‫טיפול דינמי קצר מועד‬

‫במסגרת הטיפול נלמד את מודל הטיפול של מאן‪ 12 ,‬מפגשים‪.‬‬

‫היום נדבר על מאפיינים כלליים של טיפול דינמי קצר מועד‪ ,‬נציג את המודל‪ ,‬ואז את שלב ההערכה‪.‬‬

‫ההבדל בין טיפול דינמי קצר מועד לרגיל‪ :‬לא שזה טיפול דינמי מקוצר‪ ,‬לא מתאים למצב שבו יש רק חצי‬
‫שנה ואז הולכים לזה‪ .‬זה גם לא טיפול במשבר‪.‬‬

‫המאפיין הראשון המייחד את הטיפול קצר המועד הוא הבחירה בתימה אחת שעליה נסוב הטיפול‪ .‬אחד‬
‫הדברים המגדירים הוא העיסוק בסוגיות של זמן ופרידה‪.‬‬
‫טדק"מ הוא לא טיפול מקוצר‪ ,‬יש לו מאפיינים שמייחדים אותו‪ ,‬משתמשים בו כי מאמינים במה שהטיפול‬
‫הזה נותן לעומת טיפול ארוך טווח בהתאמה למטופל המסוים‪.‬‬

‫טדק"מ מוגדר על פי משך הזמן והמשמעויות שנובעות ממשך הזמן הקצר‪ .‬הזמן משרת את המטרה‬
‫הטיפולית‪.‬‬

‫המשמעויות הנובעות מן המשך הקצר‪ :‬כמו שבטיפול ארוך טווח בוחרים מתי להשתמש בטכניקה‪,‬‬
‫הבחירה בטדק"מ צריכה לנבוע לא מאילוצי זמן‪ ,‬אלא מן ההבנה שקוצר הזמן הוא אסטרטגיה נכונה‬
‫במקרה הנדון‪ .‬המאפיינים של טיפול זה שונים מטיפול ארוך טווח וצריכים להתאים למטפל – עמדה‬
‫מכוונת‪ ,‬אקטיבית‪ ,‬תעוזה פרשנית‪ ,‬אינטנסיביות‪ ,‬קונטנסציה‪ .‬בכל טיפול מחדש המטפל נדרש להתמודד‬
‫עם התקשרות מהירה ואינטימית ופרידה מהירה‪ .‬זה דורש יכולת מצד אחד לא לוותר על אינטימיות‬
‫טיפולית למרות המשך הקצר (הגיוני שאחת האסטרטגיות להתמודדות תהיה אינטימיות מרוחקת‪ ,‬אבל זה‬
‫לא עובד)‪.‬‬

‫היכולת להתקשרות ופרידה בטווח זמן קצר‪.‬‬

‫מה זה אומר מפגש ‪ 50‬דקות‪ :‬התחלה‪ ,‬אמצע‪ ,‬סוף; עבודה עם גבולות‪ .‬עפ"י התיאוריה‬
‫האקזיסטנציאליסטית משמעות הקיום נובעת מן המוות שיכול להופיע בכל רגע‪ .‬אין דיון על מסגרת‬
‫הפגישה וזה נותן משמעות אחרת לפגישה‪ .‬באותו אופן המסגרת של ‪ 12‬מפגשים נותן משמעות מסוימת‬
‫לטיפול‪.‬‬

‫החוויה של מפגש שנמשך ‪ 50‬דקות היא אינסופית‪ ,‬אין מציאות חיצונית‪ ,‬אין לפני ואחרי‪ ,‬מה שקיים הוא‬
‫מה שיש בתוך החדר‪ .‬הסטינג מייצר את המסגרת הקבועה שלא תלויה באם אני אוהב את המטופל או לא‬
‫ואם הוא עצבן אותי או לא‪ ,‬לא תלויה בתוכן טיפולי‪ ,‬הסטינג נשאר קבוע ומאפשר לכן חוויה ילדית‬
‫רגרסיבית‪ ,‬חוויה רחמית‪ .‬המפגש שהטיפול הדינמי קצר המועד מביא הוא כזה שבדרך כלל נמנעים‬
‫מלהתמודד איתו‪ .‬בטיפול ארוך הטווח‪ ,‬כמו בח; גם המטפל וגם המטופל‪ ,‬והמטפל הוא שד מזין‪ ,‬אבל עוד‬
‫שלוש פגישות הוא שוב יצטרך את ה ‪ 5‬דקות אבל זה לא יהיה אפשרי למטפל ואז החוויה של שד טוב‬
‫תתחלף בשד רע כהיענות (‪ )enactment‬ללא מודע של המטופל‪ ,‬כביכול הוא יצר את המטפל כשד רע‪.‬‬
‫חשוב שהמטפל יהיה רע אבל באופן אותנטי ולא כ ‪ enactment‬של המטופל‪.‬‬

‫הגבולות גם שומרים על המטפל לפנטז בלא מודע – פנטזיות מיניות‪ /‬רצחניות‪ ,‬בידיעה שיש גבולות שלא‬
‫ייפרצו‪.‬‬

‫מאפיין שני של הטדק"מ – יש מטרה מוגדרת לטיפול והיא מוצהרת מן הפגישה הראשונה ומוגדרת על ידי‬
‫המטפל‪ .‬המטרות המוגדרות הן דינמיות‪ ,‬נובעות מן ההבנה הדינמית‪ .‬זה משמעותי וקשה‪ .‬הן מדברות על‬
‫דינמיקה לא מודעת בבסיסה‪ ,‬מתמשכת‪ ,‬ומצד שני ממוסגרת וממוקדת‪.‬‬

‫למשל‪" ,‬צורך בזולת‪-‬עצמי שיאשר את הקיום"‪ ,‬זה מטרה גדולה מדי לטדק"מ‪ ,‬וגם אינה ברורה למטופל‪.‬‬
‫מטרה ריאלית‪ :‬שמטופל גבולי ישרוד את הסיטואציה של התקשרות ופרידה (צריך לנסח עבור המטופל)‪.‬‬
‫אפשר ‪.2‬‬
 ‫המאפיין השלישי – הטיפול הדינמי עובד בעיקר על יחסי העברה ודרכם‪ .‬זה נכון לרוב הטיפולים‪ ,‬אבל‬
‫ברוב הטיפולים נותנים גם הרבה מקום לקשר המציאותי‪ .‬איך אפשר לזהות אחרי פגישה אחת את‬
‫הקונפליקט המרכזי או איך אפשר ב ‪ 12‬מפגשים לעבוד על הדינמיקה להתקרבות והתרחקות היא דרך‬
‫הסיטואציה ההעברתית‪ .‬כיוון שהאמצעי המרכזי שמאפשר לי לשמוע את המטופל בשתי פגישות הוא‬
‫לשאול אחרי שתי פגישות מה אני מרגיש כלפי המטופל הזה‪ ,‬להיות כנה ביכולת שלי לתאר‪ ,‬ולהגיד משהו‬
‫רחב על זה שהמטופל מעורר בי פנטזיות מיניות או תוקפניות‪ ,‬או לערסל אותו או לדרוך עליו‪ .‬היכולת‬
‫לגעת בהעברות כאלו היא הדרך המרכזית שדרכה אפשר לבנות פרשנות על דפוס היחסים שהמטופל‬
‫מביא לטיפול‪ .‬לקיים את הסיטואציה השחזורית‪ .‬לשמוע על יחסים לא יאפשר לי לעשות את זה‪.‬‬

‫אין מספיק זמן לפרש או לתמוך מה שנוגע לעולם החיצוני של המטופל‪.‬‬

‫אל הפגישה הראשונה מגיעים לאחר שתי פגישות הערכה‪ ,‬והדרכה שבה מעבדים את ההעברה שביני לבין‬
‫המטופל‪ ,‬ועל ידי כך להגדיר את "הכאב המרכזי" שאיתו בא המטופל לחדר‪.‬‬

‫המאפיין הרביעי – קשב והכוונה סלקטיביים‪ .‬הכוונת המטופל תוך עבודה על ההעברה‪" :‬את מעוררת בי‬
‫את הרצון לדבר על הבת שלך‪ ,‬וזה חשוב מאוד‪ ,‬אבל בזה אנחנו דוחקים הצידה את הנושא שעליו רצינו‬
‫לדבר שהוא הבעיה שלך עם‪."..‬‬

‫‪27.10.10‬‬

‫מאפיין חמישי – אקטיביות המטפל‪ ,‬הרבה פרשנות‪ ,‬הרבה לכוון ולמקד‪ .‬נדבר על זה תוך כדי למידת‬
‫המודל של מאן‪.‬‬

‫משמעויות דינמיות של אקטיביות‪:‬‬

‫‪ -‬שאלת החודרנות‬
‫‪ -‬פחות גילוי עצמי של המטופל; המטפל לוקח תפקיד הורי יותר מכוון ופחות מאפשר‪.‬‬

‫בעבודה עם קורבנות טראומה מינית זוהי שאלה חשובה‪ ,‬האם נכון להביא אקטיביות שעלולה להיחוות‬
‫כחודרנית‪ .‬מצד שני יש פה הזמנה לשחזור של חודרנות טראומטית‪ ,‬עם האפשרות לנהל אותה נכון‪ .‬אם‬
‫המטפל מסוגל כבר בתחילת הטיפול לשים על השולחן את הסכנה החודרנית שמלווה אותו כל חייו‪ .‬ויש‬
‫אפשרות שהמטפל לוקח אחריות על האקטיביות החודרנית‪ ,‬ולא להשאיר את המטופל עם האשמה‪.‬‬

‫מאפיין שישי – בחירת מטופלים‪ .‬לא כולם מתאימים לפורמט‪.‬‬

‫וגם לא כל המטפלים‪ .‬כמטפל נדרשת היכולת כאמור ליצור קשר אינטימי וקרוב מצד אחד; מצד שני‬
‫שהוא שמור ומוגן מפני חודרנות ופולשנות או ביטול עצמי; ובזמן קצר לקיים כל פעם תהליכי פרידה‪ .‬לא‬
‫מתוך חוויה של אבדן ומוות‪ .‬הטיפול הזה מפגיש את המטפל עם הצורך ליכולות קשר מפותחות‪.‬‬

‫מטופלים –‬
‫ילדים ונוער – לא מתאים‬ ‫‪-‬‬
‫לא בתקופה משברית‪.‬‬ ‫‪-‬‬

‫בהפרעות אישיות‪ ,‬השאלה היא מה רמת הארגון של ההפרעה‪ :‬נמוכה‪ ,‬בינונית או גבוהה‪ .‬כשההפרעה היא‬
‫ברמת ארגון גבוהה אנחנו מוצאים אנשים שפרט לתחום ההפרעה מתפקדים באופן תקין‪.‬‬

‫שאלת תפקודי אגו‪ ,‬כוחות אגו‪.‬‬

‫מנגנוני ההגנה‪ ,‬איזה דומיננטיים‪ ,‬האם הפרימיטיבים‪ :‬הדחקה‪ ,‬הכחשה‪ ,‬פיצול‪ ,‬השלכה‪ .‬או‬ ‫‪-‬‬
‫מפותחים יותר‪ .‬ככל שהרפרטואר מצומצם יותר‪ ,‬התפקוד נמוך יותר‪.‬‬
 ‫חלומות יכולים לעזור לאבחנה‪ ,‬הוא חושף לא רק את הדחף המודחק‪ ,‬אלא גם את מערך ההגנות שקשור‬
‫לאותו הדחף‪ .‬דוגמא‪ :‬מטופלת שעברה אונס מספרת שחלמה שבו היא לא רואה את האנס אבל רואה את‬
‫הפנים שלו מעליה‪ ,‬מתקרב ונסוג ומתקרב ונסוג‪ .‬פרשנות‪ :‬דיסוציאציה של הפנים מהגוף‪ ,‬רצחנות –‬
‫הוציאה רק את הראש‪ ,‬רצון לקרבה וכן לריחוק‪ .‬מנגנון ההגנה המרכזי הוא דיסוציאטיבי‪ .‬אבל כשהיא‬
‫מספרת את החלום בטיפול היא מספרת לא על האונס‪ ,‬אלא על משהו שהיא רוצה ומפחדת במפגש איתי‬
‫ואיך היא שומרת על עצמה‪ :‬הגנה דיסוציאטיבית‪ .‬שאיתה צריך לעבוד‪ .‬המטופל עשוי להגיב בבהלה‪.‬‬
‫הרבה פעמים החלקים הדיסוציאטיבים של מטופלים הופכים להיות חלק מהמטפל‪ .‬בסבירות גבוהה‬
‫שבשלבים הראשונים של הטיפול אני עלול לחלום חלומות שקשורים לאונס‪ ,‬אולי שהוא אונס את‬
‫המטופלת או שהוא עצמו נאנס‪ .‬חלקים דיסוציאטיבים מושלכים על המטפל והופכים להיות חלק ממנו‪.‬‬

‫לכוחות יש כמה מרכיבים‪ :‬הגנות‪ ,‬חלוקת הדחף‪ .‬ככל שלאגו יש יותר אנרגיה‪ ,‬טיפול קצר מועד יהיה‬
‫מתאים יותר‪ .‬השאלה היא איפה הדחף נמצא‪ ,‬ואם הוא לא פנוי לתפקודי אגו‪ ,‬יהיה קשה‪ .‬יתכן שס"א‬
‫נוקשה אפשר בתהליך קצר יחסית לפנות ממנו את האנרגיה‪ .‬צריכה להיות רמה מספקת של מגע עם‬
‫המציאות כדי שניתן יהיה לעבוד‪ .‬תפקודים של הסופר אגו שואבים את האנרגיות למקומות של בושה‪,‬‬
‫האשמה‪ ,‬הענשה עצמית‪ ,‬הערכה עצמית נמוכה‪.‬‬

‫אצל קורבנות תקיפה מינית‪ ,‬אחת ההגנות האופייניות – אשמה שקשורה בס"א‪.‬‬

‫האקוטיות והמיקוד של הבעיה משמעותית גם היא לבחירת המטופלים‪ .‬צד אחד‪ :‬מטופלים במשבר אקוטי‬
‫לא מתאימים כרגע‪ .‬צד שני‪ :‬מטופלים שבאים עם אמירות כלליות‪ ,‬פילוסופיות‪ ,‬על משמעות החיים‪ ,‬מהי‬
‫אהבה‪ ,‬לא מביאים בעיה שאפשר להפוך אותה למשהו ממוקד שאפשר לטפל בו בקצר מועד‪ .‬צריכה‬
‫להיות בעיה שנוכחת בחיים המודעים של המטופל‪.‬‬

‫הסטוריה טיפולית – אדם שהיה כבר בטיפול דינמי ארוך‪ ,‬צריך להשקיע הרבה אנרגיה למה הוא מדבר‪,‬‬
‫לבדוק אם הוא לא בא כדי לשחזר משהו משם‪ ,‬או אם הוא מסוגל להחליף פאזה לסוג שני של קשר‬
‫טיפולי‪ .‬אם היה בקצר שלא עבד אז זו אינדיקציה מסוימת לאי התאמה‪.‬‬

‫יחסי אובייקט נרצה לבחון את יכולת המטופל ליצור יחסי אובייקט אינטגרטיביים‪ ,‬יכולת לקיים סובייקט‬
‫שהוא נפרד מהעצמי‪ .‬למשל הפרעה נרקסיסטית לא מאורגנת יתקשו להפיק מקצר מועד‪ ,‬בשל החוסר‬
‫בנפרדות‪ .‬מטופלים סכיזואידים‪ ,‬יתכן שהנסיון לקיים קשר העברתי‪ ,‬כי המאפיין של יחסי האובייקט הוא‬
‫שאין הערכה למשמעות הקשר‪ ,‬אין עניין קשר‪ ,‬אין עולם פנימי שבנוי על אינטראקציה‪.‬‬

‫יחסי אובייקט קשורים גם ליכולת לקבל פרשנות‪ .‬ביון מייחס משמעות מיוחדת למונח "לדעת את האחר";‬
‫המוכנות להפנים אובייקט‪ ,‬לקיים איתו אינטראקציה‪.‬‬

‫המודל של מאן‬

‫‪ 2‬פגישות הערכה – נעסוק בסוף‬ ‫‪-‬‬

‫‪ 4‬פגישות של ירח דבש; בראשונה‪ :‬פרשנות מרכזית‬ ‫‪-‬‬
‫‪ 4‬השלב האמביוולנטי‬ ‫‪-‬‬
‫‪ 4‬פגישות – פרידה‬ ‫‪-‬‬
‫אחרי חודש פגישת הערכה‬ ‫‪-‬‬

‫הפרשנות המרכזית‬
‫על מנת לבנות את הפרשנות המרכזית מאן מתאר את הקיום האנושי על פני שני צירים‬
‫ציר הקונפליקט‬ ‫‪o‬‬
‫ציר הרגש‬ ‫‪o‬‬

‫מאן אומר שאפשר לתאר את החוויה האנושית על פני אחד מארבעה קונפליקטים שיוצר אחד מחמישה‬
‫רגשות‪.‬‬
 ‫כאשר שואלים מהי הפרשנות המרכזית מחפשים את חיתוך שני הצירים‪ ,‬ולכן מתבוננים ב –‬
‫‪ .1‬מהו הקונפליקט הדומיננטי שיוצר את הבעיה?‬
‫‪ .2‬מהו הרגש הדומיננטי‪ ,‬הכאב המרכזי‪ ,‬שנובע מתוך הקונפליקט המרכזי‪.‬‬

‫צריך לזכור בתוך זה לא לאבד את הספציפיות ואת האינדיבידואליות של הקונפליקט‪ .‬השאלה המרכזית‬
‫תהיה מה בסיפור יצר את הקונפליקט וכיצד הקונפליקט מתקיים בחייו‪ .‬רוב הסיפורים האנושיים‬
‫מתאימים לאחד מארבעת הקונפליקטים‪ .‬הקונפליקטים נותנים מסגרת שלתוכה מכניסים את הסיפור‬
‫האישי‪.‬‬

‫הקונפליקטים‪:‬‬
‫‪ .1‬תלות – עצמאות‬
‫‪ .2‬הערכה עצמית תקינה – לא תקינה‬
‫‪ .3‬אקטיביות – פאסיביות‬

‫הקיום התקין בכל אחד מהצמדים הוא לא הקיום הקונפליקטואלי‪ .‬אלא הקיום הדיאלקטי – אני תלותי‬
‫ועצמאי בו זמנית בקשר‪ .‬הדיאלוג בין שני הקטבים הוא שיוצר את הקיום התקין‪ .‬הקונפליקט מתרחש‬
‫כאשר יש צורך להכריע‪.‬‬

‫‪ .4‬אבל בלתי מעובד‬

‫‪3.11.10‬‬

‫אפשר לראות על המטופל האם הפרשנות מהדהדת אצלם‪ .‬אנחנו נראה ברגע של תגובת המטופל‬
‫לפרשנות‪ ,‬להבנת המטפל את הכאב המרכזי שמגי לטיפול‪ ,‬את הרגע שבו תלוי קיומו של "ירח הדבש"‪.‬‬

‫כדי לבנות את הפרשנות המרכזית‪ ,‬עושים מטריצה של ארבעה קונפליקטים וחמישה רגשות‪.‬‬

‫קונפליקטים‬

‫קונפליקט ראשון‪ :‬תלות מול עצמאות‬

‫קליין‪ ,‬מאהלר‪ ,‬ויניקוט‬

‫מאהלר‪" ,‬הלידה הפסיכולוגית של הילד"‪ :‬רופאת ילדים‪ ,‬פסיכואנליטיקאית‪ .‬מנסה להבין משהו לגבי‬
‫היחסים המאוד ראשוניים‪ ,‬פרימיטיביים של התינוק עם האמא (דמות מטפלת)‪ .‬היא חושבת שיש עוד‬
‫משהו באינטראקציה הזו‪ ,‬של האם עם התינוק מעבר למה שפרויד תיאר‪ ,‬מעבר לסיפוק הדחף‪ .‬ישנה‬
‫פונקציה שמתפתחת ומתקיימת ביחסים הראשוניים האלה‪ .‬מתחילה את העיסוק כמו רבים אחרי פרויד‬
‫בלנסות להבין ילדים עם מופרעויות קשות‪ ,‬גם עם מאפיינים פסיכוטיים‪[ .‬אצל פרויד הפסיכוזה היא‬
‫בעיקר הפניה של הליבידו פנימה‪ ,‬במקום החוצה‪ .‬העולם היחידי הקיים הוא הפנימי‪ ].‬מאהלר מדברת על‬
‫הילד הפסיכוטי כמי שנכשל בנסיון להגדיר את ‪ self‬הנפרד שלו‪ ,‬את האגו הנפרד שלו‪ ,‬את ההבחנה בינו‬
‫לבין האובייקט‪ .‬זתומרת‪ ,‬תחת האמירה של פרויד שהילד הפסיכוטי נמנע מאינטראקציה עם האובייקט‪,‬‬
‫היא תאמר שהוא באינטראקציה סימביוטית עם האובייקט‪ .‬הילד הפסיכוטי מבטא תכנים שהם בעלי‬
‫משמעות‪ ,‬הם לא סתמיים‪ ,‬והתוכן הזה מבטא את הסכנה שבה הוא נמצא‪ ,‬בתוך האינטראקציה עם האם‪.‬‬
‫שורה תחתונה‪ :‬הילד עם ההפרעות הקשות מבטא חוויה של סכנה אל מול מציאות שאין בה "תנאים‬
‫אופטימיליים"‪ .‬התיאוריה שלה קודם כל מתארת את ההתפתחות הנורמלית‪ ,‬ואז את הפתולוגית‪.‬‬

