KEHOT Publication Society

770 Eastern Parkway brooklyn N.Y. 11213

tel: 1718) 493-9250 ‫( ־‬718) 774‫־‬4000
Printed in israel
5759 - 1999
Order Department:
291 Kingston Avenue / Brooklyn, New York 11213
(718) ‫׳‬7780226/FAX(718) 778-4148
 ‫התוכן‬
‫ט‬ ‫בשער‬
‫מפתח ״שערי הגדה״‬
‫יג‬ ‫ביאורים ואמרות קודש‬
‫הגדה של פסח‬
‫יט‬ ‫עם לקוטי טעמים ומנהגים‬
‫קט‬ ‫״שערי הגדה״‬
‫קעט‬ ‫רשימת המקורות‬
‫קפג‬ ‫לוח קיצורים וראשי תיבות‬
‫ט‬ ‫בשער‬

‫ב״ה‬
‫‪1‬שער‬
‫בשבח ובהוריה להשי״ת‪ ,‬שמחים אנו להגיש בזה את הספר‬
‫״הגדה של פטה עם ליקוטי טעמים ומנהגים״ מאת פ״ק אדמו״ר‬
‫מליובאוויטש זצוקללה״ה נבג׳׳מ זי״ע‪ ,‬בהוצאה מחודשת עם הוספות‪.‬‬

‫ההגדה של רבנו שנערכה על־ידו כבר בשנת תש״ו יצאה־לאור‬

‫מאז בעשרות מהדורות‪ ,‬ביניהן הוצאות שונות עם הוספות וביאורים‪.‬‬
‫ועתה‪ ,‬הננו מוציאים לאור את ההגדה במהדורה חדשה ומפוארת‪,‬‬
‫שתקל על הקורא‪.‬‬

‫בשיחת שבת פרשת קדושים תשמ״ט‪ ,‬הורה הרבי להדפיס מחדש‬

‫באותיות מרובעות את ספרי רבותינו נשיאינו שנדפסו באותיות רש״י‪,‬‬
‫כדי להקל על הקורא‪ .‬ברוח הוראה זו‪ ,‬הדפסנו מחדש את נוסח‬
‫ההגדה עצמו ואת ה״ליקוטי טעמים ומנהגים״ שערך רבנו‪ ,‬באותיות‬
‫גדולות ומאירות עינים‪ .‬עם זאת‪ ,‬חשוב להבהיר שלא שינינו שום‬
‫דבר בנוסח רבנו‪ ,‬ולא הוספנו או גרענו בשום עניו ואפילו בפיסוק‬
‫וניקוד‪.‬‬

‫כמו כן הוספנו לספר את המדורים הבאים‪:‬‬

‫א( מנהגים והנהגות‬

‫הצורך במדור זה נובע מכך שבשעת עריכת הסדר קשה לעקוב‬

‫אחר פרטי ההנהגה מתוך ה״הגדה״ של רבנו‪ ,‬מאחר שהיא משלבת‬
‫בתוכה גם ביאורים‪ ,‬ליקוטי טעמים וכר‪ .‬משום כך‪ ,‬ליקטנו מתוך‬
‫הגדת רבנו את עניני המנהגים בפועל‪ ,‬במדור בפני עצמו‪ ,‬אף‬
‫שלפעמים נדמה לקורא שיש כאן כפילות‪.‬‬
 ‫בשער‬ ‫יי‬

‫בנוסף למנהגים שהעתקנו מהגדת רבנו‪ ,‬מדור זה כולל גם‬

‫מנהגים שנכתבו ע״י רבנו ב״ספר המנהגים״‪ ,‬וכן בספריו הק׳‬
‫״אגרות־־קודש״‪ ,‬״לקוטי־שיחות״‪ ,‬ספרי ״התוועדויות״ ועוד‪.‬‬

‫עוד באו במדור זה הנהגות־קודש של רבינו עצמו בעת עריכת‬

‫ה׳סדרים׳ ‪ -‬על־פי זכרונותיהם של עדים נאמנים שדייקו לראות‬
‫ולהבחין בכל פרט‪ ,‬וידועים דברי הגמרא )בבא בתרא קל‪ ,‬ב( על גודל‬
‫החשיבות שב״מעשה רב״‪ ,‬וכפי שרבנו עצמו מביא בהגדתו פעמים‬
‫רבות את ״מנהג בית הרב״‪ .‬ובעניין זה יש לציין שבנוגע למנהגי‬
‫והנהגות ליל־הסדר‪ ,‬נתן הרבי רשות‪ ,‬ואף הביע את רצונו הק׳ בדרכים‬
‫שונות‪ ,‬שהתלמידים יהיו נוכחים בשעת עריכת הסדר במחיצתו‪ ,‬שאז‬
‫זכו התלמידים להבחין בהנהגותיו הק׳ של הרבי במעשי לילה זה‪.‬‬

‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫במדור הושקעה מלאכה רבה ומאומצת‪ ,‬כדי לברר כל הנהגה‬

‫באופן מדוייק‪ .‬כבסיס לעריכת המדור ״מנהגים והנהגות״ שימשה לנו‬
‫עבודתו הגדולה והחשובה של ידידנו הרה״ח ר׳ יהושע שיחי׳‬
‫מונדשיין בספרו ״אוצר מנהגי חב״ד״‪) ,‬בהוצאת מכון ״היכל מנחם״‪,‬‬
‫ירושלים תשנ״ו(‪ ,‬והוא נזכר בציוני המקורות בשם ״אוצר״‪ .‬בנוסף‬
‫לכך‪ ,‬ביררנו כל פרט וכל עובדה מפי כמה וכמה מבין אנ״ש שזכו‬
‫להיות נוכחים ב׳סדרים׳ של הרבי‪ ,‬ונסתייענו במיוחד בידידינו המשפיע‬
‫הרה״ח ר׳ יוסף־יצהק שיחי׳ ‪ — pw‬שהשתתף כמה שנים ב׳סדרים׳‬
‫של הרבי וידוע בבקיאותו בהנהגותיו של הרבי — והוא אף עבר על‬
‫מדור זה בפרטיות והגיה אותו)הערותיו צוינו כ״זכרונות״(‪.‬‬

‫וזאת למודעי‪ :‬למרות המאמצים לגלות את ההנהגה המדוייקת‬

‫של הרבי‪ ,‬עדיין נותרו אי־אלו חילוקי דיעות בפרטים מסויימים‪,‬‬
‫שכנראה נובעים מהנהגות שונות בזמנים שונים‪ ,‬וגם השכחה מצויה‪,‬‬
‫במקרה זה הבאנו את שני אופני ההנהגה‪ .‬כמו כן חשוב להבהיר‬
‫שאיננו מתיימרים לקבוע בצורה מוחלטת שכך יש לנהוג‪ ,‬ורק הבאנו‬
‫לתועלת הקוראים את מה שידוע לנו אודות המנהגים וההנהגות שנהג‬
‫כ״ק אדמו״ר‪.‬‬
‫יא‬ ‫כשער‬
‫ב( שערי הגדה‬

‫מדור זה הוא לקט נבחר של אמרות‪ ,‬פירושים וביאורים מתוך‬

‫שיחות ואגרות רבנו‪ ,‬מעובד ומתומצת באופן השוה לכל נפש‪ ,‬כמו״כ‬
‫תורגמו השיחות שמקורן באידיש ללשון הקודש‪.‬‬

‫הצורך במדור זה נובע מכך שת״ל זכינו במשך השנים לריבוי‬

‫עצום של שיחות וביאורים מרבנו להגדה של פסח‪ .‬מהם שיחות ארוכות‬
‫המוקדשות לביאור נושא מסוים‪ ,‬ומהם ביאורים קצרים שבאו‬
‫כבדרך־אגב בתוך ביאור פיסקא אחרת בהגדה‪ .‬גם סגנון השיחות הוא‪,‬‬
‫שפעמים באו הדברים בקצרה ופעמים באריכות‪ ,‬ובנוסף לכך פעמים‬
‫רבות שיחות הק׳ עוסקות בענינים כלליים של חג הפסח‪ ,‬יציאת מצרים‬
‫וכר‪ ,‬והביאור בהגדה אינו מפורש כל־צרכו‪ .‬על־כן‪ ,‬כדי להקל על המעיין‬
‫היושב ליד שולחן הסדר ואין עתותיו בידו ללמוד את שיחות הק׳ כפי‬
‫שבאו במקורן בספרי ״לקוטי שיחות״ או בהגדה של פסח השלימה‬
‫שבהוצאת קה״ת — נערך לקט נבחר זה השוה לכל נפש‪ ,‬כך שכל החפץ‬
‫בכך יכול לעיין בביאורי רבינו על ההגדה גם תוך כדי עריכת הסדר‪,‬‬
‫להבינם בקלות ולחזור עליהם באזני המסובין‪.‬‬

‫והרוצה לעיין וללמוד את שיחות הק׳ של רבעו על חג הפסח‬

‫ועניניו — ימצא מבוקשו בספרי ״שערי המועדים — חג הפסח״ )שני‬
‫חלקים‪ ,‬בהוצאת מכון ״היכל מנחם״‪ ,‬ירושלים תשנ״ז(‪ ,‬אשר המדור‬
‫״שערי הגדה״ מהוה במידה רבה השלמה לספרים אלו‪.‬‬

‫יצויין גם שבסוף הספר בא ״לוה ראשי‪-‬תיבות״‪ ,‬אשר יועיל במיוחד‬

‫להבנת ליקוט הטעמים והמקורות שבהגדת רבינו‪ ,‬שנכתבו בקיצור‬
‫נמרץ ועם ראשי־תיבות רבים‪.‬‬

‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫ספר זה בא בהמשך לסדרת ספרי ה״שערים״ בהוצאת מכון היכל‬

‫מנחם‪ ,‬אשר הציב לעצמו כמטרה נעלית — ליקוט דברי כ״ק‬
‫אדמו״ר וריכוזם לפי נושאים‪ ,‬למען הקל על הלומדים והמעיינים‪.‬‬
 ‫בשער‬ ‫יב‬
‫עד כה יצאו לאור הספרים‪ :‬א‪ .‬שמהה ובסהון בה׳‪ .‬ב‪ .‬שערי‬
‫צדקה‪ .‬ג‪ .‬שערי אמתה‪ .‬ד‪ .‬שערי גאולה )ב׳ חלקים(‪ .‬ה‪ .‬שערי‬
‫הלכה ומגהג )ד׳ חלקים(‪ .‬ו‪ .‬שערי מילה‪ .‬ז‪ .‬שערי המועדים )י״א‬
‫חלקים(‪.‬‬

‫בעזרת השם‪ ,‬כבר יצאו לספרים הללו מוניטין‪ ,‬והציבור הרחב‬

‫שעד כה היה בפניו אוצר בלום זה כספר חתום‪ ,‬מצא בספרים אלו‬
‫את מבוקשו‪.‬‬

‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫זכה הרה״ח ר׳ יוסף יצהק הכהן שיחי׳ גוטניק‪ ,‬להקים ולעמוד‬

‫בראש המוסד המפואר ״היכל מגהם״‪ ,‬המהווה מגדלור לכל עניני‬
‫הפצת תורת החסידות בכלל‪ ,‬ובפרט ובמיוחד — בכל הקשור בעניניו‬
‫ותורתו של כ״ק אדמו״ר — ואשר במסגרת‪ .‬זו פועל ה״מכון״‬
‫האמור‪ .‬ואכן‪ ,‬כאן המקום להודות לו מקרב לב‪ ,‬יתן השי׳׳ת ויקוימו‬
‫בו כל ברכות כ״ק אדמו״ר במילואם וכפשוטם‪ ,‬וירווה רוב נחת מכל‬
‫יוצאי חלציו ויצליח בכל אשר יפנה בגו״ר‪.‬‬

‫•‬ ‫•‬ ‫•‬

‫ה״הגדה״ יצאה לאור לקראת חג הפסח ה׳תשנ״ח‪ ,‬ונתקבלה‬

‫בהתלהבות ובשמחה ע״י כל קהל עדת ישורון‪ .‬כמו כן נתקבלו הערות‬
‫והארות שומת‪ ,‬לכן הננו להו״ל בשנית עם הוספות תיקונים ושיפורים‪.‬‬

‫ובזכות ההתעסקות בתורתו של כ״ק אדוננו מורנו ורבעו‪ ,‬יהי‬

‫רצון שנזכה לחוג את חג הפסח מתוך שמחה‪ ,‬ונאכל שם מן הזבחים‬
‫ומן הפסחים‪ ,‬ונאמר לפניו שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו‪,‬‬
‫בגאולה האמיתית והשלימה‪ ,‬במהרה בימינו אמן‪.‬‬

‫הרב יוסף יצהק הבלין‬

‫ראש מכון ״היכל מנחם״‬
‫הי ט ב ת ה ׳ ת ש נ ״ ט‬
‫יג‬

‫מ פ ת ח ״שערי הגדה״‬
‫לקט ביאורים ואמרות קודש‬

‫קיא‬ ‫סדר קרבן פסח‬

‫קיא‬ ‫אמירת סדר קרבן פסח‬
‫קיג‬ ‫סימן סדר של פסח‬
‫קיד‬ ‫ג׳ מצות‬
‫קטו‬ ‫זמן חרותנו‬
‫קטז‬ ‫באהבה מקרא קודש‬
‫קטז‬ ‫מגיד‬
‫קיז‬ ‫הא לחמא עניא‪ ...‬בארעא דמצרים‬
‫קיט‬ ‫״הא לחמא עניא״ — ולא כהא‬
‫קכב‬ ‫הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא‬
‫קכד‬ ‫די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים‬
‫קכה‬ ‫הא לחמא עניא‬
‫קכו‬ ‫כל דכפין ייתי וייכול‬
‫קכז‬ ‫כל דכפין ייתי וייכול ‪ ...‬לשנה הבאה בני חורין‬
‫קכח‬ ‫לשנה הבאה בני חורין‬
‫קכח‬ ‫מה נשתנה‬
‫ואילו לא הוציא הקב״ה ‪ ...‬אנו ובנינו ובני בנינו‬
‫קכט‬ ‫משועבדים היינו‬
‫קלא‬ ‫״ויוציאנו ה׳ אלוקינו ביד חזקה ‪ ...‬משועבדים היינו״‬
‫קלב‬ ‫והיו מספרים ביציאת מצרים‪ ...‬עד שבאו תלמידיהם‬
‫קלב‬ ‫הרי אני כבן שבעים שנה‬
‫קלג‬ ‫הרי אני כבן שבעים שנה‬
‫קלד‬ ‫וכל המרבה לספר ביציאח מצרים הרי זה משובח‬
 ‫מפתח ״שערי הגדה״‬ ‫יד‬
‫קלה‬ ‫ימי חייך הימים‬
‫קלה‬ ‫כל ימי חייך להביא הלילות‬
‫קלו‬ ‫להביא לימות המשיח‬
‫קלו‬ ‫ברוך המקום ברוך הוא‬
‫קלו‬ ‫כנגד ארבעה בנים‬
‫קלח‬ ‫כנגד ארבעה בנים דברה תורה‬
‫קלח‬ ‫ארבעה בנים‬
‫קלח‬ ‫אחד חכם ואחד רשע‬
‫קלט‬ ‫ואחד רשע‬
‫קמ‬ ‫חכם מה הוא אומר ‪ ...‬אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן‬
‫קמג‬ ‫אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן‬
‫קמג‬ ‫מה העבודה הזאת לכם‬
‫קמד‬ ‫אילו היה שם לא היה נגאל‬
‫קמה‬ ‫שאינו יודע לשאול‬
‫קמה‬ ‫״את פתח ל ו ‪ . . .‬מצה ומרור מונחים לפניך״‪.‬‬
‫קמה‬ ‫והגדת לבבך‬
‫קמו‬ ‫יכול מראש חודש‪ ...‬בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך‬
‫מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו‬
‫קמז‬ ‫ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו‬
‫קמז‬ ‫קרבנו המקום‬
‫קמח‬ ‫וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק‬
‫קמט‬ ‫ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו‬
‫כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם גו׳ ואחרי כן‬
‫קמט‬ ‫יצאו ברכוש גדול‬
‫קנא‬ ‫ואחרי כן יצאו ברכוש גדול‬
‫קנב‬ ‫והיא שעמדה ‪ ..‬והקב״ה מצילנו מידם‬
‫קנג‬ ‫וירד מצרימה אנוס על פי הדבור‬
‫קנד‬ ‫אנוס על פי הדבור‬
‫קנה‬ ‫ואומר לך בדמייך חיי‬
 ‫פזו‬ ‫מפתח ״שערי הגדה״‬
‫ואת עמלנו אלו הבנים כמה שנאמר כל הבן הילוד‬
‫קנז‬ ‫היארה תשליכוהו‬
‫קנז‬ ‫כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו‬
‫קנז‬ ‫וכל הבת תחיון‬
‫קנח‬ ‫ועברתי ב א ‪ p‬מצרים‬
‫קנח‬ ‫אני ולא מלאך‬
‫קנט‬ ‫רבי אליעזר מנין שכל מכה ‪...‬‬
‫קם‬ ‫דיינו‬
‫קם‬ ‫אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה‬
‫קסב‬ ‫והכניסנו לארץ ישראל‬
‫קסב‬ ‫ובנה לנו את בית הבחירה‬
‫קסד‬ ‫ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו‬
‫קסה‬ ‫פסח מצה ומרור‬
‫חייב אדם לראות את עצמו‬
‫קסז‬ ‫כאילו הוא יצא ממצרים‬
‫קסח‬ ‫בכל דור ודור ‪ ..‬כאילו הוא יצא ממצרים‬
‫לראות את עצמו ולהראות את עצמו‬
‫קסט‬ ‫כאילו הוא יצא ממצרים‬
‫קע‬ ‫בצאת ישראל ממצרים‬
‫קעא‬ ‫צפון‬
‫קעב‬ ‫בין כוס שלישי לרביעי לא ישתה‬
‫ע ג‬
‫ק‬ ‫פחיחת הדלת‬
‫קעג‬ ‫כוסו של אליהו וכוס חמישי‬
‫ע ה‬
‫ק‬ ‫כוסו של אליהו‬
‫ע‬
‫ק ו‬ ‫אליהו אחד מן המסובין‬
‫קעי‬ ‫הלל‬
‫קעז‬ ‫לשנה הבאה בירושלים‬
‫קעח‬ ‫חסל סידור פסח‬
‫הגדה של פסח‬
‫עם‬

‫לקוטי טעמים ומנהגים‬

 ‫הגדה של פסח‬
‫דינים‪ ,‬מנהגים‪ ,‬מקורות וטעמים‬
‫סדר ב ד ק ת וביעור חמץ‬

‫המנהנ להניח פתיתי חמץ קשה זמו מ ה ק ו ד • הבדיקה כדי שימצא• הבודק‪ .‬ועל פי הקבלה יש‬
‫להניח עשרה פתיתין‪ .‬וקודם שיתחיל לבדוק יברך‪:‬‬

‫ב ח ך אתה חץה אלהינו מלך העולם אקר קךקעו‬

‫במצות? וצמו על בעור חמץ‪:‬‬
‫שבת הגדול שחל להיות בערב פסח‬
‫הל׳ פסח‬
‫‪ -‬ורק אז — ‪ p n » D‬וערבה )באה׳׳ט‬
‫הל׳ פסח‪ .‬הי׳ הראשונות שנדפסו‬
‫םת״ל םק״א(‪ ,‬לפי שבאותה פרשה כתוב‬
‫משו״ע רבנו הזקן )ע׳׳י בניו‪ ,‬שקלאוו‪,‬‬
‫הביאו המעשר אל בית האוצר‪ ,‬וערב‬
‫תקע״ג(‪ ,‬והן גם הראשונות )ביחד עם‬
‫פסח )של שנה רביעית ושביעית‬
‫הל׳ ציצית( שנכתבו ונגמרו ע״י רבה״ז‬
‫לשמיטה( הוא זמן ביעור מעשרות‬
‫עוד ׳׳בהיותו יושב בשבת תחכמוני׳׳‬
‫)שו״ע אדה״ז ם״ס ת״ל עיי׳׳ש(‪.‬‬
‫במעזריטש )הקדמת אדהאמ׳׳צ להשו׳׳ע‪,‬‬
‫בשבת הגדול אחר מנחה אומרים‬
‫הקדמת הרבנים בני הגאון המחבר ז׳׳ל(‪.‬‬
‫עבדים היינו עד לכפר על כל עונותינו‪,‬‬
‫— הל׳ ת׳׳ת )וסדר ברה״נ( — נדפסו‬
‫לפי שאז היתה התחלת הגאולה והנסים‬
‫ע״י אדה״ז‪ ,‬אבל כענין בפ״ע ולא כחלק‬
‫)שו״ע ס״ס ת׳׳ל( וכן נוהגים )ודלא‬
‫מהשו״ע‪.‬‬
‫כמ״ש בשער הכולל(‪.‬‬

‫בדיקת וביעור ‪p n‬‬ ‫שבת הגדול‬

‫המנהג להניח פתיתי חמץ בו׳ קודם‬
‫הבדיקה‪ .‬מעיקר הדין אין צריך כלל‬
‫להניח‪ ,‬כי המצוה לחפש אחר החמץ‪ ,‬וגם‬
‫אם לא מצא כבר קיים המצוה כתיקונה‬
‫)שבלי הלקט סי׳ רו בשם שו״ת הגאונים‪,‬‬
‫כלבו בשם רה״ג(‪ .‬אבל כבר נתפשט‬
‫המנהג להניחן ומנהג ישראל תורה היא‬
‫)שו״ע אדה״ז םו״ס תל״ב(‪ .‬ראה בחק‬
‫יעקב טעמי מנהג זה‪ .‬ויש להוסיף טעם‪:‬‬
‫נקרא כך מפני שנעשה בו נס גדול‬
‫)תוד״ה ואותו שבת פז‪ ,‬ב‪ .‬טושו״ע ר״ם‬
‫תל(‪ - .‬במחזור ישן כת״י נמצא דגם‬
‫שבת שלפני שבועות נקרא שה׳׳ג‪ ,‬וכן‬
‫שבת שלפני ר״ה )כתר שם טוב ח״ג(‪.‬‬
‫וי׳׳ל שקראו שם זה לשבתות אלו‪) ,‬אף‬
‫דלא שייך בהם הטעם הנ״ל(‪ ,‬מפני‬
‫הדמיון לשבת שלפני הפסח‪ ,‬שגם הם‬
‫באים לפני יו״ט‪.‬‬
 ‫הגדה של ‪2‬םח‬

‫בודקים לאור נר של שעוה )שו״ע‬
‫סתל״ג( וע״י נוצת עוף‪ .‬הבודק מניח‬
‫החמץ שמוצא בשק קטן של נייר‪ .‬בגמר‬
‫הבדיקה מניח שק זה הנוצה ושירי הנר‬
‫‪ -‬אם ישנם ‪ -‬בקערורית כף־עץ‪,‬‬
‫מעטף הכל בנייר )אבל לא יד הכף‪,‬‬
‫שנשאר בלתי מעוטף(‪ ,‬ומהדק ע״י חוט‬
‫שכורכו סביב הנייר כמה פעמים וקושרו‪.‬‬
‫ברוך כו׳ על ביעור חמץ )פסחים ז‪,‬‬
‫ב( ואע״פ שבשעה זו אינו מבערו עדיין‪,‬‬
‫מ״מ כיון שאין הבדיקה תכלית המצוה‬
‫ולאחר הבדיקה מיד הוא מבטל ומפקיר‬
‫כל החמץ שנשאר ולא מצאו‪ ,‬הרי ביטול‬
‫זה נקרא ביעור‪ .‬וגם ביעור שביום יד׳‬
‫נפטר בברכה זו)טור וב״י‪ .‬שו״ע אדה״ז‬
‫סתל״ב(‪.‬‬
‫על ביעור‪ .‬ולא לבער ראה רמב״ם‬
‫הל׳ ברכות פי״א הט״ו ובנ׳׳כ הש״ם שם‪.‬‬
‫כדי שבביטול היום יוכל לומר כל חמירא‬
‫וחמיעא דחמיתי׳‪ ,‬וגם שלא ישכח חובת‬
‫ביעור ולא יצטרך לשרוף הכלי שלקח‬
‫לבדיקה כמ״ש םו״ס תמ״ה‪.‬‬
‫חמץ קשה‪ .‬כדי שלא יתפרד )שו״ע‬
‫סתל״ב(‪.‬‬
‫וע״פ הקבלה יש להניח עשרה‬
‫פתיתין‪) .‬משנת חסידים‪ ,‬סי׳ האריז״ל(‬
‫בס׳ ברית הלוי למהר״ש אלקבץ כתב‬
‫שמרומז בגמרא )פסחים י‪ ,‬א( הניח עשר‬
‫כר )שער הכולל(‪.‬‬
‫מנהג בית הרב‪ .‬מניחים במקומות‬
‫שונים בבית עשרה פתיתי חמץ קשה‪ ,‬כל‬
‫אחד מהם כרוך בפיסת נייר ‪ -‬בכתר‬
‫ש״ט ח״ג כותב אשר כן הוא גם מנהג‬
‫הספרדים באה״ק סוריא תוגרמא‬
‫ומצרים‪ .‬והטעם כדי שלא יתפרר‪.‬‬
‫ועדמ״ש בשו״ע סתל״כ‪— .‬‬

‫מנהגים והנהגות‬

‫בדיקת וביעור חמץ‪:‬‬

‫א‪ .‬מניחים במקומות שונים בבית עשרה פתיתי חמץ קשה‪ ,‬כל אחד מהם כרוך‬
‫בפיסת נייר ‪] ...‬חגש‪-‬פ[‪.‬‬
‫ב‪ .‬בודקים לאור נר של שעוה‪ ..‬ועל ידי נוצת עוף‪ .‬הבודק מניח החמץ שמוצא‬
‫בשק קטן של נייר‪ .‬בגמד הבדיקה‪ ,‬מניח שק זה‪ ,‬הנוצה‪ ,‬ושיירי הנר ־ אם‬
‫ישנם ‪ -‬בקערורית כף עץ‪ .‬מעטף הכל בנייר ]אבל לא יד הכף‪ ,‬שנשאר בלתי‬
‫מעוטף[‪ ,‬ומהדק על ידי חוט שכורכו סביב הנייר כמה פעמים וקושרו נהגש־פ[‪.‬‬
‫ג‪ .‬בדיקת חמץ אחר תפילת ערבית נהיום יום ‪ -‬ספר המנהגים[‪.‬‬
‫ד‪ .‬בהנוגע לזמן בדיקת חמץ‪ ,‬כשמתפללים ערבית ביחידות ‪ -‬ראיתי מנהג כ״ק‬
‫מו״ח אדמו״ר זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע‪ ,‬שהיה בודק בין מנחה למעריב‪,‬‬
‫ומתפלל ערבית לאחרי הבדיקה נלקוטי שיחות יו‪ .‬עוז׳ ‪.1434‬‬
‫ה‪ .‬מנהגנו להאריך ביותר בבדיקת חמץ ‪ ...‬לא שמעתי בזה שיעור מסויים״‬
‫]אגרות קודש חלק ב‪ .‬עמי שדם[‪.‬‬
‫בא‬ ‫עם ליקומי ט ע מ י ם ומנהגים‬

‫וצריך לחפש לאור הנר בכל ה מ ח מ א ו ת גס ב ס ד ק י ם שבקרקע‪ .‬ולא ידבר בין הברכה לתחלת‬
‫הבדיקה אפילו מעניני הבדיקה‪ .‬ונכון שלא ישיח‪ ,‬שלא מעניני הבדיקה‪ ,‬כל זמן בדיקתו‪ .‬ויעמיד‬
‫מבני ביתו אצלו לשמוע הברכה‪ ,‬שיבדקו איש במקומו‪ ,‬ולא ישיחו בעתים‪ .‬ו י ז ה ת לבדוק תחלה‬
‫בחדר הסמוך ל מ ק ו ם ששמעו הברכה‪ ,‬ולא ילכו לבדוק תיכף א ח ד הברכה לחדר אחר‪ .‬ואחר‬
‫הבדיקה יזהר‪ ,‬בחמץ שמשייר להצניעו למחר לשרפה או לאכילה‪ ,‬לשמרו שלא יוליכוהו אנה ואנה‪,‬‬
‫שלא יתפח־ ויתגרר ממנו על ידי תינוקות או עכברים‪ .‬וגם צריך לבטל אחר הבדיקה ויאמר‪:‬‬

‫כל־חמיךא וחמיעא ךאכא ברשותי ךלא חמיתיה וךלא בעךתיה וךלא‬

‫ת־ענא ליה לב©ל ולהוי הפסר בעפרא הארעא‪:‬‬
‫‪TS!1‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪1‬‬ ‫|‬ ‫‪** t‬‬ ‫־‬ ‫‪I‬‬ ‫יי‬ ‫‪' S T‬‬ ‫!‬ ‫‪T‬‬ ‫«‬ ‫‪T t‬‬ ‫‪I1‬‬

‫העתיק כל חמירא וחנזיעא וכ״ה בח״י‬ ‫וצריך לחפש לאור הנר מפני שאור‬
‫ובאה״ט )שם( בסי׳ האריז״ל בסי׳ יעב״ץ‬ ‫הנר יפה לבדיקה )פסחים ח‪ ,‬א(‪.‬‬
‫ועוד‪ ,‬ולכאורה ע׳׳פ מרז׳׳ל)מו׳׳ק כו‪ ,‬א(‬ ‫ומהרו לבדוק תחלה בחדר הסמוך‬
‫ואימא עד דהוו כולהו א״ל על על‬ ‫למקום ששמעו הברכה‪ .‬לפי שהליכה‬
‫הפסיק העדן‪ ,‬גם כאן‪ ,‬כיץ שגם אם‬ ‫מבית לבית חשובה הפסק בין הברכה‬
‫ישנו רק אחד משניהם‪ ,‬חמץ או שאור‪,‬‬ ‫לתחלת עשיית המצוה )שו״ע אדה״ז‬
‫מבטל צ״ל‪ :‬כל חמירא וכל חמיעא‪ .‬וי״ל‬ ‫סתל״ב ס״ח(‪.‬‬
‫דתיבת כל עצמה מורה דבאיזה אופן‬
‫צריך לבטל אחד הבדיקה‪ .‬בטול‬
‫שיהי׳ ‪ -‬מבטל‪ .‬וראה בסי׳ קול יעקב‬
‫בזמן זה הוא תקנת חכמי הגמרא‪ ,‬כדי‬
‫רמזי תיבת וחמיעא בוא״ו‪.‬‬
‫שיהי׳ לו זמן קבוע‪ ...‬ובדורות האחרונים‬
‫וחמיעא‪ ,‬אף שחמירא כולל גם חמץ‪,‬‬ ‫הוסיפו לבטלו גם ביום )שם סתל״ד‬
‫ראוי לכל מדקדק במעשיו להזכירו‬ ‫סי״ג(‪.‬‬
‫בפירוש)ב״ח‪ ,‬שו״ע אדה״ז םתל״ד ס״ט(‪.‬‬
‫כל חמידא‪ .‬בירושלמי)פסחים פ״ב‬
‫דלא חמיתי׳‪ .‬כ׳׳ה בסי׳ של״ה‪ ,‬סי׳‬ ‫ה״ב(‪ ,‬נוסח הביטול הוא בלשון הקודש‪,‬‬
‫קול יעקב ועוד‪ .‬ודלא כהב״ח‪ ,‬ח׳׳י סי׳‬ ‫אבל הגאונים תיקנוהו בלשון ארמי מפני‬
‫הר״ש ראשקוב שכתבו דלא חזיתי׳‬ ‫עמי הארץ )ד״מ‪ .‬שו׳׳ע אדה״ז תל״ד‬
‫)והבאה״ט לא דק בהעתיקו לשון הב״ח(‬ ‫ס״ח(‪ .‬ונמצא — בשינוים ‪ -‬ברש״י‬
‫וראה בסי׳ קול יעקב הטעם ע״פ סוד‪.‬‬ ‫)פסחים ו‪ ,‬ב(‪ ,‬רי״ף )שם ג‪ ,‬א(‪ ,‬רא׳׳ש‬
‫ודלא ידענא ליי‪ ,‬כי החמץ שמצניע‬ ‫)שם פ״א‪ ,‬ס״ט(‪ ,‬בה״ג‪ ,‬מחזור ויטרי‪,‬‬
‫למחר אינו מבטל )ב״ח סתל״ד(‪.‬‬ ‫יוצר לשבת הגדול ועוד‪ .‬נוסח רבינו‬
‫כעפרא דארעא‪ ,‬ממעט זהב שנקרא‬ ‫מדוייק עפמ״ש הב״ח סתל׳׳ד ‪ -‬הובא‬
‫ג״כ עפר‪ ,‬כמו שנאמר )איוב כה‪0 ,‬‬ ‫בח״י ‪ -‬וכ״ה בסי׳ שער השמים‬
‫ועפרות והב לו )ח׳׳י‪ ,‬שו׳׳ע אדה״ז‬ ‫להשל״ה‪ .‬והנה בב״ח ושעה״ש כתבו‪:‬‬
‫סתל״ד ס״ז(‪.‬‬ ‫כל חמירא וכל חמיעא‪ ,‬אבל רבינו‬
 ‫הגדה ש י « ס ח‬
‫פסחים(‪ :‬אור לארבעה עשר מדקין את‬
‫החמץ לאור הנר ‪ -‬יג׳ מימטי אחד‪,‬‬
‫הוא ענק הדעת‪ ,‬בזה אץ שייך )צריך?(‬
‫בדיקה‪ .‬יד׳ הוא ענץ המדות )ז׳ מדות‬
‫דנפה״א ותה״ב( שם צ״ל בודקין את‬
‫הח‪8‬׳ן‪ ,‬והבדיקה היא לאור הנד‪ ,‬נר ה׳‬
‫נשמת אדם‪ .‬והבדיקה היא בחורין‬
‫ובםדקץ שלכן צ״ל לאור הנר‪ ,‬כי מדורה‬
‫היא בחי׳ אצילות ושם הדי לא עורך רע‪,‬‬
‫אבוקה היא בבריאה ואור הנר ‪ -‬יצירה‪,‬‬
‫כי עשי׳ היא בחי׳ חושך )שם‪ .‬ועייג״כ‬
‫של׳׳ה מם׳ שבת ‪ -‬קלו‪ ,‬ב‪ .‬קה״י מע׳‬
‫אבוקה‪ .‬ד״ה אור ליד ה׳ש״ת(‪.‬‬
‫כב‬
‫בדיקת חמץ‪ .‬אדמו״ר הזקן הלך‬
‫למעזריטש כפעם הראשונה כשנת‬
‫תקכ״ד ושהה שם <ב‪9‬עם ההיא( עד‬
‫לפני חה׳׳פ תקכ״ה‪ .‬כשחזר לביתו ‪-‬‬
‫ביום י״ג ניסן מ מ ה ההיא לא אכל )לא‬
‫התענה שהרי אסור בתענית‪ ,‬אלא שלא‬
‫אכל( כי הי׳ טרוד בהמה לבדיקת חמץ‪,‬‬
‫אשר כל הכוונות שקיבל במעזריטש‬
‫בענץ בדיקת חמץ יבוא כן בהבדיקה‬
‫בפועל‪ .‬הבדיקה נמשכה כל הלילה‪ ,‬ולא‬
‫הי׳ לו אז רק חדר אחד )שיחות כ״ק‬
‫מו׳׳ח אדמר׳ר חה״פ תרח׳׳ץ(‪.‬‬
‫)ריש‬ ‫המשנה‬ ‫רבנו‬ ‫פירש‬ ‫אז‬

‫‪ -‬פ ג ה ג י ס והנהגות‬

‫שדיפת חמץ‪:‬‬
‫הנהמה‪ (! :‬הרבי מטל את שקית החמץ‪ ,‬כשהוא אוחזה בכף העץ ‪ ...‬חותה‬
‫באש במוט של בתל‪ ,‬ואחר כך אומר מתוך סידורו את סדר ביעור חמץ‪.‬‬
‫לעתים היה שב וחותה באש גם לאחר אמידת היהי רצץ ‪ ...‬וקרה גס שלאחר‬
‫אמירת כל חמידא‪ ,‬חתה בחמץ עד שנשרף כליל ואחד כך אמר את היהי‬
‫רצץ }׳אוצר״ ‪ -‬ימי ערב ה‪9‬סוו אות לז‪.11 ,‬‬

‫‪ {2‬כמ״פ שראיתי הי׳ חותה ג׳ פעמים‪ ,‬וכן לקח בעצמו והחזיר בעצמו ולא‬
‫חפץ ע׳׳י המזכיר אף שהציע ]הר־ס דלבר‪0‬סרוס[‪.‬‬

‫‪ (3‬בהושענא רבא‪ ,‬אמו נוהג לשמור את הערבות של ההושענות‪ ,‬ו מ ו ק שלא‬

‫שרפן בביעור חמץ‪ .‬אמנם בנוגע ללולב‪ ,‬הורה פעם לשרפו בביעור חמץ‬
‫]׳התקשרות״ חוברת סג ממי וו[‪.‬‬
‫ערב פסח‪:‬‬
‫א‪ .‬התחל מבוקר ערב פסח עד אחרי כורך של סדר השני‪ ,‬אץ אוכלץ מכל‬
‫המינים הנכנסים בחרוסת ומתר נהגש־פ בסוף הפיסקא ישולח‪ 1‬עורך׳[‪.‬‬
‫ב‪ .‬בשולחן ערוך מבואר‪ ,‬שאסור לאכול מצה בערב פסח‪ .‬והרבי כותב ןאגיק‬
‫חלק ח עמ־ שיים[ ־ שיש להיזהר מאכילת מצה שלושים יום לפני הפסח‪.‬‬
‫ג‪ .‬בערב פסח היה המנהג לבדוק את כיסי הילדים ןשערי הלכה ומנהג אויח סי־ קצג!‪.‬‬

‫הנהגות‪ :‬אחד המשמשים בקודש בבית הרבי סיפר‪ ,‬שלא היו מחזיקים את‬
‫החריץ המגורד בכלי סגור לאחר כתישתו ניאוצר״ שם אות ש‪.‬‬
‫כג‬ ‫עם ליקוטי ט ע מ י ם וסנהגים‬

‫ביום י״ד בשעה ה׳ יעשה לו מדורה בפני עצמו וישרפמ ויבטלגו‪ .‬ובביטול חיום יאמר‪:‬‬

‫‪3‬ךשתי ךחךתיה וךלא חךתיה ‪rrnijm‬‬ ‫כלזחהןךא וח?^עא‬

‫ולתי^קר‬ ‫ח־לא חניתיה ךמומיה וךלא ‪Wrrjw‬‬

‫ויש לשרוף עשרה פתיתין ובשעת שריפת החמץ יאמר זה‪:‬‬

‫יהי חנון ^ י ך דדה יאזינו מ א ד *טתיט ?‪#‬ם ? * י ? מ ר ו׳סץ מ י ת י יסףשיתי ‪3‬ך‬
‫החיצונים ‪ $‬ת ח ח הץק^ה ד‪$1‬כיר ‪ p‬הז^ךץ מ ת ד^דגי הףע תןמיךהי‬ ‫תבער ‪$‬ת‬
‫סאחני וחיןן ?נו לב ‪1‬יק|ד י^קיןז ‪ np^qi‬ן^ל ‪ rjpp‬אדךא ו^ל הפןל»ת ו^ל הרימי׳ ?מין‬
‫‪1‬‬

‫י ^ ה ודוןביד ‪ rfappp‬זד׳ון ‪ p‬האךץ וןל ד^עיקים ‪ 0‬כ י ן ה חכןננ״ם גיחח מ ר וןריח‬

‫‪5 ,‬‬
‫?שם <‪3$‬עךת ז^ת נמןוץם \ ‪ n p‬ןךךדדם ‪9;3‬ים ההם ‪ ppi‬קרי ‪w W‬‬ ‫‪9pp0‬‬

‫בלשון יחיד וכ״ה בסי׳ של״ה )ובסי׳‬
‫רש״ר‪ :‬יה׳׳ר בר מעזי פנים הוא בל״ר(‪.‬‬
‫ומ״ש בשער הכולל על יה״ר בו׳‬
‫מעזי פנים שהטעם מפגי שאמו כצבור‬
‫‪ -‬צ׳׳ע שהרי גם יה״ר דביעור חמץ‬
‫אמו בצבור‪.‬‬
‫דחזיתי׳ בו׳ דחמיתי׳‪ .‬אפ״ל‪:‬‬
‫בעשן חגלה וכ״ה בתפלות ר׳׳ה‬
‫חמיתי׳ בשעת הבדיקה‪ .‬חזיתי׳ —‬
‫ויוהכ׳׳פ ‪ -‬בבי״ת‪ ,‬וכל׳ הכתוב)תהלים‬
‫לז‪ ,‬כ( כלו בעשן כלו‪.‬‬
‫כרוח בער וברוח משפט‪ .‬לשון‬
‫הכתוב )ישעי׳ ד‪ ,‬ד( הוא ב ת ח משפט‬
‫וברוח בער‪ .‬ומה ששינו והקדימו בער‬
‫למשפט מובן‪ ,‬דלענין הדחה חיכוך עונות‬
‫מ ו ת ציון שבכתוב‪ ,‬ידיח בדוח משפט‬
‫דאיהו רחמי‪ ,‬כמו שפידש״י ב י ס ו ^‬
‫שזהו כמו אב המייסר את מ ו ) ר א ה מ ה‬
‫אנה״ק לרבמו הזקן ם׳ כב(‪ .‬ומה שישאר‬
‫בלי ביתר יבער מן העולם ברוח בער‪.‬‬
‫אבל כאן‪ ,‬לענק החיצונים והקליפות‬
‫המעיקים לשכמה‪ ,‬יבער ברוח בער‪ ,‬וכל‬
‫ניצוצי הקדושה שהחיצונים יונקים מהם‬
‫)עיין פע״ח שער חהמ״צ פ״א( ידיח ברוח‬
‫משפט לזככם )שער הכולל(‪.‬‬
‫ביום י״ד בשעה ה׳‪ .‬ראה שו״ע‬
‫םתמ״ג איך מ ש ע ‪ p‬שעות אלו‪.‬‬
‫מדורה בפני עצמו)טור סי׳ תמ״ה‪.‬‬
‫מהרש״ל‪ ,‬מהרי״ל‪ ,‬מ״א(‪ ,‬דגזרמן אטו‬
‫שורפו לאחד זמן איסור הנאתו)ב״י(‪.‬‬
‫מעולם )ב״ח סתל״ד(‪.‬‬
‫ויש לשרוף עשרה פחיתין‪ .‬כפל‬
‫עוד הפעם ע׳׳ד י׳ פתיתין‪ ,‬כי הן בבדיקה‬
‫והן בשריפה צ״ל י׳ פתיתין)עיץ בפע״ח‬
‫שחהמ״ץ ספ״ד ובמ״ח שם(‪.‬‬
‫יהי חמץ‪ .‬בסידור האריז׳׳ל‪ ,‬ושם‬
‫הוא ״ד׳ אלקי ואלקי אבותיי׳ בלשץ‬
‫יחיד‪ .‬ואולי הטעם דשינה ללשק רבים‬
‫״אלוקמו ואלקי אמתמר׳ שמתוך כך‬
‫התפלה נשמעת )ברכות ל‪ ,‬א‪ .‬שו׳׳ע‬
‫אדה״ז או״ח םק״י ם׳׳ד(‪ .‬ובפרט ששאר‬
‫כל תפלה זו היא נ״כ בלשק רבים‪ .‬וראה‬
‫מ״א ואחדתים או״ח ריש ם׳ מו‪ .‬וצע״ק‬
‫דבתפלת יה״ד כו׳ מעזי פנים כו׳ ובסוף‬
‫סדר קדוש ל מ ה גם נוסח רבינו הוא‬
 ‫הגדה של פ ס ח‬ ‫כד‬

‫םדר קרבן פסח‬

‫״ונשלמה פרים שפתינו״ ותפלת מנחה היא ב מ ק ו ם תמיד של בין־הערבים‪ ,‬ובזמן שבית המקדש‬
‫היה קיים‪ ,‬היה הפסח נשחט אחר תמיד של בין־חערבים‪ .‬כן ראוי לעסוק בסדר ק ר ‪ p‬־ פ ס ח אחר‬
‫תפלת המנחה‪ ,‬ויאמר זה‪:‬‬
‫‪3‬ך‪3‬ן ןסח מביא מן הכבאים או ‪ p‬העזים זכר בן ש‪$‬ה ושוחטו ןןןןךד‪ .‬ב<;ל ‪9‬קום אחר‬
‫חצות אך־ןעה ?^ר ךוכןא ואחר *?חיטת תמיד‪ b#3‬ץ העמילם ואחר ‪ ra^pri‬ןךות ‪#‬ל‬
‫§ין העךבים‪ .‬ואץ שוחטין את ה‪$‬סח ?ל הח©ץ‪ .‬ואם <‪0$‬ט קוךם לתמיד‪ ,‬ב‪#‬ר‪ ,‬ובלבו־ ‪#‬דזא‬

‫י״ל דכיון דאמירת סדר ק״פ הוא משום‬ ‫בימים ההם ובזמן הזה‪ .‬וכ״ה בסי׳‬
‫ונשלמה פרים שפתינו‪ ,‬ולא חייבוהו‬ ‫הרש״ר‪ .‬וצ״ע דבכל התפלות הנוסח הוא‬
‫לכוון לאומרו בדיוק בשעה שהיו‬ ‫״בזמן״ ולא נמצא במ״א ״ובזמן״‬
‫מקדיבין את הק״פ בפועל ודיו שיהי׳‬ ‫בתוספת וא״ו‪ .‬ובסי׳ קול יעקב כאן הוא‬
‫בזמן שהקרבת ק״פ כשרה‪ ,‬וכמו שהוא‬ ‫לנכון בזמן בלא וא״ו‪.‬‬
‫לענין תפלת מנחה‪ ,‬לא רצו להזכיר‬ ‫ביעור חמץ‪ .‬מאן דאכיל חמץ בפסח‬
‫בנוסח זה שהי׳ הפסח קרב בשמונה‬
‫כמאן דפלח לכו״ם )זח״ב קפב‪ ,‬א(‪.‬‬
‫ומחצה כו׳‪ ,‬כיון דע״פ רוב לא יוכל‬
‫האריז״ל כתב הנזהר ממשהו חמץ בפסח‬
‫לכוון אמירתו לזמן זה‪ ,‬ויהי׳ כסותר‬
‫מובטח לו שלא יחטא כל השנה )באה״ט‬
‫א״ע‪ .‬ב[ לא פרט על מי מוטל חיובו ‪-‬‬
‫רסתמ״ז(‪ - .‬ואולי הכוונה שלא יאונה‬
‫וי״ל דלא רצו לפרוט בזה דהוא דוקא‬
‫לו כל און בשוגג‪ ,‬שהרי בודאי בעל‬
‫בטהורים ויכולים להגיע לירושלים‬
‫בחירה הוא גם אז‪.‬‬
‫בשעת שחיטת הפסח‪ ,‬דא״כ הוא סותר‬
‫לענין ונשלמה כו׳ וכנ״ל‪ .‬ג[ לא פרט‬
‫שנוי הפשטו בשבת‪ - .‬י״ל דאפילו‬ ‫סדר קרבן פםח‬
‫את״ל דאין הפשטו בשבת כהפשטו‬ ‫ונשלמה פרים כו׳ )בשינוי לשון‬
‫בחול )ראה נ״כ הרמב׳׳ם הל׳ ק״פ פ״א‬ ‫קצת‪ :‬של״ה מס׳ פסחים בתחלתו‪ ,‬סידור‬
‫הי״ד(‪ ,‬הרי אין השינוי אלא באופן‬ ‫האריז״ל(‪.‬‬
‫ההפשטה ולא נחית לפרטים כאלו‪ .‬ד[‬ ‫קרבן פסח כו׳ זהו הענץ כו׳)לשון‬
‫כתב בפשיטות שהאלי׳ קריבה ולא התנה‬ ‫סדר היום הועתק שם(‪ .‬בסי׳ י ע ‪ p‬הקשה‬
‫שזהו בכבש‪ ,‬כי עז אין אליתה קריבה‪.‬‬ ‫על סדר זה כמה קושיות וכתב לאומרו‬
‫— וי״ל דאין זה מצוי‪ ,‬כי רוב פםחיהם‬ ‫בנוסח אחר‪ .‬וכדי שלא יוקשה מה‬
‫היו מן הכבשים‪ ,‬וכתירוץ הראשון על‬ ‫שרבינו הביא בכל זה לשון םדה״י‪ ,‬י״ל‬
‫קושיא מעין זו בתוד׳׳ה מאלי׳)פסחים ג‪.‬‬ ‫בתירוץ קושיות היעבץ‪:‬‬
‫ב(‪ .‬ועדיין צ״ע‪ .‬הן נשמטו פרטי צליית‬
‫א[ שלא הזכיר זמן ההקרבה ביחוד‬
‫הפסח נקורו ואכילתו‪ — ,‬וי״ל מפני‬
‫וקדימתו בחל ער״פ להיות בע״ש ‪-‬‬
‫כה‬ ‫עם ליקוטי ט ע מ י ם ומנהגים‬
‫‪,‬‬
‫?י *?חרקו דם התמיד‪ ,‬ואחר ?ך יזךקו רם‬ ‫?ךם י ^ ח ?י‬ ‫אחר‬
‫ה‪$‬סח זרקה אחת ?‪gj‬־ הלםוד‪ .‬ן?יצד עוק!ין? שחט השוחט וק‪3‬ל הכהן הו־א^זון ‪?#‬ראש‬
‫השיךה וןתן לח?ר‪ rqrn ,1‬לח?רו‪ ,‬והפתן הקרוב א^ל המן?ח זורקו ןריקה אחת ?‪$‬־‬
‫הלסוד‪ ,‬וחוזר ה?לי ריקן לחברו‪ ,‬וח?רו לח?רו‪ ,‬ו‪$‬ק?ל ?לי ל׳^לא תחלה ןאחר ?ך מחזיר‬
‫ןשיהת <ןזל ?דכי זהב‪ .‬ולא היו לויזילין שוללם <ןזטא‬ ‫הרקן‪ .‬ןהיו שירות <ןזל ?דכי‬
‫ל‪$‬ידום ויקדש הדם‪ .‬אחר כך תולין את ה‪$‬סח ומ‪#9‬ימין אותו ?לו וקוךעין אותו ושמחין את‬
‫קךביו עד ?דןןא ה^־ש וםוציאין את האימורים והם החלב <ןזעל הקרב ףודוךת ה?‪3‬ד וב׳‬
‫?ליות ןהחלב ‪#‬נליהן והא‪$‬ה לעומת ‪ ,nyyri‬ונותןם ??לי ?זרת ומולחם וטקטיךם הכהן‬
‫על ג?י המן?ח ?ל אחד לבדו‪ .‬והשחיטה והזךיקה יסחוי קרביו והק‪9‬ד חל?יו רוחין את‬
‫ה‪#‬בת‪ ^ ,‬א ר ע‪$‬יו אינם רוחץ את הש?ת‪ .‬ן?ן אץ םולי?ץ ארג ה‪$‬סח ל?לת ?‪#‬דול‬
‫?‪#‬בת אלא ?ת האחת הם מתע?כים עם ‪99‬תהם ?הר ה?לת וה?ת הש^לה ^ןז?ת לוי‪.‬‬
‫בחיל וה<‪9‬לי<&ית ‪93‬קי‪9‬ה עוקן־ת‪ .‬ח׳ןו?ה‪ ,‬לץאו וצלו פקוחירןם‪ ^ ? .‬ה ?חות ה‪$‬סח ניןוחמ‬
‫ואץ ?ת ‪$‬חוחה ט^זל׳ןדם >‪#£‬ים‪? np^j .‬ת ח־אשוןה ןתסי^אה הן‪3‬ןךה בוןנלץ אותה‪.‬‬
‫ו?עוד ‪#‬הם עוחטין ו©קרי?ץ את האיסורים קוךאץ את ההלל‪ .‬אם !‪ np‬אותו קודם‬
‫‪#‬לקריבו כולם שונים אותו‪ ,‬ואם שנו *?לשו‪ .‬על ?ל קריאה חוקעץ ג׳ תקיעות חקי?!־־‪,‬‬
‫תתעה תקיעה‪$3 .‬ח להקריב פותחין הןןזךה‪ .‬לץאה כת ךאשוןה נג^םה ?ת ‪#‬לה נועלין‬
‫דלתות הןנןךה‪ ,npj .‬פיד‪1‬חין‪ ,‬לץאה כת ‪ rvpp‬נ?ן‪9‬ה כת ^לי׳ןוית ומ‪£$‬ד‪ .‬כולן ^וין‪ .‬ואחר‬
‫שלץאו בולן חחדן הןגןךה ואפילו ?‪?#‬ת מ‪$‬ני ל?לוך תיס <^דה ?ה‪ .‬ו?יצד הלחה‬
‫הרחיצה? אפת ה©לם הלתה עו?ךת בעזרה והלה לוי‪$ .‬ק‪1‬ם לןיאת ס‪$9‬ה‪ ,‬ו??ותךן להדיח‬
‫את רךץ‪$‬ה‪ ,‬סודןסין ?קום לץיאתה והיא סתמלאת על ?ל ןחדדה ‪ risp‬יממה עד קוהטים‬
‫עולים ו^פים מ?אן ימ?אן י?ק?ץ אליה ?ל ךם ו?ל ל?לוןז ‪#‬הלה בןןזךה ואחר ?ך פותחין‬
‫זהו ?בוו־ הבלת‪ .‬ואם ד&סח‬ ‫‪9‬קום לציאתוי‪ .‬והכל יוצא עד <ן‪$‬ןואר הךץפה מקד‪.‬‬
‫‪? ttp$‬דישה‪ ,‬לא ןלה לו עד ׳ן‪?©1‬יא אחר‪:‬‬

‫זהו הענין בקיצור גדול‪ .‬וצריך ה א ד ם הירא וחרד על דבר ה׳ לקרות אותו בזמנו שתעלה קריאתו‬
‫ב מ ק ו ם הקרבתו‪ ,‬וידאג על חורבן חבית ויתחנן לפני ה׳ בורא עולם שיבנה אותו במהרה בימינו‬
‫אמן‪:‬‬

‫מחזיר התקן מפני שאין מעבירין על‬ ‫שאין כל זה נוגע להקרבת ק״פ‪ ,‬וגם אינו‬
‫המצות)פסחים סד‪ ,‬ב(‪.‬‬ ‫בזמן אמירת סדר ק״פ‪ ,‬לכן לא הזכירם‬
‫‪ -‬הלוים‬ ‫קודאין את ההלל‬ ‫אלא בכללות‪ .‬וא״ו[ לא נזכר ע״ד חגיגת‬
‫)תוספתא פסחים‪ ,‬ספ״ד(‪.‬‬ ‫יד׳‪ — .‬וי״ל‪ ,‬וכמו שרמז ביע‪ p‬גופא‪,‬‬
‫תוקעץ — הכהנים בחצוצרות‬ ‫שנשמט מפני שהחגיגה אינה אלא רשות‪,‬‬
‫)במדבר י‪ ,‬ח ‪ -‬י ‪ .‬תמיד פ״ז‪ ,‬מ״ג(‪.‬‬ ‫ואינה באה בשבת במרובה ובטומאה‬
‫ונותנים כנראה הוא טה״ד וצ״ל‬ ‫)פסחים סט‪ ,‬ב(‪.‬‬
‫ונותנם וכ״ה בכמה דפוסים‪] .‬בדפוס זה‬
‫נתקן[‪.‬‬ ‫ומקבל כלי המלא תחלה ואח׳׳כ‬
 ‫הגדה של ‪n o t‬‬ ‫מ‬

‫מנהגים ו ה נ ה ג ו ת‬

‫כשחל בשבת אומרים ״שלום עליכם״‪ ,‬״אשת חיל״ — בלחש‪) .‬ספר המגהגים(‬

‫ן‪3‬לי‪3‬פ מ מ ו ‪ 3‬י ה ק ר ת מ ל א נ י * ל ו ן מ ‪ $‬ל ך מ ל ‪ 3‬י‬ ‫קמזם‬

‫י‬ ‫ן‬
‫ה ^ ר ו ש ^ ר ו ך ת א ‪ .‬ג״פ‬ ‫הפלאים‬

‫מסלך‬ ‫*דין‬ ‫* ? ‪w‬‬ ‫דמ^לוס‬ ‫מלי‪31‬י‬ ‫לקמזס‬ ‫בואכם‬

‫ד א ^ ‪ $‬י ם ה ‪ 3‬ן ד מ ‪ ^ 2‬ח ן ד ה ו א ‪ :‬ג׳׳מ‬ ‫מיני‬

‫מ‪$‬לך‬ ‫עליון‬ ‫©לי‪8‬ד‬ ‫הקןלום‬ ‫ממ!‪3‬י‬ ‫לקמזם‬ ‫^ךמני‬

‫ל ה ל כ י ם ההןדוען ^ ח ך ה ו א ‪ :‬ג״פ‬ ‫םל‪5‬י‬

‫ממלך‬ ‫עליון‬ ‫סיךא‪3‬‬ ‫השדום‬ ‫מלאכי‬ ‫קןזלום‬ ‫צאוזכם‬

‫י‬
‫ה ו א ‪ :‬רפ‬ ‫ה ה ל כ י ם דמןדוע‬ ‫מלכ‬
‫‪$‬י סל^יו ןצוה * ל ‪ #‬ק ז מ ל ךך^יןז‪:‬‬
‫* י ^ ר *אתך ובמןןן ©עתה ועד עולם‪:‬‬
‫א‪£‬ת חיל סי י?מא‪ .‬ןךחכן ס‪$‬מי‪ 0‬ס?ךה‪©? :‬ח בה לב בןלה‪ .‬ףןזלל‬
‫לא ‪$ :tprr‬לחהו טוב ולא ךע‪ .‬בל יסי דדה‪ :‬ךך^ה ‪9$‬ר‬
‫ו‪?$‬תים• חנמ& ?ח‪$‬ץב‪$‬יה‪ :‬זדחה ^ י ו ת סוחר‪ pmjpp .‬רוביא לדו‪$‬ה‪:‬‬
‫וחכןם ?עוד ללה‪ .‬ממן ?ןון‪ 6‬לבידןה ף*{ ל^ותיה; ^ ה קון־ה‬
‫‪3‬ןיה ן‪$‬קד‪? .‬ךם‪ :‬חנךה ?עוז ‪9‬מיה‪ .‬ותא‪$‬ץ זרועת?;‪:‬‬ ‫ותבזהו‪.‬‬
‫טן^ה בי טוב סדךה‪ .‬לא י?‪$‬ה בלילה ןךה‪ j t t :‬עלחה בביעור‪ .‬ןכן‪>7‬‬
‫י‬
‫ח^מ^לןי‪3 :‬ןה ןךשד׳ ל‪ • #‬ח־יה ‪#‬לחה לאג;יון‪ :‬לא תיךא לביתי׳‬
‫ואךןמן‬ ‫ס‪#‬לג‪ .‬כי כל ביתה לב‪# #‬יפ‪ :‬מרבדים ^ ח ה לה‪.‬‬
‫לבועה‪ :‬נוךע ב‪#‬רים ב?לה‪ .‬ב‪#‬־תו עם זכ־^י ארץ‪ :‬סךן ^ ת ה‬
‫גור‬ ‫‪3‬‬
‫‪ ?^-‬י• ‪ -‬ה ?‪"90‬׳ ל^נן^י‪ :‬עז ודךר למ^ה‪ .‬ות^חק ל־ום אחרון‪ :‬ויה‬
‫פתחה בחלמה‪ .‬ותורת ח^ד על לשןה‪ :‬צ‪$1‬ה הליכות ביתה‪ .‬ולחם‬
‫עצלות לא תא‪5‬ל‪ :‬כןטי ‪£‬יה ‪W-‬־™‪ .‬בעלה מהללה‪ :‬ךבות בנות ןך&ו‬
‫חיל‪ .‬ואת ?לית על ‪$$‬ה‪£ :‬כך החן וה?ל ה»‪$‬י‪ .‬א‪£‬ה לךאת * היא‬
‫תתהלל‪ :‬תני ליי׳ ס‪$‬ר יךל>‪ .‬דהללוה ב^רים מע&יה‪:‬‬
‫ז‬
‫בז‬ ‫עם ליקומי מ ע מ י ם ומנהגים‬

‫םנהניס והנהגות‬

‫ליל הסדר‪:‬‬
‫א‪ .‬מנהג בית הרב בקבלה מדוד לדור‪ ,‬להתחיל את הסדר הראשץ תיכף אחר‬
‫תפילת ערבית ושלא להאריך בו‪ ,‬בדי לאכול את האפיקומן קודם חצות לילה‪.‬‬
‫לא ‪ p‬הסדר השני‪ ,‬אשר עורכים אותו בשעה מאוחרת בלילה‪ ,‬והאדמו״ר‬
‫מאריך בביאור ההגדה ובעניני תודה והתעודדות לעבודה ]‪30‬ר המנהגים‪ ,‬מהקדמת‬
‫הרבי לקונטרס חג ה‪9‬סוז תשיג[‪.‬‬
‫ב‪ .‬רבותינו וזק׳ היו אומרים ביאורים רק בחלק ״מגיד•׳ שבהגדה‪ ,‬החל מהפיםקא‬
‫׳׳הא לחמא עניא״ ועד ברכת ״אשד גאלנו״‪ ,‬ולא ביאת את כל הענינים כסדרם‪,‬‬
‫אלא פעם פיסקא זו ופעם פיםקא אחרת‪ .‬אלא שבפיםקא ״במה מעלות טובות‬
‫למקום עלינו״‪ ,‬לא היו מפסיקים בין ארבעה עשר חרתי ״דיינו׳׳‪ ,‬עד ׳׳לכפר על‬
‫כל עוונותינו״ )שיחת ליל ב׳ דחהיפ תשס״ז‪ .‬לקו״ש ח״ג ענד «ו‪ - 10‬ועוד[‪,‬‬
‫ג‪ .‬אץ אנו נוהגץ ללבוש קיטל להסדר‪ .‬וכן אץ מקפידין לאתה ת ח יהיה‬
‫מקום מושכו ]הגשיפ לפני הפיסקא ׳סימן סדר של ‪9‬ס‪1‬ז״‪.1‬‬
‫הנהגות‪ (1 :‬בשנים שבהם ערך את ה״םדר״ בבית כ״ק אדמו״ר מוהתי־׳צ נ׳׳ע‪ ,‬לא‬
‫היה הרבי אומד ביאודים בהגדה )ורק בעת הסעודה היה משיב לשאלות‬
‫המסובים(‪ ,‬אלא שבלילה השני ־ בשעה ‪ 1.30‬לערך • נהג הרבי לצאת אל הקהל‬
‫להתוועדות בבית המדרש‪ ,‬שבה היה מבאר מעניני ההגדה‪ .‬והחל משנת תשי׳׳ז‬
‫ואילך‪ ,‬נהג לומר גם מאמר דא״ח שפתיחתו היתה באחת מפיםקאות ההגדה‬
‫]׳אוצר• ליל הסדר‪ .‬אות יזז סעיף ג!‪.‬‬

‫‪ (2‬כאשר הרבי ע ‪ p‬את הסדר בביתו של כ״ק אדמו״ר מוהריי׳׳צ נ״ע‪ ,‬עמדה על‬
‫השולחן קערת הכסף של אדמו״ר הזקן‪) .‬׳אוצר״ שמ‪ .‬אות ז סעיף ז[‬
‫‪ (3‬על שולחן ה״םדר״ אצל הרבי‪ ,‬היין היה בתוך קנקני כסף‪ .‬אך לא היו על‬
‫השולחן כלי כסף לנד או סתם ״כלים נאים״ שאמם לצורך הסעודה ]׳אוצרי שס‪4‬‬

‫םדר הגדה‪:‬‬
‫א‪ .‬סיפר כ״ק אדמו״ר מוהתי״צ‪ :‬פעם אחת אמר לי אאמו״ר ־ יוסף יצחק‬
‫מ׳דארף טראכטען)במשך הסדר( אף זיין א מענטש‪ ,‬וועט דער אויבעשטער‬
‫העלפן‪ .‬בפרט בעת פתיחת הדלת‪ .‬ניט בעט גשמיות‪ ,‬בעט רוחניות ]= צריך‬
‫לחשוב במשך הסדר‪ ,‬להיות ״אדם״ ואז יעזור הקב״ה‪ .‬ובפרט בעת פחיחת‬
‫הדלת‪ ,‬אל תבקש גשמיות‪ ,‬בקש רוחניות[ ‪] -‬הגש־‪.[9‬‬
‫הנהגות‪ (1 :‬לפגי כ״ק אדמו״ר היו מונחים ה״הגדה עם לקוטי מנהגים‬
‫וטעמים״ שלו וסידור האתז״ל להר״ר שבתי מראשקוב‪ ,‬ובמשך כל זמן אמירת‬
‫ההגדה היה מעיין בשגיהם )״אוצרי שס‪ ,‬אות כג סעיף ד‪.1‬‬
 ‫הגדה של פ ס ח‬ ‫בה‬

‫מנהגים ו ה נ ה ג ו ת‬

‫‪ (2‬כ״ק אדמו״ר היה נוהג לשנות בדבור גם את כל הדינים וההוראות שלפני‬

‫הפיסקאות‪ ,‬החל מהמילים ״יסדר על שולחנו כו׳״ ]וכוונות הרי״י אופן!‪.‬‬
‫ב‪ .‬אצל כ״ק אדמו״ר לא היו מנגנים בשעת אמירת ההגדה ]כגון בקטעים‬
‫״והיא שעמדה״‪ ,‬״על אחת כמה וכמה״‪ ,‬ובפסוקי הלל ־ ״ימין ה׳ רוממה״‪,‬‬
‫״א־לי אתה״[‪ ,‬וכפי שסיפר שכך היתה הנהגת אדמו״ר מוהריי״צ‪ .‬כמו כן לא‬
‫ניגנו בשעת הסעודה‪ ,‬לבד מפעם אחת שנאלצו להמתין זמן מה ושאלו את‬
‫הרבי האם לנגן בינתיים‪ ,‬והשיב באופן שהשתמע ש״אם רוצים ‪ -‬יכולים‬
‫לנגן״ ]״אוצר״ שם אות קמ׳׳ה‪ ,‬וזכרונות הנ״ל[‪.‬‬

‫עריכת הקערה‪:‬‬
‫נהגש״פ[‪.‬‬ ‫אנו נוהגין לסדר הקערה בלילה‪ ,‬וקודם קידוש‬
‫מכרונות הנ״ל[‪.‬‬ ‫כ״ק אדמו״ר מסדר את הקערה כשהוא עומד‬ ‫‪(1‬‬ ‫הנהגות‪:‬‬
‫‪ (2‬לפני שמבצע פעולה בסידור הקערה‪ ,‬קורא את המילים הקשורות באותה‬
‫פעולה ואחר בך מבצע זאת‪ .‬לדוגמה‪ ,‬תחילה אומר את המילים ״הזרוע מימין״‬
‫ואחר כך מניח את הזרוע ]״אוצר־ שם‪ ,‬אות כד‪ .‬חכרונות הנ״ל[‪.‬‬

‫‪ (3‬בעת סידור הקערה‪ ,‬מניח את המצות על הקערה ואחר כך מניח עליהן את‬
‫המינים ‪ -‬ודלא בנוהגים להניח את המצות והמינים על הקערה רק בגמר‬
‫סידורם )״אוצר״ שם אות כט‪4‬‬
‫דאוצר״‬ ‫גם בשולחנו של הרבי‪ ,‬סידר כל אחד מהמסובים ״קערה״ לעצמו‬ ‫‪(4‬‬
‫שם‪ ,‬אות כא[‪.‬‬

‫קערה‪:‬‬
‫א‪ .‬בבית הרב מסדרין המצות על מפה ולא על קערה‪ ,‬מלבד האדמו״ר המסדר‬
‫המצות על טס של כסף )הגש‪-‬פן‪.‬‬
‫ב‪ .‬ואולי רק על שולחן האדמו״ר יש לעשות כן‪ ,‬אבל בכל מקום צריכה להיות‬
‫]הערה לספר‬‫קערה‪ ,‬כיון שהיא ]ככתבי האריז״ל[ ״בחינת מלכות הכוללת כר ‪"...‬‬
‫המנהגים‪ ,‬מרשימת כ״ק אזמו״ח‪.‬‬
‫ג‪ .‬כאשר הרבי ביקר במקום עריכת הסדרים של בחורי הישיבה‪ ,‬לא היו להם‬
‫קערות תחת המצות והרבי לא העיר על כך מאומה‪ .‬היו שרצו להוכיח מכך‬
‫שאכן אין צריכים קערה‪ ,‬ואולם‪ ,‬ביחס לכך אמר הרבי‪ :‬לא הגבהתי את‬
‫המפיות לדאות האם יש קערות תחת המצות !המלך במסיבו א׳‪ ,‬עמי שז‪.1‬‬
‫הנהגות‪ :‬קערת הכסף של הרבי‪ ,‬היתה מכוסה בנייר ולא נראתה כלל לעץ‬
‫]״אוצר״ שם אות ה!‪.‬‬
‫כט‬ ‫עם ל י ק ו ט י ט ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫םנהגים והנהגות‬

‫הישראל ועליו הלוי כו׳‪:‬‬

‫א‪ .‬ונוהגין להפסיק במפה בין מצה למצה‪ .‬ב‪ .‬אצלינו הסדר ישראל לוי כהן‪...‬‬
‫ג‪ ....‬נוהגים לקחת מצות כפופות ‪ -‬בית קיבול ‪1‬הגש־‪.[9‬‬

‫הנהגות‪ (1 :‬כ״ק אדמו״ר השתמש במפת בד‪ ,‬שמקפלה פעם אחת לאורכה‬
‫ופעם שנייה לרוחבה‪ .‬ובין הקפלים שנוצרו הניח את שלוש המצות דאוצר״ שם‬
‫אות כח סעיף ד‪ .‬חסרונות הנ״ל[‪.‬‬

‫ואילו בשנים הראשונות‪ ,‬נהג להניח מפה של בד תחת המצות‪ ,‬באופן שחלקה‬
‫השני נמצא מעל הג׳ מצות‪ .‬בין המצות הגיח מפה של נייר וקיפל אותה מעט‬
‫כדי שכאשר מסיר את המפה העליונה‪ ,‬ייראו כל המצות‪! .‬״אוצר־ שם ‪ -‬על פי‬
‫רשימה ו״המלך במסיבו־ עמי שנ[‪.‬‬

‫‪ (2‬המפה שעל קערת הרבי‪ ,‬היתה עשויה מבד פשוט ללא ציורים או רקמה‬
‫]זכרונות הנ־ל[‪.‬‬

‫‪ (3‬המצות‪ :‬הרבי משתמש רק במצות שנאפו בערב פסח‪ ,‬וכן נהג בכל ימי הפסח‬
‫]׳אוצר״ עמ׳ מא[‪.‬‬

‫‪ (4‬הרבי הניח את המינים על המפה כמו שהם ‪ -‬ולא השתמש בשום כלי‪ ,‬גם‬
‫לא במפית !זכרונות הנ״ל!‪ .‬ויש שזוכרים שהיה משתמש במפית‪ ,‬ואדרבה תחת‬
‫החרוסת היו אפילו שתי מפיות‪.‬‬
‫הזרוע‪:‬‬
‫נוהגין לקחת חלק מצואר עוף‪ .‬כן מדקדקין שלא לאכול הזרוע אחר כך ‪ -‬כל‬
‫זה הרחקה שלא יהא כל דמיון לקרבן פסח‪ .‬ומטעם זה‪ ,‬הנה כבוד קדושת‬
‫מו״ח אדמו״ר מסיר כמעט כל הבשר מעל עצמות ה״זרוע״ ]הגש״פ‪4‬‬

‫הנהגות• ‪ (1‬בעת סידור הקערה ‪ -‬כ״ק אדמו״ר מסיר חלק מהבשר שעל חוליות‬
‫הגרגרת‪ .‬וקרה שהסיר גם את החוט הפנימי שבחללן‪ .‬וה״זרוע״ היתה צלויה‬
‫]״אוצר״ ליל הסדר אות לא[‪,‬‬

‫!״אוצר־ שם אות‬ ‫‪ (2‬כ״ק אדמו״ר‪ ,‬היה מותיר את הזרוע על הקערה בגמר הסדר‬
‫ל״ב!‪.‬‬
‫הביצה‪:‬‬
‫א‪ .‬מבושלת עד שתתקשה‪ .‬ב‪ .‬גם כשחל ערב פסח בשבת‪ ,‬לוקחים הביצה זכר‬
‫לחגיגה ‪ ...‬אף שלא קרבה חגיגה אז‪ ...‬נהגש״פ[‪.‬‬

‫הנהגות‪ :‬את הביצה מניח הרבי בקערת הסדר כשהיא בקליפתה‪ ,‬ואף מדקדק‬
‫שלא תישבר קליפתה ‪ -‬וזאת אף שלא בנקל היה מעמידה במקומה על גבי‬
 ‫ה ג ד ה ש ל ‪riDB‬‬ ‫ל‬

‫מנהגים והנהגות‬

‫המצות כשהיא בשלימותה‪ .‬והיה מסדרה שוב ושוב‪ ,‬עד שעמדה בצורה יציבה‬
‫דאוצר־ טס אות לה!‪ .‬אלא שפעם אירע שבכל זאת שבר אותה מעט כדי להעמידה‬
‫]זכרונות הנ־ל(‪.‬‬

‫מרור וחזרת‪:‬‬
‫אנו נוהגץ ליקח חזרת ]סאלאט[ ותמכא ]חריץ[ שניהם ‪ -‬הן למרור והן לכורך‬
‫]הגש״פ[‪.‬‬

‫הנהגות‪ (1 :‬הן ל״מרור״ והן ל״כורך״ היה כ״ק אדמו״ר לוקח כמה עלי סאלאט‬
‫]חסה[‪ ,‬מסיר מהם את חלקם התחתון ‪ -‬השדרה הסמוכה לקלח ‪] -‬לעתים היה‬
‫אף חוצה את העלה לשנים‪ ,‬לרחבו‪ ,‬ונוטל את החלק הרחב העליץ‪ ,‬הרחוק מן‬
‫הקלח[‪ .‬לוקח ארבע כפות גדולות מלאות חריין ]מגורד ומפורר[ במידה‬
‫גדושה‪ ,‬וסוחט את החריץ בידו ]ונשפך ארצה[‪ ,‬ועושהו ‪ -‬בעזרת הכף ‪ -‬כמץ‬
‫כדור‪ ,‬קרוב לגודל ביצה‪ .‬אחר כך עוטף את החריץ מכל צדדיו בשני עלי חסה‬
‫גדולים‪ ,‬או בשלושה עלים קטנים‪ .‬נוטל את החריין השלם ]שאינו כתוש‬
‫ומגורד[‪ ,‬חותך ממנו בםכץ שתי חתיכות‪ ,‬ומניחן ‪ -‬כשהן בשלימותן ‪ -‬האחת‬
‫לתוך המרור והשניה לתוך החזרת דאוצר־ שס אות לס‪ .‬אות ב!‪.‬‬

‫הרבי התבטא פעם‪ ,‬שהלקיחה גם מראש המרור הינה חידוש שלו‪ ,‬שהרי לא‬
‫אביו ולא חמיו נהגו כן דאוצר־ שס אות ג‪.1‬‬

‫החרוסת‪:‬‬
‫א‪ .‬סימן אל החרוסת ‪ ...‬תפוחים אגסים קידה אגמים וקנמון‪ ...‬אבל זה מכמה‬
‫שנים אשר מנהגנו לא לקחת קידה וקנמון מחשש תערובת חמץ ]הגש״פ!‪.‬‬
‫הנהגות‪ :‬הרבי היה לוקח בסכין מעט מהחרוסת ]שעדיין אינה מעורבת ביין[‬
‫שהיתה מונחת בכלי על השולחן‪ ,‬ומניחה כך על המפה במקומה ־ ואינו מניח‬
‫מפית או נייר מתחתיה מכרתות הו־ל(‪.‬‬

‫הכרפס‪:‬‬
‫כשנחלשו הדורות לקחו‬ ‫אנו נוהגץ ליקח כצל )או תפוח אדמה(‬
‫!הגש‪-‬פ!‪.‬‬
‫]״רשימות״ מימי הפסו! תרצ־ה‬ ‫תפוחי אדמה‪ .‬אבל לא היה ]מוהר״ש[ שבע רצץ מזה‬
‫ווארשא[‪.‬‬

‫]המלן במסינו א׳‪ .‬עמ׳ קלא‪4‬‬ ‫תפוח אדמה לכרפס ‪ -‬זה שייך לנשים‬
‫הנהגות‪ :‬הרבי היה מניח בקערה חתיכת בצל גדולה על קליפתה‪ ,‬או בצל שלם‬
‫בקליפתו ]־אוצר״ שם אות לח סעיף ג[‪,‬‬
‫לא‬ ‫עם ליקדטי מעשים ו מ נ ה נ י ס‬

‫סדר הגדה‬
‫יסדר על שולחנו קערה בג׳ מצות מונחים זה על זה‪ ,‬הישראל ועליו הלוי ועליו הכהן‪.‬‬
‫ועליו לימין הזרוע‪ ,‬וכנגדו לשמאל הביצה‪ ,‬תחתיהם באמצע המרור‪ ,‬ותחת הזרוע‬
‫החרוסת‪ ,‬וכנגדו תחת הביצה הכרפס‪ ,‬ותחת המרור החזרת שעושין כורך‪:‬‬

‫עולם גם לנפש הגר‪ ,‬הגם שלא הי׳ מגלה‬ ‫סדר הגדה‬

‫הי׳ בנסתר כי שורש הקדושה אחד הוא‪,‬‬
‫וכשהיו אבותעו במצרים הייתה כללות‬
‫הקדושה טבועה בטומאת מצרים ואם ח״ו‬
‫הייתה כללות הקדושה נטבע אין תרופה‬
‫לענפים והצלת העיקר נוגעת גם לענפים‬
‫)אור החיים במדבר שם(‪.‬‬
‫השם ״הגיה״ — בפסחים )קטו‪,‬‬
‫ב(‪ .‬הגדה ע״ש והגדת לבנך‪ ,‬וי׳׳מ הגדה‬
‫שהוא ל׳ הודאה ושבח להקב׳׳ה על‬
‫שהוציאגו מארמ״צ כמו שמתרגם‬
‫בירושלמי הגדתי היום לד׳ אלקיך שבחית‬
‫יומא דין‪ .‬וכן תרגמו ר׳ סעדי׳ בערבי‬
‫)אבודרהם(‪ .‬ויש גורםין אגדה באל׳׳ף‬
‫)ראה ד״ס לפסחים קטו־קטז‪ .‬תוד״ה אמר‬
‫יהא כל אדם חרד באימה לקיים‬
‫ע׳׳ז מה‪ ,‬א‪ .‬ובכמה ראשונים(‪.‬‬
‫מאמר חכמים שתקנו מצות הסדר‬
‫יסדר על שולחנו כוי‪ ,‬בפע״ח וסי׳‬
‫האריז׳׳ל בשינוי לשץ קצת‪ .‬וראה ג״כ‬
‫שו״ע רבינו סי׳ תע׳׳ג סכ״ו‪.‬‬
‫יסדר על שולחנו קערה‪ .‬בטור‬
‫ושו״ע )סי׳ תע״ג ס״ד( מבואר שגם‬
‫עתה מביאין הקערה רק אחר שתית כוס‬
‫ראשון‪ ,‬ורק שולחנו יהי׳ ערוך מבעוד‬
‫יום )ר״ס תע״ב(‪ .‬בסי׳ קול יעקב משמע‬
‫דהקערה יסדר על השולחן קודם‬
‫הליכתו לביהכנ״ס וקודם אמירת סדר‬
‫קרבן פסח‪ .‬וכ״מ קצת בשל״ה ריש מס׳‬
‫פסחים‪ .‬אבל בסי׳ הרש״ר כתב‪:‬‬
‫״כשיבוא לביתו )אחר תפלת ערבית(‬
‫סדר הגדה‪ .‬פעם אמר לי אאמו״ר‪:‬‬
‫‪-‬‬ ‫יוסף יצחק מ׳דארף טראכטען‬
‫)במשך הסדר( ‪ -‬אף זיין א מענטש‬
‫וועט דער אויבערשטער העלפן‪ .‬בפרט‬
‫בעת פתיחת הדלת‪ .‬ניט בעט קיץ‬
‫גשמיות בעט רוחניות )שיחות חה״פ‬
‫תש״ב(‪.‬‬
‫סדר ההגדה‪ .‬ראה במשנה פסחים‬
‫פ׳׳י‪ ,‬מכילתא פ׳ בא‪ ,‬תלמוד בבלי‬
‫וירושלמי שם וכוי‪ .‬סדר הגדה בצורה‬
‫קבועה נמצא כבר בסידור ר׳ עמרם גאון‪,‬‬
‫סי׳ רם״ג‪ ,‬ברמב״ם‪ ,‬מחזור ויטרי ועוד‪,‬‬
‫הביאור ע״ד הסוד בפע״ח וסי׳ האריז׳׳ל‪.‬‬
‫והגדה‪ ,‬ולא יהא הדבר קל בעיניו‪ ,‬אף‬
‫אם כמה דברים יש בסדר שנראה בעיני‬
‫האדם שאץ הקפדה בהם‪ ,‬ישכיל כדעתו‬
‫לקיים שאץ שום דבר ריק בהן‬
‫)מהרי״ל(‪.‬‬
‫יש מקום לומר שאין הגר חייב‬
‫בפסח לפי שלא הי׳ לא הוא ולא אבותיו‬
‫במצרים‪ ,‬דומה למאמרם גר אינו קורא‬
‫שאינו יכול לומר נשבע ה׳ לאבותינו‬
‫)בכורים פ״א מ״ד‪ .‬אבל עיין רמב״ם‬
‫שם( לזה אמר )במדבר ט‪ ,‬יד( וכי יגור‬
‫אתכם גר ועשה פסח‪ ,‬אתכם הוא כאחד‬
‫ממנו ויציאתנו ממצרים הייתה גאולת‬
 ‫ה ג ד ה של פ ס ח‬

