‫ניתוח סטרוקטורלי של סיפור – טודורוב‬

‫הנושא שאני מציע לדון בו הוא כה רחב עד שהעמודים הספורים הבאים יקבלו‪ ,‬בלית ברירה‪ ,‬צורה של סיכום‪.‬‬
‫נוסף על כך‪ ,‬הכותרת שלי מכילה את המילה "סטרוקטורלי" מילה שהיא כיום יותר מטעה מאשר מפרשת‪.‬‬
‫על מנת להימנע מאי הבנה כמה שאפשר‪ ,‬אני אתקדם באופן הבא‪ .‬קודם אני אתן תיאור מופשט של מה שאני תופש‬
‫כגישה סטרוקטורליסטית לספרות‪ .‬גישה זו תומחש אז בבעיה מוחשית של הסיפור ויותר מדוייק של העלילה‪ .‬הדוגמאות‬
‫ילקחו כולם מדקמרון של בוקציו‪ .‬בסופו של דבר אני אנסה לתת מספר מסקנות כלליות בנוגע לטבע הסיפורת‬
‫והעקרונות הניתוח שלה‪ .‬ראשית כל‪ ,‬אפשר לעמת שתי גישות כלפי הספרות‪ :‬גישה תאורטית וגישה תיאורית‪ .‬הטבע‬
‫של הניתוח הסטרוקטורליסטי יהיה ביסודו תיאורטי ולא תיאורי‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬המטרה של מחקר כזה לעולם לא‬
‫תהיה תיאור של יצירה ממשית‪ .‬היצירה תיחשב כביטוי של מבנה מופשט‪ ,‬רק אחד מהמימושים האפשריים‪ .‬הבנה של‬
‫המבנה הזה תהיה המטרה האמיתית של האנליזה הסטרוקטורלית‪ .‬לכן‪ ,‬למושג "סטרוקטורה" יש במקרה זה‪ ,‬יותר‬
‫חשיבות לוגית מחשיבות מרחבית‪ .‬התנגדות נוספת תאפשר לנו להתרכז יותר בחדות בנקודה הקריטית שמעסיקה אותנו‪.‬‬
‫אם אנחנו משווים את הגישה הפנימית ליצירה הספרותית עם הגישה החיצונית‪ ,‬האנליזה הסטרוקטורלית תייצג גישה‬
‫פנימית‪ .‬התנגדות זו ידועה היטב למבקרי הספרות‪ ,‬ו ‪ Wellek & Warren‬השתמשו בה כבסיס ל"תאורית הספרות"‬
‫שלהם‪ .‬זה נחוץ‪ ,‬בכל מקרה‪ ,‬להזכיר זאת כאן היות ובתיוג כל הניתוח הסטרוקטורה כ"תיאורטי" אני מתקרב בבירור‬
‫למה שמכונה בכלליות גישה "חיצונית" )בשימוש לא מדוייק "תיאורטי" ו "חיצוני" מצד אחד ותיאורי ופנימי מהצד‬
‫השני נחשבים כמילים נרדפות(‪ .‬לדוגמה‪ .‬כאשר מרקסיסטים או פסיכואנליטיקאים מתעסקים עם יצירת ספרות‪ ,‬הם לא‬
‫מעונינים בהכרה של היצירה עצמה אלא בהבנה של המבנה המופשט‪ ,‬החברתי או הנפשי‪ ,‬שמתגלה דרך היצירה‪ .‬הגישה‬
‫הזאת היא לכן גם תיאורטית וגם חיצונית‪ .‬מצד שני‪ ,‬למבקר חדש )דמיוני(‪ ,‬שגישתו היא בבירור פנימית‪ ,‬לא תהיה‬
‫מטרה אחרת מאשר הבנת היצירה עצמה‪ .‬התוצאה של מאמציו תהיה פרפרזה של היצירה‪ ,‬שאמורה לגלות את‬
‫המשמעות טוב יותר מהיצירה עצמה‪ .‬ניתוח סטרוקטורלי שונה משתי הגישות הללו‪ .‬כאן אנחנו לא יכולים להסתפק לא‬
‫בתיאור נקי של היצירה ולא בפרשנות שלה במובן הפסיכולוגי או החברתי או כמובן הפילוסופי‪ .‬במילים אחרות ניתוח‬