‫הלידה הפסיכולוגית‪:‬‬
‫‪ .1‬השלב האוטיסטי הנורמלי‪ ,‬עד ‪ 1-3‬חודשים – שלב שמאופיין בניתוק ביחס לסביבה‪ .‬אפשר לדון‬
‫האם אוטיזם מאוחר קשור לניתוק הראשוני‪ .‬בהמשך נדבר על ויניקוט אשר דיבר על התפקיד‬
‫האקטיבי של האם לקיום המצב האוטיסטי; לקיום האוטיסטי של התינוק לפיו יש תנאי והוא "אם‬
‫טובה דיה"‪.‬‬
‫‪ .2‬השלב הסימביוטי הנורמלי‪ ,‬מגיע לשיא חצי‪-‬שנה‪-‬שנה‪-‬שנה וחצי (חוויה סימביוטית בגיל שנתיים‬
‫משמעה פתולוגיה)‪ .‬ביולוגית ומנטלית‪ ,‬התינוק מפתח יחידה מנטלית סימביוטית עם האם‪.‬‬
‫כלומר‪ :‬יש מודעות פרדוקסלית לקיום עם האמא‪ .‬הוא לא באמת מבחין באם אבל מסוגל ליצור‬
‫איתה יחידה בלתי נפרדת‪ .‬אין שם מודעות לאם כאובייקט נפרד ממני‪ ,‬גם לא ברמת החוויה‪ .‬וכך‬
‫הוא כן‪-‬לא מבחין באם‪" .‬יחידה סימביוטית"‪ .‬בביולוגיה "סימביוזה" היא תלות הדדית‪ .‬האם גם‬
‫היא תלויה באם משום שהתינוק מקנה לה את תחושת האומניפוטנטיות‪ ,‬את תחושת האלוהות‪,‬‬
‫מימוש פנטזציות זמני אשלייתי‪ ,‬שנותנים לה הרבה משמעות‪ ,‬כוח‪ ,‬מרכזיות‪ .‬המורכבות היא‬
‫שקיימת סכנה שהאם תפתח תלות ממושכת בחוויה הזו‪ .‬יש שני צדדים‪ :‬את הכניסה לשלב‬
‫הסימביוטי‪ ,‬והקשיים הרווחים יותר קשורים ליציאה‪ .‬אצל רוב האמהות‪ ,‬גם כאשר ההתפתחות‬
‫נורמלית ביותר‪ ,‬גם לשחרר את הילד בכל הרמות – לחקור סביבה‪ ,‬ללכת לאב‪ ,‬לדחות את האמא‬
‫– היא חוויה שמעוררת קושי‪ ,‬כאב‪ ,‬וכן הקלה‪.‬‬
‫‪ .3‬שלב הספרציה‪-‬אינדיבידואציה (יותר תהליך משלב)‬
‫שלב הבקיעה (‪)hatching‬‬ ‫‪.1‬‬
‫שלב האימון‬ ‫‪.2‬‬
‫שלב ההתקרבות‪-‬התרחקות (רפרושמה)‬ ‫‪.3‬‬

‫בגיל שנתיים‪ ,‬שלב הרפרושמו בשיאו‪ .‬זהו טווח קריטי למה שנקרא "גיל ההתבגרות הראשון"‪.‬‬

‫ישנם בשלב הסימביוטי הנורמלי כאמור שני מוקדים של קושי – בכניסה וביציאה‪.‬‬

‫‪ ‬בכניסה‪:‬‬
‫ישנן אמהות הסובלות מדיכאון אחרי לידה‪ .‬לדיכאון יש משמעות בחוויה של האם שאותה היא תביא‬
‫לתינוק‪ .‬החוויה הדכאונית‪ ,‬כפי שהיא עוברת לתינוק בתחילת דרכו היא חוויה של מוות‪ ,‬ושממיתה את‬
‫החיּות שלו‪ .‬משהו שלא מצליח להגיב לחיּות שלו (אנדרי גרין‪" :‬האם המתה")‪ .‬התינוק נאלץ להיות‬
‫שלוחה של האם המתה‪ .‬דוגמאות‪" :‬ילדים במוסדות שמפיסיקים לבכות"‪.‬‬

‫ישנן אמהות שחוששות לאבד את עצמן בתוך הקשר‪ ,‬אמהות גבוליות‪ .‬החוויה הסימביוטית בכל קשר‪,‬‬
‫ודאי בקשר כל כך אינטימי – חרדה מהיבלעות‪ ,‬מאבדן גבולות‪ .‬האמא מבוהלת מלהכנס לסיטואציה‬
‫סימביוטית‪ .‬אבדן של העצמי‪ ,‬התערבבות פיסית‪ ,‬מנטלית‪ ,‬רגרסיה לשלב הינקות שלה‪ .‬בסימביוזה‬
‫מתעוררת החוויה הינקותית שלה‪ ,‬ואצל אמהות מסוכנות זה עשוי להיות מסוכן‪ .‬אצלן ריח התינוק הוא לא‬
‫נעים אלא מעורר אימה‪( .‬סטסין על "העור המשני"‪ ,‬אוגדן על השלב האוטיסטי‪-‬מגעי‪ ,‬מגע של עור ועור‬
‫הוא לא בהכרח נעים)‪ .‬על האמהות נראה‪ :‬נטישה‪ ,‬התרחקות‪ ,‬חוסר היענות‪ .‬וריאציות יותר רכות‪ :‬לא‬
‫יישארו לבד עם התינוק‪ .‬אפשר להגיד זה חרדה‪ ,‬אבל חרדה אפשר ללמוד לנהל‪ .‬תמנע מחווית‬
‫ההתאחדות‪ .‬למשל אמא נרקסיסטית‪.‬‬

‫אמהות כזו תגרום להתפתחות ארגון סכיזואידי‪ ,‬אשר משקף את החוסר בקשר מזין‪ .‬אין חוויה שקשר יכול‬
‫להיות מבין‪ .‬אין הדהוד של קשר שיש בו חוויה של הזנה‪ .‬אין קיום של הזנה הדדית‪ .‬לא פחד מביחד‪ ,‬לא‬
‫פחד מקשר או להפגע מקשר כי אין הבנה בסיסית של מה הוא קשר ואיך אפשר להנות או להפגע‪.‬‬
‫הקונספט של קשר לא קיים‪.‬‬

‫המטופל הסכיזואידי מעדיף את ההרגעה העצמית ששירתה אותו בשעה שהאם לא עשתה זאת‪ .‬אין חוויה‬
‫של קשר מזין‪ .‬והמטפל שואל את עצמו האם המטופל הזה יכול להיעזר בו‪ .‬כמה הוא יכול לראות בו אם‬
‫מזינה אם הוא לא מבין את המשמעות של קשר במובן העמוק‪ .‬מטופל סכיזואידי על אמת ישאיר את‬
‫המטפל מנותק‪ ,‬אדיש‪ ,‬אפילו לא משועמם (שעמום זו חוויה)‪ .‬הפרעה כזו בד"כ לא מתאימה לטיפול‬
‫בדינמי קצר‪-‬מועד‪.‬‬

‫ביציאה‪:‬‬ ‫‪‬‬
 ‫היציאה מן הקשר הסימביוטי היא יותר עניין רגיש‪ .‬כשבהחלט הרבה אמהות והורים מגלים קושי‪ .‬נבחין‬
‫בין שני מצבים של קושי לצאת מהסימביוזה‪ ,‬מצד האם‪:‬‬
‫‪ .1‬אם שלא מאפשרת יציאה מתוך הנרקסיזם שלה‬
‫‪ .2‬אם שכשהתינוק מתרחק היא חשה חרדה (ולא נטישה)‬

‫‪10.11.10‬‬

‫תפקיד האמא הוא לא להפריע את הצמיחה הטבעית של הילד‪ .‬התינוק המתפתח פונה לעבר העולם‪ ,‬לעבר‬
‫נפרדות‪ .‬היא צריכה לאפשר את זה באופן תקין‪ .‬כאן נשאל‪ :‬מה קורה כאשר היא לא מאפשרת את זה‪,‬‬
‫והחוויה של נפרדות הופכת עבור התינוק שהיא מסוכנת‪ .‬הפתולוגיה הבולטת שכקשורה לשלב הזה היא‬
‫הפרעת אישיות גבולית ‪ ,‬בתנועה הבסיסית שבין התקרבות לא מותאמת לבין התרחקות לא מותאמת‪.‬‬

‫הדינמיקה באישיות גבולית היא שיש פנטזיה בסיסית לשחזר את החוויה הסימביוטית‪ .‬והנסיון לשחזר את‬
‫החוויה הזו באה לביוטי בהתקרבות יתר‪ .‬נפגוש מטופלים שמהפגישה הראשונה מביאה אינטימיות‪ .‬וברוב‬
‫המקרים מעוררים אצלנו חוויה של חוסר נינוחות‪ .‬הסכנה היא שהקרבה הלא‪-‬מותאמת מעוררת אימה‪,‬‬
‫כיוון שהסימביוזה הזו היא מאיימת ונקמנית‪ .‬ולכן תגובת הנגד היא דינמיקת התרחקות שכוללת תוקפנות‪,‬‬
‫כעס‪ ,‬הרס‪.‬‬

‫הפרשנות המרכזית (לפי המודל של מאן) שאמורה לעודד פיתוח אינטימיות עלולה להיות מאיימת‪ .‬החוסר‬
‫נוחות נובע מכך שאין גבולות ברורים בין הפנטזיה הסימביוטית לבין המימוש‪ .‬כאשר קיים איום של‬
‫מימוש הפנטזיה‪ ,‬זה מאיים‪ .‬אצל המטפל‪ ,‬הקושי המרכזי הוא שזה מאוד מפתה להכנס לחויה הסימביוטית‪.‬‬
‫אנחנו מאוד בקלות נענים לחיזור הסימביוטי‪ ,‬כי גם לנו יש את הפנטזיה הזו‪ ,‬גם אנחנו רוצים להיות אמא‬
‫כל יכולה עבור המטפל הזה‪ .‬אבל זה מקום מאוד מסוכן‪ .‬וזו הדינמיקה שמשתחזרת בטיפול‪.‬‬

‫הדינמיקה הטיפולית צריכה להיות בין כן להיענות לבקשה לבין לשמור על החויה כלא מסוכנת‪ .‬צורה‬
‫אחת על ידי הסטינג הטיפולי – לשמור על הזמן‪ .‬מטופל כזה מתוסכל מכך שיש לי מטופלים אחרים והיה‬
‫רוצה שאטפל רק בו‪ ,‬ואולם אם כך אכן היה‪ ,‬הוא היה ברוח כי זה בגדר מימוש הפנטזיה‪.‬‬

‫ההפרעה הנרקסיסטית היא יותר מאוחרת‪ .‬יש שם גבול שמגדיר את הגבול של העצמי‪ .‬ונעשה שימוש‬
‫באחר באופן שמשמש את העצמי‪ ,‬אבל לפחות יש עצמי‪ .‬הפנים שסביב הגבולות הוא ריק וזקוק לזולת כדי‬
‫להתמלא‪ .‬נעסוק בכך סביב הקונפליקט השלישי‪.‬‬

‫כאשר היציאה מן השלב הסימביוטי מתאפשרת‪ ,‬התינוק נכנס לשלב הספרציה‪-‬אינדיבידואציה עם שלושת‬
‫השלבים‪ .‬שהם מחזורים‪-‬ספירליים‪ ,‬הולכים קדימה ואחורה‪ .‬בשלב הבקיעה‪ ,‬מציאות טראומטית‪ ,‬הופכת‬
‫את הבקיעה לחוויה טראומטית‪ .‬בשלב הבא‪ ,‬שלב האימון‪ ,‬הילד מתרגל את היכולות הנפרדות שלו‪ ,‬ועובר‬
‫מהספרציה לאינדיבידואציה‪ .‬הדבר הדומיננטי הוא חקירה של הגוף‪ .‬לפי פרויד זהו השלב האנאלי‪.‬‬
‫בהמשך משחקים בבובה‪ ,‬באבאואמא‪ ,‬גילויים שלי כפרט נפרד‪ .‬ישנם תהליכים שמבססים את החוויה שלי‬
‫עצמי כפרט שיש לו יכולת או אין לו יכולת‪ .‬ככזה שיכול לחיות או לא בשלום עם המגבלות‪ .‬אפשר‬
‫לראות כאן ניצנים של הפרעות תלותיות ‪ .‬ישנה נפרדות‪ ,‬הכרה באובייקט האחר‪ ,‬והקיום מוגדר לפי‬
‫האחר‪ .‬כי אין יכולת להפנים את האחר כאובייקט קבוע ומרגיע (לא הפנמה של סביבת אם)‪ .‬המטופלים‬
‫שבאים עם חשש לפתח תלות מדברים על מה שקרה להם בשלב האימון‪ ,‬כיוון שהתלות בהורים נחוותה‬
‫כמסוכנת‪ .‬כאשר המטופל עוסק בי כאובייקט‪ ,‬הוא עוסק בתהליך שהוא כבר בקע מן החוויה הסימביוטית‪.‬‬
‫ואיזה אימון התאפשר או לא התאפשר לו‪.‬‬

‫(ההפרעה הסכיזואידית‪ ,‬גבולית ונרקסיסטית הן המוקדמות ביותר והן עוסקות בתהליך‬

‫שיא תהליך הספרציה‪-‬אינדיבידואציה בגיל שנתיים שבו הילד מקיים את שלב הרפרושמה‪ .‬זהו שלב‬
‫סוער‪ .‬התבגרות ראשונה‪ .‬ביחסים בין האם לילד יש סערה משני הצדדים‪ .‬הילד רוצה‪ ,‬מוכן להפרד‪ .‬וכבר‬
‫צריך‪ .‬ובאותה מידה הוא מפחד וחרד ומאויים‪ .‬חרד מן החוץ‪ ,‬וכן מהאב שיסרס‪ ,‬וכן חרד מלאבד את האם‪.‬‬
‫שוב נדרשת אמא שבהדרגה החזירה לעצמה את פונקציות האגו והתפקודים שיאפשרו לה להתקיים בנפרד‬
‫מהילד‪ .‬רוב האמהות יכולות לזהות את הגיל הזה ככזה שיש שינוי גם אצל הילד וגם אצלן בחזרה לחיים‬
‫הנורמליים‪ ,‬למה שהן ויתרו עליו קודם לכן‪ .‬יש מבחן לאינדיבידואציה (לא רק לנפרדות)‪ .‬זה הגיל‬
‫שהאמא יכולה לחזור להיות לא רק אמא של‪ .‬האינדיבידואציה הזו היא תהליך מורחב שעלול להיות סוער‪,‬‬
‫קצת מפחיד‪ ,‬כיון שהילד לא קם יום אחד עם יכולות וכוחות‪ ,‬אלא הוא קצת כזה ואז חוזר‪ .‬ושם צריכה‬
‫להיות האמא שהוא מכיר שתקבל אותו‪ .‬וכשהוא נפרד הוא לא גורר אותה אחריו‪ .‬והוא לא גורר אשמה‬
‫וחרדה של מה יהיה עם אמא כשאני משאיר אותה בלעדיו (הילד המרצה‪ ,‬הילד הבן‪-‬זוג לאם)‪ .‬כאן נעוצות‬
‫בעיות בסוגיות של הגדרות זהות‪ ,‬יחסים‪ ,‬קשרים בין אישיים‪ .‬הפרעות שיחסית יותר בקלות אפשר לגשת‬
‫אליהן בטיפול דינמי קצר מועד‪ .‬יש שם בסיס אישיותי שמאפשר עבודה על מרכיבים יותר מפותחים‪.‬‬
‫שאלות שקשורות אלי כאינדיבידואל נפרד‪.‬‬

‫לקראת פרשנויות שנובעות מן הציר שתיארה מאהלר‬

‫מטופל גבולי – קיימת פנטזיה במפגש עם המטפל למצוא מישהו שיהיה בשבילו באופן מלא‪ ,‬לא מתסכל‪,‬‬
‫לא מכעיס‪ ,‬שיהיה תמיד בשבילה כמו שהיא צריכה‪ .‬בא עם הפנטזיה שאהיה עבורה אמא סימביוטית‪.‬‬
‫עכשיו צריך לראות מה התוכן של אמא סימביוטית מבחינתו‪ .‬וכן השאלה איפה החוויה של הבריחה‬
‫מתחילה להתעורר‪ .‬וזה צריך להיות ברור ועל השולחן מהתחלה‪ .‬היא מבקשת שאהיה משהו בשבילה אבל‬
‫אם אהיה את זה בשבילה‪ ,‬זה מסוכן בשבילה‪ .‬זה דורש מן המטפל עבודה אקטיבית כל הזמן‪ ,‬לדבר על‬
‫תכנים‪ ,‬לבחון – איך בא‪ ,‬איך יושב‪ .‬ההתחלה של הבריחה מתעוררת בדברים הקטנים‪ .‬אם לא בא למטופל‬
‫לבוא‪ ,‬זה כבר שם‪ :‬שתיקה‪ ,‬לבוש אחר‪ ,‬הגנתיות‪.‬‬

‫הערה‪ :‬אריקסון מאוד רלוונטי פה‪ ,‬וכן גלוס‪.‬‬

‫עוד שתי פרספקטיבות במקום של תלות‪-‬עצמאות‪ :‬קליין וויניקוט‬

‫קליין‬
‫איך ההרסנות והתוקפנות של התינוק מנוהלת על ידי האמא‪ .‬כי התוקפנות מבטאת את השאיפה לנפרדות‪.‬‬
‫הביטוי הפרימיטיבי של הנפרדות הוא באמצעות תוקפנות‪ .‬לפני זה‪ ,‬הילד נושך את אמא וילדים אחרים‬
‫בגן‪ .‬אלו ביטויים פרימיטיביים של נפרדות‪ .‬ויניקוט מחבר בין החיים והמוות‪ ,‬אי אפשר לחיות ללא דחף‬
‫תוקפני‪ ,‬לאו דווקא מכוון הרסני‪ .‬כל תוקפנות כוללת בתוכה הרסנות‪.‬‬

‫בעמדה הדיכאונית צריכה להיות אמא שמסוגלת להיות שלמה ואינטגרטיבית מול התקפות ההרס עליה‪ .‬כי‬
‫אחרת הפנטזיה‪ ,‬הצורך של הילד על נפרדות‪ ,‬נחווה כקטסטרופה‪ ,‬כמסוכן‪ .‬אם האם חווה את הנשיכה של‬
‫הילד‪ ,‬משיכה בשיער‪ ,‬בעיטה וכו'‪ ,‬כנסיון של הילד לפגוע בה‪ .‬או ביטוי לזה שיש לה ילד סדיסט‪ ,‬רצחני‪,‬‬
‫אז היא הופכת את הצורך בנפרדות לחוויה מסוכנת‪.‬‬

‫‪17.11.10‬‬
‫דיברנו על האופן שבו האם שורדת את ההתקפות ההרסניות של התינוק‪ .‬ההתקפות האלו מקורן גם‬
‫בתוקפנות המולדת‪ ,‬גם תוצאה של "צרות העין" ‪ ,Envy‬התינוק חומד את הטוב של שד האם לעצמו‬
‫באופן שהורס את האחר‪ ,‬וגם תוצאה של תסכול פשוט‪.‬‬

‫חשוב להבדיל בין תוקפנות לבין "זעם נרקסיסטי" אצל קוהוט‪ ,‬שהוא אינו מכוון אובייקט‪.‬‬

‫על מנת שהתינוק יוכל לעשות את תהליך הנפרדות באופן חופשי‪ ,‬משוחרר מאשמה‪ ,‬מאיום ומחרדה‪,‬‬
‫צריכה להיות שם אמא שלא תיהרס מהתקפותיו‪ ,‬אמא שאומרת אני אוהבת אותך למרות שאני כועסת‬
‫עליך (או‪ :‬למרות שאתה כועס עלי‪ ,‬הורס אותי)‪ .‬הכעס אפשרי כאשר יש אמא שאוהבת נוכח התוקפנות‪,‬‬
‫שלא נהרסת‪ ,‬שלא דוחה‪.‬‬

