You are on page 1of 128

‫מעין‬

‫معين‬

‫‪Maayan‬‬

‫קיץ ‪2009‬‬
‫גיליון מס’ ‪( 5‬מופץ עם מגזין הקולנוע “מערבון”‪ ,‬מגזין האמנות “החדש והרע” ו”אני רוצה לתייק אותך”‪( ,‬ספר מאת‬
‫נמרוד קמר)‬

‫כתב עת לשירה‪ ,‬ספרות ורעיונות‬
‫עורכים‪ :‬רועי ארד‪ ,‬יהושע סימון‬
‫מערכת מעין‪ :‬אהרן שבתאי‪ ,‬רועי רוזן‪ ,‬נמרוד קמר‪ ,‬יוני רז פורטוגלי‪ ,‬חגי בועז‪ ,‬נעמה גרשי‪ ,‬ארי ליבסקר‪ ,‬מיכל דר‪,‬‬
‫אלישבע לוי‪ ,‬אסנת איטה סקובלינסקי‪ ,‬יובל בן עמי‪ ,‬זהיה קונדוס‪ ,‬דן שדור‪ ,‬מעיין שטראוס‪ ,‬מתי שמואלוף‪ ,‬אסף‬
‫גלאי‪ ,‬כרם הלברכט‪ ,‬שרוליק איינהורן‬
‫שער קדמי‪ :‬אסף קוריאט‪ ,‬כדור‪-‬הארץ‪ ,‬השמש והירח‪2007 ,‬‬
‫שער אחורי‪ :‬מירב כהן ונעה צאושו‪2008 ,‬‬
‫הוצאת הגיליון התאפשרה הודות לתמיכה מיוחדת של קרן רבינוביץ’ לאמנויות‪ ,‬מועצת הפיס לתרבות ואמנות‪,‬‬
‫משרד המדע‪ ,‬התרבות והספורט ‪ -‬מינהל התרבות ותמיכת עיריית תל אביב־יפו‬
‫עיצוב‪ :‬כרם הלברכט‬
‫קשרי חוץ‪ :‬מעיין אמיר‬
‫עריכה לשונית‪ :‬נעה רוזן‬
‫ייעוץ משפטי‪ :‬יהונתן קלינגר‬
‫מו”ל‪ :‬עמותת מעין ‪ -‬כתב עת לשירה‬
‫גופן‪ :‬הגילדה‬
‫‪www.maayanmagazine.com‬‬

‫לכתבי יד‪ ,‬מנויים ותגובות‪:‬‬
‫ת‪.‬ד ‪ ,16277‬תל אביב־יפו ‪61162‬‬

‫‪maayaned@gmail.com‬‬

‫האקדמיה החופשית‬

‫תוכן עניינים‬
‫פרוזה‬
‫סיפור המטאטא והיעה ‪ /‬זהיה קונדוס ‪6. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫כוח אדם ‪ /‬בועז לביא ‪14 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫החיים ‪ /‬יפתח אשכנזי ‪16 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫סיפור ‪ /‬נטע לירז ‪66. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫רֹוק ‪ /‬עודד נעמן ‪78 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫שבע השעות המרגשות ביותר בחייו של מר טרייר בעשרים וארבעה פרקים ‪ /‬קרן ציטר ‪110. . . . . . . . . .‬‬
‫האלבום המשפחתי ‪ /‬רומן באימבאייב ‪103. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫רעיונות ומאמרים‬
‫החוק צוחק‪ :‬בעקבות עופרת יצוקה ‪ /‬רועי רוזן ‪10 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫המליץ‪ ,‬הצפירה וצבע הנייר ‪ /‬חיים נחמן ביאליק ‪24. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫השירה היא מכתבים המגיעים לכתובת שגויה ‪ /‬דנה פרנק ‪35 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫על השמחה בשירה ‪ /‬אהרן שבתאי ‪50. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫לימונענע ‪ -‬על "הידעת את הארץ שם הלימון פורח" מאת יגאל שוורץ ‪ /‬אורן קקון‪87 . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫העולם של שלשום ‪ -‬כמה דברים בעקבות המשבר ‪ /‬יהושע סימון ‪99. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫אמנות וקומיקס‬
‫אודישן לדחלילים ‪ /‬אהד פישוף ‪13. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫מטוס ‪ /‬אריאל שלזינגר ‪52 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫רותי ‪ /‬מלכי טסלר‪102. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫שירה‬
‫נטלי לוין ‪7. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫פסח סלבוסקי ‪15. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫מתי שמואלוף ‪21. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫מעין | ‪2‬‬

‫ואן נויין ‪22 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫יעל פרידמן ‪28. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫דנה פרנק‪36 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫רוני כהן ‪32 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫אהרן שבתאי ‪39 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫רינת ק‪ .‬ראובן‪40. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫ריימון קנו‪ .‬עברית‪ :‬אהרן שבתאי ‪44. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫ניקנור פארה‪ .‬עברית‪ :‬אהרן שבתאי ‪46. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫צאלה כץ ‪54. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫יוני רז פורטוגלי ‪56 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫רועי ארד ‪61. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫עירית כץ ‪63 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫נוני גפן ‪79 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫מיכל חי ‪81 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫נוית בראל ‪82. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫עדי לויתן‪83. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫יהושע סימון‪84. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫מרחב ישורון‪85. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫ג’ייסון מוריס ‪91 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫כרמל רובינשטיין ‪92. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫יובל בן עמי ‪94. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫שירי ביט מליברפול ‪ -‬אדריאן הנרי‪ ,‬פט בראון‪ ,‬רוג'ר מקגיו‪ .‬עברית‪ :‬עמיחי שלו ‪96. . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫ענבל שטראוס ‪106. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫שגיא אלנקוה ‪107. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫אלין לב הר ‪112. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫אפרת קדם ‪113. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫רז סופר ‪114. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫מחזות‬
‫אושוויץ–דייט ‪ /‬צחי מלמד ‪57 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬
‫רפובליקת הנשים השמנות ‪ /‬רועי צ’יקי ארד ‪116. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫מעין | ‪3‬‬

‫הקדמה‬
‫זהו הגיליון החמישי של מעין‪ .‬מאז יצא מעין ‪ 1‬הספיקה ישראל לצאת לשתי מלחמות מטופשות‬
‫ואכזריות‪ ,‬שלא הועילו לאיש‪ .‬במהלך מבצע “עופרת יצוקה” פעלנו להוציא בזריזות גיליון של מעין‬
‫שיגיב למלחמה‪ ,‬וזה הפך לבסוף לאסופה לצאת!‪ ,‬שיצאה בשיתוף עם כתבי עת נוספים ביום השביעי‬
‫למלחמה‪.‬‬
‫תוך כדי הקרבות הטילו כל המבקרים רפש בלצאת!‪ .‬הם מחו על הזמן המהיר שלקח לנו להוציא‬
‫את השירון‪ ,‬על איכות השירים ועל הבגידה שבהוצאת אסופה בזמן שהחיילים בחזית‪ .‬לאחר המלחמה‬
‫נראה כאילו העברית נפתחה‪ ,‬והאסופה קיבלה ביקורות חמימות‪ .‬בינתיים האסופה תורגמה ופורסמה‬
‫בכתב עת בביירות ועומדת לצאת לאור כספר בקהיר‪.‬‬
‫ככה זה בישראל‪ .‬כולם אוהבים כששירה היא ֵאד זיכרון של מהפכה שגוועה‪ ,‬איזה געגוע ללחלוחית‬
‫בריקדה‪ ,‬צל עמום של מאבק שהוכרע‪ ,‬עדיף כתבוסה‪ .‬נעים לדבר על המשוררים שנאבקו במלחמת‬
‫לבנון הראשונה והיום מנגבים עין הפוכה עם מארגני המלחמה הבאה‪ ,‬או להניד ראש לפזמון של‬
‫אלכסנדר פן הנטוש והמת‪ .‬כמו בתאטרון ‪ -‬טוב כשהמלט חוטף סכין מזויפת על הבמה‪ .‬אי אפשר‬
‫לסבול כששירה נכנסת למאבקים עצמם‪ .‬אי אפשר לסבול כשהשירה נמצאת לידך‪ .‬אז בעיני רבים‬
‫היא אינה שירה‪ .‬האנמיה והרמת הידיים הן נקודת המבחן לשירה טובה‪ ,‬שמוצגת כקלישאה של אישה‬
‫משוחפת‪ ,‬מיואשת ומהורהרת ששירתה מתרוממת מעל הקרקע ואינה נוגעת ברחובות ההרוסים של‬
‫עזה‪ ,‬בוורידי הידיים של העובדות המפוטרות ממפעל הטקסטיל‪ .‬חומרים שיש בעורקיהם דם ומריחים‬
‫מזיעה צריך להוציא מהקונצרט הזה‪.‬‬
‫וזו התקרובת שהשירה של מעין מביאה לשירה הישראלית‪ :‬את ההתנגדות ואת הרחוב‪ ,‬את הזיעה‬
‫ואת הזוהמה‪ ,‬את עשן המפעלים וצינת ניאוני האמ‪:‬פם‪ .‬ולכן ‪ -‬זו אינה שירה‪.‬‬
‫גם אם יש בצד אחד קיר דיו שחוסם את הרעיונות הללו‪ ,‬המזל והצרה הגדולה הם ששוק הספרות‬
‫מבוזר ורופף כל כך‪ .‬אנחנו מוכרים בפיצוציות ובפסטיבלי מוזיקה‪ ,‬בגלריות אלטרנטיביות ודרך ארגון‬
‫בסטרבות‪ .‬אנחנו מגיעים לכל מקום בארץ‪ .‬אנחנו מקבלים את הביקורות הרעות בחיבה‪ ,‬ואת החיוכים‬
‫באהבה‪ .‬נהנים מהליטופים ושמחים ליריקות בתקופה זו של בצורת‪.‬‬
‫הפואטיקה של מעין (ששורשיה חוגגים עשור שהתחיל בערבי השירה של האקדמיה החופשית)‬
‫יצרה שינוי ללא–חזרה בשירה העברית ובחשיבה על שירה‪ .‬אחרי שיצא מעין‪ ,‬צורות פואטיות מסוימות‬
‫שעדיין מודפסות‪ ,‬בגלל שמרנות ועייפות של הוצאות הספרים‪ ,‬כבר לא תקפות‪ .‬יש דרכי הבעה שכבר‬
‫נראות חסרות חן אחרי אביב ‪ .2004‬השירה המיופייפת וחסרת התוכן ‪ -‬גבב המילים המרוככות מדי‪,‬‬
‫עד כדי כך שאינן מסוגלות לחתוך דבר ‪ -‬ירדה מעל הבימה‪ .‬גם “שירת הפצע” המדממת מלל הפכה‬
‫לתאטרון חובבים המצעק לעצמו ברחוב‪.‬‬
‫מעין הראה ששירה היא פעולה שיש לה קהל גדול וצעיר‪ .‬גם דרך הצלחות שהיינו שותפים להן‪,‬‬
‫כמו אדומה‪ ,‬אסופה של שירה מעמדית שהגיעה למהדורה שלישית‪ ,‬ולצאת!‪ ,‬שהוציאה עוד מהדורה‬
‫בתוך פחות משבוע‪.‬‬
‫יתרונות הניידות של השירה התגלו גם באירועי גרילה תרבות שהשתתפנו בהם בשנה האחרונה‪:‬‬
‫מאבקי העובדים והמלצריות של “קופי טו גו”‪ ,‬של פועלות הטקסטיל של “פולגת” קריית גת‪ ,‬של‬
‫עובדי “גן המדע” ברחובות‪ ,‬של מרצי האוניברסיטה הפתוחה‪ ,‬והמחאה מתחת לביתו של אהוד ברק‪,‬‬
‫מגדלי אקירוב‪ ,‬משם יצאה ההתקפה על עזה‪.‬‬
‫גם אירועי גרילה תרבות זכו לעיקום חוטם והזעפת גבה‪ ,‬אבל לא היה אפשר להתעלם מנהר חדש‬
‫בעיר הזאת‪ .‬הצלחת מפלגת התושבים עיר לכולנו בבחירות לעיריית תל אביב–יפו מקבילה לפעולה‬
‫שמעין עושה ‪ -‬החזרת המאבקים אל הציבור הרחב מתוך אמונה שפסימיות וציניות הן חצי מהבעיה‪.‬‬
‫והכול תוך כדי בניית שמאל אופטימי ומעורר שלא מסתפק בדיון במה ש”על השולחן”‪ ,‬אלא בדיון‬
‫בשולחן עצמו‪ .‬הצלחת עיר לכולנו הראתה שלרעיונות כאלה יש דרישה ואהבה‪.‬‬
‫להתנגדות להתקפה על עזה יש מקום רחב בעשיית העיתון‪ ,‬ורועי רוזן ומתי שמואלוף מתייחסים‬
‫מעין | ‪4‬‬

‫אליה ישירות בטקסט ובשיר‪ .‬בגיליון עוד מספר רב של מאמרים‪ :‬מאמר הצופן של דנה פרנק בת‬
‫העשרים על שירתה‪ ,‬מסתו של המבקר אורן קקון על ספרו האחרון של יגאל שוורץ‪ ,‬טקסט של ח"נ‬
‫ביאליק על חשיבות צבע הנייר לכתב העת‪ ,‬מאמר של יהושע סימון על ההזדמנות שבמשבר הכלכלי‬
‫העולמי ומאמר של אהרן שבתאי על תפקיד השמחה בשירה‪.‬‬
‫כשהתחלנו בעבודה על מעין‪ ,‬השטח היה כמעט ריק‪ .‬כיום יש בישראל כמה כתבי עת מוצלחים‬
‫לשירה‪ .‬מעין תופח מגיליון לגיליון‪ .‬מצורף בזה גיליון ‪ 5‬של מערבון ‪ -‬מגזין חדש לקולנוע‪ .‬בגיליון‬
‫הקודם ייסדנו את הוצאת ספרי השירה של מעין עם ספרה של המשוררת ואן נויין (שהפך לספר השנה‬
‫של “מעריב” ולגילוי הספרותי של השנה באתר וויינט)‪ ,‬ולגיליון מעין ‪ 5‬מצורף “אני רוצה לתייק‬
‫אותך”‪ ,‬ספר שירה ומסמכים יוצא דופן מאת נמרוד קמר‪ ,‬שגם הוא התחיל את צעדיו הפואטיים על גבי‬
‫עיתון זה‪ .‬בגיליון הנוכחי אנחנו מרחיבים את העיסוק של מעין באמנות ישראלית עכשווית ומפרסמים‬
‫כתב עת חדש לאמנות‪ :‬החדש והרע‪.‬‬
‫מקווים שתיהנו מהעיתון‪,‬‬
‫מערכת מעין‬

‫מעין | ‪5‬‬

‫סיפור המטאטא והיעה ‪ /‬זהיה קונדוס‬
‫סיפרו שהופיע פתאום‪ ,‬עבר מימין לדגל עם מטאטא ויעה‪ ,‬הלך בכיוון פח זבל‪ ,‬חזר והדגל משמאלו‬
‫בפעם השנייה‪ ,‬וטיפס במדרגות העירייה‪ .‬מי נושא מטאטא ויעה וזקנו מבושם בשעה תשע בבוקר‬
‫כשבעלי החוב כובשים את המקום‪ ,‬ומנסים לדחות את תשלום חובותיהם? מי מתחבא מאחורי גבריותו‬
‫ומאחורי הדגל‪ ,‬אם לא הנשיא?‬
‫הוא הגיע אלינו כשכל קיומו קרס בגלל עכבר שתר אחר חתיכת גבינה‪ .‬ולמי יש בבוקר את הגבינה‬
‫הכי טעימה?‬
‫הלה טיפס מעלה‪ ,‬וניכר שלא היה אכפת לו מהשומר הבא בימים עם האקדח והסנדוויץ’ מיום‬
‫אתמול‪ .‬הוא פנה לכיוון הקומה הגבוהה בבניין‪ ,‬והתנפל באחת על שולחן הנשיא‪ ,‬מכרסם לאטו את‬
‫ארוחת הבוקר ששכנה שם‪ .‬הנשיא הרים את ראשו‪ ,‬הסיר את משקפיו‪ ,‬ראה עכבר אוכל בהנאה רבה‬
‫את ארוחת הבוקר שלו (גם הוא!)‪“ .‬או אתה או אני הבוקר‪ ,‬עכבר מקולל שכמוך‪ ,‬המזכירה לא אמרה לך‬
‫מי אני? אני נשיא הממונה גם על הביוב‪ ,‬זה שמשכן אותך‪ ,‬את מאכליך ואת רוצחיך!”‬
‫לא ידע נשיא העירייה מה לעשות ובאיזה כיוון עליו לפתוח במתקפה‪ .‬הביט סביבו ולא ראה דבר‬
‫מלבד מסגרות ועטים וכמה דפים‪ .‬את הדפים הניחה המזכירה החדשה כדי שיחתום עליהם בקווים‬
‫כשל בעל דם כחול‪.‬‬
‫הנשיא עמד מוכן למערכה חדשה וניסה לשחזר את ימי הצבא‪ ,‬הימים שבהם רכב על טנק‪ .‬אך הוא‬
‫לא מצא במשרדו דבר מלבד שלל פסלים שניתנו לו במתנה באולמות הכיבוד‪ :‬פסל של רובה משמאלו‪,‬‬
‫ומצית בצורת קליע יקר ערך‪ ,‬משמאלו גם כן‪.‬‬
‫בתחילת לימודיו הצבאיים הוא למד שעליו לדעת בדיוק מי הוא האויב כדי לדעת כיצד להתמודד‬
‫מולו! “אבל הוא עכבר מקולל”‪ ,‬אמר מיואש ורגליו עדיין פשוקות‪“ .‬אין לי מושג מי הוא‪ ,‬מלבד‬
‫העובדה שכבש את מקומי וגנב לי את הבוקר! אהה‪ ,‬אני יודע עליו גם שהוא חי בביוב‪ .‬זה חשוב‪ .‬חשוב‬
‫נורא‪ .‬אבל למה הוא בחר בי? מבנה העירייה מלא בנחשים ובאנשים פשוטים”‪.‬‬
‫לא ידע הוד מעלתו שלעכבר המקולל הזה חוש ריח משובח‪ .‬צייד אל”ף־אל”ף לתענוגות היה‬
‫העכבר הזה‪ .‬שלא כמנהגו‪ ,‬ניסה הנשיא להפעיל את מוחו בדרך פשוטה והגיונית‪ .‬אך במשך עשרים‬
‫דקות כרסמה בראשו השאלה כיצד לצוד עכבר‪ ,‬זמן שבו יכול היה להיות אורח כבוד בכמה כפרים‪.‬‬
‫כבוד הנשיא‪ ,‬מצבך מביך‪ ,‬אילו ידע האויב שהיה יכול להערים עליך בצבא של עכברים היה מנצח‬
‫אותך לפני זמן‪ .‬אבל הוא לא יודע‪ ,‬אל תילחץ‪.‬‬
‫נכנסה בעלת החצאית הקצרה‪ ,‬עם ספל קפה‪ ,‬ראתה את הנשיא הגאה שלה רב עם צל שחור‪ ,‬מרביץ‬
‫לשום דבר‪ ,‬מזיע בנזין‪ .‬והעלמה (או הגברת) הסירה את נעליה ובפרפריּות החלה סובבת את שטח הקרב‬
‫וחולמת על מחיאות הכפיים שתקבל אחרי שתצוד את העכבר המקולל‪ .‬איזו סצנה רומנטית מעוררת‬
‫קנאה‪ ,‬העלמה והנשיא רוקדים יחד במרחב אחד‪ ,‬היא לשמאל והוא בימין‪ ,‬וכאות לאינטימיות שנוצרה‬
‫ביניהם נפלה נעל אחת מכוח הריקוד על הזזז של הנשיא‪ ,‬והנעל השנייה צדה‪ ,‬תודה לאל‪ ,‬את הבוקר‬
‫מחדש‪ .‬הנשיא כאב נורא והשמיע צלילי אנחה‪ ,‬כאב עם העכבר‪ ,‬ושניהם דממו יחד‪.‬‬
‫הפרפר ניסה לנחות ולנחם את גבריותו הדוממת של הנשיא‪ .‬הנשיא קם‪ ,‬ביקש מטאטא ויעה‪ ,‬והביא‬
‫את הקורבן בעצמו לפח הזבל‪.‬‬

‫זהיה קונדוס‪ ,‬ילידת ‪ ,1980‬מיפו‬

‫מעין | ‪6‬‬

‫שירים ‪ /‬נטלי לוין‬
‫*‬
‫כל המילים שחורות‪.‬‬
‫כל הדפים לבנים‪.‬‬

‫בלדת אוהבים מהסיקסטיז‬
‫טרילילי טרילילה‬
‫אני ואתה לובשים שמלה‬
‫אתה מגולח ודוקר‬
‫אני שעירה ורכה‬
‫טרילילי טרילילה‬
‫אני ואתה שרים מנגינה‬
‫אתה מקיש בלשון‬
‫אני שואגת כמו טרומבון‬
‫טרילילי טרילילה‬
‫אני ואתה בונים שמשייה‬
‫אתה דופק בפטיש‬
‫אני מחופשת לאיש‬
‫טרילילי טרילילה‬
‫אני ואתה אני זה אתה‬
‫אתה הוא אני באופן מסמיק‬
‫אני זה אתה באופן טיפשי‬
‫טרילילי טרילילה‬
‫טרמטידם‬
‫ולך תרמתי את הלב הריק‬
‫ונותר לי רק לזמזם‬
‫טרילילי טרילילה‬
‫קשה היא האהבה‬

‫*‬
‫תנגב לי את הדיוידי‬
‫הוא קופץ‬
‫אי אפשר לראות כך כלום‬
‫תנסה עם רוק‬
‫זה לא עוזר‬
‫תן עוד לק‬
‫אם לא ילך‬
‫סתם ניכנס למיטה‪.‬‬
‫מעין | ‪7‬‬

‫זה היה יותר מדי לגעת פעמיים‬
‫פעם אחת יותר‬
‫פעם אחת מדי‪.‬‬

‫*‬
‫הרחוב יותר מעניין לי ממקלדת מעוצבת‪ .‬יומיים של שקט עברו על צמרת הפיקוס המפוארת‪.‬‬
‫צריך גשם שישטוף את כל האבק הזה‪ .‬אין יותר נייד מהמחשב שלי עכשיו‪ .‬השארתי אצלך את‬
‫תיבת הדואר שלי פתוחה‪ .‬אתמול לא מצאתי את הירח‪ ,‬ראיתי רק כמה כוכבים שלא נתנו לי‬
‫הזדמנות ליפול איתם ביחד‪ .‬איש יפה אומר לי שאני מרקדת בשוליים‪ ,‬אני עניתי שאני רק רוקדת‬
‫ריקוד שולי וטיפשי‪ .‬כל הכאבים של העולם מתנקזים עכשיו לפצע בעורף של כלבה‪ .‬ואני מוגלה‬
‫שלא מפסיק לנזול‪ .‬אנטיביוטיקה כבר לא תעזור‪ .‬חיבוק גם לא‪ .‬כל האוצרות מפוזרים בגעגועים‪.‬‬
‫ואדי זו מילה יפה‪ .‬ועל אף המרחק זה נוגע בי עכשיו‪.‬‬
‫“הלב שלי בוכה כבר חצי שנה”‪ ,‬מספרת האישה המטופחת שיושבת לידי‪ .‬ואז היא מספרת על‬
‫המנקה שלה שלא מסדרת מספיק ישר את המיטה‪.‬‬
‫הטיפשות מנחמת‪ .‬אין במשפט הזה יהירות‪ .‬אני מלאת קנאה באמת‪.‬‬
‫אנשים מטיילים לי בתוך המילים‪ ,‬צועדים על המסך‪ .‬ואני רק מנסה להקיא כמה מילים מהולות‬
‫באלכוהול על הבוקר‪ .‬אולי זה יעזור‪.‬‬

‫*‬
‫הרשימה‬
‫ליאור‬
‫גילי‬
‫אסף‬
‫אלי‬
‫אבי‬
‫אריק‬
‫שי‬
‫תומר‬
‫ירון‬
‫ליזמר‬
‫מאור‬
‫אלי‬
‫אברהם‬
‫כפיר‬
‫ג’יל‬
‫שולי‬
‫אבי‬
‫נדיה‬
‫אלעד‬
‫מעין | ‪8‬‬

‫ערן‬
‫מישל‬
‫עידן‬
‫בועז‬
‫יעל‬
‫פאהד‬
‫גיא‬
‫יונתן‬
‫עודד‬
‫מושיק‬
‫מנחם‬
‫סבאח‬
‫גל‬
‫אביב‬
‫יהונתן‬
‫רועי‬
‫מרחב‬
‫בני‬
‫טמיר‬
‫אריאל‬
‫יוסי‬
‫עלי‬
‫דימה‬

‫*‬

‫נעלי האולסטאר שלך‬
‫וחולצת הניל יאנג‬
‫הארדקור בעברית זה בלתי מתפשר‬
‫והפישוק שלך רחב וקשוח‬
‫את מושחת את עינייך בצבע שחור‬
‫שמנצנצות בביטחון של כוכב לבן‪.‬‬
‫* לסשה גריי‪ ,‬אוקטובר ‪2008‬‬

‫נטלי לוין‪ ,‬ילידת ‪ ,1983‬יוצרת מקומית ויצרית‪ .‬יזמית תרבות הפועלת בשולי החברה‪ ,‬העיר והמרחב‪ .‬חדשה בחיפה‬

‫מעין | ‪9‬‬

‫החוק צוחק‪ :‬בעקבות עופרת יצוקה ‪ /‬רועי רוזן‬
‫‪ .1‬הקומיות של הכיבוש‪ .‬כשטבח המוני שמספר הילדים שנקטלו בו בתוך כשלושה שבועות נמנה‬
‫במאות מכונה "עופרת יצוקה" על פי שיר החנוכה מאת המשורר הלאומי זו בדיחה‪ ,‬מבחילה אמנם‪,‬‬
‫ועדיין בדיחה‪ .‬הקומיות של צבא הכיבוש ושל החוק הישראלי עקבית ובעלת סגנון ספרותי משלה‪.‬‬
‫אפשר לזהות אותה בשרשרת השמות המציעים מגוון של היפוכים‪ ,‬ממלחמה שנקראה שלום ב"שלום‬
‫הגליל" ועד להרס תוקפני המתהפך לבנייה מתגוננת ב"חומת מגן"‪ ,‬וכמובן בליריות ובילדותיות נודפות‬
‫ציניות‪ ,‬מ"קשת בענן" ועד לזוועה הנוכחית‪ .‬כדי להבין את ייחודה של הנטייה הלירית־קומית הזו צריך‬
‫רק להזכיר את "סערת המדבר" האמריקאית ‪ -‬שם דוחה ואינפנטילי ללא ספק‪ ,‬אבל כזה ששואב את‬
‫השראתו מסרטי מלחמה ואין לחשוד בו שמסתתר מאחוריו חיוך‪ .‬ההיפוכים נוכחים בכול‪ ,‬עד כדי כך‬
‫שהם נראים מובנים מאליהם‪ ,‬קדם־הנחות של שגרה‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬התייחסתי ב־‪ 2003‬לידיעה על קיצור‬
‫עונשם של עצירים מנהליים‪ ,‬כלומר קיצור עונשם של מי שלא הועמדו מעולם למשפט וממילא גם לא‬
‫יכול היה להיגזר להם עונש‪ :‬בדיחה שלפיה החוק שולל את עצמו‪.‬‬
‫‪ .2‬התדר הקומי והחוק כעבריין‪ .‬תובנה פילוסופית שאני שב אליה תכופות היא טענתו של ז'יל‬
‫דלז שהתדר הקומי הוא הדרך היחידה לערער על החוק (שהרי חוק כמו "לא תרצח" מכין את עצמו‬
‫מעצם הווייתו לרוצח‪ ,‬ולכן ברמה המבנית הפשע הוא־הוא שמאשש‪ ,‬מצדיק ומבסס את מנגנון החוק‪,‬‬
‫והתגובה הקומית‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬עשויה לערער‪ ,‬לפרום ולבלבל את המבנה והמובן של החוק)‪ .‬כיצד‬
‫אפשר אפוא ליישב בין הקומיות של החוק הישראלי ובין ערעור החוק שאמור לסמן התדר הקומי?‬
‫התשובה היא שעם הכיבוש נהייתה ישראל למדינה שהחוק שלה מושתת על שלילת החוק‪ .‬הכיבוש‬
‫הוא שלילה של קיומו של הגבול כבסיס לריבונות מדינית‪ .‬מרגע שנשלל מושג הגבול‪ ,‬והמדינה עצמה‬
‫פועלת בעקביות כדי לעמעם את גבולותיה ואת ריבונותה‪ ,‬נשללים עימו הנחת היסוד שנתיני מדינה‬
‫הם אזרחיה‪ ,‬ועצם המושג אזרח‪ .‬לכן הקומיות נובעת מכך שהמדינה היא־היא המערערת על עצם מושג‬
‫החוק‪ .‬בעל החוק‪ ,‬המדינה‪ ,‬הוא הפושע‪.‬‬
‫‪ .3‬ללא מראית של חוק‪ .‬החוק הלאומי (ואף החוק הבינלאומי)‪ ,‬כמובן‪ ,‬לעולם אינו תמים‪ ,‬אלא‬
‫שכלליו מושתתים על הסוואה ועל מראית (של הרצון הטוב והצדק)‪ ,‬שאינן אפשריות עוד מרגע‬
‫ששלילת הבסיס החוקי (הגבול) היא המראית המפורשת והתבנית המכוננת‪ ,‬כלומר מרגע שהפשע‬
‫הוא החוק בעליל‪ .‬במובן זה כוונת הטקסט הנוכחי אינה לטעון שהפשע הישראלי חמור יותר מזה‬
‫של מדינות לאום אחרות (ארצות הברית בעיראק‪ ,‬למשל)‪ ,‬אלא להבין את הפתולוגיות המיוחדות‬
‫הנובעות מערעור היחס שבין מראית ופעולה‪ ,‬חוק ופשע‪ ,‬עבריינות וקומיות‪ .‬אפשר‪ ,‬למשל‪ ,‬להעלות‬
‫על הדעת אזרח אמריקאי שיאמין באמת ובתמים לרטוריקה של ג'ורג' בוש על "ציר הרשע"‪ ,‬אבל אי‬
‫אפשר להעלות על הדעת אזרח ישראלי שיחשוב שמנהיגיו שואפים לאזרח את אנשי השטחים‪ ,‬כלומר‬
‫שכוונתם לשאוף למימושה של ריבונות חוקית‪ .‬לכן הרוצח לא מתבייש כשהוא מתבדח‪ .‬אין לו מראית‬
‫לשמור עליה‪.‬‬
‫‪ .4‬הייחוד הקומי של החוק הפושע‪ :‬קומיות ללא שם‪ .‬כשהחוק מכונן את עצמו על שלילת החוק‪,‬‬
‫המניע לקומיות אינו כרוך בהתרסה כנגד החוק (כפי שדלז מבין את האירוניה וההומור)‪ .‬הקומיות אינה‬
‫כרוכה בערעור על הקיים (למשל‪ ,‬בהתקוממות כנגד עוולה)‪ ,‬אלא בניסיון פרדוקסלי לשמר את החוק‬
‫כמצב של שלילתו‪ .‬לכן הקומיות של המדינה הפושעת סמוכה לציניות‪ ,‬אבל גם הגדרה זו אינה מתארת‬
‫אותה במדויק‪ .‬לתדר הקומי הזה אין שם‪.‬‬
‫‪ .5‬הלא חוקי החוקי והלא חוקי הלא חוקי‪ .‬ברומן שלי "ציונה™" מוזכרת דמותו של מעדן (לשעבר‬
‫גורדון) דוכס‪ ,‬המתיישב בקרוון על גבעה ‪ ,547‬שאותה הוא מכנה תל אור‪" :‬התנחלות של איש אחד‬
‫מהסוג הלא חוקי החוקי‪-‬לגיטימי (להבדיל מהסוג הלא‪-‬חוקי‪-‬הלא‪-‬חוקי‪-‬הלגיטימי ומהסוג הלא‪-‬חוקי‪-‬‬
‫הלא‪-‬חוקי‪-‬הלגיטימי‪-‬למחצה)" (עמ' ‪ .)109‬כשהחוק שולל את עצמו הוא מייצר מערך דינמי‪ ,‬בתנועה‬
‫מתמדת של התרחבות‪ ,‬של פעלתנות חוקית שתפקידה לייצר הבחנות קומיות בין הפשע הכשר על‬
‫פי חוק (הפשע שאינו פשע) ובין הפשע שעדיין נתפס כפשע‪ .‬הפעילות הזו מתאפיינת בתזזיתיות‬
‫מעין | ‪10‬‬

‫מסחררת‪ ,‬ולמרות שמעצם אופייה היא שואפת לדיסקרטיות‪ ,‬סימניה מבצבצים בתקשורת בקביעות‪:‬‬
‫המחלקה לדין בינלאומי בפרקליטות הצבאית שעיסוקה העיקרי הוא הכשרת פעולות צבאיות לא‬
‫חוקיות כגון הרג אזרחים ("מוסף הארץ"‪ ;)23.1.2009 ,‬התוכנית "להפליל" כל בית שהופצץ במהלך‬
‫עופרת יצוקה (שהמשכו הטבעי צריך להיות הפללת כל ילד שנרצח); וחשיפת מאגר הנתונים המתעד‬
‫את העובדה שרוב ההתנחלויות ("הלא חוקי החוקי") מתרחבות שלא על פי חוק ועל שטחים פרטיים‬
‫של פלסטינים (מה שהוא עדיין "לא חוקי לא חוקי" ושואף להפוך גם הוא ל"לא חוקי חוקי")‪.‬‬
‫‪ .6‬ערך כליחה; ערך כזומבי‪ .‬כשהחוק הוא שלילתו‪ ,‬הקומיות שלו היא מעין עווית כרונית של‬
‫שיעול‪ ,‬שהליחה שנפלטת בו היא ערכים שנהיו לפסולת (ב"שלום הגליל" ההפרשה הנוזלית היא‬
‫הכמיהה לשלום‪ ,‬ובגזירת עופרת יצוקה משיר ילדים הפסולת היא רגישות לחיי ילדים)‪ .‬הערכים‬
‫נהיים למת־חי‪ ,‬הם נמחים ושבים ועולים מן הגוף‪ ,‬זומבי מאיים‪ .‬מצב הדברים הזה מסביר גם כיצד‬
‫מי שאוחז בערך המת כאילו היה חי ממש (למשל‪ ,‬הישראלי שמתאבל על רצח הילדים הפלסטינים)‬
‫עשוי להיתפס כמפחיד ומאיים‪ ,‬עד כדי תפיסתו כפושע (בוגד)‪ .‬הערכים הזומביים שממשיכים להופיע‬
‫מבפנים גם מסבירים את התואם בין תפיסת המציאות הרווחת של רצח הילדים למנגנונים הקומיים‬
‫העיקריים שניתח דלז‪ :‬ההכחשה‪ ,‬תחומו של המזוכיסט (רצחנו מתוך כאב‪ ,‬כי לא היתה ברירה‪ ,‬רצחנו‬
‫במידה הקטנה ביותר שיכולנו‪ ,‬ראיה לכך שחיי אדם דווקא חשובים לנו)‪ ,‬והשלילה‪ ,‬תחומו של הסדיסט‬
‫(החמאס אחראי‪ :‬אלו הפלסטינים שרוצחים את עצמם בתיווכנו‪ ,‬אי לכך לא רצחנו)‪ .‬הביטויים הקומיים‬
‫של המצב הזה הם פלט של הערכים והאמונות שהחוק אמור היה לכונן כשעוד אפשר היה לתפוס אותו‬
‫"ברצינות" כחוק‪ ,‬כלומר בימים שבהם אפשר היה לומר בלי חיוך מר שישראל היא דמוקרטיה עם‬
‫גבולות‪ִ .‬חשבו‪ ,‬למשל‪ ,‬על תוצר אפרורי של החוק המסמן הומניזם וחשש לפגיעה בחיי אדם‪" :‬הקש‬
‫בגג" ‪ -‬שמו של ההליך של ירי תחמושת "לא מזיקה" על גגות בתים פלסטיניים לפני שנורית עליהם‬
‫התחמושת הכבדה שתשתטח אותם ותהרוג את היושבים בהם (ובמדומיין השכונתי של המדינה‪" ,‬הקש‬
‫בגג" מתקשר ל"נוהל שכן"‪ ,‬השימוש באדם פלסטיני כמגן אנושי לחיילים בימי האינתיפאדה השנייה)‪.‬‬
‫השם לבדו‪" ,‬הקש בגג"‪ ,‬נותר כמחוזו המילולי־קומי של הערך הזומבי‪.‬‬
‫‪ .7‬פשע במידה‪ .‬לפליטת הליחה של ערכים שנהיו לבדיחה‪ ,‬כמו לפשע‪ ,‬יש ממד של מידתיות‪.‬‬
‫כנגד ילדי עזה או אזרחי לבנון‪ ,‬למשל‪ ,‬נורו פצצות זרחן ומצרר (בהתאמה)‪ ,‬ואילו האמצעים הפושעים‬
‫המופעלים כנגד המפגינים בבילעין יהיו מתונים יותר‪ ,‬לעתים בעלי ממד קומי (משאית מתיזת‬
‫סילונים מצחינים המכונה "בואש")‪ .‬לפעילים הומניטריים שמור ההיפוך העדין של היחס כלפיהם‬
‫כאל פושעים‪ .‬אבל המידתיות הזו מתאפיינת בנזילות‪ .‬היא מחפשת תדיר אחר האפשרות לשרטט‬
‫מחדש את גבולותיה‪ ,‬ומלחמה היא זמן טוב לצורך זה‪ .‬כך‪ ,‬כשהכותרות היו עסוקות בעופרת יצוקה‬
‫בישרו ידיעות קטנות שהמפגינים בבילעין נורו בכדורי ‪ 22‬מילימטר‪ ,‬שהוצאו זה מכבר מהחוק לאחר‬
‫שפגיעתם התבררה כקטלנית לעתים‪.‬‬
‫‪" .8‬הארץ"‪ :‬המבע של הפושע‪ .‬קשה להוסיף באופן מהותי על האופן שבו ניתח נועם חומסקי את‬
‫ייצור ההסכמה בעזרת המדיה‪ .‬את ההסכמה יש לייצר אצל מי שתופס את עצמו כביקורתי ונאור‪,‬‬
‫כלומר דרך עיתון בעל מראית של רצינות ביקורתית‪ ,‬עצמאי בפני החוק‪ :‬ה"ניו יורק טיימס" ולא‬
‫הצהובונים בארצות הברית‪ ,‬ובארץ ‪" -‬הארץ"‪ .‬במהלך מלחמות‪ ,‬אינתיפאדות ומבצעי רצח משתקפים‬
‫היטב המבנים שתיאר חומסקי בהבניית הכותרות (שבהן‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬מופיע מספר ההרוגים היומי בסוף‬
‫כותרות המשנה‪ ,‬פרטיהם מדודים ומובלעים ותצלומיהם נעדרים) ובמבנה הקומפוזיציוני של העיתון‬
‫(עם דיווחיה של עמירה הס‪ ,‬הכתבת היחידה המספקת מידע עיתונאי של ממש מעזה המותקפת‪ ,‬אי‬
‫שם בעמוד ‪ ,8‬כמעט בחזקת טור דעה)‪ .‬מהתיאור החומסקאי חורגים הרגעים שבהם נחשף בדיווחי‬
‫החדשות של "הארץ" הלאום המדומיין כישות אחת‪ ,‬בעלת פסיכולוגיה קולקטיבית‪ ,‬והיא הפסיכולוגיה‬
‫של הפושע‪ .‬או אז אין מרחק מהותי בין הסטיקר ההזוי "אנחנו ננצח" ובין החדשות‪ .‬בכותרת גדולה‬
‫בעמוד ‪ 2‬מ־‪ ,11.1.2009‬למשל‪ ,‬מדווח "הארץ" על קריאתה של מועצת הביטחון להפסקת אש‪" :‬ידידי‬
‫ישראל‪ ,‬סרקוזי ובוש‪ ,‬איכזבו באו"ם"‪ .‬האכזבה מכך שהידידים לא רואים בעין יפה את הפשע אינה‬
‫ניתנת במרכאות כפולות; היא לא שייכת למנהיג ימני או לממשלה‪ .‬האכזבה אינה תגובה לידיעה‬
‫(שאפשר לדמיין מולה תגובה אחרת‪ ,‬למשל הקלה והתחזקות התקווה להפסקת אש מתוך דיאלוג‬
‫והסכמה)‪ .‬האכזבה היא החדשה עצמה המדווחת באופן אובייקטיבי‪" :‬אני" מאוכזב ("אני"‪ ,‬כלומר‬
‫מעין | ‪11‬‬

‫"אנחנו"‪ ,‬כלומר "הארץ"‪ ,‬השואף לפשוע בעזה מכוח הפשע שהוא החוק‪ ,‬ומתקומם כנגד הופעתו של‬
‫חוק זר‪ ,‬חיצוני‪ ,‬אל מולו)‪.‬‬
‫‪ .9‬רצינות‪ .‬מתוך הקומיות של החוק הפושע יובן הממד הרדיקלי בתביעתה של הוגה כאריאלה‬
‫אזולאי להתייחס ברצינות למושג האזרח ולכינונו של מרחב אזרחי‪ .‬בעוד שביחס לחוק כתקנו עשוי‬
‫צירוף כגון "אזרח טוב" לעורר מחשבה על קונפורמיזם‪ ,‬צייתנות ונורמטיביות‪ ,‬הרי שבמדינה שוללת‬
‫חוק עשויה האזרחות הטובה להיחשב מרד‪.‬‬
‫‪ .10‬פשע מלחמה ככישור פוליטי; תזמון המלחמה‪ .‬אם המדינה היא פושעת‪ ,‬אזי כישורי התפקיד‬
‫של המנהיג יכללו את היותו פושע‪ .‬מאחר שמדובר בלא פחות מאשר שאלות קיומיות‪ ,‬פשעי צווארון‬
‫לבן אינם מספיקים‪ :‬על המנהיג להיות פושע מלחמה‪ .‬לכן אריאל שרון ראוי להתקבע בדמיון כמנהיג‬
‫האולטימטיבי‪ ,‬כלומר מי שגם אם ועדה ממשלתית מצאה אותו לא כשיר לשרת כשר ביטחון בעקבות‬
‫פשע מלחמה‪ ,‬הוא ראוי גם ראוי להיות ראש ממשלה‪ ,‬לא למרות שהוא פושע‪ ,‬אלא בזכות יכולתו‬
‫לפשוע‪ .‬מכאן יובן גם התזמון המועדף של קטל המוני בסמיכות לבחירות (לבנון השנייה‪ ,‬הרג של אלף‬
‫לבנונים‪ ,‬חודשיים אחרי; עופרת יצוקה‪ ,‬הרג של לפחות ‪ 1,300‬פלסטינים‪ ,‬מתוכם לפחות ‪ 410‬ילדים‪,‬‬
‫חודשיים לפני ‪ -‬נתוני "בצלם" נכון ליום הכתיבה)‪ .‬לפני הבחירות או מיד אחריהן חובת ההוכחה‬
‫מוטלת בייחוד על מי שנחשד שלבו אינו קשה דיו‪ .‬במובן זה מופע האימים של אלוף פיקוד הדרום‬
‫גלנט בתקשורת הישראלית ביומה הראשון של עופרת יצוקה‪ ,‬עם הצהרות על הצורך לשטח את עזה‪,‬‬
‫הוא בצבוצו האפשרי של מנהיג עתידי‪.‬‬

‫רועי רוזן הוא אמן ומורה‬

‫מעין | ‪12‬‬

‫אודישן לדחלילים ‪ /‬אהד פישוף‬

‫מעין | ‪13‬‬

‫כוח אדם ‪ /‬בועז לביא‬
‫ירדתי אמנם מנכסיי‪ ,‬אבל לרכוב על סוס אני עוד יודע‪ .‬לבוש במעיל דמוי שק הגעתי אל ראיון‬
‫העבודה‪ .‬האיש הביט בי בעיניים תמהות‪ ,‬שאל לשמי ולגילי‪ .‬אמרתי לו שאם ייתנו לי מקום לישון‬
‫ואיזו צלחת עם גרנולה בבוקר‪ ,‬ארכב על הסוס‪ .‬מכיוון שלא הגיע אף אחד אחר‪ ,‬התקשרו שבוע אחר‬
‫כך והודיעו לי שהתפקיד שלי‪ .‬ביום אפור אחד של תחילת נובמבר לקחתי את הדברים שלי ועברתי‬
‫אל מה שהיה פעם מחסן‪ ,‬בתוך חצר‪ .‬על הסוס צריך היה לרכוב בבוקר‪ ,‬אל העיר‪ ,‬ושוב בערב‪ ,‬אל הים‪.‬‬
‫בין לבין הרשו לי לראות טלוויזיה בסלון‪ ,‬לצד עובדים אחרים של משק הבית‪ ,‬כולם ילידים של כפרים‬
‫נידחים באיי המזרח‪ ,‬ערים באפריקה שאיש לא שמע עליהן‪ .‬אבל העדפתי לשבת אצל עמיחי‪ ,‬באיזה‬
‫מין קיוסק שהחזיק בכיכר סמוכה‪ .‬שמה התוודעתי אל אורית‪.‬‬
‫אורית הבינה מיד שמדובר באדם עם פוטנציאל עצום‪ ,‬ולכן התפלאה‪“ .‬זה מה שאתה עושה? שומר‬
‫על סוס?” היא שאלה בקול הצרוד שלה‪ .‬אמרתי לה שכן‪ .‬אין לי עניין כרגע בשום דבר אחר‪ .‬אני נהנה‬
‫לרכוב על הסוס ולהיות כאן איתכם בצהריים‪“ .‬ואין לך איזה תוכניות? אני לא מאמינה”‪ .‬לא‪ ,‬אין לי‪.‬‬
‫אני נהנה‪.‬‬
‫ימים אחדים אחר כך כבר הצטרפה אליי ואל הסוס‪ ,‬ואחר כך ביקשה לעבור לגור איתי במחסן‬
‫שהיה לחדר‪ .‬בשעות הארוכות שלנו יחד‪ ,‬על הסוס‪ ,‬סיפרה לי על ילדותה ועל החיים בישראל‪ .‬דברים‬
‫שמעולם לא שמעתי עליהם‪ .‬הנהנתי בשתיקה כאשר שאלה אותי אם אני רוצה לשמוע עוד‪ .‬בסופו של‬
‫דבר נגמרו הסיפורים‪ .‬אורית ואני רכבנו בשקט על הסוס‪ ,‬מימיננו השקיעה‪ .‬כאשר צרחו אלינו ילדים‬
‫היינו צוחקים וחגים סביבם במעגל‪ .‬החורף עבר‪ .‬המשפחה ביקשה להיפטר מהסוס‪ .‬הילד שאהב אותו‬
‫גדל וחשק בטרקטורונים‪ .‬שלחו אותי מעליהם בלי פיצויים‪.‬‬
‫שוב התגלגלתי בין חברות כוח אדם‪ .‬אף אחד מכישרונותיי הרבים לא הועיל לי‪ .‬כאשר שב נובמבר‬
‫ואני כבר עני מרוד בלי פיסה של נייר לשרטט עליה תרשים‪ ,‬נקלעתי באקראי לשיחה באוטובוס‪.‬‬
‫התגלה לי כי יש צורך בנגן חליל‪ .‬אל ראיון העבודה הופעתי באותו מעיל דמוי שק‪ .‬הבאתי עימי גם‬
‫צפצפה שהכנתי מעלה‪ .‬המראיין שאל‪“ :‬יש לך ניסיון קודם?” הוצאתי את הצפצפה ושרקתי לתוכה‪.‬‬
‫כמו כנפיים עשויות אדים נפרשו ידיו של המראיין לצדדים‪ .‬הוא הביט בי אבל הלך והתרחק‪ ,‬בתנועה‬
‫אטית–אטית‪ ,‬מבלי להניע שריר‪“ .‬זה מספיק?” שאלתי אותו‪ .‬הוא הנהן‪ .‬נראה היה שהוא רוצה להוסיף‬
‫עוד דבר מה‪ ,‬אך החלון שנפתח במכה שאב אותו החוצה בקול יניקה מחריד‪ ,‬והאיש הושלך ממנו‬
‫החוצה‪.‬‬
‫נותרתי לבדי בחדר‪ .‬אם רק היה את מי לשאול‪“ :‬מה עכשיו?”‪ ,‬אך לא היה שם איש‪ .‬מעבר לדלת‪,‬‬
‫מסדרונות ריקים‪ .‬מעבר למסדרונות‪ ,‬רחוב ובו שאון מכוניות והמולה‪ .‬פסעתי במורד הרחוב‪ .‬אורית‪,‬‬
‫מלאת ציפייה‪ ,‬המתינה לי בפינה‪ ,‬נשענת על חלון ראווה‪ .‬רק ראתה אותי ומיד הבינה כי עבודה אין‪.‬‬
‫מוזר‪ ,‬אך ככל שהזמן עובר‪ ,‬החודשים חולפים‪ ,‬נדמה לי כי באותם ימים שטופי ענן בהרצליה אורית‬
‫היא ששתקה והסוס הוא שדיבר‪ ,‬בלי הפסקה‪ ,‬עליי‪ .‬רק עליי‪“ .‬לא שאלתי אותך‪ ,‬סוס!” גערתי בו שוב‬
‫ושוב‪ ,‬אך הסוס המשיך לדבר‪ .‬היה לו לב מלא‪ ,‬כל כך הרבה עלבונות וכעס‪ ,‬והכול על חיים שלמים‬
‫שלי שכלל לא הכיר‪“ .‬סוס!” אמרתי לו‪“ .‬מה עשיתי לך‪ ,‬סוס!”‪ ,‬אבל הסוס לא הפסיק‪ .‬כל הטעויות‬
‫שלי וכל הכישלונות וכל הרגעים המרים‪“ .‬סוס!” צעקתי עליו‪ ,‬אבל הסוס המשיך‪ ,‬הטביע את הכביש‬
‫במילים‪ ,‬וחנק אותי בטינה שאין לה סוף‪“ .‬אתה צריך לדעת”‪ ,‬הוא היה אומר בסוף כל יום‪“ ,‬את האמת‪.‬‬
‫והאמת היא שלא אתה זה שנבחרת לרכוב עליי‪ .‬אני זה שנבחרתי לשבת תחתיך ולהוביל אותך‪ .‬אל‬
‫הים‪ ,‬והביתה‪ ,‬אל העיר‪ ,‬והביתה”‪.‬‬

‫בועז לביא הוא סופר וקולנוען‪" .‬שני שועלים"‪ ,‬הסיפור הקצר שפרסם ב"מעין" ‪ ,4‬תורגם לערבית ופורסם במצרים‬

‫מעין | ‪14‬‬

‫משירי סיפתחאל ‪ /‬פסח סלבוסקי‬
‫הרחמן ברוך הוא נשאל מה חשב על יצירתו‪ ,‬אדם‪ .‬אמר שהוא מצטער שהצליח לתת לו רק חצי‬
‫אוזן‪.‬‬
‫מצאתי עיפרון‪ ,‬אז חיפשתי מישהו לחדד אותו‪.‬‬
‫סיפתחאל זה אני‪ ,‬משוק הנפש החופשית‪ .‬אהיה סיפתחאל‪.‬‬
‫יש מחלות שרק קציצות לוקוס מביאות לסובלים מהן מרפא‪.‬‬
‫את החום רוצים‪ ,‬אבל את האש במקום אחר‪.‬‬
‫הצלחתי להשיג חומר למכחול אחד‪ .‬ללילה היו רק אלף כוכבים‪.‬‬
‫אני נתתי ציורים לתתקרקע‪.‬‬
‫אני מגיע לתל אביב‪ ,‬בבגדים של מעצבים‪ .‬לפניי‪ ,‬היום המבטיח‪ ,‬בריח מתוק של אבטיח‪.‬‬
‫אם תצליח לשמור על זכויות היוצרים שלך ‪ 300‬שנים אתה חייב להתעשר‪.‬‬
‫חיפשתי את דרכי השתן‪ ,‬וגיליתי דרכי השם‪.‬‬
‫אין לרמברנדט רווחים מהתלהבותנו לציוריו‪.‬‬
‫למרות כוונותיי‪ ,‬לא היה פשע‪.‬‬
‫ההתחייבות להתמודד בפלוצים שלך וגם שלי תישאר פחות מבלתי מוגבלת‪.‬‬
‫השמים בני פענוח כסדרת משולשים‪.‬‬
‫אין דמויות משניות‪ ,‬אין “אותו”‪.‬‬
‫נמלה רוקדת‪ ,‬חרק היא‪.‬‬
‫הייתי פעם קליבר‪.‬‬
‫חשוב לזכור שבבורות הים שעמוקים מ–‪ 9,000‬מטר‪ ,‬מבור אחד למשנהו‪ ,‬חיים בעלי חיים שונים‬
‫לגמרי‪.‬‬
‫בעולם האמיתי‪ ,‬אנו תמיד מתאוששים‪.‬‬
‫באפור זבל ברווזים שייכתב הספדי‪.‬‬
‫פסח סלבוסקי‪ ,‬יליד דטרויט ומחבר ספר ההדרכה "ההשראה חוזרת לתיקונה"‪ .‬אמן‪ ,‬מתגורר בירושלים‬

