‫איוב‬
‫מוטיבים דומים‬ ‫ניבים וביטויים‬
‫לסיפור אחר‬
‫עוֹד זֶה ְמ ַדּבֵ ר‪ ,‬וְ זֶה ּבָ א‬
‫ַוּיֹאמֶ ר עָ רֹם יָצָ ִתי ִמּבֶ ֶטן ִא ִּמי‪,‬‬
‫וְ עָ רֹם אָ ׁשּוב ָׁשּמָ ה‪--‬יְ הוָה נָתַ ן‪,‬‬
‫וַיהוָה ל ָָקח‪ -‬על כן‪ ,‬כאשר אבד‬
‫לי כל מה שרכשתי בימי חיי‪,‬‬
‫אני חוזר לנקודת הראשית‪.‬‬
‫כשם שנולדתי בלא רכוש ובלא‬
‫משפחה‪ ,‬כך אמות נטול כול‪.‬‬
‫ה' נָתַ ן לי את מתנות המשפחה‪,‬‬
‫והעצמה‪ ,‬וַ ה' ל ָָקח אותן‬ ‫ְ‬ ‫הרכוש‬
‫כעת‪ְ ,‬י ִהי ֵׁשם ה' ְמב ָֹר ְְך על כל‬
‫מעשיו‪.‬‬
‫יְ הוָה נָתַ ן‪ ,‬וַיהוָה ל ָָקח יְ ִהי ֵׁשם‬
‫יְ הוָה‪ְ ,‬מב ָֹרְך כמו שאלוהים‬
‫נותן הוא גם לוקח ועלינו‬
‫להודות גם ברגעים הקשים‬
‫יְ ִהי ֵׁשם יְ הוָה‪ְ ,‬מב ָֹרְך‪ .‬כב ּבְ כָ ל‪-‬זֹאת‪ֹ ,‬לא‪-‬חָ ָטא ִאּיוֹב; הצאן שהיו עם הנערים בשדה נפלו קורבן לשריפה‬
‫שודדים כשדים מתנפלים על הגמלים‪ ,‬הורגים את‬
‫חזרה על‬ ‫עוֹר ְּבעַ ד־עוֹר‪ .‬אדם מוכן לתת‬
‫את עורו של זולתו במקום עורו הפסוקים שהיו‬
‫בפרק א'‪ַ -‬וּיֹאמֶ ר‬ ‫שלו‪.‬‬
‫יְ הוָה אֶ ל‪-‬הַ ָּׂש ָטן‪,‬‬
‫אֵ י ִמּזֶה ָּתבֹא;‬ ‫ֹלהים‪ ,‬וָמֻ ת‪ -‬אלוקים‬
‫ּבָ ֵרְך אֱ ִ‬
‫וַּיַ עַ ן ַה ָּׂש ָטן‬ ‫יעניש אותך עונש מוות על‬
‫קללתך‪ ,‬ואז תיפטר מייסוריך אֶ ת‪-‬יְ הוָה‪,‬‬
‫דיאלוג\ מקומות\ מדרשי שם\ קשרי משפחה\‬ ‫ציטוט‬ ‫שם הסיפור‪+‬‬
‫משפטי מפתח‬ ‫פרק‬
‫תיאור דמות איוב‬ ‫וְ הָ לְ כּו בָ נָיו וְ עָ ׂשּו ִמ ְׁש ֶּתה‪ּ ,‬בֵ ית ִאיׁש יוֹמוֹ; וְ ָׁשלְ חּו‪,‬‬ ‫פרק א'‬
‫ַאחיֹתֵ יהֶ ם‪ ,‬לֶאֱ כֹל וְ לִ ְׁשּתוֹת‪ ,‬עִ ּמָ הֶ ם‪ .‬ה ִאיׁש הָ יָה בְ אֶ ֶרץ‪-‬עּוץ‪ִ ,‬אּיוֹב ְׁשמוֹ; וְ הָ יָה הָ ִאיׁש‬ ‫ֹלׁשת ְ‬ ‫וְ ָק ְראּו לִ ְׁש ֶ‬
‫ֹלהים‪--‬וְ ָסר מֵ ָרע‪ .‬הן‬ ‫ירא אֱ ִ‬‫הַ הּוא‪ָּ ,‬תם וְ י ָָׁשר וִ ֵ‬ ‫וַיְ ִהי ּכִ י ִה ִּקיפּו יְ מֵ י הַ ִּמ ְׁש ֶּתה וַּיִ ְׁשלַח ִאּיוֹב וַיְ ַק ְּד ֵׁשם‪,‬‬
‫אישיותו הן התנהגותו הצטיינו בכל המעלות‪.‬‬ ‫וְ ִה ְׁשּכִ ים ּבַ ּב ֶֹקר וְ הֶ ֱעלָה עֹלוֹת ִמ ְסּפַ ר ֻּכּלָם‪ּ--‬כִ י ָאמַ ר‬
‫ֹלהים ּבִ לְ בָ בָ ם‪ּ :‬כָ כָ ה‬
‫ִאּיוֹב‪ ,‬אּולַי חָ ְטאּו בָ נַי ּובֵ ְרכּו אֱ ִ‬
‫מקנה איוב‪:‬‬ ‫ֲׂשה ִאּיוֹב‪ּ ,‬כָ ל‪-‬הַ ּיָ ִמים‪.‬‬ ‫ַיע ֶ‬
‫וַּיִ ּוָלְ דּו לוֹ ִׁשבְ עָ ה בָ נִ ים‪ ,‬וְ ָׁשלוֹׁש ּבָ נוֹת‪ .‬ג וַיְ ִהי ִמ ְקנֵהּו‬ ‫איוב היה דואג לטהר את כל צאצאיו מאפשרויות‬
‫ֹלׁשת ַאלְ פֵ י גְ מַ ּלִ ים‪ ,‬וַחֲ מֵ ׁש‬
‫ּוׁש ֶ‬
‫ִׁשבְ עַ ת ַאלְ פֵ י‪-‬צֹאן ְ‬ ‫שונות של טומאה‪ ,‬אולי בעקבות משתאותיהם‪ .‬הוא‬
‫מֵ אוֹת צֶ מֶ ד‪ּ-‬בָ ָקר וַחֲ מֵ ׁש מֵ אוֹת אֲ תוֹנוֹת‪ַ ,‬ו ֲעבֻּדָ ה‪ַ ,‬רּבָ ה‬ ‫דאג שמא מתוך שמחתם היתרה בזמן המשתה‬
‫ֵי‪-‬קדֶ ם‪.‬‬
‫ְמאֹד; וַיְ ִהי הָ ִאיׁש הַ הּוא‪ּ ,‬גָדוֹל ִמּכָ ל‪ּ-‬בְ נ ֶ‬ ‫ומתוך זחיחות הדעת הם הרהרו בלבם רעה‬
‫איוב בעל המשפחה הגדולה והנכסים העצומים‬ ‫ֹ‪--‬אם‪ֹ-‬לא‬ ‫וְ אּולָם ְׁשלַח‪-‬נָא י ְָדָך‪ ,‬וְ גַע ּבְ כָ ל‪-‬אֲ ֶׁשר‪-‬לו ִ‬
‫היה מעין מלך קטן‪.‬‬ ‫עַ ל‪ּ-‬פָ נֶיָך‪ ,‬יְ בָ ְרכֶ ּךָ‪ַ .‬וּיֹאמֶ ר יְ הוָה אֶ ל‪-‬הַ ָּׂש ָטן‪ִ ,‬הּנֵה‬
‫ַאל‪ּ-‬ת ְׁשלַח יָדֶ ָך;‬
‫ִ‬ ‫ָך‪--‬רק אֵ לָיו‪,‬‬ ‫ַ‬ ‫כָ ל‪-‬אֲ ֶׁשר‪-‬לוֹ ּבְ יָדֶ‬
‫הניסיונות של השטן‪-‬‬ ‫טענתו של השטן היא שבעצם בוחנים אמונה‬
‫בזמן משתה בבית אחד מילדי איוב ‪ ,‬נעריהם יצאו‬ ‫וצדיקות מתוך מצוקה ולא מתוך מצב של רווחה‬
‫עם הצאן והחמורים לרעות‪.‬‬ ‫ונוחו ולכן מציע לבחון את טענת ה' שטוען שאיוב‬
‫אז תקפו אותם שודדים משבא‪ ,‬שהרגו את‬ ‫צדיק‪ .‬אלוהים מרשה לשטן לפגוע ברכושו של איוב‬
‫הנערים ושדדו את בעלי החיים‬ ‫ובמשפחתו אך לא בגופו ובנפשו כדי לבחון אותו‪.‬‬
‫גדולה מן השמיים‪ ,‬שהרגה את כולם‬ ‫ֵאֹלהים‬‫וְ ֹלא‪-‬נָתַ ן ִּת ְפלָה‪ ,‬ל ִ‬
‫הנערים ושובים בעלי חיים‬
‫תנאי החדש של השטן‪-‬‬ ‫פרק ב‬
‫עוֹר ּבְ עַ ד‪-‬עוֹר‪ ,‬וְ כֹל אֲ ֶׁשר ל ִָאיׁש‪--‬יִ ֵּתן‪ּ ,‬בְ עַ ד נ ְַפׁשוֹ‪ .‬ה‬
‫אּולָם ְׁשלַח‪-‬נָא י ְָדָך‪ ,‬וְ גַע אֶ ל‪-‬עַ צְ מוֹ וְ אֶ ל‪ּ-‬בְ ָׂשרוֹ‪--‬‬
‫ִאם‪ֹ-‬לא אֶ ל‪ּ-‬פָ נֶיָך‪ ,‬יְ בָ ְרכֶ ּךָ‪ .‬אלוהים מסכים לדרישה‬
‫של השטן אך נותן תנאי נגד‪ -‬אל תהרוג את איוב‪.‬‬
‫ת‪-‬אּיוֹב ּבִ ְׁש ִחין ָרע‪ִ ,‬מּכַ ף ַרגְ לוֹ עד (וְ עַ ד) ָק ְדקֳ דוֹ‪.‬‬ ‫ִ‬ ‫וַּיַ ְך אֶ‬
 ‫ַוּיֹאמַ ר‪ִ ,‬מּׁשֻ ט‬
‫ָארץ‪ּ ,‬ומֵ ִה ְתהַ ּלְֵך‬ ‫ּבָ ֶ‬
‫ּבָ ּה‪ .‬ג ַוּיֹאמֶ ר‬
‫יְ הוָה אֶ ל‪-‬הַ ָּׂש ָטן‪,‬‬
‫הֲ ַׂש ְמ ָּת לִ ּבְ ָך‬
‫אֶ ל‪-‬עַ בְ ִּדי ִאּיוֹב‪--‬‬
‫ּכִ י אֵ ין ּכָ מֹהּו‬
‫ָארץ ִאיׁש ָּתם‬ ‫ּבָ ֶ‬
‫וְ י ָָׁשר יְ ֵרא‬
‫ֹלהים‪ ,‬וְ ָסר‬ ‫אֱ ִ‬
‫מֵ ָרע; וְ ע ֶֹדּנּו‬
‫מַ חֲ זִ יק ּבְ תֻ ּמָ תוֹ‪,‬‬
‫ו ְַּת ִסיתֵ נִ י בוֹ‬
‫לְ בַ ּלְ עוֹ ִחּנָם‪.‬‬
‫עַ ל‪-‬עָ פָ ר וָאֵ פֶ ר – איני יודע דבר‬
‫ותמצא מנוחה במותך‪ .‬אשת‬
‫איוב יודעת שאין דרך לחמוק‬
‫מן הייסורים שאלוקים מביא‪,‬‬
‫אלא במעין התאבדות‪.‬‬
‫ָאתָך‪.‬‬ ‫וְ עַ ָּתה‪ ,‬עֵ ינִ י ָר ְ‬
‫ו עַ ל‪ּ-‬כֵן‪ ,‬אֶ ְמַאס וְ נִ חַ ְמ ִּתי‬
‫ואני עפר ואפר לעומת ה'‬
‫ֹלהים‪ְ ,‬ואֶ ת־הָ ָרע ֹלא ְנ ַקּבֵ ל?! האם‬ ‫ְנ ַקּבֵ ל מֵ אֵ ת הָ אֱ ִ‬
‫אנחנו מתנים עם אלוקים שנעבוד אותו רק אם‬
‫יעניק לנו מטובתו?‬
‫ֹלׁשת ֵרעֵ י ִאּיוֹב‪ ,‬אֵ ת ּכָ ל הָ ָרעָ ה הַ ּזֹאת‬ ‫"וַּיִ ְׁש ְמעּו ְׁש ֶ‬
‫הַ ּבָ ָאה עָ לָיו‪ ...‬וַּיִ ָּועֲדּו י ְַחּדָ ו לָבוֹא לָנּוד לוֹ ּולְ נַחֲ מוֹ" אבל‬
‫למראה איוב וסבלו הם נותרים ללא מילים‬
‫הוא הבין שאלוהים גדול ויכול הכול‪ .‬עכשיו הוא‬ ‫פרק מב'‬
‫מוכן להודות שאכן‪ ,‬כמו שננזף על ידי האל‪ ,‬הוא‬
‫שושלת איוב‪-‬‬ ‫"מַ עְ לִ ים עֵ צָ ה ּבְ לִ י דָ עַ ת"‪ ,‬ובאמת יש דברים רבים‬
‫וַּיִ ְק ָרא ֵׁשם‪-‬הָ ַאחַ ת יְ ִמימָ ה‪ ,‬וְ ֵׁשם הַ ֵּׁשנִ ית ְקצִ יעָ ה;‬ ‫שהם "נִ ְפלָאוֹת ִמּמֶ ּנִ י וְ ֹלא אֵ דָ ע"‪ .‬לעולם‪.‬‬
‫יׁשית‪ֶ ,‬ק ֶרן הַ ּפּוְך‬
‫וְ ֵׁשם הַ ְּׁשלִ ִ‬
‫ַוּיֹאמֶ ר יְ הוָה אֶ ל‪-‬אֱ לִ יפַ ז הַ ֵּתימָ נִ י‪ ,‬חָ ָרה אַ ִּפי בְ ָך ּובִ ְׁשנֵי‬
‫גיל איוב במותו‪-‬‬ ‫ֵרעֶ יָך‪ּ--‬כִ י ֹלא ִדּבַ ְר ֶּתם אֵ לַי נְ כוֹנָה‪ּ ,‬כְ עַ בְ ִּדי ִאּיוֹב‪ .‬ה'‬
‫‪( 140‬זקן ושבע ימים)‬ ‫כועס על אליפז ושני חבריו בגלל שדברו אליו שקרים‬
‫בנוגע לאיוב‪ .‬הוא דורש שיקחו עולה ויבקשו סליחה‬
‫מספר טיפולוגי בסיפורי איוב‪7 -‬‬ ‫מאיוב ושיתפלל עבורם למחילה‬
‫ה' משיב לאיוב את שאבד לו‬
‫החברה מקבלת אותו מחדש "וַ ָּיבֹאּו אֵ לָיו ּכָל אֶ חָ יו‬
‫ַאחיֹתָ יו וְ כָ ל י ְֹדעָ יו לְ פָ נִ ים ַוּיֹאכְ לּו עִ ּמוֹ לֶחֶ ם‬
‫וְ כָ ל ְ‬
‫ּבְ בֵ יתוֹ"‪ ,‬רכושו מוכפל מזה שהיה לו קודם האסון‪,‬‬
‫נולדים לו שבעה בנים ושלש בנות‪ ,‬והוא מאריך ימים‬
‫ַארּבָ עָ ה ּדֹרוֹת"‪.‬‬‫וזוכה לראות "אֶ ת ּבָ נָיו וְ אֶ ת ּבְ נֵי בָ נָיו ְ‬
‫קהלת‬
‫מוטיבים דומים‬ ‫ניבים וביטויים‬ ‫דיאלוג\ מקומות\ מדרשי שם\ קשרי משפחה\‬ ‫ציטוט‬ ‫שם הסיפור‪+‬‬
‫לסיפור אחר‬ ‫משפטי מפתח‬ ‫פרק‬
‫ּכִ י ּבְ רֹב חָ כְ מָ ה‪ָ ,‬רב‪ּ-‬כָ עַ ס;‬ ‫ירּוׁש ִ ָלם‪- .‬כינויו של‬
‫ָ‬ ‫ִּדבְ ֵרי קֹהֶ לֶת ּבֶ ן‪ּ-‬דָ וִ ד‪ ,‬מֶ לְֶך ּבִ‬ ‫הֲ בֵ ל הֲ בָ לִ ים ָאמַ ר קֹהֶ לֶת‪ ,‬הֲ בֵ ל הֲ בָ לִ ים הַ ּכֹל הָ בֶ ל‪-‬‬ ‫פרק א'‬
‫וְ יו ִֹסיף ַּדעַ ת‪ ,‬יו ִֹסיף מַ כְ אוֹב‪.‬‬ ‫שלמה‪ ,‬שאנשים נקהלו לשמוע את דברי חכמתו‬ ‫קהלת מסכם את המציאות כולה כדבר שאין בו‬
‫כאב העולם‪ ,‬כאב האכזבה‬ ‫ממש ומשמעות‪.‬‬
‫ממנו וכאב הוספת הדעת‬ ‫ָארץ לְ עוֹלָם עֹמָ דֶ ת‪ .‬למרות‬ ‫ּדוֹר ֹהלְֵך וְ דוֹר ּבָ א‪ ,‬וְ הָ ֶ‬
‫הפעלתנות והשינויים הרבים – הארץ עומדת‬
‫וְ אֵ ין ּכָ ל‪-‬חָ ָדׁש‪ַּ ,‬תחַ ת הַ ָּׁשמֶ ׁש‬ ‫במקומה‪ .‬העולם כולו נתון וכבול במחזוריות שאינה‬
‫מובילה לשינוי כלשהו‪.‬‬
‫ל‪-‬הּנְ חָ לִ ים הֹלְ כִ ים אֶ ל‪-‬הַ ּיָ ם‪,‬‬
‫ּכָ ַ‬ ‫ֲׂשה‪ ,‬הּוא‬ ‫ה‪ּׁ-‬ש ַּנע ָ‬
‫ֶ‬ ‫ה‪ּׁ-‬שהָ יָה‪ ,‬הּוא ֶׁשּיִ ְהיֶה‪ּ ,‬ומַ‬
‫ֶ‬ ‫מַ‬
‫וְ הַ ּיָ ם אֵ ינֶּנּו מָ לֵא‬ ‫ֶׁשּיֵ עָ ֶׂשה; הדברים מתרחשים שוב ושוב במחזוריות‬
‫משעממת‪.‬‬
‫י יֵׁש ּדָ בָ ר ֶׁשּיֹאמַ ר ְראֵ ה‪-‬זֶה‪ ,‬חָ דָ ׁש הּוא‪ּ :‬כְ בָ ר הָ יָה‬
‫לְ ֹעל ִָמים‪ ,‬אֲ ֶׁשר הָ יָה ִמּלְ פָ נֵנּו‪ .‬יא אֵ ין זִ כְ רוֹן‪,‬‬
‫ל ִָראׁשֹנִ ים; וְ גַם לַָאחֲ רֹנִ ים ֶׁשּיִ ְהיּו‪ֹ ,‬לא‪-‬יִ ְהיֶה לָהֶ ם‬
‫זִ ּכָ רוֹן‪--‬עִ ם ֶׁשּיִ ְהיּו‪ ,‬לַָאחֲ ֹרנָה‪.‬‬

‫ירּוׁש ִ ָלם‪ .‬יג‬

‫ָ‬ ‫יתי מֶ לְֶך עַ ל‪-‬יִ ְׂש ָראֵ ל‪ּ--‬בִ‬‫אֲ נִ י קֹהֶ לֶת‪ ,‬הָ יִ ִ‬
‫וְ נָתַ ִּתי אֶ ת‪-‬לִ ּבִ י‪ ,‬לִ ְדרוֹׁש וְ לָתּור ּבַ חָ כְ מָ ה‪ ,‬עַ ל ּכָ ל‪-‬אֲ ֶׁשר‬
‫ֲׂשה‪ַּ ,‬תחַ ת הַ ָּׁשמָ יִ ם‬‫ַנע ָ‬

