברים מסדר ‪ .7‬כלומר‪ ,‬בכל חבורות ‪2‬־סילו ביחד נמצאים לכל היותר ‪8‬‬
‫האיברים הנותרים‪ ,‬אך ‪ 8‬הוא בדיוק גודלה של כל חבורת ‪2‬־סילו‪ ,‬ולכן היא יחידה ונורמלית‪.‬‬

‫‪108‬‬
 ‫תרגיל ‪ 6.11‬בעבור ‪ 60 < n ≤ 100‬הוכיחו כי כל חבורה ‪ G‬מסדר ‪ n‬היא פתירה‪.‬‬
‫הדרכה‪ :‬בנוסף לשיטות ההוכחה שהדגמנו‪ ,‬ניתן גם לחשוב על פעולת ‪ G‬על קבוצת החבורות ‪p‬־סילו שלה על־ידי‬
‫הצמדה‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 6.12‬הוכיחו שאין חבורות פשוטות מהסדרים ‪.105, 108, 132, 312‬‬

‫תרגיל ‪ 6.13‬בתרגיל זה נוכיח כי יש רק חבורה פשוטה אחת מסדר ‪) 60‬עד כדי איזומורפיזם(‪ .A5 :‬בכך נשלים את‬
‫הוכחת הטענה ש־ ‪ A5‬היא אכן החבורה הבלתי־פתירה הקטנה ביותר‪.‬‬
‫תהי‪ ,‬אם כן‪ G ,‬חבורה פשוטה מסדר ‪ .60‬נניח בשלילה כי ‪ G‬אינה איזומורפית ל־ ‪.A5‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי אין ל־‪ G‬תת־חבורה ממש מאינדקס ≥ ‪.4‬‬

‫∼ ‪ ,G‬בסתירה‪.‬‬
‫‪ .2‬הניחו כי יש ל־‪ G‬תת־חבורה מאינדקס ‪ .5‬הראו כי אז ‪ G‬היא תת־חבורה של ‪ ,S5‬והסיקו כי ‪= A5‬‬

‫‪ .3‬הוכיחו כי ‪ ,k5‬מספר חבורות ‪5‬־סילו של ‪ ,G‬הוא ‪.6‬‬

‫‪ .4‬הוכיחו כי ‪.k2 = 15‬‬

‫‪ .5‬תהיינה ‪ P‬ו־‪ Q‬שתי חבורות ‪2‬־סילו שונות של ‪ .G‬הראו כי ‪.hP, Qi = G‬‬

‫)רמז‪ :‬מה עשוי להיות הגודל של ‪(?hP, Qi‬‬

‫‪ .6‬הסיקו כי }‪) .P ∩ Q = {e‬רמז‪ :‬הראו כי ‪.(P ∩ Q E hP, Qi = G‬‬

‫‪ .7‬כעת קבלו סתירה משיקולים של ספירת איברים‪.‬‬

‫חבורות נילפוטנטיות וסדרות מרכזיות‬ ‫‪6.4‬‬

‫בסעיף החותם פרק זה‪ ,‬נציג מושג חשוב נוסף‪ :‬חבורה נילפוטנטית‪ .‬גם מושג זה קשור בסדרות נורמליות‪ ,‬אך הפעם‬
‫סדרות נורמליות מסוג מיוחד‪ ,‬הנקראות סדרות מרכזיות‪ .‬נגדיר תחילה מהי הסדרה המרכזית העולה של חבורה ‪ .G‬זו‬
‫סדרה שמתחילה עם )‪ ,Z (G‬המרכז של ‪ .G‬בשלב הבא‪ ,‬מתבוננים במנה )‪ .G/Z (G‬המרכז של המנה איננו תת־חבורה‬
‫של ‪ ,G‬אבל הוא כן מתאים לתת־חבורה של ‪) G‬שמכילה את )‪ (Z (G‬לפי משפט ההתאמה‪ ,‬ותת־חבורה זו היא האיבר‬
‫הבא בסדרה‪ .‬באופן זה ניתן להמשיך הלאה‪ ,‬כפי שמסבירה ההגדרה הבאה‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 6.28‬תהי ‪ G‬חבורה‪ .‬הסדרה המרכזית העולה של ‪ G‬היא הסדרה‬ ‫הסדרה המרכזית‬
‫העולה‬
‫‪{0} = ζ 0 (G) ≤ ζ 1 (G) ≤ ζ 2 (G) ≤ . . .‬‬

‫המוגדרת באינדוקציה על־ידי‬

‫)‪.ζ i (G)/ζ i−1 (G) = Z G/ζ i−1 (G‬‬

‫
‬

‫כלומר‪ ,‬בשלב ה־‪ ,i‬מסתכלים על המנה )‪ ,G/ζ i−1 (G‬או ליתר דיוק על המרכז של מנה זו‪ ,‬ומכנים בשם )‪ ζ i (G‬את‬
‫תת־החבורה של ‪ G‬המתאימה למרכז זה לפי משפט ההתאמה‪ .‬שימו לב שהגדרה זו תקפה לכל חבורה‪ ,‬אפילו אינסופית‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 6.14‬הוכיחו כי ‪ ζ i (G) E G‬לכל ‪) i‬ולפיכך אכן מוגדרת המנה )‪.(G/ζ i (G‬‬

‫‪109‬‬
‫הסדרה המרכזית העולה אינה תמיד עולה ממש‪ .‬למשל‪ ,‬אם המרכז של ‪ G‬טריביאלי‪ ,‬הסדרה המרכזית העולה שלה‬
‫היא פשוט חזרה אינסופית על החבורה הטריביאלית‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬לעתים סדרה זו מגיעה בשלב מסוים ל־‪ G‬כולה‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 6.29‬חבורה ‪ G‬נקראת נילפוטנטית )אפיסית( אם קיים ‪ r‬כך ש־‪.ζ r (G) = G‬‬ ‫חבורה‬
‫במקרה זה‪ ,‬ה־‪ r‬המינימלי שבו זה קורה נקרא אינדקס הנילפוטנטיות של ‪.G‬‬ ‫נילפוטנטית‬
‫אינדקס‬
‫למשל‪ ,‬חבורה נילפוטנטית עם אינדקס נילפוטנטיות ‪ 1‬היא פשוט חבורה אבלית‪ .‬בתרגילים הבאים נפתח מושג זה מעט‬ ‫הנילפוטנטיות‬
‫יותר‪.‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי כל חבורה נילפוטנטית היא פתירה‪.‬‬ ‫תרגיל ‪6.15‬‬

‫‪ .2‬הראו כי ההפך אינו נכון וכי יש חבורה פתירה שאינה נילפוטנטית‪) .‬רמז‪ :‬יש דוגמא נגדית מסדר ‪(.6‬‬

‫תרגיל ‪ 6.16‬הוכיחו כי כל חבורת־‪) p‬סופית( היא נילפוטנטית‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 6.17‬בעבור החבורות הבאות‪ ,‬קבעו אילו מהן נילפוטנטיות‪ ,‬ובעבור הנילפוטנטיות שבהן קבעו מהו אינדקס‬
‫הנילפוטנטיות‪:‬‬

‫‪Z .1‬‬

‫‪) Sn .2‬בעבור אילו ערכי ‪ n‬החבורה ‪ Sn‬היא נילפוטנטית?(‬

‫‪) Dn .3‬בעבור אילו ערכי ‪ n‬החבורה ‪ Dn‬היא נילפוטנטית?(‬

‫תרגיל ‪ 6.18‬הסדרה המרכזית היורדת של חבורה ‪ G‬היא הסדרה‬ ‫הסדרה המרכזית‬

‫היורדת‬
‫‪. . . ≤ γ2 (G) ≤ γ1 (G) ≤ γ0 (G) = G‬‬

‫המוגדרת באינדוקציה על־ידי‬

‫‪def‬‬
‫‪.γi (G) = [G, γi−1 (G)] = h{[g, h] | g ∈ G, h ∈ γi−1 (G)}i‬‬

‫הוכיחו כי )‪ γi (G) ≤ γi−1 (G‬וכי ‪ γi (G) E G‬לכל ‪.i‬‬

‫תרגיל ‪ 6.19‬בתרגיל זה נראה כי ניתן להגדיר נילפוטנטיות גם לפי הסדרה המרכזית היורדת‪ .‬נראה כי אם אחת משתי‬
‫הסדרות המרכזיות "ממצה" את ‪ ,G‬כלומר מגיעה "לסוף" ‪ −‬ל־‪ G‬או ל־}‪ − {e‬אזי כך גם הסדרה השניה‪ .‬יתר על כן‪,‬‬
‫במקרה זה‪ ,‬המיצוי קורה בשתי הסדרות אחרי אותו מספר צעדים בדיוק‪ :‬אינדקס הנילפוטנטיות‪.‬‬

‫‪ .1‬תהיינה ‪ K E G‬ו־‪ .K ≤ H ≤ G‬הוכיחו כי )‪.[H, G] ≤ K ⇐⇒ H/K ≤ Z(G/K‬‬

‫‪ .2‬הוכיחו כי אם )‪ A ≤ Z(G‬ו־‪ f : G  H‬אפימורפיזם‪ ,‬אז )‪.f (A) ≤ Z(H‬‬

‫‪ .3‬נניח כי ‪ .ζ c (G) = G‬הוכיחו כי לכל ‪) .γi (G) ≤ ζ c−i (G) ,i‬הדרכה‪ :‬באינדוקציה על ‪ .(i‬הסיקו כי במקרה זה‬
‫הסדרה המרכזית היורדת מגיעה ל־}‪ {e‬לאחר לכל היותר ‪ c‬צעדים‪.‬‬

‫‪ .4‬נניח כי ‪ .γc (G) = 1‬הוכיחו כי לכל ‪) .γc−j (G) ≤ ζ j (G) ,j‬הדרכה‪ :‬באינדוקציה על ‪ .j‬בהינתן המסקנה על‬
‫‪ ,j‬יש לפי משפט האיזומורפיזם השלישי אפימורפיזם מ־)‪ G/γc−j (G‬על )‪ .G/ζ j (G‬השתמשו עתה בסעיפים )‪(1‬‬
‫ו־)‪ (.(2‬הסיקו כי במקרה זה הסדרה העולה מגיעה ל־‪ G‬לאחר לכל היותר ‪ c‬צעדים‪.‬‬

‫‪110‬‬
‫‪ .5‬הסיקו כי ‪ G‬נילפוטנטית אם"ם קיים ‪ r‬כך ש־}‪ ,γr (G) = {e‬וכי במקרה זה ה־‪ r‬המינימלי שבו זה קורה שווה‬
‫לאינדקס הנילפוטנטיות של ‪.G‬‬

‫תרגיל ‪ 6.20‬בתרגיל זה נראה כי חבורה סופית היא נילפוטנטית אם"ם היא איזומורפית למכפלה ישרה של חבורות‬
‫ה־‪p‬־סילו שלה‪ .‬תהי אפוא ‪ G‬חבורה סופית‪.‬‬

‫‪ .1‬תהי ‪ P ≤ G‬חבורת ‪p‬־סילו של ‪ G‬לראשוני ‪ p‬כלשהו‪ .‬הראו כי אם קיימת ‪ H‬כך ש־‪ P E H E G‬אזי ‪P‬‬
‫נורמלית ב־‪.G‬‬
‫‪−1‬‬
‫‪ ,gP g‬אבל ‪ P‬היא גם חבורה ‪p‬־סילו של ‪(.H‬‬ ‫)רמז‪ :‬שימו לב כי ‪≤ H‬‬

‫‪ .2‬הראו כי אם ‪ G‬נילפוטנטית ו־‪ P ≤ G‬חבורת ‪p‬־סילו שלה‪ ,‬אז ‪ P‬נורמלית ב־‪.G‬‬

‫הדרכה‪ :‬באינדוקציה על |‪ .|G‬יהי ‪ Z‬המרכז של ‪ G‬והפעילו את הנחת האינדוקציה על ‪) G/Z‬מדוע זו חבורה‬
‫נילפוטנטית קטנה יותר?(‪ .‬הסיקו ש־‪ P E P Z E G‬והשתמשו בסעיף הקודם‪.‬‬

‫∼ ‪ G‬כאשר ‪ P1 , . . . , Pq‬הן חבורות סילו שלה לכל‬

‫‪ .3‬הוכיחו כי אם ‪ G‬נילפוטנטית אז ‪= P1 × P2 × . . . × Pq‬‬
‫הראשוניים הרלבנטיים‪.‬‬
‫הדרכה‪ :‬העזרו בקריטריון למכפלה ישרה )תרגיל ‪.(3.17‬‬

‫‪ .4‬הוכיחו כי אם ‪ H‬ו־‪ K‬נילפוטנטיות אזי כך גם ‪.H × K‬‬

‫∼ ‪ G‬כאשר ‪ P1 , . . . , Pq‬כנ"ל‪ ,‬אזי ‪ G‬נילפוטנטית‪.‬‬

‫‪ .5‬הסיקו כי אם ‪= P1 × P2 × . . . × Pq‬‬

‫תרגיל ‪ 6.21‬השתמשו בתרגיל הקודם על מנת לענות שוב על השאלה‪ :‬לאילו ערכי ‪ n‬החבורה הדיהדרלית ‪ Dn‬היא‬
‫נילפוטנטית?‬

‫‪111‬‬
 ‫תורת המבנה של חבורות אבליות נוצרות סופית‬ ‫‪7‬‬
‫בהשוואה למיון של חבורות סופיות כלליות‪ ,‬המיון של חבורות אבליות סופיות הוא פשוט למדי‪ .‬בפרק זה נראה‬
‫שלמעשה‪ ,‬כל חבורה אבלית סופית היא מכפלה ישרה של חבורות צקליות‪ .‬עובדה זו נכונה גם למחלקה הרחבה יותר‬
‫של חבורות אבליות נוצרות סופית‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 7.1‬נאמר שחבורה ‪ G‬נוצרת סופית אם יש ‪ k) g1 , . . . , gk ∈ G‬טבעי כלשהו( כך ש־‬ ‫נוצרת‬ ‫חבורה‬
‫סופית‬

‫‪.G = hg1 , . . . , gk i‬‬

‫• כל חבורה סופית היא חבורה נוצרת סופית‪ :‬היא נוצרת על־ידי הקבוצה הסופית של כלל איבריה‪.‬‬ ‫דוגמא ‪7.2‬‬

‫• החבורה ‪ Z‬נוצרת סופית‪ :‬גם }‪ {1‬וגם }‪ {2, 3‬הן קבוצות יוצרים סופיות‪ .‬שימו לב שבשני המקרים אי אפשר‬
‫להשמיט איברים ולהיוותר עם קבוצה יוצרת‪.‬‬

‫• אם ‪ G‬ו־‪ H‬נוצרות סופית אז גם ‪ G × H‬נוצרת סופית‪ :‬אם ‪ G‬נוצרת על־ידי הקבוצה הסופית ‪ SG‬ו־‪ H‬על־ידי‬
‫הקבוצה הסופית ‪ ,SH‬אז הקבוצה הסופית‬

‫} ‪{(g, e) ∈ G × H | g ∈ SG } ∪ {(e, h) ∈ G × H | h ∈ SH‬‬

‫יוצרת את ‪.G × H‬‬

‫תרגיל ‪7.1‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי החבורה ‪ hQ, +i‬איננה נוצרת סופית‪.‬‬

‫‪ .2‬האם ‪ hQ∗ , ·i‬נוצרת סופית?‬

‫הגדרה ‪ 7.3‬תהי ‪ G‬חבורה‪ .‬איבר ‪ g ∈ G‬נקרא איבר פיתול )‪ (torsion‬אם הסדר של ‪ g‬סופי‪.‬‬ ‫איבר פיתול‬
‫חבורת־פיתול היא חבורה שכל איבריה הם איברי פיתול‪.‬‬ ‫חבורת־פיתול‬
‫חבורה חסרת־פיתול היא חבורה שכל איבריה‪ ,‬פרט ליחידה‪ ,‬אינם איברי פיתול‪.‬‬ ‫חסרת‬ ‫חבורה‬
‫פיתול‬
‫לדוגמא‪ ,‬כל חבורה סופית היא חבורת פיתול‪ .‬מרחב וקטורי מממד אינסופי מעל שדה סופי הוא חבורת־פיתול‬
‫אינסופית‪ .‬החבורות ‪ Z‬ו־‪ Q‬הן חסרות פיתול‪.‬‬
‫מעתה ועד סוף פרק זה נעסוק בחבורות אבליות בלבד‪ ,‬ולפיכך נשתמש בכתיב חיבורי ואף בשפה חיבורית‪ :‬נאמר‬
‫"נגדי" ו"סכום" במקום "הפכי" ו"מכפלה"‪ ,‬בהתאמה‪.‬‬

‫למה ‪ 7.4‬תהי ‪ A‬חבורה אבלית‪ .‬קבוצת איברי הפיתול של ‪A‬‬ ‫‪Ator‬‬

‫}‪Ator = {a ∈ A | ∃m ∈ N, ma = 0‬‬

‫מהווה תת־חבורה‪ ,‬והמנה ‪ A/Ator‬היא חסרת פיתול‪.‬‬

‫הוכחה‪ Ator :‬סגורה לנגדי )כלומר‪ ,‬להפכי( ולחיבור )כלומר‪ ,‬לכפל ־ ראו תרגיל ‪ (1.29‬ולכן היא תת־חבורה‪ .‬אם ‪a ∈ A‬‬
‫ומחלקתו ‪ a = a + Ator‬מקיימת ‪ ,ma = 0‬פירושו של דבר ש־ ‪ ma ∈ Ator‬ואז קיים ‪ n ∈ N‬כך ש־‪ ,nma = 0‬כלומר‬
‫‪ a ∈ Ator‬ולכן ‪.a = 0‬‬

‫‪112‬‬
 ‫חבורות אבליות חופשיות‬ ‫‪7.1‬‬
‫הגדרה ‪ 7.5‬בסיס של חבורה אבלית ‪ A‬הוא קבוצה ‪ S = {αi }i∈I‬כך שכל ‪ a ∈ A‬ניתן להצגה סופית‬ ‫בסיס של חבורה‬
‫‪X‬‬ ‫אבלית‬
‫= ‪mi ∈ Z, a‬‬ ‫‪mi αi‬‬
‫‪i‬‬

‫בצורה יחידה‪.‬‬

‫בהגדרה זו קבוצת האינדקסים ‪ I‬לאו דווקא סופית‪ ,‬אבל בכל סכום מופיעים רק מספר סופי של אינדקסים מ־‪) I‬זו‬
‫המשמעות כאן של "הצגה סופית"(‪.‬‬

‫• לחבורה ‪ Zr = Z × . . . × Z‬יש בסיס‪ .‬למשל‪ ,‬הנה הבסיס הסטנדרטי‪:‬‬ ‫דוגמא ‪7.6‬‬

‫|‬ ‫‪{z‬‬ ‫}‬
‫‪ r‬פעמים‬

‫)‪.e1 = (1, 0, . . . , 0) , e2 = (0, 1, 0, . . . , 0) , . . . , er = (0, . . . , 0, 1‬‬

‫• בחבורה ‪) Q∗+‬הרציונליים החיוביים עם פעולת הכפל( המספרים הראשוניים מהווים בסיס )אינסופי( )ודאו זאת!(‪.‬‬

‫• לחבורה ‪) R‬עם חיבור( אין בסיס ‪ :1‬נניח כי ‪ S‬בסיס וכי ‪ α ∈ S‬איבר בסיס‪ .‬נניח עוד כי‬
‫‪α X‬‬
‫=‬ ‫‪mi αi‬‬
‫‪2‬‬ ‫‪i‬‬

‫ההצגה היחידה של ‪ . α2‬אך אז קיבלנו שתי הצגות בעבור ‪ :α‬ההצגה ‪ ,1 · α‬וההצגה ‪. i 2mi αi‬‬
‫‪P‬‬

‫אותה הוכחה בדיוק מראה גם כי לחבורה החיבורית של ‪ Q‬אין בסיס‪.‬‬

‫• לחבורה ‪ Zm‬אין בסיס‪ .‬למעשה‪ ,‬לכל חבורה ‪ A‬עם פיתול אין בסיס‪ :‬אם ‪ 0 6= a ∈ A‬איבר פיתול מסדר ‪,n‬‬
‫‪P‬‬
‫ו־ ‪ i mi αi‬הצגה שלו‪ ,‬אז גם‬
‫‪X‬‬
‫‪(n + 1) mi αi = (n + 1) a = a‬‬
‫‪i‬‬

‫הצגה שלו‪.‬‬
‫מצד שני‪ ,‬כפי שהדגימה הדוגמא של החבורה ‪ ,R‬גם כאשר לחבורה אין פיתול‪ ,‬ייתכן שאין לה בסיס‪.‬‬

‫הטענה הבאה מספקת הגדרה נוספת למושג הבסיס‪:‬‬

‫טענה ‪ 7.7‬תהי ‪ A‬חבורה אבלית ו־‪ S ⊆ A‬תת־קבוצה‪ .‬אזי ‪ S‬מהווה בסיס אם ורק אם לכל חבורה אבלית ‪ ,B‬כל‬
‫העתקה‬

‫‪f :S→B‬‬

‫ניתנת להרחבה באופן יחיד להומומורפיזם‬

‫‪.fb : A → B‬‬

‫במלים אחרות‪ ,‬על מנת להגדיר הומומורפיזם מ־‪ A‬לחבורה אבלית ‪ B‬כלשהי‪ ,‬די לקבוע את התמונות ב־‪ B‬של איברי‬
‫בסיס כלשהו של ‪ ,A‬וכל קביעה כזו של תמונות מגדירה הומומורפיזם באופן יחיד‪ .‬לפיכך‪ ,‬אנחנו חופשיים לבחור את‬
‫התמונות של הבסיס ב־‪ B‬כאוות נפשנו‪ ,‬ללא כל מגבלות‪ .‬על שום כך מגדירים‪:‬‬

‫‪113‬‬
 ‫הגדרה ‪ 7.8‬חבורה אבלית עם בסיס נקראת חבורה אבלית חופשית‪.‬‬ ‫אבלית‬ ‫חבורה‬
‫חופשית‬
‫הוכחה‪ :‬נניח תחילה כי ‪ S = {αi }i∈I‬בסיס‪ ,‬ותהי ‪ f : S → B‬העתקה לחבורה אבלית ‪ B‬כלשהי‪ .‬לכל ‪ a ∈ A‬יש‬
‫‪P‬‬
‫צירוף יחיד של איברי ‪ S‬עם מקדמים שלמים שנותן את ‪ ,a‬נניח ‪ ,a = i mi αi‬ויש רק דרך אחת להגדיר את ‪ fb‬על ‪:a‬‬
‫!‬
‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬
‫‪.f (a) = f‬‬
‫‪b‬‬ ‫‪b‬‬ ‫= ‪mi αi‬‬ ‫) ‪mi f (αi‬‬
‫‪i‬‬ ‫‪i‬‬
‫‪P‬‬ ‫‪P‬‬
‫= ‪ ,y‬אזי הצירוף היחיד‬ ‫ו־ ‪i qi αi‬‬ ‫=‪x‬‬ ‫נותר להראות כי ‪ fb‬זה הוא הומומורפיזם‪ .‬ואכן‪ ,‬אם ‪mi αi , x, y ∈ A‬‬
‫‪i‬‬
‫‪P‬‬
‫של איברי הבסיס שמתאים ל־)‪ (x + y‬הוא בהכרח ‪ .x + y = i (mi + qi ) αi‬לפיכך‪,‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬
‫= )‪.fb(x + y‬‬ ‫= ) ‪(mi + qi ) f (αi‬‬ ‫‪mi f (αi ) +‬‬ ‫)‪qi f (αi ) = fb(x) + fb(y‬‬
‫‪i‬‬ ‫‪i‬‬ ‫‪i‬‬

‫מצד שני‪ ,‬נניח כי ‪ S‬מקיימת את התנאי של הרחבה יחידה להומומורפיזם‪ .‬נראה תחילה ש־‪ S‬יוצרת את ‪ .A‬אחרת‪,‬‬
‫נביט בחבורת המנה הלא־טריביאלית ‪ .B = A/ hSi‬יש שני הומומורפיזמים מ־‪ A‬ל־‪ B‬ששולחים את כל איברי ‪S‬‬
‫לאפס‪ :‬הומומורפיזם האפס‪ ,‬והומומורפיזם ההטלה ‪ .π : A → A/ hSi = B‬זו‪ ,‬כמובן‪ ,‬סתירה לנתון‪ .‬לכן ‪ S‬אכן‬
‫יוצרת את ‪ ,A‬דהיינו כל איבר ‪ a ∈ A‬שווה לצירוף במקדמים שלמים של איברי ‪ .S‬נותר להראות כי צירוף זה הוא‬
‫יחיד‪.‬‬
‫‪P‬‬ ‫‪P‬‬
‫= ‪ .a‬לכל ‪ ,j ∈ I‬נתבונן בהעתקה ‪fj : S → Z‬‬ ‫‪i‬‬ ‫= ‪mi αi‬‬ ‫‪i qi αi‬‬ ‫יהי ‪ a ∈ A‬ונניח שהוא ניתן כשני צירופים‬
‫ששולחת את כל איברי ‪ S‬ל־‪ 0‬פרט ל־ ‪ αj‬שנשלח ל־‪ .1‬לפי הנתון‪ ,‬ניתן להרחיב את ‪ fj‬באופן יחיד להומומורפיזם‬
‫‪ ,fbj : A → Z‬ומתקיים‬
‫‪X‬‬
‫= )‪.fbj (a‬‬ ‫‪mi fbj (αi ) = mj‬‬
‫‪i‬‬

‫באותו אופן ‪ fbj (a) = qj‬ולפיכך ‪ .mj = qj‬מכיוון ששוויון זה מתקיים לכל ‪ ,j ∈ I‬שני הצירופים שנותנים את ‪ a‬הם‬
‫למעשה זהים‪.‬‬

‫עד כה‪ ,‬הדוגמא היחידה שנתקלנו בה לחבורה אבלית עם בסיס סופי הייתה ‪ .Zr‬מסתבר שאכן אין דוגמאות אחרות‪:‬‬

‫∼ ‪.A‬‬
‫משפט ‪ 7.9‬תהי ‪ A‬חבורה אבלית חופשית עם בסיס סופי בגודל ‪ .r‬אזי ‪= Zr‬‬

‫הוכחה‪ :‬יהי } ‪ S = {α1 , . . . , αr‬בסיס של ‪ ,A‬ונגדיר העתקה ‪ ϕ : Zr → A‬על ידי‬

‫‪r‬‬
‫‪X‬‬
‫→‪. (c1 , . . . , cr ) 7‬‬ ‫‪ci αi‬‬
‫‪i=1‬‬

‫מתכונות הבסיס ברור כי ‪ ϕ‬העתקה חח"ע ועל‪ .‬בדיקה ישירה מעלה שהיא גם הומומורפיזם‪ ,‬ולכן איזומורפיזם‪.‬‬

‫נחקור כעת את הבסיסים האפשריים של ‪ .Zr‬בהינתן ‪ s‬איברים ב־ ‪,Zr‬‬

‫= ‪α1‬‬ ‫) ‪(a1,1 , a1,2 , . . . , a1,r‬‬

‫= ‪α2‬‬ ‫) ‪(a2,1 , a2,2 , . . . , a2,r‬‬
‫‪..‬‬
‫‪.‬‬
‫= ‪αs‬‬ ‫) ‪(as,1 , as,2 , . . . , as,r‬‬

‫האם ניתן לקבוע אם הם בסיס אם לאו?‬

‫‪1‬נציין עם זאת שלחבורה ‪ R‬יש בסיס כמרחב וקטורי מעל ‪ Q‬־ זהו מובן אחר של בסיס!‬

‫‪114‬‬
 ‫משפטון ‪ 7.10‬הקבוצה } ‪ S = {α1 , . . . , αs‬מהווה בסיס ל־ ‪ Zr‬אם ורק אם ‪ r = s‬ו־‪.det (ai,j ) = ±1‬‬

‫בהוכחת המשפטון נשתמש בלמה הבאה מאלגברה לינארית‪:‬‬

‫למה ‪ 7.11‬תהי ‪ B‬מטריצה ריבועית בעלת מקדמים שלמים ודטרמיננטה ‪ ,±1‬אזי ‪ B −1‬אף היא בעלת מקדמים שלמים‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬אם ‪ B‬מטריצה ‪ r × r‬ניתן לחשוב עליה כעל מטריצה ב־)‪ GLr (Q‬ואז כמובן שגם )‪ .B −1 ∈ GLr (Q‬לפי‬
‫= ‪ B −1‬כאשר ‪ Adj (B) 2‬זו מטריצה ‪ r ×r‬שהמקדם ה־)‪(i, j‬‬ ‫‪1‬‬
‫הפכית‪det B Adj (B) ,‬‬ ‫נוסחת המינורים לחישוב מטריצה‬
‫‪i+j‬‬ ‫‪i+j‬‬
‫)‪ (−1‬כפול הדטרמיננטה של המטריצה בגודל )‪ (r − 1)×(r − 1‬שמתקבלת‬ ‫)‪ ,(−1‬כלומר‬ ‫שלה הוא המינור ‪Bji‬‬
‫מ־‪ B‬על ידי מחיקת השורה ה־‪ j‬והעמודה ה־‪ .i‬מכיוון שכל מקדמי ‪ B‬שלמים‪ ,‬ברור שגם כל המינורים שלה שלמים‪,‬‬
‫ולכן )‪ Adj (B‬היא מטריצה עם מקדמים שלמים‪ .‬כמובן שגם חלוקה ב־‪ ,det B‬כלומר ב־‪ ,±1‬אינה משנה תכונה זו‪.‬‬

‫הוכחה‪) :‬של משפטון ‪ :(7.10‬ראשית‪ ,‬נראה כי בסיס ‪ S‬של ‪ Zr‬הוא בפרט בסיס של המרחב הווקטורי ‪ Qr‬מעל ‪,Q‬‬
‫ולכן גודל כל בסיס הוא ‪) .r‬שימו לב שאנחנו משתמשים כאן במילה "בסיס" בשני מובנים קרובים אך שונים‪ :‬בסיס של‬
‫חבורה אבלית אל מול בסיס של מרחב ווקטורי‪ (.‬אכן‪ ,‬אם ‪ S‬בסיס לחבורה ‪ Zr‬אז יש צירופים לינאריים )עם מקדמים‬
‫שלמים( של איברי ‪ S‬שנותנים את איברי הבסיס הסטנדרטי של ‪ ,Zr‬שהוא גם הבסיס הסטנדרטי של ‪) Qr‬כמרחב‬
‫ווקטורי(‪ ,‬ולכן ‪ S‬היא קבוצה פורשת במרחב הווקטורי ‪ .Qr‬נראה כי היא גם בלתי תלויה לינארית‪ :‬נניח כי יש צירוף‬
‫לינארי‬
‫‪s‬‬
‫‪X‬‬
‫‪ci αi = 0‬‬
‫‪i=1‬‬

‫עם ‪ .ci ∈ Q‬על־ידי כפל במכנה המשותף של כל ה־ ‪ci‬־ים‪ ,‬נוכל להניח שכל ה־ ‪ci‬־ים שלמים‪ ,‬וקיבלנו הצגה סופית של‬
‫‪ 0‬על ידי איברי ‪ ,S‬שחייבת להיות שווה להצגה הטריביאלית )הריקה(‪ ,‬ולכן ‪ ci = 0‬לכל ‪ ,i‬כלומר ‪ S‬גם בלתי תלויה‬
‫לינארית‪ .‬לפיכך ‪ S‬היא בסיס למרחב הווקטורי ‪ .Qr‬בפרט‪ ,‬אם ‪ S‬בסיס לחבורה ‪ Zr‬אז בהכרח ‪.|S| = r‬‬
‫נניח כעת ש־} ‪ S = {α1 , . . . , αr‬מהווה בסיס‪ .‬גם ‪ S‬וגם הבסיס הסטנדרטי מהווים גם בסיס למרחב הווקטורי‬
‫‪ Qr‬ולפיכך יש מטריצות מעבר בסיס יחידות‪ ,‬הפכיות זו לזו‪ .B, B −1 ∈ GLr (Q) ,‬נשים לב ש־‪ ,B‬מטריצת מעבר‬
‫הבסיס מ־‪ S‬לבסיס הסטנדרטי‪ ,‬היא בדיוק המטריצה שעמודותיה הן ‪) αi‬רשומים כווקטורי עמודה במקום וקטורי‬
‫שורה(‪ .‬בנוסף‪ ,‬גם הרכיבים של המטריצה ‪ B −1‬הם שלמים )ושווים למקדמים של איברי הבסיס הסטנדרטי בהצגתם‬
‫כצירופים של איברי ‪ ,(S‬ולכן ‪ .det B, det B −1 ∈ Z‬מכיוון שהדטרמיננטות הפכיות‪ ,‬קיבלנו בהכרח‬

‫‪. det (ai,j ) = det B = ±1‬‬

‫לבסוף‪ ,‬נניח כי } ‪ S = {α1 , . . . , αr‬מקיימת ‪ . det (ai,j ) = ±1‬בפרט‪ ,‬זהו בסיס של ‪) Qr‬כי הדטרמיננטה שונה‬
‫מאפס(‪ ,‬וכמו קודם‪ ,‬המטריצה שעמודותיה הן ‪ ,αi‬שנסמנה ‪ ,B‬היא מטריצת המעבר מהבסיס הסטנדרטי ל־‪ ,S‬כלומר‬
‫זו מטריצה עם מקדמים שלמים ודטרמיננטה ‪ .±1‬לכן )‪ B −1 ∈ GLr (Q‬היא המטריצה שעמודותיה הן מקדמי‬
‫הצירופים הלינאריים )במקדמים רציונליים( של איברי ‪ S‬שנותנים את הבסיס הסטנדרטי‪ .‬לפי הלמה‪ ,‬גם מקדמי ‪B −1‬‬
‫שלמים‪ ,‬ולפיכך‪ ,‬אותם צירופים לינאריים של איברי ‪ S‬שנותנים את הבסיס הסטנדרטי הם למעשה עם מקדמים שלמים‪.‬‬
‫מכאן ברור שיש צירופים כאלה לכל איברי ‪ .Zr‬הצגה של כל איבר היא יחידה כי היא יחידה אפילו עם מקדמים‬
‫רציונליים‪ .‬על כן ‪ S‬בסיס‪.‬‬
‫
‪ 2
1‬‬
‫בסיס ל־ ‪ ,Z2‬שכן הדטרמיננטה המתאימה היא ‪ .1‬כך ניתן‪ ,‬למשל‪ ,‬לקבל את הבסיס‬ ‫‪3 , 2‬‬ ‫לדוגמא‪,‬‬
‫הסטנדרטי‪:‬‬
‫‪1‬‬ ‫‪1‬‬
‫
‬ ‫‪2‬‬
‫
‬ ‫
‬
‫‪0‬‬ ‫=‬ ‫·‪2‬‬ ‫‪3‬‬ ‫· ‪−3‬‬ ‫‪2‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪1‬‬
‫
‬ ‫‪2‬‬
‫
‬ ‫
‬
‫‪1‬‬ ‫=‬ ‫· ‪−1‬‬ ‫‪3‬‬ ‫· ‪+2‬‬ ‫‪2‬‬

‫‪2‬באנגלית המטריצה )‪ Adj (B‬מכונה מטריצת ה־‪ ,adjoint‬או ‪ .adjugate matrix‬לפי האקדמיה ללשון עברית‪ ,‬יש לכנותה בעברית המטריצה‬
‫המצורפת של ‪.B‬‬

‫‪115‬‬
 ‫
‪ 1‬‬ ‫‪1‬‬
‫
‬
‫אינו בסיס‪ ,‬משום שהדטרמיננטה כאן היא )‪ .(−2‬זאת על אף שהווקטורים בלתי תלויים‬ ‫‪4‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪2‬‬ ‫לעומת זאת‪,‬‬
‫‪2‬‬
‫לינארית ולכן כן מהווים בסיס ל־ ‪ Q‬כמרחב וקטורי‪ .‬ניתן לראות זאת גם מכך שבכל צירוף לינארי שלהם עם מקדמים‬
‫מ־‪ Z‬הקואורדינטה השניה זוגית‪ .‬כלומר‪ ,‬לא כל איבר של ‪ Z2‬הוא צירוף לינארי עם מקדמים שלמים של שני איברים‬
‫אלה‪.‬‬
‫המשפטון האחרון מראה‪ ,‬בפרט‪,‬‬

‫מסקנה ‪ 7.12‬כל שני בסיסים סופיים של חבורה אבלית חופשית הם מאותו גודל‪.‬‬

‫לכן הגיוני להגדיר‪:‬‬

‫∼ ‪ A‬נאמר ש־‪ A‬חבורה אבלית חופשית מדרגה )‪.r (rank‬‬

‫הגדרה ‪ 7.13‬אם ‪= Zr‬‬ ‫דרגה של חבורה‬
‫אבלית חופשית‬
‫למעשה‪ ,‬תכונה זו נכונה גם לבסיסים אינסופיים‪ :‬לכל שני בסיסים של חבורה אבלית חופשית נתונה יש אותה עוצמה‪.‬‬
‫לפיכך‪ ,‬ניתן להגדיר את הדרגה גם של חבורות אבליות חופשיות כלליות‪.‬‬
‫המשפט החשוב הבא מראה כי אם ‪ B‬תת־חבורה של חבורה אבלית חופשית מדרגה ‪ ,r‬אזי גם ‪ B‬חופשית‪ ,‬ויתר‬
‫על כן דרגתה היא לכל היותר ‪.r‬‬

‫משפט ‪) 7.14‬משפט המחלקים האלמנטריים( תהי ‪ A‬חבורה אבלית חופשית מדרגה ‪ n‬ותהי ‪ B ≤ A‬תת־חבורה‪ .‬אזי‬
‫יש בסיס ‪ α1 , . . . , αn‬של ‪ 0 ≤ k ≤ n ,A‬ומספרים טבעיים ‪ m1 , . . . , mk ∈ N‬המקיימים‬

‫‪, m1 | m2 | . . . | mk‬‬

‫כך ש־ ‪ m1 α1 , . . . , mk αk‬בסיס ל־‪ .B‬בפרט‪ ,‬כל תת־חבורה של חבורה אבלית חופשית גם היא אבלית חופשית‪,‬‬
‫ומדרגה קטנה מהדרגה המקורית או שווה לה‪.‬‬

‫אם חושבים על ‪ A‬כעל ‪ Zn‬לפי הבסיס ‪ ,α1 , . . . , αn‬מקבלים כי‬

‫∼ ‪.B = {(b1 m1 , . . . , bk mk , 0, . . . , 0) | bi ∈ Z} ≤ Zn‬‬

‫‪=A‬‬

‫מכיוון ש־‪ k‬הוא דרגת החבורה החופשית ‪ ,B‬הוא נקבע ביחידות‪ .‬כפי שנראה להלן )תרגיל ‪ ,(7.7‬גם ה־ ‪mi‬־ים יחידים‬
‫)אך לא ה־ ‪αi‬־ים(‪ :‬זה ינבע ממשפט ‪.7.20‬‬
‫∼‬
‫הוכחה‪ :‬נוכיח באינדוקציה על ‪ .n‬אם ‪ n = 1‬אז ‪ A = Z‬וכל תת־חבורה של ‪ Z‬היא כידוע מהצורה ‪B = mZ‬‬
‫כאשר ‪ m‬השלם החיובי הקטן ביותר ב־‪ B‬או ‪) m = 0‬ואז ‪) .(k = 0‬ראו למה ‪ 1.20‬והוכחתה‪(.‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬
‫כעת נניח כי הטענה נכונה בעבור ‪ n − 1‬ונוכיחה בעבור ‪ .n‬נניח גם כי }‪ .B 6= {0‬בעבור בסיס ) ‪S = (α1 , . . . , αn‬‬
‫של ‪ A‬נסמן ב־)‪ m (S‬את המקדם השלם החיובי הקטן ביותר של אחד ה־ ‪αi0‬־ים המופיע בפיתוח של ‪ β ∈ B‬כלשהו‪.‬‬
‫נסמן ב־)‪ m1 = m (B‬את הערך המינימלי של )‪ m (S‬על פני כל הבסיסים ‪ S‬האפשריים‪ .‬יהי ‪ α10 , . . . , αn0‬בסיס‬
‫המממש את ‪ m1‬ויהי ‪ β1‬כך ש־‬

‫‪B 3 β1 = m1 α10 + m02 α20 + . . . + m0n αn0‬‬

‫)בה"כ ‪ m1‬מתקבל כמקדם של ‪.(α10‬‬

‫למה א'‪ m1 | m0i :‬לכל ‪ ,2 ≤ i‬וקיים בסיס ‪ α1 , α20 , . . . , αn0‬של ‪ A‬כך ש־ ‪.β1 = m1 · α1‬‬
‫הוכחת הלמה‪ :‬נחלק עם שארית ‪ ,m0i = m1 qi + ri‬כאשר ‪ 0 ≤ ri < m1‬ו־‪ .qi ∈ Z‬נגדיר‬

‫‪.α1 = α10 + q2 α20 + . . . + qn αn0‬‬

‫‪116‬‬
‫לא קשה להיווכח כי ‪ α1 , α20 , . . . , αn0‬הוא בסיס‪) .‬הוכיחו זאת! ניתן‪ ,‬למשל‪ ,‬להיעזר במשפטון ‪ (.7.10‬יתר על כן‪,‬‬
‫‪ .β1 = m1 α1 + r2 α20 + . . . + rn αn0‬אבל ‪ m1‬מקדם חיובי מינימלי על פני כל הבסיסים האפשריים של ‪ A‬ולכן ‪ri = 0‬‬
‫לכל ‪) 2 ≤ i‬ובכך הוכחנו את למה א'(‪.‬‬
‫נסמן כעת‬

‫‪.B 0 = B ∩ A0‬‬ ‫‪A0 = hα20 , . . . , αn0 i‬‬

‫כמובן‪ ,A = hα1 i × A0 ,‬ויתר על כן‪:‬‬

‫למה ב'‪.B = hm1 α1 i × B 0 :‬‬
‫הוכחת הלמה‪ :‬נשתמש בקריטריון שלמדנו למכפלה ישרה פנימית )משפט ‪ .(3.25‬מכיוון שכל החבורות כאן אבליות‪ ,‬די‬
‫להראות כי }‪ hm1 α1 i ∩ B 0 = {0‬וכי ‪ .hm1 α1 i + B 0 = B‬החיתוך בוודאי טריביאלי שכן אפילו }‪.hα1 i ∩ A0 = {0‬‬
‫נותר להראות כי כל ‪ β ∈ B‬מתקבל כסכום של איבר מ־‪ hm1 α1 i‬ואיבר מ־ ‪ .B 0‬בעבור ‪ β ∈ B‬נכתוב‬

‫‪.β = `1 α1 + `2 α20 + . . . + `n αn0‬‬

‫כמו קודם‪ ,‬בהכרח מתקיים ‪ :m1 | `1‬אם ‪ `1 = qm1 + r‬עם ‪ ,0 ≤ r < m1‬אזי‬

‫‪, B 3 β − qβ1 = rα1 + `2 α20 + . . . + `n αn0‬‬

‫ובשל המינימליות של ‪ m1‬נקבל כי ‪ .r = 0‬לכן ‪ `1 = qm1‬ו־‬

‫‪β − qβ1 = β − q (m1 α1 ) ∈ B ∩ A0 = B 0‬‬

‫ולפיכך ‪ ,β ∈ hm1 α1 i + B 0‬וסיימנו את הוכחת למה ב'‪.‬‬

‫לבסוף‪ ,‬לפי הנחת האינדוקציה יש בסיס ‪ α2 , . . . , αn‬ל־ ‪ A0‬כך ש־ ‪ m2 α2 , . . . , mk αk‬בסיס ל־ ‪ B 0‬ו־‬

‫‪.m2 | m3 | . . . | mk‬‬

‫נותר להוכיח כי ‪ .m1 | m2‬נחלק עם שארית ‪ ,0 ≤ r < m1 ,m2 = qm1 + r‬ונחליף את ‪ α1 , α2 , . . . , αn‬בבסיס‬
‫‪) α1 + qα2 , α2 , . . . , αn‬הוכיחו כי אמנם זהו בסיס(‪ .‬אזי‬

‫‪m1 (α1 + qα2 ) + rα2 = m1 α1 + m2 α2 ∈ B‬‬

‫ומהגדרת ‪ m1‬נובע כי ‪.r = 0‬‬

‫חבורות אבליות נוצרות סופית‬ ‫‪7.2‬‬

‫המשפט החשוב הבא מתאר באופן מלא את כל טיפוסי האיזומורפיזם של חבורות אבליות נוצרות סופית‪.‬‬

‫משפט ‪) 7.15‬משפט המבנה לחבורות אבליות נוצרות סופית‪ :‬קיום‪ ,‬גרסת המחלקים האלמנטריים( כל חבורה אבלית‬
‫נוצרת סופית ‪ A‬איזומורפית ל־‬

‫∼‪A‬‬
‫‪= Zm1 × Zm2 × . . . × Zmk × Zr‬‬

‫כאשר ‪ 0 ≤ r, k‬ו־ ‪.1 < m1 | m2 | . . . | mk‬‬

‫‪117‬‬
‫הוכחה‪ :‬יהי ‪ n‬גודל מינימלי של קבוצת יוצרים של ‪ A‬ותהי ‪ {γ1 , . . . , γn } ⊆ A‬קבוצת יוצרים מגודל מינימלי‪ ,‬דהיינו‪,‬‬
‫בפרט‪ .A = hγ1 , . . . , γn i ,‬מכיוון ש־ ‪ Zn‬חופשית‪ ,‬ישנו הומומורפיזם יחיד ‪ ϕ : Zn → A‬ששולח את איבר הבסיס‬
‫הסטנדרטי ה־‪ i‬ל־ ‪) γi‬ראו טענה ‪ .(7.7‬הומומורפיזם זה מקיים‪:‬‬
‫‪n‬‬
‫‪ϕ‬‬ ‫‪X‬‬
‫→‪. (`1 , . . . , `n ) 7‬‬ ‫‪`i γi‬‬
‫‪i=1‬‬

‫יהי ‪ .Zn ≥ B = ker ϕ‬בהסתמך על משפט ‪ ,7.14‬נבחר בסיס ‪ α1 , . . . , αn‬ל־ ‪ Zn‬כך שקיימים ‪m1 |m2 | . . . |mk‬‬
‫טבעיים ו־ ‪ m1 α1 , . . . , mk αk‬בסיס ל־‪ .B‬לפי משפט האיזומורפיזם הראשון‪,‬‬

‫∼ ‪.A‬‬
‫‪= Zn /B = hα1 , . . . , αn i / hm1 α1 , . . . , mk αk i‬‬

‫אך לפי תרגיל ‪) 7.2‬להלן(‪,‬‬

‫‪A‬‬ ‫∼‬
‫= ‪= hα1 , . . . , αn i / hm1 α1 , . . . , mk αk i‬‬
‫=‬ ‫∼ )‪(hα1 i × . . . × hαn i) / (hm1 α1 i × . . . × hmk αk i × h0i × h0i × . . . × h0i‬‬
‫=‬
‫∼‬
‫‪= (hα1 i / hm1 α1 i) × . . . × (hαk i / hmk αk i) × Z‬‬ ‫∼ ‪× Z × ... × Z‬‬
‫|‬ ‫‪{z‬‬ ‫=}‬
‫‪ n−k‬פעמים‬
‫∼‬
‫=‬ ‫‪Zm1 × . . . × Zmk × Z‬‬ ‫‪n−k‬‬

‫בתרגיל הבא אנו משאירים לקוראים להשלים את החוליה החסרה בהוכחה האחרונה‪:‬‬

‫תרגיל ‪ 7.2‬הוכיחו כי אם מתקיים ‪) H1 E G1 , H2 E G2 , . . . , Hm E Gm‬חבורות כלשהן‪ ,‬לאו דווקא אבליות(‪ ,‬אז‬

‫‪H1 × . . . × Hm E G1 × . . . × Gm‬‬

‫ו־‬

‫∼ ) ‪. (G1 × . . . × Gm ) / (H1 × . . . × Hm‬‬

‫) ‪= (G1 /H1 ) × . . . × (Gm /Hm‬‬

‫מסקנה ‪ 7.16‬חבורה אבלית נוצרת־סופית וחסרת פיתול איזומורפית ל־ ‪ Zn‬ל־‪ n‬כלשהו‪ ,‬כלומר חופשית‪.‬‬

‫)לעומת זאת‪ ,‬כפי שראינו בדוגמא ‪ ,7.6‬ישנן חבורות אבליות חסרות פיתול שאינן חופשיות‪(.‬‬

‫מסקנה ‪ 7.17‬נסמן ב־)‪ d (G‬את הגודל המינימלי של קבוצת יוצרים של חבורה ‪.G‬‬
‫אם ‪ B‬תת־חבורה של חבורה אבלית נוצרת סופית ‪ ,A‬אז גם ‪ B‬נוצרת סופית ו־)‪.d (B) ≤ d (A‬‬

‫הוכחה‪ :‬כמו בהוכחת משפט המבנה לחבורות אבליות נוצרות סופית )משפט ‪ ,(7.15‬אם ‪ d (A) = n‬ישנו אפימורפיזם‬

‫‪.ϕ : Zn  A‬‬

‫מתקיים ‪ ϕ−1 (B) ≤ Zn‬ולפי משפט המחלקים האלמנטריים‪ ,‬זוהי תת־חבורה אבלית חופשית מדרגה ‪ k‬כאשר ‪.k ≤ n‬‬
‫∼ )‪ ϕ−1 (B‬ונוצרת על־ידי ‪ k‬יוצרים‪ .‬מכיוון ש־‪ ϕ‬על‪ ,‬גם‬
‫כלומר ‪= Zk‬‬
‫‬
‫‪ϕ −1‬‬ ‫‪: ϕ−1 (B) → B‬‬
‫‬
‫‪ϕ‬‬ ‫)‪(B‬‬

‫היא על‪ ,‬כלומר ‪ B‬היא מנה של )‪ ϕ−1 (B‬ולכן ‪ B‬נוצרת על־ידי לכל היותר ‪ k‬יוצרים )ראו תרגיל ‪.(3.10‬‬

‫‪118‬‬
‫הערה ‪ 7.18‬המסקנה האחרונה אינה נכונה כלל וכלל בעבור חבורות כלליות‪ .‬ישנן חבורות לא אבליות הנוצרות על־ידי‬
‫שני איברים‪ ,‬ואשר לכל ‪ m ∈ N‬מכילות תת־חבורה ‪ H‬נוצרת סופית עם ‪ ,d (H) = m‬ואף מכילות תת־חבורות שכלל‬
‫אינן נוצרות סופית‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 7.3‬הוכיחו כי החבורה ‪ H = Z2 × Z2 × Z2‬איזומורפית לתת־חבורה של החבורה הסימטרית ‪) Sn‬מצאו ‪n‬‬

‫מתאים(‪ ,‬אולם ‪ d (Sn ) = 2‬בעוד ש־‪) .d (H) = 3‬היזכרו בתרגיל ‪(.4.2‬‬

‫למשפט המבנה לחבורות אבליות נוצרות סופית ישנה גרסה נוספת‪ ,‬המתקבלת בקלות מגרסת המחלקים האלמנטריים‪.‬‬
‫∼ ‪Zmn‬‬ ‫הגרירה מסתמכת על משפט השאריות הסיני )משפט ‪ :(1.28‬בהינתן טבעיים ‪ ,m, n ∈ N‬יש איזומורפיזם =‬
‫‪ Zm × Zn‬אם ורק אם ‪) .(m, n) = 1‬נזכיר כי )‪ (m, n‬הוא סימון נוסף בעבור )‪ (.gcd (m, n‬באינדוקציה פשוטה ניתן‬
‫להכליל את משפט השאריות הסיני גם למספר סופי כלשהו של גורמים במכפלה‪:‬‬

‫∼ ‪Zn1 n2 ...nr‬‬
‫‪= Zn1 × Zn2 × . . . × Znr‬‬

‫אם ורק אם ה־ ‪ni‬־ים זרים בזוגות‪ .‬כמסקנה ממשפט השאריות הסיני נקבל את הגרסה השניה של משפט המבנה‬
‫לחבורות אבליות נוצרות סופית‪:‬‬

‫משפט ‪) 7.19‬משפט המבנה לחבורות אבליות נוצרות סופית‪ :‬קיום‪ ,‬גרסת חבורות־‪ (p‬כל חבורה אבלית נוצרת סופית ‪A‬‬
‫איזומורפית לסכום ישר של חבורות־‪ p‬צקליות ושל חבורה אבלית חופשית‪:‬‬

‫∼‪A‬‬
‫‪= Zpα1 × Zpα2 2 × . . . × Zpαt t × Zr‬‬
‫‪1‬‬

‫כאשר ה־ ‪pi‬־ים הם ראשוניים‪ ,‬לאו דווקא שונים‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬לפי משפט המבנה בגרסת המחלקים האלמנטריים‪,‬‬

‫∼ ‪.A‬‬
‫‪= Zm1 × Zm2 × . . . × Zmk × Zr‬‬

‫לפי משפט השאריות הסיני‪ ,‬אם נפרק כל ‪ mi‬לחזקות ראשוניים‬

‫‪`i‬‬
‫‪α‬‬
‫‪Y‬‬
‫= ‪mi‬‬ ‫‪pi,ji,j‬‬
‫‪j=1‬‬

‫נקבל כי‬

‫‪Zmi = Zpαi,1 × Zpαi,2 × . . . × Zpαi,`i‬‬

‫‪i,1‬‬ ‫‪i,2‬‬ ‫‪i,`i‬‬

‫ומכאן נקבל את המשפט‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 7.4‬הוכיחו את משפט המבנה בגרסת המחלקים האלמנטריים מתוך משפט המבנה בגרסת חבורות־‪.p‬‬

‫למשפט המבנה יש חלק חשוב נוסף שמפורט להלן‪ :‬הפירוקים שניתנו לחבורה אבלית נוצרת סופית‪ ,‬בשתי הגרסאות‪,‬‬
‫הם יחידים‪.‬‬

‫משפט ‪) 7.20‬משפט המבנה לחבורות אבליות נוצרות סופית‪ :‬יחידות( תהי ‪ A‬חבורה אבלית נוצרת סופית‪ .‬אזי‪,‬‬

‫‪ .1‬הפירוק של ‪ A‬לסכום ישר של חבורות צקליות בגרסת המחלקים האלמנטריים‪:‬‬

‫∼‪A‬‬
‫‪= Zm1 × Zm2 × . . . × Zmk × Zr‬‬

‫כאשר ‪ ,1 < m1 | m2 | . . . | mk‬הוא יחיד‪ .‬כלומר‪ r ,‬יחיד‪ k ,‬יחיד‪ ,‬ו־ ‪ m1 , . . . , mk‬יחידים‪.‬‬

‫‪119‬‬
 ‫‪ .2‬הפירוק של ‪ A‬לסכום ישר של חבורות צקליות בגרסת חבורות־‪p‬‬

‫∼‪A‬‬
‫‪= Zpα1 × Zpα2 2 × . . . × Zpαt t × Zr‬‬
‫‪1‬‬

‫‪ pα‬יחידים עד כדי סדר‪.‬‬

‫הוא יחיד‪ r :‬יחיד‪ t ,‬יחיד‪ ,‬ו־ ‪i‬‬
‫‪i‬‬

‫תרגיל זה יראה כי ניתן "לקרוא" את‬ ‫את הוכחת היחידות נותיר לקוראים כתרגיל מודרך )תרגיל ‪ 7.6‬להלן(‪.‬‬
‫האינווריאנטות השונות הקשורות לחבורה ‪ ,t ,k ,r) A‬ה־ ‪mi‬־ים‪ ,‬ה־ ‪pi‬־ים וה־ ‪αi‬־ים( מתוך החבורה ‪ A‬עצמה ללא צורך‬
‫בבחירות כלשהן‪ .‬נפתח בתרגיל חימום שבוחן את המקרה הפרטי של חבורות אבליות בגודל ‪:p4‬‬

‫תרגיל ‪ 7.5‬יהי ‪ p‬ראשוני‪.‬‬

‫‪ .1‬הסבירו מדוע‪ ,‬לפי משפט ‪) 7.15‬או לחילופין‪ ,‬לפי משפט ‪ ,(7.19‬ישנן לכל היותר חמש חבורות אבליות מסדר ‪:p4‬‬
‫‪ Zp2 × Zp × Zp ,Zp2 × Zp2 ,Zp3 × Zp ,Zp4‬ו־ ‪.Zp × Zp × Zp × Zp‬‬

‫‪ .2‬מלאו את הטבלה הבאה שמתארת‪ ,‬לגבי כל אחת מחמש החבורות הללו‪ ,‬כמה איברים ישנם שסדרם קטן מ־ ‪pe‬‬
‫או שווה לו‪:‬‬
‫איברים מסדר ≥ ‪p4‬‬ ‫איברים מסדר ≥ ‪p3‬‬ ‫איברים מסדר ≥ ‪p2‬‬ ‫איברים מסדר ≥ ‪p‬‬
‫‪Zp4‬‬
‫‪Zp3 × Zp‬‬
‫‪Zp2 × Zp2‬‬
‫‪4‬‬ ‫‪4‬‬ ‫‪4‬‬ ‫‪3‬‬
‫‪p‬‬ ‫‪p‬‬ ‫‪p‬‬ ‫‪p‬‬ ‫‪Zp2 × Zp × Zp‬‬
‫‪Zp × Zp × Zp × Zp‬‬
‫‪ .3‬הסיקו כי חמש החבורות הללו אכן שונות זו מזו )אין שתיים איזומורפיות( ולכן משפט ‪ 7.20‬נכון עבור חבורות‬
‫אבליות מסדר ‪.p4‬‬

‫תרגיל ‪ 7.6‬תהי ‪ A‬חבורה אבלית נוצרת סופית‪ .‬בתרגיל זה נוכיח את היחידות במשפט המבנה )משפט ‪ .(119‬נראה כי‬
‫אפשר "לקרוא" את האינווריאנטות השונות המופיעות במשפט המבנה מתוך ‪ ,A‬ללא צורך בבחירה כלשהי‪.‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי בכל אחד מהפירוקים הנ"ל‪ ,‬הדרגה ‪ r‬של החלק החופשי בפירוק היא יחידה‪.‬‬
‫הדרכה‪ :‬הראו כי ‪∼ A/Ator‬‬
‫= ‪ ,Zr‬וכי הדרגה של חבורה אבלית חופשית נקבעת ביחידות‪.‬‬

‫‪ .2‬הראו כי ‪ Ator‬שווה למכפלת הגורמים הסופיים )בכל פירוק(‪.‬‬

‫‪ .3‬כעת הניחו כי ‪ A‬חבורת־‪ p‬אבלית סופית‪ .‬ו־‬

‫∼‪A‬‬
‫∼ ‪= Zpe1 × Zpe2 × . . . × Zpet‬‬
‫‪= Zpf1 × Zpf2 × . . . × Zpfs‬‬

‫שני פירוקים של ‪ A‬לחבורות צקליות‪ .‬הראו ש־‪.t = s‬‬

‫הדרכה‪ :‬ספרו איברים מסדר ≥ ‪.p‬‬

‫‪ .4‬מכאן ואילך נניח‪ ,‬בנוסף‪ ,‬על־ידי סידור מחדש של הגורמים‪ ,‬ש־‪) e1 ≤ e2 ≤ . . .‬זה שקול ל־‪,(pe1 | pe2 | . . .‬‬
‫ו־‪.f1 ≤ f2 ≤ . . .‬‬
‫‪e‬‬
‫בנוסף‪ ,‬נסמן ב־ ‪ ae‬את מספר האיברים ב־‪ A‬מסדר שהוא לכל היותר ‪.p‬‬
‫הראו כי‬
‫‪a2‬‬
‫‪|{ei | ei ≥ 2}| = logp‬‬
‫‪a1‬‬
‫והסיקו כי ‪ e1 = 1‬אם ורק אם ‪.f1 = 1‬‬

‫‪120‬‬
 ‫ ‪n‬‬ ‫‪o‬‬
‫‪ae+1‬‬ ‫‪ae‬‬ ‫‪ac‬‬
‫‪.e1 = min e  logp‬‬ ‫‪< logp‬‬ ‫‪ .|{ei | ei ≥ c}| = logp‬הסיקו כי‬ ‫‪ .5‬הראו באופן כללי יותר כי‬
‫‬
‫‪ae‬‬ ‫‪ae−1‬‬ ‫‪ac−1‬‬
‫הסיקו כי ‪.e1 = f1‬‬

‫‪ .6‬הראו ש־ ‪ ei = fi‬לכל ‪ ,i‬כלומר שהפירוק למחלקים אלמנטריים הוא יחיד בעבור חבורות־‪) p‬אבליות(‪.‬‬

‫‪ .7‬בעבור ‪ A‬אבלית סופית כללית‪ ,‬הראו שקיים לה פירוק יחיד כמכפלה של חבורות־‪ p‬עם ‪ p‬שונים‪.‬‬

‫‪ .8‬הסיקו את יחידות הפירוק של חבורה אבלית נוצרת סופית כמכפלה של חבורות־‪ p‬צקליות וחבורה אבלית‬
‫חופשית‪.‬‬

‫‪ .9‬הראו את יחידות הפירוק של חבורה אבלית נוצרת סופית בגרסת המחלקים האלמנטריים‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 7.7‬הסיקו מיחידות הפירוק במשפט המבנה לחבורות אבליות נוצרות סופית )משפט ‪ (7.20‬את יחידות המחלקים‬
‫האלמנטריים במשפט ‪.7.14‬‬

‫תרגיל ‪ 7.8‬תהי ‪ A‬חבורה אבלית נוצרת סופית‪ .‬זכרו כי )‪ d (A‬מציין את הגודל הקטן ביותר של קבוצת יוצרים של‬
‫‪ .A‬הוכיחו כי ‪ d (A) = k + r‬כאשר ‪ k‬ו־‪ r‬הם הגדלים מתוך משפט המבנה לחבורות אבליות נוצרות סופית בגרסת‬
‫המחלקים האלמנטריים‪.‬‬

‫משפט המבנה מאפשר לנו לא רק להבין לחלוטין את המבנה של חבורות אבליות נוצרות סופית‪ ,‬אלא גם לספור כמה‬
‫חבורות אבליות יש מגודל נתון‪ .‬לדוגמא‪ ,‬כמה חבורות אבליות יש מגודל ‪ ?144‬לפי גרסת חבורות־‪ p‬של משפט המבנה‪,‬‬
‫‪ .pα‬מצד שני‪ ,‬מכל‬‫‪1‬‬ ‫‪αt‬‬
‫כל חבורה כזו איזומורפית לסכום ישר ‪ ,Zp 1 × Zp2 2 × . . . × Zpt t‬וכמובן ‪1 · . . . · pt = 144‬‬
‫‪α‬‬ ‫‪α‬‬ ‫‪α‬‬
‫‪1‬‬
‫‪ pa1 1 , . . . , pα‬שמכפלתן ‪ 144‬ניתן לבנות חבורה אבלית בגודל ‪ .144‬לפי יחידות הפירוק‪,‬‬ ‫‪t‬‬
‫אוסף של חזקות ראשוניים ‪t‬‬
‫כל שני אוספים שונים כאלה )ששונים גם אחרי שינוי סדר( יתנו חבורות אבליות שונות‪ ,‬כלומר לא איזומורפיות‪ .‬על כן‪,‬‬
‫מספר החבורות שווה למספר הפירוקים השונים של ‪ 144‬כחזקות ראשוניים‪.‬‬
‫‪α1‬‬ ‫‪αs‬‬ ‫‪β1‬‬ ‫‪βq‬‬
‫‪ 2‬כאשר‬ ‫‪·...·2‬‬ ‫‪·3‬‬ ‫‪·...·3‬‬ ‫מכיוון ש־ ‪ ,144 = 24 · 32‬כל ‪ pi‬הוא או ‪ 2‬או ‪ ,3‬ולמעשה‪ ,‬כל פירוק נראה כך‪:‬‬
‫‪ ,α1 + . . . + αs = 4‬ו־‪ .β1 + . . . + βq = 2‬האפשרויות בעבור ה־‪α‬־ות הן‬

‫‪4‬‬ ‫‪3, 1‬‬ ‫‪2, 2‬‬ ‫‪2, 1, 1‬‬ ‫‪1, 1, 1, 1‬‬

‫ואילו בעבור ה־‪β‬־ות הן‬

‫‪2‬‬ ‫‪1, 1‬‬

‫ולפיכך יש לנו בסך־הכל ‪ 5 · 2 = 10‬חבורות אבליות שונות בגודל ‪ .144‬למעשה‪ ,‬חישבנו כאן בדיוק את מספר החלוקות‬
‫של ‪ 4‬כפול מספר החלוקות של ‪ .2‬נזכיר כי מספר החלוקות של ‪ n‬מצוין בפונקציית החלוקה )‪ ,p (n‬שכבר פגשנו בעמוד‬
‫‪ ,76‬כאשר ספרנו את מחלקות הצמידות של ‪ .Sn‬נסיק מדיון זה‪:‬‬

‫‪ ,n = q1α1 · . . . · qm‬כאשר ‪ q1 , . . . , qm‬ראשוניים שונים זה מזה‪,‬‬

‫‪αm‬‬
‫מסקנה ‪ 7.21‬מספר החבורות האבליות השונות בגודל‬
‫הוא ) ‪.p (α1 ) · . . . · p (αm‬‬

‫מעניין לשים לב שמספר זה תלוי במעריכים ‪ α1 , . . . , αm‬וכלל לא במספרים הראשוניים ‪.q1 , . . . , qm‬‬

‫‪121‬‬
 ‫מילה על חבורות חופשיות‬ ‫‪8‬‬
‫בפרק הקודם )בסעיף ‪ (7.1‬הכרנו את מושג החבורות האבליות החופשיות‪ .‬מושג חשוב לא פחות‪ ,‬שנעסוק בו כעת‪ ,‬הוא‬
‫של חבורות חופשיות כלליות‪ .‬כדי להבין את המושג‪ ,‬נזכיר תחילה כמה מונחים חשובים‪.‬‬
‫תהי ‪ G‬חבורה ו־‪ S ⊆ G‬תת־קבוצה‪ .‬מילה ב־‪ S‬היא מכפלה‬

‫‪, sε11 sε22 . . . sεnn‬‬

‫כאשר }‪ s1 , . . . , sn ∈ S ,n ∈ N∪{0‬ו־}‪ .ε1 , . . . , εn ∈ {1, −1‬כל מילה כזו מגדירה‪ ,‬כמובן‪ ,‬איבר ב־‪) G‬כאשר ‪n = 0‬‬
‫מקבלים את המילה הריקה ששווה‪ ,‬לפי ההגדרה‪ ,‬ליחידה של ‪ .(G‬כפי שראינו בסעיף ‪ ,1.4‬איברי ‪ ,hSi‬תת־החבורה‬
‫הנוצרת על־ידי ‪ ,S‬הם בדיוק לאוסף כל המלים באיברי ‪.S‬‬
‫מילה נקראת מצומצמת אם אין בה רצפים מהצורה ‪ ss−1‬או ‪ ,s−1 s‬כלומר‪ ,‬אם כל אימת ש־ ‪ si = si+1‬מתקיים‬ ‫מילה מצומצמת‬
‫‪−1‬‬
‫‪ ss‬או‬ ‫‪ .εi = εi+1‬אם המילה אינה מצומצמת‪ ,‬ניתן לצמצם אותה על־ידי השמטה חוזרת של רצפים מטיפוס‬
‫‪−1‬‬
‫‪st‬‬ ‫‪ s−1 s‬עד אשר נותרים עם מילה מצומצמת‪ .‬למשל‪ ,‬אם ‪ s, t, u ∈ S‬אז ‪ stut−1‬היא מילה מצומצמת‪ ,‬אך ‪tu‬‬
‫איננה מצומצמת‪ ,‬והצמצום שלה נותן ‪ .su‬כמובן‪ ,‬האיבר ב־‪ G‬שמתאים למילה נתונה‪ ,‬מתאים גם למילה המצומצמת‬
‫המתקבלת ממנה‪.‬‬

‫תהי ‪ S‬קבוצת יוצרים של חבורה ‪ .G‬אם נרצה לבנות הומומורפיזם מ־‪ G‬לחבורה אחרת‪ ,H ,‬מספיק לקבוע את‬
‫התמונות של ‪ :S‬שהרי אם נדע את התמונות של ‪ ,S‬נדע גם את התמונות של כל המלים ב־‪ ,S‬קרי את התמונות של‬
‫כל איברי ‪ .G‬אולם‪ ,‬לרוב עלינו להיות זהירים כאשר אנו בוחרים את התמונות של ‪ :S‬בחירה שרירותית של תמונות‬
‫בתוך ‪ H‬לאו דווקא תניב הומומורפיזם‪ .‬כדוגמא‪ ,‬נחשוב על החבורה הדיהדרלית ‪ ,D4 = hσ, τ i‬שנוצרת על־ידי ‪,σ‬‬
‫סיבוב ב־ ◦‪) 90‬עם כיוון השעון‪ ,‬נניח( ו־ ‪ ,τ‬שיקוף כלשהו‪ .‬אם ברצוננו לבנות הומומורפיזם ‪ ϕ : D4 → H‬דרך קביעת‬
‫התמונות של ‪ σ‬ושל ‪ τ‬עלינו לדאוג לכמה תנאים‪ .‬למשל‪ ,‬מכיוון ש־‪ ,σ 4 = e‬מתקיים‬
‫‪4‬‬
‫‪.ϕ (σ) = ϕ σ 4 = ϕ (eD4 ) = eH‬‬
‫
‬

‫‪2‬‬
‫כלומר‪ ,‬התמונה של ‪ σ‬חייבת להיות איבר מסדר שמחלק את ‪ .4‬באופן דומה‪ ,ϕ (τ ) = eH ,‬כלומר תמונת ‪ τ‬היא או‬
‫היחידה או איבר מסדר ‪ .2‬יתר על כן‪ ,‬ב־ ‪ D4‬מתקיים ‪ ,στ = τ σ −1‬כלומר ‪ στ στ −1 = e‬ולכן‬
‫‪−1‬‬
‫) ‪, ϕ (σ) ϕ (τ ) ϕ (σ) ϕ (τ‬‬ ‫‪= eH‬‬

‫וזהו אילוץ נוסף על בחירת תמונות ב־‪ H‬ליוצרי ‪.D4‬‬

‫למעשה‪ ,‬אנחנו מקבלים אילוץ על בחירת התמונות של קבוצת היוצרים ‪ S‬כל אימת שיש מילה )מצומצמת( באיברי‬
‫‪ S‬ששווה ליחידה ב־‪ .G‬מילה מצומצמת כזו נקראת יחס על איברי ‪ .S‬אם ‪ ϕ : G → H‬הומומורפיזם‪ ,‬אזי כל יחס על‬ ‫יחס‬
‫איברי ‪ S‬חייב להתקיים גם על התמונות של איברי ‪ S‬ב־‪) H‬בהתאמה‪ ,‬כלומר היחס ‪ sε11 . . . sεrr = eG‬מתורגם ליחס‬
‫‪ε‬‬ ‫‪εr‬‬
‫) ‪.(ϕ (s1 ) 1 . . . ϕ (sr‬‬ ‫‪= eH‬‬

‫הגדרה ‪ 8.1‬קבוצת יוצרים ‪ S‬של חבורה ‪ G‬נקראת בסיס‪ ,‬או בסיס חופשי‪ ,‬של ‪ G‬אם אין עליה יחסים‪ .‬כלומר‪ ,‬אם‬ ‫בסיס של חבורה‬
‫המילה המצומצמת היחידה באיברי ‪ S‬ששווה ליחידה היא המילה הריקה‪.‬‬ ‫כללית‬

‫בסיס נקרא גם קבוצת יוצרים חופשית‪ ,‬שכן היא חופשית מיחסים‪ .‬על שום כך מגדירים‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 8.2‬חבורה שיש לה בסיס נקראת חבורה חופשית‪.‬‬ ‫חבורה חופשית‬

‫לדוגמא‪ {1} ,‬הוא בסיס של חבורת השלמים ‪) Z‬מדוע?( ולכן ‪ Z‬היא חבורה חופשית‪.‬‬

‫‪122‬‬
‫תרגיל ‪ 8.1‬בסעיף ‪) 7.1‬הגדרה ‪ (7.5‬הגדרנו מהו בסיס של חבורה אבלית‪ .‬האם בסיס של חבורה אבלית הוא בסיס‬
‫לפי הגדרה ‪ ?8.1‬האם ‪ Z2 = Z × Z‬זו חבורה חופשית?‬

‫תרגיל ‪ 8.2‬תהי ‪ G‬חבורה‪ .‬הוכיחו כי ‪ S ⊆ G‬היא בסיס אם ורק אם כל ‪ g ∈ G‬מתקבל כמילה מצומצמת יחידה‬
‫באיברי ‪.S‬‬

‫בדומה למקרה האבלי )ראו טענה ‪ ,(7.7‬גם בעולם החבורות הכלליות יש לבסיס תכונה הנוגעת להרחבות של העתקות‬
‫להומומורפיזמים‪:‬‬

‫משפטון ‪ 8.3‬תהי ‪ F 1‬חבורה חופשית עם בסיס ‪ .S ⊆ F‬לכל חבורה ‪ H‬ולכל העתקה ‪ ,θ : S → H‬ניתן להרחיב את ‪θ‬‬
‫להומומורפיזם‬

‫‪θb : G → H‬‬

‫והרחבה זו היא יחידה‪.‬‬

‫תכונה זו של בסיס של חבורה חופשית מכונה לעתים "התכונה האוניברסלית של החבורה החופשית"‪ .‬למעשה‪ ,‬כפי שנראה‬ ‫התכונה‬
‫להלן )מסקנה ‪ (8.11‬היא מאפיינת חבורות חופשיות‪ :‬חבורה היא חופשית אם ורק אם יש לה תת־קבוצה ‪ S‬עם תכונת‬ ‫האוניברסלית‬
‫ההרחבה היחידה שמופיעה במשפטון )באופן מקביל למקרה האבלי ־ ראו טענה ‪ .(7.7‬משפטון זה נותן צידוק נוסף‬ ‫החבורה‬ ‫של‬
‫למונח "קבוצת יוצרים חופשית" או "חבורה חופשית"‪ :‬אם ‪ F‬חבורה חופשית‪ ,‬כלומר אם יש לה בסיס‪ ,‬אזי כאשר בונים‬ ‫החופשית‬
‫הומומורפיזם מ־ ‪ F‬לחבורה אחרת כלשהי‪ ,‬אנחנו חופשיים לבחור את התמונות של איברי הבסיס כאוות נפשנו )ותמונות‬
‫אלה קובעות אז את ההומומורפיזם כולו באופן יחיד(‪.‬‬

‫הוכחה‪) :‬של משפטון ‪ :(8.3‬תהי ‪ θ : S → H‬העתקה כלשהי‪ .‬מכיוון ש־‪ S‬יוצרת את ‪ ,F‬יש לכל היותר דרך אחת‬
‫להרחיב את ‪ θ‬להומומורפיזם ‪ θb‬מ־ ‪ F‬כולה‪ :‬כל ‪ g ∈ F‬הוא מילה מצומצמת באיברי ‪ ,S‬נניח ‪ ,g = sε1 sε2 . . . sεr‬ואז‬
‫‪1‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪r‬‬
‫חייבים להגדיר‬
‫‪ε‬‬ ‫‪ε‬‬ ‫‪ε‬‬
‫‪.θb (g) = θb (sε11 sε22 . . . sεrr ) = θ (s1 ) 1 · θ (s2 ) 2 · . . . · θ (sr ) r‬‬

‫לפי תרגיל ‪ ,8.2‬כל איבר ב־ ‪ F‬מתקבל מאיברי ‪ S‬כמילה מצומצמת יחידה‪ ,‬ומכאן נובע שההגדרה שלנו את ‪ θb‬היא‬
‫טובה‪ .‬נותר להוכיח כי ‪ θb‬הוא הומומורפיזם‪ .‬אכן‪ ,‬אם‬

‫‪x‬‬ ‫‪= sε11 . . . sεrr‬‬

‫‪y‬‬ ‫‪= tδ11 . . . tδqq‬‬

‫אז כמובן‬

‫‪xy = sε11 . . . sεrr tδ11 . . . tδqq‬‬

‫והמילה המצומצמת היחידה באיברי ‪ S‬שנותנת את ‪ xy‬מתקבלת בהכרח כצמצום של מילה זו‪ .‬לפיכך‪,‬‬

‫‪ε1‬‬ ‫‪εr‬‬ ‫‪δ1‬‬ ‫‪δq‬‬

‫) ‪.θb (xy) = θ (s1‬‬ ‫) ‪· . . . · θ (sr‬‬ ‫) ‪· θ (t1‬‬ ‫) ‪· . . . · θ (tq‬‬ ‫)‪= θb (x) · θb (y‬‬

‫בעזרת התרגיל הבא נוכל להראות כי עוצמת הבסיס קובעת את טיפוס האיזומורפיזם של חבורה חופשית‪.‬‬
‫‪1‬נהוג לסמן חבורה חופשית באות ‪ ,F‬שהיא האות הראשונה של ‪ Free‬באנגלית או ‪ Freie‬בגרמנית‪.‬‬

‫‪123‬‬
‫תרגיל ‪ 8.3‬תהי ‪ F‬חבורה חופשית עם בסיס ‪ .S‬כרגיל‪ ,‬נסמן ב־ ‪ F 0‬את חבורת הקומוטטור )החבורה הנגזרת( של ‪F‬‬
‫)ראו הגדרה ‪.(6.16‬‬

‫‪ .1‬תהי ‪ w = sε11 . . . sεrr‬מילה באיברי ‪ .S‬הוכיחו כי ‪ w ∈ F 0‬אם ורק אם לכל ‪ ,s ∈ S‬סכום המעריכים )החזקות(‬
‫של ‪ s‬במופעיה ב־‪ w‬הוא אפס‪.‬‬
‫ ‬
‫‪ .2‬הוכיחו כי חבורת המנה ‪ F/F 0‬היא חבורה אבלית חופשית עם בסיס }‪ ,S = {sF 0 | s ∈ S‬וכן כי |‪S  = |S‬‬
‫)כלומר‪ ,‬כל יוצר ‪ s ∈ S‬שייך למחלקה אחרת של ‪.(F 0‬‬

‫∼ ‪ F‬אם ורק אם | ‪.|S| = |T‬‬

‫משפט ‪ 8.4‬תהיינה ‪ F‬ו־‪ G‬חבורות חופשיות עם בסיסים ‪ S‬ו־ ‪ T‬בהתאמה‪ .‬אזי ‪= G‬‬

‫בהוכחת המשפט נשתמש בטענה דומה שהזכרנו בעבור חבורות אבליות חופשיות‪ .‬טענו בסעיף ‪ 7.1‬כי כל הבסיסים של‬
‫חבורה אבלית חופשית נתונה הם שווי עוצמה‪ ,‬אך הוכחנו זאת רק בעבור המקרה של חבורות אבליות חופשיות נוצרות‬
‫סופית‪ ,‬כלומר המקרה של בסיסים סופיים )מסקנה ‪ ;7.12‬כדאי להדגיש שהוכחת המקרה הכללי דורשת רק מעט יותר‬
‫מאמץ מאשר הוכחת המקרה הסופי(‪ .‬כתוצאה מכך‪ ,‬את המשפט האחרון נוכיח במלואו רק בעבור המקרה של בסיסים‬
‫סופיים‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬נניח תחילה כי ‪ S‬ו־ ‪ T‬שווי עוצמה‪ ,‬ותהי ‪ θ : S → T‬העתקה חח"ע ועל ביניהם‪ .‬לפי התכונה האוניברסלית‬
‫של חבורה חופשית )משפטון ‪ ,(8.3‬קיימת הרחבה יחידה של ‪ θ‬להומומורפיזם ‪ .θb : F → G‬באופן דומה‪ ,‬קיימת הרחבה‬
‫‪ θd‬היא הומומורפיזם שהוא הזהות על איברי‬‫‪−1 ◦ θ‬‬
‫‪ .θd‬ההרכבה ‪b : F → F‬‬‫יחידה של ‪ θ −1‬להומומורפיזם ‪−1 : G → F‬‬

‫הבסיס ‪ .S‬אך גם העתקת הזהות היא הומומורפיזם מ־ ‪ F‬לעצמה שמרחיב את הזהות על ‪ .S‬מיחידות ההרחבה נובע‬
‫ש־‬

‫‪−1 ◦ θ‬‬
‫‪θd‬‬ ‫‪b = IdF‬‬

‫ש־‪ θ‬הוא גם על‪ .‬לכן ‪ θb : F → G‬הוא איזומורפיזם‪.‬‬ ‫‪ θ‬חח"ע‪ .‬באופן דומה‪ ,‬גם ‪−1 = Id‬‬
‫‪ ,θb ◦ θd‬ומכך נובע ‪b‬‬ ‫ולכן ‪b‬‬
‫‪G‬‬
‫∼‬
‫בכיוון השני‪ ,‬נניח כי ‪ ,F = G‬ויהי ‪ ϕ : G → F‬איזומורפיזם‪ .‬אזי‪ ,‬כמובן‪ ϕ (T ) ,‬הוא בסיס ל־ ‪ ,F‬ו־|) ‪.|T | = |ϕ (T‬‬
‫לפי תרגיל ‪ ,8.3‬החבורה ‪ F/F 0‬היא אבלית חופשית עם בסיסים ‪ S‬ו־) ‪ .ϕ (T‬לפי מסקנה ‪ ,7.12‬אם אחד מהבסיסים‬
‫הללו סופי‪ ,‬גם השני סופי ושווה לו בגודלו‪ ,‬כלומר‬
‫  ‬ ‫‬
‫| ‪. |S| = S  = ϕ (T ) = |ϕ (T )| = |T‬‬
‫‬

‫)כאמור‪ ,‬המשפט נכון גם כאשר שני הבסיסים אינסופיים‪ ,‬אך לא נוכיח זאת כאן‪(.‬‬

‫מסקנה ‪ 8.5‬כל שני בסיסים של חבורה חופשית נתונה הם שווי עוצמה‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬זהו מקרה פרטי של המשפט הקודם‪ :‬אם ‪ S1‬ו־ ‪ S2‬שני בסיסים של ‪ ,F‬אזי מכך ש־ ‪ F‬איזומורפית לעצמה נובע‬
‫כי | ‪.|S1 | = |S2‬‬

‫הגדרה ‪ 8.6‬הדרגה )‪ (rank‬של חבורה חופשית היא גודל הבסיס שלה‪.‬‬ ‫דרגה של חבורה‬
‫חופשית‬
‫למשל‪ ,‬הדרגה של החבורה החופשית ‪ Z‬היא ‪.1‬‬

‫תרגיל ‪ 8.4‬היזכרו בהגדרה של גרף קיילי של חבורה כפי שהופיעה בסעיף ‪ .1.4.2‬תהיינה ‪ G‬חבורה ו־‪ S ⊆ G‬תת־קבוצה‬
‫שלה‪ .‬הוכיחו כי ‪ S‬בסיס של ‪) G‬ובפרט ‪ G‬חופשית( אם ורק אם גרף קיילי )‪ Cay (G, S‬הוא עץ ‪.2‬‬
‫‪2‬גרף נקרא עץ אם הוא קשיר )ראו הגדרה בתרגיל ‪ (1.31‬ואין בו מסילות מעגליות‪.‬‬

‫‪124‬‬
‫הערה‪ :‬בהגדרה שניתנה לגרף קיילי בסעיף ‪ ,1.4.2‬אם ‪ s ∈ S‬הוא איבר מסדר ‪ ,2‬אזי יש קשת מכוונת מהקדקוד ‪g‬‬
‫לקדקוד ‪ g · s‬וקשת נוספת בכיוון ההפוך‪ ,‬כלומר מ־‪ g · s‬ל־‪ .g‬יש המסרטטים במצב זה רק קשת יחידה‪ ,‬בלתי מכוונת‪,‬‬
‫‪ 0‬לפי‬ ‫בין ‪ g‬לבין ‪ .g · s‬או אז‪ ,‬יש מקרים נוספים שבהם ניתן לקבל עץ‪ .‬למשל‪ Cay (Z2 , {1}) ,‬הוא העץ ‪1‬‬
‫מוסכמה זו‪.‬‬

‫בנייה של חבורות חופשיות‬

‫הוכחנו מספר תכונות של חבורות חופשיות‪ ,‬ואף ראינו כי יש לכל היותר חבורה חופשית אחת עם בסיס בגודל נתון‪,‬‬
‫כלומר מדרגה נתונה‪ .‬אך עד כה נתקלנו רק בחבורה חופשית אחת‪ ,Z :‬עם הבסיס }‪) {1‬כמובן‪ ,‬גם }‪ {−1‬הוא בסיס‬
‫של ‪) .(Z‬למעשה‪ ,‬ניתן לחשוב גם על החבורה הטריביאלית כעל חבורה חופשית שדרגתה אפס‪ (.‬האם יש בכלל חבורות‬
‫חופשיות מדרגות גבוהות יותר? מסתבר שכן‪ .‬יתרה מזאת‪ ,‬בהינתן קבוצה כלשהי ‪ ,S‬ניתן לבנות באופן מפורש חבורה‬
‫חופשית ש־‪ S‬היא בסיס שלה‪ ,‬כפי שנראה להלן‪:‬‬
‫‪−1‬‬ ‫‪−1‬‬
‫‪,s‬‬ ‫‪ ,S‬ושתכיל לכל ‪ s ∈ S‬איבר שיסומן‬ ‫בהינתן קבוצה ‪ ,S‬נגדיר קבוצה שוות גודל )או עוצמה( ל־‪ S‬שנסמן‬
‫ונחשוב עליו כעל ההפכי של ‪) .s‬שימו לב שכאן ‪ S‬היא קבוצה כלשהי‪ .‬היא אינה מוכלת אפריורית בתוך חבורה ולכן‬
‫אין לנו אפריורית איברים הפכיים לאיברי ‪ (.S‬מילה באיברי ‪ S‬תוגדר להיות רצף סופי של סימנים מתוך ‪ S‬ו־ ‪,S −1‬‬
‫ומילה מצומצמת היא מילה שאינה מכילה רצפים מהצורה ‪ ss−1‬או ‪ .s−1 s‬את המילה הריקה נסמן כ־‪ .1‬נסמן ב־)‪F (S‬‬
‫את קבוצת המלים המצומצמות באיברי ‪ .S‬בהינתן שתי מלים )‪ ,w1 , w2 ∈ F (S‬נסמן ב־ ‪ w1 w2‬את המילה ב־)‪F (S‬‬ ‫)‪F (S‬‬
‫‪3‬‬
‫המתקבלת על־ידי שרשור של ‪ w1‬ו־ ‪ w2‬וצמצום‪ ,‬אם יש בכך צורך ‪.‬‬

‫משפט ‪ F (S) 8.7‬זו חבורה ביחס לפעולה השרשור והצמצום ‪ .(w1 , w2 ) 7→ w1 w2‬יתר על כן‪ ,‬זו חבורה חופשית עם‬
‫בסיס ‪.S‬‬
‫‪4‬‬
‫הוכחה‪ :‬ראשית נוכיח ש־)‪ F (S‬זו חבורה‪ .‬איבר היחידה שלה הוא כמובן המילה הריקה ‪ ,1‬וקל לראות שאם‬
‫‪ .w−1 = s−ε‬הקושי במשפט טמון בהוכחת אסוציאטיביות הפעולה‪.‬‬
‫‪r‬‬
‫‪r‬‬
‫‪. . . s−ε‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪ w = sε11 . . . sεrr‬אז ההפכית לה היא‬
‫כלומר‪ ,‬בהינתן )‪ w1 , w2 , w3 ∈ F (S‬עלינו להראות כי ) ‪ .(w1 w2 ) w3 = w1 (w2 w3‬ניתן להוכיח זאת באינדוקציה על‬
‫אורך המלים המעורבות תוך בחינת מקרים שונים‪ ,‬אך ניתן לעשות זאת גם כדלקמן‪ .‬לכל ‪ s ∈ S‬ו־}‪ ε ∈ {1, −1‬נגדיר‬
‫העתקה )‪ σsε : F (S) → F (S‬על־ידי‬
‫‪‬‬
‫‪sε sε1 sε2 . . . sεr‬‬
‫‪1‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪r‬‬ ‫‪sε 6= s−ε‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬

‫= ) ‪.σsε (sε11 sε22 . . . sεrr‬‬

‫‪‬‬ ‫‪sε22 . . . sεrr‬‬ ‫‪sε = s−ε‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬

‫ההעתקה ‪ σsε‬היא תמורה על איברי )‪ F (S‬מכיוון שיש לה העתקה הפכית‪ σs−ε ◦ σsε :‬זו העתקת הזהות על )‪.F (S‬‬
‫נתבונן בתת־החבורה של חבורת התמורות על איברי )‪ F (S‬שנוצרת על־ידי ה־ ‪σsε‬־ים‪:‬‬
‫‪def‬‬
‫)‪.H = h{σsε | s ∈ S, ε ∈ {1, −1}}i ≤ SymF (S‬‬

‫קל לראות כי ההעתקה‬

‫‪sε11 . . . sεrr 7→ σsε11 ◦ . . . ◦ σsεrr‬‬

‫‪3‬כדאי אולי להתעכב בנקודה זו ולהסביר מדוע ההגדרה של ‪ w1 w2‬כאיבר של )‪ F (S‬טובה‪ .‬לכאורה‪ ,‬ייתכן שבהינתן מילה לא מצומצמת‬
‫באיברי ‪ ,S‬ניתן לבחור לצמצם אותה בכמה אופנים שונים‪ ,‬כלומר במקומות שונים לאורך המילה‪ ,‬ובסוף תהליך צמצום אחד תתקבל מילה שונה‬
‫מאשר בסוף תהליך צמצום אחר‪ .‬בהמשך נראה שהמילה המצומצמת הסופית דווקא אינה תלויה בסדר הצמצום‪ ,‬אך כאן אין צורך בעובדה זו‪ :‬הרי‬
‫‪ w1‬ו־ ‪ w2‬מצומצמות‪ ,‬ולכן המקום היחידי בשרשור שלהן שבו עשוי להיות צמצום הוא של האות האחרונה של ‪ w1‬עם האות הראשונה של ‪ .w2‬אם‬
‫אכן שתי אותיות אלה צומצמו‪ ,‬יתכן שגם האות הלפני־אחרונה של ‪ w1‬תצטמצם עם האות השניה של ‪ ,w2‬וכן הלאה‪ .‬אולם בכל מקרה תהליך‬
‫הצמצום כאן הוא יחיד ־ בכל שלב יש לכל היותר מקום אחד במילה שניתן לצמצם ־ ולכן תוצאתו בוודאי מוגדרת היטב‪.‬‬
‫‪4‬בעבור ‪ ,s ∈ S‬ב־ ‪ s−1‬מסמנים )כאמור( איבר מתאים ב־ ‪ ,S −1‬ואילו ‪ s1‬מסמן את ‪ s‬עצמו‪.‬‬

‫‪125‬‬
‫היא העתקה חח"ע מ־)‪ F (S‬ל־‪) H‬למשל‪ ,‬מכיוון שהתמורה ‪ σsε11 ◦ . . . ◦ σsεrr‬שולחת את המילה הריקה ‪ 1‬בדיוק‬
‫למילה ‪ .(sε11 . . . sεrr‬יתר על כן‪ ,‬העתקה זו משמרת את הפעולה בכל אחת מהן )לכל )‪ ,w1 , w2 ∈ F (S‬התמונה של‬
‫‪ w1 w2‬שווה להרכבת התמונה של ‪ w1‬עם תמונת ‪ .(w2‬אולם ‪ H‬היא חבורה ולכן הפעולה בה אסוציאטיבית‪ ,‬ומכאן‬
‫נקבל את אסוציאטיביות הפעולה ב־)‪.F (S‬‬
‫נותר להראות כי החבורה )‪ F (S‬היא חופשית עם בסיס ‪ .S‬עובדה זו נובעת מאופן ההגדרה של )‪ :F (S‬ברור כי‬
‫‪ S‬יוצרת את )‪ ,F (S‬וברור כי היא חופשית מיחסים‪ ,‬הלוא כל מילה מצומצמת ולא ריקה באיברי ‪ S‬היא בהגדרה איבר‬
‫שונה מהיחידה‪.‬‬

‫שימו לב שההוכחה הראתה בפרט שפעולת השרשור־ואז־צמצום של מלים באיברי ‪ S‬היא אסוציאטיבית‪ .‬מכאן‪,‬‬

‫מסקנה ‪ 8.8‬בהינתן מילה לא מצומצמת‪ ,‬כל תהליך צמצום שלה יסתיים באותה מילה מצומצמת‪ .‬כלומר‪ ,‬סדר הצמצומים‬
‫אינו משנה‪.‬‬

‫לבנייה המפורשת של חבורה חופשית מתוך בסיס נתון יש מספר מסקנות מעניינות וחשובות‪.‬‬

‫מסקנה ‪ 8.9‬לכל מספר טבעי ‪ n‬יש בדיוק חבורה חופשית אחת מדרגה ‪) n‬עד כדי איזומורפיזם(‪ .‬חבורה זו נהוג לסמן‬
‫כ־ ‪.Fn‬‬ ‫‪Fn‬‬
‫יתר על כן‪ ,‬לכל עוצמה אפשרית ‪ ω‬יש חבורה חופשית יחידה מדרגה ‪) ω‬עד כדי איזומורפיזם(‪.‬‬

‫)הקיום נובע ממשפט ‪ ;8.7‬היחידות ־ ממשפט ‪ (.8.4‬לדוגמא‪ ,‬על ‪ ,F2‬החבורה החופשית מדרגה ‪ ,2‬ניתן לחשוב כעל‬
‫אוסף המלים המצומצמות בסימנים ‪. a, b, a−1 , b−1‬‬
‫‬ ‫ ‬

‫תרגיל ‪ 8.5‬תהי ‪ F2‬החבורה החופשית עם בסיס }‪ .{a, b‬כמה איברים באורך ‪ N‬יש בה? )את האורך של ‪g ∈ F2‬‬
‫מודדים במקרה זה לפי אורך המילה המצומצמת באיברי הבסיס המתאימה ל־‪(.g‬‬

‫מסקנה ‪ 8.10‬כל חבורה היא מנה של חבורה חופשית‪.‬‬

‫קבוצת יוצרים שלה )למשל‪ X ,‬יכולה להיות ‪ G‬כולה(‪ .‬נגדיר קבוצה‬ ‫הוכחה‪ :‬תהי ‪ G‬חבורה כלשהי ותהי ‪  X‬‬
‫‪ θ : X‬על־ידי ‪x 7→ x‬‬
‫‪ ,e‬ונרחיב‬ ‫‪ .X‬נגדיר העתקה ‪e → G‬‬‫‪ F X‬עם בסיס ‪e‬‬ ‫‪ X‬ונבנה חבורה חופשית ‪e‬‬‫‪e = {e‬‬
‫}‪x | x ∈ X‬‬
‫ ‬
‫אותה להומומורפיזם ‪e → G‬‬
‫‪ .θb : F X‬כל איברי הקבוצה היוצרת ‪ X‬מצויים בתמונת ההומומורפיזם ולכן ‪ θb‬הוא על‪.‬‬
‫∼ ‪.G‬‬‫כלומר‪= F/ ker θb ,‬‬

‫מסקנה ‪ 8.11‬תהי ‪ G‬חבורה ו־‪ S ⊆ G‬תת־קבוצה המקיימת את התכונה האוניברסלית ממשפטון ‪) 8.3‬כלומר‪ ,‬כל‬
‫העתקה מ־‪ S‬לחבורה כלשהי ניתנת להרחבה להומומורפיזם באופן יחיד(‪ .‬אזי ‪ G‬חופשית עם בסיס ‪.S‬‬
‫ ‬
‫‪ Se = {e‬ונבנה את ‪ ,F Se‬החבורה החופשית עם בסיס ‪ .Se‬תהי ‪ θ : S → Se‬ההעתקה המוגדרת‬ ‫הוכחה‪ :‬נסמן }‪s | s ∈ S‬‬
‫ ‬
‫על־ידי ‪ .s 7→ se‬לפי ההנחה‪ ,‬ניתן להרחיב את ‪ θ‬להומומורפיזם ‪ ,θb : G → F Se‬ולפי התכונה האוניברסלית של‬
‫ ‬ ‫ ‬
‫‪−1 ◦ θ‬‬
‫‪θd‬‬ ‫‪ .θd‬כמו בהוכחת משפט ‪ ,8.4‬נקבל כי ‪b = IdG‬‬‫‪−1 : F S‬‬‫‪ F Se‬ניתן להרחיב את ‪ θ−1‬להומומורפיזם ‪e → G‬‬
‫ ‬
‫‪−1 S‬‬
‫‪.θd‬‬ ‫‪ θd‬הם איזומורפיזמים‪ .‬לכן ‪ G‬חופשית עם בסיס ‪e = S‬‬ ‫‪ θ‬ו־ ‪−1‬‬ ‫‪−1 = Id‬‬
‫‪ θb ◦ θd‬ומכאן נובע כי ‪b‬‬ ‫וכן )‪e‬‬
‫‪F (S‬‬

‫‪126‬‬
 ‫תת־חבורות של חבורה חופשית‬
‫המשפט הקלאסי והחשוב הבא הוכח במלואו על־ידי שרייר )‪ (1927 ,Schreier‬לאחר הוכחת תוצאה חלקית על־ידי נילסן‬
‫)‪ .(1921 ,Nielsen‬נציג אותו כאן ללא הוכחה ‪: 5‬‬

‫משפט ‪) 8.12‬נילסן־שרייר(‪ :‬תת־חבורה של חבורה חופשית היא חופשית‪.‬‬

‫עד כאן ראינו כמה וכמה נקודות של הקבלה בין חבורה חופשית כללית לבין חבורה חופשית אבלית‪ .‬למשל‪ ,‬ההגדרה‬
‫היא באמצעות קיום בסיס או באמצעות תכונה אוניברסלית; החבורה נקבעת‪ ,‬עד כדי איזומורפיזם‪ ,‬לפי עוצמת הבסיס;‬
‫וכל תת־חבורה היא מאותה משפחה‪ .‬אולם להלן נראה תכונה שבה החבורה החופשית הכללית מתבדלת ממקבילתה‬
‫האבלית‪ ,‬באופן שלרוב אינו מתיישב עם האינטואיציה‪:‬‬
‫אם ‪ A‬חבורה אבלית חופשית מדרגה נתונה ‪ ,n‬ראינו כי כל תת־חבורה שלה היא אבלית חופשית ומדרגה ≥ ‪n‬‬
‫)משפט ‪ .(7.14‬לעומת זאת‪ ,‬בחבורה חופשית לא אבלית מדרגה ≤ ‪ ,2‬המצב שונה בתכלית‪ .‬מסתבר שאפילו בתוך‬
‫‪ F2‬ישנן תת־חבורות )חופשיות‪ ,‬לפי משפט נילסן־שרייר( מכל דרגה סופית‪ ,‬ואפילו תת־חבורות מדרגה אינסופית‬
‫)בת־מניה(‪.‬‬
‫לדוגמא‪ ,‬בתרגיל ‪ 7.3‬התבוננו בחבורה ‪ n ≥ 6) Sn‬כלשהו( ובתוכה בתת־חבורה ‪ H‬שאיזומורפית ל־ ‪.Z2 × Z2 × Z2‬‬
‫ל־ ‪ Sn‬יש קבוצת יוצרים בגודל שתיים ולכן היא מנה של ‪ ,F2‬כלומר יש אפימורפיזם ‪) ϕ : F2  Sn‬ראו ההוכחה‬
‫של מסקנה ‪ .(8.10‬לעומת זאת‪ ,‬כל קבוצת יוצרים של ‪ H‬היא בגודל שלוש לפחות‪ .‬לפיכך‪ ϕ−1 (H) ,‬היא תת־חבורה‬
‫של ‪) F2‬ולכן חופשית( מדרגה ≤ ‪) 3‬ודאו שאתם מבינים מדוע(‪ .‬כדוגמא נוספת‪ ,‬מסתבר שהחבורה הנגזרת ‪ F20‬היא‬
‫חופשית מדרגה בת־מניה‪.‬‬

‫יוצרים ויחסים‬ ‫‪8.1‬‬

‫חבורות חופשיות‪ ,‬כאמור‪ ,‬הן חבורות שלהן קבוצת יוצרים שאין עליה יחסים‪ .‬יתר על כן‪ ,‬נוכחנו לדעת שגודל קבוצת‬
‫היוצרים והעובדה שאין עליהם יחסים קובעים את טיפוס האיזומורפיזם של החבורה‪ .‬האם גם חבורות אחרות נקבעות‬
‫מתוך קבוצת יוצרים והיחסים שעליהם? בהחלט כן‪ .‬נניח שחבורה נתונה ‪ G‬נוצרת על־ידי תת־הקבוצה ‪ ,S‬וכי ‪ R‬היא‬
‫רשימת כל היחסים על ‪ ,S‬כלומר רשימת כל המלים המצומצמות באיברי ‪ S‬ששוות לאיבר היחידה ‪ .eG‬כפי שמראה‬
‫התרגיל הבא‪ S ,‬ו־‪ R‬קובעות לחלוטין את המבנה של ‪:G‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי )‪.R ≤ F (S‬‬ ‫תרגיל ‪8.6‬‬

‫‪ .2‬הוכיחו כי‪ ,‬יתרה מזאת‪.R E F (S) ,‬‬

‫∼ ‪.G‬‬
‫‪ .3‬הוכיחו כי ‪= F (S) /R‬‬

‫הבעיה היא שלרוב‪ ,‬רשימת היחסים ‪ R‬היא אינסופית‪ ,‬ולכן לא ניתן באמת להשתמש בה על מנת להגדיר את החבורה‬
‫‪ .G‬למעשה‪ ,‬היא תמיד אינסופית‪ ,‬למעט במקרה של חבורות חופשיות‪ ,‬שאז יש קבוצת יוצרים ללא יחסים כלל‪ :‬הרי‬
‫)‪ R ≤ F (S‬ולכן‪ ,‬לפי משפט נילסן־שרייר היא חבורה חופשית‪ .‬חבורות חופשיות‪ ,‬למעט החבורה הטריביאלית‪ ,‬הן‬
‫לעולם אינסופיות‪ .‬יתר על כן‪ ,‬החבורה ‪) R‬כתת־חבורה של )‪ (F (S‬היא לרוב חבורה חופשית שאינה נוצרת סופית‪,‬‬
‫כלומר‪ ,‬אין לה אפילו בסיס סופי‪ .‬אז האם יש בכל זאת דרך לתאר את קבוצת היחסים באופן קומפקטי?‬
‫מסתבר שלעתים התשובה חיובית‪ .‬כדי לקבל תיאור קומפקטי יותר של חבורה בעזרת יוצרים ויחסים‪ ,‬יש לנצל‬
‫את העובדה שהוכחתם בסעיף השני של תרגיל ‪ ,8.6‬שלפיה ‪ R‬היא לא רק תת־חבורה של )‪ F (S‬אלא תת־חבורה‬
‫נורמלית‪ .‬כך‪ ,‬גם אם ‪ R‬איננה נוצרת סופית‪ ,‬ייתכן שיש רשימה סופית ‪ R‬של יחסים‪ ,‬שכל תת־חבורה נורמלית שמכילה‬
‫‪5‬ההוכחה המקורית הייתה קומבינטורית באופיה‪ .‬היום‪ ,‬הדרך הפשוטה ביותר להוכיח משפט זה היא באמצעות כלים מתחום הטופולוגיה‬
‫האלגברית‪ ,‬ובפרט בעזרת חבורה הקשורה לגרפים ומכונה "החבורה היסודית" שלהם‪.‬‬

‫‪127‬‬
‫אותה חייבת להכיל את ‪ R‬כולה‪ .‬במלים אחרות‪ R ,‬היא תת־החבורה הנורמלית הקטנה ביותר שמכילה את ‪ ,R‬כלומר‬
‫תת־החבורה שנוצרת על־ידי איברי ‪ R‬וכל הצמודים להם‪ .‬במקרה זה אומרים כי ‪ R‬היא הסגור הנורמלי של ‪ R‬ומסמנים‬
‫‪ .R = hhRii‬אם ל־‪ G‬יש קבוצת יוצרים סופית ‪ S‬כך שקבוצת היחסים ‪ R‬היא הסגור הנורמלי של קבוצה סופית ‪,R‬‬ ‫הנורמלי‬ ‫הסגור‬
‫נאמר ש־‪ G‬מוצגת סופית‪ ,‬ונסמן‬ ‫‪hhRii‬‬
‫מוצגת‬ ‫חבורה‬
‫‪.G = hS | Ri‬‬ ‫סופית‬

‫רישום זה מספק דרך נוספת להגדיר את החבורה ‪ ,G‬שכן הוא כולל‪ ,‬עקרונית‪ ,‬את כל המידע הנחוץ על מנת להבין מהו‬
‫∼ ‪ .G‬דרך זו מצטרפת לדרכים אחרות שהכרנו להגדרת חבורות‪,‬‬ ‫)טיפוס האיזומורפיזם של( ‪ :G‬הרי ‪= F (S) / hhRii‬‬
‫כמו לוח הכפל של חבורה או גרף קיילי )‪) Cay (G, S‬עם תוויות על הקשתות( ביחס לקבוצת יוצרים ‪.S‬‬
‫לדוגמא‪ ,‬נחזור לחבורה שבחנו בתחילת הפרק‪ :‬החבורה הדיהדרלית ‪ .D4‬חבורה זו נוצרת על־ידי הסיבוב ‪σ‬‬
‫והשיקוף ‪ ,τ‬כלומר } ‪ .S = {σ, τ‬הזכרנו לעיל את היחסים ‪ τ 2 ,σ 4‬וכן ‪ .στ στ −1‬נסמן ‪,R = σ 4 , τ 2 , στ στ −1‬‬
‫‬ ‫ ‬

‫ונטען כי במקרה זה היחסים על קבוצת היוצרים ‪ S‬הם בדיוק ‪ ,hhRii‬ולפיכך‬

‫‪.D4 = σ, τ  σ 4 , τ 2 , στ στ −1‬‬
‫
‬ ‫‬ ‫‬

‫אכן‪ ,‬נסמן ב־‪ R‬את אוסף כל היחסים על ‪ σ‬ו־ ‪ .τ‬עלינו להוכיח כי ‪ .R = hhRii‬ברור כי ‪ R ⊇ R‬ולכן ‪.R ⊇ hhRii‬‬
‫∼ ‪ F ({σ, τ }) /R‬ולכן ‪ . F ({σ, τ }) : R = 8‬נוכיח כי ‪ [F ({σ, τ }) : hhRii] ≤ 8‬ונסיק כי‬
‫‬ ‫‬
‫מאידך‪ ,‬מתקיים ‪= D4‬‬
‫∼‬
‫
‬ ‫‪ 4 2‬‬ ‫‪−1‬‬
‫‬
‫‪) G = σ, τ σ , τ , στ στ‬אנחנו טרם יודעים ש־ ‪.(G = D4‬‬
‫‬ ‫‪ .R = hhRii‬אם כן‪ ,‬תהי ‪= F ({σ, τ }) / hhRii‬‬
‫בתוך ‪ ,G‬לפי היחס השלישי‪ ,‬מתקיים ‪ τ στ −1 = σ −1‬ולכן ‪ hσi‬זו תת־חבורה נורמלית של ‪ G‬מסדר ‪ 4‬לכל היותר‪.‬‬
‫המנה ‪ G/ hσi‬נוצרת על־ידי ‪ ,τ · hσi‬כלומר היא מסדר ‪ 2‬לכל היותר‪ .‬לכן ‪ |G| ≤ 8‬ו־‪.[F ({σ, τ }) : hhRii] ≤ 8‬‬
‫נדגיש כמה עובדות חשובות‪ .‬ראשית‪ ,‬ישנן חבורות שאינן מוצגות סופית על אף היותן נוצרות סופית‪ .‬למשל‪,‬‬
‫ניתן להראות שהחבורה שנוצרת על־ידי ‪ a‬ו־‪ b‬ושיחסיה הם הסגור הנורמלי של }‪ ,{[a−n ban , b] | n ∈ N‬איננה מוצגת‬
‫סופית‪ .‬שנית‪ ,‬גם אם חבורה היא מוצגת סופית‪ ,‬ישנן דרכים רבות להציגה‪ .‬למשל‪ ,‬ניתן תמיד להוסיף עוד יחסים מ־‪R‬‬
‫‬
‫לרשימה הסופית ‪ .R‬לדוגמא‪ D4 ,‬מוגדרת גם על־ידי ‪.D4 = σ, τ  σ 4 , τ 2 , στ στ −1 , σ 12‬‬
‫
‬ ‫‬

‫נסיים בכמה דוגמאות לחבורות מוצגות סופית‪:‬‬

‫∼ ‪.Zn‬‬
‫• החבורה צקלית מסדר ‪ n‬היא מוצגת סופית‪ ,‬למשל כך‪= hx | xn i :‬‬

‫• למעשה‪ ,‬ניתן להראות שכל חבורה סופית היא מוצגת סופית‪ .‬בעבור ‪ G‬סופית‪ ,‬ניתן‪ ,‬למשל‪ ,‬להשתמש בקבוצת‬
‫היוצרים ‪ G‬ובקבוצת היחסים ‪ g1 g2 g3−1‬לכל שלשת איברים ‪ g1 , g2 , g3 ∈ G‬המקיימים ‪ .g1 g2 = g3‬ניתן להראות‬
‫שקבוצת יחסים זו מגדירה את ‪ ,G‬מכיוון שהיא מכילה‪ ,‬בעצם‪ ,‬את כל המידע של לוח הכפל של ‪.G‬‬

‫• את החבורה החופשית מדרגה ‪ n‬ניתן להגדיר בעזרת הרישום ‪ hx1 , x2 , . . . , xn | i‬שמבהיר שמדובר בחבורה עם‬
‫‪ n‬יוצרים ללא יחסים‪.‬‬

‫• ל־‪ Z × Z‬יש הצגה ‪.ha, b | [a, b]i‬‬

‫• ראינו כי חבורת התמורות ‪ Sn‬נוצרת על־ידי החילופים )‪ .(1 2) , (2 3) , . . . , (n − 1 n‬אם ‪ |i − j| ≥ 2‬אז‬

‫)‪ (i i + 1‬ו־)‪ (j j + 1‬מתחלפים זה עם זה‪ ,‬ולעומת זאת )‪ (i i + 1‬ו־)‪ (i + 1 i + 2‬מקיימים את היחס‬
‫‪3‬‬
‫‪ .((i i + 1) (i + 1 i + 2)) = 1‬ניתן להוכיח כי יחסים אלו בין החילופים מגדירים את ‪ .Sn‬כלומר‪,‬‬
‫‪D‬‬ ‫‬ ‫‪E‬‬
‫‪3‬‬
‫לכל ‪, t2i = 1 i‬לכל ‪, (ti ti+1 ) = 1 i ≤ n − 2‬וכל אימת ש־‪.Sn = t1 , . . . , tn−1  [ti , tj ] = 1 |i − j| ≥ 2‬‬
‫‬

‫‪128‬‬
‫• באופן כללי‪ ,‬על אף שהגדרת חבורה באמצעות יוצרים ויחסים היא הגדרה מלאה‪ ,‬לעתים קרובות קשה מאוד‬
‫להבין מתוכה תכונות בסיסיות של החבורה‪ ,‬ואפילו לדעת אם החבורה טריביאלית או אינסופית‪ .‬כדוגמא‪ ,‬לשתי‬
‫החבורות הבאות הצגות דומות‪ ,‬אך בעוד שהראשונה טריביאלית )‪ hhRii‬שווה ל־)‪ F (S‬כולה(‪ ,‬השניה היא מסדר‬
‫אינסופי‪:‬‬

