‫ויליאם שקססיר ‪ /‬המלך ליר‬

‫ספרי מוסת ‪ /‬בעריבת א‪ .‬שלונסקי‬

‫״ "י ל ^ ^‪ ,‬״ יב ' י ה י א גיוז ם‬

‫ה‪)1‬ל ״י י " י י ' ״־ ״יי ■ כוזיגה‬

‫בהנחות מיוחדות‬
 ‫ל י ר‬ ‫ה מ ל ך‬
‫סאת‬

‫ויליאם ש קםפ י ר‬
‫עברית‬

‫אברהם שלונסקי‬

‫ספרית פועלים ‪ /‬ספרי מופת‬

‫הוצאת הקיבוץ הארצי‪ ,‬השומר הצעיר‪.‬‬
 ‫‪K I N G‬‬ ‫‪L E A R‬‬
‫‪William Shakespeare‬‬

‫‪Translated by:‬‬
‫‪Abraham Shlonsky‬‬

‫מהדורה עשרים — ‪1988‬‬

‫©‬
‫כל הזכויות שמורות לספרית פועלים בע״מ‬
‫הודפס בישראל בדפוס ניידט בע״מ תל־אביב‬

‫‪s‬‬ ‫המערכת והמינהלה תל־אביב‪ ,‬ת‪.‬ד‪291535 37068 .‬‬

 ‫הנפשות‬
‫ליר ‪ -‬מלך בריטניה‬
‫מלך צרפת‬
‫ברגונד‬
‫דכם \‪: :‬‬
‫\־‬
‫דכס קורנול‬
‫‪:1‬‬ ‫\ ־‬

‫דכם אולבני‬
‫אלוף קנט‬
‫אלוף גלוסטר‬
‫אדגר‪ ,‬בן גלוסטר‬
‫אדמונד‪ ,‬ממזרו של גלוסטר‬
‫קורן‪ ,‬ממשרתי החצר‬
‫זקן‪ ,‬אריסו של גלוסטר‬
‫רופא‬
‫ה^ווטה‬
‫אוסולד‪ ,‬שר החצר של גוגריל‬
‫בסקודתו של אדמונד‬ ‫קצין‪,‬‬
‫אביר‪ ,‬בן לויתה של קורדליה‬
‫כרוז‬ ‫▼‬

‫מערתי קורנול‬

‫אבירים מבני־לויתו על ליר‪ ,‬קצינים‪ ,‬רצים‪ ,‬חילים‪,‬‬

‫‪-‬ז־‬ ‫ז •‬ ‫ני••‬ ‫*‬ ‫״‬ ‫‪ :‬ז־ד‬ ‫• ‪~:‬‬ ‫־ • ־‬

‫מערתים‪.‬‬
‫‪• :▼1‬‬
‫מקום העלילה‪ :‬בריטניה‪.‬‬

‫‪7‬‬
 ‫מערכה ראשונה‬

‫ראשונה‬ ‫תמונה‬
‫היכל המלך ליר‪.‬‬
‫קנט‪ ,‬גלוסטר ואדמונד‪.‬‬

‫ואצכי סברתי כי בעיני המלך עדיף דכס אולבגי‬

‫‪ :‬־•‬ ‫־‬ ‫\‬ ‫*‬ ‫ז•‬ ‫־ •‪ ••••.‬י‬ ‫‪-‬‬ ‫‪ 1‬״‬ ‫׳‬ ‫▼ ־‪• :‬‬‫•‬ ‫‪1:‬‬
‫קנט‪.‬‬
‫י‬

‫מזיכם קותול‪.‬‬

‫הממלכה‪,‬‬
‫בהחלקז —‬
‫עתה‪ ~ 1 ,‬ד ••‬
‫ואולם ‪ -‬ד‬
‫הימים‪1 : ,‬‬
‫סברנו זכל ־■ד •‬ ‫כן‬
‫‪-‬י▼‪:-‬‬ ‫נלוסטר‪.‬‬
‫אין לדעת עוד‪ ,‬מי מן האונים נכבד בעיניו יותר‬
‫•־‬ ‫‪••:‬ד‬ ‫‪: -‬‬ ‫• י‬ ‫•‬ ‫ד־ ־‬
‫■‬ ‫״ *‬

‫מחברו‪ .‬כי הנה עלו החלקים בד בבד‪? ,‬זאפלו‬

‫בטביעת־עין אי אתה מבחין‪ ,‬איזהו העדיף ‪#‬בהם‪.‬‬

‫בנף הוא זה‪ ,‬מילוו־דז‬ ‫קנט‪.‬‬

‫בלדתו וגדולו‪ .‬וכל כזד הרביתי להסמיק‪,‬‬

‫•‬ ‫‪• : - :‬‬ ‫•‬ ‫‪-‬‬ ‫ד‬
‫נלוסטר‪ .‬יד לי‪•: ,‬סר‪,‬‬
‫• ‪:‬‬ ‫זי‬ ‫‪ :‬ז‬ ‫‪•1‬‬ ‫‪•• :‬‬ ‫•‬ ‫ז‬

‫בהכירי אותו לבן לי‪ ,‬עד כי מעט־מעט אזל הסמק‬

‫מפני‪.‬‬ ‫• ז־‬

‫‪9‬‬
 ‫איני יורד לסוף דבריך‪.‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫עהענילה‬
‫▼‬
‫בטנה‬
‫• ‪ :‬־‪1‬‬
‫חדרי‬
‫־ ‪- :‬‬
‫דברי ד‪:‬ירדו‬
‫‪ :‬ד־‬
‫הבחור ‪-‬‬
‫־ ־‪1‬‬
‫אך אמו ־‪*.‬על‬
‫־ י‬
‫גלוסטר‪.‬‬
‫וכך זכתה לתינוק בעריסה בטרם תזפה לבעל בביתה‪.‬‬
‫‪▼ •• :‬‬ ‫‪ :‬־ ‪-‬‬ ‫• ‪1‬־‪.‬־‬ ‫‪1‬‬ ‫י ־ ‪:‬־* ▼‬ ‫‪• :‬‬ ‫ז‪ :‬ז‬ ‫‪:‬זי‬

‫התחוע ריח עברה בדבר?‬ ‫־ •י ־ד‬ ‫▼‬ ‫‪-‬‬ ‫‪:‬־ ז‬

‫לא אוכל להבאיע ‪ -‬ריחה על עברה ענתנה פרי־‬

‫‪•:‬‬ ‫▼‬‫▼‪:‬‬‫•‪.‬־‬ ‫ד‬ ‫‪1‬‬ ‫■‬
‫‪:‬‬ ‫־ד‬ ‫‪ :‬־ ‪• :‬‬
‫קנט‪.‬‬
‫הלולים כזה‪.‬‬ ‫זד‬

‫עוד בן אחד לי‪ ,‬סר‪ ,‬והוא כער־למהדרין וגדול ממנו‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫לערך עגה אחת‪ ,‬ובכל־זאת לא יוקירגו לבי יותר‬
‫מזה‪ .‬אמנם‪ ,‬התחצף הבחור ובא לעולם בטרם ידרע‪,‬‬
‫•ז *־‬ ‫‪•:‬״••‪.‬־‬ ‫ז‬ ‫ד‬ ‫‪1‬‬ ‫־ ד‬ ‫י‬ ‫• ‪ :‬־‬ ‫‪:‬ז‬ ‫ז‬

‫אך אמו היתה יפה להלל‪ .‬מעשה־תענוגים היה לי‬

‫•‬ ‫▼‬‫▼‬ ‫•‬ ‫‪: -‬־‬ ‫־ ‪:‬־ ״‬ ‫‪ :‬־ ••‬ ‫▼‬‫ד‬ ‫ז‪:‬ז‬ ‫־י‬

‫להולידו‪ ,‬ואיך אוכל להתנכר לוז ‪ -‬התדע‪ ,‬מי הוא‬

‫הג׳גטלמן האציל הזה‪ ,‬אן־מונדז‬

‫לא‪ ,‬מילוךד‪.‬‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫מילורד קנט‪ .‬זכרהו וכבדהו‪ ,‬כי הוא אחד מידידי‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫הנכבדים‪.‬‬
‫ד‬ ‫•‬ ‫־־ נ‬

‫העי מוכן לעדתו ככל אער אוכל‪.‬‬

‫‪-‬‬ ‫‪:‬־־־‪•.‬‬ ‫‪ :‬ז‬ ‫▼יו ד‪:‬‬ ‫• ‪:‬־‬
‫לקנט‪.‬‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫חפצתי מאד לאהבך‪ ,‬ואבקן‪#‬ז כי גתוזיע מקןרוב‪.‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫א‪#‬זתךל‪ ,‬סר‪ ,‬להיות ךאוי לחסךך‪.‬‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫כבר ת‪#‬זע ‪#‬זנים נולד הוא באךץ‪-‬מךחקןים‪ ,‬ובלןרוב‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫יצא ‪#‬זנית למסעיר ‪ . . .‬קול הגרגרות מאחורי הבמה‪ —.‬הגה‬
‫המלך בא‪ .‬באים בעלי הגרגרות‪ ,‬ליר‪ ,‬הדוכסים קורנוול ואולבגי‪,‬‬
‫גונריל‪ ,‬רגן‪ ,‬קורדליה ובני־לויתם‪.‬‬

‫‪10‬‬
 ‫צא‪ ,‬נלוסטר‪ ,‬וקדם האדונים‪,‬‬ ‫ליר‪.‬‬
‫והברגונדי‪.‬‬
‫הצרפתי י ־ \ ‪* :‬‬
‫־▼‪*▼1‬‬
‫כמצותןז‪ ,‬מלכי‪.‬‬ ‫נלוסטר‪.‬‬
‫גלוססר ואדמונד יוצאים‬

‫ואנכי אודיע בעתים‬ ‫ליר‪.‬‬

‫צפונות לבי‪ - .‬הביאו המפה!‬
‫▼‬‫‪------‬‬ ‫ז•‬ ‫• •‬ ‫‪:‬‬

‫דעו אפוא‪ :‬לחלקים עלטה‬

‫חלקתי ממלכתי; כי כן אמו־תי‪:‬‬
‫אפרק לעת זקנה סבלות מלכות‬
‫ועל כתפי הנער אשימנה‬
‫ובאפס על אל קבר אדדה‪.‬‬
‫הקטב‪ ,‬בני קוו־נול‪ ,‬ואף אתה‪,‬‬
‫בני אולבני‪ ,‬הנאמן כמהו‪:‬‬
‫על כל צרה‪ ,‬למנע ריב־אחים‪,‬‬
‫‪•-‬‬ ‫־ •‬ ‫•‬ ‫זז‬ ‫ז‬

‫הנה אקב את מהר הבנות‪.‬‬

‫ואף לצרפתי ולברגונז־י‪,‬‬
‫טני נסיכים רמי־המעלה׳‬
‫טבארמון טוהים בתחרותם‬
‫על חסד הצעירה טבבגותי‪,‬‬
‫יתן המענה‪ .‬הגדנה לי׳ בנותי‪-‬‬
‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫־••‪ :‬ז‬ ‫~ י‬ ‫‪-‬‬
‫‪-‬‬‫‪-‬‬‫‪-‬‬
‫‪-‬‬‫‪-‬‬‫‪-‬‬
‫‪-‬‬‫‪-‬‬ ‫\‬

‫כעת‪ ,‬בהנזרי מן השלטון‪,‬‬

‫מדאגות ממלכת וגבולין ‪-‬‬
‫מי יאהבני יתר על כלנה ז‬
‫נגדיל מתן לזו טסגלתה‬
‫\ז ז‬ ‫‪:‬‬ ‫־ ז*‬ ‫־‪*:‬‬

‫נוצחת את הטבע‪ ).‬גונריל‪,‬‬

‫‪11‬‬
 ‫את הבכירה ‪ -‬דברי הראשונה‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫■‬ ‫ד•‬
‫■‬ ‫־‪•:‬‬ ‫‪•:-:-‬ז■‬

‫אבי‪,‬‬ ‫ז •‬
‫גוגריל‪.‬‬
‫אהבתי ־עד אין הביע‪,‬‬
‫עזה ־‪:‬־ז•‬
‫‪-‬ד‬
‫יקרת לי מדרור ואור־עיני‪,‬‬
‫־‬ ‫‪:‬‬ ‫•‪:‬‬ ‫‪• 1‬‬
‫■ד־י‪• :‬‬

‫מכל ןל!ר‪ ,‬וכל שאין ערך לו‪,‬‬

‫מזיו־חיים‪ ,‬מאשר‪ ,‬מכבוד‪- ,‬‬
‫אין בת אוהבת־אב יותר ממני‪.‬‬
‫ידלו מלותי‪ ,‬שפתי תדמנה‪- ,‬‬
‫רב יתר מכל אלה אהבתיך‪.‬‬
‫קורדליה‪ .‬לנפשה‪ .‬ומה בפי! ‪ -‬אהב‪ ,‬לבי‪ ,‬ודם‬
‫‪1‬‬
‫־‬ ‫• •‬ ‫־‬ ‫‪• :‬‬

‫כל המחוז הזה‪ ,‬מכאן עד כאן‪,‬‬ ‫ליר‪.‬‬

‫בו נהרות־איתן וחרש־יער‪,‬‬
‫שדות ונאות־מרחב‪ - ,‬נתתי לך‬
‫ד־ • ▼ י‬
‫•‬ ‫‪x‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪7‬‬‫‪:‬‬ ‫‪1‬‬

‫ולזרע אולבני לאחזת־עולם‪.‬‬

‫ומה בפי בתנו השניה‪,‬‬
‫רגן‪ ,‬אשתו של קורנול‪ ,‬הגידי!‬
‫קרוצה אני מחמר אחותי‪,‬‬ ‫רנן‪.‬‬
‫אהבתה‬
‫דברי ־ ▼▼‬
‫כערכה‪ : * ,‬־•‬
‫ערכני ־‪▼:*.*.‬‬
‫‪• : 1‬־־‬
‫היו גם לי לפה‪ ,‬אך לא עד תם;‬
‫שנאתי כל חמדה שלחושים‪,‬‬
‫•‬ ‫‪-‬‬ ‫‪1:‬‬ ‫ז‬ ‫•‬ ‫‪1‬״‬

‫ולאהב את הוד רוממותך‬

‫הוא כל תענוגי‪.‬‬
‫הו מה דלותי‪.‬‬ ‫קורדליה‪ .‬לנפשה‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬לא! אהבתי‪ ,‬ידעתי‪,‬‬
‫ז־ ‪• :‬‬ ‫־ ‪:‬־ ד*‬ ‫ד‬ ‫‪:‬‬

‫עזה משפת־לשון‪.‬‬

‫‪12‬‬
 ‫השליע הזה על ארץ ממלכתי‪,‬‬ ‫ליר‪.‬‬
‫אער גךלו‪ ,‬ערכו ותפארתו‬
‫אינם נופלים מחלק גונריל‪,‬‬
‫לך ולזרעך הודעתי לצמיתות‪- .‬‬
‫כעת‪ ,‬משוע־חיי‪ ,‬הצעירה‬
‫ולא המצערה‪ ,‬אער עליה‬
‫ז‬ ‫•‬
‫•‬‫ד•‬
‫־‬ ‫‪:‬־ ד‬ ‫־• ‪:‬זז‬ ‫‪:‬‬

‫צרפת ־י־יריבו‪,‬‬
‫ויין ־‪ :1‬־‬
‫ברגונד ‪:‬־* י‬
‫חלב \‪: :‬‬
‫מה את תגידי ונחלת‬
‫את היפה בחלקים? דברי!‬
‫קורדליה‪ .‬לא־כלום‪ ,‬מלכי‪.‬‬

‫לא־ כלום ז‬ ‫ליר‪.‬‬

‫קורדליה‪ .‬לא־כלום‪.‬‬

‫לא־כלום ‪ -‬סופו לא־כלום‪ .‬דברי‪ ,‬ךבויי!‬ ‫ליר‪.‬‬

‫קורדליה‪ .‬אבוי‪ ,‬כי לא אוכל לשים לבי‬

‫על דל־עפתי‪ .‬אהבתי את מלכי‬
‫־ ‪• :‬‬ ‫ד‬ ‫־ ־ ‪• :‬‬
‫‪1‬‬‫־‬ ‫‪ :‬ז ־‬ ‫־‬ ‫־‬

‫יתר‪ ,‬לא▼פחות‪.‬‬
‫כתובתי ‪ -‬לא ־‪.‬־־‪.‬י‬
‫•ד•‬ ‫‪1‬‬

‫אי לך‪ ,‬קורדליה! היטיבי נא ז־בךיך‪,‬‬ ‫ליר‪.‬‬

‫פן יבלע אערך‪.‬‬

‫מלכי הרם‪,‬‬ ‫קורדליה‪.‬‬

‫נתת לי חיים‪ ,‬גדלת‪ ,‬גם אהבת‪,‬‬
‫‪ . ; . , .‬ך‬ ‫‪ . - , .‬ך ‪.‬‬

‫ואנכי אעיבה תגמוליך‬

‫״*‬
‫־‪.‬‬ ‫־‪:‬‬ ‫ז י ז‬ ‫־‬ ‫‪ :‬ז‬

‫בכבוד־אב ורגע־אהבה‪.‬‬
‫־ ‪:‬־ ז‬ ‫•‬
‫•‬‫־‪.‬י•‬
‫‪:‬‬ ‫ז‬ ‫‪ :‬י‬

‫‪13‬‬
 ‫מה בצע בבעלים לאחיותי‪.‬‬
‫ולדבריהן אותך בלבד תאהבנה ז‬
‫כי אנשא‪ ,‬י_קח אישי החצי‬
‫מךחשי לבי וחובותיו;‬
‫הן לא אהיה לאיש‪ ,‬כאחיותי‪,‬‬
‫למען כי אהב רק את אבי‪.‬‬

‫בתם־לבב דברת?‬
‫‪:‬‬ ‫ד‬ ‫־‪:‬‬ ‫•‬ ‫•‬
‫•‬ ‫‪1‬‬
‫‪:‬־‬
‫ליר‪.‬‬

‫כן‪ ,‬מלך לם•‬ ‫קורדליה‪.‬‬

‫סרת־לבב‪.‬‬
‫•• ד‬
‫כה צעירה וכה‬
‫▼‪-‬‬ ‫‪:‬‬ ‫ז‬ ‫־‬
‫ליר‪.‬‬

‫קורדליה כה צעירה וכה ;שךת־לבב‪,‬‬

‫;הי‪ ,‬אפוא‪; ,‬שרך נדנ;תך‪,‬‬ ‫ליר‪.‬‬

‫כי בקז־ישת זיוה שלחמה‪,‬‬
‫■דרד הלילה וסתרי הקטה‪,‬‬
‫­‬
‫•‪­*-•.‬ו‬ ‫‪* • :• :‬‬ ‫— ‪:‬־י‬ ‫~‬

‫וכוכבים‪,‬‬
‫מזלות‪ :‬־‪ 1‬׳‬
‫בכה ~‪X‬‬
‫~‬
‫חותכי חיים ומות‪ ,‬בי נשבעתי‬
‫כי אתכחש לכל חובת אבות‪,‬‬
‫ושאר־בשר‪.‬‬
‫■‪▼1‬‬ ‫דמים‬
‫קרבת •ד•‬
‫לכל •*‪:‬־‬
‫‪▼:‬‬
‫וכנכריה תהיי לי ללבי‬
‫‪• • 1‬‬ ‫•‬ ‫• ‪•:‬‬ ‫‪ 1‬ז ‪▼• :‬‬

‫עדי עולם‪ .‬הסקתי הברברי‪,‬‬

‫בבשר בניו;שבר רעבונו‪,‬‬
‫;יקר לי וישובב נפשי יותר‬
‫ממך‪ ,‬בתי לשעבר‪.‬‬
 ‫מלכי!‬ ‫קנט‪.‬‬

‫אל הגה קנט! אל נא תקרב‬ ‫ליר‪.‬‬

‫אל קצף הדרקון‪ .‬מכל בנותי‬
‫אותה אהבתי‪ ,‬בצלה קויתי‬
‫אחסה לעת זקנה‪ - .‬צאי מעל פני!‬
‫אנוח בקברי‪ ,‬אם אעקרנה‬
‫מתוך לבי‪ - .‬קראו נא לצרפת!‬
‫מהר! ;בוא ברגונד! ‪ -‬אולבני! קורנול‬
‫יבלע נא חלקכם גם את חלקה‪.‬‬
‫אמרה‬
‫איפר ■ד ‪■:‬ד‬
‫נאותה‪ ,‬ד‬
‫תבוא ־‪:‬־■ד■ד‬
‫▼‬
‫כי ישר־לב הוא לה‪ ,‬ותשיאנה!‬
‫בידי'שניכם אפקידה שלטוני‪,‬‬
‫על כל הדר עזו ותפארתו;‬
‫ואנכי‪ ,‬עם אבירים מאה‪,‬‬
‫״ ז‬ ‫‪.‬‬ ‫‪. -‬‬ ‫‪.‬‬ ‫•‬ ‫‪! :‬‬

‫אשב לי‪ ,‬הדש־הדש חליפות‪,‬‬

‫בבית אחד מכם‪ .‬אשמר עמי‬
‫אך תאר המלכות ושם־כבודו‪- ,‬‬
‫והמשרה‪ ,‬העז והמסים‬
‫לכם‪ ,‬לוקחי־בנותי האהובים‪.‬‬
‫וזה לכם האות ‪ -‬הנה נזרי‬
‫הלקוהו ביניכם!‬

‫הה‪ ,‬ליר הרם‪,‬‬

‫־‪•1‬ד‬ ‫ז‬
‫קנט‪.‬‬
‫אשר כבדתיהו כמלכי‪,‬‬
‫כבן אוהב אביו‪ ,‬כעבד את רבו‪,‬‬
‫ותפלותי הגידו שם כבודו‪...‬‬

‫‪15‬‬
‫דרכתי את קעתי ‪ -‬הרחק מחץ!‬ ‫ל־ ר‪.‬‬

‫ירה החץ‪ ,‬ואף אם יפלחך!‬ ‫קנט‪.‬‬

‫העבד קנט ינהג בעזות־מצח‪,‬‬
‫כל עוד מלכו נוהג בעגעון‪.‬‬
‫אמרת לעשות?‬
‫־ ‪:‬־‬‫ד‬ ‫ד‬
‫‪:-‬‬
‫זקן‪- ,‬מה זה‬ ‫•ד•‪1‬י‬

‫איך תאלמנה דם עפתי־אמת‬

‫בנפל מלכות בפח החנפה?‬
‫היער הוא מצוה מול כמל מלך!‬
‫נא‪ ,‬העבר את פחז מעפטך‪,‬‬
‫וחי ראעי אם לא פחות מהן‬
‫תאהבך קורדלי^ה בתך‪.‬‬
‫רק כלי נבוב הומה בקול גדול‪.‬‬

‫דם‪ ,‬קנט‪ - ,‬בנפעך הואי‪.‬‬ ‫ליר•‬

‫נפעי‬
‫חרפתי את ־ ‪• :‬‬
‫ימי ‪• : --‬‬
‫כל ־‪ 1‬־‬
‫הןי ־‪1‬‬
‫־־‬ ‫קנט‪.‬‬
‫אל מול ארביך;גם הפעם‬
‫למען בטחונך אהזליך נפעי‬
‫מנגד כתמיד‪.‬‬

‫סור מעיני!‬ ‫ליר•‬

‫עיניך פקח היטב ולמטרה‬

‫בכל עת‪.‬‬
‫ד‬
‫שימני‬ ‫‪:‬‬ ‫‪•-‬‬ ‫•‬

‫בעם אפולו‪. . .‬‬ ‫ליר•‬

‫כן‪ ,‬בעם אפולו‪,‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫‪16‬‬
 ‫כי אך לשוא נשבעת באליך‪.‬‬

‫הו עבד! הו בוגד!‬ ‫ליר‪.‬‬

‫תופש חרבו‪.‬‬

‫העב ‪£‬־ןז‪ ,‬המלך‬ ‫קורנוול‪.‬‬

‫הרג רופאך ותן עכר‬ ‫קנט‪.‬‬

‫לנגע הממאיר‪ .‬חזר בך‪,‬‬
‫ולזג ‪ -‬כל עוד גרוני עמי לצעק‪,‬‬
‫חמס!‬
‫אצעקי▼־‪1‬‬
‫‪:‬־‬
‫שמעני‪ ,‬הסורר‪,‬‬ ‫ליר‪.‬‬
‫כעבד לרבו הקשיבה לי!‬
‫אשר חלל הנדר פתיתני‪,‬‬
‫ולא היתה כזאת עמי עד הנה‪,‬‬
‫‪1‬‬
‫••־‬ ‫‪-‬‬ ‫• ‪.‬‬ ‫ץ•‬
‫•‬ ‫ז! ז‬

‫ובמצח נחושה הךהבת עז‬

‫הפרד בין משפטי לשלטוני‪,‬‬
‫והוא חלול הטבע והתאר‪- ,‬‬
‫על כן זה תגמולך מיד המלך‪:‬‬
‫בחמשה;מים הכן לך מנן‬
‫מכל פגעי־הזמן אשיי ;קרוך‪,‬‬
‫ובששי ‪ -‬רגליך שא הרחק‬
‫מממלכתי‪ .‬ואם בעשירי‬
‫עוד ישתרך גופך בגבולותי‪- ,‬‬
‫אחת דתך למות! כלך מפה!‬
‫חי יפיטר‪ ,‬כלה ונחרצה!‬
‫■ יד‬
‫‪:‬ז‬ ‫־‬
‫‪1‬‬‫▼־‬ ‫•ד‬ ‫\*‬ ‫־‬

‫‪17‬‬
 ‫היה עלום‪ ,‬מלכי! אם כך היא המלכות‪,‬‬ ‫קנט‪.‬‬
‫הדרור הוא בנכר‪ ,‬ופה היא הגלות‪.‬‬
‫לקירדליה‪ .‬יהיו לך למגן אלי מרום‪ ,‬עלמה‪,‬‬
‫עדבוו־ך אמת‪ ,‬ומדועבתך תמה‪.‬‬
‫לרגןול מנריל‪ .‬פיכן דבר גבהה ומליצותיו הגדיל‪,‬‬
‫ולואי מעעיכן יוכיחו בעליל‪.‬‬
‫עאו נא‪ ,‬הנסיכים‪ ,‬מקנט ברכת־עלום‪,‬‬
‫הוא על אךמת־נכר יהיה כתמול־שלעום‪.‬‬
‫יוצא‪.‬‬

‫חצוצרות גלוסטר חוזר‪ ,‬ועמו צרפת‪ ,‬בורגונד ובבי לויתם‪.‬‬

‫נלוסטר‪ .‬הנה מלכי‪ ,‬צךפת וגם ברגונד‪.‬‬

‫ברגונד!‬
‫דכם \ ‪: :‬‬
‫\־‬ ‫ליר•‬
‫אליך ראיטונה אעא דברי‪.‬‬
‫‪­ :‬ד ­‬ ‫▼‬‫ד‬ ‫■ז‬ ‫•‬ ‫״ ••־ *‬

‫אתה‪ ,‬המתחרה עם מלך זה‬

‫באהבת בתי‪ :‬מה הנדן‬
‫איטר במעט ממנו תמאן‬
‫נכבדות?‬
‫דבר▼בה • ‪▼:‬‬
‫־ •־‬

‫מלכי הרם‪,‬‬
‫יד־ד‬ ‫־ ‪:‬‬
‫בורגונד•‬
‫דתי במתן אער קצבת‪,‬‬
‫אם לא תמעיט ערכו‪.‬‬

‫דכס אציל‪,‬‬
‫▼ •‬ ‫\ ז־‬
‫ליר•‬
‫היה עכרה לעת יקרה לי‪,‬‬
‫׳‬ ‫ז‪• :‬ז‬ ‫‪:‬‬‫ד‬
‫כזה‬
‫‪ :‬זז‬ ‫־ ▼‬
‫▼־‪.‬‬

‫לפניזז‪:‬‬
‫הרי היא ‪▼:‬ד‪1‬‬
‫החלה‪: .‬־••‬
‫עתה ‪:‬־‪1‬‬
‫־▼‬
‫אם עמץ־מה בזאת העלובה‪,‬‬
‫אביה‬
‫עצמה‪ ,‬במעטמת ד •▼‬ ‫או ־יכל ־‪▼:‬‬

‫‪18‬‬
 ‫ובחסר־כל‪ ,‬תחמד עוד בלבף‪- ,‬‬
‫לןחנה‪ ,‬היא שלך‪.‬‬

‫אץ מענה בסי‪.‬‬ ‫בורגונד‪.‬‬

‫אשר ▼בה‪,‬‬ ‫בכל מומיה‬

‫• • • ▼ ‪ :‬־ •••‬ ‫‪ :‬יד‬
‫הזאת‪,‬‬ ‫ליר‪.‬‬
‫אביה‪,‬‬
‫ד • ד‬
‫נדן‪• ,‬בבלי ־חסדי‬ ‫דד י‬
‫בבלי‬
‫• ‪ :‬־‬

‫הבת שנואת־נפשי אשר הדחתי‪- ,‬‬

‫תשאנה או תחדל?‬
‫‪1 : •:‬‬ ‫ד ;•‬
‫ה‬
‫‪1‬‬
‫־‬ ‫‪:‬־ ״‬

‫חבל‪ ,‬מלכי‪,‬‬ ‫בורגונד‪.‬‬

‫אך אץ מוצא באלה הנסבות‪.‬‬

‫חדל אפוא ממנה‪ .‬חי בוראי‪,‬‬ ‫ליר‪.‬‬

‫לסניף‪.‬‬
‫‪ :‬ד ••־ י‬
‫נקבתי‬
‫ד ־‪• : 1‬‬
‫הונה‬
‫ד‬
‫כי דכל‬
‫חלילה •לי‬
‫ד‬ ‫ד •‬
‫הרם‪,‬‬ ‫דד‬
‫מלכי‬
‫־ ‪• :‬‬
‫ולף‪,‬‬
‫‪* :‬‬
‫לצרפת‪.‬‬

‫נפשי‪.‬‬
‫־ ‪• :‬‬
‫שנאה‬
‫ד ‪ :‬ד‬
‫איפה איפר‬ ‫־ ד‬
‫לתת‬
‫ד••‬

‫הסב לבך אל חיק טובה מזו‬

‫הנפש הבזויה‪ ,‬שגם הטבע‬
‫יבוש מלהכיךה‪.‬‬

‫אך פלא הוא!‬ ‫צרסת‪.‬‬

‫אשר העגה עד כה בבת־עינך‪,‬‬
‫בת־הלולים‪ ,‬מרפא לשיבתף‪,‬‬
‫בן־רגע‬
‫• י •״• ‪-‬‬
‫איכה‬
‫ד‬
‫בפז‪- ,‬‬‫‪ -‬ד‬
‫המסלאה‬
‫־ ‪ \ :‬ד ד‬

‫הסירה‬
‫״ ‪ .‬ד‬
‫אשר‬‫״‬
‫התועבה‪,‬‬
‫‪ ..‬ד‬ ‫‪-‬‬
‫עשתה‬
‫ד ‪ :‬ד‬

‫את חסדך ממנהי‪ - .‬אל נכץ‬

‫אכזב‬ ‫חטאה‪ ,‬או רק‬
‫‪ -‬י ‪ : -‬ד‬ ‫‪ :‬ד‬
‫היה‬
‫דד‬
‫‪:‬שאול‬

‫‪19‬‬
 ‫רחעי אהבתך בם התימךת‪.‬‬
‫נלאיתי להבין‪ ,‬איכה היתה זאת‪,‬‬
‫אם לא בדרך נס‪, .‬‬

‫אחלי‪ ,‬מלכי‪:‬‬ ‫קורדליה‪.‬‬

‫אם אין עמי זו מלאכת הדמיה‬
‫על עפת חלקלקות ולב ולב‪,‬‬
‫ואם ןרחע לבי‪ ,‬לא אמלל‬
‫בטרם אעעה‪ - ,‬העידה בי‪ ,‬אפוא‪,‬‬
‫כי לא זדון‪ ,‬לא רצח‪ ,‬לא חמם‪,‬‬
‫לא מעי&ה קלון ותועבה‬
‫פתאם ריחי הבאיעי בעיניך‪,‬‬
‫בלתי אם המחסור ‪ -‬עהוא עערי ‪-‬‬
‫מחסור העץ והפה החנפים‪.‬‬
‫אקזרי כי חסרתים‪ ,‬ולוא קפחוני‬
‫את חסדך עלי‪.‬‬

‫מוטב דהיה‬ ‫ליר‪.‬‬

‫ד‬
‫■‬ ‫■ד‬

‫לולא חלית‪ ,‬ולא המרית רוחי!‬

‫הזה כל עוונה? ענות־־הנפע‬ ‫צרפת‪.‬‬

‫הנכלמה מתת פתחון־עפתלם‬
‫להרהורי הלב? ‪ -‬ך־כס ברגונד‪,‬‬
‫ניה תען לכלה? רוז־ף־ההון ‪-‬‬
‫אהבתו‪ ,‬כי תפן לבצעו‪,‬‬
‫אינה עוד אהבה‪ .‬התשאנה?‬
‫היא לבדה המהר‪.‬‬

‫‪20‬‬
 ‫בורנונד‪.‬‬
‫יתן לי את דולל!ה אשר לןצבה‪,‬‬
‫אזי אחז ת־ ה ואשימנה‬
‫לדכסית ברגונד‪.‬‬ ‫‪:‬‬ ‫\‪:‬‬ ‫ד ־‬
‫‪■\ :‬‬

‫יקום•‬ ‫דחלילה ליי‪ .‬נשבעתי ‪ -‬כן‬

‫י ד •‬ ‫•‬
‫־‬ ‫־‪• :‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫• ‪x‬‬
‫ליר‪.‬‬

‫חבל כי יום ‪•:‬אחד שכלת גם אב‪ ,‬גם בעל‪.‬‬

‫‪-‬‬
‫‪-‬‬‫‪-‬‬‫‪-‬‬
‫‪-‬‬‫‪-‬‬‫‪-‬‬
‫‪-‬‬‫‪-‬‬‫‪-‬‬
‫‪-‬‬‫‪-‬‬‫־‪-‬‬ ‫ז‬ ‫‪-‬‬ ‫ד‬
‫‪: : - 1‬‬
‫־‬ ‫ד‬
‫■‬ ‫־‬
‫בורנונד‪ .‬לקורדליה‪.‬‬

‫קורדליה‪ .‬לך לשלום אפוא‪ ,‬זיכס !‬

‫אם בצע־הון הוא כל אהבתך‪,‬‬
‫לא אנשא לך‪.‬‬

‫היפהי‪ .‬דעשרת בדלותך‪,‬‬

‫•־*‬ ‫‪-‬דד‬
‫‪ :‬־‬
‫קורדליה‬
‫‪:‬‬‫‪ : •:‬ד‬
‫‪:-‬‬ ‫י ‪:‬‬
‫צרפת‪.‬‬
‫לא־רחמה‪.‬‬
‫\ ד‬ ‫ז‬
‫כי‬ ‫‪-‬‬ ‫נבחרת‬ ‫־‬
‫מדהה‪,‬‬
‫\ד ד‬
‫כי‬ ‫דיקרת ‪-‬‬
‫• ‪ :‬־‪: :‬‬ ‫־‬ ‫‪: :1‬‬
‫־‬

‫לי הצז־לןה לזכות בכלי אין־חפץ•‬

‫וךאה זה פלא‪ :‬מצגת בוזם‬
‫אהבתי כפלןם תעצם‪- .‬‬
‫כבוד והון מנעת מן הבת‪,‬‬
‫על־כןתמשל עלינו בצרפת‪.‬‬
‫ומעתה לעד זו אבן־חן‬
‫לנסיך ברגונד־על־מןם לא אתן‪.‬‬
‫ברכת־שלום למקשיחי לבם;‬
‫‪ .‬ז‬ ‫•‬ ‫■ד‬
‫‪ :‬־ ‪• • 1:‬‬
‫לקורדליה‪ .‬ברכי‬ ‫•‪ :‬־‬ ‫ז‪• :‬‬

‫תגמוליךי דשם‪.‬‬
‫‪• -‬‬ ‫‪: -‬‬
‫כיסוריך פה דכל‬
‫־ • י‬ ‫‪•:‬‬

‫ומעתה‬
‫‪ - -‬ד‬
‫צרפתי;‬
‫ד ‪ :‬ד •‬
‫שלך •היא‪,‬‬
‫‪1:‬‬
‫ליי•‬
‫לראותה‪- .‬‬
‫ד‬
‫לנצח‬
‫ד‪- :‬‬
‫•‪:‬‬
‫אוסיף‬ ‫עוד‬ ‫לא‬ ‫•*‬

‫צאי מפה‪ ,‬הבת הנעוה‪,‬‬

‫‪21‬‬
 ‫לכי בבלי ברכה ואהבה! ‪-‬‬
‫‪ :‬־ ‪:‬־ יד‬ ‫‪:‬דד‬ ‫־ ‪• :‬‬ ‫‪• :‬‬

‫לנורגו‪:‬ד‪ .‬נלך‪ ,‬ז־כס פרגוגד‪.‬‬

‫קול חצוצרות‪ .‬ליר‪ ,‬בורגונד‪ ,‬קורנורל‪ ,‬אולבני‪ ,‬גלוסטר‬
‫ובני־הלויה יוצאים‪.‬‬

‫אמרי עלום לאחיותיך‪.‬‬ ‫צרפת‪.‬‬

‫קורדליה‪ .‬מו־גליות אבי‪ ,‬פךמעת־עין‬

‫אעזבכן‪ ,‬הכךתיכן היטב!‬
‫לפרע‬
‫‪ :‬ד••‬
‫מאסתי‬
‫ד ־ ‪• :‬‬
‫כאחות‬ ‫‪ :‬ד‬
‫אך‬
‫־‪1‬‬

‫במומיכן‪ .‬אהבנה את אבינו‪,‬‬

‫בידי לבכן‪ ,‬לב חנף‪ ,‬אפקידנו‪- .‬‬
‫הו לו כקדם אהבני עוד האב‪,‬‬
‫לזקוניו‪- .‬‬
‫מצאתי •‪:‬יד‬
‫מזה דד •‬ ‫נאה ־־‪.‬־‬
‫מקלט ד•••‬
‫•‪:‬יד‬
‫עלום לכן‪ ,‬אפוא‪.‬‬

‫לא לך למדנו לקח‪.‬‬ ‫רגן‪.‬‬

‫מוטב עתלמךי הפק ךצון איעך‪,‬‬ ‫גונריל‪.‬‬

‫עמחמלה עלןך נעאך‪,‬‬
‫גרעת ‪-‬‬
‫ד־ ־ ‪:‬‬
‫כבוד־אבות‬
‫ד‬
‫על כי מחק‬
‫י ־‬

‫מגערת תבואך על המגרעת‪.‬‬

‫ערמה‪,‬‬
‫ד ‪ :‬ד‬
‫יזמו דכל‬
‫ד־*‬
‫העתידות‬
‫ד ‪:‬־ ־‬
‫יקורדליה‪.‬‬
‫כלמה‪.‬‬
‫‪ • :‬ד‬
‫פעעיו סופו‬
‫‪ :‬ד ד‬
‫והמכסה‬
‫תהי דרככן צלחה!‬

‫נלך‪ ,‬קורז־ליה אהובה‪.‬‬ ‫צרפת‪.‬‬

‫‪22‬‬
 ‫צרפת וקורדליה יוצאים‪.‬‬

‫אחותי‪ ,‬יע עמי ךברים הרבה להגיד לך בעדנים‬ ‫גונריל‪.‬‬

‫הנוגעים בבתינו‪ .‬כמדמה אני‪ ,‬עעוד הערב עתיד אבינו‬
‫ד‬
‫־‬ ‫ד*‬ ‫־‬
‫•‪.‬‬
‫*‬‫‪ 1‬־‪.‬‬
‫־‬ ‫ד‬ ‫־•‬
‫־‬‫‪:‬‬ ‫ז‬ ‫\‬ ‫• ‪:‬‬ ‫‪•:‬‬ ‫‪-‬‬