‫הדיאלוג הזה משמעותי לתהליך לתהליך הנפרדות‪ ,‬למה‪ .‬כי כאשר התוקפנות של התינוק הופכת להיות‬
‫הרסנית‪ ,‬גורמת לכך שהילד הורס את האובייקט‪ ,‬אז התוקפנות שמבטאת את הצורך בנפרדות היא בלתי‬
 ‫אפשרית‪ .‬כי היא מסכנת את האובייקט‪ .‬נפרדות מכילה בתוכה את הדחף התוקפני כאפשרי‪ .‬נפרדות‬
‫מתקיימת כאשר הדחף התוקפני הוא לא ממית‪ .‬אז אני יכול לקיים נפרדות בטוחה‪ .‬אז אני יכול לדרוש‬
‫באופן בטוח את המרחק מן האחר בלי לפחד שהוא ייעלם לי‪.‬‬

‫במפגש הקליני יש איכות אחרת לתלותיות שקשורה לצורך שלי באובייקט נוכח‪ ,‬קונקרטי‪ ,‬לבין תלותיות‬
‫שקשורה לחרדה שהאובייקט ייעלם‪ ,‬אם אני אדרוש מרחק או מרחב‪ .‬הצורה הראשונה – התלותיות‬
‫שקשורה לצורך שלי באובייקט קונקרטי (אצל מאהלר – בעלי הפרעה תלותית צריכה את האובייקט‬
‫הקונקרטי כי אין הפנמה שלו) בגלל שאם אדרוש את הנפרדות שלי האובייקט ייעלם‪ ,‬ימות‪ ,‬יברח‪ .‬זהו‬
‫דיאלוג גבולי במהות שלו‪ .‬הנפרדות רצויה אבל נחווית כנטישה‪ ,‬כאימה‪ .‬אנחנו מכירים אותו בתוך‬
‫הטיפול‪ :‬איך אפרד מהטיפול מבלי להמית את המטפל והטיפול‪ .‬הדיאלוג בין נפרדות שאינה ממיתה‪ ,‬היא‬
‫התנועה הקלייניאנית‪.‬‬

‫הורה אלים גורמת לחוויה שהתוקפנות של הילד שינתה את האבא; או‪ :‬ההורה שמת‪ .‬בחוויה הפנימית של‬
‫הילד יכול להיות שהמשאלה שלו הרגה את ההורה‪ ,‬ואז צורך הנפרדות הוא מסוכן‪.‬‬

‫וויניקוט‬
‫הציר ההתפתחותי מתלות לקראת עצמאות‪" .‬מתלות לעצמאות"‬
‫שלוש קטגוריות‪:‬‬
‫‪ .1‬תלות מוחלטת‬
‫‪ .2‬תלות יחסית‬
‫‪ .3‬לקראת עצמאות‬

‫תלות מוחלטת‬
‫ויניקוט אומר כאן שבעצם אף פעם אין עצמאות‪ .‬בתיאוריה של ויניקוט הקיום שלנו אפשרי רק בהקשר‬
‫של יחסים‪" ,‬מצע הנפש" ‪ ,The Matrix Of The Mind‬בתוכו אני מקיים את הנפרדות שלי‪ .‬הפרדוקס‪:‬‬
‫היחסים הם המצע כדי לקיים את הנפרדות האותנטית‪ .‬ולא את היחסים‪ .‬הקיום מונע על ידי הרצון למצוא‬
‫נפרדות אותנטית‪ .‬בריאות נפשית עפ"י ויניקוט היא היכולת לחיות חיים אותנטיים בתוך מסגרת חברתית‪.‬‬
‫או‪ :‬היכולת לחיות בחברה בלי לוותר על הנפרדות האותנטית שלי‪.‬‬

‫בסוף – המשימה שלנו כהורים‪ ,‬כמטפלים‪ ,‬היא להמשיך להתקיים כסביבה מופנמת בעולם הנפשי של‬
‫המטופל‪ .‬אנחנו הופכים לחלק מן הסביבה שבתוכה המטופל יכול לקיים חיים אותנטיים‪.‬‬

‫יחידת אם‪-‬תינוק עפ"י ויניקוט‪ ,‬בתוכה האם והתינוק יוצרים עולם רגשי משותף‪ ,‬שהוא בו זמנית‬
‫פרימיטיבי ומבוגר‪ .‬בשונה מהיחידה הסימביוטית של מאהלר‪ ,‬היא יחידה התפתחותית‪ ,‬היא צומחת ביחד‪,‬‬
‫"זאת ילדותי השנייה"‪ .‬בהורות אנחנו במסע שבתוכו אנחנו מתפתחים גם כילדים‪.‬‬

‫בתלות המוחלטת הזו האם יוצרת עבור התינוק‪ ,‬חוויה אומנטיפוטנטית‪ ,‬חווית הבריאה‪ .‬חוויה מאגית‬
‫לחלוטין לפיה התינוק פוגש את סיפוק צרכיו ברגע ובאופן שצרכיו מתעוררים‪ ,‬עוד לפני שהתפתח הרצון‪.‬‬
‫בוודאי מבלי שיידע שזה מה שהוא רצה‪ .‬מבחינת התינוק‪ ,‬למעשה הוא ברא את סיפוק הצורך‪ ,‬את חווית‬
‫ההזנה‪ .‬ויניקוט נותן לאם הטובה דיה תפקיד כפוי טובה‪ :‬היא מספקת את הצורך של התינוק מבלי‬
‫שהתינוק אפילו יידע שיש מישהו שמספק את צרכיו‪.‬‬

‫בניגוד לפרויד ולקליין שמדברים על תהליך התפתחות שרווי באבל‪ ,‬השלמה‪ ,‬וויתור‪ ,‬הרי שויניקוט רוצה‬
‫תינוק שמחזיק את התחושה שהוא אומניפוטנטי‪ .‬העבודה של קליין היא לוותר על החוויה האומניפוטנטי‪.‬‬
‫רק כאשר אני מחזיק פנטזיה אני יכול לרצות משהו‪ .‬ואז יש בי המוכנות לפגוש את המציאות על‬
‫מגבלותיה והמעקשים שהיא מעמידה בפני‪.‬‬

‫בשלב זה אין לתינוק חוויה של תלות בכלל‪ ,‬רק של סיפוק אומניפוטנטי של צרכיו‪.‬‬
 ‫תלות יחסית‬
‫האם מפגישה את התינוק עם המציאות במינונים שלא יפרקו אותו‪ ,‬שלא יגרמו לו להגיב באופן הגנתי‪,‬‬
‫ולהנות ממנ‪.‬ה‪ .‬אפשר לראות בחודש הראשון שההיענות של האם לתינוק היא מיידית‪ .‬מאוחר יותר היא‬
‫מרשה לעצמה להשתהות לפני ההיענות‪ .‬האמא באופן טבעי מבינה שחשוב שיהיה משך זמן עד שהתינוק‬
‫יפגוש אותה‪ .‬במרווח הוא מתחיל לפגוש את המציאות‪ .‬ואז במינון המתאים הוא יכול להתחיל להנות‬
‫מהמציאות ולשחק איתה‪ .‬וכאן הקושי של האמהות עם הלחכות‪ .‬בזמן הזה שבו התינוק והמטופל‪ ,‬לפני‬
‫שהוא צורח ונהיה אדום‪ ,‬יש זמן שהוא לומד‪ ,‬בעולם החיצוני ובעולם הפנימי‪ ,‬לשחק עם המציאות‪ .‬בזמן‬
‫הזה של ההמתנה למציאות לתינוק יש אפשרות לשחק‪ ,‬לדמיין‪ ,‬להתפתח‪.‬‬

‫זהו שלב שחשוב לעצמאות‪ .‬האם שמגישה לתינוק את המציאות במינון מותאם יוצר את הדיאלוג עם‬
‫המציאות הזו‪ .‬הופך את הדיאלוג עם הנפרדות לדיאלוג יצירתי‪ ,‬מצמיח‪ ,‬מזין‪ .‬ולא טראומטי שיוצר תלות‪,‬‬
‫"תלות באם הקונקרטי" במלותיו של ויניקוט‪ .‬במקום שהתינוק יחזיק משהו מהאמא בתוכו‪ ,‬הוא הופך‬
‫להיות תלוי באם‪ .‬אמהות חודרנית שמגדירה את המקומות שבהם התינוק לא מסוגל בלעדיה‪" ,‬הוא לא‬
‫יכול להירדם אצל הסבתא‪ ,‬הוא חייב אותי"‪ .‬האמא מאפשרת לתינוק לשחק את המשחק הלבדי של עצמו‬
‫בלי להיות חודרני ובלי לנטוש‪ .‬היא נמצאת שם כמו שלנו יש אוויר לנשימה‪ .‬כי ברגע שאין לנו את‬
‫האוויר‪ ,‬אנחנו במצוקה‪ .‬זו הנוכחות‪ ,‬היא נוכחות נעדרת‪.‬‬

‫הוא יודע שהיא שם‪ ,‬והיא יודעת שהוא שם‪ ,‬הם לא עסוקים בנוכחות ובהיעדרות אחד של השני‪ .‬כשהאמא‬
‫תתרחק‪ ,‬המשחק של הילד בלבד שלו‪ ,‬יתפרק‪ .‬הדיאלוג הזה‪ ,‬הוא המקום שבו הילד מתחיל להפנים את‬
‫"מצע הנפש"‪ ,‬זהו המקום שמאפשר לו לקיים את המרחב הפוטנציאלי‪.‬‬

‫המרחב הטיפולי מתקיים בתוך מרחב שבו המטפל לא קיים בנוכחות שלו‪ ,‬אלא בנוכחות הטיפולית שלו‪.‬‬
‫המטפל משהה את הצרכים שלו‪ ,‬האינטרסים שלו‪ ,‬למען המטופל‪.‬‬

‫במפגש בין מציאות לפנטזיה נוצר הדמיון‪ ,‬המשחק‪ ,‬המרחב הפוטנציאלי‪.‬‬

‫לגבי חומר קריאה‬

‫מאמרים בסילבוס על המודל של מאן‬ ‫‪-‬‬
‫פרויד ומעבר לו‬ ‫‪-‬‬

‫‪24.11.10‬‬

‫קונפליקט שני‪ :‬אקטיביות מול פאסיביות‬

‫המשולש הקוגניטיבי‪ :‬האני‪ ,‬האחר‪ ,‬העולם‬

‫פרויד‪" ,‬מכים ילד"‪ ,‬דיבר על כך שכמעט אף פעם לא מוצאים קיום של צד אחד‪ .‬תמיד המאזוכיסט הוא גם‬
‫סאדיסט ולהיפך‪ ,‬בתוך קובץ מאמרים על אהבה ומיניות‪ .‬פגישות עם מטופלים סביב הקאת ילד‪ .‬לפעמים‬
‫המטופל מספר על הפנטזיות כאילו הוא הילד המוכה‪ ,‬ולפעמים כאילו הוא הבוגר המכה‪ .‬וכל זאת סביב‬
‫עוררות מינית‪.‬‬

‫בקיום הראשוני ‪ :‬שהוא קיום רצפטיבי‪ ,‬תלותי‪ ,‬חסר אונים‪ .‬קיום שיכול ליצור חוויה נעימה של עונג‪,‬‬
‫סיפוק‪ ,‬הגנה‪ .‬המקום הפסיבי הזה יוצר התפתחות כפולה בציר האקטיבי‪-‬פסיבי‪ .‬מצד אחד יש רפרנס למה‬
‫קורה במצב הכי פסיבי שבו ניתן להיות‪ .‬שם אני פוגש מקום נינוח שאני רוצה לחזור אליו או מקום‬
‫מסוכן? גם אם המקום הוא מסוכן ומפחיד‪ ,‬אני רוצה לחזור אליו כדי לתקן‪ .‬פרויד‪Repetion :‬‬
‫‪ – compulsion‬הנטייה לחזור ולשחזר את המקומות הפתולוגיים‪ .‬למה? – א) זה מוכר‪ .‬ב) רצון בתיקון‪,‬‬
‫להרגיש אחרת במקום שבו היתה חויה לא טובה‪ .‬ג) שליטה – נסיון לייצר את הסיטואציה חסרת האונים‬
‫במציאות ולשלוט בה‪ ,‬לנהל אותה אחרת‪.‬‬
‫החלק האחד של הקיום חסר האונים הוא פסיבי ותלותי באופן מוחלט‪ ,‬אבל וישנה פנטזיה לחזור לפסיביות‬
‫המוחלטת‪ ,‬גם בחלקים הנעימים שלהם שלה וגם בחלקים הכאובים‪ .‬ויחד עם זאת לא רוצה לחזור כי‬
‫המשמעות של חזרה לשם היא ביטול הנפרדות שלי‪ ,‬הכוח שלי‪ ,‬העצמאות שלי‪ .‬לא באמת רוצה לחזור‬
‫לרחם‪ ,‬אבל רוצה לחזור לרחם‪.‬‬

‫אקטיביות ופסיביות – קונפליקט יותר מוקדם מהקונפליקט של תלות ועצמאות‪ ,‬שיש בו את המודעות‬
‫לקיום האובייקט‪.‬‬

‫במקום הראשוני הפסיבי הזה‪ ,‬שבו התינוק אמור לחוות עונג יש גם חוויות שליליות‪ .‬אנחנו מקווים שיותר‬
‫חיוביות‪ .‬זהו מקום שאנחנו משתוקקים לחזור אליו‪ .‬הוא מייצג בעיקר את החלק הפסיבי‪ .‬אנחנו מקווים‬
‫שבעיקר את החלק הפסיבי הבטוח‪.‬‬
‫אבל יש עוד חלק לקיום הזה‪ ,‬הוא החלק הפנטזיוני שעוסק בפנטזיה האומניפוטנטית‪ .‬אצל קליין נולדים‬
‫איתה‪ ,‬אצל ויניקוט היא מתפתחת‪ .‬שם לא רק שאני לא פסיבי‪ ,‬אני כל יכול‪ .‬אני בורא‪ ,‬יוצר‪ ,‬יכול להרוס‬
‫ולהחיות את האם‪.‬‬
‫בסופו של דבר שני החלקים הם לא זרים זה לזה‪ ,‬העולם מתארגן סביב חוץ ופנים‪ ,‬בחוץ אני חסר אונים‬
‫לחלוטין‪ ,‬תלוי‪ .‬בפנים אני היחיד שקיים‪ ,‬העולם הוא קסם‪ ,‬בריאה‪ ,‬הוא בשליטה מלאה שלי‪ .‬זהו הקיום‬
‫הדו‪-‬צדדי שאיתו מתחילים את החיים‪ .‬מצד אחד אנחנו במצב הכי פסיבי‪ ,‬ומצד שני הכי אקטיבי‪.‬‬

‫החלקים הפסיבי והאקטיבי מקיימים כל מצב בחיים‪ .‬למשל הסיטואציה שאני רוצה שיבינו אותי בלי‬
‫שאגיד שום דבר – מצד אחד מבפנים אני בפסיביות‪ ,‬מצד שני הצורך הזה הוא של שליטה מוחלטת מאגית‬
‫באובייקט‪ .‬שליטה מאגית כזו אפשרית רק במצב הפרימיטיבית של התינוק‪ .‬מצד נוסף בפנטזיה שידעו‬
‫אותי בלי מלים‪ ,‬יש חלק חודרני‪ ,‬מבטל את הגבול בין פנים לחוץ‪ .‬אם מישהו יכול לקרוא מה שאני חושב‪,‬‬
‫אז אני שקוף‪.‬‬

‫רק בתחילת החיים אפשר להיות פסיבי באופן מוחלט ואקטיבי באופן מוחלט‪ ,‬ואין עם זה קושי‪ .‬בזכות‬
‫האם שמאפשרת זאת‪.‬‬

‫מתוך זה אפשר להתחיל לצמוח באופן תקין לדיאלוג בין אקטיביות לפסיביות שמאפשר התמקמות נינוחה‬
‫בכל מיני חלקים של הציר‪ .‬אני יכול להרגיש בטוח‪ ,‬להתמסר ביחסים‪ ,‬אבל גם יודע במקום הזה לשמור‬
‫על עצמי מתוך התמסרות מוחלטת‪ ,‬אבדן של העצמי‪ .‬אנשים עם הפרעה גבולית לא יודעים לאזן נכון את‬
‫ההתמקמות שלהם‪ .‬ההיבלעות ביחסים מייצגת תנועה לעבר פסיביות מוחלטת‪ ,‬לא שמורה‪ ,‬לא מוגנת‪.‬‬
‫ובטיפול יש נסיון לשלוט במטפל באופן מאגי‪ .‬ברגע שאני מרגיש את עצמי אומניפוטנט במציאות הפנימית‬
‫אני מאוד פוטנטי‪ ,‬אבל הלכה למעשה במציאות אני אימפוטנט‪.‬‬

‫המקום התקין הוא זה שמקיים את הפסיביות בחוץ באופן בטוח‪ ,‬לא באופן מתמסר אלא באופן שומר‪.‬‬
‫הפנטזיות הרומנטיות על התמסרות מוחלטת אמורות להישאר פנטזיות‪.‬‬

‫בשלב האורלי‪ :‬פרויד מתאר כיצד היניקה הרצפטיבית הופכת לאקטיבית ולסדיסטית‪ ,‬ופיתח את זה‬
‫אברמס אשר חילק את השלב האורלי לשניים – האורלי הפסיבי והאורלי הסדיסטי‪ .‬כאן החיבור בין הדחף‬
‫המיני לדחף התוקפני‪ ,‬בין עונג וסיפוק לבין כאב והכאבה‪ .‬אלו מקומות ראשונים בהם התינוק בוחן את‬
‫המפגש בין הדחף והביטוי האקטיבי שלו‪ ,‬לבין המציאות‪ .‬הסדיזם הוא פיסי – בנשיכה‪ ,‬וכן רגשי‪ .‬הילד‬
‫חומד חלקים של האם‪.‬‬

‫האקטיביות מבססת ומחיה את התוקפנות‪ .‬זה המקום של עמדת המטפל המכוון‪ ,‬שבה האקטיביות מקיימת‬
‫תוקפנות של המטפל‪ .‬אם חוזרים למורכבות של המושגים הללו‪ ,‬למשל בחדירה‪ ,‬שיש בה אקטיביות‬
‫חודרנית‪ .‬ועד כדי תוקפנות פתולוגית מסוכנת ולא נורמטיבית‪.‬‬

‫בהקשרים אחרים – ההבדל בין פנטזיה לאקטינג אאוט‪ .‬ההבדל בין נורמלי ללא‪-‬נורמלי הוא לא בתוכן‬
‫אלא במה עושים עם התוכן‪.‬‬
 ‫בשלב הזה – האורליות הפסיבית והאורליות האקטיבית הסדיסטית‪.‬‬

‫השלב האנאלי‪ :‬עוסק בשליטה‪ .‬בניגוד לקיום הראשוני‪ ,‬זוהי שליטה ממשית ולא שליטה מאגית‪ .‬השליטה‬
‫האנאלית מתחלקת ל –‬
‫שליטה אנאלית פנימית – בדחף‪ ,‬בתוכן הגופני‪ ,‬בצואה ובשתן‪ ,‬ביכולת להחזיק ולשחרר‪ ,‬ביכולת לייצר‬
‫צואה‪ ,‬הגילוי של היכולת הפנימית מייצר את החוויה ביחס לעצמי‪ .‬בצד הזה אנחנו מוצאים את הוריאציה‬
‫הפסיבית הנינוחה שיכולה לשהות בעולם עם בטחון שאני יכול לנהל את עצמי‪ .‬אמירה קוגניטיבית‪ :‬אני‬
‫לא יכול לשלוט בחוץ אבל יכול לשלוט בתגובה שלי בחוץ‪ .‬זוהי היכולת האנאלית הפנימית‪ .‬אני יכול‬
‫להיכנס למערכת יחסים‪ ,‬כי אני יכול להתמודד עם מה שיקרה‪ ,‬עם המצבים הקשים – אנאליות פסיבית‪.‬‬
‫בוריאציה לא בריאה תהיה הפנטזיה שאני יכול להחזיק אנשים‪ ,‬לשלוט בהם בתוך מערכת היחסים‪ .‬אם‬
‫הבנתי שאנשים הם לא בשליטה שלי אז אני יכול ללכת למערכת יחסים כי אני לוקח בחשבון שאוכל‬
‫להתמודד עם פרידה‪.‬‬
‫אנאליות אקטיבית – החלק השני של האנאליות‪ ,‬היכן שהצואה שלי מנהלת את העולם‪ .‬זוהי העמדה הכי‬
‫מפותחת ביחסים הפרה‪-‬אדיפליים‪ ,‬שעל פיהם אני לא שולט באחר שליטה אומניפוטנטיות אלא באמצעות‬
‫מה שיש לי להציע לו‪ :‬הצואה הנפלאה שלי‪ .‬זה מתחיל במקום שבו האמא מאושרת עם הצואה של הילד‪.‬‬
‫וזה מבסס את החוויה שלנו שבה אנחנו יכולים לגרום הנאה לאחר לא באמצעים מאגיים אלא באמצעות‬
‫יצרנות ויצירה‪ ,‬צואה‪ ,‬עולם רגשי ששייך לשלב האנאלי‪ .‬זהו המקום הראשון שבו האקטיביות שלי‬
‫קשורה לפסיביות שלי‪ ,‬בעולם המציאותי‪ .‬אני מבין שאמא לא תהיה מאושרת סתם – רק אם אתן תוצרת‬
‫טובה‪.‬‬

