‫רמה לוסקי‬

‫עפיפה‬

‫‪.indd 1‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:32‬‬

‫‪.indd 2‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:32‬‬
 ‫רמה לוסקי‬

‫עפיפה‬

‫‪.indd 3‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:32‬‬

 ‫עפיפה‬
‫רמה לוסקי‬

‫עריכה‪ :‬שרון אס‬

‫עריכה לשונית‪ :‬יפעל ביסטרי‬

‫עורך ראשי‪ :‬יפתח אלוני‬

‫עיצוב העטיפה‪ :‬חיים דעואל לוסקי‬

‫עימוד הספר‪ :‬גרינהויז — הרצליה‬

‫‪All Rights Reserved in Hebrew‬‬

‫© ‪Ilamor 2022‬‬

‫כל הזכויות בעברית שמורות © תשפ"ב ‪ 2022 /‬עילמור בע"מ‬

‫אין לשכפל‪ ,‬להעתיק‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪ ,‬לבצע בפומבי‪ ,‬לתרגם‪ ,‬לאחסן‬

‫במאגר מידע‪ ,‬לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי — אלקטרוני‪ ,‬אופטי‬
‫או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה‪ .‬שימוש מסחרי מכל‬
‫סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה או בחלק ממנו אסור בהחלט‪ ,‬אלא‬
‫ברשות מפורשת מהמו"ל‪.‬‬

‫נדפס בישראל ‪Printed in Israel 2022 | 2022‬‬

‫אפיק — ספרות ישראלית‪ ,‬המו"ל‪ :‬עילמור בע"מ‬
‫רח' ז'בוטינסקי ‪ 7‬רמת גן‪5252007 ,‬‬

‫‪.Afik — A Channel for Israeli Literature, Publisher: Ilamor LTD‬‬

‫‪Jabotinsky St., Ramat Gan 5252207, Israel 7‬‬

‫דאנאקוד‪1142-122 :‬‬
‫‪www.afikbooks.com | info@afikbooks.com‬‬

‫‪.indd 4‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:32‬‬

 ‫לאנו ולתום‬
‫יחידי הסגולה‬

‫‪.indd 5‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:32‬‬

‫‪.indd 6‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:32‬‬
 ‫ֵמנמורי    ‪  9‬‬

‫ֵאינה    ‪  47‬‬

‫ֵארוּעץ    ‪  87‬‬

‫עפיפה    ‪133‬‬

‫‪.indd 7‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:32‬‬

‫‪.indd 8‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:32‬‬
 ‫ֵמ נמורי‬

‫‪.indd 9‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:32‬‬

‫‪.indd 10‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:32‬‬
 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫היא מתעוררת מתחת לעץ המנגו‪ ,‬על גבעה קטנה קרוב מאוד‬
‫ליריחו‪ ,‬ורואה מרחק קצר לפניה אחורי גבר רזים ועירומים‪ .‬הוא‬
‫כורע על ברכיו‪ ,‬מכנסיו מופשלים עד לעקביו והוא עושה את צרכיו‬
‫בריכוז גוף עמוק‪ ,‬מכוון בעזרת תנועות אגן את הצואה לתלולית‬
‫צרה ומתגבהת‪.‬‬
‫נשארנו וישנו כאן הלילה היא מדווחת לעצמה וממשיכה להתבונן‪.‬‬
‫הוא מנקה את עצמו בעלי העץ‪ .‬עשרה עלים בזה אחר זה‪ .‬את‬
‫חלקם הוא מרטיב במים מג'ריקן ישן‪ .‬את העלים הוא מניח בעיגול‬
‫סביב מבנה הצואה‪ .‬הוא מדויק וחזרתי בפעולותיו‪ .‬אחר כך הוא‬
‫מתרומם‪ ,‬מושך את מכנסיו ורוכס אותם על מותניו וכשהוא מסיים‬
‫הם מחליקים ונופלים מעט משום שהוא רזה כל כך‪ ,‬כמעט שלדי‪.‬‬
‫שלד חם‪ ,‬היא נזכרת‪ .‬הוא שוטף ומנער את ידיו‪ ,‬נושף עליהן‪,‬‬
‫מסתובב אליה ואומר‪:‬‬
‫מ זי ז ז בו בים למ ז קק‪ .‬ת א ע‪ .‬מציל אותך ככה‪ .‬תמשיכי‬
‫לחלום‪.‬‬
‫יופי‪ .‬תודה היא אומרת‪ ,‬עוצמת שוב את העיניים ושואלת‪ ,‬מה אתה‬
‫הולך לעשות?‬
‫לאכול ארוחת בוקר הוא עונה‪.‬‬
‫מה תאכל היא שואלת מנומנמת‪.‬‬
‫מנגואים‪.‬‬

‫‪ 11 ‬‬

‫‪.indd 11‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:32‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫ברבים? היא משתאה‪.‬‬

‫ברבים מאוד‪.‬‬
‫מה זה מזקק?‬
‫מלכודת זבובים קטנה־קטלנית‪.‬‬
‫ו ת א ע? זו מילת קריאה?‬
‫תכסיס אינדיאני עובד הוא עונה מתוך הרוח החמה‪.‬‬
‫היא נרדמת שוב על השמיכה המשובצת‪ ,‬ואחרונת מחשבותיה היא‬
‫עכוזו הגרום ואשכיו הנאים‪.‬‬

‫כשראיתי אותו לראשונה בביתו של אחי התחלתי מייד לחשוב עליו‬

‫בכוח מרוכז ועיקש‪ .‬הוא הפנה את הראש בתנועה קלה מאוד ופגש‬
‫במבט שלי‪ ,‬ומשך הזמן שהתקדם בקצב רחשי ים בשמש צהריים‬
‫בהירה וגלויה‪ ,‬שינה צורתו והפך קדחתני‪ ,‬מלא גוֹ נֵ י גוונים ומבואות‬
‫אפלוליים‪.‬‬
‫רק הרמתי את הרגל לצעוד וכבר הייתי פנימה‪ ,‬בזמן ביניים‪,‬‬
‫בהתוודעות למשהו שרק תמציתו התגלתה ועוד יגיע לסיכומו‪,‬‬
‫למיצוי הדין‪ .‬הבטתי בפניו והם שבו אותי בזיכרון מטושטש של‬
‫היכרות‪ .‬אני מכירה אותו‪ ,‬חשבתי‪ .‬או מכירה את היופי‪ .‬או היופי‬
‫מוכר‪.‬‬
‫תמיד ּ‬
‫איום עתיק מזמזם באוויר וממלא את הרגע הריק משפה שלפני‬
‫הזיקה‪ ,‬התשוקה ואוות הנפש‪ ,‬והופך לדרך שאפשר לבחור בה כדי‬
‫לא לשוב‪ .‬אני מביטה בו יושב ופוחדת אפילו לעפעף‪ ,‬שלא יתרומם‬
‫פתאום מעל הכורסה וייעלם בשברירי השנייה של חשכת העין‬
‫בלעדיי‪.‬‬

‫אנשים פנו אליו והוא‪ ,‬בפני שעווה‪ ,‬צחק כמוּ נע מרחוק‪ ,‬ודבריו‬

‫‪ 12 ‬‬

‫‪.indd 12‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:32‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫נשמעו מנותקים גם מעצמם וגם מהדרך שבה אמר אותם‪ .‬לא‬

‫יכולתי להכריע אם היו הצהרות‪ ,‬קריאות תיגר או מילים משירים‬
‫ישנים‪ .‬כמה פעמים הרגשתי שהוא מביא את עצמו להיעלמות‪,‬‬
‫אבל הכרחתי אותו להישאר‪ .‬אני לא יודעת איך ובאיזה כוח‪ .‬הוא‬
‫התחיל לזוז‪ .‬הרגליים הארוכות שלו לא מצאו להן מקום‪ .‬הידיים‬
‫שלו שניסו להיפרש לצדדים‪ ,‬התעקלו באוויר‪ .‬הוא הפיל או השליך‬
‫מאפרה‪ .‬אספנו כולנו בכפיפה את הבדלים והאפר‪ .‬כל שורת‬
‫הדברים שעשה אחר כך עם כוס בירה מלאה קוניאק בידו‪ ,‬העלו‬
‫תחושת סכנה מוחשית המתקרבת אלינו במהירות ויוצאת משליטה‪.‬‬
‫מישהו ניסה להרגיע אותו בדברים רכים; זה רק הבעיר אותו יותר‪.‬‬
‫ניתקתי מהקבוצה שהצטופפה כמעט מבלי משים בבקשת הגנה‪,‬‬
‫וניגשתי לחלון‪ .‬הבטתי בחצר הענקית שגבלה מכל עבריה בדיונות‬
‫חול שנצצו בזהרורי זכוכית שבורה באור הירח‪ .‬הכול היה דומם‬
‫ונראה קפוא‪.‬‬
‫לחשתי ישירות לפניו יש עכברוש ענקי בחוץ‪ .‬הוא רץ‬
‫החוצה‪.‬‬
‫תיקח את המטאטא שבכניסה קראתי אחריו‪.‬‬
‫עמדנו והתבוננו בו שועט לאורך החצר וחובט את המטאטא‬
‫בזוויות של קירות הבית‪ .‬כשהוא נעלם מעינינו שמענו אותו‬
‫מתרוצץ בצידה האחורי של החצר‪ .‬פעם אחר פעם הוא שב והופיע‬
‫בחלון החדר ומיהרנו להתכופף כדי לא להיראות‪ .‬הצצתי בפניו‬
‫המוארכים‪ ,‬בפיו החשוק ובשפתיו הלבנות וחשבתי שהיינו יכולים‬
‫להיות שנינו דחלילים חובשי מגבעות מאובקות‪ ,‬דברים שחורים‬
‫בגן הירוק בין הדשאים הרחבים ועצי הפרי‪ ,‬בשמש‪ ,‬בגשם‪ ,‬עם‬
‫ידיים מושטות‪ ,‬אבל לא הייתי רוצה לפגוש בו בסמטה חשוכה‬
‫בעיר‪ ,‬לטבוע בלחישתו הסודית במיקוד הלילה‪ ,‬בשעת התרחבות‬
‫האישונים‪.‬‬

‫‪ 13 ‬‬

‫‪.indd 13‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:32‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫נסענו למדבר ברכב השחור הגדול שצדדיו אטומים ויש לו חלון‬

‫קדמי וחלון אחורי בלבד‪ .‬הוא נראה כמו כלב ענקי ְש ַפל לחי שאוחז‬
‫בהגה‪ .‬בירידה לים המלח הוא נהג בהיסח דעת מסוכן‪ .‬לא יכולתי‬
‫להבחין אם הוא עוצם את עיניו במתכוון‪ ,‬מתגרה בדרך המפותלת‬
‫והמסוכנת‪ ,‬או נעלם בהתפשטות התודעה שלפני השינה‪ ,‬כמעט‬
‫נרדם‪ .‬הוא לא סיפר הרבה על עצמו‪ .‬נראה שידע מעט מאוד ולא‬
‫היו לו זיכרונות להודות בהם או זהויות להתוודות עליהן‪ .‬משוררים‬
‫נתנו לו מילים המתארות לכאורה את חוויותיו בעולם‪ .‬מילים בגוף‬
‫שלישי של חירות ושל אחרוּ ת נוגעות בנדודים ובבדידות‪ .‬הוא‬
‫הלחין מנגינות למילים‪ .‬המנגינות היו פשוטות‪ ,‬נפלאות‪ ,‬צליל‬
‫בחשמול רך‪ .‬הן היו מצחיקות ונשמעו תמהות מעט על‬ ‫נוגע בצליל ִ‬
‫עצמן כשבאו ועלו‪.‬‬
‫שמעתי שוב אותם צירופי מילים שדיבר מבעדם מבלי שנשאו‬
‫משמעות‪ .‬הוא חזר ואמר אותם מדי פעם והם קיבלו את הלך‬
‫רוחו הרגעי‪ ,‬למשל שיקד קריק‪ ,‬מכבסה הפנימית‪ ,‬חד'שמובורדו‬
‫או פה פה צא‪ .‬לעיתים אמר את המילים בקורת רוח והן נשמעו‬
‫מבדחות‪ .‬בעת שהידכדך‪ ,‬נשמעו מלאות קדרות‪ ,‬וכשזעם — נשמעו‬
‫כקללות המזעזעות את האוויר‪ .‬לעיתים חזר רק על אחד מהצירופים‬
‫ולעיתים על כולם בסדר משתנה‪ .‬חשבתי שהמילים האלה נצמדו‬
‫ואיכלו את תאי מוחו‪ .‬רוב הזמן שנאתי אותן והן עוררו בי‬
‫ּ‬ ‫אליו‬
‫סלידה‪ ,‬אבל לפעמים שמעתי אותן והן נפתחו לפניי והפכו עמוקות‬
‫ומסתוריות‪ ,‬כמעט קבליות‪ .‬ברגעים שהרווח בין החיים שלו‬
‫לשלי הפך דק מאוד‪ ,‬ראיתי בהבזק קצר ומחשמל את המראות‬
‫שחלפו בתוכו כשאמר את הדברים שלו‪ .‬אלה היו שטחים ותנועות‬
‫שהתקיימו רק ביחס אליו‪ .‬הם היו בלתי ניתנים להיגוי‪ .‬פעם ראינו‬
‫תאונת דרכים מתרחשת בדיוק מולנו‪ .‬אישה עפה באוויר ונחתה‬

‫‪ 14 ‬‬

‫‪.indd 14‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:32‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫על הכביש‪ .‬הוא הביט בדממה‪ ,‬מניע את ראשו במיאון‪ ,‬אוחז בהגה‬
‫בכוח‪.‬‬
‫חד'שמובורדו אמרתי לו בלב הולם מתוך צורך בשיתוף‬
‫חד'שמובורדו‪ .‬אבל הוא לא הגיב בשום צורה‪ .‬כנראה לא זיהה את‬
‫המילים כשבאו מפי‪.‬‬

‫הוא חיכה לי במסדרון‪ .‬נדהמתי לראות אותו בסביבת העבודה‬

‫שלי‪ .‬לרגע שקלתי אם להתעלם ממנו ולחלוף על פניו או להסתובב‬
‫ולהיכנס שוב למשרד‪ ,‬אבל הוא הביט בי מחייך ושמח שמצא‬
‫אותי וחייכתי אליו בחזרה‪ .‬למחרת הוא המתין לי שוב והפעם כבר‬
‫נוצרה סביבו התגודדות‪ ,‬וכשיצאתי למסדרון ראיתי אותו יושב על‬
‫כיסא קטן מול שולחן קטן ועליו קפה שחור בכוס זכוכית‪ ,‬בקבוק‬
‫מים‪ ,‬מאפרה‪ ,‬סיגריות ועיתונים‪ .‬הוא לא החליף מילה עם הנוכחים‬
‫ולא ביקש כלום‪ ,‬אבל התמלא באיזו קורת רוח ופניו נראו טובי‬
‫לב וחברותיים‪ .‬עמדו סביבו גברים ונשים מרוגשים ועולצים‪ .‬הם‬
‫זיהו אותו מהמוזיקה‪ ,‬נסחפים אחרי יופיו המערבוני‪ ,‬מכירים את‬
‫השמועות והסיפורים על פניו שאינם חזויים ויכולים להתהפך בכל‬
‫רגע‪ .‬עברתי בשקט‪ ,‬נצמדת לקירות‪ ,‬ולא הסגרתי את היכרותי איתו‪.‬‬
‫קיוויתי שלא הזכיר את שמי באוזני חבריי וחברותיי‪ .‬מבלי להפנות‬
‫את ראשי הרגשתי שהוא קם והולך אחריי‪ .‬עברתי את הכביש‬
‫ונכנסתי לדרך שהובילה לשכונה ישנה‪ .‬צעדתי בשביל בתוך הכוח‬
‫שלו‪ .‬עטפה אותי תחושה לא מוסברת של כל ימי חיי‪ .‬תהיתי אם‬
‫אני חשה סכנה או ביטחון‪.‬‬
‫זה לא טוב אמרתי‪ .‬הוא לא ענה לי ולא הופיע יותר במסדרון‪.‬‬
‫הבנתי שדווקא אצל האיש הזה‪ ,‬הצפוי להיעלם ושלא ניתן לצפות‬
‫את מהלכיו‪ ,‬הקול שלי נשמע חזק‪ ,‬מתעצם ונפרש במכמורת‬
‫אקוסטית המזהה את סף השמיעה שלנו‪ ,‬אוספת אותנו לתוכה‬

‫‪ 15 ‬‬

‫‪.indd 15‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:32‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫כשווים‪ .‬כזהים‪ .‬הרגשתי חזקה‪ .‬רציתי להרביץ מכות רצח לאנשים‬

‫כמו שהוא עשה‪.‬‬

‫בפעם הראשונה שראיתי אותו נלחם בגבר אחר הסתובבתי והלכתי‪,‬‬

‫אבל הוא תפס בידי תוך כדי החבטות והמהלומות שנתן וקיבל‪,‬‬
‫והאחיזה הזאת שעלתה ממקום נאמן עצרה אותי קרוב לדבקות‬
‫ולקריעה של הנאבקים‪ .‬כרעתי על ברך אחת והתבוננתי פנימה‬
‫לסבך האיברים שנראו לי גולמיים וכמעט טיפשיים בפעולתם‪.‬‬
‫האלימות הזאת הייתה מוכרת לי כמו שבועה סודית ממסדר‬
‫חלומות הילדות‪ .‬הבנתי את הבור המתמלא חרישית עד לנקודת‬
‫רתיחה‪ ,‬את המתבודדים בעל כורחם מול קבוצת העולם האכזרית‪,‬‬
‫טלקינֶ טי הרסני‪ .‬ראיתי את הגוף שלו‬
‫את הזעם המשתחרר בהתקף ֶ‬
‫נשבר ממכות שחטף והוא לא התלונן‪ .‬כאבי הפציעות והתאונות‬
‫שרדו רגעים בלבד‪ .‬הם הותירו אחריהם צלקות בפנים‪ ,‬צליעה קלה‬
‫ברגל ימין‪ ,‬אצבעות יד אחת שהחלימו מעוקמות ומעוותות‪ ,‬אובדן‬
‫חלק מהראייה בעין שמאל‪ ,‬גב עם לוחות פלטינה וחור עמוק בבשר‬
‫המותן‪ .‬מרדפים ותאונות דרכים‪ ,‬תנאי חיים קיצוניים לזמן ממושך‬
‫(במערה או בבטן אונייה) נימרו את עורו וחדרו להבעותיו‪ ,‬והריסות‬
‫נוספות עשה האלכוהול המגושם שהיה תרופה ארעית ורעל עקבי‬
‫זוחל‪ .‬הגוף הזה שהפך למפת אלימות‪ ,‬התחבר בטבעיות עמוקה‬
‫לגוף הקטן והכמעט דמיוני שלי שהיה כולו גורל אנטומי‪ ,‬ודבר‬
‫עוד לא סומן עליו (אולי איזו מחוות יד רפה של אימי או רעד לא‬
‫מורגש מגודלו של אבי)‪.‬‬
‫רציתי להתבונן בו כל הזמן‪ ,‬לא להוציא אותו לרגע מטווח הראייה‬
‫שלי‪ .‬הלכתי אחריו לכל מקום ועמדתי קרוב אליו כל כך עד שהכול‬
‫התאחד‪ .‬ראיתי אותו רוקד לבדו בקרחת יער כמו חיית קרקס‬
‫שהחיים עיקמו מול מדורה מתפוצצת ושמיים שחורים‪ .‬ראיתי‬

‫‪ 16 ‬‬

‫‪.indd 16‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:32‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫אותו פוצע את עצמו כדי להקיז את דמו‪ ,‬מאמין שכך יעלה ארוּ ָכה‬
‫למחלה‪ ,‬אולי משהו שראה בסרט ישן או שמע מסבתו‪ .‬ראיתי אותו‬
‫שותה בקבוק קוניאק שלם בלגימה ארוכה ונופל מחוסר הכרה‬
‫לרצפה‪ .‬כמעט אף פעם לא ראיתי אותו אוכל‪ .‬פעם כששכב בבית‬
‫חולים‪ ,‬רצוץ מבריחה שנכשלה מאשפוז כפוי במוסד לחולי נפש‪,‬‬
‫הוא ביקש ממני תמרים‪.‬‬
‫לעיתים קרובות הוא נראה מגוחך והתנהג בצורה מביכה‪ ,‬אבל לא‬
‫חשתי מבוכה‪ .‬לא הייתה לי ולא לאחרים אחריות עליו‪ .‬לא דאגתי‬
‫לו‪ .‬אף אחד לא העלה בדעתו לדאוג לו‪ ,‬ובכלל למילים האלה —‬
‫דאגה‪ ,‬אחריות‪ ,‬ביתיות‪ ,‬בריאות‪ ,‬חלוקה‪ ,‬ערבות — לא היה מקום‪.‬‬
‫הוא היה מחוץ לחיי היומיום‪ ,‬מחוץ לכוחות המושכים‪ ,‬לא הייתה‬
‫לו כל יראה מול מערכות‪ ,‬לא התניה מול צווים חברתיים‪ ,‬לא‬
‫אשמה מול אביו או אימו‪ ,‬לא געגועים‪ ,‬לא מאבקים פנימיים‪ ,‬לא‬
‫כבוד לעצמו‪ ,‬לאחרים‪ ,‬לכסף‪ ,‬לכוח‪ .‬המרחק הזה הפך אותו לזרם‬
‫יחיד‪ ,‬הוציא אותו מטווח הרגש והשיח של אנשים והעלה תחושה‬
‫של אסון והרס‪ .‬אבל אנשים נסחפו אליו‪ .‬הם אהבו אותו מייד ורצו‬
‫לתת לו משהו‪ .‬הם הציעו את עצמם והציעו מתנות ועזרה‪ ,‬והוא‬
‫חייך ונענה רק במקרים ספורים‪.‬‬

‫יום אחד כששכבנו זה לצד זה עירומים הבטנו בעצמנו‪.‬‬

‫אנחנו קיצוניים אמרתי לו‪.‬‬
‫אנחנו רזים הוא אמר‪.‬‬
‫נוכל ליפול מתחת לדלת אמרתי‪.‬‬
‫נוכל להיות אומללים שאומללים הוא אמר בקורת רוח מצלולית‪.‬‬
‫זה מכבסה הפנימית הוא סיכם ונרדם‪.‬‬

‫נסענו עם הגמד לירושלים‪ .‬אהבנו את החבר החגב שהולך תמיד‬

‫‪ 17 ‬‬

‫‪.indd 17‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:32‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫לצידו‪ ,‬שומר עליו ומביט רק בו ללא הרף מלמטה‪ .‬בדרך‪ ,‬שלושתנו‬

‫צפופים במושב האחורי של המכונית הקטנה‪ ,‬ניסה הגמד לספר לנו‬
‫שוב על אהבת חייו שעזבה אותו לפני חמש שנים לאחר כמה חודשי‬
‫חיים משותפים‪ .‬הוא הרבה לדבר עליה בכל הזדמנות‪ .‬היא הייתה‬
‫ידידת כדור הארץ‪ ,‬אישה של היסודות וקדרית שעשתה כדי ענק‬
‫שנראו כבני כלאיים שחצו את כל ההיסטוריה של היצורים‪ .‬ראיתי‬
‫תמונה קטנה ודהויה שלהם שנשא תמיד בארנקו‪ .‬הארכתי להתבונן‬
‫וראיתי בהם גם את דמותה‪ ,‬זקופה‪ ,‬משונה ומוארת‪ .‬אהבתי אותה‬
‫מאוד מבעד לאהבה שלו וחיכיתי יחד איתו לרגע שניפגש כולנו‪.‬‬
‫אבל ביום הנסיעה לירושלים היה הגמד חבול ממודעות רגעית‪,‬‬
‫מההכרה האפשרית של מות התקווה‪ ,‬וכשניסה לדבר עליה השתנק‬
‫מכאב והעיניים שלו נמלאו דמעות‪ .‬נסענו בשתיקה‪ ,‬ואווירה של‬
‫ייאוש סירבה להתפוגג והרעילה את האוויר‪.‬‬
‫הגמד השעין ראשו על מסעד המושב ושקע בנים לא נים‪ .‬ישבתי‬
‫באמצע בין שניהם והוא‪ ,‬שלא הוציא מילה כל הדרך‪ ,‬הביט בי‬
‫פתאום פעור עיניים והפיל את עצמו החוצה מהמכונית הנוסעת‬
‫במהירות בין זרם המכוניות ששעטו מסביב‪ .‬החגב צנח עליו‬
‫בהילוך פעולה מדהים ומשך אותו פנימה‪ ,‬עלה עליו בזריזות ותפס‬
‫אותו בכתפיו ואני טרקתי את דלת המכונית‪ ,‬אבל לא ניתן היה‬
‫לנעול אותה‪ .‬ביקשתי לעבור לשבת ליד הדלת וניסיתי לטפס מעליו‬
‫ולהחליף איתו מקומות‪ ,‬אבל הוא חזר ופתח את הדלת וניסה שוב‬
‫לקפוץ‪ .‬הגמד התיישב על ברכיו‪ ,‬כרך את רגליו בכוח סביב מותניו‪,‬‬
‫החזיק את ראשו בין כפות הידיים הקטנטנות שלו ואמר לו די די‬
‫תפסיק והוא אמר לו תן לי תן לי והנהג אמר לעצור? לעצור? אבל‬
‫חששנו שהוא יצא לכביש הסואן ויידרס או יגרום לתאונה‪ ,‬והחזקנו‬
‫בו כל הדרך‪ .‬שלושתנו שרועים זה על גבי זה‪ ,‬נאבקים‪ ,‬מיטלטלים‬
‫ומתנשמים‪ ,‬והדלת נפתחת ונטרקת נפתחת ונטרקת עד שהגענו‬

‫‪ 18 ‬‬

‫‪.indd 18‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:32‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫למקום מבטחים ועצרנו‪.‬‬

‫חבורת בחורים מתריסה‪ ,‬ידיים בכיסים וצווארוני מעילים מורמים‪,‬‬

‫צעדה לקראתי לרוחבה של המדרכה כשהלכתי לפגוש אותו‬
‫בבר‪ .‬הופעתם הפתאומית ברחוב השקט והריק‪ ,‬דחוסים זה בזה‬
‫ומשוריינים בכוח הקבוצה עצרה אותי לרגע כשהבנתי שעליי‬
‫להידחק ביניהם כדי לעבור‪ .‬משהו השתבש פתאום‪ ,‬נעמד על‬
‫הראש והופקע מהיום‪ ,‬והמציאות הפכה לגרסת החלום של עצמה‪.‬‬
‫המבטים שלהם הפכו לכתמים בצבע חבורות סגולות שהרחוב‬
‫המדומדם השתקף בהם‪ .‬הרגשתי שהמדרכה רועדת מתחת לרגליי‪,‬‬
‫שמייד אפול מבעד לשבריה‪ .‬ראיתי רק ידיים מורמות מנפנפות‬
‫באוויר‪ ,‬סובבות אותי‪ ,‬מאפילות על שדה הראייה שלי‪ .‬הבטתי‬
‫למעלה וראיתי את פנסי הרחוב נדלקים בזה אחר זה עד שהואר‬
‫הרחוב כולו‪ ,‬ואז צעקתי לו לעזרה‪ ,‬קראתי בשמו‪ ,‬בכמה משמותיו‪,‬‬
‫והוא הופיע מייד‪ ,‬התקרב בהליכת הדריכות שלו ואמד אותם‬
‫בעיני חתול עוצמתיות ושאננות‪ .‬כמעט מייד ראיתי אותם נופלים‬
‫מהרגליים ושוכבים על המדרכה‪ .‬הוא הניח לשניים מהשבעה‬
‫להימלט‪ .‬הגיעה המשטרה‪ .‬עלינו לניידת‪ ,‬ושלושה מהבחורים‬
‫נשלחו למיון בלוויית שוטר צעיר שדיבר בנימה רכלנית במכשיר‬
‫קשר מכחכח‪ .‬בתחנה ניגשו אליו שוטרים ידידים ודרשו בשלומו‪,‬‬
‫והוא נראה מנותק‪ ,‬מנומנם או מסומם‪ .‬הם נגעו בכתפיו ובראשו‬
‫בדחף בלתי נשלט‪ ,‬וכשהרים את פניו אליהם קפצו לאחור כילדים‪.‬‬
‫הם סיפרו בפניו סיפורי גאווה והתפעלות על אודותיו‪ .‬איך קפץ‬
‫ממרפסת קומה שנייה על גג מכונית נוסעת כשנמלט משוטרים‬
‫שבאו לעצור אותו‪ .‬קפץ ונעלם במיידית‪.‬‬
‫שמעתי אותם צוחקים כשישבתי במסדרון הירקרק וחיכיתי לו‪,‬‬
‫עדיין בתחושת טשטוש של חלום לכוד שנשאר לאחר שינה‪ .‬הכתה‬

‫‪ 19 ‬‬

‫‪.indd 19‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:32‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫בי בפתאומיות ההבנה שמעולם לא ראיתי את הצדק פועל במהירות‬

‫כזו‪ .‬חזרתי לרגע שבו הבטתי למעלה וקראתי לו‪ .‬האור גלש מפנס‬
‫לפנס והרחוב כולו הואר והוא הגיע מייד‪ .‬ליישב ולחייב אמרתי‬
‫בקול למסדרון הריק‪ .‬מענה הצדק הזה נגזר בדיוק מההזיות שלי‬
‫— חבטה תחת חבטה‪ ,‬מטח אש מחסל אל מקור האיום‪ .‬הזדעזעתי‬
‫כשהבנתי שפגשתי גוף אל גוף את ההזיה שלי‪ .‬החלטתי להילחם‬
‫הטפוֹ ת העולם להרפות ממנה‪,‬‬
‫ולהחזיק בו כל עוד אוכל להדוף את ָ‬
‫ממנו‪ .‬הרגשתי שאושר של חשיפה וסיכון ממלא אותי‪.‬‬

‫אנחנו צלעות כבש באנגלית‪.‬‬

‫כשאנחנו רואים סכנות אני מניפה את היד בזלזול ואומרת נוֹ ף‬
‫נוֹ ף נוֹ ף והוא משנן ברצינות וְ י ּו וְ י ּו וְ יוּ‪ .‬אנחנו משוגעים זה על זו‬
‫לגמרי‪ .‬אנחנו בפלישה הדדית סוערת המתגלגלת הלאה מרגע אחד‬
‫המרפא שלו‪,‬‬
‫ֵּ‬ ‫למשנהו‪ .‬אני נכנסת לקצב העיניים המסומם והמר‬
‫בחך וצובעת אותו בטעם זיכרון‪.‬‬ ‫כסנית אור הנמסה כשהיא נוגעת ֵ‬ ‫ַל ָ‬
‫הראשון בבוקר‪ ,‬האחרון לפני ההירדמות‪ .‬כל הזמן הוא בתוך חלל‬
‫הראש שלי‪ ,‬המחשבות עליו מציפות כל פינה‪ ,‬לא רצוניות‪ ,‬כמעט‬
‫טורדניות‪ .‬אני לעולם לא מופתעת ממנו ותמיד בטלטלה ממנו‪ .‬אני‬
‫יודעת את כל הסודות שלו בלי לדעת שום פרט‪ ,‬ואין לשער את‬
‫מידת הקרבה ומידת הנחמה העולות כשיודעים את סודות הזולת‪.‬‬
‫כשאנחנו ביחד‪ ,‬ההישרדות שלנו תלויה ביכולת לחנוק כל דבר‬
‫שאינו מתוכנו‪ .‬כשאני לבד אני אומרת בלב את השמות שלו כדי‬
‫להנכיח אותו ולקרוא לו לשוב אליי במהירות‪ ,‬כי בעולם איתו‬
‫כל בקשה שלי נענית בחיוב מוחלט‪ ,‬גם בקשות חסרות הסבר או‬
‫פוגעניות‪ ,‬רק מתוך האמונה שלו בי‪ .‬בעולם שלנו הוא נכפה‪ ,‬ללא‬
‫ידיעתו‪ ,‬להיות עבורי בדיוק מי שהוא‪.‬‬
‫מול הפראות שלו אני עומדת בגופייה דקה‪ ,‬בתוך גשם עזאזל‪,‬‬

‫‪ 20 ‬‬

‫‪.indd 20‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:32‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫נחלית‪ ,‬לא רואה כלום‪ .‬הפראות‬‫נדקרת‪ ,‬נרטבת‪ ,‬מתלכלכת‪ ,‬נספגת‪ֵ ,‬‬

‫זוכה לנכונות מלאה‪ ,‬נשמעת ומתהפכת בעומק‪ ,‬נעה ונדה כמו ָר ָעב‬
‫כי רק השפע יוֹ ֵשב ולנו אין כלום‪.‬‬

‫אני רוצה להיות הוא‪ .‬אני רוצה לחקות אותו‪ ,‬אני רוצה לרכוש‬
‫ולסגל אותו לעצמי‪ .‬את סימני המאוויים‪ ,‬הייסורים‪ ,‬העריצות‬
‫והאדישות שהוא נושא על גופו‪ .‬את זוויות הצלעות הקוראות תיגר‪,‬‬
‫הגולמיות הרכה של איבריו בשנתו‪ ,‬חיוּ ת הפנים ברגע קצר של‬
‫מיקוד‪ ,‬פולחני היומיום הגסים והטהורים שלו‪ .‬אני רוצה להיראות‬
‫כמוהו בתוך הזמן המוקצב השוטף אותנו מכל הכיוונים‪ ,‬באבק‬
‫וברוח‪ ,‬צורה פשוטה וטהורה של הרס עצמי‪ .‬אני רוצה להיות גבוהה‬
‫כמוהו‪ ,‬שחופה‪ ,‬מצולקת‪ ,‬חזקה‪ ,‬סגפנית‪ ,‬חולה‪ ,‬חסרת פחד‪ .‬הדי‬
‫קולות השכחה שלו מסמנים לי את מסלול השביל העורק מהדרך‪,‬‬
‫את השריקות שלו אני שומעת מרחוק וקשה להבדילן משריקות‬
‫הרוח האקראיות‪ ,‬אבל רוח הכוונה שלו עמידה מהן‪ .‬מגיעה אליי‪.‬‬
‫את התיפופים הבלתי פוסקים בכריות האצבעות על מה שבהישג‬
‫ידיו‪ ,‬המשווים לו חזות פגיעה ומשונה של עיוור ומעצימים את‬
‫מבען הריק של עיניו שאין בכוחן לעצב דבר‪ ,‬את השירה המעוּ ותת‬
‫ברכות הנמסרת מגרונו‪ ,‬קולה של הנרקומניה‪ .‬אני מבקשת לעצמי‬
‫את כל זה‪ .‬אני רוצה לשתוק כמוהו ימים רצופים‪ ,‬אבל לא מפסיקה‬
‫לדבר והוא לא מפסיק להקשיב‪.‬‬
‫מי זה האיש הזה‪ ,‬אני תוהה‪ ,‬ואיך הוא קשור אליי ובאיזה עולם‬
‫אמיתי אנחנו נוכחים ביחד?‬

‫אני רוצה להיות הוא כל הזמן‪ .‬כשאני עומדת לפגוש אותו אני‬
‫מדמה שאני עולה בסולם חבלים ממרתף טחוב בדרך ליצור־על‬
‫הממתין לי‪ .‬אני לא בוטחת ביכולת ההישארות שלו‪ .‬בעולם הזה‬

‫‪ 21 ‬‬

‫‪.indd 21‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:32‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫הוא עמוד חול או עמוד עשן‪ ,‬והחשש שיתפזר וישנה את צורתו‬

‫כתובה כבר באבל כבד באחד מימי הגשם הכבירים‪ ,‬גשם אש או‬
‫גשם שחור‪ .‬לפעמים אני חולמת שאני עולה אליו‪ ,‬לקראתו‪ ,‬אל‬
‫האוויר‪ ,‬ממעמקי מים אפלים מלאי חנק‪ .‬אני שוחה ברגליים צמודות‬
‫ומחודדות וידיי חץ מעל לראשי‪ .‬אני ממהרת‪ .‬אני רוצה כל הזמן‬
‫להיות בסקס איתו והכול נחשב בעיניי‪ .‬כל ציון פעוט‪ ,‬כל תנודה‬
‫מזערית ביד או במבט‪ .‬לפעמים אני הולכת אליו בדרך עקלקלה כל‬
‫כך‪ ,‬עד שכל הדרכים נפרשות לפניי ואני מכירה את אלה המובילות‬
‫אליו‪ ,‬לוקחות אליו‪ ,‬צדות אותו‪ ,‬מסמנות אותו‪ ,‬מקרקפות אותו‪,‬‬
‫שומרות עליו‪.‬‬

‫אין הרבה זמן אני אומרת לו המציאות וההיגיון פועלים נגדנו‪.‬‬

‫הוא מכיר כנראה מפלצות נוראות יותר כי הוא מקשיב לי כרגיל‪.‬‬
‫אתה כבר תמות‪ .‬עניין של יום או יומיים‪ .‬או תחלה או יירו בך או‬
‫שניהם‪ .‬כי אתה דחליל‪.‬‬
‫המילים שלי באות עליי עם הראייה שלהן ומתחילות ללחך אותי‬
‫בצער ובתחושת אובדן שלא הכרתי כמותה‪.‬‬
‫הוא מנחם אותי במתיקות יורד באוטובוס לגיהינום להתארגן‪ .‬חוזר‬
‫מייד‪.‬‬

‫לפעמים כשאני מדברת אליו‪ ,‬המילים שלי רצות לו על הפנים‪.‬‬

‫אני רואה אותן מודפסות‪ ,‬נעות מוארכות ואז קטנות נדחסות‬
‫ונעלמות במורד הלחי או הצוואר‪.‬‬
‫יש לך מילים על הפנים אני אומרת לו‪ .‬הוא מקשיב‪.‬‬
‫אתה כל כך מקשיב אני אומרת‪.‬‬
‫הוא אומר מלחין את המילים שלך בראש ונוקש בקצות אצבעותיו‬
‫על רקותיו‪.‬‬

‫‪ 22 ‬‬

‫‪.indd 22‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:32‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫אתה מלחין את המילים של כולנו? אני מבקשת לדעת‪.‬‬

‫רק את שלך‪.‬‬
‫למה שלי אני מתרעמת‪.‬‬
‫הוא שותק וחושב‪.‬‬
‫לא מכיר אף אחד שמדבר כל כך הרבה הוא אומר בחיוך‪ ,‬שמח‬
‫שמצא פתרון‪.‬‬

‫אני לומדת שכשהוא אומר את השם שלי‪ ,‬הוא נעלם פתאום‪ .‬הקול‬
‫שלו אחרון להיעלם‪ ,‬וכשהוא גווע חוזר התקתוק הישן והמאיים‬
‫והעולם צולע ורועד בלעדיו‪ .‬כשאני אומרת את השם שלו הוא גדל‬
‫בתוכי במהירות כזו שאני חרדה שהעורקים שלי ימותו כשייעזבו‪.‬‬
‫אני באקסטזה מהזיית האמת שלי ההולכת לפניי שחוחה מעט‬
‫ונכונה תמיד‪ .‬אני בקצה הנפש שלי‪ ,‬ערה לגמרי בתוך הגוף הער‬
‫וזקורת מחשבות הישרדות‪ .‬אין לי כוח לכוח שלי‪ .‬די באי־איזון‬
‫אחד קטן‪ ,‬והחשאיות ההכרחית שעליה אני נשענת תיחשף ותתהפך‪.‬‬
‫אני מחזיקה את הכול בפי‪ ,‬בין ידיי‪ .‬היַ לדוּ ת שבה אליי מאפריקה‬
‫בצלליה ובסודותיה‪ .‬לפעמים ָּכ ָלא אור חזק את המרחב שהתרוקן‬
‫מתנועה וקפא‪ ,‬לפעמים הסיעו עננים לבנים את האדמה בתנועה‬
‫סיבובית עצומה‪ .‬עמדנו ממול שקופים לגמרי בתוך החלל הרחב‬
‫והריק‪ ,‬והאורות עברו באוויר‪ ,‬בעלים ובעשבים‪ .‬מגע האור השאיר‬
‫בנו מרקם דקיק‪ ,‬צלקתי‪ ,‬מרובה עיניים‪.‬‬
‫הביאו את הדחליל כדי שיפחיד מכשפות אני מספרת לו‪ .‬אבל‬
‫דווקא מכשפה הפיחה בו רוח חיים‪ .‬וכעת במשמרת החשוכה‬
‫ביותר של הלילה הם מתעוררים ועולים באש ביחד‪.‬‬

‫שבועיים לא יצאנו מהבית שלו‪ ,‬מהחדר‪ ,‬מהמיטה‪ .‬הגענו לכאן‬

‫כי אנחנו חולים‪ .‬הוא שונא להיות כאן‪ ,‬שוכב פשוט איברים ועל‬

‫‪ 23 ‬‬

‫‪.indd 23‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:32‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫פניו הבעת כניעה עמוקה‪ .‬לו יכולתי הייתי פותחת מגירות וארונות‬
‫בחיפוש ידיים עיוור אחר סימנים שיסבירו את איחוד הדמדומים‬
‫שלנו‪ ,‬את ההחלפות שחלפו בינינו‪ ,‬את המעבר ממהותו המהבהבת‬
‫אל זיכרוני ואל המילים שלי‪.‬‬

‫אנחנו מעולפים ונאנחים‪ ,‬קופאים ומפשירים‪ ,‬לפעמים בתואם‬

‫לפעמים ממול‪ .‬כשאני מנסה לקום אני מבחינה בתמיהה הולכת‬
‫וגוברת שכפות רגליי התארכו והשחירו‪ ,‬ואז מזהה בתדהמה שכפות‬
‫רגליו התחברו לרגליי ונראות כמו סנפירים‪ .‬אני מזדקפת‪ ,‬מושכת‬
‫ממנו בבהלה את השמיכה ומגלה את כפות רגליי צומחות מרגליו‪.‬‬
‫הוא נראה כמו ברווז‪ .‬אני מדמה אותו מקרטע וצוחקת בקול‪.‬‬
‫אני מספרת לו עוד דברים‪ .‬נדמה לי שאנחנו מדברים כל הזמן‪,‬‬
‫כמעט מפטפטים בינינו בעולם אחר‪ ,‬במרחבי הנוף הפנימי של‬
‫זמן הביניים‪ ,‬ודמותו הילדית מופיעה על הקיר‪ ,‬הוא רץ קדימה‬
‫בבית גדול וריק ההופך לחוף ים עד שנעלם הרחק‪ .‬לא ראיתי‬
‫את פניו אבל זיהיתי בגופו המוקטן את גופו שגדל‪ .‬הילד הרץ‬
‫שדיברתי אליו מילא את ליבי באהבה חזקה כל כך שהדמיעה ללא‬
‫הרף את עיניי‪ .‬והגבר הרזה והקודח לצידי ביקש לנחם אותי ורצה‬
‫אולי לומר את שמנו המחובר אבל אמר ֵעז ֵעז ֵעז ונעלם במחילת‬
‫המחלה ואחריו נעלמו כל שאר העולמות‪ .‬חשבתי שאני מאוד זרה‪.‬‬
‫לתמיד זרה‪ .‬זרה כמו האותיות‪ ,‬זרה כמו הכוונה‪ .‬בכל זאת המשכתי‬
‫לדבר וכל מילה שאמרתי הפכה למראה בתנועה בגובה רב מעליי‪,‬‬
‫מתפרקת על התקרה כמו זיקוקים‪ .‬הבטתי במילים מלמטה‪ ,‬נישאת‬
‫לרגע על כתפיו של אבי והראש שלי שוקע עמוק בכר הרטוב‬
‫מחשש שייפלו עליי מלמעלה גיצים ושברים‪ .‬גם שפתיו של החולה‬
‫לצידי נעות ואני תוהה‪ ,‬אך חלשה מכדי לברר‪ ,‬אם הוא באמת מדבר‬
‫או רק מניע את שפתיו בקצב הלמוּ ת המילים שלי‪.‬‬

‫‪ 24 ‬‬

‫‪.indd 24‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:32‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫בכל הזמן הזה אנשים נכנסים ויוצאים מהדירה‪ ,‬מדברים ביניהם‪,‬‬

‫מציצים לחדר‪ ,‬אוכלים את האוכל שהביאו ושסירבנו לו‪ .‬אני צועקת‬
‫אל חברותיי להסתלק ולא לבוא שוב‪ ,‬אבל הן חוזרות ממורמרות‬
‫מדאגה ומסקרנות ועומדות במסדרון‪.‬‬
‫מי זה האיש הזה‪ ,‬אני תוהה‪ ,‬ואיך הוא קשור אליי ובאיזה עולם‬
‫אמיתי אנחנו נוכחים ביחד?‬

‫אני הפרא האציל הוא אמר לי יום אחד‪ ,‬ונראה כבודק את המילים‬
‫ואת האמירה‪ .‬ידעתי מייד שאישה פיתתה אותו‪ .‬אמרתי לו לא‪.‬‬
‫בשום פנים ואופן לא‪ .‬אסור לך‪ .‬פניו‪ ,‬פני מי שסורב והושב ריקם‪,‬‬
‫התארכו והלבינו‪ .‬אתה יכול לחשוב עליה המשכתי כנדיבה‪ .‬הוא‬
‫הזדקף ואמד אותי במבט ממוקד ומושחר‪ .‬הכרתי את המבט הזה‪.‬‬
‫פתאום הפסקנו לאהוב זה את זה‪ .‬נפלנו החוצה מהאהבה‪ .‬ראיתי‬
‫כפטיש והרגשתי בסכנה‪ .‬דימיתי אותו מנסה לתקוף‬‫אותו פשוט ָ‬
‫אותי באכזריות‪ ,‬מבקש לרצוח אותי בדיונות המבודדות מול חוף‬
‫הים הנטוש שבו ישבנו‪ .‬הסתובבתי וסיננתי לעברו בלחישת ארס‬
‫של נחש לא כדאי לך להתעסק איתי‪ .‬מדברת מגרונו של אבי‪,‬‬
‫באיזו שנאה אפלה וצוננת‪ ,‬המשכתי אני ארצח אותך ואקבור אותך‬
‫בדיוק פה‪ .‬סימנתי את המקום בחול ודפקתי עם כף הרגל להמחשה‬
‫לא לפני שאשבור לך כל עצם בגוף‪ .‬ירד חושך והרוח נשבה חזק‪.‬‬
‫נצמדנו מוכנית וקמנו שוב לתחייה‪ .‬התחבקנו‪.‬‬
‫הוא אמר את במזל שאני אוהב אותך‪.‬‬
‫אני אמרתי אתה במזל שאני מרשה לך‪.‬‬
‫הוא אמר כשאת צריכה לדעת דברים את יודעת אותם‪.‬‬
‫אולי תאכל פעם אני מעלה השערה‪ .‬זה לא נראה לו‪.‬‬
‫למה לא תאכל פעם?‬
‫אכלתי פעם‪ .‬הוא מתחמק‪.‬‬

‫‪ 25 ‬‬

‫‪.indd 25‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:32‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫אכלת פעם? מתי?‬

‫אכלתי פעם מזמן‪ .‬לא אהבתי את הטעם‪.‬‬
‫מה זאת אומרת? לאיזו פעם היה טעם?‬
‫פעם היה איזה טעם לפעם ולפעמים הפעם היה חסר טעם הוא‬
‫אומר‪.‬‬
‫פעם כבר היה הוא ממשיך‪ .‬היו פעמים‪ .‬יותר מפעם או פעמיים‪.‬‬
‫הוא משתתק לרגע ואחר אומר בטון מסכם לא סובל את זה‪ .‬לא‬
‫מכניס עוד פעם לפה‪.‬‬

‫שבועיים לא התראינו‪ .‬הוא נלקח שוב לאשפוז‪ .‬כמה ימים לפני כן‬
‫כבר הבחנתי שהוא החל להישמע באוזניי כמו מראש מגדל גבוה‬
‫והמבט שלו הפך ציפורי ושקוף‪ .‬מה שנפער בו שיבש לגמרי את‬
‫יכולת ההתמצאות שלו בעולם‪ ,‬שגם כך הייתה שנויה במחלוקת‪.‬‬
‫ממש בתחילת העבודה באולפן הוא התפרץ‪ ,‬השתולל והכה גברים‬
‫ונשים‪ ,‬מוזיקאים וחברים‪ ,‬והרס את המקום‪ .‬עשרה אנשים החזיקו‬
‫אותו‪ ,‬שניים נגררו על הרצפה אוחזים ברגליו הבועטות‪ .‬לכולם היו‬
‫פנים מעוותים ממאמץ והוא במרכזם‪ ,‬מעל לראשיהם‪ ,‬נראה כענק‬
‫מפלצתי‪ ,‬שארית רשעות נושנה בפניו שהתבדלו וקפאו‪ .‬המתקפה‬
‫הפרועה גררה בכוח לתוך הזיכרון שלי את ספר ציורי התנ"ך‬
‫מבית הוריי‪ .‬כריכת עור נוקשה אדמדמה‪ ,‬דפי נייר עבים שחוקים‬
‫משימוש בקצוותיהם‪ ,‬ציורים כהים‪ ,‬מסתוריים‪ ,‬גרוטסקיים‪.‬‬
‫אבי הצעיר התבונן זמן ממושך בריכוז תהומי בציור שמשון הגיבור‬
‫בעל השכמות העבות והמשורגות‪ ,‬נאבק בפלשתים‪ .‬עקבתי אחר‬
‫מבטו הממוקד והבעתו המעמיקה הפנטה אותי‪ ,‬ואז בפתאומיות‬
‫שהקפיצה אותי ממקומי הוא פרץ בצחוק רם‪ .‬הופתעתי מאוד‬
‫וצעקתי מה? מה?‬

‫‪ 26 ‬‬

‫‪.indd 26‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:32‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫אני לא מתקרבת אליו‪ .‬אין לי השפעה מרגיעה‪ .‬להפך‪ ,‬אני מכפילה‬

‫אותו במאבק ונותנת לו שם של צדק אחד של גבר אחד‪ .‬הגבר הזה‬
‫שלא הייתי רוצה לפגוש בסמטה חשוכה לבדי בלילה‪ .‬כמה נורא אם‬
‫היה מבחין בי‪ ,‬נעצר ופונה לעברי‪ ,‬וכמה נורא אם לא היה מבחין‬
‫בי‪ ,‬אם היינו יוצאים מהסמטה כל אחד לחייו‪.‬‬

‫אבי המשיך לצחוק ולא ענה לי‪ .‬לא ידעתי אז מה התהפך בתוכו עד‬
‫לאותו הרגע כשעמדתי שם במרחק מה‪ ,‬מביטה המומה בהשתוללות‬
‫וזה התחוור לי מולו ומול העולם שניסה להחריב‪ :‬הוא ידע את‬
‫הסוף‪ .‬המאמץ נראה נואל‪ .‬לכן צחק‪ .‬אולי‪.‬‬
‫הפסקתי לעבוד‪ .‬אני לא חברתית ולא חברותית‪ .‬אני מורעלת‪.‬‬
‫אוכלת רק לחם‪ ,‬לא ישנה‪ ,‬לא יכולה להיות סגורה‪ .‬אנשים משדרים‬
‫לעברי אזהרות בנוגע אליו‪ .‬איומים סמויים וגלויים‪ .‬אני לא שומעת‬
‫אותם‪ .‬מלאה בגאווה קשוחה אני משוטטת לבד‪ ,‬באומץ של אמצע‬
‫הלילה‪ ,‬ברחובות הריקים‪ ,‬וגונבת חלות ולחמניות מסיפי המסעדות‬
‫והחנויות הסגורות עדיין‪ .‬הלחם עמוק וממכר‪ .‬הפנים שלי בתוכו‪.‬‬
‫הריח שלו גורם להזיות להתחזק‪ .‬אני בוצעת ובולעת גורפת‬
‫ואוכלת‪ .‬הוא מלווה אותי לכל מקום עם הפירורים שלו‪ ,‬גלדים‬
‫וקרומים שהתייבשו ונדבקו לפנים‪ ,‬לשערות‪ ,‬לבגדים ולמצעים‪.‬‬
‫הוא מפחיד אומרת לי המשפחה‪ .‬הבידוד שלו מעורר חרדה‪ ,‬מניח‬
‫חוסר ודאות בקשר ליחס שלו אל אחרים ואל עולמם‪ ,‬מעלה פחד‬
‫ממשהו שנראה אנושי אך אינו‪ .‬זה הלא אנושי שלי עצמי ואין מה‬
‫לפחד אני מסבירה להם‪ ,‬אבל דבריי מבהילים אותם עוד‬
‫יותר‪.‬‬

‫אני חולמת שהוא מדבר אליי‪ .‬או אולי מקריא לי‪ .‬המילים‬
‫המובדלות שלו נותנות לי‪ .‬הן חפות‪ ,‬הן מרימות‪ ,‬הן מצחיקות ולא‬

‫‪ 27 ‬‬

‫‪.indd 27‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫מסתירות אותו‪ ,‬וגם אם איני מבינה אותן הן עוטפות אותי בזוהר‬