‫לנטע מפה‪.‬‬

‫אמנם כן‪ :‬אליך‪ ,‬ובחדע הבא‪-‬אלינו‪.‬‬ ‫רגן‪.‬‬

‫הלא ראית‪ ,‬כי איע תהפוכות הוא לעת זקנה; אער‬ ‫גונריל‪.‬‬
‫ךאינו הפעם ‪ -‬אל יהא קל בעינינו‪ .‬הלא כל הימים‬
‫היתה אחותנו אהובת־נפעו יותר מעתינו‪ ,‬ובעל דבר‬
‫על־מה־בכך קם ונרעה מעל פניו‪ .‬הלא אולת היא!‬
‫•‬ ‫• ד־‪.‬־‬ ‫‪:‬־־‬ ‫זד‬ ‫•• ־‬ ‫ז‬ ‫‪: :‬‬ ‫‪ :‬ז י ז י‬

‫זקנה היא עקפצה עליו; אם כימאז ומעולם לא ידע‬

‫ז־‬ ‫ז‬ ‫״־‬ ‫•• ז‬ ‫•‬ ‫ז ז‬ ‫ז‬ ‫־‪.‬־ ז‪: 1‬‬ ‫•‬ ‫• ‪• :‬ז‬
‫רנן‪.‬‬
‫י‬

‫נפעו‪.‬‬

‫הלא גםבימי חרפו מהיר־חמה היה‪ .‬כעת‪ ,‬אפוא‪,‬‬

‫‪-‬‬ ‫ז••‬ ‫זז‬ ‫•• ז‬ ‫‪• :‬‬ ‫ז‪:‬‬ ‫••‬ ‫•‬ ‫־‬
‫גונריל‪.‬‬
‫נתוספו על תכונותיו‪ ,‬הטבועות בו‪ ,‬גם הערירות‬
‫והכעע באין־אונים‪ ,‬עהן ממדות הזקנה‪.‬‬

‫אכן‪ ,‬עוד נכונו לנו זרות ותהפוכות כגרוע אער גו־ע‬ ‫רנן‪.‬‬
‫היום את קנט‪.‬‬

‫וכן בךכות הסלוקין אער ברך את צךפת‪ .‬הבה נא‪,‬‬ ‫גונריל‪.‬‬

‫אפוא‪ ,‬נעעה יד אחת‪ .‬כי אם יוסיף אבינו לקים בת־יו‬
‫את עצר־המלכות‪ ,‬הלא בתכונותיו אלה אך בזיון‬
‫וקצף ינחילנו‪.‬‬

‫עוד גחעב בדבר‪.‬‬

‫‪ -‬ז ז‬ ‫־‪:‬‬
‫רק‪.‬‬
‫י‬

‫‪23‬‬
 ‫וגם עעה נעעה‪ ,‬ובעוד מועד!‬ ‫גונריל‪.‬‬
‫יוצאות‪.‬‬

‫ת מ ו נ ה ש גלה‬
‫אולם בטירת האלוף גלוסטר‪.‬‬
‫נכנס אדמונד‪ ,‬וכתב אגרת בידו‪.‬‬

‫אדמונד‪ .‬הטבע‪ ,‬את אליי רק חקותיך‬

‫שומה עלי ל*שמר‪ .‬על מה אסבל‬
‫••• ‪:‬‬ ‫ז‬ ‫־‬ ‫׳ ‪:‬‬ ‫־‪ 1‬־‬ ‫ז‬

‫ארוזות אנוע והבל משפטיו‪,‬‬

‫• ‪ :‬ז ז‬ ‫‪ :‬״ •‪•.‬‬ ‫‪7:‬‬ ‫ז‪:‬‬

‫אער נדוני מלדעת את זכותי‪,‬‬

‫מפני עכתריסר ירחי ענה‬
‫אחךתי הולד? ממזר ‪ -‬מדוע•?‬
‫האם לא ערוכים אברי גופי‪,‬‬
‫אם לא נכון רוחי‪ ,‬או לא יפיתי‬
‫כפרי בטנה על אעת־איע כבודה?‬
‫על־מה‪ ,‬אפוא‪ ,‬בני־בעתןבאיעונו?‬
‫ןלדי זמה‪ ,‬זנונים ותזנונים?‬
‫הן אנו‪ ,‬יחומי היצר הגנוב‪,‬‬
‫־ ז‬ ‫־־••‪.‬־‬ ‫*‬
‫־‬ ‫־־‬ ‫ז‬ ‫•• י‬

‫נחנו בעזח ובתכונות‬

‫יותר מחרדי בערש־עצלתים‪,‬‬
‫צאצאי הזרע הרופס‪,‬‬
‫בין נים לנים‪ ,‬ביזע‪ ,‬בלי חמדה!‬
‫על כן‪ ,‬אחינו אדגר הכער‪,‬‬
‫־ ז ••‬ ‫ד‪- :‬‬ ‫ז ־‬ ‫־•‪1‬‬

‫עלי תהיינה עוד אחזותיף‪.‬‬

‫‪24‬‬
 ‫אין פדות בין הכעור והממזר‬
‫באהבת האב! עזם חמד‪ :‬הכעור!‬
‫ובכן‪ ,‬כעזר עולי! באם תצלח‬
‫אגרת זו‪ ,‬ומזמתי תקום‪,‬‬
‫ז ‪1‬‬ ‫‪ •:‬ז •‬ ‫••‪.‬־‪.‬־‬

‫אז בן־קלון יכריע בן־כדת‪.‬‬

‫אזי אגדל‪ ,‬אשגה‪ - ,‬אכן׳ אלים‪,‬‬
‫היו מגן לכל הממזו־ים !‬
‫גלוסטר נכנם‪.‬‬

‫זה קנט גרעו! צרפת יצא בזעף !‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫המלך הסתלק‪ ,‬הסיר כתרו‪,‬‬
‫ופתבגו קצוב לו‪ .‬וכל זה‬
‫‪:‬־‪1‬‬ ‫זי‬ ‫‪ : -‬ז‬

‫כחתף בא‪ - .‬הו‪ ,‬אךמונד! מה חדעו?‬

‫אין כל חז־עז‪ ,‬מילורד‪.‬‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫למה זה נחפזת ככה להסתיר את המכתב?‬

‫‪1‬‬
‫־ • ‪:‬־‬ ‫ד‬ ‫‪ :‬־ ‪*:‬‬ ‫ז ז‬ ‫־‪ :‬־‪ :‬ז‬
‫•‪.‬‬ ‫•‬
‫־‪.‬‬ ‫‪1‬‬
‫ד־‬‫■‬
‫נלוסטר‪.‬‬

‫מילורד‪.‬‬
‫בפי‪: • ,‬‬
‫אין ־‪1‬כל חדעו ‪• :‬‬
‫•• י‬ ‫זז‬
‫אדמונד‪.‬‬

‫ומה הגליון אעור קראת בוז‬

‫־י‬ ‫זיז־‬ ‫*‪:‬־־־‪.‬־‬ ‫▼‬‫־•‬ ‫ז‬
‫גלוסטר‪.‬‬

‫לא־כלום‪ ,‬מילורד‪.‬‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫לא־כלום? למה‪ ,‬אפוא‪ ,‬נבהלת ככה להחביאו?‬

‫‪ :‬־ ‪• :‬‬ ‫• ‪ :‬־ ‪ :‬ז ז ז‬ ‫••‬ ‫ז ז‬ ‫‪1‬‬
‫גלוסטר‪.‬‬
‫אם אין כלום‪ ,‬חפזון המחבואים למה? הבה נא הגליון‬
‫ונראה! אם אין בו כלום‪ ,‬לא אצטרך לבתי־עידם‪.‬‬

‫אדמונד‪ .‬אנא‪ ,‬מילורד‪ ,‬סלח לי‪ ,‬אגרת היא מאת אחי‪ ,‬אשר‬
‫עדץ לא קראתיה עד תמה‪ ,‬אך מן המעט אוסר קראתי‬

‫‪25‬‬
 ‫אדמה כי מוטב עלא תקראנה‪.‬‬
‫״‪,.‬‬ ‫‪.| . .‬ן‬ ‫‪...‬‬ ‫•ך‬ ‫‪.‬‬ ‫‪----- ---- :‬‬

‫תן לי המכתב!‬ ‫נלוסטר‪.‬‬

‫חטא הוא אם אתן‪ ,‬וחטא אם לא אתן‪ .‬תכנו‪ ,‬לפי אער‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫הבינותי‪ ,‬אינו הוגן‪.‬‬

‫הראהו ונראה‪.‬‬ ‫נ לו ס ט ר‪.‬‬

‫מפני כבוד אחי‪ ,‬אקרה‪ ,‬כי אך לנסותני כתב כך‪.‬‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫קורא‪ .‬״מנהג זה שאנו נוהגים להדר פני זקן משביענו‬ ‫נ לו ס ט ר‪.‬‬

‫ממרוךים במיטב שנות־חיעו‪ .‬הוא מונע מידינו את‬

‫ההון‪ ,‬עד בוא העת אשר יכלה כחנו להתענג עליו‪.‬‬
‫הלא אך אולת ועבדות־כסילים היא בעיני מקזמעת‬
‫זו שאנו נטמעים לעריצות הזקנה‪ ,‬אשד לא בעז־כחה‬
‫•ד‬ ‫‪:‬‬ ‫‪:‬־ ־‪.‬־‬ ‫‪■: ■-‬ז•‬ ‫‪ •/‬ז •‬ ‫• ‪ :‬ז •‬ ‫‪x‬‬

‫היא מושלת בנו‪ ,‬כי אם מאין מתקומם עליה‪ .‬הכנס‬

‫אלי‪ ,‬ונרחיב את הדבור על כך‪ .‬אלו נרדם אבינו‬
‫ולא הקיץ עד'אם אעירנו‪ ,‬כי זעתה זכיתי בחצי‪ ,‬הונו‬
‫ובאהבת אחיך‪ .‬אדגר״‪ - .‬מה זאת ז קיסר ז! ‪ -‬״נרדם‬
‫ולא הקיץ עד אם אעירנו״‪ ,‬זכית בחצי הונו״ ‪ -‬הזה‬
‫בני אדגר! וידו כתבה את הדברים האלה ז ומחו ולבו‬
‫‪•:‬‬ ‫•‬
‫•‪:‬‬‫ז•‬ ‫־ נ ‪•x‬‬ ‫‪xx : x‬‬‫‪:‬‬

‫לידך המכתב י מי‬

‫•‬ ‫־• ‪x:‬‬ ‫‪ :‬ד‪:‬‬
‫י‬
‫הגו את המזמה הזאתז מתי בא‬
‫‪x‬‬ ‫‪ x‬־‬ ‫־‬ ‫־ ‪x• :‬‬ ‫‪x‬‬

‫הביאו לףז‬

‫איע לא הביאו‪ ,‬מילורד‪ ,‬הלא זה כל עקרה על‬

‫• די ז‬ ‫‪x‬‬ ‫־‪.‬־‬ ‫‪:‬־‬ ‫‪• •••:‬‬
‫אדמונד‪.‬‬
‫התחבולה‪ :‬משלך בעד החלון מצאתיו בתוך חךךי‪.‬‬

‫אחידז‬
‫כתב ‪1 • 7‬‬
‫ההכרת את ; ז‬ ‫נלוסטר‪.‬‬

‫‪26‬‬
‫אלו נאה דדה תכנו‪ ,‬אזי נשבעתי‪ ,‬כי כן היא‪ ,‬אך לפי‬ ‫זונד‪.‬‬
‫ענינו אשמח להאמין‪ ,‬כי לא כן‪.‬‬

‫סטר‪▼ .‬ידו היא‪.‬‬

‫אמנם כן‪ ,‬מילורד; אך אלןוה‪ ,‬כי אין לבו וידו ‪#‬וים‪.‬‬ ‫•מונד‪.‬‬

‫ומעולם לא נסה אליך דבר בענין הזה ז‬

‫▼•‪'▼:‬־־־‪•.‬‬ ‫•••••יד ▼‬ ‫• •ד‬ ‫ז‬ ‫‪-‬‬
‫'וסטר‪.‬‬

‫מעולם לא‪ ,‬מילוו־ד; אך פעם בפעם שמעתיו מחוה‬ ‫דמונד‪.‬‬

‫דעתו‪ ,‬כי בהגיע הבנים לפרקם והאבות לזקנותם‪,‬‬
‫‪:• :‬י ▼‬ ‫‪ :‬ז ז‬ ‫‪▼ :• :‬י‬ ‫‪ :‬־ • ־ ־▼ •‬ ‫•‬

‫מן הראוי ‪#‬יהיו האבותחוסים בצל יד בניהם‪ ,‬והבנים‬

‫ד•‬
‫‪■- :‬‬ ‫־ ‪•: - :‬‬ ‫‪- :‬‬ ‫•‬ ‫‪ 1‬ז‬ ‫־•• • ‪:‬‬ ‫־‬
‫‪1‬‬‫• י▼־‬

‫מו‪#‬לים באחזות אביהם‪.‬‬

‫‪#‬במכתב‪ .‬דנבל‬
‫▼‬ ‫ד‬
‫נבל‪ ,‬נבל! ‪ -‬הלא היא מח‪#‬בתו‬
‫יד ־ • ‪:‬‬ ‫־ ‪: —:‬‬ ‫דד‬
‫הו‬ ‫‪:‬־‬ ‫▼‬‫ד‬
‫גלוסטר‪.‬‬
‫מנול‪# ,‬קוץ מ‪#‬קץ‪ ,‬בהמה גסה! לא‪ ,‬כי רע מן‬
‫ומצאהו‪ ,‬בבית־הכלא א‪#‬ימנו! הגבל!‬
‫‪-‬זז‬ ‫ד‬ ‫‪1‬־ •‬ ‫ד‬
‫הבהמה!‪-‬מהר‬
‫־ ־‪.‬־ ד‬ ‫‪- :‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־ ‪-‬‬ ‫‪ •• ! -‬ז‬

‫איהוז‬
‫אדמונד‪ .‬לא אדע בברור‪ ,‬מילורד‪ .‬אך אלו הואלת לכב‪#‬‬
‫מעט את חמתך על אחי‪ ,‬עד אם תציל מפיו עדות‬
‫נאמנה מזו על רע מזמותיו‪ ,‬הלא תלך דרכך לבטח‪.‬‬
‫בחזק־יד תבוא עליו ותמצא חו‪#‬ד בכ‪#‬רים‪- ,‬‬
‫• ‪• •• :‬‬ ‫‪-‬‬ ‫ד‬
‫‪ • :‬ז ••‬ ‫‪:‬‬
‫כי אם‬
‫▼■י‬ ‫ז‬

‫הלא מחץ אנו‪ #‬ימחץ כבודך‪ ,‬ורג‪ #‬המ‪#‬מעת בלבו‬

‫יכה רסיסים‪ .‬אתנם‪#‬י אני עורב‪ :‬רק לנסותני באהבתי‬
‫אותך‪ ,‬מילורד‪ ,‬כתב את כל אלה‪ ,‬וכל מזמה לא‬
‫חך‪ #‬בלבו‪.‬‬
‫תח‪#‬בז‬
‫כן ־ ‪:‬‬
‫האמנם ~‪1‬‬
‫־ \ ‪:‬־י‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫‪27‬‬
‫אדמונד‪ .‬אם טוב בעיניך‪ ,‬מילורד‪ ,‬הנה אביאך למקום־סתר‪,‬‬
‫לדעת‪ .‬עוד‬
‫־‪- - 1‬‬
‫תוכח‬
‫‪-‬‬
‫שיחתנו ‪:‬ובמו אזניך‬
‫‪ < ■/:‬י •‬
‫ז‬ ‫ז‬‫״‬ ‫*‬
‫תעמע ־‪.‬־את‬
‫־ ‪ :‬־‬
‫‪ :‬ז־ועם‬
‫ז‬

‫הערב יהיה הארת הזה‪.‬‬ ‫‪•:‬‬

‫־‬ ‫ז‬ ‫• ‪ :‬־‪.‬־‬ ‫‪•; 7‬‬

‫לא‪ ,‬לא יתכן כי לב מפלצת לו ‪-‬‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫חלילה!‬
‫אדמונד‪ • 1■ .‬־‪1‬‬

‫על אביו‪ ,‬עככה אהבו‪ ,‬בכל נפישו! עמו עמים ! ‪ -‬לך‪,‬‬ ‫נלוסטר‪.‬‬
‫אךמונד‪ ,‬ומצאנו! אנא הורידני חדךי־לבו‪ .‬עשה למעני‬
‫וכלכל את הדברים כתבונתך‪ .‬את רום מעלתי׳ את‬
‫כל מאדי ומעמדי אתן‪ ,‬לו אך אדע האמת לאמתה‪.‬‬

‫מיד אלך‪ ,‬מילורד‪ ,‬ואמצאנו‪ ,‬אכלכל את מעשי‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫בתבונה ככל אער אוכל; ואך אדע דבר ‪ -‬אוךיעך‪.‬‬
‫האחרונה‪ ,‬לא‬
‫▼‬ ‫ז ־ ‪:‬־‬
‫אכן‪ ,‬זה סוד לקויי החמה והלבנה בעת‬
‫•‬
‫■‬ ‫ד‬
‫־ ־ ז ‪:-:‬זז■‬ ‫•‬
‫• ‪•1‬‬ ‫•י‬
‫ז•‬
‫לוסטר‪.‬‬
‫טובה בשורתם‪ .‬ויהיו פתעיהם על חכמי־הטבע כאער‬
‫יהיו‪-‬הנה בטבע עצמו נתנו אותותיהם לרועץ ‪ :‬האוהב‬
‫כוזב‪ ,‬היךיד בוגד‪ ,‬וריב אחים בכל אער תפנה‪ .‬עךים‬
‫ןפיחו מרד‪ ,‬מחלקת בכפרים‪ ,‬בית המלכות ה;ה לבית־‬
‫המרי‪ ,‬וברית אבות ובנים כל מוסדותיה נתקו‪ .‬הלא‬
‫‪-:‬‬ ‫• ז ‪1‬‬ ‫ז‬ ‫ד‬ ‫‪:‬‬ ‫ז‬ ‫ז•‬ ‫ז‬ ‫‪•:‬‬ ‫־ ד•‬

‫עינינו תךאינה את האותות‪ :‬בני החוו־ע מזמות ‪ -‬הנה‬

‫זה בן עוכר אביו; המלך המפר חקות־הטבע ‪ -‬הנה‬
‫הטובותולא‬
‫‪:‬‬ ‫‪-‬‬
‫זה אב הקם בבנו‪ .‬אכן חלפו השנים‬
‫־ ז־‬ ‫ז ״י ז ‪:‬‬ ‫• ‪:‬‬ ‫‪-‬זי‬ ‫ז‬

‫ןעובו עוד ‪ :‬מזמות בליעל‪ ,‬אכזריות־חמה‪ ,‬בגד בוגדים‬

‫ותהפוכות הרם ואבךן ירדפונו בלי הפוגות עד רדתנו‬
‫קבר‪ .‬חקרהו נא לבן־הבליעל‪ ,‬אדמונד‪ ,‬ולא תצטער‬
‫על כך‪ - ,‬אנא‪ ,‬התאמץ בדבר‪ - .‬וקנט נדיב־הלב‪,‬‬

‫‪28‬‬
‫באדם‪ ,‬גרע! על איזה חטאן על יער־לבבו! ‪-‬‬
‫‪1 :‬‬ ‫״•‬
‫•‬ ‫־־‬‫•ד •ד‬
‫היער‬ ‫‪:‬‬ ‫ד‬ ‫־־‬ ‫־‬ ‫ז‬ ‫־זז‬

‫פליאה‪ ,‬פליאה ‪:‬גדולה היא!‬ ‫•‬ ‫ז‬ ‫ז‬ ‫‪• :‬‬ ‫ד‬
‫‪• • :‬‬

‫יוצא‪.‬‬

‫אדמונד‪ .‬כך מנהגו על אדם באולתו! צרה כי תבואנו ‪ -‬ולעתים‬

‫‪• • :‬‬ ‫••‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫זז‬ ‫‪ • :‬־‪:‬‬ ‫זז‬ ‫ד‬ ‫• ‪ :‬ז‬ ‫זי‬

‫קרובות בעוונותינו הרבים‪ - ,‬ותלינו את הקולר בשמע‪,‬‬

‫ביו־ח‪ ,‬בכוכבי השמים‪ .‬כאלו מגולים אנחנו על כרחנו‪,‬‬
‫אוילים ‪ -‬ברצון עוכני מרום ; נוכלים‪ ,‬בוגדים וגנבים ‪-‬‬
‫בגזרת גלגלי־השמים; עכורים‪ ,‬רמאים ונואפים ‪-‬‬
‫בעטןם על כוכבי־הלכת‪ ,‬כל עבע התועבות אער‬
‫בלבנו ‪ -‬אך אצבע האלים הן‪ ,‬אמתלה נאה לכל‬
‫‪ :‬ז‬ ‫זז‬ ‫‪ :‬ז‬ ‫‪:‬‬ ‫־•*‬ ‫•‬ ‫ז‬ ‫•‪:•.‬־״‬ ‫־י‬ ‫‪•• • :‬‬

‫רועה־זוגות לתלות את תזנותו בצואר אחד המזלות‪.‬‬

‫אבי־מולידי עכב את אמי תחת זנב העקרב‪ ,‬ולדתי‬
‫ז ­‬ ‫‪:‬‬ ‫ז ‪• : -‬ז‬ ‫‪:‬־‬ ‫• ־‬ ‫ד‬ ‫ז ־‬ ‫• ־‬ ‫ז■‬

‫חלה במזל הדב הגדול ‪ -‬אער על כן גס־רוח אני‬

‫ועטוף בזמה‪ .‬הבלים! הנני כאער הנני‪ ,‬וכן הייתי לו‬
‫בתולה העקיף מעמים אל אמי־הורתי בעצה‬
‫‪ :‬ז ז‬ ‫ז •‬ ‫••‬ ‫ד‬
‫גם מזל‬
‫ד‬ ‫•ז־•‬ ‫• ‪11• :‬‬ ‫‪:‬‬

‫ענתממזרתי‪ .‬נכנם אדבר‪ .‬אדגר‪ - ,‬כון את השעה ובא‬

‫ז‬ ‫‪ -‬ז ז‬ ‫•••*•״•‬ ‫־‪ :‬־‬
‫*‪.‬‬

‫כמעבר־העלילה במחזות הקדמונים‪ .‬הבה אתחפש‬

‫כנכה־רוח עלוב ומתאנח‪ ,‬כתום איע בית־לחם‪-.‬‬
‫לקוי־המאורות ‪ -‬סימן לךיב ומדון‪ .‬פא־סול־לא־מי‪.‬‬

‫מה היה לף‪ ,‬אחי אדמונד! מה זה העמקת ככה‬

‫ז ז‬ ‫• דד ־ ‪ 1:‬ז‬
‫•י‬ ‫‪•/‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪:‬‬ ‫ד‪:‬‬ ‫ז•‬ ‫‪ :‬י‬ ‫זז‬
‫אדגר‪.‬‬
‫בהרהוךיף?‬

‫מהרהר אני‪ ,‬אדגר‪ ,‬בנבואה אחת אער קראתי בספר‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫באלה הימים על המקרים אער יקרונו מחמת לקוי־‬
‫המאורות הזה‪.‬‬

‫‪29‬‬
 ‫הגם אתה בחחי־הכוכבים?‬ ‫אדנר‪.‬‬

‫אדמונד‪ .‬אללי‪ ,‬אך האמינה לי‪ ,‬כי כל ךבו־י־החזון מתקימים‬

‫בנו אחד־אחד‪ :‬איבת אבות ובנים ?!לא כדרך הטבע;‬
‫לבבות‪ ,‬פלוג הממלכה‪ ,‬דברי‬
‫• ‪- 1‬‬ ‫ר‬ ‫ד‬
‫‪• : ------‬ד •‬
‫מות‪ ,‬יקר מאמיר‪ ,‬פרוד‬
‫•‬ ‫‪:‬‬ ‫״‬ ‫־ ‪:‬־ •‬ ‫•די‬ ‫▼ד‬

‫אימים וקללות על ראע מלך ואצילי־עם ; היכרי־חנם‪,‬‬

‫נדוי ידידים‪ ,‬פרוק ודלות‪ ,‬ספרי־כריתות ועוד כהנה‬
‫וכהנה !‬ ‫‪:‬־‪ •• 1‬ז‬

‫מאימתי באת בסוד האצטגנינים?‬

‫‪1‬‬
‫־‬ ‫ד ‪:‬‬ ‫•ד‬ ‫ת ־‬ ‫•• ••‬
‫אדגר‪.‬‬

‫נחדל מזה‪ ,‬מתי ראית את אבי לאחרונה?‬

‫ז‬ ‫‪ 1‬־ ‪:‬־‬
‫־‬ ‫ז•‬ ‫‪•:‬‬ ‫ז‬ ‫ז •‬ ‫‪ 1‬־‬ ‫•‬ ‫־‪ :‬־‬
‫♦‪.‬‬
‫אדמונד‪.‬‬

‫אמע‪.‬‬ ‫אדנר‪.‬‬

‫אדמונד‪ .‬דברת עמו?‬

‫•‬ ‫ד‬
‫‪■:-‬‬ ‫•‬

‫כן‪ ,‬שתי עעות רצופות‪.‬‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫ונפרדתם בעלום? ולא הכרת בדבריו או בעקימת‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫פניו צל על מורת־רוח?‬ ‫‪1‬‬
‫•ד־‬

‫אף לא צל־ צל ה‪.‬‬ ‫אדנר‪.‬‬

‫פעפע במעשיך‪ ,‬אחי‪ ,‬אולי עלבת בו? ובכל דלעת‬

‫ן‬ ‫ך‬
‫ן ‪.‬‬ ‫ז־ ‪ :‬ז‬ ‫־‬ ‫ת־‬ ‫‪:‬־‪:‬־•••'‬ ‫־‬
‫אדמונד‪.‬‬
‫על בקעה אבקעך‪ :‬המנע ימים מספר מלראות פניו‪,‬‬
‫זז‬ ‫• • ‪:‬‬ ‫‪1‬‬
‫• ‪:‬־‬ ‫‪•1‬‬
‫־‬ ‫• ז־‬ ‫*י ‪ :‬י‬
‫‪.*—:‬‬ ‫‪-‬זיז‬

‫עד ןעבר זעמו עליך‪ ,‬כי עכעו בוערת בו חמתו כל־‬

‫כך‪ ,‬עאפלו קוךעים אותך כדג‪ ,‬לא תחוס עינו עליך‪.‬‬

‫אחד המנולים הבאיע ו־יהי בעיניו‪.‬‬ ‫אדנר‪.‬‬

‫‪30‬‬
‫מפניו‪ .‬עד‬
‫• ז־ ז■‬
‫היטב‬
‫‪ -‬״‬
‫הזהר‬
‫• ז ••‬
‫אנא‪,‬‬
‫ז▼‬
‫אני‪.‬‬
‫‪:‬־ •‬
‫חששתי ‪-‬גם‬
‫־‪• : - 1‬‬
‫אדמונד‪ .‬־‪1‬כזאת‬
‫שך חמת־רוחו‪ .‬ושמע בקולי מצא לך מקלט בהדרי‬
‫ושם‪ ,‬בהחבא‪ ,‬תשמע את הדברים אשר ידבר אביך‪.‬‬
‫י‬ ‫־‪• 1‬‬ ‫‪:‬־ ••‬ ‫‪:‬־־•••‬ ‫־ ‪ :‬־‪• 1‬‬ ‫•••‬ ‫• ‪ :‬־‬ ‫‪ •• :‬־ד ••‬ ‫‪• :‬ד‬

‫אנא‪ ,‬הסתלק! הרי לך המפתח‪ .‬ואם תאמר לצאת‬

‫החוצה‪ ,‬קח נשק בידך‪.‬‬

‫נשק‪ ,‬אחיו‬ ‫אדנר‪.‬‬

‫אדמונד‪ .‬אחי‪ ,‬עצה טובה יעצתיך‪ :‬קח לך נשק! שימני לנבל‪,‬‬

‫מכל‬‫■ ־‪1‬־‬
‫בזה‬
‫ז• •‪.‬־‬
‫רמזתי ‪:‬לך‬
‫■ד ־ ‪• :‬‬
‫עליך •דרע‪: ,‬ולא‬
‫•‬ ‫־‪1‬‬
‫חורשים‬
‫‪ :‬־‬
‫אין‬
‫•• י‬
‫אם‬
‫אישר שגזעתי וראיתי אלא כמלקק מן דדם‪ .‬כקלפת־י‬
‫מהרולך י‬
‫ז״ ‪,‬‬ ‫־••‬ ‫‪•1‬‬
‫־‬
‫אחי‬ ‫זז‬
‫לאמתה‪ .‬אנא‪,‬‬
‫ד‬
‫־• ־‬
‫־‬‫־‪:‬‬ ‫ד‬
‫השום היא לעמת הזועה‬
‫־ ‪ :‬ו•‬
‫־‬ ‫‪- \ :‬‬

‫אך בקרוב הלא תשמיעני דבר ז‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫הוי סמוך עלי בענק הזה!‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫אדגר יוצא‪.‬‬

‫האב ‪ -‬תמים‪ .‬הבן ‪ -‬נדיב־לבב‪,‬‬

‫״ •ד‬ ‫‪•:‬‬ ‫־ •־ י‬ ‫ז•‬ ‫▼ ־‪1‬‬

‫וזר לו הזדון‪ ,‬עד לא ידע‬

‫תמם‬‫לפי \▼‬
‫בנפשו; ‪• :‬‬
‫חשד ‪ :‬־ ‪:‬‬
‫■יכל •‪••••.‬‬
‫על נקלה תצלח מזמתי‪.‬‬
‫‪• • :‬ו ­‬ ‫• ‪ :‬־‬ ‫‪:‬־י▼‬

‫אם אין לי זכות־אבות‪ ,‬אצליח‪ ,‬ויהי מה‪,‬‬

‫ומרמה!‬
‫■ד‬
‫לרשת את אחי בנכל‬
‫• ‪:‬‬ ‫‪- :‬־‪.‬־‬ ‫▼ •‬ ‫״‪•.‬‬ ‫* ־‪.‬־‬
‫‪x‬־‪.‬‬

‫יוצא‪.‬‬

‫‪31‬‬
 ‫תמונה שלישית‬
‫חדר בארמון הדוכס אולבני‪.‬‬
‫נכנסים גונריל ושר חצרה אוסולד‪.‬‬

‫האמנם הכה אבי ״‪.‬״את ‪:‬מערתי על ענזף בעוטה עלו?‬

‫‪..‬‬ ‫״‬ ‫‪-‬‬ ‫—‪1‬‬
‫״־ן‬ ‫‪-‬‬ ‫•‬ ‫ז‪:‬‬ ‫־‪• 1‬‬ ‫‪1‬‬
‫• ׳‬ ‫־ \ ‪ :‬ז‬
‫גונריל‪.‬‬

‫כן‪ ,‬מילדי‪.‬‬ ‫אוסולד‪.‬‬

‫עעה‬ ‫יומם ולילה יקניטנו‪ ,‬אין‬

‫״ ״ • ד ד‬ ‫‪..‬‬ ‫‪.-‬ן‪.‬‬ ‫ז־ ‪ :‬ז‬ ‫ז‬
‫נונריל‪.‬‬
‫עאין בה מעשה קנטור חדע‪.‬‬
‫זז‬ ‫״\ ״״ •‬
‫•■‪:‬‬ ‫‪; -‬־ ‪-‬‬ ‫ז‬

‫סבלנותנו‪ .‬אביריו‬
‫ד‬
‫‪1‬‬
‫־ • ־‬
‫פקעה‬ ‫••‬ ‫‪: -‬‬ ‫ז‪:‬י ז‬

‫כלם‪ .‬והוא עצמו‬

‫־ ‪:‬‬‫ד‬
‫עזי־פנים‬ ‫‪:‬‬ ‫\‬ ‫ז•‬

‫חורץ־לעון על כל דבר על הבל‪.‬‬

‫הנה יעוב מציד ‪ -‬לא ארצה‬
‫חליתי‪.‬‬
‫ד״‬
‫•‬
‫לראות פניו‪ .‬תאמר לו‪ ,‬״כי‬ ‫־‬ ‫זז‬ ‫• ‪:‬‬

‫ואל לך לעקד עליו הרבה‬

‫בערתך אותו‪ .‬עלי ועל ראעי!‬
‫קול קרני הציידים מאחורי הבמה‪.‬‬

‫הוא בא‪ ,‬גברתי‪ .‬קול עופרות נעמע‪.‬‬

‫• ‪ :‬ז‬ ‫ז‬ ‫י‬ ‫•‬ ‫‪: •:‬‬ ‫ז‬
‫אוסולד‪.‬‬

‫ובכן‪ ,‬ערתוהו נא באפס־יד‬

‫ז‬ ‫ז‬ ‫ז‪:‬‬ ‫‪" :‬י‬
‫נתריל‪.‬‬
‫ככל אער תוכלו‪ .‬חפצתי ריב עמו!‬
‫‪.‬‬ ‫•‬ ‫ז ־ ‪• :‬‬ ‫‪:‬‬ ‫*‬
‫‪:‬־ ־‪.‬‬ ‫‪ :‬ז‬

‫אם אין זה לרוחו‪ ,‬ילך אל אחותי‪,‬‬

‫אער גם היא‪ ,‬כמוני‪ ,‬לא תתנהו‬
‫להתעמר בה‪ .‬אי‪ ,‬זקן עקע‪,‬‬
‫המתאוה לעלט גם בותרו‬
‫על העלטון! זקן דומה לילד‪:‬‬
‫אם לקח טוב בנעם לא ילמד‪,‬‬

‫‪32‬‬
 ‫יע ללמדו מוסר בחזק־יד‪.‬‬
‫דברי‪.‬‬
‫‪:‬וזכר ‪▼:‬־‬
‫כמצותך‪ ,‬מילז־י‪.‬‬ ‫אוסולד‪.‬‬

‫ולחבר אביריו הרעם פנים ;‬ ‫נונריל‪.‬‬

‫ואל תחעע‪ .‬גם למשרתים אמר זאת‪.‬‬
‫כי תואנה ב_קעתי להגיד לו‬
‫רגז אכתב‬‫ד‬
‫י *‪.‬־ ‪:‬‬
‫דברים כדרבונות‪ .‬ואל‬
‫••‬ ‫‪:‬‬ ‫־ יד ‪:‬‬ ‫‪• ▼:‬‬

‫עתעעה כמוני‪ - .‬עת לסעד!‬

‫יוצאים‪.‬‬

‫רביעית‬ ‫תמונה‬
‫אולם בארמון כנ״ל‪.‬‬
‫נכנס קנט שהתחפש‪.‬‬

‫לו לענות העכלתי בנקל‪,‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫כענותי הפעם לבועי‪,‬‬
‫גם ניב־שפתי עד אין להכירו‪,‬‬
‫אזי צלחה דרכי למחוז־חפצי‪,‬‬
‫אער לעמו לבעתי כסות־עידם‪.‬‬
‫מחרם‪ ,‬אם עוד תוכל‬‫ד‬
‫הו קנט‬‫ד‪:‬‬
‫•‬ ‫‪:1‬‬‫‪•/‬‬

‫ע_רת את מךעיעך(מי ןתןי‪,).‬‬

‫הוי לאדוניןז עאהבת‬
‫כעבד נאמן ולא ץעף‪.‬‬

‫‪33‬‬
 ‫קול שופרות הציידים מאחורי הנמה‪.‬‬
‫מופיעים ליר‪ ,‬אביריו ובני לוויתו‪.‬‬

‫אל תתגוני לחכות אפלו רגע לארחת־הצהךם! מהרו‪,‬‬ ‫ליר‪.‬‬

‫ערכו השלחן! אחד מבני הלידיה יו צ א‪ - .‬הי‪ ,‬מי אתה?‬

‫בן־אדם‪.‬‬
‫ד ד‬ ‫״י‬
‫־‪.‬‬
‫קנט‪.‬‬

‫מה מעשיך פה?ומהו חפצך?‬ ‫ליר‪.‬‬

‫חפצי כמעשי; היות תוכי כברי; עבוד באמונה את‬ ‫קנט‪.‬‬

‫הרוחע לי אמונים; אהוב את הי^ר; התהלך עם איעז‬
‫עזחכמתו מרבה מדבורו; זכור בכל עת תמיד את‬
‫•ד •‬ ‫••‬ ‫‪• :‬ד‬ ‫ז‬ ‫־•‬‫ד‬ ‫‪ \ :‬יד‬ ‫‪: x‬‬

‫יום־הדין; לןרוא לחרב באין בררה‪ ,‬וביום צום הנזר‬

‫ממאכלי מים‪.‬‬

‫מי אתה?‬
‫­‬
‫־ ­ו‬
‫ליר‪.‬‬

‫אדם ישיר־־לבב ועני ואביון כמלך‪.‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫אם עמך אתה כהדיוט‪ ,‬כעניו הוא כמלך ‪ -‬אכן ענית‬ ‫ליר‪.‬‬
‫מאד‪ .‬מה חפצך?‬

‫לשרת‪.‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫את מי חפצה לעזרת?‬

‫‪:‬‬ ‫ד‬
‫‪■: - 1‬‬
‫־‬
‫ליר•‬
‫אותך‪.‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫התכירני‪ ,‬ד‪4-‬קן?‬ ‫ליר‪.‬‬

‫לא‪ ,‬סר‪ ,‬אך י‪ #‬דבר־מה בתאר פניך‪ ,‬המעורר הפץ‬ ‫קנט‪.‬‬

‫בלב לכנותך‪ :‬אדוני‬

‫‪34‬‬
 ‫הדבר?‬
‫‪ -‬ד ד‬
‫ומהו‬ ‫ליר‪.‬‬

‫רוממות‪.‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫ומה העורות אשר תצלח לו?‬ ‫ליר‪.‬‬

‫לשמר סוד‪ ,‬לרכב על סוס‪ ,‬לרוץ ארח‪ ,‬לקלקל חצים‬ ‫קנט‪.‬‬

‫שנונים במו פי‪ ,‬לעשות שליחות בבלי עדר דבר; ולכל‬
‫‪1:‬‬ ‫▼‬‫ז‬ ‫—‬ ‫‪•:‬‬ ‫־ ‪:‬־‬ ‫•‬ ‫‪:‬‬ ‫‪• :‬‬

‫בשר־ודם דפשוט אצלח גם אני‪ .‬אך כליל־‬

‫‪ :‬־‬ ‫‪-‬י‬ ‫ד•‬
‫־‬ ‫־‬
‫־‬ ‫דד‬
‫ד‪- :‬‬ ‫ד ד‬
‫אשר יצלח‬ ‫•‪- :‬‬ ‫־‬
‫■‪.‬‬

‫מעלותי ‪ -‬השקידה‪.‬‬

‫בן־כמהאהה!‬
‫־ד‬ ‫‪ -‬ד‬ ‫די‬
‫ליר‪.‬‬

‫קולה‪,‬‬
‫ד‬
‫י■‬
‫יפי‬
‫‪•:‬‬
‫בעבור‬ ‫סר‪ ,‬שאהב אישה‬
‫־ ‪ .‬־ ־ • ▼ ־ ‪ :‬־‬ ‫‪•:‬‬
‫צעיר־לימים‪,‬‬
‫‪ :‬ד•‬ ‫ד•‬
‫לא‬ ‫‪1‬קנט‪.‬‬
‫תלויה בדבר‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫‪ :‬ז־‬ ‫ד‬
‫שאינה‬
‫;• •• ד‬
‫‪:‬‬
‫באהבה‬
‫ד‬
‫שאסתפק‬
‫״ ‪•:‬‬
‫בא־בימים‬
‫ד •‬
‫• ‪: - : 1‬־‬
‫‪•- :‬‬ ‫ד‬
‫ולא‬ ‫‪:‬‬