‫הַ ּכֹל ָהיָה ִמן‪-‬הֶ עָ פָ ר‪ ,‬וְ הַ ּכֹל ָׁשב‬ ‫ַלּכֹל‪ ,‬זְ מָ ן; וְ עֵ ת לְ כָ ל‪-‬חֵ פֶ ץ‪ַּ ,‬תחַ ת הַ ָּׁשמָ יִ ם‪{ .‬פ}‬ ‫מַ ה‪ּ-‬יִ ְתרוֹן‪ ,‬הָ עו ֶֹׂשה‪ּ ,‬בַ אֲ ֶׁשר‪ ,‬הּוא עָ מֵ ל‬ ‫פרק ג'‬
‫ל‪-‬העָ פָ ר‪.‬‬
‫אֶ ֶ‬ ‫וְ עֵ ת לָמּות;‬ ‫עֵ ת ָללֶדֶ ת‪,‬‬ ‫ב‬
‫וְ עֵ ת ַלעֲקוֹר נָטּועַ ‪....‬‬ ‫עֵ ת ל ַָטעַ ת‪,‬‬ ‫יָדַ עְ ִּתי‪ּ ,‬כִ י אֵ ין טוֹב ּבָ ם‪ּ--‬כִ י ִאם‪-‬לִ ְׂשמוֹחַ ‪ ,‬וְ ַלעֲׂשוֹת‬
‫מול תמונת העולם הזו‪ ,‬המארגנת את כל ענייני‬ ‫טוֹב ּבְ חַ ּיָ יו‪.‬‬
‫העולם במסגרת סדורה‪ ,‬חוזרת וניצבת שאלת‬
‫התועלת והתכלית‬ ‫ֹלהים הּוא יִ ְהיֶה‬ ‫ֲׂשה הָ אֱ ִ‬ ‫יָדַ עְ ִּתי‪ּ ,‬כִ י ּכָ ל‪-‬אֲ ֶׁשר ַיע ֶ‬
‫ּומּמֶ ּנּו אֵ ין לִ גְ רֹעַ ;‬
‫לְ עוֹלָם‪--‬עָ לָיו אֵ ין לְ הו ִֹסיף‪ִ ,‬‬
‫ֹלהים עָ ָׂשה‪ֶׁ ,‬שּיִ ְראּו ִמּלְ פָ נָיו‪.‬‬‫וְ הָ אֱ ִ‬
‫כיוון שאלוקים הוא שמנהל את העולם‪ ,‬לא יוכלו בני‬
‫ֹלהים עָ ָׂשה‪ ,‬גרם לחוסר‬ ‫אדם לשנות בו הרבה‪ְ .‬והָ אֱ ִ‬
‫האונים שחווים בני האדם מול דרכו בניהול‬
‫המציאות‪ ,‬כדי ֶׁשּיִ ְראּו ִמ ְּלפָ נָיו‪ .‬היראה נובעת‬
 ‫מתחושת חוסר השליטה של האדם נוכח עצמתו של‬
‫העולם והטלטלות הפוקדות את חיי האדם‪( .‬‬
‫ּומקוֹם הַ ּצֶ דֶ ק ָׁשּמָ ה‬
‫ְמקוֹם הַ ִּמ ְׁשּפָ ט ָׁשּמָ ה הָ ֶר ַׁשע‪ְ ,‬‬
‫הָ ָר ַׁשע‪.‬‬
‫בניגוד לציפיות‪ ,‬יש שמערכת המשפט עצמה הופכת‬
‫לרשע ממוסד וציבורי; או – אז אין מקום מבטחים‬
‫הרשע‪.‬‬‫שאפשר להימלט אליו מן ֶ‬

‫ֹלהים‪ּ :‬כִ י‪-‬עֵ ת‬

‫‪-‬אֶ ת‪-‬הַ ּצַ ִּדיק וְ אֶ ת‪-‬הָ ָר ָׁשע‪ ,‬יִ ְׁשּפֹט הָ אֱ ִ‬
‫ֲׂשה ָׁשם‪.‬‬ ‫לְ כָ ל‪-‬חֵ פֶ ץ‪ ,‬וְ עַ ל ּכָ ל‪-‬הַ ּמַ ע ֶ‬

‫ּומ ְק ֶרה אֶ חָ ד‬
‫ּומ ְק ֶרה הַ ּבְ הֵ מָ ה‪ִ ,‬‬ ‫ִמ ְק ֶרה בְ נֵי‪-‬הָ ָאדָ ם ִ‬
‫לָהֶ ם‪ּ--‬כְ מוֹת זֶה ּכֵן מוֹת זֶה‪ ,‬וְ רּוחַ אֶ חָ ד ַלּכֹל; ּומוֹתַ ר‬
‫הָ ָאדָ ם ִמן‪-‬הַ ּבְ הֵ מָ ה ָאיִ ן‪ּ ,‬כִ י הַ ּכֹל הָ בֶ ל‪.‬‬
‫התרבות האנושית המרשימה ביותר – בניית‬
‫הפירמידות‪ ,‬יצירות המוסיקה הגאוניות ופיתוח‬
‫המתמטיקה הגבוהה – אין בה כדי להפקיע את‬
‫האדם מגזר דין המוות המרחף על ראשו בהיותו‬
‫חלק ממלכת החי‪.‬‬
‫ִמי יוֹדֵ עַ ‪ ,‬רּוחַ ּבְ נֵי הָ ָאדָ ם‪--‬הָ ֹעלָה ִהיא‪ ,‬לְ מָ עְ לָה; וְ רּוחַ ‪,‬‬
‫יתי‪ּ ,‬כִ י‬‫ָָארץ‪ .‬כב וְ ָר ִא ִ‬ ‫הַ ּבְ הֵ מָ ה‪--‬הַ ּי ֶֹרדֶ ת ִהיא‪ ,‬לְ מַ ָּטה ל ֶ‬
‫ֲׂשיו‪ּ--‬כִ י‪-‬הּוא‪,‬‬ ‫אֵ ין טוֹב מֵ אֲ ֶׁשר יִ ְׂשמַ ח הָ ָאדָ ם ּבְ מַ ע ָ‬
‫חֶ לְ קוֹ‪ּ :‬כִ י ִמי יְ בִ יאֶ ּנּו לִ ְראוֹת‪ּ ,‬בְ מֶ ה ֶׁשּיִ ְהיֶה ַאחֲ ָריו‪.‬‬

‫יונה‬
‫מוטיבים דומים‬ ‫ניבים וביטויים‬ ‫דיאלוג\ מקומות\ מדרשי שם\ קשרי משפחה\‬ ‫ציטוט‬ ‫שם הסיפור‪+‬‬
‫לסיפור אחר‬ ‫משפטי מפתח‬ ‫פרק‬
‫ּכִ י‪-‬עָ לְ תָ ה ָרעָ תָ ם‪ ,‬לְ פָ נָי ‪-‬רעת‬ ‫מיקום –‬ ‫וַיהוָה‪ ,‬הֵ ִטיל רּוחַ ‪ּ-‬גְ דוֹלָה אֶ ל‪-‬הַ ּיָ ם‪ ,‬וַיְ ִהי ַסעַ ר‪ּ-‬גָדוֹל‪,‬‬ ‫פרק א'‬
‫תושבי העיר נינווה בעיני‬ ‫יונה נשלח אל נינווה‪ ,‬ובורח דרך יפו לאוניה‬ ‫ּבַ ּיָ ם; וְ הָ אֳ נִ ּיָ ה‪ִ ,‬ח ְּׁשבָ ה לְ ִה ָּׁשבֵ ר‪ -.‬יונה נשלח אל נינווה‬
‫אלוהים‪.‬‬ ‫הנוסעת לתרשיש‪.‬‬ ‫וניסה לברוח דרך ספינה‪ .‬אלוהים כועס עליו ומטיל‬
‫סערה ענקית על הים בו יונה נמצא‪.‬‬
 ‫א'‪ ,‬ו "מַ ה‪-‬לך נרדם" –‬ ‫על מנת שהספינה לא תטבע‪ ,‬הנוסעים ניסו להפחית‬
‫להתעורר מאדישות מסוימת‬ ‫ממשקלה‪.‬‬
‫ולחזור בתשובה‬ ‫וְ יוֹנָה‪ ,‬י ַָרד אֶ ל‪-‬י ְַרּכְ תֵ י הַ ְּס ִפינָה‪ ,‬וַּיִ ְׁשּכַ ב‪ ,‬וַּיֵ ָרדַ ם‪ .‬יונה‬
‫מפגין אדישות למצב והולך לישון‪( .‬בכל מקרה תכנן‬
‫א'‪ ,‬טו "ויעמוד הים מזעפו"‪-‬‬ ‫לברוח ולא היה טרוד בשאלה אם יחייה או ימות)‬
‫בשקט שאחרי הסערה‬ ‫לְ כּו וְ נ ִַּפילָה גו ָֹרלוֹת‪ ,‬וְ נ ְֵדעָ ה‪ּ ,‬בְ ֶׁשּלְ ִמי הָ ָרעָ ה הַ ּזֹאת לָנּו;‬
‫וַּיַ ִּפלּו‪ּ ,‬גו ָֹרלוֹת‪ ,‬וַּיִ ּפֹל הַ ּגו ָֹרל‪ ,‬עַ ל‪-‬יוֹנָה‪.‬‬
‫אנשי הספינה מחליטים להטיל גורלות לראות‬
‫באשמת מי נוצר אסון הטבע‪ ,‬וכך מגיעים ליונה‪.‬‬
‫מקורותיו של יונה לא ידועים לאנשי הספינה ולכן‬
‫מתחקרים ושואלים אותו שאלות‬
‫ָׂשאּונִ י וַהֲ ִטילֻנִ י אֶ ל‪-‬הַ ּיָ ם‪ ,‬וְ יִ ְׁשּתֹק הַ ּיָ ם‪ ,‬מֵ ֲעלֵיכֶ ם‪ּ :‬כִ י‪,‬‬
‫יוֹדֵ עַ ָאנִ י‪ּ ,‬כִ י בְ ֶׁשּלִ י‪ ,‬הַ ַּסעַ ר הַ ּגָדוֹל הַ ּזֶה ֲעלֵיכֶ ם‪ .‬יונה‬
‫מודה שהאשמה היא עליו ואומר לאנשי הספינה‬
‫שיוציאו אותו מהאונייה כך הים ישקוט (עושה זאת‬
‫באדישות וקור רוח מוגזם)‬
‫אנשי הספינה מקבקשים רחמים מה' שלא יהרגם‬
‫בשל זריקת יונה מהספינה‪ .‬כי דמם נקי‪.‬‬
‫טו וַּיִ ְׂשאּו‪ ,‬אֶ ת‪-‬יוֹנָה‪ ,‬וַיְ ִטלֻהּו‪ ,‬אֶ ל‪-‬הַ ּיָ ם; וַּיַ ֲעמֹד הַ ּיָ ם‪,‬‬
‫ִמּזַעְ ּפוֹ‪.‬‬
‫וַּיִ זְ ּבְ חּו‪-‬זֶבַ ח‪ ,‬לַיהוָה‪ ,‬וַּיִ ְּדרּו‪ ,‬נְ דָ ִרים‪.‬‬
‫מַ יִ ם עַ ד‪-‬נֶפֶ ׁש‪ -‬נמאס‪ ,‬הגיע עד‬ ‫מספר טיפולוגי‪-‬‬ ‫וַיְ מַ ן יְ הוָה ּדָ ג ּגָדוֹל‪ ,‬לִ בְ ֹלעַ אֶ ת‪-‬יוֹנָה;‬ ‫פרק ב'‬
‫הסף‪.‬‬ ‫יונה היה בבטן הדג שלושה ימים ושלושה לילות‬ ‫אלוהים שולח דג לבלוע את יונה‪ .‬במהלך שלושת‬
‫"בהתעטף עלי נפשי"‪ -‬נפשי‬ ‫הימים שיונה היה בבטן הדג התחיל להתפלל ולבקש‬
‫מתייסרת‬ ‫את רחמי אלוהים ‪.‬הדג לא בלע את יונה כטרף‪ .‬יונה‬
‫נבלע בו מפני שה' זימן אותו לשמרו בים‪ .‬אף שיונה‬
‫כבש את הנבואה שניתנה לו‪ ,‬הדג נשלח על ידי ה'‬
‫להצילו‪ ,‬ועתה הוא נדרש להקיא את יונה אל‬
‫היבשה‪.‬‬
‫קּום לְֵך‬ ‫מספר טיפולוגי‪-‬‬ ‫ֹלׁשת‬
‫ֵאֹלהים‪--‬מַ הֲ לְַך‪ְׁ ,‬ש ֶ‬ ‫וְ נִ ינְ וֵה‪ ,‬הָ יְ תָ ה עִ יר‪ּ-‬גְ דוֹלָה ל ִ‬ ‫פרק ג'‬
‫אֶ ל‪-‬נִ ינְ וֵה‪ ,‬הָ עִ יר‬ ‫ַארּבָ עִ ים יוֹם‪ ,‬וְ נִ ינְ וֵה נ ְֶהּפָ כֶ ת‪.‬‬
‫וַּיִ ְק ָרא‪ַ ,‬וּיֹאמַ ר‪ ,‬עוֹד ְ‬ ‫י ִָמים‪ .‬ד וַּיָ חֶ ל יוֹנָה לָבוֹא בָ עִ יר‪ ,‬מַ הֲ לְַך יוֹם אֶ חָ ד; לפי‬
‫הַ ּגְ דוֹלָה;‪ -‬מוטיב‬ ‫יונה נתן התראה של ‪ 40‬יום מראש לפני חורבן‬ ‫הכתוב נינווה הייתה כה גדולה שללכת בה לקח‬
‫חוזר בפרק א' –‬ ‫העיר‪.‬‬ ‫שלושה ימים‪ ,‬אך כשיונה נכנס לקח לו יום אחד‬
‫אלוהים נותן‬ ‫בלבד‪.‬‬
 ‫ליונה הזדמנות‬ ‫אֹלהים; וַּיִ ְק ְראּו‪-‬צוֹם וַּיִ לְ ּבְ ׁשּו‬
‫וַּיַ אֲ ִמינּו ַאנְ ֵׁשי נִ ינְ וֵה‪ּ ,‬בֵ ִ‬
‫שנייה‬ ‫ד‪-‬ק ַטּנָם‪ .‬מהמלך עד לבהמה‪-‬‬ ‫ַׂש ִּקים‪ִ ,‬מּגְ דוֹלָם וְ עַ ְ‬
‫כולם היו באבל וכפרה כלפי אלוהים משום שהאמינו‬
‫מוטיב חוזר‪-‬‬ ‫לנבואה‪.‬‬
‫סדום ועמורה‪.‬‬
‫ֹלהים; וְ ָׁשב מֵ חֲ רוֹן אַ ּפוֹ‪ ,‬וְ ֹלא נֹאבֵ ד‪ .‬י וַּיַ ְרא‬ ‫וְ נִ חַ ם הָ אֱ ִ‬
‫י‪ׁ-‬שבּו ִמּדַ ְרּכָ ם הָ ָרעָ ה;‬ ‫ֲׂשיהֶ ם‪ּ ,‬כִ ָ‬ ‫ֹלהים אֶ ת‪-‬מַ ע ֵ‬ ‫הָ אֱ ִ‬
‫ר‪ּ-‬דּבֶ ר‬
‫ֹלהים‪ ,‬עַ ל‪-‬הָ ָרעָ ה אֲ ֶׁש ִ‬ ‫וַּיִ ּנָחֶ ם הָ אֱ ִ‬
‫ַלעֲׂשוֹת‪-‬לָהֶ ם‪--‬וְ ֹלא עָ ָׂשה‪ .‬אלוהים לא עשה דבר‬
‫וסלח להם‪.‬‬
‫לכאורה הסתיים‬ ‫ּכִ י טוֹב מו ִֹתי‪ ,‬מֵ חַ ּיָ י‪.‬‬ ‫וַּיֵ ַרע אֶ ל‪-‬יוֹנָה‪ָ ,‬רעָ ה גְ דוֹלָה; וַּיִ חַ ר‪ ,‬לוֹ‪ .‬יונה מתבאס‬ ‫פרק ד'‬
‫העניין הקודם‬ ‫יונה מתרעם כשנבואתו בטלה‪ .‬את תרעומתו אפשר‬
‫בהישגו הגדול‬ ‫יטב חָ ָרה‪-‬לְ ך" – על זה רע‬
‫"הַ הֵ ֵ‬ ‫להבין כהמשך של בחירתו לברוח מן השליחות‬
‫ביותר של הנביא‬ ‫לך עד כדי כך שאתה רוצה‬ ‫הנבואית בראשית הספר‪ :‬יונה כועס על גורלו הטרגי‬
‫יונה‪ .‬נראה‬ ‫למות?‬ ‫של הנביא‪ ,‬שהצלחת שליחותו מציגה אותו כדובר‬
‫שלקראת המבול‬ ‫ל‪-‬ה ָרעָ ה‪ -‬ותרחם על‬
‫וְ נִ חָ ם עַ ָ‬ ‫הבל ושקר‪.‬‬
‫הוכיח נח את‬ ‫האנשים שעשו רע‬ ‫יקיוֹן וַּיַ עַ ל מֵ עַ ל לְ יוֹנָה‪ ,‬לִ ְהיוֹת צֵ ל‬‫ֹלהים ִק ָ‬ ‫וַיְ מַ ן יְ הוָה‪-‬אֱ ִ‬
‫סובביו על‬ ‫עַ ל‪-‬רֹאׁשוֹ‪ -,‬אלוהים הצמיח צמח שיעשה צל ליונה‬
‫מעשיהם‪ ,‬אך‬ ‫ֹלהים ּתוֹלַעַ ת‪ּ ,‬בַ עֲלוֹת הַ ַּׁשחַ ר לַּמָ חֳ ָרת; ו ַַּתְך‬ ‫וַיְ מַ ן הָ אֱ ִ‬
‫ללא הועיל‪ .‬גם‬ ‫יקיוֹן‪ ,‬וַּיִ יבָ ׁש‪ .‬אלוהים שולח תולעת שתאכל‬ ‫אֶ ת‪-‬הַ ִּק ָ‬
‫לוט הטיף לאנשי‬ ‫את העץ שהצל על יונה ולאחר מכן שולחת רוח חמה‬
‫סדום החטאים‪,‬‬ ‫שגורמת ליונה להתעלף ולהתלונן שוב שעדיך לו‬
‫ודבריו לא‬ ‫למות‪.‬‬
‫השפיעו‪ .‬כאן‬ ‫ֹלהים אֶ ל‪-‬יוֹנָה‪ ,‬הַ הֵ יטֵ ב חָ ָרה‪-‬לְ ָך‬ ‫ַוּיֹאמֶ ר אֱ ִ‬
‫הכו דבריו של‬ ‫יקיוֹן; ַוּיֹאמֶ ר‪ ,‬הֵ יטֵ ב חָ ָרה‪-‬לִ י עַ ד‪-‬מָ וֶת‪ .‬י‬ ‫עַ ל‪-‬הַ ִּק ָ‬
‫יונה הדים‬ ‫יקיוֹן‪ ,‬אֲ ֶׁשר‬ ‫ַוּיֹאמֶ ר יְ הוָה‪--‬אַ ָּתה חַ ְס ָּת עַ ל‪-‬הַ ִּק ָ‬
‫נרחבים‬ ‫ֹלא‪-‬עָ מַ לְ ָּת ּבוֹ וְ ֹלא גִ ּדַ לְ ּתוֹ‪ֶׁ :‬שּבִ ן‪-‬לַיְ לָה הָ יָה‪ּ ,‬ובִ ן‪-‬לַיְ לָה‬
‫ומשמעותיים‬ ‫ָאבָ ד ‪.‬אלוהים מנסה להוכיח את יונה על כך שהתעצב‬
‫בעיר האשורית‬ ‫על צמח שגדל ונהרס בין לילה בלי שהייתה לו‬
‫האדירה‪.‬‬ ‫השפעה על העולם‪.‬‬
‫ה' טוען בפני יונה שחסרונו של הקיקיון‪ ,‬שאין לו כל‬
‫אחריות כלפיו וכל מעורבות בקיומו‪ ,‬חורה לו‪,‬‬
‫ולעומת זאת רגשותיו אטומים לחייהם של רבבות‬
‫בני אדם רק בשל שיקוליו השוליים‪.‬‬
 ‫משלי ל"א‬
‫מוטיבים דומים‬ ‫ניבים וביטויים‬ ‫דיאלוג\ מקומות\ מדרשי שם\ קשרי משפחה\‬ ‫ציטוט‬ ‫שם הסיפור‪+‬‬
‫לסיפור אחר‬ ‫משפטי מפתח‬ ‫פרק‬
‫ִּדבְ ֵרי‪ ,‬לְ מּואֵ ל מֶ לְֶך‪ -‬מַ ָּׂשא‪ ,‬אֲ ֶׁשר‪-‬יִ ְּס ַרּתּו ִאּמוֹ‪.‬‬ ‫פרק לא'‬
‫המביא את משנתה החינוכית של אמו‬
‫מה היה חשוב לאמא לומר? תיזהר מנשים ומיין שפוגע בשיקול הדעת‪ ,‬ותעשה משפט צדק‪ .‬זה נכון לכולם‪ ,‬ולמלכים יותר מכולם‪.‬‬