‫סטרוקטורלי עולה בקנה אחד )בעיקרו הבסיסי( עם תיאוריה‪ ,‬עם פואטיקה של הספרות‪ .‬מטרתו היא הדיון הספרותי‬
‫ולא יצירות הספרות‪ ,‬ספרות שהיא וירטואלית ולא ממשית‪ .‬ניתוח כזה אינו שואף יותר לבטא בבהירות פרפרזה‪ ,‬תקציר‬
‫הגיוני של יצירה ממשית‪ ,‬אלא להציע תיאוריה של המבנה והפעולה של השיח הספרותי‪ ,‬להציג ספקטרום אפשרויות‬
‫ספרותיות באופן כזה שיצירות ספרות קיימות יראו כמקרה ספציפי שהוגשם‪ .‬חייבים להוסיף מיד שניתוח סטרוקטורלי‬
‫בפועל יתיחס גם ליצירה אמיתית‪ :‬קרש הקפיצה הטוב ביותר לתיאוריה הוא ידע נסיוני מדויק‪ .‬אבל כזה ניתוח יגלה בכל‬
‫יצירה שיש לו משותף עם אחרים )מחקר ז'אנרים או תקופות לדוגמה(‪ .‬לא ניתן יהיה לקבוע את היחוד הספציפי של כל‬
‫יצירה‪ .‬בפועל‪ ,‬זה תמיד שאלה של הליכה רציפה הלוך וחזור ממאפיינים ספרותיים מופשטים ליצירה אינדיווידואלית‬
‫ולהפך‪ .‬פואטיקה ותיאור הן למעשה שתי פעולות משלימות‪ .‬מצד שני‪ ,‬לאשר את הטבע הפנימי של גישה זו אינו אומר‬
‫להכחיש קשר בין ספרות לסדרות הומוגניות כמו פילוסופיה או חיי חברה‪ .‬זה יותר שאלה של קביעת היררכיה‪ :‬ספרות‬
‫חייבת להיות מובנת ביחודיותה כספרות לפני שנבקש לקבוע את הקשר שלה לכל דבר אחר‪.‬‬
‫קל לראות שתפישה כזאת של ניתוח ספרותי חייבת הרבה לרעיון המדע המודרני‪ .‬ניתן לומר שניתוח סטרוקטורלי‬
‫בספרות הוא מקור למחקר עתידי נוסף במדע הספרות‪ .‬המונח הזה "מדע" בנוגע לספרות‪ ,‬מעלה בדרך כלל המון‬
‫מחאות‪ .‬לכן אולי יהיה יותר הולם לנסות להשיב למחאות אלה כבר כעת‪ .‬בואו קודם כל נקרא מחדש את הדף מהמאמר‬
‫המפורסם של הנרי גיימס‪" :‬אומנות הסיפור"‪ ,‬שמכילה כבר מספר ביקורות‪ :‬למשל אין דבר אפשרי יותר מאשר שהוא‬
‫)הסופר( יהיה במצב מחשבה אשר לגביה התנגדות מילולית מוזרה לתיאור ודיאלוג‪ ,‬אירוע ותיאור‪ ,‬תהיה חסרת‬
‫משמעות‪ .‬אנשים לרוב מדברים על דברים אלה כאילו יש להם יכולת הרס הדדית נבדלת‪ ,‬במקום להימזג האחד לתוך‬
‫השני בכל נשימה ולהוות חלקים מקושרים אינטימית של מאמץ ההבעה הכללי‪ .‬קשה לי לדמיין יצירה הקיימת כסדרת‬
‫חלקים‪ ,‬או לדמיין‪ ,‬בכל רומן ששוה דיון‪ ,‬קטע תיאור שאינו סיפורי במכוון‪ ,‬קטע דיאלוג שאינו במכוון סיפורי‪ ,‬נגיעת‬
‫אמת מכל סוג שאינה מאופיינת מאופי ההתרחשות‪ ,‬או מקרה ששואב ענינו מכל מקור אחר מאשר המקור הכללי‬
‫להצלחת יצירת אומנות – היותו מומחש‪ .‬רומן הוא דבר חי דומה ומתמשך כמו כל אורגניזם ובהתאמה כשהוא חי ימצא‬