‫קפה של ארבעים ־ושמנה שנים תלויה לי מאחורי‪.‬‬

‫בו א ע מ י ושרתני; ואם גם לאחר הסעדה לא יגדע‬ ‫לי ר‪.‬‬

‫חנך בעיני‪ ,‬לא במהרה נפרד‪ - .‬הי‪ ,‬אכל! הבו אכל!‬
‫איה בחורי‪ ,‬השוטה שלי איהו? ‪ -‬הי‪ ,‬קראו אלי את‬
‫אתה! היי‬ ‫אוס‪*.‬לד‪.‬אי‪,‬‬ ‫נבנם‬ ‫הלוויה הולך‪.‬‬ ‫השוטה! אחד דבבי‬
‫איה בתי?‬

‫במחילת כבודו ‪. . .‬‬ ‫אוסולד‪.‬‬

‫יוצא‪.‬‬

‫מה אמר הבהור? קראו לגלם וישוב! ואיה השוטה‬ ‫ליר‪.‬‬

‫שלי‪ ,‬הא? אהד האבירים ייצא‪ .‬רואה אני‪ ,‬שתרדמת־אלהים‬
‫נפלה על הבריות‪ .‬האביר הוזי‪ .‬ובכן? היכן הוא בן־‬
‫פקיעה זה?‬

‫‪35‬‬
 ‫הוא אומר‪ ,‬מילורד‪ ,‬כי בתף אינה ב_קר־הבריאות‪.‬‬ ‫האביר‪.‬‬
‫ומדוע לא הזר בן־הנד־ה כאישד קראתיו?‬ ‫ליר‪.‬‬

‫בפרוע אמר לי‪ ,‬סר‪ ,‬כי הוא מסרב‪.‬‬ ‫האביר‪.‬‬

‫מסרב?!‬
‫‪ :‬ז •־‬
‫ליר‪.‬‬

‫מילורד‪ ,‬נלאיתי להבין‪ ,‬מה זה נתרחש פה‪ ,‬אך אם‬ ‫האביר‪.‬‬

‫למראה־עיני אשפט‪,‬אין מ_קבלים עוד אתפניך בדו־ך‪-‬‬
‫המשרתים‬
‫כתמול־שלשום‪1.‬ולא ‪• : ▼1-‬‬
‫־‪:‬‬ ‫וביראת־הכבוד * ‪:‬‬
‫ארץ ‪ - - :• :‬ז‬
‫הדכסית‪.‬‬
‫ובתך ־\ ־‪*1‬‬
‫הדפם *‪ 5‬י‬
‫זלזול‪ ,‬כי* ־גם ־\־י‬
‫בזז • !‬
‫נוהגים ‪' :‬‬
‫לבדם ‪:‬־•‬
‫‪:‬־־‪1‬‬
‫אהה! כן סבור אתה?‬ ‫ליר‪.‬‬

‫אך‬
‫בידי; ‪1-‬‬
‫מילורד‪ ,‬יסלח •לי‪• ,‬אם זטעות • היא ‪•1:‬‬
‫אנא‪: • ,‬‬
‫‪11‬‬ ‫האביר‪.‬‬
‫מקנאתי לאדוני החרש לא אוכל בהחלל כבודו‪.‬‬

‫לא‪ ,‬לא‪ ,‬כי מלבי הוצאת מלים; הנה זה ימים מספר‬ ‫ל'ר‪.‬‬
‫ראיתי גם הךגשתי‪ ,‬כי אין לבם אלי כתמול־שלשום ;‬
‫אך יותר משתליתי את הקולר בזדון לבם להתנכר‬
‫אלי‪ ,‬תליתיו בחשדנותי היתרה‪ - ,‬מעכשו אתן דעתי‬
‫להתבונן בדבר‪ .‬אך איה השוטה? הנה זה יומים לא‬
‫ךאיתיו‪.‬‬

‫האביר‪ .‬מיום שנסעה הגבירה הצעירה צרפתה‪ ,‬מילורד‪ ,‬עגמה‬

‫ז ‪ :‬ז‬ ‫‪1‬‬ ‫•‬ ‫ז‬ ‫ז‬ ‫‪: 1‬‬ ‫־ ־ ‪ • :‬־ ד‬ ‫ז‬ ‫־‪• 1‬‬

‫נפשו‪.‬‬
‫עליו ־‪:‬‬
‫▼▼‬
‫הס מלהזכיר! ראיתי‪ ,‬גם ראיתי‪ .‬לך אל בתי ואמר‬ ‫ליר‪.‬‬
‫לשוטה‬
‫קראו ••‬
‫אליה‪ .‬אחד מבני הלוויה ייצא‪:1•.‬‬
‫דבר •לי ‪ -‬ד ׳‪1‬‬
‫■דלה‪• ,‬כי▼■ד‬
‫ויבוא‪ .‬בן לוויה שני יוצא‪ ,‬אוסולד חוזר‪ .‬הי‪ ,‬אתה‪ ,‬בחור‪,‬‬
‫▼‬ ‫־ ־‪1‬‬ ‫‪:‬־ד‬

‫‪36‬‬
 ‫קרב הנה! מי אני‪ ,‬בחור ז‬

‫הזיכסית‪.‬‬
‫­ א ­ד ­‬
‫אביה על‬ ‫אוסולד‪.‬‬

‫״אביה על הדכסית״ז מנולו על הדכם! ממזר בן‬ ‫ליד‪.‬‬

‫הכלבה! חלאת העבךים ! כלב בן כלב !‬

‫אף לא אחד מכל אלה‪ ,‬מילורד! במחילת כבודו!‬ ‫אוסולד‪.‬‬

‫העוד לך עזות לזקף בי עיניך‪ ,‬זרע הכלבים!‬ ‫ליר‪.‬‬

‫מכהו‪.‬‬

‫לא אתן לעלה בי יד‪ ,‬מילורד•‬ ‫אוסולד‪.‬‬

‫ואף לא לעלה רגל‪ ,‬מרגלל נבל עכמוך?‬ ‫קנט‪.‬‬

‫מסילו במשלח־רגל‪.‬‬

‫חן־חן לך‪ ,‬ידידי‪ ,‬באמונה אתה מערתגי‪ ,‬ולבי רודוע‬ ‫ליר‪.‬‬

‫לף אהבה‪.‬‬

‫אי‪ ,‬בתע! קום וברח‪ ,‬דודי ! הנה אלמדף‪.‬ורך־ארץ<‬ ‫קנט‪.‬‬

‫צא‪ ,‬צא! אם העקר‪ ,‬נפעף לעוב ולמדד את הקרקע‬
‫בפשוט אבריף‪ ,‬הוסף לעמד כאן‪ ,‬ולא ‪ -‬פזר תליף!‬
‫וזיע‪ ,‬וזיע! בנת? הנה כךי‪.‬‬
‫דוחף את אוסולד החוצה‪.‬‬

‫חן־חן לך‪ ,‬עבדי הנאמן! והרי לף עכר־טרחה‪ .‬ניתז‬ ‫ליר‪.‬‬

‫כסף לקנט‪.‬‬

‫השוטה נכנס‪.‬‬

‫הרי ל ך מצנפת־הלצים‪.‬‬ ‫לקנט‪.‬‬ ‫הרעני ואתן לו גם אני‪.‬‬ ‫השוטה‪.‬‬

‫מושיט לקנט את כיפתו‪.‬‬

‫‪37‬‬
 ‫ובכן‪ ,‬מחמדי? מה מעעיך?‬ ‫לי ר‪.‬‬

‫השוטה‪ .‬לקנט‪ .‬אץ טוב לך‪,‬ידידי‪ ,‬אלא לצנף את ראעךבמצנפת‬

‫השוטים‪.‬‬

‫מדוע‪ ,‬בני?‬ ‫קנט‪.‬‬

‫מדוע? משום עהתדוברת‪,‬מעישה־עוטה‪ ,‬עם עפנה‬ ‫השוטה‪.‬‬

‫זיוו‪ .‬אכן‪ ,‬אם לא למךת לכוןחטמךלפי הרוח הנוקבת‪,‬‬
‫סופך לוקה בנזלת‪ .‬הבע‪ ,‬אפוא‪ ,‬צניף־כרבלת‬
‫לגלגלת ‪ . . .‬הבט וךאה‪ :‬איע זה גרע מעל פניו עתים‬
‫מבנותיו‪ ,‬ולעליעית נתן את ברכתו עלא בטובתו;‬
‫להתלוות אליו‪ ,‬על־כרחך אתהחובע‬
‫••‬ ‫‪ -‬ז‬ ‫‪:‬־י‬ ‫ז ‪:‬‬ ‫־־‬ ‫״ ז‬
‫אם אמרת‬‫‪ :‬־ ‪ :‬־‬ ‫ז‬ ‫־ד ־ ‪:‬‬

‫כפה על עוטים‪ .‬לליר‪ .‬ואתה׳ דודי‪ ,‬מהמעעיך?‪'.‬הה‪,‬‬

‫▼‬ ‫י‬ ‫• ־‪:‬־••־‬ ‫‪:‬־ ז‬ ‫•‬ ‫ד‬
‫••‬

‫מי יתנני כפות עתים ובנות עתיםי‪.‬‬

‫מה טעם‪ ,‬מחמדי?‬ ‫ליר‪.‬‬

‫השוטה‪ .‬כי אלו נתתי לבנותי את כל הוני‪ ,‬הלא עתה נותרו‬

‫לי עתי כפות־על־עוטים‪ .‬הנה אחת עלי‪ ,‬ועוד אחת‬
‫בקע לך מבנותיך‪.‬‬
‫שים לב‪ ,‬בחור! יע עוט לגו עוטים‪.‬‬ ‫לי ר‪.‬‬

‫נמעלה אמת לכלב החצר‪ ,‬המגרע אל מלונתו ומכה‬ ‫השוטה‪.‬‬

‫בעוט‪ ,‬בעת אער כלבת־הבןת מתחממת מול אע‬
‫התנור ומסריחה לה כאות־נפעה‪.‬‬

‫כלענה‪.‬‬
‫‪ :‬־־ ‪ :‬־ ־י‬
‫מרה‬
‫ת־ ־י‬
‫אמת‬
‫‪:‬־‪•.‬־‪.‬י‬
‫ל י ר‪.‬‬

‫‪38‬‬
 ‫*שמעני‪ ,‬ידיז־י‪ ,‬ואלמדך מ ‪ 0‬ל גאה‪.‬‬ ‫ה שוטה‪ .‬לקנט‪.‬‬

‫השמיענו ונעמע י‬ ‫ליר‪.‬‬

‫תן דעתך‪ ,‬ידידיי ‪:‬‬ ‫השוטה‪.‬‬

‫אם הון לף־הט מן‪,‬‬

‫אם סוד ל ף־ ה צ פן‪,‬‬
‫לרכב על סוס הסכן‪,‬‬
‫מלוות לתת מאן‪,‬‬
‫בפור אל תסתכן‪,‬‬
‫המעט לומר אמן‪,‬‬
‫חדל מסבוא ונאף‪,‬‬
‫שב בןת‪ ,‬אל תסב‪*,‬‬
‫אזעשרך‪ ,‬סוף־סוף‪,‬‬
‫לא יספר מרב‪.‬‬

‫מ?זלי‪-‬אפר‪# ,‬וטה י‬ ‫ליר‪.‬‬

‫השוטה‪ .‬לאמר‪ :‬כדברי פרקליט־על־מצוה‪ ,‬המליץ י‪#‬ר‬

‫בהנם; לא ‪#‬למת לי כלום בשכר זה‪ .‬התוכל‪ ,‬דודי‪,‬‬
‫להפיק כלום מלא־כלום?‬

‫הו לא‪ ,‬יקיךי‪ .‬לא‪-‬כלום סופו לא־כלום‪.‬‬ ‫ליר‪.‬‬

‫השוטה‪ .‬לקנט‪ .‬אגא‪ ,‬אמר נא לו‪ ,‬כי זהו בדיוק ‪#‬עור הדוחים‬
‫־•‬
‫‪1‬‬
‫ז‪:‬־‬ ‫י •‬ ‫‪*:‬‬ ‫*‬
‫*‪.‬‬ ‫ד‬
‫■‬

‫אישר יפיק מאחזות־נחלתו‪ .‬כי אם אני השוטה אכו­‬

‫לי זאת‪ ,‬הרי לא יאמץ לי‪.‬‬

‫שוטה מר כלענה‪.‬‬ ‫ליר‪.‬‬

‫וודדעת‪ ,‬ץ־ידי‪ ,‬מה בין ‪0‬וטה מר לנווטה מתוק ז‬ ‫השוטה•‬

‫‪39‬‬
 ‫לא‪ ,‬בחור‪ ,‬למדני ואדע‪.‬‬
‫­‬
‫ו‬
‫‪■:‬‬ ‫‪• -: -‬‬ ‫ד‬
‫■‬
‫ליר‪.‬‬
‫אשר פתך‪ ,‬דולי‪,‬‬ ‫השוטה‪.‬‬
‫אחזותיו‪,‬‬
‫ז־‬ ‫\‬
‫לנטש‬
‫יצב דנא ־על ▼־ידי‬
‫\ ‪-‬‬

‫ונעמד ‪:‬חדו‪.‬‬
‫כזה כן זה ‪ -‬טפש‪,‬‬
‫מתוק הוא‪ ,‬ואם מר;‬
‫כבר ‪-‬יש‪,‬‬ ‫‪ :‬ד‬
‫כפה‬
‫• ד‬
‫לזה‬
‫ד‪:‬׳‬

‫לזה תהיה מחר‪.‬‬

‫ובכן‪ ,‬בתאר עוטה כניתני?‬ ‫ליר‪.‬‬

‫הרי על עאר תאריף ותרה מרצון‪ ,‬וזה לף ‪ -‬מבטן‬ ‫השוטה‪.‬‬

‫ומלדה‪.‬‬ ‫• ״ז‬

‫לא בעוטה גמור‪ ,‬מילורד‪ ,‬מדבר הבחור‪.‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫רמי־המעלה לא ־•יניחו‬
‫ועאר ז•• ‪:--‬־־‪1‬‬
‫הלורדים ‪ :‬־‪1‬‬
‫חלילה •לי! ־־ ‪• :‬‬
‫ז• ז‬ ‫השוטה‪.‬‬
‫דבר זה בידי‪ .‬אלו תבעתי לעצמי חזקה על כל העטות‬
‫־‪:‬‬ ‫‪1‬‬
‫־‬ ‫־‬ ‫‪1‬י‬
‫־‬‫‪1‬‬
‫־‬‫‪ :‬־ ‪ : • :‬־‬ ‫•ד־ ‪•:‬‬ ‫•‬ ‫—‬
‫‪:‬ז‬ ‫‪:‬״‬ ‫‪1‬‬
‫‪1‬־‬‫־‬

‫כלה‪ ,‬מיד היו תובעים חלק ונהלה גם להם; והנעים‬

‫‪ :‬־ ז•‬ ‫־‬
‫־ ▼ ־‪.‬‬ ‫‪1‬‬
‫‪:‬־‪:‬־־‬ ‫•‪1‬‬
‫• ־‪.‬‬
‫•‬ ‫‪• :‬‬ ‫‪1‬‬
‫־‬ ‫• ■ד‬ ‫ד‬
‫\■‬

‫הכבודות אף הן לא תגהנה בת־י את המונופולין עליה‬

‫ותחמדנה גם להן מנה אחת אפים‪ .‬תן לי‪ ,‬דודי‪ ,‬ביצה‬
‫‪...‬ך‬ ‫‪.‬‬ ‫‪..‬ן‪.‬‬ ‫־ ‪•1‬‬ ‫־ ־‬ ‫זז‬ ‫‪ 1‬די‬
‫־‬ ‫־‬
‫־‬ ‫‪1:‬‬ ‫‪ :‬־‪:‬‬

‫אחת‪ ,‬ואני נותן לף כנגדה כתךים עדם‪.‬‬

‫ואיזה כתרים יהיו אלה ז‬ ‫ליר‪.‬‬

‫ובכן‪ ,‬אחר עבקעתי את הביצה לקזדם ואת תוכה‬ ‫השוטה‪.‬‬

‫אכלתי‪ - ,‬הרי עני הכתרים על הביצה האחת! כאער‬
‫בתרת את כתרף‪ ,‬ואת עני החצאים נתת לזולתך‪,‬‬
‫הרי חמורןז על גבןז עמסת וברגליף הרפע בוססת‪.‬‬

‫‪40‬‬
‫ודאי לא רב ה;ה המה בקדקז־ך הקרח‪ ,‬אם הסירות‬
‫מעליו את כתר הזהב ונתתו לזולתך‪ .‬ואם כדבר אחד‬
‫־ ‪-‬‬ ‫■‬
‫‪:‬־ •‬ ‫‪•:‬‬ ‫ז ‪*:‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪:‬־‬ ‫־זז‬ ‫־‬
‫־‪.‬‬‫־‬
‫•‪.‬‬ ‫‪7‬‬ ‫••זז‬

‫השוטים דברתי הפעם‪ ,‬צו גא וייסרו בעקרבים את‬

‫הראיון א?ור יאמר זאת‪.‬‬

‫שר‪:‬‬
‫לסכל;‬
‫▼‬‫‪ -‬ז‬
‫צרה היא‬ ‫זז‬
‫זהה ‪-‬עת‬
‫גם חכמים סכלו‪,‬‬
‫לאל‪,‬‬
‫‪ :‬־‬
‫היתה‬
‫ז‪ :‬ז‬
‫חכמתם‬
‫ז‪ :‬ז ז‬
‫זכל‬
‫וכקופים נמשלו‪.‬‬

‫מאימתי נמלאת ?זירים כרמון?‬ ‫ליר‪.‬‬

‫לד‪ ,‬נתת עוט‬

‫•‬
‫מיום עעמת את בנותיך‪ ,‬דודי‪ ,‬לאמהות‬
‫ז־ ז‬ ‫‪1‬‬ ‫‪ • :‬ז‬ ‫•‬ ‫־ י‬
‫־‪.‬‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬
‫•‬‫־ ־ ‪ :‬ז •‬
‫־‪.‬‬
‫השוטה‪.‬‬
‫בידיהן ועלעלה את מכנסיך‪.‬‬
‫שר‪:‬‬
‫דמעות של •גיל‪,‬‬
‫‪ :‬ז‬
‫להן זהיו‬
‫ז‪17‬‬

‫ולי מזמור יצל צער‪,‬‬

‫כי אוי לאיש מלכו אויל‪,‬‬
‫מ יכו אויל ובער‪.‬‬
‫ע&ה עמי חסד‪ ,‬דודי‪ ,‬ר&כר מורה־הוראה ללמדני‬
‫‪ :‬־ ‪ " :‬־‬ ‫־י־ יי־‬ ‫״‬ ‫>‬ ‫׳‬ ‫‪7‬‬ ‫‪7‬‬ ‫' •‬ ‫‪:‬־ ־*‬

‫את מלאכת הרמיה! אדיר חפצי ללמד לעון־מרמה‪.‬‬

‫ז‬ ‫• ‪:‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪: .‬‬ ‫־‪• : •.‬‬ ‫־•‬ ‫• ז‬ ‫ז ‪:‬‬ ‫‪7‬‬ ‫‪7 1‬‬

‫אם תרמני‪ ,‬בחור‪ ,‬ןע עוט לן‪ 0‬ר בו רמאים‪.‬‬ ‫ליר‪.‬‬

‫השוטה‪ • .‬צא וראה‪ ,‬מה בינך לבין יוצאות־חלציך‪ ,‬עהן כדסרות‬

‫אותי על דבר אמת‪ ,‬ואתה על דבר עקר; ויע אער‬
‫ייסרוני על הישתיקה‪ .‬לזרא היתה לי מלאכת השוטים‪.‬‬
‫•‬ ‫־‬ ‫‪7‬‬ ‫‪7 :‬‬ ‫•‬ ‫ז‪ :‬ז‬ ‫‪ :‬זז‬ ‫־‪• :‬זי‬ ‫־‬ ‫‪:‬־ ‪:‬‬

‫ובכל זאת‪ ,‬דודי‪ ,‬מוטב עאהיה עוטה כל ימי ולא‬

‫‪:‬‬ ‫ד־‬
‫■‬ ‫ז‬ ‫‪7‬‬ ‫‪7 : 7 7‬‬ ‫ז‬ ‫•‬ ‫‪ :‬ז‬

‫עצה אחת כמוך‪ ,‬עאתה קצצת את עכלך מזה ומזה‬

‫‪41‬‬
‫ובתוך לא העארת מאומה‪ - .‬הנה אץ קוצץ אחד‬
‫מקצוציך‪.‬‬
‫נכנסת גונריל‪.‬‬

‫מה לך‪ ,‬בתי? על מה זו הטוטפת‪ ,‬לסתיר קמטים ערבו‬

‫‪:‬יז •‬ ‫־‪• 1‬‬ ‫־‬
‫־‪.‬‬‫־‬
‫•‪.‬‬ ‫־‬ ‫‪1‬‬
‫־‬ ‫־‬ ‫* ־‬ ‫▼י‬
‫ליר‪.‬‬
‫על מצחךז‬

‫בחור־וטוב היית‪ ,‬בטרם הצרבת להתבונן‪ ,‬אם קמטו‬

‫‪:1‬‬‫\‬ ‫•‬ ‫‪1‬‬‫•‬
‫־‬ ‫\‬ ‫■ד‬
‫‪.•:‬־־‪•.‬‬ ‫■י‬
‫‪x •1‬‬
‫־‬
‫השוטה‪.‬‬
‫פניה‪ ,‬ואם לא‪ ,‬וכעת הנה היית לאפס‪ ,‬עאין ספרות‬
‫▼‬‫• י ‪:‬‬
‫••‬‫•‬
‫•‬ ‫ד ■\ ד‬
‫▼‪▼ .......................‬‬
‫‪:‬‬ ‫‪•:‬‬

‫בצדו‪ .‬אפלו אני עדיף היום ממך‪ ,‬עאני‪ ,‬על כל פנים‪,‬‬

‫עוטה‪ ,‬ואתה לא־כלום‪ .‬אל גינריל‪ .‬אני אעתק‪ .‬אני אעתק‪.‬‬
‫אמנם אין* הגה יוצא מפיך‪ ,‬אך מעקימת פניך'נכרת‬
‫את‪ ,‬עזוהי מצותך‪ .‬מט ‪ . . .‬מט ‪ . . .‬מם ‪. . .‬‬
‫שר‪:‬‬
‫א* חשך את פרוריו‪- ,‬‬
‫חרב‪.‬‬
‫עליו ^ יי­‬
‫עולמו▼▼‬
‫▼‬
‫מורה על ליר‪ .‬הנה זה תךמיל־על־אפונה ענתרוקן מתכנו‪.‬‬

‫לא הוא בלבד‪ ,‬עוטה חצוף כמוהו‪,‬‬ ‫נונריל‪.‬‬

‫כל חבר אביריך הפרוצים‬
‫מחרחרים מדון‪ ,‬פורצים גדר‪,‬‬
‫מעתוללים בלי הרף ופורעים‪,‬‬
‫עד אין לעאת את המהומה הזאת‪.‬‬
‫חעבתי‪ ,‬סר‪ ,‬כי אך אודיעך‪,‬‬
‫ייטיבו את דרכם‪ ,‬אבל נוכחתי‪,‬‬
‫מכל אער דברת ועעית‪,‬‬
‫▼‬ ‫ד‬
‫■‬ ‫‪:‬־‬ ‫▼‬‫•‬

‫כי לא למורת־ רוח היא לך‪,‬‬

‫אף תמךיצם לזאת‪ .‬אער על־כן‬
‫לא ימלטו מעבט־המוסר‪,‬‬
‫ד‬ ‫־‬ ‫‪......‬‬ ‫ך ‪:‬‬
‫•■‬

‫כי אכונן סדרים בחזק־יד‪,‬‬

‫‪42‬‬
 ‫ואל־נא‪ ,‬סר‪ ,‬תחשב לי לעוון‪,‬‬
‫אם אךאיבך הפעם מתוך אנס‪.‬‬
‫‪#‬מעת‪:‬‬
‫▼ ‪ : -‬־‪1‬‬
‫דודי‪* ,‬אם לא‬
‫*‬
‫ידעת‪,‬‬
‫ז־ ‪ :‬ז‬
‫הלא‬ ‫השוטה‪.‬‬
‫אבוי‪ ,‬את רא‪ #‬הדרור מל?ןה הקוקיה‪,‬‬
‫על כי ימים רבים דאג לה למחיה‪.‬‬
‫▼‬ ‫־ ר ־ ־ ד‬ ‫י‬ ‫־‬ ‫• ־ ד •‬

‫וכך כבה הנר‪ ,‬ואנו יו‪#‬בים באפלה‪.‬‬

‫הזאת היא‪ ,‬זאת בתי?‬ ‫ליר‪.‬‬

‫‪#‬מעני‪ ,‬סר!‬ ‫גונריל•‬
‫חזר ונהג ב‪#‬כל ה;‪#‬ר‪,‬‬
‫‪#‬מעודך חלילה לא חסרת‪,‬‬
‫ז‬ ‫ז ־ ‪:‬‬ ‫ז‬ ‫ז •‬ ‫‪1 :‬‬

‫ו‪#‬ימה _קץ לכל תעתועיף‪,‬‬

‫‪#‬זה;מים ;ליזו טבעך‪.‬‬

‫הרא‪#‬־חמור;בין‪ ,‬כי עולם הפוך הוא‪# ,‬בו המרכבה‬ ‫השוטה‪.‬‬

‫מו‪#‬כת את הסוס? ״האח‪ ,‬ךז׳וג‪ ,‬אהבתיך!״‬

‫מי;כירני פה? הזהו ליר?‬ ‫ליר‪.‬‬

‫הזה לכתו? הזה שיחו? א;ה עיניו?‬
‫מחו רופס‪ ,‬ועל ‪#‬כלו נפלה‬
‫ז‪1 :‬‬ ‫• ‪:‬‬ ‫‪:‬־‬

‫התרדמה‪ .‬הער אני? הו לא‪.‬‬

‫הגידו‪ ,‬מי אני?‬

‫צלו ‪#‬ל ליר‪.‬‬ ‫השוטה‪.‬‬

‫חפצתי דעת זאת‪ ,‬לבל ‪#2‬לוני‬ ‫ליר‪.‬‬

‫אותות מלכות ו‪#‬כל ותבונה‬
‫ז‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬
‫״‬‫••‬
‫‪•1‬‬ ‫‪: -‬‬

‫להאמין‪ ,‬כי לי היו בנות‪.‬‬

‫ז‬ ‫• ▼‬ ‫•‬ ‫‪:‬־‪:‬־• *‬

‫‪43‬‬
 ‫המבקרות לעשותף אב ציתן‪.‬‬ ‫השוטה‪.‬‬

‫מה שמך‪ ,‬גבירה כבודה?‬ ‫ליר‪.‬‬

‫חדל‪ ,‬מילוו־ד‬ ‫גונריל‪.‬‬

‫זה תמהונף ‪ -‬כשאר תעתועיף!‬
‫הבינה את דברי לאיורם‪:‬‬
‫־י‬ ‫־ ‪:‬־‬ ‫ד־‬
‫‪■:‬‬ ‫•‬
‫״‬‫•‬ ‫ד‬
‫‪• •1‬‬
‫־‬

‫הלא יחכם זקן נכבד כמוך‪.‬‬

‫מאה הם אביריך‪ ,‬נעדיף‪,‬‬
‫כת בריונים סובאים וזוללים‪,‬‬
‫לבית־מרזח‬
‫־־‪:‬״־‬ ‫הפכה ‪:‬‬
‫ופריצותם ־‪ : 1‬ד‬
‫ז‬ ‫‪•:‬‬
‫את ארמוני! בזנות והוללות‬
‫לבית קלון רין דימוהו‪,‬‬
‫ולא לבית־מלכות‪ .‬ןש לעקר‬
‫כן‬
‫•‬
‫־־‬
‫את הטמאה הזאת! על‬
‫־‬ ‫־‬ ‫־ \ ‪ :‬ז‬

‫אבקשך מאד(אף כי ןכלתי‬

‫בחזק־ןד הפק את רצוני)‪:‬‬
‫צמצם מעט את בני־לדתך‬
‫ובחר לך לפי מדת הצרף‬
‫ורק את הראדים לשיבתך‪,‬‬
‫שדךכיהם כבוד‪.‬‬
‫‪5‬דאול־‪1‬ותכת!‬ ‫ליד‪.‬‬
‫הבישו סוסים! הזעיקו אנשי!‬
‫ממזרת נמבזה‪ ,‬לא עוד אוסיף‬
‫להטריחף‪ .‬עוד י_ש לי בת אחרת‪.‬‬
‫הכית כשרתי! אספסופך‬ ‫‪.:‬ינריל‪.‬‬
‫בנכבדים ממנו מתקלס‪.‬‬
‫נכנס ארלבני‪.‬‬

‫‪44‬‬
 ‫אבוי לצרעקים לשעבר!‬ ‫ליר‪.‬‬
‫לאולמי‪ .‬הגם אתה‪ ,‬מילורד? ‪ -‬סוסי הביאו!‬
‫כפיון־טובה‪ ,‬עד־עחת אכזרי‪,‬‬
‫אתה •‪1‬אים‬
‫בלב־בנים ־ ־‪1‬‬
‫ז•‬ ‫אער ‪:‬‬
‫‪:‬־־*‪■.‬‬
‫ממפלצות־ימים!‬
‫השקט‪ ,‬מילורד!‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫תחמסת ארורה ! את מעקרת!‬ ‫ליר‪.‬‬

‫אנעי־סגלה‪,‬‬
‫‪ \ :‬־ד‬ ‫־ ‪ :‬י‬
‫כלם‬
‫\ ז־‬
‫עומרי־ראישי‬
‫׳‬ ‫‪- :‬‬

‫אער היטב יז־עו את חובתם‬

‫ועל כבודם מכל מעמר יעמרו‪- .‬‬
‫• ‪:‬‬ ‫‪ :‬ד‬ ‫•‬ ‫• ־‪1‬‬ ‫ז■‬ ‫‪:‬‬

‫הה חטא על מה־בכך ‪ -‬איך בעיני‬

‫לזעוה היית בקורדליה !‬
‫ככלי־מעחית תעי טבעי עקרת‬
‫ממסגרתם‪ .‬עחת בלבי‬
‫האהבה ‪ -‬ולמררה הפכת!‬
‫ז ‪ : -‬ז‬ ‫‪••:•:‬יד‬ ‫▼־‪:‬־*▼‬

‫הד‪ .‬ליר‪ ,‬ליר‪ ,‬ליר! מכה על מצחו‪.‬‬

‫•‬ ‫׳‬ ‫ד‬ ‫•‬

‫הך‪ ,‬הך בעער זה‪ ,‬בו האולת‬

‫גרעה את הבינה‪ - .‬נלך מפה !‬

‫נקי אני‪ ,‬מילורד‪ ,‬ולא אדע‪,‬‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫מה פער חמתך‪.‬‬

‫אולי‪ ,‬מילורד‪- .‬‬ ‫ליר•‬

‫הקעב‪ ,‬הקעב‪ ,‬הטבע‪ ,‬עמע קולי‪:‬‬
‫הפר את עצתך‪ ,‬אם אמרת‬
‫לתת פרי־בטן לבריה הזאת!‬

‫‪45‬‬
 ‫עלה מארה בכה הריוניה‪,‬‬
‫הובע את מקורה וסגר רחמה‪,‬‬
‫‪▼ :‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪:‬‬ ‫י •ד‬ ‫‪:‬‬

‫הטמאים‬ ‫יקימו עוד מעיה‬

‫•••‪.‬־▼־‪•••:‬‬ ‫לבל ־ד• י‬
‫‪:‬־‬
‫כל זרע עד עולם‪ .‬ואם תלד‪,‬‬
‫הוצא מחלציה בן סורר‪,‬‬
‫לדאבון־לבב ומפח־נפע!‬
‫ןחרע קמטים במצח נעוריה‬
‫ובזרם דמעותיה לא־אבזב‬
‫את לחייה ישדד ; לקלס‬
‫וטפוחיה;‬
‫ד ■ד‬ ‫‪• :‬‬
‫ישים חרדות •אמו‬ ‫־‪• 1‬‬

‫אזי תדע‪ ,‬כי מר ואכזרי‬

‫משן הצפעוני כפיון־טובה‬
‫‪#‬לבנים‪ - .‬נלך‪ ,‬נלך מזהי‪.‬‬
‫יוצא‪.‬‬

‫הדבר!‬
‫פער ־־ד▼‬
‫אלי ־‪1‬מרום‪- ,‬מה •• •‪.‬־‬
‫•• ••‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫הסב לבך משרע הדבר!‬

‫־ן ז‬ ‫•‬
‫״‬‫•‬ ‫•‬ ‫• ‪ :‬י‬ ‫ז‬
‫גוגריל‪.‬‬
‫יתעתע לו ככל אות‬
‫אולת הזקנים‪.‬‬
‫ליר חוזר‪.‬‬

‫אחדז‬
‫‪ •:‬ד‬
‫ממערתי במחי‬
‫‪ :‬ד‬
‫־ ‪• :‬‬
‫מה ז חצי‬
‫־‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫ד‬
‫•‬
‫ליר‪.‬‬
‫ובתוך עבועןטז‬

‫מה קרה‪ ,‬מילוךדז‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫בעתי‬ ‫לבונריל‪.‬‬ ‫הקעב‪ ,‬אפוא! ‪ -‬חזיז ותפת!‬ ‫ליר‪.‬‬

‫כי להרעיע יכלת את גברותי‬
 ‫עד נאנסו לךתךו דמעות״‬
‫בעבורך‪ .‬הו‪ ,‬קטב מרירי‬
‫ואבדון עליך!‬
‫ויהי רצון לקללות אביך‬
‫יחלחלו כנגע בקו־ביך•‬
‫עיני אויל זקן‪ ,‬חדלו מבכי‪,‬‬
‫ולא ‪ -‬במו מ־י אנקרכן‪,‬‬
‫והעלכתן עם מי־העפעפים‬
‫אל טיט־חוצות‪ .‬הנה עד מה הגעתי!‬
‫לו כן יהיה! עוד בת אחרת לי‪,‬‬
‫ידעוני אל נכון‪ ,‬כי תאהבני‬
‫ולעמע מעשיך‪ ,‬זאבה‪,‬‬
‫את פרצופך תטרף; א!י תדאיגי‬
‫לובע ענית את אדר המלכות‪,‬‬
‫אער דמית כי נטעתיו לנצח‪.‬‬
‫ראי‪ ,‬כי בי נעבעתי!‬
‫ליר‪ ,‬קנט ובני הלויה יוצאים‪.‬‬

‫ובכן‪ ,‬עמעת‪ ,‬סר?‬ ‫נונריל‪.‬‬

‫עמעתי‪ ,‬גונריל‪,‬‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫אך לא אוכל‪ ,‬בכל אהבתי‪,‬‬
‫לנהג משוא־פנים ולהצדיקך‪.‬‬
‫אל נא תצדק הרבה ! ‪ -‬הי אוסולד !‬ ‫נונריל‪.‬‬
‫לשוטה‪ .‬אתה‪ ,‬נבל יותר מלץ‪ ,‬כלך‪,‬‬
‫כלך מפה עם אדוניך !‬

‫דודי ליר‪ ,‬הי דודי ליר‪ ,‬חכה מעט וקח עמך את העוטה‪.‬‬ ‫השוטה‪.‬‬

‫‪47‬‬
 ‫שועל אשר בפחת‬
‫עם בת כזאת פורחת ‪-‬‬
‫מהר ותלם על עץ!‬
‫אך חבל אין לקחת‬
‫במחיר כפה גדחת‪/‬־־‬
‫על כן הולך הלץ‪.‬‬
‫יוצא‪.‬‬

‫עצת חכם היא‪ :‬אבירים מאה!‬ ‫גונריל‪.‬‬

‫לתתם לו‪,‬‬
‫חסרנו ; • ‪7‬‬
‫עוד זאת‪ ,‬אפוא‪ ,‬־ד ‪-‬ג‬
‫למען כי יהיו לו למגן‬
‫בכל תעתועיו וריבותיו‬
‫כאולתו וכ^רירות‪-‬לבו‪,‬‬
‫וכל היינו אז תלואים מנגד‪.‬‬
‫הי‪ ,‬איסולד! הי!‬
‫אך פחד־שוא הוא לך‪.‬‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫טוב פדוד״שוא מבטהון לשוא‪.‬‬ ‫נונריל‪.‬‬

‫מוטב אמנע הרע אשר יגרתי‪,‬‬
‫ז ‪• :‬‬ ‫״‬ ‫ד ‪-‬‬ ‫־ ‪- :‬‬
‫־‪.‬‬ ‫ד‬
‫■‬

‫ולא אדע מגור‪ .‬הן הכרהיהו!‬

‫את כל דבריו כתבתי לדגן‪,‬‬
‫־י‬
‫•ז‬‫‪•:‬‬ ‫ז ‪■: -‬‬ ‫זז‬ ‫‪:‬‬ ‫ז‬

‫ואם אחר כתבי לה‪ ,‬תאטפנו‬

‫עם הבר אביריו ‪ . . .‬הנה אוסולד י‪.‬‬
‫אוסולד נבנם‪.‬‬

‫כתבה המכתב לאחותי?‬

‫כמצותך‪ ,‬גברתי‪.‬‬ ‫אוסולד‪.‬‬

‫‪48‬‬
 ‫_קח נא עמך מעמר ‪ -‬וסע אליה!‬ ‫;וגריל‪.‬‬
‫הגידה לה את כל חישישותי‪,‬‬
‫‪:‬־ ז‬ ‫ד‬
‫•‬ ‫״‬ ‫ז‬ ‫■ ז‬‫‪-‬‬

‫ולחזול!ם הוסף נא משלך‬

‫כהנה וכהנה‪ .‬חועז‪ ,‬אפוא‪,‬‬ ‫•ז‬
‫‪ :‬ז•‬ ‫•ז‬
‫ז•‬

‫ועוב עד מהרה‪.‬‬
‫אוסולד יוצא‪.‬‬

‫לא‪ ,‬לא‪ ,‬מילורד‪,‬‬

‫חלילה לי לבוז לענותך‬
‫ר‪ :‬י‬
‫־‬‫‪ :‬־‪:‬‬ ‫ז‬ ‫•‬ ‫ז־‬ ‫ד•‬
‫•‬

‫הרכרוכית‪ ,‬אך במחילת כבודך‪:‬‬

‫יותר מלהללך על הנךיבות‪,‬‬
‫יודעיך על הכסל יוכיחוך‪.‬‬

‫אולי השכלת מאד לראות המטרה‪,‬‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫אך יע רודפי טובה ומשיגי הרע‪.‬‬

‫ובכן ‪. . .‬‬ ‫גונריל‪.‬‬

‫טוב‪ ,‬טוב ‪ -‬נראה אחרית דבר‪.‬‬

‫ז ז‬ ‫־ ‪•:‬‬ ‫•‬
‫אולבני‪.‬‬
‫יוצאים‪.‬‬

‫חמישית‬ ‫תמונה‬

‫חצר ארמונו של הדוכס אולבני‪.‬‬

‫נכנסים ליר‪ ,‬קנם והשוטה‪.‬‬

‫קח אגרת זו וסע לגלוסטר לפני‪ .‬אל תגיד לבתי דבר‬

‫‪ • • :‬ז ז‬ ‫‪•-‬‬ ‫־‬ ‫‪ :‬ז־‬ ‫•‬
‫‪ :‬־‪.‬‬ ‫•‪:‬‬ ‫‪:‬־‬ ‫•‬
‫־‬‫• ־‪.‬‬ ‫‪1‬‬‫־‬
‫ליר‪.‬‬
‫אער ראית ועמעת‪ ,‬עד אם תקרא היא את הכתוב‬
‫ך‬
‫‪•-‬‬ ‫•‬
‫״‬‫•‬ ‫•‬ ‫• ‪■:‬ז‬ ‫•‬ ‫‪•:‬‬
‫מכל‬
‫ז ‪ :‬ז ־ ‪ :‬ז‬ ‫ז •‬ ‫‪:‬־‬ ‫• ז‬