‫מעין | ‪15‬‬

‫החיים ‪ /‬יפתח אשכנזי‬
‫שם בדנוור‪ ,‬שם בדנוור כל מה שעשיתי זה למות ׀ ג’ק קרואק‪ ,‬בדרכים‬
‫היה זה כאשר מות אבי היה טרי וכרמיאל עוד היתה עירי‪ ,‬והגעתי למסיבת יום העצמאות במשגב‬
‫שעליה שמעה לוטם מידידים‪ .‬המסיבה התרחשה בין היישוב יובלים ובין העיר הערבית סכנין‪ ,‬באזור‬
‫התעשייה שקיים חלוקה הוגנת ‪ -‬בעלי המפעלים היו יהודים והפועלים הפשוטים היו “בני דודים”‪.‬‬
‫אזור התעשייה‪ ,‬כמעט כולו‪ ,‬היה שייך פעם לאדם ששמו בורלא‪ ,‬שאת בנו‪ ,‬שנקרא ולא תמיד בחיבה‬
‫“בורלי”‪ ,‬הכרתי מהלימודים‪ .‬אותו איש עשיר נהרג בתאונת מטוס‪ ,‬אך אירוע זה חלף מבלי שהרגשתי‬
‫צורך להתקשר לבנו ולנחם אותו‪.‬‬
‫הנסיעה למשגב דמתה לעשרות הנסיעות שעשיתי בדרך לבית הספר (למדתי במשגב ולא בכרמיאל‬
‫מסיבות השמורות עימי) בטרנזיטים שבלמיהם תמיד חורקים‪ .‬הרי הגליל התחתון‪ ,‬שמשום מה נתפסים‬
‫בתודעה הציבורית כנמוכים יותר‪ ,‬ניצבו באפלה במלוא הצוקים‪ .‬ההר היחיד‪ ,‬חסר השם‪ ,‬שתמיד חיבבתי‬
‫אותו ללא סיבה טובה‪ ,‬נותר באותו מקום משונן ולא שנון‪ .‬קווי החשמל שנמתחו בין ההרים עמדו‬
‫בשלהם‪ ,‬או ליתר דיוק נמתחו מחדש לאחר שאבא של בורלי התנגש בהם‪ .‬כדורים כתומים‪ ,‬שהאב לא‬
‫הבחין בהם‪ ,‬המשיכו להזהיר כלי טיס אחרים‪ ,‬והחוטים עצמם המשיכו בלילות רטובים כמו הלילה הזה‬
‫לפקוק את מתחם החשמלי‪ ,‬ולעתים ירדו ניצוצות החשמל עד למטה והצליפו בשיחי הקידה השעירה‪,‬‬
‫שתמיד פורחים ביום הולדתי באפריל‪.‬‬
‫בתום הירידה ישנו יישוב ששמו שורשים‪ .‬שמה גרה פעם המורה שלי לתנ”ך שתמיד התגרשה‪ .‬שם‬
‫גם גרו טיפוסים שביליתי או סבלתי איתם את נעוריי בפינת העישון של בית הספר‪ ,‬שפעם היתה תחת‬
‫עץ חרוב שגווע מסרטן ואחר כך עברה לסככת פח מתפרקת שכונתה בחוסר מקוריות “הסככה”‪ ,‬עד‬
‫יֹועד גרוסמן‬
‫שלבסוף‪ ,‬כשהייתי בכיתה י”ב‪ ,‬התמקמה סופית בדשא של קן תנועת הנוער‪ .‬אחד מהם היה ָ‬
‫שלמד איתי שלוש יחידות מתמטיקה‪ ,‬השני היה תומר עילם שמת ממכת חום בגיבוש בצבא‪ .‬הסיבוב‬
‫ליד שורשים חד‪ ,‬ובדרך כלל המכוניות שבאות מהצד השני אינן מבחינות בך‪ ,‬כך שאתה מסתנוור‪ .‬זהו‬
‫סיבוב שבו על האדם לקבל את חוסר היכולת שלו לראות‪ .‬הפעם האחרונה שבה נתקלתי בגרוסמן‬
‫היתה בלוויה של תומר‪ ,‬כשהלך לצד המשפחה ואפילו חיבק לרגע קצר את האחות‪ .‬היה לי מוזר שעיניו‬
‫היו כל כך יבשות ועצבן אותי שהוא הסתכל עליי‪ ,‬כמבקש ממני אישור לבכות‪.‬‬
‫מאז חלפו חמש שנים והתמונות מתרחקות‪.‬‬
‫בזמן שהתחלנו לעלות במעלה התלול ליובלים עקפה לוטם את אחת המשאיות‪ .‬רציתי לומר לה‬
‫שתיזהר שלא תעשה טעויות‪ ,‬שחבל שניהרג בגלל שטויות‪ ,‬הרי זו דרך קצרה ונגיע ממילא תוך כמה‬
‫דקות‪ ,‬אבל כבר אז ידעתי שיש רגעים שבהם עדיפות השתיקות (היה לה שבוע מבאס והיא מתה לרקוד‬
‫קצת אחרי שהבוס שלה‪ ,‬שתמיד עושה לה את המוות‪ ,‬השפיל אותה ככה מול כל העובדות)‪ .‬היה עדיף‬
‫לשתוק כי באוטו היה עוד זוג אוזניים כרויות‪ .‬היה זה גיא ה”ידיד” שלה‪ ,‬שבא איתנו למרות שהוא‬
‫לגמרי לא קשור‪ .‬אותו גיא שבינו לביני תמיד יש איזה מתח לא ברור‪ .‬הוא בתקופה הבלתי נסבלת של‬
‫להיות אחרי השחרור‪ .‬כל מה שבא לו לעשות זה לשבת בבית ולעשן סמים‪ .‬לצערי לוטם מבלה איתו‬
‫יותר מדי ימים‪ .‬לפחות שלא כמוהו‪ ,‬היא קצת יותר סגורה על עצמה‪ ,‬או לפחות פחות שקועה ברחמים‬
‫עצמיים‪.‬‬
‫כאשר הגענו לאזור התעשייה כבר היו שם רכבים חונים‪ .‬בין המפעלים שפעם היו של אבא של‬
‫בורלי היו פלטות של עץ ונסורת כתזכורת של”ג בעומר‪ ,‬למרות ההרגשה הכללית‪ ,‬עדיין רחוק‪ .‬בכל‬
‫מקרה ובשונה מאזורי תעשייה אחרים‪ ,‬היה שם נעים‪ ,‬והיתה הרגשה שאין מקום לרוצח–אורב בין‬
‫המחסנים‪ .‬בזמן שניסיתי לחנות גיא חיבק את לוטם ואני הרגשתי כאילו שניהם רוצים לזרז אותי‪,‬‬
‫להטיח בי שלעומתי הם לגמרי מוכנים‪ .‬ולא הצלחתי שלא לחשוב על השנים שעברו ועל המפגש הלא‬
‫רצוי עם אנשים ופנים‪.‬‬
‫וכבר כשיצאתי מהרכב חיכתה לי תזכורת לימי התיכון המשונים‪ .‬גרוסמן עמד וחסם בגופו את דלת‬
‫מעין | ‪16‬‬

‫הכניסה‪ .‬היה זה אותו טיפוס שהלכתי איתו לעץ החרוב ולסככה לעשן‪ .‬אחר כך עברנו ביחד עם כולם‬
‫אל חסות העשן שהציע הקן‪ .‬הוא עמד ביציבתו הרגילה‪ ,‬שבה הוא מעמיד פני רוכן‪ .‬פעם בתיכון הוא‬
‫היה מאוהב בבחורה ששמה נגה שגרה ביישוב על ההר השכן‪ .‬אותה נגה שמעה את דברי אהבתו‪ ,‬אך‬
‫העדיפה ללכת עם חייל‪ ,‬עם צנף מזדיין‪ .‬פעם בטיול השנתי הוא שתה יותר מדי והגיע אליי והתחיל‬
‫להתבכיין‪ .‬הוא כל כך אהב אותה ורצה שאאמין לו שהוא מסכן‪.‬‬
‫האמת‪ ,‬הרחמים שלי עליו היו קצרים וקצובים‪ .‬כבר בדרך חזרה הם נראו לי כל כך עלובים‪ ,‬אחרי‬
‫שהוא התפאר באוטובוס שיש לו זין עבה‪ ,‬שזה הרבה יותר טוב מזין ארוך‪ ,‬למרות מה שכולם חושבים‪.‬‬
‫כדי להוכיח את הנקודה הוא התכוון להוציא אותו‪ ,‬והיה עושה כן אלמלא הבנות הצווחניות‪ ,‬שכונו‬
‫“הלול”‪ ,‬גילו כלפי הניסיון שלו צחקוקים ומבעי גועל מעורבים‪ .‬לוטם עוד עלולה לחשוב שהם אנשים‬
‫חביבים‪ .‬שלא כמוני‪ ,‬היא לא למדה איתם והיא לא מכירה את הטיפוסים‪ .‬גרוסמן‪ ,‬שככל הנראה היה‬
‫מעורב בארגון‪ ,‬עמד בכניסה ומכר כרטיסים‪.‬‬
‫כאשר הבחין בי צעק בהתרגשות ואז העניק לי חיבוק דביק מדי‪ ,‬אבל אחרי שלא ראיתי אותו כל‬
‫כך הרבה זמן לא הרגשתי נוח להגיד לו די‪ .‬הוא נתן לנו להיכנס בלי לשלם‪ ,‬אבל הכריח אותי להישאר‬
‫איתו ולספר לו את קורותיי‪ .‬ואני נאלצתי להיפרד מגיא ולוטם בברכה טיפשית של “נכון אתם תסתדרו‬
‫בלעדיי?” למזלי‪ ,‬יועד העדיף לדבר על עצמו ולא לשמוע מה עבר עליי‪ .‬הוא שירת בסיירת אגוז‬
‫ודפק או הוריד מלא מחבלים‪ .‬עכשיו הוא חוסך קצת כסף כדי להצטרף אל נאור ושאר החבר’ה שכבר‬
‫מטיילים‪ .‬הצלחתי להיפטר ממנו רק אחרי שמישהו רץ לכניסה וקרא בבהלה לאחד המנהלים‪ .‬שני‬
‫רוסים שיכורים מכרמיאל הגיעו לחניה ונעצרו בידי איזה אחד משלנו מיובלים‪ .‬לפני שהוא הלך‪ ,‬שש‬
‫לקרב‪ ,‬אמרתי לו שייזהר מסכינים או ממשהו אחר‪ ,‬כי אי אפשר לדעת למה אנשים כמוהם או במצבם‬
‫מסוגלים‪.‬‬
‫כאשר נפטרתי ממנו ועליתי למסיבה חשתי על עורי את הלמות הבאסים השפלים‪ .‬עליתי למעלה‬
‫והשתדלתי לשכוח את תקופת התיכון ואת כל מה שהיה ואת הדרך שבה דברים היו מתגלגלים‪.‬‬
‫במדרגות ניסיתי לא לחשוב על הזין העבה של יועד ועל החברים שלו‪ ,‬שלעתים עשו הכול כדי בכוח‬
‫להיות מגעילים‪ .‬היה שמה אחד‪ ,‬נאור ויצמן‪ ,‬שלשמחתי נמצא בחו”ל‪ ,‬שהיה תמיד מספר לנו על‬
‫תמונות מסרטים כחולים‪ .‬ופעם כשהיינו בסמינר גשר‪ ,‬שנועד לקרב בין דתיים לחילונים אחרי רצח‬
‫רבין‪ ,‬הם שיחקו‪ ,‬לפי הסיפורים‪ ,‬משחק מעורר בחילה‪ .‬כולם מאוננים על עוגייה וזה שגומר אחרון חייב‬
‫לאוכלה‪ .‬לא פשוט לדעת אם יש אמת בדבר ובאמת נאור אכל את העוגייה שבזרע תובלה‪ ,‬בכל מקרה‬
‫הוא והם עוררו בי אז כהיום חלחלה‪ .‬ומרוב מחשבות‪ ,‬כשנכנסתי לרחבה הרגשתי בהלה‪ .‬את גיא מצאתי‬
‫מיד‪ ,‬הוא רקד‪ .‬את לוטם לא מצאתי ופחדתי שהיא תכעס עליי שהשארתי אותה לבד‪.‬‬
‫כאשר הצלחתי למצוא את לוטם‪ ,‬יועד כבר עמד לידה ונראה שיכור או מעודד‪ .‬זה שפעם בכה על‬
‫כתפי בטיול השנתי‪“ :‬אני לא מבין למה נגה לא רוצה להיות איתי”‪ .‬אחר כך‪ ,‬כששתה עוד למרות‬
‫עצתי‪ ,‬איים לחתוך את הוורידים‪“ ,‬הזונה הזאת רוצה שנהיה רק ידידים”‪ .‬ולמרות שלא רציתי‪ ,‬נאלצתי‬
‫לנחם אותו‪ ,‬לומר לו‪“ :‬שמע‪ ,‬גרוסמן‪ ,‬ההפסד כולו שלה‪ ,‬יום אחד היא עוד תבין שאתה בחור מדהים”‪.‬‬
‫הוא לא הכיר את לוטם לפני כן‪ ,‬אבל נראה שהוא הצליח לעניין אותה בסיפוריו‪ .‬אולי הוא סיפר לה‬
‫על המארבים שבהם שכב‪ .‬הלכתי משם כי הרגשתי לא נוח לדלוק אחריה ובטח שלא רציתי לעקוב‬
‫אחריו‪ .‬אולי הוא מספר לה על התוכניות שלו לנסוע לחו”ל‪ .‬הלכתי ממנה‪ ,‬למרות שידעתי שלוטם לא‬
‫תמיד יודעת לחשוב באופן שקול‪ .‬לא רציתי לדעת מדוע היא שוקעת בשיחה כל כך תפלה‪ .‬לא רציתי‬
‫להודות שסיפוריו הם רק הכנה לפעולה‪ .‬למרות שהכרתי את לוטם הרבה לפני כן‪ ,‬היה לי קשה לדעת‬
‫מה עובר בראש שלה‪ .‬מכיוון שלא רציתי לחנוק אותה‪ ,‬ייחלתי שבקסמיו היא עוד לא נפלה ויצאתי‬
‫לעשן במרפסת העגולה‪.‬‬
‫היתה זו המרפסת שהיתה בזמנו פינת עישון‪ ,‬ונותרה אותו הדבר מלבד העובדה שכוסתה עתה‬
‫ביריעת בד גדולה‪ .‬הבד הרחב והכריות הצבעוניות היו אמורים לדמות מאהל בדואי‪ ,‬ואפילו הניחו‬
‫במרכז נרגילה גדולה‪ .‬מהחריץ הנשי והצר הצלחתי לראות את הצומת ואת המצפים שחגורים בתאורה‬
‫היקפית המשגרת אל חשכת הרקיע ערפל דק של הילה‪ .‬שקעתי בצומת ושקעתי ברכבים‪ ,‬עד שהרגשתי‬
‫חום וריח גוף שהעלו בי רגשות מורכבים‪ .‬כשהסתובבתי גיליתי להפתעתי שנאור לא רק עומד לידי‪,‬‬
‫אלא שאני והוא יותר מדי קרובים‪ .‬כשהבטתי בו נזכרתי עד כמה הוא נמוך והבנתי עד כמה הזיכרון‬
‫מעין | ‪17‬‬

‫משונה‪ ,‬כי לא את גובהו זכרתי אלא את דיבוריו המתועבים‪ .‬הוא חייך אליי‪ ,‬שיסע בי את אחד‬
‫מחיוכיו הצורבים‪ .‬כשחייך‪ ,‬ספק בחיבה ספק בלעג‪ ,‬נזכרתי גם שפרצופיו תמיד היו וככל הנראה נשארו‬
‫מקוטבים‪.‬‬
‫“מה אתה עושה כאן‪ ,‬גרוסמן אמר שאתה בטיול”‪.‬‬
‫תחילה לא ענה‪ ,‬אלא הביט בי בביטול‪ .‬אז אמר לי שעדיף לי באופן כללי לא להקשיב לגרוסמן‪,‬‬
‫ובטח לא עכשיו כשהוא מסטול‪ .‬עישנתי עליו בתקווה שכמו הרבה אנשים‪ ,‬הוא ייגעל מהריח ויסתלק‬
‫וישאיר אותי לדאוג לחברה שלי‪ ,‬שלא תמיד חושבת באופן שקול‪ .‬שנאתי את הגמד הזה‪ ,‬שפעם יועד‬
‫נתן לו לצפות בו מזיין בסמינר מורשת מבעד לחור המנעול‪ ,‬כשניסה להתאושש מאהבתו הנכזבת‬
‫לבחורה שגרה בהר ממול‪ .‬כדי להשכיח את נגה בחר גרוסמן במטרה קלה‪ ,‬בפרחה היחידה שלמדה‬
‫איתנו בשכבה וחשבה ללא סיבה מוצדקת שהוא לגמרי קול‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬נאור צפה בהם בזמן שכל‬
‫השכבה חוץ משלושתם הלכה להר הרצל לקבר רבין‪ ,‬שעוד לא נחתם במצבה אלא בגל פרחים שלפי‬
‫המורה לאזרחות הונחו בידי “אזרחים שמתאבלים באופן כן וכנה על המנהיג שנרצח”‪ .‬בערב עבר נאור‬
‫בין החדרים באכסניה ועשה חיקויים בפרצוף מחויך‪“ :‬רוצים לשמוע את הרעש שעושה כוס בתול‬
‫שהרגע נפתח?” בנוסף למימזיס הווקלי הוא גם דובב את ענבל אוחיון והצהיר בשמה שאחרי שגרוסמן‬
‫תקע אותה‪ ,‬היא הולכת בפישוק ובקושי יכולה לעמוד‪ .‬את החיקוי עצמו לא הרבה זוכרים‪ ,‬כי באותו‬
‫הערב קרה אירוע יותר משמעותי‪ ,‬גלאי העשן צפצף באחד החדרים לאחר ששוסטרמן‪ ,‬שאותו איש לא‬
‫חיבב‪ ,‬הצית את מכנסיו כאשר ניסה להצית נוד‪ .‬אבל ענבל כן שמעה את הכול והלכה ליועד ואמרה לו‬
‫שהוא מגעיל אותה ורקוב מבפנים‪ .‬אבל הוא לא הקשיב לה‪ ,‬מכיוון שכבר היה שיכור ובכה על אהובתו‬
‫האמיתית‪ ,‬נגה שמעדיפה לפתוח רגליים לחיילים‪.‬‬
‫“למה היא לא רוצה אותי‪ ,‬אני באמת לא מבין”‪.‬‬
‫ואני נאלצתי לנחם את הבחור שבאותו היום ממש זיין בחורה ונתן לנאור לצפות בהם ללא רשותה‪.‬‬
‫אמרתי לו שנגה ממש מפגרת ושבכלל מזל שלו שהוא לא איתה‪ .‬טוב‪ ,‬את ענבל לא חיבבתי ויועד למד‬
‫איתי באותה הכיתה‪.‬‬
‫גיא‪ ,‬שכבר היה שיכור והיה רגיל ברגעים כאלו ללטף את לוטם ולמורת רוחי לתפוס בה שליטה‪,‬‬
‫נכנס מבולבל למרפסת שבבד כוסתה‪ .‬היתה זו בין הפעמים היחידות שבהן שמחתי לקראת גיא‪,‬‬
‫שלרוב מעורר בי סלידה לא מועטה‪ .‬הפעם הוא הציל אותי מנאור שמולי נתקע‪ .‬חיפשנו את לוטם בין‬
‫הרוקדים שסגרו עלינו בלהקה‪ .‬התחלתי להרגיש מועקה‪ .‬היתה לי תחושה מציקה‪ .‬לפעמים כשדיברנו‬
‫באינטימיות היא אמרה לי שהיא יכולה לדמיין את עצמה נופלת לגמרי‪ ,‬שוכבת איפשהו ומזריקה‪ .‬לא‬
‫ברור לי למה הוא החליט לעקוב אחריי‪ ,‬לעקוב אחרינו‪ ,‬אבל לא היה בי כוח לגרש את הדיבוק ששמו‬
‫נאור‪ .‬בסוף אחרי שהלכנו חסרי אונים הוא שאל אותי בהתנשאות אם הוא יכול לעזור‪.‬‬
‫“אתה זוכר את הבחורה שהגיעה איתי‪ ,‬זו עם השיער הארוך והשחור‪ ,‬אולי ראית אותה כי אנחנו לא‬
‫מוצאים אותה וכבר חיפשנו בכל חור?”‬
‫“חבל שלא שאלתם אותי‪ ,‬הייתי יכול לחסוך לכם את כל השיטוטים‪ .‬גרוסמן והיא התחרמנו והלכו‬
‫לשירותים‪ .‬אתם יכולים ללכת לשם אם אתם רוצים לשמוע או לדעת יותר פרטים”‪.‬‬
‫הלכתי עם גיא דרך הרחבה שבה השמיעו את מה שנחשבו באותה תקופה ללהיטים‪ .‬כולם היו‬
‫בגילנו‪ ,‬אחרי צבא ומתלבטים‪ .‬בורלא‪ ,‬שאביו נהרג‪ ,‬עמד לצד הרחבה וניסה‪ ,‬בחוסר הצלחה‪ ,‬את‬
‫תנועותיו לקצב להתאים‪ .‬הוא תרם לאירוע את המפעל הנטוש שפעם היה של אביו על פסי הייצור‬
‫המושבתים‪ .‬הוא היה מעט שיכור ולכן התקשה לזהות אותי‪ ,‬למרות שפעם בכיתה י”א היינו יותר‬
‫קרובים ואפילו הלכתי אליו הביתה יום אחד‪ ,‬כשהברזנו מבית ספר וראינו סרטים‪ .‬כאשר דיברתי איתו‬
‫הרגשתי את תוגתו‪ ,‬שנבעה‪ ,‬לפחות לפי האינטואיציה שלי‪ ,‬שאותה לוטם מעריכה‪ ,‬לא ממות אביו אלא‬
‫מכך שאף אחד לא זרק בו מבט‪ .‬היה אפשר להבין את תוגתו‪ ,‬הרי בזכותו המסיבה התקיימה במקום‬
‫מגניב ולא באיזה מקלט‪ .‬אבל בכל הנוגע לבנות‪ ,‬בורלי סבל מחוסר מזל שהשתלב עם העובדה שהן‬
‫נרתעו מדיבורו‪ ,‬שהיה נד במחיצתן בין מבולבל למביך ובעיקר שידר את היותו מבועת‪ .‬חבר שלו‪ ,‬אחד‬
‫שלא הכרתי‪ ,‬אולי למד בשכבה מתחתינו‪ ,‬זו הדרמטית שבה נתפסו בראשית כיתה י’ שתי בנות עם‬
‫קופסת גפרורים והלשינו על חבריהם במקום על הסוחרים‪ ,‬ביקש ממנו לשתות יותר לאט‪.‬‬
‫למרבה ההפתעה‪ ,‬גיא הידיד של לוטם היטיב לסכם את דוק חוסר הנוחות שעורר היתום לבית‬
‫מעין | ‪18‬‬

‫בורלא‪ ,‬שאיבד את אביו בשל טעות אנוש‪ ,‬כאשר אביו לא שמע את ידידו הנווט והוביל את המטוס‬
‫לתוך עמוד חשמל מואר‪ ,‬מכודר ומרושת‪ .‬הוא היה זה שאמר לי שהבחור הזה מנסה להשיג זיונים‬
‫בדרך הגרועה ביותר של הפרצוף המזופת‪ .‬ואני רק רציתי ולא רציתי להגיע אל השירותים‪ ,‬אבל הקהל‬
‫הרוקד חסם את הדרך בתזזית הגופים‪ ,‬מבקשים כל אחד בנפרד אחיזה בזיכרוני שמעצמו נחרת‪.‬‬
‫בשל ההתקדמות האטית‪ ,‬לחשתי לגיא שקשה לי שלא להסכים איתו‪ ,‬אבל בכל זאת נדמה לי‬
‫שמאחורי העגמות של בורלא הנובוריש עומד זיק של אמת‪“ .‬כשלא הקשבת לנו”‪ ,‬אמרתי לו‪“ ,‬הוא‬
‫סיפר לי שגם פה‪ ,‬כמו בכל רגע‪ ,‬הוא רואה את אביו המת‪ .‬ואביו בא אליו‪ ,‬ולא רק בחלומות‪ ,‬עם בשרו‬
‫הירוק הצפוד‪ ,‬ובין התכריכים צפה רימה ותולע‪ ,‬אשר פורצים מהפצעים וגורסים בעצמות‪ .‬הוא גם לחש‬
‫לי שאין יום שאביו לא תופס אותו לבד ובא אליו בקובלנות‪ :‬מדוע תרמתם את איבריי‪ ,‬בגללכם איני‬
‫יכול לחיות‪ .‬גם בתחיית המתים אחסה תחת השולחנות שבין החיים למתים‪ ,‬כאחרון הנשמות‪ .‬מה בער‬
‫לכם לתת את הכבד שלי לאדם שהרס את שלו בשל תאוותו לשתות‪ .‬מי נתן לכם את הרשות להוציא‬
‫מגופי את הכליות‪ ,‬ועוד שהן יגיעו‪ ,‬לא שאני גזעני‪ ,‬לזוג ערביות‪ .‬איני רואה אותך‪ ,‬בני‪ ,‬כי עיניי עכורות‬
‫וסומאות‪ .‬ולמה התעוורתי‪ ,‬בגללך‪ ,‬בגלל שאתה נתת להם אישור להוציא לי את הקרניות"‪.‬‬
‫גיא לא מקשיב לי‪ .‬למרות שאין עפעפיים על האוזניים‪ ,‬שלו עדיין עצומות‪ .‬לפחות עברנו את גלי‬
‫הרוקדים‪ .‬רק גוף אחד מפריד בינינו ובין המרחב המקולל שבו גרוסמן ולוטם מבודדים‪ .‬היה זה תומר‬
‫עילם שעדיין ענד על בשרו המת מדים‪ .‬מולו אנחנו נעמדים‪ .‬אולי בד החאקי עליו כל הזמן‪ ,‬אולי לבש‬
‫זאת על גווייתו כדי להרתיע את אנשי כרמיאל‪ ,‬כי כולנו בעיניו עבריינים מועדים‪.‬‬
‫שלושה אנחנו עוברים אותו‪ ,‬אני וגיא ונאור‪ ,‬שדבק בנו בשפלות הרוח שבה ידועים הגמדים‪ .‬שלושה‬
‫תאים היו במפעל הסגור של בורלא הגדול‪ ,‬אבל רק מאחורי אחד לוטם וגרוסמן‪ ,‬שהתגאה שיש לו‬
‫זין עבה‪ ,‬מתייחדים‪ .‬נאור‪ ,‬שפעם אכל עם החבר’ה‪ ,‬עם תומר וגרוסמן אבל בלי בורלי‪ ,‬עוגייה מלאה‬
‫בשפיך‪ ,‬נוגע בכף ידו‪ ,‬כמנסה לכבול אותה‪ ,‬להפסיק את הרעדים‪ ,‬לחסל את מחלת הפרקינסון שטורפת‬
‫את עצביו ומותחת את הגידים‪ .‬מגיע לו לחלות‪ ,‬חשבתי‪ ,‬מגיע לו לסבול על שצפה בענבל אוחיון ואחר‬
‫כך ציטט והדגים‪ .‬מגיע לו לחלות על זה שהשווה כל הזמן בין ריח של כוס לריח של דגים‪ .‬עונשו‬
‫מוצדק‪ ,‬למרות שבתיכון גם עליו היו יורדים‪ ,‬למרות שהיינו צוחקים עליו שהוא נראה כמו הרע הקטן‬
‫מ”היֹה היה”‪ ,‬זה שבפרק של המהפכה הצרפתית ייצג את האצילים שבאיכרות רודים‪ ,‬ושבפרק על‬
‫השואה היה גבלס וזמם כנגד היהודים‪ .‬רק מתא אחד עולה קול נשיפות המזכיר לי את קולם הרודף‬
‫והרדוף של השדים‪ .‬גוף נהדף על גוף‪ ,‬ומקצה הנקישות מזכיר לי את נקישת בתי העלמין‪ ,‬את מחולות‬
‫השלדים‪ .‬שני התאים האחרים פתוחים ומציגים טיפות שתן על הקרש וניירות טואלט שחלקם שימשו‬
‫לריפוד המושב והשאר ניגבו את מה שדבק בעור‪.‬‬
‫לוטם עדיין נאנחת‪ ,‬גרוסמן עוד לא מעז או לא מצליח לגמור‪ .‬הוא נושק לה‪ ,‬והיא בוודאי נותנת‬
‫לרוקו הדוחה על סנטרה המחודד לנשור‪ .‬אולי היא עושה איתו מה שהיא עשתה איתי בזמן הנשיקות‪.‬‬
‫אולי את לשונו היא אוחזת בשפתיה ומעניקה לה נשיכות‪ .‬למרות החברה המגעילה שבה הייתי‪ ,‬רציתי‬
‫לבכות‪ .‬לוטם אוהבת ללבוש חצאיות‪ .‬גם היום היא לבשה אחת‪ ,‬את זו שמצאנו ביחד כשהלכנו לקניות‪.‬‬
‫ככה היא לא צריכה להתפשט‪ ,‬רק להפשיל את התחתונים‪ .‬אולי‪ ,‬ניסיתי לנחם את עצמי‪ ,‬היא נשארה‬
‫עם שדיים מוגנים‪ .‬לא פעם היא אמרה לי שזיונים בשבילה זה רק זיונים‪ .‬לא באמת חשבתי שאוכל‬
‫לשמור אותה רק לעצמי‪ ,‬להגן עליה מחולשתה לבנים‪ .‬אולי בגלל קרבתו של נאור‪ ,‬אולי בגלל שגיא‬
‫התרחק במבט סולד של אתם סתם מציצנים‪ ,‬הצלחתי להריח מבעד לשבכת התא‪ ,‬שממנו נשקפו‬
‫הרגליים של לוטם ושל יועד‪ ,‬שפעם בא אליי לקבל ניחומים‪ ,‬את ריח המין‪ .‬את החומר הזה‪ ,‬שאת שמו‬
‫נאור אהב לצעוק באוטובוס בטיולים השנתיים‪ :‬מיץ ורטולין‪ .‬הוא לא היה צריך לדבר‪ ,‬אבל בזכותו‬
‫ולצערי שמעתי את החיכוך הלח בין לוטם ובין גרוסמן‪ ,‬שאותו פעם ניחמתי בתיכון ואמרתי לו שנגה‬
‫עושה טעות שהיא מוותרת על בחור כל כך מוצלח‪.‬‬
‫נאור הנאלח‪ ,‬שתמיד ידע לזהות רגעי חולשה ואז להתנפל על קורבנו ברוע מוטח‪ ,‬סח‪:‬‬
‫“טוב‪ ,‬ככה נשמעת בחורה שגרוסמן פתח‪ .‬אני מוכן להתערב שהבחורה הזאת תלך איזה שבוע‬
‫בפישוק מגוחך‪ ,‬כמו ענבל אוחיון שהלכה כל סמינר מורשת בירושלים עם רגליים פתוחות‪ ,‬כמו ברווז‬
‫במטווח”‪.‬‬
‫מכיוון שנגעלתי ממנו השפלתי את מבטי בתקווה שיסתום את פיו המלוכלך‪ .‬לרגע הוא שתק ונראה‬
‫מעין | ‪19‬‬

‫שהוא הבין את הרמז‪ ,‬אבל אז חזר אל הגסות ובטש ברגלו בסביבת הפח‪.‬‬
‫“הטמפון המשומש הזה”‪ ,‬שאל אותי בעוד הוא מצביע עליו ברגלו‪“ ,‬זה שלך? כי אם כן‪ ,‬זה מסביר‬
‫למה את כזאת לחוצה”‪.‬‬
‫“תגיד לי‪ ,‬איך אתה היית מרגיש אם חברה שלך היתה מביאה לגרוסמן מציצה?”‬
‫“תומר אמר לי בקריצה שעברת לבנות‪ ,‬אבל חשבתי שזו הנפצה‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬אולי את לא זוכרת‪,‬‬
‫אבל בחדר של גרוסמן יש חור הצצה‪ .‬אז את בטח יודעת שראיתי אותך ושאני יודע שאחרי שהיית‬
‫איתו היית די מרוצה”‪.‬‬
‫לבסוף ואחרי שחיכינו‪ ,‬לוטם מחדר השירותים לבד יצאה‪ .‬עירומה היא היתה‪ ,‬וגם כאשר ראתה אותי‬
‫לא התלבשה‪ .‬רק הלכה לה למטה‪ ,‬למקום שבו עמד פעם שעון הנוכחות של המפעל של האב בורלא‪,‬‬
‫חולפת על פני המתים והחיים ללא בושה‪ .‬באור הריקודים ראיתי את עורה של זו שאהבתי יותר מכל‬
‫אישה‪ .‬עורה היה לבן אך היו בו כתמי חן‪ ,‬שביחד העניקו לו גוון של עוגה בחושה‪.‬‬
‫כאשר עקבתי אחריה והדפתי את תומר המת שעורו צולק ממכות השמש‪ ,‬שבא אליי בבקשה‪,‬‬
‫תכננתי את הנחמה‪ ,‬את הלחישה‪ .‬לא ידעתי אם לספר לה על גרוסמן שפעם בכה על מישהי‪ ,‬על‬
‫נגה שאותו נטשה‪ .‬או אולי ללכת לכיוון המדעי והמוגן‪ ,‬לספר לה את מה שנאור הסביר לי כשעמדנו‬
‫בשירותים‪ ,‬שפרויד סבר כי הבעיות המיניות של האישה נובעות מהדגדגן‪ .‬בעוד הגבר ממשיך בתחזוקת‬
‫הפין שאותה התחיל כבר בגן‪ ,‬האישה צריכה להבין שתפקידה של פקעת העצבים הזאת היא לוודא‬
‫שהנרתיק מוכן‪.‬‬
‫כשעזבתי את מתי המסיבה‪ ,‬שניסו לשכנע אותי שאני בר–מינן‪ ,‬הייתי בטוח שלפחות הרגע ולפחות‬
‫לעת קצרה ביערתי את השטן‪ .‬לוטם ישבה לצד הנהג עירומה ועל הריפוד כתם קטן‪.‬‬
‫“אתה חייב להאמין לי שזה לא כמו שנדמה לך‪ ,‬שהכול קרה כבר מזמן”‪.‬‬
‫לא יודע אם האמנתי לה‪ ,‬אבל לפחות הייתי מוכן‪ .‬כך נסענו לכרמיאל עיר האורות‪ .‬ולגבי הערבים‬
‫שפוטרו מהמפעלים של בורלא ז”ל ומצאו עבודה במקומות אחרים בלי קביעות או תגמול על שעות‬
‫נוספות‪ ,‬אני די בטוחה שהם עוד יעשו הפגנות ושאנחנו נקרא לזה פרעות‪ ,‬אולי מתוך רצון לחזור לימי‬
‫הפאר של עמנו‪ ,‬ימי הפוגרומים והרדיפות‪ ,‬או אולי כי ככה יותר פשוט למשטרת ישראל לירות‪.‬‬

‫מעין | ‪20‬‬

‫עזה‪ - II ‬במין אינתיפאדה‪ ‬אחרת ‪ /‬מתי שמואלוף‬
‫הרמטכ”ל ששלח טילי קרב לתל אביב‬
‫וירה במבוקשים ברחביה‬
‫הגנרל שאכל געפילטע ועינה אשכנזים‬
‫במרתפי השב”כ ברמת אביב‬
‫הסבתא שהתפוצצה במחסום ברעננה‬
‫המצור על סביון‪ ,‬הכתר על כפר שמריהו‪,‬‬
‫הסגר על מועדון השירה בציבור בהרצליה‬
‫לובן זועם מבעד לחומה‪.‬‬

‫מתי שמואלוף‪ ,‬משורר‪ ,‬פעיל ב"גרילה תרבות" ואחד מעורכי אסופות השירה "לצאת!" ו"האדומה"‪ .‬השיר מתוך ספר השירה השלישי‪“ ‬מדוע אני לא כותב שירי‬
‫אהבה ישראליים"‪( ‬בכתובים)‬

‫מעין | ‪21‬‬

‫שירים ‪ /‬ואן נויין‬
‫חלון ראווה‬
‫מחר ‪6‬ינ‪1‬י !!!‪.1‬‬
‫אבל‬
‫אתה האדון‬
‫תירוץ להפעיל‬
‫שמץ מלאכותי‪ ,‬תהיה בעל ההון ומפעיל האלימות‪.‬‬
‫שיהיה‪.‬‬
‫באמצע המדבר שותלים צמחים שיישרפו‪ ,‬צמחים ששותים מעט‬
‫ועדיין תנועת סירתו החשודה של הדייג‬
‫אל אסדת הנפט‬
‫היא‬
‫שמטרידה את ראשך‪.‬‬
‫אתה עתיק‬
‫הלאה גווייה‪,‬‬
‫קנית ספר לשים על השולחן‬
‫לומר אני כמו זאתי‬
‫השחלה‪.‬‬
‫יאללה נתמרח בנוזלים‪,‬‬
‫גופנו נוח מאתמול‪ .‬ובלי להתכוון תרמוס‬
‫רעיונות שהצמחתי‬
‫שירים מתחת לעקבים‪.‬‬

‫עקרון אי הוודאות‬
‫תמר נרצחה‬
‫ואולי זו שמועה‪.‬‬
‫חתול נכנס לקופסה‪ .‬בטלוויזיה‪ ,‬מכבי נגד צסק”א‬
‫בדרום העיר תחנת משטרה מוארת‬
‫בחשכה‬
‫צעקת הפסד‪.‬‬
‫כשנסעת‪ ,‬אחזת בי מעושנת‬
‫מעלינו הקיץ‪ .‬רציתי לומר‬
‫ומשהו בטח נאמר‬
‫כנראה‬
‫שכיכר אתרים מושתנת‪.‬‬
‫כנראה שזיינת את החברה השיכורה שלי‪.‬‬
‫מעין | ‪22‬‬

‫איש תל אביבי‬
‫החיים מתחילים אחרי שמקבלים פתק צהוב‬
‫יוצאים מחוץ לדלת מספר שלוש‬
‫ופונים ימינה אל כיכר המדינה‪.‬‬
‫אוטובוס עובר‬
‫משתיק דיבורים על הפרטה‬
‫יריות בעיניהם‪.‬‬
‫הוא ישאל וירטיב את אצבעותיו “אז איך אמרת שמזייפים?”‬
‫באדישות הוא שב אליי‬
‫כתובת לא ידועה דוט קום‪.‬‬
‫בלילה‪ ,‬אנחנו עומדים בתור לשירותים‬
‫ומפהקים‪.‬‬
‫“כאן זה לא בית זונות”‬
‫הבהרתי שלא כל גבר רצוי כאן‪.‬‬

‫ואן נויין‪ ,‬ישראלית ממוצא וייטנאמי‪ ,‬גדלה ביפו ד'‪ .‬ספרה הראשון "עין הכמהין" צורף לגיליון הקודם של "מעין"‬

‫מעין | ‪23‬‬

‫המליץ‪ ,‬הצפירה וצבע הנייר ‪ /‬חיים נחמן ביאליק‬
‫המשורר הלאומי על משמעות צבע דפי כתבי העת העבריים‬
‫שמעתם‪ ,‬שהצבע אינו אלא מקרה לעצם‪ ,‬ואני אומר לכם‪ :‬העצם וצבעו חד! הצבע הוא עצם עצמותו של‬
‫העצם‪ .‬דרך אחת קצרה בין שתי נקודות‪ :‬הקו הישר; וכל עצם ‪ -‬צבע אחד מזומן לו מששת ימי בראשית‪,‬‬
‫אחד ואין שני! נשתנה צבעו ‪ -‬שוב אין הוא מה שהיה‪ .‬אין הכתוב מדבר בצבעי “גזעים” ומפלגות‪.‬‬
‫לא מענייני הם‪ .‬איני מעיז לדבר גם בצבעי פרחים‪ .‬הללו‪ ,‬לדעת הד”ר קלויזנֶ ר‪ ,‬הם קנינו הפרטי של‬
‫טשרניחובסקי‪ ,‬וחוששני‪ ,‬שהד”ר יקרעני כדג‪ .‬כל שכן שאיני מרמז על ספרי הצבעים הנהוגים בעולם‬
‫הדיפלומטיה והפוליטיקה‪ .‬במקום שיש עורך “הצפירה”‪ ,‬נ”ס שיחיה‪ ,‬אל תגע בפוליטיקה! ואפילו‬
‫בצבעי המפה הגיאוגרפית איני מדבר‪ ,‬אף על פי שבתורה זו יד ושם לי מילדותי‪.‬‬
‫מקצת גיאוגרפיה עוד העליתי עמי מחדר מלמדי ומבית מדרשי הישן‪ ,‬והיא באה לי מתוך אותם‬
‫ה”כלים” ששאבתי מהם מלוא חפנים ראשית דעת בצירופי אותיות לועזיות‪ ,‬כלומר‪ :‬מתוך שערי‬
‫המסכתות‪ .‬זולצבאך‪ ,‬סדילקוב‪ ,‬דיהרנפורט‪ ,‬קאפוסט‪ ,‬פראנקפורט על המיין‪ ,‬זאסלאב‪ ,‬פראנקפורט‬
‫דאדר‪ ,‬זבוהיל‪ ,‬אמשטרדם‪ ,‬באהסלוב‪ ,‬פיעטרקוב‪ ,‬שטעטין‪ ,‬לבוב‪ ,‬קושטא‪ ,‬ועוד ועוד ‪- - -‬‬
‫את כל הכרכים והקק”ים האלה ידעתי כמי שיודע את עשר אצבעותיו‪ .‬בקי הייתי בהן ובתושביהן‬
‫העיקריים‪“ ,‬אזרחי השערים” מעולם‪ :‬מן המדפיס והמחוקק ועד המגיה והבחור הזעצער‪ ,‬מן האלוף‬
‫הקצין הפרענּומעראנט ועד הרב בעל ההסכמה‪ .‬את כולם ידעתי‪ ,‬אותם ואת זוגותיהם הצנועות וכל‬
‫שלשלות יחוסם עד סוף כל הדורות‪ .‬גם את השרים הדוכסים שלהם ידעתי‪ ,‬וכל שכן את פקידם התמידי‬
‫והיחידי ‪ -‬האדון הצנזור‪.‬‬
‫כן‪ ,‬הגיאוגרפיה ‪ -‬זוהי במידה ידועה מקצוע שלי‪ ,‬אבל דוקא במפה הגיאוגרפית אין עמידה לצבעים‪,‬‬
‫צבעי המפה משתנים בימינו ככרום‪ ...‬עניין אחר לגמרי הם הספרים וסתם דברים נדפסים‪ .‬הללו בודאי‬
‫הם וצבעם אחד‪ .‬על כל פנים‪ ,‬כן הם בעיני אני‪ ,‬ובהם אני מדבר הפעם‪.‬‬
‫כל ספר שבא לידי בילדותי ‪ֵ -‬עין הנייר שלו נקלטה ראשונה במחי‪ ,‬ובשום פנים לא הייתי יכול עוד‬
‫להפשיט את גוף הספר מצבעו‪ .‬הספר וצבעו היו בעיני “לבשר אחד”‪ .‬יתר על כן‪ ,‬הצבע ָאצל “מרוחו”‬
‫גם על עיר הדפוס‪.‬‬
‫את זיטאמיר‪ ,‬למשל‪ ,‬הייתי מצייר לי בדמות עיר שכולה מישור‪ .‬החמה זורחת בה תמיד‪ ,‬ויושביה‬
‫כולם לבושים בגדי יום טוב וכולם נעימים ונחמדים‪ ,‬מאירים ושמחים‪ .‬מה שאין כן סלאוויטא‪ :‬זו‬
‫שוכנת תמיד בערפל‪ .‬גשמים וימי סגריר שולטים בה‪ ,‬ובחוצותיה עוברים חריצין וביבין מלאים מימי‬
‫רפש‪ .‬אנשיה כולם זעומי פנים ומרי נפש‪ ,‬חולי ִשנַ יִ ם וחולי מעיים‪ .‬שונה משתיהן ‪ -‬זולצבאך! זולצבאך‬
‫העיר ‪ -‬מגרשי מרעה סביב לה ועדרי בקר וצאן עומדים שם משוקעים בתוך הדשאים ומלחכים את כל‬
‫סביבותיה‪ .‬כמעט ששמעתי באזני את קשקוש הפרומביות בצוארי העדרים ואת גריסת שניהם בלחכם‬
‫עשב‪...‬‬
‫ויודעים אתם מדוע? הנייר של דפוס זיטאמיר היה לבן‪ ,‬בהיר וחלק ומראה האותיות שחור נוצץ‪ .‬של‬
‫סלאוויטא‪ ,‬להפך ‪ -‬עכור למראה‪ ,‬מחוספס‪ ,‬ושרטוטין מימיים היו עוברים בו מבפנים‪ .‬ושל זולצבאך‬
‫ נייר של זו היה בלוי וממורטט‪ ,‬והעלה נוצה דקה ורעה כעין העשבים‪ ,‬ובתוך אותה הנוצה היו‬‫חבויות אותיות גסות ודקות שמראיהן שחום מחמת יושן‪ ...‬לאחר ימים‪ ,‬כשגדלתי‪ ,‬נודע לי אמנם‪,‬‬
‫ש”כח המשער” שלי זִ יֵ ף במקצת את המציאות‪ .‬זיטאמיר‪ ,‬למשל‪ ,‬היא אמנם עיר נקיה‪ ,‬אבל בריותיה‬
‫אינן נעימות ואינן נחמדות כלל וכלל‪ .‬סלאוויטא ‪ -‬יערות ארנים סביב לה ומוכי שחפת באים שמה‬
‫להתרפאות‪ .‬וזולצבאך ‪ -‬מוציאה‪ ,‬כמדומה‪ֵׁ ,‬ש ָכר טוב וחזירים שמנים‪.‬‬
‫אבל אין בכך כלום‪ .‬המציאות בשלה וכח דמיוני בשלו‪ַ .‬דיָ ן זה אין לו אלא מה שעיניו שלו רואות‪.‬‬
‫ועיניו שלו היו רואות ודנות את הכל‪ ,‬וביחוד את הדברים הנדפסים‪ ,‬אך לפי הצבע ‪ - - -‬ופעם אחת‪,‬‬
‫כש”נפקחו עיני” (הרי אתם יודעים את הפירוש של “נפקחו עיני”)‪ ,‬מצאתי בעולם שני “מכתבי עתים”‪:‬‬
‫את “המליץ” ואת "הצפירה”‪.‬‬
‫כן‪“ ,‬מכתבי עתים”‪“ .‬עיתונים” עדין לא היו בעולם‪ .‬את הללו בדו האחרונים‪ .‬איני יודע‪ ,‬אפשר בימים‬
‫מעין | ‪24‬‬

‫ההם היו קיימים עוד שאר מיני “מכתבי עתים”‪ .‬אני לא מצאתי בעולם בלתי אם שנים‪ :‬את “המליץ”‬
‫ואת “הצפירה”‪ .‬שנים אלה היו בעיני ה”יכין” וה”בועז” של ההשכלה‪ .‬כלום אפשר לעולם בלא “חמה‬
‫ולבנה”? את “עיני ָּפקח” המקרה ָה ִעּוֵ ר; בעליַ ת הגג של שכננו מצאתי “שנה שלמה” של “המליץ”‬
‫מכורך וחבילה גדושה של “הצפירה”‪ .‬מונחים היו להם שם שני המאורות הללו‪ ,‬החמה והלבנה‪ ,‬על גבי‬
‫קורה אחת ומשמשים בית מושב לעופות‪ .‬חוששני‪ ,‬שהתרנגולות היו מטילות עליהם ביצים‪.‬‬
‫ומאז נעשתה לי עליַ ת הגג למקום יחוד של קבע ‪ - - -‬רבותי‪ ,‬יודעים אתם את הפירוש האמתי של‬
‫הפסוק המתוק‪“ :‬מים גנובים ימתקו”? ויודעים אתם מה טעמה של “קריאת ספרים פסולים” בעלית‬
‫הגג? לא‪ ,‬אתם אינכם יודעים‪ ,‬וגם לא תדעו עד העולם‪ ,‬כי על כן “קוראי עתונים” אתם‪.‬‬
‫את “מכתבי העתים” בעלית הגג אין קוראים‪ ,‬אלא מלקקים‪ ,‬מוצצים‪ ,‬שותים בצמא ומשתכרים‬
‫בהם‪ ...‬ואין רע אם ה”מכתב העתי” הוא בן אשתקד דאשתקד‪ .‬אדרבה‪ ,‬יין ישן‪ .‬ייני שלי היה ישן נושן‪,‬‬
‫משנות תר”מ‪ ,‬כמדומה‪ ,‬והייתי טועם בו כל מיני טעמים שבעולם‪.‬‬
‫“ישוע יעבץ שר עסק” ו”אגבריאל שר גלעד”‪ ,‬שני ה”שרים” הללו‪ ,‬היו עומדים אז בעצם חומם‬
‫הספרותי‪ .‬זה “עשה מעשים” ב”המליץ” וזה הפך עולמות ב”הצפירה”‪ .‬מתחלה הייתי אמנם בעיני כבן‬
‫כפר שנכנס למדינה נכריה‪ .‬לא מצאתי את ידי ואת רגלי‪ .‬הלשון‪ ,‬הענינים‪ ,‬שמות המאמרים‪ ,‬כנויי‬
‫הסופרים ‪ -‬הכל כל כך זר ומשונה‪ .‬אבל אחר כך נתרגלתי והכל עלה יפה‪ .‬הדברים באו כשמן בעצמותי‬
‫וטעמם כצפחיות בדבש‪ ,‬שאתה גונב בחשאי מבית אמא ואוכל לתיאבון בעלית הגג‪...‬‬
‫הרושם הראשון‪ ,‬העז ביותר‪ ,‬שעשו עלי שני “מכתבי העתים”‪ ,‬בא לי‪ ,‬כמובן מאליו‪ ,‬מתוך הצבע‪,‬‬
‫מתוך צבע הנייר שלהם‪ .‬הנייר של “המליץ”‪ ,‬עליו השלום‪ ,‬היה לבן מעין צהוב‪ ,‬ושל “הצפירה”‪ ,‬תבדל‬
‫לחיים‪ ,‬לבן כעין כחלכל‪ .‬והוא שקבע את יחוסי לשניהם מיד ולחלוטין‪ .‬כך נקלטו במחי ברגע הראשון‪,‬‬
‫וכך נשארו בעיני עד היום‪ .‬בשום פנים איני יכול לצייר לי את ההפך‪.‬‬
‫כשהייתי יוצא ביום קיץ לאחורי הפרבר ורואה שם את ערבת החול הצהבהב ‪ -‬מיד עלה בדמיוני‬
‫“המליץ”‪ .‬וכשראיתי שם ביום החרף את השלג הלבן מעין כחלחל ‪ -‬מיד נזכרה לי “הצפירה”‪ .‬קשה לי‬
‫להסביר לכם טעמו של דבר‪ ,‬אבל מעשה שהיה כך היה‪.‬‬
‫“המליץ” ו”הצפירה” היו בעיני שני עולמות‪ ,‬שתי מלכיות שונות‪ .‬אין זאת כי אם חלקו ביניהם את‬
‫כדור הארץ‪ .‬זה מושל בחצי כפה וזו מושלת בחצי כפה‪ .‬עיקר מדינת ממשלתו של “המליץ” ‪ -‬היתה‬
‫היהדות הפנימית‪ ,‬הפנימית שבפנימית‪ :‬חנוך‪ ,‬רבנות‪ ,‬תקונים בדת‪ ,‬לישוב ארץ ישראל‪ ,‬מלחמה כבדה‬
‫ובאקרייץ” ועוד‪ ,‬ועוד “מילי דשמיא”‬
‫ב”יהודים טובים”‪ ,‬ולהבדיל ב”שרו של ֵע ָשו”‪ ,‬כלומר‪“ :‬באזמידוב ָ‬
‫עפשטיין‪ ,‬עצל! קרא ותתענג‬
‫מעין אלו‪ .‬רוצה אתה במעט “לאומיות והתבוללות”? ‪ -‬לך אל מאמרי זלמן ּ‬
‫בדשן נפשך‪ .‬יש לו שם ב”המליץ” מאמר גדול בענין זה‪ ,‬ושמו‪ :‬התקוששו וקושו הגוי לא נכסף”!‬
‫ושמא אתה מתאוה לקצת ִחנוך? ‪ -‬קום‪ ,‬נרדם‪ ,‬וקרא את מאמרי רבניצקי‪ .‬שם מאמרו צועק אליך‬
‫מן “המליץ”‪“ :‬הבה לי בנים ואם אין מת אנכי!” אך שמא בלשן אתה‪ ,‬וצריך אתה לדעת תרגום מדויק‬
‫לפסוק הרוסי הקשה‪ ”Милостивые Государьи“ :‬עיין שם ב”המליץ” ותאֹרנה עיניך‪ .‬העורך‬
‫בעצמו יורה אותך לתרגם פסוק זה כצורתו וכהאי לישנא‪“ :‬אצילים ‪ -‬שבע? ‪ -‬רצון”‪ .‬ואם אין אתה‬
‫איש מסתפק במועט ורוצה אתה דוקא ברפואה שלמה לכל מכות ישראל בבת אחת ‪ -‬כי עתה עשה לך‬
‫צידה לחדש ימים‪ ,‬וטפסת ועלית לעליַ ת הגג‪ ,‬שם תשב ושם תלין‪ ,‬ואל תרד עוד עד אם כלית לקרוא‬
‫את המאמר של העורך בעצמו‪ .‬המאמר אינו גדול ביותר‪ ,‬בסך הכל בן תשעה המשכים‪ ,‬המשך לשבוע‪,‬‬
‫חוץ מן ההערות באותיות פטיט קטנות כשומשמין והערות להערות באותיות רש”י קטני קטנות כטפין‬
‫של זבובים‪ .‬שם המאמר נאה לו ונאה לעולם‪“ :‬אסי ‪ -‬למחות ‪ -‬כנשתא”‪.‬‬
‫מה? אין אתה יודע פירוש המלים? אין בכך כלום! קרא הלאה‪ ,‬את ההמשך השני‪ ,‬השלישי‪ ,‬הרביעי ‪-‬‬
‫עד גמירא‪ .‬אחרי ההמשך האחרון‪ ,‬מקץ תשעה שבועות‪ ,‬תואיל‪ ,‬במחילה‪ ,‬לעיֵ ן באחור‪ ,‬כלומר‪ :‬ב”תיבת‬
‫נ ַֹח” שבסוף הגליון‪ ,‬ועצמותיך כדשא תפרחנה‪ .‬העורך בעצמו מאיר את עיני קוראיו ונופח בהם נשמה‬
‫חדשה‪“ :‬אסי למחות כנשתא” ‪ -‬זהו תרגום רב יוסף‪ ,‬או תרגום יונתן‪ ,‬של הפסוק‪“ ,‬ארוכת בת עמי”;‬
‫ועיין ירמיה ח’ כ”ב‪ .‬כזה וכזה היה “המליץ”‪“ .‬הצפירה” לעומתו‪ ,‬נטלה לעצמה‪ ,‬על פי רוב‪ ,‬את החלק‬
‫של “מילי דעלמא”; את ה”מדע” ואת הפוליטיקה וכדומה‪ .‬אלו מאומנות שלה הם‪ ,‬מומחית יחידה היא‬
‫לאותם הדברים‪.‬‬
‫מעין | ‪25‬‬