‫שבבלל לא קבל רבה״ז מתנות(‪ .‬ויאמר‪:‬‬ ‫ישמח ויאמר כו׳ ותכין הקערה עם‬
‫אבר אחד ישנו באדם ואינו בעל תאוה‬ ‫המצות כנ״ל סידורו״‪.‬‬
‫וגם אותו רוצים להלעיטו )אן שטאפן(‬ ‫וכן אנו נוהגין לסדר הקערה בלילה‬
‫תאוה! ויפריד את מכסה הקופסא‪,‬‬ ‫וקודם קידוש‪ ,‬וכדמוכח גם מסידור רבינו‬
‫שהייתה כסף מלוטש‪ ,‬והשתמש בה‬ ‫שכתב ע״ד הקערה בין סדר ק״פ לקידוש‪.‬‬
‫בתור מראה לכוון התפלין שתהיינה‬ ‫וכ״כ גם בפרמ״ג מש״ז סתפ״ו‪ .‬ומ״ש‬
‫מונחות במקומן)שיחות חה״פ תש״ב(‪.‬‬ ‫במשנה )פסחים קיד‪ ,‬א( מזגו לו כוס א׳‬
‫כוס קידוש הנ״ל ושיורי היין שבו‬ ‫כו׳ הביאו לפניו מטבל כוי‪ ,‬י״ל כפירוש‬
‫— הם שקידש רבה״ז בשבת האחרונה‬ ‫ר״ח )הובא שם בתוס׳( דהיינו הביאו את‬
‫בכפר פיענא )שיחת י׳ אייר תרצ״א(‪.‬‬ ‫השלחן‪ ,‬וזהו דוקא בימי חכמי הש״ס‬
‫קערה‪ .‬בבית הרב מסדרין המצות‬ ‫שהיו להם שלחנות קטנים לפני כאו״א‬
‫על מפה ולא על קערה‪ .‬מלבד האדמו״ר‬ ‫ולא היו מביאין השלחן עד אחר קדוש‬
‫המסדר המצות על טס של כסף‪.‬‬ ‫משא״כ בדורות האחרונים‪ .‬ועיין תוד״ה‬
‫בג׳ מצות‪ .‬שאלו אנשי קירואן למר‬ ‫שאין)פסחים ק‪ ,‬ב(‪.‬‬
‫רב שרירא גאון למה לוקחין ג׳ מצות‬
‫סדר הגדה‪ .‬יסדר על שולחנו‪ .‬הי׳‬
‫בלילי פסחים לא פחות ולא יותר‪ ,‬והשיב‬
‫אצלנו בירושה הכוס לקידוש של רבנו‬
‫להם רמז מן התורה הוא לג׳ סאין שאמר‬
‫הזקן ובו שיורי היין)שנקרשו( שקידש בו‬
‫אברהם לשרה לעשות מהם עגות כוי‪,‬‬
‫לאחרונה‪ .‬והיו מעמידים אותו על השלחן‬
‫וגמירי אותו זמן פסח הי׳‪ ,‬וי״א זכר לג׳‬
‫בעת הסדר‪ ,‬עד שעל פי סיבה נאבד‪ .‬כן‬
‫הררי עולם אברהם יצחק ויעקב )מעשה‬
‫קערת הכסף שהיא עתה על השלחן היא‬
‫רוקח טז‪ ,‬נח(‪.‬‬
‫של רבנו הזקן‪.‬‬
‫הישראל ועליו הלוי כוי‪ .‬ראה‬ ‫בדרך כלל לא הי׳ בבית רבה״ז‬
‫הביאור בפע״ח וסי׳ האריז״ל‪ .‬ונוהגין‬ ‫עשירות בכלי כסף‪ .‬אין די טיעפע יארען‬
‫להפסיק במפה בין מצה למצה‪ ,‬והטעם‬ ‫פון רבי׳סטווע )לאחרי שכבר נהג‬
‫מבואר בסי׳ קול יעקב‪ .‬וכ״ה ג״כ בתפא״י‬ ‫בנשיאות כו״כ שנים(‪ ,‬אספו החסידים‬
‫סוף מסכת פסחים )תוספות חיים(‪.‬‬ ‫ביניהם סכום מסוים‪ ,‬מכל משפחה לקחו‬
‫יסדר כו׳ הישראל ועליו כוי‪.‬‬ ‫לא יותר ממטבע פולנית ששווי׳ הי׳ בערך‬
‫״אצלנו הסדר ישראל לוי כהן‪ ,‬יל״ך —‬ ‫ג׳ עדשי)שעורות?( כסף ובזה קנו מתנה‬
‫ורומז ג״כ שהוא כבר מהלך בעבודתו‬ ‫לרבנו הזקן קערה זו וכן מנודה‪ — .‬כן‬
‫— ולא כל״י‪ .‬בכלל‪ :‬המצות — רומזים‬ ‫הי׳ לרבנו הזקן ״הדס״ שנתן לו הרב‬
‫לכלים‪ ,‬מה שמניחים על המצות —‬ ‫המגיד ״א מתנה פון רבי׳ן ‪ -‬הבעש״ט‬
‫לאורות‪ .‬ולכן נוהגים לקחת מצות‬ ‫— מיט וריח לו כלבנון״‪.‬‬
‫כפופות — בית קבול‪ ,‬שזהו ענין כלי‬ ‫גם קופסת־טאבאק של כסף הייתה‬
‫האמיתי״)שיחות פסח תרח״ץ(‪.‬‬ ‫אצל רבה״ז מתנת בעל תשובה אחד )אף‬
‫לנ‬ ‫עם ל י ק ו ט י ט ע מ י ם ו ם נ ה ג י ם‬
‫גבורות‪ .‬אך הוא מפני שהמרירות מעורר‬
‫המשכת רחמים רבים‪ ,‬כאשר תשתפך‬
‫במר נפשו ויבוא לידי מרירות גדולה איך‬
‫שהוא רחוק מאלקות עי״ז מעורר בחי׳‬
‫רחמים רבים )לקו״ת שה״ש ד״ה קול‬
‫דודי‪ ,‬ס״ב(‪.‬‬
‫החרוסת‪ .‬זכר לטיט שנשתעבדו בו‬
‫אבותינו‪ .‬ונותנין בה דבר של קיוהא‬
‫)פסחים קטז‪ ,‬א( זכר שהיו שיני ישראל‬
‫קיהות מקושי השעבוד )ב״ח סתע״ג(‪.‬‬
‫ועושין אותה מפירות שנמשלה בהם‬
‫כנסת ישראל )תשובות הגאונים הובאו‬
‫בתוד״ה צריך שם( ואח״כ מרככין אותה‬
‫במשקה אדום זכר לדם מכה הראשונה‬
‫)ירושלמי פסחים פ״י סה״ג(‪ - .‬וכל‬
‫דבר שטובלין בו קרוי חרוסת )מחזור‬
‫ויטרי(‪.‬‬
‫סי׳ אל החרוסת‪ :‬חרושת אבן‬
‫חרושת עץ בלשון אשכנז‪ :‬איפ״ל‬
‫בארי״ן ניס״ן אינגב״ר צימרנ״ד‪,‬‬
‫ובלה״ק‪ :‬תפוחים אגסים קידה אגוזים‬
‫וקנמון )פע״ח שחהמ״צ פ״ו(‪ .‬אבל זה‬
‫מכמה שנים אשר מנהגנו לא לקחת‬
‫קידה וקנמון מחשש תערובת חמץ‪.‬‬
‫נקרא שמו חרוסת ‪ -‬זכר ללבינה‬
‫שהיא מעשה חרסית )מרדכי לפסחים‬
‫סדר הגדה הקצר ‪ -‬בשם הירושלמי(‪.‬‬
‫הכרפס‪ .‬נוטריקון ס׳ פרך כלומר ס׳‬
‫רבוא עבדו עבודת פרך )אכודרהם‪.‬‬
‫מהרי״ל(‪ .‬ואנו נוהגין ליקח בצל )או‬
‫תפוח אדמה(‪ .‬ועיין מ״א סתע״ג ס״ד‬
‫ובאחרונים‪.‬‬
‫ותחת המרור החזרת שעושין כורך‪,‬‬
‫מחמת שינוי הלשון‪ ,‬דבתחילה קורא‬
‫הערה מהמלקט‪ :‬בסידור האריז״ל‬
‫הסדר ‪ -‬יל״ך‪ .‬בפע״ח שחהמ״צ פ״ו‬
‫— כל״י‪ .‬עפ״י הנ״ל שהמצות — כלים‬
‫וששת המינים — אורות‪ ,‬יש לבאר ג״כ‬
‫מה שרבים נתחבטו להבין הסדר‬
‫שהמינים צ״ל מונחים על המצות דוקא‬
‫וכר‪.‬‬
‫הזרוע כו׳ הביצה‪ .‬כי צ״ל שני‬
‫תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר‬
‫לחגיגה )פסחים קיד‪ ,‬ב( ואמרינן‬
‫בירושלמי שמנהג לקחת זרוע וביצה‬
‫)ביעא בלשון ארמי( כלומר בעא רחמנא‬
‫למיפרק יתנא בדרעא מרממא )כל בו‬
‫הובא בב״י‪ ,‬אבודרהם(‪ .‬יש שכתבו‬
‫דלוקחים ביצה משום שעושים זכר‬
‫לאבילות דחורבן ביהמ״ק‪ .‬וצע״ק דמוכח‬
‫במשנה ובירושלמי דגם בזמן בהמ״ק היו‬
‫לוקחים שני תבשילין ואז לא עשו זכר‬
‫לאבלות‪ .‬וא״כ נצטרך לומר אשר מאות‬
‫שנים לקחו מין אחר לזכר החגיגה ואחר‬
‫החורבן שינו מנהג זה‪.‬‬
‫הזרוע‪ .‬נוהגין לקחת חלק מצואר‬
‫עוף‪ .‬כן מדקדקין שלא לאכול הזרוע‬
‫אח״כ ‪ -‬כל זה הרחקה שלא יהא כל‬
‫דמיון לקרבן פסח‪ .‬ומטעם זה הנה כבוד‬
‫קדושת מו״ח אדמו״ר מסיר כמעט כל‬
‫הבשר מעל עצמות ה״זרוע״‪.‬‬
‫הביצה‪ .‬מבושלת עד שתתקשה‪.‬‬
‫גם כשחל ע״פ בשבת לוקחים‬
‫הביצה זכר לחגיגה )ודלא כמ״ש‬
‫באבודרהם( אף שלא קרבה חגיגה אז‬
‫)תוד״ה אחר פסחים קיד‪ ,‬ב(‪.‬‬
‫תחתיהם באמצע המרור‪ .‬לכאורה‬
‫הי׳ צ״ל המרור בקו שמאל כי הוא בחי׳‬
 ‫ה ג ד ה של פ ס ח‬ ‫לד‬

‫סימן סדר של פסח‬

‫קךש‪ .‬ורחץ‪ .‬כךפם‪. .‬יחץ‪ .‬מנד‪ .‬ךחצה‪ .‬מוציא‪ .‬מצה‪.‬‬
‫מרור‪ .‬כורך‪ .‬שלחן עורך‪ .‬צפון‪ .‬ברך‪ .‬הלל‪ .‬נרצה‪:‬‬
‫טעות הול״ל‪ :‬״תחתיהם באמצע החזרת‬ ‫אותו מרור ואח״כ חזרת )וכ״ה ג״כ‬
‫ותחת כו׳ ותחת החזרת החזרת שעושין‬ ‫בפע״ח‪ ,‬מ״ח‪ ,‬סי׳ קול יעקב‪ ,‬סי׳‬
‫כורך״‪ .‬ואולי יש ‪ p r b‬שינוי הלשון‪ ,‬כי‬ ‫הרש״ר(‪ ,‬יש נוהגין שלא ליקה מין אחד‬
‫הנה התבות ״מרור״‪ ,‬״חזרת״ כמה רמזים‬ ‫למרור ולכורך‪ ,‬ואפילו במקומות שנמצא‬
‫ע״ד הסוד כהס ‪ -‬וכמ״ש בפע״ח‬ ‫םאלאט אינם עושים הכל מן סאלאט‪,‬‬
‫וקהלת יעקב — ורמזי תיבת מרור‬ ‫וטעמם אולי אין בקיאין בחמשה מינים‬
‫שייכים יותר לבחינת מרור שעל הקערה‬ ‫שבמשנה )פסחים לט‪ ,‬א( לכן יוצאים‬
‫ורמזי תיבת חזרת ‪ -‬לכורך‪ .‬ולכן‬ ‫אכילת מרור בירק מר‪ .‬ולא דקו דא״כ יש‬
‫בשו״ע אדה״ז שהוא יותר ע״ד הנגלה‬ ‫לאכלו בלא ברכה‪ ,‬וכמ״ש בשו״ע אדה״ז‬
‫לא קפיד לשנות‪ ,‬וצ״ע‪ - .‬ואנו נוהגין‬ ‫ס׳ תע״ג םל״א‪ .‬אבל באמת מצוה להדר‬
‫ליקה חזרת )םאלאט( ותמכא )חריין(‬ ‫אחר חזרת )פסחים שם(‪ ,‬דהיינו סאלאט‪,‬‬
‫שניהם־הן למרור והן לכורך‪.‬‬ ‫שעיקר המצוה בה )שו״ע סתע״ג ם״ל(‬
‫אין אנו נוהגין ללבוש קיטל להסדר‪.‬‬ ‫ואין חילוק בין מרור לכורך‪ .‬והא דשינה‬
‫וכן אין מקפידין לאיזה רוח יהי׳ מקום‬ ‫בלשתו הוא כי אם הי׳ כותב ותחת‬
‫מושבו‪.‬‬ ‫המרור המרור שעושין כורך )ועדמ״ש‬
‫בשו״ע אדה״ז סכ״ו( היו טועים לומר‬
‫סימן סדר של פסח‬ ‫שלכורך יותר טוב ליקה המין הנקרא‬
‫סימן סדר של פסח קדש כוי‪.‬‬ ‫במשנה מרור‪ ,‬ובאמת מצוה בחזרת‬
‫במחזור ויטרי סי׳ סה הובאו סימנים אלו‬ ‫)שער הכולל(‪ .‬והתירק תמוה‪ ,‬דא״כ גם‬
‫ב״סדר ערוך שסידר ר׳ שלמה בר יצחק‬ ‫עתה יש מקום לטעות‪ ,‬דלמחר יותר טוב‬
‫זצ״ל״ ‪ -‬רש״י )וי״א כי אחד מבעלי‪.‬‬ ‫ליקה מרור שבמשנה‪ .‬ולהוציא מכל‬

‫הנהגים והנהגות‬ ‫______‬

‫סימן סדר של פסח‪:‬‬

‫הנהגות‪ :‬לאחר סידור הקערה‪ ,‬אומר הרבי את כל סימני הסדר החל מהמילים‬
‫״סימן סדר של פסח ‪ -‬קדש ורחץ וכוי״‪ ,‬בנוסף לאמירת כל סימן כשמגיע‬
‫זמנו‪ .‬כל האמירות הללו היו בלחש‪ .‬כשהיה מגיע ל״ורחץ״ היה אומר גם את‬
‫דיני ״כרפס״‪ .‬כמו כן‪ ,‬לפני ״רחצה״‪ ,‬היה אומר את כל הדינים מ״רחצה״ ועד‬
‫״כורך״‪ .‬ךאוצו״ שם‪ ,‬אות כד‪ .‬הכוונות הני׳ל[‪.‬‬
‫לה‬ ‫עם ליקוטי ט ע מ י ם ומנהגים‬

‫)כדעת הב״ח שם( חוזר ורוחץ)שמה״ר(‪.‬‬ ‫התוספות ר׳ שמואל מפלייזא —‬

‫מאבא מארי ו״ל שמעתי ע״ד הסוד‬
‫לבאר דיוק הוא״ו ועוד שינוי שישנו‬
‫בשתי תיבות אלו‪ ,‬אשר רק הם נאמרו‬
‫בלשון ציווי ולא סיפור‪ ,‬כי קדש ורחץ‬
‫רומזין על ג״ר דחכמה )קדושה( וד״ר‬
‫דבינה )טהרה‪ ,‬רחיצה( שלא הי׳ בהם‬
‫פירוד ושבירה‪ ,‬כי לקחם עתיק לחלקו‪.‬‬
‫משא״כ י״ג כחי׳ הנשארות מהם‪ .‬וזהו‬
‫אשר קדש ורחץ בא בוא׳׳ו החיבור‪ .‬וגם‬
‫רק הם באים בלשון ציווי — רמז רמזו‬
‫לקדש ולרתק מהבחי׳ העליונות את‬
‫שאר י״ג בחי׳‪ ,‬הנרמזות בי״ג הסמנים‪:‬‬
‫כרפס כו׳ נרצה‪.‬‬
‫רחצה‪ .‬יש שרצו להגי׳ רחץ )בשני‬
‫פתחין(‪ ,‬אבל כמחזור ויטרי‪ ,‬אבודרהם‪,‬‬
‫פע״ח מ׳׳ח‪ ,‬סי׳ האריז׳׳ל‪ ,‬סי׳ שלה‪ ,‬סי׳‬
‫י ע ‪ p‬ובו׳ איתא רחצה‪ ,‬וראה בפע׳׳ח‬
‫טעם הדבר‪.‬‬
‫מפלייש — הובא באור זרוע סי׳ רנ״ו‬
‫— חכר הסימן קדש ורחץ כו׳‪ .‬שד״ל‬
‫בשם כת״י(‪ .‬ובפרדס לרש״י‪ ,‬בהגמ׳׳יי‬
‫)על סדר הגדה שברמב׳׳ם( ובאבודרהם‬
‫הובאו עוד סימני סש׳׳פ בנוסחאות‬
‫שונות‪ .‬אבל בפע״ח )שער חהמ״צ פו״ז(‪,‬‬
‫במ״ח ובסי׳ האריז״ל מבאר סדרו ש״פ‬
‫ע״פ הסימן קדש ורחץ כר‪ .‬והאלשיך‪.‬‬
‫חיד״א ועוד פי׳ ע״ד המוסר‪.‬‬
‫ורחץ תיבה זו בתוספות וא׳׳ו ‪-‬‬
‫למען שיהיו כל התיבות שבסימן זה בני‬
‫שתי תנועות‪ .‬ובסי׳ הרש״ר וקול יעקב‬
‫איתא רחץ בלא וא״ו‪ ,‬ואולי מנקדים רחץ‬
‫בשני פתחין‪.‬‬
‫עוי״ל תוספת הוא״ו להדגיש שצ״ל‬
‫קדש ואח״כ רחץ אף למי שאין נוהג כן‬
‫בשאר ימות השנה )וכדעת הט׳׳ז וח״י‬
‫ר״ם תע״ג(‪ ,‬או שאף שרוחץ קודם קדש‬

‫מנהגים ו ה נ ה ג ו ת‬

‫כשחל בשבת אומרים בלחש )ספר המנהגים(‪:‬‬

‫ל ח ד ין רעי לא אחסר‪ :‬בנאות ךשא !ךביצני‪ .‬על מי ?נוחות‬ ‫מזמור‬

‫עהלני‪3 :‬פעי ןעובב‪ .‬עחני במעגלי ‪#‬־ק למען עמו‪ :‬גם ?י אלך‬
‫ב^יא צלמות לא איךא ךע‪ .‬בי אתה עמך‪ .‬עב?‪1‬ןז ו ס ^ ת ף המה ןנח^ני‪:‬‬
‫תערך לפני עלחן ןגד צוךף‪ .‬ךע^ת בעמן ראעי בוסי ךךה‪ :‬אך טוב ןחסד‬
‫ירדפוני בל ימי חיי‪ .‬ועבתי בבית יי לאחי ימים‪:‬‬

‫ךא היא סעוךתא דחקל תפוךזין קךיעץ‪:‬‬

‫אתקינו םעוךתא ךמהיקגותא עלטתא חךותא ךסלכא קךיעא‪ :‬אתקינו‬
‫סעוךתא ךמלבא‪ .‬ךא היא סעוךתא ךחקל תפוחק קדיעק חער‬
‫אנפין ועתיקא ק ח ע א ‪ .‬אתי? לםעדא בהדה‪:‬‬
‫־ ‪T-:‬‬ ‫דז‬ ‫־‬ ‫ו‬ ‫‪It‬‬ ‫‪1‬‬ ‫־‬ ‫ז‬ ‫־ |•‬ ‫ו|‬ ‫! • י‬ ‫|‬ ‫־ ‪• 1‬‬
 ‫ה ג ד ה של פ ס ח‬ ‫לו‬

‫קידוש‬
‫אתקינו סעח־־־תא דמלכא עלאה דא היא סשדתא דקוחטא בריך ת א‬
‫! ' »‬ ‫‪TT:‬‬ ‫‪|:T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪:TT‬־‪:‬‬ ‫' ‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T T‬‬ ‫;‬ ‫‪I‬‬ ‫־‬ ‫‪t‬‬ ‫־‬

‫^כי^תיה‪:‬‬
‫קדש‬
‫תחלה יום הששי‪:‬‬ ‫כשחל יו״ט בשבת אומרים‬ ‫י‬
‫יזע הששי‪ :‬אויבלו השמים והארץ ןכל ?באם‪ :‬ב_דכל‬
‫אלהים ביום השביעי מלאותו אשר עשה וישבת‬
‫ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה‪: :‬ויבךך אלהים‬
‫את יום השביעי וקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו‬
‫אשר ברא אלהים לעשות‪:‬‬
‫ד־‬ ‫‪-‬‬ ‫־‬ ‫‪?:‬‬ ‫‪T T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫ד*‬

‫כלומר דרך חירות ושררות זכר ליצ׳׳מ״‪,‬‬ ‫קידוש‬

‫י״ל דכיון שאין זה אלא אם אפשר לא‬ ‫אמקינו סעודתא‪) .‬סי׳ הרש״ר וראה‬
‫העתיקו בסידורו )ומה שתירץ בשעה״כ‬
‫זח׳׳ב פ״ח א ושם(‪.‬‬
‫דדין אחר מוזג לו הוא דוקא ביינות‬
‫חזקים שטרחא רבה בדבר כי צריך‬ ‫קדש‪) .‬משנה פסחים קיד‪ ,‬א( ואנו‬
‫להביא מים למזיגה משא״כ ביינות שלנו‬ ‫גוהגין לקדש מעומד הן בשויו״ט הן‬
‫כאו״א מוזג לעצמו — צ״ע‪ ,‬כי פשיטא‬ ‫בפסח )כ״ה בפע״ח שי״ח פי״ד ושכ״א‬
‫דגם ביינות שלגו אם אחר ימזוג לו ה״ז‬ ‫פ״ו‪ ,‬סי׳ האריז״ל מ״ח‪ .‬ועיין שו״ע או״ח‬
‫ענין של עשירות וא״כ ה״ז דרך חיתת‬ ‫סרע״א ס״י ונ״כ(‪.‬‬
‫ושררות זכר ליצי״מ ומנין לנו לחלק‬
‫קדש‪ .‬בכל התיבות של הסימן קדש‬
‫בזה? ועוד דא״כ למה לא אשתמיט בנ״כ‬
‫ורחץ הביא אדה״ז בכאו״א במקומה גם‬
‫השו״ע ובשו״ע אדה״ז לכתוב דביינות‬ ‫‪,‬‬
‫פירוש התיבה וכמו ורחץ וגט״ ואינו‬
‫שלנו כאו״א מוזג לעצמו וכמו שחילקו‬
‫מברך וכה״ג‪ ,‬מלבד בתיבת קדש הלל‬
‫דין יינות שלנו בסי׳ רד‪ ,‬רעב תעב(‪.‬‬
‫נרצה‪ .‬וי״ל הטעם מפני שאין כל חדוש‬
‫מנהג בית הרב‪ :‬מוזגין הכוס‪ ,‬ואין‬ ‫בפירוש תיבות אלו‪.‬‬
‫מדקדקין שימזוג אחר‪ .‬לוקחו בימינו‪,‬‬ ‫ואף שבשו״ע שלו )ריש סי׳ תע״ג(‬
‫מוסרו לשמאלו‪ ,‬מעמידו‪ ,‬דרך הורדה‬ ‫העתיק מ־״ש ברמ״א )שם( וכתב ״ואם‬
‫מלמעלה למטה‪ ,‬על כף ידו הימנית‪,‬‬ ‫אפשר טוב שלא ימזוג הבעה״ב בעצמו‬
‫כשהיא כפופה קצת כעין בית קבול‪ ,‬ד׳‬ ‫אלא אחר ימזוג לו שיהא לו כמשרתו‪,‬‬
‫לז‬ ‫עם ל י ק ו ט י ט ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫היו פסחים קח‪ ,‬ב(‪ .‬ואין מברכים עליהם‬
‫ברוך כו׳ וצמו לשתות ד׳ כוסות‪ ,‬לפי‬
‫שהם מופסקים )כלבו‪ ,‬רוקח(‪.‬‬
‫ותקנום כנגד ד׳ לשונות של גאולה‪:‬‬
‫והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי)שמות‬
‫ו‪ ,‬ו־ז( ‪ -‬שהן כנגד ד׳ גזירות שגזר‬
‫עליהם פרעה )שמ״ר ספ״ו(‪ .‬כנגד שבירת‬
‫ד׳ קליפות )תולעת יעקב( — כנגד ד׳‬
‫כוסות של פרעה )בראשית מ‪ ,‬יא־יג(‬
‫שנרמזה באותו חלום גאולתן של ישראל‬
‫כדרז״ל בב״ר פ׳ פ״ח‪ ,‬כנגד ד׳ מלכיות‪,‬‬
‫כנגד ד׳ כוסות של פורעניות שהקב״ה‬
‫משקה את או״ה וכנגדן משקה את ישראל‬
‫ד׳ כוסות של נחמה)ירושלמי פסחים פ״י‬
‫ה״א(‪ ,‬כנגד ד׳ אותיות שם הוי׳ )סי׳‬
‫של״ה‪ .‬ועיי״ש מזהר ח״ג צה‪ ,‬ב(‪.‬‬
‫כשחל יו׳׳ט בשבת אומדים תחלה‬
‫יום הששי)פסחים קו א ותוד״ה זוכדהו(‪.‬‬
‫מתחילין יום הששי)ולא מ״ויכולו״( כי‬
‫יום הששי ויכולו השמים ר״ת הוי׳‪.‬‬
‫וכשמתחיל יתן עיניו בנרות ובשעת‬
‫ברכת הקידוש בכוס )רמ״א סי׳ רע״א‬
‫ס״י(‪ .‬אין להתחיל מתחילת המקרא וירא‬
‫אצבעותיו מוגבהות והגודל מושכב מן‬
‫הצד‪ .‬ומקדש מעומד‪ ,‬והכוס מוגבה‬
‫למעלה משלשה טפחים מעל גבי השולחן‬
‫‪ -‬וכ״ז הוא גם בשאר ימות השנה‪.‬‬
‫קדש‪ .‬בכל יו״ט חייב בקדוש מדברי‬
‫סופרים‪ ,‬וכשחל בשבת הרי יש לו ג׳׳כ‬
‫עיקר מן התורה — מוסיף עליהם בלילה‬
‫זה‪ ,‬שהוא אחד מארבעה כוסות שהן‬
‫מצוה מד׳׳ס בליל פסח‪ .‬ולכן‪ :‬א( אינו‬
‫מקדש על הפת‪ .‬ב( אין אחר מוציא אותו‬
‫ידי חובתו)שו׳׳ע רבינו םתע׳׳ב םכ״ב(‪.‬‬
‫ג( דוחק עצמו לשתות ד׳ כוסות אף‬
‫שמזיקו או שצריך למכור כסותו)נדרים‬
‫מט‪ ,‬ב‪ .‬פסחים צט‪ ,‬ב(‪ .‬ד( אינו מקדש‬
‫אלא בלילה ממש ולא בתוספות יו״ט‬
‫)תה׳׳ד סקל״ז(‪ ,‬כי תקנו חכמים ד׳ כוסות‬
‫בזמן הראוי לאכילת מצה )שו״ע רכינו‬
‫שם ם״ב(‪ .‬ה( יש לחוש לדעת אלו‬
‫האומרים שמצוה לשתות כל הכוס‬
‫ועכ״פ רובו)שם םי״ט(‪.‬‬
‫ד׳ כוסות ‪ -‬מצוה מדברי סופרים‪.‬‬
‫ואף נשים חייבות בה‪ ,‬שאף הן היו‬
‫באותו הנס של יציאת מצרים )תוד״ה‬

‫מנהגים ו ה נ ה ג ו ת‬

‫קדש‬
‫הנהגות‪ (1 :‬הרבי השתמש בכוס גדולה של כסף‪ ,‬כוס ללא רגל ]כדרכו בכל‬
‫השנה[ ‪ -‬שהיתה מונחת לימין הקערה !׳אוצר״ שם אות מח‪.‬‬

‫‪ (2‬גם בהיותו במקום ובזמן שלא ניתן היה להשיג יין כשר )פאריס תש״ז(‪,‬‬
‫מיאן להשתמש ביין צימוקים אלא סחטו עבורו עגבים נ״אוצר״ שם‪ .‬אות נ׳ סעיף ב‪.1‬‬

‫‪ (3‬הרבי היה מוזג לעצמו מבקבוק וכוכית עטוף בשקית נייר שמונח לידו‬
‫]׳אוצר״ שס‪ ,‬אות נא[‪.‬‬

‫‪ (4‬בליל הסדר ‪ -‬וכך גם בכל השנה ‪ -‬משתמש הרבי ביין אדום‪ .‬אך אחד‬
‫המשמשים טוען שהרבי היה משתמש ביין לבן ]״אוצר״ שס‪ .‬אות מח[‪.‬‬
 ‫ה ג ד ה של פ ס ח‬ ‫לח‬

‫בחול מתחילין כאן‬

‫סביי ™ ברוך אתה יהוד׳ אלהיט מלך העולם בורא ©די הגפן‪:‬‬ ‫‪P‬‬

‫ב ח ך אחה ידווה אלזדנו מלך העולם אשר בחר בגו מכל‬

‫עם ורצונו מכל לשון וקדשנו ‪$‬ס?ותיו‪ .‬וחתן לנו‬
‫יהוה אלהינו באהבה )לשבת שבתות למטחה « מועדים לשמחה‪.‬‬
‫חגים וזמנים לששון את יום )לשבת ה‪#‬בת ד«ה ואת יו•(‬

‫הגאונים שבסו״ם כלבו ובטור סקע״ד‬
‫בשם אביו)בתוד״ה הואיל ‪ -‬ברכות מג‪,‬‬
‫א — ועוד‪ :‬סכרי מורי ברא״ש ברכות‬
‫שם — םברי רבותי(‪ .‬וראה בפע״ח שי״ח‬
‫פט״ז ביאור לשון זה דוקא ע״ד הסוד‪.‬‬
‫יום חג המצות‪ .‬כן נקרא בכל התורה‪,‬‬
‫ואנו קורין אותו פסח ‪ -‬כי השי״ת‬
‫מספר שבחן של ישראל שלא התמהמהו‬
‫ולא אמרו היאך נצא למדבר ואנו‬
‫מספרים שבחו של השי״ת אשר פסח גו׳‬
‫אלקים כו׳ משום דדרז״ל טוב מאד זה‬
‫המות )שו״ת חת״ם חאו״ח ס״י(‪.‬‬
‫סכרי מרנן‪ .‬כצ״ל ולא יותר )סי׳‬
‫יעבץ( כי‪ .‬הם משלימין מספר תיבות‬
‫שבקדוש‪ .‬הטעם לאמירת ם״מ — שו״ע‬
‫אדה״ז ס״ס קע״ד‪ .‬ובאבודרהם הביא‬
‫עוד טעמים‪.‬‬
‫סכרי מדגן בתקוני זוהר תי׳ כ״ד‬
‫וצריך למימר סכרי מתן‪ .‬ועד׳׳ז הוא‬
‫בתנחומא ר״פ פקודי‪ ,‬בלקוטי שו״ת‬

‫מנהגיס והנהגות‬

‫מוזגין הכום‪ ,‬ואין מדקדקין שימזוג אחר !הגש״פ!‪.‬‬

‫הנהגות‪ (1 .‬הרבי לא הסכים שימזגו לו ‪ -‬ואמר שמה שבהגש״פ שלו כתב רק‬
‫״אין מדקדקין שימזוג אחר״ ולא ״אין מוזגין״‪ ,‬הוא מכיץ שאצל חותנו‬
‫]אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע[ מזגו פעם אחת !הנזלך במנייבו אי‪1< .‬מ׳ ר־רג[‪,‬‬
‫‪ (2‬ממלא את הכום ביין על כל גדותיו ]כדרכו בקידוש של כל השנה[‪ ,‬עד‬
‫שנשפך ממנו לצלחת ]ואה התוועדויות תשנז״ו גי‪ .‬עמי ‪.[181‬‬
‫‪ (3‬ממלא את הכוס בכמה שפיכות דאוצר״ שם אות נד[‪.‬‬

‫קידוש ושאר הכוסות‪:‬‬

‫לוקח הכוס בימינו‪ ,‬מוסרו לשמאלו‪ ,‬מעמידו דרך הורדה מלמעלה למטה על‬
‫כף ידו הימנית ־ כשהיא כפופה קצת כעין בית קבול‪ ,‬ד׳ אצבעותיו מוגבהות‬
‫והגודל מושכב מן הצד‪ .‬ומקדש מעומד‪ ,‬והכוס מוגבה למעלה משלושה‬
‫לט‬ ‫עם ל י ק ו ט י ט ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫חג המצות הזה‪.‬‬

‫ואת יום טוב מקרא קדש הזה‬
‫זמן חרותנו)לשבתןאדבד‪ 6‬מקרא קדש ז ‪ 5‬ר ליציאת מצדם‪.‬‬

‫ריש סימן תפ״ז ונ״כ‪.‬‬
‫בשבת באהבה מקרא קדש‪ .‬כי‬
‫מקרא קדש דשבת קבלו ישראל באהבה‪,‬‬
‫במרה‪ ,‬אבל של יו״ט הי׳ ע״י שכפה‬
‫עליהם הר כגיגית כסיני)לבוש ם׳ תפ׳׳ז‬
‫מטה משה א״ר(‪.‬‬
‫)קדושת לוי‪ ,‬פ׳ בא(‪ .‬וי״א שהנהיגו השם‬
‫חה״פ ‪ -‬זכר למקדש )עטרת זקנים(•‬
‫ואת יד׳ט מקרא קדש הזה כן הוא‬
‫במס׳ סופרים פי״ט‪ ,‬בסי׳ רב עמרם גאון‪,‬‬
‫בס׳ התפלה להרמב״ם ובסוף הל׳ שבת‪,‬‬
‫אבודרהם‪ ,‬סי׳ הרש׳׳ר ועוד‪ .‬וראה שו״ע‬

‫‪-‬מנהגים ו ה נ ה ג ו ת‬

‫]הגש״פ[‪.‬‬ ‫טפחים מעל גבי השולחן ‪ -‬וכל זה הוא גם בשאר ימות השנה‬
‫הנהגות‪ (1 :‬אצל כ׳׳ק אדמו״ר‪ ,‬הכוס מונחת ברובה על כף היד ומיעוטה על‬
‫האצבעות ]ב״אוצר״ שם אות נו — שזהו‪ ,‬לכאורה‪ ,‬כעין פשרה בין ב׳‬
‫הריעות שבשו״ע ־ האם הכום צריכה להיות מונחת על כף היד או על‬
‫האצבעות[‪.‬‬
‫‪ (2‬בכל פעם שהרבי מגביה את הכוס במהלך ה״סדר״‪ ,‬הנהגתו היא באופן‬
‫האמור לענין הקידוש ךאוצר׳ ליל הסדר אוח צבי[‪.‬‬

‫קידוש‪:‬‬
‫נהגש־פ[‪.‬‬ ‫א‪ .‬אנו נוהגין לקדש מעומד‪ ,‬הן בשבת ויום טוב‪ ,‬והן בפסח‬
‫הנהגות‪ :‬כשהרבי היסב בבית אדמו״ר מוהריי׳׳צ‪ ,‬היה אומר את הקידוש בשקט‪,‬‬
‫כך שגם מי שעמד בסמוך לו לא היה יכול לשמוע אלא תיבות אחדות‪ ,‬וברור‬
‫שהרבנית והנשים שישבו בחדר הסמוך לא שמעוהו כלל ]״אוצר׳־ שס אות נס!‪.‬‬

‫]הגש‪-‬פ[‪.‬‬ ‫ב‪ .‬כשמתחיל יתן עיניו בנרות‪ ,‬ובשעת ברכת הקידוש בכוס‬
‫וטוב שיהיו נרות אלו הנרות שברכו עליהם‪ ,‬ובפרט ביום טוב שמברכים שתי‬
‫ברכות ‪ -‬גם ברכח ׳׳שהחיינו״ נלקוטי שיחות חלק כב‪ ,‬עמי ‪.[283‬‬

‫הנהגות‪ :‬כשביקר הרבי אצל תלמידי הישיבה בסדרים שערכו‪ ,‬ביקש מהטבחית‬
‫שתשאיל לבחורים את אחד הנרות שהדליקה במטבח ־ כדי שבשעת הקידוש‬
‫יתנו בו את עיניהם‪ .‬כן הורה להניח את הנר על כסא גבוה‪ ,‬כך שכל הבחורים‬
‫יוכלו לראותו נ״אנצר• שם אות נח‪ ,‬מיומן הקהל תשמ״א[‪.‬‬
 ‫ה ג ד ה של פ ס ח‬ ‫מ‬

‫כי בנו בחרת ואותנו קךשת מכל העמים‪ (mm .‬ומועדי‬

‫‪....‬‬ ‫‪T - :‬‬ ‫‪ T‬־ •‬ ‫‪T‬‬ ‫״‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫י |־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪.‬‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬

‫קךשך ) ל ת באי־בה וברצון( ‪3‬שמחה ובששון הנחלתנו‪ :‬ברוך‬ ‫ש ב‬

‫אתה יהוה מקדש )השבת ‪ 0‬ישראד והזמנים‪:‬‬

‫ברוך אתה יהוד‪ ,‬אלהיט ‪$‬לך העולם שהח;ט יקימנו והגיעו לזמן‬
‫הזה‪:‬‬
‫במוצאי שבת מקדשיו יקנה׳יז‪ .‬יין‪ .‬ק ד ו ש ‪ .‬נר‪ .‬הבדלה‪ .‬זמן‪:‬‬

‫ברוך אתה יהוד‪ ,‬אלהיט ‪£‬לך העולם בורא מאורי האש‪:‬‬

‫שעתיד לאומרו בהגדה )מח״ו‪ .‬ד״י טוב‬ ‫ומועדי גם בחול אומרים ומועדי‬
‫עלם ביוצר אלקי הרוחות‪ .‬רוקח( למי‬ ‫בוא ״ו‪ ,‬וכמו שאומרים ושבת בוא ״ו‪.‬‬
‫שעשה לנו כל הנסים האלו )סי׳ רע״ג‪.‬‬ ‫ומועדי קדשך מעין החתימה סמוך‬
‫שב״ה(‪ .‬וי״א מפני שאין מברכין ברכה‬ ‫לחתימה )פסחים ק״ד‪ ,‬א(‪.‬‬
‫זו אלא על מצוה דרבנן)מהרי״ל(‪.‬‬ ‫מקדש ישראל והזמנים )פסחים קד‪,‬‬
‫‪ p‬ואין אומרים והמועדים כלשון הכתוב‬
‫לזמן הזה‪ .‬הלמד בחירק וכ״ה בסי׳‬ ‫לפי שכל המועדים תלוים בזמנים‪ :‬פסח‬
‫של״ה‪ .‬רש״ל מט״מ מג״א ר״ם תרע״ו‪.‬‬ ‫בזמן האביב כו׳)בחיי ם״פ בא(‪.‬‬
‫שהחיינו כו׳ במוצש״ק יקנה״ז‬
‫הבדלה‪ .‬מנהג בית הרב‪ :‬בהבדלת‬
‫)פסחים ק׳׳ג‪ ,‬א( נוסח ברכת שהחינו‬
‫מוצש״ק שחל ביו״ט אין מקרבין הנרות‬
‫במשנה ברכות )רפ״ט(‪ .‬ג״פ שהחיינו‬
‫ואין מאחדין השלהבת שלהם‪ ,‬וכן אין‬
‫וקיימנו והגיענו — כנגד הללי נפשי את‬
‫מביטים בצפרנים‪ .‬ורק‪ ,‬בעת ברכת בורא‬
‫ד׳ אהללה ד׳ בחיי אזמרה לאלקי בעודי‬
‫מאורי האש‪ ,‬מסתכל בנרות כמו שהם‬
‫)רוקח שע״א‪ .‬וראה ג״כ סי׳ האריז״ל‬
‫כ״א בפ״ע‪.‬‬
‫כרה ״נ(‪.‬‬
‫מאורי האש‪ .‬כי הרבה מאורות‬ ‫אין מברכים ברכת שעשה נסים‪ ,‬לפי‬

‫מנהגים ו ה נ ה ג ו ת —‬

‫הבדלה‪:‬‬
‫מנהג בית הרב‪ :‬בהבדלת מוצאי שבת קודש שחל ביום טוב ‪ -‬אין מקרבין‬
‫הנרות ואין מאחדין השלהבת שלהם‪ ,‬וכן אין מביטים בצפרנים‪ .‬רק בעת ברכת‬
‫בורא מאורי האש‪ ,‬מסתכל בנרות כמו שהם‪ ,‬כל אחד בפני עצמו נהגש״פ[‪.‬‬
‫טא‬ ‫עם ליקוטי ט ע מ י ם ומנהגים‬

‫בחך אתה יהוה אלהיני מלך העולם המגדל בין קךש‬

‫לחול‪ .‬בין אור לחשך‪ .‬בין ישראל לעמים‪ .‬בין יום‬
‫השביעי לששת ימי המעשה‪ .‬בין קךשת שבת לקךשת‬
‫יום טוב הבדלת‪ .‬ואת יום השביעי מששת ימי המעשה‬
‫קדשת‪ .‬הבדלת וקךקת את עמך ישראל בקךשתך‪ :‬בחך‬
‫אתה יהוה המבדל בין קדש לקדש‪ :‬שה״יי»‬

‫שותה הכוס בישיבה בהסיבת שמאל דרך חירות‪:‬‬

‫בהסיבת שמאל‪ .‬כי הסיבת ימין‪ ,‬על‬ ‫)אדומה וירקרקת( יש באור )ברכות נא‪,‬‬
‫פניו‪ ,‬או על גביו אין זו הסיבה )פסחים‬ ‫ב‪ .‬נב‪ ,‬ב‪ .‬וראה ג׳׳כ ת״ז תי׳ כא(‪.‬‬
‫קח‪ ,‬א וכפי׳ הרמב״ם הל׳ חומ״צ פ״ו‬ ‫המבדיל כו׳)פסחים קד‪ ,‬א ובתוד״ה‬
‫ה״ח(‪.‬‬ ‫בעי שם(‪.‬‬

‫הסיבה‪ .‬ויסב אלקים את העם מכאן‬
‫אמרו רבותינו אפילו עני שבישראל לא‬
‫יאכל עד שיסב שכך עשה להם הקב״ה‬
‫)שמ״ר פ״כ‪ ,‬יח(‪ .‬מהו ויסב שהרביצם‬
‫כדרכי המלכים רבוצין על מטותיהם‬
‫)במדב׳׳ר פ״א‪ ,‬ב(‪.‬‬
‫הבדלת וקדשה‪ .‬ב׳ הבדלות‪ :‬בין‬
‫כהנים ללוים‪ ,‬ולוים לישראלים )תוס׳‬
‫שם(‪.‬‬
‫בפסח שותה הכום‪ .‬כולו )ב״ח‬
‫סתע״ב( ובבת אחת )מ״א שם( — מנהג‬
‫בית הרב‪ .‬וכן בשאר ג׳ כוסות‪.‬‬

‫מנהגים ו ה נ ה ג ו ת‬

‫שתיית הכום‬
‫]הג‪->11‬פ[‪.‬‬ ‫שותה הכוס‪ ,‬כולו‪ ,‬ובבת אחת ‪ -‬מנהג בית הרב‪ .‬וכן בשאר ג׳ כוסות‬

‫הסיבה‬
‫הנהגות‪ :‬אצל כ״ק אדמו״ר‪ ,‬אין עורכים הסיבה על מיטה‪ ,‬אלא יושב על כסא‬
‫ללא ידיות‪ ,‬שאף הוא אינו מוצע בכרים וכסתות וכיו״ב ‪ -‬כי אם לשמאלו ניצב‬
‫כסא נוסף שעליו מונחות שתי כריות להסיבה דאוצר״ שם אות מז‪.1‬‬
 ‫הגדה של פ ס ח‬ ‫מב‬
‫ונוטל ידיו ואינו מברך‪:‬‬ ‫ורחץ‬
‫נוטל פחות מכזית כרפס ויטבול במי מלח או חומץ ויברך‪:‬‬ ‫‪USTQ‬‬
‫ברוד אתה יהוד‪ ,‬אלהינו מלך העולם בורא פרי האדמה‪:‬‬
‫יכוון להוציא גם המרור בברכה זו •‬

‫פחות מפזית כי גם זה דיו להתמי׳‬ ‫ורחץ‬

‫התינוקות‪ ,‬ואז לכל הדיעות לא יתחייב‬ ‫ורחץ ונט״י ואינו מברך כי הבא‬
‫לברך אחריו בנ״ר )שו״ע אדה״ז סתע״ג‬ ‫לאכול דבר שטיבולו במשקה צריך נט״י‬
‫סט״ו וסי״ח(‪.‬‬ ‫תחלה )פסחים קטו‪ ,‬א( בלא ברכה כי‬
‫ספק ברכות להקל )שו״ע רבינו סי׳ קנח‬
‫ויטבול ‪ -‬ואח״כ ‪ -‬ויברך‪ .‬כדי‬
‫ם״ג(‪ .‬ואף מי שאינו נזהר בזה כל השנה‬
‫לתכוף הברכה להאכילה בכל מה דאפשר‬
‫— נט״י והוא כאחד משאר שנויים‬
‫)ח״י סתע״ה םק״ה(‪ .‬והא דבסעודת כל‬
‫שעושין בליל זה כדי שישאלו )ח״י‬
‫השנה מברך המוציא ואח״כ טובל במלח‪,‬‬
‫םתע׳׳ג סקכ״ח(‪.‬‬
‫הוא משום דמברך קודם שפורס )כדי‬
‫שיברך על הגדולה(‪.‬‬
‫כרפס‬
‫במי מלח או חומץ‪ ,‬תוד״ה מטבל‬ ‫כרפס נוטל כו׳ כדי להתמי׳‬
‫)פסחים קיד‪ ,‬א( כתב בחומץ או במים‬ ‫התינוקות‪ ,‬שאין עושים כזה בכל ימות‬
‫ומלח אבל בסי׳ של״ה ויעב״ץ במי מלח‬ ‫השנה )פסחים קי״ד‪ ,‬א‪ ,‬ב(‪.‬‬

‫מנהגים והנהגות‬

‫ורחץ‬
‫הנהגות‪ .1 :‬כמנהגו‪ ,‬אומר הרבי את הנאמר בהגדה בקשר לכל פיסקא‪ .‬ומכיון‬
‫שאין להפסיק בין הנטילה לאכילת הכרפס‪ ,‬לכן בהגיעו לפיסקא זו‪ ,‬ממשיך‬
‫ואומר לאחר המילים ״נוטל ידיו ואינו ומברך״ גם את הנאמר בסדר של‬
‫״כרפס״ נזכרונות הנ־ל[‪.‬‬

‫‪ .2‬הרבי אינו נוטל ידיו על ידי אחר ואף אין מביאים לו את המים‪ ,‬אלא קם‬
‫ממקומו ונוטל ידיו במטבח הסמוך לחדר שבו היו מסובין ךאוצר״ שם אות סה[‪.‬‬

‫ךאוצר־ שס אות סדן‪.‬‬ ‫‪ .3‬כל המסובים נוטלים ידיהם‪ ,‬ולא רק גדול הבית‬
‫מג‬ ‫עם ל י ק ו ט י מ ע ט י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫דדינו כמו שאר הסעודה דלילה זה‬
‫דהרשות בידו שלא להסיב והמיסב ה״ז‬
‫משובח )שו״ע רבינו סי׳ תע״ב םי״ד(‬
‫ולא ציין אלא במקום שהחיוב או הפטור‬
‫הוא מוחלט‪ .‬ונוהגין לאכלו שלא‬
‫יכוון‪ .‬לכאורה כצ״ל בשני וואוי״ן‪,‬‬
‫בהסיבה‪.‬‬
‫לדעת רוב הפוסקים כרפס א ״צ‬
‫הסיבה )שבלי הלקט‪ ,‬מט״מ‪ ,‬ברכ״י‪,‬‬
‫ועוד‪ .‬ודלא כדעת הבית דוד(‪.‬‬
‫לאחר כרפס לא ראיתי מהדרין‬
‫הנשאר מהכרפס על הקערה ובמילא‬
‫מכאן ולהלן אין על הקערה אלא ה׳‬
‫דברים‪.‬‬
‫או בחומץ‪ .‬אבל לא בחרוסת‪ ,‬דכיון‬
‫דבטיבול שני חרוסת מצוה ‪ -‬לאחר‬
‫שמילא כריסו ממנו יביאנה למצוה‬
‫אתמהה )רא״ש שם(‪.‬‬
‫ולא בוא״ו יו״ד‪ .‬וכן בכ״מ‪.‬‬
‫יכוין להוציא גם המרור‪ .‬כי אין‬
‫אמירת ההגדה וכו׳ חשובים הפסק‬
‫והיסח הדעת )שו׳׳ע רבעו סתע׳׳ד(‪.‬‬
‫ומכוון להוציא גם המרור של כורך‪.‬‬
‫בכרפם לא ציין אם יאכלגו בהסיבה‬
‫או בלא הסיבה )כמש״כ במרור(‪ .‬וי״ל‬

‫מנהגים והנהגות‬

‫כרפס‪:‬‬
‫!על פי הגש־פ בסוף הפיסקא ׳כרפס•[‪.‬‬ ‫א‪ .‬נטילת הכרפס היא מהמונח בקערה‬
‫הנהגות‪ :‬הרבי נוטל בסכין מהחלק הפנימי ]שבמרכז הבצל[‪ ,‬טובל אותו במי‬
‫מלח ואוכלו‪ .‬לאחר נטילת החחיכה שנועדה לאכילה‪ ,‬לא היה מחזיר אח‬
‫שארית הבצל לקערה ]״אוצר‪ -‬שס אות לוז סעיף ג[‪.‬‬

‫ב‪ .‬״ויטבול״ ואחר כך ״ויברך״ ‪ -‬כדי לתכוף הברכה להאכילה בכל מה דאפשר‬
‫]הגש־פ[‪.‬‬

‫הנהגות‪ :‬כ״ק אדמו״ר השתמש במי מלח‪ ,‬והיה מוסיף מלח בקערה לפני‬
‫טבילת הכרפס ־ ומטבילו שלוש פעמים ]״אוצר״ שם אות סח!‪.‬‬

‫ג‪ .‬״יכוין להוציא גס המרור בברכה זו־‪ :‬״ומכוון להוציא גם המרור של כורך״‬
‫]הגש־פ[‪.‬‬

‫ד‪ .‬ונוהגין לאכלו שלא בהסיבה נהגש״פ‪.1‬‬

‫ה‪ .‬לאחר כרפס לא ראיתי מחזירין הנשאר מהכרפס על הקערה‪ ,‬ובמילא מכאן‬
‫ולהלן אין על הקערה אלא ה׳ דברים ]הגש־פ[‪.‬‬
 ‫ה ג ד ה של פ ס ח‬ ‫מד‬

‫יחץ ויקח מצה האמצעית ופורסה לשנים‪ ,‬חלק אחד גדול מחבירו‪ .‬וחלק הגדול יניח‬
‫לאפיקומן‪ ,‬והקטן מניח בין הב׳ מצות‪:‬‬

‫מצוה חשובה שהוא לנו במקום הפסח‬ ‫יחץ‬

‫)מהרי״ל ב״ח(‪ .‬ונוהגין לכרכו במפה‬
‫)ראה זח״ב קנ״ח‪ ,‬ב׳‪ .‬טושו״ע סתע״ג(‬
‫זכר למשארותם צרורות בשמלותם )ראה‬
‫רוקח‪ ,‬ב״י( ולהניחו בין הכרים )המנהיג(‬
‫שלא יבא לאכלו בתוך הסעודה )סי׳‬
‫יעבץ(‪.‬‬
‫כ״ק אדמו״ר )מהורש״ב( נ׳׳ע ‪-‬‬
‫)ומובן אשר כן עשה גם בנו כ״ק מו״ח‬
‫אדמו׳׳ר( הי׳ שובר את האפיקומן לחמש‬
‫חתיכות‪ — .‬פעם נזדמן שנשבר לשש‬
‫חתיכות ‪ -‬והניח אחת הצדה‪ - .‬ביאר‬
‫אשר מצה האמצעית היא כנגד יצחק‪.‬‬
‫וצ״ל שבירה ובה׳ חתיכות ‪ -‬המתקת‬
‫ה׳ גבורות דיצחק באפיקו מן‪ ,‬השפעת‬
‫מזון‪ ,‬חסד דאברהם )שיחות תרח״ץ(‪.‬‬
‫יחץ ויקח כו׳ מקדים לפרוס המצה‬
‫קודם הגדה )רץ בשם ר׳ האי גאון(‪ ,‬כי‬
‫ההגדה צ״ל על מצה הראוי׳ לצאת בה‬
‫ידי חובתו דהיינו לחם עני — פרוסה‬
‫)פסחים קטו‪ ,‬ב ושם(‪ .‬וצריכה שתהי׳ בין‬
‫ב׳ מצות השלימות )ברכות לט‪ ,‬ב( כי‬
‫ברכת המוציא שהיא קודמת לברכת על‬
‫אכילת מצה היא על השלמה )תוד״ה‬
‫הכל שם וכן עיקר ‪ -‬שו״ע רבינו‬
‫םתע״ה ם״ה וס״ז( ומשום אין מעבירין‬
‫על המצות צריכה השלמה להיות‬
‫למעלה‪.‬‬
‫ופודסין המצה כשהיא בתוך המפה‪,‬‬
‫מכוסה‪.‬‬
‫חלק גדול יניח לאפיקומן כי הוא‬

‫טנהגים והנהגות‬

‫יחץ‪:‬‬
‫]הגש״‪.13‬‬ ‫א‪ .‬פורסין המצה כשהיא בתוך המפה‪ ,‬מכוסה‬
‫ל״יחץ״ הוצאתי את האמצעית כדי לפורסה‪ ,‬ואמר לי ]אדמו״ר מוהריי״צ[‬
‫שצריך לפורסה בלי ראות דרשימות• ה• ענז׳ ‪419‬‬

‫ב‪ .‬כ״ק אדמו״ר ןמוהרש״ב[ נ״ע‪ ,‬ומובן אשר כן עשה גם בנו כ״ק מו״ח‬
‫אדמו״ר ‪ -‬היה שובר את האפיקומן לחמש חתיכות‪ .‬פעם נזדמן שנשבר לשש‬
‫חתיכות‪ ,‬והניח אחת הצידה ]ספר המנהגים‪ .‬הגש״פ[‪.‬‬
‫מה‬ ‫עם ל י ק ו ט י ט ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫התינוקות שלא יישנו)פסחים קט‪ ,‬א‪ .‬חק‬
‫יעקב סתע״ב םק״ב(‪ .‬כ״ק מו״ח אדמו״ר‬
‫סיפר איך שפעם ״חטפה״ בתו הבכירה‬
‫של אדמו״ר מהר״ש האפיקומן שלו‪ ,‬והי׳‬
‫זה בקטנותה‪ .‬וכנראה שהי׳ זה מקרה‬
‫יוצא מן הכלל‪ ,‬ואין נוהגין בחטיפת‬
‫האפיקומן בבית הרב‪ .‬ולהעיר ממרז״ל‬
‫בתר גנבא גנוב וטעמא טעים )ברכות ה‪,‬‬
‫‪•P‬‬
‫האפיקומן )ופודין אותו מהם תמורת‬
‫והקטן מניח בין הב׳ מצות כי עלי׳‬
‫אומרים ההגדה כנ״ל‪.‬‬
‫אפיקומן )פסחים קיט‪ p ,‬מצה‬
‫הנאכלת באחרונה זכר לפסח נקראת‬
‫אפיקומן )שו״ע רבינו סתע״ז ס״ג(‪ .‬פי׳‬
‫אפיקומן כלומר הוציאו והביאו מזונות‬
‫ומאכלים על השלחן)שם ס״ב וכ״ה בס׳‬
‫הפרדס לרש״י הל׳ פסח(‪ .‬בתשבי‬
‫ובמוסף הערוך‪ :‬אפיקומן בלשון יוני —‬
‫דברים הנאכלים אחר הסעודה‪.‬‬
‫יש נוהגין שהתינוקות ״חוטפין״ את‬
‫איזו מתנה(‪ .‬ואומרים שמרומז בל׳ רז״ל‪:‬‬
‫חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל‬

‫מנהגים והנהגות‬

‫הנהגות‪ :‬תחילה‪ ,‬שובר את המצה האמצעית לשניים מתחת למפה‪ ,‬ואחר כך‬
‫שובר את חתיכח ה״אפיקומן״ לחמש חתיכות‪ .‬ויש הזוכרים שגם השבירה‬
‫לחמש חתיכות היתה מחחת למפה !ר״ד בעת ליל הסדר הא׳ תשכ״ז ״זכרתות•־‬
‫הנ״ל[‪ .‬לאידך גיסא‪ ,‬יש שזוכרים אחרת ]וראה •המלך במסיבו״ ח״א עמ• קןלב‪4‬‬

‫ג‪ .‬האפיקומן ‪ -‬נוהגין לכרכו במפה‪ ,‬ולהניחו בין הכרים ]הגש־׳פ!‪ .‬והדיוק‬
‫הוא בין הכרים דווקא‪ ,‬ולא תחתיהם נהמלן במסיבי א׳‪ ,‬עמ־ קמ‪ 4‬וכ״ק אדמו״ר‬
‫אמר‪ ,‬שעל פי הקבלה ההדגשה היא להניח האפיקומן בין שני כרים דוקא‬
‫]שם‪ .‬וראה בספר השיחות תש״ה ענז׳ ‪.[380‬‬

‫הנהגות‪ :‬ברשימותיו כותב הרבי אודות הנהגת אדמו״ר מהוריי״צ נ״ע‪:‬‬

‫״לוקח האפיקומן של ב״ב ]גיסי ואני[ אליו‪ ,‬ומצניעם ביחד עם שלו ‪ ...‬גם‬
‫אצל המגיד ןממעזריטש[ היה מנהג זה ‪ ...‬וכן היה גם כן אצל אדמו״ר‬
‫הזקן ‪ ...‬כן היה נוהג גם אדמו״ר האמצעי‪ ,‬והצמח צדק״ ]רשימות ה־ עמ׳‬
‫‪9‬דו‪.[2‬‬

‫ד‪ .‬יש נוהגין שהתינוקות ״חוטפיך את האפיקומן ]ופודין אותו מהם תמורת‬
‫איזו מתנה[‪ ...‬כ״ק מו״ח אדמו״ר סיפר איך שפעם ״חטפה״ בתו הבכירה של‬
‫אדמו״ר מהר״ש האפיקומן שלו‪ ,‬והיה זה בקטנותה‪ .‬וכנראה שהיה זה מקרה‬
‫יוצא מן הכלל‪ ,‬ואין נוהגין בחטיפת האפיקומן בבית הרב ]הגשיפ!‪.‬‬
 ‫ה ג ד ה של פ ם ח‬ ‫מו‬

‫מ ג י ל ומגביה הקערה שיש בה המצות ויאמר‪:‬‬

‫הא לחםא ערא ךי אכלו אגהועא בארעא ךמצרים‪ .‬בל‬

‫דבפין ייתי וייכול‪ .‬כל דצריך דתי וינוסח‪ .‬השתא‬
‫הבא‪ .‬לשנה הבאה בארעא דישראל‪ .‬השתא עבדיו לשנה‬
‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫|‬ ‫‪• :‬‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫־‬ ‫"‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪T T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪.‬‬
‫‪T‬‬

‫הבאה בני חורין‪:‬‬

‫הא לחמא כן הוא בסידור ר׳ עמרם‬ ‫מגיד‬

‫גאון יוצר לשבת הגדול לר״י טוב עלם‬ ‫ומגבי׳ הקערה )רא״ש סוף פסחים‪,‬‬
‫)הובא בתוד״ה למה פסחים קטו‪ ,‬ב(‬ ‫טוש״ע‪ .‬אבל מ״ש בפסחים קטו‪ ,‬ב ‪-‬‬
‫מחזור ויטרי‪ ,‬שה״ל ס׳ רי״ח‪ ,‬רמב״ם‬ ‫קאי בסילוק הקערה שאנו עושין אחר‬
‫סוף הל׳ חו״מ‪ ,‬אבודרהם ועוד‪ .‬ואף‬ ‫אמירת הא לחמא‪ ,‬ודלא כמ״ש‬
‫שאין זה אותו הלחם ממש אלא דוגמת‬ ‫בשעה״כ(‪ .‬בבית הרב אין מגביהין‬
‫הלחם ‪ -‬לישנא דקרא הוא )שמות טז‪,‬‬ ‫הקערה ורק מגלין מקצת המצות‪.‬‬
‫לב( למען יראו את הלחם אשר האכלתי‬
‫הא ‪ -‬בצירי )מ״ח‪ ,‬סי׳ האריז״ל‬
‫)מ״א םתע״ג סקכ״ד עיי״ש(‪.‬‬
‫עיי״ש הטעם( ונמצא בכתוב מקוד זה‬
‫והתקינו זה המאמר בל׳ ארמי כדי‬ ‫)בראשית מז‪ ,‬כג‪ .‬יחזקאל טז‪ ,‬מג‪ .‬דניאל‬
‫שיבינו גם עמי ה א ח כי נתקן בעת‬ ‫ב‪ ,‬מג(‪ ,‬אבל שם פירושו הנה‪ ,‬ולא זה‪.‬‬

‫— מ נ ה ג י ם והנהגות‪-‬‬

‫מגיד‪:‬‬
‫המנהג בכ״מ לומר ההגדה בניגון כר‪ ,‬ובסי׳ האריז״ל )קודם מה נשתנה(‪:‬‬
‫אומרים ההגדה בקול רם ובשמחה רבה ובכוונה גדולה״ ]לקוטי שיחות חכ״ב‪ .‬עמ׳‬
‫‪ 179‬העדה ‪,[40‬‬

‫הניגון של אמירת ההגדה מקובל‪ ,‬וכך היו מנגנים גם אצל אדמו״ר הזקן‬
‫]רשימות‪ ,‬מימי חג הפסח תרצ׳׳ה בוורשא[‪.‬‬

‫הנהגות‪ (1 :‬כ״ק אדמו״ר עצמו לא היה אומר את ההגדה בקול רם‪ ,‬אך היה‬
‫]״אוצר־ ליל הסדר‪ ,‬אות פ סעיף ד‪4‬‬ ‫מורה למגיד ההגדה שיגביה את קולו‬
‫‪ (2‬אינו מיםב בעת אמירת ההגדה ואינו עומד בשום קטע‪ ,‬מלבד לקידוש‬
‫]״אוצר־ שם אות פב־פג[‪.‬‬
‫מז‬ ‫עם ל י ק ו ט י ט ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫הא לחמא ומה נשתנה כדי שיכינו‬
‫הנשים והקטנים ויש לועזים אף עבדים‬
‫ומנהג יפה הוא כו׳ כי מה תועיל הבנת‬
‫השאלה אם לא ידעו התשובה‪.‬‬
‫וליישב מנהגנו אשר אין לועזים כי‬
‫אם מה נשתנה — ראה לקמן —‬
‫י״ל בפשיטות שמדקדקץ אשר‬
‫עכ״פ האומר הפםקא יבין את הנאמר על‬
‫ידו‪ .‬ומה נשתנה הרי שואלין התינוקות‪.‬‬
‫כל דצריך ייתי ויפסח‪ .‬כלומר יבוא‬
‫ויעשה סדר הפסח היינו מצה של מצוה‬
‫ד׳ כוסות וכר ועדמ״ש רז״ל )תענית כ‪,‬‬
‫ב( ר׳ הונא כי הוה כרך ריפתא הוה פתח‬
‫לבבי׳ ואמר כל מאן דצריך ליתי וליכול‬
‫)אבודרהם(‪.‬‬
‫לשנה הבאה כו׳ הבאה‪ .‬אאמו״ר‬
‫אמר הראשון ‪ -‬מלעיל‪ ,‬השני ‪-‬‬
‫מלרע )שיחות תרצ״א(‪ - .‬ראה רש״י‬
‫בראשית כט‪ ,‬וא״ו‪ .‬זח״א רסה‪ ,‬א‪.‬‬
‫רמב״ם הל׳ תשובה ספ״ח‪.‬‬
‫שדברו כולם ארמית אבל לשנה הבאה‬
‫בני חורין בלשון הקודש כדי שלא יבינו‬
‫הבבלים ויחשבום למורדים במלכות‬
‫)כלבו‪ ,‬וראה בשל״ה ביאור כ׳׳ז ע״ד‬
‫הסוד(‪ .‬ואין להקשות משאר ההגדה‬
‫שהיא בלה״ק‪ ,‬ובפרט מזה דמה נשתנה‬
‫שהוא שאלת התינוקות הוא ג״כ בלה׳׳ק‬
‫‪ -‬כי חלק הגדה זה הי׳ כבר בזמן הבית‬
‫כמובא במשנה )פסחים קטז‪ ,‬א(‪ ,‬ולהעיר‬
‫אשר בסי׳ רס״ג כל הפיםקא היא בלשון‬
‫ארמי )אלא שהתחלת הפיםקא ״הא‬
‫לחמא ‪ -‬דמצרים״ אינה שם( וברמב״ם‬
‫רק לשנה הבאה )הראשון( הוא בלה״ק‬
‫והשאר ‪ -‬ארמית‪.‬‬
‫ובמחזור וויטרי מוסיף בסוף‬
‫הפיסקא דהא לחמא וכן בסוף מה‬
‫נשתנה ‪ -‬ולועז‪ .‬ובם׳ המנהיג מזכיר זה‬
‫כמנהג שנתקבל כבר‪ .‬וז״ל‪ :‬ומה שנהגו‬
‫ללעז שני המקראות הראשונים משום‬
‫הכר ולפרסם הנס‪ .‬ובכל בו‪ :‬יש לועזים‬

‫מנהגים והנהגות‬

‫ומגביה הקערה‪:‬‬
‫!הגש״פ[‪.‬‬ ‫בבית הרב‪ ,‬אין מגביהין הקערה ורק מגלין מקצת המצות‬
‫הנהגות‪ :‬כ״ק אדמו״ר מדקדק שכל שלוש המצות תהיינה מגולות במקצתן‪ ,‬כולל‬
‫המצה האמצעית הפרוסה‪ .‬ויש שאף הבחינו שהיה מסבב המצה האמצעית‪,‬‬
‫]־אוצר• שם אות פה[‪.‬‬ ‫באופן שיהא הצד השלם מגולה כלפי חוץ‬

‫הא לחמא עניא‪:‬‬

‫א‪ .‬לשנה הבאה ‪ ...‬לשנה הבאה ‪ ...‬״אאמו״ר אמר הראשון ־ מלעיל‪ ,‬השני מלרע‬
‫!הגש־פ(‪.‬‬

‫ב‪ .‬״‪ ...‬יש לועזים הא לחמא ומה נשחנה כדי שיבינו הנשים והקטנים‪ .‬ויש‬
‫לועזים אף עבדים ‪...‬״‪ .‬מנהגנו אשר אין לועזים כי אם מה נשחנה ]הגש׳־פן‪.‬‬
 ‫הגדה של פ ס ח‬ ‫טח‬

‫שואל מה נשתנה‪:‬‬ ‫מסלקין הקערה עם המצות לצד אחר‪ ,‬ומוזגין לו כוס בי‪ ,‬וכאן הכן‬

‫מה נשתנה הלילה הןה מכל הלילות‪# .‬ןכל הלילות אין‬

‫אנו ממכילין אפילו פעם אחת‪ .‬הלילה הזה שתי‬
‫פעמים‪ :‬שןכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה‪ .‬הלילה‬
‫הזה כלו מצה‪ :‬ש‪$‬כל הלילות אנו אובלין שאר יךקות‪.‬‬
‫הבן שואל‪ .‬זה שהתינוק דוקא‬
‫שואל מעורר למעלה הענין דכי נער‬
‫ישראל ואוהבהו‪ ,‬כתוב המדבר בזמן‬
‫דיצי״מ )שיחות תה״פ תש״ד(‪.‬‬
‫הבן שואל מה נשתנה‪ ,‬בסי׳‬
‫הישנים הי׳ ג״כ גירסא‪ :‬הב! שואל מה‬
‫)שיחות חה״פ תש״ג אות ה(‪.‬‬
‫ובז״ח תיקונים שבסופו )קיב‪ ,‬ד(‪:‬‬
‫בליל שימורים ‪ ...‬כד ייתי ליל פורקנא‬
‫דילה ןדשכינתא[ אנהיר לה מ״ה דאיהו‬
‫שמא מפרש בההוא זימנא בן שואל לאביו‬
‫מ״ה נשתנה הלילה הזה כר‪ .‬עיי״ש‪.‬‬
‫מנהגנו אשר השואל מקדים לאמירתו‬
‫מה נשתנה‪ :‬טאטע איך וועל בא דיר‬
‫פרעגען פיר קשיות‪.‬‬
‫— וגם אם אין לו אב אומר כן —‬
‫וממשיך‪:‬‬
‫מה נשתנה כו׳ הלילות‪ .‬וואס איז‬
‫מסלקץ הקערה )פסחים קטו‪ ,‬ב(‬
‫כדי שיתמה התינוק וישאל‪ :‬עדיין לא קא‬
‫אכלינן אתו קא מיעקרי תכא מיקמן‬
‫ומתוך כך יבוא לשאול שאר הדברים‬
‫)שם תוד״ה כדי(‪.‬‬
‫ומוזגין לו כוס ב׳ וכאן הבן שואל‬
‫)משנה פסחים קטז‪ ,‬א( כאן‪ ,‬במזיגת כוס‬
‫שני‪ ,‬הבן שואל מה נשתנה עכשיו‬
‫שמוזגין כוס שני קודם אכילה )רש״י‬
‫ורשב״ם שם( ומתוך כך ישאל ג״כ שאר‬
‫השאלות ולכן מוזגין הכום קודם אמירת‬
‫ההגדה אף שאין צריך לאחזו בידו עד‬
‫שיגיע ללפיכך)שו״ע רבעו סתע׳׳ג ס״מ(‪.‬‬
‫ומוזגין לו‪ .‬תיבת לו ‪ -‬טעות‬
‫הדפוס‪ ,‬ובסידור קאפוםט הראשון‬
‫שהגיהו אדה״ז אינה וכן השמיטה‬
‫בשו״ע שלו )שער הכולל‪ ,‬וראה לעיל‬
‫פיסקא קדש(‪.‬‬

‫מנהגים והנהגות•‬

‫מסלקין הקערה עם המצות לצד אחר‪ :‬הנהגות‪ (1 :‬כ״ק אדמו״ר היה מסיט‬
‫קימעא את הקערה‪ ,‬אך לא מסלקה לגמרי ״לצד אחר״ ]׳אוצר• שם אות צן‪.‬‬

‫‪ (2‬בנוסף לכך‪ ,‬גם מכסה המצות ]‪-‬וכתנות״ הנ‪-‬ל!‪] .‬ומה שכתב ב״המלך‬
‫במסיבו״ ח״א עמ׳ ר״א שנשארות מגולות ‪ -‬צ״ע לכאורה‪ ,‬שהרי מזה שלהלן‪,‬‬
‫לפני הפיסקא ״עבדים היינו״‪ ,‬כתוב ש׳ץמחזירין הקערה ו(מגלי‪ 1‬מקצת‬
‫הפת‪...‬״‪ ,‬משמע שעד עתה היו מכוסות[‪.‬‬
‫מט‬ ‫עם ליקוטי ט ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫ג‬
‫הקטן שבמסובים ‪ -‬נהג כ״ק מו״ח‬ ‫אנדערש די נאכט פון פסח פון א ע נעכט‬
‫אדמו״ר לחזור ולאמור ‪ -‬בלחש ‪ -‬מה‬ ‫פון א גאנץ יאר‪ .‬די ערשטע קשיא איז‬
‫נשתנה כר )עם הקדמה הנ״ל( והעתקתה‪.‬‬ ‫שבכל הלילות אין אנו כר שתי פעמים‪,‬‬
‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫א ע נעכט פון א גאנץ יאר כר צוויי מא‬
‫מה נשתנה כו׳)משנה פסחים קטו‪ ,‬א(‪.‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫איין מא כרפס אין זא ץ וואםער דעם‬
‫אנו‪ .‬האל״ף קמוצה‪.‬‬ ‫‪2‬‬
‫צווייטען מא מרור אין חרוסת‪ .‬די‬
‫מטבילין‪ ,‬מצה‪ ,‬מרור‪ ,‬מסובין‪,‬‬ ‫צווייטע קשיא איז שבכל הלילות וכר‪.‬‬
‫בסדר זה הוא במשנה שבירושלמי רי״ף‬ ‫לאחר אמירת מה נשתנה כנ״ל ע״י‬

‫מנהגים והנהגות‬

‫הבן שואל מה נשתנה‪:‬‬

‫נהתוועדויות‬ ‫א‪ .‬מנהג ישראל‪ ,‬שהראשון השואל את הקושיות הוא הקטן שבבנים‬
‫תש׳־נז ענד ‪ .[698‬אם אין לו בן‪ ,‬אזי הבת שואלת‬
‫]התוועדויווז תשז־מ עמ׳ ‪,[1525‬‬

‫ב‪ .‬מנהגנו‪ ,‬אשר השואל מקדים לאמירתו מה נשתנה‪ :‬טאטע איך ורעל בא ךיר‬
‫פרעגן פיר נבזיות‪:‬‬
‫וגם אם אין לו אב אומר כן וממשיך — מה נ^ת^ה הללו״‪ .‬הזה מכל הלילות?‬
‫וואם את אנחנףט ד נאבט פון §סח פון אלע נעכמ פון א ‪2‬אנץ יאר?‬
‫ז‬

‫די עף?ו‪$‬ע ק ‪ #‬א אתי‪ ^ .‬כ ל הלילות אין אנו מ^נ^ילין אפילו פעם אחת‪ .‬הללה הזה‬
‫‪#‬תי פעמים‪ :‬אלע ‪$‬עכמ פון א גא^ץ ;או טונקען מיד ניט אןק אפילו איץ מאל‪ ,‬אבער‬
‫די נא?ט פון ןסח טו^קק מיר אףן צווי מאל‪ ,‬איין מאל כרפס אין זאלץ־וואןוער‪ ,‬ךעם‬
‫?וריטן ?אל‪ ,‬מרור אץ חר‪0‬ת‪.‬‬
‫די צווייטע ק*ןדא איז‪1# :‬יכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה‪ .‬הלילה הזה כלו מצה‪:‬‬
‫פון א נא^ץ ןאר ‪99‬ן מיר חמץ אךער מצה‪ ,‬אבער די נאכט פון פסח עסן‬ ‫אלע‬
‫מיר גאו־ מצה‪.‬‬
‫ד ךךי^ע קקדא את‪ :‬שבכל הלילות אנו איכלין שאר ןךקות‪ .‬הללה הזה מרור‪ :‬אלע‬
‫‪$‬עכט פון א נא^ץ ;אר ןן?ן מיד אןךעךע גרי^קון‪ ,‬אויער די נאכט פון פסח עםן מיר‬
‫בי^עךע ןריןקון‪.‬‬
‫ך §ער‪9‬ע ק<ןדא את‪ :‬שבכל הלילות ז‪$‬נו איפלץ ‪3‬ץ ^ ץ יבץ ‪?59‬ץ‪ .‬הללה הזה‬
‫כלנו ‪5?9‬ץ‪ :‬אלע ‪$‬עכמ פון א גא‪;1‬ץ ?אר עקון מיר סיי ןי^עןךיקעךודיט און סיי‬
‫א^עלע^נךהייט‪ ,‬אויער ךי נאכט פון §‪0‬ח עסן מיר אלע אןגעלע^טעךהייט‪.‬‬
‫ג‪ .‬לאחר אמירת מה נשתנה כנ״ל על ידי הקטן שבמםובים ־ נהג כ״ק מו״ח‬
‫אדמו״ר לחזור ולאמור ‪ -‬בלחש ‪ -‬מה נשתנה כר ]עם הקדמה הנ״ל[ והעתקחה‬
‫נהגש״פ[‪ .‬וזה לא רק ליחידי סגולה‪ ,‬אלא הוראה לרבים ]התנועדויות תשנד׳ג עמי ‪.11226‬‬
 ‫הגדה של פ ס ח‬ ‫נ‬

‫הלילה הזה מרור‪ :‬שבכל הלילות אנו אובלין בין יושבץ‬

‫ובין מסכין‪ .‬הלילה הזה כלנו סםבין‪:‬‬

‫רק כהסדר‪ ,‬כ״א גם במנין הקושיות ]יש‬ ‫ודא״ש )אבל שתי קושיות האחרונות‬
‫שהושמטה קושית מרור‪ ,‬או צלי )אפי׳‬ ‫חסרות שם‪ .‬והגהת הב״ח ברי״ף צ״ע(‬
‫בזמן שביהמ״ק קיים([‪.‬‬ ‫בסי׳ רע״ג )בכת״י ב״מ( בסי׳ רם״ג‪,‬‬
‫והטעם י׳׳ל‪ ,‬כי ע־׳פ זי! אין מעכב‬ ‫רמב״ם‪ ,‬טור‪ ,‬אבודרהם )מדמקדימין פי׳‬
‫לומר בדוקא כל הקושיות‪ ,‬ואפילו לא‬ ‫קושית מטבילי! לפי׳ שאר ירקות( זבח‬
‫לכתחילה )פסחים קטו‪ ,‬ב‪ :‬פטרתון‬ ‫פסח למהר״י אברבנל‪ ,‬פע״ח‪ ,‬סי׳‬
‫לומר(‪ ,‬ולכן הי׳ בזה מלכתחילה שינויי‬ ‫האריז״ל‪ ,‬מ״ח ועוד‪ .‬וכ״ה בהגדה‬
‫מנהגים‪ ,‬או שלא הי׳ מנהג קבוע בכלל‬ ‫הראשונה שבדפוס )שונצינו ‪ .(1485‬וזהו‬
‫עד שלאחרי זמן)בזמן שביהמ״ק הי׳‬ ‫מתאים לסדרם בליל זה‪ :‬טיבול )עכ״פ‬
‫קיים ‪ -‬כרמוכח מהרמב״ם( איחדו‬ ‫הראשון שהוא אינו אלא להתמי׳ את‬
‫המנהגים ותיקנו לומר כל חמש הקושיות‬ ‫התינוקות(‪ ,‬מצה‪ ,‬מרור‪ ,‬וקושית מסובין‬
‫בכל מקום ״שיהיו כל ישראל עושים‬ ‫אינה בכלל הנ״ל‪ ,‬כי נתוספה זמן רב‬
‫מעשה א׳״‪,‬‬ ‫אחרי קושיות הראשונות‪ ,‬היינו כשחדלו‬
‫וע״ד הפי׳ באתקין ר׳ אבוהו בנוגע‬ ‫מלאכול בהסיבה כל השנה‪ .‬ולכן לא‬
‫לתק״ש )רה״ג בב״י או״ח סתק״צ(‪.‬‬ ‫נזכרה במשנה וגמרא )הגר״א‪ .‬ופירושו‬
‫צע׳יג‪ ,‬כי ברמב״ם הל׳ חו״מ פ״ח ה״ב‬
‫שתי פעמים‪ .‬אף שמטבילין ג״פ ‪-‬‬
‫הביא קושית מסובין וגם קושית כולו צלי‪,‬‬
‫טבילת המרור והחזרת דכורך כאחד‬
‫הרי דהיו שואלים מסובין גם בזמן‬
‫השיבי)ט״ז סתע״ה(‪.‬‬
‫ביהמ״ק( ולכן באה ג״כ בסוף כל‬
‫הלילה הזה מרור‪ .‬אינו אומר כלו‬ ‫הקושיות לכל הדעות‪ .‬ועיין בפע״ח אשר‬
‫מרור מפני שאוכלים שאר ירקות‪ ,‬בטבול‬ ‫סדר הנ׳׳ל מתאים לסדר העולמות מלמטה‬
‫ראשון)תוד״ה הלילה פסחים שם(‪.‬‬ ‫למעלה‪ :‬עשי׳ יצירה בריאה אצילות‬
‫שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי‬
‫אין להקשות א״כ לנוסח הרמב״ם‬
‫שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי‬
‫למה לא נזכרה קושית מסובין בש״ס —‬
‫)משנה שם( כן הי׳ שואל בזמן‬
‫ואינה קושיא‪ ,‬שהרי עכצ״ל שלהרמב״ם‬
‫שביהמ״ק הי׳ קיים‪.‬‬
‫נשנית קושית מסובין )אם במשנה או‬
‫אינו שואל על החיוב לשתות ד׳‬ ‫בגמרא( — שהרי לא יחדש מעצמו‬
‫כוסות ‪ -‬כי הוא מדרבנן לגמרי ואין בו‬ ‫בנוסח שהיו אומרים — מה שלא הובא‬
‫דבר מן התורה‪ ,‬משא״כ הסיבה שחיובה‬ ‫בשום מקום!‬
‫במצה‪ ,‬ומטבילין — שטיבול השני הוא‬ ‫ועוד י״ל בכהנ״ל‪ ,‬ובהקדם —‬
‫במרור )מהר״ל(‪.‬‬ ‫‪,‬‬
‫שכמה שינוים ישנם בכת״ הש״ס — לא‬
‫נא‬ ‫עם ל י ק ו מ י ט ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫וכוי‪:‬‬ ‫עבדים‬ ‫ומחזירין הקערה ומגלין מ ק צ ת הפת‪ ,‬ואומרים‬

‫עבדם היינו לפרעה במצרים ךוציאנו יתזז אלהינו משם‬

‫ביד חזקה ובזרע נטויה‪ .‬ואלו לא הוציא הקדש‬
‫ברוך הוא את אבותינו ממצרים ה ד אנו ובנינו ובני בנינו‬
‫)ב״ר ספי״ב( וזרוע היינו יד שמאל‬ ‫ומחזידין הקערה ומגלין מקצת‬
‫)ברכות ו׳‪ ,‬א נזיר ג‪ ,‬ב(‪.‬‬ ‫הפת‪ ,‬כי הגדה צ״ל על המצות‪ ,‬לחם עוני‬
‫לפרעה ‪ -‬מלך קשה ‪ -‬במצרים‬ ‫שעונין עליו דברים הרבה )פסחים קטו‪,‬‬
‫— שלא הי׳ עבד יכול לברוח משם‬ ‫ב(•‬
‫)יל״ש רמז רסט(‪.‬‬ ‫עבדים היינו כי מתחיל בגנות מאי‬
‫משם ‪ -‬בכתוב נאמר ממצרים‪.‬‬ ‫בגנות רב אמר מתחילה עע״ז ושמואל‬
‫וצ״ע טעם השינוי‪.‬‬ ‫אמר עבדים היינו )פסחים קטז‪ ,‬א(‬
‫הרי אנו כו׳ משועבדים היינו‬ ‫והאימא עבדינן כתרווייהו)רי״ף ורא״ש‪.‬‬
‫לפרעה‪ .‬כמובן אין הכונה לפרעה שבימי‬ ‫ועיי״ש פי׳ ר״ח אבודרהם(‪ .‬וי״ג רב )סי׳‬
‫משה‪ ,‬אלא שכל מלכי מצרים נקראו‬ ‫רע״ג( או רבא )הה״מ הל׳ חומ״צ פ״ז‬
‫בשם כללי‪ :‬פרעה )רש״י תהלים ל׳׳ד‪,‬‬ ‫ה״ד‪ .‬ועיין בד״ם לפסחים( אומר עבדים‬
‫א(‪ .‬ואף שבימי המשנה וסדור ההגדה‬ ‫היינו וא״כ אתי שפיר מנהגנו כי הלכתא‬
‫כבר בטל מנהג זה )וכקושית האבודרהם‪.‬‬ ‫כרב באיסורי והלכתא כרבא )ומש״פ בס׳‬
‫ולכן השמיט תיבת לפרעה בנוסח‬ ‫אמרי שפר להנצי״ב ‪ -‬פיםקא מתחלה‬
‫ההגדה( י״ל ‪ -‬ל ת ח נוסח שלנו ‪-‬‬ ‫עע״ז — תמוה‪ ,‬שהוא סותר למ״ש‬
‫שבטל מפני שביצי״מ ירדה מצרים‬ ‫ברי׳׳ף‪ ,‬ר״ח‪ ,‬אבודרהם ורא׳׳ש הנ׳׳ל‪.‬‬
‫מגדולתה‪ .‬ואח״כ היתה בעליות וירידות‬ ‫ועכ״פ הי׳ לו להזכירם(‪ ,‬ולכן הקדים‬
‫וגם נכבשה ע״י אחרים‪ .‬אבל אלו לא‬ ‫מסדר ההגדה‪ .‬עבדים היינו אף כי ענין‬
‫הוציא הקב״ה את אבותינו ממצו ים‬ ‫המסופר בפיסקא מתחלה עוע״ז היו‬
‫היתה נשארת בתוקפה )להעיר מיל״ש‬ ‫אבותינו קדם למאורע של עבדים היינו‬
‫רמז רל‪ :‬כשיצאו ישראל ממצרים בטלה‬ ‫)אבודרהם(‪.‬‬
‫מלכותן של מצרים כו׳ פרעה שולט מסוף‬
‫עבדים היינו גו׳ אלקינו גו׳ ובזרוע‬
‫העולם ועד סופו כו׳ בשביל כבודן של‬
‫נטוי׳‪ ,‬מיוסד על הכתוב )דברים ו‪ ,‬כא(‬
‫ישראל( וכל הנימוסים ומנהגי המלוכה‬
‫ובהוספות התיבות אלקינה ובזרוע נטוי׳‬
‫היו נשמרים‪ .‬וע״כ צ״ל כן לתרץ מה שהיו‬
‫שאינם בקרא‪ .‬וראה בפע״ח מ״ח וסי׳‬
‫אומרים ‪ -‬גם לפי נוסח האבודרהם ‪-‬‬
‫האריז״ל הביאור — ע״ד הסוד ובסי׳‬
‫משועבדים היינו במצרים‪ ,‬אף בזמן‬
‫רבינו ז״ל נתבאר ע״פ דא״ח‪ .‬ושייכות‬
‫שבטלה מלכות מצרים‪.‬‬
‫ובזרוע נטוי׳ לאלקינו מובן גם ע״פ‬
‫מרז״ל אשר אלקים מורה על מדת הדין‬
 ‫ה ג ד ה של פ ס ח‬ ‫גב‬