‫המוזיקלי המתוק שלהן‪ .‬הן עולות במראת סדקים חשוכה‪ ,‬מסורגת‬
‫עורקי חלודה מוזהבים‪ ,‬ומשקפות משהו בעל ערך גדול ולא‬
‫נודע‪ .‬אם אצליח להתרכז אגיע אליו‪ .‬אם אוכל לשעבד ולאמן את‬
‫המחשבה‪ .‬אבל אני שונאת להקדים את עצמי‪ .‬משהו לבן עומד או‬
‫גולש לקראתי באיטיות מתעתעת ואני הודפת אותו בחזרה למקומו‪.‬‬
‫עוד לא‪.‬‬

‫כשאנחנו נפגשים שוב הוא נראה רדוף ומר‪ .‬השתיקה שלו עמוקה‬
‫כל כך‪ ,‬שכדי להשיב אותו אליי‪ ,‬עליי לנקוט אמצעים קיצוניים‪.‬‬
‫אני מופיעה לפניו במופע האכילה הפראית של הלחם‪ .‬מעיפה‬
‫בפה מלא את הלחם המרוטש לכל הכיוונים‪ ,‬זורקת ופוגעת שוב‬
‫ושוב בפניו‪ .‬הוא מתחיל לנוע מעט‪ .‬אני עולה על המיטה ומתחילה‬
‫לקפוץ קפיצות ללא חוקים‪ .‬ברגליים ובידיים צמודות או פשוקות‪,‬‬
‫לפנים ולאחור‪ ,‬מהר ולאט‪ ,‬בלי חזרות או קצב קבוע‪ .‬הוא מביט בי‬
‫תחילה בחוסר עניין‪ ,‬אחר בעניין מה ואז בעניין גובר והולך‪ ,‬עוקב‬
‫אחריי במבט מוקנט מעט‪ .‬בתנועה המרושלת שלו‪ ,‬הכמעט רדומה‪,‬‬
‫הוא מתקרב לעברי‪ ,‬תופס את כף ידי ונושך אותה במלוא פיו‪ ,‬מנקב‬
‫אותה מגבה ומבטנה בנשיכה איומה‪ .‬אני נופלת מוצפת בארס הכאב‬
‫הסופח הכול סביבו ללא מחסה‪ .‬אני לא משמיעה קול ולא מוציאה‬
‫הגה מהפה‪ ,‬נותנת למטען השלילי להתפרק בגוף ושם הוא הופך‬
‫למבטים שלי‪ ,‬לצללים שלי‪ ,‬להשתקפויות שלי‪.‬‬
‫הוא עומד כמתעורר במרכז החדר‪ ,‬מחזיק בידו צרור מפתחות‪,‬‬
‫סיגריות ומצית‪ ,‬מחפש דרך חזרה לבידוד שלו‪ .‬הכול סביבו‪ ,‬החדר‪,‬‬
‫אני‪ ,‬הנשיכה‪ ,‬הוא קרעי תמונה דמיונית ומעיקה שכבר התפזרו‬
‫ברוח‪ .‬מה שקרה הוא קצה היזכרות במשהו מהיר שחמק‪ .‬אבל אני‬
‫פועלת במטרה לעכב אותו‪ ,‬להשאיר אותו במקום של הבושה‪.‬‬

‫‪ 28 ‬‬

‫‪.indd 28‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫כשאני מתרוממת לעברו נשמטים מידו המפתחות‪ ,‬וכשהוא מתכופף‬

‫להרים אותם נופלים גם המצית והסיגריות‪ .‬הוא משתהה לרגע לפני‬
‫ניסיון נוסף לאסוף אותם ואז מועד‪ ,‬מסתבך בכפכפי הגומי שלו‪,‬‬
‫מאבד את שיווי המשקל ועוצר את הנפילה במרפקיו הנחבטים‬
‫בכוח ברצפה‪ .‬הוא נראה לי כמו תנין זקן ואבוד‪.‬‬
‫שוב אנחנו נפרדים‪ .‬כבר כמה שבועות שלא ראיתי אותו‪ .‬לא‬
‫חיפשתי אחריו ולא ממש הצלחתי לחשוב עליו‪ .‬הימים התמלאו‬
‫בסדרי פעם‪ .‬חזרתי לעבודה‪ ,‬ישנתי אצל אחי‪ ,‬יצאתי עם‬
‫ֵ‬ ‫מייד‬
‫החברות שלי‪ .‬בתוכי השתררה דומייה מוחלטת‪ ,‬מפל דיבור שקפא‬
‫בעמידה‪ .‬החיים בלעדיו‪ ,‬לא יכולתי לדבר אותם יותר‪ .‬אנשים נראו‬
‫מוסכמים ועמומים‪ .‬מבטן המתחסד של חברותיי‪ ,‬דבריהן הרכים‬
‫המחושבים‪ ,‬שתיקותיהן המתנשפות‪ ,‬דמעותיהן השמנוניות‪ ,‬עולם‬
‫של נכלוליות וגינונים‪ ,‬נקמות זעירות‪ ,‬משאים ומתנים מוכחשים‪,‬‬
‫תקנונים‪ ,‬תזכירים ופרוטוקולים סמויים‪ .‬כל זה התקיף אותי בחרדה‬
‫ובשעמום‪ .‬אני מטיילת לבדי במקומות שחושבו מראש כחסרי כל‬
‫סיכוי לפגוש בו — ופוגשת בו מייד‪.‬‬

‫אני רואה אותו מרחוק‪ ,‬נשען על המעקה בגבו לים הפתוח המחשיך‪,‬‬
‫וכפות הידיים שלי מתקמצות לאגרופים לבנים‪ .‬בצעדים גסים‪,‬‬
‫כמעט רצה‪ ,‬אני מופיעה בהפתעה מול פניו‪ ,‬חובטת בבטנו ודוחפת‬
‫בכל הכוח את האגרוף שלי לתוך פיו הנדהם‪ .‬רוצה לנשוך אותי‬
‫דחליל? אני שואלת‪ ,‬מיטלטלת משנאה‪ .‬הוא מתפתל כדי להיחלץ‬
‫מקרבתי‪ ,‬מסב את פניו ומושך החוצה בעדינות את היד שחונקת‬
‫אותו‪ .‬לא ידעתי שזו את הוא אומר‪ ,‬מחפש אחר פיו‪.‬‬
‫כן? מי חשבת שזה?‬
‫חשבתי שזה פרעוש שקופץ‪.‬‬
‫חשבת שאני פרעוש?‬

‫‪ 29 ‬‬

‫‪.indd 29‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫לא‪ .‬את לא היית שם‪.‬‬

‫וסתם פרעוש קפץ והשתולל על המיטה שלי?‬
‫אם המיטה שלך הייתה בשדה הוא מעמיק כי שם הוא קפץ‪.‬‬
‫פרעוש כל כך גדול? בגודל אדם? אני מקשה אולי הוא זה שסחב‬
‫את המיטה שלי לשדה?‬
‫הוא עונה לא גדול‪ .‬זה היה פרעוש די קטן‪.‬‬
‫אני מסכמת לעצמי את גרסתו כדי להתייצב‪ :‬זו לא הייתי אני‪ ,‬אני‬
‫בכלל לא הייתי שם‪ ,‬זה היה בשדה ולא על המיטה‪ ,‬ופרעוש קטן‬
‫קפץ‪.‬‬
‫אבל מי בכלל נושך פרעושים? איך זה אפשרי? אני מרפה‬
‫מהמעצור במוחי‪ ,‬נותנת לזיכרון שלו להפוך לשלי‪ ,‬נכנסת לעולם‬
‫הגפרורים שלו‪.‬‬
‫דחלילים יכולים הוא מסביר במתינות מתנשאת מעט וגם למזיקים‬
‫אחרים חיפושיות‪ּ ֻ ,‬גמיוֹ ת‪ ,‬טרטורים‪ ,‬צרביות‪ ,‬פירים‪ ,‬כינים‬
‫וציפורים לפעמים‪.‬‬
‫והדמדומי של הים‪.‬‬
‫ִ‬ ‫אנחנו מסתובבים ומביטים יחד במראה הנבלע‬
‫יש עולם שנדחק מתחת לעולם‪ ,‬מוצפן עד למחיקה וכעת‪ ,‬כשפגש‬
‫את עצמו באחר‪ ,‬מתעוררים בו רחשי קיום ונושמים שוב‪ .‬סודיות‪,‬‬
‫תחושת חסות‪ ,‬ומראה המגיח ועולה מרחוק‪ ,‬מפליא אך לא זר‪ ,‬נאדר‬
‫אך לא מחריד‪ .‬עיר מדברית זוהרת ומטושטשת באור הגבול האחרון‬
‫של העין‪ ,‬התרחשות בשמיים‪ ,‬מרחב המעוף של צורות ויצורים‬
‫המרחפים מעל‪ ,‬נעים בלי קול מסביב‪ .‬אני שומעת נשימות‪ .‬של‬
‫מי ההזיה הזאת‪ ,‬אני תוהה‪ .‬האם אנחנו רואים אותה ביחד בזמן או‬
‫בזיכרון? המחשבות שלי נסוגות צעד אחר צעד‪ ,‬נטענות לאחור‪.‬‬
‫בילדותנו התפשטה המציאות לרגע קצר מבגדיה מול עינינו הרכות‪,‬‬
‫ומראה העירום הזה‪ ,‬זוועה ויפעה‪ ,‬חבט בנו‪ ,‬גרף אותנו רחוק מדי‪.‬‬
‫לא חזרנו להתחלה ואני אפילו לא ידעתי על קיומה עד שבאנו יחד‪,‬‬

‫‪ 30 ‬‬

‫‪.indd 30‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫התאחדנו אל הצעדה הסיבובית הזאת שלוקחת אותנו הלאה ואינה‬

‫מבקשת קצה או פתח‪ .‬הוא כבר לעולם לא יגיע‪ .‬מאוחר מדי‪ .‬ואני‬
‫אם איקלע אליה ודאי לא אוכל לזהותה לבדי‪ .‬אני רוצה לספר לו‬
‫על התגלית אבל אומרת זה לא עבר אתה יודע ומציגה בפניו את‬
‫כף היד הפצועה שלי‪ .‬הוא מושך בכתפיו בצער ובאין אונים מול‬
‫הגרסה חסרת ההיגיון שלי ומסביר אם אף פעם לא נשכו אותך‬
‫הפצע אף פעם לא היה‪ .‬הוא חוזר ומבהיר אם זה לא קרה זה לא‬
‫עבר‪ .‬הוא מדגיש לפני שזה קרה לך זה לא היה בעבר ועכשיו‬
‫העבר עובר הוא פותר‪.‬‬
‫אני מרגישה מאושרת מדבריו‪ .‬משום מה אני רואה תינוקות זעירים‬
‫שטים באמבטיית קצף תכלכלה‪.‬‬

‫אנחנו יושבים במסעדה משני צדדיו של שולחן קטן‪ ,‬בתאורה‬

‫אדומה עמומה‪ .‬הבר הצמוד שבו הוא נוהג לשתות‪ ,‬ריק עדיין‪.‬‬
‫הברכיים שלנו נוגעות‪ .‬הידיים שלנו נוגעות‪ .‬אנחנו מעגל לילי‪.‬‬
‫מלצר עדין‪ ,‬נראה כמצויר‪ ,‬מניח כמה מנות צבעוניות בין מתחם‬
‫הזרועות שלנו ונעלם בחשכת המקום‪ ,‬צעדיו נבלעים בשטיח‪.‬‬
‫אנחנו מביטים בהתרגשות מסוימת במנות המורכבות‪ ,‬אבל המרחב‬
‫שנפתח בין הצלחות לפיו‪ ,‬לא ניתן לגשת אליו ולחצות אותו והוא‬
‫הולך וגדל‪ .‬הוא מתחיל להגיד את המילים שלו הלוך וחזור במבחר‬
‫מבנים וחיבורים‪ ,‬בקצב אחיד בלתי משתנה‪ .‬פה פה צא הוא אומר‬
‫שוב ושוב‪ ,‬והאחיזה שלו בי הופכת חזקה מדי‪ .‬אני אומרת לו לא‬
‫מוכרחים לאכול‪ .‬אפשר לכסות את הצלחות ומניחה צלחות ריקות‬
‫על המלאות‪ ,‬סוגרת את המראות ואת הריחות‪ ,‬והוא מזדרז ופורש‬
‫את מפיות הבד הלבנות מעל‪ .‬הלוויה לאוכל‪.‬‬
‫אנחנו הולכים הביתה ונכנסים מייד למיטה‪ .‬הגוף שלנו מתוח‬
‫וכואב מרעב ואנחנו בורחים ממנו‪ .‬מאוחר בלילה אני מספרת לו‬

‫‪ 31 ‬‬

‫‪.indd 31‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫בלחש על חוויית הילדות המשותפת שלנו‪ .‬הוא מקשיב בפנים‬

‫מודאגים‪.‬‬
‫אולי התחשמלנו יחד הוא לוחש בחזרה או נגענו בקרפדת רעל‪.‬‬
‫רעד קל עובר בעורו‪.‬‬
‫שמענו אזהרה רעה וצעקות‪ .‬היו סימנים‪ .‬הוא משתתק‪ .‬אולי נרדם‪.‬‬
‫כנראה נתנו לנו לטעום טבסקו הוא משער פתאום בפה מתחלחל‬
‫וסדוק‪.‬‬
‫זו הרשימה? אני אומרת רשימה מרשימה‪ .‬הוא מעפעף בצניעות‪,‬‬
‫מוכן להמשיך‪ .‬אני חוסמת אותו‪.‬‬
‫בתור שתקן אתה דברן‪ .‬זה מקומם‪ .‬יש לך מושג כמה זה מעבר‬
‫לטבעי ומטריד כשאתה אומר את המילים שלי ומחקה אותי‪.‬‬
‫זה לא סתם חיקוי הוא מוחה היו לי מספיק חיקויים‪ .‬ימים ולילות‬
‫שלמים לא שווים כלום‪ .‬כאן זה עמוק‪ .‬זרקתי חכה‪ .‬אני מחכה‪ .‬זה‬
‫ממש חיכוי‪ .‬הוא שר‪.‬‬

‫מה יש בארון הגדול? אני מסיטה את השיחה בעצבנות של רעב‪.‬‬

‫כסף וסמים‪ .‬את יכולה לקחת‪.‬‬
‫אני פותחת את שתי דלתות הארון‪ ,‬מצפה למצוא בו בגדים‪ ,‬חפצים‬
‫וכמה חבילות כסף‪ ,‬ומגלה שהארון כולו מלא שטרות‪ .‬מאות‬
‫חבילות‪ .‬מה זה? של מי כל הכסף הזה? אני שואלת בחרדה‪.‬‬
‫זה מהבר מסעדה הוא אומר‪.‬‬
‫למה זה פה?‬
‫כאן הם מפקידים הוא אומר בקושי‪.‬‬
‫מפקידים? אני נדהמת מהמילה‪ .‬הפקדת נשמות?‬
‫מפקידים את הכסף בארון שלי הוא נאות במאמץ להרחיב‪.‬‬
‫בארון שלך! בשל היותו כמובן ארון קסמים?!‬
‫בשל היותו הבנק מגיעה תשובה איטית וסתומה‪.‬‬

‫‪ 32 ‬‬

‫‪.indd 32‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫אבל של מי כל הכסף הזה? אני מתעקשת בקול עולה‪.‬‬

‫שתיקה ארוכה‪.‬‬
‫של הבנק הוא אומר בשקט בשקט‪.‬‬

‫הוא קם ומצטרף אליי ליד הארון‪ .‬אנחנו מביטים בחבילות הכסף‬

‫כמו שהבטנו באוכל‪ .‬רואים את האיומים האורבים מתחתם‪ .‬כלום‬
‫לא יעזור לנו‪ .‬רק כלום יעזור לנו‪ .‬אנחנו נשענים על הארון בגבנו‬
‫ושוקעים בתחושה עזה של בדידות‪ ,‬ובריח מנגו החודר לחדר‬
‫מקערת הפירות שבמטבח‪ .‬נותנים ידיים בין שטרות הכסף‪.‬‬
‫אני חוזרת‪ .‬תגיד‪ ,‬יש שם לבנק בארון שלך? בנק אהרון אולי?‬
‫הוא עושה את תנועתו הרתועה מול הלגלוג שלי ומדגיש כל צליל‬
‫בשם‬
‫קוראים לו ב נ ק ו ק‪.‬‬

‫צריך לחזור לשדות הדחלילים אני אומרת לו‪ ,‬וממש מייד אנחנו‬
‫מתרחקים מהמשפחה שלי ומחבריי‪ ,‬מהדברים שאומרים‪ ,‬שכותבים‬
‫עליו‪ ,‬מצביעים עליו‪ ,‬רודפים אחריו‪ ,‬רודפים אותו‪ ,‬דבקים בקרבתו‪,‬‬
‫בהיסטוריית הלילות השתויים שלו‪ ,‬ממתינים שיצא מגדרו‪ ,‬רועדים‬
‫מפחד‪ ,‬מסקרנות‪ ,‬מהזדהות‪ .‬כולם שותפים אילמים להיפוך‪ ,‬בעיקר‬
‫גברים אבל גם נשים חיוורות פנים מחכות‪ .‬כשיורד המסך על פניו‬
‫היא מופיעה‪ ,‬ההצגה שמאחורי ההצגה‪ .‬ההתפראות משתקת את‬
‫כולם והופכת אותו לעתיק‪ ,‬מי שעלה פתאום מתוך סדק בזמן‪ ,‬הרסני‬
‫כמו שרפה‪ .‬בסופה הוא מושיט ברפיון את ידיו לאזיקי המשטרה‬
‫וצולע לניידת‪.‬‬

‫‪ 33 ‬‬

‫‪.indd 33‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫***‬
‫שער חשמלי גדול נסגר מאחורינו‪ .‬אנחנו נכנסים לגן הבית‪.‬‬
‫מדשאות ועצי פרי מסביב‪ .‬מטע עצי אבוקדו חותם את הגן הענקי‪.‬‬
‫שביל האבנים המוביל לדלת הכניסה מסומן בפסי כסף שהותירו‬
‫אחריהן חשופיות במסען באור הירח‪ .‬חתולה לבנה על אדן החלון‬
‫מתמתחת לקראתנו‪ .‬הוא שר משמחה כשאנחנו מעלים את האור‬
‫בבית החשוך שבקצה הגן‪ .‬הבית כמעט ריק‪ .‬שתי מיטות‪ ,‬שני‬
‫שולחנות‪ ,‬כמה כיסאות‪ ,‬כמה חדרים גדולים וחלונות גדולים בכל‬
‫מקום מכניסים פנימה לילה שחור עיוור וצלליות עצים שחורות עוד‬
‫יותר‪ .‬זה הבית שלנו‪ .‬אני שרה גם‪ ,‬ללא תנועה‪ ,‬מכנסת ידיים אל‬
‫החזה‪ ,‬שרה בקול יציב וזוכרת את הנשיכה‪.‬‬

‫כששוכבים במיטה שומעים את עולם הרחשים‪ .‬עובר צב‪ .‬עובר‬

‫אוח לבן‪ ,‬כנפיו הענקיות דוחפות את אוויר הגן‪ .‬אבוקדו ניתק ומכה‬
‫באדמה‪ .‬אבו־קדו‪ ,‬הוא אומר במלרע ובשורוק‪ ,‬מילה של קצות‬
‫האצבעות מטפסת בתוכו‪ ,‬הופכת לצליל‪ ,‬מתיישבת בראשו‪.‬‬
‫בכל שעה ושעה הגן המוגן ואנחנו איתו‪ ,‬נוטים עם השמש‪,‬‬
‫מסתובבים עם התנועה‪ ,‬נעים ממזרח למערב וממערב למזרח‪.‬‬
‫כשאני פותחת את דלת היציאה מהבית נהדפים לרגע קל ממקומם‬
‫פרפרים קטנים‪ ,‬סהרוריים‪ ,‬מתרוממים מהגדר החיה שבצד הנגדי‬
‫ושוקעים שוב פנימה‪ .‬קרני השמש נושאות למרכזו של הגן ברחשים‬
‫מסתללים בטורים עולים ויורדים‪ ,‬וברואים זעירים דואים לרוחבו‪.‬‬
‫תוכים ירוקים תלויים על אמירי עצי הנוי הגבוהים‪ ,‬ועצי הפרי‪ ,‬כל‬
‫אחד מהם‪ ,‬בשפת זמן וצבע משלו‪.‬‬

‫בשבועות הראשונים היינו מאושרים כאן‪ .‬הוא ניגן וכתב‪ .‬זוג‬

‫עורבים טיילו בבקרים על המדשאה הקדמית‪ ,‬העורב הגדול טרוד‬

‫‪ 34 ‬‬

‫‪.indd 34‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫ומודאג והעורב הקטן שרוי בהיסח דעת מוחלט‪ .‬המנגינות גם הן‬

‫נתפרו כך‪ ,‬רכות‪ ,‬מוסחות‪ ,‬שיכורות סוכרים מפרי העצים שאכל‪,‬‬
‫מחלימות מרעב ומפחד‪ ,‬עוטפות אותם‪ .‬אני הקשבתי לו כל‬
‫הזמן והתבוננתי בו כל הזמן‪ .‬הוא לא ידע לעשות כלום‪ .‬דברים‬
‫שהתקלקלו בבית במרוצת הזמן‪ ,‬הוא ביקש לתקן אותם וגם ניסה‬
‫אך ללא הצלחה‪ .‬את המעט שאני ידעתי שכחתי גם‪ .‬הבית הלך‬
‫והחשיך‪ .‬נורות נשרפו‪ ,‬ברזים דלפו והעכירו את הכיורים ואחרים‬
‫נסתמו‪ .‬דלת המרפסת האחורית התמוטטה ונשארה מוטה על צידה‪.‬‬
‫אבל הגן ששהינו בו יום ולילה זכה לצוות מטפלים שהגיעו מדי‬
‫שבועיים בפקודת בעל הבית העלום לטפח‪ ,‬לגזום ולנקות אותו‪.‬‬
‫ישבנו בתוכו‪ .‬עצי תאנה‪ ,‬שהתפעלנו מגובהם‪ ,‬בשמלות שכבות‬
‫מגוּבה בשורת דקלים‪.‬‬
‫ּ‬ ‫ירוקות ומגוהצות‪ ,‬יצרו שדרה סמיכה‬
‫מעבר לשדרה הפך הגן בלתי צפוי‪ .‬פירות העצים נראו כעיניים‪.‬‬
‫תרמילי זרעים נראו כחרבות‪ .‬כל העלים על הקרקע ועל הענפים‬
‫נראו מכוּ וָ נים‪ .‬אפלוליות הענפים כיסתה את האדמה‪ .‬עלו משם‬
‫תנועות‪ ,‬קולות ורחשים‪ .‬עץ התותים הנשפך סימן את גבול הטיול‬
‫הלילי‪ .‬חיפושיות קטנות ועדינות צעדו במעגל סביבו‪ ,‬גבן מעוטר‬
‫בסגלגלות הפרי‪ .‬ישבנו בצל ואכלנו עוגות ממשק קרוב שהתמחה‬
‫באפייה ביתית‪ .‬זרקנו צימוקים על חרדון זקן שגר על עץ הזית ועל‬
‫ציפור משונה שצחקה צחוק חלול למראנו‪ .‬קטפנו את המנגואים‬
‫הירוקים לתוך דליים ושמנו את הדליים בארונות הבגדים הריקים‬
‫כדי שיבשילו בחושך‪ ,‬אבל שכחנו להוציא אותם בזמן‪.‬‬

‫רוב היום הוא אינו עושה דבר‪ .‬הוא יושב בגן פעור עיניים‪ ,‬קלוש‬
‫ומשמים‪ ,‬ונראה שחור ומרופט על רקע הגן הזוהר בירוק‪ .‬אבל‬
‫לפעמים הוא מביט בריכוז מוחלט על הקרקע‪ ,‬מפחיד בערותו‬
‫ובזרותו‪ ,‬עוקב אחר עקבות‪ ,‬אבק מכתים את פניו וידיו‪ ,‬סימנים‬

‫‪ 35 ‬‬

‫‪.indd 35‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫נלכדים בעיניו‪ ,‬ריחות שאין להבליג עליהם‪ ,‬מאזין‪ .‬מאזין בהבעה‬

‫אמונית סוערת וכפות ידיו רועדות כמו מחוג מצפן‪ .‬לאחרונה‬
‫הבחנתי שלאחר התקפי חושים כאלה הוא כמעט לא קיים למשך‬
‫שעות‪ .‬אני לא ממש רואה אותו אלא לפרקי רגע שבורים‪ ,‬מופיע‬
‫ונעלם בין הפקאנים‪ ,‬הלימונים‪ ,‬הרימונים‪ ,‬התפוחים‪ ,‬האפרסמון‪,‬‬
‫המנגו‪ ,‬התאנים‪ ,‬הפטל‪ ,‬האנונה‪ ,‬החרובים והשסק שבחלקת האדמה‬
‫המזרחית‪.‬‬

‫לפעמים אנשים באים לבקר אותנו‪ .‬אחי הגיע סוחב חבילות‬

‫מההורים‪ ,‬החגב הופיע ומייד פנה להשליט מעט סדר בבית‪ .‬בא‬
‫גם השוטר הצעיר שדיבר במכשיר הקשר‪ ,‬ישב בבגדים אזרחיים‬
‫בגן והמתין לו שעות אבל הוא לא הראה את עצמו‪ .‬החברות שלי‬
‫מבקרות ויושבות על הדשא‪ ,‬מדברות איתי וממתינות לו‪ ,‬והוא יוצא‬
‫פתאום מתוך צל העצים וצועד במצב חושים ונשמה חסרי נוכחות‬
‫אנושית ונעלם בתוך הבית‪ .‬אני משביעה את כולם לסודיות בתואנה‬
‫שהוא כותב ואסור שהתהליך יופרע‪.‬‬
‫בצהרי יום חם אחד נכנס לחצר השכן החקלאי הקשיש מהחלקה‬
‫הסמוכה‪ .‬ראיתי אותו בולש סביבו עד שעיניו הכבדות נפלו על‬
‫דחלילי שנראה כערמת סמרטוטים בשמש הצהריים הבוערת‪ .‬הוא‬ ‫ִ‬
‫ניגש אליו לאט‪ ,‬ובזהירות שלח בהיסוס את ידו המגוידת ונגע‬
‫במצחו‪ .‬פתאום הוא צעק איפה האישה? איפה האישה? האיש‬
‫התייבש‪.‬‬

‫עם תחילת החורף‪ ,‬לפנות בוקר‪ ,‬התעוררתי והוא לא היה לצידי‪.‬‬

‫קמתי מייד ויצאתי לגן‪ .‬עמדתי בשביל‪ ,‬צופה סביב‪ .‬שתי חשופיות‬
‫חרגו מהקווים הכסופים‪ ,‬נכנסו לקערית האוכל של החתולה וגלגלו‬
‫בין מחושיהן את גרגרי המזון במיומנות קרקסית זעירה‪ .‬קראתי לו‬

‫‪ 36 ‬‬

‫‪.indd 36‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫והוא לא ענה‪ .‬קראתי שוב באחד משמות החיבה הלוהטים ביותר‬

‫ימן? שמעתי רחש מאיים מכיוון האבוקדו‪ ,‬ובכל זאת‬‫ימן ָהנִ ֶ‬
‫שלנו ָהנִ ֶ‬
‫התקדמתי לתוך חשכת הגן‪ ,‬מאמצת את עיניי וקוראת לו שוב ושוב‬
‫ככל שאני מתרחקת מהבית‪ ,‬עד שנעלם אור המרפסת ותחושת‬
‫הבידוד החשיכה את הלחישות שלי‪ ,‬מתאימה אותן לצליל הסכנה‬
‫ברחשי כוונות‪ .‬החיפוש‬‫של הגן‪ ,‬ריקה מכל אפשרות לעזרה ומלאה ַ‬
‫אחריו מוביל אותי לסרוק את החשכה‪ ,‬להתכונן להופעה‪ ,‬לחזות‬
‫בגן משתחרר מסדר ומאיסורים‪ ,‬קרוב אליי כל כך‪ ,‬מבעבע בפניקה‬
‫בתוך העור שלי‪ .‬ואז כדור ירח גדול מזנק לשמיים‪ ,‬פוער את‬
‫הלילה‪ ,‬ואני רואה משהו ענקי ולבן זוחל בין העצים‪ ,‬נע בכוח על‬
‫גפיו‪ ,‬עירום על האדמה והראש שלו מופנה אל כלום‪.‬‬

‫מייד בהמשך הפך הכול מוטל בספק‪ .‬הרגשתי משהו חזק בגוף‪ ,‬איזו‬
‫הינתקות או עזיבה או ביטול‪ .‬הבנתי שנעלם לי הגב‪ .‬הסתובבתי כדי‬
‫למצוא אותו אבל בעצם התכופפתי‪ ,‬ירדתי על ארבע ונגעתי בגזע‬
‫העץ שלידו עמדתי‪ .‬ראיתי את השורשים שלו עמוק‪ ,‬כאילו נדלק‬
‫אור צהוב בתוך האדמה‪ .‬עצמתי עיניים חזק בחשכה כדי לפקוח‬
‫אותן אל מקום אחר‪ ,‬וצף לעברי מראה הקרסול הלבן החומק של‬
‫הזוחל הנורא ואחריו איזו הבנה צלולה מאוד שאני גוועת מרעב‪.‬‬
‫שמייד אמות‪ .‬גיששתי על פני גומת העץ והרמתי אבוקדו‪ .‬בצעתי‬
‫אותו בין כפות הידיים וטרפתי אותו בלי לנשום‪.‬‬

‫כשחזרתי הוא עמד בכניסה‪ ,‬רואה אותי יוצאת מהמטע צועדת על‬
‫המדשאה ואחר כך על השביל‪ ,‬והוא לא מוריד ממני את עיניו‪.‬‬
‫הוא לבוש בטרנינג השחור שלבש מוקדם יותר ואני מציינת את‬
‫זה לעצמי‪ .‬הוא נותן לי אבוקדו‪ ,‬עוגה‪ ,‬זיתים ולחם וקפה‪ .‬כשאני‬
‫אוכלת בתחושת השפלה מול הסחיטה העריצה של הרעב‪ ,‬אני‬

‫‪ 37 ‬‬

‫‪.indd 37‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫בודקת בחשאי את החדר ואת הבית כולו בחיפוש אחר סימנים‪,‬‬

‫מציצה מהחלונות אל הגן מבעד לעפעפיים כבדים‪ ,‬עוקבת אחר‬
‫הקולות והרחשים בתוך הדממה המתחזה לנשימות שינה שלוות‪.‬‬
‫אני בולשת אחר נעלם שלא הצלחתי לנסח אפילו מחשבה אחת‬
‫נספר יותר מהאמת שאני יודעת‪ .‬הוא‬ ‫לגביו‪ ,‬אבל הוא חשוב יותר‪ָ ּ ,‬‬
‫דף מרכזי שנתלש מספר ואבד‪ ,‬ונוכחתו הנעדרת מאפילה על הכול‪,‬‬
‫מותירה עולם ללא מקבילה וללא תשובה‪ ,‬וכתובים בו כל הדברים‬
‫המסתוריים שהאובדן ושהשכחה ניזונים מהם‪ .‬אבל דבר לא נגלה‪.‬‬
‫הוא ממשיך להתבונן בי‪ ,‬מתקרב אליי כל הזמן‪ ,‬כמעט מתחכך;‬
‫נדמה לי שהוא מנסה להריח או ללקק אותי‪ .‬לראשונה מאז‬
‫שנפגשתי עם הגוף הוודאי‪ ,‬החף מספקות והפכנו משולהבים‪,‬‬
‫מכורים וחשאיים עד שנעלמנו מעיני כול‪ ,‬החלה ההזיה שלי‬
‫להדאיג אותי‪ .‬אני מתרחקת ממנו‪ ,‬אבל הוא פונה אליי‪ .‬הטון שלו‬
‫רגוע‪ ,‬הקול שלו מרוכז ולילי‪ .‬הוא אומר את חי?!‬
‫השאלה מתנדנדת אליי מהשפתיים שלו‪ .‬אני לא נושמת‪.‬‬
‫אני עונה בעיניים מושפלות‪ ,‬מגששת אחר קול הכוח שלי אתה זחל‬
‫אדם?‬
‫מסתכנת ומוסיפה לבן ודוחה?‬
‫הוא עומד מתון‪ .‬הוא נראה סקרן וקשוב‪ .‬כף היד מתחילה לכאוב‬
‫לי‪ .‬אני מקשיבה לה ולזיכרונות שלה‪ ,‬אבל חוץ מאיזו תמיהה‬
‫לא מורגשת הוא עדיין ממתין לתשובה כאילו לא נאמר דבר‪.‬‬
‫לבסוף הוא ניתק ממקומו וכשהוא חוצה את המרחב בינינו‪ ,‬אני‬
‫מבחינה שמכנסיו קרועים באמרתם הימנית וקרסולו נחשף כשהוא‬
‫צועד לעברי‪ .‬אני צורחת והוא עוצר‪ ,‬מופתע מעוצמת הצרחות‬
‫הפתאומיות המידרדרות על המדשאות‪ ,‬הפירות והמטע‪ .‬הוא קורא‬
‫בשמנו המשותף כמה פעמים עד שהצעקות מפסיקות ואני מייללת‪.‬‬
‫אני רעבה אני חייבת לאכול אני רעבה‪.‬‬

‫‪ 38 ‬‬

‫‪.indd 38‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫שוב אנחנו יושבים לשולחן‪ ,‬שוב אגרופו הגס של הרעב‪ ,‬שוב אני‬
‫אוכלת‪ ,‬שוב מבטו ער עליי‪.‬‬
‫מה עושה אותך כל כך רעבה?‬
‫הרגל שלך‪ .‬אני תשושה ואומרת בפשטות את הבלתי מתקבל על‬
‫הדעת‪.‬‬
‫הרגל שלי? אה‪ .‬מחשבה‪ ,‬הבנה‪ .‬קבלה‪.‬‬
‫אני שבע כי אכלתי צפרדע הוא סח ונראה מרוצה‪.‬‬
‫תפסיק להיות מאושר אני אומרת‪.‬‬
‫אני לא מאושר הוא עונה‪ ,‬מואשם‪.‬‬
‫אתה כופר באושר שלך? אני חוקרת‪.‬‬
‫הצפרדע הייתה חמוצה הוא מסביר בתנועת חלחלה מופגנת‪.‬‬

‫לאכול אותך או להאכיל אותך זו השאלה הדוחקת עכשיו אני‬

‫אומרת‪.‬‬
‫אפשר לדחוק אם אני אכזר כי אכלתי עכבר או סביר כי אכלתי‬
‫חזיר‪.‬‬
‫יש דחוקים בכל מקום הוא מסכם בשקט ובצער‪ .‬תאכילי אותי‬
‫בירקות שורש‪ ,‬נרד שוב לאדמה‪ .‬נדליק שם אור‪.‬‬
‫נלך לישון אנחנו אומרים‪ .‬הוא נרדם מייד‪ .‬אני שוכבת לצידו‪ ,‬קהה‬
‫ומעורפלת‪ ,‬מאבדת אחיזה‪ ,‬מחליקה לתוך ריחו וחומו‪ .‬פתאום הוא‬
‫מתעורר‪ ,‬כמעט מזנק‪ ,‬ומתיישב מיוזע בקצה המיטה‪.‬‬
‫מה איתך? אני שואלת‪.‬‬
‫די די די הוא אומר ומנפנף בזרועו כדי לגרש סיוט מתודעתו‪.‬‬
‫מה חלמת חלילי?‬
‫חלמתי שאני אדם הוא אומר רפה ואומלל‪.‬‬
‫הו לא! אני מוחה לא לא לא‪ .‬אף אחד לא האשים אותך בזה אף‬
‫פעם!‬

‫‪ 39 ‬‬

‫‪.indd 39‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫הוא חוזר לשכב‪ ,‬עוצם עיניו‪ ,‬מתהפך‪ ,‬לא נושם‪ ,‬נושם מדי‪ ,‬מתגרד‪,‬‬
‫מטלטל את כפות רגליו‪.‬‬
‫לא זאלד הוא מזדעם לתקרה‪ .‬אני לא מבינה ואני עייפה‪ .‬אל תדבר‬
‫אמהרית אני אומרת בקוצר רוח ולא מחכה לתשובה‪ .‬אנחנו עוברים‬
‫לישון בגן כדי להתעורר מאור היום הניצת על האדמה או מאור‬
‫הערב העולה ממנה בדמדומים איטיים‪.‬‬
‫זה זחל־אדם לבן דוחה הוא נושף בבוז‪ ,‬כמעט כבר בשנתו‪.‬‬

‫ככל שעובר הזמן נספג הגן יותר בעצמו‪ ,‬מכסה אותנו‪ ,‬מוחק אותנו‪,‬‬
‫הופך פחות ופחות חדיר‪ .‬אנחנו עומדים במרכז החלקה העצומה‪,‬‬
‫החומות המקיפות אותה אינן נראות וגבולה רק משוער בדחיסות‬
‫הירוק של מטפסים רחוקים‪ .‬גן ענקי מבליע את הנוכחות שלנו‪,‬‬
‫עובר דרכנו עיקש וטרוד בסדריו‪ ,‬ממרק אותנו אל מחוץ לגבולותיו‪.‬‬
‫גם זה מול זו כמעט כבר איננו נראים‪ .‬משהו התפזר מריכוז הגרעין‬
‫שהיינו‪ .‬למה זה קורה‪ ,‬תהיתי‪ ,‬מה מלמד אותנו הגן‪.‬‬
‫הזיכרונות שלנו מתפצלים מרגע לרגע‪ ,‬האדמה גדלה כל כך ואנחנו‬
‫מתפוגגים מעליה‪ ,‬כל אחד לעצמו‪ .‬אני רואה את האבק שמעלים‬
‫צעדיו אבל לא אותו‪ .‬אני רואה משהו ממנו משתקף מחלון רכבת‬
‫שיצאה לדרך ומתרחקת‪ .‬עדיין הכול תלוי בו‪ ,‬אבל הוא התערפל‪.‬‬
‫עליי להחזיק את עיניי פקוחות בכוח כדי לראותו לא בזיכרוני‪.‬‬
‫ברגע של מפגש יחיד ואקראי בינינו ליד עץ הפקאן אני אומרת לו‪:‬‬
‫נגמר המקום לדחלילים‪ .‬הוא מסכים בצער‪.‬‬
‫נצא דרך שער החשמל הוא שר‪ .‬אני מסכימה בצער‪.‬‬
‫במהרה‪ ,‬מחר או מחרתיים מהמהם הגן בהסכמה‪.‬‬

‫אבל הוא נעלם שוב‪ .‬לפעמים באים הגננים ועוזבים את הגן גנדרן‬
‫ומדיף ריחות‪ .‬בשאר הזמן אני לבדי בבית ובגן ובמטע‪ .‬אני לא‬

‫‪ 40 ‬‬

‫‪.indd 40‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫עייפה ולא רעבה יותר‪.‬‬

‫אני מחליטה בפעם הראשונה לצאת לסיור מחוץ לגבולות החלקה‪.‬‬
‫השער החשמלי מחליק בקלות ונפתח לפניי‪ .‬משני צידי הכביש‬
‫שבילי עפר רחבים‪ .‬הבתים רובצים עמוק בשדות הפתוחים‪ .‬גשר‬
‫ברזל קטן מתרומם בצד השביל בין העצים‪ ,‬השרכים האנגליים‬
‫והגדרות החיות הצבעוניות‪ ,‬מוביל שוב לשביל מספר צעדים‬
‫אחורנית או קדימה‪ .‬שם אני עומדת כשאני שומעת שעטת פרסות‬
‫חזקה על האספלט‪ .‬אני רואה דבר גדול ולבן דוהר מתבדר במרכז‬
‫הכביש‪ ,‬ומשהו בעל פני סוס רוכב עליו‪.‬‬
‫נימל‪ ,‬תעצור לי! תעצור! מבלי‬
‫נא ֶ‬‫אני רצה אחריהם וצועקת ֶמ ָ‬
‫לעצור הוא מושך אותי למעלה בתנועה קשה‪ ,‬אני גבוה באוויר‪,‬‬
‫הצלעות שלי מיטלטלות‪ ,‬האוזניים שלי מתמלאות ברעש מחריש‪.‬‬
‫העולם מסתובב ואנחנו רוכבים הפוכים‪ ,‬עומדים ליפול אל הקרקע‬
‫בין גיצי מהירות הנושרים מגוף החיה‪ ,‬פסע בינינו לבין ההיעלמות‪.‬‬
‫תפסיק‪ ,‬תעצור תעצור תעצור! ושוב מבלי לעצור הוא משאיר אותי‬
‫על הכביש וממשיך בדהירה משולחת הרסן‪ ,‬לא מביט לעברי‪ ,‬חולף‬
‫הלאה‪ ,‬לא מסתובב אליי‪ ,‬לא מפסיק‪ ,‬פונה פתאום שמאלה בשביל‬
‫המוביל לחלקה מיוערת ונעלם‪.‬‬

‫ערב אחד הוא חוזר‪ .‬מופיע בחלון הקדמי הגדול‪ .‬אני אומרת לו‬
‫מייד צריך לצאת מכאן‪ .‬הולכים‪ .‬תארוז‪ ,‬תסגור‪ ,‬תיתן את המפתח‬
‫לשכן החקלאי הזקן‪ .‬אני הולכת למכונית‪ ,‬מחכה לך שם‪.‬‬
‫הוא נראה עצבני‪ .‬מה? אני משיבה בתרעומת‪ ,‬אני מחכה שבועות‬
‫שתחזור ונצא מכאן כמו שקבענו‪.‬‬
‫עברו שעתיים מאז שהחלטנו הוא אומר בלי להניד עפעף‪.‬‬
‫באמת? אז לא נעלמת לשבועות? ולא רכבת על זסלד? בסוגריים‬
‫זחל סוס לבן דוחה‪.‬‬

‫‪ 41 ‬‬

‫‪.indd 41‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫הוא חושב‪ .‬אני זאלד שרוכב על זסלד? הוא מברר‪.‬‬

‫חלק מזה אני עונה או גם וגם‪.‬‬
‫את נשמעת טיפשה הוא אומר ברכות אולי תישני קצת ותחלמי‬
‫עוד קצת‪.‬‬

‫זו הפעם האחרונה שאני נרדמת בזרועות הגוף העכשווי שכבר אינו‬
‫מוכר‪ ,‬ועולה ממנו פחד המדווח שהמציאות כבר כאן‪ .‬המשטר שלנו‬
‫התמוטט‪ ,‬התפרק ויצא משליטה‪ ,‬נחסמה הדרך לזיכרונות הילדות‬
‫המשותפים‪ ,‬וכל הליכה במעלה הגשר מחזירה אותי רק לעצמי‪ .‬אני‬
‫מתעוררת בחושך ומביטה בו‪ .‬הוא נראה שטוח לגמרי במיטה‪ .‬אני‬
‫שולחת אליו יד ומגלה שהוא עשוי מדיקט‪.‬‬

‫יש לי מחשבות‪ .‬אני טובעת במחשבות עליו‪ .‬בהיעדרו קל לי‬

‫יותר להפיק אותו והוא יכול להיות כל דבר‪ .‬בימים של צעידות‬
‫אני מחפשת את התחושות שלו‪ ,‬הצלקות שלו‪ ,‬הרשרושים שלו‪,‬‬
‫הלחשים החוזרים שלו‪ ,‬את טעם העצמות שלו‪ .‬האדמה תחוחה‬
‫ובוצית והרגליים שלי שוקעות בה‪ .‬אני חושבת‪ :‬ככה זה לשקוע‬
‫בגוף‪ .‬העלים מתחת לרגליים מתפצחים ונגרסים ברעשים יבשים‬
‫ואני חושבת‪ ,‬זו מוזיקת הראש שלנו‪ .‬בשדות הגידולים החקלאיים‪,‬‬
‫אני חושבת במדויק על תנופת זרועות הדחליל באוויר‪ ,‬ועם הזמן‬
‫בעיקר על גוף האישה בשדה‪ ,‬נעה איטית ובודדה בשמלה מבד גס‬
‫ומטפחת ראש פשוטה‪ .‬אבל כוח כבר לא מחזיר אותו אליי‪ .‬הוא‬
‫משנה צורה‪ ,‬הוא מבלבל אותי‪ ,‬עקבות וצללים שלו בכל מקום‪,‬‬
‫חלקים ממנו נופלים לרגליי‪ ,‬נושרים מעל צלב העץ עד שנחשף‬
‫לגמרי‪ .‬אני לא מבינה איך עזב ולאן נעלם מתוכי‪ .‬בבקשה בבקשה‬
‫תחשבי אני מתחננת לעצמי‪ ,‬אבל המחשבות שלי שסועות מדי‪ .‬הן‬
‫נראות כמו רצועות מתעופפות של בדים לבנים תחקרי‪ ,‬תתשאלי‪,‬‬

‫‪ 42 ‬‬

‫‪.indd 42‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫תמצאי מעצור‪.‬‬

‫האם הלך לאיבוד? מחשבה ראשונה‪.‬‬

‫איפה זה איבוד? ד' שאבדה אי בוד ד‪ .‬מחשבה לא מרוכזת‪.‬‬
‫הוא לא יודע איך לחזור משם? מחשבה בין השבילים‪.‬‬
‫הוא לא אבד‪ .‬מחשבה בטוחה‪.‬‬
‫הוא מת? מחשבה חזקה‪.‬‬
‫תנסי לדייק את הפועל‪ .‬מחשבה ניסוחית‪.‬‬
‫הושמד? למה דווקא המילה הזאת? מחשבה קופצת‪ ,‬משתאה‪.‬‬
‫הפקדת נשמות בבנקוק אהרון מחשבות מתקשרות צוחקות‪.‬‬
‫תחזרו למקומות‪ .‬אי אפשר לעקוב‪ .‬משקיטה‪.‬‬
‫בגלל הנשיכה? מחשבה מטרימה‪.‬‬
‫יותר מאי פעם בגוף‪ .‬מחשבה בריח חזק של פרי‪.‬‬
‫כן‪ .‬בדיוק‪ .‬זה התחיל בנשיכות‪ .‬נפתח השער תיכנסי פנימה‪.‬‬
‫תמשיכי לזוז‪ .‬מחשבה מכוונת‪ .‬רק מי שזז אוכל‪.‬‬
‫אוכל? מתעכבת מחשבה‪.‬‬
‫או אוכלת‪.‬‬
‫או אכלה‪.‬‬
‫כן‪ .‬אכלה אותו‪.‬‬
‫כן‪ .‬זהו‪ .‬אכלה אותו לארוחת בוקר‪.‬‬
‫בלי מלח בלי מים‪.‬‬
‫הוא לא היה עשוי ולא היה אפוי‪.‬‬
‫אכלה כמו שאכלה את הלחם‪ .‬אכלה הכול‪.‬‬

‫אני מסכינה בצער הולך וגובר לזיכרונות המגיעים בטיפות בודדות‬

‫והופכים לזרם העולה על גדותיו‪ .‬מה את רוצה‪ ,‬מה את יכולה‬
‫לעשות? אני צועקת לעצמי רועדת מקור ורטובה מדמעות‪ .‬אנשים‬

‫‪ 43 ‬‬

‫‪.indd 43‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬

 ‫ֵמ נמ ו ר י‬

‫אוכלים אנשים‪.‬‬
‫העולם שהיה שלנו התרחק במהירות גדולה‪ ,‬הפך לרפאים‪.‬‬
‫כשניסיתי להיזכר בו ולדמות אותו‪ ,‬עלתה בי תחושה של חיפזון‪,‬‬
‫מחסור בפרטים‪ ,‬מבעד לחלונות לא נשקף דבר‪ ,‬השעונים לא עבדו‪,‬‬
‫רעשי היומיום נחנקו לגמרי‪ .‬הכול היה טעון במשקל כבד‪ ,‬משותק‬
‫וחרדתי‪.‬‬

‫חודשים אחר כך ביקשתי לראות אותו פעם אחת אחרונה בקצה‬

‫העולם שלנו שנכחד‪ .‬התעוררתי משינה כבדה מלאה בחלומות‬
‫שטבעו‪ ,‬והוא ישב קפוא על המיטה שלי‪ ,‬מביט אל הלא־כלום‪ .‬היה‬
‫עליי להתרכז ולהביט שוב ושוב כדי למצוא אותו בתוך הבדידות‬
‫שנשא איתו‪ .‬אמרתי לו סליחה‪ ,‬סליחה‪ ,‬תסלח לי‪ ,‬בבקשה תשכח‬
‫אותי‪ ,‬תשכח את מה שעשיתי‪.‬‬
‫הוא היה שקט ומנותק‪ .‬הוא לא ענה ולא סלח‪ ,‬אבל פניו הדמומים‬
‫החלו לנוע בהבעות משונות מבעיתות‪ .‬ברגע מסוים הוא האריך‬
‫את פניו‪ ,‬שמט את לסתו התחתונה ופער את פיו בחזקה‪ .‬שמעתי‬
‫את עצמי אומרת לו בקול הכוח שלי מת הסוס‪ .‬אין‪ .‬אין‪ .‬פניו רגעו‬
‫והוא נעלם‪.‬‬

‫‪ 44 ‬‬

‫‪.indd 44‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬

 ‫ֵא ינה‬

‫‪.indd 45‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬

‫‪.indd 46‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬
 ‫ֵא י נ ה‬

‫תגידי חמודה את יוצאת? שואל הילד את אימו העומדת בגבה אליו‪,‬‬

‫נשענת על אדן החלון ומביטה אל הרחוב‪ .‬היא שומעת את השאלה‬
‫באוויר הבוקר הנעים‪ .‬הדשא בגן מול הבית מקבל לרגע חולף את‬
‫צבעו הירוק הקדחתני כשהשמש עוברת דרכו קרוב לשורשיו‪ ,‬ונתזי‬
‫צבע גביעי היביסקוס וניצות יסמין חיוורות מאירים את הגדרות‬
‫התוחמות אותו‪ .‬ילדים ֶשרצו בחלומות הלילה רצים עכשיו הלוך‬
‫ושוב על המדרכה‪ ,‬ממתינים להסעה לבית ספר‪ ,‬וכמה זקנים חולפים‬
‫לידם בצעדים מפורקים‪ .‬היא נוגעת בצווארה ומסובבת על אצבע‬
‫אחת את שרשרת הפנינים הדקה‪ .‬היא חושבת משהו על זקנים אבל‬
‫מסתובבת באמצע המחשבה ומחייכת חיוך מוחץ אל הילד הנשען‬
‫על כרי המיטה ומתבונן בה באהדה גלויה‪ .‬היא אומרת כן‪ .‬הילד‬
‫אומר עם הכובע האפור‪ .‬היא אומרת חשבתי‪ .‬הילד קם ומושיט לה‬
‫את הכובע האפור זה הכובע המתאים הוא אומר כובע מסתובבת‪.‬‬
‫את מסתובבת? היא אומרת כן ומתכופפת אליו כשהוא מניח את‬
‫הכובע על ראשה‪ .‬היא מחבקת אותו והוא‪ ,‬נעתר ומתרפק‪ ,‬טופח‬
‫כמה פעמים ברכות על כתפיה כמאשר‪ .‬נכנסים לחדר שני הילדים‬
‫ואומרים שההסעה מגיעה וצריך לצאת‪ .‬הארבעה יורדים בשורה‬
‫במדרגות ופונים לדלת היציאה לרחוב‪ .‬הצעיר אומר לאם את‬
‫מסתובבת? היא עונה כן והם מתחבקים לפרידה‪.‬‬
‫כשהיא חוצה את הכביש וחולפת על פני הכניסה לגן היא רואה‬

‫‪ 47 ‬‬

‫‪.indd 47‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫שוב את הזקנים‪ .‬הם יושבים שמוטים ומנותקים על הספסלים‪ ,‬לא‬

‫לגמרי אנושיים‪ .‬המסתובבת נזכרת במחשבה שנקטעה בחלון אבדו‬
‫בתנועה או אבדה להם התנועה‪ .‬בלעדיה הם כלואים על סף בברכיים‬
‫עקומות ועפעפיים נטולי ריסים והדרכים כבר לא מתרוממות‬
‫אליהם‪ .‬אבל לפניה הן מתרוממות עכשיו ללא הפסק‪ ,‬היא יכולה‬
‫לזוז שוב‪ ,‬יכולה לעבור ֵמ ָע ָבר לעבר‪ ,‬לחצות את העולמות‪ ,‬יכולה‬
‫להסתובב כל היום‪.‬‬