‫אני חושב שיש שבכל חלק מחלקיו יש משהו משאר החלקים‪ .‬המבקר שמול המבנה הסגור של היצירה המוגמרת יתאמץ‬
‫לאתר עצמים גאוגרפיים‪ ,‬יציין אני חושש חלק מהגבולות כמלכותיים כפי שכבר קרה בהסטוריה‪.‬‬
‫במובן זה‪ ,‬המבקר שישתמש במונחים "תיאור"‪" ,‬סיפורת"‪" ,‬דיאלוג"‪ ,‬נאשם על ידי הנרי גיימס בביצוע שני חטאים‪.‬‬
‫ראשית לעולם לא ימצאו בטקסט אמיתי דיאלוג טהור‪ ,‬תיאור טהור וכדומה‪ .‬שנית‪ ,‬עצם השימוש במונחים הללו הוא‬
‫מיותר ואפילו מזיק היות והרומן הוא דבר חי אחיד ומתמשך‪ .‬ההתנגדות הראשונה מאבדת את כל משקלה ברגע שאנחנו‬
‫שמים עצמנו בפרספקטיבה של מחקר סטרוקטורלי‪ .‬למרות שהיא מכוונת להבנת תפישות כגון "תיאור" או "פעולה"‪,‬‬
‫אין צורך למצא אותם במצב טהור‪ .‬נראה די טבעי שהתפישה המופשטת לא תוכל להיות מנותחת ישירות‪ ,‬ברמה של‬
‫המציאות הניסויית‪ .‬בפיזיקה למשל אנחנו מדברים על מאפיין כמו טמפרטורה למרות שאנחנו לא מסוגלים לבודד אותה‬
‫כשלעצמה ונאלצים להבחין בה בגופים המכילים הרבה תכונות נוספות כמו התנגדות ונפח‪ .‬טמפרטורה היא מושג‬
‫תיאורטי ואינה צריכה להתקיים במצב טהור‪ .‬דבר זה נכון גם לגבי תיאור‪.‬ההתנגדות השניה יותר מסקרנת‪ .‬בואו נבחן‬
‫את ההשואה המפוקפקת בין יצירה לדבר חי‪ .‬כולנו יודעים שכל חלק בגופנו מכיל דם עצבים שרירים – הכל באותו זמן‪.‬‬
‫למרות זאת אנחנו לא דורשים מהביולוגים לזנוח את ההפרעות המטעות ומסיחות הדעת שיוצרות המילים‪ :‬דם‪ ,‬עצבים‪,‬‬
‫שרירים‪ .‬העובדה שאנחנו מוצאים אותן יחד לא מונעת מאתנו להפריד ביניהם‪ .‬אם בטענה הראשונה של הנרי גיימס היה‬
‫מימד חיובי )זה מצביע על כך שמטרתנו צריכה להיות מורכבת מקטגוריות מופשטות ולא יצירות ממשיות(‪ ,‬השניה‬
‫מייצגת את הסרוב המוחלט להכיר בקיום קטגוריות מופשטות‪ ,‬של כל מה שלא גלוי‪ .‬יש עוד טיעון פופולרי כנגד הצגת‬
‫העיקרון המדעי בניתוח ספרותי‪ .‬אומרים לנו שהמדע חייב להיות אוביקטיבי בשעה שהאינטרפרטציה של הספרות היא‬
‫תמיד סוביקטיבית‪ .‬לדעתי התנגדות גסה זו היא רופפת‪ .‬עבודת המבקר יכולה להיות בעלת רמה משתנה של‬
‫סוביקטיביות‪ .‬הכל תלוי בפרספקטיבה שהוא בחר‪ .‬הרמה תהיה נמוכה אם הוא מנסה לברר את המאפיינים של היצירה‬
‫ולא מחפש את משמעותה לתקופה מסוימת או סביבה‪ .‬מידת הסוביקטיביות תשתנה אף יותר כאשר הוא בוחן רובד שונה‬
‫של אותה יצירה‪ .‬יהיו מעט מאוד דיונים בנוגע לסכימה המטרית או הקולית של פואמה ומעט יותר בנוגע לאופי‬
‫הדימויים‪ ,‬ואף פחות בנוגע למבנה הסמנטי היותר מורכב‪ .‬מצד שני אין מדע חברתי )או כל מדע( שכולו חופשי‬