‫ספר משלי נחתם בשיר הלל אלפביתי לאישה המושלמת‪ .‬שהיא התגלמות הטוב החוכמה והכישרון‪ .‬הנה כמה דוגמאות‪ :‬היא מיטיבה עם בעלה באופן בלתי‬
‫פוסק "ּגְ מָ ל ְַתהּו טוֹב וְ ֹלא ָרע‪ּ ,‬כֹל יְ מֵ י חַ ּיֶיהָ "; היא חרוצה מאוד ופעילה מסביב לשעון עבור בני ביתה "וַ ָּת ָקם ּבְ עוֹד לַיְ לָה‪ ,‬וַ ִּת ֵּתן טֶ ֶרף לְ בֵ יתָ ּה וְ חֹק לְ ַנ ֲערֹתֶ יהָ "; היא‬
‫"ּד ְר ָׁשה צֶ מֶ ר ּופִ ְׁש ִּתים‪ ...‬הָ יְ תָ ה ָּכאֳ ִנּיוֹת סוֹחֵ ר‪ ...‬זָ ְממָ ה ָׂש ֶדה וַ ִּת ָּקחֵ הּו‪ ...‬י ֶָדיהָ ִׁשּלְ חָ ה בַ ּכִ יׁשוֹר‪ ;"...‬היא עושה חסד‬
‫בעלת כישרון יוצא דופן בתחומי כלכלה מגוונים ָ‬
‫"קמּו בָ נֶיהָ וַ יְ אַ ְּׁשרּוהָ ‪ּ ,‬בַ עְ לָּה וַ יְ הַ לְ לָּה‪ַ :‬רּבוֹת ּבָ נוֹת עָ ׂשּו‬
‫"ּכַּפָ ּה ּפָ ְר ָׂשה לֶעָ נִי‪ ,‬וְ י ֶָדיהָ ִׁשּלְ חָ ה לָאֶ בְ יוֹן"; היא בטוחה בעצמה "וַ ִּת ְׂשחַ ק לְ יוֹם ַאחֲ רוֹן"‪ ,‬וגם זוכה להערכה רבה ָ‬
‫חָ יִ ל‪ ,‬וְ אַ ְּת עָ לִ ית עַ ל‪ֻּ -‬כ ָּלנָה"‪.‬‬

‫מגילת אסתר‬
‫מוטיבים דומים‬ ‫ניבים וביטויים‬ ‫דיאלוג\ מקומות\ מדרשי שם\ קשרי משפחה\‬ ‫ציטוט‬ ‫שם הסיפור‪+‬‬
‫לסיפור אחר‬ ‫משפטי מפתח‬ ‫פרק‬
‫ּמלְֵך מֵ הֹּדּו‬
‫מיקום ממלכתו של אחשורוש‪ -‬הַ ֹ‬ ‫אנֵס‪ּ :‬כִ י‪-‬כֵן יִ ַּסד הַ ּמֶ לְֶך‪ ,‬עַ ל‬ ‫וְ הַ ְּׁש ִתּיָ ה כַ ּדָ ת‪ ,‬אֵ ין ֹ‬ ‫המשתה ועונשה‬
‫ד‪ּ-‬כּוׁש‪ׁ--‬שבַ ע וְ עֶ ְׂש ִרים ּומֵ ָאה‪ְ ,‬מ ִדינָה‪.‬‬
‫ֶ‬ ‫וְ עַ‬ ‫ל‪-‬רב ּבֵ יתוֹ‪ַ --‬לעֲׂשוֹת‪ּ ,‬כִ ְרצוֹן ִאיׁש‪-‬ו ִָאיׁש‪ .‬כל אחד‬ ‫ּכָ ַ‬ ‫של ושתי‪-‬‬
‫ירה (שושן היא עיר הבירה של‬ ‫ׁשּוׁשן הַ ּבִ ָ‬
‫ַ‬ ‫אֲ ֶׁשר‪ּ ,‬בְ‬ ‫יעשה את רצונו שלו ואין צורך ויכולת לכפות על‬ ‫פרק א'‬
‫פרס)‬ ‫אחרים‪.‬‬
‫ּגַם ו ְַׁש ִּתי הַ ּמַ לְ ּכָ ה‪ ,‬עָ ְׂשתָ ה ִמ ְׁש ֵּתה נ ִָׁשים‪ּ--‬בֵ ית‪,‬‬
‫זמן‪ּ -‬בִ ְׁשנַת ָׁשלוֹׁש‪ ,‬לְ מָ לְ כוֹ‬ ‫הַ ּמַ לְ כּות‪ ,‬אֲ ֶׁשר‪ ,‬לַּמֶ לְֶך אֲ חַ ְׁשוֵרוֹׁש‪ – .‬באותה העת‬
‫עשתה ושתי משתה גם היא‬
‫זמן המשתה‪-‬‬ ‫לְ הָ בִ יא אֶ ת‪-‬ו ְַׁש ִּתי הַ ּמַ לְ ּכָ ה‪ ,‬לִ ְפנֵי הַ ּמֶ לְֶך‪ּ--‬בְ כֶ תֶ ר‬
‫ּומַאת יוֹם ‪-‬עשה משתה על‬
‫י ִָמים ַרּבִ ים‪ְׁ ,‬שמוֹנִ ים ְ‬ ‫מַ לְ כּות‪ :‬לְ הַ ְראוֹת הָ עַ ִּמים וְ הַ ָּׂש ִרים אֶ ת‪-‬י ְָפיָּה‪,‬‬
‫מנת להראות את גדולתו ועושרו‪.‬‬ ‫ּכִ י‪-‬טוֹבַ ת מַ ְראֶ ה ִהיא המלך דורש להראות את אשתו‬
 ‫ירה‬
‫ׁשּוׁשן הַ ּבִ ָ‬
‫ַ‬ ‫עָ ָׂשה הַ ּמֶ לְֶך לְ כָ ל‪-‬הָ עָ ם הַ ּנִ ְמצְ ִאים ּבְ‬ ‫בעת המשתה אך היא מסרבת‬
‫ה‪ׁ--‬שבְ עַ ת י ִָמים‪ -‬משתה‬ ‫ִ‬ ‫ד‪-‬ק ָטן ִמ ְׁש ֶּת‬
‫לְ ִמּגָדוֹל וְ עַ ָ‬ ‫וַּיִ ְקצֹף הַ ּמֶ לְֶך ְמאֹד‪ ,‬וַחֲ מָ תוֹ ּבָ ע ֲָרה בוֹ‪ -‬המלך כועס על‬
‫"לקהל הרחב"‪.‬‬ ‫סירובה של ושתי ויושב עם שבעת שריו הבכירים‬
‫להחליט מה לעשות בנידון‬
‫מספר טיפולוגי במהלך הסיפור‪7 -‬‬ ‫מַ ה‪ַּ -‬לעֲׂשוֹת‪ּ ,‬בַ ּמַ לְ ּכָ ה‪ ,‬ו ְַׁש ִּתי‪--‬עַ ל אֲ ֶׁשר ֹלא‪-‬עָ ְׂשתָ ה‪,‬‬
‫ּבַ ּיוֹם‪ ,‬הַ ְּׁשבִ יעִ י‪ּ ,‬כְ טוֹב לֵב‪-‬הַ ּמֶ לְֶך‪ -‬ביום השביעי של‬ ‫יסים‪.‬‬ ‫אֶ ת‪-‬מַ אֲ מַ ר הַ ּמֶ לְֶך אֲ חַ ְׁשוֵרוֹׁש‪ּ ,‬בְ יַד‪ ,‬הַ ָּס ִר ִ‬
‫המשתה‪.‬‬
‫ּכִ י‪-‬יֵצֵ א ְדבַ ר‪-‬הַ ּמַ לְ ּכָ ה עַ ל‪ּ-‬כָ ל‪-‬הַ ּנ ִָׁשים‪ ,‬לְ הַ בְ זוֹת‬
‫ָאמ ָרם‪ ,‬הַ ּמֶ לְֶך אֲ חַ ְׁשוֵרוֹׁש ָאמַ ר‬ ‫ּבַ עְ לֵיהֶ ן ּבְ עֵ ינֵיהֶ ן‪ּ :‬בְ ְ‬
‫לְ הָ בִ יא אֶ ת‪-‬ו ְַׁש ִּתי הַ ּמַ לְ ּכָ ה לְ פָ נָיו‪--‬וְ ֹלא‪-‬בָ ָאה‬
‫השרים מחממים את אחשוורוש על ושתי ואומרים‬
‫לו שושתי היוותה דוגמה לכל נשות הממלכה‬
‫שיסרבו לבעליהן כפי שהיא סירבה לו‪ ,‬ועל כן עונשה‬
‫צריך להיות גדול‬
‫ּומַ לְ כּותָ ּה יִ ֵּתן הַ ּמֶ לְֶך‪ ,‬לִ ְרעּותָ ּה הַ ּטוֹבָ ה ִמּמֶ ּנָה וְ נִ ְׁשמַ ע‬
‫ֲׂשה ּבְ כָ ל‪-‬מַ לְ כּותוֹ‪ּ ,‬כִ י ַרּבָ ה‬ ‫ִּפ ְתגָם הַ ּמֶ לְֶך אֲ ֶׁשר‪ַ -‬יע ֶ‬
‫ִהיא; וְ כָ ל‪-‬הַ ּנ ִָׁשים‪ ,‬יִ ְּתנּו יְ ָקר לְ בַ עְ לֵיהֶ ן‪--‬לְ ִמּגָדוֹל‪,‬‬
‫יטב‪ ,‬הַ ּדָ בָ ר‪ּ ,‬בְ עֵ ינֵי הַ ּמֶ לְֶך‪ ,‬וְ הַ ָּׂש ִרים;‬ ‫ד‪-‬ק ָטן‪ .‬כא וַּיִ ַ‬ ‫וְ עַ ָ‬
‫וַּיַ עַ ׂש הַ ּמֶ לְֶך‪ּ ,‬כִ ְדבַ ר ְממּוכָ ן‪.‬‬
‫שריו של המלך מציעים לתת את מלכותה של ושתי‬
‫לאישה טובה יותר ולגרשה‪ ,‬המלך התרצה עם‬
‫הפתרון הזה והוציא גלויות לכל עם בשפתו‪ ,‬לפרסם‬
‫את שקרה ואת פתרונו‪.‬‬

‫תיאור דמות מרדכי‪-‬‬ ‫ֹאמרּו ַנע ֲֵרי‪-‬הַ ּמֶ לְֶך‪ְ ,‬מ ָׁש ְרתָ יו‪ :‬יְ בַ ְקׁשּו לַּמֶ לְֶך נְ עָ רוֹת‬
‫ַוּי ְ‬ ‫פרק ב'‬
‫ּוׁשמוֹ מָ ְרּדֳ כַ י‪ּ ,‬בֶ ן‬
‫ירה; ְ‬ ‫ׁשּוׁשן הַ ּבִ ָ‬
‫ַ‬ ‫הּודי‪ ,‬הָ יָה ּבְ‬
‫ִאיׁש יְ ִ‬ ‫ידים‪,‬‬ ‫ּבְ תּולוֹת‪ ,‬טוֹבוֹת מַ ְראֶ ה‪ .‬ג וְ י ְַפ ֵקד הַ ּמֶ לְֶך ְּפ ִק ִ‬
‫יׁש‪--‬איׁש יְ ִמינִ י‪ .‬ו אֲ ֶׁשר‬‫ִ‬ ‫ן‪-‬ק‬
‫ן‪ׁ-‬ש ְמעִ י ּבֶ ִ‬
‫י ִָאיר ּבֶ ִ‬ ‫ל‪-‬מ ִדינוֹת מַ לְ כּותוֹ‪ ,‬וְ יִ ְקּבְ צּו אֶ ת‪ּ-‬כָ ל‪ַ -‬נע ֲָרה‪-‬בְ תּולָה‬ ‫ּבְ כָ ְ‬
‫ירּוׁשלַיִ ם‪ ,‬עִ ם‪-‬הַ ֹּגלָה אֲ ֶׁשר הָ גְ לְ תָ ה‪ ,‬עִ ם‬ ‫ָ‬ ‫הָ גְ לָה‪ִ ,‬מ‬ ‫ירה אֶ ל‪ּ-‬בֵ ית הַ ּנ ִָׁשים‪,‬‬ ‫ל‪ׁ-‬שּוׁשן הַ ּבִ ָ‬
‫ַ‬ ‫טוֹבַ ת מַ ְראֶ ה אֶ‬
‫המלך מבקש לאסוף את הנשים הבתולות והיפות של יְ כָ נְ יָה מֶ לְֶך‪-‬יְ הּודָ ה‪--‬אֲ ֶׁשר הֶ גְ לָה‪ ,‬נְ בּוכַ ְדנֶּצַ ר מֶ לְֶך‬
‫ּבָ בֶ ל‬ ‫הממלכה על מנת שימצא את זאת שתחליף את‬
‫תיאור דמות אסתר‪( -‬בת דודו של מרדכי)‬ ‫ושתי‪.‬‬
‫וְ הַ ַּנע ֲָרה יְ פַ ת‪ּ-‬תַֹאר‪ ,‬וְ טוֹבַ ת מַ ְראֶ ה‪ּ ,‬ובְ מוֹת ָאבִ יהָ‬ ‫ְֶך‪ּ--‬ת ְמֹלְך‪ַּ ,‬תחַ ת‬
‫ִ‬ ‫יטב ּבְ עֵ ינֵי הַ ּמֶ ל‬
‫וְ הַ ַּנע ֲָרה‪ ,‬אֲ ֶׁשר ִּת ַ‬
 ‫וְ ִאּמָ ּה‪ ,‬לְ ָקחָ ּה מָ ְרּדֳ כַ י לוֹ לְ בַ ת‪.‬‬ ‫ו ְַׁש ִּתי;‬

‫ֹׂשאת חֵ ן‪ּ ,‬בְ עֵ ינֵי ּכָ ל‪-‬רֹאֶ יהָ ‪.‬‬

‫ו ְַּת ִהי אֶ ְס ֵּתר נ ֵ‬
‫זמן היטהרות לקראת המלך‪-‬‬
‫ִׁש ָּׁשה חֳ דָ ִׁשים‪ּ ,‬בְ ֶׁשמֶ ן הַ ּמֹר‪ ,‬וְ ִׁש ָּׁשה חֳ דָ ִׁשים‬
‫רּוקי הַ ּנ ִָׁשים‪.‬‬
‫ּבַ ּבְ ָׂש ִמים‪ּ ,‬ובְ תַ ְמ ֵ‬
‫ּבָ עֶ ֶרב ִהיא בָ ָאה‪ּ ,‬ובַ ּב ֶֹקר ִהיא ָׁשבָ ה אֶ ל‪ּ-‬בֵ ית הַ ּנ ִָׁשים‬
‫ֵׁשנִ י‪ ,‬אֶ ל‪-‬יַד ַׁשעַ ְׁשגַז ְס ִריס הַ ּמֶ לְֶך‪ׁ ,‬שֹמֵ ר‬
‫הַ ִּפילַגְ ִׁשים‪ֹ :‬לא‪-‬תָ בוֹא עוֹד אֶ ל‪-‬הַ ּמֶ לְֶך‪ּ ,‬כִ י ִאם‪-‬חָ פֵ ץ‬
‫ּבָ ּה הַ ּמֶ לְֶך וְ נִ ְק ְרָאה בְ ֵׁשם‬
‫יז וַּיֶ אֱ הַ ב הַ ּמֶ לְֶך אֶ ת‪-‬אֶ ְס ֵּתר ִמּכָ ל‪-‬הַ ּנ ִָׁשים‪ ,‬ו ִַּת ָּׂשא‪-‬חֵ ן‬
‫ל‪ׂ-‬ש ָריו ַועֲבָ דָ יו‪--‬אֵ ת‪ִ ,‬מ ְׁש ֵּתה אֶ ְס ֵּתר‬
‫ו ִַּתּל ַָקח אֶ ְס ֵּתר אֶ ל‪ּ-‬בֵ ית הַ ּמֶ לְֶך‪ ,‬אֶ ל‪-‬יַד הֵ גַי ׁשֹמֵ ר‬
‫הַ ּנ ִָׁשים‪ – .‬בעת שכל הנשים באיזורם התאספו‬
‫לקראת המלך‪ ,‬אסתר נלקחת ע"י הגי לארמון המלך‪,‬‬
‫לבית הנשים‪ ,‬שם מתכוננת למפגשה עימו‪.‬‬
‫יטב הַ ַּנע ֲָרה בְ עֵ ינָיו‪ ,‬ו ִַּת ָּׂשא חֶ ֶסד לְ פָ נָיו‪ ,‬וַיְ בַ הֵ ל‬ ‫ו ִַּת ַ‬
‫רּוקיהָ וְ אֶ ת‪-‬מָ נוֹתֶ הָ לָתֵ ת לָּה‪ ,‬וְ אֵ ת ֶׁשבַ ע‬ ‫ת‪ּ-‬ת ְמ ֶ‬ ‫ַ‬ ‫אֶ‬
‫הַ ּנְ עָ רוֹת הָ ְראֻ יוֹת לָתֶ ת‪-‬לָּה ִמּבֵ ית הַ ּמֶ לְֶך; וַיְ ַׁשּנֶהָ‬
‫ֹלא‪-‬הּגִ ידָ ה‬
‫ִ‬ ‫וְ אֶ ת‪ַ -‬נעֲרוֹתֶ יהָ לְ טוֹב‪ּ ,‬בֵ ית הַ ּנ ִָׁשים‪ .‬י‬
‫אֶ ְס ֵּתר‪ ,‬אֶ ת‪-‬עַ ּמָ ּה וְ אֶ ת‪-‬מוֹל ְַד ָּתּה‪ּ :‬כִ י מָ ְרּדֳ כַ י צִ ּוָה‬
‫עָ לֶיהָ ‪ ,‬אֲ ֶׁשר ֹלא‪-‬תַ ּגִ יד‪.‬‬
‫אסתר מצאה חן בעיני אחשורוש והוא נתן לה‬
‫נערות‪ ,‬והיא בכל הזמן הזה דאגה להסתיר את‬
‫תרבותה ועמה כי כך ביקש ממנה דודה מרדכי‪.‬‬
‫וָחֶ ֶסד לְ פָ נָיו ִמּכָ ל‪-‬הַ ּבְ תּולוֹת; וַּיָ ֶׂשם ּכֶ תֶ ר‪-‬מַ לְ כּות‬
‫ֹאׁשּה‪ ,‬וַּיַ ְמלִ יכֶ הָ ַּתחַ ת ו ְַׁש ִּתי‪ .‬יח וַּיַ עַ ׂש הַ ּמֶ לְֶך‬
‫ּבְ ר ָ‬
‫ִמ ְׁש ֶּתה גָדוֹל‪ ,‬לְ כָ ָ‬
‫וַהֲ נָחָ ה ל ְַּמ ִדינוֹת עָ ָׂשה‪ ,‬וַּיִ ֵּתן מַ ְׂשאֵ ת ּכְ יַד הַ ּמֶ לְֶך‪.‬‬
‫המלך בחר באסתר מכל הנשים ונישא לה ועשה‬
‫לכבודה משתה ענק‪ ,‬בנוסף נתן הנחות למדינות‬
‫שתחתיו‪ ,‬כיד המלך‪.‬‬
‫ֹׁשב‬
‫ּובְ ִה ָּקבֵ ץ ּבְ תּולוֹת‪ֵׁ ,‬שנִ ית; ּומָ ְרּדֳ כַ י‪ ,‬י ֵ‬
‫ּבְ ַׁשעַ ר‪-‬הַ ּמֶ לְֶך‪.‬‬
‫אולי מרמז על הסטטוס הגבוה בו הוא נמצא‬

‫ֵי‪-‬ס ִריסֵ י הַ ּמֶ לְֶך‪ִ ,‬מּׁש ְֹמ ֵרי הַ ַּסף‪,‬‬ ‫ָקצַ ף ּבִ גְ תָ ן וָתֶ ֶרׁש ְׁשנ ָ‬
‫וַיְ בַ ְקׁשּו לִ ְׁשֹלחַ יָד‪ּ ,‬בַ ּמֶ לְֶך אֲ חַ ְׁש ֵורֹׁש‪ .‬כב וַּיִ ּוָדַ ע הַ ּדָ בָ ר‬
‫לְ מָ ְרּדֳ כַ י‪ ,‬וַּיַ ּגֵד לְ אֶ ְס ֵּתר הַ ּמַ לְ ּכָ ה; ַוּתֹאמֶ ר אֶ ְס ֵּתר לַּמֶ לְֶך‪,‬‬
‫ּבְ ֵׁשם מָ ְרּדֳ כָ י‪ .‬כג וַיְ ב ַֻּקׁש הַ ּדָ בָ ר וַּיִ ּמָ צֵ א‪ ,‬וַּיִ ָּתלּו ְׁשנֵיהֶ ם‬
‫עַ ל‪-‬עֵ ץ; וַּיִ ּכָ תֵ ב‪ּ ,‬בְ סֵ פֶ ר ִּדבְ ֵרי הַ ּיָ ִמים‪--‬לִ ְפנֵי הַ ּמֶ לְֶך‬
‫מרדכי שמע בשער ארמון המלך על שני עובדים‬
‫שרוצים במותו ומלשין לאסתר שאומרת לאחשורוש‬