‫לסיכום‪ :‬אקטיביות ופסיביות מתפתחת בשלבי התפתחות שונים‪ ,‬ונוצרות בנפש חוויות אקטיביות‬
‫ופסיביות על רבדים שונים‪ .‬הסוף הוא שהדיאלוג שלי כבוגר ביחס לצמד אקטיביות‪-‬פסיביות נובע‬
‫ממכלול הרבדים והדיאלוג שלהם‪ .‬התנועה שלי יושבת על ההתפתחות שנוצרת ברמות השונות‪ .‬ולכן‬
‫הקונפליקט הזה מייצג תנועה והסתכלות על כל הציר ההתפתחותי‪ .‬קצת יותר מורכב מתלות‪-‬עצמאות‬
‫שממקם בשלב התפתחותי יותר ברור‪.‬‬

‫טיפול דינמי קצר מועד‪ :‬סיכום קונפליקט אקטיבי‪-‬פאסיבי‬

‫ד"ר שרון גיל‬
‫קונפליקט זה‪ ,‬בצורתו התקינה‪ ,‬מתהווה ומובנה מתוך תנועה דיאלקטית בין עמדה פעילה ביחס לעצמי‪,‬‬
‫לאחר ולעולם‪ ,‬לבין עמדה סבילה (רצפטיבית) ביחס לאותם שלושה קודקודי קיום‪ .‬מהעמדה האקטיבית‬
‫נובעות איכויות כגון יוזמה‪ ,‬חקרנות‪ ,‬פעלתנות‪ ,‬השפעה‪ ,‬דומיננטיות ושליטה‪ ,‬ומהעמדה הפסיבית נובעות‬
‫איכויות כגון אמון באחר‪ ,‬התמסרות‪ ,‬נתינה‪ ,‬ומוכנות להיות מושפע‪ .‬תנועה בין העמדות מאפשרת דיאלוג‬
‫מתמשך שאינו מבקש הכרעה בין הקטבים כי אם יצירתה מתמשכת של חוויה בעלת אופי ואיכות דינמיים‬
‫ומורכבים‪.‬‬
‫הדיאלקטיקה שבין אקטיבי ופסיבי מקיימת דיאלוג עם קטבים אחרים באישיות‪ ,‬המבנים יחדיו את החוויה‬
‫הנפשית כמו חיים‪-‬מוות‪ ,‬סופי‪-‬אינסופי‪ ,‬תוקפני‪-‬מיני‪ ,‬אומניפוטנציה‪-‬אימפוטנציה (רגשי ומיני גם יחד)‪,‬‬
‫נתינה‪-‬קבלה‪ ,‬התמודדות פעילה‪-‬התמודדות סבילה‪ ,‬סדיזם‪-‬מזוכיזם (רגשי ומיני גם יחד) אסרטיביות ועוד‪.‬‬
‫החוויה הנפשית תהיה בעלת משמעות וחיות כל עוד היא ניזונה ממרחב היצירה שבין (למשל) החיים‬
‫והמוות‪ .‬החיים מקבלים משמעותם מתוך ההכרה במשמעויות הנובעות מהמוות‪ ,‬כמו‪-‬גם מתוך דיאלוג‬
‫ביחס לסופיות‪ ,‬תוקפנות‪ ,‬אימפוטנציה וכד'‪ .‬הכחשת המשמעות הנובעת מהמוות (לרוב מתוך חרדה ביחס‬
‫לעצמי)‪ ,‬מצמצמת את מרחב הדיאלקטיקה ומכאן גם את מרחב היצירה של משמעויות בחיים‪ .‬חיים‬
‫המונעים מתוך החרדה ביחס למוות הופכים שטוחים וקונקרטיים‪ ,‬חסרים יכולת הנאה ועונג‪.‬‬
‫בדומה לכך‪ ,‬הצורך לבחור בקוטב האקטיבי (לרוב מתוך חרדה ביחס לאחר) מצמצם את האקטיביות‬
‫לעמדה של שליטה אומניפוטנטית מנותקת מהמציאות‪ ,‬אובססיבית‪-‬קונקרטית‪ ,‬או הרסנית‪ .‬ולהיפך‪,‬‬
‫הכרעה בקוטב הפסיבי (מתוך אימפוטנציה רגשית ביחס לאחר) תייצר חוסר אונים‪ ,‬דיכאון‪ ,‬חוסר תנועה‪,‬‬
‫תלותיות וכד'‪ .‬לרוב זו חרדה ביחס למה שהאחר עלול לעשות לי‪ ,‬מן הקושי שלי להשפיע על האחר; זוהי‬
‫החרדה הפרנואידית עפ"י קליין‪.‬‬
 ‫ניתן לבחון את התפתחותו של הדיאלוג אקטיבי‪-‬פסיבי על פני (לפחות) שלושה תהליכים התפתחותיים‪,‬‬
‫כל אחד מהם מבסס רובד אחר אך קשור בדיאלקטיקה הנפשית‪ :‬שלב קדם אוראלי; שלב אוראלי; שלב‬
‫אנאלי‪ .‬החוויה הנפשית מתהווה מתוך הדיאלוג הדיאלקטי‪ ,‬המתמשך והדינמי בין קטבים אלה ואחרים‪.‬‬
‫‪ .1‬השלב הקדם אוראלי‪ :‬הדיאלקטיקה מתאפשרת בזכות יכולתה של האם להשהות את מפגשו של‬
‫התינוק עם חוסר האונים שבמציאות‪ ,‬ובכך לייצר עבורו חוויה פנימית אומניפוטנטית (התינוק נולד‬
‫לתוך עולם שהיה קיים שם לפניו ובכול זאת יכול לחיות אותו כאילו הוא ברא אותו)‪ .‬מתוך חוויה זו‪,‬‬
‫שמופנמת כעמדה מארגנת בעצמי של התינוק‪ ,‬צומחת מסוגלות לייצר אקטיביות נינוחה ביחס‬
‫לגבולותיה‪ ,‬ולהיפך‪ ,‬פסיביות נינוחה ביחס ליכולותיה‪ .‬איננו נדרשים לוותר על האומניפוטנציה‬
‫הפנימית אך גם איננו כופים אותה על המציאות‪ .‬איננו מומתים ביחס לאימפוטנציה שבמציאות אך גם‬
‫איננו מכחישים אותה‪ .‬האומניפוטנציה הפנימית מנהלת דיאלוג מפרה עם המציאות לעבר הבניית‬
‫חוויה נפשית של יצירה‪ ,‬משחק‪ ,‬והנאה‪.‬‬
‫‪ .2‬השלב האוראלי ‪ :‬בשלב האוראלי‪-‬פסיבי מתענג התינוק מהזנה מותאמת‪ ,‬שבה הוא אינו מת ברגעי‬
‫התסכול וחוסר ההזנה‪ .‬בשלב באוראלי‪-‬סדיסטי מתענג התינוק מהזנה על פי דרישתו הפעילה‪.‬‬
‫הדיאלקטיקה מתאפשרת מחד‪ ,‬בזכות חוויה אוראלית מספקת ונינוחה ביחס לתלות של התינוק בהזנה‬
‫של האם‪ ,‬ומאידך‪ ,‬בזכות יכולתה של האם לשרוד (ולקיים גבול) את הסדיזם האוראלי של התינוק‬
‫ביחס אליה‪ .‬האדם הבוגר יוכל לבטוח באחר ובהזנה שהוא מספק‪ ,‬ובה בעת לשמר את הגבול המבחין‬
‫אותו מהאחר; יוכל להנכיח קיומו ורצונותיו ובה בעת לשמור על האחר‪ ,‬הפנימי והחיצוני‪ .‬אהבה‬
‫‪ .3‬השלב האנאלי ‪ :‬בשלב האנאלי‪-‬פסיבי מתענג הילד משליטתו בגופו ובצואתו‪ ,‬מיכולותיו ומיצירתו‪.‬‬
‫בשלב האנאלי‪-‬אקטיבי מתענג הילד משליטתו בסביבתו באמצעות צואתו‪ ,‬יצריו ויצירותיו‪.‬‬
‫הדיאלקטיקה מתאפשרת בזכות יכולתה של האם לאפשר לילד בעלות על צואתו ופעילויותיו‬
‫הגופניות (בהמשך גם הנפשיות)‪ ,‬כמו‪-‬גם‪ ,‬בזכות יכולתה לחוות הנאה (ולקיים גבול) ביחס לשליטתו‬
‫של הילד בה ובעולם שסביבו‪ .‬לדיאלקטיקה האנאלית תפקיד מרכזי בביסוס חוויה פנימית של שליטה‬
‫פסיבית בעולמי הפנימי (שאינה הגנה מפני שיגעון)‪ ,‬ושליטה אקטיבית באחר (שאינה הרסנית כלפיו)‪.‬‬
‫האדם הבוגר יכול ליהנות מעמדה מזוכיסטית בלא לחוש שהוא נתון בסיכון‪ ,‬ויכול ליהנות מעמדה‬
‫סדיסטית בלא לחוש שהוא מסוכן לאחר‪.‬‬
‫עניין הבעלות משמעותי – לעיתים האם מתקשה לוותר‪ ,‬היא יודעת מתי הילד שלה צריך קקי‪ ,‬היא‬
‫אמא שלוקחת בעלות על הדברים שצריכים להיות ספונטניים ובבעלות של התינוק‪ .‬כנ"ל – עייפות‪,‬‬
‫רעב‪ ,‬וכן צרכים מנטליים‪ .‬האם שלא מכירה בכך‪ ,‬מעקרת את היכולת שלו להנות ולעסוק בהם‪.‬‬

‫הקונפליקט השלישי‪ :‬הערכה עצמית תקינה ולא תקינה‬

‫לא בדיוק קונפליקט בין קטבים‪ ,‬אם כי ישנם איזורים שונים של הערכה עצמית‪ .‬יש ביניהם דיאלוג‪.‬‬

‫הערכה עצמית לא תקינה‪ :‬באיזה אופן המטופל מבסס את התפיסה שלו על עצמו‪ .‬הדיאלוג הפנימי באשר‬
‫לההערכה העצמית אופייני לגיל ההתבגרות‪ .‬בגילאים מאוחרים יותר – פחות תקין‪ .‬זה מבוסס על ההפנמה‬
‫של איכויות שקשורות לתוכן של ההערכה העצמית‪ .‬כלומר – מגיע המקום שבו אני יכול לפנות לעצמי‬
‫כדי לשאול שאלות על עצמי‪ ,‬ואינני צריך לפנות לאחר‪ .‬כמו גם שאלות של מוסר – קולברג – השלב שבו‬
‫התשובה לשאלה המוסרית נמצאת בתוכי‪ ,‬ולא "בגלל שכתוב בתורה"‪ .‬מתפתחת יכולת עצמית לבקר את‬
‫ההערכה החברתית עלי‪ :‬אני מבין שהאחרים חושבים שאני צריך לעשות ככה‪ ,‬אבל אני חושב אחרת‪,‬‬
‫ומוכן לשלם את המחיר‪ .‬לשם כך צריך מערך נרקסיסטי יציב מספיק שיוכל להסתדר במידה מסוימת ללא‬
‫או כנגד השיפוט החיצוני‪.‬‬

‫בעבודה הטיפולית המפגש עם הסוגיה הזו היא משמעותית‪ .‬אנחנו מקבלים חיזוק נרקסיסטי כמטפלים‪.‬‬
‫וחשוב לדעת שהערכת המטופל אותי‪ ,‬או את עצמי כמטפל‪ .‬לא צריך להתבייש בזה‪ .‬אבל גם יש על זה‬
‫דיאלוג‪ ,‬כי אני נהנה מזה אבל לא תלוי בזה‪ .‬ואני יכול לאפשר עוד חלקים באינטראקציה‪ .‬למשל את‬
‫השנאה של המטופל אלי‪ ,‬וכן את השנאה בהעברה הנגדית‪ .‬כי יש לי גם חלקים שמחזיקים נפרדות‪,‬‬
‫שיכולים לשפוט או להבין את ההערכה ואת חוסר ההערכה של האחר‪ .‬למשל אם המטופל אוהב אותי –‬
‫לא בטוח שבגלל זה אני מטפל טוב‪ .‬אני יכול להעריך את ההזנה הנרקסיסטית‪ .‬באותו אופן‪ :‬זה שהילד‬
‫כועס עלי‪ ,‬זה חלק מהחויה של ההורות‪.‬‬
‫השאלה היא‪ :‬עד כמה החויה הנרקסיסטית שלי תלויה באחר או נפרדת מהאחר‪ .‬עד כמה אני יכול להפעיל‬
‫שיפוט ביחס לחויה הנרקסיסטית שלי את עצמי‪ .‬ובתוך כך כמה אני יכול להעריך את היכולות ואת‬
‫החולשות שלי‪ ,‬וכן להשתמש בחולשות שלי לטובתי‪.‬‬

‫לקרוא‪:‬‬
‫"פרויד ומעבר לו" ‪ /‬מיטשל – פסיכולוגיית העצמי‬
‫"הדרמה של הילד המחונן" ‪ /‬אליס מילר‬

‫כאשר יש הפרעה נרקסיסטית מאורגנת‪ ,‬אפשר לשקול טיפול דינמי קצר מועד‬

‫קוהוט‬
‫קוהוט מתאר התפתחות של החוויה הנרקסיסטית‪ ,‬של האיזור הנרקסיסטי ב ‪( SELF‬לא בטוח שקוהוט‬
‫יסכים עם זה כי הוא התייחס ל ‪ SELF‬כולו‪ ,‬אבל לדעת ד"ר גיל קוהוט מתאר איזור מסוים בו)‪ ,‬שהוא‬
‫איזור שמבנה את החויה שלי עצמי במונחים של הערכה עצמית‪ .‬קוהוט מתחיל לפתח את ההבנות שלו‬
‫אצל מטופלים שהטיפול הפרוידיאני לא עזר להם‪ .‬היום אנחנו קוראים להם "הפרעת אישיות‬
‫נרקסיסטית"‪.‬‬

‫העברה כמו שפרויד תיאר אותה כך שאני משליך כלפי המטפל דחפים‪ ,‬פנטזיות ששייכים לעבר שלי‪,‬‬
‫ומנכיח אותם בהווה‪ ,‬דרך עיוותים שלי בתפיסה שלי את המטפל‪ .‬המהות של ההעברה הזו היא שקיים‬
‫אחר‪ .‬יש פה נפרדות שמאפשרת לתפוס את האחר באופן מעוות‪ .‬קוהוט פגש מטופלים שאצלם הנוכחות‬
‫של המטפל כאובייקט להעברה לא היתה קיימת‪ .‬לכן קוהוט הוא מתאר העברה מסוג אחר‪ .‬קוהוט מנסה‬
‫להסביר בצורה התפתחותית למה המטופל לא רואה אותו‪ .‬שהרי הוא ממשיך לבוא‪ .‬מה משמעותי שם‬
‫שמביא את המטופל למפגש הטיפולי‪.‬‬

‫דרך זה קוהוט מתאר תהליכים התפתחותיים שהם שונים בהמשגה שלהם מהתהליכים שקשורים לדחף‪.‬‬

‫"השבר הבסיסי" – באלינט – אחד הפרקים עוסק בתיאורית הנרקסיזם של פרויד‪ .‬אנחנו מתחילים את‬
‫חיינו בהזנה אוטו‪-‬אירוטית‪ ,‬נרקסיסטית‪ .‬הקיום הראשוני הוא נרקיסיזם עצמי‪ ,‬כי הדחף מושקע בגוף‬
‫שלנו‪ .‬בגלל שאנחנו מבינים בצר לנו שאנחנו לא יכולים לספק את הדחף בעצמנו‪ ,‬המפגש עם המציאות‪,‬‬
‫אנחנו נאלצים להפנות את הדחף כלפי חוץ‪ .‬המצב הנרקיסיסטי הראשוני הוא כזה שמספק דחף‪ .‬ההפרעות‬
‫הנרקיסיסטיות עפ"י פרויד – אי אפשר לטפל בהן בפסיכואנליזה‪ ,‬הן תגובה למצבים שבהם ההאובייקט‬
‫הפסיק להיות מספק דחף‪ ,‬והדחף חזר להיות ממושקע החוצה למושקע פנימה‪" ,‬נרקיסיזם משני"‪ ,‬שאינו‬
‫מספק כפי שהיה בהתחלה‪ ,‬וגם לא כפי שהיה כמכוון החוצה‪ .‬אי אפשר לטפל בהם‪ ,‬עפ"י פרויד‪ ,‬כי אינם‬
‫מסוגלים להשקיע במטפל‪ ,‬באובייקט החיצוני‪ ,‬ואין העברה‪.‬‬

‫השאלות שקוהוט שאל מתייחסות לאופן שבו האמא מאפשרת את התפתחות התינוק הזה‪ .‬הוא מתאר‬
‫שלוש צורות שבהן הקשר עם האמא מאפשר התפתחות של ‪ SELF‬נרקיסיסטי תקין‪ .‬בשלוש הצורות‬
‫שהוא קורה להן ‪ ,self-object‬זולת‪-‬עצמי‪ ,‬כדי לבטא את הרעיון שיש פה יחידה בלתי נפרדת שבה‬
‫התינוק‪ ,‬הילד‪ ,‬המטופל‪ ,‬עושים שימוש באחר‪ ,‬באופן שמקיים אותם‪ .‬מקיים את החוויה הנרקיסיסטית‬
‫שלהם‪ .‬זהו אחר אבל הוא בלתי נפרד‪.‬‬

‫הפרעה נרקסיסטית – מה הם עושים בטיפול? הנוכחות של המטפל מפריעה להם‪ ,‬זעם נרקסיסטי הוא לא‬
‫העברתי‪ ,‬הם לא מכירים בנוכחות של הזולת‪ .‬הם משתמשים בזולת כחלק מהבניית העצמי שלהם‪,‬‬
‫והנוכחות נדרשת להם כזולת‪-‬עצמי‪ .‬בעולם המציאותי קשה לקיים קשר עם אדם כזה כי הם עושים בזולת‬
‫שימוש שמבטל את הקיום שלו‪.‬‬

‫עכשיו – שלושה חלקים‪:‬‬

‫‪ – mirroring .1‬זהו החלק שבו האמא יכולה לחוות התלהבות והנאה‪ ,‬עונג וחיות‪ ,‬מתוך החוויה‬
‫שלה את הילד‪ .‬הפונקציה הבסיסית הזו מאפשרת לילד לחוות את עצמו כבעל ערך משמעותי‪,‬‬
‫ערך שחי‪ .‬המוקש הוא בשני חלקים‪:‬‬
 ‫שלא תמיד מה שהילד מביא לאינטראקציה כהתלהבות‪ ,‬מלהיב את ההורה‪ .‬יכול להיות‬ ‫‪.1‬‬
‫שלאמא שעושה מירורינג‪ ,‬להתלהב מהנוכחות של התינוק‪ ,‬מהיכולות שלו‪ ,‬מהיצירות‬
‫שלו‪ ,‬היא דורשת התלהבות אותנטית‪ .‬התלהבות מאולצת יוצרת חויה שקרית‪ ,‬יש פער‬
‫בין האופן שבו הילד חווה את האמא לבין האופן שבו הוא פוגש אותה‪.‬‬
‫האמא משקפת לתינוק את עצמה ולא אותו‪ .‬היא יוצרת חוויה שמורכבת מהעולם שלה‪,‬‬ ‫‪.2‬‬
‫ולא מהעולם של התינוק‪ .‬מכשילה את יכולת הילד לפתח קשב לחויה שלו עצמו‪ .‬דוגמא‬
‫קלאסית‪ :‬השלכות שהאמא כופה על הילד ("אתה עייף חמודי בוא נלך לישון")‪ .‬או כי‬
‫היא נרקיסיסטית בעצמה או כי היא דיכאונית ואז היא משקפת לתינוק את הדיכאון‬
‫שלה‪ ,‬ואז חווית החיות שלו משתקפת כמוות‪ .‬גרין – האם המתה‪ .‬הילד לא יכול‬
‫להרגיש יפה אם אין לו אמא שמשקפת לו שהוא יפה‪ .‬באותו אופן‪ ,‬ולכן חשוב שיהיה‬
‫גם שיקוף של החולשות – במה הוא לא טוב‪ ,‬על מה היא מאוכזבת‪ .‬למשל‪ :‬הילד בגן‬
‫רואה שכל הילדים יכולים לגזור ישר‪ ,‬והוא לא יכול‪ ,‬והאמא מתלהבת מהגזירה שלו זה‬
‫לא טוב לא כי הוא חווה כשלון וזקוק למישהו שיהיה איתו בחווית הכשלון‪.‬‬