‫רוצים אתם לדעת‪ ,‬היאך עושים טלגרף? לעמוד על “סוד העבור”? לפתור שאלה גיאומטרית?‬
‫“מט” בשתי פסיעות? לדעת‪ ,‬מי זה ֶע ִדיסֹון? ‪ -‬לכו אל “הצפירה”‬
‫לטעום מקצת תשבורת וְ ַא ְלגֶ ְּב ָרא? לתת ַ‬
‫ותגדכם! השר הממונה על כך הוא העורך הזקן‪ ,‬הר’ חז”ס עליו השלום‪ .‬ואולי תאוה נפשכם חתיכה‬
‫יקֹונספילד‪ ,‬לסכל את‬
‫ִ‬
‫שמנה של פוליטיקה? כגון‪ ,‬לרדת עד סוף דעתו של ביסמרק‪ ,‬לזרז קצת את ִּב‬
‫לגלדסטון? ‪ -‬בענין‬
‫ווילהלם הסבא‪ ,‬לפשר בין הבית העליון והתחתון בלונדון‪ ,‬לייעץ עצה הוגנת ַ‬
‫ֶ‬
‫עצת‬
‫זה הואילו ופנו לכם אל העורך הצעיר של “הצפירה”‪ ,‬אל נ”ס‪ ,‬שיחיה‪ .‬נתון יתן לכם מן הטוב הזה בעין‬
‫יפה‪ .‬יש לו רב‪ ,‬ברוך השם‪ ,‬ומצא לכם ולנינכם ולנכדכם‪.‬‬
‫כן‪“ ,‬המליץ” ו”הצפירה” שתי רשויות היו בעיני‪ ,‬שתי ממלכות; ובטוח אני‪ ,‬שה”נתינים” של שתי‬
‫הממלכות הללו‪ ,‬כלומר‪ :‬ה”קוראים”‪ ,‬אף הם בני שני סוגים מיוחדים הם‪ ,‬בריות שונות‪ .‬ודאי משונים‬
‫הם זה מזה לא רק בדעה‪ ,‬בטעם ובמזג‪ ,‬אלא גם בקול ובמראה ובבגדים‪ ,‬ואולי אפילו בקנוח החוטם‪:‬‬
‫כל “סוג” מקנחו בדרך אחרת‪ ...‬קרוב הדבר‪ ,‬שכל באי עולם נחלקים לשני חצאים‪ :‬החצי האחד ‪ -‬כגון‬
‫אדומי המרה וחמי המזג ‪ -‬קוראים את “המליץ”‪ ,‬והחצי השני ‪ -‬כגון לבני המרה וקרי המזג ‪ -‬קוראים‬
‫את “הצפירה”‪ .‬אפשר שהחלוקה נעשית לפי תקופות השנה‪ ,‬היינו‪ ,‬את “המליץ” קורין‪ ,‬כ”פרקי אבות”‪,‬‬
‫בקיץ‪ ,‬ואת “הצפירה” כ”ברכי נפשי” ‪ -‬בחורף‪...‬‬
‫אני‪ ,‬כמובן‪ ,‬גם מזה וגם מזו לא הנחתי את ידי‪ ,‬קורא מובהק הייתי לשני “מכתבי העתים” כאחד‪,‬‬
‫ואף על פי כן ‪ -‬מוזר הדבר ‪ -‬יחוסי לשניהם לא היה שוה‪ .‬ידעתי ברור‪ ,‬ששניהם נצרכים לעולם כטל‬
‫וכגשם‪ ,‬ואף על פי כן‪ ...‬וכאן שוב אני מתקשה להסביר לכם כהוגן את הענין הדק הזה‪ ...‬מרוב דקותו‪,‬‬
‫מתירא אני‪ ,‬שמא לא “תתפסו” אותו בזהירות הראויה לדבר‪ .‬הלמדתם גמרא מימיכם? פשיטא! ואם‬
‫כן תזכרו מה בין הרושם‪ ,‬שעשה עליכם במראהו החיצוני בלבד דף של גמרא רגילה‪ ,‬כ”בבא מציעא”‪,‬‬
‫“ברכות”‪“ ,‬פסחים” וכדומה‪ ,‬לזה של אינה רגילה‪ ,‬של “אינה נוהגת בזמן הזה”‪ ,‬כמסכת “נזיר”‪“ ,‬ערכין”‬
‫מדיהרנפּורט‬
‫ֶ‬
‫וכדומה‪ ,‬ובפרט‪ ,‬כשהראשונה היתה בת דפוס “משלכם”‪ ,‬מוורשא או מזיטומיר‪ ,‬והשניה ‪-‬‬
‫ה”פנִ ים” הוא המכריע‪ ,‬אלא המראה החיצוני בלבד‪...‬‬
‫או מזּולצבאך‪ ...‬כאן לא ה”חומר והקל” של ְּ‬
‫דוגמא אחרת‪ :‬ההלכתם מימיכם באוניה מניקופול לאודיסה? ‪ -‬הלכתם! ואם כן‪ ,‬בודאי זוכרים אתם‬
‫יפר לים השחור? ‪ - - -‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬אותה‬
‫את ההרגשה‪ ,‬שנתעוררה בלבבכם בו ברגע שעברתם מן ַה ְדנֶ ּ‬
‫דוגמא בצורה אחרת קצת‪ :‬בודאי זוכרים אתם אותו הרגע‪ ,‬שנפלתם פתאם מן הרש”י שבמסכת בבא‬
‫בתרא לתוך הרשב”ם‪ ...‬זכרו נא‪ :‬מה הרגשתם באותו הרגע?‪ ...‬כזה‪ ,‬או מעין זה‪ ,‬היתה הרגשתי ביחס‬
‫ל”המליץ” ול”הצפירה”‪ .‬הראשון ‪ -‬היה לבי גס בו קצת‪ .‬שלך שלי‪ ,‬ושלי שלך‪ .‬השני ‪ -‬היה מטיל‬
‫עלי קצת אימה ומצנן את חומי‪ .‬שלי שלי‪ ,‬ושלך שלך‪ .‬אתם תולים בודאי את הקולר בתוכן‪ ,‬בסגנון‪,‬‬
‫בסופרים? ‪ -‬לא‪ ,‬בשום פנים לא! אין זאת כי אם פעולת צבע הנייר! הכל מן הצבע! אחר כך‪ ,‬בסוף ימים‪,‬‬
‫ירדתי מן העליה‪ .‬העולם היה בעיני אחר לגמרי‪.‬‬
‫ב”מכתבי העתים” נעשיתי “בן בית”‪ .‬לבי נעשה גס בעורכים ובסופריהם‪ ,‬כלומר‪ ,‬בשמותיהם‬
‫וכנוייהם של אלו‪ .‬חוש חדש נתוסף לי‪ .‬על פי ה”מאמרים” בלבד הייתי יכול לצייר לי את דמות פרצופו‬
‫של כל אחד מן הסופרים‪ ,‬ובאותו הדיוק‪ ,‬כמובן‪ ,‬שבו הייתי מצייר לי‪ ,‬למשל‪ ,‬על פי מסכת “חולין”‬
‫וה”יורה דעה” את האיברים הפנימיים של הבהמה‪ :‬את ההמסס ובית הכוסות‪ ,‬העינוניתא דוורדא‬
‫והסניא דובי‪ ,‬החלחולת והפטוטרת‪ ...‬או באותה הבהירות‪ ,‬שהייתי מצייר לי על פי מראה ה”מסכת” ‪-‬‬
‫את העיר זולצבאך הנ”ל‪...‬‬
‫עתה‪ ,‬כשאני מכיר מקצת מן הסופרים ההם פנים אל פנים‪ ,‬רואה אני אמנם‪ ,‬שאין לסמוך ביותר על‬
‫כחו של “חוש נוסף”‪ ,‬של החוש הששי‪ .‬לא רק החושים הישנים‪ ,‬המצומצמים‪ ,‬בדאים לפרקים‪ ,‬אלא‬
‫אפילו החוש החדש‪ .‬את אחד מן הסופרים‪ ,‬למשל‪ִ ,‬ציַ רתי לי בדמות בעל בלורית שחורה ומגודלת‪,‬‬
‫ושוו נא בנפשכם‪ ,‬כשראיתיו ב”חוש הישן”‪ ,‬בעינים ממש‪ ,‬מצאתיו ‪ -‬והנה הוא ֵק ֵרח ּ ֻכלו‪ ,‬קרח כאלישע‪,‬‬
‫כצחיח סלע! אין אף חוט השערה לרפואה! והשני‪ ,‬למשל‪ ,‬נדמה לי כגבור ובעל קומה ‪ -‬והנה מצאתיו‬
‫והוא איש מכאובות וגוץ‪ ,‬וגם ‪ -‬מה שלא עלה על דעתי כלל ‪ -‬אבעבועה עגלגולת‪ ,‬כדמות הביצה‪,‬‬
‫זורחת במצחו‪.‬‬
‫על השלישי הייתי נכון לקבל שבועה‪ ,‬שהוא ‪ -‬מתופף‪ .‬החלטה זו ‪ -‬יסוד מוצק היה לה‪ ,‬ברזל ונחשת‪:‬‬
‫בצדה של כל מלה במאמריו היה רגיל זה לקבוע כשני מסמרים נטועים ‪ -‬שני סימני קריאה!! לא פחות‬
‫משנים‪“ .‬צמד חמד” זה היה מזכירני‪ ,‬מאיזה טעם‪ ,‬את שני ַמ ּכּושי המתופף‪ .‬טררר!! ‪ -‬והנה לבסוף נודע‬
‫מעין | ‪26‬‬

‫לי ברור ובלי שמץ ספק‪ ,‬שהמתופף המדומה ההוא אינו באמת אלא “סוכן נוסע” של אחת ַה ִפ ְירמֹות‪,‬‬
‫איש ישר וחרוץ‪ ,‬שלא החזיק בידו תוף מימיו‪ .‬את קצתם לא זכיתי לראות פנים אל פנים ולא יכולתי‬
‫כּון אל האמת‪ .‬חבל‪ ,‬חבל!‬
‫לבדוק על פיהם את “כח המשער” של חושי הנוסף עד כמה ֵ‬
‫על כל פנים נוכחתי בעליל‪ ,‬שאין לבטוח יותר מדי ב”חוש הששי”‪ .‬גם זה עלול לטעות ולהטעות‪.‬‬
‫ואולם דבר אחד יש‪ ,‬דבר קל לכאורה‪ ,‬אין בו ממש ‪ -‬והוא אינו מטעה לעולם‪ .‬בזה אני בטוח‪ ,‬ואיש לא‬
‫יעבירני מבטחוני ‪ - - -‬והדבר הזה הוא הצבע‪.‬‬
‫עברו ימים ‪ -‬סליחה‪ ,‬רבותי! אז לא היו מונים עוד לימים‪ ,‬אלא לשבועות‪ .‬שני “מכתבי העתים” היו‬
‫יוצאים עוד אחת לשבוע‪ .‬ה”ימים” התחילו אחר כך‪ .‬ובכן‪ ,‬עברו ה”שבועות” והגיעו ה”ימים”‪ .‬בלב חרד‬
‫ישבתי וצפיתי‪ ,‬מה יהא סופו של “שנוי וסת” זה? מה יהי מעתה משפט צבע הנייר של אותם השנים?‬
‫היעמוד בעינו‪ ,‬אם לא?‪ ...‬סוף סוף נתקבלו הגליונות הראשונים‪ ,‬היומיים‪ ,‬הלב דופק‪ ,‬היד רועדת‪...‬‬
‫ברוך השם! הצבעים לא נשתנו! “המליץ” ‪ -‬נייר שלו לבן צהבהב ו”הצפירה” ‪ -‬לבן כחלחל‪ ...‬הכל‬
‫כשהיה! ברוך השם! אכן‪ ,‬אני מראש בטחתי‪ ,‬כי כן יהיה‪ .‬הצבע לא ישקר‪ .‬ואחרי כן באו ה”הפסקות”‪,‬‬
‫וכמובן “מסבות בלתי תלויות”‪ .‬העולם נתאלמן ונתיתם‪ .‬הקהל העברי מתאבל וצם “הפסקות”‪ .‬אדם קם‬
‫בבקר משנתו ואינו מוצא בעולם את מליצו או את צפירתו‪...‬‬
‫ואוכל הוא את פרוסת פתו שלא לתיאבון‪ ,‬ושותה הוא את ּכוס ֵּתיֹו בלא חמדה‪ ,‬והוא משיב “שלום”‬
‫בשפה רפה‪ ...‬ורואה הוא את השמש ואת הירח בצאתם ‪ -‬והוא תמה עליהם‪ ...‬ובערב הוא הולך לישון‬
‫בפחי נפש‪ ...‬העולם שמם‪ .‬העולם הולך ערירי‪...‬‬
‫השחת רחמיו אלהים? ואם לנצח יבער אפו? ‪ - - -‬לא‪ ,‬לא לנצח! גזרה עבידא דבטלה‪ .‬ה”הפסקה”‬
‫כלתה‪ .‬האח‪ ,‬הידד‪ ,‬הכל רצים אל בית הדואר ואף אני רץ‪ ...‬ושוב הלב דופק והידים רועדות‪ :‬הנשתנו‬
‫הצבעים‪ ,‬אם לא? ‪ - - -‬בודאי לא! הוא “המליץ”‪ ,‬והיא “הצפירה”‪ ...‬אותו הנייר ואותו הצבע כשהיו‪...‬‬
‫ואני מראש בטחתי‪ ,‬כי כן יהיה‪ ...‬ושוב באו ימי הפסקה ‪ -‬ודווקא “מסבות תלויות”‪“ .‬המליץ” לא‬
‫נתחדש‪ .‬העולם נעשה פגום‪ .‬חסר היה צבע אחד‪.‬‬
‫“ברם”‪ ,‬כמו שאומרים ְּב ֶרנֶ ר וגנֶ סין‪ ,‬או “אכן”‪ ,‬כמו שאומרים פרישמן ומשה רבנו‪ ,‬מקצת נחמה יש‪:‬‬
‫נתקת במהרה‪ .‬אף בצבעים יש “חוק‬
‫את צבע הנייר של “המליץ” ירש “הזמן”‪ .‬שלשלת המסורה אינה ֶּ‬
‫הירושה” ו”קיום המין”‪ .‬לא כן “הצפירה”‪ .‬היא שבה לתחיה‪ ,‬והצבע “הלבן הכחלחל” שוב מבהיק‬
‫בעולם‪...‬‬
‫ובטוח אני‪ ,‬שיהא מבהיק ומבהיק‪ .‬המשמרות ברקיע יתחלפו וצבעה לא יתחלף‪ .‬אין אתם יודעים את‬
‫כח הצבע‪ .‬דור הולך ודור בא‪ ,‬אידיאה הולכת ואידיאה באה ‪ -‬והצבע לעולם עומד‪ .‬בין שתי נקודות יש‬
‫הקו ַהיָ ָשר‪ ,‬וכל עצם ‪ -‬צבע אחד מזומן לו מששת ימי בראשית‪ .‬אחד ואין שני‪.‬‬
‫רק דרך קצרה אחת ‪ַ -‬‬

‫מתוך “פרויקט בן יהודה” ‪benyehuda.org‬‬

‫מעין | ‪27‬‬

‫שירים ‪ /‬יעל פרידמן‬
‫פיינל פור (ארבעה בתים)‬
‫‪ ‬‬
‫אלכסיי שולח לי סמסים‬
‫בתעתיק אנגלי‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫אם צסק”א יפסידו‬
‫לא אהיה כל הערב במיטה‬
‫לבד‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫הדקות רצות על המרקע‬
‫המתקרב אל אוהדיו‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫השחקנים מריחים את הגולדסטאר‬
‫מתבלבלים מפיצוחי הגרעינים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫קידוד‬
‫ממירה רגשות לקובצי וורד‬
‫זה רק אני והעכבר‬
‫עושים אהבה הלילה‪.‬‬
‫המאדרבורד‬
‫כבר דוחק בי‪,‬‬
‫וכל רצוני הוא למצוא‬
‫את המקש הימיני של חיי‬

‫ללא כותרת‬
‫אני עסוקה בלהגדיר את חיי‬
‫ושוכחת לנשום אותם‪.‬‬
‫אמות כלקסיקון לעקרות בית‪.‬‬

‫מלחמת העצמאות‬
‫‪ ‬‬
‫חבל שבעזה לא מרססים‬
‫קצף‬
‫לא דופקים בראש‬
‫פטישי גומי‪.‬‬
‫מעין | ‪28‬‬

‫ללא כותרת‬
‫לחלום שאתה ממתין‬
‫בתור לשירותי הנשים ‪-‬‬
‫סיוט‪.‬‬

‫*‬
‫אני אוהבת את הכדורים הכתומים בשמים‬
‫כמו תפוזים מאירים‬
‫עושים לי לרצות לקפוץ ולנעוץ ציפורניים‬
‫להרגיש את החשמל ניגר מתוכם‬
‫מתפרץ כהבזק משגע‬
‫מרטיב למישהו את העין‬
‫ביופי שגורם לחייך‬

‫*‬
‫המדיה פלייר דומם‬
‫על שיר שבוודאי תאהב‪.‬‬
‫אני יודעת‬
‫לא תבוא לבקרני‪.‬‬

‫השלמת הכנסה‬
‫בבקרים היא מורה לספורט‬
‫בערבים מלצרית במקס‪-‬ברנר‬
‫בסוף השיעור כמעט‬
‫והשארנו לה טיפ‪.‬‬

‫יעל פרידמן‪ ,‬ילידת ‪1991‬‬

‫מעין | ‪29‬‬

‫מעין | ‪30‬‬

‫מעין | ‪31‬‬

‫טקסטים ‪ /‬רוני כהן‬
‫איפור שחור‬
‫אני זוכר שהיינו הולכים‬
‫בבוגרשוב בשניים‬
‫מתלהבים מכל אחד‬
‫עם חולצה של להקה‬
‫את אמרת שאני נמוך‬
‫אבל זה רק המכנסיים‬
‫עם הפוני שלי‬
‫אני אפזול ראשון‬
‫‪ ‬‬
‫ובסנטר שם למעלה‬
‫ֵ‬
‫החזקנו ידיים‬
‫כל הקשקושים של האמנים‬
‫הביטו בקנאה‬
‫“אני לא כזה נמוך‬
‫זה בגלל המכנסיים”‬
‫ליוויתי אותך‬
‫בדרך להרחבה‬
‫‪ ‬‬
‫האיפור שחור יותר‬
‫כשאת מתרחקת‬
‫וכשאת מתקרבת‬
‫הוא שחור אבל מגניב‬
‫אני אוהב אותך‬
‫למרות הכול‬
‫זה לא בשליטתי‬
‫גם אם לא תהיי איתי‬
‫גם אם לא תהיי איתי‬
‫‪ ‬‬
‫החולצה של לד זפלין‬
‫שאלבש בעוד שנתיים‬
‫עוד טיפה‪ ‬גדולה עליי‬
‫אבל עוד יש לי זמן‬
‫את יותר סופיסטיקייטד‬
‫רואים לך בעיניים‬
‫מ‪.‬פי שלך‬
‫ובא ִּ‬
‫ֵ‬
‫אנתולוגיה של הפאנק‬
‫‪ ‬‬
‫האיפור שחור יותר‬
‫כשאת מתרחקת‬
‫וכשאת מתקרבת‬
‫מעין | ‪32‬‬

‫הוא שחור אבל מגניב‬
‫אני אוהב אותך‬
‫למרות הכול‬
‫זה לא בשליטתי‬
‫גם אם לא תהיי איתי‬
‫גם אם לא תהיי איתי‬
‫‪ ‬‬
‫הלוואי ועוד נלך‬
‫בבוגרשוב בשניים‬
‫נתלהב מכל אחד‬
‫עם חולצה של להקה‬
‫את תאמרי שזה נמוך‬
‫אבל זה בגלל המשקפיים‬
‫אני מרכיב אותם‬
‫למרות שאין לי בעיה‬
‫מתוך האלבום ‪ Drink Me‬של “‪ 400‬בלחץ"‬
‫ ‬

‫שיופץ ממחר בחינם‪ ‬בחנויות פופולריות בתל אביב יפו‬

‫*‬
‫כשהשתנתי‬
‫כיוונתי את הזין כך‬
‫שינקה את‬
‫החרא שהשארת‬
‫על הדפנות‪.‬‬

‫*‬
‫ליד האור‬
‫שמפיץ שלט הרחוב של‬
‫שד’ ירושלים את‬
‫נראית כמו‬
‫קדושה‪.‬‬
‫‪ ‬‬

‫מעין | ‪33‬‬

‫*‬
‫אני אהיה מהאנשים שתמיד‬
‫יהיו בוועד הבית‪ ,‬כשכל הדיירים מתים‬
‫ומתחלפים במשכירים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫עד שאקום יום אחד‪ ,‬ואתהה מדוע‬
‫המדרגות מלאות‬
‫בחתולים‪.‬‬

‫בהירות‬
‫בין יום השואה ליום‬
‫הזיכרון אוזל‬
‫לי מלאי‬
‫החולצות‬
‫הלבנות‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫אני עוטה על‬
‫עצמי זיעה‬
‫של ֶאבל‪ ,‬כשילדים‬
‫בחוץ אוספים‬
‫קרשים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫*‬
‫המורה שלי לספרות‪,‬‬
‫שהיא אישה חכמה (היא‬
‫יודעת הרבה יותר‬
‫מילים ממני) טוענת‬
‫ששירה צריכה‬
‫להישאר לנצח‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫היא טוענת שצריך‬
‫לכתוב שירה‬
‫רק עם מילות‬
‫קישור‪.‬‬

‫רוני כהן‪ ,‬יליד ‪1988‬‬

‫מעין | ‪34‬‬

‫השירה היא מכתבים המגיעים לכתובת שגויה ‪ /‬דנה פרנק‬
‫דנה פרנק על השירה שלה‬
‫בחיים בדרך כלל אין סיבה‪ .‬אך לאמנות ישנה סיבה‪ ,‬כמעט תמיד‪ ,‬גם אם הסיבה לעשות אמנות היא כי אפשר‪.‬‬
‫למה אני כותבת מלכתחילה? אני כותבת משום שאנחנו חיים בעידן של מילים‪ .‬בסרטים ישנים על העתיד‬
‫תמיד רואים אנשים עושים שיחות וידאו‪ ,‬אבל כמה נפוצות שיחות וידאו? אני לא יכולה לעבור שעה בלי לסמס‬
‫למישהו‪ ,‬או לשלוח מייל‪ .‬מאחר שלמילים היתה נוכחות קבועה בחיי מגיל צעיר מאוד‪ ,‬היום קשה לי לדמיין את‬
‫קיומי בלעדיהן‪ .‬ולמה שירה? הסיבה הבסיסית שלי לכתיבת שירה היא אותו מאבק המתחולל בי תמיד בין הרצון‬
‫לבודד את הרגע ‪ -‬הרגש‪ ,‬האימג’ ‪ -‬שעובר עליי‪ ,‬להצמיד אותו בנעץ לקיר ולהביט בו לנצח‪ ,‬לנתח את יופיו ואת‬
‫גווניו‪ ,‬ובין הרצון המנוגד מטבעו לחוות כמה שיותר‪.‬‬
‫אביא בהקשר זה שתי דוגמאות‪:‬‬
‫ישבתי עם מי שהיה החבר שלי על חוף הים‪ .‬היה חורף‪ .‬השמש נמסה לתוך עננים כבדים‪ .‬הבאתי קפה‬
‫ועוגיות קינמון‪ ,‬שתינו וכרסמנו‪ ,‬חבוקים‪ .‬פתאום עולה בדעתי שהחבר שלי מתנהג בחוסר נוחות‪ ,‬ואז הוא הביט‬
‫הצדה וצחקק לעצמו‪ .‬שאלתי מה קרה‪ ,‬והוא אמר שהרגע היה כל כך טעון מבחינתו עד שהיה חייב להפר אותו‬
‫בדמיונו בעזרת הוספת דמות של ילד קטן שרץ לו על קצה הצוק שישבנו עליו‪ .‬הילד שר לו שיר ואז מביט‬
‫למטה‪ ,‬מגלה שמתחתיו יש רק אוויר ונופל אל תוך הים של בית ינאי‪ .‬הוא היה באותו רגע הקהל האולטימטיבי‪,‬‬
‫מבחינתי‪ ,‬למרות שהיצירה שלי תמיד עוסקת בחיים‪ ,‬אותם חיים שמקיפים גם אותו‪ ,‬למרות שהיינו בתנאי‬
‫מעבדה אידאליים ליצירת חוויה זהה לשנינו‪ ,‬לפחות מהפן האסתטי‪ ,‬הוא קרא את המטפורה שהצגתי בפניו‬
‫בצורה שונה ממני בתכלית‪ ,‬והפך אותה לשלו מבלי להניד עפעף‪ .‬באותו רגע הרגשתי איך אני מתאהבת בו יותר‪.‬‬
‫מקץ שבועיים ניתק הקשר בינינו‪.‬‬
‫ישבתי עם ידיד‪ ,‬צלם נהדר ששמו יואב‪ ,‬בגינת שינקין‪ .‬נעשה מאוחר מאוד והתחלתי ללכת לכיוון כיכר רבין‪.‬‬
‫היה קר‪ .‬לאורך קינג ג’ורג’ אנשי הלילה פינו את מקומם לאנשי הבוקר‪ .‬איש אחד חילק עיתונים עם התאריך של‬
‫מחר‪ .‬היו לי תוכניות למחר הזה! אין לך הרגשה של בדידות קשה יותר מזו‪ .‬נכנסתי אפוא לבית קפה והתיישבתי‬
‫ליד שולחן‪ .‬המלצר‪ ,‬שהיה לבדו במשמרת לילה מאוחרת כל כך ועמוסה כל כך (ללא הסבר ‪ -‬נראה שכוחם‬
‫המאגי של העיתונים הבהיל אחרים מלבדי)‪ ,‬לא ניגש אליי במשך דקות ארוכות‪ .‬ניגשתי אל הדלפק והזמנתי‬
‫קפה בעצמי‪ ,‬ורק לאחר דיון קצר הרגשתי מוצקה מספיק כדי לחזור לכתת את דרכי אל עבר הכיכר‪ .‬הפעולה‬
‫הזאת היא בשבילי תמצית היצירה‪ :‬אני מרגישה שרגש כלשהו ‪ -‬התפעמות או בדידות או כל דבר אחר ‪ -‬חוסם‬
‫את זרם המחשבות שעוברות במוחי (בפונט אריאל ‪ ,11‬אגב)‪ ,‬וכדי להחזיר את מחשבותיי לזרם רגיל עליי לנקז‬
‫את הרגש הזה‪ .‬אלא שאינני יכולה להעביר זאת בשיחה‪ ,‬משום שמטבען של שיחות יהיה עליי לתרגם פעמיים‬
‫את החוויה ‪ -‬ראשית לתת לרגש שם (עצב‪ ,‬שמחה‪ ,‬בחילה וכדו’)‪ ,‬כלומר לתרגם אותו למערכת סמלים ראשונה‪,‬‬
‫ושנית לתרגם אותה למונחים שתוכל בת שיחי להבין כדי שתוכל להזדהות‪ .‬השיחה היא עניין גס מדי‪ ,‬ולכן יש‬
‫לי דרך לעקוף אותה‪ :‬הרגשות מתנקזים‪ ,‬מבלי שאוכל או אצטרך אפילו להסבירם לעצמי דרך מערכת הסמלים‬
‫המקובלת אל הצורות המופשטות יותר של השירה‪ ,‬הצילום או בימוי התאטרון ‪ -‬התחומים שאני עוסקת בהם‪.‬‬
‫במקום לתרגם‪ ,‬אני מפרקת את הרגש למרכיביו הבסיסיים ביותר ‪ -‬תחושות ומראות ‪ -‬ומרכיבה מהם הצגה‪,‬‬
‫שיר או תצלום‪ .‬כל אמנות היא דיבור‪ ,‬ואפשר לשרטט גרף המתחיל בשיחת חולין במילים ברורות‪ ,‬חוזר שוב אל‬
‫המופשט בדמות האמנות‪ ,‬הכתיבה‪ ,‬ומתקרב אל האפס‪ ,‬אל ההבנה‪ ,‬מבלי לגעת בה מעולם‪.‬‬
‫בשתי המטפורות האלה יש כדי להעביר דבר מה ממחשבותיי על שירה‪ ,‬אבל יש גם מטפורה שלישית‪ ,‬צנועה‬
‫יותר‪ :‬אני אינני אלא ילדה והאמנות היא התיבה שבה אני מניחה את שאני אוספת‪.‬‬
‫נחזור אפוא לקביעה שכל אמנות היא דיבור‪ .‬למה לך להקשיב ללהג שלי? אנחנו רואים הרי שרוב העולם מבין‬
‫בצורה ברורה ואינסטינקטיבית יותר צורות אמנות אחרות‪ .‬הביטו כמה מתרגשים האנשים ממוזיקה‪ ,‬מקולנוע‪,‬‬
‫מפרוזה‪ ,‬מציור או מצילום‪ ,‬ועד כמה קשה להאזין לשירה‪ .‬אחזור ואחדד את אבחנתי‪ :‬האמנות היא דיבור קטוע‪,‬‬
‫אמצעי רטורי שבו אפשר לשמוע רק חלק מהטיעון המלא‪ ,‬גם אם הטיעון הוא “אין לי מה להגיד‪ ,‬אלה רק גלגל‬
‫אופניים ושרפרף”‪ ,‬והשירה שלי היא מכתבים הממוענים לכתובת שגויה ועל כן לעד ישובו ויחזרו אליי‪.‬‬

‫מעין | ‪35‬‬

‫שירים ‪ /‬דנה פרנק‬
‫אחה”צ עם מאיה‬
‫זאת קלישאה אז אגיד את זה הכי מהר שאפשר‪:‬‬
‫השארנו את הבעיות שלנו על מגבת גדולה‪.‬‬
‫פרשנו אותן במסודר‪,‬‬
‫מהפינות אל המרכז‬
‫הנחנו זה ליד זה‬
‫פחד וגעגוע‬
‫בעל מרכז ברור ושוליים מעורפלים‪.‬‬
‫היא התחילה בפינה הימנית העליונה‬
‫אני בשמאלית התחתונה‪.‬‬
‫כשסיימנו‪ ,‬הנחנו את הכפכפים שלנו בקצה צרותינו‬
‫כדי שיהדקו אותן לחול‪.‬‬
‫התחלנו ללכת לאורך קו המים‬
‫לא אמרנו מילה‪.‬‬

‫*‬
‫לא‪ ,‬לא יותר מזה ‪-‬‬
‫מהאנשים שעוברים מדי פעם‬
‫בין ענני אדים על חלונות המכונית‪,‬‬
‫נראים לרגע באמצע משפט‬
‫בכתמים הכהים שנוצרו מעצמם‬
‫בין הנשימות שלי לשלך‪.‬‬
‫[היכן נמצאת הסיבה בגללה הפסקתי לצייר] [אני לא מצליחה להביא את השיר הזה לנקודת סיום]‬
‫הדרך בה הלכת כשהלכת לאיבוד‬
‫הרגע בו מישהו קורא בשמך‪ ,‬מבעד לדלת‬
‫בפעם השנייה‪.‬‬
‫ונדמה שאם תסיר את מבטך‬
‫נקודת האור על הרצפה‬
‫תתמוסס אל הצל שמתחת לשולחן‪.‬‬
‫הוא קורא בפעם השלישית‪.‬‬

‫סקנדינביה‬
‫הבוס שלי הוא קונדיטור‬
‫כמו שקונדיטור אמור להיות‪ .‬יש לו כרס‬
‫ולפעמים בערבים‪ ,‬אני מנקה‬
‫את מכונת הקפה ושומעת אותו‬
‫מתחבט בניסיון ליצור‬
‫את עוגיית המקרון המושלמת‪.‬‬
‫לפעמים הוא מסביר לי איך‪,‬‬

‫מעין | ‪36‬‬

‫כשרק התחיל לאפות‪ ,‬מישהו נתן לו‬
‫עוגיית מקרון בשני דולרים לחתיכה‬
‫הוא מתאר את הרגע‪,‬‬
‫את עוגיית המקרון המושלמת‪,‬‬
‫שתי בועות‪ ‬צמודות‪ ,‬סימטריות‪ ,‬‬
‫שקונדיטורים שבדים רוקחים אחרי שנים של ניסוי ותעייה‬
‫הקצפת חלבון עם אבקת שקדים בטמפרטורה כזאת‬
‫ואז באחרת‪.‬‬
‫“חיים שלמים”‪ ,‬הוא אומר‬
‫ומשקפיו מבהיקים באור התנור‬
‫“יושב אדם בסקנדינביה עם מטרפת ביצים‬
‫בחיקו או לא‬
‫עד שעורו נספג בריח של סוכר ושקדים‬
‫ונוגט‪ .‬חיים שלמים‬
‫עוברים עליו בניסיון ליצור‬
‫עוגייה עם פריכות מדויקת”‪.‬‬
‫ואז הוא עוצר‪ ,‬מסיר את המשקפיים‬
‫ומנגב אותם‪ .‬נראה שהחליט שאני צעירה מכדי‬
‫להבין איך זה לגלות‪ ,‬ואתה בלבנט‪,‬‬
‫שייעודך בפריכות אחרת‪ ,‬אירופית‪.‬‬
‫הוא מסתובב וחוזר אל נבכי המאפייה‪,‬‬
‫ואני חוזרת לפקוק את האצבעות שלי אחת אחת‬
‫בניסיון להגיע אל החריקה הנכונה‪.‬‬

‫תנאי יציאה‬
‫בכל הבתים שאנחנו עוזבים‬
‫אנו משאירים‬
‫את מראה פנינו באור הבוקר‬
‫במראה שאל מול דלת הכניסה‪,‬‬
‫אבן הפוכה ליד הדלת‬
‫ניסיון עקר לגדל צבעוני‪.‬‬
‫החיים שיכלו להיות אם לא‬
‫ואףעלפיכן‬
‫אנו עוזבים‬
‫וקירות הבתים נדמים עכורים ושקופים‬
‫דרך חלונות המכונית;‬
‫ובלילות הגוף זוכר את מספר הצעדים‬
‫מדלת הכניסה אל המקלחת אל המיטה‬
‫ותו לא‪.‬‬
‫[קווי מתאר של]‬
‫החלון‬
‫אני בוהה בחתול שישן כמה מרפסות תחתיי‪.‬‬
‫מדי כמה דקות הוא קם ונע‪ ,‬חצי רדום‬
‫בעקבות תנועת השמש‪.‬‬
‫אני תוהה כמה זמן נמשיך בזה‪.‬‬

‫מעין | ‪37‬‬

‫סביבו העיר ישנה לאט ובשקט‬
‫מבלי להעיר אותם‪,‬‬
‫אני מאפרת סיגריות דרך החלון‬

‫פלמוס‬
‫השמש כאן זורחת בים‬
‫בכל זאת אתה נוהג בכל המכוניות שעוברות‬
‫אתה גבם של כל הבחורים‬
‫אתה שר בכל תחנות הרדיו‬
‫אתה אבוד בכל הרחובות‬

‫[וגם]‬
‫אנחנו שומרות את מזג האוויר‬
‫לשמחות דחופות יותר‪.‬‬
‫הוא לא חומק מעינינו‪.‬‬
‫על החוף‪ ,‬בלילה‪ ,‬אנחנו מחליקות גליו‬
‫של רוגז פתאומי‪.‬‬
‫במרפסת‪ ,‬במשמרת הבוקר‪ ,‬אני לבדי‪,‬‬
‫עוקבת אחר מקומה של השמש בעד חופת העננים‪.‬‬
‫לא אניח לה להתרחק לפניי שמשהו יקרה‪ ,‬ולפחות‬
‫לפני שתתעוררי‪.‬‬
‫חוץ‬

‫*‬
‫החתולה קרעה את הרשת בחלון שלי‬
‫מבעד לה אני מנסה לזהות מקצבים‬
‫בתנועת המכוניות והגננים בגינות הסמוכות‬
‫השמש מכתימה באדום את העפעפיים הסגורים שלי‬
‫וחלק בי עדיין ישן שם במכונית‬
‫בוקר אחד בסוף חודש יוני‪.‬‬
‫עכשיו‬
‫זאת השעה בה בוחר הצל‬
‫לאן יימשך הערב‪ .‬בוא‪ ,‬נמחק את הירוק‬
‫מהדשא ומהכתם במכנסיים שלי‬
‫נותיר מאחורינו את הצלילים‬
‫והמילים שאתה מודד בזהירות‬
‫רק הבט ‪ -‬לפנינו אי תנועה‬
‫זכור את הרגע‪ ,‬השעה חמש‬
‫אני מקלפת אותך מעליי זהיר ולאט‬
‫דנה פרנק‪ ,‬ילידת ‪ ,1989‬פרסומה הרשמי הראשון היה ב"מעין" ‪ 1‬כשהיתה בת חמש־עשרה‬

‫מעין | ‪38‬‬

‫סונטה ‪ / 2‬אהרן שבתאי‬
‫העלית אותי מאחור שהשכנים לא יראו‬
‫במטבח התחלקנו בצלחת כרובית‪ ‬‬
‫דב אלפון רוצה לפטר את רותי סיני‬
‫בני הבכור מבשם בתרסיס את השירותים‬
‫אני נכנס אחריו עם מונטסקיה‬
‫גם חקלאי הנגב בעלי העבדים‬
‫טוענים שלכל אדם זכות למכור את עצמו‬
‫הו השירה התרבות האמנות הפסיכולוגיה‬
‫ביקשתי שתרחצי את הכוס שלא יהיה מלוח‬
‫בחושך לחצתי בטעות על פעמון השכנה‬
‫“מי זה? מי זה?” שמעתי וברחתי למעלית‬
‫אילו הייתי צעיר הייתי מתחתן עם מעין שטראוס‬
‫חמקתי ליד עמדת השוער ואובליסק הטיטניום‬
‫בבית רחצתי בכיור את הזין הדביק‬

‫מעין | ‪39‬‬

‫שירים ‪ /‬רינת ק‪ .‬ראובן‬
‫לזכר האיבר הקדוש‬
‫המשוררות הן כותבות אותו‬
‫כאירוס ארגמן‬
‫נותן לי עוד סיבה‬
‫שלא אשלים מניין‬
‫הזיפים לא יעזרו לעצמי המפוחד‬
‫כשארצה להיות פועל בניין‬
‫יכול בי רק חצי מן המדד‬
‫בבניין שלי לא תצמח לפתע עוד קומה‬
‫אותי‬
‫הם יאנסו לזכר השמלה האדומה‪.‬‬

‫*‬
‫היית אובייקט במרכז המשבצת השנייה של המדרכה‬
‫קמלת‬
‫אל תוך שפופרת הטלפון‬
‫היית סרט שלם‬
‫אלו ששמים בהוט פריים באמצע הלילה‪ ,‬זר‪.‬‬

‫בזוקה ג’ו‬
‫לדשא בסמינר הקיבוצים‬
‫יש טעם של מסטיק בזוקה‬
‫שחילצנו מתחת‬
‫לגיליונות מאובקים של ידיעות אחרונות‪.‬‬

‫מעין | ‪40‬‬

‫הוא עבד בגיל ‪12‬‬
‫הוא היה מנחית בעזרת הפטיש‬
‫את המסמרים בבשר הלווייתן‪.‬‬
‫עכשיו הוא שומר‬
‫ובעורו פס לבן של שעון‪.‬‬
‫יש לו חצי מיליון דולר‬
‫מלוחים‪.‬‬

‫מרכז הצורה המעוגלת‬
‫אני בורח להמולת חוץ המקום ההוא‬
‫הלסביות רודפות אותי‬
‫מקימות סביבי כלא‬
‫אני נמשך על ידי חוטי האלטר–אגו המשופם והשמן‬
‫מעביר את הסכינים גם מאחורי צווארי‬
‫יורק את האש שמחקה לי את הצלקות‪.‬‬
‫כרוז‪:‬‬
‫כפיים למדמואזל שלא יודע ללכת על עקבים‬
‫אך ראו את הגיבנת‬
‫את פלאי המסכה שצונחת ומצמיחה מיד אחרות רבות במקומה‬
‫זה הוא ‪ -‬בת הלילית‬
‫זה הוא ‪ -‬פרי זיון הפוך‬
‫הילד שדלף מחור התחת‬
‫מכונת נגינה ידנית‪:‬‬
‫דה דה דה דו דו די בה‪.‬‬

‫‪We got married in a fiver‬‬
‫* בעקבות ג’וני קאש וג’ון קרטר‬

‫אז פסקתי מרחיצת הכלים‬
‫את שכחת להוריד את הזבל‬
‫התאומים נדבקו בכינים‬
‫הכביסה לא תלויה על החבל‬
‫בצל‬
‫פשטידת בטטה אולי גם ָ‬
‫מתעופפות לעברי נלחמות בחלל‬
‫מגזינים ערוכים על שולחן‬
‫מעין | ‪41‬‬

‫הכלב נובח האוכל מוכן‬
‫בנווה תרצה היה לי פשוט‬
‫היית בהמה ללא צל של רשעות‬
‫סורג‬
‫כשהצמידו פניי אל ֵ‬
‫הנחת יד על פצע מתברג‬
‫נחתך לנו באמצע השלב‬
‫של השיחה‬
‫בין שתי דלתות‬
‫מתמסרות בהבל פה‬
‫העיקר שבווגאס עוד היה לי נאה‪.‬‬
‫אני הקאובוי של מרלבורו‬
‫הסיגריה היא איבר המין שלי‬
‫אני משתינה את האפר‬
‫אל תוך המאפרה‬
‫ומפספסת‬

‫רינת ק‪ .‬ראובן‪ ,‬יליד‪/‬ת ‪ ,1989‬פעיל‪/‬ה למען חופש המגדר‬

‫‪-------------‬‬‫ברום‬
‫מציג‬
‫נכסים‬
‫המתווך שכולנו אוהבים‬

‫השכרה\מכירה‬
‫דייקנות ונאמנות למופת‬
‫מעין | ‪42‬‬
‫‪ 072-2506990‬נ' ‪ 0544334964‬פ' ‪ha_brom@yahoo.com www.brom-nadlan.co.il 072-2506991‬‬
‫ב'‬

‫מעין | ‪43‬‬

‫שירים מתוך “לרוץ ברחובות” ‪ /‬ריימון קנו‬
‫עברית‪ :‬אהרן שבתאי‬
‫המטרו האווירי‬
‫בחסות גרם המדרגות‬
‫מתרוממות באוויר החצאיות‬
‫ברציף פאסי ליד עץ התפוח‬
‫של בעלת דירה ריקה‬
‫שבה מתפשטת‬
‫גברת‪.‬‬

‫יש לסמן לנהג‬
‫הגברת חיכתה לאוטובוס‬
‫האדון חיכה לאוטובוס‬
‫עובר כלב שחור שצולע‬
‫הגברת מסתכלת בכלב‬
‫האדון מסתכל בכלב‬
‫ובינתיים האוטובוס עבר‬

‫ַעם הפסלים הקטן‬
‫העם הקטן של הפסלים‬
‫בגני הטילרי‬
‫הוא עם קטן של נודיסטים‬
‫האדונים והגברות האלה‬
‫ברצון מתפשטים ערומים‬
‫למרות שיש שם ילדים‬
‫ותיירים שנפשם טהורה‬
‫והיונים מטילות צואתן‬
‫על ַעם הפסלים הקטן‬

‫מעין | ‪44‬‬

‫הזבובים‬
‫הזבובים של היום‬
‫אינם זהים עוד לזבובים מפעם‬
‫הם פחות שמחים‬
‫יותר כבדים‪ ,‬יותר מלכותיים‪ ,‬יותר חמורים‬
‫יותר מודעים לנדירותם‬
‫הם יודעים שהם צפויים להשמדה‬
‫בילדותי הם באו בשמחה להידבק‬
‫במאות‪ ,‬אולי באלפים‬
‫על נייר שהוכן כדי להורגם‬
‫הם באו להיכלא‬
‫במאות‪ ,‬אולי באלפים‬
‫בתוך בקבוקים בעלי צורה מיוחדת‬
‫הם החליקו‪ ,‬דשדשו‪ ,‬גוועו‬
‫במאות אולי באלפים‬
‫הם שפעו‬
‫הם חיו‬
‫עכשיו הם מחשבים כל תנועה‬
‫הזבובים של היום‬
‫אינם זהים עוד לזבובים של פעם‬

‫מעין | ‪45‬‬

‫שירים ‪ /‬ניקנור ּפארה‬
‫מספרדית‪ :‬אהרן שבתאי‬
‫שיחת אהבה‬
‫אנחנו כבר שעה כאן‬
‫אבל תמיד אתה עונה אותו דבר‪.‬‬
‫אתה רוצה לשגע אותי בבדיחות שלך‬
‫אבל אני כבר יודעת אותן בעל פה‪.‬‬
‫אתה לא אוהב את הפה שלי‪ ,‬את עיניי?‬
‫ כמובן שאני אוהב את עינייך‪.‬‬‫ אז למה אתה לא מנשק אותן?‬‫ ברור שאני הולך לנשק אותן‪.‬‬‫ אתה לא אוהב את ירכיי או את שדיי?‬‫ מה פתאום אני לא אוהב את שדייך!‬‫ אז למה אתה לא עושה כלום?‬‫גע בהם‪ ,‬יש לך הזדמנות‪.‬‬
‫ לא נעים לי לנגוע בהם בכפייה‪.‬‬‫ אז למה גרמת לי להתפשט?‬‫ לא אמרתי לך שתתפשטי‪.‬‬‫זו את שהתפשטת‪.‬‬
‫התלבשי‪ ,‬לפני שיגיע בעלך‪.‬‬
‫הפסיקי להתווכח‬
‫והתלבשי לפני שיגיע בעלך‪.‬‬

‫נשים‬
‫האישה הבלתי אפשרית‪,‬‬
‫האישה שגובהה שני מטר‪,‬‬
‫הגברת משיש של קרארה‬
‫שלא שותה או מעשנת‪,‬‬
‫האישה שלא רוצה להתפשט‬
‫מפחד שתיכנס להריון‪,‬‬
‫הווסטאלה שאי אפשר לגעת בה‬
‫שלא רוצה ללדת‪,‬‬
‫האישה שנושמת דרך הפה‪,‬‬
‫האישה שצועדת בתולה אל מיטת הנישואים‬
‫אבל אז מתנהגת כמו גבר‪,‬‬
‫זו שמתפשטת מטוב לב‬
‫(כי היא מוקסמת ממוזיקה קלאסית)‬
‫האדמונית ששוכבת על הבטן‪,‬‬
‫זו שמתמסרת רק לשם אהבה‬
‫הקטנה שמציצה בעין אחת‪,‬‬
‫מעין | ‪46‬‬

‫זו שנותנת לשכב איתה‬
‫רק על הספה‪ ,‬בקצה התהום‪,‬‬
‫זו ששונאת את אברי המין‪,‬‬
‫זו שמזדווגת רק עם הכלב שלה‪,‬‬
‫האישה שעושה את עצמה ישנה‬
‫(בעלה מאיר עליה בגפרור)‬
‫האישה שמתמסרת סתם‬
‫בגלל הבדידות‪ ,‬בגלל השכחה‪...‬‬
‫זו שסוחבת את בתוליה עד לזקנה‪,‬‬
‫הפרופסורית קצרת הראייה‪,‬‬
‫המזכירה עם משקפי השמש‬
‫הנערה החיוורת עם המשקפיים‬
‫(היא לא רוצה שום דבר שקשור לזין)‬
‫כל הוולקירות האלה‬
‫כל הגבירות הכבודות האלה‬
‫עם שפתי הפות הגדולה והקטנה‬
‫במוקדם או במאוחר יוציאו אותי מדעתי‪.‬‬

‫הצעירים‬
‫ִּכתבו מה שאתם רוצים‬
‫בכל סגנון שעדיף לכם‪.‬‬
‫יותר מדי דם שטף מתחת לגשרים‬
‫מכדי שנמשיך להאמין‬
‫שיש דרך אחת נכונה‪.‬‬
‫בשירה הכול מותר‪.‬‬
‫בתנאי אחד‪ ,‬כמובן‪:‬‬
‫שצריך לשפר את הדף הלבן‪.‬‬

‫מבחן‬
‫מהו אנטימשורר?‬
‫סוחר בכדי אפר וארונות מתים?‬
‫גנרל שמטיל ספק בעצמו?‬
‫כומר שלא מאמין בכלום?‬
‫משוטט שצוחק מהכול‬
‫ואפילו מהזקנה ומהמוות?‬
‫דברן עם אופי מרושע?‬
‫רקדן על סף התהום?‬
‫נרקיס שמאוהב בכל העולם?‬
‫בדחן מחורבן‬
‫מעין | ‪47‬‬

‫שהוא אומלל בכוונה?‬
‫משורר שישן בכיסא?‬
‫אלכימאי מודרני?‬
‫מהפכן של כיס?‬
‫זעיר בורגני?‬
‫אל?‬
‫טהור?‬
‫איכר מסנטיאגו בצ’ילה?‬
‫ציין קו מתחת למשפט שנראה לך נכון‪.‬‬
‫מהי אנטישירה?‬
‫סערה בכוס תה?‬
‫כתם של שלג על סלע?‬
‫קערת סלט מלאה צואת אדם‬
‫כפי שמאמין הפרנסיסקני סלווטיירה?‬
‫ראי שאומר את האמת?‬
‫אישה שפותחת את הרגליים?‬
‫אגרוף באפו‬
‫של נשיא אגודת הסופרים?‬
‫(שאלוהים יציל את נשמתו)‬
‫אזהרה למשוררים הצעירים?‬
‫ארון מתים סילוני?‬
‫ארון מתים עם כוח צנטריפוגלי?‬
‫ארון מתים על גז פרפין?‬
‫בית לוויות בלי גוף של מת?‬
‫ציין באיקס‬
‫את ההגדרה שנראית לך נכונה‪.‬‬

‫מוסיף אהרן שבתאי‪ :‬המשותף לריימון קנו (‪ )1974-1903‬ולניקנור ּפארה (נולד ב–‪ )1914‬הוא ששניהם ידעו‬
‫לא להילכד באיזו מסכה משוררית‪ .‬הם כתבו שירים “מטומטמים” שאותם אפשר להשוות לשירי ההייקו‬
‫של קובאיאשי איסה‪ .‬ריימון קנו רכש השכלה ביוונית‪ ,‬בלטינית ובפילוסופיה והשתייך לחברה המתמטית‬
‫הצרפתית‪ .‬משנת ‪ 1938‬עבד כעורך בהוצאת גלימאר‪ .‬לצד קובצי השירים‪ ,‬הוא חיבר את הרומן "זאזי‬
‫במטרו" ואחרים‪ .‬ניקנור ּפארה הוא פרופסור צ’יליאני לפיזיקה תאורטית‪ .‬הוא יצר נוסח מנוגד לגמרי‬
‫לשירה המשוררית חובקת הכול של פאבלו נרודה‪ .‬השירים המובאים כאן לקוחים מהקובץ הקלאסי שלו‬
‫"שירים ואנטי שירים"‪.‬‬
‫מעין | ‪48‬‬

ˇ‡
ˇ‡ÌÈÈË
ÌÈÈËÂÁ˜
ÂÁ˜¨Ìȯˆ˜
¨Ìȯˆ˜ÌÈÈÁ‰
ÌÈÈÁ‰

¢ÔÈÈÚÓ¢
¢ÔÈÈÚӢȇ¯Â˜Ï
ȇ¯Â˜Ï„ÁÂÈÓ
„ÁÂÈÓÚˆ·Ó
Úˆ·Ó
°„·Ï·
°„·Ï·Ú·˘Ï
Ú·˘ÏÁ¢˘
Á¢˘µµ

1910<J
1910<J
‰˙Ó
‰˙Ó
ÌÈٯˈÓÏ
ÌÈٯˈÓÏ

∫˙È·‰
∫˙È·‰„Ú
„Ú˙ÂÓʉÏ
˙ÂÓʉÏ

∞≥Æ∑±±±Æ∞∑∞
∞≥Æ∑±±±Æ∞∑∞

49 | ‫מעין‬

„·Ï·
„·Ï·
ÌÈ˘„Á
ÌÈ˘„Á
ÌÈÈÂÓÏ™
ÌÈÈÂÓÏ™
≥∞Æ∂Æ∞π≠‰
≥∞Æ∂Æ∞π≠‰
„Ú„Ú
Û˜Â˙·
Û˜Â˙·
Úˆ·Ó‰™
Úˆ·Ó‰™
Ô΄Ú˙È
Ô΄Ú˙È
Úˆ·Ó‰
Úˆ·Ó‰
˙Ù˜˙
˙Ù˜˙
ÌÂ˙·™
ÌÂ˙·™
ÌÈ˘„ÂÁ
ÌÈ˘„ÂÁ
∂ Ï˘
∂ Ï˘
‰Ù˜˙Ï
‰Ù˜˙Ï
ÈÂÓ™
ÈÂÓ™
˙·ÈÈÁ˙‰
˙·ÈÈÁ˙‰
‡ÏχÏÏ
¨ÔÂÈÏÈ‚
¨ÔÂÈÏÈ‚
Á¢˘
Á¢˘
∑Ƶ≠Ï
∑Ƶ≠Ï
¯ÈÁÓ‰
¯ÈÁÓ‰