‫משעבדים היינו לפרעה כמצרים‪ .‬ואפילו בלנו חכמים‬

‫׳‬ ‫ד‬ ‫‪—.‬‬ ‫‪•.‬יד‬ ‫‪x: * :‬‬ ‫‪:‬־‪:‬‬ ‫‪* T‬‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪:‬‬

‫כלנו נבונים כלנו יודעים את התורה מצוד‪ .‬עלינו לספר‬

‫ביציאת מצרים‪ .‬וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי‬
‫זה משבח‪:‬‬

‫דקס״ד דפטורים — וכן ס״ל להמנ״ח‬ ‫ואפילו כולנו חכמים כו׳ וראי׳‬
‫‪ -‬חזר בו בספרו לחם הפנים‪ .‬ראה ס׳‬ ‫לזה‪ :‬מעשה ברבי אליעזר כד‪.‬‬
‫מגיד דבריו ס׳ מ״ב(‪.‬‬
‫כולנו נבונים כולנו יודעים ואין‬
‫ואין מברכין על מצוה זו‪ ,‬וכמה‬
‫אומרים כולנו זקנים‪ ,‬וכ״כ בשבלי הלקט‬
‫טעמים נאמרו בזה‪ :‬כי כבר יצא באמירת‬
‫הובא בתניא רבתי‪ .‬ובברית הלוי‬
‫זכר ליציאת מצרים שבקדוש‪ ,‬מפני‬
‫למהר״ש אלקבץ‪ ,‬אף שמיישב ב׳‬
‫שנפטרת בקריאת שמע שמברכין לפני׳‬
‫הנוסחאות‪ ,‬אעפ״כ בהגדה שלו השמיט‬
‫ולאחרי׳‪ ,‬מפני שאין לה שעור ואפילו‬
‫כולנו זקנים )שעה״כ(‪ .‬וכן אין תיבות‬
‫בדבור בעלמא יוצא‪ ,‬מפני שכולה ברכה‬
‫אלו גם בסהמ״צ להרמב״ם מ״ע קנ״ז‬
‫ושבח ובפרט שתקנו בה ברכת אשר‬
‫)משא״כ בהגדה שבחיבורו(‪ ,‬בזבח פסח‬
‫גאלנו ואין מתקנין ברכה לברכה‪ ,‬מפני‬
‫למהר׳׳י אברבנל‪ ,‬פע״ח‪ ,‬מ״ח‪ ,‬סי׳ קול‬
‫שעושה המצוה בהפסק — אכו״ש וכו׳‬
‫יעקב‪ ,‬הגר״א‪.‬‬
‫‪ -‬ואין מברכין בכגון זה וכמ״ש לענין‬
‫ד׳ כוסות )רי״ף‪ ,‬שבלי הלקט‪ ,‬רשב״א‪,‬‬ ‫ביצי״מ‬ ‫לספר‬ ‫עלינו‬ ‫מצוה‬
‫מע״נ‪ ,‬ש״פ( ועוד טעמים‪.‬‬ ‫)מכילתא סוף בא‪ .‬זח״ב מא‪ ,‬א — אבל‬
‫ואף שמצוה מן התורה להזכיר‬ ‫אין מוכרח שם דקאי על ליל פסח דוקא‬
‫יצי׳׳מ בכל יום ביום ובלילה )ברכות יב‪,‬‬ ‫‪ -‬רמב״ם הל׳ חו״מ רפ״ז סמ״ג מ״ע‬
‫ב‪ .‬רמב״ם הל׳ ק״ש פ״א ה״ג‪ .‬שו״ע‬ ‫מ״א‪ .‬ס׳ החינוך מ׳ כ״א‪ .‬רבינו בריש הל׳‬
‫רבינו או״ח ר״ס ם״ז ועוד( יש לחלק‬ ‫פסח ועוד(‪.‬‬
‫ביניהם‪ ,‬וגם מדאורייתא‪ :‬א( דבכ״י יוצא‬ ‫ואף נשים חייבות במצוה זו‬
‫גם בזכירה בלב ובעיון בעלמא )ראה‬ ‫)מדאורייתא ‪ -‬לדעת החינוך ולר״י‬
‫מגילה יח‪ ,‬א‪ .‬ובשאג״א סו״ס י״ג די״ל‬ ‫בתוד״ה שאף מגילה ד‪ .‬א‪ .‬ועיין תוד״ה‬
‫דכן הוא דעת הספרא‪ ,‬ואפילו לש״ם‬ ‫מי סוכה ל״ח‪ ,‬א ‪ -‬או מדרבנן‪ .‬ראה‬
‫דילן שקו״ט שם‪ ,‬ושערי תירוצים לא‬ ‫ברכי יוסף סתע״ג ס״ק ט״ו ובשבח פסח‬
‫ננעלו‪ ,‬וי״ל דרק מדרבנן חייבוהו בכ״י‬ ‫בארוכה‪ ,‬וכן משמע דעת רבעו בשו״ע‬
‫בדבור‪ .‬ואכמ״ל(‪ ,‬משא״כ בליל פסח‬ ‫שלו סי׳ תעב סכ״ה‪ .‬וגם בס׳ בית דוד‬
‫גג‬ ‫עם ל י ק ו ט י ט ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫ל״ג( משא״כ הזכירה דכ״י‪ ,‬ונפ״מ‬ ‫שנאמר והגדת לבנך‪ .‬ה״ה בדבור דוקא‬
‫לדינא )ראה מנ״ח שם‪ ,‬צל״ח ברכות‬ ‫)ראה מנ״ח שם(‪ - .‬ב( בכ״י די‬
‫שם‪ .‬ערוך השולחן או״ח םו״ס ס״ז‬ ‫בזכירה בעלמא וכל׳ המשנה‪ .‬וברמב״ם‪:‬‬
‫‪ -‬ה( זכירה דכ״י אינה‬ ‫ועוד(‪.‬‬ ‫מצוה להזכיר יצי״מ‪ ,‬משא״כ בפסח‬
‫לימוה״מ לדעת בן זומא )ברכות י״ב‪,‬‬ ‫שצ״ל ספור )מעשה נסים‪ ,‬שבח פסח‪,‬‬
‫ב( ולכ״פ )ראה ג״כ המשנה שם( הלכה‬ ‫סי׳ מהרי״ד‪ ,‬מלבי״ם בא יג‪ ,‬ח ועוד‪.‬‬
‫כמותו‪ - .‬ו( בליל פסח המצוה היא‬ ‫אבל ל״מ כן ברי״ף ורשב״א וכמ״ש‬
‫במשך כל הלילה )או עד חצות ‪-‬‬ ‫במע״נ ומנ״ח שם(‪ — .‬ג( י״מ שבפסח‬
‫לראב״ע( אף שכבר ספר בתחלת‬ ‫נוסף שצ״ל בדרך תשובה לבן או לאחר‬
‫הלילה‪ ,‬משא ״כ בכ״י — דאם הזכיר‬ ‫)מנ״ח‪ ,‬ש״פ‪ ,‬וכ״מ קצת בס׳ החינוך‪.‬‬
‫פ״א לא מציגו מצוה )וגם מדרבנן(‬ ‫ועיין ג״כ שו״ת הרא״ש כלל כ״ד ם״ב‪.‬‬
‫להזכיר עוד‪ .‬ועדיין צ״ע‪.‬‬ ‫אבל ברי״ף‪ ,‬רשב״א‪ ,‬רמב״ם‪ ,‬שו״ע‬
‫רבינו ועוד ל״מ כן‪ - .‬ואולי אפ״ל‬
‫מצוה עלינו לספר ביצי״מ‪ .‬סיפר‬
‫שתלוי בשתי הגרסאות‪ :‬במכילתא‬
‫כ״ק מו״ח אדמו״ר‪ :‬בהיותי קטן שאלני‬
‫שהביא בםהמ״צ להרמב״ם מ״ע קנז כ׳‪:‬‬
‫אבי למה אין מברכים על סיפור יצי״מ?‬
‫והגדת לבנך אע״פ שאינו שואלך כו׳‬
‫ולא ידעתי‪ .‬ואמר לי כי גם הוא נשאל‬
‫אין לי אלא בזמן שיש לו בן* בינו‬
‫ע״ז מאביו )אדמו״ר מהר״ש( ולא ידע‪,‬‬
‫לבין אחרים מנץ ת״ל כר‪ .‬אבל‬
‫וא״ל אביו כי גם הוא נשאל ע״ז מאביו‬
‫במכילתא דרשב״י כ׳‪ :‬בינו לבין עצמו‬
‫)אדמו״ר הצ״צ( ולא ידע‪ ,‬וא״ל אביו כי‬
‫בינו לבין אחרים** מנין ת״ל כר(‪- .‬‬
‫גם הוא נשאל ע״ז מאביו זקנו)אדמו״ר‬
‫ד( ספור יצי״מ דפםח נימנה במנין‬
‫הזקן( ולא ירע‪ ,‬ודודו )אדמו״ר‬
‫המצות וכנ״ל )ולהעיר אשר הרם״ג‬
‫האמצעי( שהי׳ באותו מעמד השיב דעת‬
‫בה״ג ור״ש בן גבירול לא מנוהו במנין‬
‫הרי״ף כי כבר יצא בברכת הקידוש‬
‫העשין שלהם‪ .‬ועיין בזה בביאור על‬
‫שנזכר בו יצי״מ‪ ,‬ויש תירק הרשב״א‬
‫סהמ״צ להרס״ג לרי״פ פעדלא מ״ע‬
‫להיות כי מספיקה זכירה כל דהו‪.‬‬
‫ואדה״ז הקשה ע״ו כי בליל פסח הרי‬
‫צ״ל הגדה וסיפור‪ .‬ותיח כי הוא ע״ד‬ ‫הוספה לאחר זמן‪:‬‬
‫שאין מברכין על ברהמ״ז ״לברך‬ ‫*( כן הוא בס׳ הרמב״ם והמכילתא דרשב״י‬
‫ברהמ״ז״)שיחות חה״פ תרצ״ז(‪.‬‬ ‫)כשר‪ ,‬נ‪.‬י‪ .‬ה׳תש׳׳ג( ע׳ סא )דלא כבמגדל‬
‫עוז וס׳ המנוחה )שבהם הוא כדלקמן‬
‫וכל המרבה‪ .‬ואפילו כהנים ולוים‬ ‫במדרשב״י( — שמזכירם שם‪ — .‬וקרוב‬
‫שלא נשתעבדו וגרים‪ ,‬וראי׳ לזה‪:‬‬ ‫לומר שזוהי השמטת הדפוס בס׳ הרמב״ם‬
‫מעשה בר״א ור׳ יהושע )לוי( ודאב״ע‬ ‫והמכדר״ש(‪.‬‬

‫)כהן( ורע״ק )בן גרים( ור״ט )כהן(‬ ‫**( דלגירסא זו צע״ג‪ :‬לאחרי שאומר ״בינו‬
‫)שמחת הרגל(‪.‬‬ ‫לבין עצמו״‪ ,‬״בינו לבין אחרים״ מיותר‪.‬‬
 ‫הגדה של פ ס ח‬
‫מןנשה בדבי אליעזר ודבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה‬
‫ורבי עקיבא ורבי מרפון שהיו מסבים בגני כדק‪.‬‬
‫והיי מספרים ביציאת מצרים בל אותו הלילה עד שבאו‬
‫תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הניע זמן קריאת שמע של‬
‫שחרית‪:‬‬
‫אמר רבי אלעזר בן עזוץה הרי אני בבז שבעים שנה ולא‬
‫זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה‬
‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪: V‬‬ ‫‪-‬‬ ‫״‬ ‫־‬
‫הימנו שלישי לו למטה הימנו‪ .‬ועפ״ז‬
‫הסיבו כאן הנשיא באמצע ר״א ור״י —‬
‫רבותיו של רע״ק — למעלה מהנשיא‪,‬‬
‫ורע״ק ור״ט למטה הימנו‪ .‬ומזכירם‬
‫בהגדה כסדר שהיו מסובים )מאיר עין‬
‫על הגש״פ(‪.‬‬
‫בבני ברק שם עיר)יהושע יט‪ ,‬מה(‪.‬‬
‫וי״ל דמזכיר שם העיר שעי״ז מובן הסדר‬
‫שמונה אותם וכנ״ל‪ - .‬ובתוספתא‪,‬‬
‫הנ״ל מזכיר שהי׳ בלוד‪ .‬וי״ל —‬
‫להשמיענו שאף שהי׳ בלוד‪ ,‬וא״כ לא‬
‫הי׳ קרבן פסח אז‪ ,‬בכ״ז עסקו בהלכות‬
‫הפסח כל הלילה‪.‬‬
‫כל אותו הלילה גם ר״א וראב״ע‬
‫אף דס״ל )מכילתא ס״פ בא ופסחים‬
‫ק״כ‪ ,‬ב( דאכילת הפסח הוא דק עד‬
‫חצות‪ .‬וראה אמרי שפר שהאריך‪.‬‬
‫במכילתא ם״פ בא‪ :‬ר׳ אליעזר אומר ‪...‬‬
‫צריכין לעסוק בהל׳ פסח עד חצות‪.‬‬
‫אמר ראב׳׳ע)ברכות יב‪ ,‬ב ועוד(‪ .‬יש‬
‫גורסין)ירושלמי ברכות פ״א ה״ו‪ .‬שבלי‬
‫הלקט השלם סי׳ רי״ח‪ .‬הגדה שברמב״ם‪,‬‬
‫מחזור רומא( אמר להס ראב״ע וא״כ‬
‫‪14‬‬
‫•‬ ‫י‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫־‬ ‫י‬ ‫‪:‬‬ ‫־־‬ ‫‪T‬‬ ‫״‬ ‫‪V‬‬ ‫י‬ ‫‪T‬‬
‫מעשה כרבי אליעזר‪ .‬פיסקא זו‬
‫ישנה כבר בסדר הגדה של רע״ג ונזכרת‬
‫בתוד״ה דחשיב )כתובות ק״ה‪ ,‬א( וד״ד‪,‬‬
‫אמר)ע״ז‪ ,‬מ״ה‪ ,‬א(‪ .‬ובתום׳ מציין מקומה‬
‫לאגדת הפסח‪ .‬ולע״ע לא מצאתי׳ בשום‬
‫מדרש‪ .‬וראה תוספתא ספ״י דפסחים‬
‫מעשה כעין זו בר״ג בלוד שעסקו‬
‫בהלכות הפסח כל הלילה כר‪.‬‬
‫בר״א ור׳׳י ודאב״ע ודע״ק ור״ט‪.‬‬
‫מקדים ראב״ע לרע״ק מפני שהי׳‬
‫ממשפחה מיוחסת ונשיא )תום׳ כתובות‬
‫שם(‪ .‬וי״ל דהא שמקדים רע״ק לר״ט‬
‫)וכקושית התום׳ בע״ז שם( הוא מפני‬
‫שאירע זה בבני ברק שרע״ק הוא מרא‬
‫דאתרא שם )סנהדרין לב‪ ,‬ב(‪ .‬ובכ״ז אינו‬
‫מקדימו לר׳ יהושע‪ ,‬ומכל שכן לר״א‪ ,‬כי‬
‫ר״י הי׳ רבו של רע״ק‪ ,‬משא״כ ר״ט‬
‫שאף שהי׳ רבו אבל אח״כ )כן י״ל‪ .‬ובזה‬
‫יובן בטוב הש״ם כתובות פ״ד‪ ,‬ב( נעשה‬
‫חברו)ראה םה״ד מע׳ ר״ט וש׳׳נ(‪.‬‬
‫לאחר זמן מצאתי י״מ הסדר ע״פ‬
‫מרז״ל )ברכות מו‪ ,‬ב ותוספתא שם( סדר‬
‫הסיבה גדול באמצע שני לו למעלה‬
‫נד‪,‬‬ ‫עם ל י ק ו ט י מ ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫נן זומא‪# .‬נאמר למען תזכר את יום צאתך מאךץ מצדים‬

‫בל ימי חייך‪ .‬ימי חייך הימים‪ .‬בל ימי חייך להביא‬
‫הלילות‪ .‬וחכמים אומרים ימי חייך העולם הזה‪ .‬כל ימי‬
‫חייך להביא לימות המשיח‪:‬‬
‫ברוך המקום‪ .‬בתך הוא‪.‬יברוך שנתן תורה לעמו ישראל‪.‬‬
‫ברוך הוא‪ .‬כנגד ארבעה בנים דברה תורה‪ .‬אחד‬
‫‪T V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T :‬‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫ד‬ ‫~ ‪:‬‬ ‫‪V V‬‬ ‫‪:‬‬ ‫ן‬ ‫‪T‬‬

‫חכם‪ .‬ואחד רשע‪ .‬ואחד תם‪ .‬ואחד שאינו יודע לשאול‪:‬‬

‫‪:‬‬ ‫*‬ ‫־‬ ‫־•‬ ‫״‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T V :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T V :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬

‫וחכ״א וחולקין על בן זומא וס״ל‬ ‫הוא המשך פיסקא הקודמת ‪ -‬ואפילו‬

‫דאין מזכירין יצי׳׳מ בלילות )ראה נ״כ‬ ‫לגירסתנו ג״כ‪ ,‬יש לפרש שהי׳ זה‬
‫המשנה‪ .‬פע״ח שער חהמ״צ פ״ו( ויש‬ ‫במסיבת בני ברק‪ — ,‬ומובן בפשיטות‬
‫מפרשים דחכמים מוסיפים על ב״ז ולכ״ע‬ ‫מה שסידרו משנה זו בהגדה‪ ,‬אף‬
‫מזכירין יצי״מ בלילות)זבח פסח‪ ,‬של״ה‪,‬‬ ‫שמדברת בפ׳ ציצית שאומרים אותה‬
‫צל״ח ועוד( ולכאורה גם לפירוש זה‬ ‫בכל יום‪.‬‬
‫מחולקים הם‪ ,‬דלבן זומא הם ב׳ חיובים‪:‬‬
‫כבן שבעים שנה ולא זקן ממש‪ ,‬כי‬
‫אחד ביום ואחד בלילה‪ ,‬וכמו ק״ש‪ .‬אבל‬
‫באת עליו שיבה ביום שמעוהו נשיא והוא‬
‫לחכמים הוא חיוב א׳ שזמנו ביום‬
‫בן שמונה עשרה שנה )ברכות כה‪ ,‬א(‪,‬‬
‫ובלילה‪ .‬ואכ״מ‪.‬‬
‫ולפי הירושלמי)ברכות פ״ד סוף ה׳׳א( בן‬
‫ברוך המקום כר )כן היא הגירסא‬ ‫שש עשרה שנה‪ .‬ולגירםת האבודרהם ‪-‬‬
‫בסי׳ של״ה‪ ,‬יעב״ץ‪ ,‬הרש״ר( עתה הוא‬ ‫בן י״ג שנה‪) .‬אבל נמצא בטוי זה גם‬
‫מתחיל לדרוש פסוקים‪ ,‬ואומר ברוך‬ ‫במכילתא לשמות יג‪ ,‬ב‪ .‬וביל״ש שם כבן‬
‫המקום כר‪ ,‬כאדם הדורש ואומר ״בשם‬ ‫פ׳ שנה‪ .‬ושניהם בר׳ יהושע(‪.‬‬
‫ה׳״ ואח״כ מתחיל לדרוש )אבודרהם(‪.‬‬
‫כבן ע׳ שנה‪ ,‬שהשתדלתי עם אנשי‬
‫הרי כאן ד׳ ברכות כנגד ד׳ פסוקים‬
‫החכמה לא זכיתי לדעת הרמז לחיוב‬
‫הכתובים במצות ההגדה‪ ,‬שהיא מצות‬
‫עשה וטעונה ברכה‪ ,‬אלא שנפטרת בק״ש‬ ‫אמירת כר )פיה״מ שם(‪ .‬או זכיתי —‬
‫שמברכין לפני׳ ולאחרי׳‪ ,‬ומתוך חיבתה‬ ‫נצחתי)הרע״ב(‪.‬‬
‫רמזו עלי׳ אלו ד׳ ברכות )שבלי הלקט(‪.‬‬ ‫למען תזכור )דברים טז‪ ,‬ג(‪.‬‬
‫המקום‪ .‬מפני מה מכנין שמו של‬ ‫להביא הלילות בגליון כתב יד‬
‫הקב״ה וקוראין אותו מקום? שהוא‬ ‫מינכען של הש״ס הגירסא ״כל להביא‬
‫מקומו של עולם ואין עולמו מקומו)ב״ר‬ ‫הלילות״‪ .‬ובשום מ״א לא מצאתי לע״ע‬
‫פם״ח‪ ,‬ט(‪.‬‬ ‫״כל ימי חייך להביא הלילות״‪.‬‬
 ‫הגדה של פ ס ח‬ ‫נו‬

‫חכם מה הוא אומר מה הערת והחקים והמשפטים אשר‬

‫מה יהוה אלהינו אתכם ןאף אתה אמור לו כהלכות‬
‫הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן‪:‬‬
‫ךשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם‪ .‬לגם ולא לו‪.‬‬
‫ולפי שהוציא את־עצמו מן הןלל כפר געקר‪ .‬ואף‬
‫אתה הקהה את שנץ ואמר לו כעבור זה עשה יהוה לי‬
‫בצאתי ממצרים‪ .‬לי ולא לו אלו ת ה שם לא היה נגאל‪:‬‬

‫הראשונה‬ ‫בהגדה‬ ‫הוא‬ ‫וכן‬ ‫אתכם‪,‬‬ ‫כנגד ד׳ כו׳‪) .‬ע״פ הירושלמי פסחים‬
‫שבדפוס‪.‬‬ ‫פ״י ה״ד‪ ,‬מכילתא ס״פ בא( כ״ה בהגדת‬
‫ואף אתה אמד כו׳ ‪ -‬מלבד מה‬ ‫הרמב״ס‪ ,‬זבח פסח‪ ,‬סי׳ של״ה‪ ,‬יעבץ‪,‬‬
‫שכתוב בפרשה‪) ,‬עבדים היינו ‪ -‬שכבר‬ ‫הרש״ר ועוד‪ .‬ובירושלמי ״טפש״ במקום‬
‫הובא בהגדה לעיל(‪ ,‬אמר לו אתה עוד‬ ‫״תם״ ועוד כמה שינוים‪.‬‬
‫שאר הלכות הפסח‪ ,‬עד הדבר האחרון‬ ‫חכם‪ ,‬רשע‪ ,‬תם‪ ,‬שאינו יודע‬
‫שבו‪ ,‬שהוא אין מפטירין כו׳)זבח פסח(‪.‬‬ ‫לשאול‪ .‬סדר המקראות אינו כתיב כך‪,‬‬
‫ומזכירם כדרך חכמתם‪ •.‬חכם ואחריו‬
‫אין מפטירין )פסחים קיט‪ ,‬ב( אין‬
‫רשע שגם הוא חכם ומתוך זדון לבו‬
‫נפטרין מן הסעודה‪ ,‬לאחר שאכל הפסח‪,‬‬
‫מרשיע ואחריו תם שיש בו קצת חכמה‬
‫באכילת קנוח סעודה )הרע״ב(‪.‬‬
‫לשאול )אבודרהם(‪.‬‬
‫להעיר אשר בירושלמי תשובה זו‬
‫היא לבן תם‪ .‬בשמחה״ר מביא נוסח‬ ‫חכם מה הוא ‪ -‬אומר כו׳ רשע‬
‫שזהו תשובת בן רשע‪.‬‬ ‫מה הוא — אומד כו׳ רמז‪ :‬האדם מה‬
‫הוא ומהותו הוא מגלה באמירתו)שיחות‬
‫מה העבודה )שמות יב‪ ,‬כו(‪.‬‬
‫כ״ק מו״ח אדמו״ר בחה״פ(‪.‬‬
‫ואף אתה — מלבד התשובה שבפרשה‬ ‫מה העדות ‪ -‬צוה ה׳ אלקינו‬
‫שם — הקהה כר )זבח פסח(‪.‬‬ ‫אתכם )דברים ו‪ ,‬כ( אתכם כלומר אתם‬
‫בעבור זה )שמות יג‪ ,‬ח(‪ .‬כתוב‬ ‫שיצאתם ממצרים שהי׳ הדבר אליכם‬
‫בפרשת שאינו יודע לשאול‪ ,‬אבל בו‬ ‫אבל‪ ,‬על כרחך‪ ,‬שאינו מוציא עצמו מן‬
‫נדרשות רק התיבות בעבור זה‪ ,‬אבל ״לי‬ ‫הכלל‪ ,‬כיון שאומר אלקינו )מחזור‬
‫ולא לו״ דרש ברשע וכאלו אומר אם אינו‬ ‫ויטרי(‪.‬‬
‫ענין לשאינו י״ל תנהו ענין לרשע )זבח‬ ‫ולהעיר אשר בירושלמי‪ ,‬מכילתא‬
‫פסח‪ .‬אבודרהם(‪.‬‬ ‫ורמב״ם הגירסא כאן אותנו במקום‬
‫נז‬ ‫עם ל י ק ו ט י ט ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫זאת‪ .‬ואמרת אלץ בחזק יד‬ ‫תם מה הוא אומר מה‬

‫ממצרים מבית עבדים‪:‬‬ ‫הוציאנו יתזז‬
‫פתח לו שנאמר והןךת לבנך‬ ‫ושאינו יודע לשאול את‬
‫בעבור זה עשה יהוה לי בצאתי‬
‫••‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫ד‪-‬‬ ‫‪-‬‬
‫בץם ההוא לאמר‬
‫ממצרים‪:‬‬
‫יכול מראש חדש תלמוד לומר בץם ההוא אי בץם ההוא‬
‫‪:‬בול מ‪5‬עוד ץם תלמוד לומר בעבור זה‪ .‬בעבור זה‬
‫לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מנחים לפניך‪:‬‬
‫)‬ ‫‪ T‬י*‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪.‬יי ‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪-‬‬ ‫*‪ *.‬״‬ ‫ד‬ ‫ד‬ ‫‪T V‬‬ ‫‪1‬‬ ‫•‬ ‫־ ‪:‬‬ ‫‪T‬‬

‫מבעוד יום‪ .‬שאז הוא זמן עבודת‬ ‫לי ולא לו‪ .‬במכילתא הוא בלשון‬
‫הפסת שהזכיר בכתוב לפני זה )שם(‪.‬‬ ‫נוכה‪ :‬ולא לך אלו היית כוי‪ .‬וכנראה מפני‬
‫זה כר מצה ומרור‪ .‬ואין לומר‬ ‫כבוד המסובין עשה מסדר ההגדה שינוי‬
‫דמדבר בפסח לבד וא״כ הוא מבעוד יום‪,‬‬ ‫זה‪.‬‬
‫דא״כ התיבות בעבור זה או התיבות ביום‬ ‫מה זאת — עבדים )שמות יג‪ ,‬יד(‪.‬‬
‫ההוא — מיותרות )ומתורצת הקושיא‬ ‫את פתח לו‪ ,‬גדל צער האב‪ ,‬ובראותו‬
‫שבסי׳ שעה״ש(‪.‬‬ ‫שאין מענה בפי בנו‪ ,‬תשש כחו כנקבה‪,‬‬
‫מצה ומרור מונחים‪ .‬בזמן הפסח היו‬ ‫על דרך דרז״ל)ע׳׳פ ואם ככה את עושה‪.‬‬
‫אומרים‪ :‬שפסח מצה ומרור מונחים‬ ‫שמחת הרגל(‪.‬‬
‫לפניך)שבה״ל‪ .‬ועיין פרש״י עה״ת(‪ .‬אבל‬ ‫פתח לו‪ .‬מל׳ הכתוב )משלי לא‪ ,‬ח(‬
‫עכצ״ל שגם אחד מהם די לחייבו בספור‬ ‫פתח פיך לאלם‪.‬‬
‫יצי״מ‪ ,‬שהרי הגדה בזמה״ז דאורייתא אף‬ ‫והגדת לבנך )שמות יג‪ ,‬ח‪.(.‬‬
‫שאינו לפסח‪ ,‬ומרור הוא רק דרבנן‬ ‫יכול מר׳׳ח )כ׳׳ה בכל הנוסחאות‪.‬‬
‫)פסחים קכ‪ ,‬א‪ .‬ועיי׳׳ש קטז‪ ,‬ב(‪.‬‬ ‫אבל במכילתא ‪ -‬שמות שם ‪ -‬גרים‬
‫מונחים לפניך‪ .‬ר״ל בשעה שאכילת‬ ‫שומע אני מר׳׳ח(‪ — .‬אין זה מן האמירה‬
‫מצה ומרור היא מצוה‪ ,‬שע״ז אומר‬ ‫להק‪ ,‬אלא מכיון שהזכיר הפסוק הביא‬
‫הכתוב בעבור זה‪ ,‬שאקיים מצותיו אלו‪,‬‬ ‫דרז״ל עליו בעניני הגדה ש״פ‬
‫עשה ה׳ לי‪ .‬ולא כשהניחם מבעוד יום‬ ‫)אבודרהם(‪ .‬וי״א שגם זה מן האמירה‬
‫)ע״פ תרוה״ד סי׳ קלז‪ .‬וראה שו״ע רבינו‬ ‫להאינו יודע לשאול )ז״פ‪ ,‬מע״נ(‪.‬‬
‫סתע״ג ס״ג(‪.‬‬ ‫מראש חדש‪ .‬וכמו שגם מרע״ה ספר‬
‫לפניך‪ .‬במכילתא ובמדרש שכל טוב‬ ‫לבנ״י מר״ח )שם(‪.‬‬
 ‫הגדה של פ ס ח‬ ‫נח‬

‫מדזחלה עיבד עבוךה זךה היו אבותינו ןעבשו קרבנו‬

‫המקום לעבךתו‪ .‬שןאמר ויאמר יהושע אל בל‬
‫העם בה־אמר יהוד! אלהי' ישראל בעבר הנהר ישבו‬
‫אבותיהם מעולם תרח אבי א‪5‬ךהם ואבי נחור ויעבדו‬
‫אלהים אחרים‪:‬‬
‫וא‪5‬ןח־את אביכם את־אברהם מע‪5‬ר הנהר ואולך אותו‬
‫‪$‬בלז?ןרץ כנען ואךנ* את זךעו ואתן לו את יצחק‪:‬‬
‫ואתן ליצחק את־יעקב ואת־עשו ואתן לעשו את־־הר שעיר‬
‫לרשת אותו ויעקב ובניו ירח מצרים‪:‬‬
‫־‪:‬זי­‬ ‫ד •י‬ ‫ד ד‬ ‫‪i‬‬ ‫‪ :‬־ ר־‬ ‫‪.‬‬ ‫‪, T‬‬

‫* ו»ך?ה קרי‬

‫מתחלה עוע״ז נזכר בפסחים קטז‪ ,‬א‬ ‫יש גירסא לפניך על שולחנך‪ ,‬וכ״מ‬
‫ובירושלמי שם‪.‬‬ ‫במאמר החמץ להרשב״ץ‪ .‬וי״ל דלפי‬
‫גירסא זו יודעים אנו מיתור הלשון דשני‬
‫ומלפניו‬ ‫אבותינו‪ .‬בימי תרח‬
‫תנאים לחייב בספור יצי״מ‪ :‬בשעה‬
‫)רמב״ם הל׳ חו״מ פ״ז ה״ד(‪.‬‬
‫שמחוייב במרור או מצה‪ ,‬כשיש אצלו‬
‫ועכשו — יש כותבין עכשיו ביו״ד‬ ‫מרור או מצה‪ .‬משא״כ לפי גירסתנו‪.‬‬
‫ואינו צריך )תשבי( ‪ -‬הקירוב הי׳ בימי‬ ‫והנה בביאור סהמ״צ להרס״ג)שם(‬
‫אאע׳׳ה‪ ,‬אבל מכיון שהפעולה נמשכת‬ ‫האריך בזה ומסיק דלדעת כמה ראשונים‬
‫גם עתה‪ ,‬ולכן מחוייבים גם אנחנו‬ ‫אם אין לו מצה פטור מספור יצי״מ‪.‬‬
‫להודות ע״ז‪ ,‬אומר ועכשו‪ ,‬ולא ואחייב‪.‬‬ ‫וצ״ע דהרי‪ ,‬לכמה דעות‪ ,‬מה שאין‬
‫‪) -‬ולהעיר מזח״ג רח״צ‪ ,‬ב(‪.‬‬ ‫מברכין על ההגדה הוא מפני שיצא כבר‬
‫ויאמר יהושע כו׳ כה אמר ד׳‪.‬‬ ‫באמירת זכר ליצי״נו שבנוסח הקידוש‪,‬‬
‫)יהושע כד‪ ,‬ב ‪ -‬ד ( ‪ .‬וכי כל ישראל לא‬ ‫כמובא לעיל‪ .‬והקידוש הוא בשעה שאין‬
‫הוו ידעי דא וכ״ש יהושע‪ ,‬אלא כו׳‬ ‫מצה ומרור מונחים לפניו‪ ,‬כי לא היו‬
‫)זח״ג צח‪ ,‬ב‪ .‬ענין הטובה לפי פי׳ הזוהר‬ ‫מביאין השולחן עד לאחר שקידש‬
‫— מבואר במק״מ שם ובסי׳ האריז״ל‬ ‫וכנ״ל‪ .‬וגם אלו הנותנים טעם אחר למה‬
‫בהגדה(‪.‬‬ ‫שאין ההגדה טעונה ברכה‪ ,‬אין קושיא זו‬
‫וארב ‪ -‬חסד ה״א ‪ -‬את זרעו‪.‬‬ ‫סיבת מחלוקותם‪ .‬ודוחק לומר בזה כל‬
‫כמה ריבים עשיתי עמו עד שלא נתתי לו‬ ‫הראוי למלה אין בילה מעכבת בו‪.‬‬
‫את יצחק )ירושלמי פסחים פ״י ה״ה(‪.‬‬ ‫ואכמ״ל‪.‬‬
‫נט‬ ‫עם ליקוטי ט ע ט י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫ב ח ך שומר הבטחתו לישראל‪ .‬ברוך הוא קהרךוש‬

‫ברוך הוא חשב את הקץ לעשות במה ‪#‬אמר‬
‫לאבךהם אבינו בברית בין הבתרים‪ .‬קגאמר ויאמר‬
‫לאבדם ידע תדע בי גר יהיה זרעך בארץ לא להם‬ ‫ד‬

‫ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה‪ :‬וגם את הגוי‬ ‫‪,‬‬

‫‪ :‬־‬ ‫‪I T‬‬ ‫״‬ ‫־‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪I‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪—.‬‬ ‫‪-‬‬

‫אק&ר יעבדו ךן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול‪:‬‬

‫הבטחת ידוע תדע נאמרה קודם שעבר‬ ‫ברוך שומר‪ .‬הובאה פיםקא זו בסי׳‬
‫בין הבתרים‪.‬‬ ‫רע״ג‪ ,‬רם״ג וכוי; אבל‪ ,‬לע׳׳ע‪ ,‬לא‬
‫ויאמר לאבדם )בראשית טו‪ ,‬יג־יד(‪.‬‬ ‫מצאתי׳ בשום מדרש‪.‬‬

‫ואחרי כן יצאו‪ .‬שאל ר׳ ייסא זעירא‬ ‫הבטחתו‪ .‬בזמנים שונים‪ :‬לאאע״ה‬

‫דמן חבריא מרשב״י האי דקב״ה מדכר‬ ‫ע״ד גלות מצרים‪ ,‬ולנביאים ע״ד הקמים‬
‫להון לישראל בכל אתר ואתר הוצאתיך‬ ‫בכל דור ודור‪ ,‬והיא שעמדה לאבותינו‬
‫מ א ח מצרים מאי רבותא אוליף הכא‪,‬‬ ‫וכר‪.‬‬
‫תנאה שלים הוא ואח״כ יצאו‪ .‬א״ל תא‬ ‫לישראל‪ .‬יל״פ‪ :‬א( שומר לישראל‬
‫חזי ברי קב״ה לא אתני עם אברהם אלא‬ ‫מה שהבטיח לאברהם ולנביאים‪ .‬ב(‬
‫ריפיק ית ישראל מן גלותא רמצרים ולא‬ ‫לישראל כמו ע״ד ישראל‪.‬‬
‫מיד שעבודא דדחלא אחרא‪ .‬ישראל‬
‫חשב‪ .‬ולא גרסינן מחשב‪ ,‬כי חשבון‬
‫במצרים הוו שראן תחות מ״ט חילי‬
‫זה כבר עבר )אבודרהם‪ ,‬וכ״ה בשל״ה‪,‬‬
‫דמסאבותא‪ ,‬וקב״ה אפיק יתהון‪ ,‬ועוד‬
‫י ע ^ סי׳ האריז״ל(‪ .‬אבל בשבה״ל‪ ,‬סי׳‬
‫דאעיל יתהון במ״ט תרעי דםוכלתנו‬
‫רס״ג‪ ,‬רמב״ם‪ ,‬ז״פ הגוםחא מחשב‪.‬‬
‫לקבליהון‪ .‬ובגין כך תשכח באורייתא‬
‫חמשץ ומנין יצי״מ‪ .‬ודא איהו דאנן מנן‬ ‫לעשות‪ .‬נמשך למטה )שבה״ל‪,‬‬
‫להו מיו״ט דפסחא יומי ושבועי כי בכל‬ ‫ז״פ(‪ .‬ויש מפרשים ‪ -‬למעלה )מהר״ל‪,‬‬
‫יומא אפיק לן מחילא דמסאבו ואעיל לן‬ ‫סי׳ קול יעקב(‪.‬‬
‫בחילא דדכיו )זהר תדש ר״פ יתרו‬ ‫״בברית״ בין הבתרים‪ .‬כ״ה במח״ו‪,‬‬
‫בקיצור לשון‪ .‬ועיין בת״ז תל״ב(‪.‬‬ ‫ז״פ‪ ,‬סי׳ האריז״ל‪ ,‬של״ה‪ ,‬י ע ‪) p‬משא״כ‬
‫מ״מ נ׳ פעמים שהוזכרה יצי״מ‬ ‫בשבה״ל‪ ,‬סי׳ רס״ג‪ ,‬רמב״ם הגירסא‬
‫בתורה — ראה פרדס להרמ״ק שער‬ ‫לא״א בין הבתרים(‪ .‬והוא כלשון הס״ע‬
‫השערים בתחלתו‪.‬‬ ‫)הובא ביל״ש רמז עז(‪ .‬וניחא יותר‪ ,‬כי‬
 ‫ה ג ד ה של פ ס ח‬ ‫פ‬

‫צריך להגביה הכוס ולכסות הפת‪ ,‬כן כתב האר״י ז״ל‪:‬‬

‫והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו‬

‫־*‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬ ‫‪T‬‬ ‫־־‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T V‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪:‬־‬ ‫־‬ ‫‪T :‬‬ ‫‪T V‬‬

‫לכלותנו אלא שבבל־דור ודור עומדים עלינו‬

‫לבלותנו‪ .‬והקדוש ברוך הוא מצילנו מדם‪:‬‬

‫כשמגיע ללפיכך כר להודות כו׳ כ״ע‬ ‫צריך להגבי׳ ‪ -‬האריז״ל‪ .‬כ״כ בסי׳‬
‫נוהגין )כדיוק הל׳ בשו״ע רבנו(‪ .‬אלא‬ ‫השל״ה ויעבץ ‪ -‬וכן נוהגים ‪ -‬אף כי‬
‫הטעם הוא ע״ד הקבלה‪ .‬וכלשון הרוקח‬ ‫במ״ח‪ ,‬סי׳ האריז״ל ושו״ע רבינו סתע״ג‬
‫הובא בשל״ה ריש מס׳ פסחים שלו‪.‬‬ ‫םמ״ד כתבו‪ :‬יקח )יאחה( הכוס בידו‪.‬‬
‫ולכסות הפת‪ .‬שלא יראה בושתו‬ ‫מנהג בית הרב‪ :‬מכסין את הפת ורק‬
‫)אגור‪ .‬שו״ע רבינו שם(‪ .‬אף שהטור בסי׳‬ ‫אח״כ מגביהין את הכוס‪ ,‬מתאים למה‬
‫רע״א פי׳ ענין בושת הפת‪ ,‬כשמקדש על‬ ‫שאומר בסיום פיסקא זו‪ :‬יעמיד הכוס‬
‫היין‪ ,‬מפני שהפת מוקדם לברכה לגבי‬ ‫ויגלה הפת‪ .‬וכן בפיםקא לפיכך ‪-‬‬
‫יין‪ ,‬וכאן הרי אין מקום ברכה — מ״מ‬ ‫מקדים כסוי הפת להגבהת הכוס‪— .‬‬
‫גם כאן הוי בושת לפת כשאומר חלק זה‬ ‫והטעם י״ל‪ ,‬דכיוון דכיםוי הפת הוא כדי‬
‫מההגדה על היין בה בשעה כשכללות‬ ‫שלא יראה בושתו כדלקמן‪ ,‬נכון שלא‬
‫ההגדה צ״ל נאמרת על המצה דוקא‪,‬‬ ‫יראה גם הגבהת הכוס‪ .‬ובפרט שלא‬
‫שלכן נקראת לחם עוני‪ ,‬ולא על היין‪.‬‬ ‫נמצא טעם לדחות כסוי הפת לאח״כ‪.‬‬
‫וזכר לדבר ‪ -‬סדר קדוש שויו״ט‪,‬‬
‫כן כתב האריז״ל‪ .‬מה שהעתיק‬
‫שהפת מכוסה בעת ההגבהה‪ .‬ומה שכתב‬
‫רבינו ג״ז‪ ,‬אף שאין דרכו בסי׳ לציין‬
‫כאן‪ :‬להגבי׳ כו־ ולכסות‪ ,‬הוא כי כאן‬
‫המקורים‪ ,‬י״ל שהוא ע״פ הנ״ל‪ ,‬להורות‬
‫בא להשמיענו החידוש שכתב האריז׳׳ל‬
‫שאינו רק ע״ד הקבלה‪ ,‬כי אין זה שירה‬
‫וכדלקמן‪ ,‬והחידוש הייה הגבהת הכוס‬
‫כמו הפיםקא לפיכך‪.‬‬
‫)אלא שבמילא‪ ,‬עי״ז צריך לכסות הפת(‬
‫והיא —ההבטחה ‪ -‬היא שעמדה‪.‬‬ ‫ולכן הקדימו‪ .‬והתיבות ולכסות הפת הם‬
‫ראה לעיל פיסקא הבטחתו‪.‬‬ ‫מאמר המוסגר‪.‬‬
‫אחד כו׳ לכלותינו‪ .‬בסי׳ רס״ג‪,‬‬ ‫להגבי׳ את הכום‪ .‬ע״ש כוס ישועות‬
‫רמב״ם‪ ,‬שבה״ל וז״פ השמיטו תיבת‬ ‫אשא )עפמ״ש בשל״ה ויעבץ שם(‪.‬‬
‫לכלותינו )הראשונה(‪ .‬והטעם לפי‬ ‫בשעה״כ מבאר שייכות פיסקא זו להכוס‬
‫שהאחד כיון בו אל פרעה ולא היתה כתתו‬ ‫מפני שאין אומרים שירה אלא על היין‬
‫לעקור את הכל )ז״פ(‪ .‬וי״ל טעם הנוסחא‬ ‫)ברכות לה‪ ,‬א(‪ .‬והוא תמוה כי אין‬
‫שלנו)וכ״ה בסי׳ האריז״ל‪ ,‬של״ה‪ ,‬יעבץ(‪,‬‬ ‫פיסקא זו שירה ושבח אלא ספור דברים‪,‬‬
‫כי אף שבתחלה לא גזר אלא על הזכרים‪,‬‬ ‫ו ל ק רק יש נוהגין לאחוז הכוס‪ ,‬משא״כ‬
‫סא‬ ‫עם ל י ק ו ט י ט ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫יעמיד הכוס ויגלה הפת •‬

‫צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ללעקב אבינו‪.‬‬

‫שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן בקש לעקור‬

‫במקום — נמצא גם בקדושין לז‪ ,‬א‪.‬‬ ‫הרי אח״כ אמד אריק חרבי תורישמו ידי‬
‫סנהדרין פו‪ ,‬א‪ .‬חולין סג‪ ,‬א‪ .‬ובכ״מ‬ ‫שבקש לעקור את הכל וכמ״ש מהר״ל‬
‫במדרשים‪ .‬ובז״פ מפרש‪ :‬צא מענין‬ ‫וכ״מ בת״א ות״י עה״ת שם‪.‬‬
‫מצרים שעתה עוסק בו ולמד מספורי לבן‬
‫צא ולמד כוי‪ .‬ע״פ מ״ש במשנה‬
‫ויעקב‪.‬‬
‫)פסחים קטז‪ ,‬א( ודורש מארמי אובד אבי‬
‫ולמד ‪ -‬שהקב״ה מצילנו מיד‬
‫עד שיגמור כל הפרשה‪ ,‬הוא דורשה עתה‬
‫הקמים עלינו ‪ -‬שלבן בקש לעקור את‬
‫כדאיתא בספרי)אבודרהם(‪.‬‬
‫הכל — לולא שהצילם הקב״ה )מח״ו‪,‬‬
‫שבה״ל אבודרהם(‪.‬‬ ‫צא ולמד‪ .‬בטוי זה אף שאין יציאה‬

‫מנהגים והנהגות‬

‫צריך להגביה הכום ולכסות הפת‬

‫א‪ ... .‬וכן נוהגים ‪ -‬אף כי במשנת חסידים‪ ,‬סידור האריז״ל ושו״ע רבינו‪ ...‬כתבו‪:‬‬
‫יקזז)יאחה( הכוס בידו ]הגש־פ[‪.‬‬

‫נהגש־פ ‪-‬‬ ‫ב‪ .‬מנהג בית הרב‪ :‬מכסין את הפת‪ ,‬ורק אחר כך מגביהין את הכום‬
‫ושם נתבאר שאט בזה סתירה לנזש״ב אדה״ז בהגדה[‪.‬‬

‫הנהגות‪ :‬בכל פעם שהרבי היה נוטל את הכוס במשך הסדר‪ ,‬היה לוקחה‬
‫בימינו‪ ,‬מוסרה לשמאלו‪ ,‬ומעמידה ־ דרך הורדה מלמעלה למטה ‪ -‬על כף ידו‬
‫הימנית‪ ,‬כפי הסדר הנהוג בעת נטילת הכוס לקידוש ניאוצר׳ שם אות צ מ ‪.‬‬

‫והיא שעמדה‬
‫!•אוצרי שם אות צח[‪.‬‬ ‫הנהגות‪ :‬אמירת והיא שעמדה‪ ,‬בישיבה‬

‫יעמיד הכוס ויגלה הפת‬

‫הנהגות‪ :‬גם כאשר כבר סיים בעצמו את אמירת ״והיא שעמדה״ ‪ -‬מכל מקום‬
‫לא היה הרבי מניח את הכוס מידו‪ ,‬עד שמקריא ההגדה היה מסיים את‬
‫הפיםקא בקול רם דאוצר שם אות ק‪.1‬‬
 ‫ה ג ד ה של פ ס ה‬ ‫סב‬

‫את הכל‪ .‬שןאמר ארמי אבד אבי דךד מצרימה דגר שם‬
‫במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב‪:‬‬
‫ךךד מצךמה אנוס על פי הדבור‪ .‬דגר שם מלמד שלא‬
‫ד ד יעקב אבינו להשתקע במצרים אלא לגור שם‪.‬‬
‫שנאמר ויאמת אל פרעה לגור כארץ באנו כי אין מרעה‬
‫לצאן אשר לעבדך כי כבד הרעב באדן כנען ועתה‪.‬ישבו‬
‫נא עבדך באדן גשן‪:‬‬
‫במתי מעט כמה שןאמר בשבעים ‪ m‬דדו אבותיך‬
‫מצדמה ועתה שמך יהוה אלהיך בכוכבי השמים‬

‫ויאמרו גר )בראשית מז ד(‪.‬‬ ‫ארמי אבד אבי )דברים כו‪ ,‬ה(‬

‫כי ככד הרעב ‪ -‬אכל בעבור‬
‫הרעב יחזרו לכנען‪ ,‬הרי שלא ירדו‬
‫להשתקע )שבה״ל‪ ,‬מח׳׳ו(‪.‬‬
‫וירד מצרימה כר וגם אז הצילנו‬
‫‪-‬‬ ‫במתי מעט כמה שנאמד‬
‫ונתבאר בקרא בפרטיות‪ .‬וכן להלן יש‬
‫אשר רק זוהי כוונת מסדר ההגדה באמרו‬
‫נמה שנאמר‪ .‬ובזה מתורצות כמה‬
‫מקושיות המפרשים‪.‬‬
‫בשבעים )דברים י‪ ,‬כב(‪.‬‬
‫ועתה שמך גר‪ .‬קשה למה הביא‬
‫הסיום דפסוק זה )ובספרי אינו(‪ ,‬ועוד‬
‫דהי׳ לו להביא מבראשית )מו‪ ,‬כז( כל‬
‫הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים‬
‫)מע״נ‪ .‬ותירוצו צ״ע(‪ .‬וי״ל דהכתוב‬
‫בשבעים נפש גר עיקרו בא להדגיש איך‬
‫שמועטים היו בירידתם למצרים ועל‬
‫כוונה זו מורה סיום הכתוב‪ :‬ועתה שמך‬
‫ובתרגומו‪ :‬לבן ארמאה בעא לאובדא ית‬
‫אבא‪ .‬ובספרי )שם(‪ :‬מלמד שלא ירד‬
‫יעקב לארם אלא להאבד‪.‬‬
‫הקב״ה‪.‬‬
‫אנוס‪ ,‬כמרז״ל )שבת פט‪ ,‬ב( ראוי‬
‫הי׳ יעקב אבינו לירד למצרים‬
‫בשלשלאות של ברזל ‪ -‬ע״פ הדבור‬
‫‪ -‬דגזרת גר יהי׳ זרעך‪.‬‬
‫ובמאמר זה בא לספר איך היתה‬
‫הירידה‪ ,‬אבל לא שלומד זה מן הכתוב‬
‫)ולכן אינו אומר‪ :‬מלמד שירד אנוס( כי‬
‫אדרבה‪ :‬וירד ‪ -‬ולא הורד ‪ -‬ברצון‬
‫הטוב משמע‪ .‬ובספרי ובהגדת הרמב״ם‬
‫דרשה זו ‪ -‬אינה‪ .‬וי״ל הטעם‪ ,‬כיון‬
‫דבפועל הרי ירד יעקב ברצונו הטוב‪.‬‬
‫ויגר שם — דצ״ך עד״ש באח״ב‬
‫)ספרי שם בשנוים קלים(‪.‬‬
‫םג‬ ‫עם־ליקוטי טעמים ומנהגים‬

‫לרב‪ :‬ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצינים שם‪ :‬גמל‬

‫עצום במה שנאמר ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו‬
‫במאד מאד ותמלא הארץ אתם‪ :‬וךב במה שנאמר ואעבד‬
‫עליך ואךאך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי ואמר‬
‫לך בדמיך חיי‪ :‬רבבה בצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי‬
‫ותבואי בעדי עדיים שדים נבנו ושערך צמח ואת ערם‬
‫ועריה‪:‬‬
‫וירעו אתנו המצרים ויענונו דתנו עלינו עבדה קשה‪:‬‬

‫החכם צבי‪ ,‬היו אומרים פסוק זה אבל‬ ‫גו׳‪ .‬ולכן הביא בעל ההגדה פסוק זה‬
‫לא נמצא בשום ספר(‪ .‬והנה כמה‬ ‫דוקא וגם סיומו ועתה שמך גו׳‪.‬‬
‫נוסחאות ישנם בזה‪ :‬א( ואעבור עליך‬ ‫ויהי שם לגוי מלמד‪ .‬במח״ו‪,‬‬
‫בא אחרי ותמלא הארץ אותם‪ ,‬קודם‬ ‫אבודרהם‪ ,‬של״ה‪ ,‬יעבץ קו״י גריס כאן‬
‫דרשת ורב כמש״נ)מ״ח‪ .‬סי׳ הרש״ר(‪ .‬ב(‬ ‫לגוי גדול‪ ,‬אבל בסי׳ רס״ג‪ ,‬רמב״ם‪,‬‬
‫אחרי עירום וערי׳)קול יעקב‪ ,‬יעבץ(‪ .‬ג(‬ ‫מהר״ל‪ ,‬סי׳ הרש״ר נשמטה תיבת גדול‪.‬‬
‫נוסחת רבינו)וכ״ה גם בהגדות הספרדים‬ ‫והטעם י״ל‪ :‬הציון הלז נדרש על מלת‬
‫בח״פ ומגי״ד( ובשמתה״ר כתב שכן היא‬ ‫גוי בלבד‪ .‬ועוד דרש המגיד על מלת‬
‫נוסחת האריז״ל‪.‬‬ ‫גדול מה שאמר הכתוב ובני ישראל גו׳‬
‫והטעם לסדור רבינו י״ל‪ ,‬ע״פ דרך‬ ‫)ז״פ(‪ .‬וכיון שאין מלת גדול נדרשת כאן‬
‫הפשט‪ :‬א( ואעבור גו׳ אין לו שייכות‬ ‫‪ -‬לדעת אלו ‪ -‬השמיטוה‪.‬‬
‫לדרשת גדול עצום‪ .‬וגם לא מצעו שיביא‬
‫מצוינים ‪ -‬מסומנין‪ ,‬שלא שינו את‬
‫בעל ההגדה פסוקים ממקומות שונים‬
‫שמם לשונם דתם ומלבושיהם ס״פ(‪.‬‬
‫בדרשה אחת‪ p .‬סידר הפסוקים כמו‬
‫שהם כתובים בקרא‪ .‬והספור ואעבור‬ ‫ומ״י)שמות א‪ ,‬ז(‪.‬‬
‫עליך מבאר ענין ורב‪ ,‬כמו שמסיים‬ ‫ורב כמ״ש ואעבור גו׳ רבבה גו׳‬
‫בדמיך חיי‪ ,‬וכמש״נ )שמות א‪ ,‬יב(‬ ‫)יחזקאל טז‪ ,‬ו־ז(‪.‬‬
‫וכאשר יענו אותו כן ירבה‪.‬‬
‫ואעבור עליך‪ .‬פסוק זה קבעוהו‬
‫וירעו אותנו )דברים כו‪ ,‬ו( ‪-‬‬ ‫מסדרי ההגדה באמצע הגדת ליל פסח‬
‫המשך הדרשה בפרשת ארמי אובד אבי‪.‬‬ ‫)שעה״כ ענין פסח סוף ד״א‪ .‬פע״ח‬
‫וכן לקמן בפסוקים‪ :‬ונצעק‪ ,‬ויוציאנו‪.‬‬ ‫שעחהמ״צ פ״א‪ .‬מ״ח‪ .‬סי׳ האריז״ל —‬
‫וירעו — דלכאורה מה בא להוסיף‬ ‫ותימה על היע‪ p‬שכותב שהוא ואביו‪,‬‬
 ‫הגדה של פ ס ה‬ ‫סד‬

‫וירעו אתנו המצרים כמה שנאמר הבה נתחכמה לו פן‬

‫•‪\ :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫־ ‪:‬‬ ‫‪T T‬‬ ‫‪:•:‬׳‪-:‬‬ ‫‪V‬‬ ‫ד‬ ‫‪X‬‬ ‫‪. . . .‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־‪"T‬‬

‫יךןה ןהיה כי תקךאך׳ מלחמה ונוסף נם הוא על שנאינו‬

‫ונלחם בנו ועלה מן הארץ‪ :‬ויענונו במה שןאמר ‪;.‬ישימו‬
‫עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם רבן ערי מסבנות‬
‫לפרעה את־פתם ואת־רעמסם‪ :‬ויתנו עלינו עבדה קשה‬
‫כמה שןאמר ויעבדו מצרים את בני ישךאל בפךך‪ :‬וימררו‬
‫את־־חייהם בעבירה קשה בחמר ובלבנים ובבל־עבדה‬
‫‪T‬‬ ‫‪—.‬‬ ‫‪R‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪. . . . .‬‬ ‫‪v‬‬ ‫‪:‬‬ ‫ז‬ ‫ז )‬ ‫‪T‬‬ ‫־ ‪-.‬־־‬ ‫״‬ ‫״‬ ‫‪-‬‬

‫בשדה את בל־־עבדתם אשר עבח בהם בפרך‪:‬‬

‫מש״נ במק״א‪ .‬וכשבא להספור איך‬ ‫על ויענונו‪ .‬וע״כ פירוש וירעו שכל‬
‫שנתנו על ישראל עבודה קשה‪ ,‬הרי‬ ‫כוונת המצרים )ולא רק מה ששמו עליו‬
‫ביאורו מפורש‪ ,‬בכתוב דוימררו‪ ,‬מה‬ ‫שרי מסים( היתה למצוא עצה איך להרע‬
‫היתה עבודה זו ואופנה‪ ,‬ומובא בו גם‬ ‫לישראל‪ .‬וע״ז מביא ראי׳ כמש־׳נ הבה‪.‬‬
‫הבטוי עבודה קשה‪ .‬ובודאי הביאו כעל‬
‫ההגדה ולא הי׳ מסתפק בקרא דויעבידו‪,‬‬ ‫הבה נתחכמה )שמות א‪ ,‬י(‪.‬‬
‫שאין בו אלא הודעה כללית בלבד‪,‬‬
‫וישימו עליו)שם א‪ ,‬יא(‪.‬‬
‫שהעבודה היתה בפרך ‪ -‬ובפרט אשר‬
‫״בפרך״ זה‪ ,‬ר׳ אלעזר מפרש אותו בפה‬ ‫ויעבידו גו׳ וימררו גו׳ )שמות א‪,‬‬
‫רך )סוטה יא‪ ,‬ב(‪ ,‬ולפי״ז אין מדבר‬ ‫יג—יד(‪ .‬פסוק וימררו לא מצאתי לע״ע‪,‬‬
‫כתוב זה בעבודה קשה כלל )ודברי‬ ‫בשום נוסח הגדה אחר‪ .‬מלבד בסי׳‬
‫האמרי שפר בפיסקא זו ‪ -‬צע״ג‬ ‫תפלה למשה להרמ״ק משמע דגם הוא‬
‫ולכאורה גם סותר דברי עצמו(‪ .‬ומה‬ ‫גריס לי׳ בהגדה ואין לברר בשינויי‬
‫שנשמט פסוק זה בשאר הנוסחאות‪,‬‬ ‫גירסאות הספרי‪ ,‬כי המדפיסים‪ ,‬התחל‬
‫י״ל‪ :‬סופרי כת״י הראשונים של ההגדה‬ ‫מדפוס הראשון ויניציא ש״ו‪ ,‬השמיטו‬
‫)והספרי( רשמו בקיצור ויעבידו מצרים‬ ‫מן הספרי )וכן מן היל״ש( כל ההגדה‪.‬‬
‫גו׳ בפרך‪ .‬וכוונתם היתה על תיבת‬ ‫— בספרי הנדפס עם פי׳ המלבי״ם‬
‫״בפרך״ השני־ שבסוף פסוק וימררו‪.‬‬ ‫נדפסה גם ההגדה ובה הפסוק וימררו‪,‬‬
‫ובא מעתיק שלא שמש כל צרכו‬ ‫אבל איני יודע מי הוא המצווה לעשות‬
‫וכשהעתיק עד תיבת ״בפרך״ הראשונה‬ ‫זה‪ — .‬אבל נוסחת רבינו מוכרחה היא‪,‬‬
‫— עמד‪ .‬ולא שם לבו שגם פסוק‬ ‫דהנה כוונת בעל ההגדה בדרשותיו היא‪,‬‬
‫שלאחריו מסתיים בתיבה זו‪.‬‬ ‫לבאר ולפרט יותר את הענינים ע״פ‬
 ‫סה‬ ‫עם ל י ק ו ט י ט ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫ונץעק אל יה‪1‬ה אלהי אבתינו וי‪#‬מע יהוד‪ ,‬את קלט ףךא את עןינו‬
‫ואתי עמלנו ואתי לחצנו‪ :‬ונצעק אל יד}ה אלהי אבוזינו כמה‬
‫שנאמר'ויהי בימים הרבים ההם רמת מלה־ מצרים ראנדוו בני ישראל‬
‫‪-‬‬ ‫‪-‬‬
‫• י‬ ‫•‬ ‫י •‬ ‫‪I‬‬ ‫ל "‪P‬‬ ‫‪T T‬‬ ‫‪** T‬‬ ‫*‬ ‫‪I‬‬ ‫~ ‪* T‬‬ ‫־־ ! *‬ ‫"‬ ‫‪VI V‬‬ ‫‪V‬‬

‫מן העברה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העברה‪:‬‬

‫ויקמע יהוה את־קלנו כמה שנאמר ךשמע אלהים את‬
‫נאקתם ויזכו־ אלהים ארדבריתו את־אבךהם את־‬
‫יצחק ואת־יעקב‪:‬‬
‫ף ן א את עתו זו פרישות דרך ארץ במה ‪#‬נאמר ויך־א‬
‫אלהים את בני ישראל וידע אלהים‪:‬‬
‫ואת עמלנו אלו הבנים כמה שןאמר בל הבן הילוד‬

‫ענינו‪ .‬ועד״ז הוא ג״כ לקמן במ״ש ואת‬
‫לחצנו זה הדחק כמש״נ כד ובמורא‬
‫גדול זה גילוי שכינה כמש״נ כו׳ ‪-‬‬
‫שאץ הראי׳ על פירוש התיבות לחץ‪,‬‬
‫ובמורא גדול‪ ,‬אלא על הענץ )ועי״ז סרו‬
‫תמיהות המפרשים שם( ‪ -‬ופי׳ התיבות‬
‫בא במאמר המוסגר‪ .‬ואין להקשות דא״כ‬
‫הי׳ לו להביא בפסקא זו רק התיבה‬
‫וירא‪ ,‬ולעשות פםקא בפ״ע ענינו זו‬
‫פרישות ד׳׳א — די״ל דתיבת וירא‬
‫בפ״ע הוא דבור מקוטע‪.‬‬
‫ונצעק )דברים כו‪ ,‬ז(‪.‬‬
‫ויהי בימים )שמות ב‪ ,‬כג(‪.‬‬
‫וישמע אלקים )שם ב‪ ,‬כד(‪.‬‬
‫ענינו זו פרישות דרך »רך‪ .‬ענינו‬
‫מל׳ עינוי‪ ,‬ופרישות ד״א קרוי׳ ענוי‬
‫)בראשית לא‪ ,‬נ‪ .‬יומא עד‪ ,‬ב(‪.‬‬
‫פרישות ד״א‪ .‬כי גם לזה נתכוון‬
‫פרעה בגזרתו וכםפור רז״ל )שמ״ר פ״א‪,‬‬
‫יב‪ .‬וראה ג״כ ס׳ הלקוטים ע״פ וכאשר‬
‫יענו אותו(‪.‬‬

‫עמלנו אלו הבנים‪ .‬שהם כהו ואונו‬ ‫כמש״נ וירא )שמות ב‪ ,‬כה( כמה‬
‫של האדם וכמש״נ)בראשית מט‪ ,‬ג( כחי‬ ‫מפרשים הקשו שאין מפסוק זה שום‬
‫וראשית אוני)מח״ו(‪ .‬ודרז״ל )שבת לב‪,‬‬ ‫ראי׳‪ ,‬ותרצו באופנים ורמזים שונים‪- .‬‬
‫ב( איזה הן מעשה ידיו של האדם הוי‬ ‫ולכאורה כוונת הדורש מובנת בפשיטות‪,‬‬
‫אומר בניו ובנותיו)שבה״ל(‪.‬‬ ‫כי הראי׳ כמש״נ מתייחסת לתיבת וירא‪,‬‬
‫ולא לדרשת זו פרישות דרך ארץ‪ ,‬שהיא‬
‫כמש״נ כל הבן)שמות א‪ ,‬כב( ‪-‬‬ ‫אינה באה אלא במאמר המוסגר‪ .‬וכאלו‬
‫ראי׳ על הענין)ולא על הפי׳(‪ ,‬שגזרו על‬ ‫אמר‪ :‬וירא את ענינו כמש׳׳נ וירא‬
‫הבנים‪.‬‬ ‫אלקים גו׳‪ ,‬אלא שדרך אגב מפרש מהו‬
 ‫הגדה של פ ס ח‬ ‫סו‬

‫היאךה תשליכוהו ובל הבת תחיון‪ :‬ואת לחצנו זה‬

‫הךחק במה שןאמר וגם ךאיתי את הלחץ אשר מצרים‬
‫לחצים אתם‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫ד־‬

‫ויוציאנו יהוה ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטרה ובמךא‬

‫גדל ובאתת ובמפתים‪ :‬ויוציאנו יודה ממצרים‬
‫־‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫״‬ ‫־‬ ‫‪t‬‬ ‫‪i‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬

‫לא על יד מלאך ולא על יד שרף ולא על יד שליח‬

‫אלא הקדש בחך היא בכבודו ובעצמו‪ .‬שנאמר ועברתי‬
‫בארץ מצרים בלילה ה!ה והכיתי בל בבור בארץ‬
‫מצרים מאךם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה‬
‫ש§טים אני יחוה‪ :‬ועברתי באךץ מצדם אני ולא מלאך‪.‬‬
‫והכיתי כל בבור באךץ מצרים אני ולא שרף‪ .‬ובכל‬

‫ולא ע״י שליח‪ .‬בסי׳ רס׳׳ג יש כאן‬ ‫לחצנו זה הדחק‪ .‬מלת לחץ תאמר‬
‫הוספה‪ :‬לא ע״י הדבר‪ ,‬אלא כר‪.‬‬ ‫על מעיכה גופנית‪ ,‬ועל אונם ונגישה‬
‫וצע״ק מזהר )ח״א קיז‪ ,‬ב(‪.‬‬ ‫בעשית איזה דבר וזהו הנקרא בדבריהם‬
‫בכבודו ובעצמו )כן הוא בסי׳‬ ‫ז״ל דוחק‪ .‬ואומר שכאן הוא כפירוש‬
‫האריז״ל‪ ,‬אבודרהם‪ ,‬ז׳׳פ‪ ,‬סי׳ של״ה‪,‬‬ ‫השני‪ ,‬שלא די שהעבידו אותם אלא‬
‫יעבץ( — מלכות דאין סוף ועצמות‬ ‫שגם לא היו נותנים להם מנוחה‬
‫דא״ם שלפני הצמצום )כתבי כ״ק‬ ‫בעמדתם וכמש׳׳נ )שמות ה‪ ,‬יג(‬
‫אדמו״ר נ״ע(‪.‬‬ ‫והנוגשים אצים )ז״פ(‪.‬‬
‫‪ -‬ראה‬ ‫וגם דאיתי )שמות ג‪ ,‬ט(‬
‫ועבדתי)שמות יב‪ ,‬יב(‪.‬‬
‫לעיל פיםקא כמש׳׳נ וירא‪.‬‬
‫ועבדתי בארמ״צ אני ולא כו׳ ולא‬ ‫ויוציאנו ה׳)דברים כו‪ ,‬ח(‪.‬‬
‫אחר‪ .‬ברמב״ם אינו וכן בשבה״ל כתב‬
‫מלאך‪ ,‬שדף‪ ,‬שליח‪ .‬חילוק‬
‫שרבו לא אמרו אבל נמצא הוא‪,‬‬
‫מדריגות אלו ראה‪ :‬רמב״ן ובחיי)שמות‬
‫לגירסתנו‪ ,‬בספרי וכן בסי׳ האריז״ל‪,‬‬
‫יב‪ ,‬יב(‪ ,‬ז״פ‪ ,‬מהר״ל‪ ,‬אלשיך‪ ,‬סי׳ קול‬
‫ז״פ‪ ,‬מהר״ל‪ ,‬אלשיך‪ ,‬של״ה‪ ,‬יעבץ‪.‬‬
‫יעקב‪ ,‬יעבץ‪ ,‬הגר״א‪ .‬בלקו״ת ד״ה‬
‫‪ -‬הובא ונתבאר‬ ‫אני ולא מלאך‬ ‫להבין מ״ש בהגדה ס׳׳ג‪ :‬מלאך‪ ,‬שרף‪,‬‬
‫מהר )ח״א קיז‪ ,‬א(‪.‬‬ ‫שליח — עשי׳‪ ,‬יצירה‪ ,‬בריאה‪.‬‬
‫סז‬ ‫עם ליקומי ט ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫אלדד מצרים אעשה שפטים אני ןלא השליח‪ .‬אני יהוה‪.‬‬

‫אני הוא ולא אחר‪:‬‬
‫ביד חזקה זה הךבר כמה שנאמר הנה לד יחד‪ ,‬הרה במקנך אשר‬
‫בשדה בסוסים בחמרים ממלים בבקר ובצאן ךבר כבד ?ןאד‪:‬‬
‫ובזרע נטויה ז‪ 1‬החרב כמה ‪#‬גאמר וחרבו עלופה בידו נטויה על‬
‫‪T‬‬ ‫!‬ ‫‪I :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫!‬ ‫־ ‪I‬‬ ‫‪I‬‬ ‫־‬ ‫‪VIV t‬‬ ‫‪T‬‬ ‫!‬ ‫‪VV‬‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪I‬‬ ‫־‬ ‫־ ‪:‬‬

‫ירושלים‪ .‬ובמרא גדל זה גלוי שכינה במה שנאמר או הנסה אלהים‬

‫‪w‬‬ ‫ד•!‬ ‫‪1‬‬ ‫•‬ ‫‪v‬‬ ‫י‪T‬‬ ‫‪v! v v‬‬ ‫‪T :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬

‫לבא לקחת לו נוי מקרב גוי במסית בארות ובמופתים ובמלחמה ובח־‬
‫חזקה ובזרוע נטרה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם יהוה‬
‫!‬ ‫‪1‬ד־‬ ‫‪:‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T t‬‬ ‫‪v‬‬ ‫•‬ ‫!‬ ‫*‬ ‫•(‪in‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪:‬‬

‫אלהיכם במצרים לעיניןז‪ :‬ובאתות זה המטה כמה שנאמר ואת המטה‬

‫‪Y‬‬ ‫‪-‬‬ ‫־‬ ‫‪V‬‬ ‫‪J‬‬ ‫־‬ ‫זו ‪VI T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T‬״‬ ‫‪J‬‬ ‫‪V‬‬ ‫~‬ ‫‪-‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪:‬‬ ‫|‬ ‫!‬

‫הזה תקח בירד אשר תעשה בו את האתת‪ :‬ובמופתים זה הרם כמה‬

‫שנאמר ונתתי מפתים בשמים יבאךץ‬
‫ת״א ות״י ובחזונא רבא( — זה גלוי‬ ‫אני הוא ולא אחד ‪) -‬כ״ה בכל‬
‫שכינה ‪ -‬בלילה בעת מכת בכורות‬ ‫הנ״ל‪ ,‬לבד מספרי שאינו שם( ‪ -‬מה‬
‫וגאולת ישראל )שבה״ל אבודרהם(‪.‬‬ ‫בא למעט עוד‪ ,‬ראה‪ :‬מהר״ל‪ ,‬אלשיך‪,‬‬
‫כמש״נ או הנסה)דברים ד‪ ,‬לד( ‪-‬‬ ‫י ע ^ לקו״ת שם‪.‬‬
‫הרי שהי׳ מורא גדול‪ .‬ותיבות זה גילוי‬ ‫זה הדבר כו׳ זו החרב כו׳ זה הדם‪.‬‬
‫שכינה הם מאמר המוסגר‪ ,‬כנ״ל‪ .‬וסרה‬ ‫הקשו המפרשים למה ייחד ופרט ג׳‬
‫תמיהת המפרשים‪.‬‬ ‫מכות אלו ובסדר זה דוקא ‪ -‬ולפענ״ד‬
‫ואת המטה )שמות ד‪ ,‬יז(‪.‬‬ ‫י״ל דמבאר הגדולות אשר עשה‪ :‬הרג את‬
‫ממונם )מקניהם(‪ .‬גדולה מזו ‪ -‬הרג את‬
‫ובמופתים זה הדם‪ .‬מכה הראשונה‬
‫בכוריהם )חרב(‪ .‬ועוד גדולה מזו — גם‬
‫מעשר המכות‪ ,‬שמונה אותם בסמוך —‬
‫כ״פ רוב המפרשים‪ .‬אבל הכלבו מפרש‪:‬‬ ‫באלקיהם עשה שפטים‪ ,‬שלקה היאור‬
‫לא מכת היאור קאמר‪ ,‬אלא מאשר היו‬ ‫שהיו עובדים לו כמרז״ל )שמ׳׳ר פ״ט‪,‬‬
‫המים לדם ביבשת כאשר עשה האותות‬ ‫ט(‪.‬‬
‫לעיני העם‪ ,‬שע״י אותו האות האמינו בו‬ ‫הנה יד )שמות ט‪ ,‬ג(‪.‬‬
‫כל ישראל‪ — .‬ובתפלה למשה פי׳‪ :‬הוא‬ ‫כמש״נ וחרבו )דה״א כא‪ ,‬טז( ‪-‬‬
‫הדם שהי׳ יוצא מגופם )של המצריים(‬ ‫הרי מצינו לשון נטוי׳ במכת חרב‬
‫במותם‪ — .‬ולשני פי׳ אלו צ״ע‪ ,‬דא״כ‬ ‫)שבה״ל‪ .‬ז״פ(‪ ,‬והיא החרב שהרג בה את‬
‫הי׳ לו‪ ,‬לבצל ההגדה‪ ,‬לפרש כוונתו‪.‬‬ ‫הבכורות )ז״פ‪ .‬שמחה״ר(‪.‬‬
‫ונתתי מופתים — עשן)יואל ג‪ ,‬ג(‪.‬‬ ‫‪) -‬לשון מראה‪ .‬וכן‬ ‫ובמורא גדול‬
 ‫הגדה של פ ס ח‬ ‫סח‬

‫באמירת דם ואש וחמרות עשן‪ ,‬ישפוך ג׳ שפיכות‪ .‬ואין ליטול באצבע לשפוך כי א ם בכוס עצמו‪.‬‬
‫וישפוך לתוך כלי שבור )ויכוון‪ ,‬שהכוס הוא סוד המלכות‪ ,‬ושופך מהיין שבתוכו סוד האף והזעם‬
‫שבה על ידי כח הבינה לתוך כלי שבור סוד הקליפה שנקראת ארור(‪:‬‬

‫דם ואש ותמרות עשן‪:‬‬

‫|‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫‪•• T‬‬ ‫‪T‬‬

‫סי׳ האריז״ל‪ .‬של״ה‪ .‬ש״פ(‪.‬‬ ‫באמירת דם ‪ -‬ארור(‪ .‬באמידת‬

‫ויכוון‪ .‬אדמו״ר בסידורו אין דרכו‬
‫לבאר מה שיכוון‪ ,‬ומה שביאר כאן‪ ,‬נ״ל‬
‫שהוכרח בזה‪ ,‬מפני שארז״ל )ברכות נא‪,‬‬
‫ב( אין מברכין על כוס של פורעניות ובס׳‬
‫והזעם ״שבה״)בה״א ולא באלף(‪.‬‬
‫פסח מעובין)הובא בח״י ס׳ תע״ג םקל״ז(‬
‫כתב דיש שופכין היין הנשאר ושוטפין‬
‫הכוס משום שנזכר שם המכות‪ .‬וראה‬
‫בד״מ הובא בשו״ע רבינו )תע״ג ס״נ(‬
‫אשר טז׳ השפיכות הם כנגד חרבו של‬
‫הקב״ה מלאך הממונה על הנקמה )יעויין‬
‫בזה מעבר יבק מ״ג פ״ט(‪ .‬ולהוציא מכל‬
‫הנ״ל צריך לכוון שהפורעניות האף‬
‫והזעם הוא על היין ששופך לתוך כלי‬
‫השבור‪ ,‬ומה שנשאר בתוך הכום הוא יין‬
‫המשמח )יעויין שעה״כ(‪.‬‬
‫ושופך כו׳ ע״י כח הבינה‪ .‬הפירוש‪:‬‬
‫ושופך‪ ,‬ע״י כח הבינה‪ ,‬מהיין שבתוכו‬
‫)שיחות כ״ק מו״ח אדמו״ר(‪.‬‬
‫עשר — יוסיף יין‪ .‬לשון המ״ח ‪-‬‬
‫בשנויים קלים‪ .‬אלא שמה שאינו שייך‬
‫לעשי׳ — הקיף בחצע״ג‪.‬‬
‫המשמח לכך( )גם תיבת לכך‬
‫מוקפת( ‪ -‬כ״ה בכמה דפוסים‪ .‬ולפענ״ד‬
‫כצ״ל‪.‬‬
‫וצע״ג מפני מה לא כתב שצריך‬
‫להטיף באמירת ךצ״ך עד״ש באזז״ב‪,‬‬
‫וכמ״ש בשו״ע )תעג ס״נ( וסי׳ של״ה וכן‬
‫הוא המנהג‪ .‬ואין לומר דנכלל במ׳׳ש‬
‫באמירת עשר מכות — שהרי מסיים‬
‫עשר שפיכות‪ ,‬וא״ת כנ״ל‪ ,‬הי׳ לו לומר ‪r‬‬
‫שפיכות )ובמ״ח אין התיבות עשר‬
‫שפיכות וי״ל כנ״ל(‪.‬‬
‫ואין ליטול באצבע לשפוך כ״א‬
‫בכוס עצמו)פע״ח שחהמ״צ פ״ו‪ .‬מ״ח‪.‬‬

‫מנהגים והנהגות‬ ‫‪—-‬‬

‫באמידת דם ואש ‪) ...‬ויכוון ‪ (...‬באמידת עשר מכות ‪) ...‬ויכוון ״‪(.‬‬

‫נפתח דבר לסידור עם דא״ח ‪ -‬ע״פ דברי הרבי בהגש׳׳פ ב פ י ס ק א‬ ‫כוונות אלו שייכות לרבים‬
‫•רכש״[‪.‬‬

‫וישפוך לתוך כלי שבור‬

‫הנהגות‪ :‬כ״ק אדמו״ר היה שופך מן הכוס לתוך כלי שהיה מונח על הקרקע‪.‬‬
‫שלא היה בו שום שבירה !חרי״צ הולצמ!‪ ,‬ודאה ׳׳אוצר״ שם א ו ת קד![‪ .‬ויש שזוכרים‬
‫שהכלי אכן היה פגום נמפי המזכיר הר״ב קליי! שיחי׳‪.1‬‬
‫סט‬ ‫עם ל י ק ו מ י ט ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫דבר אחר בה־ חזקה שתים‪ .‬ובזרוע נמדד׳ קתים‪ .‬ובמורא‬

‫גדול שתים‪ .‬ובאתות שתים‪ .‬ובמופתים שתים‪:‬‬
‫אלו עשר מכות שהביא הקדוש בחך הוא על המצרים‬
‫במצחם‪ .‬ואלו הן‪:‬‬
‫באמירת עשר מכות‪ ,‬ישפוך עשר שפיכות מהכוס עצמו כנזכר לעיל )ויכוון בשפיכה גס כן מ״ל(‪.‬‬
‫ומה שנשאר בכוס )נעשה סוד יין המשמח(‪ ,‬לכך לא ישפוך אלא יוסיף יין‪:‬‬

‫ךם‪ .‬צפרדע‪ ,‬בנים‪ .‬עחב‪ ,‬ךבר‪ ,‬שחין‪.‬‬

‫ברד‪ .‬ארבה‪ .‬ח‪#‬ך‪ .‬מבת בבוחת‪:‬‬
‫רבי יהודה היה נותן בהם סימנים‪:‬‬
‫י‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬ ‫‪v‬‬ ‫‪T‬‬ ‫\‬ ‫״‬ ‫ז ז‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫‪-‬‬

‫ךצ״ך‪ .‬עד״ש‪ .‬באח״ב‪:‬‬

‫וראה מנחות ‪ -‬צו‪ ,‬א — ר״י אומר שלא‬
‫תטעה כר(‪.‬‬
‫דצ״ך עד׳׳ש באח׳׳ג‪ .‬באמירת‬
‫תיבות אלו ישפוך ג׳ שפיכות‪ ,‬ורק אח״כ‬
‫מוסיף יץ בכוס‪.‬‬
‫בסי׳ קול יעקב העתיק מכתהאדיז״ל‬
‫סוד תיבות אלו‪ .‬ראה בתוי״ט אבות)פ״ה‬
‫מ״ד( וסי׳ יעבץ פי׳ התיבות ע״ד הדרוש‪.‬‬
‫ניקוד תיבות אלו שוה בכל‬
‫הנוסחאות שראיתי‪ .‬ועדיין לא מצאתי‬
‫טעם לניקוד זה דוקא‪.‬‬
‫ד׳׳א ביד ‪ -‬סתם מורה לכה״פ‪:‬‬
‫מכה אחת‪ .‬כשהוסיף — חזקה — ה״ז‬
‫— שתים‪.‬‬
‫‪-‬‬ ‫‪ -‬לשק רבים‪ .‬ה״ז‬ ‫ובאותות‬
‫שתים‪.‬‬
‫ד״י הי׳ נותן בהם סמנים‪ .‬לדעת‬
‫סדר המכות‪ .‬כי בתהלים )עח‪ ,‬קה( לא‬
‫נמנו בסדר זה‪ .‬ותאמר אין מוקדם ומאוחר‬
‫בתורה‪ ,‬על כן בא להודיענו סדרם‬
‫)שבה׳׳ל ואבודרהם‪ .‬ועיי״ש עוד טעמים‪.‬‬

‫מנהגים והנהגות‬

‫דצ״ך עד׳׳ש באח״ב‬

‫‪1‬הגש־‪.[3‬‬ ‫באמירת תיבות אלו ישפוך ג׳ שפיכות‪ ,‬ורק אחר כך מוסיף יין בכוס‬
‫יוסיף יין‬
‫הנהגות‪ .‬בהוספה היין שאחר השפיכות‪ ,‬הרבי ממלא את הכום ‪ -‬שלוש פעמים‬
‫עד שהיא עולה על גדוחיה והיין נשפך לצלחח ]כפי שנוהג בקידוש[ דאוצר‪-‬‬
‫ש‪ .0‬אות קו סעיף ב[‪.‬‬
 ‫הגדה של פ ס ח‬ ‫ע‬

‫היי יוסי הןלילי אומר מנין אתה אומר שלקו הטצךם במצרים עשר‬
‫מכות ועל הים לקו המשים מנות‪ .‬במגרים מה הוא אומר‬
‫ויאמרו החרטמים אל פרעה אצבע אלהים היא‪ .‬ועל הים מה הוא‬
‫אומר וירא ישראל את ח ד הגדולה אשר עשה יהיוה במצרים ףיראו‬
‫• * ‪ :‬־ •‬ ‫‪T t :‬‬ ‫‪T T‬‬ ‫‪ :‬־ ‪V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־־!‬ ‫־‪T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫״‬ ‫‪T I‬‬ ‫־‬ ‫‪ -‬־ ‪:‬‬