‫‪8.12.10‬‬

‫ממשיכים קוהוט‪.‬‬

‫דיברנו על הנושא של הערכה עצמית‪ .‬אנשים שהמפגש איתם שהם לא מחוברים לעצמם‪ .‬שהם הכי טובים‬
‫בזה והכי טובים בזה‪ ,‬ואולי זה גם נכון‪ ,‬אבל השאלה המרכזית היא באיזה אופן אני מבסס ומבנה את‬
‫התפיסה שלי את עצמי‪ ,‬כטוב או לא טוב ובמה אני טוב‪.‬‬

‫הדוגמא המרכזית קשורה להפרעת אישיות נרקסיסטית‪ .‬המהות של ההפרעה‪ ,‬הכאב המרכזי‪ :‬מה שקיים‬
‫עבורם בעולם הפנימי‪ ,‬ב ‪ SELF‬הוא חלל‪ .‬זהו חלל מפחיד‪ ,‬שואב‪ ,‬מסוכן‪ ,‬המפגש איתו שקול לחוויה של‬
‫מוות‪ .‬ההתנהלות מכוונת להגנה מפני החלל הזה‪ .‬בנראות החיצונית ובמפגש החיצוני הם מציגים את‬
‫עצמם‪ ,‬אבל זוהי לא הצגה לאחר אלא הצגה שמיועדת לעצמי – כהכי טובים‪ ,‬הכי מוצלחים‪ .‬יוצרים‬
‫סביבה שמלאה בטלפונים‪ ,‬אנשים‪ ,‬מפגשים‪ ,‬פעילויות כדי ליצור אשליה של מלאות‪ .‬אבל זוהי מלאות‬
‫חיצונית‪.‬‬

‫החלל לעולם אינו מתמלא‪ .‬החוויה היא גם מתסכלת‪ ,‬היא משחזרת בסופו של דבר את הדחיה‪ ,‬הנטישה‪,‬‬
‫אבדן התקוה‪ ,‬היאוש מן העולם הפנימי‪ .‬כשפוגשים את היאוש (בהעברה הנגדית)‪ ,‬זה מייאש‪ ,‬כאילו אף‬
‫פעם לא משתנה‪ ,‬אף פעם לא מתמלא‪ ,‬אבל אז פוגשים משהו אמיתי במטופל‪.‬‬

‫אמפתיה קוהוטיאנית היא לא בהכרח רגש חיובי כלפי המטופל‪ .‬לא סימפטיה‪ ,‬לא נחמדות‪ ,‬לא אהה אני‬
‫מבין‪ .‬הרבה פעמים היא מכילה הרבה תחושות קשיות‪ ,‬חוויה שלילית‪ ,‬חוויה של שנאה‪ ,‬של דחייה‪ .‬למשל‬
‫מטופל נרקסיסט יושב מול המטפל ומהלל את עצמו‪ ,‬והמטפל עצוב או דחוי‪ ,‬וזו אמפתיה‪.‬‬

‫אמפתיה קומפלימנטרית ‪ /‬הזדהות קומפלימנטרית – מתייחסת ליכולת שלי להבין את האחר בסיטואציה‬
‫של המטופל‪ ,‬לדוגמא אשתו‪ .‬האמפתיה כלפי אשתו של המטופל הנרקסיסט‪ ,‬לא כי היא בטיפול‪ ,‬אלא‬
‫שדרך האמפתיה אליה אני יכול להבין חלקים בתוך המטופל עצמו‪ .‬אם אני יושב בטיפול וחושב איזו‬
‫מסכנה‪ ,‬מבין למה היא לא סובלת אותו‪ ,‬במקום הזה אני מפתח אמפתיה שמשקפת חלקים במטופל שהוא‬
‫לא יכול לפגוש בעצמו‪ ,‬אבל מתקיימים אצלה‪.‬‬

‫למטופל יש צורך בזולת‪-‬עצמי‪ ,‬והוא לא רוצה שהזולת ינכיח את עצמו‪ .‬בגלל זה הוא לא רוצה שהזולת‬
‫ידבר כשהוא יושב מולו‪ .‬כל התערבות של המטפלת תפריע למטופל הנרקסיסט‪.‬‬

‫זעם נרקסיסטי להבדיל מתוקפנות‪ ,‬כעס‪ ,‬תסכול – מה שמאפיין אותו שהוא לא מכוון אובייקט‪ ,‬לא‬
‫פרופורציונלי‪ ,‬אי אפשר להרגיע אותו‪ .‬זתומרת – אם מדברים על אפשרות של כעס שנובע מתסכול‪ ,‬אז‬
‫הוא מכוון למישהו (לפעמים לא מודע‪ ,‬לפעמים מותק‪ ,‬אבל מכוון ויש לו סיבה); תוקפנות מולדת – דחף‬
‫שמבקש סיפוק ואז נרגע‪ .‬זעם נרקסיסטי לא נרגע מפעולות חיצוניות‪ ,‬כי הוא קשור למפגש עם הנפרדות‪,‬‬
‫עם האחרות‪ ,‬עם האיום שאני עלול להיפגש עם החלל שלי לבד‪ ,‬ואת זה אי אפשר לשאת‪ ,‬זה מסוכן‪ ,‬זה‬
‫כואב‪.‬‬

‫ההבנות של קוהוט נבעו בדיוק מהכשלון שלו להשתמש בהעברה והעברה נגדית כפי שתיאר אותם פרויד‪.‬‬
‫בהעברה פרוידיאני אני משתמש בתכנים שהמטופל משליך עלי מהעבר שלו‪ ,‬בשביל זה צריך להיות‬
‫מטפל‪ .‬אבל המטופל הנרקסיסט משתמש במטפל כזולת‪-‬עצמי‪ ,‬שימוש שמבטל את הנפרדות הזו‪ ,‬ולכן אי‬
‫אפשר להשתמש בהעברה והעברה נגדית‪ .‬התגובה לפי קוהוט היא לא פירוש‪.‬‬

‫בתהליך ההתפתחותי כפי שמתואר על ידי קוהוט‪ :‬מקביל לתהליך הטיפולי‪ .‬בטיפול אנחנו צריכים לשאול‬
‫את עצמנו איזו אמפתיה צריך המטופל‪ ,‬איזה זולת‪-‬עצמי הוא צריך שנהיה‪ ,‬ואנחנו צריכים להיות שם כפי‬
‫שהוא צריך אותנו‪ ,‬כמה זמן שהוא צריך אותנו‪ .‬הטיפול הקוהוטיאני הוא ממושך ומבוסס על תהליך‬
‫האמפתיה הקוהטיאנית‪.‬‬

‫התהליך ההתפתחותי‪ :‬האמא משמשת עבור התינוק כזולת‪-‬עצמי בשלוש וריאציות שונות‪ ,‬ובכולן היא‬
‫זולת‪-‬עצמי‪ ,‬קצת בדומה לתפיסה של ויניקוט‪ ,‬ההתמקמות של האמא כזולת‪-‬עצמי מבטלת את הקיום‬
‫הנפרד שלה; הורות שמתחילה בביטול עצמי‪ ,‬האמא מוכנה‪ ,‬שמחה‪ ,‬להיות עבור התינוק זולת‪-‬עצמי‬
‫ומוכנה לאפשר לתינוק להשתמש בה לפי צרכיו מה שמבטל את הצורך שלה‪ .‬החלקים הנרקסיסטים‬
‫בהורות לא תורמים לצורך של התינוק בזולת‪-‬עצמי‪.‬‬
‫‪ – Mirroring .1‬התינוק חסר בתחילת דרכו את היכולת לחוות את עצמו‪ ,‬לראות את עצמו‪ ,‬להתייחס‬
‫לעצמו‪ .‬זקוק לאמא כמראה שמשקפת את החויה שלו‪ .‬זו יכולת מורכבת‪ .‬דיברנו שיש צורך לעשות‬
‫מירורינג אותנטי‪ ,‬לשקף חוויה רחבה‪ .‬מחד היכולת להתפעל מהתינוק ומהיכולות שלו‪ ,‬ומצואתו‪ .‬מכל‬
‫הדברים הטקנים שעבור תינוק הם גדולים‪ ,‬כל היכולות המתפתחות‪ ,‬המעבר הראשון מיניקה‬
‫פאסיבית ליכולת לשאוב חלב‪ .‬מבחינת התינוק יש כאן גילוי משמעותי‪ .‬היכולת שלו להתחיל לזחול‪,‬‬
‫להרים את הראש‪ ,‬תנועתיות ראשונה‪ .‬והיכולת להתפעל קשורה גם ליכולת להחצין את ההתפעלות‬
‫שלו באופן שתואם את החויה שלו‪ .‬אפשר לראות אמהות נרקסיסטית כאשר אמהות מתפעלות‬
‫מהתינוק שלהם שהתחיל ללכת מוקדם‪ ,‬כי זה אומר עליהן שהן אמהות טובות‪ ,‬משוויצות בו מתוך‬
‫הצרכים הנרקסיסטיים‪.‬‬
‫לכן עם מטופל נרקסיסט שרוצה שיתפעלו ממנו – כמרגישים את ההתפעלות אז מתפעלי‬
‫וכשמרגישים את הדרישה להתפעלות שמאחוריה החלל‪ ,‬לא נתפעל באופן לא אותנטי ובהמשך גם‬
‫נשקף את הדרישה שלו‪" .‬את מספרת כמה חברים היו ביום הולדת שלך אבל אני מרגיש את‬
‫הבדידות"‪ .‬חלק מהותי בהפרעה הנרקסיסטית היא הפער בין הצורך לבין המירורניג החיצוני‪ .‬הורים‬
‫לילד נרקסיסטי הם הורים שמנסים להיות שם אבל כל הזמן מתייחסים לצרכים של עצמם ולא‬
‫לצרכים של הילד‪.‬‬
‫הפרעה נרקסיסטית תיווצר כאשר אין הזנה נרקסיסטית מותאמת לצורך‪.‬‬

‫‪ .2‬זולת‪-‬עצמי מואדר (‪ – )Idealized parent imago‬מתייחס לצורך של הילד בזולת‪-‬עצמי אידיאלי‪.‬‬

‫פנטזיוני‪ .‬מושלם‪ .‬נשים לב שהמשמעות היא שיש כבר התחלה של היפרדות מהזולת‪-‬עצמי‪ .‬הוא‬
‫עדיין זולת עצמי‪ .‬אבל יש בו כבר ניצנים ראשונים של אחרות‪ .‬כיוון שמתחילה להתפתח נפרדות‬
‫מאוד ראשונית‪ ,‬כדי לשמור את החוויה הנרקסיסטית‪ ,‬צריך את האחר שלידי באופן אידיאלי‪ ,‬מושלם‪,‬‬
‫כל יכול‪ .‬הוא לא נתפס באמת כאחר‪ ,‬אבל האחרות מתאפשרת‪ .‬זוהי תקופה של התפתחות של הילד‬
‫שבה הפנייה לגיבורי על וכו'‪ ,‬וגם תקופה שבה הורה קשוב ישתדל להמנע מלהפגיש את ההורה עם‬
‫החולשות שלו‪.‬‬

‫[בהמשך נגיע לתהליך הטיפולי לפי מאן‪ ,‬ונראה שיש שלב בטיפול שבו תפקיד כמטפל לשמר את‬
‫האידיאליזציה; אם זה מותאם לצורך של הילד‪/‬מטופל ואני לא מייחס לעצמי יכולות פסיכוטיות‪ ,‬יש‬
‫לכך היענות לצורך של הילד לשמור את עצמי כאובייקט אידיאלי‪ .‬פה אנו רואים את הוריאציה של‬
‫ההפרעה הנרקסיסיטית שבה כולם מסביבי כולם טובים‪" :‬אני הלכתי למורה לפסנתר הכי טוב‬
‫בארץ!" – הדגש הוא על האחר שאני יכול לעשות לו אידיאליזציה כדי לשמר את החויה‬
‫הנרקסיסטית שלי‪ .‬אם יש אחר אידיאלי‪ ,‬סימן שאני שווה את האחר האידיאלי הזה‪ .‬קוהוט מדבר על‬
 ‫התפכחויות קטנות בהמשך‪ ,‬שנובעות מן המפגש עם המציאות ואיתו שדרכו הוא יכול להבין אט אט‬
‫שאמו לא מושלמת‪ .‬הפתולוגיה הנרקסיסטית בהקשר הזה הוא בצורך של המטופל בהרחבה עצמית‬
‫של האידיאליזציה‪ .‬והשאלה הנשאלת היא – מה קורה כאשר אני מתחיל לצאת החוצה‪ .‬האם גם דרך‬
‫מפגש עם אחר אני יכול לפגוש את החוויה הנרקסיסטית התקפה‪ .‬מקום התפתחותי שונה‪ .‬זה לא בגיל‬
‫מאוד צעיר‪ ,‬כל פעם נפגשים עם זה קצת יותר‪ .‬חלק גדול מהקושי הוא לפגוש שוב את הסופיות‪ ,‬את‬
‫הקטנות‪ ,‬התלות – זהו מפגש שכל פעם קורה מחדש‪ .‬אם זה קורה בגיל מוקדם יותר‪ ,‬אז היכולת שלי‬
‫לתקף את הנרקסיזם על ידי המציאות‪ ,‬נפגמת‪].‬‬

‫‪ – Twinship .3‬מחזיק בצורך להיות דומה ל‪ .‬אבל יש פה אחרות‪ .‬מבחינת ההתפתחות‪ .‬מתחילה‬
‫בזולת‪-‬עצמי‪ ,‬לאט לאט נפרדת לעצמי ולזולת‪ .‬התאומות זה כבר כמעט נפרד‪ ,‬אבל מחזיק את הצורך‬
‫להיות דומה ל‪ ,‬להיות זהה ל‪ .‬לפעמים אני מפעיל את האחר להיות דומה לי‪ .‬יש אחרות מתוך קרבה‬
‫מאוד גדולה‪ .‬במאמץ מול ההורה אפשר לראות את הנסיון של הילד לאהוב את אותם דברים כמו‬
‫הוריו‪ .‬זה נובע מצורך התפתחותי ששייך לתהליך ההיפרדות‪ .‬הילד רוצה להיות כמו ההורה‪ ,‬ללבוש‬
‫את בגדיו‪ ,‬הילדה מתאפרת‪ .‬הגיל המתאים ככה ‪ ,6-7‬כי אחרי זה יש פנייה החוצה לקבוצת השווים‪.‬‬

‫מול מטופלים אפשר לפגוש את הנסיון שלהם לחבור אלינו‪ .‬מכל מיני מקומות‪ .‬זה יכול להיחוות‬
‫כחודרני‪ .‬אבל החוויה הבסיסית לא תהיה חודרנות אלא שהמטופל רוצה להיות יותר ממטופל‪ ,‬הוא‬
‫רוצה להיות חבר שלי‪ .‬הרבה פעמים נמצא את המטופלים שקוראים ספרים על טיפול וכו'‪.‬‬

‫הצורך ב ‪ ,Twinship‬יביא אותנו לעיתים לרצון סביר להיענות‪ .‬יש שלב שבו אנחנו מרגישים קרבה‬
‫מסוג שונה למטופל‪ ,‬לפעמים הם עושים דברים שאנחנו אוהבים‪ ,‬דברים שבהם הם יותר טובים‬
‫מאתנו‪ ,‬המפגש האנושי מביא לפעמים לתאומות משמעותית‪ ,‬ויתכן לומר למטופל‪" ,‬מה גם אני אוהב‬
‫את האופרה"‪.‬‬

‫מפה הילד‪/‬המטופל יכולים לצמוח לשתי יחידות נפרדות‪ .‬יש את העצמי ואת הזולת הסובייקטיבי‬
‫שאני לא משתמש בו כזולת‪-‬עצמי‪ .‬יש כאן בן אדם שלם שפוגש בן אדם שלם‪ ,‬והחוויה הנרקסיסטית‬
‫מספיק מבוססת שיכולה לסבול זעזועים בקשרים ודחייה וכד'‪.‬‬

‫‪15.12.10‬‬

‫הקונפליקט הרביעי‪ :‬אבל בלתי פתור‬

‫זה לא בדיוק קונפליקט‪.‬‬

‫מהו אבל בלתי פתור‪ /‬אבל פתולוגי? – תשובה מקצועית עפ"י ה ‪ – DSM‬מעבר לשנה שיש פגיעה‬
‫בתפקוד‪.‬‬

‫פרויד‪:‬‬
‫ההגדרה הפרוידיאנית מדברת על קיום או אי‪-‬קיום של סימפטום‪ .‬פרויד בתיאוריה שלו לא עוסק בחוויה –‬
‫"האם אני מאושר? אם יש משמעות בחיי?" – אלו לא שאלות שהעסיקו בתקופתו‪ .‬התעסקו בתפקוד‪ .‬לכן‬
‫השאלה היא האם יש סימפטום‪ .‬אצל פרויד – סימפטומים אובססיביים לגברים או היסטריוניים לנשים‪.‬‬

‫חייבים להבחין בין אבדן בגיל צעיר (יווצר ארגון אישיות סביב אבדן) לבין אבדן בגיל בוגר (יווצר‬
‫סימפטום)‪ .‬ילד בגיל ההתבגרות שהתפתחותו תקינה‪ ,‬עולם האובייקטים הפנימי מגובש‪ ,‬וכך האבדן‬
‫המציאותי לא יפרק אותו‪ ,‬ההתמודדות היא עם לאבד את הסובייקט‪.‬‬

‫בגילאים צעירים האבדן קשור בעיקר לחלקים במבנה הנפשי שחסרים‪ ,‬ושאפשר לפצות על האבדן‬
‫במציאות‪ .‬ככל שהאדם בוגר יותר‪ ,‬השאלה היא ההתמודדות עם האבדן המציאות‪ ,‬עם הסובייקט‪ ,‬ובאיזה‬
 ‫אופן זה מנהל דיאלוג עם הבפנים‪ .‬כשפרויד מתייחס לאבדן‪ ,‬הוא קודם כל מתייחס לאבדן בגיל הבוגר‪.‬‬
‫"אבל ומלנכוליה" נכתב על אנשים בוגרים‪ .‬אז ההבחנה בין אבל פתולוגי לאבל תקין קשורה למה שפרויד‬
‫קורה לו "עבודת האבל"‪.‬‬

‫"עבודת האבל"‪ :‬ההחנה של פרויד היא שהקשר עם סובייקט מבחוץ הוא מקרי‪ .‬הוא משמעותי רק בזכות‬
‫העובדה שהזולת הוא אובייקט מספק דחף‪ .‬המשמעות היא שהסובייקט במציאות נענה לצרכים הדחפיים‬
‫שלי – אוראליים אנאליים פאליים גניטליים [מה חסר לי?]‪ ,‬מגוון הצרכים התוך‪-‬נפשיים שלי‪ ,‬ומספק‬
‫אותם תמיד באופן חלקי‪ .‬הדגש הוא שאף אובייקט במציאות לא נענה רק לצורך גניטלי כי קשר שהוא רק‬
‫גניטלי לא היה מתמשך‪ ,‬זה לא עונה על מספיק דחפים‪ .‬קשר הוא עשיר יותר ככל שהוא מספק יותר‬
‫דחפים ודחפים‪-‬חלקיים‪.‬‬

‫בעקבות מות הזולת מספק הדחפים – מה קורה עם הדחפים? עפ"י פרויד ההתמודדות המאסיבית‬
‫הראשונית של עבודת האבל היא עם תסכול הדחף כאשר אין מי שיספק אותו‪ .‬כלומר – התחושה‬
‫הראשונית שמקושרת לאבדן היא תחושת תסכול‪ ,‬בהלה‪ ,‬חרדה‪ .‬ולא יגון ועצב‪ .‬זוהי תפיסה שונה ממה‬
‫שאנו נוטים אליה היום‪ .‬אם כי גם המימד שפרויד דיבר עליו קיים באבדן‪ ,‬כי אכן דחפים וצרכים מסופקים‬
‫על ידי‪ .‬זהו חלק משמעותי באבדן של כל אדם‪ ,‬וגם לו צריך לתת לגיטימציה‪.‬‬