‫על השמחה בשירה ‪ /‬אהרן שבתאי‬
‫השתדלתי מאוד שלא ללעוג למעשי בני האדם‪ ,‬ולא לקונן עליהם‪ ,‬ולא לתעבם‪ ,‬אלא להבינם‪ .‬ולכן‬
‫הסתכלתי בהיפעלויות האנושיות‪ ,‬כגון אהבה‪ ,‬שנאה‪ ,‬כעס‪ ,‬קנאה‪ ,‬תהילה‪ ,‬חמלה‪ ,‬ושאר ההתרגשויות‬
‫של הרוח לא כבחסרונות של הטבע האנושי‪ ,‬כי אם כבתכונות השייכות אליו כמו שהחום‪ ,‬הקור‪,‬‬
‫הסערה‪ ,‬הרעם ושאר דברים כיוצא בהם שייכים לטבע האויר; הללו אף על פי שאינם נוחים‪ ,‬בכל‬
‫זאת הכרחיים הם‪ ,‬ויש להם סיבות מסוימות שעל פיהן אנו מנסים להבין את טבעם‪ ,‬והתבונה שמחה‬
‫בהתבוננות אמתית בהם ממש כשם שהיא שמחה בהכרת הדברים שהם נעימים לחושים (שפינוזה‪,‬‬
‫“מאמר מדיני”‪ ,‬פרק א‪.)4 ,‬‬
‫שירה חזקה היא שמחה‪ ,‬היא שמחה בהכרת הדברים כמו שהם‪ ,‬הטובים והרעים‪ ,‬וההכרה היא כוח‬
‫שמוציא אותך אל הדברים כמי שמחליט מה חשוב‪ ,‬מתנגד או מסכים‪ .‬אתה מחליט על האתיקה שלך‪,‬‬
‫כלומר על בקרת הדיבור הפנימי‪ ,‬באופן שבו הוא מכוון להבנה ולפעילות בחוץ‪ ,‬בשדה שבו לרצון יש‬
‫תעסוקה‪ ,‬שבו הוא נתקל בהתנגדות ושבו הוא מחפש את הרצון הכללי‪ .‬זה כמו מעבר מכוס המים שלך‬
‫על השיש המוכתם שליד הכיור‪ ,‬אל הים‪ ,‬שמשתרע מול חוף הבננה‪ .‬בחוץ אצורה השמחה‪ ,‬כשההבנה‪,‬‬
‫הפעילות והרצון אינם עוד בודדים‪ ,‬אלא משתתפים‪ ,‬ושינוי קטן שאתה עושה בחייך יכול להצטרף‬
‫בעקיפין או ישירות למאמץ של עוד רבים לשנות‪ .‬ייטס כתב על במת החיים‪:‬‬
‫אם יש ערך לתפקיד שהציגו‬
‫אין הם שוברים את שורותיהם כדי לבכות‪,‬‬
‫הם יודעים שהמלט וליר שמחים‪,‬‬
‫השמחה משנה את מובן האימה‪.‬‬
‫השירה שמחה באופן אתי‪ ,‬כהבנה שמממשת בפעילות‪ ,‬ובמובן זה היא שרה‪ .‬דיבור שאינו פעיל שוקע‬
‫בעצמו‪ ,‬ומתוך כך הוא עצוב וחלש‪ .‬הוא אינו משנה באופן דרמטי את מובן האימה‪ ,‬אלא מדשדש בה‪.‬‬
‫בעיני שפינוזה‪ ,‬הבקרה על הדיבור הפנימי אמורה לחלץ אותו מהרגשות ומהדימויים הסבילים ולחדד‬
‫את המודעות “לרגשות אחרים של שמחה ותשוקה‪ ,‬המתיחסים אלינו במידה שאנו פועלים”‪ .‬לדבריו‪,‬‬
‫“ידיעת טוב ורע אינה אלא רגש של שמחה או עצב‪ ,‬באשר אנו מודעים לו”‪ .‬לכן “כשאנו מסדרים את‬
‫מחשבותינו ואת דימויינו‪ ,‬עלינו להתרכז תמיד בטוב שבכל דבר‪ ,‬באופן שניקבע לפעול תמיד על ידי‬
‫רגש של שמחה”‪ .‬הבקרה מפנה למה ששמח‪ ,‬להדהוד הפעיל‪ ,‬האתי‪ .‬פינדרוס פותח שיר במילים‪:‬‬
‫הטוב מכול הוא המים‬
‫כל השיר הזה‪ ,‬כסיפור חיים שמצטלבים בו מיתוס ואירועים בהווה‪ ,‬מדגים מעניין לעניין שהכוח‬
‫והסמכות של המשורר הם בכך שלפי ההקשר המסוים‪ ,‬המקוטע‪ ,‬הוא משבח את מה שטוב ומגנה את‬
‫מה שרע‪ ,‬וזה נוגע לאתוס‪ ,‬כלומר לאופי ולסגנון חיים פעיל‪:‬‬
‫אין סכנה גדולה‬
‫מוצאת את הפחדן‪ .‬אם ממילא נמות‪,‬‬
‫מה יועיל לאדם לשבת בחושך‪,‬‬
‫לטפח זקנה אלמונית‬
‫בלי טעם ובלי השג?‬
‫זוהי תובנה אלמנטרית שמאפשרת להתמצא‪ .‬כמובן‪ ,‬השדה של השבח והגינוי מוגדר תמיד מחדש‬
‫מעין | ‪50‬‬

‫ובאופן שונה ופרדוקסלי‪ .‬פו צ’ו אי ובאשו ישבחו או יגנו מתוך תפיסה אחרת של מה שחשוב ומועיל‬
‫לחיים‪ .‬באשו מרגיש את הסבל ואת האלימות שהוא נחשף להם במסע הארוך‪ ,‬אך בדיבור הפנימי שלו‬
‫הם מתנסחים באופן אתי כחיכוך שיש בתנועה ובמפגש‪ ,‬והופכים לצליל המים שנשמע כשהצפרדע‬
‫קופצת לבריכה העתיקה‪ .‬לפו צ’ו אי יש שיר על זקן בן שמונים ושמונה שבצעירותו‪ ,‬כשהיה בן עשרים‬
‫וארבע‪ ,‬שבר לעצמו באבן גדולה את היד כדי לא להשתתף בקרבות על נהר לו‪ ,‬בידיעה שעשרה מיליון‬
‫חיילים יטבעו או ייטבחו ואיש מהם לא יחזור‪:‬‬
‫זה היה די כואב‪ ,‬העצם נשברה והשרירים נקרעו‪,‬‬
‫אך מצאתי דרך לשוב ולהתיישב בשקט בכפרי‪.‬‬
‫כעת שישים שנה באו וחלפו מאז שברתי את הזרוע הזאת‪:‬‬
‫ויתרתי על איבר‪ ,‬זו אמת‪ ,‬אבל אני אני עוד חי‪ ,‬ועדיין שלם‪,‬‬
‫גם אם עוד עכשיו‪ ,‬בלילות כהים וקרים‪ ,‬של רוח וגשם‪,‬‬
‫איני ישן כל הלילה מכאב ועדיין מתעורר עם שחר‪.‬‬
‫ער בכאב‬
‫אבל פטור מחרטה‪,‬‬
‫כי אני האיש היחיד באזור שלי שחי וזכה ליהנות מהזקנה‪.‬‬
‫השבח והגינוי שייכים לכך שכל פעילות מושכלת קשורה להערכת החשיבות או התועלת שבדברים‪,‬‬
‫ומכאן להסכמה ולהתנגדות‪ .‬כשזזים מהמקום נוצר סיפור שבו כל הזמן כדי להתקדם אומרים במילים‬
‫ולמעשה כן ולא‪ .‬והמשקל והעוצמה של היחיד הם שהוא אומר ברציפות‪ ,‬בכל משפט ובבחירת המילים‪,‬‬
‫את הכן והלא‪.‬‬
‫כדי לסבר אני מאלתר תהליך כזה‪:‬‬
‫בכל פעם אתה צריך לקבוע שהשום הוא שום‪ ,‬ושמוטב לקרוא לו שום‪ ,‬ואם צריך שום‪ ,‬ואם יש טעם‬
‫לדבר על שום‪ ,‬ואם כן‪ ,‬אז למי‪ ,‬ובאיזה רגע‪ ,‬ובכלל למה לרצות‪ ,‬והאם יש תשוקה‪ ,‬והאם אפשר בלי‬
‫תשוקה‪ ,‬ומה ההיקף של התשוקה‪ ,‬האם היא מתחברת למשהו אחר‪ ,‬מורחבת‪ .‬האם להתחיל לכתוב‪ ,‬או‬
‫מוטב לא‪ ,‬האם יש מה להגיד‪ ,‬ואם יש‪ ,‬האם להגיד אותו בכוונה‪ ,‬או במקרה‪ .‬בכל התחלה אתה צריך‬
‫להיות חכם‪ ,‬וגם לזכור לדעת להיות גם טיפש‪ ,‬ואז שוב‪ ,‬במילה ובשורה הבאה מחדש‪ ,‬האם להיות‬
‫חכם או טיפש‪ ,‬או לא להחליט‪ ,‬ולתת לזה להיאמר‪ ,‬כאילו מעצמו‪ ,‬ואז עד מתי‪ ,‬מתי להתערב‪ ,‬והאם‬
‫לדעת מה אתה רוצה להגיד ולאן אתה חותר‪ ,‬האם לדעת מה התכלית‪ ,‬מה הטווח של הרעיון‪ .‬אתה‬
‫מדבר‪ ,‬אז מי אתה‪ .‬אתה צריך לדעת מי אתה ומה אתה מדבר ולשם מה‪ ,‬כלומר להבין‪ ,‬אחרת אתה‬
‫סתמי‪ ,‬או מדבר מה שממילא מישהו אומר‪ ,‬או שאתה מצטט אותו בהסכמה‪ ,‬או שאתה רק מציית לו‪,‬‬
‫אתה מתחנף למישהו‪ ,‬יש לך אדון או אדונים‪ .‬האם אתה יודע מיהו ומיהם‪ .‬וצריך להבין מה הוא אומר‪,‬‬
‫האדון‪ ,‬ומה אומרים מסביב‪ ,‬ועל מה מדברים‪ ,‬ואז גם על מה שותקים‪ ,‬אתה מחליט ממה להתעלם‪,‬‬
‫ומה להזכיר‪ ,‬ואז האם להסכים‪ ,‬להסתייג או לפגוע‪ ,‬להיות מנומס‪ ,‬להיות רציני או מצחיק או מגוחך‪.‬‬
‫ואם אתה אומר משהו‪ ,‬האם אתה יכול לומר עוד משהו שלא אמרת כבר בצורה זו או אחרת‪ .‬הציעו לי‬
‫בשוק שלושה כובעים זהים‪ ,‬בלבן‪ ,‬בחאקי ובכחול כהה‪ ,‬האם כדאי לנצל את ההנחה‪ ,‬או כובע אחד לבן‪,‬‬
‫במחיר מלא‪ ,‬מספיק‪ .‬שיר יכול להיות סדרה של כובעים בהנחה‪ ,‬אתה יודע שצריך כובע‪ ,‬ואתה חוזר‬
‫על זה באמתלה שהצבע שונה‪ ,‬כי זה מה שאתה יודע‪ .‬צריך יותר תשוקה כדי לדעת יותר מה לרצות‪,‬‬
‫ואז צריך דעה‪ ,‬צריך להחליט‪ .‬ובאיזה היקף הדברים נוגעים לך‪ .‬למשל‪ ,‬הכובעים מוזלים‪ ,‬כי שוק ההון‬
‫העולמי התמוטט‪ ,‬האם זה נוגע לך‪ ,‬האם אתה צד בעניין‪ .‬זה שאתה משלם על הכובע פחות‪ ,‬ברגע‬
‫שמניות הבנק שלך נופלות‪ ,‬וכספך מתמעט‪ ,‬שלפני חודש קיבלת על הפיקדון שלושה אחוזים‪ ,‬היום‬
‫אפס‪ ,‬ומחר הקרן תישחק‪ .‬וזאת כשסיכוייך להיות מפוטר גדלים‪ ,‬ערך הדירה שלך יורד‪ ,‬ואתה חייב‬
‫מעין | ‪51‬‬

‫להמשיך לשלם משכנתא‪ ,‬בשעה שהממשלות לוות‪ ,‬מדפיסות כסף ומזרימות מיליארדים מכספי המסים‬
‫לקופות אותם בנקים שספסרו במשכנתאות‪ ,‬בחובות ובביטוחים‪ ,‬רימו בתמחור החרא הזה שמכרו‪ ,‬עשו‬
‫מזה המון כסף‪ ,‬ופשטו את הרגל‪.‬‬
‫זוהי טיוטה מדגמית של רצף‪ ,‬שבו רסיסי התזוזה נפרטים באמירות של דמות שיוצרת ומפעילה את‬
‫עצמה כמשורר‪ .‬הדמות נוצרת בהתאם ללכידות שבה היא זזה‪ ,‬וקובעת לעצמה סגנון התנהגות מתוך‬
‫בחירת העיקר‪ .‬בהתנגדות ובהסכמה יש כוח‪ ,‬והן דרמטיות אם הן ממשיות ונוגעות לחיים‪ .‬בעניין זה‬
‫יש לומר שלחומרים הפתטיים‪ ,‬הדימויים ורגשות הסבל והסבילות‪ ,‬הפיצול‪ ,‬והניתוק‪ ,‬החרדה‪ ,‬החמלה‪,‬‬
‫השנאה והתוקפנות‪ ,‬יש ערך רק אם חותרים אל החשיבה האתית ואל הידע האתי‪ .‬בעיני שפינוזה‪,‬‬
‫המעורבות בחיים דורשת מרב של התנסות בחוויות וברגשות שבהם נפעלים ופועלים‪ .‬ידיעה אמיתית‬
‫של טוב ורע אינה מפעילה בעצם זה שהיא אמת מופשטת‪ ,‬אלא כרגש‪ ,‬וההתנסות ברגשות סבילים‬
‫הכרחית לפעילות שבה רגש עצוב של חולשה אינו נבלם ומתבטל אלא על ידי גיוס רגש מנוגד וחזק‬
‫יותר‪ ,‬שהוא שמח‪ ,‬וניזון מהתשוקה לפעול ולהתממש‪ .‬מאותם חומרי הסבל והחולשה שפועלים עלינו‬
‫כהיפעלויות אנו מפיקים בהפעלה רגשית את חומרי הכוח‪ .‬אני מרגיש את זה בשורה הידועה של עזרה‬
‫פאונד‪ ,‬שנכתבה בכלא בפיזה‪:‬‬
‫הטרגדיה הענקית של החלום בכתפי האיכר הכפופות‬
‫זה הפתוס שמכוחו הוא עובד‪ ,‬כמו הזורע של ואן גוך שבתוכו יושב עוד זורע שחושב על הטראומה‬
‫שלו‪ ,‬על הכבידה של האדמה‪ ,‬על עליבות המעמד‪ ,‬על העוני ועל אדישות השמים‪ ,‬אבל מתקדם בתלם‪,‬‬
‫מכניס את היד לשק ומפזר את הזרעים‪ ,‬ופוסע אל המקום שבו השדה מתחבר לשדה השכן ושבו‬
‫הוא יפגוש עוד זורעים‪ ,‬שיש להם עניין משותף‪ .‬הוא צריך להחליט שהזורע הפנימי שמתלונן בתוכו‪,‬‬
‫ומבקש לשאוב אותו פנימה‪ ,‬הוא חומר מיותר לפעולה‪ ,‬נניח איזו נחיתות או רגש שנאה‪ ,‬שהוא‪ ,‬הזורע‬
‫הצועד‪ ,‬מתגבר עליהם ברגש חזק והגיוני יותר של התנגדות מוסרית; ומשנאת עצמו ושנאת אחרים‬
‫ושונים‪ ,‬הוא מגיע לאהבת הזולת והשונה‪ ,‬ולאהבת בני האדם בכלל‪ .‬אני זוכר שיחה עם ידיד‪ ,‬פסיכולוג‪,‬‬
‫שהתכונן לערב את בתו ולסלק את החשבון עם פסיכולוג אחר‪ ,‬שלפני עשרים שנה פגע באיש יקר להם‬
‫במעשה שמבחינה מקצועית אינו הוגן‪ .‬אמרתי לו שמוטב באופן אקטיבי לא להדחיק‪ ,‬אלא להשכיח‬
‫בנפשו את הפרשה‪ ,‬למען מה שדחוף יותר‪ .‬את החומרים הפסיכולוגיים חשוב להבין כדי להשמיט‬
‫אותם‪ ,‬לשרוף אותם לצורך הפעולה‪ ,‬וזה צריך להיות כיוון הטיפול הפסיכולוגי‪ .‬הכיוון הוא החוצה‪.‬‬
‫המשוררים שאהבתי עיצבו את עצמם כדמויות שניסחו אתוס בצורה זו או אחרת‪ ,‬ובכך חייבו גם את‬
‫הקורא להתנגד או להסכים‪ ,‬כדי לזוז‪ .‬הם הציעו סגנון חדש של קבלה ושל אקטיביות‪ ,‬וזה קודם כול בא‬
‫להיפטר מהמון חומרים מתים שרובצים בשטח כתלונה‪ ,‬כהתמרמרות‪ ,‬כשעמום‪ ,‬כמומיות ספרותיות‪ .‬‬
‫המשורר לא חייב לכתוב על נושאים פוליטיים‪ ,‬אבל הוא פוליטי‪ ,‬כי הוא בחוץ‪ ,‬כלומר במרחב שבו‬
‫אם אתה רוצה להסתכל לא רק אל עצמך‪ ,‬אלא בהיקף עניינים רחב שבו אתה מעורב‪ ,‬אין פעילות‬
‫והתמצאות רגשית בדעה ובהבנת הנקרא והנאמר בלי שאתה מתנגד או מסכים‪ .‬כשאתה אומר כן ואומר‬
‫לא‪ ,‬השירה שמחה‪ ,‬וזה המובן לכך שהיא שרה‪.‬‬

‫משמאל‪ :‬אריאל שלזינגר‪ ,‬מטוס‪2008 ,‬‬

‫מעין | ‪52‬‬

‫‪Left: Ariel Schlesinger, Airplane, 2008‬‬

‫מעין | ‪53‬‬

‫שני שירים ‪ /‬צאלה כץ‬
‫חומוס‬
‫אתה מנגב חומוס כפי שמנגבים זיעה‬
‫אני מנגבת חומוס כפי שמנגבים דמעות‬
‫אוכלים ומוחים‬
‫לך הפיתה‪ ,‬לי הבצל‬

‫שחר‬
‫עם שחר‬
‫ניפול‬
‫נצנח ונצלול‬
‫נשפריץ ונצוף‬
‫בתעלות הביוב‬
‫שם ניבול‬
‫נשחה ללא נחת‬
‫רק לצוף ולקחת‬
‫אוויר הצצה‬
‫אל מחוץ לבוצה‬
‫שמתחת‬
‫תחת העיר‬
‫תחת הרחובות‬
‫תחת אנשים‬
‫בתי חולים‪ ,‬בתי קברות‬
‫תחת המוכרים‪ ,‬המשווקים‪ ,‬המפיצים‬
‫תחת הזונות‪ ,‬הלקוחות‪ ,‬המציצים‬
‫תחת העשב‪ ,‬הקצב‪ ,‬הכסף‬
‫תחת הרכב‪ ,‬הרקב‪ ,‬הקצף‬
‫תחת הבניינים‪ ,‬הקניינים‪ ,‬העניינים‬
‫תחת האיילת‪ ,‬הדיילת‪ ,‬הטיילת‬
‫ותחת הילדה‬
‫שתחת הילד‬
‫שתחת העוני‬
‫שתחת הכיבוש‬
‫שתחת המדינה‬
‫שתחת השולחן‬
‫מעין | ‪54‬‬

‫שתחת הצלוחית‬
‫שתחת הקפה שנשתה‬
‫עם שחר‪ ‬‬
‫ניפול‬
‫נצנח ונצלול‬
‫נשפריץ ונצוף‬
‫בתעלות הביוב‬
‫שם ניבול‬
‫ועד עלות השחר‬
‫הלילה הוא ריחוף‪ ,‬הר‪ ,‬ציפור‪,‬‬
‫קנה תותח‪ ,‬כוכב לכת‪ ,‬תקרת שעון חול‪ ,‬כינור‬
‫עד רדת השחר‬
‫כל אחד מאיתנו הוא המלאך השומר מעל‬
‫והשני הוא‬
‫המפל‬

‫שירים מעזבונה של צאלה כץ סוחמי ז"ל‪ ,‬שהשתתפה בכמה גיליונות "מעין" ונפטרה בשנת ‪2007‬‬

‫מעין | ‪55‬‬

‫שירים ‪ /‬יוני רז פורטוגלי‬
‫*‬
‫המוות‬
‫טלוויזיה דולקת‬
‫במספרה ריקה‬

‫סין‬
‫אור‪ ,‬חושך‬
‫פניה של בודקת הנורות‬

‫*‬
‫אני עוצר‪.‬‬
‫חיילות‬
‫ממשיכות לחצות‬
‫את גשר עזריאלי‬

‫*‬
‫לילה‬
‫בקצה השביל‬
‫של אצנית הג’וגינג‬

‫יוני רז פורטוגלי‪ ,‬יליד יפו‪ .‬תסריטאי‪ ,‬משורר‬

‫מעין | ‪56‬‬

‫אושוויץ–דייט ‪ -‬מחזה ‪ /‬צחי מלמד‬
‫תפאורה‪ :‬בימה עירומה מלבד מיטת מסז’ים עטופה בסדין‪.‬‬
‫מסז’יסטית צעירה בחלוק בית‪ ,‬לקוח בן חמישים לערך‪.‬‬
‫סיטואציית פתיחה‪ :‬אחרי שהלקוח סיים באורגזמה‪ ,‬הוא יושב על המיטה בהבעה מרוצה‪ .‬האווירה‬
‫שמתחוללת בין שניהם היא כביכול בבורדל צרפתי‪ ,‬שבו מתנהל שיח מעבר לזה הפיזי‪.‬‬
‫מסז’יסטית במבטא רוסי נשענת על המיטה לידו‪.‬‬
‫מסז’יסטית‪ :‬‬

‫איך היה‪ ,‬מאמי?‬

‫לקוח‪ :‬‬

‫סבבה‪ .‬איך אמרת שקוראים לך?‬

‫מ’‪ :‬‬

‫לילך‪ ,‬מאמי‪ .‬באמת אתה מדען טילים?‬

‫ל’‪ :‬‬

‫באמת את מנגנת בפסנתר?‬

‫מ’‪ :‬‬

‫ובחליל ובכינור‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫אולי תנגני לי איזה שיר בפסנתר‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫אין לנו כאן‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫אז ספרי איזו בדיחה‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫בכיף‪ .‬פעם אמריקאי ורוסי היו צריכים למלא איזה טופס כדי להיכנס‬
‫לקובה‪ ,‬והיתה כתובה שם שאלה‪“ :‬מי ניצח במלחמה הקרה‪ ,‬הרוסים או‬
‫האמריקאים?” אז האמריקאי שואל את הרוסי‪“ :‬תגיד‪ ,‬מי הפסיד במלחמת‬
‫העולם השנייה‪ ,‬הגרמנים?” הרוסי אומר לו‪“ :‬כן”‪ .‬האמריקאי רושם בשאלון‪:‬‬
‫“האמריקאים ניצחו במלחמת העולם השנייה”‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫לא הבנתי‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫כאילו הוא לא יודע שהרוסים ניצחו במלחמת העולם השנייה‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫האמריקאים ניצחו במלחמת העולם השנייה‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫הרוסים ניצחו במלחמת העולם השנייה‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫האמריקאים‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫הרוסים‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫ברור שהאמריקאים‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫בטוח שהרוסים‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫האמריקאים והאנגלים בנו את קו מז’ינו‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫לא‪ ,‬מסז’יסטיות בנו את קו מז’ינו‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫אמריקאיות‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫רוסיות‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫אמריקאיות‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫רוסיות‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫זונות‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫אמריקאיות‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫רוסיות‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫זונות אמריקאיות ומסז’יסטיות רוסיות‪.‬‬
‫מעין | ‪57‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫אני עוד לא הבנתי את הבדיחה‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫מה לא הבנת? שסטלין עצר את הגרמנים?‬

‫ל’‪ :‬‬

‫סטלין רצח הרבה אנשים‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫סבתא שלי היתה באושוויץ מתי שהרוסים שחררו שם‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫מה היא עשתה שם?‬

‫מ’‪ :‬‬

‫עבודות כפייה‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫בשביל מי?‬

‫מ’‪ :‬‬

‫הגרמנים‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫אבל איזה עבודות היא עשתה שם?‬

‫מ’‪ :‬‬

‫כפייה‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫בשביל מי?‬

‫מ’‪ :‬‬

‫בשביל הגרמנים‪ ,‬אמרתי לך‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫אני מתכוון אם היה לה בוס אחד‪ ,‬פרטי‪ ,‬או שהיא עבדה בשביל כל הגרמנים‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫אה‪ ,‬כן‪ .‬מנהל המחנה‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫מה היא עשתה בשבילו?‬

‫מ’‪ :‬‬

‫בישלה‪ ,‬ניקתה‪ ,‬תפרה‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫וזה נקרא עבודות כפייה?‬

‫מ’‪ :‬‬

‫לא רק את זה היא עשתה‪ .‬את הבישול‪ ,‬ניקיון‪ ,‬תפירה היא עשתה אחרי‬
‫שעות העבודה הרגילות‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫שעות נוספות?‬

‫מ’‪ :‬‬

‫כן‪ ,‬שעות נוספות‪ .‬בבוקר היא היתה עובדת ארבע–עשרה שעות‪ ,‬עומדת‬
‫במים עד הברכיים‪ ,‬וחוצבת אבנים‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫נשמע באסה‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫באמת באסה‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫מה באסה?‬

‫מ’‪ :‬‬

‫עבודות הכפייה‪ ,‬אמרתי לך‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫אני מתכוון‪ ,‬מה יותר באסה‪ ,‬עבודות כפייה בלעמוד ארבע–עשרה שעות‬
‫במים עד הברכיים ולחצוב אבנים או לבשל ולנקות ולתפור אחרי שעות‬
‫העבודה?‬

‫מ’‪ :‬‬

‫שני הדברים באסה‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫אותו דבר באסה?‬

‫מ’‪ :‬‬

‫מה זה משנה‪ ,‬שניהם באסה‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫אבל על התפירה והבישול והניקיון היא היתה מקבלת שעות נוספות‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫אבל זה באסה‪ .‬תפירה ובישול וניקיון זה באסה‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫אפילו אם היא מקבלת שעות נוספות?‬

‫מ’‪ :‬‬

‫אפילו אם אני מקבלת שעות נוספות‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫ואת ‪ -‬מקבלת שעות נוספות?‬

‫מ’‪ :‬‬

‫על מה?‬

‫ל’‪ :‬‬

‫על העבודה שלך כאן‪.‬‬

‫מעין | ‪58‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫פה אנחנו מתחשבנים אחרת‪ ,‬זה הולך חמישים אחוזים לי‪ ,‬חמישים אחוזים‬
‫לבעל הבית‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫אפילו אם את עושה שעות נוספות?‬

‫מ’‪ :‬‬

‫מה שייך כאן שעות נוספות?‬

‫ל’‪ :‬‬

‫כי סבתא שלך קיבלה שעות נוספות‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫היא עבדה בניקיון‪ ,‬תפירה ובישול‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫ובמסז’ים היא לא עבדה?‬

‫מ’‪ :‬‬

‫מה פתאום‪ ,‬סבתא שלי לא עבדה במסז’ים‪ .‬סבתא שלי היתה פרטיזנית‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫אמרת קודם שהיא היתה מניצולות ברגן בלזן‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫אושוויץ‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫ולא מסז’יסטית?‬

‫מ’‪ :‬‬

‫פרטיזנית‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫בברגן בלזן או באושוויץ?‬

‫מ’‪ :‬‬

‫היא היתה מקבלת טיפים‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫מאמריקאים או מרוסים?‬

‫מ’‪ :‬‬

‫ממפקד המחנה‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫ומה הוא היה?‬

‫מ’‪ :‬‬

‫גרמני‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫גרמני–רוסי או גרמני–אמריקאי?‬

‫מ’‪ :‬‬

‫גרמני–יהודי‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫יהודי–ארי‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫יהודי–ישראלי‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫מפקד המחנה יהודי–ישראלי?‬

‫מ’‪ :‬‬

‫מדען אטום–גרמני–ארי–יהודי–רוסי–אמריקאי–ישראלי‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫והיא היתה מנגנת בשבילו בפסנתר?‬

‫מ’‪ :‬‬

‫בכינור‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫אמרת קודם בפסנתר‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫בכינור‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫אבל את אמרת קודם בפסנתר‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫גם בפסנתר אני מנגנת‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫לא בכינור?‬

‫מ’‪ :‬‬

‫גם בכינור‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫אמרת שגם בחליל‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫גם בחליל אני מנגנת‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫בחליל‪ ,‬פסנתר וכינור‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫בכולם אני מנגנת‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫יש לכם כאן פסנתר או כינור או חליל?‬

‫מ’‪ :‬‬

‫אמרתי לך שאין‪.‬‬
‫מעין | ‪59‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫אמרת שאין פסנתר‪ ,‬אבל חליל או כינור אפשר להביא‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫למי שמביא טיפים‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫אז לכי להביא כינור‪ ,‬ואני אחפש בארנק‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫אני הולכת‪.‬‬

‫מסז'יסטית סוגרת את החלוק ויוצאת‪ .‬הלקוח לובש חולצת טריקו‪ ,‬בודק בארנק‪ ,‬יוצא עם הארנק ביד‪,‬‬
‫ונתקל במסז'יסטית שנכנסת עם נרתיק של כינור‪.‬‬
‫שניהם ביחד‪ :‬‬

‫איי‪ ,‬איי‪.‬‬

‫לקוח מחביא את הארנק מאחורי הגב‪ ,‬מסז'יסטית מחביאה את הנרתיק מאחורי הגב גם כן‪.‬‬
‫ל’‪ :‬‬

‫לא הלכת להביא את הכינור‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫לא חיפשת את הכסף‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫חיפשתי‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫הבאתי‪.‬‬

‫ל’‪ :‬‬

‫אז נגני לי משהו‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫אז תראה קודם את הכסף‪.‬‬

‫לקוח מחטט בארנק‪ ,‬מסז'יסטית מניחה את נרתיק הכינור על הרצפה ופותחת אותו כך שהוא מוטה‬
‫בזווית כלפי רגליה‪.‬‬
‫ל’‪ :‬‬

‫מה את מעדיפה‪ ,‬דולרים‪ ,‬רובלים או שקלים?‬

‫מ’‪ :‬‬

‫מה אתה מעדיף‪ ,‬אריה לטנור בסי מינור אובליגטו מאת באך‪ ,‬קונצ’רטו מאת‬
‫פגניני או אטיוד ברה מינור לצ’ייקובסקי?‬

‫ל’‪ :‬‬

‫תתחילי לנגן‪.‬‬

‫מ’‪ :‬‬

‫ַתראה את הכסף‪.‬‬

‫שניהם עוברים להסתכל אחד על השני אט–אט‪ ,‬המסז'יסטית מביטה בארנק של הלקוח‪ ,‬הלקוח מביט‬
‫בנרתיק הכינור של המסז'יסטית‪ ,‬המסז'יסטית לוקחת בידה את הארנק של הלקוח‪ ,‬הלקוח מעביר אליו‬
‫את הנרתיק לכינור‪.‬‬
‫המסז'יסטית פותחת את הארנק לרווחה‪ ,‬מראה לקהל שהוא ריק‪.‬‬
‫הלקוח מראה לקהל את נרתיק הכינור הריק‪.‬‬
‫נשמעת מוזיקה מבחוץ‪ ,‬וגשם של שטרות נופל על השניים‪ ,‬שעומדים ומביטים זה בזה‪ ,‬ובקהל‪.‬‬

‫צחי מלמד‪ ,‬יליד ‪ ,1964‬מתפרנס כליצן רפואי‪ ,‬שולח ידו בכתיבה ונותן תעסוקה ללקטורים בהוצאות הספרים‬

‫מעין | ‪60‬‬

‫קריאה דחופה לקוראיי ‪ -‬כמה המלצות ‪ /‬רועי ארד‬
‫אני ממליץ לקוראיי לא להתאהב‬
‫ולאכול דג כבוש‬
‫ִאכלו דג כבוש בבצל‬
‫אל תתאהבו‬
‫הנשים מביאות רק צרות‬
‫הגברים מביאים בוץ וכאב לב‬
‫הדגים כבושים‬
‫בבצל וכבר לא יאנו לכם רע‪.‬‬
‫אני ממליץ לקוראיי‬
‫על הביוגרפיה של טולסטוי מאת אנרי טרויה בשני כרכים‬
‫ִקראו את הפרק בחלק ב’ שבו טולסטוי הקשיש‪ ‬מקבל אופניים‬
‫וחזרו אליי‪.‬‬
‫ממליץ לקוראיי על שינה‬
‫עם גרביים‬
‫על אף‪ ‬המיתון‪ ‬‬
‫בשל המיתון‪.‬‬
‫לא יקרה כלום גם אם תישנו עם ג’ינס‪.‬‬
‫אני ממליץ על אכילת אנונה‬
‫ידידי צחי מסיבות הסביר שזה בריא מאוד‬
‫על אף שהאנונה האחרונה שקניתי‬
‫לא הבשילה‬
‫והפכה אפורה בפריזר‪.‬‬
‫כנראה עשיתי משהו לא בסדר‪.‬‬
‫אם אתם מוזיקאים או משוררים‪,‬‬
‫אני ממליץ שהשיר הבא שלכם יהיה מרגש או רקיד‪,‬‬
‫אל תנסו להיות חכמים גדולים‪.‬‬
‫אל תנסו גם להיות חכמים קטנים‪.‬‬
‫עדיף שלא תנסו כלום‪.‬‬
‫עדיף שלא תעשו כלום‪ ,‬אם אתם מוזיקאים או משוררים‪.‬‬
‫אתם יכולים לנסות לא לעשות כלום לעת עתה‪ .‬ובינתיים‬
‫אני ממליץ על ארוחות הבוקר של שמשון ב”שביל החלב”‪ ,‬על ביצת עין הפוכה‬
‫ולא ביצה עין רגילה‪.‬‬
‫וזה בלי קשר לדג הכבוש‪ ,‬שעלה קודם‪.‬‬
‫עצה למזל‪ ‬והצלחה ‪-‬‬
‫השקיעו בנייר הטואלט שלכם!‬
‫זו האמונה התפלה היחידה שבה יש להאמין‪.‬‬
‫הקשיבו לי היטב‪ ,‬קוראיי!‬
‫השקיעו את כל כספכם שמה!‬
‫רכשו נייר טואלט נהדר‪ ,‬יקר‪ ,‬איכותי‪ ,‬גם אם אתם רעבים ללחם‪.‬‬
‫תלת–שכבתי‪ ,‬ארבע–שכבתי ואפילו בן תשעים ושלוש שכבות‪.‬‬
‫הפוליטיקאים יאכזבו ולא ינקפו אצבע‪ ‬כשיפטרו אתכם‪,‬‬
‫הם ישלחו אתכם למות בשביל תמונה בישראל היום‪,‬‬
‫מעין | ‪61‬‬

‫אבל נייר הטואלט הנעים ינחם אתכם‪.‬‬
‫אם כן‪,‬‬
‫אני גם ממליץ על נסיעה לקהיר‬
‫ושם לשתות מיץ קרקדה קר‬
‫בבית הקפה הזול ביותר‪.‬‬
‫המיץ החם טעים פחות לטעמי‪.‬‬
‫אחרי שהקרקדה מתקרר‪ ,‬האדום שלו עכור פחות‪.‬‬
‫יש אוטובוס לקהיר כמה פעמים ביום מטאבה בשישים ש”ח‪.‬‬
‫אני ממליץ לקוראיי‬
‫לא לקנות אף פעם יותר מספר אחד‪ ,‬ולא להסכים לקבל יותר מספר אחד ביום‬
‫אני ממליץ לקוראיי וקוראותיי לא‬
‫לשכב עם אותה בחורה או בחור‬
‫יום אחרי יום‬
‫אל תשכבו יום אחרי יום‬
‫עם אותו שותף‬
‫אני ממליץ לקוראיי‬
‫להצטרף לפחות לשני איגודים‬
‫אני ממליץ לקוראיי‬
‫לשבת ליד החלון‬
‫ולהימנע ממלחמות בכל דרך שהיא‪.‬‬
‫לא ייצא לכם‪ ‬דבר מזה‪,‬‬
‫גם לא מלונה פארקים‪ .‬חבל על הנדנוד‪.‬‬
‫אני ממליץ לקוראיי‬
‫לנצל את בולמוס הבנייה בעיר‬
‫ולהביט במנופים לפחות‬
‫עשר דקות כל יום‬
‫להביט בפירים של החניונים בבנייה‬
‫אני קורא לקוראיי‬
‫להכניס ראש אל מעבר לגדר הפח‪ ,‬גם אם יש שלט מזהיר‬
‫ולהביט עמוק היטב בפירים העמוקים והגועשים של החניונים בבנייה‬
‫ובכל זאת להתאהב‬

‫‪± ²³¢œž¢‬‬

‫אדום אדום‬

‫Ÿž™©‪³±šœ§¢‬‬

‫יודית שחר ‪ /‬זו אני מדברת‬
‫יודית שחר נולדה בגבול שכונת התקווה וחיה כיום‬
‫בפתח תקווה‪ .‬קובץ שירים זה‪ ,‬הרואה אור בשיתוף‬
‫עם מפעל קסת‪ ,‬הוא ספרה הראשון‪.‬‬

‫מעין | ‪62‬‬

‫טלפון להזמנות‪ ,03-7683333 :‬משלוח חינם | ‪ | www.babel.co.il‬ספרים שמשנים‬

‫חדש‬

‫שירים ‪ /‬עירית כץ‬
‫פיטורים א’‬
‫חלקים מאיתנו לא היו נחוצים‬
‫כוח אדם הופץ לכל עבר‪ .‬בודדים‪,‬‬
‫מושפלים‪ ,‬אל תתביישו‪ .‬האכזריות‬
‫מלטפת בעניבות משי‪ ,‬בעודנו עוצמים‬
‫עינינו בעונג היא בבת אחת מהדקת‪.‬‬
‫היומיום מתרוקן מיומיום‬
‫הכסף מתכלה כמו סיגריה‪ ,‬בדל‬
‫כבוד נלחץ לפינות בחרטומי‬
‫נעליים מתפזר כמו טלק‬
‫בלחיצות ידיים‪.‬‬
‫כאילו אין דבר כזה‬
‫אדם מיותר‬
‫כאילו אחד ועוד אחד‬
‫נותנים בדיוק שניים‬

‫שיר לאביב‬
‫על פי הדברים הבאים‬
‫אפשר לדעת שזו שעה מוקדמת‬
‫בבוקר הראשון של האביב‪:‬‬
‫‪ ‬‬
‫העובד האילם של חנות האופניים‬
‫עומד מחוץ לתריס הברזל הסגור‬
‫ומתחמם בשמש‬
‫‪ ‬‬
‫הרוח הקרה מפזרת עלי כותרת לבנים‬
‫שווה בשווה‬
‫לכל רוחב המדרכה‬
‫‪ ‬‬
‫חמש מכוניות הברינקס‬
‫שחורות ומרובעות‬
‫עוברות אחת אחרי השנייה בכביש הריק‬
‫בברק חשאי‬
‫נערי התיכון כבר עומדים מסורקים ואחידים‬
‫בתחנת האוטובוס‬
‫‪ ‬‬
‫האמהות עם העגלות עוד לא יצאו‬
‫‪ ‬‬
‫מעין | ‪63‬‬

‫האף הרגיש חש ממרחקים‬
‫ריח של פלסטיק שרוף‬
‫‪ ‬‬
‫ובכל זאת העיניים מודיעות‬
‫שהפרחים ניצחו‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫אל תשאל על הלב עכשיו‬
‫מילאתי אותו באבנים‬
‫וזרקתי לנהר‬
‫‪ ‬‬
‫יש ימים שכל הזמן יורד גשם‬
‫והידיים קרות ורטובות‬
‫אין דבר בעולם‬
‫שיצליח לחמם אותן‬
‫‪ ‬‬
‫אבל הבוקר הזה אביבי ופריך‬
‫אפילו אפשר לשמוע‬
‫כשדורכים‬

‫עירית כץ‪ ,‬ארכיטקטית‪ ,‬ילידת ‪ ,1966‬גרה בלונדון‪ ,‬מגדלת ילדה בת חמש‬

‫מעין | ‪64‬‬

‫סיפור ‪ /‬נטע לירז‬
‫כמה שהחיים מחורבנים‪ ,‬זה מה שאני חושבת לי תוך כדי נסיעה בכביש ‪ 4‬לכיוון הבית‪ ,‬עם עצירה‬
‫פוטנציאלית בדרך באורנית‪ .‬עדיין לא החלטתי אם באמת לעצור אצל אברהם‪ ,‬למרות שאני רוצה‪ ,‬והוא‬
‫לאחר בהחזרת האוטו שלה‪ ,‬ורק צהריים‪ ,‬וכל הסופשבוע‬
‫ֵ‬
‫רוצה‪ ,‬ולמרות שקיבלתי את רשותה של רחל‬
‫לפניי‪ .‬אבל אני עוד לא בטוחה‪.‬‬
‫אני חוזרת מביקור אצל ההורים ‪ -‬נפרדתי מאחותי ומבנה הקטן‪ ,‬שחזרו היום לביתם בברלין‪ ,‬אחרי שהיו‬
‫פה כמעט חצי שנה‪ .‬כמה קל נהיה להיפרד ‪ -‬כבר אין את תחושת הריק הקורעת‪ ,‬כבר אין דמעות וחיבוקים‬
‫אינסופיים‪ .‬נפרדנו כבר כל כך הרבה פעמים‪ .‬אם כי האחיין הקטן שלי עדיין לא רגיל ‪ -‬הוא מסרב לומר‬
‫שלום ובכלל לא מוכן להבין שלא ניפגש שוב מחר או בעוד שבוע‪ .‬אני מרגישה קצת עצב אבל גם איזו‬
‫תחושת הקלה ‪ -‬החיים חוזרים לסדרם‪ ,‬לא יהיו יותר הפרעות ורעש אצל ההורים‪ ,‬בלי הלחץ שאבוא כל‬
‫סופשבוע‪ .‬אז גם הקלה‪.‬‬
‫ואברהם התקשר‪ .‬פתאום‪ .‬בעצם כבר לפני איזה שבועיים הוא צלצל אבל לא אמר כלום‪ ,‬ואני חשבתי‬
‫ששמעתי ריחוק בקול שלו ולא הבנתי למה התקשר בכלל‪ .‬אתמול הוא התקשר שוב‪ .‬התקשר ואמר שהוא‬
‫לא מפסיק לחשוב עליי ושהיו לו בנות אחרות מאז אבל אף אחת לא כמוני‪ .‬ושהוא רוצה לפגוש אותי‪ ,‬מחר‬
‫ כלומר היום‪ .‬ואני פה בכביש ‪ 4‬נוהגת באוטו של רחל ואורנית זה רק עיקוף קטן בדרך לתל אביב‪ ,‬אז אולי‬‫אעצור אצלו רק לדבר קצת ולראות אותו ומי יודע מה יהיה‪ .‬כל כך שכנעתי את עצמי בחודשים שעברו‬
‫כמה שאנחנו לא מתאימים‪ ,‬אברהם ואני‪ ,‬ככה שפתאום קשה לי לדמיין אותנו יחד‪ .‬אני נזכרת בפגישות‬
‫האחרונות שלנו‪ ,‬המנוכרות‪ ,‬שישבתי לידו בחדרו ושתקתי‪ ,‬שהוא שכב איתי ולא נישק אותי בכלל‪ ,‬וכל‬
‫זה עושה לי חשק לא ללכת‪ .‬אבל ברור שאני משקרת לעצמי עם משחקי הללכת האלה ‪ -‬הרי אני בדרך‬
‫לאורנית אם ארצה או לא‪ :‬הסיכוי לאהבת אמת מושך אותי לשם‪ ,‬וכמה דפוק שאברהם היה וכמה שלא‬
‫נעים היה הסוף‪ ,‬יותר מכל הפחדים אני פוחדת לפספס ולפני כל הכאב ושברון הלב אני התאהבתי באברהם‪,‬‬
‫הרגשתי שכל הצבעים חיים וחזקים ולא יכולתי להפסיק לחייך‪ ,‬וכשהסתכלתי על אברהם הוא כל כך הקסים‬
‫אותי ומילא אותי באושר גדול ולא רגיל בכלל‪.‬‬
‫והנה תוך כדי שאני עסוקה בו הוא מתקשר אליי‪ .‬מאתמול הוא לא מפסיק לצלצל‪ ,‬הוא לחוץ‪ ,‬פוחד‬
‫שלא אתן לו סיכוי‪ .‬ומשהו בקול שלו נשמע יותר טוב ‪ -‬יותר אמין‪ .‬הוא אומר שהוא הפסיק לעשן ושהוא‬
‫רוצה לחזור ללמוד‪ ,‬והוא כבר לא מדבר על קנדה ועל לברוח מכאן‪“ .‬אז את באה?” הוא שואל והקול שלו‬
‫לא מרטיט אותי‪ ,‬אני איכשהו נשארת שלווה ואולי אפילו קצת אדישה מולו‪“ .‬נראה לי שכן‪ ”...‬אני אומרת‬
‫אבל לא מוכנה להתחייב‪“ .‬אני אדבר איתך לפני צומת מורשה‪ ,‬כשאדע בטוח”‪ .‬דקה אחרי שאנחנו מנתקים‬
‫מד המהירות בלוח השעונים צונח לאפס‪ .‬אני נבהלת ואינסטינקטיבית לוחצת על הברקס‪ ,‬אבל אני בכביש‬
‫הראשי ויש מכוניות סביבי אז אסור להילחץ ולאבד שליטה‪ .‬לא ברור מה קורה‪ .‬האוטו נוסע במהירות‬
‫רגילה ‪ -‬אני לא יודעת כמה בדיוק‪ ,‬אבל ודאי שאני לא במהירות אפס‪ .‬ויש לי תחושה משונה‪ ,‬כאילו שד‬
‫נכנס באוטו והכול כבר לא בידיים שלי‪ .‬פחות מחמש דקות אחרי זה צונח גם מד החום‪ .‬זה כבר לא טוב‪.‬‬
‫האוטו יכול להתחמם נורא ואני לא אדע‪ .‬מה לעזאזל אני עושה עכשיו‪ .‬מהרגע שנהיו בעיות פתאום ברור‬
‫לי שאני חייבת להגיע לאברהם‪ .‬רוצה לפגוש אותו‪ .‬לא מוכנה לוותר‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬זה לא האוטו שלי‪ ,‬ואם‬
‫יקרה משהו אני לא יכולה לקחת אחריות‪ .‬בצומת בית ליד רמזור אדום מתחלף לירוק‪ ,‬ואני מאטה מעט‬
‫בגלל המכוניות שרק עכשיו מתחילות לנסוע‪ ,‬אבל השד של האוטו מנצל את ההזדמנות ועושה משהו‬
‫לדוושת הגז‪ ,‬היא לא פועלת כשאני לוחצת‪ ,‬ורק בלחיצה השלישית אני שומעת את הרעש הזה שאומר אולי‬
‫שדלק נכנס למנוע ואפשר להמשיך לזוז‪ .‬אבל לקראת צומת בני דרור זה כבר לא מצליח‪ .‬דוושת הגז לא‬
‫מגיבה ואני מובלת לשולי הכביש‪ ,‬מובסת‪ .‬השד ניצח‪ ,‬האוטו מקולקל‪ .‬רחל מדברת עם ההורים שלה‪ ,‬איזה‬
‫מזל שהם גרים קרוב‪ .‬בינתיים האוטו נכבה ולא מניע אז אני יוצאת לחפש צל‪ .‬אבל אין צל‪ .‬אני ‪ 150‬מטר‬
‫אחרי הצומת ואין טיפת צל באזור‪ .‬איזה מזל שההורים של ליטי גרים קרוב ושהיא בדיוק בביקור אצלם‪,‬‬
‫ככה שכשאמא של רחל מגיעה להחליף אותי אני יכולה להיאסף על ידי ליטי לביתם‪ .‬אברהם נשמע מאוכזב‬

‫מעין | ‪66‬‬

‫אבל מבין‪ .‬הוא אומר שינסה למצוא דרך להגיע אליי בכל זאת‪ .‬ממש רוצה לפגוש אותי‪.‬‬
‫אצל ליטי קריר וזה נעים‪ .‬אני אוכלת קצת ומתחזקת‪ ,‬בעיקר מהחברה האוהדת‪ ,‬ואיזה מזל‪ .‬ליטי רוצה לבוא‬
‫איתי לתל אביב‪ .‬אז המסע נמשך באוטו אחר‪ ,‬כבר לא לבד‪ ,‬ובלי עצירה פוטנציאלית באורנית‪.‬‬
‫אבל כשאנחנו מגיעות לדירה רחל מציעה שליטי תשאיל לי את המכונית שלה ואסע בכל זאת‪ ,‬כך‬
‫שהעצירה היא בעצם בתל אביב‪ .‬עצירת התרעננות עם מקלחת מהירה וכוס בירה קרה‪ .‬זמן המחשבה הזה‬
‫מעיק עליי‪ .‬אני שוב חרדה ושוב לא בטוחה שזה המעשה הנכון לבוא לאברהם עכשיו‪ ,‬רק כי הוא ביקש‬
‫פתאום‪ .‬בסך הכול הוא היה הבעייתי בקשר ‪ -‬הוא שנעלם שוב ושוב‪ ,‬ולא ענה לשיחות שלי‪ ,‬ואני? דווקא‬
‫הייתי כל כך בסדר‪ .‬הסכמתי לנסות לאהוב אותו ושהוא יאהב אותי‪ ,‬ולמרות שפחדתי כל כך להיפגע לא‬
‫אמרתי כלום‪ .‬והוא גם זה שנטע בי את התקווה המטופשת שאולי סוף–סוף מצאתי את האיש שאני מחכה‬
‫לו‪ ,‬כי הוא אמר לי דברים כל כך יפים‪ ,‬והסתכל בי במבט כל כך רך‪ ,‬שהאמנתי לו לגמרי‪ .‬רק בשביל שהוא‬
‫שוב ייעלם ושוב יחזור ולא יסביר לאן ולמה‪.‬‬
‫אבל היום אני אהיה שונה‪ .‬אני לא אסכים לו לא להסביר לי‪ ,‬אני אדרוש להבין את ההתנהגות שלו ‪ -‬ולא‬
‫רק הלאה אלא רטרואקטיבית אני רוצה להבין‪.‬‬
‫אז הנה אני שוב נוסעת‪ ,‬הפעם באוטו אחר‪ ,‬החדש של הג’ירפות ברקע ואני שרה ומשתדלת לא לחשוב‪.‬‬
‫אורנית זו מין התנחלות שכזו ואני לא אוהבת את הדרך‪ .‬הכביש מוביל אותי לאורנית לפני שמתחילים‬
‫המחסומים וזה נהיה באמת לא נעים‪ .‬אני קובעת עם אברהם שיחכה בחוץ וניסע לשבת בטבע איפשהו‪.‬‬
‫המחשבה על הפעם האחרונה שהייתי אצלו לא מרפה ולא מתחשק לי לשבת בחדרו ולשתוק‪ .‬מה עוד שהוא‬
‫גר אצל ההורים‪ ,‬כך שבנוסף לחוסר הנעימות המתבקש מהמפגש תהיה גם המבוכה שבמפגש עם ההורים‪.‬‬
‫ביקשתי שיביא מים והוא הביא ספרייט ‪ -‬זה הדבר הראשון שאני מבחינה בו כשאני רואה את הדמות‬
‫שלו ליד הבית‪ .‬אף פעם הוא לא זוכר שאני לא שותה כלום חוץ ממים‪ .‬זה מרגיז אותי‪ ,‬אבל כשהוא נכנס‬
‫לאוטו והעיניים נפגשות אני שוכחת‪ .‬מוזר לראות אותו ואני מבינה פתאום שאני מתרגשת מאוד‪ .‬אנחנו‬
‫מנתקים את המבט ואני מתחילה לנסוע‪“ .‬לאן?” אני שואלת‪ .‬גם הוא לא מסתכל עליי‪ ,‬אני מרגישה‪ .‬הוא‬
‫מכוון אותי‪ ,‬מבולבל‪ ,‬ובסוף אנחנו נעצרים ליד חורשה‪ .‬כשאנחנו יוצאים אני רואה שהחורשה מוקפת בגדר‬
‫תיל‪ .‬אין כניסה‪“ .‬לפה רצית שנלך?” אני שואלת‪ ,‬אבל הוא מבולבל‪ ,‬לא יודע‪ .‬אז אני מובילה אותנו לכמה‬
‫סלעים ליד איזה עץ‪ .‬המון בתים סביב ולא ממש טבע‪ ,‬אבל נסתפק בזה‪ .‬רוצה לדבר כבר‪ .‬להבין‪.‬‬
‫מתיישבים זה מול זו‪ .‬אני בוחנת אותו‪ .‬שחום‪ .‬רזה נורא‪ .‬יפהפה‪ .‬הוא מרגיש שאני בוחנת‪ ,‬לא מסתכל‪.‬‬
‫מדבר‪ .‬מדבר על העבודה ועל הלימודים‪ .‬מדבר מלא ולא מסתכל‪ .‬אני לא מדברת‪ .‬רוצה לדבר על דברים‬
‫חשובים‪ ,‬אבל לא מעזה‪ .‬אוספת ערמות חול קטנות‪ ,‬בקצה כל ערמה מניחה מחט אורן ואבן קטנה‪ .‬אברהם‬
‫לא שם לב אליי‪ .‬מדבר‪ .‬רוצה להיות יועץ מס‪ ,‬זו עבודה בטוחה‪ ,‬ככה הוא אומר‪ .‬לא החליט אם ללמוד‬
‫בנתניה או ברמת גן‪ ,‬הרמה שם יותר גבוהה אבל הוא שונא את תל אביב ומעדיף לגור בכפר‪.‬‬
‫כשהוא משתתק סוף–סוף אני מיד מנצלת את זה ובלי לתת לעצמי רגע היסוס שואלת אותו למה בכלל‬
‫הוא התקשר‪ .‬עכשיו הוא מסתכל עליי‪“ .‬אני חושב עלייך הרבה”‪ ,‬הוא אומר‪“ ,‬ואני רוצה שננסה לחזור”‪.‬‬
‫לא יודעת אם אני שמחה או מתרגשת‪ .‬בסך הכול הוא כבר אמר לי הכול אתמול בטלפון‪ .‬אני מסבירה‬
‫שמבחינתי אני מוכנה לנסות רק אם הוא יבטיח לא להתנהג שוב ככה‪ ,‬מבהירה שהפעם לא אקבל את חוסר‬
‫ההחלטיות הזה‪ ,‬מזכירה לו התנהגויות שלו מהעבר‪ .‬אברהם אומר שיש סיבה להתנהגות שלו‪ ,‬אבל מתלבט‬
‫אם לספר לי‪ .‬מתלבט‪ ,‬מתלבט ומתלבט‪ ,‬ובסוף אומר‪“ :‬זה כי את שמאלנית‪ .‬איך אני יכול להביא שמאלנית‬
‫להכיר להורים‪ ,‬ומה החברים שלי יגידו עלייך”‪ .‬אני קצת המומה אבל לא יותר מדי בשביל נאום חוצב‬
‫להבות‪ ,‬שאני מנחיתה עליו מיד ‪ -‬איך הוא מעז בכלל אחרי שאני הסכמתי להיות עם מתנחל כי בחנתי‬
‫אותו לפי לבו ולא לפי נטיותיו הפוליטיות‪ ,‬ומה זה בכלל אכפת לי מההורים שלו ואם הוא מתבייש בי‬
‫בפני החברים אז מצדי הוא יכול להזדיין והשמאלניּות שלי היא רק הגדרה דבילית שהוא נותן למוסריות‬
‫ולאמונה בשוויון בין בני אדם‪ .‬כמו שאיני סובלת פגיעה בכל האנשים‪ ,‬אז גם בערבים אני לא מוכנה‬
‫שיפגעו‪ ,‬כמו שלא בחתולים ובכלבים ובעצם בכל היצורים החיים!‬
‫אברהם נבהל קצת מההתפרצות שלי אבל זה גם מוצא חן בעיניו‪“ .‬כן‪ ,‬עכשיו אני כבר מבין את כל זה”‪,‬‬
‫הוא אומר‪ .‬הוא מבטיח שהוא כבר לא מרגיש ככה ושאלו היו השאכטות התכופות שערפלו את מחשבתו‪ ,‬אבל‬