‫העם את יהוה ויאמינו ביהוה ובמשה עברו‪ :‬כמה לקו באצבע עשר‬
‫‪. . . .‬‬ ‫ן‬ ‫‪T‬‬ ‫‪t‬‬ ‫־‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪V‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫‪* 1‬‬ ‫־ ־‬ ‫‪T‬‬ ‫!‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬

‫מכות‪ .‬אמור מעתה במצרים לקו עשר מכות‪ .‬ועל הים לקו חמ‪#‬ים‬
‫מכות‪:‬‬
‫רבי אליעזר אומר מנץ שבל מכה ומכה שהביא הקדוש‬
‫בחך הוא על י׳מצרים במצרים היתד׳ קל ארבע‬
‫מכות שנאמר ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה‬
‫משלחת מלאכי ךעים‪ :‬עברה אחת‪ .‬וזעם שתים‪ .‬וצרה‬
‫של‪ .#‬משלחת מלאכי רעים ארבע‪ ,‬אמור מעתה במצרים‬
‫לקי ארבעים מכות‪ .‬ועל הים לקו מאתים מכות‪:‬‬

‫אחת כ״ה גם במשנה אבות פ״ה( דעשר‬ ‫ד״י הגלילי‪ ,‬ר׳ אליעזר‪ ,‬ד׳ עקיבא‬
‫מכות הביא על המצרים בים )ז״פ(‪.‬‬ ‫)מכילתא בשלח יד‪ ,‬לא(‪ .‬בהגדת‬
‫בס׳ תפלה למשה מפרט החמשים‬ ‫הרמב״ם ליתא‪ .‬אבל ישנם בסי׳ רע״ג‪,‬‬
‫מכות‪ ,‬ר׳ ור״ן מכות‪.‬‬ ‫רם״ג‪ ,‬מח״ו‪ ,‬ז״פ‪ ,‬סי׳ האריז״ל וכוי‪.‬‬
‫ר׳ אברהם בנו של הרמב״ם כותב‬
‫ויאמרו החרטומים )שמות ח‪ ,‬טו(‪.‬‬
‫)הועתק בס׳ מעשה רוקח( אשר הרמב״ם‬
‫אף שנאמר במכת כנים‪ ,‬אבל‪ ,‬פשוטו של‬
‫לא הביא הנ״ל בנוסח ההגדה לפי שהוא‬
‫מקרא הוא‪ ,‬שמזה נוכחו החרטומים‪ ,‬אשר‬
‫בלתי מפורסם בכל המדינות ולא הכרחי‪,‬‬
‫כל המכות אצבע אלקים היא )ז״פ(‪.‬‬
‫אבל ״אמירת זה מנהגנו ומנהג קדמונינו‬
‫וירא ישראל)שמות יד‪ ,‬לא(‪.‬‬ ‫אבא מארי ז״ל והקודמין לו וחכמי‬
‫״שכל מכה״ מ ׳ היתה של ד׳ מכות‬ ‫המערב״‪.‬‬
‫כו׳ ה׳ מכות‪ .‬וי״ל דאין ריה״ג חולק‬ ‫נ׳ מכות‪ ,‬ר׳ מכות‪ ,‬ר״נ מכות‪ .‬אבל‬
‫עליהם‪ ,‬כמו שאין ר״א ור״ע חולקים‬ ‫כולם היו מעשרה המינים ההם אשר‬
‫עליו‪ .‬ומצינו לשון ר׳ פלוני אומר אף‬ ‫ירדו במצרים‪ ,‬ונחלקו למינים רבים על‬
‫שאין מחלוקת בדבר וכמ״ש בתיו״ט‬ ‫הים )פיה ״מ אבות פ ״ה מ ״ד(‪ .‬וא״כ אינו‬
‫)בכורים פ״ג מ״ו( ועוד‪.‬‬ ‫תולק על מ״ש באדר״נ פל״ג )ולנוםחא‬
‫עא‬ ‫עם ליקומי מ ע מ י ם ומנהגים‬

‫רבי עקיבא אומר מגלן שכל מכה ומכה שהביא הקדוש ברוך הוא‬
‫על המצרים במצרים ודחה של חמש מכות‪ .‬שנאמר ישלח בם‬
‫חרון אפו עבךה וזעם וצרה משלחת מלאכי ךעים‪ .‬חרון אפו אחת‪.‬‬
‫עברה שתים‪ .‬וזעם שלש‪ .‬וצרה ארבע‪ .‬משלחת מלאכי רעים חמש‪.‬‬
‫״‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫‪J‬‬ ‫״‬ ‫־ ‪ :‬ד׳‬ ‫־ ־־‬ ‫‪:‬‬ ‫־ ‪ :‬־‬ ‫‪TTI‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫! ־ '‬ ‫‪T :‬‬ ‫‪V‬‬

‫אמור מעתה במצרים לקו חמשים מכות‪ .‬ועל הים לקו חמשים‬
‫־‬ ‫ד־•‬ ‫‪I T‬‬ ‫־ ‪T‬‬ ‫‪ :‬־‬ ‫־‬ ‫‪. . . .‬‬ ‫ן‬ ‫‪T‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪-‬‬ ‫״‬ ‫י?‬

‫ומאתים מכות‪:‬‬
‫־ ־‬ ‫‪T‬‬

‫כמה מעלות טובות למקום עלינו‪:‬‬

‫דינו‪:‬‬ ‫אלו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים‬
‫־ "‬ ‫י‬ ‫‪V.‬‬ ‫‪'T‬‬ ‫ד‬ ‫‪T T‬‬ ‫־‪:‬־׳‪•:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬

‫דינו‪:‬‬ ‫אלו עשה בהם שפטים ולא עשה באלהיהם‬

‫־ י־‬ ‫!‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫*‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫"‬

‫אלו כר דינו‪ .‬אין מפםיקין באמירת‬ ‫על המצרים ׳׳במצרים׳׳‪ .‬לכאורה‬

‫הארבעה עשר דינו‪.‬‬ ‫תיבת במצרים אינה בדוקא‪ ,‬שהרי גם‬
‫מכה שעל הים היתה של ד)או ה׳( מכות‪,‬‬
‫במ״ח כתב‪ :‬דיינו מספרו יסוד‬
‫וכמו שמסיים‪ .‬ואולי נכתבה מפני‬
‫וחמשה עשר דיינו כו׳)ועד״ז הוא בסי׳‬
‫שהכתוב שעליו נשען מדבר במכות‬
‫‪ -‬כנראה‪ ,‬מפני שהיו״ד‬ ‫הרש״ר(‪.‬‬
‫שבמצרים‪ .‬ודוחק‪.‬‬
‫דגושה‪ ,‬לכן חשובה לשנים‪ .‬והנה לפי‬
‫נוםחא שלנו אינם אלא יד וי״ל —‬ ‫ישלח בם )תהלים עח‪ ,‬מט(‪.‬‬
‫בדוחק ‪ -‬שהבונה על המעלות ‪-‬‬ ‫על אחת כמה‪.‬‬ ‫כמה מעלות כו׳‬
‫שבהם דינו‪ .‬שוב מצאתי אשר בשבלי‬ ‫ישנם בכהנ״ל‬ ‫ברמב״ם ליתא אבל‬
‫הלקט הגירסא היא‪ :‬אלו הכניסנו לא״י‬ ‫מצאתים‪ ,‬לע״ע‪,‬‬ ‫בפיסקא ריה׳׳ג‪ ,‬ולא‬
‫ולא בנה לנו את בית המקדש )היינו‬ ‫משמע חהו סיום‬ ‫בשום מדרש אבל בז״פ‬
‫שילה ונוב וגבעון( דינו‪ .‬אלו בנה לנו את‬ ‫מאמר רע״ק אומר!‬

‫מנהגים והנהגות‬

‫כמה מעלות טובות‪:‬‬

‫]הגש‪-‬פ‪.1‬‬ ‫א‪ .‬אין מפםיקין באמירת הארבעה עשר דינו‬
‫ב‪ .‬בפיםקה ״כמה מעלות טובות למקום עלינו״‪ ,‬לא היו רבותינו נשיאינו‬
‫מפסיקים לאמירת ביאורים ־ מי״ד חרוזי ״דיינו״ ועד ״לכפר על כל עוונותינו״‪.‬‬
‫ואחרי פיסקא זו היו ממשיכים ומבארים ‪ ...‬דאוצר׳ ליל הסדר‪ ,‬אות י״ד ס י ט ‪.‬‬
 ‫הגדה של פ ם ח‬ ‫עכ‬

‫דינו‪:‬‬
‫‪•• -‬‬
‫אלו עשה באלהיהם ולא הרג את בכוריהם‬
‫‪V‬‬ ‫״‬ ‫‪:‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪ T‬־‬ ‫‪:‬‬ ‫‪V‬‬ ‫״‬ ‫״‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬

‫דינו‪:‬‬ ‫אלו הרג את־בכוריהם ולא נתן לנו את ממוש‬

‫דינו‪:‬‬ ‫אלו נתן לנו את־ממונם ולא קרע לנו את הלם‬

‫והריגת בכור בהמה היי קודם להריגת‬
‫בכוריהם‪ — .‬וכן מובן גם מהמכילתא‬
‫)שמות יב‪ ,‬כט(‪ :‬וכל בכור בהמה שלא‬
‫יאמרו יראתנו הביאה עלינו את‬
‫הפורענות‪ .‬וכ״מ גם ממרז״ל )סוכה כט‪,‬‬
‫א(‪ :‬חמה לוקה סימן רע לעכו״ם כד ואין‬
‫לך כל אומה ואומה שלוקה שאין אלקי׳‬
‫לוקה עמה שנאמר ובכל אלקי מצרים‬
‫אעשה שפטים )עיי״ש בחדא״ג(‪ .‬וכ״ה‬
‫בפירוש בזהר )ח״ב יח‪ ,‬א ושם‪- .‬‬
‫בשמות רבה פכ״א‪ ,‬ה מדובר ע״ד שר‬
‫האומה(‪.‬‬
‫אילו עשה באלקיהם ולא הרג את‬
‫וכן בנתינת הממון ‪ -‬הכוונה למה‬
‫ששאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב וכר‬
‫והוחלט זה לרשות בנ״י כשנודע שאין‬
‫הס חוזרים למצרים‪.‬‬
‫ובמן ושבת ‪ -‬י״ל שהוא לדעת‬
‫האומר באלוש ניתנה שבת )ירושלמי‬
‫ביצה פ״ב‪ ,‬ה״א‪ ,‬דברים רבה רפ״ג‪ .‬וראה‬
‫מכילתא לשמות טו‪ ,‬כה(‪ .‬או ע״פ‬
‫המפרשים )ריב״א לשמות טז‪ ,‬א( דאף‬
‫שניתנה במרה שכח משה להזהירם עד‬
‫שבאו לאלוש‪.‬‬
‫ולא קרע לנו את הים‪ .‬ואז לא הי׳‬
‫הקב״ה מצוום לשוב ולחנות על הים‬
‫ולחכות לפרעה‪ ,‬ולא הי׳ מחזק לב פרעה‬
‫לרדוף אחריהם‪ ,‬כי כ״ז נעשה בשביל נם‬
‫דקרי״ס‪ ,‬וכמש״נ בתחלת פרשת בשלח‬
‫)וסרו קושיות המפרשים( — דינו‪.‬‬
‫ביהמ״ק ולא בנה לנו את בית הבחירה‬
‫)ביהמ״ק שבירושלים( דינו‪ .‬וכ״ה גם‬
‫בדפוס ראשון של ההגדה לפסח מתוך‬
‫מחזור שונצינו — ה׳ רמ׳׳ו‪ - .‬וא״כ‬
‫‪ -‬לפי נוסח זה — הם טו דינו‪ .‬ובשים‬
‫לב אשר בעהמ״ס משנת חסידים חי‬
‫‪ -‬מקום בעהמ״ס שבלי‬ ‫באיטליא‬
‫הלקט ודפוס שונצינו ‪ -‬קרוב לודאי‪,‬‬
‫אשר גם הוא אחז בנוסחא שלהם ולכן‬
‫כותב אשר טו דינו הם‪ .‬אבל בסי׳‬
‫הרש״ר צ״ע‪.‬‬
‫בכוריהם‪ .‬לכאורה צ״ע שאין זה ע״פ‬
‫סדר המאורעות‪ ,‬וכמש״נ והכיתי כל‬
‫בכור גו׳ ובכל אלקי מצרים אעשה‬
‫שפטים )שמות יב‪ ,‬יב( וה׳ הכה כל בכור‬
‫גו׳ וכל בכור בהמה )שם יב‪ ,‬כט‪.‬‬
‫ובמכילתא ותנחומא דבהמה לקתה ‪-‬‬
‫שהיתה ע״ז שלהם(‪.‬‬
‫וכן לאח״ז‪ :‬הרג את בכוריהם‪ ,‬נתן‬
‫לנו את ממונם‪ ,‬קרע לנו את הים ‪ -‬ג״כ‬
‫אינו על הסדר‪.‬‬
‫וכן האכילנו את המן ‪ -‬באלוש‬
‫— נתן לנו את השבת ‪ -‬במרה‬
‫שלפני׳‪.‬‬
‫וי״ל אשר כתובים הנ״ל פירושם‪:‬‬
‫והכיתי כל בכור וזה מסבב אשר ובכל‬
‫אלקי מצרים אעשה שפטים‪ .‬ועד״ז‬
‫בכתוב השני‪ .‬אבל זמן עשית השפטים‬
‫עג‬ ‫עם ל י ק ו ט י ט ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫דינו‪:‬‬ ‫אלו מרע לנו את־הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה‬

‫‪T T T V‬‬ ‫‪I‬‬ ‫‪T ' V J V‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪( t‬־‬

‫דינו‪:‬‬ ‫אלו העבירנו בתוכו בחרבה ולא שקע צרינו בתום‬

‫־‬ ‫‪:‬‬ ‫‪"I‬‬ ‫־ ־‪P‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T T V‬‬ ‫‪i‬‬ ‫‪T‬‬ ‫« ־‬ ‫‪V‬‬

‫אלו שקע צרינו בתוכו ולא ספק צרכנו במדבר ארבעים שנה דינו‪:‬‬
‫אלו ספק צרכנו במדבר ארבעים שנה ולא האכלנו את המן דינו‪:‬‬
‫דינו‪:‬‬ ‫אלו האכלנו את‪-‬המן ולא נתן לנו את השבת‬
‫דינו‪:‬‬ ‫אלו נתץ לנו את־השבת ולא קךבנו לפני הר סיני‬
‫דינו‪:‬‬ ‫אלו קרבנו לפני הר־סיני ולא נתן לנו את התוךה‬
‫ד!נו‪:‬‬ ‫אלו נתן לנו את־התוךה ולא העיסני לארץ ישךאל‬
‫דינו‪:‬‬ ‫אלו הכניסנו ל א ^ ישראל ולא בנה לנו את בית הבחירה‬
‫״‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫!‬ ‫־‬ ‫״‬ ‫‪V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪TT‬‬ ‫‪:‬‬ ‫״‬ ‫‪J t‬‬ ‫י‬ ‫‪t‬‬ ‫‪V V 1‬‬ ‫• ‪1 • :‬‬

‫על אחת כמה וכמה טובה כפולה ימכןלת למקום עלינו‪.‬‬

‫שהוציאנו ממצרים‪ .‬ועשה בהם שפטים‪ .‬ועשה‬
‫‪T‬‬ ‫‪T :‬‬ ‫*‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪v‬‬ ‫‪T‬‬ ‫ד‬ ‫ד‬ ‫‪:‬‬ ‫י‬ ‫‪T :‬‬ ‫י‬ ‫י‬ ‫‪T‬‬

‫באלהיהם‪ .‬והרג את־בבוךזזם‪ .‬ונתן לנו את־ממונם‪ .‬וקרע‬

‫לנו את־הים‪ .‬ותעבירנו בתוכו בחרבה‪ .‬ושקע צרינו בתוכו‪.‬‬
‫‪:‬‬ ‫ד ״‬ ‫‪ -‬ן‬ ‫•‬ ‫‪%‬‬ ‫ד‬ ‫‪T t‬‬ ‫‪v‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫! ‪ :‬י מ י‬ ‫־* ‪T‬‬ ‫‪v‬‬ ‫‪T‬‬

‫וספק צרכנו במדבר ארבעים שנה‪ .‬והאכילנו את המן‪.‬‬

‫ונתן לנו את־השבת‪ .‬וקרבנו לפני הר־סיני‪ .‬ונתן לנו את־‬
‫התורה‪ .‬והכניסנו לארץ י ישראל‪ .‬ובנה לנו את בית‬
‫‪f‬‬ ‫‪x‬‬ ‫ד‬ ‫; ‪T‬‬ ‫•‬ ‫‪9‬‬ ‫יי‬ ‫י‬ ‫י‬ ‫ד‬

‫הבחירה לכפר על כל עונותינו‪:‬‬ ‫‪—.‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫״‬ ‫‪-‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫‪1‬‬ ‫־‬

‫‪ -‬דינו‪.‬‬
‫אלו קרבנו לפני הר סיני ‪ -‬שעל‬
‫זה נאמר‪ :‬הן הראנו ד׳ אלקינו את כבודו‬
‫ואת גדלו)דברים ה‪ ,‬כא(‪ .‬ובנוסח מוסף‬
‫ר״ה‪ :‬אתה נגלית בענן כבודך על הר‬
‫סיני ‪ -‬ולא נתן כוי דינו‪.‬‬
‫עוד י״ל‪ :‬אלו קרבנו לפני ה׳׳ס —‬
‫והיו שומעים ג״כ עשרת הדברות ‪-‬‬
‫ולא נתן לנו את התורה — אח״כ‪ ,‬היינו‬
‫הלוחות והתורה והמצוה ‪ -‬דינו‪.‬‬
‫מרז״ל יומא )עה‪ ,‬ב(‬ ‫ולא העבירנו בתוכו ״בחרבה״ ‪-‬‬
‫אלא במעט מים או טיט דינו )ז״פ‪,‬‬
‫אבודרהם‪ ,‬מהר״ל(‪ .‬וצ״ע דהי׳ צ״ל‬
‫ביבשה ‪ -‬במקום בחרבה‪ :‬א( כלשון‬
‫הכתוב‪ .‬ב( יבשה מורה שיבשה לגמרי‪,‬‬
‫משא״כ חרבה‪ .‬וכמש״נ )בראשית ת‪,‬‬
‫י ג ‪ -‬י ד ( בראשון גו׳ חרבו פני האדמה‬
‫ובחדש השני בכז׳ יום לחדש יבשה ה א ח ‪.‬‬
‫ולא ספק צרכנו במדבר ‪ -‬והיינו‬
‫קונים צרכנו מתגרי אומות העולם‪ ,‬וע״ד‬
 ‫הגדה של פ ס ח‬ ‫עד‬

‫רבן גמליאל היה אומר בל־שלא אמר של־שה דברים אלו בפסח לא‬
‫יצא ידי חובתו‪ .‬ואלו הן‪ :‬פסח‪ .‬מצה‪ .‬ומרור‪:‬‬
‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫־‬ ‫‪V‬‬ ‫)‬ ‫״‬ ‫‪ :‬י*‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬״‬ ‫‪T T‬‬

‫פסח שהיו אבותינו אוהלים בזמן שבית המכןךש ק ים על שום מה‪.‬‬

‫ז‬

‫על ‪#‬ום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים‪ .‬ענאמר‬

‫ואמךתם זבח פסח הוא ליהוד׳ אשר פסח על־בתי מ י ישראל במגרים‬
‫בנגפו את־מצרים ואת־בתינו הציל ויקד העם וישתחוו‪:‬‬

‫שכתבו שבדיבור בעלמא יוצא מ״ע של‬ ‫‪ -‬ונאמר לפניו‬ ‫רכן גמליאל‬
‫סיפור יצי״מ‪ .‬ראה לעיל פיסקא נזצוה‬ ‫הללוי׳ )משנה פסחים קטז‪ ,‬א—ב‪.‬‬
‫עלינו לספר(‪.‬‬ ‫ולהרמב״ם גירםא אתרת שם ולכן נ״א לו‬
‫גם בהגדה(‪.‬‬
‫שהיו אבותינו אוכלים כר שאנו‬
‫כל שלא אמר — שלא פירש טעמן‬
‫אוכלים כר כל זה אינו במשנה והוא‬
‫)רשב״ם(‪.‬‬
‫הוספה ממסדר ההגדה )וכבר הקשה‬
‫בשמחה״ר על הרשב״ץ שכתב אחרת(‪.‬‬ ‫לא יצא ידי חובתו ‪ -‬כראוי‪ ,‬אבל‬
‫יצא מן התורה )ר״ן פסחים שם‪ .‬וכ״מ‬
‫ואמרתם זבח )שמות יב‪ ,‬כז(‪.‬‬ ‫דעת הרי״ף רשב״א אבודרהם ועוד ‪-‬‬

‫מנהגים והנהגות‬

‫רבן גמליאל‪ ..‬כ ל ש ל א א מ ר ש ל ש ה דברים אלו‬

‫ךאוצר‪-‬‬ ‫בעת אמירת המילים ״מצה ומרור״ ‪ -‬היה הרבי מביט על המצה והמרור‬
‫שם אות ק״ח[‪.‬‬

‫מ צ ה זו‪:‬‬
‫בסידור נדפסה מילת ״זר׳ בניקוד ״מלאפום״ ואילו בהגדה גדפסה המילה‬
‫בניקוד ״חולם״‪ .‬כאשר הרבי נשאל על כך‪ ,‬השיב שההגדה נוקדה על פי סידור‬
‫זקנו הרא״ד לאוואוט‪ ,‬אשר דייק בנקודות ]המלך נמסיבו א עמ׳ קלן‪.‬‬

‫נ ו ט ל ה פ ר ו ס ה בידו כי׳ נ ו ט ל המדוד בידו‬

‫ומנהג בית הרב‪ :‬לאחוז המצות‪ ,‬השניה והשלישית )על ידי המפה שעליהם(‬
‫ולהניזז ידיו על המרור והכורך ־ עד על שום השני נהג‪10‬״‪.(3‬‬

‫הנהגות‪ :‬באמירת ״מרור זה״‪ ,‬מניח יד ימין על המרור ויד שמאל על החזרת‬
‫]״המלך במסיבו״ א ענז׳ קצח אות ו[‪.‬‬
 ‫עה‬ ‫עם ל י ק ו ט י ט ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫נוטל הפרוסה בידו ויאמר‪:‬‬

‫מצה זו שאנו אוכלים על־שום מה‪ .‬על־שום שלא הספיק ‪1‬יצקת של‬
‫אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלבי־המלכים הקרוע‬
‫ברוך הוא ונאלם‪ .‬שנאמר ףאפו ארדהבצק אשר הוציאו ממצרים‬
‫עגות מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצחם ולא ‪,‬יכלו להתמהמה וגם‬
‫צדה לא עשו להם‪:‬‬
‫ז •‬ ‫‪T‬‬ ‫״‪T‬‬

‫נוטל המרור בידו ויאמר‪:‬‬

‫זה שאגו אוכלים על שום מה‪ .‬על שום שמןרו המצרים את־חץ‬
‫•‬ ‫‪TV‬‬
‫מרור‬ ‫־‬ ‫־‬ ‫‪1‬‬

‫אבותיגו במצרים‪ .‬שנאמר וימררו את־חייהם בעבדה קשה‬

‫שמדגיש במכילתא )שמות יב‪ ,‬מא(‪:‬‬ ‫נוטל הפרוסה בידו כו׳ נוטל המרור‬
‫שמכיון שהזמן הגיע לא עכבן הכתוב‬ ‫בידו‪ ,‬בפסחים קטז‪ ,‬ב הל׳ להגבי׳‪ .‬אבל‬
‫כהרף עין‪.‬‬ ‫בסי׳ רש״י ובמח״ו כתב‪ :‬כשמגיע למצה‬
‫על שום שלא הספיק‪ .‬אף שנצטוו‬ ‫זו מרור זה מניח ידו עליהם )ואולי נ״א‬
‫על המצות קודם לזה )שמות יב( ‪-‬‬ ‫הי׳ להם בש׳׳ס(‪ .‬ומנהג בית הרב לאחוז‬
‫הקב״ה ציום לעשות המצה לזכרון הפלא‬ ‫המצות‪ ,‬השני׳ והשלישית )ע״י המפה‬
‫שהוא עתיד לעשות להם‪ .‬וכן נצטוו‬ ‫שעליהם( ולהניח ידיו על המרור והכורך‬
‫בפסח — ע״ש ופסח ד׳ כנ״ל — קודם‬ ‫‪ -‬עד על שום השני‪.‬‬
‫מעשה הנס )ז״פ‪ ,‬שבה״ל אבודרהם‪.‬‬ ‫מצה זו כו׳ על שום שלא הספיק‬
‫לקו״ת םד״ה להבין מ״ש בהגדה(‪.‬‬ ‫כוי‪ .‬במשנה )שם( הוא בקיצור‪ :‬על שום‬
‫מלך מלכי המלכים‪ .‬מלכים ‪-‬‬ ‫שנגאלו אבותינו ממצרים‪ .‬ובעל ההגדה‬
‫‪-‬‬ ‫שלמטה בעוה״ז‪ .‬מלכי המלכים‬ ‫מפרש ומבאר‪ :‬על שום שנגאלו ועל‬
‫שרים העליונים שבצבא המרום כמ״ש‬ ‫אופן הגאולה‪ ,‬שהיתה במהירות כל כך‬
‫)דניאל י‪ ,‬יג( ושר מלכות פרם‪ .‬והקב״ה‬ ‫עד שלא הספיק בו׳ — אשר רק בזה‬
‫נקרא מלך על מה״מ )לקו״ת שם(‪.‬‬ ‫יובן מה שגאולת אבותינו מחייבת‬
‫לאכול מצות‪.‬‬
‫עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו‬
‫וי״ל אשר ב׳ הדברים — עצם‬
‫ממצרים ולא יכלו להתמהמה‪ .‬שאלו‬
‫הגאולה ואופנה ‪ -‬אחד הם ע״פ מ׳׳ש‬
‫יכלו להתמהמה היו אופים חמץ כי פסח‬
‫בספרים )סי׳ הרש׳׳ר וקו״י כאן‪ .‬צרור‬
‫מצרים לא נהג אלא לילה ויום )ר״ן‪,‬‬
‫המור ‪ -‬הובא בשל״ה פיםקא עבדים‬
‫שבה״ל‪ ,‬לקו״ת שם(‪.‬‬
‫היינו — שמחה׳׳ר שם( שאם היו שוהים‬
‫ויאפו את הבצק )שמות יב‪ ,‬לט(‪.‬‬ ‫ישראל עוד רגע במצרים לא היו נגאלים‬
‫וימרדו)שמות א‪ ,‬יד(‪.‬‬ ‫לעולם — ועפי״ז מובן ג״כ מה‬
 ‫ה ג ד ה של פ ס ח‬ ‫עו‬

‫בחמר ובלבנים ובבל־עבדה בשדה את כל־עבדתם אשר עבדו בהם‬

‫‪• I‬‬ ‫‪•T‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫ד־‬ ‫‪T‬‬ ‫״‬ ‫‪V f‬‬ ‫~‬ ‫‪7‬‬ ‫ר״‬ ‫‪t‬‬ ‫‪3‬‬ ‫״ י‬ ‫‪I‬‬ ‫•‬ ‫‪V‬‬ ‫״‪.‬‬

‫מחין‬
‫בכל־דור ודור חיב אךם לראות את־עצמו באלו הוא ;צא ממצרים‪.‬‬
‫שנאמר והנדת לבנך ביום ההוא לאמד בעבור זה עשה יהןה לי‬
‫‪T‬‬ ‫‪J‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪ -‬ך־‬ ‫״‬ ‫‪-‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪ :‬־ ‪FT‬‬ ‫‪t‬‬ ‫! ־ ־‪:‬‬ ‫‪- VJ v v‬‬

‫בצאתי ממ^ךים‪ :‬לא את־אבותינו בלבד גאל הקרוע ברוך הוא‬

‫ממ^דם אלא אף אותנו גאל עמהם‪$' .‬אמר ואותנו הוציא משם‬
‫‪$‬ח?‪$‬ךץ א‪#‬ר נ‪#‬בע לאבותינו‪:‬‬ ‫למען הביא אותנו לתת לט‬
‫יכסה א ת הפת‪ ,‬ויגביה א ת הכוס ואוחזו בידו עד סיום ברכת אשר גאלנו‪:‬‬

‫לפיכך אנחנו חבים להודית לחלל לשבח לפאר לרומם להדר לבדך‬
‫לעלה ולקלס‪ .‬למי שעשר‪ .‬לאבותינו ולנו את בל הנסים האלו‪.‬‬

‫הגמ״יי ‪ -‬עד שיברך בפה״ג ושותה‪.‬‬
‫ואולי הטעם מפני שלברכת בפה״ג אין‬
‫צריך אלא אחיזת הכום‪ ,‬ולא הגבהה‪.‬‬
‫יכסה את הפת כר‪ .‬בםי׳ תורה אור‬
‫)דף קפ״ח ע״ב( העתיק הגהת הצ״צ על‬
‫זה‪ :‬ויאחזנו בידו עד שיחתום גאל‬
‫ישראל‪ .‬והטעם מבזאר בטזר בשם‬
‫המדרש‪ - .‬מזה מוכח אשר התיבות‬
‫ואוחזו כו׳ גאלנו לא היו בסידורו‪ .‬וכן‬
‫אינם בסי׳ קול יעקב‪ ,‬של״ה‪ ,‬יעבץ‪.‬‬
‫מנהג בית הרב)למרות מ״ש בהגהות‬
‫אדמו״ר נ״ע שבסי׳ תורה אור ע׳ רלג>‬
‫להגבי׳ הכוס ואוחזו עד שמסיים ונאמר‬
‫לפניו הללוי׳ ‪ -‬הובא מנהג זה בהגמ״יי‬
‫בכל דוד ודור‪ - .‬ובכל דור ודור‬
‫— בכל יום ויום וכאילו הוא יצא היום‬
‫ממצרים )תניא ר״פ מז‪ .‬עיי״ש(‪.‬‬
‫והגדת לבנך ביום ההוא וגו׳ עשה‬
‫ד׳ ״לי״)שמות יג‪ ,‬ח( ‪ -‬הרי שצ״ל לי‬
‫אף ביום ההוא‪ ,‬היינו גם כמה דורות‬
‫אחרי יצי״מ )מהרש״א פסחים שם(‪.‬‬
‫לא את אבותינו‪ .‬הוספת מסדר‬
‫ההגדה‪ ,‬וכפל הדבר כדי לחזקו‪ .‬ובמשנה‬
‫אינו‪.‬‬
‫ואותנו־ הוציא)דברים ז‪ ,‬כג(‪ .‬בפסחים‬
‫)קטז‪ ,‬ב(‪ :‬צריך שיאמר ואותנו הוציא גו׳‪.‬‬
‫יכסה כו׳ ויגבי׳ כו׳ גאלנו‪) .‬טור‬
‫ושו״ע(‪ .‬וצ״ע דהי׳ לו לומר — כלשון‬

‫מנהגים והנהגות‬

‫יכסה כו׳ ויגביה ובו׳ עד סיום ברכת אשר גאלנו‬

‫מנהג בית הרב‪ :‬להגביה הכוס‪ ,‬ואוחזו עד שמסיים ונאמר לפניו הללויה‪..‬‬
‫ומעמידו על השולחן‪ ,‬וחוזר ומגביה לברכת אשר גאלנו נהגשיפ[‪.‬‬
‫דאוצר‪ -‬שס אות צס‪.1‬‬ ‫הנהגות‪ :‬אופן נטילת הכוס‪ ,‬כפי הסדר הנהוג בקידוש‬
‫עז‬ ‫עם ל י ק ו ם י ט ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫הוציאנו מעבדות לחרות‪ .‬מיגון לשמחה‪ .‬ומאבל ליום טוב‪ .‬ומאפלה‬

‫לאור גדול‪ .‬ומלעבוד לגאלה‪ .‬ונאמר לפניו הללויה‪:‬‬
‫‪ - : -‬ז‬ ‫! ‪I T‬‬ ‫־‬ ‫!‬ ‫• ‪I S :‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫•‬ ‫»‬ ‫•‬

‫אךודלדה ן הללו מ ד יתזז הללו אודשם יתזז‪ :‬יהי‬

‫ב‬

‫שם ‪ rrfrr‬מברך מעתה ועד עולם‪ :‬ממזךח־‬

‫ג‬

‫שמש עד־מבואו מהלל שם יחזז‪ :‬יךם על־־בל־גוים ו‬

‫יהוה על ה^מים בבורו‪ :‬ה מ י בית־ה אלהינו הגביהי‬
‫לשבת‪ :‬יהמ^פילי לראות בשמים ובארץ‪ :‬ז מ ק י מ י מעפר‬
‫ךל מאשפת ‪:‬דם אביון‪ :‬חלהושיבי עם נדבים עם נדבי‬
‫עמו‪»:‬מושיבי ו ערךת הבית אם הבנים שמחה הללרה‪:‬‬

‫)תהלים קיג־קיד(‪ - .‬יאמר הלל כשם‬ ‫‪ -‬ומעמידו על השולחן וחוזר ומגבי׳‬

‫שאמרו ישראל כשיצאו ממצרים כמרז״ל‬ ‫לברכת אשר גאלנו)וכ״כ בערוך השולחן(‪.‬‬
‫‪ -‬פסחים קיז‪ ,‬א )מח״ו(‪ .‬עד היכן הוא‬ ‫יכסה את הפת ‪ -‬שלא יראה בשתו‬
‫אומר — בית הלל אומרים עד חלמיש‬ ‫‪ -‬ויגבי׳ את הכום ‪ -‬כי אין אומרים‬
‫למעינו מים )פסחים קטז‪ ,‬ב(‪.‬‬ ‫שירה אלא על היין )ראה לעיל פיסקא‬
‫אין מברכין על הלל זה‪ .‬ר׳ צמח גאון‬ ‫צריך להגבי׳(‪.‬‬
‫זצ״ל פי׳ לפי שמפםיקין בו בסעודה‬
‫לפיכך — שהוציא אותנו וגאלנו‬
‫ורה״ג זצ״ל פי׳ שאינו אלא כקורא בתורה‬
‫‪ -‬אנחנו חייבים להודות כו׳ ‪ -‬ט׳‬
‫)או״ז ח״א ר״ס מג(‪.‬‬
‫שבחים )כ״ה לגירסתנו במשנה שבבבלי‪.‬‬
‫ובלילה זה קורץ אותו אפילו מיושב‪,‬‬
‫מח״ו‪ .‬מהר״ל‪ .‬מט״מ בשם הרוקח‪.‬‬
‫אע׳׳פ שמצות קריאת הלל מעומד‪ ,‬לפי‬
‫תויו״ט פסחים שם‪ ,‬סי׳ הרש״ר( ‪ -‬לפניו‬
‫שכל מעשה לילה זה הוא דרך חירות‬
‫הללוי׳ — שבח עשירי‪ ,‬כנגד עשר‬
‫)שו״ע אדה״ז סתע״ג ס׳ מז־מח(‪.‬‬
‫לשונות של שבח שאמר דוד בתהלים‬
‫הפרקים הללוי׳ ובצאת המדברים‬ ‫וגדול בכולם הללוי׳ שכולל שם ושבח‬
‫ביצי״מ קרי״ס ומ״ת )פסחים קיח‪ ,‬א(‪,‬‬ ‫בבת אחת )פסחים קיז‪ ,‬א‪ .‬מח״ו(‪.‬‬
‫לשעבר‪ ,‬מפסיקין בהם ותקנו אחריהם‬
‫ברכת הגאולה ואכילת המצה שכל זה זכר‬ ‫ונאמר לפניו הללוי׳ )כ״ה במשנה‪.‬‬
‫רי״ף‪ .‬רמב״ם‪ .‬שבה״ל‪ .‬אבודרהם ‪ -‬דעת‬
‫ליצי״מ‪ .‬והפרקים שלאחריהם המדברים‬
‫עצמו‪ .‬מהר״ל‪ .‬סי׳ יעבץ(‪.‬‬
‫בלעתיד לבוא )פסחים שם( באים אחרי‬
‫הסעודה‪ ,‬כי הם ענין בפ״ע )ז״פ(‪.‬‬ ‫למעינו מיס‬ ‫‪-‬‬ ‫הללו‬ ‫הללוי׳‬
 ‫הגדה של פ ס ח‬ ‫עח‬

‫ישראל ממצךים בית לעקב מעם לעז‪ :‬בהיותה‬ ‫א בצאת‬

‫יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו‪ :‬ג חים ראה דנם‬
‫־‪T‬‬ ‫‪T T‬‬ ‫~ ‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫!‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫־ ‪ T :‬״‬ ‫• ' ‪• i t‬‬ ‫יי‬

‫הירדן יסב לאחור‪ :‬י ההרים ךקח כאילים גבעות במי‬

‫צאן‪ :‬מה לך זדם בי תנוס הירדן תסב לאחור‪ :‬וההרים‬ ‫ה‬

‫תרקדו באילים גבעות בבני צאן‪ :‬ז מלפני אדון חולי ארץ‬
‫מלפני אלוה לעקב‪ :‬חההפבי הצור אגם מים חלמיש למעינו‬
‫מים‪:‬‬
‫‪ T‬י‬

‫בתך אתה מימיה אלהינו מלך העולם אשר }אלנו וגאל‬

‫את אבותינו ממצרים וךזגיענו הלילה הזה לאכל־־בו‬
‫‪ -‬ר״ה ויוהכ״פ ‪-‬‬ ‫למועדים‬ ‫ברוך כו׳ אשר גאלנו )משנה‬
‫‪ -‬פסח שבועות וסוכות‬ ‫ולרגלים‬ ‫פסחים קטז‪ ,‬ב כדעת רע״ק וכגירםת‬
‫)שבה״ל‪ .‬אבודרהם(‪.‬‬ ‫הרי״ף הרא״ש וכוי‪ .‬ראה בד״ס שם( ‪-‬‬
‫מן הזבחים ‪ -‬חגיגה )הבאה קודם‬ ‫ברכה זו היא במקום ברכת שעשה נסים‬
‫הפסח כדי שיהא נאכל על השובע‪.‬‬ ‫)רש״י בס׳ האורה‪ .‬אבודרהם וראה לעיל‬
‫פסחים ע‪ ,‬א( ואח״כ — ומן הפסחים‪.‬‬ ‫פיסקא שהחינו(‪.‬‬

‫במוצאי שבת ‪) -‬שאין החגיגה‬ ‫גאלנו ‪ -‬כנ״ל אשר אלו לא הוציא‬

‫באה בערב פסח שחל להיות בשבת‪.‬‬
‫פסחים סט‪ ,‬ב( נאכל שם — מן הפסחים‬
‫ומן הזבחים — החגיגה שתבוא למחרתו‬
‫)שו״ע אדה״ז תע״ג סמ״ט(‪.‬‬
‫קיר מזבחך‪ .‬לשון הכתוב)ויקרא א‪,‬‬
‫טו(‪ .‬וצ״ע מה ששינה כאן דוקא להביא‬
‫ל׳ זה‪ .‬ובסי׳ יעבץ פי׳ ע״ד הסוד‪ .‬וראה‬
‫זח״א )רכה‪ ,‬ב(‪.‬‬
‫הקב״ה את אבותינו ממצרים הרי אנו‬
‫משועבדים היינו‪ .‬וא״כ אנו מרגישימ‬
‫הגאולה‪ .‬ולכן מקדים גאלנו לגאל את‬
‫אבותינו שזה אינו אלא מה שאבותינו‬
‫ספרו לנו‪ .‬משא״כ בפיסקא לפיכך אומר‪:‬‬
‫שעשה לאבותינו — ואח״כ — ולנו‬
‫את הנסים ‪ -‬כי האבות ראו וקרובים‬
‫אל הנסים )חתם סופר(‪.‬‬

‫מנהגים והנהגות‬

‫אשר גאלנו‪ ..‬גאל ישראל‪:‬‬

‫ראוצר״ שם אות קיד‪4‬‬ ‫ברכת אשר גאלנו נאמרת בישיבה‬ ‫הנהגות‪:‬‬
‫עט‬ ‫עם ל י ק ו ט י ט ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫מצד! ומרור‪ .‬בן יודה אלוהינו ואלהי אבותינו יגיענו‬

‫למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום שמחים‬
‫‪. . . .‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־ ג |י‬ ‫•‬ ‫־ ‪T‬‬ ‫״ ־‬ ‫‪-.‬‬ ‫י‬ ‫ד‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫‪:‬‬ ‫‪ -.‬י‬ ‫‪:‬‬

‫בבנץ עירך וששים בעבוךתך ונאכל שם מן הזבחים ומן‬

‫הפסחים )במוצאי מ ן ה פ ס ח י ם ומן ת ב ח י ם ( א‪#‬ר ‪.‬יגיע דמם על‬ ‫ת‬ ‫ב‬ ‫ש‬

‫קיר מזבחך לרצון ונוךה לך שיר חדש על גאלתנו ועל‬

‫פחת נפשנו‪ :‬ברוך אתה ידדה גאל י^ךאל‪:‬‬
‫ומברן ושותה בהסיבה‪:‬‬

‫ברוך אתה יהוה אלהינו מלול העולם בורא פרי הגפן‪:‬‬

‫ואחר כך נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים‪.‬‬ ‫רחצה‬

‫בברכת השני‪ .‬אבל לענין ברכה אחרונה‬ ‫שיד חדש ‪ -‬לשון זכר)מכילתא‪.‬‬
‫— אפילו היסה הדעת אין מזקיק לברכה‬ ‫הובאה בתוד״ה ונאמר פסחים קטז‪ ,‬ב(‪.‬‬
‫זו שתהי׳ מיד אחר האכילה ושתי׳‪ ,‬ויכול‬
‫להמתין עד שיהא נמלך לאכול או לשתות‬ ‫ונוטל הכוס בידו‪ .‬תיבות אלו הם‬
‫ויברך אחריהם ויפטור גם את זו)שו״ע‬ ‫טה״ד )שעה״כ(‪.‬‬
‫אדה״ז סו״ס תע״ד וש״נ(‪.‬‬
‫ומברך‪ .‬מברכין על כל כוס וכוס‬
‫מארבע הכוסות ברכה ראשונה‪ — ,‬אבל‬
‫רחצה‬ ‫אין מברכין ברכה אחרונה כ״א אחרי‬
‫רחצה‪ .‬ואחר כך‪ .‬צ״ע מפני מה‬ ‫האחרון )רב שרירא ורב האי גאון(‪.‬‬
‫לפעמים מוסיף התיבות ואח״כ‪ ,‬ולפעמים‬ ‫והטעם‪ :‬כל אחד מארבע הכוסות חשוב‬
‫לא‪.‬‬ ‫מצוה ודרך חרות בפ״ע ואין נפטר‬

‫מנהגים ו ה נ ה ג ו ת‬

‫רחצה‪:‬‬
‫הנהגות‪ (1 :‬לפני ״רחצה״‪ ,‬היה הרבי אומר את כל הדינים הקשורים באכילת‬
‫המצה והמרור ‪ -‬המופיעים בהגדה מ״רחצה״ ועד אחרי ״כורך״‪.‬‬
‫‪ (2‬הרבי אינו נוטל ידיו על ידי אחר וכן אין מביאים אליו את המים‪ ,‬אלא‬
‫קם ממקומו ונוטל ידיו במטבח הסמוך לחדר שבו היו מסובין דאוצר״ שם‬
‫אות סה[‬
 ‫הגדה של פ ס ח‬ ‫פ‬

‫מ ו צ י א ויקח המצות כסדר שהניחם הפרוסה בין שתי השלימות‪ ,‬ויאחזם בידו ויברך‪:‬‬

‫ברוך אתה יהוה אלהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ‪:‬‬

‫מ צ ה ולא יבצע מהן‪ ,‬אלא יניח המצה השלישית להשמט מידו‪ .‬ויברך על הפרוסה עם העליונה‬
‫טרם ישברם‪ ,‬ברכה זו‪ .‬ויכוין לפטור גם כן אכילת הכריכה שממצה השלישית‪ ,‬וגס אכילת‬
‫האפיקומן יפטור בברכה וו‪:‬‬

‫נ ת ך אתה יהוה אלהינו מלך העולם אשר קףטנו במצוותיו וצונו על‬
‫אכילת מצה‪:‬‬
‫‪1 -‬‬ ‫ז‬
‫ואחר כך יבצע כזית מכל אחד משתיהן‪ ,‬ויאכלם ביחד ובהסיבה‪:‬‬

‫במיו״ט ‪ -‬משום שמחה‪ .‬אבל אין‬ ‫מוציא מצה‬

‫שמחה בליל יו״ט הראשון מה״ת ‪-‬‬
‫שאג״א סי׳ סח באריכות ‪ -‬וא״כ גם‬
‫לדבריו לא הוי אז אלא מד׳׳ס‪ .‬מלבד ליל‬
‫א׳ דחה״ס( ‪ -‬לבד ליל א׳ דחה״ם‬
‫דילפינן ממצה דחה״פ‪) .‬ומ״ש בשו״ת‬
‫רעק״א ס״א רק ליל פסח‪ ,‬ושם‬
‫בהשמטות כ׳ בפשיטות דאין פת שייך‬
‫לשמתה ‪ -‬צע״ק( ואכמ״ל‪.‬‬
‫מצה‪ .‬א מקובל׳דיקער ווארט‪:‬‬
‫מצה שמורה ווערט גערופען בשני‬
‫שמות עצמיים ופנימיים‪ :‬מיכלא‬
‫דמהימנותא און מיכלא דאסוותא‪ ,‬עם‬
‫גיט א חיזוק אין דעת‪.‬‬
‫דאס איז דער פנימי נקודי עצמי‬
‫ווארט וואס מורנו הרב המגיד‬
‫ממעזריטש האט מקבל געווען ממורו‬
‫הקדוש מורנו הבעש״ט בשם מורו הבעל‬
‫ח״י ומסרו להוד כ״ק תלמידו המקבל‬
‫פנימי רבנו הזקן ובא ביחוד ובירור מרבי‬
‫לרבי‪.‬‬
‫כל אחד ואחד מהוד כ״ק אבותינו‬
‫רבותינו הק׳ זי״ע בדורו חזר מסר וביאר‬
‫את ה״נקודה ווארט״ האמור )שיחת י״א‬
‫ניסן תש״ט‪ ,‬בם׳ המאמרים ה׳תש״ט(‪.‬‬
‫מצה‪ .‬אדמו״ר הזקן אמר‪ :‬מיכלא‬
‫מוציא ואח׳׳כ מצה‪ ,‬כי תדיר ושאינו‬
‫תדיר תדיר קודם )ראה ברכות נ״א‪ ,‬ב(‬
‫ואורחא דמילתא לברוכי לקב״ה דאפיק‬
‫לחמא מן ארעא והדר לברוכי על מצה‬
‫דמתעביד מינה מצוה )סי׳ רע ״ג(‪.‬‬
‫ואין מברכין שהחיינו על מצות‬
‫מצה‪ ,‬כי די לו בברכתו והגיענו הלילה‬
‫הזה לאכול בו מצה ומרור‪ .‬אי נמי כבר‬
‫אמרו בקידוש )אבודרהם‪ .‬ברכ״י‬
‫סתע״ג(‪ .‬וטעם השני צע״ג‪ ,‬דא״כ צריך‬
‫הי׳ לכוון בשהחיינו דקדוש גם על מצה‪,‬‬
‫וע״ד שהחיינו דקריאת מגלה שצריך‬
‫לכוון על משלוח מנות והסעודה‪,‬‬
‫וכמש״כ השל״ה ומג״א ר״ס תרצ״ב‪.‬‬
‫מצה‪ .‬גם בזמה״ז דאורייתא )פסחים‬
‫קך‪ ,‬א(‪ .‬הן אנשים הן נשים )שם מג‪ ,‬ב(‪.‬‬
‫וחידש הכתוב בלילי פסח‪ ,‬אף שגם‬
‫בשאר יו״ט חייב לאכול פת‪ ,‬שאינו יוצא‬
‫במצה עשירה )ר״ן פ׳ הישן(‪ .‬וי״א‬
‫שחיוב פת ביו״ט אינו אלא מדברי‬
‫סופרים ‪) -‬שו״ע רבינו םתקכ״ט ס״ה‪.‬‬
‫וראה רמב״ם הל׳ יו״ט פ״ו הט״ו‪— .‬‬
‫וצע״ק ממ״ש רבינו בסי׳ רמ״ב ם״א‬
‫במוסגר‪ .‬ודעת ר״י‪ ,‬ברא ״ש ברכות שם‬
‫סכ״ג‪ ,‬משמע שהוא מה״ת ‪ -‬ראה שם‬
 ‫פא‬ ‫עם ל י ק ו ט י ט ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬
‫‪ -‬כדי להראות שבכ״ז עיקר שייכות‬
‫ברכה זו היא למצה א׳ וכ׳‪ ,‬ואפילו לדעת‬
‫הלל וכנ״ל פיסקא כורך‪ .‬ויותר נ״ל שהוא‬
‫כדי שלא יטעה ויבצע גם ממצה הגי‪,‬‬
‫וכמו שמצינו שמצניע האפיקומן מפני‬
‫טעם זה )ראה לעיל פיסקא חלק הגדול(‪.‬‬
‫ריבוין לפטור ג״כ אכילת הכריכה‪.‬‬
‫ולכן נזהרין בינתיים משיחה שלא מעין‬
‫הסעודה )ר׳ יחיאל אחי בעה״ט‪ .‬אבן‬
‫הירחי(‪.‬‬
‫לפטור כו׳ אכילת האפיקומן ‪-‬‬
‫)של״ה( ‪ -‬וחומרא יתירה הוא )שו״ע‬
‫רבינו םתע״ה סי׳ יה(‪ .‬ולכן בזה אין‬
‫נזהרין בהפסק שיחה ‪ -‬מנהגי בית הרב‪.‬‬
‫״על״ אכילת מצה כו׳ מרור ‪-‬‬
‫ולא לאכול מצה כו׳ מרור)פרדס לרש״י‪.‬‬
‫רי״צ גיאות בשם רע״ג‪ .‬רמב״ם וכוי( מפני‬
‫שמוציא גם אחרים השומעים )הה״מ הל׳‬
‫חו״מ פ״ח הי״ב‪ .‬וראה מגדול עוז פי״א‬
‫מהל׳ ברכות הט״ו(‪.‬‬
‫ואח״כ יבצע כזית מכ״א ‪ -‬כיון‬
‫שאכילת מצה צ״ל בכזית‪ ,‬וי״א שזהו‬
‫ממצה הא׳ וי״א שזהו ממצה הב׳‪ ,‬כנ״ל‪.‬‬
‫ויאכלם‪ .‬ואינו טובל במלח מפני‬
‫חיבוב מצוה שלא יהא תערובות טעם‬
‫אחר כלל )מהרי״ל‪ .‬שו״ע רבינו םתע״ה‬
‫ס״י( ‪ -‬וכן הוא מנהג בית הרב )וצ״ע‬
‫שהרי כתב השל״ה שע״פ כתהאריז״ל‬
‫יטבול במלח‪ .‬ולהעיר מלקו״ת ביאור‬
‫לד״ה ולא תשביח ם״ח(‪.‬‬
‫ביחד‪ .‬דהיינו שיכניסם לפיו בב״א‪.‬‬
‫והטעם שלא יהא הפסק בין הברכה‬
‫דאכילת מצה לאכילת כזית השייך לה‬
‫שהוא ממצה הא׳ או ממצה הב׳ כנ״ל‬
‫)טושו״ע שם(‪.‬‬
‫דמהימנותא ‪ -‬לילה הראשון‪ .‬מיכלא‬
‫דאםותא ‪ -‬לילה השני‪ .‬והסביר אדמו״ר‬
‫האמצעי החילוק‪ :‬כשהרפואה מביאה‬
‫לאמונה‪ ,‬הרי הי׳ חולה אלא שאח״כ‬
‫נתרפא ומודה לה׳ על רפואתו‪ :‬הרפואה‬
‫היינו‬ ‫‪-‬‬ ‫ע״י האמונה‬ ‫הבאה‬
‫שמלכתחילה אינו בא לידי חולי‪ .‬והוסיף‪:‬‬
‫כן הוא בגשמיות וברוחניות‪ ,‬כי בבנ״י‬
‫הגשמיות אינה נפרדת מן הרוחניות‪,‬‬
‫מהרוחניות נמשך בהגשמיות והגשמיות‬
‫מהפכים לרוחניוח)שיחות חה״פ תש״ב(‪.‬‬
‫)וראה זח״ב קפג‪ ,‬ב‪ .‬זח״ב מא‪ ,‬א‪ .‬לקו״ת‬
‫צו יג‪ ,‬ד(‪.‬‬
‫הפרוסה בין שתי השלימות‪ .‬כי‪ ,‬כמו‬
‫בכל יו״ט‪ ,‬חייב לבצוע על לחם משנה‬
‫)שו״ע או״ח סתקכ״ט( ודרז״ל שבפסח‪,‬‬
‫מוסיף עליהן עוד מצה פרוסה משום לחם‬
‫עוני)רא״ש‪ .‬מרדכי‪ .‬שו״ע אדה״ז תע״ה‬
‫ס״ג(‪.‬‬
‫ויאחזם בידו ויברך‪ ,‬כי כל דבר‬
‫שמברך עליו לאכלו צריך לאחזו בימינו‬
‫כשהוא מברך )שו׳׳ע סי׳ רו ס״ד(‪ ,‬וכאן‬
‫י״א דברכת המוציא היא על השלמה‬
‫וברכת על אכילת מצה על הפרוסה‬
‫)רש״י‪ ,‬רשב״ם‪ ,‬ר״י ורא״ש בפסחים קטז‪,‬‬
‫א‪ .‬וכן עיקר(‪ ,‬וי״א להיפך )סמ״ג‪ .‬ראבן‪.‬‬
‫תוס׳ ושאר גאונים כמ״ש בהגמ״יי סוף‬
‫הל׳ חו״מא ולצאת ידי שניהם אוחז‬
‫שתיהם בידו )שו״ע רבנו םתע״ה ס״ה‪.‬‬
‫וראה בפמ״ג מש״ז סק״ב(‪.‬‬
‫ולא יבצע מהן‪ .‬כדי שתהא ברכה על‬
‫השלימה‪.‬‬
‫יניח המצה הג׳ להשמט מידו ויברך‬
‫)מהרי״ל(‪ .‬אף שמכוון לפטור בברכה זו‬
‫גם אכילת מצה הג׳‪ ,‬וכמו שמסיים‪ .‬וי״ל‬
 ‫הגדה של פ ס ח‬ ‫פג‬

‫מנהגים והנהגות‬

‫מצה‬
‫א‪ .‬ויכוין לפטור גם כ! אכילת הכריכה‪ :‬ולכן נזהרין בינתיים משיחה שלא מעין‬
‫הסעודה״ ]הגש״פ[‪,‬‬

‫ב‪ .‬וגם אכילת אפיקומן יפטור נברכה זו‪ :‬וחומרא יתירה היא‪ ..‬ולכן בזה אין‬
‫נזהרין בהפסק שיחה ־ מנהגי בית הרב ןהגש״פ[‪,‬‬

‫הנהגות‪ :‬הרבי היה נוטל את שלוש המצות בשתי ידיו‪ ,‬כשאצבעותיו מפרידות‬
‫בין מצה למצה‪ ,‬ומברך ״המוציא״‪ .‬אחר כך הניח למצה התחתונה להישמט‬
‫מידיו‪ ,‬ושתי המצות העליונות נותרו מונחות בין אצבעות ידיו‪ .‬מברך ״על‬
‫אכילת מצה״‪ ,‬ושובר מהן כפי הנדרש ראוצר״ שם אות קכ־א[‪.‬‬

‫ג ‪ .‬ואינו טובל במלח‪ ,‬מפני חיבוב מצוה שלא יהא תערובות טעם אחר כלל‪..‬‬
‫וכן הוא מנהג בית הרב !הגש״פ[‪.‬‬

‫ד‪ .‬ויאכלם ביחד ובהסיבה דהיינו שיכניסם לפיו בבת־אחת‪ .‬והטעם שלא יהא‬
‫הפסק בין הברכה דאכילת מצה לאכילת כזית השייך לה‪ ,‬שהוא ממצה הא׳ או‬
‫ממצה הב׳ כינ״ל !הגש״פ!‪.‬‬

‫הנהגות‪ :‬כ״ק אדמו״ר היה אוכל המצות יחד בשתי ידיו והיה ניכר שאינו‬
‫מקפיד לבלוע את כל שני ה״כזיתים״ בבת־אחת‪ ,‬אלא שאכילתם נמשכה‬
‫ברציפות‪ ,‬ללא שהות או הפסק כלשהו ד א ו צ ר ׳ שם אות קכ־א[‪.‬‬

‫מרור‬
‫ך א ו צ ר ־ שס אות סיג‪ .‬ו ק כ ־ ה ‪.‬‬ ‫הנהגות‪ (1 :‬הרבי לקח את המרור מקערת ה״םדר״‬
‫‪ (2‬״מרור שאכילתו בלתי נסבלת מפני חריפותו ‪ -‬אין יוצאים בו ידי חובה״‬
‫]המלך במסיבו ב ‪ /‬עמי צט‪4‬‬

‫‪ (3‬הרבי היה נוטל את החריץ מתוך עלי החסה העוטפים אותו‪ ,‬טובלו שלוש‬
‫פעמים בחרוסת‪ ,‬מנערו‪ ,‬עוטפו שוב בעלים‪ ,‬ואוכלו‪ .‬ולבסוף‪ ,‬היה טובל את‬
‫חתיכת החריין השלימה בחרוסת ]כנראה גם כן שלוש פעמים[‪ ,‬ואוכלה עטופה‬
‫בעלי החסה ]״אוצר״ שם אות קכט[‪.‬‬

‫א‪ .‬קודם הטבילה‪ ,‬מרכך החרוסת ביין שבתוך כלי !הגש״פ פיסקא ויטבול בחרוסת[‪.‬‬
‫וביין גופא‪ ,‬יש להשתמש בשיירי היין של הארבע כוסות ‪ -‬כפי שהיה נוהג‬
‫כ״ק מו״ח אדמו״ר לתת מעט חרוסת בתוך הצלחת שבתחתית הכוס‪ ,‬שבה‬
‫נמצא היין שנשפך מהארבע כוסות‪! .‬התוועדויות תשמ״ו‪ ,‬ג׳ עמי ‪4181‬‬

‫ב‪ .‬ויטבול בחרוסת‪ :‬ואין משקע כל הכזית בחרוסת״ ועדיף שלא לשקוע כולו‪,‬‬
‫כדי שלא לבטל טעם המרירות נהגש־פ[‪.‬‬
 ‫עם ליקוטי ט ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫ואחר כך יקח כזית מרור‪ ,‬ויטבל בחרוסת‪ ,‬וינער החרוסת מעליו כדי שלא יתבטל טעם‬ ‫מחר‬
‫המרירות‪ ,‬ויברך ברכה זו‪:‬‬

‫ברוך אתה יהוד‪ ,‬אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על‬
‫אכילת ‪ H11D‬ויאכלנו בלי הסיבה‬
‫ואולי מרמז דרך אגב‪ ,‬שהי׳ מקום גם‬ ‫מרור‬
‫לברכה אחרת והיא ברכת המצות על‬
‫מדור‪ .‬בזמה״ז שאין פסח אינו אלא‬
‫החרוסת )ראה פיה״מ להרמב״ם פסחים‬
‫מדרבנן)פסחים קך‪ ,‬א(‪ .‬וגם נשים חייבות‬
‫פ״י מ״ג‪ ,‬ולח״מ להל׳ חו״מ פ״ז הי״א(‪,‬‬
‫בזה כשאר מצות שבלילה זה)שו״ע רבינו‬
‫אף שאין חייב עלי׳ ברה׳׳נ‪ .‬והא דאין‬
‫סתע״ב םכ״ה(‪.‬‬
‫מברכין על מצותה הוא מפני שהיא טפלה‬
‫ויטבול ‪ -‬ואחר כך ‪ -‬ויברך‪ .‬כדי‬
‫למרור ונפטרת בברכתה )אבודרהם( ‪-‬‬
‫לתכוף הברכה לעשיית המצוה כנ״ל‬
‫ועל כרחך כונתו שמצותה טפלה למצות‬
‫פיסקא ויםבול‪.‬‬
‫מרור‪ .‬ויש לבאר עפמ״ש מהר״ל‪ ,‬וז״ל‪:‬‬
‫חרוסת מצוה‪ ,‬מפני שלא נזכר במרור רק‬ ‫ויטבול בחרוסת‪ .‬וקודם הטבילה‬
‫שמררו את חייהם בעבודה קשה‪ ,‬ויש‬ ‫מרכך החרוסת ביין שבתוך כלי )שו״ע‬
‫מרירות לאדם בעבודה קשה‪ ,‬אבל אינו‬ ‫רבינו סתע״ג םל״ב־ד(‪ .‬ואין משקע כל‬
‫מרירות גמור‪ .‬לכן עושין זכר לטיט ואין‬ ‫הכזית בחרוסת‪ ,‬לפי שעתה אין מצוי קפא‬
‫דבר יותר קשה מן מלאכת הטיט שכן‬ ‫)מין תולעת( במרור כמו בימי הש״ס‪ ,‬ואין‬
‫אמרז״ל שמ״ר)פ״א‪ ,‬כז(‪.‬‬ ‫מטבילין בחרוסת אלא משום מצוה זכר‬
‫לטיט )פר״ח‪ .‬שו״ע רבינו סתע״ה סי׳ יא(‬
‫ברוך אתה כו׳ מרור‪ .‬ל׳ הכתוב‬
‫‪ -‬ועדיף שלא לשקוע כולו‪ ,‬כדי שלא‬
‫מרורים )וראה פסחים לט‪ ,‬א(‪ .‬וכן הוא‬
‫לבטל טעם המרירות‪ ,‬כן אפ״ל‪.‬‬
‫בנוסח הברכה אשר ברמב״ם)הל׳ חומ״צ‬
‫פ״ח ה״ו‪ ,‬ה״ב‪ .‬וראה ג״כ ירושלמי‬ ‫וינער החתסת)עפמ״ש פסחים קטו‪ ,‬ב(‪.‬‬
‫פסחים ט‪ ,‬ג‪ .‬יו״ד‪ ,‬ה‪ - .‬אבל בל׳ יחיד‬ ‫ויברך‪ .‬צ״ע מפני מה לא העחיק‬
‫ברמב״ס שם ה״ד‪ ,‬ה״ח‪ ,‬הי״ב‪ .‬ועייג״כ‬ ‫מ״ש בשו״ע שלו)תע״ה סי׳ יח( — וכן‬
‫השינוים בנוסח ההגדה שלו‪ :‬הלילה הזה‬ ‫מנהגנו ‪ -‬שצריך לכוון לפטור בברכה זו‬
‫מרור כו׳ מרורים אלו שאנו אוכלים‪.‬‬ ‫גם מרור שבכורך‪.‬‬
‫וצ״ע(‪.‬‬ ‫ברכה זו‪ .‬לכאורה יתור לשון הוא‪.‬‬

‫‪ .‬מ נ ה ג י ם והנהגות‪-‬‬

‫ג‪ .‬ויטבול בחרוסת‪ ..‬ויברך ברכה זו‪ :‬ויטבול ־ ואחר כך ‪ -‬ויברך‪ .‬כדי לתכוף‬
‫]הגש־־פ[‪.‬‬ ‫הברכה לעשייח המצוה‬
‫]הגש־פ!‪.‬‬ ‫ויברך ברכה זו‪.. :‬וכן מנהגנו ‪ -‬שצריך לכוון לפטור גם מרור שבכורך‬
 ‫הגדה של פ ס ח‬ ‫פד‬

‫כ ‪ 1‬ר ך ואחר כ ן יקח מצה הגי וחזרת עמה כשיעור כזית‪ ,‬ויטבול בחרוסת ויכרכם ביחד ויאמר זה‪:‬‬

‫בן עשה הלל בזמן ‪#‬בית המקדש היה ק;ם היה בורך !סח מצה‬
‫ומרור ואובל ביחד‪ .‬כמו ש^אמר על מצות ומרורים יאכלהו‪:‬‬
‫ואוכלם ביחד ]ובהסיבה‪ .‬טוש״ע סימן תעייה‪ .‬הגהה מסדור אדמו״ר בעל צ״צ ז״ל[‪:‬‬

‫עושין זכר למקדש כהלל‪ ,‬והוא הי׳ טובל‬ ‫כייר‬

‫ומיסב )שו״ע ובינו םתע״ה ס׳ יט—כ(‪.‬‬
‫ויטבול בחרוסת ‪ -‬רק החזרת ולא‬
‫המצה‪ ,‬והמדקדקין בזהירות ממצה שרוי׳‪,‬‬
‫אין טובלין ורק נותנין מעט חרוסת יבשה‬
‫על החזרת ומנערין אותה אח״כ ממנה‪.‬‬
‫וכ״ה מנהג בית הרב‪.‬‬
‫ויאמר זה‪ .‬לכאורה זה יתור לשון‬
‫הוא‪ .‬ואולי מדגיש שיאמר דוקא בנוסחא‬
‫זו‪ .‬היינו בהשמטת התיבות זכר למקדש‬
‫כהלל‪ ,‬ובהוספת התיבה פסח‪.‬‬
‫כן עשה כו׳ הי׳ קיים כו׳ פסח כוי‪.‬‬
‫כ״ה בסי׳ קול יעקב‪ .‬וכ״כ גם בח״י‪,‬‬
‫באה״ט ומשנה ברורה )וע״פ הוספת‬
‫הט״ז( אלא שהם השמיטו תיבת הי׳‬
‫)הראשונה( וכן אינה בשו״ע רבינו‬
‫כורך )פסחים קטו‪ ,‬א(‪ .‬לדעת הלל‬
‫הזקן‪ :‬בזמן שיש פסח אינו יוצא אלא א״כ‬
‫כורך פסח מצה ומרור ואוכלן ביחד‪ .‬בזמן‬
‫שאין פסח אינו יוצא ידי חובת מצה —‬
‫שהוא מן התורה ‪ -‬אלא אם אוכלה‬
‫בפ׳׳ע‪ .‬ואינו יוצא ידי חובת מרור —‬
‫שתקנוהו חכמים זכר למקדש — אא״כ‬
‫כורכו עם מצה ואוכלן ביחד)כמו שעשה‬
‫בזמן ביהמ״ק(‪ .‬נמצא יש עליו‪ ,‬בזמה״ז‪,‬‬
‫חיוב מצה שני מדרבנן‪ ,‬לדעת הלל‪ .‬ולא‬
‫נפסקה הלכה לא כהלל ולא כחבריו וצריך‬
‫לצאת ידי שניהם‪) .‬שו״ע רבנו סתע״ה ס׳‬
‫ט ז ‪ -‬י ח ובאחרונים ובס׳ שבח פסח‬
‫האריכו(‪.‬‬
‫ויטבול כו׳ ובהסיבה‪ ,‬כיון שאנו‬

‫•מנהגים והנהגות•‬

‫כורך‬
‫א‪ .‬ויטבול בחרוסת‪ .‬רק החזרת ולא המצה‪ .‬והמדקדקין בזהירות ממצה שרויה‪,‬‬
‫אין טובלין ורק נותנין מעט חרוסת יבשה על החזרת ‪ -‬ומנערין אותה אחר כך‬
‫ממנה‪ .‬וכן הוא מנהג בית הרב !הגש׳׳פ!‪.‬‬

‫הנהגות‪ :‬קודם אכילת ה״כורך״ היה הרבי נוטל מן החרוסת שעל הקערה ‪ -‬ולא‬
‫זו שבה טבל את ה״מרור״ שהיה מעורב בה יין‪ ,‬מחשש שרויה ‪ -‬וממרחה‬
‫]כמדומה שלש פעמים[ על החריץ ]ולא על העלים[‪ ,‬ואוכלו בכריכה‪ .‬בסוף‬
‫ה״כורך״‪ ,‬טבל את חתיכת החריין השלימה בחרוסת‪ ,‬ואכלה עטופה בעלי‬
‫החסה‪ .‬ויש אומרים‪ ,‬שבדרך כלל היה טובל את החריץ של ה״כורך״ בחרוסת‬
‫היבישה בעודנה על הקערה ‪ -‬ורק אם נפלה החרוסת מהחריץ היה ממרחה‬
‫עליו ]״אוצר״ שם אוח קלג‪4‬‬
‫פה‬ ‫עם ליקוטי ט ע מ י ם ומנהגים‬

‫אבל בסי׳ קו״י והרש״ר — בכל הנ״ל‬ ‫סתע״ה סי׳ יח‪ .‬וראה לקמן בזה‪.‬‬
‫איתא‪ :‬הי׳ קיים‪ — .‬בסי׳ י ע ‪ p‬ושל״ה אין‬ ‫וי״ל בדיוק נוסחא זו‪ :‬א( אין‬
‫לתיבת הי׳ בכל ג׳ מקומות אלו‪.‬‬ ‫אומרים זכר למקדש כהלל‪ ,‬כמו שא״א‬
‫ג( כורך פסח מצה ומרור —‬ ‫באכילת מרור זכר למקדש‪ — .‬ובפרמ״ג‬
‫דלדעת המפרשים )מלבד הרמב״ם בהל׳‬ ‫)סתע״ה מש״ז םק״ז( מפרש האמירה ‪-‬‬
‫חו״מ פ״ח ה״ו‪ .‬אבל עיי״ש בלח״מ( כן‬ ‫להודיע שהוא רק זכר למקדש אבל‬
‫עשה הלל‪ .‬ואם ישמיט פסח‪ ,‬ידבר‬ ‫בזמה״ז אין יוצאין בכריכה‪ .‬וכיון‬
‫שקרים בספורו‪ - .‬ומה שהקשה בח״י‪,‬‬ ‫שאומרים זה אחרי שכבר אכל מצה‬
‫דא״כ איך יאמר‪ :‬כן עשה הלל‪ ,‬ואין‬ ‫ומרור ויצא י״ח‪ ,‬ע״כ שכונת הפרמ״ג‬
‫פסח בידנו‪ .‬י״ל‪ ,‬דתיבת כן נמשכת‬ ‫— שההודעה היא להזהיר שלא יטעה‬
‫למטה‪ ,‬והיא התחלת ענין‪ :‬כן עשה הלל‬ ‫לשנה הבאה לומר שהלכה כהלל‪ ,‬ויטעה‬
‫כאשר יספר‪ .‬ולא הוצרך לסיים וכריכתי‬ ‫שהלל ס״ל שגם עתה יוצא בכריכה‪,‬‬
‫זכר לזה )אף שאינו דומה ממש(‪ ,‬כי‬ ‫וישכח שאשתקד אכל מקודם מצה‪,‬‬
‫מבואר הוא‪ ,‬וכנ״ל שממעטין בדיבור בין‬ ‫ויזכור שאמר זכר למקדש‪ .‬והוא דוחק‬
‫הברכה להכריכה‪ .‬או י״ל כן ‪ -‬כמו‬ ‫גדול‪ - .‬ובפרט שבכורך הוא כפל לשון‬
‫שאני כורך המרור ואיני אוכלו עתה‬ ‫קצת‪ ,‬דמיר אומר‪ :‬כן עשה הלל בזמן‬
‫בפ״ע‪ ,‬כן ‪ -‬עשה הלל‪ ,‬לכרוך המרור‪.‬‬ ‫שבהמ״ק כו׳‪ .‬ובין הברכה והכריכה אין‬
‫— ובפרט‪ ,‬שלשיטת אדה״ז‪ ,‬הכורך‬ ‫להפסיק במה שא״צ‪ ,‬כנ״ל )ובמשנה‬
‫עיקרו בא בשביל חובת אכילת מרור‪.‬‬ ‫ברורה סתע״ה ס״א בבה״ל רוצה לדחות‬
‫כל האמירה לאחר שיאכל — מטעם‬
‫עשה הלל מ מ ן שביהמ״ק הי׳‬ ‫זה(‪ .‬וביחוד לדעת אדה״ז‪ ,‬שלהלל לא‬
‫קיים‪ .‬כל ימי הלל היו בפני הבית —‬ ‫יצא ידי חובת מרור אלא בכורך‪ ,‬כנ״ל‪.‬‬
‫וא״כ‪ ,‬לכאורה‪ ,‬התיבות בזמן כו׳‬
‫עוד זאת שע״י אמירה זו יבוא‬
‫מיותרות‪ .‬ובש״ם אינם‪ .‬ואולי אפ״ל‬
‫לטעות שאין הכריכה אלא לזכר‪ .‬ובאמת‬
‫שהוא להדגיש‪ ,‬שדוקא מפני שביהמ״ק‬
‫‪ -‬רק עתה יוצא י״ח מרור להלל‪ ,‬וצריך‬
‫הי׳ קיים עשה כן‪ ,‬משא״כ בזמה״ז לא‬
‫לצאת גם לדעתו‪ ,‬כנ״ל )משא״כ‬
‫יצא י״ח מצה בכריכה‪.‬‬
‫להפרמ״ג‪ ,‬דהוא לשיטתו שבזה״ו גם‬
‫על מצות )במדבר ט‪ ,‬יא( והוא‬ ‫להלל יוצא י״ח מרור כשאוכלו בפ״ע‪.‬‬
‫כתוב בפסח שני‪ .‬ולא הביא ממ״ש‬ ‫וא״כ לא הוי אלא לזכר(‪.‬‬
‫בפסח ראשון )שמות יב‪ ,‬ח( ואכלו את‬ ‫ב( שביהמ״ק הי׳ קיים‪ .‬וכ״ה בסי׳‬
‫הבשר גו׳ ומצות על מרורים יאכלוהו‪ ,‬כי‬ ‫קול יעקב‪ ,‬הרש״ר‪ ,‬שמחה ״ר‪ .‬אבל‬
‫אדרבה‪ ,‬מיתור תיבת יאכלוהו שבפסוק‬ ‫לרבינו צ״ע כיון שבאמירת פ׳ הקטורת‬
‫זה ילפינן דאוכל פסח אף שאין לו מצה‬ ‫הנוםחא שלו היא‪ :‬אתה הוא כו׳ בזמן‬
‫ומרור )מכילתא שם(‪ ,‬וגם פשוטו של‬ ‫שביהמ״ק קיים‪ .‬וכ״כ לעיל‪ :‬פסח שהיו‬
‫מקרא זה משמע כמ״ש הרמב״ן שם‪ ,‬כי‬ ‫כו׳ שביהמ״ק קיים‪.‬‬
 ‫הגדה של פ ם ח‬

‫ואחר כך אוכל ושותה כדי צרכו‪ .‬ויכול לשתות יין ביו כוס ב׳ לגי‪:‬‬
‫אין להעביר ידיו על שפתיו‪) .‬וכן כל ז׳‬
‫ימי הפסח‪ ,‬משא״כ אחש״פ שמהדרין‬
‫לשרות(‪ .‬התחל מבקר ע״פ עד אחרי‬
‫כורך של סדר השני אין אוכלין מכל‬
‫המינים הנכנסים בחרוסת ומרור‪.‬‬
‫לאחר זמן מצאתי‪ :‬יש נוהגים שלא‬
‫לאכול חזרת קודם הפסח וכן הי׳ נוהג‬
‫הרשב״א )ר׳ ירוחם נתיב ה׳ ח״ד(‪.‬‬
‫להעיד אשר י״א שבזמן שביהמ״ק‬
‫קיים הי׳ אוכלין כל הסעודה )בברכת‬
‫המוציא על מיני בצקת וכוי( קודם הסדר‬
‫ואח״ז הי׳ בא הסדר ואכילת מצת מצוה‬
‫מרור ופסח )מרדכי סוף פסחים‪ .‬ופליג‬
‫בזה על הרמב״ם הל׳ חו״מ פ״ח(‪.‬‬
‫אוכל ושותה כדי צרכו‪ .‬בפע״ח‪:‬‬
‫ואוכל די צרכו‪ .‬ועד״ז הוא בטור ומ״ח‪.‬‬
‫בסי׳ יעבץ‪ :‬אוכלין ושותין כל צרכן‪ .‬וי״ל‬
‫דמשמיענו שתים‪ :‬א( שיאכל די צרכו‪,‬‬
‫כדי שיאכל האפיקומן על השובע‪ ,‬כיון‬
‫שהוא זכר לפסח שהי׳ נאכל על השובע‪.‬‬
‫ב( שלא יאכל יותר מכדי צרכו‪ ,‬כדי שלא‬
‫תהא אכילת האפיקומן אכילה גסה‪.‬‬
‫‪pi\13‬״‬ ‫שלחן‬
‫מצות נמשך למעלה‪ ,‬ואכלו את הבשר‬
‫ומצות‪ ,‬וחזר וצווה עם מרורים יאכלוהו‬
‫לבשר‪ .‬וא״כ אין ראי׳ שצריך לכרוך גם‬
‫עם מצה‪ ,‬לולא שבא הכתוב בפ״ש וממנו‬
‫נלמוד גם לפ״ר )ראה רש״ש שפ(‪— .‬‬
‫אבל הרשב״ם משמע דגריס בש״ס הפסוק‬
‫דפ״ר‪ ,‬וכמ״ש בהגהות הר״ב מרנשבורג‪.‬‬
‫שלחן עודך‬
‫שלחן עודך מנהגנו‪ :‬אוכלין שלא‬
‫בהסיבה‪ .‬מתחילין — בשני הלילות ‪-‬‬
‫באכילת הביצה )שעל הקערה( וטובלה‬
‫במי המלח ‪ -‬והוא זכר לאבלות חורבן‬
‫ביהמ׳׳ק‪ ,‬שכשהי׳ קיים היו מקריבין‬
‫ואוכלין פסח )שו״ע רבינו סו״ס תע״ו(‪.‬‬
‫נזהרין ביותר ממצה שרוי׳ )ראה‬
‫שו״ת אדה׳׳ז ס״ו‪ .‬וראה שע״ת םוסת״ס(‪.‬‬
‫ולכן המצות שעל השולחן מכוסות‪,‬‬
‫שמא יפלו עליהם מים‪ .‬קודם ששופכין‬
‫מים‪ ,‬או משקין שמים מעורבים בהם‪,‬‬
‫לכוס או קערה בודקין שלא יהיו בכלי‬
‫פירורי מצה‪ .‬למים אמצעים ואחרונים‬

‫•מנהגים והנהגות•‬

‫שולחן עודך‪:‬‬
‫א‪ .‬מנהגנו‪ :‬אוכלין שלא בהסיבה נהגש־פ[‪.‬‬
‫ב‪ .‬מחחילין ‪ -‬בשני הלילות ‪ -‬באכילת הביצה )שעל הקערה( וטובלה במי‬
‫המלח‪ ,‬והוא זכר לאבלות חורבן בית המקדש‪ ,‬שכשהיה קיים היו מקריבין‬
‫ואוכלין פסח ]הגש׳־פ[‪.‬‬
‫הזהגות‪ :‬הרבי שופך מלח לתוך המים‪ ,‬וטובל את הביצה שלוש טבילוח במי‬
‫המלח‪ .‬מתחיל לאכלה מצד ראשה הכד‪ ,‬ואוכלה כולה‪ .‬ולא היה מביט בה כלל‬
‫לבדקה ;״אוצר״ שם אות ד!לז[‪.‬‬
 ‫עם ל י ק ו ט י ט ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫מנהגים והנהנות‬
‫ג‪ .‬אוכל ושותה כדי צרכו‪ :‬משמיענו שתים‪ :‬א( שיאכל די צרכו‪ ,‬כדי שיאכל‬
‫האפיקומן על השובע‪ ,‬כיון שהוא זכר לפסח שהיה נאכל על השובע‪ p .‬שלא‬
‫יאכל יותר מכדי צרכו‪ ,‬כדי שלא תהא אכילה האפיקומן אכילה גסה ]הגש׳‪.[9‬‬
‫הנהגות‪ (1 :‬במשך הסעודה‪ ,‬טובל הרבי חתיכת מצה שלוש פעמים במלח ‪-‬‬
‫שנטל מקערית המלח והניח על גבי מפית המצוח ־ ואוכלה דאוצו• שם אות קמג‪.1‬‬
‫אח״כ היה זורק על המצה מלח ג״פ ושם עור חתיכה מצה מעליה ]הר־ט‬
‫זילברטסמס[‪ .‬ויש שהבחינו‪ ,‬שלוקח שתים או שלוש חתיכות מצה קטנות ביחד‪.‬‬
‫‪ (2‬הרבי משתמש במזלג ־ למרות המסופר מרבותינו נשיאינו שבפסח השתמשו‬
‫רק בכף ולא במזלג ־ ואוחזו ביד ימינו בלבד‪ .‬והיה אף חוחב המזלג במאכל‪,‬‬
‫ולא רק מתם בו את המאכל ]׳אוצר־ הנהגות וזהירות בימי הפסח‪ .‬אות ב‪4‬‬

‫והמלך במסיבו ח׳א עמ־ קצת[‪,‬‬ ‫בץ הדגים והבשר‪ ,‬שוטף ידיו במים ושותה יין‬ ‫‪(3‬‬

‫‪ (4‬הרבי ‪ -‬וכן כל אחד מהמסובים ‪ -‬היה לוקח שלוש כפות מן המרק שהיה נחון‬
‫בקערח הכסף של אדמו״ר הזקן נ־אוצר׳ שם אות קמ![‪.‬‬

‫‪ (5‬במרק שבצלחתו של הרבי‪ ,‬היו מעין אטריות העשויים מביצים וחפוח אדמה‬
‫‪ -‬ומכל מקום מעולם לא אכל מהם נזכרונות הנ׳־ל[‪.‬‬

‫‪ (6‬הרבי נהג לשתוח מים בשעה הסעודה לאחר הבשר‪ ,‬ולפני ששחה מהמים‪,‬‬
‫היה שופך מהם שתי שפיכות קטנות נהמלן במסיבו ח״א עמ׳ קצ״ח‪ .‬אות יב‪4‬‬

‫‪ (7‬כ״ק אדמו״ר היה שותה יין במשך הסעודה‪ ,‬אך לא היה אומר ״לחיים״‪.‬‬
‫וביאר בטעם הדבר‪ ,‬כדי שלא להחשיב שתייה זו‪ ,‬ולא יהיה נראה כמוסיף על‬
‫הכוסוח ]המלך בםסיבו חיא‪ ,‬עמי רפא‪ .‬וח־ב עמי קנא[‪.‬‬