‫מהי ההתמודדות? – אפשרות אחת‪ ,‬פשוטה יותר‪ ,‬בריאה יותר‪ ,‬שמתחילים למצוא סובייקט חלופי‪.‬‬
‫שהשלוחות נשארות בחוץ ומתחילות לחפש מענים או מענה‪ .‬בתהליכי פרידה והתחברות – אפשר לראות‬
‫בהתחלה את ההתכנסות וחוסר הרצון לאובייקט חלופי‪ ,‬ואחר כך את היציאה החוצה‪ .‬זה תהליך תקין‪.‬‬
‫עשוי לקחת כל החיים‪ .‬אבל כל עוד מתקיים התהליך של חיפוש האובייקט החיצוני כמספק דחף‪ ,‬האדם‬
‫עושה תהליך שיוביל בסופו של דבר לאבל תקין‪.‬‬

‫ברמת הכאב – כסובייקטים אנו רוצים להרגיש שאין לנו תחליף‪ .‬ולכן כמעט בלתי אפשרי לחשוב שאמא‬
‫יכולה להתמודד עם אבדן של ילד‪ .‬ולפיכך מהמקום הזה אין אבל תקין‪ .‬אבל המציאות מראה לנו שעם כל‬
‫אבדן ניתן להתמודד‪ .‬ואז – ברמה התוך נפשית – אפשר לראות שהיא המשיכה הלאה‪.‬‬

‫בפנייה לעיסוקים שונים – זה עשוי להיות עיסוק סובייקטיבי‪ ,‬ואז ניתן לראות בכך תהליך תקין; או עיסוק‬
‫פטישיסטי אובססיבי – ואז זו הטעיה‪ ,‬ואין אבל תקין‪.‬‬

‫התהליך הפתולוגי הוא בתסוגת הדחף פנימה‪ ,‬ליבידו מושקע ב‪ self‬של האבל‪ ,‬בלי נסיון לחפש סובייקט‬
‫חלופי‪ .‬האדם פונה לאובייקטים פנימיים כדי שיספקו את הדחפים‪ ,‬אבל זה לא ניתן‪ ,‬כי הנסיון לסיפוק‬
‫נרקסיסטי לא עובד‪ .‬הפנייה פנימה היא תוצאה של תהליך הגנתי ואין בה תנועה לפתרון‪ ,‬יוצרת מצב‬
‫סטטי‪ .‬פרויד קורה לזה "נרקיסיזם משני"‪ .‬בעקבות הפניית הדחף פנימה אפשר לראות טקסים‬
‫אובססיביים‪.‬‬

‫תהליך ההכנה הוא שאם יש ידיעה על אבדן צפוי‪ ,‬האדם כבר מראש‪ ,‬מושך את סיפוק הדחף מן האובייקט‬
‫שהוא עומד לאבד ומתחיל להכין אותו לחיפוש אובייקט חדש‪.‬‬

‫לגבי אשמה – מקור האשמה בסופר‪-‬אגו‪ ,‬בפתרון הקונפליקט האדיפלי‪ .‬לכן אשה שמרגישה אשמה על כך‬
‫שהיא מחפשת אובייקט חדש‪ ,‬היא מבחינת פרויד חיצונית לאותה אישה‪ .‬האשמה קשורה לסופר‪-‬אגו‬
‫המעניש‪ ,‬על כך שלא נהגנו לפי צווי החברה‪ .‬אשמה כזו אינה אינהרנטית לתהליך האבל הפנימי‪ .‬עפ"י‬
‫פרויד היא לא נובעת מן האיד אלא הופנמה כחלק מיצירת הסופר‪-‬אגו‪.‬‬

‫אשמה אחרת – מאפיינת ילדים שאיבדו את הוריהם – האשמה הקלייניאנית – קשורה לפנטזיה המאגית‬
‫שאני הרגתי את האובייקט‪ .‬זוהי אשמה יותר פרימיטיבית‪ .‬מוות משאיר את הילד עם החוויה שאי אפשר‬
‫לתקן ולשקם את התוצאות של ההרסנות‪ .‬כאן הכאב הבסיסי הוא ביחס לדחפים תוקפניים ולהרסנות‪,‬‬
‫וללא קשר לסופר‪-‬אגו‪ .‬זה ייתכן כאשר יש פנטזיה על כוחות מאגיים‪ .‬כשיש מוות‪ ,‬פרידה‪ ,‬אבדן‪ ,‬אנחנו‬
‫רואים שהכאב הבסיסי הוא מול הדחפים ההרסניים שלי עצמי‪ .‬שמה האשמה היא אחרת‪ .‬אשמה כזו‬
‫מייצרת התמודדות עם האבדן שנראה אותה כסכיזו'‪-‬פרנו' – יהיו עסוקים בפיצול והשלכה‪ ,‬ב ‪,envy‬‬
 ‫באידיאליזציה של המת‪ .‬האידיאליזציה היא תגובה סכיזופרנואידית שמאפיינת בתגובה הראשונית‬
‫והשאלה היא האם במהלך הזמן האובייקט המת חוזר להיות אינטגרטיבי‪ ,‬כי אם לא‪ ,‬אז אי אפשר‬
‫להתקדם‪ .‬הילד שיש לו בפנים תמונה מושלמת של אביו‪ ,‬לא תתאפשר לו בעתיד תמונה אינטגרטיבית‬
‫מציאותית של אביו וכן של עצמו‪.‬‬

‫זיכרון תקין של אבא מת יש חלקים חיים‪ ,‬בהם גם חלקים מציאותיים‪ .‬חשוב שהוא לא רק גיבור‪ .‬שאם לא‬
‫כן נשארת לו בפנים תמונה מתה‪.‬‬

‫‪15.12.10‬‬

‫התחלנו את הקורס מהמפיכה של הזרם הלברלי‪ ,‬שהתשתית לו היתה ההשתחררות ממשטים שמבוססים‬
‫על פריביליגיות וסטטוסים‪ .‬משמעות המושג 'שוויון' במובן זה היא שוויון לחופש‪ ,‬או לזכות לחופש‪ .‬ואז‬
‫תנועת ההשכלה‪ ,‬רפורמציה‪ ,‬קאנט‪ ,‬יום‪ ,‬לוק‪ ,‬פיתחו את הליברליזם לגישה תועלתנית (יום) ולגישה‬
‫דאונתולוגית (לוק)‪.‬‬

‫ואז הופיע הסוציאליזם אשר דגל בביטול זכות הקניין כתשתית וכבסיס לחופש‪ ,‬ועל פיו לא ניתן להבין את‬
‫החופש ללא שוויון של קניין‪ .‬השוויון הוא למעשה הבסיס לחירות‪.‬‬

‫בעקבות האכזבה מהביטויים של הגישה המרקסיסטית‪ ,‬נשאל איך ניתן להצדיק מדינת רווחה מתוך גישה‬
‫ליברלית‪ ,‬ועל כך ראינו את תורתו של רולס‪.‬‬

‫רוברט נוזיק‬

‫נולד כתשובה לרולס‪.‬‬

‫אם אחרי מלחה"ע ‪ II‬היתה עדנה אידיאולוגית למדינת הרווחה כמודל סוציאל‪-‬דמוקרטי‪ ,‬הרי שבשנות‬
‫השבעים‪ ,‬וודאי השמונים והתשעים‪ ,‬היתה אכזבה מהמודל‪ .‬וכן עלייה של מנהיגים שסימלו את עליית‬
‫הניאו‪-‬ליברליזם‪ ,‬ונוזיק מייצג אבטיפוס לכך‪.‬‬

‫בשונה מרולס שהספר שלו "תיאוריות של צדק" היה לפרוייקט חייו‪ ,‬וגם את המשך הקריירה שלו הקדיש‬
‫לפיתוח ומענה לביקורת‪ .‬נוזיק היה הרבה יותר אקלקטי‪ ,‬אחרי הפרסום של "אנרכיה‪ ,‬מדינה ואוטופיה"‬
‫פנה למחוזות חדשים‪ .‬לא חזר וניסה לתת תשובות לגישה שלו‪ .‬ועדיין הוא עומד בשורה אחת עם התרומה‬
‫של רולס‪.‬‬

‫נקודת המוצא של נוזיק‬

‫נקודת המוצא – ליברלית‪ .‬כלומר‪ :‬אם מדברים על צדק חברתי במובן של צדק חלוקתי‪ ,‬השאלה היא –‬
‫למה בכלל צריך לחלק מחדש? ואולי בכלל צריך לשאול איזה הצדקה יש לחלק‪ :‬איך אני יודע אם מה‬
‫שיש לי הוא שלי בצדק‪( .‬קצת מזכיר את הטיעון של לוק)‪ .‬הוא חוזר לשאלת הבסיס הליברלית‪.‬‬

‫התורה של נוזיק היא לכאורה פשוטה‪ ,‬שלושה חוקים‪:‬‬

‫‪ .1‬צדק מרכישה טבעית‪ ,‬רכישה מקורית‪" ,‬רכישה מקורית של 'חזקות'"‪ .‬לדוגמא‪( :‬א) נפט שאני‬
‫מוצא ושלא היה שייך קודם לאף אחד‪( .‬ב) שיר מקורי שאני יצרתי‪.‬‬
‫‪ .2‬צדק בהעברה מאדם לאדם‪ .‬לדוגמא‪( :‬א) באיזה הליך אדם אחד מסוגל להעביר את החזקה לאדם‬
‫אחר (באופן חופשי ורצוני) = "עקרון הצדק בהעברת חזקה"‪.‬‬
‫לשיטתו של נוזיק המבחן הבסיסי של חברה צודק הוא האם כל החזקות נובעות משני העקרונות‬
‫הללו‪.‬‬
‫‪ .3‬עיקרון התיקון – האפשרות לקבל חזקה על מה שהוא שייך לך מתוקף אחד משני העקרונות‬
‫הקודמים‪ ,‬ועל ידי כך לתקן אם היה כשל היסטורי ביישום שלהם‪ .‬לדוגמא‪ :‬פיצוי ניצולי שואה‪,‬‬
‫או הדרישה של המצרים לקבל לידיהם עתיקות פרעוניות מהלובר בצרפת‪.‬‬
 ‫כבר בשלב הזה אפשר לעורר שאלות ביחס לכל אחת מהעקרונות‪ ,‬או למתוח ביקורת על התוקף שלהן‪.‬‬
‫נבדוק אחת אחת‪.‬‬

‫הבעייתיות של עקרון הצדק ברכישה מקורית‪ :‬בעיית היישום המעשי – לך תדע מי היה שם‬ ‫‪-‬‬
‫קודם‪ .‬זה תקף גם בהקשר של קניין רוחני‪ ,‬כי יש שאלה האם היצירה מתבססת על יצירות‬
‫קודמות‪[ .‬העקרון השלישי אמור במובן כלשהו לכסות על הכשל הזה]‬
‫הבעייתיות של עקרון הצדק בהעברה‪:‬‬ ‫‪-‬‬
‫"תרבות צריכה" – הרכישה היא לא באמת מתוך שיקול דעת ורצון חופשי‪ ,‬בגלל‬ ‫‪o‬‬
‫שהאדם נתון להשפעה של "מבנה העל"‪.‬‬
‫וכן השאלה האם האדם שמעביר לך מוצרים או שירותים‪ ,‬האם הוא באמת מונע מרצון‬ ‫‪o‬‬
‫חופשי או מסוגל לרצון חופשי בהינתן תנאי חייו המחפירים‪.‬‬
‫הבעייתיות של עקרון התיקון‪:‬‬ ‫‪-‬‬
‫מי עושה את התיקון? מי קובע בכמה ואיך מתקנים?‬ ‫‪o‬‬
‫מי אמר שהתיקון ההיסטורי אכן עושה צדק למי שנעשה לו עוול?‬ ‫‪o‬‬

‫כיצד בא לביטוי בחוק העקרון השני?‬

‫החוק הוא האמצעי של הליברליזם להבטיח שכל ההעברות והחזקות נעשו באופן חוקי‪ .‬לכן הזרם הליברלי‬
‫מאוד מחובר לחוק‪" .‬חוזים יש לכבד"‪.‬‬

‫נוזיק מנסה להסביר למה השיטות האחרות הן לא‬

‫מביא סיפור על שחקן כדורסל‪ .‬חברה שוויונית‪ ,‬כל אחד מקבל ‪ 10‬שקל‪ .‬מחר בבוקר יש אדם שהוא מאוד‬
‫מוכשר בכדורסל‪ ,‬הוא דורש וגם מקבל שבכל משחק שהוא משחק‪ ,‬מי שרוצה לצפות בו‪ ,‬ישלם בנוסף‬
‫לכרטיס למשחק‪ ,‬ישלם לו גם ישירות עוד סכום‪ .‬כך ברור שבכל חברה‪ ,‬יהיה מי שיזכה ליתרון כלכלי‪,‬‬
‫וזאת מבלי שייפגם העיקרון של התשלום מרצון חופשי‪.‬‬

‫עפ"י הסיפור הזה‪ .‬הבעיה של נוזיק עם שיטות שאינן עומדות עם התורה שלו – כל שיטה שמבוססת על‬
‫תוצאה או על שוויון תוצאתי‪ ,‬היא תמיד תחייב להתערב שוב ושוב בחירות של האנשים ולחלק מחדש את‬
‫ההכנסות‪ .‬וזה תהליך מעגלי שלא ייפסק‪ ,‬כי כל הזמן הרכוש שיחולק פעם נוספת שוב האנשים ירצו‬
‫להפנות את הקניין שלהם באופן שיצור פערים כלכליים‪ .‬לדברי נוזיק‪ ,‬כל הזמן מנסים להגיע לתוצאה‬
‫שבעצם אי אפשר להגיע אליה‪.‬‬

‫אבל‪,‬‬
‫נוזיק כל הזמן פורט על הרצון החופשי‪ ,‬ואומר שהמשטר שכל הזמן מחלק מחדש לא מגיע לתוצאה‬
‫הרצויה לו‪ .‬אבל בכך הוא מתעלם מן האלמנט של ההסכמה שהופיע אצל רולס‪ ,‬שהרי אנחנו כחברה‬
‫מסכימים על החלוקה מחדש הזו‪ .‬אנחנו לא יודעים מה יהיה איתנו‪ ,‬ולכן אנחנו מעדיפים להסכים על‬
‫מנגנון שיבטיח את עתידנו ("מסך הבערות")‪.‬‬

‫לסיכום –‬
‫נוזיק מסמל מגמה שאנחנו רואים אותה בארץ‪ ,‬ראינו אותה עכשיו בשריפה‪ .‬בתנועת המטוטלת שהתרחשה‬
‫בין שמרנות לשוויון‪ ,‬למדינת רווחה וחזרה לדגש על חופש‪ ,‬נוזיק הוא ביטוי להלך רוח‪ .‬הלך רוח שגם‬
‫רואים בחברה הישראלית‪ ,‬אשר התחילה כחברה המזדהה עם תפיסות של צדק חברתי סוציאליסטיות‪.‬‬
‫רואים את המעבר של החברה הישראלית לניאו‪-‬ליברליזם – למשל בעלייה של הליכוד‪ ,‬שינוי – ואפשר‬
‫למצוא בהקשרים הללו את הטיעונים של נוזיק‪ .‬השיח הניאוו‪-‬ליברלי הוא מאוד כובש‪ .‬הוא מושתת על‬
‫עקרונות מאוד בסיסיים‪ ,‬הוא מחלץ אותנו מהצורך לקבוע למי מגיע‪ .‬הניאו‪-‬ליברליזם אומר שאף אחד לא‬
‫מסוגל לשפוט‪ ,‬כל שיפוט שמבוסס על הכרעה מוסרית הוא לא יותר צודק מכל אמירה של כל אינטרנסנט‪.‬‬
‫ולכן היופי שבה שהוא אומר – לא מעניין אותי‪ ,‬אלא אני אשפוט את המצב שלך על בסיס מה שיש לך‪.‬‬
‫ואם מה שיש לך עומד באמות המידה של שלוש העקרונות‪ ,‬זה צודק‪ .‬וכל האלטרנטיבות הן גרועות יותר‬
‫כי מחזירות אותנו לשיקולים סובייקטיביים וחוסר צדק‪.‬‬
 ‫‪22.12.10‬‬

‫במודל של מאן ישנם ארבעה קונפליקטים וחמישה רגשות‬

‫שניים עשר המפגשים מתחלקים לארבעה מקבצים‪:‬‬
‫‪ 4( .1‬מפגשים) ירח הדבש‬
‫‪ 4( .2‬מפגשים) השלב האמביוולנטי‬
‫‪ 4( .3‬מפגשים) פרידה‬

‫חמשת הרגשות מתחברים לארבעת הקונפליקטים וארבעת השלבים‪ .‬נוצרת אינטגרציה בין התוכן לצורה‪.‬‬

‫המודל מטפל כאמור בחמישה רגשות‪ .‬כל רגש מהווה אבטיפוס למשפחה של רגשות‪.‬‬
‫‪ -‬חרדה‬
‫כעס‬ ‫‪-‬‬
‫אשמה‬ ‫‪-‬‬
‫‪ -‬שמחה‬
‫‪ -‬עצב‬

‫השאלה הראשונה נוגעת לכאב העיקרי שעמו מגיע המטופל‪ ,‬והתשובה לשאלה הזו נעוצה בלב אופי‬
‫ההעברה שהוא מעורר בשני המפגשים הראשונים‪ .‬השאלה השנייה היא איזה רגש מבין חמשת הרגשות‪,‬‬
‫מרכזי בקונפליקט המרכזי שזיהינו‪.‬‬

‫המטופל לא בא עם קונפליקט אחד בלבד‪ ,‬וחופשי מאחרים‪ ,‬אבל יש עניין של דומיננטה‪ .‬הסיפור הוא‬
‫שמטופל מגיע אלינו בזמן נתון‪ ,‬ומעורר במפגש הטיפולי איתנו סיפור העברתי שבו יש קונפליקט מרכזי‬
‫שמעורר רגש מרכזי‪.‬‬

‫יכול להיות מצב אבסורדי‪ ,‬למשל‪ ,‬יכול להיות שהמטופל יבוא עם קונפליקט של אבדן בלתי פתור ועם‬
‫רגש של שמחה – כי הוא בהגנה היפומאנית‪.‬‬

‫חרדה‬
‫כפרוטוטייפ לפחד על צורותיו השונות‪ ,‬אימה‪ ,‬בעתה וכו'‪ .‬ישנם הבדלי עוצמה והבדלי אובייקט‪ .‬את‬
‫מקורות החרדה אפשר למצוא בתיאוריה הפרוידיאנית ובתיאוריה הקלייניאנית (ועוד‪ ,‬בפעם אחרת)‪.‬‬

‫פרויד – החרדה הבסיסית קשורה לדיאלוג המשולש‪ ,‬האדיפלי‪ ,‬ונובעת מהבהלה ממה שהאבא עלול‬
‫לעשות לי בעקבות הפנטזיה האדיפלית שלי‪ ,‬בעקבות התשוקה שלי לאם והרצחנות שלי לאב – חרדת‬
‫סירוס ‪ .‬זוהי חרדה שבאופן פרדוקסלי שייכת למשולש שבו יש אובייקט מציאותי‪ ,‬יש נפרדות‪ ,‬יש שם‬
‫האב‪ ,‬יש הפנמה ראשונית של ס"א‪ .‬האבא אגב‪ ,‬יכול להיות האמא‪ ,‬והיא שתעורר את חרדת הסירוס‪.‬‬
‫בשלב די מאוחר פרויד מבין שזוהי חרדה אמביוולנטית והיא קשורה לדיאלוג אמביוולנטית עם האב‪ .‬אני‬
‫לא רק רוצה לרצוח את האבא‪ ,‬לסלק אותו מדרכי‪ ,‬אני גם זקוק לו ואוהב אותו‪ .‬אם פרויד היה ממשיך את‬
‫ההקשר הזה‪ ,‬אזי המקור הזה של חרדה‪ ,‬בהחלט תואם חלקים מפותחים של החרדה שעליה קליין דיברה‪.‬‬

‫אפשר למצוא ביטויים של חרדת הסירוס למשל בעמידה מול סמכות – ריצוי או מרידה‪ .‬בהקשר הזה –‬
‫גבריות יתר‪ ,‬מצ'ואיזם; הנכחה של סמכותיות‪ ,‬של תחרותיות‪ ,‬של כוחניות‪ .‬זה יכול לקבל ביטוי כלפי‬
‫אובייקט ספציפי‪ ,‬אם היתה התקה‪ .‬המטפל מתפקידו לשים לב לחרדה הבסיסית‪ .‬זוהי חרדה יחסית‬
‫מפותחת‪.‬‬

