‫סיכומים למבחן בלשון המקרא‬

‫לשון המקרא שפה זרה מאת חיים א כהן‬

‫(סיכום מתוך המטלה)‬
‫הטענה המרכזית שכותב המאמר מבקש להגיב עליה היא שלשון המקרא הפכה לזרה לתלמיד‪.‬‬
‫הוא מתחיל את טענתו בכך שהוא מסביר על תנ"ך רם‪ ,‬ספר תנ"ך ש"מתורגם" לעברית של ימינו‪,‬‬
‫הנימוק להוצאת התרגום הזה הוא ביצה ותרנגולת‪ .‬האם ממעטים לקרוא בתנ"ך כי הלשון‬
‫המקרא קשה מדי לקורא או מפני שלא קוראים בתנ"ך קשה לקורא לקרוא בלשון המקרא?‬

‫הוא מפריך את טענה זאת בכך שהוא מגולל את ההיסטוריה של השימוש בלשון המקרא‪ .‬זאת לא‬
‫הייתה השפה שבה דיברו בתקופת חז"ל או פרשנים ידועים כגון‪ :‬רבן גמליאל ורש"י‪ .‬למרות‬
‫שאינם דיברו בלשון המקרא‪ ,‬הצליחו לפרש אותה‪ .‬בעזרת טענה זאת הכותב מנסה לגשר על הפער‬
‫שבין הפרשנים לבין תלמיד חטיבה שצריך לקרוא בתנ"ך‪ .‬גם הפרשנים בתקופת חז"ל וגם תלמיד‬
‫החטיבה בימינו אינם דוברים לשון המקרא אז מצליחים לקרוא אותה ולפרש אותה‪ .‬זאת ועוד‪,‬‬
‫הכותב מוסיף כי גם ביאליק "תרגם" את התנ"ך אך הוא הוסיף את התרגום בנוסף ללשון‬
‫המקראית‪ .‬אם זאת‪ ,‬כמו שהכותב מציין כולנו היינו תלמידים בעבר ואם יציגו בפנינו בחירה‬
‫לקרוא את התרגום הכתוב בצורה פשוטה או את המקור הכתוב בשפה קשה‪ ,‬נבחר לקרוא את‬
‫התרגום ולא נפזול הצידה כדי לקרוא את התנ"ך בשפתו‪ .‬למרות זאת‪ ,‬יש צורך עז לחשוף את‬
‫התלמידים ללשון המקרא כדי שיוכלו להבין אותה‪ .‬אם יוכלו להבין את לשון המקרא כך הם‬
‫יוכלו להבין גם את השפה העברית על בוריה ואת האזכורים השזורים בתרבות‪ .‬בנוסף‪ ,‬הוא מוסיף‬
‫כי לשון המקרא היא עמוד התווך של העברית של ימינו‪.‬‬

‫(מתוך הסיכום של נתן)‬

‫המאמר‪" ,‬לשון המקרא שפה זרה"‪ ,‬דן בסוגיה האם לשון המקרא נתפסת כשפה זרה לקוראים‪.‬‬
‫חיים א' כהן למעשה בא לענות על הטענה הרווחת שלשון המקרא היא שפה קשה‪ ,‬ולכן יוזמות‬
‫ומיזמים שונים ראו לנכון לתרגם את לשון המקרא מעברית עתיקה לעברית מודרנית ומובנת‬
‫יותר‪ .‬כי באמת השפה העתיקה היא שפה קשה ליהודי המודרני ולכן זה בא להיות כלי עזר‪ .‬טענתו‬
‫של א' כהן היא שהעברית שלנו התרחקה מלשון המקרא‪ ,‬ניתן לראות זאת בהיסטוריה של הלשון‬
‫העברית‪ .‬הרי היא לא עשויה ממקשה אחת אלא מארבעה רבדים שונים‪ ,‬וגם לשון חז"ל התרחקה‬
‫מלשון המקרא וכו'‪ ,‬הדרך שבה הוא מפריך את הטענה הרווחת הוא אומר שלא הלשון היא קשה‬
‫אלא ההתרחקות ממנה היא שגרמה לקושי‪ .‬אם היה יותר חשיפה למקרא אז הלשון של המקרא‬
‫לא תהיה זרה ולא קשה‪ ,‬גם לקוראים הצעירים‪.‬‬
 ‫המקורות לידיעת לשון המקרא‬
‫אוצר המילים של המקרא ‪ :‬מספר המילים השונות (פרט לשמות הפרטיים) הבאות במקרא נאמד‬
‫על ידי חוקרים שונים בין ‪ 5649‬ל‪ .8000-‬ההבדלים נובעים ממספר שונה של בנייני הפועל‪ ,‬וכן מן‬
‫ההבדלים הניכרים בין מילון מקראי אחד למשנהו לגבי ההבחנה בין מילים הומונימיות‪ .1‬אוצר‬
‫מילים זה הוא קטן יחסית‪ .‬בהערכת אוצר מילותיה של הלשון בכללותה יש גם להביא בחשבון‬
‫שאוצר המילים בוודאי השתנה מהר יותר ובמידה רבה יותר ממערכת הצורות‪ ,‬ושההבדלים‬
‫באוצר המילים בין ספרים מוקדמים ומאוחרים משקפים בקטן את התמורות הגדולות שחלו‬
‫בלשון המדוברת‪.‬‬