‫‪49‬‬
‫ועל פיו תשאלך‪ ,‬ואתה תענה‪ .‬מהר‪ ,‬פן אקזיימף ואבוא‬
‫לפניך‪.‬‬
‫עמה ‪▼:‬די‬
‫▼▼‬
‫לא אנוס ולא איען‪ ,‬מילורד‪ ,‬עדי אמסר הכתב‬ ‫קנט‪.‬‬
‫לתעודתו‪ .‬יוצא•‬
‫•‪▼ :‬‬
‫היה זצפוי‬
‫▼‬‫בעקביו‪: ,‬־הלא ‪-‬גם הוא▼‬
‫אדם ־‪:‬־••'▼‬
‫ד▼▼‬‫היה מחו על‬
‫▼‬‫אלו▼‬ ‫השוטה‪.‬‬
‫ליבלות‪.‬‬
‫▼‬‫‪-:‬‬
‫כן‪ ,‬בחור‪.‬‬ ‫ליר‪.‬‬

‫אם כן‪ ,‬אעדיף וטוב לך‪ ,‬עלעולם לא יצטרך מחף‬ ‫השוטה‪.‬‬

‫לנעלןם‪.‬‬

‫חה־חה־חה‪.‬‬ ‫ליר‪.‬‬

‫הנה תראה‪ ,‬איך תסביר לף פנים בתך השדה‪ .‬כי‬ ‫השוטה‪.‬‬

‫אף־על־פי עדמיונה לבת הזאת כךמיון תפוח־הגן‬
‫לתפוח־היער‪ ,‬הנה מ־עתי מעהו גם ידעתי‪.‬‬

‫ידידי ז‬
‫‪• •:‬‬
‫•דעת‪,‬‬
‫ז־ ‪ :‬ז‬
‫ומה‬ ‫ליר‪.‬‬
‫הנה תוכח‪ ,‬כי בחמץ טעמן ןעתוו זו לזו כתפוח־היער‬ ‫השוטה‪.‬‬
‫תקוע‬
‫▼ו ­‬
‫אדם‬ ‫חטמו על‬
‫ד ▼▼‬
‫הידעת‪ ▼,‬־מה טעם‬
‫־ ־ ▼‪:‬‬ ‫‪:‬־▼־ ‪:‬‬
‫לתפוח־היער‪.‬‬
‫‪----‬‬
‫לו באמצע פךצופוז‬

‫ידעתי‪.‬‬
‫ז* ‪• :‬‬
‫לא‪ ,‬לא‬ ‫ליר•‬

‫ובכן‪ ,‬למען יהיו עתי עינים קבועות לו מעני עבריו‬ ‫השוטה‪.‬‬

‫ורואות את אער יבצר ממנו להריח‪.‬‬
‫וכיפעעתיבהז‬
‫‪▼ • : - ▼ •:‬‬ ‫ליר‪.‬‬

‫‪50‬‬
 ‫והתוכל לומר‪ :‬איך השבלול בונה לו קונסה ז‬ ‫השוטה‪.‬‬

‫לא‪ ,‬לא אוכל‪.‬‬ ‫ליר‪.‬‬

‫ובכן‪ ,‬לא אוכל גם אני‪ .‬לעמת זאת אמר לך‪ ,‬מה טעם‬ ‫השוטה‪.‬‬
‫טוען השבלול את ביתו על גבו‪.‬‬
‫מהטעם?‬ ‫ליר‪.‬‬

‫למען ןסתיר בו את ראשו ולא יתננו לבנותיו‪ ,‬וקו־ניו‬ ‫השוטה‪.‬‬

‫הפקר ללא נרתיק‪.‬‬

‫כל מור‪#‬י־הטבע אנתק! ‪ -‬כך לעולל לאב אוהב‬ ‫ליר‪.‬‬

‫כמוני? ‪ -‬ובכן‪ ,‬נכונו הסוסים?‬

‫השוטה‪ .‬חמוריך הלכו אחריהם‪ .‬והטעם‪# ,‬שבעת כוכבי־‬

‫‪#‬בעה הם‪ ,‬טעם מ‪#‬בח הוא‪.‬‬
‫‪ \ :‬ז‬ ‫ד‬
‫‪------‬‬
‫העי‪ #‬אך‬ ‫••‬ ‫• ‪:‬‬ ‫־ י‬ ‫ז ־־‬

‫ולא על ‪#‬ום ‪#‬אינם ‪#‬מנה ז‬

‫ז‬ ‫‪:‬‬ ‫‪1‬‬ ‫■‬
‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪:‬‬
‫ליר‪.‬‬

‫מפלג דעתיד לצאת ממך‪.‬‬

‫▼‬ ‫ז••‬ ‫•‬ ‫■ד‬
‫דיפה דר‪#‬ת‪# .‬וטה‬
‫\ ‪:‬‬ ‫ד‬ ‫‪• :‬ד‬ ‫־ד ־‬
‫השוטה‪.‬‬

‫נתעב!‬ ‫א‪#‬וב א_קח בחזק־יד ! ‪-‬כפיון־טובה‬ ‫ליר‪.‬‬

‫אלו‪ ,‬דודי‪ ,‬היית השוטה ‪#‬לי‪ ,‬הייתי מחיבך מלקות‪,‬‬ ‫השוטה‪.‬‬

‫על ‪#‬הזקנת בטרם עת‪.‬‬

‫‪:‬כלומר?‬ ‫ליר‪.‬‬
‫‪#‬הסכלת להזקין לפני א‪#‬ר חכמת‪.‬‬ ‫השוטה‪.‬‬

‫‪#‬מןם‪ ,‬הצילוני מטרוף !‬ ‫ליר•‬

‫אמצו רוחי ואל־נא א‪#‬תגע‪.‬‬

‫‪51‬‬
 ‫ננגס אביר‪.‬‬

‫▼נכונו הסוסים ז‬

‫האביר‪▼ .‬נכונו‪ ,‬סר‪.‬‬

‫נלך‪ ,‬בחור‪.‬‬ ‫ליר‪.‬‬

‫בתולה היא‪ ,‬וללץ תוכיח זלזוליה;‬ ‫השוטה‪.‬‬

‫אך אם יירה כחץ‪-,‬הלןץ גם לבתולי‬
‫יוצאים‪.‬‬

‫‪52‬‬
 ‫מערכה שנלה‬
‫ראשונה‬ ‫תמונה‬
‫טירתו של הדוכס גלוסטר‪.‬‬
‫אדמונד וקורן באים משני צדי הבמה‪.‬‬

‫ברוך הבא‪ ,‬קוךן‪.‬‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫ברוך היושב‪ ,‬סר‪ .‬מבית אביך אני בא‪ ,‬אחר א‪#‬ר‬ ‫קורן‪.‬‬
‫ורעיתו רגן יבואו הנה‬
‫ד‬
‫•‬ ‫ז‬ ‫• זי‬
‫•‬‫ד‬
‫הודעתיו‪ ,‬כי הדכס מקורבול‬
‫‪:‬־ ‪:‬‬ ‫י ‪: :‬־‬ ‫•‬ ‫‪1‬‬
‫־ \־‬ ‫־ ‪• :‬‬

‫הערב עם העפה‪.‬‬ ‫▼‬ ‫•‬ ‫״•‬

‫ד ••••‬

‫המריצם ■ילבוא ז‬
‫אדמונד‪■ .‬דמה • ‪ • :‬־‪1‬‬
‫העמעת הדעות ז כונתי לשמועות‪,‬‬
‫־ ‪:‬‬ ‫ד•‬‫־ ז־‬ ‫ד‬
‫לא אדע ברור‪.‬‬
‫‪:‬־ז‬ ‫▼‬‫־ ‪:‬‬ ‫־‬
‫קורן‪.‬‬
‫י י‬

‫לרחע הבריות מפה לאזן?‬

‫לא‪ ,‬לא עמעתי‪ .‬אנא‪ ,‬ספר דנא‪.‬‬

‫־‬
‫*•‬‫־‬ ‫זז‬ ‫ז ־ ‪• :‬‬
‫אדמונד‪.‬‬

‫הלא עמעתד דבר על המלחמה המתרגעת לבוא בין‬

‫• *‬
‫•‬ ‫▼‬ ‫־•‪•.•-:‬״‬ ‫▼‬‫▼‬‫־• ‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪1‬‬
‫▼־‬ ‫▼ ־ ‪:‬‬ ‫‪:‬־‬
‫קורן‪.‬‬
‫י‬ ‫י‬

‫הדפם מקורנול והדפס מאולבניז‬

‫‪ :‬־*‬ ‫"‬ ‫▼‬‫‪ :‬־\‬ ‫‪ \ -‬ז‬

‫‪53‬‬
 ‫אף ל א עמץ ד ב ר‪.‬‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫ובכן בעתו תשמענו‪ .‬היה עלום‪ ,‬סר‪.‬‬ ‫קורן‪.‬‬

‫יוצא‪.‬‬

‫אדמונד‪ .‬יהיה כאן הדכס ! כפתר ופרח י‬

‫!;•־‬ ‫־ ‪:‬‬ ‫־ \ ־‪1‬‬ ‫י‬ ‫ד‬ ‫־ ‪:‬‬

‫זה בד בבד עולה עם עניני‪.‬‬

‫אנעי אבי אורבים פה לאחי‪,‬‬
‫‪• 1‬‬ ‫‪:‬‬ ‫*‬ ‫‪:‬‬ ‫ד •‬ ‫‪•• : -‬‬

‫ןש תחבולה עמי ואבצענה‪.‬‬

‫עזרוני‪ ,‬המזל והזךיזות! ‪-‬‬
‫אחי‪ ,‬דבר בפי! רד נא‪ ,‬אחי!‬
‫ד •‬ ‫ד‬ ‫ד ד‬ ‫ד •‬

‫נכנס אדגר‪.‬‬

‫אבי אורב לך ‪ -‬קום‪ ,‬ברח אפוא!‬

‫הגד לו המקום אער נחבאת‪,‬‬
‫ד‬ ‫״‬ ‫־ ‪:‬‬ ‫‪:‬־ ״‬ ‫‪ -‬ד י‬ ‫\ ־‬

‫אך לןלה עזתירף בצל כנפיו‪.‬‬

‫אילי בקורנול דבךת דפין‬
‫הוא אץ לכאן‪ ,‬הערב‪ ,‬עם רגן;‬
‫ולא הוצאת הגה על הריב‬
‫ז •‬ ‫־‬ ‫־‪• -.‬״•‬ ‫•ד‬ ‫••‬ ‫‪:‬‬

‫אער נפל בינו לבין אולבני‪- ,‬‬

‫הלא תזכר!‬

‫אף לא דבור אחד‪.‬‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫אדמונד‪ .‬אבי הולך ‪ -‬הלא תסלח‪ .‬הנה‬

‫אעלף דוךבי עליך‪ ,‬כברכול;‬
‫עלף חרב‪ ,‬התגונן למראית־עץ!‬
‫ברח! בקול‪ .‬הכנע! בלחש‪ .‬צא לקראתו‪ .‬בקול‪ .‬אור! אור‬
‫בלחש‪ .‬קום ברח! בקול‪ .‬הלפיךים! בלחש‪ .‬היה עלום!‬
‫אדגר יוצא‪.‬‬

‫‪54‬‬
 ‫רק נטף דם‪ ,‬ויאמין‪ ,‬כי עז‬
‫היה הקרב‪ .‬פוצע את ידי‪ .‬אדם בגלופין‬
‫י‬ ‫־‬ ‫‪:‬־‬ ‫זז‬ ‫ד‬
‫‪>: -‬‬ ‫*•ד‬

‫יע יתגודד יותר מזה‪ .‬בקול‪ .‬אבי!‬

‫אבי! תטעו! תטעו! האין עוזר?‬
‫נבנם גלוסטר‪ ,‬ועמו משרתיו‪ ,‬ובידיהם לפידים‪.‬‬

‫הי אז־מונד‪ ,‬הי‪ ,‬איהו הנבל?‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫באפל‬
‫עמד ■י־•־‬
‫נטויה ד ־‬
‫בחרב ‪ :‬ז ־‬
‫‪.• :‬־■‪-.‬‬ ‫אדמונד‪.‬‬
‫ובלחעים העביע הירח‬
‫להיות לו למגן‪.‬‬
‫איהו?‬
‫אבל ־*'‬
‫‪:‬־▼‬ ‫נלוסטר‪.‬‬

‫נפצעתי‪ ,‬סר‪.‬‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫איהו?‬
‫והנבל —‬
‫‪:‬־דד‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫ברח לעם ‪ . , .‬אחר אער נכעל ‪. . .‬‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫רדפוהו! ‪ -‬חיע־־מהר!‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫כמה משרתים יוצאים‪.‬‬

‫במה נכעל?‬
‫בהסיתו אותי להתף‪.‬‬ ‫אדמונד‪.‬‬
‫אמרתי לו‪ ,‬כי ההורג אביו‬
‫־‪• 1‬‬ ‫••‬ ‫־‬ ‫ז ־‪• :‬‬

‫אל־נקמות ברעם יהמנו;‬

‫‪ \ :‬־‪*.‬‬ ‫־‬ ‫‪ :‬־‬ ‫‪:‬ז־ ‪,‬‬

‫הוספתי וטענתי לפניו‪,‬‬

‫‪:‬ז ד‬ ‫‪:‬ד ־‪•:‬‬ ‫־ ‪• :‬‬

‫כי נפע הבנים והאבות‬

‫▼‬‫ד‬
‫‪■:‬‬ ‫‪ -‬ד•‬

‫קעורה בעבותות לא עתקו‪.‬‬

‫‪55‬‬
 ‫סלדה ‪-‬נם‪0•:‬ד‬
‫▼‬‫ובראותו‪ ,‬־עד▼מה▼ ‪:‬‬‫•‪:‬‬
‫מן המזמה הזאת‪ - ,‬בעצף־קצף‬
‫הניף פתאם חרבו‪ ,‬באין לי חרב‪,‬‬
‫הכני ־עד זוב▼דם;‬
‫ובזרועי • ־•‬
‫•‪:‬‬
‫אף למו־אה רוחי‪ ,‬אער נסער‬
‫ובעז צדקו נכון לצאת לקרב‪,‬‬
‫או למעמע הרעע‪ ,‬נתבהל‬
‫פתאם‪.‬‬
‫ונס * ‪:‬‬
‫!‪7‬‬
‫לו גם ירחיק לנום‪,‬‬ ‫גלוסטר‪.‬‬
‫בארץ זו לא ימלט מלכד‪,‬‬
‫הדכם‪,‬‬
‫מעני*‪▼\- .‬‬
‫ובהלכדו ‪ - -‬־‪.‬־‬
‫‪ • :‬־‪: 1‬‬
‫מועלי ומ&גבי‪ ,‬יבוא הערב;‬
‫בעם כבודו אודיע ברבים‪,‬‬
‫פרם יתן לאיע אער ימצא‬
‫▼‬‫•‪:‬‬ ‫▼‬‫\־ י‬ ‫ד‬
‫פי‬‫‪:‬‬

‫ולעפטים‪2‬םגיר את הפועע‪,‬‬
‫יומת!‬
‫ד‬
‫וכל המצפינו ‪-‬‬
‫־ ‪• :‬‬
‫־*‬ ‫▼‬
‫‪1‬‬

‫אדמונד‪ .‬עת עד־לתיו לעוב ממזמתו‪,‬‬

‫אימתיו‬
‫• ־‪• :‬‬
‫לעמע‪- ,‬‬‫• ז‬
‫אבה‬
‫ז ז‬
‫‪:‬ולא‬
‫כי אגלה זממו‪ - ,‬רען לי‬
‫״ממזר ובן־בלי־חק! התאמץ‪,‬‬
‫כי‪2‬עמדו לף אמת ויער‬
‫במעפטף עמי‪ ,‬והאמנו‬
‫ךברץז הכנים גם כי אכפר ‪-‬‬
‫אכן‪ ,‬כפור אכפר! ‪ -‬ובאם תראה‬
‫את כתב־ץ־י‪ ,‬אטען כי סלף הוא‬

‫‪56‬‬
 ‫וו־עע ותככים אער זממת‪.‬‬
‫עולם \כלו‬
‫במלא ־‪1‬‬ ‫אויל • ‪:‬‬
‫‪:‬היע ‪:‬ד*‬
‫ולא;בין כי בצע ותועלת‬
‫;ביא לך מותי‪ ,‬והוא עהמריצף‬
‫כי תבקע נפעי?״‬

‫הו בן־בליעל!‬ ‫נלוסטר‪.‬‬

‫בכתב־ידו יכפר? לא בני הוא זה!‬
‫קול חצוצרות‪.‬‬

‫למה? לא אדע! ‪-‬‬ ‫הדפס דבא! ‪ -‬־‪1‬־‪1‬‬

‫זה \■ד‬
‫כל הנמלים אסגר‪ ,‬לבל ןברח;‬
‫מטעם הנסיך לכל מקום‬
‫אעלה צלמו‪ ,‬למען תכירנו‬
‫הממלכה כלה; ונחלותי‪,‬‬
‫‪:‬־ ‪:‬‬ ‫\ ז‬ ‫‪1‬‬
‫‪ ; -‬ז־‬
‫‪-‬‬‫‪-‬‬‫‪-‬‬
‫‪-‬‬‫‪-‬‬

‫זרעי ובן־חקי הנאמן‪,‬‬

‫לך אתן למורעה כדין‪.‬‬
‫קורנוול ורגן נכנסים עם בני לוויתם‪.‬‬

‫עלום‪ ,‬רעי הטוב‪ .‬הנה זה באתי‪,‬‬

‫•‬ ‫••••‪▼-.‬‬ ‫־ •‬
‫•‬ ‫ז‬
‫קורנוול‪.‬‬
‫וכבר עמועה רעה לקחו אזני‪.‬‬
‫ז נ­‬ ‫ד ‪:‬י‬ ‫זד‬ ‫ד‬ ‫▼‬‫‪:‬‬

‫אם תאמת‪ ,‬הלא יקטן כל ענע‬ ‫רגן‪.‬‬

‫על חטא כזה‪ .‬ומה עלומך‪ ,‬מילורד?‬

‫נעבר לבי‪ ,‬נעבר בי הזקן‪.‬‬ ‫נלוסטר‪.‬‬

‫מה? הבנך הרע עליך מות?‬ ‫רנן‪.‬‬

‫בן־סנדקו על אבא? זה אדגר?‬

‫‪57‬‬
 ‫הוי לז־י‪ ,‬לדי‪ ,‬ב‪#‬תי להודות‪.‬‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫האם לא התהלך כידיד ורע‬ ‫רגן‪.‬‬

‫עם בריוני דאבי?‬
‫•‬ ‫•‪:‬‬

‫איני יודע‪.‬‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫הדבר!‬
‫נורא הוא ‪-‬־‪1■1‬‬
‫נורא‪ ,‬־‪1‬‬
‫ז‬
‫כן‪ ,‬לדי‪ ,‬הוא אחד מן הכנפיה‪.‬‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫לא הפלא‪ ,‬אפוא‪ ,‬עחיתות דרכו‪.‬‬ ‫רגן‪.‬‬

‫הם את אביו לרצח הסיתוהו‬
‫ואת הונו לתת בהלולות‪.‬‬
‫הערב הזהירתני אחותי‬
‫הפקרותם‪.‬‬
‫היטב ־על ־‪1‬כל *‪:•.‬״•' ▼‬ ‫הזהר‬
‫‪..............‬‬ ‫־‪:‬‬
‫על כן אטע ביתי לכעיבואו‬
‫להתאכסן אצלי‪.‬‬

‫וגם אני‪.‬‬ ‫קורגוול‪.‬‬

‫נהגת‬
‫ד‬ ‫ד‬
‫‪:-‬‬
‫עמעתי‪ ,‬אדמונד‪ ,‬בי היום‬
‫־‬ ‫•‬ ‫‪:‬‬ ‫▼‬

‫כבן מוקיר אביו‪.‬‬

‫חובתי‪.‬‬
‫ז •‬
‫זו‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫סכל מזמותיו על הבליעל‪,‬‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫וכעאמר להחזיקו ‪ -‬נפצע‪.‬‬

‫האם רודפים אחריו?‬ ‫קורנוול‪.‬‬

‫רודפים‪ ,‬מילורד‪.‬‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫‪58‬‬
 ‫אדם‬‫▼‬‫יירא▼‬ ‫יתסש‪ ,‬לא עוד•▼‬ ‫קורנוול‪ .‬אם ־ ׳‪- 1‬‬
‫מזדונותיו‪ :‬בתקף ממשלתנו‬
‫ואתה‪,‬‬
‫כרצונה‪ .‬לאימוני‪ 5.‬־▼‬
‫עשה בו •‪ 1‬די‬ ‫‪- ~1‬‬
‫אשר הוכחת ייסר ומסירות‬
‫משלנו‪:‬‬
‫• זו ▼‬
‫היה ▼נא‬
‫דד~‬
‫דגמה‪,‬‬ ‫עד אץ‬
‫‪ : \ 1 -‬ז‬

‫נאמנים כמוף נב_קש‪,‬‬

‫היה אתה ראשון‪.‬‬

‫מילורד‪.‬‬
‫‪:‬‬ ‫•‬
‫אגרתכם‪,‬‬
‫ד ז ; • ‪•: :‬‬
‫לבי‬
‫• ־‬
‫בכל‬
‫‪ :‬ז‬
‫אדמתד‪.‬‬

‫חן־חן על חסז־יף‪.‬‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫הנה ‪. . .‬‬
‫~▼‬
‫הביאנו‬
‫דד • ▼‬
‫תדעו‪▼ ,‬מה‬
‫‪1-‬‬
‫ן ־הלא‬ ‫קורנוול‪.‬‬
‫י‬

‫ולעת כזאת באסלת הלילה!‬ ‫תן‪.‬‬

‫גלוטטר;‬
‫ג זד‬ ‫‪1‬‬
‫אלופנו‬
‫‪-‬‬ ‫־‬
‫נכבד הוא‪,‬‬ ‫ענץ‬
‫• ‪:‬זי • ! ז‬

‫לעצתף נטמע בחפץ־לב‪.‬‬

‫אבי גם אחותי כותבים אלי‬
‫להשביתם‬
‫אשר ‪▼• 1- :‬‬ ‫מדנים ‪:‬־•*‬
‫על ‪ :‬׳י •‬
‫אבחר מחוץ לבית‪ .‬שליחיהם‬
‫לתשובתנו מחכים‪ .‬רעי הטוב‪,‬‬
‫הש_קס נא רוחף והשיאנו‬
‫עצה בשעת הדחק‪.‬‬

‫בחפץ לב‪.‬‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫היו ברוכים בצל קורת ביתי‪.‬‬
‫תרועת חצוצרות‪ .‬יוצאים‪.‬‬

‫‪59‬‬
 ‫שניה‬ ‫תמונה‬
‫לפני טירת גלוסטר‪.‬‬
‫קנט ואוסולד נכנסים מזה ומזה‪.‬‬

‫צפירה טובה‪ ,‬ידידי‪ .‬מאנעי הבית אתה?‬ ‫אוסולד‪.‬‬

‫פן•‬ ‫קנט•‬
‫ואיה פה מקום לסוסים?‬ ‫אוסולד‪.‬‬
‫ברפע‪.‬‬ ‫קנט‪.‬‬
‫אוסולד‪ .‬הגידה לי‪ ,‬אם־נא מצאתי חן בעיניןז ‪. . .‬‬
‫לא מצאת חן בעיני‪.‬‬ ‫קנט‪.‬‬
‫כזד‪.‬‬
‫ז‪1‬‬
‫בבכי ־על‬
‫• ‪• :‬‬
‫אמרר‬
‫•‬‫‪:‬־‪•7‬‬
‫לא‬ ‫אוסולד‪.‬‬

‫אם בגדרות ליפסברי תזדמן לי‪ ,‬מרר תמרר‪.‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫מה זה נטפלת אלי כל־כך? אינני מכירף‪.‬‬ ‫אוסולד‪.‬‬

‫ואני‪ ,‬ברנט‪ ,‬מכירף היטב‪.‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫וכי מה אני בעיניןז?‬ ‫אוסולד‪.‬‬

‫נבל אתה בעיני‪ ,‬בליעל אתה‪ ,‬מלחך־פנכה; חמת‬ ‫קנט‪.‬‬

‫מלא נבלות‪ ,‬דלפון‪ ,‬הבוגד בגד־בוגדים כפול ומעלע‪,‬‬
‫ג \‪7‬‬ ‫■ד‬ ‫‪•:‬‬ ‫! _ ‪ . .‬״ ״‬ ‫‪: -‬‬ ‫־‪:‬‬
‫־‬ ‫•‬
‫‪•7‬‬

‫עוק)ה פימה עלי רעע־כסל ומפזמק בצמר־הכלבים;‬

‫נוכל חו־חוץ‪ ,‬עחנפות לו בין עניו‪ ,‬ספוג על סטירות־‬
‫לחי; גרף יטל רעי המסתכל בראי; בן־הנדה‪ ,‬אער‬
‫בהיותו עבד כנעני‪ ,‬מוכן להיות סרסור לז־בר עברה‬
‫לאדוניו׳ ואינו אלא בן־תערבת על אךחי־פדחי‬
‫וארכי־פחדן וארכי־ממזר מזרע כלבת־הזנונים‪.‬‬

‫‪60‬‬
‫ומלקות־רצח אני מלקה אותך‪ ,‬עד עיללת־כלבים‬
‫תעז לכפר בקוצה על מלה אחת‬ ‫תילל אצלי‪,‬‬
‫מכל תארי הכבוד אער תארתיך‪.‬‬
‫‪,‬‬ ‫• י־ ‪*:‬‬ ‫•‬
‫‪:‬־־‬ ‫־ ז‬ ‫■ד ‪:‬־ד״‬ ‫▼‬‫•‬

‫אי לך‪ ,‬ראע כלב‪ ,‬החורץ לעון על איע בטרם יכירנו‬ ‫אוסולד‪.‬‬
‫ובטרם יכיר הוא אותו‪.‬‬

‫העוד לך מצח להתנכר לי‪ ,‬כלב עכמותך? הלא‬ ‫קנט‪.‬‬

‫תמול־עלעום;ד ורגל עלחתי בך לעיני המלך‪ .‬עלף‬
‫חרבך‪ ,‬מנול! כי אף־על־פי עלילה הוא‪ ,‬הלא הירח‬
‫מאיר אורו‪ .‬את בערך אקצץ ובאגן הסהר אבעלנו‪.‬‬
‫עלף חרבך‪ ,‬ממזר עוליותיהם על גלבים‪ ,‬עלף!‬
‫שולף חרבו‪.‬‬

‫פורה מעלי! אין לי עסק עמך‪.‬‬ ‫אוסולד‪.‬‬

‫עלף‪ ,‬בן־בליעלי‪ .‬הלא מכתבי־עטנה עמך על המלך‪,‬‬ ‫קנט‪.‬‬
‫אביה‬
‫־‪■ • 1‬ר‬
‫נעות־הגאוה דדמד‬
‫־־‪ :‬־ ־ ר‬ ‫־‪— :‬‬
‫הבבה ־הזאת‬
‫־ \ ז‬
‫עעית •עם‬ ‫ויד אחת‬
‫‪ :‬ד‪ ▼ ------------‬י ד‬

‫ןרום הודו‪ .‬עלף‪ ,‬נבל! ולא ‪ -‬צלי עפוד אני עופךך‬

‫עוק על ירך‪ .‬עלף‪ ,‬בל_יעל! ‪.‬עמד על נפעך!‬

‫הצילו! רצח! הצילו!‬ ‫אוסולד‪.‬‬

‫הגון‪ ,‬עבד נקלה! קום‪ ,‬ערץ‪ ,‬קום! התגונן‪ ,‬עבד מזהם!‬ ‫קנט‪.‬‬
‫מכהו‪.‬‬

‫הצילו! הו‪ ,‬רצח‪ ,‬רצח!‬ ‫אוסולד‪.‬‬

‫נכנסים אדמונד וסיף בידו‪ ,‬גלוססר‪ ,‬קורנוול‪ ,‬רגן ובני לוויתם‪.‬‬

‫הרפו!‬
‫‪1-‬‬
‫המהומה? ‪-‬‬
‫ז‬ ‫־ ‪:‬‬
‫כאן? ‪1‬מה‬
‫‪1‬‬ ‫ז‬
‫־מה •••זה‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫‪61‬‬
‫קרב גא‪ ,‬פרחח‪ ,‬אם חשקה נפטף; קרב‪ ,‬ואני מקצץ‬ ‫קנט‪.‬‬
‫בן? לכלבים‪ .‬הבה־נא‪ ,‬זוטר!‬
‫▼‬ ‫ד‬ ‫ד ד‬ ‫‪ :‬ז־ •‬ ‫•‬ ‫‪ :‬י‬

‫נלוסטר‪ .‬כלי־נטק? חרבות? מה מתרחט בזה?‬

‫קורנוול‪ .‬דוךלו‪ ,‬פן תתחיבו בנפיטכם!‬

‫איטר יוסיף ‪ -‬יומת! מה זה היה פחז‬
‫ד▼‬ ‫ד‬ ‫‪1‬‬ ‫•‬

‫רצים מאת אבי ואחותי‪.‬‬

‫‪.‬‬ ‫־ •‬
‫■ן‬ ‫‪-‬‬ ‫▼ •‬
‫רגן‪.‬‬
‫י‬

‫הריב? הגידו‪.‬‬
‫על▼מה ־‪*1‬‬ ‫יקורנוול‪.‬‬

‫כל עוד רוחי בי‪ ,‬סר‪.‬‬

‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫■ך‬
‫אוסולד‪.‬‬

‫היפלא ז הלא אמצת רוחןז!‬ ‫קנט‪.‬‬

‫הטבע‪,‬‬
‫בף _ ״ _‬
‫כחט ‪ .‬ן‬
‫מוג־לב‪... ,‬‬
‫‪..‬‬ ‫נבל‬
‫▼▼‬
‫ד!ןט עטאןד‪.‬‬

‫איט־תמהונות‪,‬‬ ‫קורנוול‪.‬‬
‫חיט עוע)ה אדם?‬ ‫▼ ־ד‬ ‫־ ז‬

‫אכן‪ ,‬חיט‪ ,‬סר‪ :‬טום סתת או ציר טבעולם לא ןעטהו‬ ‫קנט‪.‬‬

‫מעטה *קלוקל כזה‪" ,‬ואפלו *טירק בן־יומו י הוא‬
‫במלאכתו‪.‬‬
‫אולם אמר‪ ,‬על מה הריב?‬
‫־י ־‬ ‫▼‬ ‫־‬ ‫‪••:‬־‬ ‫ד‬
‫‪1‬קורנוול‪.‬‬

‫הדיוט זקן זה‪ ,‬טרק מפני הטיבה טבזקנו חסה עליו‬

‫ד ▼‬ ‫ד ד‬ ‫״ • ‪ :‬ז• ‪1‬‬ ‫ד‬ ‫־!־•יי״‬ ‫‪:‬‬
‫אוסולד‪.‬‬
‫עיני ‪. . .‬‬

‫אי‪ ,‬חיריק ‪#‬כמותף‪ ,‬קוצה ‪#‬ל יוד! הניחני‪ ,‬מילורד‪,‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫‪62‬‬
‫ואני כות‪ #‬לאויל זה במכת‪ #‬וטח בעפרו כתליהם‬
‫‪#‬ל בתי‪-‬מחראות‪ .‬״מפני השיבה ‪#‬בזקני חסה עלי‬
‫‪ x‬־‬ ‫ז ז‬ ‫־••‬
‫־ • ‪:‬ז‬
‫•‪.‬‬ ‫▼‬ ‫•‬ ‫־‬
‫ז ‪:‬זז‬ ‫▼‬

‫עינך* ‪ . . .‬זנבנוע שכמותך!‬

‫בלם פיך‪ ,‬בן־בליעל!‬ ‫קורנוול‪.‬‬

‫שכחת‪ ,‬בור‪ ,‬מדות על ךךןד־אךץז‬

‫אמנם‪ ,‬אך גם לכעש יש משפט!‬ ‫קנט‪.‬‬

‫ומהו כעשך?‬ ‫קורנוול‪.‬‬

‫כי עבד שכמותו חוגר־החרב‬ ‫קנט‪.‬‬

‫ולא יחגר כבוד; כי כעכבר‬
‫בחנף יכרסם מוסרות הקדש‬
‫לא יתירן אדם; עיניו יחליק‬
‫אל כל שרירות־לבו של אדוניו;‬
‫ןחר לעת חרון‪ ,‬ולעת צנים ‪-‬‬
‫יצן; בהן ולאו‪ ,‬כעין שבשבת‪,‬‬
‫יסב לכאן ולכאן לרוח בעליו‪,‬‬
‫ככלב זה כרוך בעקביו‪- .‬‬
‫הדבר ןהמף‪ ,‬פרצוף נכפה!‬
‫כלעג ללץ תשים דברי ללעג?‬
‫לו בסרום תפשתיף‪ ,‬בר־אוז‪,‬‬
‫עד קמלוט תנוס ותגעגע!‬

‫לאט לף‪ ,‬זקן‪ ,‬ההשתגעתז‬ ‫קורגוול‪.‬‬

‫על דמה הריב? אמר!‬

‫ז■‬
‫גלוסטר‪.‬‬

‫‪63‬‬
 ‫כי לא יו־חק מזךח ממערב‬ ‫קנט‪.‬‬
‫כרחוק ממני הבליעל‪.‬‬

‫מדוע הבליעל‪ :‬מה חטאו?‬ ‫קורנוול‪.‬‬

‫עלי‪.‬‬
‫־ד ־‬
‫פרצופו ז•מאוס‬
‫־ ‪:‬‬
‫כי‬ ‫יקנט‪.‬‬

‫ועמא גם עלי‪ ,‬״עלו‪•: ,‬עלה?‬

‫▼‬ ‫״ •‬ ‫ד‬
‫־‬ ‫‪•. :‬‬
‫קורנוול‪.‬‬

‫מילורד‪ ,‬הסכנתי לדבר אמת‪:‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫בימי חלדי ראיתי פרצופים‬
‫נאים יותר מאלה עעיגי‬
‫רואות על כתפיכם‪.‬‬

‫?הו בתע‪,‬‬ ‫קורנוול‪.‬‬

‫עיום אחד עבחוהר על עזות‪,‬‬
‫ומני אז יעקד להתחצף‬
‫ולהעמיד פנים‪ ,‬לאמר‪ :‬הביטו!‬
‫יער אני‪ ,‬בר־לב‪ ,‬דובר־אמת׳‪,‬‬
‫יפיק רצון ‪ -‬מה טוב! ולא ‪ -‬יער הוא!‬
‫יערם‬
‫ז ‪ :‬ז‬
‫אער‬
‫‪:‬־ ״‬
‫נבלים‬
‫‪ :‬ז •‬
‫ידעתי‬
‫ז־ ‪■ :‬‬

‫מסוד‪ .‬להם לעבע תועבות‬

‫רב יתר מעשרים עבדי־ערת‬
‫המתרפסים לפני אדוניהם‪.‬‬

‫אמת‪ ,‬מילורד‪ ,‬אמת ואמונה‪,‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫ברעות הדר כבודו ותפארתו‪,‬‬
‫אער יהל זי־יר כזר קרנים‬
‫על מצח פבוס ‪. . .‬‬

‫‪64‬‬
 ‫מה הכובה?‬ ‫קורגוול‪.‬‬

‫מאחר ?זלא ערבו לאזניך מערכי‪-‬לשוגי‪ ,‬אמרתי‬ ‫קנט‪.‬‬

‫לכבותם‪ .‬אכן‪ ,‬מילורד‪ ,‬אין עמי שפתי חנף; אך האיש‬
‫באמת‬
‫*‪.‬־ ‪:‬ד ״‬
‫היה‬
‫ד ■ד‬
‫אמת‪,‬‬
‫‪.*•.■:‬־־‬
‫כביכול‪,‬‬
‫‪ - 1‬ד‬
‫בדברו‪,‬‬
‫‪ :‬־ ‪:‬‬
‫לבך‪,‬‬
‫• ‪ :‬י‬
‫גנב את‬
‫■ד*‬
‫א‪#‬ר‬
‫‪:‬־ ד‬

‫אחד הנבלים‪ ,‬אשד כמוהו לא אהיה לעולם‪ ,‬ואם לו‬

‫אשא חי בעיניך אם היה אהיה‪.‬‬

‫במה העלבתוז‬ ‫קורנוול‪.‬‬

‫לא עלבתיו‪.‬‬ ‫אוסולד‪.‬‬

‫לפני זמן־מה מלכו בכעשו‬
‫על לא־דבר הואיל להכותני‪,‬‬
‫•• •‬ ‫‪ :‬־‬ ‫•‬ ‫ז▼‬ ‫־‬

‫וזה‪ ,‬בחנף לחרון מלכו‪,‬‬

‫תלןפני מגבי דפילני‪,‬‬
‫רקוע וגדף‪ ,‬ועז לבש‬
‫לשמע התהלות מפי המלך‬
‫על שהשכיל לגבור על בן־בלי־נשק‪,‬‬
‫וברום לבו על עז מעלליו‬
‫שנית‪.‬‬
‫״•‬
‫נסה דידו‬
‫• ־‪1‬‬

‫לא ית_קשה‬ ‫קנט‪.‬‬

‫להערים על איכס איש־בליעל‪.‬‬

‫־‪1‬הביאו את הסד!‬ ‫•‬

‫קורגוול‪.‬‬
‫זקן עקש‪ ,‬גלגןלבן־זלוז׳‬

‫זקנתי מללמד‪.‬‬
‫• • ‪:‬‬ ‫ז־י‪• :‬‬
‫קנט‪.‬‬

‫‪68‬‬
 ‫אל־נא בסד ! עדתי את מלכי‬
‫ובמצותו גולחתי אליכם;‬
‫הלא תרהב בהוד רוממותו‬
‫תשים‬
‫באם▼*‬‫תקל‪. . ,‬‬
‫ובכבודו▼־*י‬
‫*‪1‬‬
‫רגלי עליחו בסד‪.‬‬

‫הסד הביאו!‬ ‫קורנוול‪.‬‬

‫נשבעתי‪ ,‬בו יושם עד צהרים‪.‬‬
‫ז ‪:‬זז■‬ ‫־־‬ ‫‪-‬‬ ‫* ‪ :‬־ ‪• :‬‬

‫הלילה!‬
‫ד‬
‫עד ערב‪ ,‬סר! עד לילה! כל‬
‫‪: ------‬‬ ‫ז‬ ‫־‪ 1‬ז־‬
‫רגן‪.‬‬

‫הו לךי‪ ,‬גם לכלב בית אביך‬ ‫קנט‪.‬‬

‫חלילה ■דלך מלע׳&ות כזאת‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫■‬ ‫* ־‪:‬־‬ ‫*‬ ‫ז‬ ‫ז•‬