‫במאמר של ויניקוט על הפמיניזם‪ ,‬מתוך "הכל מתחיל בבית"‪ ,‬מפרש ויניקוט את הפמיניזם כפיצוי על‬
‫קנאת הפין‪.‬‬
 ‫קליין – דיברה על (‪ )1‬חרדה דכאונית מהרס האובייקט‪ .‬זוהי חרדה מוקדמת מזו של פרויד‪ ,‬אבל היא‬
‫מאוחרת אצל קליין‪ .‬החרדה שהרסתי את האובייקט מבלי יכולת לתקן‪ ,‬ואז אני מאבד את השד הטוב‪ .‬אני‬
‫מבין כבר שהוא והשד הרע שרציתי להרוס‪ ,‬קשורים אחד לשני‪.‬‬

‫אם נשווה את החרדה האדיפלית לחרדה הדכאונית‪ ,‬נראה שהראשונה נמצאת מול התוקפנות של האבא‪,‬‬
‫יש שם אבא‪ .‬החרדה הדכאונית נמצאת מול התוקפנות שלי ותוצאותיה‪.‬‬

‫לכן‪ ,‬החרדה מול דמות סמכות יכולה לייצג את התוקפנות שלה‪ ,‬של האבא‪ ,‬וכן את ההשלכה של‬
‫התוקפנות שלי‪ .‬ככל שהמטופל מפותח יותר‪ ,‬הוא יכול לפחד מהאבא‪ ,‬מהשלישי‪ ,‬מהנפרד‪ .‬ככל‬
‫שההתפתחות פרימיטיבית יותר‪ ,‬כנראה שהוא מחזיק אצל האבא חלקים שלו‪ ,‬והם מעוררי החרדה‪.‬‬

‫וכן דיברה על (‪ )2‬החרדה הסכיזו‪-‬פרנואידית‪ .‬זוהי חרדה שמקיימת אובייקט מפוצל‪ .‬ככל שהחרדה‬
‫פרימיטיבית יותר היא פחות מפותחת ביחס לאובייקט‪ ,‬ובהתאם גם יותר עמוקה‪ .‬זו עדיין יכולה להיות‬
‫פחד מדמות סמכותית שמתמקמת הפעם במקומו של השד הרודפני‪ .‬החרדה במקרה זה תהפוך כנראה‬
‫לאימה‪ .‬החוויה מול חרדה פרנואידית היא של מסוכנות‪ ,‬של התפרקות‪ .‬החרדה היא מפני האובייקטים שלי‬
‫שרודפים אותי באין הפרדה בין פנים לחוץ; בחוויה הפרנואידית הם יתגלמו כחיצוניים לו‪.‬‬

‫התשובה באיזו חרדה מדובר אצל המטופל – בהעברה – מה אני מרגיש מולו כמטופל‪ .‬אם הוא מעורר בי‬
‫רגש הוא מביא דיאלוג דכאוני‪ ,‬אם אני חולם חלומות זוועות‪ ,‬יתכן שמדובר בדיאלוג‪.‬‬
‫באופן פרדוכסלי קל יותר להגיב לחרדות הפרימיטיביות יותר‪ ,‬זה נמצא בדואינג (כוס חלב)‪ ,‬בסטינג‪ ,‬אלו‬
‫מרכיבים שמתקיימים בטיפול וצריך לקיים אותם בשבילו‪ .‬וניתן לפרש את הצורך הזה‪.‬‬
‫בחשיבה הדינמית המאוחרת מניחים כי בהתמודדות עם טראומה מתמודדים עם כל חלקי הקיום‪ .‬השאלה‬
‫היא איזה קול מתעורר בצורה הבולטת ביותר? היכן היא נוגעת? האם היא עוררה קושי לקיים דיאלוג עם‬
‫אחרים כי אני לא מאמין לאיש או האם היא מעוררת בי אימה שלא ניתנת למחשבה?‬

‫כעס‬
‫הכעס המפותח הוא כעס ממוקד המתייחס לאובייקט במציאות‪ .‬יש מעט כעסים כאלה המופיעים בצורה‬
‫בלבדית‪ .‬כעס זה הוא משמעותי בתקשורת המודעת ומייצג נפרדות וסובייקטיביות התפתחותית‪.‬‬

‫פרויד – כעסים פרימיטיביים יותר‪ ,‬יכולים להיות בתיאוריה הפרוידיאנית‪ ,‬ביטוי ישיר של הדחף‬
‫התוקפני‪ .‬התוקפנות לא מכוונת אובייקט‪ ,‬זהו אובייקט מקרי‪ .‬המטרה של התוקפנות הדחפית היא קבלת‬
‫סיפוק‪ .‬המטרה של התוקפנות הדחפית היא קבלת סיפוק – אי אפשר להרגיע אותה שלא באמצעות סיפוק‪.‬‬
‫ניתן לעשות התקות‪ ,‬סובלימציות‪ ,‬אך ככל שמתרחקים מן האובייקט המקורי יש יותר תסכול‪ .‬זה היופי‬
‫של ההעברה בטיפול‪ ,‬כי המטפל כאובייקט ההעברה יכול לאפשר לו לקבל סיפוק ברמה די גבוהה של‬
‫הדחף המקורי‪ ,‬אם הוא מאפשר את ביטוי הדחף‪ .‬העברה בטיפול מאפשרת ביטוי של הדחף על חשבון של‬
‫ביטוי חיצוני‪.‬‬

‫בטיפול – אין צורך לתת לה משמעויות שהן מעבר‪ .‬יש לאפשר סיפוק סובלימטיבי של התוקפנות הזו‪ .‬מה‬
‫שנקרא בעו"ס – מותר לכעוס‪ ,‬השאלה איך ואצל מי‪ .‬למשל‪ :‬לך תשחק כדורגל‪.‬‬

‫קליין –‬

‫לעומת זאת יש תוקפנויות או כעסים שיש להם משמעויות נסתרות‪ ,‬למשל‪ :‬תוקפנות שנובעת מתסכול‪ .‬ואז‬
‫יש צורך ביחס לדחף המקורי‪.‬‬

‫אצל קליין התוקפנות קשורה לאופן שבו האובייקט הראשוני שרד אותי‪ ,‬ואת התוקפנות שלי‪ ,‬או הפך‬
‫להיות נקמני מול התוקפנות שלי (או נהרס?)‪ .‬בתיאוריה הקלייניאנית השאלה המרכזית בהתפתחתות היא‬
‫איך אני מנהל את התוקפנות שלי? האם אני משליך אותה החוצה ומתקיים מול חוויה פרנואידית של סרנה‬
‫ורודפנות? או שמקיים את התוקפנות בתוכי באופן המסוכן לסביבה‪.‬‬
 ‫הימנעות יכולה להיות קשורה לחרדה שהאחר יפגע בי‪.‬‬

‫התיאוריה הקלייניאנית עוסקת בשאלה איך האדם מנהל את התוקפנות שלו‪ ,‬בהנחה שהיא מולדת ו? ‪ -‬או‬
‫שזורקים אותה החוצה או שמחזיק אותה בפנים‪.‬‬
‫זעם נרקסיסטי – לא ספציפי לאובייקט‪ ,‬אי אפשר להרגיע אותו‪ ,‬נוטה להירגע לבד אבל לא מתוך סיפוק‪,‬‬
‫הוא נובע מכשל אמפטי‪ .‬מעורר הזעם הוא שדרך הכשל האמפטי הנכחת את הנפרדות‪ ,‬הפגשת אותו עם‬
‫הריק שלו‪ .‬הוא לא מתוסכל אלא מבוהל‪ ,‬הוא נפגש עם האימה הפנימית‪ ,‬והתגובה היא של זעם‪.‬‬

‫כאשר אני זורק את התוקפנות שלי החוצה זה יעורר אצל המטפל פנטזיות תוקפניות‪ .‬השאלה היא כמה‬
‫עוצמתית ההשלכה‪ .‬ככל שהוא משליך יותר תוקפנית‪ ,‬יש יותר סיכוי שזה יעורר חרדה פרנואידית‪.‬‬

‫ההימנעות מהשלכה‪ ,‬ההחזקה בפנים‪ ,‬היא בעקבות שהאם לא שורדת את התוקפנות שלי‪ ,‬למשל אם האם‬
‫מתה‪.‬התוקפנות אזי מופנית פנימה‪ .‬דיאלוג דיכאוני ביחס לתוקפנות‪" :‬אתה לא תצליח לעזור לי" – התוכן‬
‫הפנימי שלו מסוכן‪ .‬ואז השאלה המרכזית באיזה שלב הוא מקיים את היחסים איתי – האם אני אובייקט‬
‫אבהי?‪ ,‬אמהי?‪ ,‬מפוצל?‪ ,‬לא קיים?‬

‫‪29.12.10‬‬

‫המטרציה הזאת יכולה להתארגן אם אני יודע לשאול בפגישות האיינטייק‪ :‬איפה הוא נוגע בי? לאן הוא‬
‫לוקח אותי? מה נמצא שם?‬
‫בטיפול‬
‫המנעות מיחסים עשויה להיות קשורה בבהלה שהאחר יפגע בי‪ .‬יכול להיות קשור לפחד לפגוע באחרים‪.‬‬
‫זעם נרקיסיסטי – לא ניתן להרגיע אותו‪ ,‬מגיב או נובע לכשל אמפטי‪ .‬נרגע לבד אך לא כתוצאה מסיפוק‬
‫דחף‪ .‬מה שמעורר את הזעם הוא העובדה שהנכחת אותו עם האימה הפנימית שקשורה בריק‪.‬‬
‫שמחה ואהבה‬
‫לפעמים שמחה היא שמחה‪ ,‬ניתן לשמוח‪ ,‬זה חשוב ומשמעותי‪ ,‬אבל בהקשר של טיפול בטיפול דינמי קצר‬
‫מועד יש לשאול עליהן שאלות‪.‬‬
‫בקונטקסט של קונפליקטים אלה רגשות שיש להיות חשדנים כלפיהם‪ .‬אפשר לבחון את התהליך ההגנתית‬
‫שמעורר חוויה חיובית ביחס לקונפליקט‪ .‬התהליך ההגנתי הפשוט ביותר הוא היפוך‪-‬תגובה‪ .‬תהליך הגנתי‬
‫נקודתי‪ ,‬שהופך חווויה מסוג מסוים לחוויה ההפוכה לו‪ .‬כמו הילד שמאוד אוהב את אחיו‪ ,‬עד שהוא חונק‬
‫אותו‪ .‬בכל אחד מהקונפליקטים ניתן לראות את התגובה החיובית לקונפליקט כהיפוך תגובה‪ .‬הילד שמאד‬
‫אוהב את אימו ודואג לה יכול לבטא בכך את הפנטזיה התוקפנית שלו כלפיה‪.‬‬
‫היפוך תגובה כהגנה‪ ,‬כרוב ההגנות שפרויד ואנה פרויד תיארו‪ ,‬הן הגנות נקודתיות של התעוררות דחף‬
‫ספציפי‪.‬‬
‫כך‪ ,‬בקונפליקט תלות‪-‬עצמאות ‪ --‬בעולם החברתי הבן שדואג לאימו וסועד אותה מעורר ההערכה‪.‬‬
‫כמטפלים אנו חושדים שהוא עושה היפוך תגובה לרצון שלו לרצחה‪ .‬בקונפליקט אקטיבי‪-‬פאסיבי ‪ --‬קבלה‬
‫אינסופית עשויה להסתיר אקטיביות תוקפנית‪ ,‬כנראה גם רצחנית‪.‬‬
‫יש גם תהליכים מורכבים יותר‪:‬‬
‫‪ .1‬הגנה היפומאנית – יוצרת ביטול של ההרס‪ ,‬או באמצעות תיקון פנטסטי או באמצעות תיקון‬
‫אובססיבי‪ .‬החוויה המרכזית סביב הגנה זו היא של שמחה ומרץ‪ .‬אבל ההיפומניה לא משיגה שום‬
‫דבר שהוא בעל ערך משמעותי‪ .‬זהו‪ doing‬רגשי או אובססיבי שאין בו תיקון אמיתי‪.‬‬
‫בטיפול‬
‫בתוך טיפול ההגנה ההיפומאנית מאד מטעה‪ .‬יש הרס של המקומות שבהם המטופל מביא סיפורים על‬
‫תיקון היפומאני‪ .‬לדוגמה‪ ,‬המטופל שמיד אחרי הפגישה עשה בדיוק את מה שדיברנו עליו‪ ,‬שהצליח ותיקן‬
‫את חייו‪ .‬מחזק גם אותנו כמטפלים‪ .‬מטופלים שמרגישים שהרסו אותנו עשויים לעשות תיקון היפומאני‬
‫לנו כמטפלים‪.‬‬
‫מעוררת חוסר שקט ואי נוחות ולא תחושה של שמחה‪.‬‬
 ‫תיקון היפומאני במצבים הבלתי מאורגנים מעורר חוויה ציקלוטימית (בי‪-‬פולארית קלה)‪/‬בי‪-‬פולארית‪.‬‬
‫במצבים המאורגנים יותר מעורר אי נחת‪.‬‬
‫אהבה‬
‫אהבה בקונטקסט הטיפולי בטיפול דינמי קצר מאד היא הרבה פעמים עם המטפל עצמו‪ .‬מאן מתאר את‬
‫השלבים הראשונים כירח דבש ומעודד פיתוחם של רגשות ההעברתיים כהעברה אירוטית‪ .‬חשוב לזכור כי‬
‫אין לכך ערך ממשי‪ .‬לא עוסקת בפן המציאותי של הקשר‪ .‬אני רוצה לאפשר את ההתאהבות הזו אך גם‬
‫לזכור מהי‪ .‬לא להתבלבל‪ ,‬אנחנו לא מטפלים נפלאים ומושכים משום שהמטופלים מתאהבים בנו‪.‬‬
‫התאהבות – במושגים הקלייניאנים התאהבות נובעת מהעמדה הפרנואידית‪-‬סכיזואידית‪ ,‬נובעת מיחס‬
‫מפצל כלפי האחר‪ .‬התאהבות מחזיקה חוויה טוטאלית‪ ,‬שמקורה באידיאליזציה‪ ,‬אך איכותה שהיא בעלת‬
‫עוצמה‪ ,‬שהיא טוטלית‪ ,‬ושהיא לא מאפשרת לראות את האובייקט השלם‪ ,‬כי אם רק חלקים ממנו ומכאן‬
‫גם של עצמי‪ .‬במהותה היא חוויה פנטזיונית שנובעת מתוך פיצול של עצמי ושל האובייקט והשלכה של‬
‫חלקים שליליים החוצה מחוץ לבועת ההתאהבות‪.‬‬
‫האידיאליזציה הכרחית ליצירת קשר‪ .‬הכרחית כאפיון ראשוני של יחסי האובייקט‪ .‬אם אנו רוצים לדבר‬
‫על קשר אינטימי ומשמעותי‪ ,‬הדרך המשמעותית ביותר להיכנס לקשר היא באמצעות ההתאהבות‪ .‬אחר כך‬
‫נתחיל לפגוש את האובייקט השלם ונשרוד את השלמות הזו‪ .‬בדיוק כמו שבשביל שהתינוק יוכל לפגוש‬
‫את האמא השלמה על מכלול החוויות החיוביות צריך לעלות על החוויות השליליות‪ .‬שיהיה מספיק טוב‬
‫על מנת שיפתה לשרוד את הרע‪.‬‬
‫בגדול‪ ,‬אם היינו פוגשים קודם את החלקים הרעים של האובייקט לא היינו מתפתים‪ ,‬לרוב‪ ,‬להמשיך‬
‫להכירו‪.‬‬
‫בטיפול‪ ,‬כאשר פוגשים את האידיאליזציה בטיפול‪ ,‬אנו מצד אחד זקוקים לה‪ .‬מצד שני‪ ,‬אנו מבינים את‬
‫המגבלות שלה‪ .‬העברה אירוטית בתוך טיפול היא מוטיבציה משמעותית‪ ,‬היא בעלת כוח‪ ,‬היא יכולה‬
‫לשמש כמנוף‪ ,‬אך כמו בכל פיצול ואינטגרציה‪ ,‬מה שמחזיק את הסיטואציה הטיפולית באופן תקין היא‬
‫שאני כמטפל מחזיק‪/‬זוכר את הסיטואציה השלמה‪ ,‬גם ביחס אלי וגם ביחס למטופל‪ .‬זה יכול לאפשר‬
‫למטופל לשכוח את האובייקט השלם‪ ,‬לערוך את הפיצול ולהינות ממנו‪ .‬אך מגיע הרגע שבו אנחנו‬
‫מכניסים בהדרגה חלקים של האובייקט השלם ומאפשרים למטופל לפגוש את המציאות‪ .‬משמעותי גם‬
‫ביחס שלנו לגבי המטופל‪ .‬גם אנחנו נוטים לפצל את המטופל – לראות את הכוחות והחולשות של‬
‫המטופל‪ ,‬להחזיקם בו זמנית‪ .‬דבר זה יאפשר בסופו של דבר למטופל להינות מהאינטגרציה‪.‬‬
‫אספקט משמעותי נוסף‪ ,‬הנובע מהמאמר של ויניקוט על שנאה בהעברה נגדית‪ ,‬הוא ההבנה כי שנאה הוא‬
‫מרכיב חשוב ביחס המטפל למטופל ושל האמא לתינוק‪ .‬כאילו מובן מאליו שאהבה היא לגיטימית‪ ,‬אך יש‬
‫וריציות שאינן נוחות‪ .‬פרנצי מדבר על שפת הרוך מול שפת התשוקה‪ .‬האם המיניות שמתעוררת בטיפול‬
‫היא חלק מהיכולת להכיל חלקים של אהבה בטיפול‪ .‬להבין שהם חלק מן החוויה האנושית מול בני אדם‪.‬‬
‫יש גבול בין לספר את הפנטזיה המינית לבין להשיג סיפוק הדדי בטיפול‪ .‬כי הרי אנו חיים חלקים מהחיים‬
‫באמצעות אחרים‪ ,‬גם עם המטופלים‪.‬‬
‫בטיפול דינמי קצר מועד חשוב לשמור יותר על ההפרדה בין פנטזיה למציאות – להסתכל יחד איתה על‬
‫מה היא יוצרת‪ ,‬לשאול על מה היא מפנטזת? אם אני מסוגל לבחון את זה כדי לתת משמעות לפנטזיה‪.‬‬
‫אשמה ובושה‬
‫מידת הפרימיטיביות שלהם מצויה במחלוקת‪ .‬התפתחותית‪ ,‬על פי פרויד‪ ,‬הבושה היא אנאלית והאשמה‬
‫אדיפלית‪ .‬בושה קשורה לחוויה שלי עם עצמי‪ .‬הבושה האנאלית קשורה לצואה שלי‪ .‬האשמה עוסקת‬
‫ביחסים שלי עם העולם‪.‬‬
‫אשמה אדיפלית ממוקמת בקומפלקס האידפלי וקשורה לחוויה של הילד כלפי הרצחנות שלו של האבא‪.‬‬
‫נובעת ממבנה נפשי יחסית גבוה ומפותח‪ .‬האשמה מול הנזק וחרדות מפני הסירוס‪ .‬הביטוי של זה הוא‬
‫במקומות שבהם האשמה דומיננטית ביחס לחוויה של סירוס‪ ,‬ביחס של חוויה של פגיעה באחר ולהיפגע‬
‫ממנו‪ ,‬בחוויה של מרד גיל הנעורים‪ ,‬משולשים (בגידות יכולות להכיל אשמה אדיפלית‪ ,‬אך גם תכנים‬
‫מוקדמים יותר)‪ .‬הבושה קשורה לשלב קדום יותר ועוסקת בדיאלוג האנאלי הפאסיבי ובחוויה של הילד‬
‫סביב תוצריו הגופניים‪ .‬אני מתבייש במחשבות שלי‪ ,‬אם אשתף יחשבו שאני משוגע‪ ,‬לא יאהבו אותי‪ .‬איך‬
‫העולם מתייחס לתוצרים שלי (צואה‪ ,‬ציורים‪ ,‬עבודות בחימר‪ ,‬היכולת לעמוד במרכז)‪ .‬כל אחד‬
‫מהקונפליקטים יכול להיות קשור מהבושה האנאלית‪ .‬אקטיביות יכולה להיות תוצר של בושה אנאלית‪.‬‬
‫אשמה מוקדמת יותר היא האשמה בעקבות ההרס הפנטזיוני לאובייקט השלם‪.‬‬
‫פרויד מתאר פתרון אך לא תיקון‪ .‬הדיאלוג האדיפאלי‪ ,‬האשמה האידפלי עוסקת במשולש‪ .‬הקלייניאנית‬
‫בזוג‪ .‬כאשר אפשר לתקן את האחד ניתן לעשות מקום לצלע השלישית‪ .‬רק כאשר אפשר להחזיק עמדה‬
‫דיכאונית אינטגרטיבית אפשר להחזיק אשמה אדיפלית‪ .‬במקומות המוקדמים יותר האשמה קשורה להרס‬
‫האובייקט האחד‪ ,‬בין נוירוזה (אשמה אדיפלית) לבין הפרעת אישיות (קדומות יותר‪ ,‬עוד לא עוסקות‬
‫באובייקט המשולש‪ ,‬עוסקות באובייקט היותר פנימי‪ ,‬אשמה דיכאונית)‪.‬‬
‫בגידות במערכות יחסים מייצגות וריציות שונות של אותו דיאלוג‪ .‬יכולות לעורר כל אחד מהמרכיבים‪:‬‬
‫אשמה ובושה‪ .‬לדברי שרון‪ ,‬הרבה מהמרכיבים של בגידה נשית קשורות לבושה בעוד שבגידה של גברים‬
‫עוסקת יותר באשמה אדיפלית (גברים ישוויצו יותר בבגידות שלהם)‪.‬‬
‫קונפליקט תלות‪-‬עצמאות מאד יכול לגעת במקומות הפרימיטיביים של אשמה דיכאונית‪ .‬הניסיון של‬
‫ספרציה עלול לעורר חוויה של הרס האובייקט – הרס האמא‪.‬‬
‫הקונפליקט אקטיבי‪-‬פאסיבי נוגע בתהליכים קדומים יותר‪ ,‬אנאליות פסאיבית ואקטיבית והבושה קשורה‬
‫לאשמה האנאלית‬
‫הדיאלוג הנרקיסיסטי – אין אשמה‪ ,‬על מנת לחוש אשמה נדרשת נפרדות ואחרות‪ .‬אין יכולת לאמפטיה‬
‫ואשמה‬