‫ּומ ִדינָה ּכִ כְ תָ בָ ּה וְ עַ ם‬
‫ְמ ִדינָה ְ‬
‫וָעָ ם ּכִ לְ ׁשוֹנוֹ‪-‬‬
‫מוטיב חוזר מפרק קודם‪.‬‬
‫כאשר נשלחים גלויות של דברי‬
‫המלך‪ ,‬העמים האחרים‬
‫מקבלים זאת בשפתם‬
‫ובלשונם כך שכולם יבינו‪.‬‬
‫מראה את הגודל הענקי של‬
‫ממלכתו ועל הגייון בתרבויות‬
‫לְ הַ ְׁש ִמיד לַהֲ רֹג ּולְ אַ ּבֵ ד‬
‫הּודים ִמּנַעַ ר‬ ‫אֶ ת‪ּ-‬כָ ל‪-‬הַ ּיְ ִ‬
‫וְ עַ ד‪-‬ז ֵָקן ַטף וְ נ ִָׁשים ּבְ יוֹם אֶ חָ ד‪-‬‬
‫לחסל את כולם ביום אחד ללא‬
‫יוצא מן הכלל‪.‬‬
‫שדואג למותם‪ .‬מתועד גם בספרו של המלך‪.‬‬
‫זמן‪-‬‬ ‫ּגִ ּדַ ל הַ ּמֶ לְֶך אֲ חַ ְׁשוֵרוֹׁש אֶ ת‪-‬הָ מָ ן ּבֶ ן‪-‬הַ ְּמדָ תָ א הָ אֲ גָגִ י‪--‬‬ ‫פרק ג'‬
‫חודש ניסן‪ ,‬אחרי ‪ 12‬שנים מתחילת מלכות‬ ‫וַיְ נ ְַּׂשאֵ הּו; וַּיָ ֶׂשם‪ ,‬אֶ ת‪ּ-‬כִ ְסאוֹ‪ ,‬מֵ עַ ל‪ּ ,‬כָ ל‪-‬הַ ָּׂש ִרים אֲ ֶׁשר‬
‫אחשוורוש‪.‬‬ ‫ִאּתוֹ‪ -‬המן הפך להיות שר בכיר יותר כך שכולם‬
‫השתחוו לו כאשר עובר ברחוב‪.‬‬
‫ּומ ְׁש ַּתחֲ וִ ים לְ הָ מָ ן‪ּ--‬כִ י‪-‬כֵן‪ ,‬צִ ּוָה‪-‬לוֹ הַ ּמֶ לְֶך;‬ ‫ּכ ְֹרעִ ים ִ‬
‫ּומָ ְרּדֳ כַ י‪ֹ--‬לא יִ כְ ַרע‪ ,‬וְ ֹלא יִ ְׁש ַּתחֲ וֶה מרדכי מסרב‬
‫להשתחוות לפני המן והדבר הכעיס את המן מאוד‪,‬‬
‫על כן רוצה המן להשמיד את כל היהודים‪ ,‬כי גילה‬
‫שמרדכי יהודי‪.‬‬
‫י‪-‬הּגִ ידּו לוֹ‪,‬‬
‫וַּיִ בֶ ז ּבְ עֵ ינָיו‪ ,‬לִ ְׁשֹלחַ יָד ּבְ מָ ְרּדֳ כַ י לְ בַ ּדוֹ‪ּ--‬כִ ִ‬
‫אֶ ת‪-‬עַ ם מָ ְרּדֳ כָ י; וַיְ בַ ֵּקׁש הָ מָ ן‪ ,‬לְ הַ ְׁש ִמיד‬
‫הּודים אֲ ֶׁשר ּבְ כָ ל‪-‬מַ לְ כּות אֲ חַ ְׁשוֵרוֹׁש‪--‬עַ ם‬ ‫אֶ ת‪ּ-‬כָ ל‪-‬הַ ּיְ ִ‬
‫מָ ְרּדֳ כָ י‪.‬‬
‫ִה ִּפיל ּפּור הּוא הַ ּגו ָֹרל לִ ְפנֵי הָ מָ ן‪ִ ,‬מּיוֹם לְ יוֹם ּומֵ חֹדֶ ׁש‬
‫לְ חֹדֶ ׁש ְׁשנֵים‪-‬עָ ָׂשר‪--‬הּוא‪-‬חֹדֶ ׁש אֲ דָ ר‪ .‬ביום הכתוב‬
‫לעיל‪ ,‬עשו פור לחודש רנדומלי ויום רנדומלי ויצא ‪12‬‬
‫לחודש אדר‪.‬‬
‫ּומפ ָֹרד ּבֵ ין הָ עַ ִּמים‪ּ ,‬בְ כֹל ְמ ִדינוֹת‬ ‫י ְֶׁשנוֹ עַ ם‪-‬אֶ חָ ד ְמפֻ ּזָר ְ‬
‫מַ לְ כּותֶ ָך; וְ דָ תֵ יהֶ ם ׁשֹנוֹת ִמּכָ ל‪-‬עָ ם‪ ,‬וְ אֶ ת‪ּ-‬דָ תֵ י הַ ּמֶ לְֶך‬
‫ׁשוֶה‪ ,‬לְ הַ ּנִ יחָ ם‬‫אֵ ינָם ע ִֹׂשים‪ ,‬וְ לַּמֶ לְֶך אֵ ין‪ֹ -‬‬
‫המן מספר לאחשורוש שיש עם שמפוזר בממלכה‪,‬‬
‫והם לא מקיימים את חוקי המלך ועלינו להרוג‬
‫אותם‪ .‬אחשרוש סומך על המן באופן מלא‪ ,‬מביא לו‬
‫את חותמתו ונותן לו את הגושפנקא לעשות את כל‬
‫שיעלה על רוחו‬
‫ת‪-‬טּבַ עְ ּתוֹ‪ ,‬מֵ עַ ל יָדוֹ; וַּיִ ְּתנָּה‪ ,‬לְ הָ מָ ן‬
‫ַ‬ ‫וַּיָ ַסר הַ ּמֶ לְֶך אֶ‬
‫הּודים‪ .‬יא ַוּיֹאמֶ ר הַ ּמֶ לְֶך‬ ‫ּבֶ ן‪-‬הַ ְּמדָ תָ א הָ אֲ גָגִ י‪--‬צ ֵֹרר הַ ּיְ ִ‬
‫לְ הָ מָ ן‪ ,‬הַ ּכֶ ֶסף נָתּון לְָך; וְ הָ עָ ם‪ַ ,‬לעֲׂשוֹת ּבוֹ ּכַ ּטוֹב ּבְ עֵ ינֶיָך‬
 ‫חּופים ּבִ ְדבַ ר הַ ּמֶ ל ְְֶך‪,‬‬ ‫הָ ָרצִ ים ו בידם הגזרה י ְָצאּו ְד ִ‬
‫ירה‪ְ .‬והַ ּמֶ ל ְְֶך ְוהָ מָ ן י ְָׁשבּו‬
‫ׁשּוׁשן הַ ּבִ ָ‬
‫ְוהַ ּדָ ת נִ ְּתנָה ְּב ַ‬
‫לִ ְׁשּתוֹת להצלחת התכנית‪ .‬מתוך שמחתם במימוש‬
‫התכנית ערכו אחשורוש והמן משתה קטן‪ְ .‬והָ עִ יר‬
‫ׁשּוׁשן – בעיקר תושביה היהודים‪ ,‬שחיו סביב מרדכי‬ ‫ָ‬
‫ובקרבתו‪ ,‬נָבוֹכָ ה בגלל התדהמה מן הגזרה הקשה‬
‫שהתרגשה לבוא עליהם‬

‫הּודים‪-‬‬
‫ֶרוַח וְ הַ ּצָ לָה ַיעֲמוֹד לַּיְ ִ‬ ‫ׁשּוׁשן‪ ,‬וְ צּומּו‬
‫ָ‬ ‫הּודים הַ ּנִ ְמצְ ִאים ּבְ‬
‫לְֵך ּכְ נוֹס אֶ ת‪ּ-‬כָ ל‪-‬הַ ּיְ ִ‬ ‫ֲׂשה‪ ,‬וַּיִ ְק ַרע מָ ְרּדֳ כַ י‬
‫ּומָ ְרּדֳ כַ י‪ ,‬יָדַ ע אֶ ת‪ּ-‬כָ ל‪-‬אֲ ֶׁשר ַנע ָ‬ ‫פרק ד'‬
‫את תהי המקור שיציל את‬ ‫ֹלׁשת י ִָמים לַיְ לָה‬‫ַאל‪ּ-‬ת ְׁשּתּו ְׁש ֶ‬
‫ִ‬ ‫אֶ ת‪ּ-‬בְ גָדָ יו‪ ,‬וַּיִ לְ ּבַ ׁש ַׂשק וָאֵ פֶ ר; וַּיֵ צֵ א ּבְ תוְֹך הָ עִ יר‪ ,‬וַּיִ זְ עַ ק עָ לַי וְ ַאל‪ּ-‬תֹאכְ לּו וְ‬
‫היהודים כולם‪ .‬עלייך לעשות‬ ‫וָיוֹם‪ּ--‬גַם‪-‬אֲ נִ י וְ ַנ ֲערֹתַ י‪ָ ,‬אצּום ּכֵן; ּובְ כֵן ָאבוֹא‬ ‫זְ עָ ָקה גְ דוֹלָה ּומָ ָרה‪ .‬ב וַּיָ בוֹא‪ ,‬עַ ד לִ ְפנֵי ַׁשעַ ר‪-‬הַ ּמֶ לְֶך‪:‬‬
‫מעשה ולדבר עם המלך‪.‬‬ ‫אֶ ל‪-‬הַ ּמֶ לְֶך‪ ,‬אֲ ֶׁשר ֹלא‪-‬כַ ּדָ ת‪ ,‬צום תענית אסתר‬ ‫ל‪ׁ-‬שעַ ר הַ ּמֶ לְֶך‪ּ ,‬בִ לְ בּוׁש ָׂשק‬
‫ַ‬ ‫ּכִ י אֵ ין לָבוֹא אֶ‬
‫מרדכי שמע על גזירת המן ועל הפור שקבע את‬
‫וְ כַ אֲ ֶׁשר ָאבַ ְד ִּתי‪ָ ,‬אבָ ְד ִּתי‪ -‬אם‬ ‫התאריך והתאבל על עתיד עמו‪ .‬הוא קורע את בגדיו‬
‫ממתי מתוך הנסיון אז כך‬ ‫והולך אל שער המלך אך לא נכנס מפאת איסור‪.‬‬
‫יהיה‪.‬‬ ‫ּומ ִדינָה‪ְ ,‬מקוֹם אֲ ֶׁשר ְּדבַ ר‪-‬הַ ּמֶ לְֶך וְ דָ תוֹ‬ ‫ל‪-‬מ ִדינָה ְ‬ ‫ּובְ כָ ְ‬
‫ּומ ְסּפֵ ד; ַׂשק‬ ‫הּודים‪ ,‬וְ צוֹם ּובְ כִ י ִ‬ ‫מַ ּגִ יעַ ‪--‬אֵ בֶ ל ּגָדוֹל לַּיְ ִ‬
‫וָאֵ פֶ ר‪ ,‬יֻּצַ ע ל ַָרּבִ ים‪ .‬היהודים כולם התאבלו על‬
‫הגזרה‬

‫ו ִַּת ְתחַ לְ חַ ל הַ ּמַ לְ ּכָ ה‪ְ ,‬מאֹד; ו ִַּת ְׁשלַח ּבְ ג ִָדים לְ הַ לְ ּבִ יׁש‬
‫אֶ ת‪-‬מָ ְרּדֳ כַ י‪ּ ,‬ולְ הָ ִסיר ַׂשּקוֹ מֵ עָ לָיו‪--‬וְ ֹלא ִקּבֵ ל‪.‬‬
‫אסתר שמעה על כך שמרדכי באבל ועל כן‬
‫התחלחלה‪ .‬ביקשה להביא לו בגדים אך הוא סירב‬

‫ל‪-‬רחוֹב הָ עִ יר‪ ,‬אֲ ֶׁשר לִ ְפנֵי‬ ‫וַּיֵ צֵ א הֲ תָ ְך‪ ,‬אֶ ל‪-‬מָ ְרּדֳ כָ י‪--‬אֶ ְ‬
‫ַׁשעַ ר‪-‬הַ ּמֶ לְֶך‪ .‬ז וַּיַ ּגֶד‪-‬לוֹ מָ ְרּדֳ כַ י‪ ,‬אֵ ת ּכָ ל‪-‬אֲ ֶׁשר ָק ָרהּו;‬
‫וְ אֵ ת ּפָ ָר ַׁשת הַ ּכֶ ֶסף‪ ,‬אֲ ֶׁשר ָאמַ ר הָ מָ ן לִ ְׁשקוֹל עַ ל‪ּ-‬גִ נְ זֵי‬
‫הּודים)‪--‬לְ אַ ּבְ דָ ם‪.‬‬ ‫הַ ּמֶ לְֶך ביהודיים (ּבַ ּיְ ִ‬
‫עבדי אסתר יוצאים את מרדכי והוא שולח עימם‬
‫מסר לאסתר ואומר לה לעשות מעשה למען עמה‪,‬‬
‫בשביל שתוכל להצילם‪ .‬היא מסכימה וקוראת לצום‪.‬‬
‫ׁשּוׁשן לְ הַ ְׁש ִמידָ ם‪,‬‬
‫ָ‬ ‫וְ אֶ ת‪ּ-‬פַ ְת ֶׁשגֶן ּכְ תָ ב‪-‬הַ ּדָ ת אֲ ֶׁשר‪-‬נִ ַּתן ּבְ‬

‫ּומַ ה‪ּ-‬בַ ָּק ָׁשתֵ ְך עַ ד‪-‬חֲ צִ י‬
‫הַ ּמַ לְ כּות‪ ,‬וְ יִ ּנָתֵ ן לְָך‪ -‬אתן לך‬
‫כמעט כל שתבקשי ממני‪.‬‬
‫נָתַ ן לוֹ‪--‬לְ הַ ְראוֹת אֶ ת‪-‬אֶ ְס ֵּתר‪ּ ,‬ולְ הַ ּגִ יד לָּה; ּולְ צַ ּווֹת‬
‫עָ לֶיהָ ‪ ,‬לָבוֹא אֶ ל‪-‬הַ ּמֶ לְֶך לְ ִה ְתחַ ּנֶן‪-‬לוֹ ּולְ בַ ֵּקׁש ִמּלְ פָ נָיו‪--‬‬
‫עַ ל‪-‬עַ ּמָ ּה‪.‬‬
‫אתי לָבוֹא אֶ ל‪-‬הַ ּמֶ לְֶך‪--‬זֶה‪ְׁ ,‬שלו ִֹׁשים‬
‫וַאֲ נִ י‪ֹ ,‬לא נִ ְק ֵר ִ‬
‫יוֹם‪ -.‬אסתר טוענת שאנו יודעים שאין באשרותינו‬
‫להגיע סתם כך אל המלך ויש ורך שהוא יקרא אלייך‬
‫ורק אם הוא מושיט את שרביט הזהב ניתן להינצל‪,‬‬
‫ובמידה ולא הושיט‪ ,‬תמות‪.‬‬
‫והיא לא נקראה אל המלך כבר ‪ 30‬יום ולכן לא‬
‫יודעת איך תעזור‪.‬‬
‫זמן‪ -‬ביום השלישי לתענית‪.‬‬ ‫ו ִַּתלְ ּבַ ׁש אֶ ְס ֵּתר מַ לְ כּות‪ ,‬ו ַַּת ֲעמֹד ּבַ חֲ צַ ר ּבֵ ית‪-‬הַ ּמֶ לְֶך‬ ‫פרק ה'‬
‫ימית‪ ,‬נֹכַ ח ּבֵ ית הַ ּמֶ לְֶך‬ ‫הַ ְּפנִ ִ‬
‫אסתר הלבשה בבגדי מלכות על מנת לפגוש את‬
‫המלך וחיכתה לאישורו להיכנס לארמון לדבר עמו‪.‬‬
‫וַיְ ִהי כִ ְראוֹת הַ ּמֶ לְֶך אֶ ת‪-‬אֶ ְס ֵּתר הַ ּמַ לְ ּכָ ה‪ ,‬עֹמֶ דֶ ת‬
‫ּבֶ חָ צֵ ר‪--‬נ ְָׂשָאה חֵ ן‪ּ ,‬בְ עֵ ינָיו; וַּיו ֶֹׁשט הַ ּמֶ לְֶך לְ אֶ ְס ֵּתר‪,‬‬
‫ת‪ׁ-‬ש ְרבִ יט הַ ּזָהָ ב אֲ ֶׁשר ּבְ יָדוֹ‪ ,‬ו ִַּת ְק ַרב אֶ ְס ֵּתר‪ ,‬ו ִַּתּגַע‬ ‫ַ‬ ‫אֶ‬
‫ּבְ רֹאׁש הַ ַּׁש ְרבִ יט‪.‬‬
‫המלך ראה שאסתר מחכה לדבר איתו ונותן לה את‬
‫הרשות בעזרת שרביטו‪ .‬היא מגיעה ומזמינה אותו‬
‫להגיע למשתה‪ ,‬ביחד עם המן‪ .‬הוא דורש בכל זאת‬
‫לדעת מה מבוקשה ואומר שייתן לה מה שתרצה אך‬
‫היא מבקשת להגיד את דבריה רק במשתה‪.‬‬
‫ִאם‪-‬עַ ל‪-‬הַ ּמֶ לְֶך טוֹב‪--‬יָבוֹא הַ ּמֶ לְֶך וְ הָ מָ ן הַ ּיוֹם‪,‬‬
‫יתי לוֹ‪ .‬ה ַוּיֹאמֶ ר הַ ּמֶ לְֶך‪--‬‬ ‫אֶ ל‪-‬הַ ִּמ ְׁש ֶּתה אֲ ֶׁשר‪-‬עָ ִׂש ִ‬
‫ת‪ּ-‬דבַ ר אֶ ְס ֵּתר; וַּיָ בֹא הַ ּמֶ לְֶך‬ ‫מַ הֲ רּו אֶ ת‪-‬הָ מָ ן‪ַ ,‬לעֲׂשוֹת אֶ ְ‬
‫וְ הָ מָ ן‪ ,‬אֶ ל‪-‬הַ ִּמ ְׁש ֶּתה אֲ ֶׁשר‪-‬עָ ְׂשתָ ה אֶ ְס ֵּתר‪ .‬אחשוורוש‬
‫מצווה על המן לעשות את דברי אסתר במיידי‬
‫(ומזלזל בו?)‬
‫ה‪ּׁ-‬שאֵ לָתֵ ְך‬
‫ְ‬ ‫ַוּיֹאמֶ ר הַ ּמֶ לְֶך לְ אֶ ְס ֵּתר ּבְ ִמ ְׁש ֵּתה הַ ּיַ יִ ן‪ ,‬מַ‬
‫וְ יִ ּנָתֵ ן לְָך; ּומַ ה‪ּ-‬בַ ָּק ָׁשתֵ ְך עַ ד‪-‬חֲ צִ י הַ ּמַ לְ כּות‪ ,‬וְ תֵ עָ ׂש‪.‬‬
 ‫וַּיֵ צֵ א הָ מָ ן ּבַ ּיוֹם הַ הּוא‪ָׂ ,‬שמֵ חַ וְ טוֹב לֵב; וְ כִ ְראוֹת הָ מָ ן‬
‫ֹלא‪-‬קם וְ ֹלא‪-‬זָע ִמּמֶ ּנּו‪--‬‬ ‫ָ‬ ‫אֶ ת‪-‬מָ ְרּדֳ כַ י ּבְ ַׁשעַ ר הַ ּמֶ לְֶך‪ ,‬וְ‬
‫וַּיִ ּמָ לֵא הָ מָ ן עַ ל‪-‬מָ ְרּדֳ כַ י‪ ,‬חֵ מָ ה‪ .‬י וַּיִ ְתאַ ּפַ ק הָ מָ ן‪ ,‬וַּיָ בוֹא‬
‫אֶ ל‪ּ-‬בֵ יתוֹ‬
‫המן מבסוט ושמח אבל כשהוא רואה את מרדכי זה‬
‫מרגיש אותו כל כך שכשהוא מספר על יומו‬
‫למשפחתו הוא אומר שכל הדברים המוצלחים‬
‫שעשה והגיע אליהם לא שווים כאשר הוא רואה את‬
‫מרדכי יושב בשער המלך‪.‬‬
‫ַוּיֹאמֶ ר‪ ,‬הָ מָ ן‪ַ--‬אף ֹלא‪-‬הֵ בִ יָאה אֶ ְס ֵּתר הַ ּמַ לְ ּכָ ה‬
‫עִ ם‪-‬הַ ּמֶ לְֶך אֶ ל‪-‬הַ ִּמ ְׁש ֶּתה אֲ ֶׁשר‪-‬עָ ָׂשתָ ה‪ּ ,‬כִ י ִאם‪-‬או ִֹתי;‬
‫וְ גַם‪-‬לְ מָ חָ ר אֲ נִ י ָקרּוא‪-‬לָּה‪ ,‬עִ ם‪-‬הַ ּמֶ לְֶך‪.‬‬