‫‪ bab−1 = a2 , cbc−1 = b2 , aca−1 = c2‬‬

‫
‬ ‫‬ ‫‬
‫‪G1‬‬ ‫=‬ ‫‪a, b, c‬‬
‫‪= a, b, c, d  bab−1 = a2 , cbc−1 = b2 , dcd−1 = c2 , ada−1 = d2‬‬
‫
‬ ‫‬ ‫‬
‫‪G2‬‬

‫)הרישום ‪ w1 = w2‬מהווה דרך נוספת לכתיבת היחס ‪.(w1 w2−1‬‬

‫∼ ‪.Zn‬‬
‫‪ .1‬הוכיחו כי ‪= ha | an i‬‬ ‫תרגיל ‪8.7‬‬

‫∼ ‪.Z × Z‬‬
‫‪ .2‬הוכיחו כי ‪= ha, b | [a, b]i‬‬

‫‪ .3‬מצאו הצגה בעבור ‪ Zm × Zn‬והוכיחו את תשובתכם‪.‬‬

‫‪129‬‬
 ‫חלק ‪II‬‬

‫תורת החוגים‬
‫חוגים‪ :‬מושגי יסוד‬ ‫‪9‬‬
‫הגדרה ודוגמאות‬ ‫‪9.1‬‬
‫לשורת המבנים האלגבריים שהכרנו עד כה ־ החבורה וגם השדה והמרחב הווקטורי ־ נוסיף כעת מבנה נוסף‪ :‬החוג‪.‬‬
‫בעוד שחבורה היא מבנה אלגברי שבבסיסו פעולה בינארית אחת‪ ,‬חוג‪ ,‬כמו שדה‪ ,‬הוא מבנה שלו שתי פעולות בינאריות‬
‫שונות )שמכונות חיבור וכפל( ואשר קשורות זו לזו באמצעות חוק הפילוג )דיסטריבוטיביות(‪ .‬כפי שנראה להלן‪ ,‬לטענות‬
‫ולמושגים רבים מתורת החבורות יש מקבילים בתורת החוגים‪ .‬למשל‪ ,‬נכיר את המושגים של תת־חוגים‪ ,‬חוגי מנה‪,‬‬
‫אידאלים )המקבילים לתת־חבורות נורמליות( והומומורפיזמים של חוגים‪ ,‬ואף נראה ארבעה משפטי איזומורפיזמים‬
‫לחוגים‪ .‬כמובן‪ ,‬יהיו גם חלקים שלמים של תורת החוגים שמסתמכים על קיומן של שתי פעולות ושאינם רלבנטיים‬
‫לחבורות‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬אנחנו כבר מכירים לא מעט חוגים‪ .‬כל שדה הוא בפרט גם חוג‪ .‬אך גם אוסף המספרים השלמים ‪ Z‬הוא‬
‫חוג עם פעולות החיבור והכפל‪ .‬גם אוסף המטריצות ) ‪ Mn (F‬המורכב מאוסף המטריצות הריבועיות ‪ n × n‬מעל שדה‬
‫‪ F‬הוא חוג ביחס לפעולות של חיבור וכפל מטריצות‪ .‬ההגדרה הבאה נועדה לזקק את התכונות המשותפות לאובייקטים‬
‫אלה‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 9.1‬חוג )‪ (ring‬הוא קבוצה ‪ R‬ביחד עם שתי פעולות בינאריות‪ ,‬פעולת ה"חיבור" ‪ + : R × R → R‬שמסומנת‬ ‫חוג‬
‫בסימן '‪ ,'+‬וכן פעולת ה"כפל" ‪ · : R × R → R‬שמסומנת בסימן '·'‪ ,‬ושני איברים מיוחדים ‪ 0, 1 ∈ R‬כך שמתקיימות‬
‫האקסיומות הבאות‪:‬‬
‫)‪ (R, +, 0) (i‬היא חבורה אבלית‪.‬‬
‫)‪ (ii‬פעולת הכפל היא אסוציאטיבית‪ :‬לכל ‪ r, s, t ∈ R‬מתקיים )‪.(r · s) · t = r · (s · t‬‬
‫)‪ (iii‬האיבר ‪ 1‬הוא יחידה ביחס לכפל‪ :‬לכל ‪ r ∈ R‬מתקיים ‪.1 · r = r · 1 = r‬‬
‫‪1‬‬
‫)‪ (iv‬חוק הפילוג‪ :‬לכל ‪ r, s, t ∈ R‬מתקיים‬

‫וכן ‪.r · (s + t) = r · s + r · t‬‬ ‫‪(r + s) · t = r · t + s · t‬‬

‫לעתים נסמן את החוג כמערכת )‪ .(R, +, ·, 0, 1‬לעתים קרובות נשמיט את סימן הכפל ונכתוב ‪ rs‬במקום ‪ .r · s‬שימו‬
‫לב שתנאי )‪ (i‬פירושו שהחיבור אסוציאטיבי וקומוטטיבי‪ 0 ,‬הוא יחידה )איבר אדיש( ביחס לחיבור ולכל איבר יש הפכי‬
‫חיבורי‪ ,‬המכונה גם נגדי‪ .‬את האיבר הנגדי לאיבר ‪ r‬נהוג לסמן ‪ .−r‬איבר ‪ r‬שיש לו הפכי כפלי‪ ,‬כלומר ‪ s ∈ R‬המקיים‬ ‫האיבר הנגדי‬
‫‪ ,rs = sr = 1‬מכונה גם איבר הפיך )יש המכנים איבר הפיך גם בשם יחידה או ‪ unit‬באנגלית(‪ .‬אם ‪ r‬הפיך‪ ,‬ההפכי‬ ‫איבר הפיך‬
‫שלו יחיד‪ :‬שכן אם ‪ s1 , s2‬שניהם הפכיים ל־‪ r‬אזי‬

‫‪.s1 = s1 (rs2 ) = (s1 r) s2 = s2‬‬

‫אם ‪ r‬הפיך מסמנים את ההפכי )היחיד( שלו ב־ ‪ .r−1‬נציין שלעתים יש לאיבר בחוג הפכי מימין שאינו הפכי משמאל‪,‬‬
‫או להפך )ראו‪ ,‬למשל‪ ,‬תרגיל ‪ .(9.9‬במקרה זה אין לאיבר הפכי כפלי דו־צדדי ולכן הוא אינו נחשב הפיך‪.‬‬
‫‪1‬כמקובל בכל הדוגמאות שהצגנו לעיל‪ ,‬בביטויים הכוללים איברים של חוגים ברירת המחדל היא שפעולת הכפל קודמת לפעולת החיבור‪ .‬דהיינו‪,‬‬
‫‪ r + t · s‬פירושו )‪.r + (t · s‬‬

‫‪130‬‬
‫הערה ‪ 9.2‬ניתן להגדיר חוג גם ללא יחידה ביחס לכפל‪ ,‬וספרים רבים נוקטים גישה זו‪ .‬חוג עם ‪ 1‬נקרא אז "חוג עם‬
‫יחידה"‪ .‬לפי ההגדרה המקלה‪ ,‬גם ‪ ,2Z‬למשל‪ ,‬נחשב לחוג‪ .‬אנחנו לא נעסוק בקטגוריה הרחבה יותר ונתמקד אך ורק‬
‫בקטגוריה של חוגים עם יחידה )שמכילה את מרבית הדוגמאות המעניינות(‪ .‬ראו גם תרגיל ‪.9.17‬‬

‫הגדרה ‪ 9.3‬חוג )‪ (R, +, ·, 0, 1‬נקרא קומוטטיבי ‪ 2‬אם‪ ,‬בנוסף לארבע התכונות דלעיל‪,‬‬ ‫חוג קומוטטיבי‬
‫)‪ (v‬הכפל קומוטטיבי‪ :‬לכל ‪ r, s ∈ R‬מתקיים ‪.r · s = s · r‬‬

‫כאמור‪ ,‬שדות הם בפרט חוגים‪ .‬האקסיומה המרכזית שמפרידה בין חוג קומוטטיבי לבין שדה היא קיום הפכי ביחס‬
‫לכפל‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 9.4‬חוג ‪ R‬נקרא חוג חילוק אם בנוסף לארבע האקסיומות לעיל מתקיים גם‬ ‫חוג חילוק‬
‫)‪ (v‬כל ‪ 0 6= r ∈ R‬הוא הפיך‪ ,‬כלומר קיים ‪ s ∈ R‬כך ש־‪.sr = rs = 1‬‬

‫הגדרה ‪ 9.5‬שדה הוא חוג חילוק קומוטטיבי שבו ‪.0 6= 1 3‬‬ ‫שדה‬

‫כמעט בכל מבנה אלגברי מעניין לדבר על תת־מבנים‪ ,‬כמו תת־חבורה של חבורה או תת־מרחב וקטורי של מרחב‬
‫וקטורי‪ .‬אלו הן תת־קבוצות של המבנה שמקיימות את אקסיומות המבנה ביחס לאותן פעולות ולאותם איברים מיוחדים‬
‫כמו המבנה המקורי‪ .‬באופן לא מפתיע‪ ,‬תת־המבנה המקביל בעולם החוגים מכונה תת־חוג‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 9.6‬יהי ‪ R‬חוג‪ .‬תת־קבוצה ‪ S ⊆ R‬תקרא תת־חוג אם‬ ‫תת־חוג‬

‫• ‪ S‬מהווה תת־חבורה חיבורית‪.‬‬

‫• ‪ S‬סגורה לכפל‪ ,‬כלומר לכל ‪ s1 , s2 ∈ S‬גם ‪.s1 s2 ∈ S‬‬

‫• ‪.1R ∈ S‬‬

‫שימו לב שמהתנאי הראשון בהגדרה‪ ,‬שלפיו ‪ S‬מהווה תת־חבורה חיבורית‪ ,‬נובע בפרט כי ‪ .0R ∈ S‬קל להיווכח ש־‪S‬‬
‫אכן מהווה חוג בפני עצמו )ודאו שאתם מבינים מדוע(‪ .‬לדוגמא‪ ,‬ב־‪ Z‬כל תת־החבורות החיבוריות הן מהצורה ‪,nZ‬‬
‫והיחידה בהן שמכילה את ‪ 1‬היא ‪ Z‬עצמה‪ .‬כלומר‪ ,‬תת־החוג היחידי של ‪ Z‬הוא ‪ Z‬עצמו‪.‬‬

‫דוגמאות לחוגים‬

‫‪ .1‬החוג הטריביאלי הוא חוג בעל איבר בודד }‪) {0‬כאן ‪.(0 = 1‬‬

‫‪ .2‬כאמור‪ ,‬המספרים השלמים ‪ Z‬מהווים חוג ביחס לחיבור ולכפל הרגילים‪ .‬זהו חוג קומוטטיבי אך למרבית איבריו‬
‫)כולם פרט ל־‪ (±1‬אין הפכי כפלי‪ ,‬ועל כן הוא אינו חוג חילוק‪.‬‬

‫‪ .3‬לכל ‪ n ≥ 2‬טבעי‪ ,‬הקבוצה }‪ Zn = {0, 1, . . . , n − 1‬אינה רק חבורה ביחס לחיבור מודולו ‪ n‬אלא גם חוג אם‬ ‫החוג ‪Zn‬‬
‫מתייחסים‪ ,‬בנוסף‪ ,‬לכפל מודולו ‪ .n‬זהו חוג קומוטטיבי‪ .‬אם ‪ n‬ראשוני זהו בדיוק השדה בן ‪ p‬האיברים‪ .‬אם ‪n‬‬
‫אינו ראשוני‪ ,‬אזי קיים ‪ 2 ≤ a ≤ n − 1‬שמחלק את ‪ n‬ואז ‪ a‬אינו הפיך )מדוע?(‪ ,‬ובפרט ‪ Zn‬אינו חוג חילוק‪.‬‬
‫למשל‪ ,‬ב־ ‪ Z4‬ל־‪ 2‬אין הפכי כפלי‪.‬‬

‫‪ .4‬לכל שדה ‪ ,F‬האוסף ) ‪ Mn (F‬של המטריצות הריבועיות מסדר ‪ n‬מעל ‪ F‬מהווה חוג ביחס לחיבור ולכפל‬ ‫) ‪Mn (F‬‬
‫‪2‬בניגוד לכפל‪ ,‬בכל חוג מניחים שהחיבור קומוטטיבי‪ .‬במבט ראשון נראה אולי שהבדל זה בין החיבור לכפל מלאכותי‪ ,‬אך למעשה החילופיות של‬
‫החיבור נובעת מיתר האקסיומות‪) .‬תוכלו‪ ,‬כתרגיל‪ ,‬להוכיח זאת‪ :‬חשבו את המכפלה )‪ (1 + 1) (s + t‬בשתי דרכים שונות‪ .‬הקפידו שלא להסתמך‬
‫על חילופיות החיבור‪(.‬‬
‫‪3‬אנו טורחים להוסיף את האקסיומה ‪ 0 6= 1‬בהגדרת השדה רק כדי להוציא מכלל חשבון את החוג הטריביאלי שנגדיר מיד ושאינו נחשב לשדה‪.‬‬

‫‪131‬‬
‫מטריצות‪ .‬האפס הוא מטריצת האפס ואילו היחידה היא מטריצת היחידה‪ .‬קל לבדוק שכל אקסיומות החוג‬
‫מתקיימות כאן‪ .‬בעבור ‪ n ≥ 2‬החוג אינו קומוטטיבי ואינו חוג חילוק‪ ,‬שכן זוגות רבים של מטריצות ∈ ‪A, B‬‬
‫) ‪ Mn (F‬אינן מתחלפות זו עם זו )‪ ,(AB 6= BA‬וישנן מטריצות שונות ממטריצת ה־‪ 0‬שאינן הפיכות )אלו‬
‫שהדטרמיננטה שלהן היא אפס(‪.‬‬

‫‪ .5‬המספרים הרציונליים ‪ ,Q‬המספרים הממשיים ‪ R‬והמספרים המרוכבים ‪ C‬מהווים שדות ולכן גם חוגים‪.‬‬

‫‪ .6‬חוג הפולינומים במשתנה אחד מעל שדה ‪ F‬מסומן ]‪ .F [x‬איבריו הם הביטויים הפורמליים‬ ‫הפולינומים‬ ‫חוג‬
‫‪n‬‬ ‫]‪F [x‬‬
‫‪X‬‬
‫= )‪f (x‬‬ ‫‪ai xi‬‬
‫‪i=0‬‬

‫כאשר }‪ .ai ∈ F ,n ∈ N ∪ {0‬חשוב להדגיש כי אנו מתייחסים לפולינום כאל ביטוי פורמלי ולא כאל פונקציה‪.‬‬
‫למשל‪ ,‬אם ‪ F = F2‬הוא השדה הסופי בן שני האיברים )המוכר לכם אולי גם בסימון ‪ ,(Z2‬הפולינומים ‪x + 1‬‬
‫ו־‪ x2 + 1‬שונים זה מזה על אף שכפונקציות על איברי השדה הם זהים‪.‬‬
‫החיבור והכפל בחוג הפולינומים הם המוכרים לכם‪:‬‬
‫!‬ ‫!‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬ ‫‪X X‬‬ ‫‪i‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪ai xi +‬‬ ‫= ‪bi x i‬‬ ‫‪(ai + bi ) xi‬‬ ‫· ‪a i xi‬‬ ‫= ‪bi x i‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪aj bi−j  xi‬‬
‫‪i‬‬ ‫‪i‬‬ ‫‪i‬‬ ‫‪i‬‬ ‫‪i‬‬ ‫‪i‬‬ ‫‪j=0‬‬

‫
‬
‫האפס הוא פולינום האפס ‪ 0 · x0‬והיחידה הכפלית היא פולינום ה־‪ .(1 · x0 ) 1‬מעלת הפולינום ‪ ,f‬שמסומנת‬ ‫‪ degf‬־ מעלת‬
‫‪ ,deg f‬היא המספר ‪ i‬הגדול ביותר כך ש־‪) ai 6= 0‬נהוג לומר שמעלת פולינום האפס היא ∞‪ .(−‬המקדם ‪a0‬‬ ‫הפולינום ‪f‬‬
‫נקרא המקדם החופשי ואם ‪ deg f = n‬אז ‪ an‬נקרא המקדם המוביל‪ .‬חוג הפולינומים הוא קומוטטיבי אך אינו‬ ‫המקדם החופשי‬
‫חוג חילוק‪.‬‬ ‫המקדם המוביל‬

‫‪ .7‬ניתן להגדיר גם חוג פולינומים ביותר ממשתנה אחד‪ .‬לדוגמא‪ ,‬חוג הפולינומים בשני משתנים מעל שדה ‪ F‬מסומן‬
‫]‪ F [x, y‬ואיבריו הם ביטויים פורמליים מהצורה‬ ‫]‪F [x, y‬‬
‫‪X‬‬
‫‪ai,j xi y j‬‬

‫כאשר ‪ ai,j ∈ F‬ורק בעבור מספר סופי של זוגות )‪ (i, j‬מתקיים ‪ .ai,j 6= 0‬גם חוג הפולינומים במספר משתנים‬
‫מעל שדה ‪ F‬הוא קומוטטיבי אך אינו חוג חילוק‪.‬‬

‫‪ .8‬דרך נוספת להרחיב את הדוגמא של חוג הפולינומים היא באמצעות טורי חזקות פורמליים מעל ‪ F‬המסומנים‬ ‫]]‪F [[x‬‬
‫]]‪ .F [[x‬איברי ]]‪ F [[x‬הם הביטויים הפורמליים‬
‫∞‬
‫‪X‬‬
‫‪ai xi‬‬
‫‪i=0‬‬
‫∞‪P‬‬ ‫‪i‬‬
‫
‬ ‫∞‪P‬‬ ‫‪i‬‬
‫
‬ ‫∞‪P‬‬
‫‪ ,‬והכפל‬ ‫‪i=0‬‬ ‫‪ai x‬‬ ‫‪+‬‬ ‫‪i=0 bi x‬‬ ‫=‬ ‫‪i=0‬‬ ‫עם ‪ ai ∈ F‬לכל ‪ .i‬החיבור מוגדר איבר־איבר‪(ai + bi ) xi :‬‬
‫מוגדר בדומה לכפל פולינומים‪:‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫∞‬ ‫∞‬ ‫∞‬
‫!‬ ‫!‬ ‫‪i‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪ai xi‬‬ ‫‪bi xi‬‬ ‫=‬ ‫‪‬‬ ‫‪aj bi−j  xi‬‬
‫‪i=0‬‬ ‫‪i=0‬‬ ‫‪i=0‬‬ ‫‪j=0‬‬

‫שימו לב שחוג הפולינומים ]‪ F [x‬הוא בפרט תת־חוג של ]]‪ :F [[x‬פולינום כמוהו בטור חזקות פורמלי שבו רק‬
‫מספר סופי של ‪ai‬־ים אינו אפס‪.‬‬

‫‪132‬‬
‫‪ .9‬כמבוא לדוגמא הבאה‪ ,‬נעיר שאחרי גילוי המספרים המרוכבים‪ ,‬מתמטיקאים העלו את השאלה הטבעית אם‬
‫ישנם מבנים אלגבריים מעניינים המרחיבים את ‪ C‬תוך שהם עדיין מממד סופי מעל ‪) .R‬שדה המרוכבים ‪C‬‬
‫הוא הרי‪ ,‬בפרט‪ ,‬מרחב וקטורי דו־ממדי מעל ‪ (.R‬בשנת ‪ ,1843‬מתמטיקאי אירי בשם המילטון )‪(Hamilton‬‬
‫גילה שאם מוותרים באקסיומות השדה על החילופיות של הכפל‪ ,‬ישנו מבנה כזה )אחד ויחיד( מממד ‪ 4‬מעל ‪:R‬‬
‫זהו חוג הקווטרניונים הממשיים )‪ ,(The Real Hamilton Quaternions‬שמסומן ‪ .H‬זהו‪ ,‬אם כן‪ ,‬חוג חילוק לא‬ ‫חוג‬ ‫־‬ ‫‪H‬‬
‫קומוטטיבי‪ ,‬וגם מרחב וקטורי ארבע־ממדי מעל ‪ .R‬איבריו הם מהצורה ‪ α+βi+γj +δk‬כאשר ‪.α, β, γ, δ ∈ R‬‬ ‫הקווטרניונים‬
‫כלומר‪ ,‬האיברים המיוחדים ‪ j ,i ,1‬ו־‪ k‬מהווים בסיס ל־‪ H‬מעל ‪ .R‬החיבור ב־‪ H‬כחוג מוגדר לפי החיבור של‬
‫המרחב הווקטורי‪ ,‬כלומר "קואורדינטה־קואורדינטה"‪ .‬הכפל‬

‫)‪(α + βi + γj + δk) (α0 + β 0 i + γ 0 j + δ 0 k‬‬

‫מוגדר לפי פתיחת הסוגריים באמצעות חוק הפילוג )תוך שמירה על סדר האיברים בכל מונום( ובאמצעות הכללים‬
‫הבאים‪:‬‬

‫‪i2 = j 2 = k 2 = −1‬‬ ‫‪ij = −ji = k‬‬ ‫‪jk = −kj = i‬‬ ‫‪ki = −ik = j‬‬

‫)וכך שהמקדמים הממשיים מתחלפים עם ‪ j ,i‬ו־‪ .(k‬למשל‪,‬‬

‫‪. (i + 2k) (1 − j) = i (1 − j) + 2k (1 − j) = i − ij + 2k − 2kj = i − k + 2k + 2i = 3i + k‬‬

‫זהו אכן חוג עם איבר האפס ‪ 0 + 0i + 0j + 0k‬ועם היחידה הכפלית ‪ .1 + 0i + 0j + 0k‬הבדיקה של אקסיומות‬
‫החוג מעט מייגעת )בעיקר האסוציאטיביות של הכפל(‪ .‬בתרגיל ‪ 9.3‬להלן תוכיחו כי לכל איבר פרט לאפס יש‬
‫הפכי‪ ,‬ועל כן זהו אמנם חוג חילוק‪ .‬כחוג חילוק‪ ,‬הקבוצה }‪ H∗ = H \ {0‬מהווה חבורה ביחס לכפל‪ ,‬והיא מכילה‬
‫כתת־חבורה את חבורת הקווטרניונים ‪ Q‬שהכרנו בתרגיל ‪.2.12‬‬

‫‪ .10‬בהינתן חבורה ‪ G‬ושדה ‪ ,F‬ניתן להגדיר חוג חדש המכונה חוג החבורה של ‪ G‬עם מקדמים מ־ ‪ .F‬חוג זה מסומן‬ ‫החבורה‬ ‫חוג‬
‫]‪ F [G‬או ‪ ,F G‬ואיבריו הם ביטויים פורמליים מהצורה‬ ‫]‪F [G‬‬
‫‪X‬‬
‫‪rg · g‬‬
‫‪g∈G‬‬

‫כאשר ‪ rg ∈ F‬ולכל היותר מספר סופי של מקדמים ‪ rg‬אינם אפס‪ .‬הפעולות מוגדרות כך‪:‬‬
‫‪‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬
‫‪‬‬ ‫‪rg · g  + ‬‬ ‫= ‪sg · g ‬‬ ‫‪(rg + sg ) · g‬‬
‫‪g∈G‬‬ ‫‪g∈G‬‬ ‫‪g∈G‬‬
‫‪‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪‬‬ ‫!‬
‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪rg · g  · ‬‬ ‫‪sg · g ‬‬ ‫=‬ ‫= )‪rg sh · (gh‬‬ ‫‪rh sh−1 g‬‬ ‫‪·g‬‬
‫‪g∈G‬‬ ‫‪g∈G‬‬ ‫‪g,h∈G‬‬ ‫‪g∈G‬‬ ‫‪h∈G‬‬

‫∼ ‪ G‬ו־ ‪ ,G = e, g, g 2‬והשדה הוא ‪ ,R‬אזי‬

‫‬ ‫ ‬
‫לדוגמא‪ ,‬אם החבורה היא ‪= Z3‬‬

‫‪.R [G] = αe + βg + γg 2  α, β, γ ∈ R‬‬

‫‬ ‫‬ ‫ ‬

‫לחוגי חבורה תפקיד מרכזי ב"תורת ההצגות של חבורות"‪ ,‬תחום יפהפה שאינו נלמד בספר זה‪.‬‬

‫‪ .11‬משפחה חשובה נוספת של חוגים היא זו של חוגי פונקציות‪ .‬בהינתן קבוצה ‪ X‬וחוג ‪ ,S‬קבוצת הפונקציות‬
‫‪ f : X → S‬שתסומן ‪ ,S X‬היא חוג ביחס לחיבור ולכפל נקודתיים‪ .‬למשל‪ f1 · f2 ,‬זו הפונקציה שמוגדרת לפי‬ ‫הפונקציות‬ ‫חוג‬
‫‪SX‬‬

‫‪133‬‬
 ‫)‪. (f1 · f2 ) (x) = f1 (x) · f2 (x‬‬

‫קל לבדוק שזהו חוג‪ :‬אקסיומות החוג נגזרות מקיומן ב־‪) S‬מהם האפס והאחד?(‪ .‬יתר על כן‪ ,‬חוג הפונקציות‬
‫הזה קומוטטיבי אם ורק אם ‪ S‬קומוטטיבי‪.‬‬
‫אם ישנו מבנה נוסף על ‪ X‬או על ‪ ,S‬ניתן לעתים לקבל חוגי פונקציות אחרים‪ ,‬מצומצמים יותר‪ .‬למשל‪ ,‬אם ‪X‬‬
‫הוא קטע היחידה ]‪ [0, 1‬ו־‪ ,S = R‬ניתן להצטמצם לאוסף הפונקציות הממשיות הרציפות ]‪ .C [0, 1‬מכיוון שאוסף‬ ‫]‪C [0, 1‬‬
‫זה סגור לחיבור‪ ,‬לחיסור ולכפל של פונקציות ומכיל את הפונקציה הקבועה ‪ ,1‬זהו תת־חוג‪ .‬הוא קומוטטיבי‪ ,‬אך‬
‫אינו חוג חילוק‪ :‬כל פונקציה שמתאפסת בנקודה כלשהי בקטע איננה הפיכה‪.‬‬

‫‪ .12‬משפחה נוספת של חוגים שהייתה ממוקדי המחקר של תורת החוגים היא של תת־חוגים מסוימים‪ ,‬בעלי אופי‬
‫אריתמטי‪ ,‬של שדה המרוכבים ‪ .C‬אלו הם‪ ,‬כמובן‪ ,‬חוגים קומוטטיביים‪ ,‬שכן פעולת הכפל בשדה היא חילופית‪.‬‬ ‫‪h√ i‬‬
‫לדוגמא‪ ,‬לכל מספר שלם ‪ ,D ∈ Z‬תת־הקבוצה‬ ‫‪Z‬‬ ‫‪D‬‬
‫‪h√ i n‬‬ ‫ √‬‫‬ ‫‪o‬‬
‫‪Z D = a + b D  a, b ∈ Z ⊆ C‬‬

‫מהווה תת־חוג של ‪ .C‬בפרט‪ ,‬בעבור ‪ D = −1‬מקבלים חוג הנקרא חוג השלמים של גאוס‪:‬‬ ‫חוג השלמים של‬
‫גאוס ]‪Z [i‬‬
‫}‪.Z [i] = {a + bi | a, b ∈ Z‬‬

‫‪ .13‬אנדומורפיזם של חבורה הוא הומומורפיזם מהחבורה לעצמה )הזכרנו מושג זה בהערת שוליים בעמוד ‪.(51‬‬
‫מסתבר שלכל חבורה אבלית ‪ ,A‬ניתן להגדיר מבנה של חוג על קבוצת האנדומורפיזמים שלה המסומנת‬
‫)‪ ,End (A‬או )‪ .Hom (A, A‬כפי שנראה בהמשך )תרגיל ‪ 9.13‬וביתר פירוט בפרק ‪ ,11‬וכן במשפטון ‪ (9.11‬חוג‬ ‫)‪ End (A‬־ חוג‬
‫זה הנו בעל חשיבות רבה‪.‬‬ ‫האנדומורפיזמים‬
‫אם )‪ ϕ, ψ ∈ End (A‬אנדומורפיזמים‪ ,‬נגדיר את החיבור שלהם על־ידי חיבור נקודתי של פונקציות‪ ,‬כלומר‬ ‫של חבורה אבלית‬
‫‪def‬‬
‫)‪, (ϕ + ψ) (a) = ϕ (a) + ψ (a‬‬

‫ואת הכפל על־ידי הרכבה‪ ,‬כלומר‬

‫‪def‬‬
‫))‪. (ϕ · ψ) (a) = ϕ (ψ (a‬‬

‫בתרגיל ‪ 9.6‬להלן תתבקשו להוכיח שאמנם ההגדרות שלנו לפעולות מניבות פעולות בינאריות‪ ,‬כלומר ש־‬
‫)‪ ,ϕ · ψ, ϕ + ψ ∈ End (A‬ושאמנם מתקיימות כל אקסיומות החוג‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 9.1‬הוכיחו את התכונות הבאות בעבור חוג ‪:R‬‬

‫‪ .1‬לכל ‪ r ∈ R‬מתקיים ‪.0 · r = r · 0 = 0‬‬

‫‪ .2‬אם ‪ R‬אינו החוג הטריביאלי אזי ‪.0 6= 1‬‬

‫‪ .3‬לכל ‪ r, s ∈ R‬מתקיים )‪.(−r) s = r (−s) = − (rs‬‬

‫‪ .4‬לכל ‪ r, s ∈ R‬מתקיים ‪.(−r) (−s) = sr‬‬

‫‪ .5‬לכל ‪ r ∈ R‬מתקיים ‪.(−1) r = −r‬‬

‫תרגיל ‪ 9.2‬יהי ‪ R‬חוג‪.‬‬

‫‪134‬‬
‫‪ .1‬הראו כי אם ‪ R‬קומוטטיבי‪ ,‬אזי )‪ ,Mn (R‬אוסף המטריצות עם מקדמים מתוך ‪ ,R‬מהווה חוג ביחס לחיבור‬
‫ולכפל הרגילים של מטריצות‪.‬‬

‫‪ .2‬הראו כי גם בעבור ‪ R‬שאינו קומוטטיבי ניתן להגדיר חיבור וכפל של מטריצות שהופכים את )‪ Mn (R‬לחוג‪.‬‬

‫‪ .3‬האם ]‪ ,R [X‬אוסף הפולינומים עם מקדמים מ־‪ ,R‬מהווה חוג ביחס לחיבור ולכפל הרגילים של פולינומים?‬

‫תרגיל ‪ 9.3‬בתרגיל זה נראה כי חוג הקווטרניונים ‪ H‬שהוגדר לעיל הוא אמנם חוג חילוק‪.‬‬
‫‪p‬‬
‫= ‪ .kxk‬הוכיחו כי‬ ‫‪ .1‬לכל ‪ x = α + βi + γj + δk ∈ H‬נגדיר את הנורמה של ‪ x‬כ־‪α2 + β 2 + γ 2 + δ 2 ∈ R‬‬
‫לכל ‪ x, y ∈ H‬מתקיים ‪.kxyk = kxk kyk‬‬
‫‪2‬‬
‫‪ .2‬לכל ‪ x = α + βi + γj + δk ∈ H‬נסמן ‪ .x = α − βi − γj − δk‬הוכיחו כי ‪ x · x = kxk‬והסיקו כי לכל‬
‫= ‪ x−1‬ולפיכך ‪ H‬הוא חוג חילוק‪.‬‬ ‫‪x‬‬
‫‪kxk2‬‬
‫‪,x 6= 0‬‬
‫‪−1‬‬
‫)‪.(1 + 3i + j − 2k) (−2 − 4i + k‬‬ ‫‪ .3‬חשבו את‬

‫תרגיל ‪ 9.4‬הוכיחו כי ניתן להציג את ‪ H‬גם כמרחב וקטורי דו־ממדי ‪ C ⊕ Cj‬מעל ‪ C‬כאשר הכפל מוגדר לפי הכללים‬

‫‪j 2 = −1‬‬ ‫‪jz = zj ∀z ∈ C‬‬

‫וחוק הפילוג‪.‬‬
‫‪h√ i‬‬
‫‪ Z‬שהוגדרה לעיל אמנם מהווה תת־חוג של ‪.C‬‬ ‫תרגיל ‪ 9.5‬הוכיחו כי לכל ‪ ,D ∈ Z‬קבוצת המספרים המרוכבים ‪D‬‬

‫תרגיל ‪ 9.6‬בתרגיל זה נוכיח כי קבוצת האנדומורפיזמים של חבורה אבלית ‪ A‬היא אמנם חוג ביחס לפעולות שהגדרנו‬
‫לעיל )בעמוד ‪.(134‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי לכל )‪ ϕ, ψ ∈ End (A‬מתקיים )‪.ϕ · ψ, ϕ + ψ ∈ End (A‬‬

‫‪ .2‬מהו האפס ומהו איבר היחידה הכפלית?‬

‫‪ .3‬הראו כי כל אקסיומות החוג מתקיימות במקרה זה‪.‬‬

‫‪ .4‬מדוע נזקקנו להנחה ש־‪ A‬אבלית? מדוע קבוצת האנדומורפיזמים של חבורה כללית איננה חוג ביחס לפעולות‬
‫שהגדרנו?‬

‫תרגיל ‪ 9.7‬היזכרו ב־]]‪ ,F [[x‬חוג טורי החזקות הפורמליים מעל שדה ‪.F‬‬

‫‪ .1‬מהם האיברים ההפיכים בחוג זה?‬

‫‪ .2‬נרחיב את החוג ]]‪ F [[x‬לחוג ‪ R‬שאיבריו הם הביטויים הפורמליים מהצורה‬

‫∞‬
‫‪X‬‬
‫‪ai xi‬‬
‫‪i=m‬‬

‫לאיזשהו ‪ m ∈ Z‬שלם )לאו דווקא חיובי( ו־ ‪ ai ∈ F‬לכל ‪) .m ≤ i‬לשם דיוק‪ ,‬יש להניח גם כי ‪ am 6= 0‬למעט‬
‫באיבר האפס שבו כל המקדמים הם אפס‪(.‬‬
‫הגדירו את החיבור והכפל ב־‪ R‬באופן שירחיב את הפעולות ב־]]‪.F [[x‬‬

‫‪135‬‬
 ‫‪ .3‬הוכיחו כי ‪ R‬הוא שדה )ניתן להניח שהוא חוג‪ ,‬כלומר‪ ,‬אין צורך להוכיח את אקסיומות החוג(‪.‬‬

‫‪ .4‬תת־חוג חשוב של ‪ R‬הוא חוג פולינומי לורן )‪ (Laurent‬מעל ‪ ,F‬שמסומן גם ‪ .F x, x−1‬חוג זה מורכב מאיברי‬
‫‬ ‫‬
‫חוג פולינומי לורן‬
‫‪F x, x−1‬‬
‫‬ ‫‬
‫‪ R‬שבהם רק מספר סופי של מקדמים ) ‪ai‬־ים( שונה מאפס‪ .‬הוכיחו כי זהו אמנם תת־חוג‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 9.8‬יהי ‪ F‬שדה‪ .‬הוכיחו כי ]‪ ,F [Z‬חוג החבורה מעל ‪ Z‬עם מקדמים מ־ ‪ ,F‬איזומורפי )כחוג( לחוג פולינומי לורן‬
‫‪) .F x, x−1‬בעבור הגדרה מדויקת של איזומורפיזם של חוגים‪ ,‬ראו עמוד ‪(.137‬‬
‫‬ ‫‬

‫תרגיל ‪ 9.9‬תהי ‪ A = RN‬קבוצת הסדרות של מספרים ממשיים‪ ,‬כלומר‬

‫‬ ‫‬ ‫ ‬
‫‪.A = (ai )i∈N  ai ∈ R‬‬

‫בפרט‪ ,‬ל־‪ A‬יש מבנה של מרחב וקטורי )אינסוף ממדי( מעל ‪ .R‬תהי ‪ R‬קבוצת ההעתקות הלינאריות על ‪.A‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי ‪ R‬חוג‪.‬‬

‫‪ .2‬תהי ‪ s ∈ R‬העתקת ההזזה שמאלה‪ ,‬כלומר‬

‫)‪.s ((a0 , a1 , a2 , . . .)) = (a1 , a2 , a3 , . . .‬‬

‫הוכיחו כי יש ל־‪ s‬הפכי מימין )כלומר יש ‪ t ∈ R‬עם ‪ (st = 1‬אך אין לה הפכי משמאל‪.‬‬

‫חבורת היחידות‬

‫באופן כללי‪ ,‬האיברים השונים מאפס בחוג אינם מהווים חבורה ביחס לכפל‪ .‬הבעיה היא שלרוב ישנם איברים בחוג‬
‫ללא הפכי כפלי‪ .‬המצב משתנה אם מצטמצמים לאותם איברים שיש להם הפכי כפלי‪:‬‬

‫טענה ‪ 9.7‬יהי ‪ R‬חוג‪ .‬אוסף האיברים ההפיכים ב־‪ ,R‬שמסומן ∗‪ ,R‬מהווה חבורה ביחס לכפל‪ .‬חבורה זו נקראת חבורת‬ ‫היחידות‬ ‫חבורת‬
‫היחידות של ‪.R‬‬ ‫∗‪R‬‬
‫‪−1‬‬
‫)‪ ,(rs‬ולכן הצמצום של הכפל ב־‪ R‬ל־ ∗‪ R‬מהווה‬ ‫הוכחה‪ :‬ראשית‪ ,‬אם ∗‪ r, s ∈ R‬אז גם ∗‪ rs ∈ R‬שכן ‪= s−1 r−1‬‬
‫פעולה בינארית‪ .‬האסוציאטיביות שלה נובעת מהאסוציאטיביות של הכפל ב־‪ R‬ואיבר היחידה הוא כמובן ‪ 1‬ששייך‬
‫ל־ ∗‪ .R‬לבסוף‪ ,‬יש ב־ ∗‪ R‬הפכי לכל איבר כי אם ∗‪ r ∈ R‬אז ‪ ,r−1‬ההפכי של ‪ r‬ב־‪ ,R‬גם הוא הפיך )ההפכי שלו הוא‬
‫‪ (r‬ולכן שייך ל־ ∗‪.R‬‬

‫לדוגמא‪ ,‬אם ‪ R‬הוא שדה או באופן כללי יותר חוג חילוק‪ ,‬אזי }‪ ,R∗ = R \ {0‬כך שסימון זה מתיישב עם הסימון ∗ ‪F‬‬
‫שבו סימנו כבר בתחילת הספר את החבורה הכפלית של שדה ‪.F‬‬

‫‪ .1‬מצאו את חבורת היחידות של החוגים הבאים‬ ‫תרגיל ‪9.10‬‬

‫‪ Z [i] , C [0, 1] , F [x] , Mn (F ) , H , Zn , Z‬ו־ )‪End (A‬‬

‫כאשר ‪ F‬הוא שדה ו־‪ A‬היא חבורה אבלית‪.‬‬

‫∗ √‬ ‫ √‬ ‫√‬
‫‪ .2‬הוכיחו כי המספר ‪ 2 + 3‬הפיך בחוג ‪ Z 3‬והסיקו שחבורת היחידות ‪ Z 3‬אינסופית‪) .‬שימו לב להבדל‬
‫בין חבורת היחידות כאן לבין חבורת היחידות של ]‪(.Z [i‬‬

‫‪136‬‬
 ‫הומומורפיזמים של חוגים‬ ‫‪9.2‬‬
‫כפי שכבר הסברנו בתחילת סעיף ‪ ,3.1‬לכל מבנה אלגברי יש סוג מיוחד של העתקה ש"מכירה" את המבנה האלגברי‬
‫ומשמרת עליו‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬לחבורות יש הומומורפיזמים של חבורות‪ ,‬ולמרחבים וקטוריים יש העתקות לינאריות‪.‬‬
‫ההעתקה המתאימה לחוגים נקראת אף היא הומומורפיזם או הומומורפיזם של חוגים‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 9.8‬יהיו ‪ R‬ו־‪ S‬חוגים‪.‬‬

‫‪ .1‬העתקה ‪ ϕ : R → S‬היא הומומורפיזם של חוגים‪ ,‬אם‬ ‫הומומורפיזם של‬

‫חוגים‬
‫• ‪ ϕ‬מהווה הומומורפיזם של החבורות החיבוריות‪ ,‬כלומר משמרת את החיבור‪:‬‬

‫‪.∀r1 , r2 ∈ R‬‬ ‫) ‪ϕ (r1 + r2 ) = ϕ (r1 ) + ϕ (r2‬‬

‫• ‪ ϕ‬משמרת את הכפל ואת היחידה הכפלית‪ ,‬כלומר‪:‬‬

‫‪∀r1 , r2 ∈ R‬‬ ‫) ‪ϕ (r1 · r2‬‬ ‫) ‪= ϕ (r1 ) · ϕ (r2‬‬

‫) ‪.ϕ (1R‬‬ ‫=‬ ‫‪1S‬‬

‫‪ .2‬הגרעין של הומומורפיזם של חוגים ‪ ,ϕ : R → S‬המסומן ‪ ,kerϕ‬הוא אוסף האיברים ב־‪ R‬שנשלחים לאפס‬ ‫גרעין‬
‫הומומורפיזם‬
‫}‪. ker ϕ = {r ∈ R | ϕ (r) = 0‬‬ ‫‪ker ϕ‬‬
‫)כלומר‪ ,‬לצורך הגדרת הגרעין חושבים על ‪ ϕ‬כעל הומומורפיזם של החבורות החיבוריות‪(.‬‬
‫התמונה של ‪ ϕ‬היא‪ ,‬כמובן‪,‬‬ ‫תמונת‬
‫הומומורפיזם‬
‫}‪.Imϕ = {ϕ (r) | r ∈ R‬‬ ‫‪Imϕ‬‬

‫שימו לב שבפרט‪ ,‬הומומורפיזם של חוגים מקבע גם את האפס )כלומר‪ ,(ϕ (0R ) = 0S ,‬את הנגדי החיבורי ואת ההפכי‬
‫הכפלי לכל ‪ r ∈ R‬הפיך )ודאו שאתם מבינים מדוע(‪.‬‬
‫כמו בחבורות‪ ,‬ישנם שמות מיוחדים להומומורפיזמים של חוגים שמקיימים תכונות מסוימות‪:‬‬

‫• הומומורפיזם ‪ ϕ : R → R‬מחוג לעצמו נקרא אנדומורפיזם‪.‬‬

‫• הומומורפיזם חח"ע נקרא מונומורפיזם או שיכון‪ ,‬ומסומן לעתים ‪.ϕ : R ,→ S‬‬

‫• הומומורפיזם על נקרא אפימורפיזם‪ ,‬ומסומן לעתים ‪.ϕ : R  S‬‬

‫• הומומורפיזם חח"ע ועל נקרא איזומורפיזם‪.‬‬

‫אם קיים איזומורפיזם ‪ ,ϕ : R → S‬נאמר כי החוגים ‪ R‬ו־‪ S‬איזומורפיים‪.‬‬
‫איזומורפיזם שהוא גם אנדומורפיזם‪ ,‬כלומר מחוג לעצמו‪ ,‬נקרא גם אוטומורפיזם‪.‬‬

‫‪137‬‬
‫לדוגמא‪ ,‬בהינתן שני פולינומים ]‪ ,f, g ∈ R [x, y‬בחוג הפולינומים בשני משתנים עם מקדמים ממשיים‪ ,‬ישנו‬
‫אנדומורפיזם ]‪ ϕ : R [x, y] → R [x, y‬כך ש־‪ ϕ‬הוא הזהות על הפולינומים הקבועים‪ ϕ (x) = f ,‬ו־‪.ϕ (y) = g‬‬
‫כלומר‪ ϕ ,‬מתקבל מהצבת ‪ f‬במקום ‪ x‬ו־‪ g‬במקום ‪:y‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬
‫‪.ϕ ‬‬ ‫= ‪ai,j xi y j ‬‬ ‫‪ai,j f i g j‬‬
‫‪i,j‬‬ ‫‪i,j‬‬

‫בהקשר של דוגמא זאת נעיר שהאפיון של זוגות הפולינומים )‪ (f, g‬שבעבורם אנדומורפיזם זה הוא איזומורפיזם‪,‬‬
‫כלומר חח"ע ועל‪ ,‬הנה בעיה מפורסמת )בעיית היעקוביאן( שעודנה פתוחה בזמן כתיבת שורות אלה )שנת ‪.(2014‬‬

‫‪ .1‬נתבונן בחבורה הצקלית ‪ .Zn‬תארו את איברי ) ‪ End (Zn‬והוכיחו כי חוג האנדומורפיזמים של‬ ‫תרגיל ‪9.11‬‬
‫החבורה ‪ Zn‬איזומורפי לחוג ‪.Zn‬‬

‫∼ ) ‪) End (Zn‬איזומורפיזם של חוגים(‪.‬‬

‫‪ .Zn = Z‬הוכיחו כי )‪= Mn (Z‬‬ ‫‪ .2‬נתבונן בחבורה האבלית ‪× Z × . . . × Z‬‬
‫|‬ ‫‪{z‬‬ ‫}‬
‫‪ n‬פעמים‬

‫תרגיל ‪ 9.12‬יהי ‪ F‬שדה‪ .‬הוכיחו כי כל הומומורפיזם מ־ ‪ F‬לחוג לא־טריביאלי ‪ R‬הוא שיכון‪) .‬בנוסף‪ ,‬יש הומומורפיזם‬
‫מ־ ‪ F‬לחוג הטריביאלי ששולח את כל האיברים לאפס(‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 9.13‬יהי ‪ F‬שדה‪ .‬היזכרו באקסיומות שמגדירות מרחב וקטורי והוכיחו כי יש התאמה מלאה )חח"ע ועל( בין‬
‫שני האוספים הבאים‪:‬‬
‫)‪ (i‬אוסף המרחבים הווקטוריים מעל ‪.F‬‬
‫)‪ (ii‬אוסף הזוגות )‪ (V, ρ‬כאשר ‪ V‬היא חבורה אבלית ו־‪ ρ‬הוא הומומורפיזם של חוגים‬

‫) ‪.ρ : F → End (V‬‬

‫כלומר‪ ,‬עליכם להבהיר כיצד להגדיר את הזוג )‪ (V, ρ‬בהינתן מרחב וקטורי‪ ,‬כיצד מתוך זוג )‪ (V, ρ‬להגדיר מרחב‬
‫וקטורי‪ ,‬ומדוע העתקות אלה הפכיות זו לזו‪.‬‬

‫בדיוק כמו תת־חבורה )הערת השוליים בעמוד ‪ ,(17‬דרך נוספת לאפיין תת־חוג היא כתמונה של הומומורפיזם‪:‬‬

‫טענה ‪ 9.9‬תת־קבוצה של חוג ‪ S ⊆ R‬היא תת־חוג אם ורק אם היא תמונה של הומומורפיזם כלשהו של חוגים לתוך‬
‫‪.R‬‬

‫הוכחה‪ :‬אם ‪ S‬תת־חוג אזי העתקת השיכון ‪ i : S ,→ R‬מהווה הומומורפיזם של חוגים שתמונתה‪ ,‬כמובן‪ .S ,‬מאידך‪ ,‬אם‬
‫‪ S = Imϕ‬כאשר ‪ ϕ : T → R‬הומומורפיזם של חוגים‪ ,‬אז ‪ S‬תת־חבורה חיבורית של ‪ R‬כי ‪ ϕ‬הוא בפרט הומומורפיזם‬
‫של החבורות החיבוריות )טענה ‪ S ,(54‬סגורה לכפל כי לכל ‪ ϕ (t1 ) , ϕ (t2 ) ∈ S‬גם ‪,ϕ (t1 ) ϕ (t2 ) = ϕ (t1 t2 ) ∈ S‬‬
‫וכמובן ‪.1R = ϕ (1T ) ∈ S‬‬

‫הערה ‪ 9.10‬שימו לב שלפי ההגדרה שלנו‪ ,‬ייתכן שתת־קבוצה ‪ S‬של חוג ‪ R‬תהווה חוג לפי פעולות החיבור והכפל של‬
‫‪ ,R‬אך לא תחשב לתת־חוג משום שאינה מכילה את ‪ .1R‬למשל‪ ,‬הקבוצה ‪ {0} ⊆ R‬מהווה חוג בכל חוג ‪ ,R‬אך היא‬
‫תת־חוג רק אם ‪ R‬טריביאלי בעצמו‪ .‬כדוגמא נוספת‪ ,‬תת־הקבוצה }‪ {0, 3‬של החוג ‪ Z6‬מהווה חוג )עם יחידה!( ביחס‬
‫לחיבור ולכפל של ‪) Z6‬מדוע?(‪ ,‬אך איננה תת־חוג של ‪.Z6‬‬

‫כזכור‪ ,‬לפי משפט קיילי )משפט ‪ ,(4.1‬כל חבורה ‪ G‬איזומורפית לתת־חבורה של חבורת תמורות‪ .‬בהוכחה שנתנו מצאנו‬
‫שיכון של ‪ G‬בתוך ‪ ,SG‬חבורת התמורות על איברי ‪ .G‬מסתבר שתופעה דומה קיימת גם בעולם החוגים‪ ,‬כאשר את‬
‫תפקיד חבורות התמורות ממלאים חוגי אנדומורפיזמים של חבורות אבליות‪:‬‬

‫‪138‬‬
‫משפטון ‪") 9.11‬משפט קיילי לחוגים"( לכל חוג ‪ R‬ישנה חבורה אבלית ‪ A‬כך ש־‪ R‬איזומורפי לתת־חוג של )‪.End (A‬‬

‫תרגיל ‪ 9.14‬הוכיחו את משפטון ‪.9.11‬‬

‫הדרכה‪ :‬את החבורה ‪ A‬ואת האנדומורפיזם של ‪ A‬שמתאים ל־‪ r ∈ R‬כדאי לבנות מתוך המבנה של ‪ R‬עצמו‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 9.15‬לכל חוג ‪ R‬נגדיר את המרכז של ‪ R‬להיות אוסף האיברים שמתחלפים בכפל עם כל איבר אחר‪Z (R) = :‬‬
‫}‪.{z ∈ R | rz = zr ∀r ∈ R‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי )‪ Z (R‬הוא תת־חוג של ‪.R‬‬

‫‪ .2‬הוכיחו כי אם ‪ R‬חוג חילוק אז המרכז שלו הוא שדה‪.‬‬

‫‪ .3‬מהו המרכז של חוג הקווטרניונים ‪?H‬‬

‫תרגיל ‪ 9.16‬יהי ‪ R‬חוג ו־‪ F ⊆ R‬שדה שהוא תת־חוג‪ .‬הוכיחו כי ‪ R‬הוא מרחב־וקטורי מעל ‪) .F‬מהן פעולות החיבור‬
‫והכפל בסקלר?(‬
‫לדוגמא‪ R ⊆ H ,‬ו־‪ H‬אכן מהווה מרחב־וקטורי מעל ‪ ??? .R‬זו גם טענה בסעיף ‪ .10.7‬האם להותיר התרגיל? ???‬

‫תרגיל ‪ 9.17‬הוכיחו כי כל חוג בלי יחידה )ראו הערה ‪ (9.2‬ניתן לשיכון בחוג עם יחידה‪.‬‬
‫הדרכה‪ :‬עבור חוג ללא יחידה ‪ R‬בנו חוג שאיבריו הם איברי המכפלה הקרטזית ‪ R × Z‬עם חיבור וכפל כדלקמן‬

‫) ‪(r1 , m1 ) + (r2 , m2‬‬ ‫=‬ ‫) ‪(r1 + r2 , m1 + m2‬‬

‫) ‪(r1 , m1 ) · (r2 , m2‬‬ ‫=‬ ‫) ‪(r1 r2 + m1 r2 + m2 r1 , m1 m2‬‬

‫)כאשר ‪ mr‬הוא החיבור של ‪ r‬עם עצמו ‪ m‬פעמים(‪ .‬הוכיחו כי זהו חוג עם יחידה )מה היחידה?(‪ ,‬וכי ‪ R‬משוכן בו‪.‬‬

‫אידאלים‬ ‫‪9.3‬‬
‫בחלק הראשון של הספר ראינו כי גרעין של הומומורפיזם של חבורות הוא לעולם תת־חבורה נורמלית‪ .‬תת־המבנה‬
‫המקביל בעולם החוגים נקרא אידאל‪ .‬נמצא‪ ,‬ראשית‪ ,‬את התכונות המאפיינות גרעין של הומומורפיזם של חוגים‪ .‬יהי‬
‫‪ ϕ : R → S‬הומומורפיזם של חוגים‪ .‬ההעתקה ‪ ϕ‬היא בפרט הומומורפיזם של החבורות החיבוריות‪ .‬לכן ‪ ker ϕ‬הוא‪,‬‬
‫בפרט‪ ,‬תת־חבורה של ‪) .R‬גרעין של הומומורפיזם של חבורות הוא אף תת־חבורה נורמלית‪ ,‬אך במקרה דנן החבורות‬
‫אבליות ולכן כל תת־חבורה היא נורמלית(‪ .‬בנוסף‪ ,‬ברור כי אם ‪ i ∈ ker ϕ‬איבר בגרעין ו־‪ r ∈ R‬איבר כלשהו בחוג‪,‬‬
‫אזי‬

‫‪ϕ (ri) = ϕ (r) · ϕ (i) = ϕ (r) · 0 = 0‬‬

‫כלומר ‪ .ri ∈ ker ϕ‬באופן דומה‪ ,‬גם ‪ .ir ∈ ker ϕ‬תכונות אלו של הגרעין מובילות אותנו להגדרה הבאה‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 9.12‬יהי ‪ R‬חוג‪ .‬תת קבוצה ‪ I ⊆ R‬נקראת אידאל‪ ,‬ותסומן ‪ ,I E R‬אם‬ ‫אידאל ‪I E R‬‬
‫)‪ I (i‬מהווה תת־חבורה חיבורית של ‪.R‬‬
‫)‪" I (ii‬בולעת" כפל בכל איברי החוג מימין ומשמאל‪ :‬לכל ∈ ‪ r‬ולכל ‪ i ∈ I‬מתקיים ‪.ri, ir ∈ I‬‬

‫למשל‪ {0} ,‬ו־‪ R‬כולו הם אידאלים בכל חוג ‪ .R‬בחוג השלמים ‪ ,Z‬ראינו כבר כי התת־חבורות החיבוריות הן מהצורה‬
‫‪ nZ‬לכל }‪ .n ∈ N ∪ {0‬כל אחת מהן היא גם אידאל של ‪ ,Z‬ולכן אלו כל האידאלים של ‪.Z‬‬
‫בהמשך )מסקנה ‪ (9.29‬נראה כי הגדרת האידאל אכן תופסת בדיוק את תכונות הגרעין‪ :‬נראה כי תת־קבוצה‬
‫‪ I ⊆ R‬היא אידאל אם ורק אם היא גרעין של הומומורפיזם כלשהו של חוגים מ־‪.R‬‬

‫‪139‬‬
‫תרגיל ‪ 9.18‬יהי ‪ m ≥ 2‬ו־‪ n ≥ 1‬שלמים ונתבונן בהעתקה )‪ ϕ : Mn (Z) → Mn (Z/mZ‬המוגדרת על־ידי פעולת‬
‫"מודולו ‪ "m‬על כל איבר במטריצה בנפרד‪ .‬הוכיחו כי ‪ ϕ‬הוא הומומורפיזם והסיקו כי ‪ ker ϕ‬הוא אידאל‪ .‬תארו את‬
‫המטריצות באידאל זה‪.‬‬

‫ישנה חשיבות גם לתת־חבורות חיבוריות של ‪ R‬ש"בולעות" כפל רק מאחד הצדדים‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 9.13‬יהיו ‪ R‬חוג ו־‪ I ⊆ R‬תת חבורה חיבורית‪.‬‬

‫• ‪ I‬נקראת אידאל שמאלי אם היא בולעת כפל משמאל‪ ,‬כלומר לכל ‪ r ∈ R‬ו־‪ i ∈ I‬מתקיים ‪.ri ∈ I‬‬ ‫אידאל שמאלי‬

‫• ‪ I‬נקראת אידאל ימני אם היא בולעת כפל מימין‪ ,‬כלומר לכל ‪ r ∈ R‬ו־‪ i ∈ I‬מתקיים ‪.ir ∈ I‬‬ ‫אידאל ימני‬

‫בשפה זו‪ I ,‬היא אידאל אם היא אידאל שמאלי וימני גם יחד‪ .‬בשל כך‪ ,‬אידאל נקרא לעתים גם אידאל דו־צדדי‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 9.19‬יהי ‪ F‬שדה ו־‪.n ≥ 2‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי ל־) ‪ Mn (F‬קיימים אידאלים שמאליים ואידאלים ימניים לא טריביאליים )כלומר‪ ,‬שאינם }‪ {0‬ואינם‬
‫החוג כולו(‪.‬‬

‫‪ .2‬מצאו את כל האידאלים השמאליים ואת כל האידאלים הימניים של ) ‪.Mn (F‬‬

‫להלן )משפטון ‪ (9.22‬ניווכח כי‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬ל־) ‪ Mn (F‬אין אידאלים דו־צדדיים לא טריביאליים‪.‬‬

‫שימו לב כי לרוב אידאל של ‪ R‬אינו מכיל את ‪ 1R‬ועל־כן אינו תת־חוג‪ .‬למעשה‪ ,‬אם ‪ A ⊆ R‬היא אידאל ותת־חוג גם‬
‫יחד‪ ,‬אזי בהכרח ‪:A = R‬‬

‫טענה ‪ 9.14‬יהי ‪ R‬חוג ו־‪ I E R‬אידאל‪.‬‬

‫‪ .1‬אם ‪ 1R ∈ I‬אז ‪.I = R‬‬

‫‪ .2‬למעשה‪ ,‬אם ‪ I‬מכיל איבר הפיך כלשהו אז ‪.I = R‬‬

‫הוכחה‪ (1) :‬אם ‪ 1 ∈ I‬אז לכל ‪ r ∈ R‬מתקיים ‪.r = 1 · r ∈ I · R = I‬‬

‫)‪ (2‬אם ‪ x ∈ R‬הפיך ו־‪ x ∈ I‬אז ‪ 1 = x−1 · x ∈ R · I = I‬ולכן ‪ I = R‬לפי סעיף )‪.(1‬‬

‫בהינתן מספר אידאלים של אותו חוג‪ ,‬ניתן לקבל אידאלים חדשים מתוכם בכמה אופנים‪:‬‬

‫טענה ‪ 9.15‬יהיו ‪ R‬חוג ו־‪ I, J E R‬אידאלים‪.‬‬

‫‪ .1‬סכום האידאלים‪ ,‬שמוגדר כך‪:‬‬ ‫אידאלים‬ ‫סכום‬

‫‪I +J‬‬
‫}‪I + J = {i + j | i ∈ I, j ∈ J‬‬

‫הוא אידאל‪ ,‬ויתר על כן זהו האידאל הקטן ביותר שמכיל הן את ‪ I‬והן את ‪.J‬‬

‫‪ .2‬חיתוך האידאלים ‪ I ∩ J‬הוא אידאל‪ ,‬ויתר על כן זהו האידאל הגדול ביותר שמוכל בשניהם‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬אם ‪ {Iα }α∈A‬משפחה כלשהי של אידאלים ב־‪ ,R‬אז‬
‫\‬
‫‪.‬‬ ‫‪Iα E R‬‬
‫‪α∈A‬‬

‫‪140‬‬
 ‫‪ .3‬כפל אידאלים‪ ,‬אשר מוגדר כסכומים סופיים של מכפלות מהצורה הבאה‬ ‫כפל אידאלים ‪IJ‬‬
‫‪( n‬‬ ‫‬ ‫)‬
‫‪X‬‬ ‫‬
‫= ‪, IJ‬‬ ‫‪xi yi  n ∈ N ∪ {0} , xi ∈ I, yi ∈ J‬‬
‫‬
‫‬
‫‪i=1‬‬

‫הוא אידאל ב־‪.R‬‬

‫את הוכחת הטענה נותיר כתרגיל )תרגיל ‪ 9.22‬להלן(‪ .‬סעיף )‪ (2‬של הטענה האחרונה‪ ,‬שלפיו חיתוך של אידאלים הוא‬
‫אידאל‪ ,‬מראה כי ניתן להגדיר‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 9.16‬יהי ‪ R‬חוג ו־‪ A ⊆ R‬תת־קבוצה‪ .‬נסמן ב־)‪ (A‬את האידאל המתקבל כחיתוך כל האידאלים שמכילים‬ ‫)‪ (A‬־ האידאל‬
‫את ‪ .A‬אידאל זה מכונה האידאל הנוצר על־ידי ‪.A‬‬ ‫הנוצר על־ידי ‪A‬‬

‫במילים אחרות‪ (A) ,‬הוא האידאל המינימלי ב־‪ R‬המכיל את ‪ .A‬שימו לב שכל תת־קבוצה ‪ A ⊆ R‬מוכלת באידאל‬
‫המלא ‪ ,R‬ועל כן קבוצת האידאלים המכילים את ‪ A‬אינה ריקה‪ .‬הגדרה זו מקבילה להגדרה השניה שנתנו בסעיף ‪1.4‬‬
‫לתת־החבורה הנוצרת על־ידי תת־קבוצה ‪ S‬של החבורה )את האובייקט שהתקבל כחיתוך כל תת־החבורות שמכילות‬
‫את ‪ S‬סימנו שם תחילה כ־̂‪ .(S‬הטענה הבאה מקבילה להגדרה הראשונה שנתנו לתת־החבורה הנוצרת ‪ ,hSi‬ההגדרה‬
‫שהתבססה על אוסף המלים באיברי ‪) .S‬בטענה ‪ 1.18‬נוכחנו כי שתי ההגדרות מתלכדות‪ (.‬בדומה לרישום בחבורות‬
‫)ראו הערת השוליים בעמוד ‪ ,(17‬אם } ‪ A = {a1 , . . . , ar‬סופית נכתוב גם ) ‪ (a1 , . . . , ar‬כקיצור ל־)} ‪.({a1 , . . . , ar‬‬

‫טענה ‪ 9.17‬יהי ‪ R‬חוג ו־‪ A ⊆ R‬תת־קבוצה‪ .‬אזי‬

‫(‬ ‫‬ ‫)‬
‫‪n‬‬
‫‪X‬‬ ‫‬
‫= )‪. (A‬‬ ‫‪ri ai si  n ∈ N ∪ {0} , ri , si ∈ R, ai ∈ A‬‬
‫‬
‫‬
‫‪i=1‬‬

‫אם ‪ R‬קומוטטיבי‪ ,‬ניתן לאסוף יחד את כל המקדמים של ‪ a ∈ A‬ולכן קבוצה זו שווה ל־‬
‫(‬ ‫‬ ‫)‬
‫‪X‬‬ ‫‬
‫= )‪. (A‬‬ ‫רק מספר סופי של ‪ra‬־ים אינו אפס ‪ra a  ra ∈ R,‬‬
‫‬
‫‬
‫‪a∈A‬‬

‫בפרט‪ ,‬אם ‪ R‬קומוטטיבי ו־} ‪ A = {a1 , . . . , am‬סופית‪ ,‬אזי‬

‫}‪. (A) = Ra1 + Ra2 + . . . + Ram = {r1 a1 + r2 a2 + . . . + rm am | r1 , . . . , rm ∈ R‬‬

‫תרגיל ‪ 9.20‬הוכיחו את טענה ‪) .9.17‬ניתן להיעזר בהוכחת הטענה המקבילה לחבורות בסעיף ‪(.1.4‬‬

‫תרגיל ‪ 9.21‬הוכיחו כי בחוג ]‪ f ∈ (x, y) ,F [x, y‬אם ורק אם ‪.f (0, 0) = 0‬‬

‫תרגיל ‪ 9.22‬בתרגיל זה נוכיח במלואה את טענה ‪ 9.15‬ונבין מדוע פעולות אחרות על אידאלים אינן יוצרות בהכרח‬
‫אידאל חדש‪ .‬יהיו ‪ R‬חוג ו־‪ I, J E R‬שני אידאלים‪.‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי ‪ I ∪ J‬אינו בהכרח אידאל‪ ,‬בעוד ש־‪ I ∩ J‬תמיד אידאל‪.‬‬

‫‪T‬‬
‫אידאל‪.‬‬ ‫‪α∈A Iα‬‬ ‫‪ .2‬הוכיחו כי באופן כללי יותר‪ ,‬אם ‪ {Iα }α∈A‬משפחה כלשהי של אידאלים ב־‪ ,R‬אז גם‬

‫‪ .3‬הוכיחו כי הסכום ‪ I + J‬שהוגדר בטענה ‪ 9.15‬הוא אידאל‪ ,‬וכי זהו האידאל המינימלי שמכיל את ‪.I ∪ J‬‬

‫‪141‬‬
 ‫‪ .4‬הוכיחו כי כפל קבוצתי של שני האידאלים )כלומר‪ ,‬הקבוצה }‪ ({i · j | i ∈ I, j ∈ J‬אינו בהכרח אידאל‪.‬‬
‫רמז‪ :‬אפשר‪ ,‬למשל‪ ,‬להתבונן בחוג הפולינומים בשני משתנים מעל הממשיים ]‪ ,R[x, y‬באידאל )‪I = J = (x, y‬‬
‫ובפולינום ‪.x2 + y 2‬‬

‫‪ .5‬הוכיחו כי‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬כפל האידאלים ‪ IJ‬כפי שהוגדר בטענה ‪) 9.15‬סכומים סופיים של מכפלות( הוא אידאל‪,‬‬
‫וכי ‪.IJ ⊆ I ∩ J‬‬

‫‪ .6‬בעבור ‪ R = Z‬ואידאלים ‪ I = aZ‬ו־‪ ,J = bZ‬מהם האידאלים ‪ I + J ,I ∩ J‬ו־‪?IJ‬‬

‫‪ .7‬מצאו דוגמא שבה ‪.IJ $ I ∩ J‬‬

‫הגדרה ‪ 9.18‬יהי ‪ R‬חוג ו־‪ I E R‬אידאל‪.‬‬

‫‪ .1‬האידאל ‪ I‬נקרא נוצר סופית אם הוא נוצר על־ידי תת־קבוצה סופית של ‪.R‬‬ ‫אידאל נוצר סופית‬

‫‪ .2‬האידאל ‪ I‬נקרא ראשי אם הוא נוצר על־ידי איבר יחיד‪ ,‬דהיינו אם )‪ I = (x‬בעבור ‪ x ∈ R‬כלשהו‪.‬‬ ‫אידאל ראשי‬

‫למשל‪ ,‬אידאל האפס והחוג כולו שניהם אידאלים ראשיים‪ {0} = (0) :‬ו־)‪ .R = (1‬כל האידאלים ב־‪ Z‬הם ראשיים‪:‬‬
‫)‪ .nZ = (n‬לעומת זאת‪,‬‬

‫תרגיל ‪ 9.23‬הוכיחו כי האידאל ]‪ (x, y) E F [x, y‬אינו ראשי‪.‬‬

‫חוגים פשוטים‬

‫הגדרה ‪ 9.19‬חוג ‪ R‬נקרא פשוט אם }‪ R 6= {0‬והאידאלים היחידים בו הם }‪ (0) = {0‬ו־‪.(1) = R‬‬ ‫חוג פשוט‬

‫טענה ‪ 9.20‬כל חוג חילוק פרט ל־}‪ {0‬הוא פשוט‪.‬‬

‫= }‪ {0‬אידאל‪ .‬עלינו להראות כי ‪ .I = R‬אכן‪ ,‬יהי ‪ .0 6= x ∈ I‬מכיוון‬

‫הוכחה‪ :‬יהיו }‪ R 6= {0‬חוג חילוק ו־‪6 I E R‬‬
‫ש־‪ R‬חוג חילוק יש ל־‪ x‬הפכי‪ ,x−1 ,‬ואז ‪ 1 = x−1 · x ∈ I‬ולכן ‪.I = R‬‬

‫טענה ‪ 9.21‬יהי ‪ R‬חוג קומוטטיבי‪ .‬אזי ‪ R‬פשוט אם ורק אם הוא שדה‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬אם ‪ R‬שדה הוא בפרט חוג חילוק ולכן פשוט לפי הטענה הקודמת‪ .‬מאידך גיסא‪ ,‬נניח כי ‪ R‬פשוט‪ .‬בפרט‪,‬‬
‫‪ R‬איננו החוג הטריביאלי ולכן ‪ .0 6= 1‬לפי הגדרה ‪ ,9.5‬עלינו להראות כי לכל ‪ 0 6= x ∈ R‬יש הפכי‪ .‬נתבונן באידאל‬
‫‪) (x) = Rx‬ראו טענה ‪ .(9.17‬מפשטות ‪ R‬נובע כי ‪ Rx = R‬ובפרט קיים ‪ r ∈ R‬כך ש־‪.rx = 1‬‬

‫בתרגיל ‪ 9.19‬ראינו כי לחוג המטריצות יש אידאלים חד־צדדיים‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬אין לו אידאלים דו־צדדיים‪:‬‬

‫משפטון ‪ 9.22‬לכל שדה ‪ F‬ו־‪ n‬טבעי חוג המטריצות ) ‪ Mn (F‬הוא פשוט‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬יהי ) ‪ J E Mn (F‬אידאל שאיננו }‪ .{0‬נרצה להראות כי ) ‪ .J = Mn (F‬תהי ‪ 0 6= A ∈ J‬מטריצה ונסמן‬

‫‪n‬‬
‫‪ .A = (aij )i,j=1‬לפי ההנחה על ‪ ,A‬קיימים ‪ i0 , j0‬כך ש־‪ .ai0 j0 6= 0‬נסמן ב־ ‪ Eij‬את מטריצות הבסיס הסטנדרטי של‬
‫) ‪ Mn (F‬כמרחב וקטורי מעל ‪ .F‬מכיוון ש־‪ J‬אידאל ו־‪ A ∈ J‬נקבל כי לכל ‪ 1 ≤ i, j, ≤ n‬מתקיים ‪Eii0 · A · Ej0 j ∈ J‬‬
‫וחישוב ישיר מראה כי‬

‫‪.Eii0 · A · Ej0 j = ai0 j0 Eij‬‬

‫‪142‬‬
‫‪ai0−1‬‬ ‫‪−1‬‬
‫מכיוון ש־ ‪ ,0 6= ai0 j0 ∈ F‬קיים לו הפכי כפלי ‪ ai0 j0 ∈ F‬ואז אם נכפול את ‪ ai0 j0 Eij‬במטריצה האלכסונית ‪j0 In‬‬
‫)כאן ‪ In‬היא מטריצת היחידה( נקבל‬

‫‪. (ai0 j0 Eij ) · ai0−1‬‬

‫
‬
‫‪j0 In = Eij‬‬

‫כלומר‪ ,‬לכל ‪ 1 ≤ i, j ≤ n‬קיבלנו כי ‪ .Eij ∈ J‬הואיל ו־‪ J‬סגור לחיבור‪ ,‬מקבלים‬

‫‪n‬‬
‫‪X‬‬
‫= ‪, In‬‬ ‫‪Eii ∈ J‬‬
‫‪i=1‬‬

‫כלומר‪ J ,‬מכיל את איבר היחידה של החוג‪ ,‬ולפיכך ) ‪.J = Mn (F‬‬

‫הערה ‪ 9.23‬למעשה‪ ,‬בהוכחה האחרונה לא השתמשנו כלל בקומוטטיביות של ‪ F‬ועל כן המשפטון נותר נכון גם אם‬
‫מחליפים את ‪ F‬בחוג חילוק‪ .‬כלומר‪ ,‬לכל חוג חילוק ‪ D‬ו־‪ n‬טבעי‪ ,‬חוג המטריצות )‪ Mn (D‬הוא פשוט‪) .‬שימו לב‬
‫שכאשר ‪ n = 1‬זוהי טענה ‪ 9.20‬דלעיל שלפיה ‪ D‬עצמו פשוט‪(.‬‬
‫למעשה‪ ,‬במובן מסוים‪ ,‬דוגמא זו לחוגים פשוטים היא כללית‪ :‬לפי משפט של ארטין )‪ (Artin‬וודרבורן )‪,(Wedderburn‬‬
‫חוג פשוט ‪ R‬המכיל במרכז שלו שדה ‪ ,F‬כך ש־‪ R‬הוא מממד סופי מעל ‪ F‬כמרחב וקטורי‪ ,‬הוא מהצורה הנ"ל‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 9.24‬הוכיחו כי )‪ ,Mn (Z‬חוג המטריצות מעל השלמים‪ ,‬אינו פשוט )לכל ‪.(n‬‬

‫חוגי מנה‬ ‫‪9.4‬‬

‫כבר הקבלנו לעיל בין אידאלים בחוגים לבין תת־חבורות נורמליות בחבורות‪ .‬ראינו ששניהם מאפיינים גרעינים של‬
‫הומומורפיזמים )כל אחד במבנה האלגברי הרלבנטי לו(‪ .‬אולם ההקבלה אינה נעצרת בכך‪ .‬תכונה מכרעת של תת־‬
‫חבורה נורמלית ‪ N E G‬היא האפשרות "לחלק" בה את החבורה הגדולה ולקבל חבורה חדשה ־ חבורת המנה ‪.G/N‬‬
‫בחבורת המנה האיברים הם המחלקות של תת־החבורה ‪ .N‬לאידאלים יש תכונה זהה‪ :‬אם ‪ I E R‬אידאל‪ ,‬ניתן‬
‫להגדיר חוג חדש‪ ,‬שנקרא חוג המנה‪ ,‬ומסומן ‪ .R/I‬למעשה‪ ,‬מכיוון ש־‪ I‬הוא בפרט תת־חבורה של החבורה החיבורית‬
‫של ‪ ,R‬וחבורה זו אבלית‪ ,‬הרי בפרט ‪ I‬מהווה תת־חבורה נורמלית של החבורה החיבורית של ‪ .R‬לכן‪ ,‬ניתן לקבל‬
‫חבורת מנה ‪ R/I‬שאיבריה הם המחלקות של תת־החבורה ‪ ,I‬כלומר }‪ ,{a + I | a ∈ R‬והחיבור בה הוא‬

‫‪. (a + I) + (b + I) = (a + b) + I‬‬

‫ההגדרה הבאה והטענה שבעקבותיה מראות כיצד ניתן להגדיר גם כפל על חבורת מנה זו ולקבל עליה מבנה של חוג‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 9.24‬יהי ‪ R‬חוג ו־‪ I E R‬אידאל‪ .‬חוג המנה ‪ R/I‬הוא החוג שמתקבל מחבורת המנה שאיבריה הם‬ ‫חוג המנה ‪R/I‬‬

‫}‪{a + I | a ∈ R‬‬

‫עם הכפל שמוגדר באמצעות נציגים‬

‫‪. (a + I) · (b + I) = (ab) + I‬‬

‫איבר האפס של חוג המנה הוא המחלקה ‪ 0 + I = I‬ואיבר היחידה הוא המחלקה ‪.1 + I‬‬

‫טענה ‪ 9.25‬בהגדרה של חוג המנה הכפל מוגדר היטב ומתקיימות כל אקסיומות החוג‪.‬‬

‫‪143‬‬
‫הוכחה‪ :‬ראשית נראה שהכפל שהגדרנו אינו תלוי בנציגי המחלקות‪ .‬כלומר‪ ,‬עלינו להשתכנע כי אם נבחר נציגים אחרים‬
‫למחלקות ‪ a + I‬ו־‪ ,b + I‬הכפל שהגדרנו ייתן אותה מחלקה‪ .‬נניח אם כן ש־‪ a0 + I = a + I‬וכן ‪.b0 + I = b + I‬‬
‫צריך להראות כי ‪ .(ab) + I = (a0 b0 ) + I‬זה מתקיים אם ורק אם ‪ .ab − a0 b0 ∈ I‬ואכן‪,‬‬

‫‪.ab − a0 b0 = ab − ab0 + ab0 − a0 b0 = a (b − b0 ) + (a − a0 ) b0 ∈ I‬‬

‫} ‪| {z } | {z‬‬
‫‪∈I‬‬ ‫‪∈I‬‬

‫כעת נבדוק שאמנם מתקיימות כל אקסיומות החוג‪:‬‬

‫• אקסיומות פעולת החיבור מתקיימות מכך שהחיבור במנה מוגדר כמו במנה של חבורות‪ ,‬ומכיוון ש־‪ I‬תת־חבורה‬
‫של החבורה החיבורית האבלית של ‪ ,R‬המנה ‪ R/I‬גם היא חבורה אבלית )ביחס לחיבור‪ ,‬כמובן(‪.‬‬

‫• מכיוון שהכפל מוגדר על־ידי הכפלת נציגים‪ ,‬האסוציאטיביות שלו נובעת מהאסוציאטיביות של הכפל ב־‪:R‬‬

‫= )‪((a + I) (b + I)) (c + I‬‬ ‫= ‪(ab + I) (c + I) = (ab) c + I‬‬

‫=‬ ‫= )‪a (bc) + I = (a + I) (bc + I‬‬ ‫))‪(a + I) ((b + I) (c + I‬‬

‫• איבר היחידה הוא‪ ,‬כאמור‪ .1 + I ,‬והוא אכן מקיים את הדרוש‪:‬‬

‫‪(1 + I) (a + I) = a + I‬‬ ‫‪(a + I) (1 + I) = a + I‬‬

‫• גם הפילוג נובע מהפילוג ב־‪ ,R‬מכיוון שאת הפעולות על המחלקות ניתן לתאר על־ידי פעולות על הנציגים‪ .‬למשל‪,‬‬
‫את הפילוג מצד ימין ניתן להוכיח כך‪:‬‬

‫= ))‪(a + I) ((b + I) + (c + I‬‬ ‫= ‪(a + I) (b + c + I) = a (b + c) + I‬‬

‫=‬ ‫= )‪(ab + ac) + I = (ab + I) + (ac + I‬‬ ‫)‪(a + I) (b + I) + (a + I) (c + I‬‬

‫הערה ‪ 9.26‬כאשר הגדרנו את מושג חבורת המנה‪ ,‬טענו שאת הפעולה במנה ניתן להגדיר או באמצעות פעולה על‬
‫הנציגים או באמצעות "כפל קבוצתי" של מחלקות )ראו למה ‪ 3.11‬ומסקנה ‪ .(3.12‬למשל‪ ,‬את החיבור בחוג המנה ‪R/I‬‬
‫ניתן להגדיר גם על־ידי חיבור קבוצתי של שתי מחלקות‪:‬‬

‫}‪(a + I) + (b + I) = {a0 + b0 | a0 ∈ a + I, b0 ∈ b + I‬‬

‫והתוצאה היא בדיוק כמו ‪ .(a + b) + I‬לעומת זאת‪ ,‬לא ניתן היה להגדיר את הכפל בחוג המנה ככפל של מחלקות‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬אין זה נכון שהכפל הקבוצתי של )‪ (a + I‬ב־)‪ (b + I‬נותן את המחלקה )‪ .(ab + I‬אמנם‬

‫‪(a + I) (b + I) = {(a + i1 ) (b + i2 ) | i1 , i2 ∈ I} = {ab + ai2 + i1 b + i1 i2 | i1 , i2 ∈ I} ⊆ ab + I‬‬

‫|‬ ‫‪{z‬‬ ‫}‬
‫כפל קבוצתי‬

‫אך ההכלה ההפוכה אינה בהכרח מתקיימת‪ .‬למשל‪ ,‬בחוג המנה ‪ ,Z/4Z‬המכפלה של האיבר )‪ (2 + 4Z‬בעצמו היא‬
‫‪ .2 · 2 + 4Z = 0 + 4Z‬אבל במכפלה הקבוצתית שלו עם עצמו נקבל רק מספרים שנותנים שארית ‪ 4‬בחלוקה ב־‪.8‬‬
‫בפרט‪ ,‬למשל‪ ,‬לא נוכל לקבל את ‪ 0‬ולא את ‪.8‬‬

‫‪144‬‬
 ‫דוגמא ‪ 9.27‬להלן מספר דוגמאות לחוגי מנה‪:‬‬

‫• לכל ‪ n‬טבעי ראינו כי ‪) nZ E Z‬אידאל בחוג(‪ .‬המנה ‪ Z/nZ‬איזומורפית‪ ,‬למעשה‪ ,‬לחוג המוכר לנו כ־ ‪ ,Zn‬כלומר‬
‫לחוג שאיבריו }‪ {0, . . . , n − 1‬עם פעולות החיבור והכפל מודולו ‪.n‬‬

‫• בכל חוג ‪ R‬מתקיים ‪ .{0} E R‬חוג המנה }‪ R/ {0‬איזומורפי ל־‪ R‬על־ידי האיזומורפיזם ‪.r + {0} 7→ r‬‬

‫• בכל חוג ‪ R‬מתקיים ‪ R E R‬ובחוג המנה ‪ R/R‬יש איבר יחיד‪ ,‬כלומר זהו החוג הטריביאלי‪.‬‬

‫• נתבונן באידאל ‪ I = x2 + y 2 − 1‬בתוך חוג הפולינומים בשני משתנים מעל המרוכבים ]‪ .C [x, y‬על כל‬
‫
‬

‫פולינום ]‪ f ∈ C [x, y‬ניתן לחשוב כעל פונקציה מרוכבת על המישור ‪ .R2‬אם ‪ ,f ∈ I‬אזי ‪ f‬הוא כפולה של‬
‫‬ ‫‬ ‫ ‬
‫‪ x2 + y 2 − 1‬ועל כן מתאפס על מעגל היחידה ‪ .S 1 = x, y ∈ R  x2 + y 2 = 1‬אם שני פולינומים ‪ f‬ו־‪g‬‬
‫שייכים לאותה המחלקה בחוג המנה ‪ ,C [x, y] /I‬כלומר אם ‪ ,f − g ∈ I‬הרי ש־‪ f − g‬מתאפס על מעגל היחידה‪,‬‬
‫כלומר ‪ f‬ו־‪ g‬מתלכדים כפונקציות על מעגל היחידה‪ .‬לפיכך‪ ,‬חוג המנה ‪ C [x, y] /I‬הוא חוג של פונקציות על‬
‫מעגל היחידה ‪) .S 1‬למעשה‪ ,‬ניתן להראות כי כל פולינום שמתאפס על מעגל היחידה שייך ל־‪ I‬ולפיכך שני‬
‫איברים שונים במנה ‪ C [x, y] /I‬מגדירים פונקציות שונות על ‪(.S 1‬‬

‫למה ‪ 9.28‬יהיו ‪ R‬חוג ו־‪ I E R‬אידאל‪ .‬פונקצית ההטלה ‪ π : R → R/I‬המוגדרת‪ ,‬כמו במנת חבורות‪ ,‬על־ידי‬
‫‪ ,r 7→ r + I‬היא הומומורפיזם של חוגים‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬ההעתקה ‪ π‬משמרת את הכפל והחיבור כי אלה מוגדרים במנה לפי נציגים‪ .‬למשל‪,‬‬

‫)‪.π (rs) = rs + I = (r + I) (s + I) = π (r) π (s‬‬

‫היא משמרת את היחידה משום ש־‪ 1 + I‬הוא איבר היחידה של המנה ‪.R/I‬‬

‫את התמונה של האיבר ‪ r‬דרך ההטלה ‪ ,π‬כלומר את המחלקה ‪ ,r + I‬נהוג לסמן גם כ־‪) r‬כאשר ברור מן ההקשר מהו‬ ‫‪ ,r‬המחלקה של ‪r‬‬
‫‪ .(I‬לפי סימון זה‪ ,‬הפעולות בחבורת המנה ‪ R/I‬מוגדרות לפי‬

‫ו־ ‪.r + s = r + s‬‬ ‫‪r·s=r·s‬‬

‫כעת ניתן להצדיק לחלוטין את המוטיבציה שנתנו להגדרת האידאל מתוך התכונות של גרעין הומומורפיזם )הדיון‬
‫שקדם להגדרה ‪:(9.12‬‬

‫מסקנה ‪ 9.29‬יהי ‪ R‬חוג ותהי ‪ A ⊆ R‬תת־קבוצה‪ .‬אזי ‪ A‬היא אידאל אם ורק אם היא גרעין של הומומורפיזם כלשהו‬
‫)של חוגים‪ ,‬כמובן( מ־‪.R‬‬

‫הוכחה‪ :‬אם ‪ A‬גרעין של הומומורפיזם‪ ,‬הסברנו כבר בדיון שקדם להגדרה ‪ 9.12‬כי היא אידאל‪ .‬מאידך‪ ,‬אם ‪,A E R‬‬
‫פונקצית ההטלה ‪ π : R → R/A‬היא הומומורפיזם שגרעינו ‪.A‬‬

‫משפטי האיזומורפיזמים לחוגים‬ ‫‪9.5‬‬

‫בעולם החוגים קיימים משפטים מקבילים לשלושת משפטי האיזומורפיזם ולמשפט ההתאמה מעולם החבורות‪.‬‬

‫משפט ‪) 9.30‬משפט האיזומורפיזם ה־‪ I‬לחוגים(‪ :‬יהי ‪ ϕ : R → S‬הומומורפיזם של חוגים‪ .‬אזי יש איזומורפיזם של‬
‫חוגים‬

‫∼ ‪.R/ ker ϕ‬‬

‫‪= Imϕ‬‬

‫‪145‬‬
‫הוכחה‪ :‬ראשית‪ ,‬ראינו כבר כי גרעין של הומומורפיזם הוא אידאל‪ ,‬ועל כן ‪ R/ ker ϕ‬הוא חוג מנה‪ ,‬שאיבריו הם‬
‫המחלקות החיבוריות של הגרעין‪ ,‬דהיינו }‪ .{a + ker ϕ | a ∈ R‬נסמן ‪ .a = a + ker ϕ‬האיזומורפיזם כאן מבוסס על‬
‫האיזומורפיזם של החבורות החיבוריות שמובטח לנו ממשפט האיזומורפיזם הראשון לחבורות )משפט ‪ .(3.18‬לפי משפט‬
‫זה‪ ,‬ההעתקה ‪ ϕ : R/ ker ϕ → Imϕ‬שנתונה על ידי‬

‫→‪a 7‬‬ ‫)‪ϕ (a‬‬

‫היא מוגדרת היטב ונותנת איזומורפיזם של החבורות החיבוריות‪ .‬נותר להראות כי ‪ ϕ‬משמר את הכפל ואת היחידה‪ :‬או‬
‫אז נקבל כי ‪ ϕ‬הומומורפיזם של חוגים‪ ,‬ומהיותו איזומורפיזם של החבורות החיבוריות נסיק כי הוא חח"ע ועל‪ ,‬ולפיכך‬
‫איזומורפיזם של חוגים‪ .‬ואמנם‪ ,‬הכפל נשמר כי‬
‫
‬ ‫
‬
‫‪.ϕ a · b‬‬ ‫= )‪= ϕ ab = ϕ (ab‬‬
‫
‬
‫‪= ϕ (a) ϕ (b) = ϕ (a) · ϕ b‬‬

‫היחידה נשמרת כי‬

‫
‬
‫‪.ϕ 1 = ϕ (1R ) = 1S = 1Imϕ‬‬

‫לדוגמא‪ ,‬נניח כי ‪ R‬חוג קומוטטיבי ו־‪ G‬חבורה סופית‪ ,‬ונתבונן בחוג החבורה ]‪) R [G‬הגדרנו מושג זה בעמוד ‪.(133‬‬
‫‪P‬‬
‫כזכור‪ ,‬איברי חוג זה הם הביטויים הפורמליים ‪ g∈G rg g‬עם ‪ .rg ∈ R‬נגדיר הומומורפיזם ‪ ϕ : R [G] → R‬על־‬
‫‪P‬‬ ‫‪P‬‬
‫→‪ . g∈G rg g 7‬קל לבדוק כי זהו אמנם הומומורפיזם של חוגים‪ .‬הגרעין שלו מורכב מאוסף הביטויים‬ ‫ידי ‪rg‬‬
‫‪P‬‬
‫‪ g∈G rg g‬שבהם סכום המקדמים אפס‪ .‬מכיוון ש־‪ ϕ‬בבירור על‪ ,‬המנה של ]‪ R [G‬בגרעין איזומורפית ל־‪.R‬‬

‫תרגיל ‪ 9.25‬הוכיחו כי גרעין ההומומורפיזם ‪ ϕ : R [G] → G‬שתואר זה עתה נוצר על־ידי }‪.{g − 1 | g ∈ G‬‬

‫כדוגמא נוספת‪ ,‬נתבונן בהומומורפיזם ‪ ψ‬שהוזכר בתרגיל ‪ 9.18‬מחוג המטריצות מעל השלמים )‪ Mn (Z‬לחוג המטריצות‬
‫)‪ Mn (Z/mZ‬המוגדר על־ידי פעולת מודולו בכל איבר במטריצה בנפרד‪.‬‬

‫∼ ‪.Mn (Z) / ker ψ‬‬

‫תרגיל ‪ 9.26‬הוכיחו כי ‪ ψ‬על והסיקו כי )‪= Mn (Z/mZ‬‬

‫את יתר משפטי האיזומורפיזם נצטט כאן ללא הוכחה‪ .‬עם זאת‪ ,‬ההוכחות שלהם קלות למדי בהינתן משפטי‬
‫האיזומורפיזם לחבורות‪ .‬כמו בהוכחת משפט האיזומורפיזם הראשון לחוגים‪ ,‬על מנת להוכיח את משפטי האיזומורפיזם‬
‫השני והשלישי שלהלן‪ ,‬ניתן להסתמך על המשפט המקביל לחבורות ולקבל איזומורפיזם של החבורות החיבוריות של‬
‫החוגים‪ .‬כל שנותר אז הוא להוכיח כי האיזומורפיזם הזה של החבורות החיבוריות משמר גם את הכפל ואת היחידה ועל‬
‫כן הוא איזומורפיזם של חוגים‪ .‬גם כדי להוכיח את משפט ההתאמה של חוגים )להלן(‪ ,‬ניתן להסתמך על משפט ההתאמה‬
‫לחבורות‪ ,‬ולהראות שאם מצטמצמים בצד אחד לתת־חוגים או לאידאלים‪ ,‬מצטמצמים גם בצד השני לתת־חוגים או‬
‫לאידאלים‪ ,‬בהתאמה‪.‬‬

‫משפט ‪) 9.31‬משפט האיזומורפיזם ה־‪ II‬לחוגים(‪ :‬יהי ‪ R‬חוג‪ I E R ,‬אידאל ו־‪ S ⊆ R‬תת־חוג‪ .‬אזי ‪ S ∩ I‬אידאל‬
‫ב־‪ S + I = {s + i | s ∈ S, i ∈ I} ,S‬תת־חוג של ‪ R‬ו־‬

‫∼ ‪.S/S ∩ I‬‬
‫‪= (S + I) /I‬‬

‫‪146‬‬
‫משפט ‪) 9.32‬משפט האיזומורפיזם ה־‪ III‬לחוגים(‪ :‬יהי ‪ R‬חוג‪ I, J E R ,‬אידאלים ו־‪ .I ⊆ J‬אזי ‪ J/I‬הוא אידאל‬
‫בחוג המנה ‪ R/I‬ו־‬

‫∼ )‪. (R/I) / (J/I‬‬

‫‪= R/J‬‬

‫משפט ‪) 9.33‬משפט ההתאמה לחוגים(‪ :‬יהי ‪ R‬חוג ו־‪ I E R‬אידאל‪ .‬אזי ישנה התאמה חח"ע ומשמרת הכלה בין‬
‫קבוצת תת־החוגים של ‪ R‬שמכילים את ‪ I‬לבין קבוצת תת־החוגים של המנה ‪ ,R/I‬וכן בין קבוצת האידאלים של ‪R‬‬
‫שמכילים את ‪ I‬לבין קבוצת האידאלים של חוג המנה ‪ .R/I‬התאמה זו נתונה על־ידי‬

‫‪J‬‬ ‫→‪7−‬‬ ‫‪J = π(J) = J/I‬‬

‫‪−1‬‬
‫‪π‬‬ ‫)‪(K‬‬ ‫[‪←−‬‬ ‫‪K‬‬

‫כאשר ‪ π : R → R/I‬הוא הומומורפיזם ההטלה הקאנוני‪.‬‬

‫‪147‬‬
 ‫חוגים קומוטטיביים‬ ‫‪10‬‬
‫כמה מהענפים החשובים ביותר בתורת החוגים מתמקדים בחוגים קומוטטיביים‪ .‬בפרק זה נגע במושגים ובתוצאות‬
‫המשמעותיים בעקר לחוגים אלה‪ .‬חלק מהסעיפים יוקדשו לסוגים מיוחדים של חוגים קומוטטיביים שנודעת להם‬
‫חשיבות מיוחדת‪.‬‬
‫??? אודי ־ כאשר תשכתב את הפרק ותייחד חלק ממנו לחוג הפולינומים מעל שדה‪ ,‬תוכל להוסיף את המשפט‬
‫שלפיו לפולינום ממעלה ‪ n‬יש לכל היותר ‪ n‬שורשים בשדה? כרגע זה מופיע רק בפרק ‪ ,12‬כלמה ‪ .12.40‬אם תוסיף‬
‫כאן‪ ,‬צריך למחוק שם‪??? .‬‬
‫??? אודי ־ כדאי מאוד להוסיף בפרק זה גם תיאור של חוג המנה ) ‪ F [X] / (f‬כאוסף של הפולינומים מדרגה‬
‫קטנה מ־ ‪) deg f‬אם לא בטקסט‪ ,‬לפחות כתרגיל(‪ .‬אנחנו משתמשים בזה הרבה בהמשך‪ ,‬וחסר אז רפרנס‪??? .‬‬

‫תחום שלמות ושדה שברים‬ ‫‪10.1‬‬

‫מסוימים של‬
‫בתת־חוגים √‪h‬‬
‫‪i‬‬ ‫דרך טבעית לקבל חוגים היא כתת־חוגים של שדות‪ .‬למשל‪ ,‬תורת המספרים עוסקת רבות‬
‫שדה המרוכבים ‪ .C‬נתקלנו כבר‪ ,‬לדוגמא‪ ,‬בחוג השלמים של גאוס ]‪ ,Z [i‬או באופן כללי יותר בחוג ‪ Z D‬בעבור‬
‫‪ ,D ∈ Z‬וכל אלה הם תת־חוגים של ‪.C‬‬
‫לפיכך‪ ,‬מעניין להבין מה מאפיין אותם חוגים שהם תת־חוגים של שדות‪ ,‬או במילים אחרות‪ ,‬חוגים שניתנים לשיכון‬
‫בתוך שדה‪ .‬למשל‪ ,‬ברור כי הם בהכרח קומוטטיביים‪ ,‬שכן פעולת הכפל בשדה היא חילופית‪ .‬בשדה‪ ,‬בנוסף‪ ,‬לכל איבר‬
‫יש הפכי‪ .‬כמובן‪ ,‬אין סיבה שתכונה זו תשמר בתת־חוג של השדה‪ ,‬שהרי ייתכן שאיבר מסוים שייך לתת־החוג בעוד‬
‫שההפכי שלו נותר בחוץ‪ .‬עם זאת‪ ,‬יש לתכונת קיום ההפכי בשדה שריד גם בתוך תת־החוג‪:‬‬

‫טענה ‪ 10.1‬אם ‪ R‬הוא תת־חוג של שדה ‪ ,F‬אזי ב־‪ R‬אין מחלקי אפס‪ :‬אם ‪ x, y ∈ R‬ו־‪ xy = 0‬אז ‪ x = 0‬או ‪.y = 0‬‬ ‫מחלקי אפס‬

‫הוכחה‪ :‬נניח כי ‪ xy = 0‬וכי ‪ .x 6= 0‬עלינו להראות כי במקרה זה ‪ .y = 0‬אכן‪ ,‬בתוך השדה ‪ F‬קיים ל־‪ x‬הפכי ואז‬

‫‪.y = x−1 x y = x−1 (xy) = x−1 · 0 = 0‬‬

‫
‬

‫כפי שנוכיח מיד )משפט ‪ ,(10.4‬מסתבר ששתי התכונות ההכרחיות האלו ־ קומוטטיביות והעדר מחלקי אפס ־ הן גם‬
‫מספיקות‪ ,‬כלומר חוג שמקיימן ניתן לשיכון בשדה ‪ .1‬לפיכך‪ ,‬מגדירים‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 10.2‬חוג לא טריביאלי נקרא תחום שלמות אם הוא קומוטטיבי ואין בו מחלקי אפס‪.‬‬ ‫תחום שלמות‬

‫שדה השברים של תחום שלמות‬

‫אם כן‪ ,‬כל תת־חוג של שדה הוא תחום שלמות‪ .‬למשל‪ Z ,‬הוא תחום שלמות וכל שדה הוא בפרט תחום שלמות‪ .‬כדי‬
‫להראות כי גם ההיפך נכון‪ ,‬דהיינו שכל תחום שלמות ‪ R‬מוכל בשדה‪ ,‬נבנה שדה המכיל את ‪ R‬באופן שמחקה את‬
‫הבנייה של המספרים הרציונליים ‪ Q‬מתוך המספרים השלמים ‪ .Z‬שדה זה ייקרא שדה השברים או שדה המנות של ‪.R‬‬ ‫שדה השברים‬
‫)אנו נעדיף את הביטוי "שדה השברים" כדי לא לגרום לבלבול עם המונח "חוג מנה" שפגשנו קודם‪ .‬אין זיקה בין שדה‬
‫השברים )המנות( של תחום שלמות לבין מושג חוג המנה‪(.‬‬
‫יהי ‪ R‬תחום שלמות‪ .‬כל שדה ‪ F‬שמכיל את ‪) R‬בהנחה שאמנם יש כזה( חייב להכיל גם איברים הפכיים לאיברי‬
‫‪ R‬וכן "מנות" או "שברים" של איברי ‪ ,R‬דהיינו‪ ,‬אם ‪ a, b ∈ R‬ו־‪ ,b 6= 0‬אזי צריך להיות ב־ ‪ F‬איבר ששווה ל־ ‪ ,b−1‬וכן‬
‫איבר ששווה ל־ ‪ .ab−1‬עם זאת‪ ,‬בדיוק כפי שבמנות של מספרים שלמים )בתוך ‪ ,Q‬למשל( ‪ 1 · 2−1‬שווה ל־ ‪ ,3 · 6−1‬כך‬
‫‪1‬להוציא את החוג הטריביאלי‪ ,‬שמקיים את שתי התכונות אך‪ ,‬כמובן‪ ,‬אינו ניתן לשיכון בשדה‪ :‬הרי בכל שדה ‪.0 6= 1‬‬

‫‪148‬‬
‫גם בעבור תחום שלמות כללי ישנן מנות שונות שחייבות להיות שוות לאותו איבר בשדה ‪ .F‬למעשה‪ ,‬אין מנוס מלקבוע‬
‫כי‬

‫‪ ab−1 = cd−1‬אם ורק אם ‪.ad = bc‬‬

‫תרגיל ‪ 10.1‬נניח כי ‪ F‬שדה המכיל את תחום השלמות ‪ .R‬הוכיחו כי לכל ‪ a, b, c, d ∈ R‬עם ‪ ,b, d 6= 0‬מתקיים ב־ ‪F‬‬
‫‪ ab−1 = cd−1‬אם ורק אם ‪.ad = bc‬‬

‫למעשה‪ ,‬כמו במקרה של בניית שדה המספרים הרציונליים מתוך חוג המספרים השלמים‪ ,‬המנות של איברי ‪ R‬מהוות‬
‫כבר בעצמן שדה‪ .‬באופן פורמלי‪ ,‬נבנה את השדה כדלהלן‪ .‬נסמן‪:‬‬

‫‪X = {(a, b) | a ∈ R, 0 6= b ∈ R} ⊆ R × R‬‬

‫ונגדיר יחס שקילות על ‪ X‬באמצעות )‪ (a, b) ∼ (c, d‬אם ורק אם ‪ .ad = bc‬כדי להיווכח שזה אמנם יחס שקילות‪,‬‬
‫עלינו להראות שהיחס רפלקסיבי‪ ,‬סימטרי וטרנזיטיבי‪:‬‬

‫• היחס בבירור רפלקסיבי‪ ,‬כלומר )‪.(a, b) ∼ (a, b‬‬

‫• היחס סימטרי משום שאם )‪ ,(a, b) ∼ (c, d‬אז ‪ ad = bc‬ולכן ‪ cb = da‬כלומר )‪.(c, d) ∼ (a, b‬‬

‫• כדי להראות שהיחס טרנזיטיבי‪ ,‬נניח ש־)‪ (a, b) ∼ (c, d‬וכן ) ‪) (c, d) ∼ (e, f‬ובמובלע ‪ .(b, d, f 6= 0‬עלינו‬
‫להראות ש־) ‪ .(a, b) ∼ (e, f‬לפי ההנחה‪ ad = bc ,‬וכן ‪ .cf = de‬נכפיל את השוויון הראשון ב־ ‪ f‬ואת השני‬
‫ב־‪ b‬ונקבל כי ‪ .adf = bcf = cf b = deb‬לכן ‪ .adf − deb = d (af − eb) = 0‬כדי להסיק את הדרוש‪ ,‬דהיינו‬
‫ש־‪ ,af − eb = 0‬עלינו להשתמש בכך של־‪ R‬אין מחלקי אפס‪ .‬רק מתוקף תכונה זו‪ ,‬ומכך ש־‪ ,d 6= 0‬ניתן להסיק‬
‫שאכן ‪ af − eb = 0‬ולכן אמנם ) ‪.(a, b) ∼ (e, f‬‬

‫את מחלקת השקילות של )‪ (a, b‬נסמן ב־ ‪) ab‬כלומר‪ ,‬לכל מחלקת שקילות יהיו מספר סימונים שונים(‪ .‬שדה השברים‬
‫של ‪ R‬יהיה השדה שאיבריו הם מחלקות השקילות‬
‫ ‪na‬‬ ‫‪o‬‬
‫=‪Q‬‬ ‫‪ a ∈ R, 0 6= b ∈ R‬‬
‫‬
‫‪b‬‬
‫והחיבור והכפל מוגדרים באופן הבא‪:‬‬

‫‪a‬‬ ‫‪c‬‬ ‫‪ad + bc‬‬

‫‪+‬‬ ‫=‬
‫‪b‬‬ ‫‪d‬‬ ‫‪bd‬‬
‫‪a‬‬ ‫‪c‬‬ ‫‪ac‬‬
‫·‬ ‫=‬
‫‪b‬‬ ‫‪d‬‬ ‫‪bd‬‬
‫)שימו לב כי מכיוון ש־‪ R‬תחום שלמות ולפיכך אין בו מחלקי אפס‪ ,‬מכך ש־‪ ,b, d 6= 0‬נובע שגם ‪.(bd 6= 0‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי פעולות החיבור והכפל בין מחלקות השקילות הללו חייבות להיות מוגדרות כפי שהוגדרו‪.‬‬ ‫תרגיל ‪10.2‬‬
‫כלומר‪ ,‬כי בכל שדה ‪ F‬שמכיל את ‪ ,R‬מתקיים‬
‫‪−1‬‬
‫)‪ab−1 + cd−1 = (ad + bc) (bd‬‬

‫וכן‬
‫‪−1‬‬
‫‪. ab−1‬‬ ‫)‪cd−1 = (ac) (bd‬‬
‫
‬ ‫
‬

‫‪149‬‬
 ‫‪ .2‬הוכיחו כי פעולות החיבור והכפל מוגדרות היטב )כלומר‪ ,‬אינן תלויות בנציגים שבחרנו בעבור המחלקות(‪.‬‬

‫משפטון ‪ 10.3‬הקבוצה ‪ Q‬ביחד עם פעולות החיבור והכפל שהגדרנו מהווה אמנם שדה שמכיל את ‪ R‬כתת־חוג‪ .‬כאמור‪,‬‬
‫שדה זה נקרא שדה השברים של ‪.R‬‬

‫הוכחה‪ :‬על מנת להשתכנע ש־‪ Q‬הוא שדה‪ ,‬עלינו לאתר את האיברים המיוחדים ‪ 0Q‬ו־ ‪ ,1Q‬להוכיח כי ) ‪(Q, +, 0Q‬‬
‫ו־) ‪ (Q \ {0Q } , ·, 1Q‬מהוות חבורות אבליות‪ ,‬וכן להראות את קיום חוק הפילוג‪ .‬לא קשה להיווכח כי איבר האפס ‪0Q‬‬
‫ואיבר היחידה ‪ 1Q‬הוא בהכרח המחלקה ‪ . 11‬ההוכחה ש־‪ Q‬שדה היא קלה‪ ,‬ואנו נותיר אותה‬ ‫‪0‬‬
‫‪1‬‬ ‫חייב להיות המחלקה‬
‫כתרגיל )מומלץ( לקוראים‪ .‬לדוגמא‪ ,‬הקומוטטיביות של החיבור נובעת מקומוטטיביות החיבור והכפל ב־‪:R‬‬
‫‪a‬‬ ‫‪c‬‬ ‫‪ad + bc‬‬ ‫‪cb + da‬‬ ‫‪c‬‬ ‫‪a‬‬
‫= ‪. +‬‬ ‫=‬ ‫‪= +‬‬
‫‪b‬‬ ‫‪d‬‬ ‫‪bd‬‬ ‫‪db‬‬ ‫‪d‬‬ ‫‪b‬‬
‫לבסוף‪ R ,‬ניתן לשיכון בשדה ‪ Q‬על־ידי ההעתקה ‪ ϕ : R → Q‬המוגדרת כך‪:‬‬
‫‪x‬‬
‫→‪.x 7‬‬
‫‪1‬‬
‫עלינו להראות כי העתקה זו היא שיכון של חוגים‪ ,‬כלומר הומומורפיזם חח"ע‪ .‬זהו הומומורפיזם משום ש־‬
‫‪x+y‬‬ ‫‪x y‬‬
‫)‪ϕ (x + y‬‬ ‫=‬ ‫)‪= + = ϕ (x) + ϕ (y‬‬
‫‪1‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪1‬‬
‫‪xy‬‬ ‫‪x y‬‬
‫)‪ϕ (xy‬‬ ‫=‬ ‫)‪= · = ϕ (x) ϕ (y‬‬
‫‪1‬‬ ‫‪1 1‬‬
‫‪1‬‬
‫)‪, ϕ (1‬‬ ‫=‬ ‫‪= 1Q‬‬
‫‪1‬‬
‫והוא חח"ע משום ש־‬
‫‪x‬‬ ‫‪y‬‬
‫⇒= )‪.ϕ (x) =Q ϕ (y‬‬ ‫‪=Q‬‬ ‫‪=⇒ x · 1 =R y · 1 =⇒ x =R y‬‬
‫‪1‬‬ ‫‪1‬‬

‫תרגיל ‪ 10.3‬הוכיחו כי ‪ Q‬אמנם שדה )ובכך השלימו את הוכחת משפטון ‪ .(10.3‬כלומר‪ ,‬הוכיחו כי ) ‪(Q, +, 0Q‬‬
‫ו־) ‪ (Q \ {0Q } , ·, 1Q‬מהוות חבורות אבליות‪ ,‬ובנוסף כי מתקיים ב־‪ Q‬חוק הפילוג‪.‬‬

‫כמסקנה מיידית מהמשפטון האחרון ומהדיון שקדם להגדרה ‪ 10.2‬נקבל את העובדה שממנה מגיעה המוטיבציה‬
‫להגדרת המושג של תחום שלמות‪:‬‬

‫משפט ‪ 10.4‬חוג ניתן לשיכון בשדה אם ורק אם הוא תחום שלמות‪.‬‬

‫למעשה‪ ,‬הדיון עד כה מראה לא רק ששדה השברים ‪ Q‬הוא שדה שמכיל כתת־חוג את תחום השלמות ‪ ,R‬אלא כי‪ ,‬יתר‬
‫על כן‪ Q ,‬הוא השדה המינימלי עם תכונה זו‪ .‬כלומר‪ ,‬כל שדה שמכיל את ‪ R‬כתת־חוג מכיל גם את ‪ Q‬כתת־שדה ‪:2‬‬

‫טענה ‪ 10.5‬יהי ‪ R‬תחום שלמות ו־‪ Q‬שדה השברים שלו‪ .‬אם ‪ i : R → F‬שיכון של ‪ R‬בשדה ‪ ,F‬אזי ניתן להרחיב את‬
‫‪ i‬לשיכון ‪ î : Q → F‬של ‪ Q‬בתוך ‪.F‬‬

‫תרגיל ‪ 10.4‬הוכיחו את טענה ‪ .10.5‬כלומר‪ ,‬הגדירו את ̂‪ i‬והוכיחו כי הוא הומומורפיזם חח"ע של חוגים‪.‬‬

‫‪150‬‬
‫לצד הבנייה של ‪ Q‬מתוך ‪ ,Z‬הדוגמא הבאה היא דוגמא חשובה נוספת לשדה שברים של תחום שלמות‪ :‬יהי ‪ F‬שדה‪.‬‬
‫חוג הפולינומים ]‪ F [x‬הוא תחום שלמות )מדוע?(‪ .‬לפיכך‪ ,‬ניתן לבנות את שדה השברים של ]‪ F [x‬כפי שתואר לעיל‪.‬‬
‫‪f‬‬
‫‪g‬‬ ‫שדה זה נקרא שדה הפונקציות הרציונליות מעל ‪) F‬במשתנה אחד(‪ ,‬ומסומן )‪ .F (x‬איבריו הם מנות של פולינומים‪,‬‬ ‫הפונקציות‬ ‫שדה‬
‫‪f1‬‬ ‫‪f2‬‬
‫אם ורק אם ‪ .f1 g2 = f2 g1‬לדוגמא‪,‬‬ ‫‪g1‬‬ ‫=‬ ‫‪g2‬‬ ‫עם ]‪ f, g ∈ F [x‬ו־‪ ,g 6= 0‬כאשר שתי מנות כאלה הן זהות‪ ,‬כלומר‬ ‫הרציונליות )‪F (x‬‬
‫‪2x2 −5x+3‬‬ ‫‪x2 −1‬‬
‫הם שני סימונים לאותו איבר‪.‬‬ ‫‪ 2x+2‬ו־ ‪4x−6‬‬ ‫ב־)‪ ,R (x‬שדה הפונקציות הרציונליות מעל ‪,R‬‬

‫הערה ‪ 10.6‬השם "פונקציות רציונליות" עשוי להטעות‪ .‬למעשה‪ ,‬מדובר ב"מנות פורמליות של פולינומים"‪ .‬הנקודה היא‬
‫שייתכן בהחלט שישנם שני איברים שונים ב־)‪ F (x‬שהם זהים כפונקציות על ‪ ,F‬כלומר נותנים אותו ערך תחת הצבה‬
‫של כל איבר של ‪ .F‬למשל‪ ,‬כזה המצב בהכרח כאשר ‪ F‬שדה סופי‪ ,‬שהרי יש אינסוף איברים ב־)‪ F (x‬אך רק מספר‬
‫סופי של פונקציות מהשדה ‪ F‬לעצמו‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 10.5‬יהי ‪ F‬שדה ו־)‪ F (x‬פונקצית השברים שלו‪ .‬נגדיר פונקצית מעלה }∞{ ∪ ‪ deg : F (x) → Z‬על־ידי‪:‬‬
‫‪‬‬
‫‪deg (f ) − deg (g) fg 6= 0‬‬
‫‪  ‬‬
‫‪f‬‬
‫‪. deg‬‬ ‫=‬
‫‪g‬‬ ‫∞‪−‬‬ ‫‪f‬‬
‫‪=0‬‬ ‫‪g‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי ‪ deg‬מוגדרת היטב )דהיינו‪ ,‬אינה תלויה בנציגי המחלקות(‪.‬‬

‫‪ .2‬הוכיחו כי לכל )‪ a, b ∈ F (x‬מתקיים )‪.deg (ab) = deg (a) + deg (b‬‬

‫‪ .3‬הוכיחו כי לכל )‪ a, b ∈ F (x‬מתקיים ))‪.deg (a + b) ≤ max (deg (a) , deg (b‬‬

‫אידאלים מקסימליים‬ ‫‪10.2‬‬

‫מחלקה חשובה של אידאלים היא של אלו שאינם מוכלים באף אידאל אחר‪ .‬הגדרה זו רלבנטית לכל חוג‪ ,‬לאו דווקא‬
‫קומוטטיבי‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 10.7‬יהי ‪ R‬חוג‪ .‬אידאל ‪ M E R‬נקרא מקסימלי אם ‪ M 6= R‬והאידאלים היחידים שמכילים את ‪ M‬הם הוא‬ ‫אידאל מקסימלי‬
‫עצמו ו־‪.R‬‬

