‫גיבורים ביד חלשים‬

‫)הרהורי חנוכה(‬

‫מאת‪ :‬קהתי עמרם‬

‫"‪...‬ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם‬

‫בעת צרתם‪ :‬רבת את ריבם‪ ,‬דנת את דינם‪,‬‬

‫נקמת את נקמתם‪ .‬מסרת גבורים ביד‬

‫חלשים‪ ,‬ורבים ביד מעטים‪ ,‬וטמאים ביד‬

‫טהורים‪ ,‬ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד‬

‫עוסקי תורתך‪".....‬‬

‫במונח "גיבורים" שבתפילת הודיה זו‪ ,‬אין הכוונה‪ ,‬כמובן‪ ,‬לגיבורי רוח ולעזי נפש‪ .‬כי אם‬
‫לגברתנים ולבעלי – גוף –– הם קלגסי יוון הברוטאליים‪ ,‬שנוצחו ונמסרו בידי חיילי ישראל צנועי הגוף‪.‬‬
‫בידי המכבים עזי הנפש וגיבורי הרוח‪ ,‬אם גם עדיני המבע והשרירים‪.‬‬

‫כי על כן‪ ,‬המושג "גבורה" אינו מצביע על נתונים פיסיים – גופניים‪ .‬הוא מציין תכונה נפשית‬
‫– רוחנית נעלה של דביקות במטרה‪ ,‬של נכונות להקרבה עצמית על מזבח המולדת וקדושת האמונה‬
‫הנערצת‪ .‬תכונה נפשית זו היא המניעה והמדריכה את ה"גיבור" בפעולותיו – מעלליו הגופניים‪.‬‬

‫אכן‪ ,‬בתכונות – אופי נעלות אלו לא היו קלגסי יוון צמאי הדם משופעים ביותר‪ .‬בעוד שהן הן שהנחילו‬
‫הניצחון לחיילי המכבים המעטים וה"חלשים" על חיילי יוון הרבים והברוטאליים‪.‬‬

‫ואולם‪ ,‬גרמו אובדן העצמאות והגלות הארוכה – ארוכה בארצות פזורה רבות ושונות‪,‬‬
‫להסתלפות המושג "גבורה" בישראל‪ ,‬בד בבד עם עיוות דמותה ההיסטורית – מדינית של האומה‪.‬‬
‫ברבות שנות הגלות חדל המושג "גבורה" לציין תכונה נפשית – רוחנית‪ .‬ברוטאליות וגבורה נעשו‬
‫להיינו – הך‪ ,‬והגברתן הוכר כגיבור‪.‬‬

‫מעתה הגוי‪ ,‬כל גוי‪ ,‬גיבור הינהו‪ .‬לעומתו היהודי הוא יצור חלוש ממש מעורר רחמים ––‬
‫ולמרבה הצער הוא גם מצפה להם‪.‬‬

‫ומשקנה לו סילוף מושגים זה שביתה בתודעת האומה‪ ,‬חל הוא רטרואקטיבית‪ .‬כך סולפה‬
‫דמותם של גיבורי האומה מאז‪ ,‬וההיסטוריה של עם ישראל בכללה‪.‬‬
 ‫‪2‬‬ ‫)גיבורים ביד חלשים(‬

‫דוד מלך ישראל‪ ,‬הכובש הגדול‪ ,‬מכה הדוב והארי‪ ,‬ועל מי שמעיד המדרש )שוחר טוב‪,‬‬
‫תהילים‪ ,‬מזמור י"ח‪ ,‬בדרוש הפסוק "קשת נחושה זרועותיו"(‪" :‬נוח לו לאדם לכוף קשת נחושה ולא‬
‫לכוף זרועותיו של דוד"‪ ,‬אינו‪ ,‬מעתה‪ ,‬אלא נערון ערמומי ומלבב בדומה לישראליק בקריקטורות של‬
‫"דוש" –– ומשה היכה את המצרי בשם המפורש‪...‬‬