‫ׁשוֶה לִ י‪ּ :‬בְ כָ ל‪-‬עֵ ת‪ ,‬אֲ ֶׁשר אֲ נִ י רֹאֶ ה‬ ‫וְ כָ ל‪-‬זֶה‪ ,‬אֵ ינֶּנּו ֹ‬
‫הּודי‪--‬יו ֵֹׁשב‪ּ ,‬בְ ַׁשעַ ר הַ ּמֶ לְֶך‪ .‬יד ַוּתֹאמֶ ר‬ ‫אֶ ת‪-‬מָ ְרּדֳ כַ י הַ ּיְ ִ‬
‫לוֹ ז ֶֶרׁש ִא ְׁשּתוֹ וְ כָ ל‪-‬אֹהֲ בָ יו‪ַ ,‬יעֲׂשּו‪-‬עֵ ץ ָּגבֹּהַ חֲ ִמ ִּׁשים‬
‫אַ ּמָ ה‪ּ ,‬ובַ ּב ֶֹקר אֱ מֹר לַּמֶ לְֶך וְ יִ ְתלּו אֶ ת‪-‬מָ ְרּדֳ כַ י עָ לָיו‪,‬‬
‫יטב הַ ּדָ בָ ר‬
‫ּובֹא‪-‬עִ ם‪-‬הַ ּמֶ לְֶך אֶ ל‪-‬הַ ִּמ ְׁש ֶּתה ָׂשמֵ חַ ; וַּיִ ַ‬
‫לִ ְפנֵי הָ מָ ן‪ ,‬וַּיַ עַ ׂש הָ עֵ ץ‬
‫המן מתכוון לכך שכל הטוב שיש לו לא שווה כלום‬
‫אם הוא עדיין רואה את מרדכי בחיים ‪ -‬הוא צריך‬
‫למות כדי שהמן יהיה שמח ויגשים את שאיפתו‬
‫להשתחוות‬

‫המשכיות לפרק‬ ‫מַ ה‪ַּ -‬לעֲׂשוֹת ּבָ ִאיׁש אֲ ֶׁשר הַ ּמֶ לְֶך‬ ‫ּבַ ּלַיְ לָה הַ הּוא‪ ,‬נ ְָדדָ ה ְׁשנַת הַ ּמֶ לְֶך; ַוּיֹאמֶ ר‪ ,‬לְ הָ בִ יא‬ ‫פרק ו'‬
‫ב'\ג'‬ ‫יקרוֹ ‪-‬אחשוורוש שואל‬ ‫חָ פֵ ץ ּבִ ָ‬ ‫אֶ ת‪-‬סֵ פֶ ר הַ ּזִ כְ רֹנוֹת ִּדבְ ֵרי הַ ּיָ ִמים‪ ,‬וַּיִ ְהיּו נִ ְק ָר ִאים‪ ,‬לִ ְפנֵי‬
‫את המן‪.‬‬ ‫הַ ּמֶ לְֶך‪ .‬ב וַּיִ ּמָ צֵ א כָ תּוב‪ ,‬אֲ ֶׁשר ִהּגִ יד מָ ְרּדֳ כַ י עַ ל‪ּ-‬בִ גְ תָ נָא‬
‫ְֶך‪--‬מּׁש ְֹמ ֵרי‪ ,‬הַ ַּסף‪ :‬אֲ ֶׁשר‬‫ִ‬ ‫וָתֶ ֶרׁש ְׁשנֵי ָס ִריסֵ י הַ ּמֶ ל‬
‫ָאבֵ ל וַחֲ פּוי רֹאׁש‪ .‬בראש מורד‪,‬‬ ‫ּבִ ְקׁשּו לִ ְׁשֹלחַ יָד‪ּ ,‬בַ ּמֶ לְֶך אֲ חַ ְׁשוֵרוֹׁש‪ .‬ג ַוּיֹאמֶ ר הַ ּמֶ לְֶך‪--‬‬
‫מושפל‪.‬‬ ‫ֹאמרּו‬‫ֲׂשה יְ ָקר ּוגְ דּוּלָה לְ מָ ְרּדֳ כַ י‪ ,‬עַ ל‪-‬זֶה; ַוּי ְ‬ ‫מַ ה‪ַּ -‬נע ָ‬
‫ֲׂשה עִ ּמוֹ‪ּ ,‬דָ בָ ר‪.‬‬ ‫ַנע ֲֵרי הַ ּמֶ לְֶך‪ְ ,‬מ ָׁש ְרתָ יו‪ֹ ,‬לא‪ַ -‬נע ָ‬
‫באותו הלילה לא הצליח המלך לישון וביקש לקרוא‬
 ‫מספרו‪ ,‬שם כתבו באחד הפרקים הקודמים את‬
‫מעשה מרדכי והמלך רצה לפרגן למרדכי‪ .‬הוא שאל‬
‫את עבדיו האם מרדכי קיבל תגמול על מה שעשה‬
‫והם אומרים שלא‪ .‬המן מגיע וכשנכנס שואל אותו‬
‫המלך‪ -‬מה אפששר לעשות על מנת לפרגן למרדכי‪.‬‬
‫והמן חושב‪:‬‬
‫ַוּיֹאמֶ ר הָ מָ ן‪ּ ,‬בְ לִ ּבוֹ‪ ,‬לְ ִמי י ְַחּפֹץ הַ ּמֶ לְֶך ַלעֲׂשוֹת יְ ָקר‪,‬‬
‫יוֹתֵ ר ִמּמֶ ּנִ י‪ .‬למי המלך רוצה לפרגן אם לא לי?‬

‫ַוּיֹאמֶ ר הָ מָ ן‪ ,‬אֶ ל‪-‬הַ ּמֶ לְֶך‪ִ :‬איׁש‪ ,‬אֲ ֶׁשר הַ ּמֶ לְֶך חָ פֵ ץ‬
‫יקרוֹ‪ .‬ח יָבִ יאּו לְ בּוׁש מַ לְ כּות‪ ,‬אֲ ֶׁשר לָבַ ׁש‪ּ-‬בוֹ הַ ּמֶ לְֶך;‬ ‫ּבִ ָ‬
‫וְ סּוס‪ ,‬אֲ ֶׁשר ָרכַ ב עָ לָיו הַ ּמֶ לְֶך‪ ,‬וַאֲ ֶׁשר נִ ַּתן ּכֶ תֶ ר מַ לְ כּות‪,‬‬
‫ּבְ רֹאׁשוֹ‪.‬‬
‫המן נותן תיאור מפורט מה צריך המלך לעשות וטוען‬
‫שצריך לתת לו את סוס המלך‪ ,‬לבוש המלך וכתר‬
‫מלכות‪ .‬אחשוורוש מסכים ודורש לעשות כך למרדכי‬
‫היהודי‬
‫ַוּיֹאמֶ ר הַ ּמֶ לְֶך לְ הָ מָ ן‪ ,‬מַ הֵ ר ַקח אֶ ת‪-‬הַ ּלְ בּוׁש וְ אֶ ת‪-‬הַ ּסּוס‬
‫הּודי‪ ,‬הַ ּיו ֵֹׁשב‬
‫ֲׂשה‪-‬כֵן לְ מָ ְרּדֳ כַ י הַ ּיְ ִ‬
‫ּכַ אֲ ֶׁשר ִּדּבַ ְר ָּת‪ַ ,‬וע ֵ‬
‫ַאל‪ּ-‬תּפֵ ל ּדָ בָ ר‪ִ ,‬מּכֹל אֲ ֶׁשר ִּדּבַ ְר ָּת‪.‬‬
‫ַ‬ ‫ּבְ ַׁשעַ ר הַ ּמֶ לְֶך‪:‬‬
‫המן מת מבפנים ‪ .‬המלך שואל את המן מה לעשות‬
‫לאיש אשר "חפץ ביקרו"‪ .‬המן חושב כי מדובר בו‬
‫ואומר לו לנקוט באמצעים חגיגיים עבורו‪ .‬המלך‬
‫אומר לו שינקוט בכולם על מרדכי היהודי‬
‫וַיְ ַסּפֵ ר הָ מָ ן לְ ז ֶֶרׁש ִא ְׁשּתוֹ‪ּ ,‬ולְ כָ ל‪-‬אֹהֲ בָ יו‪ ,‬אֵ ת‪ּ ,‬כָ ל‪-‬אֲ ֶׁשר‬
‫ֹאמרּו לוֹ חֲ כָ מָ יו וְ ז ֶֶרׁש ִא ְׁשּתוֹ‪ִ ,‬אם ִמּז ֶַרע‬ ‫ָק ָרהּו; ַוּי ְ‬
‫הּודים מָ ְרּדֳ כַ י אֲ ֶׁשר הַ ִחּלוֹתָ לִ נְ ּפֹל לְ פָ נָיו ֹלא‪-‬תּוכַ ל‬ ‫הַ ּיְ ִ‬
‫לוֹ‪ּ--‬כִ י‪-‬נָפוֹל ִּתּפוֹל‪ ,‬לְ פָ נָיו‪ .‬יד עוֹדָ ם ְמדַ ּבְ ִרים עִ ּמוֹ‪,‬‬
‫וְ ָס ִריסֵ י הַ ּמֶ לְֶך ִהּגִ יעּו; וַּיַ בְ ִהלּו לְ הָ בִ יא אֶ ת‪-‬הָ מָ ן‪,‬‬
‫אֶ ל‪-‬הַ ִּמ ְׁש ֶּתה אֲ ֶׁשר‪-‬עָ ְׂשתָ ה אֶ ְס ֵּתר‪ .‬המן בא להתלונן‬
‫לאשתו והיא אומרת לו שעליו לחסל את הזרע‬
‫היהודי‪ .‬בעוד הם מדברים צריך המן ללכת למשתה‬
‫אסתר ‪.‬‬
 ‫ַוּיֹאמֶ ר הַ ּמֶ לְֶך לְ אֶ ְס ֵּתר ּגַם ּבַ ּיוֹם הַ ֵּׁשנִ י‪ּ ,‬בְ ִמ ְׁש ֵּתה‬ ‫פרק ז'‬
‫ה‪ּׁ-‬שאֵ לָתֵ ְך אֶ ְס ֵּתר הַ ּמַ לְ ּכָ ה‪ ,‬וְ ִתּנָתֵ ן לְָך;‬ ‫ְ‬ ‫הַ ּיַ יִ ן‪--‬מַ‬
‫ּומַ ה‪ּ-‬בַ ָּק ָׁשתֵ ְך עַ ד‪-‬חֲ צִ י הַ ּמַ לְ כּות‪ ,‬וְ תֵ עָ ׂש‬
‫בעת המשתה שואל המלך את אסתר שוב מה‬
‫מבוקשה ומזכיר ומחדד שתקבל מה שתבקש‬
‫אתי חֵ ן ּבְ עֵ ינֶיָך הַ ּמֶ לְֶך‪ ,‬וְ ִאם‪-‬עַ ל‪-‬הַ ּמֶ לְֶך טוֹב‪:‬‬ ‫ִאם‪-‬מָ צָ ִ‬
‫ִּתּנָתֶ ן‪-‬לִ י נ ְַפ ִׁשי ּבִ ְׁשאֵ ל ִָתי‪ ,‬וְ עַ ִּמי ּבְ בַ ָּק ָׁש ִתי‪ .‬ד ּכִ י‬
‫נִ ְמּכַ ְרנּו אֲ נִ י וְ עַ ִּמי‪ ,‬לְ הַ ְׁש ִמיד לַהֲ רוֹג ּולְ אַ ּבֵ ד; וְ ִאּלּו‬
‫ַלעֲבָ ִדים וְ לִ ְׁשפָ חוֹת נִ ְמּכַ ְרנּו‪ ,‬הֶ חֱ ַר ְׁש ִּתי‪ּ--‬כִ י אֵ ין הַ ּצָ ר‬
‫ׁשוֶה‪ּ ,‬בְ ֵנזֶק הַ ּמֶ לְֶך‪.‬‬ ‫ֹ‬
‫אסתר מספרת למלך שהיא חלק מהעם שעליו הטילו‬
‫את הפור‪ ,‬היא מבקשת מבקשה בשם העם שלה‪.‬‬
‫היא מספרת שהם נמכרו להיות שפחים ועבדות‪.‬‬
‫ר‪-‬מלָאוֹ לִ ּבוֹ ַלעֲׂשוֹת ּכֵן‪.‬‬ ‫ִמי הּוא זֶה וְ אֵ י‪-‬זֶה הּוא‪ ,‬אֲ ֶׁש ְ‬
‫המלך בשוק ודורש לדעת מי הוציא צו שכזה ואסתר‬
‫עונה שהמן‬
‫וְ הָ מָ ן נֹפֵ ל עַ ל‪-‬הַ ִּמ ָּטה אֲ ֶׁשר אֶ ְס ֵּתר עָ לֶיהָ ‪ַ ,‬וּיֹאמֶ ר‬
‫הַ ּמֶ לְֶך‪ ,‬הֲ גַם לִ כְ ּבוֹׁש אֶ ת‪-‬הַ ּמַ לְ ּכָ ה עִ ִּמי ּבַ ּבָ יִ ת; הַ ּדָ בָ ר‪,‬‬
‫ּופנֵי הָ מָ ן‪ ,‬חָ פּו‪ .‬המן נכנס בזמן הזה‬ ‫יָצָ א ִמ ִּפי הַ ּמֶ לְֶך‪ְ ,‬‬
‫ומנסה להשכיב את אסתר‪ ,‬הוא "נופל" עליה ותכלס‬
‫מנסה לאנוס אותה והמלך רואה את זה ומתעצבן‬
‫(אנחנו יודעים שהמלך במדיניות של איסור באונס)‬
‫הוא דורש להעניש את המן‬

‫יסים לִ ְפנֵי הַ ּמֶ לְֶך‪ּ ,‬גַם‬ ‫ַוּיֹאמֶ ר חַ ְרבוֹנָה אֶ חָ ד ִמן‪-‬הַ ָּס ִר ִ‬

‫ִהּנֵה‪-‬הָ עֵ ץ אֲ ֶׁשר‪-‬עָ ָׂשה הָ מָ ן לְ מָ ְרּדֳ כַ י אֲ ֶׁשר ִּדּבֶ ר‪-‬טוֹב‬
‫עַ ל‪-‬הַ ּמֶ לְֶך עֹמֵ ד ּבְ בֵ ית הָ מָ ן‪ָּ --‬גבֹּהַ ‪ ,‬חֲ ִמ ִּׁשים אַ ּמָ ה;‬
‫ַוּיֹאמֶ ר הַ ּמֶ לְֶך‪ְּ ,‬תלֻהּו עָ לָיו‪ .‬י וַּיִ ְתלּו‪ ,‬אֶ ת‪-‬הָ מָ ן‪,‬‬
‫עַ ל‪-‬הָ עֵ ץ‪ ,‬אֲ ֶׁשר‪-‬הֵ כִ ין לְ מָ ְרּדֳ כָ י; וַחֲ מַ ת הַ ּמֶ לְֶך‪ָׁ ,‬שכָ כָ ה‪.‬‬
‫חרבונה שהיה אחד הסריסים מספר למלך על העץ‬
‫הגדול שיש להמן ואומר כי שם רצה המן לתלות את‬
‫מרדכי‪ ,‬וכעונש מחליט המלך לתלות שם את המן‪.‬‬