‫מסובייקטיביות‪ .‬עצם בחירת קבוצה אחת של מושגים תיאורטיים והעדפתה על פני אחרת מעידים על בחירה‬
‫סובייקטיבית‪ .‬אבל אם לא נעשה בחירה כזאת‪ ,‬לא נשיג כלום‪ .‬הכלכלן‪ ,‬האנתרופולוג והבלשן חייבים להיות גם כן‬
‫סובייקטיביים‪ .‬ההבדל היחידי הוא שהם מודעים לכך והם משתדלים להפחית את הסוביקטיביות הזאת‪ ,‬לקחת אותה‬
‫בחשבון בתוך התיאוריה‪ .‬קשה להתכחש לסוביקטיביות של המדעים החברתיים בשעה שהמדעים הטבעיים מושפעים‬
‫ממנה‪ .‬כעת זה הזמן לחדול מהספקולציות התיאורטיות ולתת דוגמה של הגישה הסטרוקטורלית לספרות‪ .‬דוגמה זו‬
‫תשמש כהמחשה יותר מאשר הוכחה‪ :‬התיאוריות שזה אתה חשפתי לא יתערערו בהכרח אם יש מדה של אי שלמות‬
‫בניתוח הממשי שמבוסס עליהן‪ .‬התפישה הספרותית המופשטת שאני רוצה לדון בה היא זו של עלילה‪ .‬כמובן זה לא‬
‫אומר שספרות עבורי מופחתת לעלילה בלבד‪ .‬אני חושב אף על פי כן שעלילה היא דבר שמבקרים מחשיבים פחות ולכן‬
‫פחות מתיחסים‪ .‬הקורא הממוצע לעומתם קורא ספר מעל הכל כסיפורת של עלילה‪ .‬אבל הקורא הנאיבי הזה לא מתעניין‬
‫בבעיות תיאורטיות‪ .‬שאיפתי היא להציע מספר קטגוריות לבחינה ותאור עלילות‪ .‬קטגוריות אלה עשויות כך להעשיר את‬
‫אוצר המילים הדל שברשותנו בנוגע לניתוח הסיפורת‪ .‬הן מכילות מושגים כמו פעולה‪ ,‬דמות‪ ,‬הכרה‪.‬‬
‫הדוגמאות הספרותיות בהן אשתמש ילקחו מדקאמרון של בוקציו‪ .‬אין בכונתי בכל מקרה לתת ניתוח של הדקאמרון‪.‬‬
‫סיפורים אלה ישמשו רק להצגת מבנה ספרותי מופשט שהוא עלילה‪ .‬אני אתחיל בהצגת העלילה של מספר סיפורים‪.‬‬

‫כעת הוא מציג את עלילות הסיפורים‪.....‬‬

‫קל להבחין ש ‪ 4‬העלילות )ויש הרבה כמותם בדקאמרון( יש להם דבר מה משותף‪ .‬על מנת לתאר זאת אני אשתמש‬
‫בנוסחה סכימטית שתשמור רק את האלמנטים המשותפים לעלילות‪ .‬הסימן ‪ <--‬יציין קשר היגררות בין שתי פעולות‪.‬‬
‫‪ X‬מפר חוק ‪ Y <--‬חייב להעניש את ‪ X --> X‬מנסה להימנע מעונש ‪ Y <--‬מפר את החוק ולא מעניש את ‪ X‬או שהוא‬
‫מאמין ש ‪ X‬לא עבר על החוק ולכן לא מעניש אותו‪.‬‬
‫הייצוג הסכימטי הזה דורש מספר הבהרות‪.‬‬
‫אנחנו קודם כל מבחינים שהסכימה המינימלית של העלילה יכולה להיות מוצגת בטבעיות בפסקה‪ .‬בין‬ ‫‪.1‬‬
‫הקטגוריות של השפה ושל הסיפורת יש אנלוגיה עמוקה שחייבת חקירה‪.‬‬
‫ניתוח הפסקה הסיפורית הזאת מוביל אותנו לגלות את קיומן של שתי ישויות שמותאמות לחלקי השפה‬ ‫‪.2‬‬
‫הדמויות שמיוצגות כאן בעזרת ‪ X‬ו ‪ Y‬מגבילות לשמות פרטיים מתאימים‪ .‬הן משמשות כנושא‬ ‫‪.1‬‬