‫חזרה אליי העיר חושבת המסתובבת‪ ,‬ואני חוזרת ממרחק יבשת‬

‫אורה הקודם‪ ,‬ומגלה את צורתה ששרדה‪ .‬היא‬
‫ּ‬ ‫אל גוֹ ן הזית של‬
‫צועדת בשדרה ובכל צעד נשמרים צעדים שכבר נצעדו‪ ,‬הכול הוא‬
‫התחברות והימשכות ולא צריך לדעת לאן מסתובבים‪ .‬העיר שעד‬
‫לאחרונה הייתה רק מעברי מעברים‪ ,‬שלא התעוותה כשעיוותה את‬
‫פניה‪ ,‬שלא הבהבה כשמצמצה בעיניה‪ ,‬שידה החמה נשמטה מידה‬
‫ואבדה בערפל שכיסה את מבטה‪ ,‬שבה אליה‪ .‬היא עומדת בחצר‬
‫המרובעת‪ ,‬חומקת מגברים מוכרים מהעבר‪ ,‬נכנסת לצל‪ ,‬יוצאת‬
‫לאור‪ ,‬מניחה דרור גמור‪ ,‬שוקעת בייסורי החולשות‪ ,‬משעה ומזמנת‪,‬‬
‫קוראת שוב לתנועת ההליכה‪ ,‬פעולה ממשית בעולם‪.‬‬

‫שמונה שנים מאז הכתה בה מכת רוח שהדפה כל נגיעה‪ ,‬ומחתה‬

‫כל שותפות עם החוץ והיומיום‪ .‬כעת עומד העבר לפתחה‪ ,‬תמונות‬
‫דוממות נעות שוב מהנקודה שבה עוכבו‪ ,‬עשויות מהוּ יות‪ ,‬זהויות‬
‫וזיכרונות והיא מבינה שחיכו לה‪ .‬תגידי חמודה למה לא עולם‬
‫חדש לגמרי? היא אומרת לעצמה‪ ,‬אבל היא כבר שם‪ ,‬בדרך האתמול‬
‫הביתה‪ ,‬בעלייה המובילה לבית ילדותה‪ ,‬נענית לדרישה פנימית שלא‬
‫מרפה לגלות אותן‪ ,‬את שתיהן‪ ,‬בחיים שטרם פגישתן‪ ,‬החיים שעשו‬
‫אותן בעתיד‪.‬‬

‫‪ 48 ‬‬

‫‪.indd 48‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫קצה אור היום‪ ,‬שעת ארוחת הערב במרפסות‪ ,‬פרוסות עבות של לחם‬
‫לבן‪ ,‬צלוחיות טחינה בזוקות בפפריקה מתוקה‪ ,‬ועיגולי אבטיח‬
‫בקערות שקופות‪ .‬הילדים מחצר בית הספר מתפזרים‪ ,‬הציפורים‬
‫מעליהם מתכנסות‪ ,‬ופנסי הרחוב כבר דולקים מעומעמים בין‬
‫דמדומים אחרונים‪ .‬בקצה הרחוב המשתפל מבית הספר משתרעים‬
‫בריכת השחייה‪ ,‬החורשה והדשאים המקיפים אותה מכל עבריה‪.‬‬
‫חומה גבוהה מגיפה את השטח‪ ,‬מטילה צל קודר בין הצללים ומעליה‬
‫גדר סורגים שיריעות פלסטיק כחול נחבטות בה תמיד‪ ,‬מדמות מים‬
‫או שמיים באור היום‪ .‬הדרך הביתה מטפסת מעל הבריכה‪ .‬בערבים‬
‫היא סגורה‪ ,‬נחבאת באוויר כמו פחמי בעירה שכבתה או דלק כבד‬
‫שחור ורעיל‪ .‬משני צידי השביל העולה‪ ,‬הצמחייה המעובה של ההר —‬
‫עצים‪ ,‬שיחים ושרכים הנאחזים באבנים‪ ,‬בסחף ואלה באלה‪ .‬בלילות‬
‫לא רואים כלום‪ .‬רצים את זה כמו רוח‪ ,‬עוברים‪ ,‬משאירים מאחור‬
‫אמר לה אביה שולח יד אחת קדימה ואחת לאחור והיא רצה בכל‬
‫הכוח עד למפנה רחוב הפרחים‪ .‬הרחוב חשוך‪ .‬חלקים ממנו עדיין‬
‫אינם בנויים או עומדים באמצע בנייה ויש עירוב של חומרים מההר‬
‫עם חול ובלוקים ושקי מלט וגדרות עץ ארעיות המזהירות ממדרונו‬
‫המשופע של הוואדי‪.‬‬

‫יש רק מדרכה אחת‪ ,‬והיא מכוסה בחלקה בסוכת ענפים ארוכים‬

‫ובשורשים עבותים של עצי ענק הנטועים מעליה ומבקעים אותה‪.‬‬
‫אם רוצים להתקדם צריך לבחור בין המדרכה הנעלמת לבין שפת‬
‫הדרך הצרה מולה‪ .‬על הכביש המפותל‪ ,‬שבו כל עיקול נושא תאונות‬
‫ואסונות‪ ,‬אסור לצעוד למרות המכוניות המעטות העוברות בו‪ .‬זו‬
‫הדרך הלוקחת הביתה‪ .‬היא משאירה את החושים מוגזמים‪ ,‬עצומים‪,‬‬
‫ארוגים במערכי ההנעות של לילה‪ .‬שנים לאחר שתמו העבודות‬
‫ברחוב והוא נקבע והתיישב‪ ,‬נשארה הוויית הדרך הזאת מרעידה‬

‫‪ 49 ‬‬

‫‪.indd 49‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫והרת סכנות‪ .‬תנין פעור פה בנצח של הילדות‪.‬‬

‫באחת הפעמים כשעברה שם בתאוצה גבוהה ולב הולם‪ ,‬נלכדה‬
‫נעלה בין השורשים ונחלצה מרגלה‪ .‬כשגיששה אחריה בכריעה קפץ‬ ‫ּ‬
‫עליה מישהו שהסתתר בסבך העצים והפיל אותה‪ .‬היא ראתה את‬
‫ִמפתח חולצתו ואת שערות גופו כשהשתהה מעליה לרגע ואז נמלט‬
‫מהמקום‪ .‬חתולה שעברה ליקקה את עורה הלח והמבוהל התיישבה‬
‫בסמוך אליה ומצחה התקמט בעוגמה‪ .‬היא נשארה שרועה‪ ,‬מחכה‬
‫לכוח הרצון הנעדר שלה‪ .‬אבל כוח אחר‪ ,‬כוח צלילות הסכנה‪ ,‬החזיר‬
‫לה את צעקת הפחד והיא קפצה ממקומה וברחה‪ .‬כלום לא קרה‪.‬‬
‫היא נחבלה קצת בפניה ובברכיה‪.‬‬
‫מתנשפת ודומעת היא סיפרה להוריה‪ .‬הם חיבקו אותה ובדקו‬
‫את פניה ורגליה‪ .‬אביה אמר לה ברצינות מעושה‪ ,‬יונתן הקטן נפל‬
‫עלייך התאפק לא לצחוק וצחק‪ .‬בסוף היא צחקה איתו‪ .‬תחילה‬
‫צחוק מאולץ כבודק את יכולותיו להשתחרר מתוכה ואחר כך‬
‫ברווחה מהולה במעט חרדה‪ .‬היה טוב לדעת על הנשק הזה‪ .‬זו‬
‫הייתה נשיקה מברזל‪.‬‬

‫המסתובבת בעיר המוארת‪ ,‬קרבה אל החצר שאינה נראית מהרחוב‬

‫והפנייה אליה מוצפנת‪ .‬החצר מעוררת השתאות באנשים הנקלעים‬
‫אליה באקראי‪ .‬מרוצפת אריחים בשחור ולבן‪ ,‬גזורה בריבוע מדויק‪,‬‬
‫שני ספסלים ניצבים זה מול זה משני צדדיה‪ ,‬מזרח ומערב‪ ,‬שתי‬
‫כניסות או יציאות בשני הצדדים האחרים‪ .‬השמיים מעליה הם‬
‫ריבוע תכלת זוהר‪ .‬היא חיכתה לה בחצר הזאת‪ .‬הן ישבו ועישנו שם‬
‫הרבה פעמים כשהחלו להיפגש ואחר כך כשהתאחדו ויצאו למסעות‬
‫גילוי בעיר‪ .‬היא מדמה אותה יורדת בשדרה בין העצים מעוותי‬
‫הגזעים בדרכה אליה‪ ,‬נמוכה‪ ,‬רזה‪ ,‬בהירת שיער‪ ,‬עור ועיניים בדיוק‬
‫כמוה‪ .‬אבל הרושם הגופני שהשארנו‪ ,‬חושבת המסתובבת‪ ,‬היה‬

‫‪ 50 ‬‬

‫‪.indd 50‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫שונה מאוד ואף פעם‪ ,‬אף על פי שנראינו תמיד יחד וזו לצידה של‬
‫זו‪ ,‬לא טעו לחשוב שאנחנו אחיות‪ ,‬אולי כי הרגישו שהייתה בינינו‬
‫הפליאה הזאת של האהבה האחת‪.‬‬

‫המסתובבת חושבת שהציווי החדש להסתובב בעברן הוא ַמ ֲעבר‬

‫מסיט ותלול בתוכה‪ ,‬ומנקודת העומק המסחרר שלו הוא מוביל אל‬
‫מחוץ לעורה‪ ,‬מנתק את התרדמה‪ ,‬מחבר את השנים שלא התחברו‪,‬‬
‫משיב את הקולות‪ ,‬חוזר אל העובדות הפשוטות‪ :‬היא חובשת את‬
‫הכובע האפור שקיבלה ממנה והן נועדו למפגש‪ .‬היא רואה פגישות‬
‫חטופות‪ ,‬מפתיעות‪ ,‬אקראיות או מתוכננות בין אנשים ברחוב‪.‬‬
‫פניהם מקרינים מודעות הדדית ושערם סתור מרוח הים‪.‬‬

‫בדרך הביתה‪ ,‬בזמן הניצב של הילדות‪ ,‬כשחלפה שוב בריצה על‬

‫המדרכה שמתחת לעצים‪ ,‬שמעה רחשים וצעדים משונים מאחורי‬
‫גבה‪ ,‬טיפוף רגלים של חיות קטנות‪ ,‬עכברים או קיפודים או ציפורני‬
‫עורבים העוקבים אחריה‪ .‬כשהסתובבה לא היה שם משהו או מישהו‬
‫והכול עמד ריק ודומם‪ ,‬אבל כשחזרה לרוץ הם המשיכו בעקבותיה‪,‬‬
‫דולקים אחריה בכל כוח ריצת החרדה שלה‪ ,‬לא מרפים‪ ,‬נצמדים‬
‫אליה מאחור‪ .‬ככל שהתקרבה לבית הם הלכו והידלדלו‪ ,‬כאילו פנו‬
‫לאחור ונעלמו ורק בודדים עוד מיהרו אחר צעדיה‪.‬‬
‫היא לא סיפרה להוריה‪ .‬היא צעדה לאיטה לחדרה כדי לא‬
‫להישאל וסגרה את הדלת רק למחצה כדי לא לעורר חשד‪ .‬היא‬
‫ישבה דוממת והתרכזה בניסיון לפתור משהו שלא ידעה מהו עד‬
‫שנרדמה‪ .‬באמצע הלילה קפצה מהמיטה וחיפשה‪ ,‬בדחף המקדים‬
‫את הידיעה‪ ,‬את המכנסיים שלבשה כשנמלטה‪ .‬כשדחפה את כפות‬
‫ידיה לכיסים האחוריים נפלו שישה גרעיני חמנייה שחורים על‬
‫הרצפה הבהירה בצליל פרסות קטנות‪ ,‬והיא נזכרה שהכיסים היו‬

‫‪ 51 ‬‬

‫‪.indd 51‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫מלאים בגרעינים‪.‬‬
‫הכול התברר כטעות מצחיקה‪ ,‬אבל היא העצימה את תחושת‬
‫הסכנה‪ .‬העולם היה גבולי מאוד‪ .‬היא צעדה בין חצאי דברים‪ ,‬בגשר‬
‫רעוע מעל טווח הטעויות‪ ,‬העיוותים‪ ,‬המקריות והחלומות‪ ,‬לא בחוץ‬
‫ולא בפנים‪ ,‬בצבעים שהתפוצצו בעיניים עלו מההרים והשמש‬
‫והלילות הענקיים שנפרשו בחום הקיץ‪ ,‬באו מהדמיון הסודי שצמח‬
‫בה בדרך הביתה‪ ,‬חופשייה בתוך בדידות מוחלטת לטבוע במים‬
‫השחורים של הבריכה‪ ,‬לרוץ את הדרך למעלה בין קרעי אספלט‬
‫מקולף ואבני חצץ‪ ,‬והגוף שלה נוכח ונוכח ואי אפשר לקפוץ מתוכו‪.‬‬
‫רק כשעוברים את מקטע העצים מתייצבת המדרכה והדרך‬
‫נפתחת מישורית‪ .‬הוואדי משמאל מוסתר מאחורי חזיתות הבתים‬
‫והגינות המשופעות‪ .‬מעלה ההר מוסתר על ידי הבתים מימין‬
‫הרחוב‪ .‬רגע לפני הירידה בגשר אל הבית יש עוד הדבר הזה‪,‬‬
‫צדודית ההרים הרחוקים המדומיינים בעלטה‪ ,‬רכס וחצי רכס באופק‬
‫הכחלחל של העין והוא חותם את החוץ המשתולל ומוביל לכניסה‬
‫לעולם האמון‪.‬‬

‫כשהגיע הילד אל חייה היה בן שנה‪ .‬היא הקדימה את מועד החתונה‬

‫כדי שיעבור לחזקתה‪ ,‬ולאחר שנישאה ילדה את שני אחיו בהפרש‬
‫זמנים קצר ביותר‪ .‬בעלה הכיר את סיפור חייה של חברתה הקרובה‪,‬‬
‫הנסיבות שבהן מצאה את מותה‪ ,‬תעלומת הרצח שמעולם לא פוענח‪,‬‬
‫והצוואה שהותירה אחריה בדמות תינוק יפה ורציני שהפך לבנם‪.‬‬
‫שלושת הילדים גדלו מהר‪ ,‬דמו מאוד זה לזה‪ ,‬בילו שעות‬
‫ארוכות ביחד וסיגלו לעצמם איזה ניגון מחבב בפנייה ובשיח שביגר‬
‫את נוכחותם‪.‬‬

‫‪ 52 ‬‬

‫‪.indd 52‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫רק לאחר שתם חלקה הראשון של תקופת ההתרחבות‪ ,‬החל האירוע‬

‫לגדול בתוכה ובתוך כמה חודשים קיבל את ממדיו המפלצתיים‪ .‬זה‬
‫היה אירוע של אהבה ומוות‪ ,‬והוא חנק אותה כי בחר בה כבת שיח‬
‫יחידה‪ .‬זה לא היה הסיפור הראשון שנאלצה לראות ולספר לבד‪.‬‬
‫בצומתי ההתרחשויות‪ ,‬המעשים והמהלכים שכמעט שלא ניתן לשתף‬
‫בלחשם המרוחק והם מוסווים וחסרי שפה‪ ,‬היא עמדה לנפשה‪,‬‬
‫מורגלת בבדידות‪ .‬אבל בצומת המפגש עם מי שהפכה לחברתה‬
‫הקרובה‪ ,‬נבלעו מייד העברים המוקדמים‪ ,‬הנבדלים‪ ,‬וחזותם‬
‫הדקיקה של מקומות ואירועים שהתנועעו באפלולית נעמדו בחזית‪.‬‬
‫עדותן הכפולה לבשה צביון דתי‪ .‬הן עקבו אחר פס מחשבה‪ ,‬פס‬
‫אור‪ ,‬פס זמן‪ ,‬נמנעו מתחושת ההחמצה שבפרשנות עצמית‪ ,‬תיעדו‬
‫לעצמן את שינויי הצורה הסמויים ואת גלגולו המואץ של ספר‬
‫הזהויות שהכירו‪.‬‬
‫בשנים הראשונות לאחר מותה של ֵאינה‪ ,‬היא פסקה להעיד‬
‫ולהתבונן‪ ,‬וקהות חושים וצמצום סגפני הפכו את הבית לפנימי‪,‬‬
‫לספינת ילדים מוארת‪ ,‬צפה‪ ,‬מבודדת‪ .‬היא לא הביעה התנגדות‬
‫כלשהי לדברים שאמרו או עשו הילדים‪ ,‬ובחרה לומר תמיד כן‬
‫ורק כן על הכול‪ ,‬מסתירה אותם‪ ,‬מרחיקה אותם מזעזוע השלילה‬
‫המוחלטת‪ .‬בעלה חשש שהילדים לא ילמדו לומר או לקבל לא‪,‬‬
‫אבל היא התעקשה ואמרה כן‪ .‬זה חייב להיות כן‪ .‬הוא היה מביט‬
‫בהם יושבים באחד מהחדרים הגדולים בדירה‪ ,‬עסוקים‪ ,‬נפרדים‪,‬‬
‫תואם רך בהקפצת הכדור‪ ,‬שיחות קטנות מצחיקות שהעלו חיוך‬
‫על פניו‪ ,‬אוהבים אותה אהבה לא מבינה כדרך הילדים‪ ,‬וכשהיו‬
‫מבחינים בו היו מציפים אותו מייד בשאלות ובבקשות שנמנעו כבר‬
‫מלהציג בפניה‪ .‬לחלקן הוא השיב כן ולחלקן לא‪.‬‬

‫המסתובבת בעיר יורדת במדרגות שירדה עם אינה הרבה פעמים‪.‬‬

‫‪ 53 ‬‬

‫‪.indd 53‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:33‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫תחושת האמונה הנכונה מכוונת את זרם הרוח המערבית‪ .‬השנים‬

‫שחלפו מאז מותה נמחקות‪ .‬כל פינת רחוב מחזיקה עדיין מידע‬
‫עליה‪ .‬בימים אלה כבר לא ניתן שלא להבחין בכך‪ .‬במדרגה‬
‫השלישית היא מחליקה לתוך נעלי הסניקרס של אינה ומשתחזרת‬
‫בצעדיה הקלים והמהירים‪ .‬היא מרגישה שמחה‪ .‬המקום שבו‬
‫נפגשים שדרות הטחב שבין חריצי האבנים והצמרות המצביעות‬
‫אל פתח השמיים‪ ,‬אוצר את המגע הישיר ביותר עם אינה ומערער‬
‫בתוקף על ההיתכנות שהיא מתה ולא תשוב לעיר שחייה נרשמו‬
‫בה‪ .‬היא חושבת על הבן שלהן ומוסרת לאינה הודעה שומעת‬
‫חמודה? היא אומרת יש לו זיכרון בעיניים אבל המבט שלו מתוק‬
‫כמו יד מושטת‪.‬‬

‫יום אחד‪ ,‬שנים לאחר שאירע‪ ,‬הוא מתקיף אותה‪ .‬היא מביטה‬
‫מהחלון‪ ,‬נוגעת בהיסח דעת בשרשרת הפנינים הדקה שענדה אינה‬
‫לצווארה‪ ,‬והבלתי מפוענח משתלט עליה בכוח‪ .‬מאז הוא רודף‬
‫אחריה כמו הגרעינים שנשכחו בכיס האחורי‪ ,‬מטופף בצליליו‬
‫המוזרים והחריגים‪ ,‬מפסיק רק כשהיא עומדת בלי לזוז‪ .‬המסתובבת‬
‫תוהה אם ארב לה מאז שננעלה במנעול הזמן‪ ,‬בחסכנות הנשימה‪,‬‬
‫בהסכנה לשתיקה‪ ,‬קודם להחלטה על החקירה ועתה‪ ,‬כשנקראה‬
‫בפקודה‪ ,‬הוא יוצא בעקבותיה‪ .‬ולא רק הוא‪ .‬צבא חקירה גדול צועד‬
‫לצידה‪ ,‬חושף מקומות במלואם‪ ,‬וספקות נודדים זורמים לנקודה‬
‫אחת‪ .‬כל דבר שנגע בה או שנגעה בו אינה‪ ,‬ממשיך ומתקיים‪ .‬אלה‬
‫לא זיכרונות ולא בדיונות‪ ,‬חושבת המסתובבת‪ ,‬הם מלבבים יותר‬
‫ויותר‪ ,‬מתחזקים בזוהר ובצחוק של קיימות מוחשית חזקה‪ .‬אפשר‬
‫להתפתות להמשיך בחיפוש ללא תשובה‪ ,‬במחשבות המקרבות‬
‫אותה עד שהיא מתאחדת עם דמותה במראה ונשענת עליה‪ .‬אבל‬
‫המסתובבת יודעת שהיא אורחת לרגע בעולמות אחרים ויום אחד‪,‬‬

‫‪ 54 ‬‬

‫‪.indd 54‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:34‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫בקרוב‪ ,‬יהיה עליה לפנות קדימה ולא לשוב אליהם‪.‬‬

‫יש רחשים וסימנים מודיעים והיא עוקבת אחריהם ואחר תדירות‬
‫הופעתם‪ .‬בימים שיש בהם פריצת דרך‪ ,‬האותות משתוללים‪ .‬בימים‬
‫של התמסרות לחיים ולבית‪ ,‬נחלש האיתות עד שכמעט נעלם ואז‬
‫בחרדה של אובדן קצה חוט היא מתנפלת על הרחובות ויוצאת‬
‫החרב בצפון הארץ ששהו‬ ‫למסעות ארוכים‪ .‬היא מגיעה עד לבית ָ‬
‫בו קיץ אחד וחורף קשה אחד‪ ,‬וחלקו אותו עם אתון שתעתה קפואה‬
‫ברחובות הצרים המרוצפים באבנים ונכנסה מבעד לדלת השבורה‪.‬‬
‫היא נשכה ופצעה את ידיהן כשנגעו בה ואז קרסה על הרצפה‬
‫ואוזניה שנתלו בצידי פניה זיכו אותה בשם קליאו‪.‬‬
‫הבית עוד עומד נטוש‪ .‬אבלה ועמומה היא דוחפת את הדלת‬
‫החורקת וצועדת פנימה במחשבת אכזבה שלא תמצא בו דבר מלבד‬
‫ותוּגלה שוב אל הבדידות‪ .‬להפתעתה עוד עומד בו ריח איטי‬
‫ֶ‬ ‫פיכחון‬
‫וחם של נרות הרוזמרין שיצקה אינה‪ ,‬והווילונות שציירה לפני שנים‬
‫עוד מכסים את החלונות המוארכים ולוכדים את המבט בפסיכדליה‬
‫של צבעים‪ .‬היא עומדת דוממת בצפירת הספירה הפשוטה של‬
‫השנים שחלפו‪.‬‬
‫בחצר המרוצפת בשחור ולבן היא מופיעה מולה‪ ,‬עומדת בפתח‬
‫כאילו הגיעה מהרחוב הסמוך‪ .‬המסתובבת מזנקת ממקומה להיטיב‬
‫לראותה‪ ,‬ואף שדמותה עוד משתהה שם היא לא בתוכה‪ .‬גם‬
‫דמותה של המסתובבת נגזלת ממנה לרגע והיא הופכת לצללית‬
‫בין העולמות‪ .‬לא דקה מספיק לעבור במנהרה ולחמוק פנימה אל‬
‫הדמות הקפואה‪ ,‬לא חסונה מספיק לעמוד בזרם החזק של ההווה‬
‫והתודעה‪ .‬אבל גם בדמויות הריקות מנוכחותן נשמרת איזו גופניות‬
‫המעידה על כוח אחר‪.‬‬

‫עצי שזיף סגולי עלים נטועים בגומות לאורך הכביש הרחב‪,‬‬

‫‪ 55 ‬‬

‫‪.indd 55‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:34‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫המכוניות נעות דרוכות בכיוונים נגדיים‪ ,‬שעת מחנק שלפני‬

‫השקיעה‪ .‬המסתובבת חוזרת בזיכרונה אל השכנים מול בית הוריה‬
‫בקריה‪ .‬היא ובן השכנה חשבו הרבה על אימו שהייתה יפה כפסל‬
‫רחב ירכיים בגופה האיטי והיציב‪ ,‬בצווארה הארוך‪ ,‬בכתפיה‬
‫החזקות ובפניה בעלי המרכז המדויק והזוהר‪ .‬יום אחד הציצו בה‬
‫ללא ידיעתה כשפתחה את שער המרפסת וירדה אל המוסך‪ ,‬עקבו‬
‫אחרי הגב הזקוף‪ ,‬הצדודית המושלמת והשפתיים המלאות הצבועות‬
‫באדום כהה‪ ,‬כשפתאום השתפלו השפתיים והיא רכנה קדימה וירקה‬
‫בכוח גלעין שזיף שעיר ורטוב בדיוק בצבע השפתון‪.‬‬

‫בשש חוזרים הילדים‪ .‬היא עומדת במטבח‪ ,‬הוא נכנס ראשון‬

‫ואחיו רצים לחדר המשחקים לסיים משחק בוקר‬ ‫וניגש אליה מייד ֶ‬
‫שנקטע‪ .‬הוא מביט בה בבת צחוק ואומר תגידי חמודה איפה‬
‫הסתובבת? והיא מרגישה חמודה ואפופה באהבה‪ .‬הוא אוכל פרחי‬
‫כרובית לוהטים ישר מהמחבת והיא חושבת על האדמה הרטובה‬
‫שנמצא עליה לפני שנים ליד גופת אימו במבנה האבנים הישן‬
‫שאליו התנקזו מי המעיין השקופים והקרי־עד שזרמו מההר‪.‬‬

‫רוחב הגדות סביב בריכת המעיין הוא מטר בלבד של אדמה תחוחה‪.‬‬
‫הוא לא נפל וטבע‪ .‬עד שנמצא לא זז מגופת אימו‪ ,‬ממשמורת המת‪.‬‬
‫הרוצח שהחזיק אותה מתחת למים הרדודים בכל כוח ברכיו משה‬
‫את גופתה לגדה הצרה והניח אותה קרוב לילד השקט‪.‬‬
‫איש הקוף שגר במעלה הוואדי ושמר על סדרי ההתנהלות של‬
‫הצבים‪ ,‬התנים והחתולים הפראיים שגרו בו‪ ,‬ראה את אינה ואת‬
‫התינוק נכנסים למבנה המעיין‪ .‬אחר כך הפנה את גבו ועסק בהכנת‬
‫שבילי מנוחת הצהריים של הנחשים המבריקים שביקשו את חום‬
‫השמש‪ .‬באותה שעה לא היו עוד מטיילים במקום והוא המתין‬

‫‪ 56 ‬‬

‫‪.indd 56‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:34‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫שהיא והתינוק שבזרועותיה יצאו כהרגלם‪ ,‬לאחר שהות קצרה‪,‬‬

‫להתחמם מהרחצה במים הקרים גם בימי קיץ לוהטים‪ .‬כשהתארך‬
‫הזמן הוא החל לנהום ואחר כך לצעוק מראש אחד הסלעים כדי‬
‫שתתעורר ותצא‪ ,‬ורק אחר כך ירד בקפיצות במורד התלול והסבוך‬
‫והגיע למעיין‪.‬‬

‫הוא הרים את הילד בזרועותיו ויצא מהמבנה‪ .‬הגיעה המשטרה‪.‬‬

‫נלקחה הגופה‪ .‬סומנה ונחקרה זירת הרצח‪ .‬לא נמצאו עקבות לאדם‬
‫נוסף ולא עדים למתרחש‪ .‬איש הקוף נעצר ושוחרר לאחר ארבעים‬
‫ושמונה שעות‪ .‬אחד מבלשי היחידה אמר שאין ספק שאינו הרוצח‬
‫ואין ספק שהוא מסתיר משהו‪ .‬זמן קצר לאחר מכן העידו שני‬
‫חקלאים מהסביבה ששמעו קולות נפץ של אופנוע נוסע במהירות‬
‫בערוץ הוואדי הצפוני בזמן המתאים‪ .‬זה יכול היה להיות כל אחד‬
‫מהנערים הצעירים מהמושב הסמוך שהיו מסתובבים שם ורוכבים‬
‫על קטנועים‪ ,‬מדליקים מדורות ומשתכרים‪ .‬גם הם נחקרו ונוקו‬
‫מחשד‪.‬‬

‫עד שהיא מסיימת להכין את ארוחת הערב‪ ,‬יורדים הילדים מחדרם‬

‫ומגיע אביהם‪ .‬הם יושבים לשולחן‪ ,‬אוכלים ומדברים ביניהם‬
‫בתשומת לב ובנינוחות רבה כל כך ועונג קיומם עובר בליבה‬
‫כפעימת חשמל פתאומית‪ .‬החלונות פתוחים ורוח לילית נעימה‬
‫מסתובבת בחוץ ומבקשת לחדור פנימה‪ .‬היא אומרת כן וטוב על‬
‫הכול‪ .‬ילד אחד שואל אם תגיד כן לבקשתו לנסוע לאמריקה‪,‬‬
‫והיא עונה לו כן‪ ,‬וילד אחד שואל מה תגיד אם יבקש ממנה לומר‬
‫לא והיא עונה כן‪ .‬הלא כן? והבכור מסכם ואומר את כן ואת כאן‬
‫וכולם צוחקים אליה‪ .‬ובתוך כך סביב מעגל האור של פנס הרחוב‪,‬‬
‫מעופפים ליליים חגים ונשרפים ואינה צפה לקראתה כמו מתוך‬

‫‪ 57 ‬‬

‫‪.indd 57‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:34‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫המים הכהים לרגע פגישתן הראשונה שהייתה עבורה כמו מבט‬

‫מפתיע במראה‪ ,‬משהו שנמצא לרגע כדי לאבדו ברגע‪.‬‬

‫לאחר שמונה שנים בחדר הילדים חזר הזמן בזעזוע והציף אותה‪.‬‬
‫תחילה הזדחל פנימה עצב צמיגי והיא ניסתה לחמוק ולהסב פניה‬
‫ממנו‪ ,‬למחוק את פניו ולבלום אותו‪ ,‬אבל הוא פרץ את הדלת‪,‬‬
‫זרם החוצה ונתלה על שעון השיבה‪ .‬אחר כך הלך והתחזק יותר‬
‫ויותר דחף ההסתובבות והפך לריצת מחשבות פעורות אל המוות‬
‫של אינה‪ .‬היא הביטה למעלה אל אורות חדר הילדים בחרדה של‬
‫חיפושית המנסה לעלות מתחתית כוס זכוכית אבל מחליקה ונופלת‬
‫שוב‪ .‬שעות ומרחקים של דמדומים והתגלויות‪ ,‬כל רגע הוא קריעה‪,‬‬
‫כל רגע הוא התגבשות‪ .‬היא מחפשת את גוף הברית‪ ,‬היא במסע‬
‫ציד‪ ,‬הולכת אחריה‪ ,‬עוקבת אחריה‪ ,‬רצה אחריה עד הקבר‪ .‬שיר‬
‫עתיק ששרה אינה‪ ,‬זקנים הצועדים לאיטם בגוויהם השחוחים‪,‬‬
‫רץ גם הוא בין יום ללילה‪ .‬בגבולות המילים והלחן יש מקום של‬
‫התקבצות אנושית וכולם שווים בפניו‪ .‬שיירת חרקים עתיקים‪,‬‬
‫עדיני מפרקים‪ ,‬סוחבים מזוודות ותיקים לעולם הבא והיא ביניהם‪,‬‬
‫עומדת בין שורות האבלים המנצחים‪ ,‬מרכינה את ראשה‪ ,‬שומעת‬
‫את ליבם הרפה והאיטי‪:‬‬
‫עוד לא אכלנו מספיק‬
‫עוד לא שתינו מספיק‬
‫עוד לא היינו מאושרים מספיק‬

‫בבוקר כשהיא נשענת על אדן החלון ומביטה בילדים המעופפים‬

‫ובועטים בכדורגל בגן הירוק‪ ,‬היא מחליטה לחזור שוב לבית‬
‫הנטוש‪ ,‬לרדת בוואדי עד למעיין‪ ,‬לחפש את איש הקוף ולשבת‬
‫איתו‪ .‬הבכור נכנס לחדר והיא פונה לעברו בפנים שחצו את סף‬

‫‪ 58 ‬‬

‫‪.indd 58‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:34‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫ההשעיה המתמשכת‪ .‬קרה משהו חמודה? הוא ילד‪ ,‬עדיין לא נער‬

‫אפילו‪ ,‬והוא עומד מולה מתעניין ושקט‪ ,‬ולתנועת האהדה שלו אין‬
‫גיל ואין קשר לשנותיו‪ .‬אני אסע לכמה ימים היא אומרת או שואלת‪.‬‬
‫הוא נעתר מבלי לענות כאילו מבין שהכורח במסע התשובות יצא‬
‫כבר לדרכו‪.‬‬
‫בעלה אומר לה תשכחי‪ ,‬תישארי‪ ,‬תזרקי את הכובע האפור‪,‬‬
‫תמצאי משקל‪ .‬אבל היא חייבת לחזור לשם‪ ,‬לפתוח את דלתות‬
‫ההסוואה שהפכה לדיוקנה העצמי‪ ,‬חייבת לחזור אל העיקול‬
‫המושלם שהפך לדרך הישרה היחידה‪.‬‬

‫היא לא פנתה לאחור כשיצאה ולא ראתה אותם כשירדה לרחוב‪.‬‬

‫האב והבן נשענו על אדן החלון והביטו בדמות הנעלמת לתוך הגן‪.‬‬
‫הם בטחו בה‪ .‬היא הייתה תבונת הבית אף על פי שמעשיה נראו‬
‫לעיתים לא הגיוניים והעקשנות הרכה שלה נדמתה כמעט קפריזית‪,‬‬
‫ובאוויר הבוקר הייתה ההבטחה שנתנה‪.‬‬

‫בצעד הראשון במסע לצפון נשנית בה עת ילדותה ולוכדת את‬

‫המרחב בלחש שבילי עפר המתפתלים בצל העצים הגבוהים‪ .‬צעדה‬
‫ברחובות חשוכים באחרי צהריים ענקיים‪ ,‬דגלים מתנופפים מעל‬
‫הבתים‪ ,‬האופק קורן על סף החשכה‪ .‬קווים דקיקים על כפות רגליים‬
‫משיחים קוצניים‪ ,‬זרועות מחוספסות מסמי הגירוד שמזריקים‬
‫היתושים‪ ,‬חבלות קיץ צבעוניות מקפיצות תהילה מערמות החול‬
‫שבאתרי הבנייה אל המרחב השאפתני שאין בו פגם ואין לו תכלית‪.‬‬
‫מעל לסלעי המורד תלוי הגשר שבנה אביה‪ .‬ילדות בלתי נדלית‬
‫לופתת את מעקה הברזל המפורזל פרחים ועלים עד לדלת הכניסה‬
‫הפתוחה לרווחה‪ .‬היא רואה את פני האפרסק ואת ידיה הרכות‬
‫אימה‪ .‬מתחת לגשר עוברים‪ ,‬מלווים בחיכוך כנפי הצרצרים‬
‫ּ‬ ‫של‬

‫‪ 59 ‬‬

‫‪.indd 59‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:34‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫הגלמודים‪ ,‬חזירי בר מפלצתיים‪ ,‬קיפודים‪ ,‬נמיות‪ ,‬תנים וצבים‪.‬‬

‫בתחנה הראשונה‪ ,‬כשהיא מניחה את ראשה על כרית בית ההארחה‪,‬‬

‫בא אליה לילה של פחד ושל שינה פרומה וחלומות המוות הראשון‬
‫פוגעים בה מתחת לכיסוי המיטה‪ .‬היא עלתה בשביל שמאחורי‬
‫הבריכה‪ .‬ילדה למה את בוכה? שאלה אישה שהופיעה פתאום‬
‫בעלייה לצידה‪ .‬סבתא שלי מתה היא ענתה‪.‬‬
‫בבית עוד עמד חום המאפים השבלוליים שאפתה והניחה על‬
‫הארון הגבוה עד שיתקררו‪ ,‬מרחיקה מהילדים קצרי הרוח את פיתויי‬
‫הסוכר הנמס וריח הקינמון העצי‪ .‬סבתא נראתה ישנה‪ .‬מהחלון שמעל‬
‫המיטה נשקפו עצי הפרי בחצר הענקית‪ .‬רימונים ותאנים ושקדיות‪,‬‬
‫הכלה של השזיפים והמשמשים‪ .‬אביה הוציא‬ ‫הפירות הקטנים והטעם ֶ‬
‫אותה מהחדר‪ ,‬כורך את זרועותיו סביב כתפיה‪ ,‬דומע במות אמו‪.‬‬
‫בחלום היא מגיעה לרחוב האלונים ויורדת אל הבית‪ .‬הגפנים‬
‫משורגות על ברזלים דקים והיא קוטפת עינב ודופקת בדלת‪ .‬סבתא‬
‫פותחת מייד כאילו המתינה מאחוריה‪ .‬היא מרגישה אחיזת חנק‬
‫מול הדלת הפתוחה רק מעט‪ ,‬ומההיעדרות הבוטה של מגע ביניהן‪.‬‬
‫סבתא נראית יציבה אבל מרכיבה משקפיים שחורים‪ ,‬גדולים‬
‫ואטומים‪ .‬היא מזמינה אותה להיכנס‪ ,‬מחווה בידה תנועת בואי‪,‬‬
‫בואי‪ .‬היא מהססת‪ ,‬היא רואה משהו נגוע בסכנה נחבא בכהות‬
‫המשקפיים‪ ,‬והחשש להיכלא במוות מחיש ומוציא אותה משם‪.‬‬
‫היקיצה מהחלום משאירה תחושת מחלוקת פנימית ואכזבה‪.‬‬
‫החלומות איבדו תעוזה ואומץ‪ .‬תחושת הכוח והמהירות שליוו אותם‬
‫בעבר‪ ,‬מעופים גבוהים מלאי אוויר ומוצא‪ ,‬מקומות סתר נחשפים‬
‫במגע קל‪ ,‬נחשולי זמן ומכשולי ענק קורסים מולה‪ ,‬התחלפו‬
‫בחלומות חנק סבילים וחסרי אונים‪.‬‬
‫כשהיא קמה מהמיטה היא כבר לא פוחדת‪ .‬היא מחפשת אחר‬

‫‪ 60 ‬‬

‫‪.indd 60‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:34‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫הדלת של אינה ותעבור דרכה ללא מורא‪ .‬היא זוקפת אצבע ואומרת‬
‫לעצמה בקול רם ללא מורא‪ .‬עוד רגע היא חושבת על הרצח‪ .‬אבל‬
‫אין לה איך לחשוב אותו‪.‬‬

‫היא עומדת ומחכה על שפת הוואדי זמן ממושך עד שנוכחותה‬

‫הזרה מגיעה אליו והיציבות הדוממת שלו מתחילה לנוע בחוסר‬
‫נוחות‪ .‬איוושה קרובה לאדמה מתגברת‪ ,‬הרוח שבין שורשי השיחים‬
‫מדרדרת אבנים לבנות קטנות‪ .‬היא נסוגה לתוך ראשה‪ ,‬מכניסה‬
‫לזמן אותו‪ ,‬והאיש‬
‫עצמה פנימה‪ ,‬מקימה שוב את חייהן‪ ,‬מניחה לאינה ֵ‬
‫הסוקר ממחבואיו מזהה את הקול ואת הקריאה ויוצא ממקומו אליה‪.‬‬
‫הוא נראה כמו הוואדי‪ .‬סבוך‪ ,‬סתור‪ ,‬מחוספס‪ ,‬מוצפן‪ .‬גם המבט‬
‫שלו הוא מהוואדי‪ ,‬מבט חסכוני‪ ,‬סוקר כול במידתו המדויקת במפה‬
‫שכולה סימני שפה וסימני סכנה‪ .‬היא זוכרת את המבט הזה‪ .‬הוא‬
‫נוכח בשורש המחשבה שלה עוד מפגישתם הראשונה ועד שנפגשו‬
‫בפעם האחרונה בתחנת המשטרה‪ .‬אז היה המבט מעומעם יותר‪,‬‬
‫והיא חושבת שכל הזמן הזה הוא עמל בלהיות חופשי והחירות באה‬
‫אליו בייסורים‪ .‬הם עומדים ומביטים זה בזה‪ .‬המסתובבת חושבת‬
‫שעם הזמן הפכה אינה‪ ,‬שטבעה באי־קיום‪ ,‬להתגלות בחוץ‪ ,‬תחילה‬
‫כמו מבעד לאדי זיכרון ואחר כך התלטשה והתמקדה והתגשמה‬
‫בפני אנשים‪ ,‬נופים‪ ,‬חיות ומחוות‪ .‬גם האיש העומד מולה‪ ,‬גם‬
‫הוואדי התלול לרגליה חולקים עם אינה את פני התמיד ויישארו‬
‫כאן לעולם‪.‬‬

‫בסובלנות מורגלת של עקרת בית‪ ,‬מבלי משים‪ ,‬הוא רוכן ואוסף‬

‫סימנים שהשאירו בני האדם בסביבתו‪ .‬נייר קרוע‪ ,‬שקית ניילון‬
‫ומצית ישן‪ ,‬ומבטו לא זז מעליה‪ .‬נדמה שהם מתרוממים מעט‪ ,‬יש‬
‫ביניהם מגע בהמהומי הקיץ‪ ,‬בצלילי החליל של הרוח‪ .‬על שיח‬

‫‪ 61 ‬‬

‫‪.indd 61‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:34‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫סמוך מתריעים עורבים‪ .‬זמזומים‪ ,‬הדי צעדים‪ ,‬תסיסת עלים יבשים‪,‬‬

‫אנחות ושריקות עולים מהוואדי ונשמעים מנומקים לעומקם‪.‬‬
‫מה את עושה כאן הוא אומר‪ .‬לא סימן שאלה לא איום ולא‬
‫הא ְּת‪ ,‬משווה לה גוון של היכרות קודמת‪ .‬אני‬
‫הפתעה‪ ,‬מדגיש את ַ‬
‫כאן כדי למצוא את היא לא יודעת איך להמשיך את תיאור המשימה‪.‬‬
‫הוא מסתובב ומתחיל במסע הירידה בראש יציב נגד כיוון הרוח‬
‫והיא צועדת אחריו‪ ,‬כפופה מעט‪ ,‬בדרך מפותלת ותמוהה‪ ,‬עולה‬
‫ויורדת‪ ,‬חוצה לרוחב וחוזרת שוב לנקודות שכבר עברו בהן‪ .‬החיות‬
‫אוכלות הוא אומר מבלי שנשאל‪ .‬היא יודעת שהוא מוביל אותה‬
‫למעיין‪.‬‬

‫לפני שנים ירדו אינה והיא למעיין באחד מימי הקיץ הרותחים‪ .‬הן‬
‫היו מסוממות והזויות והדרך נפתחה לפניהן בקלות‪ ,‬רבת מסרים‪,‬‬
‫זרועה בעקבות משונות שהעלו בהן השערות מצחיקות לגבי מקורן‪,‬‬
‫והוואדי התמלא בקריאות עליזות ובצלילי צחוק‪ .‬הן היו בנות שבע‬
‫עשרה‪.‬‬

‫הן נפגשו כשהיו בנות ארבע עשרה וזיהו מייד זו בזו את הסימנים‬
‫הייחודיים שהותירה אחריה התבוננות חוצת סף בערפולי הילדות‬
‫ואת קפיצת הגדילה שאין ממנה דרך חזרה‪ .‬מועקת סודיות אפפה‬
‫את הנפש‪ ,‬וההבנה שהמבט המוצפן מאיים לחשוף את חותמו‬
‫כשהוא תר אחר השתקפויות בחוץ הקיפה אותן בחישוק של הגנה‬
‫הדדית‪ .‬הן דבקו זו בזו והניעו זו את זו למקומות לא מחושבים‬
‫ולא מתחשבים ללא היסוסים מאטים‪ ,‬ללא מחשבות שלפני ואחרי‬
‫מעשה‪ .‬ההווה היה הטוב שבזמנים‪ ,‬ריק מעדויות עבר וחיזויי עתיד‪.‬‬
‫מסביב היה הכול זרם ביולוגי של קיימות‪ ,‬החיים היו עיקשים‬
‫ונוקבים ולא היה אפשר לוותר ולא לעלות בהם ולרדת ליסודם‪ .‬הן‬

‫‪ 62 ‬‬

‫‪.indd 62‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:34‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫צעדו בעולם מחושמל כמו במערבון‪ ,‬בעיניים כחולות יציבות כל‬

‫תקופת הנערות‪ .‬הן כמעט הותקפו ונאנסו יותר מפעם‪ ,‬אבל הצליחו‬
‫לברוח או לתקוף חזרה‪ .‬היו להן מפגשים עם משוטטים‪ ,‬עבריינים‪,‬‬
‫נוכלים ומטורפים והן נחלצו מהם והמשיכו ללכת ולדבר ביניהן‬
‫כאילו דילגו מעל הפרעה‪ .‬עד תחילת שנות העשרים לחייהן הן‬
‫צעדו בתוך גבולותיהן‪ ,‬יודעות פחות ופחות‪ ,‬מאבדות את משפטי‬
‫הסגולה של אימהוֹ תיהן ואת אמירות היסוד של אבותיהן‪ ,‬וריבוי‬
‫פניה של המציאות השתקף בפניהן‪.‬‬
‫היה חשוך וצונן במבנה האבנים‪ ,‬וריצודי אור הבהיקו בבריכה‬
‫הקטנה‪ .‬הן נשכבו בבגדיהן במים הקרים‪ ,‬צפות בשקט בידיים‬
‫פרושות לצדדים‪ .‬גופן איבד את להט השמש ואחר איבד את‬
‫תחושתו לגמרי‪ .‬מחשבותיהן התארכו איטיות‪ ,‬נארגו בפסים לבנים‪,‬‬
‫ירוקים‪ ,‬תכולים ונספגו פנימה‪.‬‬
‫אל תוך הדומייה הקפואה בבריכה חדרו פתאום דפיקות חזקות‬
‫מלמעלה‪ .‬איש הקוף דפק על גג המבנה באבן גדולה והשמיע‬
‫סכנות ואזהרות שהקפיצו אותן חזרה לתוך החיים‪.‬‬
‫הן טיפסו חזרה מהוואדי באור השנהבי באותה שתיקה שאפפה‬
‫אותן בבריכה‪ ,‬וכשהגיעו למעלה והוא נבלע בבטן המרחב אמרה‬
‫אינה כשהיינו בבריכה עצרתי את הלב שלי בשבילך והמסתובבת‬
‫ענתה לה הלב שלי עוצר בכל פעם שהוא רואה אותך‪.‬‬

‫הם מגיעים למבנה המעיין ומשתהים בפתחו‪ .‬המעיין שהפך לאחר‬

‫הרצח לזירת פשע‪ ,‬הובזק וצולם לפרטי מידע ועובדות‪ ,‬סומן על‬
‫ציר הזמן של שעות החיים האחרונות‪ ,‬נבלש על ידי היחידה‪ ,‬נחקר‬
‫על ידי המז"פ‪ ,‬נישא אל חדרים פנימיים‪ ,‬נדון על ידי משחזרי‬
‫ומנתחי עדויות וספג לתוכו דיווחי פתולוגיה פלילית‪ ,‬נראה לה‬
‫בודד וקפוא‪ .‬שביל אבנים קטנטנות‪ ,‬לבנות וסדורות הוביל אליו‪,‬‬

‫‪ 63 ‬‬

‫‪.indd 63‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:34‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫קיומים הסתובבו והסתחררו סביבו‪ ,‬פוגענות העולם ופגיעותו‪,‬‬

‫המופלאות של להיות‪ ,‬הצלילות החלבית של מודעות המים‪ ,‬האדמה‬
‫והצמחייה‪ .‬היא מחפשת אחר עקבותיה האבודים‪ ,‬חשה את הרפאים‬
‫המעומעמים של פולחן המסירות שלהן בבריכה הקטנה ונכנסת‬
‫פנימה‪ ,‬כורעת על האדמה המהודקת‪ ,‬מדמה שוב את סבתא בפתח‬
‫הדלת מחווה לעברה בואי בואי גוחנת ורוחצת במי המעיין את ידיה‬
‫המלוכלכות והדביקות מלפיתת העשבים ואבק האבנים המידרדרות‪.‬‬

‫איש הקוף מכין תה מעשבי הוואדי הצומחים ליד המערה שבה הוא‬
‫ישן בלילות‪ .‬זרדים דקים מאוכלים לאפר לבן מתחת לפינג'ן מרובב‪.‬‬
‫הם לא מדברים אבל יש ביניהם את הזמן שתמיד יעמוד מולם‬
‫בחולצת אבלים קרועה‪ .‬המסתובבת יודעת שיש לו שאלה אליה‬
‫ויש לה שאלה אליו‪ .‬הוא מוזג את התה לקופסאות פח‪ .‬תה אבירים‪,‬‬
‫היא אומרת בלחש‪ ,‬רחוק מהמילים המוחלפות בוואדי‪ ,‬כשהחום‬
‫המעטה‪ ,‬את צעדת‬‫ֶ‬ ‫והמתיקות מתפשטים בה ומפשירים את תחושת‬
‫השנים על עטיפות הדברים שליוו אותה לכאן‪ .‬לפני שיורד האור‬
‫היא נותנת לו תמונה של הילד שצולמה לאחרונה‪ ,‬ואוצרת את‬
‫תנוחת גופו‪ ,‬שיישא כבר לתמיד‪ ,‬רכון קדימה מעט‪ ,‬מקשיב לקריאה‬
‫מהוסה מבחוץ‪ .‬הוא מתבונן בתמונה זמן ממושך‪ .‬התינוק שהצלת‬
‫היא אומרת לו‪ .‬התינוק נכנס אל בין זרועותיו ללא פחד או רתיעה‪.‬‬
‫הוא השעין את לחיו על חזהו ואצבעותיו הזעירות נגעו בפניו‬
‫ובצווארו‪ .‬הוא הרגיש בטוח עם התינוק בידיו ונשא אותו כאילו‬
‫נשא אותו תמיד עד שנלקח ממנו מבלי שהתנגד או מחה‪ ,‬ונמסר‬
‫לאישה ולגבר שהכניסו אותו לרכב ונסעו מייד מהמקום‪ .‬הוא אומר‬
‫התינוק ומטמין את התמונה בין בגדיו‪ ,‬יושב על עקביו מקשיב‬
‫לקולות המכינים עצמם לחילופי משמרות האור והחושך בוואדי‬
‫ודמותה של אינה‪ ,‬קולה‪ ,‬ותנועתה שוטפים את הרכסים הרחוקים‬

‫‪ 64 ‬‬

‫‪.indd 64‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:34‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫שבקצה היום‪ ,‬מסתננים לקריאות ההתכנסות הלילית‪ ,‬מחליקים על‬

‫המקום שלא הבליג ועל השם שלא דהה‪.‬‬

‫היא מתרוממת ממקומה כדי ללכת אבל משתהה עוד מעט‪ ,‬תוהה‬
‫איך תוכל לבקש ממנו עדות נוספת‪ ,‬פרט ששמר ולא חלק עם איש‪,‬‬
‫משהו שבהיסח הדעת השאיר הרוצח בזירת הפשע‪ ,‬משהו שלקח‬
‫איתו משם‪ .‬היא מדמה את איש הקוף מתפרץ למבנה המעיין ומגלה‬
‫את גופתה של אינה‪ ,‬עומד חסר נוע ורק ליבו הולך ומשחיר מולה‪.‬‬
‫היא מדמה כיצד הניח אותה הרוצח לאחר שהוציא אותה מהבריכה‪,‬‬
‫ראשה מוטה לאחור‪ ,‬המים נוטפים משערה ומבגדיה והמוות עוד חי‬
‫על פניה ואיבריה‪ .‬האם חשבה שהיא אובדת‪ ,‬נמחקת‪ ,‬נעלמת‬
‫לתמיד‪ ,‬שהשכחה מתחילה בדיוק הרגע‪ ,‬כשגופו ניתק מגופה השקוע‪.‬‬
‫הוא מפלס את השביל מעלה‪ ,‬היא הולכת בעקבותיו‪ ,‬לא מחפשת‬
‫אחר מדרך רגל בטוח‪ ,‬מתעלמת מהשיחים הקוצניים‪ ,‬מהאבנים‬
‫המידרדרות‪ ,‬מתחושת היות הכול חי ונע ומתחזה לשינה עולמית‪.‬‬
‫כשהם מגיעים לכביש העליון ולפני פרידה‪ ,‬אצבעותיו אוחזות‬
‫בה לרגע והוא תולה משהו כבד על מפרק ידה‪ .‬המגע שלו‪ ,‬הרוך‬
‫המציף אותה‪ ,‬מדהים אותה‪ .‬ועד שהיא מתפענחת לעצמה הוא‬
‫אומר כבר ממרחק מה בירידה לים המלח או שרק נדמה לה שהוא‬
‫אומר את זה והיא קוראת אחריו היי היי אבל הוא לא עונה‪.‬‬

‫זו קסדת אופנוע שחורה והיא מתלהטת כגחל בין ידיה וצורבת את‬
‫עורה‪ .‬היא משליכה אותה ועומדת מעליה ולא יודעת איך להמשיך‬
‫המנחה התמוהה שנתן לה ועם תחושת החרדה שהיא‬ ‫מפה עם ִ‬
‫ממלאת אותה‪.‬‬
‫הכביש צר ומשתפל מגובה ההר עד לעמק למטה‪ .‬היא רואה‬
‫את המרחב שנפרש בדמדומים האחרונים‪ .‬היא רואה ציפורים‬