‫ּומָ ְרּדֳ כַ י יָצָ א ִמּלִ ְפנֵי ַהּמֶ לְֶך‪,‬‬ ‫זמן –‬ ‫י‪-‬הּגִ ידָ ה אֶ ְס ֵּתר‪ ,‬מַ ה‬
‫ּומָ ְרּדֳ כַ י‪ּ ,‬בָ א לִ ְפנֵי הַ ּמֶ לְֶך‪ּ--‬כִ ִ‬ ‫פרק ח'‬
 ‫ּבִ לְ בּוׁש ַמלְ כּות ְּת ֵכלֶת וָחּור‪,‬‬ ‫יׁשי הּוא‪-‬חֹדֶ ׁש ִסיוָן‪ּ ,‬בִ ְׁשלו ָֹׁשה וְ עֶ ְׂש ִרים‬
‫ּבַ חֹדֶ ׁש הַ ְּׁשלִ ִ‬ ‫ת‪-‬טּבַ עְ ּתוֹ‪ ,‬אֲ ֶׁשר הֶ עֱבִ יר‬‫ַ‬ ‫הּוא‪-‬לָּה‪ .‬ב וַּיָ ַסר הַ ּמֶ לְֶך אֶ‬
‫ַוע ֲֶט ֶרת זָהָ ב ּגְ דוֹלָה‪ ,‬וְ תַ כְ ִריְך ּבּוץ‬ ‫ּבוֹ‬ ‫מֵ הָ מָ ן‪ ,‬וַּיִ ְּתנָּה‪ ,‬לְ מָ ְרּדֳ כָ י; ו ַָּת ֶׂשם אֶ ְס ֵּתר אֶ ת‪-‬מָ ְרּדֳ כַ י‪,‬‬
‫ׁשּוׁשן‪ ,‬צָ הֲ לָה‬
‫ָ‬ ‫ַארּגָמָ ן; וְ הָ עִ יר‬
‫וְ ְ‬ ‫עַ ל‪ּ-‬בֵ ית הָ מָ ן‬
‫הּודים‪ ,‬הָ יְ תָ ה‬ ‫וְ ָׂשמֵ חָ ה‪ .‬טז לַּיְ ִ‬ ‫חוקי הגלויה החדשה‪-‬‬ ‫היא הציגה אותו בתור בן דודּה‪ ,‬מחנכּה ומאמצּה‬
‫יקר‪.‬‬ ‫או ָֹרה וְ ִׂש ְמחָ ה‪ ,‬וְ ָׂשׂשֹן‪ ,‬וִ ָ‬ ‫הּודים אֲ ֶׁשר ְּב ָכל־עִ יר וָעִ יר‬
‫אֲ ֶׁשר נָתַ ן הַ ּמֶ ל ְְֶך ל ְַּי ִ‬ ‫שגידל אותה‪ .‬רוחו של אחשורוש הייתה טובה עליו‬
‫ְל ִה ָּקהֵ ל‪ ,‬להתאסף ְו ַל ֲעמֹד עַ ל־נ ְַפ ָׁשם‪ .‬אם הפקודה‬ ‫לאחר שנפטר מהמן‪ ,‬ואף אסתר נהגה כלפיו‬
‫הקודמת התירה לכל המעוניין להתנפל על‬ ‫בחביבות והכירה לו טובה‪ .‬יתר על כן‪ ,‬אם אחשורוש‬
‫היהודים מתוך הנחה שליהודים אסור להגיב‪ ,‬כאן‬ ‫לא ידע עד כה מיהו מרדכי היהודי‪ ,‬ניתנה לו עתה‬
‫ִאפשר להם המלך להתגונן ואפילו ְלהַ ְׁש ִמיד ְולַהֲ רֹג‬ ‫ההזדמנות להיזכר שהוא ידיד נאמן למלך שפעל‬
‫ּומ ִדינָה הַ ּצָ ִרים אֹתָ ם‪ַ ,‬טף‪,‬‬ ‫ת־ּכל־חֵ יל עַ ם ְ‬ ‫ּולאַ ּבֵ ד אֶ ָ‬ ‫ְ‬ ‫לטובתו‪ .‬הוא הסיר את טבעת המלך שנתן להמן‬
‫ּוׁש ָללָם לָבוֹז‪ .‬הותר ליהודים לערוך‬ ‫ילדים ְונ ִָׁשים‪ְ ,‬‬ ‫והביאה למרדכי לאות אמון‪ ,‬והוא היה אחראי לבית‬
‫מלחמה גמורה נגד כל אויב‪.‬‬ ‫המן‪.‬‬
‫ת‪-‬רעַ ת הָ מָ ן הָ אֲ גָגִ י‪ ,‬וְ אֵ ת‬‫ו ֵַּתבְ ּךְ ו ִַּת ְתחַ ּנֶן‪-‬לוֹ‪ ,‬לְ הַ עֲבִ יר אֶ ָ‬
‫הּודים‪ .‬ד וַּיו ֶֹׁשט הַ ּמֶ לְֶך‬ ‫מַ חֲ ַׁשבְ ּתוֹ‪ ,‬אֲ ֶׁשר חָ ַׁשב עַ ל‪-‬הַ ּיְ ִ‬
‫לְ אֶ ְס ֵּתר‪ ,‬אֵ ת ַׁש ְרבִ ט הַ ּזָהָ ב; ו ַָּת ָקם אֶ ְס ֵּתר‪ ,‬ו ַַּת ֲעמֹד‬
‫לִ ְפנֵי הַ ּמֶ לְֶך‪.‬‬
‫אסתר שוב מתחננת אל המלך ומפצירה בו שיקשיב‬
‫לה‪ ,‬כאשר נוגע בה במקל המלכות יכולה לקום‬
‫מתחוננייה ולספר את שעל ליבה‪.‬‬
‫לְ הָ ִׁשיב אֶ ת‪-‬הַ ְּספָ ִרים‪ ,‬מַ חֲ ֶׁשבֶ ת הָ מָ ן ּבֶ ן‪-‬הַ ְּמדָ תָ א‬
‫הּודים‪ ,‬אֲ ֶׁשר‬ ‫הָ אֲ גָגִ י‪ ,‬אֲ ֶׁשר ּכָ תַ ב לְ אַ ּבֵ ד אֶ ת‪-‬הַ ּיְ ִ‬
‫יתי‪,‬‬‫ל‪-‬מ ִדינוֹת הַ ּמֶ לְֶך‪ .‬ו ּכִ י אֵ יכָ כָ ה אּוכַ ל‪ ,‬וְ ָר ִא ִ‬ ‫ּבְ כָ ְ‬
‫יתי‪,‬‬ ‫ּבָ ָרעָ ה‪ ,‬אֲ ֶׁשר‪-‬יִ ְמצָ א אֶ ת‪-‬עַ ִּמי; וְ אֵ יכָ כָ ה אּוכַ ל וְ ָר ִא ִ‬
‫ּבְ ָאבְ דַ ן מוֹל ְַד ִּתי‪.‬‬
‫בשלב זה אסתר כבר לא חששה לעצמה‪ .‬היא ידעה‬
‫שבה לא ייגעו לרעה‪ ,‬אבל היא טענה שאל לו למלך‬
‫להניח לעמה להיפגע מן הספרים שיצאו מתחת ידו‪.‬‬
‫ִהּנֵה בֵ ית‪-‬הָ מָ ן נָתַ ִּתי לְ אֶ ְס ֵּתר‪ ,‬וְ אֹתוֹ ָּתלּו עַ ל‪-‬הָ עֵ ץ‪--‬עַ ל‬
‫הּודים)‪ .‬ח וְ אַ ֶּתם ּכִ ְתבּו‬ ‫ר‪ׁ-‬שלַח יָדוֹ‪ ,‬ביהודיים (ּבַ ּיְ ִ‬ ‫אֲ ֶׁש ָ‬
‫הּודים ּכַ ּטוֹב ּבְ עֵ ינֵיכֶ ם‪ּ ,‬בְ ֵׁשם הַ ּמֶ לְֶך‪ ,‬וְ ִח ְתמּו‪,‬‬ ‫עַ ל‪-‬הַ ּיְ ִ‬
‫ּבְ ַטּבַ עַ ת הַ ּמֶ לְֶך‪ּ :‬כִ י‪-‬כְ תָ ב אֲ ֶׁשר‪-‬נִ כְ ָּתב ּבְ ֵׁשם‪-‬הַ ּמֶ לְֶך‪,‬‬
‫וְ נ ְַחּתוֹם ּבְ ַטּבַ עַ ת הַ ּמֶ לְֶך‪--‬אֵ ין לְ הָ ִׁשיב‪.‬‬
‫אחשורוש עונה לאסתר שהביא לה את בית המן ואת‬
‫טבעת המלך‪ . .‬שוב ניסה המלך לשמור על אווירה‬
 ‫הרמונית‪ ,‬תלה את האשמה בהמן בלבד‪ ,‬והשכיח את‬
‫מעורבותו שלו בשליחת היד ביהודים‪ .‬ומציע שיכתבו‬
‫מכתב אחר שייחתם על ידו וישלחו על מנת לנטרל‬
‫את המכתב הקודם‪ .‬משפט המדינה אינו מאפשר‬
‫אפילו למלך לבטל את פקודותיו שלו‪ ,‬שכן יש להן‬
‫מעין תוקף אלוהי מוחלט‪ .‬לכן עליכם לכתוב מכתב‬
‫מלכותי נוסף שניסוחו יעקוף את הפקודה הקודמת‬
‫ויצמצם את משמעותה‪.‬‬
‫ּומ ִדינָה ּובְ כָ ל‪-‬עִ יר וָעִ יר‪ְ ,‬מקוֹם אֲ ֶׁשר‬ ‫ל‪-‬מ ִדינָה ְ‬ ‫ּובְ כָ ְ‬
‫הּודים‪,‬‬ ‫ְּדבַ ר‪-‬הַ ּמֶ לְֶך וְ דָ תוֹ מַ ּגִ יעַ ‪ִׂ ,‬ש ְמחָ ה וְ ָׂשׂשוֹן לַּיְ ִ‬
‫ָארץ‪ִ ,‬מ ְתיַהֲ ִדים‪--‬‬ ‫ִמ ְׁש ֶּתה וְ יוֹם טוֹב; וְ ַרּבִ ים מֵ עַ ּמֵ י הָ ֶ‬
‫הּודים‪ֲ ,‬עלֵיהֶ ם‪.‬‬ ‫ּכִ י‪-‬נָפַ ל ּפַ חַ ד‪-‬הַ ּיְ ִ‬
‫מעמידים פנים שהם יהודים‪ ,‬או‪ :‬מעמידים פנים‬
‫שהם דורשי טובתם של היהודים‪ ,‬לא מחמת שכנוע‬
‫הּודים ֲעלֵיהֶ ם‪ .‬המכתבים‬ ‫פנימי‪ ,‬אלא ּכִ י־נָפַ ל ּפַ חַ ד־הַ ְּי ִ‬
‫לבדם עשו רושם כה חזק‪ ,‬שעוד לפני שבוצע האמור‬
‫בהם‪ ,‬התעוררו שמחה וששון בקרב היהודים ונפל‬
‫פחדם על אחרים‪.‬‬
‫זמן‪-‬‬ ‫הּודים לִ ְׁשלוֹט ּבָ הֶ ם‪,‬‬ ‫ּבַ ּיוֹם‪ ,‬אֲ ֶׁשר ִׂשּבְ רּו אֹיְ בֵ י הַ ּיְ ִ‬ ‫פרק ט'‬
‫ּובִ ְׁשנֵים עָ ָׂשר חֹדֶ ׁש הּוא‪-‬חֹדֶ ׁש אֲ דָ ר‪ּ ,‬בִ ְׁשלו ָֹׁשה עָ ָׂשר‬ ‫הּודים הֵ ּמָ ה ּבְ ׂשֹנְ אֵ יהֶ ם‪.‬‬ ‫וְ נַהֲ פוְֹך הּוא‪ ,‬אֲ ֶׁשר יִ ְׁשלְ טּו הַ ּיְ ִ‬
‫יוֹם ּבוֹ ‪-‬היום שקבע המן להיות יום ההשמדה‪.‬‬ ‫ל‪-‬מ ִדינוֹת הַ ּמֶ לְֶך‬ ‫הּודים ּבְ עָ ֵריהֶ ם‪ּ ,‬בְ כָ ְ‬ ‫ב נִ ְקהֲ לּו הַ ּיְ ִ‬
‫אֲ חַ ְׁשוֵרוֹׁש‪ ,‬לִ ְׁשֹלחַ יָד‪ּ ,‬בִ ְמבַ ְק ֵׁשי ָרעָ תָ ם; וְ ִאיׁש‬
‫יום חג‪-‬‬ ‫ֹלא‪-‬עָ מַ ד לִ ְפנֵיהֶ ם‪ּ ,‬כִ י‪-‬נָפַ ל ּפַ ְחּדָ ם עַ ל‪ּ-‬כָ ל‪-‬הָ עַ ִּמים‪.‬‬
‫שמחת הניצחון נקבעת כחג לדורות‪.‬‬ ‫בזמן שנשלחו האיגרות הראשונות‪ ,‬המן היה השר‬
‫ַארּבָ עָ ה עָ ָׂשר לְ ח ֶֹדׁש אֲ ָדר וְ אֵ ת יוֹם חֲ ִמ ָּׁשה‬‫מתי? "יוֹם ְ‬ ‫הגדול‪ .‬עכשיו מרדכי עומד בראש השרים‪ ,‬ועל כן‬
‫עָ ָׂשר ּב ֹו ּבְ כָל ָׁשנָה וְ ָׁשנָה"‪.‬‬ ‫הכול מעניקים ליהודים את חופש הפעולה הנדרש‪.‬‬
‫פּורים‪,‬‬ ‫איך קוראים לו? "עַ ל ֵּכן ָק ְראּו ַלּי ִָמים הָ אֵ ּלֶה ִ‬ ‫ד ּכִ י‪-‬גָדוֹל מָ ְרּדֳ כַ י ּבְ בֵ ית הַ ּמֶ לְֶך‪ ,‬וְ ָׁש ְמעוֹ הוֹלְֵך‬
‫עַ ל ֵׁשם הַ ּפּור" שהפיל המן לקביעת יום ההשמדה‪.‬‬ ‫ּבְ כָ ל‪-‬הַ ְּמ ִדינוֹת‪ּ :‬כִ י‪-‬הָ ִאיׁש מָ ְרּדֳ כַ י‪ ,‬הוֹלְֵך וְ גָדוֹל‪ .‬ה‬
‫מה עושים בו? " ַלעֲׂשוֹת אוֹתָ ם יְ מֵ י ִמ ְׁש ֶּתה וְ ִׂש ְמחָ ה‬ ‫הּודים ּבְ כָ ל‪-‬אֹיְ בֵ יהֶ ם‪ ,‬מַ ּכַ ת‪-‬חֶ ֶרב וְ הֶ ֶרג וְ ַאבְ דָ ן;‬ ‫וַּיַ ּכּו הַ ּיְ ִ‬
‫ּומ ְׁשֹלחַ מָ נוֹת ִאיׁש לְ ֵרעֵ הּו ּומַ ָּתנוֹת לָאֶ בְ ֹי ִנים"‪.‬‬ ‫ִ‬ ‫ירה‪ ,‬הָ ְרגּו‬ ‫ׁשּוׁשן הַ ּבִ ָ‬
‫ַ‬ ‫וַּיַ עֲׂשּו בְ ׂשֹנְ אֵ יהֶ ם‪ּ ,‬כִ ְרצוֹנָם‪ .‬ו ּובְ‬
‫ואיך כולם ידעו עליו? "וַ ּיִ ְׁשלַח (מרדכי וגם אסתר)‬ ‫הּודים וְ אַ ּבֵ ד‪--‬חֲ מֵ ׁש מֵ אוֹת איש‬ ‫הַ ּיְ ִ‬
‫הּודים אֶ ל ֶׁשבַ ע וְ עֶ ְׂש ִרים ּומֵ ָאה‬‫ְספָ ִרים אֶ ל ּכָל הַ ּיְ ִ‬ ‫היהודים קיבלו אישור להילחם באויביהם‬
‫ְמ ִדינָה מַ לְ כּות אֲ חַ ְׁשוֵ רוֹׁש‪...‬‬ ‫ומפציצים הם הורגים ‪ 500‬איש שהיו אף הם‬
‫אויביהם שהתכוננו לפרוע בהם באותו יום‪ ,‬ואולי גם‬
 ‫התגרו ביהודים והודיעו להם מה הם מתכוונים‬
‫לעשות‬
‫הּודים‪--‬הָ ָרגּו; ּובַ ּבִ ּזָה‪--‬‬ ‫ּבְ נֵי הָ מָ ן ּבֶ ן‪-‬הַ ְּמדָ תָ א‪ ,‬צ ֵֹרר הַ ּיְ ִ‬
‫ֹלא ָׁשלְ חּו‪ ,‬אֶ ת‪-‬יָדָ ם‪ .‬יא ּבַ ּיוֹם הַ הּוא‪ּ ,‬בָ א ִמ ְסּפַ ר‬
‫ירה‪--‬לִ ְפנֵי הַ ּמֶ לְֶך‪ .‬יב ַוּיֹאמֶ ר‬ ‫ׁשּוׁשן הַ ּבִ ָ‬
‫ַ‬ ‫הַ הֲ רּוגִ ים ּבְ‬
‫ירה הָ ְרגּו‬ ‫ׁשּוׁשן הַ ּבִ ָ‬
‫ַ‬ ‫הַ ּמֶ לְֶך לְ אֶ ְס ֵּתר הַ ּמַ לְ ּכָ ה‪ּ ,‬בְ‬
‫ֲׂש ֶרת‬‫הּודים וְ אַ ּבֵ ד חֲ מֵ ׁש מֵ אוֹת ִאיׁש וְ אֵ ת ע ֶ‬ ‫הַ ּיְ ִ‬
‫ּבְ נֵי‪-‬הָ מָ ן‪ּ--‬בִ ְׁשָאר ְמ ִדינוֹת הַ ּמֶ לְֶך‪ ,‬מֶ ה עָ ׂשּו;‬
‫ה‪ּׁ-‬שאֵ לָתֵ ְך וְ יִ ּנָתֵ ן לְָך‪ּ ,‬ומַ ה‪ּ-‬בַ ָּק ָׁשתֵ ְך עוֹד וְ תֵ עָ ׂש‪.‬‬
‫ְ‬ ‫ּומַ‬
‫כיוון שהיהודים לא ראו בעימות זה מלחמה‪ ,‬אלא‬
‫מעין התגוננות‪ ,‬ומאחר שלא רצו לעורר איבה‬
‫כלפיהם‪ ,‬הם הסתפקו בהריגת האויבים ולא נגעו‬
‫ברכושם‪ ,‬וזאת אף שבאיגרות המלך ניתנה להם‬
‫הרשות לבזוז‪.‬‬
‫הּודים אֲ ֶׁשר‬ ‫ִאם‪-‬עַ ל‪-‬הַ ּמֶ לְֶך טוֹב‪--‬יִ ּנָתֵ ן ּגַם‪-‬מָ חָ ר לַּיְ ִ‬
‫ֲׂש ֶרת ּבְ נֵי‪-‬הָ מָ ן‪,‬‬‫ׁשּוׁשן‪ַ ,‬לעֲׂשוֹת ּכְ דָ ת הַ ּיוֹם; וְ אֵ ת ע ֶ‬ ‫ָ‬ ‫ּבְ‬
‫יִ ְתלּו עַ ל‪-‬הָ עֵ ץ‪ .‬יד ַוּיֹאמֶ ר הַ ּמֶ לְֶך לְ הֵ עָ ׂשוֹת ּכֵן‪ ,‬ו ִַּתּנָתֵ ן‬
‫ֲׂש ֶרת ּבְ נֵי‪-‬הָ מָ ן‪ָּ ,‬תלּו‪.‬‬ ‫ׁשּוׁשן; וְ אֵ ת ע ֶ‬ ‫ָ‬ ‫ּדָ ת ּבְ‬
‫הּודים אֲ ֶׁשר ּבִ ְמ ִדינוֹת הַ ּמֶ לְֶך נִ ְקהֲ לּו וְ עָ מֹד‬ ‫ּוׁשָאר הַ ּיְ ִ‬ ‫ְ‬
‫עַ ל‪-‬נ ְַפ ָׁשם‪ ,‬וְ נוֹחַ מֵ אֹיְ בֵ יהֶ ם‪ ,‬וְ הָ רוֹג ּבְ ׂשֹנְ אֵ יהֶ ם‪ ,‬חֲ ִמ ָּׁשה‬
‫וְ ִׁשבְ עִ ים ָאלֶף; ּובַ ּבִ ּזָה‪ֹ--‬לא ָׁשלְ חּו‪ ,‬אֶ ת‪-‬יָדָ ם‪.‬‬
‫אמנם לא כך נכתב באיגרות המקוריות‪ ,‬אבל אני‬
‫מבקשת להוציא הוראה בעל – פה שתתיר ליהודים‬
‫בשושן – שכנראה בה היה הגרעין הקשה של אנשי‬
‫המן – לסיים את המלאכה‪ְ ,‬ואֵ ת ע ֲֶׂש ֶרת ְּבנֵי־הָ מָ ן‪,‬‬
‫שכבר נהרגו יִ ְתלּו עַ ל־הָ עֵ ץ כדי להראות בפומבי‬
‫שהמלך והשלטונות תומכים במעשה‪ ,‬ורואים בהם‬
‫פושעים ולא קרבנות אקראיים של המהומות‪.‬‬
‫והמלך אישר יום נקמה נוסף‬
‫ּומ ְׁשֹלחַ מָ נוֹת‪ִ ,‬איׁש לְ ֵרעֵ הּו‪.‬‬ ‫וְ יוֹם טוֹב; ִ‬

‫ּפֻרים הָ אֵ ּלֶה ּבִ זְ מַ ּנֵיהֶ ם‪ּ ,‬כַ אֲ ֶׁשר ִקּיַ ם‬‫לְ ַקּיֵ ם אֶ ת‪-‬יְ מֵ י הַ ִ‬
‫הּודי וְ אֶ ְס ֵּתר הַ ּמַ לְ ּכָ ה‪ ,‬וְ כַ אֲ ֶׁשר ִקּיְ מּו‬
‫ֲעלֵיהֶ ם מָ ְרּדֳ כַ י הַ ּיְ ִ‬
‫ל‪-‬זַרעָ ם‪ִּ :‬דבְ ֵרי הַ ּצוֹמוֹת‪ ,‬וְ ַזע ֲָקתָ ם‪ .‬לב‬ ‫ְ‬ ‫עַ ל‪-‬נ ְַפ ָׁשם‪ ,‬וְ עַ‬
 ‫ּפֻרים הָ אֵ ּלֶה; וְ נִ כְ ָּתב‪,‬‬
‫ר‪--‬קּיַ ם‪ִּ ,‬דבְ ֵרי הַ ִ‬
‫ִ‬ ‫ּומַ אֲ מַ ר אֶ ְס ֵּת‬
‫ּבַ ּסֵ פֶ ר‬
‫בּורתוֹ ּופָ ָר ַׁשת ְּגדֻ ּלַת‬
‫ּוג ָ‬
‫ֲׂשה ָת ְקּפוֹ ְ‬
‫ָארץ ְו ִאּיֵ י הַ ּיָ ם‪ ,‬שכן בימיו הגיעה הממלכה הפרסית לשיא גדולתה וחוזקה‪( .‬ב) ְו ָכל פרטי ַמע ֵ‬ ‫וַּיָ ֶׂשם הַ ּמֶ ל ְְֶך אֲ חַ ְׁש ֵורֹׁש מַ ס עַ ל־הָ ֶ‬ ‫פרק י' ואחרון‬
‫ָמ ְר ֳּדכַ י אֲ ֶׁשר ּגִ ְּדלוֹ הַ ּמֶ ל ְְֶך להיות שר נכבד בממלכה‪ ,‬הֲ לוֹא־הֵ ם ְּכתּובִ ים עַ ל־סֵ פֶ ר ִּד ְב ֵרי הַ ּיָ ִמים ְלמַ ְלכֵי מָ דַ י ּופָ ָרס‪ .‬בהיותם נושאים היסטוריים‪ ,‬אין כאן המקום‬
‫הּודי הגיע לדרגת ִמ ְׁשנֶה לַּמֶ ל ְְֶך אֲ חַ ְׁשוֵרוֹׁש ְוכיוון שכך‪ ,‬הוא היה גם‬‫להרחיב בהם‪ .‬המתעניין בהם יעיין בספרי ההיסטוריה של מלכי מדי ופרס‪( .‬ג) ּכִ י ָמ ְר ֳּדכַ י הַ ְּי ִ‬
‫הּודים ְו ָרצּוי ְלרֹב אֶ חָ יו‪ ,‬אחיו הרבים‪ ,‬מרדכי היה ּד ֵֹרׁש טוֹב ְלעַ ּמוֹ‪ ,‬דאג לרווחת ישראל בדרכים שעמדו לרשותו ְודֹבֵ ר ָׁשלוֹם ְל ָכל־ז ְַרעוֹ‪ .‬כל בניו ובני‬ ‫מנהיג גָדוֹל ל ְַּי ִ‬
‫בניו נהנו מגדולתו‪.‬‬