‫או אובייקט של הפסקה‪ .‬בנוסף‪ ,‬הן מאפשרות זיהוי ההקשר מבלי שיהיה צורך לתאר אותו‪.‬‬
‫הנשוא שהוא תמיד פועל כאן‪ :‬מפר‪ ,‬מעניש‪ ,‬מתעלם‪ .‬לפעלים יש מאפיין סמנטי משותף‪ :‬הם‬ ‫‪.2‬‬
‫ציינים פעולה שמשנה את המצב הקודם‪.‬‬
‫ניתוח סיפורים אחרים היה מגלה לנו חלק שלישי בלשון הסיפורית‪ ,‬שמתייחס לאיכות ואינו‬ ‫‪.3‬‬
‫משנה את הסיטואציה שבה הוא מופיע‪ :‬שם התואר‪ .‬לכן ב ‪ I 8‬בתחילת העלילה ארמינו קמצן בשעה‬
‫שגוליים נדיב‪ .‬גוליים מוצא דרך ללגלג לקמצנות של ארמינו ומאז ארמינו הוא הגנטלמן הנדיב והנעים‬
‫ביותר‪ .‬האיכויות של שתי הדמויות הן דוגמאות לשמות תואר‪.‬‬
‫פעולות )חילול‪ ,‬ענישה( עשויות להיות בעלות צורות חיובית או שלילית‪ ,‬לכן אנחנו צריכים גם‬ ‫‪.3‬‬
‫קטגוריה של סטטוס‪ ,‬סתירה יכולה להיות סטטוס אפשרי אחד‬
‫קטגוריה מודלית היא גם רלבנטית כאן‪ .‬כשאנחנו אומרים של ‪ X‬חייב להעניש את ‪ Y‬אנחנו מציינים‬ ‫‪.4‬‬
‫בזאת פעולה שעדיין לא נעשתה )בעולם הדמיוני של הסיפור( אך למרות זאת קיימת במצב וירטואלי‪ .‬אנדרה‬
‫ג'ולס הציע שז'אנרים שלמים יוכלו להיות מאופיינים באופיים‪ .‬אגדות יהיו ז'אנר של ההכרחי‪ ,‬במידה שהן‬
‫נותנות לנו דוגמה לחיקוי‪ .‬סיפורי הפיות כפי שאומרים בדרך כלל‪ ,‬הוא הז'אנר מביע המשאלות‪ ,‬של מגשים‬
‫המשאלות‬
‫כשאנחנו כותבים "‪ Y‬מאמין ש ‪ X‬לא מפר את החוק" יש לנו דוגמה של הפועל "מאמין" ששונה‬ ‫‪.5‬‬
‫מהשאר‪ .‬זה לא שאלה של פעולה שונה כאן אלא תפיסה שונה של פעולה דומה‪ .‬אנחנו יכולים לכן לדבר על סוג‬
‫של נקודת מבט שמתיחסת לא רק ליחס שבין קורא ומספר אלא לגם לדמויות‪.‬‬
‫יש גם קשר בין הפסקאות‪ .‬בדוגמה שלנו זה תמיד קשר סיבתי אך מחקר יותר מעמיק יבדיל לפחות בין‬ ‫‪.6‬‬
‫גרימה והנחה מראש ) למשל הקשר שמציג את אופן הענישה(‪ .‬ניתוח סיפורים אחרים מראה שיש גם קשרים‬
‫זמניים טהורים )רציפות( ומרחביים טהורים )תקבולת(‬
‫רציפות מאורגנת של פסקאות יוצרת תבניות רציפות‪ .‬רצף‪ .‬הרצף נתפס אצל הקורא כסיפור מוגמר‪ .‬זה‬ ‫‪.7‬‬
‫הסיפור המינימלי בצורתו השלמה תחושה זו של שלמות נגרמת מחזרה מותאמת של הפסקה הראשונית‪ .‬הפסקה‬
‫הראשונה והאחרונה יהיו זהות אך יהיה בהן או אווירה שונה או מעמד למשל או שהן תוצגנה מזוית ראיה שונה‪.‬‬
‫בדוגמה שלנו זה העונש שחוזר‪ :‬בהתחלה בשינוי אופנה ואז בהכחשה‪ .‬ברצף יחס זמני חזרה עשויה להיות‬
‫טוטלית‬
‫אנחנו עשויים גם לשאול‪ :‬האם יש דרך חזרה? כיצד ניתן להגיע מהתצוגה הסכימטית המופשטת‬ ‫‪.8‬‬