‫מעין | ‪67‬‬

‫עכשיו‪ ,‬שהוא ַסחי כבר כמעט חודשיים‪ ,‬הוא מבין שכל זה לא משנה‪ ,‬שפוליטיקה לא קשורה באהבה‪.‬‬
‫אני מבולבלת‪ .‬הסיבה שלו נשמעת לי כל כך טיפשית שקצת קשה לי להאמין לו‪ ,‬מצד שני אני רוצה‬
‫להאמין שזה היה כל כך פשוט‪ ,‬ומעכשיו כלום לא יפריע לאהבתנו לפרוח ולגדול‪ .‬אבל עצם העובדה שסיבה‬
‫כזו יכלה להניע אותו לכאלה פעולות קיצוניות מפריעה לי‪ ,‬הוא נראה לי קצת טיפש אולי פתאום‪ .‬ויחד‬
‫עם זה‪ ,‬בדקות האחרונות כשאני מסתכלת עליו בא לי להתנשק איתו מאוד והדחף נהיה חזק מרגע לרגע‪.‬‬
‫איזו הקלה כשהוא מציע שנלך אליו הביתה‪ ,‬למרות שקודם חששתי להיכנס‪ .‬אני חייבת להשתין ולא נעים‬
‫לשבת בין הבתים מול היער העטוף תיל‪.‬‬
‫אנחנו יושבים בחדרו של אברהם‪ .‬כל כך נסערת הייתי מהווידוי שלו שכמעט לא נבוכתי מהמפגש עם‬
‫ההורים והייתי חביבה ודי ידידותית‪ .‬עכשיו אני יושבת מולו ואנחנו שותקים‪ .‬בכוונה לא התיישבתי לצדו‬
‫על המיטה‪ ,‬לא רציתי שיחשוב שהוא יכול להשיג אותי בקלות רבה מדי‪“ .‬אני לא רוצה לשכב איתך”‪,‬‬
‫אמרתי לו‪“ ,‬רוצה לקחת את הדברים לאט הפעם”‪ .‬אבל עכשיו שוב אני משתגעת לנשק אותו‪ ,‬רוצה להרגיש‬
‫אותו נכרך סביבי‪ .‬אני קמה להסתכל בארון הספרים‪ .‬אברהם לוגם תה‪ .‬הכין תה גם לי‪ ,‬למרות שאני לא‬
‫אוהבת‪.‬‬
‫אני מוצאת סטניסלב לם שלא קראתי‪“ .‬אני חייבת לשאול את זה”‪ .‬אברהם לא רוצה שאקח‪ ,‬הוא לא‬
‫אומר‪ ,‬אבל אני רואה‪“ .‬טוב‪ ”...‬הוא אומר בסוף‪“ .‬בנות מחזירות ספרים”‪ .‬אני דווקא לא טובה בלהחזיר‬
‫כלום‪ ,‬אבל זה לא מה שאני אומרת‪“ .‬נצטרך להיפגש שוב”‪ .‬אני מנצלת את הקימה שלי ולא חוזרת אל‬
‫הספה‪ ,‬מתיישבת על המיטה‪ ,‬לצדו‪ .‬אברהם קם מיד ‪ -‬מחפש משהו‪ .‬חוזר לשבת‪ ,‬מיד קם שוב‪“ .‬שב‪ ,‬תירגע”‪,‬‬
‫הוא מתיישב‪ .‬מתוח‪ .‬אנחנו יושבים בשקט כמה דקות‪ .‬אני מזיזה את כף הרגל שתיגע בו‪ .‬בירך‪ .‬הוא מסתכל‬
‫עליי‪“ .‬את נוגעת בי”‪ ,‬הוא נשמע לחוץ‪.‬‬
‫ברגע הנשיקה הראשון אני מרגישה עווית ריגוש מטורפת בתוך הבטן‪ ,‬כשעיניו הכהות מתקרבות לפניי‬
‫וכל הגוף שלי מצפה אליו‪ ,‬אבל שנייה אחרי זה אני לא מצליחה שלא להבחין באיזה חוסר נוחות בסיסי‬
‫שיש שם‪ .‬לא יודעת מי מביא את זה איתו מבינינו‪ ,‬אבל מהרגע שהבחנתי בזה אני כבר לא מרגישה טבעית‬
‫יותר‪ .‬כאב בטן קטן אבל מעיק מתחיל להזדחל שם ִבפנים מצד לצד‪.‬‬
‫אני לא רוצה לגעת יותר‪ ,‬אבל אברהם כבר משולהב כולו‪“ .‬מה זה פה מתחת?” הוא נוגע לי בחזה‪ ,‬מושך‬
‫לי בבגדים‪ .‬וידי אחרי ידיו‪ ,‬הוא מושך‪ ,‬ואני מסדרת‪“ .‬די‪ ,‬לאט אמרנו”‪ ,‬אני מנסה להזדקף‪ .‬הטלפון מצלצל‪,‬‬
‫איזה מזל‪ .‬זאת ליטי‪ ,‬רוצה שאחזיר את האוטו‪.‬‬
‫אנחנו נפרדים מנושקים ליד האוטו‪ .‬אברהם מסתכל עליי מתרחקת בנסיעה‪ .‬מרגיש מאוד רומנטי‪.‬‬
‫עד שאני מגיעה לתל אביב כאב הבטן הקטן נעשה איום‪ .‬ליטי איפשהו באזור ותגיע תכף‪ ,‬המפתח‬
‫שלי לדירה נמצא אצל רחל כי השארתי את הצרור שלה אצל אמא שלה‪ ,‬יחד עם מפתחות המכונית‬
‫המקולקלת‪ .‬אוף‪ ,‬כבר חניתי‪ ,‬אז לעבודה של רחל אני הולכת ברגל‪ .‬כאב הבטן כמעט משתק ומתווספת‬
‫לו בחילה קלה‪ .‬אני צמאה‪ .‬לא שתיתי מאז שאברהם הביא לי ספרייט ותה‪ .‬בבר ריק יחסית‪ ,‬רחל פנויה‪,‬‬
‫כמובן רוצה לשמוע הכול על הפגישה עם אברהם‪ .‬אני שותה מים‪ ,‬ועוד מים‪ .‬אין לי כוח לספר הרבה‪,‬‬
‫רק את הקטע על השמאלנית היא חייבת לשמוע‪ .‬אחרי זה אני הולכת‪.‬‬
‫בדרך הביתה אני כבר בקושי הולכת ומכריחה את עצמי לעבור ב‪ am pm-‬לקנות מים כי אני צמאה‬
‫כל כך‪ .‬אני נכנסת הביתה ישר לשירותים ‪ -‬ב–‪ am pm‬כבר ברח לי קצת שלשול לתחתונים ונראיתי כל כך‬
‫מיוסרת שהקופאית שאלה אותי אם הכול בסדר‪ .‬לפני שאחותי נסעה היא היתה חולה נורא ואני מאשימה‬
‫ומקללת אותה שהעבירה לי את המחלה‪ .‬גם האחיין הקטן שלי היה חולה‪ ,‬אבל עליו אני לא כועסת‪ .‬גם על‬
‫אחותי בעצם לא‪ ,‬פשוט אני כל כך מותשת‪ ,‬אחוזת בחילה וסחרחורות‪.‬‬
‫ועכשיו אני שוכבת במיטה‪ .‬עייפה כל כך‪ .‬מלאה בקיא שרוצה לצאת‪ .‬ליטי מגיעה וגם לה אין לי כוח‬
‫לספר‪ .‬בכל מקרה נראה שהיא לחוצה לנסוע מיד‪ .‬נתקפה אחת החרדות שלה‪ ,‬מן הסתם‪ .‬אני נשארת לבד‬
‫במיטה ומהר מאוד מוצאת את עצמי שוב בשירותים‪ ,‬הפעם רוכנת עם הפנים למטה ומקיאה את כל מה‬
‫שלא אכלתי היום‪ .‬ושוב משלשלת‪ .‬ושוב מקיאה‪.‬‬
‫ליל בלהות עובר עליי שכנראה שבמהלכו אני מטלפנת להורים כי מוקדם בבוקר אמא מופיעה להצלתי‬
‫עם כדור פרמין‪ ,‬לוקחת אותי איתה בחזרה לפרדס חנה‪.‬‬

‫מעין | ‪68‬‬

‫היום עובר לאטו‪ ,‬ולמרות המחלה יש איזו תחושת ציפייה נעימה באוויר‪ .‬אברהם מתקשר ואני מספרת לו‬
‫את חוויות הלילה‪ .‬הוא לא מרוכז‪ ,‬נשמע עסוק במשהו אחר‪ .‬אני צופה בטלוויזיה‪ ,‬קוראת‪ ,‬מתפנקת עם לילו‬
‫ושאר החיות‪ ,‬הולכת לישון מוקדם‪ .‬חולמת בנייני עץ רעועים‪ ,‬מסתובבת ביניהם ויללות חתולים קורעות‬
‫לי את הלב ברקע‪ .‬מחפשת את החתולים בין הבניינים כמטורפת‪ .‬רוצה לעזור‪.‬‬
‫אני מתעוררת‪ .‬אור יום בחוץ‪ .‬הבית נשמע לי ריק‪ .‬יללות גור חתולים קורעות את האוזניים עדיין‪ .‬מטורפת‬
‫כמעט כמו בחלום אני קמה מיד‪ ,‬מתלבשת‪ .‬בלי לעצור‪ ,‬אני רצה למטה‪ ,‬הבית ריק‪ .‬יוצאת החוצה‪ .‬היללות‬
‫נשמעות מכיוון אתר בנייה מאחורי הבית‪ .‬אני מטפסת מעל הגדר ומחפשת‪ .‬כמטורפת‪ .‬בסוף מתמקדת‬
‫בערמת קרשים‪ .‬היללות מגיעות בבירור משם‪ .‬מתחילה להפוך קרשים בכוח אבל בזהירות‪ ,‬ובסוף נחשף גוף‬
‫קטן רועד‪ .‬גור חתולי אפרפר לבנבן‪ .‬מרגע שהתגלה הפסיק לבכות‪ .‬נראה מבוהל‪ ,‬נוהם לעברי‪ .‬אני חוטפת‬
‫אותו‪ ,‬באותה מהירות קדחתנית של כל פעולות הבוקר הזה‪ .‬מטפסת חזרה והנה אני שוב בבית‪ ,‬מארגנת‬
‫קופסה ומים‪ ,‬ומתיישבת להתבונן‪ .‬החתלתול נראה פצוע‪ .‬כל הגוף מלא שפשופים‪ .‬בן חודש לכל היותר‪ .‬לא‬
‫בוכה‪ ,‬כאילו מרגיש שיש מי שדואג לו‪.‬‬
‫אחר כך הווטרינרית אומרת שהשפשופים הם פטריות‪ ,‬שהוא בן חודש קטן שכנראה לא אכל כמעט‬
‫בימים האחרונים‪ .‬ואז היא מחזיקה אותו מול פניה‪ ,‬וכשהוא מיילל אליה היא עונה לו “נראה שהשתנה‬
‫המזל שלך‪ ,‬חמוד קטן”‪.‬‬
‫הגור השכיח ממני את בריאותי הרעועה‪ .‬בגלל הכלבים של אמאבא אני מרגישה שאני והגור מוכרחים‬
‫להסתלק במהירות‪ ,‬להגיע לבטחת הדירה בתל אביב‪ .‬אני סוגרת אותו בקופסת נעליים ומסדרת את התיק‬
‫שלי‪ ,‬נפרדת מהחיות‪ ,‬בעיקר מלילו‪ ,‬ויוצאת לדרך‪ .‬חם‪ .‬עד שאני מגיעה לכביש לבנימינה אני כבר נוטפת‬
‫זיעה‪ .‬כנראה החום‪ ,‬או שאולי הקופסה בידי‪ ,‬גורמים לכך שלא אחכה הרבה ‪ -‬טרמפ עוצר‪ .‬החתלתול מיילל‬
‫בלי הפסקה‪ .‬לא טוב לו בקופסה המתנועעת‪ .‬האיש הנחמד שעצר לנו מוריד אותנו ליד תחנת הרכבת‪,‬‬
‫ואיזה מזל‪ ,‬יש רכבת בדיוק כשאנחנו מגיעים‪ .‬בתוך שיחות ההרגעה עם הגור כבר נהיה ברור לנו ששמו‬
‫קרש‪.‬‬
‫ברכבת קריר ולא עמוס‪ .‬לי ולקרש יש רביעיית מושבים משלנו‪ .‬אני פותחת את מכסה הקופסה ונותנת‬
‫לו להסתכל‪ .‬הוא מושך כמה מבטים אבל איש לא מטריד‪.‬‬
‫אברהם מתקשר ואומר שהוא מגיע לעיר בערב‪ .‬רוצה לבוא אליי‪ .‬אני קלילה‪“ :‬בטח‪ ,‬מאמי‪ ,‬אתה מוזמן‬
‫לבוא”‪ .‬הוא רומז שלא יהיה לו איך לחזור ויצטרך להישאר לישון‪“ .‬אין בעיה‪ ,‬אתה מוזמן להישאר”‪.‬‬
‫קרש ואני מתחברים בנסיעה‪ ,‬אני מוטרדת מהחדר המבולגן שלי‪ .‬נראה לי שאברהם ממש סולד מלכלוך‬
‫ובלגן‪ .‬גם קרש מלוכלך ומלא פטריות‪.‬‬
‫הנסיעה עוברת מהר והרכבת עוצרת בתחנת ההגנה‪ .‬אנחנו מתחילים לצעוד ברחוב לוינסקי‪ ,‬למרות‬
‫שקופסת הנעליים סגורה היא מושכת הרבה מבטים כי אני נושאת אותה צמוד לבטן ויד אחת שלי תחובה‬
‫בפנים כל הזמן‪ ,‬בפתח האוורור שקרעתי במכסה‪ .‬קרש בוכה הרבה‪ ,‬רוצה להגיע‪ .‬אזור התחנה המרכזית‬
‫דחוס ולא נעים להסתובב ברחוב‪.‬‬
‫אני מנסה ללכת מהר‪ ,‬לא לשים לב לכל האנשים‪ .‬אברהם לא הבטיח שיבוא‪ ,‬חבר שלו אמור לנסוע‬
‫מאורנית לבקר את חברה שלו בתל אביב היום‪ ,‬אבל הוא לא רוצה לסמוך על זה ובגלל זה לא מבטיח‪ .‬נחמד‬
‫שהוא פוחד להבטיח‪ .‬לא רוצה לאכזב אותי‪ .‬הוא אמר שאם יבוא יתקשר בסביבות עשר לפני שייצא‪ .‬אני‬
‫מיוזעת כולי כשאני מגיעה לרחוב הרצל ועולה לדירה‪ .‬רחל ישנה‪ .‬אני מאכילה את קרש במזרק‪ ,‬מלטפת‬
‫אותו עד שהוא נרדם‪ .‬מניחה את קופסת הנעליים עם קרש הישן בפינת החדר‪ .‬אני מוציאה את כל הרהיטים‪,‬‬
‫אוספת זבל מהרצפה לשקית ‪ am pm‬גדולה‪ ,‬מטאטאה את הרצפה‪ ,‬מורידה את המצעים המלוכלכים‪,‬‬
‫אוספת בגדים מטונפים מהרצפה‪ ,‬מרימה גושי אבק גדולים מפינות החדר‪ ,‬מוציאה את השטיח לגג ודופקת‬
‫עליו עם המגב‪ ,‬שוטפת את הרצפה ביסודיות ומסדרת‪.‬‬
‫כשרחל מתעוררת אני יושבת מקולחת בחדר הנקי‪ .‬קרש עדיין ישן‪ .‬רחל רוצה שאבוא איתה לערב‬
‫במה פתוחה בעבודה שלה‪ .‬היא מפחדת שתתבייש להעלות לשיר ללא תמיכה‪ .‬השעה עשר ואברהם‬
‫עדיין לא התקשר‪ ,‬אז אני מסכימה לבוא‪ ,‬עד שאולי אשמע ממנו‪ .‬אני חוששת שהוא לא יבוא‪ .‬יש בי‬
‫תחושה כזאת של דז’ה–וו לפעמים האחרות שחיכיתי והוא לא בא‪ .‬וכאילו חיכה לסימן מוסכם‪ ,‬מתקשר‬

‫מעין | ‪69‬‬

‫אברהם בדיוק כשאנחנו עומדות בדלת מוכנות ליציאה‪.‬‬
‫אני קובעת איתו שם בבר‪ ,‬אבל הוא לא נשמע נלהב‪ .‬שם הרי גם הכרנו‪ ,‬אברהם ואני‪ ,‬כשרחל היתה‬
‫הברמנית והוא ישב מצדו האחר של הבר‪ ,‬נועץ בי מבטים עד שקם והעז לדבר איתי‪ .‬עכשיו אני יושבת‬
‫על הבר‪ ,‬בדיוק באותו מקום‪ .‬הראש שלי מסתובב לכיוון הדלת כמעט בלי שליטה‪ ,‬אני לחוצה‪ .‬מתחרטת‬
‫שקבעתי איתו‪ ,‬כל כך רוצה שהוא כבר יגיע‪ .‬הבירה אוזלת והולכת ואברהם עוד לא בא‪ .‬הלב דופק כמו‬
‫מטורף‪ ,‬אין בי שקט בכלל‪ .‬שיבוא כבר‪ .‬הוא אמר שהוא לוקח מונית ובא‪ .‬אולי התחרט‪ .‬אולי התאכזב שאני‬
‫רוצה להיפגש בחוץ והחליט לוותר‪ .‬המחשבות נהיות אובססיביות ואין לי כוח יותר‪ .‬אני מתאפקת שלא‬
‫להתקשר‪ ,‬אבל נמאס לי‪ .‬אני מחייגת‪ .‬יש צליל חיוג‪ .‬מתה מפחד שהוא לא יענה‪ ,‬אבל אפילו לא מעזה‬
‫להודות שקיימת אפשרות כזאת‪ .‬הוא לא עונה‪.‬‬
‫אני מסתכלת על רחל‪ .‬העיניים שלי בטח פעורות‪ ,‬מרגישה המומה‪ .‬רחל נראית קצת מבוהלת‪ .‬היא‬
‫זוכרת איך הייתי אז‪ .‬את הלילה ההוא‪ ,‬שלא הפסקתי לבכות בהיסטריה‪ ,‬השבועות של הדיכאון שאחרי‪,‬‬
‫שכמעט ולא דיברתי בהם‪ .‬הבהלתי אותה בתגובה שלי אז‪ ,‬והאמת היא שגם את עצמי‪ .‬אבל לא בגלל‬
‫אברהם נשברתי כל כך‪ :‬זאת היתה האכזבה‪ ,‬ההבנה ששוב אני לבד‪ ,‬אחרי שכבר העזתי להאמין‪ .‬מאז‬
‫שאוהב שוב‪ .‬ואז‬
‫ַ‬
‫הראשון ההוא לפני שנים לא אהבתי‪ ,‬מאז שברון הלב הנורא ההוא לא יכולתי להאמין‬
‫הופיע אברהם‪ ,‬יפה כולו‪ ,‬מוקסם ממני‪ ,‬זה שבה אותי‪ .‬וכל זה נלקח ממני‪.‬‬
‫אני עייפה‪ .‬עייפה בצורה נוראה‪ .‬מחליטה לעזוב‪ ,‬לחזור הביתה‪ .‬די חיכיתי‪ .‬אברהם לא בא‪ .‬הדרך הביתה‬
‫נראית ארוכה כל כך‪ ,‬אני מרגישה קטנה קטנה בין הבניינים‪ ,‬דמות כפופה משתרכת‪ ,‬מעונה‪ .‬כשאני מטפסת‬
‫במדרגות לדירה הטלפון מצלצל‪ .‬אברהם‪ .‬אני לא שואלת למה לא ענה‪ .‬הוא לא מסביר‪ .‬אומר שהוא יוצא‬
‫עכשיו‪ .‬מופתע שאני כבר לא בבר‪ .‬בבית קרש מיילל לקראתי ואני מרגישה שהקירות קטנים עליי‪ ,‬מרגישה‬
‫חנוקה‪ ,‬חושבת לצאת לשבת על הגג‪ ,‬אבל לא יכולה בעצם לקום מהכורסה‪.‬‬
‫כשאברהם שוב מתקשר אחרי כמה דקות להגיד שהוא לא בא‪ ,‬כבר לא אכפת לי בכלל‪ .‬אני מזדעפת‬
‫כלפיו רק מתוך איזו תחושת חובה‪ ,‬מתווכחת איתו בקשר לתירוצים הלא אמינים שלו רק כי אני אמורה‪.‬‬
‫כבר לא אכפת לי‪ ,‬אפילו הוקל לי‪ ,‬הלחץ האיום מהפגישה העתידית מתפוגג‪ ,‬ומחליפה אותו איזו ודאות‬
‫משונה ופתאומית שאברהם הוא לא האהוב שלי‪ ,‬שמכווצת ומקופלת כמו שאני לידו‪ ,‬אני לא יכולה לאהוב‪.‬‬
‫“אז אני אדבר איתך בקרוב”‪ ,‬הוא אומר לי ואני לא מאמינה אבל לא אכפת לי מהדברים שהוא אומר‪ .‬רוצה‬
‫לנתק ולישון‪ ,‬עייפה כל כך‪.‬‬
‫כמה ימים אחרי זה אני בבית של איזה אסף אחד‪ ,‬הוא עבד איתי לא מזמן‪ ,‬שטף כלים במסעדה שאני‬
‫ממלצרת בה‪ .‬הוא עזב כבר לפני יותר מחודש‪ ,‬והיום הופיע פתאום אצלי בבית‪ .‬עכשיו אנחנו אצלו‪,‬‬
‫שיכורים‪ ,‬משחקים משחק שאלות ושתייה‪.‬‬
‫כשאברהם מתקשר הלב לא קופץ‪ ,‬רק אנחה קטנה נמלטת מהפה בטעות‪ .‬אני יוצאת לדבר בחדר השני‪.‬‬
‫“אני בתל אביב”‪ ,‬הוא אומר‪ ,‬אני מסבירה לו שאני כבר עסוקה במשהו אחר‪ ,‬שאני כבר לא מוכנה לראות‬
‫אותו יותר‪ ,‬אחרי שהוא שוב נעלם‪ .‬הוא לא אומר כלום‪ .‬השתיקה שלו עצובה ואני מרגישה דחף להסביר‪,‬‬
‫להתנצל‪ .‬אבל אני שתויה ואסף בחדר השני אז רק “שלום אברהם‪ .‬שיהיה לך טוב”‪ ,‬אני אומרת‪“ .‬ביי”‪,‬‬
‫אברהם עונה‪.‬‬
‫בינתיים משחק השאלות הפך למשחק משימות‪ ,‬והמשימה הבאה שאסף נותן לי היא לעשן ראש‪,‬‬
‫שזאת משימה די טיפשית כי אני מעשנת כל הזמן‪ .‬אבל הראש הזה ממוטט אותי אחורה לשכיבה‪ ,‬ככה‬
‫שאולי המשימה לא טיפשית אחרי הכול‪ .‬אני פוקחת את העיניים שבכלל לא הבחנתי שנעצמו ואסף כבר‬
‫גוהר מעליי‪ ,‬מנשק אותי בכוח‪ ,‬מעביר ידיים על הגוף שלי במהירות‪ .‬אני נענית‪ ,‬מתמסרת‪ .‬הנשיקה שלו‬
‫תאוותנית‪ ,‬אני אוהבת להיות מנושקת ככה‪ .‬אבל מהר מדי הידיים שלו מנסות להפשיט אותי‪ ,‬מהר מדי‬
‫הידיים נשלחות לתחתונים‪ ,‬ופתאום צער דוקר אותי ותחושת אובדן‪ .‬העיניים של אברהם בורקות אליי‬
‫ואני חושבת עליו‪ ,‬הלום צער גם הוא אולי‪ ,‬יושב שפוף באיזו פינת בר‪ ,‬מוקף חברים ואולי חושב רק עליי‪,‬‬
‫ודמעות מתפרצות לי לעיניים‪ .‬פתאום אני שמה לב‪ ,‬לא מצליחה לעצור אותן‪ .‬אבל אסף לא שם לב לכלום‪,‬‬
‫הוא מתעסק איתי עכשיו‪ ,‬הידיים שלו נוגעות בכל מקום‪ ,‬הפה שלו מנשק לי את הצוואר ואת הכתפיים‪.‬‬
‫נטע לירז‪ ,‬יצור אנושי‪ .‬פרסמה עבודת גרפיטי ב"מעין" ‪3‬‬

‫מעין | ‪70‬‬

‫שירים ‪ /‬מיכל דר‬
‫אקו‬
‫עננים ליליים כיסו את עורפי‬
‫עמדתי עד שעקביי נרטבו מטל‪.‬‬
‫אף אחד לא אמר שום דבר‬
‫עמדתי עד שעקביי נמלאו טל‬
‫אף אחד לא אמר שום דבר‬
‫עמדתי עד שעקביי טל‬
‫אף אחד לא אמר דבר‪.‬‬

‫*‬
‫המילים רעדו‬
‫שעמדת בכיכר‪,‬‬
‫ָּ‬
‫בזמן‬
‫מול השוק‬
‫עצמך‬
‫ָ‬
‫מכונס לתוך‬
‫שוקע‬
‫לתוך בדידות‬
‫חדשה‪ ,‬במסווה‬
‫של קור‪.‬‬
‫רעד בגבה‬
‫טיפת זיעה נוצצת‬
‫אתה מנסה שוב‬
‫להקשיב‬
‫בכוונה מפורשת‬
‫לחוש משהו‬
‫אחר‬
‫אתה אומר‬
‫לנו שוב‬
‫את אותן המילים‬
‫במסווה אחר‬
‫אתה רועד‬
‫ועדיין‬
‫גלגל השיניים‬
‫הגדול מסתובב‬
‫וטוחן‬
‫עד דק‬

‫מעין | ‪71‬‬

‫*‬
‫אובך בהיר ירד על‬
‫הכביש באחר צהריים‬
‫פרוץ וחורפי זה‪.‬‬
‫אתה מאמץ מחשבה חדשה‪,‬‬
‫יורד לתוך תחנה חדשה‬
‫מוקף אוויר חדש‬
‫וזמנים כהים‬
‫במגפיים חדשים חדשים‪.‬‬
‫אור המנהרה מזגזג מעליך‪:‬‬
‫אתה מתעורר‪,‬‬
‫שוב חלמת את הרגע הזה‪.‬‬

‫*‬
‫אפשרות חדשה לאהוב‬
‫שתזכיר לך‬
‫תותים‬
‫ואכזבות‬
‫וסלסילות מתוקות‬
‫ומשלוחי אחיזות‬
‫מפוספסים‬
‫ומגע ידיים לחות‬
‫ביום קצר‬
‫המבקש לאחוז‬
‫עוד רגע ביד העבר‬
‫ולהפציר בו להישאר‬

‫*‬
‫קרעים של מחשבות‬
‫מתוקות‬
‫פלחי ישבן רכים‬
‫בין השיניים‬
‫נחצצים פלחי לימון‬
‫מכווצים שפתיים‬
‫המומים‬
‫מי ידע שככה זה ייגמר‬
‫אתה שומע‬
‫צלילים פריכים‬
‫מעין | ‪72‬‬

‫*‬
‫יש בדעתי להקדיש לך שיר‬
‫למרות שלא נפגשנו ממש מעולם‬
‫ואין לך זיכרונות חזקים ממני‬
‫אני הסתכלתי בריכוז‬
‫על התנועות העדינות של גופך‬
‫ידעתי לצפות מראש את‬
‫ההנחה הרגעית של הראש‪,‬‬
‫גלגול הברה במתיקות‬
‫זיכרון אפרורי‬
‫של מה שהיה אז הלם‬
‫חד של תשוקה‬
‫אתה מסרב לראות‬
‫הברות אחדות‬
‫מעבר לשדה הראייה שלך‬
‫המבט מתגודד ונעלם‬
‫אל תוך עצמו‬
‫משאיר רק את המחשבה‪.‬‬

‫*‬
‫אני מחפשת מחשבה צלולה‬
‫כמו יין ממש ממש טוב‬
‫כמו אהבה כשהיא טובה‬
‫כמו נשיקה גנובה‪,‬‬
‫מלאת אשמה‪,‬‬
‫בחלום‬

‫*‬
‫אתה נמצא באמצע הדברים‪,‬‬
‫מלתעות הזמן אוכלות אותך‬
‫כמו תפוזים בשלים‪.‬‬

‫*‬
‫בנימין ‪-‬‬
‫מאוורר תקרה צנום ‪-‬‬
‫דפים מצהיבים של זיכרונות‬
‫עבשים כמו צימוק יבש‬
‫אבל מחשבה רעננה‬
‫מכה בי כמו גל‬
‫מעין | ‪73‬‬

‫של מי ים‬
‫כמו רוח חזקה‬
‫אני בוחרת בקפידה‬
‫מילים לשאול אותך‬
‫על יצירה‬
‫מבקשת להכניס רגל‬
‫בפתח‪ ,‬אתה מת‪,‬‬
‫רוח‪,‬‬
‫בשר מרקיב‪.‬‬
‫עצמותיך‪ ,‬שעתוק‬
‫יבש של מה‬
‫שהיה פעם שפע‪,‬‬
‫בעידן אפור‬
‫ומנוגד בתכלית‪,‬‬
‫בחולצה רכה‬
‫שטוו עבורך‪,‬‬
‫מותך‪,‬‬

‫*‬
‫אני אוהבת אתכם‪,‬‬
‫אני רוצה לתת לכם את השמים‬
‫האפרפרים הבהירים של היום‪,‬‬
‫את הרוח הקרירה שנושבת‬
‫ממעי האוטובוס‪,‬‬
‫פוסטר צבעוני‪,‬‬
‫חומת אבנים מכוסת טחב‪,‬‬
‫שעון ציבורי גדול‬
‫שהולם‬
‫והולם‪.‬‬

‫*‬
‫חוטי הברזל שתומכים‬
‫בגשר הזה מתעקלים‬
‫בחן כמו זרועה של נערה‬
‫ובכל זאת זה גדול יותר‬
‫ויפה יותר‬
‫מכל מה שאעשה אי פעם‪.‬‬
‫מעין | ‪74‬‬

‫*‬
‫נשיקה גנובה‬
‫שקע בקיר‬
‫ללקק את הקיר הזה‬
‫לומר לו שוב ושוב‬
‫שאתה אוהב אותו‬
‫עד שנורות החשמל‬
‫ידלקו ומאוורר‬
‫תקרה גדול‬
‫יתחיל להשיב‬
‫עליך את‬
‫חומו‪ ,‬ולחות‬
‫העור תיגע בבשר‬
‫והבשר ייגע בדם‬
‫והדם ייזל‬
‫וייזל‪ ,‬ואפשרות‬
‫חדשה תיוולד‪,‬‬
‫אפופה מסתורין‪.‬‬

‫*‬
‫עיניך כמו‬
‫ברכות קטנות‬
‫של ירוק מועם‬
‫בצלו של‬
‫גג גדול‪,‬‬
‫אורו של מקרן‬
‫רצונות משתלחים‬
‫כמו סכינים‬
‫מאלף גרונות‬
‫לא שלי‬
‫אני מנסה‬
‫לפלס דרך‬
‫להישמע‬
‫וקולי חזק וברור‬
‫עד שאני מנסה‬
‫להשתמש בו‬

‫מעין | ‪75‬‬

‫*‬
‫בשר מכחיל‬
‫ומאדים‬
‫צלחות מעוטרות בחנות של הכול בדולר‪.‬‬

‫*‬
‫אתה מצייר לי ציור‪.‬‬
‫אני אוהבת אותך‪.‬‬
‫המילים נעצרו‬
‫הרבה לפני שהמשמעות‬
‫הגיעה‪.‬‬
‫תגיד תהום‬
‫ותישאר עם טעם‬
‫מתוק בפה‪,‬‬
‫המילה נקמה‬
‫מעט מעוותת‬
‫השינה רדודה‬
‫מאוחר‬
‫אני בשביל רצוץ‬
‫רדוף מהמורות אני‬
‫בשביל לכאן לשם‬
‫לאור לחושים לחולצת‬
‫פסים לכך לך אליך‬
‫בשבילך פרסים‬
‫מענקים וגריד‬
‫אחד שחור‬
‫ושקוף וחורץ גורלות‪.‬‬
‫(לילה טוב‪).‬‬

‫מיכל דר‪ ,‬ילידת ‪ .1987‬משוררת וסטודנטית לאמנות‪ .‬מתגוררת בירושלים‬

‫מעין | ‪76‬‬

‫מעין | ‪77‬‬

‫רֹוק ‪ /‬עודד נעמן‬
‫חוט רוק נמתח משפתו התחתונה של נגן האורגנית במעבר התת קרקעי שליד התחנה המרכזית ומכתים‬
‫את צווארון חולצתו שאי פעם היתה ססגונית‪ .‬אמנם מבטו ושפתו התחתונה חנוטים אך שפתו העליונה‬
‫מרטטת ומבקשת כסף‪ .‬מבטו מרוכז בקיר שמנגד‪ .‬הבלחי מנגינות מאצבעותיו שמדדות בין הקלידים‬
‫ומקצב הבוסה–נובה המתכתי מתעקש וחוזר על עצמו כמו איש שמטיח את ראשו בקיר‪ .‬בעוברך על‬
‫פניו את עוצמת את עינייך‪ .‬סביב שניכם כרזות מרוטות ומתקלפות נעות כמו אצות בזרזיפי הסערה‬
‫שמתגנבים אל מתחת לאדמה‪ .‬את עולה במדרגות המטונפות אל ערוצי הרוח הספוגים של רחוב יפו‪,‬‬
‫את חוזרת מביקור בבית הורייך‪ .‬את מחכה בתחנה עמוסה בחיילים לאוטובוס העירוני שיביא אותך‬
‫אל כיכר פריז‪ ,‬משם תלכי לביתו בשדרות בן–מימון‪ .‬קורא‪ ,‬רואה טלוויזיה או מסתכל בפורנו ‪ -‬הוא‬
‫מחכה לך‪ .‬הרוח‪ :‬קצות שערך נצמדים אל פנייך כמו המון שנס על חייו עם הישמע רעם צעדיה של‬
‫מפלצת אגדית‪ .‬זרועותייך כרוכות סביב גופך‪ ,‬את מהדקת את המעיל ומאגרפת את כפות ידייך‪ ,‬שולחת‬
‫את מבטך אל העיקול שמעברו מתעתד להגיח האוטובוס‪ .‬חייל שעומד כמה מטרים מימינך מביט בך‬
‫לאט‪ .‬שובל חיוך נעים מסמן את צדן השמאלי של פנייך‪ ,‬צד הפנים שהחייל לא יראה‪ .‬עוד רגע יגיע‬
‫האוטובוס ותעלי‪ ,‬והוא ייוותר לכמה דקות עם לחייך הימנית האטומה בזיכרונו‪ ,‬עד שיגיע האוטובוס‬
‫שלו‪ ,‬והוא יידחק עם תיק הגב העמוס אל המושב האחורי‪ ,‬הנשק התלוי על גבו ייטלטל ויצלצל בעמודי‬
‫האחיזה‪ .‬הוא יניח את תיק הגב על ברכיו כדי לא לתפוס מקום‪ ,‬את הנשק יעמיד במאונך על הקת‪,‬‬
‫לצדו‪ ,‬ויירדם כשראשו מוטל על התיק ומזווית פיו יימתח חוט רוק‪ ,‬דק‪.‬‬

‫עודד נעמן‪ ,‬סטודנט לפילוסופיה בהארוורד‪ ,‬וחבר ב”שוברים שתיקה"‬

‫ספרות שירה תרבות אמנות אמירה ביקורתית חוויה רגשית אינטלקטואלית ואסתטית‬

‫הכיוון מזרח ‪16‬‬
‫ערסים ופרחות‬

‫עורך ראשי יצחק גורמזאנו־גורן‬
‫עורכים בת־שחר גורמזאנו־גורפינקל ועמרי הרצוג‬
‫״אני לא מתכוון לכתוב על זה‪ .‬כל העניין הוא מטופש‬
‫מלכתחילה‪ .‬פשוט‪ ,‬אף־פעם לא הזדיינתי עם ערס‪ ,‬כך‬
‫שבלי סקס מה כבר יש לי להגיד בנושא? אפשר לקחת‬
‫איזו תשתית שחור־לבן־עם רמזים של פוטנציאל‬
‫לאלימות ברקע‪ ,‬משהו רבע־גזעני‪ ,‬הכי לא פי‪.‬סי‪.‬‬
‫שיכול להיות‪ ,‬לעטוף את זה בשטויות על איך שז׳וז׳ו‬
‫(שם בדוי; שמו האמיתי היה ּב ַֹעז)‪ ,‬שהיה הנהג של‬
‫הבסיס‪ ,‬מזכיר לי בפרופיל (!) את אדוארד סעיד‬
‫כשהוא היה צעיר – ועדיין זה לא יהיה שווה שום‬
‫דבר‪.‬״‬
‫חגי אלעד‪ ,‬מתוך ״רישיון ג׳״‪ ,‬הכיוון מזרח ‪– 16‬‬
‫ערסים ופרחות‬
‫מחיר גיליון ‪ 30‬ש״ח‬

‫מעין |‬
‫מאפו‪ 2278‬תל אביב ‪ .63434‬טלפקס‪5224906 :‬־‪5224899 ,03‬־‪03‬‬
‫בימת קדם‪.‬‬
‫‪alekedem@netvision.net.il www.bimatkedem.co.il‬‬

‫משרד המדע התרבות‬
‫והספורט‪ ,‬מינהל התרבות‬

‫שירים ‪ /‬נוני גפן‬
‫שנת ‪ 900‬מיליון ועשר‬
‫יש לי את הרכב הכי גדול ביקום‬
‫‪ 70‬מטר אורך‬
‫‪ 200‬קילומטר רוחב‬
‫זה הדגם הכי חדש‬
‫שנת ‪ 900‬מיליון ועשר‬
‫הוא מאיץ לכאב ומשם לפחדים‬
‫אפשר לעצור במאדים‬
‫אני מכיר את הבעלים‬
‫בפנים יושבות נשים ארוכות רגליים‬
‫וגם רק רגליים‬
‫שני עצי ברוש‬
‫וגם יום ראשון נמצא איתי‬
‫קניתי במבצע‬
‫יש גם שי לחג שקיבלתי מהעבודה‬
‫ביסקוויט ודיסק צרוב‬
‫לשמחתי ולצערכן גבירותיי‬
‫אחריי לא יישאר שום זכר‬
‫השנים שנות אבל‬
‫ונותרתי הגבר האחרון ביקום‬
‫לשמחתי ולצערכן גבירותיי‬
‫אחריי לא יישאר שום זכר‬
‫שום דבר לא יהיה אותו דבר‬
‫את יום ראשון אקח איתי‬
‫וגם את ארוכות הרגליים‬
‫גבירותיי אני הגבר האחרון שהשארתן‬
‫אני מקווה להשאיר אתכן לבדכן‬

‫אחר הצהריים‬
‫ומעל הכול‬
‫אף אחד לא יודע כלום‬
‫את אחר הצהריים הזה ביליתי לבד‬
‫כמו כל יום אחר‬
‫יושב מול הבטון המדכא הזה‬
‫סגור עם חבילות מרוטשות של ירחים מתים‬
‫הצרות שלי רק מתחילות‬
‫וכבר לאף אחד אין כוח אליי‬
‫חפיסות תודעה רק מגבירות את הקצב‬
‫שבו נעים הדברים‬
‫מעין | ‪79‬‬

‫ואז הכול נשאר לבד‬
‫שכנים של מישהו‬
‫עזבו את הכנסייה המשפחתית‬
‫ועברו לאוהל משותף להם ולעבריינים‬
‫החולת רוח המשותפת לי ולך‬
‫זרקה את עצמה מהעיר‬
‫וחליפת הזמן שלה פלשה לחלל‬
‫אבל לך לא אכפת נכון?‬
‫כי אתה הרי חולב אותה‬
‫וזה בסדר כי כולנו חארות‬

‫נוני גפן‪ ,‬נולד ב–‪ 1982‬בקריית אתא‪“ .‬לא עובד‪ ,‬גר על ספות של חברים‪ .‬תקופה מחורבנת‪ ,‬אבל לפחות הספות הן בתל אביב רבתי"‬

‫מזמין ללימודים בחדר‬

‫לא אקדמיה‬
‫ת ספר‬
‫לא בי‬
‫לא כולל‬
‫מעין | ‪80‬‬

‫רק חדר‬
‫עם מלמדים‬

‫וג‬
‫א‬
‫ו‬
‫ל‬
‫ה‬
‫ד‬
‫רך‬
‫ה‬
‫ב‬
‫י‬
‫ב‬
‫י‬
‫ם‬
‫‪zimmer.ta@gmail.com‬‬

‫קסטרו ‪ /‬מיכל חי‬
‫הזבניות של קסטרו‬
‫על ציפורניהן המטופחות‬
‫שערן הצבוע‬
‫וסיכותיהן המצויצות‬
‫נושאות‬
‫ונוסעות‬
‫באוטובוס המתייפח‬
‫במפץ גדול‬
‫נישאות הרחק מכאן‬
‫הנמלים הפועלות‬
‫בתחבורה הציבורית‬
‫משרתות את המלכה‬
‫ללא זיע ופחד משכורת רעב‬
‫נמחצות לאטן‬
‫ובדמן‬
‫מצוות לנו‬
‫את תקומתנו‬
‫את בניין ִקנן‬
‫בפאתי ירושלים‬
‫יערות בן שמן‬
‫או דרך הטייסים‬
‫איש לא יערום להן גל אבנים‬
‫ובאורח חייהן הקבוע‬
‫לעולם לא יולחן מקצבן‬
‫בשקשוק קופותיהן‬
‫לעתים ייסדקו ציפורניהן‬
‫ובטעמנו האחיד‬
‫ובאחדותנו המרה‬
‫ובכספנו‬
‫ובעבדותנו‬
‫יצוו לנו‬
‫את תחיית העם היהודי‬
‫המשונע‬

‫מיכל חי‪ ,‬ילידת ‪ ,1981‬מתגוררת בתל אביב־יפו‬

‫מעין | ‪81‬‬

‫שירים ‪ /‬נוית בראל‬
‫ארץ ייצור‪ :‬סין‬
‫‪ ‬‬
‫לחפש את הדלת‬
‫או את החור‬
‫או את הכפתור‬
‫שצריך לסובב‬
‫משמאל ומימין‬
‫עשרות פעמים‬
‫עד שמצליחים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫אחר כך יגיעו החפצים‬
‫כמו עולים חדשים‬
‫בספינות‬
‫במטוסים‬
‫ממוספרים במדבקות‪.‬‬
‫‪ ‬‬

‫פיצויים‬
‫‪ ‬‬
‫מדי בוקר‬
‫בדרך לקריית גת‬
‫עובדי אינטל‬
‫בחלוקים לבנים‪.‬‬
‫מתחת הם לובשים ג’ינס של זארה‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫בחתונה הם לבשו חליפה של בגיר‪.‬‬

‫נוית בראל‪ ,‬נולדה ב–‪ 1977‬באשקלון‪ .‬גרה בתל אביב־יפו‪ .‬דוקטורנטית לספרות‬

‫מעין | ‪82‬‬

‫המסגר ‪ /‬עדי לויתן‬
‫עכשיו הוא על כיסא יושב‬
‫וכוס קפה שחור ביד שחורה אף היא‬
‫והעיניים עוד בורקות‪ ,‬תכולות כמו‬
‫משמרות שמים של ימים יפים יותר‬
‫ימים של אש ושל גצים מתעופפים‬
‫מסביב לאבן המשחזת‪ ,‬ימים של‬
‫קיבורת זרוע חסונה שמתרוממת ואוחזת‬
‫בפטיש ומרסנת ציר עיקש עלי סדן קישח‬
‫אבל עכשיו שהנמר שהמסגר הזה היה‬
‫הוא כבר מזמן בפנסיה וגם הוא בכלוב‬
‫של איזה גן חיות נושן שכבר מזמן הפך להיות קרקס‬
‫עכשיו זה כבר ברור‬
‫שמה שעוד נותר זו פעולה של הפיכת השלט‬
‫ומה שעוד נשאר פתוח הוא מעכשיו סגור‪.‬‬

‫עדי לויתן הוא חלק מקבוצת השירה "עין שביב ‪ "63‬ממצפה רמון‪ ,‬התארגנות מחתרתית ספונטנית של ספרנית‪ ,‬מורה לתאטרון‪ ,‬חייל משוחרר ומורה‬
‫לפילוסופיה‬

‫מעין | ‪83‬‬

‫שירים ‪ /‬יהושע סימון‬
‫*‬
‫את בחורה יסודית‬
‫בחורה חובה‬
‫לא‪ .‬טרום חובה‪.‬‬

‫הבטן או פואד בן אליעזר‬
‫בתור שר ביטחון מתגלגל‬
‫פואד הגה שיטה שפלסטינים‬
‫יתפשטו‬
‫באיומי רובה‬
‫ויראו את הבטן לחיילים‪.‬‬
‫בטן חשופה ורזה‬
‫צבי ונפוח‬
‫מול אפוד ּ‬
‫שהגה איש שמן עם בטן‬
‫מלאה בורקס פטריות‬

‫הדובון‬
‫ּ‬
‫באמצע הלילה‬
‫הנכדה של פואד‬
‫ביקשה לחבק ּפיל‬

‫*‬
‫הוא לא אנטיפתי‪ .‬הוא פתי‬
‫היא לא נון–שלנטית‪ .‬היא שלנטית‬
‫והלילה לא צעיר‪.‬‬
‫הוא קטין‬

‫יהושע סימון‪ ,‬עורך משותף של "מעין" ועורך "מערבון"‬

‫מעין | ‪84‬‬

‫איש הטוסטים ‪ /‬מרחב ישורון‬
‫אֹוגּוסט ַא ְל ְטנֹויְ ֵלנְ ד ַּב ּבֹויְ ֶלר‬
‫ְ‬
‫בית בושת בוער בראש‬
‫עטלף מזגזג מפיקוס לפיקוס‬
‫על אי התנועה‬
‫בין גן מאיר למצודת זאב‬
‫אֹוגּוסט ַא ְל ְטנֹויְ ֵלנְ ד ַּב ּבֹויְ ֶלר‬
‫ְ‬
‫מחור הלוע של הפוסט קפה‬
‫מגיח איש הטוסטים‬
‫לא הולך‪ ,‬זורק רגליים‬
‫לא נושם‪ ,‬גונב אוויר‬
‫אין על מי להישען‬
‫אלא על התחביר‬
‫מחור לחור‬
‫ַחי ְמ ַד ֵּבר‬
‫בין חור לחור‬
‫מקינג ג’ורג’ לסמטה פלונית שלוש‬
‫(המדרכה זרועה במסטיקים שחורים)‬
‫מטר ותשעים‬
‫תלוי במלצרית קטנה‬
‫אם יתחשק לה‬
‫היא תיתן לו להשמיע לה שורה‬
‫אם רק תיתן לו להשמיע‬
‫להשמיע יש לו מה‪:‬‬
‫“הי שושנת שום איש‬
‫אור ֶט ַבע‬
‫סוף הדרך‬
‫מטפטפת לי חזון בעצמות‬
‫בשתיקה המשגעת‬
‫אני חושב שהן חושבות‬
‫אני אוהב חיות מחמד יותר קטנות מאלוהים‬
‫אני אוהב נשים קטנות בין השורות התחתונות של אולמות ריקים‬
‫ואת הטוסטים של הפוסט אני מורח בחמאה משני צדדים”‬
‫הלילה הבוער נקרע מצחוק‬
‫סרסור של ססמאות‬
‫קברן של קלישאות‬
‫מעין | ‪85‬‬

‫ַמנְ ִׁשים מטפורות מתות‬
‫ִמ ֶּפה ְל ֶפה בלילה הבוער‬
‫איש הטוסטים של הפוסט ‪ַ -‬חי ְמ ַד ֵּבר‬
‫נמרח על הדלפק‬
‫הורג שעות‬
‫מדליק סיגריה‬
‫מברבר מוציא עשן‬
‫ומדבר‬
‫על השירה הכי פיזית שיש‬
‫כשאדם מוכר הכול‬
‫ואף אחד לא מתרגש‬

‫מרחב ישורון‪ ,‬יליד ‪ ,1978‬עושה קפה ב"נסיך הקטן"‬

‫מעין | ‪86‬‬

‫לימונענע ‪ /‬אורן קקון‬
‫קריאה בספרו של יגאל שוורץ "הידעת את הארץ שם הלימון פורח‪ ,‬הנדסת האדם ומחשבת‬
‫המרחב בספרות העברית החדשה” (הוצאת דביר‪ 598 ,2007 ,‬עמודים)‬
‫כך כותב יגאל שוורץ בהקדמה לספרו “הידעת את הארץ שם הלימון פורח”‪“ :‬ספר זה נולד מזיווג של‬
‫מצוקה קיומית וסקרנות אינטלקטואלית‪ .‬שורשיו בניסיון להבין את טיבה ומקורותיה של אי הנחת שאנו‪,‬‬
‫הישראלים‪ ,‬חשים ביחס לזהות שלנו וביחס למקום שאותו אנו מגדירים כביתנו הלאומי”‪ .‬לא פחות‪ .‬יגאל‬
‫שוורץ חש באי נחת קיומית קולקטיבית (“אנו‪ ,‬הישראלים”) ויוצא למסע בעקבות מצוקת קיומו של האדם‬
‫הישראלי החדש‪ .‬לכאורה אקט של חסד‪ ,‬למעשה של ניתוק‪ .‬המסע הזה נפתח ב”אהבת ציון” של מאפו‪,‬‬
‫ממשיך אל האוטופיה של הרצל ואל גילוי מחדש של סיפורי יוסף לואידור השכוחים‪ ,‬משם הוא עובר‬
‫ל”הוא הלך בשדות” של משה שמיר ומסתיים ב”נוודים וצפע” לעמוס עוז‪.‬‬
‫מדוע אפוא לא להציע מיפוי שונה ובתוכו לכלול סופרים אחרים‪ ,‬ברנר נניח‪ ,‬ס’ יזהר‪ ,‬פנחס שדה‪,‬‬
‫א”ב יהושע הצעיר‪ ,‬סמי מיכאל? לקולות אלו ואחרים אין קיום בדפיו של ספר העוסק בניתוח דיאכרוני‬
‫של ספרות תקופתית‪ .‬אחדים מהם אמנם מוזכרים פה ושם אבל מאולצים אל המחקר המגמתי הזה או‬
‫מודחקים בו עד כי אי אפשר עוד לחוש בקיומם‪ .‬כך למשל משתמש החוקר בציטוט של שורה אחת‬
‫משל ברנר‪ ,‬שהיא גם המוטו להקדמה‪ ,‬וכופה על הקורא‪ ,‬בדומה לחוקרים רבים אחרים‪ ,‬הבנה חד‬
‫צדדית‪ ,‬סגורה‪ ,‬של הסופר הגדול הזה‪ .‬הנה השורה‪“ :‬העיקר של ‘פה אנחנו עומדים וממנו לא נזוז!’‬
‫חסר לגמרי מספר החיים של העם הזה” (י”ח ברנר‪“ ,‬הערכת עצמנו בשלושת הכרכים”)‪ .‬אין שורה‬
‫הורגת יותר לברנר מהשורה הזאת בהקשר שמדובר בו‪ .‬במעשה של שוורץ יש ממלאכת ההוצאה‬
‫מהקשר‪ ,‬משהו שמתאים יותר לתחקיר עיתונאי בהול מאשר למחקר ספרותי רציני‪ .‬כי ברנר‪ ,‬בסיפוריו‬
‫ובמאמריו הארץ–ישראליים‪ ,‬בז למפעל הציוני והוקיע בכל דרך אפשרית את הניסיון הקולקטיבי‬
‫היהודי אשר את כישלונו חזה‪ .‬מי שאינו מוצא זאת בכתביו זה רק משום שעיניו מוסטות הצדה מהעיקר‬
‫או כי אינו מעוניין‪ ,‬בכל תוקף‪ ,‬למצוא זאת‪ .‬אין לנכס את כתבי ברנר לאוטופיה הציונית כפי שהיא‬
‫עולה ומצטיירת מן המחקר הזה (בפרט אם תמונה זו נוצרת על מנת שאפשר יהיה לנגח אותה‪ ,‬או‬
‫להסביר לקוראים על מצוקותיהם הקיומיות)‪ ,‬כשם שאין לנכס את ספריו של מילן קונדרה לקומוניזם‬
‫של ארצו‪ ,‬או את כתבי ברכט לנאציזם‪ .‬ואם כבר עשית זאת‪ ,‬הותר לפחות הסתייגויות‪.‬‬
‫בחומש הקדוש המוצג לפנינו מוחמץ‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬ויכוח אשר התקיים ועודנו מתרוצץ בין חוקרים‬
‫בעניין הקרטוגרפיה של הספרות העברית‪ .‬נעשה כאן מיפוי של הקיום ההיסטורי של היהודים במאה‬
‫השנים האחרונות בחמישה טקסטים מכוננים‪ ,‬אך אין אפילו הסבר אחד מניח את הדעת למהלך המשונה‬
‫הזה‪ .‬בעצם נהפכים הטקסטים הללו למסלול דיאכרוני מכונן רק משום שאדם חשוב ורב השפעה כפרופ’‬
‫יגאל שוורץ קובע זאת על סמך ספרים שגרתיים שקרא במרוצת היותו פרופסור‪ .‬הנה‪ ,‬למשל‪ ,‬ההסבר מדוע‬
‫“אהבת ציון” הוא טקסט מכונן‪“ :‬יהודים רבים שעלו לארץ ישראל בעליות הראשונות דיווחו ש’הספר הקטן‬
‫הזה’ כבש את לבם ועורר בהם סערת רגשות שבעקבותיה החליטו לארוז את חפציהם ולצאת לדרך לארץ‬
‫ישראל”‪ .‬כאן אנו נתקלים באחת הבעיות של המחקר הזה ובשעמום השזור בו לכל אורכו‪ .‬לפנינו ניסיון‬
‫עיקש להוכיח דברים שאינם טעונים הוכחה‪ .‬כל טקסט עברי שהתפרסם במאה התשע–עשרה היה טקסט‬
‫מכונן‪ ,‬מעצם זה שנכתב עברית‪ .‬שפה מפרפרת‪ ,‬כמעט מתה‪ ,‬התעוררה‪ ,‬זהות לאומית יהודית חדשה החלה‬
‫מתגבשת‪ ,‬ולצד אלו שנאת שם‪ .‬כל מי ששלח ידו בכתיבת עברית כונן‪ ,‬משום שבמשך המאה התשע–עשרה‬
‫אל תוך המאה העשרים השפה היא מה שהיה לעם הזה‪ .‬שוורץ גם ינסה בחלק הראשון להוכיח שהטקסט‬
‫של מאפו היה מהפכני (עוד סיבה להיותו מכונן)‪ .‬והרי אין צורך להוכיח‪ ,‬בטח לא בכזו אריכות‪ ,‬שהרומן‬
‫העברי הראשון שבו מופיעים תיאורי נוף ארצישראליים‪ ,‬ושהוא מבין הראשונים המתארים התרחשות‬
‫בארץ–ישראל‪ ,‬גם אם על דרך הדמיון ובשימוש מרובה בלשון התנ”ך‪ ,‬הוא מהפכני‪.‬‬
‫לספרות העברית שנכתבה במחצית השנייה של המאה התשע–עשרה ובמחצית הראשונה של המאה‬
‫העשרים יש ערך רק כמכלול‪ ,‬כאידאולוגיה‪ .‬כך לפחות לימדו אותנו חוקרי הספרות שלנו‪ ,‬פרופ’ יגאל‬