‫הזהירות משדויה‬
‫א‪ .‬נזהרין ביותר ממצה שרויה‪ ..‬ולכן המצוח שעל השולחן מכוסות‪ ,‬שמא יפלו‬
‫עליהם מים‪ .‬קודם ששופכין מים‪ ,‬או משקין שמים מעורבים בהם‪ ,‬לכוס או‬
‫קערה ‪ -‬בודקין שלא יהיו בכלי פירורי מצה‪ .‬למים אמצעים ואחרונים‪ ,‬אין‬
‫להעביר ידיו על שפתיו נהגשיפ[‪.‬‬
‫]התווש־ויות תשמיח ג׳‬ ‫ב‪ .‬מצד ענין החינוך ־ צריכים גם קטנים להזהר ממצה שרויה‬
‫עמ• ‪ 111‬הערה ‪.[258‬‬
‫הנהגות‪ :‬ו( הרבי הרבה לקנח את פיו וידיו במפיות נייר‪ ,‬והיה משליכם ל א ‪p‬‬
‫מתחת לשולחן‪ .‬לאחד הבחורים ש״חטף״ מפיח‪ ,‬אמר הרבי‪ :‬הרי זה חשש‬
‫]״אוצר״ שם אות קמב ס״ב[‪.‬‬ ‫חמץ!‬
‫‪ (2‬הרבי אף נמנע פעם מלאכול מהמרק שאמרו בטעות שיש בו ״קניידלאך״‬
‫]״אוצר־ הנהגות וזהירות בימי הפסח״ אות ב׳ סעיף יג ‪ -‬הסיפור בפרמיות‪ .‬שם גהערהן‪.‬‬
 ‫ה ג ד ה של פ ס ח‬
‫‪ ]tKJ‬ואחר כך יקח האפיקומן ויחלקו לכל בני ביתו‪ ,‬לכל אחד כזית‪ .‬ויזהר שלא ישתה אחר‬
‫אפיקומן‪ .‬ויאכל בהסיבה‪ .‬וצריך לאכלו קודם חצות‪:‬‬
‫סי׳ תע״ח ותפ״א‪ .‬ב( הול״ל ואסור‬
‫לשתות׳ או ואין לשתות אחר אפיקומן‪,‬‬
‫וכמ״ש כל הפוסקים‪ .‬ומהו פי׳ ויזהר שלא‬
‫ישתה‪ .‬ג( אזהרה זו הו״ל לכתוב אחר גמר‬
‫דיני אכילת האפיקומן‪ ,‬כיון שזמנה אח״ז‪.‬‬
‫וי״ל‪ :‬פירוש ויזהר שלא ישתה‪ ,‬היינו‬
‫ע״י שישתדל שלא יהי׳ צמא‪ .‬ובזה מובן‬
‫כהנ״ל‪ :‬א( לא הוצרך להזהיר על אכילה‪,‬‬
‫כיון דבלאה״כ האפיקומן צ״ל נאכל על‬
‫השובע‪ .‬ב( לא בא להשמיענו דין איסור‬
‫אכו״ש אחר האפיקומן‪ ,‬כי מקום הדינים‬
‫הוא בשו״ע ולא בסידור‪ .‬ורק הנהגות‬
‫הסדר קמ״ל‪ ,‬שישתה‪ ,‬באופן שלא יצמא‬
‫אח ״כ‪ .‬ג( מובן שזהירות זו זמנה היותר‬
‫אחרון הוא סמוך לאכילת האפיקומן‬
‫וקודם לה‪ ,‬ולכן כתבה סמוך וקתם‬
‫לתיבות ויאכל‪ — .‬באו׳׳א קצת י״ל‪ :‬אם‬
‫לא ישתדל שלא יצמא‪ ,‬ויתאב הרבה‬
‫לשתות הרי יתירו לו לעבור על דעת קצת‬
‫פוסקים ולשתות שאר משקין )םתפ״א‬
‫ס״א‪ ,‬בשו״ע רבינו( ולכן מזהירין ע״ז‪,‬‬
‫משא״כ באכילה‪.‬‬
‫שלא ישתה — מדםתם דבריו‬
‫משמע•‪ .‬א( שמכל שתי׳ יזהר‪ ,‬ואפילו מים‬
‫)ר״ש מאוירא במרדכי ם״פ ע״פ(‪ .‬ב( שגם‬
‫בלילה השני צריך ליזהר )שבה״ל(‪ .‬וכן‬
‫נוהגין‪.‬‬
‫ויזהר שלא ישתה אחד אפיקומן‪.‬‬
‫מעיקר הדין אין איסור כו׳ והאוכל ושותה‬
‫)בליל ב׳( אין עליו כלום אלא שנמצא‬
‫מוציא עצמו מכלל המהדרין ועובר על‬
‫פ־‬
‫צפון‬
‫צפון כו׳ כזית‪ .‬בשו״ע )תע״ז ם״ג(‬
‫כתב‪ :‬ולכתחילה טוב לאכול שני זיתים‪,‬‬
‫אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת‬
‫עם הפסח‪ .‬וכ׳׳ה מנהג בית הרב‪.‬‬
‫פי׳ ישנן שתי דיעות‪:‬‬
‫שכזית האפיקומן הוא זכר לפסח או‬
‫שהוא זכר למצה שנאכלת)עם הפסח( על‬
‫השובע‪ ,‬ולצאת ידי שתיהן טוב לאכול ב׳‬
‫זיתים‪ .‬ןוי״ל שאס קשה עליו שאז אוכל‬
‫רק כזית א׳‪ ,‬עליו להתנות שהוא זכר ע״פ‬
‫הדעה שהלכה כמותה[ ‪ -‬ולא תקנו‬
‫לדיעה השני׳ זכר גם למרור הנאכל על‬
‫השובע‪ ,‬כיון שבזמן שאין פסח חיובו רק‬
‫מדרבנן)ראה ב״ח סתע״ז‪ .‬דו״פ שם(‪.‬‬
‫‪ -‬אין לומר הטעם על אי־תקנה זו‪,‬‬
‫כי כל עיקר המרור ‪ -‬מן התורה ‪ -‬הוא‬
‫רק מכשיר הפסח )פסחים צ‪ ,‬א( ואינו‬
‫מצוה בפ״ע )רמב״ם הל׳ חומ״צ רפ׳׳ז(‬
‫‪ -‬כי ישנו חיוב למרור גם אם אין‬
‫מחוייבים בקרבן פסח )עיין פסחים צא‪,‬‬
‫ב‪ .‬קידושין לז‪ ,‬ב‪ .‬תוספתא פסחים ספ״ב‪.‬‬
‫צפנת פענח על הרמב״ם שם(‪.‬‬
‫ויזהר שלא ישחה אחד אפיקומן‬
‫)רי״ף ‪ -‬כ״כ בח״י ובמ״מ בשו״ע רבינו‬
‫סתע״ח‪ .‬אבל צ״ע וכמ״ש בפרמ״ג בא״א‬
‫רסתע״ח(‪ .‬שלא יבטל טעם האפיקומן)כן‬
‫משמע מהב״י ורמ״א ר״ס תפ״א(‪.‬‬
‫לכאורה צ״ע‪ :‬א( הו״ל להזהיר שלא‬
‫יאכל אחר האפיקומן ובפרט שאכילה‬
‫חמורה מן השתי׳‪ ,‬כמ״ש בטושו״ע ונ״כ‬
‫פט‬ ‫עם ליקוטי ט ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫ופ״ח ה״ט‪ .‬עיין הגמ״יי שם ומ״מ לשו״ע‬
‫ובינו תע״ז ם״ב(‪.‬‬
‫קודם חצות )תוד״ה לאתויי מגילה‬
‫כא‪ ,‬א( כמו הפסח שלא הי׳ נאכל אלא עד‬
‫חצות‪.‬‬
‫בשו״ע שלו כתב‪ ,‬שלכתחילה טוב‬
‫לגמור את ההלל ג״כ קודם תצות )ר״ן‬
‫ס״פ ע״פ וספ״ב דמגילה(‪ .‬אבל אין‬
‫מדקדקין בזה בבית הרב‪.‬‬
‫דברי חכמים שאמרו לעולם אל יוציא‬
‫אדם עצמו מן הכלל )אדה״ז בשו״ע‬
‫סתפ״א םום״א — משבה״ל וכוי(‪ .‬פס׳׳ד‬
‫ברור עד כמה מחוייב כאו״א בהידור‬
‫מצוה אפילו כשאינו מעיקר הדין ואין‬
‫עליו כלום!‬
‫ויאכל בהסיבה )רא״ש פ׳ ע׳׳פ סי׳‬
‫כ״ו וטושו״ע סתע״ז ס״א‪ .‬ודלא‬
‫כמשמעות הרמב״ם הל׳ חומ״צ פ״ז ה״ח‬

‫מנהגים ו ה נ ה ג ו ת‬

‫צפון‪:‬‬
‫א‪ .‬כזית‪ :‬ולכחחילה טוב לאכול שני זיתים‪ ,‬אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה‬
‫הנאכלת עם הפסח‪ .‬וכן הוא מנהג בית הרב נהגש־׳פ[‪.‬‬

‫ויש לומר שאם קשה עליו‪ ,‬שאז אוכל רק כזית אחד‪ ,‬עליו להתנות שהוא זכר‬
‫על פי הדעה שהלכה כמותה נשם[‪.‬‬
‫הנהגות‪ (1 :‬בשנים הראשונוח‪ ,‬נהג הרבי לשלוח מהאפיקומן שלו גם לרבנית‬
‫]מפי הריי מונדשיי![‪.‬‬

‫‪ (2‬באחד השנים חילק הרבי מהאפיקומן לתלמידים השלוחים‪ ,‬וביאר הנהגתו‪,‬‬

‫שהוא מכיון שנפסק שצריך לחלק לבני ביתו נזכרונות הנ׳־ל[‪.‬‬

‫ב‪ .‬ויזהר שלא ישתה אחר אפיקומן‪ :‬היינו על ידי שישחדל שלא יהיה צמא‪..‬‬
‫שישתה באופן שלא יצמא אחר כך‪ .‬מובן שזהירות זו‪ ,‬זמנה היותר אחרון הוא‬
‫סמוך לאכילת אפיקומן וקודם לה‪ .‬שאם לא ישתדל שלא יצמא‪ ,‬ויתאב הרבה‬
‫לשתות‪ ,‬הרי יתירו לו לעבור על דעת קצת פוסקים ולשתות שאר משקין ‪-‬‬
‫ולכן מזהירין על זה ]הגש־פ[‪.‬‬

‫ג‪ .‬שלא ישתה‪ :‬מדסתם דבריו משמע‪ :‬א( שמכל שתיה יזהר‪ ,‬ואפילו מים‪..‬‬
‫‪ p‬שגם בלילה השגי צריך ליזהר‪ ..‬וכן נוהגין נהגוודפ[‪.‬‬

‫ד‪ .‬וצריך לאכלו קודם חצות‪ :‬היינו בליל הסדר הראשון‪ .‬אבל לא כן בסדר השני‪,‬‬
‫אשר עורכים אותו בשעה מאוחרת בלילה‪ ,‬והאדמו״ר מאריך בביאור ההגדה‬
‫ובעניני תורה והתעוררות לעבודה נספר המנהגים‪ ,‬מהקדמת הרבי לקונטרס חג הפסח תש״ג[‪.‬‬

‫הנהגות‪ :‬בלילה הראשון בהתקרב שעת חצות‪ ,‬נהג הרבי בקביעות לפנות לאחד‬
‫הבחורים שעמד לידו ולשאול ״מה השעה״ נ״אוצר‪ -‬שם אות י״ח‪ ,‬סיב!‪.‬‬
 ‫ה ג ד ה של פ ס ח‬ ‫צ‬

‫ואחר כ ן מוזמן כ ו ס שלישי ואומר עליו ברכת המזון‬ ‫ברך‬

‫א שיר הפעלות בשוב יהוה את־שיבת ציון היינו כחלמים! באז ימלא‬
‫־ ‪ T‬״‬ ‫‪•TP:‬‬ ‫‪1*V‬‬ ‫‪'T:‬־־‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪-‬‬

‫שחוק פיט ולשוננו ת ה אז יאמרו בנוים הטייל יהוה לעשות‬

‫עם אלה‪ :‬נהנדיל יהוה לעשות עמנו הייט שמחים‪ :‬ד שובה יהיוה את‬
‫»‬ ‫•״‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪* T‬‬ ‫ד‬ ‫•‬ ‫י ד‬ ‫!‪V‬‬ ‫*‬ ‫‪•:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫״‬

‫שביתנו כאפיקים בנגב‪ :‬י‪ ,‬הזרעים בדמעה ב ת ה יקצרו‪ :‬והלוך ילך ו‬

‫ובבה נשא משך־הךע באץבא ב ת ה נ‪#‬א אלמתיו‪:‬‬
‫א ל מ י קרח מזמור שיר יסוךתו בהךךי־ק־ש‪ :‬ב א ה ב יחיה ‪#‬עךי ציון‬
‫מכל מהכנות יעקב‪ :‬ג נכבדות מדבר בך עיר האלהים סלה‪:‬‬
‫י ‪• X*•* "TV‬‬ ‫‪tx‬‬ ‫‪X‬‬ ‫‪••. :‬‬ ‫‪t‬‬ ‫־ ‪:‬‬ ‫‪:‬־‬ ‫‪I‬־ד ‪:‬‬

‫ד אזכיר ו רהב ובבל לידעי הנה פלשת וצור עם־כוש זה ילד־שם‪:‬‬

‫‪T‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪V‬‬ ‫•‬ ‫‪X‬‬ ‫‪V V i‬‬ ‫• ״‬ ‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬ ‫‪I‬‬ ‫‪VI‬‬ ‫־‬ ‫‪• : -‬‬

‫ה ולציון יאמר איש ואיש ילד־בה והוא יכוננה עלק‪ :‬ויהוה יספר‬
‫ב‪5‬תוב עמים זה ילד־שם סלה‪ :‬יושרם כחללים כל מעיני בך‪:‬‬
‫אברכה את־יהיוה בכל־עת תמיד תהלתו בפי‪ :‬סוף דבר הכל נ^טמע‬
‫את האלהים ירא ואת־מצותיו ^טמור כי־זה כל האדם‪:‬‬
‫‪TT T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪X‬‬ ‫־ ‪I‬‬ ‫‪• X‬‬ ‫‪X‬‬ ‫‪9‬‬ ‫'‬ ‫‪.‬‬ ‫י‬ ‫‪V! T‬‬ ‫‪V‬‬

‫תהלת יהוה ידבר פי ויברך כל־בשר ‪#‬ם קדשו לעולם ועד‪ :‬ואנחנו ו‬
‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫־‬ ‫‪1‬‬ ‫|‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫‪::VT‬‬ ‫‪T‬‬ ‫״‬ ‫‪T T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫* * " ‪I‬‬ ‫*‬ ‫‪V * :‬‬ ‫‪T :‬‬

‫נברך יה מעתה ועד עולם הללויה‪:‬‬

‫‪1‬‬ ‫־ ד־‬ ‫‪1‬‬ ‫‪- :‬‬ ‫*־ ־ ‪1‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪ t :‬״• •‬

‫אח״כ‪ ,‬וחוזר ונוטלו לברכת בפה״ג‪.‬‬ ‫ברך‬

‫ביעלה ויבוא‪ :‬המברך מגבי׳ מעט קולו‬ ‫מים אחרונים‪ .‬נשאל אדמו״ר הזקן‬
‫באמירת זכרנו כו׳ בו )בי״ח דגושה(‬ ‫מבנו )אדמו״ר האמצעי(‪ :‬מה יהי׳ ענין‬
‫לטובה כו׳ בו )בי״ת רפוי׳( לברכה כו׳‬ ‫מים אחרונים לעת״ל כשיקוים מש״נ את‬
‫לחיים טובים — וכל המסובין עונץ‬ ‫דוח הטומאה אעביר מן ה א ח ‪ .‬ויענהו‪:‬‬
‫אמן אחרי‪ :‬לטובה‪ ,‬לברכה‪ ,‬טובים‪.‬‬ ‫ענינם אז יהי׳ בנוגע לאלה שעסקו בעניני‬
‫הנוסח‪ :‬מלך חנון ורחום אתה‪ .‬אין עונין‬ ‫עולם בטהרה )שיחות חה״פ תש״ב(‪.‬‬
‫אמן אחר ימסרנו‪ .‬כאו״א אומר אבי מורי‬
‫בעה״ב הזה ואת א״מ בעה׳׳ב הזה‪ ,‬אף‬ ‫ברך‪ .‬כל מעיני — בברהמ״ז כל‬
‫אורח או מי שאין לו או״א — כ״ז‬ ‫בחול״ם‪ .‬אוחזין הכוס בידו‪ ,‬מוגבה‪ ,‬עד‬
‫נוהגין כך גם בכל השנה‪.‬‬ ‫סוף בונה ברחמיו ירושלים אמן‪ .‬מעמידו‬
‫צא‬ ‫עם ל י ק ו ט י ט ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫קודם מ י ס אחרונים יאמר פסוק זה‪:‬‬

‫זה ו חלק־אדם רשע מאלהים ונחלת אמרו מאל‪:‬‬

‫‪....‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪. - .‬‬ ‫‪. ..‬״‬ ‫‪j‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T T‬‬ ‫‪I‬‬ ‫*• ‪V‬‬
‫ואחר מ י ס אחרונים יאמר פסוק זה‪:‬‬

‫רדבר אלי זה השלחן אשר לפני יהוה‪:‬‬

‫מנהגים ו ה נ ה ג ו ת‬

‫כוסו של אליהו‪:‬‬
‫א‪ .‬מנהגו של הרבי למוזגו תמיד לפני ברכת המזון‬
‫דאוצר־ שם אות ק׳־ס סעיף ז‬
‫ואילה‪ ,‬למרות מה שכתב בהגש״פ להלן בפיםקא ״כוסו של אליהו״‪ .‬והטעם‬
‫העיקרי לכך כפי שאמר בעצמו‪ :‬״עדיף להקדים רגע מהנדרש‪ ,‬מאשר לאחר‪.‬‬
‫ועוד‪ ,‬שהרי יש בכלל מאתיים מנה ‪ -‬והרי אני עוסק בגאולה‪ ,‬ומוטב לזרז‬
‫זאת״ נ״המלך במסיבו״ זז״א עמי רפ׳־ה[‪.‬‬

‫ב‪ .‬כ״ק מו״ח אדמו״ר היה מדקדק למזוג בעצמו כוס זה‪ ,‬ומדור לדור דקדקו‬
‫האדמורי״ם בזה ]הגש״פ[‪.‬‬
‫הנהגות‪ (1 :‬כ״ק אדמו״ר מוזג את כוסו של אליהו לכוס גדולה )כעין כוס תה(‬
‫של זכוכית י ובטרם מזג היין לחוכה‪ ,‬בדק היטב האם הכוס חלקה בשוליה‪,‬‬
‫פגם ]׳אוצר״ שס אות קסא[‪.‬‬ ‫ללא‬

‫‪ (2‬מקדים את מזיגת כוסו של אליהו‪ ,‬למזיגת הכוס שלו ‪ -‬הכוס השלישית של‬
‫ד׳ כוסות !״אוצר״ שם!‪.‬‬

‫מוזגין כוס שלישי‬

‫הנהגות‪ :‬כ״ק אדמו״ר‪ ,‬מוסר את כוסו כדי שישטפוה לפני מזיגת הכוס‬
‫השלישית‪ .‬כדרכו כל השנה‪ ,‬היה הרבי מקנח אחר כך את הכוס מפנים‬
‫ומבחוץ‪ ,‬באמצעות מפית נייר ]־אוצר־ שם אות קנא!‪.‬‬

‫מים אחרונים‪:‬‬
‫נזהרין ביותר ממצה שרויה‪ .‬ולכן‪ ..‬למים אמצעים ואחרונים‪ ,‬אין להעביר ידיו על‬
‫שפתיו ]הגש־פ בפיסקא ׳שולח! עורך־[‪.‬‬

‫ברכת המזון‪:‬‬
‫אוחזין הכוס בידו‪ ,‬מוגבה‪ ,‬עד סוף בונה ברחמיו ירושלים אמן‪ .‬מעמידו אחר‬
‫כך‪ ,‬וחוזר וגוטלו לברכח בורא פרי הגפן‪ .‬ביעלה ויבוא‪ :‬המברך מגביה מעט‬
‫קולו באמירת זכרנו בו׳ בו)בי׳ית דגושה( לטובה כר בו)בי״ת רפויה( לברכה‬
 ‫הגדה של פ ס ח‬ ‫צב‬

‫א ם מברכין בזימון אומר המברך‪:‬‬

‫הב לן ןטנדין־‪:‬‬
‫)או בל׳׳א ךבותי מיר וועלין בעג^עץ(‪:‬‬
‫ועומן המסובין יהי שם להוה מברך מעתה ןעד עולם‪:‬‬ ‫‪:‬‬

‫המברך אומר‪ :‬ברשות מרנן ורבנן ורבותי גבחל שאכלנו משלו‪:‬‬

‫ושנין המסובין‪ :‬ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו‪:‬‬
‫ומי שלא אכל עמהם עונה‪ :‬ברוך ומברך שמו תמיד לעולם ועד‪:‬‬
‫ו א ם ה ם עשרה אומר המברך‪ :‬נברך אלהינו שאכלנו משלו‪:‬‬
‫ועונין המסובין‪ :‬ברוך אלהיט שאבלט מ^ל‪ 1‬ובטובו חייט‪:‬‬
‫ומי שלא ל עונה‪ :‬ברוך אלהיט ומברך שמו תמיד לעולם ועד‪:‬‬ ‫כ‬ ‫א‬

‫ברוך אמה יהוה אלהינו מלך העולם הזן את־העולם בלו‬

‫!טובו בחן !חסד וברחמים הוא־נותן לחם לכל־‬
‫בשר בי לעולם חסדו‪ :‬ובטובו הגדול עמנו תמיד לא־חםר‬
‫*־‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬ ‫־ ‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬

‫לנו ואל יחסר־לנו מזון לעולם ועד‪ :‬בעבור שמו הגדול בי‬
‫‪V T‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪J‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪—-‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬

‫הוא אל זן ומפרנס לכל ומטיב לכל ומכין מזון לכל־‬

‫בריותיו אשר ברא כאמור פותח את־ידך ומשביע לכל־חי‬
‫רצון‪ :‬ברוך אתה יהוה הזן את־הבל‪:‬‬
‫• מנהגים והנהגות‬

‫כו׳ לחיים טובים ‪ -‬וכל המסובין עונין אמן אחרי‪ :‬לטובה‪ ,‬לברכה‪ ,‬טובים‪.‬‬
‫הנוסח‪ :‬מלך חנון ורחום אתה‪ .‬אין עונין אמן אחר יזזסרנו‪ .‬כל אחד ואחד אומר‬
‫אבי מורי בעל הבית הזה ואת אמי מורתי בעלת הבית הזה‪ ,‬אף אורח או מי‬
‫שאין לו אב ואם ‪ -‬כל זה נוהגין כך גם בכל השנה ] ה ג ש ״ ‪4 9‬‬

‫בעת אחיזת הכוס‪ ,‬האצבעות זקופות !היום יום י־ד כסלו!‪.‬‬

‫הנהגות‪ (1 :‬מקריא ההגדה הוא שמתכבד בברכת המזון ובזימון על הכוס‬

‫]״אוצר״ שם אות קנג ה כ ו ו נ ו ת ה ד ל [ ‪.‬‬

‫‪ (2‬כל המסובים אוחזין הכוס בידיהם במשך ברכת המזון‪ ,‬ולא המברך על‬
‫הכוס בלבד ‪ -‬כך נהג הרבי בעת עריכת הסדרים‪ ,‬אף שלא הוא היה המזמן‬
‫]״אוצר״ שס א ו ת קנ״ה[‪.‬‬
‫צג‬ ‫עם ל י ק ו ט י ט ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫נוךה לך יהוה אלהינו על שהנחלת לאבותינו אךץ חמדה‬

‫טובה ורחבה ועל שהוצאתנו ידזה אלהינו מארץ‬
‫מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועל־בריתך שחתמת‬
‫ועל‬ ‫בבשרנו רעל תודתך שלמךתנו ועל הקיף‬
‫חיים חן וחסד קחוננתנו ןעל אכילת מזון שאתה זן ומפרנס‬
‫אותנו תמיד בבל־יום ובכל עת ובבל^שעה‪:‬‬
‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪X‬‬ ‫‪I‬‬ ‫‪X‬‬ ‫‪T‬‬

‫ועל הבל יהוה אלהינו אנחנו מודים לך ומברכים אותך‬

‫יתברך שמך !פי בל־חי תמיד לעולם ועד‪ :‬ככתוב‬
‫ואכלת י ושבעת וכרבת את יהוד! אלהיך על האךץ הטבה‬
‫א‪#‬ר נתן לך‪ :‬בחך אתה יהוה על האךץ ועל המזון‪:‬‬
‫רחם יהוה אלהינו על־ישראל עמך ועל־יחשלם עיךך ועל‬
‫ציון מק‪1‬כן בבוךך ועל מלבות בית חד משיחך ועל־‬
‫הבית הנחל וההןחש שנקרא שמך עליו‪ :‬אלהינו אבינו‬
‫חענו זוננו פןנסנו ובלבלנו והךויחנו והרוח לנו יהוה אלהינו‬
‫מהרה מכל צרותינו‪ :‬ונא אל־תצריכנו יהוד‪ .‬אלהינו‪ .‬לא‬
‫‪T‬‬ ‫‪.‬‬ ‫••‬ ‫! •‬ ‫־‬ ‫־־‬ ‫‪T :‬‬ ‫״‬ ‫‪I‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫״ ‪T‬‬ ‫!‬

‫לידי מתנת בשר וךם ולא ליד הלואתם כי אם לדך‬

‫המלאה הפתוחה הקחשה והרחבה ש‪ *6‬נבוש ולא נכלם‬
‫לעולם ועד‪:‬‬
‫‪V T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬

‫ךצה והחליצנו יהוד‪ ,‬אלהינו במצותיך ובמצות יום הטביעי‬ ‫בת‪:‬‬ ‫ב ש‬

‫השבת הגדול והקדוש הזה בי יום זה גדול וקדוש הוא‬

‫לפניך‪ .‬לשבת בו ולנוח בו באהבה במצות רצונך‪ .‬ובךצונך הניח לנו‬
‫מ־זןה אלהינו ^לאיתהא צךה יגון ואנחה ביום מנוחתנו‪ .‬והךאנו יהוה‬
‫אלהיט מ ח מ ת ציון עירך‪ .‬ובבנץ ירושלם עיר קךשך כי אתה ת א‬
‫בעל הישועות ובעל הנחמות‪:‬‬
 ‫ה ג ד ה של פ ס ח‬ ‫צד‬

‫אלהינו ואלדד אבותינו יעלה רבא‪ .‬ךגיע וידאה רועה‪.‬‬

‫דןזמע ויפקד ןיזבר‪ .‬זבדוננו דפהןדוננדי !?ברון‬
‫אבותינו‪ .‬וץכרון משיח בן דוד ‪ . f W‬חברון יחשלם עיר‬
‫לןךשך‪ .‬חברון בל עמך בית ישראל לפניך לפליטה לטובה‪.‬‬
‫לחן ולחסד ולרחמים ולחיים טובים ולשלום‪ .‬ביום חנ‬
‫המצות הזה‪ .‬ביום טוב מקרא קדש הזה‪ .‬זכרנו יהוד! אלהיני‬
‫בו לטובה‪ .‬ופקתו בו לבךבה והושיענו בו לחיים טובים‪:‬‬
‫ובךבר ישועה ורחמים חוס וחננו דחם עלינו והושיענו כי‬
‫אליך עינינו‪ .‬בי אל מלך חנון ורחום אתה‪:‬‬
‫ובנה ירושלים עיר הקדש במהרה בימינו‪ .‬ברוך אתה‬
‫יחוד! בנה כרחמיו ירושלם‪ .‬אמן‪:‬‬
‫ברוך אתה יתזז אלהינו מלך העולם האל‪ .‬אבינו מלכנו‪.‬‬
‫אדרנו בוראנו גאלנו יוצתו‪ .‬קדשנו קדוש ‪.‬יעקב‬
‫רוענו רועה ישראל המלך הטוב והמטיב לכל ! ב ל יום‬
‫ויום‪ .‬ד‪1‬א היטיב לנו‪ .‬הוא מטיב לנו‪ .‬הוא ייטיב לנו‪ .‬הוא‬
‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫—‬ ‫‪T‬‬ ‫י‬ ‫״‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬ ‫־‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬

‫גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד‪ .‬לחן ולחסד ולרחמים‪.‬‬

‫ולרוח הצלה והצלחה‪ .‬ברכה השועה‪ .‬נחמה פרנסה‬
‫‪T T‬‬ ‫־ ‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫!‬ ‫‪-‬‬ ‫!‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬
‫״‬ ‫~‬ ‫־‬ ‫‪:‬‬

‫וכלכלה ורחמים וחיים ושלום וכל־טוב ומכל־טוכ לעולם‬

‫אל יחסרנו‪ :‬הרחמן הוא ימלוך עלינו לעולם ועד‪ :‬הרחמן‬
‫הוא ית!דך בשמים ובארץ‪ :‬הרחמן הוא ישתבח לדד‬
‫דדים ויתפאר בנו לעד ולנצח נצחים ויתהדר בנו לעד‬
‫ולעולמי עולמים‪ :‬הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד‪ :‬הרחמן הוא‬
‫ישבור עול הגרם מעל צואתו והוא יוליכנו קוממיות‬
‫לארצנו‪ :‬הרחמן הוא ישלח בךכה מרבה בבית זה ועל‬
‫צה‬ ‫עם ל י ק ו ם י מ ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫שלחן זה שאכלנו עליו‪ :‬הרחמן ת א ישלח לנו אוראלית‬

‫• ‪T‬‬ ‫־•‬ ‫‪V‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪:‬‬ ‫י‬ ‫‪J‬‬ ‫ז‬ ‫ר‬ ‫ז ־‬ ‫‪T T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪T V‬‬ ‫‪| T :‬‬ ‫\‬

‫הנביא זכור לטוב ויבשר־לנו בשורות טובות ישועות‬

‫‪:‬‬ ‫!‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫־‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫־ ‪* T‬‬

‫ונחמות‪ :‬הרחמן הוא יברך את־אבי מורי בעל־הבית הזה‬

‫ואת־אמי מוךתי בעלת הבית הזה אותם ואת־ביתם ואת־‬
‫זרעם ואת־כל־אשר לדם אותנו ואת־כל־אשר לט‪ :‬במו‬
‫‪T‬‬ ‫״‬ ‫ד״‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫ד־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:-‬‬

‫שברך את־אבותינו אברהם יצחק רעקב בכל מכל כל כן‬

‫יברך אותנו עני ברית( כלנו יחד בברכה שלמה ונאמר אמן‪:‬‬
‫ממרום ילמדו עליו ועלינו זכות שתהא למשמרת שלום‬
‫ונשא ?דכה מאת יתה וצךקה מא<‪£‬ד ישענו‬
‫ונמצא חן ף‪2‬בל טוב בעיני אלהים ואךם‪:‬‬
‫הרחמן הוא ינחילנו ליום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים‪:‬‬ ‫ת‪:‬‬ ‫ב ש כ‬

‫הרחמן תא‪.‬ינחילנו ליום שבלו טוב‪:‬‬

‫הוא יזכנו לימות המשיח ולחיי העולם הבא‪ .‬מגדל ישועות‬
‫‪,‬‬ ‫‪, .‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪. V -‬‬
‫הרחמן‬
‫‪| W M‬‬ ‫‪IM‬‬

‫מלכו ועשה חסד למשיחו לךוד ולזרעו עד עולם‪ :‬עשה‬

‫שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל בל־ישדאל ואמת אמו‪:‬‬
‫יראו את־יוזוה קרשיו כי אין מחסור לידאיי‪ :‬כפירים ךשו ורעבו‬
‫ודרשי יהוה לא יחסה בל־טוב‪ :‬הודו ליהוה כי טוב כי לעולם‬
‫ז‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬

‫חסדו‪ :‬פותח אידץךך ומשביע ל^ל־חי ךצון‪ :‬ברוך הגבר אשר יבטח‬
‫ביהוה והיה יהוה מבטחו‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪I‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬

‫ומברך על הכוס ושותה בהסיבה‬

‫בתך אתה יהוד! אלהינו מלך העולם כורא פרי הג!ן‪:‬‬

‫‪.‬‬ ‫מנהגים ו ה נ ה ג ו ת‬ ‫‪.‬‬

‫בברכה שלימה ונאמר אמן‪ ...‬ועל כל ישראל ואמרו אוזן‪ .‬קטעים אלו היה הרבי‬
‫מסיים בקול‪.‬‬
 ‫ה ג ד ה של פ ס ח‬ ‫צו‬

‫מוזגין כוס ד׳ ופותחין הדלת ואומר‪:‬‬

‫קפוך חמתך אל הטיט אקר לא יךעוך‪ .‬ועל ממלכות‬

‫אקר !שמך לא קראו‪ :‬כי אכל את יעקב ואת נוחו‬
‫השמו‪ :‬שפך עליהם זעמך וחרון אפך יעדגם‪ :‬תךדוף !אף‬
‫ןתשמידם מתחת שמי יהןה‪:‬‬

‫חמתך )םי׳ רע״ג‪ .‬ר״ן ר״פ ע״פ‪ .‬בחיי פ׳‬
‫וארא‪ .‬אבודרהם(‪ .‬כי ד׳ כוסות הם כנגד‬
‫ד׳ כוסות של פורעניות שעתיד הקב״ה‬
‫להשקות את או״ה ‪ -‬ירושלמי פסחים‬
‫רפ״י ‪ -‬ואנו אומרים‪ :‬בזה הכוס הננו‬
‫משלימין המצוה לכן עשה מה‬
‫שהבטחתנו ושפוך חמתך גו׳)שם(‪.‬‬
‫וצ״ע מפני מה לא ביארו‪ ,‬שהוא ע״פ‬
‫דברי ר׳ לוי בירושלמי שם‪ ,‬שד׳ כוסות‬
‫הם כנגד ד׳ מלכיות‪ .‬וא״כ כוס ד׳ הוא‬
‫רמז לגלות וגאולה האחרונה‪ ,‬ולכן אז‬
‫דוקא אומרים שפוך )וסרה קושית‬
‫הרשב״ץ על טעם הא׳ מפני מה אומרים‬
‫דוקא בכוס ד׳ ולא באחרים(‪.‬‬
‫כוסו של אלי׳ )ח״י‪ .‬שו״ע רבינו‬
‫ס״ם תפ(‪ .‬מזיגת כוס זה אחר ברהמ״ז‬
‫) ח ק מזמנים ידועים ‪ -‬שיחת חה״פ‬
‫תש״ג(‪ .‬כ״ק מו״ח אדמו״ר הי׳ מדקדק‬
‫למזוג בעצמו כוס זה‪ ,‬ומדור לדור‬
‫דקדקו האדמורי״ם בזה‪.‬‬
‫טעם כוס זה — כי אלי׳ הוא המעיד‬
‫שישראל מקיימים מצות מילה )עפמש״כ‬
‫בפדר״א פכ״ט( המעכבת בפסח כמש״נ‬
‫וכל ערל לא יאכל בו)הר״מ חאגיז בס׳‬
‫ברכת אליהו(‪ .‬ויש להמתיק זה עפמש״כ‬
‫)שמ״ר פי״ט‪ ,‬ה( שבלילה זה מלו ישראל‬
‫עצמם ]ואף שאין מלין אלא ביום ‪-‬‬
‫י _ י״ל‬ ‫ם‬ ‫ם פ ר‬ ‫וכמו שהקשו ״‬
‫ב כ מ ה‬ ‫ז‬ ‫ע‬

‫ופותחין הדלת‪ .‬מנהג בית הרב‪:‬‬
‫)כשחל בחול לוקחים מנורת נרות דולקים‬
‫ו(הולכים לפתוח כל הדלתות שבין החדר‬
‫שבו עורכים הסדר ורה״ר )או החצר(‪,‬‬
‫ואומרים שפוך ‪ -‬השלוחים אומרים‬
‫אותו אצל הדלת‪ .‬קרה ואדמו״ר בעצמו‪,‬‬
‫בלוית א׳ מבני ביתו‪ ,‬הלך לפתוח הדלת‬
‫ואז גם הוא אמר שפוך חמתך גו׳ אצל‬
‫הדלת — כחזירת השלוחים מתחילין לא‬
‫לנו‪.‬‬
‫אמירת שפוך חמתך בישיבה‪ ,‬וא״צ‬
‫לעמוד‪.‬‬
‫בפשיטות‪ ,‬דהדין דמילה שלא בזמנה‬
‫אינה אלא ביום — נתחדש לאחר מ״ת‬
‫)תוד״ה מר‪ ,‬יבמות עב‪ ,‬ב([‪.‬‬
‫אבל קשה דלטעמ זה הי׳ צריך‬
‫למזוג כוס זה בתחלת הסדר‪ ,‬ועכ״פ לפני‬
‫אכילת האפיקומן שהוא זכר לפסח‪.‬‬
‫מוזגין כוס כו׳ שפוך גו׳‪ .‬צע״ק‬
‫שחלק הגדה זה אינו נבלל בסימן קדש‬
‫כוי‪ ,‬כי פיסקא ברך כבר נגמרה‪ ,‬והלל‬
‫נכתבה אח״ז‪ .‬ובסי׳ קו״י נכתב הסימן‬
‫הלל קודם שפוך‪.‬‬
‫מוזגין כוס ד׳‪ .‬קודם אמירת שפוך‬
‫צז‬ ‫עם ל י ק ו ט י ט ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫ו־ז(‪ - .‬שפך גו׳ )שם סט‪ ,‬כה( ‪-‬‬ ‫ופותחין הדלת‪ .‬כדי לזכור שהוא ליל‬
‫תרדוף גו׳)איכה ג׳‪ ,‬סו( ‪ -‬כן הוא בסי׳‬ ‫שמורים ואין מתיראץ משום דבר ובזכות‬
‫‪1‬‬
‫האריז״ל‪ ,‬של״ה‪) pv ,‬בסי׳ רע״ג וז״פ‬ ‫אמונה זו יבוא משיח וישפוך הקב״ה את‬
‫אין כ״א שני הפסוקים שפוך גו׳ כי אכל‬ ‫חמתו על הגוים )שו״ע רבינו שם(‪.‬‬
‫גו׳‪ .‬במח״ו מוסיף כמה פסוקים על נוסחא‬
‫פותחין הדלת שיכנס אליהו כו׳ כי‬
‫שלנו(‪.‬‬
‫אכל את יעקב גו׳ ויעקב נטל מאליהו‬
‫שפוך גו׳ ‪ -‬ואע״פ שאין אנחנו‬ ‫משכון אות הוא״ו שיבוא ויבשר גאולת‬
‫ראויים — לא לנו ד׳ לא לנו כי אם‬ ‫בניו)סי׳ מהרי״ד(‪.‬‬
‫לשמך גו׳)ז״פ(‪.‬‬ ‫שפוך גו׳ כי אכל גו׳)תהלים עט‪,‬‬

‫מנהגים והנהגות‬

‫כוסו של אליהו‪:‬‬
‫מזיגת כוס זו אחר ברכת המזון )חוץ מזמנים ידועים‪ (.‬נהגש־פ‪ .1‬וראה לעיל‬
‫]לפני ברכת המזון[‪ ,‬שמנהג כ״ק אדמו״ר למזוג כוס זה לפני ברכת המזון ‪-‬‬
‫ושם נתבארו טעמי הדבר‪.‬‬

‫מוזגין כוס ד׳ ופוחחין הדלת‪:‬‬

‫א‪ .‬מנהג בית הרב‪) :‬כשחל בחול לוקחים מנורת נרוח דולקים ו(הולכים לפתוח‬
‫כל הדלתות שבין החדר שבו עורכים הסדר ורשות הרבים )או החצר(‪,‬‬
‫ואומרים שפוך‪ .‬והשלוחים אומרים אותו אצל הדלת‪ .‬קרה ואדמו״ר בעצמו‪,‬‬
‫בלוית אחד מבני ביתו‪ ,‬הלך לפתוח הדלת ‪ -‬ואז גם הוא אמר שפוך חמתך גו׳‬
‫אצל הדלת‪ .‬בחזירה השלוחים‪ ,‬מחחילין לא לנו נהגש״פ[‪.‬‬

‫כ״ק אדמו׳׳ר מוהרש״ב נ״ע הורה פעם לבנו כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ ש״בפרט‬
‫בעת פחיחת הדלת‪ ,‬ניט בעט קיין גשמיות‪ ,‬בעט רוחניות״ ]=אל תבקש‬
‫גשמיות‪ ,‬בקש רוחניות[ ‪] -‬הגש־׳פ ל ע י ל ג פ י ס ק א ״סדד ההגדה״[‪.‬‬

‫הנהגות‪ :‬כשערך הרבי את ה״םדר״ בבית כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ‪ ,‬היו שנים‬
‫שפתיחת הדלת היתה על ידי גיסו הרש״ג ע״ה‪ ,‬ובשנים מאוחרות יותר על ידי‬
‫המשמשים בקודש‪ .‬מאז הסתלקות הרבנית‪ ,‬כאשר הרבי היה עורך את ה״סדר״‬
‫בחדרו‪ ,‬היה הוא עצמו יוצא עם פמוט שבראשו נר דולק ופותח את הדלת‪,‬‬
‫ובעומדו ליד הדלת הפתוחה‪ ,‬היה קורא ״שפוך חמתך״ בקול ובניגון‪ ,‬מתוך‬
‫״הגדה של פסח״ שאחז בידו השניה !״אוצר״ שס אות קסב ס־ס(‪.‬‬

‫]הגש‪-‬פ!‪.‬‬ ‫ב‪ .‬אמירת שפוך חמתך בישיבה‪ ,‬ואין צריך לעמוד‬

‫!״אוצר״ שם אות קס״ה[‪.‬‬ ‫הנהגות‪ :‬אחר אמירת ״שפוך חמתך״‪ ,‬נהגו לסגור את הדלת‬
 ‫הגדה של פ ס ח‬ ‫צח‬

‫הלל נרצה‬
‫אלא לנו יהוד׳ לא לנו כי ל‪#‬מך תן כבוד על חסךך על אמתך‪ :‬בלטה‬
‫יאמרו הגוים איה־נא אלהיל‪. :5‬ואלהיט בדומים כל ן ‪ #‬ד חפץ‬ ‫נ‬

‫עשה‪ :‬י עצביהם כסף חהב מע^ד‪ .‬די אדם‪ :‬הפה לדש ולא ז נ ו ו‬
‫עינלם להם ולא יראו‪ :‬יאזנים להם ולא ישמעו אה להם ולא יריחון‪:‬‬
‫ז ידיחם ו ולא ימיעון רגליהם ולא יהלמ לא יהגו בגרונם‪ :‬חכמודט‬
‫יהיו עשיהם כל אשר־בטח בהם‪ :‬מישראל בטח ביהוד‪ .‬עזרם ומעם‬
‫״ ‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪*IV‬‬ ‫‪T‬‬ ‫•‬ ‫י‬ ‫;‬ ‫־‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫! ‪*•-T‬‬ ‫*‬ ‫‪Y‬‬ ‫‪T‬‬ ‫ד‬ ‫י‬

‫הוא‪ :‬י בית אהרן בטחו ביהוה ןזךם וט‪3‬גם הוא‪ :‬יאיךאי ןד‪$‬ה ב^חו‬
‫מחד‪$ .‬ךם ומגנם הוא‪:‬‬
‫יביהוה ן!ךנו יברך יברך את־־בית יקךאל יברך את־־בית‬
‫אהרן‪< :‬ברך יראי יתזז ה‪5‬ןטנים עם־הג^ים‪:‬‬
‫יי יסף יהיה ?גלי‪5‬ם עלי‪3‬ם ועל־בני‪5‬ם‪ :‬סי בחכים אתם‬
‫ליהוה עשה קמים וארץ‪ :‬־״הקמים שמים ליהוה והאךץ‬
‫נתן לבני־אךם‪ :‬יז‪6‬רהטתים יהללדה ולא בל^יךדי חמה‪:‬‬
‫יחואנחנו ו נברך ז ז מעתה ועד עולם הללרה‪:‬‬
‫א אהבתי כי ישמע ו יהוה את־קולי תחנוני‪ :‬ב כי הטה אזנו לי ובימי‬
‫‪-‬‬ ‫•‬ ‫‪» T‬‬ ‫‪T:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬ ‫ז‬ ‫‪ -‬ד•‬ ‫| ׳‬ ‫‪v‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪J‬‬ ‫*‬ ‫‪:‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪ :‬־־‬ ‫־‬

‫אקךא‪ :‬ג אפפוני ו חבלי מות ו^צרי שאול מצאוני צרה חנון‬
‫אמצא‪ :‬י וב‪#‬ם״יהוה אקרא אגד‪ .‬יח־ה מלטה נפשי‪ :‬ה חנון יהיוה‬
‫וצדיק ואלהינו מרחם‪ :‬ו שמר פתאים יד|ה דלתי ולי יהושיע‪ :‬ז עובי‬

‫א(‪ .‬ובכל זמן שתקנו לומר הלל‪ ,‬הוא זמן‬ ‫הלל נרצה‬
‫התגלות אמת ה׳ שמלמעלה למטה‪ ,‬שהוא‬ ‫הלל נרצה‪ .‬פי׳ נרצה ‪ -‬אם עשה‬
‫להיות מה שלמטה נקרא אין‪,‬‬ ‫‪-‬‬ ‫כסדר הזה הוא מרוצה לשמים )של״ה(‪.‬‬
‫ושלמעלה ‪ -‬נקרא בחי׳ יש )לקו״ת‬ ‫וצ״ע דסימן נרצה מקומו צ״ל בסוף הסדר‪,‬‬
‫רד״ה ביום השמע״צ — השלישי(‪.‬‬
‫ולא כאן‪ .‬הרש״ר ושל״ה כתבוהו לבסוף‪.‬‬
‫לא לנו גו׳ אהבתי גו׳ הללו גו׳ הודו‬
‫גו׳ )תהלים קטו־קיח( — משנה פסחים‬ ‫הלל‪ .‬פי׳ רבנו הזקן‪ :‬הלל ‪ -‬הוא‬
‫)קיז‪ ,‬ב(‪ :‬רביעי גומר עליו את ההלל‪.‬‬ ‫לשון שבח וגם לשון בהילו נרו)תו״א ל‪,‬‬
‫צט‬ ‫עם ליקומי ט ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫נגןעי לםנוחןכי כי יחיה גמל עלמני‪ :‬ח כי חלצת ט ע י ?‪ rrapt‬את־עיני מך‬

‫דמעה את־רגלי מדחי‪ :‬פ אתהלך לפני יהוה בארצות החיים‪ :‬י האמנתי‬
‫כי אדבר אני עניתי מאד‪ :‬יא אני אמרתי בחפזי כל האדם כזב‪:‬‬
‫‪T T T‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪• t i t‬‬ ‫•‬ ‫־ ‪1‬‬ ‫‪r‬‬ ‫י־ י‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫‪ t‬י‬ ‫ד•‬ ‫‪-‬‬ ‫ד־־‬

‫י ב מ ה אשיב ליהוה בל־־ת^מולוהי ‪$‬לי‪ :‬יגבוס־יעועות אשא ובעם יהן־ה‬

‫אקרא‪ :‬יד נדרי ליה‪1‬ה אעלם ננדה־גא לכל עפו‪« :‬יקר בעיני‬
‫יהוה הטותה לחסיךיו‪ :‬טזאגה ןהןה כי־אני עבדך אני עםץז ןךאמתך‬
‫פתחת למוסרי‪ :‬ת לך אזבח זבח תודה ובעם יהוה אקרא‪ :‬יח נדח ליהוה‬
‫אעלם נגדה־גא לכל עמו‪ :‬י בחצרות בית יהוה בתוככי ירושלים‬ ‫ט‬

‫הללרה‪:‬‬
‫*הללואתיהוהבל־גוים שבחוהו כל־האפים‪ :‬כ י גבר עלינו‬
‫נ‬
‫״‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬ ‫י‬ ‫\‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫*‪.‬‬ ‫־‬

‫חסדו ואמת־יהוה לעולם הללויה‪:‬‬

‫‪T‬‬ ‫‪V‬‬ ‫!‪:‬־‬ ‫‪7T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪Z‬‬ ‫‪V‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬

‫‪.‬‬ ‫מנהגים והנהגות‬ ‫‪,‬‬

‫‪I‬‬
‫הלל נרצה‪:‬‬
‫א‪ .‬בשולחן ערוך שלו כתב ]אדמו״ר הזקן[‪ ,‬שלכתחילה טוב לגמור את ההלל‬
‫גם כן קודם חצות״ אבל אץ מדקדקין בזה בביח הרב נהגשיפ ב״צפון• ‪ -‬פיסקא‬
‫״קודם חצות״[‪.‬‬

‫הנהגות‪ (1 :‬החל מאמירה ״שפוך חמחך׳ ובחלק ה״הלל״ של ההגדה ־ היה‬

‫משתגה אצל כ״ק אדמו״ר אופן האמירה‪ ,‬גלוי לעין כל רואה‪ .‬לא עוד אמירה‬
‫בחשאי כשקולו של ה״מקריא״ גובר עליו‪ ,‬אלא אמירה בקול‪ ,‬במתיקות‬
‫נשמעת לאוזן ובדביקות ניכרת לעין‪ .‬ומפעם לפעם‪ ,‬היו דמעות זולגוח מעיניו‪.‬‬
‫והיה גובר והולך באמירת ״הלל הגדול״ ו״נשמת״ ־ אשרי עין ראתה כל אלה‬
‫]״אוצר״ שם אות קסט[‪.‬‬

‫כשהרבי היה יושב וקורא בקול אח ההלל‪ ,‬היה זה מחזה מופלא‪ ..‬דומה‬
‫שהיתה זו הפעם היחידה שהתמימים יכלו לראות אח הרבי מחפלל בתנועה‬
‫של דביקות וב״עבודה״‪ .‬מפעם לפעם זלגו דמעות מעיניו הק׳ נזכרומת הנ״ל[‪.‬‬

‫‪ (2‬מ״שפוך חמתך״‪ ,‬כולל פסוקי ה״הלל״ ו״נשמת״‪ ,‬ועד ״חי העולמים״ ‪-‬‬
‫הרבי קרא את המילים בניגון שהיה מורכב מתנועות שחלקן דומה למנגינה‬
‫של פסוקי התקיעות בראש השנה וחלקן דומה קצת לניגון הרגיל של הרבי‬
‫בחזרת הש״ץ ]זכרוטת הנ״ל[‪.‬‬
 ‫הגדה של פ ס ח‬ ‫ק‬

‫חסדו‪:‬‬ ‫לעולם‬ ‫כי‬ ‫*חודו ליהןה בי־טוב‬

‫חסדו‪:‬‬ ‫לעולם‬ ‫כי‬ ‫ביאמר גא ישראל‬
‫חסדו‪:‬‬ ‫לעולם‬ ‫כי‬ ‫גיאמרו נא בית אדזרן‬
‫חסדו‪:‬‬ ‫לעולם‬ ‫כי‬ ‫ייאסרו נא יראי יהוה‬

‫ה מ ן המצר סראתי יה ענגי במרחב יה‪ :‬ייהיוה לי לא אירא מה־יעשה‬

‫‪V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪T‬‬ ‫*‬ ‫*‬ ‫‪T‬‬ ‫;‬ ‫‪T‬‬ ‫זו ‪ r‬־‬ ‫־‬ ‫‪• I T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫* |‪T‬‬ ‫־‬ ‫‪-‬‬ ‫־‬ ‫‪J‬‬ ‫‪.‬‬

‫לחסות‬ ‫חטוב‬ ‫לי בעזרי ואני אראה בשנאי‪:‬‬ ‫זיהוה‬ ‫לי אדם‪:‬‬
‫~ ד־‬ ‫‪1‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪:‬‬ ‫ד‬ ‫‪:v‬‬ ‫־‪1‬־־•‬ ‫‪r : :‬‬ ‫•‬ ‫ז‬ ‫‪:‬‬ ‫ז ז‬

‫ביהוד‪ .‬מבטח באדם‪ :‬ט טוב לחסות ביהוה מבטח בנדיבים‪ :‬יבל־גוים‬
‫‪r‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪j‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪t‬‬ ‫־ ד־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫‪:‬‬ ‫*‬ ‫‪t‬‬ ‫‪-‬‬

‫סבבוני בשם יהוה כי אמילם‪ :‬יאסםני נם־־סבבוני בשם יהוה כי‬

‫אמילם‪ :‬יב סבוני כךברים ד ן מ כאש קוצים ^‪ 08‬יהוה כי אמילם‪ :‬יג דחה‬
‫דחיתני לנפל ויהוה עזרני‪ :‬עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה‪« :‬קול ו רנה‬ ‫ד‬

‫‪x‬‬ ‫י‬ ‫*•‬ ‫‪t‬־‬ ‫‪x‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪1‬‬ ‫» • ‪ :‬׳ ‪! :‬‬ ‫׳‬ ‫‪x.‬‬ ‫‪~rr‬‬ ‫‪:‬‬ ‫׳‬ ‫•‬ ‫־‬ ‫־‬ ‫;‬

‫ויעועה באהלי צדיקים ימין יהוד‪ .‬עשה חיל‪ :‬מימין יהוד‪ .‬רוממה ימין‬
‫יהוה עשה חיל‪ r :‬לא־אמות ‪$‬י אחיה ואספר מעשי־יה‪ :‬יחיסיר יסרני יה‬
‫‪T‬‬ ‫*‬ ‫־‬ ‫!‬ ‫*‬ ‫־‬ ‫ז‬ ‫‪..‬‬ ‫‪-.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪-‬‬ ‫ד־ ‪-‬‬ ‫־‬ ‫‪v:‬‬ ‫‪v‬‬ ‫־‬ ‫‪1‬‬ ‫ז •‬ ‫ז‬ ‫‪1 :‬‬

‫ולמות לא נתנני‪ :‬יט פתחרלי שערי צדק אבא בם אודה יה‪ :‬ב זה־השער‬
‫־‬ ‫־‬ ‫־‬ ‫‪v‬‬ ‫‪x‬‬ ‫?ו‬ ‫ז‬ ‫‪ -‬ן‪v r |1 •*-‬‬ ‫•‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪• 1 1 :‬‬ ‫‪ :‬־ ז ז ו‬

‫?נניתני ותהי לי לישועה אודך‪:‬‬

‫כינ ה ג ו ת‬ ‫ליהוד‪ .‬צדיקים יבאו בו‪ :‬כ א א ו ך‬
‫‪-‬מנהגיםך ו ה‬

‫הודו לה׳ ‪ ...‬אנא ה ׳ ‪. . .‬‬

‫א‪ .‬גדול הבית מקריא‪ :‬״הודו ‪ ...‬כי לעולם חסדו״‪ ,‬וכל המסובין עונים‬
‫אחריו‪ :‬״הודו‪ ...‬כי לעולם חסדו״‪ ,‬״יאמר נא ישראל ״‪.‬״‪ .‬והוא חוזר ואומר‬
‫עמהם ״הודו ‪ ...‬חסדו״‪ ,‬ואחר כך מקריא‪ :‬״יאמר נא ישראל ‪...‬״‪ ,‬והם עונים‬
‫אחריו ״הודו‪ ...‬חסדו״‪ ,‬״יאמר נא בית אהרן‪...‬״ וכן בפסוק ״יאמרו נא יראי‬
‫ה׳ ‪.‬״״‪ .‬ובכל פעם אחר ״יאמר נא ‪...‬״ אומרים ״הודו ‪ ...‬כי לעולם חסדו״‪.‬‬
‫וכן ב״אנא ה׳ הושיעה נא״ ]פעמיים[ וב״אנא ה׳ הצליחה נא״ ]פעמיים[ ‪-‬‬
‫מקריא הגדול‪ ,‬והמסובים עונים אחריו!עפ־י ספר המנהגים והגש״פ[‪.‬‬

‫הנהגות‪ :‬הרבי הורה גם לאלה מבין הנוכחים שלא היו מסובים לסדר‪ ,‬שיענו‬
‫אחר המקריא ״הודו וגו׳ כי לעולם חסדו״ ו״אנא וגו׳ הושיעה נא וגו׳‬
‫הצליחה גא״ רהמלך במסיבה ח״א עמי קלב[‪.‬‬

‫ב‪ .‬צריך להתיז ״כי לעולם חסדו״ ‪ ...‬דלא לישתמע ״כלעולם״‪ ,‬וגם הסמ״ך‬
‫של ״חסדו״ נהגש״פ[‪.‬‬
‫קא‬ ‫עם ל י ק ו ט י מ ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫כבאבן מאסו הבונים היתה לראש פנה אכן‪ :‬ע מאת יהוה היתה זאת‬ ‫‪1‬‬
‫‪T:T‬‬ ‫‪T :‬‬ ‫״ ‪-‬‬ ‫*‪t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T:T‬‬ ‫•‬ ‫־‬ ‫‪ I‬ד־‬ ‫‪} V‬‬

‫היא נפלאת בעינינו‪«:‬״‪ :‬ם־זה־היום עשה יהוה עילה ונשמחה בו זי‪:,‬‬

‫‪T ' t‬‬ ‫‪I‬‬ ‫!‬ ‫‪TT:‬‬ ‫‪•:It‬‬ ‫־‬ ‫‪V‬‬ ‫״‬ ‫*‬ ‫‪T‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫~‬

‫אנא יהוד‪ ,‬הושיעה נא‪:‬‬

‫‪I‬‬ ‫‪T‬‬ ‫'‬ ‫‪T‬‬ ‫!‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬
‫כי‪,‬אנא יחוד‪ ,‬הושיעה נא‪:‬‬
‫‪I‬‬ ‫‪t‬‬ ‫•‬ ‫‪T‬‬ ‫־‬ ‫‪.‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪I‬‬

‫אנא יהוד‪ .‬הצליחה נא‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪I‬‬ ‫‪I T‬‬ ‫־‪T‬‬ ‫‪*:T‬‬ ‫‪T‬‬
‫אנא יחד‪ .‬הצליחה נא‪:‬‬ ‫!‬ ‫־‬ ‫!‬ ‫־‬ ‫‪T1‬‬

‫כי ברוך הבא בשם ‪ ntT‬ברבנובם מבית יהוה ־תך‪ :‬מ א ל ו‬

‫יהוד‪ .‬ויאר לנו אסרדחג בעבתים עד קרנות‬
‫המזבח אל‪ :‬כחאלי אתה ואוךך אלהי ארוממך אלי‪ :‬כטהודו‬
‫ליהוה בי טוב כי לעולם חסח ‪:‬‬
‫‪m‬‬
‫׳‪.‬‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬

‫יהללוך יהוה אלהיט )על( בל מעשיך וחסדיך צדיקים עושי רצונך‬

‫וכל־עמך בית ישראל ב ת ה יודו ףבךבו וישבחו ויפארו‬
‫ףרוממו ר?ךצו דקךי*טר וימלימ את שמך מלכט‪ .‬כי לך טוב להודות‬
‫ולשמך נאה לזמר כי מעולם ועד עולם אתה אל‪:‬‬
‫אברהם ר״ס ת״פ‪ .‬ונוסחה רבינו היא‬ ‫הודו לה׳ גו׳‪ .‬הגזול )או הש״ץ‬
‫כמ״ש הרא״ש והטור )ע״פ פירוש הט״ז‬ ‫בשאר ימות השנה( מקריא הודו גו׳‬
‫ס״ס תפ״ו(‪ ,‬וכ״כ הלבוש בם׳ תפ״ו‪ ,‬חק‬ ‫וכל המסובין עונין אתריו הודו גו׳‬
‫יעקב ובה״ט סת״פ‪ ,‬סי׳ יעבץ‪ ,‬חיי אדם‪.‬‬ ‫יאמר גו׳‪ .‬וחוזר הגדול ומקריא‪ :‬יאמר‬
‫יהללוך‪ .‬נזכר בגמרא שם‪.‬‬ ‫גו׳ ועונין אחריו‪ :‬הודו גו׳ יאמרו גו׳‪.‬‬
‫וכן ביאמרו‪ ,‬אנא ה׳ )ד׳ פעמים(‪- .‬‬
‫ה׳ אלקינו כל מעשיך‪ .‬ולא‪ :‬על כל‬
‫מעשיך )וכהגהת אדמו״ר הצ״צ על‬ ‫אחרי הפסוקים יאמרו גו׳ — אומרים‪:‬‬
‫הסידור שלו( — וכ״ה כסי׳ רע״ג‪ ,‬רס״ג‪,‬‬ ‫הודו גו׳ כל״ח‪.‬‬
‫רמב״ם הל׳ מגילה וחנוכה פ״ג ה״י‪,‬‬ ‫יהללוך כו׳ הודו לד׳ גו׳ נשמת כו׳‬
‫אבודרהם‪ ,‬סי׳ יעבץ ועור‪ .‬והוא ע״פ‬ ‫ובכן ישתבח כו׳ יחיד חי העולמים‪.‬‬
‫הכתוב )תהלים קמה‪ ,‬י( יורוך ד׳ כל‬ ‫משנה וגמרא שם‪ .‬הדעות בפי׳ הגמרא‬
‫מעשיך )אבודרהם(‪.‬‬ ‫ובנוסח ההגדה נקבצו בפרמ״ג אשל‬

‫מנהגים ו ה נ ה ג ו ת —‬

‫יהללוך‪) ..‬על( כל מעשיך‬

‫ה׳ אלוקינו כל מעשיך‪ .‬ולא‪ :‬על כל מעשיך ]הגש״פ[‪.‬‬
 ‫ה ג ד ה של פ ס ח‬

‫לעולם חסדו‪:‬‬
‫!‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬
‫כי‬ ‫א הודו ליהוה כי טוב‬ ‫‪T‬‬

‫לעולם חסדו‪:‬‬
‫־‪.‬‬ ‫־־‬ ‫‪T‬‬ ‫{‬
‫כי‬ ‫הודו לאלדד האלהים‬ ‫ב‬

‫לעולם חסדו‪:‬‬
‫‪:‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪T‬‬ ‫;‬
‫כי‬ ‫הודו לאדני האדנים‬ ‫ג‬

‫לעולם חסדו‪:‬‬
‫!‬ ‫־־‬ ‫‪T‬‬ ‫!‬
‫כי‬ ‫י לעשה נפלאות ודלות לבדו‬
‫לעולם חסדו‪:‬‬ ‫כי‬ ‫ה לעשה השמים בתבונה‬
‫!‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫{‬ ‫‪T‬‬ ‫י ‪:‬‬ ‫־ י‬ ‫‪T‬‬ ‫~‬

‫לעולם חסדו‪:‬‬
‫‪:‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬
‫כי‬ ‫י לרוקע הארץ על־המים‬
‫לעולם חסדו‪:‬‬
‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬
‫כי‬ ‫‪ rW?,‬אודם * ם ־ '‬
‫?‬

‫לעולם חסדו‪:‬‬ ‫כי‬ ‫א ת השמש לממשלת ביום‬ ‫ח‬

‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫!‬

‫גדול ד׳ ומהולל מאד‪ ,‬וח״ל נתנו בו‬
‫טעם אחר דגרסינן בפ׳ ע״פ כר‬
‫)אבודרהם( ‪ -‬וראה בזה בסי׳ של״ה‬
‫)שחרית לשבת(‪ .‬ומסיים שם אשר מ״כ‬
‫בדברי המקובלים שזהו הלל הגדול של‬
‫מלאכי השרת‪.‬‬
‫מהודו ועד ויוצא ישראל יכוון‬
‫ביו״ד של שם הוי׳ ומפסוק ויוצא ישראל‬
‫עד למוליך בה״א כו׳ )פע״ח ש׳ השבת‬
‫פי״ט(‪ .‬וכנראה כוונה זו שייכת לרבים‪,‬‬
‫מדהכנים רבינו בסידורו האותיות יו״ד‪,‬‬
‫ה״א כו׳ מול פסוקים הנ״ל )בתפלת‬
‫שבת(‪ ,‬אף שבכלל לא כתב הכוונות‬
‫בסידורו‪ ,‬כיוון שהוא שוה לכל נפש‪.‬‬
‫כי לעולם חסדו‪ .‬צריך להתיז כל׳׳ח‬
‫)ירושלמי ברכות פ״ב ה״ד( דלא‬
‫לישתמע כלעולם‪ ,‬וגם ם׳ של חסדו‬
‫)רש״י ברי״ף שם(‪.‬‬
‫‪-‬‬ ‫הודו לד׳ גו׳ )תהלים קלו(‬
‫נקרא הלל הגדול‪.‬‬
‫— )הלל סתם נקרא הלל המצרי‬
‫‪ -‬ברכות נו‪ ,‬א( ‪-‬‬
‫‪ -‬ולמה‪ ,‬מפני דכתיב בי׳ נותן‬
‫לחם לכל בשר והיינו דבר גדול )פסחים‬
‫קיח‪ ,‬א‪ .‬וראה ברכות ד‪ ,‬ב(‪ ,‬יש בו כ״ו‬
‫פסוקים של הודאה לשם יתברך כנגד‬
‫מנין שם המיוחד כו׳ ואפשר כי מזה‬
‫הטעם נקרא בדרז״ל הלל הגדול‪ ,‬ע׳׳ש כי‬

‫מנהגים והנהגות‬

‫הודו‪ ..‬כי לעולם חסדו ]הלל הגדול[‬

‫מ״הודו״ ועד ״ויוצא ישראל״ יכוון ביו״ד של שם הוי׳‪ ,‬ומפסוק ״ויוצא‬
‫ישראל״ עד ״למוליך״ בה״א כו׳‪ ..‬וכנראה כוונה זו שייכח לרבים‪ ,‬מדהכניס‬
‫רבינו בסידורו האותיות יו״ד‪ ,‬ה״א כו׳ מול הפסוקים הנ״ל )בתפילת שבת(‪ ,‬אף‬
‫שבכלל לא כתב הכוונות בסידורו‪ ,‬כיוון שהוא שוד• לכל נפש !הגש״פ[‪.‬‬
‫קג‬ ‫עם ליקומי מ ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫כי לעולם חסד‪:‬‬ ‫א ת הירח וכוכבים לממשלות בלילה‬ ‫ט‬

‫*‪.‬‬ ‫־‬ ‫•‬ ‫‪TIT:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫"‬ ‫‪:‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪.‬‬ ‫־‬ ‫־‬ ‫‪:‬‬ ‫‪T‬‬ ‫י‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫ז״‬ ‫־‬

‫י כי לעולם חסדו‪:‬‬ ‫ז‬ ‫י למכה מצדם בבכודהם‬

‫כי לעולם חסד‪:‬‬
‫‪:‬‬ ‫י‬ ‫ד‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬
‫י«דצא ישראל מתוכם‬
‫ד‬ ‫י‬ ‫״‬ ‫‪ :‬ד‬ ‫י‬ ‫״‬ ‫‪-‬‬

‫כי לעולם חסד‪:‬‬

‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬
‫י ביד חזקה ומדע נטויה‬
‫‪T‬‬ ‫ד ז ז |‬ ‫‪ :‬ז‬
‫ב‬

‫כי לעולם חסד‪:‬‬ ‫יגלגזר ‪.‬ים־םוף לגזרים‬

‫כי לעולם חסד‪:‬‬ ‫‪t‬והעביר ישראל בתוכו‬
‫‪:‬‬ ‫י‬ ‫ד‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫‪:‬‬ ‫׳ ‪ :‬ד ״‬ ‫י‬ ‫‪v‬‬ ‫‪11‬‬ ‫‪:‬‬

‫ה בי לעולם חסד‪:‬‬ ‫*ונער פךעה וחילו בים־סוף‬

‫בי לעולם חסד‪:‬‬ ‫» למוליך עמו במךבר‬
‫בי לעולם חסדו‪:‬‬
‫‪:‬‬ ‫ד‬ ‫•‬
‫חלמכה מלכים גדלים‬ ‫•‬ ‫‪:‬‬ ‫י‬ ‫ד‬ ‫י‬ ‫‪.‬‬ ‫״‬ ‫‪-‬‬ ‫‪:‬‬

‫חסד‪:‬‬ ‫לעולם‬ ‫בי‬ ‫״ולדג מלבים אדירים‬

‫חסדו‪:‬‬ ‫לעולם‬ ‫בי‬ ‫י לסיחון סלך האמרי‬ ‫ט‬

‫חסד‪:‬‬ ‫לעולם‬ ‫כי‬ ‫כ ולעוג מלך הבשן‬

‫חסד‪:‬‬ ‫לעולם‬ ‫ו בי‬ ‫כאונתן ארצם לנחלה‬
‫־ !‬ ‫‪¥‬‬ ‫‪I‬‬ ‫•‬ ‫‪¥‬‬ ‫‪ :‬־ ! ־ ‪T‬‬ ‫‪¥‬‬ ‫‪I -‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪:‬‬

‫חסדו‪:‬‬‫‪1‬‬ ‫‪-‬‬
‫לעולם‬‫ד‬ ‫‪:‬‬
‫בי‬
‫י‬
‫כבנחלה לישראל עבד‬
‫‪:‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪• T: T‬‬ ‫ד•‬ ‫‪-‬‬

‫חסדו‪:‬‬ ‫לעולם‬ ‫כי‬

‫מ‪3#‬שפלנו זכר לנו‬
‫חסד‪:‬‬ ‫לעולם‬ ‫בי‬
‫כידפרקנו מצדנו‬
‫חסד‪:‬‬ ‫לעולם‬ ‫בי‬
‫כי‪ ,‬נותן לחם לכל בשר‬
‫חסד‪:‬‬ ‫לעולם‬ ‫ה כי‬
‫ם הודו לאל השמים‬
‫נשמת בל חי תברך את״שמך ןהוה אלהינו‪ .‬ורוח בל־בשר תפאר‬
‫ותרומם זכךך מלבנו תמיד‪ .‬מן העולם ועד־העולם אתה אל‪.‬‬
‫ומבלעךיך אין לנו מלך נואל ומושיע פוךה ומציל ומפרנס ועונה‬
‫ומרחם בכל־עת צרה וצוקה אין לנו מלך אלא אתה‪ :‬אלדד הראשונים‬
‫‪•T‬‬ ‫‪vs‬‬ ‫ז ‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫|‪Tt‬‬ ‫ד‬ ‫‪••TV‬‬ ‫*‪I‬‬ ‫‪v‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪f‬‬ ‫‪-‬‬

‫הנה‪ ,‬ואלו פינו נשמת )פי׳ סדור כלבו(‬ ‫נשמת כל חי )נזכר בפסחים שם(‬
‫‪ -‬וראה זהר ח״ב )קלח‪ ,‬א(‬ ‫י״א ששמעון בן שטח יסד אותו ורמז‬
‫ואבודרהם‪.‬‬ ‫שמו למפרע‪ :‬שוכן עד‪ ,‬מי ידמה‪ ,‬עד‬
 ‫הגדה של פסח‬ ‫קד‬

‫והאחרונים אלוה כל בריות אדון בל־תולדות המהלל ברב התשבחות‪.‬‬

‫המנהג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים‪ .‬רהוה ת ה לא־ינום ולא־ייען‪.‬‬
‫המעוךר יענים והמקיץ נרדמים ןהמשיח אלמים והמתיר אסורים‬
‫והסומך נופלים והזוקף גיפופים‪ .‬לך לבדך אנחנו מוךים‪ .‬אלו פינו מלא‬
‫שדה כים ולשוננו רנה בד׳מון גליו ןשפתותיט שבח ןמךסבי ךקיע‬
‫ועינינו מאירות כשמש וכירח רדינו פרושות כנשרי שמים ותלינו‬
‫קלות כאןלות‪ :‬אין אנו מספיקים להודות לך יהוה אלהיט ואלדד‬
‫אבותינו ולברך את־עמך על־אחת מאלף אלפי אלפים ודבי ךבבות‬
‫פעמים הטובות נסים ונפלאות שעשית עמנו ועם־אבותינו מלפנים‪:‬‬
‫‪« r‬‬ ‫;‬ ‫י‬ ‫״‬ ‫י־‬ ‫•י י‬ ‫‪T‬‬ ‫י‬ ‫‪T * T V‬‬ ‫‪T : • :‬‬ ‫•־‬ ‫י‬ ‫‪ :‬ד י‬

‫ממצרים גאלתנו יהוה אלהינו‪ .‬מבית עבדים פדיתנו‪ .‬ברעב זנתנו‬

‫ובשבע כלכלתנו מחרב הצלתנו ומדבר מלטתנו ומחלים רעים‬
‫•‬ ‫ז‬ ‫״ מ ז י‬ ‫‪t‬‬ ‫‪:‬‬ ‫• ־־‬ ‫‪v‬‬ ‫• ־‪.‬־‬ ‫ז‬ ‫־ ‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪w‬‬ ‫״‬ ‫־ ‪ 1‬ד‬ ‫‪:‬‬ ‫י‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬

‫ונאמנים דליתנו‪ :‬עד־הנה עזרונו רחמיך ןלא־עזבוט חסךך‪ .‬ואל‬

‫תטעט יהיוה אלהיט לגצח‪ :‬על כן אברים שפלגת בט ורוח ונשמה‬
‫שנפחת באפיט ולשון אשר שמת כפיט‪ :‬הן הם יודו ויברכו וישבחו‬
‫ויפארו וירוממורעךצו ןיקדישו רמליבו את־שמך מלכנו‪ :‬כי כל־פה‬
‫לך יוךה וכל־לשון לך תשבע‪ .‬וכל עין לך תצפה וכל־בךך לך תכדע‬
‫וכל־קומה לפ^יך תשתחוה‪ .‬וכל־הלבבות ייךאוך וכל־קךב וכליות‬
‫יזמרו לשמך‪ .‬כדבר עבתוב כל־עצמותי תאמךנד׳ יהוד׳ מי כמוך‪.‬‬
‫מציל עני מחזק מ§נו!עבי ואביון מגזלו‪ :‬מי יךמדילך ימי ישוה־לך ומי‬
‫יןגךך־לך‪ .‬האל הגדול הגבור והנורא אל עליון קנה שמים ואךץ‪:‬‬
‫נהללך וגענחך ונפאךך וערך את־שם קךשך‪ .‬כאמור לדוד ברבי‬
‫נפשי את יהוד׳ וכל קךבי את־שם קךשו‪:‬‬
‫האל כתשומות עזך‪ .‬הגדול ב?בוד שמך‪ .‬הגבור לנצח והגוךא‬
‫כטךאותיך‪ .‬המלך היושב על כסא ךם ונשא‪:‬‬

‫שובן עד מרום וקרוע שמו‪ .‬וכתוב ח ט צדיקים ביהוד׳ ליעדים נאוה‬

‫תהלה‪ :‬בפי יערים תתרומם‪ .‬ובשפתי צדיקים תתברך‪ .‬ובלשון‬
‫חסדים תר‪/‬קךע‪ .‬ו^קךב קדושים תתהלל‪ :‬ובמקהלות רבבות עטך‬
‫בית יעךאל ב ת ה יתפאר עמך מלכט בכלדור ודור עכן חובת כל־‬
‫קה‬ ‫עם ל י ק ו ט י מ ע מ י ם ו מ נ ה ג י ם‬

‫היצורים‪ .‬לפניך יהיוה אלהיט ואלהי אבותיט להודות להלל לשבח‬

‫לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס על כל־דברי שירות‬
‫ותשבחות ךןד בךישי עבדך משיחך‪:‬‬
‫ובכן יעתבח עמך לעד מלבט האל המלך הגדול והקדוש בשמים‬
‫ובא‪ .n‬כי לך נאה יהיוה אלהיט ואלהי אבותיט לעולם ועד‬
‫‪...‬‬ ‫‪r‬‬ ‫‪T‬‬ ‫״‬ ‫ן‪-‬‬ ‫״‬ ‫״‬ ‫‪.‬‬ ‫״‬ ‫•‬ ‫‪I:‬‬ ‫|‬

‫שיר ושבחה הלל וזמרה עז וממשלה נצח גדלה וגבורה תהלה‬

‫־ ‪T‬‬ ‫‪I‬‬ ‫‪T‬‬ ‫!‬ ‫‪T •ul‬‬ ‫‪~ V‬‬ ‫‪X T‬‬ ‫‪: V‬‬ ‫‪t X * :‬‬ ‫־ ״‬ ‫‪I T :‬‬

‫ותפארת קךעה ומלכות‪ .‬בךכות והוךאות לעמך הגדול והקדוש‬

‫ומעולם עד־עולם אתה אל‪ :‬ברוך אתה יהיוה אל מלך גדול ומהלל‬
‫‪T‬‬ ‫‪X‬‬ ‫‪T | V V‬‬ ‫י־‬ ‫}‪X‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬ ‫״‬ ‫י ‪X‬‬ ‫־‬ ‫‪X‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪-‬‬

‫בתעבחות אל ההודאות אדון הנפלאות בורא כל־הגעמות רבון כל‬

‫‪T P‬‬ ‫*‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪T‬‬ ‫״‬ ‫־ * ‪T I‬‬ ‫‪I‬‬ ‫‪:‬־‬ ‫‪T‬‬ ‫•־‬ ‫‪T : • -‬‬

‫המעעים‪ .‬הבוחר בעירי זמרה‪ .‬מלך יחד חי העולמים‪:‬‬

‫*‬ ‫ד‬ ‫‪T‬‬ ‫״‬ ‫‪ T‬״‬ ‫‪ v‬זו ‪I‬‬ ‫י • ‪T‬‬ ‫״‬ ‫•‬ ‫‪:‬‬ ‫״‬ ‫־‬ ‫־‬ ‫־ ז־‬ ‫־‬

‫הנוהגים לומר פזמונים‪ ,‬אין להפסיק בהם בין ברכה זו ובין ברכת הכוס‪ ,‬אלא מיד אחר כך יברך‬
‫על כ ו ס ד׳‪:‬‬
‫ושותה בהסיבה‬ ‫ברוך אתה יהיוה אלהיט מאד העולם בורא פרי הגפן ‪.‬‬
‫* ‪I V T‬‬ ‫‪• :‬‬ ‫״‬ ‫‪T‬‬ ‫‪I‬‬ ‫‪IV V‬‬ ‫‪" V :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־ ‪T‬‬ ‫‪I‬‬ ‫‪T‬‬

‫ברכה אחרונה על הגפן‪:‬‬

‫ברוך אתה ןהוה אלהיט מלך העולם על הגפן רעל פרי הגפן ועל‬
‫תטבת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה ערצית והגחלת‬
‫‪ :‬־ ‪ :‬־ ! ז‬ ‫ז‬ ‫ז ז •‬ ‫‪T T :‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪T : V‬‬ ‫‪I‬‬ ‫‪VV‬‬ ‫‪ :‬־‬ ‫־ ‪vT‬‬ ‫־־‬ ‫‪:‬‬

‫לאבותיט לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם גא יהוה אלהיט על־‬

‫‪v:‬‬ ‫‪T J‬‬ ‫‪T‬‬ ‫־ ‪V‬‬ ‫‪n‬‬ ‫‪V‬‬ ‫!‪**:‬‬ ‫‪:*:‬‬ ‫•‬ ‫‪1‬‬

‫ישראל עמך ועליחשלים עיךך ןעלציח מעכן כםךך ועל מןבחך ועל‬
‫לגמור הלל וברכת השיר על כוס ד׳‬ ‫בבית‬ ‫פזמונים‪.‬‬ ‫הנוהגים לומר‬
‫)שו״ע רבינו סת״פ ס״ג(‪.‬‬ ‫הרב אין נוהגין לאמרם‪.‬‬
‫אלא מיד אח׳׳כ יברך‪ .‬לכאורה אינו‬
‫אלא כפל לשון‪ .‬וי״ל שמדגיש הטעם‪:‬‬ ‫הנוהגים לומר פזמונים אין‬
‫מפני מה אין להפסיק‪ ,‬כי צריך לברך מיד‪,‬‬ ‫להפסיק בהם בין כו׳ לפי שאינם אלא‬
‫שכך היתה תקנת חכמים לגמור כר‪ ,‬כנ״ל‪,‬‬ ‫מנהג )רש״ל‪ ,‬ב״ח וט״ז םת״פ‪ .‬סי׳‬
‫והפזמונים אינם מהתקנה‪.‬‬ ‫האריז״ל‪ ,‬י ע ^ ותקנת חכמים היתה‬

‫מנהגים ו ה נ ה ג ו ת ‪-‬‬

‫הנוהגים לומר פזמונים‬

‫]הגש״פ(‪.‬‬ ‫בבית הרב אין נוהגין לאמרם‬
 ‫ה ג ד ה של פ ס ח‬ ‫קו‬

‫היכלך‪ .‬ובנה ירושלים עיר הקדש במהרה בימינו והעלנו לתוכה‪,‬‬

‫ושמחנו בה ונברכך בקדשה ובמהרה‪) .‬בשבת‪ .‬ורצה והחלימו ביום‬
‫;‬ ‫‪ ~ 5‬ג־ •‬ ‫; ״‬ ‫;‪TTIT‬‬ ‫ז‬ ‫!ןי‬ ‫! ן‬ ‫ז ‪ T‬״‬ ‫‪T‬‬ ‫!‬ ‫•‬

‫השבת הזה(‪ :‬ןזמינו לטובה ןיום חנ המצות הזה‪ .‬כי אתה יתזז טוב‬
‫ומטיב לכל ןנוךה לך על האךץ ועל פדי הןפן‪ :‬ברוך אתה יהוה על‬
‫ל׳אךץ ועל פרי הנפן‪:‬‬
‫;‬ ‫ברכת בנייר על שאר משקין‬

‫ברוך אתה יהוה אלהינו מלך העולם בורא נפשות רבות וחסרונן על‬
‫בל מה שבךאת להחיות בהם ^פש בל־חי‪ .‬ברוך חי העולמים‪:‬‬
‫ואחר כך יאמר‪:‬‬

‫לשנה הבאה בירושלים‪:‬‬

‫‪•T T‬‬ ‫•‬ ‫־־ ‪T T‬‬ ‫‪TT‬‬

‫חגר רבי — רבנו הזקן — האט גיט‬
‫אדייעעשטעלט אין סידור נאך חגר‬
‫הגדה די וועדטער ״חסל סידור פסח״‪,‬‬
‫ומיל בא חב״ד ענדיגט זיך ניט דער‬
‫פסח‪ ,‬נאד ער ווערט נמשך שטענדיג‪.‬‬
‫באמת — הארת כל המועדים מאירה‬
‫בכל יום‪ ,‬נאד חג הפסח ווערט נמשך‬
‫שטענדיג)שיחות חה״פ ה׳תש״ג מכ״ק‬
‫מו״ח אדמו״ר(‪.‬‬
‫ואח״כ יאמר לשנה ‪ -‬רק פעם אחת‬
‫)סי׳ האריז״ל‪ ,‬יעבץ‪ .‬ולא כמ׳׳ש בסי׳‬
‫של״ה — ג״פ(‪.‬‬
‫מנהג בית הרב‪ :‬אחר אמירת לשנה‬
‫הבאה בירושלים‪ ,‬האדמו״ר מחזיר‬
‫ושופך היין מכוסו של אליהו להבקבוק‪,‬‬
‫וכל המסובין מנגנים בשעה זו הגגון‬
‫שעל הפסוק‪ :‬א־לי אתה ואודך —‬
‫מעשרת הנגונים של רבינו הזקן‪.‬‬
‫קז‬ ‫עם ליקוטי ט ע מ י ם ומנהגים‬

‫מנהגים והנהגות‬

‫ואחר כך יאמר לשנה ‪...‬‬

‫רק פ ע ם א ח ת נהגש־פ[‪.‬‬

‫החזרת היין מכוס של אליהו‬

‫מנהג כיח הרב‪ :‬א ח ר אמירת לשנה הבאה בירושלים‪ ,‬האדמו״ר מחזיר ושופך‬
‫היין מכוסו של אליהו להבקבוק‪ ,‬וכל המסובים מגגנים בשעה זו הניגון שעל‬
‫הפסוק‪ :‬א־לי אתה ואודך ‪ -‬מעשרת הנגונים של רבינו הזקן ‪1‬הגש־פ[‪.‬‬
‫אין שותים את ה״כוס של אליהו״!המלך בוזסיבו‪ .‬א ענז׳ קלה!‪.‬‬
‫הנהגות‪ :‬הרבי גהג לשפוך מהכוס אל הגביע שלו‪ ,‬מהגביע אל הבקבוק‬
‫ומהבקבוק א ל הגביע שלו‪ .‬מ פ ע ם ל פ ע ם ש פ ך גם מ צ ל ח ת הגביע א ל הגביע‪,‬‬
‫ומצלחת הכוס אל הכום‪ .‬וכך חוזר הלילה פעמים רבות מאוד‪ ,‬וברשימות‬
‫שונות נאמרו כ מ ה אופנים מהנהגתו הק׳‪ .‬וגם מספר הפעמים ששופך כנ״ל‪,‬‬
‫משחנה מזמן לזמן‪ .‬ופעם אמר בעצמו‪ ,‬שאין ל ו ח ש ב ץ במספר שפיכות אלו‬
‫!המלך במסינו א׳ עמ׳ רפיה(‪ .‬ומה שברור הוא‪ ,‬שהיתה זו ״עבודה״ בפני עצמה‪ .‬כ ל‬
‫מי שנכח באותו מ ע מ ד מופלא‪ ,‬ראה שזה לא ע ד ן פשוט אלא עבודה שלמה‬
‫]וכחנות הנ׳׳ל[‪.‬‬

‫סיום ה׳׳סדד״‬
‫בגמר הסדר‪ ,‬נשארו ע ל קערח הרבי ‪ -‬ה״זרוע״ ושיירי החרוסח ]זכרונות הנ‪-‬ל[‪.‬‬