‫וכלי זיין‪ ,‬שהינם‪ ,‬עוד בתקופת המשנה‪ ,‬קישוט נאה לגבר הישראלי‪ ,‬בהתאם לכתוב )תהילים‬
‫מ"ה‪ ,‬ד( "חגור חרבך על ירך הודך והדרך"‪ ,‬עד כי הותרה הוצאתם על גופו מרשות לרשות בשבת‪,‬‬
‫הפכו – בגלות – לפיגול‪ ,‬למוקצה מחמת מיאוס‪ ,‬והופקרו לידי עשו‪ .‬בחורי ישראל הקשתים והקלעים‬
‫מאז‪ ,‬אשר "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות –– חרב ממש –– בידם"‪ ,‬בחורי ישראל אלה‪ ,‬מחמד‬
‫עיניה של אומתנו‪ ,‬כהכרזת רבי לוי במדרש שמואל )פר' י"ד( בפסוק "ויאמר עליהם נחש‪ ,‬בנקור לכם‬
‫כל עין ימין" )שמואל א‪ ,‬י"א‪ ,‬ב(‪" :‬אלו הקלעים והקשתים שבישראל שהן מחמד עיניהם של ישראל"‪,‬‬
‫התפרקו‪ ,‬בגלותם‪ ,‬מנשקם ונעמדו בשיר של פגעים ובשמע ישראל בגרונם‪ ,‬אך בהיעדר חרב פיפיות‬
‫ביתום ידיהם‪ ,‬מול ידי עשו הרצחניות‪.‬‬

‫את תוצאותיו האיומות של התסתלפות תודעתנו הלאומית‪ ,‬חזינו על בשרנו בדור שואה זו‪,‬‬
‫עת עמדנו חסרי ישע וללא כל נשק מגן מול חיית אירופה הטורפת‪ ,‬תוך ציפיית שוא לחסד לאומים‪,‬‬
‫לרחמי גויים –– ואף לרחמי שמים‪ ,‬שאינם מתעוררים כלפי עם חדל – מגן בפשעת פרזונו‪...‬‬

‫התבטלות עצמית ותחושת חולשה פטאליות‪ ,‬היו מנת חלקם של מנהיגי האומה‪ ,‬ולמרבה‬
‫הבושה והזעם‪ ,‬אף של חלק מראשי התנועה הציונית‪" .‬מה אנו? –– עפר ואפר"!‪ ,‬הייתה אימרתו‬
‫ה"קלאסית" של ה"מנהיג" הציוני שהיה לנשיאה הראשון של ישראל עם הקמת המדינה –– שלא‬
‫ב"אשמתו"‪ .‬בעוד אבינו הקדמון שביטא במלים אלו מעמדו‪ ,‬מעמד בשר – ודם‪ ,‬מול אלוהיו‪ ,‬לגמרי לא‬
‫היה "עפר ואפר" ביחסיו עם העולם העוין והאכזר שסובב אותו‪ .‬הוא היכה ארבעה מלכים אדירים על‬
‫צבאותיהם בעזרת חניכיו – חייליו המעטים‪ .‬הנקל לתאר החינוך הצבאי היסודי –– לתשומת לב בני‬
‫הישיבות ורבניהם! ‪ –– 1‬שהעניק אברהם‪ ,‬אבינו האיתן‪ ,‬לנעריו – חייליו?‪ .‬כך אופשרה חרפת‬
‫השמדתו ללא התנגדות של שליש מאומה גדולה ואדירת – פוטנציאל גם בפיזורה‪ ,‬זו‪.‬‬

‫תחושת חולשה עצמית זאת – מחד‪ ,‬והערכת יתר של כוח האוייב – מאידך‪ ,‬שהחלו‬
‫להשתרש בתודעת אומתנו מיד לאחר אובדן עצמאותה המדינית‪ ,‬שמשו נושא כאוב ומעורר דאגה‬
‫בדיוני מנהיגי האומה באחד הכנסים הסודיים ב"עליות" בית נתזה בלוד שהתקיים‪ ,‬כמסתבר ערב‬
‫פרוץ המרד הגדול נגד שלטון הכיבוש הרומי‪ ,‬הוא מרד בר – כוכבא‪.‬‬