‫המקור החשוב של העברית המקראית הוא המקרא‪ ,‬על אף שברור לנו שנכתבו עוד חיבורים‬
‫שאינם נכללים במקרא‪ .‬כתבי היד המקראיים העתיקים ביותר נמצאו בין התעודות שנתגלו‬
‫במערות שליד קומראן‪ , 2‬כלומר בין מגילות מדבר יהודה והם כתובים בלא ניקוד‪ .‬כתבי יד נוספים‬
‫של המקרא הם כתר ארם צובא שנכתב בשנת ‪ 930‬בקירוב וכתב יד לנינגרד משנת ‪ .1008‬מקורות‬
‫חוץ מקראיים החשובים ללימוד לשון המקרא הם לשון הכתובות‪ ,‬לשון מגילות מדבר יהודה‬
‫ולשון הספרים החיצוניים‪ ,‬כמו למשל ספר בן־סירא אשר התגלה בגניזה הקהירית‪ .‬הספר נתחבר‬
‫בשנת ‪ 180‬לפנה"ס בקירוב ועולה ממנו אפוא העברית המקראית בתקופת בית שני‪.‬‬

‫הכתובות החשובות מתקופת בית ראשון ובית שני‪ .‬העברית שבכתובות אלה עולה בקנה אחד עם‬
‫העברית הידועה מהמקרא‪.‬‬

‫לוח גזר‪ -‬לוח אבן מן המאה ה‪ 10-‬לפה"ס שנמצא בחפירות בגזר ב‪ 1908-‬והוא כתוב‬ ‫‪‬‬
‫בעברית‪ .‬זה הממצא העתיק ביותר שנמצא לעברית‪ .‬בלוח זה יש רשימה של חודשי השנה‬
‫ופעילויות חקלאיות עפ"י החודשים‪.‬‬
‫כתובת השילוח ‪ -‬כתובת בת שש שורות שמציגה טקסט של ממש‪ ,‬סיפור מעשה בעברית‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫נמצאה בנקבת השילוח שחפר חזקיהו מלך יהודה במאה ה‪ 8-‬לספירה‪ ,‬נתגלתה בסוף‬
‫המאה ה‪ 19-‬סמוך למוצא הנקבה ומספרת את סיפור החציבה שהעמיד מנהרה‪ ,‬נקבה‪,‬‬
‫המוליכה מים ממעיין הגחון אל ירושלים עיר דוד‪.‬‬
‫חרסי לכיש ‪ -‬אוסטרקון‪ -‬חרס הכתוב בדיו‪ ,‬להבדיל מכתובת שזו חריטה על גבי אבן‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫חרסי לכיש הם אוסף של חרסים שנמצאו בתל לכיש‪ .‬הם נכתבו ע"י אדם שנקרא‬
‫הושעיהו שכתב אל יאוש‪ ,‬כנראה שהמכתבים נכתבו מפקוד למפקדו‪ .‬חרסים אלה הם מן‬
‫המאה ה‪ 6-‬לפה"ס בימיה האחרונים של ממלכת יהודה‪ .‬חרסים אלה מציגים עדות‬
‫לעברית מיהודה‪.‬‬