‫אמידת שיר־השירים‬
‫יש נוהגין לומר ולקרות שיר השירים ‪ ...‬בזמנים מסויימים במשך השנה‪ .‬ולפי‬
‫מנהג חב״ד ‪ -‬שאין אומרים זה ‪ ...‬מ ל ב ד יוצא מן ה כ ל ל שיש נוהגין לומר‬
‫שיר־השירים בליל הסדר‪ ,‬ובפרט בליל שני ‪ -‬כפי שנהג אאמו״ר ז״ל !ספר‬
‫השיחות תש־נ נ׳ עמ׳ ‪.[664‬‬

‫קריאת שמע שעל המיטה‬

‫נוהגין שלא לקרוח על מיטחו רק ברכה ״המפיל״ ופרשה ״שמע״ ‪ ...‬א ב ל ל א‬
‫שאר דברים שנוהגין לקרות בשאר לילות כדי להגן ‪ -‬כי לילה זה לילה‬
‫ה מ ש ו מ ר ת מן המזיקין‪ .‬נשו״ע אדה־׳! סי׳ תפ־א סעיף א[‬
‫ובלילה השני ] ב ח ח ל א ח [ קורץ קריאת שמע שעל המיטה‪ ,‬כ מ ו ב כ ל יום טוב‬
‫]היום יום‪ ,‬ספר הנמהגיס עמ׳ ‪.[42‬‬
 ‫שערי הגדה‬
‫לקט ביאורים ואמרות קודש‬
‫קיא‬ ‫שערי הגדה‬
‫סדר קרבן פסח‬
‫״סדר״ ו״קרכן פסח״ הם לכאורה תרתי דםתרי‪:‬‬

‫הקרבן קרוי פסח ״על שם הדילוג והפםיחה‪..‬״ ו״כל עבודותיו דרך‬

‫דילוג וקפיצה״ )פרש״י בא יב‪ .‬יא(‪ .‬כלומר‪ :‬קרבן‪ ,‬מלשון קירוב להקב״ה‪,‬‬
‫משמעותו עבודת ה׳ בדרך של דילוג וקפיצה ממדריגה למדריגה‪ .‬״סדר״‪,‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬משמעותו עלייה מדרגה לדרגה בסדר והדרגה‪ .‬אם כן‪ ,‬מה‬
‫משמעות הביטוי ״סדר קרבן פסח״?‬

‫אלא למדנו מכאן שצריך להיות שילוב של ״סדר״ ו״קרבן פסח״‪ ,‬כך‬
‫שהדילוג והקפיצה לא יהיו דבר חד־פעמי‪ ,‬אלא יהפכו להיות סדר קבוע‬
‫בעבודת ה׳‪ ,‬עבודה שתמיד נעשית מתוך דילוג וקפיצה‪ ,‬בעילוי אחר‬
‫עילוי‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫אמירת סדר קרבן פסח‬

‫אמירת סדר קרבן פ ס ח שונה מאמירות שאנו אומרים אודות קרבנות‬
‫אחרים‪ ,‬בכך שאיננו מסתפקים בקריאה בפסוקי התורה העוסקים בקרבן‬
‫פסח או בלימוד הלכות הקרבת הפסח‪ ,‬אלא אנו מספרים ומתארים את כל‬
‫מהלך הקרבת הקרבן‪ ,‬על כל פרטיו ופרטי־פדטיו‪ ,‬כאילו שאנו מקריבים‬
‫קרבן פסח ברגעים אלה בפועל ממש‪.‬‬

‫מהי הסיבה לכך שדוקא בענין קרבן פסח ישנו צורך באמירה‬
‫מפורטת מסוג זה‪ ,‬ומהי מעלתה של אמירה זו על שאר האמירות?‬

‫לצורך הבנת הענין‪ ,‬נקדים לבאר את ההבדלים בין שלושה סוגי‬

‫אמירה שנחשבים כמו הקרבת קרבן‪.‬‬

‫א( קריאת הפרשיות של הקרבנות בתורה שבכתב‪ .‬אמירה זו אינה‬

‫נחשבת כמעשה של הקרבת קרבן‪ ,‬אבל יש לה השפעה זהה לזו של‬
‫הקרבת הקרבן — בעקבות האמירה‪ ,‬מתכפר העוון )ראה תענית כז‪ ,‬ב‪.‬‬
‫מגילה לא‪ ,‬ב(‪.‬‬

‫ב( לימוד הלכות הקרבנות בתורה שבעל־פה‪ ,‬שבנוסף להשפעתו‬

 ‫שערי ה ג ד ה‬ ‫קיכ‬

‫הזהה להשפעת הקרבן‪ ,‬גם עצם הלימוד נחשב כמו פעולה של הקרבת‬
‫קרבן‪ ,‬כמאמר רז״ל ״כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת״‬
‫)מנחות בסופה(‪ .‬עם זאת‪ ,‬הדברים נכונים רק כלפי האדם‪ ,‬שכאילו הקריב‬
‫קרבן‪ ,‬אך למעשה‪ ,‬עדיין אין כאן ״חפצא״‪ ,‬קרבן שהוקרב בפועל‪.‬‬

‫ג( התפילה שעליה נאמר‪ :‬״תפילות במקום קרבנות תקנום״‪ .‬בנוסף‬

‫לכך שבתפילה קיימות שתי המעלות הקודמות — התפילה מכפרת על‬
‫העוון והיא נחשבת לאדם כאילו הקריב קרבן‪ ,‬יש בתפילה מעלה חשובה‬
‫נוספת‪ :‬התפילה נחשבת כאילו הוקרב קרבן בפועל ממש )״חפצא״ של‬
‫קרבן(‪ ,‬שכן האדם בתפילתו‪ ,‬מקריב את ע צ מ ו ) א ת נפשו הבהמית( לקב״ה‪.‬‬

‫]משום כך אנו מוצאים בהלכות התפילה כמה דינים שדומים לדיני‬

‫הקרבן‪ .‬לדוגמה‪ ,‬החובה להתפלל בכוונה וללא מחשבות זרות דומה לדיני‬
‫פיגול‪ ,‬שהם מחשבות הפוסלים את הקרבן‪ .‬החובה להתפלל בעמידה‬
‫ובמקום קבוע דומה לפעולת ההקרבה הנעשית במעומד ובמקומות‬
‫מוגדרים )שו״ע אדמו״ר הזקן סימן צ״ח ם״ד(‪ ,‬ועוד[‪.‬‬

‫אמנם אנו איננו חשים בפועל את המעלות הללו של התפילה‪ ,‬שהרי‬

‫אנו איננו עוסקים בפעולה של הקרבה ממשית‪ ,‬אבל חז״ל מפרשים‬
‫ומגלים לנו שמעשה התפילה )אמירתה( נחשב כמעשה של הקרבת קרבן‪.‬‬

‫ומעתה נבין את ייחודיותה של אמירת סדר ״קרבן פסח״‪ ,‬שבו‬

‫מתוארים כל פרטי ההקרבה וההקטרה כפי שבוצעו בבית המקדש‪ .‬למרות‬
‫שאנו איננו מבצעים הקרבת קרבן פסח אלא רק אומרים את תהליך‬
‫ההקרבה‪ ,‬הרי עצם האמירה הזו‪ ,‬שמתארת תהליך מסודר של פעולת‬
‫ההקרבה על כל שלביה‪ ,‬נחשבת לנו כאילו אנו עומדים בבית המקדש‬
‫ומקריבים את קרבן פסח בפועל‪ .‬זוהי גם הסיבה לכך שצריך לקרוא זאת‬
‫בזמן הקרבת הפסח — כי אז ״תעלה קריאתו במקום הקרבתו״‪.‬‬

‫ייחודיות זו של קרבן פסח נובעת מהעובדה שהוא הביא לגאולת עם‬

‫ישראל — הן לגאולה הגשמית ממצרים‪ ,‬כמו שכתוב ״זבח פסח הוא‬
‫אשר פסח על בתי בני ישראל״‪ ,‬והן לגאולה הרוחנית‪ ,‬״לידת״ עם ישראל‪,‬‬
‫שביציאת מצרים נחלצו מהעבדות ונהיו עבדי ה׳‪ ,‬בני חורין‪ .‬וכמו‬
‫בהקרבת הפסח שהיתה בבית־המקדש כך גם לגבי העיסוק בהלכות קרבן‬
‫פסח בזמן הזה‪ :‬האומר את ״סדר קרבן פסח״ מרומם את עצמו למצב של‬
‫חירות וגאולה‪ .‬ולכן‪ ,‬כמו בתפילה‪ ,‬נחשבת אמירה זו כמו הקרבת הקרבן‬
‫קיג‬ ‫שערי הגדה‬
‫בפועל‪ ,‬ויתירה מזו‪ :‬אמירת סדר קרבן פסח נחשבת כאילו האומר עומד‬
‫בבית המקדש ומבצע את כל הפרטים שב״םדר קרבן פסח״‪.‬‬

‫*‬

‫סימן סדר של פסח‬

‫לפי נוסח אדמו״ר הזקן‪ ,‬שהוא כנוסח האריז״ל המושתת על ח כ מ ת‬
‫האמת‪ ,‬יש בסימני הסדר‪ ,‬החל מ״קדש״ ועד ״הלל״‪ ,‬ט״ו מילים )״נרצה״‬
‫אינו בבחינת עבודה המוטלת על האדם‪ ,‬ולכן אינו נכלל כאן(‪ .‬ט״ו הוא‬
‫בגימטריא יו״ד וה״א של שם הוי׳‪ ,‬שעניינן ספירות החכמה והבינה‪.‬‬
‫ובעבודת האדם‪ ,‬הכוונה היא לעבודת המוחין‪.‬‬

‫ולכאורה יש לתמוה‪ :‬מה הקשר בין עבודת המוחין‪ ,‬הבנה והשגה‪,‬‬

‫ובין חג הפסח שעניינו אמונה וקבלת־עול?‬

‫אלא שתורת החסידות מלמדת אותנו להבין ולהשיג בשכלנו כיצד‬

‫השכל אינו מסוגל ׳לקבל׳ ולקלוט דברים שצריך לקבלם דוקא מתוך‬
‫קבלת עול שלמעלה מטעם ודעת‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬החכמה היא להבין‬
‫ולהשיג את ענין הקבלת־עול‪.‬‬

‫זה שכתבת שסימני הסדר נערכו בחרוזים‪ ,‬ושכנראה זוהי ראיה‬

‫לגירסתנו — ר ח צ ה — שאז החרוזים מתאימים‪ :‬״מגיד רחצה — מוציא‬
‫מצה״‪ .‬נראה לכאורה שאדרבה זוהי ראיה דוקא לאלה הגורסים רחץ‪ ,‬שכן‬
‫הסימנים בנויים בצורת שני בתים של חרוזים )כפי שמופיע להלן( ורק‬
‫לפי הגירסה ר ח ץ מתחרזים היטב כל ארבעת השורות )ואילו לפי הגירםה‬
‫ר ח צ ה אזי אמנם החרוז ״מגיד רחצה״ משלים את ״מוציא מצה״‪ ,‬אבל‬
‫״צפון ברך״ אינו מתחרז עם ״הלל נרצה״(‪:‬‬

‫מרור כורך‬ ‫קדש ורחץ‬

‫שולחן עורך‬ ‫כרפס יחץ‬
‫צפון ברך‬ ‫מגיד רחץ‬
‫הלל נרצה‬ ‫מוציא מצה‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

 ‫שערי הגדה‬ ‫קיד‬
‫ג׳ מצות‬
‫כשם שמספר הכוסות שייך לתוכן חג הפסח ויציאת מצרים —‬
‫א ר ב ע כוסות כנגד א ר ב ע לשונות של גאולה — כך מספר המצות‬
‫שבקערה‪ ,‬שלוש‪ ,‬שייך למשמעותה וסיבתה של אכילת המצה‪ ,‬״על שום‬
‫שנגאלו אבותינו ממצרים״‪.‬‬

‫וביאור הענין‪:‬‬

‫המצה היא ״לחם עוני״ שאין בו טעם‪ ,‬זכר למצבם של ישראל‬

‫בעת היציאה ממצרים‪ ,‬שלא היה להם ״טעם״ של הבנה בשכל או‬
‫רגש בלב‪ ,‬ו״מצה זו שאנו אוכלים‪ ...‬על שום שלא הספיק בצקת של‬
‫אבותינו במצרים להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים‬
‫הקב״ה וגאלם״‪ .‬כלומר‪ :‬באכילת המצה מודגש שיציאת מצרים היתה‬
‫גאולה שבאה מלמעלה‪ ,‬שכן בני ישראל מצד עצמם היו משועבדים‬
‫לחלוטין למצרים‪ ,‬והיה צורך להוציאם בחיפזון מטומאת מצרים שבה‬
‫היו שקועים‪.‬‬

‫ולכן מונחות בקערה שלוש מצות‪ ,‬כנגד שלוש הלשונות‬

‫הראשונות של גאולה‪ :‬א( ״והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים״‪ ,‬ב(‬
‫״והצלתי אתכם מעבודתם״‪ ,‬ג( ״וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים‬
‫גדולים״ — שכולם מבטאים פרטים של גאולה שבאים מלמעלה‪.‬‬

‫ארבע הכוסות‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬הם של יין‪ .‬ביין יש טעם‪ ,‬ולכן‪ ,‬בנוסף‬
‫להיותו זכר לעצם הגאולה ממצרים )המרומזת בשלוש הלשונות‬
‫הראשונות(‪ ,‬הוא מהווה זכר גם לכך שהגאולה והחרות שינו‬
‫בםופו־של־דבר את מציאותם של ישראל‪ ,‬עד שהם יחושו ב׳כלים׳‬
‫שלהם את ״טעם״ החרות‪ .‬ולכן מספר הכוסות הוא ארבע — גם כנגד‬
‫הלשון הרביעית‪ ,‬״ולקחתי אתכם לי לעס״‪ ,‬שלמרות שנאמר ״ולקחתי״‬
‫)לקיחה שבאה מלמעלה(‪ ,‬הרי הדבר תלוי בישראל‪ ,‬שיהיו ראויים להיות‬
‫״לי לעם״‪.‬‬

‫זוהי גם הסיבה לכך שאכילת מצה בליל פסח היא מצוה מן התורה‪,‬‬
‫ואילו שתיית ארבע הכוסות היא רק מדרבנן‪ :‬בליל יציאת מצרים היתד‪,‬‬
‫רק הגאולה מלמעלה )דבר שמתבטא כאמור באכילת המצה( ואילו‬
‫השלימות של ״ולקחתי אתכם לי לעם״ )המרומזת ביין( עדיין לא היתה‬
‫קמו‬ ‫שערי הגדה‬
‫ביציאת מצרים )אלא במתן תורה(‪ ,‬ולכן מדאורייתא אין חיוב זה בליל‬
‫פסח‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫זמן חרותנו‬
‫המובן הפשוט של המילה ׳׳חרותנו״‪ ,‬שמשמעה חירות של רבים‪,‬‬
‫הוא — חירות של כל בני ישראל‪.‬‬

‫ואולם‪ ,‬על־פי ביאורו של רבנו הזקן )בילקוטי תורה׳‪ ,‬דרושים לשמיני‬

‫עצרת( לביטוי ״זמן שמחתנו״‪ ,‬שהכוונה לשמחת בני ישראל ושמחת‬
‫הקב״ה‪ ,‬יש לומר שגם בביטוי ״זמן חרותנו״ הכוונה לחרות של בני‬
‫ישראל וגם של הקב״ה — חרות בני ישראל מגלות מצרים וגם חרות‬
‫השכינה עצמה כביכול‪ ,‬כמו שאומרים ב״הושענות״‪ :‬״כהושעת גוי‬
‫ואלקים כר‪ ,‬והוצאתי אתכם‪ ,‬נקוב והוצאתי אתכם״‪.‬‬

‫כלומר‪ ,‬יציאת בני ישראל ממצרים גרמה‪ ,‬בעצם‪ ,‬חרות כפולה‪:‬‬

‫חרות גופנית של בני ישראל וגם תרות השכינה‪ ,‬כביכול — הנפש‬
‫האלוקית שבכל אחד מישראל שהיא ״חלק אלקה ממעל ממש״‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫לכאורה‪ ,‬הקביעה שיציאת מצרים הוא ״זמן חרותנו״ תמרחה‪:‬‬
‫שחרורם של בני ישראל מהשעבוד לפרעה במצרים לא נועד אלא‬
‫על מנת שהם ישתעבדו להקב״ה‪ ,‬כמו שנאמר ״בהוציאך את העם‬
‫ממצרים תעבדון את האלקים״‪ .‬ואכן‪ ,‬מאז יציאת מצרים הפכו בני‬
‫ישראל להיות עבדי ה׳ והוטל עליהם עול מלכות שמים‪ .‬אם כן‪ ,‬מהי‬
‫משמעות החרות שביציאת מצרים?‬

‫וביאור הענין‪:‬‬

‫לכל דבר בעולם יש ״חרות״ משלו‪ .‬הצומח הוא בךחורין כשיש‬

‫לו אפשרות לגדול‪ .‬לעומתו‪ ,‬בעל־חי שמקבל אספקה סדירה של מזון‬
‫ומים שמאפשרים לו לגדול אך הוא אינו מסוגל לנוע ממקום למקום‬
‫בחופשיות וללא הגבלה‪ ,‬אינו בן־חורין‪ .‬ואילו מין האדם‪ ,‬שהוא‬
‫בר־דעת‪ ,‬אינו נמצא במצב של חרות‪ ,‬גם כאשר יספקו לו את כל‬
 ‫שערי הגדה‬ ‫קטז‬

‫צרכיו הגשמיים‪ ,‬אם לא תינתן לו האפשרות ללמוד ולהחכים‪ .‬עולה‬

‫עליו היהודי‪ ,‬שיש לו נשמה אלוקית והתורה היא חייו כמו שהמים‬
‫הם חייו של הדג‪ ,‬שחרותו האמיתית היא רק כשיש באפשרותו לעסוק‬
‫בתורה ומצוות — ״אין לך בךחורין אלא מי שעוסק בתלמוד־‬
‫תורה״‪.‬‬

‫נמצא‪ ,‬אפוא‪ ,‬שעבודת ה׳ אינה עול ועבדות‪ ,‬אלא שיא החרות‪.‬‬

‫שכן‪ ,‬חרות אמיתית פירושה — היכולת לממש ולבצע בפועל את‬
‫הרצונות והשאיפות של האדם‪ ,‬ולגבי יהודי שמהותו האמיתית היא‬
‫נשמתו האלוקית‪ ,‬החירות האמיתית היא היכולת להוסיף ולהידבק‬
‫בקב״ה עוד ועוד‪ ,‬וחרות זו אכן ניתנה לבני ישראל ביציאת מצרים‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫כאהבה מקרא קודש‬

‫בהגדה הבאתי את פירושו של ה׳לבוש׳ לכך שביום טוב אין‬
‫אומרים ״ ב א ה ב ה מקרא קודש״ משום שקבלת מצות יו״ט היתה רק‬
‫מכוח העובדה שכפה עליהם הר כגיגית‪ .‬ושואל על כך‪ :‬אם כן‪ ,‬איך‬
‫אומרים ״ותתן לנו ה׳ אלוקינו באהבה כו׳״ גם ביום טוב?‬

‫וההבדל לפענ״ד פשוט‪ :‬המילה ״באהבה״ הראשונה מתייחסת‬

‫להקב״ה — אתה‪ ,‬ה׳ אלוקינו‪ ,‬נתת באהבה‪ .‬ואילו המילה ״באהבה״‬
‫השניה מתייחסת לבני ישראל ש ה ם קוראים את ה׳מקרא־קודש׳ בכוח‬
‫האהבה שלהם‪ ,‬ולכן אין אומרים זאת ביומ־טוב‪ ,‬שלא קיבלוהו באהבה‬
‫אלא בכפייה‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫מגיד‬
‫לגבי המצוה לספר ביציאת מצרים בליל הסדר‪ ,‬כותב הדמב״ם )הל׳‬
‫חמץ ומצה פ״ז(‪ :‬״מצות עשה של תורה לספר בנסים ובנפלאות שנעשו‬
‫לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן‪ ,‬שנאמר זכור את היום הזה‬
‫אשר יצאתם ממצרים‪ ,‬כמו שנאמר זכור את יום השבת״‪.‬‬
‫קיז‬ ‫שערי הגדה‬
‫שואלים על כך המפרשים‪ :‬מה הצורך בהשוואה ל״זכור את יום‬
‫השבת״ י‬

‫ויש לבאר‪:‬‬

‫החידוש במצוות סיפור יציאת מצרים בליל חמישה עשר בניסן —‬

‫לגבי חיוב זכירת יציאת מצרים שבכל יום — הוא שבלילה זה יש חיוב‬
‫מיוחד לספר ביציאת מצרים באופן נרחב‪ ,‬והסיפור צריך להיות אודות‬
‫הניםים והנפלאות‪ .‬ובענין זה יש דמיון לשבת שהיא זכר למעשה‬
‫בראשית‪ ,‬כלומר זיכרון למעשיו הנפלאים של הקב״ה‪.‬‬

‫ביתר פירוט‪ ,‬ההשוואה כוללת ענץ נוסף‪ :‬שמירת השבת מורכבת‬

‫משני חלקים )ראה רמב״ם ריש הל׳ שבת( — חלק של שלילה‪ ,‬שהוא‬
‫מצות לא תעשה של איסור מלאכה‪ ,‬וחלק של חיוב — מצות עשה של‬
‫שביתה‪ .‬ועיקר הזכירה מתייחסת לצד החיובי‪ ,‬לזכור שיום זה מיוחד‬
‫מכל הימים‪ ,‬לא בכך שהמלאכה אסורה בו‪ ,‬אלא בהיותו יום המנוחה‪.‬‬

‫כך גם ביציאת מצרים‪ .‬יציאתו של עבד מעבדות לחרות מתבטאת‬

‫בשני פרטים‪ :‬ביטול השיעבוד שלו לאדונו והפיכתו לבן חורין‪ .‬וגם‬
‫ביציאת בני ישראל מעבדות לחרות קיימים שני פרטים אלה‪ :‬צד של‬
‫שלילה — בני ישראל יצאו משיעבוד מצרים‪ ,‬וצד של חיוב — שנעשו‬
‫בני חורין‪.‬‬

‫וכשם שבזכירת השבת עיקר הזכירה היא בענין החיובי‪ ,‬כך ביציאת‬
‫מצרים‪ ,‬הדגש הוא על כך שמאז נעשו בני ישראל בני חורין‪ .‬זוהי‬
‫הסיבה לכך שבסיפור יציאת מצרים בליל הסדר חובה לספר על הניםים‬
‫והנפלאות‪ ,‬וכל הנהגת הלילה היא ״דרך חירות״ — בכך נותנים ביטוי‬
‫לעובדה שלא זו בלבד שיצאנו ממצרים‪ ,‬אלא גם הפכנו להיות בני‬
‫חורין‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫הא לחמא עניא‪ ...‬בארעא דמצרים‬

‫הקטע ״הא לחמא״ מופיע בתחילת הסימן ״מגיד״ ומהווה הקדמה‬
‫לסיפור ההגדה‪ .‬והנה‪ ,‬יש לשאול כאן כמה שאלוח‪:‬‬
 ‫שערי הגדה‬ ‫קיח‬
‫א( בחלקו הראשון של הקטע נאמר )בתרגום מארמית(‪ :‬״זה הוא‬
‫לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים״‪ .‬והדבר תמוה מאוד‪ :‬הרי‬
‫המצות שאנו אוכלים הן בגלל המצות שבני ישראל אכלו לאחר צאתם‬
‫ממצרים — ״כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה״‪ ,‬וכיצד אומרים‬
‫כאן שהמצות נאכלו בארץ מצרים?!‬

‫ב( בחלקו השני של הקטע מופיעה הזמנה לעניים לשולחן הסדר‪:‬‬

‫״כל דכפין ייתי וייכול‪ ,‬כל דצריך ייתי ויפסח״‪ .‬מעבר לעצם השאלה‬
‫מדוע לא להזמין אותם כבר לפני הקידוש או אף בבית הכנסת‪ ,‬לא מובן‬
‫מה הקשר בין הזמנה זו לסיפור יציאת מצרימ ?‬

‫ג( ואילו חלקו השלישי של הקטע נראה כסותר את כל ענינו של‬

‫ליל הסדר‪ :‬בהגדה מודגש שיצאנו ממצרים ועתה אנו בני חורין‪ ,‬ולכן‬
‫״צריך לעשות כל מעשה לילה זה דרך חירות״‪ ,‬ואילו ב״הא לחמא״‬
‫מציינים את ההיפך הגמור‪ ,‬את העובדה שעתה אנו שרויים בגלות‬
‫ובשיעבוד‪ :‬״השתא הכא‪ ...‬השתא עבדיך׳ ורק מקוים שבשנה הבאה‬
‫נהיה בני חורין‪ .‬הכיצד?‬

‫אלא יש לומר שדוקא הענינים הללו נועדו לענות על קושיה‬

‫עקרונית וכללית ביחס לסיפור ההגדה‪ .‬כשהבן מתיישב לקריאת ההגדה‪,‬‬
‫עוד טרם יידע את פרטי השיעבוד והגאולה — מתעוררת בו שאלה‬
‫מהותית ביחס לעצם חגיגת ליל הסדר‪ :‬הכיצד ניתן לחגוג את חג‬
‫החירות כראוי בעוד שלעת־עתה אנו שרויים בגלות קשה?‬

‫תמיהתו מתחזקת נוכח הידיעה שהקב״ה בעצמו גאל אותנו‬

‫ממצרים‪ ,‬והרי הקב״ה הוא נצחי ופעולותיו נצחיות‪ ,‬כך שגם הגאולה‬
‫שגאל אותנו היתר‪ .‬צריכה להישאר לנצח‪ ,‬ואולם למעשה לא נותרו בנו‬
‫יתרונות הגאולה‪ :‬במקום הגאולה — אנו שרויים בגלות נוראה‪ ,‬שהיא‬
‫אף איומה יותר מגלות מצרים; במקום ה״רכוש הגדול״ שהוצאנו‬
‫ממצרים בהבטחת הקב״ה — יש בקרבנו עניים‪ ,‬שנמצאים ליד שלחן‬
‫הסדר ז ובמקום עם של צדיקים‪ ,‬כפי שהיינו בצאתנו ממצרים )שהרי‬
‫הרשעים מתו בשלשת ימי האפילה(‪ ,‬מסב לשולחן‪ ,‬בין ארבעת הבנים‬
‫שבהגדה‪ ,‬גם ״בן רשע״!‬

‫וכאן תמה הבן‪ :‬אם אנו נמצאים בגלות‪ ,‬מרובים בעניים וברשעים‬
‫)עניים ברוחניות( — מה טעם יש בחגיגת יציאת מצרים ב״דרך חידות״ ?‬
 ‫שערי הגדה‬

‫קושיה זו מהווה מכשול לעריכת הסדר כראוי‪ ,‬שהרי אי אפשר לחגוג‬

‫כבן חורין ובה בשעה לראות את קשיי הגלות הנוכחית‪ .‬וכאן מופיעה‬
‫הפיסקה ״הא לחמא עניא״ ומעניקה לנו מ ב ט נכון על מהות יציאת מצרים‪:‬‬

‫הפיםקה פותחת בסיפור על המצה שלאמיתו של דבר‪ ,‬נאכלה לאחר‬

‫היציאה ממצרים אך בפיסקה נאמר שהמצה נאכלה במצרים‪ ,‬״בארעא‬
‫דמצרים״‪ .‬בכך מדגישה הפיסקה את העובדה שכאשר יצאו ממצרים‪,‬‬
‫הנה מלכתחילה היתה זו גאולה בלתי שלימה‪ .‬ולכן אנו אומרים ״הא‬
‫לחמא עניא די אכלו אבהתנא ב א ר ע א דמצרים״‪ ,‬שכן למרות שבפועל‬
‫המצה נאכלה לאחר שכבר יצאו ממצרים‪ ,‬הרי בני ישראל במהותם‬
‫נשארו בגלות מצרים‪ ,‬גלות במובן הרוחני‪.‬‬

‫ומאחר שהגאולה לא היתה שלימה‪ ,‬מובנת העובדה שגם אחר כך‬

‫קיימות כל תופעות הגלות‪ .‬וזוהי הכוונה במילים ״כל דכפץ‪ ...‬כל‬
‫דצריך‪ ...‬השתא ע ב ד י ך ‪ :‬העובדה שאנו עדיין נתונים בגלות ובעבדות‬
‫וישנם עניים )במובן הגשמי והרוחני כאחד( נובעת מכך שכבר ביציאת‬
‫מצרים‪ ,‬נשארו אבותינו במהותם ב״ארעא דמצרים״‪ ,‬ולא השתחררו‬
‫לחלוטין מהשיעבוד‪.‬‬

‫אך עם זאת‪ ,‬חובה עלינו לחגוג את יציאת מצרים‪ ,‬משום שביציאת‬

‫מצרים התחיל ענין הגאולה‪ ,‬כך שבמשך כל התקופה שמאז התחלת‬
‫הגאולה ביציאת מצרים ועד לשלימות הגאולה בגאולה העתידה‪ ,‬אנו‬
‫שרויים בתנועה אחת של יציאה ממצרים‪ .‬ולכן עלינו לספר ביציאת‬
‫מצרים מתוך חחושה שאנו עצמנו יוצאים ממצרים‪ ,‬ובכך אנו משלימים‬
‫שלב נוסף ביציאה מהגלות‪ ,‬יוצאים בפועל מהשיעבוד הנוכחי ונגאלים‬
‫תיכף ומיד‪ ,‬כך ש״לשנה הבאה בני חורין״‪.‬‬

‫•‪4‬‬ ‫•‪•1‬‬ ‫•‪•1‬‬

‫״הא לחמא עני־א״ — ולא בהא‬

‫האמירה ״הא לחמא עניא״ )=הנה הוא לחם העוני( מעוררת‬
‫תמיהה‪ :‬הרי בליל הסדר אוכלים מצות חדשות‪ ,‬שלא היו במצרים‪ ,‬ואיך‬
‫אומרים ״הא לחמא עניא‪...‬״‪ ,‬שמשמעו כי לחם עוני זה הוא לחם העוני‬
‫שאכלו אבותינו בארץ מצרים״?‬
 ‫שערי הגדה‬ ‫קכ‬

‫ואכן‪ ,‬אדמו״ר הזקן מציין ב״שולחן ערוך״ שלו )סימן תע״ג סל״ז(‪,‬‬
‫שיש מדקדקים לומר את ״הא לחמא״ בכ״ף הדמיון‪ :‬״בהא לחמא״ או‬
‫״הא כלחמא״ — ״שהרי אין זה הלחם ממש שאכלו אבותינו״‪ ,‬אלא‬
‫כמו אותו לחם‪ .‬אך למרבה הפלא‪ ,‬בנוסח ההגדה שסידר‪ ,‬משאיר‬
‫אדמו״ר הזקן את הנוסח ״הא לחמא״י הוא רק מוסיף ופוסק שמי‬
‫שקרא זאת בכ״ף הדמיון ״לא הפסיד״‪ .‬מדוע אינו קובע שיש לומר זאת‬
‫לכתחילה בכ״ף הדמיון?‬

‫הענין יובן על פי הכתוב ״בכל דור ודור )ובכל יום ויום( חייב אדם‬
‫לראות את עצמו כאילו הוא יצא )היום( ממצרים״‪ .‬ואם היום‪ ,‬בליל ט״ו‬
‫ניסן‪ ,‬יצא ממצרים‪ ,‬הדי שלפני כן‪ ,‬בשעת אפיית המצות‪ ,‬עדיין שהה‬
‫שם‪ ,‬במצרים‪ .‬ונמצא שהמצות הללו הן הן ה״לחמא עניא‪ ...‬בארעא‬
‫דמצרים״ )בלי כ״ף הדמיון( י‬

‫לפיכך אין לומר ״הא לחמא״ בכ״ף הדמיון‪ .‬שכן‪ ,‬ההכרה שהיום‬
‫ממש יצאנו ממצרים תייבת להיות תחושה ממשית‪ .‬אין זה דמיון גרידא‬
‫— כאילו יצאנו — אלא עובדה אמיתית‪ :‬אנו עצמנו יוצאים היום‬
‫ממצרים‪ ,‬וזהו לחם העוני שהיה במצרים‪.‬‬

‫להרגשה מוחשית זו ניתן להגיע על ידי התבוננות עמוקה וחזקה‬

‫ביותר שתאמת בנו את הענין‪ .‬כ״ק מו״ח אדמו״ר הביא דוגמה‬
‫להתבוננות כזו — מאיש צבא שתיאר כיצד אנשים עומדים בתהלוכה‬
‫וממתינים לבוא המלך‪ .‬בעת התיאור התבונן המספר בעובדות‬
‫בהתבוננות כה חזקה‪ ,‬עד שחש שברגע זה ממש המלך עובר לפניו‪,‬‬
‫ומרוב אימה ופחד התעלף‪ .‬ההתעלפות מוכיחה שהענין התאמת בו‬
‫באופן מוחלט עד שחדר בכל כוחותיו‪.‬‬

‫כך יש להתבוגן גם ביציאה ממצרים‪ .‬כיון ש״חייב אדם לראות את‬

‫עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״‪ ,‬עליו לחוש בתחושה ודאית מוחלטת‪,‬‬
‫תחושה שתחדור בכל מציאותו‪ ,‬שבו עצמו התחוללה היציאה משיעבוד‬
‫לגאולה‪ ,‬עד כדי הכרה כנה בכך שהמצות שמונחות על השולחן הן‬
‫אותן מצות שהיו לפני כן במצרים — והן הן לחם העוני‪.‬‬

‫לכן מופיעה הפיםקה ״הא לחמא עניא״ בתחילת הסימן ״מגיד״ —‬

‫לא בתור חלק מסיפור יציאת מצרים‪ ,‬אלא בתור הקדמה והוראה עיקרית‬
‫כיצד יש לקרוא את סיפור יציאת מצרים‪ .‬אמירת ״הא לחמא עניא״‪,‬‬
‫כןכא‬ ‫שערי הגדה‬
‫מתוך התבוננות עמוקה שמביאה לתחושה אמיתית בדבר‪ ,‬גורמת לכך‬
‫שסיפור יציאת מצרים לא יהיה הזכרת מאורע מהעבר‪ ,‬אלא יהווה‬
‫תיאור של מאורעות שמתחוללים בקרבנו כעת‪ ,‬מתוך תחושה שאנו‬
‫יוצאים היום ממש ממצרים‪.‬‬

‫אלא שעל כך יש לשאול‪ :‬אם הכוונה היא להורות על החובה‬

‫בוחרת ההגדה‬ ‫מדוע‬ ‫את כללות הענין של יציאת מצרים‪,‬‬ ‫לחוש‬
‫להמחיש זאת דוקא באמצעות ענינה הפרטי של המצה‪ ,‬״לחמא עניא״‬
‫)ולא באמצעות המרור‪ ,‬לדוגמה(?‬

‫הביאור לכך הוא‪ :‬כדי לחוש את יציאת מצרים כדבר המתרחש כעת‬
‫ממש‪ ,‬למרות שכבר עברו מאז אלפי שנים‪ ,‬האדם מוכרח לצאח‬
‫מהמיצרים והמגבלות האישיים שלו‪ .‬ודבר זה אפשרי דוקא באמצעות‬
‫״לחמא עניא״ — שהאדם יהיה בטל בעיני עצמו במידה כזו שתחושת‬
‫הביטול וה״עניות״ תהפוך להיות מזונו ולחם חוקו )ולמרות שלכאורה‪,‬‬
‫המרור מתאים יותר כסמל של עבדות ועניות‪ ,‬הרי המצה היא ל ח ם ומזון‬
‫ובה מודגש יותר שהביטול הוא ״לחמו״ של האדם(‪ .‬וכשנמצאים בדרגה‬
‫כזו של ביטול‪ ,‬כל ההגבלות סרות ו״בכל דור ודור ובכל יום ויום״ יכול‬
‫אדם לחוש שהוא עצמו יצא ממצרים ממש )ולא רק ״כאילו יצא״(‪.‬‬

‫על־פי זה יובן גם הקשר להמשך הפיסקא — ״כל דכפין ייתי‬

‫וייכול״‪ :‬כדי שאדם יהיה מסוגל להעניק בסבר פנים יפות ל״כל ד כ פ י ך ‪,‬‬
‫כולל לאדם כזה שמתנגד לעצם מציאותו בצורה מוחלטת‪ ,‬על הנותן‬
‫לצאת מכל המגבלות שלו‪.‬‬

‫הבאה בארעא‬ ‫הפיסקא‪ ,‬״השתא הכא לשנה‬ ‫המשך וסיום‬ ‫גם‬

‫דישראל‪ ...‬בני חורין״ יתפרש בדרך זו‪:‬‬

‫ארץ ישראל היא הארץ שתמיד ״עיני ה׳ אלקיך בה״‪ ,‬וענינה‬

‫ברוחניות הוא דרגה של השראת השכינה‪ ,‬וכדי להיכנס לארץ — כלומר‪,‬‬
‫להיות ראויים להשראת השכינה ‪ -‬יש צורך בביטול‪ ,‬כי כלל הוא שאין‬
‫הקב״ה שורה אלא על דבר שבטל לגביו‪ .‬וזו גם הדרך להיות בני חורין‬
‫— כי מי שמבטל את מציאותו האישית ויוצא מהמגבלות של נפשו‪ ,‬זוכה‬
‫להתעלות לדרגת האור שלמעלה מהמגבלות ונעשה ״בן חורין״‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

 ‫שערי הגדה‬ ‫קכב‬

‫הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא‬

‫מכך שהפיםקא מופיעה לאחר הכותרת ״מגיד״ ואינה נאמרת בבית‬
‫הכנסת לפני היציאה‪ ,‬מוכח שמעבר לעצם הזמנת הגזקקים לשולחן‬
‫הסדר‪ ,‬יש כאן כבר התחלה של סיפור היציאה ממצרים‪ .‬והענין טעון‬
‫ביאור‪ :‬הרי בפיסקא זו לא מסופר כלל על היציאה ממצרים?‬

‫ובכלל‪ ,‬צריך להבין מה הקשר בין שלושת הענינים המרכיבים את‬

‫הפיםקא — א( הודעה שהמצה שנמצאת על שולחננו היא ה״לחמא‬
‫עניא״ שאכלו אבותינו במצרים‪ ,‬ב( הזמנה לרעבים ונצרכים‪ ,‬ג( בקשה‬
‫והבעת ביטחון שלמרות שהשנה אנו נמצאים כאן ובמצב של עבדות‪,‬‬
‫לשנה הבאה נהיה ב א ח ישראל ובתור בני חורץ — שלושה פרטים‬
‫שלכאורה אין שום קשר ביניהם!‬

‫ביחס לשני הפרטים הראשונים‪ ,‬יש מפרשים זאת‪ ,‬לאור דברי‬

‫הגמרא )בבא מציעא פג‪ ,‬א( שכאשר אדם שוכר פועלים יהודיים‪ ,‬אפילו‬
‫אם יתן להם ״כסעודת שלמה בשעתו״‪ ,‬לא יצא ידי חובתו כלפיהם‪,‬‬
‫ולכן עליו לסכם איתם מראש מה יתן להם לאכול‪ .‬ולכן‪ ,‬ההודעה ״הא‬
‫לחמא עניא״ מופנית אל האורחים ומשמשת הבהרה שבסעודה שאליה‬
‫הם מוזמנים יאכלו לחם עוני‪ .‬אבל אם כן קשה‪ :‬מה הצורך בתוספת‬
‫״די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים״? הרי די בהודעה ״הא לחמא עניא״‬
‫בלבדי‬

‫לגבי הקשר בין הפרט השני והשלישי‪ ,‬יש שמסבירים זאת כך‪:‬‬
‫אמרו חז״ל ״גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה״‪ ,‬ולכן אנו מבקשים‬
‫שבזכות הזמנת העניים לסעוד‪ ,‬נזכה לגאולה ו״לשנה הבאה בארעא‬
‫דישראל וכוי״‪ .‬אבל לפי זה עדיין לא מובן מדוע מחולק פרט זה לשנים‬
‫— ״השתא הכא‪ ...‬בארעא דישראל״‪ ,‬ו״השתא עבדין‪ ...‬בני חורין״?‬

‫ביאור הענין‪:‬‬

‫ידוע מאמר חז״ל על הפסוק ״מגיד דבריו ליעקב‪ ,‬חוקיו ומשפטיו‬

‫לישראל״‪ ,‬ש״מה שהוא עושה‪ ,‬הוא אומר לישראל לעשות״‪ ,‬וכן מה‬
‫שהקב״ה מצוה לישראל‪ ,‬הוא עושה בעצמו‪ .‬מכך מובן שגם הקב״ה‬
‫עצמו אומר בליל הסדר ׳הא לחמא עניא׳‪ .‬זאת‪ ,‬משום שכאשר בני‬
‫ישראל נתונים בגלות‪ ,‬גם הקב״ה נמצא כביכול בגלות‪ ,‬״שכינתא‬
‫קכג‬ ‫שערי הגדה‬

‫בגלותא״‪ .‬גלות משמעה שהאדם נשאר כשלימות אבל הוא נמצא בשיא‬
‫המיצר — במצב של העלם‪ ,‬והגלות של הקב״ה מתבטאת בכך שהחיות‬
‫האלוקית נמצאת בכל פרט בבריאה אבל היא נעלמת ואינה ניכרת‪.‬‬
‫וגלות זו נוצרת כתוצאה מהגלות של בני ישראל‪.‬‬

‫וענין זה מבואר בפרט הראשון שבפיםקא‪ :‬כתוצאה מהעניות‬

‫שקיימת אצל בני ישראל )ו״אין עני אלא בדעת״(‪ ,‬׳נאכלת׳ כביכול‬
‫בחינת ״אבהתנא״ — כלומר‪ .‬המוחין שלמעלה )שלהיותם מקור‬
‫המידות הם נקראים אבות( באים באופן של העלם‪ .‬וכתוצאה מכך אין‬
‫ידיעה באלוקות‪ ,‬כפי שהיה בגלות מצרים שפרעה אמר ״לא ידעתי את‬
‫ה׳״ וכל הסביבה הסכימה איתר‪.‬‬

‫בהמשך לכך מופיע הפרט השני‪ :‬גאולתו של הקב״ה תבוא כתוצאה‬

‫מגאולתם של ישראל‪ ,‬וכשהקב״ה אומר ״כל דכפין ייתי ויכול״‪ ,‬הוא‬
‫מבטיח לנו שלמרות חשכת הגלות‪ ,‬הוא ישביע את ׳רעבונו׳ של כל‬
‫יהודי שירעב׳ לידיעת אלוקות‪ .‬וזה יהיה לא רק באופן של מניעת רעב‪,‬‬
‫״די מחסורו״‪ ,‬אלא גם ״כל דצריך ייתי ויפסח״ — כל מי שמעוניין‬
‫בידיעה עשירה בעניני אלוקות‪ ,‬יקבל אף זאת באופן של עשירות‪ ,‬בדרך‬
‫חשיבות וגדולה‪ ,‬כמו קרבן הפסח ש״נאכל על השובע״‪.‬‬

‫בפרט השלישי מוסברת התוצאה של אותה עשירות בדעת —‬

‫למרות ש״השתא הכא״‪ ,‬הרי ש״לשנה הבאה בארעא דישראל״‪ .‬׳ א ח ׳‬
‫משמעה רצון‪ ,‬כמאמר חז״ל‪ :‬״למה נקרא שמה א ח ‪ ,‬שרצתה לעשות‬
‫רצון קונה״‪ ,‬ו״ישראל״ ראשי־תיבות של ״יש שישים רבוא אותיות‬
‫לתורה״‪ .‬כלומר‪ :‬העשירות בדעת תביא לכך שיתגלה הרצון הפנימי‬
‫והאמיתי של כל אחד ואחד מישראל שהוא בענין התורה והמצוות )אלא‬
‫שבזמן הגלות‪ ,‬העניות בדעת מעלימה את האמת‪ ,‬כמאמר חז״ל ״בנות‬
‫ישראל נאות הן אלא שהעניות ]בדעת[ מנוולתן״‪ ,‬והעשירות בדעת‬
‫מגלה את האמת ש״כולך יפה רעיתי ומום אין בך״‪ ,‬בכל רמ״ח מצוות‬
‫עשה‪ ,‬שכנגד רמ״ח האברים‪ ,‬ושם״ה מצוות לא תעשה‪ ,‬שכנגד שס״ה‬
‫הגידים(‪.‬‬

‫וכתוצאה מכך‪ ,‬נהיה ״לשנה הבאה בני חורין״‪ :‬כאשר מתגלה‬

‫שהרצון של בני ישראל הוא בתורה ומצוות‪ ,‬נהיים ״בני חורין״ מן‬
‫הגלות וזוכים לגאולה על ידי משיח צדקנו‪.‬‬
 ‫שערי הגדה‬ ‫קכד‬
‫ומעתה מובן גם מדוע פיסקא זו נקבעה כתור התחלה לסיפור‬
‫יציאת מצרים‪:‬‬

‫גלות מצרים היא שורש כל הגלויות והיציאה ממצרים היא שורש‬

‫כל הגאולות עד הגאולה העתידה שעליה נאמר ״כימי צאתך מארץ‬
‫מצרים אראנו נפלאות״‪ .‬מטרתו של הסיפור אודות יציאת מצרים היא‬
‫לעורר בבני ישראל את האמונה בכלל ואת האמונה בביאת המשיח‬
‫בפרט‪ .‬ויש בכוחה של האמונה להביא את הגאולה בפועל‪ ,‬כפי שהיה‬
‫ביציאת מצרים ש״בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים״‪.‬‬

‫כאשר מתבוננים במצב שבו נמצאים בהוה‪ ,‬כאשר חשכת הגלות‬

‫הולכת ומתגברת מיום ליום‪ ,‬עלולים ח״ו ליפול בייאוש‪ .‬ולכן מודיעים‬
‫מיד בתחילת אמירת ההגדה‪ ,‬שמבלי הבט על גודל חשכת הגלות‪,‬‬
‫הקב״ה מבקש כביכול מכל יהודי שכבר בתחילת הסדר יהיה אצלו מצב‬
‫של ״ ד כ פ י ך ו״דצריך״ — שידרוש מהקב״ה והקב״ה מבטיח לו שיתן‬
‫לו לא רק באופן של מניעת רעב )״ויכול״( אלא גם באופן של שביעה‬
‫)״ויפסח״(‪ ,‬ועל ידי זה זוכים להיכנס ל״ארעא דישדאל״ ולהיות ״בני‬
‫חורין״ בקרוב ממש‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫די אפלו א ג ה ת נ א כארעא דמצרים‬

‫פירש כ״ק מו״ח אדמו״ר‪ :‬״אבהתנא״ מתייחס למדריגת המוחין‬
‫)משום שהמידות הם תולדה של המוחין( — ואגב‪ ,‬בכך נרמז‬
‫שמתפקידם של האבות הוא לחנך את בניהם להנהגה על־פי שכל ולא‬
‫על פי נטיות טבעיות‪ ,‬כך שהמוח ישלוט על המידות — והכוונה היא‬
‫לומר שה״לחמא עניא״‪ ,‬העניות בדעת שהיתה בגלות מצרים‪ ,‬גרמה לכך‬
‫שהמוחין ׳נאכלו׳‪.‬‬

‫של יהודי צריך להיות חדור‬
‫— לטוב או למוטב ח״ו —‬
‫אבל העניות הרוחנית )עניות‬
‫והיא מעבירה אותו על דעתו‬
‫הגלגל אינו מכיר באמת והוא‬
‫המצב התקין והבריא הוא שמוחו‬
‫בהכרה שאסור ששינוי במצבו הגשמי‬
‫יפריע ח ״ו לקיום התורה והמצוות‪,‬‬
‫בדעת( ׳אוכלת׳ את המוחין של האדם‬
‫ודעת קונו‪ ,‬עד שהעני הנמצא בתחתית‬
‫קבה‬ ‫שערי הגדה‬

‫נופל ח״ו בייאוש‪ ,‬ואילו העשיר הנמצא בראש הגלגל‪ ,‬״יענה עזות״‪.‬‬
‫מצב שלילי זה הוא ההגבלה הרוחנית של ״לחמא עניא‪ ...‬בארעא‬
‫דמצרים״‪,‬‬

‫כשיהודי נמצא ר״ל במצב כזה‪ ,‬הוא שואל את עצמו‪ :‬איך אני‬
‫מסוגל לשבת ליד שולחן הסדר בשמחה‪ ,‬לומר את ההגדה ולהרגיש את‬
‫עצמי שייך לגאולה י‬

‫משום כך‪ ,‬נקבעה פיסקה זו מיד בתחילת הסדר — כבר לפני‬

‫התחלת ה״והגדת לבנך״ שבאה כמענה לפני שאלת ״מה נשתנה״‪ .‬כאן‬
‫נאמרים דברי עידוד‪ :‬דע לך ש״כבר היה לעולמים״ — גם אבותינו‬
‫במצרים היו בגלות קשה הן במובן הגשמי והן במובן הרוחני‪ :‬הם אכלו‬
‫לחם של עבדים עניים‪ ,‬וכן היו שקועים במ״ט שערי טומאה‪ ,‬ומצבם‬
‫היה כה נחות עד שעל־פי גדרי הטבע לא היה להם סיכוי לצאת‬
‫מהגלות‪ ,‬ואעפ״כ הקב״ה הוציא את כל העם ממצרים כהרף עין‪ .‬ואף‬
‫עתה אץ מקום לייאוש — צריך להאמין שאפשר לצאת מיד מהמצב‬
‫הגלותי הנוכחי ולעבור מיד לגאולה‪ ,‬כך ש״לשנה הבאה בארעא‬
‫דישראל״ ויתירה מזו — ״בני חורץ״ ונצא משעבוד לגאולה‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫הא לחמא עניא‬

‫כתוב בכתבי האריז״ל שעל ידי ההוראה ״הא לכם זרע״‪ ,‬שבה‬
‫מרומז גם שיוסף הורה למצרים למול את עצמם‪ ,‬נוספה חיות בקליפות‬
‫וכתוצאה מכך נגרמה גלות מצרים‪ .‬וב״הא לחמא עניא״ מרומזת‬
‫הגאולה‪) .‬ובגלל הקשר בץ המילה ״הא״ שבפסוק ושבפיםקה זו‪,‬‬
‫אומרים לפי נוסח האריז״ל את ״הא לחמא עניא״‪ ,‬כשהאות ה״א‬
‫מנוקדת בצירי(‪.‬‬

‫אך צריך להבין‪ :‬כיצד מהווה ה״הא לחמא עניא״ תיקון לענץ‬
‫ה״הא לכם זרע״?‬

‫כדי שהענין יובהר‪ ,‬עלינו להבין תחילה מהו הנזק שנגרם כתוצאה‬
‫מאמירת יוסף ״הא לכם זרע״‪ .‬לכאורה הדבר אינו מובן‪ :‬מה פסול יש‬
‫בכך? אדרבה‪ ,‬לא זו בלבד שאץ בכך חיסרון‪ ,‬אלא יש בכך מעלה‪:‬‬
 ‫שערי הגדה‬ ‫קבו‬
‫דהרי ידוע שיוסף היה במדריגת צדיק יסוד עולם וכל מעשיו היוו‬
‫השפעות של המשכה אלוקית‪ ,‬ואם כן‪ ,‬ברור שהיתה לו כוונה רצויה —‬
‫להפיץ ולהשפיע המשכה אלוקית לכל‪ ,‬אפילו למצרים ?‬

‫אלא הענין הוא שמאחר שהם מצידם לא היו ראויים לקבלת‬

‫השפעה זו‪ ,‬אזי למרות שבפועל הדבר גרם להם להתקרב אל הקדושה‪,‬‬
‫נוספה חיות בקליפות‪ ,‬וכתוצאה מכך התחזקה גלות מצרים‪ .‬זהו‪ ,‬אפוא‪,‬‬
‫הפירוש בה״הא לחמא עניא״‪ :‬״הא״ — ה״הא לכם זרע״ — הביא‬
‫ל״לחמא עניא״‪ ,‬לגלות מצרים‪.‬‬

‫ההוראה מכך עבורנו‪ :‬מאחד שדורשים לקרב כל יהודי‪ ,‬מבלי‬

‫להתחשב במעמדו ומצבו הרוחני‪ ,‬עלולים לפעמים לטעות ולחשוב‬
‫שלשם כך מותר )ואולי אף רצוי( להתפשר או לוותר על הלכה מסויימת‬
‫או מנהג כלשהו ובלבד שיהודי נוסף יתקרב ליהדות‪ .‬על כך באה‬
‫ההוראה מענין ״הא לכם זרע״‪ :‬כשמשפיעים השפעה רוחנית באופן‬
‫שאינו כהלכה או מתוך פשרות ח ״ו‪ ,‬לא זו בלבד שאין מכך תועלת —‬
‫אדרבה‪ :‬הדבר גורם קלקול ונזק‪ .‬והדבר נלמד גם מהוראת המשנה‬
‫״אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״‪ :‬קירוב הבריות צריך להיות כך‬
‫שמקרבים אותם אל התורה ולא להיפך‪ ,‬חלילה — קירוב התורה‬
‫אליהם‪ ,‬באמצעות עריכת פשרות‪.‬‬

‫התיקון על ״הא לכם זרע״ הוא על ידי ״הא לחמא עניא״‪ :‬אנו‬
‫מדגישים שלמרות ש״כל דכפין ייתי וייכול״ וכל יהודי מוזמן אל הסדר‪,‬‬
‫הרי זה נעשה דוקא בתנאי ש״ייתי ויפסח״ — הוא צריך וחייב לקיים‬
‫את כל עניני ליל הסדר‪ .‬וההליכה בדרך זו מביאה לכך שלמרות‬
‫ש״השתא עבדיך‪ ,‬הנה ״לשנה הבאה בארעא דישראל״ ו״לשנה הבאה‬
‫בני חורין״‪.‬‬

‫* * *‬
‫כל דכפין ייתי וייכול‬
‫ההקדמה לעריכת הסדר היא ההכרזה‪ :‬״כל דכפין ייתי וייכול״‪.‬‬
‫יהודי אינו יכול להיות בן חורין אמיתי כל עוד יהודי אחר נתון במצב‬
‫שאינו מאפשר גם לו להיות בן חורין‪ .‬מחובתו לדאוג בראשונה לאותו‬
‫קכז‬ ‫שערי הגדה‬
‫יהודי ולהזמינו אל שולחן הסדר שלו‪ ,‬ורק אז יכול הוא לקיים את הסדר‬
‫ולצאת לחירות‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫כל דפפין ייתי וייפול ‪ ...‬לשנה הבאה בני חורין‬

‫בפיסקה ״הא לחמא עניא״ מופיעה הזמנה לעניים שיבואו לאכול‬
‫עימנו בליל הסדר‪ :‬״כל דכפין ייתי וייכול‪ ,‬כל דצריך ייתי וייפםח״‪.‬‬
‫ולכאורה‪ ,‬הזמנה זו אינה במקומה שהרי הזמנת עניים לסעודה מהווה‬
‫ענין של צדקה‪ ,‬ואין לכך קשר לא לסיפור יציאת מצרים ולא לחג‬
‫הפסח‪ ,‬שהרי בכל השנה אנו מצווים על מצות הצדקה!‬

‫בהמשך הפיםקה נאמר‪ :‬״השתא עבדין — לשנה הבאה בני חורין״‬

‫וגם כאן נשאלת אותה שאלה‪ :‬מה הקשר של משפט זה לסיפור יציאת‬
‫מצרים י י‬

‫התשובה לכך טמונה במילים ״כל דכפין ייתי וייכול״‪ :‬״כל ד כ פ י ך‬

‫ו״כל דצריך״ — זוהי צדקה אמיתית‪ ,‬נתינה והענקה לכל נצרך‪ ,‬מבלי‬
‫שהנותן יצפה לקבל בתמורה שכר כלשהו‪ .‬גאולת ישראל התאפשרה )חרף‬
‫מצבם הרוחני הירוד( בזכות מצות צדקה‪ ,‬וכידוע שאבותינו במצרים עסקו‬
‫בצדקה וחינכו לכך גם את צאצאיהם‪ .‬כך קיימו את האמור אודות אברהם‪:‬‬
‫״למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו‪ ...‬לעשות צדקה ומשפט״‪.‬‬

‫ובזכות העיסוק בנתינת צדקה בטהרתה‪ ,‬זכו בני ישראל במצרים‬

‫לעורר את ה״צדקה העליונה מלמעלה״‪ ,‬והקב״ה בכבודו ובעצמו נגלה‬
‫עליהם בהתעוררות מלמעלה וגאלם‪ .‬ההתגלות האלוקית הזו‪ ,‬שנבעה‬
‫מכוח התעוררות עצמית מלמעלה‪ ,‬מכונה ״צדקה״‪ ,‬משום שהיא לא‬
‫היתה תלויה או מותנית בצורה כלשהי במצבו הנחות של העם‪ .‬הקב״ה‬
‫׳השפיע׳ לנזקקים שפע אלוקי‪ ,‬בבתינת צדקה בטהרתה‪ ,‬בלי שום ציפייה‬
‫לקבלת תמורה מהם‪.‬‬

‫״צדקה״ זו של הקב״ה הגיעה בזכות ה״צדקה״ של העם במצרים‪ .‬כך‬

‫גם לגבינו‪ :‬אף אנו עושים צדקה בליל הסדר ומזמינים עגיים לסעודה‪,‬‬
‫ובזכות מצות הצדקה שאנו עושים — בהזמנת ה״כל דכפין״ — נזכה‬
‫לגאולה ו״לשנה הבאה בני חורין״‪ .‬יתירה מזו‪ :‬אף ללא עשיית הצדקה‬
 ‫שערי הגדה‬ ‫קכח‬

‫שלנו‪ ,‬הקב״ה מצידו יעשה איתנו צדקה‪ ,‬צדקה מלמעלה בטהרתה‪ ,‬ויגאל‬
‫אותנו תיכף ומיד‪ ,‬ובמיוחד כעת‪ ,‬כשכבר הגיע זמן הגאולה‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫לשנה הכאה כני חורין‬

‫כשכ״ק אדמו״ר מהורש״ב נ״ע היה אומר ״לשנה הבאה בארעא‬
‫דישראל״‪ ,‬היה אומר את המילה ״הבאה״ בהטעמה מלעיל‪ ,‬כך שמשמעות‬
‫המילה היא לשון עבר )שנה שכבר באה(‪ ,‬ואילו באמידת ״לשנה הבאה‬
‫בני חורין״ היה מטעים את המילה ״הבאה״ בהטעמה מלרע‪ ,‬שמשמעה‬
‫לשון עתיד )ראה רש״י בראשית כט‪ ,‬ו(‪.‬‬

‫ויש לפרש שבכך נתכוון לומר שתקופת השנה של ״לשנה הבאה‬

‫בארעא דישראל״ כבר התחילה בליל פסח זה‪ ,‬ו״לשנה הבאה — בעתיד‬
‫— בני חורין״‪.‬‬

‫וביאור הענין במשמעותו הרוחנית‪:‬‬

‫״לשנה הבאה בארעא דישראל״ בעבודת ה׳‪ ,‬הוא דבר התלוי באדם‬
‫עצמו‪ .‬כשיקיים ״אם בחוקותי תלכו״ ולא ילך בקרי‪ ,‬אזי יהיה בהשגחה‬
‫תמידית מהשי״ת‪ ,‬מראשית השנה ועד אחרית שנה‪ .‬ולכן‪ ,‬כשאדם אומר‬
‫״לשנה הבאה בארעא דישראל״‪ ,‬הוא יכול לומר זאת בלשון עבר‪ ,‬שכן‬
‫בידו להגיע למצב זה מיד‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬האדם אינו יכול להגיע למצב‬
‫של ״בני חורין״ בכוח עצמו‪ ,‬כי כשם ששיחרור של עבד משיעבוד‬
‫כפשוטו תלוי בכך שהאדון יתן לו שטר שחרור וכדומה‪ ,‬כך אי אפשר‬
‫להיות ״בן חורין״ ברוחניות עד שהקב״ה ישחט את היצר הרע ואז‬
‫נעשים ״בגי חורין״ כדברי רז״ל ״אל תקרי חרות אלא חרות״ )אבות פ״ו‬
‫מ״ב(‪ ,‬ולכן ענין זה נאמר בלשון עתיד‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫מה נשתנה‬
‫סדר הקושיות לפי מנהג חב״ד הוא‪ :‬״מטביליך‪ ,‬״מצה״‪ ,‬״מרוד״‬
‫ו״מסוביך‪.‬‬
‫קכט‬ ‫שערי הגדה‬

‫ויש לתמוה על סדר זה הן מבחינת חשיבות הדברים והן מבחינת‬

‫סדר הדברים שהילד רואה ושואל עליהם‪:‬‬

‫הסדר הראוי מבחינת החשיבות הוא‪ :‬א( ״מצה״ — חיוב‬

‫מדאורייתא‪ p .‬״מרור״ — מדרבנן )בזמן הזה(‪ .‬ג( ״מסובין״ — ביטוי‬
‫לענין החרות‪ .‬ד( ״מטביליך — שאינו אלא מנהג‪.‬‬

‫ומבחינת סדר הראייה של הילד‪ ,‬קושיית ״מטביליך היתה צריכה‬

‫להיות האחרונה )כי הטיבול העיקרי הוא הטיבול השני שבא בשלב‬
‫מאוחר יותר(‪ ,‬ועל־כל־פנימ לאחר קושיית ״מסובין״‪ ,‬שהרי כבר לפני‬
‫הטיבול הראשון שותים את כוס הקידוש בהסיבה‪ .‬מהו‪ ,‬אפוא‪ ,‬הטעם‬
‫לסדר שבו ״מטביליך היא הקושיה הראשונה?‬

‫אלא ללמדך‪:‬‬

‫הדבר הראשון שמעורר את תשומת לבו של הילד בליל הסדר אינו‬

‫דבר הקשור בחיוב דאורייתא )אכילת מצה( ולא דבר הקשור בחיוב‬
‫דרבנן )מרור בזמן הזה(‪ ,‬אלא דוקא דבר שחיובו מחמת המנהג בלבד‬
‫)מטבילין שני פעמים(‪.‬‬

‫ומכאן הוראה עד כמה יש להקפיד על מנהגי ישראל‪ .‬וכאשר‬

‫מחנכים את הילד כדבעי ומחדירים בו את ההכרה שיש למסור את‬
‫הנפש גם על מנהגים‪ ,‬זוכים לומר‪ :‬״עבדים היינו לפרעה במצרים‬
‫ויוציאנו ה׳ אלוקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה״‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫ואילו לא הוציא הקב״ה‬

‫אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו‬
‫סיפור ההגדה נפתח באמירה שהיינו עבדים במצרים והקב״ה‬
‫הוציאנו משם‪ .‬מיד אחר כך אנו אומרים‪ :‬״ואילו לא הוציא הקב״ה את‬
‫אבותינו ממצרים — הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה‬
‫במצרים״‪.‬‬

‫הצורך בהזכרת בנינו ובני בנינו כאן מובן‪ :‬הדבר נועד לעורר בנו‬
‫שמחה רבה יותר על הגאולה‪ ,‬שכן עניניהם של ילדינו חשובים לנו יותר‬
 ‫שערי הגדה‬ ‫קל‬
‫מאשר ענינינו האישיים‪ .‬אבל בעצם‪ ,‬כל האמירה הזו לכאורה מיותרת‪:‬‬
‫הרי מובן מאליו‪ ,‬שאילו אבותינו לא היו נגאלים‪ ,‬הם וצאצאיהם‪ ,‬ממילא‬
‫גם אנחנו לא היינו נגאלים והיינו ממשיכים להיות משועבדים במצרים •‬

‫אלא שהכוונה היא להדגיש בפנינו‪ ,‬שאנו עצמנו יוצאים ממצרים‬

‫ולא רק אבותינו‪ .‬כלומר‪ ,‬לא זו בלבד שהאדם חייב ״לראות את עצמו‬
‫כאילו הוא יצא ממצרים״‪ ,‬כלומר להרגיש ״כאילו״ יצאנו‪ ,‬אלא לעובדה‬
‫אמיתית ללא כ״ף הדמיון‪ :‬אנו ע צ מ נ ו ) ע ם ילדינו( יוצאים היום ממצרים‬
‫בפועל ממש‪.‬‬

‫ובאמת‪ ,‬איך ייתכן כדבר הזה? הרי יציאת מצרים אירעה לפני‬
‫למעלה מ־‪ 3,000‬שנה — בשנת ביתמ״ח — ולא היום ?‬

‫התשובה לכך היא שישנם שני סוגי פעולות‪ :‬פעולה נפסקת‪,‬‬

‫ופעולה נמשכת‪ .‬פעולה נפסקת היא פעולה חד פעמית‪ ,‬שהתבצעה פעם‬
‫אחת ברגע אחד‪ ,‬ואינה ממשיכה עוד‪ .‬לאחר מכן אנו יכולים ליהנות‬
‫מהתוצאות שלה‪ ,‬אך הפעולה עצמה כבר הסתיימה‪ .‬ואילו פעולה‬
‫נמשכת היא פעולה שחוזרת ומתרחשת ללא הרף ואינה נפסקת כלל‪.‬‬

‫יציאת מצרים היא ״פעולה נמשכת״‪ ,‬שמתחוללת כל רגע ורגע‪,‬‬

‫ולכן‪ ,‬העובדה ש״הוציא הקב״ה את אבותינו ממצרים״ נמשכת גם לנו‬
‫ובנינו ובני בנינו‪ .‬כלומר‪ :‬אף אנו וצאצאינו נגאלים בפועל מהשיעבוד‬
‫וממצרים‪ .‬ולכן אומרים זאת במפורש‪ ,‬להשמיענו שאכן יציאת מצרים‬
‫היא פעולה נמשכת‪.‬‬

‫משמעות הדברים בעבודת ה׳ היא שיציאת מצרים הינה יציאה‬

‫ממצרים ומגבולים‪ .‬וענין זה מתחולל בכל יהודי בכל יום בלימוד התורה‬
‫וקיום המצוות‪ ,‬במעשים רגילים ואף בעת השינה‪ ,‬שכן כל אחד חייב לעלות‬
‫מדרגה לדרגה‪ ,‬כך‪ ,‬שתמיד הוא יוצא ומשתחרר מהמיצרים הקודמים שלו‪.‬‬
‫למרות שאתמול הוא התעלה במידה מספקת‪ ,‬הרי היום עליו להיות בדרגה‬
‫גבוהה יותר‪ .‬משום כך‪ ,‬מעמדו הנוכחי נחשב ״מצרים״ — וכדי להתעלות‬
‫עוד‪ ,‬עליו להשתחרר גם ממיצר זה ולצאת שוב ממצרים‪ .‬לכן‪ ,‬״כל המרבה‬
‫לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח״ כי בכך מתעלים מדרגה לדרגה‪,‬‬
‫ויוצאים מהמיצרים והגבולים‪ ,‬בעלייה אחר עלייה‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫קלא‬ ‫שערי הגדה‬

‫ויוציאנו ה׳ אלוקינו ביד חזקה ‪...‬‬

‫ואלו לא הוציא הקב״ה ‪ ...‬משועבדים היינו״‬
‫בברית בין הבתרים הודיע הקב״ה לאברהם שזרעו יהיה בגלות‬
‫במשך ארבע מאות שנה והקב״ה חישב את השנים הללו מאז לידת‬
‫יצחק‪ .‬ומאחר שהשעבוד שלהם נבע רק מכוח אותה גזירה‪ ,‬הרי ברור‬
‫שלאחר שכלה הזמן הקצוב של הגלות‪ ,‬הם היו משתחררים משם בדרך‬
‫ממילא‪ .‬אם כן‪ ,‬נשאלת השאלה‪ :‬מה ההסבר לכך ש״אלו לא הוציא‬
‫הקב״ה‪ ...‬משועבדים היינו״?‬

‫זאת ועוד‪ :‬המילים ״אנו ובנינו‪ ...‬משועבדים היינו״ נראות סותרות‬

‫לחלוטין ל ה ב ט ח ת הקב״ה ״דור רביעי ישובו הנה״‪ ,‬שהרי אם הקב״ה‬
‫הבטיח שהדור הרביעי ישוב לארץ ישראל‪ ,‬לא יתכן מצב של ״לא‬
‫הוציא‪ ...‬משועבדים היינו״?‬

‫כדי להבין זאת‪ ,‬עלינו להקדים )ראה בארוכה של״ה קעה‪ ,‬ב ואילך(‬
‫ולהבהיר את מטרתה של גלות מצרים‪ .‬גלות זו נועדה לכפר על חטא‬
‫עץ הדעת‪ ,‬ואכן‪ ,‬היא גרמה זיכוך בבני ישראל ובעולם כולו‪ ,‬כהכנה‬
‫והכשרה לקבלת התורה‪ .‬אילו זכו ישראל‪ ,‬היתה גלות מצרים הגלות‬
‫הראשונה והאחרונה‪ ,‬והיציאה ממצרים היתה הגאולה השלימה‪ .‬במצב‬
‫כזה‪ ,‬היו בני ישראל חוזרים למצב המקורי שהיה לפני חטא עץ הדעת‪,‬‬
‫ועם תום הזמן הקצוב‪ ,‬היו משתחררים ממצרים מאליהם‪.‬‬

‫ואולם‪ ,‬למעשה בגלות מצרים לא נשלמו הליכי המירוק והכפרה‪.‬‬

‫אדרבה‪ :‬ישראל שקעו אז במ״ט שערי טומאה‪ ,‬והגיעו עד למצב שבו‬
‫הם מצד עצמם לא היו ראויים להיגאל‪ .‬זאת‪ ,‬כתוצאה מכך ש״וירעו‬
‫אותנו המצרים״‪ .‬לא נאמר כאן ״וירעו לנו״ אלא ״אותנו״‪ ,‬לאמור‪:‬‬
‫המצרים עשו אותנו רעים‪ .‬הם החדירו בנו רע וטומאה הרבה מעבר‬
‫למה שנגזר מראש‪ ,‬עד שהעם כבר לא היה מסוגל להיחלץ מהטומאה‬
‫בכוחות עצמו‪.‬‬

‫ומעחה יובן היטב הצורך ב״ויוציאנו ה׳ ממצרים״‪ :‬אילו היו בני‬

‫ישראל יוצאים ממצרים רק כפועל יוצא מכך שהגיע זמן הגאולה‬
‫בהחאם להבטחה‪ ,‬הם היו עלולים לשוב למצרים מרצונם‪ ,‬בדומה למה‬
‫שמצינו בעבד עברי‪ ,‬שכאשר מגיע זמנו להשתחרר‪ ,‬ייתכן שהוא יאמר‪:‬‬
‫״אהבתי את אדוני‪ ...‬לא אצא חפשי״‪ .‬ואכן‪ ,‬גם לאחר שהקב״ה הוציאם‬
 ‫שערי הגדה‬

‫ממצרים‪ ,‬היה שלב שבו הם בכו וטענו‪ :‬״זכרנו את הדגה אשר נאכל‬
‫במצרים חינם״ ואף אמרו ״ניתנה ראש ונשובה מצרימה״‪.‬‬

‫לפיכך‪ ,‬היציאה ממצרים היתה חייבת לבוא רק מכוח העובדה‬

‫ש״ויוציאנו ה׳ אלוקינו‪ ...‬ביד חזקה״‪ .‬כלומר‪ ,‬היציאה נבעה מהתגלות‬
‫אלוקית מלמעלה‪ ,‬שבני ישראל מצד עצמם לא היו ראויים לה‪ .‬הקב׳׳ה‬
‫נגלה עליהם בכוחו העצמי והתגלות עצומה זו עוררה בהם את עצם‬
‫נשמתם‪ ,‬שהיא נעלית מכל ענין של רע ושום חטא אינו פוגע בה‪.‬‬
‫וכשנקודת הנשמה התעוררה‪ ,‬היא התגברה על הרע שבקרבם‪ .‬ולכן‬
‫נאמר‪ :‬״כי ברח העם״‪ :‬כתוצאה מהגילוי הגדול‪ ,‬העם ׳ברח׳ מהרע‬
‫הפנימי שבקרבו ודבק בקב״ה‪ .‬אבל אילו הקב״ה לא היה מוציא את‬
‫אבותינו ממצרים בדרך זו‪ ,‬אלא היה ממתין עד שיהיו ראויים מצד‬
‫עצמם לגאולה‪ ,‬הרי למרות ההבטחות לאברהם אבינו‪ ,‬אנו ובנינו ובני‬
‫בנינו היינו משועבדים עד שהיינו משיגים את שלימות הבירור והמירוק‪,‬‬
‫עד הגאולה העתידה‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫והיו מספרים ביציאת מצרים‪ ...‬עד שגאו תלמידיהם‬

‫בעבודתם ובסיפורם האירו את חשכת הלילה )׳מספרים׳ מלשון אבן‬
‫ספיר( אך מבחינתם לא היה די אור‪ ,‬והם עדיין אחזו ב״יציאת מצרים״‬
‫— שלב היציאה מן המיצר והגבול‪.‬‬

‫באו תלמידיהם ואמרו להם‪ :‬רבותינו‪ ,‬כבר הארתם את החושך‬

‫שלנו‪ ,‬היכלים׳ הקטנים שלנו מלאים אור‪ ,‬ומבחינתנו כבר הגיע זמן‬
‫שחרית ואור‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫הרי אני כבן שבעים שנה‬

‫כבן שבעים שנה — ולא זקן ממש‪ ,‬כי ביום שמינו את רבי אלעזר‬
‫בן עזריה לנשיא‪ ,‬נזרקה בו שיבה‪ ,‬אף שהיה בן שמונה עשרה בלבד‬
‫)ברכות כח‪ ,‬א(‪.‬‬
‫קלג‬ ‫שערי הגדה‬

‫ויש לתמוה‪:‬‬

‫אם אמנם היה רבי אלעזר בן עזריה בן שבעים שנה ובמשך זמן רב‬
‫השתדל לנצח את חבריו שתהא הלכה כמותו והדבר לא היה עולה בידו‪,‬‬
‫היה מקום לציין זאת כדבר מיוחד‪ .‬אך מאחר שהוא היה צעיר מאוד‪,‬‬
‫ורק נראה כבן שבעים‪ ,‬מה הפלא בכך שלא זכה שינהגו כדעתו ו׳׳תאמר‬
‫יציאת מצרים בלילות״?‬

‫כדי להבין זאת‪ ,‬עלינו להקדים ולהבהיר שכל ענין שקורה בגשמיות‬
‫הוא תוצאה מכך שאותו ענין קיים ברוחניות‪ .‬ובעניננו‪ :‬העובדה‬
‫שבגשמיות הוא נראה כזקן נובעת מכך שברוחניות אכן היה כזקן בן‬
‫שבעים שנה )וכפי שכתוב בסידור האריז״ל‪ ,‬שבצירוף שנותיו מהגלגול‬
‫הראשון מלאו לו באותה שעה שבעים שנה(‪ .‬ומעתה מובנת פליאתו של‬
‫ראב׳׳ע‪ :‬מאחר שברוחניות הוא היה זקן‪ ,‬כבן שבעים שנה‪ ,‬היה מן‬
‫הראוי שהוא יזכה שההלכה תיפסק לפי דעתו‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫הרי אני כבן שבעים שנה‬

‫בענין זה שביום מינויו* לנשיא באה על ראב״ע זקנה‪ ,‬יש להוסיף‬
‫ולתמוה‪:‬‬

‫הגמרא מספרת )ברכות כז‪ ,‬ב ואילך( שבשעה שהציעו לד׳ אלעזר בן‬
‫עזריה להיות ראש מתיבתא )עקב מעלותיו — חכם‪ ,‬עשיר ומיוחס(‪,‬‬
‫הוא הלך להתייעץ עם אשתו והיא שללה את קבלת התפקיד‪ ,‬באומרה‬
‫שהוא אינו ראוי לנשיאות משום שאין לו שערות לבנות‪ .‬מיד נעשה לו‬
‫נס‪ ,‬וצמחו בזקנו שמונה עשרה שורות של שערות לבנות‪.‬‬

‫נשאלת השאלה‪ :‬באמרה שאין לו שערות לבנות‪ ,‬התכוונה אשתו‬

‫לומר שמפאת גילו הצעיר הוא אינו מתאים להיות ראש־ישיבה‪ ,‬כי ״רוב‬
‫שנים יודיעו חכמה״‪ .‬אם כן‪ ,‬מה הועיל הנם של צמיחת השערות‬
‫הלבנוח? יחירה מזו‪ :‬הגמרא מספרה שלפני מינויו של ראב״ע לראש‬
‫ישיבה נקבע ש״כל תלמיד שאץ תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש״‪,‬‬
‫ואם בתלמיד כך‪ ,‬כל־שכן שלגבי ראש־הישיבה לא תועיל העובדה‬
‫שהוא נראה כזקן‪ ,‬כאשר למעשה הוא צעיר י‬
 ‫שערי הגדה‬ ‫קלד‬
‫ותמיהה גדולה נוספת‪ :‬מדוע החכמים שביקשו למנותו‪ ,‬וגם ראב״ע‬
‫עצמו‪ ,‬לא חששו מגילו הצעיר‪ ,‬ורק אשתו עוררה את הבעיה ?‬

‫התשובה לכל השאלות האמורות‪:‬‬

‫החכמים שביקשו למנותו‪ ,‬ואף ראב״ע עצמו‪ ,‬ידעו גם לפני הנס‬

‫שבתוכו ובפנימיותו יש לראב״ע את מעלת הזקנה‪ .‬ואף־על־פי־כן‪ ,‬כאשר‬
‫אשתו אמרה שאין לו שערות לבנות ועוררה את השאלה בענין זה‪ ,‬אזי‬
‫מפני ענוותנותו נוצר אצלו ספק בדבר‪ .‬רק כאשר אירע הנס ובזקנו של‬
‫ראב״ע נראו שערות לבנות‪ ,‬אזי נהיה גלוי וידוע לכל שזוהי מדריגתו‪,‬‬
‫והספק סר‪.‬‬

‫מהו‪ ,‬באמת‪ ,‬ההסבר לכך שכבר בצעירותו זכה ראב״ע לחכמה‬

‫שזוכים לה רק ״ברוב שנים״?‬

‫שתי תשובות בדבר‪ :‬א( חכמתו הגדולה נבעה מייחוסו )דור עשירי‬
‫לעזרא( — ח כ מ ת אבותיו באה לו בירושה‪ p .‬כיון ש״האב זוכה לבן‬
‫בחכמה״‪ ,‬זכה ראב״ע לכוח חכמה גדול ועצום כל־כך‪ ,‬עד שבזמן קצר‬
‫השיג חכמה בדרגה כזו שאדם רגיל מגיע אליה רק ב״רוב שנים״‪.‬‬
‫ןועל־דרך דברי אדמו״ר הזקן שע״י פעולות עם הזולת נעשים ״מוחו‬
‫ולבו זכים אלף פעמים ככה״ ואדמו״ר הצמח־צדק מוסיף שהמספר אלף‬
‫אינו סתם הגזמה[‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫וכל המרבה לספר ביציאת מצריס הרי זה משובח‬

‫שואלים על כך המפרשים )״שמחת הרגל״‪ ,‬הובא בהגש״פ לרבנו(‪ :‬כיון‬
‫שכבר נאמר ״אפילו כולנו חכמים‪ ,‬כולנו נבוגים‪ ,‬כולגו יודעים את‬
‫התורה — מצוה עלינו לספר״‪ ,‬הרי בזה כבר כלולים כלם‪ ,‬מה מוסיפה‬
‫על כך האמירה ״וכ? המרבה‪.‬״״ ?‬

‫התשובה לכך היא שמאחר שבקטע הקודם נאמר ״ואילו לא הוציא‬

‫הקב״ה את אבותינו ממצרים‪ ,‬הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו‬
‫לפרעה במצרים״‪ ,‬הרי מכך משתמע שהמצור‪ ,‬לספר חלה רק על מי‬
‫שהיה עלול להיות משועבד כיום במצרים‪ .‬ואילו כאן מוסיפים ומחדשים‬
‫קלה‬ ‫שערי הגדה‬

‫שהחובה חלה על הכל‪ ,‬גם על מי שבכלל לא היה משועבד בגלות‬

‫מצרים‪ .‬הכוונה היא לגרים או כהנים ולויים‪ ,‬שלא נשתעבדו במצרים‪.‬‬
‫וכמםופר במדרש‪ ,‬שכאשר פרעה בא לבני ישראל והסית ופיתה אותם‬
‫לעבודה בחומר ובלבנים ע״י כך שבתחילה עשה במלאכה יחד אתם —‬
‫הכהנים והלויים לא התפתו ולא השתעבדו‪.‬‬

‫כהוכחה לכך ממשיכה ההגדה — ״מעשה ברבי אליעזר ור׳ יהושע‬

‫וראב״ע״‪ ,‬שהחכמים המנויים כאן היו כהנים או לויים ר״א וד׳ יהושע‬
‫לויים וראב״ע כהן‪ ,‬וגם רבי עקיבא היה בן־גרים שאבותיו לא‬
‫השתעבדו‪ ,‬ואף הם עסקו בסיפור יציאת מצרים‪.‬‬

‫מכאן הוראה לכל אחד מישראל‪ ,‬גם מי שאינו כהן או לוי‪:‬‬

‫כל ישראל הם בנים למקום‪ ,‬ומבחינה זו‪ ,‬יש בנשמתו של כל יהודי‬

‫רובד מםויים שכלל לא השתעבד לפרעה במצרים‪ .‬דבר זה עלול להביא‬
‫למחשבה שאין צורך לספר ביציאת מצרים‪ .‬לפיכך באה ההגדה‬
‫ומלמדת‪ ,‬שחובת הסיפור ביציאת מצרים‪ ,‬לעצמו ולאחרים‪ ,‬חלה על כל‬
‫יהודי בלי יוצא מהכלל‪ ,‬וכל המרבה לספר הרי זה משובח‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫ימי חייך הימים‬

‫״ימי חייך הימים״‪ :‬ה״ימים״ צריכים להיות ״ימי חייך״ —‬
‫״לעבעדיגע טעג״ ]=ימים חיים[‪ ,‬וכתוצאה מכך‪ ,‬הנה ״כל ימי חייך —‬
‫להביא הלילות״ — ״הימים החיים״ הללו יאירו ויחדירו חיות גם‬
‫בלילות שלאחריהם‪ ,‬כשם שבאכילת קדשים בבית המקדש — הלילה‬
‫הולך אחר היום )בשונה מסדר בריאת העולם‪ ,‬שבה היום הולך אחר‬
‫הלילה(‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫כל ימי חייך להביא הלילות‬

‫שמעתי מאאמו״ר רמז בדיוק הלשון ״להביא״ )ולא ״לרבות״‬
‫וכיו״ב(‪ ,‬שע״י הזכירה כדבעי בימים — ״מביאים״‪ ,‬מחדירים‪ ,‬את הזכירה‬
 ‫שערי הגדה‬
‫גם בלילות‪ ,‬וע״י הזכירה כדבעי בעולם הזה‪ ,‬מביאים לימות המשיח‪,‬‬
‫וממילא גם לזכירת יציאת מצרים שתהיה אז‪ ,‬שהרי היא סיבתם‪.‬‬

‫ונמצא שהמשנה מלמדת אותנו שלושה עניינים לפי הסדר מלמטה‬

‫למעלה‪ :‬א( שיש לפעול יציאת מצרים בימים‪ .‬ב( ״להביא״ ולהחדיר את‬
‫יציאת מצרים גם בחושך הלילות‪ .‬ג( ״להביא״ את אור ימות המשיח גם‬
‫בזמן הזה‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫להביא לימות המשיח‬

‫פירש כ״ק מו״ח אדמו״ר‪ :‬״כל ימי חייך״ — כל ימי חיי האדם‪,‬‬
‫עליו לפעול ולהשתדל — ״להביא לימות המשיח״‪ ,‬לגרום להבאת‬
‫המשיח‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫ברוך המקום ברוך הוא‬

‫יש מפרשים שנוסח זה נובע מנוהג שהיה מקובל‪ ,‬שראש המשפחה‬
‫היה אומר את ההגדה בקול‪ ,‬וכל המסובים היו משיבים‪ .‬כאשר ראש‬
‫המשפחה היה אומר ״ברוך המקום״‪ ,‬היו כולם עונים ״ברוך הוא״‪ ,‬וכאשר‬
‫היה אומר ״ברוך שנתן תורה לעמו ישראל״‪ ,‬היו עונים ״ברוך הוא״‪.‬‬