‫‪ 65 ‬‬

‫‪.indd 65‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:34‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫לבנות גדולות מתרוממות ועולות לאט מאוד מהתהום‪ .‬המסתובבת‬

‫מרגישה שראתה אותן בתוכה בעבר‪.‬‬

‫היא צועדת בכביש הגבוה‪ ,‬מחזיקה בקסדה‪ ,‬יורדת בלי רצון‪,‬‬

‫מתקשה להיפרד מהמקום האחרון שאינה נשמה בו‪ .‬האם יצאה‬
‫מתוך גופה וראתה את הרצח? וכשהתמזגו חלום וערות במוחה‬
‫הקורס‪ ,‬האם ריחפה מעל‪ ,‬רואה אותו מעורפו‪ ,‬ידיו מלבינות‬
‫ֵ‬
‫ממאמץ על צווארה מתחת לפני המים? וכשעזבה‪ ,‬כשחצתה את‬
‫החיבור הזה‪ ,‬והחלה לנוע מעבר לחיים האלה‪ ,‬האם חשבה על הילד‬
‫מחשבה גואלת כי ידעה שמישהו ירים אותו והוא יימסר לידיים‬
‫אוהבות‪ ,‬לחיי אהבה‪.‬‬

‫שטויות שטויות שטויות‪ .‬הרצח הזה אבד‪ .‬אבד בזיכרון של העולם‪.‬‬

‫אף תמיהה לא עצרה‪ ,‬כל סיבוב חזר אל עצמו‪ .‬בקופסאות הארכיון‬
‫המשטרתי הוא סווג בין הפשעים שאין יכולת לפענחם‪ .‬אולי בעתיד‬
‫יתפענחו מעצמם בדרך שבה מוצפים החיים לעיתים באיזה היפוך‬
‫של מטה אל מעלה‪ ,‬של התחתית אל פני השטח‪.‬‬

‫אינה אמרה את מקרבת את האדמה והעצים‪.‬‬

‫והמסתובבת ענתה את מרחיקה את העננים הכבדים ביותר‪.‬‬
‫והוסיפה יש לך צעדים בשמיים על חבל דק‪.‬‬
‫ואינה ענתה יש לך צעדים על פני המים‪ .‬את רוח‪.‬‬

‫כשהתוודעו לאנשים חדשים הן היו מציגות זו את זו‪ .‬פעם שאל‬

‫בחיל הנַ ָחתוֹ ת‪ ,‬והמסתובבת‬
‫מישהו למקור המנהג‪ ,‬ואינה אמרה‪ֵ ,‬‬
‫הסבירה שמערך ההגנה נשען על אבטחת האחרת ולא על אבטחת‬
‫האני‪ .‬כל חיילת שומרת על החיילת שלצידה‪ .‬בכל דבר ועניין הן‬

‫‪ 66 ‬‬

‫‪.indd 66‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:34‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫סומכות זו על זו יותר מאשר על עצמן‪ .‬תגידי חמודה אומרת‬

‫המסתובבת על הכביש‪ ,‬מאמצת את טון הפנייה המחויכת וההבעה‬
‫העליזה והמופתעת מעט של הילד שחלק עם אינה גוף‪ .‬למה‬
‫הסתכנת כל כך? למה? למה? היא אוחזת את הקסדה מתחת לקצה‬
‫סנטרה ודומעת לתוכה‪ .‬תגידי חמודה היא פונה אל עצמה רוצה‬
‫לטבוע באגם של דמעות?‬

‫זו תהיה נסיעה ארוכה לים המלח‪ ,‬חושבת המסתובבת ויורדת‬

‫לצידי הכביש הראשי שהגיעה אליו‪ ,‬צועדת על החצץ הבהיר‪.‬‬
‫הרים מעפילים מאחורי ההרים וביניהם כוכבים וירח צהוב‪ .‬מדי‬
‫פעם חולפת מכונית באורות גבוהים בניסיון לפלח את המרחק‬
‫המשתבש במקומות פתוחים בחשכה‪ .‬מכונית נעצרת לידה‪ .‬נהגת‬
‫מחייכת אליה‪ ,‬מזמינה אותה להיכנס לרכב‪ ,‬והיא שמחה בקורת‬
‫הגג הארעית שהזדמנה בדרכה‪ .‬את לא מפה?! אומרת הנהגת בטח‬
‫מהמרכז‪ .‬רואים‪ .‬בעלך נתקע עם האופנוע? המסתובבת לא מבינה‬
‫ואז מבינה‪ .‬זה משהו‪ ,‬היא אומרת בחצי פה ואז‪ ,‬אף על פי שהיא‬
‫יכולה לומר כל דבר בזמניות המעבר הזה‪ ,‬היא אומרת לאט אני‬
‫מסתובבת פה מחפשת את מה שקרה‪ .‬לפני שמונה שנים נרצחה‬
‫במעיין בוואדי החברה שלי‪.‬‬
‫הנהגת המזועזעת מזדעקת מה? מה? מי הוריד אותה? עמלק!‬
‫המסתובבת ממשיכה היום היא החברה הדמיונית שלי‪ .‬הנהגת‬
‫אומרת בורא עולם ירחם! באנחה כבדה מול צער הקיום הזה‪.‬‬
‫המסתובבת אומרת היא השאירה לי את הבן שלה‪.‬‬
‫הנהגת‪ ,‬בגאות רגשות‪ ,‬חוזרת ואומרת כמה פעמים השם ישמור!‬
‫המסתובבת ממשיכה יש לי שני ילדים שלמים וילד אחד לא שלם‬
‫שהוא מושלם‪.‬‬
‫בן פורת יוסף! בן פורת יוסף! עונה הנהגת ומוחה את עיניה‬

‫‪ 67 ‬‬

‫‪.indd 67‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:34‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫המבוהלות‪ .‬מה שהיה ונפל ואבד‪ .‬כשהיא עומדת לצאת מהמכונית‪,‬‬

‫גוהרת הנהגת לעברה ומבקשת עבורה מגבול התלאות והסכנות‬
‫שתצילני היום ובכל יום ויום מעזי הפנים‪ .‬ומעזות הפנים‪ .‬מאדם‬
‫רע‪ .‬מיצר רע‪ .‬מחבר רע‪ .‬משכן רע‪ .‬מפגע רע‪ .‬מעין הרעה‪.‬‬
‫ומלשון הרע‪ .‬מדין קשה‪ .‬ומבעל דין קשה‪ .‬דומעות הן מתחבקות‬
‫לפרידה‪.‬‬
‫המסתובבת יוצאת מהרכב וממשיכה לצעוד לכיוון דרום‬
‫מדומיין‪ .‬משמאל לכביש בין ההרים היא חולפת על פני מרכז‬
‫מסחרי גדול‪ .‬אורות נֵ און נכבים ונדלקים בצבעים‪ ,‬חנויות‪ ,‬בתי קפה‬
‫מסעדות ומגרשי חנייה ענקיים‪ .‬במרחב החשוך מרצדים מרחוק‬
‫אורות יישוב‪ .‬כל החיים האלה העולים במלואם‪ ,‬מה שהם מקבלים‬
‫מה שהם מחזירים‪ ,‬בלי אינה‪.‬‬

‫נסיעה במכונית נוספת שאספה אותה‪ .‬ירידה מההרים למישור‪,‬‬

‫והים מנער לאוויר זרמי לחות מבריקים‪ .‬ריח של מלח ושל תחילת‬
‫פריחות החום המתוקות חודר מהחלון הפתוח‪ .‬כמה מבטים‬
‫אלכסוניים ושאלות גישוש והן מזהות זו את זו מהילדות בקריאות‬
‫הפתעה וחיבה ישנה‪ .‬העברים שלהן מתחככים אלה באלה‪ .‬בועות‬
‫צבעוניות‪ ,‬ציורי דמיון חטופים מתפרצים למרחב שפוערים‬
‫הזיכרונות‪ ,‬דברים שניצלו מגריסה‪ .‬הן שואלות זו על הורי זו שלא‬
‫ראו מאז ילדותן ושנשארו מנותקים מהזמן ויציבים מול פגיעתו‪.‬‬
‫המסתובבת נשטפת ללא הגנה לכניסה המוקדמת‪ ,‬לצעדים‪,‬‬
‫לרחשים‪ ,‬לברקים הראשונים של גוף העולם וגוף הילדה‪ ,‬קולם של‬
‫הוריה שהלכה בעקבותיו‪ ,‬מגע גדר ומגע שער של ידיהם‪ ,‬רגליים‬
‫שנצמדה אליהן וחצאית שמשכה בה‪ ,‬מחתרת מחטי אורנים ספוגי‬
‫מים על האדמה‪ ,‬שקיעות חזיוניות בעומקי השמיים ושפת התפיסה‬
‫שבה דיבר איתה העולם‪ .‬היא זוכרת הכול‪ ,‬הכול זוכר אותה‪.‬‬

‫‪ 68 ‬‬

‫‪.indd 68‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:34‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫הנהגת מספרת שנשארה לגור בצפון‪ ,‬והמסתובבת מספרת‬

‫שמשפחתה ירדה מההרים והתרחקה‪ .‬עד שפגשה את אינה‪ ,‬החרישו‬
‫הקולות והמראות ננטשו‪ .‬ועם אינה בתחילת ההתחלה‪ ,‬חזרו העצים‬
‫לקוּ ד ואבני ההשבעה בשולי השיחים הצפופים החזיקו את אנחות‬
‫הרוח וצריבת סרפדי הרשף‪ .‬אורות פנסי הילדות פתחו שבילים‬
‫בחשכה וחשפו את עיני חיות הטרף הבודדות‪ ,‬ריח טחב וריח‬
‫בושם של שדות העמק שבמזרח דבקו בשערות‪ ,‬והרים צפוניים‬
‫כהים מיערות ומסלעי צור ובזלת וחישלו את הנאמנויות‪ ,‬הבריתות‬
‫וההבטחות שאין להפר‪.‬‬
‫הנהגת שואלת על ילדים‪ .‬שתיהן אימהות לשלושה‪ .‬זה מצחיק‬
‫ומשונה כי לרגע הן הילדות ההן ששרו יחד שירי חג ושירי מולדת‬
‫במקהלת הקטנים בבית הספר היסודי‪.‬‬
‫הקרבה‪ ,‬לזהות מקור‪ ,‬למצוא‬ ‫אינה הציעה פעם‪ ,‬מתוך תמיהת ִ‬
‫הורים משותפים בניסיון להבין איך הן שייכות זו לזו‪ ,‬אבל בני‬
‫האדם שחלפו סביבן לא הציתו זהות קדומה ולא העבירו בהן‬
‫תחושה של המשכיות‪ .‬הן ויתרו מתוך הבנה שהן קצרות מכדי‬
‫להבין אורך‪ .‬אינה שאלה בחיוך אז מי ההרים שלך? והמסתובבת‬
‫ענתה אררט החזיקו אותי בתיבת החיות‪ ,‬ומי ההרים שלך? ואינה‬
‫ענתה נולדתי במדרון הר אנכי לים‪ .‬אכלתי עם החזזית‪.‬‬

‫המסתובבת מביטה בפני הנהגת המחייכת והפנים של אינה‬

‫צוחקים אליה מתוכם‪ ,‬ולתוך הצחוק המשולש שואלת הנהגת היו‬
‫שמועות לפני שנים שהבחורה שנרצחה במעיין הייתה קשורה‬
‫אלייך‪ ,‬נכון? והמסתובבת‪ ,‬בלב הולם בפראות‪ ,‬עונה לה שהן היו‬
‫קשורות ברשת צפופה מהרגע שנפגשו וידעו מייד שזיכרון האחת‬
‫לא יימחה מזיכרון האחרת‪ .‬ואם את יודעת משהו‪ ,‬כל דבר‪ ,‬תגידי‬
‫לי תגידי לי‪ .‬הנהגת אומרת שהמשטרה חקרה את השמועות‪,‬‬

‫‪ 69 ‬‬

‫‪.indd 69‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:34‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫נאחזה בכל קש‪ ,‬צעדה בשבילי פירורים שהובילו ללא כלום‪.‬‬

‫והמסתובבת מפצירה בה לספר רק שמועה אחת‪ ,‬את זו ששקעה‬
‫בתוכה‪ ,‬אפילו סימן ממנה‪ ,‬מילה או שתיים‪ ,‬כדי שתוכל להמשיך‬
‫ללכת בעקבותיהם‪ ,‬ואם לא סימנים או מילים אז את סוג הזעזוע‬
‫שהמיטו עליה כששמעה אותם‪ ,‬גם זה מידע חשוב עבורה‪ .‬והנהגת‬
‫נעתרת לעיקשות ולציווי התחנונים בשם עברן המשותף היושב‬
‫לצידן‪ .‬אמרו שזה היה ממש נער צעיר‪ .‬לא יותר מבן חמש עשרה‪.‬‬
‫ילד רזה ונמוך עם שיער בהיר ועיניים בהירות‪ .‬ככה הוא הצטייר‬
‫מהדברים או ככה דמיינתי אותו לעצמי‪ .‬הוא היה קשור למישהו‬
‫שהיה קשור למישהו‪ .‬את כל זה אני לא זוכרת או לא ידעתי‬
‫אף פעם‪ .‬אמרו שהוא נגרר אחרי חבורת הבוגרים שהיו שותים‬
‫ומשתוללים על האופנועים שלהם‪ .‬ופעם הוא גנב אופנוע‪ .‬אבל‬
‫המשטרה חקרה אותם‪ ,‬את כולם‪ ,‬חקירות עומק צולבות והוא‬
‫והמשפחה שלו כבר לא גרו בתקופת הרצח בסביבה ואף אחד לא‬
‫הזכיר אותו או זכר אותו‪.‬‬

‫רוח חולפת על קו החוף‪ .‬המסתובבת יושבת בבוקר יום המחרת‬

‫בבית קפה בעיר רומית עתיקה על שפת הים‪ .‬חורבות מטופחות‪ ,‬גן‬
‫לאומי‪ ,‬צוקי צפייה בשקיעה‪ ,‬מלון‪ ,‬מגרשי גולף‪ ,‬מגדל מים‪ ,‬מוזאון‪,‬‬
‫בית כנסת‪ ,‬פסלים‪ ,‬כיכר‪ ,‬מכוניות שרד מפוארות‪ ,‬אולמות מופעים‪,‬‬
‫מסעדות‪ .‬היא משתהה על התמונה הזאת בצבע יסמין‪ .‬המחשבות‬
‫שחולפות לה בראש צועדות אפלוליות מצלע ההר אל תוך האור‬
‫הפועם‪ .‬כל האמת‪ ,‬כל מה שאירע מסתכמים בלא מסתכם‪ .‬היא‬
‫שואלת את עצמה אם מהאפשרויות המעוכבות ביותר שהעלתה‬
‫מתוכה‪ ,‬אלה ששכנו על גבול החושך‪ ,‬בהשתקפות הגסה ביותר‬
‫של הזוועה‪ ,‬התקיימה בכלל האפשרות שנער עם עיניים משונות‪,‬‬
‫רזה וצעיר כל כך‪ ,‬רצח את אינה‪ .‬היא מגלה שבכלל לא העזה אף‬

‫‪ 70 ‬‬

‫‪.indd 70‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:35‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫פעם‪ ,‬מעולם‪ ,‬לדמות מישהו‪ .‬לעיתים אולי דימתה משהו‪ .‬קפיצת‬

‫נפילה פנימה בעפעפיים פעורים‪ ,‬במעבה החשכה משהו חמקני‪,‬‬
‫בלתי סביר‪ ,‬מתקיף להרף את זגוגית החלון‪ .‬הרי לא עברה את מפתן‬
‫הדלת וביקשה לשלול אפילו זיק הכרה ברוצח‪ ,‬השערה‪ ,‬מחשבה או‬
‫נשימה לעברו‪ .‬היא חושבת שנער רוצח מפתיע אותה‪ ,‬אבל מפתיע‬
‫ממנו הוא המוות‪ .‬תמיד מפתיע‪.‬‬

‫היא חושבת‪ :‬הוא עמד מעל התינוק‪ .‬לא רצח אותו ולא חמל עליו‪.‬‬
‫עמד מעליו באדישות צוננת וחתם אותו לתמיד‪ .‬יחיה או ימות‪.‬‬
‫ומי הייתה אינה בשבילו? האם כשראה אותה הרגיש שהיא‬
‫חלק ממבוך הייסורים של עברו והידרדר לבלבול ולאלימות חסרת‬
‫כול? שם זה התרחש? בין הקטבים האלה‪ ,‬בחצייה שלהם‪ ,‬בהבדלים‬
‫שנמחקו‪ ,‬בציפיות שלא נענו‪ ,‬בחוֹ ר שנפער ולא יעלה ארוכה‪,‬‬
‫בסדקים שלא יתאחו? האם עקב אחריה מתוך שברי ילדותו‪ ,‬חושב‬
‫מחשבות אטומות ועקומות‪ ,‬שומר את צעדי הסניקרס שלה‪ ,‬שומע‬
‫את התינוק מלהג ופועה‪ ,‬מחכה לרגע בלב סיכה קפוא ונקמני‪,‬‬
‫באצבעות שעווה קמוצות ונקמניות‪.‬‬

‫שטויות שטויות שטויות‪ .‬זמן אחד‪ ,‬פעולה אחת‪ ,‬חצייה אחת‪ ,‬בגידה‬
‫אחת‪ ,‬כפירה אחת‪ .‬זה כל המרחק‪ .‬זה המרחק כולו‪.‬‬

‫הלשון המשטרתית שדיווחה על הרצח שאירע נעדרה את‬

‫ההתפשטות הפנטית שלו בעולמה ואת התפרצותו המטלטלת‬
‫שמונה שנים לאחר מכן‪ .‬היא הייתה בהירה וצלולה ושוויונית‪.‬‬
‫נרצחה‪ ,‬נחנקה והוטבעה‪ ,‬צעירה‪ ,‬תינוק שניצל וגבר מקומי שגילה‬
‫את הגופה‪ .‬המשטרה חוקרת‪ ,‬מראיינת‪ ,‬מעמתת‪ ,‬שוללת‪ ,‬משווה‬
‫גרסאות‪ ,‬בוחנת ראיות‪ ,‬בודקת כיוונים נוספים‪ .‬הלשון הזאת בתוך‬

‫‪ 71 ‬‬

‫‪.indd 71‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:35‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫הביטחון מתארת ומכסה את מה שקרה במעיין‪ ,‬מקעקעת את‬

‫המהלומה בשיטות חקירה‪ ,‬מצננת את המחשבות הקודחות‬
‫בתשאולים יסודיים‪ ,‬בונה מקום להתבוננות‪ .‬זה מה שקרה‪ .‬ללא‬
‫רעל‪ ,‬ללא רעידות זעם‪ ,‬ללא ייאוש על כך שלא נמצא ולא יימצא‬
‫הנער בעל עיני התיש הלטושות שצילו המוארך השתולל על קיר‬
‫המעיין אל מול עיני התינוק‪.‬‬

‫גם המסתובבת חוקרת את הדקות שגזרו את דמותה של המציאות‬

‫מול צורת הסופיות‪ ,‬אבל לב האירוע התכסה בבלתי נראה ונותר‬
‫חשוך והחלל השואב התמלא בלחישות שעלו ממערת האפעה‬
‫שבמרכזו‪ .‬מרגע שהגיעה השמועה ועטה עליה‪ ,‬המסתובבת יודעת‬
‫שהרגע מלא והיא תביט בו‪.‬‬
‫את בעלת המבט היא אמרה פעם לאינה‪.‬‬
‫נעלת המבט אינה ענתה‪.‬‬
‫את ַ‬

‫אולי ירדה אינה למעיין עם התינוק כדי לתת לו את ליבה כמו‬

‫שנתנה למסתובבת‪ ,‬והוא נאלם עוד לפני הטקס‪ .‬אולי חשבה שאיש‬
‫הקוף משגיח עליה מרחוק‪ .‬הן ידעו שהייתה לו עין עם אהבה‬
‫אליה‪ .‬אף חיה לא שמעה והעורב על השיח לא התריע‪ .‬היא נכנסה‬
‫והתיישבה‪ ,‬גבה לפתח הכניסה והתינוק ישב מולה‪ .‬הרוצח שעקב‬
‫אחריהם התפרץ למבנה המעיין והפתיע והכריע אותה‪ ,‬הוא היה‬
‫מהיר וכל כך לא משוער בהופעתו‪ ,‬מושך אחריו את המוות‪ .‬הוא‬
‫כרך את ידיו המזוויעות שננעלו על צווארה הדק ואז הדף אותה‬
‫חזה‪.‬‬
‫לבריכה הרדודה והתיישב בברכיו על ּ‬

‫המסתובבת חושבת שכל מה שקורה לה כעת‪ ,‬בבית הקפה מול הים‪,‬‬

‫קורה דרך עיניה הלטושות של אינה מתחת למים עד שהוא מכבה‬

‫‪ 72 ‬‬

‫‪.indd 72‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:35‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫אותן‪ .‬היא רואה אותו‪ .‬נכפית לשאת את התפרטות דמותו הרסיסית‬

‫לוודאויות‪ ,‬ראשו מכוסה בקסדה שחורה הממסגרת את עיני החוצן‬
‫שלו‪ ,‬עצמות החזה שלו מתרוממות במאמץ מתחת לבגדיו ומשוות‬
‫לו חזות גמדית ומעוותת‪ .‬חלקים ממנו מופיעים בבהירות מכאיבה‪,‬‬
‫מרפקי ידיו חושפים עור אדמדם ומקולף‪ .‬היא שומעת את הלב שלו‬
‫דופק במהירות‪ ,‬הדיפות חזקות בתוך המים‪ ,‬היא שומעת קריאות‬
‫מאמץ חטופות בקול הגבוה של האלימות שלו‪ .‬מחוץ לניסיון‬
‫ולדמיון שלה מופיעים כל המידעים האלה עליו‪ ,‬והיא מביטה בהם‬
‫נרתעת אל דפנות הגוף‪ ,‬מפרפרת‪ ,‬נחנקת מסלידה‪.‬‬

‫בבית הקפה מחייכים אליה בדאגה‪ .‬היא מחייכת חזרה‪ ,‬חיוורת‬

‫ומותשת‪ .‬כעת כשתמה המלאכה הברברית של ההנצחה היא‬
‫יכולה להחליט לחזור אל הילדים‪ .‬מתיקות המטבח‪ ,‬אדניות עשבי‬
‫התיבול על אדן החלון המשקיף אל הפארק‪ ,‬הכרוביות‪ ,‬תפוחי‬
‫האדמה‪ ,‬המרק והעגבניות והכן כן כן‪ .‬היא יכולה לחזור אל הרכות‬
‫המופלגת שבה פנו זה אל זה‪ ,‬אל ההתבגרות המואצת של שלושת‬
‫הילדים‪ ,‬קולם המקרב והמעודד‪ ,‬גינוני השפה‪ ,‬קריאות החיבה‪ ,‬הטון‬
‫המשועשע והסלחני שסיגלו מולה‪ ,‬המחוות הקשובות והבוגרות‬
‫ישן הזיכרון‬
‫שלהם תגידי חמודה מחויך‪ .‬מתחת למרצפות הבית‪ֵ ,‬‬
‫שלה מכוסה בשמיכה כהה של סופיות‪ ,‬רחוק מאור העיניים‬
‫וממשחקי הכדור‪ .‬הילדים יודעים משהו מוחשי על הסופיות ועל‬
‫ספר הכללים שכתבה‪ .‬מותר לשאול‪ .‬לא יותר מדי‪.‬‬

‫לפני שנה או יותר היא התבוננה בהם מאחורי הגדר של חצר בית‬
‫וש ֵלו‪ ,‬אחד חשאי ואיטי‪ ,‬נשנים‬
‫הספר‪ .‬אחד ָש ֵלו וחשאי‪ ,‬אחד איטי ָ‬
‫זה בזה‪ ,‬עומדים ברשות עצמם‪ ,‬מאופקים‪ ,‬חיוך מנומנם על פניהם‪,‬‬
‫היא שמעה את צחוקם באוויר בין הילדים שסביבם‪ ,‬זה היה גם‬

‫‪ 73 ‬‬

‫‪.indd 73‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:35‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫צחוקה של אינה‪ ,‬עליז‪ ,‬מרוחק מעט‪ ,‬צוחק על עצמו‪ .‬יכול להיות‪,‬‬

‫היא חושבת‪ ,‬שפעם יעמדו הילדים האלה ברחוב הומה אנשים‬
‫ויחפשו אחר הוריהם ולא יזהו אותם בקהל‪ ,‬וההורים גם הם לא יזהו‬
‫את ילדיהם‪ .‬כמו שקרה לנו‪.‬‬
‫היא זוכרת שכשאחזה בסורגי הגדר‪ ,‬מצמידה את פניה לרווחים‬
‫ביניהם‪ ,‬זו הייתה הפעם הראשונה שהרגישה פתאום את אינה‬
‫בכול‪ ,‬נשמעת בפיות אנשים שחלפו באקראי‪ ,‬בנביחות האושר‬
‫של הכלבים המטיילים‪ ,‬נראית בחלונות המושחרים של מכוניות‬
‫עוברות‪ ,‬ובין צלליות נשים מהירות צעד העוברות בשדרת העצים‪.‬‬
‫קודם נצפתה מרחוק לזמן קצר ונעלמה ואחר החלה להופיע דרך‬
‫האחרים‪ ,‬וליוותה את המסתובבת יותר ויותר‪ ,‬קראה לה להסתובב‬
‫ולהביט‪ ,‬והעיר והוואדי התגשמו פתאום אחרי שנים של היעלמות‬
‫ויקיצה מסויטת‪ .‬ככל שהרבתה אינה לחייך בשלווה מתוך הפנים‬
‫של העולם‪ ,‬גדלה והתרחבה תחושת הנחמה‪ .‬היא תוהה אם נחמה‬
‫מסוימת ודאבה עמוקה שהחלה לחלוף‪ ,‬רק כדי ללמד על ממדיה‬
‫העצומים ועל הדיכוי שהטילה על הכול‪ ,‬מספיקה למסע הזה‪,‬‬
‫להתגלוּ ת הזמן מחדש‪.‬‬
‫היא נכנסת לקניון קטן ברחוב הראשי של היישוב המטופח‬
‫וקונה בגדים ונעליים‪ .‬הקסדה מכבידה על ידה אבל היא לא יכולה‬
‫להשאיר אותה או לתת אותה‪ .‬היא מנערת את היד ואבן קטנה‪,‬‬
‫חלקה ולבנה קופצת מהקסדה‪ .‬היא שמה אותה בכיס המכנסיים‬
‫ונוסעת לים המלח‪ .‬היא לא יודעת מה תעשה כשתגיע‪ ,‬ולאן בדיוק‬
‫עליה להגיע‪.‬‬

‫בכביש היורד מירושלים‪ ,‬לצידו מעלה אדומים ויריחו‪ ,‬היא נואמת‬

‫בליבה לחברתה שאינה‪ .‬שומעת חמודה היא אומרת‪ .‬זו התחנה‬
‫האחרונה ואחריה נחיה ולא נהיה צימוקים יותר‪.‬‬

‫‪ 74 ‬‬

‫‪.indd 74‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:35‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫המסתובבת חושבת שהמסע שהחל בחיפוש אחר שפת התפיסה‬

‫המסתורית שלהן‪ ,‬נועד להרחיק ולהקהות את הידיעה שאדם אמיתי‬
‫רצח את אינה‪ .‬מצפון ההרים השחורים ועד לגבעות ולסלעי הגיר‬
‫ברוח הלבנה‪ ,‬מהחופש שמעניקה צורתו החסרה של המסתורין אל‬
‫הצורה הברורה של מעשה ידי אדם‪.‬‬

‫המדרונות המאובקים מתמלאים מים נוצצים‪ ,‬המים מציפים ללא‬

‫קול את המכתשים ואת הערוצים והנקיקים‪ ,‬רק ראשי המצוקים עוד‬
‫נראים לרגע ונעלמים מתחת לפני האגם הענקי‪ .‬היא מביטה מחלון‬
‫המכונית ורואה נקודה מתלקחת במים‪ ,‬וכשהיא מאמצת את עיניה‬
‫היא רואה אותה דרך השם שלה שוחה במרחק במעגל ללא מוצא‪,‬‬
‫גוף דג שקוף וזהוב מתרומם אל שמיים ריקים‪ ,‬יורד בנפילה אל‬
‫מתחת למים הניתזים ועולה שוב בין ציפורים שעפות קרוב לקו‬
‫הכחול‪ .‬מזועזעת היא מכסה את פניה בידיה אבל אינה מדברת‬
‫אליה בקול צלול ואחיד‪ ,‬היא אומרת כן כן כן בהשלמה ובשקט‪.‬‬
‫פעם הכול היה מכוסה פה במים מתנערת המסתובבת ואומרת‬
‫לנהג שלקח אותה במכוניתו‪ .‬הם יחזרו בשיבת המתים‪ .‬הוא צוחק‬
‫ואומר שישובו מהר ויחזירו גם את מעיינות עין גדי ואת המים של‬
‫ים המלח‪.‬‬

‫כשהייתה בת עשרים נסעה לים המלח עם גבר שעניין אותה‪.‬‬

‫אינה הייתה בצפון ועבדה והיה משהו מרוכז וישר בתנועות שלה‪,‬‬
‫בדייקנות האופיינית לה‪ ,‬בידיים הרצוניות שלה‪ .‬היא הסיטה את‬
‫שערותיה אל עורפה ועמדה מול החומרים שאספה‪ֵ :‬חמר‪ ,‬נצרים‪,‬‬
‫ובדים וגזרי עצים שהניח איש הקוף על המפתן‪.‬‬
‫כל מה שיצרה היה שימושי ומפתיע ביופי ובנגישות שלו‪ .‬בדרך‬
‫כלל זה נמשך שבעה ימי עבודה רצופים‪ .‬המסתובבת ישבה ובהתה‬

‫‪ 75 ‬‬

‫‪.indd 75‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:35‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫ושתדלק שבוע שלם‪ .‬אבל‬‫ַ‬ ‫ללא תנועה במדורה שאינה הדליקה‬

‫אינה אמרה לה שהחיפזון הפנימי שלה מערער את יציבות היסודות‪.‬‬
‫הן נפרדו בצער והמסתובבת נסעה לים המלח עם גבר משונה‪,‬‬
‫קיצוני ויפה להדהים‪ .‬כמעט היה לה קשה להביט בגבר הזה שכל‬
‫שעה ביום או בלילה הייתה מושלמת עבורו‪ .‬היא שאלה אותו איזה‬
‫חלק בעצמו הוא אוהב פחות והוא אמר שאת המבט‪ .‬מופתעת היא‬
‫סקרה את עיניו והוא הסביר שזה מבט משותק שלא מסוגל לזוז‪.‬‬
‫לא מסוגל לזוז בעצמו? היא שאלה והוא הבהיר לא מסוגל לזוז‬
‫מעצמו‪ .‬היא שאלה אם הוא חושב על זה שהוא כליל השלמות‪,‬‬
‫והוא אמר שכמעט תמיד הסתובב לעברה והתבונן בה‪ .‬הוא נראה‬
‫כמו פסל מואר ומבודד בירכתי זיכרון ישן וראשה המסותת של‬
‫אימו של בן השכנים וריח השמיכות שבארון חדר השינה שלה‬
‫הפתיעו אותה‪ .‬הוא אמר כן‪ .‬זה האני יפה‪ .‬הוא מצא חן בעיניה‪.‬‬
‫במשך שבוע הם שהו במלון וטיילו בסביבה‪ .‬היה ביניהם תואם‬
‫והם הצטלבו בהבנות‪ .‬היה נעים לשהות במחיצתו אבל אסור היה‬
‫שירגיש כל אי־נוחות גופנית‪ .‬רעב או צמא‪ ,‬חום‪ ,‬קור או מתח היו‬
‫מחלים אותו מייד והוא היה כושל‪ ,‬מכחיל או מאדים מאוד‪ .‬היא‬
‫אמרה לו אתה לא חולה אתה רק יפה בניסיון להצחיק ולעודד אותו‪.‬‬
‫מחלון המלון היא הביטה על החוף החשוף והצרוב ועל האנשים‬
‫הצפים שנראו כמו פרוסות בני אדם‪ .‬האוויר היה הזייתי‪ .‬במסעדת‬
‫החוף היא ראתה ילד מפלצתי אוכל מפלצת ִמים סוּ ף‪ .‬כשחזרו‬
‫לצפון ישבו זמן ממושך ברכב ואחזו ידיים ואחר נפרדו בסוד התוגה‬
‫והקרבה‪ .‬אינה שאלה עליו והיא ענתה שלהיות האני יפה ללא עליית‬ ‫ִ‬
‫גג זה קשה‪ .‬אינה הסכימה בניד ראש ותלתה לייבוש את יריעות‬
‫הבדים הענקיים שהפכו בין ידיה לשדות של צבע על צבע על צבע‪.‬‬
‫הם שבו ונפגשו מדי פעם עד שהעולם הסתיים והוא נקבר בין‬
‫הריסותיו כמו כולם והכול‪.‬‬

‫‪ 76 ‬‬

‫‪.indd 76‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:35‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫כשהיא יורדת עם הכביש ורואה אותו מרחוק‪ ,‬באור השמש‬

‫האלכסוני‪ ,‬נעתקת נשימתה‪ .‬השיער המוקצף על הראש ועל הפנים‪,‬‬
‫ותנוחת הגוף הקודר והיציב‪ .‬איש הקוף‪ .‬היא לא רואה את פניו אבל‬
‫מרגישה את מבטו נטול התחבטויות וטיעוני נפש‪ ,‬כולו חזיתי‪ .‬היא‬
‫תוהה איך הגיע לכאן ואם הגיע לכאן כדי לשמור עליה‪ ,‬זה שנכשל‬
‫בשמירה כשהביט בעין הזכוכית של הנחש ולא הביט אל המעיין‪.‬‬
‫היא תוהה לרגע מה מבשרת הופעתו הכמעט ְר ָפאית בחלקה האחרון‬
‫של החקירה‪ ,‬אבל יודעת שמה שאירע לאינה הפך לדרך שצעדו בה‬
‫יחד והיא זמינה לפענוח רק לשניהם‪ .‬וכך תמיד יהיה‪.‬‬
‫מזהה היא מרימה את הקסדה שבידה לעברו‬ ‫מצניעה עווית חיוך ֶ‬
‫כמודיעה‪ ,‬והוא מאשר מבלי להגיב‪ .‬היא ממשיכה לרדת וללכת‬
‫בדרך ארוכה אל קו המים שנסוג והתרחק מאז ששהתה בו עם‬
‫חולה היופי‪ ,‬מגניבה מבטים חומקים לצדדים היא אומרת את מי‬
‫את מחפשת‪ ,‬חמודה? איש הקוף מסתתר בכל מקום ולא ייראה עד‬
‫שייראה‪ .‬הרוצח כבר לא נער‪ .‬עברו שנים מאז‪ .‬כמעט עשור‪ .‬היא‬
‫חוזרת אל אותו בית המלון שבו שהו וחוצה את מרפסת המסעדה‪,‬‬
‫שרצפת העץ שלה רטובה מכפות רגלי המבקרים בים וממקלחות‬
‫החוף‪ .‬הבל חם של גוף ואוכל והיא רוצה לשבת בין כולם‪ .‬בדלפק‬
‫הקבלה היא שוכרת חדר ועולה למעלה‪ ,‬צופה שוב אל החוף והים‬
‫כמו אז בעת שאינה עוד הייתה צובעת בדים בחביות מפוחמות על‬
‫מדורה‪.‬‬

‫היא נרדמת מייד‪ .‬היא חולמת שכלב ענקי בגב מקושת מניח‬
‫בעדינות את רגליו על כתפיה של אינה והם רוקדים‪ .‬הם בגובה זהה‬
‫ונעים בצעדים קטנים‪ ,‬האפים שלהם צמודים והעיניים קרובות‪.‬‬
‫אינה לובשת שמלת תכלת רכה ורוקדת בעליצות ילדותית‪ ,‬הכלב‬
‫נראה מחויך ומאושר‪ .‬המסתובבת מרגישה שהעולם עומד להתמלא‬

‫‪ 77 ‬‬

‫‪.indd 77‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:35‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫ולהתמלא ולהתמלא‪ .‬באותו רגע שתיהן יודעות לראשונה על‬

‫התינוק‪ .‬בחלום ככה הן יודעות על התינוק‪.‬‬
‫בצהריים היא יורדת למסעדה ומתיישבת קרוב לשולחן של‬
‫חבורה שמהומה מקומית משתררת סביבה‪ .‬היא קושרת שיחה‪,‬‬
‫שואלת על המקום ועליהם‪ ,‬והם מזמינים אותה להצטרף‪ .‬היא‬
‫מספרת להם בירידה לים פגשתי איש שנראה כמו קוף או נביא‪.‬‬
‫הייתה לו חגורת חבל והוא תלה עליה כלים‪ .‬אחד מהם אומר שוב‬
‫הוא כאן? הוא כבר היה כאן פעם לפני איזה שנה‪ .‬אישה אחת‬
‫אומרת נכון‪ ,‬אני זוכרת אותו‪ .‬אחרים מצטרפים לשיחה‪ ,‬מגבים‬
‫את הזיכרון‪ ,‬מנענעים בראשם‪ .‬הוא נכנס הקוף הענקי הזה נעמד‬
‫בפתח ואז הלך והתיישב מול בחור אחד שישב לבד אומרת‬
‫האישה‪ .‬קודם הבחור הזה אמר למלצרית שהוא חוגג לעצמו יום‬
‫הולדת והזמין יין אומר הראשון‪ .‬זה היה די מזמן אבל זה זכוּר‬
‫צוחק אחד מהם לא חסרים כאן פסיכים‪ .‬המסתובבת שואלת והם‬
‫הכירו קודם‪ ,‬הקוף והבחור? חלק מיושבי השולחן מביעים ספק‪ .‬הם‬
‫מציעים למסתובבת לשאול את המלצרית שעובדת כבר שנים‬
‫במקום‪ ,‬ופונים אליה בעצמם כשהיא מתקרבת לשולחן‪ .‬היא מתיישבת‬
‫חצי ישיבה בקצה אחד הכיסאות‪ ,‬משפשפת את רקותיה כאילו‬
‫מעסה את זיכרונה מתוך ראשה‪ .‬בטח שהיא זוכרת‪ .‬הבחור הצעיר‬
‫היה שם כמה פעמים לפני וכבר אז חשבה שהוא לא ממש בסדר‪.‬‬
‫היה לו קול חלוש והוא היה רזה סיכה ועשה לה צמרמורת‪ .‬הוא לא‬
‫חזר שוב למסעדה אחרי יום ההולדת ההוא והם דיברו ביניהם?‬
‫שואלת המסתובבת‪ .‬המלצרית אומרת שהבחור נראה מטורף מפחד‪,‬‬
‫יותר חיוור ומוזר מכרגיל‪ ,‬וקם מייד ללכת כשהגבר קוף התיישב‬
‫לידו עם הסמרטוטים המשונים‪ .‬אבל הגבר הגדול הוציא פתאום‬
‫מאחד הכלים שלו אבנים קטנות‪ ,‬וצלף אותן אחת אחת לתוך הקסדה‬
‫של הבחור שנשארה על השולחן‪ ,‬כאילו הוא משליך שקלים או‬

‫‪ 78 ‬‬

‫‪.indd 78‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:35‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫קלפים‪ .‬הבחור הצעיר התרומם ודחף את הקסדה‪ .‬האבנים התפזרו‬

‫על הרצפה סביבם‪ ,‬כל המסעדה הביטה בהם כשהוא יצא משם‬
‫בריצה ונעלם במהירות‪ .‬הגבר הפרוע עוד ישב קצת כאילו הוא‬
‫מחכה‪ ,‬ובסוף קם‪ ,‬לקח איתו את הקסדה והלך‪ .‬היא שואלת למה‬
‫נזכרו בזה פתאום‪ ,‬אבל השולחן כבר גלש לנושאים אחרים והתמקד‬
‫בקינוחים‪ .‬היא רשמה את ההזמנה ופנתה ללכת‪ .‬המסתובבת קמה‬
‫וצעדה בעקבותיה‪ .‬היא שאלה אם ראתה שוב את הבחור הצעיר‪.‬‬
‫המלצרית ענתה שלא‪ .‬הוא לא הופיע יותר והוסיפה בהיסוס שחשבה‬
‫שזיהתה אותו בתמונה בעיתון מקומי‪ .‬הייתה כתבה על מישהו‬
‫מהסביבה שנהרג לפני שנה בערך בתאונת אופנוע‪ ,‬אבל היא לא‬
‫בטוחה שזיהתה נכון‪.‬‬

‫המסתובבת עומדת באמצע החדר וחושבת השמועה נהרגה‪ .‬הקסדה‬

‫בוערת מתחת למיטת המלון‪ ,‬האבן הקטנה בכיס המכנסיים שלה‬
‫בוערת גם היא‪ .‬זה קרה לפני שנה בערך כשהזמן נחלץ מהעיקול‬
‫והחל לעבוד שוב‪ ,‬חלחל לתוך האוויר בקצב הישן‪ ,‬ואינה והיא‬
‫חזרו איתו‪ .‬אולי הנרצחת וההרוג חלפו זה לצד זה‪ ,‬כתף אל כתף‪,‬‬
‫היא בדרכה חזרה והוא בדרכו ההפוכה‪ .‬קר למסתובבת‪ .‬ההתפתחות‬
‫הבלתי צפויה‪ ,‬דחיסה קרה של מועקה מכריחה לדמות שוב את‬
‫הדברים לעומקם כדי להציל ולהינצל‪ .‬המחשבה קופצת בסלידה‬
‫מעל רגע התאונה‪ ,‬רגע המוות שלו‪ .‬חייה של אינה שהלכו ונעלמו‬
‫בבריכה וההשתקה האלימה שסבבה אותם עד שאזרה אומץ וירדה‬
‫אל ביעותי הרגע‪ ,‬עד שפלשה אל המוות שלה והשיבה את אינה‬
‫למילים‪ .‬והוא‪ ,‬הוא לא יחזור לכאן‪ .‬אין אף אחד שיקרא לו לחזור‪,‬‬
‫שידבר אותו‪ ,‬שיכריח אותו להישאר‪ ,‬שילך איתו עד להריסות‪,‬‬
‫שיעמוד איתו בשעת הסבל‪ ,‬שיסכים לאימת הזיכרון‪ ,‬שישחזר אותו‬
‫ואת מותו‪ ,‬שינציח אותו בתוכו‪.‬‬

‫‪ 79 ‬‬

‫‪.indd 79‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:35‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫היא נשכבת במיטה בדרום באור הרפואי‪ ,‬אור המלח והגיר‪,‬‬

‫ומנסה לחשב את הזמנים‪ .‬היא מרגישה חולה‪ .‬שוב נפרשים‬
‫בבהירות השבילים‪ ,‬הדרכים הצדדיות המובילות הביתה‪ ,‬דרכי‬
‫מסכנת אפלולית הבריכה הלילית וההרים הכהים‪ .‬אי אפשר‬ ‫המילוט ַ‬
‫להפסיק את הצפת הילדות‪ֶ .‬ל ִחי ִמשמש מנוקדת בנקודות אדומות‬
‫זעירות‪ ,‬אמבטיית ברזל מחלידה בחצר מלאה בענבי הגפן‪ ,‬הכלבים‬
‫זכי עיניים מניפים את זנבותיהם‪ ,‬שקדי קטיפה ירוקים על מצע‬
‫האדמה הכהה‪ .‬הכול יקר ואבוד‪ ,‬עף ברוח השורקת המרעידה את‬
‫וילונות הבית העשויים קפלים קפלים‪ .‬כנראה בסוף עברתי גם‬
‫את מפתן הדלת של סבתא ולא ידעתי‪ ,‬צוללת המסתובבת לתוך‬
‫ההמהום הקהה של השינה‪.‬‬

‫משהו מעיר אותה לפנות בוקר‪ .‬מתבוננים בה‪ .‬בשנת חייה האחרונה‬
‫של הכלבה הקטנטנה שלה הייתה המסתובבת מקיצה אל עיניה‬
‫הפקוחות המביטות בה בשנתה‪ .‬יושבת על הכרית‪ ,‬סמוכה אל פניה‬
‫ושקטה מאוד הייתה מפעילה תדרי צפייה שהיו צולחים את שנתה‬
‫ומתערבבים בחלומותיה‪ .‬רק לאחר שהתעוררה וקמה הייתה הכלבה‬
‫עוצמת עיניה בתשישות כמי שעמדה במשימה שרוקנה אותה‬
‫משארית כוחותיה‪ ,‬והמסתובבת הייתה יוצאת בשקט ובמהירות‬
‫מהחדר כדי לא להעיר אותה‪ .‬המשפחה קברה אותה בגומה קטנה‬
‫לש ָדם‬
‫בחצר הבית מאוחר בלילה שבין שלישי לרביעי‪ ,‬נרטבים עד ַ‬
‫בגשם הכבד שירד‪ ,‬נפרדים בדמעות ובצער סודק מהסודות‬
‫משקע הגוף שהייתה‬ ‫הילדותיים שמחליפים ביניהם אנשים וכלבים‪ֶ ,‬‬
‫מתכרבלת בו כשנשאו אותה על ידיים‪ ,‬מהאינטימיות של הסמטאות‬
‫הקבועות שהיו מטיילים בהם‪ ,‬צועדים לאט לאט בקצב פסיעותיה‬
‫נוצר מידע‪ ,‬מכירים כל עלה‪ ,‬כל אבן‬
‫הזעירות‪ ,‬כל צליל מסביב ֵ‬
‫שלה‪ ,‬כל טיפה‪.‬‬

‫‪ 80 ‬‬

‫‪.indd 80‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:35‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫המסתובבת קופצת מהמיטה ויורדת למטה‪ .‬המסעדה סגורה‬

‫עדיין‪ .‬שני פועלים מתחילים בהכנות ליום העבודה‪ ,‬ומבעד‬
‫לדלתות הזכוכית הפונות לים היא רואה את איש הקוף מביט‬
‫לעברה מתוך ההתבהרות הראשונה של היום‪ .‬לפני שהיא זזה‬
‫ממקומה הוא מרים אליה לרגע את עיניו שהעירו אותה והוציאו‬
‫אותה מהמיטה ונפרד ממנה בלי מילה וללא כל מחווה על רקע‬
‫ים המלח השבור‪ .‬היא חוזרת לחדר בידיעה שזו הפעם האחרונה‬
‫שתפגוש את האיש הקרוא הזה‪ ,‬את מראהו הקודר‪ ,‬את שותפות‬
‫הצללים שלו בחייה‪.‬‬

‫שרשראות שורשים וקשרים גולשים אחורנית וקדימה בזמן‪ .‬מופעי‬

‫חלומות וערות‪ ,‬מצבי תודעה מתפוררים או זורחים לרגע במשמעות‬
‫אימתנית‪ ,‬יורדים מההרים‪ ,‬מטפסים מלמטה‪ .‬רצף בלתי נקטע עד‬
‫למיטה הרחבה בחדר בית המלון‪ .‬היא מנסה לעקוב אחר הרצף‪,‬‬
‫השביל‪ ,‬ללכת איתו‪ ,‬אבל סערה מסוכנת מתרחשת עליו‪ .‬בעל חיים‪,‬‬
‫תן או זאב או צבוע שפל אגן‪ ,‬מלכסן את עיניו וחושף את שיניו‬
‫המחודדות לעברה‪ .‬מקומות מבודדים‪ ,‬מקומות הומים‪ ,‬רשמי‬
‫אירועים מעולמות עוינים עומדים על השביל‪ ,‬ומילים משונות‪,‬‬
‫מתעתעות‪ ,‬מנסות לצעוק אליה מעבריו‪ .‬חרדות‪ ,‬החמצות והאשמות‬
‫כבדות נקראות בלחש מתוך ספרי ההורים‪ ,‬חזרה מגלות אל גלות‪,‬‬
‫חיים תחת הרדמה עתיקה מתמתחים לקראת ערות‪ ,‬כפות ידיים‬
‫חיוורות מושטות מעלה‪ .‬פני אלוהים בעננים בציור מספר ישן‪.‬‬
‫חזותם השברירית של ילדיה וחיוכם‪ .‬היא רואה הכול‪ ,‬מנסה לא‬
‫להיבלע במראות‪ ,‬לא לעצום את עיניה בדחף מוכני של הגנה‪ ,‬לא‬
‫להוריד את מבטה מעצמה ומהשביל כדי שתוכל לעבור בו אל‬
‫ההמשך שלה‪.‬‬

‫‪ 81 ‬‬

‫‪.indd 81‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:35‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫כשהמסתובבת רוחצת את פניה החיוורים והמיוגעים היא אומרת‬

‫בשקט השמועה התאבדה? היא חוזרת ובודקת כנגד דמותה במראה‪.‬‬
‫התאבדה? הציפייה שייושב משהו שמקורו מטושטש עדיין ויתפשט‪,‬‬
‫זרם נהר מעוכב שישתחרר לנתיב הטבע שלו‪ ,‬לא מגיעה‪.‬‬
‫שוררת עדיין אפלולית בצבעי דמדומים‪ ,‬מובחנת מאפלולית‬
‫הבוקר רק בכיוונה‪ .‬היא מתיישבת שוב על המיטה‪ .‬בדרך הביתה‬
‫חייבים לעבור מתחת לעץ או לצעוד על קצה המדרון התלול בין‬
‫שקי מלט קרועים‪ ,‬מסמרים ומוטות ברזל מחודדים‪.‬‬

‫לפנות בוקר והוא רוכב‪ ,‬מתפתל עם הכביש בלולאת סדום־ערד‪,‬‬

‫נוסע מהר‪ .‬הוא יודע שהכביש לא מוביל למקום שהוא מבקש‬
‫להגיע אליו‪ .‬אין מקום כזה‪ .‬הוא טס אל תחושת מוות ישנה‪ ,‬מעבר‬
‫לאנשים‪ ,‬אל הדברים שהוא בלבד יודע על עצמו‪ ,‬נסיעה תלולה‪,‬‬
‫נפילה פנימה‪ ,‬הרוח הולמת בגופו והוא משתנה על המושב‪ ,‬השפתיים‬
‫נעלמות מפניו‪ ,‬העיניים שלו חוזרות אל החד־פעמי שנשאר לתמיד‪.‬‬
‫באחד הסיבובים החדים בין הרכסים הוא מכבה את פנסי האופנוע‪,‬‬
‫הידיים שלו נעלמות בחושך‪ .‬הוא טס כמו טיל עיוור ומתפוצץ אל‬
‫האדמה‪.‬‬

‫שטויות שטויות שטויות‪ .‬מחשבות סהרוריות‪ .‬הרצח הזה הוא יוהרה‪,‬‬

‫חלום בהקיץ‪ ,‬מנגנון תחייה‪ ,‬שריקת בוז‪ ,‬משחק זעם מתגרה בהורדת‬
‫ידיים מדומיינת‪ .‬הוא נשמר בדיוק כשהיה‪ ,‬מתוכנת לטעינה מיידית‬
‫מול עולם שנוא ואויבים סמויים‪ .‬הוא לא התאבד‪ .‬הוא לא ביקש‬
‫סדר אחר מול ההפרה ולא חרטה או גילויים חדשים על עצמו ועל‬
‫העולם‪ .‬הוא אהב את המשחק שלו‪ .‬הוא ידע מי הוא‪.‬‬

‫‪ 82 ‬‬

‫‪.indd 82‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:35‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫לפנות בוקר הוא רוכב במהירות גבוהה רכיבת קצה‪ ,‬מתגרה בכביש‬
‫הקטלני ובשדה הראייה העיוור‪ ,‬מאזין לכוח הרוח והמנוע הצורחים‪.‬‬
‫הוא מחליק‪ ,‬מאבד שליטה‪ ,‬עף מהאופנוע‪ ,‬והאופנוע עולה עליו‬
‫וגורר אותו אחריו‪ .‬תאונה עצמית‪ .‬כלי רכב נוספים אינם מעורבים‪.‬‬