‫לדוגמא‪ ,‬בחוג ‪ ,Z‬ראינו כי האידאלים הם מהטיפוס ‪ .(n) = nZ‬הואיל ו־)‪ (n‬מכיל את )‪ (m‬אם ורק אם ‪ m‬שייך‬
‫ל־)‪ ,(n‬וזה אם ורק אם ‪ n‬מחלק את ‪ ,m‬אידאל )‪ (m‬הוא מקסימלי אם ורק אם ל־‪ m‬אין מחלקים שונים ממנו ומ־‪,1‬‬
‫כלומר אם ורק אם ‪ m‬מספר ראשוני‪ .‬נראה להלן תוצאות שיכלילו זאת‪.‬‬

‫טענה ‪ 10.8‬יהי ‪ R‬חוג ו־‪ I E R‬אידאל‪ .‬אזי ‪ I‬מקסימלי אם ורק אם חוג המנה ‪ R/I‬פשוט‪.‬‬
‫בפרט‪ ,‬אם ‪ R‬קומוטטיבי‪ ,‬אזי ‪ I‬מקסימלי אם ורק אם חוג המנה ‪ R/I‬הוא שדה‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬טענה זו נובעת ממשפט ההתאמה לחוגים )משפט ‪ :(9.33‬האידאל ‪ I‬מקסימלי אם ורק אם אין אידאל ‪J E R‬‬
‫עם ‪ .I $ J $ R‬לפי משפט ההתאמה לחוגים‪ ,‬זה מתקיים אם ורק אם אין בחוג המנה ‪ R/I‬אידאלים שונים מ־}‪{0‬‬
‫או מחוג המנה כולו‪ ,‬דהיינו אם ורק אם ‪ R/I‬פשוט‪.‬‬
‫אם ‪ R‬קומוטטיבי‪ ,‬גם כל חוג מנה שלו הוא קומוטטיבי‪ .‬ראינו כבר )טענה ‪ (9.21‬כי חוג קומוטטיבי הוא פשוט אם ורק‬
‫אם הוא שדה‪ .‬לכן‪ ,‬אם ‪ R‬קומוטטיבי ו־‪ ,I E R‬אזי ‪ I‬מקסימלי אם ורק אם ‪ R/I‬פשוט‪ ,‬וזה קורה אם ורק אם ‪R/I‬‬
‫שדה‪.‬‬
‫‪2‬תת־שדה הוא תת־חוג שהוא שדה‪.‬‬

‫‪151‬‬
‫הטענה האחרונה שימושית מאוד כאשר ברצוננו לבנות שדות‪ .‬למשל‪ ,‬את ‪ ,Fp‬השדה בן ‪ p‬האיברים )כאן ‪ p‬ראשוני(‪,‬‬
‫ניתן לבנות כמנה של ‪ Z‬באידאל המקסימלי )‪ .(p‬כפי שנראה בהמשך )טענה ‪ ,(18.8‬כל שדה סופי הוא מנה של ]‪Fp [x‬‬
‫∼ ]‪ ,Fp [x‬נובע מכך כי כל שדה סופי הוא מנה‬
‫באידאל מקסימלי עם ‪ p‬ראשוני כלשהו‪ .‬למעשה‪ ,‬מכיוון ש־)‪= Z [x] / (p‬‬
‫של החוג ]‪ Z [x‬באידאל מקסימלי‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 10.6‬הוכיחו כי האידאל ]‪ (2, x) E Z [x‬מקסימלי‪ ,‬והוכיחו כי הוא אינו ראשי‪.‬‬

‫לכל ]‪ ,t ∈ [0, 1‬נסמן = ‪Mt‬‬ ‫תרגיל ‪ 10.7‬יהי ]‪ C [0, 1‬חוג הפונקציות הממשיות הרציפות על הקטע ]‪.[0, 1‬‬
‫}‪.{f ∈ R | f (t) = 0‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי ‪ Mt‬אידאל מקסימלי לכל ‪.t‬‬

‫‪ .2‬הוכיחו כי כל אידאל מקסימלי של ]‪ C [0, 1‬הוא מצורה זאת‪.‬‬

‫)רמז‪ :‬לכל כיסוי של ]‪ [0, 1‬על־ידי קבוצות פתוחות‪ ,‬או קטעים פתוחים‪ ,‬יש תת־כיסוי סופי(‪.‬‬

‫האם בכל חוג ישנו אידאל מקסימלי? בחוג סופי נוכל פשוט להתחיל עם אידאל האפס }‪ {0‬ולהרחיבו לאידאל גדול‬
‫יותר ויותר עד אשר נגיע לאידאל מקסימלי‪ .‬אולם בחוג אינסופי ייתכן שתהליך זה לא ייעצר לעולם‪ .‬כדי להתגבר‬
‫על קושי זה‪ ,‬יש לעשות שימוש בכלים מתחום תורת הקבוצות‪ .‬אנו נשתמש כאן בלמה של צורן )ראו נספח ‪ .(A‬לפי‬
‫למה זו‪ ,‬אם )≤ ‪ (X,‬קבוצה סדורה חלקית ולא ריקה כך שלכל שרשרת עולה ב־‪ X‬יש חסם עליון‪ ,‬אזי קיים ב־‪X‬‬
‫איבר מקסימלי ‪ .3‬מסתבר‪ ,‬אם כן‪ ,‬שלא רק שיש בכל חוג אידאל מקסימלי‪ ,‬אלא שניתן למצוא אידאל מקסימלי שמכיל‬
‫אידאל נתון כלשהו‪:‬‬

‫משפט ‪ 10.9‬כל אידאל ממש בחוג ‪ R‬מוכל באידאל מקסימלי‪.‬‬

‫בפרט‪ ,‬בכל חוג יש אידאל מקסימלי המכיל את האידאל }‪ ,{0‬ועל כן בכל חוג יש אידאל מקסימלי‪ .‬הוכחה‪ :‬יהי ‪I / R‬‬
‫=‪6‬‬
‫אידאל שונה מ־‪ R‬עצמו )זו הכוונה ב'אידאל ממש'(‪ .‬נתבונן בקבוצה הבאה‪:‬‬

‫}‪.X = {J E R | I ⊆ J, J 6= R‬‬

‫זו קבוצה שאינה ריקה שהרי ‪ .I ∈ X‬נגדיר סדר חלקי על ‪ X‬לפי הכלה‪ ,‬כלומר ‪ J1 ≤ J2‬אם ורק אם ‪.J1 ⊆ J2‬‬
‫נראה כי לכל שרשרת ‪ (Jα )α∈A ⊆ X‬יש חסם עליון ב־‪ .X‬נגדיר ‪ .M = ∪α∈A Jα‬באופן כללי איחוד של אידאלים‬
‫אינו אידאל )ראו תרגיל ‪ ,(9.22‬אולם במקרה זה מדובר בשרשרת של אידאלים ונראה כעת כי ‪ M‬הוא אידאל‪:‬‬

‫• ‪ M‬זו תת־חבורה חיבורית של ‪ R‬כי זו קבוצה לא ריקה ) ‪ (I ⊆ M‬וכי לכל ‪ m1 , m2 ∈ M‬קיימים ‪α1 , α2 ∈ A‬‬
‫כך ש־ ‪ m1 ∈ Jα1‬ו־ ‪ .m2 ∈ Jα2‬מכיוון שמדובר בשרשרת‪ ,‬אחד מבין ‪ Jα1‬ו־ ‪ Jα2‬מכיל את האחר‪ .‬בה"כ‬
‫‪ Jα1 ⊆ Jα2‬ועל כן ‪ .m1 , m2 ∈ Jα2‬לכן גם ‪.m1 − m2 ∈ Jα2 ⊆ M‬‬

‫• ‪ M‬בולעת כפל משני הצדדים כי לכל ‪ m ∈ M‬ו־‪ ,r ∈ R‬אזי קיים ‪ α ∈ A‬כך ש־ ‪ m ∈ Jα‬ואז ⊆ ‪rm, mr ∈ Jα‬‬
‫‪.M‬‬

‫אם כן‪ M ,‬הוא אידאל‪ .‬ברור כי הוא מכיל את ‪ I‬וכי הוא מקסימלי‪ :‬הרי הוא מקסימלי בתוך הקבוצה ‪ ,X‬וכל‬
‫אידאל גדול יותר המכיל אותו‪ ,‬מכיל בפרט את ‪ I‬ולכן שייך לקבוצה ‪.X‬‬

‫‪3‬אנו מניחים‪ ,‬כאמור‪ ,‬שהקבוצה סדורה חלקית‪ .‬פירוש הדבר שלא כל שני איברים הם בני השוואה‪ .‬איבר ‪ x ∈ X‬הוא מקסימלי אם לא קיים‬
‫‪ y ∈ X‬כך ש־‪.x < y‬‬

‫‪152‬‬
 ‫אידאלים ראשוניים‬ ‫‪10.3‬‬
‫כאמור‪ ,‬המושג של אידאל מקסימלי בחוג קומוטטיבי תופס בדיוק את האידאלים שחלוקה בהם נותנת שדה‪ .‬ניתן‪,‬‬
‫באופן דומה‪ ,‬להבין מתי חלוקה באידאל נותנת תחום שלמות‪ .‬יהי אם כן ‪ R‬חוג קומוטטיבי ו־‪ I C R‬אידאל ממש‪.‬‬
‫המנה ‪ R/I‬אינה טריביאלית כי ‪ I‬אידאל ממש והיא חוג קומוטטיבי לפי הקומוטטיביות של ‪ .R‬לכן‪ ,‬היא תחום שלמות‬
‫אם ורק אם אין בה מחלקי אפס‪ .‬לכל ‪ ,x ∈ R‬המחלקה ‪ x = x + I‬שווה לאפס אם ורק אם ‪ .x ∈ I‬לפיכך‪ ,‬התנאי‬
‫) ‪ x = 0R/I ⇐= x · y = 0R/I‬או ‪ (y = 0R/I‬שקול לתנאי )‪ x ∈ I ⇐= x · y ∈ I‬או ‪ .(y ∈ I‬דיון זה מוביל אותנו‬
‫להגדרה הבאה ולטענה שאחריה‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 10.10‬יהי ‪ R‬חוג קומוטטיבי‪ .‬אידאל ‪ I E R‬נקרא אידאל ראשוני אם ‪ I 6= R‬וכן לכל ‪ xy ∈ I ,x, y ∈ R‬גורר‬ ‫אידאל ראשוני‬
‫כי ‪ x ∈ I‬או ‪.y ∈ I‬‬

‫טענה ‪ 10.11‬בחוג קומוטטיבי ‪ ,R‬אידאל ‪ I E R‬הוא ראשוני אם ורק אם חוג המנה ‪ R/I‬הוא תחום שלמות‪.‬‬

‫מקור השם "ראשוני" כאן הוא במונח המוכר לכם של מספרים שלמים ראשוניים‪ .‬כפי שנראה להלן )הגדרה ‪10.25‬‬
‫וטענה ‪ ,(10.26‬את מושג הראשוניות של מספרים שלמים ניתן להרחיב לתחומי שלמות כלליים‪ ,‬ובהתאם להגדרה זו קל‬
‫להראות כי האידאל שנוצר על־ידי איבר מסוים הוא ראשוני )לפי להגדרה שנתנו זה עתה( אם ורק אם האיבר המסוים‬
‫הוא ראשוני‪.‬‬

‫מסקנה ‪ 10.12‬בחוג קומוטטיבי‪ ,‬כל אידאל מקסימלי הוא ראשוני‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬יהי ‪ R‬חוג קומוטטיבי ו־‪ I E R‬אידאל מקסימלי‪ .‬אזי ‪ R/I‬הוא שדה ובפרט תחום שלמות‪ ,‬ולכן ‪ I‬ראשוני‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 10.8‬הוכיחו כי האידאלים הראשוניים ב־‪ Z‬הם בדיוק }‪ {0‬וכן האידאלים המקסימליים )שהם‪ ,‬כזכור‪ (p) ,‬בעבור‬
‫‪ p ∈ Z‬מספר ראשוני(‪.‬‬

‫???? כאן אודי אמור להכניס סעיפים על חוגי פולינומים והאנלוגיה ביניהם לבין ‪ ,Z‬וכן על משפט השאריות הסיני‬
‫לחוגים‪???? .‬‬

‫תחום אוקלידי‬ ‫‪10.4‬‬

‫בסעיף זה נתוודע לסוג מיוחד של חוגים קומוטטיביים‪ :‬חוגים שיש בהם חילוק עם שארית‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 10.13‬תחום שלמות ‪ R‬נקרא תחום אוקלידי אם קיימת העתקה ‪ N : R \ {0} → Z≥0‬כך שלכל שני איברים‬ ‫תחום אוקלידי‬
‫‪ a, b ∈ R‬עם ‪ ,b 6= 0‬קיימים איברים ‪ q, r ∈ R‬כך ש־‬

‫עם ‪ r = 0‬או )‪.N (r) < N (b‬‬ ‫‪a = qb + r‬‬

‫ההעתקה ‪ N‬נקראת לרוב נורמה‪ .‬האיבר ‪ q‬נקרא המנה והאיבר ‪ r‬נקרא השארית של החלוקה‪.‬‬

‫לדוגמא‪ Z ,‬הוא תחום אוקלידי‪ :‬לכל ‪ a ∈ Z‬נגדיר |‪) N (a) = |a‬כאן |‪ |a‬הוא הערך המוחלט של ‪ .(a‬חילוק עם שארית‬
‫ב־‪ Z‬לפי נורמה זו הוא פשוט הרחבה של החילוק־עם־שארית המוכר לכם עוד מבית הספר היסודי בעבור המספרים‬
‫הטבעיים‪ .‬כדי לחלק את ‪ a‬ב־‪ b‬עם שארית‪ ,‬עלינו לגרוע מ־‪) a‬או להוסיף לו( כפולות של ‪ b‬כך שנתקרב ל־‪ ,0‬עד אשר‬
‫נגיע לתחום )‪ .(−b, b‬מכיוון שגודל התחום הזה הוא ‪ ,2b‬מובטח שבדילוגים של ‪ b‬לכיוון האפס בהכרח "ניפול" באחד‬
‫הצעדים לתוך התחום המיועד‪ .‬הערך שאליו ניפול הוא השארית ומספר הכפולות שגרענו הוא המנה‪.‬‬

‫‪153‬‬
‫שימו לב כי אם ‪ a, b ∈ Z‬מקיימים ש־‪ b‬שונה מאפס ו־‪ a‬מתחלק ב־‪ b‬אז יש בדיוק אפשרות אחת לחלוקה עם‬
‫‪a‬‬
‫= ‪ .(q‬לעומת זאת‪ ,‬אם ‪ a‬אינו מתחלק ב־‪ ,b‬יהיו שני זוגות אפשריים של מנה ושארית‪.‬‬ ‫‪b‬‬ ‫שארית‪) a = qb + 0 :‬וכמובן‬
‫למשל‪ ,‬החלוקה עם שארית של ‪ −15‬ב־‪ 4‬היא‬

‫‪ (−15) = (−4) · 4 + 1‬או )‪. (−15) = (−3) · 4 + (−3‬‬

‫תרגיל ‪ 10.9‬הוכיחו כי תחום שלמות ‪ R‬עם נורמה נתונה הוא אוקלידי אם ורק אם לכל אידאל ראשי ‪(0) 6= (b) E R‬‬
‫ולכל מחלקה שונה מאפס בחוג המנה )‪ R/ (b‬יש נציג ‪ r‬מנורמה קטנה מזו של ‪.b‬‬

‫כפי שנראה בהמשך סעיף זה‪ ,‬החשיבות של חלוקה עם שארית היא בכך שיש תכונות מוכרות של ‪ Z‬המתקיימות רק‬
‫בזכות קיומה של חלוקה עם שארית‪ ,‬ולפיכך נכונות גם לכל תחום אוקלידי אחר‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬בכל תחום אוקלידי ניתן‬
‫להפעיל את האלגוריתם של אוקלידס למציאת ‪ gcd‬בין שני איברים )ראו עמוד ‪ ,(158‬ובכל תחום אוקלידי כל אידאל‬
‫הוא ראשי )ראו הגדרה ‪ 142‬ומשפטון ‪.(156‬‬
‫כדוגמא נוספת‪ ,‬כל שדה ‪ F‬הוא תחום אוקלידי‪ :‬קל לראות שההגדרה מתקיימת‪ ,‬למשל‪ ,‬עם הנורמה הטריביאלית‬
‫‪ N (x) = 0‬לכל ‪ .x ∈ F‬זאת מכיוון שלכל ‪ a, b ∈ F‬עם ‪ b 6= 0‬מתקיים ‪ a = qb + 0‬עם ‪ .q = ab−1‬בשני המשפטונים‬
‫הבאים נפגוש שתי דוגמאות חשובות ופחות טריביאליות לתחומים אוקלידיים‪.‬‬

‫משפטון ‪ 10.14‬לכל שדה ‪ ,F‬חוג הפולינום ]‪ F [x‬הוא תחום אוקלידי‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬נראה תחילה כי ]‪ F [x‬הוא תחום שלמות‪ .‬נזכיר כי לכל ]‪ai xi ∈ F [x‬‬
‫‪P‬‬
‫= ‪ 0 6= f‬המעלה של ‪,f‬‬
‫‪Pn‬‬
‫שמסומנת ) ‪ ,deg (f‬שווה לאינדקס הגדול ביותר ‪ i‬כך ש־‪ .ai 6= 0‬אם ‪ 0 6= f = i=0 ai xi‬פולינום ממעלה ‪n‬‬
‫‪Pm‬‬
‫ו־ ‪ 0 6= g = i=0 bi xi‬פולינום ממעלה ‪ ,m‬אזי ‪ f g‬הוא פולינום ממעלה ‪ m + n‬שהמקדם המוביל שלו הוא ‪.an bm 6= 0‬‬
‫בפרט‪ f g 6= 0 ,‬ולכן ]‪ F [x‬הוא תחום שלמות‪.‬‬
‫מסתבר כי ניתן להשתמש במעלת הפולינום כנורמה אוקלידית‪ ,‬כלומר‪ ,‬נגדיר ) ‪ N (f ) = deg (f‬לכל ∈ ‪0 6= f‬‬
‫]‪ .F [x‬יהיו כעת ]‪ a, b ∈ F [x‬שני פולינומים עם ‪ .b 6= 0‬עלינו להראות כי קיימים פולינומים ]‪ q, r ∈ F [x‬כך‬
‫ש־‪ a = qb + r‬והפולינום ‪ r‬הוא פולינום האפס או )‪ .deg (r) < deg (b‬נתבונן בכל הזוגות האפשריים של פולינומים‬
‫)‪ (q, r‬המקיימים ‪ a = qb + r‬ונבחר מתוכם זוג )‪ (q, r‬כך ש־‪ r‬הוא ממעלה מינימלית בין כל ה־‪r‬־ים האפשריים )נזכיר‬
‫שמעלת פולינום האפס נחשבת ל־∞‪ ,−‬ועל כן עם יש זוג עם ‪ ,r = 0‬כלומר ‪ ,a = qb‬נבחר זוג שכזה(‪ .‬עלינו להראות‬
‫כי )‪.deg (r) < deg (b‬‬
‫‪Pm‬‬ ‫‪i‬‬
‫‪Pn‬‬ ‫‪i‬‬
‫= ‪ r‬מדרגה ‪ .n ≤ m‬או‬ ‫‪i=0‬‬ ‫= ‪ b‬מדרגה ‪ ,n‬ו־ ‪ρi x‬‬ ‫‪i=0‬‬ ‫נניח בשלילה כי )‪ .deg (r) ≥ deg (b‬כלומר‪βi x ,‬‬
‫אז‪,‬‬

‫‪, a = qb + r = q + ρm βn−1 xm−n b + r − ρm βn−1 xm−n b‬‬

‫
‬ ‫
‬

‫ונשים לב שחיסרנו מ־‪ r‬פולינום עם מקדם מוביל זהה ועל כן הדרגה של ‪ r − ρm βn−1 xm−n b‬קטנה משל ‪ ,r‬בסתירה‬
‫
‬

‫לבחירת ‪.r‬‬

‫למעשה‪ ,‬הוכחת המשפטון מספקת אלגוריתם לחילוק עם שארית של שני פולינומים ‪ a‬ו־‪ b‬ב־]‪ :F [x‬מתחילים עם הזוג‬
‫)‪ ,(q0 , r0 ) = (0, a‬ובכל שלב‪ ,‬על מנת לקבל מ־) ‪ (qi , ri‬את ) ‪ (qi+1 , ri+1‬תוך הורדת הדרגה של ‪ ,ri‬מפחיתים מ־ ‪ri‬‬
‫כפולה מתאימה של ‪ .b‬למשל‪ ,‬אם ‪ a = x6 + 2x5 + 4x2 + 1 ,F = F5‬ו־‪ ,b = 2x4 + 3x3 + 3‬תהליך החילוק עם‬

‫‪154‬‬
 ‫השארית יראה כך‪:‬‬

‫= ‪x6 + 2x5 + 4x2 + 1‬‬ ‫‪0 · 2x4 + 3x3 + 3 +‬‬ ‫‪x6 + 2x5 + 4x2 + 1‬‬
‫
‬ ‫
‬

‫‪3x2 2x4 + 3x3 + 3 +‬‬ ‫‪3x5 + 1‬‬

‫
‬ ‫
‬
‫=‬
‫‪3x2 + 4x 2x4 + 3x3 + 3 +‬‬ ‫‪3x4 + 3x + 1‬‬
‫
‬ ‫
‬ ‫
‬
‫=‬
‫‪3x2 + 4x + 4 2x4 + 3x3 + 3 +‬‬ ‫‪3x3 + 3x + 4‬‬
‫
‬ ‫
‬ ‫
‬
‫=‬

‫ועל כן המנה היא ‪ q = 3x2 + 4x + 4‬והשארית ‪.r = 3x3 + 3x + 4‬‬

‫
‬ ‫
‬
‫תרגיל ‪ 10.10‬בתוך חוג הפולינומים ]‪ F7 [x‬חלקו עם שארית את ‪ 2x7 + 4x5 + 6x4 + 3‬ב־ ‪. 5x3 + 2x2 + 1‬‬

‫תרגיל ‪ 10.11‬הוכיחו כי במקרה של ]‪ ,F [x‬החלוקה עם שארית היא יחידה‪ ,‬כלומר לכל ]‪ a, b ∈ F [x‬עם ‪ b 6= 0‬יש‬
‫פולינומים ‪ q‬ו־‪ r‬יחידים שמהווים מנה ושארית בחלוקת ‪ a‬ב־‪.b‬‬

‫‪ .1‬נניח כי ]‪ a, b ∈ F [x‬וכי שני הפולינומים שונים מאפס‪ .‬הוכיחו כי בחלוקה עם שארית של ‪ a‬ב־‪b‬‬ ‫תרגיל ‪10.12‬‬
‫השארית ‪ r‬והמנה ‪ q‬הן יחידות‪.‬‬

‫‪ .2‬היכן‪ ,‬בהוכחת המשפטון האחרון‪ ,‬השתמשנו בכך ש־ ‪ F‬שדה )ולא‪ ,‬למשל‪ ,‬תחום שלמות כלשהו(?‬

‫‪ .3‬הוכיחו כי החוג ]‪ Z [x‬אינו אוקלידי ביחס לנורמת הדרגה‪) .‬בהמשך ניווכח כי ]‪ Z [x‬אינו אוקלידי כלל‪ ,‬כלומר‬
‫אינו אוקלידי ביחס לאף נורמה‪(.‬‬

‫משפטון ‪ 10.15‬חוג השלמים של גאוס ]‪ Z [i‬הוא חוג אוקלידי‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 10.13‬הוכיחו את משפטון ‪ 10.15‬לפי ההדרכה הבאה‪:‬‬

‫‪ .1‬הסבירו מדוע ]‪ Z [i‬הוא תחום שלמות‪.‬‬

‫‪2‬‬
‫‪ .2‬נגדיר ‪) N (x + iy) = |x + iy| = x2 + y 2‬הסימון |‪ |x + iy‬מסמן כאן את הערך המוחלט של המספר‬
‫המרוכב ‪ .(x + iy‬הוכיחו כי קיום חלוקה עם שארית ביחס ל־ ‪ N‬שקול לכך שבהינתן ]‪ a, b ∈ Z [i‬עם ‪ b 6= 0‬יש‬
‫ ‬
‫]‪ q, r ∈ Z [i‬כך ש־‪ rb = ab − q‬ו־‪)  rb  < 1‬המנות והערך המוחלט הם ב־‪.(C‬‬

‫‪ .3‬הוכיחו כי עם הנורמה ‪ N‬יש ב־]‪ Z [i‬חילוק עם שארית‪.‬‬

‫‪ .4‬חלקו עם שארית את ‪ 5 + 6i‬ב־‪.2 − 3i‬‬

‫‪ .5‬האם החלוקה עם שארית במקרה זה היא תמיד יחידה?‬

‫√‬ ‫√‬
‫תרגיל ‪ 10.14‬בתרגיל זה נוכיח‪ ,‬בין היתר‪ ,‬כי }‪ Z [ r] = {x + y r | x, y ∈ Z‬אוקלידי בעבור ‪:r = ±2‬‬
‫√‬ ‫√‬
‫‪ .1‬הראו כי }‪ Q [ r] = {α + β r | α, β ∈ Q‬הוא שדה )עם חיבור וכפל כצפוי(‪.‬‬
‫√‬ ‫√‬ ‫‬ ‫‬
‫‪ .2‬הגדירו את הנורמה  ‪ N (α + β r) = α2 − rβ 2‬והראו שהיא כפלית על כל ]‪ ,Q [ r‬כלומר = )‪N (st‬‬
‫√‬
‫)‪ N (s) N (t‬לכל ]‪.s, t ∈ Q [ r‬‬

‫‪155‬‬
 ‫√‬
‫‪ .3‬הראו כי האיברים ההפיכים ב־]‪ Z [ r‬הם בדיוק האיברים עם נורמה ‪.1‬‬
‫√‬
‫‪ .4‬כעת הראו כי ‪ N‬היא נורמה אוקלידית על ]‪.Z [ r‬‬
‫√‬ ‫‬
‫‪ .Z‬ההוכחה היא חיקוי של הוכחת‬ ‫)שימו לב שכאשר ‪ r = −1‬זו בדיוק הנורמה שהגדרנו בעבור ]‪−1 = Z [i‬‬
‫האוקלידיות של ]‪(.Z [i‬‬

‫המשפטון הבא מראה כיצד קיומה של חלוקה עם שארית מבטיח שהאידאלים בתחום אוקלידי הם בעלי מבנה פשוט‬
‫במיוחד‪ .‬נזכיר כי אידאל ראשי הוא אידאל הנוצר על־ידי איבר אחד‪.‬‬

‫משפטון ‪ 10.16‬בתחום אוקלידי כל אידאל הוא ראשי‪.‬‬

‫יתר על כן‪ ,‬אם ‪ R‬אוקלידי ו־‪ (0) 6= I E R‬אז )‪ I = (d‬לכל ‪ 0 6= d ∈ I‬מנורמה מינימלית‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬ההוכחה היא חיקוי של הוכחת למה ‪ 1.20‬שהראתה שכל תת־חבורה של ‪ Z‬היא צקלית‪ :‬יהיו ‪(0) 6= I E R‬‬
‫ו־‪ d ∈ I‬מנורמה מינימלית )בפרט‪ .(d 6= 0 ,‬עלינו להראות כי )‪ .I = (d‬ההכלה )‪ I ⊇ (d‬נכונה כי ‪ .d ∈ I‬נראה כי גם‬
‫ההכלה ההפוכה נכונה‪ .‬יהי ‪ .x ∈ I‬נחלק עם שארית את ‪ x‬ב־‪ d‬ונקבל‬

‫‪.x = qd + r‬‬

‫אם ‪ r 6= 0‬אזי )‪ N (r) < N (d‬אבל ‪ r = x−qd ∈ I‬וזו סתירה למינימליות הנורמה של ‪ .d‬לכן ‪ r = 0‬ו־)‪.x = qd ∈ (d‬‬

‫ממשפטון זה נובע‪ ,‬לדוגמא‪ ,‬כי החוג ]‪ Z [x‬אינו אוקלידי ביחס לאף נורמה‪ :‬הרי חוג זה מכיל אידאלים שאינם ראשיים‪.‬‬
‫למשל‪ ,‬האידאל )‪ (2, x‬אינו ראשי )ראו תרגיל ‪.(10.6‬‬

‫מחלק משותף מקסימלי בחוגים קומוטטיביים‬

‫חשיבותה של חלוקה עם שארית נעוצה גם בכך שהיא מאפשרת את קיומו של אלגוריתם אוקלידס למציאת ‪ .gcd‬כבר‬
‫נתקלנו במושג של ‪ ,gcd‬או מחלק משותף מקסימלי )מ‪.‬מ‪.‬מ‪ ,(.‬בעבור זוגות של מספרים שלמים )הגדרה ‪ .(1.22‬את‬
‫המושג ניתן להגדיר גם בחוגים קומוטטיביים כלליים‪ ,‬אם כי לשם כך יש להכליל דווקא את ההגדרה החלופית שניתנה‬
‫בטענה ‪ .1.24‬נגדיר תחילה את מושג החלוקה וכן מושג נוסף‪ ,‬חברות‪ ,‬שיתגלה כבעל חשיבות בהמשך‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 10.17‬יהי ‪ R‬חוג קומוטטיבי ויהיו ‪.a, b ∈ R‬‬

‫‪ .1‬נאמר ש־‪ a‬כפולה של ‪ ,b‬או ש־‪ b‬מחלק את ‪ ,a‬ונסמן ‪ b|a‬אם קיים ‪ x ∈ R‬כך ש־‪.a = bx‬‬ ‫‪b|a‬‬

‫‪ .2‬נאמר ש־‪ a‬ו־‪ b‬חברים )‪ (associate‬אם ‪ a|b‬וגם ‪.b|a‬‬ ‫חברים‬

‫שימו לב ש־‪ b|a‬בחוג ‪ R‬אם ורק אם )‪ ,a ∈ (b‬אם ורק אם )‪ .(a) ⊆ (b‬לדוגמא‪ ,‬שני מספרים שונים ב־‪ Z‬הם חברים‬
‫אם ורק אם האחד הוא הנגדי של האחר‪.‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי יחס החברות בין איברי חוג קומוטטיבי מהווה יחס שקילות‪.‬‬ ‫תרגיל ‪10.15‬‬

‫‪ .2‬הוכיחו כי שלושת התנאים הבאים לגבי שני איברים ‪ a‬ו־‪ b‬בחוג קומוטטיבי ‪ R‬הם שקולים‪:‬‬
‫)‪ a (i‬ו־‪ b‬חברים‪.‬‬
‫)‪ a (ii‬ו־‪ b‬נבדלים בהפיך‪ ,‬כלומר קיים איבר הפיך ‪ u ∈ R‬עם ‪.b = au‬‬
‫)‪.(a) = (b) (iii‬‬

‫הגדרה ‪ 10.18‬יהי ‪ R‬חוג קומוטטיבי ויהיו ‪ a, b ∈ R‬עם ‪.b 6= 0‬‬

‫איבר ‪ d ∈ R‬ייקרא מחלק משותף מקסימלי‪ ,‬או ‪ ,gcd‬של ‪ a‬ו־‪ b‬אם מתקיימים שני התנאים הבאים‪:‬‬ ‫בחוג‬ ‫‪gcd‬‬
‫קומוטטיבי‬
‫‪156‬‬
 ‫‪ d|a .1‬ו־‪) d|b‬כלומר‪ d ,‬הוא מחלק משותף(‪.‬‬

‫‪ .2‬אם ‪ d0 ∈ R‬מקיים ‪ d0 |a‬ו־‪ d0 |b‬אז ‪) d0 |d‬כלומר‪ d ,‬הוא כפולה של כל מחלק משותף של ‪ a‬ו־‪.(b‬‬

‫מסמנים מחלק משותף מקסימלי של ‪ a‬ו־‪ b‬בסימון )‪ gcd (a, b‬או פשוט בסימון )‪.(a, b‬‬ ‫)‪(a, b‬‬

‫הטענה הבאה מספקת הגדרה חלופית לאותו מושג‪:‬‬

‫טענה ‪ 10.19‬יהי ‪ R‬חוג קומוטטיבי ויהיו ‪ a, b ∈ R‬עם ‪ ,b 6= 0‬ויהי )‪ I = (a, b‬האידאל הנוצר על־ידי ‪ a‬ו־‪.b‬‬
‫אזי ‪ d‬הוא ‪ gcd‬של ‪ a‬ו־‪ b‬אם ורק אם מתקיימים שני התנאים הבאים‪:‬‬

‫‪.I ⊆ (d) .1‬‬

‫‪ (d) .2‬מוכל בכל אידאל ראשי שמכיל את ‪ :I‬אם ) ‪ I ⊆ (d0‬אז ) ‪.(d) ⊆ (d0‬‬

‫בפרט‪ ,‬אם האידאל ‪ I‬עצמו הוא ראשי‪ ,‬אז ‪ d‬הוא ‪ gcd‬של ‪ a‬ו־‪ b‬אם ורק אם ‪ d‬הוא יוצר של ‪.I‬‬

‫הוכחה‪ :‬נראה כי התנאים בהגדרה ‪ 10.18‬אינם אלא ניסוחים שקול לתנאים שבטענה‪ .‬אכן‪,‬‬

‫‪ d|a‬ו־ ‪.I = (a, b) ⊆ (d) ⇐⇒ a, b ∈ (d) ⇐⇒ d|b‬‬

‫ובאשר לתנאי השני‪ ,‬ההנחה לגבי ‪ d0‬בשני הניסוחים שקולה‪:‬‬

‫‪ d0 |a‬ו־ ‪I = (a, b) ⊆ (d0 ) ⇐⇒ d0 |b‬‬

‫וגם התוצאה שקולה‪:‬‬

‫‪. (d) ⊆ (d0 ) ⇐⇒ d0 |d‬‬

‫ראינו )משפטון ‪ (10.16‬שבתחום אוקלידי כל אידאל הוא ראשי‪ .‬לפיכך‪,‬‬

‫מסקנה ‪ 10.20‬יהי ‪ R‬תחום אוקלידי‪ ,‬ויהיו ‪ a, b ∈ R‬עם ‪ .b 6= 0‬אזי‪,‬‬

‫‪ d ∈ R .1‬הוא ‪ gcd‬של ‪ a‬ו־‪ b‬אם ורק אם )‪ ,(d) = (a, b‬כאשר כאן )‪ (a, b‬מסמן את האידאל הנוצר על־ידי ‪ a‬ו־‪.b‬‬

‫‪ .2‬אם ‪ d‬הוא ‪ gcd‬של ‪ a‬ו־‪ b‬אז קיימים ‪ x, y ∈ R‬כך ש־‬

‫‪.d = xa + yb‬‬

‫‪ .3‬בפרט‪ ,‬לכל שני מספרים בתחום אוקלידי )שאינם שניהם אפס( יש ‪.gcd‬‬

‫שימו לב שבמסקנה זו השתמשנו רק בכך שהאידאלים בתחום אוקלידי הם ראשיים‪ .‬למעשה‪ ,‬מקורו של הסימון )‪(a, b‬‬
‫ל־‪ gcd‬הוא בדיוק בתכונה זו של ה־‪ gcd‬בתחומים אוקלידיים בפרט ובחוגים קומוטטיביים שבהם כל אידאל הוא ראשי‬
‫בכלל‪ .‬התרגיל הבא מראה שבתחום שלמות‪ ,‬אם לשני מספרים יש ‪ ,gcd‬אז הוא יחיד עד כדי כפל באיבר הפיך‪:‬‬

‫תרגיל ‪ 10.16‬יהי ‪ R‬תחום שלמות ויהיו ‪ a, b ∈ R‬עם ‪ .0 6= b‬הוכיחו כי אם ה־‪ gcd‬של ‪ a‬ו־‪ b‬קיים‪ ,‬אזי הוא יחיד עד‬
‫כדי חברות‪ .‬כלומר‪ ,‬אם ‪ d‬ו־ ‪ d0‬הם ‪ gcd‬של ‪ a‬ו־‪ b‬אזי הם חברים‪) .‬שימו לב שגם ההפך מתקיים‪ :‬אם ‪ d‬הוא ‪ gcd‬אז‬
‫כל חבר שלו גם הוא ‪(.gcd‬‬

‫‪157‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬בחוג קומוטטיבי כללי ואפילו בתחום שלמות כללי‪ ,‬אין הכרח שלכל שני איברים יהיה ‪ .gcd‬התרגיל הבא‬
‫מספק לכך דוגמא‪:‬‬
‫√‬ ‫  √‬ ‫ √‬ ‫ ‬
‫תרגיל ‪ 10.17‬הוכיחו כי בחוג ‪ Z −5 = x + y −5  x, y ∈ Z ⊆ C‬אין ‪ gcd‬לאיברים ‪ 6‬ו־‪ .2 + 2 −5‬עבדו‬
‫לפי ההדרכה הבאה‪:‬‬
‫√‬ ‫‬‫
‬ ‫‪√ 2‬‬
‫‪ .1‬נגדיר ‪ .N x + y −5 = x + y −5 = x2 + 5y 2‬הוכיחו כי נורמה זו כפלית‪ ,‬כלומר = )‪N (ab‬‬
‫ √‬
‫)‪ N (a) N (b‬לכל ‪ .a, b ∈ Z −5‬הסיקו כי אם ‪ b|a‬אז )‪) N (a) |N (b‬חלוקה של מספרים שלמים(‪.‬‬
‫√‬
‫‪ .2‬הסיקו כי אם יש ‪ gcd‬ל־‪ 6‬ול־‪ 2 + 2 −5‬אזי הוא מנורמה שמחלקת את ‪.12‬‬
‫√‬ ‫√‬ ‫√‬
‫‪ .3‬הראו כי הן ‪ 2‬והן ‪ 1+ −5‬הם מחלקים משותפים של ‪ 6‬ושל ‪ 2+2 −5‬והסיקו כי אם יש ‪ gcd‬ל־‪ 6‬ול־‪2+2 −5‬‬
‫אזי הנורמה שלו היא כפולה של ‪.12‬‬
‫√‬
‫‪ .4‬הראו כי אכן אין ‪ gcd‬ל־ול־‪.2 + 2 −5‬‬

‫כאמור‪ ,‬בתחום אוקלידי ‪ R‬לא רק שלכל שני מספרים )שלא שניהם אפס( יש ‪ ,gcd‬אלא יש גם אלגוריתם לאיתורו ־‬
‫האלגוריתם של אוקלידס ‪ :‬בהינתן ‪ a, b ∈ R‬עם ‪ ,b 6= 0‬נבצע סדרה של חלוקות עם שארית באופן הבא‪:‬‬ ‫של‬ ‫האלגוריתם‬
‫אוקלידס‬
‫= ‪a‬‬ ‫‪q0 b + r0‬‬
‫= ‪b‬‬ ‫‪q1 r0 + r1‬‬
‫‪r0‬‬ ‫=‬ ‫‪q2 r1 + r2‬‬
‫‪..‬‬
‫‪.‬‬
‫‪rn−2‬‬ ‫=‬ ‫‪qn rn−1 + rn‬‬
‫‪rn−1‬‬ ‫=‬ ‫‪qn+1 rn‬‬

‫כאשר ‪ rn‬היא השארית האחרונה שאיננה אפס‪ .‬שימו לב שהתהליך בהכרח מסתיים משום שמתקיים‬

‫) ‪, N (b) > N (r0 ) > N (r1 ) > . . . > N (rn‬‬

‫והלוא הנורמות הן מספרים שלמים אי־שליליים‪ ,‬ועל כן לא תיתכן סדרת נורמות יורדת אינסופית‪.‬‬

‫משפט ‪ 10.21‬יהי ‪ R‬תחום אוקלידי ויהיו ‪ a, b ∈ R‬עם ‪ .b 6= 0‬אזי בסימונים של האלגוריתם של אוקלידס מתקיים‬
‫ש־ ‪ rn‬הוא ‪ gcd‬של ‪ a‬ו־‪.b‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו את משפט ‪.10.21‬‬ ‫תרגיל ‪10.18‬‬

‫‪ .2‬הסבירו כיצד ניתן להשתמש באלגוריתם של אוקלידס גם על מנת למצוא את המקדמים ‪ x‬ו־‪ y‬שמופיעים בסעיף‬
‫השני של מסקנה ‪.10.20‬‬

‫תחום ראשי‬ ‫‪10.5‬‬

‫כפי שראינו בסעיף הקודם‪ ,‬חלק מן התכונות של חוג המספרים השלמים ‪ Z‬נובע מעצם קיומה של חלוקה עם שארית‬
‫בחוג‪ ,‬ולכן יש טעם להגדיר את מחלקת התחומים האוקלידיים‪ :‬תחומי שלמות שבהם יש חילוק עם שארית ולפיכך‬
‫מקיימים אף הם כמה מהתכונות החשובות של ‪ .Z‬אחת התכונות שנבעה מחלוקה עם שארית היא העובדה שכל אידאל‬
‫בתחום אוקלידי הוא ראשי‪ .‬למעשה‪ ,‬תכונה זו לכשעצמה היא־היא המקור לאוסף נוסף של תכונות של המספרים‬
‫השלמים‪ .‬יתרה מזאת‪ ,‬ישנם תחומי שלמות שמקיימים את התכונה הזו גם מבלי להיות תחומים אוקלידיים‪ .‬על כן‪ ,‬יש‬
‫עניין בהגדרת המחלקה הבאה של חוגים‪:‬‬

‫‪158‬‬
 ‫הגדרה ‪ 10.22‬תחום ראשי )‪ PID‬־ ‪ (Principal Ideal Domain‬הוא תחום שלמות שכל אידאל בו הוא ראשי‪.‬‬ ‫תחום ראשי‬

‫נזכיר כמה דוגמאות ועובדות על אודות תחומים ראשיים שנובעות מיידית מן הדיון בסעיף הקודם‪:‬‬

‫• כל תחום אוקלידי הוא תחום ראשי )משפטון ‪.(10.16‬‬

‫• בפרט‪ ,‬המספרים השלמים ‪ ,Z‬חוג הפולינומים ]‪ F [x‬מעל שדה וגם חוג השלמים של גאוס ]‪ Z [i‬הם תחומים‬
‫ראשיים‪.‬‬

‫• כפי שראינו בתרגיל ‪ ,10.6‬יש בתחום השלמות ]‪ Z [x‬אידאל שאינו ראשי‪ ,‬ולפיכך חוג זה אינו תחום ראשי‪.‬‬

‫• תכונות ה־‪ gcd‬בתחום אוקלידי ‪ R‬שנסקרו במסקנה ‪ ,10.20‬הסתמכו רק על תכונת הראשיות של ‪ .R‬לפיכך‪,‬‬
‫כל התכונות הללו נכונות גם לכל תחום ראשי ‪ .R‬לאמור‪ ,‬לכל שני איברים ‪ a‬ו־‪) b‬שאינם שניהם אפס( יש ‪,gcd‬‬
‫הלוא הוא יוצר כלשהו של האידאל שנוצר על־ידי ‪ a‬ו־‪ .b‬בנוסף‪ ,‬כל ‪ gcd‬של ‪ a‬ו־‪ b‬שווה גם לצירוף לינארי של‬
‫‪ a‬ו־‪) b‬כלומר‪ ,‬הוא מהצורה ‪ xa + yb‬עם ‪.(x, y ∈ R‬‬
‫√‬
‫• בפרט‪ Z −5 ,‬אינו ראשי‪ :‬בתרגיל ‪ 10.17‬ראינו כי לשני האיברים ‪ 6‬ו־ ‪ 2 + 2 −5‬אין ‪ .gcd‬למעשה‪,‬‬
‫
‬ ‫ √‬
‫
√‬
‫ההוכחה מראה כי האידאל ‪ 6, 2 + 2 −5‬אינו ראשי‪.‬‬

‫כאמור‪ ,‬מחלקת התחומים הראשיים רחבה יותר ממחלקת התחומים האוקלידיים‪:‬‬

‫דוגמא ‪ 10.23‬חוג המספרים‬

‫‬ ‫√‬ ‫‬ ‫‬ ‫√‬ ‫‬ ‫‬
‫‪1+‬‬ ‫‪−19‬‬ ‫ ‪1 + −19‬‬
‫‪Z‬‬
‫‪2‬‬
‫=‬ ‫‪x+y‬‬
‫‪2‬‬ ‫‪ x, y ∈ Z ⊆ C‬‬

‫הוא תחום ראשי אך אינו תחום אוקלידי‪ .‬ההוכחה של עובדה זו אינה קשה במיוחד אך היא פחות חשובה לענייננו ‪.4‬‬

‫אחת התכונות החשובות של תחומים ראשיים נוגעת לאובייקט שנכיר רק בפרק ‪ :11‬מודולים‪ .‬כפי שמרחב וקטורי‬
‫הוא אובייקט אלגברי שמוגדר מעל שדה‪ ,‬כך מודול הוא אובייקט אלגברי שמוגדר מעל חוג‪ .‬בשפה זו‪ ,‬מודול מעל חוג‬
‫המספרים השלמים ‪ Z‬אינו אלא שם אחר לחבורה אבלית‪ .‬מסתבר שאת תורת המבנה של חבורות אבליות נוצרות‬
‫סופית )ראו פרק ‪ (7‬ניתן להכליל‪ ,‬כמעט כלשונה‪ ,‬למודולים נוצרים סופית מעל כל תחום ראשי‪ .‬על כך נפרט עוד בפרק‬
‫‪.11‬‬
‫בשלב זה‪ ,‬נציין עוד תכונה חשובה של תחומים ראשיים שכבר ציינו לגבי החוג ‪ Z‬בתרגיל ‪:10.8‬‬

‫משפטון ‪ 10.24‬כל אידאל ראשוני שונה מאפס בתחום ראשי הוא מקסימלי‪.‬‬

‫זכרו כי בכל חוג קומוטטיבי‪ ,‬כל אידאל מקסימלי הוא ראשוני ־ ראו מסקנה ‪ .10.12‬בחוג קומוטטיבי כללי בהחלט‬
‫ייתכן שיש אידאל ראשוני שונה מאפס שאיננו מקסימלי )ראו תרגיל ‪ 10.19‬להלן(‪.‬‬
‫הוכחה‪ :‬יהי )‪ (x‬אידאל ראשוני שונה מאפס בתחום ראשי ‪ .R‬נניח כי ‪ (y) E R‬אידאל כלשהו המכיל את‬
‫)‪ .(x‬עלינו להראות כי ‪ (y) = R‬או )‪ .(x) = (y‬מכיוון ש־)‪ ,(x) ⊆ (y‬בפרט )‪ x ∈ (y‬ולכן קיים ‪ z ∈ R‬כך‬
‫ש־)‪ .zy = x ∈ (x‬אבל )‪ (x‬ראשוני ולכן מתקיים )‪ y ∈ (x‬או )‪.z ∈ (x‬‬

‫• אם )‪ y ∈ (x‬אז )‪ (y) ⊆ (x‬ועל כן )‪.(y) = (x‬‬

‫במקרה זה‪ ,x = zy = xwy ,‬כלומר‬ ‫• לעומת זאת‪ ,‬אם )‪ z ∈ (x‬אזי קיים ‪ w ∈ R‬כך ש־‪.z = xw‬‬
‫‪ .x (1 − wy) = 0‬מכיוון ש־‪ R‬הוא תחום שלמות ו־‪ x 6= 0‬נסיק כי ‪ ,wy = 1‬כלומר ‪ y‬הפיך ולכן ‪.(y) = R‬‬
‫‪h‬‬ ‫√‬ ‫‪i‬‬
‫‪1+ −19‬‬
‫‪Z‬‬ ‫‪2‬‬
‫ש־‬ ‫‪4‬הוכחה תוכלו למצוא‪ ,‬למשל‪ ,‬בספר ‪ Abstract Algebra‬מאת ‪ Dummit‬ו־‪ .Foote‬במהדורה השלישית )שנת ‪ ,(2004‬ההוכחה‬
‫אינו אוקלידי מצויה בסעיף ‪) 8.1‬בעמוד ‪ (277‬וההוכחה שהוא תחום ראשי מופיעה בסעיף ‪) 8.2‬בעמוד ‪.(282‬‬

‫‪159‬‬
 ‫תרגיל ‪ 10.19‬הוכיחו כי בחוג ]‪ F [x, y‬האידאל )‪ (x‬ראשוני אך אינו מקסימלי‪.‬‬
‫‪Pn‬‬
‫רמז‪ :‬כל פולינום ב־]‪ F [x, y‬ניתן לכתוב כ־ ‪ i=0 gi (y) xi‬כאשר )‪ gi (y‬הם פולינומים במשתנה ‪ y‬עם מקדמים מ־ ‪,F‬‬
‫כלומר‪ ,‬איברים ב־]‪.F [y‬‬

‫תחום פריקות חד־ערכית‬ ‫‪10.6‬‬

‫בסעיף זה נגדיר מחלקה נוספת של חוגים )של תחומי שלמות‪ ,‬למעשה(‪ :‬מחלקת התחומים בעלי פריקות חד־ערכית‪.‬‬
‫כפי שנראה באופן מדויק בהמשך‪ ,‬בתחום פריקות חד־ערכית ניתן לפרק כל מספר )שונה מאפס( כמכפלה של איברים‬
‫מיוחדים‪ ,‬כפי שבמספרים השלמים כל מספר )שונה מאפס( הוא מכפלה של מספרים ראשוניים‪ .‬המושג של תחום‬
‫פריקות חד־ערכית‪ ,‬אם כן‪ ,‬שוב מכליל כמה מן התכונות של המספרים השלמים‪ ,‬אך הוא רחב יותר משתי ההכללות‬
‫שהכרנו בשני הסעיפים האחרונים‪ :‬בין תחומי הפריקות החד־ערכית ניתן למצוא את כל התחומים הראשיים )ובפרט‬
‫את התחומים האוקלידיים(‪ ,‬אולם ישנם גם תחומי שלמות אחרים שנופלים בקטגוריה זו‪ .‬תחילה נציג שני מונחים‬
‫חשובים שקשורים לאותו פירוק‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 10.25‬יהי ‪ R‬תחום שלמות‪.‬‬

‫‪ .1‬יהי ‪ r ∈ R‬איבר שאיננו אפס ואיננו הפיך‪ .‬אזי ‪ r‬ייקרא אי־פריק )‪ (irreducible‬ב־‪ R‬אם כל אימת ש־‪r = ab‬‬ ‫איבר אי־פריק‬
‫עם ‪ ,a, b ∈ R‬אחד מבין ‪ a‬ו־‪ b‬הוא הפיך‪ .‬אחרת‪ r ,‬ייקרא פריק‪.‬‬

‫‪ .2‬יהי ‪ r ∈ R‬איבר שאיננו אפס ואיננו הפיך‪ .‬אזי ‪ r‬ייקרא ראשוני )‪ (prime‬אם כל אימת ש־‪ r|ab‬עם ‪,a, b ∈ R‬‬ ‫איבר ראשוני‬
‫מתקיים ‪ r|a‬או ‪.r|b‬‬

‫האבחנה בין שני המונחים עשויה להראות תמוהה במבט ראשון‪ ,‬שהרי בקרב המספרים השלמים‪ ,‬אין הבדל בין‬
‫ראשוניות לאי־פריקות‪ .‬אולם כפי שנראה מיד‪ ,‬ישנם תחומים שבהם שני המונחים נבדלים‪.‬‬

‫טענה ‪ 10.26‬יהיו ‪ R‬תחום שלמות ו־‪.0 6= r ∈ R‬‬

‫‪ r .1‬הוא אי־פריק אם ורק אם האידאל )‪ (r‬הוא מקסימלי מבין האידאלים הראשיים‪) .‬כלומר‪ (r) 6= R ,‬וכל אידאל‬
‫ראשי שמכיל את )‪ (r‬שווה ל־‪ R‬או ל־)‪(.(r‬‬

‫‪ r .2‬הוא ראשוני אם ורק אם האידאל )‪ (r‬הוא ראשוני‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬נוכיח את )‪ (1‬ונותיר את )‪ (2‬כתרגיל‪ .‬נניח תחילה כי ‪ r‬אי־פריק‪ .‬אזי ‪ r‬בפרט אינו הפיך ולפיכך ‪.(r) $ R‬‬
‫יהי ‪ s ∈ R‬כך ש־)‪ .(r) ⊆ (s‬כלומר‪ r ∈ (s) ,‬ולכן יש ‪ t ∈ R‬עם ‪ .r = st‬מתוך האי־פריקות של ‪ r‬נובע כי או ‪ s‬הפיך‪,‬‬
‫ואז ‪ ,(s) = R‬או ‪ t‬הפיך ואז ‪ r‬ו־‪ s‬חברים ו־)‪.(r) = (s‬‬
‫מצד שני‪ ,‬נניח כי )‪ (r‬מקסימלי מבין הראשיים ו־‪ .r = ab‬בפרט‪ r ∈ (a) ,‬ולכן )‪ .(r) ⊆ (a‬אם ‪ (a) = R‬אזי ‪a‬‬
‫הפיך‪ .‬אם )‪ (r) = (a‬אזי ‪ b‬הפיך‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 10.20‬הוכיחו את החלק השני של הטענה‪.‬‬

‫משפטון ‪ 10.27‬בתחום שלמות כל איבר ראשוני הוא אי־פריק‪.‬‬

‫‪160‬‬
‫הוכחה‪ :‬יהי ‪ p‬ראשוני ונניח כי ‪ .p = ab‬אזי בפרט ‪ p|ab‬ולכן אחד מבין ‪ a‬או ‪ b‬מתחלק ב־‪ .p‬נניח בה"כ כי זהו ‪ ,a‬ואז‬
‫‪ a = pr‬עם איזה ‪ .r ∈ R‬אך אז ‪ ,p = ab = prb‬כלומר ‪ .p (1 − rb) = 0‬מכיוון שזהו תחום שלמות ו־‪ ,p 6= 0‬נובע‬
‫מכך ש־‪ rb = 1‬ולכן ‪ b‬הפיך‪.‬‬

‫לעומת זאת‪ ,‬ההכלה ההפוכה אינה נכונה‪ :‬ישנם תחומי שלמות עם איברים אי־פריקים שאינם ראשוניים‪ .‬היזכרו‪ ,‬לדוגמא‪,‬‬
‫
√‬
‫בתחום השלמות ‪ Z −5‬שפגשנו בתרגיל ‪ 10.17‬לעיל‪ ,‬ובנורמה הכפלית שהגדרנו על החוג‪N x + y −5 = :‬‬
‫ √‬

‫‪ .x2 + 5y 2‬האיבר ‪ 3‬הוא אי־פריק בתחום זה‪ N (3) = 9 :‬ועל כן אם ‪ 3 = ab‬אזי ‪ .N (a) · N (b) = 9‬לפיכך או‬
‫‪ N (a) = N (b) = 3‬או }‪ .{N (a) , N (b)} = {1, 9‬מכיוון שאין בחוג איברים עם נורמה ‪ ,3‬בהכרח הנורמה של אחד‬
‫מבין ‪ a‬או ‪ b‬היא ‪ .1‬בה"כ ‪ N (a) = 1‬ואז }‪ a ∈ {1, −1‬ובפרט ‪ a‬הפיך‪ .‬מצד שני‪ 3 ,‬אינו איבר ראשוני בחוג זה‪:‬‬
‫מתקיים‬
‫√‬ ‫
‬ ‫√‬ ‫
‬
‫‪,3|6 = 1 +‬‬ ‫‪−5‬‬ ‫‪1−‬‬ ‫‪−5‬‬
‫√‬ ‫√‬
‫∈ ‪. 1± 3 −5‬‬
‫√‬ ‫‬
‫‪/Z‬‬ ‫אבל ‪ 3‬אינו מחלק אף אחד מבין ‪ ,1 ± −5‬מכיוון ש־ ‪−5‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬אם ‪ R‬הוא תחום ראשי‪ ,‬שני המונחים מתארים אותה קבוצה של איברים‪ .‬בהמשך‪) ,‬משפטון ‪,(10.31‬‬
‫נראה כי גם בתחום פריקות חד־ערכית שני המונחים חופפים‪.‬‬

‫משפטון ‪ 10.28‬בתחום ראשי איבר הוא אי־פריק אם ורק אם הוא ראשוני‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬לאור משפטון ‪ ,10.27‬די להראות כי כל אי־פריק הוא ראשוני‪ .‬אך זה נובע מיידית מטענה ‪ :10.26‬אם ‪r‬‬
‫אי־פריק אזי )‪ (r‬מקסימלי מבין האידאלים הראשיים‪ .‬בתחום ראשי כל אידאל הוא ראשי ולכן )‪ (r‬אידאל מקסימלי‪,‬‬
‫ובפרט ראשוני )מסקנה ‪ .(10.12‬לכן ‪ r‬ראשוני‪.‬‬

‫כאמור‪ ,‬בחוג המספרים השלמים‪ ,‬למשל‪ ,‬ראשוניות ואי־פריקות הן תכונות מתלכדות‪ .‬המשפט היסודי של האריתמטיקה‬
‫גורס כי כל מספר טבעי ניתן לפירוק כמכפלה של מספרים טבעיים אי־פריקים‪ ,‬ופירוק זה הוא יחיד עד כדי סדר )ראו‪,‬‬
‫למשל‪ ,‬מסקנה ‪ ,6.10‬אך ניתן להוכיח משפט זה גם באינדוקציה פשוטה(‪ .‬כאשר מתרחבים לכלל המספרים השלמים‪,‬‬
‫הפירוק לגורמים אי־פריקים איננו יחיד לגמרי‪ .‬למשל‪,‬‬

‫)‪.22 = 2 · 11 = (−11) · (−2‬‬ ‫)‪− 18 = 2 · 3 · (−3) = (−2) · (−3) · (−3‬‬

‫אולם‪ ,‬הפירוקים השונים של אותו מספר נבדלים זה מזה רק בסדר ובכך שמדי פעם החלפנו מספר אי־פריק בפירוק‬
‫בנגדי שלו‪ ,‬כלומר במספר שהוא חבר שלו‪ .‬ההגדרה הבאה תופסת תופעה זו‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 10.29‬תחום פריקות חד־ערכית )תחום פח"ע‪ Unique Factorization Domain ,‬או ‪ 5 (UFD‬הוא תחום שלמות‬ ‫תחום פריקות חד־‬
‫‪ R‬שבו כל איבר ‪ r ∈ R‬שונה מאפס ושאינו הפיך מקיים את התכונות הבאות‪:‬‬ ‫ערכית )פח"ע(‬

‫‪ r .1‬שווה למכפלה סופית של איברים אי־פריקים ‪ pi‬ב־‪) R‬לאו דווקא שונים זה מזה(‪.r = p1 p2 . . . pn :‬‬

‫‪ .2‬הפירוק ב־)‪ (1‬הוא יחיד עם כדי סדר וחברות‪ .‬כלומר‪ ,‬אם ‪ r = q1 q2 . . . qm‬פירוק נוסף של ‪ r‬כמכפלת‬
‫אי־פריקים‪ ,‬אזי ‪ ,m = n‬וישנו שינוי של המספור של הגורמים כך ש־ ‪ pi‬חבר של ‪ qi‬לכל ‪.1 ≤ i ≤ n‬‬

‫לדוגמא‪ ,‬בשדה אין איברים שונים מאפס שאינם הפיכים ולכן כל שדה הוא תחום פח"ע באופן טריביאלי‪ .‬כאמור‪ ,‬וכפי‬
‫שנראה מיד‪ ,‬כל תחום ראשי הוא תחום פח"ע‪ ,‬ולכן ‪ F [x] ,Z‬וגם ]‪ Z [i‬הם תחומי פח"ע‪ .‬בנוסף‪ ,‬אם ‪ R‬תחום פח"ע‪,‬‬
‫גם חוג הפולינומים מעליו ]‪ R [x‬הוא כזה )לא נוכיח משפט זה כאן ‪ ??? .6‬אודי ־ אם אתה מוסיף הוכחה או תרגיל‬
‫‪5‬לעתים מכונה גם חוג גאוסי‪.‬‬
‫‪6‬הוכחה תוכלו למצוא‪ ,‬למשל‪ ,‬בספר ‪ Abstract Algebra‬מאת ‪ Dummit‬ו־‪ .Foote‬במהדורה השלישית )שנת ‪ ,(2004‬זהו משפט ‪ 7‬בפרק ‪9‬‬
‫)בעמוד ‪.(304‬‬

‫‪161‬‬
‫מודרך ביחד עם הלמה של גאוס בסוף הפרק ־ יש לעדכן כאן‪ .(??? .‬לכן‪ ,‬למשל‪ ,‬החוג ]‪ Z [x‬הוא תחום פח"ע‪ ,‬וכך גם‬
‫∼ ]‪.F [x, y‬‬
‫חוג הפולינומים בשני משתנים מעל שדה )או מעל כל תחום פח"ע(‪ ,‬שכן ]‪= F [x] [y‬‬
‫ √‬
‫לעומת זאת‪ ,‬החוג ‪ Z −5‬שכבר נתקלנו בו בסעיפים הקודמים‪ ,‬הוא תחום שלמות שאיננו תחום פח"ע‪ .‬לדוגמא‪,‬‬
‫√‬ ‫
‬ ‫√‬ ‫
‬
‫‪6=2·3= 1+‬‬ ‫‪−5‬‬ ‫‪1−‬‬ ‫‪−5‬‬

‫הם שני פירוקים של ‪ 6‬לאיברים אי־פריקים שאינם שווים עד כדי סדר וחברות‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 10.21‬השלימו את פרטי הדוגמא האחרונה‪:‬‬

‫√‬ ‫‬ ‫√‬
‫‪.Z‬‬ ‫‪ .1‬הראו כי ‪ 3 ,2‬ו־‪ 1 ± −5‬הם כולם אי־פריקים ב־ ‪−5‬‬
‫√‬
‫‪.1 ±‬‬
‫‪ .2‬הוכיחו כי אין יחסי חברות בין ‪ 2‬או ‪ 3‬לבין ‪−5‬‬
‫ √‬
‫‪ .3‬הוכיחו‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬כי יש בחוג ‪ Z −5‬פריקות‪ ,‬כלומר כל איבר שונה מאפס שאינו הפיך הוא מכפלה סופית‬
‫של איברים אי־פריקים‪.‬‬
‫√‬ ‫‬
‫‪ Z‬אין פריקות חד־ערכית של האיברים כמכפלה של איברים אי־פריקים‪ ,‬אך יש‬ ‫הערה ‪ 10.30‬אמנם בחוג ‪−5‬‬
‫פריקות חד־ערכית של כל אידאל לא טריביאלי כמכפלה של אידאלים ראשוניים )ראו הגדרת כפל אידאלים בעמוד‬
‫‪ .(141‬למשל‪ ,‬האידאל )‪ (6‬מתפרק כמכפלה של ארבעה אידאלים ראשוניים )אך לא ראשיים(‪(6) = P22 · P3 · P30 :‬‬
‫
√‬ ‫
√‬ ‫
√‬
‫כאשר ‪ P3 = 3, 1 + −5 ,P2 = 2, 1 + −5‬ו־ ‪ .P30 = 3, 1 − −5‬אם מזהים כל איבר בחוג עם האידאל‬
‫הנוצר על־ידו‪ ,‬פירוק זה אכן 'מעדן' את שני הפירוקים של ‪ 6‬שניתנו לעיל‪ ,‬שכן ‪ (2) = P22‬ו־ ‪ ,(3) = P3 P30‬ומאידך‬
‫
√‬ ‫
√‬
‫‪ 1 + −5 = P2 P3‬ואילו ‪. 1 − −5 = P2 P30‬‬

‫תרגיל ‪ 10.22‬הוכיחו שגם החוג ‪ Z [2i] = {x + 2yi | x, y ∈ Z} ⊆ C‬הוא תחום שלמות אך איננו תחום פח"ע‪) .‬רמז‪:‬‬
‫נסו לפרק את האיבר ‪(.4‬‬

‫תרגיל ‪ 10.23‬בתרגיל זה נכיר דוגמא לתחום שלמות שלא רק שאינו תחום פח"ע אלא אין בו כלל פריקות‪ ,‬כלומר לא‬
‫כל איבר בלתי הפיך ושונה מאפס הוא מכפלת אי־פריקים‪ :‬יהי ‪ F‬שדה כלשהו ויהי ‪ R‬אוסף כל הביטויים מהצורה‬
‫‪ a1 xr1 + a2 xr2 + . . . + ak xrk‬עם ‪ k‬טבעי כלשהו‪ ai ∈ F ,‬ו־ ‪ ,ri ∈ Q≥0‬כלומר ‪ ri‬הוא מספר רציונלי אי־שלילי‪ .‬נגדיר‬
‫חיבור וכפל על ‪ R‬כמו בחוג הפולינומים‪ .‬למשל‪ ,‬הכפל ב־‪ R‬מוגדר לפי הכלל ‪ (axr ) (bxs ) = abxr+s‬וחוג הפילוג‪.‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי ‪ R‬הוא תחום שלמות‪.‬‬

‫‪ .2‬הראו כי האיברים ההפיכים ב־‪ R‬הם בדיוק איברי ‪ F‬השונים מאפס‪ ,‬כלומר איברים מהצורה ‪ a0 x0‬עם‬
‫‪.0 6= a0 ∈ F‬‬

‫‪ .3‬הוכיחו כי לכל איבר אי־פריק ב־‪ R‬חייב להיות מקדם חופשי )כלומר‪ ,‬מקדם של ‪ (x0‬שונה מאפס‪.‬‬

‫‪ .4‬הסיקו כי איברים ללא מקדם חופשי )כלומר‪ ,‬איברים שבהם המקדם של ‪ x0‬הוא אפס( אינם ניתנים לפירוק‬
‫כמכפלה של אי־פריקים‪.‬‬

‫המשפטון הבא מראה כי כמו בתחומים ראשיים‪ ,‬גם בתחומי פח"ע ראשוניות ואי־פריקות חד־הן‪ .‬כפי שנראה מיד‬
‫)משפט ‪ (10.33‬כל תחום ראשי הוא גם תחום פח"ע‪ ,‬ועל כן המשפטון הבא כללי יותר ממשפטון ‪ .10.28‬עם זאת‪,‬‬
‫בהוכחת משפט ‪ 10.33‬אנחנו מסתמכים על משפטון ‪ ,10.28‬ולכן איננו יכולים לוותר עליו כאן‪.‬‬

‫משפטון ‪ 10.31‬בתחום פח"ע איבר הוא ראשוני אם ורק אם הוא אי־פריק‪.‬‬

‫‪162‬‬
‫הוכחה‪ :‬יהי ‪ R‬תחום פח"ע‪ .‬לאור משפטון ‪ ,10.27‬די להראות כי כל איבר אי־פריק ‪ p ∈ R‬הוא ראשוני‪ .‬נניח כי ‪,p|ab‬‬
‫כלומר קיים ‪ x ∈ R‬עם ‪ .px = ab‬עלינו להראות כי ‪ p|a‬או ‪ .p|b‬נפרק את ‪ b ,a‬ו־‪ x‬לגורמים אי־פריקים‪:‬‬

‫`‪x = r1 r2 . . . r‬‬ ‫‪b = q1 q2 . . . qm‬‬ ‫‪a = p1 p2 . . . pn‬‬

‫ולכן‬

‫‪.pr1 r2 . . . r` = px = ab = p1 p2 . . . pn q1 q2 . . . qm‬‬

‫מיחידות הפירוק בתחום פח"ע נובע כי אחד האיברים האי־פריקים באגף ימין הוא חבר של ‪ .p‬אם זהו אחד ה־ ‪pi‬־ים‪,‬‬
‫‪ p|a‬ואם זהו אחד ה־ ‪qi‬־ים‪.p|b ,‬‬

‫הערה ‪ 10.32‬תכונה נוספת של תחומי פח"ע‪ ,‬קלה למדי להוכחה‪ ,‬גורסת שכל שרשרת יורדת של מחלקים נעצרת‪ .‬ליתר‬
‫דיוק‪ ,‬אם בתוך תחום פח"ע מתקיים ‪ . . . |a4 |a3 |a2 |a1‬אזי קיים ‪ N‬כך שהחל מהאיבר ה־ ‪N‬־י בסדרה כל האיברים‬
‫חברים‪ .‬למעשה‪ ,‬ניתן להראות כי תכונה זו‪ ,‬ביחד עם ההתלכדות של ראשוניות ואי־פריקות‪ ,‬מהוות תנאי מספיק לכך‬
‫שתחום שלמות הנו תחום פח"ע‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 10.24‬הוכיחו כי לכל שני איברים שאינם שניהם אפס בתחום פח"ע יש ‪.gcd‬‬
‫הדרכה‪ :‬הראו כי אם ‪ R‬תחום פח"ע‪ a, b ∈ R ,‬שונים מאפס ו־‬

‫‪a = upe11 pe22 . . . penn‬‬ ‫‪b = vpf11 pf22 . . . pfmm‬‬

‫כאשר ‪ u‬ו־‪ v‬הפיכים‪ p1 , . . . , pn ,‬איברים אי־פריקים שונים וה־ ‪ei‬־ים וה־ ‪fi‬־ים שלמים אי שליליים‪ ,‬אזי האיבר‬
‫) ‪min(e1 ,f1 ) min(e2 ,f2‬‬
‫‪d = p1‬‬ ‫‪p2‬‬ ‫‪· · · pmin(e‬‬
‫‪n‬‬
‫) ‪n ,fn‬‬

‫הוא ‪ gcd‬של ‪ a‬ו־‪.b‬‬

‫משפט ‪ 10.33‬כל תחום ראשי הוא תחום פח"ע‪.‬‬

‫שימו לב שלאור משפטון ‪ ,10.16‬משפט זה גורר‪ ,‬בפרט‪ ,‬שגם כל תחום אוקלידי הוא בעל פריקות חד־ערכית‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬יהי ‪ R‬תחום ראשי‪ .‬עלינו להראות שיש פריקות‪ ,‬כלומר שכל איבר שונה מאפס שאינו הפיך שווה למכפלת‬
‫אי־פריקים‪ ,‬ושהפריקות חד־ערכית‪ ,‬כלומר המכפלה יחידה עד כדי סדר וחברות‪ .‬ראשית נראה כי תמיד קיימת פריקות‪.‬‬
‫נניח בשלילה כי קיים ‪ r ∈ R‬שונה מאפס שאינו הפיך ושאינו שווה למכפלת אי־פריקים‪ .‬בפרט‪ r ,‬עצמו אינו אי־פריק‪,‬‬
‫ולכן ישנם ‪ r1 , s1 ∈ R‬לא הפיכים כך ש־ ‪ .r = r1 s1‬אם ‪ r1‬ו־ ‪ s1‬שווים למכפלות אי־פריקים‪ ,‬ברור כי כך גם ‪,r‬‬
‫בניגוד להנחת השלילה שלנו‪ .‬לפיכך אחד מהם לפחות אינו שווה למכפלת אי־פריקים‪ .‬בה"כ זהו ‪ .r1‬באותו אופן‪ ,‬גם‬
‫‪ r1 = r2 s2‬כאשר ‪ r2‬ו־ ‪ s2‬לא הפיכים‪ ,‬ובה"כ ‪ r2‬אינו שווה למכפלת אי־פריקים‪ .‬כך ניתן להמשיך‪ r2 = r3 s3 :‬כאשר‬
‫‪ s3‬אינו הפיך ו־ ‪ r3‬אינו הפיך ואינו שווה למכפלה אי־פריקים‪.‬‬

‫‪163‬‬
 ‫‪r‬‬

‫‪r1‬‬ ‫‪s1‬‬

‫‪r2‬‬ ‫‪s2‬‬

‫‪s3‬‬

‫‪...‬‬

‫כך נבנה סדרה אינסופית של איברים ‪ r1 , r2 , r3 , . . .‬וממנה נקבל סדרה אינסופית של אידאלים‬

‫‪(r1 ) $ (r2 ) $ (r3 ) $ . . .‬‬

‫כאשר ) ‪ (ri ) ⊆ (ri+1‬משום ש־ ‪ ri+1 | ri+1 si+1 = ri‬ו־) ‪ (ri ) 6= (ri+1‬משום ש־ ‪ si+1‬אינו הפיך‪.‬‬
‫אולם‪ ,‬בתחום ראשי אין סדרה אינסופית עולה ממש של אידאלים‪ .‬הסיבה היא שאם ‪ I1 $ I2 $ I3 $ . . .‬סדרה‬
‫∞‪S‬‬
‫עולה של אידאלים‪ ,‬אזי האיחוד שלהם ‪ i=1 Ii‬הוא אידאל )כפי שראינו בהוכחת משפט ‪ 10.9‬־ זכרו שלא כל איחוד‬
‫∞‪S‬‬
‫של אידאלים הוא אידאל(‪ .‬אבל ‪ R‬הוא תחום ראשי ולכן האיחוד עצמו הוא אידאל ראשי‪ i=1 Ii = (x) :‬עם ‪.x ∈ R‬‬
‫בפרט‪ x ∈ Ii ,‬בעבור איזה ‪ ,i‬ואז ברור כי ‪ ,Ii = Ii+1 = Ii+2 = . . .‬בסתירה ‪ .7‬לפיכך כל איבר שונה מאפס שאינו‬
‫הפיך ב־‪ R‬שווה למכפלת אי־פריקים‪.‬‬

‫כעת עלינו להוכיח כי הפריקות של כל איבר ‪ r ∈ R‬שונה מאפס ולא הפיך היא יחידה עד כדי סדר וחברות‪ .‬לכל‬
‫איבר כזה יהי ‪ n‬המספר המינימלי של איברים אי־פריקים )לאו דווקא שונים( במכפלת אי־פריקים ששווה לו‪ ,‬ונוכיח‬
‫את הטענה באינדוקציה על ‪ .n‬אם ‪ n = 1‬אזי ‪ r‬הוא אי־פריק‪ ,‬וברור‪ ,‬מתוך הגדרת אי־פריקות‪ ,‬כי פירוק זה הוא יחיד‬
‫ממש )בפרט‪ ,‬אין פירוקים ארוכים יותר(‪ .‬כעת נניח כי ‪ ,n ≥ 2‬וכי יש לנו שני פירוקים למכפלות של אי־פריקים‬

‫‪r = p1 p2 · · · pn = q1 q2 · · · qm‬‬ ‫)‪(7‬‬

‫)עם ‪ .(n ≤ m‬לפי משפטון ‪ ,10.28‬כל אי־פריק בתחום ראשי הוא גם ראשוני‪ .‬בפרט‪ p1 ,‬הוא ראשוני ומחלק את‬
‫‪ ,q1 q2 · · · qm‬ולכן בהכרח מחלק את אחד מבין ‪ .q1 , . . . , qm‬בה"כ ‪ ,p1 |q1‬כלומר ‪ q1 = p1 u‬עם ‪ .u ∈ R‬אבל ‪q1‬‬
‫אי־פריק ולכן בהכרח ‪ u‬הפיך וקיבלנו כי ‪ p1‬ו־ ‪ q1‬חברים‪ .‬מכיוון ש־‪ R‬הוא תחום שלמות‪ ,‬ניתן לצמצם את ‪ p1‬ולקבל‬

‫‪p2 · · · pn = uq2 q3 · · · qm = q20 q3 · · · qm‬‬ ‫)‪(8‬‬

‫כאשר ‪ q20 = uq2‬הוא‪ ,‬כמובן‪ ,‬עדיין אי־פריק‪ .‬לפי הנחת האינדוקציה‪ n − 1 = m − 1 ,‬ושני הפירוקים ‪p2 , . . . , pn‬‬
‫ו־ ‪ q20 , q3 , . . . , qn‬שווים עד כדי סדר וחברות‪ .‬גם הפירוק האמצעי ב־)‪ (8‬שקול לימני עד כדי חברות‪ ,‬ומכיוון ש־ ‪p1‬‬
‫ו־ ‪ q1‬חברים‪ ,‬הראנו את הדרוש בעבור הפירוקים המקוריים מ־)‪.(7‬‬

‫שימו לב שבכך סיפקנו הוכחה נוספת למשפט היסודי של האריתמטיקה על הפירוק היחיד של המספרים הטבעיים‬
‫לגורמים ראשוניים )מסקנה )‪ (6.10‬לעיל(‪.‬‬
‫‪7‬שימו לב‪ ,‬שטיעון זה על כך שכל שרשרת עולה של אידאלים מתייצבת ממקום מסוים‪ ,‬נכון גם בתחום שבו כל אידאל נוצר סופית )ולאו דווקא‬
‫ראשי(‪ .‬תחומים שכאלה נקראים תחומי נתר‪ ,‬על שם המתמטיקאית היהודייה־גרמניה ‪.Emmy Noether‬‬

‫‪164‬‬
‫הדיאגרמה הבאה מציגה‪ ,‬לסיכום‪ ,‬את שלל המחלקות של חוגים קומוטטיביים שבהן נתקלנו עד כה ואת יחסי‬
‫ההכלה ביניהן‪ ???? :‬זה דורש תיקון‪ ,‬כמובן‪ .‬בתכנה שהשתמשתי בה אי אפשר להכניס טקסט מתמטי‪ .‬אולי צריך‬
‫תוכנה אחרת‪???? .‬‬

‫חוגים קומוטטיביים‬
‫תחומי שלמות‬
‫תחומי פח"ע‬
‫תחומים ראשיים‬
‫תחומים אוקלידיים‬
‫])‪Z[\sqrt(-5‬‬ ‫שד ו ת‬
‫‪Z6‬‬ ‫]‪Z[x‬‬ ‫‪Z[ (1+\sqrt(-19))/2‬‬
‫]]‪F[x‬‬
‫‪Fp‬‬ ‫‪Q‬‬ ‫)‪F(x‬‬
‫]‪F[x,y‬‬ ‫‪Z‬‬ ‫‪R‬‬ ‫‪C‬‬
‫]‪Z[i‬‬

‫מבוא לשדות סופיים‬ ‫‪10.7‬‬

‫כבר נתקלנו לעיל בשדה בן ‪ p‬האיברים ‪ p) Fp‬ראשוני(‪ :‬זהו השדה שאיבריו הם }‪ {0, 1, . . . , p − 1‬עם פעולות החיבור‬
‫והכפל מודולו ‪ .p‬האם זהו השדה היחיד בן ‪ p‬איברים? ומה לגבי מספר טבעי כלשהו ‪ :n‬כמה שדות בגודל ‪ n‬ישנם?‬
‫ומה טיבם? תשובה חלקית לשאלות אלו נוכל לתת כבר בשלב זה‪ .‬לאחרות נענה רק בחלק הבא של הספר )בסעיף‬
‫‪ ,(18.1‬לאחר שנבסס די רקע בתורת השדות‪.‬‬
‫נפתח במושג חשוב שאולי מוכר לכם כבר מלימודי האלגברה הלינארית‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 10.34‬המציין )‪ (characteristic‬של שדה ‪ ,F‬המסומן לעתים )‪ ,char (F‬הוא הסדר של האיבר ‪ 1‬בחבורה‬ ‫מציין של שדה‬
‫החיבורית של השדה‪ ,‬או אפס אם סדר זה הוא אינסוף‪.‬‬

‫למשל‪.char (Fp ) = p ,char (Q) = 0 ,‬‬

‫טענה ‪ 10.35‬המציין של שדה הוא או אפס או מספר ראשוני‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬יהי ‪ F‬שדה ונניח כי הסדר של ‪ 1‬בחבורה החיבורית הוא סופי וערכו ‪ .n‬עלינו להראות כי ‪ n‬ראשוני‪ .‬נגדיר‬
‫שיכון של חוגים ‪ ϕ : Zn → F‬על־ידי ‪) ϕ (a) = 1 + 1 + . . . + 1‬ודאו שזהו אמנם שיכון של חוגים(‪ .‬קיבלנו כי ‪Zn‬‬
‫|‬ ‫‪{z‬‬ ‫}‬
‫‪ a‬פעמים‬
‫הוא תת־חוג של השדה ‪ F‬ועל כן הוא תחום שלמות‪ .‬אבל ‪ Zn‬הוא תחום שלמות אם ורק אם ‪ n‬ראשוני‪.‬‬

‫טענה ‪ 10.36‬כל שדה ממציין ‪ p‬מכיל כתת־שדה את ‪ Fp‬וכל שדה ממציין ‪ 0‬מכיל כתת־שדה את ‪ .Q‬תת־שדה זה נקרא‬
‫תת־השדה הראשוני‪.‬‬ ‫תת־השדה‬
‫הראשוני‬
‫תרגיל ‪ 10.25‬הוכיחו את טענה ‪.10.36‬‬

‫‪165‬‬
 ‫טענה ‪ 10.37‬יהי ‪ F‬תת־שדה של שדה ‪ .E‬אזי יש ל־‪ E‬מבנה של מרחב וקטורי מעל ‪.F‬‬

‫הוכחה‪ :‬תחילה נגדיר את הפעולות במרחב הווקטורי ‪ :E‬פעולת חיבור הווקטורים היא פשוט פעולת חיבור בשדה‪,‬‬
‫ופעולת הכפל בין סקלר )מ־ ‪ (F‬לווקטור )מ־‪ (E‬היא פשוט צמצום של פעולת הכפל בשדה ‪ .E‬ניתן לראות מיידית‬
‫כי אקסיומות המרחב הווקטורי מתקיימות מתוך אקסיומות השדה‪ :‬האקסיומות על פעולת חיבור הווקטורים שקולות‬
‫לכך שהמרחב הווקטורי עם פעולת החיבור הוא חבורה אבלית‪ ,‬וזה כמובן נכון עבור החבורה החיבורית של ‪.E‬‬
‫האסוציאטיביות של כפל בסקלר ־ ‪ α (βv) = (αβ) v‬־ נובעת מאסוציאטיביות הכפל בשדה‪ ,‬שתי אקסיומות הפילוג ־‬
‫‪ (α + β) v = αv + βv‬ו־ ‪ α (v + u) = αv + αu‬־ נובעות מהפילוג בשדה ‪ ,E‬ואדישות הכפל בסקלר ‪ 1 ∈ F‬נובעת‬
‫מתכונת האיבר ‪ 1‬בשדה ‪.E‬‬

‫כעת יש בידינו כל המרכיבים להוכחת העובדה החשובה הבאה‪ ,‬שמספקת תשובה ראשונה לשאלות שעמן פתחנו סעיף‬
‫זה‪:‬‬

‫משפטון ‪ 10.38‬גודלו של שדה סופי הוא חזקת ראשוני‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬יהי ‪ F‬שדה סופי‪ .‬המציין שלו‪ ,‬כמובן‪ ,‬סופי‪ ,‬ולכן שווה לראשוני ‪ p‬כלשהו‪ .‬לפי טענה ‪ ,10.36‬הוא מכיל את‬
‫השדה הראשוני ‪ ,Fp‬ומטענה ‪ 10.37‬נובע שיש לו מבנה של מרחב וקטורי מעל ‪ .Fp‬מכיוון ש־ ‪ F‬סופי‪ ,‬הממד שלו‬
‫כמרחב וקטורי מעל ‪ Fp‬סופי גם הוא‪ .‬אם ממד זה הוא ‪ n‬הרי ש־ ‪.|F | = pn‬‬

‫‪n‬‬
‫תרגיל ‪ 10.26‬הוכיחו כי אם ‪ F‬שדה סופי בגודל ‪ pn‬אז החבורה החיבורית שלו איזומורפית ל־ ) ‪.(Zp‬‬

‫המשפטון האחרון מראה‪ ,‬למשל‪ ,‬שאין שדה בגודל ‪ 6‬או בגודל ‪ .10‬אך מה דבר גדלים שהם חזקת ראשוני? כמה שדות‬
‫יש מגודל ‪ pn‬כאשר ‪ p‬ראשוני‪ ,‬אם בכלל? התרגיל הבא מספק תשובה ראשונה‪ ,‬חלקית מאוד‪ ,‬לשאלה זו‪:‬‬

‫תרגיל ‪ 10.27‬יהי ‪ p‬ראשוני‪ .‬הוכיחו כי שדה בגודל ‪ p‬הוא יחיד )עד כדי איזומורפיזם(‪.‬‬
‫הערה‪ :‬שימו לב ששדה הוא‪ ,‬בפרט‪ ,‬חוג‪ .‬לפיכך‪ ,‬איזומורפיזם של שדות כמוהו כאיזומורפיזם של חוגים ־ ראו הגדרה‬
‫‪.9.8‬‬

‫אם כן‪ ,‬אין שדה עם פחות משני איברים )גם כי‪ ,‬למשל‪ ,‬כל שדה מכיל שני איברים שונים‪ 0 :‬ו־‪ ,(1‬ויש בדיוק שדה אחד‬
‫בגודל ‪ 2‬ושדה אחד בגודל ‪ .3‬אך מה בדבר שדה בגודל ‪ ,4‬לדוגמא? אם קיים שדה ‪ F‬מגודל ‪ ,4‬אנחנו כבר יודעים‬
‫איך נראית החבורה החיבורית שלו )ראו תרגיל ‪ ,(10.26‬וניתן לנסות להגדיר עליה כפל‪) .‬מדוע לא ניתן להגדיר את ‪F‬‬
‫כ־ ‪ Z4‬עם פעולת הכפל מודולו ‪ 4‬כפי שקורה ב־ ‪ ,F5‬למשל?( אולם‪ ,‬מלאכה זו תהיה לא פשוטה כלל‪ ,‬בוודאי לא לשדות‬
‫גדולים יותר‪ :‬השוו‪ ,‬למשל‪ ,‬עם הניסיון לבנות חבורה בגודל ‪ 4‬מסעיף ‪ ,1.3‬וזכרו ששדה הוא אובייקט עוד מורכב יותר‬
‫מחבורה‪ .‬באיזו דרך‪ ,‬אם כן‪ ,‬ניתן להגדיר שדות סופיים בנוסף על השדות מהצורה ‪?Fp‬‬
‫כפי שנוכחנו לראות בסעיפים הקודמים בפרק זה‪ ,‬מנה של חוג קומוטטיבי באידאל מקסימלי נותנת שדה )טענה‬
‫‪ .(10.8‬בפרט‪ ,‬חוג הפולינומים ]‪ F [x‬מעל שדה ‪ F‬הוא קומוטטיבי‪ ,‬ולמעשה אף תחום ראשי‪ :‬כל אידאל בו הוא מהצורה‬
‫) ‪ (f‬עם ]‪ .f ∈ F [x‬יתר על כן‪ ,‬האידאל ) ‪ (f‬מקסימלי ב־]‪ F [x‬אם ורק אם הפולינום ‪ f‬אי פריק‪ .‬במקרה זה איברי‬
‫השדה שמתקבל מתאימים לפולינומים מדרגה הקטנה מדרגת ‪ f‬מעל ‪ ???) ,F‬צריך לתת הפניות לאחר שכתוב הפרק‬
‫???( כלומר‪ ,‬לכל מחלקה של ) ‪ F [x] / (f‬יש בדיוק נציג אחד בקבוצה‬

‫‪c0 + c1 x + . . . + cm−1 xm−1  c0 , . . . , cm−1 ∈ F‬‬

‫‬ ‫‬ ‫ ‬

‫כאשר ‪ .deg (f ) = m‬לפיכך‪ ,‬גודל השדה ) ‪ F [x] / (f‬המתקבל הוא‬

‫‪m‬‬
‫| ‪. |F‬‬

‫‪166‬‬
‫כך‪ ,‬בהינתן השדה ‪) Fp‬השדה היחידי בגודל ‪ ,(p‬ניתן לבנות שדה בגודל ‪ pm‬ובלבד שנמצא פולינום אי־פריק ממעלה‬
‫‪ m‬מעל ‪.Fp‬‬

‫דוגמא ‪ 10.39‬נבנה שדה בגודל ‪ .4‬הפולינום ]‪ f = x2 + x + 1 ∈ F2 [x‬הוא אי־פריק‪ :‬לו היה פריק‪ ,‬היה מתפרק לשני‬
‫גורמים לינאריים ובפרט היה לו שורש‪ ,‬אך לפולינום זה אין שורשים )הוא אינו מתאפס באף אחד מאיברי השדה‪ :‬לא‬
‫) ‪deg(f‬‬
‫| ‪ .|F2‬איבריו הם ) ‪,1 + (f ) ,0 + (f‬‬ ‫ב־‪ 0‬ולא ב־‪ .(1‬לפיכך‪ ,‬חוג המנה ) ‪ F2 [x] / (f‬הוא שדה מגודל ‪= 22 = 4‬‬
‫) ‪ x + (f‬ו־) ‪ ,x + 1 + (f‬או בקיצור ‪ x ,1 ,0‬ו־‪ .x + 1‬הכפל והחיבור מוגדרים‪ ,‬כמובן‪ ,‬ככפל וחיבור פולינומים מודולו‬
‫‪ .f‬למשל‪,‬‬

‫‪x · x + 1 = x2 + x = x2 + x + (f ) = 1 + (f ) = 1‬‬

‫ושימו לב שבדוגמא זו המציין הוא ‪ ,2‬לפיכך ‪ 1 = −1‬ולכן‬

‫) ‪.x2 + x + (f ) = x2 + x − x2 + x + 1 + (f ) = −1 + (f ) = 1 + (f‬‬
‫‬ ‫‬

‫באופן דומה ניתן להשלים את טבלאות החיבור והכפל של השדה‪:‬‬

‫·‬ ‫‪0‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪x+1‬‬ ‫‪+‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪x+1‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪x+1‬‬
‫‪1‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪x+1‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪x+1‬‬ ‫‪x‬‬
‫‪x‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪x+1‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪x+1‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪1‬‬
‫‪x+1‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪x+1‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪x+1‬‬ ‫‪x+1‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪0‬‬

‫‪ .1‬מהם טיפוסי האיזומורפיזם של החבורה החיבורית ושל החבורה הכפלית של השדה בן ארבעת‬ ‫תרגיל ‪10.28‬‬
‫האיברים שבנינו?‬

‫‪ .2‬בנו באופן דומה שדה בגודל ‪ 8‬ושדה בגודל ‪.9‬‬

‫אם כן‪ ,‬הבנייה שהצגנו עתה מאפשרת לנו לבנות‪ ,‬עקרונית לפחות‪ ,‬שדות בגודל ‪ pm‬כאשר ‪ p‬ראשוני ו־‪ m‬טבעי )כזכור‪,‬‬
‫עלינו למצוא פולינום אי־פריק ממעלה ‪ m‬ב־]‪ Fp [x‬לשם כך(‪ .‬עדיין איננו יודעים אם השדה שבנינו בגודל ‪ 4‬הוא יחיד‪,‬‬
‫ובאופן כללי כמה שדות יש בגודל ‪ ,pm‬אם בכלל‪ .‬כאמור‪ ,‬לשם השלמת התמונה נזדקק לכלים מתקדמים יותר מתורת‬
‫השדות‪ ,‬ולכן נדחה זאת לסעיף ‪ .18.1‬בינתיים‪ ,‬נצטט ללא הוכחה מלאה את המשפט הבא שמסכם את התמונה‪:‬‬

‫משפט ‪10.40‬‬

‫‪ .1‬כל שדה סופי הוא מגודל ‪ pm‬עם ‪ p‬ראשוני ו־‪ m‬טבעי‪.‬‬

‫‪ .2‬לכל ‪ p‬ראשוני ו־‪ m‬טבעי‪ ,‬יש בדיוק שדה אחד בגודל ‪ ,pm‬עד כדי איזומורפיזם‪.‬‬

‫למעשה‪ ,‬ניתן להוכיח ישירות כי לכל ‪ p‬ראשוני ולכל ‪ m‬טבעי ישנם פולינומים אי־פריקים ממעלה ‪ m‬מעל ‪ ,Fp‬וכך‬
‫להראות שקיים שדה בגודל ‪ .pm‬בתרגיל ‪ 10.29‬שלהלן תוכלו לראות דוגמאות לכך‪ .‬עם זאת‪ ,‬דרך מתוחכמת יותר‬
‫ומהירה יותר שנציג בסעיף ‪ ,18.1‬תראה לא רק כיצד ניתן לבנות שדה סופי בגודל ‪ ,pm‬אלא גם תאפשר לנו להוכיח כי‬
‫שדה כזה הוא יחיד עד כדי איזומורפיזם‪.‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו ישירות כי לכל ‪ p‬ראשוני יש פולינום אי־פריק ממעלה ‪ 2‬מעל ‪ Fp‬והסיקו כי יש שדה בן ‪p2‬‬ ‫תרגיל ‪10.29‬‬
‫איברים‪) .‬רמז‪ :‬נסו לספור כמה פולינומים ממעלה ‪ 2‬יש וכמה מתוכם פריקים‪(.‬‬

‫‪167‬‬
 ‫‪ .2‬הוכיחו ישירות כי לכל ‪ p‬ראשוני יש פולינום אי־פריק ממעלה ‪ 3‬מעל ‪ Fp‬והסיקו כי יש שדה בן ‪ p3‬איברים‪.‬‬

‫‪ .3‬הכלילו את סעיף )‪ (1‬והראו כי מעל כל שדה סופי יש פולינום אי־פריק ממעלה ‪ .2‬הסיקו כי יש שדה בן ‪p4‬‬
‫‪n‬‬
‫איברים לכל ראשוני ‪ .p‬הסיקו‪ ,‬בנוסף‪ ,‬כי יש שדה בגודל ‪ p2‬איברים לכל ראשוני ‪ p‬ולכל טבעי ‪.n‬‬

‫קריטריונים לאי־פריקות של פולינומים‬ ‫‪10.8‬‬

‫בפרק הנוכחי אנו עדים לחשיבותם של פולינומים אי־פריקים‪ :‬אלה יוצרים אידאלים מקסימליים בחוגי פולינומים ועל‬
‫כן מאפשרים לבנות שדות )באמצעות חלוקת חוג הפולינומים באידאל(‪ .‬לרוב לא קל לקבוע אם פולינום נתון הוא פריק‬
‫אם לאו‪ .‬שתי התוצאות הבאות ־ הלמה של גאוס והקריטריון של אייזנשטיין ־ שימושיות במקרים רבים כדי להשתכנע‬
‫שפולינומים מסוימים אינם פריקים‪ .‬נדגיש שיש טכניקות שימושיות נוספות לזהות פולינומים אי־פריקים‪ ,‬ואת חלקן‬
‫תוכלו להכיר בתרגילים שבסוף סעיף זה‪.‬‬

‫למה ‪) 10.41‬הלמה של גאוס( יהי ]‪ f (x) ∈ Z [x‬פולינום אי־פריק מעל השלמים‪ ,‬אזי הוא גם אי־פריק ב־]‪.Q [x‬‬

‫הוכחה‪ :‬נניח בשלילה כי )‪ f (x‬פריק מעל ]‪ ,Q [x‬כלומר‬

‫)‪f (x) = g0 (x) h0 (x‬‬

‫כאשר ]‪ ,g0 (x) , h0 (x) ∈ Q [x‬ושניהם ממעלה חיובית‪ .‬על־ידי כפל במכנה משותף )כפולה משותפת של המכנים של‬
‫כל המקדמים של ‪ g0‬ו־ ‪ ,(h0‬ניתן להניח שקיים ‪ n ∈ N‬כך ש־‬

‫)‪nf (x) = g (x) h (x‬‬ ‫)‪(9‬‬

‫והפעם ]‪ ,g (x) , h (x) ∈ Z [x‬שניהם ממעלה חיובית‪ .‬יתר על כן‪ ,‬נניח שלא ניתן לצמצם עוד את ‪ n‬עם אחד משני‬
‫הפולינומים שבאגף ימין של )‪) .(9‬כלומר‪ ,‬לכל אחד מהפולינומים האלה מתקיים שאין לכל המקדמים שלו גורם משותף‬
‫המחלק את ‪ .(n‬נסמן‬
‫`‬
‫‪X‬‬ ‫‪m‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪r‬‬
‫‪X‬‬
‫= )‪f (x‬‬ ‫‪ai xi ,‬‬ ‫= )‪g (x‬‬ ‫‪bj xj ,‬‬ ‫= )‪h (x‬‬ ‫‪ck xk‬‬
‫‪i=0‬‬ ‫‪j=0‬‬ ‫‪k=0‬‬

‫כאשר ‪ .` = m + r‬נניח כי ‪ p ∈ N‬הוא ראשוני המחלק את ‪ .n‬מכיוון ש־‪ ,n‬כאמור‪ ,‬אינו ניתן לצמצום‪ ,‬לא ייתכן שכל‬
‫ה־ ‪bj‬־ים מתחלקים ב־‪ ,p‬ולכן יש ‪ j0‬מינימלי כך ש־ ‪ .p 6 | bj0‬באופן דומה‪ ,‬ישנו ‪ k0‬מינימלי כך ש־ ‪ .p 6 | ck0‬נשווה את‬
‫המקדם של ‪ xj0 +k0‬בשני האגפים של )‪ (9‬ונקבל‬

‫‪.naj0 +k0 = bj0 +k0 c0 + bj0 +k0 −1 c1 + . . . + bj0 ck0 + . . . + b1 cj0 +k0 −1 + b0 cj0 +k0‬‬

‫כל המחוברים באגף ימין מתחלקים ב־‪ p‬פרט למחובר ‪ bj0 ck0‬שאינו מתחלק ב־‪ ,p‬ולכן כל אגף ימין אינו מתחלק ב־‪,p‬‬
‫בעוד שאגף שמאל כן מתחלק‪ ,‬בסתירה‪ .‬על כן אין ראשוני שמחלק את ‪ ,n‬כלומר ‪ ,n = 1‬וקיבלנו‬

‫)‪f (x) = g (x) h (x‬‬

‫כאשר כל הפולינומים ב־]‪ Z [x‬ו־‪ g‬ו־‪ h‬ממעלה חיובית‪ .‬זאת בסתירה להנחה ש־ ‪ f‬אי פריק מעל ‪.Z‬‬

‫במהלך ההוכחה של הלמה ראינו‪ ,‬למעשה‪ ,‬את התוצאה הבאה‪ ,‬שהיא שימושית גם בזכות עצמה‪:‬‬

‫מסקנה ‪ 10.42‬יהי ]‪ f (x) ∈ Z [x‬פולינום במקדמים שלמים‪ ,‬ונניח כי הוא שווה למכפלה של שני פולינומים עם מקדמים‬
‫רציונליים‬

‫)‪, f (x) = g (x) h (x‬‬

‫]‪ .g (x) , h (x) ∈ Q [x‬אזי קיים ‪ α ∈ Q‬כך ש־]‪.αg, α−1 h ∈ Z [x‬‬

‫‪168‬‬
‫כלומר‪ ,‬כל הצגה של )‪ f (x‬כמכפלת פולינומים מעל ‪ Q‬היא למעשה‪ ,‬עד כדי המרת גורמי המכפלה בחברים מתאימים‪,‬‬
‫מכפלה של שני פולינומים מעל ‪.Z‬‬

‫הערה ‪ 10.43‬הלמה של גאוס נכונה למעשה לכל תחום פריקות חד־ערכית‪ ,‬במובן הבא‪ :‬יהי ‪ R‬תחום פריקות־חד־ערכית‬
‫)הגדרה ‪ ,(10.29‬ויהי ]‪ f ∈ R [x‬פולינום אי־פריק מעל ‪ .R‬אזי ‪ f‬אי־פריק גם מעל שדה השברים של ‪.R‬‬
‫במקרה שהוכחנו‪ Z ,‬הוא תחום פריקות חד־ערכית ו־‪ Q‬הוא שדה השברים שלו‪ .‬את ההוכחה של למה ‪ 10.41‬אפשר‬
‫להכליל להוכחת המקרה הכללי ללא מאמץ רב‪ .‬בתרגיל ‪ 10.30‬תתבקשו להוכיח את הלמה לתחום שונה מ־‪.Z‬‬

‫תרגיל ‪ 10.30‬הוכיחו את הלמה של גאוס כאשר את ‪ Z‬מחליף החוג ]‪ Fp [t‬־ חוג הפולינומים במשתנה אחד מעל ‪.Fp‬‬
‫כלומר‪ ,‬יהי ]‪ g ∈ Fp [t] [x‬פולינום עם מקדמים מ־]‪ .Fp [t‬הוכיחו כי ‪ g‬אי־פריק מעל ]‪ Fp [t‬אם ורק אם הוא אי־פריק‬
‫מעל שדה השברים שלו‪ ,Fp (t) ,‬הווה אומר אי־פריק ב־]‪) .Fp (t) [x‬נתקלנו בשדה הפונקציות הרציונליות )‪ F (t‬מעל‬
‫שדה ‪ F‬בסוף סעיף ‪.10.1‬‬

‫הקריטריון הבא לאי־פריקות של פולינומים‪ ,‬שתקף לגבי פולינומים ב־]‪ ,Q [x‬שימושי ביותר‪ .‬הוא נקרא על שם אייזנשטיין‬
‫)‪ ,(Eisenstein‬אם כי הוא נתגלה עוד קודם על־ידי שונמאן )‪.(Schönemann‬‬

‫משפט ‪) 10.44‬קריטריון אייזנשטיין( יהי‬

‫]‪f (x) = an xn + an−1 xn−1 + an−2 xn−2 + . . . + a0 ∈ Z [x‬‬

‫פולינום ממעלה חיובית עם מקדמים שלמים‪ .‬אם ישנו ראשוני ‪ p ∈ Z‬כך שמתקיים‪:‬‬

‫‪p 6 |an .1‬‬

‫‪ p | ai .2‬לכל ‪0 ≤ i ≤ n − 1‬‬

‫‪p2 6 | a0 .3‬‬

‫אזי )‪ f (x‬פולינום אי־פריק ב־]‪.Q [x‬‬

‫הערה ‪ 10.45‬שימו לב שתנאי הקריטריון אינם מבטיחים ש־ ‪ f‬אי־פריק מעל ]‪ .Z [x‬הסיבה נעוצה בכך שב־]‪ Z [x‬יש‬
‫פולינומים לא הפיכים מדרגה אפס‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬הפולינום ‪ 9x + 6‬מקיים את תנאי הקריטריון עם ‪ ,p = 2‬וכמו כל‬
‫פולינום ממעלה אחת הוא אמנם אי־פריק מעל ‪ .Q‬אולם‪ ,‬הפולינום כן פריק מעל ‪ .9x + 6 = 3 · (3x + 2) :Z‬אם‪,‬‬
‫בנוסף לתנאי הקריטריון‪ ,‬הפולינום גם מתוקן‪ ,‬למשל‪ ,‬ניתן לקבוע שהוא אי־פריק גם ב־]‪.Z [x‬‬

‫הוכחה‪ :‬על־ידי חלוקה בגורם משותף של כל מקדמיו‪ ,‬אם קיים כזה‪ ,‬ניתן להניח ש־ ‪ f‬אינו מתחלק בפולינום קבוע )מדרגה‬
‫אפס( ב־]‪) Z [x‬חלוקה כזו ‪ ,‬כמובן‪ ,‬אינה משפיעה על הפריקות ב־]‪ .(Q [x‬כלומר‪ ,‬ניתן להניח כי ‪.gcd (a0 , . . . , an ) = 1‬‬
‫כעת‪ ,‬על־פי הלמה של גאוס‪ ,‬מספיק להראות ש־)‪ f (x‬אי־פריק מעל ]‪ .Z [x‬אם נניח בשלילה כי הוא פריק ב־]‪,Z [x‬‬
‫אזי קיימים ]‪ g, h ∈ Z [x‬ממעלה חיובית כך ש־‬

‫)‪.f (x) = g (x) h (x‬‬

‫)הגורמים ‪ g‬־‪ h‬ממעלה חיובית כי‪ ,‬כאמור‪ ,‬אנו מניחים ש־ ‪ f‬אינו מתחלק באף פולינום לא הפיך ממעלה אפס‪ (.‬נסמן‬
‫‪m‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪r‬‬
‫‪X‬‬
‫= )‪, g (x‬‬ ‫‪bj xj ,‬‬ ‫= )‪h (x‬‬ ‫‪ck x k‬‬
‫‪j=0‬‬ ‫‪k=0‬‬

‫‪169‬‬
‫עם ‪ .1 ≤ m, r ≤ n − 1 ,n = m + r‬מתקיים ‪ a0 = b0 c0‬וכן ‪ p | a0‬אבל ‪ .p2 6 | a0‬לפיכך בדיוק אחד מבין ‪b0 , c0‬‬
‫מתחלק ב־‪ .p‬בה"כ נניח כי ‪ p | b0‬ואילו ‪ .p 6 | c0‬אם כל ה־ ‪bj‬־ים מתחלקים ב־‪ ,p‬גם ‪ an‬מתחלק ב־‪ ,p‬בסתירה לנתון‪.‬‬
‫לכן קיים ‪ 1 ≤ j0 ≤ m‬מינימלי כך ש־ ‪ .p 6 | bj0‬מהשוואת המקדמים של ‪ xj0‬נקבל‬

‫‪.aj0 = bj0 c0 + bj0 −1 c1 + . . . + b0 cj0‬‬

‫כל המחוברים באגף ימין מתחלקים ב־‪ p‬פרט לראשון‪ ,bj0 c0 ,‬ולכן אגף ימין אינו מתחלק ב־‪ .p‬אך זו סתירה לנתון‬
‫שלפיו ‪) .p | aj0‬נזכיר כי ‪.(j0 ≤ m ≤ n − 1‬‬

‫מן הקריטריון של אייזנשטיין ניתן להסיק מיידית שפולינומים כמו ‪ x5 + 2 ,x2 − 3‬או ‪ x6 − 20x5 + 10x − 15‬הם‬
‫אי־פריקים ב־]‪) Q [x‬הראשון לפי ‪ ,p = 3‬השני לפי ‪ p = 2‬והשלישי לפי ‪ .(p = 5‬שתי הדוגמאות הבאות תדגמנה כיצד‬
‫לעתים ניתן להשתמש בקריטריון זה על מנת להסיק אי־פריקות של פולינומים שאין הוא חל עליהם ישירות‪.‬‬

‫דוגמא ‪ 10.46‬נתבונן בפולינום ]‪ .f (x) = x4 + 1 ∈ Z [x‬אין אף ראשוני שמחלק את המקדם החופשי ועל כן לא ניתן‬
‫להחיל את קריטריון אייזנשטיין ישירות על ‪ .f‬אולם‪ ,‬אם נגדיר )‪ ,g (x) = f (x + 1‬ברור כי ‪ f‬אי־פריק אם ורק אם ‪g‬‬
‫‪4‬‬
‫אי־פריק )אם ‪ f = f1 f2‬אז )‪ .(g (x) = f1 (x + 1) f2 (x + 1‬אבל ‪g (x) = (x + 1) +1 = x4 +4x3 +6x2 +4x+2‬‬
‫אי־פריק לפי קריטריון אייזנשטיין עם ‪ p = 2‬ולכן גם ‪ x4 + 1‬הוא אי־פריק‪.‬‬

‫‪xp −1‬‬
‫= ‪ .Φp‬זו דוגמא לפולינום‬ ‫‪x−1‬‬ ‫דוגמא ‪ 10.47‬יהי ‪ p‬ראשוני‪ .‬נתבונן בפולינום ]‪= xp−1 + xp−2 + . . . + 1 ∈ Q [x‬‬
‫צקלוטומי‪ ,‬מושג שנשוב ונדון בו בחלק הבא של הספר‪ .‬גם הפעם‪ ,‬קריטריון אייזנשטיין אינו חל ישירות‪ ,‬אך‬
‫‪p‬‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫‬ ‫‬ ‫‬ ‫‬ ‫‬ ‫‬
‫‪(x + 1) − 1‬‬ ‫‪p−1‬‬ ‫‪p p−2‬‬ ‫‪p p−3‬‬ ‫‪p‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪p‬‬ ‫‪p‬‬
‫= )‪.Φp (x + 1‬‬ ‫‪=x‬‬ ‫‪+‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪+‬‬ ‫‪x‬‬ ‫‪+ ... +‬‬ ‫‪x +‬‬ ‫‪x+‬‬
‫‪x‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪p−3‬‬ ‫‪p−2‬‬ ‫‪p−1‬‬
‫!‪p‬‬
‫!)‪ , pi = i!(p−i‬והגורם הראשוני ‪ p‬מופיע רק במונה‪ .‬לכן )‪ Φp (x + 1‬אי‬ ‫לכל ‪ ,1 ≤ i ≤ p − 1‬מתקיים ‪ :p pi‬הרי‬
‫
‬ ‫
‬

‫פריק לפי קריטריון אייזנשטיין עם הראשוני ‪ ,p‬ולפיכך‪ ,‬כמובן‪ ,‬גם ‪ Φp‬אי־פריק‪ .‬בכך הראנו כי )‪ (x − 1) · Φp (x‬הוא‬
‫הפירוק של ‪ xp − 1‬לגורמים אי־פריקים ב־]‪.Q [x‬‬

‫√‬
‫לכל ‪p‬‬ ‫‪n‬‬ ‫∈‪p‬‬
‫תרגיל ‪ 10.31‬הסיקו מקריטריון אייזנשטיין ששורש כלשהו של מספר ראשוני אינו שייך ל־‪ ,Q‬כלומר‪/ Q ,‬‬
‫ראשוני ו־‪ n ≥ 2‬טבעי‪.‬‬

‫הערה ‪ 10.48‬גם את הקריטריון של אייזנשטיין ניתן להכליל ולנסח בעבור כל תחום שלמות‪ :‬יהי ‪ P‬אידאל ראשי של‬
‫תחום שלמות ‪ ,R‬ויהי‬

‫‪f (x) = xn + an−1 xn−1 + . . . + a1 x + a0‬‬

‫פולינום ב־]‪ .(n ≥ 1) R [x‬אם ‪ an−1 , . . . , a1 , a0 ∈ P‬אבל ‪/ P 2‬‬

‫∈ ‪ a0‬אז )‪ f (x‬אי־פריק ב־]‪.R [x‬‬

‫תרגיל ‪ 10.32‬יהי )‪) K = Fp (t‬שדה הפונקציות הרציונליות במשתנה אחד מעל ‪ ,(Fp‬ויהי ‪ f (x) = xn − t‬פולינום‬
‫ב־]‪ n ∈ N) K [x‬כלשהו(‪ .‬הוכיחו כי )‪ f (x‬אי פריק‪) .‬הדרכה‪ :‬חקו את ההוכחה של קריטריון אייזנשטיין והוכיחו כי‬
‫)‪ f (x‬אי־פריק ב־]‪ ,Fp [t] [x‬כאשר כאן ]‪ Fp [t‬בתפקיד ‪ .Z‬אז העזרו בתרגיל ‪(.10.30‬‬

‫התרגילים הבאים מספקים דוגמאות לקריטריונים נוספים לבדיקת אי־פריקות של פולינומים בתנאים מסוימים‪.‬‬

‫‪ .1‬יהי ‪ α ∈ Q‬שורש של פולינום מתוקן ב־]‪ .Z [x‬הוכיחו כי ‪ α‬מספר שלם‪.‬‬ ‫תרגיל ‪10.33‬‬
‫‪m‬‬
‫מספר רציונלי מצומצם שהוא שורש של הפולינום ]‪ .an xn + an−1 xn−1 + . . . + a0 ∈ Z [x‬הוכיחו‬ ‫‪r‬‬ ‫‪ .2‬יהי ‪∈ Q‬‬
‫כי ‪ m | a0‬ואילו ‪.r | an‬‬

‫‪170‬‬
 ‫‪ .3‬האם לפולינום ‪ 6x4 − 2x2 + 7x − 5‬יש שורש רציונלי? האם ניתן לקבוע מתוך כך אם הוא פריק אם לאו?‬

‫‪ .4‬האם לפולינום ‪ 6x3 − 2x2 + 7x − 5‬יש שורש רציונלי? האם ניתן לקבוע מתוך כך אם הוא פריק אם לאו?‬

‫תרגיל ‪ 10.34‬תרגיל זה מציג דרך נוספת לקבוע שפולינום נתון ב־]‪ Z [x‬הוא אי־פריק‪.‬‬