‫אולם זדו אתה‪ ,‬על כן חפצתי‪.‬‬ ‫רגן‪.‬‬

‫הסד מובא‪.‬‬

‫זהו אחד מבני הכת ההיא‪,‬‬ ‫קורנוול‪.‬‬

‫אער כתבה רגן‪ .‬הסד הקריבו!‬

‫נלוסטר‪ .‬אחלי‪ ,‬מילורד ! אל תעעה כזאת‪.‬‬

‫‪.‬ןךכבד חטאו‪ ,‬ואדוניו יעיב לו‬
‫•ן ‪.‬‬ ‫•ן‬ ‫״ ‪.‬‬ ‫‪..‬‬

‫כריסעתו; אך אלה השפטים‬

‫יאו לגנבים הזילפונים‬
‫מבני האספסוף עפלי־הפעע;‬
‫ומאד יחר למלך‪ ,‬אם ?ראה‬
‫כי כה הקזפל כבודו בהתבזות‬
‫צירו הנאמן‪.‬‬
‫ע ל צו א רי!‬ ‫קורנוול‪.‬‬

‫‪66‬‬
 ‫וביתר שאת ןדור לאחותי‪,‬‬ ‫רנן‪.‬‬
‫כי מערתה הכה ונתבזה‬
‫­‬
‫‪ : • :‬־­ו‬ ‫\■י‬ ‫יי‬ ‫‪ :‬יד ‪:‬‬

‫על עשותו ךבו*ה‪ - .‬בסד דימוהו!‬

‫קנט מושם בסד‪.‬‬

‫נלך‪ ,‬מילורד!‬
‫הכל יוצאים‪ ,‬חוץ מגלוסטר וקנט‪.‬‬

‫צר לי‪ ,‬אחי‪ ,‬אך הדכם גזר‪,‬‬

‫‪1‬־‪-‬‬
‫־‬ ‫ז‬ ‫־\‬ ‫~ ‪1‬‬ ‫ז•‬
‫ג לו ס ט ר‪.‬‬

‫ומי ימרה את פיו‪ ,‬או יעיבנו‪,‬‬

‫והוא עקע‪ .‬עוד אתחנן עליך‪.‬‬

‫אין צרך‪ ,‬סר‪ :‬בדרך לא;ענתי;‬ ‫קנ ט‪.‬‬

‫איען מעט‪ ,‬אקיץ ואצפצף לי‪.‬‬

‫יע אער בא כרוך בעקביך‪.‬‬
‫דדה עלום!‬
‫לי ר‬ ‫ר‪ .‬מ ל ך‬

‫יצדיקוהו‪.‬‬
‫הדכס‪ ,‬לא ‪ ...‬ן‬
‫הרשיע ־\▼‬
‫־‪ :‬־ ־‬ ‫ג לו ס ט ר‪.‬‬
‫יוצא‪.‬‬

‫מלכי הטוב‪ ,‬הנה כי נתקים‬ ‫קנ ט‪.‬‬

‫מעל יורדי מרום אל בור תחתית‪.‬‬

‫בוא‪ ,‬פנסו על עמק הבכא‪,‬‬
‫| _ •ן ‪.‬ך‬ ‫‪... ..‬‬ ‫״‬ ‫‪-‬־ך‬

‫עלה וזרח ולצחצחות אורך‬

‫אקרא את המכתב‪ - .‬רק לעני‬
‫ידעתי‪:‬‬
‫אערי‪ ,‬ז־ ‪• :‬‬
‫נסים! ־ ‪ :‬־‬
‫▼נכונו עוד ־ •‬
‫מאת קורדליה הוא‪ ,‬ענתבשרה‬
‫על רע מצבי ולא תעקט‬
‫עדי תמצא עת־כער לחלצני‬
‫מן הצרה‪ .‬עיני אער נלאו‪,‬‬
‫‪67‬‬
 ‫עעו כלאותכן והעצמו‬
‫לבל תראו את עפל מעוני‪.‬‬
‫עלום לילף‪ ,‬מזלי‪ .‬הסבר פניןז‬
‫ועוב הפך עלי את הגלגל‪.‬‬
‫נרדם‪.‬‬

‫תמונה שלישית‬
‫ערבה‪.‬‬
‫נכנם אדגר‪.‬‬

‫גזר־דיני‪,‬‬
‫מעתי ‪ X:‬״ *‬ ‫‪ 01‬־ ‪* :‬‬ ‫אדגר‪.‬‬
‫אבל בזכות גקרת־העץ הזאת‬
‫נצלתי מרוז־פי‪ .‬כל חוף נצור‪,‬‬
‫אורבים‬
‫הצבו ‪• :‬‬ ‫מקום בו לא \ ‪:‬‬ ‫ואין ־ד ‪1‬‬
‫‪1 **:‬‬
‫ומעמדות‪ .‬אצילה את נפעי‬
‫כל עוד אוכל‪ :‬הנה־נא אתחפע‬
‫העני‬
‫נולו▼ •‬ ‫אער •‪:‬‬‫כבזוי־אדם‪: ,‬־ ד‬
‫־‪•1‬ד‬ ‫*‪:‬‬
‫פרצופי‬
‫•‬ ‫‪: -‬‬
‫את‬‫ד‬
‫בהמה‪.‬‬
‫‪ - :‬־ד‬
‫צלם‬
‫•ד •ד‬
‫עד‬
‫ברפע אטנף‪ ,‬מהגרת עק‬
‫עערות‬ ‫ופרוע ‪• :‬ו­‬
‫‪-‬‬ ‫מתני‪: ,‬‬‫אחגר ■ד ‪-:‬‬ ‫־‪.‬־ ‪:‬‬
‫להתגרות‬ ‫אפקיר ־ ‪:‬־\ ־ ‪■: • :‬ד‬
‫מערמי‬ ‫־ ‪:‬־ י‬
‫בעז סופות וזלעפות עמלם‪.‬‬
‫מופת אקח לי כאן מ_קבצני בית־לחם‪,‬‬
‫אער בשגעון וקול ןועות‬
‫את בער זרועם קופאת־מכפור ללקרי‬

‫‪68‬‬
 ‫בחרולים‪ ,‬קסמין ומשמרות‬
‫יעירו‬
‫ז•‬
‫כזה‬
‫ז ‪.‬־‬
‫ובצלם־בלהות‬
‫־ ז‬ ‫‪ :‬דד‬

‫(מי בקללות ומי בתמרורים)‬

‫חמלה בחצרים ומכלאות‪.‬‬
‫הו תום מסכן! הו טורליגוד מסכן!‬
‫הם משהו ‪ -‬ואדגר הוא לא־כלום‪.‬‬
‫יוצא‪.‬‬

‫רביעית‬ ‫תמונה‬
‫ל ס ד טי ר תו של ג לו ס ט ר‪.‬‬
‫נכנסים ליר‪ ,‬השוטה ואביר‪.‬‬

‫פליאה היא‪ :‬איך נסעו ולא החזירו‬ ‫ל י ר‪.‬‬

‫את שגרירי!‬

‫ואנכי דשמעתי‪,‬‬
‫־‪ :‬־‬ ‫־‬ ‫‪x:‬‬
‫א בי ר‪.‬‬

‫במחשבתם‬
‫־ ‪ :‬ז‬ ‫‪:‬‬
‫עלתה‬
‫ז־ ‪ :‬ז‬
‫כי תמול עוד לא‬
‫לצאת מכאן‪.‬‬

‫הרם!‬
‫זז‬
‫מלכי‬
‫־ ‪■:‬‬
‫זשלום‪,‬‬ ‫קנ ט‪.‬‬

‫מה?‬ ‫ז‬
‫ל י ר‪.‬‬

‫לשחוק תשים קלונןזי‬

‫לא‪ ,‬מילורד‪.‬‬ ‫קנ ט‪.‬‬

‫הה‪ ,‬הה! ביו־יות קשות קשורות לו על רגליו! סוסים‬ ‫ה שוטה‪.‬‬

‫קופים‪-‬‬
‫* •‬
‫בצוארם‪,‬‬
‫‪ :‬־ ז ז‬
‫ורבים ‪-‬‬
‫‪• \:‬‬
‫כלבים‬
‫‪ :‬ז־‬
‫ברגליהם‪,‬‬
‫‪:‬־‪•••••:‬‬
‫קשירתם‬
‫‪••:‬זז‬

‫‪69‬‬
‫במתגיהם‪ ,‬ובגי־אדם ‪ -‬ברגליהם; ומי ערגליו קלות‬
‫‪-‬י‬ ‫־־ ‪ :‬ז‬
‫•‪.‬‬ ‫*‬ ‫‪:‬־‪•.•••:‬‬ ‫זז‬ ‫•‬
‫‪:‬־‬ ‫‪ :‬ז ‪.•••:‬־‬

‫לרוץ ‪ -‬מגעילים להן פזמקאות על עץ‪.‬‬

‫מי הוא האיש אשר לא הכירך‬ ‫לי ר‪.‬‬

‫והועיבך בזה?‬

‫גם הוא‪ ,‬גם היא‪,‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫בתך וחתנך‪.‬‬

‫לא!‬ ‫לי ר‪.‬‬

‫?ד•‬ ‫קנט‪.‬‬

‫לא‪ ,‬אמרתי‪.‬‬
‫ז ־‪• :‬‬
‫לי ר‪.‬‬

‫ואנכי אמרתי‪ :‬כן!‬ ‫קנט‪.‬‬

‫לא‪ ,‬לא; לא יתכן‪.‬‬ ‫לי ר‪.‬‬

‫הנה כי כן!‬ ‫קנט‪.‬‬

‫ביפיטר נעבעתי‪ :‬לא!‬ ‫לי ר‪.‬‬

‫נעבעתי ביונונה‪ :‬כן!‬ ‫קנט‪.‬‬

‫חלילה!‬ ‫לי ר‪.‬‬

‫הן לא יוכלו‪ ,‬הן לא ןךהיבו עז;‬

‫הלא אים מרצח בזיון‬
‫בזרוע עריצים‪ ,‬אער כזה‪.‬‬
‫ספר לי בקצרה ובלי כחד‪,‬‬
‫•‬
‫‪•-‬‬ ‫‪• :‬‬ ‫• ‪:‬י ז ז‬ ‫•‬ ‫־‬

‫מה עוונך‪ ,‬איכה קלון המיטו‬

‫‪70‬‬
 ‫על בא בשליחותי ז‬
‫עת לח־ם‬ ‫קנ ט‪.‬‬

‫מוסר הייתי כתב רוממותך‪,‬‬

‫עודי כורע ברך לפניהם‬
‫ברב כבוד‪ ,‬לפתע רץ אחר‬
‫­ ­‬ ‫ו‬ ‫ז‬ ‫‪:‬‬ ‫■‬
‫!‬
‫<‬ ‫‪:‬‬

‫בא מתנשף‪ ,‬מזיע ופורם‬

‫ברכת עלום נעונריל גברתו;‬
‫הועיט כתבו‪ ,‬ובטרם יענוני‪,‬‬
‫קראוהו‪ ,‬ומיד למקראו‬
‫־‬
‫!‬‫־‬
‫‪ :‬״ ‪':‬‬ ‫•ז‬ ‫ד‬
‫‪-‬‬‫‪:‬י‬

‫הבהילו המערתים‪ ,‬רכבו על סוס‪,‬‬

‫ולי צוו בעין זועמה‬
‫לרכב בעקביהם עד יענוני‪.‬‬
‫וכאן‪ ,‬משו־איתי את הרץ‪,‬‬
‫אער בואו עכר את עליחותי‬
‫(הלא הוא הברנע אער עלשום‬
‫החציף פניו להוד רוממותך)‪- ,‬‬
‫עלבתי חרב‪,‬‬
‫מכלי‪ ,‬ז ־ ‪• :‬‬
‫יצאתי ‪- .‬‬
‫זז •‬
‫צוחת פחדו הזעי?ןה את הבית‪,‬‬
‫ובת מלכי וחתנו מצאו‬
‫חטאי ראוי לענע החרפה‪.‬‬

‫אכן‪ ,‬עוד לא חלפו ימות החרף‪ ,‬אם עוד לעבר זה‬ ‫השוטה‪.‬‬
‫‪1‬יטועו ־אחי־▼בר‪.‬‬
‫א ם▼א ב▼ל בו ש בגדי ‪:‬ס▼ח בו ת‪,‬‬
‫ט חו ת עיני בניו;‬
‫א ם יש לו כ ס ף תו ע פו ת‪,‬‬

‫‪71‬‬
 ‫אין ק ץ ל כ ב ו ד ־ א ב ‪,‬‬
‫כי ה מז ל כי_צאנית הוא‪:‬‬
‫עיניו א ל עני ל א יבי טו‪:‬‬

‫אכן‪ ,‬דמים מרבים עוד יישפכו לך בנותיך החמודות‪,‬‬

‫יכלו‪.‬‬
‫והמה לא • ‪:‬‬
‫הימים‪ : ,‬׳־ יי‬
‫▼•‬‫יכלו ־‬
‫למנותם‪: • - ,‬‬
‫עאם▼תבוא • ‪▼ :‬‬
‫הה‪ ,‬עד לבי גואה מחנק מעי‪,‬‬ ‫לי ר‪.‬‬
‫מטה‬
‫רד‪ ,‬כי ־‪▼1‬‬ ‫‪3$$10‬ק‬
‫הוא מקומך‪ - .‬איהי זו הבתז‬
‫היא כאן‪ ,‬בארמונו על הרוזן‪.‬‬ ‫קנ ט‪.‬‬

‫עב פה ואל תלך אחרי‪.‬‬ ‫ל י ר‪.‬‬

‫יוצא‪.‬‬

‫אולי עוללת עוד ולא ספרת?‬ ‫ה א בי ר‪.‬‬

‫לא‪.‬‬ ‫לנט‪.‬‬
‫מדוע מעטו אנעי־המלךז‬

‫אם על עאלה זו בלבד נתנו תליך בסד‪ ,‬הרי כדין‬ ‫השוטה‪.‬‬

‫עעו לך‪.‬‬

‫ומדוע זה‪ ,‬עוטה?‬ ‫קנ ט‪.‬‬

‫לדעת‪ ,‬כי‬
‫ד‪- -‬‬
‫ובבית־מדרעה תלמד‬
‫ד‬
‫• ‪ :‬־־‬ ‫‪1‬‬
‫־‬ ‫• ‪:‬‬
‫הנמלה תלך‬
‫‪ : -‬ד ד‬
‫‪• :‬־‬
‫אל‬
‫‪1•• -‬‬
‫ה שוטה‪.‬‬
‫מישנכנס חרף עובתת כל מלאכה‪ .‬ההולך אחר אפו‪,‬‬
‫עיניו ינהלוהו‪ ,‬חוץ מן העור; וגם אחד בעערים לא‬
‫מצאתי אער נחירים לו ולא יריח את המסריח‪ .‬אסף‬
‫ידיך מן הגלגל הגדול ברךתו במדרון‪ ,‬עמא תעבר‬

‫‪72‬‬
‫מפרקתך‪ ,‬ואולם בעלותו במעלה־הד־רך‪ ,‬אחז בו‬
‫ומעכך אחריו‪ .‬אם ■דיבוא חכם וייעצך עצה טובה מזו‪,‬‬
‫­ו­‬ ‫ד‬
‫■‬ ‫ד ‪ :‬ו‬
‫‪■ •:‬‬ ‫▼‬‫־ד‬ ‫‪: -‬־•ד‬ ‫‪ :‬ז ‪ :‬י‬

‫החזר לי את עלי‪ .‬ןהי רצון עהבלןעל לבדו ןקחנה‪,‬‬

‫מאחר עהשוטה הוא ענותנה‪.‬‬
‫ה מ חניף ל ף ב מ חי ר‬
‫ומ שרת ל מ ר אי ת ־ עין‪.‬‬
‫הוא י ב ר ח ל ע ת סג רי ר‪,‬‬
‫ו ב היו ת סו פ ה ‪ -‬ואין‪.‬‬
‫הוא י ב ר ח‪ ,‬א ך ה שוטה‬
‫י לו ך ש ע ל ־ ש ע ל‪.‬‬
‫יש ב ל ״ ע ל מ שתטה‪,‬‬
‫אין שוטה שהוא ב ל י ע ל‪.‬‬

‫השוטה?‬
‫‪•:‬‬
‫למדת זאת‪,‬‬
‫ד ‪ : -‬ד‬
‫איפה‬ ‫קנ ט‪.‬‬
‫י‬

‫לא בסד‪ ,‬עוטה‪.‬‬ ‫ה שוטה‪.‬‬

‫ליר חוזר עם גלוסטר‪.‬‬

‫ימאנו דבר עמי? חלו? עיסו?‬

‫‪:1‬‬
‫־‬ ‫ז‬ ‫• •‬
‫ליר‪.‬‬
‫נסעו עד בקר אור? ‪ -‬חמקמקות!‬
‫אותות מרדות ומרי! לך‪ ,‬הבא‬
‫־‬ ‫•ד‬ ‫•• •‬ ‫•‬ ‫■ד‬ ‫‪: -‬‬

‫תעובה ■ינאה מזו‪.‬‬

‫■ד‬ ‫▼‬

‫הלא תדע‪,‬‬ ‫נ ל ו ס ט ר‪.‬‬

‫אע־להבה הוא הדכס‪,‬‬
‫‪ \ -‬ז־‬ ‫ד‬
‫מלכי‪:‬‬ ‫•ד‬ ‫־ד‬ ‫‪• : -‬‬

‫רתחן הוא ועקעןבדעתו‪.‬‬

‫^קם ודבר! מות! אבדון!‬ ‫ליר‪.‬‬

‫מד‪ ,‬לי ״עקעך‪ ,‬״רתחך? ‪ -‬הו גלוסטר‪ ,‬גלוסטר‪,‬‬
‫עלי לראות את קורנול ואעתו‪.‬‬

‫‪73‬‬
 ‫מלכי הטוב‪ ,‬כבר הודעתים על כך‪.‬‬ ‫נלוסטר‪.‬‬

‫״כבר הודעתים־ ! הבינה‪ ,‬בן־אדם!‬ ‫ליר•‬

‫הבנתי‪ ,‬מלך רם!‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫המלך בא לראות את קורנול‪,‬‬ ‫ליר•‬

‫אבי הבת דבר לו אל בתו‪,‬‬
‫ועליהם לשמע! ‪ -‬כך אמרת?‬
‫הו דם נפשי! ״אש־להבה״‪ ,‬־לפיד״?‬
‫ובכן‪ ,‬אמר לנסיך־הלפידות‪,‬‬
‫חולה הוא‪,‬‬
‫‪7‬‬ ‫אמנם‬
‫אולי‪1 : 7‬‬
‫כי ‪ . . .‬לא‪ ,‬עוד לא‪ - ,‬־‬
‫והחולה הפעי מן המצוות;‬
‫לא עוד נוסיף להיות אשר הננו‪,‬‬
‫בהתאכזר הטבע להדאיב‬
‫הנפש עם הגוף‪ .‬אני אמתין‪,‬‬
‫מכלי‬
‫יצאתי • ״ ־*‬
‫כי ז ז ־‬
‫וצר ־לי •‬
‫‪:‬־‬
‫וכתחבולת אנוש חלשת אנוש‬
‫הרשעתי בחפך‪ .‬רואה את קנט‪ .‬שאול ותפת!‬
‫מדוע חבשוהו? ‪ -‬הו‪ ,‬סימן‬
‫כי אך ערמה היא מסעם‪ - .‬חלצוהו!‬
‫ולך‪ ,‬אמר לבת ולבעלה‪,‬‬
‫כי לדבר חפצתי עמהם‬
‫• ז‬ ‫▼ ־ ‪• :‬‬

‫מיד! יצאו וישמעו דברי!‬

‫ולא‪ ,‬אכה בתף על דלתיהס‬
‫עד יהמם הפחד בשנתם‪.‬‬
‫‪:‬זז‬ ‫•‬ ‫‪----------‬‬ ‫*‬
‫‪ :‬יי *‬

‫‪74‬‬
 ‫צרה!‬
‫יתן ‪:‬ולא▼תבוא דד‬
‫הו •מי ‪1‬‬ ‫ג לו ס ט ר‪.‬‬
‫יוצא‪.‬‬

‫אבוי! הו לב גואה ! ‪ -‬הטפל ורד!‬ ‫ל י ר‪.‬‬

‫צלופחים‬
‫▼ •‬ ‫ן‬
‫התוקעת‬
‫‪-‬י ‪-‬‬ ‫־‬
‫פתיה זו‪,‬‬
‫‪ :‬־ •׳ ד‬
‫כטבחית‬
‫ו־־ ▼•‬
‫דודי‪,‬‬
‫•‬
‫אליו‪,‬‬
‫•• ד‬
‫קרא‬ ‫‪:‬י▼‬
‫ה שוטה‪.‬‬
‫חיים לתוך הפשטידה; חובטת במקל על ראשיהם‬
‫באחיה‬
‫‪▼ • ▼ :‬‬
‫ומעטה‬
‫‪: -‬־ ד‬
‫פנימה!״‬
‫‪▼ • :‬‬
‫טובבים‪,‬‬
‫־ ד•‬
‫״פנימה‪,‬‬
‫‪ • :‬ד‬
‫ומצוחת‪:‬‬
‫‪----------:‬‬

‫בחמאה‪.‬‬
‫▼‬ ‫מרוח‬ ‫בקט‬ ‫מפטמו‬
‫דד ‪▼ 1- : 1-1‬‬ ‫היה‬ ‫סוסו‬ ‫חבת‬
‫•‪-‬‬ ‫טמרב‬ ‫ד••‬
‫קורנוול‪ ,‬רגן‪ ,‬גלוסטר ובני לוויתם נכנסים‪.‬‬

‫בני‪.‬‬
‫‪• :‬‬
‫עליך‪,‬‬
‫ד •\ •‬
‫טלום‬
‫ד‬
‫לי ר‪.‬‬

‫טלום מילוךד‪.‬‬ ‫קורנוול‪.‬‬

‫קנט מוצא לחסשי‪.‬‬

‫טמחתי לחזות בזיו פניך‪.‬‬ ‫רנן‪.‬‬

‫סמוך לבי כי כן הוא‪ ,‬גם ע־עתי‬ ‫ליר‪.‬‬

‫מה שרט הדבר; כי לולא כן‪,‬‬
‫הלא נתתי גט לקבר הורתך‪,‬‬
‫טהוא קברה טל אטת־הזנונים‪.‬‬
‫אתה?‬‫חפטי ‪▼-‬‬ ‫לקנט‪• : ▼.‬‬
‫עוד נדבר בזה‪ - .‬תן בתי‪,‬‬
‫צפרניה‬
‫• ד ‪.• :‬־ ▼‬
‫לך! את‬‫ד י‬
‫מרטעת‬
‫• ‪---------:‬‬
‫▼אחות‬
‫כעיט זה ‪. . .‬‬ ‫‪ :‬־•‬
‫רטעותה‪,‬‬
‫ד‬ ‫• ‪:‬‬
‫בי‬ ‫*‬
‫טלחה‬
‫▼נ ד‬

‫מכה על חזהו‪.‬‬

‫אין כדו לדבר‪ .‬לא תאמיני‪,‬‬

‫כמה רטעות י_ט בלבה‪ ,‬רגן•‬

‫‪75‬‬
 ‫אל־נא באף‪ ,‬מילורד‪ .‬ולי נז־מה‪:‬‬ ‫רק‪.‬‬
‫לא היא עילזלה בחובותיה‪,‬‬
‫‪7‬‬ ‫־‪.‬־‬ ‫‪:‬‬ ‫*‪7 : : 4*.‬‬

‫אתה הוא עולזלת בעו־כה‪.‬‬

‫מה פער הדבר?‬

‫‪.‬ן‬ ‫‪- -‬ך‬ ‫‪....‬‬
‫ליר•‬

‫לא אאמין‪,‬‬ ‫רק‪.‬‬

‫כי גונריל תזנח את חובותיה‪,‬‬
‫ואם בלמה את רהב אביריף‪,‬‬
‫הלא כדין עז&תה‪ ,‬ייער כהה !‬

‫זכרה!‬
‫ימח ‪ ; .‬ז‬ ‫ליר•‬

‫זקן‪,‬‬‫מילורד‪ ,‬אתה‬ ‫תן‪.‬‬

‫וחלדף מגיע עד קצו‪,‬‬
‫וטוב כי המשכיל יותר ממק‬
‫לדעת מצבף‪ ,‬תזא לף‬
‫לעזר ולעצה‪ .‬על כן‪ ,‬אפוא‪,‬‬
‫חזר אל אחותי והתנצל‬
‫פעעת ז־בה‪.‬‬ ‫על כי י‬
‫ד ־ ‪ :‬־‪1‬‬

‫להתנצל?‬ ‫ליר‪.‬‬
‫ראי‪ ,‬עד מה סנה הוא המו־אה!‬
‫כורע על ברכיו‪.‬‬

‫״בתי האהובה‪ ,‬אכן זקנתי‬

‫וכעבר־כלי אכרע ואתחנן‪:‬‬
‫תני לחם לי ובגד ומלון‪'.‬‬

‫חדל‪ ,‬מילוו־ד ! תעתועים הם אלה‬ ‫רק•‬

‫‪76‬‬
 ‫חזר אל אחותי‪.‬‬
‫לנצח לא!‬
‫זקם מעל ברכיו‪ ▼.‬־‬ ‫ליר‪.‬‬
‫היא צמצמה את אבירי עד חצי‪,‬‬
‫הרעימה לי פגים‪ ,‬כצפעוני‬
‫•‬ ‫‪: • :‬‬ ‫ז•‬ ‫•‬ ‫ז‬ ‫•‬ ‫•‪:‬‬

‫הכיעה בלעונה את לבבי‪.‬‬

‫כל עצר נקמתם על האלים‬
‫‪ 7‬י* ■‬ ‫‪7‬‬ ‫ז‬ ‫• ‪:‬יז‬ ‫‪7‬‬ ‫‪7‬‬

‫תחול על קדקדה‪ ,‬זד‪ .‬כפוי־טובה!‬

‫▼‬ ‫‪:‬‬ ‫‪7‬‬ ‫‪ 7‬י ‪ :‬דד י▼‬ ‫־‬ ‫•ד‬

‫הו קטב כ!ךיךי‪ ,‬עלח רקב‬

‫בלח עצמיה!‬

‫פוי‪ ,‬סר‪ ,‬פוי!‬ ‫קורנוול‪.‬‬

‫הו חזקי ברק יורי־חצים‪,‬‬ ‫ליר‪.‬‬

‫בסנורים הכו את רום עיניה!‬
‫המאירה זיו פניה‪ ,‬אד־בצות‪,‬‬
‫•‬ ‫••‬ ‫▼ ‪▼ 7‬‬ ‫•‬ ‫•ד‬ ‫•‬ ‫־ ‪:‬‬

‫המתאבך בכמרירי חמה‪,‬‬

‫הובע נאותה והצמיתנה!‬
‫‪77‬‬ ‫‪:‬־ ‪• 5‬‬ ‫־‪ :‬־‪7 7‬‬

‫עמים! הלא ככה גם אותי‬

‫•‬ ‫־‬ ‫‪77‬‬ ‫ד־‬ ‫‪ 7‬־•‬
‫רק‪.‬‬
‫עוד תקלל בעת חרון אפף ז‬

‫הו לא‪ ,‬תן‪ ,‬על מה אקללך ז‬ ‫ליר•‬

‫הלא ענג טבעך ולא יקעיח‪.‬‬
‫עיניה ‪ -‬מדקרות‪ ,‬ומבטך‬
‫ירחם ולא יצרב‪ .‬כי לא תרע‬
‫עינך בטובתי‪ ,‬למעיט חילי‪,‬‬
‫לטחן פגי‪ ,‬לגרע קצבתי‪,‬‬
‫ולסוף ‪ -‬לם‪4‬ר על בריח ומנעול‬

‫‪77‬‬
 ‫הדלת בפני‪ .‬היטבת ממנה‬
‫לעמר מצוות הטבע‪ ,‬כבוד־אב‪,‬‬
‫חסדי ילדות והחז_קת־טובה‪,‬‬
‫ולא עכחת‪ ,‬כי חצי מלכות‬
‫נתתי לך‪.‬‬ ‫ז‪1‬‬ ‫ז‪• -‬‬

‫מילוךד‪ ,‬אל הענין!‬ ‫רגן‪.‬‬

‫אמרי‪ ,‬מי עם בסד רגלי עבדי?‬ ‫ל י ר‪.‬‬

‫קול תרועות מאחורי הבמה‪.‬‬

‫מה קול החצוצרות?‬ ‫קו רנוו ל‪.‬‬

‫ודאי על גונריל‪ .‬הלא כתבה לי‬ ‫רגן‪.‬‬

‫כי במהרה תבוא‪.‬‬
‫■ו­‬ ‫•‬

‫נכנס אוסולד‪.‬‬

‫הבאה גברתף?‬

‫הנה דל־גא עחצפתו חוסה‬

‫ז‬ ‫־ \ ‪ :‬׳י‬
‫*•‬ ‫״‬ ‫־‬
‫ל י ר‪.‬‬

‫גבירתו;‬
‫‪▼ • 1‬‬
‫חסדי־עעה ‪-‬דעל‬
‫▼ ▼‬ ‫‪- : -‬‬
‫בצל‬
‫‪- :‬‬

‫צא‪ ,‬צא‪ ,‬נבל!‬

‫‪ 1‬ז‬

‫מה דופצף‪ ,‬מילורד?‬ ‫קו רנוו ל‪.‬‬

‫מי עם עבדי בסד? רגן‪ ,‬מבטחני‪,‬‬ ‫ליר‪.‬‬

‫כי לא ידעת זאת‪.‬‬
‫־ !‬ ‫‪1‬־‬

‫נכנסת גונריל‪.‬‬

‫▼הה‪ ,‬מי זה ▼בא?‬

‫אלים‪ ,‬אם הדרתם את הזקנה‬

‫‪78‬‬
 ‫והיקהה‪ ,‬וזלןנתס גם אתם‪,‬‬
‫העידו בי וריבו את ריבי!‬
‫לגונריל‪.‬‬

‫העוד בך עז לראות את שיבתי?‬

‫תן! העוד תושיטי לה ידך?‬

‫בכפי?‬
‫העול ‪ :‬־ •‬
‫ולמה לא? ־■דד‬
‫‪:‬דד‬ ‫גתריל‪.‬‬
‫לא כל איטר לפסל עקע אויל‬
‫עול באמת‪.‬‬
‫ד ד‬
‫הוא‬

‫חויטי‪ ,‬חויטי‪,‬‬ ‫ל י ר‪.‬‬

‫מאבן חזקתם! מי חבעו?‬

‫אני‪ ,‬מילורד‪ .‬ועוד לא ענעתיו‬ ‫קו תוו ל‪.‬‬

‫מעלליו‪.‬‬
‫־ ‪ :‬־ ד ד‬
‫ככל‬
‫‪ :‬ד‬

‫אתה הוא?‬
‫־ ד‬
‫אתה?‬
‫־ ד‬
‫ל י ר‪.‬‬

‫אבי‪ ,‬הלא תנהג כדרך הזל)נים‪.‬‬ ‫רגן‪.‬‬

‫נא‪ ,‬יטוב אל גונריל עד תם החז־ע‪,‬‬
‫הפחת את אביריך עד החצי‪,‬‬
‫אצלי‪.‬‬
‫ד ‪• :‬‬
‫אחר דתבוא‬
‫‪-----‬‬
‫ועם דתגור;‬
‫‪ :‬ד‬

‫עכיטו הנה ךחקתי מביתי‬

‫ולא אוכל לכלכלך כמו‪.‬‬

‫ליטוב אל זו? לפחית את אבירי?‬ ‫ליר•‬

‫מוטב לי כי אטע כל צל־קורה‪,‬‬
‫כי אחרף נפיטי לרוח!?ף‬
‫ואח אחיה לזאב וליגעוף‪- ,‬‬

‫‪79‬‬
‫הכרח! ‪ -‬לעוב אל זוז‬
‫▼‬ ‫■ד‬
‫הה‪ ,‬מלתעות‬
‫־ ‪:‬‬
‫־‪.‬‬ ‫־‪: :‬‬ ‫ז‬

‫הו טוב לי אז צרפת חמום־המזג‪,‬‬

‫עבת־זקוגי ללןח בבלי נדן‪,‬‬
‫אכרע לפני כסאו ואבקע‬
‫קצבת פת לחם צר ומלם לחץ!‬
‫לעוב אל זו? מוטב לי כי אהיה‬
‫עמע וסוס־משא לערץ זה‪.‬‬
‫מורה על אוסולד‪.‬‬

‫כחפצך‪ ,‬מילוךד‪.‬‬ ‫נונ ריל‪.‬‬

‫בתי‪ ,‬אל תעגעיני! לא אעוב‬ ‫ליר‪.‬‬

‫בתי!‬
‫לך; זעלום‪• • ,‬‬ ‫לטרח ־‪1‬־‪1‬‬
‫להיות ‪-‬‬
‫לא עוד נוסיף להפגע‪ .‬אולם‬
‫ודמי;‬
‫את ‪:‬ז ­‬
‫בערי ־ ‪:‬‬
‫בתי‪•▼: ,‬‬
‫את • •‬
‫הן ־ ‪:‬‬
‫~‪1‬‬
‫הו לא‪ ,‬כי נגע בבערי‪ ,‬על־כן‬
‫ועחין‪,‬‬
‫מרטה ‪ • :‬י‬ ‫בעל־כרחי; \‪ :‬ז‬
‫עלי ‪ :‬־ ז‪• :‬‬
‫ספחת בדמי ענאלחו‪.‬‬
‫לא אלסרך‪; - ,‬בואו כליותלך‬
‫והנה ייסרוך בבוא העת‪.‬‬
‫•‬
‫ז•‬ ‫‪:‬‬ ‫י‬ ‫‪:‬־‪:‬‬ ‫‪•• 1‬ז‬

‫לא אתפלל לרעם להמך‬

‫יפיטר;‬ ‫‪1‬ולא אזעק חמס אל כס‬
‫• ‪ • - : - .‬ז ז ד ‪ • \ -‬־‪.‬־‬
‫היטיבי את דרכלך כנפעך‪.‬‬
‫לי אךך־אף׳ אלך לי אל יגן‬
‫עם אבירים מאה‪.‬‬

‫לא כן‪ ,‬אבי‪- ,‬‬ ‫רגן‪.‬‬

‫כי פתע בואך‪ ,‬ולא אוכל‬

‫‪80‬‬
 ‫לקבלך‪ .‬צית לאחותי‪.‬‬
‫כי כל אער יעקל את חרונך‪,‬‬
‫הלא יאמר זקנת‪ ,‬ועל כן ‪. . .‬‬
‫בתבונה עעתה‪.‬‬
‫ד‬
‫▼ ‪1 :‬‬
‫היא‬ ‫• ‪:‬‬

‫הכן זיפךת!‬ ‫ליר‪.‬‬

‫אמנם כי כן‪ .‬הכי אין די לך‬ ‫רגן‪.‬‬

‫בחמעים אביר? הכי לא רב הוא ז‬
‫הלא גם אלה אך לטרה ומהומה‬
‫עד אין הכיל‪ .‬איכה יכון עלום־בית‬
‫ברב המון עעדם אדוניו?‬
‫קישה מנ׳&וא‪ ,‬כמעט לא יתכן‪.‬‬

‫מה צרך‪ ,‬סר‪ ,‬לך בבני־ערת‬ ‫נונריל‪.‬‬

‫מלבד אגעי רגן‪ ,‬או אנעי‪.‬‬

‫אכן‪ ,‬מילוךד; ואם ימרו את פיך ‪-‬‬ ‫רגן‪.‬‬

‫וענישנום‪ .‬ואם תבוא אצלי‪,‬‬
‫אבקעך(מפני הסכנה)‬
‫קח נא עמך עערים והמעה‪,‬‬
‫אותם בלבד אעכין ואכלכל‪.‬‬
‫הכל הורעתיכן ‪. . .‬‬ ‫ליר‪.‬‬
‫כי בא מועד !‬ ‫רגן•‬
‫לעיבתי מעמדת עמתיכן‪,‬‬ ‫ליר‪.‬‬
‫אולם לאבירי קצבתי לי‬
‫•‬ ‫־‪ ' 1‬־ ;‬ ‫־‬ ‫־ •‬ ‫‪:‬‬ ‫ז‬

‫מכסה‪ .‬הרק עעךים והמעה‬

‫אביא עמי‪ ,‬רגן? הכן אמךת?‬

‫‪81‬‬
 ‫וישוב‪ ,‬אמר‪ ,‬מילורד‪ :‬ולא יותר!‬ ‫רגן‪.‬‬

‫רישעתים‪,‬‬
‫־>מול •‪▼:‬־•‬ ‫תצדק‬
‫הרישעה • ‪:‬‬
‫‪1‬ם ▼•‪:‬ז‬ ‫ל י ר‪.‬‬

‫ויתהלל הרע במעוטו‪.‬‬

‫לנינייל‪ .‬אישוב‪ ,‬אפוא‪ ,‬אליך; חמישים‬
‫הם כפל העשךים וחמישה‬
‫אהבתך גם היא‪ ,‬אפוא‪ ,‬כפלים‪.‬‬

‫מה בצע בעשרים וחמישה‪,‬‬ ‫גונ ריל‪.‬‬

‫או עטרה‪ ,‬או חמישה‪ ,‬בבית‬

‫‪ :‬־־ •‬ ‫;־ • ז‬ ‫‪:‬־ ז ז‬

‫בו תנמדו כפלים לישךתך?‬

‫מה צרך‪ ,‬סר‪ ,‬אפלו באחד?‬ ‫רגן•‬

‫אל תטעני לצרך ! האביון ‪-‬‬ ‫ליר•‬

‫גם לו ייש מה למעלה מן הצרך‪.‬‬
‫אם רק צךכי טבעו יתן לטבע‪,‬‬
‫העוד מותר אדם מן הבהמה ז‬
‫ך‬
‫‪. ....‬‬ ‫‪1.‬‬ ‫ץז‬

‫הן ל ך את; ואם חמדת הבגד‬

‫היא רק חמו‪ - ,‬מה‪ ,‬צרך לטבעך‬
‫יחמו?‬‫ישלא ז‪..‬‬
‫בכל ־החמודות ״‬ ‫‪▼:‬‬
‫מה צרך? ארך־רוח ‪ -‬זה צרכי!‬
‫עמים‪ ,‬הו חנוני ארך־רוח!‬
‫ךאנני‪ ,‬אלהי‪ ,‬זקן אביון‪,‬‬
‫טבע רגז כימים‪ ,‬אמלל כפלים!‬
‫הכבידה ‪-‬לב ▼בנות‬
‫• ‪ • 1‬יד‬
‫ידכם‬
‫‪ :•/‬ד‬
‫ואם‬
‫‪• 1‬‬

‫על אביהן‪ ,‬אל תתקלסו בי עוד‬

‫לטאת חרפה‪ .‬מלאוני זעם גא !‬

‫‪82‬‬
 ‫הדמע‪ ,‬כלי־זינן עלנעים‪,‬‬
‫אל־נא יכתים פני גבר! לא‪ ,‬בנות־עחת‪,‬‬
‫נקם אכזר אקם‪ ,‬עדי תבל ‪. . .‬‬
‫איזהו ‪. . .‬‬
‫אכזר ‪ . . .‬עוד לא אדע‪ ,‬י•‬ ‫נקם ־ ‪ :‬ד‬
‫׳‪1‬־‪>1‬‬
‫אך אימותיו יהיו לזעוה‬
‫במלוא תבל‪ .‬התז־מו כי אבךז‬
‫לבכות‪.‬‬
‫חלילה לי • ‪:‬‬
‫־‪▼• 1‬‬
‫לי יע על מה לבכות‪ ,‬אך לבבי‬
‫לאלף ךסיסים נא יתפוצץ ‪-‬‬
‫ולא אבכה ! ‪ -‬עוטה‪ ,‬דעתי נטרפת!‬
‫ליר‪ ,‬גלוסטר‪ ,‬קנם והשוטה יוצאים‪ .‬קול סערה בא מרחוק‪.‬‬