‫מגילת רות‬
‫מוטיבים דומים‬ ‫ניבים וביטויים‬ ‫דיאלוג\ מקומות\ מדרשי שם\ קשרי משפחה\‬ ‫ציטוט‬ ‫שם הסיפור‪+‬‬
‫לסיפור אחר‬ ‫משפטי מפתח‬ ‫פרק‬
‫י‪-‬א ָּתְך נָׁשּוב‪ ,‬לְ עַ ּמֵ ְך‬
‫ּכִ ִ‬ ‫ָארץ; וַּיֵ לְֶך ִאיׁש ִמּבֵ ית לֶחֶ ם יְ הּודָ ה‪ ,‬לָגּור ּבִ ְׂשדֵ י מוָֹאב‪--‬הּוא וְ ִא ְׁשּתוֹ‪,‬‬ ‫וַיְ ִהי‪ּ ,‬בִ ימֵ י ְׁשפֹט הַ ּׁש ְֹפ ִטים‪ ,‬וַיְ ִהי ָרעָ ב‪ּ ,‬בָ ֶ‬ ‫סבלה של נעמי‪-‬‬
‫ּוׁשנֵי בָ נָיו‪ .‬ב וְ ֵׁשם הָ ִאיׁש אֱ לִ ימֶ לְֶך וְ ֵׁשם ִא ְׁשּתוֹ ָנע ֳִמי וְ ֵׁשם ְׁשנֵי‪-‬בָ נָיו מַ ְחלוֹן וְ כִ לְ יוֹן‬
‫ְ‬ ‫פרק א'‬
‫ּכִ י אֶ ל‪-‬אֲ ֶׁשר ֵּתלְ כִ י אֵ לְֵך‪ּ ,‬ובַ אֲ ֶׁשר‬ ‫היה רעב כבד בארץ ואיש בשם אלימלך אשתו ונעמי ובניהם מחלון וכליון מבית לחם שביהודה עוברים‬
‫ָּתלִ ינִ י ָאלִ ין‪--‬עַ ּמֵ ְך עַ ִּמי‪,‬‬ ‫לשדי מאוב‪.‬‬
‫וֵאֹלהַ יִ ְך אֱ ֹלהָ י‬ ‫ֹת‪ׁ--‬שם הָ ַאחַ ת עָ ְרּפָ ה‪,‬‬
‫ֵ‬ ‫ּוׁשנֵי בָ נֶיהָ ‪ .‬ד וַּיִ ְׂשאּו לָהֶ ם‪ ,‬נ ִָׁשים מֹאֲ בִ ּיו‬‫וַּיָ מָ ת אֱ לִ ימֶ לְֶך‪ִ ,‬איׁש ָנע ֳִמי; ו ִַּת ָּׁשאֵ ר ִהיא‪ְ ,‬‬
‫וְ ֵׁשם הַ ֵּׁשנִ ית רּות;‬
‫יט – "ותהום כל העיר עליהן"‬ ‫אלימלך מת ובניה של נעמי שמתחתנים עם ערפה ורות נשים מאוביות מתים גם הם‪.‬‬
‫יׁשּה‪.‬‬‫ַם‪ׁ-‬שנֵיהֶ ם‪ ,‬מַ ְחלוֹן וְ כִ לְ יוֹן; ו ִַּת ָּׁשאֵ ר‪ ,‬הָ ִא ָּׁשה‪ִ ,‬מ ְּׁשנֵי יְ לָדֶ יהָ ‪ּ ,‬ומֵ ִא ָ‬
‫וַּיֵ ְׁשבּו ָׁשם‪ּ ,‬כְ עֶ ֶׂשר ָׁשנִ ים‪ .‬ה וַּיָ מֻ תּו ג ְ‬
‫יז – "המות יפריד ביני ובינך"‬
‫לֵכְ נָה ּׁשֹבְ נָה‪ִ ,‬א ָּׁשה לְ בֵ ית ִאּמָ ּה; יעשה (יַעַ ׂש) יְ הוָה עִ ּמָ כֶ ם חֶ ֶסד‪ּ ,‬כַ אֲ ֶׁשר ע ֲִׂשיתֶ ם עִ ם‪-‬הַ ּמֵ ִתים וְ עִ ּמָ ִדי‪.‬‬
‫נעמי ששומעת שהרעב הפסיק ביהודה מעוניינת לשוב לשם ומשחררת את כלותיה מחובותיהן אליה‪.‬‬
‫ו ִַּת ַּׁשק לָהֶ ן‪ ,‬ו ִַּת ֶּׂשאנָה קוֹלָן ו ִַּתבְ ּכֶ ינָה‪.‬‬

‫הַ עוֹד‪-‬לִ י בָ נִ ים ּבְ מֵ עַ י‪ ,‬וְ הָ יּו לָכֶ ם לַאֲ נ ִָׁשים‪ .‬יב ׁשֹבְ נָה בְ נֹתַ י לֵכְ ן ָ‪ּ ,‬כִ י ז ַָקנְ ִּתי ִמ ְהיוֹת לְ ִאיׁש‬
‫בדרך הן מסרבות לחזור‪ ,‬היא מצפירה בהן ואומרת שאין לה יותר בנים לתת להן שיהיו להן לבעלים וגם‬
‫אין לה מה להציע להן והיא לא רוצה שהן ירתקו את עצמן אליה‬
‫ו ִַּת ֶּׂשנָה קוֹלָן‪ ,‬ו ִַּתבְ ּכֶ ינָה עוֹד; ו ִַּת ַּׁשק עָ ְרּפָ ה לַחֲ מוֹתָ ּה‪ ,‬וְ רּות ּדָ בְ ָקה ּבָ ּה‪.‬‬
‫הן כולן בוכות וערפה נפרדת מהן אך רות מתעקשת להישאר‬

‫ו ֵַּתלַכְ נָה ְׁש ֵּתיהֶ ם‪ ,‬עַ ד‪ּ-‬בוָֹאנָה ּבֵ ית לָחֶ ם;‬

‫הן שתיהן הולכות לבית לחם שם כל העיר מזהה את נעמי היא מתעקשת שיקראו לה מרא כי ה' הביא‬
 ‫מרירות עליה‬
‫ַאל‪ּ-‬ת ְק ֶראנָה לִ י ָנע ֳִמי‪ְ :‬ק ֶראן ָ לִ י מָ ָרא‪ּ ,‬כִ י‪-‬הֵ מַ ר ַׁשּדַ י לִ י ְמאֹד‪ .‬אֲ נִ י‬
‫ִ‬ ‫ַוּתֹאמַ ְרנָה הֲ זֹאת ָנע ֳִמי‪ .‬כ ַוּתֹאמֶ ר אֲ לֵיהֶ ן‪,‬‬
‫יקם הֱ ִׁשיבַ נִ י יְ הוָה; לָּמָ ה ִת ְק ֶראנָה לִ י‪ָ ,‬נע ֳִמי‪ ,‬וַיהוָה עָ נָה בִ י‪ ,‬וְ ַׁשּדַ י הֵ ַרע לִ י‬
‫ְמלֵָאה הָ לַכְ ִּתי‪ ,‬וְ ֵר ָ‬

‫וְ הֵ ּמָ ה‪ּ ,‬בָ אּו ּבֵ ית לֶחֶ ם‪ּ ,‬בִ ְת ִחּלַת‪ְ ,‬קצִ יר ְׂשע ִֹרים‪.‬‬
‫שתיהן מתיישבות בבית לחם בתקופת קציר שערים‪.‬‬

‫ד – "ה' עמכם"‬ ‫מפגש ראשון בין‬

‫יׁשּה‪ִ ,‬איׁש ּגִ ּבוֹר חַ יִ ל‪--‬‬ ‫ּולְ ָנע ֳִמי מידע (מוֹדָ ע) לְ ִא ָ‬ ‫רות לבועז –‬
‫יא – "ותעזבי אביך ואמך‬ ‫ּוׁשמוֹ‪ּ ,‬בֹעַ ז‪.‬‬
‫ִמ ִּמ ְׁשּפַ חַ ת‪ ,‬אֱ לִ ימֶ לְֶך‪ְ :‬‬ ‫פרק ב'‬
‫וארץ מולדתך ותלכי אל עם‬ ‫לנעמי קרוב משפחה ממשפחת בעלה ושמו בועז‪ .‬רות‬
‫אשר לא ידעת תמול שלשום"‬ ‫אומרת לה שתלך לשדה ללכת עבורן אוכל משאריות‬
‫הקציר‪.‬‬
‫יב – "ישלם ה' פועלך"‬ ‫אֵ לְ כָ ה‪ּ-‬נָא הַ ָּׂשדֶ ה וַאֲ לַּקֳ ָטה בַ ִּׁשּבֳלִ ים‪ַ--‬אחַ ר‪ ,‬אֲ ֶׁשר‬
‫אֶ ְמצָ א‪-‬חֵ ן ּבְ עֵ ינָיו; ַוּתֹאמֶ ר לָּה‪ ,‬לְ כִ י בִ ִּתי‪.‬‬
‫יב – "לחסות תחת כנפיו"‬
‫בועז הבין שרות אינה מהגרת‬ ‫ַוּיֹאמֶ ר ּבֹעַ ז לְ ַנעֲרוֹ‪ ,‬הַ ּנִ ּצָ ב עַ ל‪-‬הַ ּקוֹצְ ִרים‪ :‬לְ ִמי‪ ,‬הַ ַּנע ֲָרה‬
‫מסיבות חברתיות או כלכליות‪,‬‬ ‫הַ ּזֹאת‪ .‬ו וַּיַ עַ ן‪ ,‬הַ ּנַעַ ר הַ ּנִ ּצָ ב עַ ל‪-‬הַ ּקוֹצְ ִרים‪ַ --‬וּיֹאמַ ר‪:‬‬
‫ואף לא באה רק להתלוות אל‬ ‫ַנע ֲָרה מוֹאֲ בִ ּיָ ה ִהיא‪ ,‬הַ ָּׁשבָ ה עִ ם‪ָ -‬נע ֳִמי ִמ ְּׂשדֵ י מוָֹאב‪.‬‬
‫חמותה‪ ,‬אלא באה לחסות‬ ‫בשדה בועז מבחין בה שואל את העוזר שלה מי זאת‪,‬‬
‫תחת כנפי השכינה‪.‬‬ ‫הוא מספר לו‪ .‬בועז ניגש אליה ואומר לה שתלקט‬
‫כמה שבא לה ושלא תלך לשדה אחר כמו גם היא‬
‫יכולה לאכול כמו העוזרים שלו‪.‬‬
‫ַאל‪ּ-‬תלְ כִ י‬
‫ֵ‬ ‫ַוּיֹאמֶ ר ּבֹעַ ז אֶ ל‪-‬רּות הֲ לוֹא ָׁשמַ עַ ְּת ּבִ ִּתי‪,‬‬
‫ֲבּורי‪ִ ,‬מּזֶה; וְ כֹה‬
‫לִ לְ קֹט ּבְ ָׂשדֶ ה ַאחֵ ר‪ ,‬וְ גַם ֹלא תַ ע ִ‬
‫ִת ְדּבָ ִקין‪ ,‬עִ ם‪ַ -‬נ ֲערֹתָ י‪.‬‬

‫יתי אֶ ת‪-‬הַ ּנְ עָ ִרים‪ ,‬לְ בִ לְ ִּתי נָגְ עֵ ְך; וְ צָ ִמת‪,‬‬‫הֲ לוֹא צִ ּוִ ִ‬
‫וְ הָ לַכְ ְּת אֶ ל‪-‬הַ ּכֵלִ ים‪ ,‬וְ ָׁש ִתית‪ ,‬מֵ אֲ ֶׁשר יִ ְׁשאֲ בּון הַ ּנְ עָ ִרים‪.‬‬
‫ָארצָ ה; ַוּתֹאמֶ ר אֵ לָיו‪,‬‬ ‫י ו ִַּתּפֹל‪ ,‬עַ ל‪ּ-‬פָ נֶיהָ ‪ ,‬ו ִַּת ְׁש ַּתחּו‪ְ ,‬‬
‫ירנִ י‪--‬וְ ָאנֹכִ י‪ ,‬נָכְ ִרּיָ ה‪.‬‬ ‫אתי חֵ ן ּבְ עֵ ינֶיָך לְ הַ ּכִ ֵ‬
‫מַ ּדּועַ מָ צָ ִ‬
 ‫בועז מבטיח לה הגנה‪ ,‬היא שואלת אותו מדוע‬
‫מתייחס אליה כך הוא עונה שהתרשם מאוד‬
‫מהמסירות שלה לחמתה ועל כך שהיא הגיעה‬
‫ממטרה אנושית ולא אנוכית‪.‬‬
‫ּבֵ ין הָ עֳמָ ִרים ְּתל ֵַּקט‪--‬וְ ֹלא תַ כְ לִ ימּוהָ ‪ .‬טז וְ גַם‬
‫ֹל‪ּ-‬תׁשֹּלּו לָּה‪ִ ,‬מן‪-‬הַ ּצְ בָ ִתים; ַו ֲעזַבְ ֶּתם וְ לִ ְּק ָטה‪ ,‬וְ ֹלא‬
‫ׁש ָ‬
‫ִתגְ עֲרּו‪-‬בָ ּה‪.‬‬

‫ּבָ רּוְך הּוא לַיהוָה‪ ,‬אֲ ֶׁשר ֹלא‪-‬עָ זַב חַ ְסּדוֹ‪ ,‬אֶ ת‪-‬הַ חַ ּיִ ים‬
‫וְ אֶ ת‪-‬הַ ּמֵ ִתים;‬
‫כשהיא חוזרת בערב נעמי שומעת ממנה התייחס‬
‫אליה כך היא מקדשת את בועז ומספרת לרות שהוא‬
‫קרוב משפחה ומבקשת ממנה שתמשיך ללכת לשם‬
‫וכך היא עושה לאורך כל תקופת הקציר‪.‬‬
‫ו ִַּת ְדּבַ ק ּבְ ַנעֲרוֹת ּבֹעַ ז‪ ,‬לְ ל ֵַּקט‪--‬עַ ד‪ּ-‬כְ לוֹת‬
‫ּוקצִ יר הַ ִח ִּטים; ו ֵַּת ֶׁשב‪ ,‬אֶ ת‪-‬חֲ מוֹתָ ּה‪.‬‬‫ְקצִ יר‪-‬הַ ְּׂשע ִֹרים‪ְ ,‬‬

‫(אֵ לַי)‪,‬‬ ‫ֹאמ ִרי‬

‫ּכֹל אֲ ֶׁשר‪ּ-‬ת ְ‬ ‫עצת נעמי ומפגש‬
‫ֱׂשה‪.‬‬‫אֶ ע ֶ‬ ‫וְ עַ ָּתה‪ ,‬הֲ ֹלא בֹעַ ז מֹדַ עְ ָּתנּו‪ ,‬אֲ ֶׁשר הָ יִ ית‪ ,‬אֶ ת‪ַ -‬נעֲרוֹתָ יו;‬ ‫רות ובעז בגורן‪-‬‬
‫ִהּנֵה‪-‬הּוא‪ ,‬ז ֶֹרה אֶ ת‪ּ-‬ג ֶֹרן הַ ְּׂשע ִֹרים‪--‬הַ ּלָיְ לָה‪ .‬ג וְ ָרחַ צְ ְּת‬ ‫פרק ג'‬
‫ח – "ופרשת כנפך על אמתך‬ ‫(ׂש ְמֹלתַ יִ ְך) עָ לַיִ ְך‪--‬וירדתי‬ ‫ו ַָסכְ ְּת‪ ,‬וְ ַׂש ְמ ְּת שמלתך ִ‬
‫כי גואל אתה"‬ ‫ַאל‪ּ-‬תּו ְָדעִ י ל ִָאיׁש‪ ,‬עַ ד ּכַ ֹּלתוֹ לֶאֱ כֹל‬
‫ִ‬ ‫(וְ י ַָר ְד ְּת) הַ ּג ֶֹרן;‬
‫יהי בְ ָׁשכְ בוֹ‪ ,‬וְ יָדַ עַ ְּת אֶ ת‪-‬הַ ּמָ קוֹם אֲ ֶׁשר‬
‫וְ לִ ְׁשּתוֹת‪ .‬ד וִ ִ‬
‫יא – "אשת חיל"‬ ‫ב‪ׁ-‬שם‪ּ ,‬ובָ את וְ גִ ּלִ ית מַ ְרּגְ ֹלתָ יו‪ ,‬ושכבתי‬ ‫יִ ְׁשּכַ ָ‬
‫(וְ ָׁשכָ בְ ְּת); וְ הּוא יַּגִ יד לְָך‪ ,‬אֵ ת אֲ ֶׁשר ַּתע ֲִׂשין‪.‬‬
‫יח – "איך יפול דבר"‬ ‫נעמי דואגת לעתידה של רות‪ ,‬מציעה לה להתגנב‬
‫לאסם בו בועז ישן בלילה ולשכב לידו בתקווה שהוא‬
‫יעשה עמה חסד‪ ,‬ישכב עימה ויעשה אותה לאישה‪.‬‬

‫וַיְ ִהי ּבַ חֲ צִ י הַ ּלַיְ לָה‪ ,‬וַּיֶ חֱ ַרד הָ ִאיׁש וַּיִ ּלָפֵ ת; וְ ִהּנֵה ִא ָּׁשה‪,‬‬
‫ׁשֹכֶ בֶ ת מַ ְרּגְ ֹלתָ יו‪ .‬ט ַוּיֹאמֶ ר‪ִ ,‬מי‪-‬אָ ְּת; ַוּתֹאמֶ ר‪ָ ,‬אנֹכִ י‬
‫רּות אֲ מָ תֶ ָך‪ּ ,‬ופָ ַר ְׂש ָּת כְ נָפֶ ָך עַ ל‪-‬אֲ מָ ְתָך‪ּ ,‬כִ י גֹאֵ ל אָ ָּתה‪ .‬י‬
‫יטבְ ְּת חַ ְסּדֵ ְך‬
‫ַוּיֹאמֶ ר‪ּ ,‬בְ רּוכָ ה אַ ְּת לַיהוָה ּבִ ִּתי‪--‬הֵ ַ‬
‫הָ ַאחֲ רוֹן‪ִ ,‬מן‪-‬הָ ִראׁשוֹן‪:‬‬
 ‫הוא נרדם ובלילה היא שוכבת למרגלותיו‪ ,‬הוא‬
‫מתעורר מפחד ושואל מי היא‪ ,‬היא עונה לו שהיא‬
‫רות ושהיא מבקשת ממנו את החסדים שלו‪ ,‬בועז‬
‫מברך אותה על כך שהיא בחרה בקרוב משפחה (בועז‬
‫קרוב לנעמי)‪ .‬הוא מבקש לשמור על הסדר ולא לשכב‬
‫איתה אלא לחכות לבוקר‪ .‬הוא מבקש לבדוק האם‬
‫יש מישהו קרוב יותר לנעמי שיוכל להתחנן איתה‬
‫ועם לא הוא יתחתן איתה‬
‫ל‪ׁ-‬שעַ ר עַ ִּמי‪,‬‬
‫ֱׂשה‪ּ-‬לְָך‪ּ :‬כִ י יוֹדֵ עַ ּכָ ַ‬
‫ֹאמ ִרי‪ ,‬אֶ ע ֶ‬
‫ּכֹל אֲ ֶׁשר‪ּ-‬ת ְ‬
‫ּכִ י אֵ ֶׁשת חַ יִ ל אָ ְּת‪.‬‬

‫לִ ינִ י הַ ּלַיְ לָה‪ ,‬וְ הָ יָה בַ ּב ֶֹקר ִאם‪-‬יִ גְ ָאלְֵך טוֹב יִ גְ ָאל‪,‬‬
‫וְ ִאם‪ֹ-‬לא י ְַחּפֹץ לְ גָאֳ לְֵך ּוגְ ַאלְ ִּתיְך ָאנֹכִ י‪ ,‬חַ י‪-‬יְ הוָה;‬
‫ִׁשכְ בִ י‪ ,‬עַ ד‪-‬הַ ּב ֶֹקר‪.‬‬

‫ַוּיֹאמֶ ר‪ ,‬הָ בִ י הַ ִּמ ְטּפַ חַ ת אֲ ֶׁשר‪-‬עָ לַיִ ְך וְ אֶ חֳ זִ י‪-‬בָ ּה‪--‬‬

‫ׁש‪ׂ-‬שע ִֹרים וַּיָ ֶׁשת עָ לֶיהָ ‪ ,‬וַּיָ בֹא‬
‫ְ‬ ‫ַוּתֹאחֶ ז ּבָ ּה; וַּיָ מָ ד ֵׁש‬
‫הָ עִ יר‪.‬‬
‫בבוקר נותן בועז לרות ‪ 6‬שעורים ושולח אותה עד‬
‫שיבדוק את הדבר‪ .‬היא מגיעה לנעמי מספרת לה את‬
‫כל אשר עשה ומראה לה את השעורים שנתן לה‬
‫להביא לה‪ .‬נעמי אומרת לה לשבת ולחכות לתשובתו‬
‫ַוּתֹאמֶ ר‪ֵׁ ,‬שׁש‪-‬הַ ְּׂשע ִֹרים הָ אֵ ּלֶה נָתַ ן לִ י‪ּ :‬כִ י ָאמַ ר‬
‫יקם אֶ ל‪-‬חֲ מוֹתֵ ְך‪ .‬יח ַוּתֹאמֶ ר‪,‬‬ ‫ַאל‪ּ-‬תבו ִֹאי ֵר ָ‬
‫ָ‬ ‫(אֵ לַי)‪,‬‬
‫ְׁשבִ י בִ ִּתי‪ ,‬עַ ד אֲ ֶׁשר ֵּת ְדעִ ין‪ ,‬אֵ יְך יִ ּפֹל ּדָ בָ ר‪ּ :‬כִ י ֹלא‬
‫י‪-‬אם‪ּ-‬כִ ּלָה הַ ּדָ בָ ר הַ ּיוֹם‪.‬‬
‫יִ ְׁשקֹט הָ ִאיׁש‪ּ ,‬כִ ִ‬