‫‪1‬בבלשנות‪ ,‬מילים הומונימיות‪ ,‬או מילים בעלות הומונימיה (ביוונית‪' ,ὁμώνυμος :‬הומוס' = ‪ - ὁμός‬דומה או זהה‪,‬‬
‫'אונומה' ‪ = ὄνομα -‬שם)‪ ,‬הן קבוצת מילים‪ ,‬שלמרות שכל אחת מהן‪ ,‬גם נכתבת וגם נהגת בדיוק באותו האופן‪,‬‬
‫המשמעות שלהן חסרת כל קשר‪ ,‬לחלוטין‪ .‬דוגמות‪ :‬אב (אבא)‪ ,‬אב (חודש)‪ ,‬אשפה‪ ,‬שנה‪.‬‬
‫קּומ ָראן) הוא אתר ארכאולוגי השוכן במישור הצפון‪-‬מערבי של ים‬ ‫‪ְ 2‬‬
‫קּומ ָראן (בערבית‪ :‬خربة قمران; תעתיק‪ִ :‬ח ְ'רַּב ת ְ‬
‫המלח‪ ,‬סמוך לשפך נחל קומראן‪ .‬המקום התפרסם במיוחד בשל מגילות ים המלח שנמצאו במקום‪.‬‬
‫אוסף חרסי שומרון ‪ -‬כמאה אוסטרקונים המעמידים טקסט קצר הנראה כרישום של‬ ‫‪‬‬
‫סחורה (בד"כ יין או שמן) שהובאה אל אוצר המלך‪ ,‬כתעודת משלוח‪ .‬החרסים נמצאו‬
‫בעיר שומרון‪ ,‬בירתה של ממלכת ישראל‪ ,‬שם היה מקום מושב המלך‪ .‬הם מיוחסים‬
‫למאה ה‪ 8-‬לפה"ס‪ ,‬בתקופתו של ירובעם‪.‬‬
‫חרסי ערד ‪ -‬נמצאו בדרום יהודה‪ .‬כל אחד (כמאה) מהאוסטרקונים מכיל כתבים בעברית‪,‬‬ ‫‪‬‬
‫אך מקוטעים‪ .‬הכתב דומה לאלה של חרסי לכיש‪ ,‬ולכן משערים שזמנם של חרסי ערד היה‬
‫בסוף הבית הראשון‪.‬‬
‫כתובת מצד חשביהו ‪ -‬אוסטרקון שנמצא על חוף הים‪ ,‬במקום שנקרא הים מצד חשביהו‪,‬‬ ‫‪‬‬
‫בסמוך לפלמחים בן ‪ 14‬שורות (ועוד ‪ 3‬שורות מקוטעות)‪ .‬ממשנו ברור שמדובר בתלונה‬
‫של עובד שנעשה לו אבל‪ .‬ע"פ צורת האותיות נראה שמדובר על חרס מן המאה ה‪,7-‬‬
‫תקופת המלך יהושעיהו‪.‬‬
 ‫בין לשון המקרא ללשון ימינו מאת אורה (רודריג) שורצולד‬
‫מבוא‪:‬‬
‫במאמר הכותבת תשווה בין קרטריונים בלשון המקרא ובלשון ימינו‪ ,‬בהשוואה זו יידונו גם‬
‫בצדדים הדומים וגם בשונים בתקופות הלשון האלה‪ .‬חמשת הקריטריונים הם‪:‬‬
‫לשון ימינו עשויה סגנונות סגנונות בדומה ללשון המקרא‪.‬‬ ‫א‪.‬‬
‫רב המשותף באוצר המילים ללשונו וללשון המקרא‪ ,‬אבל חלו הרבה שינויים‪ :‬משמעויות‬ ‫ב‪.‬‬
‫השתנו‪ ,‬מילים אבדו‪ ,‬ונוספו מילים חדשות רבות‪ ,‬חלקן שאולות‪.‬‬
‫אופי התחביר המקראי הוא היוצר את עיקר הזרות מלשון ימינו‬ ‫ג‪.‬‬
‫המערכות הדקדוקיות האחרות‪ ,‬הפונולוגית והמורפולוגית‪ ,‬שונות וגם שוות‬ ‫ד‪.‬‬
‫הנגישות לשני סוגי הלשון שונה‪.‬‬ ‫ה‪.‬‬
‫המסקנה הסופית תהיה שלשון המקרא אינה כה שונה מלשון ימינו‪ ,‬אבל זרותה‬
‫ניכרת מאוד‪.‬‬
‫לשון ימינו עשויה סגנונות סגנונות בדומה ללשון המקרא‬ ‫א‪.‬‬