‫אולי עברו שם אייל‪ ,‬ציפור לילית או נחש‪ .‬הירח אולי עבר ונעלם‬
‫מעבר לרכס גבוה‪ .‬אולי עברה מכונית והנהג העייף משך מעלה את‬
‫עפעפיו הכבדים‪ ,‬מתרכז במשימת הנהיגה‪ .‬אולי עבר שם אדם‪ .‬אולי‬
‫עמד שם אדם אומרת המסתובבת‪ .‬עמד שם אדם! איש הקוף! עמד‬
‫שם והמתין בלי תזוזה‪ ,‬רואה בחושך בבהירות‪ ,‬יודע לשמוע הכול‬
‫דרך האדמה והאוויר‪ .‬שומע את נהמת האופנוע מרחוק‪ ,‬מכין את‬
‫גופו‪ ,‬שולח את ידו קדימה בכוח‪ ,‬מחזיק משהו בלי לרעוד‪ ,‬בלי לזוז‬
‫ממקומו‪ .‬כשחולף הרוכב במהירות הוא משליך לעברו‪ ,‬בתנועת כף‬
‫יד סיבובית‪ ,‬קרטון מרובע וגדול והקרטון מתגלגל פעמיים באוויר‬
‫ונדבק לפניו של הרוכב בעוצמת הרוח הנגדית‪ .‬הוא מאבד שליטה‪,‬‬
‫עף מהאופנוע‪ ,‬והאופנוע עולה עליו וגורר אותו אחריו‪ .‬הקרטון‬
‫ממשיך להתעופף ונוחת רחוק משם בין שתי אבנים גדולות‪ .‬תאונה‬
‫עצמית‪ ,‬אין מעורבים נוספים‪.‬‬

‫מבין העננים יוצא ירח שלם‪ .‬מבית מלון רחוק משוגרים זיקוקים‬
‫ומתנקשים בשמיים‪ .‬היא יורדת למטה‪ ,‬מחזירה את מפתח החדר‬
‫לקבלה ומתיישבת במסעדה הכמעט ריקה במשמרת לילה‪ ,‬ממתינה‬
‫לבעלה שכבר יצא לדרכו להחזיר אותה הביתה‪ .‬היא תאמר לו‬
‫כשיגיע שאפשר לחשוב שכל זה לא היה‪ ,‬שנגמר סיוט האהבה‬
‫וחזרה האהבה‪.‬‬

‫אינה אומרת ַא ְּת המספרת הכי טובה שלי והמסתובבת עונה אבל‬

‫‪ 83 ‬‬

‫‪.indd 83‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:35‬‬

 ‫ֵא י נ ה‬

‫ַא ְּת הסיפור עצמו ומוסיפה ַא ְּת המוות הכי יפה שלי ואינה עונה‬
‫ואתם כל החיים היפים שלי‪.‬‬

‫‪ 84 ‬‬

‫‪.indd 84‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:35‬‬

 ‫ֵא ר ּו עץ‬

‫‪.indd 85‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:35‬‬

‫‪.indd 86‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:35‬‬
 ‫ארועץ‬

‫בעת סערה היה העץ מכה בקירות שני הבניינים עד לקומתם‬

‫האחרונה‪ ,‬זרם של כוח זר חותר בתנועת ענקים אל סדר משלו כבר‬
‫מאה שנים‪.‬‬
‫גזע העץ שבר את חומת הלבנים שגדרה בין החצרות‪ ,‬התפצל‬
‫לשני גזעים עבותים‪ ,‬טיפס מעליה ושב והתאחד בגבהים‪ .‬קליפת‬
‫העץ‪ ,‬חרושה וסדוקה מהתרחבותו המתמשכת של הגזע‪ ,‬התקלפה‬
‫ונשרה בפיסות שנראו כפחמים קרים‪ .‬ענפי העץ שהתעבו והשתרגו‪,‬‬
‫מילאו את המרחב‪ ,‬בודדו את דיירי הבניינים הסמוכים אלה מאלה‪,‬‬
‫כיסו את החלונות במסכים דחוסים של עלים גדולים‪ .‬העלים‬
‫העלימו את השמיים ואת שבילי הגישה‪ ,‬נעים כבדים ברוח במחזורי‬
‫התעשרות והתרוששות‪ ,‬גדלים‪ ,‬מתעצמים‪ ,‬מתייבשים‪ ,‬ניתקים‪,‬‬
‫נערמים‪ ,‬נעלמים‪ ,‬הופכים אבק ואוויר‪ .‬שורשי העץ עבותים כגזעים‬
‫מגיעים עד למדרכת הרחוב ונראים כאילו אינם שייכים עוד לעץ‪.‬‬
‫הם חודרים לחדרי המדרגות וסותמים את צינורות הביוב‪ .‬ילדי‬
‫הבניינים מועדים בין השורשים הקשוחים‪ ,‬נעליהם נחלצות מעל‬
‫כפות רגליהם הקטנות והנחשפות‪.‬‬
‫והמרובך עוברים כל הזמן עופות‪ ,‬ציפורים‪,‬‬
‫ּ‬ ‫בערפל הירוק‬
‫חרקים מעופפים וזוחלים‪ ,‬קיפודים‪ ,‬עכברים‪ ,‬חתולים וכלבים‪,‬‬
‫שנמשכים למרגלותיו ולאמיריו‪ .‬דיירים קבועים ואקראיים מתקינים‬
‫בו חוקים עקלקלים‪ ,‬מקיימים סדרים עתיקים‪ ,‬טקסי טבע הדברים‬

‫‪ 87 ‬‬

‫‪.indd 87‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:35‬‬

 ‫ארועץ‬

‫ופולחני אדמה ורוח‪ .‬חפצים וסמרטוטים נופלים מהמרפסות‬

‫והחלונות שלנו ונלכדים בין העלים והענפים‪ .‬נתונים לכורח הצמיחה‬
‫המתמיד הם נעים ומתקדמים איתו‪ ,‬מופיעים בחלקים השונים של‬
‫החצרות‪ ,‬בלויי שמש וחבוטי גשם‪ ,‬מתרחקים עוד ועוד מנקודת‬
‫הנפילה‪ ,‬מודדים לעינינו את מסע ההתפשטות שלו‪ ,‬הצל הכבד של‬
‫העץ נח על החצרות שלנו‪ .‬חיינו בהגנה היומיומית הזאת כמו בתוך‬
‫חיבוק אריה‪ ,‬נשמרנו שם‪ ,‬חמקנו לחשכה כשביקשנו להסתתר‪,‬‬
‫ובזמנים ובתנאים קיצוניים חרדנו ממנו‪ .‬גרנו בתוך זהותו של העץ‬
‫העסוק והעיקש‪ ,‬בתוך אופיו ונטיות עולמו‪ .‬פירותיו החומציים‬
‫דבקו בנעלינו ועקבו אחר פסיעותינו‪ ,‬עטלפיו צווחו מעלינו ועליו‬
‫רדפו אחרינו ברוח ונשמעו כצעדים מהירים‪.‬‬

‫מתחילים מעל לגגות הבניינים‪ ,‬ומנמיכים מעט‪ ,‬ולאט כרתו את העץ‪.‬‬

‫יום לכל עשר שנות חיים‪ .‬הכורתים‪ ,‬בפניהם הירקרקים מגובה‬
‫ומאור מסננת העלים‪ ,‬נראו כמתעלפים‪ .‬תלויים בתוך המורכבות‬
‫המשגשגת של העץ‪ ,‬בתוך השפע המכתר והמחניק‪ ,‬בפיתול גוף‬
‫ותנוחות מאבנות‪ ,‬הם עבדו דוממים‪ .‬לאט מאוד סוטה זרימת העץ‬
‫ממסלולה ונערמת בערמות ענק בשתי החצרות‪ .‬אף שמפנים את‬
‫קטנות‪ .‬חשכתן‬
‫חלקיו שוב ושוב בשני רכבי משא‪ ,‬הערמות אינן ֵ‬
‫עמוקה כל כך‪ .‬שמי הלילה מלבינים מולן‪.‬‬

‫בעשרת הלילות שרר שקט לא טבעי בחצרות שלנו‪ .‬כל מחווה‪,‬‬

‫גלויה או סמויה‪ ,‬שעשינו הפכה מרובדת‪ ,‬כל דבר שנאמר הדהד‬
‫עומק של דממה‪ .‬במהלך הימים צפינו בהתרוקנות הכוח של החצרות‪.‬‬
‫תנופת הגדילה שליוותה אותנו‪ ,‬דחיקתם הנוקשה והיסודית מעלה‬
‫של השורשים ומשיכת האור את האמירים‪ ,‬נעצרו ודממו כמונו‪.‬‬
‫כשעמדנו בחלונות והבטנו בכריתת העץ‪ ,‬נוכחותה של הכפירה‬

‫‪ 88 ‬‬

‫‪.indd 88‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:36‬‬

 ‫ארועץ‬

‫המוחלטת והציפייה לעונש שיתקו אותנו‪ .‬אימתו של צלף נסתר‬

‫שררה באוויר‪ ,‬כוונת נשקו לכדה אותנו במרכזה ולא יכולנו לפרוץ‬
‫ממנה‪ .‬תחת איומי פתיחה באש‪ ,‬ובטווח יכולת השכנוע האדירה של‬
‫האלימות‪ ,‬נכרת חוזה התקשרות בינינו לבין הרחוב ודייריו ויצוריו‪.‬‬
‫עיני הבניינים שלנו מתבוננות גם הן‪ .‬הם נגלים זה בפני זה‪,‬‬
‫מתפשטים מבין הסבך הנכחד‪ ,‬המומים מכיעורם שנחשף‪ .‬הבניינים‬
‫מהרחוב המקביל שחצרותיהם האחוריות גובלות בשלנו‪ ,‬עולים‬
‫ומופיעים לפתע בשדה הראייה‪ .‬הם נראים מטושטשים ובלויים‪.‬‬
‫בחלונות עומדים שכנים לא מוכרים שחיו מוגנים מצפייה פנימה או‬
‫החוצה‪ ,‬ממוסכים בווילונות העלים הדחוסים‪ ,‬וכמונו הכירו רק‬
‫קריעות קטנות של שמיים מבעד לצורות המשתנות של הענפים‪.‬‬
‫פניהם מוכפלים בפנינו‪ .‬אנחנו קוראים בהם‪ .‬הם קוראים בנו‪.‬‬
‫ההיכרות בעת רעש המסורים וצליליהם העולים ויורדים‪ ,‬הקריאות‬
‫ההכרחיות בלבד של הכורתים זה לזה‪ ,‬חיות האדמה המנסות‬
‫להתקרב עדיין אל גזע העץ ואל שורשיו אולי לשלום אחרון‪,‬‬
‫תוחמות את הזמן בינינו‪ ,‬קובעות בינינו קרבה כזו‪ ,‬כמו בשיירת‬
‫גולים נכאה שנחשפה וסופה פיזור והיפרדות של מי ששהה ביחד‬
‫במקום קיצוני וסודי מדי‪.‬‬
‫אנחנו חושבים שנוכה בעיוורון‪ .‬אנחנו בטוחים שמראה העיניים‬
‫יכלא אותנו בבור אפל וחסר מוצא‪ .‬אבל דבר אחר קורה‪ .‬עדיין אינו‬
‫משיג עצמו אך כבר מתוכנן‪ ,‬מתנועע דייקן במסעו אלינו‪ ,‬מחוץ‬
‫לתחום ההתנסות שלנו‪ ,‬זר ומפתיע כל כך שאיננו מסוגלים לזהותו‪.‬‬
‫כשאנו עומדים בחלונות ולא מסבים את המבט‪ ,‬הוא כולא אותנו‬
‫בחוץ והבור החשוך ננעל ונחסם בפנינו‪ .‬לא בעיוורון הוא מכה‬
‫אותנו אלא באובדן העיוורון‪.‬‬

‫נשאר עומד רק הגזע המפוצל לשני גזעי ענק מחורצים‪ ,‬אוחז בין‬

‫‪ 89 ‬‬

‫‪.indd 89‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:36‬‬

 ‫ארועץ‬

‫רגליו את גדר האבנים הלבנות בברית הקדומה שבין אבנים לעצים‪,‬‬

‫עירום ומעוקל בין גדעי ענפיו המוטלים קשורים ומוכנים למשלוח‪.‬‬
‫מעלינו‪ ,‬בשממת המקום שהיה עד לפני כמה ימים מסדר יער חשאי‬
‫וריבוני‪ ,‬עלים‪ ,‬בדים‪ ,‬ענפים וצומתי ענפים‪ ,‬תת־גזעים וגזעים משניים‪,‬‬
‫שיוותה ההיעדרות מראה מדברי דהוי לחצרות‪ ,‬וצלם דמותו של‬
‫העץ שנשאנו בתוכנו המשיך להתקיים בחלל הריק מתוך תחושת‬
‫דמדומים ואובדן‪ .‬בבוקר היום העשירי‪ ,‬יום כריתת הגזע‪ ,‬לא עזבנו‬
‫כהרגלנו את הבניינים בדרכנו לגני הילדים‪ ,‬לבית הספר ולעבודה‪.‬‬
‫הקדמנו מאוד לצאת והשתהינו ברחוב‪ ,‬נשענים כנגד הרוח‪ ,‬מול‬
‫מהלך הדברים הבלתי נמנע‪ .‬הפנינו את גבנו והתפזרנו בדממה אל‬
‫היום רק כשהגיעו הכורתים ומגרסות ההרס שלהם‪ ,‬והמאבק האבוד‬
‫הסתיים‪.‬‬
‫כשחזרנו לפנות ערב הבטנו בזירה המלאה אבק לבן שכיסה את‬
‫הקרקע ואת אחרוני הזרדים וחלקיקי העץ שנשמטו בעת שנוסר‬
‫הגזע‪ .‬הם נראו כשובל קצף שהעלתה אונייה שנעלמה‪ .‬ברחוב עמד‬
‫ריח חזק של העץ וחדר והקיף אותנו‪ .‬נשמנו את הריח וטעמנו אותו‬
‫ולא יכולנו להפסיק‪ .‬לאחר כמה שעות הוא שקע בתוכנו וחלף ללא‬
‫עקבות חיצוניים‪ ,‬אבל הוא עשה אותנו לעציים‪ ,‬בודד אותנו והפך‬
‫אותנו לקשורים‪.‬‬
‫האדמה במקום שבו צמח עמוקה‪ ,‬ריקה וסתורה‪ .‬שם נגלה לראשונה‬
‫האדם‪ ,‬כנראה‪ ,‬לעיניהן של זוג השכנות שחזו בו עומד על מקומו‬
‫של העץ‪ ,‬גבו אל ַגל ֵעד האדמה החבולה‪ ,‬רגבים ממעמקים‬
‫שהושלכו לאור בערבוביה שזורים בנימיו הנסתרים של העץ‪ .‬הן‬
‫אינן יודעות מהיכן הגיע ואינן זוכרות את פניו ואת מבטו‪ ,‬אלא רק‬
‫את רזונו המופלג‪.‬‬
‫אין דברים כאלה הן אומרות לקהל דיירי שני הבתים העומדים‬
‫בסמוך ומקשיבים בשקט‪ .‬שלד עצמות‪ .‬דחליל בשחורים עמד‪.‬‬

‫‪ 90 ‬‬

‫‪.indd 90‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:36‬‬

 ‫ארועץ‬

‫איש לא ראה אותו כשניגש ונכנס לחצר‪ .‬זה תמוה‪ .‬מישהו תמיד‬
‫רואה משהו‪ .‬תמיהה נוספת עולה מול תחושת הניתוק שהרגישו‬
‫שתיהן‪ ,‬אנשים לא עברו ברחוב והשכונה נראתה ריקה וקצת‬
‫אלכסונית ונוצצת‪ .‬היה שקט‪ .‬אנחנו נכנסנו לחצר לעלות הביתה‬
‫ושם הוא עמד‪ .‬הוא היה רזה כל כך שנראה עשוי מגפרורים‪ .‬מין‬
‫רזון אחרון‪ .‬רזון שלא סופר אותך או את החיים‪.‬‬
‫הילדים מציעים בפשטות שהוא הגיע מתחתית הבור‪ .‬או‬
‫מלמעלה אומרת ילדה אחת ומביטה‪ ,‬וכולנו בעקבותיה‪ ,‬במקומות‬
‫שהתגלו לאחר כריתת העץ‪ ,‬גגות הבניינים ועליהם השמיים‬
‫הבהירים‪ .‬הן לא יכולות לזכור אם עלו בבהלה‪ ,‬ממהרות במדרגות‪,‬‬
‫או שהוא נעלם קודם‪.‬‬
‫בסמיכות המגורים פקדו אותנו דיירי משנה מעורערים שהטביעו‬
‫בנו חותם צורב לפני שנעלמו לתמיד‪ ,‬פציעות של ילדים ואימהות‪,‬‬
‫נסיעות תכופות למיון‪ ,‬שרפות בבניין ומכבי אש‪ ,‬טרור ממש מאחורי‬
‫הבית‪ַּ ,‬ב ַעת מקקים‪ ,‬תקרות שקרסו‪ ,‬קטסטרופות משונות‪ ,‬מריבות‬
‫מילוליות פרועות‪ .‬אך כעת‪ ,‬שרויים במרה ובשחורה של מות העץ‪,‬‬
‫מתנהלים בצל האבל כמו בצילו כשעוד היה קיים‪ ,‬הסיפור על איש‬
‫הגפרור השחור מעיק עלינו‪ ,‬משרה קדרות נוספת על כולנו‪.‬‬

‫חלפו שבעה ימי אפלה‪ .‬השכנות אומרות שהן רואות בהופעת היצור‬
‫התגלות ומבקשות לחקור אותה‪ .‬הן חוברות לשכנה ההודית‪ ,‬כמה‬
‫בניינים הלאה במורד הרחוב‪ ,‬הן שומעות ממנה שנשמות קרובי‬
‫המשפחה שוכנות בעץ הקדוש וכעת משנעקרו ממקומן‪ ,‬יחפשו‬
‫מחסה בעצי הרחוב האחרים‪.‬‬
‫כשאנחנו חוזרים לבניין ומתכנסים‪ ,‬החצר זרועה עדיין בעלי‬
‫העץ המוטלים כדגי מנטה כהים ושטוחים על קרקעית ים‪ ,‬הרוח‬
‫בגלי הענפים עוד חולפת כבהשתקפות העבר בקונכיית הענק‬

‫‪ 91 ‬‬

‫‪.indd 91‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:36‬‬

 ‫ארועץ‬

‫האפלולית והדחוסה שלו‪ .‬אנחנו עומדים ברווח שבין זיכרון‬

‫החושים והגוף הנע איטי וכבד לבין נעיצת הידיעה‪ ,‬דקירת הכאב‬
‫המתרחבת והולכת במהירות‪ .‬בעיניים אדישות לאור כיפת השמיים‬
‫הריקה אנחנו גורפים את העלים לשקיות זבל גדולות ומביטים‬
‫בהיחבא בשלוש הנשים הנושאות נרות‪ ,‬קטורת ומנחות בדרכן‬
‫ְל ַחלוֹ ת את עצי השכונה‪.‬‬
‫השכן מספר שקרא שהרשות הממשלתית לאוקיינוסים‬
‫ולאטמוספרה בארצות הברית הטמינה מיקרופונים בים שהשמיעו‬
‫בעלי חיים מוזרים צורחים זה אל זה אי שם במעמקים‪ .‬נשמעו עוד‬
‫פרטים מוזרים ומצמררים מעט‪ .‬שמענו ששירת הלווייתן הכחול‬
‫הולכת ונעשית נמוכה יותר‪ .‬מאז שנות השישים המאוחרות גובה‬
‫השירים ששרים הלווייתנים ירד ב־‪ 30‬אחוז‪.‬‬

‫באספת הדיירים הראשונה‪ ,‬השכנות דיווחו שראו ברחוב את הרוצח‬

‫בסוברו הלבנה שמעולם לא נתפס‪ .‬הוא נסע ועבר בשכונה שלוש‬
‫פעמים בתוך כמה דקות‪ .‬זרועו נחה על דלת המכונית מבעד לחלון‬
‫הפתוח‪ .‬זרוע מבעיתה‪ .‬ללא חמלה‪ .‬הן נרעדו‪ .‬כמעט שלא הצליחו‬
‫לראות את פניו מתוך סנוורי הפחד‪ ,‬והן זוכרות רק את עיניו‬
‫אכזריוּת מורעבת‪ ,‬ואת מבנה פניו פנים משולשים‪ .‬תמרור אזהרה‪.‬‬
‫ערך האמת וערך הפחד נאבקים בחצר‪ .‬אבל גם המתנגדים‬
‫לדיווחי השכנות והמאשימים אותן בהתססה ובזריעת אימה‬
‫מצטרפים לחלוקה לקבוצות שמירה ומעקב ברחוב בשעות הלילה‪.‬‬
‫במועד שבו יצאה משמרת קומה ג' מהבניין שלנו וקומה א' מהבניין‬
‫הסמוך‪ ,‬הייתה השעה מאוחרת והרחוב היה חם ורגוע‪ .‬כשנעמדו‬
‫בצומת הקטן וחיכו פשט בן רגע שקט לא מצוי באוויר‪ ,‬וצללים‬
‫כוזבים שנעו סביבם‪ ,‬מחשיכים ומאירים את השכונה בזוויות משונות‪,‬‬
‫מנעו מהם לזהות את הרחוב‪ .‬אבודים בשיבוש ובגווניו המעורפלים‪,‬‬

‫‪ 92 ‬‬

‫‪.indd 92‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:36‬‬

 ‫ארועץ‬

‫נדמה היה להם שעבר זמן רב כשעמדו שם קהויים מתחושת הניתוק‬

‫שפלש לרחוב‪ ,‬לחצרות ולתוכם‪ .‬לאחר השתהות ממושכת הם נסוגו‬
‫מהמקום וחזרו מגורשים ואילמים לדירותיהם‪ .‬כשניסינו להבין‬
‫מה קרה‪ ,‬נראה היה שזיכרונם מוסח לגמרי ומה שנותר מיציאתם‬
‫הלילית היה תערובת מבולבלת של מראות שווא וּ ודאויות מוטלות‬
‫בספק‪ .‬אבל לא הרפינו וחזרנו ושאלנו והפצרנו בהם לתת עוד‬
‫פרטים כדי שנדע מה אורב לנו ברחוב‪ ,‬וראינו שהם מתלבטים‬
‫באיזה קול לומר דברים כמו משהו חבוי שעלה בלתי נראה וללא‬
‫שום עקבות גלויים‪ ,‬או כפי שהעידו חלקם נוכחות נסתרת‬
‫שנצמדה אליהם והמתינה יחד איתם לרוצח‪ .‬כנראה אחת‬
‫מהנרצחות‪ .‬הצעירה שבהן‪.‬‬
‫דברים נאמרים במבוכה עצומה וכמעט ללא התבדחויות‬
‫ובלחישות‪ .‬דברים שאנחנו לא מאמינים בהם וקורים לנו‪ ,‬תעתועים‬
‫חסרי ממשות יציבים מול כל הסבר ארצי‪ .‬עברה בינינו החלטה‬
‫גורפת שאסור לדבר ליד הילדים‪ ,‬בטווח שמיעתם או בכלל בעולמם‪.‬‬
‫אבל הילדים נראו עליזים כתמיד‪ .‬הם רצו במדרגות‪ ,‬תמיד צועקים‬
‫תמיד מצוננים‪ ,‬לכלכו את הכניסות‪ ,‬גידלו גורי חתולים עזובים בין‬
‫מיטב המגבות שלנו‪ ,‬דהרו בחצרות האחוריות שנחשפו והתבוננו‬
‫ללא כל יראה פנימה אל קבר העץ‪ .‬הם החליטו לאסוף בו גזרי עצים‬
‫וצמחייה יבשה‪ ,‬להבעיר בל"ג בעומר מדורת ענק‪.‬‬

‫אם לא היה גולש פנימה לתוכנו כצל אפל המעשה שנעשה בחצר‪,‬‬
‫אם התפשטותו המהירה ורבת העיקולים הייתה נרדמת או מתעוררת‬
‫צלולה‪ ,‬לא היינו רואים בתוכנו את המחשבות על המתים‪ .‬וכך לאירוע‬
‫העץ שהפך לעץ שלנו נוספו עכשיו גם המתים שלנו‪ .‬אמנם בכל‬
‫פעם של מישהו מאיתנו‪ ,‬אבל הרגשנו כי הם נלכדו והתגלגלו‬
‫איתנו באיזו רשת שמקורה נטווה במעשה העץ והמשכה באיזה‬

‫‪ 93 ‬‬

‫‪.indd 93‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:36‬‬

 ‫ארועץ‬

‫כוח אפתי חסר פניות‪ .‬האיש הרזה כנוצת עורב‪ ,‬הרוצח בעל פני‬
‫הנחש המשולשים‪ ,‬מפלצת אדם או אדם מפלצת‪ ,‬המוזרים והמתים‬
‫שהתחלנו כולנו לראות ברחוב‪.‬‬
‫הבנקאי‪ ,‬שכבר בנעוריו היה נער מלבב ושובה לב והתגלתה בו‬
‫גאונות פיננסית מפליאה‪ ,‬וכשהפך לגבר בעל עמדה בכירה בכלכלה‬
‫התאבד בקפיצה מחלון משרדו באורח פתאומי וחסר פשר בליל ירח‬
‫אפלולי‪ .‬מותו הרעיש והדהים את המדינה‪ .‬שנים לאחר מכן הוא נראה‬
‫אצלנו‪ .‬שתי משפחות צפו בו חוצה את הכביש במהירות ונעלם‪.‬‬
‫ההורים זיהו אותו מייד‪ .‬גם השכנות ראו אותו עומד במקום חלול‬
‫וריק‪ ,‬מבודל ומופרד לתמיד‪ ,‬גבו מוטה קדימה ועל כתפיו פקעת‬
‫כאב סבוכה‪ .‬משהו בו העציב אותנו כל כך‪ ,‬אמרו השכנות‪ ,‬דמעות‬
‫הציפו אותנו‪ .‬לא יכולנו להציע נחמה והצער שיתק את ידינו‪ ,‬אחרת‬
‫היינו פורשות את זרועותינו אליו‪ .‬הוא מת אמרנו להן‪ .‬ואם הוא לא‬
‫מת‪ ,‬תהינו‪ .‬האם אפשרי שברגע שקפץ בעט בכל הנטיות והזיקות‬
‫ונספג אל המקום שחי בו‪ ,‬נעלם בחסות ידיעת מותו המאפילה על‬
‫מראה העיניים אך פוסחת על אלה שאיבדו את עיוורונם‪.‬‬

‫לפנות ערב‪ ,‬חשוך אבל לא חושך והנִ ראות עמוקה ונִ ְפ ִחית‪ .‬האור‬
‫הגדול דוהה בשוליו המרוחקים וגם מרכזו מתעמעם ברכות‪ .‬אנחנו‬
‫יורדים למטה‪ ,‬יוצאים לשכונה‪ ,‬טורקים את דלת היום מאחורי גבנו‬
‫ותקוות חיי הפנאי המסתוריים משתררת לרגע‪ .‬בשעות האלה אנחנו‬
‫פוגשים זה בזה‪ ,‬מטיילים עם הכלבים המאושרים שלנו‪ ,‬רצועות‬
‫מלבה ומדיח‪ .‬חתולים רצים בחצרות‬ ‫הכלבים נמתחות עד גבול חנק ֶּ‬
‫האחוריות ומופיעים לרגע בארשת עסוקה ומיתממת בחזיתות‬
‫הבתים‪ ,‬מנקים את עורפי אוזניהם בסיבוב רגליים היקפי‪ .‬עורבנים‬
‫מחקים את יללות החתולים‪ .‬הילדים שואלים‪ ,‬למה הציפורים‬
‫מייללות? כי הן יכולות מסבירים ההורים‪ .‬עוד מעט יפקחו עטלפי‬

‫‪ 94 ‬‬

‫‪.indd 94‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:36‬‬

 ‫ארועץ‬

‫הפרי ההפוכים את עיניהם האדומות‪ .‬מכוניות צופרות בצומתי העיר‬

‫באדישות ובאנונימיות‪ .‬אנחנו בעולם הרגיל‪ .‬החרדות הליליות‬
‫מתחלפות באהבה גדולה‪ .‬עורבי הרחוב משייטים מלמעלה‪,‬‬
‫מתפייסים לקראת שנת הלילה בתנועות ראש מגושמות‪.‬‬

‫ברחוב הופיע פתאום כלב משונה ולא מוכר‪ .‬נמוך אך בעל גוף‬
‫חסון‪ ,‬ראשו מוטה לגמרי לימינו כמקשיב או בוחן משהו בהבעה‬
‫מרוכזת וערה‪ .‬התנועה האנושית הזאת‪ ,‬המביעה נכונות ומייחדת‬
‫מקום מתעניין ואינטימי לבאים לקראתו‪ ,‬אף שהייתה נכות‪ ,‬סוג‬
‫של עקמת בצוואר‪ ,‬דיברה בשפת המחוות שלנו וחצתה את המרחב‬
‫שבין אנשים לכלבים‪ .‬היא פתחה את הלב ומשכה אותנו‪ .‬אבל הוא‬
‫לא ניגש אלינו אף פעם‪ .‬השכנים ניסו להאכיל אותו‪ ,‬לדבר איתו‪,‬‬
‫לאמץ אותו‪ ,‬והוא חמק תמיד בדרך לא פחדנית ולא מתנשאת‪.‬‬
‫קראנו לו מוּ ֶטה במלעיל‪ .‬עקפנו אותו מדי יום עם כלבינו הנובחים‬
‫והמשתוללים למראהו‪ ,‬מהסים אותם‪ ,‬נבוכים מולו על גסותם‪.‬‬
‫שאלנו זרים ואורחים ברחוב על אודותיו‪ ,‬אבל עם הזמן חדלנו‬
‫להקשיב לשמועות ולבדיות הסותרות והמשונות שנגעו לקשריו‬
‫בעולם‪ .‬הוא היה ברחוב שלנו בכל עת‪ ,‬פוסע במתינות ברגליו‬
‫הקצרות ובגופו הכבד מול חזיתות הבניינים‪ ,‬הלוך וחזור‪ .‬כשהיינו‬
‫מביטים בו מהדירות באספות הדיירים‪ ,‬היה נדמה לנו שהוא לובש‬
‫חזות של סוכן שירות חשאי המוצב לשמירה‪ ,‬ובתנוחת ראשו‬
‫המוטה ימינה נראה כמדווח אל מיקרופון נסתר בשקע צווארו‪.‬‬
‫כשלא היה ברחוב ידענו שהוא נמצא על הלוחות שהנחנו לכיסוי‬
‫בור העץ‪ ,‬שיערנו שהוא ישן שם‪ ,‬אבל אף פעם לא ראינו אותו‬
‫שוכב‪ .‬בפעמים שניסינו להתגנב בפועל או במחשבה‪ ,‬הוא הבחין‬
‫מייד בכוונה ועמד מולנו‪ ,‬ראשו לימינו ומבטנו הסקרני משתקף‬
‫במדויק במבטו‪ .‬הילדים היו הראשונים שהבחינו בהיעדרו בוקר‬

‫‪ 95 ‬‬

‫‪.indd 95‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:36‬‬

 ‫ארועץ‬

‫אחד בדרכם לבית הספר‪ .‬הוא לא נראה גם עם חזרתם לאחר יום‬

‫הלימודים‪ .‬עבר יום נוסף‪ .‬ירדנו כולנו לחפש אחריו‪ ,‬ממלאים את‬
‫הרחוב בקריאות שהלכו ודעכו כשירד החושך‪ .‬מוטה לא היה חלק‬
‫מהלילה של הרחוב‪ ,‬לא ראינו אותו לאחר שירדה החשכה הסודית‬
‫ורשמיה שהתגלו לרגע הפכו לחבויים בתוכנו‪.‬‬
‫חלפו כמה חודשים מאז היעלמו‪ .‬יום אחד חזרו השכנות מדרום‬
‫העיר וסיפרו שהבחינו במוטה‪ ,‬רחוק מהשכונה ומהרחוב שלנו‪ .‬הוא‬
‫בא לקראתן על המדרכה‪ ,‬לא ברח ולא עצר לידן‪ .‬הוא צעד‪ .‬אבל‬
‫מכל ההתרחשויות סביבו‪ ,‬המוזרה ביותר וחסרת ההסבר מכולן‬
‫הייתה העובדה שכעת היה ראשו מוטה לגמרי לשמאלו‪.‬‬

‫היה מה שפתח את מופע החיות המשונות סביבנו‪ .‬השכנות היו‬

‫בביתן כשנשמעה דפיקה מהירה וחזקה בדלת‪ .‬כשפתחו לא נראה‬
‫איש וחדר המדרגות היה ריק ודומם‪ .‬שלוש פעמים נשנו וחזרו‬
‫הדפיקות‪ ,‬מהירות ותקיפות‪ .‬הן פתחו את הדלת פעמיים נוספות‪,‬‬
‫חושפות את החלל השיפועי שהלך והתמלא בחרדה ובמועקה‪.‬‬
‫בנן בן השבע שישב במטבח אמר איזה טיפש מאחורי הדלת‪.‬‬
‫רק בדפיקה הרביעית‪ ,‬מחליפות מבטים מעל לראשו של הילד‬
‫ומאוחדות בדחף הגנה‪ ,‬פתחו שוב במתח גדול ובכוננות גבוהה את‬
‫הדלת והסתערו לחלל חדר המדרגות מוכנות לכול‪ .‬הופיע לפניהן‬
‫תרנגול לבן וגדול ונכנס בצעדים מדודים לדירה‪ .‬הוא עבר בין‬
‫החדרים בצעדה מתנדנדת ומונוטונית‪ ,‬בפרישת ציפורניים קשוחה‬
‫על הרצפה‪ ,‬והן בעקבותיו המומות ממופעו הסהרורי ומזועזעות‬
‫מתחושת סמליות טהורה שלא ידעו את משמעותה‪ .‬כשהגיע‬
‫למטבח עצר וניקר פעם אחת בקערתו של הכלב‪ ,‬שהרים ראשו‬
‫לרגע וחזר לנום‪ .‬הוא עבר למרפסת המטבח וממנה שב להול ויצא‬
‫וירד במדרגות‪ .‬הן מיהרו לחלון המשקיף על כניסת הבית אבל לא‬

‫‪ 96 ‬‬

‫‪.indd 96‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:36‬‬

 ‫ארועץ‬

‫ראו אותו עוזב‪.‬‬

‫הילד במטבח אמר לכלב תרנגול טיפש‪ .‬אכל לך את האוכל‪.‬‬

‫אירועים ותיאורים מהנעשה בשכונה נאספו באספות הדיירים‪.‬‬

‫שמועות הותירו מילים מרחפות‪ ,‬חלקי סיפורים שנקרעו והתפזרו‬
‫סביבנו נישאים באוויר‪ ,‬כל קרע נושא רמזים סתומים להתרחשויות‬
‫ולמופעים מחוץ לחיינו כפי שהכרנו עד כה‪ .‬נשאבנו אל הרחוב‬
‫והתחלנו להיעדר מהעבר שלנו‪ .‬אנשים מחוץ לשכונה שהיינו‬
‫קשורים איתם בקשרי משפחה‪ ,‬עבודה וחברה‪ ,‬ודאי עוד לא נתנו‬
‫דעתם על כך שחמקנו יותר ויותר מהעקבות ומהסימנים שהותרנו‬
‫לפני כן‪.‬‬
‫הבנו שהרחוב‪ ,‬חלק מרחוב ארוך יותר החוצה את מרכז העיר‬
‫לרוחבה‪ ,‬הפך למחסה‪ ,‬למנוס לישויות‪ ,‬לצללים וליצורים‪ ,‬חלקם‬
‫חיים חלקם מתים‪ ,‬וכולם מסתובבים הלוך ושוב ברחוב שלנו בדרך‬
‫החיפוש אחר כניסה או פתח‪.‬‬

‫זה כל מה שאני יודע סיים השכן המבוגר את סיפורו שפתח את‬

‫אספת הדיירים‪ .‬ראינו צורך להיפגש כעת על בסיס קבוע ולהחליף‬
‫רשמים ודעות ואף לתמוך זה בזה ולייצר אסטרטגיות שיאפשרו‬
‫את המשך החיים שהופרו ולא הצליחו להתיישב שוב בגבולותיהם‪.‬‬
‫באותו יום אירע לשכן המבוגר אירוע מצמרר ויוצא דופן שכמוהו‬
‫לא ראה למרות שנותיו וחוכמתו‪ ,‬כל כך מרחיק לכת היה‪ .‬נשמעה‬
‫דפיקה על הדלת ואישה קטנה בעלת חיוך זוהר עמדה בפתח‪.‬‬
‫חשבתי שנשלחה אליי בשליחות מחנות מכשירי הכתיבה הקטנה‬
‫שבחלקו הצפוני של הרחוב‪ .‬שנים עברו מאז פתחתי לרווחה את‬
‫הדלת בפני זרים או מכרים‪ .‬טעות‪ ,‬או הסחת דעת ואולי פיתוי‪,‬‬
‫משיכה לא מודעת למקום או למקור שעמד לזנק ולגלות עצמו‬

‫‪ 97 ‬‬

‫‪.indd 97‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:36‬‬

 ‫ארועץ‬

‫מולי‪ .‬היא הייתה בחוץ ובפנים מייד‪ .‬לא ניתן לכנות זאת מהירות‬
‫תנועה או תנועה מהירה‪ ,‬אלא סוג של התקה‪ .‬כשנסגרה הדלת‪,‬‬
‫ברווח צר שלא הייתי ער לקיומו‪ ,‬חמקו פנימה‪ ,‬הופיעו‪ ,‬לא ממש‬
‫מתגלים לעיניי‪ ,‬כמה צללים‪ ,‬נתקלים‪ ,‬מתאחדים‪ ,‬מתפזרים‬
‫בלחישות מהוסות‪ ,‬והסתתרו מאחורי גבה‪ .‬עמדתי במרכז החדר‬
‫בתחושה של משהו מבעית שנגזר וידעתי כבר שאני מצוי במרכזו‬
‫בעיתי‪ .‬הבטתי‬‫של אירוע בלתי נמנע שחיפש אחריי ומצא אותי ִ‬
‫באישה שלא נותר דבר מחזותה הקודמת‪ .‬ראשה‪ ,‬פניה וידיה‪,‬‬
‫חזה‪ ,‬הזכירו גולגולת ועצמות מוצלבות‬
‫המשוכלות גבוה על ּ‬
‫תחתיה‪ ,‬מדבקת אזהרה זרחנית של אריזת רעל‪ .‬בתוך הזעזוע‬
‫שחוויתי הרגשתי שאני מבין מה אני ומה היא מבקשת להראות לי‪.‬‬
‫היה לזה קשר למחאה אפלה שמכריתה את החיים‪ .‬הרגשתי איך‬
‫היא הופכת לנוכחות מחשמלת‬
‫ושלילית עד לנקודת האל־חזור אלינו‪ ,‬האנושיים‪ .‬חשבתי ששמעתי‬
‫איך נטרק בפניה השער המוביל לעולם הזה ואלינו בני האדם‪.‬‬
‫במאמץ לשמור על שיווי משקל בתוך חוסר השחר הזה‪ ,‬נאחזתי‬
‫במחשבותיי ופקדתי על עצמי לא לציית לדחף לכסות את עיניי‪,‬‬
‫אלא להביט בה‪ .‬היא צעדה אל קיר התמונות הישנות של משפחתי‬
‫וקרוביי המתים ועצרה מול תמונת אשתי המנוחה‪ .‬התבוננתי גם‬
‫אני בתמונת אשתי וראיתי לראשונה כיצד מסתיר זוהר החיים‬
‫העולה ממנה את החשכה האטומה המקיפה אותו‪ .‬חשבתי שפעם‬
‫ניצבה דמותה בחזית התמונה ועם השנים נראה כאילו התרחקה‬
‫פנימה ואבדה לי‪ .‬חלפה בי הוודאות שאני קרוב מתמיד לפגוש בה‬
‫שוב‪.‬‬

‫היה האיש שהופיע לפעמים במכנסיים עד לברכיו‪ ,‬גורר מגרפה‬

‫מאחורי גבו‪ ,‬כבד תנועה ורטוב מאוד‪ ,‬חובש כובע בד ונמצא ביחסי‬

‫‪ 98 ‬‬

‫‪.indd 98‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:36‬‬

 ‫ארועץ‬

‫סכסוך מתמיד עם שוליו הרחבים‪ .‬בשכונה עקבו אחריו עובר מבניין‬

‫לבניין‪ ,‬משקה עצמו בצינורות ההשקיה שבגינות‪ .‬הוא דיבר בקול‬
‫רם והשתמש רק במשפטי פתיחה שנשמעו כלקוחים מספרים‬
‫ומסיפורים‪ .‬בין משפט למשפט הייתה ארשת פניו הופכת קצרת‬
‫רוח והוא היה מכה בידו על כובעו‪ ,‬ופניו הזועפים היו מאדימים‬
‫כמי שמתאמץ לשווא להסתנן אל תוך איזה המשך ונהדף החוצה‬
‫ביד קשה‪ .‬בזה אחר זה כמו חוליות שרשרת נייר צבעוני נתלו‬
‫משפטי הפתיחה מעל לרחוב‪ .‬הד אפשרויות כבש את האוויר‪ ,‬הרגע‬
‫העני ביותר והעשיר ביותר במסירה אחז בחוזקה ברקות ראשינו‬
‫כשעברנו‪.‬‬

‫היו ימים יפים שבין חורף לאביב‪ .‬לתוך הירוק־שחור החל לחדור‬
‫האדום בקו עדין בשמיים‪ .‬כשחיפשנו את מקורו גילינו כי זו‬
‫השתקפות פריחת כל העצים האדומים ברחוב‪ .‬האוויר סביבנו נראה‬
‫כאילו כובס‪ ,‬רוכך ויובש בעדינות‪ .‬בזיכרונות שלנו שלט הזוהר‬
‫המעומעם הזה‪ .‬מרגעי כריתת העץ ועד שנתיים אחר כך כשעזבנו‪,‬‬
‫ָחיִ ינוּ בתוכו‪ .‬אור מיטיב וחונן שאינו בלשון המקום ִהשעה את חוש‬
‫ההתמצאות שלנו ואת ספירת הימים שידענו בשפת הקור‪ ,‬הגשם‬
‫והחשכה שלהם‪ ,‬האדום החודר ההופך לצהוב ההופך לסנוורים‬
‫לבנים‪ ,‬לזרקור החום שרושם את צמחיית האפר בחריצי המדרכות‪.‬‬
‫צבעי הזמן נמסו‪ ,‬נמחקו כמעט‪.‬‬
‫באחת מאספות הדיירים האחרונות שבהן עוד נוכחנו כולנו‪ ,‬בני‬
‫ובנות המקום‪ ,‬גילינו שנעלמו מאיתנו עובדות ראשוניות ומהותיות‪.‬‬
‫לא הצלחנו להיזכר בבירור והתגלעו בינינו מחלוקות באשר לשאלה‬
‫מה היה בדיוק סוג העץ‪ .‬על פי עדויותינו השונות מפרטו תאם‬
‫הרבה יותר מעץ אחד‪ .‬הגזעים הכפולים‪ ,‬שורשי האוויר‪ ,‬גודל עליו‪,‬‬
‫קוטרו‪ ,‬גובהו‪ ,‬צבעו‪ ,‬פירותיו‪ ,‬מכלול מאפייניו סתרו את תיאורי‬

‫‪ 99 ‬‬

‫‪.indd 99‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:36‬‬

 ‫ארועץ‬

‫העצים שעליהם קראנו בספרים‪ .‬לא הצלחנו למצוא את שמו ולא‬

‫את מקורו‪ .‬לא הצלחנו להגיע להסכמה בינינו‪ .‬העלינו השערות‬
‫בנוגע לחוסר אחדות הדעות‪ .‬תהינו לגבי האפשרות שהעץ לא התפצל‬
‫אלא התאחד בעצם עם עץ שונה ממנו‪ ,‬תהינו לגבי האפשרות‬
‫שההבדלים מקורם בנקודת תצפית שונה של כל דירה‪ .‬תהינו‬
‫בקולות מהוסים אם הדבר קשור בטרום הראייה שבה חיינו עד‬
‫למועד האירוע‪.‬‬

‫אף על פי ששולי חיינו נשרפו במוזר ובחריג‪ ,‬נשאר מרכזם שגרתי‬

‫ויומיומי‪ .‬לא ניתן היה לעצור את החיים הדוחפים והדוחקים‪ ,‬את‬
‫חיי הילדים שמשכו קדימה‪ ,‬את העבודה‪ ,‬הקניות‪ ,‬הבית והמשפחה‪.‬‬
‫הכול המשיך כרגיל ועוד משהו‪ .‬באספות הדיירים שנערכו בדירות‬
‫שלנו דיברנו שוב על ניקיון חדר המדרגות‪ ,‬על מיגון דלתות הכניסה‬
‫אירגנו‬
‫ַ‬ ‫לבניינים‪ ,‬מדיניות קשירת אופניים ועגלות בחצר המשותפת‪.‬‬
‫אירועים בחגים‪ ,‬ומסיבות לדיירים שעזבו ולדיירים שתפסו את‬
‫מקומם‪ .‬נזהרנו שלא ליפול לבורות אפלים של אמונה והכחשה‪,‬‬
‫וחרדנו בכל פעם שהשכנות ביקשו את זכות הדיבור באספות‪ .‬לא‬
‫המ ְת ַמ ֵחש בתוכנו ודי בזיק או‬
‫רצינו להיות במקום חסר השם הזה ִ‬
‫בזיע להתניעו‪ .‬אבל לעיתים זה קרה‪ .‬הרחוב המשיך להשתנות והפך‬
‫מרוחק ואפל ככל שהעמיק הלילה לחדור‪ .‬במהלך היום ברעש‬
‫התנועה‪ ,‬המסחר הקטן‪ ,‬חצרות שני גני הילדים‪ ,‬החיים הפעילים‬
‫במרפסות בחזיתות והספסלים הנושאים את השיח השכונתי‪ ,‬הוא‬
‫התחזה לכל רחוב בעיר‪ .‬אבל אנחנו זיהינו את עקבות הלילות‬
‫וחלפנו כזרים‪ ,‬מחישים את צעדינו‪ ,‬בין קולות ושברי שיחות של‬
‫עוברים ממוקדי יעד ובין מתנהלי הפנאי והמקרה‪ .‬הם לא הבחינו‬
‫בדבר ולא מחקו את סימני ההתרחשויות הליליות‪ .‬הפעם הייתה זו‬
‫דווקא השכנה היפהפייה שמחלה ממושכת אפפה אותה בשעוות‬

‫‪ 100 ‬‬

‫‪.indd 100‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:36‬‬

 ‫ארועץ‬

‫שנהב שקופה כשל קלח תירס צעיר‪ .‬היא אמרה שמראה המוניות‬
‫הלבנות החונות והממלאות את הרחוב בשעות שלפנות בוקר מזכיר‬
‫לה את מסדרונות בית החולים בתקופות האשפוז הארוכות שעברה‪.‬‬
‫היא ספרה שש מוניות מול שני הבניינים שלנו ורבות נוספות שחנו‬
‫במורד הרחוב‪ .‬הנהגים כולם שקועים בשינה כבדה‪ .‬ראשם מוטה‬
‫אחרונית‪ ,‬קצה קודקודם על מסעד הכיסא‪ ,‬גרונם לטוש וחשוף‬
‫ועורפם מכווץ‪ .‬היא נקשה בכוח בצרור המפתחות שבידה על‬
‫שמשת החלון לצד אחד הנהגים‪ ,‬והנהג לא זז ולא פקח את עיניו‪.‬‬
‫ידענו ולא חלקנו בינינו את התופעה הלילית שהפכה שכיחה‬
‫לאחרונה‪ .‬ניסינו להימנע מהמהלך הצפוי שנאלצנו כולנו לעבור‬
‫עם כל גילוי חדש‪ .‬מה שסיפרנו זה לזה העלה בתוכנו תחושות של‬
‫הפרכת כזבים בעודנו מדברים‪ .‬למרות אימותים חוזרים ונשנים‪,‬‬
‫איסוף עדויות מפי דיירים שונים והאמון שבחרנו לתת זה בזה‪ ,‬נוכח‬
‫תמיד גם איזה חשד בעצמי וחשד באחר‪ ,‬כל כך מחוץ לגדרם היו‬
‫האירועים‪ .‬אם נאלצנו להזכיר את כריתת העץ אמרנו במהירות‬
‫אירועץ‪ .‬לא רצינו לשוב ולומר כריתה או זוועה או אפילו רצח‪.‬‬
‫כמעט חדלנו לדבר בינינו על העץ ועל העולם שלאחר העץ‪.‬‬
‫נשארנו קרובים ועמדנו סמוכים זה לזה‪ ,‬פוחדים להיפרד ולהירדף‬
‫לבד במחשבות רפאים ופוחדים להתאחד ולהציף את הנעשה עד‬
‫שנטבע בו‪ .‬ניסינו למשול ברוחנו‪ .‬השכן המבוגר אמר פעמיים‬
‫אנחנו אלה שישנים וחולמים‪ .‬אנחנו אלה שישנים וחולמים‪.‬‬
‫השתררה דממה‪ .‬השכן מחקר האוקיינוסים אמר הפיות של הנהגים‬
‫פעורים כאילו נרדמו באמצע צעקה או נחירה‪ .‬צחקנו קצת‪ .‬נזכרנו‬
‫בדגים שצורחים זה לזה במעמקים‪ .‬השכנות אמרו שלאחר שהפכו‬
‫בדבר גמרו בדעתן לחקור‪ ,‬בלי כל שיהוי‪ ,‬את הרעש המרעיד את‬
‫החצרות והמדרכות בשעות שכבים האורות האחרונים‪ .‬ידענו כבר‬
‫שהרעש מגיע רק כשהחושך בחצרות מוחלט‪ .‬הן יצאו מצוידות‬

‫‪ 101 ‬‬

‫‪.indd 101‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:37‬‬

 ‫ארועץ‬

‫בפנסים בשלוש לפנות בוקר וצעדו בציפייה דרוכה ברחוב השומם‪.‬‬

‫משהו הטיל את צילו הכבד‪ ,‬התערבב ונבלע בחשכה הרגילה‪ .‬שעה‬
‫ארוכה שוטטו מתוחות‪ ,‬דורכות בעיגולי האור הקטנים שסימנו‬
‫הפנסים בדרכן‪ .‬בדיוק בשלוש החלו העצים להמטיר‪ ,‬ממש‬
‫לזרוק מעליהם‪ ,‬אמרו השכנות‪ ,‬דברים בעלי משקל שנפלו בכוח‬
‫למרגלותיהם כאילו עמדנו בתוך מטע אבוקדו שמתנער פתאום‬
‫בכל הכוח‪ .‬רעש עצום השתרר כמו גשם פראי או רעם מתמשך‪.‬‬
‫הרחוב רעד מעוצמתו‪ .‬כל זה לא נמשך יותר מכמה דקות‪ .‬אחר כך‬
‫נשמעו פה ושם עוד כמה נפילות עד שחדלו לגמרי‪.‬‬
‫נשענות זו על זו‪ ,‬מוצאות מחסה באיחוד מחדש‪ ,‬מהנתק המטלטל‬
‫שכפה עליהן הרעש‪ ,‬מחשבותיהן התמתנו והתלכדו שוב‪ .‬הן רכנו‬
‫מעבר לגדרות הבניינים‪ ,‬סוקרות לאור הפנסים את גומות העצים‬
‫העצומות שהגזעים הם צירם ולא הצליחו למצוא עדות כלשהי‬
‫לעצמים שנפלו‪ ,‬וזולת ההיסטוריה הנרשמת מדי יום ולילה במעגל‬
‫האדמה ששטחו רוחב ענפי העץ השוככים מלמעלה‪ ,‬נראה הכול‬
‫רגיל‪.‬‬
‫דיירי הבניינים הוסיפו עוד מידע על העולם הצלילי של הרחוב‪.‬‬
‫רחשים (מישהו חוצה‪ ,‬משהו נופל)‪ ,‬קריאות חטופות (פה‪ .‬הה‪ .‬פה)‪,‬‬
‫צחוק כבוש (יד על הפה‪ .‬בבושה? ברוע?)‪ ,‬פטפוטים מתפרצים‬
‫ונבלעים (קשה להבין‪ .‬הפטפוט מהיר מאוד‪ ,‬חזק או חלש מדי או‬
‫שניהם ביחד)‪ ,‬צעדים חפוזים (מאחורי הגב‪ ,‬מעלה תחושה מקדימה‬
‫של תאונה או דריסה)‪ ,‬רעשי פעילות בלתי נראית (מעבירים חפצים‬
‫גדולים) ולחישות בשפה לא מובנת אך לא זרה‪ .‬כנראה בארמית‬
‫(חלמא‪ ,‬נהמא‪ ,‬אנחנא)‪.‬‬

‫אנשים כמונו יכלו לחיות במקומות אפשריים אחרים‪ .‬הדברים שלא‬

‫בחרנו בהם הם שעשו אותנו‪ .‬השתייכנו במקרה לבניינים האלה‪ ,‬בין‬

‫‪ 102 ‬‬

‫‪.indd 102‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:37‬‬

 ‫ארועץ‬

‫הרחוב ועציו שהפכו לעולם לא מוכר ולא מכיר‪ .‬ככל שהעמקנו בו‬
‫הוא צלל והתפרט עד שחזותו ומהותו אבדו לנו בריבוי הקולות‬
‫והמשמעויות שכאילו בקעו ממרחק חסר קרקעית‪ ,‬מהדהוד תמידי‬
‫ללא הפוגה או סדר‪ .‬בתוך הזמנים שהכיל נמצאנו טובעים‬
‫בזיכרונות ובאי־זיכרונות מעיקים‪ ,‬עשויים כולם מתחושות חזקות‬
‫ומוחשיות מחיינו‪ .‬התנערנו זה מזה לרגע כמזיכרון כוזב ואפל‬
‫וחזרנו מייד להדק את אחיזת ידינו כדי לא להיות בחושך לבד‪.‬‬
‫לפעמים בלילות הדיף הרחוב ריח חזק של תירס ולפעמים עמד בו‬
‫ריחו של העץ המת והתגובה שלנו אליו הייתה מיידית כמו סימן או‬
‫קוד סודי המפעילים ַה ׁ ּ ָש ָאה מוצפנת‪.‬‬