‫‪ .1‬יהי ‪ p‬ראשוני ויהי ]‪ f ∈ Z [x‬פולינום מתוקן‪ .‬נסמן ב־]‪ f ∈ Fp [x‬את הפולינום המתקבל מ־ ‪ f‬על־ידי פעולת‬
‫מודולו ‪ p‬על כל מקדם בנפרד‪ .‬הוכיחו כי אם ‪ f‬פריק‪ ,‬אז גם ‪ f‬פריק‪.‬‬

‫‪ .2‬הוכיחו כי ההיפך אינו נכון‪ ,‬כלומר‪ ,‬מצאו דוגמא שבה‪ ,‬עבור ראשוני מסוים‪ f ,‬פריק בעוד ‪ f‬אי־פריק‪.‬‬

‫‪ .3‬הסבירו כיצד ניתן לקבוע‪ ,‬עבור פולינום נתון ב־]‪ ,Fp [x‬אם הוא אי־פריק‪.‬‬

‫‪ .4‬הוכיחו כי הפולינום ]‪ x4 + 10x3 − 14x2 + 7x − 15 ∈ Z [x‬הוא אי־פריק )רמז‪ :‬ניתן להסתכל על הפולינום‬
‫מודולו ‪.(2‬‬

‫‪171‬‬
 ‫מודולים‬ ‫‪11‬‬

‫‪172‬‬
 ‫חלק ‪III‬‬

‫תורת השדות ותורת גלואה‬

‫הרחבת שדות‪ :‬מושגים בסיסיים‬ ‫‪12‬‬
‫השדה‬ ‫‪12.1‬‬
‫במושג "שדה" נתקלתם ודאי כבר בקורסים באלגברה לינארית‪ .‬מבנה אלגברי זה מוגדר שם כקבוצה עם שתי פעולות‬
‫ושני איברים מובחנים )ה־‪ 0‬וה־‪ (1‬המקיימים שורה של כ־‪ 10‬אקסיומות‪ .‬בחלק הקודם של הספר הגדרנו 'שדה' כחוג‬
‫חילוק קומוטטיבי שבו ‪) 0 6= 1‬הגדרה ‪ .(9.5‬מכיוון שהחלק הנוכחי של הספר מוקדש כולו לשדות‪ ,‬נחזור כאן על הגדרת‬
‫מושג זה‪ .‬נעשה זאת באופן השקול הבא‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 12.1‬שדה הוא מערכת ‪ hF, +, ·i‬שבה‪:‬‬ ‫שדה‬

‫‪ hF, +i .1‬הוא חבורה אבלית‪ ,‬שהיחידה בה מסומנת ‪.0‬‬

‫‪ hF \ {0} , ·i .2‬הוא חבורה אבלית‪ ,‬שהיחידה בה מסומנת ‪.1‬‬

‫‪ .3‬מתקיים חוק הפילוג‪ :‬לכל ‪ a, b, c ∈ F‬מתקיים ‪.a · (b + c) = a · b + a · c 1‬‬

‫כזכור‪ ,‬קבוצת כל האיברים שיש להם הפכי כפלי‪ ,‬כלומר כל האיברים פרט לאפס‪ ,‬מסומנים ∗ ‪) F‬בהתאם לסימונים‬ ‫∗‪F‬‬
‫בטענה ‪.(9.7‬‬

‫דוגמאות‬

‫• המספרים הרציונליים ‪ ,Q‬המספרים הממשיים ‪ R‬והמספרים המרוכבים ‪ C‬הם שדות המקיימים ‪.Q ⊆ R ⊆ C‬‬

‫• תת־קבוצת המספרים המרוכבים‬

‫}‪Q (i) = {a + bi | a, b ∈ Q‬‬

‫מהווה שדה‪ .‬מכיוון שהקומוטטיביות והאסוציאטיביות של של החיבור והכפל‪ ,‬כמו גם החוק הדיסטריבוטיבי‬
‫)הפילוג( והאקסיומות המאפיינות את ה־‪ 0‬וה־‪ 1‬מתקיימות כולן מתוקף זה שהן מתקיימות ב־‪ ,C‬כל שנותר‬
‫לבדוק הוא את הסגירות לפעולות השונות‪ .‬כלומר‪ ,‬יש לבדוק את הסגירות תחת חיבור‪ ,‬נגדי‪ ,‬כפל והפכי‪ ,‬או‬
‫באופן שקול תחת חיבור‪ ,‬חיסור‪ ,‬כפל וחילוק‪ .‬הסגירות לחיבור ולחיסור מיידית‪ .‬עבור כפל וחילוק היא נובעת‬
‫מהנוסחאות‬

‫)‪(a + bi) (c + di‬‬ ‫=‬ ‫‪(ac − bd) + (ad + bc) i‬‬

‫‪−1‬‬ ‫‪a − bi‬‬ ‫‪a‬‬ ‫‪b‬‬
‫)‪. (a + bi‬‬ ‫=‬ ‫‪= 2‬‬ ‫‪2‬‬
‫‪− 2‬‬ ‫‪i‬‬
‫)‪(a + bi) (a − bi‬‬ ‫‪a +b‬‬ ‫‪a + b2‬‬

‫• כזכור‪ ,‬לכל ‪ p ∈ N‬ראשוני‪ ,‬יש שדה בן ‪ p‬איברים שמסומן ‪ .Fp‬שדה זה מתקבל כמנה של התחום הראשי ‪Z‬‬
‫באידאל המקסימלי )‪:(p‬‬

‫)‪.Fp = Z/ (p‬‬
‫‪1‬כפי שכבר ציינו בהערת השוליים בעמוד ‪ ,130‬בביטויים הכוללים איברים של חוגים )ובפרט איברים של שדות(‪ ,‬ברירת המחדל היא שפעולת‬
‫הכפל קודמת לפעולת החיבור‪ .‬דהיינו‪ a + b · c ,‬פירושו )‪.a + (b · c‬‬

‫‪173‬‬
‫• ככלל‪ ,‬בהינתן חוג קומוטטיבי ‪ R‬ואידאל ‪ ,I E R‬חוג המנה ‪ R/I‬הוא שדה אם ורק אם ‪ I‬הוא אידאל מקסימלי‬
‫)טענה ‪ .(10.8‬במקור לא־אכזב זה של שדות נעשה שימוש בכל מהלך עיסוקנו בתורת השדות‪ .‬החוג השימושי‬
‫ביותר בהקשר זה הוא חוג הפולינומים ]‪ F [x‬מעל שדה ‪ .F‬חוג זה הוא ראשי )??? אודי ־ להוסיף רפרנס אחרי‬
‫שתשכתב את פרק ‪ ,(??? 10‬ולפיכך לכל אידאל ]‪ I E F [x‬מתקיים ) ‪ I = (f‬לאיזשהו ]‪ .f ∈ F [x‬יתר על כן‪I ,‬‬
‫מקסימלי אם ורק אם ‪ f‬הוא פולינום אי־פריק )??? אודי ־ להוסיף רפרנס אחרי שכתוב פרק ‪ .(??? 10‬כלומר‪,‬‬
‫בהינתן שדה ‪ F‬ופולינום אי־פריק ]‪ f ∈ F [x‬נקבל שדה חדש‪ .F [x] / (f ) ,‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬בדוגמא ‪ 10.39‬בנינו‬
‫
‬
‫שדה בגודל ‪ 4‬באמצעות המנה ‪) F2 [x] / x2 + x + 1‬הראנו שם כי הפולינום ‪ x2 + x + 1‬אמנם אי־פריק(‪.‬‬

‫• כפי שראינו‪ ,‬בהינתן שדה ‪ ,F‬ניתן לבנות את )‪ ,F (x‬שדה הפונקציות הרציונליות במשתנה ‪ x‬עם מקדמים‬
‫מהשדה )ראו עמוד ‪ ??? 151‬אודי ־ אולי תרצה לעדכן את הרפרנס אחרי השכתוב ???(‪ .‬נזכיר כי זהו שדה‬
‫‪2‬‬
‫השברים של תחום השלמות ]‪ ,F [x‬כלומר האיברים הם מהצורה‬
‫‬ ‫‬ ‫‬
‫ )‪p (x‬‬
‫= )‪, F (x‬‬ ‫‪p (x) , q (x) ∈ F [x] , q 6= 0‬‬
‫ )‪q (x‬‬
‫)‪a(x‬‬ ‫)‪p(x‬‬
‫אם"ם )‪ a (x) q (x) = p (x) b (x‬בתוך ]‪ .F [x‬פעולות החיבור והכפל הן‬ ‫)‪b(x‬‬ ‫עם‬ ‫)‪q(x‬‬ ‫כאשר אנחנו מזהים את‬
‫כמו בכל שדה שברים של תחום שלמות )ראו סעיף ‪.(10.1‬‬

‫• באופן כללי יותר‪ ,‬בהינתן תחום שלמות ‪ ,R‬ראינו בסעיף ‪ 10.1‬כיצד לבנות ממנו את שדה השברים שלו‪ .‬כך‪,‬‬
‫למשל‪ ,‬ניתן גם להגדיר את שדה הפונקציות הרציונליות בכמה משתנים מעל שדה ‪ :F‬זהו שדה השברים של חוג‬
‫הפולינומים המתאים‪ .‬למשל‪,‬‬

‫)‪F (x, y‬‬

‫הוא שדה השברים של תחום השלמות ]‪ .F [x, y‬באופן דומה ניתן להגדיר את ) ‪.F (x1 , . . . , xn‬‬

‫הומומורפיזם של שדות‬

‫כל שדה הוא‪ ,‬בפרט‪ ,‬חוג‪ .‬בהתאם לכך‪ ,‬הומומורפיזם של שדות אינו אלא הומומורפיזם של חוגים )הגדרה ‪ .(9.8‬כלומר‪,‬‬ ‫הומומורפיזם של‬
‫אם ‪ E‬ו־ ‪ F‬שדות‪ ,‬ההעתקה ‪ ϕ : E → F‬נקראת הומומורפיזם אם‬ ‫שדות‬

‫• ‪ ϕ‬משמרת את החיבור‪ ,‬כלומר )‪,ϕ (x + y) = ϕ (x) + ϕ (y‬‬

‫• ‪ ϕ‬משמרת את הכפל‪ ,‬כלומר )‪,ϕ (xy) = ϕ (x) · ϕ (y‬‬

‫• וכן ‪ ϕ‬משמרת את היחידה‪ ,‬כלומר ‪.ϕ (1E ) = 1F‬‬

‫כפי שראינו בתרגיל ‪ ,9.12‬כל הומומורפיזם של שדות הוא שיכון‪ ,‬כלומר חח"ע‪) .‬זה נובע מכך שגרעין של הומומורפיזם‬
‫של חוגים הוא אידאל‪ ,‬אך לשדה אין אידאלים פרט לאידאל האפס ולשדה כולו‪ .‬אולם מכיוון שכל הומומורפיזם משמר‬
‫את היחידה‪ ,‬היחידה אינה בגרעין ועל כן הגרעין בהכרח טריביאלי‪(.‬‬
‫כמו במבנים האלגבריים הקודמים שפגשנו בספר זה‪ ,‬גם לשדות נאמר כי‬

‫• הומומורפיזם ‪ ϕ : E → F‬בין שני שדות נקרא איזומורפיזם אם הוא חח"ע ועל‪.‬‬ ‫של‬ ‫איזומורפיזם‬
‫שדות‬
‫• הומומורפיזם ‪ ϕ : F → F‬משדה לעצמו נקרא אנדומורפיזם‪ ,‬ואיזומורפיזם משדה לעצמו נקרא אוטומורפיזם‪.‬‬ ‫אנדומורפיזם‬
‫‪2‬כאשר מסמנים פולינום ב־]‪ ,F [x‬ניתן לכתוב פשוט ]‪ ,p ∈ F [x‬למשל‪ .‬לעתים נסמן במקום זאת )‪ ,p (x‬כדי להזכיר שמדובר בפולינום‪.‬‬ ‫ואוטומורפיזם של‬
‫שדות‬

‫‪174‬‬
 ‫תרגיל ‪ 12.1‬הוכיחו כי אם ‪ ϕ : E → F‬איזומורפיזם מהשדה ‪ E‬לשדה ‪ ,F‬אז גם ‪ ϕ−1‬איזומורפיזם‪.‬‬

‫∼ )‪ .F (x) (y‬כלומר‪ ,‬שדה הפונקציות הרציונליות בשני משתנים‬

‫תרגיל ‪ 12.2‬הוכיחו כי לכל שדה ‪ F‬מתקיים )‪= F (x, y‬‬
‫איזומורפי לשדה הפונקציות הרציונליות במשתנה אחד מעל שדה הפונקציות הרציונליות במשתנה אחד מעל ‪.F‬‬

‫תרגיל ‪ 12.3‬מצאו שתי דרכים שונות לשכן את )‪ Q (i‬בתוך ‪ C‬והוכיחו כי אין בלתן‪.‬‬

‫נחזור כאן על מושג שהזכרנו כבר בסעיף ‪ 10.7‬מפאת חשיבותו לתורת השדות‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 12.2‬המציין )‪ (character‬של שדה ‪ ,F‬המסומן לעתים )‪ ,char (F‬הוא הסדר של האיבר ‪ 1‬בחבורה החיבורית‬ ‫מציין של שדה‪,‬‬
‫של השדה‪ ,‬או אפס אם סדר זה הוא אינסוף‪.‬‬ ‫) ‪char (F‬‬

‫למשל‪ .char (Fp ) = p ,char (Q) = 0 ,‬ראינו כבר את העובדה הקלה שאם מציין של שדה איננו אפס אזי הוא מספר‬
‫ראשוני )טענה ‪ .(10.35‬בנוסף‪ ,‬בטענה ‪ 10.36‬ראינו כי אם ‪ F‬שדה ממציין ‪ p‬אזי הוא מכיל כתת־שדה את ‪ Fp‬ואם‬
‫הוא שדה ממציין ‪ 0‬אזי הוא מכיל כתת־שדה את ‪ .Q‬קראנו לתת־שדה זה תת־השדה הראשוני של ‪.F‬‬ ‫תת־השדה‬
‫הראשוני‬
‫הרחבת שדות‬ ‫‪12.2‬‬
‫הגדרה ‪ 12.3‬יהיו ‪ E, F‬שני שדות כך ש־ ‪ F‬הוא תת־שדה ‪ 3‬של ‪ .E‬במקרה זה נאמר כי ‪ E‬הוא שדה הרחבה של ‪,F‬‬ ‫הרחבה‪,‬‬ ‫שדה‬
‫הרחבת‬ ‫‪E/F‬‬ ‫או ליתר דיוק באמירה "תהי‬ ‫זה ‪ 4‬ב־ ‪,E/F‬‬ ‫וההכלה ‪ F ⊆ E‬היא הרחבת שדות‪ .‬מקובל לסמן מצב דברים‬ ‫שדות‬ ‫הרחבת‬
‫שדות"‪.‬‬ ‫‪E/F‬‬

‫מעתה ואילך‪ ,‬כל אימת שנכתוב ‪ F ⊆ E‬הכוונה שלנו תהיה להרחבת שדות )ולא לסתם הכלה של קבוצות האיברים(‪.‬‬
‫נחזור על טענה חשובה שהוכחנו כבר בסעיף ‪) 10.7‬טענה ‪:(10.37‬‬

‫טענה ‪ 12.4‬בהרחבת שדות ‪ ,E/F‬ל־‪ E‬יש מבנה של מרחב־ווקטורי מעל ‪.F‬‬

‫הגדרה ‪ 12.5‬אם ‪ E/F‬הרחבת שדות‪ ,‬נכנה את )‪ ,dimF (E‬כלומר את הממד של ‪ E‬כמרחב ווקטורי מעל ‪ F‬בשם דרגת‬
‫ההרחבה‪ ,‬ונסמנה ] ‪.[E : F‬‬ ‫ההרחבה‪,‬‬ ‫דרגת‬
‫ההרחבה נקראת סופית אם ] ‪ [E : F‬סופי‪ ,‬ואינסופית אחרת‪.‬‬ ‫] ‪[E : F‬‬
‫הרחבה‬
‫לדוגמא‪ ,‬האיברים }‪ {1, i‬מהווים בסיס של ‪ C‬כמרחב וקטורי מעל ‪ ,R‬וכן של )‪ Q (i‬מעל ‪ Q‬ולפיכך‬ ‫סופית‪/‬אינסופית‬
‫‪. [C : R] = [Q (i) : Q] = 2‬‬
‫‬ ‫ ‬
‫לעומת זאת‪ ,‬משיקולי עוצמות ברור כי ∞ = ]‪ .[R : Q‬בדומה‪ ,[F (x) : F ] = ∞ ,‬למשל כי האיברים ‪1, x, x2 , x3 , . . .‬‬
‫מהווים קבוצה בלתי־תלויה לינארית אינסופית‪ .‬חשוב להבהיר שאין הכוונה כאן לאינדקס של החבורות החיבוריות של‬
‫השדות )על אף הסימון הזהה(‪ .‬למשל‪ ,‬האינדקס של החבורה החיבורית של ‪ R‬בתוך החבורה החיבורית של ‪ C‬הוא‬
‫אינסוף‪.‬‬

‫משפט ‪ 12.6‬אם ‪ F ⊆ E ⊆ K‬אזי‬

‫] ‪. [K : F ] = [K : E] [E : F‬‬

‫‪3‬כזכור‪ ,‬תת־שדה הוא תת־חוג שהוא גם שדה‪ .‬ראו הגדרה ‪ .9.6‬בפרט‪ ,‬פירושו של דבר כי ‪ F‬הוא שדה שאיבריו הם תת־קבוצה של איברי ‪E‬‬
‫שכוללת את ה־‪ 0‬ואת ה־‪ ,1‬ושהפעולות בו מזדהות עם צמצום הפעולות של ‪ E‬לתת־הקבוצה של איברי ‪.F‬‬
‫‪4‬על אף הדמיון לסימון של חבורת מנה או של חוג מנה‪ ,‬כאן אין שום חילוק ושום מנה‪.‬‬

‫‪175‬‬
‫הוכחה‪ :‬ראשית‪ ,‬אם ∞ = ] ‪ [E : F‬או ∞ = ]‪ ,[K : E‬אזי גם אגף שמאל הוא ∞‪ .‬נניח אם כן כי ` = ] ‪[E : F‬‬
‫ו־‪ [K : E] = m‬סופיים‪ ,‬ויהיו ‪ α1 , . . . , α` ∈ E‬בסיס ל־‪ E‬מעל ‪ ,F‬ו־‪ β1 , . . . , βm ∈ K‬בסיס ל־‪ K‬מעל ‪ .E‬נראה כי‬
‫הקבוצה‬

‫‪{αi βj }1≤i≤` ⊆ K‬‬

‫‪1≤j≤m‬‬

‫מהווה בסיס ל־‪ K‬מעל ‪ .F‬כל איבר ‪ k ∈ K‬יכול להיכתב כ־‬

‫‪k = b1 β1 + . . . + bm βm‬‬

‫עם ‪ .b1 , . . . , bm ∈ E‬כל אחד מה־ ‪bj‬־ים יכול להיכתב כ־‬

‫`‪bj = a1,j α1 + . . . + a`,j α‬‬

‫כאשר ‪ .ai,j ∈ F‬מקבלים כי‬

‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬
‫= ‪.k‬‬ ‫‪ai,j αi βj‬‬
‫‪1≤i≤` 1≤j≤m‬‬

‫לכן הקבוצה ‪ {αi βj }i,j‬פורשת את ‪ K‬מעל ‪.F‬‬

‫נניח כעת כי בעבור ‪ ai,j ∈ F‬מסוימים מתקיים‬
‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪ai,j αi βj = 0‬‬
‫‪1≤i≤` 1≤j≤m‬‬
‫‪P‬‬ ‫‪P‬‬
‫ומכך שה־ ‪βj‬־ים הם בסיס ל־‪ K‬מעל ‪ ,E‬נקבל כי ‪cj = 0‬‬ ‫נסמן ‪ ,cj = 1≤i≤` ai,j αi ∈ E‬ואז ‪= 0‬‬
‫‪1≤j≤m cj βj‬‬
‫‪P‬‬
‫‪ .ai,j‬מהיותם של ה־ ‪αi‬־ים בסיס ל־‪ E‬מעל ‪ ,F‬נסיק כי‬ ‫לכל ‪ .j‬כלומר‪ ,‬לכל ‪ , 1≤i≤` ai,j αi = 0 ,j‬כאשר ‪∈ F‬‬
‫‪ ai,j = 0‬לכל ‪ .i, j‬לכן הקבוצה ‪ {αi βj }i,j‬היא בלתי תלויה לינארית מעל ‪.F‬‬
‫הראנו‪ ,‬אם כן‪ ,‬כי ‪ {αi βj }i,j‬היא קבוצה פורשת ובלתי תלויה ועל כן בסיס ל־‪ K‬מעל ‪ .F‬מכאן נקבל‬

‫] ‪. [K : F ] = m · ` = [K : E] [E : F‬‬

‫הגדרה ‪ 12.7‬תהי ‪ E/F‬הרחבת שדות ויהיו ‪ .α1 , . . . , α` ∈ E‬נסמן ב־ ) `‪ F (α1 , . . . , α‬את תת־השדה המינימלי של‬ ‫) `‪F (α1 , . . . , α‬‬
‫‪ E‬המכיל את ‪ F‬ואת `‪.α1 , . . . , α‬‬
‫תת־שדה זה ייקרא תת השדה של ‪ E‬הנוצר על־ידי `‪ α1 , . . . , α‬מעל ‪.F‬‬

‫הגדרה זו דורשת מעט מילות ביאור‪ .‬במונח "תת־השדה המינימלי"‪ ,‬הכוונה היא לתת־שדה שהוא מינימלי להכלה‪ ,‬כלומר‬
‫מוכל בכל תת־שדה אחר עם אותה תכונה‪ .‬לכאורה‪ ,‬לא ברור מדוע קיים בכלל תת־שדה מינימלי כזה‪ .‬אולם הטיעון‬
‫שבעזרתו מראים שיש אמנם תת־שדה מינימלי כזה‪ ,‬הוא אותו הטיעון שהפעלנו כבר בספר זה בשתי הגדרות מקבילות‪:‬‬
‫הגדרה ‪) 1.15‬תת־החבורה הנוצרת על־ידי קבוצת איברים בחבורה(‪ ,‬והגדרה ‪) 9.16‬האידאל הנוצר על־ידי קבוצת‬
‫איברים בחוג(‪ .‬כמו תת־חבורות או אידאלים‪ ,‬גם החיתוך של משפחה כלשהי של תת־שדות הוא תת־שדה )מדוע?(‪.‬‬
‫לפיכך‪ ,‬ניתן להגדיר את ) `‪ F (α1 , . . . , α‬בתור חיתוך כל תת־השדות של ‪ E‬שמכילים את ‪ F‬ואת `‪ .α1 , . . . , α‬נציין‬
‫כי ישנו לפחות תת־שדה אחד כזה ־ ‪ E‬עצמו ־ ועל כן החיתוך כאן מוגדר היטב‪.‬‬
‫בשני המקרים המקבילים ציינו גם כיצד ניתן לבנות את תת־המבנה האלגברי המינימלי )תת־החבורה או האידאל(‬
‫"מלמטה"‪ ,‬כלומר להצביע מפורשות על אוסף האיברים הנמצא בו‪ .‬גם במקרה של תת־השדה המינימלי ניתן לעשות‬
‫זאת‪ ,‬כפי שמציע התרגיל הבא‪:‬‬

‫‪176‬‬
 ‫תרגיל ‪ 12.4‬תהי ‪ E/F‬הרחבת שדות ויהיו ‪ .α1 , . . . , α` ∈ E‬הוכיחו כי‬
‫‬ ‫‬ ‫‬
‫ ) `‪p (α1 , . . . , α‬‬
‫= ) `‪.F (α1 , . . . , α‬‬ ‫‪p,‬‬ ‫‪q‬‬ ‫∈‬ ‫‪F‬‬ ‫‪[x‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪x‬‬ ‫`‬ ‫]‬ ‫‪,‬‬ ‫‪q‬‬ ‫‪(α‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪α‬‬ ‫`‬ ‫)‬ ‫‪6‬‬
‫=‬ ‫‪0‬‬
‫ ) `‪q (α1 , . . . , α‬‬

‫)שימו לב כי האיברים בקבוצה הם איברים ב־‪ .E‬כמובן‪ ,‬ייתכן שישנם ביטויים שונים שמתארים אותו איבר‪(.‬‬

‫חשוב להבחין בין קבוצת יוצרים של השדה ‪ E‬מעל ‪ F‬לבין בסיס של ‪ E‬כמרחב וקטורי מעל ‪ .F‬כל בסיס כזה מהווה‬
‫גם קבוצת יוצרים‪ ,‬אך ההפך רחוק מהאמת‪ :‬למשל‪ ,‬שדה הפונקציות הרציונליות )‪ F (x‬מעל השדה ‪ F‬נוצר על־ידי‬
‫איבר יחיד )המשתנה ‪ ,(x‬אך דרגת ההרחבה היא אינסופית‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬חשוב לציין שאין אנו מניחים ש־ `‪ α1 , . . . , α‬מהווים קבוצת יוצרים מינימלית‪ .‬בפרט‪ ,‬ייתכן ואפשר להשמיט‬
‫אחדים מהם ועדיין ליצור אותו תת־שדה‪ .‬כמו־כן‪ ,‬חשוב להבין שאין משמעות לשדה שנוצר על־ידי סיפוח איברים‬
‫`‪ α1 , . . . , α‬ל־ ‪ F‬אלא אם כן מראש ה־ ‪αi‬־ים שייכים לשדה נתון גדול יותר )‪.(E‬‬

‫הרחבת שדות מדרגה ‪ .2‬הוכיחו כי קיים ‪ D ∈ F‬כך ש־‬ ‫‪K/F‬‬ ‫תרגיל ‪ 12.5‬יהי ‪ F‬שדה ממציין שונה מ־‪ ,2‬ותהי‬
‫ √‬
‫‪ .K = F‬הרחבות מדרגה ‪ 2‬נקראות הרחבות ריבועיות‪.‬‬ ‫‪D‬‬ ‫הרחבה ריבועית‬

‫הרחבות אלגבריות‬ ‫‪12.3‬‬

‫הגדרה ‪ 12.8‬תהי ‪ E/F‬הרחבת שדות‪ .‬נאמר כי ‪ α ∈ E‬איבר אלגברי מעל ‪ F‬אם קיים פולינום ]‪ 0 6= f (x) ∈ F [x‬כך‬ ‫אלגברי‪,‬‬ ‫איבר‬
‫ש־‪ .f (α) = 0‬אחרת נאמר כי ‪ α‬איבר טרנסצנדנטי‪.‬‬ ‫איבר טרנסצנדנטי‬

‫שימו לב שבהגדרה זו תמיד ניתן להניח כי הפולינום ‪ f‬מתוקן ‪) 5‬אחרת פשוט נחלקו במקדם המוביל(‪.‬‬
‫√‬
‫לדוגמא‪ ,‬בהרחבת השדות ‪ ,R/Q‬האיבר ‪ 2 ∈ R‬אלגברי מעל ‪ Q‬שכן הוא מאפס את הפולינום ]‪.x2 − 2 ∈ Q [x‬‬
‫√‬
‫באופן דומה‪ ,‬האיבר ‪ 5‬אלגברי‪ ,‬שהרי הוא מאפס את ‪ .x2 − 5‬כפי שנראה להלן )מסקנה ‪ ,(12.20‬סכום של איברים‬
‫√‬ ‫√‬
‫אלגבריים הוא עצמו אלגברי‪ ,‬ולפיכך גם ‪ 2 + 5 ∈ R‬אלגברי מעל ‪) Q‬במקרה זה לא פשוט למצוא פולינום שאיבר‬
‫זה מאפס(‪ .‬האיברים הטרנסצנדנטיים המוכרים ביותר בהרחבה ‪ R/Q‬הם ‪) π‬פאי( ו־‪) e‬האקספוננט הטבעי(‪ ,‬אולם‬
‫היותם טרנסצנדנטיים היא עובדה כלל לא טריביאלית ‪ .6‬צ'רלס הרמיט )‪ (Hermite‬הוכיח ב־‪ 1873‬את הטרנסצנדנטיות‬
‫של ‪ e‬ופרדיננד פון־לינדמאן )‪ (von − Lindemann‬הוכיח ב־‪ 1882‬את זו של ‪ .π‬עוד קודם לכן‪ ,‬המתמטיקאי ליוביל‬
‫)‪ (Liouville‬בנה מספרים טרנסצנדנטיים מפורשים‪ ,‬כדוגמת המספר‬
‫∞‬
‫‪X‬‬
‫‪10−k! = 0.11000100000000000000000100 . . .‬‬
‫‪k=1‬‬

‫)וראו תרגיל ‪ .(12.6‬נציין כי עצם קיומם של מספרים ממשיים שהם טרנסצנדנטיים מעל ‪ Q‬נובע משיקולי עוצמות‪ :‬מכיוון‬
‫ש־‪ Q‬עצמו בן מנייה‪ ,‬קבוצת הפולינומים מדרגה נתונה ב־]‪ Q [x‬גם היא בת מנייה‪ ,‬ולכן גם קבוצת כלל הפולינומים‬
‫מעל ‪ Q‬היא בת מנייה‪ .‬לכל פולינום יש מספר סופי של שורשים ב־‪) R‬למה ‪ ,(12.40‬ולכן קבוצת המספרים הממשיים‬
‫שהם אלגבריים מעל ‪ Q‬היא בת מנייה‪ .‬לעומת זאת‪ R ,‬איננו בן מנייה ומכאן שיש בו מספרים טרנסצנדנטיים מעל ‪Q‬‬
‫)ולמעשה‪" ,‬רוב" המספרים ב־‪ R‬הם כאלה(‪.‬‬
‫∞‪P‬‬
‫= ‪ α‬את מספר ליוביל‪ .‬בתרגיל זה נראה כי ‪ α‬טרנסצנדנטי מעל ‪.Q‬‬ ‫‪k=1‬‬ ‫תרגיל ‪ 12.6‬נסמן ב־ !‪10−k‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי ‪ α‬אינו רציונלי‪.‬‬

‫‪5‬נזכיר כי פולינום ]‪ f ∈ F [x‬נקרא מתוקן אם המקדם המוביל‪ ,‬כלומר המקדם של החזקה הגבוהה ביותר של ‪ ,x‬הוא ‪.1‬‬
‫‪6‬על אף חשיבותן המכרעת‪ ,‬אנו לא נתעכב על הוכחת היותם של ‪ π‬ו־‪ e‬טרנסצנדנטיים מעל ‪ Q‬בספר זה‪ .‬ניתן למצוא הוכחות לכך‪ ,‬למשל‪ ,‬בספר‬
‫‪ Galois Theory‬מאת ‪ ,Ian Stewart‬בפרק הדן במספרים טרנסצנדנטיים‪.‬‬

‫‪177‬‬
 ‫‪p‬‬
‫מספר רציונלי )‪ (p, q ∈ Z‬שאינו שורש של ‪ .f‬הוכיחו כי‬ ‫‪q‬‬ ‫‪ .2‬יהי ]‪ ,f = an xn + . . . + a0 ∈ Z [x‬ויהי‬
‫  ‬
‫‪.f pq  ≥ q1n‬‬
‫‬ ‫‬

‫‪p‬‬
‫וקרוב ל־‪ α‬יותר מלכל שורש אחר של ‪ .f‬מכך שהנגזרת‬ ‫‪q‬‬ ‫‪ .3‬כעת נניח כי ‪ α‬מאפס את ‪ f‬וכי )‪∈ (α − 1, α + 1‬‬
‫‪0‬‬
‫פולינום נובע כי קיים ‪ M‬כך שלכל )‪ y ∈ (α − 1, α + 1‬מתקיים ‪ .|f (y)| ≤ M‬הוכיחו כי‬ ‫‬ ‫של ‪ f‬‬
‫היא‬
‫‪. pq − α ≥ M1qn‬‬
‫‬ ‫‬
‫‬ ‫‬
‫‪ .4‬הסיקו כי לכל ‪ r > n‬יש רק מספר סופי של מספרים רציונליים ‪ pq‬המקיימים ‪. pq − α < q1r‬‬
‫‬ ‫‬

‫‪ .5‬הסבירו מדוע זו סתירה להגדרת ‪ α‬והסיקו כי ‪ α‬טרנסצנדנטי‪.‬‬

‫הפולינום המינימלי של איבר אלגברי‬

‫תהי ‪ E/F‬הרחבה של שדות ויהי ‪ .α ∈ E‬נתבונן בהומומורפיזם הבא של של חוגים‪ ,‬הומומורפיזם ההצבה‪,‬‬

‫)‪ϕ : F [x] → F (α‬‬

‫שפועל כזהות על איברי ‪ F‬ושולח את הפולינום ]‪ p ∈ F [x‬ל־)‪ ,p (α‬כלומר להצבת ‪ α‬ב־)‪) p (x‬ודאו שאתם מבינים‬
‫מדוע זה הומומורפיזם(‪ .‬גרעין ההומומורפיזם‪ ,‬שנסמן ב־‪ ,I‬הוא קבוצת הפולינומים עם מקדמים ב־ ‪ F‬שכאשר מציבים‬
‫בהם את ‪ α‬מתקבל ‪:0‬‬

‫}‪.I = ker ϕ = {p ∈ F [x] | p (α) = 0‬‬

‫מעצם הגדרתו של איבר אלגברי‪ I = {0} ,‬אם ורק אם ‪ α‬טרנסצנדנטי מעל ‪ .F‬מאידך‪ ,‬אם ‪ I ,α ∈ F‬מכיל‪ ,‬למשל‪,‬‬
‫את הפולינום ‪.x − α‬‬
‫כמובן‪ ,‬כגרעין של הומומורפיזם‪ I ,‬הוא אידאל‪ .‬נזכיר כי ]‪ F [x‬חוג ראשי )עמוד ‪ ??? 159‬אודי ־ לעדכן רפרנס‬
‫אחרי שכתוב פרק ‪ ,(??? 10‬ולכן קיים פולינום ‪ f‬כך ש־) ‪ .I = (f‬יתר על כן‪ f ,‬מאופיין כפולינום בעל הדרגה המינימלית‬
‫השייך ל־‪) I‬פרט ל־‪ .(0‬הוא יחיד עד כדי כפל בסקלר שונה מאפס מהשדה ‪ .F‬אם נניח ש־ ‪ f‬מתוקן )בעל מקדם מוביל‬
‫‪ ,(1‬אזי הוא יחיד‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 12.9‬הפולינום המינימלי ‪ mα‬של ‪ α‬מעל ‪ F‬הוא הפולינום המתוקן בעל הדרגה המינימלית בתוך ]‪ F [x‬שמאפס‬ ‫הפולינום‬
‫את ‪) α‬דהיינו‪ ,‬שמקיים ‪ .(mα (α) = 0‬לחילופין‪ ,‬זהו היוצר המתוקן של האידאל ‪.I‬‬ ‫המינימלי‬
‫לדרגה של ‪ mα‬נקרא גם הדרגה של ‪ α‬ונסמן ‪.deg α‬‬ ‫)‪mα (x‬‬
‫הדרגה של איבר‬
‫הערה ‪ 12.10‬המונח "הפולינום המינימלי של ‪ "α‬תלוי הן ב־‪ α‬והן ב־ ‪ .F‬לעומת זאת‪ ,‬הוא אינו תלוי בשדה ‪ E‬כי‬ ‫‪deg α‬‬
‫האידאל ‪ I‬אינו תלוי בזהות השדה שבתוכו אנחנו בוחנים את התאפסות )‪) .p (α‬כמובן‪ α ,‬כן צריך להשתייך לשדה‬
‫כלשהו המכיל את ‪ .F‬אחרת‪ ,‬אין משמעות להצבתו בפולינומים מ־]‪(.F [x‬‬
‫√‬ ‫√‬
‫לדוגמא‪ ,‬הפולינום המינימלי של ‪ i ∈ C‬מעל ‪ Q‬הוא ‪) x2 + 1‬מדוע?(‪ .‬הפולינום המינימלי של ‪ 2 + 5‬מעל ‪ Q‬הוא‬
‫√‬ ‫√‬ ‫
√‬
‫‪) x4 − 14x2 + 9‬תוכלו לנסות להוכיח זאת כתרגיל(‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬מעל ‪ Q 2‬הפולינום המינימלי של ‪ 2 + 5‬הוא‬
‫‪√
2‬‬ ‫√‬
‫פשוט ‪. x − 2 − 5 = x2 − 2 2x − 3‬‬

‫טענה ‪ 12.11‬הפולינום המינימלי ]‪ mα ∈ F [x‬הוא אי־פריק‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬אם ‪ f = g · h‬אזי )‪ .0 = f (α) = g (α) · h (α‬לכן ‪ g‬או ‪ h‬שייכים ל־‪ .I‬בה"כ זהו ‪ .g‬אך ‪ f‬הוא מדרגה‬
‫מינימלית בתוך ‪) I‬פרט לאפס( ולכן ‪ deg g = deg f‬ואז ‪ h‬פולינום מדרגה אפס‪ ,‬כלומר פולינום קבוע ולכן הפיך‪ ,‬וזהו‬
‫אינו פירוק של ממש‪.‬‬

‫למעשה‪ ,‬גם הטענה ההפוכה נכונה‪:‬‬

‫‪178‬‬
‫טענה ‪ 12.12‬יהיו ‪ E/F‬הרחבת שדות‪ α ∈ E ,‬ו־]‪ .f ∈ F [x‬אם ‪ f (α) = 0‬וכן ‪ f‬מתוקן ואי־פריק‪ ,‬אזי ‪ f‬הוא הפולינום‬
‫המינימלי של ‪ α‬מעל ‪.F‬‬

‫הוכחה‪ :‬כל פולינום ב־]‪ F [x‬שמאפס את ‪ α‬שייך לאידאל שהוגדר לעיל ועל כן הוא כפולה של היוצר של ‪ ,I‬דהיינו של‬
‫הפולינום המינימלי ‪ .mα‬אולם ‪ f‬אי־פריק ולכן בהכרח שווה דרגה ל־ ‪ .mα‬מכך שהוא מתוקן נסיק כי ‪.f = mα‬‬

‫‪2πi‬‬
‫‪ ,ζ = e‬אלגברי מעל ‪ Q‬והפולינום המינימלי‬ ‫‪p‬‬ ‫דוגמא ‪ 12.13‬יהי ‪ p ∈ N‬מספר ראשוני‪ .‬שורש היחידה ה־‪p‬־י בתוך ‪,C‬‬
‫שלו מעל ‪ Q‬הוא‬

‫‪mζ (x) = Φp (x) = xp−1 + xp−2 + . . . + x + 1‬‬

‫)את הסימון ‪ Φp‬הצגנו בדוגמא ‪ .(10.47‬כדי להיווכח בעובדה זו‪ ,‬היזכרו כי בדוגמא ‪ 10.47‬השתמשנו בקריטריון‬
‫אייזנשטיין על מנת להראות שפולינום זה אי־פריק מעל ‪ .Q‬בנוסף‪ ,‬הוא מאפס את ‪ ζ‬מכיוון ש־ = )‪Φp (x) · (x − 1‬‬
‫‪ .xp − 1‬מהטענה האחרונה נסיק כי זהו הפולינום המינימלי של ‪.ζ‬‬

‫טענה ‪ 12.14‬תהי ‪ E/F‬הרחבת שדות ויהי ‪ α ∈ E‬אלגברי מעל ‪ .F‬אזי‬

‫∼ )‪.F (α‬‬
‫‪= F [x] / (mα (x)) .1‬‬

‫‪.[F (α) : F ] = deg α (= deg mα (x)) .2‬‬

‫הוכחה‪ :‬נשוב להומומורפיזם ההצבה )‪ ϕ : F [x] → F (α‬שהגדרנו לעיל‪ .‬גרעינו הוא ))‪ I = (mα (x‬ולפי משפט‬
‫האיזומורפיזם הראשון )לחוגים‪ ,‬משפט ‪ ,(9.30‬ישנו איזומורפיזם‬

‫∼ ))‪.F [x] / (mα (x‬‬

‫‪= Im ϕ‬‬

‫מכיוון ש־)‪ mα (x‬פולינום אי־פריק )טענה ‪ ,(12.11‬האידאל הנוצר על־ידו הוא מקסימלי‪ ,‬ולפיכך חוג המנה באגף‬
‫שמאל הוא שדה‪ .‬מכאן שתמונת ‪ ϕ‬היא תת־שדה של ‪ .E‬כל איברי תת־שדה זה הם פולינומים ב־‪ α‬עם מקדמים‬
‫מ־ ‪ ,F‬ועל כן שייכים לכל שדה הרחבה של ‪ F‬שמכיל את ‪ ,α‬ובפרט שייכים ל־)‪ ,F (α‬כלומר )‪ .Imϕ ⊆ F (α‬מאידך‪,‬‬
‫‪ .α = ϕ (x) ∈ Imϕ‬אם כן‪ Imϕ ,‬הוא תת־שדה של )‪ F (α‬שמכיל את ‪ ,α‬אך )‪ F (α‬הוא תת־השדה המינימלי של ‪E‬‬
‫‪n‬‬ ‫‪o‬‬ ‫שמכיל את ‪ F‬ואת ‪ ,α‬ומכאן נובע כי )‪.Im ϕ = F (α‬‬
‫‪2‬‬
‫‪) 1, x, x , . . . , x‬כאשר ‪ f‬מסמן את‬ ‫‪n−1‬‬ ‫השוויון ב־)‪ (2‬נובע מכך שאם נסמן )‪ ,n = deg mα (x‬אז האיברים‬
‫המחלקה של ]‪ f ∈ F [x‬בתוך ))‪ (F [x] / (mα (x‬מהווים בסיס ל־))‪ F [x] / (mα (x‬מעל ‪.F‬‬

‫בתרגיל ‪ 12.4‬שנסב על ההגדרה הקונסטרוקטיבית של )‪ ,F (α‬ראינו כי איברי השדה )‪ F (α‬הם‬

‫‬ ‫‬ ‫‬
‫ )‪p (α‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪p, q ∈ F [x] , q (α) 6= 0‬‬
‫ )‪q (α‬‬

‫הטענה האחרונה מראה כי אם ‪ α‬אלגברי מעל ‪ ,F‬אזי אין צורך במנות פולינומים וניתן להסתפק בפולינומים עצמם‪,‬‬
‫כלומר‪,‬‬

‫מסקנה ‪ 12.15‬אם ‪ E/F‬הרחבת שדות ו־‪ α ∈ E‬אלגברי מעל ‪ ,F‬אזי }]‪.F (α) = {p (α) | p ∈ F [x‬‬

‫יתר על כן‪ ,‬אם ‪ ,d = deg α‬אזי די להסתכל בפולינומים עד דרגה ‪ ???) d − 1‬אודי ־ כאן יש להוסיף רפרנס מפרק ‪10‬‬
‫‬ ‫ ‬
‫המשוכתב ???(‪ .‬כלומר‪ 1, α, α2 , . . . , αd−1 ,‬הוא בסיס ל־)‪ F (α‬מעל ‪ F‬ואיברי )‪ F (α‬הם‬

‫‪. β0 + β1 α + . . . + βd−1 αd−1  β0 , . . . , βd−1 ∈ F‬‬

‫‬ ‫‬ ‫ ‬

‫‪179‬‬
‫כפל של איברי )‪ F (α‬מתבצע מודולו ‪ ,mα‬כלומר על־ידי שימוש ב־ ‪ mα‬להחלפת חזקות גבוהות יותר של ‪ α‬בחזקות‬
‫נמוכות‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫√‬
‫‪3‬‬
‫לדוגמא‪ ,‬הפולינום המינימלי של ‪ α = 2‬מעל ‪ Q‬הוא ‪) x − 2‬פולינום זה אי פריק לפי קריטריון אייזנשטיין ־‬
‫‬ ‫‬ ‫ ‬
‫משפט ‪ .(10.44‬לפיכך‪ ,‬איברי )‪ Q (α‬הם ‪ . a + bα + cα2  a, b, c ∈ Q‬כאשר מכפילים שני איברים מצורה זו‪ ,‬ניתן‬
‫להשתמש בזהות ‪ α3 = 2‬על מנת להציג את המכפלה כפולינום ב־‪ α‬ממעלה קטנה משלוש‪ .‬למשל‪,‬‬

‫‪. 1 + 2α2‬‬ ‫‪3α − 5α2 = 3α − 5α2 + 6α3 − 10α4 = 3α − 5α2 + 6 · 2 − 10α · 2 = 12 − 17α − 5α2‬‬
‫
‬ ‫
‬

‫היא הרחבה סופית‪ .‬מסתבר שזהו‬ ‫‪F (α)/F‬‬ ‫אם כן‪ ,‬טענה ‪ 12.14‬מראה‪ ,‬בפרט‪ ,‬כי אם ‪ α‬אלגברי מעל ‪ ,F‬אז ההרחבה‬
‫לא רק תנאי הכרחי אלא גם מספיק‪:‬‬

‫טענה ‪12.16‬‬

‫∞ < ] ‪. [F (α) : F‬‬ ‫⇒⇐‬ ‫‪ α‬אלגברי מעל ‪F‬‬

‫הוכחה‪ :‬נותר להראות כי אם ∞ < ‪ [F (α) : F ] = n‬אז ‪ α‬אלגברי‪ .‬במקרה זה‪ F (α) ,‬הוא מרחב־וקטורי מעל ‪F‬‬
‫מממד ‪ ,n‬ולכן )‪ (n + 1‬האיברים ‪ 1, α, α2 , . . . , αn‬הם בהכרח תלויים לינארית‪ .‬כלומר‪ ,‬קיימים ‪,a0 , . . . , an ∈ F‬‬
‫שאינם כולם אפס‪ ,‬המקיימים‬

‫‪.a0 + a1 α + a2 α2 + . . . + an αn = 0‬‬

‫לכן מתקיים ‪ f (α) = 0‬בעבור הפולינום ]‪.0 6= f (x) = a0 + a1 x + a2 x2 + . . . + an xn ∈ F [x‬‬

‫∼ ‪Imϕ‬‬
‫שימו לב כי אם ‪ α‬טרנסצנדנטי‪ ,‬הגרעין של ההעתקה ‪ ϕ‬שהוגדרה לעיל הוא טריביאלי‪ ,‬ועל כן התמונה =‬
‫]‪ F [x] / (0) = F [x‬היא תת־חוג אך לא תת־שדה של ‪) .E‬מדוע הטיעון מהוכחת טענה ‪ 12.14‬שהראה ש־‪Imϕ‬‬
‫תת־שדה אינו תקף כאן?(‬

‫הגדרה ‪ 12.17‬הרחבת שדות ‪ E/F‬נקראת אלגברית אם כל איבר ‪ α ∈ E‬הוא אלגברי מעל ‪ .F‬אחרת‪ ,‬כלומר אם‬ ‫הרחבה‬
‫ההרחבה מכילה איברים שאינם אלגבריים‪ ,‬היא נקראת טרנסצנדנטית‪.‬‬ ‫אלגברית‪ ,‬הרחבה‬
‫טרנסצנדנטית‬
‫הגדרה ‪ 12.18‬ההרחבה ‪ E/F‬נקראת נוצרת סופית )נ"ס( אם קיימים מספר סופי של איברים ‪ α1 , . . . , αk‬ב־‪ E‬כך‬ ‫הרחבה נ"ס‬
‫ש־) ‪.E = F (α1 , . . . , αk‬‬

‫טענה ‪ 12.19‬תהי ‪ E/F‬הרחבת שדות‪ .‬אזי שלושת התנאים הבאים שקולים‪:‬‬

‫)‪ E/F (i‬סופית‬
‫)‪ E/F (ii‬נ"ס ואלגברית‬
‫)‪ E = F (α1 , . . . , αk ) (iii‬כאשר ‪ α1 , . . . , αk‬אלגבריים‬
‫יתר על כן‪ ,‬במקרה זה‪ ,‬אם דרגות האיברים ‪ α1 , . . . , αk‬הן ‪ n1 , . . . , nk‬בהתאמה‪ ,‬אז ‪.[E : F ] ≤ n1 n2 . . . nk‬‬

‫הוכחה‪ :‬נניח תחילה כי ‪ E/F‬סופית‪ .‬לפי טענה ‪ ,12.16‬זו הרחבה אלגברית )זכרו כי לכל ‪[F (α) : F ] ≤ ,α ∈ E‬‬
‫] ‪ .([E : F‬כעת‪ ,‬נניח כי ‪ ,[E : F ] = n‬וכי ‪ α1 , . . . , αn‬בסיס של ‪ E‬מעל ‪ .F‬ברור כי ) ‪ ,E = F (α1 , . . . , αn‬ולכן ‪E‬‬
‫נ"ס מעל ‪ F‬ו־)‪ (i‬גורר את )‪.(ii‬‬
‫אם ‪ E/F‬נ"ס ואלגברית‪ ,‬נתבונן בקבוצת יוצרים כלשהי ‪ .α1 , . . . , αk‬מהאלגבריות של ההרחבה נובע כי ‪α1 , . . . , αk‬‬
‫אלגבריים מעל ‪ F‬ולכן )‪ (ii‬גורר את )‪.(iii‬‬

‫‪180‬‬
‫לבסוף‪ ,‬נניח כי ) ‪ E = F (α1 , . . . , αk‬כאשר ‪ α1 , . . . , αk‬אלגבריים מדרגות ‪ n1 , . . . , nk‬בהתאמה‪ ,‬ונראה כי‬
‫‪ .[E : F ] ≤ n1 n2 . . . nk‬מכך ינבע‪ ,‬בפרט‪ ,‬ש־ ‪ E/F‬סופית‪ ,‬כלומר ש־)‪ (iii‬גורר את )‪ .(i‬כדי להראות זאת‪ ,‬לכל‬
‫‪ 1 ≤ i ≤ k‬נסמן ) ‪) Ei = F (α1 , . . . , αi‬ואז ‪ (E = Ek‬וכן ‪ .E0 = F‬נראה כי ‪ [Ei : Ei−1 ] ≤ ni‬ולפי משפט כפליות‬
‫דרגות ההרחבה )משפט ‪ (12.6‬נסיק כי‬

‫‪. [E : F ] = [Ek : Ek−1 ] · [Ek−1 : Ek−2 ] · . . . · [E2 : E1 ] · [E1 : E0 ] ≤ nk · nk−1 · . . . · n2 · n1‬‬

‫נותר אפוא להשתכנע כי ‪ .[Ei : Ei−1 ] ≤ ni‬דרגת ההרחבה ] ‪ [Ei : Ei−1‬שווה לדרגת הפולינום המינימלי ‪ gi‬של ‪αi‬‬
‫מעל ‪ .Ei−1‬מכיוון ש־)‪ ,mαi (x‬הפולינום המינימלי של ‪ αi‬מעל ‪ F‬הוא בפרט פולינום מעל השדה ‪) Ei−1‬המכיל את‬
‫‬
‫‪ ,(F‬מתקיים ‪ gi  mα‬ובפרט ‪.[Ei : Ei−1 ] = deg gi ≤ deg mα = ni‬‬
‫‪i‬‬ ‫‪i‬‬

‫מסקנה ‪ 12.20‬אם ‪ α, β‬אלגבריים מעל ‪ F‬ו־‪ ,β 6= 0‬אז גם ‪ α · β ,α ± β‬ו־‪ α/β‬אלגבריים מעל ‪.F‬‬

‫הוכחה‪ :‬ההרחבה )‪ F (α, β‬נוצרת סופית על־ידי מספרים אלגבריים ועל כן‪ ,‬לפי הטענה הקודמת‪ ,‬היא אלגברית‪.‬‬
‫במלים אחרות‪ ,‬כל איבריה אלגבריים מעל ‪ ,F‬ובפרט האיברים ‪ α · β ,α ± β‬ו־‪.α/β‬‬
‫√‬ ‫√‬
‫לדוגמא‪ ,‬מסקנה זו מראה כי ‪ 7 5 + 5 7‬הוא מספר אלגברי מעל ‪ .Q‬זו אינה משימה פשוטה כלל להראות זאת ישירות‪,‬‬
‫כלומר‪ ,‬למצוא פולינום שמאפס מספר זה‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 12.7‬הוכיחו כי אם ‪ α‬ו־‪ β‬אלגבריים מעל ‪ F‬אז )‪.deg (α + β) ≤ deg (α) · deg (β‬‬
‫√‬ ‫√‬
‫מעל ‪.Q‬‬ ‫‪3+‬‬ ‫תרגיל ‪ 12.8‬מצאו את הפולינום המינימלי של ‪7‬‬

‫מסקנה ‪ 12.21‬תהי ‪ E/F‬הרחבת שדות‪ .‬אוסף האיברים האלגבריים מעל ‪ F‬ב־‪ E‬מהווים תת־שדה‪.‬‬

‫דוגמא ‪ 12.22‬נסמן ב־‪ Q‬את קבוצת האיברים האלגבריים מעל ‪ Q‬בתוך ‪ .C‬זהו תת־שדה של ‪ C‬המכיל את ‪.Q‬‬ ‫‪Q‬‬
‫‬ ‫‬
‫הערה ‪ 12.23‬ממד ההרחבה ‪ Q : Q‬הוא אינסוף‪ .‬זה נובע‪ ,‬למשל‪ ,‬מכך שניתן למצוא איברים ב־‪ Q‬מדרגה לא חסומה‪.‬‬
‫לדוגמא‪ ,‬לכל ‪ ,m ∈ N‬הפולינום ]‪ xm − 2 ∈ Q [x‬אי־פריק לפי קריטריון אייזנשטיין‪ .‬אם ‪ α‬שורש של פולינום זה‪,‬‬
‫‬ ‫‬
‫מתקיים ‪ .[Q (α) : Q] = deg α = m‬לכן ‪ . Q : Q ≥ m‬לעומת זאת‪ ,‬לכל קבוצה סופית ‪ α1 , . . . , αk‬מספרים‬
‫אלגבריים מתקיים ∞ < ]‪ [Q (α1 , . . . , αk ) : Q‬לפי טענה ‪.12.19‬‬

‫מסקנה ‪ 12.24‬אם ‪ K/F‬וכן ‪ L/K‬הרחבות אלגבריות של שדות‪ ,‬אזי גם ‪ L/F‬הרחבה אלגברית‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬יהי ‪ .α ∈ L‬לפי הנתון‪ α ,‬אלגברי מעל ‪ ,K‬כלומר מאפס פולינום כלשהו‬

‫]‪f (x) = xn + bn−1 xn−1 + . . . + b0 ∈ K [x‬‬

‫זו הרחבה סופית ולכן‬ ‫ש־ ‪E(α)/F‬‬ ‫שמקדמיו ‪ .b0 , . . . , bn−1 ∈ K‬נתבונן בשדה ) ‪ .E = F (b0 , . . . , bn−1‬נטען כעת‬
‫אלגברית )לפי טענה ‪ ,(12.19‬ובפרט ינבע מכך כי ‪ α‬אלגברי מעל ‪.F‬‬
‫אכן‪ b0 , . . . , bn−1 ,‬שייכים ל־‪ K‬ועל כן אלגבריים מעל ‪ ,F‬ולפי טענה ‪ E/F ,12.19‬סופית‪ .‬מכיוון ש־‪ α‬אלגברי‬
‫מעל ‪ ,E‬גם ∞ < ]‪ .[E (α) : E‬מכפליות דרגות ההרחבה נסיק כי‬

‫∞ < ] ‪. [E (α) : F ] = [E (α) : E] [E : F‬‬

‫‪181‬‬
‫הגדרה ‪ 12.25‬ההרחבה ‪ E/F‬נקראת הרחבה פשוטה של ‪ F‬אם )‪ ,E = F (α‬כלומר אם ההרחבה מתקבלת מ־ ‪ F‬על־ידי‬ ‫הרחבה פשוטה‬
‫סיפוח איבר אחד‪ .‬האיבר ‪ α‬נקרא אז איבר פרימיטיבי של ההרחבה‪.‬‬ ‫איבר פרימיטיבי‬

‫ישנם שני סוגים של הרחבות פשוטות‪:‬‬

‫∼ )‪ ,F (α‬וזו הרחבה סופית מדרגה ‪.deg α‬‬

‫‪ .1‬אם ‪ α‬אלגברי‪ ,‬ראינו כי ))‪= F [x] / (mα (x‬‬

‫‪ .2‬אם ‪ α‬טרנסצנדנטי‪ ,‬ההומומורפיזם )של חוגים(‬

‫)‪ϕ : F [x] → F (α‬‬

‫המוגדר כזהות על ‪ F‬ומקיים ‪ ,x 7→ α‬הוא חח"ע‪ .‬למעשה‪ ,‬ניתן להרחיב את ‪ ϕ‬להומומורפיזם → )‪b : F (x‬‬
‫‪ϕ‬‬
‫)‪ F (α‬המוגדר על־ידי‬
‫‬ ‫‬
‫)‪p (x‬‬ ‫)‪p (α‬‬
‫‪ϕ‬‬
‫‪b‬‬ ‫=‬
‫)‪q (x‬‬ ‫)‪q (α‬‬
‫)ודאו שזה אכן הומומורפיזם(‪ .‬נזכיר כי הומומורפיזם בין שדות הוא בהכרח שיכון )תרגיל ‪ ,(9.12‬ועל כן תמונתו‬
‫∼ )‪.F (x‬‬
‫‪ ϕ‬היא תת־שדה של )‪ F (α‬המכיל את ‪ .α‬לפיכך‪ ,‬התמונה היא בדיוק )‪ ,F (α‬כלומר )‪= F (α‬‬ ‫של ‪b‬‬

‫הרחבה פשוטה של ‪ F‬היא‪ ,‬אם כן‪ ,‬או הרחבה טרנסצנדנטית‪ ,‬איזומורפית ל־)‪ ,F (x‬או הרחבה אלגברית סופית‪,‬‬
‫איזומורפית ל־))‪ F [x] / (p (x‬כאשר )‪ p (x‬פולינום אי־פריק‪.‬‬

‫הערה ‪ 12.26‬בהחלט ייתכן כי שני פולינומים אי־פריקים‪ ,‬אפילו מתוקנים‪ p1 (x) ,‬ו־)‪ p2 (x‬יתנו הרחבות איזומורפיות‪:‬‬

‫∼ ))‪.F [x] / (p1 (x‬‬

‫))‪= F [x] / (p2 (x‬‬

‫לדוגמא‪ p1 (x) = x2 + 1 ,‬ו־‪ p2 (x) = x2 + 4‬שניהם אי־פריקים מעל ‪ .Q‬נחשוב על ‪ Q‬כעל תת־שדה של ‪ ,C‬ואז‬
‫)‪ p1 (x‬הוא הפולינום המינימלי של ‪ ,i‬ואילו )‪ p2 (x‬הפולינום המינימלי של ‪ .2i‬לפיכך מתקיים‪:‬‬

‫∼ ))‪.Q [x] / (p1 (x‬‬

‫∼ )‪= Q (i) = Q (2i‬‬
‫))‪= Q [x] / (p2 (x‬‬

‫בניית שדות הרחבה יש מאין‬

‫עד נקודה זו‪ ,‬בדיון על אודות איברים אלגבריים וטרנסצנדנטיים‪ ,‬הנחנו שקיים שדה ‪ E‬המרחיב את ‪ F‬וכי האיבר‬
‫המדובר ‪ α‬שייך ל־‪ .E‬כעת נעבור לדון בסיטואציה שונה‪ ,‬שבה ישנו שדה ‪ F‬ואנו מתבוננים בפולינום ‪ f‬מעליו‪ .‬מטרתנו‬
‫תהיה למצוא שדה הרחבה של ‪ F‬שבו יש ל־ ‪ f‬שורש‪ .‬למשל‪ ,‬בדוגמא האחרונה הסתכלנו על מקרה שבו ‪F = Q‬‬
‫ו־‪ .f (x) = x2 + 1‬מכיוון שאנחנו מכירים שורש של פולינום זה בהרחבה ‪ C‬של ‪ ,Q‬אנחנו יכולים לספח שורש זה‬
‫ולקבל את )‪ Q (i‬כתת־שדה של ‪ .C‬אך באופן כללי‪ ,‬אין לנו שדה הרחבה גדול של ‪ F‬מן המוכן שבו אנחנו מצפים‬
‫למצוא שורשים‪ ,‬ועלינו לבנות שדה הרחבה חדש יש מאין‪.‬‬

‫משפט ‪ 12.27‬יהיו ‪ F‬שדה ו־]‪ f (x) ∈ F [x‬פולינום‪ .‬אזי קיים ל־ ‪ F‬שדה הרחבה ‪ E‬שבו יש ל־)‪ f (x‬שורש‪ ,‬ואף כזה‬
‫המקיים )‪.[E : F ] ≤ deg f (x‬‬

‫הוכחה‪ :‬מספיק להראות את טענת המשפט במקרה שבו ‪ f‬אי־פריק )אחרת נתמקד באחד הגורמים האי־פריקים של‬
‫‪ .(f‬כפי שראינו‪ ,‬אם ‪ f‬אי־פריק‪ ,‬האידאל ) ‪ (f‬מקסימלי ב־]‪ F [x‬וכל כן חוג המנה ) ‪ E = F [x]/ (f‬הוא שדה‪ .‬נסמן‬
‫ב־‪ π‬את הומומורפיזם המנה‬

‫‪π : F [x] → F [x] / (f ) = E‬‬

‫‪182‬‬
 ‫וב־‪ g‬את תמונת ]‪ g ∈ F [x‬במנה‪ ,‬כלומר )‪.g = π (g‬‬
‫נסמן ‪ .n = deg f‬כפי שראינו )??? אודי ־ לתת רפרנס לאחר שכתוב פרק ‪ ,(??? 10‬יש התאמה חח"ע בין המחלקות‬
‫של חוג המנה ‪ F [x] / (f ) = E‬לבין קבוצת הפולינום ב־]‪ F [x‬שדרגתם קטנה מ־‪ .n‬התאמה זו נתונה על־ידי‬

‫) ‪.a0 + a1 x + . . . + an−1 xn−1 ←→ a0 + a1 x + . . . + an−1 xn−1 = a0 + a1 x + . . . + an−1 xn−1 + (f‬‬

‫לפיכך‪ ,‬ניתן לזהות את איברי ‪ E‬עם‬

‫‪. a0 + a1 x + . . . + an−1 xn−1  a0 , . . . , an−1 ∈ F‬‬

‫‬ ‫‬ ‫ ‬

‫השדה ‪ F‬משוכן באופן טבעי בתוך ‪ E‬על־ידי‬

‫‪a 7→ a + 0 · x + . . . + 0 · xn−1‬‬

‫ולכן ‪ E/F‬היא הרחבת שדות‪ .‬משום ש־ ‪ 1, x, . . . , xn−1‬מהווים בסיס ל־‪ E‬מעל ‪ ,F‬נקבל כי ‪ .[E : F ] = n‬לבסוף‬
‫‬ ‫ ‬

‫‪,‬נראה כי האיבר ‪ x‬מהווה שורש של ‪ f‬ב־‪ .E‬זו עובדה קלה אך מבלבלת‪ ,‬ולכן נסביר אותה בפרוטרוט‪ :‬נניח כי‬
‫‪Pn‬‬ ‫‪Pn‬‬
‫‪ .f (x) = i=0 bi xi‬כעת אנחנו חושבים עליו כעל פולינום מעל ‪ ,E‬כלומר ב־]‪) f (y) = i=0 bi y i :E [y‬שינינו את‬
‫שם המשתנה רק כדי להפחית את הבלבול(‪ .‬אם נציב את ‪ x‬ב־)‪ ,f (y‬נקבל‪:‬‬

‫‪n‬‬ ‫‪n‬‬ ‫‪n‬‬

‫!‬
‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬ ‫‪i‬‬
‫‪X‬‬
‫‪i‬‬ ‫‪i‬‬
‫= )‪.f (x‬‬ ‫= ‪bi x‬‬ ‫‪bi π (x) = π‬‬ ‫‪bi x‬‬ ‫‪= π (f (x)) = 0‬‬
‫‪i=0‬‬ ‫‪i=0‬‬ ‫‪i=0‬‬

‫לדוגמא‪ ,‬נבנה באופן זה שדה הרחבה ל־‪ Q‬שבו יש שורש לפולינום האי־פריק ‪ .x2 − 2‬שדה זה יהיה חוג המנה‬
‫
‬
‫‪ Q [x] / x2 − 2‬שכנציגים לאיבריו ניתן לקחת את כל הפולינומים מדרגה קטנה מ־‪ 2‬מעל ‪ ,Q‬כלומר }‪.{a + bx | a, b ∈ Q‬‬
‫מכפלה של שני איברים לדוגמא משדה זה תראה כך‪:‬‬

‫‪, (1 + 3x) (2 − x) = 2 + 5x − 3x2 = 2 + 5x − 3 · 2 = −4 + 5x‬‬

‫כאשר השוויון השני נובע מכך שאנחנו מחשבים מודולו ‪ x2 − 2‬ולכן ‪ .x2 = 2‬כפל זה זהה‪ ,‬כמובן‪ ,‬לכפל בשדה‬
‫
‬
‫√‬ ‫
√‬
‫‪ Q 2 ⊆ C‬שבו השורש של הפולינום הוא פשוט ‪: 2‬‬
‫‬ ‫ √‬ ‫ √‬ ‫√‬ ‫√‬
‫‪. 1 + 3 2 2 − 2 = 2 + 5 2 − 6 = −4 + 5 2‬‬

‫שדות סגורים אלגברית‬ ‫‪12.4‬‬

‫הגדרה ‪ 12.28‬שדה ‪ F‬נקרא סגור אלגברית אם לכל פולינום מדרגה ≤ ‪ 1‬ב־]‪ F [x‬יש שורש ב־ ‪.F‬‬ ‫סגור־‬ ‫שדה‬
‫אלגברית‬
‫הטענה הבאה מספקת עוד שתי הגדרות שקולות למושג זה‪:‬‬

‫טענה ‪ 12.29‬שלושת התנאים הבאים שקולים בעבור שדה ‪:F‬‬

‫השדה ‪ F‬סגור אלגברית‪.‬‬ ‫)‪(i‬‬
‫)‪ (ii‬כל פולינום אי־פריק ב־]‪ F [x‬הוא מדרגה ‪.1‬‬
‫)‪ (iii‬כל פולינום ]‪ f ∈ F [x‬ניתן לפרק ל־ ) ‪.f (x) = a (x − λ1 ) . . . (x − λn‬‬

‫‪183‬‬
‫הוכחה‪ :(ii) ⇐ (i) :‬נניח כי ‪ F‬סגור אלגברית ו־]‪ .f ∈ F [x‬אם ‪ f‬פולינום קבוע הוא הפיך )או אפס( ולכן‬
‫אינו אי־פריק‪ .‬אם ‪ ,deg f ≥ 2‬אזי יש ל־ ‪ f‬שורש כלשהו ‪ α ∈ F‬ולפיכך יש לו גורם לינארי )‪ .(x − α‬כלומר‬
‫)‪ f (x) = (x − α) g (x‬עם פולינום ‪ g‬מדרגה ‪ 1‬לפחות‪ .‬זהו פירוק של ‪ f‬כמכפלת שני פולינומים לא הפיכים ולכן ‪f‬‬
‫פריק‪.‬‬
‫)‪ :(iii) ⇐ (ii‬אם כל פולינום אי־פריק הוא מדרגה ‪ ,1‬אזי כל פולינום מדרגה גבוהה יותר ניתן לפרק‪ .‬יתר על כן‪,‬‬
‫ניתן להמשיך ולפרק את גורמי הפירוק לגורמים ממעלות קטנות יותר עד אשר כל הגורמים בפירוק הם ממעלה ‪.1‬‬
‫)‪ :(i) ⇐ (iii‬גרירה זו מיידית‪.‬‬

‫בעובדה המפורסמת הבאה נשתמש בינתיים ללא הוכחה ‪ .7‬נביא לה הוכחה בהמשך הספר )משפט ‪ .18.21‬יש למשפט‬
‫יסודי זה הוכחות רבות‪ ,‬חלקן אף ללא שימוש בכלים אלגבריים של ממש(‪ ???? :‬אודי ־ אתה רצית לכתוב הוכחה‬
‫אלמנטרית שאינה משתמשת במשפט גלואה או במשפט ליוביל‪ .‬חשבת לשים את זה בנספח‪ .‬אני מציע לכתוב את זה‬
‫אולי בסעיף זה‪ ,‬כתרגיל מודרך‪ .‬מצאתי באינטרנט כמה הוכחות אלמנטריות‪ ,‬אבל הן כולן משתמשות במעט מושגים‬
‫מטופולוגיה‪ ,‬ואני לא בטוח מה אפשר להניח על הידע של תלמידי שנה ב'‪??? .‬‬

‫משפט ‪) 12.30‬המשפט היסודי של האלגברה(‪ :‬שדה המרוכבים ‪ C‬הוא סגור אלגברית‪.‬‬

‫כזכור )דוגמא ‪ ,(12.22‬אנו מסמנים ב־‪ Q‬את שדה המספרים האלגבריים ב־‪ ,C‬כלומר המספרים המרוכבים שהם‬
‫אלגבריים מעל ‪:Q‬‬

‫}‪ α‬אלגברי מעל ‪Q = {α ∈ C | Q‬‬

‫בדיון שבתחילת סעיף ‪ 12.3‬הסברנו מדוע קבוצת המספרים האלגבריים מעל ‪ Q‬בתוך ‪ R‬היא בת מניה‪ .‬טיעון זהה‬
‫מראה שעובדה זו תקפה גם עבור המספרים האלגבריים מעל ‪ Q‬בתוך ‪ .C‬לפיכך‪ Q ,‬הוא שדה בן־מניה‪ .‬מכיוון ש־‪C‬‬
‫הוא מעוצמת הרצף‪ ,‬ישנם ב־‪ C‬מספרים שאינם אלגבריים‪.‬‬

‫טענה ‪ 12.31‬השדה ‪ Q‬הוא סגור אלגברית‪.‬‬

‫‪Pn‬‬
‫= )‪ f (x‬פולינום )לא קבוע( עם מקדמים ב־‪ ,Q‬כלומר מספרים אלגבריים‪ .‬עלינו‬ ‫‪i=0‬‬ ‫הוכחה‪ :‬יהי ]‪ai xi ∈ Q [x‬‬
‫להראות כי יש ל־ ‪ f‬שורש ב־‪ .Q‬לפי המשפט היסודי של האלגברה יש לו שורש ‪ .β ∈ C‬השדה ) ‪E = Q (a0 , a1 , . . . , an‬‬
‫הוא הרחבה סופית של ‪ Q‬כי הוספנו ל־‪ Q‬מספר סופי של מספרים אלגבריים )ראו טענה ‪ .12.19‬אך ‪ β‬אלגברי מעל‬
‫‪ ,E‬ולכן )‪ E (β‬הרחבה סופית של ‪ .E‬לפיכך‪ E (β) ,‬הרחבה סופית של ‪ ,Q‬ו־‪ β‬אלגברי מעל ‪ ,Q‬כלומר ‪.β ∈ Q‬‬

‫למעשה‪ ,‬זהו רק מקרה פרטי של תופעה כללית שניתן להוכיח באותו אופן‪ :‬אם ‪ F/K‬הרחבת שדות‪ ,‬ו־‪ K‬הוא שדה‬
‫הביניים ) ‪ (K ⊆ K ⊆ F‬של כל איברי ‪ F‬שהם אלגבריים מעל ‪ ,K‬אז אין איברים נוספים ב־ ‪ ,F‬מחוץ ל־‪ ,K‬שהם‬
‫אלגבריים מעל ‪) .K‬ניתן לומר כי ‪" K‬סגור אלגברית ביחס ל־ ‪ .(F‬כלומר‪ ,‬התהליך של סיפוח כל השורשים האלגבריים‬
‫של שדה בתוך שדה גדול יותר מתייצב אחרי איטרציה אחת‪) .‬נעשה שימוש נוסף בטיעון זה במשפט ‪ 12.37‬להלן(‪.‬‬
‫נחזור ל־‪ C‬ולכמה מסקנות מעובדת היותו סגור אלגברית‪:‬‬

‫מסקנה ‪ 12.32‬פולינום ממשי אי־פריק מעל ‪ R‬הוא ממעלה ≥ ‪.2‬‬

‫הוכחה‪ :‬יהי ]‪ f (x) ∈ R [x‬אי־פריק‪ .‬יש לו שורש ‪ α ∈ C‬ולכן‬

‫‪. deg f (x) = [R (α) : R] ≤ [C : R] = 2‬‬

‫‪7‬כפי שתוכלו לראות‪ ,‬משפט זה רלבנטי רק למקרה פרטי של משפחת שדות מסוימת‪ .‬את התורה הכללית של תורת השדות נפתח ללא תלות‬
‫במשפט זה‪ ,‬ולכן אין סכנה לטיעון "מעגלי" בהוכחת המשפט שתבוא בהמשך‪.‬‬

‫‪184‬‬
‫ניתן להוכיח מסקנה זו גם ישירות‪ :‬אם ‪ α‬שורש של ‪ ,f‬ניתן להוכיח כי גם הצמוד לו‪ ,α ,‬הוא שורש‪ ,‬ואז‬
‫‪2‬‬
‫|‪ (x − α) (x − α) = x2 − 2Re (α) x + |α‬הוא פולינום ממשי‪ ,‬שבהכרח מחלק את ‪.f‬‬
‫הואיל וכל פולינום ממעלה חיובית ניתן לכתיבה כמכפלה של פולינומים אי־פריקים‪ ,‬נקבל את המסקנה‪:‬‬

‫מסקנה ‪ 12.33‬כל פולינום ממשי ממעלה חיובית הוא מכפלה של פולינומים ממשיים ממעלה ‪ 1‬או ‪.2‬‬

‫מסקנה ‪ 12.34‬לכל פולינום ממשי ממעלה אי־זוגית יש שורש‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬ניתן להשתמש במסקנה הקודמת‪ :‬נפרק את הפולינום לגורמים אי־פריקים‪ .‬מכיוון שהמעלה אי־זוגית‪ ,‬לא‬
‫ייתכן שכל הגורמים הם ממעלה זוגית‪ ,‬ולכן יש גורם אחד לפחות ממעלה אי־זוגית‪ .‬במקרה זה המעלה האי־זוגית היא‬
‫בהכרח ‪.1‬‬
‫לחילופין‪ ,‬ניתן לתת למסקנה זו הוכחה אנליטית ישירה‪ :‬יהי ]‪ .f (x) ∈ R [x‬עד כדי חלוקה בקבוע‪ ,‬ניתן להניח כי‬
‫)‪ f (x‬מתוקן‪ ,‬כלומר‬

‫‪.f (x) = xn + an−1 xn−1 + . . . + a0‬‬

‫קל לבדוק כי ∞ = )‪ limx→∞ f (x‬ואילו ∞‪ limx→−∞ f (x) = −‬ולפי משפט ערך הביניים לפונקציות רציפות יש‬
‫ל־)‪ f (x‬שורש‪.‬‬

‫טענה ‪ 12.31‬הראתה‪ ,‬בפרט‪ ,‬שלשדה ‪ Q‬יש הרחבה אלגברית שהיא סגורה אלגברית‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 12.35‬השדה ‪ E‬הוא סגור אלגברי )‪ (algebraic closure‬של ‪ F‬אם ‪ E/F‬הרחבה אלגברית ו־‪ E‬סגור אלגברית‪.‬‬ ‫סגור אלגברי‬

‫למעשה‪ ,‬טיעון דומה לזה של הוכחת טענה ‪ 12.31‬מראה כי ניתן להגדיר סגור אלגברי גם כהרחבה אלגברית של ‪F‬‬
‫שבה כל פולינום ]‪ f (x) ∈ F [x‬מתפצל לגמרי ‪) 8‬ואין צורך לדרוש זאת לכל פולינום ב־]‪ .(E [x‬ראינו‪ ,‬אם כן‪ ,‬כי ל־‪Q‬‬
‫יש סגור אלגברי‪ .‬למעשה‪ ,‬אין זה חריג ומתברר כי לכל שדה יש סגור אלגברי‪ ,‬ויתר על כן הסגור האלגברי של שדה‬
‫נתון הוא יחיד עד כדי איזומורפיזם‪ .‬כאן נביא רק את הוכחת הקיום של סגור אלגברי )נפסח על הוכחת היחידות(‪.‬‬
‫נתחיל בטענה שכל שדה מוכל בשדה סגור אלגברית‪ .‬במקרה של שדה כללי ‪ ,F‬בניגוד ל־‪ ,Q‬אין לנו מועמד טבעי‬
‫לתפקיד זה‪ ,‬ועלינו לבנות באופן אבסטרקטי שדה כזה‪.‬‬

‫משפט ‪ 12.36‬לכל שדה ‪ F‬יש שדה סגור אלגברית ‪ L‬שמכיל את ‪.F‬‬

‫הוכחה‪ :‬לכל פולינום מתוקן לא קבוע ]‪ f ∈ F [x‬נגדיר משתנה ‪ xf‬ונסתכל בחוג הפולינומים ]‪ F [. . . , xf , . . .‬שנוצר‬
‫מעל ‪ F‬על ידי המשתנים ‪ 9 .xf‬בתוך חוג פולינומים זה יהי ‪ I‬האידאל הנוצר על־ידי הפולינומים ) ‪ .f (xf‬אם ‪,1 ∈ I‬‬
‫הרי שמתקיים‬

‫‪g1 f1 (xf1 ) + g2 f2 (xf2 ) + . . . + gn fn (xfn ) = 1‬‬

‫בעבור ]‪ f1 , . . . , fn ∈ F [x‬ו־]‪ g1 , . . . , gn ∈ F [. . . , xf , . . .‬כלשהם )זכרו כי בחוג קומוטטיבי האידאל הנוצר מקבוצת‬

‫יוצרים כלשהי הוא כל הצרופים הסופיים של יוצרים עם מקדמים מהחוג ־ ראו טענה ‪ .(9.17‬בעבור ‪ i = 1, . . . , n‬נסמן‬
‫‪ ,xi = xfi‬ויהיו ‪ xn+1 , . . . , xm‬יתר המשתנים שבפולינומים ‪ .g1 , . . . , gn‬אזי היחס שלעיל הופך ל‪:‬‬

‫‪.g1 (x1 , . . . , xm ) f1 (x1 ) + g2 (x1 , . . . , xm ) f2 (x2 ) + . . . + gn (x1 , . . . , xm ) fn (xn ) = 1‬‬ ‫)‪(10‬‬

‫‪8‬כלומר‪ ,‬מתפרק לגורמים לינאריים‪.‬‬
‫‪9‬נעיר שזהו חוג פולינומים מפלצתי‪ :‬מספר המשתנים בו לפחות כעוצמת ‪) F‬בדיוק כעוצמת ‪ F‬אם ‪ F‬אינו סופי(‪ ,‬ועשוי להיות לא בן מניה‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬כל פולינום בפני עצמו מערב רק מספר סופי של משתנים‪.‬‬

‫‪185‬‬
‫תהי ‪ F 0‬הרחבה סופית של ‪ F‬המכילה שורש ‪ αi‬של ‪ fi‬לכל ‪) i = 1, . . . , n‬קיימת כזו לפי משפט ‪ 12.27‬ותרגיל ‪12.9‬‬
‫להלן(‪ .‬אם נציב ב־)‪ xi = αi (10‬בעבור ‪ i = 1, . . . , n‬וכן ‪ ,xn+1 = . . . = xm = 0‬נקבל כי בתוך השדה ‪,0 = 1 ,F 0‬‬
‫∈ ‪ ,1‬כלומר ‪ I‬הוא אידאל ממש‪ .‬לפי משפט ‪ I ,10.9‬מוכל באידאל מקסימלי ‪ .M‬המנה‬
‫וזו כמובן סתירה‪ .‬לפיכך ‪/ I‬‬

‫‪L1 = F [. . . , xf , . . .] /M‬‬

‫היא שדה )ראו טענה ‪ (10.8‬המכיל את ‪) F‬או ליתר דיוק מכיל עותק איזומורפי של ‪ .(F‬לכל פולינום‬

‫]‪f (x) ∈ F [x] ⊆ L1 [x‬‬

‫יש שורש ב־ ‪ L1‬לפי הבנייה‪ ,‬הלוא הוא התמונה של ‪ xf‬במנה‪ ,‬שכן ‪ f (xf ) ∈ I ⊆ M‬ועל כן מתאפס במנה‪.‬‬
‫בנינו‪ ,‬אם כן‪ ,‬שדה ‪ L1‬שבו לכל פולינום מעל ‪ F‬יש שורש‪ .‬באופן דומה נוכל לבנות שדה הרחבה ‪ L2‬של ‪ ,L1‬שבו‬
‫לכל פולינום מעל ‪ L1‬יש שורש‪ .‬כך נמשיך ונקבל סדרת שדות‬

‫‪F = L0 ⊆ L1 ⊆ L2 ⊆ . . . ⊆ Lj ⊆ Lj+1 ⊆ . . .‬‬

‫כך שלכל ‪ j‬ולכל פולינום מעל ‪ Lj‬יש שורש ב־ ‪ .Lj+1‬יהי‬

‫∞‬
‫[‬
‫=‪L‬‬ ‫‪Lj‬‬
‫‪j=0‬‬

‫איחוד כל השדות הללו‪ .‬קל להיווכח כי ‪ L‬עצמו הוא שדה‪ :‬הפעולות על איבר או על זוג איברים מוגדרות לפי שדה‬
‫כלשהו בשרשרת שמכיל אותם‪ ,‬והן מוגדרות היטב בזכות יחס ההכלה‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬אם ‪ x, y ∈ L10 ⊆ L102‬אז הסכום‬
‫‪ x+y‬מוגדר כבר ב־ ‪ L10‬ולכן נותן אותו איבר גם ב־ ‪ .L102‬כל אקסיומות השדה מערבות מספר סופי של איברים )אחד‪,‬‬
‫שניים או שלושה(‪ ,‬אך כל קבוצה סופית של איברים ב־‪ L‬מוכל כבר באחד ה־ ‪Li‬־ים ולפיכך האקסיומות מתקיימות‬
‫לגביו‪.‬‬
‫בנוסף‪ L ,‬מכיל‪ ,‬כמובן‪ ,‬את ‪ .F‬כל פולינום ]‪ ,h (x) ∈ L [x‬מקדמיו שייכים לשדה ‪ LN‬ל־ ‪ N‬מספיק גדול‪ ,‬ועל כן‬
‫]‪ h (x) ∈ LN [x‬ויש לו שורש ב־ ‪ LN +1‬ובפרט ב־‪ .L‬לפיכך ‪ L‬סגור אלגברית‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 12.9‬יהיו ‪ F‬שדה ו־]‪ f1 , . . . , fn ∈ F [x‬פולינומים מעליו‪ .‬הוכיחו כי ישנה הרחבה סופית של ‪ F‬שיש בה שורש‬
‫לכל אחד מ־ ‪) f1 , . . . , fn‬העזרו במשפט ‪(.12.27‬‬

‫כעת נשתמש בשדה הסגור אלגברית שמכיל את ‪ F‬כדי להראות קיום של סגור אלגברי‪:‬‬

‫משפט ‪ 12.37‬לכל שדה יש סגור אלגברי‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬נחקה את ההוכחה של טענה ‪ :12.31‬יהי ‪ F‬שדה כלשהו ויהי ‪ L‬שדה סגור אלגברית המכיל אותו )קיים כזה‬
‫לפי המשפט הקודם(‪ .‬נסמן‪:‬‬

‫}‪ α‬אלגברי מעל ‪.F = {α ∈ L | F‬‬

‫זהו שדה לפי מסקנה ‪ ,12.21‬ומובן שזו הרחבה אלגברית של ‪ .F‬נותר להוכיח ש־ ‪ F‬סגור אלגברית‪ .‬יהי = )‪f (x‬‬
‫‪Pn‬‬ ‫‪i‬‬
‫פולינום עם מקדמים ב־ ‪ .F‬בפרט‪ ,‬זהו פולינום ב־]‪ L [x‬ולכן יש לו שורש ‪ .β ∈ L‬השדה‬ ‫]‪i=0 ai x ∈ F [x‬‬
‫) ‪ E = F (a0 , a1 , . . . , an‬הוא הרחבה סופית של ‪ F‬כי הוספנו ל־ ‪ F‬מספר סופי של מספרים אלגבריים‪ ,‬אך ‪ β‬אלגברי‬
‫מעל ‪ ,E‬ולכן )‪ E (β‬הרחבה סופית של ‪ .E‬לפיכך‪ E (β) ,‬הרחבה סופית של ‪ ,F‬ו־‪ β‬אלגברי מעל ‪ ,F‬כלומר ‪.β ∈ F‬‬

‫התועלת העיקרית ממשפט זה היא שמכאן ואילך‪ ,‬כל אימת שנדון באיברים אלגבריים שונים מעל ‪ ,F‬נוכל לראות את‬
‫כולם כמצויים בתוך שדה אחד‪ .F ,‬גם על כל הרחבה אלגברית של ‪ F‬נוכל לחשוב כמשוכנת בתוך ‪.F‬‬

‫‪186‬‬
 ‫תרגיל ‪ 12.10‬בסימוני ההוכחה של משפט ‪ ,12.36‬הוכיחו כי‪:‬‬

‫‪ .1‬ההרחבה ‪ L/F‬אלגברית‪ ,‬כלומר ‪ L‬עצמו הוא‪ ,‬למעשה‪ ,‬סגור אלגברי של ‪.F‬‬

‫‪ .2‬בעצם ‪ ,L = L1‬כלומר כבר בשלב הראשון בבנייה קיבלנו שדה סגור אלגברי‪.‬‬

‫משפט על אודות החבורה הכפלית של שדה‬ ‫‪12.5‬‬

‫נסיים פרק מבוא זה במשפט חשוב על החבורה הכפלית של שדה‪ ,‬משפט שנעשה בו שימוש מספר פעמים במהלך חלק‬
‫זה של הספר‪.‬‬

‫משפט ‪ 12.38‬אם ‪ F‬שדה ו־‪ G‬תת־חבורה סופית של החבורה הכפלית ∗ ‪ ,F‬אז ‪ G‬צקלית‪.‬‬
‫בפרט‪ ,‬החבורה הכפלית של שדה סופי היא צקלית‪.‬‬

‫בהוכחת המשפט נשתמש בשתי הלמות הבאות‪:‬‬

‫למה ‪ 12.39‬תהי ‪ G‬חבורה אבלית סופית מסדר ‪ n‬אם ‪ G‬אינה צקלית‪ ,‬יש ‪ m < n‬כך שכל ‪ g ∈ G‬מקיים ‪.g m = e‬‬

‫הוכחה‪ :‬לפי משפט ‪ 7.15‬־ משפט המבנה לחבורות אבליות סופיות ־ ישנה סדרה )יחידה( של טבעיים < ‪1‬‬
‫‪ m1 |m2 | . . . |mk‬כך ש־‬

‫∼‪G‬‬
‫‪= Zm1 × Zm2 × . . . × Zmk‬‬

‫)ה־ ‪mi‬־ים נקראים המחלקים האלמנטריים של ‪ .(G‬עבור ‪ ,m = mk‬ברור כי ‪ g m = e‬לכל ‪ ,g ∈ G‬כי משוואה זו‬
‫מתקיימת בכל ‪ .Zmi‬אם ‪ G‬אינה צקלית‪ ,‬מתקיים ‪ 1 < k‬והרי ‪ n = m1 · m2 · . . . · mk‬ועל כן ‪.m = mk < n‬‬

‫למה ‪ 12.40‬יהי ‪ F‬שדה ויהי ]‪ p ∈ F [x‬פולינום מעליו‪ .‬אזי ל־‪ p‬יש לכל היותר ‪ deg p‬שורשים שונים בשדה‪.‬‬

‫??? אודי ־ אם במקרה הוכחת את זה כבר בפרק ‪ 10‬המשוכתב‪ ,‬צריך להשמיט את הלמה ולהוסיף את הרפרנס‬
‫בהוכחת המשפט שמופיעה מיד לאחריה‪ ??? .‬הוכחה‪ :‬נזכיר כי החוג ]‪ F [x‬הוא תחום פריקות חד ערכית‪ .‬הגורמים‬
‫הלינאריים בפירוק של ‪ p‬מתאימים לשורשים של ‪) p‬עם ריבוי(‪ .‬כלומר‪ α ∈ F ,‬שורש של ‪ p‬אם ורק אם )‪ (x − α‬הוא‬
‫גורם בפירוק של ‪ .p‬כדי להיווכח בכך‪ ,‬נחלק עם שארית את ‪ p‬ב־)‪ .(x − α‬אם השארית היא אפס‪ ,‬פירושו של דבר כי‬
‫‪ (x − α) |p‬ומכיוון ש־)‪ (x − α‬פולינום אי־פריק הוא בהכרח גורם בפירוק היחיד של ‪ p‬כמכפלת אי־פריקים‪ .‬מאידך‪,‬‬
‫אם השארית איננה אפס‪ ,‬היא בהכרח ממעלה ‪ ,0‬כלומר מספר קבוע ‪ .0 6= r ∈ F‬אולם אז ‪,p (x) = (x − α) q (x)+r‬‬
‫ולכן ‪ ,p (α) = (α − α) q (α) + r = r‬בסתירה לכך ש־‪ α‬שורש של ‪.p‬‬
‫אם כן‪ ,‬כל שורש של ‪ p‬מתאים לגורם לינארי בפירוק היחיד שלו לגורמים אי־פריקים‪ .‬מכאן שמספר השורשים של‬
‫‪ p‬הוא לכל היותר כמעלתו‪.‬‬

‫הוכחה‪) :‬המשפט(‪ :‬יהי ‪ F‬שדה ותהי ‪ G‬תת־חבורה מסדר ‪ n‬של ∗ ‪ .F‬נניח בשלילה ש־‪ G‬איננה צקלית‪ .‬כתת־‬
‫חבורה של חבורה אבלית גם ‪ G‬אבלית‪ .‬לפי הלמה הראשונה‪ ,‬יש ‪ m < n‬כך ש־‪ g m = 1‬לכל ‪ .g ∈ G‬בפרט‪ ,‬לפולינום‬
‫‪ xm − 1‬יש בשדה ‪ F‬למעלה מ־‪ m‬שורשים‪ ,‬בסתירה ללמה השניה‪.‬‬

‫התרגיל הבא מספק הוכחה אחרת למשפט ‪ ,12.39‬הוכחה ישירה יותר שאינה מסתמכת על משפט המבנה לחבורות‬
‫אבליות נוצרות סופית )אך עדיין מסתמכת על למה ‪ 12.40‬דלעיל(‪:‬‬

‫תרגיל ‪ 12.11‬יהי ‪ F‬שדה ותהי ‪ G‬תת־חבורה סופית של ∗ ‪ F‬מסדר ‪ .n‬נזכיר כי הסדר של כל איבר ב־‪ G‬מחלק את ‪.n‬‬
‫לכל ‪ d|n‬נסמן ב־ ‪ ad‬את מספר האיברים ב־‪ G‬מסדר ‪.d‬‬

‫‪187‬‬
 ‫‪ .1‬נניח כי ‪ x ∈ G‬איבר מסדר ‪ .d‬הוכיחו כי אין איברים מסדר ‪ d‬ב־‪ G‬מחוץ ל־‪.hxi‬‬

‫‪ .2‬הסיקו כי ‪ ad = 0‬או )‪) ad = ϕ (d‬כזכור‪ ϕ (d) ,‬זו פונקצית אוילר של ‪ ,d‬והיעזרו בטענה ‪.(1.26‬‬

‫‪ .3‬העזרו בתרגיל ‪ 1.26‬על מנת להסיק כי )‪ ad = ϕ (d‬לכל ‪.d|n‬‬

‫‪ .4‬הסיקו כי ‪ G‬צקלית‪.‬‬

‫‪ .1‬הראו שמשפט ‪ 12.38‬איננו נכון ללא התנאי ש־‪ G‬סופית‪.‬‬ ‫תרגיל ‪12.12‬‬

‫‪ .2‬הראו שמשפט ‪ 12.38‬איננו נכון אם מסתפקים בהנחה ש־ ‪ F‬הוא חוג )ולאו דווקא שדה(‪.‬‬

‫‪188‬‬
 ‫בניות בסרגל ובמחוגה‬ ‫‪13‬‬
‫בניות גיאומטריות בסרגל ובמחוגה מהוות אתגר אינטלקטואלי שמסעיר את דמיונם של בני אדם עוד מימי היוונים‬
‫הקדמונים‪ .‬מדובר באוסף גדול של שאלות שבהן נתונים נקודות וקווים שונים על גבי דף‪ ,‬והאתגר הוא לבנות בניות‬
‫גיאומטריות שונות כאשר ברשותנו סרגל ללא שנתות )כך שאנחנו יכולים להעביר קווים ישרים בין נקודות נתונות אך‬
‫לא למדוד אורכים( ומחוגה )כך שאנו יכולים לסרטט מעגל ברדיוס נתון סביב נקודה נתונה(‪ .‬כבר היוונים הקדמונים‬
‫שמו לב שבעוד שאתגרים מסוימים מסוג זה הם מצליחים לפתור ללא קושי‪ ,‬ישנם אתגרים חמקמקים שכל מאמציהם‬
‫להתמודד עמם עולים בתוהו‪ .‬הסיבה לקושי זה‪ ,‬ולמעשה ההוכחה שאתגרים אלה כלל אינם פתירים‪ ,‬התגלו רק אלפי‬
‫שנים מאוחר יותר‪ ,‬במהלך המאה ה־‪ ,19‬ותוך שימוש במושגים של הרחבת שדות שהכרנו בפרק הקודם‪ .‬בפרק זה נציג‬
‫תחילה כמה בניות בסיסיות ואחר־כך נציג את הבעיות בשפה פורמלית יותר שתאפשר לנו להציג ולהוכיח את התגליות‬
‫מן המאה ה־‪.19‬‬

‫בניות בסיסיות‬ ‫‪13.1‬‬

‫לפני שניגש להגדרות פורמליות‪ ,‬נפתח‪ ,‬אם כן‪ ,‬בכמה בניות בסיסיות באמצעות סרגל ומחוגה‪:‬‬

‫העתקת קטע על ישר‬

‫האתגר‪ :‬נניח שעל הדף נתונות ‪ 3‬נקודות שונות‪ B ,A ,‬ו־‪ ,C‬וכן ישר העובר דרך ‪ .C‬ברצוננו לסמן על הישר קטע‬
‫שאורכו שווה לאורך הקטע ‪.AB‬‬

‫פתרון אפשרי‪ :‬על מנת לעשות זאת‪ ,‬נעזר בנקודות ‪ A‬ו־‪ B‬על מנת לפתוח את המחוגה כך שהמרחק בין המחט לחוד‬
‫העיפרון יהיה שווה לאורך הקטע ‪ .AB‬אז נסרטט מעגל ברדיוס זה סביב הנקודה ‪ C‬ונסמן את נקודות החיתוך שלו‬
‫עם הישר ‪:1‬‬
‫‪1‬בסרטוטים שבסעיף זה‪ ,‬המוסכמה היא שמה שצבוע בשחור הוא הנתון‪ ,‬מה שמופיע באדום הוא הבניות הגיאומטריות באמצעות סרגל ומחוגה‪,‬‬
‫ומה שמופיע בכחול אלו הסברים על הבניות שאינם חלק מן הבנייה עצמה‪.‬‬

‫‪189‬‬
 ‫‪B‬‬

‫‪A‬‬

‫‪AB‬‬

‫‪C‬‬

‫העתקת זווית‬

‫האתגר‪ :‬נתונות נקודות ‪ B ,A‬ו־‪ C‬שאינן על ישר אחד‪ ,‬וכן נקודות ‪ D‬ו־‪ .E‬עלינו למצוא נקודה ‪ F‬כך שהזווית‬
‫‪ ∠DEF‬שתיווצר תהיה שווה לזווית ‪.∠ABC‬‬
‫פתרון אפשרי‪ :‬נעביר ישר דרך ‪ D‬ו־‪ E‬ונסמן עליו נקודה ‪ G‬במרחק ‪ AB‬מ־‪ ,E‬בכיוון הנקודה ‪ .D‬נסרטט מעגל ברדיוס‬
‫‪ AC‬סביב ‪ E‬ומעגל ברדיוס ‪ BC‬סביב ‪ .G‬נסמן את אחת נקודות החיתוך שלה כ־ ‪ .F‬כעת ‪) ∠DEF = ∠ABC‬ודאו‬
‫שאתם מבינים מדוע(‪.‬‬

‫‪C‬‬

‫‪A‬‬
‫‪B‬‬

‫‪F‬‬ ‫‪BC‬‬
‫‪AC‬‬

‫‪E‬‬
‫‪D‬‬ ‫‪G‬‬
‫‪AB‬‬

‫חציית קטע‬

‫האתגר‪ :‬נתונות הנקודות ‪ A‬ו־‪ .B‬עלינו למצוא נקודה שחוצה את הקטע ‪ AB‬לשניים‪.‬‬
‫פתרון אפשרי ‪ :2‬נסרטט שני מעגלים שווי רדיוס סביב ‪ A‬וסביב ‪) B‬ובלבד שהרדיוס יהיה גדול מחצי הקטע ‪ ,(AB‬נחבר‬
‫את נקודות החיתוך שלהן‪ .‬הנקודה המבוקשת היא נקודת החיתוך בין הקטע החדש לבין הקטע ‪) AB‬ודאו שאתם‬
‫מבינים מדוע(‪.‬‬
‫‪2‬לעתים מתבקש להציע כאן את הפתרון הבא‪ :‬נפתח את המחוגה מעט ונסרטט שני מעגלים קטנים ושווי רדיוס סביב ‪ A‬ו־‪ .B‬נמשיך לעשות‬
‫זאת תוך הגדלה אטית ומדורגת של הרדיוס עד אשר שני המעגלים ישיקו זה לזה‪ .‬נקודה ההשקה היא אמצע הקטע ‪ .AB‬הבעיה בפתרון מסוג זה‬
‫שאין לו מספר מוגדר של צעדים ושהוא בלתי מדויק‪ .‬גם אם יש בידינו מחוגה וסרגל מדויקים להפליא‪ ,‬נקבל רק תשובה מקורבת‪ .‬בנוסף‪ ,‬לא ניתן‬
‫לסמן במדויק נקודות השקה‪ :‬הן הרי הרבה פחות ברורות מנקודות חיתוך‪ .‬בסעיף הבא נסביר באופן פורמלי יותר מהם הצעדים המותרים בפתרון‬
‫אתגרי בנייה בסרגל ובמחוגה‪.‬‬

‫‪190‬‬
 ‫‪AB‬‬

‫‪AB‬‬

‫‪F‬‬

‫‪A‬‬ ‫‪B‬‬

‫חציית זווית‬

‫האתגר‪ :‬נתונות שלוש נקודות שאינן על ישר אחר‪ B ,A ,‬ו־‪ .C‬עלינו לחצות את הזווית ‪ ,∠ABC‬כלומר‪ ,‬למצוא נקודה‬
‫‪ D‬כך שיתקיים ‪.∠ABD = ∠DBC = 21 ∠ABC‬‬
‫פתרון אפשרי‪ :‬על הישר ‪ AB‬נבנה נקודה ‪ E‬במרחק ‪ BC‬מ־‪ B‬לכיוון ‪) A‬כפי שעשינו לעיל(‪ .‬לפי האתגר הקודם‪ ,‬נבנה‬
‫את הנקודה ‪ D‬כאמצע הקטע ‪ .EC‬ודאו שאתם מבינים מדוע זהו פתרון לאתגר‪.‬‬

‫‪C‬‬

‫‪D‬‬

‫‪A‬‬ ‫‪E‬‬ ‫‪BC‬‬ ‫‪B‬‬

‫תרגיל ‪ 13.1‬הסבירו כיצד לפתור באמצעות סרגל ומחוגה את האתגרים הבאים‪:‬‬

‫‪ .1‬בהינתן שלושה קטעים )מוגדרים באמצעות שלושה זוגות של נקודות(‪ ,‬בנו משולש שאלו הן צלעותיו )אם יש‬
‫משולש כזה(‪.‬‬

‫‪ .2‬בהינתן ישר ונקודה עליו‪ ,‬בנו ישר שני‪ ,‬מאונך לראשון‪ ,‬שעובר דרך הנקודה‪.‬‬

‫‪ .3‬בהינתן ישר ונקודה מחוצה לו‪ ,‬בנו מקביל לישר דרך הנקודה‪.‬‬

‫‪ .4‬בהינתן שני קטעים‪ ,‬בנו קטע שאורכו סכום אורכיהם וקטע שאורכו הפרש אורכיהם‪.‬‬

‫מכפלת קטעים‬

‫בתרגיל האחרון התבקשתם‪ ,‬בין היתר‪ ,‬לבנות קטע שאורכו סכום של שני קטעים נתונים‪ .‬האם ניתן לבנות גם קטע‬
‫שאורכו מכפלת האורכים? חשוב לשים לב ששאלה זו אינה מוגדרת היטב‪ :‬אין משמעות גיאומטרית לקטע שהוא‬
‫מכפלת קטעים‪ .‬יש משמעות לשאלה רק אם מוגדרת יחידת אורך‪ .‬לדוגמא‪ ,‬אם יש שני קטעים באורכים ‪ 1‬ו־‪ 2‬ס"מ‪,‬‬
‫והיחידה היא ס"מ‪ ,‬מכפלת האורכים היא ‪ ,2‬ועלינו לסרטט קטע באורך ‪ 2‬ס"מ‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬אם היחידה היא מ"מ‪,‬‬
‫עלינו לסרטט קטע באורך ‪ 10 · 20 = 200‬מ"מ‪ ,‬או ‪ 20‬ס"מ‪ .‬על מנת להגדיר את היחידה בבעיות בנייה‪ ,‬פשוט מוסיפים‬
‫לבעיה קטע שאורכו נקבע כיחידת אורך אחת‪ .‬אם כן‪:‬‬

‫‪191‬‬
‫האתגר‪ :‬נתונים שלושה קטעים‪ :‬קטע ‪ P Q‬שמסמן יחידת אורך אחת‪ ,‬קטע ‪ AB‬וקטע ‪ .CD‬נניח שאורכו של ‪ AB‬הוא‬
‫‪ x‬יחידות אורך‪ ,‬ושל ‪ CD‬הוא ‪ y‬יחידות אורך‪ .‬עלינו לבנות קטע שאורכו ‪ xy‬יחידות אורך‪.‬‬
‫פתרון אפשרי‪ :‬על הקטע ‪) AB‬או המשכו בכיוון ‪ (B‬נבנה נקודה )‪ (E‬במרחק ‪ 1‬מ־‪ .A‬נמתח מ־‪ A‬ישר נוסף )שאינו‬
‫מתלכד עם הישר ‪ (AB‬ונבנה עליו נקודה ) ‪ (F‬במרחק ‪ y‬מ־‪ .A‬נחבר את שתי הנקודות החדשות ‪ E‬ו־ ‪ ,F‬ונעביר מקביל‬
‫לקטע ‪ EF‬דרך ‪) B‬אפשרי לפי תרגיל ‪ .(13.1‬נסמן ב־‪ G‬את נקודת החיתוך של המקביל עם הישר ‪ .AF‬אזי הקטע‬
‫‪ AG‬אורכו ‪ xy‬יחידות אורך )עובדה זו נובעת מדמיון המשולשים ‪ AEF‬ו־‪.(ABG‬‬

‫‪C‬‬ ‫‪D‬‬
‫‪G‬‬
‫‪y‬‬
‫‪P‬‬ ‫‪Q‬‬

‫‪1‬‬ ‫‪xy‬‬

‫‪F‬‬
‫‪y‬‬

‫‪A‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪E‬‬ ‫‪B‬‬

‫‪x‬‬

‫מנה בין קטעים‬

‫האתגר‪ :‬נתונים שלושה קטעים‪ :‬קטע ‪ P Q‬שמסמן יחידת אורך אחת‪ ,‬קטע ‪ AB‬וקטע ‪ .CD‬נניח שאורכו של ‪ AB‬הוא‬
‫‪x‬‬
‫יחידות אורך‪.‬‬ ‫‪y‬‬ ‫‪ x‬יחידות אורך‪ ,‬ושל ‪ CD‬הוא ‪ y‬יחידות אורך‪ .‬עלינו לבנות קטע שאורכו‬
‫פתרון אפשרי‪ :‬הסרטוט הבא מתאר את הפתרון‪.‬‬

‫‪C‬‬ ‫‪D‬‬

‫‪y‬‬
‫‪P‬‬ ‫‪Q‬‬

‫‪1‬‬ ‫‪F‬‬
‫‪y‬‬

‫‪G‬‬
‫‪1‬‬

‫‪A x/y‬‬ ‫‪E‬‬ ‫‪B‬‬

‫‪x‬‬

‫תרגיל ‪ 13.2‬הסבירו את הבנייה שמתוארת בסרטוט וכן מדוע היא אכן פותרת את האתגר‪.‬‬

‫הוצאת שורש ריבועי‬

‫האתגר‪ :‬נתונים שני קטעים‪ :‬קטע ‪ P Q‬שמסמן יחידת אורך אחת וקטע ‪ .AB‬נניח שאורכו של ‪ AB‬הוא ‪ x‬יחידות‬
‫√‬
‫אורך‪ .‬עלינו לבנות קטע שאורכו ‪ x‬יחידות אורך‪.‬‬
‫פתרון אפשרי‪ :‬על המשך הקטע ‪ AB‬נבנה נקודה )‪ (C‬במרחק ‪ 1‬מ־‪ .B‬נבנה את אמצע הקטע ‪ AC‬ונסמנו ב־‪.D‬‬
‫נסרטט מעגל ברדיוס ‪ AD‬שמרכזו ב־‪ ,D‬ונעלה אנך ל־‪ AB‬דרך הנקודה ‪) B‬אפשרי לפי תרגיל ‪ .(13.1‬נסמן את אחת‬

‫‪192‬‬
‫משתי נקודות החיתוך של האנך עם המעגל ב־‪ .G‬מכיוון שהזווית ההיקפית ‪ ∠AGC‬נשענת על קוטר‪ ,‬היא זווית ישרה‪,‬‬
‫ולפיכך המשולש ‪ AGC‬הוא ישר־זווית‪ .‬האנך לייתר )‪ (GB‬יוצר שני משולשים דומים‪ AGB :‬ו־‪ .GCB‬מדמיון זה נובע‬
‫√‬ ‫‪x‬‬
‫‪ . GB‬לפיכך אורכו של ‪ GB‬הוא ‪ x‬יחידות אורך‪.‬‬ ‫‪= GB‬‬‫כי ‪1‬‬

‫‪P‬‬ ‫‪Q‬‬

‫‪1‬‬ ‫‪G‬‬

‫‪(x+1)/2‬‬

‫‪A‬‬ ‫‪D‬‬ ‫‪B‬‬ ‫‪C‬‬

‫‪x‬‬ ‫‪1‬‬

‫שלוש שאלות של היוונים‬

‫היוונים הקדמונים ידעו כיצד לפתור את האתגרים שהצגנו עד כה‪ .‬אולם‪ ,‬כאמור‪ ,‬הם נתקלו גם בכמה אתגרים שכל‬
‫מאמציהם לפותרם עלו בתוהו‪ .‬שלושת האתגרים המפורסמים ביותר ביניהם הם אלו‪:‬‬

‫‪ .1‬ריבוע המעגל‪ :‬האם ניתן לבנות ריבוע ששטחו שווה לשטח של מעגל נתון? למעשה‪ ,‬בעיה מתמטית זו היא מקור‬
‫הביטוי השגור בעברית "לנסות לרבע את המעגל"‪ ,‬שפירושו לנסות לעשות דבר מה קשה עד בלתי אפשרי‪.‬‬

‫‪ .2‬חלוקת זווית ל־‪ :3‬בהינתן זווית )המוגדרת‪ ,‬למשל‪ ,‬לפי שלוש נקודות(‪ ,‬האם ניתן לבנות זווית ששווה לשליש‬
‫ממנה?‬

‫‪ .3‬הכפלת הקוביה‪ :‬בהינתן מקצוע של קוביה‪ ,‬האם ניתן לבנות מקצוע של קוביה הגדולה פי שניים בנפחה?‬

‫אתם מוזמנים‪ ,‬כמובן‪ ,‬לנסות את כוחכם בפתרון שאלות אלה‪ .‬בהמשך פרק זה ניווכח לראות שלא בכדי התקשו‬
‫היוונים להתמודד עמן‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 13.3‬הסבירו כיצד ניתן לבנות את הבניות הבאות בעזרת סרגל ומחוגה‪:‬‬

‫‪ .1‬למצוא את מרכזו של מעגל נתון‬

‫‪ .2‬לחלק קטע נתון לשלושה חלקים שווים‬

‫‪ .3‬להכפיל את הריבוע )כלומר‪ ,‬בהינתן צלע של ריבוע למצוא צלע של ריבוע ששטחו כפול(‬

‫תרגיל ‪ 13.4‬אם ◦‪ ,∠AOB = 90‬תארו בנייה של נקודה ‪ C‬כך ש־ ◦‪.∠AOC = 30‬‬

‫תרגיל ‪ 13.5‬הניחו שיש בידיכם מחוגה בלבד )ללא סרגל!(‪ .‬הסבירו כיצד ניתן‪:‬‬

‫‪ .1‬להכפיל קטע‪ ,‬כלומר‪ ,‬בהינתן שתי נקודות ‪ A‬ו־‪ ,B‬למצוא נקודה ‪ C‬על המשך הקטע כך ש־‪AB = BC‬‬

‫‪ .2‬לחצות קטע‪ ,‬כלומר‪ ,‬בהינתן שתי נקודות ‪ A‬ו־‪ ,B‬למצוא את נקודת האמצע ביניהן‬

‫‪193‬‬
 ‫בניות בסרגל ובמחוגה בשפה אלגברית‬ ‫‪13.2‬‬
‫בסעיף זה נסביר באופן פורמלי ומדויק יותר את הצעדים המותרים כאשר מדובר בבניות באמצעות סרגל ומחוגה‪ .‬תהי‬
‫‪ S‬קבוצת נקודות במישור )סופית או אינסופית(‪ .‬באפשרותנו לעשות אחד מהשניים‪:‬‬
‫• )באמצעות הסרגל( לסרטט קו ישר המחבר בין שתי נקודות שאנו בוחרים מתוך ‪) S‬ניתן להמשיך את הקו ללא‬
‫הגבלה לשני הצדדים(‬

‫• לפתוח את המחוגה לפי המרחק שבין שתי נקודות שאנו בוחרים מתוך ‪ ,S‬ולסרטט מעגל ברדיוס זה מסביב‬
‫לנקודה שלישית )שעשויה להיות גם אחת משתי הנקודות הראשונות(‪.‬‬
‫אלו הישרים והמעגלים שמוגדרים על־ידי ‪ .S‬בדרך זו אנו מקבלים נקודות חדשות המתקבלות מחיתוכי ישרים ו‪/‬או‬
‫מעגלים שיצרנו ‪.3‬‬

‫הגדרה ‪ 13.1‬על כל נקודת חיתוך כזו נאמר שהיא ניתנת לבנייה מ־‪ S‬בצעד אחד‪ .‬כעת ניתן להוסיף ל־‪ S‬את הנקודות‬
‫החדשות שיצרנו ולחזור על התהליך בהתבסס על הקבוצה הגדולה יותר‪ .‬כל נקודה ‪ P‬שניתן להגיע אליה בדרך זו תוך‬
‫מספר סופי של צעדים נקראת ניתנת לבנייה מ־‪.S‬‬ ‫ניתנת‬ ‫נקודה‬
‫לבנייה‬
‫השאלה היא‪ :‬אילו נקודות ניתנות לבנייה בדרך זו?‬