‫נלך מפה‪ ,‬הסער מתחולל‪.‬‬ ‫קו רגוול‪.‬‬

‫‪7‬ןטן הבית‪ ,‬צר הוא מהכיל‬ ‫רגן‪.‬‬

‫את הזקן וסיעתו‪.‬‬

‫זו איטמתו‪ :‬מאן לעבת ביטלוה‪,‬‬ ‫גונ ריל‪.‬‬

‫עתה יאכל את פרי מעונתו‪.‬‬

‫ז‬ ‫‪:‬‬ ‫‪:‬־‬ ‫‪ -‬ד‬
‫־‬

‫אותו בלבד אכניס בחפץ־לב;‬ ‫רגן‪.‬‬

‫אך לא את אביריו‪.‬‬

‫כמוך כמוני‪,‬‬ ‫גונ ריל‪.‬‬

‫איפה הוא גלוסטרי‬

‫הלך עם הזקן‪ - .‬הנה הוא עב‪.‬‬ ‫קו רנוו ל‪.‬‬

‫גלוסטר חתר‪.‬‬

‫המלך מעתולל‪.‬‬ ‫ג לו ס ט ר‪.‬‬

‫‪83‬‬
 ‫לאן פניו?‬ ‫קו רנוו ל‪.‬‬

‫צוה לחביס סוסיו‪ .‬לאן‪ ,‬איני יודע‪.‬‬ ‫נ לו ס ט ר‪.‬‬

‫נרפה נא‪ ,‬ויסע לו כלבבו‪.‬‬ ‫קו רנוו ל‪.‬‬

‫תפציר בו •כי▼ייסוב‬
‫מילורד‪• : - ,‬‬
‫־אל זנא‪* • ,‬‬ ‫גונ ריל‪.‬‬

‫אבוי‪ ,‬פנה היום‪ ,‬ורוח עז‬ ‫ג לו ס ט ר‪.‬‬

‫סוער ובא; ותק־על־תק־פרסה‬

‫גם שיח אץ‪.‬‬
‫סר‪ ,‬אך לרןח טוב‬ ‫רנן‪.‬‬
‫הוא לעקט האיד עבא עליו‬
‫•ך •ן‬ ‫״ •ן‬ ‫‪ .‬ך‪..‬‬ ‫* • ••‪1‬‬

‫המערים;‬
‫סגרו ‪•▼: -‬‬ ‫בעקיסותו‪: • - .‬‬
‫‪: • :‬י‬
‫אניסי־בליעל‪,‬‬ ‫כלם‬
‫\ •י ־‪•:‬־ ‪--- :‬‬ ‫אביריו‬‫הן ‪-‬‬
‫‪-‬י‬
‫על־נרןלה יוכלו לפתותו‬
‫ניסמר‪.‬‬
‫• ‪▼ 1‬‬
‫והזהיר‬
‫•‬
‫ד־עשות הרע‪.‬‬

‫סגר יסעריך‪ ,‬סר‪ .‬ליל בלהות‪.‬‬ ‫קו רנוו ל‪.‬‬

‫צךלןה רגן‪ .‬נברח מפני הסער‪.‬‬
‫יוצאים‪.‬‬

‫‪84‬‬
 ‫מערכה שללשלת‬
‫תמונה ראשונה‬
‫ע ר ב ה‪.‬‬
‫סופת חזיז ורעם‪ .‬מזה ומזה נכנסים קנט ואביר‪.‬‬

‫הי‪ ,‬מי זד‪ .‬עם מבלעדי הסער?‬ ‫קנט‪.‬‬

‫אדים אער נפעו כסער זה‪.‬‬ ‫ה א בי ר‪.‬‬

‫מידעי אתה‪ .‬איה המלך?‬ ‫קנט‪.‬‬

‫נפתל עם איתנים ועל הרוח‬

‫ז‬ ‫‪- :‬‬ ‫ז •‬ ‫״‬ ‫־‬ ‫•‪ :‬ז‬
‫ה א בי ר‪.‬‬

‫גוזר העלך הארץ למצולות‪,‬‬

‫או על התהום ‪ -‬הצף את פני הארץ‪,‬‬
‫עד יענה עולם‪ ,‬או יעמד;‬
‫•‬
‫‪•1‬‬‫•־‬ ‫ז‬ ‫־‬
‫; \•‪.‬‬

‫את שיבותיו ימרט‪ ,‬ורוח סער‬

‫בעצף תחטפן אף תפיצן‪,‬‬
‫והוא ‪ -‬עולם קטן ‪ -‬יעז פניו‬
‫זז‬ ‫ז״‬ ‫זי זי‬ ‫ז‬ ‫‪:‬‬

‫מול סער ומטר מתטעעים‪.‬‬

‫‪• :‬‬ ‫• ‪:‬‬ ‫ז ז‬ ‫־ ־‬

‫בלילה זה‪ ,‬בו גם הדב תרבץ‬

‫‪85‬‬
 ‫בגב על־יד גוריה‪ ,‬גם אךי‬
‫האב שוקק;חוסו על עורם‬
‫מהךטיבו‪ ,‬הוא נד בגלוי־ראש‬
‫ופיו;קרא לשאול ואבדון‪.‬‬

‫אך מי עמוז‬ ‫קנט‪.‬‬

‫אין איש זולת הלץ‪ ,‬ישבהתלו‬ ‫האביר‪.‬‬

‫טורח להפיג את צערו‪.‬‬

‫הן הכרתיך‪ ,‬סר; על כן אעיז‬ ‫הנט‪.‬‬

‫השמע באזניף סוד כמוס‪.‬‬
‫יש ךי ב בין קורנול לאולבני‪,‬‬
‫אם גם בתחבולות עוד;סתירוהו;‬
‫להם‪,‬‬
‫עבדי־שרת ־‪•• 1‬‬
‫ישליט‪ ,‬־ ‪ ":‬־‪••1‬‬ ‫כלכל ־*‬
‫• ‪▼:‬‬
‫שלומי־האמונים למראית־עין‪,‬‬
‫ובעליל ‪ -‬סוכניה על צרפת‪,‬‬
‫המוךיעים על כל אישר;קרנו‪,‬‬
‫על כל מדון בין ישני הזיכסים‪,‬‬
‫על כבד התלאות‪ ,‬איש ד הסבו‬
‫למלך הזקן‪ ,‬או על צפונות‪,‬‬
‫ישאך אותות הם אלה לבשרן‪.‬‬
‫אך זאת אדע ברור‪ :‬אל ממלכתנו‬
‫צרפת‪,‬‬
‫הגיע ־*חיל יי ‪ :‬־‬
‫המפלגה ־־ ־‬
‫▼‬‫‪▼\ -‬‬
‫אשד השכיל‪ ,‬בהסח דעתנו‪,‬‬
‫לנחות בחוף ועוד מעט עיף‬
‫דגלי המלחמה‪ .‬על־כן שמעני‪:‬‬
‫־' י ‪ 5‬־‪ " 1‬׳‬ ‫־‬ ‫ז ז‬ ‫־■ ‪:‬‬ ‫־ ‪":‬‬

‫אם נאמנו ךבךי עליך‪ ,‬קום‬

‫‪86‬‬
 ‫לדובר; דעם תמצא‬
‫* ‪ :‬־‪1‬‬ ‫•\‬ ‫‪:‬‬
‫מיד‬
‫ד‬
‫וסע‬ ‫•‬ ‫‪ :‬־‬

‫אחת אער תוך ף אם תגידנה‬

‫דברי־אמת על לסורי המלך‬
‫אישר טרפו נסעו‪.‬‬
‫אציל אני מבטן ולדה‪,‬‬
‫ובהכיךי את אמן לבבך‪,‬‬
‫נתתי בידזל את השליחות‪.‬‬
‫•‬ ‫־ ‪:‬‬ ‫•••‬ ‫י‬ ‫; ז‪:‬‬ ‫‪ 7‬־ ■‬

‫עוד נדבר בזה‪.‬‬ ‫ה א בי ר‪.‬‬

‫לא‪ ,‬לא‪ ,‬אין צרך‪.‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫ולאות כי רב ערכי מחזותי‪,‬‬
‫הרי לך ארנק‪ ,‬וקח לך‬
‫קורדליה ‪-‬‬
‫מצא זעם את י ‪■:‬״• ‪ :‬ז‬
‫אעד בו‪ : .‬־י‬
‫־ייל ‪:‬־••‬
‫הלא תמצא ‪ -‬ותן לה הטבעת‪,‬‬
‫אזי תעמע את עם הפלמוני‬
‫אער דבר עמך‪ - .‬הה‪ ,‬איזה סער!‬
‫אלך‪ ,‬אמצא נא את המלך‪.‬‬

‫תן לי ןדך‪ .‬העוד עמך דבר?‬ ‫ה א בי ר‪.‬‬

‫עוד עמץ־מה‪ ,‬אך הוא חעוב מכל‪:‬‬ ‫קנ ט‪.‬‬

‫נלך‪ ,‬נמצא את ליר ‪ -‬אתה לכאן‪,‬‬

‫אני לכאן‪ - ,‬והמוצא ךאעון‬
‫לתן נדד האות לחברו‪.‬‬
‫יוצאים זה בכה וזה בכה‪.‬‬

‫‪87‬‬
 ‫ש נל ה‬ ‫תמונה‬
‫מ קו ם א ח ר ב ע ר ב ה‪.‬‬

‫הסער נמשך‪ .‬נכנסים ליר והשוטה‪.‬‬

‫פח‪ ,‬רוח‪ ,‬פח‪ ,‬בקע נא לחייף!‬ ‫ליר‪.‬‬

‫זרמי מבול‪ ,‬עטפו בעז‪ ,‬הציפו‬
‫כותרת מגדלים ועבעבות!‬
‫זיקי־גפרית‪ ,‬קלים כמעוף הרהור‪,‬‬
‫חלוץ הרעם הבוקע אלונים‪,‬‬
‫חרדות‪,‬‬
‫‪ -:‬ד‬
‫חרכו עיבת ראעי! הה רעם‬
‫־ ‪-‬‬ ‫ז‬ ‫־‬ ‫״‬ ‫•‪:‬‬

‫כךקועי־־פחים רדד כדור הארץ‪,‬‬

‫נתץ צורות הטבע והכרת‬
‫הזרע המוליד כפויי־טובה!‬

‫אכן‪ ,‬דודי‪ ,‬טובים מימי־עבחים בצל כפת־היכל‬

‫‪.‬ך‬ ‫״‬ ‫• ‪-‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪ :‬זד •‬ ‫••‬ ‫••‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫ד ״*‬
‫■‬
‫השוטה‪.‬‬

‫ממי־עפכים בראע חוצות‪ .‬הלא מוטב‪ ,‬דודי‪ ,‬כי נחזר‬

‫בתעובה ונבקע מחילת־עוונות מבנותיןז‪ .‬לילה עכזה‪,‬‬
‫אין רחמים לפניו‪ ,‬וזיין עוטים כךין החכמים‪.‬‬

‫ילל במלא כרסף! פח‪ ,‬עפך ! הך‪ ,‬ערף!‬ ‫ל י ר‪.‬‬

‫חזיז ורעם‪ ,‬אע‪ ,‬מטר ‪ -‬אינכם בנותי!‬

‫‪:‬‬ ‫••‪:‬־‪.‬־‬ ‫זז‬ ‫־‬
‫־‬ ‫ז־ ־‬ ‫‪:‬־•‬

‫אתכם‪ ,‬האיתנים‪ ,‬לא אקלל‪:‬‬

‫הן לא לכם נתתי את כתרי‪,‬‬
‫קראתי;‬‫בנים זיז‬
‫אתכם ‪:‬בעם ז•‬
‫ולא ״ ‪.• :‬־‬
‫לא גמלתיכם טובה‪ .‬על־כן כלו בי‬
‫כל זדון לבכם; העי‪ ,‬עבדכם‪,‬‬
‫זקן גלמוד‪ ,‬נבזה ורפה־^דים‪,‬‬
‫ובכל זאת אכנכם עבדי החנף‪,‬‬

‫‪88‬‬
 ‫כי ברית כרתם עם ?ותיס בנות־בליעל‬
‫לצאת גדודים לעוף‪ ,‬הה‪ ,‬ראע־שיבה‬
‫‪7‬‬ ‫**‬ ‫‪7‬‬ ‫‪1‬‬ ‫יד‬ ‫ז ••‬

‫אישר כזה ‪ . . .‬הו‪ ,‬הו‪ ,‬הלא תבועו!‬

‫אליו ‪. . .‬‬
‫" ‪1‬‬
‫בית־סתרים ידלבוא‬
‫‪ :‬ד•‬ ‫‪-‬‬
‫עיע לו‬
‫־‪•* -.‬‬
‫חכם?‬
‫דד‬
‫איזהו ראע‬ ‫ה שוטה‪.‬‬

‫זנב אוה לו בי ת‪,‬‬

‫ו ב ן ־ ב לי ־ ג ג הר א ש‪,‬‬
‫ע ל ‪ -‬כ ן כ לו לו ת־ ה עוני‬
‫סו פ ם כני ם ל ר ח ש‪.‬‬
‫לנפ ש שימה ל ב ‪,‬‬
‫ו א ל ת שעה לז ר ת‪,‬‬
‫תנ״״צ ל ״מ כ א ב‬
‫י ‪7‬‬
‫▼אז‬
‫י ב ל ת מ ת א כז ר ת‪.‬‬

‫פניה‬
‫ד •‪.‬־ ד‬
‫תעוה‬
‫•‬
‫‪:‬‬ ‫‪ :‬־‬
‫בעולם‪ ,‬־‪.‬־עלא‬
‫ד‬ ‫ד‬
‫יפת־תאר‬
‫־‬ ‫‪ :‬־‬
‫לד‬ ‫כי אין‬
‫״ ‪1 : 1‬‬

‫בראי‪.‬‬
‫בהישקיפה ד‪• :‬‬
‫‪ :‬־ ‪ • :‬יד‬
‫לא‪ ,‬לא!אהי מופת לארך־רוח‬ ‫ליר‪.‬‬
‫ולא אגיד דבר‪.‬‬ ‫דד‬ ‫־•‬ ‫‪:‬‬

‫נכנם קנם‪.‬‬

‫מי כאן?‬ ‫קנט‪.‬‬

‫יחדו‪.‬‬
‫־־ ‪ :‬ד‬
‫וכסיל‬
‫‪• :‬‬
‫חכם‬
‫ד ד‬
‫חגב‪ ,‬לאמר‪:‬‬
‫‪:‬דד‬
‫ראש‬ ‫השוטה‪.‬‬

‫הליל‬
‫‪ :‬־• •‪• -‬‬
‫סר? דכל עוחרי‬ ‫־ ‪ .‬י‬
‫אתה הוא‪,‬‬ ‫־ ד‬
‫יקנט‪.‬‬
‫עכזה‪.‬‬‫••• ד •••‬
‫מלילה‬
‫• ־ ‪ :‬ד‬
‫נפעם‬
‫‪ : -‬ד‬
‫סלדה‬
‫ד ‪ :‬ד‬

‫חית־הען גם היא במאורתה‬

‫מזעם השמים תסתר‪.‬‬
‫פלסין על אע ורעם ומבול‬

‫‪89‬‬
 ‫מעודי‪,‬‬ ‫כאלה לא •יראיתי‬
‫‪................‬‬ ‫ז" ״‬
‫אין טבע איע עשוי לשאת הפגע‬
‫והאימה‪.‬‬
‫אלי־מרום‪,‬‬
‫כעת‪▼ - ,‬‬ ‫־‪*•1‬‬
‫המחוללים זועות מעל ראיינו‪,‬‬
‫את אויביכם חפשו‪ .‬התפלץ‪,‬‬
‫אתה נבל‪ ,‬מסתיר עוון ופעע‬
‫י־ד״־‬ ‫ז‬ ‫־ ‪':‬‬ ‫זז‬ ‫‪- -‬ד‬

‫מיום הדין! הטמן ידף‪ ,‬רוצח!‬

‫מרעיע־ברית‪ ,‬העיט הצבוע‬
‫איע־חמס‪,‬‬
‫דד‬
‫גורה‪,‬‬ ‫ד‬
‫זמה! דהה‬
‫• ד‬
‫ועטוף‬
‫י‬

‫אער בצעיף התם המתחסד‬

‫עאף דמים! הה תועבות בסתר‪,‬‬
‫פתחו סוגריכן‪ ,‬בקעו רחמים‬
‫מאל־הנלןמות‪ .‬אני הגבר‬
‫משפעעו בו‪.‬‬
‫• ־•• •ד ‪:‬‬
‫פעע זפחות‬
‫ד ־־‬
‫אער‬
‫‪•:‬‬

‫אלי‪ ,‬בראעגלוי! ‪-‬‬

‫‪-‬ן‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬

‫מילורד רב־חסד‪ ,‬לא הרחק מזה‬

‫מסער‪.‬‬
‫• ־ ־‬
‫מעט‬
‫‪ :‬־י‬
‫מחסה‬
‫־ ‪ :‬ע‬
‫סכה;‬ ‫\ ד‬
‫יענה‬
‫ד‬

‫ואנכיי זאעוב‬ ‫‪ :‬ז‬

‫בה‪,‬‬ ‫־ ד‬
‫תנוח‬‫ד‬

‫מאבדו‪,‬‬
‫״‪ :‬־זז‬
‫הקעה‬
‫‪ -‬ד י *‪.‬־‬
‫לבית‬
‫עליך‪,‬‬
‫•ך ־‪• •.‬‬
‫בעאלי‬
‫‪ :‬ז ‪:‬ז •‬
‫כעת‪,‬‬ ‫ז •־‬
‫אער‬
‫‪:‬־ ‪7‬‬

‫הגיף דלתו‪ .‬אעוב ואאלצם‬

‫לעמץ ךחמים‪.‬‬

‫מחי סהרחר‪.‬‬
‫ובכן‪ ,‬בחורז נלך! מקר קפאתז‬
 ‫גם אנכי‪ - .‬ואי ספת ך‪,‬קןעז‬
‫נפלא הוא המחסור‪ :‬פכים ?ןטנים‬
‫ך‪6‬ים לכלי־חמדה‪ .‬נלך לסכתף‪- .‬‬
‫עוטי ועלובי‪ ,‬עוד ללבי‬
‫עליך‪.‬‬
‫‪▼-‬־ד י‬‫מעט‪: ,‬והוא דואב‬
‫שריד ‪▼:‬‬
‫▼•‬
‫כ ל מי שיש לו שמץ כ*ח ־־‬ ‫ה שוטה‪ .‬שר‪.‬‬
‫▼ת ר ‪:‬‬
‫גם •מ‪1‬מ זט ר ל א •י‪:‬ס‪-‬ת‬
‫הוא ב ח ל ק ו י ד ע ל ש מ ח‪,‬‬
‫כי זהו ד ר ך ה מ ט ר‪.‬‬

‫יוצא עם קנם‪.‬‬ ‫אמת‪ ,‬בחור‪ - .‬הנחנו לסכה‪.‬‬

‫▼‬‫־ \‬ ‫־‪- :‬‬ ‫▼‬ ‫דד ־ד‬
‫ל י ר‪.‬‬

‫יפה הלילה לצנן בו להטה ‪£‬ל א‪7‬גזת‪-‬עגבים‪ .‬אך בטרם‬ ‫ה שוטה‪.‬‬

‫אסתלק‪ ,‬אנבא גא מעט על אחרית־הימים ‪:‬‬

‫ע ת ה כ הן י ת חי ל ל היו ת א ך אי ש־ ש ס תי ם‪,‬‬
‫והמוזג י ר ב ה ל מ ה * ש כ ר ב מי ם‪,‬‬
‫ע ת י ל מ ד א צי ל ט ו ב ־ ט ע ם ל דר ט‪,‬‬
‫ושוב ל א ה כו פ ר‪ ,‬כי הזגאי יו מ ת‪,‬‬
‫ע ת היו שבים ב ךין‪ ,‬דינ ם ל א י עו תו‪,‬‬
‫ושוע ו ח צ רון ע ל חו ב ל א י ע ב טו‪,‬‬
‫ו ל א יו סיף ל שוט ב א ר ץ ה כ; ם׳‬
‫ול א יהיה מל שין ע ל מנת ל ק ב ל פ ר ס‪,‬‬
‫שוכב ע ל דינ ריו יתן ב ג מי לו ת ־ ח ס ד‪,‬‬
‫ו ב כ ס ף ־ ה א ת נ ן זוגות יבנו ב י ת ־ כ נ ס ת ‪- ,‬‬
‫אזי י בו א ק צ ך‪ ,‬מ מ ל כ ת א ל ביון‪,‬‬
‫בוקר‪ .‬ו מ ב ל ק ה‪ ,‬שמה ו ת מ הון‪,‬‬
‫ו ל פ ל א ב ך יהיה אזי‪ ,‬ו ל א כ ע ת ה‪,‬‬
‫מ ר א ה א ד ם הו ל ך ואין ראשו ל מ ט ה‪- .‬‬

‫‪91‬‬
‫הלא היא החזון אשר יחזה מו־לין‪ ,‬העתיד לבוא אחרי‪,‬‬
‫מאחר עבאתי לעולם לפניו‪.‬‬ ‫‪•:‬ד־ד‬ ‫ד‬ ‫ד‬ ‫•‬ ‫־ ־ו‬
‫־‪.‬‬ ‫־‬

‫יוצא‪.‬‬

‫שלישית‬ ‫תמונה‬
‫ח ד ר ב טי ר תו של ג לו ס ט ר‪.‬‬
‫נכנסים גלוסטר ואדרונד‪.‬‬

‫ג לו ס ט ר‪ .‬אבוי‪ ,‬אבוי! אדמונד‪ ,‬לא טוב בעיני מעשה הרעע‬

‫לעע)ות‬
‫עלי־־ ‪:‬־־‬
‫עליו ‪ :‬ז ‪:‬ואסרו ־ד־‬
‫‪1‬ז‬ ‫רעות‪ :‬לחוס‪1‬‬
‫בקעתי־‪• : 1‬‬
‫הזה‪- .‬״ •‬
‫עלי‪,‬‬
‫ד‪-‬‬
‫גזרו‬ ‫עולם‬
‫■ד‪:‬‬
‫עד‬
‫‪1‬‬
‫־‬
‫ובחרם‬‫עלו;‬ ‫בתוך‬ ‫כאדם‬
‫־‬
‫בביתי‬
‫‪:‬״•‪.‬־‬ ‫י•••‬ ‫‪:‬‬ ‫▼‬‫‪ :‬ד‬ ‫•‬ ‫‪•• :‬‬

‫עלא אזכיר את ישמו ולא אבקע עליו רחמים ומכל‬

‫עכן עלא אסיעו סיוע כלעהו‪.‬‬

‫אכזרי הדבר וחוץ לדרך הטבע מאין כמוהו!‬ ‫א ד מונד‪.‬‬

‫החרע‪ ,‬אפוא‪ ,‬ועמר פיך‪ .‬ריב נפל בין עני הדכסים‪.‬‬

‫־ \ ■ד •‬ ‫‪:‬‬ ‫‪1‬‬ ‫י•‬ ‫־‪ 1‬־‬ ‫•‬ ‫י‬ ‫•‬ ‫‪:‬‬ ‫•־‬ ‫‪: -‬־••‬
‫נ לו ס ט ר‪.‬‬
‫אף יע צרה גדולה מזו‪ .‬אמע קבלתי אגרת ‪ . . .‬סכנה‬
‫־ ד ­ו­‬ ‫••‪.‬־‪•.‬‬ ‫־‬ ‫׳‪ 1‬־ ‪:‬‬ ‫־‪ *.‬־‪.‬־‬ ‫*‬ ‫־י‬ ‫‪:‬‬ ‫•ד ־‪1‬‬ ‫־‪1‬‬

‫היא לדבר בה ‪ . . .‬טמנתיה בחדרי‪ .‬עבעתים תנקם‬

‫נקמת המלך על כל הבזיונות אער העביעוהו‪ .‬חלק‬
‫מן הצבא כבר עלה בחופנו‪ ,‬ועלינו לעמד לימין המלך‪.‬‬
‫הנה אמצאנו ואתמכנו בסתר‪ .‬לך‪ ,‬גלגל בעיחה עם‬
‫הדכם‪ ,‬להסיח דעתו מהעדרי‪ .‬ואם יעאל עלי‪ ,‬הגד‬
‫­‬ ‫■ו‬ ‫• ‪ :‬־‬ ‫‪ :‬־‬ ‫• • • • ד ‪ :‬־‬ ‫‪■ \ -‬ד‬

‫לו‪ ,‬כי חליתי ונפלתי למעכב‪ .‬ואף אם אתחיב בנפעי‪,‬‬

‫כךברי האיום אער אןמוני‪ - ,‬עזור אעזר לאדוני־‬
‫מלכי הזקן‪ ,‬ויהי מה! זרות ונצורות יתהוללו בזה;‬
‫ראה‪ ,‬אדמונד‪ ,‬והוי זהיר‪.‬‬
‫יוצא‪.‬‬

‫סוד המכתב ועזרתך למלך‬ ‫א ד מונד‪.‬‬

‫‪92‬‬
 ‫הנה ארוץ‪ ,‬אודיע לזיכם‪.‬‬
‫הפסד אבי יצא כאז בעכרי‪,‬‬
‫י ־ ‪ :‬ז־‬ ‫ז‬ ‫•‬
‫‪•-‬‬ ‫‪•x‬‬

‫והשכר אומר •לי‪ :‬יקום ‪:‬ע׳&ה!‬

‫‪-:‬זז‬
‫בנפל זקן‪ ,‬הנער יתנשא‪.‬‬
‫יוצא‪.‬‬

‫רביעית‬ ‫תמונה‬
‫סוכה בערבה‪.‬‬
‫הסערה בתקפה‪ .‬נכנסים ליר‪ ,‬קנט והשוטה‪.‬‬

‫זה כאן‪ ,‬מילורד‪ ,‬הו‪ ,‬הכנס‪ ,‬מילורד!‬ ‫קנט‪.‬‬

‫כי לא יוכל הטבע להכיל‬
‫כל אימותיו על לילה זה‪.‬‬
‫־‪ :‬ז‬ ‫ד‬ ‫ז‬ ‫•‬
‫•‬ ‫ז‬

‫הנח לי!‬ ‫ליר‪.‬‬

‫הו‪ ,‬בוא‪ ,‬מילורד!‬ ‫קנט‪.‬‬

‫הלא לבי תעבר‪.‬‬ ‫ליר‪.‬‬

‫מוטב אעבד לבי‪ .‬נבוא‪ ,‬המלף‪.‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫מה סער זה‪ ,‬מרחיף העצמות‪,‬‬ ‫ליר‪.‬‬

‫כי מפניו אחרד? צרות גדולות‬
‫<•־‬
‫■‬‫־‬‫*‬ ‫‪ : •:‬־‬ ‫•זז‬

‫תעכחנה הקטנות‪ .‬כי בנוסף‬

‫מפני הדב‪ ,‬ופגעף הים‪- ,‬‬
‫הלא תעוב תנוס אל פי הדב‪.‬‬
‫‪-‬‬ ‫ז‬ ‫ז‬ ‫‪:‬־‬

‫עת דרור לנפע‪ ,‬יתעדן הגוף;‬

‫‪93‬‬
 ‫חיעי‬
‫וכל ־‬ ‫נסער‪▼1 ,‬‬
‫אבל רוחי • ‪▼:‬‬‫‪1‬־▼‬
‫עךלו‪ ,‬זולת אחד‪ ,‬אער תעק‪:‬‬
‫אבוי כפיון־טובה עלבנים!‬
‫יעכנה דפה‬
‫• ‪:‬־ד▼‬
‫אער‬
‫ד ?‬
‫ליר‪,‬‬
‫־־ד‬
‫מעל‬
‫■ד •ד‬

‫על כי תאכילו‪ - .‬אבל אקם!‬

‫לא‪ ,‬לא אבכה ! בליל סופה מ ה‬
‫העלבתי! ‪ -‬זרם בעז; אני אסבל‪- .‬‬
‫רגז‪ ,‬גונריל!‬
‫‪:‬בלילה עמה• הו ‪ -‬־י‪,‬‬
‫זה אביכן הסב והמיטיב‪,‬‬
‫עהוךיעבן הכל ‪ . . .‬הנה לפתח זה‬
‫רובץ העגעון! אסור מזה!‬
‫דיי‪.‬‬
‫הכנס!‬
‫נא •▼••‬
‫מלכי ־הטוב‪ ▼,‬־‬
‫‪•:-‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫לא‪ ,‬לך אתה ודאג לגפעף‪.‬‬ ‫ליר‪.‬‬

‫הסער יעכיחני מכאובות‬
‫אכנס‪.‬‬
‫ד •ד ‪-‬‬
‫אולם־נא‬
‫קעים מזה‪ .‬ד ■ד‬
‫▼י•‬

‫לשוטה‪.‬‬

‫קום‪ ,‬לך בראע‪ - .‬הה עני בן־בלי־גג‪- ,‬‬

‫קום לך‪ - ,‬אשא תפלה‪ ,‬אחר אעכב‪.‬‬
‫ז‬ ‫‪: •:‬‬ ‫‪------‬‬ ‫• ▼‬ ‫‪:‬‬ ‫ד▼‬ ‫־־ י‬ ‫י‬

‫השוטה נכנס לסוכה‪.‬‬

‫אתם האביונים ואין־לבוע‪,‬‬

‫באער אתם‪ ,‬סחופי סגריר‪ ,‬איככה‬
‫ומזי־רעב‪,‬‬
‫קרועים ‪• :‬ד■ד‬ ‫בנלוי־ראע‪ : ,‬י‬
‫תוכלו למצא מחסה מזלעפות־‬
‫נתתי‬
‫מעט ד‪' -‬‬
‫‪ :‬־‬
‫סופה דמאתז ▼הה! מה‬
‫יד‬

‫‪94‬‬
 ‫לבי אל כך‪ .‬הו‪ ,‬רום־עינים‪,‬‬
‫הלא ת?ןח מוסר ומבערך‬
‫תחזה סבלותיהם על עניים‪.‬‬
‫חלק להם מעפע אוצרותיך‪,‬‬
‫אזי תתבע‪ :‬אי צךקתך מרום!‬

‫תיסע אמות! תעע אמות‪ :‬תום המסכן!‬ ‫מתיך הסיכה‪.‬‬ ‫אדנר‪.‬‬

‫פנימה‪ ,‬דעם‬
‫‪▼ • :‬‬
‫אל‪-‬נא‪ ,‬דודי‪ ,‬אל ־יתבוא‬
‫ד‬
‫פורץ מתוך הסונה‪.‬‬ ‫השוטה‪.‬‬
‫הצילו!‬‫הצילו! * ־‬
‫רעה! ־ ־‬
‫רוח‪ -‬ד ד‬
‫תן לי ידך‪ ,‬מי עם?‬ ‫קנט‪.‬‬

‫רוח רעהי‪ .‬רוח רעה ! הוא אומר‪ ,‬כי עמו תום המסכן‪.‬‬ ‫השוטה‪.‬‬

‫מי עם על _קע סרוח ורוטן?‬ ‫קנט‪.‬‬

‫צא‪ ,‬צא מעם!‬
‫• ז‬

‫מתוך הסוכה יוצא אדגר בשנותו אח טעמו‪.‬‬

‫ברחו מפה ! רודפני רוח רע!‬ ‫אדנר‪.‬‬

‫בין עזרדים תפוח רוח‪ :‬הו! ‪-‬‬
‫‪-‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪.‬‬ ‫\ ‪:‬ז •‬ ‫י‬ ‫••‬

‫לך התחמם במעכבך הקר‪.‬‬

‫הכל הונך נתת לבנותיך?‬ ‫ליר‪.‬‬

‫ובאת ־עד ‪:‬־הלם?‬
‫▼‬

‫מי יתן נדבה לתום המסכן? במוקדי־אע הוליכתו‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫ובעבלת־הנהר‪,‬‬
‫‪ -‬ד ד '‬ ‫‪ :‬י ד‬
‫העליכתו‬
‫• ‪ • :‬־‬
‫הרעה‪ ,‬במצולות‬ ‫‪ -‬ד ד ▼‬
‫דהרוח‬
‫ומוקעים‬
‫;ן ‪.‬‬
‫מראעותיו‬
‫ד‬ ‫‪- :‬‬
‫הניחה‬
‫• • ▼‬
‫מאכלת‬
‫־ ‪:‬־ ד ד‬
‫ומדמנה;‬
‫־ ‪ •• :‬ד‬
‫בימבצה‬
‫• •יי ־ ד‬

‫הדום לרגליו‪ ,‬רעל מסכה בנזידו‪ ,‬ורהב בלבו‪,‬‬

‫‪95‬‬
‫רחבם‪,‬‬
‫טפח ‪7 : 1‬‬
‫נערים‪ ,‬זר־‬ ‫אמץ על פני‬
‫‪:‬־־‪:‬ז•‬ ‫לדהר על סוס ־‪ 1‬י‬
‫ולרדף אחר צלו כרדף אחר הבוגד‪ - .‬יעמר האל‬
‫את חמיפת חויסיף ! תום קופא מקר‪ .‬אה‪ ,‬ד־א ז־א דא‬
‫דאי‪ .‬יעמרד האל מסער מתחולל‪ ,‬ממזל רע ופגע רע!‬
‫•ד‬ ‫־‪.‬־ ־‬ ‫‪-‬‬ ‫• ־‪7‬‬ ‫־•‬ ‫• ‪:‬‬ ‫‪----------‬‬ ‫‪•• 7‬‬ ‫■ ‪ : 7 :‬י‬ ‫‪7‬‬

‫תנו צדקה לתום המסכן‪ ,‬כי רוח רעה תבעתהו‪ .‬הנה־‬

‫נא אתפשנה! הנה פה‪ ,‬והנה עם‪ ,‬ועוב פה‪ ,‬ועם ‪. . .‬‬
‫‪▼1‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪7‬‬ ‫־ "‬ ‫־~‬ ‫•״• ‪ : :‬־‪.‬־ ‪7‬‬ ‫‪7‬‬

‫הסער נמשך‪.‬‬

‫האם בנותיו עעו לו את כל אלה?‬

‫‪ ..‬״‬ ‫•ך‬ ‫״‬ ‫‪7‬‬ ‫‪7‬‬ ‫‪:‬‬ ‫*‬ ‫~‬
‫ליר‪.‬‬
‫ולא הצלת כלום? הכל נתת?‬
‫‪ 7‬־ ‪7‬‬ ‫־‬ ‫‪:‬‬ ‫־ ־ ‪7 :‬‬ ‫‪:‬‬

‫לא‪ ,‬כי סנר הניח לו‪ ,‬עאלמלא כן‪ ,‬הלא בוענו ונכלמנו‪.‬‬ ‫השוטה‪.‬‬

‫כל המדוים‪ ,‬הרוח יפיצם‬ ‫ליר‪.‬‬

‫לענע הרעעים‪ ,‬על ראע בנותיף‬
‫יחולו עד אחד!‬ ‫‪7‬‬ ‫־‬ ‫‪7‬‬

‫אין לו בנות‪ ,‬מילוו־ד‪.‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫החרע‪ ,‬בוגד! מי עוד כבנות הכחע‬ ‫ליר‪.‬‬

‫הטבע כה ןעפילו עד דכא?‬
‫האות הזמן הוא זה כי על בשרם‬
‫כ ה העמו אבות עכחעו בם?‬
‫זה חטא וזה עגעו! הלא בערי‬
‫הוא עהוליד את בנות הפליקן‪.‬‬

‫;עב פיליקוק על גבעת פיליקוק ‪:‬‬ ‫אדנר‪.‬‬

‫אללי‪ ,‬אללי‪ ,‬אללי ‪. . .‬‬

‫‪96‬‬
‫ומטרפים‪.‬‬
‫לבוטים ! ▼ •‬
‫בלטי ‪• :‬‬
‫יהפךי•‪•.‬את \▼‬
‫ופחים דזה ־‪.‬י־‬
‫ליל צנים ‪• -‬‬ ‫השוטה‪.‬‬

‫העמד לך מפני הרוח הרעה‪ ,‬כבד את אביך ואמך‪,‬‬

‫* • ••• •‬ ‫י‬ ‫▼‬ ‫־••‬ ‫‪•• -‬‬ ‫▼▼‬‫‪▼ -‬‬ ‫• נ ••▼‬ ‫‪ :‬י‬ ‫• ‪- x‬‬
‫אדנר‪.‬‬
‫לעוא‪ .‬לא‬
‫־ ד ‪:‬‬
‫אלהיך‬
‫•‪.‬־ י‬ ‫דד‬
‫תעא עם‬
‫• ▼‬
‫שפתיך‪ ,‬לא‬
‫‪ :‬ז ד י‬
‫מוצא‬
‫■ד‬
‫עמר‬
‫תחמד אעת רעף‪ ,‬הבל היפי ועקר החן‪ - .‬תום קופא‬
‫מקר‪.‬‬
‫ומה היית קדם ז‬ ‫ליר‪.‬‬

‫חצרוני‪ ,‬גבה־לבב ורם־עידם‪ ,‬המסלסל בעערו‪,‬‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫נותן בתי־מיים על כסוי־ראעו‪ ,‬עושה ךצון גברתו‬
‫ועוגב עליה במחעכים; כמנין מלותי מנין עבועותי‪,‬‬
‫וכלן כאחת חללתי לעיני העמע הזכות ; בהךהורי־‬
‫עברה עליתי על מעכבי ולעעותם העכמתי קום;‬
‫״ן אהבתי בכל גפעי‪ ,‬מק)חק הקוביה בכל מאךי‪,‬‬
‫ונעים ופילגעים הרביתי לי יותר מן העלטן התרכי‪.‬‬
‫לבי רחע מרמה‪,‬אזני צללו מדפי‪ ,‬ידי מלאו דמים‪.‬‬
‫▼ •‬ ‫ז ‪:‬‬ ‫•■ד־‬ ‫•‬ ‫ז‪:‬־ ▼‪:‬‬ ‫ז ־‬ ‫• •‬

‫עצלן כחזיר‪ ,‬ערום כעועל‪ ,‬עוקק כזאב‪ ,‬עוטה ככלב‪,‬‬

‫דורם כארי‪ .‬עמר נפעך מלכת עבי אחרי נעל טופפת‬
‫ועמלה מרערעת‪ .‬הוקר רגליך מבית־הבעת‪ ,‬ידיך‬
‫משמלת אעה‪ ,‬עטך מעטרי החוב‪,‬והלחם ברוח הרעה‪.‬‬
‫ז‬ ‫זז‬ ‫־‬ ‫▼‬ ‫‪•:‬־ד••‬ ‫־‬ ‫•*‪ : • 1:‬־ ד ‪-‬‬ ‫•ז־‬

‫העזרדים‪- .‬יהום זום־זום ‪. . .‬‬

‫עוד רוח־ ־ יקר▼יפוח בין יי• ־ \ ‪:‬־ד •‬
‫היא‪ ,‬ה;א‪ ,‬דופין‪2 ,‬לךי‪2 ,‬לךי‪ ,‬האח! הנח לו דפח!‬
‫הסער עומד בזעפו‪.‬‬

‫הלא טוב לך להטמן בבור־קבר מלתת מערמיך‬ ‫ליר‪.‬‬

‫הפקר לזלעפות הרוח‪ .‬הזה כל האדם ז ‪ -‬תן דעתך‬

‫‪97‬‬
‫עליו‪ .‬לא עאלת לך מעי מן התולעת‪ ,‬לא עור מן הח;ה‪,‬‬
‫לא צמר מן הצאן‪ ,‬לא מועק מודת־הזבד‪ .‬אנו השלעה‬
‫יצאנו מידי פעוטנו‪ ,‬ואתה העצם־בעצמותו‪ .‬האךם‬
‫הטבעי אינו אלא חיה עלובה‪ ,‬עירמה‪ ,‬מהלכת‬
‫\ •‪1‬‬ ‫־‪1‬‬ ‫‪ -‬־ד‬ ‫‪ •:‬ד‬ ‫־‬