‫לסיפור האינדיווידואלי? כאן יש שלוש תשובות‪:‬‬
‫אותו סוג של ארגון יכול להילמד ברמה יותר מוחשית‪ :‬כל פיסקה ברצף שלנו יכולה להיכתב‬ ‫‪.1‬‬
‫מחדש כרצף בשלמותו‪ .‬באופן זה לא נשנה את אופי הניתוח אלא רק את רמת ההכללה‪.‬‬
‫יש אפשרות גם לחקור את הפעולות הממשיות שמאגדות את התבנית המופשטת שלנו‪ .‬למשל‬ ‫‪.2‬‬
‫אנחנו יכולים להצביע על החוקים השונים שמופרים בסיפורים של דקאמרון או העונשים השונים‬
‫שמחולקים‪ .‬זה יהיה מחקר נושאי‬
‫לבסוף אנחנו יכולים לבדוק את האמצעי המילולי שמרכיב את התבנית המופשטת‪ .‬אותה‬ ‫‪.3‬‬
‫פעולה יכולה להיות מובעת באמצעות דיאלוג או תיאור‪ ,‬דימויי או שיח מילולי‪ .‬יותר מכך‪ ,‬כל פעולה‬
‫יכולה להיות מוצגת מנקודת מבט אחרת‪ .‬כאן אנחנו מתמודדים במחקר רטורי‪.‬‬

‫שלושת הכיוונים הללו מתאימים לשלוש הקטגוריות הראשיות של ניתוח הסיפור‪ :‬חקר התחביר הסיפורי‪ ,‬חקר‬
‫המוטיבים וחקר רטורי‪ .‬בנקודה זו אנחנו יכולים לשאול‪ :‬מה המטרה של כל זה? האם הניתוח הזה לימד אותנו דבר מה‬
‫על הסיפורים הנידונים? אבל זאת תהיה שאלה גרועה‪ .‬המטרה שלנו היא לא ידע של דקאמרון )למרות שניתוח כזה‬
‫ישמש גם למטרה זו(‪ ,‬אלא להבנה של סיפורת או‪ ,‬בדוגמה הספציפית הזאת‪ ,‬של עלילה‪ .‬הקטגוריות של העלילה‬
‫שהוזכרו כאן יאפשרו תיאור יותר מקיף ומדוייק של עלילות אחרות‪ .‬אובייקט המחקר שלנו חייב להיות מצב סיפורי‪ ,‬או‬
‫נקודת מבט‪ ,‬או רצף‪ ,‬ולא סיפור זה או אחר עבור עצמו‪ .‬מקטגוריות כאלה אנחנו יכולים לנוע קדימה ולחקור לגבי‬
‫האפשרויות של עלילות טיפולוגיות‪ .‬לעתה זה קשה להציע היפותזה תקפה‪ ,‬לכן אני חייב להיות להסתפק בסיכום‬
‫תוצאות המחקר שלי על דקאמרון‪ .‬העלילה השלמה המינימלית יכולה להתפש כתזוזה ממצב שיווי משקל אחד לאחר‪.‬‬
‫מושג זה של "שיווי משקל" שאני שואל מתחום הפסיכולוגיה הגנטית‪ ,‬משמעו קיום יחס יציב אך לא סטטי בין החברים‬
‫בחברה‪ .‬זהו חוק סוציאלי‪ ,‬חוק המשחק‪ ,‬מערכת חילוף יחודית‪ .‬שני ערכי שיווי המשקל‪ ,‬הדומים והשונים‪ ,‬מופרדים‬
‫בזמן של אי יציבות‪ ,‬שמורכב מתהליך דגנרציה ומתהליך של שיפור‪ .‬כל סיפורי דקאמרון יכולים להיכנס לתוך הסכימה‬
‫הרחבה הזאת‪ .‬מנקודה זו‪ ,‬בכל אופן‪ ,‬אנחנו יכולים לעשות אבחנה בין שני סוגים של סיפורים‪ .‬הראשון יכול לקבל את‬
‫הכותרת "הימנעות מענישה"; ארבעת הסיפורים שהזכרתי בהתחלה הם דוגמאות כאלה‪ .‬כאן אנחנו עוקבים אחרי מחזור‬
‫שלם‪ :‬אנחנו מתחילים עם מצב שיווי משקל שנשבר בהפרת החוק‪ .‬ענישה יכולה לשקם את המאזן ההתחלתי‪ .‬העובדה‬