‫המאמר מביא לדוגמה שבעה פסוקים מפרק א של ספר במדבר (פס' א‪-‬ג) (פס' מז‪-‬נ)‪ .‬שתי‬
‫הקבוצות הפסוקים מראות לנו הבחנה בין משלבים‪ .‬בשתיהן יש דיבור ישיר וסיפור מסגרת‪ .‬ככה‬
‫גם בלשון ימינו‪ .‬היא מביאה עוד דוגמה מספר בימינו‪ .‬היא מציינת שהמקרא לא משתמש בסדר‬
‫כרונולוגי כאשר יש דיבור ישיר ואילו בימינו משתמשים ברצף כרונולוגי‪ .‬הכותבת מוסיפה דוגמה‬
‫על לשון השירה במקרא ולשון שירה בימינו‪.‬‬
‫בשתי הדוגמאות שניתנו במאמר‪ ,‬בלשון המקרא ובלשון ימינו‪ ,‬יש צורך בפרשנות מיוחדת לשירים‬
‫ואי אפשר לפרש את זה כמו שמפרשים סיפור‪ .‬ניכר כי סגנונות כתיבה שונים קיימים גם בלשון‬
‫המקרא וגם בלשון הדיבור ושהרכיבים שלהם לא שווים‪ .‬יש הבדלים בין הדיבור הישיר לסיפור‬
‫המסגרת‪ ,‬ויש הבדלים בינים לבין לשון השירה‪ .‬עוד דבר בולט הוא שעריכת סדר הדברים במקרא‬
‫שונה מלשון ימינו‪ ,‬כלומר רצף הדיבור לא בהכרח כרונולוגי‪.‬‬
‫אין לנו עדויות על הלשון המדוברת בתקופת המקרא אלא מבעד למערכת האותיות‪ ,‬לניקוד‬
‫ולטעמים‪ .‬והיום אנחנו יכולים לתעד לשון דיבור‪ ,‬היא שונה מלשון כתובה ומעידה על הבדלים‬
‫רבין בין לשון המקרא ולשון ימינו‪ .‬אבל בגלל שאין לנו איך להשוות בין הלשון המדוברת במקרא‬
‫ללשון של ימינו‪ ,‬הכותבת הביאה דוגמאות של לשון דיבור מתוך סיפור שמקבילה ללשון המופיעה‬
‫במקרא‪.‬‬
‫אוצר מילים‬ ‫ב‪.‬‬
‫באוצר המילים המתגלה בפסוקי המקרא הנזכרים כל המילים ידועות פרט לכינוי המה‪ ,‬שאבד‪ .‬כל‬
‫שאר המילים מצויות גם בלשון ימינו‪ ,‬אבל חלקן שינו את משמעותן‪ .‬מתוך הדוגמאות במאמר‬
‫ניתן להסיק שלשון ימינו שואבת את עיקר אוצר מילים מלשון המקרא ואוצר מילים זה נפוץ‬
‫במיוחד בשימוש היום יומי‪ .‬עם זאת העברית בת זמננו שילבה גם מילים מכל תקופות הלשון‬
‫האחרות‪ ,‬העדיפה משמעויות שהופיעו בתקופות לשון אחרות‪ ,‬איבדה מילים‪ ,‬שינתה משמעויות‬
‫רבות‪ ,‬בחרה במשמעויות מסוימות כשכיחות והרחיבה משמעויות אחרות‪ .‬מילים רבות שאינן‬
‫במקורות התחדשו בעברית בת זמננו‪ ,‬אבל רובן נבנות ברוח המקורות‪ ,‬ונשאלו בה גם מילים רבות‬
‫מלשונות אחרות‪ .‬שאילת המילים אינה חידוש של לשון ימינו‪ .‬היא נהגה בכל תקופות הלשון‬
‫בעברית וגם בלשון המקרא יש מילים שאולות רבות מאוד‪ .‬שיעורן גבוה בלשון הדיבור וגם בלשון‬
‫המדע והעיתונות‪ ,‬אבל לא בלשון הספרות‪.‬‬