‫על עתים‪ ,‬כמוך‪ .‬הלאה‪ ,‬הלאה כל סרח העודף!‬

‫הרכסים!‬
‫התירו ד ‪ :‬ד •‬
‫בואו‪ - ,‬־‬
‫קורע מעליו את בגדיו‪.‬‬

‫אל־נא‪ ,‬דוך‪ .‬הרף נא! כי מקצה מחמת סופה הלילה‬ ‫השוטה‪.‬‬

‫הזה מלשחות בו‪ .‬אע קטנה לו נמצאה לנו ביעימון־‬
‫העךבה‪ ,‬והיתה לעת כזאת כלבו על נואף זקן‪ :‬ניצוץ‬
‫על־מה־בכך‪ ,‬ועאר כל הגוף קר כקרח‪ .‬אך ראה גא‪,‬‬
‫תועה הנה קרבה ובאה אלינו‪.‬‬
‫‪....‬‬ ‫■ ך‪,.‬‬ ‫אע ד‬‫‪.‬ך‬ ‫; |‪..‬‬ ‫‪...‬‬

‫הלא הוא הרוח הרע פליבו־טיג׳יבט; עם פעמוני‬ ‫אדנה‪.‬‬

‫הערב;בוא ועד קריאת הגבר יעוטט‪ ,‬להכות בסנורים‬
‫ופזלות־עידם‪ ,‬להצמיד שפתי־ארנב‪ ,‬להעדיף קמה‬
‫אדמות‪.‬‬
‫‪-:‬ד‬
‫ולהציק לכל חי עלי‬
‫‪....‬‬ ‫_‬ ‫ך‬
‫‪• :‬‬ ‫י‬ ‫‪• x :‬‬

‫ויטולד קדישא יצא אל הגי‪,‬‬

‫אשמדי‪.‬‬
‫בלילה חילות ־ ‪X: :‬‬
‫פגעו בו ‪X: --‬‬
‫▼‪:‬‬
‫״גוזךני עליף‪:‬‬
‫אסף חיליף‬
‫וסורה גא‪ ,‬סור‪_ ,‬אשמדי!״‬

‫ה^לום לף‪ ,‬הוד מלכותף?‬ ‫קנט‪.‬‬

‫נכנס גלוסטר‪ ,‬ואבוקה בידו‪.‬‬

‫מי זה?‬ ‫ליר‪.‬‬

‫‪98‬‬
 ‫מי עם? את מי תבקע?‬ ‫קנט‪.‬‬

‫ומי אתם עם? מה שמותיכם ׳‪.‬‬ ‫נ לו ס ט ר‪.‬‬

‫תום המסכן‪ ,‬האוכל את צפךדע־הנחלים‪ ,‬את הצב‪,‬‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫הרעה כי‬
‫והרוח ‪.,.■,.‬ן‬
‫והסלמנדר; ‪..‬ן ‪-‬‬
‫השממית ‪ --- :‬־ ־ ‪ :‬ז‬
‫המרפד‪ ,‬׳•את ־‪• X:‬‬
‫את ־־'‪:‬‬
‫תאחזנו‪ ,‬ולפת להכעיס את לחמו בגללי הבקר ואכל‬
‫לתאבון מבשר העכבר הזקן ומפגרי הכלבים וילגם‬
‫מכפר אל‬ ‫בצעי־המים‪ .‬־ ‪x :‬‬
‫על פני • ״ ־ ‪•x‬‬ ‫הצפה ־‬
‫הירקה ־ ‪x x‬‬ ‫מן ־‪:‬‬
‫■י‬
‫כפר יגרע בעקרבים‪ ,‬ומצינוק אל צינוק‪ ,‬ומכלא אל‬
‫כתנות ‪:‬לעורו‪,‬‬‫חליפות־בגדים ־על ־גבו‪ ,‬עע \ ‪x‬‬
‫‪•X:‬‬ ‫כלא‪x .‬עלע ‪:‬־ •‬
‫וסוס לרכבה‪ ,‬וחרב על ירכו‪.‬‬
‫א ך כ ב ר ח ל פ ה שמטה‪ ,‬ו תו ם‬
‫ר ק ע כ ב ר י ם ז כ ה ל ט ע ם‪.‬‬
‫השמת לכם מפני חמת המציק לי! הרף‪ ,‬סמולקין‪,‬‬
‫הרף הצר הצורר!‬
‫האין חברה נאה מזו למלך?‬ ‫נ לו ס ט ר‪.‬‬

‫האעמדי גם הוא באצילים‪ ,‬ועמו מודו ומהו‪.‬‬ ‫א דנ ר‪.‬‬

‫עד מה העחית בשרנו‪ ,‬כי יבח‬ ‫נ לו ס ט ר‪.‬‬

‫למולידו‪.‬‬
‫הו תום קופא מקר‪.‬‬ ‫אדגר‪.‬‬
‫נלך‪ ,‬מילוו־ד‪ ,‬כי לא יוכל לבי‬ ‫נלוסטר‪.‬‬
‫הפק רצון בנותיך האכזר‪.‬‬
‫השער‬
‫אמנם צווני להגיף ־ ‪---‬‬
‫‪x: x‬‬
‫ולהפקירך לליל הבלהות‪,‬‬
‫אבל הרהבתי עז למצאך‬
‫ולהורותך מקלט אער תמצא בו‬

‫‪99‬‬
 ‫פנה לחם ולחם לאכל‪.‬‬
‫תחלה אקואל את פי הפילוסופום‪.‬‬ ‫לי ר‪.‬‬
‫הרעם?‬
‫ד ‪- -‬‬
‫מאין דבא‬ ‫■י‬‫‪-‬‬

‫בקעתו‬
‫עשה ־־די▼‬
‫הרם‪: ,‬־ ••‬
‫מלכי ד ד‬
‫‪■' : -‬‬ ‫יקנט‪.‬‬
‫ולך עמו הביתה‪.‬‬
‫אך עוד דבר מפי חכם תיביאה‪.‬‬
‫ז‬ ‫•‬ ‫‪-‬‬
‫‪-‬‬‫‪-‬‬‫‪-‬‬
‫‪-‬‬‫‪-‬‬‫‪:‬‬ ‫• •‬ ‫זז‬ ‫‪-‬י‬
‫לי ר‪.‬‬

‫מה חכמתך?‬
‫גרוע המזיקים והרג השרצים‪.‬‬ ‫א דג ר‪.‬‬

‫עוד עאלה אחת מפה לאזן‪.‬‬ ‫ל י ר‪.‬‬

‫קנט‪ .‬לגלוסטר‪ .‬הפצר בו וילך עמך‪ ,‬מילורד‪.‬‬

‫נטרפת בינתו‪.‬‬ ‫ז‬ ‫•‬ ‫־ ד‬
‫• ‪.*:‬‬

‫ומה הפלא?‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫בנותיו חורבות להמיתו‪ - .‬הו קנט‪,‬‬
‫פליט אמלל‪ ,‬חזית זאת מראע‪- .‬‬
‫ז‬ ‫ז•‬ ‫\ ‪ :‬ז‬ ‫ז•‬

‫פן יעתגע יראת‪ - ,‬הו רעי‪,‬‬

‫בן‬
‫היה ־לי •• י‬
‫אני‪ .‬זז‬
‫וגם ‪:‬־•‬
‫כמעט ‪:‬־־‬
‫•‪- :‬‬
‫והדחתיו‪ .‬אך תמול‪ ,‬אך תמול־עלשום‬
‫בי התנקע‪ .‬מה אהבתיו‪ ,‬רעי‪,‬‬
‫מאין עני כמוני; ועתה‬
‫נ־ ז‬ ‫*‬ ‫ז‬

‫תוגת לבי את בינתי טורפת‪.‬‬

‫הה‪ ,‬איזה לןלה ‪ . . .‬בי‪ ,‬מילורד‪ ,‬נלך‪.‬‬

‫סלחני‪ ,‬פילוסופוס אצילי‪,‬‬ ‫לי ר‪.‬‬

‫ובוא עמנו‪.‬‬ ‫• ז‬

‫‪100‬‬
 ‫תום קופא מקר‪.‬‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫לך לסכה‪ ,‬בחור‪ ,‬וחם לף!‬ ‫ג לו ס ט ר‪.‬‬

‫נלך כלנו‪.‬‬ ‫ל י ר‪.‬‬

‫לא‪ ,‬לכאן‪ ,‬מילורד‪.‬‬ ‫קנ ט‪.‬‬

‫לא אפרד מעל הפילוסופוס‪.‬‬ ‫ל י ר‪.‬‬

‫הסכימה‪ ,‬סר‪; ,‬לך גם המסכן‪.‬‬ ‫קנ ט‪.‬‬

‫ילך גם הוא‪.‬‬ ‫ג לו ס ט ר‪.‬‬

‫מהר‪▼,‬בחור‪ ,‬ובוא‪.‬‬
‫־ ••‬ ‫קנ ט‪.‬‬
‫י‬
‫נלך‪ ,‬חכם־אתונא‪.‬‬ ‫ליר‪.‬‬
‫הס! אל הגה !‬ ‫נ לו ס ט ר‪.‬‬

‫בא רולנד אל מגדל האפל‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫‪-‬פויה! פי!‬
‫הצריח‪ :‬ד‬
‫ומר • ו י ־‬
‫עלה דם בריטי באפי*‪.‬‬
‫־ •‬ ‫נ‬ ‫־‬ ‫ז‬ ‫‪7‬‬

‫יוצאים‪.‬‬

‫תמונה חמישית‬
‫ח ד ר ב טי ר תו של ג לו ס ט ר‪.‬‬
‫נכנסים קורנוול ואדמונד‪.‬‬

‫נקם אנקם ממנו בטרם אעזב את ביתר‬ ‫קו רגוול‪.‬‬

‫‪101‬‬
‫בחעבי •כי‬
‫תאחזני ‪ :‬ז ‪• :‬‬
‫‪:‬‬ ‫חלחלה‬
‫מילורד‪: ,‬־הלא ~‪:‬דד‬
‫חלילה‪: • ,‬‬
‫־‪▼• 1‬‬ ‫א ד מונ ד‪.‬‬
‫לדראץאהיה על חללי חקות הטבע לעמר לךאמונים‪.‬‬

‫עתה ידעתי‪ ,‬כי לא מזדון־לבו בלבד בקעו אחיך‬ ‫קורנוול‪.‬‬

‫את נפלוו; תועבות אביך הן עהמריצוהו‪.‬‬

‫אוי למזלי כי יאלצני להצטער על צךקת מעעי‪ .‬הנה‬ ‫א ד מונד‪.‬‬

‫האג־ת אשר עליה דבר אלי‪ ,‬והיא תעיד בו בעליל‪,‬‬
‫נתןלמרגליהם‪.‬‬
‫• ד‬ ‫ד י‬
‫־ ‪ :‬־ ‪•:‬‬
‫הצרפתים‪,‬גם דידו‬
‫־‬ ‫ד •‬ ‫ד‬
‫כי לא לבו בלבד עם‬
‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫־‬ ‫־ ‪ :‬־‬

‫עמים! ולואי לא נהיתה הבגידה הזאת‪ ,‬או לא קרני‬

‫המקרה לגלותה!‬

‫הדכסית‪.‬‬
‫‪ \ -‬ד‬
‫•‬
‫בוא עמי אל‬‫•‬
‫״‬‫•‬ ‫• •‬
‫קורנוול‪.‬‬

‫אם יתאמתו ךבו־י האגרות‪ ,‬יהיו ידיף מלאות עבודה‪.‬‬ ‫א ד מונד‪.‬‬

‫אם יתאמתו ואם לא‪ ,‬הנה בזכותה היית לאלוף גלוסטר‪.‬‬ ‫קורנוול‪.‬‬
‫צא ומצא את אביף‪ ,‬ומצאה ידנו להפרע ממנו‪.‬‬
‫‪ .‬״‬ ‫‪1 • :‬־‬ ‫ד•‬ ‫ד‬
‫▼ ‪•:‬‬ ‫‪x• 1‬‬ ‫ד‬ ‫‪ :‬ז‬

‫אדמונד‪ .‬לנפשו‪ .‬ואם אמצאנו סועד את המלך‪ ,‬והגדיל הדבר‬

‫את החשד‪ .‬בקיל‪ .‬אני אוסיף לעשות את חובת־האמונים‪,‬‬
‫ז ״‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫״‬ ‫־ ‪:‬־‬ ‫־‪1‬‬ ‫‪:‬־׳‬ ‫־ ‪:‬־ זי‬

‫בינה לבין לבי‪.‬‬

‫המלחמה ‪ ..‬ד‬
‫תכבד ־ • נ •‪• 1‬ד‬
‫ואפלו • ‪ :‬־‬
‫־‪:‬־ •‬

‫עליך אשליך יהבי‪ ,‬ומצאת בי כפלים באהבת אביך‪.‬‬ ‫קורנוול‪.‬‬

‫‪102‬‬
 ‫תמונה שישית‬

‫ח ד ר ב חו ה ה ס מו כ ה ל טי ר ה‪.‬‬
‫נאים נלוסטר‪ ,‬ליר‪ ,‬קנט‪ ,‬השוטה ואדגר‪.‬‬

‫טוב שבת פה משבת בחוץ ; קבלו זאת בברכה ; אשתדל‬ ‫נ לו ס ט ר‪.‬‬

‫לעשות ככל אשר תשיג ידי‪ ,‬למען ירוה לכם בזה‪.‬‬
‫אלך ובמהרה אשוב אליכם‪.‬‬

‫כל כהות נפשו כשלו מפני קצר רוחו‪ .‬יגמלוך האלים‬ ‫קנט‪.‬‬
‫על טוב לבך!‬
‫גלוסטר יוצא‪.‬‬

‫פרטרטו הנה קראני ואמר לי‪ ,‬כי נירון קיסר דג דגים‬ ‫א דנ ר‪.‬‬
‫באגם המחשכים‪ .‬לשוטה‪ .‬התפלל‪ ,‬איש תם‪ ,‬ושמר נפשך‬
‫הרעה‪.‬‬ ‫מן י דהרוח‬
‫‪ -‬דד‬‫ד‬
‫־‬ ‫•‬

‫הגיךה לי‪ ,‬דוךי‪ ,‬איזהו מקזגע ‪ -‬אציל או הךיוט?‬ ‫ה שוטה‪.‬‬

‫מלך‪ ,‬מלך!‬ ‫ל י ר‪.‬‬

‫לא‪ ,‬הלא הוא הדיוט‪ ,‬ש־ש לו בן והוא אציל‪ ,‬לפי‬ ‫ה שוטה‪.‬‬

‫ש‪.:‬ש‪:‬ע הוא הךיוט שרואה איך בנו מקדימו להיות‬

‫אציל‪.‬‬
‫־‬ ‫‪7‬‬

‫לו אלפים בעזפודים על א‪#‬‬ ‫ל י ר‪.‬‬

‫את לבבן פלחו במדקרות‪.‬‬

‫הרעה נושכתני בגבי‪.‬‬

‫‪:‬־•‬ ‫‪:‬־‪•:‬‬
‫הרוח‬
‫‪ -‬דד ד‬ ‫ד‬
‫א דנ ר‪.‬‬

‫איזהו משגע? ‪ -‬הבוטח בתרבות הזאב ובגבורת הסוס‪,‬‬ ‫ה שוטה‪.‬‬

‫באהבת הנער ובשבועות הזונה‪.‬‬

‫‪103‬‬
 ‫מעפט יהיה! עתה אחתך זיינן‪.‬‬ ‫לי ר‪.‬‬
‫לאדגר‪.‬‬

‫עב לימיני‪ ,‬יודע דת ודין!‬

‫ד• *‬
‫י‬ ‫ז‬ ‫־‬ ‫‪..............................‬‬

‫לשוטה‪.‬‬

‫עב לשמאלי‪ ,‬חכם! ‪ -‬השועלות!‬

‫־‬
‫ז‬ ‫ז ז‬ ‫• ‪:‬‬

‫ראו נא‪ ,‬ךאו‪ ,‬איך הוא לוטע עינים! הגם לשופטים‬ ‫א דג ר‪.‬‬

‫הנך סוקרת בעפעפיך‪ ,‬מילדי?‬

‫ע ב ר י׳ ב סי‪ ,‬א לי ע ל ־ פ נ י הי או ר‪,‬‬ ‫ה שוטה‬
‫א ך נ ק ב ב רוני ת‪,‬‬
‫ו ח ם ל ה מ ל הגי ד‪,‬‬
‫מ דו ע הי א חוששת ל ע ב ו ר‪.‬‬

‫בקול הזמיר רודפת הרוח הרעה את תום המסכן‪,‬‬ ‫אדבר‪.‬‬

‫והופדנס קורא בתוך מעיו‪• :‬עני מליחים לבנים הבה‬

‫לי ד הס מלקרקר‪ ,‬המלאך השחור! אין עמי מזונות‬
‫להעביעף‪.‬‬
‫מה שלום מלכי? אל תעמד נדהם‪:‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫אולי תעכב על כר מראעותיך?‬

‫תחלה געפט‪ .‬הקריבו העדים!‬ ‫לי ר‪.‬‬
‫לאדגר‪.‬‬

‫עב פה‪ ,‬דין באדר‪-‬המעפט‪.‬‬

‫לשוטה‪.‬‬

‫עב לימינו‪ ,‬אחיו לדין־הצדק‪.‬‬

‫לקנט‪.‬‬

‫וגם אתה‪ ,‬כי גם לך הזכות‬

‫לעבת על מדין‪.‬‬

‫‪104‬‬
 ‫נ‪#‬פט בצדק‪.‬‬ ‫אדגר‪.‬‬
‫א ל תו־־דם‪ ,‬רו עי‪ ,‬ה צ אן‬
‫רו עו ת ב שדו ת ז רי ם;‬
‫ח ל ל‪ ,‬וחשו ב ה מון‬
‫ל שוב מ ע ב רי ם‪.‬‬
‫מועזש! ההתול הוא אפר‪.‬‬
‫▼‬ ‫■ ז‬
‫‪:‬‬ ‫‪:‬‬

‫בראשונה‪ :‬זוהי גונריל‪ .‬נשבעתי לפני‬

‫נחקר •‪1■ *1‬‬
‫אותה ־‪ :‬י‬
‫■‪1‬‬ ‫ליר‪.‬‬
‫בעטה באביה המל‪1‬י‬
‫ד‬ ‫‪ .‬ז‬‫ד ‪ :‬ד‬
‫בעוט‬
‫־י‬
‫כי‬ ‫הזאת‪,‬‬
‫־‬
‫הנכבדה‬‫‪-‬‬
‫האספה‬ ‫ד‬ ‫־•‪:‬ז ד‬ ‫ך‬
‫‪:‬־ •• •‬

‫המסכן‪.‬‬
‫געי הנה‪ ,‬מילדי• עמך גוגריל?‬ ‫השוטה‪.‬‬
‫היא לא תכחיע זאת‪.‬‬ ‫ליר‪.‬‬

‫במחילת־כבודך ‪ :‬תחלה חעבתיך לדתע‪.‬‬ ‫השוטה‪.‬‬

‫וזוהי העניה‪ ,‬עלזות עיניה‬ ‫ליר‪.‬‬

‫העידה דבה‪ ,‬עד מה דנלוז לבה‪.‬‬
‫•▼‬ ‫־‪1‬‬ ‫ז‬ ‫•־ •‬

‫תפשוה! נעק! אע וחרב ! ‪ -‬עחד!‬

‫עופט רמאי‪ ,‬הנחת לה לבלה ז‬

‫ישמר האל את חמעת חועיך!‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫אבוי! מלכי‪ ,‬אי ארך־ רוחך‬ ‫קנט‪.‬‬

‫אער אמרת כל ימיך תעמרנוז‬
‫ז;■ י‬ ‫ד‬
‫▼ ־ ‪■ ▼:‬‬ ‫‪:‬־•־‪•.‬‬

‫אדגר‪ .‬לנפשי‪ .‬כה נכמרו דמעות־עיגי עליו‪,‬‬

‫עד עלו כי מתחפע אנכי‪.‬‬

‫כל כלבלבי ‪ -‬בלק וחורור‬

‫▼‬ ‫ז ▼!‬ ‫‪ :‬־ ‪ :‬ז־ ־‬ ‫▼‬
‫ליר‪.‬‬

‫‪105‬‬
 ‫והעפלן ‪ -‬נובחים עלי‪ ,‬הביטו•‬

‫ותום בגלגלתו ירגמם‪ .‬סורו מפה‪ ,‬זרע הכלבים!‬ ‫א דג ר‪.‬‬

‫פ ה ▼צ חו ר ו דפ ה דשחור‪,‬‬
‫כ ל ב ־ צ י ד בן פ ע ו ר‪,‬‬
‫תגי ם‪,‬‬ ‫רזי ר ״ מ‬
‫▼ ‪ :‬־•‬
‫בן •דכ ־•ל ב ז‬
‫־‪• :‬‬ ‫•‪.‬־ ‪1‬‬

‫בן כ ו פ רי‪ ,‬או ב ך כ ל א י ם ‪,‬‬

‫פ רו ץ ־ זנ ב ו ק צו ץ ־זנ ב‪,‬‬
‫למיניו‪:‬‬
‫‪ 1‬״▼‬
‫ז ר ע ״‪-.‬כדל ב‬
‫תום ראשו ב כ ם יז ר ק‬
‫אז ת כו י ר ך ע ל שוק‪.‬‬

‫דו־די‪ ,‬ךי־ךי‪ .‬היא! אל חג־ההלולים נצא‪ ,‬אל עוק‬

‫ישו_קק‪ ,‬אל היריד! תום המסכן‪ ,‬הוביעה ל!ךגף‪.‬‬

‫ובכן‪ ,‬ןבואו המנתחים וינתחו לתן‪ ,‬לדאות‪ ,‬מה זה‬ ‫ליר‪.‬‬

‫רוחע בלבה ז היע בטבע שרע־דבר ההופך לבבות‬
‫לאבן? לאדני‪ .‬ואתה‪ ,‬סר‪ ,‬הלא אחד ממאת אבירי‬
‫אתה; אך לא לרוחי הם בגדי־ השרד אער לבעת‪.‬‬
‫תמצא לומר‪ ,‬כי מחלצות הפרסים הן‪ ,‬בכל־זאת‬
‫קומה־נא והחליפן‪.‬‬

‫כעת‪ ,‬מילורד‪ ,‬עכב פה ונומה נא‪.‬‬

‫ד‬ ‫ל‬
‫•‬ ‫‪:‬‬ ‫‪ :‬־‬ ‫‪:‬‬ ‫‪.‬‬ ‫■ן ‪..‬‬
‫קנט‪.‬‬

‫אל־נא ברעע‪ ,‬אל־נא ברעע; הורידו הוילון‪ .‬כך‪ ,‬כך‪,‬‬ ‫ליר‪.‬‬

‫כך‪ .‬ובבל!ר העכם נאכל פת־ערבית‪ .‬כך‪ ,‬כך‪ ,‬כך‪.‬‬

‫בצהרים‪.‬‬ ‫אעכב •לישן‬

‫י ־ ד זז־־ •‬ ‫‪ :‬־‬
‫ואנכי‬
‫‪• ▼ :‬‬
‫ה שוטה‪.‬‬
‫נליבטר התר‪.‬‬

‫עמעני‪ ,‬ידידי‪ ,‬איה המלך?‬ ‫ג לו ס ט ר‪.‬‬

‫‪106‬‬
 ‫פה‪ ,‬סר‪ .‬אך הם‪ ,‬הוא נטתגע כליל‪.‬‬ ‫קנ ט‪.‬‬

‫שאהו‪ ,‬סר‪ ,‬מהר על זרועותיך;‬ ‫נ ל ו ס ט ר‪.‬‬

‫טמעתי‪ ,‬כי חורטים להמיתו‪.‬‬

‫הנה האפךיון‪ ,‬בו הטכיבהו‬
‫וחיט מהר לד‪1‬בר‪ .‬טם תמצא‬
‫בני־ברית ומבטחים‪ .‬מהר שאהו‪.‬‬
‫ראה‪ ,‬אל תאחר‪ ,‬כי בנפטו הוא‪,‬‬
‫ובנפטף‪ ,‬ובנפט כל אדם‬
‫שאהו‬
‫מהר‪•• ▼,‬‬
‫לעזרתו‪ .‬־ ״‬
‫▼‬‫הבא ‪ :‬־‪:•.‬‬
‫־ ־‪1‬‬
‫צרה‪,‬‬‫דד‬
‫כל‬‫ד‬
‫על‬ ‫בעקבותי‪.‬‬
‫־‬ ‫־‬
‫ובוא‬‫‪1: • :‬‬

‫נכון לכם מטמר‪.‬‬

‫עתה נרדם באפיסת כהו‪.‬‬ ‫קנ ט‪.‬‬

‫אולי ירוח לנפט הנטרפת‪,‬‬

‫אטר באין מרגוע תמאן‬
‫להרפא‪ .‬לשוטר‪ -‬עזרני לשאתו!‬
‫הן לא תטב בדד‪.‬‬
‫נלך מהר‪.‬‬ ‫ג לו ס ט ר‪.‬‬
‫יוצאים קנט‪ ,‬גל וסטר והשוטה‪ ,‬הנושאים את המלך‪.‬‬

‫הרואה דגדול ביסוריו‪,‬‬

‫ד‬
‫■‬ ‫‪•:‬‬ ‫‪•:‬‬ ‫ד‬
‫דכל‬ ‫א ד נ י‪.‬‬
‫ידאב‪,‬‬
‫• ; •ן‬ ‫ולא‬ ‫יטכח‬
‫* ‪ :‬־־ ‪:‬‬ ‫עצמו‬ ‫מדוי‬
‫‪ :‬־* ~‬ ‫‪1‬‬

‫צרת יחיד כפלןם תדכאנו‬

‫לעת טנזחת רבים תסובבנו‪.‬‬
‫אך תנחם נפטו בצערה‬
‫לצרה‪.‬‬
‫•ד‬‫ד‬ ‫‪:‬‬
‫לעת ידע‪ ,‬כי אח לו‬
‫־י־‬ ‫־‬ ‫‪ :‬״‬

‫‪107‬‬
 ‫המר לי מכאובי‪ ,‬עתה הוסר‬
‫מפני מלכי השח עדי עפר‪.‬‬
‫הוא אב שכול‪ ,‬אני ?יכול מאב‪.‬‬
‫ל!ךימה‪ ,‬תום! עד זמן וסופותיו‬
‫תופיע‬
‫־‬ ‫הדבה‪: ,‬ושוב‬
‫יזמו ‪■ •-‬ד‬
‫ד״‬
‫בלב טהור כטהר הרקיע‪.‬‬
‫ז ז •י ־‬ ‫‪:‬‬ ‫ד‬
‫■‬ ‫‪:‬‬

‫הלללה יהי מה ‪ :‬אך למלט המלך !‬

‫שים עץ‪ ,‬תום‪ ,‬שים עין!‬
‫יוצא‪.‬‬

‫שביעית‬ ‫תמונה‬
‫טירת גלוסטר‪.‬‬
‫נכנסים קורבוול‪ ,‬רגן‪ ,‬גובריל‪ ,‬אדמונד ומשרתים‪.‬‬

‫מהך‪ ,‬וסעי אל אדוני‪ ,‬אל בעלך‪ :‬הראי לו האגרת‬ ‫קו רנוו ל‪.‬‬

‫מיד גלוסטר‬
‫‪-‬‬
‫‪ :‬־‪.‬‬ ‫ד‬
‫‪:‬‬
‫יובא‬
‫ד‬
‫•‬
‫עלה בחופינו‪- .‬‬
‫ד ד‬
‫צרפת‬
‫‪-‬‬ ‫ד‬
‫הזאת; חיל‬
‫‪:‬‬

‫הבוגד!‬
‫כמה מן המשרתים יוצאים‪.‬‬

‫על עץ ־;תלוהו!‬ ‫רנן‪.‬‬

‫עידם ךביקרוהו!‬ ‫נונ רי ל‪.‬‬

‫הניחו ואכלה בו אני את חמתי‪ - .‬קום‪ ,‬אדמונד‪ ,‬והלית‬ ‫קו רנוו ל‪.‬‬

‫לולה לאחותנו‪ .‬כי לא לאה לך לראות בעיניך את‬

‫השפטים אשר נעשה‪ ,‬למרת־רוחנו‪ ,‬באביך הבוגד‪- .‬‬
‫עוצי נא לרום מעלת הדפס‪ ,‬אשר תטעי אליו‪ ,‬להיות‬

‫‪108‬‬
‫האפשר‪ .‬וכן נמהר‬
‫ככל ‪.‬ן ״ ‪• .‬ן‬
‫חיע״מהר ‪. .‬ן‬
‫‪-‬״‬ ‫למלחמה ‪.‬‬
‫נכון ‪• . . .‬ך■ך‬
‫‪.‬ן |‬
‫בדבר גם אנו‪ .‬רציני יצאו דחופים להודיענו כל דבר‬
‫ז ז‬ ‫ז‬ ‫״‬ ‫י‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫‪:‬‬ ‫"‪:‬‬ ‫•ד״‬ ‫‪1‬‬
‫־‬ ‫־‬ ‫‪1‬‬
‫־ז־‬
‫־‬

‫בעתו‪ .‬צאתך לעלום‪ ,‬אחותנו הןקךה‪ .‬צאתך לעלום‪,‬‬

‫לורד אוף־גלוסטר!‬
‫נכנס אוסולד‪.‬‬

‫ובכן‪ ,‬איפה המלך?‬

‫אוסולד‪ .‬לורד גלוסטר הוציאו מכאן בסתר‪.‬‬

‫על״שים _וחמשה מאביריו‬
‫חפשוהו ומצאוהו עם השער‬
‫ועם עבדי הלורד יצאו ןדזדו‬
‫לדובר‪ ,‬אער עם‪ ,‬לךבריהם‪,‬‬
‫להם •רנכונו‪.‬‬
‫מדנים ■דד‬
‫ברית ‪\ :‬־ד*‬
‫‪:‬בני־ ‪• :‬‬
‫הקריבו הסוסים לגברתכם‪.‬‬ ‫קו רנוו ל‪.‬‬

‫עלום לכם‪ ,‬מילורד ואחותנו!‬

‫‪:‬־־‪:‬־••‬ ‫*‬ ‫זד‬ ‫ז‬
‫גונ ריל‪.‬‬

‫עלום‪ ,‬אדמונד‪- .‬‬ ‫קו רנוו ל‪.‬‬

‫גונריל‪ ,‬אדמונד ואוסולד יוצאים‪.‬‬

‫מצאו מיד את גלוסטר‪,‬‬

‫אסרוהו כגנב והביאוהו‪.‬‬
‫שאר המשרתים יוצאים‪.‬‬

‫אמנם תקצר ידני להרגו‬

‫‪ :‬־ד ‪:‬‬ ‫‪1‬־•‬
‫־‬ ‫• ‪ 1:‬־‬ ‫ד‬
‫׳‪■: 1‬‬

‫בבלי מעפט; אך יש לאל ידנו‬

‫עפטים בו לעשות באין מפריע‪.‬‬
‫מי עמה? הו‪ ,‬האם זהו הבוגד?‬
‫נכנס גלוסטר‪ ,‬מובל בידי המשרתים‪.‬‬

‫‪109‬‬
 ‫כופה־טובה! זה הוא‪.‬‬
‫­ו­‬
‫שועל‬
‫▼‬
‫רגן‪.‬‬

‫אסרו את הידים היבבות‪.‬‬ ‫קו רנוול‪.‬‬

‫מה הדבר‪ ,‬מילורדז זכרו‪ ,‬רעי‪,‬‬

‫‪- -‬‬ ‫•‪:‬‬ ‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫‪-‬ז ז‬ ‫‪1‬‬
‫־‬
‫ג לו ס ט ר‪.‬‬

‫הלא אורחי אתם‪ :‬אל־נא תרעו!‬

‫אסרוהו!‬
‫•‪1‬‬ ‫קורנוול‪.‬‬
‫המשרתים אוסרים את גלוסשר‪.‬‬

‫כך! היטב! בוגד בליעל!‬ ‫רנן‪.‬‬

‫אמריה‪ ,‬איני בוגד‪.‬‬

‫‪-‬‬ ‫״ •‬ ‫ד•‬
‫‪1‬‬
‫־‬
‫אשה‬
‫‪:-‬‬ ‫ד‬
‫•■‬
‫ג לו ס ט ר‪.‬‬

‫אל הכסא קשרוהו! דע‪ ,‬נבל ‪. . .‬‬ ‫ק־רגוול‪.‬‬

‫רנן מורטת זקנו‪.‬‬

‫אלי מרום ! אך נבלה היא זאת‬ ‫ג לו ס ט ר‪.‬‬

‫למלט את זקני!‬

‫נבל!‬
‫שב וכה ‪x‬ד‬
‫כה ־ד‬ ‫רגן‪.‬‬

‫הו בת־בליעל‪,‬‬ ‫בלו ס טר‪.‬‬

‫יש דין‪ ,‬ופאת־זקני אשר תלשת‬

‫עוד תרשיעך‪ .‬אני אדון־הבית‪,‬‬
‫ואיך יכלת למרט מ ד בלמנל‬
‫פני המסבירות! מה רצונכם?‬

‫מה מכתבים קבלת מצרפת?‬ ‫קו רנוול‪.‬‬

‫דבר אמת‪ ,‬ןדענו את הכל‪.‬‬ ‫רנן‪.‬‬

‫‪110‬‬
 ‫ומה בריתך עם הבר הבוגדים‬ ‫קודנורל‪.‬‬
‫אקזר עלו כעת בהוף ארצנו?‬

‫ולאן ?זלחת את המלך המעזגע?‬ ‫רגן‪.‬‬

‫ענה!‬
‫אגרת של סברות קבלתי‬ ‫ג לו ס ט ר‪.‬‬
‫מאת פלוני‪ ,‬א?זר עומד מנגד‬
‫ולא אויב הוא‪.‬‬

‫?זקר‪.‬‬ ‫קו רגוול‪.‬‬

‫וכזב י‬
‫‪x :‬ז■‬ ‫רגן‪.‬‬

‫לאן עלה המלך ליר?‬ ‫קו רנוו ל‪.‬‬

‫לדובר‪.‬‬ ‫גי־יוסטר‪.‬‬

‫לדובר? הן בדורם הזהו־נוף!‬ ‫רגן‪.‬‬

‫תחלה ואמר‪ :‬מדוע זה לדובר?‬ ‫קררנוול‪.‬‬

‫כפותני‪ ,‬ונקל להתעלל בי‪.‬‬ ‫ג לו ס ט ר‪.‬‬

‫מדוע זה לדוברי‬ ‫^ן•‬

‫לבל אךאה‪ ,‬איך את עיני המלך‬ ‫ג לו ס ט ר‪.‬‬

‫בצפךני העיט תנקרי‪,‬‬

‫איך אחותך עני התנינים‬
‫נועצת בבערהו המעוח‪.‬‬
‫בסער זה על חעך וצלמות‪,‬‬
‫עת ער־על־ים יסמר את נחעוליו‬

‫‪111‬‬
 ‫עדי כבות את מאורות הנצח‪,‬‬
‫יסוטט לו הזקן בגלוי־ראע‬
‫ובלב נישבר עזר לישמי הזעף‬
‫בדמעותיו לישפך ג?שמי־עזם‪.‬‬
‫לו זאבים מול ישערך הילילו‬
‫כזה‪ ,‬הלא צוית‪:‬‬
‫•*‬ ‫‪:‬־‬ ‫ד‪•:‬‬
‫בליל־סופה‬
‫יד‬ ‫‪ :‬״‬

‫‪-‬פתח ‪£‬ער‪ ,‬השוער!״ גם לב אכזר‬

‫אזי נכמר‪ .‬אך עוד אזכה לראות‬
‫נקם ישפוך על רא*ש בנים כאלה‪.‬‬

‫לא עוד תזכה! החזיקו בכסא!‬ ‫קורנח־ל‪.‬‬

‫הנה אשים עיניך למרמס‪.‬‬

‫דורס עיבר •דל גלוסנזר‪.‬‬

‫כל החפץ חיים עד עת זקנה‪,‬‬ ‫ו לו ס ט ר‪.‬‬

‫הזלש לי עזר‪ .‬הו אימה ! ישמיס!‬

‫נקר גם השניה‪ ,‬פן זו תלעג לה‪.‬‬ ‫רגן‪.‬‬

‫אכן‪ ,‬תראה נקם !‬ ‫קו רנוול‪.‬‬

‫עצר‪.‬מילוךדי‬ ‫ר ש ר ת א‪.‬‬

‫מילדותי ערתי לפניך‪,‬‬

‫אך עוד לא ישרתיך לטובה‬
‫כבתחגיני‪ :‬עצר!‬

‫מה‪,‬זרע־כלב!‬ ‫רגן•‬

‫מ שרת א‪ .‬אלו זקן צמח בסנטרך‪,‬‬

‫אזי תלישתיו‪ .‬מה זה עוללת?‬

‫‪112‬‬
 ‫אי עבדי‪.‬‬ ‫קו רנוו ל‪.‬‬
‫שולף חרבו‪.‬‬

‫הדין‪ ,‬אפוא‪ ,‬לחרב ולזעם!‬ ‫מ שר ת א‪.‬‬

‫שולף חרב‪ ,‬מתגונן ופוצע את קורנוול‪.‬‬

‫תן חרבך‪ .‬הו עבד כי ןמרד!‬ ‫רגן‪ .‬למשרת ב‪.‬‬

‫תופשת חרבו ודוקרת את משרת א בלבו‪.‬‬

‫נרצחתי‪ .‬סר‪ ,‬עוד עץ בראישך‬ ‫מ שר ת א‪.‬‬

‫והיא תראה נקם ‪ . . .‬אבוי!‬

‫נ­‬ ‫זזי‬ ‫•‪:‬‬ ‫‪•:‬‬

‫מת‪.‬‬
‫אןד יע עצה‪:‬‬ ‫קו רנוו ל‪.‬‬

‫זוב‪ ,‬ךיר־הפגוליםי‪ .‬איה ד‪.‬וךך?‬

‫מנקר את עינו השנית של נלוסטר‪.‬‬

‫הו עכול ומחוכים‪ .‬איך‪ ,‬אדמונד?‬ ‫ג לו ס ט ר‪.‬‬

‫תוקד האע בכל רעפי נפעך‪,‬‬

‫ונקם את הזועהי‪.‬‬
‫־‪:‬זז‬ ‫־‪-.‬‬ ‫‪1 :‬‬

‫אי בן־בליעל‪,‬‬ ‫רגן‪.‬‬

‫אל אדבך תקרא‪ .‬הן הוא האיע‬
‫אישר גלה את בגדך; צדיק הוא‬
‫מחום עליך‪.‬‬
‫אוילאולתי!‬ ‫ג לו ס ט ר‪.‬‬

‫ואדגר חף מפעע‪ .‬הו אלים‪,‬‬

‫ברכה!‬
‫ה&ימו לו ‪ :‬ז ז‬
‫סלחו זנא לי ‪ :‬־‬
‫•‪:‬‬
‫החוצה העליכוהו‪ ,‬ועד דובר‬ ‫רנן‪.‬‬

‫‪113‬‬
 ‫;ריח את דרכו‪ - .‬סר‪ ,‬מה לך ז‬
‫נפצעתי‪ .‬נא סמכיני ונלך‪.‬‬ ‫קורנוול‪.‬‬
‫גרעו את העור; ואת הכלב ‪-‬‬
‫אל אעפתות! דמי עותת‪ ,‬רגן‪.‬‬
‫לא בעתו נפצעתי‪ .‬הבי;ד‪.‬‬
‫רגן מובילה את קורבוול‪ .‬אחדים מן המשרתים מתירים את גלוסטר‬
‫ומוליכים אותו‪.‬‬