‫דוגמא ‪ 13.2‬אם ‪ S‬מכילה נקודה אחת‪ ,‬לא ניתן לעשות דבר‪.‬‬

‫דוגמא ‪ 13.3‬נניח כי ‪ S‬מכילה בדיוק שתי נקודות‪ .‬קל לראות שבמקרה זה ‪ S‬מגדירה בדיוק ישר אחד ושני מעגלים‪.‬‬
‫לאלו יש ‪ 4‬נקודות חיתוך חדשות‪ ,‬כלומר ישנן ‪ 4‬נקודות שניתנות לבנייה מ־‪ S‬בצעד אחד‪ ,‬בנוסף לשתי הנקודות מ־‪.S‬‬
‫שימו לב שבין היתר‪ ,‬קיבלנו נקודות חדשות אשר מאפשרות לנו לסמן קטע שאורכו כפול מאורך הקטע שבין שתי‬
‫הנקודות ההתחלתיות )כפי שאף עשינו בסעיף הקודם(‪.‬‬
‫‪_ W O g _ W O‬‬
‫‪o g‬‬ ‫‪o‬‬
‫‪y‬‬ ‫‪y E7‬‬ ‫‪E‬‬
‫‪7‬‬
‫‬ ‫‬ ‫‪-‬‬ ‫‪-‬‬
‫‬ ‫‬ ‫‪%‬‬ ‫‪%‬‬
‫‬ ‫‬
‫!‬ ‫!•‬ ‫•‬ ‫‬
‫)‬ ‫)‬ ‫‬ ‫‬
‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫=‬ ‫
=‬ ‫
‬
‫‬
‫‪IS‬‬ ‫‪IuS‬‬ ‫‪u‬‬
‫‪[ c k‬‬ ‫‪[ c k‬‬

‫בשלב השני ניתן‪ ,‬למשל‪ ,‬להעביר את הקו שמחבר בין שתי נקודות החיתוך של המעגלים‪ .‬כפי ששמנו לב בסעיף‬
‫הקודם‪ ,‬נקודת החיתוך של קו זה עם הקטע שמחבר את שתי הנקודות הראשוניות חוצה את הקטע המקורי‪ .‬נוכל‬
‫להמשיך וליצור מאותן שתי נקודות התחלתיות אינסוף נקודות‪.‬‬
‫‪_ X P f _ X P‬‬
‫‪n f‬‬ ‫‪n‬‬
‫‪w‬‬ ‫; ‪w• F‬‬ ‫‪F‬‬
‫;‬
‫‬ ‫‬ ‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬
‫‬ ‫‬ ‫(‬ ‫(‬
‫‬ ‫‬
‫!‬ ‫!‬
‫‪•$‬‬ ‫|| ‪•$‬‬ ‫• ||‬ ‫•‬
‫‪,‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‬ ‫‬
‫‪5‬‬ ‫‪5‬‬ ‫‬ ‫‬
‫‪A‬‬ ‫ ~ ‪A‬‬ ‫~‬
‫ ‬
‫‪KT‬‬ ‫‪K•s T‬‬
‫‪[ c j‬‬ ‫‪[ c j s‬‬

‫‪3‬נקודת השקה של שני מעגלים או של ישר ומעגל אינה נחשבת לנקודת חיתוך‪ .‬עם זאת‪ ,‬בהינתן שני מעגלים משיקים או ישר משיק למעגל‪ ,‬לא‬
‫קשה "לבנות" את נקודת ההשקה כנקודת חיתוך רגילה )למשל‪ ,‬נקודת החיתוך של כל אחד מן משני המעגלים עם הקטע שמחבר את מרכזיהם(‪.‬‬

‫‪194‬‬
‫ההוכחה האלגברית שבניות גיאומטריות מסוימות אינן אפשריות הייתה אחד ההישגים המהוללים של האלגברה בכלל‬
‫ושל תורת השדות בפרט‪ .‬נתחיל בתיאור הבעיה במונחים אלגבריים‪:‬‬
‫ראינו כי אין טעם לדבר על קבוצה ‪ S‬שיש בה רק נקודה אחת‪ ,‬לכן נניח שיש לפחות שתי נקודות ב־‪ .S‬ניתן לקבוע‬
‫קואורדינטות קרטזיות במישור כך שאחת הנקודות ב־‪ S‬תמוקם בנקודה )‪ (0, 0‬ונקודה נוספת בנקודה )‪ .(1, 0‬רעיון‬
‫המפתח הוא להתבונן אז בתת־שדה של ‪ R‬שנסמן )‪ ,Q (S‬ואשר מוגדר להיות הרחבת השדות של ‪ Q‬שנוצרת על־ידי‬ ‫)‪Q (S‬‬
‫שיעורי ה־‪ x‬וה־‪ y‬של כל הנקודות ב־‪ .S‬תת־שדה זה רלבנטי בשל הטענה הבאה‪:‬‬

‫טענה ‪ 13.4‬לכל )‪ ,α ∈ Q (S‬ניתן לבנות את הנקודה )‪ (α, 0‬מתוך ‪.S‬‬

‫הוכחה‪ :‬נזכיר כי אנחנו מתחילים‪ ,‬בין היתר‪ ,‬עם הנקודות )‪ (0, 0‬ו־)‪ ,(1, 0‬וכי ניתן למתוח קו לאורך כל ציר ה־‪x‬‬
‫)ואף לאורך כל ציר ה־‪ ,y‬ראו תרגיל ‪ .(13.1‬ברור לכן שדי להוכיח שניתן לבנות שתי נקודות במרחק ‪ α‬זו מזו לכל‬
‫)‪) 0 < α ∈ Q (S‬או אז ניתן יהיה לבנות גם את )‪ (α, 0‬ואת )‪ .((−α, 0‬את שיעורי הנקודות ב־‪ S‬ניתן לבנות באופן‬
‫זה על־ידי הורדת אנך לציר המתאים‪ .‬בסעיף הקודם )‪ (13.1‬ראינו כי בהינתן קטע שנקבע כיחידת אורך אחת‪ ,‬וכן‬
‫שני קטעים באורכים ‪ x‬ו־‪ ,y‬ניתן לבנות את ‪ ,x ± y‬את ‪ xy‬ואת ‪ .x/y‬כל איברי ‪ Q‬ניתנים לפיכך לבנייה מ־‪ S‬כי‬
‫ניתן להגיע אליהם מהמספר ‪ 1‬על־ידי ארבע פעולות החשבון הבסיסיות )חיבור‪ ,‬חיסור כפל וחילוק(‪ .‬גם איברי השדה‬
‫)‪ Q (S‬מתקבלים כולם מתוך ‪ Q‬וקבוצת שיעורי הנקודות ב־‪ S‬על־ידי ארבע פעולות החשבון )ראו תרגיל ‪.(12.4‬‬

‫הגדרה ‪ 13.5‬נאמר מעתה כי המספר ‪ α ∈ R‬ניתן לבנייה מהקבוצה ‪ ,S‬אם הנקודה )‪ (α, 0‬ניתנת לבנייה מקבוצה זו‪.‬‬

‫הערה ‪ 13.6‬ניתן לחשוב על הנקודות במישור כעל מספרים מרוכבים ולהגדיר בהתאם את השדה ‪ Q (S) ⊆ C‬כהרחבה‬
‫של ‪ Q‬שנוצרת על־ידי המספרים המרוכבים שב־‪ .S‬את כל הטענות וההוכחות שלהלן ניתן לשנות ולהתאים למודל זה‪.‬‬

‫למעשה‪ ,‬ההוכחה האחרונה מראה כי‪:‬‬

‫מסקנה ‪ 13.7‬תחת ההנחה ש־‪ ,(1, 0) , (0, 0) ∈ S‬אוסף המספרים שניתן לבנות מתוך הקבוצה ‪ S‬מהווה תת־שדה של‬
‫‪.R‬‬

‫מסתבר שההפך מטענה ‪ 13.4‬אינו נכון‪ :‬ניתן לבנות מ־‪ S‬את כל המספרים ב־)‪ ,Q (S‬אך שדה זה אינו ממצה את כלל‬
‫הנקודות הניתנות לבנייה‪ .‬ישנם מספרים מחוץ לשדה זה שניתנים לבנייה‪ .‬אכן‪ ,‬כבר ראינו בסעיף הקודם כי ניתן גם‬
‫√‬
‫להוציא שורש ריבועי‪ :‬אם בנינו את המרחק ‪ ,α‬ניתן לבנות גם את ‪ . α‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬גם אם ‪ S‬מכילה שתי נקודות‬
‫√‬
‫∈ ‪ . 2‬להלן נראה כי‪ ,‬למעשה‪ ,‬ארבע פעולות החשבון הבסיסיות‬ ‫בלבד )ואז ‪ ,(Q (S) = Q‬עדיין ניתן לבנות את ‪/ Q‬‬
‫והוצאת שורש ריבועי ממצות את כלל הפעולות שניתן לעשות בסיטואציה הנתונה )כלומר‪ ,‬כל מספר שניתן לבנייה‬
‫מתקבל כתוצאה של תרגיל סופי בשיעורי הנקודות ב־‪ S‬עם חמש פעולות החשבון הללו(‪.‬‬
‫נניח‪ ,‬אם כן‪ ,‬כי הנקודה )‪ P = (x, y‬ניתנת לבנייה מקבוצת הנקודות ‪ .S‬פרוש הדבר שישנה סדרה של נקודות‬
‫‪ P1 , P2 , . . . , Pn = P‬וסדרה עולה של קבוצות‬

‫‪S = S0 ⊂ S1 ⊂ S2 ⊂ . . . ⊂ Sn‬‬

‫כך ש־} ‪ Sj = Sj−1 ∪ {Pj‬ו־ ‪ Pj‬ניתנת לבנייה מ־ ‪ Sj−1‬בצעד אחד‪ .‬נסמן ) ‪ ,Kj = Q (Sj‬כלומר לכל ‪,1 ≤ j ≤ n‬‬
‫) ‪ Kj = Kj−1 (xj , yj‬כאשר ) ‪.Pj = (xj , yj‬‬

‫טענה ‪ 13.8‬בסימונים אלה‪ Kj = Kj−1 ,‬או ‪.[Kj : Kj−1 ] = 2‬‬

‫‪195‬‬
‫הוכחה‪ :‬הנקודה ) ‪ Pj = (xj , yj‬היא נקודת החיתוך של )‪ (i‬שני ישרים המוגדרים מתוך ‪ ,Sj−1‬או )‪ (ii‬מעגל וישר‬
‫המוגדרים מתוך ‪ ,Sj−1‬או )‪ (iii‬שני מעגלים המוגדרים מתוך ‪.Sj−1‬‬
‫נשים לב שכל ישר שניתן להגדיר מתוך ‪ ,Sj−1‬מתואר על־ידי משוואה ‪ ,ax + by = c‬כך ש־ ‪ .a, b, c ∈ Kj−1‬הסיבה‬
‫היא שאם )‪ (v, w‬ו־)‪ (t, u‬הן שתי נקודות מתוך ‪ Sj−1‬שנמצאות על הישר‪ ,‬משוואה אפשרית בעבור הישר היא‬

‫‪. (w − u) x + (t − v) y = tw − uv‬‬

‫באופן דומה‪ ,‬כל מעגל שמוגדר מתוך ‪ Sj−1‬ניתן לתאר על־ידי משוואה ריבועית‬
‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫‪, (x − d) + (y − e) = r2‬‬

‫כאשר ‪ .d, e, r2 ∈ Kj−1‬כאן‪ (d, e) ,‬היא נקודת מרכז המעגל ולכן ‪ ,d, e ∈ Kj−1‬ואילו ‪ r‬הוא המרחק בין שתי‬
‫נקודות ב־ ‪ ,Sj−1‬ולפי משפט פיתגורס ‪ r2‬הוא הסכום של ריבוע הפרש שיעורי ה־‪ x‬וריבוע הפרש שיעורי ה־‪ y‬ולפיכך‬
‫‪(.r2 ∈ K j−1‬‬
‫במקרה )‪ ,(i‬הנקודה ‪ Pj‬היא פתרון של שתי משוואות של ישר‪ .‬קל לראות כי הפתרון נתון כנוסחה רציונלית‬
‫פשוטה במקדמי המשוואות‪ ,‬ולכן ‪ ,xj , yj ∈ Kj−1‬ובמקרה זה ‪.Kj = Kj−1‬‬
‫במקרה )‪ Pj ,(ii‬היא פתרון של שתי משוואות‪:‬‬

‫‪ax + by‬‬ ‫‪= c‬‬

‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫)‪(x − d) + (y − e‬‬ ‫‪= r2‬‬

‫נניח כי ‪ .b 6= 0‬אזי ‪ xj‬מקיים את המשוואה הבאה‬

‫‬ ‫‪2‬‬
‫‪2‬‬ ‫‪c − axj‬‬
‫‪, (xj − d) +‬‬ ‫‪− e = r2‬‬
‫‪b‬‬
‫‪c−axj‬‬
‫= ‪yj‬‬ ‫‪b‬‬ ‫כלומר ‪ xj‬הוא שורש של פולינום ריבועי ב־]‪ .Kj−1 [x‬לפיכך ‪ .[Kj−1 (xj ) : Kj−1 ] ≤ 2‬יתר על כן‪∈ ,‬‬
‫) ‪ Kj−1 (xj‬ולכן‬

‫) ‪Kj = Kj−1 (xj , yj ) = Kj−1 (xj‬‬

‫‪c‬‬
‫= ‪ ,xj‬וניתן לקבל משוואה ריבועית מעל ‪Kj−1‬‬ ‫‪a‬‬ ‫וקיבלנו את הדרוש‪ .‬אם ‪ b = 0‬אזי בהכרח ‪ ,a 6= 0‬ואז ‪∈ Kj−1‬‬
‫ש־ ‪ yj‬מקיים‪ .‬את מקרה )‪ (iii‬אנו משאירים כתרגיל‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 13.6‬הוכיחו כי גם כאשר ‪ Pj‬מתקבלת כחיתוך של שני מעגלים המוגדרים מתוך ‪) Sj−1‬מקרה )‪ (iii‬לעיל(‪,‬‬
‫מתקיים ‪.[Kj : Kj−1 ] ≤ 2‬‬

‫מסקנה ‪ 13.9‬אם הנקודה )‪ P = (x, y‬ניתנת לבנייה מקבוצת נקודות ‪ S‬במישור ו־)‪ ,K = Q (S‬אז ]‪[K (x, y) : K‬‬
‫היא חזקת ‪.2‬‬
‫באופן דומה‪ ,‬אם ‪ α ∈ R‬ניתן לבנייה מהקבוצה ‪ S‬אז ]‪ [K (α) : K‬היא חזקת ‪.2‬‬

‫הוכחה‪ :‬תהי‬

‫‪K = K0 ⊆ K1 ⊆ . . . ⊆ Kn‬‬

‫סדרת הרחבות כנ"ל כך ש־ ‪ .x, y ∈ Kn‬לפי טענה ‪ ,13.8‬דרגת ההרחבה ] ‪ [Ki : Ki−1‬היא ‪ 1‬או ‪ ,2‬ולפי כפליות דרגות‬
‫הרחבה )משפט ‪ [Kn : K] ,(12.6‬היא חזקת ‪ .2‬מכיוון ש־ ‪ ,K ⊆ K (x, y) ⊆ Kn‬דרגת ההרחבה ]‪[K (x, y) : K‬‬
‫בהכרח מחלקת את ]‪ [Kn : K‬ולכן גם היא חזקת ‪.2‬‬

‫‪196‬‬
‫די במסקנה זו כדי להוכיח שהתשובה לשלוש השאלות המפורסמות של היוונים היא שלילית‪ .‬אך תחילה נתייחס‬
‫לשאלה‪ :‬האם הטענה ההפכית למסקנה ‪ 13.9‬אף היא נכונה? כלומר‪ ,‬האם התנאי ש־]‪ [K (α) : K‬הוא חזקת ‪ ,2‬כאשר‬
‫)‪ ,K = Q (S‬מספיק כדי לקבוע ש־‪ α‬ניתן לבנייה מ־‪ ?S‬מסתבר שטענה הפכית זו אינה נכונה‪ :‬לא תמיד ניתן "לטפס"‬
‫ל־)‪ K (α‬על־ידי סדרת הרחבות ביניים שכל אחת מהן היא מדרגה ‪ .2‬עם זאת‪ ,‬דוגמא נגדית של ממש נוכל לספק רק‬
‫בהמשך )תרגיל ‪ .(19.17‬בינתיים‪ ,‬נציג גרסה נכונה של טענה הפכית למסקנה ‪:13.9‬‬

‫משפט ‪ 13.10‬מספר ‪ α ∈ R‬ניתן לבנייה מ־‪ S‬אם ורק אם קיים מגדל של הרחבות שדות‬

‫‪Q (S) = K = K0 ⊆ K1 ⊆ . . . ⊆ Kn‬‬

‫כך ש־‪ [Ki : Ki−1 ] = 2‬ו־ ‪.α ∈ Kn‬‬

‫הוכחה‪ :‬כיוון אחד של המשפט כבר ראינו לעיל‪ :‬אם ‪ α ∈ R‬ניתן לבנייה‪ ,‬אז יש מגדל הרחבות כמו במשפט‪ .‬בכיוון‬
‫השני‪ ,‬נניח כי קיים מגדל הרחבות כמו במשפט‪ ,‬ונוכיח כי ניתן לבנות מ־‪ S‬כל מספר מ־ ‪ .Kn‬נוכיח זאת באינדוקציה‬
‫על ‪ .n‬לפי טענה ‪ ,13.4‬הטענה נכונה בעבור )‪ .K0 = Q (S‬כעת נניח שהיא נכונה בעבור ‪ .Kn−1‬לפי הנתון‪,‬‬
‫‪ .[Kn : Kn−1 ] = 2‬יהי ‪ .β ∈ Kn \ Kn−1‬אזי‬

‫‪Kn−1 ( Kn−1 (β) ⊆ Kn‬‬

‫ומשיקולי דרגות‪ ,‬בהכרח ‪ ,Kn−1 (β) = Kn‬כלומר‪ ,‬דרגת הפולינום המינימלי של ‪ β‬היא בדיוק ‪ .2‬לכן ‪ β‬הוא‬
‫פולינום ריבועי )ממעלה ‪ (2‬אי־פריק ]‪ .x2 + bx + c ∈ Kn−1 [x‬לפי נוסחת הפתרון לפולינום ריבועי‪,‬‬ ‫שורש של‬
‫‪2‬‬
‫√‬ ‫
‬ ‫‪n‬‬
‫‪−b±‬‬
‫√‬
‫‪b2 −4c‬‬
‫‪o‬‬
‫‪ .Kn = Kn−1 (β) = Kn−1‬אבל ‪ b − 4c ∈ Kn−1‬וראינו לעיל כיצד ניתן‬ ‫∈ ‪ ,β‬ולכן ‪b2 − 4c‬‬ ‫‪2‬‬
‫√‬
‫להוציא שורש ממספר באמצעות סרגל ומחוגה‪ .‬לפיכך ‪ b2 − 4c‬ניתן לבנייה מתוך ‪ ,S‬ולכן כך גם כל איברי השדה‬
‫‪) Kn‬לפי טענה ‪ ,(13.4‬כולל ‪.α‬‬

‫הערה ‪ 13.11‬שימו לב שלא נובע מיידית ממשפט ‪ 13.10‬ש־)‪ K (α‬עצמו יכול להתקבל מ־‪ K‬על־ידי מגדל של הרחבות‬
‫ריבועיות‪) .‬המשפט גורס רק שניתן לבנות הרחבה שמתקבלת כמגדל הרחבות ריבועיות ומכילה את )‪ .(K (α‬עם זאת‪,‬‬
‫גם גרסה חזקה יותר זו נכונה‪ ,‬ונוכיח אותה בתרגיל ‪.18.12‬‬

‫נחזור אם כן לשלוש השאלות שהעסיקו את היוונים הקדמונים‪.‬‬

‫ריבוע המעגל‬

‫בבעיה זו נתונות שתי נקודות })‪ ,S = {(0, 0) , (1, 0‬כלומר ‪ .K = Q (S) = Q‬אנחנו נדרשים לבנות צלע של ריבוע‬
‫√‬
‫ששטחו ‪ ,π‬כלומר את ‪ . π‬לו זה היה ניתן‪ ,‬ניתן היה לבנות גם את ‪ π‬עצמו‪ ,‬שכן ראינו כבר שקבוצת הנקודות הניתנת‬
‫לבנייה היא שדה‪ ,‬ובפרט סגורה לכפל‪ .‬אך לפי מסקנה ‪ ,13.9‬היינו מקבלים אז כי ]‪ [Q (π) : Q‬הוא חזקת ‪ ,2‬ובפרט‬
‫סופי‪ .‬מכאן היה נובע ש־‪ π‬אלגברי מעל ‪ ,Q‬בסתירה לעובדה המפורסמת שהזכרנו בתחילת סעיף ‪ 12.3‬ולפיה המספר‬
‫‪ π‬טרנסצנדנטי מעל ‪.Q‬‬

‫מסקנה ‪ 13.12‬לא ניתן "לרבע את המעגל" באמצעות סרגל ומחוגה‪.‬‬

‫חלוקת זווית לשלוש זוויות שוות‬

‫בבעיה זו הנקודות הנתונות לנו הן‬

‫‪197‬‬
 ‫‪•B‬‬

‫‪α‬‬
‫•‬ ‫‪•A‬‬
‫‪O‬‬

‫})‪.S = {O = (0, 0) , A = (1, 0) , B = (cos α, sin α‬‬

‫‪α‬‬
‫= ‪ .θ‬מתוך הזהות‬ ‫‪3‬‬ ‫הפעם )‪ .K = Q (S) = Q (cos α, sin α‬אנחנו נדרשים לבנות את )‪ C = (cos θ, sin θ‬בעבור‬
‫האלמנטרית‬

‫‪cos (3θ) = 4 cos3 θ − 3 cos θ‬‬ ‫)‪(11‬‬

‫נובע כי ‪ cos θ‬היא שורש של הפולינום‬

‫‪.f (x) = 4x3 − 3x − cos α‬‬

‫בעבור ערכים של ‪ α‬שבעבורם פולינום זה אי־פריק מעל )‪ ,Q (cos α‬נקבל כי ‪.[Q (cos α, cos θ) : Q (cos α)] = 3‬‬
‫כלומר‪ ,‬הדרגה של ‪ cos θ‬מעל )‪ Q (cos α‬היא ‪.3‬‬
‫יתר על כן‪ ,‬במקרה זה )שבו ‪ f‬אי־פריק(‪ ,‬ניתן להראות הדרגה של ‪ cos θ‬היא ‪ 3‬גם מעל )‪.K = Q (cos α, sin α‬‬
‫ראשית‪ ,‬ברור שהדרגה היא לכל היותר ‪ 3‬כי ‪ cos θ‬מקיים פולינום ממעלה ‪) 3‬הפולינום ‪ (f‬גם מעל ‪ .K‬כעת נתבונן‬
‫בהרחבת השדות )‪ .Q (cos α) ⊆ K(cos θ‬דרגתה מתחלקת ב־‪ 3‬מכיוון ש־)‪ Q (cos α, cos θ‬הוא שדה ביניים מדרגה‬
‫‪ 3‬מעל השדה הקטן‪ .‬מאידך‪ ,‬דרגה זו שווה ל־‬

‫])‪[K (cos θ) : K] · [K : Q (cos α‬‬

‫והגורם השני )הימני( אינו מתחלק ב־‪ :3‬הדרגה של ‪ sin α‬מעל )‪ Q (cos α‬היא ‪ 1‬או ‪ 2‬כי הריבוע שלו הוא ‪1 − cos2 α‬‬
‫ששייך לשדה‪ .‬לכן‪ ,‬בהכרח‪) [K (cos θ) : K] = 3 ,‬תחת ההנחה ש־ ‪ f‬אי פריק(‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 13.7‬הוכיחו את הזהות הטריגונומטרית )‪ (11‬תוך שימוש במספרים מרוכבים ובנוסחת דה־מואבר )הנוסחא‬
‫‪n‬‬
‫שלפיה )‪.((cos x + i sin x) = cos (nx) + i sin (nx‬‬
‫‪π‬‬
‫= ‪) α‬ואז‬ ‫‪3‬‬ ‫אכן‪ ,‬יש ערכים רבים של ‪ α‬שבעבורם הפולינום אי פריק מעל )‪ .Q (cos α‬יהיה נוח לבחור‪ ,‬למשל‪,‬‬
‫= ‪ .(cos α‬במקרה זה יש להראות ש־ ‪ ,f (x) = 4x3 − 3x − 12‬אי־פריק מעל ‪ .Q‬זה שקול לכך ש־‪8x3 − 6x − 1‬‬ ‫‪1‬‬
‫‪2‬‬
‫אי־פריק מעל ‪ .Q‬אם פולינום ממעלה ‪ 3‬פריק‪ ,‬הרי שיש לו בפירוק לפחות גורם אחד לינארי‪ ,‬ובפרט יש לו לפחות‬
‫שורש אחד‪ .‬לכן די להראות במקרה זה שאין לפולינום ‪ 8x3 − 6x − 1‬שורש רציונלי‪ .‬לפי תרגיל ‪ ,10.33‬זה אכן נובע‬
‫מהבדיקה הקלה ש־ ‪ ±1, ± 21 , ± 14 , ± 18‬אינם שורשים שלו‪.‬‬

‫מסקנה ‪ 13.13‬לא ניתן באופן כללי לחלק זווית נתונה ל־‪ 3‬באמצעות סרגל ומחוגה‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬לו היה ניתן לעשות זאת באופן כללי‪ ,‬אזי היה ניתן לעשות זאת גם במקרה הפרטי שבו ‪ .cos α = 21‬אך במקרה‬
‫‬
‫זה ‪ ,[Q (cos α, cos θ) : Q (cos α)] = 3‬ולפי הדיון לעיל גם ‪ [K (cos θ) : K] = 3‬ולפיכך ]‪.3  [K (cos θ, sin θ) : K‬‬
‫זאת בסתירה למסקנה ‪.13.9‬‬

‫‪198‬‬
‫הערה ‪ 13.14‬כאשר שאלנו אם "ניתן לחלק זווית ל־‪ "3‬באמצעות סרגל ומחוגה‪ ,‬הכוונה הייתה אכן לשאול אם ישנו‬
‫"מרשם" שפותר את הבעיה בעבור כל זווית נתונה אפשרית‪ .‬כפי שראינו‪ ,‬בעבור זוויות מסוימות ניתן לבנות את שליש‬
‫הזווית ‪ ,4‬אך זה היה מותנה בערך המסוים של הזווית‪ ,‬ובכך שידענו את ערכו‪ .‬זה אינו עומד בסתירה לכך שהתשובה‬
‫לשאלה הכללית היא שלילית‪ .‬עקרון זה יחזור גם כאשר נוכיח‪ ,‬בהמשך הקורס‪ ,‬שלא ניתן לפתור באופן כללי משוואה‬
‫ממעלה חמישית )בארגז כלים מסוים; ראו פרק ‪.(19‬‬

‫הכפלת הקוביה‬

‫מסקנה ‪ 13.15‬בהינתן שתי נקודות ‪ A‬ו־‪ B‬במישור‪ ,‬לא ניתן לבנות מהן נקודה ‪ C‬כך שנפח הקוביה שמקצועה ‪AC‬‬
‫כפול מנפח הקוביה שמקצועה ‪.AB‬‬

‫תרגיל ‪ 13.8‬הוכיחו מסקנה זו‪.‬‬

‫בניית מצולעים משוכללים‬

‫בעיה מפורסמת נוספת מימי היוונים שקשורה לבניות בסרגל ומחוגה היא זו‪ :‬לאילו ערכים של ‪ n‬ניתן לבנות מצולע‬
‫משוכלל בן ‪ n‬צלעות )הכוונה כאן היא לבנייה מתוך ‪ 2‬נקודות שרירותיות במישור(‪ .‬גם בעיה זו נפתרה רק בעידן‬
‫המודרני‪ .‬לדוגמא‪ ,‬רק ב־‪ 1796‬הוכיח גאוס שניתן לבנות מצולע משוכלל בן ‪ 17‬צלעות‪ .‬את התשובה המדויקת ־ לאילו‬
‫ערכי ‪ n‬ניתן לבנות מצולע משוכלל ־ ניתן בהמשך הספר )פרק ‪ .(18.2‬בינתיים נסתפק בדוגמאות שמציג התרגיל הבא‪:‬‬

‫‪ .1‬הסבירו כיצד ניתן לבנות באמצעות סרגל ומחוגה משולש משוכלל‪ ,‬ריבוע‪ ,‬משושה משוכלל ומתומן‬ ‫תרגיל ‪13.9‬‬
‫משוכלל‪.‬‬

‫‪ α = 2 cos 2π‬מקיים את המשוואה ‪ x2 + x − 1 = 0‬כדי להוכיח שניתן לבנות‬

‫‪ .2‬הסתמכו על העובדה שהמספר ‪5‬‬
‫מחומש משוכלל‪) .‬האם אתם יכולים לתאר בנייה של מצולע זה?( הסיקו כי ניתן לבנות גם מעושר משוכלל‪.‬‬

‫‪ α = 2 cos 2π‬מקיים את המשוואה ‪ x3 + x2 − 2x − 1 = 0‬כדי להוכיח שלא‬

‫‪ .3‬הסתמכו על העובדה שהמספר ‪7‬‬
‫ניתן לבנות משובע משוכלל‪.‬‬

‫‪ .4‬הוכיחו שלא ניתן לבנות מתושע משוכלל )מצולע משוכלל בן ‪ 9‬צלעות(‪.‬‬

‫‪4‬כמו זווית של ◦‪ :90‬ראו תרגיל ‪ .13.4‬שימו לב שבמקרה זה הפולינום הוא ‪ ,4x3 − 3x = x 4x2 − 3‬כלומר הוא פריק‪.‬‬
‫
‬

‫‪199‬‬
 ‫מבוא לתורת גלואה‬ ‫‪14‬‬
‫תורת גלואה עוסקת בהרחבות סופיות של שדות‪ .‬בפרק הקודם ראינו כיצד כבר מנקודת המבט שרואה את ההרחבה‬
‫‪ L/K‬כמרחב וקטורי מממד ]‪ ,[L : K‬ניתן להסיק מסקנות משמעותיות לגבי אי־היתכנות של בניות מסוימות בסרגל‬
‫ובמחוגה‪ .‬עם זאת‪ ,‬נקודת מבט זו אינה לוקחת בחשבון את המבנה העשיר של ‪ L‬כשדה‪ .‬במוחו של אווריסט גלואה‬
‫)‪ (Evariste Galois‬עלה הרעיון המבריק להתאים לכל הרחבה שדות ‪ L/K‬חבורה שבנסיבות מסוימות ניתן ללמוד ממנה‬
‫רבות על ההרחבה‪ :‬למשל‪ ,‬מהן כל תת־ההרחבות )שדות הביניים( וכיצד הן מוכלות זו בזו‪ .‬באופן מעורר התפעלות‪,‬‬
‫בזמנו של גלואה )המחצית הראשונה של המאה ה־‪ (19‬המושג המופשט של חבורה טרם הופיע‪ .‬למעשה‪ ,‬תורת גלואה‬
‫הייתה מן הגורמים המאיצים העיקריים לפיתוחה של תורת החבורות‪.‬‬

‫חבורת האוטומורפיזמים של שדה‬ ‫‪14.1‬‬

‫החבורה שהגדיר גלואה קשורה לחבורת האוטומורפיזמים של שדה‪ .‬נזכיר כי אוטומורפיזם של שדה ‪ L‬הוא איזומורפיזם‬
‫של שדות מ־‪ L‬לעצמו ‪ .1‬חבורת האוטומורפיזמים של שדה ‪ L‬היא‬ ‫)‪Aut (L‬‬

‫}‪ σ‬הוא אוטומורפיזם | ‪.Aut (L) = {σ : L → L‬‬

‫כלומר‪ ,‬איברי החבורה הם האוטומורפיזמים של ‪ ,L‬והפעולה בחבורה היא הרכבת אוטומורפיזמים‪.‬‬

‫טענה ‪ Aut (L) 14.1‬היא אמנם חבורה‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 14.1‬הוכיחו טענה זאת‪ .‬עליכם‪:‬‬

‫)‪ (i‬להסביר מדוע ההרכבה היא פעולה בינארית על הקבוצה )‪ ,Aut (L‬כלומר מדוע הרכבה של שני אוטומורפיזמים‬
‫נותנת אוטומורפיזם‪.‬‬
‫)‪ (ii‬להסביר מדוע ההרכבה היא פעולה אסוציאטיבית‪.‬‬
‫)‪ (iii‬להצביע על איבר היחידה ולהוכיח שהוא אמנם יחידה‪.‬‬
‫)‪ (iv‬להראות שלכל איבר יש הפכי‪.‬‬

‫בכל שדה יש לפחות אוטומורפיזם אחד‪ ,‬טריביאלי‪ :‬אוטומורפיזם הזהות ‪ .e‬לעתים אין אוטומורפיזמים נוספים‪:‬‬

‫תרגיל ‪ 14.2‬הוכיחו כי )‪ Aut (L‬היא חבורה טריביאלית כאשר ‪ L‬הוא‬

‫‪Q .1‬‬

‫‪) Fp .2‬שדה מסדר ראשוני ‪ ;p‬השוו ל־) ‪ ,Aut (Zp‬חבורת האוטומורפיזמים של החבורה החיבורית של ‪ ,Fp‬שחקרנו‬
‫בפרק ‪(.1.5‬‬

‫‪) R .3‬שימו לב שאיננו מניחים כאן כל הנחה לגבי רציפות האוטומורפיזמים‪(.‬‬

‫רמז‪ :‬הראו שאוטומורפיזם מעביר ריבוע לריבוע‪ ,‬כלומר‪ ,‬לכל ‪ x ∈ R‬קיים ‪ y ∈ R‬כך שהאוטומורפיזם מעביר‬
‫את ‪ x2‬ל־ ‪.y 2‬‬

‫תרגיל ‪ 14.3‬יהי ‪ L‬שדה‪ .‬היזכרו בהגדרה של "תת־השדה הראשוני" של ‪) L‬במסגרת טענה ‪.(10.36‬‬

‫‪ .1‬יהי )‪ .θ ∈ Aut (L‬הוכיחו כי הצמצום של ‪ θ‬לשדה הראשוני של ‪ L‬הוא הזהות‪.‬‬

‫

√‬
‫‪ .2‬תארו את ‪.Aut Q 2‬‬
‫‪1‬וראו עמוד ‪.174‬‬

‫‪200‬‬
 ‫המשפט הבא מתאר אנדומורפיזם ‪ 2‬בעל חשיבות בשדות ממציין ראשוני‪ ,‬שלעתים קרובות הוא אף אוטומורפיזם‪:‬‬

‫משפט ‪ 14.2‬יהי ‪ L‬שדה ממציין ‪ ,p‬ותהי ‪ φ : L → L‬ההעתקה המוגדרת על־ידי ‪ .φ (x) = xp‬אזי ‪ φ‬היא שיכון‪ ,‬כלומר‬
‫הומומורפיזם חח"ע מ־‪ L‬לעצמו‪.‬‬
‫שיכון זה נקרא האנדומורפיזם של פרובניוס‪.‬‬ ‫האנדומורפיזם של‬
‫פרובניוס‬
‫לצורך הוכחת המשפט נזכיר עובדה מתמטית חשובה ‪:3‬‬

‫למה ‪ 14.3‬יהיו ‪ p‬מספר ראשוני ו־‪ k‬מספר טבעי המקיים ‪ .1 ≤ k ≤ p − 1‬אזי ‪.p kp‬‬
‫
‬

‫!‪p‬‬
‫!)‪ . kp = k! (p−k‬המקדם הבינומי הוא מספר שלם‪ ,‬ועל כן כל הגורמים הראשוניים‬
‫
‬
‫הוכחה‪) :‬של הלמה(‪ :‬מתקיים‬
‫שבמכנה מצטמצמים עם גורמים מתאימים במונה‪ .‬מאידך‪ ,‬ברור כי הראשוני ‪ p‬אינו גורם במכנה אבל דווקא כן גורם‬
‫במונה‪ ,‬ולכן הוא שורד גם לאחד הצמצומים‪.‬‬

‫הוכחה‪) :‬של המשפט(‪ :‬נראה תחילה ש־‪ φ‬היא הומומורפיזם של שדות‪ .‬ברור כי היא מקבעת את איבר היחידה וכי‬
‫‪p‬‬
‫היא משמרת את הכפל שהרי )‪ .φ (xy) = (xy) = xp y p = φ (x) · φ (y‬מכיוון שהשדה ‪ L‬ממציין ‪ ,p‬מתקיים‪ ,‬לפי‬
‫הלמה‪ ,‬שבתוך השדה ‪ kp = 0‬לכל ‪ .1 ≤ k ≤ p − 1‬לפיכך‪,‬‬
‫
‬
‫ ‬ ‫ ‬ ‫‬ ‫‬ ‫ ‬
‫‪p‬‬ ‫‪p p‬‬ ‫‪p p−1‬‬ ‫‪p‬‬ ‫‪p−1‬‬ ‫‪p p‬‬
‫= )‪.φ (x + y) = (x + y‬‬ ‫‪x +‬‬ ‫‪x y +...+‬‬ ‫‪xy‬‬ ‫‪+‬‬ ‫)‪y = xp + y p = φ (x) + φ (y‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪p−1‬‬ ‫‪p‬‬
‫קיבלנו כי ‪ φ‬משמרת גם את החיבור‪ .‬נותר להראות כי ‪ φ‬חח"ע‪ ,‬אך זה נובע מהעובדה הכללית שכל הומומורפיזם של‬
‫שדות הוא שיכון )ראו תרגיל ‪.(9.12‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי אם ‪ L‬שדה סופי ממציין ‪ p‬אז )‪.φ ∈ Aut (L‬‬ ‫תרגיל ‪14.4‬‬

‫‪ .2‬תנו דוגמא לשדה )ממציין ‪ (p‬שבו ‪ ϕ‬אינו על )ועל כן אינו אוטומורפיזם(‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 14.5‬הוכיחו כי התכונה של מספר ראשוני ‪ p‬שמתוארת בלמה ‪ 14.3‬היא ייחודית לראשוניים‪ .‬כלומר‪ ,‬הראו‬
‫שמספר טבעי ‪ 2 ≤ n‬מקיים ‪ n | nk‬לכל ‪ 1 ≤ k ≤ n − 1‬אם ורק אם ‪ n‬ראשוני‪.‬‬
‫
‬

‫הערה‪ :‬במשך מספר עשורים‪ ,‬אתגר ידוע במתמטיקה בכלל ובתחום ההצפנות בפרט היה למצוא אלגוריתם יעיל שמסוגל‬
‫להכריע אם מספר נתון‪ ,‬גדול מאוד‪ ,‬הוא ראשוני אם לאו‪ .‬רק בשנת ‪ ,2002‬לראשונה‪ ,‬המציאו שלושה חוקרים הודים‬
‫אלגוריתם שסיפק את ציפיות הקהילה המתמטית‪ .‬נדבך מרכזי באלגוריתם זה ממלא האפיון של הראשוניים שאתם‬
‫מתבקשים להוכיח כאן‪.‬‬

‫חבורת האוטומורפיזמים של הרחבת שדות‬ ‫‪14.2‬‬

‫תהי ‪ L/K‬הרחבת שדות כלשהי‪ .‬החבורה שהגדיר גלואה בעבור הרחבה זו היא תת־חבורה של )‪ Aut (L‬המורכבת‬
‫מהאוטומורפיזמים שצמצומם ל־‪ K‬הוא הזהות‪ ,‬כלומר אלו שמקבעים ‪ 4‬את איברי ‪:K‬‬

‫הגדרה ‪ 14.4‬חבורת האוטומורפיזמים של ההרחבה ‪ L/K‬היא‬ ‫) ‪Aut (L/K‬‬

‫}‪.Aut (L/K ) = {σ ∈ Aut (L) | σ (x) = x ∀x ∈ K‬‬

‫‪2‬נזכיר כי אנדומורפיזם הוא הומומורפיזם ממבנה אלגברי לעצמו )ראו‪ ,‬למשל‪ ,‬עמוד ‪.(137‬‬
‫‪3‬למעשה‪ ,‬נתקלנו כבר בעובדה זו במסגרת דוגמא ‪.10.47‬‬
‫‪4‬תהי ‪ A‬קבוצה ו־‪ B ⊆ A‬תת־קבוצה‪ .‬כאשר אנו כותבים שהעתקה מהקבוצה ‪ A‬לעצמה מקבעת את ‪ ,B‬הכוונה שהיא שולחת כל איבר של ‪B‬‬
‫לעצמו‪ .‬כאשר אנו כותבים שהיא משמרת את ‪ ,B‬הכוונה שהיא שולחת כל איבר של ‪ B‬לתוך ‪ ,B‬כלומר‪ ,‬לאיבר כלשהו של ‪ ,B‬אך לאו דווקא לעצמו‪.‬‬

‫‪201‬‬
 ‫תרגיל ‪ 14.6‬הוכיחו כי אמנם )‪) Aut (L/K ) ≤ Aut (L‬כלומר‪ ,‬הראו שזו תת־חבורה(‪.‬‬

‫דוגמא ‪ 14.5‬אם ‪ K‬הוא השדה הראשוני של ‪ ,L‬אז )‪) .Aut (L/K ) = Aut (L‬ראו תרגיל ‪(.14.3‬‬

‫דוגמא ‪ 14.6‬החבורה המתאימה להרחבה ‪ C/R‬היא } ‪ Aut (C/R) = {e, τ‬כאשר ‪ τ‬הוא אוטומורפיזם ההצמדה‪:‬‬
‫‪ .τ (z) = z‬אכן‪ τ ,‬הוא אוטומורפיזם אשר מקבע את הממשיים‪ .‬מצד שני‪ ,‬אם )‪ σ ∈ Aut (C/R‬אז‬
‫‪2‬‬
‫‪σ (i) = σ i2 = σ (−1) = −1‬‬
‫
‬

‫ולפיכך }‪ .σ (i) ∈ {±i‬אם ‪ σ (i) = −i‬מקבלים את אוטומורפיזם ההצמדה שכן לכל ‪ ,a, b ∈ R‬מתקיים‬

‫‪.σ (a + ib) = σ (a) + σ (i) σ (b) = a − ib‬‬

‫אם ‪ ,σ (i) = i‬נקבל באותו אופן את אוטומורפיזם הזהות‪ .‬לכן אלו שני האוטומורפיזמים היחידים של ‪ C‬שמקבעים‬
‫∼ )‪.Aut (C/R‬‬
‫את ‪ .5 R‬כמובן‪= Z2 ,‬‬

‫תרגיל ‪ 14.7‬יהי )‪ R (t‬שדה הפונקציות הרציונליות במשתנה ‪ t‬מעל ‪.R‬‬

‫!‬
‫‪a‬‬ ‫‪b‬‬
‫= ‪ g‬יש אוטומורפיזם יחיד )‪ σg ∈ Aut (R(t)/R‬שמקיים‬ ‫‪ .1‬הוכיחו כי לכל )‪∈ GL2 (R‬‬
‫‪c d‬‬

‫‪at + c‬‬
‫= )‪.σg (t‬‬
‫‪bt + d‬‬

‫‪ .2‬הוכיחו כי ‪ ,σg ◦ σh = σgh‬כלומר הראו כי‬

‫)‪ϕ : GL2 (R) → Aut (R(t)/R‬‬ ‫‪ϕ (g) = σg‬‬

‫הוא הומומורפיזם של חבורות‪.‬‬

‫‪ .3‬מהו ‪?ker ϕ‬‬

‫הערה‪ :‬ניתן להראות ש־‪ ϕ‬הוא על‪ ,‬כלומר שכל אוטומורפיזם של )‪ R (t‬שמקבע את ‪ R‬הוא מהצורה ‪ .σg‬מכאן‬
‫∼ )‪.Aut (R(t)/R‬‬
‫נובע כי ‪= GL2 (R) / ker ϕ‬‬

‫בשני תת־הסעיפים הבאים נחקור את חבורת האוטומורפיזמים של הרחבות מסוג מיוחד‪:‬‬

‫חבורת האוטומורפיזמים של הרחבות אלגבריות פשוטות‬ ‫‪14.2.1‬‬

‫תהי )‪ L = K (α‬הרחבת שדות אלגברית פשוטה ויהי ]‪ mα ∈ K [x‬הפולינום המינימלי של ‪ α‬מעל ‪.K‬‬

‫‪ .1‬כל ) ‪ σ ∈ Aut (L/K‬נקבע לחלוטין על־ידי )‪.σ (α‬‬ ‫למה ‪14.7‬‬

‫‪ .2‬לכל ) ‪ ,σ ∈ Aut (L/K‬התמונה )‪ σ (α‬היא שורש מתוך ‪ L‬של הפולינום המינימלי ‪.mα‬‬

‫‪ .3‬לכל שורש ‪ β‬של ‪ mα‬ב־‪ L‬ישנו ) ‪ σ ∈ Aut (L/K‬אחד ויחיד שמקיים ‪.σ (α) = β‬‬

‫הוכחה‪:‬‬
‫‪5‬מעניין לציין שהחבורה )‪ Aut (C‬היא אינסופית ואף לא בת מניה )לפחות בהנחת אקסיומת הבחירה(‪ .‬זאת בעוד ש־)‪ Aut (R‬טריביאלית‬
‫ו־)‪ Aut (C/R‬היא בגודל ‪!2‬‬

‫‪202‬‬
‫‪ .1‬יהי ) ‪ .σ ∈ Aut (L/K‬כפי שראינו בתרגיל ‪ ,12.4‬איברי ההרחבה )‪ L = K (α‬הם כולם פונקציות רציונליות ב־‪α‬‬
‫עם מקדמים מ־‪) .K‬למעשה‪ ,‬לפי מסקנה ‪ ,12.15‬כל איברי ‪ L‬הם אף פולינומים ב־‪ α‬עם מקדמים מ־‪ (.K‬יהי‬
‫‪cn αn +...+c1 α+c0‬‬
‫עם ‪ .c0 , . . . , cn , d0 , . . . , dm ∈ K‬מכיוון ש־‪σ‬‬ ‫ל־ ‪dm αm +...+d1 α+d0‬‬ ‫‪ x ∈ L‬איבר כלשהו‪ ,‬ונניח שהוא שווה‬
‫מקבע את איברי ‪) K‬לפי הגדרת ) ‪ ,(Aut (L/K‬נקבל כי‬
‫‪n‬‬
‫‪cn αn + . . . + c1 α + c0‬‬
‫‬ ‫‬
‫‪cn (σ (α)) + . . . + c1 (σ (α)) + c0‬‬
‫‪, σ (x) = σ‬‬ ‫=‬ ‫‪m‬‬
‫‪dm αm + . . . + d1 α + d0‬‬ ‫‪dm (σ (α)) + . . . + d1 (σ (α)) + d0‬‬

‫כך ש־)‪ σ (x‬אכן נקבע מתוך )‪.σ (α‬‬

‫‪ .2‬נניח כי ]‪ .mα = cn xn + . . . + c0 ∈ K [x‬מכיוון ש־‪ σ‬מקבע את איברי ‪ K‬נקבל כי‬

‫‪n‬‬
‫‪.mα (σ (α)) = cn · (σ (α)) + . . . + c1 · σ (α) + c0 = σ (cn αn + . . . + c1 α + c0 ) = σ (0) = 0‬‬

‫‪ .3‬יהי ‪ β ∈ L‬שורש של ‪ .mα‬מכיוון ש־ ‪ mα‬אי־פריק )מעל ‪ ,(K‬הוא הפולינום המינימלי מעל ‪ K‬גם של ‪ .β‬זכרו כי‬
‫) ‪ K [x] / (mα‬הוא שדה שאיבריו הם המחלקות של ) ‪ (mα‬בתוך החבורה החיבורית של ]‪ ,K [x‬וכי סימנו את‬
‫המחלקה של הפולינום ‪ ,f‬כלומר את ) ‪ ,f + (mα‬בסימון ‪ .f‬תת־השדה של ) ‪ K [x] / (mα‬שמורכב מהמחלקות‬
‫של הפולינומים הקבועים )}‪ ({c | c ∈ K‬איזומורפי ל־‪ K‬באופן קאנוני‪ ,‬ולכן ניתן לזהותו עם ‪ .K‬לפי טענה‬
‫= ) ‪ K [x] / (mα‬ששולח את ‪ x‬ל־‪ β‬ושמקבע את איברי ‪) .K‬האיזומורפיזם‬ ‫‪ ,12.14‬ישנו איזומורפיזם )‪∼ K (β‬‬
‫∼‬
‫שבנינו בהוכחת טענה ‪ 12.14‬שולח את ‪ c‬ל־‪ (.c‬באותו אופן ישנו איזומורפיזם )‪ K [x] / (mα ) = K (α‬ששולח‬
‫את ‪ x‬ל־‪ α‬ומקבע את איברי ‪ .K‬מתוך שרשרת זו של שני האיזומורפיזמים‬

‫∼ )‪L = K (α‬‬
‫∼ ) ‪= K [x] / (mα‬‬
‫‪= K (β) ⊆ L‬‬
‫∼‬
‫=‬
‫קיבלנו שקיים איזומורפיזם )‪ σ : K (α) → K (β‬שמקבע את איברי ‪ K‬ושולח את ‪ α‬ל־‪ .β‬מאידך‪ β ∈ L ,‬ולכן‬
‫‪ .K (β) ⊆ L‬כלומר ‪ σ : L → L‬הוא שיכון‪ .‬נותר להראות ש־‪ σ‬הוא על ‪ .L‬כמובן‪ σ ,‬הוא איזומורפיזם בין ‪L‬‬
‫לבין תמונתו )‪ .σ (L‬בפרט‪ .[L : K] = [σ (L) : σ (K)] = [σ (L) : K] ,‬מתכונת הכפליות של דרגות הרחבה‬
‫נובע כי ‪ ,[L : σ (L)] = 1‬כלומר ‪ ,σ (L) = L‬ולכן ) ‪.σ ∈ Aut (L/K‬‬

‫מסקנה ‪ 14.8‬בהרחבה אלגברית פשוטה ‪ ,K(α)/K‬האוטומורפיזמים בהתאמה חח"ע עם שורשי הפולינום המינימלי ‪mα‬‬
‫שנמצאים ב־‪.L‬‬

‫בהרחבת שדות כלשהי ‪ ,E/F‬אם ]‪ f ∈ F [x‬פולינום מדרגה ‪ ,n‬נאמר כי הוא מתפצל מעל ‪ E‬אם‬ ‫‪ f‬מתפצל‬

‫]‪f = c (x − α1 ) (x − α2 ) . . . (x − αn ) ∈ E [x‬‬

‫)עם ‪ ,c, α1 , . . . , αn ∈ E‬כמובן(‪ .‬השורשים ‪ α1 , . . . , αn‬לאו דווקא שונים‪ ,‬ולכן גם אם ‪ f‬מתפצל מעל ‪ E‬ייתכן שיש‬
‫לו שם פחות מ־‪ n‬שורשים‪ .‬מצד שני‪ ,‬אם ל־ ‪ f‬יש ‪ n‬שורשים שונים ב־‪ ,E‬ברור כי הוא מתפצל מעליו‪ .‬מכיוון שמספר‬
‫השורשים של ‪ mα‬ב־)‪ L = K (α‬חסום על־ידי דרגתו‪ ,‬כלומר על־ידי ]‪ ,[L : K‬נסיק‪:‬‬

‫מסקנה ‪ 14.9‬בהרחבה אלגברית פשוטה ‪ L/K‬מתקיים ]‪ |Aut (L/K )| ≤ [L : K‬ושוויון קיים אם ורק אם הפולינום‬
‫המינימלי ‪ mα‬מתפצל לגורמים לינאריים שונים ב־‪.L‬‬

‫‪203‬‬
‫למשל‪ ,‬את דוגמא ‪ ,14.6‬שבה ניתחנו את )‪ ,Aut (C/R‬אפשר לנתח גם לאור המסקנות האחרונות‪ .‬אכן‪,C = R (i) ,‬‬
‫והפולינום המינימלי של ‪ i‬מעל ‪ R‬הוא‪ ,‬כמובן‪ ,x2 + 1 ,‬שמתפצל לשני גורמים שונים מעל ‪.x2 + 1 = (x + i) (x − i) :C‬‬
‫לפיכך‪ ,‬יש בדיוק שני אוטומורפיזמים ב־)‪ ,Aut (C/R‬אחד ששולח את ‪ i‬לעצמו )ואז מקבלים את הזהות( ואחד ששולח‬
‫את ‪ i‬ל־‪ ,−i‬ואז מקבלים את אוטומורפיזם ההצמדה המרוכבת‪.‬‬
‫√‬
‫= ‪ α‬השורש הממשי של הפולינום ]‪ .x3 − 2 ∈ Q [x‬פולינום זה אי־פריק )למשל‪ ,‬לפי קריטריון‬ ‫‪3‬‬
‫דוגמא ‪ 14.10‬יהי ‪2‬‬
‫אייזנשטיין(‪ ,‬ולפיכך זהו הפולינום המינימלי של ‪ α‬מעל ‪ Q‬וכן ‪ .[Q (α) : Q] = 3‬אולם‪ ,Q (α) ⊆ R ,‬ול־‪ 2‬יש רק שורש‬
‫שלישי ממשי אחד )שני השורשים האחרים הם מרוכבים לא ממשיים(‪ .‬לכן אין לפולינום ‪ x3 − 2‬שורשים נוספים על ‪α‬‬
‫בתוך ההרחבה )‪ .Q (α‬מכאן שהחבורה )‪ Aut (Q(α)/Q‬היא טריביאלית‪.‬‬

‫דוגמא ‪ 14.11‬גם בדוגמא זו ניווכח שחבורת האוטומורפיזמים היא טריביאלית‪ .‬יהי )‪ ,K = Fp (t‬שדה הפונקציות‬
‫הרציונליות במשתנה אחד מעל השדה בן ‪ p‬האיברים‪ .‬בתרגיל ‪ 10.32‬ראיתם כי הפולינום‬

‫]‪xp − t ∈ K [x‬‬

‫הוא אי־פריק מעל ‪ .K‬יהי ‪ α‬שורש של פולינום זה בסגור האלגברי של ‪ ,K‬ויהי )‪ .L = K (α‬שימו לב כי‬

‫)‪, L = K (α) = Fp (t, α) = Fp (α‬‬

‫כאשר השוויון האחרון נובע מכך ש־‪ t‬הוא חזקה של ‪) α‬בתוך ‪ L‬מתקיים ‪ .(αp = t‬מכיוון ש־‪ α‬הוא טרנסצנדנטי מעל‬
‫‪) Fp‬לו היה אלגברי‪ ,‬גם ‪ t‬היה אלגברי מעל ‪ ,Fp‬בסתירה(‪ L ,‬שווה לשדה הפונקציות הרציונליות במשתנה ‪ α‬מעל ‪Fp‬‬
‫)ולפיכך איזומורפי ל־‪.(K‬‬
‫כרגיל‪ ,‬דרגת הרחבה אלגברית פשוטה שווה לדרגת הפולינום המינימלי )טענה ‪ ,(12.14‬ולפיכך‬

‫‪. [L : K] = deg (xp − t) = p‬‬

‫אולם‪ ,‬במקרה זה‪ ,‬כל השורשים של הפולינום המינימלי של ‪ α‬הם זהים )ושווים ל־‪ .(α‬זה נובע מכך שבשדות ממציין‬
‫‪ ,p‬האנדומורפיזם של פרובניוס שמוגדר על־ידי ‪ x 7→ xp‬הוא חח"ע )ראו משפט ‪ ,(14.2‬ולפיכך אם ‪ β ∈ L‬מקיים‬
‫‪ β p − t = 0‬אז ‪ αp = β p‬ולכן ‪ .α = β‬לפיכך‪ ,‬לפולינום המינימלי של ‪ α‬יש רק שורש אחד בשדה ‪ ,L‬והחבורה‬
‫) ‪ Aut (L/K‬היא טריביאלית )מכילה רק את אוטומורפיזם הזהות(‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 14.8‬נניח כי )‪ L = K (α‬הרחבה אלגברית פשוטה וכי הפולינום המינימלי ]‪ mα ∈ K [x‬מתפצל לחלוטין‬
‫לגורמים לינאריים שונים ב־‪ .L‬הוכיחו כי אם ‪ β‬איבר פרימיטיבי בהרחבה )דהיינו‪ (L = K (β) ,‬אז גם ‪ mβ‬מתפצל‬
‫לחלוטין לגורמים לינאריים שונים בתוך ‪.L‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי הסעיף הראשון של למה ‪ 14.7‬תקף גם לגבי הרחבות טרנסצנדנטיות פשוטות‪.‬‬ ‫תרגיל ‪14.9‬‬

‫‪ .2‬נניח כי ) ‪ .L = K (α1 , . . . , αr‬נסחו והוכיחו טענה מקבילה )לסעיף הראשון של למה ‪ (14.7‬בעבור הרחבות‬
‫נוצרות סופית‪.‬‬

‫חבורת האוטומורפיזמים של הרחבות צקלוטומיות‬ ‫‪14.2.2‬‬

‫כעת נחקור את חבורת האוטומורפיזמים של הרחבת שדות פשוטה מסוג מיוחד‪ ,‬הרחבה המכונה צקלוטומית )ושמיד‬
‫נסביר מה טיבה(‪ .‬יהיו ‪ K‬שדה ו־‪ K‬הסגור האלגברי שלו‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 14.12‬יהי ‪ n ≥ 2‬מספר טבעי‪ .‬שורש יחידה פרימיטיבי מסדר ‪ n‬בתוך ‪ K‬הוא ‪ ζ ∈ K‬שמקיים ‪ ζ n = 1‬אבל‬ ‫יחידה‬ ‫שורש‬
‫‪ ζ m 6= 1‬לכל ‪.1 ≤ m < n‬‬ ‫פרימיטיבי‬

‫‪204‬‬
‫מעתה נניח כי ‪ ,(n, charK) = 1‬כלומר ש־‪ n‬זר למציין של ‪ .K‬בתרגיל ‪ 15.5‬להלן נוכיח שתחת ההנחה על המציין‬
‫של ‪ K‬תמיד קיים שורש פרימיטיבי מסדר ‪ n‬בסגור האלגברי‪ .‬כאן נניח‪ ,‬ללא הוכחה‪ ,‬שקיים ‪ ζ ∈ K‬שורש יחידה‬
‫פרימיטיבי מסדר ‪ ,n‬ויהי )‪ .L = K (ζ‬ההרחבה ‪ L/K‬נקראת הרחבה צקלוטומית‪ .‬על מנת להבין מעט את תכונות‬ ‫הרחבה‬
‫חבורת האוטומורפיזמים ) ‪ ,Aut (L/K‬נזדקק לטענה הבאה‪:‬‬ ‫צקלוטומית‬

‫∗‬
‫טענה ‪ 14.13‬כל אוטומורפיזם ) ‪ σ ∈ Aut (L/K‬שולח את ‪ ζ‬לאיבר מהצורה ‪ ζ a‬עם )‪) a ∈ (Z/nZ‬חבורת היחידות‬
‫של החוג ‪.(Z/nZ‬‬

‫הוכחה‪ :‬תחילה נטען שגם )‪ σ (ζ‬הוא שורש יחידה פרימיטיבי מסדר ‪ .n‬אכן‪ ,‬זהו שורש יחידה מסדר ‪ n‬כי‬
‫‪n‬‬
‫‪, (σ (ζ)) = σ (ζ n ) = σ (1) = 1‬‬

‫והוא פרימיטיבי משום שלכל ‪,1 ≤ m < n‬‬

‫‪m‬‬
‫))‪. (σ (ζ‬‬ ‫‪= σ (ζ m ) 6= σ (1) = 1‬‬
‫∗‬
‫נותר להראות שכל שורש יחידה פרימיטיבי מסדר ‪ n‬הוא מהצורה ‪ ζ a‬עם )‪ .a ∈ (Z/nZ‬האיברים ‪1, ζ, ζ 2 , . . . , ζ n−1‬‬
‫כולם שורשי יחידה מסדר ‪ .n‬יתר על כן‪ ,‬כולם שונים זה מזה משום שאם ‪ ζ i = ζ j‬עבור ‪ 0 ≤ i < j ≤ n − 1‬נקבל‬
‫‪ ζ j−i = 1‬עם ‪ ,1 ≤ j − i ≤ n − 1‬בסתירה להנחה ש־‪ ζ‬שורש יחידה פרימיטיבי‪ .‬מכיוון שלפולינום ]‪xn − 1 ∈ K [x‬‬
‫יש לכל היותר ‪ n‬שורשים שונים‪ ,‬אלו הם בהכרח בדיוק החזקות השונות הללו של ‪ ,ζ‬כלומר‪ ,‬אין שורשי יחידה מסדר‬
‫‪ n‬מלבדם‪ .‬החבורה ‪ hζi‬שבתוך ∗‪ L‬היא חבורה צקלית מסדר ‪ ,n‬ולכן ‪ ζ a‬הוא שורש יחידה פרימיטיבי‪ ,‬דהיינו‪ ,‬איבר‬
‫∗‬
‫מסדר ‪ n‬בחבורה ‪ ,hζi‬אם ורק אם ‪ ,(a, n) = 1‬כלומר‪ ,‬אם ורק אם )‪) a ∈ (Z/nZ‬ראו טענה ‪.(1.26‬‬

‫בתנאים הנזכרים לעיל בעבור ‪ ζ ,n‬ו־‪,L‬‬

‫∗‬
‫משפטון ‪ 14.14‬החבורה ) ‪ Aut (L/K‬איזומורפית לתת־חבורה של החבורה )‪.(Z/nZ‬‬

‫הוכחה‪ :‬תהי‬
‫∗‬
‫)‪χ : Aut (L/K ) → (Z/nZ‬‬

‫ההעתקה המוגדרת על ידי ‪ χ (σ) = a‬אם ‪ .σ (ζ) = ζ a‬נראה כי ‪ χ‬היא שיכון )הומומורפיזם חח"ע( של חבורות‪:‬‬
‫מכיוון ש־)‪ L = K (ζ‬היא הרחבה פשוטה של ‪ ,K‬כל אוטומורפיזם של ההרחבה נקבע לפי תמונת ‪) ζ‬למה ‪ ,(14.7‬ולכן‬
‫‪ χ‬חח"ע‪ .‬יהיו ) ‪ ,σ, τ ∈ Aut (L/K‬ונניח כי ‪ σ (ζ) = ζ a‬ו־ ‪ .τ (ζ) = ζ b‬אזי‬
‫‪b‬‬ ‫‪b‬‬
‫‪, (στ ) (ζ) = σ (τ (ζ)) = σ ζ b = (σ (ζ)) = (ζ a ) = ζ ab‬‬
‫
‬

‫ולכן ) ‪ ,χ (στ ) = ab = χ (σ) · χ (τ‬כלומר ‪ χ‬הומומורפיזם‪ .‬אם כן‪ χ ,‬היא שיכון ולכן ) ‪ Aut (L/K‬איזומורפית‬
‫∗‬
‫לתמונתה‪ ,‬שהיא תת־חבורה של )‪.(Z/nZ‬‬

‫הערה ‪ 14.15‬נראה מאוחר יותר )בסעיף ‪ (18.2‬שבעבור ‪ K = Q‬השיכון ‪ χ‬הוא על ואז ) ‪ Aut (L/K‬איזומורפית ל־‬
‫∗‬
‫)‪ .(Z/nZ‬אולם‪ ,‬זאת תהא תוצאה בעלת אופי "אריתמטי" וכרגע אנחנו רוצים להתמקד בעובדות הכלליות‪ ,‬בעלות‬
‫אופי אלגברי‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 14.10‬הוכיחו כי ‪ χ‬היא על אם ורק אם דרגת הפולינום המינימלי של ‪ ζ‬מעל ‪ K‬היא )‪) ϕ (n‬פונקציית אוילר‬
‫של ‪ n‬־ ראו עמוד ‪.(22‬‬

‫‪205‬‬
‫תרגיל ‪ 14.11‬הוכיחו כי ההגדרה של ‪ χ‬בהוכחת משפט ‪ 14.14‬אינה תלויה ב־‪ .ζ‬כלומר‪ ,‬אם ) ‪ σ ∈ Aut (L/K‬ו־‬
‫‪ χ (σ) = a‬אז לכל ‪ ρ‬שורש יחידה פרימיטיבי מסדר ‪ ,n‬מתקיים ‪.σ (ρ) = ρa‬‬
‫‪2πi‬‬
‫‪ ζ = e‬הוא שורש יחידה‬ ‫‪p‬‬ ‫דוגמא ‪ 14.16‬נתבונן במקרה שבו ‪ K = Q‬ו־‪ n = p‬הוא מספר ראשוני‪ .‬המספר ‪∈ C‬‬
‫פרימיטיבי מסדר ‪ ,p‬ויהי )‪ L = Q (ζ‬שדה ההרחבה שלו מעל ‪ .Q‬בדוגמא ‪ 12.13‬ראינו כי הפולינום המינימלי של ‪ζ‬‬
‫מעל ‪ Q‬הוא‬

‫‪, mζ = xp−1 + xp−2 + . . . + x + 1‬‬

‫)נעזרנו בקריטריון אייזנשטיין על מנת להוכיח שפולינום זה אי־פריק(‪ ,‬ולפיכך ‪ .[L : Q] = deg mζ = p − 1‬כל ‪p‬‬
‫החזקות השונות ‪ 1, ζ, ζ 2 , . . . , ζ p−1‬הן שורשי יחידה מסדר ‪ p‬ולכן שורשים של ‪ ,xp − 1 = (x − 1) · mζ‬אך רק ‪ 1‬הוא‬
‫שורש של הגורם )‪ .(x − 1‬לכן כל ‪ p − 1‬החזקות ‪ ζ, ζ 2 , . . . , ζ p−1‬הן שורשים של ‪ ,mζ‬שכמובן שייכות ל־)‪.L = Q (ζ‬‬
‫מלמה ‪ 14.7‬נסיק שלכל ‪ 1 ≤ a ≤ p − 1‬יש אוטומורפיזם )‪ σ ∈ Aut (L/Q‬ששולח את ‪ ζ‬ל־ ‪ .ζ a‬במקרה זה‪ ,‬אם כן‪,‬‬
‫ההעתקה ‪ χ‬מהוכחת משפט ‪ 14.14‬היא על‪ ,‬ולכן‬
‫∗‬
‫∼ )‪.Aut (L/Q‬‬
‫‪= (Z/pZ) = F∗p‬‬

‫למעשה‪ ,‬מכיוון שהחבורה הכפלית של שדה סופי היא צקלית )משפט ‪ ,(12.38‬החבורה הכפלית של ‪ F∗p‬היא צקלית‬
‫מסדר ‪ ,p − 1‬ולכן )‪ Aut (L/Q‬איזומורפית גם לחבורה הצקלית ‪.Zp−1‬‬

‫∗‬
‫תרגיל ‪ 14.12‬לכל ‪ ,n ≥ 2‬מצאו את )‪ Aut (R(ζ)/R‬ואת תת־החבורה המתאימה לה בתוך )‪ (Z/nZ‬כאשר ‪ ζ‬הוא שורש‬
‫יחידה פרימיטיבי מסדר ‪ n‬מעל ‪.R‬‬

‫שדה פיצול של פולינום‬ ‫‪14.3‬‬

‫יהי ‪ K‬שדה ו־]‪ f ∈ K [x‬פולינום כלשהו‪ .‬ראינו כבר כי יש שדות הרחבה של ‪ K‬שבהם יש ל־ ‪ f‬שורש‪ ,‬ואף שיש שדות‬
‫הרחבה שבהם ‪ f‬מתפצל‪ ,‬כלומר‪ ,‬מתפרק לחלוטין לגורמים לינאריים‪ :‬למשל‪ ,‬הסגור האלגברי של ‪ .K‬כמובן‪ ,‬על־פי‬
‫רוב ישנם גם שדות קטנים יותר שבהם ‪ f‬מתפצל‪ .‬חשיבות מיוחדת נתונה לשדות הרחבה שכאלה שהם מינימליים‬
‫ביחס להכלה‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 14.17‬יהי ]‪ .f ∈ K [x‬שדה הרחבה ‪ L/K‬ייקרא שדה פיצול של ‪ f‬אם‬ ‫שדה פיצול‬

‫‪ f .1‬מתפצל ב־‪.L‬‬

‫‪ L .2‬מינימלי עם תכונה זו‪ ,‬ביחס להכלת שדות‪ .‬כלומר‪ ,‬אם ‪ K ⊆ L0 ⊆ L‬ו־ ‪ f‬מתפצל כבר מעל ‪ ,L0‬אז ‪.L0 = L‬‬

‫לעתים המונח "שדה פיצול" משמש לשדות הרחבה שמקיימים את תכונה )‪ (1‬בלבד‪ ,‬אך אנו נדבוק בהגדרה המצומצמת‬
‫יותר‪ .‬שימו לב‪ ,‬בנוסף‪ ,‬כי אם ‪ f‬מתפצל מעל שדה הרחבה כלשהו ‪ M‬של ‪ K‬ושורשיו ב־ ‪ M‬הם ‪ ,α1 , . . . , αr‬אז‬
‫) ‪ K (α1 , . . . , αr‬הוא שדה פיצול של ‪ .f‬כלומר‪ L ,‬הוא שדה פיצול של ‪ f‬מעל ‪ K‬אם ורק אם ‪ f‬מתפצל בו ו־‪ L‬נוצר‬
‫על־ידי שורשיו של ‪.f‬‬
‫בסעיף ‪ 16.3‬נכיר תכונות נוספות של שדה הפיצול‪ .‬כעת‪ ,‬ברצוננו להתמקד בתכונות חבורת האוטומורפיזמים‬
‫) ‪ Aut (L/K‬כאשר ‪ L‬הוא שדה פיצול של ]‪.f ∈ K [x‬‬

‫משפט ‪ 14.18‬יהיו ‪ K‬שדה‪ f ∈ K [x] ,‬פולינום ו־‪ L‬שדה פיצול של ‪ .f‬יהיו ‪ α1 , . . . , αr‬שורשי ‪ f‬ב־‪ .L‬אזי‪,‬‬

‫∼ } ‪.Aut (L/K ) ,→ S{α1 ,...,αr‬‬

‫‪ .1‬קיים שיכון‪ ,‬כלומר‪ ,‬הומומורפיזם חח"ע ‪= Sr‬‬

‫‪206‬‬
 ‫‪ |Aut (L/K )| .2‬מחלק את !‪.r‬‬

‫∼ } ‪ .S{α1 ,...,αr‬יהי‬
‫הוכחה‪ :‬ראשית‪ ,‬נזכיר כי חבורת התמורות על קבוצה בגודל ‪ r‬איזומורפית ל־ ‪ ,Sr‬ולכן ‪= Sr‬‬
‫) ‪ σ ∈ Aut (L/K‬אוטומורפיזם‪ .‬מכיוון ש־]‪ ,f ∈ K [x‬מקדמיו מקובעים על־ידי ‪ ,σ‬ולכן אם ‪ αi‬שורש של ‪ ,f‬גם‬
‫) ‪ σ (αi‬שורש של ‪ .f‬מאידך‪ σ ,‬הוא חח"ע‪ .‬לפיכך‪ ,‬הצמצום } ‪ σ|{α1 ,...,αr‬הוא תמורה‪ .‬לכן ניתן להגדיר העתקה‬
‫} ‪ ψ : Aut (L/K ) → S{α1 ,...,αr‬על־ידי‬

‫} ‪.σ 7→ σ|{α1 ,...,αr‬‬

‫נראה כי ‪ ψ‬היא שיכון‪ :‬הואיל ו־‪ L‬שדה פיצול של ‪ f‬מעל ‪ ,K‬מתקיים ) ‪ .L = K (α1 , . . . , αr‬לפי תרגיל ‪,14.9‬‬
‫שמכליל את למה ‪ ,14.7‬כל אוטומורפיזם ) ‪ σ ∈ Aut (L/K‬נקבע לפי פעולתו על קבוצת יוצרים של ‪ L‬מעל ‪,K‬‬
‫כלומר‪ ,‬נקבע לפי פעולתו על ‪ .α1 , . . . , αr‬במלים אחרות‪ ,‬אם ‪ σ1‬ו־ ‪ σ2‬מזדהים בפעולתם על ‪ ,α1 , . . . , αr‬אזי הם‬
‫אותו אוטומורפיזם‪ .‬לפיכך ההעתקה ‪ ψ‬היא חח"ע‪ .‬היא הומומורפיזם משום שלכל ) ‪ σ1 , σ2 ∈ Aut (L/K‬ברור כי‬
‫
‬ ‫
‬
‫} ‪ .(σ1 σ2 ) |{α1 ,...,αr } = σ1 |{α1 ,...,αr } σ2 |{α1 ,...,αr‬בכך הוכחנו את הטענה הראשונה של המשפט‪.‬‬
‫הטענה השניה נובעת מהטענה הראשונה ביחד עם משפט לגרנז'‪ ,‬שכן ראינו ש־) ‪ Aut (L/K‬איזומורפית לתת־חבורה‬
‫‪ ,Sr‬והסדר של ‪ Sr‬הוא !‪.r‬‬

‫דוגמא ‪ 14.19‬תהי )‪ L = K (ζ‬הרחבה צקלוטומית כאשר ‪ ζ‬שורש יחידה פרימיטיבי מסדר ‪ .n‬בפרט‪ L ,‬היא שדה‬
‫הפיצול מעל ‪ K‬של הפולינום ‪) xn − 1‬מדוע?(‪ .‬לפיכך‪ Aut (L/K ) ,‬איזומורפית לתת־חבורה של‬

‫∼ } ‪.S{1,ζ,ζ 2 ,...,ζ n−1‬‬

‫‪= Sn‬‬

‫אולם במקרה זה יש פער גדול בין ) ‪ Aut (L/K‬לכל ‪ .Sn‬ראשית‪ ,‬את השורש ‪ 1‬כל אוטומורפיזם חייב לקבע )להותיר‬
‫במקום(‪ .‬שנית‪ ,‬תמונת השורש ‪ ζ‬דרך ‪ σ‬קובעת את התמונות של כל יתר השורשים כי הם כולם חזקות של ‪) ζ‬כלומר‪,‬‬
‫
‬ ‫‪i‬‬
‫))‪ .(σ ζ i = (σ (ζ‬לכן יש לנו מעט מאוד חופש בבחירת תמורה על השורשים שמתאימה לאוטומורפיזם‪ .‬למעשה‪,‬‬
‫∗‬
‫כפי שראינו בסעיף הקודם‪ Aut (L/K ) ,‬איזומורפית‪ ,‬במקרה זה‪ ,‬לתת־חבורה של )‪ ,(Z/nZ‬ועל כן גודלה לכל היותר‬
‫)‪ ,ϕ (n‬שהוא נמוך אף מ־‪) n‬ולא רק מ־!‪.(n‬‬

‫דוגמא ‪ 14.20‬בהמשך לדוגמא ‪ ,14.10‬יהי הפעם השדה ‪ L‬הרחבה של ‪ Q‬בתוך ‪ C‬שהיא שדה הפיצול של ]‪.x3 −2 ∈ Q [x‬‬
‫‪2πi‬‬ ‫√‬
‫מכיוון ששורשי פולינום זה ב־‪ C‬הם ‪ αω ,α‬ו־ ‪ ,αω 2‬כאשר ‪ α = 3 2‬הוא השורש הממשי ו־ ‪ ,ω = e 3‬נקבל כי‬
‫
‬ ‫
‬
‫‪ .L = Q α, αω, αω 2‬קל לראות כי )‪) L = Q α, αω, αω 2 = Q (α, ω‬מדוע?(‪ .‬ציינו כבר כי )‪ Q (α‬מוכל ב־‪R‬‬
‫‪ω 3 −1‬‬
‫= ‪ ,ω 2 + ω + 1‬כלומר ‪ ω‬מאפס את הפולינום ]‪ ,x2 + x + 1 ∈ Q (α) [x‬ולכן‬ ‫‪ω−1‬‬ ‫ולכן ‪ .Q (α) $ L‬מצד שני‪= 0 ,‬‬
‫דרגת ההרחבה ‪ .[L : Q (α)] = [Q (α) (ω) : Q (α)] ≤ 2‬לפיכך ‪ ,[L : Q (α)] = 2‬ו־‬

‫‪. [L : Q] = [L : Q (α)] · [Q (α) : Q] = 2 · 3 = 6‬‬

‫ננסה להבין כעת את מבנה החבורה )‪ .Aut (L/Q‬יהי אם כן )‪ .σ ∈ Aut (L/Q‬לפי משפט ‪ σ ,14.18‬מתאים לתמורה על‬
‫‬ ‫ ‬
‫‪ , α, αω, αω 2‬קבוצת השורשים של ‪ x3 − 2‬ו־)‪ Aut (L/Q‬איזומורפית לתת־חבורה של ‪ .S3‬למעשה‪ ,‬במקרה זה ניתן‬
‫∼ )‪) Aut (L/Q‬נראה‬
‫‬ ‫ ‬
‫להראות כי כל התמורות על ‪ α, αω, αω 2‬מגדירות אוטומורפיזמים "כשרים"‪ ,‬וכי‪ ,‬למעשה‪= S3 ,‬‬
‫זאת בתרגיל שלהן(‪.‬‬

‫∼ )‪ .Aut (L/Q‬הדרכה‪:‬‬
‫תרגיל ‪ 14.13‬הוכיחו כי בדוגמא האחרונה אמנם ‪= S3‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי אוטומורפיזם ההצמדה )‪ τ ∈ Aut (C/R‬מצטמצם לאוטומורפיזם של ‪ L‬שמקבע את ‪ ,Q‬כלומר‬

‫)‪.τ |L ∈ Aut (L/Q‬‬

‫‪207‬‬
 ‫‪ .2‬לאיזו תמורה ב־ } ‪ S{α,αω,αω2‬מתאים ‪?τ |L‬‬

‫‪ .3‬הוכיחו כי ‪ [L : Q (ω)] = 3‬והסיקו כי ‪ x3 − 2‬הוא הפולינום המינימלי של ‪ α‬גם מעל )‪.Q (ω‬‬

‫‪ .4‬בעזרת הסעיף הקודם ולמה ‪ ,14.7‬הראו שיש )‪ σ ∈ Aut (L/Q‬ששולח את ‪ α‬ל־‪ αω‬ומקבע את ‪ .ω‬לאיזו תמורה‬
‫ב־ } ‪ S{α,αω,αω2‬הוא מתאים?‬

‫∼ )‪.Aut (L/Q‬‬
‫∼ } ‪= S{α,αω,αω2‬‬
‫‪ .5‬הסיקו כי ‪= S3‬‬

‫התאמת גלואה‬ ‫‪14.4‬‬

‫תהי ‪ L/K‬הרחבת שדות‪ .‬ההתאמה הבאה‪ ,‬שניסח גלואה‪ ,‬מתאימה לכל תת־חבורה של ) ‪ Aut (L/K‬שדה ביניים שנמצא‬
‫"בין ‪ K‬ל־‪ ,"L‬כלומר מכיל את ‪ K‬ומוכל ב־‪ ,L‬ומתאימה לכל שדה ביניים כזה תת־חבורה של ) ‪:Aut (L/K‬‬

‫הגדרה ‪ 14.21‬תהי ‪ L/K‬הרחבת שדות ותהי ) ‪ .G = Aut (L/K‬לכל שדה ביניים ‪ ,K ⊆ M ⊆ L‬התאמה גלואה‬
‫מתאימה את החבורה ) ‪ ,G (M ) = Aut (L/M‬ולכל תת־חבורה ) ‪ H ≤ G = Aut (L/K‬מתאימה את שדה השבת של‬ ‫) ‪G (M‬‬
‫‪ H‬המסומן )‪ F (H‬ומוגדר על־ידי‬ ‫שדה‬ ‫)‪,F (H‬‬
‫השבת של ‪H‬‬
‫}‪ σ (x) = x‬לכל ‪.F (H) = {x ∈ L | σ ∈ H‬‬

‫אם כן‪ F ,‬ו־‪ G‬הן פונקציות בין קבוצה שדות הביניים לקבוצת תת־החבורות‬

‫}‪{M | K ⊆ M ⊆ L‬‬ ‫}) ‪{H | H ≤ Aut (L/K‬‬

‫המוגדרות כ־‬

‫‪M‬‬ ‫→‪7−‬‬ ‫) ‪G (M ) = Aut (L/M‬‬

‫)‪ = F (H‬שדה השבת ‪,‬‬ ‫[‪←−‬‬ ‫‪H‬‬

‫כאשר שדה השבת )‪ F (H‬הוא קבוצת האיברים ב־‪ L‬שמקובעים על־ידי כל האוטומורפיזמים ב־‪.H‬‬

‫‪ F (H) .1‬הוא אמנם שדה‪ ,‬ואף שדה ביניים‪.K ⊆ F (H) ⊆ L :‬‬ ‫טענה ‪14.22‬‬

‫‪.F ({e}) = L .2‬‬

‫‪ .3‬אם ‪ H1 ≤ H2‬אז ) ‪.F (H1 ) ⊇ F (H2‬‬

‫הוכחה‪ (1) :‬ברור כי )‪ F (H‬זו תת־קבוצה של ‪ L‬שמכילה את ‪ ,K‬לפי ההגדרות של )‪ F (H‬ושל ) ‪.G = Aut (L/K‬‬
‫בנוסף‪ ,‬אם ‪ σ (x) = x‬ו־‪ σ (y) = y‬אז ‪ σ (xy) = xy ,σ (x ± y) = x ± y‬וכן ‪ ,σ x−1 = x−1‬ולפיכך )‪ F (H‬הוא‬
‫
‬

‫תת־שדה של ‪.L‬‬
‫)‪ (2‬הטענה מובנת מאליה‪.‬‬
‫)‪ (3‬במעבר מ־ ‪ H1‬ל־ ‪ H2‬רק הרחבנו את מעגל האילוצים על האיברים של ) ‪ ,F (H2‬ולכן ברור שמתקיימת ההכלה‬
‫) ‪.F (H1 ) ⊇ F (H2‬‬

‫שימו לב שבהוכחת סעיף )‪ (1‬של הטענה כלל לא השתמשנו בכך ש־‪ H‬היא תת־חבורה‪ .‬למעשה‪ ,‬באופן כללי יותר‪ ,‬לכל‬
‫תת־קבוצה )‪ ,S ⊆ Aut (L‬הקבוצה )‪ F (S‬היא תת־שדה של ‪.L‬‬

‫‪208‬‬
 ‫‪ G (M ) .1‬היא תת־חבורה‪.G (M ) ≤ G :‬‬ ‫טענה ‪14.23‬‬

‫‪ G (L) = {e} .2‬ו־‪.G (K) = G‬‬

‫‪ .3‬אם ‪ M1 ⊆ M2‬אז ) ‪.G (M1 ) ≥ G (M2‬‬

‫תרגיל ‪ 14.14‬הוכיחו את טענה ‪.14.23‬‬

‫נזכיר כי החבורה ) ‪ G (M‬היא חבורת האוטומורפיזמים ) ‪ .Aut (L/M‬עם זאת‪ ,‬שימו לב שגם במקרה זה‪ ,‬סעיף )‪ (1‬של‬
‫טענה ‪ 14.23‬נכון גם ללא ההנחה ש־ ‪ M‬הוא שדה ביניים‪ :‬די להניח כי הוא תת־קבוצה של ‪ L‬שמכילה את ‪.K‬‬

‫הערה ‪ 14.24‬שימו לב שטענות ‪ 14.22‬ו־‪ 14.23‬סימטריות‪ ,‬לבד מנקודה אחת‪ :‬בסעיף )‪ (2‬של הראשונה לא טענו כי‬
‫‪L/K‬‬ ‫‪ .F (G) = K‬בהמשך נראה כי תכונה זו אינה מתקיימת תמיד‪ .‬למעשה‪ ,‬קיומה שקול להיותה של ההרחבה‬
‫'הרחבת גלואה'‪ ,‬מושג שנגדיר מיד )ראו מסקנה ‪.(17.2‬‬

‫טענה ‪ 14.25‬לכל שדה ביניים ‪ M‬מתקיים )) ‪.M ⊆ F (G (M‬‬

‫לכל תת־חבורה ‪ H‬מתקיים ))‪.H ≤ G (F (H‬‬

‫הוכחה‪ :‬הטענה נובעת ישירות מההגדרות‪ :‬כל איבר של ‪ M‬מקובע על־ידי כל אוטומורפיזם שמקבע את כל איברי ‪.M‬‬
‫כל אוטומורפיזם ב־‪ H‬מקבע נקודתית את כל איברי השדה שמקובעים נקודתית על־ידי כל איברי ‪.H‬‬

‫תרגיל ‪ 14.15‬הוכיחו כי ) ‪ G (F (G (M ))) = G (M‬וכן )‪.F (G (F (H))) = F (H‬‬

‫במלים אחרות‪ ,‬אחרי איטרציה אחת ההכלה מטענה ‪ 14.25‬הופכת לשוויון‪.‬‬

‫דוגמאות‬

‫• בדוגמא ‪ 14.6‬ראינו כי } ‪ ,G = Aut (C/R) = {e, τ‬כאשר ‪ τ‬הוא אוטומורפיזם ההצמדה‪ .‬משיקולי דרגות‬
‫הרחבה‪ ,‬למשל‪ ,‬אין שדות ביניים )פרט ל־‪ R‬ול־‪ C‬עצמם(‪ .‬כמובן‪ ,‬אין גם תת־חבורות ממש ל־‪ .G‬התאמת גלואה‬
‫שולחת את ‪ G‬ל־‪ F (G) = R‬ואת ‪ R‬בחזרה ל־‪ .G (R) = G‬היא מתאימה גם את החבורה }‪ {e‬ואת השדה ‪C‬‬
‫זה לזה‪.‬‬
‫√‬
‫= ‪ .α‬ראינו כי }‪ .Aut (Q(α)/Q) = {e‬אין כאן שדות‬ ‫‪3‬‬
‫• בדוגמא ‪ 14.10‬התבוננו בהרחבה של ‪ Q‬על־ידי ‪2 ∈ C‬‬
‫ביניים לא טריביאליים )מדוע?(‪ ,‬ומתקיים }‪ G (Q) = G (Q (α)) = {e‬ואילו )‪.F ({e}) = Q (α‬‬
‫√‬ ‫
√‬ ‫
√ √‬
‫• נתבונן בשדה ‪ .L = Q 2, 3‬כדי להבין מה טיב ההרחבה ‪ L/Q‬נראה תחילה כי ‪/ Q 2‬‬
‫∈ ‪ . 3‬אכן‪,‬‬
‫√‬
‫לפי מסקנה ‪ 12.15‬והפסקה שלאחריה‪,‬‬ ‫מעל ‪ Q‬הוא ‪.x2 − 2‬‬ ‫הפולינום המינימלי של ‪2‬‬
‫√‬ ‫√‬ ‫
√‬ ‫
√‬ ‫‬ ‫ √‬ ‫ ‬
‫‪ .Q 2 = a + b 2  a, b ∈ Q‬נניח בשלילה כי ‪ . 3 = a + b 2 ∈ Q 2‬אם נעלה בריבוע את‬
‫שני האגפים נקבל‬
‫√‬
‫‪, 3 = a2 + 2ab 2 + 2b2‬‬
‫√‬ ‫√‬ ‫‪3−a2 −2b2‬‬
‫= ‪ , 2‬בסתירה לעובדה הידועה ש־‪ 2‬אינו רציונלי ‪) .6‬לשם הדיוק‪ ,‬עלינו לוודא גם שלא‬ ‫‪2ab‬‬ ‫ולכן ‪∈ Q‬‬
‫ייתכן כי ‪ .ab = 0‬ודאו זאת‪(.‬‬
‫
√ √ ‬ ‫
√‬ ‫
√‬ ‫√‬
‫מכיוון ש־‪ 3‬מאפס את הפולינום ‪ x2 − 3‬מעל ‪ ,Q 2‬מתקיים ‪ , Q 2, 3 : Q 2 = 2‬ולכן‬
‫‪h‬‬ ‫ √ ‪√ i h‬‬ ‫‪i‬‬
‫‪. [L : Q] = L : Q‬‬ ‫‪2 · Q‬‬ ‫‪2 :Q =2·2=4‬‬

‫‪6‬מומלץ למי שאינו מכיר את ההוכחה הפשוטה של עובדה זו לנסות לגלותה בעצמו או לחפשה במרשתת )האינטרנט(‪.‬‬

‫‪209‬‬
 ‫
√‬ ‫
√ √‬ ‫
√ ‬ ‫‬ ‫√‬ ‫
√‬
‫‪ .Q‬מצאנו אפוא‬ ‫∈ ‪ , 2‬שהרי ‪ Q 3 : Q = 2‬ולכן ‪3 $ Q 3, 2‬‬
‫מכאן ניתן להסיק כי ‪/ Q 3‬‬
‫שני שדות ביניים‪ ,‬כפי שמתואר בסרטוט הבא‪:‬‬
‫
√ √‬
‫‪L=Q‬‬ ‫‪2, 3‬‬

‫
√‬ ‫
√‬
‫‪E=Q‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪F =Q‬‬ ‫‪3‬‬

‫‪Q‬‬
‫
√‬ ‫√‬ ‫√‬
‫לפי תרגיל ‪ ,14.9‬כל )‪ σ ∈ Aut (L/Q‬נקבע לפי פעולתו על היוצרים ‪ 2‬ו־‪ . 3‬אך‪ ,‬כרגיל‪ σ 2 ,‬הוא שורש‬
‫√
√‬ ‫ √‬ ‫√
√‬ ‫ √‬
‫∈ ‪ ,σ 3‬ועל כן יש לכל‬ ‫∈ ‪ .σ 2‬באופן דומה‪3, − 3 ,‬‬ ‫של הפולינום ‪ x2 − 2‬ולכן ‪2, − 2‬‬
‫היותר ארבעה אוטומורפיזמים במקרה זה‪ .‬האם כל ארבע האפשרויות מגדירות אוטומורפיזם "כשר"?‬
‫כדי לענות על שאלה זאת‪ ,‬ננסה תחילה להבין מהן חבורות האוטומורפיזמים המתאימות לשדות הביניים ‪ E‬ו־ ‪.F‬‬
‫
√‬
‫‪ ,L = E‬זו הרחבה ריבועית‬ ‫החבורה המתאימה ל־‪ E‬היא )‪ .G (E) = Aut (L/F ) ≤ Aut (L/Q‬מכיוון ש־ ‪3‬‬
‫פשוטה‪ .‬לפי למה ‪ ,14.7‬יש בה אוטומורפיזם לכל שורש של ‪ x2 − 3‬שנמצא בתוך ‪ .L‬אבל שני השורשים שייכים‬
‫√‬ ‫√‬
‫ל־‪ L‬ולכן‪ ,‬לצד אוטומורפיזם הזהות‪ ,‬יש גם אוטומורפיזם ‪ σ‬ששולח את ‪ 3‬ל־‪ .− 3‬מכיוון ש־) ‪,σ ∈ Aut (L/E‬‬
‫√‬
‫הוא מקבע את איברי ‪ ,E‬ובפרט את ‪. 2‬‬
‫√
√‬ ‫
√‬ ‫√‬
‫‪ .τ‬מצאנו כבר שלושה‬ ‫‪ τ‬ואילו ‪3 = 3‬‬ ‫באופן דומה‪ G (F ) = Aut (L/E ) = {e, τ } ,‬כאשר ‪2 = − 2‬‬
‫אוטומורפיזמים ב־)‪ σ ,e :Aut (L/Q‬ו־ ‪ .τ‬נסמן ‪ θ = τ · σ‬ונשים לב כי‬
‫ √‬ ‫ √ ‬ ‫ √‬ ‫√‬
‫‪θ‬‬ ‫‪2 =τ σ‬‬ ‫‪2 =τ‬‬ ‫‪2 =− 2‬‬
‫ √‬ ‫ √ ‬ ‫ √ ‬ ‫√‬
‫‪θ‬‬ ‫‪3 =τ σ‬‬ ‫‪3 =τ − 3 =− 3‬‬

‫ולכן ‪ θ‬שונה מ־‪ σ‬ומ־ ‪ .τ‬קיבלנו כי }‪) Aut (L/Q) = {e, σ, τ, θ‬זכרו כי עוד קודם ראינו כי יש בחבורה זו לכל‬
‫היותר ארבעה איברים(‪ .‬מכיוון שכל האוטומורפיזמים פרט ל־‪ e‬הם מסדר ‪ ,2‬חבורה זו איזומורפית ל־ ‪Z2 × Z2‬‬
‫)ולא לחבורה האחרת מסדר ‪ ,4‬הלוא היא ‪.(Z4‬‬
‫נמצא קודם בסיס ל־‪ L‬מעל ‪Q‬‬ ‫)‪,Aut (L/Q‬‬‫על־מנת להבין מהם שדות השבת המתאימים לתת־החבורות של‬
‫√‬ ‫√‬
‫ול־)‪ . /Q( 2‬קל לראות‬
‫‪L‬‬ ‫‪Q‬‬‫(‬ ‫‪2‬‬ ‫)‬‫ונכתוב באמצעותו את איברי ‪ .L‬לפי הוכחת משפט ‪ ,12.6‬די למצוא בסיס ל־‪/Q‬‬
‫ √ ‬ ‫ √ ‬
‫כי ‪ 1, 2‬הוא בסיס להרחבה הראשונה ו־ ‪ 1, 3‬בסיס להרחבה השניה‪ ,‬ומהוכחת משפט ‪ 12.6‬נובע כי‬
‫ √ √ √  √  √ ‬
‫‪ 1, 2 · 1, 3 = 1, 2, 3, 6‬בסיס ל־‪ .L/Q‬לכן‬
‫‪n‬‬ ‫√‬ ‫√‬ ‫ √‬ ‫‪o‬‬
‫‪.L = a + b 2 + c 3 + d 6  a, b, c, d ∈ Q‬‬

‫למשל‪ ,‬עבור‬ ‫כעת נוכל למצוא בייתר קלות את שדות השבת המתאימים לתת־החבורות השונות‪.‬‬
‫)‪ ,H = {e, θ} ≤ Aut (L/Q‬שדה השבת מורכב מאיברי ‪ L‬שמקובעים על־ידי ‪) θ‬כולם מקובעים‪ ,‬כמובן‪,‬‬
‫על־ידי ‪ .(e‬מכיוון ש־‬
‫‬ ‫√‬ ‫√‬ ‫ √‬ ‫√‬ ‫√‬ ‫√‬
‫‪,θ a + b 2 + c 3 + d 6 = a − b 2 − c 3 + d 6‬‬
‫
√‬ ‫‬ ‫ √‬ ‫ ‬
‫‪ ,Q‬שהוא שדה ביניים נוסף על השניים‬ ‫נקבל כי ‪ .F (H) = a + d 6  a, d ∈ Q‬שדה זה אינו אלא ‪6‬‬
‫שלעיל‪ .‬באופן דומה‪ F (hσi) = E ,‬ו־ ‪ .F (hτ i) = F‬נסכם דוגמא זו בסרטוט הבא שמציב אלה אל מול אלה‬
‫את שדות הביניים שמצאנו בהרחבה ‪ L/Q‬ואת תת־החבורות של )‪ .Aut (L/Q‬שימו לב שבדוגמא זו ההתאמה‬

‫‪210‬‬
 ‫מכיוון אחד היא בדיוק ההפכית להתאמה מן הכיוון השני‪.‬‬

‫‪L‬‬ ‫}‪{e‬‬

‫
√‬ ‫
√‬ ‫
√‬
‫‪E=Q‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪K=Q‬‬ ‫‪6‬‬ ‫‪F =Q‬‬ ‫‪3‬‬ ‫}‪{e, σ‬‬ ‫}‪{e, θ‬‬ ‫} ‪{e, τ‬‬

‫‪Q‬‬ ‫)‪Aut (L/Q‬‬

‫)שימו לב שאנו מציגים כאן ובדוגמאות שלהלן את שריג תת־החבורות "הפוך"‪ :‬ככל שחבורה גדולה יותר‪ ,‬כך‬
‫היא תמצא במקום נמוך יותר בסרטוט‪(.‬‬

‫תרגיל ‪ 14.16‬השלימו את פרטי הדוגמא האחרונה‪:‬‬

‫‪ .1‬ודאו כי אמנם כל תת־חבורה ושדה ביניים שמצויים באותו מיקום בשני השריגים מתאימים זה לזה לפי התאמת‬
‫גלואה‪.‬‬

‫‪ .2‬רשמו את פעולת ‪ τ‬ו־‪ σ‬על איברי ‪ L‬שרשומים כצירופים לינאריים של איברי הבסיס שמצאנו‪.‬‬

‫‪ .3‬הוכיחו כי במקרה זה אין שדות ביניים נוספים לאלו שמצאנו‪.‬‬

‫רמז‪ :‬ניתן להיעזר בתרגיל ‪.12.5‬‬
‫‪2πi‬‬
‫‪ ζ = e‬ו־‪ p‬ראשוני‪ .‬כדוגמא‪ ,‬נביט במקרה ‪,p = 5‬‬ ‫‪p‬‬‫∼ )‪ ,G = Aut (Q(ζ)/Q‬כאשר‬
‫• בדוגמא ‪ 14.16‬ראינו כי ∗‪= Zp‬‬
‫∼ ‪ G‬שאיזומורפית גם לחבורה הצקלית מסדר ‪ .4‬יהי ‪ σ‬האוטומורפיזם ששולח את ‪ ζ‬ל־ ‪,ζ 2‬‬‫אז החבורה היא ∗‪= Z5‬‬
‫וקל לבדוק כי ‪) hσi = G‬כי ‪ .(h2i = Z∗5‬ל־‪ G‬יש בדיוק שלוש תת־חבורות‪ {e, σ} ,{e} :‬ו־‪ .G‬התאמת גלואה‬
‫במקרה זה תיתן את שדות הביניים הבאים‪:‬‬

‫)‪Q (ζ‬‬ ‫}‪{e‬‬

‫‪Q ζ + ζ −1 = Q cos 2π‬‬

‫
‬ ‫
‬
‫‪5‬‬ ‫} ‪{e, σ4‬‬

‫‪Q‬‬ ‫‪G‬‬

‫תרגיל ‪ 14.17‬השלימו את הפרטים בדוגמא האחרונה‪ :‬הראו כי אכן אלו שדות השבת המתאימים לתת־חבורות השונות‪.‬‬
‫מצאו את דרגות ההרחבה של השדות‪ ,‬והראו כי גם במקרה זה התאמת גלואה היא חח"ע ועל‪ ,‬כלומר ההתאמה‬
‫מהשדות לחבורות הפכית להתאמה מהחבורות לשדות‪.‬‬
‫√‬
‫= ‪ α‬ו־)‪ ,L = K (α‬החבורה ) ‪ Aut (L/K‬היא טריביאלית‪.‬‬ ‫‪p‬‬
‫• בדוגמא ‪ 14.11‬ראינו כי עבור )‪t ,K = Fp (t‬‬
‫מכיוון ש־‪ [L : K] = p‬אין שדות ביניים בין ‪ K‬ל־‪ L‬פרט להם עצמם )הרי לפי כפליות דרגות ההרחבה‪ ,‬כל שדה‬
‫ביניים ממש היה נותן פירוק של הראשוני ‪ ,p‬בסתירה(‪ .‬אולם‪ ,‬ההתאמה ששולחת שדות־ביניים לחבורות איננה‬
‫חח"ע‪ :‬מתקיים }‪.G (L) = G (K) = {e‬‬

‫‪211‬‬
 ‫הרחבת גלואה‬

‫בפרקים הקרובים‪ ,‬המטרה שלנו תהיה למצוא תנאים שבהם ‪ F‬ו־‪ G‬הן התאמות הפכיות בין שריגים של חבורות ביניים‬
‫ושל שדות ביניים‪ .‬נראה כי הרחבה סופית ‪ L/K‬צריכה לקיים לשם כך שני תנאים ־ נורמליות וספרביליות‪.‬‬
‫נורמליות פרושה "אם שורש אחד בהרחבה‪ ,‬כל השורשים בהרחבה"‪ :‬אם לפולינום אי־פריק מעל ]‪ K [x‬יש שורש‬
‫בהרחבה ‪ ,L‬אז כל שורשיו ב־‪ ,L‬כלומר‪ ,‬הוא מתפצל לחלוטין‪ ,‬לגורמים לינאריים‪ ,‬בתוך ]‪ .L [x‬למשל‪ ,‬בדוגמא ‪14.10‬‬
‫לפולינום האי־פריק ]‪ x3 − 2 ∈ Q [x‬יש שורש בהרחבה )‪ ,Q (α‬אך שני השורשים האחרים שלו אינם בהרחבה זו‪.‬‬
‫אינה נורמלית‪ .‬על מושג הנורמליות בהרחבות של שדות נלמד בפירוט רב יותר בפרק ‪.16‬‬ ‫‪Q(α)/Q‬‬ ‫לפיכך‬
‫ספרביליות )או פרידות(‪ ,‬פירושה שאין שורשים כפולים‪ :‬כל פולינום אי־פריק מעל ‪ K‬מתפרק ב־]‪ L [x‬לגורמים‬
‫אי־פריקים שונים‪ .‬ההרחבה בדוגמא ‪ 14.11‬אינה ספרבילית‪ :‬הפולינום האי־פריק ]‪ xp − t ∈ K [x‬מתפרק בתוך ]‪L [x‬‬
‫‪p‬‬
‫ל־ )‪ .(x − α‬את מושג הספרביליות נפתח עוד בפרק ‪.15‬‬
‫הרחבת שדות סופית ‪ L/K‬תקרא הרחבת גלואה אם היא נורמלית וספרבילית‪ .‬נראה בהמשך )בפרק ‪ (17‬שבמקרה‬ ‫גלואה‬ ‫הרחבת‬
‫שדה פיצול של פולינום‬ ‫ש־ ‪L/K‬‬ ‫זה אמנם ההתאמות ‪ F‬ו־‪ G‬הפכיות זו לזו‪ .‬יתר על כן‪ ,‬נראה כי תנאי שקול לכך הוא‬ ‫סופית‬
‫|) ‪|Aut (L/K‬‬ ‫גלואה אם ורק אם ]‪= [L : K‬‬ ‫ש־ ‪L/K‬‬ ‫שכל שורשיו שונים זה מזה‪ .‬ניתן גם תנאי נומרי שקול ונוכיח‬
‫ושאחרת תמיד קיים אי־שוויון ]‪.|Aut (L/K )| < [L : K‬‬

‫√‬
‫‪3‬‬
‫לדוגמא‪ ,‬ההרחבה ‪ Q( 2)/Q‬איננה הרחבת גלואה משום שכאמור‪ ,‬היא איננה נורמלית‪ ,‬ואכן‪ ,‬חבורת האוטומורפיזמים‬
‫
√‬
‫בגודל ‪ 1‬בעוד שההרחבה מדרגה ‪ .3‬ההרחבה ‪ K = Fp (t) ⊆ L = Fp p t‬שבדוגמא ‪ 14.11‬איננה הרחבת גלואה‬
‫‪p‬‬
‫משום שהיא איננה ספרבילית‪ :‬הפולינום האי־פריק ]‪ xp − t ∈ K [x‬מתפרק ל־ )‪ (x − α‬בתוך ]‪ .L [x‬גם שם‪ ,‬חבורת‬
‫האוטומורפיזמים טריביאלית בעוד שההרחבה מממד ‪.p‬‬
‫
√ √‬
‫לעומת זאת‪ ,‬בדוגמא ‪ ,Q ⊆ L = Q 2, 3‬ההרחבה היא נורמלית וספרבילית )בפרקים הבאים נפתח כלים‬
‫להוכיח זאת( ועל־כן גלואה‪ .‬כפי שראינו‪ ,‬ההתאמות ‪ F‬ו־‪ G‬אמנם הפכיות זו לזו במקרה זה‪ ,‬וכן‬

‫]‪. |Aut (L/Q)| = 4 = [L : Q‬‬

‫
‬
‫מצב דומה מתקיים גם בדוגמא ‪ Q ⊆ Q e2πi/5‬שניתחנו בסעיף הקודם‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 14.18‬בדוגמא ‪ 14.20‬ובתרגיל ‪ 14.13‬שלאחריה‪ ,‬חקרנו את שדה הפיצול ‪ L‬של ‪ x3 − 2‬מעל ‪) Q‬בתוך ‪.(C‬‬

‫‪ .1‬מצאו את כל תת־החבורות של )‪ ,Aut (L/Q‬ומצאו את שדה השבת המתאים לכל אחת מהן‪.‬‬

‫‪ .2‬מצאו את החבורה המתאימה לכל אחד משדות השבת שמצאתם‪.‬‬

‫‪ .3‬בהנחה שאין שדות ביניים נוספים‪ ,‬האם ההתאמות ‪ F‬ו־‪ G‬הפכיות בדוגמא זו?‬

‫‪212‬‬
 ‫ספרביליות‬ ‫‪15‬‬
‫פולינומים ספרביליים והרחבות ספרביליות‬ ‫‪15.1‬‬
‫יהיו ‪ K‬שדה‪ f ∈ K [x] ,‬פולינום מדרגה ‪ n‬ו־ ‪ L/K‬הרחבת שדות שבה ‪ f‬מתפצל‪ .‬כלומר‪,‬‬

‫]‪.f = c (x − α1 ) (x − α2 ) . . . (x − αn ) ∈ L [x‬‬

‫• נאמר כי ‪ α = αi ∈ L‬הוא שורש פשוט של ‪ f‬אם הוא מופיע בדיוק פעם אחת בפיצול‪ ,‬כלומר‪ ,‬אם ‪(x − α) |f‬‬ ‫שורש פשוט‬
‫‪2‬‬
‫אבל ‪.(x − α) 6 |f‬‬
‫‪2‬‬
‫• נאמר כי ‪ α‬שורש מרובה של ‪ f‬אם הוא מופיע בפיצול לפחות פעמיים‪ ,‬כלומר אם ‪.(x − α) |f‬‬ ‫שורש מרובה‬

‫כזכור‪ ,‬לכל פולינום מעל ‪ K‬יש שדה הרחבה ‪ L‬שבו הוא מתפצל‪ .‬למשל‪ ,‬ניתן לקחת את הסגור האלגברי של ‪) K‬משפט‬
‫‪ .(12.37‬הרחבה מינימלית של ‪ K‬שבה ‪ f‬מתפצל נקראת‪ ,‬כאמו‪ ,‬שדה פיצול‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 15.1‬הפולינום ]‪ f ∈ K [x‬נקרא ספרבילי )פריד( אם אין לו שורשים מרובים בשדה הרחבה ‪ L‬שבו הוא מתפצל‪.‬‬ ‫פולינום ספרבילי‬

‫לכאורה‪ ,‬תכונת הספרביליות של ‪ f‬תלויה בשדה ההרחבה ‪ L‬שבחרנו‪ .‬מיד נראה )מסקנה ‪ (15.6‬כי‪ ,‬למעשה‪ ,‬היא אינה‬
‫תלויה ב־‪ .L‬מושג הנגזרת יועיל לנו בהשגת תובנה זו‪.‬‬

‫הנגזרת‬
‫‪X‬‬
‫= ‪ f‬נגדיר באופן פורמלי את הנגזרת ‪ 1‬של ‪ f‬בתור‪:‬‬ ‫הגדרה ‪ 15.2‬בהינתן ]‪ai xi ∈ K [x‬‬ ‫‪f0‬‬
‫‪i≥0‬‬

‫‪X‬‬
‫= ‪, f0‬‬ ‫]‪iai xi−1 ∈ K [x‬‬
‫‪i≥1‬‬

‫כאשר ‪.i = 1 + . . . + 1 ∈ K‬‬

‫} ‪| {z‬‬
‫‪ i‬פעמים‬

‫‪0‬‬
‫אם ‪ charK = 0‬אז ‪ .deg (f ) = deg (f ) − 1‬לעומת זאת‪ ,‬אם ‪ p) charK = p‬ראשוני(‪ ,‬הנגזרת עשויה להיות מדרגה‬
‫קטנה יותר מ־)‪ .(deg (f ) − 1‬למשל‪,‬‬
‫‪0‬‬
‫‪. (xp − a) = pxp−1 = 0‬‬

‫הראו שלכל‬ ‫תרגיל ‪ 15.1‬הוכיחו כי כללי הנגזרת המוכרים מאנליזה מתקיימים גם בעבור הנגזרת הפורמלית‪:‬‬
‫]‪ f, g ∈ K [x‬ולכל ‪ n ∈ N‬מתקיים‬
‫‪0‬‬
‫‪(f + g) = f 0 + g 0 .1‬‬
‫‪0‬‬
‫‪(f g) = f 0 g + f g 0 .2‬‬
‫‪1‬שימו לב שהנגזרת כאן היא מושג פורמלי שקשור רק חלקית למושג הנגזרת המוכר לכם מתחום החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי )חדו"א(‪.‬‬
‫כאן איננו חושבים על הפולינומים כעל פונקציות אלא כעל ישויות אלגבריות פורמליות‪ .‬למשל‪ ,‬לנגזרת מתחום החדו"א אין משמעות כאשר מדובר‬
‫בפולינום מעל שדה סופי‪ ,‬אך הנגזרת כאן מוגדרת היטב גם במקרה זה‪.‬‬

‫‪213‬‬
 ‫‪0‬‬
‫‪(f n ) = nf n−1 f 0 .3‬‬

‫טענה ‪ 15.3‬יהיו ‪ L/K‬הרחבת שדות‪ f ∈ K [x] ,‬פולינום שמתפצל ב־‪ L‬ו־‪ α ∈ L‬שורש של ‪ .f‬אזי ‪ α‬שורש מרובה של‬
‫‪ f‬אם ורק אם ‪ ,f 0 (α) = 0‬כלומר‪ ,‬אם ורק אם ‪.(x − α) |f 0‬‬

‫הוכחה‪ :‬בחוג ]‪ L [x‬ניתן לכתוב‬

‫‪r‬‬
‫‪Y‬‬ ‫‪ej‬‬
‫‪f (x) = c‬‬ ‫) ‪(x − αj‬‬
‫‪j=1‬‬

‫כאשר עכשיו ה־ ‪αj‬־ים שונים זה מזה‪ .‬לפי תרגיל ‪,15.1‬‬

‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪r‬‬
‫‪ej (x − αj )ej −1‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪Y‬‬ ‫‪e‬‬
‫‪.f 0 (x) = c‬‬ ‫‪(x − αk ) k ‬‬
‫‪j=1‬‬ ‫‪k6=j‬‬

‫בה"כ ‪ α = α1‬ואז‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪r‬‬
‫‪ej (α1 − αj )ej −1‬‬ ‫‪e −1‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪Y‬‬ ‫‪e‬‬
‫‪Y‬‬ ‫‪ek‬‬
‫‪f 0 (α) = c‬‬ ‫‪(α1 − αk ) k  = ce1 (α1 − α1 ) 1‬‬ ‫) ‪(α1 − αk‬‬
‫‪j=1‬‬ ‫‪k6=j‬‬ ‫‪k6=1‬‬

‫וברור כי ביטוי זה מתאפס אם ורק אם ‪ α‬הוא שורש מרובה )כלומר אם ורק אם ‪.(e1 ≥ 2‬‬

‫נזכיר כי לכל שני פולינומים ]‪ f, g ∈ K [x‬סימנו ב־)‪ (f, g‬את ה־‪ gcd‬שלהם )הגדרה ‪ .(10.18‬ניתן לחשב את )‪(f, g‬‬
‫לפי האלגוריתם של אוקלידס‪ ,‬שנשען‪ ,‬מצדו‪ ,‬על סדרה של חלוקות עם שארית )ראו סעיף ‪ .(10.4‬למשל‪ ,‬בשלב הראשון‬
‫של האלגוריתם‪ ,‬אם ‪ ,deg f ≥ deg g‬אנו מוצאים ]‪ q, r ∈ K [x‬כך ש־‪ f = qg + r‬ו־‪ ,deg r < deg g‬ואז‪ ,‬תוך שימוש‬
‫בעובדה ש־)‪ ,(f, g) = (g, r‬ממשיכים באלגוריתם עם הזוג ‪ g, r‬במקום ‪ .f, g‬כדי למצוא את ‪ q‬ואת ‪ ,r‬נזקקנו רק‬
‫לפעולות השדה )חיבור‪ ,‬חיסור‪ ,‬כפל וחילוק( במקדמים של ‪ f‬ו־‪ .g‬בפרט‪ ,‬האלגוריתם של אוקלידס היה נותן בדיוק‬
‫אותה תוצאה גם לו חשבנו על הפולינומים ‪ f‬ו־‪ g‬כעל פולינומים ב־]‪ ,L [x‬בעבור ‪ ,L‬שדה הרחבה כלשהו של ‪ .K‬קיבלנו‪:‬‬