‫א – "פלני אלמוני"‬ ‫שושלת בועז‪ -‬עד דויד המלך‪-‬‬ ‫סּורה‬

‫וְ ִהּנֵה הַ ּגֹאֵ ל עֹבֵ ר אֲ ֶׁשר ִּדּבֶ ר‪ּ-‬בֹעַ ז‪ַ ,‬וּיֹאמֶ ר ָ‬ ‫קניית הנחלה‬
‫וְ אֵ ּלֶה ּתוֹלְ דוֹת ּפָ ֶרץ‪ּ ,‬פֶ ֶרץ הוֹלִ יד אֶ ת‪-‬חֶ צְ רוֹן‪ .‬יט‬ ‫ֲׂש ָרה‬
‫ְׁשבָ ה‪ּ-‬פֹה ְּפֹלנִ י ַאלְ מֹנִ י; וַּיָ ַסר‪ ,‬וַּיֵ ֵׁשב‪ .‬ב וַּיִ ַּקח ע ָ‬ ‫ע"י בועז‪-‬‬
‫יא – "יתן ה' את האשמה‬ ‫ת‪-‬רם‪ ,‬וְ ָרם הוֹלִ יד אֶ ת‪-‬עַ ִּמינָדָ ב‪ .‬כ‬ ‫וְ חֶ צְ רוֹן הוֹלִ יד אֶ ָ‬ ‫אֲ נ ִָׁשים‪ִ ,‬מּזִ ְקנֵי הָ עִ יר‪ַ --‬וּיֹאמֶ ר ְׁשבּו‪-‬פֹה; וַּיֵ ֵׁשבּו‪ .‬ג‬ ‫פרק ד'‬
‫הבאה אל ביתך כרחל וכלאה"‬ ‫ָאחינּו לֶאֱ לִ ימֶ לְֶך‪ :‬וְ עַ ִּמינָדָ ב הוֹלִ יד אֶ ת‪-‬נ ְַחׁשוֹן‪ ,‬וְ נ ְַחׁשוֹן הוֹלִ יד‬‫ַוּיֹאמֶ ר‪ַ ,‬לּגֹאֵ ל‪ ,‬חֶ לְ ַקת הַ ָּׂשדֶ ה‪ ,‬אֲ ֶׁשר לְ ִ‬
‫ת‪ׂ-‬שלְ מָ ה‪ .‬כא וְ ַׂשלְ מוֹן הוֹלִ יד אֶ ת‪ּ-‬בֹעַ ז‪ּ ,‬ובֹעַ ז‬ ‫ַ‬ ‫אֶ‬ ‫מָ כְ ָרה ָנע ֳִמי‪ ,‬הַ ָּׁשבָ ה ִמ ְּׂשדֵ ה מוָֹאב‪ .‬ד וַאֲ נִ י ָאמַ ְר ִּתי‬
‫יד – "ויקרא שמו בישראל"‬ ‫הוֹלִ יד אֶ ת‪-‬עוֹבֵ ד‪ .‬כב וְ עֹבֵ ד הוֹלִ יד אֶ ת‪-‬יִ ָׁשי‪ ,‬וְ יִ ַׁשי‬ ‫אֶ גְ לֶה ָאזְ נְ ָך לֵאמֹר‪ְ ,‬קנֵה ֶנגֶד הַ ּי ְֹׁשבִ ים וְ ֶנגֶד זִ ְקנֵי‬
‫ם‪ּ-‬תגְ ַאל ּגְ ָאל‪ ,‬וְ ִאם‪ֹ-‬לא יִ גְ ַאל הַ ּגִ ידָ ה ּלִ י ואדע הוֹלִ יד אֶ ת‪ּ-‬דָ וִ ד‬ ‫י‪--‬א ִ‬ ‫ִ‬ ‫עַ ִּמ‬
 ‫טו – "והיה לך למשיב נפש‬ ‫(וְ אֵ ְדעָ ה)‬
‫ולכלכל את שיבתך"‬ ‫בועז עולה למרכז העיר קורא לגבר שיש לו זכות‬
‫ראשונים על נחלת נעמי‪ .‬קורא ל ‪ 10‬זקני עיר‬
‫טו – "טובה לך משבעה בנים"‬ ‫שישמשו כעדים‪ ,‬הוא שואל את אותו גבר האם‬
‫מעוניין לרשת את נחלת נעמי מכיוון שאינה יכולה‬
‫לעבד אותה‪,‬‬
‫ָאנֹכִ י אֶ גְ ָאל‪.‬‬
‫הוא מעוניין‬
‫ֹם‪-‬קנו ְֹתָך הַ ָּׂשדֶ ה ִמּיַ ד ָנע ֳִמי; ּומֵ אֵ ת רּות הַ ּמוֹאֲ בִ ּיָ ה‬
‫ּבְ יו ְ‬
‫(קנִ יתָ )‪--‬לְ הָ ִקים ֵׁשם‪-‬הַ ּמֵ ת‪,‬‬ ‫אֵ ֶׁשת‪-‬הַ ּמֵ ת‪ ,‬קניתי ָ‬
‫עַ ל‪-‬נַחֲ לָתוֹ‪.‬‬

‫ַוּיֹאמֶ ר הַ ּגֹאֵ ל‪ֹ ,‬לא אּוכַ ל לגאול‪( -‬לִ גְ ָאל‪ )-‬לִ י‪--‬‬
‫ּפֶ ן‪-‬אַ ְׁש ִחית‪ ,‬אֶ ת‪-‬נַחֲ ל ִָתי; ּגְ ַאל‪-‬לְ ָך אַ ָּתה אֶ ת‪ּ-‬גְ אֻ ּל ִָתי‪,‬‬
‫ּכִ י ֹלא‪-‬אּוכַ ל לִ גְ אֹל‪.‬‬
‫אך אז בועז שואל אם הוא מוכן גם לקחת את רות‬
‫לאישה בגלל שהיא אלמנה של גבר מהנחלה הזו‪.‬‬
‫אותו בעל נחלה מסרב מכיוון שהוא כבר נשואי ולא‬
‫רוצה לבייש את המשפחה לכן מעביר את הזכות‬
‫לבועז‬
‫ָׁשלַף ִאיׁש ַנעֲלוֹ‪ ,‬וְ נָתַ ן לְ ֵרעֵ הּו; וְ זֹאת הַ ְּתעּודָ ה‪,‬‬
‫ּבְ יִ ְׂש ָראֵ ל‪.‬‬

‫יִ ֵּתן יְ הוָה אֶ ת‪-‬הָ ִא ָּׁשה הַ ּבָ ָאה אֶ ל‪ּ-‬בֵ יתֶ ָך‪ּ ,‬כְ ָרחֵ ל ּוכְ לֵָאה‬
‫ֲׂשה‪-‬חַ יִ ל‬ ‫אֲ ֶׁשר ּבָ נּו ְׁש ֵּתיהֶ ם אֶ ת‪ּ-‬בֵ ית יִ ְׂש ָראֵ ל‪ַ ,‬וע ֵ‬
‫א‪ׁ-‬שם ּבְ בֵ ית לָחֶ ם‪.‬‬
‫ּוק ָר ֵ‬‫ּבְ אֶ ְפ ָרתָ ה‪ְ ,‬‬
‫הוא מתחתן עם רות וממשיך את זרע הנחלה‪.‬‬
‫הזקנים מברכים את בועז שאישתו תעשה איתו חייל‬
‫ושיהיה הבית כבית פרץ‬
‫יתָך ּכְ בֵ ית ּפֶ ֶרץ‪ ,‬אֲ ֶׁשר‪-‬יָלְ דָ ה תָ מָ ר לִ יהּודָ ה‪--‬‬ ‫יהי בֵ ְ‬ ‫וִ ִ‬
‫ִמן‪-‬הַ ּז ֶַרע‪ ,‬אֲ ֶׁשר יִ ֵּתן יְ הוָה לְ ָך‪ִ ,‬מן‪-‬הַ ַּנע ֲָרה‪ ,‬הַ ּזֹאת‪.‬‬

‫וַּיִ ַּקח ּבֹעַ ז אֶ ת‪-‬רּות ו ְַּת ִהי‪-‬לוֹ לְ ִא ָּׁשה‪ ,‬וַּיָ בֹא אֵ לֶיהָ ; וַּיִ ֵּתן‬
‫יְ הוָה לָּה הֵ ָריוֹן‪ ,‬ו ֵַּתלֶד ּבֵ ן‪.‬‬
 ‫הנשים מברכות את נעמי על כך שהבית שלה ימשיך‬
‫לחיות ושיהיה לה מה להישען עליו כשתזדקן‪.‬‬
‫ִהיא טוֹבָ ה לְָך‪ִ ,‬מ ִּׁשבְ עָ ה ּבָ נִ ים‪.‬‬

‫יקּה‪ ,‬ו ְַּת ִהי‪-‬לוֹ‬ ‫ו ִַּת ַּקח ָנע ֳִמי אֶ ת‪-‬הַ ּיֶ לֶד ו ְַּת ִׁשתֵ הּו בְ חֵ ָ‬
‫לְ אֹמֶ נֶת‪ .‬יז ו ִַּת ְק ֶראנָה לוֹ הַ ְּׁשכֵ נוֹת ֵׁשם לֵאמֹר‪ֻ ,‬יּלַד‪ּ-‬בֵ ן‬
‫לְ ָנע ֳִמי; ו ִַּת ְק ֶראנָה ְׁשמוֹ עוֹבֵ ד‪ ,‬הּוא אֲ בִ י‪-‬יִ ַׁשי אֲ בִ י דָ וִ ד‬
‫השכנות קוראות ליד ילד של נעמי ותקרא לו עובד‬
‫שהיה אבי של ישי שהיה אביו של דוד המלך‪.‬‬

‫תהילים‬
‫מוטיבים דומים‬ ‫ניבים וביטויים‬
‫דיאלוג\ מקומות\ מדרשי שם\ קשרי משפחה\‬ ‫ציטוט‬ ‫שם הסיפור‪+‬‬
‫לסיפור אחר‬ ‫משפטי מפתח‬ ‫פרק‬
‫הספר פותח בדברי התבוננות כלליים על אושרו וברכתו של האדם הנוהג כראוי‪ ,‬ולעומת זאת – תיאור חייהם הרעועים של אנשים חטאים‪.‬‬ ‫פרק א'‬
‫אשרי האיש (פסוקים א‪-‬ב)‬
‫מיהו האיש ש"אשריו"‪ ,‬כלומר האיש שאותו יש לברך ולהלל? מה הוא עושה וממה הוא נמנע? הוא מתרחק ונשמר מחברה שלילית "אֲ ֶׁשר ֹלא ָהלְַך ּבַ עֲצַ ת‬
‫ְר ָׁשעִ ים; ּובְ דֶ ֶרְך חַ ָּט ִאים ֹלא עָ מָ ד‪ּ ,‬ובְ מו ַֹׁשב לֵצִ ים ֹלא י ָָׁשב" (א)‪ ,‬ומשקיע את מרצו וזמנו "ּבְ תו ַֹרת ה'"‪.‬‬

‫האיש הטוב ‪ VS‬הרשעים (פסוקים ג‪-‬ד)‬

‫האיש שעשה (ולא עשה) את מה שתואר בפסוקים הקודמים הוא "ּכְ עֵ ץ ָׁשתּול עַ ל ּפַ לְ גֵי מָ יִ ם "‪ ,‬יציב‪ ,‬מבורך בשפע תמידי‪ ,‬ונהנה מפירות מעשיו‪ .‬והרשעים? בדיוק‬
‫ההפך‪ .‬הם "ּכַ ּמֹץ אֲ ֶׁשר ִּת ְּדפֶ ּנּו רּוחַ "‪ ,‬אין להם אחיזה בעולם‪.‬‬

‫מסקנה (פסוקים ה‪-‬ו)‬

‫מתמונת העץ מול המוץ עולה המסקנה על ההבדל המכריע בין הצדיק לרשע‪ .‬כשיבוא האל לשפוט את ברואיו‪ ,‬הרשעים לא יעמדו בזה‪ .‬ואל תדאגו‪ ,‬המשפט יהיה‬
‫יקים; וְ דֶ ֶרְך ְר ָׁשעִ ים ּתֹאבֵ ד"‪.‬‬ ‫הכי הוגן שיש "ּכִ י יוֹדֵ עַ ה'‪ּ ,‬דֶ ֶרְך צַ ִּד ִ‬
‫ִמזְ מוֹר לְ דָ וִ ד יְ הוָה רֹעִ י ֹלא אֶ ְח ָסר׃ (ב) ּבִ נְ אוֹת ּדֶ ֶׁשא י ְַרּבִ יצֵ נִ י עַ ל־מֵ י ְמנֻחוֹת יְ נַהֲ לֵנִ י׃ (ג) נ ְַפ ִׁשי יְ ׁשוֹבֵ ב יַנְ חֵ נִ י בְ מַ עְ ּגְ לֵי־צֶ ֶדק לְ מַ עַ ן ְׁשמוֹ׃ (ד) ּגַם ּכִ י־אֵ לְֵך ּבְ גֵיא צַ לְ מָ וֶת‬ ‫מזמור לדויד‪-‬‬
‫ֹאׁשי ּכו ִֹסי ְר ָויָה׃ (ו) אַ ְך טוֹב וָחֶ ֶסד יִ ְר ְּדפּונִ י ּכָ ל־יְ מֵ י חַ ּיָ י‬
‫ּומ ְׁשעַ נְ ֶּתָך הֵ ּמָ ה יְ נַחֲ מֻ נִ י׃ (ה) ַּת ֲערְֹך לְ פָ נַי ׁשֻ לְ חָ ן ֶנגֶד צ ְֹר ָרי ִּד ַּׁשנְ ָּת בַ ֶּׁש מֶ ן ר ִ‬
‫ירא ָרע ּכִ י־אַ ָּתה עִ ּמָ ִדי ִׁשבְ ְטָך ִ‬ ‫ֹלא־א ָ‬
‫ִ‬ ‫פרק כג'‬
‫וְ ַׁשבְ ִּתי ּבְ בֵ ית־יְ הוָה לְ א ֶֹרְך י ִָמים׃‬
 ‫מזמור לדוד המנהיג שלא יודע מחסור‪ .‬חי חיי שפע‪ ,‬ביטחון תחת הנהגתו של האל‪ .‬גם במקום הכי מסוכן אין מה לפחד כי ה' איתו‪ .‬מול שולחן האל הערוך‬
‫בפניו‪ ,‬מכל טוב מבקש המשורר להפוך לדייר קבע ולשוב לאורך ימים‪.‬‬

‫אתי אֶ ת־עֵ ינַי הַ ּי ְֹׁשבִ י ּבַ ָּׁשמָ יִ ם׃ (ב) ִהּנֵה כְ עֵ ינֵי עֲבָ ִדים אֶ ל־יַד אֲ‍דוֹנֵיהֶ ם ּכְ עֵ ינֵי ִׁש ְפחָ ה אֶ ל־יַד ּגְ בִ ְר ָּתּה ּכֵן עֵ ינֵינּו אֶ ל־יְ הוָה אֱ ֹלהֵ ינּו עַ ד ֶׁשּיְ חָ ּנֵנּו׃ (ג)‬ ‫ִׁשיר הַ ּמַ עֲלוֹת אֵ לֶיָך נ ָָׂש ִ‬ ‫שיר המעלות‬
‫י־רב ָׂשבַ עְ נּו בּוז׃ (ד) ַרּבַ ת ָׂשבְ עָ ה־ּלָּה נ ְַפ ֵׁשנּו הַ ּלַעַ ג הַ ַּׁשאֲ נַּנִ ים הַ ּבּוז לִ גְ אֵ יוֹנִ ים׃‬‫חָ ּנֵנּו יְ הוָה חָ ּנֵנּו ּכִ ַ‬ ‫לירושלים‪ -‬פרק‬
‫שיר המעלות לדוד‪ ,‬הולכים לירושלים‪ .‬שיר הלל לירושלים‪ ,‬שאליה עלו כולם כי‪ ,‬עיר שהיא מקור המשפט והשלום‪ .‬שלומה של ירושלים תלוי בעם וצריך לשמור‬ ‫קכ"ב‬
‫על שלמה למען העם ולמען רצון האל‪.‬‬
‫י־ׁשיר וְ תוֹ ָללֵינּו ִׂש ְמחָ ה ִׁשירּו לָנּו ִמ ִּׁשיר‬ ‫עַ ל נַהֲ רוֹת ּבָ בֶ ל ָׁשם י ַָׁשבְ נּו ּגַם־ּבָ כִ ינּו ּבְ זָכְ ֵרנּו אֶ ת־צִ ּיוֹן׃ (ב) עַ ל־ע ֲָרבִ ים ּבְ תוֹכָ ּה ָּתלִ ינּו ּכִ ּנֹרוֹתֵ ינּו׃ (ג) ּכִ י ָׁשם ְׁשאֵ לּונּו ׁשוֹבֵ ינּו ִּדבְ ֵר ִ‬ ‫שיר קינה על‬
‫רּוׁש ִ ַלם עַ ל רֹאׁש‬‫רּוׁש ִ ָלם ִּת ְׁשּכַ ח יְ ִמינִ י׃ (ו) ִּת ְדּבַ ק־לְ ׁשוֹנִ י לְ ִחּכִ י ִאם־ֹלא אֶ זְ ּכְ ֵרכִ י ִאם־ֹלא ַא ֲעלֶה אֶ ת־יְ ָ‬ ‫ַאדמַ ת נֵכָ ר׃ (ה) ִאם־אֶ ְׁשּכָ חֵ ְך יְ ָ‬ ‫ת־ׁשיר־יְ הוָה עַ ל ְ‬ ‫צִ ּיוֹן׃ (ד) אֵ יְך נ ִָׁשיר אֶ ִ‬ ‫הגלות‪-‬‬
‫רּוׁש ִ ָלם הָ א ְֹמ ִרים עָ רּו עָ רּו עַ ד הַ יְ סוֹד ּבָ ּה׃ (ח) ּבַ ת־ּבָ בֶ ל הַ ְּׁשדּודָ ה אַ ְׁש ֵרי ֶׁשיְ ַׁשּלֶם־לְָך אֶ ת־ּגְ מּולְֵך ֶׁשּגָמַ לְ ְּת לָנּו׃ (ט) אַ ְׁש ֵרי‬ ‫ִׂש ְמחָ ִתי׃ (ז) זְ כֹר יְ הוָה לִ בְ נֵי אֱ דוֹם אֵ ת יוֹם יְ ָ‬ ‫פרק קל"ז‬
‫ֶׁשּיֹאחֵ ז וְ נִ ּפֵ ץ אֶ ת־ ֹע ָללַיִ ְך אֶ ל־הַ ָּסלַע׃‬
‫"עַ ל נַהֲ רוֹת ּבָ בֶ ל"‬
‫שיר קינה על כאב הזיכרון‪ ,‬פחד השכחה וגם בקשת הנקמה‪.‬‬
‫ּבְ זָכְ ֵרנּו אֶ ת צִ ּיוֹן (פסוקים א‪-‬ד)‬
‫ַאדמַ ת נֵכָ ר"?‬ ‫"ׁשירּו לָנּו ִמ ִּׁשיר צִ ּיוֹן" היא בלתי נסבלת; כי "אֵ יְך נ ִָׁשיר אֶ ת ִׁשיר ה'‪ ,‬עַ ל ְ‬ ‫הדמעות בעיניים‪ .‬הזיכרון טרי ומכאיב‪ .‬והבקשה של השובים המגלים ִ‬

‫רּוׁש ִ ָלם (פסוקים ה‪-‬ו)‬

‫ִאם אֶ ְׁשּכָ חֵ ְך יְ ָ‬
‫ממרחק של זמן‪ ,‬נדרשת שבועה כדי שירושלים תיצרב בזיכרון ותישאר "עַ ל רֹאׁש ִׂש ְמחָ ִתי"‪.‬‬

‫זְ כֹר ה' (פסוקים ז‪-‬ט)‬

‫גם האל מגויס לטובת הזיכרון הלאומי‪ ,‬והמזמור מבקש ממנו לזכור את חלקם של האויבים בחורבן ירושלים‪ ,‬ולפעול בהתאם‪ .‬מי בספר הזיכרונות? "בְ נֵי‬
‫"ׁשיְ ַׁשּלֶם לְָך אֶ ת ּגְ מּולְֵך‪ֶׁ ,‬שּגָמַ לְ ְּת לָנּו‪ֶׁ ...‬שּיֹאחֵ ז וְ נִ ּפֵ ץ‬
‫אֱ דוֹם" שעודדו את פעולות ההרס וההשמדה‪ ,‬וגם "ּבַ ת ּבָ בֶ ל"‪ ,‬האימפריה המחריבה‪ .‬עבורה‪ ,‬מבקש המזמור ֶ‬
‫אֶ ת ֹע ָללַיִ ְך אֶ ל הַ ָּסלַע"‪.‬‬