‫לאחר שנעלמה מנבאת הרעות באותה פתאומיות שבה הופיעה‪,‬‬

‫נשאר השכן המבוגר עומד אל מול תמונות בני המשפחה המתים‪.‬‬
‫לאחר מות אשתו נעלם הכורח המתמיד לחצאי אמיתות ולחצאי‬
‫שקרים שווי נפש‪ ,‬מוסכמים או חסרי מודעות‪ .‬תמו גם כל קשריו‬
‫המשפחתיים והחברתיים ועימם‪ ,‬לאחר זמן מה‪ ,‬החיכוך המתמיד‬
‫עם אמיתות נוספות‪ .‬הוא הפסיק לחפש הבנה והסכמה‪ ,‬ומצא‬
‫שהבדידות והיעלמותם של נמעניו מדייקות את תחושת העצמי‬
‫שלו‪ .‬במהלך השנים חדל במידת האפשר לשקר לעצמו והחליט‬
‫שהדרך לשלווה פנימית נצורה במשמר הפרטיות המוחלטת‪ ,‬וכל‬
‫פרט וכל דבר שאין להם חוץ‪ ,‬סוללים אותה‪ .‬כל המידע האישי‬
‫שפיזר בחייו חזר לחזקתו בלבד‪ ,‬אף אחד לא חקר ולא ידע עליו‬
‫דבר והוא הפך למומחה יחיד בתחומו‪ .‬הוא המשיך ואמר שמאז‬
‫האירועץ עלו בו רגעים מחייו הקודמים‪ ,‬מצעירותו‪ ,‬תחושות‬
‫שעוררו צורך בחיק חברתי‪ ,‬בהתחברות‪ ,‬בהיכללות‪ .‬לכן ביקש‬
‫כעת את המילים החרדות והמשפטים הבהולים בשפת עולם הרחוב‬
‫ששמע מאיתנו‪ .‬אבל לא היה לו באמת ולא כלום עם רגשות אלה‪.‬‬

‫‪ 103 ‬‬

‫‪.indd 103‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:37‬‬

 ‫ארועץ‬

‫לא פחד מחזיון האישה ולא מסוגיית זהותה‪ .‬לא פחד מהמוות וגם‬
‫מהחיים כבר אינו פוחד‪ ,‬ולא מנטישה שכבר אירעה‪ ,‬לא מאובדן‬
‫משמעות ולא מאובדן שליטה‪ .‬כך סיכם השכן את הפחדים הגדולים‬
‫ששרד ושנעלמו‪ .‬אבל עבורנו היו גם סיפורו וגם דבריו מטילי מורא‬
‫והעיבו עלינו בתחושות של חוסר מנוח ובדידות‪ .‬עדיין לא נועדנו‬
‫לאפלה הזאת‪ .‬וגם לא האמנו שאפשר לחוש כך‪.‬‬

‫איש הפתיחוֹ ת נמצא מת‪ .‬הוא שכב ופניו אל האדמה בחצר הבניין‬
‫האחרון של הרחוב‪ .‬המגרפה שכבה לימינו בתנוחה זהה‪ .‬כשהפכו‬
‫אותו נראו על חרטומי נעליו כתמי שושנים בגוון האדום הנסתר‬
‫של האדמה‪ .‬ככל הנראה רגז מאוד בעת מותו ופניו אפופי העלטה‬
‫להיקשר אל ֶה ְמשך‪ ,‬אך זה התפורר‬
‫קפאו בהבעת הפעולה המכרעת ִ‬
‫בתוכו לאבק חסר משקל או חמק כצל עכבר לחלל ריק ומנותק‪.‬‬
‫השכנות אמרו סיבת המוות‪ :‬אין המשך‪.‬‬
‫ישבנו באספת הדיירים השבועית שהפכה עם הזמן להסתופפות‬
‫הכרחית ללא סדר יום וללא פרוטוקולים‪ .‬הוחלט לומר מעין‬
‫תפילה קבוצתית עבורו‪ .‬בשל אהבתו לחצרות ולצינורות המים‬
‫שפרצו מהירים וצלולים על שערו וכתפיו‪ ,‬ומשום ששכב למנוחתו‬
‫האחרונה מתחת לעץ התפוחים הגוסס‪ ,‬נקשר מותו למקום‪ ,‬לגומת‬
‫העץ הרושמת ושומרת את קורות העץ‪ ,‬העץ שמתחת לעץ‪ .‬בבוקר‬
‫הלכנו לבניין האחרון‪ .‬עמדנו ועימנו הילדים ועוד שכנים וסקרנים‪.‬‬
‫היֹה היה פעם איש‪ ,‬שבוקר אחד לא מזמן נפל‪ .‬נפל מתחת לעץ‪.‬‬

‫השכנות שישבו על הספסל בעיקול המדרכה שליד המכולת‬

‫סיפרו לנו שאישה קשישה נכנסה לרחוב‪ ,‬שיער קצף גלים מתקרב‬
‫ומתרחק סביב פניה הקורנים בקורת רוח כמוסה‪ .‬פוסעת באיזו‬
‫רשמיות חיננית‪ ,‬ללא רתיעה וללא קרבה יתרה בשמלה‪ ,‬בנעליים‬

‫‪ 104 ‬‬

‫‪.indd 104‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:37‬‬

 ‫ארועץ‬

‫ובתיק בכחולים תואמים‪ ,‬היא לא נראתה ממהרת אך פניה מועדים‬

‫היו כנראה למקום שבו ממתינים לה‪ ,‬חגיגיים גם הם‪ ,‬בני משפחה‬
‫וחברים‪ .‬כשחלפה לידן עלה ונספג באוויר ריח מנטה עדין‪ ,‬ריח‬
‫ירוק עד של עצי אקליפטוס שנישא אולי עם הרוח ונקשר עבורן‬
‫עם הלך רוחה הפנוי מצער‪ .‬הן התפעלו מחזותה ומחביבותה וחמלו‬
‫בליבן על סבותיהן‪ .‬אף אחת מהן לא הייתה כה קלה‪ ,‬כה עצמאית‬
‫וכה בעולם‪ .‬לאחר שנעלמה מעיניהן נכנסו לרחוב שתי נשים‬
‫בשנות החמישים לחייהן‪ .‬הן נראו חשדניות ומעוררות חשדות‬
‫ודיברו ביניהן בתרעומת גדולה בגרונות צרודים‪ .‬קולות מרים‪,‬‬
‫מאוכזבים‪ ,‬מלאי טענות סוננו הלוך ושוב‪ ,‬לא ברור אם הופנו זו אל‬
‫זו או התייחסו לאחר שלישי‪ .‬גם נוהגן היה מוזר‪ ,‬כמעט תמהוני‪,‬‬
‫חוצות את הכביש וחוזרות וחוצות שוב‪ ,‬ובאיזו קיצוניות עצבית זו‬
‫כלפי זו ואפילו כלפי יושבות הספסל‪ ,‬שסמרו מהפתעה ומבהלה‪.‬‬
‫לאחר שעברו ונעלמו מהעין‪ ,‬פרצו השכנות בצחוק משחרר‪.‬‬
‫קולות של צעקות מקצהו השני של הרחוב הקפיצו אותן ממקומן‬
‫והן החלו לרוץ לכיוונן‪ ,‬לא תוהות על מעשיהן‪ ,‬מונָ עות מידיעה‬
‫עמומה של הגנה על סביבתן הביתית‪ .‬התגלו לפניהן שתי הנשים‬
‫הרגוזות שפגשו בקשישה השלווה‪ ,‬חסמו את דרכה וצרחו עליה‬
‫בפנים מוצפים דם‪ .‬השכנות נעמדו ואמרו בתקיפות הזמנו משטרה‪.‬‬
‫תעזבו אותה מייד או שנקרא למשטרה‪ .‬מחוות הידיים הדוחקות‬
‫והמלל הפרוע משבש הפנים‪ ,‬נאזקו פנימה ונעלמו‪ .‬נראה שהדחף‬
‫למצותם ָש ַכ ְך‪ .‬הקשישה הביטה בהן בעיניים אפורות וחפות ואמרה‬
‫פעמיים מי אתן? תושבי השכונה החלו להיאסף סביב‪ .‬השכנות‬
‫דיווחו בטון הנמוך והמסויג שסיגלנו לעצמנו מול החריג‪ ,‬ודבריהן‬
‫חילצו את הנשים מהקהיון שנסוגו לתוכו והחזיר אותן קוצפות‪ .‬מה‬
‫אתם מתערבים? זו אימא שלנו‪ .‬היא חולה‪ .‬היא ברחה מהמטפלת‪,‬‬
‫אין לה מושג מיהי‪ ...‬אנחנו מחפשות אותה כבר שעות‪ .‬שתיהן‬

‫‪ 105 ‬‬

‫‪.indd 105‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:37‬‬

 ‫ארועץ‬

‫דמעו מזעם ומרחמים ומרחו בידיהן המוכתמות מאבק הגדרות את‬

‫פניהן הרטובים שהתכסו כתמים והבליטו סימני צריבות שמש של‬
‫יום שיטוטים ארוך בחוץ‪ .‬הקשישה נראתה בדיוק כפי שנראתה‬
‫כשנכנסה לרחוב‪ .‬שלמה ונעימה‪ .‬השכונה התפזרה‪ .‬השכנות פנו‬
‫שוב לספסל‪ .‬היה שם איזה זיק אמרה אחת‪ .‬כן חיזקו האחרות‪ .‬היה‬
‫זיק‪ .‬אולי לא‪ .‬אולי היה ואינו קשור‪ .‬המשוגעים נראים נורמלים‬
‫והנורמלים נראים חשודים על כל הראש‪ .‬הן נדו בראשן בתנועות‬
‫שלילה קטנות ששיקפו את עוצמת חוסר האמון‪ ,‬הספקנות וחוסר‬
‫האונים להבחין בין הדברים‪ .‬מה שרואים ומה שבאמת‪.‬‬

‫בניין א' קומה ג' דירה שש היו מנותקים מאיתנו‪ .‬עוד בעת אותם‬
‫עשרת הימים אמרו בגופם ובפניהם שהמעשה בעץ ובמרחבי‬
‫היומיום האפלים שלאחריו רחוק מהם‪ .‬הם נעדרו מהאספות‪,‬‬
‫מהחקירות הליליות‪ ,‬מהניסיונות לפענח שפה והיגיון במתרחש‪,‬‬
‫מהחיפוש אחר עקבות החיים שהיו והחיים שכעת‪ .‬לכן קיבלנו‬
‫בתחושות מעורבות את הופעתה של השכנה שבאה בגפה לאספה‬
‫וישבה לאורך הדיון במדורת ל"ג בעומר‪ ,‬שנסב על רצונם של‬
‫הילדים לעשות מדורה בבור העץ‪ .‬לאחר שהוחלט שנזיז את‬
‫הלוחות שהנחנו מטעמי בטיחות‪ ,‬נחשוף את הבור ונמדוד את‬
‫המצב‪ ,‬היא אמרה פתאום לחלל החדר‪ :‬לפני יומיים פגשתי את‬
‫אבא שלי על הספסל שליד המכולת‪ .‬נדהמנו מההסטה החדה‪,‬‬
‫מהחריגה ממהלך השיחה‪ ,‬ממשפט הפתיחה שהדהד מייד את איש‬
‫הפתיחוֹ ת שתהינו בינינו מתי נשוב וניתקל בו ברחוב‪ .‬היא‬
‫השתתקה‪ .‬עיניה היו אדומות מבכי או מחוסר שינה‪ .‬חלק מדיירי‬
‫הבניינים עודדו אותה ואמרו כן? מעניין מאוד‪ .‬היא המשיכה הוא‬
‫מת לפני חמש־עשרה שנה‪ .‬לא תהינו אפילו על כך שבעולם שלנו‬
‫זו הייתה אמירה מבהירה ומכנסת‪ .‬עבורה השאיר המפגש הראשון‬

‫‪ 106 ‬‬

‫‪.indd 106‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:37‬‬

 ‫ארועץ‬

‫הזה רושם בלתי נמחה והוא שהדריך את בואה לאספה‪ .‬התיישבתי‬

‫על הספסל רק לרגע ומייד כשהתיישבתי הרגשתי שמשהו זריז‬
‫וחרישי מתיישב לצידי‪ ,‬ונדמה היה לי שהאור המשונה של הרחוב‬
‫מאיר או מלטף אותו וגם בתוכי הרגשתי איזו התבהרות של ידיעה‬
‫או חוויה‪ ,‬אבל הייתי לבד והמקום שלצידי היה ריק‪ .‬ובכל זאת‪,‬‬
‫נסתר אך מוחשי‪ ,‬ישב איתי אבי המת‪ .‬בתקופה הראשונה שלאחר‬
‫מותו ראיתי אותו לעיתים מגבו חוצה כבישים‪ ,‬ראיתי את מרפקו‬
‫נשען על מסגרת חלון המכונית הירוקה‪ ,‬שחור כמעט משיזוף‬
‫דרומי ממושך‪ ,‬את קצה ראשו בכובע הפרווה הרוסי שהגן עליו‬
‫בלילות הקרה‪ .‬אמרו לי שאני בוראת אותו בכוח הרצון והגעגועים‬
‫ושזו תופעה המוכרת כחלק מהאבל‪ .‬אחר כך הוא נעלם ולא שב‬
‫אפילו בחלומות‪ .‬עכשיו הוא כאן‪ .‬שמעתי את עצמי מדברת בקול‬
‫רם אל האוויר כמו המשוגעים ברחוב שלנו‪ .‬אמרתי לו ״אבא‪,‬‬
‫גם במקום שאתה נמצא יש לך כל כך הרבה בעיות כמו פה?"‬
‫והוא ענה מייד "לא‪ ,‬לא‪ ,‬כאן יודעים עליי הכול‪ ".‬אבי היה בחייו‬
‫איש סגור וחשאי‪ ,‬מלא הסתרות וסודות‪ .‬הזדעזעתי מרחמים‪.‬‬
‫"אז אתה בגיהינום?! כתוב שהגיהינום הוא המקום שבו יודעים‬
‫עליך את כל האמת‪ ".‬והוא אמר “אחרי החיים‪ ,‬מסתבר שזה גן‬
‫העדן‪ ".‬קולו היה נמוך‪ ,‬מערבוני‪ ,‬והעלה בי זיכרונות ילדותיים‬
‫של בטחה וגודל‪ .‬הרגשתי שהסודות שלנו נחשפו והתערבבו אלה‬
‫באלה‪ .‬האיש והסיפור שסיפרתי על האיש‪ ,‬האישה שאני והסיפור‬
‫שסיפרתי עליה‪ .‬ואז זה פשוט נגמר‪ .‬לא ניסיתי לעצור אותו או‬
‫לרדוף אחריו‪ .‬הבנתי שהוא מהלך בלתי נראה לאחרים בעולם‬
‫שבו גם אני חיה בלתי נראית‪.‬‬
‫השתררה דממה‪ .‬השכן המבוגר היה הראשון להפיג אותה ואמר‬
‫כמו שאמר בעבר כמה וכמה פעמים אנחנו אלה שישנים וחולמים‪.‬‬

‫‪ 107 ‬‬

‫‪.indd 107‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:37‬‬

 ‫ארועץ‬

‫מצע כבד‪ ,‬משקע דחוס וחולי עשוי ברובו מעלי העץ שהתפרקו‬
‫ונשחקו לאחר קמילה‪ ,‬מילא וכיסה את בור העץ‪ ,‬שכבות שכבות‬
‫של ימי העץ שנאספו וכל רוח שעברה דרכו נרשמה באדמה‬
‫ואיחתה אותה‪ .‬מצאנו זרדים מקיני ציפורים שנשמטו בעת בנייה‪,‬‬
‫בעת נטישה‪ ,‬וקליפות ביצים שקופות שבקעו לציפורים ולנחשים‪.‬‬
‫כעדות לעץ נותרו רצועות גזע דקיקות שקילפו החתולים‬
‫כשהשחיזו את ציפורני הסהר שלהם‪ ,‬ושורשים קטנטנים נימיים‬
‫וחלביים שהמשיכו בגדילתם לאחר מותו‪ .‬פקאנים‪ ,‬גלעיני אבוקדו‬
‫וצמחים יבשים הנושאים את החום בצבעים שרופים ואת מזכרות‬
‫הקור בעיגולי כסף משוננים‪ ,‬הגיעו מהשדות ומהמטעים הסמוכים‪.‬‬
‫עשבים‪ ,‬אבנים‪ ,‬זחלים‪ ,‬נמלים‪ ,‬חיפושיות‪ ,‬פרפרים מתים וחיים‪,‬‬
‫סימני שתן של כלבים חולפים‪ ,‬שני נברני שדה שחמקו אל עומקי‬
‫הבור כשחשפנו אותו וחרדון זקן שברח מתוכו‪ ,‬שקית עם חשיש‬
‫שמישהו הטמין ולא דרש‪ ,‬תכשיטים שנפלו מהמרפסות‪ ,‬בעיקר‬
‫טבעות וצמידים שהמשיכו לזהור באדמה ושעונים שהוסיפו‬
‫לתקתק‪ ,‬חפצים שונים שנזכרנו שחסרו לנו וחיפשנו אחריהם‪,‬‬
‫בובות ומכוניות קטנות וחלקי צעצועים שבהיעלמם גרמו לדאבון‬
‫לב ושהילדים זיהו כעת בהתרגשות‪ ,‬ומחברת גדולה‪ ,‬כחולה‬
‫וריקה‪ .‬השכן המבוגר בחן הכול בתשומת לב‪ ,‬מחפש אחר עקבות‪,‬‬
‫הסברים ועדויות‪ .‬הוא מיין וסידר את הממצאים בערמות על פי‬
‫מינם ואופיים ופעולתו עוררה בנו תהיות‪ ,‬אבל לא אמרנו דבר‬
‫וסייענו לו‪ .‬הילדה הקטנה האדמונית הביטה בשעון חבוט במרכז‬
‫ערמת התכשיטים ואמרה לו זה השעון של האישה של העץ? הוא‬
‫עצר והביט בה‪ .‬ראית אותה? שאל‪ .‬היא הצביעה באצבע מנומשת‬
‫וכחושה על גג הבניין‪ .‬כולנו הבטנו למעלה‪ .‬אולי ראינו משהו‪.‬‬
‫תנועה חטופה או תנודה של קיום‪ ,‬נצנוץ או זרימה‪ .‬שלושה שכנים‬
‫מיהרו לרוץ במדרגות ולאחר רגע כבר נראו ליד מעקה הגג והחוו‬

‫‪ 108 ‬‬

‫‪.indd 108‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:37‬‬

 ‫ארועץ‬

‫תנועת אין כלום בידיהם‪ .‬גרפנו את הערמות חזרה לבור וכיסינו‬

‫אותו שוב‪ .‬לא יכולנו להחליט‪.‬‬

‫הופעתו המחודשת של הכלב מוּ ֶטה הייתה מטרידה ועוררה בנו‬

‫עוינות שמקורה מעורפל‪ ,‬הונאה או תרמית שנחשפה וחשפה אותנו‪.‬‬
‫ידענו שכולה ממעשה ידינו וליבנו‪ ,‬אבל התקשינו לחזור אל‬
‫האהדה שחשנו כלפיו בעבר‪ .‬הבטנו בו יושב במושב הנהג של‬
‫אחת ממוניות השינה שחנו ברחוב‪ ,‬לצידו במושב הנוסעים הנהג‬
‫בתרדמה עמוקה‪ .‬ראשו של מוטה ניצב באיזון מושלם‪ ,‬פניו רציניים‬
‫והוא נראה כמתעתד לנהוג ברכב בעצמו‪ .‬אבל היו אלה חתולי‬
‫ימין את ראשו‬ ‫וה ִ‬
‫הרחוב שמיקדו את תשומת ליבו‪ .‬בעת שחי איתנו‪ֵ ,‬‬
‫לפנינו‪ ,‬שמר תמיד על חזות מאופקת בעוד הכלבים שלנו טולטלו‬
‫למראם‪ .‬עוקבים מבעד למבטו‪ ,‬הבחנו לראשונה שמשהו התקלקל‬
‫בין החתולים שחיו בשתי קהילות נפרדות בכל אחד מקצותיו של‬
‫הרחוב‪ .‬קו גבול שלא יכולנו לקבוע בוודאות את מיקומו‪ ,‬סומן פעם‬
‫ונשמר מאז בקנאות במרכז עולמם התחום בשכונה ובחצרות‬
‫האחוריות‪ .‬לאחרונה נראה כי גורם כלשהו כופה עליהם דבר וקו‬
‫הגבול נפרץ‪ .‬החתולים טסו על מדרכות השכונה‪ ,‬מופקעים ממקומם‬
‫ומסוחררים‪ .‬חיוּ ת בלתי טבעית הפעילה אותם בכוחה‪ .‬הסביבה‬
‫הפכה עבורם לזרה ועוינת‪ .‬כל מפגש חזיתי ביניהם גרר יריקות‬
‫הדדיות וחבטות בציפורניים שלופות‪ .‬נראה שהם חדלו לזהות זה‬
‫את זה‪ ,‬וגם אלה שחיו בשכנות שלווה במשך שנים הפכו פניהם‪.‬‬
‫בחושך‪ ,‬מוארים באור הירח‪ ,‬הם נראו עירומים וקמורים כשלדים‪.‬‬
‫באור היום ראינו שמצבם מידרדר והם צולעים‪ ,‬אוזניהם מרוטות‪,‬‬
‫צווארם מדמם‪ ,‬פרוותם נקובה‪ ,‬ועיניהם הזרחניות הופכות עכורות‪.‬‬
‫צלילי פחד פלשו והשתלטו על הרחוב‪ .‬שמענו אותם מייללים‪,‬‬
‫נחנקים‪ ,‬מותקפים‪ ,‬נהדפים ממקום למקום‪ .‬היללות ליוו אותנו‬

‫‪ 109 ‬‬

‫‪.indd 109‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:37‬‬

 ‫ארועץ‬

‫בימים ובלילות‪ ,‬ארוכות ונמוכות כמשפטי איום עברייניים‪ ,‬רועדות‬

‫כמשפטי תחנונים ובקשות רחמים מרירות‪ ,‬עד לזיקוק התלקחות‪,‬‬
‫והדלקה אחר הבורחים המובסים בין‬ ‫ֵ‬ ‫התכתשות‪ ,‬כניעה וניצחון‬
‫העצים ועל הגגות‪ .‬חיפשנו אחר התוקף ולא הצלחנו לאתרו‪.‬‬
‫הילדים דרשו שנמצא ונרחיק את החיה עקורת הלב‪ .‬הם ניסו‬
‫לטפל בפצועים ובמיוחד בשני חתולים זכרים צעירים שמצאו את‬
‫עצמם בתווך המלחמה והפכו מטרה לאכזריוֹ ת שבהתקפות‪ .‬בוקר אחד‬
‫מצאנו אותם רצים על הכביש במצב של תעייה סתורה‪ ,‬משובשים‬
‫ומעוקמים לגמרי‪ ,‬ויללותיהם נשמעו כצעקות בכי וייאוש של ילדים‪.‬‬
‫עלוּבי ולאפור קראנו רחמוּ נֵ ס‪ .‬גמרנו אומר לצאת‬
‫ִ‬ ‫קראנו ללבן‬
‫למלחמת גירוש‪.‬‬

‫דלקה ביערות ירושלים‪ .‬אנחנו צופים בתמונות האש לופתת‬

‫ֵ‬
‫וחונקת את ההר והיער‪ .‬אור הלהבות מעבה את הצללים והחשכה‬
‫וגם לאחר כמה יממות עוד עולים קווי עשן דקיקים מגדמי העצים‬
‫והאדמה האפורה‪ .‬אפלת הארועץ מעמיקה בנו‪ ,‬ופגיעתו הרעה שאי‬
‫אפשר לבטלה חומקת מצו האיפוק וההסגר שהטלנו‪ .‬אנחנו עומדים‬
‫ומשקיפים מהחלונות ורואים אלה את אלה שחורים מפיח‪.‬‬

‫את אספת הדיירים בשבוע זה מלווה צליל משונה‪ .‬אנחנו שומעים‬

‫טפטוף‪ ,‬טיפות אחר טיפות גדולות ורחוקות זו מזו תלויות בחוט‬
‫נסתר ואינן נוגעות בקרקע‪ ,‬בעצים ובגדרות‪ .‬הן חוצות את החצר‬
‫ושוהות בה בצליל אלקטרוני נטול אוויר הבוקע מתוכן‪ ,‬ונעלמות‬
‫כשדועכים הצלילים‪ .‬ההאזנה כובשת את החדר‪ .‬צלילים מהחלל‬
‫אומר השכן המוזיקאי לאחר זמן מה‪.‬‬
‫קודה אומר חוקר האוקיינוסים‪ .‬תקשורת בין לווייתנים‪.‬‬
‫רעשי שרפה אומרת השכנה היפה‪ .‬אולי זה בא מהעצים שלנו‪ .‬הם‬

‫‪ 110 ‬‬

‫‪.indd 110‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:38‬‬

 ‫ארועץ‬

‫יודעים‪.‬‬
‫אי אפשר לקבוע אם הם הדדיים‪ ,‬אומר השכן המשפטן‪ ,‬אביה של‬
‫הקטנה האדמונית‪.‬‬
‫אולי אני חולק עליך עונה לו השכן שאנחנו לא יודעים עליו דבר‪.‬‬
‫פגשנו בו לראשונה כשנחשפו חלונות דירתו בבניין ברחוב המקביל‪,‬‬
‫כשעמדנו כולנו בידיים רפות וברית כפיית הראייה נכרתה‪ .‬לפתע‬
‫הופענו מולו והוא הופיע מולנו והפך לחלק מהקבוצה‪ ,‬לא ממעגלה‬
‫הפנימי‪ ,‬אבל קרוב שנספח ונוכחותו צידית ושרירה‪ ,‬אח או גיס‬
‫במנהל הגרעיני של המשפחה‪ .‬אם הוא ביקש‬ ‫של שחקן כריזמטי ִ‬
‫מחסה או משהו כזה‪ ,‬זה אומר שהוא ידע אומר השכן‪ .‬אבל הוא‬
‫לא ביקש‪ ,‬איך יכול היה לבקש‪ ,‬מה זה נקרא לבקש‪ ,‬איפה גבול‬
‫האחריות והמוסריות ומי בכלל אומר שהוא ביקש ואם הוא ביקש‪,‬‬
‫שזה פשוט לא יכול להיות‪ ,‬הוא היה פונה לאחד מאיתנו או‬
‫לכולנו‪ .‬הגזע שלו צמח בין שני הבניינים והוא היה שלנו‪ .‬אנחנו‬
‫לא ידענו מה לעשות וכל מה שניסינו נכשל מייד‪ ,‬נרמס בידי‬
‫אנשים ורשויות ואיומים ואלימות והבטחות שווא וחוק רופס‬
‫וקפריזות קפיטליסטיות‪ .‬כולם אכזבו אותנו‪ ,‬העירייה‪ ,‬האגרונום‬
‫הראשי‪ ,‬עמותה אחר עמותה‪ ,‬מפלגות ירוקות‪ ,‬אנשים ירוקים‪ .‬איש‬
‫לא נחלץ לעזור לעץ ולעזור לנו‪ .‬לכל התארגנות שלנו הוזמנה‬
‫המשטרה והוגשו תלונות נגדנו על ידי בעלי אינטרסים על כל‬
‫מילת מחאה‪ .‬אנחנו מדברים בקולי קולות וביחד‪ .‬חלק מהשכנות‬
‫מוצף בדמעות‪ ,‬חלק מהשכנים מתרעם ורותח‪ ,‬השכן טוב הסבר‬
‫וכבד המשקל עומד ובועט ברצפה ומבטו משוטט בחוסר מטרה‪,‬‬
‫השכן מורה הדרך‪ ,‬איש רעים להתרועע‪ ,‬ממש כועס‪ ,‬השכן מהבית‬
‫האחורי נשען אפור פנים על מסגרת החלון וכפות ידיו רועדות‪.‬‬
‫אחרים חיוורים ושותקים‪ .‬כולנו נרדפים באשמת אוזלת היד‪ ,‬בעונש‬
‫הכישלון מבקשים‪ ,‬כל אחד לעצמו‪ ,‬להיגאל מהזיכרון‪ .‬השכן‬

‫‪ 111 ‬‬

‫‪.indd 111‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:38‬‬

 ‫ארועץ‬

‫המבוגר‪ ,‬כמי שהפך ַּבדבר בשתיקה‪ ,‬משקיט את האספה ואומר לו‬

‫במנוחה שיספר לנו מה כוונתו‪.‬‬
‫כבר ידענו מה עומד לקרות לעץ פתח השכן מהבניין האחורי‬
‫ידענו שמול היהירות והכסף אין לנו עמדה‪ .‬הבנו שלא נוכל‬
‫לנצח‪ .‬אנחנו מקשיבים חדורי חשש מחניק ממידע חדש בלתי‬
‫נשלט‪ ,‬מפני פעם נוספת שתשוב ותהפוך את תחומי העולם שלנו‬
‫שכבר שונו ללא היכר‪ ,‬שמכאן והלאה יתקדמו הדברים במהירות‬
‫גדולה מדי ולא נוכל לעצור את העצב‪ .‬וגם הוא משתתק‪ .‬מפסיק‬
‫לדבר‪.‬‬

‫עלובי על גבו וניצב מעליו‪,‬‬

‫ִ‬ ‫ראינו את החתול תוקף‪ .‬הוא הטיל את‬
‫מרתק אותו לקרקע בעזרת גפיו‪ ,‬אוחז את גרונו בשיניו‪ .‬אלה שראו‬
‫נבעתו מכוחו ומאכזריותו‪ .‬רק זרם מים מצינור ההשקיה הבריח‬
‫אותו‪ .‬עלובי התרומם בקושי ורץ פצוע ומבולבל לעברו‪ .‬הבנו שכבר‬
‫ראינו אותו בחטף ברחוב ובחצרות‪ ,‬אבל הוא לא התבדל ולא‬
‫התבחן מחתולי השכונה וחזותו לא נראתה שונה או מאיימת‪ .‬רק‬
‫כשהרים את עיניו ומדד אותנו במבט ריק הבחנו שפניו רחבים‬
‫באופן יוצא דופן‪ .‬חוקר הימים אמר כריש פטיש‪ ,‬פטישן והשם רב‬
‫התואם דבק בו מייד‪ .‬ניסנו להבריח אותו ברקיעות רגליים ואפילו‬
‫בזריקת אבנים שהחטיאו תמיד בדרך שנראתה מכוונת‪ .‬אבל‬
‫בלילות כששמענו את הטרור עולה מהרחוב‪ ,‬הבנו כי נדרשת‬
‫אסטרטגיה מובנת‪ ,‬רבת משתתפים כדי לגרש אותו מהרחוב‪.‬‬
‫באספת הדיירים הזאת השתתפו גם הילדים‪ .‬הם שיחקו בחצר‪,‬‬
‫מנסים לבנות שגרת אימונים להגנה עצמית עבור החתולים‬
‫הנפגעים‪ .‬קולותיהם הבהירים עלו בחלון‪ .‬הוחלט שבכל עת מי‬
‫מאיתנו שייתקל בפטישן יצעק עליו‪ ,‬יטיח בו עלבונות‪ ,‬יפגע‬
‫בגאוותו‪ ,‬ישפיל את האימא שלו‪ .‬בימים שבאו הרבינו לראותו בכל‬

‫‪ 112 ‬‬

‫‪.indd 112‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:38‬‬

 ‫ארועץ‬

‫מקום‪ .‬החתולים נעלמו למקומות המסתור שברחוב ודממו‪ .‬מסביב‬

‫שררה תחושת ריתוק‪ .‬נראה שאפילו העורבים עוצרים נשימתם‬
‫ושואבים השראה‪ .‬הוא שוטט בין הבניינים‪ ,‬מוודא ששליטתו‬
‫חסרת עוררין וללא מוצא‪ .‬בפעמים הראשונות שצעקנו עליו הוא‬
‫עמד נדהם מולנו‪ ,‬מחוויר באיזו דרך דמיונית‪ .‬הרגשנו שהוא‬
‫מסמן אותנו במבטו והצטמררנו‪ .‬אבל הצעקות הראשונות שלנו‬
‫היו עילגות‪ .‬חיפשנו מילים שינתבו לעברו מסר תמציתי של גינוי‬
‫חמור‪ ,‬אבל הן לא נטענו בדחיפוּ ת וברתיעה שחשנו‪ .‬מצלים ביד‬
‫אחת על עינינו מפני השמש כדי לראותו‪ ,‬מסמיכים את היד השנייה‬
‫לת ֵהד את הקול ולהגבירו צעקנו עבריין‪ ,‬אלים‪,‬‬
‫לשפתינו כדי ַ‬
‫חכם על חלשים‪ ,‬תסתלק‪ ,‬מאחלים לך כל רע‪ .‬קשה היה לקיים‬
‫רעש מרתיע עם המילים האלה‪ .‬קשה היה אפילו לצעוק אותן‪ .‬לא‬
‫הייתה בהן תנופה‪ .‬הן לא גרפו את האוויר סביבו‪ ,‬לא ביטאו את‬
‫הנחישות שביקשנו להפגין והיו ראויות‪ ,‬אפילו באוזנינו‪ ,‬לאמון‬
‫מועט מאוד‪ .‬החלטנו ללוות את הקריאות ברעש נוסף ודפקנו עם‬
‫צרורות המפתחות שלנו על סורגי גדרות המתכת‪ .‬חלפו כמה ימים‪.‬‬
‫הקריאות שלנו השתפרו והתרחבו‪ .‬קיללנו בלשוננו הצעירה‪ ,‬בלשון‬
‫הסרטים שראינו‪ ,‬בלשון האבות והאימהות שלנו מתוך זיכרונות‬
‫ילדות‪ .‬הקללות עלו מתוכנו בעברית‪ ,‬בערבית‪ ,‬ברוסית‪ ,‬באידיש‬
‫ובאנגלית‪ ,‬ואיתן תנופתן הייחודית‪ ,‬מצלולן החובט והדרך לבטאן‬
‫בזריקה מהפה החוצה כיריקת אבנים למרחק‪ .‬אינעל ראבאק‪ ,‬אינעל‬
‫אבוק‪ ,‬כוס אמק‪ ,‬אס הול‪ ,‬פאק אוף‪ ,‬מניאק‪ ,‬לך קיביני‪ ,‬חוליגן‪,‬‬
‫משיגנע‪ ,‬קיש מיין טוכעס‪ ,‬זרע קרפדה‪ ,‬מקק שעיר‪ ,‬מג'נון‪ ,‬חתיכת‬
‫דגנרט‪ָ ,‬מ ָק ֵרל מקולקל‪ ,‬בדפויומט‪ ,‬חתול כבוש‪ ,‬כלב מכוער‪ ,‬מעפאן‪,‬‬
‫ערס‪ ,‬שרמוטה‪ .‬הילדים צעקו במיטותיהם לפני השינה גיזמו קקה‬
‫ּ־ע‪ .‬שכן אחד צרח‬ ‫ּ־ע יש לו תחת קרו ַ‬
‫בית שימוש וגם פטישן הפרו ַ‬
‫אתה‪ ...‬אתה ביצה והתקבל באהדה‪ ,‬שכנה צעקה ִּבקדוּ שה חתיכת‬

‫‪ 113 ‬‬

‫‪.indd 113‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:38‬‬

 ‫ארועץ‬

‫אימה צועקת עליה בילדותה‬‫ּ‬ ‫חתולת אשפתות שכמוך‪ .‬כך הייתה‬

‫כשמעשיה נראו לה מופקרים‪ .‬כולנו התנסינו בכול‪ .‬למדנו זה מזה‪,‬‬
‫החלפנו בינינו קריאות ושפות‪ ,‬איבדנו את הבושה ואת השקט‪,‬‬
‫כמעט לא זכרנו מה היה מקורם‪ .‬הקללות הפכו אותנו לאלימים‬
‫והזכירו לנו את חיינו פעם‪ .‬חזרנו לרגע אל העיוורון‪ ,‬וזיקתנו‬
‫המעורפלת התמקדה שוב‪ .‬לפני שאיבדנו אותו הייתה לנו שפה‬
‫וחיינו היו עלילה‪ .‬דיברנו כל הזמן‪ ,‬נהיינו קצרי רוח‪ ,‬חדים זה אל‬
‫זה‪ ,‬על סף התפרצות‪ ,‬עצבניים‪ ,‬מלאי להט אמונה‪ ,‬פנויים מחשש‪,‬‬
‫משוחררים מהיסוס‪.‬‬
‫לאחר כחודש נעלם פטישן מהשכונה ולא ראינו אותו יותר‪.‬‬
‫נעלמו גם כל שאר החתולים‪ ,‬והקללות נבלעו בחשכת הרחוב‪.‬‬
‫מעלובי שהיה חומק לחצר‬‫ִ‬ ‫המשכנו לפזר אוכל בחצרות‪ ,‬אבל חוץ‬
‫אחת לכמה ימים למופע האומללות שלו‪ ,‬נעזבנו מכולם‪.‬‬

‫באספת הדיירים הבאה לא הצלחנו לקשור שיחה‪ .‬חלפו בינינו‬

‫משפטים אבל דבר לא נשאל ולא נענה‪.‬‬
‫מוזרי הרחוב שלנו אנחנו צללים או כתמים‪.‬‬
‫מבחינת ֵ‬
‫ברגע שפותחים את הלב לעולם שבחוץ‪ ,‬אובדים החיים‪ .‬הם‬
‫שייכים כעת לחיות‪ ,‬לעצים ולרוחות‪.‬‬
‫אלה שקועים לחלוטין בתוך עצמם‪.‬‬
‫שום רצון שלנו לא נלקח בחשבון או זכה להרהור נוסף‪ ,‬מלבד‬
‫הרצון שלנו להרע‪ ,‬שלא היה ולא נברא‪.‬‬
‫הרוחות לא רוצות מאיתנו כלום‪.‬‬
‫אנחנו בלתי נתפסים‪.‬‬
‫מחוסרי הפעימה לא קוראים אותנו יותר משמסוגלים בעלי‬
‫הפעימה לקרוא אותם‪.‬‬
‫רוצחים ומפלצות חיים בין העולמות‪.‬‬

‫‪ 114 ‬‬

‫‪.indd 114‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:38‬‬

 ‫ארועץ‬

‫הענפים של עץ התפוח שהתייבש שורדים בקושי את עומס‬

‫התפוחים העצומים שהבשילו פתאום‪.‬‬
‫כך אמרנו‪ ,‬ועוד‪ .‬הצלחנו לדווח זה לזה על השתררות מועקה‬
‫וקושי בשיחה‪ .‬מאז חודש הקללות והצעקות אפילו החלפת דברים‬
‫פשוטה ויומיומית הפכה אתגרית‪ .‬שוב החל טפטוף הטיפות‬
‫החשמליות בחצר והכביד על השמיעה‪ .‬נדמה היה לנו שהד עולה‬
‫מהמילים שלנו ומכפיל בהן הברות וסיומות עד שהפכו דומות‬
‫לריבוי הקולות בשפת האבודים והמתים‪ ,‬כמו השריקות והאנחות‬
‫שעלו מהצללים האפלים ברחוב‪.‬‬

‫נאחזנו בשלב האחרון של הסולם‪ ,‬יד אחת כבר נשמטה מחולשה‬

‫לחלל וכף היד השנייה כמעט כבר משתחררת‪ ,‬מחליקה מיוזעת‪.‬‬
‫כך הסתיים חלומו של השכן המבוגר‪ .‬קולו היה צלול לאוזנינו‪,‬‬
‫שקול וברור אפילו מהרגיל‪ .‬ישבנו שקטים על הגג‪ .‬צבעי הלבן‬
‫נחו בשמי הרחוב‪ :‬סיד‪ ,‬שמנת ושנהב‪ .‬היינו תשושים‪ .‬הלילה נפער‬
‫ארוך באור היום ולא הסתיים‪ .‬פיכחון הבוקר‪ ,‬תבונתו וכוחו נעלמו‪.‬‬
‫ניסינו לנוע כרגיל אבל היינו מטושטשים‪ ,‬וביקשנו רק להישכב שוב‬
‫ולעצום את עינינו‪ .‬חזרנו לישון‪ .‬כשקמנו חשנו כאילו לא הקצנו‪.‬‬
‫הלילה עוד לא הסתיים‪ .‬כשצעדנו בין האנשים שאחזו במודעות‬
‫לשעה‪ ,‬לגוף‪ ,‬למקום ולמשימה‪ ,‬נשמנו מעט ולאט מעל או מתחת‬
‫לקצב העיר הערה‪ .‬היינו מרוסנים לגמרי‪ ,‬מדוכאים‪ ,‬חנוקים‪ ,‬ולא‬
‫יכולנו להיעזר זה בזה ולדבר בינינו מפחד שנישמע לאחרים כמו‬
‫שהם נשמעים לנו‪ ,‬נפתלים ורחוקים‪ ,‬או ישירים כמהלומה‪ ,‬חופזים‬
‫ומעוותים או איטיים מדי מתחת למים או מתחת לאדמה בפה מלא‬
‫וחסום‪.‬‬

‫השכן המבוגר‪ ,‬עייף והחלטי‪ ,‬החזיק בידו את המחברת הכחולה‬

‫‪ 115 ‬‬

‫‪.indd 115‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:38‬‬

 ‫ארועץ‬

‫שנמצאה בבור העץ‪ .‬הוא הניח אותה בכניסה על גבי שולחן קטן‬
‫שהוריד מהגג‪ .‬נוכל לכתוב בה‪ ,‬לדבריו‪ ,‬כל דבר ולקרוא בה בעיקר‬
‫את המשך קיום הסדרים בבניינים‪ .‬הוא צירף בשדכן פרוטוקולים‬
‫קודמים של אספות הדיירים כדי להעניק רצף והמשכיות לחיינו וגם‬
‫כדי להזכיר שבעיות רגילות כגדר שבורה‪ ,‬קשירת אופניים‪ ,‬מעבר‬
‫לחימום בסולר ובניית מעקה חדש באחד מחדרי המדרגות‪ ,‬צריכות‬
‫להגיע להכרעה ולביצוע‪ .‬בימים הראשונים נשארה המחברת ריקה‪.‬‬
‫בדקנו אותה בכל פעם‪ ,‬כשיצאנו וכשחזרנו‪ .‬בחשאי בדקנו גם אם‬
‫כתב ידנו לא הקצין או נפל כמו קולנו ושפתנו‪ .‬אבל הידיים היו‬
‫מיומנות‪ ,‬מנותקות מהזמן וחסינות מפגיעתו‪ ,‬והחזיקו ביכולות‬
‫הכתיבה‪ ,‬וההיתכנות הזאת החלה לאט ובהדרגה להיתפס בחיוב‪.‬‬
‫לאור העובדה התמוהה רק לכאורה‪ ,‬חדלנו לפגוש זה בזה‪ .‬על‬
‫ספסל המכולת לא ישבו יותר בקבוצות‪ .‬לעיתים ישב שם מישהו‬
‫שפינה את מקומו כאילו באקראי כשהתקרב מישהו אחר‪ .‬טיולי‬
‫הכלבים התפזרו לשעות ולמקומות אחרים‪ ,‬לא התקהלנו בפתח‬
‫הבניינים ולא נתקלנו זה בזה כששבנו מהעבודה‪ .‬הרחוב שרוי‬
‫היה עתה‪ ,‬כמו באותה עת בה נגלה לפני השכנוֹ ת האדם בשחורים‬
‫ברזונו המופלג והשתקן‪ ,‬בסוג של ריקות מפליאה‪ ,‬והשכונה‬
‫והחצרות הדוממות ניחנו בכבירות הממוקדת והבלתי רגילה שלפני‬
‫תחילת מופע או חיזיון‪ .‬הן היו הראשונות שלקחו את המחברת‬
‫לביתן אבל החזירו אותה מבלי לכתוב בה‪ ,‬ורק השאירו עקבה בקצה‬
‫העמוד הראשון‪ ,‬כתם חום‪ ,‬אולי שוקו‪ ,‬ובו קשתות טביעת אצבע‬
‫קטנטנה‪ .‬השעות שבהן נעדרה מהשולחן בכניסה זכו לתשומת‬
‫ליבנו המלאה‪ .‬כשחלפנו על פני השולחן עלו בנו דימויי כתיבה‪,‬‬
‫תנוחה‪ ,‬תנועה‪ ,‬מחשבה‪ ,‬חבירה‪ ,‬שיהוי‪ ,‬השתנות‪ ,‬גהירה‪ .‬משפטיו‬
‫של איש הפתיחוֹ ת חזרו אלינו‪ .‬פחדנו ליפול ולמות כמותו באין‬
‫המשך בגומת עץ התפוח‪ .‬בינתיים הצטברו חפצים קטנים סביב‬

‫‪ 116 ‬‬

‫‪.indd 116‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:38‬‬

 ‫ארועץ‬

‫המחברת‪ .‬עטים וצנצנת לפרחים‪ ,‬מאפרה מוכתמת ומטלית שנפלה‬

‫מחלון מטבח על העץ‪ ,‬נכרכה כנדר על אחד מענפיו‪ ,‬וצנחה כהתרת‬
‫נדרים כשנגדע‪ .‬זיכרונות הציפו אותנו‪ .‬מצמררים או מבישים או‬
‫מפתיעים באפשרות לקריאה שונה‪ .‬רעיונות מתים צפו מעלה נטולי‬
‫משקל‪ ,‬מיובשים כדפי נייר‪ ,‬חסרי מעמד בחיינו העכשוויים והרי‬
‫גורל בחיינו הקודמים והמוקדמים יותר‪ .‬משפטים ומילים מילאו‬
‫ללא הרף את השתיקה החיצונית‪ ,‬את האילמות שנגזרה עלינו‪,‬‬
‫דוחקים בעריצות לעלות מלמטה כשורשי העץ אל מיתרי הקול‬
‫המאובקים‪ .‬תהינו מי הניח אותה וכיצד נשארה כריכתה הקשה‬
‫בלתי נגועה בסבכת השורשים ורגבי האדמה הכהים‪.‬‬

‫נכתב במחברת‪:‬‬
‫אני מצאתי אותה‪ .‬כמעט אפשר להגיד שהיא התגלתה לפניי כמשהו‬
‫שאינו במקומו נשען על מעקה המרפסת‪ ,‬צללית דחוסה בחושך‪.‬‬
‫חזרתי פנימה והדלקתי את האורות‪ .‬היססתי לרגע אם לצאת שוב‪.‬‬
‫מסף הדלת ראיתי שהדבר הזה אינו שייך לאף אחד מאיתנו‪ .‬הוא‬
‫עמד בעמידה רפויה של משהו חזק‪ ,‬נתמך מעט בעמוד‪ .‬לא יכולתי‬
‫להחליט אם זו מחברת או ספר‪ .‬שיניתי את דעתי כמה פעמים‪.‬‬
‫הושטתי את היד ולקחתי את הספר בכריכתו הקשה וראיתי שהדפים‬
‫דקיקים וחלקים‪ .‬כלומר מחברת‪ .‬היא נראתה חדשה‪ ,‬אולי תלשו‬
‫ממנה כמה דפים‪ ,‬ניסיתי לבחון את משקלה בכף היד אבל לא היה‬
‫לי מול מה למדוד ולאמוד‪ .‬היה בה קמט נסתר בין כריכתה הקשה‬
‫לכריכת הקרטון הפנימית‪.‬‬
‫של מי זה‪ .‬דפדפתי במהירות לוודא שלא נכתב בה משהו באחד‬
‫מעמודיה הפנימיים‪ .‬כשחלפתי על פני הדפים הריקים‪ ,‬צף מתנדנד‬
‫בתוכי המשפט שלום כיתה א' באותיות רועדות וחורגות‪ .‬איזו ילדה‬
‫זעירה‪ .‬גוף קטן בעולם רחב מלא בילדים שהפנים שלהם תמיד‬

‫‪ 117 ‬‬

‫‪.indd 117‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:38‬‬

 ‫ארועץ‬

‫קצת רטובים משתייה‪ ,‬מממתקים‪ ,‬מבכי‪ ,‬מגשם‪ .‬ריח בגדים ואבקת‬

‫כביסה וחלונות גבוהים ודרכם צמרות עצים ושמיים‪.‬‬
‫לקחתי אותה לחדר המגורים‪ .‬פחדתי ממנה‪ .‬לאחרונה אני‬
‫מרגישה תחושות פליליות מסביבי‪ .‬אני יודעת שזה לא קשור אליי‬
‫אבל נקלעתי כנראה לנסיבות עברייניות‪ .‬הרחוב התקלקל והאנשים‬
‫חסרי פתרון‪ .‬המחברת שהופיעה בהפתעה וללא כל סימני שייכות‬
‫הפכה מבוקשת לחקירה‪ .‬היססתי איפה להניח אותה‪ .‬אם באמת‬
‫הייתה למוקד או לחלק של סכסוך בין גורמי פשע (התעוררה‬
‫איזו תמיהה לגבי שקיפות הדפים)‪ ,‬רציתי להחביא אותה ושלא‬
‫תימצא והפכתי לחלק במאבק עליה אם היה מאבק‪ .‬לבסוף הורדתי‬
‫אותה אתם יודעים להיכן‪ .‬הרגשתי איזה סוג של מיאוס כלפיה על‬
‫הפלישה המסתורית למרפסת וגם על משהו מגונה שהיה כרוך‬
‫בעירום הריק שלה שנחשף מהר ובקלות כזו‪.‬‬
‫קומה ב' בניין ‪5‬‬

‫נכתב במחברת‪:‬‬
‫גם אדם שהוא רזה במהותו יודע תקופות של השמנה קלה באזורי‬
‫הגוף הפחות מוגנים שלו‪ .‬הנטייה הרשומה מתעבה לאיזה שפע‬
‫או דשנות שחוזרים ונעלמים וקשורים לקורות החיים‪ :‬דיכאון‬
‫הגורר הרזיה או השמנה‪ ,‬תחושות טובות של מעורבות או בידוד‬
‫שמביאים לאיבוד או להוספת משקל‪ ,‬מצב כלכלי‪ ,‬תולדות המטבח‬
‫שקשורים אליו‪ ,‬סדר או אקראיות‪ ,‬אירועים‪ ,‬חגים‪ ,‬ארוחות‪ ,‬תקופות‬
‫של פיתויים‪ ,‬תקופות של איסורים‪ ,‬זלילות עומק חסרות שחר‬
‫והימנעויות קיצוניות אחר כך והכי משמעותי‪ ,‬העמדה מול בני‬
‫האדם‪ ,‬התגוננות או תוקפנות או התחברות‪ ,‬התקרבות‪ ,‬התמסרות‪,‬‬
‫מלחמה‪ .‬הכול נמדד בגוף‪.‬‬
‫גם אני ראיתי מהחלון את היצור שראו השכנות‪ .‬בחרתי לא‬

‫‪ 118 ‬‬

‫‪.indd 118‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:38‬‬

 ‫ארועץ‬

‫לספר לכם‪ .‬הוא כרע במקום מעל לבור העץ ואחר כך עמד והביט‪.‬‬
‫זה היה באמת הרזון האחרון‪ .‬הרזון האחרון לא חושב ולא סופר את‬
‫כל הסיבות והנסיבות האלה‪ .‬הרזון האחרון פשוט נספג אל עצמו‪.‬‬
‫הוא פוגש רק את עצמו‪ .‬הוא נוטש את קורות החיים‪ ,‬את העלילה‬
‫ואת ההיסטוריה‪ .‬הוא מבטל את הפה‪ .‬אין לו מילה להגיד לך‪.‬‬
‫השכן השמן‬