‫טענה ‪ 15.4‬אם ]‪ f, g ∈ K [X‬ו־ ‪ L/K‬הרחבה כלשהי‪ ,‬אז בין אם נחשוב על ‪ f‬ועל ‪ g‬כעל פולינומים ב־]‪ K [x‬ובין אם‬
‫נחשוב עליהם כעל פולינומים ב־]‪ (f, g) ,L [x‬יהיה אותו פולינום )ב־]‪.(K [x‬‬

‫משפט ‪ 15.5‬פולינום ]‪ f ∈ K [x‬הוא ספרבילי אם ורק אם ‪.(f, f 0 ) = 1‬‬

‫לפני שנוכיח את המשפט‪ ,‬נעיר שלכאורה‪ ,‬היינו צריכים לציין בתנאי המשפט גם את שדה ההרחבה ‪ L‬שבו ‪ f‬מתפצל‪.‬‬
‫אולם‪ ,‬מכיוון שהתנאי ‪ (f, f 0 ) = 1‬אינו תלוי‪ ,‬כאמור‪ ,‬בשדה ההרחבה‪ ,‬נסיק‪:‬‬

‫מסקנה ‪ 15.6‬תכונת הספרביליות של פולינום אינה תלויה בשדה ההרחבה ‪ L‬שבו הוא מתפצל‪.‬‬

‫הוכחה‪) :‬של משפט ‪ (15.5‬יהי ‪ L‬שדה הרחבה של ‪ K‬שבו ‪ f‬מתפצל‪ .‬לפי טענה ‪ ,15.4‬ניתן לחשב את ) ‪ (f, f 0‬בתוך‬
‫]‪ .L [x‬אבל מעל ‪ f ,L‬מתפצל למכפלה של גורמים לינאריים‪:‬‬
‫‪r‬‬
‫‪Y‬‬ ‫‪ej‬‬
‫‪.f (x) = c‬‬ ‫) ‪(x − αj‬‬
‫‪j=1‬‬

‫אם יש ל־ ‪ f‬שורש מרובה ‪ ,αj‬אזי ‪ (x − αj ) |f‬וגם ‪) (x − αj ) |f 0‬לפי טענה ‪ ,(15.3‬ולכן ) ‪ (x − αj ) | (f, f 0‬ובפרט‬
‫‪ .(f, f 0 ) 6= 1‬מצד שני‪ ,‬אם ‪ f‬ספרבילי‪ ,‬כלומר נטול שורשים מרובים‪ ,‬אז ‪ (x − αj ) 6 |f 0‬לכל ‪ ,j‬כלומר ‪ f 0‬אינו מתחלק‬
‫באף גורם אי־פריק של ‪ f‬ולפיכך ‪.(f, f 0 ) = 1‬‬

‫‪214‬‬
 ‫תרגיל ‪ 15.2‬בסימונים דלעיל‪ ,‬הוכיחו כי כאשר ‪ charK = 0‬מתקיים‬
‫‪r‬‬
‫‪ej −1‬‬
‫‪Y‬‬
‫= ) ‪. (f, f 0‬‬ ‫) ‪(x − αj‬‬
‫‪j=1‬‬

‫מה משתבש כאשר ‪?charK = p‬‬

‫כפי שנראה בהמשך‪ ,‬תכונת הספרביליות מעניינת במיוחד כאשר מדובר בפולינומים אי־פריקים‪ .‬נבחין בין שדות ממציין‬
‫‪ 0‬לבין שדות ממציין ‪.p‬‬

‫מסקנה ‪ 15.7‬אם ‪ charK = 0‬אז כל פולינום אי־פריק מעל ‪ K‬הוא ספרבילי‪.‬‬

‫אם ‪ deg f = n‬אז‬ ‫הוכחה‪ :‬המחלק המשותף המקסימלי ) ‪ (f, f 0‬הוא מחלק הן של ‪ f‬והן של ‪ f 0‬ב־]‪.K [x‬‬
‫‪ ,deg f 0 = n − 1‬ולכן ) ‪ (f, f 0‬חייב להיות מחלק ממש של ‪) f‬כלומר‪ ,‬מחלק ששונה מ־ ‪ f‬עצמו ומחבריו בחוג ]‪.(K [x‬‬
‫מכיוון ש־ ‪ f‬אי־פריק‪ ,‬מחלק זה הוא בהכרח ‪) 1‬עד כדי חברות(‪.‬‬

‫דוגמא ‪ 15.8‬יהי )‪ ,K = Fp (t‬ויהי ]‪ .f = xp − t ∈ K [x‬ראינו כי פולינום זה הוא אי־פריק )תרגיל ‪ .(10.32‬אבל‪ ,‬אם‬
‫‪ α‬שורש של ‪ f‬בשדה הרחבה של ‪ ,K‬אז‬
‫‪p‬‬
‫)‪, f = xp − αp = (x − α‬‬

‫ולכן ‪ f‬אינו ספרבילי‪ .‬כמובן‪ ,‬גם תנאי הנגזרת עובד כאן )בדקו זאת!(‪ .‬נסיק כי לא ניתן לוותר על התנאי ‪charK = 0‬‬
‫במסקנה ‪.15.7‬‬

‫את הדוגמא האחרונה נכליל בטענה הבאה שעוסקת בפולינומים אי־פריקים מעל שדה ממציין ראשוני‪ .‬אם ‪ K‬שדה‬
‫ממציין ראשוני ‪ p‬ו־]‪ai xi ∈ K [x‬‬
‫‪P‬‬
‫= ‪ ,f‬נסתכל בקבוצת המעריכים של המונומים שאינם אפס שמרכיבים את ‪,f‬‬
‫‪3‬‬ ‫‪3‬‬ ‫‪2‬‬
‫כלומר ב־}‪ ,{i | ai 6= 0‬ותהי ‪ pe‬החזקה הגבוהה ביותר של ‪ p‬שמחלקת את כולם‪ .‬למשל‪ ,‬אם ‪f = 4x2p −xp +x4p +2‬‬
‫)ו־‪ ,(p 6= 2‬ניקח ‪.e = 2‬‬

‫טענה ‪ 15.9‬יהיו ‪ K‬שדה ממציין ראשוני ‪ f ∈ K [x] ,p‬פולינום אי־פריק ו־ ‪ pe‬כנ"ל‪ .‬אזי‬
‫
‪e‬‬
‫‪ f (x) = h xp .1‬כאשר ]‪ h ∈ K [x‬פולינום אי־פריק וספרבילי‪.‬‬

‫‪ .2‬הריבוי של כל שורש של ‪ f‬הוא בדיוק ‪.pe‬‬

‫למשל‪ ,‬בדוגמא ‪ e = 1 ,15.8‬ו־‪ h = x − t‬הוא אכן פולינום אי־פריק וספרבילי שמקיים ) ‪ .f (x) = h (xp‬הריבוי של‬
‫השורש היחידי של ‪ f‬הוא אכן ‪.p‬‬

‫הוכחה‪ (1) :‬ראשית‪ ,‬נשים לב כי ‪ f‬עצמו ספרבילי אם ורק אם ‪ :e = 0‬הרי כמו בהוכחה של מסקנה ‪ ,15.7‬אם‬
‫‪ f 0 6= 0 ,e = 0‬וכן ‪ ,deg f 0 < deg f‬לכן ‪) (f, f 0 ) = 1‬נזכיר כי לפי ההנחה ‪ f‬אי־פריק(‪ .‬מאידך‪ ,‬אם ‪ e 6= 0‬אז‬
‫‪ f 0 = 0‬ואז ‪ (f, f 0 ) = f 6= 1‬ולכן ‪ f‬אינו ספרבילי‪ .‬לפיכך‪ ,‬אם ‪ e = 0‬סיימנו‪.‬‬
‫אם ‪ ,e ≥ 1‬אזי‬
‫‪e‬‬ ‫‪e‬‬ ‫‪e‬‬
‫‪, f = br xrp + br−1 x(r−1)p + . . . + b1 xp + b0‬‬
‫‪e‬‬ ‫
‬
‫‪f (x) = h xp‬‬ ‫כך שקיים ‪ 1 ≤ i ≤ r‬עם ‪ p - i‬ו־‪ .bi 6= 0‬נגדיר ‪ h (x) = br xr + br−1 xr−1 + . . . + b0‬ואז ברור כי‬
‫וכי ‪ h‬ספרבילי )כי בעבורו ‪ .(e = 0‬נותר להראות כי ‪ h‬אי־פריק‪ .‬זה נובע מכך שכל פירוק )‪ h (x) = q (x) r (x‬נותן‬
‫
‪e‬‬ ‫
‪e‬‬
‫אוטומטית גם פירוק ‪ ,f (x) = q xp r xp‬בסתירה לכך ש־ ‪ f‬אי־פריק‪.‬‬

‫‪215‬‬
‫)‪ (2‬יהי ‪ L‬שדה הרחבה של ‪ K‬שבו ‪ f‬ו־‪ h‬מתפצלים‪ ,‬ויהיו ‪ β1 , . . . , βr ∈ L‬השורשים השונים של ‪) h‬זכרו כי ‪h‬‬
‫ספרבילי(‪ ,‬כלומר ) ‪ .h (x) = c (x − β1 ) . . . (x − βr‬אך אז מתקיים‪:‬‬
‫‬ ‫‪e‬‬
‫‬ ‫‪ e‬‬ ‫‬ ‫‪ e‬‬ ‫‬
‫‪.f (x) = h xp = c xp − β1 . . . xp − βr‬‬
‫‪e‬‬ ‫‪e‬‬ ‫
‬
‫לכן‪ ,‬כל שורש ‪ α ∈ L‬של ‪ f‬הוא שורש של אחד הגורמים ‪ , xp − βi‬ומתקיים אז ‪ ,αp = βi‬ולכן‬

‫‪pe‬‬
‫‪ e‬‬ ‫‪  e‬‬ ‫‪e‬‬
‫‬
‫)‪. xp − βi = xp − αp = (x − α‬‬

‫)כדי להשתכנע בשוויון האחרון ניתן‪ ,‬למשל‪ ,‬להפעיל את למה ‪ 14.3‬כמה פעמים ולקבל שבשדה ממציין ‪ p‬מתקיים‬
‫‪e−1‬‬
‫‪ e−2‬‬
‫‪2 p‬‬
‫‪pe‬‬ ‫‪pe−1‬‬
‫‪ 2‬‬ ‫‪e‬‬ ‫‪e‬‬
‫‪p p‬‬
‫)‪(. (a + b‬‬ ‫) )‪= ((a + b‬‬ ‫) ‪= (ap + bp‬‬ ‫‪= a p + bp‬‬ ‫‪= . . . = ap + bp‬‬
‫‪e‬‬ ‫
‬
‫מכיוון שבברור ‪ α‬אינו מאפס את ‪ xp − βj‬אם ‪ ,j 6= i‬הריבוי של ‪ α‬כשורש של ‪ f‬הוא בדיוק ‪.pe‬‬

‫ממסקנה ‪ 15.7‬ומטענה ‪ 15.9‬נסיק‪:‬‬

‫מסקנה ‪ 15.10‬יהי ‪ K‬שדה כלשהו ו־]‪ f ∈ K [x‬אי־פריק‪ ,‬אזי לכל השורשים של ‪ f‬אותו ריבוי‪ ,‬וריבוי זה אינו תלוי‬
‫בשדה ההרחבה שבו ‪ f‬מתפצל‪.‬‬

‫הרחבה ספרבילית‬
‫הגדרה ‪ 15.11‬תהי ‪ L/K‬הרחבה אלגברית של שדות‪.‬‬
‫איבר ‪ α ∈ L‬ייקרא ספרבילי )פריד( מעל ‪ K‬אם הפולינום המינימלי שלו מעל ‪ K‬הוא ספרבילי‪.‬‬ ‫איבר ספרבילי‬
‫ההרחבה ‪ L/K‬תקרא ספרבילית )פרידה( אם כל איבריה ספרביליים‪.‬‬ ‫הרחבה ספרבילית‬

‫שימו לב שלפי ההגדרה‪ ,‬המונח "הרחבה ספרבילית" מתייחס רק להרחבות אלגבריות‪.‬‬

‫טענה ‪ 15.12‬בשדות ממציין ‪ ,0‬כל הרחבה אלגברית היא ספרבילית‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬הפולינום המינימלי של איבר הוא אי־פריק‪ ,‬וראינו )מסקנה ‪ (15.7‬כי כל פולינום אי־פריק מעל שדה ממציין ‪0‬‬
‫הוא ספרבילי‪.‬‬

‫ספרביליות‪.‬‬ ‫‪M/K‬‬ ‫תרגיל ‪ 15.3‬אם ‪ L/K‬הרחבה ספרבילית ו־‪ K ⊆ M ⊆ L‬שדה ביניים‪ ,‬אז גם ‪ L/M‬וגם‬

‫תרגיל ‪ 15.4‬אם ‪ charK = p‬ו־]‪ [L : K‬זר ל־‪ ,p‬אז ‪ L/K‬ספרבילית‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 15.5‬יהי ‪ K‬שדה ויהי ‪ n‬טבעי‪.‬‬

‫‪ .1‬אם ‪ charK = p‬הניחו בנוסף כי ‪ .(n, p) = 1‬הוכיחו כי קיים שורש יחידה פרימיטיבי מסדר ‪ n‬בסגור האלגברי‬
‫של ‪) K‬ראו הגדרה ‪.(14.12‬‬

‫‪ .2‬מצאו דוגמא לשדה ‪ K‬ולמספר ‪ n‬כך שאין שורש יחידה פרימיטיבי מסדר ‪ n‬בסגור האלגברי של ‪.K‬‬

‫‪216‬‬
 ‫הרחבת שיכונים של שדות‬ ‫‪15.2‬‬
‫תהי ‪ L/K‬הרחבה סופית של שדות‪ ,‬ונניח כי ‪ ϕ : K ,→ Ω‬הוא שיכון של ‪ K‬לתוך שדה סגור אלגברית ‪) .Ω 2‬למשל‪ ,‬ניתן‬
‫לקחת את השיכון של ‪ K‬בתוך הסגור האלגברי שלו ־ ראו משפט ‪ .(12.37‬בסעיף זה נתמקד בשאלה‪ :‬כמה הרחבות‬
‫של ‪ ϕ‬יש לשיכונים של ‪ L‬כולו? נסמן את מספר ההרחבות ב־) ‪ ,iϕ (L/K‬כלומר‬ ‫) ‪iϕ (L/K‬‬

‫‪.iϕ (L/K ) = # {ϕ‬‬

‫|‪b : L ,→ Ω | ϕ‬‬
‫}‪b K = ϕ‬‬

‫מיד )משפט ‪ (15.14‬נראה שתמיד יש לפחות הרחבה אחת וכי מספר השיכונים המרחיבים אינו תלוי לא בשדה ‪ Ω‬ולא‬
‫בשיכון המסוים ‪ .ϕ‬לפני כן נציין שכאשר יש שיכון של שדות‪ ,‬למשל ‪ ,ϕ : K ,→ Ω‬ניתן להרחיבו באופן טבעי לשיכון‬
‫‪
def P‬‬
‫= ‪ci xi‬‬ ‫של חוגי הפולינומים ]‪ ,ϕ : K [x] ,→ Ω [x‬לפי ההגדרה ‪ϕ (ci ) xi‬‬
‫‪P‬‬
‫‪ .ϕ‬קל לראות כי זהו אכן שיכון של‬
‫חוגים‪ .‬יתרה מזאת‪ ,‬שיכון מורחב זה משרה איזומורפיזם בין חוג הפולינומים ]‪ K [x‬לבין חוג הפולינומים ]‪.ϕ (K) [x‬‬
‫את הניתוח של ) ‪ iϕ (L/K‬נתחיל במקרה של הרחבות פשוטות‪.‬‬

‫למה ‪ 15.13‬אם )‪ L = K (α‬הרחבה פשוטה סופית‪ ,‬אז ) ‪ iϕ (L/K‬שווה למספר השורשים השונים של הפולינום המינימלי‬
‫של ‪.mα ∈ K [x] ,α‬‬
‫בפרט‪ ,‬תמיד קיימת לפחות הרחבה אחת של ‪ ,ϕ‬ומספר ההרחבות‪ ,iϕ (L/K ) ,‬אינו תלוי לא ב־‪ Ω‬ולא ב־‪.ϕ‬‬

‫נזכיר כי מספר השורשים השונים של ‪ mα‬מוגדר היטב )ואינו תלוי‪ ,‬למשל‪ ,‬בשדה ההרחבה שבו ‪ mα‬מתפצל( לפי‬
‫מסקנה ‪.15.10‬‬
‫הוכחה‪ :‬נניח כי ‪ .mα (x) = ci xi‬אזי בתוך ‪ L‬מתקיים ‪ . ci αi = 0‬אם ‪b : L → Ω‬‬
‫‪P‬‬ ‫‪P‬‬
‫‪ ϕ‬מרחיב את ‪ ,ϕ‬מתקיים‬
‫‪X‬‬ ‫‪ X‬‬
‫‪i‬‬
‫‪0=ϕ‬‬‫‪b (0) = ϕ‬‬
‫‪b‬‬ ‫= ‪ci α i‬‬ ‫‪ϕ (ci ) ϕ‬‬
‫)‪b (α‬‬

‫‪.m‬‬
‫‪ ϕ‬הוא שורש של הפולינום ))‪e α (x) = ϕ (mα (x‬‬
‫ולכן )‪b (α‬‬
‫מצד שני‪ ,‬בדומה ללמה ‪ ,14.7‬כל הרחבה של ‪ ϕ‬ל־‪ L‬כולו נקבעת לפי התמונה של ‪ .α‬יתר על כן‪ ,‬לכל שורש ‪e ∈ Ω‬‬
‫‪α‬‬
‫‪ ϕ‬שמרחיב את ‪ ϕ‬והשולח את ‪ α‬ל־‪α‬‬
‫‪ .e‬הומומורפיזם זה נתון דרך‬ ‫‪ m‬קיים הומומורפיזם יחיד ‪b : L → Ω‬‬‫של )‪e α (x‬‬
‫הרכבת האיזומורפיזמים הבאים )כאן ‪ K‬מסמן את )‪ ,ϕ (K‬תמונת ‪:(K‬‬
‫‪e‬‬

‫∼ )‪L = K (α‬‬
‫∼ ))‪= K [x] / (mα (x‬‬
‫‪=K‬‬ ‫∼ ))‪e α (x‬‬
‫‪e [x] / (m‬‬ ‫‪=K‬‬‫‪e (e‬‬
‫)‪α‬‬

‫מתקבל‬ ‫השני‬ ‫האיזומורפיזם‬ ‫‪;12.14‬‬ ‫בטענה‬ ‫הגדרנו‬ ‫והשלישי‬ ‫הראשון‬ ‫האיזומורפיזמים‬ ‫)את‬
‫‪.m‬‬
‫‪ (.K‬לפיכך ) ‪ iϕ (L/K‬שווה למספר השורשים השונים של )‪e α (x‬‬
‫מהאיזומורפיזם שמשרה ‪ ϕ‬בין ]‪ K [x‬לבין ]‪e [x‬‬
‫‪ m‬שווה לזה של )‪ ,mα (x‬שכן ‪ ϕ‬משרה איזומורפיזם בין ]‪K [x‬‬
‫נותר לשים לב כי מספר השורשים השונים של )‪e α (x‬‬
‫‪.K‬‬
‫לבין ]‪e [x‬‬

‫משפט ‪ 15.14‬יהי ‪ ϕ : K ,→ Ω‬שיכון לתוך שדה סגור אלגברית ‪ .Ω‬לכל הרחבה סופית ‪ L/K‬מתקיים‪:‬‬

‫‪ iϕ (L/K ) ≥ 1 .1‬ומספר זה אינו תלוי לא ב־‪ Ω‬ולא ב־‪ .ϕ‬נסמן לכן מספר זה ב־) ‪.i (L/K‬‬ ‫) ‪i (L/K‬‬

‫‪ i (L/K ) .2‬הוא כפלי‪ ,‬כלומר‪ ,‬אם ‪ ,K ⊆ M ⊆ L‬אזי‬

‫) ‪.i (L/K ) = i (L/M ) · i (M/K‬‬

‫‪2‬את המשפטים על אודות הרחבות של שיכונים שנלמד בפרק הנוכחי ובפרק הבא ניתן להוכיח גם ללא הסתמכות על קיומו של סגור אלגברי‪.‬‬
‫כדי להוכיח את קיומו של סגור אלגברי לכל שדה )משפט ‪ (12.37‬הזדקקנו למשפט ‪ ,10.9‬שבתורו הסתמך על הלמה של צורן ששקולה לאקסיומת‬
‫הבחירה )ראו נספח ‪ .(A‬ככלל‪ ,‬אם הדבר אפשרי‪ ,‬מתמטיקאים נוטים להעדיף שלא להסתמך על אקסיומת הבחירה‪ .‬אנחנו החלטנו לחרוג מנטייה‬
‫זו בשני פרקים אלה משום שלמיטב שיפוטנו‪ ,‬התורה הופכת נהירה יותר אם מסתמכים על קיומו של סגור אלגברי‪.‬‬

‫‪217‬‬
‫הוכחה‪ :‬נוכיח את שני הסעיפים יחד‪ ,‬באינדוקציה על דרגת ההרחבה ]‪ .[L : K‬אם ‪ ,[L : K] = 1‬כלומר ‪ ,L = K‬שני‬
‫הסעיפים טריביאליים‪.‬‬
‫כעת תהי ‪ L/K‬הרחבה לא טריביאלית כלשהי‪ .‬אם לא קיים שדה ביניים ממש ‪ ,K & M & L‬אזי ההרחבה פשוטה‬
‫)מדוע?(‪ ,‬סעיף )‪ (1‬נכון לפי הלמה )‪ ,(15.13‬וסעיף )‪ (2‬מתקיים באופן טריביאלי‪.‬‬
‫כעת נניח כי קיים שדה ביניים ממש‪ ,‬ויהי ‪ M‬שדה כלשהו כזה )כלומר ‪ .(K & M & L‬במקרה זה‪ ,‬הנחת‬
‫האינדוקציה חלה על ההרחבות ‪ L/M‬ו־ ‪ .M/K‬יש בדיוק ) ‪ iϕ (M/K ) = i (M/K‬הרחבות של ‪ ϕ : K → Ω‬לשיכונים‬
‫‪ ,ϕ‬ולפי סעיף )‪ (1‬בעבור ‪ ,L/M‬לכל שיכון כזה יש בדיוק ) ‪ iϕe (L/M ) = i (L/M‬הרחבות לשיכון ‪b : L → Ω‬‬
‫‪.ϕ‬‬ ‫‪e:M →Ω‬‬

‫‬
‫‪L‬‬ ‫‪/Ω‬‬
‫‪ϕ‬‬
‫‪b‬‬

‫‬ ‫‪ϕ‬‬
‫‪e‬‬
‫‪/Ω‬‬
‫‪M‬‬

‫‬
‫‪K‬‬ ‫‪/Ω‬‬
‫‪ϕ‬‬

‫מצד שני‪ ,‬כל שיכון של ‪ L‬ב־‪ Ω‬שמרחיב את ‪ ϕ‬מתקבל כך )הרי יש לכל שיכון כזה צמצום לשיכון של ‪ .(M‬לכן יש‬
‫בדיוק ) ‪ i (L/M ) · i (M/K‬הרחבות של ‪ ϕ‬לשיכונים של ‪ .L‬כלומר‪ iϕ (L/k) = i (L/M ) · i (M/K ) ,‬ועל כן ) ‪iϕ (L/K‬‬
‫חיובי‪ ,‬אינו תלוי ב־‪ Ω‬ולא ב־‪ ,ϕ‬ומקיים גם את הכפליות מסעיף )‪.(2‬‬

‫הגודל ) ‪ i (L/K‬נקרא דרגת הספרביליות של ‪.L/K‬‬ ‫דרגת הספרביליות‬

‫המשפט הבא מספק קריטריון לאבחון ספרביליות בהרחבות סופיות‪.‬‬ ‫של הרחבה‬

‫משפט ‪ 15.15‬תהי ‪ L/K‬הרחבת שדות סופית‪ .‬אזי‬

‫]‪,1 ≤ i (L/K ) ≤ [L : K‬‬

‫והערך העליון מתקבל אם ורק אם ‪ L/K‬ספרבילית‪ ,‬כלומר ‪ L/K‬ספרבילית אם ורק אם דרגת הספרביליות שווה לדרגת‬
‫ההרחבה‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬את החסם מלמטה ) ‪ 1 ≤ i (L/K‬כבר ראינו )משפט ‪ .(15.14‬נראה את החסם מלמעלה‪ .‬כל הרחבה סופית‬
‫היא הרחבה נוצרת סופית‪ ,L = K (α1 , . . . , αr ) :‬ולכן מתקבלת כמגדל של הרחבות פשוטות‪:‬‬

‫‪.K ⊆ K (α1 ) ⊆ K (α1 ) (α2 ) ⊆ . . . ⊆ K (α1 , . . . , αr−1 ) (αr ) = L‬‬

‫לפי למה ‪ 15.13‬בעבור הרחבות פשוטות‪ i (K(α)/K ) ,‬שווה למספר השורשים השונים של הפולינום המינימלי של ‪,α‬‬
‫ובפרט‬

‫]‪.i (K(α)/K ) ≤ deg mα = [K (α) : K‬‬

‫על־ידי הפעלה חוזרת של אותו טיעון נקבל‬

‫) ‪i (L/K‬‬ ‫=‬ ‫≤ )) ‪i (K(α1 )/K ) · i (K(α1 ,α2 )/K(α1 )) · . . . · i (L/K(α1 ,...,αr−1‬‬ ‫)‪(12‬‬
‫≤‬ ‫]‪[K (α1 ) : K] · [K (α1 , α2 ) : K (α1 )] · . . . · [L : K (α1 , . . . , αr−1 )] = [L : K‬‬

‫)השתמשנו ‪ r‬פעמים בלמה ‪ 15.13‬על הרחבות פשוטות(‪ .‬בכך הוכחנו את החסם העליון‪.‬‬
‫) ‪K(α1 ,...,αi+1 )/K(α1 ,...,αi‬‬ ‫כעת נוכיח את התנאי לשוויון לחסם עליון זה‪ .‬ראשית‪ ,‬אם ‪ L/K‬ספרבילית‪ ,‬גם כל הרחבות הביניים‬
‫ספרביליות )תרגיל ‪ ,(15.3‬ולפי למה ‪ ,15.13‬כל האי־שוויונות ב־)‪ (12‬הם למעשה שוויונות ולפיכך ]‪.i (L/K ) = [L : K‬‬

‫‪218‬‬
‫מצד שני‪ ,‬נניח כי ההרחבה ‪ L/K‬אינה ספרבילית‪ .‬אזי קיים ‪ β ∈ L‬שאינו ספרבילי מעל ‪ .K‬נשלים את ‪ β‬לקבוצת‬
‫יוצרים של ‪ .L = K (β1 = β, β2 , . . . , βm ) :L‬אם נכתוב שוב את האי־שוויון )‪ (12‬בעבור קבוצת יוצרים זו‪ ,‬נקבל‬
‫אי־שוויון ממש‪ ,‬שכן ]‪.i (K(β1 )/K ) < [K (β1 ) : K‬‬

‫ו־ ‪ L/M‬הרחבות סופיות של שדות‪ .‬אם שתיהן ספרביליות‪ ,‬אזי גם ‪ L/K‬ספרבילית‪.‬‬ ‫‪M/K‬‬ ‫מסקנה ‪ 15.16‬יהיו‬

‫הוכחה‪ :‬לפי משפטים ‪ 15.14‬ו־‪ ,15.15‬מתקיים‬

‫]‪i (L/K ) = i (L/M ) · i (M/K ) = [L : M ] · [M : K] = [L : K‬‬

‫ולכן ‪ L/K‬ספרבילית‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 15.6‬הוכיחו כי שלושת התנאים הבאים שקולים בעבור הרחבה סופית ‪:L/K‬‬

‫‪ .1‬ההרחבה ספרבילית‪.‬‬

‫‪ .2‬יש קבוצת יוצרים של ‪ L‬מעל ‪ K‬שכל איבריה ספרביליים‪.‬‬

‫‪ .3‬כל קבוצת יוצרים של ‪ L‬מעל ‪ K‬מורכבת מאיברים ספרביליים‪.‬‬

‫כמסקנה מיידית מתרגיל זה נקבל‪:‬‬

‫משפטון ‪ 15.17‬שדה פיצול של פולינום ספרבילי הוא הרחבה ספרבילית‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬אם ]‪ f ∈ K [x‬ספרבילי ו־‪ L‬שדה פיצול שלו מעל ‪ ,K‬אזי ) ‪ L = K (α1 , . . . , αr‬כאשר ‪ α1 , . . . , αr‬הם‬
‫שורשי ‪ .f‬בפרט‪ ,‬כל ה־ ‪ αi‬ספרביליים‪ .‬הטענה נובעת כעת מתרגיל ‪.15.6‬‬

‫התרגיל הבא מכליל את מסקנה ‪:15.16‬‬

‫תרגיל ‪ 15.7‬הוכיחו כי היחס של הרחבות ספרביליות הוא טרנזיטיבי‪ ,‬גם ללא הנחת סופיות‪.‬‬
‫ו־ ‪ L/M‬הרחבות אלגבריות ספרביליות של שדות‪ ,‬אז גם ‪ L/K‬ספרבילית‪.‬‬ ‫‪M/K‬‬ ‫כלומר‪ ,‬הוכיחו כי אם‬

‫דוגמאות‬

‫• ההרחבה ‪ C/R‬היא הרחבה ספרבילית‪ ,‬כי כל הרחבה אלגברית של שדות ממציין ‪ 0‬היא ספרבילית‪ .‬ואכן‪,‬‬
‫‪ .i (C/R) = [C : R] = 2‬למשל‪ ,‬אם ‪ ϕ : R ,→ C‬הוא השיכון הסטנדרטי‪ ,‬אז = )‪i (C/R) = iϕ (C/R‬‬
‫השוויון‬ ‫|} ‪) |Aut (C/R)| = |{e, τ‬כאשר ‪ τ‬הוא אוטומורפיזם ההצמדה ־ ראו דוגמא ‪.(14.6‬‬
‫|)‪ iϕ (C/R) = |Aut (C/R‬נובע מכך שכל שיכון של ‪ C‬בתוך עצמו שמקבע את ‪ R‬הוא אוטומורפיזם‪ :‬זוהי‬
‫בפרט העתקה לינארית שהיא שיכון של ‪ ,C‬מרחב וקטורי מממד ‪ 2‬מעל ‪ ,R‬לתוך עצמו‪ .‬משיקולי ממד‪ ,‬העתקה‬
‫כזו חייבת להיות גם על‪.‬‬
‫√‬
‫• יהי ‪ α = 3 2‬השורש הממשי של הפולינום ]‪ x3 − 2 ∈ Q [x‬ותהי )‪) L = Q (α‬ראו דוגמא ‪ .(14.10‬ראינו כי‬
‫‪ ,[Q (α) : Q] = 3‬ומכיוון שהמציין הוא ‪ 0‬הרחבה זו ספרבילית‪ ,‬ולכן ‪ .i (L/Q) = 3‬למשל‪ ,‬אם ‪ϕ : Q ,→ C‬‬
‫השיכון הסטנדרטי )והיחידי(‪ ,‬אז יש לו שלוש הרחבות אפשריות לשיכונים של ‪ L‬ב־‪ :C‬השיכון ששולח את ‪α‬‬
‫‪2πi‬‬
‫‪.(ω = e‬‬ ‫‪3‬‬ ‫לעצמו‪ ,‬זה ששולח את ‪ α‬ל־‪ αω‬וזה ששולח את ‪ α‬ל־ ‪) αω 2‬‬

‫• יהיו )‪ f (x) = xp − t ∈ K [x] ,K = Fp (t‬ו־‪ L‬שדה הרחבה של ‪ K‬מממד ‪ p‬שבו יש ל־ ‪ f‬שורש ‪) α‬דוגמא‬
‫‪ .(14.11‬ההרחבה ‪ L/K‬היא פשוטה‪ ,L = K (α) :‬ו־ ‪ .mα = f‬לפי למה ‪ i (L/K ) = 1 ,15.13‬כי ‪ α‬הוא השורש‬
‫היחידי של ‪.f‬‬

‫‪219‬‬
‫הערה ‪ 15.18‬כפי שראינו‪ ,‬הרחבות אלגבריות אי־ספרביליות תתכנה רק אם המציין הוא ‪ .0 < p‬ברם‪ ,‬גם לשדה‬
‫‪ K‬ממציין ‪ p‬ייתכן שכל הרחבה שלו היא ספרבילית‪ :‬למשל‪ ,‬אם ‪ K‬סופי )נראה זאת להלן במסקנה ‪,15.20‬‬
‫ושוב במסקנה ‪ ,(18.4‬או אם ‪ K‬סגור אלגברית )באופן טריביאלי(‪ .‬שדה ללא הרחבות אלגבריות אי־ספרביליות‬
‫נקרא שדה משוכלל )‪ .(perfect field‬אם כן‪ ,‬כל שדה ממציין ‪ 0‬הוא משוכלל‪ .‬המשפט הבא מספק קריטריון‬ ‫שדה משוכלל‬
‫להיותו של שדה ממציין ‪ p‬משוכלל‪.‬‬

‫משפט ‪ 15.19‬יהי ‪ K‬שדה ממציין ‪ .p‬אזי ‪ K‬משוכלל‪ ,‬כלומר‪ ,‬אין לו הרחבות אלגבריות אי־ספרביליות‪ ,‬אם ורק‬
‫אם האנדומורפיזם של פרובניוס ‪ ,φ : K → K‬המוגדר על־ידי ‪) φ (k) = k p‬ראו משפט ‪ (14.2‬הוא גם על‪ ,‬כלומר‬
‫אוטומורפיזם של ‪.K‬‬

‫למשל‪ ,‬השדה )‪ K = Fp (t‬איננו משוכלל‪ :‬ראינו זה עתה כי יש לו הרחבה אלגברית אי־ספרבילית‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 15.8‬הוכיחו את המשפט האחרון‪ .‬הדרכה‪:‬‬

‫‪ .1‬הראו שהתנאי במשפט הכרחי‪ :‬אם ‪ K‬משוכלל‪ ,‬האנדומורפיזם של פרובניוס על‪.‬‬

‫רמז‪ :‬הניחו בשלילה שקיים ‪ α ∈ K‬ללא שורש מסדר ‪ ,p‬והסתכלו בשדה הפיצול של ‪.xp − α‬‬

‫‪ .2‬הראו כי שדה הוא משוכלל אם ורק אם כל פולינום אי־פריק מעליו הוא ספרבילי‪.‬‬

‫‪ .3‬יהי ]‪ f ∈ K [x‬אי־פריק‪ .‬הראו שאם ‪ f‬אינו ספרבילי אז הוא מהצורה‬

‫‪.f = an xpn + an−1 xp(n−1) + . . . + a1 xp + a0‬‬

‫‪ .4‬הניחו כי האנדומורפיזם של פרובניוס הוא על ‪ ,K‬וכתבו ‪ .ai = bip‬הראו ש־‬

‫‪
p‬‬
‫‪ ,f = bn xn + bn−1 xn−1 + . . . + b1 x + b0‬בסתירה להיותו אי־פריק‪ .‬הסיקו את המשפט‪.‬‬

‫מסקנה ‪ 15.20‬שדה סופי הוא משוכלל‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬יהי ‪ K‬שדה סופי‪ .‬אזי הוא בהכרח ממציין ראשוני ‪ .p‬מכיוון שכל פונקציה חח"ע מקבוצה סופית לעצמה היא‬
‫על‪ ,‬גם האנדומורפיזם של פרובניוס הוא על ‪ .K‬לפי המשפט‪ K ,‬משוכלל‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 15.9‬יהי ‪ K‬שדה ממציין ראשוני ‪ ,p‬ויהי ‪ α ∈ K‬איבר שאין לו שורש מסדר ‪ p‬בתוך ‪ .K‬הוכיחו כי ‪xp − α‬‬
‫הוא פולינום אי־פריק‪.‬‬
‫‪j‬‬
‫הדרכה‪ :‬יהי ‪ β‬שורש של הפולינום בשדה הרחבה כלשהו‪ .‬הוכיחו כי הפולינום המינימלי של ‪ β‬מעל ‪ K‬הוא )‪(x − β‬‬
‫עם ‪ 2 ≤ j ≤ p‬והתבוננו במקדם של ‪ xj−1‬בפולינום זה‪.‬‬
‫שימו לב שתרגיל זה מכליל את תרגיל ‪ 10.30‬שבו הראנו כי ]‪ x − t ∈ Fp (t) [x‬אי־פריק‪.‬‬
‫‪p‬‬

‫‪220‬‬
 ‫נורמליות‬ ‫‪16‬‬
‫הרחבות נורמליות‬ ‫‪16.1‬‬
‫בסעיף זה נגדיר בצורה פורמלית את המושג "הרחבה נורמלית"‪ ,‬שהוגדר בקצרה בעמוד ‪ 212‬ושלצד ספרביליות‪ ,‬הוא‬
‫אחד התנאים להיותה של הרחבת שדות הרחבת גלואה‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 16.1‬הרחבת שדות אלגברית ‪ L/K‬נקראת נורמלית אם כל פולינום אי־פריק מעל ‪ K‬עם שורש ב־‪ L‬מתפצל‬ ‫הרחבה נורמלית‬
‫ב־‪) L‬לחלוטין(‪.‬‬

‫לדוגמא‪ ,‬אם ‪ L‬סגור אלגברית אז ההרחבה תמיד נורמלית‪ .‬אין זה מקרה שהמונח "נורמליות" משמש גם להרחבות‬
‫מסוג זה וגם לסוג מסוים של תת־חבורות בתורת החבורות‪ .‬במשפט היסודי של תורת גלואה )משפטים ‪ 17.3‬ו־‪(17.6‬‬
‫נראה את הקשר העמוק בין שני המושגים הללו‪.‬‬
‫במקרה של הרחבות סופיות‪ ,‬ניתן לבדוק אם הרחבה היא נורמלית גם באמצעות קריטריונים אחרים‪ .‬אחד מהם‬
‫מסתמך על ספירת אוטומורפיזמים של ההרחבה‪ .‬נזכיר כי ) ‪ Aut (L/K‬הוא חבורת האוטומורפיזמים של השדה ‪L‬‬
‫שמקבעים את ‪ .K‬יהי ‪ Ω‬הסגור האלגברי של ‪ ,L‬ויהי ‪ id : K → Ω‬שיכון הזהות‪.‬‬

‫‪Ω‬‬ ‫‪Ω‬‬

‫‪L‬‬ ‫‪L‬‬

‫‪K‬‬
‫‪id‬‬ ‫‪/K‬‬

‫כזכור‪ ,‬מספר הדרכים להרחיב את הזהות על ‪ K‬לשיכון של ‪ L‬ב־‪ Ω‬שווה ל־) ‪ ,i (L/K‬אינדקס הספרביליות של ‪.L/K‬‬
‫ברור שכל אוטומורפיזם ב־) ‪ Aut (L/K‬הוא בפרט שיכון שכזה‪ ,‬ולכן‪:‬‬

‫טענה ‪ 16.2‬לכל הרחבה סופית ‪ L/K‬מתקיים‬

‫) ‪. |Aut (L/K )| ≤ i (L/K‬‬

‫המשפט הבא מספק שני קריטריונים חדשים לנורמליות של הרחבות סופיות‪:‬‬

‫משפט ‪ 16.3‬עבור הרחבת שדות סופית ‪ ,L/K‬התנאים הבאים שקולים‪:‬‬

‫)‪ L/K (i‬היא נורמלית‪ ,‬כלומר כל פולינום אי־פריק ב־]‪ K [x‬שיש לו שורש ב־‪ ,L‬מתפצל לחלוטין מעל ‪.L‬‬
‫)‪. |Aut (L/K )| = i (L/K ) (ii‬‬
‫)‪ L (iii‬הוא שדה פיצול של פולינום כלשהו ב־]‪) K [x‬לאו דווקא אי־פריק(‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬נראה כי )‪ .(i) ⇐= (ii) ⇐= (iii) ⇐= (i‬תחילה נניח כי )‪ (i‬מתקיים‪ ,‬כלומר ‪ L/K‬נורמלית‪ ,‬ונוכיח כי ‪ L‬הוא‬
‫שדה פיצול של פולינום ב־]‪ ,K [x‬דהיינו את )‪ .(iii‬נכתוב ) ‪ .L = K (θ1 , . . . , θm‬יהי ]‪ gi ∈ K [x‬הפולינום המינימלי‬
‫של ‪ θi‬מעל ‪ .K‬מכיוון ש־ ‪ gi‬אי־פריק ויש לו שורש ב־‪ ,L‬הוא מתפצל שם )לחלוטין(‪ .‬לכן המכפלה‬
‫‪m‬‬
‫‪Y‬‬
‫=‪g‬‬ ‫‪gi‬‬
‫‪i=1‬‬

‫‪221‬‬
‫מתפצלת ב־‪) L‬לחלוטין(‪ .‬אבל שורשי ‪ g‬יוצרים את ‪ L‬מעל ‪ ,K‬שכן הם כוללים את ‪ .θ1 , . . . , θm‬לכן ‪ L‬הוא שדה‬
‫הפיצול של ‪.g‬‬
‫)‪ :(ii) ⇐= (iii‬נניח כי ‪ L‬הוא שדה פיצול של ]‪ .f ∈ K [x‬אם שורשיו השונים של ‪ f‬ב־‪ L‬הם ‪ ,α1 , . . . , αr‬אזי‬
‫) ‪ .L = K (α1 , . . . , αr‬מספר ההרחבות של ‪ id : K → K‬לשיכונים של ‪ L‬ב־‪) Ω‬הסגור האלגברי של ‪ (L‬הוא ) ‪.i (L/K‬‬
‫כמובן‪ ,‬כל שיכון ‪ ϕ‬כזה נקבע ביחידות לפי התמונות של ‪ .α1 , . . . , αr‬בנוסף‪ ϕ (αi ) ,‬מאפס כל פולינום ש־ ‪ αi‬מאפס‪,‬‬
‫ובפרט הוא שורש של ‪ .f‬לכן ‪ .ϕ (αi ) ∈ {α1 , . . . , αr } ⊆ L‬לפיכך‪ ,‬כל שיכון ‪ ϕ : L → Ω‬שמרחיב את ‪id : K → K‬‬
‫מקיים‬

‫‪.ϕ (L) = ϕ (K (α1 , . . . , αr )) = K (ϕ (α1 ) , . . . , ϕ (αr )) ⊆ L‬‬

‫אך ‪ ϕ‬הוא איזומורפיזם בין ‪ L‬לבין התמונה )‪ ,ϕ (L‬ולפיכך מתקיים‬ ‫כלומר זהו שיכון שתמונתו מוכלת ב־‪.L‬‬
‫]‪ .[ϕ (L) : K] = [L : K‬על כן ‪ ϕ (L) = L‬וקיבלנו כי כל אחד מהשיכונים שספרנו ב־) ‪ i (L/K‬הוא שיכון שתמונתו‬
‫בדיוק ‪ ,L‬כלומר אוטומורפיזם של ‪ L‬שמצטמצם לזהות על ‪ .K‬לפיכך‬

‫) ‪. |Aut (L/K )| = i (L/K‬‬

‫)‪ :(i) ⇐= (ii‬לבסוף‪ ,‬נניח כי ) ‪ |Aut (L/K )| = i (L/K‬ונראה כי ‪ L/K‬נורמלית‪ .‬נניח בשלילה כי היא אינה נורמלית‪,‬‬
‫כלומר‪ ,‬קיים ‪ α ∈ L‬כך שהפולינום המינימלי שלו ‪ mα‬אינו מתפצל ב־‪ .L‬יהי ‪ β ∈ Ω \ L‬שורש של ‪ .mα‬כפי שראינו‬
‫בהוכחה של למה ‪ ,15.13‬יש שיכון של )‪ K (α‬בתוך ‪ Ω‬שמקבע את ‪ K‬ושולח את ‪ α‬אל ‪ .β‬אם נרחיב שיכון זה לשיכון‬
‫של ‪ L‬כולו‪ ,‬ברור כי נקבל שיכון של ‪ L‬ב־‪ Ω‬שתמונתו אינה מוכלת ב־‪ ,L‬ולכן הוא איננו אוטומורפיזם של ‪ .L‬לפיכך‪,‬‬
‫במקרה זה נקבל אי־שוויון חזק‬

‫) ‪. |Aut (L/K )| < i (L/K‬‬

‫מסקנה ‪ 16.4‬אם ‪ L/K‬הרחבה נורמלית סופית ו־ ‪ M‬שדה ביניים‪ ,‬אז גם ‪ L/M‬הרחבה נורמלית‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬השדה ‪ L‬הוא שדה הפיצול מעל ‪ K‬של איזה פולינום ]‪ .f ∈ K [x‬בפרט‪ f ∈ M [x] ,‬ו־‪ L‬הוא בהכרח גם שדה‬
‫הפיצול של ‪ f‬מעל ‪ .M‬לכן ‪ L/M‬נורמלית‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 16.1‬הכלילו את השקילות בין סעיפים )‪ (i‬ו־)‪ (ii‬ממשפט ‪ 16.3‬למקרה של הרחבות אלגבריות אינסופיות‪:‬‬
‫‪L/K‬‬ ‫כל ) ‪ σ ∈ Aut (L/K‬הוא בפרט הרחבה של ‪ id : K → K‬לשיכון של ‪ L‬בתוך ‪ ,Ω‬הסגור האלגברי של ‪ .L‬הראו כי‬
‫נורמלית אם ורק אם שתי הקבוצות הללו זהות‪ ,‬כלומר כל שיכון של ‪ L‬בתוך ‪ Ω‬הוא למעשה אוטומורפיזם של ‪.L‬‬

‫נורמלית‪ .‬הוכיחו כי לכל ) ‪,σ ∈ Aut (L/K‬‬ ‫ש־ ‪M/K‬‬ ‫תרגיל ‪ 16.2‬יהי ‪ K ⊆ M ⊆ L‬מגדל של שדות‪ ,‬כך‬

‫‪.σ (M ) = M‬‬

‫כלומר‪ ,‬תת־הרחבות נורמליות נשמרות תחת אוטומורפיזמים של הרחבות‪ .‬שימו לב שהעובדה ש־ ‪ σ (M ) = M‬כקבוצה‬
‫אינה גוררת ש־ ‪ σ|M‬היא הזהות‪ ,‬כלומר אינה גוררת ש־‪ σ‬מקבעת את ‪.M‬‬

‫תרגיל ‪ 16.3‬יהי ‪ K ⊆ M ⊆ L‬מגדל של הרחבות אלגבריות של שדות )לאו דווקא סופיות(‪ .‬הוכיחו או הפריכו את‬
‫הטענות הבאות‪) .‬השוו עם הטענות המקבילות עבור תכונת הספרביליות‪ :‬תרגילים ‪ 15.3‬ו־‪(.15.7‬‬

‫‪222‬‬
 ‫נורמלית‪.‬‬ ‫‪M/K‬‬ ‫‪ .1‬אם ‪ L/K‬נורמלית‪ ,‬גם‬

‫‪ .2‬אם ‪ L/K‬נורמלית‪ ,‬גם ‪ L/M‬נורמלית‪.‬‬

‫ו־ ‪ L/M‬נורמליות‪ ,‬גם ‪ L/K‬נורמלית‪.‬‬ ‫‪M/K‬‬ ‫‪ .3‬אם‬

‫הרחבות גלואה‬ ‫‪16.2‬‬

‫לאחר שהגדרנו באופן מסודר מתי הרחבה נקראת ספרבילית ומתי היא נקראת נורמלית‪ ,‬ניתן לנסח באופן פורמלי גם‬
‫מהי הרחבת גלואה‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 16.5‬הרחבת שדות אלגברית נקראת הרחבת גלואה אם היא ספרבילית ונורמלית‪.‬‬ ‫הרחבת גלואה‬
‫נקראת חבורת גלואה )של ההרחבה( ומסומנת גם‬ ‫) ‪Aut (L/K‬‬ ‫הרחבת גלואה‪ ,‬חבורת האוטומורפיזמים‬ ‫‪L/K‬‬ ‫אם‬
‫) ‪.Gal (L/K‬‬ ‫גלואה‬ ‫חבורת‬
‫) ‪Gal (L/K‬‬
‫המשפט הבא מסכם כמה קריטריונים שדי בכל אחד מהם על מנת לקבוע אם הרחבת שדות סופית היא גלואה‪:‬‬

‫משפט ‪ 16.6‬עבור הרחבת שדות סופית ‪ ,L/K‬התנאים הבאים שקולים‪:‬‬

‫)‪ L/K (i‬היא גלואה‪ ,‬כלומר נורמלית וספרבילית‪.‬‬
‫)‪. |Aut (L/K )| = [L : K] (ii‬‬
‫)‪ L (iii‬הוא שדה פיצול של פולינום ספרבילי מ־]‪) K [x‬לאו דווקא אי־פריק(‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬ההוכחה תהיה בעיקרה קיבוץ של טענות שכבר הוכחנו‪ .‬תחילה נסביר מדוע )‪ .(i) ⇐⇒ (ii‬ממשפט ‪16.3‬‬
‫בצירוף משפט ‪ ,15.15‬נקבל כי‬
‫)ב(‬ ‫)א(‬
‫]‪.1 ≤ |Aut (L/K )| ≤ i (L/K ) ≤ [L : K‬‬ ‫)‪(13‬‬

‫כאשר ב־)א( יש שוויון אם ורק אם ההרחבה ‪ L/K‬ספרבילית‪ ,‬וב־)ב( יש שוויון אם ורק אם ‪ L/K‬נורמלית‪ .‬לכן‬
‫]‪ |Aut (L/K )| = [L : K‬אם ורק אם ‪ L/K‬גלואה )ואחרת ]‪.(|Aut (L/K )| < [L : K‬‬
‫כעת נראה כי )‪ .(iii) ⇐= (i‬מכך ש־ ‪ L/K‬גלואה נובע בפרט שהיא נורמלית ולכן ‪ L‬הוא שדה פיצול של איזה‬
‫פולינום ]‪ .f ∈ K [x‬נניח כי הפירוק של ‪ f‬לגורמים אי־פריקים הוא ‪ .f = f1 f2 · · · fr‬בלי הגבלת הכלליות‪ ,‬ניתן להניח‬
‫כי ה־ ‪fi‬־ים מתוקנים ושונים זה מזה‪ :‬שדה הפיצול של פולינום אינו משתנה אם משמיטים עותקים כפולים של גורמים‬
‫אי־פריקים בו‪ .‬נטען כי ‪ f‬הוא פולינום ספרבילי‪ .‬יהי ‪ α‬שורש של ‪ f‬ב־‪ L‬־ נראה כי הוא שורש פשוט של ‪ .f‬בה"כ‬
‫‪ α‬הוא שורש של ‪ ,f1‬ולכן ‪ f1‬הוא הפולינום המינימלי של ‪ α‬מעל ‪ .K‬אבל ‪ L/K‬ספרבילית‪ ,‬ובפרט ‪ α‬ספרבילי‪ ,‬ולכן‬
‫הפולינום המינימלי שלו‪ ,f1 ,‬הוא ספרבילי ו־‪ α‬שורש פשוט שלו‪ .‬בנוסף‪ α ,‬אינו שורש של אף אחד מבין ‪ f2 , . . . , fr‬כי‬
‫הם מתוקנים אי־פריקים ושונים מ־ ‪ ,f1‬הפולינום המינימלי שלו‪ ,‬ובפרט אינם כפולות של ‪.f1‬‬
‫נורמלית‬ ‫‪L/K‬‬ ‫לבסוף‪ ,‬הגרירה )‪ (i) ⇐= (iii‬נובעת מכך שאם ‪ L‬הוא שדה פיצול של פולינום ספרבילי מ־]‪ K [x‬אז‬
‫לפי משפט ‪ ,16.3‬וספרבילית לפי משפטון ‪.15.17‬‬

‫במסקנה ‪ 17.2‬שבפרק הבא נוסיף על שלושת התנאים הללו תנאי שקול רביעי‪ .‬כמסקנה נוספת מהדיון שלנו בהרחבות‬
‫ספרביליות ובהרחבות נורמליות‪ ,‬מתקיים‪:‬‬

‫מסקנה ‪ 16.7‬אם ‪ L/K‬הרחבת גלואה סופית ו־ ‪ M‬שדה ביניים‪ ,‬אז גם ‪ L/M‬גלואה‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬הטענה נובעת מהתוצאות המקבילות בעבור הרחבות ספרביליות )תרגיל ‪ (15.3‬ובעבור הרחבות נורמליות‬
‫)מסקנה ‪.(16.4‬‬

‫‪223‬‬
‫תרגיל ‪ 16.4‬יהי ‪ K ⊆ M ⊆ L‬מגדל של הרחבות אלגבריות של שדות )לאו דווקא סופיות(‪ .‬הוכיחו או הפריכו את‬
‫הטענות הבאות‪) .‬השוו עם הטענות הבאות בעבור תכונת הספרביליות‪ :‬תרגילים ‪ 15.3‬ו־‪ 15.7‬ועם תרגיל ‪ 16.3‬בעבור‬
‫הרחבות נורמליות‪(.‬‬

‫גלואה‪.‬‬ ‫‪M/K‬‬ ‫‪ .1‬אם ‪ L/K‬גלואה‪ ,‬גם‬

‫‪ .2‬אם ‪ L/K‬גלואה‪ ,‬גם ‪ L/M‬גלואה‪.‬‬

‫ו־ ‪ L/M‬גלואה‪ ,‬גם ‪ L/K‬גלואה‪.‬‬ ‫‪M/K‬‬ ‫‪ .3‬אם‬

‫עוד על שדות פיצול‬ ‫‪16.3‬‬

‫ראינו כי כל הרחבה נורמלית סופית היא‪ ,‬למעשה‪ ,‬שדה פיצול של פולינום‪ .‬לסיום פרק זה נדון במספר תכונות של‬
‫שדות פיצול בעלות חשיבות משל עצמן‪ .‬נזכיר כי בהינתן שדה ‪ K‬ופולינום ]‪ ,f ∈ K [x‬שדה פיצול של ‪ f‬מעל ‪ K‬הוא‬
‫הרחבה ‪ L‬של ‪ K‬שבה ‪ f‬מתפצל‪ ,‬כך שאין שדה ביניים שמוכל ממש ב־‪ L‬שבו ‪ f‬מתפצל‪ .‬את קיומו של שדה פיצול‬
‫ניתן לגזור מקיומו של סגור אלגברי ‪ K‬של ‪ :K‬הרי ‪ f‬מתפצל ב־‪ ,K‬ואז תת־השדה שנוצר על־ידי שורשיו הוא שדה‬
‫פיצול‪ .‬המשפט הבא מראה שתמיד קיים שדה פיצול מממד הרחבה החסום על־ידי !‪ ,n‬כאשר ‪ n‬היא דרגת הפולינום‪.‬‬
‫יתר על כן‪ ,‬הוכחת המשפט מספקת הוכחה ישירה לקיומו של שדה פיצול‪ ,‬ללא שימוש בעובדה הקשה יותר של קיום‬
‫סגור אלגברי‪ .‬לאחר מכן )משפט ‪ (16.9‬נראה‪ ,‬בנוסף‪ ,‬ששדה פיצול הוא יחיד עד כדי איזומורפיזם )או אז נוכל לקרוא‬
‫לו שדה הפיצול‪ ,‬ביידוע(‪.‬‬

‫משפט ‪ 16.8‬לכל ]‪ f ∈ K [x‬מדרגה ‪ n‬יש שדה פיצול שדרגת ההרחבה שלו לכל היותר !‪.n‬‬

‫הוכחה‪ :‬ההוכחה באינדוקציה על ‪ .n‬בעבור ‪ n = 0‬או ‪ n = 1‬מובן כי ‪ ,K‬ורק ‪ ,K‬הוא שדה הפיצול של ‪ f‬וטענת‬
‫המשפט מתקיימת טריביאלית‪ .‬כעת נניח כי ‪ deg f = n‬וכי טענת המשפט נכונה לכל מספר הקטן מ־‪ .n‬כפי שראינו‬
‫)במשפט ‪ ,(12.27‬יש שדה הרחבה ‪ E/K‬שבו יש ל־ ‪ f‬שורש ומתקיים ‪ .[E : K] ≤ n‬יהי ‪ α ∈ E‬שורש של ‪ .f‬בתוך‬
‫]‪ f ,E [x‬מתפרק כ־)‪ f (x) = g (x) (x − α‬בעבור איזה ]‪ g ∈ E [x‬ממעלה ‪ .n − 1‬לפי הנחת האינדוקציה‪ ,‬קיים שדה‬
‫הרחבה ‪ L‬של ‪ E‬שהוא שדה פיצול של ‪ ,g‬עם !)‪ .[L : E] ≤ (n − 1‬בפרט‪ ,L = E (α2 , . . . , αn ) ,‬כאשר ‪α2 , . . . , αn‬‬
‫הם שורשי ‪) g‬והם לאו דווקא שונים זה מזה(‪ .‬לפיכך ‪ f‬מתפצל ב־‪ ,L‬ו־‬

‫‪K (α, α2 , . . . , αn ) ⊆ L‬‬

‫הוא שדה פיצול שלו‪ .‬לבסוף‪,‬‬

‫!‪. [K (α, α2 , . . . , αn ) : K] ≤ [L : K] = [L : E] [E : K] ≤ (n − 1)! · n = n‬‬

‫‪ .1‬בהוכחה הראינו רק כי קיים שדה פיצול מדרגת הרחבה לכל היותר !‪ .n‬הוכיחו כי כל שדה פיצול ‪L‬‬ ‫תרגיל ‪16.5‬‬
‫של ‪ f‬מקיים !‪.[L : K] ≤ n‬‬
‫‬
‫‪ .2‬הוכיחו כי‪ ,‬יתר על כן‪ ,‬אם ‪ L‬שדה פיצול של ‪ f‬מעל ‪ K‬אז !‪.[L : K]  n‬‬

‫‪ .3‬הוכיחו כי אם הפירוק של ‪ f‬לגורמים אי־פריקים הוא ‪ f = f1 · · · fr‬עם ‪ deg fi = ni‬אזי דרגת שדה פיצול של‬
‫‪ f‬חסומה על־ידי ! ‪.n1 !n2 ! · · · nr‬‬

‫‪224‬‬
 ‫דוגמאות‬
‫‪2πi‬‬
‫‪ ,ζ = e‬שורש‬ ‫‪p‬‬ ‫• בהמשך לדוגמא ‪ ,14.16‬לפולינום המינימלי ]‪ mζ (x) = xp−1 + xp−2 + . . . + 1 ∈ Q [x‬של‬
‫‪2‬‬ ‫‪p−1‬‬
‫‪.ζ, ζ , . . . , ζ‬‬ ‫היחידה מסדר ‪ ,p‬יש שדה פיצול )‪ L = Q (ζ‬שמכיל כבר את כל שורשי הפולינום‪ ,‬הלוא הם‬
‫מתקיים ‪.[L : Q] = p − 1‬‬

‫שדה הפיצול היה‬ ‫‪.x3 − 2‬‬ ‫∈‬ ‫נתקלנו בשדה פיצול של הפולינום ]‪Q [x‬‬ ‫• בדוגמא ‪,14.20‬‬
‫
‬
‫‪ ,L = Q α, αω, αω 2‬ומתקיים !‪.[L : Q] = 6 = 3‬‬
‫
√ √‬
‫• השדה ‪ Q 2, 3‬הוא שדה פיצול של ‪x2 − 2 x2 − 3‬‬
‫
‬ ‫
‬
‫כאן‬ ‫= )‪) f (x‬נתקלנו בו בסעיף ‪.(14.4‬‬
‫!‪.[L : Q] = 4 < 4‬‬

‫תרגיל ‪ 16.6‬היזכרו בדוגמא ‪.14.20‬‬

‫√‬
‫= ‪ α‬השורש השלישי הממשי של ‪.(2‬‬ ‫‪3‬‬
‫‪ .1‬כתבו את הפירוק של ‪ x3 − 2‬ב־]‪) Q (α) [x‬כאשר ‪2‬‬

‫‪ .2‬הוכיחו כי אותו ‪ ,L‬תת־השדה של ‪ C‬שהוא שדה פיצול של ‪ x3 − 2‬מעל ‪ ,Q‬הוא גם שדה פיצול של ‪x3 − 3x2 +‬‬
‫‪3‬‬
‫‪.3x − 3 = (x − 1) − 2‬‬
‫כלומר‪ ,‬אותו שדה הרחבה עשוי להיות שדה פיצול של פולינומים שונים‪.‬‬

‫משפט ‪ 16.9‬שדה הפיצול של פולינום ]‪ f ∈ K [x‬הוא יחיד עד כדי איזומורפיזם‪.‬‬

‫נעיר שכאשר מדובר על איזומורפיזם של שדות פיצול הכוונה היא לאיזומורפיזם בין השדות שמקבע את תת־השדה ‪K‬‬
‫)שמוכל בשניהם(‪.‬‬
‫הוכחה‪ :‬יהיו ‪ L1‬ו־ ‪ L2‬שני שדות פיצול של ‪ f‬מעל ‪ ,K‬ויהי ‪ Ω‬הסגור האלגברי של ‪ .L2‬נרחיב את השיכון הטריביאלי‬
‫‪ id : K ,→ Ω‬של ‪ K‬ב־‪ Ω‬לשיכון ‪ ϕ : L1 ,→ Ω‬של ‪ L1‬כולו‪ .‬כמובן‪ ϕ ,‬משרה איזומורפיזם בין ‪ L1‬ל־) ‪L01 = ϕ (L1‬‬
‫)איזומורפיזם שמקבע את ‪ ,(K‬ולכן גם ‪ L01‬שדה פיצול של ‪ f‬מעל ‪.K‬‬

‫‪Ω‬‬

‫‬
‫ ‪L1‬‬ ‫‪/ L01‬‬
‫‪ϕ‬‬
‫‪L2‬‬

‫‪K‬‬
‫‪id‬‬ ‫‪/K‬‬

‫אבל מהיות ‪ L01‬ו־ ‪ L2‬שדות פיצול של הפולינום ]‪ ,f ∈ K [x‬נובע כי שניהם נוצרים מ־‪ K‬על־ידי שורשי ‪ f‬בתוך ‪.Ω‬‬
‫לכן ‪ ,L01 = L2‬והשיכון ‪ ϕ‬תמונתו‪ ,‬למעשה‪ .L2 ,‬לפיכך ‪ L1‬ו־ ‪ L2‬שדות פיצול איזומורפיים‪.‬‬

‫‪225‬‬
 ‫המשפט היסודי של תורת גלואה‬ ‫‪17‬‬
‫חשיבותן המרכזית של הרחבות גלואה היא בהתאמה המדויקת שמתקיימת בין שדות הביניים של ההרחבה לבין תת־‬
‫החבורות של חבורת האוטומורפיזמים‪ ,‬הלוא היא חבורת גלואה של ההרחבה‪ .‬לפני שננסח את המשפט היסודי של‬
‫תורת גלואה‪ ,‬נוכיח משפט נוסף בעל חשיבות בפני עצמו שגם ישמש אותנו בהוכחה המשפט היסודי‪ .‬הוא אף יספק לנו‬
‫קריטריון נוסף להיותה של הרחבת שדות סופית הרחבת גלואה‪.‬‬

‫קריטריון נוסף להרחבת גלואה סופית‬ ‫‪17.1‬‬

‫עד כה בנינו את שדות ההרחבה שלנו "מלמטה למעלה"‪ :‬התחלנו עם שדה ‪ ,K‬בנינו הרחבה ‪ L‬וחקרנו את חבורת‬
‫האוטומורפיזמים ) ‪ .Aut (L/K‬כעת נהפוך את התהליך‪ :‬נתחיל עם שדה ‪ ,L‬נתבונן בתת־חבורה סופית של חבורת‬
‫האוטומורפיזמים שלו )‪ ,G ≤ Aut (L‬ונחקור את שדה השבת של תת־חבורה זו‪.K = F (G) :‬‬
‫כלומר‪ K ,‬הוא תת־השדה של ‪ L‬שמורכב מהאיברים שמקובעים על־ידי כל איברי ‪) .G‬ההוכחה של טענה ‪14.22‬‬
‫תקפה גם למקרה זה ומראה כי אכן )‪ F (G‬הוא תת־שדה של ‪(.L‬‬

‫משפט ‪ 17.1‬ההרחבה ‪ L/K‬סופית ומתקיים |‪.[L : K] = |G‬‬

‫יתר על כן‪ L/K ,‬היא הרחבת גלואה‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬תחילה נוכיח כי |‪ .[L : K] ≤ |G‬תת־החבורה ‪ G‬היא סופית‪ ,‬ונסמן } ‪ ,G = {σ1 , . . . , σm‬כאשר ‪ σ1‬הוא‬
‫אוטומורפיזם הזהות‪ .‬נניח בשלילה כי ‪ ,[L : K] ≥ m + 1‬כלומר קיימים ‪ m + 1‬איברים ב־‪ ω1 , . . . , ωm+1 L‬שהם‬
‫בלתי־תלויים לינארית מעל ‪ .K‬המטריצה‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪σ1 ω1‬‬ ‫‪σ1 ω2‬‬ ‫‪σ1 ω3‬‬ ‫···‬ ‫‪σ1 ωm+1‬‬
‫‪ σ2 ω1‬‬ ‫‪σ2 ω2‬‬ ‫‪σ2 ω3‬‬ ‫···‬ ‫‪σ2 ωm+1‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪σ m ω1‬‬ ‫‪σm ω2‬‬ ‫‪σm ω3‬‬ ‫···‬ ‫‪σm ωm+1‬‬

‫היא מטריצה של )‪ m × (m + 1‬איברים מ־‪ .L‬מכיוון שדרגת העמודות שווה לדרגת השורות ודרגת השורות היא לכל‬
‫היותר ‪ ,m‬העמודות בהכרח תלויות לינארית מעל ‪ .L‬יהי ‪ r‬המספר המינימלי של עמודות שיש ביניהן תלות לינארית‪.‬‬
‫על־ידי שינוי הסדר של ה־ ‪ωi‬־ים ניתן להניח שאלו הן ‪ r‬העמודות הראשונות‪ .‬בפרט‪ ,‬כל תת־קבוצה של ‪ r − 1‬עמודות‬
‫הן בלתי־תלויות לינארית‪.‬‬
‫יהיו ‪ 0 6= c1 , . . . , cr ∈ L‬מקדמי התלות הלינארית‪,‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪σ1 ω1‬‬ ‫‪σ1 ω2‬‬ ‫‪σ1 ωr‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪ σ2 ω1‬‬ ‫‪ σ2 ω2‬‬ ‫‪ σ2 ωr‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪‬‬
‫‪, c1 ‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪ + c2 ‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪ + . . . + cr ‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪=‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪‬‬
‫‪σm ω1‬‬ ‫‪σ m ω2‬‬ ‫‪σm ωr‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪Pr‬‬
‫‪ .‬מכיוון שזו תלות מינימלית‪ ,‬כל ה־ ‪cj‬־ים שונים מאפס‪ ,‬ועל־ידי‬ ‫‪j=1 cj‬‬ ‫כלומר לכל ‪ 1 ≤ i ≤ m‬מתקיים ‪· σi ωj = 0‬‬
‫חלוקת כל המקדמים ב־ ‪ c1‬ניתן להניח כי ‪ .c1 = 1‬רעיון ההוכחה יהיה להראות שלמעשה‪ cj ∈ K ,‬לכל ‪ ,j‬ובכך לקבל‬
‫סתירה להנחה ש־ ‪ ω1 , . . . ωr‬בלתי תלויים לינארית‪ .‬לשם כך‪ ,‬יהי ‪ σ ∈ G‬אוטומורפיזם כלשהו‪ ,‬נפעיל אותו על התלות‬
‫הלינארית ונקבל‬
‫‪r‬‬
‫‪X‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪σ (cj ) · σ (σi ωj ) = 0‬‬ ‫)‪(14‬‬
‫‪j=1‬‬

‫‪226‬‬
‫מכיוון ש־‪ G‬חבורה‪ .{σσ1 , . . . , σσm } = {σ1 , . . . , σm } ,‬לפיכך‪ ,‬המשוואות )‪ (14‬בעבור ‪ 1 ≤ i ≤ m‬הן בעצם‬
‫המשוואות‬
‫‪r‬‬
‫‪X‬‬
‫‪σ (cj ) · σi ωj = 0‬‬
‫‪j=1‬‬

‫בשינוי סדר‪ .‬שימו לב כי ‪ .σ (c1 ) = σ (1) = 1 = c1‬על־ידי חיסור משוואת התלות המקורית מהמשוואה האחרונה‬
‫נקבל‬
‫‪r‬‬
‫‪X‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪(σ (cj ) − cj ) · σi ωj = 0‬‬
‫‪j=2‬‬

‫אך משוואה זו מתארת צרוף לינארי של )‪ (r − 1‬עמודות‪ .‬מהמינימליות של ‪ ,r‬כל המקדמים במשוואה זו הם אפס‪,‬‬
‫כלומר ‪ σ (cj ) = cj‬לכל ‪ .j‬מכיוון שטיעון זה תקף לכל ‪ ,σ ∈ G‬קיבלנו כי ‪.cj ∈ F (G) = K‬‬
‫כעת‪ ,‬אם נחזור למשוואת התלות המקורית עבור ‪ σ1‬שהוא‪ ,‬כזכור‪ ,‬הזהות‪,‬‬
‫‪r‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪r‬‬
‫‪X‬‬
‫= ‪,0‬‬ ‫= ‪cj · σ1 ωj‬‬ ‫‪cj · ωj‬‬
‫‪j=1‬‬ ‫‪j=1‬‬

‫בסתירה לכך שה־ ‪ωj‬־ים היו בלתי־תלויים מעל ‪ .K‬לפיכך‪ [L : K] ≤ |G| ,‬ובפרט ‪ L/K‬סופית‪.‬‬
‫כעת נתבונן בחבורת האוטומורפיזמים של ההרחבה ) ‪ .Aut (L/K‬ברור כי ) ‪ G ≤ Aut (L/K‬שהרי איברי ‪ G‬הם‬
‫אוטומורפיזמים של ‪ L‬שמקבעים את איברי ‪ K‬נקודתית )זהו גם החלק השני של טענה ‪ .(14.25‬לפי )‪) (13‬בעמוד ‪(223‬‬
‫מתקיים ]‪ .|Aut (L/K )| ≤ [L : K‬לפיכך‪,‬‬

‫|‪, |G| ≤ |Aut (L/K )| ≤ [L : K] ≤ |G‬‬

‫ועל־כן כל האי־שוויונות הללו הם שוויונות‪ .‬בפרט‪ G = Aut (L/K ) ,[L : K] = |G| ,‬וההרחבה ‪ L/K‬היא גלואה‪.‬‬

‫בכך קיבלנו קריטריון נוסף להיותה של חבורה סופית הרחבת גלואה‪:‬‬

‫מסקנה ‪ 17.2‬ארבע התכונות הבאות בעבור הרחבה סופית ‪ L/K‬שקולות‪:‬‬

‫‪ L/K .1‬גלואה‪ ,‬כלומר נורמלית וספרבילית‪.‬‬

‫‪.|Aut (L/K )| = [L : K] .2‬‬

‫‪ L .3‬היא שדה פיצול של פולינום ספרבילי מעל ‪.K‬‬

‫‪.K = F (Aut (L/K )) .4‬‬

‫נסמן = ‪K 0‬‬ ‫נניח כי )‪ (2‬מתקיים‪.‬‬ ‫הוכחה‪ :‬כבר ראינו כי שלוש התכונות הראשונות שקולות )משפט ‪.(16.6‬‬
‫)) ‪ .F (Aut (L/K‬לפי החלק הראשון של טענה ‪ ,K ⊆ K 0 ,14.25‬ולפי המשפט האחרון = |) ‪[L : K ] = |Aut (L/K‬‬
‫‪0‬‬

‫]‪ .[L : K‬לכן ‪ K = K 0‬וקיבלנו את )‪ .(4‬מצד שני‪ ,‬אם )‪ (4‬נכון‪ ,‬המשפט האחרון אומר כי ‪ L/K‬גלואה )הוכחת המשפט‬
‫הראתה‪ ,‬למעשה‪ ,‬את )‪.((2‬‬

‫‪227‬‬
 ‫המשפט היסודי‬ ‫‪17.2‬‬
‫כעת בידינו כל המרכיבים הדרושים לניסוח ולהוכחת המשפט היסודי של תורת גלואה על שני חלקיו‪ .‬נזכיר כי בהינתן‬
‫הרחבת שדות ‪ ,L/K‬הגדרנו בסעיף ‪ 14.4‬את ההעתקה ‪ F‬ששולחת כל תת־חבורה ) ‪ H ≤ Aut (L/K‬לשדה ביניים‬
‫מתאים )‪ .F (H‬השדה )‪ ,F (H‬שנקרא גם שדה השבת של החבורה ‪ ,H‬מורכב מאוסף איברי ‪ L‬שמקובעים על ידי‬
‫כל האוטומורפיזמים שב־‪ .H‬מאידך‪ ,‬הגדרנו את ההעתקה ‪ G‬ששולחת כל שדה ביניים ‪ K ⊆ M ⊆ L‬לתת־חבורה‬
‫מתאימה של ) ‪ ,Aut (L/K‬תת־החבורה ) ‪.G (M ) = Aut (L/M‬‬

‫ותהי‬ ‫סופית‬ ‫גלואה‬ ‫הרחבת‬ ‫‪L/K‬‬ ‫תהי‬ ‫א'(‬ ‫חלק‬ ‫גלואה‪,‬‬ ‫תורת‬ ‫של‬ ‫היסודי‬ ‫משפט ‪) 17.3‬המשפט‬
‫) ‪ .G = Gal (L/K ) = Aut (L/K‬אזי ההתאמות ‪ F‬ו־‪ G‬מהוות התאמות חח"ע‪ ,‬על והפכיות זו לזו בין תת־החבורות‬
‫של ‪ G‬ושדות הביניים של ‪ .L/K‬כלומר‪,‬‬

‫‪ F (G (M )) = M .1‬לכל שדה ביניים ‪.K ⊆ M ⊆ L‬‬

‫‪ G (F (H)) = H .2‬לכל תת־חבורה ‪.H ≤ G‬‬

‫יתר על כן‪,‬‬

‫‪ .3‬אם )‪ M = F (H‬אזי |‪.[L : M ] = |H‬‬

‫‪L‬‬ ‫}‪{id‬‬

‫‪F‬‬
‫‪w‬‬
‫‪M‬‬ ‫‪7H‬‬
‫‪G‬‬

‫‪K‬‬ ‫‪G‬‬

‫נזכיר‪ ,‬בנוסף‪ ,‬כי גם כאשר ההרחבה ‪ L/K‬אינה גלואה‪ ,‬ההעתקות ‪ F‬ו־‪ G‬הופכות סדר )ראו סעיף ‪ .(14.4‬כלומר‪,‬‬
‫אם ‪ M1 ⊆ M2‬אז ) ‪ ,G (M1 ) ⊇ G (M2‬ובאופן דומה‪ ,‬אם ‪ H1 ≤ H2‬אז ) ‪.F (H1 ) ⊇ F (H2‬‬

‫הוכחה‪ :‬תהי ‪ .H ≤ G‬לפי משפט ‪ ,16.6‬מכך שדרגת ההרחבה ]‪ [L : K‬סופית‪ ,‬גם ‪ G‬סופית )מסדר ]‪,([L : K‬‬
‫ובפרט ‪ H‬סופית‪ .‬לפי משפט ‪ 17.1‬בעבור ‪,H‬‬

‫|‪. [L : F (H)] = |H‬‬ ‫)‪(15‬‬

‫יהי ‪ K ⊆ M ⊆ L‬שדה ביניים‪ .‬לפי מסקנה ‪ ,16.7‬גם ‪ L/M‬הרחבת גלואה‪ ,‬ולכן‬

‫|) ‪. [L : M ] = |G (M‬‬ ‫)‪(16‬‬

‫לפיכך‪ ,‬בעבור שדה ביניים ‪ M‬מתקיים‬

‫])) ‪[L : M ] = |G (M )| = [L : F (G (M‬‬

‫)השוויון הראשון נכון לפי )‪ (16‬והשני לפי )‪ .((15‬אבל לפי טענה ‪ M ⊆ F (G (M )) 14.25‬ומכאן‬

‫] ‪, [L : M ] = [L : F (G (M ))] [F G (M ) : M ] = [L : M ] [F G (M ) : M‬‬

‫ועל כן ‪ ,[F (G (M )) : M ] = 1‬כלומר ‪ F (G (M )) = M‬והראנו את )‪.(1‬‬

‫‪228‬‬
 ‫באופן דומה‪ ,‬אם ‪ H ≤ G‬תת־חבורה‪ ,‬מתקיים לפי )‪ (16‬ו־)‪(15‬‬

‫|))‪. |H| = [L : F (H)] = |G (F (H‬‬

‫לפי טענה ‪ ,H ⊆ G (F (H)) ,14.25‬ומכאן ))‪ H = G (F (H‬והוכחנו את )‪ .(2‬טענה )‪ (3‬נובעת כעת מ־)‪ (16‬או‬
‫מ־)‪.(15‬‬

‫משפט זה של גלואה אומר שהאיברים היחידים של ‪ L‬שמקובעים על ידי כל האוטומורפיזמים שמקבעים תת־שדה‬
‫‪ M‬הם האיברים שכבר היו ב־ ‪ .M‬באופן מקביל‪ ,‬האוטומורפיזמים היחידים שמקבעים את שדה השבת של תת־חבורה‬
‫‪ H‬הם האוטומורפיזמים מ־‪ H‬עצמה‪.‬‬
‫מסקנה מיידית מהמשפט היא‬

‫מסקנה ‪ 17.4‬אם ‪ H‬ו־ ‪ M‬הם תת־חבורה ושדה ביניים מתאימים‪ ,‬אז‬

‫]‪. [M : K] = [G : H‬‬

‫הוכחה‪:‬‬
‫]‪[L : K‬‬ ‫|‪|G‬‬
‫= ]‪. [M : K‬‬ ‫=‬ ‫]‪= [G : H‬‬
‫] ‪[L : M‬‬ ‫|‪|H‬‬

‫שימו לב שבמסקנה האחרונה שמנו זה לצד זה שני ביטויים מהצורה ]‪ .[x : y‬אולם‪ ,‬המשמעות בכל אגף היא שונה‬
‫מאוד‪ :‬כאשר מדובר בשדות‪ ,‬הכוונה היא לממד של אחד מהם כמרחב וקטורי מעל האחר‪ .‬כאשר מדובר בחבורות‪,‬‬
‫הכוונה היא לאינדקס של תת־חבורה בחבורה הגדולה יותר‪ .‬למעשה‪ ,‬ההתאמה שניתנת על־ידי משפט גלואה היא‬
‫הסיבה שמתמטיקאים בחרו לשני המובנים השונים הללו סימונים זהים‪.‬‬

‫דוגמא ‪ 17.5‬בדוגמא ‪ 14.20‬חקרנו את )‪ Aut (L/Q‬כאשר ‪ L‬היה‪ ,‬למעשה‪ ,‬שדה הפיצול של הפולינום ]‪x3 − 2 ∈ Q [x‬‬
‫)משוכן בתוך ‪ .(C‬ראינו כי ‪ [L : Q] = 6‬והיינו צריכים להשקיע מאמץ ניכר )בדוגמא עצמה ובתרגיל שלאחריה( על‬
‫מנת להוכיח ש־)‪ Aut (L/Q‬היא חבורה מסדר ‪ .6‬כעת יש בידינו כלים להוכיח זאת מיידית‪ :‬ההרחבה ‪ L/Q‬היא נורמלית‬
‫משום ש־‪ L‬הוא שדה פיצול של פולינום‪ ,‬והיא ספרבילית כמו כל הרחבה של שדות ממציין אפס‪ .‬לפיכך‪ ,‬זו הרחבת‬
‫גלואה וחבורתה )‪ G = Gal (L/Q‬מקיימת‬

‫‪. |G| = [L : Q] = 6‬‬

‫∼ ‪ .G‬גם לכך יש כעת טיעון מהיר יותר‪ :‬כל אוטומורפיזם ‪ ϕ ∈ G‬משרה תמורה על ‪, α, αω, αω 2‬‬
‫‬ ‫ ‬
‫ראינו‪ ,‬בנוסף‪ ,‬כי ‪= S3‬‬
‫∼‬ ‫‪3‬‬
‫קבוצת השורשים של ‪ ,x − 2‬ותמורה זו קובעת את ‪ .ϕ‬לפיכך יש שיכון ‪ .G ,→ S{α,αω,αω2 } = S3‬משיקולי גודל‪,‬‬
‫שיכון זה בהכרח על‪ ,‬כלומר איזומורפיזם‪.‬‬
‫כעת ניתן לבנות את ההתאמה הנובעת מהמשפט היסודי של תורת גלואה בין תת־החבורות של ‪ G‬לבין שדות‬
‫הביניים של ‪ .L/Q‬נתחיל ברישום שריג תת־החבורות של ‪ G‬שמופיע‪ ,‬כהרגלנו בחלק זה של הספר‪ ,‬הפוך‪ ,‬שכן התאמת‬
‫גלואה היא התאמה הופכת סדר‪) .‬המספרים מציינים את האינדקסים של תת־החבורות אלה באלה; את התמורות‬

‫‪229‬‬
 ‫ב־ } ‪ S{α,αω,αω2‬כתבנו בכתיב מחזורים‪(.‬‬

‫}‪{id‬‬
‫‪2‬‬
‫‪2‬‬
‫‪2‬‬
‫
‬ ‫‪2‬‬
‫
‬ ‫
‬ ‫
‬ ‫‪3‬‬
‫‪h(α αω)i‬‬ ‫‪α αω‬‬ ‫‪αω αω 2‬‬

‫‪3‬‬ ‫
‬ ‫
‬
‫‪3‬‬
‫‪3‬‬ ‫‪α αω αω 2‬‬
‫‪2‬‬

‫‪S{α,αω,αω2 } = G‬‬

‫כעת נבנה את שדות הביניים המתאימים לתת־החבורות השונות של ‪ .G‬למשל‪ ,‬שדה השבת )‪ F (H‬של ‪H = h(α αω)i‬‬
‫
‬
‫מכיל את ‪ αω 2‬ולכן את ‪ .Q αω 2‬בנוסף‪ ,‬לפי המשפט היסודי של גלואה‪ F (H)/Q ,‬היא הרחבה של ‪ Q‬מדרגה ‪,3‬‬
‫
‬ ‫‬ ‫
‬ ‫‬
‫וכבר ‪ Q αω 2 : Q = 3‬ועל כן שדה שבת זה הוא בדיוק ‪ .Q αω 2‬באופן דומה נמצא את יתר שדות הביניים‬
‫שמתאימים לתת־החבורות של ‪ G‬ונקבל‪:‬‬

‫)‪L = Q (α, ω‬‬

‫‪2‬‬
‫‪2‬‬
‫‪2‬‬
‫‪2‬‬
‫
‬ ‫‪3‬‬
‫‪Q αω‬‬ ‫)‪Q (αω‬‬ ‫)‪Q (α‬‬

‫‪3‬‬
‫‪3‬‬
‫‪3‬‬ ‫)‪Q (ω‬‬
‫‪2‬‬

‫‪Q‬‬

‫לפי משפט גלואה‪ ,‬מיצינו בכך את כל שדות הביניים בין ‪ Q‬לבין ‪ .L‬הרי כל שדה ביניים שכזה ‪ M‬הוא בפרט גם שדה‬
‫השבת של תת־חבורה מתאימה‪ :‬תת־החבורה ) ‪.G (M ) = Aut (L/M‬‬

‫בין תת־חבורות נורמליות לבין הרחבות נורמליות של שדות‬

‫ראינו )מסקנה ‪ (16.7‬כי אם ‪ M‬שדה ביניים של הרחבת גלואה סופית ‪ L/K‬עם חבורת גלואה ) ‪ ,G = Gal (L/K‬אז גם‬
‫‪ L/M‬גלואה‪ .‬תהי ) ‪ H = G (M ) = Gal (L/M‬תת־החבורה המתאימה של ‪ .G‬המשפט הבא עונה על השאלה‪ :‬מתי‬
‫היא הרחבה גלואה?‬ ‫‪M/K‬‬

‫‪L‬‬ ‫}‪{id‬‬
‫גלואה‬

‫‪M‬‬ ‫‪H‬‬
‫גלואה?‬

‫‪K‬‬ ‫‪G‬‬

‫‪230‬‬
‫משפט ‪) 17.6‬המשפט היסודי של תורת גלואה‪ ,‬חלק ב'( תהי ‪ L/K‬הרחבת גלואה סופית עם חבורת גלואה = ‪G‬‬
‫היא גלואה אם ורק אם ‪ H‬נורמלית‬ ‫‪M/K‬‬ ‫) ‪ ,Gal (L/K‬יהי ‪ M‬שדה ביניים ו־‪ H‬תת־החבורה של ‪ G‬המתאימה לו‪ .‬אזי‬
‫ב־‪.G‬‬
‫יתר על כן‪ ,‬במצב זה יש איזומורפיזם קנוני‬

‫∼ ) ‪.Gal (M/K‬‬
‫‪= G/H‬‬

‫היא תמיד ספרבילית )תרגיל ‪ .(15.3‬לפיכך‪ ,‬היא גלואה אם ורק אם היא נורמלית‪ .‬כלומר‪,‬‬ ‫‪M/K‬‬ ‫שימו לב שההרחבה‬
‫נורמלית אם ורק אם ‪ H‬נורמלית ב־‪ .G‬שקילות זו היא‪ ,‬כמובן‪,‬‬ ‫‪M/K‬‬ ‫ניתן היה לנסח את המשפט באופן שקול כך‪:‬‬
‫המקור לשימוש הכפול במונח "נורמליות" הן לתת־חבורות והן להרחבות של שדות‪.‬‬

‫בהוכחת המשפט נעשה שימוש בשתי הלמות הבאות‪:‬‬

‫למה ‪ 17.7‬תהי ‪ L/K‬הרחבה כלשהי ו־) ‪ .G = Aut (L/K‬לכל ‪ H ≤ G‬ולכל ‪ σ ∈ G‬מתקיים‬

‫))‪. F σHσ −1 = σ (F (H‬‬

‫
‬

‫הוכחה‪ :‬יהי ‪ .x ∈ L‬הטענה נובעת מן השקילויות הבאות‪:‬‬

‫‪x ∈ F σHσ −1‬‬

‫
‬

‫‪m‬‬
‫לכל ‪h ∈ H‬‬ ‫‪σhσ −1 (x) = x‬‬
‫‪m‬‬
‫לכל ‪h ∈ H‬‬ ‫)‪hσ −1 (x) = σ −1 (x‬‬
‫‪m‬‬
‫)‪σ −1 (x) ∈ F (H‬‬
‫‪m‬‬
‫))‪.x ∈ σ (F (H‬‬

‫נורמלית אם ורק אם ‪) σ (M ) = M‬כלומר‪ σ ,‬משמר את ‪ M‬כקבוצה( לכל ‪.σ ∈ G‬‬ ‫‪M/K‬‬ ‫למה ‪ 17.8‬בתנאי המשפט‪,‬‬

‫נורמלית‪ ,‬אז ‪ σ (M ) = M‬לכל ‪) .σ ∈ G‬שימו לב שכיוון זה נכון גם‬ ‫‪M/K‬‬ ‫הוכחה‪ :‬ראינו כבר בתרגיל ‪ 16.2‬כי אם‬
‫ללא תנאי המשפט‪(.‬‬
‫אינה נורמלית‪ ,‬קיים ‪ α ∈ M‬כך שהפולינום המינימלי שלו אינו מתפצל ב־ ‪) M‬אך כן מתפצל ב־‬ ‫‪M/K‬‬ ‫מצד שני‪ ,‬אם‬
‫‪ ,L‬שהרי ‪ L/K‬נורמלית(‪ .‬בפרט‪ ,‬יש לפולינום זה שורש ‪ .β ∈ L \ M‬או אז‪ ,‬יש איזומורפיזם )‪ ,ϕ : K (α) → K (β‬וכפי‬
‫‪ ϕ‬של ‪ L‬כולו בתוך הסגור האלגברי ‪ Ω‬של ‪ .L‬אך ‪ L/K‬נורמלית‪,‬‬
‫שראינו )למשל‪ ,‬משפט ‪ (15.14‬ניתן להרחיבו לשיכון ‪b‬‬
‫ועל כן )משפט ‪ (16.3‬כל שיכון כזה שמרחיב את הזהות על ‪ K‬הוא אוטומורפיזם‪ ,‬כלומר ‪b ∈ Gal (L/K ) = G‬‬
‫‪ .ϕ‬אבל‬
‫‪ ϕ‬ולכן ‪b (M ) 6= M‬‬
‫‪.ϕ‬‬ ‫∈ )‪b (α‬‬
‫‪/M‬‬

‫‪231‬‬
 ‫הוכחה‪) :‬המשפט היסודי‪ ,‬חלק ב'( החלק הראשון של המשפט נובע כעת משרשרת השקילויות הבאות‪:‬‬
‫‪HEG‬‬
‫‪−1‬‬
‫אם ורק אם לכל ‪,σHσ = H ,σ ∈ G‬‬
‫אם ורק אם לכל ‪) F σHσ −1 = F (H) ,σ ∈ G‬לפי המשפט היסודי‪ ,‬חלק א'(‪,‬‬
‫
‬

‫אם ורק אם לכל ‪) σ (F (H)) = F (H) ,σ ∈ G‬לפי למה ‪,(17.7‬‬

‫אם ורק אם לכל ‪ ,σ (M ) = M ,σ ∈ G‬שהרי )‪,M = F (H‬‬
‫נורמלית‪) ,‬לפי למה ‪,(17.8‬‬ ‫‪M/K‬‬ ‫אם ורק אם‬
‫גלואה‪.‬‬ ‫‪M/K‬‬ ‫אם ורק אם‬
‫נורמלית וכי ‪ .H E G‬מכיוון שלכל ‪ σ ∈ G‬מתקיים ‪ ,σ (M ) = M‬יש העתקה קאנונית‬ ‫‪M/K‬‬ ‫לבסוף‪ ,‬נניח שאכן‬
‫הנתונה על ידי צמצום‪:‬‬

‫→ ‪ϕ:G‬‬ ‫) ‪Gal (M/K‬‬

‫‬
‫‪σ‬‬ ‫→‪7‬‬ ‫‪σ‬‬
‫‬
‫‪M‬‬
‫‬
‫שימו לב שהתמונה‪ σ  ,‬היא אכן איבר ב־) ‪ Gal (M/K‬שכן היא שיכון של ‪ M‬בעצמו )שהרי ‪ (σ (M ) = M‬שמקבע את‬
‫‬
‫‬ ‫‪M‬‬
‫איברי ‪ K‬ויש לו הפכי בדמות  ‪ .σ −1‬הגרעין של ‪ ϕ‬הוא ‪ ,H‬כמובן‪ .‬לפי משפט האיזומורפיזם הראשון לחבורות‪ ,‬גודל‬
‫‬
‫‪M‬‬
‫התמונה הוא‪ ,‬לפיכך‪ .[G : H] = |G/H| ,‬אך זהו גם הגודל של ) ‪ ,Gal (M/K‬ולכן ‪ ϕ‬היא על וקיבלנו את האיזומורפיזם‬
‫הרצוי ) ‪∼ Gal (M/K‬‬
‫= ‪.G/H‬‬

‫דוגמאות‬

‫∼ )‪ G = Gal (L/Q‬יש בדיוק ‪ 3‬תת־חבורות נורמליות‪:‬‬

‫דוגמא ‪ 17.9‬בהמשך לדוגמא ‪ ,17.5‬מבין תת־החבורות של ‪= S3‬‬
‫
‬ ‫
‬
‫‪ .{id} , A3 = α αω αω 2 , S3‬ואכן‪ ,‬שדות השבת המתאימים ‪ L, Q (ω) , Q‬הם הרחבות נורמליות של ‪) Q‬למשל‪,‬‬
‫
‬
‫‪ Q (ω) = Q ω, ω 2‬הוא שדה הפיצול של הפולינום ‪ (.x3 − 1‬שלושת שדות הביניים האחרים אינם נורמליים מעל ‪:Q‬‬
‫כל אחד מהם מכיל‪ ,‬הלוא‪ ,‬רק שורש אחד מבין שלושת השורשים של הפולינום האי־פריק ‪.x3 − 2‬‬

‫תרגיל ‪ 17.1‬הרחבת שדות נקראת אבלית אם היא גלואה וחבורת גלואה שלה אבלית‪.‬‬ ‫הרחבה אבלית‬
‫הוכיחו כי אם ‪ L/K‬הרחבה אבלית סופית‪ ,‬אז כל שדות הביניים גם הם מהווים הרחבה אבלית מעל ‪.K‬‬
‫‪2πi‬‬
‫‪ ζ = e‬שורש יחידה ‪p‬־י ו־)‪ L = Q (ζ‬שדה‬ ‫‪p‬‬ ‫דוגמא ‪ 17.10‬־ הרחבה צקלוטומית ראשונית‪ :‬יהי ‪ p‬מספר ראשוני‪,‬‬
‫ההרחבה של ‪ Q‬בתוך ‪ C‬שנוצר על־ידי סיפוח שורש יחידה זה‪ .‬ראינו כבר )דוגמאות ‪ 12.13‬ו־‪ (14.16‬כי ‪[L : Q] = p−1‬‬
‫∗‬
‫וכי החבורה )‪ G = Aut (L/Q‬איזומורפית ל־ )‪ ,(Z/pZ‬חבורה מסדר ‪ .p − 1‬בפרט‪ |G| = [L : Q] ,‬ולפיכך ‪ L/Q‬היא‬
‫הרחבת גלואה‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬ראינו כבר כי החבורה הכפלית של שדה סופי היא צקלית )משפט ‪ ,(12.38‬ולפיכך ‪ G‬זו חבורה צקלית מסדר‬
‫‪ .p − 1‬בפרט‪ ,‬לכל ‪ n‬שמחלק את ‪ p − 1‬יש תת־חבורה יחידה ‪ H ≤ G‬מאינדקס ‪) n‬טענה ‪ 1.27‬ותרגיל‪ .(1.21‬לפי‬
‫משפט גלואה‪ ,‬נובע מכך כי לכל ‪ n‬שמחלק את ‪ p − 1‬יש שדה ביניים יחיד ‪ Q ⊆ M ⊆ L‬שמקיים ‪,[M : Q] = n‬‬
‫וכי אלו כל שדות הביניים‪ .‬יתר על כן‪ ,‬מכיוון ש־‪ G‬אבלית‪ ,‬כל תת־החבורות שלה נורמליות ושדות הביניים מהווים‬
‫הרחבות גלואה אבליות‪.‬‬
‫‬ ‫‬
‫‪p−1‬‬
‫‪.Q cos 2π‬‬
‫‪p‬‬ ‫הוא‬ ‫‪Q(ζ)/Q‬‬ ‫בהרחבה‬ ‫‪2‬‬ ‫תרגיל ‪ 17.2‬אם ‪ p 6= 2‬ראשוני‪ ,‬הוכיחו כי שדה הביניים היחיד מדרגה‬

‫תרגיל ‪ 17.3‬בהמשך לדוגמא ‪ ,17.10‬מצאו את כל שדות הביניים כאשר ‪ p = 5‬וכאשר ‪ .p = 7‬מצאו יוצרים מעל ‪Q‬‬
‫לשדות אלה‪.‬‬

‫‪232‬‬
‫תרגיל ‪ 17.4‬מספר ראשוני מהצורה ‪ p = 2m + 1‬נקרא ראשוני־פרמה ‪ .1‬הוכיחו כי ניתן לבנות מצולע משוכלל עם ‪p‬‬
‫צלעות )‪ p‬ראשוני(‪ ,‬אם ורק אם ‪ p‬הוא ראשוני פרמה‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 17.5‬עקבה ונורמה‪ :‬תהי ‪ L/F‬הרחבה סופית של שדות מדרגה ‪ .n‬לכל ‪ a ∈ L‬נתבונן בהעתקה ‪Ma : L → L‬‬
‫המוגדרת על־ידי ‪ Ma (x) = a · x‬לכל ‪.x ∈ L‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי ‪ Ma‬טרנספורמציה לינארית כשחושבים על ‪ L‬כמרחב וקטורי מעל ‪.F‬‬

‫‪ .2‬הראו שההעתקה ‪ a 7→ Ma‬היא הומומורפיזם של חוגים מ־‪ L‬ל־)‪) .2 EndF (L‬היזכרו בהגדרת הומומורפיזם של‬
‫חוגים ־ הגדרה ‪(.9.8‬‬

‫‪ .3‬לכל ‪ a ∈ L‬נגדיר את העקבה של ‪ a‬על־ידי ‪ ,TrL/F (a) = tr Ma‬ואת הנורמה של ‪ a‬על־ידי = )‪NL/F (a‬‬ ‫עקבה‬
‫‪.det Ma‬‬ ‫נורמה‬
‫∗‬ ‫∗‬
‫‪ NL/F : L → F‬הומומורפיזם של‬ ‫הוכיחו כי ‪ TrL/F : L → F‬הומומורפיזם של החבורות החיבוריות‪,‬‬
‫החבורות הכפליות‪ ,‬ובעבור ‪ a ∈ F‬מתקיים ‪.NL/F (a) = an ,TrL/F (a) = na‬‬
‫‬ ‫ √‬ ‫ √‬
‫‪ TrL/F‬ואת‬ ‫‪ L = F‬כאשר ‪ d ∈ F‬איננו ריבוע של איבר אחר ב־ ‪ .F‬חשבו את ‪a + b d‬‬ ‫‪ .4‬יהי ‪d‬‬
‫‬ ‫ √‬
‫‪ NL/F a + b d‬ישירות מההגדרה‪.‬‬

‫‪ .5‬יהי ‪ α ∈ L‬ונניח כי )‪ L = F (α‬הרחבה פשוטה מדרגה ‪ .n‬חשבו את המטריצה של ‪ Mα‬ביחס לבסיס‬

‫‪ 1, α, . . . , αn−1‬של ‪ L‬מעל ‪ F‬ובטאו את )‪ TrL/F (α‬ו־)‪ NL/F (α‬בעזרת מקדמי הפולינום המינימלי של ‪α‬‬
‫מעל ‪.F‬‬

‫‪ .6‬יהי ‪ α ∈ L‬ונניח עתה כי ‪) [L : F (α)] = m‬זהו המקרה הכללי(‪ .‬נניח כי הפולינום המינימלי של ‪ α‬מעל ‪ F‬הוא‬

‫‪.mα = xr + cr−1 xr−1 + . . . + c0‬‬

‫‪rm‬‬
‫)‪.NL/F (α) = (−1‬‬ ‫הוכיחו כי ‪ TrL/F (α) = −m · cr−1‬ואילו ‪· c0m‬‬

‫‪ .7‬נניח עתה כי ‪ L/F‬הרחבת גלואה ותהי ) ‪ .G = Gal (L/F‬הוכיחו כי לכל ‪ a ∈ L‬מתקיים = )‪TrL/F (a‬‬
‫‪Q‬‬ ‫‪P‬‬
‫)‪ σ∈G σ (a‬ו־)‪.NL/F (a) = σ∈G σ (a‬‬
‫נעיר כי האיברים }‪ {σ (a) | σ ∈ G‬נקראים צמודי גלואה של ‪.a‬‬ ‫צמודי גלואה‬

‫חבורת גלואה של פולינום‬

‫בעבודתו המקורית‪ ,‬גלואה לא התייחס לחבורת גלואה של הרחבת שדות‪ ,‬כי אם לחבורת גלואה של פולינום‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 17.11‬יהי ‪ K‬שדה‪ f ∈ K [x] ,‬פולינום ספרבילי ו־‪ L‬שדה הפיצול של ‪ f‬מעל ‪ .K‬החבורה ) ‪ Gal (L/K‬נקראת‬
‫חבורת גלואה של הפולינום ‪.f‬‬ ‫חבורת גלואה של‬
‫פולינום‬
‫)ההרחבה ‪ L/K‬היא גלואה כשדה פיצול של פולינום ספרבילי‪ :‬ראו משפט ‪ (.16.6‬כמובן‪ ,‬אפשר להרחיב את ההגדרה‬
‫גם למקרה שבו ‪ f‬עצמו אינו ספרבילי‪ ,‬אך כל הגורמים האי־פריקים שלו הם ספרביליים )אז ‪ L/K‬ספרבילית‪ ,‬ולכן‬
‫גלואה(‪.‬‬
‫‪2m‬‬
‫הוא ראשוני אזי ‪ m‬בעצמו חייב להיות חזקת ‪) 2‬נסו להוכיח זאת!(‪ .‬כיום )‪ (2013‬ידועים רק ‪ 5‬ראשוני פרמה‪:‬‬ ‫‪1‬לא קשה להיווכח שאם ‪+ 1‬‬
‫‪ 28 + 1 = 256 ,24 + 1 = 17 ,22 + 1 = 5 ,21 + 1 = 3‬ו־‪ .216 + 1 = 65,537‬לא ידוע אם יש עוד כאלה‪ ,‬או אפילו אם יש או אין אינסוף‬
‫כאלה‪.‬‬
‫‪2‬הכוונה בסימון )‪ EndF (L‬היא לחוג ההעתקות הלינאריות מ־‪ L‬לעצמו‪ ,‬כמרחב וקטורי מעל ‪ .F‬החיבור הוא חיבור נקודה־נקודה‪ ,‬והכפל הוא‬
‫הרכבה‪.‬‬

‫‪233‬‬
 ‫מסקנות מתורת גלואה‬ ‫‪18‬‬
‫בפרק זה נציג כמה משפטים מעניינים וחשובים שבהוכחתם נעשה שימוש בתוצאות שפיתחנו עד עתה בנושאים של‬
‫הרחבות ספרביליות‪ ,‬הרחבות נורמליות והרחבות גלואה‪.‬‬

‫שדות סופיים‬ ‫‪18.1‬‬

‫כבר נתקלנו בסעיף ‪ 10.7‬לעיל במספר עובדות בסיסיות על שדות סופיים‪ :‬כל שדה סופי הוא ממציין ראשוני ‪ ,p‬וגודלו‬
‫‪ pm‬עם ‪ m‬טבעי‪ .‬בשלב זה יש בידינו די רקע להוכיח קיום ויחידות של שדה סופי בגודל ‪ pm‬לכל ‪ p‬ולכל ‪.m‬‬

‫משפט ‪ 18.1‬לכל ‪ p‬ראשוני ו־‪ m‬טבעי יש שדה בגודל ‪ ,pm‬ושדה זה יחיד עד כדי איזומורפיזם‪.‬‬

‫בהוכחת המשפט נזדקק לאנדומורפיזם של פרובניוס ‪ φ : K → K‬שמוגדר לכל שדה ‪ K‬ממציין ‪ p‬על־ידי ‪.φ (k) = k p‬‬
‫‪p‬‬ ‫‪p‬‬
‫נזכיר שהיותו אנדומורפיזם )משפט ‪ (14.2‬פירושו כי לכל ‪ α, β ∈ K‬מתקיים ‪ ,(α + β) = αp + β p‬וכמובן‪(αβ) = ,‬‬
‫‪ .αp β p‬יתר על כן‪ ,‬אם ‪ K‬שדה סופי‪ ,‬כל איבר הוא חזקת־‪ p‬של איבר אחר‪ ,‬כלומר האנדומורפיזם ‪ φ‬הוא על‪ ,‬שבמקרה‬
‫זה פירושו אוטומורפיזם )מסקנה ‪.(15.20‬‬
‫אם כן‪ ,‬כאשר ‪ K‬שדה סופי ממציין ‪ ,p‬האנדומורפיזם של פרובניוס הוא אוטומורפיזם‪ .‬מכך נובע שגם חזקותיו הן‬
‫‪m‬‬
‫אוטומורפיזמים‪ .‬בפרט‪ ,‬מכיוון ש־ ‪ ,φm (α) = αp‬נקבל‪:‬‬

‫‪pm‬‬ ‫‪m‬‬ ‫‪m‬‬

‫)‪.(α ± β‬‬ ‫‪= αp ± β p‬‬ ‫למה ‪ 18.2‬יהי ‪ K‬שדה ממציין ‪ p‬ויהיו ‪ .α, β ∈ K‬אזי‬

‫הוכחה‪) :‬של המשפט( תחילה נוכיח שקיים שדה בגודל ‪ .pm‬נתבונן בפולינום‬
‫‪m‬‬
‫]‪, f = xp − x ∈ Fp [x‬‬

‫ויהי ‪ K‬שדה הפיצול של ‪ f‬מעל ‪ .Fp‬הנגזרת של ‪ f‬היא ‪ f 0 = −1‬כי המציין של ‪ Fp‬הוא ‪ ,p‬ועל כן ‪ (f, f 0 ) = 1‬ו־ ‪f‬‬
‫פולינום ספרבילי עם ‪ pm‬שורשים שונים ב־‪ .K‬נסמן ב־‪ A‬את קבוצת השורשים שלו‪ ,‬ואז ‪.|A| = pm‬‬
‫נטען כי ‪ A‬היא תת־שדה‪ .‬תת־קבוצה לא ריקה של שדה מהווה תת־שדה אם היא תת־חוג הסגור גם להפכי‬
‫)מדוע?(‪ .‬אכן‪ ,‬לפי הלמה‪ ,‬אם ‪ α‬ו־‪ β‬שורשים של ‪ f‬אז‬
‫‪pm‬‬ ‫‪m‬‬ ‫‪m‬‬
‫)‪(α ± β‬‬ ‫‪= αp ± β p = α ± β‬‬

‫ולכן גם ‪ α ± β‬שורש של ‪ ,f‬דהיינו ‪ ,α ± β ∈ A‬ו־‪ A‬היא תת־חבורה חיבורית‪ .‬באופן דומה‪ ,‬גם ‪ ,αβ ∈ A‬שהרי‬
‫‪pm‬‬ ‫‪m‬‬ ‫‪m‬‬
‫)‪(αβ‬‬ ‫‪= αp β p = αβ‬‬
‫‪
pm‬‬ ‫‪m‬‬ ‫‪
−1‬‬
‫‪. α−1‬‬ ‫‪= αp‬‬ ‫וברור כי ‪ ,1K ∈ A‬ולכן ‪ A‬היא תת־חוג‪ .‬לבסוף‪ ,‬אם ‪ α ∈ A‬גם ‪ α−1 ∈ A‬משום ש־ ‪= α−1‬‬
‫קיבלנו כי ‪ A‬היא תת־שדה של שדה הפיצול של ‪ f‬שמכיל את כל שורשיו‪ ,‬ולפיכך ‪ .A = K‬יתר על כן‪,|K| = |A| = pm ,‬‬
‫ועל כן יש שדה בגודל ‪.pm‬‬
‫על־מנת להוכיח את יחידות השדה בן ‪ pm‬האיברים‪ ,‬נניח כי ‪ E‬גם הוא שדה בגודל ‪ ,pm‬ונוכיח כי אף הוא שדה‬
‫‪m‬‬
‫הפיצול של ‪ xp − x‬מעל ‪ .Fp‬היחידות תנבע אז ממשפט ‪ 16.9‬שבו ראינו ששדה פיצול של פולינום הוא יחיד עד כדי‬
‫איזומורפיזם‪.‬‬
‫‪m‬‬
‫ראשית‪ ,‬השדה הראשוני של ‪ E‬הוא בהכרח ‪) Fp‬טענה ‪ .(10.37‬החבורה הכפלית של ‪ E‬היא מסדר ‪ p − 1‬ולכן‬
‫כל איבר בה מקיים‬
‫‪m‬‬
‫‪−1‬‬
‫‪αp‬‬ ‫‪=1‬‬

‫‪234‬‬
‫)כמסקנה ממשפט לגרנז' ־ מסקנה ‪ 1.48‬־ הסדר של כל איבר בחבורה סופית מחלק את סדר החבורה(‪ .‬לכן כל איבר‬
‫‪m‬‬ ‫‪m‬‬
‫של ‪) E‬כל איברי ∗ ‪ E‬וגם אפס( הוא שורש של הפולינום ‪ .f = x xp −1 − 1 = xp − x‬אבל ב־‪ E‬יש בדיוק ‪pm‬‬
‫
‬

‫איברים‪ ,‬כמספר שורשי הפולינום הספרבילי ‪ .f‬לכן ‪ E‬מורכב בדיוק משורשיו של ‪ ,f‬כלומר הוא שדה פיצול של ‪ f‬מעל‬
‫‪.Fp‬‬

‫הגדרה ‪ 18.3‬השדה בן ‪ pm‬האיברים מסומן ‪ Fpm‬ונקרא שדה גלואה בן ‪ pm‬איברים ‪.1‬‬ ‫‪Fpm‬‬

‫כעת נסקור עוד כמה תכונות של השדות הסופיים שזה עתה הראנו את קיומם ויחידותם‪:‬‬

‫מסקנה ‪ 18.4‬השדה ‪ Fpm‬הוא הרחבת גלואה של ‪ .Fp‬יתר על כן‪ ,‬כל הרחבה סופית של שדה סופי היא גלואה‪.‬‬
‫‪m‬‬
‫הוכחה‪ :‬השדה ‪ Fpm‬הוא הרחבת גלואה של ‪ Fp‬מהיותו שדה פיצול של הפולינום הספרבילי ‪) xp − x‬ראו משפט‬
‫‪m‬‬
‫‪ .(16.6‬למעשה‪ Fpm ,‬הוא שדה הפיצול של אותו פולינום‪ ,xp − x ,‬מעל כל שדה ביניים ‪ ,Fp ⊆ M ⊆ Fpm‬ולכן הוא‬
‫גלואה גם מעל ‪ .M‬מכיוון שכל הרחבה סופית של שדה סופי היא מהצורה הזאת‪ ,‬סיימנו‪.‬‬

‫כאמור‪ ,‬שדה שכל הרחבה סופית שלו היא ספרבילית נקרא שדה משוכלל )ראו הערה ‪ .(15.18‬נתנו זה עתה הוכחה‬
‫נוספת לכך כי שדות סופיים הם משוכללים‪.‬‬

‫משפט ‪ 18.5‬החבורה ) ‪ Gal (Fpm/Fp‬היא חבורה צקלית הנוצרת על־ידי אוטומורפיזם פרובניוס ‪.φ (x) = xp‬‬

‫הוכחה‪ :‬נזכיר כי ) ‪ φ ∈ Gal (Fpm /Fp‬לפי מסקנה ‪ .15.20‬יהי ‪ r‬הסדר של ‪ φ‬בחבורת האוטומורפיזמים‪ .‬אזי ‪ r‬הוא‬
‫המספר הטבעי המינימלי כך ש־‬

‫‪φr (α) = α‬‬

‫‪r‬‬ ‫‪r‬‬
‫לכל ‪ .α ∈ Fpm‬נשים לב כי ‪ ,φr (α) = αp‬ולכן ‪ r‬הוא הטבעי המינימלי שמקיים ‪ αp = α‬לכל ‪ .α ∈ Fpm‬למשוואה‬
‫‪m‬‬ ‫‪r‬‬
‫‪ xp = x‬יש לכל היותר ‪ pr‬שורשים‪ .‬מאידך‪ ,‬ראינו כי ‪ αp − α = 0‬לכל ‪ .α ∈ Fpm‬על כן ה־‪ r‬הקטן ביותר הוא‬
‫‪ r = m‬ו־‪ φ‬הוא מסדר ‪ .m‬מכיוון ש־‬

‫‪, |Gal (Fpm /Fp )| = [Fpm : Fp ] = m‬‬

‫קיבלנו כי ) ‪ Gal (Fpm /Fp‬צקלית ונוצרת על־ידי ‪.φ‬‬

‫אל תתבלבלו בין העובדה ש־) ‪ Gal (Fpm /Fp‬היא חבורה צקלית מסדר ‪ m‬לבין העובדה הבלתי־קשורה שהוכחנו בעבר‬
‫)משפט ‪ (12.38‬שלפיה החבורה הכפלית ∗‪ Fpm‬היא חבורה צקלית )מסדר ‪.(pm − 1‬‬