‫תופעת התחביר‬ ‫ג‪.‬‬

‫לשון ימינו משמרת הרבה מן הקווים התחביריים של לשון המקרא‪ .‬דוגמאות‪:‬‬

‫שם המספר וצייני הכמות קודמים לשם עצם‪ .‬לדוגמה‪ :‬בשנת שש מאות שנה לחיי נוח‬ ‫‪.1‬‬
‫(בראשית ז יא) ובלשון ימינו‪ :‬שש מאות תלמידים‪.‬‬
‫שם התואר בא אחרי שם העצם וכינוי הרמז בא אחריהם‪" .‬ויאמר משה אסורה נא‬ ‫‪.2‬‬
‫ואראה את המראה הגדול הזה‪ .‬ובימינו‪ :‬אבן גדולה‪ ,‬הפגישה המוצלחת הזאת‪.‬‬
‫בלשון המקרא שם התואר וכינויי הרמז יכולים להתאים לנסמך או לסומך‪.‬‬
‫ההתאם התחבירי בלשון ימינו ממשיך את הנהוג במקרא‪ ,‬בוודאי בהתאם שם העצם ושם‬ ‫‪.3‬‬
‫התואר ובהתאם הפועל לנושא הקודם לו‪ .‬כלור מתאים במין ובמספר "והלוים למטה‬
‫אבתם לא התפקדו בתוכם"‬
‫המושא הישיר המיודע מופיע בתוספת של את "שאו את ראש‪"..‬‬ ‫‪.4‬‬
‫צירופי סמיכות נפוצים גם בלשון המקרא וגם בימינו‪.‬‬ ‫‪.5‬‬

‫ולמרות זאת תחביר לשון המקרא שונה מאוד מהתחביר של לשון ימינו‪ .‬דוגמאות‪:‬‬

‫סדר הרכיבים השולט במשפט פועלי בלשון המקרא הוא נשוא‪-‬נושא‪ ,‬הסדר החלופי‬ ‫‪.1‬‬
‫משמש במיוחד במקרה שהנושא הוא כינוי גוף‪" .‬וידבר ה' אל משה" לעומת זאת בלשון‬
‫ימינו הסדר הוא נושא נשוא "אני לא מתאפקת"‬
‫הצורות המהופכות ויפעל ופעל אינן משמשות בעברית בת זמננו‪.‬‬ ‫‪.2‬‬
‫בעקבות סעיף ‪ ,2‬השתנו גם שימושי הזמנים של צורות הפועל ובעברית בת זמננו הם יותר‬ ‫‪.3‬‬
‫דומים ללשון חכמים מאשר ללשון המקרא‪.‬‬
‫כינוי קניין נפווצים גם בלשון המקרא וגם בלשון ימינו‪( .‬משפחתם‪ ,‬אבתם) ובימינו (אבי‪,‬‬ ‫‪.4‬‬
‫דודתו)‪ .‬לשון ימינו נוטה להשתמש בשל נטויה לציון הקניין‪ ,‬לדוגמה הספרייה שלכם‪.‬‬
‫כינוי המושא‪ 3‬הדבוק היה שכיח בלשון המקרא בצד המושא הפרוד (את‪+‬כינוי דבוק)‪,‬‬ ‫‪.5‬‬
‫החבור הוא הרגיל‪ ,‬והפרוד מותנה ומועט‪ .‬דוגמה מלשון המקרא‪ :‬לצאתם‪ ,‬תפקדו‪ .‬בימינו‬
‫זה נפוץ בספרות ובעיתונות‪ .‬השימוש השכיח ביותר בכינוי המושא החבור הוא בצירוף‬
‫לשם הפועל (להוציאם‪ ,‬להפילו)‪ ,‬שכיח פחות‪ :‬בפעלים נטויים בעבר ובעתיד כאשר הוספת‬
‫הכינוי הדבוק אינה גורמת לשינויים בתנועות היסוד של צורת הבסיס‪ ,‬לדוגמה‪ :‬הזמינו‪,‬‬
‫תובילם‪ .‬שימוש נדיר‪ :‬בפעלים שהוספת הכינוי הדבוק בהם גורמת להארכה או לקיצור‬
‫של צורת הבסיס‪ .‬לדוגמה‪ :‬ייקחנו‪ ,‬פגשתיו‪ .‬רוב צורות כינוי המושא החבור הן של גוף‬
‫שלישי ביחיד וברבים‪ .‬בלשון הדיבור השימושים האלה נעלמים והולכים‪.‬‬