‫מעין | ‪87‬‬

‫שוורץ ביניהם‪ .‬אבל בבחינה של היצירות הללו כטקסטים בודדים יימצאו רבים מהם בינוניים או אפילו‬
‫חסרי ערך‪ .‬הרומן “אהבת ציון” הוא אולי נקודת זמן חשובה במסלול הציוני‪ .‬עם זאת‪ ,‬קשה להאמין שמשהו‬
‫בחיי הישראלים החדשים‪ ,‬אשר את שורש ִטרדתם הקיומית מחפש שוורץ‪ ,‬היה שונה אלמלא נכתב‪.‬‬
‫בדיּונו ב”אהבת ציון”‪ ,‬וכך גם ביתר היצירות‪ ,‬מחבר שוורץ בין גאוגרפיה לספרות‪ .‬הוא מנתח את‬
‫התנועה הטופוגרפית של הדמויות ברומן ומשליך ממנה‪ ,‬בעקבות ג’ון קירטלנד רייט‪ ,‬אל נפש האדם‪.‬‬
‫הרעיון העיקרי שעליו מנסה החוקר לבסס את טיעונו בדבר המהפכנות של מאפו מתבטא בחלוקה לשני‬
‫אזורים‪“ :‬האזור החובק” שבו מתרחשים אירועי הרקע של העלילה (ממלכת יהודה ערב הגלות) ו”האזור‬
‫המרכזי” שבו מתרחשים האירועים העלילתיים (העולם הבדיוני)‪“ .‬האזור החובק” מייצג את תפיסת העולם‬
‫הארכאית‪ ,‬ואילו “האזור המרכזי” את תפיסת העולם החדשה‪ ,‬תפיסת עולמו של הסופר‪ .‬בעקבות חלוקה‬
‫זו נוצרת חלוקה לציר קולקטיבי וציר פרטי‪ .‬הטענה היא כי למרות השפה התנ”כית ולמרות מה שלכאורה‬
‫נראה כמו הליכתו של מאפו עם עלילת–העל המקראית‪ ,‬ישנו גרעין חתרני המבוסס על כך שמאפו דוגל‬
‫באפשרות הביולוגית אירוטית על חשבון תפיסת העולם הדתית–מוסרית‪ ,‬כלומר הזוגיות מתממשת בדם‬
‫יהודי טהור אפילו על חשבון נטישת עיר הקודש ועזיבה לכפר‪ .‬האומנם גרעין מהפכני? הרי כתוב‪“ :‬לא‬
‫יבוא עמוני ומואבי בקהל יהוה גם דור עשירי‪ ,‬לא יבוא להם בקהל ישראל עד עולם” (דברים כג‪ ,‬ד)‪ .‬המרכיב‬
‫הגדול ביותר באמונה היהודית‪ ,‬אז כן עתה‪ ,‬הוא שהעם הנבחר מכונן על טהרת הגזע‪ .‬לא רק שבתפיסתו של‬
‫מאפו אין זרע מהפכה אלא שמאפו אף מתגלה כאולטרה שמרן דווקא בשלילתו את ההתבוללות‪“ ,‬אופציית‬
‫רות המואבייה” כניסוחו של שוורץ‪ ,‬ומנסה לברוא עולם על–גזעי‪ .‬מה שאינו מובן בהקשר זה הוא שביולוגיה‬
‫היא דת‪ .‬וביציאת גיבורו של מאפו מירושלים “החטאה” אל “הכפר” אין משום כפירה‪ ,‬אלא דווקא הזדהות‬
‫גדולה עם תפיסת עולם יהודית דתית גזעית‪.‬‬
‫החיבור על מאפו מסתיים באנחת רווחה‪ .‬כעת אפשר להציגו כמהפכן‪ .‬אנחת רווחה גם משום שנדמה‬
‫לעתים במשך הקריאה שהחוקר מסתבך בתוך המודל המורכב (ספרותי–מרחבי) שהוא יוצר‪ ,‬משום שהספרות‪,‬‬
‫תחום התמחותו של שוורץ‪ ,‬נהפכת לו לרועץ‪ ,‬והגאוגרפיה‪ ,‬חולשתו של החוקר‪ ,‬מזדקרת לעיני כול‪ .‬כי מה‬
‫שכונן את מאפו הוא לא דווקא כישרונו הספרותי או תפיסתו המהפכנית שמתאר שוורץ‪ ,‬אלא ההיסטוריה‬
‫שבאה אחריו‪ .‬תקופה שבה קומץ יהודי תר בלהט ציוני אחר אישים הראויים להילמד ולהיחקר במוסדות‬
‫הלימוד החדשים ואחר שמות יהודים שיישאו הרחובות הנבנים בארץ‪ .‬מה שהופך את מאפו למכונן בימים‬
‫אלו הוא השקפת עולמו של כותב המחקר הזה והיא בלבד‪.‬‬
‫לצד כמה גילויים מעניינים וחכמים ופרשנויות חריפות המופיעות בשער השני הדן ב”אלטנוילנד”‬
‫של הרצל‪ ,‬מוחטאת המניפולציה הספרותית הפשוטה שבה משתמש הרצל כדי ליצור חיץ ברור בין ישן‬
‫לחדש‪ .‬הכוונה היא לדמותו של פרידריך‪ ,‬צעיר משכיל ומיואש‪ ,‬ולדרך פעולתו‪ .‬פרידריך בן העשרים‬
‫ושלוש שקוע בדיכאון ומאבד את אהבתו‪ .‬הוא מבקש לשלוח יד בנפשו‪ ,‬או לפחות קרוב לכך‪ ,‬אך‬
‫ברגע האחרון נמלך בדעתו בשל הצעת עבודה מעניינת שהוא מוצא בעיתון‪ .‬הוא מצטרף למיליונר‬
‫קיניגסקורט‪ ,‬וביחד הם פורשים לאי למשך עשרים שנה‪ .‬הכסף הרב שמקבל פרידריך מהמיליונר‪ ,‬שבו‬
‫אין לו כל צורך‪ ,‬מוענק למשפחת לטבק‪ .‬הם עוגנים בישראל לפני היציאה לאיים ומגלים מקום עלוב‪,‬‬
‫חולה ודוחה‪ .‬כעבור עשרים שנה‪ ,‬כשיחזרו מן המסע‪ ,‬הם יגלו את חזונו של הרצל‪“ ,‬החברה החדשה”‬
‫בגן עדן עלי אדמות‪ .‬לטענת שוורץ יוצא פרידריך למסע הינזרות וחניכה שנמשך עשרים שנה‪ ,‬ובסופו‬
‫הוא מבריא מחוליו‪ .‬רופאו הנפשי הוא קיניגסקורט שונא האדם (‪ .)125-124‬אבל הפרשנות שטופל‬
‫שוורץ על הדמויות חפוזה ומגמתית מדי‪.‬‬
‫פרידריך אכן מתאבד‪ .‬הוא מתאבד התאבדות חברתית‪ ,‬התאבדות פילוסופית‪ .‬שניהם‪ ,‬גם פרידריך וגם‬
‫קיניגסקורט‪ ,‬קושרים ביניהם קשר של מיזנתרופיה כנגד הניסיון האנושי‪ ,‬ופורשים מהעולם‪ .‬פרידריך‬
‫לא יכול היה להתאבד ממש משום שאז לא יזכה‪ ,‬ולא נזכה אנו‪ ,‬הקוראים‪ ,‬לראות את בניינה החדש של‬
‫הארץ‪ .‬הרי לשם כך נוצר‪ .‬הרצל היה זקוק למת–חי‪ ,‬אדם מיואש שיהיה מוכן לוותר על חייו למשך תקופה‬
‫ארוכה מספיק כדי שעוצמת השינוי בין ישן לחדש תורגש‪ .‬אז יופיע כדמות מרוחקת‪ ,‬מעולם המתים‪ ,‬ויצפה‬
‫בהתחדשות‪ .‬זו גם הסיבה לעצירה בחופי יפו לפני היציאה למסע ולעצירה‪ ,‬הסופית הפעם‪ ,‬בתום המסע‪.‬‬
‫פרידריך הוא דמות פסיבית‪ ,‬מעין רוח רפאים‪ ,‬אשר כל תפקידו בהתבוננות‪ .‬מה שמעורר את רוחו‬
‫הוא לא המסע הארוך שיצא אליו‪ ,‬כפי שטוען המחקר‪ ,‬אלא המראה החדש של הארץ וההתאהבות במרים‪.‬‬
‫בעצם הוא מתגלה כדמות שטוחה‪ ,‬שלא השתנתה כלל במשך עשרים שנה‪ ,‬כמצלמה מתבוננת‪ ,‬וכך גם‬

‫מעין | ‪88‬‬

‫קיניגסקורט‪ .‬השינוי הבא עליהם‪ ,‬אהבה מחודשת לחיים‪ ,‬נגרם דווקא מעוצמת ההפתעה של ההתארגנות‬
‫האנושית החדשה שבה לא האמינו עד כה‪ ,‬שבה לא לקחו חלק‪.‬‬
‫אבל צריך לומר‪ ,‬הרצל‪ ,‬לפחות מבחינת התוצאות‪ ,‬הוא בן דמותו של פרידריך‪ ,‬המנותק‪ ,‬הפסיבי‪ ,‬הטפיל‬
‫החברתי אשר אינו נוקף אצבע להגשמת המפעל הציוני‪ .‬הרצל אמנם עשה רבות בתחום המדיני‪ ,‬אך דבר‬
‫מתפיסתו החברתית לא מתקיים בעולמנו‪ .‬הרצל נכשל‪ .‬לא עמדותיו בנוגע לערבים בני המקום‪ ,‬לא קבלת‬
‫האחר‪ ,‬לא תפיסתו הסוציו–אקונומית‪ ,‬לא חילוניותו‪ ,‬דבר מאלו לא קיים בחברה הישראלית וספק אם פעם‬
‫התקיים‪ .‬שום זכר לחלומותיו של החוזה‪ ,‬של ההוזה‪ .‬במובן הזה‪ ,‬ובהתייחס לשאלת מצוקתו הקיומית של‬
‫הישראלי‪ ,‬נראה שאלו נעוצים דווקא באי היותה של “אלטנוילנד” יצירה מכוננת אלא חלק מפעילות‬
‫כוללת של תקופה‪ ,‬ובעיקר של אדם שכמה ממהלכיו‪ ,‬המדיניים–מעשיים דווקא ולא הרוחניים–ספרותיים‪,‬‬
‫היו מכוננים‪.‬‬
‫הפרק השלישי והאחרון בחטיבה הראשונה של הספר הוא המעניין והמרתק מכולם‪ .‬בשער זה דן‬
‫שוורץ‪ ,‬בחסד רב ובכתיבה רגישה‪ ,‬בדמות זרה‪ ,‬מיוחדת‪ ,‬אלמונית ודווקא בגלל זה מייצגת‪ ,‬ושמה יוסף‬
‫לואידור‪ ,‬בן דורו של ברנר אשר גם נרצח איתו‪ .‬לואידור‪ ,‬שלא כמאפו והרצל‪ ,‬חי בארץ ולכן היחס‬
‫של “מקום” (ארץ–ישראל החלומית) ו”המקום” (ארץ–ישראל הממשית) מקבל אצלו פרשנות אחרת‪.‬‬
‫בעקבות המאמר של ברנר “הז’נר הארץ–ישראלי ואבזריהו” ובעקבות רבו‪ ,‬גרשון שקד‪ ,‬שוורץ טוען‬
‫שהספרות העברית הארצישראלית שנכתבה בתקופה האמורה מתחלקת לספרות “נאיבית” ‪“ -‬קורפוס‬
‫של יצירות‪ ,‬שבהן לכאורה מתוארים החיים בארץ ישראל מנקודת מוצא המניחה שהחלום הציוני הפך‬
‫למציאות” ‪ -‬וספרות “אירונית” ‪“ -‬קורפוס של יצירות שבהן‪ ,‬שוב לכאורה‪ ,‬מתוארים החיים בארץ‬
‫ישראל מנקודת מוצא הקובעת שהחלום הציוני לא התממש”‪ .‬הוא מוסיף ואומר שאפילו הספרות‬
‫“הנאיבית” לא היתה כל כך נאיבית‪ .‬כך עולה ממקרה לואידור אשר “לא ממש האמין שהחלום הציוני‬
‫הוא בר מימוש”‪.‬‬
‫הנה‪ ,‬בפרק הזה עולה הבעיה‪ ,‬אותה בעיה‪ ,‬ביתר חריפות‪ .‬הספרות העברית נכתבה ונכתבת (בוודאי‬
‫חמשת הספרים המובאים כאן) מתוך קשר עמוק לציונות‪ .‬הן נולדו יחד‪ ,‬הן כתבו זו את זו‪ ,‬לפעמים עד‬
‫בלי הכר‪ .‬מעטים הסופרים‪ ,‬וברנר הוא הבולט שבהם‪ ,‬אשר הצליחו לשמור על קולם‪ .‬מעטים מחוקרי‬
‫הספרות העברית לדורותיהם אפשרו כזו העזה‪ .‬הדיכאון של ביאליק הוא תמיד לאומי‪ ,‬הזעם של ברנר הוא‬
‫אידאליסטי ציוני‪ .‬כך גם בספר שלפנינו מומצא לו איזה יוסף לואידור‪ ,‬מנוער ממנו אבק אלמוניותו‪ ,‬הוא‬
‫מועלה על עגלת הציונות‪ ,‬ולפנינו אב קדמון נוסף‪ ,‬אשר‪ ,‬בדרכו העדינה‪ ,‬הנחבאת אל הכלים והמיוחדת‪,‬‬
‫לא לגמרי האמין ברעיון הציוני‪.‬‬
‫הדחף הסטרוקטורלי הישן‪ ,‬לקחת יוצר נשכח ולהזיזו למרכז‪ ,‬להעניק לו את הנצח‪ ,‬ובכך ליצור “ביחד”‬
‫גדול יותר מעל בימת ההיסטוריה‪ ,‬הוא העומד לנגד עיניו של החוקר‪ .‬על כן הספרות “הנאיבית”‪ ,‬מתקן‬
‫שוורץ את מורו גרשון שקד‪ ,‬היא “נאיבית לכאורה”‪.‬‬
‫ההסתכלות הסטרילית הזאת שבחלק הראשון רק מפלסת את הדרך להסתכלות סטרילית עוד יותר‬
‫בחלק השני של המחקר‪ ,‬המבוסס‪ ,‬כאמור‪ ,‬על “הוא הלך בשדות” ו”נוודים וצפע”‪ .‬ביצירתו של שמיר‬
‫עומד שוורץ על הפרדוקס הגדול של המהפכה הציונית‪ ,‬ובעצם של כל מהפכה באשר היא‪ ,‬והוא רגע‬
‫מימושה‪“ ,‬קיצה של האנרגיה המהפכנית”‪ ,‬כדבריו‪ .‬ברומן זה‪ ,‬יותר מבכל הטקסטים שנחקרו עד כה‪,‬‬
‫מוענק לקורא הישראלי אחד ההסברים “הגדולים” לייאושו הקיומי‪ .‬אם ניסו מאפו‪ ,‬הרצל ולואידור‬
‫למחוק את ההבדל בין “מקום” ל”המקום” מציב שמיר לעומתם עמדה אפלטונית‪ ,‬ובניסוחו של עמוס‬
‫עוז‪ ,‬מקטע המשמש גם כמוטו לפרק הזה‪“ :‬המציאות לא נתפסת כ’מרחב טבעי של הקיום’ אלא‬
‫כ’חיקוי לא מושלם’ כמימוש חלקי ופגום של תבנית עילאית מושלמת” (מתוך “הגן האבוד”)‪ .‬לכן‬
‫המציאות שמתאר שמיר היא מציאות פגומה בהכרח משום שהיא מציאות של הגשמה‪.‬‬
‫אולם גם אם נקבל את ההנחה ששמיר מתאר מציאות פגומה‪ ,‬גם אז נצטרך לשאול לאן מופנית‬
‫האנרגיה המהפכנית‪ .‬לא יכול להיות שנעלמה סתם כך‪ ,‬הרי המתח שבין “מקום” ל”המקום” לא הופר‪.‬‬
‫האנרגיה הזאת תימצא בעיקר ב”נוודים וצפע” של עמוס עוז‪ ,‬שם היא מכוונת כלפי הציונות עצמה‪.‬‬
‫נניח לפי שעה שכך הוא הדבר‪ .‬אך פה‪ ,‬בשלב הזה של המחקר‪ ,‬ולאחר קריאת החלק שנוגע ל”הוא הלך‬
‫בשדות” הגיע הזמן לומר‪ :‬לכל הרוחות עם הטקסטים המכוננים הללו‪ ,‬לכל הרוחות בכמה עותקים נמכר‬
‫הרומן ולכמה העלאות זכה המחזה‪ .‬כי במקום שבו הייאוש הוא כלכך גדול‪ ,‬ובספר הפותח בהצהרה‬

‫מעין | ‪89‬‬

‫שמטרתו להבין ולפצח את הייאוש הזה‪ ,‬היה ראוי לפחות להזכיר את ס’ יזהר‪ ,‬בן דורו של משה שמיר‪,‬‬
‫אשר כתב אף הוא על המלחמה ההיא‪ .‬אבל כאן ניתנת עדיפות לדיבור על ריסוק החלום הציוני‬
‫מנקודת מבט יהודית טהורה וכמעט שלא מופיעה בו מילה על הערבים‪“ ,‬הילידים” האמיתיים של‬
‫המקום הזה‪ ,‬ועל אסונם שהוא גם אסונם של היהודים‪ .‬ומה לכל זה ולייאוש שבו חיים הישראלים?‬
‫מה שלא הסתדר בחלום הציוני‪ ,‬בטשטוש ההבדל שבין “מקום” ל”המקום”‪ ,‬הוא מציאותו של הערבי‬
‫בארץ‪ .‬הדבר הזה כמו מעולם לא נלקח ברצינות‪ .‬כך גם במציאות של הספר הזה‪ .‬בהנדסת האדם ובמחשבת‬
‫המרחב של המפעל הציוני אין מקום לערבים אשר‪ ,‬למען האמת‪ ,‬אצלם זה תמיד היה “המקום”‪ .‬אחד‬
‫השיאים של הסטריליות הזאת‪ ,‬הננקטת לכל אורך המחקר‪ ,‬מגיע בסוף הפרק הזה‪ ,‬ממש בשורות האחרונות‪,‬‬
‫שבהן מצוין כי ב”הוא הלך בשדות” מתנבא המהלך של “נוודים וצפע” בכך שה”צברים” נמשכים לנשים‬
‫הערביות יותר מאשר ל”צבריות”‪ .‬זאת‪ ,‬נאמר לנו‪ ,‬אפשר למצוא מאוחר יותר בסיפורו של עוז‪ .‬המשיכה‬
‫המתוארת ב”נוודים וצפע”‪ ,‬יצירה בוסרית המוצגת בעיקשות טורדת כמכוננת‪ ,‬היא בין הגיבורה‪ ,‬גאולה‪,‬‬
‫ובין גבר בדואי דווקא‪ ,‬ולא ערבי ישראלי‪ ,‬בדגש על מאפיין הנדידה המשותף לבדואים וליהודים‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬מוזכר בפרק הזה גם “מול היערות” של א”ב יהושע‪ ,‬אבל לא מתקיים שום דיון בו‬
‫ואף לא בהבדלים בינו ובין “נוודים וצפע”‪ .‬גם פה הגורם הפעיל ביותר הוא המגמתיות‪ .‬להפך‪ ,‬בין שני‬
‫הסיפורים מתבצע איחוי דורי שכמו מבטל את השוני ביניהם‪ .‬אמנם נוח לחוקר לראות בשני הסופרים‬
‫הללו מקשה אחת‪ ,‬ישראלית שמאלנית מייצגת‪ ,‬זה בוודאי כך היום יותר מתמיד‪ ,‬אלא שב”מול היערות”‪,‬‬
‫יצירתו המוקדמת של יהושע‪ ,‬יש תפיסת עולם אחרת‪ ,‬שונה בתכלית‪ ,‬מזו המתקיימת ב”בנוודים‬
‫וצפע”‪ .‬בסיפור הזה הגיבור הוא פריק‪ ,‬חריג‪ ,‬אשר אינו מוצא את מקומו בעולם וטובע כל כולו בזמן‬
‫ובהיסטוריה‪ .‬יהושע מציג אינדיבידואל נרמס אשר רק ביערות‪ ,‬אותם יערות ששתלה הקרן הקיימת‬
‫לישראל‪ ,‬או נכון יותר לומר‪ ,‬מתחתם‪ ,‬הוא מגלה את האמת הגדולה‪ ,‬הכפר הערבי ההרוס‪ .‬בהתבוננות‬
‫עמוקה בתמונת הנוף התמימה‪ ,‬המזוהה כל כך עם הקמת המדינה היהודית‪ ,‬רואה הגיבור‪ ,‬במבטו החודר‪,‬‬
‫האינדיבידואלי‪ ,‬את הזוועה‪ .‬ואילו ב”נוודים וצפע”‪ ,‬המריח כולו רפת ותבן‪ ,‬כמעט אין לדמויות קיום‬
‫משל עצמן‪ .‬הן מקבלות ביטוי אינדיבידואלי לכל היותר בתשוקותיהן הפסיכו–סקסואליות הכמוסות‪.‬‬
‫האחר בספרו של יהושע הוא הגיבור עצמו‪ ,‬ואילו אצל עוז האחר הוא הבדואי‪ .‬ובקצרה‪ ,‬בזמן שעוז עוד‬
‫עסוק בשאלות של ההתיישבות והמעשה החלוצי‪ ,‬אומד יהושע‪ ,‬בבגרותו הרבה‪ ,‬המפתיעה‪ ,‬של יוצר‬
‫צעיר‪ ,‬את הנזקים ההיסטוריים של המעשה הזה‪.‬‬
‫בחלק זה אף עולה לדיון המושג “היברידיות”‪ ,‬אבל המחקר הזה הוא מחקר סלקטיבי‪ ,‬סטרילי‪ ,‬המבוסס‬
‫על טהרת העלייה השנייה‪ ,‬הלבנה‪ ,‬ויוצאי חלציה בלבד‪ ,‬ורחוק מלתת ביטוי‪ ,‬חלקי אפילו‪ ,‬לתערובת בת‬
‫הכלאיים שבחברה הישראלית‪ .‬אין ערבים‪ ,‬אין מזרחים‪ ,‬אין רוסים או אתיופים‪ ,‬אין היברידיות‪ .‬מה שיש‬
‫בחלק הזה‪ ,‬ובעצם במחקר כולו‪ ,‬הם צברים חלוצים בני הקיבוץ‪ ,‬בדואי מבולבל ועז שמוטחת ברצפה‪.‬‬
‫המסקנה הנחרצת העולה בתום המחקר המקיף והמאתגר הזה היא שאנו‪ ,‬הישראלים‪“ ,‬גולים בארצנו”‪.‬‬
‫ואולם מסקנה אחרת‪ ,‬נחרצת לא פחות‪ ,‬מתבקשת אף יותר‪ ,‬יכולה וצריכה להיגזר בסוף הקריאה‪ :‬לא גולים‬
‫אנחנו‪ ,‬הישראלים‪ ,‬בארצנו‪ ,‬אלא‪ ,‬מוטב‪ ,‬כובשים בארץ לא לנו‪.‬‬
‫אילו היה נזנח הניסיון הגרנדיוזי‪ ,‬הנוצץ‪ ,‬של פרופסור שוורץ לחפש את מצוקתו של הישראלי‪ ,‬כאילו‬
‫הכול מצוי בסוציולוגיה או בגאו–ספרות‪ ,‬אילו היה נזנח הניסיון המסיט את האשמה ממישהו ומותיר את‬
‫העוול בפרדוקס (“גולים אנחנו בארצנו”)‪ ,‬כמו היתה זו מעין תאונה קוסמית חסרת היגיון‪ ,‬אזי היינו למדים‬
‫על תפיסת עולמו השמרנית של שוורץ‪ ,‬אך משלא נזנח הניסיון הזה יודעים אנו הרבה גם על תפיסת‬
‫עולמו ההססנית–פופוליסטית של החוקר המחשב להפיק שיקוי שגרתי להמונים‪ ,‬יעיל רק מן הבחינה‬
‫הפסיכולוגית‪ ,‬להקל את כאבם במקצת‪ ,‬ולאשר את חייהם במסגרת ה”אין ברירה” חסר הפשר המשקיט‬
‫את המצפון‪.‬‬
‫אסיים בציטוט‪ ,‬אף הוא מתוך “הערכת עצמנו בשלושת הכרכים” של ברנר‪ ,‬אשר יוכל אולי לתת‬
‫מושג ברור יותר על הייאוש הקיומי שבו שרויים הישראלים‪“ :‬תעודתנו עתה היא דווקא להכיר‬
‫ולהודות באי–היחוס שלנו מימות עולם ועד עתה‪ .‬בפסול האופי שלנו‪ ,‬להתעלות ולהתחיל הכל מחדש‪.‬‬
‫לא מיוחסים אנו‪ ,‬אחינו בני ישראל‪ ,‬הוי כמה לא מיוחסים”‪.‬‬
‫אורן קקון הוא מסאי‪ ,‬סופר ומשורר‪ ,‬מנהל את פאב "הטיפה" בירושלים‪ .‬שיר שלו השתתף באסופה "לצאת!" ‪ -‬שירון נגד המלחמה בעזה‬
‫(הוצאת משותפת של דקה‪ ,‬מארב‪ ,‬סדק‪ ,‬אתגר‪ ,‬מעין וגרילה תרבות)‬

‫מעין | ‪90‬‬

‫שירים ‪ /‬ג’ייסון מוריס‬
‫הוגו‪ ,‬פריז‪ ,‬קיץ ‪2008‬‬
‫זין קטן ועקום כן היה לו‬
‫פין מבאס נורא‬
‫ולמרות שבלבוש מלא אז נפגשנו‬
‫את הזמן אין לקחת חזרה‬
‫כי זין קטן ועקום לא יגדל לו‬
‫בין לילה דבר לא ישתנה‬
‫ואולי עם חינוך אירופי היה לי‬
‫הייתי נשאר ומנסה‬
‫כי מה הוא הזין לעומת המכתב הרומנטי‬
‫שלי בבוקר כתב‬
‫ומהו הזין לעומת המבט שאומר‬
‫תישאר‪ ,‬תישאר עד הסתיו‬
‫אך זין קטן שכשנעוץ הוא שם פנימה‬
‫משוטט בחופשיות מדאיגה‬
‫עוד ילך לאיבוד במעמקי ה‪MAN‬גינה‬
‫ומזה מזילים דמעה‬

‫בית החזה‬
‫לאבא היתה בטן שכזאת‬
‫שעליתי וירדתי עליה‬
‫ננשמת איתו ושומעת בתוכי‬
‫מהר מן הצפוי גם לי נהייתה‬
‫כזאת‬
‫מאז שטה בין מצעיי ההמוניים‬
‫מתגעגעת לימים‬
‫שהיו לי אוזניים בין הגלים‬

‫*‬
‫בשבת בבוקר‬
‫רק יונים בנות מזל‬
‫מיטגנות בעצלתיים על עמודי חשמל שובביים‬
‫מעגל חשמלי‬
‫מתנשקים‬
‫מתפחמים‬
‫ונופלים‪.‬‬
‫ג'ייסון מוריס הוא שמו הספרותי של סטודנט למשחק‪ ,‬יליד ‪1987‬‬

‫מעין | ‪91‬‬

‫הבריכה המפוקסלת ‪ /‬כרמל רובינשטיין‬
‫הבריכה המפוקסלת‪ ,‬המשובצת לורדים זוהרים משתקפת בעינו הימנית‪.‬‬
‫הוא משנה פרצופו ומשיל עורו בכל הזדמנות זוגית ‪-‬‬
‫הנרקיסיזם הדיגיטלי‬
‫לא מבזבז זמן ולא מכפר על חטאו המיתי‬
‫ברחובות הסואנים משתקף באורות הניאון‪ ,‬ברמזורים‪,‬‬
‫במשקפי השמש המעוצבים‪ ,‬לא נותן מבט שני ומתפלש‬
‫במדרכה מתחכך בפלאיירים מטופשים‪.‬‬
‫מתהלך בשממה התל אביבית‪ ,‬מוקף הוא בתוכן רב תכליתי‪ ,‬גבישי‬
‫ומפולג פוליטית‪.‬‬
‫את נטיותיו משחרר לכל עבר‪,‬‬
‫את אוזניו מעטר בקלקר‪,‬‬
‫על מצחו שני פסים אדומים נחרצים‪.‬‬
‫את פמלייתו אוסף כבדרך אגב מהגלריה‬
‫הצמודה לבית הקפה האופנתי‬
‫המדמם נצנוצים ומציתים‪ .‬את אבקניו‬
‫מוכר לחתך אקסקלוסיבי‬
‫את מחזריו שולח למרר בפחים האינטרנטיים‪.‬‬
‫ספק‬
‫אם גלידה העשויה מיוגורט בבסיסה היא‬
‫דיאטטית יותר‬
‫ארנק‬
‫עמוס במטבעות דקיקים בקפסולות דו–גוניות בשטרות בודדים ובמגוון כרטיסים צבעוניים לריק‬
‫מפלס את דרכו‬
‫בכיסי הצר והשחרחר אל עבר המחר‪.‬‬
‫והנוף הירושלמי הצונן‪:‬‬
‫לנמנם בספרייה על ספה אוורירית‪ ,‬להקשיב בהרצאה‪ ,‬לנמנם בכנס‪ ,‬להתנזר‪ ,‬להתייסר‪ ,‬להתעצבן‬
‫מאידיוטיזם שיטתי‪,‬‬
‫להתאהב בפאנקיזם קולח וחובבני‪,‬‬
‫פרפרים כסופים מונחים על המדרכה‪.‬‬

‫כרמל רובינשטיין‪ ,‬ילידת ‪ ,1983‬בוגרת הקורס בספרות מזרח אסיה ופילוסופיה‪ ,‬מתגוררת בתל אביב‪ .‬זה פרסום ראשון שלה בכתב עת‬

‫מעין | ‪92‬‬

‫שני שירים ‪ /‬לינה פלאח‬
‫בתיפול‬
‫רופס אחד על כורסה מקשיב‬
‫לרופס אחר על ספה‬
‫שלא מזכיר אפילו את גברת רופסת‬
‫מדבר רק על רופסתו ורופסיותו‬
‫וחושב מחשבות גדולות על הרבה‬
‫רופסים שעושים ים של ניוון‬
‫ואני בים הזה סירה קטנה שטה לי‬

‫*‬
‫כשאמא שואלת‬
‫בן‪ ,‬אתה רוצה את השניצל עכשיו?‬
‫אחי עונה‬
‫טנטטיבי‬
‫אמא‬
‫טנטטיבי‬
‫לא שאמא שלי יודעת מה זה טנטטיבי‬
‫היא בקושי יודעת מה זה שניצל‬
‫אבל למרות זאת‬
‫ואולי בגלל זה‬
‫אני אעקור את העיניים למי שיסתכל עליה קצת עקום‬
‫אבל אני סוטה‬
‫הי‪ ,‬אח‬
‫מתי תגשים את מאווייך ותהיה מאושר?‬
‫טנטטיבי‬
‫אחות‬
‫טנטטיבי‬

‫לינה פלאח‪ ,‬נולדה ב־‪ ,1980‬אקטיביסטית פסיבית מחיפה‪ .‬ניזונה מאפליה מתקנת ומתקיימת משיירי טוב לבם של זרים‪ .‬מתנהלת סביב קפה מסדה‬

‫מעין | ‪93‬‬

‫שירים ‪ /‬יובל בן עמי‬
‫שדרות הילד‬
‫בשדרות הילד‪ ,‬כלב‬
‫של אישה בלבוש נזירה‬
‫דיבורה רמת–גני נורא‬
‫והכלב הוא כלבה ששמה מריה‪.‬‬
‫טוסטוס עוצר‪ ,‬משתקף‪.‬‬
‫בירה צ’כית כנגד הלחי קרה‪.‬‬
‫אני יפה ולאמנות יש טעם‪ .‬עכשיו‬
‫פיקוס מצל‬
‫אחר כך אחצה את הכביש המהיר‬
‫ואתחכך בך‪.‬‬
‫“זאת מתנדבת”‪ ,‬מסביר המלצר‬
‫“בבית ג’מאל‪ ,‬מנזר בירושלים”‪.‬‬
‫מרוקן אפר סב ושב‬
‫“בית שמש”‪ ,‬אני מתקן‬
‫“אה‪ ,‬לתומי חשבתי ירושלים”‪.‬‬
‫אישה עוברת‪ ,‬משתקפת‬
‫“גם רזה וגם בהריון”‪ ,‬מתנדבת‬
‫מצביעה בזרת‬
‫הסרטנים מזמינים זבובים‬
‫אני סלט בולגרית‪.‬‬
‫לא הרחק ‪ -‬גלידה מדברית‪.‬‬
‫קרוב יותר ‪ -‬ברכך‬
‫וטוסטוס צמוד אל הפיקוס‪.‬‬
‫הצבתות רפות‪ ,‬מריה הלכה‪,‬‬
‫חתול מחכה לליקוק פנכה‬
‫והמלצר הופך למלצרית‬
‫במכנסיי ‪ -‬כתם שמן חדש‬
‫הש ֶקט‬
‫בשדרות ֶ‬
‫בירה צ’כית‪ ,‬פרח בדש‬
‫לתומי חשבתי ירושלים‪.‬‬

‫מעין | ‪94‬‬

‫בית במודיעין‬
‫אחותי מבשלת ָמ ָרק ָק ֶשה‪.‬‬
‫הּוא יִ ְת ַר ֵּכך והעצים כאן יצמחו‬
‫אבל אף פעם לא יהפכו לאבן ‪-‬‬
‫מה שקרה לקלפים שבשּוק‪.‬‬
‫ליבת כדור הארץ חמה ונוזלית‬
‫ַּ‬
‫ורחובות בלילה לא מציעים‪.‬‬
‫אבני שפה גבוהות של ערים ַע ְר ִביֹות‬
‫סובבות אותנו בעודנו נאפים‪.‬‬
‫ברכה על הביצה‪ ,‬על הכדורסל‪,‬‬
‫יעין‪.‬‬
‫מֹוד ִ‬
‫אותך ה’ ְּב ַבית ְּב ִ‬
‫ָ‬
‫יברך‬
‫שלא יהיה ּב ָך בטון‪ .‬זהב הוא מתכת‬
‫רכה וכבדה‪ ,‬כמו ִּפ ֶירה‪.‬‬

‫חוליה‬
‫חצבנו הרינו כדי מדרגות‬
‫דרכנו רובינו‪ ,‬תקענו כפות‬
‫שורת סילואטים בין כאן למדבר‬
‫בין עכשיו לבין בוא שעות האור‪.‬‬
‫כיתתנו אתינו כדי חרבות‬
‫נשקנו נשינו‪ ,‬התחלנו הכות‬
‫השטן מזבל בגבעות סביב בית”ר‬
‫אשמדאי מחופש לחמור‪.‬‬
‫ברכותיו של שלמה‬
‫השחר מבהיק ֵ‬
‫על דרך אפרתה–חברון‬
‫הקינלי נמזג בכוסות של נייר‬
‫נמהל באבק הר כתרון‬
‫השמייסר חזר לארון‪.‬‬

‫יובל בן עמי‪ ,‬יליד שנות השבעים המאוחרות‪ ,‬גר עמוק ביפו‪ .‬בין השאר מחבר "המיתולוגיה הפינית" (הוצאת מפה) ו"ניפגש באמצע הדרך" (זב"מ)‪ .‬לאחרונה‬
‫העלה לאינטרנט להורדה חופשית כמחאה נגד שוק הספרים בישראל את הספר "הים והבקבוק" ‪hayamve.blogspot.com‬‬

‫מעין | ‪95‬‬

‫שירי ביט מליברפול‬
‫עברית‪ :‬עמיחי שלו‬
‫אני רוצה לצייר ‪ /‬אדריאן הנרי‬
‫אני רוצה לצייר ‪ 200‬ציפורים מתות שהוקרבו על רקע הלילה‬
‫מחשבות הטמונות עמוק מדי עבור דמעות‬
‫מחשבות הטמונות עמוק מדי עבור הומואים‬
‫מחשבות שהתרוממו ‪ 186,00‬מיילים‬
‫כניסת ישו לליברפול ב–‪1967‬‬
‫התקנתו של רוג’ר מקגיו על כיסא השירה באוקספורד‬
‫פרנסיס בייקון נושא את הנאום הנשיאותי‬
‫בארוחת ערב של האקדמיה המלכותית‬
‫אני רוצה לצייר‬
‫‪ 50‬תמונות עירום של מריאן פייתפול‬
‫(כולן צוירו מתוך החיים עצמם)‬
‫עקרות בית ולשיות ליד מפלים ולשיים‬
‫היתר הולדן כגברת הסלינגטון שלנו‬
‫ציור גדול כמו פיקדילי מלא נאוני אוטובוסים‬
‫קישוטי חג מולד ונערות יפות עם שיער בלונד כהה‬
‫המצל על שערן‬
‫אני רוצה לצייר‬
‫את ההתנקשות בכל בית המלוכה‬
‫תמונות ענקיות של כל אבן מרוצפת ברחוב קאנינג‬
‫את הביטלס מלחינים המנון לאומי חדש‬
‫בריאן פאטן כותב שירים עם להביור על מעבורת נטושה‬
‫קתדרלה ענקית חדשה העשויה עגלות תינוקות‬
‫יערה ריקה מכוסה בנשיקות‬
‫אני רוצה לצייר‬
‫ציור העשוי דמעות של ילדים מטונפי פנים ברחוב קאתאן‬
‫אני רוצה לצייר‬
‫אני אוהב אותך לאורך סנט ג’ורג’ הול‬
‫אני רוצה לצייר‬
‫תמונות‬
‫חלק שני‬
‫אני רוצה לצייר‬
‫את פני המוות הסימולטניות וההיסטוריות‬
‫‪ 10,000‬לבבות בוורוד מזעזע הנושאים את שמך‬
‫מעין | ‪96‬‬

‫את הדוור בעל פני הפנטום השחורות שמביא לי כסף בחלומותיי‬
‫את נרקיס הפלסטיק הראשון של האביב המפלס את דרכו‬
‫דרך כיסי ה–‪ OMO‬בסופרמרקט‬
‫את הפורטרט של כל נערת בית ספר במדינה‬
‫מפה עדכנית של העולם כשאת באמצעה‬
‫לילי גדולה של העמק כשכל פרח על ענף נפרד‬
‫תינוקות ג’לי מעוצבים כמו היילי מילס‬
‫דגל אדום שחור שעף מעל הפרלמנט‬
‫אני רוצה לצייר‬
‫כל תאונת מכונית שמתרחשת על כבישי אנגליה‬
‫משקה לצלילי פרה אובו ב–‪ 11‬בלילה‬
‫מופרעות שיטתית של כל החושים‬
‫באותיות שחורות מרצדות ‪ 50‬מייל מעל ליברפול‬
‫אני רוצה לצייר‬
‫תמונות שילדים יוכלו לשחק עליהן קלס‬
‫תמונות שיוכלו לשמש כעדים במשפט רצח‬
‫תמונות שיוכלו לשמש כפרסומות לקורנפלקס‬
‫תמונות שיוכלו להפחיד ילדים שובבים‬
‫תמונות ששוות את משקלן בכסף‬
‫תמונות שקבצנים יוכלו לחיות בהן‬
‫תמונות שילדים יוכלו למצוא בגרבי הניילון שלהם‬
‫בבוקר חג המולד‬
‫תמונות שנערים ונערות מאוהבים יוכלו לשלוח אחד לשני‬
‫אני רוצה לצייר‬
‫תמונות‬

‫כפתורים ‪ /‬אדריאן הנרי‬
‫אולי אינך אוהבת אותי כלל‬
‫אבל לפחות ראית כפתורים על מעילי‬
‫זה יותר ממה שאשתי ראתה‬

‫עוני ‪ /‬תחלופה מתוקה ‪ /‬פט בראון‬
‫מעולם לא שכבתי‬
‫עם מישהו חוץ ממך‬
‫על רצפה היא אמרה אבל‬
‫לאחר מכן הוסיפה‬
‫שהיא מצאה במקום‬
‫בחור אחר עם מיטה‬

‫מעין | ‪97‬‬

‫* רוג’ר מקגיו‬
‫וביום שלאחר מכן‬
‫ובכליום‬
‫בכל אוטובוס‬
‫בכלרחוב‬
‫בכלעיר‬
‫בכלמדינה‬
‫אנשים העמידו פנים שהעולם מגיע לקצו‬
‫בארוחת צהריים‪ .‬זה עדיין לא קרה‪ .‬למרות שבמובן מסוים כן‬

‫מוסיף עמיחי שלו‪" :‬בליברפול רגע אחד אתה משורר‪ ,‬אבל מיד לאחר מכן אתה מוצא את עצמך מדבר על‬
‫כדורגל‪ ,‬או קונה כרטיס לאוטובוס‪ ,‬או מישהו בועט בראשך מחוץ לפאב‪ .‬הכול חלק מהחיים‪ .‬אם אתה עובר‬
‫חוויה‪ ,‬אתה הולך הביתה וכותב את החוויה‪ ,‬ואחר כך יוצא להשתכר”‪ ,‬כך תיאר המשורר רוג’ר מקגיו את‬
‫החיים בעיר הנמל המעמד פועלימית‪ ,‬האפורה כמו מכולה ענקית‪ ,‬ששנים חיה במין דיסוננס זהותי‪ :‬מצד‬
‫אחד רצתה להבליט את שונותה לעומת הלונדוניות הכה דומיננטית‪ ,‬ומצד שני חשה כלפיה רגשי נחיתות‬
‫תמידיים‪ .‬במשך שנים בחרו הממשלות להזניח את ליברפול ובעיות העוני הלכו והחריפו‪ .‬התהליכים האלה‬
‫ועוד תהליכים היסטוריים (כמו למשל משבר תפוחי האדמה באירלנד‪ ,‬שבעקבותיו היגרו המון אירים לעיר)‬
‫באמת הפכו את העיר למעט שונה‪ .‬מצד אחד‪ ,‬מסתגרת ומנהלת יחסים מתוחים עם בריטניה‪ ,‬מצד שני‪,‬‬
‫עקב היותה עיר נמל‪ ,‬פתוחה כל העת להשפעות שמעבר לים‪ .‬זה גם מה שהצמיח במובן מסוים את “הסצנה‬
‫של ליברפול”‪ .‬דור הביט בארצות הברית נעשה יותר ויותר סוחף‪ .‬מעניין של מחאה מקומית הוא הפך‬
‫ל”תרבות נגד”‪ .‬הקולות האלה נחתו לתוך החושים של יוצרים מקומיים בתחילת דרכם‪ ,‬שאת שמם הכירו‬
‫רק כמה חברים מהפאב‪ .‬בכל זאת‪ ,‬אותם קולות ייחודיים של גינזברג‪ ,‬קרואק ואחרים התיישבו היטב בתוך‬
‫זרם הדם הליברפולי‪ .‬בכל זאת‪ ,‬רוג’ר מקגיו‪ ,‬מייק אוואנס‪ ,‬בריאן פאטן‪ ,‬ספייק האווקינס‪ ,‬אדריאן הנרי‪,‬‬
‫פיט בראון והיתר הולדן החליטו שכדי לייצר נוכחות במרחב הם חייבים לצאת ממרסיסייד‪ .‬ב–‪ 1967‬הם‬
‫הפיקו אנתולוגיה קטנה כרוכה באדום בשם ‪ The Liverpool Scene‬ועשו זאת בלונדון‪ .‬קולות האנתולוגיה‬
‫מצאו אוזניים קשובות‪ .‬הספר הודפס שוב‪ ,‬הפעם מלווה בציטוטים משבחים של אלן גינזברג‪ .‬בין היתר‬
‫כתב שם האמריקאי‪“ :‬אני חושב שכרגע העיר ליברפול נמצאת במרכז התודעה של היקום האנושי”‪ .‬מה‬
‫שמיוחד בשירה של הסצנה הליברפולית הוא ההשפעה החזקה שהיתה לה משירי הפופ של אותה תקופה‪.‬‬
‫חלק ניכר מהשירים כמו נכתבו לתוך לחנים עתידיים‪ .‬הם דיברו בשפה פשוטה‪ ,‬קצבית‪ ,‬והיו מאוד ארציים‬
‫ומאוד מקומיים‪ .‬לא היתה שם מחאה פוליטית או איזשהם מסרים ותובנות סוציו–אקונומיים‪ .‬זה אולי גם מה‬
‫שהפך את הסצנה לתופעה זמנית‪ .‬המשוררים שיתפו פעולה בערבים משותפים עם להקות כמו סקאפולד‪ ,‬דה‬
‫מרסי סאונד‪ ,‬ועוד‪ .‬בדרך כלל זה קרה בימי שלישי‪ ,‬במקום ששמו ‪ .O’Connor’s Tavern‬גם די‪.‬ג’יי מפורסם‬
‫ששמו ג’ון פיל‪ ,‬שהיתה לו אז תחנת רדיו פירטית ושמה “רדיו לונדון”‪ ,‬החל לתמוך בהם‪ .‬הוא הפיק להם‬
‫אלבום ראשון ב–‪ ,1968‬שלא הצליח כלכלית‪ .‬סך הכול‪ ,‬עיקר הפעילות של הסצנה נמשכה שלוש שנים‪.‬‬
‫דווקא המוזיקה סיימה אותה‪ .‬המשוררים נמשכו לפעילויות מוזיקליות‪ ,‬ובעצם רדפו כל אחד אחר זנבו‬
‫האינדיבידואלי וגחמותיו‪ .‬מייק אוואנס ופרסי ג’ונס גילו ב–‪ 1970‬את הג’ז‪ ,‬אדריאן הנרי נשאב חזק לתחום‬
‫האמנות החזותית‪ .‬מקגיו גם נכנס עמוק למוזיקה‪ ,‬אבל המשיך בשירים‪ .‬כיום‪ ,‬מפרספקטיבה של זמן‪ ,‬הוא‬
‫נחשב למשורר המוערך ביותר בחבורה‪ .‬לאדריאן הנרי יש כרטיס במייספייס‪.‬‬
‫מעין | ‪98‬‬

‫העולם של שלשום ‪ /‬יהושע סימון‬
‫בואו נדמיין שעם נפילת השוק הפיננסי קרס העולם של שלשום ‪ -‬זה העולם שלא היה לו חוץ‪.‬‬
‫שלא היה חוץ מלבדו‪ ,‬מקוטב עד קוטב הוא אוכלס רק בעריצים ובעבדים‪ .‬חובק תבל הוא הרשה רק‬
‫מערכת ערכים אחת ותפיסה אחת של ערך‪ .‬העולם הזה‪ ,‬שנצרף בסדר העולמי החדש עם נפילת ברית‬
‫המועצות‪ ,‬קרס עתה מבפנים על יושביו‪ .‬היסטורית‪ ,‬את התארגנות העובדים בשנות השלושים הוא‬
‫פתר עם משכנתאות שהפכו לפרברים בשנות החמישים; את משבר העבודה בשנות השישים הוא‬
‫פתר בייבוא שלה בשנות השבעים ובייצוא של מקומות העבודה בשנות השמונים; את שחיקת השכר‬
‫מאז שנות השבעים הוא פתר באשראי של העשור הראשון של שנות האלפיים; את הפנסיות הוא‬
‫האשים בגירעון אקטוארי רק כדי לשים אותן בשוק ההון; ואת דלדול המשאבים הוא פתר במלחמה‬
‫ובעליית מחירים‪ .‬כל בעיה הפכה לפתרון חדש ‪ -‬זאת אומרת‪ ,‬לבעיה חדשה‪ .‬העולם הזה‪ ,‬של הפשיזם‬
‫הטכנוקרטי של ההון‪ ,‬ניהל מונולוג עם עצמו‪ .‬הגיעה העת לדבר עליו בלשון עבר‪ .‬עתה נחשפה שיטת‬
‫הפירמידה‪ .‬החפרפרת הזקנה מתה‪ .‬סגרו את הבאסטה ושכחו לספר לנחמיה שטרסלר‪.‬‬
‫בהיותם חלק מהבעיה עצמה‪ ,‬עיתוני הכסף והעיתונים היומיים נעדרים כל אוצר מילים להתמודד‬
‫עם המציאות ולתארה נכוחה‪ .‬הדרך שבה מדברים על המשבר היא מתוך ההיגיון שיצר אותו‪ .‬מאחר‬
‫שאין אוצר מילים אלטרנטיבי‪ ,‬היחס למשבר חוזר על עצם הסיבות שהביאו אליו מלכתחילה‪.‬‬
‫"חבילת סיוע עולמית"‪" ,‬פעולות להצלת המשבר הגלובלי"‪" ,‬אנחת רווחה"‪ ,‬ראשי מדינות מתקבצים‬
‫ מאחר שאין שיח אחר מחוץ לקפיטליזם‪ ,‬אוצר המילים המשמש את כותרות העיתונים והדיווחים‬‫מגיע מהעולם ההומניטרי‪ .‬כי כמו שיש לנו רק עולם אחד וטבע אחד ‪ -‬כדור הארץ ‪ -‬כך יש לנו רק‬
‫שיטה אחת ‪ -‬קפיטליזם‪ .‬המשבר מתואר כמעין צונאמי‪ ,‬רעידת אדמה ומגפה‪ ,‬שפגעו‪ ,‬במקום בכפריים‬
‫בדרום מזרח אסיה‪ ,‬בפליטים באפריקה או בחקלאים ברמות טורקיה ואיראן‪ ,‬בלובשי חליפות במרכזי‬
‫הפיננסים של לונדון וניו יורק‪ .‬ובמשבר הזה צריך לבנות תוכנית סיוע עולמית לא לתת־פרולטריון של‬
‫העולם‪ ,‬אלא לאנשי הצווארון הלבן‪.‬‬
‫המלחמה עולמית המתרגשת על האנושות ‪ -‬מלחמת ההון בעבודה ‪ -‬מתעצמת עתה‪ .‬בעודה עסוקה‬
‫בליבוי ההפרדות הלאומיות‪ ,‬העדתיות‪ ,‬הדתיות והאתניות‪ ,‬מלחמה זו חוצה גבולות‪ .‬בעולם של שלשום‪,‬‬
‫עוד סיבוב של הרסטורציה ושל עידן ה־‪ Laissez-Faire‬שבו המשטר מציע למממניו "התעשרו נא"‪,‬‬
‫היו המתפרנסים מעבודתם נתונים בנסיגה מתמדת‪ .‬הם אפילו לא ידעו שהם נתונים להתקפה‪ .‬בעולם‬
‫של שלשום מלכו הדת והשלטון הסמכותני בכול‪ ,‬הברונים השודדים געו ב"גנקי" בלוויית מחיאות‬
‫כפיים לצלילי שירים עממיים (לא רק שלקחו לעניים את הכסף‪ ,‬גם לקחו את התרבות שלהם)‪ .‬בנאו־‬
‫רסטורציה זו ניהלו משטרות חרש את ענייני הפנים והחוץ‪ ,‬הצבא שימש לצורכי שליטה פנימיים‬
‫(המדינה היא הכלי של ההון לשלוט בחברה‪ ,‬והצבא הוא חברת האבטחה)‪ ,‬משכורות עתק הוצעו מעל‬
‫השולחן לביורוקרטים בכירים בממשל כשוחד לאור יום (אלה עברו מתפקידם כרגולטורים ומפקחים‬
‫בשירות הציבור אל השוק הפרטי שזה אך פיקחו עליו)‪ .‬בעידן זה התייצבה ברית הצבא וההון על עקרון‬
‫החד צדדיות (ביחס לעמי האזור וביחס לעובדים‪ :‬לא עוד משא ומתן בהסכמים קיבוציים ובהסכמים‬
‫טריטוריאליים‪ ,‬אלא רק תכתיבים המבוססים על המנטרה הגזענית של השמאל הרך ‪" -‬ציביליזציה או‬
‫ברבריות")‪ .‬כך הופיע לו עידן ההפרטה‪ :‬בתי הזיקוק המופרטים בעיצומה של ההתקפה על לבנון בקיץ‬
‫‪ 2006‬היו חלק מסדרת פעולות שנועדה לרכז את נכסי האזרחים בידי אליטה מעמדית אחת; באותה‬
‫התקפה עסק ראש הצבא דן חלוץ בתיק ההשקעות שלו כאשר חיילים חסרי חסכונות ונטולי ביטחון‬
‫תעסוקתי פלשו בפקודה ללבנון‪ .‬ראש הממשלה הישראלי של אותה המלחמה ‪ -‬אולמרט‪ ,‬מחופת‬
‫החפתים ‪ -‬היה להתגלמות הפשיזם הטכנוקרטי של ההון‪ .‬בעצמו הצהיר בחקירתו על הטיה לכאורה‬
‫של המכרז על הפרטת בנק לאומי‪ ,‬שהוא חבר אישי של כל המתמודדים בו‪ .‬רוצה לומר שהשחיתות‬
‫אינה רק אישית אלא מבנית‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬מעמדית‪.‬‬
‫המדינה באשר היא‪ ,‬תהיה זאת מוגדרת רפובליקה‪ ,‬דמוקרטיה פרלמנטרית‪ ,‬מדינה פשיסטית או‬
‫מלוכנית‪ ,‬אחת היא ‪ -‬יש לה משטרה‪ ,‬צבא‪ ,‬מערכת מיסוי‪ ,‬בתי משפט ובתי מאסר‪ .‬כי המדינה היא‬
‫מעין | ‪99‬‬