‫‪5.1.11‬‬

‫שלבי הטיפול‬

‫אמרנו ש ‪ 12‬המפגשים מתחלקים לשלושה שלבים –‬

‫[‪ – 2‬איטייק]‬
‫‪ – 4 .1‬ירח הדבש‬
‫‪ – 4 .2‬שלב אמביוולנטי‬
‫‪ – 4 .3‬פרידה‬
‫[אחרי חודש – מפגש מעקב]‬

‫הסטינג הוא קריטי ומשמעותי בטק"מ – שומר עלינו ועל המטופל‪ .‬בתוך גמישות אנושית סבירה‪ ,‬הגבולות‬
‫משמעותיים והם מבנים את הטיפול‪ .‬כיוון שהם מפגישים אותנו מהשלב ההתחלתי עם סוגיית הפרידה‪,‬‬
‫ומאפשרים לעשות מפגש אינטימי‪ ,‬מוגן ושמור‪ .‬יש לו סוף‪ .‬למרות שלמרבית המטופלים יש פנטזיה על‬
‫טיפול אינסופי‪ ,‬אמהות אינסופית‪ ,‬הם לא באמת רוצים את זה‪ .‬לשחזר את זה מוביל לשחזור הפתולוגיה‪.‬‬
‫גם בטיפול וגם בחיים‪ ,‬אמהות אינסופית היא רעה‪ ,‬פוגענית ומזיקה‪.‬‬

‫השלב הראשון – ירח הדבש‪ .‬כאן תוצג הפרשנות המרכזית‪ ,‬היא אמורה למצוא אינטימיות וחויה של ירח‬
‫דבש‪ .‬שמאחוריו עומד מנגנון האידיאליזציה‪ .‬הדגש המרכזי פה הוא שכמעט באופן מכוון אני מייצר‬
‫אידיאליזציה של הקשר הטיפולי‪ .‬כמו דברים אחרים יש פה עמדה שנוגדת‪ ,‬שונה‪ ,‬מתפיסות טיפוליות‬
‫אחרות – ההתייחסותית‪ .‬מה שיוצר את האידיאליזציה הוא רגע הצגת הפרשנות שיוצרת אצל המטופל את‬
‫החוויה שסופסוף מישהו מבין אותו באמת‪ ,‬נוגע‪ ,‬מתחבר‪ ,‬שומע‪ .‬בתנאי שכך נחוותה הצגת הפרשנות‬
‫המרכזית תיווצר "התאהבות"‪ ,‬אידיאליזציה‪ .‬המטפל יאפשר ארבע פגישות שלמות בהן המטופל יחוש‬
‫קשר מיטיב ומזין‪ ,‬גם אם פנטזיוני‪.‬‬

‫למה זה חשוב? – קודם כל המטופל מוזמן לרגרסיה למקום הקדום ביותר שהוא פגש‪ .‬ולחוויה מיטיבה‬
‫סביב הרגרסיה הזו‪ .‬רגרסיה לחויה הרחמית הראשונית‪ ,‬למקום האומניפוטנטי‪ .‬הפגישה הראשונה אמורה‬
‫להתחיל לאפשר עבודה משמעותית ב ‪ 12‬מפגשים‪ .‬תהליך שבדרך כלל אורך זמן ארוך‪.‬‬

‫בטיפול ארוך אינטימיות רבה בזמן קצר תיחשב כלא מותאמת‪ .‬בק"מ אנחנו מעוניינים בה‪ .‬אבל זה מחזיר‬
‫גם למי המטופלים שמתאימים לטיפול כזה – צריך שהמטופל יוכל להיכנס לאינטימיות ולצאת ממנה‪.‬‬
‫ההתקשרות הזו‪ ,‬בשלב ירח הדבש‪ ,‬היא רקע שבתוכו אפשר לעבוד על הקונפליקט‪ .‬עבודה דינמית‪ ,‬במידה‬
‫מסוימת מנסה להחיות את הפתולוגיה‪ ,‬ובחויה של כאן ועכשיו לעשות תיקון‪ .‬אם אני רוצה להחיות את‬
‫הפתולוגיה‪ ,‬אני רוצה להחיות את הקשר אם‪-‬ילד‪ ,‬ובתוכו להחיות את הפתולוגיה‪ .‬לשם כך צריך לקיים‬
‫את הקשר‪.‬‬
‫זו סוגיה שנכונה גם לטיפול ממושך‪ ,‬היכולת לעשות תיקון בתוך ‪ enactment‬קשורה ליכולת להחיות את‬
‫התנאים שבתוכה נוצרה הפתולוגיה‪.‬‬

‫יש כאן פיתוי מסוכן וכאן נכנסת המסגרת‪ :‬הסטינג הוא קריטי כי הזמנה כזו בסטינג לא שמור היא הזמנה‬
‫מסוכנת‪ ,‬זה אביוז‪ .‬רק בזכות העובדה שאני לא אמא שלו‪ ,‬שאנחנו נפרדים בעוד ‪ 12‬מפגשים‪ ,‬אפשר‬
‫לעשות את ההזמנה הזו והמטופל הוא שמור מספיק להיכנס לרגרסיה‪.‬‬

‫הדיאלוג הפרדוכסלי הוא שרק בתוך קשר סופי עם סוף מוגדר מראש‪ ,‬המטופל יכול לשקוע בבטחון בתוך‬
‫הרגרסיה הזו‪ .‬ואז אפשר לעשות את האידיאליזציה‪ ,‬את הפיצול הסכיזו‪-‬פרנו'‪.‬‬

‫שאלות שעולות בהקשר הזה קשורות גם לתהליכי העברה‪-‬העברה נגדית – האם המטופל מעורר במטפל‬
‫את האמהות הזו‪ .‬כשמתעוררת במטפל האמהות הזו‪ ,‬הוא נדרש לזכור את גבולותיה‪.‬‬

‫אם המטופל זורק את הפרשנות – לא מתחילים איתו כרגע את הטיפול הזה‪ .‬אין אפשרות להזמין אותו כך‬
‫לרגרסיה‪ .‬הפרשנות לא צריכה להיות מאוד חכמה או מתוחכמת‪ ,‬אלא צריכה לגעת בכאב המרכזי של‬
‫המטופל‪ .‬במקום הכי עמוק שאפשר לגעת בו‪ .‬ברגע שאפשר לגעת שם‪ ,‬אז אפשר להתחיל‪.‬‬

‫גם כשהחיבור הוא משמעותי באופן שלילי – זה עדיין חיבור‪ .‬המשמעות היא שכנראה שבעולם המציאות‪,‬‬
‫וביחסים הראשוניים‪ ,‬החוויה הזו הבריחה את האחר‪ .‬חוויה של גועל לא פחות מחברת מחוויה של אהבה‪.‬‬
‫מה שהמטופל צריך לשאול את עצמו – איפה נמצא הטוב‪ ,‬אם הרע נמצא בינו לבין המטופל‪ .‬ההנחה היא‬
‫שיש פיצול שבמסגרתו הרע בתוך הטיפול והטוב בחוץ‪ .‬זה מאוד מאפיין קרבנות של תקיפה מינית‪,‬‬
‫שהרבה פעמים מחזיקות את הטוב בחוץ‪ ,‬לא יכולות לחבור עם המטפל לאמהות מיטיבה כי זה יפגיש‬
‫אותה עם העובדה שהאמהות שאני מציע לה לא היה קיים לה‪ .‬הרבה פעמים אצל קרבנות פגיעה מינית –‬
‫חוויה הגנתית שמשמרת את האובייקט אצלן‪ .‬פחות מסוכן לחוות את עצמי כרע מאשר האפשרות לאבד‬
‫את האובייקט‪ .‬ואם המטפל מזמין אותה לאמהות מיטיביה‪ ,‬היא דבר ראשון תיפגש עם האם‪-‬אבא‬
‫הלא‪-‬מיטיב שלה‪ .‬ולכן היא תעדיף לפגוש את המטפל כרע‪.‬‬

‫העמדה השיפוטית – אני הורסת תמיד‪ ,‬דיאלוג מאשים – אפשר להבין שהזמנה לתיקון‪ ,‬משמעותה אבדן‬
‫האובייקט הראשוני‪ .‬ולכן יש שם הבהלה הנוראית‪.‬‬

‫עוד על האידיאליזציה‪ .‬כמו הרבה חלקים מהסוג הזה – הרבה עבודה משמעותית שלנו כמטפלים מול‬
‫האידיאיליזציה‪ .‬מול מפתה לעודד אותה‪ ,‬להנות ממנה‪ .‬זה מאוד נעים שמטופל מתאהב בנו וגם נעים‬
‫להתאהב במטופל‪ .‬בהקשר הנוכחי צריך לזכור שההתאהבות עוזרת לעורר את החוויה הינקותית שבה‬
‫לארבע פגישות המטפל הוא אם טובה‪-‬דיה‪ .‬העיסוק המרכזי בשלב הזה הוא הצורך של המטופל והאופן‬
‫שבו המטפל נענה לו‪ ,‬ונמנע מתסכול מוגזם‪.‬‬

‫לקראת סוף ירח הדבש‪ ,‬יתחיל המעבר לשלב האמביוולנטי‪.‬‬

‫החוויה האמביוולנטית תתאפשר בתוך הטיפול בתנאי שהמטפל הצליח להחזיק את העולם האינטגרטיבי‬
‫גם בעמדה הראשונה‪ ,‬באידיאליזציה‪ .‬כלומר‪ :‬אם המטפל מסוגל מול האידיאליזציה לזכור את הסיפור‬
‫השלם (גם מבלי להנכיח אותו)‪ .‬לזכור שלמרות שאני כרגע אמא מיטיבה‪ ,‬אני מחזיק עבור המטפל עוד‬
‫צדדים של אמא‪ :‬אולי מתעללת‪ ,‬אולי נעדרת‪ ,‬אולי מתה‪.‬‬

‫בצורה הכי גסה‪ :‬יש יסוד להניח שבין הפגישה הרביעית לחמישית‪ ,‬המטפל יתחיל לחוות פנטזיות שאינן‬
‫מיטיבית‪ ,‬למשל סדיסטיות כלפי המטופלת שעברה אונס‪ .‬זה מדגים שהמטופל לא התפתה לחשוב שהוא‬
‫לא ירצה לאנוס אותה‪ .‬אם הוא לא ירצה לאנוס אותה‪ ,‬הוא יצר קשר מתאים לעבודה‪ .‬שהרי אף אמהות‬
‫לא מחזיקה רק אהבה‪.‬‬

‫התיקון הוא במקום שבו אני יכול לחוות את הרגש הפתולוגי אבל לא לעשות אקטינג‪-‬אאוט שלו‪ .‬זה הזמן‬
‫שבו אני מתחיל להרגיש שנאה‪ ,‬סדיזם‪ ,‬הזנחה‪ ,‬גועל‪.‬‬
 ‫המורכבות – מצד אחד אני רוצה להיות בתוך התהליך הפנטזיוני‪ ,‬ומצד שני להסתכל על התהליך הזה‪,‬‬
‫לראות את השחזור‪ .‬כשאני מסוגל לפגוש את המקום הסדיסטי בנינוחות‪ ,‬אני יכול להשתמש בזה כרברי‬
‫ולהבין משהו עבור המטופל‪ ,‬זה אמור לקרות בליבה של הטיפול (פגישות ‪.)5-8‬‬
‫ארגון הטיפול לפי השלבים בא לידי ביטוי באופן כמעט ניתן לניבוי בשטח‪.‬‬

‫השלב האחרון – שלב הפרידה – המעבר פה לא קורה אלא הוא יזום ומכוון‪ .‬הוא מתחיל בפגישה‬
‫התשיעית באופן מכוון‪ ,‬ויש לנו תפקיד אקטיבי וקשה לכוון ולשמור את התוכן הטיפולי לפרידה‪ .‬המפגש‬
‫הטיפולי יהיה אותו דבר – המטופל יביא מה שיביא – והמטופל עירני לאיך זה קשור לפרידה המתקרבת‪.‬‬
‫באיזה אופן אני שומר על המחויבות שלי כאבא ששומר על הילד‪ .‬יש לי מחויבות כלפי המטופל‪,‬‬
‫והמחויבות היא שאני הבטחתי לו את הסוף הזה‪ ,‬ואני שומר עליו‪ ,‬והבטחתי לו שהסוף יהיה שמור ובטוח‪.‬‬
‫אני לא מת‪ ,‬לא נעלם‪ ,‬אני לא הרגתי אותו‪ ,‬והוא לא אותי‪ .‬זה לא כי הוא רע או כי הוא טוב‪ ,‬אלא כי זה‬
‫הסוף‪.‬‬

‫זה מתאפשר בזכות העובדה שאפשר להתאבל על האבדן הסובייקטיבי כי הקשר הסתיים‪ ,‬ועל זה אפשר‬
‫לבכות‪ .‬מה שמאפשר לפרידה לא להפוך למוות היא הקיום של הקשר‪ ,‬החוויה שנוצרה בעולם הפנימי של‬
‫המטופל‪ .‬אין דרך קלה להתמודד עם האובדן הסובייקטיבי‪ .‬בעולם הפנימי לא אני מת ולא האבא מת‪.‬‬

‫התחלנו את הסמס' בדיון על הזמן הקלנדרי והזמן הפנימי‪ .‬זה מפגיש את הדיאלוג שבין המציאות שבה‬
‫הטיפול הסתיים‪ ,‬לבין העולם הפנימי שבו הטיפול הוא לעולם אינסופי‪ .‬כי הלא‪-‬מודע לא עוסק בזמן‪ ,‬סוף‪,‬‬
‫מוות‪ .‬הלא‪-‬מודע הוא לא‪-‬הווה‪.‬‬

‫ביאטריס פריאל – מאמר על הזמן‪ .‬הזמן יכול להתקיים בהרבה צורות‪.‬‬

‫הקיום הפנימי האינסופי יכול להתקיים רק אם שמרתי על המטופל בעולם המציאותי ושם אפשרתי לו את‬
‫הסוף‪.‬‬

‫‪12.1.11‬‬

‫מרכיבי הפרשנות‬
‫פרשנות שניתנת בפגישה הראשונה על סמך האינטייק – ניתן להביא בצורה כתובה‪.‬‬
‫מטרתה של הפרשנות היא לצור את הקשר האינטימי המשמעותי‪ ,‬לתת למטופל את התחושה שהוא מובן‪,‬‬
‫ליצור אידיאליזציה (עבור שלב ירח‪-‬דבש)‪.‬‬

‫התגובות לפרשנות מהוות אינדיקציה האם ניתן להתחיל את הטיפול‪ .‬באם המטופל לא מתחבר לפרשנות‬
‫יתכן שלא ניתן להתחיל את הטיפול הזה‪ .‬התגובות הרצויות הן תגובות שמראות שנגענו במקום משמעותי‬
‫‪0‬בכי‪ ,‬סוף סוף מישהו הבין אותי‪)...‬‬

‫תמיכתי (תוספת מאוחרת של מאן שלא היתה במודל המקורי שלו)‪ :‬כוחות‪ ,‬נורמליזציה של‬ ‫‪.1‬‬
‫הבעיה‪ ,‬לגימטימיה‪ .‬אם אין משהו אמיתי להגיד עדיף לוותר על המרכיב הזה‪ ,‬להימנע מהאמירה‬
‫הסטריאוטיפית (את אישה חזקה ונחמדה)‪.‬‬
‫ניסוח הקונפליקט במונחים של יחס המטופל לעצמו (מאן מדגיש שלא ביחס לאחרים‬ ‫‪.2‬‬
‫משמעותייים – כי הדיבור על אחרים מעורר הגנות ואין לו זמן להתמודד עם הגנות ב ‪12‬‬
‫מפגשים‪ .‬ניסוח כזה הוא עוקף הגנות)‪.‬‬
‫רגש ומסגרת רגשית – הקשר בין הקונפליקט לרגש‪.‬‬ ‫‪.3‬‬
‫זמן – קשר עבר‪ ,‬הווה עתיד – התחיל מ‪...‬‬ ‫‪.4‬‬
 ‫‪ ‬דוגמא ראשונה‪ ,‬שפלר ‪:2003‬‬
‫את אשה עם כישורים טובים ומממשת אותם בהצלחה לא מבוטלת‪ .‬עם זאת‪ ,‬כל החיים את מרגישה בושה‬
‫שעוצרת אותך ביצירת קשר ומשאירה אותך עם הרגשת חוסר ערך ודחייה‪ .‬כנגד הרגשה זו את מתגוננת‬
‫בעזיבה או החלפה‪.‬‬
‫קונפליקט‪ :‬תלות‪-‬עצמאות – הפרשנות מבטאת את הצורך בקשר ואת הרגשת הדחייה‬
‫רגש מרכזי‪ :‬בושה‬

‫‪ ‬דוגמא שנייה‪,‬‬
‫אני חש הערכה כלפי הישגיך המקצועיים‪ .‬אולם נדמה כי הם נמצאים בפער לאופן בו אתה חווה את עצמך‬
‫ביחסיך האינטימיים‪ .‬אתה נע בין תשוקה פנימית לקרבה עוטפת ובטוחה לבין אימה ביחס לקרבה כזו‪.‬‬
‫פערים אלה בחוויה שלך את עצמך מלווים אותך מאז ילדותך (מורכים לך מיחסך עם אימך)‪ ,‬מרוקנים‬
‫אותך מאנרגיה‪ ,‬ומותירים אותך עם תחושה בלתי נסבלת של בדידות‪ .‬אני מזמין אותך לחוות במפגש איתי‬
‫דיאלוג שמור‪/‬בטוח בין הרצון ובין הפחד‪ ,‬בין הקרבה לבין המרחק‪.‬‬

‫הקונפליקט‪ :‬תלות‪-‬עצמאות‪ ,‬עם חוויה של בדידות‪.‬‬

‫עצב‬

‫‪ ‬דוגמא שלישית‪ ,‬נבון‪ ,‬רומן ושפלר ‪.1989‬‬

‫את אישה עם יכולות וכישרונות טובים‪ ,‬ובמשך כל חייך השתדלת והיית ילדה טובה‪ .‬למרות זאת‪ ,‬מאז‬
‫ומתמיד הרגשת‪ ,‬ואת מרגישה גם כעת לא רצויה‪.‬‬

‫קונפליקט‪ :‬הערכה עצמית‪.‬‬

‫רגש‪ :‬עצב‪.‬‬

‫‪ ‬דוגמא רביעית‪ ,‬גיל ‪.2011‬‬

‫אני חש קנאה כלפי הכוחות שיש בך לפעול ולהפעיל בעולמך האישי והבין אישי‪ .‬אולם נדמה לי שבתוכך‬
‫את משוועת גם לרגיעה בטוחה‪ .‬את חיה את חייך מתוך ניסיון עיקש להרגיש שיש לך שליטה בסובבים‬
‫אותך‪ ,‬אלא שבתוכך את משמרת תחושות כואבות של חוסר אונים‪ .‬ככל שכלפי חוץ את לכאורה יותר‬
‫חזקה ובעלת השפעה‪ ,‬כך בחוויה הפנימית שלך את יותר חלשה ופגיעה‪ .‬אני מזמין אותך לחוות את עצמך‬
‫במפגש איתי נזקקת ועם זאת מוגנת ושמורה‪.‬‬

‫קונפליקט‪ :‬אקטיביות – פסיביות‬

‫רגש‪:‬‬