‫נכתב במחברת‪:‬‬
‫הוא נכנס לרחוב‪ ,‬מסתנן פנימה‪ ,‬מביט ימינה ושמאלה במורד‬
‫הכביש‪ ,‬מוודא שוב שהמקום ריק‪ ,‬צועד קדימה במהירות‪ ,‬מציץ‬
‫לאחור בחשדנות ונעצר ליד עץ התפוחים‪ .‬רק אז אני מבחינה‬
‫שהעץ שגסס וכמעט מת התמלא כולו בתפוחים ענקיים‪ .‬הוא קוטף‬
‫ואוכל במהירות בנגיסות גדולות‪ ,‬ואין לו מושג שאני מתבוננת בו‬
‫מבין העצים הגדולים שברחוב‪ .‬הוא תופס בקצה חולצת הטריקו‬
‫שלו והופך אותה למין תיק או עריסה‪ .‬ביד אחת הוא מחזיק בה וביד‬
‫השנייה הוא ממלא בה תפוחים‪ .‬אני רואה את הבטן שלו‪ .‬היא חזקה‬
‫ושרירית‪ .‬הוא לובש מכנסיים נמוכים שמוחזקים בעצמות האגן‬
‫החזקות שלו‪ .‬שביל של שיער בהיר וקצר מתפתל סביב שקע הבטן‬
‫החשופה ויורד אל תוך מכנסיו‪.‬‬
‫אני צועדת קדימה ונגלית לפני הגבר הזר‪ .‬הרעד שעובר בו‬
‫כשהוא רואה אותי‪ .‬כמה תפוחים נופלים ומתגלגלים‪ .‬למה אני‬
‫יודעת שהגבר הזה פנוי‪ ,‬גמול לתמיד מאימו‪.‬‬
‫קח את כולם‪ ,‬אני אומרת‪ .‬יש כאן דלי‪.‬‬
‫בניין ‪7‬‬

‫נכתב במחברת‪:‬‬
‫אני שמח שסייעת לו ונתת לו דלי‪ .‬כנראה הנשמות בירכו את הפרי‬

‫‪ 119 ‬‬

‫‪.indd 119‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:38‬‬

 ‫ארועץ‬

‫והתגלגלו בתפוחים‪ .‬אם ייאכלו התפוחים‪ ,‬יעברו הרוחות לגלגול‬

‫גבוה יותר‪ ,‬יתגלגלו בחי‪ .‬עליו לומר את ברכת המזון‪ ,‬והברכה‬
‫תשלח את הרוח‪ .‬כך כתב המקובל האלוקי בספרו המואר‪.‬‬
‫לא חתום‬

‫נכתב במחברת‪:‬‬
‫העץ הוא קדוש‪ .‬ביום העשירי והאחרון נשאר עומד רק הגזע‬
‫המתפצל לשני גזעי ענק‪ ,‬חובק בתוכו את גדר האבנים המתפרקות‬
‫ומתאחד שוב מעליה‪ .‬עזבתי את הבית והרחוב בשעת הערפל‬
‫הטחוב שלפני הופעתו הפתאומית תמיד של האור‪ .‬שוטטתי בעיר‪,‬‬
‫מחפשת מקום להיות בו‪ .‬הגעתי לגן קטן במערבה‪ .‬שמעתי ממנו את‬
‫הים‪ .‬נשארתי בו כל היום עם הצער שלי‪ .‬כשחזרתי בערב ונכנסתי‬
‫לרחוב‪ ,‬נקב אותי האוויר שנשב בכוח בריח העץ שהתרחב לכל‬
‫מקום‪ .‬מאה שנים חלפו בעץ ריחות מזג האוויר‪ ,‬העיר‪ ,‬החיות ובני‬
‫האדם‪ ,‬ורק במותו עלה ממנו ריח מרוכז ומתוק של עצמו‪ .‬כמו‬
‫מבחן הקדושים הנוצריים שבמותם מעלה גופם ריח שדות‪ ,‬וריח‬
‫ההיספות אינו נוגע בהם‪.‬‬
‫העץ הוא קדוש‪.‬‬
‫בת הבניינים‬

‫נכתבו עוד הרבה דפים במחברת‪ .‬דף מלא קללות ברוסית כתובות‬
‫באותיות עבריות שנקרא "מחווה לפטישן"‪ .‬השכנות והשכן מהרחוב‬
‫המקביל כתבו על מפגש נוסף עם תופעת העצים הרועדים והופעות‬
‫של מתאבדים ורוצחים‪ .‬שכנה אחת כתבה איך בעצם אנחנו‬
‫אומרים כשאנחנו מדברים‪ ,‬רוחות או נשמות? ומה ההבדל? זוג‬
‫עזב ונפרד במכתב מאופק ומשדר מצוקה‪.‬‬
‫כמה ימים היא נשארה על השולחן בכניסה ואחר כך נלקחה‬

‫‪ 120 ‬‬

‫‪.indd 120‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:38‬‬

 ‫ארועץ‬

‫והוחזרה שוב ושוב‪ .‬כל מי שכתב בה הכניס שינויים במה שכבר‬

‫כתב‪ .‬היו סייגים‪ ,‬הרהורים נוספים‪ ,‬אסוציאציות והיזכרויות‪,‬‬
‫ושאלות ללא תשובות ומחיקות‪ .‬טון הדברים שוּ נה כל הזמן‪ ,‬מה‬
‫שנכתב בגעגוע הפך לתוקפנות‪ ,‬השלמה הפכה לסירוב‪ ,‬דעתנות‬
‫הפכה להיסוס‪ .‬בתחילה הם נכתבו במסודר ואחר כך בהדרגה פרצו‬
‫את גבול העמוד ופלשו לדפי הכותבים האחרים‪ .‬מילים זרות נגעו‬
‫זו בזו ונשענו זו על זו ללא רווח ביניהן‪ ,‬המוענים התערבבו ולא‬
‫ניתן היה להבחין מיהו מי‪ .‬לבסוף נשכחה המחברת היכן שנשכחה‬
‫וחזרנו לדבר בנינוחות הרגילה‪ ,‬נסמכים שוב על הבנות וסמיכויות‬
‫הקרבה והשיתוף‪ ,‬אחים ואחיות ללילות‬ ‫רגשיות קודמות‪ ,‬לשון ִ‬
‫התמהוניים ולימי אור הבועה הזר‪ .‬שמחנו שלמילים שלנו יש קול‬
‫והוא משתלב שוב ומרחיק את הבידוד‪.‬‬

‫כמה חודשים לאחר מכן מצאנו את השכן המבוגר מת בדירתו בין‬

‫הספרים וכלי כתיבה ועבודה ובין תמונות המשפחה שעל הקיר‪,‬‬
‫שמייד עם מותו איבדו מצביונם האישי‪ ,‬התאחדו והפכו לגרעין‬
‫חייו‪ .‬הדירה נראתה צעירה‪ ,‬נקייה מאוד וללא מועקת גודש של‬
‫חפצים וארגזים מלאים בזיכרונות‪ .‬הוא ישב במרכז הספה‪ ,‬לבוש‬
‫באפודה כחולה שנסרגה ביד לא מיומנת ועל פניו הבעה ילדותית‬
‫מודאגת מעט‪.‬‬
‫פרסמנו מודעה בעיתון‪ ,‬אבל ללוויה לא הגיעו אבלים מעולמו‬
‫הקודם‪ .‬אולי לא נותר איש ואולי עלה בידו מפעל ההשכחה הגדול‬
‫של עצמו ושל חייו‪ .‬הפכנו מופקדים על מותו וכשצעדנו בשבילי‬
‫בית העלמין ומעל לקבר הפתוח‪ ,‬התאבכו המילים יתגדל ויתברך‪.‬‬
‫החלטנו שנוסח הכיתוב על המצבה יכלול את שמו‪ ,‬שני תאריכים‪,‬‬
‫והמילים כאן ישן וחולם‪.‬‬

‫‪ 121 ‬‬

‫‪.indd 121‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:39‬‬

 ‫ארועץ‬

‫הלכנו כולנו לים‪ .‬הילדה הקטנה והאדמונית צעדה בראש הקבוצה‪.‬‬

‫עיניה היו נשואות כל הזמן אל גגות הבתים והיא מעדה וחזרה‬
‫אימה אמרה שהיא מחפשת את‬‫ּ‬ ‫ומעדה עד שאביה אחז בידה‪.‬‬
‫האישה של העץ שהתגלתה לפניה ולפני המת‪.‬‬
‫כששהינו ביחד מחוץ לגבולות הרחוב שלנו הרגשנו שהקשר‬
‫בינינו מכביד פחות‪ ,‬ולרגעים אפילו מתפוגג‪ ,‬הופך קמט צר ונסתר‬
‫כמו זה שבין כריכתה הכחולה לכריכתה הפנימית של המחברת‪.‬‬
‫כשעמדנו מתחת שמיים נמוכים‪ ,‬החוף והעיר עדים אדישים לסודות‬
‫שלנו‪ ,‬נפרם מאיתנו האובדן‪ ,‬וכשהבטנו סביבנו‪ ,‬הצבעים נוגעים‬
‫וצעדנו שוקל ומתייצב בחול הלבן‪ ,‬היינו כבר רחוקים זה‬
‫ֵ‬ ‫בכתפינו‬
‫מזה‪ ,‬כל אחד מכנס לתוכו את העתידים שלו‪ ,‬מחפש אחר לשונו‪,‬‬
‫מנקה את זוויות עיניו‪ ,‬רואה דברים אחרים‪.‬‬
‫נפרדנו זה מזה‪.‬‬

‫שנה לאחר כריתת העץ התחלנו להתפזר‪ .‬דירות התרוקנו ודיירים‬

‫אחרים תפסו את מקום הדיירים היוצאים‪ .‬חלק עזבו את העיר‪.‬‬
‫אנשים חזרו לסביבות בית גידולם בחיפוש אחר המשכיות‪ ,‬חלקם‬
‫עברו לרובעים אחרים וחלקם לערים אחרות בסביבה‪ .‬נפרמנו‬
‫מהמרקם השכונתי שהיה חיינו‪ .‬שנים לאחר מכן‪ ,‬אם נתקלנו זה בזה‬
‫במקרה‪ ,‬השפלנו עיניים‪ ,‬השתהינו לרגע בדיוק במקום שבו הרחוב‬
‫והבניינים נטבלו בנפש בצבעי חלום של שגרה שנוסף לה איזה קצה‬
‫הטיה שלא ניתן להגדירה‪ .‬הכול נראה בו רגיל ויומיומי וחד מדי‪.‬‬
‫משהו שקשור לחרדה‪ .‬או קשור לזיכרונות ילדות מוקדמים‪ .‬היינו‬
‫עומדים עוד רגע זה מול זה ונפרדים במהירות מבלי לדבר‪ .‬בשנה‬
‫האחרונה‪ ,‬כשעוד חיינו יחד‪ ,‬מתו לכולנו אנשים קרובים במחלות‪,‬‬
‫בתאונות‪ ,‬בהתאבדויות‪ ,‬בנסיבות בלתי ידועות‪ .‬צעירים‪ ,‬מבוגרים‬
‫וזקנים הלכו לעולמם‪ .‬השתוממנו מול המילים האלה‪ .‬המוות הוא‬

‫‪ 122 ‬‬

‫‪.indd 122‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:39‬‬

 ‫ארועץ‬

‫פרטי והוא מוביל כל אחד לעולמו‪.‬‬

‫אנחנו חיים את חיינו הרגילים והם מלאים במתים שלנו‪ ,‬החיים‬

‫לפחות כמונו‪ .‬הימים שלנו מרדימים את עצמם‪ ,‬נרשמים לרגע‪,‬‬
‫נמחקים מייד‪ ,‬והמתים מתים לצידנו תמיד‪ .‬בהיעדרם נראה סיפורם‬
‫מוחשי יותר מבחייהם‪ ,‬התנועה שהם עברו בעולם מתבהרת‬
‫ומתחדדת והיא בעלת סיום ומסגרת‪ .‬בחייהם הם היוו עבורנו את‬
‫מרחב ההתהפכות המתמדת מול הזולת והם היו כבירי ממדים‬
‫ודבקו בנו‪ .‬נלחמנו למענם‪ ,‬נלחמנו נגדם ונלחמנו בעצמנו בחלל‬
‫האהבה המוחלט שהיה פעמים רבות צר‪ ,‬מגביל‪ ,‬אוסר‪ ,‬מסמן‬
‫גבולות ומשמר ציוויים שהפכו להיות הצורה שלנו‪ ,‬ואילו הם‬
‫במותם הפכו להרחבה‪ ,‬להיסטוריה ולטריטוריה‪.‬‬
‫רק לעיתים רחוקות מעוררים בי המתים שלי חרדה‪ .‬אם צעדתי‬
‫בודדה בנוף שומם‪ ,‬בקרירות הסמרמרה‪ ,‬ועלו מלמטה‪ ,‬כמו ציפורים‬
‫המתרוממת לאיטן ממצולת העמק הפורה אל רום ההרים‪ ,‬שיבושים‬
‫וצללים שהגיפו את רגליי‪ ,‬חשבתי שאלה הם המתים‪ ,‬אבל לרוב‬
‫היו אלה רק גבולות עצמי שעל נקלה מחרידים אותי בשל רקמתם‬
‫הדקיקה‪.‬‬

‫‪ 123 ‬‬

‫‪.indd 123‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:39‬‬

 ‫ארועץ‬

‫נספחים‬

‫עוד נכתב במחברת‪:‬‬

‫אני‪ ,‬השכן מהרחוב המקביל‪ ,‬חושב שאתם זכאים בכל מובן וזכאים‬
‫גם לשמוע את מה שלא יכולתי להגיד לכם באספת הדיירים‪ :‬העץ‬
‫פנה אליי‪ .‬יום לפני שקרה מה שקרה‪ ,‬יצאתי למרפסת‪ ,‬נשענתי על‬
‫המעקה והבטתי בו בפעם האחרונה‪ .‬רעש פתאומי הרעיד את הבניין‬
‫והעץ התפרץ פנימה וחדר למרפסת שלי‪ .‬הגזע שלו היה מוטה‬
‫קדימה באלכסון מסוכן והתקרב אליי כל כך‪ ,‬שיכולתי לראות את‬
‫החריצים והסדקים והתעלות שבקליפה‪ ,‬ענפים מילאו את הכול‬
‫ועלים השתוללו סביבי כאילו מנערים אותם‪ .‬זה קרה ברגע‪ ,‬נדמה‬
‫היה לי שהעץ זז וצועד מהמקום שלו ישר אליי‪ ,‬ישר אליי‪ ,‬מנסה‬
‫להתקרב‪ ,‬מבקש להישען עליי בכל הגודל והכובד שלו‪ .‬הרגשתי‬
‫שהוא פוחד‪ .‬בקושי הצלחתי לצאת משם‪ ,‬לברוח לחדר ולסגור‬
‫את הדלתות הפנימיות‪ .‬לא יודע כמה זמן עבר‪ .‬שמעתי דפיקות‬
‫חזקות בראש‪ ,‬ממש מכות‪ .‬חשבתי שיש לעץ לב וככה הוא נשמע‪.‬‬
‫כשנרגעתי ירדתי למטה ובאתי לבניינים שלכם‪ .‬ראיתי שהוא שקט‬
‫ועומד במקום והעלים זזים רק מעט‪ .‬כמעט לא‪.‬‬
‫לא הייתי מסוגל לספר לכם‪ .‬איך אפשר להאמין לדבר כזה‪ .‬וכמו‬
‫שלא עשיתי כלום בשבילו גם לא אמרתי כלום‪.‬‬
‫השכן מהרחוב המקביל‬

‫‪ 124 ‬‬

‫‪.indd 124‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:39‬‬

 ‫ארועץ‬

‫נכתב במחברת‪:‬‬
‫אני רוצה לספר לכם על היום ששאלתם אותי למה היו כל כך הרבה‬
‫נביחות של כלבים ואמרתי לכם שלא שמעתי כלום‪ .‬אני עבדתי‬
‫במכולת וחוץ ממני היו במכולת שלושה בחורים שאתם מכירים‬
‫ועוד כמה אנשים‪ ,‬ועוד בחורה שלא ראיתי קודם‪ .‬כשכולם עשו‬
‫קניות התחיל פתאום איזה כלב שמישהו קשר לספסל בחוץ לנבוח‬
‫בלי הפסקה‪ .‬כלב גדול יפה עם פרווה כמו כרית קטיפה בחוּ ם‬
‫בהיר ועיניים באותו צבע‪ ,‬נובח נובח באימא שלו נובח לא מפסיק‪.‬‬
‫כולם מתחילים לשאול אחד את השני‪ ,‬של מי הכלב הזה? שלך?‬
‫וכולם אומרים‪ ,‬לא‪ .‬לא שלי‪ .‬בסוף אחרי שהוא כבר עשה לנו רעש‬
‫כזה בראש‪ ,‬נשארו במכולת רק השלושה בחורים מהשכונה שלנו‬
‫והבחורה‪ .‬מייד הבנו שהכלב שלה‪ .‬הם שאלו אותה שוב‪ ,‬שלך‬
‫הכלב? הכלב שלך? אבל היא לא עונה‪ .‬עומדת בתור אחריהם ולא‬
‫אומרת מילה‪ .‬הם מתחילים להסתכל עליה ורואים שהיא פשוט‬
‫יפהפייה‪ .‬מדהימה‪ .‬מושלמת‪ .‬הם מתחילים להתרגש מזה שהיא‬
‫כזו ושהיא לא עונה‪ ,‬לא מזיזה כלום‪ ,‬לא מורידה את העיניים‪ .‬הם‬
‫אומרים לה‪ ,‬תעני‪ ,‬והיא לא עונה‪ .‬למה את לא אומרת שהכלב שלך?‬
‫היא לא עונה‪ .‬הם זזים סביבה כשהיא משלמת בקופה אצלי‪ ,‬לגמרי‬
‫רגועה מוציאה כסף מהכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלה ומחזירה‬
‫לשם את העודף‪ .‬הם מסתכלים עליה כל הזמן בכוח‪ ,‬לא יכולים‬
‫לא להסתכל עליה‪ .‬היא יוצאת‪ ,‬אפילו לא ביי או שלום‪ ,‬והבחורים‬
‫רצים אחריה‪ ,‬נעמדים בפתח החנות וממשיכים להביט בה‪ .‬היא‬
‫ניגשת ולוקחת את הכלב שמתלונן בשמחה כמו ילד‪ ,‬ואז אחד‬
‫מהבחורים‪ ,‬הבלונדיני הקטן‪ ,‬מתחיל פתאום לנבוח עליה‪ .‬נביחה‪,‬‬
‫נביחה ועוד נביחה‪ .‬הבחורים האחרים בבת אחת מתחילים לנבוח‬
‫עליה גם‪ .‬נביחות ארוכות‪ ,‬כאילו כלב ַל ֵירח‪ ,‬לא זזים מהמקום‪,‬‬
‫משתוללים בנביחות וממשיכים עד שהיא יוצאת מהרחוב ועוד קצת‬

‫‪ 125 ‬‬

‫‪.indd 125‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:39‬‬

 ‫ארועץ‬

‫עד שהם מפסיקים‪.‬‬

‫א' מהמכולת‬

‫שלושת הבחורים שלטענתו נבחו במכולת כתבו לכותב‪ :‬מה‬

‫פתאום! כל זה בכלל לא קרה‪ ,‬אבל סחטיין על דמיון בן זונה!‬

‫נכתב במחברת‪:‬‬
‫לפני שעברנו לשכונה גרנו ברחוב מרכזי בעיר‪ ,‬המרפסת שלנו‬
‫הייתה תלויה מעל צומת סואן והתנועה זרמה בו מכל הכיוונים לכל‬
‫הכיוונים‪ .‬הרמזור שהעמידו במקום מחלקת הרמזורים בעירייה היה‬
‫הגורם למהומה התמידית‪ .‬אנשים ישבו במכוניות וצפרו זה לזה כל‬
‫הזמן בלי שום שליטה‪ ,‬יום ולילה‪ .‬שם אירע הרצח של נהג אוטובוס‬
‫שהעדויות מספרות שלא הפסיק לצפור לנהג מונית שנסע לפניו עד‬
‫שהוא עצר את הרכב‪ ,‬קפץ ממנו מקלל בקולי קולות ורץ לאוטובוס‪.‬‬
‫וכשהנהג פתח את הדלת כדי לענות לו‪ ,‬ירה בו למוות‪.‬‬
‫בריאיון שניסו לערוך עם התוקף לא הצליחו לחלץ ממנו תגובה‬
‫או להעמיד איזה הסבר‪ .‬ייתכן כי כך יעץ לו העורך דין‪ .‬אי־שפיות‬
‫זמנית שבסמוך ולאחר המעשה ודאי ננקטו כקו ההגנה במשפט‪.‬‬
‫חשבתי על זה שוב כשראיתי את נהגי המוניות שקועים בשינה‬
‫המשונה שלהם ברחוב שלנו‪ .‬תופעה תמוהה שלא העזנו לרדת‬
‫לעומקה‪ .‬לא הצלחנו להעיר אותם ולא הצלחנו לדבר איתם אף פעם‪.‬‬
‫לאן הם נוסעים כשהם מתעוררים? האם הם מכירים זה את זה? האם‬
‫הם רוצחים? האם הם מעבירים אנשים את הנהר במכוניותיהם?‬
‫אין דרך לברר זאת ולא דרך להוכיח כך או אחרת‪ .‬נזכרתי במיזם‬
‫חדשני שהציע לקוח למשרד שלנו‪ :‬החלפת כל הצופרים על פי חוק‬
‫לכאלה שצופרים החוצה ופנימה לחלל המכונית בו זמנית באופן‬
‫הצופר לא יימלט גם הוא מהמפגע הסביבתי שגרם לו‬‫ֵ‬ ‫מבוקר ויחסי‪.‬‬

‫‪ 126 ‬‬

‫‪.indd 126‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:39‬‬

 ‫ארועץ‬

‫בעקבות פעולת צפירה שכל כולה אינה אלא מתן דרור לעצבנות‬
‫ולאלימות פנימית‪.‬‬
‫הבניין‬

‫נכתב במחברת‪:‬‬
‫רצועת הכלב בימיני והוא רץ קדימה‪ .‬כלב ששערותיו כסף וזהב‬
‫וחוטמו השחור והלח מוליך אותו אל מטמונות החול‪ ,‬המדרכות‪,‬‬
‫גזעי העצים ועכוזי הכלבים‪ .‬השעה שעת לילה מאוחרת‪ .‬מרחוק‬
‫חוצה גבר לא מוכר את הכביש וצועד מולנו על השביל‪ .‬אני לא‬
‫רואה את פניו בבירור‪ .‬אורות פנסי הרחוב שולחים אלומות‬
‫צהבהבות לשמיים והרחוב מואר מעל וחשוך לרגלינו‪ .‬אני שקועה‬
‫בגבר והוא שקוע בי‪ .‬בלי הסבר אנחנו מוטים זה לעבר זה וההטיה‬
‫מעמיקה והולכת ככל שהמרחק בינינו מתקצר‪ ,‬ככל שאנו קרבים‪,‬‬
‫ומייד ניפגש‪ ,‬נתנגש‪ ,‬חזה אל חזה‪ ,‬זרוע אל זרוע‪ .‬איננו נסים ולא‬
‫יהיה מנוס‪ ,‬כך אומר העולם‪ ,‬כך אומרים ענפי העצים ברוח הקלה‬
‫החודרת מבעד למפתחי הבגדים ונוגעת בגוף החשוף‪ ,‬וכשאנו כבר‬
‫עין בעין‪ ,‬מושך אותי הכלב בתנועה חדה הצידה‪ ,‬ותנועתו פותחת‬
‫מרחב ביני לבין הבא מולי ואנחנו חולפים זה על פני זה‪ .‬לעולם לא‬
‫אוכל לזהות את הגבר הזה שנקרע מתוכי ונקרעתי מתוכו והמשכנו‬
‫לחיות‪.‬‬

‫נכתב במחברת‪:‬‬
‫אני מבקש לספר לכם על חבר שהיה לי‪ .‬בעבר הוא היה מורה‬
‫ונוטריון מוסמך‪ ,‬הייתה לו משפחה ודירה ועסק‪ .‬היה לו ארון מלא‬
‫בחולצות לבנות‪ ,‬תיקי עבודה מעוצבים‪ ,‬אוסף שעוני זהב ופלטינה‪,‬‬
‫מגירה מלאה בבשמים יוקרתיים ומגירה של גרבי קשמיר וצעיפי‬
‫משי‪.‬‬

‫‪ 127 ‬‬

‫‪.indd 127‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:39‬‬

 ‫ארועץ‬

‫יום אחד הוא נזכר במשהו מילדותו ושקע במחשבות‪ .‬יותר הוא‬
‫לא הלך לעבודה‪ ,‬סגר את העסק ועבר לחיות ברחוב ולעבוד משם‪.‬‬
‫שגרת ההונאות הקטנות והנוכלויות הגבוליות בין מותר לאסור‪,‬‬
‫בין חוקי ללא־חוקי‪ ,‬בין מוסרי ללא־מוסרי התחילה‪ .‬נשים בודדות‬
‫היו תמיד יעד מועדף ואיתן פושטי רגל‪ ,‬אסירים לשעבר‪ ,‬חרדים‬
‫שאיבדו את דרכם‪ ,‬ערבים נטולי זכויות‪ ,‬זקנים חסרי אונים‪ ,‬חולים‬
‫סופניים‪ ,‬מטורפים רוחניים‪ ,‬פולשי בתים‪ ,‬סוחרים בסחורה גנובה‬
‫ועבריינים קטנים — הוא טיפל בכולם ועשק את כולם‪ .‬הוא סייע‬
‫להם במטלות היומיום‪ ,‬כשחלו בישל עבורם ולקח אותם לרופאים‪,‬‬
‫ייצג אותם מול השלטונות ברחמנותו הטבעית‪ ,‬כתב עבורם‬
‫מכתבים בניסוחים מושכלים והתפרנס מהם‪ .‬הוא החתים אותם‬
‫על ניירות‪ ,‬זינב בחשבונות שלהם‪ ,‬מכר רכוש מבתיהם בתואנות‬
‫כאלה ואחרות‪ ,‬רקח עבורם עסקאות מפוקפקות ושלשל את הכסף‬
‫לכיסו‪ .‬הוא אהב את חיי הרחוב‪ ,‬את החום והקור והמרחב‪ .‬במהלך‬
‫הזמן מצא את עצמו במקומות קיצוניים ומשונים‪ .‬על גבול מצרים‪,‬‬
‫בכפרים ערביים בגליל‪ ,‬נע בשטחי הגדה בקלות ללא פחד‪ ,‬בין‬
‫צעירים לקשישים בבתי חולים ובבתי משוגעים‪ ,‬בשכונות מצוקה‬
‫ובשכונות בורגניות‪ ,‬עובר בין קצוות העיר‪ ,‬לטבורה‪ ,‬לישבנה‪.‬‬
‫למרות נסיבות חייו הקוטביות והמקומות פורעי החוק והסדר‬
‫שאליהם הגיע במסעות העסקים הכמעט דמיוניים שלו‪ ,‬הייתה‬
‫אישיותו יציבה ולא עברה שינוי נוסף‪ .‬כל הפעילות הפלילית‬
‫שביצע והקורבנות שגבתה‪ ,‬לא העלו בו תחושות של בושה או‬
‫פקפוק‪ .‬לא עבר הרבה זמן והוא הפך נועז יותר ויותר ועומק חציית‬
‫הגבולות בין העולמות טשטש לחלוטין את הדרך חזרה‪ .‬המשפחה‬
‫לא ידעה וחיפשה אחריו‪ ,‬וכשכבר נודע לה היה מאוחר מדי והוא‬
‫נעלם‪ .‬עדויות מספרות כי בכל עת הוא היה ונשאר מורה וציוני‬
‫נלהב‪ ,‬ביקורתי ולעגני‪ ,‬תגרני מעט בדרך ישראלית שמרנית כמנציח‬

‫‪ 128 ‬‬

‫‪.indd 128‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:39‬‬

 ‫ארועץ‬

‫ערכים של בני עשרה בתנועות נוער‪.‬‬

‫ראיתי אותו ברחוב שלנו כמה פעמים‪ .‬אני לא יודע אם ראיתי‬
‫אדם חי או מת‪ .‬קראתי לו והוא לא ענה‪ .‬הייתה לי תחושה שהוא לא‬
‫שומע ולא רואה אותי‪ .‬חשבתי שזה מעורר תהיות גם לגביי‪ .‬האם‬
‫אני יכול לראות את המתים? ואחר כך חשבתי‪ ,‬האם אני יכול לראות‬
‫את החיים?‬

‫‪ 129 ‬‬

‫‪.indd 129‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:39‬‬

‫‪.indd 130‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:39‬‬
 ‫עפיפה‬

‫‪.indd 131‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:39‬‬

‫‪.indd 132‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:39‬‬
 ‫עפיפה‬

‫שנים רבות לאחר מותם הם חלפו מחיינו לתמיד וחרישיים כעננים‬

‫נדדו לצידו האחורי של הזיכרון‪ ,‬הפכו לחלומות של החלומות‪ .‬רק‬
‫אז שמעתי בבירור‪ ,‬כבפעם הראשונה‪ ,‬את הסיפורים צפים וחוזרים‬
‫והם מספרים אותם שוב‪ ,‬עומדים בגבם אל עולם שהתרוקן מעקבות‪.‬‬
‫לא זכרתי ועדיין איני זוכרת באילו הזדמנויות סופרו לנו‪.‬‬
‫לעיתים רק שורות מהם‪ ,‬תחילתם או אחריתם‪ ,‬לעיתים רק קצה נימה‬
‫לעברם שהיה נחשף‬‫שנפלה מדבריהם‪ ,‬אזכור צפוי או בלתי צפוי ָ‬
‫מבעד למעשים ולאירועים בחיי היומיום שלו ובסודות השמורים של‬
‫הילדוּ ת‪ .‬חיים שאינם שלנו ושייכים לנו באופן עמוק ולא מוחשי‪,‬‬
‫דיירים זקנים מחופרים בבליל לשונות הבית שקולם הלחשני נמצא‬
‫ואבד גם למספר וגם למאזין בוודאות היציבה של חיי המשפחה‪ .‬הם‬
‫סופרו בתחושת היזכרות פתאומית ועלו מהזמנים המרוחקים של‬
‫ילדותם ועבורנו‪ ,‬הילדים בעולם הבית‪ ,‬היו דמיוניים ככוכבי אש‬
‫ושדות קרחונים‪ .‬גם כשבגרנו מעט נטינו עדיין לשייכם למעשיות‪,‬‬
‫האמנו בכל לב)‪ ,‬אלא‬
‫לא במובן ערכם הבדוי של סיפוריהם (להם ַ‬
‫בהד מציאות בלתי נתפסת של עולם ריק מנוכחות הורית‪.‬‬
‫אני ממשיכה להיזכר במה שמעולם לא שכחתי‪ :‬קולו הנמוך‬
‫וצחוקו המהתל של אבי‪ ,‬סיפורים שהמציא וסיפר לנו‪ ,‬ושאנחנו‬
‫הילדים גילמנו בהם את תפקידי הגיבורים‪ .‬לא היה דבר שלא‬

‫‪ 133 ‬‬

‫‪.indd 133‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:39‬‬

 ‫עפיפה‬

‫ידענו לעשות או לפתור‪ .‬תמונות עזות מלאות צבעים ואתגרים‬

‫הודרכו בקולו‪ .‬ביקענו את הים ואת האוויר במכונת מסע דמיונית‬
‫יפה והותירה אחריה שובל רוחות במים ובשמיים‪,‬‬ ‫שכונתה ָע ִפ ָ‬
‫הכרענו ׁ ֵש ֵדי צל מרובי עיניים בתחבולות ִה ּפנוט ובעזרת תושייה‬
‫מדעית מפותחת שבה ניחנו כולנו‪ ,‬התמודדנו עם סופות ברד‬
‫וחול מעוורות‪ ,‬והברחנו ַח ּ ִפים למקלטי מסתור בטוחים שם זללו‬
‫לביבות חמות שהכינה אימנו‪ .‬השותפים שלנו היו עורבים גאוותנים‬
‫בתפקיד שוטרים‪ ,‬יונים נווטיות אל על‪ ,‬מכרסמים קטנים שאפם‬
‫המרעיד הפעיל רשתות קשר וקוד מורס‪ ,‬ותנים שיללותיהם סיפקו‬
‫מידע מודיעיני מנקודת תצפית של ירח‪ .‬כל הכלבים והחתולים‬
‫שלנו יצאו איתנו למסעות‪ .‬הכלבים לימדו אותנו על אמון ונאמנות‬
‫והחתולים להפך‪ .‬כולם היו חיוניים להצלחת המשימה‪ .‬רק כמוצא‬
‫חשוּ ך וחסר תקווה‪ ,‬זומנו לסיפור חזירי הבר‬‫אחרון‪ ,‬כשהמצב נראה ׁ‬
‫והדפו בכיעורם מעורר התמיהה כל התקפה וכל כישוף‪ .‬דיברנו‬
‫בשפת החיות והן דברו בשפתנו ותמיד הגענו תשושים אבל שלמים‬
‫אל מחסה הבית שלנו‪ ,‬רכובים עליהן או נושאים אותן בזרועותינו‪.‬‬

‫שמות של מקומות ואנשים נושאים עבור הורינו את זיכרונות‬

‫המאבק ואת מחיר הדמים‪ .‬לעיתים הם נוקשים או מתחככים‬
‫בקירות הבית שלנו‪ ,‬העשוי מבתים וממקומות שונים שגרנו וחיינו‬
‫בהם‪ .‬סיפורי התבגרות בעת מסוכנת שחשכת מלחמה וניצחונות‬
‫קודרים שלטו בה‪ .‬הם שבים וצפים מדי פעם בעיתונים‪ ,‬ברדיו‪,‬‬
‫בהתכנסויות ובציוני ימים נושאי משמעות וזיכרון‪ .‬אנחנו איננו‬
‫עוקבים אחר העלילות‪ .‬סיפורים בעלי חוץ ותיעוד אינם משאירים‬
‫את רישומם ואינם נספגים בנו‪ .‬גם כשבגרנו וידענו יותר הם נחו‬
‫מאחורי גבנו כמו ארגזי קרטון שצריך יהיה לפרוק ולסדר פעם‪,‬‬
‫וגם לאחר מות הורינו‪ ,‬כמו בחייהם‪ ,‬לא ייצרו חבילות המורשת כל‬

‫‪ 134 ‬‬

‫‪.indd 134‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:39‬‬

 ‫עפיפה‬

‫זיקה או נגיעה לחייהם בעינינו‪ ,‬הילדים‪ .‬אהבנו אותם אהבה שלמה‬

‫ועיוורת‪.‬‬

‫מסביב לשולחן מאוחר בלילות‪ ,‬החברים מדברים‪ .‬הזמן עומד‬

‫מלכת מול המתים‪ .‬אנחנו שומעים את הקולות מספרים גם על‬
‫הורינו‪ ,‬איחוד החורג מכללים ומילים‪ ,‬נכון תמיד לאושר מזכה‪,‬‬
‫לתלאות ולאסון‪ .‬כוסיות וודקה עוברות בין כולם‪ ,‬מניעות בכבדות‬
‫את הפיות המדברים‪ .‬אנחנו לא זוכרים את הנאמר ולא מבינים את‬
‫המעשים אבל דמויות ההורים מעמיקות לפנינו ונשארות זמינות‬
‫לתמיד ברגע הזה‪.‬‬
‫הוא עומד מתחת לגשר — צעיר רזה ומצודד‪ ,‬פני פנתר ארוכי‬
‫קווים‪ ,‬למדן ללא ספר‪ ,‬חייל ללא מדים‪ ,‬פוחז ללא רהב — ומצית‬
‫את פתיל הדינמיט בסיגריה הבוערת שבידו‪ .‬עוד שאיפה אחת‬
‫ממנה והוא מעיף אותה באצבע צרדה‪ ,‬משתהה לרגע ומביט בגחלת‬
‫האדומה המתקדמת אל תרמיל המטען‪ ,‬מסתובב ומתרחק בפסיעות‬
‫רחבות‪.‬‬
‫היא ממתינה בפתח הקיבוץ בין החברים‪ ,‬ביציבות הרגישה‬
‫והחייכנית שלה מושיטה לו מגבת רטובה לניקוי ידיו שהשחירו‬
‫ומים לשתייה‪ .‬הם מכסים את פניהם בידיהם בתוך ענן האבק‪.‬‬

‫אבל הסיפורים האחרים‪ ,‬חשוכי המרפא‪ ,‬אינם נטמעים ברצף ואינם‬

‫עטופים ברוח אחוות לוחמים וחלוציות‪ .‬בלתי יציבים‪ ,‬תוקפניים‪,‬‬
‫מופיעים בפתאומיות בעיקולי היומיום‪ ,‬הם חושפים את הזמן החסר‬
‫לפני שנפגשו הורינו וצועדים זה מול זה‪ ,‬חולקים שייכות חשאית‬
‫בנוף לא מפוענח‪ .‬הם סופרו בטון המורגל לאכזבות ומאושש ללא‬
‫רחמים או התרסה את התגשמות הרע מכול‪ .‬לא הכרנו נופים כל‬
‫כך חונקי קול בדלותם‪ ,‬אקס־טריטוריות חסרות השגחה ופיקוח‪.‬‬

‫‪ 135 ‬‬

‫‪.indd 135‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:39‬‬

 ‫עפיפה‬

‫לא שהינו במקומות שלא עלה מהם אפילו הד לקיומנו ושאדישותם‬

‫מופלגת כל כך‪ .‬לכן היה אבינו מתבדח בסוף הנחשול המציף של‬
‫מה שסופר‪ ,‬ואם פנינו נשארו עגומים‪ ,‬היה השיר הליצני שדקלמנו‬
‫כולנו בקולות רמים מחזיר למקומו החבוי את עולם הדמדומים‬
‫הילדותי שקדם לקיומם המשותף‪:‬‬

‫זיכרון זיכרון‬ ‫זיכרון זיכרון‬

‫משתולל לי בארון‬ ‫מגרד לי בגרון‬
‫מחליף חולצות ומכנסיים‬ ‫מתופף על הפדחת‬
‫ודורש לשתות קצת יין‬ ‫מחמם את הקרחת‬

‫זיכרון זיכרון‬ ‫זיכרון זיכרון‬

‫לא לשכוח לא לשכוח‬ ‫מדגדג לי בלשון‬
‫חוכמתו של כל אפרוח‬ ‫מנגן על השיניים‬
‫שצעד בודד בשביל‬ ‫ומרטיב את העיניים‬
‫וחילל לו בחליל‬

‫היו עוד בתים רבים לשיר העידוד‪ ,‬וכאלה שהומצאו בכל פעם‬
‫שדקלמנו אותו ונשכחו מייד‪.‬‬

‫הערעור שיכלו לזרוע סיפורים קיצוניים אלה בחיי החירות שלנו‪,‬‬

‫הילדים‪ ,‬היה רגעי‪ .‬הסוף היה טוב‪ .‬טוב מטוב‪ .‬הייתה ישועה בעולם‪.‬‬
‫הכול נבלע בוודאות ובאיחוד‪ .‬חיי הבית הגדול נשמרו בשגרת‬
‫פתרונות והדפו ציפורי טרף אפלוליות‪ .‬הכלבים שלנו נבחו בשמחת‬
‫הגנה בעיניים רכות‪ ,‬והחתולים מרמרו בתענוגותיהם הולכים‬
‫אחרינו מתפרקדים בפיתול הברכיים וגומחת החזה‪ .‬בגינה היו העצים‬
‫והצמחים שופעי לבלוב‪ ,‬שקטים ועבותים‪ .‬היה חם ונעים או קריר‬
‫ונעים‪ .‬היינו אוהבים ונאהבים‪ .‬עם השנים תהיתי עד כמה צילקו‬
‫‪ 136 ‬‬

‫‪.indd 136‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:39‬‬

 ‫עפיפה‬

‫הפדוּ ת וגליתי שלא השאירו בי סימנים אלא‬

‫אותי סיפורי הדרך אל ּ‬
‫הפכו לעור השלם שלי ומקורם נשכח לאחר שהושלמה ההתאחות‪.‬‬
‫ישבנו על הספות הגדולות בחדרים הגדולים גבוהי התקרות בבית‬
‫הגדול‪ .‬הורינו היו מרכזו ואנחנו היינו מרכזו של המרכז‪ ,‬אמצע‬
‫ליבו‪ ,‬רחוקים ומוגנים מהקיצוניות של קצותיו‪ .‬לעיתים רחוקות‬
‫כשנעדרו שניהם‪ ,‬היה הבית מקבל אווירה מוזרה כאילו הזמן זורם‬
‫בו מצד אחר ומופיעים בתוכו סיפורים אחרים שחיים בו‪ ,‬בעלי‬
‫פנים עקומים ומפרי סדר‪ .‬העוויה או מצמוץ‪ .‬חשכה לרגע‪ .‬שם הם‬
‫מתרחשים ומשם אנחנו שומעים אותם‪ .‬רחוקים ומשונים מאוד‪ .‬וגם‬
‫מצחיקים לפעמים באיזו דרך מפלצתית‪.‬‬

‫כשהייתה בת שש קיבלה תפקיד של שְׂ ליו שמנמן בהצגת בית ספר‪:‬‬

‫לחצות את הבמה בקפיצות גבוהות‪ ,‬לדמות מעוף בזרועותיה‬
‫ארק‪ .‬על‬‫ארק ּפוּק ָּב ֶ‬
‫ולקרוא בקול רם מאוד את קריאת העוף ּפוּק ָּב ֶ‬
‫הבמה עמדו כל חברותיה הדקיקות רוקדות ומשחקות בתפקידים‬
‫מרהיבים‪ ,‬וכשהגיע תורה לעלות היא זינקה בכוח קדימה‪ ,‬התגלגלה‬
‫מייד בכניסה וחוללה מהומה‪ .‬גבוהה בראש מכל חברותיה לשכבה‪,‬‬
‫כבדה ומגושמת‪ ,‬קמה וניסתה לקפוץ אבל לא זכרה את תנועות‬
‫התעופה‪ ,‬החליפה בין תפקיד הידיים והרגליים‪ ,‬וקריאת המילים‬
‫ארק הקצינה את המופע‬ ‫ארק ּפוּק ָּב ֶ‬
‫הבלתי מפוענחות ּפוּק ָּב ֶ‬
‫התימהוני ושיוותה לה חזות מטורפת ואחוזת תזזית‪ .‬הקהל התפתל‬
‫מצחוק‪ ,‬העיף ניירות באוויר‪ ,‬רקע ברגליו ושרק‪ .‬היא מעדה ונפלה‬
‫שוב במרכז הבמה והכובע רחב השוליים‪ ,‬שלא הסירה מראשה‬
‫במשך חודשים‪ ,‬נשמט והתגלגל‪ .‬שחקני ההצגה עצרו‪ .‬ההצגה‬
‫נעצרה‪ .‬היא התרוממה לאט עוצמת את עיניה בכול כוחה‪ ,‬ולאור‬
‫הזרקורים התגלתה לעיני הצופים גולגולת ילדותית עירומה משיער‪,‬‬
‫קרחת מעשה ידי אימה‪ ,‬שיטה סודית לעידוד תלתלים‪ .‬דממה‬

‫‪ 137 ‬‬

‫‪.indd 137‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:39‬‬

 ‫עפיפה‬

‫פתאומית וסבוכה נתלתה לרגע מסביב והסתיימה בפרץ מחיאות‬

‫כפיים ארוכות ומתעלות‪.‬‬
‫היא סיפרה את זה בסוג של גאווה שחמקה מאיתנו אז‪.‬‬
‫אנחנו מבקשות שתדגים לנו איך קפצה ושתקרא את קריאת השליו‪.‬‬
‫אנחנו מבקשות להיות שותפות בכל מה ששלה כי במבטנו היא‬
‫כלילת השלמות‪ ,‬והיא חוננת אותנו בחיוכה‪ ,‬מדגימה ופניה קורנים‪.‬‬
‫אנחנו צוחקות ועושות יחד איתה‪ .‬עשרות פעמים‪.‬‬
‫אבל התנועה הזו שלא עלתה‪ ,‬הגיחוך שבה‪ ,‬ההלעגה שעוררה‬
‫ברבים נשארו אצלנו‪ .‬גם הכובע שהתגלגל וחשף את הקרחת‬
‫העלובה‪.‬‬

‫מוקדם מדי הפך מאוחר מדי‪ .‬השאלות עצמן היטשטשו‪ .‬תחילה‬

‫התחזו לערוֹ ת וזקופות אבל חדר אליהן הדבר הזה שחוצה את‬
‫הקשב להורה‪ ,‬איזה ניסיון פנימי לחמוק ממנו‪ ,‬לייצר סטייה‪ ,‬להיות‬
‫כרויים אל ההתפצלות‪ ,‬לסייג‪ ,‬לצמק את עולם הבית‪ .‬כשדיברו על‬
‫ילדותם המוקדמת היה פושט בי איזה קיהיון פנימי‪ .‬התכנים נשמטו‬
‫וההאזנה הייתה כמו שינה בעיניים פקוחות‪.‬‬
‫בנערוּ ת שלנו‪ ,‬כשעמדנו על סף הזמן שיבוא‪ ,‬בדחיפוּ ת הגיל‬
‫הזוהר שכולו מבואות חשוכים‪ ,‬נעלם עברם‪ .‬שנים מאוחר יותר‪,‬‬
‫לאחר טלטלות ִקרבה וריחוק‪ ,‬כעסים ופרצי רחמים‪ ,‬גינויים‬
‫והזדהויות‪ ,‬הכרנו בכך שהווה חייהם מסתורי לא פחות מעברם‪,‬‬
‫שהם נתונים באורח מוחלט לעצמם‪ ,‬שחייהם נפרדים‪ ,‬שהפתח‬
‫הרחב האינסופי שהפנו כלפינו אינו מכלול טיבם‪ .‬לפרקים התחלנו‬
‫לראות אותם לעומקם‪ ,‬לרגעים מצמררים שהפכו את קרבינו‪ .‬אבל‬
‫היה מאוחר מדי‪ .‬חיינו בלעו אותנו‪ .‬הרחקנו מהם‪ .‬עזבנו אותם‪.‬‬
‫נותרה אהבתנו אליהם‪ .‬הקשב הזעוף מעט והקוצר רוח הבלתי‬
‫מורגש שהעמדנו מולם לא השתנו גם כשהתרחשה החזרה המכילה‬

‫‪ 138 ‬‬

‫‪.indd 138‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:40‬‬

 ‫עפיפה‬

‫בזקנתם‪ .‬סירבנו לזקנתם ולכתפיהם החלושות כמו לילדותם‪.‬‬

‫הזמן המשיך לזרום בחיינו וזרמו הפך מהיר יותר‪ .‬כשהיינו נזכרים‬
‫בדברים מהבית התחוור לנו לא אחת שחלפו הרבה מאוד שנים‪.‬‬

‫תמונת אימי‪ ,‬דודתי וסבתי‪ .‬השלוש זרות לי ואיני מזהה אותן בהן‪.‬‬
‫לפעמים הן עולות בדרך הזרה לעצמה‪ ,‬חומקות מהחדר הנעול‬
‫של סיפורים שנותרו אילמים‪ .‬שתי הילדות אוחזות באם הנבלעת‬
‫לאי שפיות האבל‪ ,‬ומנסה להשליך מעליה את בגדיה‪ ,‬להתפשט‬
‫במרכז רחוב הומה‪ ,‬לרגעים נחשף שאינה לובשת דבר מתחת‬
‫לשמלתה והבנות מושכות במהירות ובכול כוחן את השמלה כלפי‬
‫מטה‪ ,‬מנסות לכסות את גופה‪ .‬אין קול למה שהן אומרות לה‪.‬‬
‫מעווֹ ת בדחף הגנה‬
‫אולי הן מפצירות בה לשוב הביתה איתן‪ .‬פניהן ֻ‬
‫והתגוננות ומבטן בלתי חדיר‪ .‬הן מצוירות בצבעי מים דלילים ולא‬
‫אחידים ונמוגות במהירות לתוך כתמי הצבע‪.‬‬

‫בזקנתם‪ ,‬לקראת סיום‪ ,‬בניסיון המאסף לכוון את צעדינו‪ ,‬לבשו‬

‫הסיפורים צביון נוסף כשהודגשו בהם תעוזה אישית‪ ,‬תושייה ואומץ‬
‫לב‪ ,‬דבקות במשימת ההישרדות וההיחלצות ממצבים חסרי סיכוי‪.‬‬
‫גם גבורות אלה התרחשו מול שמיים ריקים מעדים‪ .‬כשהם מביטים‬
‫באחד מילדי ילדיהם בני חמש או שש או עשר‪ ,‬הם מוצאים זאת‬
‫בלתי נתפס שהיו כמעט בני גילם כשהסיפורים אירעו להם‪ ,‬בעולם‬
‫שהסתובב סביב צירו בהפקרות‪ ,‬קליפה דקיקה ונסדקת עוטפת‬
‫בקושי מרכז חלול ונעדר‪ .‬כמו רקדנים מסתובבים הם מיקדו מבט‬
‫בנקודה מייצבת‪ ,‬חצו את העולם הזה ולא הסירו לרגע את מבטם‬
‫מדמיונם והוא קיים אותם‪ .‬האהבה קיימה אותם‪.‬‬
‫גם היום קשה לי לחשוב עליהם ועל חייהם לפניי‪ .‬בלעדיי אין‬
‫צורה לזמן‪ .‬אין דרך לסמן את מה שנעדרתי ממנו אבל אין גם דרך‬

‫‪ 139 ‬‬

‫‪.indd 139‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:40‬‬

 ‫עפיפה‬

‫חזרה ממנו‪ ,‬והזמן מאחורי גבי היה ונשאר לא רציף‪ ,‬עשוי קרעים‪,‬‬
‫סתירות וצללים‪ .‬גם היום לו היו בחיים והסיפורים היו מסופרים‪,‬‬
‫הייתי מקשיבה להם כנראה באותה איכות בלתי מילולית שהפכה‬
‫אותם לאותיות‪ ,‬לקווי תחריטים‪ ,‬לתמונות קפואות במעגל מחזורי‬
‫וסגור‪ ,‬חוזרת מייד אל הזמן שלפני היכולת להתעכב בעולמם‪,‬‬
‫כשלא היינו עשויים עדיין לשאלות‪ ,‬כשלא ידענו לפסוע בחייהם‪,‬‬
‫כשלא ידענו כלל על קיומם‪ .‬המכלול הביתי לא תהה על עצמו‪ ,‬הוא‬
‫התקיים וזז כל הזמן התקדם לכיוונים שונים וכולם איתו‪ .‬לא היו‬
‫חיים אחרים ולא עלה חשד שיש חיים אחרים‪ .‬ובאמת אין‪ .‬במרחק‬
‫צעד אחד וצער אחד עומדים רק החיים האלה‪.‬‬

‫שנים רבות לאחר שנעלמו מחיינו‪ ,‬צללו אל נשייה מוחלטת‪ ,‬נפער‬

‫סדק‪ .‬וניתקים זה מזה‪ ,‬מהגוף בעל שני הראשים‪ ,‬עלו מפרפרים‬
‫ברשת שני סיפורי מסעות ילדות‪ ,‬נחלצים מהאילמות ומהזמן‬
‫העיוור‪ ,‬ונעמדו לפניי‪ .‬שנים של חיים ארוכים ללא נשוא עברו מאז‬
‫החוצה את‬
‫ֶ‬ ‫שמעתי אותם או חלקים מהם‪ ,‬והם זרים לי כמו חלום‬
‫השמיים והים במכונת הילדות שלנו‪ ,‬ומותיר אותם זקופים מולי‪,‬‬
‫מאוזנים ובלתי נמוגים‪ .‬לרגע הזה יש שם בתוכי‪ .‬שם של מחלה או‬
‫של ציווי‪ .‬שמו של הדבר האחרון שנותר ללא פתרון וללא מחילה‬
‫— הילדים שהיו‪ .‬וגם אם נרפאנו מהכאבים ומהעלבונות שלנו‪,‬‬
‫בטיפולם של החיים עצמם‪ ,‬לא נרפאנו מאלה שלהם‪ .‬אף פעם לא‬
‫חדלנו לתבוע את עלבונם‪ ,‬פעמים רבות ללא ידיעתנו‪.‬‬

‫מותו של קדוש‬

‫זה היה יום של אומץ או יום של איבוד מוחלט כשהחליטה לעבור‬

‫‪ 140 ‬‬

‫‪.indd 140‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:40‬‬

 ‫עפיפה‬

‫לפרצה בין הסורגים הרופפים שבגדר הצדדית של בית החינוך‬‫מבעד ִ‬

‫ולצאת לרחוב‪ ,‬נסחפת ללא מנוס ברצון למצוא משהו שהיה ונעלם‬
‫ומגע שפמו המחליק על לחייה נשמר כזיכרון אחרון‪ ,‬יחידי‪ ,‬ומשך‬
‫אותה קדימה‪ .‬היא הייתה בת חמש‪.‬‬
‫כשעמדה ברחוב ליד הגדר השבורה ראתה את גלי הים ואת גלי‬
‫הראשים‪ ,‬הכתפיים והזרועות של המטיילים והמתרחצים והחלה את‬
‫הירידה התלולה אל הטיילת‪ .‬בדרך המשיכה ההתהפכות שהחלה‬
‫ְּבלילה ללא שינה וכבר עם סימני השחר כשהתעוררה נעלם העולם‬
‫שלה מול ליבה‪ ,‬היטשטשה הדירה הצרה שגרה בה עם אחותה‬
‫הגדולה וחלומות הבריחה הליליים שלה‪ ,‬וצעקותיה החלולות‬
‫והתקפי הבכי הפרועים של אימה חדלו להדהד בתוכה‪.‬‬
‫במדרון המסולע נמחקו כללי הבית ובית הספר‪ .‬העונש יהיה‬
‫גדול היא אומרת מתחזקת בתוכה‪ ,‬לא כמו הנזיפות המעליבות של‬
‫הצוות על הסקרנות שלה ועל הפטפוטים שפטפטה‪ ,‬לא כמו ההבעה‬
‫הקפואה על פני הסיד המשולשים ועיני העז הכחולות של אימה‪ ,‬לא‬
‫כמו הצביטות המכאיבות של אחותה‪ .‬הוא יהיה ממש גדול‪ .‬אז מה?‬
‫היא מביטה בשמיים המביטים בניצוץ הבהירות בעיניה‪.‬‬