‫תמיד הכלי של ההון לשלוט בחברה‪ ,‬והיא מושתתת על עקרון העבדּות לאלה‪ ,‬והירושה וקדושת‬
‫הרכוש לאלה; על צבירת הון מכאן והתרוששות העובדים לפרנסתם מכאן‪ .‬והרי מי שעובד בעבודה‬
‫שכירה תמיד נמצא במשבר פיננסי‪ .‬איפה כותרות העיתונים שלנו? אה‪ ,‬נכון‪ .‬למשבר שלנו הם קראו‬
‫"צמיחה"‪.‬‬
‫עתה‪ ,‬משמלחמת המעמדות ניטשת ביתר שאת ואין להסתירה עוד; כאשר ממשלות העולם מוצאות‬
‫כספים להציל את בעלי ההון ולא את השכירים‪ ,‬את הבנקים ולא את ההומלסים‪ ,‬הרי ברור לצד מי‬
‫הן עומדות‪ .‬זו הסיבה שבגללה יצאו לרחובות בלונדון ובצרפת‪ ,‬זו גם הסיבה שחסרי בית בקליפורניה‬
‫משתלטים על בתים ריקים ("נכסים רעילים") וסינים בדלתת נהר הפנינה נאבקים במעסיקיהם (נראה‬
‫מה יקרה עם סין "הקומוניסטית" כשיהיו בעריה ‪ 30‬מיליון מובטלים)‪ .‬המאבק עכשיו הוא על עוד‬
‫הפֹונזי‬
‫ועוד מהמעט שיש לעובדים לפרנסתם‪ .‬משהוסט המסך ההכרתי‪ ,‬שקר הצמיחה נחשף‪ ,‬ותרמית ּ‬
‫חובקת הכול נגלתה‪ ,‬עתה המעמדות מופיעים!‬
‫מּוכר"‪" :‬בעלי הון שיגרו את מעמד‬
‫ישנו אימייל שמשתרשר לו באינטרנט תחת הכותרת "תסריט ּ‬
‫העובדים לקנות עוד ועוד מוצרים יקרים‪ ,‬בתים וטכנולוגיות‪ ,‬ידחפו אותם ליטול עוד ועוד אשראי‬
‫יקר‪ ,‬עד שלא ניתן יהיה עוד לשאת את החוב‪ .‬החוב הלא מסופק יוביל לפשיטת הרגל של הבנקים‪,‬‬
‫שייאלצו להפוך מולאמים‪ ,‬והמדינה תיאלץ לפנות לנתיב שבסופו יוביל לקומוניזם"‪ .‬ברוח נתיבות‬
‫האינטרנט‪ ,‬הגיע אליי הציטוט הן ממרצה מתקדמת לספרות השוואתית והן מתעשיין המעסיק תופרים‬
‫במדינת עולם שלישי‪ .‬בשני המקרים עם התוספת הזאת‪" :‬נכתב לפני ‪ 142‬שנים על ידי קרל מרקס‪,‬‬
‫מחבר הספר 'הקפיטל' (ההון)‪ ,‬על הקשר של בעלי ההון (בנקים ופרטיים) והצריכה של ההמונים‪ .‬כאילו‬
‫נכתב היום ועל כלכלה של כל מדינה שבה רוב האזרחים מתפרנסים משכר עבודה‪ .‬בעלי ההון (בנקים‬
‫ומשווקי אג"ח קונצרני)‪ ,‬מעודדי הצריכה מביאים את הצרכנים (בגלל העידוד לצרכנות עודפת) לאי‬
‫יכולת החזר‪ ,‬הבנקים נותני האשראי יגיעו למצב של פשיטת רגל ועל ידי כך יידרשו מהלכי הלאמת‬
‫הבנקים (ראה ארה"ב)‪ .‬בהתאמה לישראל של היום תשאלו את חברת דן בראד סטריט ותקבלו סכנת‬
‫קריסה של מוסד פיננסי‪ ,‬תשאלו את סטנלי הנגיד‪ ,‬יכחיש בכל תוקף‪ .‬תשאלו את קרל מרקס אם אתם‬
‫יכולים ותסיקו מסקנות‪ .‬אם יש ללמוד מההיסטוריה כמורה נבוכים לעתיד‪ ,‬הרי דבר לא ישתנה‪ ,‬ומעמד‬
‫העובדים (ביניים ונמוך) ישלם גם ישלם על צריכת היתר‪ ,‬ואת פרעון האג"ח הקונצרני שנתנו כאשראי‬
‫לחברות ולטייקונים (מבקשים פריסה מחודשת של הכסף שלקחו מהציבור) לא יקבלו‪ .‬במידת הצורך‬
‫הממשל המרכזי (בנק ישראל) ילאים או ייתן אשראי לבעלי הקפיטל הקורסים באמתלה של שימור‬
‫מקומות עבודה"‪.‬‬
‫כך‪ ,‬המילה שעד לפני חצי שנה היתה הדבר הכי מפחיד בשיח הפוליטי והכלכלי העולמי ‪ -‬הלאמה‬
‫ היתה לשד או לפיה ששוחררו מהבקבוק‪ .‬עד המשבר הפיננסי נחשב מי שהציע הלאמה ללא פחות‬‫מסטליניסט צמא דם‪ .‬שתי דמויות‪ ,‬הוגו צ'אווס בוונצואלה ואיוו מורלס בבוליביה‪ ,‬הוגדרו כאויבי‬
‫העולם החופשי אחרי שהלאימו את חברות הקידוח לנפט וגז בארצותיהם‪ .‬השניים צוירו כנבלים‬
‫שעשו את הדבר הלא מוסרי ביותר שאפשר להעלות על הדעת ‪ -‬הלאמה (כדי להיטיב את החינוך‬
‫והבריאות של רוב האוכלוסייה ‪ -‬האזרחים העניים שעד אז לא ראו פסו אחד ממכירות המשאבים‬
‫הטבעיים של ארצותיהם)‪ .‬עתה‪ ,‬משהלאמה הצילה את חברת הביטוח של הבנקים בארצות הברית‪,‬‬
‫‪( AIG‬ואת הבונוסים של ראשיה)‪ ,‬ובעצם אפשרה את המשך קיומה של השיטה‪ .‬כשהמדינה קנתה את‬
‫הבנקים הגדולים למשכתנאות בארצות הברית ואת רויאל בנק אוף סקוטלנד בבריטניה לא נשמעו‬
‫קולות התנגדות בקרב עיתונות הכסף‪ .‬כך היה גם במציאות שבה חגג ההון מאינסוף ההפרטות ברחבי‬
‫העולם ובישראל‪ .‬אחרי הכול זה לא שמישהו מראשי מדינות אירופה וארצות הברית נהיה קומוניסט‪,‬‬
‫להפך‪ .‬בפשטות אפשר לומר שעתה גם המדינה היא בבעלות הבנקים‪ .‬בהעדר אוצר מילים‪ ,‬אנחנו‬
‫קוראים להפרטה של המדינה הלאמה של הבנקים ‪ -‬למעשה המדינה שייכת עתה לבנקים ולבעליהם‪.‬‬
‫כולנו בני ערובה‪ .‬בישראל מדובר‪ ,‬כמובן‪ ,‬בעניין ארוך שנים של קרטל‪ ,‬לכן אולי לא נדרשת כאן אותה‬
‫פעולה דרמטית כמו בבריטניה או בארצות הברית‪ ,‬כי המדינה כאן היא כבר בבעלות הבנקים‪ .‬כאן גם‬
‫מתגלות פניה האמיתיות של השותפות בין המדינה למגזר הפרטי (‪)Private-Public-Partnership‬‬
‫ המגזר הפרטי לוקח לעצמו את הרווחים והמדינה מטילה על האזרחים את החובות‪ .‬אבל יש עוקץ‬‫בכל העניין ‪ -‬בשיטת בתי הנבחרים המתקראת דמוקרטיה עדיין צריך לשאול את דעתם של נציגי‬
‫מעין | ‪100‬‬

‫הציבור‪ .‬אם הם צריכים לתת את כספי האזרחים עדיין דעתם צריכה להישמע‪ .‬זו הסיבה שכל תוכניות‬
‫הסיוע המסתכמות בעקרון רובין הוד מהופך של ממשל בוש המאוחר וממשל אובמה המוקדם לא עברו‬
‫חלק‪.‬‬
‫אם כן‪ ,‬אין די בתובנה שישנם מעמדות‪ .‬זהו המובן מאליו החברתי‪ .‬כשעובדי עיתון כסף מסוים‬
‫מתאגדים‪ ,‬זו התחלה טובה לשיפור תנאי ההעסקה והדמוקרטיּות בקרב העובדים‪ ,‬ואני מאחל להם‬
‫הצלחה רבה וכמובן תומך בהם‪ ,‬אבל זה כמובן לא מספיק‪ .‬הם יכולים להתאגד‪ ,‬אבל העיתון ימשיך‬
‫לעוות את המציאות‪ .‬אם נתחיל להעלות שאלות של אסטרטגיה נגיע מהר מאוד למוצא החבוט‬
‫והמצומצם של השיטה המתקראת דמוקרטיה פרלמנטרית‪ .‬הרי גם ביבי נכנס לפוליטיקה "כדי לשנות‬
‫את המערכת מבפנים"‪ .‬לכן ההסבר המעמדי שמקובל על הכול‪ ,‬בייחוד עתה‪ ,‬הוא התחלה‪ .‬אבל אין‬
‫די בו‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬בהעדר משאבים‪ ,‬ידע‪ ,‬אוצר מילים וכוחות פוליטיים קומוניסטיים‪ ,‬החפרפרת הזקנה מאיימת‬
‫לקום שוב‪ .‬המערכת החיסונית הטבעית שלה‪ ,‬הפשיזם‪ ,‬כבר כאן‪.‬‬
‫שלא כקריאתו של הנשיא האמריקאי אובמה‪ ,‬קריסת העולם של שלשום מלמדת שאנשים לא‬
‫מבקשים שינוי ‪ -‬האופוזיציה לפשיזם הטכנוקרטי של ההון היתה אמנם נחרצת אבל מצומצמת‪ .‬שינוי‬
‫לא צריך אנשים‪ .‬הוא פשוט קורה‪ .‬אנשים מסתגלים‪ .‬אבל קריסת הקפיטליזם הפיננסי לתוך עצמו היא‬
‫הזדמנות לשנות את המפה של העולם כולו ‪ -‬מאבן היסוד של הציביליזציה העתיקה הזאת ‪ -‬הרכוש‬
‫הפרטי; דרך הסמל האובייקטיבי חסר הגבולות שהפך לחומר שלו ‪ -‬הכסף; וכלה בתפיסת הזהות‬
‫האינדיבידואלית (הבלתי חתיכה)‪ .‬לטכנוקרטים של ההון יש יתרון‪ ,‬הם ממילא מחזיקים במוסדות‬
‫הכוח‪ .‬אבל עכשיו יש גם הזדמנות להשתתפות אמיתית ולשינוי מוחלט ‪ -‬לא רק בבריאות‪ ,‬בחינוך‪,‬‬
‫בסעד‪ ,‬בתרבות‪ ,‬ברווחה‪ ,‬בבנקים‪ ,‬במדיה‪ ,‬בתקשורת ובתחבורה‪.‬‬
‫עתה‪ ,‬משפסו מן העולם אסטרטגיות מאבק לא קונפליקטואליות‪ ,‬חשוב להגדיר את האופקים שלנו‬
‫מחדש‪ .‬קומוניזם איננו רק ניתוח מעמדי‪ ,‬אלא האמונה שאפשר אחרת‪ .‬אמונה זו היא בד בבד תאוריה‬
‫ופרקסיס‪ .‬הרי מתברר שהבנק כצורה של ניהול סיכונים לרווחת הכלל הוא לא פתרון‪ ,‬אלא חלק‬
‫מהבעיה‪ .‬וניכר שכסף הוא צורה שאין לה גבולות‪ ,‬שאין לה התאמה לעולם הכלכלי (שלו יש גבולות)‪.‬‬
‫אי התאמה זו היא שיוצרת את מה שנקרא "צמיחה" וגם את מה שנקרא "משבר"‪ .‬צריך לדרוש יותר‬
‫מהעולם ‪ -‬והעולם הוא אנחנו‪ .‬צריך לדרוש מעצמנו עוד‪ .‬זו הפילוסופיה של החתיכּות ‪ -‬אנחנו לא לבד‪.‬‬
‫תם העולם של שלשום‪ ,‬שהיה מושתת על עקרון השלילה (למשל‪ :‬רכוש פרטי משמעו שהדבר הזה‪,‬‬
‫מאפרה נאמר‪ ,‬הוא לא של אף אחד אחר‪ .‬זה מה שהופך אותה לשלי)‪ .‬והרי מי שלא חושב מעבר לאבן‬
‫היסוד של הציביליזציה העתיקה של הכסף ‪ -‬הרכוש הפרטי ‪ -‬לא חושב על כלום‪ .‬הוא חושב את העולם‬
‫הזה שוב ושוב‪ ,‬הוא לא חושב אותו מחדש או אחרת‪ .‬בעולם של שלשום גם אני הוא שלילה ‪ -‬אני הוא‬
‫אינ־דיבידואל (בלתי חתיך)‪ .‬אם כן‪ ,‬למה שלא נחשוב מחדש מהו המקור לערך (ממילא נחיה בעולם עם‬
‫‪ 0‬אחוז צמיחה‪ ,‬אז למה לא להשתלב בו?) ונשאל מה זה כסף (באמת‪ ,‬מה זה כסף?)‪ ,‬מה זו השתתפות?‬
‫מה הם רגשות? למה שלא נבין שהכול יכול להיות אחרת? שאנחנו יכולים ליצור עוד אפשרויות?‬
‫שאנחנו כולנו חתיכים וחתיכות?‬

‫גרסה קצרה של המאמר פורסמה בחוברת שליוותה את אירוע האמנות "נפילה"‪ 4-2 ,‬באפריל ‪ ,2009‬בבית פנורמה‪ ,‬תל אביב־יפו‬

‫מעין | ‪101‬‬

‫מלכי טסלר‪ ,‬רותי‪2008 ,‬‬

‫מעין | ‪102‬‬

‫‪Malki Tesler, Ruti, 2008‬‬

‫האלבום המשפחתי ‪ /‬רומן באימבאייב‬
‫‪ .1‬חגים ואירועים‬
‫‪1961‬‬
‫‪.1‬‬
‫ווֹליה‪ .‬אני צעיר הסועדים‪ ,‬כמעט בן חמש‪ .‬בן דודי‬
‫ַא ביילעק לדוד לייזער‪ַ ,‬א לעבער לדוד ְ‬
‫מישקה‪ ,‬קטן ממני בשנה‪ ,‬כבר ישן‪ .‬גם אני מנקר‪ ,‬אבל מתעקש‪.‬‬
‫ַא פולקע לדודה שרה‪ַ ,‬א גערגעל לדודה געניה‪ .‬בלי לשים לב‪ ,‬אני גולש מהכיסא‪ .‬ברגע האחרון‬
‫אמא תופסת אותי ומושכת בחזרה‪ .‬שב ישר‪ ,‬היא לוחשת‪ ,‬משתדלת שאחרים לא ישמעו‪ ,‬אבל אני‬
‫חושד כי הם קלטו את הקטע וצוהלים בסתר‪.‬‬
‫ַא פליגלע לדינוצ’קה‪ַ ,‬א פיפעק ליאניה‪ .‬תחושת עלבון על כי נתפסתי מדרבנת אותי לעשות‬
‫דווקא‪.‬‬
‫לטוּבה‪ ,‬תיכעסלך למוּסיה‪ .‬מכווץ ומרפה לסירוגין את שרירי התחת ‪ -‬טכניקה משלי‬
‫ּ‬
‫הערצעלך‬
‫נגד מציצנות מופרזת ‪ -‬אני דוחק את עצמי אל קדמת המושב‪ ,‬משתהה לרגע ונעלם תחת השולחן‪.‬‬
‫‪.2‬‬
‫ַא געיפל של דוד יולי‪ַ ,‬א מעסער של דודה פאינה‪ .‬ברגע שעיניי מתרגלות לאפלה ננעץ מבטי‬
‫ברגליה של בת דודי חנה‪.‬‬
‫ַא צעין שטעחער של יאשה‪ַ ,‬א סאלפעטקע של נתנצ’יק‪ .‬יתר הסועדים‪ ,‬על מנת להציץ לבת דודי‪,‬‬
‫נזקקים לתחבולה ‪ -‬הם מפילים דברים ומתכופפים להרימם‪.‬‬
‫ליוּבה‪ .‬הפגישה איתי מפתיעה אותם וממריצה‬
‫ַא לעפעל של דוד ליוּזיק‪ַ ,‬א תעלער של דודה ּ‬
‫לשוב אל מקומם‪.‬‬
‫ַא גלעזעל של דודה דינה‪ַ ,‬א ביינדל של דיטוצ’קה‪ .‬ככה ‪ -‬מזיעים בהוד ולועסים בהדר הם‬
‫נחרתים בזיכרוני‪ ,‬פרט לבת דודי חנה‪ ,‬שרק את רגליה ראיתי‪.‬‬
‫‪1962‬‬
‫‪.1‬‬
‫ַא ביילעק לדוד לייזער? לא!!! לדודה גענֽ יָ ה‪ .‬יש לי תוכנית‪ .‬אני מציע לאמא עזרה בהגשה‪ ,‬והיא‪,‬‬
‫שתמיד מצליחה לראות רק את הטוב שבי‪ ,‬שוב מתרשמת‪.‬‬
‫ווֹליה? לא!!! ליאניה‪ .‬עם צלחת מהבילה בידיי‪ ,‬אני רץ‪ ,‬לא מביט לפניי ‪ -‬על גבול‬
‫ַא לעבער לדוד ְ‬
‫ההתנגשות; לא מזהיר‪ ,‬לא מתריע ‪ -‬אין אצלי רמזים‪ ,‬תבינו לבד‪.‬‬
‫ַא פולקע לדודה שרה? לא!!! לדינוצ’קה‪ .‬מתקרב אל המטרה‪ ,‬פורק מטען‪ ,‬בכוונה משבש את סדר‬
‫המנות‪ ,‬ממהר לשוב אל בסיס האם ומעמיס עוד נגלה‪.‬‬
‫‪ .2‬‬
‫ווֹליה‪ .‬אצלם הצפה בפה ובטן מנגנת‪ ,‬אצלי ראש–‬
‫מדוד ליוזיק לדוד לייזער‪ ,‬מדוד לייזער לדוד ְ‬
‫חמ”ל‪ :‬דיווחים שוטפים‪ ,‬הצלבת מידע‪ ,‬עיבוד נתונים‪ ,‬הסקת מסקנות והמון מרץ לעשות כאב‬
‫ראש לכולם‪.‬‬
‫ליוּבה‪ .‬אני קולט שדר מוצפן ‪ -‬כל הצלחות באוויר ‪-‬‬
‫ווֹליה לדודה מניה‪ ,‬מדודה מניה לדודה ּ‬
‫מדוד ְ‬
‫נוטה לצד ומתחיל בסיבוב לקראת הנחיתה תחת השולחן‪.‬‬
‫מדוד יולי ליאשה‪ ,‬מיאשה לנתנצ’יק‪ .‬ידה הקרירה של אמי פוגעת לי במצח והזעקה ‪ -‬הוא קודח!‬
‫ מפרה את דממת הקשר‪.‬‬‫‪.3‬‬
‫רובל‪ .‬צליל של המטבע מקיץ אותי מהשכחה‪ .‬חושך‪ .‬בתוך החושך קול ‪ -‬לידה זאת חתונה קתולית‬
‫בין גוף לנפש‪ ,‬בגלל זה תינוקות בוכים‪ .‬מהזיווג הזה נולדים‪ :‬בני שבת שקמח בלי תורה עושה‬
‫להם גזים‪ ,‬בני חול שתורה ללא קמח נתקעת אצלם בגרון ובני זונות שאוכלים את כולם בלי מלח‪.‬‬
‫מעין | ‪103‬‬

‫הרצון להרוויח מלכד את החבורה‪ ,‬אבל לא תמיד זה היה ככה‪.‬‬
‫רובל‪ .‬בלי מגמה התרוצץ האדם בראשית ההיסטוריה ‪ -‬ראה משהו‪ ,‬מיד הכניסו לפה‪ ,‬כך נעלמו‬
‫הדינוזאורים‪ ,‬אחר כך הממוטות‪ ,‬אבל רק אחרי שהתברר כי בסכנת ההכחדה נמצאים גם היתר‪,‬‬
‫בא הכסף להוציא לאדם את החשק לשחק‪.‬‬
‫רובל‪ .‬כמו לשמש גם לכסף כושר ֽל ַש ֵּטח‪ .‬קרן אור פוגעת בגוף והופכת אותו לצל; במפגש בין‬
‫הביקוש למוצר נקבע המחיר‪.‬‬
‫רובל‪ .‬מוקף פמליה עליזה נע הכסף בעולמנו‪ .‬עוזריו הקרובים ‪ -‬לכלוך ושטיח‪ ,‬כיעור ויועצי‬
‫היופי‪ ,‬באמתחתו מיני תחבולות לשון וסימן של שוויון על המצח; בעזרתם עושה הכסף לאדם בית‬
‫ספר‪.‬‬
‫רובל‪ .‬שיעור ראשון‪.‬‬
‫שני כבסים ‪ -‬פרה‬
‫שתי פרות ‪ -‬אישה‬
‫תענוג!‬
‫רובל‪ .‬הרופא מבטיח כי אני משתפר ואמי מודה לו‪.‬‬
‫רובל‪ .‬ידיי‪ ,‬המגששות אחר המטבעות‪ ,‬נעצרות‪ ,‬עיניי נפקחות ותהליך ההבראה יוצא לדרך‪.‬‬
‫‪1965‬‬
‫ַמה ִּנׁ ְּש ַּתנָ ה ַה ַּליְ ָלה ַה ֶּזה ִמ ָּכל ַה ֵּלילֹות? הדוד לייזער נפטר ואת מקומו תופס מוּנְ יה‪ ,‬בעלה של‬
‫דינוצ’קה; ותנאיי התזונה שלו משודרגים בהתאם‪.‬‬
‫ווֹליה בבית חולים‪ .‬הכיסא שלו ריק והטוענים לכתר‬
‫ַמה ִּנׁ ְּש ַּתנָ ה ַה ַּליְ ָלה ַה ֶּזה ִמ ָּכל ַה ֵּלילֹות? הדוד ְ‬
‫יורים זה בזה מבטים וגם רואים שדוד יולי ודודה מניה לא מדברים‪.‬‬
‫ַמה ִּנׁ ְּש ַּתנָ ה ַה ַּליְ ָלה ַה ֶּזה ִמ ָּכל ַה ֵּלילֹות? לדודה שרה אין תיאבון‪ ,‬אבל האלוהים דואג לכול; לדודה‬
‫ליובה היום יש פטור מהדיאטה‪.‬‬
‫ַמה ִּנׁ ְּש ַּתנָ ה ַה ַּליְ ָלה ַה ֶּזה ִמ ָּכל ַה ֵּלילֹות? שוב חנה איננה‪.‬‬
‫‪1971‬‬
‫ַמה ִּנׁ ְּש ַּתנָ ה ַה ַּליְ ָלה ַה ֶּזה ִמ ָּכל ַה ֵּלילֹות? ביקשתי פולקע וקיבלתי שוק‪.‬‬
‫ַמה ִּנׁ ְּש ַּתנָ ה ַה ַּליְ ָלה ַה ֶּזה ִמ ָּכל ַה ֵּלילֹות? בעילעק זה חזה עוף‪ ,‬לעבער ‪ -‬כבד‪ ,‬פליגלעך ‪ -‬כנפיים‪ ,‬וכן‬
‫הלאה‪.‬‬
‫ַמה ִּנׁ ְּש ַּתנָ ה ַה ַּליְ ָלה ַה ֶּזה ִמ ָּכל ַה ֵּלילֹות? חזה עוף לדוד איסאק‪ ,‬כבד לשוּרה‪ ,‬קורקבן ללילי‪ ,‬גרוגרת‬
‫לדודה פרידה וכנפיים לשלמה‪.‬‬
‫ַמה ִּנׁ ְּש ַּתנָ ה ַה ַּליְ ָלה ַה ֶּזה ִמ ָּכל ַה ֵּלילֹות? מי? חנה? ‪ -‬לרגע הם נראים מופתעים‪ ,‬אך מתעשתים‬
‫במהירות ‪ -‬לא צריך להתרגש‪ .‬מעלץ זה טחול והערץ זה לב‪ .‬אתה לומד מהר‪ .‬הכול בסדר‪.‬‬
‫‪1979‬‬
‫‪.1‬‬
‫ַא בעלעק של הדוד לייזער‪ ,‬חזה עוף של דוד איסאק‪ .‬אני וההורים לבד‪ .‬על השולחן עוף בקערה‪.‬‬
‫אפשר לקחת מה שמתחשק‪ ,‬אבל אנחנו מעדיפים את זה שהיה שלנו תמיד‪.‬‬
‫ַא לעבער של הדוד ווליה‪ ,‬כבד של שורה‪ .‬אם מעירים אותי באמצע הלילה‪ ,‬אני יודע להגיד בדיוק‬
‫למי מגיע מה‪ ,‬רק את החלק של חנה עדיין איני מכיר‪.‬‬
‫ַא פליגעלך של דינוצ’קה‪ ,‬כנפיים של שלמה‪ .‬בבת אחת אני מתכופף וצולל תחת השולחן‪.‬‬
‫רומן באימבאיב‪ ,‬משורר‪ .‬פרסם ספר שירה בהוצאת הנה בעריכת נתן זך ואת ספר האודיו "הלוואי וגודביי"‪ .‬כאן פרק המבוא "האלבום המשפחתי ‪ -‬אירועים‬
‫וחגים"‪ ,‬מתוך הפואמה "עבודות שבת בימי חול"‬

‫מעין | ‪104‬‬

‫מארב‪ ,‬מגזין מקוון לאמנות ותרבות‬
‫‪www.maarav.org.il‬‬
‫‪Ma’arav, Art & Culture Online Magazine from Israel‬‬

‫המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית‪ ,‬חולון‬

‫מעין | ‪105‬‬

‫שירים ‪ /‬ענבל שטראוס‬
‫אני אפילו לא יכולה להסתכל עליך‪.‬‬
‫יש לך מטען גנטי שלילי‪.‬‬

‫*‬
‫כמו כל צנצנת וכל קופסה‪,‬‬
‫לכל סיר יש‬
‫פוטנציאל להיות מאפרה‪.‬‬

‫ענבל שטראוס‪ ,‬משוררת ואמנית (הציגה את התערוכה "תופי אהבה ישנים בלילה" בגלריה החדש והרע)‪ ,‬לומדדת בבצלאל‪ ,‬גרה בירושלים‬

‫מעין | ‪106‬‬

‫שירים ‪ /‬שגיא אלנקוה‬
‫*‬
‫חסר גבולות‪,‬‬
‫חלבי‬
‫וחום צהבהב‬
‫צבעו של החופש‬

‫חדר‬
‫“מ ָּמׁשּות”‪,‬‬
‫ַּב ֲח ְד ָר ּה‪ַ ,‬צג ַה ַּמ ְח ֵׁשב ַ‬
‫ָּתוֵ י ַה ִּמ ְק ֶל ֶדת ֵא ְיב ֵרי גּ ּוף‪,‬‬
‫ימת ֵלב‪.‬‬
‫ּומ ַּקׁש ָה ֶרוַ ח ְּפ ִע ַ‬
‫ַ‬
‫ּומה ְּכ ֶׁש ֶּי ְח ַׁש ְך ַה ַּצג? ֵה ָיכן יִ ָּמ ְצאּו‬
‫ַ‬
‫ּועי?‬
‫ִלי ִמ ּלֹות ַּג ְעגּ ַ‬

‫הקרוסלה‬
‫הקרוסלה היא דג גדול שמסתובב‬
‫ללא הרף סביב עצמו‬
‫וגם פנים מעוגלים‬
‫שהם גלגל היגוי עשוי עץ‬
‫של ספינת משוטים‬
‫שמפליגה לעבר ים רחוק‬
‫וחיוכך הוא שמש זוהרת‬
‫באופק‬
‫ודג פטיש דופק לי‬
‫זבנג בראש‬

‫*‬
‫הפרפר הצהוב‬
‫ששמו דימוי‬
‫מעופף מעל‬
‫ערוגת‬
‫הוורדים בגן‪.‬‬

‫מעין | ‪107‬‬

‫*‬
‫בקצה כל רחוב יושב חתול‪.‬‬
‫מלך הצל של הרחוב‬
‫מולך על כל הקצוות‪.‬‬
‫כל נערה ישובה בוכה ליד משביר‬
‫היא קצה של רחוב‪,‬‬
‫כל הרהור הוא קצה של רחוב‪,‬‬
‫הוא פנייה‪,‬‬
‫רמזורים הם פנייך המוארות‪,‬‬
‫פנייך החיוורות‪,‬‬
‫הפעורות‬

‫*‬
‫זוג שיניים תותבות‬
‫זוג ערדליים קרועים‬
‫זוג אפסים משקפיים‬
‫זוג גרביים עם חור‬
‫זוג מגפיים בקיץ‬
‫זוג טיפות גשם מלאכותיות‬
‫זוג עדשות ללא עיניים‬

‫*‬
‫הכוכבים מפוזרים בשמים‬
‫כמו פירות על צמרת העץ‬
‫ובתוך העץ‬
‫עוד עץ‬
‫אדום‬
‫עם כרס צהבהבה‬
‫בצמרתו‬

‫*‬
‫הכול ביצה‬
‫והחלבון הוא העץ‬
‫והחלמון הוא העץ שבתוך העץ‬
‫ארבעה קירות‬
‫ארבעה קירות וחתול‪.‬‬
‫ארבעה קירות וכלב‪.‬‬
‫ארבעה קירות ועציץ‪.‬‬
‫מעין | ‪108‬‬

‫*‬
‫כמה שירים דלי שיר‬
‫צריך‬
‫בשביל רבע‬
‫שיר‬

‫*‬
‫רבע שיר הוא הר הגלבוע‬
‫רבע שיר הוא קליפה של בננה‬
‫רבע שיר הוא קליפה של קליפה של בננה‬

‫*‬
‫הבדידות היא עץ ככל העצים‬
‫רק שיש לו זנב‬

‫*‬
‫צֹומ ַח ֵּבין ַמ ָּק ֵׁשי ַה ֶּפ ֶלאפֹון ֶׁש ִּלי‬
‫יַ ַער ֵ‬
‫לּולים‬
‫וְ ַהח ֶֹרף ּ ֻכ ּלֹו ַׁש ְּב ִ‬

‫*‬
‫יתי‬
‫ארי ִּכנְ ַחׁש ַח ָּנק ָּגדֹול‪ָ ,‬היִ ִ‬
‫ֵא ַיבר ִמינִ י נִ ְכ ָר ְך ְס ִביב ַצּוָ ִ‬
‫ְל ֵאל ְּכנַ ֲענִ י‪ְּ .‬פ ָר ִחים‪ְּ ,‬כ ִכ ְת ֵמי ִצ ְב ֵעי ַמיִ ם זְ ִע ִירים‪,‬‬
‫ָהיּו ִלי ְסנּונִ יּ ֹות‪.‬‬

‫*‬
‫ּות ַכ ְל ַּכ ָּלה‬
‫יסית ְ‬
‫ֶּכ ֶרס ֲע ִס ִ‬
‫ַעל ַצ ֶּמ ֶרת ָה ֵעץ‬

‫מעין | ‪109‬‬

‫שבע השעות המרגשות ביותר בחייו של מר טרייר בעשרים וארבעה‬
‫פרקים ‪ /‬קרן ציטר‬
‫‪FUCKING CHARLIE‬‬

‫קודם הגיעו היתושים‪ .‬הוא שמע אותם מזמזמים וחשב ‪ -‬נקבות‪.‬‬
‫אחרי זה הוא הבחין בענפים ובעלים טרופיים ירוקים בצורת לב הפוך עם טיפות טל ארסיות‬
‫גולשות עליהם כמו דמעות והוציא סכין ארוכה ועקומה וגדע אותם כי הוא היה צריך לפנות את הדרך‪.‬‬
‫הרעש היה מוחלט וה”וויש” של החרב חיזק אותו והוא הרגיש שרירי בחלק העליון של הזרועות‪.‬‬
‫האוויר היה לח‪ .‬הוא סובב את ראשו כדי למצוא את חבריו‪ .‬מרטין שכב מאחוריו עם אוזניות‬
‫שחורות גדולות ונענע את הראש מצד לצד‪ .‬הוא לבש מדים ירוקים שהתאימו ליער כמו שמלת ערב‬
‫באירוע התרמה‪ .‬אנדרו עמד כשמרטין על ידו וקילף קלמנטינות‪ ,‬נשען על עץ טרופי בן מאתיים שנה‪.‬‬
‫הוא שאל את טיבור אם ההורים שלו בבית וטיבור לא ענה‪ ,‬כי הוא שאל את עצמו ‪ -‬לפני שיהיה מאוחר‬
‫מדי ‪ -‬איפה בדיוק הם נמצאים‪.‬‬
‫התשובה הגיעה כמו טריק מוזיקלי שעובד על הקהל במסיבות טראנס‪ ,‬והלב של טיבור העלה את‬
‫הקצב והראש שידר גלים קצרים של לחץ והסרעפת הצטמקה בספירלה‪.‬‬
‫“אוי לא”‪ ,‬הוא חשב‪ ,‬והתשובה הגיחה כמו תינוק והציפה את הדם בפרפור מוכר של הליקופטר‪,‬‬
‫בתווים ארוכים של גיטרה חשמלית‪ ,‬והרעש רק התגבר‪ .‬שערו התפרע והתנפנף והוא הסתכל למעלה‬
‫ “איפה זה? הוא ינחת? הוא ינחת?” השמים סנוורו אותו למרות שהם היו כהים ואפורים‪ .‬לא‪ ,‬זה לא‬‫מרלון ברנדו‪ ,‬ואלה לא הדלתות‪ ,‬זה לא הפארק הלאומי וזה גם לא בית החולים‪ .‬טיבור לא שכב עם‬
‫עצמות מרוסקות אחרי נהיגה מופרזת ולא ריסק מראה על קיר מתוך שכרות‪ .‬המילה נפלה עליו במלוא‬
‫כובד המציאות והוא הבין ‪ -‬זאת וייטנאם‪.‬‬
‫היער נרעד מירי של שלושה סוגים של מכונות ירייה‪ .‬טיבור רצה לברוח אבל לא היתה דרך חזרה כי‬
‫הוא שכח מאיפה הגיע‪ .‬הוא נזכר שכששומעים יריות צריך להתכופף‪ ,‬אז הוא התכופף וזה עזר‪ .‬היריות‬
‫נשמעו רחוקות חוץ מירייה או שתיים‪ ,‬אחת לכמה דקות‪ ,‬שטיילה על יד האוזן בקול גבוה‪ .‬הוא הרגיש‬
‫בטוח והסתובב לראות איפה החברים שלו ‪ -‬גם הם היו מכופפים‪ ,‬מסתתרים תחת השיחים‪.‬‬
‫מרטין שאל “מה עם המגדל?” טיבור ידע בדיוק על מה הוא מדבר‪.‬‬
‫הוא סובב את הראש לאחור וצעק משהו שהוא לא הצליח לשמוע‪.‬‬
‫אחרי זה הוא החזיק שפופרת של טלפון שחור ממלחמת העולם השנייה ודיבר אל מרטין ולתוך‬
‫הטלפון באותו הזמן‪ .‬הוא חזר וצעק פקודות בקול שנשטף עם הרוח ודיווח שיש לו רעיון ‪ -‬מרטין ירוץ‬
‫משמאל לחפות עליו בזמן שהוא יזחל בין השיחים וישתלט על הוייטקונג המזדיינים‪ .‬הוא שמע את‬
‫אנדרו שואל “ומה אני אעשה?” הוא לא ידע מה אנדרו יעשה עד ששמע עצמו אומר ‪“ -‬אתה תביא‬
‫את הסנדוויצ’ים”‪.‬‬
‫לפתע מסתיים הלחץ והסרעפת נשכחת בלי כיווצים במרכז הגוף‪ .‬הנשימה מתנקה והראייה מתחדדת‪,‬‬
‫לא בגלל שהוא מת מכדור תועה או חווה חיים אחרי המוות‪ ,‬אלא מפני שהוא בנירוונה וחלומו מתגשם‬
‫כהזיה והשמים מתבהרים והוא מבחין במגדלור שאליו הם צריכים להגיע ולשחרר מידיו של צ’רלי‬
‫המזדיין‪ .‬רעש מכונות הירייה נודם‪ ,‬והוא כל כך מרוכז במטרה שהוא לא שומע את הכדורים‪ .‬טיבור‬
‫מניף את יד ימין מעל הראש בצורה של קלשון ‪ -‬מסמן למרטין להתחיל בפעולה וזוחל כמו לטאה על‬
‫האדמה הרטובה והעלים המתים שנחתכו מלהב הסכין המעוקלת‪.‬‬
‫כל הכדורים בעולם נורים לכיוונו והוא חושב “אני מת”‪ ,‬אבל הוא לא נפגע ופתאום הוא גם לא‬
‫מפחד ‪ -‬הוא כועס‪ .‬אז הוא מכוון את הרובה לכל כיוון כמו חיה מפוחדת‪ ,‬ובכל כיוון הוא רואה חייל‬
‫בלי פנים‪ ,‬עם ראש וחזה ורגליים‪ .‬זה טוב‪ ,‬הוא יכול לחסל אותם כמו ברווזים במטווח כי הם עומדים‬
‫והוא שוכב‪ .‬הוא טוען את הרובה בכדורים שמנמנים שמקפיאים את כף היד‪ ,‬מכוון ישר לדמות מרוחקת‬
‫שנשענת על מכונת ירייה ומבחין בזרועות שלה רועדות בגלל ההדף‪ .‬על ידה ניצבת דמות אחרת‪.‬‬
‫מעין | ‪110‬‬

‫הכול נראה שחור ביער‪ ,‬לא רק השמים‪ ,‬האדמה והחיילים‪ ,‬אלא גם הענפים והעצים והיתושים‬
‫שמתעופפים בין הכדורים‪.‬‬
‫הוא יורה למכונת הירייה בראש ומבחין בסילואט מפוחד שמתכופף ומכוון את הרובה המטונף שלו לכל‬
‫כיוון כי הוא לא רואה כלום‪ .‬טיבור חושב “רק שלא יתכופף יותר מדי”‪ ,‬ויורה לו ברגל‪ ,‬ולפני שהבן‬
‫זונה נופל לאדמה הוא יורה לו ברגל השנייה‪ .‬הכדורים שורקים מכל עבר והוא טוען שוב את הרובה‬
‫וממלמל לעצמו‪“ ,‬לא משנה כמה זמן זה ייקח‪ ”...‬המילים נותנות לו כוח והוא מכוון את הרובה לימין‬
‫ורואה שלושה אנשים בגדלים שונים עומדים במרחקים שונים ממנו ויורים מעליו‪ ,‬רחוק ממנו ‪ -‬לעבר‬
‫מרטין העומד מאחוריו‪.‬‬
‫הוא יורה קודם בדמות המרוחקת ביותר ‪ -‬גם כי זה הכי קשה וגם כדי שהשניים מקדימה (הדמויות‬
‫הגדולות יותר) לא יבחינו בחברם נורה בראש וייכנסו לפניקה‪.‬‬
‫הנה זה בא ‪ -‬הוא יורה והדמות נופלת וטיבור לא חושב על מוות‪ ,‬אלא על באולינג ומשחקי מחשב‬
‫ואגרטל פרחים סגול‪ .‬הוא יורה בדמות בגודל הממוצע שנמצאת אולי עשרה מטרים ממנו וכנראה‬
‫מפספס כי הדמות עדיין עומדת‪ ,‬הוא יורה שנית‪ ,‬הפעם בחזה‪ ,‬ויודע שפגע אבל כלום לא קורה‪ .‬הוא‬
‫יורה בשלישית והדמות לא נופלת‪ ,‬אלא נשענת על ענף בנון–שלנטיות כמו ג’יימס דין ב”קדמת עדן”‬
‫ ממשיכה לירות צרורות אינסופיים‪.‬‬‫הוא טוען שוב את הרובה וממלמל “בן זונה”‪ ,‬מכוון ויורה ‪ -‬הפעם לפנים‪.‬‬
‫לפני שהוא מבזבז עוד כדור הוא מבין שהחייל מת מזמן‪ ,‬אבל הרובה שלו על אוטומט ממשיך לירות‬
‫קדימה‪ .‬הוא מכוון ומנשק את ישו ואמו הבתולה (דרך צלב שמשתלשל לו על שרשרת מהצוואר)‪,‬‬
‫ושלוש שניות אחרי שהוא מנשק את רוח הקודש הוא שולח כדור ישר לברך שמאל שקורע לאיש‬
‫את הרגל מהירך וצ’רלי נופל כמו בובת סמרטוטים עם הרובה על אוטומט שיורה צרורות לעצים‬
‫ולשמים‪.‬‬
‫איפה האיש השלישי? הוא טוען את הרובה ומכוון ישר קדימה‪ ,‬מנענע אותו מהר מימין לשמאל כי‬
‫האיש נעלם‪.‬‬
‫לא‪ ,‬הוא לא נעלם‪ ,‬הוא עומד באותו מקום ויורה כמו מכונה לעבר הג’ונגל‪ ,‬וטיבור פשוט איבד לרגע‬
‫את חוש הכיוון‪ .‬היריות של החייל הנואש משגעות לטיבור את המוח כמו דבור והוא יורה ופוגע ולוחץ‬
‫על ההדק בשנית וההדק משמיע קליק וטיבור לוחץ בשלישית על ההדק שמשמיע קליק והאיש כבר‬
‫נפל ממזמן אבל טיבור מטורף‪ ,‬והוא לא מפסיק ללחוץ על ההדק לכיוון הגופה‪ ,‬והוא בכלל לא יורה רק‬
‫לוחץ על ההדק והיער נודם ורק הקליק והקליק והגשם שהחליט ליפול כמו פצצות מים‪.‬‬
‫כשהוא מבין שאין כלום והכול נגמר וזה רק הוא והרובה והגופות שמסתתרות באדמה‪ ,‬הוא לוחץ‬
‫שוב על ההדק‪ ,‬שומע את הקליק האחרון ומקשיב לנשימות שלו‪ ,‬כבדות ועמוקות כמו מתוך שינה‪ ,‬והוא‬
‫מכופף את הזרוע מתחת לראשו ומניח את הסנטר על פרק היד וכמעט עוצם עיניים‪.‬‬
‫רשרוש נשמע מצד שמאל‪ .‬הוא מסתובב לכיוון הרעש וחייל עם מדים כמעט כמו שלו ‪ -‬כמעט זה‬
‫לא מספיק ‪ -‬מתרומם מעליו עם חרב מעוקלת ממש כמו שלו‪ ,‬מניף אותה מעליו‪ ,‬וטיבור מרים את‬
‫הרובה ולוחץ על ההדק ושומע את הקליק‪ ,‬חושב לעצמו “אני מטומטם” ומסתכל על החרב הבוהקת‪,‬‬
‫רטובה‪ ,‬מתקרבת אל הפנים‪.‬‬
‫הוא רוצה להירגע ולא לחשוב‪ ,‬אבל גופו מפרפר מפחד בלי שליטה‪ .‬והוא עוקב עם העיניים אחר‬
‫ידו של האויב ‪ -‬הזרוע ‪ -‬הכתף ‪ -‬והצוואר‪ ,‬אל הפנים הוייטנאמיות שנראות אכזריות ומנצחות כמו סוכן‬
‫בורסה צעיר שהולך לעשות קופה ופתאום נשמעת ירייה‪.‬‬

‫קרן ציטר היא אמנית וסופרת‪ ,‬ילידת ‪ .1977‬חיה ועובדת בברלין‪ .‬פרסמה ב"מעין" ופרסמה בישראל את הספר "השקיעה של אתמול" (שדוריאן)‪ .‬הקטע המובא‬
‫כאן מתוך פתיח ספרה שיצא לאור באנגלית בברלין‪ ,‬הוצאת סטרנברג‬

‫מעין | ‪111‬‬

‫שירים ‪ /‬אלין לב הר‬
‫*‬
‫בקיץ‪,‬‬
‫לפני שאני הולכת לישון‬
‫אני תוקעת את האגודל שלי‬
‫בתוך הכוס שלי‬
‫כדי שלא ייכנסו לי‬
‫ג’וקים‬
‫לראש שלי‬

‫*‬
‫אתה ואני‬
‫ים קטן‬
‫שני כיסאות‬
‫איש עם זקן‬

‫אלין לב הר היא יפהפייה‬

‫מעין | ‪112‬‬

‫* ‪ /‬אפרת קדם‬
‫מי זה מרחף שם בפסים‬
‫כשהלילה אצלי בתריסים‬
‫לנשוך את מה שהיה היום‬
‫ונמאס עליי לגמרי‬
‫הוא זז ועושה קולות‬
‫הוא שד של תה צמחים‬
‫נתתי לחלום שלי לראות אותו‬
‫בא בוקר רושמת בפנקס‬
‫הדבר הראשון שזכרתי‬
‫שהאור עלה‬
‫שהאבטיח של צמר הפלדה‬
‫הגוונים הכחלחלים‬
‫ומישהו שצועק עליי בלי הרף‬
‫שאתן לו אותו לעצמו‬
‫זה האיש העירום מהכיכר‬
‫מקבץ נדבה‬
‫הוא לא יפסיק עד שיעצרו אותו‬
‫והוא צומח אצלי בראש‬
‫ליד היום הכי ארוך שלי‬
‫בקצה שלא נגעתי בו‬
‫הוא נוגע‬
‫אפרת‪ ‬קדם נולדה בירושלים ב־‪ ,1980‬אמנית‪ ,‬מציגה בארץ ובחו"ל‪ ,‬פועלת בתל אביב היפה‬

‫מעין | ‪113‬‬

‫שדות האורז של תל אביב ‪ /‬רז סופר‬
‫‪ .1 ‬יודית‬
‫‪ ‬‬
‫היא נעה בקלילות בין הכיורים‬
‫יש במטבח חלון אחד שצופה לים‬
‫שם הולכים זוגות צעירים‬
‫מחזיקים את נעליהם בידיהם‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫היא הלכה לפי ההנחיות שנכתבו באנגלית על פתק כתום‬
‫הגברת נשמעה לה נחמדה בטלפון‪.‬‬
‫היא עמדה מול בניין גבוה במיוחד‬
‫ולחצה על על כפתור ‪23‬‬
‫זמזום קצר הכניס אותה‬
‫ללובי רחב ידיים עם שיש מבריק‬
‫וצמחים סבוכים ויפים‪.‬‬
‫גברת יודית היא בלונדינית גבוהה‬
‫נראתה צעירה מגילה‬
‫עם חזה גדול לבושה בהידור‪.‬‬
‫ביקשה רק יודית‪ ,‬בלי גברת‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ .2‬יהודה‬
‫‪ ‬‬
‫בעלה של יודית היה לוקח אותה למלונות‬
‫ככה היא הכירה את הארץ‪,‬‬
‫הם היו אקזוטים זה לזה‪.‬‬
‫באנגלית קולקלת‪ ,‬היא אמרה ‪-‬‬
‫”…‪ “You like woman with a big‬‬
‫ועיגלה את ידיה מעל שדיה הקטנים והזקופים‬
‫“‪”and with a blond hair‬‬
‫ופיזרה מעליה את המשי השחור‬
‫שצנח אליו ברכות‪.‬‬
‫בסוף יודית ידעה הכול ועזבה את שניהם‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ .3‬אריה‬
‫‪ ‬‬
‫היה גבר שקראו לו אריה‪ ,‬הוא אמר לה ‪-‬‬
‫“‪”Like Lion from Zion‬‬
‫הוא היה לוקח אותה למועדונים‬
‫ששרים שם בערבית ובעברית‬
‫היא אהבה את זה ‪-‬‬
‫“‪ ,”It’s oriental‬צחקה‬
‫מעין | ‪114‬‬

‫והתרוממה בצעדי מחול ממקומה‬
‫כשהיא מנסה לחקות את תנועות האגן המתפתלות‬
‫של הנשים המקומיות‪.‬‬
‫אריה תפס אותה במותניה‬
‫והניף אותה על השולחן‬
‫אוחז בה מלמטה ומניע אותה כמו שאר הנשים‪ ,‬צועק לה ‪-‬‬
‫“בטן‪ ,‬בטן” ומוחא בכפיו‬
‫‪”Dancing belly“.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ .4‬נעמי‬
‫‪ ‬‬
‫היא נוסעת לים‪ ,‬קולות האנשים באוטובוס‬
‫עוטפים אותו כעשן‬
‫היא כבר מבינה עברית‬
‫אך כולם פונים אליה באנגלית‪.‬‬
‫אישה זקנה התיישבה לידה‬
‫וסיפרה לה שקוראים לה נעמי ‪-‬‬
‫“‪”It’s very nice, it’s Pleasure‬‬
‫לקחה והעבירה את היד הרכה והצעירה‬
‫על פניה החמימות והמקומטות‪,‬‬
‫שתיהן צחקו יחדיו‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫כעת היא שומעת שיר מוכר בעברית‬
‫ורואה את עצמה בצעיף פאייטים וחזיית זהב‬
‫מניעה באטיות את אגן הירכיים שלה‬
‫מול הבית של הוריה בכפר‬

‫רז סופר‪ ,‬משורר ואמן‪ ,‬מתגורר בדרום תל אביב‬

‫בסטרבות‬
‫‪BASTARBUT.COM‬‬

‫שירה ‪ .‬אמנות ‪ .‬קולנוע ‪ .‬מוזיקה ‪ .‬קומיקס ‪ .‬פנזינים‬
‫תאוריה ‪ .‬צילום ‪ .‬עיצוב ‪ .‬פרוזה ‪ .‬כתבי עת ‪ .‬עיון‬

‫רפובליקת הנשים השמנות ‪ -‬מחזה ‪ /‬רועי צ’יקי ארד‬
‫באפ ֵלת‬
‫מערכה ראשונה ‪ֶ -‬‬
‫קריינות‪:‬‬
‫ב–‪ ,1962‬מדוכאות מיחס הגברים והנשים הרזות‪ ,‬מחליטה קבוצה של נשים עבות בשר מכל רחבי תבל להקים‬
‫בקווקז רפובליקה דמוקרטית של שמנות‪.‬‬
‫המדינה מוכיחה את עצמה במהירות‪ :‬מספר הנשים השמנות מגיע למיליון‪ ,‬צבא הנשים מצליח להגן מפני‬
‫השכנים והרפובליקה נעשית מעצמה טכנולוגית וכלכלית‪ .‬הזכרים היחידים במדינה הם עבדי מין חסרי זכויות‪.‬‬
‫בשנות התשעים השתלטה על המדינה אחת ממייסדות המדינה‪ ,‬ועם מפלגתה הנהיגה בה משטר אימים‪ .‬היא‬
‫חיסלה את כל הנשים שהיו שותפות איתה להקמת המדינה‪ ,‬והפכה את הרפובליקה האידאליסטית לדיקטטורה‪,‬‬
‫עם משטרה חשאית רצחנית‪.‬‬
‫זהו סיפורן של שתי נשים לא הרבה אחרי התחלת עידן החושך של הרפובליקה‪.‬‬
‫תמונה ראשונה‬
‫בירת המדינה‪ .‬ביאטריס‪ ,‬בחלוק צהוב‪ ,‬שיניה מושחרות במשחת נעליים‪ ,‬מהלכת עגמומית‪ ,‬פניה פונות אל‬
‫המדרכה‪.‬‬
‫מרי (לוחשת)‪ :‬‬

‫את‪ ,‬את‪.‬‬

‫ביאטריס המומה‪.‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬

‫מעין | ‪116‬‬

‫בואי לכאן‪ ,‬לצד‪ .‬כנסי למסדרון‪.‬‬
‫קראת לי?‬
‫כן‪ .‬אני מכירה אותך‪ ,‬את ביאטריס‪ .‬את הבת של השרה‪ ,‬של האישה הטובה שעזרה‬
‫מאוד למשפחה שלי‪ .‬זו שתלו אותה‪.‬‬
‫לא בדיוק‪ ,‬ערפו לה את הראש‪.‬‬
‫אז אני עדיין זוכרת לה טובה‪.‬‬
‫את לא רואה את השיניים שלי? את לא רואה את החלוק שלי?‬
‫אז מה?‬
‫אסור לאף אחד לדבר איתי‪ .‬אביא עלייך אסון‪ .‬אסור לנו לדבר‪.‬‬
‫לא אכפת לי‪.‬‬
‫כמעט שנה שאיש לא דיבר איתי‪ .‬אולי‪ ,‬בעצם‪ ,‬היתה הקבצנית‪ ...‬כן‪ .‬לפני חודשיים‬
‫היא ביקשה ממני כסף‪ .‬היא היתה אולי עיוורת‪ ,‬אבל זה היה מרענן‪ .‬את לא פוחדת?‬
‫אני לא פוחדת בכלל‪ .‬הפחד הוא הגרוע בעונשים‪ .‬מה הטעם להיות עשיר ופחדן‪,‬‬
‫למשל? פחדן הוא עני‪.‬‬
‫אני מדברת על חוכמה‪ .‬לפחד לעתים זה הדבר החכם‪.‬‬
‫אין כזה דבר חוכמה‪.‬‬
‫את אמיצה‪ .‬אם את חושבת שאין כזה דבר חוכמה‪ .‬אמיצה וטיפשה‪.‬‬
‫אין לי בעיה שתקראי לי טיפשה‪ ,‬ביאטריס‪.‬‬
‫את יכולה שוב לקרוא לי בשמי? תגידי ביאטריס‪ ,‬ואז תבקשי משהו של מה בכך‪.‬‬
‫מזמן לא דיברו איתי‪.‬‬
‫מה להגיד? זה קצת מטופש‪.‬‬
‫תאלתרי‪ .‬בקשי כל דבר‪ .‬תשאלי כל שאלה של סתם‪ .‬‬
‫ביאטריס‪ ...‬מה השעה?‬
‫תשע ורבע‪ .‬זה מרגש כל כך‪ .‬אנשים עוברים ומתייחסים אליי כמו אוויר‪ .‬אני בטוחה‬
‫שלא אוכל לגמול לך‪ .‬אבל אם פעם אצליח‪...‬‬
‫אל תבטיחי לי כלום‪ .‬בסך הכול אמרתי “מה השעה”‪.‬‬
‫לא‪ ,‬אם יהיה לי פעם משהו‪ ,‬אם יפשירו את הנכסים של המשפחה שלי‪ ,‬אתן לך‬

‫מרי‪ :‬‬

‫משהו‪ ,‬רק בגלל שדיברת איתי עכשיו‪.‬‬
‫נו‪ ,‬באמת‪.‬‬

‫מרי מאתרת בחור ששוכב על הרצפה מאחורי משהו‪.‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬

‫אוי‪ ,‬מה עושה הנקניק–קבנוס הזה? מה אתה עושה פה?‬
‫הוא שמע שדיברנו?‬
‫מה קורה‪ ,‬בחורונצ’יק?‬

‫(הבחור שוכב על הרצפה‪ ,‬אפתי‪ ,‬בוהה באוויר‪ ,‬מרי מושכת אותו וגוררת אותו למרכז הבמה)‬
‫מרי‪ :‬‬