‫בכל אופן‪ ,‬ארבעת הפעמים ״ברוך״ הם כנגד ארבעת הבנים‪,‬‬

‫ו״ברוך״ הוא מלשון המשכה‪ .‬ללמדך‪ ,‬שיש לפעול את ההמשכה‬
‫מבחינת ״אחד״ בכל סוגי הבנים‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫כנגד ארבעה בנים‬

‫יש לדייק‪:‬‬

‫מדוע פסוקי החכם והתם הם בלשון יחיד )״כי ישאלך בגך מחר‬
 ‫שערי הגדה‬
‫לאמר״ ו״והיה כי ישאלך בנך מחר ל א מ ו מה זאת״(‪ ,‬ואילו פסוקו של‬
‫הרשע הוא בלשון רבים )״והיה כי יאמרו אליכם בניכם״(?‬

‫ונראה לומר שהטעם הוא כי ה״בץ רשע״ יש בו כמה סוגים‪,‬‬

‫מבחינת רמת הידיעות שלו‪ ,‬הוא יכול להיות חכם‪ ,‬תם ואפילו שאינו‬
‫יודע לשאול‪ ,‬והצד השוה בכולם — שהם שואלים ״מה העבודה הזאת‬
‫לכם״‪ .‬וכפי שראינו במוחש שדווקא אלה שאינם יודעים לשאול הם‬
‫הטוענים ״מה העבודה הזאת לכם״ בצורה חזקה יותר‪...‬‬

‫והעירוני לפרש עוד טעם מדוע דברי הרשע הם בלשון רבים‪ :‬זה‬
‫טבעם של רשעים שמדברים ושואלים בצורה מבולבלת ובערבוביא‪ ,‬וכל‬
‫אחד מהם נפרד מחברו‪.‬‬

‫* * *‬
‫כנגד ארבעה כנים דברה תורה‬
‫ראה זה פלא‪:‬‬

‫פסוקי ה״חכם״ הם בספר דברים‪ ,‬הפסוקים של דברי ה״תם״ הם‬

‫בספר שמות פרק י׳׳ג ודוקא פסוקי ה״רשע״ וה״שאינו יודע לשאול״ הס‬
‫הראשונים )שמות י״ב( י‬

‫מכאן שאל יאמר אדם‪ :‬״די שאקדיש מהוני‪ ,‬מכוחי ומזמני למען בן‬
‫חכם העוסק ומתענין בדת ישראל‪ ,‬או לכל היותר למען התם שאף כי‬
‫אינו חכם‪ ,‬הוא לפחות שואל ומתעניין‪ ,‬אבל לא אבוא במגע עם מי‬
‫שמתכוון למרוד״‪ .‬או שאינו מתעניין כלל‪ ,‬שכן‪ ,‬אדרבה‪ ,‬״כנגד ארבעה‬
‫בנים דיברה תורה״ ותחילת הדבור היא להציל‪ ,‬לקרב ולתקן א ת‬
‫ה׳שאינו יודע לשאול׳ ואת הרשע‪.‬‬

‫זאת ועוד‪ :‬המענה לרשע הוא בפסוקו של ה״שאינו יודע לשאול״‬

‫)״בעבור זה עשה ה׳ לי״(‪ ,‬כי באמת כל ישראל הם מאמינים בני‬
‫מאמינים‪ ,‬והמרשיע הוא רק מפני שלפי־שעה הוא אינו יודע על כך‬
‫ואינו יודע אפילו לשאול על כך‪ ,‬כי נכנסה בו רוח שטות‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

 ‫שערי־ הגדה‬ ‫קלח‬

‫ארבעה בנים‬
‫ארבעת הבנים שונים זה מזה‪ ,‬אבל יש ביניהם צד שוה ונקודה‬
‫משותפת — כולם נמצאים ליד שולחן הסדר‪ ,‬כך שאפילו הרשע נפגש‬
‫עם עובדי הקב״ה ומתעניין בתורה ומצוות‪ ,‬ויש לקוות שגם הוא יהיה‬
‫בעתיד שומר תורה ומצוות‪.‬‬

‫ואולם‪ ,‬לצערנו יש‪ ,‬ובמיוחד בזמננו‪ ,‬בן חמישי‪ ,‬זה שאינו נמצא‬
‫כלל ליד שולחן הסדר ואינו יודע כלל על ״העבודה הזאת״ — של ליל‬
‫הסדר‪ ,‬יציאת מצרים וקבלת התורה‪ .‬ומאחר שאסור לשכוח אף ילד‬
‫יהודי אחד ויחיד‪ ,‬יש להתמסר לילדים אלה במסירות נפש ואהבת‬
‫ישראל‪ ,‬וכבר זמן רב לפני חג הפסח וליל הסדר‪ ,‬יש להשקיע את כל‬
‫הכוחות כדי לחלץ את הבן החמישי ממצבו ולהשיבו אל שולחן הסדר‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫אחד חכם ואחד רשע‬

‫למה נסמכו החכם והרשע זה לזה?‬

‫הסביר זאת כ״ק מו״ח אדמו״ר‪ :‬מכיון שצריך לעסוק גם בתיקון‬

‫הרשע‪ ,‬שהרי נאמר ״לא ידח ממנו נדח״‪ ,‬ונדרשים כוחות רבים לצורך‬
‫תיקונו של הרשע‪ ,‬לכן נסמך החכם לרשע כדי שהחכם‪ ,‬בכוחותיו‬
‫הגדולים‪ ,‬יתקן את הרשע‪.‬‬

‫ויש להוסיף על כך‪:‬‬

‫אמנם שאלתו של החכם נובעת מהרצון והתשוקה לקבל הסבר‬

‫לציוויי התורה‪ ,‬אבל מאחר שלמעשה‪ ,‬גם הוא שואל שאלה‪ ,‬הרי הוא‬
‫איננו מקיים את הציווי ״תמים תהיה עם ה׳ אלקיך׳ בתכלית השלימות‪,‬‬
‫שבץ בצד הקדושה לא קיימת השאלה ״מדוע״ )וכפתגם כ״ק מו״ח‬
‫אדמו״ר‪ :‬״פארוואס איז א קליפה״ נ=השאלה ׳מדוע׳ — היא קליפה[(‪,‬‬
‫ומ״שאלה״ עלולה להסתעף שאלת הרשע‪.‬‬

‫וכך סיפר כ״ק מו״ח אדמו״ר‪:‬‬

‫אאמו״ר )אדמו״ר מהורש״ב נ״ע( אמר פעם שמבחינה זו גדולה‬

‫קלט‬ ‫שערי הגדה‬
‫מעלתו של התם‪ ,‬ענין התמימות‪ ,‬על החכם‪ ,‬ושיבח במיוחד את ה׳שאינו‬
‫יודע לשאול׳‪ ,‬באמרו שבטרם ירדה הנשמה למטה‪ ,‬ענייני האלוקות היו‬
‫אצלה בפשיטות‪ ,‬כדבר המובן מאליו‪ ,‬ואילו עם ירידתה והתלבשותה‬
‫בגוף‪ ,‬הדברים הופכים להיות בגדר חידוש ו״שאלה״‪ .‬וזוהי מעלת‬
‫״שאינו יודע לשאול״‪ ,‬שגם לאחר ירידת הנשמה למטה‪ ,‬אלוקות היא‬
‫אצלו מילתא דפשיטא‪ ,‬ללא תמיהות ו״שאלות״‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫החכם צריך לזכור תמיד כי הרשע )היצר הרע( הוא שכנו‪ ,‬דבר‬
‫המחייב זהירות יתירה ובקשת רחמים מה׳ יתברך לבל יפול ברשתו‪.‬‬
‫וכאשר החכם יתמסר להעלות ולהחזיר למוטב את הרשע שמחוצה לו‪,‬‬
‫יסייע לו הדבר להתגבר גם על יצרו‪ ,‬על הרשע אשר בקרבו פנימה‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫ואחד רשע‬
‫מבין ארבעת סוגי הבנים שכנגדם דיברה תורה‪ ,‬הרשע הוא‪ ,‬כמובן‪,‬‬
‫בעל הדרגה הנמוכה ביותר‪ .‬אם כן‪ ,‬נשאלת השאלה‪ :‬מדוע הרשע מופיע‬
‫כאן במקום השני‪ ,‬מיד לאחר החכם?‬

‫ועוד‪ :‬מבואר בקבלה שארבע הכוסות הם כנגד ארבעת הבנים‬

‫)פע״ח שער כ״א פרק ה׳(‪ ,‬ולפי זה יוצא שדוקא הכום השניה שעליה‬
‫אומרים את עיקר ההגדה היא כנגד הרשע‪ .‬הייתכן י‬

‫השאלה האמורה מתחזקת יותר נוכח התשובה לרשע — ״אילו‬

‫היה שם לא היה נגאל״‪ .‬מהתשובה הזו עולה שהרשע אינו שייך כלל‬
‫ליציאת מצרים‪ ,‬שהדי לא היה זוכה להיגאל‪ ,‬ואם כן‪ ,‬מדוע בכלל באים‬
‫איתו בדברים ואף אומרים עבורו את עיקר ההגדה ?‬

‫ההסבר לכך טמון בדברי חז״ל ״ישראל‪ ,‬אף על פי שחטא‪ ,‬ישראל‬

‫הוא״‪ .‬בכל יהודי‪ ,‬יהיה מי שיהיה‪ ,‬גם אם הוא בן רשע‪ ,‬קיימת נקודת‬
‫היהדות‪ ,‬שהיא עצם הנשמה‪ ,‬חלק אלוקה ממעל ממש‪ ,‬המאוחדת עם‬
‫הקב״ה‪.‬‬
 ‫שערי הגדה‬ ‫קמ‬
‫רמז לכך ניתן במילים ״אחד חכם״ ו״אחד רשע״‪ .‬כלומר‪ :‬גס בבן‬
‫רשע קיימת נקודת ה״אחד״‪ ,‬הקב״ה‪ ,‬אלא שהיא נסתרת בהעלם עצום‪,‬‬
‫ודרוש עמל רב כדי לחשוף אותה‪ .‬לכן קבעו את מקומו של הרשע ליד‬
‫החכם‪ ,‬כדי שהחכם יסייע לו לגלות את ה״אחד״ שבקרבו‪ ,‬וזו גם‬
‫הסיבה לכך שאכן עיקר ההגדה נאמרת על הכוס השניה שהיא כנגד‬
‫הרשע‪.‬‬

‫וכך‪ ,‬בסמיכותו של החכם לרשע‪ ,‬יש משום הוראה לשניהם‪ :‬הרשע‬

‫מתעודד שלא להתייאש ממצבו‪ ,‬שהרי הקב״ה שלח אליו את החכם‬
‫לסייע לו‪ ,‬וההוראה ל ח כ ם היא שלא יסתגר בד׳ אמותיו‪ ,‬משום שלצידו‬
‫יושב הבן הרשע ועליו לחלצו ממצבו ולקרב אותו לתורה‪.‬‬

‫גם התשובה שמשיבים לרשע‪ ,‬״אילו היה שם לא היה נגאל״‪ ,‬אין‬

‫בה משום הקנטה‪ ,‬אלא יש בה עידוד עצום‪ .‬הכוונה היא לומר לו שרק‬
‫״שם״‪ ,‬במצרים‪ ,‬לא זכו הרשעים להגאל‪ ,‬אך עתה בגאולה השלימה‪,‬‬
‫ייגאל גם הוא‪ ,‬כי אף יהודי לא ישאר בגלות‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫חכם מה הוא א ו מ ד ‪ . . .‬אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן‬

‫הבן החכם היושב לשולחן הסדר הינו בקי‪ ,‬כמובן‪ ,‬בכל הלכות‬
‫הפסח‪ .‬אם כן‪ ,‬מדוע הוא שואל ״מה העדות החוקים והמשפטים״?‬

‫הסיבה הפשוטה לכך היא‪ ,‬שזהו סדר ההגדה — בדרך של שאלות‬

‫ותשובות‪ ,‬שהרי אף מי שאין לו אשה או בנים שישאלו אותו — חייב‬
‫לשאול בעצמו‪ ,‬ואחר כך לענות לעצמו על שאלותיו )שו״ע אדמו״ר הזקן‬
‫סימן תע״ג סעיף מ׳(‪.‬‬

‫אלא שמסתבר ששאלת החכם עוסקת ברובד עמוק יותר‪ ,‬שהרי‬

‫המדובר הוא ב״בן חכם״‪ .‬וא״כ יש להבין‪ ,‬אפוא‪ ,‬מהי המשמעות‬
‫הפנימית של שאלת החכם וכיצד ניתן לה מענה בכך ש״אין מפטירין‬
‫אחר הפסח אפיקומן״?‬

‫וביאור הענין‪:‬‬
‫קמא‬ ‫שערי הגדה‬
‫״חכם — מה הוא אומר״‪ .‬״מה״ — ענינו ביטול‪ ,‬כפי שאומר‬
‫משה ״ונחנו מה״ )=אנחנו—לא כלום(‪ ,‬והמילה חכמה נגזרת מהשורש‬
‫״כח— מה״ — כח של ביטול‪ .‬כך שהבן חכם משקף מצב של ביטול‬
‫במציאות‪ ,‬של אדם שבטל לה׳ בכל מציאותו‪ .‬הדבר מתבטא גם בכך‪,‬‬
‫שמבין ארבעת הבנים שהם כנגד ארבעת העולמות )פע״ח שער כ״א פרק‬
‫ז׳(‪ ,‬החכם מסמל את עולם האצילות‪ ,‬שבו שורר ביטול מוחלט לה׳‪.‬‬

‫שהוא‬ ‫ואכן‪ ,‬ה״חכם״ מאוחד עם הקב״ה באופן כה עמוק‪ ,‬עד‬

‫ביטול‬ ‫מקיים את כל המצוות מתוך תחושה זהה — תחושה של‬
‫מהווה‬ ‫מוחלט‪ .‬לדידו‪ ,‬אין כל הבדל אם המצוה מובנת בשכל‪ ,‬או שהיא‬
‫וחיות‪,‬‬ ‫חוק בלתי מובן‪ .‬הוא מקיים את הכל באותה מידה של עונג‬
‫מתוך ידיעה שהוא מבצע את רצון ה׳‪.‬‬

‫והנה‪ ,‬במצוות קיימים שלושה סוגים‪ :‬״עדות״ — מצוות‬

‫שלכתחילה לא היינו חושבים לעשות אותן‪ ,‬אך לאחר ציוויו של ה׳ הן‬
‫מובנות בשכל; ״משפטים״ הם מצוות שהשכל מחייב לבצע אותן גם‬
‫ללא ציווי התורה‪ ,‬כדברי הגמרא )עירובין ק‪ ,‬סע״ב(‪ :‬״אלמלא ניתנה תורה‬
‫היינו לומדים צניעוח מחתול וגזל מנמלה״; ו״חוקים״ — מצוות שאין‬
‫להם כל ביאור שכלי )״חוקה חקקתי ואין לך רשות להרהר אחריה״(‪.‬‬
‫בדרך כלל‪ ,‬מקיימים את המשפטים ואת העדות מחוך הבנה‪ ,‬ואילו את‬
‫החוקים מקיימים מתוך החלטה של ״קבלת עול מלכות שמים״‪.‬‬

‫ואולם‪ ,‬אצל ה׳׳חכס״‪ ,‬שנמצא בדרגה של ביטול מ ו ח ל ט כלפי‬

‫הקב״ה ומאוחד עימו לחלוטין‪ ,‬הכל שונה‪ :‬הוא אינו מקיים את העדות‬
‫והמשפטים כתוצאה מהבנתו‪ ,‬ואף אינו מבצע את החוקים מתוך קבלת‬
‫עול‪ .‬אצלו‪ ,‬הכל מתבצע מאליו‪ ,‬כתוצאה מעצם ההתאחדות שלו עם ה׳‪.‬‬
‫כשם שאברי הגוף מבצעים בדרך ממילא את רצון האדם‪ ,‬כך החכם‬
‫מקיים את כל סוגי המצוות באופן טבעי‪ ,‬בדרך ממילא‪.‬‬

‫וכאן בא החכם ומעורר שאלה הנובעת מדרגתו‪ :‬אם מבצעים את‬

‫כל המצוות מאותה סיבה — כתוצאה מהביטול לה׳ — לשם מה בכלל‬
‫יש צורך בחלוקה לעדות‪ ,‬חוקים ומשפטים — ״מה העדות החוקים‬
‫והמשפטים״?‬

‫ובעצם‪ ,‬שאלה זו נשאלת גם על ידי כל נשמה יהודית שיורדת‬

‫להתלבש בגוף‪ .‬הנשמה שואפת לקיים את כל ציוויי ה׳ מתוך ביטול‬
 ‫שערי הגדה‬ ‫קמכ‬
‫מוחלט ולהתרומם מעל אותה דרגה שבה ניכרים הבדלים בין סוגי‬
‫המצוות‪ ,‬ושואלת מדוע קיימת חלוקה בין מצוות שמוכנות בשכל‬
‫למצוות שאינן מובנות?‬

‫על כך באה התשובה‪ :‬״אמור לו כהלכות הפסח — אין מפטירין‬

‫אחר הפסח אפיקומן״‪:‬‬

‫״פסח״‪ ,‬מלשון פסיחה ודילוג‪ ,‬רומז על הדילוג העצום שדילג ה׳‪,‬‬

‫כביכול‪ ,‬כשהוציא את העם ממצרים‪ .‬באותו לילה נגלה להם הקב״ה‬
‫בכבודו ובעצמו‪ ,‬שהוא נעלה מכל דרגה שהיא‪ .‬והיכן נגלה הקב״ה? —‬
‫במקום הנחות ביותר שקיים בעולם — בתוך מצרים שמלאה גילולים‬
‫וטומאה‪ ,‬דבר שמהווה ״דילוג״ עצום ביותר‪ .‬והנה‪ ,‬למרות שהמונח‬
‫׳דילוג׳ נוגד לעצם המושג ׳סדר׳‪ ,‬הרי דוקא בליל פסח‪ ,‬שבו מתגלה‬
‫דרגה קדושה זו של ״פסח הוי׳״ — מתבצע הדבר ״כהלכות הפסח״‪,‬‬
‫באופן מסודר‪ ,‬ה ח ל מלקיחת השה בעשירי בחודש ניסן‪ ,‬שחיטתו‬
‫והקרבתו ועד לאכילתו בליל פסח‪ ,‬על כל פרטי הדינים הכרוכים בכך‪.‬‬
‫‪ -‬להחדיר את הקדושה הבלתי מוגבלת בתוך‬ ‫זהו רצון הבורא‬
‫ההגבלות של הסדר וההדרגה‪.‬‬

‫וזוהי התשובה לשאלת החכם‪:‬‬

‫נכון שצריך לעבוד את ה׳ מתוך ביטול שנובע מעצם הנשמה‪,‬‬

‫ומצידה כל המצוות שוות ואין הבדלים ביניהן‪ ,‬אבל עם זאת‪ ,‬החלוקה‬
‫בין עדות‪ ,‬חוקים ומשפטים נחוצה‪ ,‬כי רצונו של הקב״ה הוא שנחדיר‬
‫את דרגת ה״כיטול כמציאות״ כתוך סדר‪ ,‬בתוך הבנתנו האישית‬
‫וכוחותינו הפנימיים‪ ,‬ונהיה בטלים כתוך עבודה מסודרת המחולקת‬
‫לעדות חוקים ומשפטים‪.‬‬

‫אכילת הפסח היא זו המחדירה בנו את אותה קדושה עצומה‪ .‬אך‬

‫כאן בא האיסור ״אין מפטידין אחר הפסח אפיקומן״‪ :‬אין לאכול דבר‬
‫לאחר אכילת הפסח‪ ,‬כדי שלא להפיג את טעמו‪ .‬והדבר מלמדנו‪,‬‬
‫שהטעם של הפסח חייב להישאר בנו‪ ,‬היינו שה״דילוג״‪ ,‬הביטול‬
‫המוחלט לה׳ שמעבר למציאות שלנו‪ ,‬חייב לחדור בכל כוחותינו באופן‬
‫מסודר ותמידי‪ ,‬עד שנחוש אותו תמיד‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫קמג‬ ‫שערי הגדה‬
‫אין מפטידיז אחר הפסח אפיקומן‬
‫בהלכה זו יש שני הפכים‪ :‬מצד אחד‪ ,‬הפסח נאכל על השובע והוא‬
‫לא נועד להשביע את הרעב‪ ,‬ומצד שני — חובה לחוש את טעמו ואין‬
‫לאכול שום דבר אחריו כדי שלא להפיג את הטעם‪ .‬הכיצד?‬

‫ההסבר לכך הוא זה‪ :‬למרות שאכילת הפסח על השובע נועדה כדי‬
‫שהאכילה תהיה מתוך הנאה וחשיבות‪ ,‬הרי ההנאה איננה קשורה בכך‬
‫שהאכילה ממלאת חיסרון של האדם‪ ,‬אלא היא נועדה למטרה שהיא‬
‫נעלית יותר מהדרישות של מציאות האדם‪ .‬כלומר‪ ,‬האוכל אמנם נהנה‪,‬‬
‫אבל ההנאה היא בדבר שנעלה ממנו‪.‬‬

‫משמעות הדבר בעבודת ה׳ היא שגם את הקשר של עצם הנשמה‬

‫עם עצמיותו של הקב״ה‪ ,‬יש להביא ולהחדיר בשכל של האדם‪ .‬כלומר‪,‬‬
‫יש ׳ליהנות׳ ולחוש טעם גם במה שמעבר למציאות המורגשת והמובנת‬
‫בשכל‪ .‬זוהי הסיבה לכך שאחת העבודות העיקריות בקרבן פסח היתה‬
‫א כ י ל ת ו )פסחים עו‪ — p ,‬כדי שהפסח שענינו דילוג וקפיצה‪ ,‬למעלה‬
‫מהשגת השכל‪ ,‬יחדור אל פנימיות האדם וגם בו יחושו טעם ועוגג‪.‬‬

‫והדברים אמורים גם בזמן הזה‪ ,‬כאשר במקום הפסח אוכלים את‬

‫מצת האפיקומן‪ :‬מצה היא ״מיכלא דמהימנותא״‪ ,‬מאכל האמונה‬
‫שלמעלה מהשכל‪ ,‬ואכילתה היא החדרת האמונה שלמעלה מהשכל‬
‫בכוחות הפנימיים‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫מה העבודה הזאת לכם‬

‫כך יש לפרש את טענת הרשע בפנימיות הדברים‪:‬‬

‫מי שטוען ״מה העבודה הזאת לכם״ איננו בא לשלול את קיום‬

‫מצוות הפסח ואכילת מצה ומרור‪ ,‬אלא הוא מתנגד ל״עבודה הזאת״‪,‬‬
‫היא קבלת־העול‪ .‬לדבריו‪ ,‬יש לבצע את כל ענייני הפסח דוקא מתוך‬
‫חיות ובשמחה‪ .‬שכן‪ ,‬ההתבוננות בגודל עניין יציאת מצרים והעובדה‬
‫שיציאת מצרים נמשכת בכל דור‪ ,‬גורמת לו לעשות את מצוות החג‬
‫מתוך עונג‪ .‬ולכן‪ ,‬כשהוא רואה יהודי שמקיים את מצוות הפסח מתוך‬
 ‫שערי הגדה‬ ‫קמד‬
‫קבלת־עול בלבד‪ ,‬הוא מתייחם לכך בביטול באמרו ש״עבודה״ )כיווץ(‬
‫ו״חרות״)התפשטות( הם תרתי דסתרי‪.‬‬

‫אך האמת היא שקבלת־עול היא היא יסוד העבודה ויסוד כל המצוות‪,‬‬
‫גם אלו המובנות בשכל‪ .‬ל ק אומרים לרשע ש״אילו היה שם לא היה נגאל״‬
‫— מבחינת ההבנה וההשגה השכלית‪ ,‬שהיא המביאה לידי עונג ושמחה‪,‬‬
‫יש נתינת מקום לקליפת מצרים‪ ,‬ואילו ענינה של יציאת מצרים הוא שבני‬
‫ישראל יהיו עבדי הקב״ה‪ ,‬וזה ייתכן רק על־ידי קבלת עול‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫אילו היה שם לא היה נגאל‬

‫לכאורה תמוה‪:‬‬

‫איזה צורך ואיזו תועלת יש בהודעה לרשע שהוא איננו שייך‬

‫לענייני סדר פסח שבאו כזכר ליציאת מצרים? ואם אכן אין לו כל‬
‫שייכות ליציאת מצרים‪ ,‬מה ענינו להגדה של פסח ומדוע בכלל הוא‬
‫יושב ליד שולחן הסדר‪ ,‬ואף מצווים ״ואמור לו״ ?‬

‫אלא שלאמיתו של דבר‪ ,‬באמירה זו לרשע אין שום כוונה ח״ו‬

‫לדחות אותו מהסדר או להודיע לו שהגאולה היא ממנו והלאה‪ .‬אדרבה‪,‬‬
‫הכוונה היא להראות לו את נועם התורה ולקרב אותו‪ .‬אנו אומרים‬
‫לרשע שאמנם ״אילו היה שם״‪ ,‬במצרים‪ ,‬״לא היה נגאל״‪ ,‬אבל בגאולה‬
‫העתידה גם הוא עתיד להיגאל‪ .‬זאת‪ ,‬משום שגאולה זו תבוא לאחר‬
‫שכבר ניתנה התורה‪ ,‬שבה הקב״ה אמר לכל אחד ואתד בלשון יחיד‬
‫״אנכי ה׳ אלקיך״‪ .‬מאז‪ ,‬״הוי׳״ )הקב״ה בעצמו( נמשך להיות ״אלקיך״‬
‫)״כוחך וחיותך״( של כל אחד מישראל‪ ,‬יהיה מי שיהיה‪ ,‬ומאחר שגם‬
‫הרשע סופו להיגאל‪ ,‬מובן שיש לקרב אותו לאבינו שבשמים‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫שאינו יודע לשאול‬

‫מדוע ה״שאינו יודע לשאול״ מופיע אחרון בין ארבעת הבנים‪,‬‬
‫מקום שלכאורה מתאים לרשע?‬
‫קמה‬ ‫שערי הגדה‬
‫ללמדך כי הבורות וה״עם־הארצות״ גרועים מן הכל‪ .‬הרשע‬
‫שאודותיו אנו מדברים‪ ,‬למד תורה וגם קיים מצוות‪ ,‬אלא שסטה מהדרך‬
‫וברגע כמימרא ביכלתו לעשות תשובה ולהיות צדיק גמור‪ .‬לעומתו‪ ,‬מי‬
‫שאינו יודע לשאול‪ ,‬הרי גם לאחר שיעשה תשובה‪ ,‬יצטרך ללמוד עוד‬
‫הרבה עד שידע כיצד להיות צדיק גמור‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫הבן שאינו יודע‬ ‫ועוד למהותו של ה״שאינו יודע לשאול״‪:‬‬

‫לשאול הוא טיפוס אדיש ששום דבר לא איכפת לו‪ .‬נכון שהוא מקיים‬
‫את התורה ומהדר במצוות‪ ,‬אבל כל זה מתוך הרגל — מצוות אנשים‬
‫מלומדה‪ .‬בעניני מסחר הוא מגלה התעניינות נמרצת‪ ,‬אבל כשמגיעים‬
‫לדבר שבקדושה הוא אינו יודע לשאול‪ .‬הוא יושב ליד הסדר‪ ,‬אוכל‬
‫מצה ומרור ומהדר בכל הפרטים‪ ,‬אבל הסדר לא ״תופס״ אותו‪ ,‬לא‬
‫חודר בפנימיותו‪ .‬החיסרון שלו הוא העדר הדעת — ׳דעת׳ במובן של‬
‫התקשרות חזקה‪ ,‬רגש וקשר עמוק שממריץ לחקור ולשאול‪.‬‬

‫*‬ ‫‪#‬‬ ‫*‬

‫א ת פ ת ח ל ו ‪ . . .‬מצה ומרור מונחיפ לפניך‬

‫הפתרון למצב של בן ״שאינו יודע לשאול״ הוא ״את פ ת ח לו״ —‬
‫לפתוח בפניו את הדרך ליציאת מצרים ע״י הסברת תוכנם הרוחני של‬
‫פסח‪ ,‬מצה ומרור‪ .‬״פסח״ — דילוג והתרחבות שמוציאים את האדם‬
‫ממיצרים והגבלות‪ .‬״מצה״ — אמונה חזקה שלמעלה מהשכל‪ .‬ובכוח‬
‫שני אלה הוא יבוא לכלל ״מרור״ — מרירות שנובעת מהכרת מצבו‬
‫הנוכחי וגורמת לו לעורר על עצמו רחמים‪ .‬ואז מתקיים בו הכתוב‬
‫״בעבור זה עשה ה׳ לי״‪ ,‬ומסייעים לו מלמעלה שאכן יצא ממצרים‬
‫ויבוא ויתעלה להרחבה האמיתית של פסח ומצה‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫והגדת לבנך‬
‫המצוה לספר ביציאת מצרים בליל פסח נלמדת דוקא מהפסוק‬
 ‫שערי הגדה‬ ‫קמו‬

‫המופיע בבן שאינו יודע לשאול‪ .‬ללמדך‪ :‬בסיפור יציאת מצרים צריך‬
‫להיות מודגש החידוש שבגאולה זו‪ ,‬שהיא כוללת את כל בני ישראל‪,‬‬
‫כולל הבן שהוא בדרגה הנמוכה ביותר‪ ,‬שאינו יודע לשאול‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫יפול מראש חודש‪...‬‬

‫בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך‬
‫נשאלת השאלה‪:‬‬

‫מכיון שיציאת מצרים היתה בט״ו בניסן‪ ,‬מדוע היה מקום לחשוב‬
‫שחובת הסיפור ביציאת מצרים‪ ,‬״והגדת לבנך״‪ ,‬מתחילה כבר מראש‬
‫חודשי‬

‫מוסבר על כך במפרשים )״ספר האורה״ לרש״י עמ׳ קה‪ .‬ועוד( שהסברה‬

‫להתחיל לספר ביציאת מצרים מראש חודש היא‪ ,‬משום שהציווי על‬
‫קרבן פסח ואכילת מצה נאמר בראש חודש‪ .‬ואולם‪ ,‬מכיון שלמםקנת‬
‫המכילתא‪ ,‬החיוב לספר ביציאת מצרים נלמד מלשון הכתוב ״בעבור זה‬
‫— ב ש ע ה שיש מצה ומרור מונחים לפניך״‪ ,‬יש לתמוה‪ :‬מדוע בכלל‬
‫היתה סברא לומר שסיפור יצי״מ מתחיל מראש חודש‪ ,‬הרי ברור שכל‬
‫ענינם של פסח‪ ,‬מצה ומרור מתחיל רק בליל ט״ו?‬

‫לצורך הבנת הענין‪ ,‬עלינו להקדים ולבאר את ההבדל בין קיום‬

‫המצוות לפני מתךתורה לקיומן לאחר מתן תורה‪ :‬עד מתן תורה‪,‬‬
‫הציווי‪ ,‬עשה או לא תעשה‪ ,‬היה רק על ה״גברא״‪ ,‬האדם‪ ,‬ובמתךתורה‬
‫נתחדש בעולם גדר של מצוה ב״חפצא״ )ולכן אברהם אבינו לא מל את‬
‫עצמו עד שנצטוה‪ ,‬אע״פ שקיים את כל התורה כולה — כי לפני הציווי‬
‫לא היתה בעולם מציאות של ערלה‪ ,‬וממילא לא היה מקום למילה(‪.‬‬

‫ומזה מובן ההבדל בין ענינם של פסח‪ ,‬מצה ומרור בראש־חודש‬

‫ניסן ובין ענינם בליל ט״ו בניסן‪ ,‬״בשעה שמונחים לפניך׳‪:‬‬

‫בראש חודש בא הציווי מהקב״ה ואז התחדש גדר ה״חפצא״ של‬

‫מצוות אלו בעולם‪ .‬ומאחר שיש להם מציאות מצד התורה‪ ,‬יש סברה‬
‫לומר שכבר מאז חל החיוב לספר בהם‪ ,‬״והגדת לבנך״‪.‬‬
‫קמז‬ ‫שערי הגדה‬
‫בא הכתוב ״בעבור זה״ ומלמדנו שכדי לקיים את החיוב של סיפור‬
‫ביציאת מצרים‪ ,‬שכולל ׳הגדה לבנך׳ אודות פסח‪ ,‬מצה ומרור‪ ,‬לא די‬
‫בעצם העובדה שכבר ח ל על חפצים אלו גדר של מצוה‪ ,‬גדר שמתחיל‬
‫מראש חודש‪ ,‬אלא רק כאשר הגיע הזמן שבו יכולה להיוח חלות‬
‫קדושה על דברים אלו בפועל‪ ,‬כאשר האדם אוכל את הפסח‪ ,‬המצה‬
‫והמרור‪ ,‬רק אז אפשר ״לספר״ בהם את יציאת מצרים‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו‬

‫ועכשיו קרבנו המקופ לעבודתו‬
‫מדוע אנו חוזרים ומספרים שמתחילה היו אבותינו עובדי עבודה‬
‫זרה‪ ,‬הרי ״אין מספרים בגנות״?‬

‫אלא שמכאן למדנו הוראה לכל יהודי בכל הדורות‪:‬‬

‫רבנו הזקן מבאר בתניא שבכל עבירה האדם נפרד מהקב״ה‪ ,‬בדיוק‬
‫כפי שזה בעבודה זרה‪ .‬ובכן‪ ,‬כאשר יהודי מתבונן במצבו ורואה שלא זו‬
‫בלבד שנכשל בהנאה ממותרות‪ ,‬אלא אף עבר עבירה בשוגג או אפילו‬
‫במזיד‪ ,‬וביודעו שכל עבירה נחשבת כעבודה זרה‪ ,‬הוא עלול ליפול‬
‫בייאוש‪.‬‬

‫על כך אומרים לו‪ :‬ביציאת מצרים‪ ,‬בני ישראל יצאו ממצב של‬
‫״הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה״ וברגע אחד התהפכו‬
‫מן הקצה אל הקצה וזכו לגילוי עצמותו ומהוחו של הקב״ה‪ .‬ומאז ניתן‬
‫הכוח לכל יהודי בכל הדורות שגם אם ״מתחלה״‪ ,‬בעבר‪ ,‬היה כעובד‬
‫עבודה זרה‪ ,‬יש ביכלתו להתקרב לעבודת המקום בשעתא חדא וברגעא‬
‫חרא‪ ,‬״עכשיו״‪ ,‬ולהפוך מרשע גמור לצדיק גמור‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫קרבנו המקום‬
‫ברמב״ם )הל׳ חמץ ומצה פ״ז ה״ד( נאמר על כך‪ :‬״קרבנו המקום‬
‫והבדילנו מהאומות וקרבנו ליחדו״‪.‬‬
 ‫שערי הגדה‬ ‫קמח‬

‫ויש לומר שבדיוק לשונו רמז את מהות ההבדל בין בני ישראל‬
‫ואומות העולם‪:‬‬

‫עיקר הקירוב של בני ישראל לאלוקות וכללות מציאותם כ״עם‬

‫קרובו״ איננה כתוצאה מזה שהם מתעלים להכיר בבורא העולם‪ ,‬אלא‬
‫מפני שהקב״ה בחר בנו ו״קרבנו המקום״‪ ,‬אבל בשאר האומות שייכותם‬
‫לבורא העולם נובעת מהידיעה וההכרה שלהם בבורא שכתוצאה ממנה‬
‫הם מקיימים את מצותיו‪.‬‬

‫וכיון שההבדל בין ישראל לעמים בא מהקב״ה‪ ,‬בורא העולם‪ ,‬מובן‬

‫שבני ישראל אינם רק סוג גוסף בבריאה שהוא קרוב אל הקב׳׳ה יותר‬
‫משאר הנבראים‪ ,‬אלא הם מהות אחרת לגמרי‪ ,‬עניין אלוקי שקיים בתוך‬
‫הבריאה‪ ,‬שהרי לא רק הנשמה היהודית היא ״חלק אלוקה ממעל ממש״‪,‬‬
‫אלא גם על הגוף הגשמי של יהודי נאמר ״ובנו בחרת מכל עם ולשון״‬
‫)ראה תניא פמ׳׳ט(‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫וארבה א ת זרעו ואתן לו א ת יצחק‬

‫מתחיל‬ ‫הכתוב‬ ‫נ״ע‪:‬‬ ‫שואל על כך כ״ק אדמו״ר )מוהרש״ב(‬
‫ב״וארבה״ ומסיים ביצחק‪ ,‬בן יחיד בלבד‪ .‬הכיצד?‬

‫והדבר יובן על־פי פירוש רש״י )בשם הספרי( על הכתוב ״ברוך‬

‫מבנים אשר״‪ :‬״אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר ואיני יודע‬
‫כיצד״‪ .‬כלומר‪ ,‬הכתוב אומר שלשבט אשר היתה ברכה מיוחדת בענין‬
‫הבנים‪ ,‬אבל לא ידוע לנו כיצד‪ ,‬כי מספרם של אנשי השבט איננו עולה‬
‫על שאר השבטים‪ .‬מכאן שברכה היא לאו דוקא בריבוי מספרי‪ ,‬ובהכרח‬
‫לומר שהכוונה היא שבשבט אשר ישנן מעלות איכותיות מםויימות‪ .‬וכפי‬
‫שרואים בפועל‪ ,‬שלפעמים יכולים לרוות נחת מבן אחד יותר מאשר‬
‫מבנים רבים‪ .‬ועד שיכול להיות אחד‪ ,‬משה רבינו‪ ,‬השקול כנגד ששים‬
‫רבוא מישראל )רש״י שמות יח‪ ,‬א(‪ .‬ולכן יובן שיצחק‪ ,‬למרות היותו בן‬
‫יחיד‪ ,‬שקול כנגד בנים רבים‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫קמט‬ ‫שערי הגדה‬
‫יש לפרש גם שאמנם יצחק הוא בן יחיד‪ ,‬אבל כיון שבאמצעותו‬
‫יהיו זרעו של אברהם ריבוי עצום‪ ,‬הרי הוא יחיד שיש בו ריבוי‬
‫ובהולדתו התקימה ההבטחה להרבות את זרעו של אברהם‪.‬‬

‫מצינו ענין זה גם בדבר נוסף‪:‬‬

‫בפרשת בחוקותי מבטיחה התורה שכר מיוחד על ״אם בחוקותי‬

‫תלכו״‪ ,‬שתהיו עמלים בתורה‪ .‬בין הברכות אומר שם הכתוב ״והפריתי‬
‫אתכם״‪ ,‬ורש״י מפרש ״בפרי׳ ורבי׳״‪ .‬נשאלת השאלה‪ :‬הרי בפרשת‬
‫בראשית רש״י מפרש ״פרו״ — ״אחד מוליד אחד ולא יותר״‪ ,‬ורק‬
‫״רבו״ משמעו ״שאחד מוליד הרבה״ ומדוע כאן אומר ש״והפריתי״‬
‫כולל גם ״רבי׳״?‬

‫ההסבר הוא שבפרשת בראשית מדובר על ברכה לכל באי עולם‬

‫בדרך כלל‪ ,‬במצב רגיל וטבעי‪ ,‬אבל כאן יש ברכה מיוחדת לבני ישראל‬
‫על עמל מיוחד בתורה‪ ,‬שאז יש ב״והפריתי״ חידוש יוצא מהכלל‪.‬‬
‫ראשית‪ ,‬הברכה כוללת גם ״רבי׳״‪ ,‬היינו ״אחד מוליד הרבה״‪ ,‬ושנית‪,‬‬
‫וזה החידוש‪ ,‬שגם כאשר ״אחד מוליד אחד״‪ ,‬הרי מאחר שלבסוף יהי׳‬
‫ממנו ריבוי‪ ,‬הנולד היחיד עצמו הוא כבר בבחינת ריבוי‪.‬‬

‫ואתן לעשו א ת הר שעיר לרשת אותו‬

‫פיםקא זו נאמרה בקצרה‪ ,‬ופירושה‪ :‬״ואתן לעשו את הר שעיר כדי‬
‫לרשת אותו״‪ ,‬כלומר‪ ,‬הפירוש של ״לרשת אותו״ הוא )לא שעשו יירש‬
‫את הר שעיר‪ ,‬אלא( שבני ישראל יירשו את עשו‪ .‬אם כן‪ ,‬הפסוק‬
‫מתפרש כך‪ :‬״ואתן לעשו הר שעיר״ כדי ״לרשת אותו״‪ ,‬שעל ידי זה‬
‫יירשו בני ישראל את עשו‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם‬

‫ואחרי כן יצאו ברכוש גדול‬
‫כפל הלשון תמוה‪ :‬אם ״גר יהיה זרעך״‪ ,‬מובן שיהיו ״ ב א ח לא‬
‫להם״!‬
 ‫שערי הגדה‬ ‫קנ‬

‫והביאור‪ :‬איתא במדרש)ב״ר מד‪ ,‬כא( שהקב״ה שאל את אברהם אבינו‬

‫״במה אתה רוצה? — שירדו בניך בגיהנם או במלכיות?״ ואברהם בחר‬
‫שבניו ילכו בגלות במלכיות‪ .‬והקשה כ״ק מו״ח אדמו״ר‪ :‬איך י י ת ק‬
‫שאברהם אבינו‪ ,‬שהיה שיא הטוב והחסד‪ ,‬לא מצא לימוד זכות על ישראל‬
‫ולא השיב לקב״ה שרצונו הוא שבניו לא ירדו לא לגיהנום ולא לגלות?‬

‫גם משמעות ההבטחה ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ אינה מובנת‪:‬‬

‫האם אברהם לא היה מעדיף לוותר על הרכוש הגדול‪ ,‬ובלבד שבניו לא‬
‫יהיו בגלות כה קשה ומרה כגלות מצרים ? !‬

‫ותירץ כ״ק מו״ח אדמו״ר שהענין יובן לאור כפל הלשונות ״גר״‬
‫ו״בארץ לא להם״‪ :‬בכך רמז הקב״ה לאברהם אבינו שאל לו לחשוש‬
‫ולדאוג מכך שבניו ילכו לגלות‪ ,‬כי הגלות היא ״לא להם״ — לא‬
‫בשבילם )ככפרה על עוונותיהם(‪ ,‬אלא כדי לברר את הניצוצות‬
‫שבמצרים‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬

‫אחת המשימות הרוחניות‪ ,‬המוטלות על בני ישראל בזמן הגלות‪,‬‬

‫היא ״לברר״ את ניצוצות הקדושה הנמצאים בעולם‪ ,‬ולהעלותם למקורם‪.‬‬
‫לשם כך היה הכרח שבני ישראל ישאלו מהמצרים את כליהם‪ ,‬כמו‬
‫שכתוב ״ושאלה אשה משכנתה וגו׳״‪ .‬כך ״ביררו״ בני ישראל והעלו את‬
‫ניצוצות הקדושה החבויים ב״כלי כסף וכלי זהב ושמלות״‪.‬‬

‫לאור האמור‪ ,‬יש לפרש גם את דברי המשך הכתוב ״ועבדום ועינו‬

‫אותם״‪ :‬״ועינו״ מלשון עוני‪ ,‬כלומר‪ :‬בני ישראל יהפכו את המצרים‬
‫לעניים‪ ,‬לאחר שיקחו מהם את כל ניצוצות הקדושה שהיו אצלם‪ .‬וכפי‬
‫שאמרו חז״ל על הפסוק ״וינצלו את מצרים״‪ ,‬שעשאוה ״כמצולה שאין‬
‫בה דגים״ ו״כמצודה שאין בה דגן״‪ .‬״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״‪,‬‬
‫הרכוש הוא ניצוצות הקדושה שבני ישראל ״יבררו״ במצרים‪.‬‬

‫הדברים נכונים גם בגלות הנוכחית‪ ,‬שעיקר מטרתה הוא ״לברר״‬

‫את הניצוצות שבכל העולם‪ ,‬וכאשר יהודי גולה למקום מסוים ומתייגע‬
‫— והשי״ת מסייע להצלחתו — ב״בידור״ כל הניצוצות הנמצאים שם‪,‬‬
‫הרי הוא מבצע את הכוונה הפנימית של הגלות וכך הוא מכין את‬
‫המקום ההוא לביאת המשיח‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫קנא‬ ‫שערי הגדה‬
‫ואחרי כן יצאו כרכוש גדול‬
‫במדרש )שמו״ר פ״ג‪ ,‬יא( על הכתוב ״ונתתי את חץ העם הזה בעיני‬
‫מצרים״ נאמר‪ :‬״אני עתיד לעשות אתכם לחץ בעיני מצרים‪ ,‬כדי‬
‫שישאילום וילכו מלאים‪ .‬בכדי שלא יהיה פ ח ח ו ך פ ה לאברהם אבינו‬
‫לומר‪ :‬ועבדום ועינו אותם קיים בהם‪ ,‬ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא‬
‫קיים בהם״‪.‬‬

‫נשאלת השאלה‪ :‬וכי הקב״ה צריך לקיים את הבטחתו רק כדי שלא‬

‫יהיה פ ת ח ו ך פ ה לאברהם?! הרי בכל מקרה‪ ,‬הוא צריך לקיים את‬
‫הבטחתו י‬

‫ההסבר לכך הוא שאמנם ברור שהקב״ה מקיים את הבטחתו‪ ,‬כמו‬

‫שנאמר ״לא איש א־ל ויכזב״‪ ,‬אבל ייתכן מצב שבו הקב״ה ימלא את‬
‫ההבטחה ובני ישראל יצאו ברכוש גדול — ועדיין יהיה לאברהם‬
‫פתחוךפה‪.‬‬

‫הכיצד?‬

‫הגמרא )סנהדרין צא‪ ,‬א( מספרת שבימי אלכסנדר מוקדון‪ ,‬באו בני‬
‫המצרים בדרישה שבני ישראל ישיבו להם את הכסף והזהב שלקחו‬
‫מהם בצאתם ממצרים‪ ,‬כאשר שאלו אשה משכנתה כלי כסף וזהב ולא‬
‫החזירו אותם‪ .‬על כך ענה להם גביהא בן פםיםא‪ ,‬נציג היהודים‪ :‬״תנו‬
‫לנו שכר עבודה של שישים ריבוא ששיעבדתם במצרים״‪ .‬מתשובה זו‬
‫יש ללמוד שעיקר מטרתו של ה״רכוש גדול״ לא היתה להעניש את‬
‫המצרים )ותוך־כדי־כך קיבלו ישראל את שכרם(‪ ,‬אלא ה ״רכוש גדול״‬
‫נועד‪ ,‬בעיקר‪ ,‬להוות שכר לבני ישראל על עבודתם‪.‬‬

‫לכן‪ ,‬נתינת הכסף והזהב לבני ישראל היתה צריכה להיעשות דווקא‬
‫כתוצאה מ״ונתתי את חן העם בעיני מצרים וישאילום״‪ .‬אילו הכוונה‬
‫היתה רק לקיים את ההבטחה ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״‪ ,‬העברת‬
‫הכסף והזהב היתה יכולה להיוח גם בדרכים אחרות‪ ,‬אך כדי שלא לתת‬
‫פ ת ח ו ך פ ה לאברהם‪ ,‬הקב״ה רצה שהדבר ייעשה דווקא מרצונם של‬
‫המצרים‪:‬‬

‫אילו המטרה העיקרית היתה הענשת המצרים‪ ,‬אכן לא היתה‬

‫חשיבוח לדרך שבה יגיע הכסף והזהב לידי בני ישראל‪ ,‬והדבר היה יכול‬
 ‫שערי הגדה‬ ‫קנכ‬
‫להתבצע גם במהלך מכת חושך‪ ,‬למשל‪ .‬אך מכירן שעיקר הכוונה היתה‬
‫לתת לישראל שכר על עבודתם‪ ,‬זה היה צריך לקרות בצורה שבה יהיה‬
‫ניכר בגלוי שהמצרים עושים זאת מרצונם‪ ,‬שאם לא כן יכול להיות‬
‫לאברהם פ ת ח ו ך פ ה — מדוע ״ועבדום ועינו אותם קיים בהם״ —‬
‫בצררה של שיעברד גלרי רניכר לכל‪ ,‬ראילר ״ראחרי כן יצאר ברכוש גדול‬
‫לא קיים בהם״ — בצררה שניכר בה בגלרי שזהר תשלרם שכר־עברדהיי‬

‫לכן קבע הקב״ה שהעברת הכסף רהזהב מהמצרים לבני ישראל‬

‫תהיה כך שהיהודים יבקשו זאת והמצרים יתנו להם מרצרנם‪ ,‬תהליך‬
‫שמוכיח שבני ישראל מקבלים את המגיע להם‪.‬‬

‫וכך גם במשמעות הרוחנית של הדברים‪:‬‬

‫על־פי הקבלה רהחסידות‪ ,‬ה״רכרש גדול״ שהרציאו בני ישראל‬

‫ממצרים התבטא בכך שהעלו ממצרים את ניצוצות הקדושה שהיו‬
‫טמונים שם‪ .‬ובעניננו‪ ,‬המטרה העיקרית של גלות מצרים אינה עצם‬
‫העלאת הניצרצות‪ ,‬אלא טובתם ושלימותם של ישראל עצמם —‬
‫שכתוצאה מהגלות הם עצמם התעלו‪ .‬לכן‪ ,‬ביררר רהעלאת הניצרצרת היה‬
‫בצורה כזו שהמצרים עצמם נתנו לבני ישראל את ה׳רכוש גדול׳‪ .‬בכך‬
‫באה לידי ביטוי העובדה שהבידור הוא לצורך ההתעלות של בני‬
‫ישראל‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫והכןג״ה מצילנו מידם‬ ‫והיא שעמדה‬

‫יש להבין מה החידוש בכך ש״הקב״ה מצילנו מידם״‪ :‬אילו הקמים‬
‫עלינו לכלותינו היו צדיקים גדולים יותר מבני ישראל‪ ,‬היה מובן‬
‫שההצלה היא דבר חידוש‪ ,‬אבל מאחר שמדובר ברשעים וזדים‪ ,‬האם‬
‫אפשר בכלל להעלות על הדעת שיהיה באפשרותם ח״ו לכלות את בני‬
‫ישראלי! מה גם שהעולם נברא בשביל ישראל‪ ,‬ואומות העולם לא‬
‫נבראו אלא כדי לסייע לישראל‪ ,‬כך שהצלתם של ישראל מיד אלה‬
‫שעומדים לכלותם היא דבר הכרחי המובן מאליו!‬

‫כן יש לתמוה‪ :‬מדוע בכלל ענין זה ״שבכל דור ודור עומדים עלינו‬
‫לכלותינו״ מהווה חלק מסיפור יציאת מצרים? והרי בגלות מצרים לא‬
‫קנג‬ ‫שערי הגדה‬
‫היתה גזירת כלייה כללית‪ ,‬ח״ו‪ ,‬כמו אצל לבן ש״ביקש לעקור את הכל״‬
‫או כמו בימי אחשורוש שהגזירה היתה על ״כל היהודים מנער ועד זקן‬
‫טף ונשים״‪ ,‬שהרי ״פרעה לא גזר אלא על הזכרים״ י‬

‫ההסבר לכך הוא‪ :‬לאורך כל סיפור ההגדה‪ ,‬יש ביטוי לכך‬

‫שהיציאה ממצרים לא היתה גאולה שלימה והבירור והמירוק שהתחיל‬
‫אז‪ ,‬עדיין הולך ונמשך‪ .‬הדבר מודגש מיד בתחילת ״מגיד״‪ ,‬באמירת‬
‫״הא לחמא עניא״ שגם היום יש בינינו ״כל דצריך״ ו״כל ד כ פ י ך ‪ ,‬וגם‬
‫אחר כך‪ ,‬כאשר אנו מוצאים בין ארבעת הבנים גם בן רשע וכר‪ .‬ולכן‪,‬‬
‫מצר מידת הדין‪ ,‬ייתכן המצב הנוכחי שבו ״בכל דור ודור עומדים עלינו‬
‫לכלותנו״‪ ,‬וזה לא מתבצע‪ ,‬ח״ו‪ ,‬רק משום ש״הקב״ה מצילנו מידם״‪ ,‬כי‬
‫מאחר שהבירור והמירוק לא נשלמו‪ ,‬הרי מבחינת מידת הדין יש מקום‬
‫לכך‪ ,‬אלא שחסדי הקב״ה עומדים לנו להינצל מידם‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫וירד מצרימה אנוס על פי הדבור‬

‫יש לדייק‪ :‬מדוע על כל פרט בסיפור הגלות והירידה למצרים מביא‬
‫בעל ההגדה ראיה מהכתובים )״שנאמר״‪ ...‬״מלמד ש‪...‬״(‪ ,‬ואילו על כך‬
‫שירידת יעקב היתה ״אנוס על פי הדבור״ אין כ ל ראיה י‬

‫ועוד‪ :‬מהי בכלל הכוונה בסיפור על ירידת יעקב‪ ,‬הרי ״מאי דהוה‬
‫הוה״‪ ,‬ומה ההוראה מכך לעבודתנו עתה ?‬

‫בגלל השאלות עצמן מוכרחים אנו לומר שענץ ״אנוס על־פי‬

‫הדיבור״ הוא דבר כה פשוט‪ ,‬עד שאין צורך בראיות על כך‪ ,‬ומאידך‬
‫— דבר עיקרי ביותר שיש ללמוד ממנו הוראה עיקרית בזמן הזה‪.‬‬

‫והביאור‪:‬‬

‫ההתבוננות במצב הנוכחי‪ ,‬כאשר אנו שרויים בגלות בחושך כפול‬

‫ומכופל‪ ,‬עלולה להביא את האדם‪ ,‬חלילה‪ ,‬למחשבה של ייאוש — איך‬
‫אפשר לצאת מגלות כה קשה ולהגיע לימות המשיח ולגאולה? אבל‬
‫האמת היא שהתבוננות מעמיקה יותר בעניין זה צריכה לעורר תמיהה‬
‫לאידך גיסא — איך בכלל תיתכן גלות אצל בני ישראל? הרי ״בנים‬
 ‫שערי הגדה‬ ‫קנד‬
‫אתם לה׳ אלקיכם״ ונשמות ישראל מאוחדות עם הקב״ה תמיד‪ ,‬ולכן‬
‫״שכינתא בגלותא״ יחד עמהם י‬

‫ההסבר לכך הוא‪ :‬הקב״ה הינו כל יכול וממילא אין לגביו שום‬
‫הגבלות ואין עליו שום קושיות — ברצונו עשה גלות והכניס את עצמו‬
‫בתוכה‪ ,‬כביכול‪ .‬וכשמתבוננים בכך‪ ,‬כבר אין תמהים כיצד נצא מהגלות‬
‫ונבוא לגאולה‪ ,‬שהרי אדרבה — דוקא מציאות הגלות היא פלא‬
‫שאי־אפשר להבין אותו בשכלנו בשום אופן‪ ,‬אלא אנו יודעים שכך עלה‬
‫ברצונו יתברך בגלל כוונה מםויימת‪ .‬ומובן‪ ,‬אפוא‪ ,‬שברגע שהכוונה‬
‫הפנימית בענין הגלות תושלם ותתמלא‪ ,‬הגלות תתבטל וממילא תבוא‬
‫הגאולה‪.‬‬

‫ומעתה מובן שאין צורך בראיה לכך שהירידה היתה ״אנוס על פי‬
‫הדיבור״‪ ,‬שהרי עצם הבנת המושג גלות מביאה למסקנה שירידה כזו‬
‫יכולה להיות רק בגזירת דיבורו של הקב״ה‪ .‬וגם ההוראה מכך לימינו‬
‫ברורה‪ :‬למרות הימצאותנו בחושך כפול ומכופל‪ ,‬אל לנו להתייאש ח״ו‪,‬‬
‫כי האמת היא שגם עתה אין שום הסבר לגלות‪ ,‬אלא שכך גזר הקב״ה‬
‫כדי להשלים את ״עבודת הבירורים״‪ ,‬וכשהכוונה העליונה תתבצע‬
‫ותושלם‪ ,‬הגלות מתבטלת מאליה ומגיעים לגאולה‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫אנוס על פי הדבור‬
‫נשאלת השאלה‪ :‬כיון שיעקב ידע שהירידה למצרים היא ״על פי‬
‫הדיבור״‪ ,‬וגם היתה בידו ההבטחה מהקב״ה ״אנכי ארד עמך מצרימה‬
‫ואנכי אעלך גם עלה״‪ ,‬למה לא ירד למצרים מרצון ומתוך חיות אלא‬
‫מתוך כפייה? מה גם שהאבות הן הן המרכבה — כמו מרכבה שאינה‬
‫מציאות לעצמה אלא בטילה כלפי הרוכב‪ ,‬ואיך ייתכן שמי שבטל באמת‬
‫לקב״ה יקיים את רצונו יתברך מתוך כפייה ? ׳‬

‫והביאור‪:‬‬

‫כיון שמדובר על ירידה למצרים‪ ,‬שהיא ירידה גדולה ועצומה‪ ,‬הנה‬

‫מבלי הבט על כך שזהו רצונו של הקב״ה )בגלל ש״ירידה — צורך‬
‫עלייה״(‪ ,‬הרי בכל זאת מדובר בירידה ו״כל הדרכים בחזקת סכנה״‬
‫קנה‬ ‫שערי הגדה‬
‫)ירושלמי ברכות פ״ד ה״ד(‪ ,‬כאשר הירידה היא כעת ואילו העלייה — מי‬
‫יודע מתי תהיה‪ .‬ולכן יעקב קיים זאת מתוך כפייה )״אנוס״(‪ .‬ואפשר‬
‫לומר טעם נוסף‪ :‬הכוונה הפנימית בענין הירידה — שהיא לצורך עלייה‬
‫— יכולה להגיע לכלל מימוש רק בתנאי שהירידה נעשית בעל כרחו‬
‫של האדם‪ ,‬״אנוס״‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬מאחר שזה ״על־פי הדיבור״‪ ,‬יעקב‬
‫עושה זאת‪ ,‬ומתוך שמחה‪.‬‬

‫ההוראה שעלינו ללמוד מכך‪ :‬אל ידחוק אדם את עצמו למקום‬

‫סכנה‪ .‬נכון שאדם צריך לפעול במקומות רחוקים‪ ,‬אבל אל לו ללכת‬
‫מעצמו למקומות נחותים ביותר‪ .‬רק כאשר הוא נשלח למקומות כאלה‬
‫״על פי הדיבור״‪ ,‬או אם הוא רואה שההשגחה העליונה הובילה אותו‬
‫למקום כזה‪ ,‬אז עליו ללכת לשם‪ .‬וגם אז — עליו לדעת ולזכור שהוא‬
‫מצד עצמו אנוס בהליכתו לשם‪ ,‬וההליכה נובעת רק מכך שהקב״ה רוצה‬
‫בכך‪ ,‬ומשום כך עליו ללכת בשמחה‪ .‬ואוי מובטח הוא שתקוים‬
‫ההבטחה ״אנכי אעלה גם עלה״ והוא יצא משם ברכוש גדול בגשמיות‬
‫וברוחניות‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫ואומר ?ך בדמייך חיי‬

‫איתא במכילתא‪ ,‬אמר ר׳ מתיא בן חרש‪ :‬״כשהגיע זמנם של ישראל‬
‫להיגאל‪ ,‬אמר הקב״ה‪ :‬׳הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את‬
‫בניו׳‪ ,‬ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם‪ ,‬כדי שייגאלו‪ ,‬שנאמר ׳ואת‬
‫ערום ועריה׳‪ ,‬ונתן להם שתי מצוות — דם פ ס ח ודם מילה״‪.‬‬

‫נשאלת השאלה‪ :‬מדוע נתן הקב״ה לישראל דווקא שתי מצוות?‬

‫וממה נפשך‪ :‬אם המטרה היתה להוציאם מכלל ״ערומים מן המצוות״‪,‬‬
‫די היה לשם כך בנתינת מצווה אחת? ואם הקב״ה ביקש לתת‬
‫לישראל ״לבושים״ וזכויות רבות יותר‪ ,‬מדוע נתן להם רק שתי‬
‫מצוות?‬

‫הענין יובן לאור דברי רש״י על הכתוב ״משכו וקחו לכם״ —‬

‫״ושהיו שטופים באלילים‪ ,‬אמר להם משכו וקחו לכם‪ ,‬משכו ידיכם‬
‫מאלילים וקחו לכם צאן של מצוה״‪ .‬מכאן שהחיסרון של ישראל באותה‬
 ‫שערי הגדה‬ ‫קנו‬
‫שעה שהיו ״ערומים מן המצוות״ היה חסרון בשני המישורים‪ :‬א( לא‬
‫היו להם מצוות )חיסרון ב״עשה טוב״(‪ .‬ב( הם היו שטופים בעבודה‬
‫זרה )חיסרון ב״םור מרע״( ולא היו מסוגלים להיפרד מהרע שבמצרים‪.‬‬
‫ולכן ניתנו להם שתי מצוות‪ :‬א( מצות מילה — כדי למלא את החסרון‬
‫הראשון כך שהם לא יהיו ריקים ממצוות‪ .‬ב( מצות פסח — כדי‬
‫שיתנתקו מהעבודה זרה ומטומאת מצרים‪.‬‬

‫והנה‪ ,‬שתי המצוות הללו הן מצוות כלליות ויסודיות‪ :‬מילה היא‬

‫כריתת ברית עם הקב״ה‪ ,‬״אות ברית ביני וביניכם״‪ .‬כמו כן‪ ,‬השה היה‬
‫האליל של מצרים‪ ,‬ולקיחתו לקרבן פסח היתה ביטוי להתנתקות‬
‫מוחלטת מעבודה זרה — שחיטתו במקום עבודתו‪.‬‬

‫ולכן הדגש העיקרי במצות הפסח הוא על ״דס פסח״‪ ,‬מצות‬

‫השחיטה‪ ,‬ולא על עיקר המצוה — אכילת הפסח )ראה פסחים עו‪ ,‬ב(‪ ,‬כי‬
‫השחיטה היא המבטאת את ה״סור מרע״ וההתנתקות‬ ‫דוקא‬
‫מעבודה־זרה‪.‬‬

‫זוהי גם הסיבה לכך שלא היה די בפעולת השחיטה עצמה‪ ,‬אלא‬

‫לקיחת השה היתה צריכה להיות ארבעה ימים לפני השחיטה‪ :‬מכיון‬
‫שישראל היו ״שטופים״ בעבודה זרה‪ ,‬הם נזקקו לפעולה מיוחדת‬
‫ולארבעה ימים של הכנה‪ ,‬כדי שבמשך הימים הללו ההתנתקות מעבודה‬
‫זרה תיקלט בקרבם באמת ובפנימיות‪ .‬ומעתה מובן גם מדוע הכנה זו‬
‫היתה דרושה רק בפסח מצרים ולא בדורות הבאים‪ ,‬כי רק במצרים‪,‬‬
‫כאשר היו ״שטופים״ בעבודה זרה‪ ,‬היה צורך בפעולה מיוחדת של‬
‫ניתוק מטומאת עבודה זרה‪.‬‬

‫ומכאן הוראה גם לימינו אלה‪ ,‬כאשר אנו עומדים לפני הגאולה‪,‬‬

‫בדומה למצבו של עם ישראל ערב היציאה ממצרים‪:‬‬

‫אף בימינו אלה‪ ,‬עלינו לזכות במצוות את אלו שהם ״ערומים מן‬
‫המצוות״‪ ,‬ומאחר שבגאולה הזו ייגאלו כל בני ישראל ללא יוצא‬
‫מהכלל‪ ,‬יש להביא לידי כך שאף יהודי לא ישאד ״ערום ממצוות״‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

 ‫שערי הגדה‬
‫ואת עמלנו אלו הבנים‬
‫כמה שנאמר כל הבן הילוד היארה תשליכוהו‬
‫השאלה כאן עולה מאליה‪ :‬אמנם נאמר בפסוק זה שהמצרים הרעו‬
‫לבני ישראל גם בנושא הבנים‪ ,‬אבל איך משתמע מהרםוק ש״עמלנו אלו‬
‫הבנים״?‬

‫אלא בהכרח צריך לומר שהעובדה שחינוך ילדים הוא עמל‪ ,‬היא‬
‫דבר כה פשוט שאין צורך להביא לו ראיה מהכתוב‪ ,‬ולכן מסתפקים‬
‫בראיה רק לעצם העובדה שהמצרים הרעו לנו גם בענין הבנים‪.‬‬

‫ומכאן נלמדת ההוראה שההורים צריכים להשקיע את כל עמלם‬

‫בגידול הבנים וחינוכם‪ .‬גם כאשר הילדים ממושמעים ודי במילה אחת‬
‫כדי להשפיע עליהם‪ ,‬אין להסתפק בכך‪ .‬יש להתייגע בחינוך הבנים‪,‬‬
‫והיגיעה צריכה להיות כזו שהתורה מכנה אותה בשם ׳עמל׳‪.‬‬

‫וכאשר מתייגעים בענין החינוך כדבעי‪ ,‬זוכים לילדים שעליהם‬

‫נאמר ש״הם הכירוהו תחילה״ והראו באצבע ״זה א־לי ואנוהו״‪.‬‬

‫כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו‬

‫במצרים לא היו יורדים גשמים והיאור‪ ,‬הנילוס‪ ,‬היה עולה ומשקה‬
‫את השדות‪ .‬תופעה זו הביאה את המצרים להפוך את הנילוס לעבודה‬
‫זרה שלהם‪ .‬גזירת פרעה היתה‪ ,‬אפוא‪ ,‬להשליך את הבנים לעבודה זרה‬
‫של ״פרנסה״ ו״תכלית״‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫וכל ה ב ת תחיון‬
‫נשאלת השאלה‪ :‬לשם מה נזקק פרעה לצוות על המיילדות‬
‫שישאירו את הבנות בחיים? הרי מטרתו היתה רק לגזור על הבנים ותו‬
‫לא!‬

‫אלא מכאן מובן שפרעה גזר אף על הבנות — הוא ציוה לכל‬

 ‫שערי הגדה‬ ‫קנח‬

‫עמו‪ :‬״וכל הבת תחיון״‪ ,‬עליכן להחיות אותן‪ ,‬היינו לגדל ולחנך אותן‪,‬‬
‫בדרך שלכם‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫ועברתי גארץ מצרים‬

‫כהוכחה לכך שביציאת מצרים הקב״ה בעצמו הוציא את ישראל מובא‬
‫בהגדה הכתוב ״ועברתי בארץ מצרים״‪ .‬מדוע‪ ,‬אם כן‪ ,‬כשענין זה מבואר‬
‫בספר התניא )פרק מו( מובא על כך פסוק אחר — ״וארד להצילו״?‬

‫ההסבר הוא שבתניא הכונה היא להדגיש את אהבת הקב״ה‬

‫לישראל‪ ,‬כדברי המדרש שמרוב אהבתם וחבתם של ישראל ירד אליהם‬
‫הקב״ה בעצמו והצילם והכתוב המוכיח זאת הוא ״וארד להצילו״‪.‬‬
‫בהגדה‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬הכתה היא לומר שטומאת מצרים היתה כה גדולה‬
‫שמלאך לא הי׳ מסוגל להתגבר עלי׳ ולהוציאם והכתוב המפרש את זה‬
‫במיוחד הוא ״ועברתי ב א ח מצרים‪.‬״״‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫אני ולא מלאך‬

‫כאשר הקב״ה בא להוציא את בני ישראל ממצרים‪ ,‬הוא לא הסתפק‬
‫ב״מלאך״‪ ,‬ב״שרף״ או ב״שליח״ אחר‪ ,‬אלא הוא יתברך בכבודו ובעצמו‬
‫עבר בארץ מצרים והוציא משם את בני ישראל‪.‬‬

‫מאחר ש״דיו לעבד להיות כרבו״‪ ,‬עלינו ללמוד מכאן הוראה שכאשר‬
‫אדם יורד ל״מצרים״ ברוחניות‪ ,‬על מנת להוציא משם את מי שנפל לשם‬
‫ולהחזירו למוטב‪ ,‬עליו לעשות זאת ״בכבודו ובעצמו״‪ .‬כלומר‪ ,‬עליו‬
‫להקדיש לשם כך את עצם מהותו ולהשתמש במיטב כוחותיו הפנימיים‬
‫עד לעצם הנשמה שלו‪ .‬וכפי שראינו בצדיקים‪ ,‬נשיאי ישראל‪ ,‬שהתמסרו‬
‫לאנשים פשוטים עם כל ״עצם הנשמה״ שלהם‪ .‬והכוח לכך נובע מכך‬
‫שהקב״ה ירד להציל את ישראל ממצרים ״בכבודו ובעצמו״‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫קנט‬ ‫שערי הגדה‬
‫רבי אליעזר אומר מנין שכל מכה ‪ ...‬של ארבע מכות ‪...‬‬
‫רבי עקיבא אומר‪ ...‬כל מכה‪ ...‬של חמש מכות‬
‫בביאור התוכן הפנימי של המחלוקת‪ ,‬אם כל מכה היתה של ארבע‬
‫מכות או של חמש מכות‪ ,‬מבואר בספרים )ראה פירוש ההגדה לכלבו(‪:‬‬

‫המכות נועדו ׳להכות׳ ולבטל את טומאח מצרים והמחלוקת היא עד‬

‫כמה הטומאה חדרה לעומק הענינים של מצרים‪ ,‬ובמקביל‪ ,‬לאיזה עומק‬
‫חדרו המכות‪ .‬לכל הריעות‪ ,‬המכות לא פגעו רק בחיצוניות וברובד‬
‫הגלוי של הדברים‪ ,‬אלא חדרו לעומקם ולמחותם הפנימית‪ .‬המחלוקת‬
‫היא שלדעת רבי אליעזר‪ ,‬המכות חדרו לארבעת היסודות של כל דבר‬
‫— אש‪ ,‬רוח‪ ,‬מים עפר )במכת דם‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬לקו כל ארבעת היסודות‬
‫שבמים — גם האש‪ ,‬הרוח והעפר שבהם(‪ ,‬ולכן כל מכה היתה של‬
‫ארבע מכות‪ .‬ואילו לדעת רבי עקיבא‪ ,‬המכות חדרו‪ ,‬בנוסף לארבעת‬
‫היסודות‪ ,‬גם ל״חומר ההיולי״ שבכל דבר )היינו‪ ,‬עצם החומר שמופשט‬
‫מהצורה המוגדרת של היסודות(‪ ,‬ולכן כל מכה היתה של חמש מכות‪.‬‬

‫גם באיסור חמץ )שבא כתוצאה מטומאת מצרים( מצינו מחלוקת‬

‫מעין זו)משנה רפ״ב דפסחים(‪:‬‬

‫רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה‪ ,‬וחכמים אומרים אף‬
‫מפרד וזורה לרוח או מטיל לים‪ .‬אומר על כך הגאון הרוגצ׳ובי )צפע״נ‬
‫על התורה‪ ,‬בחוקותי כו‪ ,‬ו(‪ ,‬שלדעת רבי יהודה‪ ,‬איסור חמץ חודר בעצם‬
‫מציאותו של החמץ‪ ,‬ולכן השבתת וביעור החמץ היא דוקא כשמבערים‬
‫אותו מהעולם לגמרי‪ ,‬אבל לדעת חכמים‪ ,‬האיסור לא חל על עצם‬
‫המציאות של החמץ אלא רק על ה׳תואר׳ והצורה שלו‪ ,‬ומשום כך די‬
‫לפרר את החמץ ולזרותו או להטילו לים‪ ,‬כי גם בדרך זו בטלה‬
‫האפשרות לאכול או ליהנות ממנו‪.‬‬

‫והדברים תואמים למחלוקת של רבי אליעזר ורבי עקיבא‪ :‬לדעת‬

‫רבי אליעזר‪ ,‬המכות חדרו לדברים כפי שהם כבר קיבלו צורה מורכבת‬
‫מארבע יסודות‪ ,‬כשיטת חכמים שיש לבער את צורת ותואר החמץ‪,‬‬
‫ולדעת רבי עקיבא‪ ,‬המכות היו גם בחומר ההיולי‪ ,‬עצם הדבר‪ ,‬כשיטת‬
‫רבי יהודה שביעור והשבתת התמץ הוא בשריפה‪ ,‬ביטול עצם מציאותו‪.‬‬

‫לפי זה מובן מדוע יש מדרשי חז״ל שמונים את שיעבוד מצרים‬

 ‫שערי הגדה‬
‫כאחד מארבע הגלויות )ראה ב״ר פ״ב‪ ,‬ד( ויש שאינם מונים את מצרים‬
‫בין ארבע הגלויות )מגילה כט‪ ,‬א(‪ :‬לכל הריעות‪ ,‬גלות מצרים היא שורש‬
‫כל הגלויות‪ .‬השאלה היא באיזו מידה טומאת מצרים חדרה בארץ‬
‫מצרים ועניניה — אם היא חדרה גם בחומר ההיולי‪ ,‬הרי היא ענין‬
‫נוסף‪ ,‬חמור יותר‪ ,‬מארבע הגלויות האחרות‪ ,‬אך אם היא חדרה במצרים‬
‫עד דרגה זו שמורכבת מארבע יסודות‪ ,‬הרי היא אחת מארבע הגלויות‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫דיינו‬
‫כ״ק מו״ח אדמו״ר לא היה מפסיק באמצע אמירת ״דיינו״ ואת‬
‫ההסברים בפיםקא זו היה אומר לפניה או לאחריה‪.‬‬

‫ויש לבאר את הסיבה להנהגה זו‪:‬‬

‫ט״ו ״דיינו״ הינם ט״ו שלבים בתהליך היציאה ממצרים שסיומו‬

‫בבניין בית הבחירה‪ ,‬וכשנמצאים בשלב מםויים‪ ,‬אין להסתפק‬
‫בהתפעלות גרידא ובהצהרת ״דיינו״ שמשמעה הסתפקות במצב הנוכחי‪,‬‬
‫אלא יש לזכור שעדיין נמצאים באמצע הדרך ושצריך להמשיך‬
‫ולהתקדם לדרגה נעלה יותר‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫אילו קרע לנו א ת הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה‬

‫בהגדת ״צוף אמרים״ )וורשה‪ ,‬תרפ״ד(‪ ,‬שיש עליה הסכמה מאאמו״ר‬
‫ז״ל‪ ,‬מפרש )ומקורו באבודרהם(‪ ,‬שהכוונה היא למצב שהיינו עוברים‬
‫בתוך רפש וטיט ולא בחרבה‪.‬‬

‫נשאלת השאלה‪ :‬בהשוואה לכל המעלות הטובות והנפלאות שנמנו‬

‫לפני כן ולאחרי כן — יציאת מצרים‪ ,‬קריעת ים סוף‪ ,‬מתךתורה‪,‬‬
‫הכניסה ל א ח ישראל ובנין בית־הבחירה‪ ,‬איזו תפיסת מקום בכלל יש‬
‫למעלה זו שהעבירנו בחרבה ולא במעט רפש וטיט י !‬

‫הענין יובן לאור מה שמבואר בתורת החסידות בעגין קריעת ים‬

‫קסא‬ ‫שערי הגדה‬
‫סוף‪ :‬ים הוא ״עלמא דאתכסיא״ ויבשה היא ״עלמא דאתגליא״‪,‬‬
‫ובקריעת ים סוף הקב״ה ״הפך ים ליבשה״‪ ,‬כך שגם עלמא דאתכסיא‬
‫האיר בגילוי‪ ,‬כמו עלמא דאתגליא‪.‬‬

‫משמעות הדבר בעבודת האדם היא זו‪ :‬בשעת התפילה‪ ,‬נתון כל‬
‫יהודי בהתעוררות גלויה )״עלמא דאתגליא״‪ ,‬בחינת ״יבשה״(‪ ,‬ואילו‬
‫במשך כל היום ההתעוררות הזו נשארת אצלו רק באופן נעלם )״עלמא‬
‫דאתכסיא״‪ ,‬בחינת ״ים״(‪ .‬הפיכת הים ליבשה משמעה‪ ,‬אפוא‪ ,‬שגם‬
‫במשך כל היום יהיה האדם בתנועה של התבטלות כלפי הקב״ה‪ ,‬כמו‬
‫בשעת התפילה‪ .‬כלומר‪ ,‬לא זו בלבד שהנהגתו במשך כל היום תהיה‬
‫מ ו ש פ ע ת מההתעוררות שבתפילה אלא שההתעוררות עצמה תהיה‬
‫בגילוי‪.‬‬

‫ובענין זה ישנם שני אופנים‪ :‬א( ההתבטלות כלפי הקב״ה במשך‬

‫כל היום היא רק בפועל‪ .‬כלומר‪ ,‬בנפשו פנימה הוא עדיין אינו בטל‬
‫כלפי הקב״ה‪ ,‬אבל כתוצאה מההתבטלות שהיתה בשעת התפילה‬
‫ומאירה אצלו גם כעת בגלוי‪ ,‬היישות שלו אינה ניכרת‪ .‬ב( ההתבטלות‬
‫חודרת בכל מהותו‪ ,‬גם בפנימיות נפשו‪ .‬וההבדל בין שני האופנים‬
‫דומה להבדל העצום שבין מדריגת בינוני )שיש בו רע( וצדיק שאינו‬
‫גמור )שגם בו יש רע אך הוא בטל כלפי הטוב( ובין צדיק גמור‬
‫)שאין בו רע כלל( — כפי שנתבאר בפרקים הראשונים של ספר‬
‫התניא‪.‬‬

‫ומעתה תובן המעלה ״אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו‬
‫בחרבה״‪ :‬קריעת הים באופן שחלק מהמים נשאר קיים )שזהו המצב של‬
‫רפש וטיט( משמעה שהים )העלם( אמנם נהפך ליבשה )גילוי(‪ ,‬אבל‬
‫הטוב עדיין לא התגלה בצורה מלאה — עדיין יש אחיזה ומציאות של‬
‫רע באותו מקום‪ .‬וכאמור‪ ,‬אופן זה )הראשון( מתאים לדרגת בינוני או‬
‫צדיק שאינו גמור‪ .‬ולכן מובן מדוע אפשר לומר גם על כך ״דיינו״ —‬
‫כי המעבר ממ״ט שערי טומאה לדרגת צדיק שאינו גמור היא עלייה‬
‫גפלאה‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

 ‫שערי הגדה‬ ‫קםב‬
‫והכניסנו לארץ ישראל‬
‫החלק הראשון של ההגדה‪ ,‬עד ברכת ״אשר גאלנו״‪ ,‬עוסק בסיפור‬
‫יציאת מצרים‪ ,‬ואילו התפילות והבקשות על לעתיד לבוא הן ב״הלל״‪.‬‬
‫אם כץ‪ ,‬צריך להבין מדוע בפיסקא זו שמכילה רשימה של ״מעלות‬
‫טובות למקום עלינו״‪ ,‬מונים מעלות שברובץ אינץ שייכות למאורעות‬
‫שהיו בליל יציאת מצרים?‬

‫במיוחד יש לתמוה על הסיום — ״והכניסנו ל א ח ישראל״‪ ,‬שהיה‬

‫עשרות שנים אחרי היציאה ממצרים‪ ,‬ו״ובנה לנו את הבחירה״ שהיה‬
‫כמה מאות שנים אחר־כך — מה עניינם לסיפור יציאת מצרים?‬

‫ההסבר לכך הוא שאכן‪ ,‬היציאה ממצרים לא נשלמה עד כניסתם‬

‫של בני ישראל לארץ‪ .‬כל עוד היו במדבר‪ ,‬עדיין היה מקום לחשש‬
‫שהמצרים ירדפו אחריהם כי ״סגר עליהם המדבר״‪ .‬גם מבחינת‬
‫המשמעות הפנימית של הדברים‪ ,‬מאחר שתכלית יציאת מצרים היתד‪.‬‬
‫להגיע ל״ארץ טובה ורחבה״‪ ,‬הרי כל עוד לא הגיעו בני ישראל לארץ‬
‫ישראל‪ ,‬עדיין לא השתחררו לגמרי מה״מצרים וגבולים״ של מצרים‪.‬‬
‫נמצא‪ ,‬אפוא‪ ,‬שכל מה שעבר על בני ישראל ה ח ל מהיציאה ממצרים‬
‫ועד ש״הכניסנו ל א ח ישראל״ הוא חלק מסיפור יציאת מצרים‪ .‬וכביאור‬
‫רבנו הזקן על הכתוב ״אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו ממצרים״ שכל‬
‫מ״ב המסעות מהוים המשך אחד ליציאת מצרים‪.‬‬

‫גם ״ובנה לנו את הבחירה״‪ ,‬הוא חלק מסיפור יציאת מצרים‪ ,‬כי‬
‫א‬ ‫ש‬
‫ח ישראל‪,‬‬ ‫בית המקדש שבו שורה השכינה הוא השלימות והעיקר ל‬
‫וקדושתו עומדת גם לאחר חורבנו כי ״שכינה אינה בטילה״ )רמב״ם הל׳‬
‫ביהב״ח פ״ו הט״ז(‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫ובנה לנו א ת בית הבחירה‬

‫ההגדה מונה חמש עשרה ״מעלות טובות למקום עלינו״‪ ,‬ואינה‬
‫מביאה טעם והסבר להמעלות‪ ,‬ורק במעלה האחרונה ״ובגה לגו את בית‬
‫הבחירה״ הוא מביא גם טעם והסבר שהוא כדי ״לכפר על כל‬
‫עוונותינו״‪.‬‬
‫קסג‬ ‫שעדי הגדה‬
‫אף הכינוי ״בית הבחירה״ דורש ביאור‪ :‬מדוע לשנות מהביטוי‬
‫הרגיל והמקובל — ״בית המקדש״? כן יש להבין מדוע בחרה ההגדה‬
‫את ההסבר ״לכפר על כל עוונותינו״‪ .‬לכאורה היה עדיף לצטט מהתורה‬
‫את הטעם העיקרי למקדש‪ :‬״ושכנתי בתוכם״ — השראת השכינה?‬
‫ובכלל — מה הקשר של בית הבחירה וענין כפרת העוונות לסיפור‬
‫יציאת מצרים‪ ,‬המסופר בהגדה ?‬

‫השאלות האמורות מובילות למסקנה שבנין ביח־הבחירה וכפרת‬

‫העוונות הם הסיום והשלימות של יציאת מצרים‪ ,‬ומשום כך משתמשים‬
‫דוקא בביטויים אלה‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬

‫בית־המקדש נקרא ״בית הבחירה״ משום שבו מתגלית בחירתו של‬

‫הקב״ה בעם ישראל‪ .‬המושג ׳בחירה׳ לאמיתו שייך אך ורק כאשר‬
‫בוחרים בין שני דברים שוים לחלוטין‪ ,‬ואין שום סיבה להעדיף דבר‬
‫אחד על פני השני‪ ,‬והבחירה נובעת אך ורק מרצונו החופשי של הבוחר‪,‬‬
‫שמשוחרר מכל טעמים שהם‪ .‬שהרי כאשר יש מעלה בדבר אחד על‬
‫השני‪ ,‬אין צורך בבחירה שכן ברור שהבוחר יעדיף את הדבר הטוב‬
‫יותר‪.‬‬

‫ולכן‪ ,‬המושג האמיתי של ׳בחירה׳ תתכן רק אצל הקב״ה בעצמו‪,‬‬

‫מהותו ועצמותו‪ ,‬שבחר בעם ישראל‪ .‬שכן רק לגבי עצמותו ומהותו אין‬
‫תפיסת מקום לשום מציאות שהיא‪ :‬כל הנבראים שבעולם שוים לגביו‬
‫— כולם הם אין ואפס‪ ,‬כי אין שום דבר חוץ ממנו‪ .‬וכיון שכן‪ ,‬מצד‬
‫מהותו ועצמותו יתברך‪ ,‬יש שורון מוחלט בין גופותיהם של בני ישראל‬
‫ובין גופותיהם של הגוים‪ :‬״אח עשו ליעקב״‪ .‬וכאשר למרות השוויון‬
‫הזה‪ ,‬הקב״ה בחר בישראל — ״ואוהב את יעקב‪ ,‬ואת עשו שנאתי״ —‬
‫זוהי בחידה חופשית מוחלטת‪ ,‬שנובעת מהקב״ה בעצמו ממש‪.‬‬