‫את שתי הדרישות שחנקו את השנה שחלפה מאז שנהרג הקדוש‬

‫במפגש נהרות הירדן והירמוך כשהייתה בת ארבע‪ ,‬דרישות‬
‫הזהירות והשתיקה‪ ,‬לא הצליחה להבין‪ ,‬הפנימה רק בכפייה והפרה‬
‫פעם או פעמיים כששאלה שאלות על אביה‪ ,‬היעדרו הארוך וגורלו‬
‫הסודי‪ .‬פעם אחת בלבד עמדה האם מול האחיות‪ ,‬רוח רפאים‬
‫מרוסקת גרון‪ ,‬ואמרה בקול מעוות ואיום ששקע מייד מבלי הימחק‬
‫ונשאר לכוד באוויר הדירה הדחוס אסור לדבר עליו‪ ,‬הוא קדוש‪.‬‬
‫מתוך קדושה עילאית אין להעלות את שמו ואת זכרו לעולם!‬
‫לעולם!‬

‫‪ 141 ‬‬

‫‪.indd 141‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:40‬‬

 ‫עפיפה‬

‫לא נערכה הלוויה ואיש לא הגיע לדירה לניחום אבלים‪ .‬פניו‬

‫שהיו שכוחים עוד בחייו כשנסע לעבוד במקום התנ"כי שבו מצא‬
‫את מותו‪ ,‬הלכו והתפוגגו מזיכרונה במהירות‪.‬‬
‫יש תמונה אחת של הקדוש בבית‪ .‬אסור להשתהות מול התמונה‬
‫הנשענת על מכסה העץ של מכונת התפירה‪ .‬אבל הוא עומד שם‬
‫רזה וארך רגליים במכנסיים ארוכים כהים ובחולצת כפתורים לבנה‪.‬‬
‫הוא נוטה קדימה ומתבונן בעיניים רחבות מוכנות לדיבור ולחיוך‪.‬‬
‫אבל תחושת הייסורים הקשורים בו וחישוק האיסורים סביבו‬
‫מרתיעים אותה ורוב הזמן היא מבקשת מעצמה לא להגניב מבט‪.‬‬

‫כשהגיעה לטיילת נבלעה מייד בין העוברים והשבים והחלה‬

‫להתרחק יותר ויותר‪ ,‬עוברת על פני עשרות נשים וגברים מגיעה‬
‫בקושי עד למותניהם‪ ,‬נועצת מבטים מחפשים‪ ,‬ואז הרגישה טלטלה‬
‫חזקה של קפיצה בתוכה‪ ,‬חלקים שלה התפזרו והיא החזיקה רק‬
‫בנשמה החשאית שלה ולא פחדה‪ .‬אף אחד לא תהה על הילדה‬
‫החשופה והשברירית שצעדה לבדה‪ .‬אף אחד לא שאל ילדה מה‬
‫את עושה כאן איפה אימא שלך‪ .‬אם מישהו היה שואל‪ ,‬אולי‬
‫הייתה יכולה לענות וכך הייתה גם מתבררת לעצמה‪ ,‬מייצבת‬
‫לרגע את התמונות שחלפו במהירות בתוכה ומגלה מה גרר אותה‬
‫עד לפה באמצע יום לימודים ללא רשות וללא פיקוח‪ ,‬שוברת את‬
‫כל האיסורים‪ ,‬מפרה את כל הדרישות והעונש הכי גדול שלא היה‬
‫כמותו בעולם מחכה לה שתחזור כבר‪.‬‬
‫עוד אנשים זורמים פנימה‪ .‬כולם בבגדי ים‪ ,‬בגופיות וחולצות‬
‫קצרות‪ ,‬כפכפים‪ ,‬מגבות רטובות‪ ,‬שקיות בד בידיים וכתמים‬
‫וסימני חול דקיקים משתרכים אחרי כפות רגליהם על הטיילת‪.‬‬
‫השמש בשעה שתיים‪ .‬היא מביטה בריכוז בזרזיפי החול והולכת‬
‫בעקבותיהם‪ .‬הם מובילים אותה קדימה בקו ישר וכשהם נעלמים‬

‫‪ 142 ‬‬

‫‪.indd 142‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:40‬‬

 ‫עפיפה‬

‫היא מביטה למעלה ורואה לפניה גבר מגבו‪ .‬רגליים ארוכות‬

‫במכנסיים ארוכים כהים וחולצה לבנה‪ .‬הוא צועד צעדים רחבים‬
‫ומהירים וכמעט נעלם מעיניה והיא מתחילה לצעוד מהר יותר‬
‫ויותר לא לאבד אותו‪ ,‬מדלגת בין האנשים כמו שהן מדלגות ושרות‬
‫שלובות ידיים בחצר החטיבה הצעירה‪ .‬היא מבקשת לצעוק אליו‬
‫הקדוש היקר שלי הקדוש היקר שלי זאת אני ושומעת רק את‬
‫דפיקות הלב שלה‪ ,‬את זרם הדם של החיפוש בקצב הריצה‪ .‬הרווח‬
‫ביניהם לא מצטמצם אבל לאחר כמה דקות מתרוקן מאנשים והיא‬
‫רואה אותו בבירור מאחור‪.‬‬
‫היא רצה אחריו על קצות אצבעותיה כדי לא להרעיש בסנדלים‬
‫הגדולים שירשה מאחותה‪ ,‬ולא מפסיקה עד שהיא ממש קרובה‪,‬‬
‫כמעט צמודה לרגליו‪ ,‬והוא מאיץ יותר את צעדיו מרגיש אולי‬
‫שרודפים אותו ורק אז עוצר בפתאומיות מסתובב אליה‪ ,‬רוקע ברגל‬
‫כמו שמגרשים חתול רחוב חלוש ורעב והלחישות הרמות שלו‬
‫מסתננות ומצליפות כמו רוח מה את רוצה תעזבי אותי תסתלקי‬
‫מפה לכי היא נרתעת צעד אחורנית כאילו השליכו אבן בפניה‪ .‬הוא‬
‫מרים את ידו והיא עוקבת אחר היד שתכה אותה אבל לא‪ .‬היד רק‬
‫נשלחת בלי משים בתנועה מהירה ונוגעת בפניו בקצות האצבעות‪.‬‬
‫כשהיא מביטה בפנים היא רואה מסכה מוזרה מפרכסת‪ ,‬עין אחת‬
‫פעורה מזדקרת מולה ופסים מצלקים את עור הלחיים ויורדים עד‬
‫לקו השפתיים המשוסע שכמעט נעלם‪.‬‬
‫לרגע הם עומדים זה מול זו והיא מביטה במבט ישיר בפנים‬
‫המושחתים בלי לזוז בלי להסיר את עיניה ורק הקול העירום שלה‬
‫מעט לא יציב כשהיא אומרת חשבתי שאתה הקדוש שלי‪ .‬הוא‬
‫מרים שוב את ידו בתנועת הדיפה אבל היד רק מזלזלת וקצרת רוח‪,‬‬
‫פוטרת אותה בבוז מבלי לגעת בה והשמש ניתזת מעליו ומסתירה‬
‫את דמותו‪.‬‬

‫‪ 143 ‬‬

‫‪.indd 143‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:40‬‬

 ‫עפיפה‬

‫היא נסוגה ומתחילה את הדרך חזרה‪ .‬רק פעם אחת היא מפנה‬
‫את הראש אחורנית אבל הוא כבר נעלם והלב שלה ריק כמו דלי‬
‫המים המלוכלכים שהן שופכות לחצר אחרי שטיפת המטבח‪.‬‬
‫בסופו של יום הלימודים הארוך חזרה לחצר בית החינוך‬
‫מרכינה את ראשה מחכה לגזר דינה‪ ,‬חרדה מדמות אימא שאולי‬
‫זומנה אל חדר המנהל בשל התנהגות הילדה‪ .‬בקושי נושמת חוזרת‬
‫ואומרת לעצמה אז מה אז מה וחשבה במעומעם אני רעבה ודברים‬
‫כמו אז לא ייתנו לי לאכול‪ ,‬וכמה ימים יתעמרו בה הצוות והחברות‬
‫בלשונם הנוגשׂ ת ואימה באצבעותיה הקשות והקרות כזרדים‪ .‬אבל‬
‫היעדרה חלף בלי שהתגלה ואף אחד לא חיפש אחריה‪.‬‬

‫לתוך הנפש הגולמית המספרת את סיפורה חודרים גם קולות‬

‫הילדים המאזינים לה‪:‬‬
‫את בכלל לא פטפטנית הם מוחים במורת רוח מה פתאום פטפטנית‪.‬‬
‫אני אהרוג את הדודה שלי שצבטה אותך אומר ילד אחד‪.‬‬
‫ילד אחר חובט בכעס באגרופיו באוויר ואומר חבל שלא היה לך‬
‫סוס‪.‬‬
‫מי שפיזר לך חלקים חייב לאסוף טוען עוד ילד‪.‬‬
‫אני הייתי שואלת אותך וככה היית מתבררת מנחמת הקטנה‬
‫בבנות‪.‬‬
‫מה יהיה עם העונש הזה? הוא יחזור? מתפתל מודאג מטיח‬
‫האגרופים‪.‬‬
‫אם הוא היה באמת כזה קדוש אלוהים לא היה שורף אותו הם‬
‫אומרים‪.‬‬
‫הוא מרביץ לחתולים רעבים? שואלת אחת‪.‬‬
‫למה לא הלכת להתרחץ בים? לא הבאת בגד ים? שואל אחד‪.‬‬

‫‪ 144 ‬‬

‫‪.indd 144‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:40‬‬

 ‫עפיפה‬

‫על ההרים‬

‫היו שם לילות שחורים עצומים וכוכבים צהובים ענקיים וירח‬

‫שנשען בקצהו המחודד על צמרות העצים ועננים שנעו עליו כמו‬
‫עשן לבן‪ .‬הייתי שוכב על הגב בעגלה הגדולה שדהרה סהרורית‬
‫בשבילי היער מהכפר לעיר ואימי השתקנית‪ ,‬חסרת הפחד וחדורת‬‫ֵ‬
‫המטרה נהגה בה מרוכזת‪ .‬מדי פעם התבוננתי בגבה המופנה אליי‬
‫יושבת זקופה במושב העגלון‪ ,‬המושכות בידיה החזקות‪ ,‬מפוכחת‬
‫מול סכנות הדרך והמסע והרגשתי חיוני בהצלחת חציית הלילה‬
‫ולילות אחרים כמוהו‪ ,‬שבהם עברנו שוב ושוב את הדרך הזו‬
‫מבריחים טבק לעיר‪ .‬קרקעית העגלה רוצפה בחבילות עלים דחוסים‬
‫ארוזים בשקים ומעליהם נפרשו ערמות של שמיכות צמר‪ ,‬פוך‬
‫אווזים ושטיחים כבדים‪ .‬שכבתי שם מביט בדרך שהתקדמה הפוכה‬
‫מהבית‪ .‬אם הייתה אימי מסננת שריקה בין השיניים והשפתיים‪ ,‬כזו‬
‫הנשמעת כמו ציפור לילית‪ ,‬ואובדת לתוך הרחשים ויללות החיות‬
‫הערות בנקודת העומק‪ ,‬בשיאו של הלילה — היה עליי להעמיד‬
‫פני ישן‪ .‬הייתי בן ארבע ושלטתי מצוין בהעמדת הפנים הזו‪ .‬הייתי‬
‫עוצם את העיניים‪ ,‬מסדיר את הנשימה‪ ,‬שוקע אל המלאכה הקדושה‬
‫של אובדן הכרה‪ ,‬עד שהיה חולף איום השומרים ואנשי החוק‪ ,‬שעל‬
‫פניהם דהרה אימי והאטה מעט‪ ,‬שולחת את ידה בתנועת ברכה רפה‬
‫והם משיבים בתנועה דומה של היכרות הדדית‪ .‬מעולם לא עצרו‬
‫אותנו‪ ,‬ומראה הילד הקטן החולם בירכתי העגלה שבדתה אימי‬
‫כגרסת כיסוי לדהרותיה הליליות‪ ,‬מעולם לא עמד למבחן‪ .‬היא‬
‫חשבה‪ ,‬יביטו בילד הקטן הישן וישחררו אותה לדרכה ללא חיפוש‪.‬‬
‫הרי לכולם יש ילדים קטנים ובשנתם הם נוגעים ברגעי האהבה‬
‫העמוקה ביותר של הוריהם‪ .‬מצד שני אולי היה זה יופיה הרך‬
‫והמלאכי של אם נפילה וקרת מזג‪.‬‬

‫‪ 145 ‬‬

‫‪.indd 145‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:40‬‬

 ‫עפיפה‬

‫כשהיינו מגיעים לעיר כבר היה עולה השחר והייתי עובר‬

‫למושב העגלון‪ .‬אנשים פרקו את הסחורה במהימנות ובמהירות‬
‫שהטילו ספק בהתרחשות כולה וכיוון שנאסר עליי להסתכל‬
‫אחורנית‪ ,‬להתבונן במעשה עצמו ובפני הפורקים‪ ,‬הבטתי רק קדימה‬
‫באימי המטפלת בסוס‪ .‬הייתה זו החוליה האחרונה ואחריה לא‬
‫זכרתי אף פעם את הדרך חזרה‪ .‬כשהיה עולה אור הבוקר הגדול‬
‫הייתי עובר שוב לאחור ונרדם מייד‪ ,‬ישן עד הבית‪ .‬פעם נכנסה‬
‫בי מחשבה מטרידה שהשומרים ראו אותי בדרך לשם ובדרך חזרה‬
‫שקוע תמיד בשינה‪ ,‬וּ ודאי אמרו זה לזה הילד לא יודע לעשות‬
‫כלום חוץ מלישון‪.‬‬
‫הייתי מעביר את האצבעות על הפנים מבקש שיצמחו לי כבר‬
‫זיפים‪ .‬הפריע לי להיות ילד קטן ורזה בן ארבע‪ .‬הילדים הקטנים‬
‫האחרים נצמדו לאימהות ואני לאבי שהיו לו שישה אחים ושלוש‬
‫אחיות‪ .‬שישה דודים גבוהים ומוצקים‪ ,‬עליזים ורתחנים‪ ,‬בעלי‬
‫שפמים עצומים‪ ,‬ושלוש דודות שנישאו ִלגברים שנראו בדיוק‬
‫כמו אחיהן‪ .‬היו גם נשות האחים ואחיהן וגם המקרה שבו שניים‬
‫מהאחים נישאו לשתי אחיות‪ ,‬שגם להן היו אחים ממשפחה רחוקה‬
‫שהגיעו עימן‪ .‬הם גרו זה לצד זה‪ ,‬עבדו ביחד‪ ,‬שתו ביחד‪ ,‬היו חמי‬
‫מזג ומשוגעי גאווה וכבוד ולא היססו להסתכסך ביניהם ולהיכנס‬
‫לתגרות ידיים הרסניות כשכולם נוקטים עמדה ומתקבצים במחנות‪,‬‬
‫מתגרים אלה באלה‪ ,‬מתחבלים‪ ,‬צועקים איומים ציוריים‪ ,‬מגדפים‬
‫בחמה‪ ,‬זורקים אבנים ומגיעים לעימותים גופניים מסכני חיים‪.‬‬
‫ֵ‬
‫אביהם‪ ,‬סבי‪ ,‬שנחטף לצבא כשהיה ילד‪ ,‬נמלט וחזר לאחר שנים‬
‫רבות לכפר‪ ,‬נישא לסבתי ויחד איתה העמיד שישה בנים זכרים‬
‫חיים בזה אחר זה‪ ,‬מתפלל בסתר ליבו ְלבנות‪ ,‬חולם ללכת איתן‬
‫יד ביד בגאוות יופיין‪ ,‬ושלוש הבנות שנולדו גמלו לו כל חייו וכל‬
‫חייהן באהבה ובהערצה שגבלה בטירוף‪ .‬הוא היה היחיד ששלט‬

‫‪ 146 ‬‬

‫‪.indd 146‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:40‬‬

 ‫עפיפה‬

‫בבנים‪ ,‬מבט ממנו הקפיא אותם‪ .‬הוא היה לא אנושי‪ ,‬חסין לכאב‬
‫גופני‪ ,‬שיטתי כמדען מטורף‪ ,‬קר מזג כאבן‪ .‬הר שרירי אדם‪ .‬בדרך‬
‫כלל לא התערב במהומות האלימות שנדלקו מדי פעם‪ .‬הוא היה‬
‫מתבונן בהם והם ביקשו להצטיין בפניו בזריזותם‪ ,‬בכוחם‪ ,‬בחוסר‬
‫הגבולות שלהם‪ ,‬בתאוות הזעם‪ .‬אבל לפעמים‪ ,‬ומעולם לא הבינו‬
‫מתי ולמה‪ ,‬היה פתאום משהו פוקע בו והוא היה צועד פנימה לזירת‬
‫ההתרחשות ומכה את כולם עד דם וחשכת עיניים‪.‬‬

‫השבט שלנו נקרא על שם המקום שבו גרנו‪ .‬היינו המשפחה‬

‫היהודית היחידה בכפר מוקפים בגויים ומוגנים בפניהם בזכות‬
‫שמם המפוקפק של הגברים שהפכו למפורסמים בסביבה ובכפרים‬
‫הסמוכים‪ .‬גם הנשים הטילו מורא על סביבתן‪ ,‬ניהלו בקשיחות את‬
‫הכסף‪ ,‬את העסקים‪ ,‬את העבודה‪ ,‬את האוכל ואת הילודה‪ ,‬הכול‬
‫בפנים חתומים‪ .‬בית השיכר של המשפחה‪ ,‬ספוג בריח רטוב ודרוך‬
‫של אלכוהול ועץ‪ ,‬תמיד עבד ותמיד היה מלא‪ .‬סבי היה עומד באחד‬
‫מפתחיו זקוף כאנך‪ ,‬הזקן־שפם שלו זקוף אף הוא וחרב ארוכה‬
‫צמודה לרגלו‪ .‬כל הגברים במשפחה עבדו במשמרות בבית השיכר‪,‬‬
‫ולילות השכרות של השתיינים הכבדים שהתקבצו שם היו הפרנסה‪,‬‬
‫התעסוקה‪ ,‬הבידור ומקור לעוד מהומות‪ ,‬התכתשויות וקטטות‪ .‬שכם‬
‫אל שכם ִהכו האחים והגיסים את השיכורים שהתפרעו‪ ,‬השליכו‬
‫אותם החוצה בשערות ראשם‪ ,‬שברו להם‪ ,‬לימדו אותם לקח שלא‬
‫יישכח עד ליל השכרות הבא‪ ,‬רדו בהם ועשקו אותם‪.‬‬
‫בגיל ארבע‪ ,‬עם בטן דבוקה לגב וקורקבן מתפתל ובולט כבר‬
‫הייתי כמותם‪ ,‬הייתי הם‪.‬‬
‫בגיל חמש נשלחנו‪ ,‬הילדים הקטנים‪ ,‬לבית הספר באותה עיר‬
‫שדהרנו אליה אימי ואני בלילות הטבק‪ .‬חלק מהמשפחה עבר‬
‫לגור בעיר וחלק נותר בכפר‪ .‬כשהייתי בן שבע עלינו לירושלים‪.‬‬

‫‪ 147 ‬‬

‫‪.indd 147‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:40‬‬

 ‫עפיפה‬

‫המשפחה המורחבת התפזרה בעולם ובארץ‪ .‬לפעמים התארחו‬

‫אצלנו קרובים וחברים‪ ,‬גרו איתנו הסבתא הלבנה והסבתא השחורה‪,‬‬
‫אימי ואבי‪ ,‬אחי ואחותי‪ .‬אבי שקע במרה שחורה‪ .‬הביט בנו בעיני‬
‫זעם‪ .‬שניים מאחיו שגרו גם הם בירושלים ניסו לעודדו בטפיחות‬
‫שכם כבדות ובסטירות קטנות מצלצלות על הפנים אבל הוא לא‬
‫הזדקף‪ .‬יום אחד ִהכה את אחי ואת אחותי הקטנים מכות נמרצות‬
‫ונראה כאילו לא יחדל לעולם‪ .‬בפעמים הבאות‪ ,‬כשניסה להתקרב‬
‫אליהם‪ ,‬עמדתי מולו וסיכלתי כל הרמת יד שלו‪ .‬דחפתי אותו בכוח‬
‫הצמדתי אותו לקיר‪ ,‬אמרתי לו אל תעז‪ .‬הייתי בן אחת עשרה‪,‬‬
‫נשארתי דק ורזה מאוד אבל אבי עבר על החוקים היחידים שזכרתי‬
‫מילדותי המוקדמת‪ :‬לעולם לא מכים ילדים קטנים ותמיד מאכילים‬
‫את החיות לפני שבני האדם סועדים‪ ,‬ובנקודה הזו אני חושב שהאי‬
‫סדר והאפשרות לא לציית הכתה בי כמו פטיש בגב‪ .‬העבר התרחק‬
‫במהירות ובדממה והפך לתנועה בבטן ובחלומות‪ ,‬והחום והיובש‬
‫שבארץ הפשיטו את הזיכרונות‪ ,‬המסו אותם ומילאו הכול בשפות‬
‫זרות‪ ,‬באדמות טרשים ובשמיים בהירים‪ .‬ללא העיניים הקיבוציות‬
‫וצפיפות השבט‪ ,‬שדות השלג והקרח המתבקע‪ ,‬יער האשוחים‪,‬‬
‫העגלות והמזחלות‪ ,‬העשן מארובות מגורי הכפר והאיסור להסתובב‬
‫לבד או בכלל להיות לבד — התחלתי להרחיב את טיולי הבדידות‬
‫שלי‪ .‬כבשתי את האדמה בכפות הרגליים‪ ,‬ברחתי מבית הספר‪,‬‬
‫נמנעתי מהשכונות היהודיות כדי שלא איראה על ידי מכרים‪,‬‬
‫עקבתי אחר סוחרים נודדים מוכרי סבון וסחורות אחרות‪ ,‬הבטתי‬
‫בחשאי בחלוצים ועם הזמן הגעתי לפינות מבודדות לגבעות ולהרים‬
‫שוממים‪ .‬אהבתי את החום שחדר לגוף והפשיר את צינת הילדות‬
‫הקבועה של העצמות‪ ,‬אהבתי להיות לבד והפיקוח הרופף שעוד‬
‫נותר בתודעה נעלם שם לגמרי‪ .‬החבאתי מים ולחם יבש בנקיק‬
‫סלע קטן מתוך מחשבה לא ממוקדת שאולי אזדקק להם פעם‪ ,‬ושני‬

‫‪ 148 ‬‬

‫‪.indd 148‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:40‬‬

 ‫עפיפה‬

‫דברים חדרו ישר ללב ההוויה שלי כשישבתי או כששוטטתי שם‪:‬‬

‫אני גבר ואני לוחם‪.‬‬
‫האיש אולי עקב אחריי‪ .‬לא שמעתי אותו ולא ראיתי אותו‪ .‬אולי‬
‫הוא עקב אחריי חודשים‪ ,‬אולי כמה ימים‪ ,‬אולי בכלל לא וכל מה‬
‫שקרה היה מקרי‪ .‬פשע שמצא הזדמנות‪ .‬אבל מי היה הפושע ומה‬
‫היה הפשע היו שאלות מסובכות שלא יכולתי לענות עליהן‪ .‬יום‬
‫אחד מישהו תפס אותי מאחור‪ ,‬סגר בלולאת זרועו על הצוואר שלי‬
‫וחנק אותי‪ ,‬השליך אותי בכוח‪ ,‬השכיב אותי על הבטן ונשכב עליי‬
‫בכל כובד המשקל של אדם מבוגר וחזק‪ .‬שכבתי בלי לזוז‪ ,‬שמעתי‬
‫אותו מתנשף‪ ,‬הרגשתי את הזיעה שלו כשהוא מנסה למשוך מעליי‬
‫את המכנסיים ביד אחת‪ ,‬מנסה להפשיט אותם מגופי‪ .‬הפנים שלי‬
‫היו שקועות באדמה העיניים והפה התמלאו באבק וכשניסיתי לזקוף‬
‫את הראש ולנשום גברה אחיזת החנק שלו‪ ,‬העולם סביבי היטשטש‬
‫והגוף שלי הרגיש מורעל‪ .‬הדודים הענקים שלי באו אליי פתאום‪,‬‬
‫מגחכים ומלגלגים בעזות ובתוקפנות שלהם משכו את היד שלי על‬
‫הקרקע והיא נתקלה באבן גדולה‪ .‬סגרתי את האצבעות שלי עליה‬
‫והנפתי אותה ישר לאחור בלי לראות כלום ופגעתי בו בכל הכוח‪.‬‬
‫עשיתי את זה שוב והוא נפל מעליי והתגלגל לידי‪ .‬קפצתי במהירות‬
‫על הרגליים וראיתי אותו מת‪ .‬הראש שלו היה עיסת דם ושיער‪.‬‬
‫ברחתי‪ .‬רצתי דרך ארוכה בתוך אוויר שחור כאילו אני רץ מחוץ‬
‫לעצמי‪ ,‬הכול נראה מתמוטט מאחוריי בדממה איומה שנשמעה כמו‬
‫רעש עצום עד שלא יכולתי לרוץ יותר‪ .‬מצאתי חבית ללא תחתית‬
‫ששכבה על צידה והתקפלתי פנימה‪ .‬בינתיים ירד הלילה והחושך‬
‫מסביב היה מוחלט‪ .‬לא העזתי לחזור הביתה‪ .‬פחדתי שהמשטרה‬
‫תחכה לי שם‪.‬‬
‫אמרתי לעצמי שאני רוצח ושזה לתמיד וגם אחרי שאמות‬
‫אישאר רוצח‪ ,‬ולאימי יהיה תמיד בן רוצח‪ .‬חשבתי לעצמי שבסוף‪,‬‬

‫‪ 149 ‬‬

‫‪.indd 149‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:40‬‬

 ‫עפיפה‬

‫בצדק או שלא בצדק‪ ,‬מתים כולם ולא חשוב כל כך מתי‪ .‬אחר כך‬
‫חשבתי שאני והנרצח שלי נהיה קשורים לתמיד בקשר דם‪ ,‬כמו‬
‫משפחה ענקית של רוצחים ומתים הכוללת גם את כל אלה שנרצחו‬
‫במחלות ובמלחמות‪ ,‬וגם את סבי והחרב שלו‪ .‬רעדתי מהמחשבה‬
‫עליו‪ .‬חשבתי שלא בחרתי בזה‪ ,‬שלא רציתי את זה‪ ,‬שהכריחו‬
‫אותי לחיים או למוות‪ .‬עבר עליי לילה קודח במחשבות צרחניות‬
‫וכשעלה האור יצאתי מהחבית בעיניים מעורפלות והחלטתי לחזור‬
‫למקום ההתרחשות‪ .‬הייתי צמא‪ .‬רציתי למצוא את פחית המים‬
‫שהסתרתי והלכתי מהר נזהר שלא להקים רעש‪ ,‬מנסה לא לדרוך‬
‫על קוצים וענפים שעלולים להסגיר את נוכחותי למרות שהמתים‬
‫כבר לא שומעים‪ .‬האטתי את צעדיי כשהגעתי לסביבה‪ .‬מצאתי‬
‫את המים‪ .‬שתיתי כמה לגימות זהירות כמי שמחשב את מספר‬
‫הימים שיצליח לשרוד לפי מספר הטיפות והחבאתי את מה שנותר‪.‬‬
‫כשהתקרבתי למקום הרצח‪ ,‬איבנו אותי ייסורי פחד שאף פעם בכל‬
‫המלחמות והקרבות בהמשך‪ ,‬לא חזרתי להרגיש בעוצמה כזו והייתי‬
‫צריך להיאבק על כל נשימה‪ .‬אבל הכול היה ריק‪ .‬הוא לא היה שם‪.‬‬
‫האדמה נותרה סתורה‪ .‬כתם דם גדול ִהכהה אותה ועשבים רמוסים‬
‫כיסו את האבן הלבנה והמוכתמת שנראתה לי כמו רוח רפאים‪.‬‬
‫הבנתי שמצאו את הגווייה ושהיא נלקחה משם‪ .‬ברחתי למחסה‬
‫החבית ונשארתי שם עוד לילה מלא בצללים‪ ,‬מקופל‪ ,‬פורץ בבכי‬
‫מדי פעם‪ ,‬חורק שיניים‪ ,‬נדמה היה לי שהחיים שלי נעלמו ורק המת‬
‫והמוות שלו נמצאים בכל מקום‪ ,‬תנוחת הגוף‪ ,‬הראש הפצוע‪ ,‬הפה‬
‫הפעור הנופל‪ ,‬העיניים העצומות והבעת הפנים האידיוטית‪.‬‬
‫בבוקר חזרתי הביתה כי לא ידעתי לאן עוד אוכל ללכת‪ .‬עבר‬
‫שבוע‪ .‬שכבתי במיטה והתחזיתי לחולה‪ .‬אולי הייתי באמת חולה‪.‬‬
‫חיכיתי לשוטרים אבל הם לא הגיעו‪ .‬חיכיתי לדודים שלי אבל‬
‫הם לא הגיעו‪ .‬לא נאמרה מילה ולא ניתן סימן‪ .‬אחרי עשרה ימים‬

‫‪ 150 ‬‬

‫‪.indd 150‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:40‬‬

 ‫עפיפה‬

‫בבית נשלחתי לבית הספר‪ .‬אבל שוב לא הצלחתי להיכנס דרך‬

‫השער הגדול אלא נסחפתי הלאה והגעתי אל השוק‪ .‬צעדתי בפעם‬
‫הראשונה בין אנשים‪ ,‬יודע את מה שרק אני יודע‪ ,‬את מה שעשיתי‪,‬‬
‫את מי שאני והבנתי שאהיה לתמיד זר מעורר חלחלה‪ ,‬עריק שאבדו‬
‫לו כל האנשים בעולם‪.‬‬
‫מכיוון השולחנות באזור הסככות של השוק שמעתי קולות רמים‬
‫של התמקחות והתבדחות שהפכו מהר ממהומה עליזה עם קצוות‬
‫צורמניים לבשורה של אלימות‪ .‬התקרבתי לשם וראיתי כמה רוכלים‬
‫מתגודדים מול גבר‪ .‬ראיתי אותם מגבם ואת הגבר לא ראיתי מייד‪.‬‬
‫הרגליים שלי‪ ,‬בוודאות שלהן‪ ,‬כפו עליי לצעוד עוד כמה צעדים‬
‫קדימה ולהתבונן‪ .‬ראיתי את תנועות הידיים הגדולות שליוו את‬
‫הדיבור המתגרה של הגבר ברוכלים וחשפו את הכרס שלו בתנופה‬
‫שלהן‪ .‬מייד אחר כך‪ ,‬במכת הצטמקות ששחררה מתוכי שיעול של‬
‫כלב שנחנק ברצועה‪ ,‬זיהיתי אותו‪ ,‬עוד לפני שראיתי את התחבושת‬
‫הגדולה והמלוכלכת שהייתה כרוכה סביב הראש שלו‪ .‬הוא הביט‬
‫בכולם בעיניים קטנות ורעות ובחיוך מלגלג ולא נעצר עליי‪ .‬כאב‬
‫בלתי נתפס של הקלה או אכזבה התפשט בי בגלים מול התרמית‬
‫המוחלטת‪.‬‬

‫הסיפור לא סופר באוזני הילדים אבל הם הקשיבו מבעד לחריץ‬

‫בדלת לאב שסיפר אותו לאחיו‪ ,‬לאחותו ולחברים‪ .‬בשעת לילה‬
‫מאוחרת יושבים על הרצפה בחדר הילדים החשוך הבן והבת‬
‫הבוגרים‪ ,‬הכלב הזקן ולידו הקטנה בבנות שנרדמה על הרצפה‬
‫ומאזינים‪ .‬כשהפך הסיפור מפחיד‪ ,‬הזדרז הבן וכיסה את אוזני הכלב‬
‫שהביט בו בהתמסרות וליקק את כפות ידיו הקטנות‪ .‬הבכורה אמרה‬
‫בלחישה אל תדאגו הוא אמר שהוא גבר והוא לוחם והבן אמר‬
‫בשנה הבאה תהיה לי בר מצווה‪.‬‬

‫‪ 151 ‬‬

‫‪.indd 151‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:41‬‬

 ‫עפיפה‬

‫בחדר האורחים‪ ,‬כשומעת את לחישות בנה מבעד לחריץ‬

‫שבדלת‪ ,‬אמרה האם כשהיית בן שלוש עשרה כבר התגייסת להגנה‬
‫והאב אמר אבל יש דברים שלא עוזבים אותך‪ .‬לפעמים כשאני‬
‫מביט במראה אני רואה אותו מגחך‪ .‬לפעמים אני חושב לשנייה‬
‫שאולי בכלל לא קמתי מהמקום ואני עוד שוכב שם במכנסיים‬
‫מופשלים מרותק לאדמה‪.‬‬

‫המשפט‬

‫הבריחה מבית החינוך והמרדף אחרי השרוף הגיעו לאוזני האם‬

‫וההנהלה וגררו פעולות חינוך קיצוניות‪ .‬היא נשלחה מביתה אל‬
‫בדמיונה‬
‫ּ‬ ‫הקיבוץ שממנו יצא ולא שב האב שאין להגות את שמו‪.‬‬
‫הילדותי היא הוכנסה בכוח למקום שמרכזו המעשה הנורא שעשתה‪,‬‬
‫והוא עומד בינה לבין כולם והאנשים מזכירים לה קרפיונים‬
‫מבעיתים בגיגית‪ ,‬מתבוננים בה בעיניים צוננות וריקות‪ ,‬פותחים‬
‫וסוגרים את פיותיהם‪ ,‬אבל המילים לא מגיעות לאוזניה‪ .‬היא‬
‫השתתקה‪ .‬מסרבת לבכי וקפואה בתוך ציפייה‪ ,‬היא שומעת את‬
‫צעדיה של אימא‪ ,‬את קולה של אחותה‪ ,‬את רעשי משחקי הרחוב‬
‫־לה‬
‫־ת ָ‬
‫־לה ָּב ֵ‬
‫־ת ָ‬
‫בשכונה המלווים בקריאות השכנה המשוגעת ָּב ֵ‬
‫ואת צווחות הילדים המעווים פניהם כמוה וצורחים יחד איתה ברוח‬
‫המגיעה מהים‪ ,‬בנהמה המרגיעה של הגלים והמתרחצים מהחוף‬
‫הקרוב שיורדים אליו במדרגות שבקצה הרחוב המתרחב אל האופק‪.‬‬
‫היא הוגלתה מהנוף היחיד שהכירה ועמדה בתחושת חוסר ממשות‪,‬‬
‫סהרורית מבדידות‪ ,‬סביבה האור שמעל השדות וצללי הרכסים‬
‫הדוממים במרחק‪.‬‬
‫העונש הגדול הזה היה מעבר לדמיונה‪ .‬מי הלשין ובגד באמונה‬

‫‪ 152 ‬‬

‫‪.indd 152‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:41‬‬

 ‫עפיפה‬

‫— לא ידעה‪ .‬לפעמים‪ ,‬כשהצליחה לחשוב על זה לרגע‪ ,‬ידעה‬

‫שסיפרה רק לאחותה ולחברתה מירה וסלחה להן מייד‪ .‬אבל אולי‬
‫ראה אותה מישהו על הטיילת‪ ,‬רצה בין האנשים אחר הרגליים‬
‫הארוכות שכמעט אבדו במרחק‪ ,‬יודעת שאסור שייעלם‪ ,‬שאם ישוב‬
‫לבית חסר הנחמה שנקרע בהיעדרו ישוב איתו כל מה שנעלם‪.‬‬
‫מרד השתיקה והשפלת המבט שהסתיר אפילו ניצוץ של הכרה‬
‫והבנה שחררו אותה מהפיקוח שהיה רופף וחסר עניין גם כך‪ .‬היא‬
‫חמקה ונעלמה אל הציפייה שיבוא מישהו להחזיר אותה לביתה‪.‬‬
‫כשצעדה בצעדי הילדה הקטנים שלה בחלקות הריקות בבית העלמין‬
‫ובשבילים הלבנים שבקצה המשק‪ ,‬נוכחו והביטו בה רק הרגעים‬
‫הארוכים על הטיילת‪ ,‬שנאתו של השרוף‪ ,‬השמש המסנוורת‪ ,‬זעמם‬
‫הפדגוגי של הסובבים אותה‪ .‬היא כמעט לא זכרה את עצמה אבל‬
‫הרגעים האלה זכרו אותה‪ ,‬הביטו בה לטשו בה עיניים‪ ,‬ברחו ואחר‬
‫חזרו אל זיכרונה חסר האונים‪.‬‬
‫אחד אחד חלפו ימים לא מחוברים‪ .‬צעד איתה כלב לבן וקטן‬
‫שנלווה אליה‪ ,‬הלך אחריה וחסה בין זרועותיה‪ .‬עיניו היו לחות‬
‫כשלה ובבדידות הלב בשניים היא הייתה מנשקת את אפו הרטוב‬ ‫ֶ‬
‫והוא היה מחייך אליה‪.‬‬
‫המשפחה המאמצת‪ ,‬משפחה עקרונית ומרכזית בניהול חיי‬
‫הקיבוץ‪ ,‬הייתה אדישה‪ .‬חסד אביה נשכח במהרה‪ .‬גם הקורבן‬
‫שהקריב נטמע בגורל קורבנות אחרים‪ .‬אולי לא הייתה מתגעגעת‬
‫לרחובות‪ ,‬לאחותה‪ ,‬לאנשים ולמשוגעים שבשכונה אם הייתה‬
‫שׂ בעה‪ .‬בשנה הזו גבהה בראש מעל בני השכבה שלה והפכה‬
‫גמלונית ומבוישת‪ ,‬חלומות על אוכל רדפו אותה והיא הייתה רעבה‬
‫כל הזמן‪.‬‬
‫באחד הימים כשיצאה החוצה נראה היום ריק וזוהר בשמש‪ .‬היא‬
‫חמקה לשיטוטיה השקטים שלא עניינו אף אחד ומצאה את הכלב‬

‫‪ 153 ‬‬

‫‪.indd 153‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:41‬‬

 ‫עפיפה‬

‫הקטן ממתין לה ליד עץ תפוחים בקצה הקיבוץ‪ .‬המחשבה לקטוף‬

‫תפוח אפילו לא עברה במוחה‪ .‬רק בלילה חזר מראה העץ הנושא‬
‫פירות ונתלה מול עיניה‪ ,‬ודמיונות הטעם לא הרפו ממנה‪.‬‬

‫כשהתעוררה למחרת יצאה שוב ומצאה את עצמה סובבת במעגלים‬

‫רחבים שהלכו וקטנו סביב העץ‪ ,‬מנסה שלא לגשת אליו אבל‬
‫לאחר זמן עמדה מולו‪ ,‬שלחה יד חיוורת‪ ,‬קטפה את התפוח הכי‬
‫זעיר ומעוקם כדי לצמצמם את ממדי העבירה‪ ,‬ונעצה בו את‬
‫שיניה‪ .‬הכלב הביט בה בסקרנות ונבח נלהב כשדחפה לפיה הקטן‬
‫את התפוח בשלמותו‪ .‬בצוואר מתארך התרכזה בניסיון לתקוף את‬
‫הקליפה הקשה והמחניקה ואת הבשר המתיז מתיקות קהה וללעוס‬
‫בפיה הגדוש ולחייה התפוחות‪ .‬זה היה רגע פרוע בין שמיים לארץ‪,‬‬
‫מזעזע בעינוג שבו‪.‬‬
‫היא לא שמעה את הצעדים מתקרבים אליה אבל מישהו אחז‬
‫בכוח בכתפיה והיא הסתובבה במהירות‪ ,‬בפה מלא‪ ,‬נחנקת מבהלה‪.‬‬
‫זאת הייתה אם המשפחה המאמצת שפקדה עליה בגבות יהירות‬
‫תירקי את זה מייד מייד עכשיו ותפסה בכוח באוזנה‪ ,‬הכריחה‬
‫אותה להתכופף ולירוק הכול אמרתי הכול הכלב הקטן ניגש לתפוח‬
‫הרטוב והמעוך שנחת לצד העץ‪ ,‬רפרף מעליו בלשונו כשולח‬
‫נשיקה לעברה וברח‪.‬‬
‫הדרך חזרה לחדר המשפחה‪ ,‬כשאם המשפחה אוחזת בעורפה‬
‫ומחישה את צעדיה‪ ,‬רגליה רועדות והיא מועדת שוב ושוב אבודה‬
‫וחשופה‪ ,‬לוותה בהטפה תוקפנית בקול חומרת הסמכות המוחלטת‬
‫אנחנו חוד החנית חוד החנית את מבינה רק לכלל יש בעלות על‬
‫הקניין את מבינה יש שוויון ושיתוף בכל השטחים את מבינה גם‬
‫בצריכה האישית את מבינה‪.‬‬

‫‪ 154 ‬‬

‫‪.indd 154‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:41‬‬

 ‫עפיפה‬

‫החברים שנתקלו בהן בדרכם עמדו והתבוננו בהערכה בחינוך חסר‬

‫הפשרות של המנהיגה‪ .‬כשנכנסו לחדר המשפחה באו אחריהן עוד‬
‫חברים‪ .‬כולם עמדו והקשיבו לאישה‪ ,‬איש לא שלח מבט אל הילדה‪.‬‬
‫על השולחן ניצבה קערה ובה שלושה תפוחים‪ .‬האישה הושיטה‬
‫ידיה קדימה במחווה של חוסר אונים ואמרה ויש פה תפוחים אבל‬
‫היא העדיפה לשלוח יד‪ .‬זאת גנֵ בה‪ .‬היא גנבת‪ .‬החברים רק נדו‬
‫בראשם‪ .‬הילדה לא ענתה כי לא יכלה להסביר את ההבדל בין‬
‫התפוח שעל העץ לבין התפוח שבקערה שכל נגיסה ממנו נספרת‪,‬‬
‫כשכל לעיסה ממנו מדווחת‪ ,‬ולא את הרעב שלה שמסרב להיות‬
‫מוחזק ברצועה‪ .‬האירוע נמשך והפך למעין מפגש‪ .‬עוד אנשים‬
‫נכנסו לחדר ודיברו ביניהם מחדדים נהלים‪ ,‬מרעננים פרוטוקולים‬
‫והמילים חוד החנית חזרו ונאמרו ודקרו את אוזני הילדה שעמדה‬
‫לבדה בפינת החדר‪ .‬כשניסתה לזוז הביטה בה האם המאמצת במבט‬
‫אוסר והיא לא העזה לשבת או לשנות את מקומה עד לרגע שבו‬
‫התבוננה מבעד לחלון אל האובך הזוהר של צהרי היום והבחינה‬
‫בכלב הקטן המביט אליה‪ .‬נדמה היה לה שדמעות מתגלגלות מעיניו‬
‫העצובות והיא נחלצה מסוגר הבידוד אל נתיב הבריחה‪ ,‬צעדה‬
‫למרכז החדר והחלה לקרוא לאביה בשמו המפורש שלא העזה‬
‫לבטא מאז מותו‪ ,‬תחילה בלחישה ואחר כך גבר קולה והפך רם‬
‫וצעקותיה מילאו את החדר והשתיקו את הדוברים שקפאו בהפתעה‬
‫דויד אבן הצילו הצילו היא קראה‬
‫דויד אבן תציל את הילדה שלך‬
‫תציל אותי‪ ,‬תציל אותי‪ ,‬את הילדה שלך‪.‬‬
‫בבקשה תציל אותי דויד אבן הקדוש בבקשה‪.‬‬

‫כמה שעות אחר כך כבר נשלחה חזרה לעיר במכונית של הקיבוץ‪.‬‬

‫היא ישבה במושב האחורי והכלב בזרועותיה‪ .‬המזוודה הקטנה‬

‫‪ 155 ‬‬

‫‪.indd 155‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:41‬‬

 ‫עפיפה‬

‫שאיתה הגיעה למשק ובה כל בגדיה — זוג מכנסיים קצרים כחולים‬

‫עם גומי במותן ובפתחי הרגליים‪ ,‬חולצה תכלת ליום יום וחולצה‬
‫לבנה לשבת שתפרה ורקמה לה אימה — לא חזרה איתה‪ .‬מעורערת‬
‫ומאושרת היא חשבה על ריבה אדומה ולחם לבן‪ .‬כשהגיעה חיכתה‬
‫לה למטה אחותה הגדולה וכמה מדיירי השכונה שכבר שמעו על‬
‫השערורייה וכולם הקיפו אותה‪.‬‬
‫האב והילדים מקשיבים לסיפור‪ .‬דממה של ערב שישי בחוץ וגם‬
‫בפנים‪ .‬כולם שותקים‪ .‬לאחר כמה רגעים אומר האב חוד החנית‬
‫בתחת המצומק שלהם וצוחק‪ .‬קהילת הילדים הקטנה והעצובה‬
‫מתבלבלת קצת ומתעודדת‪.‬‬
‫ומה קרה לכלב שואלת הקטנה והאב אומר עירוני‪ .‬קיבל‬
‫כרטיסייה ולמד לנסוע לבד באוטובוס‪ .‬כלב מצוין‪ .‬הילדים‬
‫מתחילים קצת להשתולל‪ .‬הבנות מפצירות ומבקשות מהאם חולצה‬
‫בדיוק כמו זו שהייתה לה כשהייתה קטנה‪ ,‬לבנה רקומה לשבת‪,‬‬
‫־לה והאם שולחת‬ ‫־ת ָ‬
‫־לה תעשי ָּב ֵ‬
‫־ת ָ‬
‫הבנים מבקשים ממנה תעשי ָּב ֵ‬
‫את פניה העדינים מעלה כמו כלב הנובח לירח‪ ,‬ומעווה אותם‬
‫־לה ארוכה‪ ,‬מהדהדת‪ ,‬מאחדת את הזמנים‪.‬‬ ‫־ת ָ‬
‫בקריאת ָּב ֵ‬

‫פסח‬

‫אני מניחה שהייתה זו בת דודתי שהמציאה את המשחק הזה שהיה‬

‫מפוכח וחסר כבוד‪ ,‬צורמני‪ ,‬לגלגני ומצחיק בדיוק כמוה‪ .‬היא‬
‫הובילה את קבוצת הילדים הבוגרים‪ ,‬ואנחנו‪ ,‬האחים והאחיות‬
‫הקטנים‪ ,‬נשרכנו אחריהם ברגשות מעורבים של פחד והערצה‪.‬‬
‫בפסח כשהמשפחה המורחבת ומשפחות החברים היו מגיעות‬
‫לבית‪ ,‬הייתה חבורת הילדים נסגרת מייד באחד החדרים בהנהגתה‬

‫‪ 156 ‬‬

‫‪.indd 156‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:41‬‬

 ‫עפיפה‬

‫של בת דודתי המשועממת והעצבנית‪ ,‬ובהשראתה הייתה מתלקחת‬

‫בינינו איזו השתוללות טקסית עשויה משורות שזכרנו מתוך‬
‫ההגדה‪ .‬מותחים אותן לגבול התפרקות‪ ,‬משווים להן חזות של‬
‫הצגת ילדים מדובבת‪ ,‬בתנועות גוף של תאטרון בובות צולעות‬
‫וחולות‪ ,‬ובמחוות שעל סף הבריונות‪.‬‬
‫עומדים עלינו עומדים עלינו — אנחות תלונה וכאב וצעקות‬
‫דרכו לי על הברך דרכו לי על הזרת‬
‫היכון לצפרדעים שטוחות — קופצים על הקירות מנסים לטפס‬
‫ותהייה‬
‫קדוש וברוך יצילונו מידם? ידיים אל השמיים דאגה ִ‬
‫בעיניים‬
‫אפילו פעם אחת? כורעים ברך מצמידים כפות ידיים‪ :‬יצילנו‬
‫בפולקע נטוי בעוף מכובס‬
‫ויעננו מתאבלות הבנות ויטביעונו עונים הבנים‪.‬‬
‫נעירות חמורים קולניות כולם דורכים ורוקעים בגת בארבע‬
‫כוסות בארבע כוסות‬
‫הה ענייה ועבדה‪ ,‬מצה טיפשה מה היא אומרת — הבנים‬
‫מצביעים על הבנות‬
‫על שום מה רשע ותם וזה שלא קיים ראה וינוס‪ ,‬חחח תיסוג‬
‫לאחור עכשיו עונות הבנות‬
‫בני חור בני חור מנהג זורקים אגוזים לחור — גשם אגוזים‬
‫דמיוניים יורד‪ .‬מתיישבים על הרצפה‪.‬‬
‫ופרצת ופרצת — שרים בצרחות‪ ,‬חולצים נעליים‪ ,‬מרווחים כמה‬
‫שיותר את אצבעות הרגליים‬
‫הקטנים מעבים את קולם ומחקים את אב הסדר חייב אתה‬
‫לראות עצמך וכולם צועקים רק את עצמך‬
‫חייב לצאת ידי חובתי — כולם חובטים בכוח זה על זה על‬
‫הראש והכתפיים פסח מצה מרור‬

‫‪ 157 ‬‬

‫‪.indd 157‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:41‬‬

 ‫עפיפה‬

‫התקפי ההעלאה באוב היו מסתיימים כשאחד הבוגרים היה‬

‫מכריז‪ :‬התכנסות במעגל וכולם אומרים כמה פעמים סומו אפריקאי‬
‫מג'יבוטי נעים בכבדות ימינה ושמאלה במעגל‪ ,‬בקולות השתנקות‬
‫מחרידים‪ ,‬אומרים זה לזה דברים נקלים‪ ,‬שפלים ונבזיים‪.‬‬
‫כשההשתוללות הייתה שוככת היינו נשכבים בשיער פרוע‬
‫ובעיניים נוצצות מדי על הספות הגדולות‪.‬‬
‫אימא שלי פותחת את הדלת ומביטה בנו‪ .‬ילדים תיגשו לשולחן‪.‬‬
‫היינו קמים לאט ולוחשים מאחורי גבה‪ :‬ביצים קשות ביצים קשות‬
‫ביצים קשות והגדולים והנועזים יותר היו מצביעים על עצמם‬
‫בגסות‪.‬‬

‫בשולחן נכרכים החיים בלולאת כל הסדרים שכבר חגגנו ושעוד‬

‫נחגוג‪ .‬הבית חזק ואופף‪ ,‬פועל ועובד‪ ,‬מארח את ריחות חג החירות‪.‬‬
‫הרצפות מסנוורות בניקיונן כמו דולפינים במי שמש‪ .‬הכול מלא‪.‬‬
‫המקרר‪ ,‬הסירים‪ ,‬הארונות‪ ,‬הקערות‪ .‬מתחת לשולחן חתולים‬
‫חוצפנים מושכים בציפורניהם את קפלי המפה הלבנה וכלבים ענווי‬
‫מבט ממתינים בעונג מודאג למזלם‪ .‬שפע ההווה הזה מסביב נראה‬
‫שיספיק לתמיד‪ .‬מוארת באור הנרות והמנורות‪ ,‬בלשונות האש‬
‫הענוגות שבכיריים ובאור הרך מחלון התנור — מתמתחת הילדוּ ת‪,‬‬
‫מפלצת עדן זהובה ומטושטשת‪ ,‬זרוּ עה כולה נקבוביות וחורים‪.‬‬
‫כשהיה מגיע זמן השיר על שפת ים כנרת וכולם היו שרים‬
‫בהתמסרות‪ ,‬היינו אנחנו הילדים משתתקים ושרים אותו רק בלב‪,‬‬
‫במהירות עצומה‪ ,‬גולשים מעל השורות כמו שלימדה אותנו בת‬
‫דודתי‪ .‬בעוד השרים מדשדשים בין שורות השיר האיטי והמשתרע‬
‫הזה‪ ,‬היינו אנחנו מסיימים אותו ְּברגע ומביטים בה והיא הייתה‬
‫אומרת בזקיפת אצבע דוגשת לאט את המילים שלא יגידו לכם אף‬
‫פעם שלא שרתם את השיר הזה!‬

‫‪ 158 ‬‬

‫‪.indd 158‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:41‬‬

‫‪.indd 159‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:41‬‬
‫‪.indd 160‬יקסול המר‪-‬הפיפע‬ ‫‪20/09/2022 08:44:41‬‬