‫שענישה נמנעת מייסדת שיווי משקל חדש‪ .‬הסוג האחר של סיפור מודגם בסיפור על ארמינו‪ ,‬שאנחנו יכולים לתת לו את‬
‫הכותרת "המרה"‪ .‬סיפור זה מתחיל באמצע מחזור שלם‪ ,‬במצב של חוסר איזון שנוצר בשל פגם באחת הדמויות‪ .‬הסיפור‬
‫הוא בעיקרו תיאור של תהליך שיפור – עד שהפגם לא נמצא יותר‪ .‬הקטגוריות שעוזרות לנו לתאר את הסוגים האלה‬
‫אומרים הרבה לגבי העולם של הספר‪ .‬בבוקציו‪ ,‬שני שיוויי המשקל מייצגים )ברובם( תרבות וטבע‪ ,‬חברתי ופרטי‪.‬‬
‫הסיפור בדרך כלל מדגים את העדיפות של המושג השני על הראשון‪ .‬אנחנו יכולים גם לחפש אפילו הכללה יותר רחבה‪.‬‬
‫זה אפשרי להשוות טיפולוגיה ספציפית של עלילה עם טיפולוגית משחק ולראות בהם כשני וריאנטים של מבנה משותף‪.‬‬
‫כל כך מעט נעשה בכיוון הזה שאנחנו אפילו לא יודעים איזה שאלות לשאול‪ .‬אני רוצה לחזור כעת לטיעון ההתחלתי‬
‫ולבחון שוב את השאלה הראשונה‪ :‬מה מטרת הניתוח הסטרוקטורלי של הספרות )או אם תרצו‪ ,‬של פואטיקה(? במבט‬
‫ראשון‪ ,‬זה ספרות או‪ ,‬כמו שרומן יעקובסון היה אומר‪ ,‬ספרותיות‪ .‬אבל בואו נביט יותר מקרוב‪ .‬בדיון שלנו על התופעה‬
‫הספרותית‪ ,‬היינו חייבים להציג מספר מסוים של מושגים וליצור דימוי של ספרות‪ .‬הדימוי הזה מהווה את העיסוק‬
‫המתמיד של כל המחקרים על פואטיקה‪ .‬המדע עוסק לא עם דברים אלא עם שיטות סימנים שהוא יכול להמיר בהם‬
‫דברים‪ .‬הוירטואליות המרכיבה את האובייקט של הפואטיקה )כמו גם כל המדעים(‪ ,‬תכונות מופשטות אלה של הספרות‬
‫קיימות רק בשיח הפואטי עצמו‪ .‬מפרספקטיבה זו‪ ,‬ספרות נעשית רק מתווך‪ ,‬שפה שהפואטיקה משתמשת להתמודדות‬
‫עם עצמה‪ .‬אסור לנו בכל אופן להסיק שהספרות היא משנית לפואטיקה או שהיא לא במובן מסוים‪ ,‬הנושא של‬
‫הפואטיקה‪ .‬המדע מתואר במדויק על ידי דו משמעות הנוגעת למטרתו‪ .‬כפל משמעות שלא צריך להיפתר אלא לשמש‬
‫כבסיס לניתוח‪ .‬פואטיקה כמו ספרות מכילה תנועה לא מופרעת קדימה ואחורה בין שני קטבים‪ :‬הראשון הוא התייחסות‬
‫עצמית‪ .‬עיסוק בעצמו‪ .‬והשני הוא מה שאנחנו בדרך כלל מכנים האובייקט שלו‪ .‬יש מסקנה מעשית שניתן לקחת‬
‫מהתבוננות זו‪ .‬בפואטיקה כמו במקומות אחרים‪ ,‬שיחות מתודולוגיות הן לא תחום זניח של השדה הגדול‪ ,‬סוג של תוצר‬
‫לוואי מקרי‪ :‬הן המרכז עצמו‪ .‬מטרתו הראשונית‪ .‬כמו שאמר פרוייד " הדבר החשוב בעבודה מדעית היא לא אופי‬
‫העובדות שהיא עוסקת בהן‪ ,‬אלא ההקפדה‪ ,‬הדיוק של האמצעים שקודמים לביסוס העובדות האלה‪ .‬ומחקר של סינתזה‬
‫גדולה כלל האפשר‬