‫הוא גבר‪ ,‬הם לא ממש מבינים מה קורה‪ .‬הם טובים רק לדבר אחד‪ .‬אני אוהבת שיער‬
‫ארוך‪ ,‬זה שימושי כמו ידית של תרווד‪ ,‬אפשר לתפוס אותם בשיער ולכוון טוב יותר‪.‬‬
‫זה חוסך בזבוז זמן והסברים (רוכבת ומאוננת עליו‪ .‬הוא שוכב אדיש‪ ,‬המבט סתום‪,‬‬
‫עד שהיא משיגה את שרצתה‪ .‬היא גם לא מתרגשת מכל העניין יותר מדי)‪ .‬לך‪.‬‬

‫ ‬
‫בועטת בו‪.‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬

‫יש גברים טובים ורעים‪ ,‬בדיוק כשם שיש נשים טובות ורעות‪.‬‬
‫נשים פשוט מוצלחות יותר‪ ,‬בנו אותנו טוב יותר‪ .‬בכל ההיסטוריה הגברים הרסו‬
‫את העולם‪ .‬הם חלאות‪ .‬הפסדת את השיעור הזה בבית הספר היסודי? לא למדת‬
‫היסטוריה?‬
‫יש גם נשים נוראות‪ .‬נוראות יותר מגברים‪ .‬העוצרת גרועה כגבר‪ ,‬לא?‬
‫יש משהו במה שאת אומרת‪ .‬היא גם נעשית רזה יותר כל יום‪ .‬היא כחושית‪.‬‬
‫אסור לומר זאת‪ .‬אל תגידי את זה‪ .‬יש מרגלים של המפלגה בכל מקום‪.‬‬
‫לשם מה כל המהפכה השמנה שלנו אם בסוף נונהג על ידי כחושית? אין לה בכלל‬
‫מרפקים‪ ,‬רגליה דקות כשל תיש מת‪ .‬ראיתי אותה בטוק–שואו בטלוויזיה‪.‬‬
‫טלוויזיה‪ ,‬טלוויזיה‪ .‬טלוויזיה‪ .‬טלוויזיה‪ .‬פשוט נעים לי לשמוע אותך מדברת‪ ,‬לראות‬
‫את הפה שלך זז‪ .‬חסרות לי כל כך השטויות והזוטות‪ ,‬פטפוטי סרק וקרקושי שווא‪.‬‬
‫(נוגעת לה בפה) תגידי שוב טלוויזיה‪.‬‬
‫טלוויזיה‪.‬‬
‫טלוויזיה‪ ,‬טלוויזיה‪ ,‬טלוויזיה‪ ,‬טלוויזיה‪ ,‬טלוויזיה‪ ,‬טלה–טלוויזיה‪ ,‬טלוויזיה‪,‬‬
‫טלוויזיייה‪ ,‬טלוויזיה‪.‬‬
‫ביאטריס‪ ,‬טלוויזיה‪.‬‬
‫אני כל כך אוהבת את הקול שלך‪ .‬פשוט כל מילה‪ .‬כמו צווארה של אמי שנחתך‪ ,‬כך‬
‫נחתכו קולות האדם מאוזניי‪ .‬כל שמנדּוזה שעוברת ברחוב מותר לה לרקוק בפניי‬
‫אם היא תופסת אותי מביטה בה‪ .‬נשים מכבות עליי את הסיגריות שלהן‪ .‬הנה תראי‪.‬‬
‫נשים שאמא שלי כשהיתה שרת פנים דאגה להן‪ ,‬בנתה להן בתים‪ ,‬עכשיו מאפרות‬
‫עליי‪ .‬מה יוצא להן מזה?‬

‫(מוציאה מהקפוצ'ון בדלי סיגריות‪ .‬מרימה בדל אחד)‬
‫ ‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬

‫זה סוג שאני דווקא מחבבת‪ .‬עם הזמן מתרגלים ויש העדפות‪.‬‬
‫מה אשמתך שאמך התנגדה לכחושית? ממתי ילדות משלמות על מעשי אמותיהן?‬
‫זה בפירוש מנוגד לחוקה של ‪.1962‬‬
‫תתעוררי‪ ,‬מרי‪ .‬הכול מנוגד לחוקה‪.‬‬
‫רצו להקים פה גן עדן‪ ,‬ללא דיכוי‪ ,‬וקיבלנו בדלי סיגריות בכובע שלנו‪ .‬רצינו ארץ‬
‫שבה שמנות יוכלו להלך בגאווה‪ ,‬כשולטות‪ ,‬כבעלות הבית‪ .‬לא עוד למצוץ לגברים‪.‬‬
‫במשך אלפי שנים גברים היו עם אישה חוקית כחושית וצהבהבה‪ ,‬ולמה רצו אותנו?‬
‫למה היינו טובות? לרדת לזינים האומללים שלהם‪ ,‬ולהיאנק כחזרזירות‪ ,‬במבט‬

‫מעין | ‪117‬‬

‫ ‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬

‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬

‫ ‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬

‫עלוב‪ ,‬ללקק את השפיך מהרווח בין השפתיים לאף ולחייך‪ .‬בשמנלנדיה הם יורדים‬
‫לנו‪ .‬החוקה של האמהות המייסדות מ–‪ 1962‬גאונית ממש‪ .‬כל רעיון האבהות מעוות‪:‬‬
‫איך אדם שלא יולד את הילד‪ ,‬לא מיניק אותו‪ ,‬ובקושי מגדל‪ ,‬חושב שיש לו זכויות‬
‫כלשהן עליו?‬
‫ועכשיו כל המייסדות ‪ -‬מתות‪ ,‬כרותות צוואר כתרנגולות הודו‪.‬‬
‫מי היה מאמין? לפני שנה וחצי הן ממש הלכו פה‪ ,‬נערצות על ידי כולן‪ .‬כשאמי‬
‫צעדה בשדרה א’‪ ,‬הנשים מחאו כפיים מן המרפסות וצעקו “השרה”‪“ ,‬השרה”‪ .‬איפה‬
‫הן היו כשהובלה בבוקר עייף לגיליוטינה?‬
‫עוד קצת סבלנות‪ ,‬והצדק יִ גבר‪ .‬שלטון העוצרת רופף וכתוש ‪ -‬כך אומר לבי ‪ -‬אפילו‬
‫המפלגה שלה כועסת עליה‪ .‬טירופה ידוע לכול‪ .‬היא לוקחת מהעניים את ביתם‬
‫הקטן‪ ,‬ולעשירים מתירה לבנות ארמונות שיחסמו את הים‪ .‬אל תשכחי‪ :‬העניים הם‬
‫הרוב‪ .‬הם אלה שהולכים לצבא שלה‪.‬‬
‫אבל אנשים פוחדים לדבר‪.‬‬
‫העוצרת כבר עברה את הגבול‪ .‬שמעת את דברה האחרון?‬
‫לא‪.‬‬
‫היא ביקשה לקרוא לחודש יולי על שמה‪ ,‬חודש העוצרת‪.‬‬
‫דווקא יולי?‬
‫היא הכריזה כי היא גדולה מיוליוס קיסר‪ .‬לא רוצה שהחודשים יכונו על פי שמות‬
‫של גברים‪ .‬היא מכינה עכשיו את הצבא לכבוש את רוסיה‪ .‬אנשים מבינים שהיא‬
‫מטורפת‪ .‬נפוליאון והיטלר לא הצליחו נגד רוסיה‪ .‬בכפר שלי האיכרים מדברים‬
‫בגלוי נגד המפלגה שלה‪ .‬בקרוב שלטון האימים ימוגר והדמוקרטיה תחזור‪.‬‬
‫ראיתי בדרך לכאן שכתבו על קיר “עצרו את העוצרת”‪ .‬טוב‪ ,‬זה לא מקורי‪ ,‬אבל‬
‫הכתובת לא נמחתה עד ארבע אחר הצהריים‪ .‬פעם זה היה נשטף מיד והמשטרה‬
‫החשאית היתה מרסקת את המרססים‪.‬‬
‫הלוואי והיית צודקת‪ .‬לדעתי‪ ,‬רק רע יותר יהיה כאן! זאת ממלכת רשע‪ .‬כמו הקוטב‪,‬‬
‫השלג כבר ישכון כאן לעד‪ .‬קרקורי עורב‪ ,‬פעיית בלי–ראש‪.‬‬
‫פעיית בלי–ראש? אני ממשטרת ההגנה הפנימית‪ .‬את‪ ,‬כפרייה‪ ,‬האם הפרת את‬
‫החרם על הנתינה המנודה‪ ,‬בתה של הבוגדת שרת הפנים לשעבר?‬
‫הרגע עברתי כאן‪ ,‬עישנתי סיגריה ותרתי אחר מקום יאה לאפר‪ ,‬בלי לפגוע‬
‫באקולוגיה של הקווקז‪ .‬לא אמרתי מילה‪ .‬אני סתם כפרייה שמנמונת בביקור בבירה‪.‬‬
‫האם יש חוק נגד עמידה בכניסות בתים?‬
‫אפשר לראות את הסיגריה שהשלכת?‬

‫מרי מוציאה בדל סיגריה מהכובע של ביאטריס ומציגה אותו‪ .‬השוטרת מניחה ניילון על ידה‪ ,‬לוקחת את הבדל‬
‫ובוחנת אותו בהמהום‪ ,‬מחזירה למרי‪ ,‬וזו משיבה את הסיגריה לכובע של החלוק של ביאטריס‪.‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫גבר‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬

‫הבחור הזה דיווח שאת שוחחת עם מנודה‪.‬‬
‫אה‪...‬‬
‫בלֹום‪ ,‬רד לי‪.‬‬

‫השוטרת מורידה את מכנסיה‪ ,‬הוא מתכופף‪.‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬

‫מעין | ‪118‬‬

‫עדות גבר אינה קבילה לפי התיקון הראשי מ–‪ 1980‬לחוקה של ‪.1962‬‬
‫מסכימה‪ .‬גברים הם צפעונים‪( .‬לבחור) יותר עדין‪ .‬בלי שיניים‪.‬‬
‫אני רואה שאתן משוחחות‪ ,‬בניגוד לחוק‪ .‬את והמנודה‪.‬‬
‫כי היא דיברה‪ ,‬החצופה‪ .‬הרי אסור לה לדבר‪.‬‬
‫היא דיברה לעצמה‪.‬‬
‫מותר לי לדבר לעצמי‪ ,‬על פי תנאי הנידוי‪.‬‬
‫מה שקורה כאן מנוגד לחוקי העוצרת‪ ,‬אני לא יודעת אם לחוק ספציפי‪ ,‬אבל בוודאי‬
‫ישנו חוק כזה‪ .‬אאלץ לדווח על פגיעה בכבוד העוצרת‪.‬‬

‫ביאטריס‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫עבד‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫שוטרת (למרי)‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬

‫זו שאמי חילצה מבעל מכה ואלכוהוליסט‪ ,‬אירחה אותה אצלנו‪ ,‬ואז הביאה‬
‫לרפובליקה‪.‬‬
‫מה?‬
‫זו שאמי סייעה לה להיכנס לפרלמנט למרות שהמשקל שלה היה גבולי‪ ,‬ולא היו לה‬
‫מרפקים שמנמנים‪ .‬עם אחוזי שומן מתחת לתקן‪.‬‬
‫מה?‬
‫מה? תראי בעצמך‪ .‬הביטי במרפקיה של זו אשר הרגה את כולן‪ ,‬את כל האמהות‬
‫המייסדות‪ ,‬את כל הנשים הטובות‪.‬‬
‫את מדברת על העוצרת?‬
‫היא הרגה את כל הנשים הטובות‪ ,‬לטעמך? דיברתי על אחרת‪ .‬על גברת בשם גברת‬
‫לוי מרחוב ‪.7‬‬
‫אתן שוב מדברות‪.‬‬
‫אדווח על דברייך‪ ,‬כחלק מפגיעה בכבוד האומה‪ .‬את צריכה להירגע‪ .‬תעזור לה‪.‬‬
‫(דוחפת את העבד לכיוון האגן של מרי)‬
‫אני קצת עייף‪ ...‬הלשון‪.‬‬
‫לך‪ ,‬שתה מים‪ ,‬צחצח שיניים‪ ,‬ותחזור‪.‬‬
‫יום אחד תזרח השמש‪ ,‬בוקר אחד העננים ייעלמו משמינו‪.‬‬
‫אני אצטט את מה שאמרת‪( .‬כותבת ומקריאה בקול) יום אחד תזרח השמש‪ ,‬בוקר‬
‫אחד העננים ייעלמו משמינו‪ .‬אנא חתמי כאן שאמרת את זה‪.‬‬
‫בראשי תיבות‪.‬‬
‫ליד זה תחתמי שהשמים כרגע לא מעוננים‪ ,‬אלא מעוננים חלקית‪ ,‬ובכל זאת אמרת‬
‫זאת‪.‬‬
‫איני מוכנה לחתום שהשמים מעוננים חלקית‪ .‬אני לא מומחית לנושא‪ .‬עלייך לפנות‬
‫למטאורולוג מוסמך‪ .‬ואת צריכה עדה נוספת שתעיד שכשדיברתי מעל ראשי לא היו‬
‫עננים‪.‬‬
‫את רוצה לחתום כעדה‪ ,‬מנודה?‬
‫על מה?‬
‫על מזג האוויר‪ .‬אני רוצה להוכיח שהיא אמרה עננים כדימוי‪.‬‬
‫מזג האוויר אפור למדי‪.‬‬
‫אני רואה שיש כאן חילוקי דעות בתחום הטמפרטורי‪ .‬גברתי‪ ,‬אולי תגידי לי למה‬
‫את מתכוונת במילה “עננים”? אה?‬
‫אני מהכפר‪ .‬עננים קודרים מביאים גשם וסופות ומטביעים את היבול‪ .‬מהו ענן?‬
‫למעשה גם חמורה טיפשה שדוהרת במדבר מסלסלת ענן של אבק מאחוריה‪.‬‬
‫מעניין מאוד‪ ...‬את רומזת שהעוצרת היא חמורה טיפשה שמסלסלת ענן אבק?‬
‫בכפר שלנו רק חמורים שמנים מעלים ענן מאובק מאחוריהם‪ ,‬חמור כחוש שהולך‬
‫במדבר בקושי מותיר את פסיעותיו הדקות‪ ,‬העלובות‪.‬‬
‫התיק נסגר‪ .‬רמזת שהעוצרת‪ֵ ,‬אם האומה‪ ,‬כחושית?‬
‫אם את אומרת שהעוצרת חמורה‪.‬‬
‫לא אמרתי דבר כזה‪.‬‬
‫אבל כדאי שתודי כי מאז שהיא שולטת היא יותר מאי פעם‪...‬‬
‫תאמרי את המילה‪ ,‬תאמרי “כחושית”‪ ,‬ונגמור עם זה‪ .‬ניטול את ראשך בגיליוטינה‪.‬‬
‫מה שרציתי לומר זה שמאז שהיא שולטת‪ ,‬העוצרת היא יותר מאי פעם‪ ...‬נחמדה‪.‬‬
‫עברה‪ .‬אויבינו במוסקבה יחשבו שרפובליקת הנשים‬
‫נחמדה? בוודאי יש גם בכך ֵ‬
‫השמנות מנוהלת על ידי אישה חלושה וותרנית‪ ,‬ולא כך‪ .‬אני רושמת את המילה‪.‬‬
‫(רושמת) הנה‪ ,‬נחמדה‪ ,‬תחתמי‪.‬‬
‫אני חותמת בראשי תיבות‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬נראה לי שיש מספיק עדויות‪ ,‬המילה האחרונה‪ ,‬נחמדה‪ ,‬הכריעה את הכף‪ .‬אתן‬
‫נעצרות‪ ,‬זה גם המשפט‪ ,‬אתן נשפטות למוות בגין בגידה חמורה ופגיעה בהרתעה‬
‫המדינית של גברת העוצרת‪.‬‬

‫מעין | ‪119‬‬

‫מרי‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬

‫ככה‪ ,‬בלי בית משפט?‬
‫יש קיצוצים‪.‬‬
‫אין שופטים?‬
‫יש רפורמה‪ ---- .‬בואו אחריי‪ ,‬בדילוגים‪.‬‬

‫(שלושתן יוצאות מהדלת)‬
‫תמונה שנייה‬
‫שתי הבחורות ישנות בתא המעצר‪ ,‬חבוקות‪.‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬

‫היה נחמד להרגיש גוף לידך כשאת ישנה‪ .‬לדעת שמישהו בעולם מחבב אותך‪.‬‬

‫(מלטפות זו את פני זו)‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬

‫שתי וערב‪ ,‬זה על זה‪,‬‬
‫אני פשוט לא נרדמתי‪ .‬השטיח הזה ארוג פשפשים ומקקים ִ‬
‫בכמה שכבות‪ ,‬כמו ופלה של חרקים‪ .‬השטיח הזה ראוי למחקר ביולוגי מקיף‪ .‬תזכירי‬
‫לי‪ ,‬העוצרת סגרה את תחום הביולוגיה?‬
‫לא‪ ,‬חיסלו רק את מדעי הרוח‪ .‬הביולוגיות טובות לכלכלה‪ ,‬לא יעשו להן כלום‪ .‬הן‬
‫מייצרות נשק ביולוגי וגם חברת התרופות שלנו גדלה מאוד‪ .‬אבל האוניברסיטאות‬
‫עכשיו מתמקדות בלימודי ביטחון ומנהל עסקים‪.‬‬
‫משעמם‪.‬‬
‫לפני שהפכתי מנודה למדתי מנהל עסקים‪ .‬יכולתי להסתדר היום‪.‬‬
‫את לא נראית קשורה למנהל עסקים‪.‬‬
‫האמת היא שחלמתי ללמוד פרסית עתיקה‪.‬‬
‫דווקא זה?‬
‫היה משורר בשושן בשם חפיז שכתב “התדע מהו עושר? מראה פניי יפתך ובוז‬
‫להדר מלכות” ‪ ---‬קראתי עליו בספר‪ .‬אבל רציתי לקרוא אותו בשפת המקור‪ ,‬והיתה‬
‫מגמה טובה לפרסית עתיקה‪.‬‬
‫איראן? הם לא אסלאמים פרימיטיבים?‬
‫על כל פנים‪ ,‬אמא שלי אמרה שצריך משהו ביד‪ ,‬שלא אוכל לעשות עם זה כלום‪ .‬אז‬
‫ויתרתי‪.‬‬
‫גם עם מנהל עסקים לא תעשי כלום בחיים כבר‪( .‬ביאטריס צוחקת) טוב‪ ,‬אולי זה‬
‫באמת היה מטופש לשוחח אתמול‪ .‬אני לא רוצה למות‪ ,‬בסך הכול‪ .‬הייתי צריכה‬
‫להתאפק‪ .‬הכנסתי את שתינו לבוץ‪ .‬סליחה‪.‬‬
‫תדעי שהשיחה הזאת היתה הרגע המאושר בחיים שלי‪ --- .‬את פוחדת?‬
‫לא‪ .‬הגיליוטינה לא מפחידה אותי‪ .‬זה קרש וכמה סכינים‪.‬‬
‫והמוות?‬
‫לא‪ .‬אני פשוט לא מעוניינת בו‪ .‬המוות‪ ...‬הוא מאוד לא לעניין‪ .‬לא אכפת לי על‬
‫הצוואר שלי באופן מיוחד‪.‬‬
‫אני פוחדת מאוד‪ .‬אין טעם להכחיש את זה‪ .‬הביציות שלי משקשקות‪ .‬גר–גר–גר‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬הרגע הגיע‪ ,‬בנות‪ .‬זו הזדמנות לשלב שנקרא טקס התוודעות אחרון‪ ,‬על פי‬
‫החוק וטּוב הלב של העוצרת‪.‬‬
‫התוודעות‪.‬‬
‫סקס‪ .‬הבאתי את העבד‪ .‬אתן מוזמנות להתחיל‪ .‬עבד‪ ,‬פה גדול!‬
‫זה הבחור מאתמול?‬
‫אולי‪ .‬אני לא מבדילה‪.‬‬

‫השוטרת מכריחה אותו לרדת למרי‪.‬‬

‫מעין | ‪120‬‬

‫מרי‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬

‫מלשן עלוב‪ .‬טוב‪ ,‬פעם אחרונה‪( .‬מורידה מכנסיים‪ ,‬הוא יורד לה)‬
‫ועכשיו הנאשמת מס’ ‪.2‬‬
‫אני מעוניינת לוותר על זה‪ .‬אתה לא חייב‪.‬‬
‫מה הכוונה? זה חלק מכללי הטקס‪ .‬יש פרוטוקול‪.‬‬

‫לוקחת אותו בשיער ומכריחה אותו לרדת לביאטריס‪.‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬

‫אתה לא חייב‪ .‬אם אתה לא רוצה‪ ...‬מממ‪ ...‬מעולה‪.‬‬

‫בחור מרים ראש ומתנשף‪.‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬

‫רצית? תנו לו מים‪.‬‬

‫(שותה מים ומשתעל)‬
‫שוטרת‪ :‬‬

‫חנקת אותו‪ .‬עכשיו הוא יעשה פה פיפי על הבמה‪ .‬צא‪ .‬תביאו לו חיתול‪.‬‬

‫(זוחל החוצה)‬
‫בואו נמשיך למנה העיקרית‪ .‬אני רוצה לסגור את זה מהר‪ .‬דחייה של המוות לא‬
‫מרי‪ :‬‬
‫תעזור לנו ולא לך‪.‬‬
‫אני רוצה להגיד לכן משהו‪ ,‬אבל שלא ייצא מהחדר‪ ,‬וזה גם לא קשור לפסק הדין‪.‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫כן‪.‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫אתן בוגדות‪ ,‬אתן חלאות‪ ,‬אתן מתנגדות להוד מעלתה הרחומה‪ ,‬אבל אני מאוד‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫מעריכה אתכן‪ .‬אני מתנגדת למה שעשיתן‪ ,‬אבל יש לכן אומץ ועקרונות‪ .‬אני‬
‫מצדיעה לכן (מצדיעה)‪.‬‬
‫את יכולה להפסיק‪ .‬תודה‪ .‬מה יוצא לנו מזה?‬
‫מרי (מצדיעה חזרה)‪ :‬‬
‫שוטרת (חוזרת לטון נוקשה)‪ :‬שום דבר‪( .‬נותנת סטירה למרי) עכשיו שלב ב’‪.‬‬
‫מרי (קצת משועשעת)‪ :‬הגיע שלב ב’‪.‬‬
‫שלב התפילה‪ .‬אתן מוזמנות להתפלל לאל‪ ,‬על פי הפרוטוקול כמובן‪( .‬רעש בחוץ)‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫אסגור את הדלת‪ ,‬יש המון רעש בחוץ‪ ,‬בדרך כלל שקט פה‪ .‬חשוב לי שתתרכזו‪.‬‬
‫לעשות את זה מכובד‪.‬‬
‫(מגיעים מול תמונה גדולה של אישה סתמית)‬
‫העוצרת מחליפה את ישו?‬
‫מרי‪ :‬‬
‫כן‪ ,‬זה נוהג חדש‪ ,‬רפורמה בדת‪ .‬ישו מוצתה‪ ,‬לפי העוצרת‪ ,‬ישו נתנה לאנשים‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫החנונה דואגת ישירות‬
‫רעיונות לא פוריים‪ ,‬לא מוטי–צמיחה‪ .‬מעכשיו העוצרת ַ‬
‫לנשמות המאמינים בכנסיות ברחבי הרפובליקה‪ .‬זה אמור להפוך את הכנסיות‬
‫לעדכניות ויעילות יותר ‪ -‬מאז שזה קרה הכנסיות מוצפות‪.‬‬
‫ממש אין מקום לזוז שם‪.‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫שוטרת (מסתכלת עליה בכעס)‪ :‬אם כן‪ ,‬יש לכן עשר דקות מול העוצרת‪ ,‬בדיוק‪ .‬הביטו במנהיגה הדגולה‪,‬‬
‫ֵאם האומה‪ ,‬החומלת ועוזרת‪ ,‬אולי משהו יוקרן על נשמותיכן הטועות‪ ,‬הבוגדניות‪,‬‬
‫הקוויזלינגיות‪ .‬אתן יכולות לכרוע ברך‪.‬‬
‫את מדברת כמו כומר‪.‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫כן‪ ,‬היתה רפורמה‪ ,‬היו קיצוצים בשירות הציבורי‪ .‬אני על תקן כומר כרגע‪ .‬זה נקרא‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫שירות של תחנה אחת‪ .‬זה ייעול‪.‬‬

‫מעין | ‪121‬‬

‫בינתיים השוטרת מושכת חוט ולהב הגיליוטינה עולה‪.‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬

‫ביאטריס‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬

‫שמעי‪ ,‬גברתי‪ ,‬אנחנו מוותרות על התפילה לישו החדשה‪ .‬תהרגי אותי בלי דיחוי‪.‬‬
‫תפילה‪ ,‬לא תפילה‪ .‬תמלמלי משהו‪ .‬נרוויח קצת זמן‪ .‬תני לי חיבוק‪ .‬חיים‪ ,‬עוד קצת‬
‫חיים‪.‬‬
‫זה הנוהל‪ .‬עשר דקות תפילה‪ .‬ככומר אני מנחה אתכן לחשוב על החלומות שלכן‪.‬‬
‫לא הייתי מתנגדת לנקניקייה וקפה‪ .‬סליחה‪ ,‬כומר‪ ,‬אין ארוחה אחרונה? זה הנוהל‬
‫שאני שמעתי עליו‪ .‬ממתי מוציאים להורג בלי סעודה אחרונה‪ ,‬בקשה אחרונה?‬
‫היו יותר מדי הוצאות להורג השנה‪ ,‬זה יצר עומס על התקציב‪ .‬את מכירה אנשים‪ ,‬זה‬
‫חארות‪ .‬הם זללו בלי חשבון על חשבון משלמת המסים‪ .‬אכפת להם שיש קיצוצים?‬
‫כל אחד חושב על עצמו‪ .‬רצו לי פה ארוחות פאר‪ ,‬קוויאר‪ ,‬קציצות ‪ -‬ואנחנו במדינה‬
‫שמאוימת כל הזמן על ידי רוסיה‪ ,‬איראן ומה לא‪ .‬לקחנו חברת ייעוץ כלכלי‬
‫מארצות הברית‪ ,‬מקינזי‪ ,‬והמסקנות שלה היו חד משמעיות ‪ -‬לבטל את הסעודה‬
‫האחרונה‪.‬‬
‫מה אמא שלי אכלה? שרת הפנים?‬
‫מממ‪ ...‬תני לי להיזכר‪ ...‬אישה גבוהה‪ ,‬עם שיער בצבע של עורב? פנקייק‪.‬‬
‫היא תמיד אהבה פנקייק‪.‬‬
‫כן‪ ,‬היה שם קוקוס‪ .‬יש לכן עוד שלוש דקות‪.‬‬
‫תפגשי בקרוב את אמא שלך‪.‬‬
‫אני לא מאמינה בשטויות האלה‪.‬‬
‫גם אני לא‪ .‬אבל זה מה שאומרים‪( .‬לשוטרת) סלחי לי‪ ,‬שוטרת‪ ,‬על פי דת העוצרת‪,‬‬
‫יש עולם הבא? או גם זה בוטל בקיצוצים?‬
‫אני קולטת את הציניות שלכן‪ ,‬אבל אם אתן שואלות ברצינות‪ ,‬אענה ברצינות‪.‬‬
‫עברתי הדרכה לכמורה בדת החמלה‪ ,‬דת הרפורמה‪.‬‬
‫כן‪ ,‬ברצינות‪ .‬יש העולם הבא?‬
‫זה לא קּוצץ‪ ,‬נראה לי שזה תחום שנמצא בגדילה וצמיחה‪ .‬פתחו כמה כאלה חדשים‪.‬‬
‫העוצרת תומכת בפתיחת התחום של העולם הבא לתחרות‪ .‬תחרות שווה ייעול שווה‬
‫צמיחה‪ ,‬אמרה העוצרת בפרק ‪.11‬‬
‫כל הכבוד לעוצרת‪.‬‬
‫רק שתדעו שיש לכן שתי דקות עד הגיליוטינה‪ .‬אתן לא נראות לי קולטות את‬
‫העניין‪.‬‬
‫אולי נגמור עם זה? אני משתגעת‪ .‬בואי תחתכי עניינים‪ .‬תגידי כל דקה עכשיו?‬
‫כל דקה‪ ,‬ובדקה האחרונה כל עשר שניות‪ ,‬ובסוף ספירה לאחור‪ .‬זה הנוהל‪.‬‬
‫כמו בסילבסטר?‬
‫משהו כזה‪ .‬דקה וארבעים‪.‬‬

‫(מסתכלת בשעון)‬
‫ביאטריס‪ :‬‬

‫וזה עדיף על סילבסטר‪ .‬בסילבסטר כל המסיבות גרועות‪ .‬עדיף להישאר בבית‪.‬‬

‫(טלפון)‬
‫שוטרת‪ :‬‬

‫שקט‪ .‬מצטערת‪ ,‬זו המפקדת שלי‪ .‬תוכלי להחזיק? בשתי ידיים‪.‬‬

‫(נותנת למרי את החוט של הגיליוטינה)‬
‫מרי‪ :‬‬

‫מעין | ‪122‬‬

‫אחרי‪ .‬בואי נסיים עם זה‪ .‬הולך‬
‫קצת חוסר נימוס לשוחח בטלפון עכשיו‪ .‬דברי איתה ֵ‬
‫לי כל הבוקר‪ .‬את יודעת מה‪ ,‬אני לא מחזיקה‪.‬‬

‫שוטרת‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬

‫אני בטלפון‪( .‬נלהבת) מה את אומרת?! את מותחת אותי‪.‬‬
‫אני אחזיק‪.‬‬
‫תסתמי‪( .‬לטלפון) מה? כן‪ ,‬המפקדת‪( .‬מופתעת) ב–א–מת? ומי יהיה עכשיו? את‬
‫הראש? יורקים על זה‪ ,‬המפקדת? בכיכר? הגיע הזמן‪ .‬הגיע לחלאה‪ ,‬לכלבה הרזה‪.‬‬
‫יש לי חדשות טובות לכולנו‪ .‬הרגו את העוצרת הבוקר‪ ,‬היתה הפיכה עממית נגד‬
‫הזונה הכחושית ומפלגת הרפורמה‪.‬‬

‫ביאטריס עוזבת את החוט‪.‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬

‫אבל עד לפני רגע‪...‬‬
‫יש חנינה כללית‪ .‬הבנות שורפות את הפסלים שלה ושוברות את הגיליוטינה‪ .‬העידן‬
‫השחור תם‪.‬‬

‫השוטרת לוקחת את התמונה ומכה בה בפטיש‪ .‬מפילה אותה על הרגל של ביאטריס‪.‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬

‫זה כאב‪.‬‬
‫סליחה‪ ,‬בואו נחגוג! בוא‪ ,‬בחור‪ ,‬עוד סיבוב‪.‬‬

‫המסכן יורד לה והיא מתענגת‪.‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫השוטרת‪ :‬‬

‫אמרתם שיש חנינה‪ .‬תעזבי אותו‪.‬‬
‫שנייה‪ .‬אני כאן עסוקה‪.‬‬

‫מרי (מסתכלת בשעון)‪ :‬אני חייבת לחזור לכפר לפני שהרכבת ייפסקו‪ ,‬אבל הברית בינינו תישאר לנצח‪.‬‬
‫לנצח‪ .‬עד יום מותנו‪ .‬הלוואי ואוכל לגמול לך על שסיכנת את חייך בשבילי‪.‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫אל תדברי שטויות‪ .‬לא קרה כלום בסוף‪ .‬ניצחנו‪.‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫כן‪ ,‬זה מצחיק לומר‪ ,‬ניצחנו‪.‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫ניצחנו‪.‬‬
‫שוטרת‪ :‬‬
‫מה את מתערבת‪ .‬מה ניצחת פה?‬
‫מרי‪ :‬‬
‫בואו נלך לכיכר העיר‪ .‬עכשיו אנחנו חברות‪ .‬ניצחנו‪.‬‬
‫שוטרת (נלהבת)‪ :‬‬
‫מערכה שנייה ‪ -‬בוגדת‬
‫תמונה ראשונה‬
‫ביאטריס חבושה בעניבה ובבגדים הדורים‪ ,‬לצד שולחן משרדי‪.‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬

‫טוב כל כך לראות אותך‪.‬‬
‫חבקי אותי‪( .‬מתחבקות) חזק יותר‪ .‬את ממש יפהפייה‪ :‬ללא שיניים שחורות נוראיות‪.‬‬
‫לא שמתי לב לפנים החלקות שלך‪ ,‬לעיניים הנוצצות‪.‬‬
‫עברו כבר כמעט עשר שנים‪.‬‬
‫אחת–עשרה שנים‪.‬‬
‫הייתי ממש ילדה‪ ,‬כמעט שכחתי את הימים ההם‪ .‬הימים הנוראים ההם‪ ,‬של העוצרת‬
‫והמפלגה‪ .‬זה כאילו היסטוריה רחוקה‪.‬‬
‫הימים לא עברו‪ .‬מפלגת הרפורמה של העוצרת שוב בשלטון‪.‬‬
‫הם השתנו‪ .‬המפלגה הרבה יותר מתונה‪ ,‬אין כבר רציחות‪ .‬אין מנודים בשיניים‬
‫מרוחות במשחת נעליים‪ .‬המפלגה כנראה מתאימה יותר בעיני האזרחיות לנהל את‬
‫המלחמה‪ .‬אני ואת מבינות מה הן שוות‪ ,‬אבל הן עלו לשלטון ברוב גדול‪.‬‬
‫הן הרגו את אמא שלך‪.‬‬

‫מעין | ‪123‬‬

‫ביאטריס‪ :‬‬

‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬

‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬

‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬

‫מעין | ‪124‬‬

‫אני מוכרחה לומר שהמפלגה גם טובה לעסקים‪ .‬יש פחות ביורוקרטיה‪ ,‬פחות‬
‫מענקים לכל מיני בטלניות שחיו על חשבון האנשים שעבדו‪ .‬כשהורדנו את‬
‫הדיקטטורה אנשים כאן התפרעו‪ .‬אי אפשר לנהל ככה מדינה‪ .‬הזמנים משתנים‪.‬‬
‫לפני עשר שנים התרגשתי לשמוע מישהי אומרת את שמי‪ ,‬היום נשים בכל העולם‬
‫לוחשות בקופה‪“ ,‬ביאטריס”‪ .‬השם שלי הפך למותג‪.‬‬
‫בגלויות השנה החדשה סיפרת שאת גרה בארמון‪ .‬אבל לא האמנתי שהוא עצום כל‬
‫כך‪.‬‬
‫כן‪ ,‬ענק‪ ,‬הדבר המצחיק הוא שמי שנתנה את ההוראות לבנות את הארמון הזה היתה‬
‫העוצרת‪ .‬רצו לעשות מזה מוזיאון‪ ,‬אבל בסוף קניתי את המקום‪ .‬אני מעט בודדה‬
‫כאן‪ .‬את הפיצויים מהמדינה השקעתי ברשת חנויות קצף אמבט בינלאומית‪ .‬בגלל‬
‫המלחמה‪ ,‬מזל שפנינו לחו”ל‪ ,‬כי רוב הנשים בחזית‪ .‬היום נשים שמנות וגם כחושיות‬
‫בכל העולם עושות אמבטיה עם “ביאטריס”‪ .‬זה הניצחון שלי‪.‬‬
‫אני כל כך שמחה לשמוע שהסתדרת‪.‬‬
‫תוכלי לעבוד אצלי בתפקיד ניהולי בכיר ברשת‪ .‬נוכל להיות חברות שוב‪.‬‬
‫אני מורה בכפר שלי‪.‬‬
‫אתן לך לנהל אזור‪ ,‬יבשת‪ .‬תקבלי את אפריקה‪.‬‬
‫אין מישהי שתחליף אותי בכפר‪ .‬ועדת הכפר שלחה אותי ללמוד באוניברסיטה‬
‫וחזרתי עם תעודת הוראה‪ .‬אם אעזוב‪ ,‬מי ילמד את הילדים? אני המשכילה היחידה‬
‫בכפר‪.‬‬
‫אני מדברת איתך ברזולוציה אחרת‪ .‬את צריכה להבין שזו רשת עצומה‪ .‬כל שבוע‬
‫אנחנו פותחים סניפים‪ .‬השבוע זה קייפטאון‪ .‬בשבוע הבא פותחים שני סניפים‪:‬‬
‫בסייגון ובברזיליה‪ ––– .‬טוב‪ ,‬מה רצית? בשביל מה צצת פתאום אחרי אחת–עשרה‬
‫שנים?‬
‫אמרת שתוכלי לסייע לי‪ .‬לא חשבתי שאצטרך את הטובה שלך‪ ,‬אבל עכשיו‪...‬‬
‫את צריכה סיוע כספי? אין בעיה‪.‬‬
‫כן‪ .‬תודה‪ .‬לא חשבתי שזה יקרה‪ ,‬אבל כן‪.‬‬
‫אני מבינה‪( .‬שולפת פנקס צ’קים ומרכיבה משקפי קריאה) ניתוח? לימודים?‬
‫הימורים?‬
‫זה לא בשבילי‪ .‬בואי נאמר‪ ,‬מטרה חשובה‪.‬‬
‫והיא?‬
‫עדיף שתיתני את הכסף בלי לברר‪.‬‬
‫אני לא נוהגת לעשות דברים בלי לדעת מהם‪.‬‬
‫אם תדעי‪ ,‬את יכולה להסתבך‪ .‬פעם אחת כבר כמעט הובלתי אותך לקבר עם הפה‬
‫שלי‪ .‬מה שאני מתכננת עדיף שלא ייוודע לאיש‪ .‬זה נושא רגיש מאוד‪.‬‬
‫לך כמובן אין מה לדאוג‪ ,‬פי סגור‪.‬‬
‫האם אין סיכוי שתיתני לי כסף בלי שאחשוף את הסוד?‬
‫עם כל אהבתי‪ ,‬לא אוכל לסייע בלי זה‪ .‬את חייבת לומר לי מה את מתכננת‪.‬‬
‫ובכן‪ ,‬אני צריכה את הכסף בהקשר של מה שדיברנו קודם‪ :‬מפלגת הרפורמה‪.‬‬
‫כן‪.‬‬
‫לא אגיד יותר‪.‬‬
‫ו?‬
‫אני מעוניינת לנסות לעצור את מהלך העניינים במדינה‪ ,‬בייחוד את נושא פצצת‬
‫האטום‪ ,‬בדרך היחידה האפשרית‪ ,‬בעצם‪.‬‬
‫והיא?‬
‫(פאוזה) בהרים שליד הכפר שלי מתארגנת מחתרת‪ .‬יש כבר חמישים אנשים‬
‫אמיצים שמוכנים לפקודה‪ .‬אבל מחתרת צריכה כסף‪ .‬נשלחתי לגייס ממך‪.‬‬
‫מהפכות? מחתרות? חשבתי שלא אשמע עוד את המילים האלה‪ .‬הימים האלה נגמרו‪.‬‬
‫היום זה עידן כוחות השוק‪ .‬המלחמות הן בין רשת הסבונים שלי לרשת המתחרה‪.‬‬
‫אני חייבת להציל את המדינה מעצמה‪ .‬ההנהגה עומדת להשליך פצצת אטום על‬
‫רוסיה‪ ,‬את יודעת‪.‬‬

‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬

‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬

‫כן‪ ,‬זה כתוב בכל העיתונים‪.‬‬
‫זה יהיה נורא אם נפציץ את רוסיה‪.‬‬
‫אבל רוסיה כבשה לנו חלק ארץ נכבד במערב‪ ,‬והקרב לא זז כבר כמה חודשים‪.‬‬
‫ההנהגה אומרת שאין ברירה‪ ,‬חייבים להשתמש בפצצה‪ .‬צריך לסמוך עליהן‪ ,‬הן‬
‫מבינות במלחמה‪ .‬הרי כולם מסכימים עם זה‪.‬‬
‫הרי רק לפני שנה כבשנו את דחאסטן מהרוסים וכולם כאן הריעו‪.‬‬
‫אני לא מבינה בזה‪ .‬גם את לא‪ .‬תני למומחיות לטפל בזה‪.‬‬
‫אני רוצה להקים מחתרת נגד הממשלה‪ ,‬שתפריע למלחמה‪ ,‬שתעצור את פצצת‬
‫האטום‪ .‬אם נזרוק על רוסיה פצצה‪ ,‬הרי הם יהיו חייבים להחזיר בפצצת אטום‪.‬‬
‫גם אני לא מתלהבת מזריקת הפצצה‪ ,‬מלחמה רעה לביזנס‪ .‬אבל הפתרון הוא לא‬
‫טרור‪.‬‬
‫אין דרך אחרת‪.‬‬
‫את תקימי חזית שנייה בזמן מלחמה‪ .‬זה נורא‪.‬‬
‫כך נוכל לשמור על חיינו‪ .‬הברירה היא השמדת מוסקבה והשמדתנו שלנו‪.‬‬
‫אבל גם לפי התכנון שלך ימותו אנשים‪ .‬את תזרקי פצצות‪.‬‬
‫יש בקווקז פתגם ישן‪ ,‬שמעתי את זה ממישהו שאיכשהו נשאר כאן‪ ,‬גבר‪ ,‬שומר יער‬
‫זקן‪ .‬הוא אמר לי‪ ,‬כשגודעים עץ‪ ,‬הוא מועך את הפרחים‪ .‬הרעיון הוא לקרב את‬
‫הפלת המשטר‪ .‬כן‪ ,‬יהיו אנשים שישלמו מחיר‪ ,‬לצערי‪.‬‬
‫אם את הורגת‪ ,‬מה מבדיל בינך ובין מפלגת הרפורמה? גם הן מעכו פרחים‪ .‬אני‬
‫הייתי אחד הפרחים הללו‪.‬‬
‫הן מובילות את כולנו להשמדה‪ ,‬אני רוצה להפסיק את המלחמה הטיפשית הזו‪ .‬איך‬
‫עולה בכלל בראשן המחשבה להשתמש בנשק אטומי?‬
‫אתן פועלות לבד?‬
‫לא‪.‬‬
‫יש גופים שעוזרים לכן?‬
‫עדיף לא להיכנס לזה‪ .‬אני לא רוצה להתווכח על פוליטיקה‪ ,‬רק לקבל טובה אישית‪.‬‬
‫מי עומד מאחוריכן?‬
‫הם‪ ,‬הרוסים‪ ,‬אין לנו ברירה‪.‬‬
‫זה לתקוע סכין בגב לחיילים בזמן קרב‪ .‬אני יכולה עוד להבין בחורה שמשתמטת‬
‫מהמלחמה‪ ,‬כדי למחות‪ .‬גם זה בעיה‪ ,‬כשאחרות משרתות במקומה‪ ,‬אבל ניחא‪ .‬מה‬
‫שאת מציעה זה להצטרף לאויב שלנו‪ .‬את אוהבת את הרוסים? את בעד האויב?‬
‫חלילה‪ ,‬הם אויביי‪ .‬מדובר אחרי הכול בגברים‪ְ ,‬ש ָרצים סוסיים‪ ,‬זינים מהלכים‪,‬‬
‫אימבצילים עם צחנת זיעה‪ ,‬נימולים מוכי שחין‪ ,‬פרונקלים מגובננים‪ ,‬חלאות‬
‫קטטריות‪ ,‬מתעקשי לשכב מלמעלה‪ ,‬אנסים ֵק ִריליים‪ .‬הגברים הרי אשמים בשואה‪,‬‬
‫בעבדות‪ ,‬הם חיסלו את האצטקים‪ ,‬את הארמים‪ ,‬הרגו את ישו המסכנה‪ .‬איך הכניסו‬
‫מסמרים למשמניה‪.‬‬
‫אבל את רוצה את עזרתם לעשות פיגועי טרור נגד המדינה‪ ,‬עם כספי שלי‪ ,‬כסף‬
‫מקצף אמבטיה “ביאטריס”?‬
‫כן‪.‬‬
‫זו בגידה‪ ,‬מרי היקרה‪ .‬תמיד אהבתי את המדינה‪ ,‬גם כשהייתי סמוכה למות‬
‫בגיליוטינה‪ ,‬עדיין אהבתי את המדינה‪ .‬כשרקקו עליי ברחוב המשכתי לאהוב את‬
‫מדינתי‪ ,‬את רפובליקת הנשים השמנות‪.‬‬
‫אבל גם אני אוהבת את המדינה‪ ,‬אני רוצה להציל את הרפובליקה מסופה‪ .‬על כל‬
‫פנים‪ ,‬את לא חייבת להסכים איתי‪ ,‬אני רק רוצה את הכסף‪.‬‬
‫באיזה סכום מדובר?‬
‫סכום מזומן של מאה אלף דולר‪ .‬לא צ’ק‪.‬‬
‫זה סכום גדול‪ .‬אין לי אותו בכיס‪.‬‬
‫אני יודעת‪.‬‬
‫אני חייבת לחשוב על כך עוד‪ .‬אני הרי לא מסכימה איתך אידאולוגית‪ .‬ניפגש כאן‪,‬‬
‫מחר בדיוק‪ ,‬באותה שעה‪.‬‬

‫מעין | ‪125‬‬

‫(יוצאת)‬
‫מרי‪ :‬‬

‫הפנים שלה צהובות‪ ,‬הן שונות‪ .‬ידה יבשה וסדוקה‪ .‬היא מלאת חרדה‪ .‬היא אדם שיש‬
‫הב ָדלים‪ .‬הייתי אפילו אומרת שהיא‬
‫לו מה להפסיד‪ ,‬לא ביאטריס עם הכובע עמוס ּ‬
‫היתה אז יותר מאושרת‪ .‬אלמלא מה שקרה בינינו‪ ,‬הייתי אומרת שהיא תסגיר אותי‪.‬‬
‫אבל עליי להאמין‪.‬‬
‫תמונה שנייה‬

‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬

‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬

‫מעין | ‪126‬‬

‫הבאתי לך מתנה‪ :‬פנקייק קוקוס‪ .‬זכרתי שאמרת שאת אוהבת את זה‪.‬‬
‫זה לא אני‪ ,‬זו אמא שלי‪ .‬אני לא יכולה לראות את זה‪ .‬קחי את זה מפה‪.‬‬
‫את לא רוצה לאכול? טוב‪.‬‬
‫תני לי שנייה להתאפס ––– חשבתי על ההצעה‪ .‬האם חוכמה‪ ,‬היגיון או תבונה‬
‫עדיפים על נאמנות פשוטה למולדת‪ .‬מה שאת אומרת חכם והגיוני‪ .‬זריקת הפצצה‬
‫האטומית תביא אסון‪.‬‬
‫השמדה כללית‪.‬‬
‫אני יודעת את כל זה‪ ,‬ובכל זאת‪.‬‬
‫בכל זאת מה?‬
‫הגעתי למסקנה אחת‪ :‬אין לי ברירה‪.‬‬
‫כן‪.‬‬
‫הנאמנות למדינה קודמת לחוכמה ולהיגיון‪ .‬כך חינכו אותי‪ .‬גם כשהיא מטורפת‬
‫וצמאת דם ‪ -‬עלינו לשחק את המשחק‪.‬‬
‫מה זאת אומרת מבחינתי?‬
‫לא אסייע לך‪.‬‬
‫טוב‪ .‬אני מבינה‪.‬‬
‫יש לי עוד משהו לומר‪ .‬לא אוכל להישאר נייטרלית לגבי מה שאמרת‪ ,‬אחרת אחטא‬
‫לעצמי כפטריוטית‪ .‬לא אוכל לעמוד בצד ולא להחליט כשאני יודעת על התכנון‬
‫שלך‪ .‬אני מאוד מצטערת‪ ,‬אבל החלטתי להסגיר אותך‪ ,‬חברתי היחידה‪.‬‬
‫להסגיר?‬
‫אי אפשר לתקוע סכין בגב ללוחמות‪ .‬את בוגדת‪.‬‬
‫את לא תסגירי את הקבוצה שלי!‬
‫לא אוכל לישון אם אדע שלא עזרתי למדינתי לעצור את הפעולה‪ .‬יצרת קשר עם‬
‫הרוצחים הרוסים‪ .‬אני נאלצת למעול באמון שלך ובהבטחות שנתתי‪ ,‬לשכוח את‬
‫הטובה שעשית לי‪ .‬אני רוצה כמובן להתנצל‪ .‬אעיד לטובתך‪ ,‬ואקווה שתקבלי רק‬
‫עונש קל‪ .‬את מוזמנת לצאת ולברוח עכשיו‪ ,‬לנסות להגיע לחוץ לארץ‪ .‬אני לא אנעל‬
‫את הדלת‪.‬‬
‫סיכנתי את עצמי בשבילך‪.‬‬
‫כן‪.‬‬
‫דיברתי איתך כשאיש לא הסכים‪.‬‬
‫זו ההחלטה הבוגרת היחידה שאפשר לקבל‪ ,‬ואני עושה אותה בקושי‪.‬‬
‫זו הפרת הברית בינינו‪.‬‬
‫את מוזמנת לחשוב עליי כל דבר נורא שתרצי‪ .‬כל החלטה שאקבל תהיה נוראית‪.‬‬
‫אבל אני נותנת לך עוד אופציה‪ ,‬כדי להראות כמה קשה לי הדבר‪.‬‬
‫אני לא מבינה‪.‬‬
‫את יכולה להרוג אותי‪ .‬במזוודה כאן (פותחת) יש אקדח‪ ,‬משתיק קול וכפפה‪ .‬את‬
‫יכולה לירות בי בראש ולהניח את האקדח בידי‪ .‬זה ייראה כאילו התאבדתי‪ ,‬ואז‬
‫תוכלי לעשות את המהפכה הנוראית שלך‪.‬‬
‫מה זה משנה? אני לא מבינה‪.‬‬

‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬

‫לא אוכל לחיות ולדעת שבגדתי במדינה או שלא עצרתי את דבר הבגד‪.‬‬
‫אני לא יכולה לעשות את זה‪.‬‬
‫אם ממילא אמות מפצצת האטום‪ ,‬אין שום סיבה שלא תהרגי אותי‪ .‬ממילא תכננת‬
‫להרוג עם המיליציה שלך נשים שמנות אחרות‪ ,‬בשר מבשרך‪.‬‬
‫זה לא אותו דבר‪ .‬את‪...‬‬
‫מה אני? יכולתי למות בטעות בפיצוץ שלכם‪ ,‬נכון?‬
‫זה אפשרי‪.‬‬
‫ודאי‪.‬‬
‫אבל כאן זה אחרת‪.‬‬

‫(ביאטריס מלבישה למרי כפפה)‬
‫ביאטריס‪ :‬‬

‫הנה‪ ,‬קחי עכשיו את האקדח‪.‬‬

‫(שמה את האקדח ביד שלה)‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫מרי‪ :‬‬
‫ביאטריס‪ :‬‬
‫ ‬

‫תירי בי‪ .‬כווני אליי‪ .‬אל תכווני לתקרה‪ .‬כווני אל פניי‪ .‬אל הבטן‪ .‬מה ההבדל? הרגי‬
‫אותי‪.‬‬
‫ההבדל? לא כל דבר אפשר להסביר‪ .‬אולי את צודקת‪ :‬לא כל דבר הוא חישוב של‬
‫היגיון‪ ,‬חישוב הוא אף פעם לא קר‪ .‬אבל לא אוכל להרוג אותך‪( .‬מסירה את הכפפה‬
‫ושמה במזוודה) אני מתחננת שלא תסגירי אותי‪.‬‬
‫אין לי ברירה ––– (לטלפון) שלום‪ ,‬אני גרה בשדרה ב’ רחוב ‪ ,167‬דירה ‪ .2‬תוכלו‬
‫לשלוח לכאן ניידת של השירות החשאי? (מנתקת)‬
‫יש לך זמן לברוח‪ .‬ואל תלכי לכפר‪ ,‬אגיד להם שאת שם‪.‬‬

‫(מביטות שתי שניות זו בזו)‬
‫מרי‪ :‬‬

‫להתראות‪.‬‬

‫(מרי יוצאת‪ ,‬ואחרי שנייה טורקת את הדלת בעוז‪ ,‬ברעש שנשמע כמו ירייה)‬

‫רועי צ’יקי ארד הוא עורך משותף של "מעין"‪ .‬זהו ניסיונו השני בכתיבת מחזה‪ .‬המחזה הראשון שחיבר "קדימה!" מחזה על הון ולבנון‪ ,‬נבחר לפסטיבל “צו‬
‫קריאה ‪ "4‬בצוותא‪2009 ,‬‬

‫מעין | ‪127‬‬

Maayan - Poetry, Prose, Arts and Ideas magazine.
Summer 2009 / Issue No. 5
Editors:
Roy “Chicky” Arad, Joshua Simon
Editorial Board:
Aharon Shabtai, Roee Rosen, Nimrod Kamer, Hagai Boas, Naama Gershi, Ari Libsker, Michal
Dar, Elisheva Levi, Osnat Ita Skoblinski, Yuval Ben ami, Zahiye Kundos, Dan Shadur, Maayan
Strauss, Mati Shemoelof, Assaf Galay, Kerem Halbrecht, Israel Einhorn
Cover: Asaf Koriat, The Earth, the Sun and the Moon, 2007
Back: Merav Cohen and Noa Tsaushu, 2008
Design: Kerem Halbrecht
Public Relations: Maayan Amir
Text Editing: Noa Rosen
Legal Advisor: Jonathan Klinger
Published by:
Maayan Association for Poetry
Maayan Magazine is supported by Joshua Rabinowitz Fund for arts Tel Aviv & Mifal Hapais
– Israeli Lottery Council for The Arts, The Science, Culture, And Sport Ministry – The Culture
department and Tel Aviv-Jaffa Municipality
Website and Translations:
www.maayanmagazine.com
maayaned@gmail.com
P.O.B 16277
Tel Aviv 61162
Israel
Contributors in this issue:
Zahiye Kundos, Natalie Levin, Roee Rosen, Ohad Fishof, Boaz Lavie, Pesach Slabosky, Yiftach Ashkenazi,
Vaan Nguyen, Yael Friedman, Ronny Cohen, Danna Frank, Aharon Shabtai, Rinat K. Reuven, Hayyim Nahman
Bialik, Raymond Queneau, Nicanor Parra, Tzeela Katz, Zachi Melamad, Roy "Chicky" Arad, Irit Katz, Neta Liraz,
Michal Dar, Oded Na'aman, Nony Geffen, Michal Hai, Navit Barel, Adi Leviatan, Joshua Simon, Merhav Yeshoron,
Oren Kakun, Jason Moriss, Carmelle Rubinstein, Lina Falah, Yuval Ben Ami, Adrian Henri, Roger McGough,
Pete Brown, Malki Tesler, Roman Baembaev, Inbal Strauss, Sagie Elnekave, Keren Cytter, Aline Lev har,
Efrat Kedem, Ariel Schlesinger.