‫אך בבחירה זו קיימים שני רבדים‪:‬‬

‫השורש האמיתי לבחירה בישראל הוא העובדה שהיהודים‪ ,‬מצד‬

‫נשמותיהם‪ ,‬הינם חלק מעצם מציאותו של הקב״ה ומאוחדים באופן‬
‫נצחי עם מהותו ועצמותו ממש‪ ,‬כדברי הזוהר‪ :‬״ישראל וקוב״ה כולא‬
‫חד״ )בישראל וה׳ — אחד הם(‪ ,‬עד ש״להחליפם באומה אחרת איני‬
‫יכול״‪ .‬אך הצורה שבה נתגלתה בפועל הבחירה בישראל היתה דווקא‬
‫כאשר בני ישראל דמו במעשיהם לגויים‪ :‬״הללו עובדי עבודה זרה‪,‬‬
 ‫שערי הגדה‬ ‫קפד‬
‫והללו עובדי עבודה זרה״‪ ,‬ולמרות זאת‪ ,‬הקב״ה בחר דווקא בישראל‬
‫ו״נאלץ״‪ ,‬כביכול‪ ,‬להוציאמ ב״יד חזקה״ — נגד טענותיה של מידת‬
‫הדין‪.‬‬

‫מעתה מובן מדוע דווקא ״בית הבחירה״ הוא המכפר על כל‬

‫עוונותינו‪ :‬כאשר מתגלה רק הדרגה החיצונית של הקשר בין ישראל‬
‫ובין הקב״ה‪ ,‬האחדות המוחלטת עם ה׳ אינה באה בצורה בולטת‪.‬‬
‫בדרגה זו‪ ,‬החטא עלול לפגום בנפש‪ ,‬ויש צורך לכפר עליו — להסיר‬
‫ולנקות את הפגמים באמצעות כור ההיתוך של השיעבוד והגלות‪ .‬אבל‬
‫כשמתגלה ה כ ח י ד ה של ה׳ בעם ישראל‪ ,‬כשמתגלה ההתקשרות העצמית‬
‫שלנו עם הקב״ה בעצמו — אזי הכפרה נפעלת בדרך ממילא‪ ,‬ללא‬
‫ייסורים‪ .‬שכן שום חטא אינו פוגם בקשר העצמי של הנשמה עם‬
‫הקב״ה‪ ,‬וכשמתגלה אותה דרגה‪ ,‬אזי היא ממרקת את הנפש ומזככת את‬
‫בני ישראל עד שהזיכוך ניכר עליהם גם בגלוי‪ ,‬בכוחותיהם החיצוניים‪.‬‬

‫אכן‪ ,‬כבר ביציאת מצרים החלה הבחירה בעם ישראל‪ .‬אך באופן‬
‫גלוי התגלה אז רק הדרגה החיצונית של הבחירה‪ ,‬כך שהיה צורך ב״יד‬
‫חזקה״ כדי לגאול את העם‪ .‬אבל עם בנין בית־המקדש — ״בית‬
‫הבחירה״‪ ,‬נחשפה בחירתו של ה׳ בעם ישראל באופן גלוי ובשלימות‪,‬‬
‫כאשר זוכים לכפרה לא על ידי ייסורים וגלות‪ ,‬אלא באמצעות הקרבנות‪.‬‬

‫לכן חותמת ההגדה את רשימת ה״מעלות טובות״ מאז יציאת‬

‫מצרים — בבניית ״בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו״‪ ,‬כי שם‬
‫התגלתה המעלה שהחלה ביציאת מצרים — מעלת הבחירה — גילוי‬
‫הקשר המוחלט עם מהותו ועצמותו‪ ,‬ששום חטא אינו יכול לפגוע בקשר‬
‫זה‪ ,‬ואשר מכפר בדרך ממילא על כל העוונות‪.‬‬

‫*‬ ‫‪#‬‬ ‫*‬

‫וכנה לנו א ת בית הכחידה לכפר על כל עוונותינו‬

‫יש לתמוה‪ :‬מדוע מבין כל המעלות הטובות המנויות כאן‪ ,‬יוצאת‬
‫מן הכלל מעלה זו של בנין בית הבחירה‪ ,‬שרק עליה נאמר לשם מה‬
‫היא באה — ״לכפר על כל עוונותינו״‪ ,‬בעוד שלגבי יתד המעלות‬
‫שנזכרו לפני כן לא מוזכר מהי מטרתם י‬
‫קסה‬ ‫שערי הגדה‬
‫ולגופו של ענין‪ ,‬צריך להבין‪ :‬האומנם כפרת העוונות היא עיקר‬
‫מטרתו של בית המקדש?׳ הרי גם במשכן שקדם למקדש‪ ,‬ואף קודם‬
‫לכן‪ ,‬הקריבו קרבנות למטרת כפרת עוונות!‬

‫ההסבר לכך נעוץ בדיוק הלשון ״לכפר על כל עונותינו״‪ .‬אכן‪ ,‬גם‬

‫לפני בנין בית־המקדש היה קיים מושג של כפרה על חטאים‪ ,‬אבל‬
‫הכפרה לא היתה מושלמת‪ .‬על חטא העגל‪ ,‬למשל‪ ,‬אמר הקב״ה ״סלחתי‬
‫כדבריך״ והקמת המשכן היתה לכפר על חטא העגל‪ ,‬אבל גם אחר כך‬
‫נותר עדיין רושם‪ ,‬שהרי גם לאחר הכפרה על החטא‪ ,‬אמר הקב״ה‬
‫״וביום פקדי ופקדתי״‪ .‬החידוש של בית המקדש הוא — שבאמצעותו‬
‫מתכפרים ״כל עוונותינו״ כך שלא נותר מהם שום רושם‪ .‬והדבר נובע‬
‫מכך שזהו ״בית הכחידה״‪ ,‬בית שמבטא את בחירת הקב״ה בעם‬
‫ישראל‪ .‬בחירה חופשית ומוחלטת בין שני דברים זהים זה לזה‪ ,‬יכולה‬
‫להיות רק ע״י הקב״ה בעצמו‪ ,‬וגם הכפרה המושלמת באה מעצמותו‬
‫יתברך‪.‬‬

‫ענין הבחירה בישראל היה כשלימות ב‪2‬ית המקדש‪ ,‬שבו היתה‬

‫השראת השכינה בצורה נעלה יותר מאשר במשכן‪ .‬והדבר בא לידי‬
‫ביטוי גם בעובדה שהמקדש היה עשוי מסוג הדומם )אבן( ואילו המשכן‬
‫היה מהצומח )עץ(‪ ,‬וידוע שכדי להגביה ולרומם את הדרגה הנמוכה‬
‫ביותר יש צורך בכוח גדול ונעלה •יותר‪ .‬ובעניננו‪ :‬בחירת הקב״ה‬
‫בישראל באה לידי ביטוי מושלם דווקא בענין כפרת העונות‪.‬‬

‫זוהי גם הסיבה לכך שמילים אלה מהוות את הסיום והחתימה של‬

‫סיפור יציאת מצרים‪ .‬שכן‪ ,‬יציאה ממיצרים והגבלות במובן הרוחני‬
‫ומעבר משיעבוד ל׳מצרים׳ למצב של ״עבדי ה׳״ הם מהותה של‬
‫התשובה המביאה לכפרת העוונות‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫פםח מצה ומרור‬

‫ביציאת מצרים נעשו ישראל לעם‪ ,‬ויש לומר שבשלושת הענינים‬
‫העיקריים של החג‪ ,‬פ ס ח מצה ומרור‪ ,‬מתבטא ייחודם של בני ישראל‬
‫לגבי אומות העולם‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬
 ‫שעדי הגדה‬ ‫קםו‬
‫פסח‪ ,‬מצה ומרור מסמלים שלושה סוגי מאכלים‪ :‬מצה — היא‬
‫לחם‪ ,‬מאכל שהוא הכרחי לצורך קיום האדם‪ ,‬פסח — הוא בשר‪ ,‬מאכל‬
‫שנאכל רק במצב של הרחבה‪ ,‬ומרור — הוא מין ירקות‪ ,‬מאכל שאינו‬
‫הכרחי אבל גם לא בגדר מותרות שנאכלים רק במצב של הרחבה‪ .‬אלא‬
‫שהגדרות אלה נכונות רק לגבי אומות העולם‪ .‬שכן‪ ,‬אצל בני ישראל‪,‬‬
‫שגם עניני הגשמיות שלהם נובעים מצד הקדושה‪ ,‬סוג המזון הגשמי‬
‫שלהם תלוי במצבם הרוחני )ולכן‪ ,‬בימי שלמה‪ ,‬כשמצבם הרוחני היה‬
‫מושלם‪ ,‬הם ישבו איש ת ח ת גפנו ותאנתו‪ ,‬ואילו כשחרב בית המקדש‬
‫וירד מצבם הרוחני‪ ,‬ירד מצבם גם בגשמיות(‪.‬‬

‫וכדי להמחיש לנו ענין זה‪ ,‬הנה גם בחיובי פסח מצה ומרור‪,‬‬
‫המסמלים שלושה דרגות של מאכלים‪ ,‬חלו שינויים בהתאם למצב‬
‫הקדושה‪:‬‬

‫משחרב בית־המקדש ובטלה ההרחבה ברוחניות‪ ,‬בטלה מצות פסח‬

‫שהיא בבשר שהוא מאכל שמסמל הרחבה בגשמיות‪ .‬אבל המצה היא‬
‫מצוה מן התורה גם עתה‪ ,‬שהרי המצה היא לחם‪ ,‬מאכל הכרחי‪ ,‬וגם‬
‫במצב של ירידה ברוחניות‪ ,‬הענינים ההכרחיים קיימים‪ .‬ובאשר למרור‪,‬‬
‫שמסמל ירקות שהם מאכל שאינו הכרחי אך גם אינו בגדר מותרות —‬
‫הנה מן התורה )על־פי שורת הדין‪ ,‬״סדר השתלשלות״( אין בו חיוב‬
‫עתה‪ ,‬כי בזמן החורבן די בדברים הכרחיים‪ .‬אבל מדרבנן )דברי סופרים‪,‬‬
‫״למעלה מסדר השתלשלות״ — ראה לקו״ת כו‪ ,‬א( מצות מרור נוהגת גם‬
‫עתה‪ ,‬כי רבנן פסקו שגם לאחר החורבן יכולים להיות דברים שאינם‬
‫מוכרחים כל כך‪.‬‬

‫והטעם לכך שענין זה מתבטא דוקא במצה )ולא בסתם לחם(‬

‫ובמרור )ולא בסתם ירקות(‪:‬‬

‫במובן הרוחני‪ ,‬אכילת הלחם — השימוש בדברים ההכרחיים‬

‫לצורך קיום האדם — אפשרית רק בשני תנאים‪ :‬א( שלא יהיה חמץ‪,‬‬
‫ללא התנשאות והרגשה של ״כחי ועוצם ידי״‪ .‬ב( ללא הרגשת עונג‬
‫וטוב טעם‪ .‬ולמרות שגם במצה יש טעם )ולכן אסור לשתות לאחר‬
‫האפיקומן — כדי שטעמה של המצה לא יפוג(‪ ,‬הרי הטעם שבמצה‬
‫אינו עיקר בה ולכן ״בלע מצה )ולא הרגיש הטעם( — יצא״‪.‬‬

‫לאידך גיסא‪ ,‬המצה היא ללא טעם של מרירות‪ ,‬כיון שהלחם הכרחי‬
‫קסז‬ ‫שערי הגדה‬
‫לקיום הגוף ובדברים הכרחיים אין סיבה להרגיש מרירות‪ .‬אבל המרור‪,‬‬
‫המסמל את הירקות שאינם דבר הכרחי כמו הלחם‪ ,‬צריך להיות מר‪ ,‬כי‬
‫מכיון שאפשר להתקיים ללא ירקות‪ ,‬עדיף שלא להיכנס ל״מלחמה״ זו‪,‬‬
‫וכאשר נכנסים ל״מלחמה״ ומשתמשים בו למטרת הקדושה‪ ,‬הדבר‬
‫מלווה ברגש מריר‪.‬‬

‫אלא שכל זה הוא דוקא בליל פסח‪ ,‬הלילה הראשון להיות בני‬
‫ישראל לעם‪ ,‬לפני שהאיר עליהם אור היום‪ ,‬אור הקדושה‪ .‬ומאחר‬
‫שבחשכת הלילה לא רואים את האמת ש״ה׳ אלקים אמת״‪ ,‬נזקקו בני‬
‫ישראל לזהירות זו )שהמזון המוכרח יהיה ללא התנשאות וללא טוב‬
‫טעם ושהדברים שאינם הכרחיים כל כך יהיו מרים(‪ ,‬אבל לאחר שמאיר‬
‫היום והאמת האלוקית ניכרת בגלוי‪ ,‬אפשר לאכול גם חמץ ושאר ירקות‪.‬‬

‫לפי זה יובן גם מדוע חמץ אסור לגמרי בליל פסח‪ ,‬אבל שאר‬
‫ירקות מותרין‪:‬‬

‫ירקות שיש בהם טעם ומתיקות עשויים להביא תועלת לעניני‬

‫הקדושה )״חמרא וריחא פ ק ח י ך — יומא עו‪ ,‬ב(‪ ,‬ולכן הם מותרים‬
‫באכילה‪ ,‬אלא שחיוב אכילת מרור בא ללמדנו שעניינה של הגשמיות‬
‫כפי שהיא מצד עצמה הוא מרירות‪.‬‬

‫שונה הדבר לגבי חמץ שהוא אסור בתכלית‪ .‬שכן‪ ,‬ההתנשאות היא‬
‫דבר מושלל לחלוטין‪ ,‬וגם כאשר יש בה תועלת ל״ויגבה לבו בדרכי‬
‫ה׳״‪ ,‬היא צריכה לבוא לא כתוצאה מענינים גשמיים כשלעצמם )לחם(‬
‫אלא דוקא כתוצאה מהתבוננות שעבודת האדם חשובה למעלה‪ ,‬מפני‬
‫שנשמתו היא ״חלק אלקה ממעל״ ולכן ״אל ייבוש מפני המלעיגים״‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫חייב אדם לראות א ת עצמו‬

‫באילו הוא יצא ממצרים‬
‫בכל יום ויום‪ ,‬חייב כל יהודי לקיים בנפשו את ענין ״יציאת‬
‫מצדים״‪ ,‬ואף שאתמול כבר ״יצא ממצרים״‪ ,‬עליו לעשות זאח פעם‬
‫נוספת היום וכן מחר‪.‬‬
 ‫שערי הגדה‬ ‫קפח‬

‫זאת‪ ,‬משום שענינה של יציאת מצרים הוא השתחררות ממיצרים‬

‫והגבלות המפריעים לו ואינם מניחים לו להיות מה שהוא צריך להיות‬
‫ולעשות מה שהוא חייב לעשות‪.‬‬

‫לכן‪ ,‬לא די ב״יציאת מצרים״ של אתמול שבמהלכה השתחרר‬

‫ממגבלות מסויימות והגיע למעמדו ומצבו היום‪ ,‬שכן היום עליו‬
‫להמשיך להשתחרר ממגבלות ׳עדינות׳ יותר‪ ,‬ומאותה סיבה גם ״יציאת‬
‫מצרים״ של היום אינה מספיקה עבור מחר‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫כאילו הוא יצא ממצרים‬ ‫בכל דור ודור‬

‫כך נפסק להלכה ברמב״ם ובשולחן ערוך אדמו״ר הזקן‪ :‬״בכל דור‬
‫ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד‬
‫מצרים״‪ .‬מילים אלה מדגישות שיציאת מצרים לא היתה ארוע חד פעמי‪,‬‬
‫אלא היא ״פעולה נמשכת״ — הגאולה ממשיכה להתרחש בכל דור‬
‫ודור‪ ,‬וכפי שנאמר בהגדה‪ :‬״ואילו לא הוציא הקב״ה‪ ...‬הרי אנו ובנינו‪...‬‬
‫משועבדים היינו״ עד עתה‪.‬‬

‫ולכאורה‪ ,‬צריך להבין‪ :‬הצורך ב״פעולה נמשכת״ מובן כשמדובר‬

‫על נס כמו קריעת ים סוף‪ :‬טבע המים הוא לזרום‪ ,‬אך הקב״ה הביא‬
‫רוח קדים עזה שעצרה את מרוצת המים והעמידה אותם כמו חומה‪.‬‬
‫ומאחר שהרוח גרמה למים להיות במצב של קפיאה‪ ,‬בניגוד מוחלט‬
‫לטבע הזרימה שלהם‪ ,‬היה הכרח שהרוח תמשיך לנשב כל הלילה‪ ,‬שכן‬
‫אילו היתד‪ ,‬הרוח מפסיקה לנשב‪ ,‬היו המים שבים מיד לזרום באופן‬
‫טבעי‪ .‬אם כן‪ ,‬הצורך בכוח אלוקי שפועל באופן בלתי פוסק בעת קריעת‬
‫ים־סוף הינו הכרחי‪ ,‬כדי שהשינוי ה מ ה ו ת י שהתחולל בטבע הזרימה של‬
‫המים‪ ,‬יימשך‪.‬‬

‫לעומת זאת‪ ,‬יציאת ישראל מעבדות לחרות אינה מהווה לכאורה‬

‫שינוי מהותי בטבעם‪ .‬שהרי רק בשעת היציאה ממצרים‪ ,‬שאפילו עבד‬
‫לא היה יכול לברוח ממנה‪ ,‬היה צורך בנס‪ ,‬אבל מיד לאחר היציאה‬
‫ממצרים‪ ,‬הפכה גאולת עם ישראל לעובדה קיימת גם על־פי גדרי הטבע‪,‬‬
‫ואם כן‪ ,‬מה הצורך ב״פעולה נמשכת״ לאחר יציאת מצרים?‬
 ‫שערי הגדה‬
‫לצורך הבנת הענין‪ ,‬עלינו להקדים ולהבין את מהותה של יציאת‬
‫מצרים‪ :‬גלות מצרים היא שורשן של כל הגלויות‪ ,‬ובמידה מסויימת‪,‬‬
‫היתה זו גלות קשה אף יותר מגלותנו זו האחרונה‪ .‬והראיה — גם עתה‪,‬‬
‫בהימצאנו בגלות‪ ,‬אנו אומרים ״הלל״ ומודים לה׳ על יציאתנו מגלות‬
‫מצרים‪ .‬זאת‪ ,‬משום שביציאת מצרים התחולל שינוי מהותי בעם ישראל‪.‬‬
‫בני ישראל נחלצו ממצב של ״עבדי פרעה״ והפכו להיות ״עבדי ה׳״‬
‫באופן מוחלט‪ ,‬כך שמעתה אין עוד אפשרות שישתעבדו שיעבוד מוחלט‬
‫כפי שהיה במצרים‪ ,‬וכפי שכתוב‪ :‬״לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם״‪.‬‬
‫וכפתגם הרבי הרש״ב נ״ע‪ :‬״רק גופותינו ירדו לגלות‪ ,‬אבל לא‬
‫נשמותינו‪ .‬הנשמה הינה תמיד בת־חורין״‪.‬‬

‫חירות עצמית זו של בני ישראל‪ ,‬ששוללת כל אפשרות של עבדות‬

‫אמיתית לגבם‪ ,‬הינד‪ ,‬מנוגדת לטבע העולם והיא התאפשרה רק לאחר‬
‫שהקב״ה רומם את בגי ישראל מעבר לסדרי העולם ומגבלותיו‪ .‬כאשר‬
‫הקב״ה הוציאם ממצרים‪ ,‬הוא העלה אוחס לדרגה של רוחניות אין‬
‫סופית‪ ,‬שלמעלה מכל המגבלות‪ .‬משמעותה של חירות זו היא שלמרות‬
‫שבני ישראל שרויים בתוך העולם הזה המוגבל‪ ,‬הם אינם כפופים‬
‫למגבלות העולם‪ .‬ומאחר שדבר זה מנוגד לטבע העולם‪ ,‬יש צורך‬
‫שהקב״ה יחולל שינוי זה בכל רגע מחדש‪ .‬כי אם‪ ,‬ח״ו‪ ,‬יפסיק הקב״ה‬
‫את הוצאתנו ממצרים‪ ,‬את פעולת ההעלאה שלנו מעבר למגבלות‬
‫העולם‪ ,‬לרגע אחד‪ ,‬נשוב מיד להיות מה שהננו מצד עצם מהותנו —‬
‫״משועבדים לפרעה״‪ ,‬כפופים למגבלות הטבע‪ .‬לכן‪ ,‬מובן שהיציאה‬
‫ממצרים היא ״פעולה נמשכת״ בדיוק כמו נם קריעת ים סוף‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫לראות א ת עצמו ולהראות א ת עצמו‬

‫כאילו הוא יצא ממצרים‬
‫הרמב״ם )הלכות חמץ ומצה פ״ז ה״ו( ואדמו״ר הזקן )בשולחנו סתע״ב‬
‫ס״ז( שינו מלשון המשנה וההגדה‪ ,‬וכתבו ״חייב אדם ל ה ר א ו ת את‬
‫עצמו״‪ .‬וצריך להבין‪ :‬מדוע הם שינו מנוסח ההגדה ״חייב אדם ל ר א ו ת‬
‫את עצמו״‪ ,‬שהוא נוסח המשגה )פסחים קטז‪?P ,‬‬

‫והביאור‪:‬‬
 ‫שערי הגדה‬ ‫קע‬
‫מצות סיפור יציאת מצרים בליל ט״ו בניסן נלמדת מהכתוב ״והגדת‬
‫לבנך ביום ההוא לאמר״‪ .‬כלומר‪ ,‬בנוסף לחובת זכירת יציאת מצרים‬
‫בכל יום‪ ,‬קיים בליל ט״ו בניסן חיוב מיוחד — לספר לאחר‪ ,‬״לבנך״‬
‫]ואם אץ לו בן או אשה שישאלוהו‪ ,‬״הוא שואל לעצמו״‪ ,‬כי על ידי‬
‫השאלה הוא נעשה כ״אחר״ ביחס לעצמו‪ ,‬וכשעונה על השאלות הוא‬
‫מקיים בכך את מצות ״והגדת״[‪.‬‬

‫ומאחר שמצינו שבסיפור יציאת מצרים בלילה זה )הסיפור( חייבים‬

‫לשתף את הזולת‪ ,‬למדים מהפרט על הכלל‪ ,‬שגם החובה ״לראות את‬
‫עצמו כאילו יצא ממצרים״ צריכה להיעשות בשיתוף עם הזולת —‬
‫״להראות״ לאחרים‪ ,‬כלומר‪ :‬לתת ביטוי גלוי ומעשי לתחושה שהוא‬
‫עצמו יצא משעבוד מצרים‪ .‬זהו גם המקור להלכה ש״כל מעשה לילה‬
‫זה״‪ ,‬כולל עניני אכילה ושתיה‪ ,‬צריכים להיעשות בהסיבה‪ ,‬״דרך‬
‫חירות״‪ ,‬כדי להראות בגלוי את הרגשת האדם שכאילו הוא עצמו יצא‬
‫משיעבוד מצרים‪.‬‬

‫שינוי הלשון בהלכה בא‪ ,‬אפוא‪ ,‬ללמדנו שבנוסף לכך שאדם חייב‬
‫לראות ולהרגיש זאת בעצמו‪ ,‬עליו ל ה ר א ו ת זאת אף לאחרים‪ .‬והחיוב‬
‫האמור קיים לא רק בסיפור ההגדה‪ ,‬אלא ב״כל מעשה לילה זה״‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫בצאת ישראל ממצרים‬

‫בענין אמירת ההלל בליל פסח בזמן שבית המקדש היה קיים והיו‬
‫אוכלים קרבן פסח‪ ,‬נחלקו בית־שמאי ובית־הלל )פסחים פ״י מ״ו( עד‬
‫היכן אומרים את ההלל לפני אכילת הפסח‪ :‬בית־שמאי אומרים — עד‬
‫״אם הבנים שמחה״‪ ,‬כלומר שבשלב זה אץ להזכיר את יציאת מצרים‬
‫)ורק לאחר אכילת הפסח אומרים זאת(‪ ,‬ובית־הלל אומרים — עד‬
‫״חלמיש למעינו מים״‪ ,‬היינו שכבר לפני אכילת הפסח אומרים גם‬
‫״בצאת ישראל ממצרים״‪.‬‬
‫מבואר בתלמוד ירושלמי )פסחים שם( שטעמם של בית־שמאי הוא‪,‬‬
‫שאץ להזכיר את יציאת מצרים לפני השעה שבה יצאו ישראל ממצרים‪,‬‬
‫אבל בית־הלל אומרים שמכיון שגם לאחר אכילת הפסח עדיין אץ זו‬
‫קעא‬ ‫שערי הגדה‬
‫השעה שבה אירעה הגאולה )שהיתה בשעות היום(‪ ,‬אפשר לומר ״בצאת‬
‫ישראל״ כבר בלילה‪ ,‬משום שבו החלה היציאה ממצרים‪.‬‬

‫השאלה‪ :‬לשיטתם של בית־שמאי‪ ,‬שאין להזכיר יציאת‬ ‫נשאלת‬

‫אכילת הפסח‪ ,‬משום שעדיין לא הגיעה השעה של יציאת‬ ‫מצרים לפני‬
‫הסיבה לאמירת ״בצאת ישראל ממצרים״ ל א ח ר אכילת‬ ‫מצרים‪ ,‬מה‬
‫גם אז עדיין לא הגיעה שעת יציאת מצרים!‬ ‫הפסח י הרי‬

‫ויש לומר שבית־שמאי הולכים לשיטתם )כפי שעולה ממחלוקות‬

‫רבות שבין בית־שמאי ובית־הלל(‪ :‬לדעת בית־שמאי‪ ,‬בכל ענין‬
‫מתחשבים ב״בכח״‪ ,‬ובעניננו‪ :‬היציאה מצרים היתה בזכות דם הפסת‪,‬‬
‫וכיון ששכר המצוה נובע מהמצוה והוא כלול בה ״בכוח״‪ ,‬הרי כבר‬
‫בשעת אכילת הפסח ובאמצעות האכילה‪ ,‬כבר נפעל הענץ של יציאת‬
‫מצרים בכוח ובהעלם‪ .‬ולכן‪ ,‬מיד לאחר סיום האכילה‪ ,‬כבר אפשר לומר‬
‫״בצאת ישראל ממצרים״‪ ,‬משום שמתחשבים ב״בכח״‪ ,‬ויציאת מצרים‬
‫כבר קיימת ״בכח״‪) .‬אבל לדעת בית־הלל‪ ,‬מתחשבים במצב הדברים‬
‫בפועל‪ ,‬ועל יציאת מצרים בכוח בכלל לא אומרים הלל‪ ,‬אלא שכאמור‪,‬‬
‫ניתן להתחיל את אמירת ההלל מתחילת יום היציאה(‪.‬‬

‫ההלכה למעשה היא כבית הלל‪ ,‬שאין אומרים הלל על יציאת‬

‫מצרים שבכוח‪ ,‬וכך גם ביחס לגאולה העתידה )״כימי צאתך מ א ח‬
‫מצרים אראנו נפלאות״(‪ ,‬שאין אנו מסתפקים בגאולה רוחנית בכח‪ ,‬אלא‬
‫מבקשים ו׳תובעים׳ מהקב״ה גאולה בפועל‪ ,‬זועקים ״עד מתי קץ‬
‫הפלאות״ ומפצירים שכבר נצא מהגלות בפועל ממש‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫צפון‬
‫ר׳ שלום מקיידאן)היה למדן גדול וכר‪ ,‬וכ״ק אדמו״ר מהר״ש לקח‬
‫אותו בתור מלמד לבניו הרז״א וכ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע( שאל פעם‬
‫את כ״ק אדמו״ר מהר״ש נ״ע‪ :‬מדוע צריך להצפין את האפיקומן? וענה‬
‫לו‪ :‬משום שכתוב בהגדה ״צפון״‪.‬‬

‫חזר ר׳ שלום ושאל‪ :‬אם כן‪ ,‬לא יהיה כתוב ״צפון״ ולא יצטרכו‬
‫להצפין? ענה לו הרבי‪ :‬זוהי נתינת כח לבער אח היצר הרע הצפון‬
 ‫שערי הגדה‬ ‫קעב‬
‫בליבו של אדם‪ ,‬כמו שנאמר ״ואת הצפוני ארחיק״‪ .‬האפיקומן אין בו‬
‫טעם וכך צריכה להיות העבודה עם הנפש הבהמית‪ ,‬ללא טעמים‬
‫והסברים שכליים‪ ,‬אלא בגזירות‪ :‬מה שלא צריך להיות — לא צריך‬
‫להיות‪ ,‬ומה שצריך לעשות — צריך לעשות‪.‬‬

‫ולכאורה‪ ,‬הקושיה במקומה עומדת‪:‬‬

‫הרי היצר הרע נקרא בכמה שמות‪ ,‬ואם כן‪ ,‬יבחרו בשם אחר ולא‬
‫יצטרכו להצפין את האפיקומן?‬

‫אלא שיש רע גלוי ויש רע נעלם‪ ,‬ו״צפון״ מלמד שצריך לתקן גם‬
‫את הרע הנעלם‪ ,‬ה״צפוני״‪ .‬כלומר‪ ,‬גם מי שהגיע לידי כך שכבר אינו‬
‫מרגיש בנפשו רע כלל‪ ,‬צריך לחשוש שמא נשאר בו עדיין רע נעלם‬
‫ולתקנו‪ .‬ועבודה זו שייכת במיוחד ל״צפון״ — אכילת האפיקומן‪ ,‬שהוא‬
‫זכר לקרבן פסח והכנה לגאולה העתידה‪ .‬ללמדך‪ :‬לא די בכל עניני‬
‫ה׳עבודה׳ שמתחילת הסדר‪ ,‬אלא צריך לתקן גם את הרע הנעלם‪,‬‬
‫באמצעות עבודה עם ה ״ צ פ ו ך ועם עצם הנפש‪ ,‬ואזי זוכים ל״לשנה‬
‫הבאה בירושלים״‪ ,‬מלשון שלימות‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫בין כוס שלישי לרביעי לא ישתה‬

‫ההבדל בין חציו הראשון של ליל הסדר‪ ,‬שבו שותים את שתי‬
‫הכוסות הראשונות‪ ,‬ובין חציו השני של הסדר‪ ,‬שבו שותים את שתי‬
‫הכוסות האחרונות‪ ,‬הוא שבחצי הראשון של הסדר מדובר )בעיקר( על‬
‫גאולת מצרים‪ ,‬ואילו החצי השני שייך )גם( לגאולה העתידה לבוא‪ .‬חלק‬
‫ההגדה שאומרים על הכום הרביעית — המתחיל ב״שפוך חמתך אל‬
‫הגויים״ ונמשך בפרקים האחרונים של ההלל וכו׳ — שייך בגלוי‬
‫לגאולה העתידה‪ ,‬וגם הסעודה שסיומה באכילת האפיקומן שהוא זכר‬
‫לפסת )ונקרא ״צפון״( שייכת לגאולה העתידה )וכפירוש האלשיך‪:‬‬
‫״ובזה יהי׳ שלחן עורך בעולם הזה ותנחיל טוב בעולם הבא‪ ,‬צפון ‪..‬‬
‫מה רב טובך אשר צפנת ליראך״(‪.‬‬

‫וזהו הטעם הפנימי לכך שלא שותים לאחר כוס שלישית‪ ,‬כלומר‬
‫בין שלישית לרביעית‪:‬‬
‫קעג‬ ‫שערי הגדה‬
‫כוס שלישי שמברך עליו ברכת המזון‪ ,‬רומז לסעודה שהקב״ה‬
‫עושה לצדיקים לעתיד לבוא‪ ,‬וכוס רביעי שעליו גומרים את ההלל‬
‫ומברכים את ברכת השיר‪ ,‬שמכילה רק שירים ותשבחות וכולה רוחניות‪,‬‬
‫רומז למעלת עולם הבא )עולם התחיה(‪ ,‬שאין בו אכילה ושתיה אלא‬
‫צדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה‪.‬‬

‫ויש לומר‪ ,‬שהדבר הוא בהתאם למעלה המיוחדה שישנה בכל אחד‬
‫משני אופני עבודת הי‪ ,‬עבודת התשובה ועבודת הצדיקים‪ :‬הסעודה‬
‫שהקב״ה עושה לצדיקים לעתיד לבוא שייכת למעלת התשובה‪ ,‬עליית‬
‫התחתון‪ ,‬ואילו העבודה של ״יושבין ונהנין מזיו השכינה״ ותו לא‪,‬‬
‫שענינה המשכת וגילוי אור השכינה בעולם שכולו קדושה‪ ,‬היא מעלת‬
‫עבודת הצדיקים‪.‬‬

‫ומאחר שלעתיד לבוא יהיה שילוב של המעלות שבשתי העבודות‬

‫גם יחד — ״משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא״‪ ,‬לכן בין שלישי‬
‫לרביעי לא )יפסיק ו(ישתה‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫פתיחת הדלת‬
‫אמרו רז״ל‪ :‬״מה שהוא עושה — הוא אומר לישראל לעשות״‪.‬‬
‫ומכך שציוונו הקב״ה לפתוח את הדלת בליל הסדר‪ ,‬מובן שגם הקב״ה‬
‫עושה כך‪ .‬כלומר‪ ,‬בליל הסדר הקב״ה פותח את כל ה״דלתות״ והשערים‬
‫בפני כל אחד ואחת מישראל‪ ,‬וכל אחד‪ ,‬מבלי להתחשב במעשיו במשך‬
‫השנה שעברה‪ ,‬יכול להגיע באותה שעה למדריגות הנעלות ביותר‪ ,‬בדרך‬
‫של ״פסיחה״ ודילוג‪ ,‬שלא בכפוף לדרגתו כלל‪.‬‬

‫‪#‬‬ ‫*‬ ‫*‬

‫כוסו של אליהו וכוס חמישי‬

‫ב״טעמי המנהגים״ )עניני פסח סימן תקנ״א( מביא בשם הגר״א‪ ,‬שיש‬
‫אומרים שהטעם למזיגת כוסו של אליהו הוא‪ ,‬מאחר שמחלוקת היא‬
‫בגמרא האם חייבים בכוס חמישי‪ ,‬ולא נפסקה הלכה‪ ,‬ולכן‪ ,‬מ ח מ ת‬
 ‫שערי הגדה‬ ‫קעד‬
‫הספק‪ ,‬מוזגים כוס חמישי ואין שותים ממנו‪ .‬זוהי גם הסיבה לכך שכוס‬
‫זה נקרא ״כוסו של אליהו״‪ ,‬לרמז לכך שכשיבוא אליהו ויברר את כל‬
‫הספיקות‪ ,‬יתברר גם הספק בענין כוס זה‪.‬‬

‫אולם מדברי אדמו״ר הזקן עולה שאין קשר בין כוס חמישי לכוסו‬
‫של אליהו‪:‬‬

‫אדמו״ר הזקן כותב בשולחנו )סימן תפ״א סעיף א׳(‪ :‬״אחר ד׳ כוסות‬
‫נהגו כל ישראל מדורות הראשונים שלא לשתות יין‪ ...‬אם לא לצורך‬
‫הרבה כגון שהוא איסטניס או שהוא תאב הרבה לשתות‪ ...‬ואם אין לו‬
‫שאר משקין רק יין‪ ,‬יש להתיר לו לשתות כוס חמישי ולומר עליו הלל‬
‫הגדול ונשמת וישתבח עד החתימה״‪ .‬ובסימן הקודם )סוף סעיף ה׳( אומר‬
‫אדמו״ר הזקן‪ :‬״ונוהגין במדינות אלו למזוג כוס א׳ יותר מהמסובין‬
‫וקוראין אותו כוס של אליהו הנביא״‪.‬‬

‫מובן‪ ,‬אפוא‪ ,‬שאלה הם שני ענינים שונים לחלוטין‪ ,‬שמובאים בשני‬

‫סימנים נפרדים ונקראים בשמות שונים והדבר מתבטא גם בפרטי הדינים‬
‫שלהם ששונים זה מזה‪ :‬בעוד ששתיית כוס חמישי הותרה רק למי‬
‫שצריך כר‪ ,‬הרי שכוס של אליהו היא דבר ש״נוהגין במדינות אלו״‬
‫)ולא רק ״היתר״ למקרה הצורך(‪ .‬וההבדל העיקרי — לכוסו של אליהו‬
‫מוזגים רק ״כוס אחד יותר מהמסובין״ עבור כל המסובים‪ ,‬ואילו כוס‬
‫חמישי הותר לכל אחד )שזקוק לו(‪.‬‬

‫למעשה‪ ,‬מצינו בשתי הכוסות הללו שני קצוות הפכיים‪:‬‬

‫בענין כוס חמישי‪ ,‬פוסק הרמב״ם )הלכות חמץ ומצה פרק ח׳ הלכה‬
‫׳׳(‪ :‬״ויש לו למזוג כוס חמישי״‪ ,‬אבל לא נוהגים כך בפועל‪,‬‬
‫בשולחךערוך נפסקה ההלכה שאץ זה היתר אלא רק לאיסטניס ולמי‬
‫שתאב לשתות‪ .‬ואילו לגבי כוס של אליהו מצינו דבר הפוך — כוס‬
‫זה אינו מוזכר בגמרא ובראשונים אלא באחרונים‪ ,‬אבל דוקא בו‬
‫נוהגים בכל תפוצות ישראל‪ .‬אבל הצד השוה שבשתי הכוסות שאם‬
‫שתיהם אץ שותים‪.‬‬

‫משמעות הדבר בפנימיות הענינים היא ששני הכוסות הללו שייכים‬

‫לדרגה שהיא למעלה מעבודת האדם במעשה בפועל‪ .‬וזוהי המשמעות‬
‫הרוחנית העמוקה בלשון הרמב״ם ש״כוס זה אינו חובה כמו ארבעה‬
‫קעה‬ ‫שערי הגדה‬
‫כוסות״ — מדובר על דרגה שהיא למעלה מענין החובה )כפי שמבואר‬
‫בענין תפילת ערבית רשות — אוה״ת וארא כרך ז׳ סוף עמ׳ ב׳תקפח(‪.‬‬
‫כך גם לגבי כוסו של אליהו‪ ,‬שקשור בגאולה שהיא למעלה מעבודת‬
‫האדם‪.‬‬

‫אבל יש ביניהם הבדל‪:‬‬

‫השם כוס חמישי‪ ,‬מורה שהוא בא כהמשך לכוסות הקודמים‪,‬‬

‫כלומר‪ ,‬יש לו שייכות לעבודת האדם לפני כן‪ ,‬אבל כוסו של אליהו הוא‬
‫ענץ בפני עצמו‪ ,‬שאינו קשור לעבודה הקודמת‪.‬‬

‫מסיבה זו‪ ,‬כוס חמישי מוזכר בגמרא‪ ,‬בדברי הגאונים וברמב״ם‬

‫ובאותם ימים היו מי שנהגו למזוג כוס חמישי כל אחד לעצמו‬
‫)ולעבודתו( — כי עבודתם של הראשונים כמלאכים בליל הסדר‬
‫ובשתיית ד׳ כוסות היתה באופן נעלה יותר ומושלם‪ ,‬והיא היתה בבחינת‬
‫׳כלי׳ לקבל את המשכת הדרגה הגבוהה של הכוס החמישי‪ ,‬ואילו‬
‫בדורות האחרונים‪ ,‬כשהעבודה אינה מושלמת ואינה בבחינת ׳כלי׳‬
‫לדרגה גבוהה זו‪ ,‬כוס חמישי אינו נוהג‪.‬‬

‫כוסו של אליהו‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬קשור באמונה שאליהו יבוא ויבשר‬

‫על הגאולה העתידה )ראה לשון אדמו״ר הזקן שם(‪ .‬אמונה זו קיימת אצל‬
‫כל אחד מישראל‪ ,‬מבלי הבדלי דרגות — כולם מאמינים בביאת‬
‫המשיח ומחכים לבואו‪ .‬ואדרבה‪ :‬ככל שנמצאים בתקופה מאוחרת יותר‬
‫בעקבתא דמשיחא ומתקרבים יותר לגאולה‪ ,‬מאירה אמונה זו בישראל‬
‫ביתר שאת וביתר עוז‪ ,‬ולכן נתגלה מנהג כוסו של אליהו ונתפשט דוקא‬
‫בדורות האחרונים‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫כוסו של אליהו‬
‫מזיגת כוסו של אליהו היא לפני אמירת ״שפוך חמתך״‪ .‬הדבר‬
‫מרמז על כך‪ ,‬שהתחלת גילוי הגאולה )באופן של טעימה( שייכת כבר‬
‫בסיום זמן הגלות‪ ,‬כשיש עדיין צורך ב״שפוך חמתך״‪ ,‬לפני שלימות‬
‫הבירור‪ ,‬אך החזרת היין מהכוס לבקבוק — היינו‪ ,‬ההמשכה בכלים —‬
 ‫שערי הגדה‬ ‫קעו‬
‫שייכת בעיקר לאחר הגאולה‪ ,‬ולכן היא נעשית לאחר אמירת ״לשנה‬
‫הבאה בירושלים״‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫את המנהג להעמיד על שולחן הסדר כוס חמישית‪ ,‬כוסו של אליהו‬
‫הנביא‪ ,‬לא מצאנו)בגלוי( בדורות הקודמים‪ ,‬והוא נתגלה ונתפשט דוקא‬
‫בדורות האחרונים‪.‬‬

‫אפשר לומר שההסבר לכך נעוץ בעובדה שכוס זו קשורה באמונה‬

‫בביאת המשיח והלוא מבשר הגאולה הוא אליהו הנביא‪ .‬ולכן‪ ,‬ככל‬
‫שמתקרבת הגאולה‪ ,‬מתחזקת האמונה בביאת הגאולה והיא מאירה יותר‪,‬‬
‫עד כדי גילוי ענינים הקשורים בגאולה‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫אחד מן המסובין‬
‫כותב כ״ק אדמו״ר הזקן בשולחנו שיש ״למזוג כוס א׳ יותר‬
‫מהמסובין וקורץ אותו כוס של אליהו״‪.‬‬

‫בלילה הזה‬ ‫ויש לומר שיש כאן רמז לכך שאמונתם של בני ישראל‬
‫הנביא בא‪,‬‬ ‫מביאה לכך שאליהו הנביא יימצא בכל סדר‪ ,‬וכאשר אליהו‬
‫הוא מופיע‬ ‫הוא נהיה אחד מהמסובים בשולחן הסדר‪ .‬כלומר‪ ,‬אמנם‬
‫עומד יחד‬ ‫בתור אחד שהוא ״יותר מהמסובין״ אבל עם זאת‪ ,‬כוסו‬
‫כוסות המסובין‪ ,‬״אחד מן המסובין״‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫הלל‬
‫מבואר בספרים )ראה ״זבח פסח״ על ההגדה(‪ ,‬שפרקי ה״הלל״‬
‫הנאמרים כאן )מ״לא לנו״ ואילך( מתייחסים לגאולה העתידה‪ ,‬ואילו‬
‫הפרקים הראשונים )״הללויה הללו עבדי ה׳״ ו״בצאת ישראל ממצרים״(‬
‫הנאמרים בחלק הראשון של ליל הסדר‪ ,‬מתייחסים ליציאת מצרים‪.‬‬

‫ויש לתמוה‪:‬‬
‫קעז‬ ‫שערי הגדה‬
‫א( מדוע דוקא החלק השני נקרא ״הלל״‪ ,‬ואילו החלק הראשון אינו‬
‫מחולק לסימן בפני עצמו אלא הוא מופיע בסופו של ״מגיד״? ב( כלל‬
‫הוא שאין אומרים הלל על נם שעתיד להיות‪ .‬ואם כן‪ ,‬איך אפשר לומר‬
‫הלל על הגאולה העתידה לבוא?‬

‫לכאורה היה אפשר ליישב את הענין על־פי מה שכתבו המפרשים‬

‫שהטעם שאין מברכים על הלל זה הוא‪ ,‬משום שאמירתו היא כקורא‬
‫בתורה‪ .‬וממילא מיושבות הקושיות האמורות‪ ,‬שהרי לא מדובר כאן‬
‫בקריאה רגילה של ההלל‪ ,‬וממילא גם לא חל כאן הכלל שאין אומרים‬
‫הלל על נם שעתיד להיות‪.‬‬

‫ואולם‪ ,‬מדברי אדמו״ר הזקן בשולחן־ערוך שלו )סימן תע״ג סעיף‬

‫מח> הכותב שהטעם לאמירת ההלל בסדר פ ס ח בישיבה )אע״פ שתמיד‬
‫אמירת ההלל היא בעמידה(‪ ,‬הוא משום ש״כל מעשה לילה זה דרך‬
‫חירות״‪ ,‬ברור שלדעתו אמירת ההלל אינה רק כקורא בתורה‪ ,‬אלא כדי‬
‫להודות ולהלל‪ .‬שהרי אילו היה סובר שזהו כקורא בתורה‪ ,‬לא היה‬
‫צורך בהסבר לכך שאומרים זאת בישיבה‪ .‬ואם כן‪ ,‬חוזרת הקושיה‬
‫למקומה‪ :‬מדוע לא מופיע הסימן ״הלל״ לפני שני הפרקים הראשונים ?‬

‫הביאור לכך‪ :‬ההלל שנאמר בלילה זה אינו אלא חלק מסיפור‬

‫יציאת מצרים )״מגיד״(‪ ,‬וכלשון ההגדה — ״לפיכך אנחנו חייבים‬
‫להודות ולהלל״‪ .‬כלומר‪ ,‬כשם שצריך לספר על השיעבוד והיציאה‬
‫ממצרים‪ ,‬כך צריך גם לספר בענין של ״להודות ולהלל״‪ .‬ולכן‪ ,‬הסימן‬
‫״הלל״ לא מופיע לפני הפרקים הראשונים של ההלל‪ ,‬שנאמרים בתור‬
‫חלק מ״מגיד״‪ .‬כמו כן‪ ,‬ברור שהסימן אינו מתייחס לפרקי ההלל‬
‫הבאים‪ ,‬שמתייחסים לגאולה העתידה‪ ,‬שהרי אי אפשר לומר ״הלל״ על‬
‫נם שעתיד להיות‪ .‬אלא הסימן ״הלל״ אינו מתייחס כלל לפרקי ההלל‬
‫)הנקרא ״הלל המצרי״(‪ ,‬אלא ל״הלל הגדול״ )״הודו לה׳ כי טוב וגו׳״(‬
‫וההמשך )״נשמת כל חי״ וכוי(‪ ,‬שלפניהם אכן לא מופיע כל סימן אחר‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫לשנה הבאה בירושלים‬

‫פעם‪ ,‬בעת סיום הסדר‪ ,‬סיפר כ״ק מו״ח אדמו״ר )מוהריי״צ(‪:‬‬
 ‫שערי הגדה‬ ‫קעח‬
‫בתחילת ההגדה‪ ,‬בפיסקא ״הא לחמא עניא״‪ ,‬היה אביו הרבי‬
‫)מוהרש״ב( נ״ע מדייק לומר את המילה ״הבאה״ בפעם הראשונה‬
‫)״לשנה הבאה בארעא דישראל״( בהטעמה מלעיל‪ ,‬ובפעם השניה‬
‫)״לשנה הבאה בני חורין״( — בהטעמה מלרע‪ .‬ואולם‪ ,‬ב״לשנה הבאה‬
‫בירושלים״ לא מדייקים בענין ההטעמה מלעיל או מלרע — העיקר‬
‫ש״לשנה הבאה בירושלים״‪.‬‬

‫ואין הכוונה שהדבר יתחיל בשנה הבאה‪ ,‬אלא ההתחלה צריכה‬

‫להיות עכשיו ואז יהיה ממילא לשנה הבאה בירושלים‪ .‬יעזור השי״ת‬
‫שזה יהיה בקרוב בעגלא דידן ולמטה מעשרה טפחים‪ ,‬שנעשה את‬
‫הפסח בירושלים עם משיח צדקנו‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫חסל סידור פפה‬

‫אדמו״ר הזקן לא הכניס בהגדה את הפיסקא ״חסל סידור פסח״‪,‬‬
‫משום שחג הפסח אינו מסתיים אלא הוא נמשך בכל ימות השנה‪,‬‬
‫בשונה משאר המועדים שרק הארה מהם נשארת למשך ימות השנה‪.‬‬

‫כמו בכל ענין בפנימיות התורה‪ ,‬יש לכך מקור גם בנגלה דתורה‪:‬‬

‫התוכן העיקרי של חג הפסח הוא יציאת מצרים‪ ,‬ועל זכירת יציאת‬

‫מצרים כתוב בספר החינוך ש״בא לנו מצוות רבות על זה‪ ,‬מצוות עשה‬
‫ומצוות לא תעשה״ ו״אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפילותינו זכר‬
‫ליציאת מצרים״‪ ,‬ובנוסף לכך — היא ״יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו‬
‫ובאמונתנו״‪ .‬נמצא‪ ,‬אפוא‪ ,‬שליציאת מצרים יש ביטוי והשפעה חזקה‬
‫ויסודית בכל מצוה ואף בדברי הרשות הנעשים ״לשם שמים״ או ״בכל‬
‫דרכיך דעהו״‪ ,‬שהרי היא ה״יםוד״ שמחזיק את כל הפרטים של בנין‬
‫התורה והאמונה‪.‬‬

‫*‬ ‫*‬ ‫*‬

‫רשימת המקורות‬
 ‫קפ‬

‫רשימת המקורות*‬

‫ספר השיחות תנש״א ח״א עמי ‪432‬‬ ‫סדר קרבן פסח‬

‫לקריש ל״ב עמי ‪36‬‬ ‫אמירת סדר ק י מ פסח‬
‫לקוטי שיחות ח״ב עמי ‪539‬‬ ‫סימן ס י ר של פסו*‬
‫אג״ק ח״ב עמי שסד‬
‫לקו״ש חכ״ו עמי ‪43‬‬ ‫<׳ מצות‬
‫מכתב־כללי ר״ח ניסן תשל״ה‬ ‫ז‪3‬ע חיותנו‬
‫מכתב כללי י״א ניסן תשי״ח‬
‫אג״ק ח״ב עמי שסה‬ ‫באהבת מ ק י א קודש‬
‫לקו״ש חכ״א עמי ‪68‬‬ ‫מגיד‬
‫לקו״ש חי״ז עמי ‪ 80‬ואילך‬ ‫הא לחמא עניא‪ ...‬בארעא י מ צ י י ס‬
‫)לקו״ש ח״ז עמי ‪ 259‬ואילך‬ ‫״הא לחמא עניא״ — ולא בהא‬
‫לקו״ש חייג ע׳ ‪ 957‬ואילך‬ ‫הא לחמא עניא די אבלו אבהתנא‬
‫משיחת ליל ב׳ דחה״פ תשי״ז‬ ‫די אבלו אבהתנא בארעא ימציים‬
‫לקו״ש ח״א עמי ‪98‬‬ ‫הא לוזמא עניא‬
‫כל דכפין ייתי וייכול‬

‫)שיחות־קודש תשכ״ט עמי ‪22‬‬ ‫כל דכפין ייתי וייבול ‪ ...‬לשנה הכאה מ י חורין‬
‫אג״ק חי״א ע׳ קעה‬ ‫לשנה הבאה בני חורין‬
‫לקו״ש ח״א ע׳ ‪244‬‬ ‫מה נשתנה‬
‫ואילו לא הוציא הקב״ה ‪ ...‬אנו ובנינו‬
‫שיחות קודש תשכ״ד עמי ‪ 271‬ואילך‬ ‫ובני בנינו משועבדים היינו‬
‫״ויוציאנו ה׳ אלוקינו ביד חזקה ‪ ..‬ואלו לא הוציא‬

‫לקו״ש חי״ז עמי ‪ 82‬ואילך‬ ‫הקב״ה ‪ ...‬משועבדים היינו״‬

‫לקו״ש ח״ב עמי ‪540‬‬ ‫והיו מספרים ביציאת מצרים‪ ...‬עד שבאו תלמידיהם‬
‫)לקו״ש ח״א עמי ‪246‬‬ ‫הרי אני כבן שבעים שנה‬
‫לקוטי שיחות ח״ז ע׳ ‪123‬‬ ‫היי אני כבן שבעים שנה‬
‫משיחת ליל ב׳ דחגה״פ תשי״ג‬ ‫וכל המיבה ל ס פ י ביציאת מציים ה י י זה משובח‬

‫* יש לציין כי האמרות קודש‪ ,‬הס לא העתק מדוייק מתוך המקורות דלהלן אלא שהם מתומצתיס‬
‫ומעובדים מתוך המקורות ותורגמו ללשון הקודש ע״י המערכת‪.‬‬
‫קפא‬ ‫רשימת המקורות‬
‫•רשימות׳ חוברת לח ע׳ ‪12‬‬
‫״שיחות קודש״ תשי״ט עמ׳ קמד‬
‫״ספר השיחות תשנ״ב״ ח״א עמי ‪111‬‬
‫לקו״ש ח״א עמי ‪251‬‬
‫אג״ק ח״ב עמי שסה‬
‫אג״ק ח״ב ע׳ קכג‬
‫ממכתב כללי לחג הפסח תשי״ז‬
‫לקו״ש חייג עמי ‪1016‬ד‬
‫״לקו״ש ח״א עמ׳ *‪2‬‬
‫לקו״ש ח״א עמי ‪247‬‬
‫לקוי׳ש חייג עמי ‪961‬‬
‫לקו״ש חייג עמי ‪965‬‬
‫שיחות קודש תשכ״ד ע׳ ‪275‬‬
‫ע״פ לקו״ש ח״א עמי ‪252‬‬
‫ולקו״ש חי״א עמי ‪2‬‬
‫״שיחות קודש״ תשכ״ה ח״ב עמי ‪35‬‬
‫״שיחות קודש״ תשכ״ה ח״ב עמי ‪35‬‬
‫סה״מ תשל״ה עמי ‪349‬‬
‫לקו״ש חט״ו ע׳ ‪ 215‬ואילך‬
‫״שיחות־קודש״ תשי״ב ע׳ קפ ואילן‬
‫לקו״ש חכ״ה עמי ‪48‬‬
‫לקוטי שיחות ח״א ע׳ ‪110‬‬
‫לקו״ש חי״ז ע׳ ‪ 321‬ואילך‬
‫״רשימות״ חוברת לח עמי ‪13‬‬
‫״לקוטי שיחות חייג עמי ‪1016‬ד‬
‫לקוייש חכ״א עמי ‪ 10‬ואילך‬
‫לקו״ש חי״ז עמי ‪ 83‬ואילך‬
‫לקו״ש ח״ב ע׳ ‪540‬‬
‫לקו״ש ח״ד ע׳ ‪1219‬‬
‫לקו״ש חט״ז ע׳ ‪114‬‬
‫ימי היין הימים‬
‫כל ימי חייך להביא הלילות‬
‫להביא לימות המשיח‬
‫ברון המקים בדיד הוא‬
‫כנגד ארבעה בגיס‬
‫מגד ארבעה בנים דברה מורה‬
‫ארבעה בניס‬
‫אחד הכם יאחד ישע‬
‫יאחד ישע‬
‫הכם מה היא אימי ‪...‬‬
‫אין מפמייין אחי הפסח אפיקומן‬
‫אין מפטייין אחי הפסה אפיקימן‬
‫מה העבודה הזאת לכם‬
‫אילי היה שם לא היה נגאל‬
‫שאיני יודע לשאיל‬
‫״את פתח לי‪ ...‬מצה ימייי ממחים לפניך״‪.‬‬
‫והגדמ לבנן‬
‫יכיל מראש חידש‪...‬‬
‫בשעה שיש מצה ימדיי ממחים לפניך‬
‫מתחלה עובדי עבודה זדה היי אבותינו‬
‫יעכשיי קיבני המקים לעבודתי‬
‫קיבנו המקים‬
‫ואיבה את זרעו יאמן לי אמ יצחק‬
‫יאמן לעשי את הי שעיר לישמ אומו‬
‫כי גי יהיה זיעך באיץ לא להם גי׳‬
‫ואחיי כן יצאו ברכוש גדול‬
‫יאחיי כן יצאי ביכיש גדול‬
‫יהיא שעמדה ״ יהקב״ה מצילני מידם‬
‫וירד מציימה אניס על פי הדבוי‬
‫יייד מצדימה אניס על פי הדביד‬
‫יאימי לך בדמייך חיי‬
 ‫רשימת המקורות‬
‫ואת עמלנו אלו הגנים כמה שנאמר‬
‫לקו״ש ח״א ע׳ ‪113‬‬ ‫כל הבן הילוד היאיה תשליכוהו‬
‫לקו״ש ח״א עמי ‪111‬‬ ‫כל הבן היליד היאויה תשליכוהו‬
‫לקו״ש ח״א עמי ‪111‬‬ ‫יכל הבי* מחיץ‬
‫אג״ק ח״ד עמי תקח‬ ‫יעביתי בארץ מצרים‬
‫לקו״ש חל״ו עמי ‪51‬‬ ‫אני ילא מלאך‬
‫לקו״ש ח״ז עמי ‪87‬‬ ‫דבי אליעזר מנין שכל מכה ‪...‬‬
‫משיחת ליל ב׳ דחג הפסח תשט״ז‬ ‫דייני‬
‫לקו״ש חייג ע׳ ה‪1016‬‬ ‫אילי קיע לני את הים ילא העבירני בתיכי בחיבה‬
‫והכניסני לאיץ ישיאל‬
‫לקו״ש חי״ז עמי ‪ 89‬ואילך‬ ‫יבנה לני את בית הבהייה‬
‫יבנה לנו את בית הבחירה‬
‫לכפי על כל עייניתיני‬
‫״רשימות״ חוברת י‬ ‫פסח מצה ימייי‬
‫ממכתב כללי לחג הפסח תשי״ח‬ ‫חייב אדם ליאית את עצמי כאילי הוא יצא ממציים‬
‫בכל דיי ידיי ‪ ..‬כאילי הוא יצא ממוניים‬
‫ליאות את עצמו ולהיאות את עצמי‬
‫לקו״ש חלק י״ב עמי ‪39‬‬ ‫כאילי היא יצא ממציימ‬
‫לקו״ש חייו ע׳ ‪ 69‬ואילך‬ ‫בצאת ישראל ממצייס‬
‫לקו״ש חייג ע׳ ‪1016‬י‬ ‫צפין‬
‫לקו״ש לפי החודש תנש״א‬ ‫בין כוס שלישי ליביעי לא ישתה‬
‫לקו״ש ד ע׳ ‪1298‬‬ ‫פתיחת הדלת‬
‫לקו״ש כז ע׳ ‪48‬‬ ‫כיסו של אליהי יכוס חמישי‬
‫סה״ש תשמ״ט א ע׳ ‪391‬‬ ‫כיסי של אליהי‬
‫לקו״ש חכ״ז עמי ‪54‬‬
‫לקו״ש כז ע׳ ‪48‬‬ ‫אליהו אחד מן המסיבין‬
‫הלל‬
‫לקו״ש ח״ב ע׳ ‪543‬‬ ‫לשנה הבאה בייישלים‬
‫לקו״ש ח״ה עמ׳ ‪174‬‬ ‫חסל סידיי פסח‬
‫לוח קיצורים‬
‫וראשי תיבות‬
 ‫לוח קיצורים וראשי תיבות‬ ‫קפד‬

‫תיבות‬ ‫א ח קיצוריט ראשי‬

‫א״ר ‪ -‬אליה רבה‬
‫אריז״ל— אלוקי רבי יצחק זכרונו לברכה‬
‫ארמ״צ — ארץ מצרים‬ ‫א״א — אברהם אבינו ‪ /‬אשל אברהם‬
‫א ״ ת ‪ -‬אם תמצא ‪ /‬אי תימא‬
‫אמ״ל — אם תמצא לומר‬
‫אאע״ה — אברהם אבינו עליו השלום‬
‫ב‬
‫באה״ט — באר היטב‬
‫גאו״א — באופן אחר‬
‫גאר״מ — בארץ מצרים‬
‫בג״א — בבת אחת‬
‫גגימט׳ — בגימטריא‬
‫גה׳׳ג — בעל הלכות גדולות‬
‫בה׳׳ל — ביאור הלכה‬
‫ב״ז — בן זומא‬
‫בית חדש‬ ‫—‬ ‫ב״ח‬
‫גחי׳ — בחינת‬
‫בח״‪ — 0‬בחיפזון פסח‬
‫ב״י — בית יוסף‬
‫ביהג״ח — בית הבחירה‬
‫גיהפג״ס — בית הכנסת‬
‫ביוזמ״ק — בית המקדש‬
‫בגהג״ל ‪ -‬בכל הנזכר לעיל‬
‫גכ״ז — בכל זאת ‪ /‬בכל זה‬
‫בפ״י — בכל יום‬
‫גב״מ — בכמה מקומות‬
‫גל״א — בלשון אידיש‬
‫בל׳׳י — בלשון רבים‬
‫ב״מ — בריטיש מוזיאון‬ ‫אמרז״ל — אמרו רבותינו זכרונם לברכה‬
‫במ״א — במקום אחר‬
‫במדג״ר — במדבר רבה‬
‫גמק״א — במקום אחר‬
‫במ״ש — במה שכתוב‬
‫מ׳׳י — בני ישראל‬
‫בנ״כ — בנושאי כלי‬
‫א‬
‫אא״כ — אלא אם כן‬
‫אאמו״ו — אדוני אבי מורי ורבי‬
‫אגה״ק — אגרת הקודש‬
‫אג״ק — אגרות קודש‬
‫אדה״ז — אדמור הזקן‬
‫אדמהאמ״צ — אדמור האמצעי‬
‫אדמו״י — אדונינו מורינו ורבעו‬
‫אדי״ג ‪ -‬אבות דרבי נתן‬
‫א ה ״ ק — ארץ הקודש‬
‫או״א — אב ואס‬
‫או״ה — אומות העולם‬
‫או״ז — אור זרוע‬
‫אז״ח — אורח חיים‬
‫אח״ז — אחר זה ‪ /‬אחר זמן‬
‫אח״ב — אחר כך‬
‫או«ש״‪ — 0‬אחרון של פסח‬
‫א״י — ארץ ישראל‬
‫א׳יב — אם כן‬
‫אפוי׳ש — אכילה ושתיה‬
‫אג״מ — אין כאן מקומו‬
‫אגמ״ל — אין כאן מקומו להאריך‬
‫אמר לו ‪ /‬אמר ליה‬ ‫—‬ ‫א״ל‬
‫אייל — אמר ליה‬
‫אלי׳ — אליהו‬
‫א״מ — אבי מורי‬
‫אין סוף‬
‫—‬ ‫א״ס‬
‫א״ע — את עצמו‬
‫אע״פ — אף על פי‬
‫אעפ״כ — אף על פי כן‬
‫אטייל — אפשר לומר‬
‫א״צ — אין צריך‬
‫קפה‬ ‫לוח קיצוריפ וראשי תיכות‬
‫דע״פ — דעל פי‬
‫ד״ר — ד׳ ראשונות‬
‫דיז״ל — דרשת רבותינו זכרונם לברכה ‪/‬‬
‫דברי רבותינו זכרונם לברכה‬
‫ה‬ ‫בעהמ״ס — בעל המחבר ספר‬
‫ה׳ — הלכה‬
‫ה׳ — השם )הקב״ה(‬
‫ה״א — הלכה א׳ או כיוצב‬
‫האר״י — האלוקי רבי יצחק‬
‫האדיז״ל — חאלוקי רבי יצחק זכרונו‬
‫לברכה‬
‫הגמי״י — הגהות מימיניות‬
‫הגר״א — הגאון רבי אליהו‬
‫הגש״פ — הגדה של פסח‬
‫הרי הוא ‪ /‬הלא הוא‬ ‫—‬ ‫ה״ה‬
‫הה״מ — הרב המגיד‬
‫הר׳ל — הוה ליה‬
‫הול״ל — הוה ליה למימר‬
‫הרי זה‬
‫—‬ ‫ה״ז‬
‫היה‬ ‫הי׳‬
‫—‬
‫הל׳ — הלכה ‪ /‬הלכות ‪ /‬הלשון‬
‫הג״ל — הנזכר לעיל‬
‫הנצי״ב — הרב נפתלי צבי ברלין‬
‫ה ״ ס — הר סיני‬
‫הקב״ה —הקדוש ברוך הוא‬
‫הרז״א — הרב ר׳ זלמן אהרן‬
‫השי״ת — ה׳ יתברך‬ ‫דא״ח — דברי אלוקים חיים‬
‫ו‬
‫וא״ת — ואי תימא ‪ /‬ואם תאמר‬
‫ודנה״ב — ודנפש הבהמית‬
‫ומש״פ — ומה שפירש ‪ /‬ומה שפסק‬
‫וש״ג — ושם נסמן ‪ /‬ושם נתבאר ‪/‬‬
‫ושם נאמר‬
‫ז‬
‫ז״ח — זהר חדש‬
‫זח״א — זוהר חלק א׳)או ב׳ או ג׳(‬
‫בג״ר — בורא נפשות רבות‬
‫בס׳ ‪ -‬בספר ‪ /‬בסידור‬
‫בסי׳ — בסימן‬
‫בעה״ב ‪ -‬בעל הבית‬
‫בעה״ט — בעל הטורים‬
‫בע״ש — בערב שבת‬
‫בפה״ג — בורא פרי הגפן•‬
‫בפ״ע — בפני עצמו‬
‫בפ״ע — בפני עצמו‬
‫ב״ר — בראשית רבה‬
‫ברהמ״ז — ברכת המזון‬
‫בוה״נ — ברכת הנהנין‬
‫ברבהמ״ז — ברכת המזון‬
‫ברפ״י — ברכי יוסף‬
‫ג‬
‫גר — גומר‬
‫ג״ז — גם זה‬
‫ג״כ ‪ -‬גם כן‬
‫ג״פ — ג׳ פעמים‬
‫ג״י — ג׳ ראשונות‬
‫ד‬
‫דף‬ ‫ד׳‬‫—‬
‫ד״א ‪ -‬דבר אחר‬
‫דרך ארץ‬ ‫ד״א‬
‫—‬
‫דא״פ — דאם כן‬
‫דבפ״י — דבכל יום‬
‫דבלאה״ב — דבלאו הכי‬
‫ד״ה — דיבור המתחיל‬
‫דה״א — דברי הימים א׳‬
‫דו״פ — דרישה ופרישה‬
‫די״ל — דיש לומר‬
‫דכ״י — רכל יום‬
‫ד״מ — דרכי משה‬
‫ד ״ ס — דברי סופרים‬
‫ד ״ ס — דקדוקי סופרים‬
 ‫לוח קיצורים וראשי תיבות‬
‫י״ל — יש לומר ‪ /‬יש לפרש ‪ /‬יש לתרץ‬
‫יל׳׳פ — יש לפרש‬
‫יל״ש — ילקוט שמעוני‬
‫י״מ — יש מפרשים‬ ‫ז״ל — זכרונו לברכה ‪ /‬זכרונם לברכה‬
‫ימוה״מ — ימות המשיח‬
‫יעג״ץ — יעקב עמדין בן צבי‬
‫יצי״מ — יציאת מצרים‬
‫יצ״מ — יציאת מצרים‬
‫יקנה״ז — יין‪ ,‬קידוש‪ ,‬נר‪ ,‬הבדלה‪ ,‬זמן‬
‫ישעי׳ — ישעיהו‬
‫כ‬
‫״ כ ׳ ‪ -‬כתב‬
‫כי אם‬ ‫—‬ ‫כ״א‬
‫פאו״א — כל אחד ואחד‬
‫כן הוא‬ ‫—‬ ‫כ״ה‬
‫בה״ג — כהאי גוונא‬
‫כל זה‬ ‫—‬‫פ״ז‬
‫כן כתב‬ ‫פ״פ‬
‫—‬
‫פל׳ — כלשון‬
‫פל״ח — כי לעולם חסדו‬
‫פ״מ — כמה מקומות ‪ /‬כן משמע ‪/‬‬
‫כן מוכח ‪ /‬כן מבואר‬
‫פמרז׳׳ל — כמאמר רבותינו ז״ל‬
‫פמ״ש — כמו שכתוב ‪ /‬כמו שנאמר ‪/‬‬
‫כמו שנתבאר‬
‫פמש״פ — כמו שכתוב‬
‫פמש״נ — כמו שנתבאר ‪ /‬כמו שנאמר‬
‫פנ״ל — כנזכר לעיל‬
‫פ״ע — כולי עלמא‬
‫פ״פ — כמה פוסקים ‪ /‬כן פירשו ‪/‬‬
‫כן פסקו‬
‫פצ״ל — כן צריך להיות‬
‫פ ״ ק — כבוד קדושת‬
‫פ״ש — כל שכן‬
‫‪ -‬כתב יד‬ ‫פת״י‬
‫ל‬
‫ל׳ ‪ -‬לשון‬
‫קפו‬
‫זיע״א — זכותו יגן עלינו ‪/‬‬
‫זכותם יגן עלינו‬
‫ז״ל — זה לשונו‬
‫זמה״ז — זמן הזה‬
‫ז״פ — זבח פסח‬
‫זצ״ל — זכר צדיק לברכה‬
‫ח‬
‫חאו״ח — חלק אורח חיים‬
‫חג״ד — חכמה בינה דעת‬
‫ח״ג — חלק ג׳ וכיוצב‬
‫חגה״ס — חג הסוכות‬
‫חגה״פ — חג הפסח‬
‫חדא״ג — חדושי אגדות‬
‫חהמ״צ — חג המצות‬
‫חה״פ — חג הפסח‬
‫ח״י — חס ושלום‬
‫חו״מ — חמץ ומצה‬
‫חומ״צ — חמץ ומצה‬
‫ח״י — חק יעקב‬
‫חיד״א — חיים יוסף דוד אזולאי‬
‫חפ״א — חכמים אומרים‬
‫חקת פסח‬ ‫—‬ ‫ח״פ‬
‫חצע״ג — חצאי עיגול‬
‫ח ת ״ ס — חתם סופר‬
‫ט‬
‫טה״ד — טעות הדפוס‬
‫טושו״ע — טור שולחן ערוך‬
‫ט״ז — טורי זהב‬
‫י‬
‫י״א — יש אומרים‬
‫י״ג — יש גורסין‬
‫יה״י — יהי רצון‬
‫יוהפ״פ — יום הכיפורים‬
‫יו״ט — יום טוב‬
‫י״ח — ידי חובה ‪ /‬ידי חובתו‬
 ‫לוח קיצורים וראשי תיבות‬

‫מיו׳׳ט — מעדני יום טוב‬ ‫לאח״ז — לאחר זה ‪ /‬לאחר זמן‬

‫מ׳׳פ — מצאתי כתוב‬ ‫ל ה ״ ק — לשון הקודש‬
‫מפדר״ש — מכילתא דרבי שמעון‬ ‫לח״מ — לחם משנה‬
‫מלבי״ם — מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל‬ ‫לבה״פ — לכל הפחות‬
‫מ״מ — מגיד משנה ‪ /‬מכל מקום ‪/‬‬ ‫לפד׳מ — לכוכבים ומזלות‬
‫מראה מקום‬ ‫לפ״ע ‪ -‬לכולי עלמא‬
‫מג׳׳ח — מנחת חינוך‬ ‫לפ״פ — לכמה פוסקים‬
‫מ ס ׳ — מסכת‬ ‫ל״מ — לא משמע‬
‫מ״ע — מצות עשה‬ ‫לע״ע — לעת עתה‬
‫מע׳ — מערכת‬ ‫לעת״ל — לעתיד לבוא‬
‫מע״נ — מעשה ניסים‬ ‫לפי״ז — לפי זה‬
‫מק״א — מקום אחר‬ ‫לפעג״ד — לפי עניות דעתי‬
‫מק״מ — מקדש מלך‬ ‫לקו״ש — לקוטי שיחות‬
‫מרז״ל — מאמר רבותינו זכרונם לברכה‬ ‫לקו״ת — לקוטי תורה‬
‫מרע״ה — משה רבינו עליו השלום‬
‫מ׳׳ש — מה שכתב ‪ /‬מה שכתוב ‪/‬‬ ‫מ‬
‫מה שנאמר‬ ‫מ׳ — משנה ‪ /‬מצוה‬
‫משא״פ — מה שאין כן‬ ‫מ ״ א — מגן אברהם‬
‫מש״ז — משבצות זהב‬ ‫מ ״ א — מקום אחר‬
‫מ ״ ת — מתן תורה‬ ‫מאומ״צ — מארץ מצרים‬
‫מ״ג — מאמר ג׳‬
‫נ‬ ‫מג״א — מגן אברהם‬
‫נ‪ .‬י‪ — .‬ניו יורק‬ ‫מגי״ד ‪ -‬מגיד דבריו‬
‫נ״א — נוסח אחר ‪ /‬נוסחא אחרינא‬ ‫מ ד ״ ס — מדברי סופרים‬
‫נה״ג — נפש הבהמית‬ ‫מוזויש״ב — מורינו הרב ר׳ שלום בער‬
‫נטוי׳ ‪ -‬נטויה‬ ‫מה׳ימ — מלכי המלכים‬
‫נט״י — נטילת ידים‬ ‫מהו״י — מורינו הרב ר׳ יצחק‬
‫נ״פ — נושאי כלי ‪ /‬נושא כליו‬ ‫מוזיי״ד — מורינו הרב ר׳ יצחק דובער‬
‫נ״ל — נראה לומר ‪ /‬נראה לפרש ‪/‬‬ ‫מהרי״ל — מורינו ר׳ יעקב מולין‬
‫נראה לבאר ‪ /‬נראה לתרץ‬ ‫מהר״ל — מורינו הרב ר׳ ליוואי‬
‫נ״ע — נשמתו עדן‬ ‫מהר״ש — מורינו הרב ר׳ שלמה ‪/‬‬
‫נפזז״א — נפש האלוקית‬ ‫מורינו הרב ר׳ שמואל‬
‫נפ״מ — נפקא מינא‬ ‫מהוש״א — מורינו הרב שלמה אידל׳ש‬
‫מהיש׳׳ל — מורינו הרב שלמה לוריא‬
‫ס‬ ‫מו״ח — מורי וחמי‬
‫ס׳ — סימן‬ ‫מו״ק — מועד קטן‬
‫סדה״י — סדר היום‬ ‫מ ״ ח — משנת חסידים‬
‫סה״ז־ — סדר הדורות‬ ‫מח״ו — מחזור ויטרי‬
‫ס ה ״ מ — ספר המאמרים‬ ‫מ ט ״ מ — מטה משה‬
 ‫לוח קיצורים וראשי תיבות‬
‫ער״פ — ערב פסח ‪ /‬ערבי פסחים‬
‫ע״ש ‪ -‬ערב שבת‬
‫״עש — על שם ‪ /‬עיין שם‬
‫עשי׳ ‪ -‬עשיה‬
‫פ‬
‫פ׳ — פרק ‪ /‬פרשת‬
‫פי׳ — פירש‬
‫פיה״מ — פירוש המשניות‬
‫פמ״ג — פרי מגדים‬
‫פע״ח — פרי עץ חיים‬
‫פ״ד — פסח ראשון‬
‫פר״ח — פרי חדש‬
‫פרמ״ג — פרי מגדים‬
‫פרש״י — פירוש רשי‬
‫צ‬
‫צ״ל — צריך לומר ‪ /‬צריך להיות‬ ‫עדמ״ש — על דרך מה שכתב ‪ /‬על דרך‬
‫צל״ח — ציון לנפש חיה‬ ‫מה שכתבו ‪ /‬על דרך מה שאמרו‬
‫צ״ע — צריך עיון‬
‫צע״ג — צריך עיון גדול‬
‫צע״ק — צריך עיון קצת‬
‫צפע״נ — צפנת פענח‬
‫צ״צ — צמח צדק‬
‫ק‬
‫ק ג ״ ה — קודשא בריך הוא‬
‫קה״י — קהילות יעקב‬
‫קו״י — קול יעקב‬
‫קמ״ל — קא משמע לן‬
‫קס״ד — קא סלקא דעתך‬
‫פסח‬ ‫—‬ ‫ק״פ‬
‫ק י י ״ ס — קריעת ים סוף‬
‫ק״ש — קריאת שמע‬
‫ר‬
‫ר״א — רבי אליעזר‬
‫ראג״ע — רבי אלעזר בן עזריה‬
‫רא״ש — רבינו אשר‬
‫קפח‬
‫סהמ״צ — ספר המצוות‬
‫סה׳׳ש — ספר השיחות‬
‫סו״ס — סוף סימן‬
‫סי׳ — סידור‬
‫ס ״ ל — סברי להו ‪ /‬סברי ליה‬
‫ס ״ מ — סברי מרנן‬
‫סמ״ג — ספר מצוות גדול‬
‫ס ״ ס — סוף סימן‬
‫ס״ע — סדר עולם‬
‫ס ״ פ — סוף פרשת ‪ /‬סוף פרק‬
‫ספ״ח ‪ -‬סוף פרק ח׳ וכיוצב‬
‫ס ״ ק — סעיף קטן‬
‫ס ש ״ פ — סדר של פסח‬
‫ע‬
‫ע״ד ‪ -‬על דבר ‪ /‬על דרך‬
‫‪ -‬על דרך זה ‪ /‬על דבר זה‬ ‫עד״ז‬
‫עה״ת ‪ -‬על התורה‬
‫עווז״ז — עולם הזה‬
‫עוי״ל — עוד יש לומר‬
‫ע״ז — עבודה זרה‬
‫ע״ז ‪ -‬על זה‬
‫ע״י ‪ -‬על ידי‬
‫עי״ז — על ידי זה‬
‫עייג״כ ‪ -‬עיין גם כן‬
‫עיי׳׳ש — עיין שם‬
‫ע״כ — על כרחך ‪ /‬על כן‬
‫עכו״ם — עובדי כוכבים ומזלות‬
‫עכ׳׳פ — על כל פנים‬
‫עבצ׳׳ל — על כרחך צריך לומר ‪/‬‬
‫על כרחך צריך להיות‬
‫עע״ז — עובדי עבודה זרה‬
‫על פי‬ ‫—‬‫ע״פ‬
‫ע״פ — על פסוק‬
‫עפ״י — על פי‬
‫עפמ״ש ‪ -‬על פי מה שכתוב ‪/‬‬
‫על פי מה שביאר‬
 ‫לוח קיצורים וראשי תיבות‬
‫יש״ש — רבי שמואל שטרשון‬
‫ר״ת — רבינו תם‬
‫ש‬
‫שאג׳׳א — שאגת אריה‬
‫שב״זז — שבלי הלקט‬
‫שבה״ל — שבלי הלקט‬
‫שה״ג — שבת הגדול‬
‫שה״ל — שבלי הלקט‬
‫שה״ש — שיר השירים‬
‫שויו״ט — שבת ויום טוב‬ ‫רבי יוסי ‪ /‬רבי יוסף )טוב עלם(‬
‫שר׳ע — שולחן ערוך‬
‫שו״ת — שאלות ותשובות‬
‫שחהמ״ץ — שער חג המצות‬
‫שחהמ״צ — שער חג המצות‬
‫ש״ט — שם טוב‬
‫שי״וו — שער יח וכיוצב‬
‫של״ה — שני לוחות הברית‬
‫ש מ ה ״ ו — שמחת הרגל‬
‫שמחה״ר ‪ -‬שמחת הרגל‬
‫שמע״צ — שמיני עצרת‬
‫שמ״י — שמות רבה‬
‫ש״ג — שם נתבאר ‪ /‬שם נסמן‬
‫שעה״ב ‪ -‬שער הכולל‬
‫שעה״ש — שער השמים‬
‫שע״ת — שערי תשובה‬
‫ש״פ — שבח פסח‬
‫ש״פ — של פסח‬
‫ש״ץ — שליח ציבור‬
‫שקר׳ט — שקלא וטריא ‪ /‬שקיל וטרי‬
‫שרוי׳ — שרויה‬
‫ת‬
‫ת ״ א — תרגום אונקלוס‬
‫ת ה ׳ ‪ — f‬תרומת הדשן‬
‫תד׳א — תורה אור‬
‫תוד״ה — תוספות דיבור המתחיל‬
‫ווויוי׳ט — תוספות יום טוב‬
‫תוי״ט — תוספות יום טוב‬
‫ו ג ה ״ ז — רבינו הזקן‬
‫י ״ ג — רבן גמליאל‬
‫ר״ה — ראש השנה‬
‫רה״ג — ר׳ האי גאון‬
‫דה״ר — רשות הרבים‬
‫רז״ל — רבותינו זכרונם לברכה‬
‫ר״ח — ראש חודש‬
‫ר״ח — רבעו חננאל‬
‫י ״ ט — רבי טרפון‬
‫י ״ י — רבי יהושע ‪ /‬רבי יהודה ‪/‬‬
‫‪ /‬רבי יעקב‬
‫ריג״א — רבי יצחק בן ר׳ אברהם‬
‫ריה״ג — רבי יוסי הגלילי‬
‫רי״ף — רבעו יצחק אלפסי‬
‫ר״יפ — רבי ירוחם פישל )פערלא(‬
‫רי״צ ‪ -‬רבינו יצחק‬
‫ר״ל — רצונו לומר‬
‫דמ״א — רבי משה איסרליש‬
‫רמב״ם — רבי משה בן מימון‬
‫רמג״ן — רבי משה ‪ p‬נחמן‬
‫י מ ״ ק — רבי משה קורדבירו‬
‫ר״ג — רבעו ניסים‬
‫ר ״ ס — ריש סימן‬
‫רס״ג — רבי סעדי׳ גאון‬
‫ו ס ת מ ״ ז — ריש סימן תמז וכיוצב‬
‫רע״ג — רבי עובדיה ברטנורה‬
‫רע״ג — רבי עמרם גאון‬
‫רע״ק — רבי עקיבא‬
‫רעק״א — רבי עקיבא אייגר‬
‫ר׳יפ — ריש פרשת ‪ /‬ריש פרק‬
‫ר״ש — ר׳ שלמה‬
‫רשב״א — רבי שלמה בו אדרת‬
‫ושג״י — רבי שמעון בן יוחאי‬
‫י ש ג ״ ם — רבי שמואל בן מאיר‬
‫רשג״ץ ‪ -‬רבי שמעון בר צמח‬
‫רש״י — רבי שלמה יצחקי‬
‫יש״ל — רבי שלמה לוריא‬
‫י ש ״ י — רבי שבתי ראשקוב‬
 ‫לוח קיצוריפ וראשי תיכות‬
‫תפא״י — ת פ א ר ת י ש ר א ל‬
‫ת ק ״ ש — ת ק י ע ת שופר‬
‫מרוה״ד — ת ר ו מ ת ה ד ש ן‬
‫ת׳׳מ — ת ל מ ו ד ת ו ר ה‬
‫קצ‬
‫ת״ז — תיקוני זוהר‬
‫מ״י — ת ר ג ו ם יהונתן‬
‫תי׳ — ת י ק ו ן‬
‫ת״ל — ת ל מ ו ד ל ו מ ר‬
 ‫מוקדש‬
‫לחיזוק החמקשדות‬
‫לכ״ק אזימו״ר זיי׳ע‬

‫נדפס ע״י‬
‫הרה״ח ה ר ה ״ ת ר׳ מסף יצחק חכחן שיחי׳‬
‫זוגתו מ ר ת שטערנא מדים תחי׳‬
‫בניהם ובנותיהם‬
‫שרה רבקה ובעלה ה ר ה ״ ת שמעי׳ קרמסקי שי׳‬
‫ובנותיהם רייזל‪ ,‬הי׳ מושקא ועטא שיחי׳‬
‫מרדכי זאב הכהן‪ ,‬זלמן שמעון הכהן‪,‬‬
‫חי׳ ש*גרא‪ ,‬איטר אשד הכהן‪ ,‬זהבה‪ ,‬חנה‪,‬‬
‫ישראל הכהן‪ ,‬רפאל הכהן‪ ,‬רייזל‪,‬‬
‫ויוחנן ברון‬
‫שיחיו לאויד ימים ושמם טובות‬
‫גושציק‬