‫‪ 3‬כינויים צמודים לפועל‪ .‬לדוגמה‪ :‬הוציאנו=הוציא אותנו‪ .‬כינויים אלה נקראים כינויי מושא כי הם מתארים על מי‬
‫נעשתה הפעולה‬
 ‫האוגד‪ 4‬השכיח בלשון המקרא הוא כינוי הגוף=הוא‪ ,‬היא‪ ,‬הם‪ ,‬הן‪ .‬גם בלשון ימינו יש‬ ‫‪.6‬‬
‫שימוש באותו סוג אוגד ומקומו בדרך כלל בין הנושא לנשוא‪ .‬בנוסף‪ ,‬היום משתמשים‬
‫במילה "זה" כאוגד‪.‬‬
‫הספירה בלשון המקרא מגוונת בסדר של הרכיבים שלה‪ :‬יחידות‪-‬עשרות מאות‪,‬‬ ‫‪.7‬‬
‫מאות‪-‬עשרות‪-‬יחידות‪" .‬ויחי מתושלח שבע ושמונים שנה ומאות שנה"‪" .‬ויהיו חיי שרה‬
‫מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים"‪ .‬בימינו הספירה היא בסדר‬
‫אלפים‪-‬מאות‪-‬עשרות‪-‬יחידות‪.‬‬
‫משפט איחוי‪ 5‬נפוץ יותר בלשון המקרא מאשר משפט שעבוד ‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬בימינו‪ ,‬משפט‬
‫‪6‬‬
‫‪.8‬‬
‫שעבוד נפוץ יותר ממשפט איחוי‪.‬‬
‫בשלון המקרא הנשוא הקודם לנושא כולל מופיע בעיקר בלשון יחיד ‪":‬ותען רחל ולאה‬ ‫‪.9‬‬
‫ותאמרנה לו" "אז ישיר משה ובני ישראל"‪ .‬בלשון ימינו מכיוון שהנשוא מקדים את‬
‫הנושא‪ ,‬יש התאם תחבירי‪ ":‬משה ואהרון באו"‪ .‬אבל בפועל היה הקודם לנשוא ברבים‬
‫נמצא את צורת היחיד לעיתים קרובות גם היום‪" :‬היה לו המון הזדמנויות"‪.‬‬
‫מבני יש ל‪ ,‬אין ל‪ ,‬והיה ל‪-‬מצריכים בימינו תוספת של את כשה"נושא" מיודע‪ ,‬למשל‪:‬‬ ‫‪.10‬‬
‫"אין לנו את אותם זיכרונות שהיו להורים שלנו"‪ .‬בכך הם שונים ממה שנהוג בלשון‬
‫המקרא‪ ,‬אם כי כבר בה יש סימנים לכך שהנושא ההיסטורי של היה ל מצריך את המושא‬
‫את‪.‬‬

‫אפשר להמשיך ולכתוב עוד על הבדלים תחביריים בין לשון המקרא ללשון ימינו‪ .‬בחלק הזה‬
‫הכותבת התמקדה בתופעות אחדות הנובעות מן החוקיות המתגלה במקרא ולא בתופעות חריגות‪.‬‬
‫בימינו אנחנו משתמשים בלא במקום באין‪ ,‬במקרא זה תופעה נדירה למדי‪ .‬אופי התחביר‬
‫המקראי הוא היוצר את עיקר השוני מלשון ימינו‪ ,‬אבל הוא לא בהכרח תולדת ריחוק הזמן‬
‫והשפעת לשונות זרות‪ .‬עוד בלשון חכמים זנחו את מערכת הזמנים המקראית ונוצרה מערכת‬
‫אחרת שדומה יותר למערכת הזמנים של ימינו‪ .‬גם רוב הספרות שחוברה אחרי תקופת המשנה‬
‫והתלמוד נכתבה בסגנון תחבירי שדומה יותר ללשון ימינו מאשר ללשון המקרא‪.‬‬