‫כי כך נמסר במדרש פסיקתא רבתי‪ ,‬פרשה י"ג‪ ,‬פיסקא "מני אפרים" ו‪" :‬ובצלעי שמחו ונאספו‬
‫נאספו עלי נכים ולא ידעתי )תהילים ל"ה‪ ,‬ט"ו(‪...‬מהו נאספו עלי נכים ולא ידעתי? בעליות בית נתזה‬
‫בלוד אמרו‪ ,‬כשאני מצלעת הם שמחים ונאספים להתגרות‪ .‬שהם נכים וחיגרים יש עושים הדין כמי‬
‫שצולע ?"‪.‬‬

‫העדר תחושת כוח‪ ,‬חוסר הכרת הגדלות ואי – ידיעת האויב שאנו גם בהיותינו נחשלים‬
‫וצולעים )צליעה‪ :‬מום עובר(‪ ,‬יכולים אנו לאויבנו‪ ,‬באשר הם כחיגרים )חיגרות‪ :‬מום עומד( ונכים‬
‫לעומתנו –– עושים אותנו פגיעים לכל רוח מצויה‪ ,‬ומונעים בעדנו הגשמת יעודינו הלאומיים –‬
‫המשיחיים‪.‬‬

‫אכן‪ ,‬מפעולות ההשגחה העליונה ומחסדי האל הרוצה בהאדרת אומה זאת היא‪ ,‬שסובבנו‬
‫בעמים הכמהים להשמידנו‪ .‬שעלינו לבנות ולקיים מדינתנו על פי החרב תוך איומי ההשמד ומעשי‬
‫הרצח התמידיים של שכנינו‪ .‬וכי מה היה עולה בגורלו של עם פציפיסטי זה בתרדמת פרזונו‪ ,‬לולא‬
‫סכנת השמדה טוטאלית המכריחתו‪ ,‬ממש בעל – כורחו‪ ,‬לגבור חיילות ולבצר פרזות?‪.‬‬

‫‪1‬‬
‫הערת העורך‪ :‬מאמר זה נכתב בשנות השישים‪ ,‬בטרם קמה התנועה המפוארת של ישיבות ההסדר‪ ,‬המחנכת‬
‫ל"סיפא וספרא" וש"רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם"‪.‬‬
 ‫‪3‬‬ ‫)גיבורים ביד חלשים(‬

‫וכבר המשורר האלוהי בעל התהילים‪ ,‬התפלל על כך‪ .‬כי כך נדרש במדרש אגדת בראשית‪,‬‬
‫פרק ל"ב‪ ,‬הפסוק "ואלה הגויים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל" )שופטים ג‪ ,‬א(‪" :‬זה שאמר‬
‫הכתוב‪ ,‬אל תהרגם פן ישכחו עמי )תהילים נ"ט‪ ,‬י"ב(‪...‬באותה שעה צוה הקב"ה למלאך שיניח בני‬
‫אדם מן האומות‪...‬שילמדו ישראל בהן לעשות מלחמה‪ .‬לכך נאמר אל תהרגם פן ישכחו עמי‪ ,‬שלא‬
‫ישכחו עמי ישראל לעשות מלחמה"‪...‬‬

‫–– עדי נהיה לעם ריבוני‪ ,‬בעל תחושת כוח‪ ,‬ובעל תחושת אדנות –– על אדמתו‪ ,‬כימי שמים‬
‫על ארץ‪.‬‬

‫או אז יתגשם חזון הנביא ישעיהו באינטרפרטאציה של המדרש )פסיקתא רבתי‪ ,‬פרשה ל"ה‪,‬‬
‫פיסקא "גילי מאוד בת ציון" א(‪" :‬ונודע בגוים זרעם )ישעיה ס"א‪ ,‬ט( ––– אל תהי קורא זרעם‪ ,‬אלא‬
‫זרועם"‪...‬‬

‫––––––––––––––––––––––‬