‫משפט ‪ 18.6‬תת־השדות של ‪ Fpm‬הם בהתאמה חח"ע עם המחלקים של ‪ .m‬בפרט‪,‬‬

‫‪.Fpd ⊆ Fpm ⇐⇒ d|m‬‬

‫הוכחה‪ :‬לפי תורת גלואה‪ ,‬יש ב־ ‪ Fpm‬תת־שדה לכל תת־חבורה של ) ‪ .Gal (Fpm /Fp‬אבל ראינו כי = ) ‪Gal (Fpm /Fp‬‬
‫‪ hφi‬היא צקלית מסדר ‪ ,m‬ולפיכך תת־החבורות הן בדיוק אלו הנוצרות על־ידי ‪ φd‬לכל ‪) d|m‬טענה ‪ .(1.27‬יהי ‪M‬‬
‫
‬
‫שדה השבת שמתאים ל־ ‪ . φd‬לפי משפט גלואה‪ ,‬מתקיים‬

‫‪. [M : Fp ] = Gal (Fpm /Fp ) : φd = d‬‬

‫‬ ‫
‬

‫לכן ‪ M‬הוא שדה בגודל ‪ ,pd‬דהיינו איזומורפי ל־ ‪.Fpd‬‬

‫‪1‬לעתים מסומן גם ב־) ‪.GF (pm‬‬

‫‪235‬‬
 ‫‪m‬‬ ‫‪d‬‬
‫מסקנה ‪ 18.7‬הפולינום ‪ xp − x‬מחלק את ‪ xp − x‬בחוג ]‪ Fp [x‬אם ורק אם ‪.d|m‬‬
‫‪m‬‬
‫הוכחה‪ :‬ראינו כי ‪ d|m‬אם ורק אם ‪ .Fpd ⊆ Fpm‬כמו כן‪ Fpm ,‬מורכב מכל שורשי הפולינום ‪ xp − x‬ו־ ‪ Fpd‬הוא שדה‬
‫‪d‬‬ ‫‪d‬‬
‫הפיצול של ‪ .xp − x‬כלומר‪ Fpd ⊆ Fpm ,‬אם ורק אם יש ל־‪ xp − x‬בדיוק ‪ pd‬שורשים ב־ ‪ ,Fpm‬כלומר אם ורק אם‬
‫‪d‬‬ ‫‪m‬‬ ‫‪m‬‬ ‫‪d‬‬
‫כל שורשי ‪ xp − x‬הם גם שורשים של ‪ .xp − x‬זה מתקיים אם ורק אם ‪.xp − x|xp − x‬‬

‫תרגיל ‪ 18.1‬הוכיחו שמסקנה ‪ 18.7‬נכונה גם בחוג ]‪.Z [x‬‬

‫שימו לב שהאופן שבו בנינו את השדה הסופי בגודל ‪ 4‬בסעיף ‪ 10.7‬היה שונה מהדרך שנקטנו פה‪ .‬שם טענו כי באופן‬
‫כללי ניתן לקבל שדה סופי מגודל ‪ pm‬כחוג המנה של ]‪ Fp [x‬בפולינום אי־פריק ממעלה ‪ m‬ב־]‪ ,Fp [x‬וכל שדרוש לנו‬
‫‪m‬‬
‫הוא למצוא פולינום אי־פריק שכזה‪) .‬אל תתבלבלו עם ‪ ,f = xp − x‬שרחוק מאוד מלהיות אי־פריק‪ ,‬ושבאמצעותו‬
‫בנינו את ‪ Fpm‬כשדה פיצול ולא כחוג מנה(‪ .‬למעשה‪ ,‬כל שדה סופי אכן יכול להתקבל גם באופן זה‪:‬‬

‫טענה ‪ 18.8‬כל שדה סופי איזומורפי לחוג מנה של ]‪ Fp [x‬ב־) ‪ ,(f‬כאשר ]‪ f ∈ Fp [x‬הוא פולינום אי־פריק‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬יהי ‪ Fpm‬השדה הסופי מגודל ‪ .pm‬כפי שראינו )טענה ‪ Fp ,(10.36‬הוא תת־שדה שלו )זהו תת־השדה הראשוני‬
‫שלו(‪ ,‬ומתקיים ‪ .[Fpm : Fp ] = m‬לפי משפט ‪ Fpm∗ ,12.38‬היא חבורה צקלית‪ ,‬ויהי ∗‪ α ∈ Fpm‬יוצר של ∗‪ .Fpm‬בפרט‪,‬‬
‫בהכרח‪ Fp (α) ⊇ 1, α, α2 , . . . = Fpm∗ ,‬ולפיכך )‪ ,Fpm = Fp (α‬כלומר ‪ Fpm‬היא הרחבה פשוטה של ‪ .Fp‬אם‬
‫‬ ‫ ‬

‫∼ ‪ Fpm‬לפי טענה‬
‫]‪ mα ∈ Fp [x‬הוא הפולינום המינימלי של ‪ α‬אזי זהו פולינום אי־פריק ממעלה ‪ m‬ו־) ‪= Fp [x] / (mα‬‬
‫‪.12.14‬‬

‫בכך הראנו כי קיום שדה סופי בגודל ‪ pm‬שקול לקיומו של פולינום אי־פריק ממעלה ‪ m‬ב־]‪ .Fp [x‬אך זה עתה הראנו‬
‫שקיימים שדות כאלה‪ .‬לפיכך‪:‬‬

‫מסקנה ‪ 18.9‬לכל ‪ p‬ראשוני ולכל ‪ m‬טבעי ישנו פולינום אי־פריק ממעלה ‪ m‬מעל ‪.Fp‬‬

‫בתרגיל ‪ 18.5‬להלן נמצא נוסחה מדויקת למספר הפולינומים האי־פריקים ממעלה נתונה מעל ‪) Fp‬כהמשך לתרגיל‬
‫‪.(10.29‬‬

‫תרגיל ‪ 18.2‬בנו מפורשות שדה בגודל ‪) 16‬בדומה לתרגיל ‪.(10.28‬‬

‫מיהם תת־השדות שלו ואילו איברים שייכים לכל תת־שדה?‬

‫תרגיל ‪ 18.3‬יהי ‪ q‬חזקה חיובית של מספר ראשוני‪ .‬את התורה שפיתחנו לעיל ניתן היה לפתח גם מעל השדה ‪:Fq‬‬

‫‪ .1‬יהי ‪ m‬מספר טבעי‪ .‬מצאו פולינום ב־ ‪ Fq‬ששדה הפיצול שלו מעל ‪ Fq‬הוא השדה ‪ .Fqm‬הוכיחו את תשובתכם‪.‬‬

‫היא גלואה וכי החבורה ) ‪ Gal (Fqm /Fq‬היא צקלית‪.‬‬ ‫‪Fqm/Fq‬‬ ‫‪ .2‬הוכיחו כי ההרחבה‬

‫‪ .3‬הוכיחו כי יש פולינום אי־פריק ממעלה ‪ m‬מעל ‪.Fq‬‬

‫תרגיל ‪ 18.4‬נוסחת ההיפוך של מביוס )‪:(Möbius‬‬

‫‪r‬‬
‫‪ .1‬פונקציית מביוס )‪ µ (n‬מוגדרת לכל ‪ n‬טבעי כך‪ µ (n) = (−1) ,µ (1) = 1 :‬אם ‪ n‬הוא מכפלת ‪ r‬ראשוניים‬ ‫מביוס‬ ‫פונקצית‬
‫שונים‪ ,‬ו־‪ µ (n) = 0‬אם ‪ n‬מתחלק בריבוע של מספר ראשוני כלשהו‪ .‬למשל‪µ (12) = 0 ,µ (6) = 1 ,‬‬ ‫)‪µ (n‬‬
‫ו־‪ .µ (30) = −1‬הוכיחו כי‬
‫‪‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪1 n = 1‬‬
‫‪.‬‬ ‫= )‪µ (d‬‬
‫‪0 n > 1‬‬
‫‪d|n‬‬

‫‪236‬‬
 ‫‪ .2‬תהי )‪ (A, +‬חבורה אבלית ו־‪ g : N → A‬פונקציה כלשהי‪ .‬נגדיר פונקציה חדשה ‪ f : N → A‬על־ידי‬
‫‪X‬‬
‫= )‪.f (n‬‬ ‫)‪g (d‬‬
‫‪d|n‬‬

‫‪X n‬‬
‫= )‪ g (n‬לכל ‪ n‬טבעי‪.‬‬ ‫‪µ‬‬ ‫הוכיחו את נוסחת ההיפוך של מביוס‪f (d) :‬‬
‫‪d‬‬
‫‪d|n‬‬

‫‪ .3‬בתרגיל ‪ 1.26‬ראינו כי )‪ϕ (d‬‬

‫‪P‬‬
‫= ‪ n‬כאשר ‪ ϕ‬היא פונקצית אוילר‪ .‬מצאו ביטוי מפורש ל־)‪ ϕ (n‬באמצעות‬ ‫‪d|n‬‬
‫נוסחת ההיפוך של מביוס‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 18.5‬ספירת הפולינומים המתוקנים האי־פריקים ממעלה ‪ n‬ב־]‪:Fq [x‬‬

‫‪n‬‬
‫‪ .1‬יהי ‪ Fq‬השדה הסופי מגודל ‪ q‬ויהי ]‪ f ∈ Fq [x‬אי־פריק‪ .‬הוכיחו כי ‪ f‬מחלק את ‪ xq − x‬אם ורק אם מעלת ‪f‬‬
‫מחלקת את ‪.n‬‬

‫‪ .2‬הוכיחו כי‬
‫‪n‬‬ ‫‪YY‬‬
‫= ‪xq − x‬‬ ‫)‪fd (x‬‬
‫‪d|n fd‬‬

‫כאשר המכפלה נלקחת על כל הפולינומים ‪ fd‬המתוקנים האי־פריקים ממעלה ‪ d‬המחלקת את ‪.n‬‬

‫= ‪) .q n‬רמז‪:‬‬
‫‪P‬‬
‫‪d|n‬‬ ‫‪ .3‬יהי ‪ Nd‬מספר הפולינומים המתוקנים האי־פריקים ממעלה ‪ d‬מעל ‪ .Fq‬הראו כי ‪dNd‬‬
‫השתמשו בסעיף הקודם‪(.‬‬
‫‪X n‬‬
‫‪.Nn = n1‬‬ ‫‪µ‬‬ ‫‪ .4‬הסיקו כי ‪q d‬‬
‫‪d‬‬
‫‪d|n‬‬

‫‪ .5‬חשבו את ‪ Nd‬בעבור ‪.d = 1, . . . , 6‬‬

‫‪ .6‬הסיקו מסעיף ‪ 4‬כי ‪ Nn > 0‬לכל ‪) n‬כלומר‪ ,‬כפי שהוכחנו באופן אחר במסקנה ‪ 18.9‬ובתרגיל ‪ 18.3‬לעיל‪ ,‬לכל‬
‫‪ n‬יש פולינום אי־פריק ממעלה ‪ n‬מעל ‪(.Fq‬‬

‫פולינומים צקלוטומיים ומצולעים משוכללים‬ ‫‪18.2‬‬

‫אחת הבעיות הגיאומטריות שהטרידו את היוונים הקדמונים‪ ,‬לצד חלוקת זווית לשלוש זוויות שוות‪ ,‬ריבוע המעגל‬
‫או הכפלת הקוביה‪ ,‬הייתה שאלת המצולעים המשוכללים‪ :‬בהינתן מספר טבעי ‪ ,n‬האם ניתן לבנות באמצעות סרגל‬
‫ומחוגה מצולע משוכלל בן ‪ n‬צלעות )להלן‪n ,‬־מצולע משוכלל(? בתרגיל ‪ 13.9‬התבקשתם להוכיח שניתן לבנות מצולעים‬
‫משוכללים בני ‪ 8 ,6 ,5 ,4 ,3‬ו־‪ 10‬צלעות‪ ,‬וכי לא ניתן לבנות מצולעים משוכללים בני ‪ 7‬או ‪ 9‬צלעות‪ .‬בתרגיל ‪17.4‬‬
‫הראתם כי כאשר ‪ n = p‬הוא ראשוני‪ ,‬ניתן לבנות ‪p‬־מצולע משוכלל אם ורק אם ‪ p‬הוא ראשוני פרמה‪ ,‬כלומר מהצורה‬
‫‪ .2m + 1‬בסעיף זה ניתן פתרון מלא לבעיה‪ ,‬ונחקור אגב כך משפחה חשובה של פולינומים ב־]‪ ,Q [x‬הפולינומים‬
‫הצקלוטומיים‪.‬‬
‫‪2π‬‬
‫
‬
‫‪cos‬‬ ‫‪n‬‬ ‫ראשית‪ ,‬נשים לב כי היכולת לבנות בסרגל ובמחוגה ‪n‬־מצולע משוכלל שקולה ליכולת לבנות את המספר‬
‫‪2π‬‬
‫‪n‬‬ ‫)ראו הגדרה ‪ .(13.5‬הרי אם ניתן לבנות ‪n‬־מצולע משוכלל‪ ,‬ניתן גם למצוא )לבנות( את מרכזו‪ ,‬ולכן גם זווית של‬
‫‪ 2π‬ולכן גם ‪n‬־מצולע משוכלל‪.‬‬ ‫‪2π‬‬
‫‪ .cos 2π‬מצד שני‪ ,‬אם ניתן לבנות את‬
‫
‬ ‫
‬
‫‪ ,cos n‬ניתן לבנות את הזווית ‪n‬‬ ‫‪n‬‬ ‫ואת המספר‬
‫)ודאו שאתם מסוגלים להשלים את פרטי הטיעון הזה‪(.‬‬
‫המשפט המרכזי שלמדנו כאשר עסקנו לראשונה בבניות בסרגל ובמחוגה הוא זה‪ :‬מספר ‪ α ∈ R‬ניתן לבנייה )משתי‬
‫נקודות במרחק ‪ 1‬זו מזו(‪ ,‬אם ורק אם הוא שייך לשדה הרחבה ‪ K‬של ‪ ,Q‬שמתקבל מ־‪ Q‬על־ידי סדרת הרחבות‬

‫‪237‬‬
‫ריבועיות )משפט ‪) .(13.10‬בתרגיל ‪ 18.12‬להלן‪ ,‬ניתן חיזוק קל למשפט זה‪ (.‬עלינו לבדוק אפוא מתי תנאי זה מתקיים‬
‫‪.cos 2π‬‬
‫
‬
‫‪n‬‬ ‫במקרה של‬

‫‪2π‬‬
‫
‬
‫‪ cos‬שייך לשדה הרחבה של ‪ Q‬שמתקבל מ־‪ Q‬על־ידי סדרת הרחבות ריבועיות‪ ,‬אם ורק‬ ‫‪n‬‬ ‫טענה ‪ 18.10‬המספר‬
‫‪2πi‬‬
‫‪ ,ζn = e‬שורש היחידה ה־‪n‬־י‪.‬‬ ‫‪n‬‬ ‫אם הדבר נכון בעבור המספר המרוכב‬
‫‪2π‬‬
‫
‬
‫‪ cos‬או ‪ ,ζn‬אזי ‪ K‬עצמו‪ ,‬או הרחבה‬ ‫שמכיל את אחד מבין
‪n‬‬ ‫הוכחה‪ :‬מספיק להוכיח כי אם ‪ K‬שדה הרחבה של ‪Q‬‬
‫‪2π‬‬
‫‪ ,cos‬שכן‬ ‫‪n‬‬ ‫‪ ζn ∈ K‬אז גם ‪∈ K‬‬ ‫ריבועית שלו‪ ,‬מכילים את המספר האחר‪ .‬ואמנם‪ ,‬אם‬

‫‪ζn + ζn−1‬‬
‫‬ ‫‬
‫‪ζn + ζn‬‬
‫‪2π‬‬
‫‪. cos‬‬ ‫=‬
‫=‬
‫‪n‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬

‫‪ ζn = cos 2π‬הוא שורש של הפולינום הריבועי‬ ‫‪2π‬‬ ‫‪2π‬‬

‫
‬ ‫
‬ ‫
‬
‫‪n + i sin‬‬ ‫‪n‬‬ ‫‪ ,cos‬אזי‬ ‫‪n‬‬ ‫מאידך‪ ,‬אם ‪∈ K‬‬
‫ ‬
‫‪2‬‬ ‫‪2π‬‬
‫‪, x − 2 cos‬‬ ‫]‪x + 1 ∈ K [x‬‬
‫‪n‬‬

‫ולכן שייך ל־‪ K‬או להרחבה ריבועית שלו‪.‬‬

‫בפרט‪ ,‬מעניין להבין מה דרגת ההרחבה ]‪ .[Q (ζn ) : Q‬לשם כך‪ ,‬עלינו להבין מהו הפולינום המינימלי של ‪ .ζn‬כמובן‪,‬‬
‫‪ ζn‬הוא שורש של הפולינום ‪ ,xn − 1‬שיתר שורשיו הם ‪ ,0 ≤ i ≤ n − 1 ,ζni‬כלומר‬
‫‪n−1‬‬
‫‪Y‬‬
‫= ‪, xn − 1‬‬ ‫‪x − ζni‬‬
‫
‬
‫‪i=0‬‬

‫ולכן הפולינום המינימלי של ‪ ζn‬מחלק את ‪ .xn − 1‬כאשר ‪ n‬ראשוני‪ ,‬ראינו )דוגמא ‪ (10.47‬כי פולינום זה מתפרק לשני‬
‫גורמים אי־פריקים‪:‬‬

‫‪.xp − 1 = (x − 1) xp−1 + xp−2 + . . . + 1‬‬

‫
‬

‫אם ‪ n‬פריק‪ ,‬המצב מורכב יותר‪ .‬ראשית‪ ,‬בין השורשים ‪ ζni‬מצויים גם כל שורשי הפולינומים ‪ xd − 1‬לכל ‪ ,d|n‬ולפיכך‬

‫‪.xd − 1 | xn − 1‬‬

‫למשל‪ ,‬השורשים של ‪ x6 − 1‬כוללים גם את שורשי היחידה השלישיים‪ ,‬ומתקיים ‪ .x3 − 1 | x6 − 1‬יתר על כן‪ ,‬בפירוק‬
‫של ‪ x6 − 1‬לגורמים אי־פריקים נמצא בהכרח את הפולינום המינימלי של כל אחד משורשיו‪ .‬אנחנו כבר יודעים כי‬
‫הפולינום המינימלי של ‪ ζ60 = 1‬הוא ‪ ,x − 1‬של ‪ ζ63 = −1‬הוא ‪ x + 1‬ושל ‪ ζ62 = ζ3‬ו־ ‪ ζ64 = ζ32‬הוא ‪.x2 + x + 1‬‬
‫השורשים הנותרים‪ ,‬במקרה דנן ‪ ζ6‬ו־ ‪ ,ζ65‬הם אלו שמתאימים לחזקה ‪ i‬הזרה ל־‪.6‬‬
‫השורשים ‪ ζni‬עם ‪ (i, n) = 1‬הם בדיוק שורשי היחידה הפרימיטיביים מסדר ‪) n‬ראו הגדרה ‪ ,(14.12‬כלומר‪ ,‬הם‬
‫‪
m‬‬ ‫‪
n‬‬
‫‪ ζni‬לכל ‪ .1 ≤ m ≤ n − 1‬במלים אחרות‪ ,‬שורש יחידה ‪n‬־י פרימיטיבי הוא‬ ‫מקיימים אם ‪ ζni = 1‬אבל ‪6= 1‬‬
‫מספר שהסדר שלו בחבורה הכפלית ∗‪ C‬הוא ‪ .n‬לאחר שנחלק את ‪ xn − 1‬בפולינומים המינימליים שמתאימים לשורשי‬
‫יחידה מסדר קטן מ־‪ ,n‬ניוותר עם פולינום ששורשיו הם בדיוק השורשים הפרימיטיביים‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 18.11‬הפולינום הצקלוטומי ה־‪n‬־י הוא‬ ‫הפולינום‬

‫‪Y‬‬ ‫‪Y‬‬ ‫הצקלוטומי‬
‫‪x − ζni‬‬
‫
‬
‫= ‪.Φn‬‬ ‫= )‪(x − α‬‬
‫‪Φn‬‬
‫‪ α‬שורש יחידה‬ ‫}‪i∈{0,...,n−1‬‬
‫‪n‬־י פרימיטיבי‬
‫כך ש־ ‪(i,n)=1‬‬

‫‪238‬‬
 ‫שימו לב שמעלת ‪ Φn‬היא )‪ . ϕ (n‬למשל‪ ,‬בעבור ‪ n‬ראשוני‬
‫‪xp − 1‬‬
‫= ‪, Φp‬‬ ‫‪= xp−1 + xp−2 + . . . + 1‬‬
‫‪x−1‬‬
‫ובעבור ‪ n = 6‬נקבל‬
‫‪x6 − 1‬‬
‫= ‪.Φ6 = (x − ζ6 ) x − ζ65‬‬ ‫‪= x2 − x + 1‬‬
‫
‬
‫)‪(x − 1) (x + 1) (x2 + x + 1‬‬

‫תרגיל ‪ 18.6‬חשבו את ‪ Φn‬בעבור ‪.1 ≤ n ≤ 10‬‬

‫מיד נראה כי הפולינום הצקלוטומי הוא הפולינום המינימלי של ‪ ζn‬מעל ‪ Q‬ולפיכך )‪ .[Q (ζn ) : Q] = ϕ (n‬תחילה‪,‬‬
‫היא הרחבה‬ ‫‪Q(ζn )/Q‬‬ ‫נרצה להראות שהוא בכלל פולינום ב־]‪ ,Q [x‬כלומר שמקדמיו רציונליים‪ .‬שימו לב שההרחבה‬
‫צקלוטומית מעל ‪ ,Q‬מקרה פרטי של סוג ההרחבות שפגשנו בסעיף ‪ .14.2.2‬בפרט‪ ,‬כל שורשי הפולינום המינימלי של ‪ζn‬‬
‫ו־‪Q(ζn )/Q‬‬ ‫הם חזקות של ‪ ,ζn‬ולפיכך מוכלים ב־) ‪ .Q (ζn‬לכן ) ‪ Q (ζn‬הוא שדה הפיצול של הפולינום המינימלי של ‪,ζn‬‬
‫הרחבה נורמלית‪ .‬כהרחבה אלגברית של שדות ממציין ‪ 0‬היא גם ספרבילית ולכן גלואה‪.‬‬
‫∗‬
‫ראינו )משפטון ‪ (14.14‬כי )‪ G = Gal (Q(ζn )/Q‬איזומורפית לתת־חבורה של )‪ ,(Z/nZ‬וכי כל אוטומורפיזם ב־‪G‬‬
‫∗‬
‫מפעיל תמורה על שורשי היחידה הפרימיטיביים מסדר ‪ ,n‬תמורה הנתונה על־ידי ‪ ζni 7→ ζnia‬עם )‪) a ∈ (Z/nZ‬מדוע‬
‫זו תמורה?(‪ .‬בפרט‪ ,‬כל אוטומורפיזם ב־‪ G‬שומר על הפולינום הצקלוטומי ‪ ,Φn‬כלומר‪ ,‬מקבע את מקדמיו‪ .‬מכך‬
‫הרחבת גלואה‪ ,‬שדה השבת שלה הוא שדה הבסיס של ההרחבה‪ ,‬הלוא הוא ‪ .Q‬ולכן‪,‬‬ ‫ש־‪Q(ζn )/Q‬‬

‫מסקנה ‪.Φn ∈ Q [x] 18.12‬‬

‫את המסקנה האחרונה ניתן להוכיח גם ללא שימוש בתורת גלואה‪ ,‬כפי שמתואר בתרגיל הבא‪:‬‬

‫= ‪.xn − 1‬‬
‫‪Q‬‬
‫‪d|n‬‬ ‫‪ .1‬הוכיחו כי ‪Φd‬‬ ‫תרגיל ‪18.7‬‬

‫‪ .2‬הסיקו‪ ,‬תוך שימוש באינדוקציה‪ ,‬כי ]‪.Φn ∈ Q [x‬‬

‫אם כן‪ ζn ,‬הוא שורש של הפולינום הצקלוטומי ‪ Φn‬שמקדמיו רציונליים‪ .‬אך האם ‪ Φn‬הוא־הוא הפולינום המינימלי‬
‫של ‪ ,ζn‬כלומר האם הוא אי־פריק? להלן נוכיח כי התשובה חיובית‪ Φn :‬אי־פריק ולפיכך הוא הפולינום המינימלי של‬
‫‪ ζn‬ו־)‪ .[Q (ζn ) : Q] = ϕ (n‬מכך ינבע כי זהו גם גודלה של חבורת גלואה )‪ .Gal (Q(ζn )/Q‬פירושו של דבר‪ ,‬שבמקרה‬
‫∗‬
‫הפרטי של הרחבות צקלוטומיות של ‪ ,Q‬חבורת גלואה זו איזומורפית לחבורה )‪ (Z/nZ‬כולה‪ .‬חשוב לציין שהעובדה‬
‫ש־ ‪ Φn‬אי־פריק כלל אינה מובנת מאליה‪ ,‬וההוכחה שנראה מיד מחוכמת למדי‪.‬‬

‫משפט ‪ 18.13‬לכל ‪ n‬טבעי מתקיים‬

‫‪ Φn ∈ Z [x] .1‬והמקדם המוביל שלו הוא ‪.1‬‬

‫‪ Φn .2‬הוא אי־פריק‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬ראשית‪ ,‬נראה את )‪ (1‬באינדוקציה על ‪) n‬הטענה נכונה טריביאלית בעבור ‪ ,n = 1‬ולמעשה נוכחנו בה גם לכל‬
‫‪Q‬‬
‫‪ n‬ראשוני(‪ .‬לפי תרגיל ‪ ,18.7‬אם נסמן ‪ f = d|n, d6=n Φd‬אזי‬

‫‪xn − 1 = Φn · f‬‬ ‫)‪(17‬‬

‫וכל הפולינומים הללו ב־]‪ .Q [x‬לפי הנחת האינדוקציה‪ ,‬כל הגורמים במכפלה שמגדירה את ‪ f‬הם פולינומים מתוקנים‬
‫עם מקדמים שלמים‪ ,‬ולפיכך כך גם ‪ f‬עצמו‪ .‬מכיוון שהמעלה של ‪ Φn‬היא )‪ ,ϕ (n‬מעלתו של ‪ f‬היא )‪ .n − ϕ (n‬השוואת‬

‫‪239‬‬
‫המקדמים של ‪ xn‬בשני האגפים של )‪ (17‬מראה כי המקדם המוביל של ‪ Φn‬הוא ‪ .1‬ניזכר כעת במסקנה ‪,10.42‬‬
‫שהסקנו מהוכחת הלמה של גאוס‪ .‬לפי מסקנה זו‪ ,‬כל פירוק של פולינום במקדמים שלמים )כאן‪ (xn − 1 ,‬למכפלת‬
‫פולינומים ב־]‪ Q [x‬היא למעשה פירוק למכפלת פולינומים ב־]‪) ,Z [x‬כלומר‪ ,‬אם ‪ xn − 1 = q · r‬כאשר ]‪,q, r ∈ Q [x‬‬
‫אז קיים מספר רציונלי ‪ α‬כך ש־]‪ .(αq, α−1 r ∈ Z [x‬לכן קיים ‪ α ∈ Q‬כך ש־]‪ .αΦn , α−1 f ∈ Z [x‬אך במקרה זה‬
‫לשני הפולינומים בפירוק יש מקדם מוביל שהוא ‪ ,1‬ולפיכך ‪ ,α, α−1 ∈ Z‬כלומר ‪ α = ±1‬ובהכרח שני הפולינומים כבר‬
‫ב־]‪.Z [x‬‬
‫כעת נראה כי ‪ Φn‬אי־פריק‪ .‬יהי ]‪ g ∈ Q [x‬הפולינום המינימלי של ‪ ζn‬מעל ‪ .Q‬בפרט‪ ,‬מתקיים ‪) g | Φn‬ועלינו‬
‫להראות שהם למעשה שווים(‪ .‬נניח כי‬

‫‪.Φn = g · h‬‬

‫בדיוק כמו קודם‪ ,‬הן ‪ Φn‬והן ‪ g‬הם פולינומים עם מקדם מוביל ‪ ,1‬ולכן כך גם ‪ ,h‬ולפי מסקנה ‪ ,10.42‬נקבל כי‬
‫]‪.g, h ∈ Z [x‬‬
‫הוא שורש של ‪ g‬לכל ‪ i‬שמקיים ‪ .(i, n) = 1‬יהי ‪ p‬ראשוני שזר ל־‪ .n‬נראה כי אם ‪α‬‬ ‫ש־ ‪ζni‬‬ ‫מטרתנו היא להראות‬
‫‪p‬‬
‫שורש של ‪ g‬אז בהכרח גם ‪ α‬שורש של ‪ .g‬טענה זו תסיים את ההוכחה‪ ,‬שכן לכל ‪ i‬שזר ל־‪ n‬מתקיים ‪i = p1 p2 ·. . .·pr‬‬
‫‪p p ...p‬‬ ‫‪
pr‬‬ ‫‪p‬‬
‫‪ ζn 1 2 r−1‬כולם שורשים של ‪.g‬‬ ‫מכפלת ראשוניים הזרים ל־‪ ,n‬ואז ‪= ζni , . . . ,(ζnp1 ) 2 ,ζnp1 ,ζn‬‬
‫נניח‪ ,‬אם כן‪ ,‬כי ‪ α‬שורש של ‪ g‬ו־‪ p‬זר ל־‪ .n‬ברור כי ‪ αp‬שורש של ‪ Φn‬ונניח בשלילה שהוא שורש של )‪ .h (x‬אזי‬
‫‪ α‬שורש של ) ‪ .h (xp‬מכיוון ש־‪ g‬הוא הפולינום המינימלי של ‪ ,α‬מתקיים ) ‪ ,g (x) | h (xp‬כלומר‬

‫)‪h (xp ) = g (x) k (x‬‬ ‫)‪(18‬‬

‫עם ]‪ .k (x) ∈ Z [x‬כעת נסתכל על השוויון )‪ (18‬מודולו ‪ ,p‬כלומר נתייחס לכל הפולינומים כאל פולינומים ∈ ‪h, g, k‬‬
‫‪
p‬‬
‫]‪ ,Fp [x‬וברור שעדיין מתקיים השוויון‪ .‬ב־]‪ Fp [x‬מתקיים )‪ ,h (xp ) = h (x‬ולפיכך‬
‫‪
p‬‬
‫)‪. h (x) = h (xp ) = g (x) k (x‬‬

‫כזכור )עמוד ‪ ??? 10.5‬אודי ־ ייתכן שתרצה לעדכן רפרנס לאחר שכתוב פרק ‪ Fp [x] ,(??? 10‬הוא תחום ראשי‪ ,‬ובפרט‬
‫תחום פריקות חד־ערכית‪ ,‬ועל כן יש ל־)‪ h (x‬ול־)‪ g (x‬גורם משותף‪ .‬אותו גורם מופיע פעמיים בפירוק של‬

‫)‪, Φn (x) = g (x) h (x‬‬

‫ולכן ]‪ Φn (x) = xn − 1 ∈ Fp [x‬אינו ספרבילי‪ .‬אבל בתוך ]‪ ,Fp [x‬כאשר ‪ p‬זר ל־‪,n‬‬
‫
‪0‬‬
‫)‪xn − 1, (xn − 1‬‬ ‫‪= xn − 1, nxn−1 = 1‬‬
‫
‬

‫וזו סתירה‪.‬‬

‫למשפט האחרון כמה מסקנות שכבר הזכרנו לעיל‪:‬‬

‫היא גלואה מממד )‪,[Q (ζn ) : Q] = ϕ (n‬‬ ‫‪Q(ζn )/Q‬‬ ‫מסקנה ‪ 18.14‬שדה הפיצול של ‪ Φn‬מעל ‪ Q‬הוא ) ‪ .Q (ζn‬ההרחבה‬
‫ומתקיים‬

‫∗‬
‫∼ )‪.Gal (Q(ζn )/Q‬‬
‫)‪= (Z/nZ‬‬

‫כעת נוכל לענות סופסוף על השאלה אלו מצולעים משוכללים ניתן לבנות באמצעות סרגל ומחוגה‪:‬‬

‫‪240‬‬
 ‫משפט ‪ 18.15‬מצולע משוכלל בעל ‪ n‬צלעות ניתן לבנייה באמצעות סרגל ומחוגה אם ורק אם‬

‫‪n = 2e p1 p2 . . . pr‬‬

‫כאשר }‪ e ∈ N ∪ {0‬ו־ ‪ p1 , . . . , pr‬הם ראשוני פרמה שונים זה מזה‪ ,‬כלומר מהצורה ‪.pi = 2mi + 1‬‬

‫הוכחה‪ :‬יהי ‪n Pn‬־מצולע משוכלל שאורך צלעו ‪ .1‬לפי הדיון לעיל )ובפרט טענה ‪ Pn ,(18.10‬ניתן לבנייה באמצעות‬
‫סרגל ומחוגה אם ורק אם ‪ ζn‬שייך להרחבה של ‪ Q‬המתקבלת כמגדל הרחבות ריבועיות‪ .‬לפי משפט ‪ 18.13‬שראינו זה‬
‫עתה‪,‬‬

‫)‪. [Q (ζn ) : Q] = deg Φn = ϕ (n‬‬

‫נניח כי הפירוק של ‪ n‬לראשוניים הוא‬

‫‪ak‬‬
‫‪n = pα‬‬
‫‪1 · . . . · pk‬‬
‫‪1‬‬

‫כאשר ‪ p1 , . . . , pk‬ראשוניים שונים‪ .‬לפי התכונות של פונקציית אוילר )ראו תרגיל ‪,(1.24‬‬
‫‪k‬‬
‫‪Y‬‬
‫‪i −1‬‬
‫= )‪.ϕ (n‬‬ ‫‪(pi − 1) pα‬‬
‫‪i‬‬
‫‪i=1‬‬

‫אם ‪ Pn‬ניתן לבנייה‪ ,‬הרי שבהכרח ]‪ [Q (ζn ) : Q‬הוא חזקת ‪ ,2‬ואילוץ זה מוביל אותנו בדיוק לתנאים המצוינים במשפט‪:‬‬
‫‪i −1‬‬
‫‪ pα‬אינו חזקת ‪,(2‬‬
‫‪i‬‬ ‫הראשוני ‪ 2‬יכול להופיע בחזקה כלשהי‪ ,‬ראשוני פרמה יכול להופיע בחזקה ‪ 1‬לכל היותר )אחרת‬
‫וכל ראשוני אחר לא יכול להופיע כלל )אחרת הגורם ‪ pi − 1‬אינו חזקת ‪.(2‬‬
‫‪s‬‬
‫מאידך‪ ,‬אם ‪ n‬מקיים את תנאי המשפט הרי שהממד ]‪ [Q (ζn ) : Q‬הוא חזקת ‪ 2‬ונסמן ‪ .ϕ (n) = 2‬כפי שראינו‬
‫לעיל‪ Q(ζn )/Q ,‬הרחבת גלואה )ואפילו אבלית(‪ .‬מספיק להראות כי ) ‪ Q (ζn‬מתקבלת מ־‪ Q‬כמגדל הרחבות ריבועיות‪,‬‬
‫∗‬
‫∼ )‪ G = Gal (Q(ζn )/Q‬יש סדרה של תת־חבורות‬
‫או באופן שקול‪ ,‬לפי משפט גלואה‪ ,‬כי לחבורה )‪= (Z/nZ‬‬

‫‪{e} ≤ H1 ≤ H2 ≤ . . . ≤ Hs−1 ≤ G‬‬ ‫)‪(19‬‬

‫כך ש־ ‪ .|Hi | = 2i‬שימו לב ש־‪ G‬היא חבורת־‪) 2‬כלומר‪ ,‬חבורה מסדר שהוא חזקת ‪ ,(2‬ולכן קיומה של סדרת תת־‬
‫חבורות ‪ Hi‬כנ"ל נובע מהעובדה שבכל חבורת־‪ p‬יש תת־חבורה מאינדקס ‪) p‬משפטון ‪ 5.5‬שהוכח שוב כמסקנה ‪.(6.25‬‬
‫עובדה זו מבטיחה‪ ,‬באינדוקציה‪ ,‬את קיומן של תת־חבורה ‪ Hs−1‬מהגודל המתאים‪ ,‬ובתוכה ‪ Hs−2‬מהגודל המתאים‪,‬‬
‫וכן הלאה‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 18.8‬יהי ‪ p > 2‬ראשוני‪ ,‬ויהי ‪ P‬מצולע במישור בעל ‪ p‬צלעות באורכים רציונליים‪ ,‬שכל זוויותיו שוות‪.‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי ‪ P‬הוא מצולע משוכלל‪ ,‬כלומר שכל צלעותיו שוות אורך‪.‬‬

‫הדרכה‪ :‬בטאו את ‪ Ap‬באמצעות ‪ ζ = e2πi/p‬והאורכים ‪.mi‬‬

‫‪A3‬‬
‫‪m3‬‬
‫‪A2‬‬
‫‪m2‬‬
‫‪0 m1‬‬ ‫‪A1‬‬
‫‪ .2‬הראו כי הטענה ב־)‪ (1‬איננה נכונה בלי ההנחה ש־‪ p‬ראשוני‪.‬‬

‫‪ .3‬הראו כי הטענה ב־)‪ (1‬איננה נכונה בלי ההנחה של־ ‪ P‬יש צלעות באורכים רציונליים‪.‬‬

‫‪241‬‬
 ‫הרחבות פשוטות ומשפט האיבר הפרימיטיבי‬ ‫‪18.3‬‬
‫כזכור‪ ,‬הרחבה פשוטה של שדות היא כזו הנוצרת על־ידי איבר אחד‪ ,‬ואיבר שכזה נקרא איבר פרימיטיבי של ההרחבה‬
‫)הגדרה ‪ .(12.25‬כלומר‪ ,‬בהרחבה ‪ L/K‬יש איבר פרימיטיבי אם ורק אם היא פשוטה‪.‬‬
‫בכמה מהדיונים שעלו עד כה במהלך הלימוד של תורת השדות‪ ,‬התייחסנו תחילה להרחבות פשוטות ורק אחר־כך‬
‫עברנו לטפל בהרחבות סופיות כלליות‪ ,‬שראינו כמגדל של הרחבות פשוטות‪ .‬מסתבר שבמקרים רבים‪ ,‬כל הרחבה‬
‫סופית היא פשוטה‪ ,‬כלומר נוצרת על־ידי איבר יחיד )פרימיטיבי(‪ .‬למשל‪,‬‬
‫√‬ ‫
√‬ ‫
√ √‬
‫‪.Q‬‬ ‫תרגיל ‪ 18.9‬הוכיחו כי השדה ‪ Q 2, 3‬הוא בעצם הרחבה פשוטה של ‪ Q‬ושווה ל־ ‪2 + 3‬‬
‫)רמז‪ :‬אחת הדרכים להראות זאת מסתמכת על הניתוח שעשינו לשדה זה החל בעמוד ‪.(209‬‬

‫משפט האיבר הפרימיטיבי להלן יראה כי למעשה‪ ,‬כל הרחבה סופית של שדות ממציין ‪ 0‬היא פשוטה‪ ,‬ובאופן כללי יותר‪,‬‬
‫כל הרחבה סופית ספרבילית היא כזו‪ .‬תחילה‪ ,‬ניתן אפיון חשוב של הרחבות פשוטות‪.‬‬

‫משפט ‪ 18.16‬הרחבה סופית ‪ L/K‬היא פשוטה אם ורק אם יש בה מספר סופי של שדות ביניים‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬נניח תחילה כי )‪ L = K (α‬היא הרחבה פשוטה‪ .‬יהי ]‪ f ∈ K [x‬הפולינום המינימלי של ‪ .α‬יהי ‪ F‬שדה ביניים‬
‫‪ ,K ⊆ F ⊆ L‬ו־]‪ g ∈ F [x‬הפולינום המינימלי של ‪ α‬מעל ‪ .F‬אזי ‪ g‬מחלק את ‪ f‬ב־]‪ F [x‬ובפרט ב־]‪ .L [x‬יהי ‪F 0‬‬
‫השדה הנוצר מעל ‪ K‬על־ידי המקדמים של ‪ .g‬אזי ‪ ,F 0 ⊆ F‬והפולינום המינימלי של ‪ α‬מעל ‪ F 0‬הוא עדיין ‪ ,g‬כמובן‪.‬‬
‫אך מכאן‬

‫] ‪, [L : F 0 ] = [F 0 (α) : F 0 ] = deg (g) = [F (α) : F ] = [L : F‬‬

‫ולפיכך ‪ .F = F 0‬קיבלנו שכל שדה ביניים ‪ K ⊆ F ⊆ L‬נוצר מעל ‪ K‬על־ידי המקדמים של איזה פולינום מתוקן‬
‫שמחלק את ‪ f‬ב־]‪ .L [x‬מכיוון שיש מספר סופי של מחלקים שכאלו‪ ,‬יש מספר סופי של שדות ביניים‪.‬‬
‫כעת נניח כי ל־ ‪ L/K‬יש מספר סופי של שדות ביניים ונראה כי זו הרחבה פשוטה‪ .‬אם ‪ K‬סופי‪ ,‬גם ‪ L‬סופי‪ ,‬ולכן‬
‫החבורה הכפלית ∗‪ L‬היא צקלית )משפט ‪ .(12.38‬כל יוצר של החבורה ∗‪ L‬הוא בברור גם יוצר של ‪ L‬מעל ‪.K‬‬
‫נניח מעתה ש־‪ K‬אינסופי‪ .‬יהי ‪ α ∈ L‬כך ש־)‪ K (α‬הרחבה פשוטה מקסימלית‪ ,‬כלומר‪ ,‬שאינה מוכלת ממש באף‬
‫הרחבה פשוטה אחרת של ‪ K‬בתוך ‪ .L‬אם‪ ,‬בשלילה‪ L/K ,‬איננה הרחבה פשוטה‪ ,‬אזי )‪ K (α‬איננה ‪ L‬כולו‪ .‬יהי‬
‫)‪ ,β ∈ L \ K (α‬ונתבונן בשדות‬

‫)‪K (α + tβ‬‬

‫בעבור ‪ .t ∈ K‬מכיוון ש־‪ K‬אינסופי‪ ,‬יש אינסוף איברים מהצורה ‪ ,α + tβ‬אך השדות המתקבלים הם כולם שדות‬
‫ביניים בין ‪ K‬ל־‪ L‬ולכן יש רק מספר סופי של כאלה‪ .‬בפרט‪ ,‬יש שני איברים שונים שיוצרים את אותו שדה‪:‬‬

‫)‪.K (α + t1 β) = K (α + t2 β‬‬

‫)‪(α+t1 β)−(α+t2 β‬‬

‫= ‪) β‬זכרו כי‬ ‫‪t1 −t2‬‬ ‫נסמן שדה זה ב־ ‪ .F‬הוא מכיל הן את ‪ α + t1 β‬והן את ‪ ,α + t2 β‬ועל כן את‬
‫‪ (t1 , t2 ∈ K ⊆ F‬ואת ‪ .α‬כלומר‪ F ,‬היא הרחבה פשוטה של ‪ K‬בתוך ‪ ,L‬שהיא גדולה יותר מ־)‪ ,K (α‬וזו סתירה‪.‬‬
‫לפיכך‪ L/K ,‬היא בהכרח הרחבה פשוטה ו־‪.K (α) = L‬‬

‫במשפט האיבר הפרימיטיבי נעשה שימוש גם בלמה הבאה‪:‬‬

‫הרחבת גלואה‪.‬‬ ‫ש־ ‪M/K‬‬ ‫למה ‪ 18.17‬אם ‪ L/K‬הרחבה ספרבילית סופית‪ ,‬יש הרחבה סופית ‪ M‬של ‪ L‬כך‬

‫‪242‬‬
‫הוכחה‪ :‬נניח כי ) ‪ .L = K (α1 , . . . , αr‬יהיו ‪ f1 , . . . , fr‬הפולינומים המינימליים מעל ‪ K‬של היוצרים‪ ,‬בהתאמה‪ .‬לפי‬
‫הגדרת הספרביליות‪ ,‬כל אחד מהפולינומים הללו ספרבילי‪ .‬מכיוון שאלו פולינומים אי־פריקים מתוקנים‪ ,‬כל שניים מהם‬
‫זהים או זרים‪ .‬יהי ‪ f‬המכפלה של ה־ ‪fi‬־ים‪ ,‬ללא חזרות‪ .‬אזי ]‪ f ∈ K [x‬ספרבילי בעצמו‪ .‬ניתן להגדיר את ‪ M‬כשדה‬
‫היא גלואה כשדה פיצול‬ ‫‪M/K‬‬ ‫הפיצול של ‪ f‬מעל ‪ ,L‬וקל לראות כי הוא אז גם שדה הפיצול של ‪ f‬מעל ‪ .K‬ההרחבה‬
‫של פולינום ספרבילי )משפט ‪.(16.6‬‬

‫משפט ‪) 18.18‬משפט האיבר הפרימיטיבי( כל הרחבה ספרבילית סופית היא פשוטה‪.‬‬

‫בפרט‪ ,‬כל הרחבה סופית של שדה ממציין ‪ 0‬היא פשוטה‪.‬‬

‫גלואה‪.‬‬ ‫ש־ ‪M/K‬‬ ‫הוכחה‪ :‬תהי ‪ L/K‬הרחבת שדות ספרבילית וסופית‪ .‬לפי הלמה‪ ,‬קיימת הרחבה סופית ‪ M‬של ‪ L‬כך‬
‫החבורה ) ‪ Gal (M/K‬היא סופית )סדרה שווה ל־]‪ ,([M : K‬ועל כן יש לה מספר סופי של תת־חבורות‪ .‬לפי משפט‬
‫גלואה‪ ,‬ניתן להסיק שיש גם מספר סופי של שדות ביניים ‪ ,K ⊆ F ⊆ M‬ולכן‪ ,‬בפרט‪ ,‬מספר סופי של שדות ביניים‬
‫‪ .K ⊆ F ⊆ L‬לפי משפט ‪ 18.16‬שראינו זה עתה‪ L/K ,‬היא פשוטה‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 18.10‬הרחבת שדות סופית שאינה פשוטה‪:‬‬

‫יהיו ‪ p‬ראשוני‪ L = Fp (x, y) ,‬שדה הפונקציות הרציונליות בשני משתנים ו־) ‪ K = Fp (xp , y p‬תת־שדה של ‪.L‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי ‪.[L : K] = p2‬‬

‫‪ .2‬הוכיחו כי אין בהרחבה זו איבר פרימיטיבי )כלומר‪ ,‬ש־‪ L‬איננו הרחבה פשוטה של ‪.(K‬‬

‫‪ .3‬הוכיחו כי )‪ K (x + ay‬הוא שדה ביניים לכל ‪ ,a ∈ K‬וכי לכל ‪ a‬מקבלים שדה ביניים שונה‪.‬‬

‫המשפט היסודי של האלגברה‬ ‫‪18.4‬‬

‫כפי שהבטחנו לעיל‪ ,‬תורת גלואה מאפשרת לנו לתת הוכחה למשפט רב־חשיבות באלגברה‪ ,‬שלפיו שדה המספרים‬
‫המרוכבים הוא סגור אלגברית‪ .‬נדגיש כי למשפט‪ ,‬המכונה לעתים קרובות 'המשפט היסודי של האלגברה'‪ ,‬ישנן גם‬
‫הוכחות אנליטיות לחלוטין‪ ,‬שאינן מסתמכות על תורת גלואה‪ .‬זכרו שבדוגמאות שונות לעיל הנחנו כבר את המשפט‬
‫היסודי של האלגברה‪ ,‬אולם לא עשינו זאת בשעה שפיתחנו את תורת השדות ואת תורת גלואה באופן כללי‪.‬‬
‫כדי להוכיח את המשפט עלינו להראות שלכל פולינום עם מקדמים מרוכבים יש שורש מרוכב‪ .‬נפתח בציון מספר‬
‫עובדות שתשמשנה אותנו בהוכחה‪ .‬נזכיר כי לפי מסקנה ‪ 12.34‬לכל ]‪ f ∈ R [x‬ממעלה אי־זוגית יש שורש ממשי‪.‬‬

‫מסקנה ‪ 18.19‬אין ל־‪ R‬הרחבת שדות לא־טריביאלית מממד אי־זוגי‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬נניח כי קיימת ‪ L/R‬הרחבה לא טריביאלית מממד אי־זוגי‪ .‬יהי ‪ α ∈ L \ R‬איבר כלשהו‪ .‬ההרחבה ]‪[R (α) : R‬‬
‫∈ ‪ (α‬ואי־זוגי )כי הוא מחלק את ]‪ .([L : R‬לכן הפולינום המינימלי ‪ mα‬של ‪ α‬מעל ‪R‬‬
‫היא מממד גדול מאחת )כי ‪/ R‬‬
‫הוא ממעלה אי־זוגית‪ .‬בפרט‪ mα ,‬הוא אי־פריק מעל ‪ ,R‬אבל זו סתירה לטענה הקודמת‪) .‬שימו לב שיכולנו‪ ,‬לחילופין‪,‬‬
‫להשתמש כאן במשפט האיבר הפרימיטיבי ולקחת מראש איבר ‪ α ∈ L‬שיוצר את ‪ L‬מעל ‪(.R‬‬

‫טענה ‪ 18.20‬לפולינום ריבועי מעל ‪ C‬יש שורש ב־‪ ,C‬ולכן אין ל־‪ C‬הרחבות ריבועיות‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬לפי הנוסחה לפתרון משוואות ממעלה שניה‪ ,‬סיפוח של שורש של הפולינום ממעלה שניה ]‪ax2 + bx + c ∈ C [x‬‬
‫שקול לסיפוח של השורש של ‪) .b2 − 4ac‬רמזנו כבר לעובדה זו בתרגיל ‪ .(12.5‬לכן הטענה תנבע מכך שלכל מספר‬
‫מרוכב יש שורש מרוכב‪ .‬טענה זו ברורה כאשר מתבוננים במספר המרוכב בהצגה פולרית‪ :‬השורש של ‪ r · eiθ‬הוא‬
‫√‬ ‫‪θ‬‬
‫‪. r · ei 2‬‬

‫‪243‬‬
 ‫משפט ‪) 18.21‬המשפט היסודי של האלגברה( שדה המרוכבים ‪ C‬הוא סגור אלגברית‪.‬‬
‫
‬
‫הוכחה‪ :‬תחילה נראה שלכל ]‪ f ∈ R [x‬יש שורש ב־‪ .C‬יהי ‪ K‬שדה הפיצול של ‪ f · x2 + 1‬מעל ‪ .R‬בפרט‪ ,‬שדה זה‬
‫מכיל את ‪ i‬ועל כן את ‪ .R (i) = C‬ההרחבה ‪ K/R‬היא נורמלית )כשדה פיצול( וספרבילית )כי המציין הוא אפס(‪ ,‬ועל‬
‫כן גלואה‪ .‬נסמן ב־)‪ G = Gal (K/R‬את חבורת גלואה המתאימה‪ ,‬ונשים לב ש־‬
‫‬
‫|‪.2 = [C : R]  [K : R] = |G‬‬

‫תהי ‪ P‬חבורת ‪2‬־סילו של ‪ ,G‬ו־ ‪ M‬שדה הביניים המתאים לה לפי התאמת גלואה‪ .‬האינדקס של ‪ P‬זר ל־‪ ,2‬ולכן‬
‫] ‪ [M : R] = [G : P‬אי־זוגי‪ .‬לפי מסקנה ‪ ,18.19‬בהכרח ‪ ,M = R‬ולכן ‪ ,P = G‬כלומר ‪ G‬היא חבורת־‪) 2‬חבורה‬
‫מסדר ‪ 2m‬עם ‪ m‬טבעי(‪ .‬כעת תהי ‪ H‬תת־החבורה של ‪ G‬שמתאימה לשדה הביניים ‪ .C‬כמובן‪ ,‬גם ‪ H‬היא חבורת־‪,2‬‬
‫ועל כן יש לה תת־חבורה מכל סדר שהוא חזקת ‪ 2‬קטנה יותר )ראו משפטון ‪ .(5.5‬בפרט‪ ,‬אם ‪ ,|H| > 1‬יש ל־‪H‬‬
‫תת־חבורה מאינדקס ‪ ,2‬שתתאים‪ ,‬לפי התאמת גלואה‪ ,‬להרחבה ריבועית של ‪ ,C‬אך זו תהי סתירה לטענה ‪.18.20‬‬
‫לפיכך ‪ H‬זו חבורה טריביאלית ו־‪ .K = C‬קיבלנו כי ‪ f‬מתפצל לחלוטין בתוך ‪.C‬‬

‫‪K‬‬ ‫}‪{id‬‬

‫‪M‬‬ ‫‪P‬‬

‫אי־זוגי‬ ‫‪C‬‬ ‫אי־זוגי‬ ‫‪H‬‬

‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫‪R‬‬ ‫‪G‬‬

‫לבסוף‪ ,‬עלינו להראות שגם כל פולינום ב־]‪) C [x‬ולא רק ב־]‪ (R [x‬מתפצל ב־]‪ .C [x‬יהי ]‪ .g ∈ C [x‬נשים לב כי‬
‫הפולינום ‪ g · g‬הוא למעשה פולינום ממשי‪ ,‬שכן הוא שווה להצמדה של עצמו‪:‬‬

‫‪.g · g = g · g = g · g = g · g‬‬

‫לכן ‪ g · g‬מתפצל בתוך ‪ ,C‬ובפרט גם ‪ g‬מתפצל ב־‪.C‬‬

‫תרגיל ‪ 18.11‬יהיו ‪ Ω‬שדה ו־‪ K‬ו־‪ L‬תת־שדות שלו‪ .‬הקומפוזיטום של ‪ K‬ו־‪ L‬מוגדר כתת השדה הקטן ביותר של ‪Ω‬‬ ‫הקומפוזיטום‬
‫שמכיל את ‪ K‬ואת ‪ L‬ומסומן ‪.KL‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי הקומפוזיטום ‪ K · L‬מוגדר היטב‪ ,‬כלומר שיש רק תת־שדה אחד של ‪ Ω‬שמכיל את ‪ K‬ואת ‪ L‬ואשר‬
‫הוא מינימלי ביחס להכלה עם תכונה זו‪.‬‬

‫‪ .2‬הוכיחו כי אם ‪ K‬ו־‪ L‬הרחבות סופיות של שדה ‪ F‬אזי‬

‫] ‪. [KL : F ] ≤ [K : F ] · [L : F‬‬

‫‪ .3‬תנו דוגמא שבה לא מתקיים שוויון באי־שוויון האחרון‪.‬‬

‫היא הרחבת גלואה‬ ‫‪KL/L‬‬ ‫‪ .4‬נניח כי ‪ K/F‬הרחבת גלואה וכי ‪ L/F‬הרחבה כלשהי )אפילו טרנסצנדנטית(‪ .‬הוכיחו כי‬
‫וכי יש שיכון של חבורות ) ‪.Gal (KL/L) ,→ Gal (K/F‬‬

‫‪244‬‬
 ‫∼ )‪.Gal (KL/L‬‬
‫‪ .5‬הוכיחו כי אם ‪ K/F‬הרחבת גלואה ו־] ‪ [L : F‬זר ל־] ‪ ,[K : F‬אז ) ‪= Gal (K/F‬‬

‫‪ .6‬כעת נניח כי ‪ K/F‬ו־ ‪ L/F‬שתיהן הרחבות גלואה‪ .‬הוכיחו כי יש שיכון של חבורות × ) ‪Gal (KL/F ) ,→ Gal (K/F‬‬
‫) ‪.Gal (L/F‬‬
‫הראו כי אם‪ ,‬בנוסף‪ ,‬הסדרים ] ‪ [K : F‬ו־] ‪ [L : F‬זרים‪ ,‬אזי השיכון הזה הוא איזומורפיזם‪.‬‬

‫‪ .7‬הגדירו מהו הקומפוזיטום של השדות ‪ K1 , . . . , Kn‬כאשר ‪.K1 , . . . , Kn ⊆ Ω‬‬

‫תרגיל ‪ 18.12‬בתרגיל זה נוכיח את הטענה הבאה‪:‬‬

‫‪ α ∈ R‬ניתן לבנייה בסרגל ובמחוגה אם ורק אם )‪ Q (α‬עצמו מתקבל כמגדל הרחבות ריבועיות של ‪.Q‬‬
‫שימו לב שבפרק ‪ 13‬ראינו )משפט ‪ (13.10‬כי מספר ‪ α ∈ R‬ניתן לבנייה בסרגל ובמחוגה מתוך קבוצת נקודות ‪ S‬אם‬
‫ורק אם ‪ α‬שייך לשדה הרחבה של )‪ Q (S‬שמתקבל מ־‪ Q‬על־ידי סדרת הרחבות ריבועיות‪ .‬למעשה‪ ,‬התנאי החזק יותר‬
‫שאנו מוכיחים בתרגיל זה הכרחי אף הוא‪ ,‬אולם בפרק ‪ 13‬עוד לא היו בידינו הכלים להוכיחו‪.‬‬

‫‪ .1‬יהי ) ‪ F = Q (α1 , α2 , . . . , αr‬הרחבה אלגברית סופית של ‪ Q‬בתוך ‪ .C‬הוכיחו כי יש מספר סופי של שיכונים‬
‫של ‪ F‬בתוך ‪.C‬‬

‫‪ .2‬יהיו ‪ F1 = F, F2 , . . . , Fm‬כל התמונות של השיכונים האפשריים של ‪ F‬ב־‪ ,C‬ויהי ̂‪ F‬הקומפוזיטום של כולם‪.‬‬

‫הוכיחו כי ‪ F̂/Q‬זו הרחבת גלואה‪.‬‬

‫‪ .3‬הראו כי אם ‪ F‬מתקבל מ־‪ Q‬על־ידי סדרת הרחבות ריבועיות‪ ,‬אזי כך גם ̂‪.F‬‬

‫
‬
‫‪G = Hn D Hn−1‬‬ ‫‪ .4‬בתנאי סעיף )‪ ,(3‬נסמן ‪ .G = Gal F̂/Q‬הוכיחו כי ‪ G‬מכילה סדרה נורמלית של חבורות ‪D‬‬
‫}‪ . . . D H0 = {e‬שכולן נורמליות ב־‪ ,G‬והאינדקס בין כל שתיים סמוכות הוא ‪.2‬‬

‫‪ .5‬לכל תת־חבורה ‪ ,J ≤ G‬הראו כי ‪ G = JHn D JHn−1 D . . . D JH0 = J‬זו סדרה של תת־חבורות עם‬
‫אינדקס ≥ ‪ 2‬בין כל שתיים סמוכות‪.‬‬

‫‪ .6‬נניח כי ‪ .β ∈ F‬הוכיחו כי )‪ Q (β‬מתקבל מ־‪ Q‬כמגדל של הרחבות ריבועיות‪) .‬רמז‪ :‬הסתכלו על = ‪J‬‬
‫
‬
‫)‪(.Gal F̂/Q(β‬‬

‫‪ .7‬הסיקו כי אכן מספר ‪ α ∈ R‬ניתן לבנייה בסרגל ובמחוגה אם ורק אם )‪ Q (α‬מתקבל כמגדל של הרחבות‬
‫ריבועיות של ‪.Q‬‬

‫‪245‬‬
 ‫פתרון פולינומים באמצעות רדיקלים‬ ‫‪19‬‬
‫כל תלמיד תיכון מכיר את הנוסחה לחישוב שורשים של הפולינום ממעלה שניה ‪ ,ax2 + bx + c‬הנכונה לפולינומים מעל‬
‫כל שדה‪ ,‬ובלבד שהמציין יהיה שונה מ־‪ :2‬השורשים הם‬
‫√‬
‫‪−b ±‬‬ ‫‪b2 − 4ac‬‬
‫‪.‬‬
‫‪2a‬‬
‫נוסחה זו הייתה ידועה כבר לבבלים בסביבות שנת ‪ 1600‬לפני הספירה‪ .‬נוסחאות דומות )אם כי מסובכות פי כמה(‬
‫התגלו בתחילת המאה ה־‪ 17‬באיטליה בעבור פולינומים ממעלה שלישית ובעבור פולינומים ממעלה רביעית‪ .‬למשל‪ ,‬כל‬
‫‪1‬‬
‫משוואה ממעלה שלישית ניתן להמיר למשוואה מהצורה ‪ ,x3 + px + q = 0‬ואחד משלושת הפתרונות שלה הוא אז‬
‫‪r‬‬ ‫‪r‬‬ ‫!‬
‫‪1 3 −27‬‬ ‫‪3p‬‬ ‫‪−27‬‬ ‫‪3‬‬ ‫‪p‬‬
‫)‪(20‬‬
‫‪3‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪q+‬‬ ‫‪12p3 + 81q 2 +‬‬ ‫‪q−‬‬ ‫‪12p3 + 81q 2‬‬
‫‪3‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬

‫הגילוי של הנוסחאות הללו על־ידי ‪ Fontana − Tartaglia ,del Ferro‬ו־‪ Ferrari‬והסודיות סביבן מהווים פרק מרתק‬
‫תוכלו לקרוא עוד על כך בהקדמה ההיסטורית לספר ‪ Galois Theory‬מאת‬ ‫בהיסטוריה של תקופת הרנסנס‪.‬‬
‫‪.Ian Stewart‬‬
‫ומה לגבי משוואה ממעלה חמישית? האם משוואה כללית ממעלה חמישית או יותר )ונעלם אחד(‪ ,‬למשל‪ ,‬המשוואה‬

‫‪, ax5 + bx4 + cx3 + dx2 + ex + f = 0‬‬

‫עם מקדמים מהשדה ‪ ,K‬ניתנת לפתרון באופן דומה? נבהיר למה כוונתנו באומרנו "באופן דומה"‪ :‬השאלה היא אם‬
‫יש אפשרות לבטא מי מהפתרונות של המשוואה באמצעות סקלרים מ־‪ K‬ומקדמי המשוואה ותוך שימוש איטרטיבי‬
‫בארבע פעולות השדה )חיבור‪ ,‬נגדי‪ ,‬כפל והפכי( ובפעולת הוצאת השורש )מכל סדר שהוא(‪ .‬פתרון שכזה של המשוואה‬
‫נקרא "פתרון באמצעות רדיקלים"‪.‬‬ ‫באמצעות‬ ‫פתרון‬
‫‪2‬‬
‫√‬
‫נשים לב ש־‪ 3‬אינו אלא סימון לפתרון של המשוואה ‪ x − 3 = 0‬מעל ‪ ,Q‬שכמובן לא יכולנו להציג כמספר‬ ‫רדיקלים‬
‫√ √‬
‫רציונלי‪ .‬כך גם ‪ 4 3 , 3 3‬וכן הלאה‪ ,‬אינם אלא סימונים לפתרונות לא־רציונליים של משוואות מעל ‪ .Q‬לכאורה‪ ,‬ניתן‬
‫היה להמציא סימון מיוחד‪ ,‬למשל‬

‫) ‪, Ñ (a, b, c, d, e, f‬‬

‫בעבור פתרון של ‪ , ax5 + bx4 + cx3 + dx2 + ex + f = 0‬אך אז היינו מוצאים עצמנו עם סימונים לרוב‪ ,‬שאין בהם כל‬
‫טעם‪ ,‬שכן הם אינם חסכוניים יותר מלומר "יהי ‪ α‬שורש של ‪ ."...‬מדוע‪ ,‬אם כן‪ ,‬הוקדש עניין מיוחד לפתרון באמצעות‬
‫פעולת הוצאת השורש‪ ,‬בניגוד לצירוף פתרונות של משוואות פולינומיאליות אחרות? נראה שיש לכך סיבות היסטוריות‬
‫√‬
‫וסמי־מתמטיות גם יחד‪ .‬הסיבה ההיסטורית היא שכבר מתקופות מוקדמות ידוע היה ששורשים )‪ , 2‬למשל(‪ ,‬הם‬
‫בדרך־כלל מספרים אי־רציונליים‪ .‬מצד שני‪ ,‬התברר כי סימון זה כבר מספיק כדי לבטא את כלל הפתרונות של‬
‫משוואות פולינומיאליות ממעלה שניה‪ ,‬ומאוחר יותר אף משוואות ממעלות שלוש וארבע‪ .‬לכן התבקש להוסיף גם את‬
‫√‬
‫הסימון לשפה המתמטית‪ ,‬ובאופן טבעי עלתה אז השאלה אם די בכך‪ ,‬כלומר אם ניתן לבטא כל מספר אלגברי מעל‬
‫‪ Q‬באמצעות מספרים רציונליים‪ ,‬ארבע פעולות השדה‪ ,‬וכן סיפוח של פתרונות של המשוואות מהצורה ‪.xn − a = 0‬‬
‫למעשה‪ ,‬שתי שאלות דומות אך שונות זו מזו התעוררו עקב ההתקדמות שחלה במאה ה־‪ 17‬בחקר הפתרונות של‬
‫משוואות פולינומיאליות‪:‬‬

‫‪ .1‬נוסחה כללית לפתרון משוואה ממעלה ≤ ‪:5‬‬

‫השאלה הראשונה נוגעת לקיומה של נוסחה כללית לפתרונות של משוואות ממעלה חמישית מעל שדה נתון ‪) K‬היסטורית‬
‫התעניינו המתמטיקאים בעיקר בשדה ‪ .(Q‬רק ב־‪ ,1824‬בחלוף כ־‪ 200‬שנים מאז גילוי הנוסחאות המתאימות למשוואות‬
‫‪1‬להלן‪ ,‬בסעיף ‪ ,19.4.1‬נראה כיצד ניתן לקבל נוסחה זו‪.‬‬

‫‪246‬‬
‫ממעלה ≥ ‪) 4‬ולאחר ניסיונות כושלים מצד מתמטיקאים רבים למצוא נוסחאות למשוואות ממעלות גבוהות יותר(‪,‬‬
‫הצליח אבל )‪ (Abel‬להוכיח שאין נוסחה כללית דומה בעבור משוואה ממעלה חמישית‪ .‬כלומר‪ ,‬אין הצגה כללית של‬
‫הפתרונות באמצעות רדיקלים‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬מסקנה ‪ 19.20‬שנראה בהמשך תאמר דבר כללי הרבה יותר‪ :‬לכל שדה ‪) K‬ממציין אפס( ולכל ‪,n ≥ 5‬‬
‫המשוואה הכללית ממעלה ‪ n‬מעל ‪ K‬אינה ניתנת לפתרון באמצעות רדיקלים‪ .‬את המשוואה הכללית נסמן כך‪:‬‬
‫‪n‬‬
‫‪f = xn − s1 xn−1 + s2 xn−2 − . . . + (−1) sn = 0‬‬ ‫)‪(21‬‬

‫)הסימנים המתחלפים הם מוסכמה שההגיון שבה יובהר בהמשך(‪ .‬כדי לבטא את העובדה שאנו מעוניינים בנוסחה‬
‫כללית‪ ,‬שאינה עושה כל שימוש בתכונות אלגבריות מסוימות של מקדמי משוואה מסוימת‪ ,‬נתייחס למקדמים ‪s1 , . . . , sn‬‬
‫כאל מספרים טרנסצנדנטיים "ובלתי תלויים אלגברית" ‪ 2‬מעל השדה ‪ .K‬כלומר‪ ,‬נביט בשדה‬

‫) ‪M = K (s1 , . . . , sn‬‬

‫של הפונקציות הרציונליות ב־‪ n‬משתנים מעל ‪ .K‬יהי ‪ α‬שורש של המשוואה )‪ (21‬בהרחבה )‪ M (α‬של ‪ .M‬נראה‬
‫להלן שהפולינום ‪ f‬אי־פריק ב־]‪ ,M [x‬ולכן‬

‫∼ )‪.M (α‬‬
‫) ‪= M [x] / (f‬‬

‫לבסוף‪ ,‬נראה כי אם ‪ ,n ≥ 5‬אזי לא ניתן לבטא את ‪ α‬באמצעות איברי ‪ ,M‬ארבע פעולות השדה והוצאת שורשים‪,‬‬
‫או באופן שקול באמצעות איברי ‪ ,K‬המקדמים ‪ ,s1 , . . . , sn‬ארבע פעולות השדה ופעולת הוצאת השורש‪ .‬את ניתוח‬
‫הפולינום ‪ f‬מעל השדה ‪ K‬והמענה לשאלת הנוסחה הכללית לפתרון משוואות ממעלה ‪ ,n ≥ 5 ,n‬נדחה לסעיף ‪.19.4‬‬

‫‪ .2‬פתרון משוואות ספציפיות באמצעות רדיקלים‪:‬‬

‫כמובן‪ ,‬גם בהעדר נוסחה כללית לפתרון משוואות ממעלה חמישית‪ ,‬ישנן משוואות מסוימות שניתן לפתור באמצעות‬
‫הוצאת רדיקלים‪ .‬למשל‪ ,‬כל משוואה מהצורה ‪ .ax5 + f = 0‬למעשה‪ ,‬ההוכחה של אבל השאירה מקום לאפשרות שכל‬
‫משוואה ממעלה חמישית מעל ‪ Q‬ניתן לפתור באמצעות רדיקלים‪ ,‬גם אם לא בנוסחה כללית‪ .‬גם לאחר ההישג המרשים‬
‫של אבל נותרה אפוא פתוחה השאלה הבאה‪ :‬נניח שאנו מתחילים בשדה ‪ Q‬ומרשים להגדילו בכל צעד על־ידי סיפוח‬
‫שורשים של משוואות מהצורה ‪ .xn − a = 0‬האם די בצעדים מסוג זה על מנת להגיע ל)שדה המכיל( כל מספר אלגברי‬
‫נתון מעל ‪?Q‬‬
‫כמובן‪ ,‬ניתן לשאול שאלה זהה לגבי כל שדה התחלתי שהוא‪ .‬אך לשדות שונים יש התנהגות שונה מאוד מנקודת‬
‫מבט זו‪ .‬למשל‪ ,‬אם מתחילים ב־‪ ,C‬אזי מכיוון שהוא סגור אלגברית‪ ,‬איננו זקוקים אפילו לרדיקלים‪ :‬כל הפתרונות‬
‫של כל המשוואות מכל מעלה מצויים כבר בשדה ההתחלתי עצמו‪ .‬גם אם שדה הבסיס שלנו הוא ‪ ,R‬כל משוואה‬
‫ניתנת לפתרון באמצעות רדיקלים‪ :‬למעשה‪ ,‬שורשים ריבועיים מספיקים כאן‪ .‬גם מעל שדה סופי ‪ ,K‬כל משוואה ניתנת‬
‫לפתרון באמצעות רדיקלים‪ :‬אם ‪ α‬הוא שורש של איזשהו ]‪) f ∈ K [x‬באיזושהי הרחבה של ‪ ,(K‬אזי )‪ K (α‬סופי גם‬
‫הוא‪ .‬מכיוון שהחבורה הכפלית של )‪ K (α‬צקלית )משפט ‪ ,(12.38‬כל איבר‪ ,‬ו־‪ α‬בפרט‪ ,‬מקיים ‪ αN = 1‬לאיזה ‪N‬‬
‫)שעשוי להיות גדול ממעלת ‪ .(f‬על כן ‪ α‬הוא שורש ‪N‬־י של ‪ ,1‬וניתן לספחו ל־‪ K‬לפי הכללים שניסחנו‪.‬‬
‫המצב שונה בתכלית כאשר עוברים למשוואות מעל השדה ‪ .Q‬עוד בטרם מותו בגיל ‪ 20‬בשנת ‪ ,1832‬הוכיח גלואה‬
‫שמעל ‪ Q‬יש משוואות שלא ניתן לפתור באמצעות רדיקלים‪) .‬עובדה זו לבדה גוררת את המשפט של אבל‪ ,‬כמובן(‪.‬‬
‫מבחינה זו‪ ,‬השדה ‪ Q‬מורכב הרבה יותר מהדוגמאות שנסקרו לעיל של ‪ R ,C‬ושדות סופיים‪ .‬למען האמת‪ Q ,‬מורכב‬
‫באופן יוצא מן הכלל בנקודה זו‪ :‬חלק ניכר מתחום המחקר המתמטי שמכונה "תורת המספרים" עוסק בחקר הרחבות‬
‫סופיות של ‪.Q‬‬
‫‪2‬את ההגדרה המדויקת של מונח זה ניתן בסעיף ‪.20‬‬

‫‪247‬‬
‫למעשה‪ ,‬השאלה הקודמת ־ שאלת קיומה של נוסחה כללית לפתרון משוואות ממעלה נתונה ־ אינה אלא מקרה‬
‫פרטי של השאלה הנוכחית‪ :‬כפי שהראה הדיון הקצר שערכנו סביבה‪ ,‬יש נוסחה כללית לפתרון באמצעות רדיקלים של‬
‫משוואות ממעלה ‪ n‬מעל השדה ‪ ,K‬אם ורק אם יש פתרון באמצעות רדיקלים למשוואה המסוימת‬
‫‪n‬‬
‫‪xn − s1 xn−1 + s2 xn−2 − . . . + (−1) sn = 0‬‬

‫מעל השדה המסוים ) ‪ M = K (s1 , . . . , sn‬של הפונקציות הרציונליות ב־‪ n‬משתנים מעל ‪.K‬‬
‫התוצאה מרחיקת הלכת של גלואה הייתה זו‪ :‬משוואה נתונה מעל שדה ‪ K‬ממציין ‪ 0‬ניתנת לפתרון באמצעות‬
‫רדיקלים אם ורק אם חבורת גלואה של הפולינום )הגדרה ‪ (17.11‬היא פתירה )משפט ‪ 19.10‬להלן(‪ .‬היה זה אחד‬
‫ההישגים המרשימים ביותר של המתמטיקה במאה ה־‪ .19‬להלן )סעיף ‪ (19.3‬נראה כי ישנם פולינומים מעל ‪ Q‬שחבורת‬
‫גלואה שלהם איננה פתירה ) ‪ ,S5‬למשל(‪ ,‬ועל כן הם אינם ניתנים לפתרון באמצעות רדיקלים‪.‬‬

‫שדות ממציין אפס לעומת שדות ממציין ראשוני‬

‫התורה של פתרון פולינומים באמצעות רדיקלים פשוטה יותר מעל שדות ממציין אפס‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬רוב התורה נותרת‬
‫בעינה כאשר מנתחים הרחבות של שדות ממציין ‪ p‬ובלבד שדרגות ההרחבה זרות ל־‪ ,p‬ובאמצעות מספר התאמות‬
‫הכרחיות‪ ,‬ניתן להכילה על פולינומים מכל דרגה והרחבות מכל סדר מעל שדות ממציין ראשוני‪ .‬על מנת לפשט את‬
‫הדברים‪ ,‬במהלך מרבית הדיון בפרק זה נצטמצם למקרה של שדות ממציין אפס‪ .‬בסעיף ‪ ,19.6‬שחותם את הפרק‪,‬‬
‫נרמוז על ההתאמות הדרושות לתורה על מנת להכילה על שדות ממציין ראשוני‪.‬‬

‫הרחבות רדיקליות־פשוטות‬ ‫‪19.1‬‬

‫ראשית‪ ,‬נגדיר באופן מסודר מושג שהוזכר כבר בהקדמה לפרק זה‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 19.1‬הרחבת שדות ‪ L/K‬נקראת רדיקלית )שורשונית( אם ‪ L‬מתקבל מ־‪ K‬על־ידי סיפוח חוזר של שורשים‪.‬‬ ‫הרחבה רדיקלית‬
‫כלומר‪ L = K (α1 , . . . , αr ) ,‬ולכל ‪ 1 ≤ i ≤ r‬קיים ‪ Ni‬טבעי כך ש־‬

‫) ‪.αiNi ∈ K (α1 , . . . , αi−1‬‬

‫הסדרה ‪ α1 , . . . , αr‬נקראת סדרה רדיקלית של ההרחבה‪.‬‬ ‫סדרה רדיקלית‬

‫ההרחבה ‪ L/K‬נקראת רדיקלית־פשוטה אם היא מתקבלת על־ידי סיפוח שורש אחד ‪.3‬‬ ‫הרחבה רדיקלית‬
‫‪q‬‬
‫‪1+21/3‬‬
‫פשוטה‬
‫‪ 1−7‬שייך להרחבה הרדיקלית ) ‪ Q (α1 , α2 , α3‬של ‪ ,Q‬כאשר‬ ‫לדוגמא‪ ,‬המספר ‪1/5‬‬

‫= ‪α13‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪∈Q‬‬

‫= ‪α25‬‬ ‫‪7‬‬ ‫) ‪∈ Q (α1‬‬
‫‪.α32‬‬ ‫=‬ ‫‪1+α1‬‬
‫‪1−α2‬‬ ‫) ‪∈ Q (α1 , α2‬‬

‫יהי ‪ K‬שדה ממציין אפס‪ ,‬ונתבונן בהרחבה )‪ K (α‬המתקבלת כאשר מספחים אליו שורש של הפולינום ‪.xN − b‬‬
‫הרחבה ספרבילית )כמו כל הרחבת שדות ממציין ‪ .(0‬בפרט‪ ,‬היא גלואה אם ורק אם היא נורמליות‪.‬‬ ‫‪K(α)/K‬‬ ‫כמובן‪,‬‬

‫הגדרה ‪ 19.2‬ההרחבה ‪ L/K‬נקראת צקלית אם היא גלואה ובעלת חבורת גלואה צקלית‪.‬‬ ‫הרחבה צקלית‬
‫‪3‬שימו לב שהרחבה רדיקלית פשוטה היא גם רדיקלית וגם פשוטה‪ ,‬אך ההפך לאו דווקא נכון‪ :‬גם אם להרחבה רדיקלית ‪ L/K‬יש איבר פרימיטיבי‪,‬‬
‫איבר זה אינו בהכרח שורש של איבר של ‪ ,K‬וכלל לא מחויב המציאות שיש איבר פרימיטיבי שהוא שורש של איבר של ‪.K‬‬

‫‪248‬‬
‫)השוו עם המושג של הרחבה אבלית‪ ,‬שבו נתקלנו בתרגיל ‪ (.17.1‬מכיוון שכל השורשים של ‪ xN − b‬נבדלים זה מזה‬
‫היא שדה הפיצול של ‪ xN − b‬אם ורק אם היא מכילה את כל שורשי‬ ‫‪K(α)/K‬‬ ‫בכפל בשורשי יחידה מסדר ‪ ,N‬ההרחבה‬
‫היחידה ה־ ‪N‬־יים‪ .‬זהו בפרט המצב‪ ,‬כמובן‪ ,‬כאשר ‪ K‬עצמו מכיל כבר את שורשי היחידה ה־ ‪N‬־יים‪ .‬נשתמש כאן‬
‫√‬
‫בסימון ‪ N b‬לתאר שורש כלשהו‪ ,‬אך מסוים‪ ,‬של הפולינום ‪.xN − b‬‬
‫ √‬
‫‪N‬‬
‫‪ L = K‬בעבור‬ ‫משפטון ‪ 19.3‬יהי ‪ K‬שדה ממציין ‪ 0‬שמכיל את כל שורשי היחידה מסדר ‪ .N‬אזי ההרחבה ‪b‬‬
‫‪ b ∈ K‬היא צקלית מעל ‪ K‬ומסדר שמחלק את ‪.N‬‬

‫הוכחה‪ :‬ההרחבה ‪L/K‬היא גלואה שכן היא שדה הפיצול של הפולינום ‪)xN − b‬היאספרבילית כי ‪ K‬ממציין ‪ .(0‬לכל‬
‫√‬ ‫√‬ ‫√‬
‫) ‪ ,σ ∈ Gal (L/K‬גם ‪ σ N b‬הוא שורש של פולינום זה‪ ,‬ולפיכך ‪ σ N b = ζσ N b‬בעבור שורש יחידה ‪N‬־י ‪ζσ‬‬
‫התלוי ב־‪ .σ‬בכך הגדרנו העתקה מ־) ‪ Gal (L/K‬לתוך חבורת שורשי היחידה ה־ ‪N‬־יים ∗ ‪:WN ≤ K‬‬

‫‪σ 7→ ζσ‬‬

‫)ודאו שאתם מבינים מדוע ‪ WN‬היא אמנם חבורה(‪ .‬למעשה‪ ,‬העתקה זו היא הומומורפיזם‪ :‬מכיוון שכל שורשי היחידה‬
‫הללו בתוך ‪ ,K‬הם נקודות שבת של כל ‪ .σ‬לפיכך‪ ,‬לכל ) ‪ σ, τ ∈ Gal (L/K‬מתקיים‬
‫ √‬ ‫ √ ‬ ‫ √‬ ‫√‬ ‫√‬
‫‪N‬‬ ‫‪N‬‬ ‫‪N‬‬ ‫‪N‬‬ ‫‪N‬‬
‫‪, στ‬‬ ‫‪b = σ ζτ b = ζτ σ‬‬ ‫‪b = ζτ ζσ b = ζσ ζτ b‬‬
‫√‬
‫כלומר ‪ .ζστ = ζσ ζτ‬יתר על כן‪ ,‬גרעין ההומומורפיזם מורכב מהאוטומורפיזמים שמקבעים את ‪ , N b‬כלומר מהזהות‬
‫בלבד‪ .‬לפיכך ) ‪ Gal (L/K‬משוכנת בתוך ‪ .WN‬כמו כל תת־חבורה סופית של החבורה הכפלית של שדה‪ WN ,‬היא‬
‫צקלית )ראו משפט ‪ .(12.38‬לפיכך גם ) ‪ Gal (L/K‬צקלית‪ ,‬והסדר שלה מחלק את ‪) |WN | = N‬הפולינום ‪xN − 1‬‬
‫ספרבילי מעל שדה ממציין ‪ 0‬ועל כן בעל ‪ N‬שורשים שונים(‪.‬‬

‫מסתבר שגם המשפט ההפוך נכון‪ ,‬כלומר‪ ,‬עם אותן הנחות על שדה הבסיס ‪ ,K‬כל הרחבה צקלית היא רדיקלית־פשוטה‪.‬‬
‫בהוכחת הכיוון ההפוך נזדקק לעובדה הבאה‪:‬‬

‫למה ‪ 19.4‬לכל שדה ‪ ,L‬איברי )‪ Aut (L‬הם בלתי־תלויים לינארית מעל ‪.L‬‬

‫דהיינו‪ ,‬אם )‪ σ1 , . . . , σm ∈ Aut (L‬אוטומורפיזמים שונים וקיימים ‪ α1 , . . . , αm ∈ L‬שבעבורם‬

‫‪α1 σ1 (ω) + . . . + αm σm (ω) = 0‬‬

‫לכל ‪ ,ω ∈ L‬אזי ‪.α1 = . . . = αm = 0‬‬

‫הוכחה‪ :‬נניח כי יש תלות לינארית‪ ,‬וכי התלות הקטנה ביותר מערבת ‪ m‬אוטומורפיזמים‪ .‬כלומר‪ ,‬כל ‪m − 1‬‬
‫אוטומורפיזמים הם בלתי־תלויים לינארית‪ ,‬אך קיימת תלות של )‪ .σ1 , . . . , σm ∈ Aut (L‬תהי‬

‫‪α1 σ1 + . . . + αm σm = 0‬‬

‫התלות‪ .‬בפרט‪ ,‬כל ה־ ‪αi‬־ים שונים מאפס‪ .‬יהי ‪ ω0 ∈ L‬איבר שבעבורו ) ‪) σ1 (ω0 ) 6= σm (ω0‬קיים איבר כזה‪ ,‬אחרת‬
‫‪ .(σ1 = σm‬לכל ‪ ω ∈ L‬מתקיים‬

‫‪, α1 σ1 (ω0 ω) + . . . + αm σm (ω0 ω) = 0‬‬

‫כלומר‪,‬‬

‫‪.α1 σ1 (ω0 ) σ1 (ω) + . . . + αm σm (ω0 ) σm (ω) = 0‬‬ ‫)‪(22‬‬

‫‪249‬‬
 ‫אם נכפיל את התלות ‪ α1 σ1 (ω) + . . . + αm σm (ω) = 0‬ב־) ‪ σm (ω0‬נקבל שלכל ‪ w‬ב־‪L‬‬

‫‪.α1 σm (ω0 ) σ1 (ω) + . . . + αm σm (ω0 ) σm (ω) = 0‬‬

‫ואם נחסר מהמשוואה האחרונה את )‪ ,(22‬נקבל שלכל ‪,w ∈ L‬‬

‫‪.α1 [σm (ω0 ) − σ1 (ω0 )] σ1 (ω) + . . . + αm−1 [σm (ω0 ) − σm−1 (ω0 )] σm−1 (ω) = 0‬‬

‫קיבלנו תלות לינארית של ‪ σ1 , . . . , σm−1‬שבה המקדם של ‪ σ1‬איננו אפס‪ ,‬וזו סתירה למינימליות של ‪.m‬‬

‫שמכיל את כל שורשי היחידה מסדר ‪ .N‬כל הרחבה צקלית של ‪ K‬מדרגה ‪ N‬היא‬

‫משפטון ‪ 19.5‬יהי ‪ K‬שדה ממציין ‪ √ 0‬‬
‫הרחבה רדיקלית־פשוטה מהצורה ‪ K N b‬עם ‪.b ∈ K‬‬

‫‪L/K‬‬ ‫הוכחה‪ :‬תהי ‪ L‬הרחבה צקלית מדרגה ‪ N‬של ‪ K‬ויהי ‪ σ‬יוצר של החבורה הצקלית ) ‪) .Gal (L/K‬זכרו כי‪ ,‬בפרט‪,‬‬
‫גלואה‪ ,‬ולכן חבורת גלואה היא מסדר השווה לדרגת ההרחבה‪ ,‬כלומר ל־ ‪ (.N‬לכל ‪ β ∈ L‬ולכל שורש יחידה ‪ ζ‬מסדר‬
‫‪ ,N‬נסמן ב־‪ (β, ζ) ∈ L‬את האיבר‬

‫)‪(β, ζ) = β + ζσ (β) + ζ 2 σ 2 (β) + . . . + ζ N −1 σ N −1 (β‬‬

‫)איבר זה מכונה הרזולבנטה של לגרנז'(‪ .‬נבחר ב־‪ ζ‬שורש יחידה פרימיטיבי‪ ,‬כלומר יוצר של חבורת שורשי היחידה ‪WN‬‬
‫)ראו הגדרה ‪ (14.12‬ונניח כי ‪ .(β, ζ) 6= 0‬נראה כי תחת הנחה זו )‪ (β, ζ‬הוא רדיקל שיוצר את השדה ‪ L‬מעל ‪.K‬‬
‫אם נפעיל את ‪ σ‬על )‪ (β, ζ‬נקבל‬

‫))‪σ ((β, ζ‬‬ ‫)‪= σ (β) + ζσ 2 (β) + ζ 2 σ 3 (β) + . . . + ζ N −1 σ N (β‬‬

‫‪= σ (β) + ζσ 2 (β) + ζ 2 σ 3 (β) + . . . + ζ N −1 β‬‬
‫)‪= ζ −1 β + ζσ (β) + ζ 2 σ 2 (β) + . . . + ζ N −1 σ N −1 (β) = ζ −1 (β, ζ‬‬
‫‬ ‫‬

‫בפרט‪,‬‬
‫‬ ‫‬
‫‪N‬‬ ‫‪N‬‬ ‫‪N‬‬
‫)‪, σ (β, ζ‬‬ ‫)‪= ζ −N (β, ζ) = (β, ζ‬‬

‫‪N‬‬
‫)‪ (β, ζ‬נשמר על־ידי ‪ σ‬ועל כן על־ידי כל ) ‪ ,Gal (L/K‬ולפיכך שייך לשדה השבת של החבורה כולה‪,‬‬ ‫כלומר‪ ,‬האיבר‬
‫הלוא הוא ‪.K‬‬
‫אם כן‪ K ((β, ζ)) ,‬היא הרחבה רדיקלית־פשוטה מהצורה המבוקשת )איבר שחזקה ‪N‬־ית שלו שייכת ל־‪ .(K‬נשים‬
‫לב ש־)‪ (β, ζ‬אינו נשמר על־ידי אף לא אחד מבין ‪ ,σ, σ 2 , . . . , σ N −1‬שכן )‪ , σ i ((β, ζ)) = ζ −i (β, ζ‬ולפיכך אינו שייך‬
‫לאף שדה־ביניים של ההרחבה ‪ ,L/K‬שהיא כזכור‪ ,‬גלואה‪ .‬לפיכך ‪.K ((β, ζ)) = L‬‬
‫נותר להראות כי קיים ‪ β ∈ L‬כך ש־‪ .(β, ζ) 6= 0‬לשם כך נשתמש בלמה האחרונה שהראתה שהאוטומורפיזמים‬
‫‪ σ 0 , σ 1 , . . . , σ N −1‬אינם תלויים לינארית מעל ‪ ,L‬ובפרט‬

‫‪.σ 0 + ζσ + ζσ 2 + . . . + ζ N −1 σ N −1 6= 0‬‬

‫פירוש הדבר שישנו ‪ β ∈ L‬שמקיים‬

‫‪(β, ζ) = σ 0 (β) + ζσ (β) + ζ 2 σ 2 (β) + . . . + ζ N −1 σ N −1 (β) 6= 0‬‬

‫כנדרש‪.‬‬

‫‪250‬‬
‫הערה ‪ 19.6‬משפטונים ‪ 19.3‬ו־‪ 19.5‬מהווים חלק מתורת קומר )‪ (Kummer‬שחוקרת הרחבות אבליות של שדות‪.‬‬
‫ההרחבות הרדיקליות הפשוטות שניתחנו כאן מהוות מקרה פרטי של הרחבות קומר‪ .‬אם שדה ‪ K‬מכיל את כל שורשי‬ ‫הרחבת‬
‫תקרא קומר אם חבורת‬ ‫‪L/K‬‬ ‫היחידה ה־ ‪N‬־יים באשר ‪ N‬זר למציין של ‪) K‬אם מציין זה סופי(‪ ,‬אזי הרחבת גלואה‬ ‫‪Kummer‬‬
‫גלואה המתאימה היא אבלית עם אקספוננט ‪ ,N‬כלומר כל איבריה מקיימים ‪.σ N = 1‬‬

‫אם נזנח את ההנחה בדבר קיומם של שורשי יחידה ב־‪ ,K‬נקבל כי שדה הפיצול של ‪ xN − b‬מעל ‪ K‬אינו מתאים‬
‫בהכרח לחבורה צקלית‪ ,‬אך בהכרח כן מתאים לחבורה פתירה‪:‬‬

‫מסקנה ‪ 19.7‬יהיו ‪ K‬שדה ממציין ‪ b ∈ K ,0‬ו־‪ L‬שדה הפיצול של ‪ xN − b‬מעל ‪ .K‬אזי ) ‪ Gal (L/K‬היא חבורה פתירה‪.‬‬

‫נעיר שכשדה פיצול של פולינום ספרבילי‪ L/K ,‬אמנם הרחבת גלואה‪ .‬בנוסף‪ ,‬נזכיר כי חבורה ‪ G‬נקראת פתירה אם‬
‫קיימת סדרה נורמלית‬

‫}‪G = G0 D G1 D . . . D Gr = {e‬‬

‫של תת־חבורות כך שהמנות ‪ Gi /Gi+1‬אבליות‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬תהי ) ‪ G = Gal (L/K‬חבורת גלואה של ההרחבה‪ .‬נסמן ב־ ‪ α1 , . . . , αN‬את שורשי ‪ xN − b‬ב־‪ .L‬ואז‬
‫‪α1 α2‬‬ ‫‪αN‬‬
‫= ‪ 1‬הם ‪ N‬שורשי יחידה שונים בתוך ‪ .L‬כלומר‪ L ,‬מכיל גם את כל שורשי היחידה ה־ ‪N‬־יים‪ ,‬ועל‬ ‫‪α1 , α1 , . . . , α1‬‬
‫כן גם ‪ x − 1‬מתפצל בו‪ .‬יהי ‪ K 0‬שדה הפיצול של ‪ xN − 1‬מעל ‪) K‬ובתוך ‪ .(L‬תת־החבורה ) ‪ H = Gal (L/K 0‬היא‬
‫‪N‬‬

‫גלואה‪ ,‬למשל כי ‪ xN − 1‬ספרבילי‪ .‬כפי שראינו במשפטון ‪ ,14.14‬חבורת‬ ‫‪K 0/K‬‬ ‫צקלית לפי משפטון ‪ .19.3‬כמובן‪ ,‬גם‬
‫∗‬ ‫‪0‬‬
‫גלואה ) ‪ Gal (K /K‬היא אבלית )למעשה‪ ,‬היא איזומורפית לתת־חבורה של )‪ .((Z/N Z‬לבסוף‪ ,‬לפי המשפט היסודי‬
‫של גלואה‪ H E G ,‬ו־‬

‫∼ ) ‪.Gal (K /K‬‬
‫‪0‬‬
‫‪= G/H‬‬

‫בכך הראנו כי הסדרה הנורמלית }‪ G D H D {e‬היא סדרה נורמלית עם מנות אבליות בעבור ‪ ,G‬ולכן ‪ G‬פתירה‪.‬‬

‫‪L‬‬ ‫}‪{e‬‬
‫צקלית‬

‫‪K0‬‬ ‫‪H‬‬
‫אבלית‬

‫‪K‬‬ ‫‪G‬‬

‫הרחבות רדיקליות וחבורות גלואה פתירות‬ ‫‪19.2‬‬

‫נזכיר כי אנו מעוניינים להבין מתי פולינום ניתן לפתרון על־ידי רדיקלים‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 19.8‬נאמר כי פולינום ]‪ f ∈ K [x‬ניתן לפתרון באמצעות רדיקלים אם יש ל־‪ K‬הרחבה רדיקלית שבה ‪ f‬מתפצל‪.‬‬ ‫פולינום‬ ‫פתרון‬
‫באמצעות‬
‫למה ‪ 19.9‬נניח כי ‪ K‬שדה ממציין ‪ 0‬וכי ]‪ f ∈ K [x‬ניתן לפתרון על־ידי רדיקלים‪ .‬אזי שדה הפיצול של ‪ f‬מוכל‬ ‫רדיקלים‬
‫בהרחבה רדיקלית של ‪ K‬שהיא גלואה‪.‬‬

‫‪251‬‬
‫הוכחה‪ :‬תהי ‪ L‬הרחבה רדיקלית של ‪ K‬שבה ‪ f‬מתפצל‪ .‬נניח כי ) ‪ L = K (α1 , . . . , αr‬עם ‪ α1 , . . . , αr‬סדרה‬
‫רדיקלית‪ .‬יהיו ‪ m1 , . . . , mr‬הפולינומים המינימליים של ה־ ‪αi‬־ים מעל ‪ ,K‬ותהי ]‪ m ∈ K [x‬מכפלתם‪ .‬יהי ‪ M‬שדה‬
‫הוא גלואה כשדה פיצול מעל שדה ממציין ‪ ,0‬וברור כי ‪ .L ⊆ M‬נראה כי ‪ M‬אף‬ ‫‪M/K‬‬ ‫הפיצול של ‪ m‬מעל ‪ .K‬אזי‬
‫הוא הרחבה רדיקלית של ‪.K‬‬
‫יהי ‪ βi ∈ M‬שורש של הפולינום ‪ .mi‬בפרט‪ ,‬השדות ) ‪ K (αi‬ו־) ‪ K (βi‬איזומורפיים‪ ,‬וניתן להרחיב את האיזומורפיזם‬
‫∼‬
‫=‬
‫ביניהם לאיזומורפיזם ‪ σ‬של ‪ M‬כולו‪) .‬הטיעון כאן הוא סטנדרטי‪ :‬האיזומורפיזם ) ‪ τ : K (αi ) → K (βi‬הוא בפרט‬
‫שיכון של ) ‪ K (αi‬לתוך ‪ ,M‬הסגור האלגברי של ‪ .M‬לכן ניתן להרחיב את ‪ τ‬לשיכון ‪ σ : M → M‬של ‪ M‬כולו‪.‬‬
‫גלואה‪ ,‬כל שיכון של ‪ M‬לתוך ‪ M‬שמרחיב את הזהות על ‪ ,K‬הוא בהכרח אוטומורפיזם של ‪M‬‬ ‫ש־ ‪M/K‬‬ ‫לבסוף‪ ,‬מכיוון‬
‫־ ראו משפט ‪ .(16.3‬ברור כי‬

‫‪σL = σ (K (α1 , . . . , αi , . . . , αr )) = K (σα1 , . . . , σαi , . . . , σαr ) ⊆ M‬‬

‫בפרט‪ ,‬ניתן לספח את ‪ βi‬כחלק מסדרה רדיקלית‬ ‫איזומורפי ל־‪) L‬דרך ‪ ,(σ‬ולכן גם ‪ σL‬הרחבה רדיקלית‪.‬‬
‫‪ σα1 , . . . , σαi = βi , . . . , σαr‬מעל ‪ .K‬מכאן ברור כי ניתן לבנות סדרה רדיקלית ליצירת ‪ M‬מעל ‪.K‬‬

‫יש בידינו כעת כל הרכיבים הדרושים להוכחת הקשר היסודי שמצא גלואה בין הרחבות רדיקליות לבין חבורות פתירות‪.‬‬
‫נזכיר כי חבורת גלואה של פולינום היא חבורת האוטומורפיזמים של שדה הפיצול שלו )מעל שדה הבסיס ־ הגדרה‬
‫‪.(17.11‬‬

‫משפט ‪ 19.10‬יהי ‪ K‬שדה ממציין ‪ .0‬פולינום ]‪ f ∈ K [x‬ניתן לפתרון באמצעות רדיקלים אם ורק אם חבורת גלואה‬
‫של הפולינום היא פתירה‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬נניח תחילה כי ‪ f‬ניתן לפתרון באמצעות רדיקלים ונוכיח כי חבורת גלואה שלו פתירה‪.‬‬
‫נסמן ב־‬ ‫צעד ‪ :I‬יהי ‪ L0‬שדה הפיצול של ‪ f‬מעל ‪ .K‬לפי למה ‪ L0 ,19.9‬מוכל בתוך הרחבת גלואה רדיקלית‬
‫‪.L/K‬‬
‫) ‪ H ≤ Gal (L/K‬את תת־החבורה המתאימה ל־ ‪ .L0‬לפי משפט גלואה‪ ,‬מכיוון ש־ ‪ L /K‬גלואה‪ H E Gal (L/K ) ,‬והמנה‬
‫‪0‬‬

‫‪0‬‬
‫‪ Gal (L/K ) /H‬היא חבורת גלואה של ‪ ,L /K‬כלומר חבורת גלואה של ‪ .f‬כלומר‪ ,‬עלינו להוכיח ש־‪Gal (L/K ) /H‬‬
‫פתירה‪ .‬מכיוון שזו מנה של ) ‪ ,Gal (L/K‬די להוכיח ש־) ‪ Gal (L/K‬פתירה )משפט ‪ (6.23‬ואת זאת נעשה להלן‪ .‬למעשה‪,‬‬
‫ניתן לשכוח בשלב זה את ‪ :f‬אנו נוכיח כי להרחבת גלואה רדיקלית מתאימה חבורה פתירה‪.‬‬
‫המקיימים‬ ‫טבעיים‬ ‫‪Ni‬‬ ‫ויהיו‬ ‫‪,L/K‬‬ ‫ההרחבה‬ ‫בעבור‬ ‫רדיקלית‬ ‫סדרה‬ ‫‪α1 , . . . , αr‬‬ ‫תהי‬ ‫‪:II‬‬ ‫צעד‬
‫יהיו ‪ N‬מספר טבעי המתחלק בכל ה־ ‪Ni‬־ים‪ ,‬ו־‪ ζ‬שורש יחידה ‪N‬־י פרימיטיבי‬ ‫‪.αiNi‬‬ ‫) ‪= bi ∈ K (α1 , . . . , αi−1‬‬
‫)מעל ‪ .(K‬ההרחבה )‪ L (ζ‬מכילה‪ ,‬אם כן‪ ,‬את כל שורשי היחידה ה־ ‪N‬־יים מעל ‪ ,K‬ולפיכך גם את כל שורשי היחידה‬
‫גם היא הרחבת גלואה רדיקלית‪ :‬ברור כי היא רדיקלית )פשוט נצרף את ‪ ζ‬לסדרה‬ ‫‪L(ζ)/K‬‬ ‫ה־ ‪Ni‬־יים‪ ,‬לכל ‪ .i‬ההרחבה‬
‫הרדיקלית של ‪ ;(L‬כדי להשתכנע שהיא גלואה‪ ,‬ניתן לשים לב שאם ‪ L‬שדה הפיצול של הפולינום ‪ g‬מעל ‪ ,K‬אז )‪L (ζ‬‬
‫
‬
‫היא שדה הפיצול של ‪) xN − 1 g‬הספרביליות נובעת מכך שהמציין הוא אפס(‪ .‬שוב‪ ,‬מכיוון ש־ ‪ L/K‬גלואה‪ ,‬חבורת‬
‫גלואה שלה היא מנה של ) ‪ ,Gal (L(ζ)/K‬ודי להוכיח כי החבורה האחרונה היא גלואה‪.‬‬
‫צעד ‪ :III‬נסתכל במגדל ההרחבות‬

‫)‪K ⊆ K (ζ) = K0 ⊆ K1 ⊆ . . . ⊆ Kr = L (ζ‬‬

‫כך ש־) ‪) .Ki = Ki−1 (αi‬ודאו שאתם מבינים מדוע אכן )‪ .(Kr = L (ζ‬נכתוב ) ‪ ,G = Gal (L(ζ)/K‬נסמן ב־‪Gi ≤ G‬‬
‫את תת־החבורה המתאימה ל־ ‪ ,Ki‬וכך נקבל‪ ,‬לפי משפט גלואה‪ ,‬סדרה של תת־חבורות של ‪G‬‬

‫}‪G ≥ G0 ≥ G1 ≥ . . . ≥ Gr = {e‬‬ ‫)‪(23‬‬

‫היא גלואה ואבלית )בעלת חבורת גלואה‬ ‫‪K(ζ)/K‬‬ ‫)שימו לב שהפעם ‪ G ≥ G0‬והן לאו דווקא שוות זו לזו(‪ .‬ההרחבה‬
‫אבלית( לפי משפטון ‪ .14.14‬לפי משפט גלואה‪ G D G0 ,‬וכן‬

‫∼ ‪G/G0‬‬
‫) ‪= Gal (K(ζ)/K‬‬

‫‪252‬‬
‫ועל כן מנה זו אבלית‪ .‬יתר ההרחבות במגדל‪ ,Ki/Ki−1 ,‬הן צקליות )גלואה עם חבורת גלואה צקלית( לפי משפטון‬
‫‪ .19.3‬לפי משפט גלואה‪ ,‬פירוש הדבר ש־ ‪ Gi−1 D Gi‬וכי‬

‫∼ ‪Gi−1 /Gi‬‬
‫) ‪= Gal (Ki/Ki−1‬‬

‫ולכן המנות ‪ Gi−1 /Gi‬צקליות‪ ,‬ובפרט אבליות ‪ .4‬מכאן שהסדרה )‪ (23‬היא סדרה נורמלית עם מנות אבליות בעבור‬
‫‪ .G‬לפיכך‪ G ,‬פתירה‪.‬‬

‫מאידך‪ ,‬נניח כי חבורת גלואה של ‪ f‬היא פתירה‪ ,‬ונראה כי ‪ f‬ניתן לפתרון על־ידי רדיקלים‪.‬‬
‫צעד ‪ :I‬לפי הנתון‪ ,‬אם ‪ L‬שדה הפיצול של ‪ f‬מעל ‪ K‬אז ) ‪ Gal (L/K‬היא פתירה )שימו לב ש־ ‪ L/K‬בהכרח הרחבת‬
‫גלואה‪ ,‬שכן היא נורמלית כשדה פיצול וספרבילית כי ‪ .(charK = 0‬נסמן |) ‪ ,N = [L : K] = |Gal (L/K‬ויהי ‪ ζ‬שורש‬
‫
‬
‫יחידה פרימיטיבי מסדר ‪ N‬מעל ‪ .K‬ההרחבה ‪ L(ζ)/K‬גם היא גלואה‪ L (ζ) :‬הוא שדה הפיצול של ‪ xN − 1 f‬מעל‬
‫‪ .K‬נסמן ) ‪ G = Gal (L(ζ)/K‬וב־‪ H‬את תת־החבורה המתאימה ל־‪.L‬‬

‫)‪L (ζ‬‬ ‫}‪{e‬‬

‫‪L‬‬ ‫‪H‬‬

‫‪K‬‬ ‫‪G‬‬

‫∼ ‪ .G/H‬החבורה ‪ H‬היא אבלית )ראו‬ ‫לפי משפט גלואה והעובדה ש־ ‪ L/K‬גלואה‪ ,‬מתקיים ‪ H E G‬ו־) ‪= Gal (L/K‬‬
‫משפטון ‪ (14.14‬ובפרט פתירה‪ .‬המנה ‪ G/H‬פתירה לפי הנתון‪ .‬לפי משפט ‪ ,6.23‬גם ) ‪ G = Gal (L(ζ)/K‬פתירה‬
‫)משפט זה גורס‪ ,‬בין היתר‪ ,‬שאם ‪ A E B‬חבורות ו־‪ A‬ו־‪ B/A‬פתירות אז גם ‪ B‬פתירה(‪.‬‬
‫‬
‫צעד ‪ :II‬נתבונן גם בהרחבה הצקלוטומית )‪ ,K (ζ‬ונרצה להראות ש־ ‪.[L (ζ) : K (ζ)]  N‬‬

‫)‪L (ζ‬‬

‫?‬

‫‪L‬‬ ‫)‪K (ζ‬‬

‫‪N‬‬
‫‪K‬‬

‫נשים לב ש־)‪ L (ζ‬הוא הקומפוזיטום של ‪ L‬ושל )‪) K (ζ‬ראו הגדרה בתרגיל ‪ .(18.11‬מכך ש־ ‪ L/K‬גלואה נובע )לפי‬
‫ניתנת לשיכון בתוך חבורת גלואה של ‪ .L/K‬לכן‬ ‫)‪L(ζ)/K(ζ‬‬ ‫גלואה וכי חבורת גלואה של‬ ‫)‪L(ζ)/K(ζ‬‬ ‫תרגיל ‪ (18.11‬כי גם‬
‫|))‪ |Gal (L(ζ)/K(ζ‬מחלק את ‪ ,N‬ולפיכך גם ])‪ [L (ζ) : K (ζ‬מחלק את ‪.N‬‬
‫צעד ‪ :III‬השדה )‪ K (ζ‬הוא‪ ,‬כמובן‪ ,‬הרחבה רדיקלית של ‪ ,K‬לפי ההגדרה‪ ,‬ותהי ‪ J ≤ G‬תת־החבורה המתאימה‬
‫לו‪ .‬כמו כל תת־חבורה של חבורה פתירה‪ ,‬גם ‪ J‬פתירה )ודאו שאתם מבינים מדוע(‪ .‬כפי שראינו בלמדנו על חבורות‬
‫פתירות סופיות )למשל‪ ,‬טענה ‪ ,(6.22‬יש לפיכך ל־‪ J‬סדרה נורמלית עם מנות צקליות )לדוגמא‪ ,‬כל סדרת הרכב שלה(‪.‬‬
‫כלומר‪,‬‬

‫}‪J = J0 D J1 D . . . D Jr = {e‬‬
‫‪4‬משפט גלואה כפי שמופיע בספר זה )משפט ‪ (17.6‬מתייחס רק לתת־הרחבות של שדה הבסיס )‪ K‬במקרה זה( ולא להרחבות של שדה־ביניים‬
‫) ‪ Ki−1‬במקרה זה(‪ ,‬אך ניתן להתייחס‪ ,‬למשל‪ ,‬להרחבה ‪ Ki/Ki−1‬בתוך הרחבת גלואה ‪.L(ζ)/Ki−1‬‬

‫‪253‬‬
 ‫עם ‪ Ji /Ji+1‬צקלית‪ .‬יהי ‪ Ki‬שדה השבת המתאים ל־ ‪:Ji‬‬

‫‪L (ζ) = Kr‬‬ ‫‪{e} = Jr‬‬

‫צקלית‬

‫‪..‬‬ ‫‪..‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬

‫צקלית‬

‫‪K1‬‬ ‫‪J1‬‬
‫צקלית‬

‫‪K (ζ) = K0‬‬ ‫‪J = J0‬‬

‫רדיקלית‬

‫‪K‬‬ ‫‪G‬‬

‫לכל ‪ 1 ≤ i ≤ r‬נסמן ] ‪ Ni = [Ki : Ki−1‬ונשים לב ש־ ‪ Ni |N‬כי‬

‫‬ ‫‬
‫‪. [Ki+1 : Ki ]  [L (ζ) : K (ζ)]  [L : K] = N‬‬

‫מכיוון ש־)‪ K (ζ‬מכיל את כל שורשי היחידה מסדר ‪ ,N‬הוא )וכמובן ‪ (Ki−1‬מכילים בפרט את כל שורשי היחידה‬
‫היא רדיקלית )ואפילו רדיקלית־פשוטה(‪.‬‬ ‫‪Ki/Ki−1‬‬ ‫ה־ ‪Ni‬־יים‪ .‬כעת נוכל להפעיל את משפטון ‪ 19.5‬ולקבל כי ההרחבה‬
‫היא הרחבה רדיקלית‪ ,‬ולכן ‪ f‬ניתן לפתרון באמצעות רדיקלים‪.‬‬ ‫‪L(ζ)/K‬‬ ‫מכאן נובע כי‬

‫פולינום בלתי פתיר מעל ‪Q‬‬ ‫‪19.3‬‬

‫לפי המשפט של גלואה שזה עתה הוכחנו )משפט ‪ ,(19.10‬כדי לתת דוגמא לפולינום שאינו פתיר על־ידי רדיקלים‪ ,‬מספיק‬
‫למצוא דוגמא לפולינום שלשדה הפיצול שלו יש חבורת גלואה לא פתירה‪ .‬כפי שראינו‪ ,‬ישנם שדות שבהם לא ניתן‬
‫להשיג זאת )למשל שדה סגור אלגברית או שדה סופי(‪ .‬להלן נעשה זאת עם השדה ‪ ,Q‬אך תחילה נזכיר כמה עובדות‬
‫מתורת החבורות‪.‬‬
‫ראשית‪ ,‬היזכרו שחבורת התמורות הזוגיות ‪ An‬היא פשוטה לכל ‪) n ≥ 5‬משפט ‪ ,(4.20‬ושמכך נובע שהחבורה ‪Sn‬‬
‫היא לא־פתירה לכל ‪.n ≥ 5‬‬

‫למה ‪ 19.11‬יהי ‪ p‬ראשוני‪ .‬תהיינה ‪ σ ∈ Sp‬תמורה שהיא ‪p‬־מחזור ו־ ‪ τ ∈ Sp‬תמורה שהיא חילוף‪ .‬אזי ‪.hσ, τ i = Sp‬‬

‫הוכחה‪ :‬נניח כי )‪ τ = (a b‬ונכתוב את ה־‪p‬־מחזור של ‪ σ‬כ־) ‪ ,(a c1 c2 . . . cr−1 b cr+1 . . . cp−1‬כלומר ‪,σ r (a) = b‬‬
‫עם ‪ .1 ≤ r ≤ p − 1‬גם ‪ σ r‬הוא ‪p‬־מחזור‪ ,‬מהצורה )‪ .σ r = (a b . . .‬עד כדי שינוי שמות‪ ,‬אנחנו כעת במצב הנתון‬
‫בתרגיל ‪ ,4.2‬שבו הראתם כי ‪ ,hσ r , τ i = Sp‬ולפיכך גם ‪.hσ, τ i = Sp‬‬