‫המערכות הדקדוקיות האחרות‬ ‫ד‪.‬‬

‫המערכת המורפולוגית‬

‫דרכי תצורת המילים ונטיות המילים בימינו מבוססות על מה שהיה במקרא‪ .‬אנחנו שואלים‬
‫מילים היום כמו שאבותינו שאלו בתקופת המקרא‪ ,‬ואנחנו יוצרים הרבה מילים חדשות באמצעות‬
‫שורשים ובניינים או משקלים כמו בלשון המקרא‪ .‬לדוגמה אהיל ואוהל‪ .‬מילים אחרות נוצרות‬
‫באמצעות תוספת של סיומות או תחיליות ראש>ראשון‪ .‬אנחנו יוצרים הרכבים והלחמים כמו‬
‫בלשון המקרא‪( .‬רועה צאן\מדריך טיולים‪ ,‬שלשום‪ ,‬שמות פרטיים)‪.‬‬

‫נטיות הפועל ממשיכות את מה שהיה במקרא‪ .‬אמנם לא משתמשים יותר בצורות מהופכות אבל‬
‫משתמשים בנטיית הפעלים‪ .‬יש גם שיכול עיצורים במקרא (הסתפח)‪ .‬ולמרות זאת‪ ,‬יש שינויים‬

‫‪ 4‬אוגד ‪ -‬חלק תחבירי שתפקידו לקשר ולחבר בין הנושא והנשוא אך ורק במשפט שמני (הוא יכול להופיע גם במשפט‬
‫שיש בו פועל בהווה)‪( .‬המבחן היה אתמול)(דני הוא ילד נחמד)‬
‫‪ 5‬משפט איחוי‪-‬בנוי משני משפטים ומעלה המתחברים בעזרת מילת איחוי (ו‪,‬אבל‪ ,‬אולם)‬
‫‪ 6‬משפט שעבוד‪ -‬בנוי ממשפט יודי ומפסוקית משועבדת אחת או יותר‪ .‬מילות קישור של שעבוד‪ :‬ש‪ ,‬כי‪ ,‬אשר‪ ,‬אם‪ ,‬כדי‬
‫ש‬
 ‫אחרים‪ .‬במקרא אין ראשי תיבות וקיצורים‪ .‬תבניות שהיו קיימות בלשון המקרא זוכות לפעמים‬
‫לשינוי משמעות בלשון ימינו‪ .‬תבנית קטיל לשם עצם ולשם תואר קיימת מלשון המקרא אבל זה‬
‫שאפשר להוסיף "ראוי ל" או "אפשר ל" היא חדשה‪ .‬בימינו מספר הבניינים הוא שבעה‪ ,‬ושלושת‬
‫בנייני פועע‪ ,‬פועע והתפועע מתקיימים גם‪ .‬נעלמו עבר סביל בניין קל שמופיע במקרא ועוד בניינים‬
‫נדירים שהיו במקרא‪ .‬נטיית השמות ביחיד וברבים‪ ,‬בזכר ובנקבה שיטתית בלשון ימינו יותר‬
‫מבלשון המקרא‪ .‬נטיית הקניין של השמות נדירה‪ ,‬אבל כשהיא מתקיימת היא ממשיכה את הנוהג‬
‫במקרא‪ ,‬בדרך סדירה יותר‪ .‬הרבה מנטיות הפעלים המקראיות נעלמו כבר בלשון חכמים‪ ,‬והן‬
‫נעדרות גם בלשון ימינו‪ .‬הצורות המקוצרות והמוארכות של העתיד והציווי אינן קיימות עוד‬
‫היום‪ .‬הציווי שכיח בלשון ימינו אבל לפעמים המילים משתבשות (כמו סתלק מן תסתלק)‪ .‬הכעס‬
‫של הכותבת ממשיך גם מהעובדה שמשתמשים בשם המספר לא נכון‪ .‬אבל גם בלשון המקרא היו‬
‫שיבושים בשם המספר (שני חצוצרות) והם מתחזקים בלשון חכמים‪ .‬אבל שהשיבושים האלה הם‬
‫מיעוט‪ .‬השיבוש במספרים בין זכר ונקבה קיים גם בשפות שמיות אחרות‪.‬‬