‫תרגיל ‪ 19.1‬הראו כי הלמה האחרונה אינה נכונה ל־ ‪ Sn‬כאשר ‪ n‬אינו ראשוני‪) .‬כלומר‪ ,‬מצאו דוגמא נגדית לכל ‪n‬‬
‫שאינו ראשוני‪ .‬השוו עם תרגיל ‪(.4.2‬‬

‫למה ‪ 19.12‬יהיו ‪ p‬ראשוני ו־]‪ f ∈ Q [x‬פולינום אי־פריק ממעלה ‪ ,p‬ונניח כי בתוך ‪ C‬יש ל־ ‪ f‬בדיוק ‪ p − 2‬שורשים‬
‫ממשיים ועוד ‪ 2‬שורשים מרוכבים‪ .‬אזי חבורת גלואה של ‪ f‬היא ‪.Sp‬‬

‫‪254‬‬
‫הוכחה‪ :‬יהי ‪ L‬שדה הפיצול של ‪ f‬ו־)‪ .G = Gal (L/Q‬כפי שראינו )במשפט ‪ G ,(14.18‬איזומורפית לתת־חבורה של‬
‫‪ Sp‬דרך פעולתה על שורשי ‪ .f‬אם ‪ α‬שורש של ‪ ,f‬אז ‪ ,[Q (α) : Q] = p‬ולכן‬

‫|‪.p | [L : Q] = |G‬‬

‫מכאן נסיק‪ ,‬באמצעות משפט קושי )משפט ‪ ,(2.21‬שיש ב־‪ G‬איבר מסדר ‪ .p‬התמורות היחידות מסדר ‪ p‬ב־ ‪ Sp‬הן‬
‫‪p‬־מחזורים‪ ,‬ועל כן ‪ G‬מכילה ‪p‬־מחזור‪.‬‬
‫נורמלית‪τ ,‬‬ ‫ש־ ‪L/K‬‬ ‫יהי )‪ τ ∈ Aut (C/Q‬אוטומורפיזם ההצמדה )של מספרים מרוכבים‪ ,‬כלומר ‪ .(z 7→ z‬מכיוון‬
‫משמר את ‪) L‬אם כי לא נקודתית‪ ,‬וראו תרגיל ‪ ,(16.2‬וכמובן‪ ,‬הוא מקבע את ‪ p − 2‬השורשים הממשיים‪ .‬מאידך‪,‬‬
‫הוא חייב להחליף בין שני השורשים המרוכבים )שהם צמודים‪ ,‬לפיכך(‪ .‬לכן ‪ ,τ  ∈ G‬ומהווה חילוף ב־‪ .G‬לפי הלמה‬
‫‬
‫‪L‬‬
‫הקודמת‪.G = Sp ,‬‬

‫דוגמא ‪ 19.13‬נתבונן בפולינום‬

‫‪f = x5 − 6x + 3‬‬

‫מעל ‪ .Q‬לפי קריטריון אייזנשטיין )בעבור ‪ f ,(p = 3‬אי־פריק‪ .‬מכיוון שלנגזרת ‪ f 0 = 5x4 − 6‬יש שני שורשים ממשיים‪,‬‬
‫שנסמנם ‪ ,±θ‬ומתקיים )‪ ,f (−θ) > 0 > f (θ‬קל לראות של־ ‪ f‬יש בדיוק שלושה שורשים ממשיים‪.‬‬

‫‪θ‬‬
‫‪-θ‬‬

‫על כן‪ ,‬פולינום זה מקיים את תנאי הלמה האחרונה‪ ,‬וחבורת גלואה שלו היא ‪ .S5‬בפרט‪ ,‬חבורה זו אינה פתירה ולפיכך‬
‫‪ f‬אינו ניתן לפתרון על־ידי רדיקלים‪.‬‬

‫הדוגמא האחרונה מראה שיש פולינומים ממעלה חמישית מעל ‪ Q‬שלא ניתן לפתור באמצעות רדיקלים‪ .‬מסקנה מיידית‬
‫היא הבאה‪:‬‬

‫מסקנה ‪) 19.14‬משפט אבל( אין נוסחה כללית לפתרון פולינומים ממעלה חמישית מעל ‪ Q‬באמצעות רדיקלים‪.‬‬

‫מסקנה ‪ 19.15‬לא כל הרחבה אלגברית סופית היא רדיקלית )אפילו לא מעל שדות ממציין ‪.(0‬‬

‫במלים אחרות‪ ,‬סיפוח שורשים של פולינומים מהצורה ‪ xN − b‬אינו מספיק כדי להגיע לכל הרחבה אלגברית סופית‪.‬‬

‫∼ )‪.Gal (L/Q‬‬
‫תרגיל ‪ 19.2‬נראה כי לכל ראשוני ‪ p‬יש הרחבת גלואה ‪ L‬של ‪ Q‬עם ‪= Sp‬‬

‫‪ .1‬יהיו ‪ k1 < k2 < . . . < kp−2‬מספרים זוגיים‪ ,‬ויהי ‪ m > 0‬זוגי נוסף‪ .‬נגדיר‬

‫) ‪, h (x) = x2 + m (x − k1 ) (x − k2 ) . . . (x − kp−2‬‬
‫
‬

‫ויהי }‪) r = min {|h (a)| | a ∈ R, h0 (a) = 0‬או ‪ r = 1‬אם הנגזרת לעולם אינה מתאפסת(‪ .‬הוכיחו כי ‪.0 < r‬‬

‫‪255‬‬
 ‫‪2‬‬
‫‪ .f (x) = h (x) −‬הוכיחו כי )‪ f (x‬מקיים את תנאי‬ ‫‪n‬‬ ‫‪ .2‬יהי ‪ n ∈ N‬אי־זוגי גדול מספיק כך ש־‪ , n2 < r‬ונגדיר‬
‫∼ )‪) .Gal (L/Q‬רמז‪ :‬התבוננו ב־)‪(.nf (x‬‬
‫למה ‪ 19.12‬ועל כן שדה הפיצול שלו‪ ,L ,‬מקיים ‪= Sp‬‬

‫∼ ) ‪.Gal (M/K‬‬
‫‪ .3‬הסיקו שלכל חבורה סופית ‪ H‬יש הרחבות סופיות ‪ Q ⊆ K ⊆ M‬כך ש־ ‪ M/K‬הרחבת גלואה ו־‪= H‬‬

‫הערה ‪ 19.16‬אילו חבורות סופיות ניתן לקבל כחבורות של הרחבות גלואה מעל ‪ ?Q‬ראינו זה עתה בתרגיל כי ניתן‬
‫לקבל את ‪ Sp‬לכל ‪ p‬ראשוני‪ .‬בסעיף ‪ 18.2‬ראינו כי להרחבה הצקלוטומית ה־‪n‬־ית של ‪ Q‬מתאימה חבורת גלואה‬
‫∗‬
‫איזומורפית ל־ )‪ .(Z/nZ‬למעשה‪ ,‬ניתן להראות שכל חבורה אבלית מתקבלת כחבורת גלואה מעל ‪ ,Q‬ויתר על כן ־‬
‫זה קורה רק כתת־הרחבות של ההרחבות הצקלוטומיות )זהו משפט של ‪ .(Kronecker − Weber‬המתמטיקאי הרוסי‬
‫שפרביץ' )‪ (Shafarevich‬הוכיח שכל חבורה פתירה ניתנת למימוש כחבורת גלואה מעל ‪ .Q‬למעשה‪ ,‬נכון לזמן כתיבת‬
‫ספר זה‪ ,‬אין דוגמא לחבורה סופית שידוע שאינה מתקבלת כחבורת גלואה מעל ‪ .Q‬עם זאת‪ ,‬השאלה הכללית אם‬
‫אמנם כל חבורה סופית מתקבלת כך‪ ,‬שאלה הקרויה ‪ ,Inverse Galois Problem‬עודנה פתוחה‪.‬‬

‫המשוואה הפולינומיאלית הכללית‬ ‫‪19.4‬‬

‫בתחילת הפרק הנוכחי הצגנו שתי שאלות מרכזיות שעולות סביב הנושא של פתרון פולינומים באמצעות רדיקלים‪.‬‬
‫המשפט המרכזי שהוכחנו לעיל‪ ,‬משפט ‪ ,19.10‬גרס שלפחות בעבור שדות ממציין אפס‪ ,‬פולינום נתון ניתן לפתרון‬
‫על־ידי רדיקלים אם ורק אם חבורת גלואה שלו )כלומר‪ ,‬של שדה הפיצול שלו( היא פתירה‪ .‬בכך‪ ,‬ביחד עם דוגמא‬
‫פשוטה של פולינום מעל ‪ Q‬עם חבורת גלואה בלתי פתירה‪ ,‬הסקנו כי התשובה לשאלה השניה שלילית‪ :‬לא כל הרחבה‬
‫אלגברית סופית היא הרחבה רדיקלית‪.‬‬
‫השאלה האחרת‪ ,‬הראשונה‪ ,‬נסובה על קיומה של נוסחה לפתרון משוואה פולינומיאלית כללית ממעלה ‪ n‬מעל שדה‬
‫נתון ‪ K‬בעבור ‪ .n ≥ 5‬למעשה‪ ,‬גם על השאלה הראשונה ענינו באופן חלקי בפרק הקודם‪ :‬ראינו כי לפחות מעל‬
‫‪ ,Q‬כאשר ‪ ,n = 5‬אין נוסחה כללית כזו )שאם לא כן כל פולינום ספציפי היה ניתן לפתרון על־ידי רדיקלים‪ ,‬כלומר‬
‫הייתה לו חבורת גלואה פתירה‪ ,‬בסתירה לדוגמא ‪ .(19.13‬יתר על כן‪ ,‬תרגיל ‪ 19.2‬הראה שאין נוסחה כללית למשוואה‬
‫הפולינומיאלית ממעלה ‪ p‬מעל ‪ ,Q‬לכל ‪ p ≥ 5‬ראשוני‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬טרם ענינו על השאלה השניה במלואה‪ :‬עוד לא פסלנו את האפשרות לקיומה של נוסחה רדיקלית כללית‬
‫לפתרון פולינומים ממעלה ‪ n‬מעל ‪ ,Q‬כאשר ‪ n ≥ 5‬ואינו ראשוני‪ ,‬ולא פסלנו את קיומה של נוסחה כזו ל־‪ n ≥ 5‬כלשהו‬
‫מעל שדות אחרים‪ .‬למשל‪ ,‬אם ‪ K‬סגור אלגברית‪ ,‬כל פולינום ספציפי כמובן ניתן לפתרון על־ידי רדיקלים‪ ,‬אך אין‬
‫להסיק מכך על קיומה של נוסחה כללית‪ .‬כך גם אם ‪ K‬שדה סופי‪ :‬כל איבר בהרחבה סופית של שדה סופי הוא בעצמו‬
‫שורש יחידה ולכן מתקבל בהרחבה רדיקלית‪ ,‬אך מכאן לא נובעת קיומה של נוסחא כללית‪.‬‬
‫בסעיף זה נענה על השאלה הזו באופן רחב יותר‪ ,‬ונדון באפשרות קיומה של נוסחה כללית לפתרון פולינום ממעלה‬
‫‪ n‬כלשהי מעל שדה ‪ K‬כלשהו )אם כי נתמקד‪ ,‬שוב‪ ,‬בשדה ממציין אפס(‪ .‬כפי שהסברנו בתחילת הפרק‪ ,‬ניתן לבטא‬
‫מתמטית את העובדה שאנו מבקשים למצוא נוסחה כללית‪ ,‬שאינה תלויה בתכונותיהם האלגבריות של המקדמים של‬
‫פולינום מסוים‪ ,‬בכך שנתייחס למקדמי הפולינום כאל משתנים‪ ,‬כלומר איברים טרנסצנדנטיים בלתי־תלויים אלגברית‬
‫מעל ‪ .K‬את המשמעות המדויקת של מונח זה נתאר בפרק ‪ .20‬אולם המשמעות המעשית היא שאם מקדמי הפולינום‬
‫הם ‪ ,s1 , . . . , sn‬נתייחס פשוט להרחבה‬

‫) ‪M = K (s1 , . . . , sn‬‬

‫של הפונקציות הרציונליות ב־‪ n‬משתנים מעל ‪.K‬‬

‫מסתבר שיש קשר הדוק בין מקדמי פולינום לבין פונקציות סימטריות של שורשיו‪ .‬תחילה נסביר מונח זה‪ :‬אם‬
‫) ‪ L = K (t1 , . . . , tn‬שדה הפונקציות הרציונליות ב־‪ n‬משתנים מעל ‪ ,K‬החבורה ‪ Sn‬פועלת על ‪ L‬באמצעות ערבול‬
‫האינדקסים של ה־ ‪ti‬־ים‪ ,‬כלומר לפי הכלל הבא‪:‬‬
‫
‬
‫)‪, σ.g (t1 , . . . , tn ) = g tσ(1) , . . . , tσ(n‬‬

‫‪256‬‬
 ‫לכל ‪ σ ∈ Sn‬ו־‪) g ∈ L‬הבדיקה שזו אמנם פעולה היא מיידית(‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 19.17‬פונקציה רציונלית ) ‪ g (t1 , . . . , tn ) ∈ K (t1 , . . . , tn‬נקראת סימטרית אם היא נקודת שבת של כל תמורה‬ ‫פונקציה סימטרית‬
‫מ־ ‪.Sn‬‬

‫למשל‪ ,‬אם ‪ ,n = 3‬הפונקציה ‪ 5t1 t2 t3 − t13 − t23 − t33‬היא סימטרית‪ ,‬בעוד ש־ ‪ g = 2t12 t2 t3 − t1 t2 t3‬איננה סימטרית‪:‬‬
‫התמורה )‪ σ = (1 2 3‬מעבירה את ‪ g‬ל־ ‪.σ.g = 2t1 t22 t3 − t1 t2 t3‬‬
‫בדיקה פשוטה מעלה כי הפעולה של כל תמורה ‪ σ ∈ Sn‬על ‪ L‬מגדירה‪ ,‬למעשה‪ ,‬אוטומורפיזם של ‪ .L‬יתרה מזאת‪,‬‬
‫אם ‪ σ‬מגדירה את אוטומורפיזם הזהות‪ ,‬היא בהכרח תמורת הזהות‪ .‬לפיכך קיבלנו כי‬

‫)‪.Sn ≤ Aut (L‬‬

‫והפונקציות הרציונליות הסימטריות במשתנים ‪ t1 , . . . , tn‬אינן אלא שדה השבת ‪ ,F (Sn ) ⊆ L‬שנקרא גם שדה‬
‫הפונקציות הרציונליות הסימטריות‪.‬‬
‫כדי להסביר את הקשר שבין פונקציות סימטריות לבין מקדמי פולינומים‪ ,‬נרחיב תחילה את פעולת ‪ Sn‬על ‪L‬‬
‫לפעולה על חוג הפולינומים ]‪ ,L [x‬כך שהפעולה משנה רק את מקדמי הפולינום‪:‬‬
‫‪n‬‬
‫!‬ ‫‪n‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬
‫‪i‬‬
‫‪σ.‬‬ ‫= ‪gi x‬‬ ‫‪σ (gi ) xi‬‬
‫‪i=0‬‬ ‫‪i=0‬‬

‫)שימו לב שהמקדמים ‪ gi‬הם עצמם איברים ב־‪ ,L‬כלומר פונקציות רציונליות ב־ ‪ t1 , . . . , tn‬מעל ‪ .(K‬כעת נתבונן‬
‫בפולינום‬

‫]‪, f (x) = (x − t1 ) (x − t2 ) . . . (x − tn ) ∈ L [x‬‬

‫כל ‪ σ ∈ Sn‬מערבלת את גורמי ‪ f‬אך מותירה את ‪ f‬עצמו ללא שינוי‪:‬‬

‫
‬ ‫
‬ ‫
‬
‫)‪. σ.f = x − tσ(1‬‬ ‫‪x − tσ(2) . . . x − tσ(n) = (x − t1 ) (x − t2 ) . . . (x − tn ) = f‬‬

‫לפונקציות הסימטריות‬ ‫לפיכך‪ ,‬מקדמי ‪ f‬הן פונקציות סימטריות )ולמעשה פולינומים סימטריים( ב־ ‪.t1 , . . . , tn‬‬
‫המתקבלות כאן נודעת חשיבות מיוחדת‪:‬‬

‫הגדרה ‪ 19.18‬הפונקציות הסימטריות האלמנטריות ‪ 5‬במשתנים ‪ t1 , . . . , tn‬הן‬ ‫הפונקציות‬

‫הסימטריות‬
‫‪s1‬‬ ‫‪= t1 + . . . + tn‬‬
‫האלמנטריות‬
‫‪s2‬‬ ‫‪= t1 t2 + t1 t3 + . . . + tn−1 tn‬‬
‫‪..‬‬
‫‪.‬‬
‫‪X‬‬
‫‪si‬‬ ‫=‬ ‫‪tj1 tj2 . . . tji‬‬
‫‪j1 <j2 <...<ji‬‬
‫‪..‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.sn‬‬ ‫‪= t1 t2 . . . tn‬‬

‫‪5‬לעתים מכונות גם הפולינומים הסימטריים האלמנטריים‪.‬‬

‫‪257‬‬
 ‫קל לבדוק כי אמנם מתקיים‬
‫‪n‬‬
‫‪, f (x) = xn − s1 xn−1 + s2 xn−2 − . . . + (−1) sn‬‬

‫ולפיכך ‪ .f ∈ M = K (s1 , . . . , sn ) ⊆ K (t1 , . . . , tn ) = L‬נזכיר ש־ ‪ s1 , . . . , sn‬הן פונקציות סימטריות ועל־כן‬

‫שייכות לשדה השבת ) ‪ F (Sn‬שהזכרנו לעיל‪.‬‬

‫) ‪L = K (t1 , . . . , tn‬‬

‫) ‪F (Sn‬‬

‫) ‪M = K (s1 , . . . , sn‬‬

‫‪K‬‬

‫כמובן‪ L ,‬הוא שדה הפיצול של הפולינום הספרבילי ]‪ ,f ∈ M [x‬ולכן ‪ L/M‬הרחבת גלואה )משפט ‪.(16.6‬‬

‫∼ ) ‪ Gal (L/M‬ובפרט !‪.[L : M ] = n‬‬

‫משפטון ‪ 19.19‬מתקיים ) ‪= Sn ,M = F (Sn‬‬

‫הוכחה‪ :‬כפי שראינו )משפט ‪ ,(17.1‬כמו כל שדה‪ ,‬גם ‪ L‬מהווה הרחבת גלואה של כל שדה שבת של תת־חבורה סופית‬
‫של )‪ ,Aut (L‬וחבורת גלואה המתאימה היא אותה תת־חבורה סופית‪ .‬כלומר‪ ,‬במקרה דנן‪ L/F (Sn ) ,‬היא גלואה‬
‫∼ )) ‪ .Gal (L/F (Sn‬בפרט‪.[L : F (Sn )] = n! ,‬‬
‫ו־ ‪= Sn‬‬
‫מאידך‪ L ,‬הוא שדה פיצול מעל ‪ M‬של פולינום מדרגה ‪) n‬הלוא הוא ‪ ,(f‬ולכן !‪) [L : M ] ≤ n‬משפט ‪ 16.8‬ותרגיל‬
‫‪ .(16.5‬בצירוף העובדה ש־) ‪ M ⊆ F (Sn‬נסיק ש־) ‪.M = F (Sn‬‬

‫כלומר‪ ,‬קיבלנו כי חבורת גלואה של הפולינום ‪ f‬מעל ‪ M‬היא ‪ .Sn‬אם ‪ ,n ≥ 5‬זו חבורה בלתי פתירה‪ ,‬ועל כן‪ ,‬בעזרת‬
‫משפט ‪ ,19.10‬נסיק‪:‬‬

‫מסקנה ‪ 19.20‬יהיו ‪ K‬שדה ממציין אפס ו־‪ .n ≥ 5‬אזי אין נוסחה כללית לפתרון משוואה פולינומיאלית ממעלה ‪n‬‬
‫מעל ‪ K‬באמצעות רדיקלים‪.‬‬

‫שימו לב שהמסקנה האחרונה נכונה לכל שדה ממציין אפס‪ ,‬גם אם‪ ,‬למשל‪ ,‬הוא סגור אלגברית‪ .‬כלומר‪ ,‬גם מעל‬
‫‪ ,C‬לדוגמא‪ ,‬אין נוסחה כללית לפתרון פולינומים ממעלה ‪ ,5‬וזאת על אף שכל פולינום מסוים ניתן לפתרון באמצעות‬
‫רדיקלים באופן טריביאלי‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬ממשפטון ‪ 19.19‬ניתן להסיק גם עובדה מעניינת על אודות פונקציות סימטריות‪:‬‬

‫מסקנה ‪ 19.21‬הפונקציות הסימטריות האלמנטריות ‪ s1 , . . . , sn‬במשתנים ‪ t1 , . . . , tn‬יוצרות את שדה הפונקציות‬

‫הרציונליות הסימטריות במשתנים ‪.t1 , . . . , tn‬‬

‫במלים אחרות‪ ,‬כל פונקציה רציונלית סימטרית במשתנים ‪ t1 , . . . , tn‬היא מנה של פולינומים ב־ ‪si‬־ים )עם מקדמים‬
‫מ־‪ ,K‬כמובן(‪.‬‬

‫‪ .1‬כאשר ‪ ,n = 2‬כתבו את הפונקציות ‪ x2 + y 2‬וכן את ‪) x3 + y 3‬שתיהן סימטריות במשתנים ‪ x‬ו־‪(y‬‬ ‫תרגיל ‪19.3‬‬
‫כפונקציות רציונליות בפולינומים הסימטריים ‪ s1 = x + y‬ו־‪.s2 = xy‬‬

‫‪258‬‬
 ‫‪ .2‬כאשר ‪ ,n = 3‬מהם הפולינומים הסימטריים האלמנטריים במשתנים ‪ y ,x‬ו־‪?z‬‬
‫כתבו את הפונקציות ‪ x2 + y 2 + z 2‬ואת ‪ x3 + y 3 + z 3‬כפונקציות רציונליות בפולינומים הסימטריים הללו‪.‬‬
‫‪5t1 t2 t3 −t13 −t23 −t33‬‬
‫כפונקציה רציונלית ב־ ‪.s1 , s2 , s3‬‬ ‫‪t21 t2 t3 +t1 t22 t3 +t1 t2 t23‬‬
‫‪ .3‬כתבו את הפונקציה הסימטרית‬

‫הפונקציות הסימטריות וקבוצות יוצרים קאנוניות שלהן משחקות תפקיד חשוב בתחומים רבים במתמטיקה‪ .‬בתרגילים‬
‫שבתת־סעיף ‪ 19.4.3‬להלן‪ ,‬נעמיק בנושא זה מעט יותר ונציג‪ ,‬למשל‪ ,‬קבוצות יוצרים חשובות נוספות לפונקציות אלה‪.‬‬
‫כמובן‪ ,‬בעבור ‪ ,n ≤ 4‬החבורה ‪ Sn‬היא פתירה‪ ,‬ועל כן הוכחנו לעיל את מה ש־ ‪Fontana − Tartaglia ,del Ferro‬‬
‫ו־‪ Ferrari‬הראו על־ידי בניות מפורשות במאה ה־‪:17‬‬

‫מסקנה ‪ 19.22‬יהיו ‪ K‬שדה ממציין אפס ו־‪ .n ≤ 4‬אזי יש נוסחה כללית לפתרון משוואה פולינומיאלית ממעלה ‪ n‬מעל‬
‫‪ K‬באמצעות רדיקלים‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬מעניין לבנות בצורה מפורשת את הנוסחאות הכלליות בעבור ‪n‬־ים קטנים אלו )ובכך לשחזר את התוצאות‬
‫של האיטלקים בני המאה ה־‪ .(17‬להלן‪ ,‬נבנה את הנוסחאות בעבור ‪ n = 2‬ו־‪ .n = 3‬את בניית הנוסחה לפולינום‬
‫ממעלה רביעית נשמיט מסיבות של קוצר היריעה‪.‬‬

‫הנוסחה הכללית למשוואה ריבועית‬ ‫‪19.4.1‬‬

‫כתרגיל חימום‪ ,‬נראה כיצד ניתן לבנות את הנוסחא לפתרון משוואה ריבועית באמצעות תורת גלואה והטענות שהבאנו‬
‫בפרק זה‪ .‬כמובן‪ ,‬ניתן להגיע לנוסחא זו בדרכים קלות הרבה יותר שדורשות הרבה פחות רקע מתמטי )אלמלא כן‬
‫נוסחא זו לא יכולה הייתה להיות מוכרת כבר לבבלים(‪ .‬עדיין נניח כאן כי השדה ‪ K‬שמעליו אנו עובדים הוא ממציין‬
‫‪.0‬‬

‫תרגיל ‪ 19.4‬נסו לשחזר את בניית הנוסחא לפתרון המשוואה ‪ x2 + bx + c = 0‬באופן פשוט‪ ,‬לפי השלבים הבאים‪:‬‬

‫‪ .1‬החליפו את המשתנה ‪ x‬במשתנה ‪ y = x + δ‬עבור ‪ δ‬מתאים כך שהמשוואה המתאימה במשתנה ‪ y‬תהיה מהצורה‬
‫‪.y 2 + c0 = 0‬‬

‫‪ .2‬הסיקו מה הנוסחא ובדקו כי היא אכן נותנת את שני השורשים של המשוואה המקורית‪.‬‬

‫כעת נדגים כיצד להשתמש בתורת גלואה על מנת להגיע לאותה נוסחא‪ .‬יהי ‪ K‬שדה ממציין אפס‪ .‬מטרתנו היא לקבל‬
‫נוסחה רדיקלית מפורשת לקבלת האיברים ‪ t1‬ו־ ‪ t2‬שבשדה ) ‪ K (t1 , t2‬כאשר שדה הבסיס שלנו הוא ) ‪ .K (s1 , s2‬כפי‬
‫= ‪ .S2‬נבנה את הנוסחה בהתאם לשלבי‬ ‫שראינו‪ ,‬ההרחבה ) ‪ K(t1 ,t2 )/K(s1 ,s2‬היא מסדר ‪ ,2‬עם חבורת גלואה ‪∼ Z/2Z‬‬
‫הכיוון הרלבנטי בהוכחת משפט ‪.19.10‬‬
‫בסימוני הוכחת משפט ‪ N = [K (t1 , t2 ) : K (S1 , S2 )] = 2 ,19.10‬ולכן שורש היחידה הפרימיטיבי הוא פשוט‬
‫‪ ζ = −1‬השייך כבר ל־) ‪ ,K (S1 , S2‬כך שאין צורך לספחו‪ .‬מכיוון ש־ ‪ S2‬עצמה צקלית‪ ,‬משפטון ‪ 19.5‬מבטיח לנו‬
‫היא הרחבה רדיקלית־פשוטה‪ ,‬וכל שעלינו למצוא הוא יוצר רדיקלי מתאים‪.‬‬ ‫ש־) ‪K(t1 ,t2 )/K(s1 ,s2‬‬

‫) ‪K (t1 , t2‬‬ ‫}‪{e‬‬

‫צקלית‬

‫) ‪K (s1 , s2‬‬ ‫‪S2‬‬

‫כאן באה לעזרתנו הוכחת אותו משפטון )משפטון ‪ .(19.5‬היוצר של ‪ S2‬הוא החילוף )‪ .(1 2‬בסימוני הוכחת המשפטון‪,‬‬
‫עלינו למצוא ) ‪ β ∈ K (t1 , t2‬כך שהרזולבנטה של לגרנז' )‪ ,(β, ζ‬עם ‪ ζ‬שורש יחידה פרימיטיבי מסדר ‪ ,N‬איננה‬
‫מתאפסת‪ .‬נזכיר שלפי ההגדרה‪,‬‬

‫)‪(β, ζ) = β + ζ · σ (β) + ζ 2 · σ 2 (β) + . . . + ζ N −1 · σ N −1 (β‬‬

‫‪259‬‬
‫כאשר ‪ σ‬יוצר של של חבורת גלואה הצקלית של ההרחבה‪ .‬במקרה שלנו‪ N = 2 ,σ = (1 2) ,‬וכאמור‪,ζ = −1 ,‬‬
‫ולפיכך‬

‫‪. (β, ζ) = (β, −1) = β − (1 2) .β‬‬

‫ביטוי זה שונה מאפס לכל פונקציה לא סימטרית ) ‪ ,β ∈ K (t1 , t2 ) \ K (s1 , s2‬והדוגמא הפשוטה ביותר היא פשוט‬
‫‪ ,β = t1‬שבעבורה ‪ .(t1 , ζ) = t1 − t2‬כפי שמבטיחה הוכחת המשפטון‪ ,‬אכן‬
‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫) ‪. (t1 , ζ) = (t1 − t2 ) ∈ K (s1 , s2‬‬

‫קל לבדוק שמתקיים‬

‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫‪(t1 − t2 ) = (t1 + t2 ) − 4t1 t2 = s12 − 4s2‬‬

‫ועל כן‬
‫‪q‬‬ ‫‬
‫) ‪.K (t1 , t2 ) = K (s1 , s2 ) ((t1 , ζ)) = K (s1 , s2‬‬ ‫‪2‬‬
‫‪s1 − 4s2‬‬

‫בצירוף‬ ‫) ‪K (s1 , s2‬‬ ‫איברי‬ ‫באמצעות‬ ‫‪t2‬‬ ‫ואת‬ ‫‪t1‬‬ ‫את‬ ‫לבטא‬ ‫כיצד‬ ‫להבין‬ ‫הוא‬ ‫לעשות‬ ‫שנותר‬ ‫כל‬
‫‪ .(t1 , ζ) = t1 − t2‬ואכן‪,‬‬

‫) ‪t1 + t2 + (t1 − t2‬‬ ‫)‪s1 + (t1 , ζ‬‬

‫‪t1‬‬ ‫=‬ ‫=‬
‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫) ‪t1 + t2 − (t1 − t2‬‬ ‫)‪s1 − (t1 , ζ‬‬
‫‪t2‬‬ ‫=‬ ‫=‬
‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫וקיבלנו‪ ,‬כצפוי‪ ,‬בדיוק את הנוסחה המוכרת )זכרו שחיפשנו את שורשי הפולינום ‪.(x2 − s1 x + s2‬‬

‫תרגיל ‪ 19.5‬בתהליך בניית הנוסחה שהשלמנו זה עתה‪ ,‬יכולנו לבחור גם ‪β‬־ות אחרות‪ ,‬ובלבד שלא תהיינה פונקציות‬
‫סימטריות‪ .‬מה היה קורה לו בחרנו‪ ,‬למשל‪ ,β = t12 ,‬או ‪ ?β = t1 − t2‬השלימו את הבנייה בעבור בחירות אלה‪ .‬איזו‬
‫נוסחה קיבלתם?‬

‫הנוסחה הכללית למשוואה מעוקבת‬ ‫‪19.4.2‬‬

‫המקרה הבא‪ ,‬של משוואות פולינומיאליות ממעלה ‪ ,3‬הוא מורכב ומעניין יותר‪ .‬נניח כי ‪ K‬הוא ממציין אפס ‪ .6‬הפעם‬
‫עלינו למצוא דרך לבטא את ‪ t1 , t2 , t3‬בנוסחה רדיקלית מתוך ) ‪ ,M = K (s1 , s2 , s3‬וחבורת גלואה המתאימה היא‬
‫‪ .S3‬שוב‪ ,‬נעקוב אחר שלבי ההוכחה של משפט ‪.19.10‬‬
‫בהתאם לצעד הראשון של ההוכחה‪ ,‬עלינו לספח ראשית שורש יחידה פרימיטיבי מסדר ‪ .6‬אך שורש כזה הוא‬
‫פשוט ‪ −ζ‬בעבור ‪ ζ‬שורש יחידה פרימיטיבי מסדר ‪ .3‬ולכן ניתן‪ ,‬באופן שקול‪ ,‬לספח את ‪ .ζ‬נספח לשדה הבסיס ‪M‬‬
‫את ‪ ζ‬ונתבונן בהרחבה‬

‫) ‪.L(ζ)/M (ζ) = K(ζ)(t1 ,t2 ,t3 )/K(ζ)(s1 ,s2 ,s3‬‬

‫מכיוון ש־‪ ζ‬אלגברי מעל ‪ K (ζ) (t1 , t2 , t3 ) ,K‬הוא עדיין שדה הפונקציות הרציונליות ב־‪ 3‬משתנים מעל )‪ ,K (ζ‬הניתוח‬
‫שעשינו במשפטון ‪ 19.19‬לעיל תקף גם כאן‪ ,‬ולכן‬

‫∼ )) ‪.Gal (K(ζ)(t1 ,t2 ,t3 )/K(ζ)(s1 ,s2 ,s3‬‬

‫‪= S3‬‬
‫‪6‬נעיר שעל אף שלצרכי נוחות אנו מניחים כי ‪ ,charK = 0‬ההוכחה להלן תקפה כל שדה ממציין שאיננו ‪ 2‬או ‪.3‬‬

‫‪260‬‬
‫עלינו למצוא סדרה רדיקלית בעבור הרחבה זו‪ .‬נשתמש בסדרת ההרכב של ‪ ,S3 D A3 D {e} :S3‬ונמצא את השדה‬
‫‪ E‬המתאים ל־ ‪.A3‬‬

‫)‪L (ζ‬‬ ‫}‪{e‬‬

‫צקלית‬

‫‪E‬‬ ‫‪A3‬‬
‫צקלית‬

‫)‪M (ζ‬‬ ‫‪S3‬‬

‫רדיקלית‬

‫‪M‬‬ ‫‪G‬‬
‫שוב‪ ,‬נשתמש בהוכחת משפטון ‪ .19.5‬כמובן‪ |S3 /A3 | = 2 ,‬ויוצר של חבורת מנה זו הוא המחלקה ‪ .(1 2) A3‬עלינו‬
‫למצוא‪ ,‬אם כן‪ β ∈ E ,‬כך ש־‬

‫‪(β, −1) = β − (1 2) .β‬‬

‫איננו מתאפס‪ .‬כלומר‪ ,‬עלינו למצוא איבר ) ‪ β ∈ L (ζ) = K (ζ) (t1 , t2 , t3‬שנשמר תחת פעולת ‪ A3‬אך לא תחת פעולת‬
‫‪ S3‬כולה‪ .‬הדוגמא הפשוטה ביותר‪ ,‬אולי‪ ,‬לאיבר כזה היא‪:‬‬

‫‪.β = t12 t2 + t22 t3 + t32 t1‬‬

‫אפשר לחשב ולמצוא שמתקיים‬

‫‪, (β, −1) = t12 t2 + t22 t3 + t32 t1 − t22 t1 + t32 t2 + t12 t3 = (t1 − t2 ) (t2 − t3 ) (t1 − t3 ) 6= 0‬‬
‫
‬

‫‪2‬‬
‫וכמובן‪ .(β, −1) ∈ M (ζ) ,‬לכן ))‪.E = M (ζ) ((β, −1‬‬
‫לפני שנמשיך בבניית הנוסחה‪ ,‬נעיר שלאיבר )‪ (β, −1‬שמצאנו כאן יש הכללה טבעית שנכונה לכל מספר של‬
‫משתנים‪:‬‬

‫הערה ‪ 19.23‬הדיסקרימיננטה של המשתנים ‪ ,t1 , . . . , tn‬המסומנת ) ‪ Dn = D (t1 , . . . , tn‬מוגדרת להיות‬ ‫הדיסקרימיננטה‬

‫‪Y‬‬ ‫‪2‬‬
‫= ‪.Dn‬‬ ‫) ‪(ti − tj‬‬
‫‪i<j‬‬

‫בדיוק כפי שהראנו למקרה ‪) n = 3‬ולמעשה קודם לכן גם בעבור ‪ ,(n = 2‬לכל שדה ‪ K‬ממציין שונה מ־‪ 2‬מתקיים‬
‫) ‪ ,Dn ∈ K (s1 , . . . , sn‬ואולם‬
‫‪p‬‬ ‫‪Y‬‬
‫= ‪. Dn‬‬ ‫∈ ) ‪(ti − tj‬‬
‫) ‪/ K (s1 , . . . , sn‬‬
‫‪i<j‬‬
‫√‬ ‫
‬ ‫√‬
‫) ‪ K (s1 , . . . , sn‬הוא־הוא השדה המתאים לתת־‬ ‫מאידך‪ Dn ,‬כן נשמר על־ידי התמורות הזוגיות ‪ ,An‬ולכן ‪Dn‬‬
‫החבורה ‪ An‬לפי התאמת גלואה )בתוך ההרחבה ) ‪.(K(t1 ,...,tn )/K(s1 ,...,sn‬‬
‫√‬ ‫
√‬
‫נמשיך אם כן בבנייה‪ .‬בסימונים החדשים‪ ,E = M ζ, D3 ,‬ועלינו להציג את ההרחבה ) ‪ L(ζ)/M (ζ, D3‬כהרחבה‬
‫רדיקלית פשוטה‪ .‬שוב נפעל לפי הוכחת משפטון ‪ .19.5‬חבורת גלואה של ההרחבה היא ‪ ,A3‬ו־)‪ (1 2 3‬יוצר אותה‪ .‬אנו‬
‫מחפשים כעת )‪ β ∈ L (ζ‬כך ש־‬
‫‪2‬‬
‫‪(β, ζ) = β + ζ · (1 2 3) .β + ζ 2 · (1 2 3) .β‬‬

‫‪261‬‬
 ‫איננו אפס‪ .‬קל לראות שהבחירה הפשוטה ביותר ‪ β = t1‬תספיק כאן‪ ,‬ואכן‬
‫‪def‬‬
‫‪.α = (t1 , ζ) = t1 + ζt2 + ζ 2 t3 6= 0‬‬
‫
√‬
‫כפי שמבטיחה הוכחת המשפטון‪:α3 ∈ E = M ζ, D3 ,‬‬
‫‪
3‬‬
‫‪α3‬‬ ‫=‬ ‫‪t1 + ζt2 + ζ 2 t3‬‬
‫‪ 3‬‬
‫‪t1 + t23 + t33 + 3ζ t12 t2 + t22 t3 + t32 t1 + 3ζ 2 t1 t22 + t2 t32 + t3 t12 + 6t1 t2 t3‬‬
‫‬ ‫
‬ ‫
‬
‫=‬
‫‬ ‫ √‬ ‫‬ ‫ √‬
‫‪ 3‬‬ ‫‪s1 s2 − 3s3 + D3‬‬ ‫‪s1 s2 − 3s3 − D3‬‬
‫‪+ 3ζ 2‬‬
‫‬
‫=‬ ‫‪s1 − 3s2 s1 + 3s3 + 3ζ‬‬ ‫‪+ 6s3‬‬
‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫‪p‬‬ ‫‪3‬‬ ‫ ‪p‬‬
‫=‬ ‫‪s13 − 3s2 s1 + 9s3 + 3ζ D3 −‬‬ ‫‪s1 s2 − 3s3 − D3‬‬
‫‬ ‫‪2‬‬
‫‪3‬‬ ‫‪9‬‬ ‫‪27‬‬ ‫‪3 p‬‬
‫=‬ ‫‪s1 − s1 s2 + s3 + 3ζ +‬‬ ‫‪D3‬‬
‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫‪9‬‬ ‫‪27‬‬ ‫‪3p‬‬
‫=‬ ‫‪s13 − s1 s2 + s3 +‬‬ ‫‪−3D3‬‬
‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫‪3‬‬ ‫‪3‬‬
‫√‬ ‫‪−1‬‬
‫√‬
‫‪−3‬‬
‫‪.(3ζ +‬‬ ‫‪2‬‬ ‫=‬ ‫‪2‬‬ ‫= ‪ ζ‬ולכן ‪−3‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪+‬‬ ‫ש־ ‪2‬‬ ‫)במעבר הרביעי השתמשנו בכך ש־‪ ζ 2 = −ζ − 1‬ובמעבר האחרון בכך‬
‫אם כן‪,‬‬
‫‪ p‬‬ ‫‬
‫‪L (ζ) = M ζ, D3 , α‬‬
‫√‬
‫והסדרה ‪ ζ, D3 , α‬היא סדרה רדיקלית בעבור ההרחבה ‪.L(ζ)/M‬‬
‫√‬
‫‪−1‬‬ ‫‪−3‬‬
‫= ‪) ζ‬כאשר ‪ K‬שדה כלשהו ממציין שונה מ־‪.(2‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪+‬‬ ‫‪2‬‬ ‫תרגיל ‪ 19.6‬הוכיחו כי אמנם‬

‫נותר להבין כיצד לבטא את שורשי הפולינום ‪ t1 , t2 , t3‬על־ידי איברים אלה ואיברי ) ‪ .M = K (s1 , s2 , s3‬כרגע יש לנו‬
‫רק משוואה אחת שקושרת בין ‪ t1 , t2 , t3‬לבין ‪:s1 , s2 , s3‬‬
‫‪r‬‬
‫‪9‬‬ ‫‪27‬‬ ‫‪3p‬‬
‫= ‪t1 + ζt2 + ζ 2 t3‬‬
‫‪3‬‬
‫‪s13 − s2 s1 + s3 +‬‬ ‫‪−3D3‬‬
‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫)זכרו שגם את ‪ D3‬ניתן לבטא באמצעות ה־ ‪si‬־ים(‪ .‬כדי לקבל שתי משוואות נוספות‪ ,‬נשים לב שגם אם נציב ‪ ζ 2‬במקום‬
‫‪ ζ‬נקבל זהות מקבילה‪:‬‬
‫‪r‬‬
‫‪9‬‬ ‫‪27‬‬ ‫‪3p‬‬
‫= ‪, t1 + ζ 2 t2 + ζt3‬‬
‫‪3‬‬
‫‪s13 − s2 s1 + s3 −‬‬ ‫‪−3D3‬‬
‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫וכמובן‪ ,‬אם נחליף את ‪ ζ‬ב־‪ 1‬נקבל משוואה פשוטה יותר‪:‬‬

‫‪.t1 + t2 + t3 = s1‬‬

‫כעת כל שעלינו לעשות הוא לחלץ את ‪ t1 , t2 , t3‬מתוך המשוואות הללו‪ .‬למשל‪ ,‬אם נסכום את שלוש המשוואות נקבל‪:‬‬
‫‪"r‬‬ ‫‪r‬‬ ‫‪#‬‬
‫‪1 3 3 9‬‬ ‫‪27‬‬ ‫‪3p‬‬ ‫‪9‬‬ ‫‪27‬‬ ‫‪3‬‬ ‫‪p‬‬
‫)‪(24‬‬
‫‪3‬‬
‫= ‪.t1‬‬ ‫‪s1 − s2 s1 + s3 +‬‬ ‫‪−3D3 + s13 − s2 s1 + s3 −‬‬ ‫‪−3D3 + s1‬‬
‫‪3‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬

‫את יתר הפרטים תוכלו להשלים בעצמכם בתרגיל המודרך שלהלן‪:‬‬

‫תרגיל ‪ 19.7‬בתרגיל זה נשלים את שחזור הנוסחה הכללית לפתרון משוואה פולינומיאלית מעוקבת ‪f (x) = x3 −‬‬
‫‪ s1 x2 + s2 x − s3‬מעל שדה ממציין שונה מ־‪ 2‬ומ־‪.3‬‬

‫‪262‬‬
 ‫‪ .1‬בטאו את ‪ t2‬ואת ‪ t3‬כביטוי רדיקלי ב־ ‪si‬־ים‪ ,‬ב־‪ ζ‬וב־ ‪ ,D3‬בדומה לאופן שבו ביטאנו את ‪ t1‬במשוואה )‪.(24‬‬

‫‪ .2‬עלינו עדיין לבטא את ‪ D3‬באמצעות ה־ ‪si‬־ים‪ .‬כדי לפשט את החישובים‪ ,‬נניח תחילה כי ‪) s1 = 0‬ואז הפולינום‬
‫הוא ‪ .(x3 + s2 x − s3‬תחת הנחה זו‪ ,‬הוכיחו כי‬

‫‪.D3 = −4s23 − 27s32‬‬

‫רמז‪ :‬הראו כי ) ‪ ,D3 = −f 0 (t1 ) f 0 (t2 ) f 0 (t3‬הסיקו כי ‪3t32 + s2‬‬

‫
‬ ‫
‬ ‫
‬
‫‪.D3 = − 3t12 + s2‬‬ ‫‪3t22 + s2‬‬

‫‪ .3‬עדיין תחת ההנחה ‪ ,s1 = 0‬מצאו ביטויים רדיקליים מפורשים ל־ ‪ t1 , t2 , t3‬באמצעות ‪ .s1 , s2 , s3‬השוו למשוואה‬
‫)‪.(20‬‬

‫‪ .4‬הראו שמהמקרה הכללי )שבו ‪ s1‬לאו דווקא שווה לאפס( ניתן לעשות רדוקציה למקרה שפתרנו על־ידי הסתכלות‬
‫בפולינום ‪ .g (y) = f y + s31‬הראו כי ) ‪) D3 (g) = D3 (f‬כאן‪ D3 :‬של פולינום הוא ‪ D3‬של שלושת השורשים‬
‫
‬

‫שלו(‪ ,‬ומצאו נוסחה ל־) ‪ D3 (f‬במקרה הכללי‪.‬‬

‫כאמור‪ ,‬גם את הנוסחה הכללית לפתרון משוואה פולינומיאלית ממעלה רביעית ניתן היה לקבל באופן דומה‪ .‬מפאת‬
‫חוסר מקום‪ ,‬לא נעשה זאת כאן‪ ,‬אך בשלב זה אתם אמורים להבין את סוג הטיעונים הדרוש לשם כך‪.‬‬

‫עוד על פולינומים סימטריים‬ ‫‪19.4.3‬‬

‫שלושת התרגילים הבאים מעמיקים מעט בנושא החשוב של הפולינומים הסימטריים וקבוצות היוצרים השונות שלהם‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 19.8‬חוג הפולינומים הסימטריים ב־‪ n‬משתנים‪ :‬פולינום סימטרי במשתנים ‪ t1 , . . . , tn‬מעל ‪ K‬הוא פולינום‬
‫] ‪ f ∈ K [t1 , . . . , tn‬המקיים‬
‫
‬
‫)‪f (t1 , . . . , tn ) = f tσ(1) , . . . , tσ(n‬‬

‫לכל ‪ .σ ∈ Sn‬נסמן את קבוצת הפולינומים הסימטריים ב־‪.R‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי ‪ R‬הוא תת־חוג של ] ‪.K [t1 , . . . , tn‬‬

‫‪ .2‬בסעיפים הבאים נוכיח משפט של ניוטון‪ R :‬נוצר כחוג ‪ 7‬מעל ‪ K‬על־ידי הפולינומים הסימטריים האלמנטריים‬
‫‪) s1 , . . . , sn‬הגדרה ‪ .(19.18‬הסבירו מדוע זו תוצאה חזקה יותר ממסקנה ‪) 19.21‬כלומר‪ ,‬מדוע היא גוררת את‬
‫מסקנה ‪ ,19.21‬אך אינה נובעת מיידית ממסקנה זו(‪.‬‬

‫‪ .3‬נגדיר סדר על מונומים ב־ ‪ t1 , . . . , tn‬באופן הבא‪:‬‬

‫‪ta1 1 ta2 2 . . . tann < tb11 tb22 . . . tbnn‬‬

‫אם מעלת הפולינום השמאלי קטנה יותר ) ‪ (a1 +. . .+an < b1 +. . .+bn‬או אם המעלות שוות )= ‪a1 +. . .+an‬‬
‫‪ (b1 + . . . + bn‬אבל ) ‪ (a1 , . . . , an‬קטן יותר לקסיקוגרפית )קיים ‪ 1 ≤ i ≤ n‬כך ש־ ‪ aj = bj‬לכל ‪ j < i‬ו־‬
‫‪ .(ai < bi‬הראו שהסדר < הוא יחס סדר מלא ‪ 8‬על המונומים‪.‬‬
‫‪a‬‬ ‫‪−an an‬‬
‫‪ sa1 1 −a2 sa2 2 −a3 · . . . · sn−1‬כפולינום‬
‫‪n−1‬‬
‫‪sn‬‬ ‫‪ .4‬הראו שאם ‪ a1 ≥ a2 ≥ . . . ≥ an‬אז בכתיבה של הפונקציה‬
‫‪.ta1 1 ta2 2‬‬ ‫‪· · · tann‬‬ ‫ב־ ‪ ,t1 , . . . , tn‬המונום הגבוה ביותר )עם מקדם שונה מאפס( לפי הסדר '<' הוא‬
‫‪7‬אם ‪ K ⊆ R‬חוגים‪ ,‬נאמר כי ‪ R‬נוצר כחוג מעל ‪ K‬על־ידי קבוצת האיברים ‪ ,S ⊆ R‬אם כל איבר ב־‪ R‬מתקבל כביטוי המורכב מאיברי ‪K‬‬
‫ו‪S‬־ עם פעולות חיבור‪ ,‬חיסור וכפל‪ .‬במילים אחרות‪ R ,‬נוצר כחוג מעל ‪ K‬על־ידי ‪ S‬אם כל איבר ב־‪ R‬שווה לפולינום באיברי ‪ S‬עם מקדמים מ‪.K‬‬
‫‪8‬כלומר‪ ,‬עליכם להוכיח כי לכל שני מונומים ‪ x‬ו־‪ y‬מתקיים בדיוק אחד מבין ‪ y < x ,x < y‬או ‪ ,x = y‬וכי היחס טרנזיטיבי )אם ‪x < y‬‬
‫ו־‪ y < z‬אז ‪.(x < z‬‬

‫‪263‬‬
‫‪ .5‬יהי ‪ f ∈ R‬פולינום סימטרי‪ .‬הראו שהמונום הגבוה ביותר ב־ ‪ f‬ביחס לסדר '<' הוא מהצורה ‪c · ta1 1 · · · tann‬‬
‫כאשר ‪.a1 ≥ a2 ≥ . . . ≥ an‬‬
‫‪a‬‬ ‫‪−an an‬‬
‫‪ f − c · sa1 1 −a2 sa2 2 −a3 · . . . · sn−1‬הוא סימטרי עם מונום מקסימלי‬
‫‪n−1‬‬
‫‪sn‬‬ ‫‪ .6‬הראו שבתנאי סעיף )‪ ,(5‬הפולינום‬
‫הקטן מזה של ‪.f‬‬

‫‪ .7‬תארו אלגוריתם לכתיבת ‪ f‬כפולינום בפונקציות הסימטריות האלמנטריות‪ ,‬והפעילו אלגוריתם זה על = ‪f‬‬
‫‪.t13 + . . . + tn3‬‬

‫‪ .8‬הסיקו כי ] ‪.R = K [s1 , . . . , sn‬‬

‫תרגיל ‪ 19.9‬הפולינומים הסימטריים המלאים ‪ :9‬פולינומים סימטריים נוספים בעלי חשיבות במגוון תחומים במתמטיקה‬
‫הם הפולינומים הסימטריים‬
‫‪X‬‬
‫= ‪.hk‬‬ ‫‪ti1 ti2 · · · tik‬‬
‫‪1≤i1 ≤i2 ≤...≤ik ≤n‬‬

‫‪ .1‬כתבו מפורשות את ‪ h1 , h2 , h3‬כאשר ‪.n = 2‬‬

‫‪ .2‬לכל ‪ ,1 ≤ m ≤ n‬הוכיחו את הזהות‬

‫‪m−1‬‬ ‫‪m‬‬
‫)‪.hm − s1 hm−1 + s2 hm−2 − . . . + (−1‬‬ ‫‪sm−1 h1 + (−1) sm = 0‬‬

‫‪10‬‬
‫במשתנה ‪:z‬‬
‫הדרכה‪ :‬הוכיחו את הזהות הבאה של טורי החזקות הפורמליים‬

‫∞‬
‫‪!‬‬ ‫‪n‬‬
‫‪‬‬
‫‪n‬‬
‫‪! n‬‬
‫‪X‬‬
‫‪i ‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪j‬‬ ‫‪j‬‬
‫‪Y‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪Y‬‬
‫‪1+‬‬ ‫‪hi z‬‬ ‫‪1+‬‬ ‫‪(−1) sj z‬‬ ‫=‬ ‫·‬ ‫‪(1 − t` z) = 1‬‬
‫‪i=1‬‬ ‫‪j=1‬‬
‫‪1 − tk z‬‬
‫‪k=1‬‬ ‫‪`=1‬‬

‫והתבוננו במקדם של ‪.z m‬‬

‫‪ .3‬מה הזהות שמקבלים בעבור ‪?m > n‬‬

‫‪ .4‬הסיקו כי ] ‪ ,K [s1 , . . . , sn ] = K [h1 , . . . , hn‬וכן ) ‪.K (s1 , . . . , sn ) = K (h1 , . . . , hn‬‬

‫תרגיל ‪ 19.10‬הפונקציות הסימטריות של ניוטון‪ :‬קבוצה חשובה נוספת של פולינומים סימטריים ב־ ‪ t1 , . . . , tn‬היא‬
‫הפולינומים‬

‫‪.pk = t1k + . . . + tnk‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי לכל ‪,k ≤ n‬‬

‫‪k−1‬‬ ‫‪k‬‬
‫)‪.pk − pk−1 s1 + . . . + (−1‬‬ ‫‪p1 sk−1 + (−1) ksk = 0‬‬

‫‪9‬השם העברי אינו סטנדרטי‪ .‬באנגלית נקראים ‪.complete homogeneous symmetric polynomials‬‬
‫‪10‬הזכרנו את מושג טורי החזקות הפורמליים ברשימת הדוגמאות שבעמוד ‪.132‬‬

‫‪264‬‬
 ‫‪ .2‬הוכיחו כי לכל ‪,k > n‬‬
‫‪n−1‬‬ ‫‪n‬‬
‫)‪.pk − pk−1 s1 + . . . + (−1‬‬ ‫‪pk−n+1 sn−1 + (−1) pk−n sn = 0‬‬

‫‪.‬‬

‫‪ .3‬הוכיחו כי אם ‪ K‬שדה ממציין אפס‪ ,‬אז שדה הפונקציות הרציונליות הסימטריות ) ‪ K (s1 , . . . sn‬שווה ל־‬
‫) ‪.K (p1 , . . . , pn‬‬
‫הדרכה‪ :‬הראו כי לכל ‪,k ≤ n‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪p1‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬ ‫···‬ ‫‪0‬‬
‫···‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪ p2‬‬ ‫‪p1‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪‬‬‫‪0‬‬
‫‪..‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪.‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪1‬‬ ‫‪ p3‬‬ ‫‪p2‬‬ ‫‪p1‬‬ ‫‪3‬‬ ‫···‬ ‫‪‬‬
‫= ‪sk‬‬ ‫‪det  .‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪..‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫!‪k‬‬ ‫‪ ..‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪0 ‬‬‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪‬‬
‫‪ pk−1‬‬
‫‪‬‬
‫‪pk−2‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪p2‬‬ ‫‪p1‬‬ ‫‪k−1 ‬‬
‫‪‬‬

‫‪pk‬‬ ‫‪pk−1‬‬ ‫‪pk−2‬‬ ‫···‬ ‫‪p2‬‬ ‫‪p1‬‬

‫‪1‬‬
‫
‬
‫= ‪.(s2‬‬ ‫‪2‬‬ ‫)בפרט‪ s1 = p1 ,‬ו־ ‪p21 − p2‬‬

‫תרגיל ‪ 19.11‬הוכיחו כי הזהויות בסעיפים )‪ (1‬ו־)‪ (2‬בתרגיל הקודם נובעות גם ממשפט קיילי־המילטון‪ ,‬הגורס שכאשר‬
‫מציבים מטריצה ‪ A‬בפולינום האופייני שלה )‪ f (λ) = det (λI − A‬מקבלים אפס‪:‬‬
‫רמז‪ :‬חישבו על מטריצה אלכסונית ‪ A‬כך שעל האלכסון הערכים ‪ .t1 , . . . , tk‬חישבו כיצד להציג את הפולינום האופייני‬
‫של ‪ A‬באמצעות ‪ ,t1 , . . . , tk‬וכיצד נראית ההצבה של ‪ A‬בו‪ .‬לבסוף‪ ,‬הכפילו הכל בחזקה מתאימה של ‪ ,A‬והסתכלו‬
‫בעקבה של המטריצה המתקבלת‪.‬‬

‫חבורות גלואה של פולינומים ממעלה ≥ ‪ 4‬מעל ‪Q‬‬ ‫‪19.5‬‬

‫נחתום פרק זה בחקירת חבורות גלואה של פולינומים ממעלה נמוכה מעל ‪ .Q‬ננסה לתת קריטריונים לאבחון טיפוס‬
‫האיזומורפיזם של חבורת גלואה מתוך מקדמי הפולינום‪ .‬יהי‬

‫]‪f = xn + an−1 xn−1 + . . . + a0 = (x − α1 ) . . . (x − αn ) ∈ Q [x‬‬

‫ונסמן ב־ ‪ Gf‬את חבורת גלואה שלו‪ .‬כפי שראינו‪,‬‬

‫∼ } ‪.Gf ≤ S{α1 ,...,αn‬‬

‫‪= Sn‬‬

‫הגדרה ‪ 19.24‬הדיסקרימיננטה של ‪ f‬היא‬ ‫דיסקרימיננטה של‬

‫‪Y‬‬ ‫‪2‬‬
‫פולינום‬
‫= ‪.Df‬‬ ‫) ‪(αi − αj‬‬
‫‪i<j‬‬

‫‪ .1‬הוכיחו כי ‪.Df ∈ Q‬‬ ‫תרגיל ‪19.12‬‬

‫‪ .2‬הוכיחו כי ‪ Df‬הוא ריבוע ב־‪ Q‬אם ורק אם ‪.Gf ≤ An‬‬

‫‪265‬‬
‫כפי שראינו לעיל )למשל בלמה ‪ ,(15.13‬אם ל־ ‪ αi‬ול־ ‪ αj‬אותו פולינום מינימלי‪ ,‬יש אוטומורפיזם של שדה הפיצול ששולח‬
‫את ‪ αi‬ל־ ‪ .αj‬אם ‪ f‬אי־פריק‪ ,‬הוא־הוא הפולינום המינימלי של כל ה־ ‪αi‬־ים‪ ,‬ולפיכך הפעולה של ‪ Gf‬על שורשי ‪ f‬היא‬
‫טרנזיטיבית )ראו הגדרה ‪ .(2.9‬לכן‪,‬‬

‫טענה ‪ 19.25‬אם ‪ f‬אי־פריק‪ Gf ,‬איזומורפית לתת־חבורה טרנזיטיבית של ‪ ,Sn‬כלומר לתת־חבורה ‪ H‬כך שלכל‬
‫}‪ i, j ∈ {1, . . . , n‬יש תמורה ‪ σ ∈ H‬עם ‪.σ (i) = j‬‬

‫פולינומים ממעלה שניה‬

‫∼ ‪ ,S2‬אך‬‫יהי ‪ f = x2 + ax + b‬פולינום ריבועי‪ .‬חבורת גלואה שלו איזומורפית לאיזו תת־חבורה של ‪= Z/2Z‬‬
‫ל־ ‪ S2‬יש רק שתי תת־חבורות‪ :‬היא עצמה והחבורה הטריביאלית‪ ,‬ששווה במקרה זה גם ל־ ‪ .A2‬התרגיל האחרון‪ ,‬על‬
‫אודות הדיסקרימיננטה‪ ,‬מספק לכן תשובה מלאה על טיב חבורת גלואה של ‪ :f‬אם ‪ Df = a2 − 4b‬הוא ריבוע ב־‪,Q‬‬
‫∼ ‪ ,Gf‬ואחרת ‪∼ S2‬‬
‫= ‪.Gf‬‬ ‫}‪= {e‬‬

‫פולינומים ממעלה שלישית‬

‫יהי ‪ f = x3 + ax2 + bx + c‬פולינום מעוקב‪ .‬מתקיים ‪ Gf ≤ S3‬ולפי תרגיל ‪ Gf ≤ A3 ,19.12‬אם ורק אם ‪Df‬‬
‫הוא ריבוע ב־‪ .Q‬לפי טענה ‪ ,19.25‬אם ‪ f‬אי־פריק תת־החבורה היא טרנזיטיבית‪ .‬ל־ ‪ S3‬יש רק שתי תת־חבורות‬
‫טרנזיטיביות‪ S3 :‬עצמה ו־ ‪ .A3‬לפיכך‪ ,‬אם ‪ f‬אי־פריק‪ Df ,‬לבדה שוב קובעת מה טיפוס האיזומורפיזם של חבורת‬
‫גלואה שלו‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 19.13‬יהי ]‪ f = x3 + ax2 + bx + c ∈ Q [x‬פולינום מעוקב‪.‬‬

‫‪ .1‬מה עשויה להיות חבורת גלואה של ‪ f‬אם הוא פריק? )מהם כל טיפוסי האיזומורפיזם האפשריים?(‬

‫‪ .2‬העזרו בתרגיל ‪ 19.7‬כדי להראות שניתן לבטא את ‪ Df‬באמצעות מקדמי ‪ f‬באופן הבא‪:‬‬

‫‪.Df = a2 b2 − 4b3 − 4a3 c − 27c2 + 18abc‬‬

‫‪ .3‬תארו אלגוריתם שנועד לבדוק אם ‪ f‬אי־פריק‪.‬‬

‫)רמז‪ :‬העזרו בתרגיל ‪.(10.33‬‬

‫‪ .4‬מצאו את טיפוס האיזומורפיזם של חבורת גלואה של הפולינומים הבאים מעל ‪:Q‬‬

‫)א( ‪x3 − x2 − 4‬‬

‫)ב( ‪x3 − x + 1‬‬

‫פולינומים ממעלה רביעית‬

‫יהי ]‪ f = x4 + ax3 + bx2 + cx + d ∈ Q [x‬פולינום ממעלה רביעית‪ .‬כדי להבין מהי חבורת גלואה של ‪ ,f‬נפשט מעט‬
‫את העניינים על־ידי התבוננות בפולינום‬
‫‬ ‫‪a‬‬
‫‪g (y) = f y −‬‬
‫‪4‬‬
‫ונקבל פולינום מהצורה‬

‫‪g (y) = y 4 + py 2 + qy + r‬‬

‫‪266‬‬
‫עם אותו שדה פיצול ולכן עם אותה חבורת גלואה‪ :‬הסיבה היא שאם שורשי ‪ f‬הם ‪ ,β1 , . . . , β4‬אזי שורשי ‪ g‬הם‬
‫‪ .β1 + a4 , . . . , β4 +‬מכיוון ש־‪ ,a ∈ Q‬כל אחת משתי הרביעיות הללו של שורשים יוצרת אותו שדה הרחבה מעל ‪.Q‬‬ ‫‪a‬‬
‫‪4‬‬
‫נדון תחילה במקרה שבו ‪ g‬פולינום פריק‪ .‬אם בפירוק יש גורם לינארי‪ ,‬כלומר )‪ ,g (y) = (y − α) · r (y‬הרי‬
‫שחבורת גלואה של ‪ g‬איזומורפית לחבורת גלואה של ‪ ,r‬ואנו שוב במקרה המעוקב‪ .‬אם אין גורם לינארי בפירוק‪ ,‬הרי‬
‫שבהכרח יש שני גורמים ריבועיים אי־פריקים ‪ r1‬ו־ ‪:r2‬‬

‫)‪.g (y) = r1 (y) r2 (y‬‬

‫תרגיל ‪ 19.14‬מה יכולה להיות חבורת גלואה של ‪ g‬אם הוא מתפרק לשני גורמים ריבועיים אי־פריקים? איזה קריטריון‬
‫ניתן להפעיל כדי לדעת באיזו חבורה מדובר?‬
‫‪D1‬‬
‫
√‬ ‫
√‬
‫הוא ריבוע ב־‪.Q‬‬ ‫‪D2‬‬ ‫הדרכה‪ :‬הראו כי ‪ Q D1 = Q D2‬אם ורק אם‬

‫מעתה ואילך נניח כי ‪ g‬פולינום אי־פריק‪ .‬לפי טענה ‪ 19.25‬נובע מכך ש־ ‪ Gy‬תת־חבורה טרנזיטיבית של ‪ .S4‬טיפוסי‬
‫האיזומורפיזם האפשריים הם‪ ,‬לפיכך‪:‬‬

‫‪S4‬‬
‫‪A4‬‬
‫‪D4‬‬ ‫‪= h(1 2 3 4) , (2 4)i‬‬
‫‪Z/4Z‬‬ ‫‪= h(1 2 3 4)i‬‬
‫‪V‬‬ ‫})‪= {1, (1 2) (3 4) , (1 3) (2 4) , (1 4) (2 3‬‬

‫תרגיל ‪ 19.15‬הוכיחו כי אמנם אלה חמשת טיפוסי האיזומורפיזמים של תת־חבורות טרנזיטיביות של ‪.S4‬‬

‫נניח כי שורשי ‪ g‬הם ‪ α1 , . . . , α4‬ונתבונן באיברים‬

‫‪θ1‬‬ ‫=‬ ‫) ‪(α1 + α2 ) (α3 + α4‬‬

‫‪θ2‬‬ ‫=‬ ‫) ‪(α1 + α3 ) (α2 + α4‬‬
‫‪θ3‬‬ ‫=‬ ‫) ‪(α1 + α4 ) (α2 + α3‬‬

‫כמובן‪ θ2 ,θ1 ,‬ו־ ‪ θ3‬שייכים לשדה הפיצול של ‪ g‬מעל ‪ ,Q‬והרעיון עתה יהיה להסתכל בתת־שדה ההרחבה שמכיל אותן‪,‬‬
‫‪g‬‬ ‫של‬ ‫הפיצול‬ ‫בשדה‬ ‫שמוכל‬ ‫‪K‬‬ ‫=‬ ‫) ‪Q (θ1 , θ2 , θ3‬‬ ‫בשדה‬ ‫כלומר‬
‫כלומר כל איבר של ‪ ,Gg‬פועל כתמורה על } ‪,{θ1 , θ2 , θ3‬‬ ‫‪,L/Q‬‬ ‫) ‪ .L = Q (α1 , . . . , α4‬נשים לב שכל אוטומורפיזם של‬
‫שכן כל ‪ π ∈ Gg ≤ S4‬מקיימת‪,‬‬
‫
‬ ‫
‬
‫)‪. π.θ1 = απ(1) + απ(2‬‬ ‫} ‪απ(3) + απ(4) ∈ {θ1 , θ2 , θ3‬‬

‫לכן הפונקציות הסימטריות ב־ ‪θi‬־ים נשמרות תחת ‪ ,Gg‬כלומר הן ב־‪ .Q‬נמצא את הפונקציות הסימטריות האלמנטריות‬
‫של ה־ ‪θi‬־ים )ראו הגדרה ‪ ,(19.18‬וכך נבנה פולינום ששורשיו הם ‪) θ1 , θ2 , θ3‬כפי שראינו בסעיף ‪ ,19.4‬המקדמים של‬
‫הפולינום ) ‪ (x − θ1 ) (x − θ2 ) (x − θ3‬שווים‪ ,‬עד כדי סימנים‪ ,‬לפונקציות הסימטריות האלמנטריות ב־ ‪:(θ1 , θ2 , θ3‬‬

‫‪θ1 + θ2 + θ3‬‬ ‫=‬ ‫‪2 (α1 α2 + α1 α3 + . . . + α3 α4 ) = 2s2 (α1 , . . . , α4 ) = 2p‬‬

‫‪θ1 θ2 + θ1 θ3 + θ2 θ3‬‬ ‫‪= s22 + s1 s3 − 4s4 = p2 − 4r‬‬
‫‪θ1 θ2 θ3‬‬ ‫‪= s1 s2 s3 − s32 − s21 s4 = −q 2‬‬

‫‪267‬‬
 ‫הגדרה ‪ 19.26‬הפולינום ששורשיו הם ‪ θ2 ,θ1‬ו־ ‪,θ3‬‬

‫‪h (x) = x3 − 2px2 + p2 − 4r x + q 2‬‬

‫
‬

‫נקרא הרזולבנטה המעוקבת של הפולינום ‪.g‬‬ ‫הרזולבנטה‬

‫המעוקבת‬
‫טענה ‪.Dh = Dg = Df 19.27‬‬

‫הוכחה‪ :‬את השוויון ‪ Dg = Df‬נותיר כתרגיל‪ .‬השוויון ‪ Dh = Dg‬נובע בקלות מהחישוב‬

‫‪θ1 − θ2‬‬ ‫=‬ ‫) ‪(α1 + α2 ) (α3 + α4 ) − (α1 + α3 ) (α2 + α4‬‬

‫=‬ ‫) ‪α1 α3 + α2 α4 − α1 α2 − α3 α4 = (α1 − α4 ) (α3 − α2‬‬

‫ומהחישובים המקבילים לו בעבור ‪ θ1 − θ3‬ו־ ‪.θ2 − θ3‬‬

‫כמובן‪ ,‬שדה הפיצול של ‪ h‬הוא ) ‪ ,K = Q (θ1 , θ2 , θ3‬והוא לכן תת־הרחבה נורמלית של ‪ .L‬לפי משפט גלואה‪ ,‬נובע כי‬
‫‪ Gh‬היא חבורת מנה של ‪ .Gg‬כעת יש בידינו הכלים לקבוע את טיפוס האיזומורפיזם של ‪:Gf‬‬

‫• אם ‪ h‬פולינום אי־פריק )ויש אלגוריתם לשם כך ־ ראו תרגיל ‪ ,(19.13‬הרי ש־ ‪ Gh‬תת־חבורה טרנזיטיבית של‬
‫‪ S3‬ולכן היא או ‪ A3‬או ‪ .S3‬בפרט‪ ,‬היא מסדר ‪ 3‬או ‪.6‬‬

‫• אם ‪ h‬אי־פריק ובנוסף הדיסקרימיננטה ‪ Dh = Dg‬היא ריבוע ב־‪ ,Q‬הרי ש־ ‪ Gg ≤ A4‬ו־ ‪ .Gh = A3‬מבין חמש‬
‫‬
‫האפשרויות לעיל‪ ,‬רק ‪ A4‬עצמה ו־ ‪ V‬מכילות רק תמורות זוגיות‪ .‬אך ‪ Gh‬היא מנה של ‪ Gg‬ולכן | ‪3 = |Gh |  |Gg‬‬
‫ולכן ‪.Gg = A4‬‬

‫• אם ‪ h‬אי־פריק ובנוסף הדיסקרימיננטה ‪ Dh = Dg‬איננה ריבוע ב־‪ ,Q‬הרי ש־ ‪ Gg‬מכיל גם תמורות אי־זוגיות‬
‫ו־ ‪ .Gh = S3‬מבין חמש האפשרויות לעיל‪ ,‬רק ‪ D4 ,S4‬ו־‪ Z/4Z‬מכילות גם תמורות זוגיות‪ ,‬אך רק אחת מהן‬
‫סדרה מתחלק ב־‪ ,6‬הסדר של ‪ .Gh‬לפיכך ‪.Gg = S4‬‬

‫• אם ‪ h‬פריק ומתפצל ב־]‪) Q [x‬לגורמים לינאריים(‪ ,‬הרי ש־ ‪ θ1 , θ2 , θ3‬נקבעות על־ידי איברי ‪ .Gg‬קל לראות כי‬
‫התמורות היחידות שכל ה־‪θ‬־ות הם נקודות שבת שלהן הן איברי ‪ .V‬לפיכך‪ ,‬במקרה זה‪.Gg = V ,‬‬

‫• לבסוף‪ ,‬נניח כי ‪ h‬פריק ומתפרק לגורם לינארי ולגורם ריבועי אי־פריק‪ .‬בפרט‪ ,‬חבורת גלואה של ‪ h‬היא ‪S2‬‬
‫ולכן ‪ Dh‬בהכרח אינו ריבוע ו־ ‪ Gg‬מכילה תמורות לא זוגיות‪ .‬בה"כ‪ .θ1 ∈ Q ,‬איברי ‪ S4‬שמייצבים את ‪ θ1‬הם‬
‫אפשרויות‪D4:‬‬ ‫∼ ‪ ,h(1 3 2 4) , (1 2)i‬ולכן ‪ Gf‬זו תת־חבורה של ‪ D4‬שמכילה תמורות לא זוגיות‪ .‬יש שתי‬
‫‪= D4‬‬
‫ √‬
‫‪.Q‬‬ ‫או ‪ .Z/4Z‬ניתן להפריד בין שתי האפשרויות הללו אם ביכולתנו לקבוע אם ‪ g‬אי־פריק מעל השדה ‪D‬‬
‫אך נסתפק בניתוח שעשינו עד כה‪.‬‬

‫הטבלה הבאה מסכמת את הניתוח שעשינו כאן בעבור המקרה ש־‪ g‬פולינום אי־פריק‪.‬‬
‫‪Gg‬‬ ‫) ‪Dh (= Dg‬‬ ‫)‪h (x‬‬
‫‪S4‬‬ ‫לא ריבוע ב־‪Q‬‬ ‫אי־פריק‬
‫‪A4‬‬ ‫כן ריבוע ב־‪Q‬‬ ‫אי־פריק‬
‫‪V‬‬ ‫מתפצל ב־]‪Q [x‬‬
‫‪ D4‬או ‪C4‬‬ ‫גורם ריבועי אי־פריק וגורם לינארי‬

‫תרגיל ‪ 19.16‬מצאו את טיפוס האיזומורפיזם של חבורת גלואה של הפולינומים הבאים מעל ‪:Q‬‬

‫‪268‬‬
 ‫‪x4 − 25 .1‬‬

‫‪x4 − x − 1 .2‬‬

‫תרגיל ‪ 19.17‬בפרק ‪ 13‬ראינו כי אם מספר ‪ α ∈ R‬ניתן לבנייה בסרגל ובמחוגה )מתוך הנקודות )‪ ,((0, 0) , (1, 0‬אז‬
‫]‪ [Q (α) : Q‬זו חזקת ‪) 2‬מסקנה ‪ .(13.9‬בשאלה זו נראה כי ההפכי של טענה זו אינו נכון‪ ,‬כלומר קיים ‪ β ∈ R‬כך‬
‫ש־]‪ [Q (β) : Q‬חזקת ‪ ,2‬אבל ‪ β‬אינו ניתן לבנייה בסרגל ובמחוגה‪.‬‬
‫נראה כי קיים ‪ β ∈ R‬שהוא שורש של ‪ ,f‬פולינום אי־פריק מדרגה ‪ 4‬מעל ‪) Q‬ולפיכך ‪ ,([Q (β) : Q] = 4‬אך כך ש‬

‫‪ .1‬בעזרת התרגיל הקודם‪ ,‬מצאו ‪ β ∈ R‬שהוא שורש של ‪ ,f‬פולינום אי־פריק מדרגה ‪ 4‬מעל ‪ ,Q‬שחבורת גלואה‬
‫שלו היא ‪.S4‬‬
‫בסעיפים הבאים נראה שעל אף ש־‪ ,[Q (β) : Q] = 4‬כלומר חזקת ‪ β ,2‬אינו ניתן לבנייה באמצעות סרגל ומחוגה‪.‬‬

‫‪ .2‬נניח בשלילה כי ‪ β‬ניתן לבנייה בסרגל ובמחוגה‪ .‬יהיו ‪ β2 , β3 , β4‬השורשים האחרים של ‪ .f‬הוכיחו כי לכל‬
‫‪ βi ,2 ≤ i ≤ 4‬מוכל בהרחבה של ‪) Q‬לאו דווקא ממשית( המתקבלת כמגדל של הרחבות ריבועיות‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫‪ .3‬הוכיחו כי אם שני תת־שדות של ‪ K1 ,C‬ו־ ‪ ,K2‬מתקבלים כמגדל של הרחבות ריבועיות של ‪ ,Q‬גם הקומפוזיטום‬
‫‪ K1 K2‬מתקבל כך‪.‬‬

‫‪ .4‬יהי ‪ L‬שדה הפיצול של ‪ f‬מעל ‪ .Q‬הסיקו מהסעיף הקודם כי ]‪ [L : Q‬הוא חזקת ‪ ,2‬והגיעו לסתירה‪.‬‬

‫רדיקלים בשדות ממציין ראשוני‬ ‫‪19.6‬‬

‫כפי שפתחנו ואמרנו בהקדמה לפרק הנוכחי‪ ,‬הצטמצמנו עד כה למקרה של שדות ממציין אפס על מנת לפשט כמה‬
‫מהטיעונים וכמה מניסוחי הטענות והמשפטים‪ .‬עם זאת‪ ,‬מרבית התורה שפיתחנו תקפה עם שינויים מינוריים בלבד‪ ,‬אם‬
‫בכלל‪ ,‬גם בעבור שדות ממציין ראשוני ‪ p‬ובלבד שבכל הרחבת שדות לאורך הדרך‪ ,‬דרגת ההרחבה זרה ל־‪ .p‬התכונה‬
‫העיקרית של שדות ממציין אפס שבה השתמשנו היא שכל הרחבת שדות אלגברית היא ספרבילית‪ .‬אך גם בעבור‬
‫הרחבת שדות ‪ L/K‬של שדות ממציין ‪ ,p‬אם ]‪ [L : K‬זר ל־‪ ,p‬ההרחבה לעולם ספרבילית )תרגיל ‪.(15.4‬‬
‫למשל‪ ,‬משפטון ‪ 19.3‬גורס כי אם ‪ K‬שדה ממציין אפס שמכיל את כל שורשי היחידה מסדר ‪ ,N‬אז ההרחבה‬
‫ √‬
‫‪ L = K N b‬היא צקלית מעל ‪ K‬ומסדר שמחלק את ‪ .N‬משפטון זה נותר נכון גם כאשר ‪ K‬ממציין ‪ ,p‬בתנאי‬
‫ש־ ‪ N‬אינו מתחלק ב־‪ .p‬על מנת שהוכחת המשפטון תניב גם את מקרה זה‪ ,‬יש צורך לעדכן רק שני נימוקים‪ :‬ההרחבה‬
‫‪ L/K‬גלואה כשדה פיצול של הפולינום הספרבילי ]‪) xN − b ∈ K [x‬הוא ספרבילי כי הנגזרת שלו ‪ N xN −1 6= 0‬ולפיכך‬
‫‪ ,( xN − b, N xN −1 = 1‬ובאותו אופן הפולינום ]‪ xN − 1 ∈ K [x‬ספרבילי ולכן יש ‪ N‬שורשי יחידה שונים מסדר‬
‫
‬

‫‪.N‬‬
‫באופן דומה‪ ,‬גם המשפטון ההפוך )משפטון ‪ (19.5‬ניתן להרחבה למקרה של מציין ראשוני‪ :‬אם ‪ K‬שדה ממציין‬
‫ מסדר ‪ N‬וכך ש־ ‪ ,p - N‬אזי כל הרחבה צקלית של ‪ K‬מדרגה ‪ N‬היא הרחבה‬ ‫היחידה‬ ‫‪ p‬שמכיל את כל שורשי‬
‫‪N‬‬
‫ √‬
‫‪ K‬עם ‪ .b ∈ K‬אותו תנאי על ‪ (p - N ) N‬מאפשר להכליל גם את המסקנה ממשפטון‬ ‫רדיקלית־פשוטה מהצורה ‪b‬‬
‫זה )‪ (19.7‬למקרה של מציין ‪.p‬‬
‫את המשפט המרכזי‪ ,‬שקושר בין פתרון פולינום באמצעות רדיקלים לבין הפתירות של חבורת גלואה של הפולינום‬
‫)משפט ‪ ,(19.10‬ניתן להרחיב למקרה של מציין ראשוני ‪ p‬באופן הבא‪ :‬מחד‪ ,‬במקום לומר כי הפולינום ]‪ f ∈ K [x‬ניתן‬
‫לפתרון באמצעות רדיקלים‪ ,‬נאמר כי הוא ניתן לפתרון באמצעות רדיקלים כך שכל השורשים בהרחבות הרדיקליות־‬
‫הפשוטות הם מסדר שזר ל־‪ .p‬מאידך‪ ,‬נדרוש שחבורת גלואה של ‪ f‬היא מסדר שאינו מתחלק ב־‪.p‬‬
‫‪11‬ההגדרה של קומפוזיטום של שני שדות הופיעה כבר בתרגיל ‪ .18.11‬הכוונה לתת־השדה המינימלי של ‪ C‬שמכיל הן את ‪ K1‬והן את ‪.K2‬‬

‫‪269‬‬
‫מנוסח זה של המשפט המרכזי ניתן לגזור‪ ,‬למשל‪ ,‬את אי־קיומה של נוסחה כללית לפתרון משוואות פולינומיאליות‬
‫ממעלה ‪ n‬מעל שדה ‪ K‬ממציין ‪ ,p‬כל אימת ש־‪ n ≥ 5‬ו־‪) p > n‬השוו עם מסקנה ‪ .(19.20‬הרי במקרה זו‪ ,‬החבורה‬
‫‪ ,Sn‬שהיא חבורת גלואה של הפולינום‬
‫‪n‬‬
‫) ‪, xn − s1 xn−1 + s2 xn−2 − . . . + (−1) sn ∈ K (s1 , . . . , sn‬‬

‫היא מסדר זר ל־‪ .p‬לעומת זאת‪ ,‬עם ‪ n ≤ 4‬ו־‪ ,p > n‬יש נוסחא כללית גם מעל שדות ממציין ‪ .p‬בפרט‪ ,‬הנוסחא‬
‫לפתרון משוואות ריבועיות נכונה בכל שדה ממציין שונה מ־‪ ,2‬והנוסחאות לפתרון משוואות ממעלה שלישית ורביעית‬
‫תקפות לכל שדה ממציין שונה מ־‪ 2‬ומ־‪) .3‬שימו לב שבנוסחא של המקרה הריבועי אנו אכן מחלקים ב־‪ 2‬ואילו בנוסחא‬
‫של המקרה המעוקב מחלקים הן ב־‪ 2‬והן ב־‪.(3‬‬
‫אך מה בדבר המקרה הכללי מעל שדות ממציין ‪ ?p‬ראשית‪ ,‬נציין שבניסוחו הנוכחי‪ ,‬המשפט המרכזי של פרק זה‬
‫)משפט ‪ (19.10‬אינו תקף לפולינומים מעל שדות ממציין ‪ .p‬ראשית‪ ,‬אם ‪ K‬שדה ממציין ‪ ,p‬יש פולינומים אי־פריקים‬
‫ולא ספרביליים מעליו‪ ,‬שכלל אין להם חבורת גלואה‪ .‬יתר על כן‪ ,‬ישנם פולינומים עם חבורת גלואה פתירה שאינם‬
‫ניתנים לפתרון על־ידי רדיקלים‪ .‬לדוגמא‪ ,‬יהי )‪ K = Fp (t‬הוא שדה הפונקציות הרציונליות במשתנה אחד מעל השדה‬
‫‪ .Fp‬הפולינום ]‪ f = xp − x − t ∈ K [x‬ספרבילי ולכן שדה הפיצול שלו מהווה הרחבת גלואה של ‪ K‬ויש ל־ ‪ f‬חבורת‬
‫גלואה‪ .‬כפי שמראה תרגיל ‪ 19.20‬להלן‪ ,‬לפולינום זה חבורת גלואה צקלית‪ ,‬ובפרט פתירה‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬ניתן להראות‬
‫כי הוא אינו ניתן לפתרון באמצעות רדיקלים במובן של הגדרה ‪.19.8‬‬
‫על מנת לעקוף בעיה זו ולנסח גרסה של המשפט המרכזי שתתפוס את כלל המקרים גם מעל שדה ממציין סופי ‪,p‬‬
‫עלינו להרחיב את מושג ההרחבה הרדיקלית ולאפשר לא רק סיפוח של פתרונות של ‪ ,xN − b = 0‬אלא גם פתרונות‬
‫של ‪) xp − x − b = 0‬כאן ‪ p‬הוא המציין של השדה(‪ .‬הרחבות אלו נלמדו על־ידי ‪ Artin‬ו־‪ Schreier‬בשנות ה־‪ 20‬של‬
‫המאה ה־‪ ,20‬ונדון בהן בתרגילים ‪ 19.19‬ו־‪.19.20‬‬

‫תרגיל ‪) 19.18‬משפט ‪ 90‬של הילברט להרחבות צקליות ‪ :(12‬היזכרו במושגי העקבה והנורמה שפגשנו בתרגיל ‪ .17.5‬תהי‬
‫‪ L/K‬הרחבה צקלית של שדות מדרגה ‪ n‬ועם יוצר ‪ σ‬של חבורת גלואה‪.‬‬

‫‪ .1‬נניח כי ‪ α ∈ L‬מקיים ‪ .NL/K (α) = 1‬הוכיחו כי ‪ α‬הוא מהצורה‬

‫‪β‬‬
‫=‪α‬‬
‫‪σβ‬‬
‫עם ‪.β ∈ L‬‬
‫הדרכה‪ :‬השתמשו בלמה ‪ 19.4‬ובנו ‪ 0 6= β ∈ L‬ששווה‪ ,‬בעבור איזה ‪ ,γ ∈ L‬ל־‬

‫)‪.β = γ + α · σ (γ) + [α · σ (α)] σ 2 (γ) + . . . + α · σ (α) · σ 2 (α) · . . . · σ n−2 (α) · σ n−1 (γ‬‬
‫‬ ‫‬

‫‪ .2‬נניח כי ‪ α ∈ L‬מקיים ‪ .TrL/K (α) = 0‬הוכיחו כי ‪ α‬הוא מהצורה‬

‫‪α = β − σβ‬‬

‫עם ‪.β ∈ L‬‬

‫הדרכה‪ :‬בדומה לסעיף הקודם‪ ,‬בנו את ‪ β‬כך שלאיזה ‪ γ ∈ L‬עם ‪,TrL/K (γ) 6= 0‬‬
‫‬ ‫‬
‫)‪α · σ (γ) + [α + σ (α)] · σ 2 (γ) + . . . + α + σ (α) + . . . + σ n−2 (α) · σ n−1 (γ‬‬
‫= ‪.β‬‬
‫)‪TrL/K (γ‬‬

‫‪12‬שם זה נגזר מכך שהטענה מופיעה עם מספר סידורי ‪ 90‬באחד מכתביו של המתמטיקאי הנודע דויד הילברט‪.‬‬

‫‪270‬‬
‫תרגיל ‪ 19.19‬הרחבות ארטין־שרייר‪ :‬יהי ‪ K‬שדה ממציין ‪ p‬ותהי ‪ L‬הרחבה צקלית מדרגה ‪ p‬של ‪ .K‬הוכיחו כי‬
‫)‪ L = K (β‬כאשר ‪ β‬הוא שורש של הפולינום ‪ xp − x − a‬עם ‪.a ∈ K‬‬
‫הדרכה‪ :‬יהי ‪ σ‬יוצר של ) ‪ .Gal (L/K‬שימו לב ש־‪ TrL/K (−1) = 0‬והעזרו בתרגיל הקודם כדי למצוא ‪ β ∈ L‬כך‬
‫ש־‪ .β − σβ = −1‬הוכיחו כי ‪ β p − β ∈ K‬והסיקו כי )‪.L = K (β‬‬

‫תרגיל ‪ 19.20‬יהי ‪ K‬שדה ממציין ‪ ,p‬יהי ‪ 0 6= a ∈ K‬ונתבונן בפולינום ‪.f (x) = xp − x − a‬‬

‫‪ .1‬יהי ‪ L‬שדה הפיצול של ‪ f‬מעל ‪ K‬ויהי ‪ β ∈ L‬שורש של ‪ .f‬מצאו את שאר השורשים‪.‬‬

‫‪ .2‬הראו כי או ש־ ‪ f‬מתפצל ב־‪ K‬או שהוא אי־פריק מעליו‪.‬‬

‫‪ .3‬במקרה ש־ ‪ f‬אי־פריק הוכיחו כי ההרחבה ‪ L/K‬צקלית )אל תשכחו להראות תחילה שהיא גלואה(‪.‬‬

‫‪271‬‬
 ‫דרגת הטרנסצנדנטיות של הרחבה‬ ‫‪20‬‬
‫כבר בפרק ‪ 12‬הגדרנו מהי הרחבה טרנסצנדנטית של שדות‪ :‬זו הרחבה שאיננה אלגברית‪ ,‬כלומר הרחבה ‪ L/K‬כך שיש‬
‫ב־‪ L‬איבר שאינו אלגברי מעל ‪ .K‬עם זאת‪ ,‬הדיון שלנו עד כה התמקד בהרחבות אלגבריות של שדות‪ ,‬שלרוב אף היו‬
‫סופיות‪ .‬יוצא דופן מבחינה זו היה האופן שבו דנו בקיומה של נוסחא רדיקלית לפתרון משוואה פולינומיאלית כללית‬
‫מסדר ‪ n‬מעל שדה ‪) K‬סעיף ‪ :(19.4‬בנינו אז פולינום שמקדמיו איברים טרנסצנדנטיים מעל ‪ K‬ו'בלתי תלויים אלגברית'‪.‬‬
‫בפרק זה נסביר את המונח במדויק ונציג מדד של הרחבה טרנסצנדנטית שאומד את גודל החלק הטרנסצנדנטי שלה‪:‬‬
‫דרגת הטרנסצנדנטיות‪.‬‬
‫??? אודי ־ אתה רוצה להוסיף כמה מלים על הקשר לגיאומטריה אלגברית? ???‬

‫הגדרה ‪ 20.1‬תהי ‪ L/K‬הרחבת שדות‪ .‬האיברים ‪ α1 , . . . , αn ∈ L‬נקראים בלתי־תלויים אלגברית מעל ‪ K‬אם לכל ‪,i‬‬ ‫בלתי־‬ ‫איברים‬
‫האיבר ‪ αi‬טרנסצנדנטי מעל האחרים‪ ,‬כלומר טרנסצנדנטי מעל השדה ) ‪) K (α1 , . . . , α̂i , . . . , αn‬הסימון ‪ αbi‬פירושו‬ ‫תלויים אלגברית‬
‫שהשמטנו את ‪.(αi‬‬

‫למשל‪ ,‬איבר בודד ‪ α ∈ L‬הוא בלתי תלוי אלגברית מעל ‪ K‬אם ורק אם הוא טרנסצנדנטי מעליו‪ .‬ב־)‪ ,K (t, u‬שדה‬
‫הפונקציות הרציונליות בשני משתנים מעל ‪ ,K‬האיברים ‪ t‬ו־‪ u‬הם בלתי תלויים אלגברית מעל ‪ .K‬מאידך‪ ,‬בתוך השדה‬
‫)‪ K (t‬האיברים ‪ t‬ו־‪ s = t2 + 1‬שניהם טרנסצנדנטיים מעל ‪ ,K‬אך הם תלויים אלגברית‪ s :‬שייך לשדה )‪ ,K (t‬ובפרט‬
‫אלגברי מעליו‪) .‬לחילופין‪ t ,‬אלגברי מעל )‪ (.K (s‬הטענה הבאה מספקת הגדרה שקולה למונח של אי־תלות אלגברית‪:‬‬

‫טענה ‪ 20.2‬האיברים ‪ α1 , . . . , αn ∈ L‬בלתי תלויים אלגברית מעל ‪ K‬אם ורק אם 'אין יחס פולינומיאלי ביניהם'‪,‬‬
‫כלומר אין פולינום ] ‪ f ∈ K [x1 , . . . , xn‬שונה מאפס כך ש־‪.f (α1 , . . . , αn ) = 0‬‬

‫הוכחה‪ :‬נניח תחילה שקיים פולינום ‪ f‬כמו בניסוח הטענה ונראה שהאיברים תלויים אלגברית‪ .‬הפולינום ‪ f‬אינו‬
‫קבוע ולכן אחד המשתנים ‪ x1 , . . . , xn‬מופיע בו‪ .‬בה"כ זהו ‪ .xn‬ניתן לכתוב את ‪ f‬כפולינום במשתנה ‪ xn‬מעל‬
‫] ‪:K [x1 , . . . , xn−1‬‬
‫‪r‬‬
‫‪X‬‬
‫= ) ‪, f (x1 , . . . , xn‬‬ ‫‪gj (x1 , . . . , xn−1 ) xnj‬‬
‫‪j=0‬‬

‫כאשר ] ‪ gj ∈ K [x1 , . . . , xn−1‬לכל ‪ .j‬מההנחה עולה כי ‪ .f (α1 , . . . αn ) = 0‬מכיוון ש־∈ ) ‪gj (α1 , . . . , αn−1‬‬
‫) ‪ ,K (α1 , . . . , αn−1‬כולה כי ‪ αn‬אלגברי מעל ) ‪ .K (α1 , . . . , αn−1‬לפיכך ‪ α1 , . . . , αn‬תלויים אלגברית‪.‬‬
‫מאידך‪ ,‬אם האיברים תלויים אלגברית‪ ,‬אחד מהם אלגברי מעל האחרים‪ .‬בה"כ זהו ‪ ,αn‬ולפיכך הוא מאפס‬
‫פולינום שונה מאפס ‪ f‬עם מקדמים מ־) ‪ .K (α1 , . . . , αn−1‬כל איברי ) ‪ K (α1 , . . . , αn−1‬הם פונקציות רציונליות ב־‬
‫)‪ (n − 1‬משתנים מעל ‪ K‬שמציבים בהן את ‪) α1 , . . . , αn−1‬ראו תרגיל ‪ ,(12.4‬אך מכיוון שניתן להכפיל את הפולינום‬
‫במכנה משותף של כל המונים‪ ,‬ניתן להניח שהמקדמים כולם פולינומים ב־)‪ (n − 1‬משתנים מעל ‪ K‬שמציבים בהם‬
‫את ‪ .α1 , . . . , αn−1‬אך החוג ] ‪ K [x1 , . . . , xn−1 ] [xn‬איזומורפי קאנונית ל־] ‪ ,K [x1 , . . . , xn‬כלומר‪ ,‬הפולינום ש־ ‪αn‬‬
‫מאפס אינו אלא פולינום ב־] ‪ K [x1 , . . . , xn‬ש־ ‪ α1 , . . . , αn‬מאפסים‪.‬‬

‫הערה ‪ 20.3‬את שתי ההגדרות השקולות ניתן להרחיב כך שתהיינה תקפות גם לקבוצה אינסופית של איברים ‪.S ⊆ L‬‬
‫איברי קבוצה כזו יהיו בלתי תלויים אלגברית אם כל ‪ α ∈ S‬טרנסצנדנטי מעל )}‪ ,K (S \ {α‬או לחילופין‪ ,‬אם אין‬
‫פולינום שונה מאפס במספר סופי של משתנים מעל ‪ K‬שמתאפס על־ידי תת־קבוצה של ‪ S‬בגודל המתאים‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 20.4‬בסיס טרנסצנדנטי להרחבה ‪ L/K‬הוא קבוצת איברים מקסימלית )ביחס להכלה( של ‪ L‬שאינם תלויים‬ ‫בסיס טרנסצנדנטי‬
‫אלגברית מעל ‪.K‬‬

‫‪272‬‬
 ‫למשל‪ ,‬אם ‪ L/K‬אלגברית‪ ,‬הבסיס הטרנסצנדנטי היחיד שלה הוא הקבוצה הריקה‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 20.1‬הוכיחו כי ‪ S ⊆ L‬בסיס טרנסצנדנטי להרחבה ‪ L/K‬אם ורק אם איברי ‪ S‬בלתי תלויים אלגברית וההרחבה‬
‫)‪ L/K(S‬היא אלגברית‪.‬‬

‫שימוש סטנדרטי בלמה של צורן )ראו נספח ‪ (A‬מראה שלכל הרחבה יש בסיס טרנסצנדנטי‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬נתמקד‬
‫מכאן ואילך בהרחבות נוצרות סופית )הגדרה ‪ (12.18‬שבהן יש בסיס סופי‪:‬‬

‫טענה ‪ 20.5‬אם ‪ L/K‬הרחבה נוצרת סופי אז יש לה בסיס טרנסצנדנטי סופי‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬נראה כי‪ ,‬למעשה‪ ,‬לכל קבוצת יוצרים של ‪ L‬מעל ‪ K‬יש תת־קבוצה שהיא בסיס טרנסצנדנטי‪ .‬נניח כי‬
‫) ‪ .L = K (β1 , . . . , βr‬אם כל ה־ ‪βi‬־ים אלגבריים מעל ‪ ,K‬הרי ש־ ‪ L/K‬אלגברית‪ ,‬הבסיס הטרנסצנדנטי היחיד הוא‬
‫הקבוצה הריקה וסיימנו‪ .‬אחרת‪ ,‬אחד היוצרים טרנסצנדנטי‪ ,‬ובה"כ זהו ‪ .β1‬אם ‪ β2 , . . . , βr‬אלגבריים מעל ) ‪K (β1‬‬
‫אזי ) ‪ L/K(β1‬אלגברית ולפיכך } ‪ S = {β1‬היא בסיס טרנסצנדנטי של ההרחבה וסיימנו‪ .‬אחרת‪ ,‬אחד מבין ‪β2 , . . . , βr‬‬
‫טרנסצנדנטי מעל ) ‪ .K (β1‬בה"כ הכלליות זהו ‪ β2‬ונוסיף אותו ל־‪ .S‬כעת נבדוק את ההרחבה ) ‪ L/K(β1 ,β2‬וכן הלאה‪:‬‬
‫נמשיך ונוסיף ‪βi‬־ים ל־‪ S‬עד אשר כל יתר ה־ ‪βi‬־ים יהיו אלגבריים מעל )‪.K (S‬‬

‫למה ‪ 20.6‬כל שני בסיסים טרנסצנדנטיים של הרחבה נוצרת סופית הם שווי גודל‪.‬‬
‫בפרט‪ ,‬כל בסיס כזה הוא סופי‪.‬‬

‫הערה ‪ 20.7‬את ההוכחה שנביא מיד ניתן בנקל להרחיב כך שתהיה תקפה להרחבת שדות כלשהן‪ .‬כך ניתן להראות‬
‫שכל שני בסיסים טרנסצנדנטיים של הרחבה כלשהי הם שווי עוצמה )גם אם הם אינסופיים(‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬יהי ‪ α1 , . . . , αd‬בסיס טרנסצנדנטי סופי להרחבה הנוצרת סופית ‪) L/K‬קיומו של בסיס כזה מובטח מטענה‬
‫‪ .(20.5‬נראה כי כל קבוצה של ‪ d + 1‬איברים מ־‪ L‬בהכרח תלויים אלגברית מעל ‪ .K‬למעשה‪ ,‬די יהיה בכך‪ :‬מכך ינבע‬
‫ישירות שאין בסיסים שגודלם יותר מ־‪ ;d‬מאידך‪ ,‬אם יש בסיס טרנסצנדנטי שגודלו פחות מ־‪ ,d‬טיעון זהה יראה שלא‬
‫ייתכן שיש בסיס גדול ממנו‪ ,‬בסתירה‪.‬‬
‫יהיו‪ ,‬אפוא‪ .β1 , . . . , βd+1 ∈ L ,‬מכיוון ש־ ‪ β1‬אלגברי מעל ) ‪ ,K (α1 , . . . , αd‬ישנו פולינום‬

‫]‪P ∈ K (α1 , . . . , αd ) [x‬‬

‫שמאפס את ‪ .β1‬המקדמים של ‪ P‬הם פונקציות רציונליות‪ ,‬כך שעל־ידי הכפלה במכנה משותף ניתן להניח שהם‬
‫פולינומים בחוג הפולינומים ] ‪ .K [α1 , . . . , αd‬מכאן שקיים פולינום )‪ P (t1 , . . . , td ; x‬כך ש‬

‫‪.P (α1 , . . . , αd ; β1 ) = 0‬‬

‫אם הפולינום ‪ P‬אינו מכיל אף ‪ ,ti‬הרי ש־ ‪ β1‬אלגברי מעל ‪ K‬וסיימנו‪ .‬אחרת‪ P ,‬מכיל לפחות את אחד ה־ ‪ti‬־ים‪,‬‬
‫ונניח בה"כ כי הוא מכיל את ‪ .t1‬לפיכך הפולינום ‪ P‬יכול להיחשב גם לפולינום שמדגים את האלגבריות של ‪ α1‬מעל‬
‫) ‪ .K (β1 , α2 , . . . , αd‬במגדל‬

‫‪K (β1 , α2 , . . . , αd ) ⊆ K (β1 , α1 , α2 , . . . , αd ) ⊆ L‬‬

‫שתי ההרחבות הן אלגבריות וסופיות‪ :‬השמאלית משום ש־ ‪ α1‬אלגברי מעל ) ‪ ,K (β1 , α2 , . . . , αd‬והימנית משום ש־‪L‬‬
‫אלגברי וסופי מעל ) ‪ .K (α1 , α2 , . . . , αd‬מכאן נובע ש־‪ β2 , . . . , βd+1 ∈ L‬אלגבריים מעל ) ‪ .K (β1 , α2 , . . . , αd‬אם‬
‫‪ d = 1‬סיימנו‪ .‬אחרת‪ ,‬כמקודם‪ ,‬קיים פולינום‬

‫]‪P2 ∈ K [t1 , . . . , td ; x‬‬

‫‪273‬‬
 ‫כך ש־‬

‫‪.P2 (β1 , α2 , . . . , αd ; β2 ) = 0‬‬

‫אם פולינום זה אינו כולל את ‪ ,t2 , . . . , td‬הוא מדגים תלות אלגברית של } ‪ ,{β1 , β2‬וסיימנו‪ .‬לפיכך‪ ,‬נניח כי הוא כולל‪,‬‬
‫בה"כ‪ ,‬את ‪ .t2‬שוב‪ ,‬נוכל לראות ב־ ‪ P2‬ראיה לאלגבריות של ‪ α2‬מעל ) ‪ .K (β1 , β2 , α3 , . . . , αd‬שוב‪ ,‬שתי ההרחבות‬
‫במגדל‬

‫‪K (β1 , β2 , α3 , . . . , αd ) ⊆ K (β1 , β2 , α2 , . . . , αd ) ⊆ L‬‬

‫הן סופיות‪ ,‬ולכן ‪ β3 , . . . , βd+1‬אלגבריים מעל ) ‪ .K (β1 , β2 , α3 , . . . , αd‬אם נמשיך בדרך זו‪ ,‬כל עוד לא קיבלנו‬
‫בשלב האחרון‪,‬‬ ‫יחס פולינומיאלי של ‪ β1 , . . . , βd+1‬נוכל להמשיך ולהחליף כל ‪ αi‬בבסיס הטרנסצנדנטי ב־ ‪.βi‬‬
‫לאחר שהחלפנו את ‪ αd‬ב־ ‪ ,βd‬נסיק ש־‪ L‬אלגברי וסופי מעל ) ‪ .K (β1 , . . . , βd‬לפיכך‪ ,‬בהכרח‪ βd+1 ,‬אלגברי מעל‬
‫) ‪ .K (β1 , . . . , βd+1‬כלומר‪ β1 , . . . , βd+1 ,‬תלויים אלגברית‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 20.8‬תהי ‪ L/K‬הרחבה נוצרת סופית של שדות‪ .‬הגודל של כל אחד מהבסיסים הטרנסצנדנטיים של ההרחבה‬
‫נקרא דרגת הטרנסצנדנטיות של ‪ L‬מעל ‪ K‬ומסומן‬ ‫דרגת‬
‫הטרנסצנדנטיות‬
‫) ‪.tr.deg (L/K‬‬
‫) ‪tr.deg (L/K‬‬

‫הערה ‪ 20.9‬שימו לב שההוכחה שנתנו כאן‪ ,‬דומה מאוד ברוחה להוכחת העובדה שמספר האיברים של בסיס של מרחב‬
‫וקטורי נתון מעל שדה‪ ,‬אינו תלוי בבסיס‪ .‬למעשה‪ ,‬אי־תלות אלגברית של איברי שדה ואי־תלות לינארית של וקטורים‬
‫במרחב וקטורי הן שתי דוגמאות למושג המטרואיד )‪ (matroid‬במתמטיקה‪ .‬ההגדרה הכללית של המושג היא זו‪:‬‬ ‫מטרואיד‬
‫תהיינה ‪ L‬קבוצה‪ ,‬ו־‪ B‬משפחה של תת־קבוצות של ‪ .L‬המשפחה ‪ B‬נקראת מטרואיד אם היא מקיימת‬

‫‪ B .1‬אינה ריקה‪.‬‬

‫‪ B .2‬מקיימת את תכונת ההחלפה‪ :‬לכל ‪ B1 , B2 ∈ B‬ולכל ‪ x ∈ B1 \ B2‬קיים ‪ y ∈ B2 \ B1‬כך ש־}‪B1 ∪ {y} \ {x‬‬
‫שייך ל־‪.B‬‬

‫איברי ‪ B‬נקראים בסיסים‪ .‬למעשה‪ ,‬הראנו בהוכחת הלמה שקבוצת הבסיסים הטרנסצנדנטיים של ‪ L/K‬מהווים מטרואיד‬
‫משום שהם מקיימים את תכונת ההחלפה‪ .‬ההוכחה שנתנו מראה‪ ,‬למעשה‪ ,‬שבכל מטרואיד המכיל לפחות בסיס אחד‬
‫שהוא סופי‪ ,‬כל הבסיסים סופיים ושווי עוצמה‪.‬‬

‫הערה ‪ 20.10‬מתבקש לשאול אם הדרגה של ]) ‪ [L : K (α1 , . . . , αd‬תלויה בבסיס הטרנסצנדנטי ‪ α1 , . . . , αd‬שבחרנו‪.‬‬

‫אך אפילו דוגמא פשוטה יכולה להראות שאכן זה כך‪ :‬יהי )‪ ,L = K (t‬שדה הפונקציות הרציונליות במשתנה אחד‪.‬‬
‫אם ניקח את }‪ {t‬כבסיס טרנסצנדנטי נקבל ‪ .[L : K (t)] = 1‬לעומת זאת‪ ,‬גם }‪ ,{β‬עם ‪ ,β = t2‬יכול להוות בסיס‬
‫טרנסצנדנטי‪ ,‬אך אז ‪ ,[L : K (β)] = 2‬שהרי ‪ x2 − β‬הוא הפולינום המינימלי של ‪ t‬מעל )‪.K (β‬‬

‫תרגיל ‪ 20.2‬תהי ‪ L/K‬הרחבת שדות נוצרת סופית‪ .‬הוכיחו כי כל שניים מהתנאים הבאים גוררים את השלישי בעבור‬
‫איברים ‪:α1 , . . . , αn ∈ L‬‬

‫‪ .1‬הקבוצה } ‪ {α1 , . . . , αn‬בלתי־תלויה אלגברית מעל ‪.K‬‬

‫‪ L .2‬מהווה הרחבה סופית של ) ‪.K (α1 , . . . , αn‬‬

‫‪274‬‬
 ‫‪.n = tr.deg (L/k) .3‬‬

‫דוגמא ‪ 20.11‬בסעיף ‪ 19.4‬התבוננו בשדה הפונקציות הרציונליות ) ‪ L = K (t1 , . . . , tn‬ובתת־השדה שלו ) ‪K (s1 , . . . , sn‬‬
‫הנוצר על־ידי הפונקציות הסימטריות האלמנטריות במשתנים ‪ t1 , . . . , tn‬מעל ‪) .K‬כפי שראינו‪ ,‬השדה האחרון הוא גם‬
‫שדה הפונקציות הרציונליות הסימטריות במשתנים אלו‪ (.‬כמובן‪ t1 , . . . , tn ,‬מהווים‪ ,‬לפי ההגדרה‪ ,‬בסיס טרנסצנדנטי‬
‫של ‪ ,L/K‬ומתקיים ‪ .tr.deg (L/K ) = n‬מאידך‪ ,‬גם ‪ s1 , . . . , sn‬מהווים בסיס טרנסצנדנטי של ההרחבה‪ :‬זה נובע‬
‫מהתרגיל האחרון ומכך שראינו )משפטון ‪ (19.19‬כי ‪ L‬אלגברית וסופית מעל ) ‪ .K (s1 , . . . , sn‬באותו משפטון נוכחנו‬
‫גם כי !‪ .[L : K (s1 , . . . , sn )] = n‬דוגמא זו שוב מדגימה כיצד דרגת ההרחבה האלגברית של ‪ L‬מעל השדה שנוצר‬
‫מסיפוח בסיס טרנסצנדנטי‪ ,‬תלויה גם תלויה בבסיס‪.‬‬
‫
‬
‫דוגמא ‪ 20.12‬התבוננו בשדה ‪ L‬שמוגדר כחוג מנה של חוג הפולינומים ]‪ C (x) [y‬באידאל ‪: y 3 + x3 − 1‬‬

‫‪.L = C (x) [y] / y 3 + x3 − 1‬‬

‫
‬

‫זהו שדה משום שניתן להראות כי הפולינום ‪ y 3 + x3 − 1‬הוא אי־פריק מעל )‪) C (x‬נשאיר זאת כתרגיל‪ .‬רמז‪ :‬מספיק‬
‫
‬
‫להראות ש־ ‪ 1 − x3‬אינו חזקה שלישית של אף איבר ב־)‪ .(C (x‬נובע מכך שאם נסמן ב־‪ x‬וב־‪ y‬את התמונות של ‪x‬‬
‫ושל ‪ y‬במנה‪ ,‬אזי במגדל‬

‫‪C ⊆ C (x) ⊆ C (x, y) = L‬‬

‫ההרחבה הראשונה היא טרנסצנדנטית ואילו השניה אלגברית מדרגה ‪ .3‬לפיכך }‪ {x‬הוא בסיס טרנסצנדנטי ו־‪ L‬הוא‬
‫מדרגה ‪ 3‬מעל )‪ .C (x‬התפקידים של ‪ x‬ושל ‪ y‬כמובן יכולים להתחלף‪ :‬גם }‪ {y‬בסיס טרנסצנדנטי ו־‪ L‬הרחבה מדרגה‬
‫‪ 3‬מעל )‪ .C (y‬האם יש גם בסיס טרנסצנדנטיות }‪ {z‬כך ש־])‪ [L : C (z‬הוא ‪ 1‬או ‪?2‬‬
‫חישוב קל מראה שבעבור ‪,z = x + y‬‬
‫‪3‬‬
‫‪0‬‬ ‫=‬ ‫‪y 3 + x3 − 1 = y 3 + (z − y) − 1‬‬
‫‪3zy 2 − 3z 2 y + z 3 − 1‬‬
‫
‬
‫=‬

‫ולפיכך ‪ y‬מקיים משוואה ריבועית מעל )‪ .C (z‬מכיוון ש־)‪ ,L = C (z, y‬הצלחנו למצוא בסיס טרנסצנדנטי }‪ {z‬שמעליו‬
‫‪ L‬מדרגה ‪ .2‬לעומת זאת‪ ,‬לא ניתן למצוא איבר ‪ z‬שיוצר את ‪ L‬מעל ‪ .C‬עובדה זו דורשת כמה רעיונות מתחום‬
‫הגאומטריה האלגברית שהם מעבר להיקף של ספר זה‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 20.3‬יהיו ‪ M/K‬ו־ ‪ L/M‬הרחבות נוצרות סופית עם דרגות טרנסצנדנטיות ‪ d‬ו־‪ e‬בהתאמה‪ .‬מה דרגת הטרנסצנדנטיות‬
‫של ‪ ?L/K‬הוכיחו את תשובתכם‪.‬‬

‫תרגיל ‪ 20.4‬כפי שעולה מהערה ‪ ,20.7‬ניתן להגדיר את דרגת הטרנסצנדנטיות גם של הרחבות שאינן נוצרות סופית‪:‬‬
‫זוהי העוצמה של כל אחד מהבסיסים הטרנסצנדנטיים‪ .‬הוכיחו כי דרגת הטרנסצנדנטיות של ‪ C‬מעל ‪ Q‬היא אינסופית‬
‫ואף לא בת מניה‪) .‬תרגיל זה מיועד לבעלי היכרות בסיסית עם מושג העוצמה בכלל ועם קבוצות בנות מנייה בפרט‪(.‬‬

‫ואידך זיל גמור ‪.1‬‬

‫‪1‬ביטוי שמקורו בארמית‪ :‬ומכאן ־ השלם‪/‬השלימי את הלימוד בעצמך‪.‬‬

‫‪275‬‬
 ‫נספחים‬
‫הלמה של צורן‬ ‫א'‬
‫דכדג‬

‫הוכחה אנליטית למשפט היסודי של האלגברה‬ ‫ב'‬

‫??? צריך? ???‬

‫‪276‬‬