‫המערכת הפונולוגית‬

‫מערכת האותיות בטקסט המקראי‪ ,‬הניקוד והטעמים מלמדים אותנו על מערכת ההגייה של‬
‫העברית המקראית‪ ,‬ואולם חלק מן ההבנה בדבר דרכי ההגייה של אבותינו מבוסס על ההשוואה‬
‫ללשונות שמיות אחרות ועל שחזור בלשני של מערכות ההגייה שלהן‪ .‬ברור לנו שכבר במקרא היו‬
‫חילופי הגייה כמו שין וסמך ועוד תופעות‪ :‬השמטת עיצורים‪ .‬כל אלו מעידים על תהליכים חיים‬
‫של לשון הדיבור ועל הגייה מגוונת מאוד‪ .‬קרוב לוודאי שגם באותם ימים היו הבחנות ברורות בין‬
‫לשון טובה יותר ללשון טובה פחות‪.‬‬

‫לשון ימינו התרחקה מאוד מן ההגייה של לשון המקרא‪ :‬נעלמו כמה מן העיצורים המקראיים‪,‬‬
‫ואיננו מבחינים בין שין לסמך‪ ,‬ט ות‪ ,‬ק לכ דגושה ובין ב רפה לו‪ ,‬ובפי רוב הישראלית גם אבדה‬
‫ההבחנה בין ח לכ רפה ובין ע א ה‪ .‬גם בהטעמה חל שינוי‪ :‬הטעם אינו רק מלרעי או מלעילי אלא‬
‫לפעמים גם קדם מלעילי או אפילו קדם קדם מלעילי‪ .‬הטעם המלעילי אינו מוגבל רק למשקלים‬
‫מסוימים ולנטיות מסוימות כמו בלשון המקרא‪ ,‬אפשר להשתמש בו גם בשמות פרטיים כמו מתן‪,‬‬
‫אותיות‪ ,‬מילים לועזיות ומילות סלנג‪ ,‬רשאי תיבות‪ ,‬כינויי חיבה ומילות משחק‪.‬‬

‫כל התועות האלה גורמות לכך שלשון המקרא שונה מן הלשון המדוברת של ימינו‪ .‬ההבדל‬
‫הפונולוגי הוא הגדול ביותר‪ ,‬ולכן קרוב לוודי שאיש מבני תקופת המקרא לא היה מבין את הדיבור‬
‫שלנו‪ .‬הוא היה מסוגלת להבין את הכתוב אבל לא את הדיבור‪.‬‬

‫הנגישות לסוגי הלשון שונה‬ ‫ה‪.‬‬

‫ההשוואה בין הלשונות העלתה שהפער הגדול הוא בתחום התחביר והפונולוגיה יותר מאשר תחום‬
‫המורפולוגיה‪ .‬חלק גדול מהזרות המורגשת בלשון המקרא נובע משינויי המשמעות של המילים‬
‫המקראיות ומהבדלים באוצר מילים שמוקרם באובדן חלק מן המילים שבמקרא ובתוספת‬
‫מרובה של מילים מתקופות לשון אחרות ומלשונות זרות‪ .‬אם בוחנים תופעה תופעה רואים כי אין‬
‫מרחק גדול בין הלשונות‪ .‬למרות זאת‪ ,‬יש תחושה שלשון המקרא לא ברורה לישראלי ואינה‬
‫מובנה לו‪ .‬הריחוק נובע מכמה גורמים לא לשוניים הקשורים זה בזה‪:‬‬
 ‫תהליכי חינוך‪ :‬התנ"ך אינו עוד מרכזי במערכת החינוך‪ .‬קוראים פחות מהטקסט‬ ‫‪.1‬‬
‫המקראי‪ .‬בנוסף‪ ,‬פחות לומדים בעל פה דברים‪.‬‬
‫הרגלי קריאה‪ :‬הרגלי הקריאה של הילדים השתנו והם קוראים פחות‪ .‬ובטח שלא‬ ‫‪.2‬‬
‫קוראים בתנך‪.‬‬
‫תהליכי חילון‪ :‬בגלל שאנשים עברו תהליך חילון כך גם הספרות עברה תהליך חילון‪.‬‬ ‫‪.3‬‬
‫אנשים דתיים יותר בקיאים בתנך מאשר אנשים לא דתיים‪.‬‬
‫העדר כבוד לתרבות אמת‪ :‬לשון מתפתחת בהדרגה‪ .‬מגמת החדשנות השולטות בעולמנו‬ ‫‪.4‬‬
‫אינן נותנות מקום של כבוד לתרבות העבר‪.‬‬