‫משרת ב‪ .‬לא אנחם על כל עוון ופעע‪,‬‬

‫י▼••• ־‬ ‫▼‬ ‫▼‬ ‫־‬ ‫‪•1‬־‬
‫ד־‬‫■‬

‫אם עוד יזכה הלז לראות בטוב‪.‬‬

‫אם עד עיבה תגיע הלזו‪,‬‬ ‫משרת ג‪.‬‬

‫למפלצות תהיינה‪.‬‬
‫▼‬‫•‪.*:‬־‬ ‫ד‬
‫הנעים‬
‫‪ -‬ד•‬
‫‪: • :‬‬
‫כל‬ ‫▼‬

‫משרת ב‪ .‬נלך עם הז_קן‪ ,‬והמעגע‬

‫יורהו את הדרך‪ .‬ה?ןבצן‬
‫בטרופו עזכן לכל דבר‪.‬‬

‫משרת ב‪ .‬אביא חלבון ואניצי־פעתן‬

‫ואעימם תחבעת לעיניו‪.‬‬
‫היו‪ ,‬אלים‪ ,‬לעזר לזל)ן!‬
‫יוצאים‪ ,‬זה בכה וזה בכה‪.‬‬

‫‪114‬‬
 ‫מערכה רביעית‬
‫תמונה ראשונה‬
‫ערכה‪.‬‬
‫נכנס אדגר‪.‬‬

‫מוטב כי יבזוני מבזי‪,‬‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫ואל נא יחפו בלב ולב‪.‬‬
‫עפר‪,‬‬
‫ז ז‬
‫המך עדי‬
‫‪:‬־••‬ ‫■ד‪1‬‬‫‪-‬‬
‫דעני ־‪1‬מרוד‪,‬‬ ‫•‬

‫גלה ממנו ■דכל ידמלוט‪,‬‬

‫• ־‪.‬־‬‫ד ד‬
‫איטר‬
‫יחיה בתקותו ולא יפחד !‬
‫רק הטובות אבלו בתמורתן;‬
‫הרע כי ייטתנה‪ ,‬הן אך לשחוק הוא‪.‬‬
‫על־כן ברוך הרוח יטחבקתי!‬
‫הדל‪ ,‬יטהדפתו עד עאול תחתית‪,‬‬
‫לא חת מסופתך ! ‪ -‬אך מי זה בא ז‬
‫נכנם גלוסטר‪ ,‬מובל בידי זקן‪.‬‬

‫עולם‪ ,‬עולם!‬
‫‪x‬‬ ‫■ד‬
‫מובל! עולם‪,‬‬
‫ז‬ ‫■ד‬
‫אבי קבצן‬ ‫▼־‪▼ :•-.‬י‬

‫לולא יטהמאיסוף גלגוליך‪,‬‬

‫‪115‬‬
 ‫איכה יעלים אנוע עם הזקנה?‬

‫מילורד רב־חסד‪ ,‬כעמונים ענה‬ ‫הזקן‪.‬‬

‫אביך‪.‬‬
‫לעדות ־י ׳ י‬
‫האריס ׳ ‪:‬‬
‫הייתי ‪•xx‬‬
‫‪• •x‬‬
‫עזבני‪ ,‬ידיךי‪ ,‬לך לעלום‪,‬‬ ‫נלוסטר‪.‬‬
‫כי לא תיטיב עמי בעזרך‪,‬‬
‫ולך אולי תרע‪.‬‬
‫הן לא תראה הדרך בלי עינים?‬ ‫הזקן‪.‬‬

‫נלוסטר‪ .‬אין דרך לי ‪ -‬ולמה לי עידם?‬

‫בעוד האירו ‪ -‬מעדה תלי;‬
‫בטחון היע לשלנו לעתים‪,‬‬
‫והמחסור ‪ -‬ברכה בו‪ .‬אתר‪ ,‬בגי‪,‬‬
‫קךבן־חנם על אב הולך־עולל‪,‬‬
‫הו מי ןתנני עוד ואמעך‪,‬‬
‫אזיז*מר‪:‬עב אור עיני!‬

‫מי עם?‬ ‫הזקן•‬

‫בחפזי‪,‬‬
‫אמרתי ‪ :‬ז ‪. :‬‬
‫איכה ‪ : - x‬־‬
‫אלי! •• ‪x‬‬
‫לנפשי• ־**‬ ‫אדגר‪.‬‬
‫עפר? הן מעודי‬
‫­‬ ‫״ו‬ ‫^ ד‬
‫כי מכתי עד‬
‫‪-‬‬

‫לא מר לי כעתה‪.‬‬

‫המענע הוא!‬
‫תום ־ ‪x\ :‬‬
‫הזקן‪.‬‬

‫אדנר‪ .‬לנפשי‪ .‬יעוד ימר‪ - ,‬כי לא ימר עד תם‪,‬‬

‫כל עוד תזעק הנפע ״מר לי‪ ,‬מר!״‬

‫לאן תלך‪ ,‬בחור?‬ ‫הזקן‪.‬‬

‫‪116‬‬
‫האם לןבצן הוא?‬ ‫נלוסטר‪.‬‬
‫_קבצן הוא ומנוגע‪.‬‬ ‫הזקן‪.‬‬

‫אם לקןבץ יעכיל ‪ -‬איננו מעגע‪.‬‬ ‫נלוסטר‪.‬‬

‫כזה ראיתי אמע לעת סער‪,‬‬
‫ויהי אנוע תולעת בעיני‪.‬‬
‫אזי את בני זכרתי‪ ,‬אף־על־פי‬
‫עבלבי רחעתי לו איבה‪.‬‬
‫האדם‬
‫ד‬ ‫ד ד‬
‫נסיתי‪.‬‬
‫\ ״ '‬
‫מאז רבות‬
‫ד‬‫־‬ ‫־‬
‫•‬

‫ביד אלים כזבוב ב_יד הילד ‪:‬‬

‫בעחוק ימותתונו‪.‬‬

‫איך אוכל?‬ ‫אדנר‪ .‬לנפשו‪.‬‬

‫אבוי למעתטה על לב זיוי;‬
‫וזולתו‪ .‬בקיל‪• .‬דעלום‬
‫עצמו ‪ :‬ד‬
‫‪: -‬‬
‫מכעיס‬
‫‪•:-‬‬
‫הזהו הערם?‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫אכן‪ ,‬מילורד‪.‬‬ ‫הזקן‪.‬‬

‫תרצה‬
‫‪. . . .‬‬
‫ואם‬
‫‪. .‬‬
‫עזבני זנא‪,‬‬
‫כן‪ ,‬ז• ‪• :‬‬
‫אם •‬ ‫גלוסטר‪.‬‬
‫להךבילןני עוב כמה מילין‬
‫בדרך דוברה‪ ,‬עשה־נא חסד‬
‫ולעלם הביאה נא מלבוע‪,‬‬
‫־ ‪:‬‬ ‫ז‬ ‫ד‬
‫ד• ■‬
‫■‬ ‫ד‬
‫‪:‬״ ־‬

‫וינהלני הוא‪.‬‬

‫אח‪ ,‬מעגע הוא!‬ ‫הזקן‪.‬‬

‫מכת דודנו היא‪ :‬העגעון‬ ‫נלוסטר‪.‬‬

‫מנהיג את העודים! עעה־נא חסד‪,‬‬

‫‪117‬‬
 ‫או רצונך עשה‪ ,‬אך לך נא‪ ,‬לך!‬

‫הטוב עבלבועים אתן לו‪ ,‬ויהי מה !‬ ‫הזקן‪.‬‬

‫יוצא‪.‬‬

‫הי‪,‬אי‪#‬ערם!‬
‫ד‬
‫נלוסטר‪.‬‬

‫תום המסכן קופא‪.‬‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫לנפשי‪ .‬נלאיתי להוסיף ולהתחפש ‪. . .‬‬

‫הקרב אלי‪ ,‬בחור‪.‬‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫אבל אנוסני ‪. . .‬‬

‫‪•:‬‬ ‫ז‬ ‫‪1‬‬
‫‪:‬־־‬
‫אדנר‪ .‬לנפשו‪.‬‬

‫בקול‪ .‬יעמר האל עיניך זבות־זים‪.‬‬

‫אמר נא‪ ,‬התדע את דרך דובר?‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫והרכב‪ .‬תום‬
‫תל ‪:‬דד ••־‬ ‫מנעולי ▼ה־‪•.‬־‪•.‬‬
‫מסלול‪ ,‬־‪1‬כל • ‪•• :‬‬‫דרך‪ ,‬־גם ‪: -‬‬
‫גם■\ ־‪.‬־ י‬ ‫אדגר‪.‬‬
‫המסכן‪ :‬הכה בעגעון‪ .‬יעמרוך האלים‪ ,‬איע צדיק‪,‬‬
‫בקרב תום‬
‫יחדו ‪■:‬־‪.‬־‬ ‫מזיקים•ד‪#:‬כנו ‪■: -‬ד‬
‫חמשה‪1• •-‬‬
‫הרעה‪:.‬־ •▼‬
‫הרוח ד־‪ 1‬ד‬
‫מן ד ‪-‬‬ ‫••‬
‫המסכן‪ :‬אוביךיקוט ‪ -‬רוח הגאוף‪ ,‬הובידידנס ‪ -‬מלאך‬
‫דומה‪ ,‬מהו ‪ -‬ער הגנבה‪ ,‬מודו ‪ -‬ער הרצח‪,‬‬
‫▼ד ־‬ ‫־ ‪*:‬־־ד‬ ‫‪1‬‬
‫־‬ ‫ד‬
‫■‬

‫ופליברטיג׳יבט ‪ -‬עד העויות המגנות‪ ,‬המפיל מני‬

‫יעמרוך‬
‫‪1‬‬ ‫• ‪: :‬‬
‫מערתת‪.‬‬
‫‪:‬‬ ‫ד‬
‫על כל עפחה וכל‬
‫־ ‪■ :‬י‬ ‫‪1‬‬ ‫־‬
‫אז את פחדו‬
‫־ ‪:‬‬ ‫־‪.‬־‬ ‫ד‬
‫■‬

‫האלים‪ ,‬אדוני‪.‬‬

‫קח צרור־כספי‪ ,‬אתה‪ ,‬עועם אל‬ ‫נלוסטר‪.‬‬

‫דכאהו עד עפר‪ :‬זה אסוני‬
‫־‬ ‫‪:‬־‬ ‫ז ז•‬ ‫־‬ ‫‪x :‬‬ ‫•‬

‫יהיה למזלך‪ .‬לו כן‪ ,‬אלים!‬

‫הוכיחו נא את נחת־זרועכם‬
‫למדענים מענג‪ ,‬עלבם‬

‫‪118‬‬
 ‫אלים ‪:‬‬
‫זטפט עדי דבעוט ‪.‬בחקן ‪...‬‬
‫אז בד בבד יתן מטוב־הארץ‪,‬‬
‫ולא יהיה עוד טפע ומחסור‪.‬‬
‫הגד‪ ,‬הלא תדע את דרך דוברז‬

‫כן‪ ,‬אדוני‪.‬‬ ‫אדנר‪.‬‬

‫יט סלע טם‪ ,‬איטר צוקו מגור‪,‬‬ ‫נלוסטר‪.‬‬

‫בהטקיפו אל עבר פי התהום;‬
‫אל ןרכתי הסלע הביאני‬
‫מעליך‬
‫אקלה •• ז ד י‬
‫ובטכר‪■:‬זה ▼••יד‬
‫•‪- :‬‬
‫את נטל עניף; מטם והלאה‬
‫■ד ז־ ‪• :‬ד‬ ‫• ־‪1‬‬ ‫▼ ‪ ::‬י‬

‫לא אצטרך עוד למורה־הדרך•‬

‫הוטט;ךף‪ ,‬ותום ינחך הרה‪.‬‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫יוצאים‪.‬‬

‫ת מ ו נ ה שנ<ה‬
‫לפני ארמון הדוכס אולבני‪.‬‬
‫נכנסים גונריל ואדמונד‪.‬‬

‫ברוך‪ ,‬מילורד‪ .‬נפלאתי כי אלסי‬ ‫גוגריל‪.‬‬

‫הרך אינו מקביל פד‪.‬‬
‫נכנס אוסולד‪.‬‬

‫הדכס?‬
‫־ \ ■י‬
‫אי‬

‫הוא בארמון‪ ,‬ואין להכירו עוד‪.‬‬ ‫אוסולד‪.‬‬

‫הודעתי לו‪ ,‬כי חיל צרפת בטער ‪-‬‬

‫‪119‬‬
 ‫והצטחק‪ .‬הודעתי לו כי באת‪,‬‬
‫אמר; ״חבל מאד!״ הודעתי לו‬
‫על גלוסטר ?‪:‬ובגד ומסירותו‬
‫על אז־מונד‪ - ,‬ואמר‪ ,‬כי בור אני‪,‬‬
‫וכי הכל סובר אני להפך‪.‬‬
‫עמועה רעה פד־ען לנפעו‪,‬‬
‫והטובה ‪; -‬גון‪.‬‬

‫אל תכנם‪ ,‬אפוא‪.‬‬ ‫גונריל‪.‬‬

‫זהו רפיון־ רוחו עלא;רהיב‬
‫בעולם‬
‫ד‬
‫י‬ ‫ד‬‫־‬
‫עול‬
‫ד‬
‫ד‬
‫לפעל דבר; עום‬
‫ד ד‬

‫לא;מריצו לנקם‪ .‬משא־נפענו‪,‬‬

‫הגינו בו בדרך‪ ,‬עוד;קום!‬
‫קום‪ ,‬אדמונד‪ ,‬וחזר אל בית אחי‪,‬‬
‫ערך את צבאותיו ונהלם‪.‬‬
‫ואנו פה נחליף את היוצרות‪:‬‬
‫לבעלי ‪ -‬כיעור‪ ,‬ולי ‪ -‬החרב‪.‬‬
‫זה נאמן־ביתי יהיה הציר;‬
‫ואם תרהיב‪ ,‬תזכה מחר לעמע‬
‫את מעאלות לבה על גבךתך‪.‬‬
‫קח זאת‪ .‬נותנת לו דורון• ו;ד לפה! הרכן ראעך‪.‬‬
‫נעיקתי‪ ,‬לו ניב־שפת;ם לה‪,‬‬
‫הן יפעם לבך עד לב־עמים ‪. . .‬‬
‫הבינה •לי ‪:‬ושא ▼עלום‪.‬‬
‫ד‬ ‫ד‬‫•‬ ‫ד‬

‫עלך לנצח!‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫גלוסטר;קיךי!‬ ‫נונריל‪.‬‬

‫‪120‬‬
 ‫אדמונד יוצא‪.‬‬

‫הבדל עצום בין הגברים השנים‪:‬‬

‫אתה ‪ -‬חמךת־נקזים‪ ,‬ובעלי ‪-‬‬
‫אויל חומס גופי‪.‬‬

‫מילדי‪ ,‬הדכסי‬
‫־ \ ז־‬ ‫••• •‬ ‫־‬
‫אוסולד‪.‬‬
‫אוסולד יוצא‪ .‬נכנס אולבני‪.‬‬

‫קלותי בעיניך מלשרק לי ז‬ ‫גונריל‪.‬‬

‫הו גונריל‪,‬‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫קלות מן האבק אער הרוח‬
‫נועבת בך‪; .‬גרתי מנפעך!‬
‫יצור‪ ,‬הבז לורע מוצאו‪,‬‬
‫ז‬ ‫‪::‬־־‬ ‫־ ז‬ ‫‪:‬‬

‫לא עוד יעמר נפעו בגבולותיה;‬

‫כנצר הנתעב אשר נגדע‪,‬‬
‫הלא ץבע ולא יצלח כי אם‬
‫לאע זרה‪.‬‬

‫הקץ! דברי‪-‬אולת!‬ ‫גוגריל‪.‬‬

‫ובינה‪,‬‬
‫חסד • ‪x‬‬‫מרשיע •‪.‬־־‪.‬־‬
‫רשע ־ ‪ • :‬־‬‫‪xx‬‬ ‫אולבגי‪.‬‬
‫וסחי דבק בסחי‪ .‬מה עוללתן?‬
‫הן נמרים אתן‪ ,‬ולא בנות!‬
‫את אביכן הרם‪ ,‬שגם הדב‬
‫עפר רגליו ילחך בדךך־ארץ‪- ,‬‬
‫הה אכזרות‪ ,‬אהה דראון עולם‪- ,‬‬
‫▼‬ ‫י‬ ‫• ‪:‬‬ ‫‪1‬‬
‫‪:‬־־‬ ‫־ ; ז‬ ‫‪x‬‬

‫איכה ידכן הכתה בעגעון ‪. . .‬‬

‫הדכס‪,‬‬
‫אחינו ״ \▼‬
‫החריע‪• x ,‬‬ ‫‪:‬והוא •• ‪• :‬‬

‫‪121‬‬
 ‫עאביכן הגדיל עמו חסדוז‬
‫אם לא לעלה האל כהךף־עין‬
‫את מלאכיו לבלם את הזדון‪,‬‬
‫איש בשר רעו יאכלו חיים בארץ‪,‬‬
‫כתנינים בים‪.‬‬
‫הו מוג־לבב!‬
‫־• ־‪1‬‬
‫נונריל‪.‬‬
‫תן לחי למוו־טים‪ ,‬כף את ראעף‪,‬‬
‫אער עינים בו ולא תכתה‬
‫בין בוז לבין כבוד‪ ,‬ולא ידע‬
‫כי רק עוטה יחוס על הרעע‬
‫ז‬ ‫זז‬ ‫־‬ ‫־ד‬ ‫‪1‬‬

‫עענע הניאהו מלחטא‪.‬‬

‫הכה בתף ! דגלי צרפת הונפו‬
‫קובעי־ציצה‬
‫ד‬ ‫•‬
‫בדמי ארצנו‪,‬‬
‫‪ 1‬״‬
‫‪ 1‬־‬ ‫‪:-‬‬ ‫•‬ ‫• ‪:‬‬

‫ואתה‪,‬‬
‫‪■ - :‬ד‬
‫הפילו‪- ,‬‬
‫• •‬
‫חתיתם‬
‫ז‬ ‫• •‬
‫את‬
‫חסיד עוטה‪ ,‬מחריע ומשתומם‬
‫למה זה ז‪. ..‬״‬‫״אח‪ ,‬־‪▼1‬‬
‫ראי צלמך‪ ,‬בת־עחת‬ ‫אולבני‪.‬‬
‫גם עקץ השטן לא;עקץ‬
‫כנוולה על אעת־חמטים‪.‬‬

‫אויל!‬ ‫גונריל‪.‬‬

‫הלא תבועי לגלות‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫אתנבלותך המתחפשת! אלו‬
‫עשו;די את חפץ דם־לבי‬
‫הלא קרעתיך כדג ועצמותיך‬

‫‪122‬‬
 ‫טחנתי עד אבק‪ .‬מפלצת את‪,‬‬
‫אך צלם האשה הוא מגנך‪.‬‬

‫הביטו‪ ,‬איזה גבר!‬ ‫גונריל‪.‬‬

‫נכנס רץ‪.‬‬

‫מה בפיך?‬ ‫אולבד‪.‬‬

‫מילוךד‪ ,‬הזיכס קורנול נרצח‬ ‫הרץ‪.‬‬

‫בידי עבדו‪ ,‬ברגע ענק ר‬
‫עין גלוסטר הסוגיה‪.‬‬

‫עיניו על גלוסטר‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫אחד מעבדיו הרחמנים‪,‬‬

‫‪•1‬‬
‫ז ‪: -‬־‬ ‫״‪:‬־זז‬ ‫• ז‬
‫״‬‫•‬
‫הרץ‪.‬‬
‫י‬

‫אער בקע להניאו מרשע‪,‬‬

‫עלף עליו חרבו; אז הדכס‬
‫־ \ ז‬ ‫ז‬ ‫־‪1‬‬ ‫זז‬ ‫ז־■‬

‫בקצף‪ ,‬עם העזר־כנגדו‪,‬‬

‫דקר את התוקפו; אך בינודם‬
‫נדקר ומת‪.‬‬

‫אכן‪ ,‬יע דין־על־מעלה‪,‬‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫עלא ילין מעפט לפקד פעעם‬
‫• ‪ :‬ז‬ ‫• ‪1 :‬‬ ‫י • ‪ :‬ז‬ ‫ז־‬

‫על רעעים‪ .‬אך גלוסטר האמלל ‪-‬‬

‫ז \ ‪ :‬ז‬ ‫‪ :‬־‪.‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־‪1‬‬ ‫ז•‬ ‫‪:‬‬

‫העתי עיניו נקרו?‬

‫עתיהן‪ ,‬מילורד‪.‬‬ ‫הרץ‪.‬‬
‫הנה מכתב‪ ,‬מילדי‪ ,‬מרנן‪.‬‬
‫והוא דוחק‪.‬‬

‫חצי־בשורה היא לי;‬ ‫לנפשה‪.‬‬ ‫נונריל‪.‬‬

‫‪123‬‬
 ‫כי אלמונה ואדמונד על ידה‬
‫■ו־י‬ ‫־‬ ‫‪:‬‬ ‫‪ :‬־‪: •.‬‬ ‫ד‬
‫■‬ ‫‪: -‬‬

‫בניתי‬
‫ז־ * •‬
‫אשר‬
‫‪:‬־ ‪/‬־‬
‫מגדלי־השוא‬
‫‪ -‬ז‪:‬‬ ‫•‬
‫־‪1‬כל‬
‫ימיטו על חיי הנמאסים‪.‬‬
‫השאר ‪ -‬טובה היא הבשורה‪.‬‬
‫▼‬ ‫־ ‪:‬‬ ‫ז‬ ‫‪ :‬ד‬
‫ובכל‬ ‫־‬ ‫‪ :‬ד‬

‫דבר‪.‬‬‫ז •ד‬ ‫ואענה‬ ‫אקרא‬

‫‪■•:‬ך ‪ :‬־‪.‬־‬ ‫הנה‬ ‫בקול‪.‬‬
‫יוצאת‪.‬‬

‫ומה עשה הבן‪ ,‬בהנקר‬

‫*‪,‬‬
‫•‬
‫ד‬‫■‬‫‪• :‬‬ ‫י‬ ‫‪-‬‬ ‫ך‬
‫ז■‬
‫אולבני‪.‬‬
‫עיני אביו?‬ ‫ז•‬ ‫•‬
‫• •‬
‫•‬

‫לוה את אשתך‪.‬‬ ‫הרץ‪.‬‬

‫הוא פה איננו‪.‬‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫לא‪ ,‬מילורד‪ ,‬פגש־יהו‪ ,‬בשובו‪.‬‬ ‫הרץ‪.‬‬

‫והזועה נודעה לו?‬

‫ד ■ד‬
‫‪■ :‬ז‬ ‫‪ :‬־‪:‬‬
‫אולבני‪.‬‬

‫כן‪ ,‬מילורד‪.‬‬ ‫הרץ‪.‬‬

‫הוא שהסגיר דאביו ובצדיה‬
‫י ;• ז‬ ‫־‬ ‫־‪*:•*.‬‬

‫עזב את הארמון‪ ,‬לבל יהיה‬

‫לפגע לשפטים אשר עשו בו‪.‬‬

‫הו גלוסטר‪ ,‬לא אשקט ולא אנוח‪,‬‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫עד אגמלך על אמונים למלןי‬
‫ואת נקמת עיניך עוד אקם‪.‬‬
‫בוא‪ ,‬רע‪ ,‬הארמונה וספר‬
‫ידעת באזני‪.‬‬
‫ד‬
‫את כל אשר‬
‫‪ :‬ז ‪:‬־‬ ‫ז‪: -‬‬ ‫;־־•‪•.‬‬ ‫‪1‬‬
‫־‬

‫יוצאים‪.‬‬

‫‪124‬‬
 ‫המונה שלישית‬

‫מחנה צרפת בשערי דובר‪.‬‬

‫נכנסים קנט והאביר‪.‬‬

‫מה זה כי אצה לו הדרך למלך צרפת לעוב לפתע‬ ‫קנט‪.‬‬

‫לארצו ‪ -‬הידעת טעמו על דבר?‬
‫■ד •ד‬ ‫־‪.‬׳‬ ‫־ ‪:‬‬
‫▼ ־‬‫▼־ ‪:‬‬‫‪:‬־‬ ‫‪ :‬־‪:‬‬

‫מפני ענין מעניני המדינה‪ ,‬שלא נתיעב כל צרכו‪ ,‬והיא‬ ‫האביר‪.‬‬

‫מחעבתו מיום עלותו הנה; וכה רבה סכנת הממלכה‬
‫וחרדותיה‪ ,‬עד כי נחוץ עובו אליה ויהי מה‪.‬‬

‫ובידי מי הפקיד את צבאותיו?‬ ‫קנט‪.‬‬

‫בידי ז‪3‬־‪ 1.31-‬ז‪11‬ס‪*1‬ו‪1‬ט‪ ,\ 1‬מרעל צרפת‪.‬‬ ‫האביר‪.‬‬

‫הנתעצבה המלכה אל לבה למקרא האגרת אשר‬ ‫קנט‪.‬‬

‫הבאת ז■לה?‬
‫ז־‬ ‫־• ‪-‬‬

‫היא לעיני קראתו ולעתים‬ ‫האביר‪.‬‬

‫לחיה‪,‬‬
‫‪ :‬ז־‬
‫הזילה ־על‬
‫דמעה • • ■ד‬
‫• ‪• :‬ד‬
‫אגלי‬
‫־‪.‬־‪••:‬‬

‫כביכול בהדר מלכותה‬

‫מרד דבה‬ ‫▼ ־‬
‫אער‬
‫•\‬
‫היגון‪,‬‬
‫‪■ -‬ד ‪1‬‬
‫כבעה ‪•:‬את‬
‫־‪ : 1‬ד‬

‫להכריעה‪.‬‬
‫אם כן‪ ,‬נרגע לבה?‬ ‫קנט‪.‬‬

‫אך לא עד עצף־קצף‪ .‬ארך־רוח‬ ‫האביר‪.‬‬

‫ערה עם עצבון‪ :‬מי חן יוסיף לה‪.‬‬
‫בחמה‪:‬‬
‫ד‬
‫געם‬ ‫הלא ראית‬
‫ד‪•.••:‬‬
‫‪------‬‬ ‫•ד־‬

‫דמעה ושחוק היו כיום אביב‪.‬‬

‫▼•‬ ‫▼‬‫י‬ ‫‪ :‬ז‬ ‫•‬

‫חיוך על חן רחף על פתחי־פיה‬

‫ולא ידע‪ ,‬מי לן בין עפעפיה‬
‫ז‬ ‫• ‪ 1‬־ ‪ :‬־ יו‬
‫ז‪• 1‬‬ ‫ז־‬

‫וכרדת הפנינים יורד עתה‬

‫‪125‬‬
 ‫מעתי אבני ספיר‪ .‬מה אאריך?‬
‫לא יסלא בפז יגוז הלב‪,‬‬
‫י ‪- -‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪• -‬ד‬ ‫‪▼\ :‬‬

‫אם כה יאה הדמע לפנים‪.‬‬

‫ולא אמרה דברי‬
‫ז‬ ‫ז‬ ‫▼‬‫▼‪2‬‬ ‫‪1‬‬
‫קנט‪.‬‬

‫כן‪ ,‬לךגעים‬ ‫האביר‪.‬‬

‫קריאה ' דא ■ביד‬
‫ד‬
‫מפיה נתמלטה‬
‫‪ 2‬י•‬

‫ותאנה כמעקת הלב‪,‬‬

‫־ ‪-‬‬ ‫‪▼••:‬־'‬ ‫־ ״ ז־ ־‬

‫ושוב‪- :‬הה אחיותי‪ ,‬חרפת־נשים!‬

‫הה קנט! הה אחיותי! אבי! איכהז‬
‫בליל סופה ז האין עוד רחמים ז!״‬
‫מי טהרה ירדו משמי עיניה‬
‫‪ -‬ד▼‬ ‫•‬ ‫ז‪:‬‬ ‫ז‪:‬זז‬

‫וברז־תם הרוו את הקולות;‬

‫ולפתע נעלמה להתיחד‬
‫יגונה‪.‬‬
‫עם כבד ‪▼:‬‬
‫המזלות‪,‬‬
‫▼‬‫‪--‬‬ ‫קנט‪.‬‬
‫המזלות בולטים בנפשותינו‪.‬‬
‫שאם לא כן‪ ,‬איך פרי זווג אחד‬
‫תכלית שנוי שונה מחברו‪.‬‬
‫עמה?‬
‫דברת עוד ־▼‬
‫‪1‬ולא* ־‪▼2‬‬
‫לא‪ ,‬סר‪.‬‬ ‫האביר‪.‬‬

‫צרפת?‬
‫▼ ‪- :‬‬
‫קדם שוב‬
‫יד‬
‫היה דזה‬
‫▼ ד‬
‫האם‬
‫‪• -‬‬
‫קנט‪.‬‬

‫לא‪ ,‬אחר־כך‪.‬‬ ‫האביר‪.‬‬

‫תדע‪ ,‬אפוא‪ ,‬מילורד‪,‬‬ ‫קנט‪.‬‬
‫כי ליר במרי הליו יושב בדובר‪.‬‬
 ‫בקזקט עליו רוחו‪ ,‬י‪ #‬ויבין‬
‫סבת בואו לכאן‪ ,‬אך את בתו‬
‫לראות הוא ממאן‪.‬‬
‫מדוע‪ ,‬סר ז‬ ‫האביר‪.‬‬

‫מגדל הכלמה על ק‪0‬י לבו‬ ‫קגט‪.‬‬

‫א‪£‬ר מנע ממנה ברכתו‪,‬‬
‫• ‪▼ :‬‬ ‫ד ז־‬ ‫•‬ ‫ד ‪-‬‬ ‫‪:‬־‪•••-‬‬

‫אף הדיחה‪ ,‬נ‪#‬לה מנחלתה‬

‫▼‬ ‫‪7‬‬ ‫• ‪:‬‬ ‫•ד‬ ‫‪1-‬‬

‫והקדימה מתן לאחיותיה‪,‬‬

‫והחרפה‬
‫לבן‪ : •: - : - ,‬־‪1‬‬
‫כלבים •▼ י‬
‫‪#‬לב ‪ :‬ד •‬
‫נוקפת לבבו‪ ,‬אף תניאנו‬
‫מראות את פני קורדליה‪.‬‬
‫אמלל!‬
‫\ ‪▼ :‬‬
‫האביר‪.‬‬

‫על קורנול ואולבני ‪#‬מעת ן‬

‫ז ־ ‪• :‬ד‬ ‫‪ :‬־•‬ ‫‪:‬‬ ‫•‪ ::‬־‬
‫קנט‪.‬‬

‫‪#‬מעתי כי צבאם עולה ובא‪.‬‬

‫▼‬ ‫• נ ד‬ ‫•‬ ‫־ ‪:‬‬ ‫ד‬
‫האביר‪.‬‬

‫עתה אביאף אל ליר מלכנו‬ ‫קנט‪.‬‬

‫למ‪#‬מר‪ ,‬ואנכי‬
‫•‬ ‫ד‬ ‫‪• :‬ד‬
‫להיות לו‬ ‫‪: • :‬‬ ‫• ‪:‬‬

‫עד בוא מועד מפני סבה נכבדת‪,‬‬

‫אנוס להסתתר; וכ‪#‬אסיר‬
‫הלוט מעל פני‪ ,‬לא תתחרט‬
‫כי הכרתגי‪ .‬אנא‪ ,‬בוא עמי‪.‬‬
‫• ־‬ ‫זז‬ ‫ז•‬ ‫• ־‪:‬‬

‫יוצאים‪.‬‬

‫‪127‬‬
 ‫רביעית‬ ‫תמונה‬
‫כנ״ל‪ ,‬באוהל פנימה‪.‬‬
‫נכנסים קורדליה‪ ,‬רופא והיילים‪.‬‬

‫קורדליה‪ .‬אבוי‪ ,‬זה הוא! ראוהו משתולל‪,‬‬

‫כים נגר‪ ,#‬ושר בקול גדול‪,‬‬
‫ז‬ ‫י‬ ‫;‬ ‫‪ :‬ז‬ ‫ד‬
‫■‬‫•‪:‬‬ ‫‪ :‬ד‬

‫עטור פרחי־עענן וחבלבל‪,‬‬

‫עם סירכונית ורוע וסרפדים‪,‬‬
‫פעטו‬‫ד‪:‬‬
‫אעור‬
‫‪ :‬־ *‪.‬־‬
‫עשבי־הבר‪,‬‬
‫־ ־‪7‬‬ ‫• ‪ :‬״‬
‫ועאר‬
‫‪ :‬ז‬

‫בין'שבלי־דען; עלהו פלגה‪,‬‬

‫חקרו היטב כל עעל שדה־קמה ‪-‬‬
‫זיז‬ ‫‪ :‬־•‬ ‫־ ־‬ ‫ז‬ ‫״‬ ‫״‬ ‫• ‪1:‬‬

‫והביאוהו הנה י אהד הקצינים יוצא‪ .‬מה כהו‬

‫על המדע העב אבדן עכלוי‬
‫‪ : 1‬־* •‬
‫־‬ ‫ז״‬ ‫‪------‬יד‬

‫כל הון אתן למי עןחלימנו‪.‬‬

‫עוד ןע מרפא עמנו‪ ,‬הנסיכה‪.‬‬ ‫הרופא‪.‬‬

‫הטוב עברופאים היא השלוה‪,‬‬
‫ענטרדה ממנו‪ ,‬ולעם כך‬
‫עבכחם‬
‫‪.‬ך‬ ‫;• ‪:‬‬
‫סממנים‪,‬‬
‫‪ : -‬ז־ ״‬
‫״לי ••יע‬
‫להעצים עיני השגעון‪.‬‬

‫קורדליה‪ .‬אתם פלאי־ברכה נעלמים‪,‬‬

‫‪• 1‬‬
‫־‪:‬־ ־‬ ‫‪ :‬ז ז‬ ‫• ‪ :‬״‬ ‫״•‬
‫־•‬

‫סתרי האיתנים אער לטבע‪,‬‬

‫נא‪ ,‬הערו עם דמעותיי‪ .‬עלהו נא‬
‫ז‬ ‫־ ‪:‬‬ ‫־‬ ‫־‬ ‫• ז‬
‫•‬ ‫ז‬

‫מךפא לאב דידוי ‪ -‬חפשו‪ ,‬חפעו‪,‬‬

‫פן בחמת־רוהו יטרף נפעו‬
‫באין סומך‪.‬‬
‫נכנס רץ‪.‬‬

‫‪128‬‬
 ‫בשורות בפי‪ ,‬מילדי!‬ ‫הרץ‪.‬‬
‫חילות בריטניה עולים ■דעלינו‪.‬‬
‫•־‬ ‫•‬ ‫‪• -‬יד‬ ‫‪•:‬‬

‫קורדליה‪ .‬מ־ענו זאת‪ .‬אף נכונים אנחנו‬

‫להתיצב בשער‪ - .‬אב יקר‪,‬‬
‫זח•י‬ ‫ז‬ ‫‪----------‬‬

‫למענך;צאתי לקראת נישק;‬

‫על־כן שעה צרפת נדיב־הלב‬
‫_ ״‬ ‫‪•:‬‬ ‫‪-‬‬ ‫ז‪:‬‬ ‫־־ י ז־ ז‬

‫אל דמעותי‪ ,‬אל תחנוני בצער‪.‬‬

‫לא גאות־כסילים שלפה חרבנו‪,‬‬
‫כי אהבת אבינו וצדקו‪.‬‬
‫לו במהךה אראנו‪ ,‬אשמענו!‬
‫יוצאים‪.‬‬

‫תמונה ח מי שי ת‬
‫חדר בטירתו של גלוסטר‪.‬‬
‫נכנסים רגן יאוסולד‪.‬‬

‫צבאות אחי יצאו‪ ,‬אפוא?‬

‫־‬
‫־‬ ‫ד ‪:‬‬ ‫ד •‬ ‫• ‪:‬‬
‫רנן‪.‬‬

‫כן‪ ,‬לדי‪.‬‬ ‫אוסולד‪.‬‬

‫והוא בראשי‬ ‫רנן‪.‬‬

‫אך למרת רוחו;‬ ‫אוסולד‪.‬‬

‫לא הוא‪ ,‬כי אם אשתו היא אעזת־חיל‪.‬‬
‫האם דבר עם אולבני לורד אדמונד?‬ ‫רנן‪.‬‬

‫‪129‬‬
 ‫דכסית‪.‬‬
‫לא‪ \ ,‬־י •‬ ‫אוסולד‪.‬‬

‫אליו?‬
‫באגרתה ••▼‬
‫כתוב ‪•:‬־־‪▼:‬‬
‫ומה ־‪1‬‬
‫‪-‬‬ ‫רנן‪.‬‬
‫•‬
‫איני יודע‪ ,‬לדי‪.‬‬ ‫אוסולד‪.‬‬

‫וךאי ענין נרבד אלצולנסע‪.‬‬ ‫רנן‪.‬‬

‫מענה הוא כי נואלנו לחיות‬
‫אתנלוסטרהעור; בכל מקום‬
‫▼ ‪1‬‬ ‫‪• :‬ד‬ ‫•ד‬ ‫• ••‬ ‫‪ :‬׳ד‬ ‫ג‬

‫יפיח זעם בלבבות דעלינו‪.‬‬

‫״‬ ‫־ —‬ ‫■ד־‬

‫ואדמונד הרחמן ודאי הלך‬

‫לפדות חיי אביו ממחעכים‪,‬‬
‫אף לרגל כחו על האויב‪.‬‬

‫עלי דלחוע למסר לו האגרת‪.‬‬

‫•ד• ־‪.‬־‪.‬־‬ ‫■ד‪-‬‬ ‫• ‪:‬‬
‫אוסולד‪.‬‬

‫מחר נצא לקרב‪ .‬חכה עד בקר‬ ‫רגן‪.‬‬

‫עבדרכים‪.‬‬
‫הסכנה •‪.‬״־‪* ▼:‬‬
‫מפני ־ ־▼▼‬
‫* ‪*:‬״‬

‫עלי גברתי‪,‬‬
‫•‬ ‫ד ‪-‬‬
‫‪: •:‬‬
‫איני יכול‪ .‬גזרה‬ ‫•ד‬ ‫•• •‬
‫אוסולד‪.‬‬
‫עלא להתבועע אפלו רגע‪.‬‬
‫ולמה זה בכתב ז הלא יכלת‬
‫▼נ ד‬ ‫‪:‬־‬ ‫• ‪• :‬ד‬ ‫־‬
‫‪1‬‬‫▼־‬‫‪:‬‬
‫רנן‪.‬‬
‫למסר לו בעל־פה‪ .‬אולי ‪ . . .‬דבר־מה ‪.‬‬
‫הנח לי ואפתח את האגרת ‪. . .‬‬
‫אחזיק לף טובה ‪. . .‬‬
‫מוטב לי‪ ,‬כי ‪. . .‬‬
‫‪X‬‬ ‫אוסולד‪.‬‬
‫ת־עתי ‪ :‬גברתך שונאת את בעלה‪.‬‬ ‫רנן‪.‬‬
‫ת־עתי אל‪-‬נכון; ובהיותה אצלנו‪,‬‬

‫‪130‬‬
 ‫במבטי עינים דובבות‬
‫אתה‪.‬‬
‫אדמונד; • ▼ ־▼‬
‫איש־סודה‬ ‫‪:‬‬ ‫לבבה את‬

‫אני‪ ,‬מילדי!‬ ‫אוסולד‪.‬‬

‫אתה הוא זה‪ ,‬ידעתי;‬

‫ז־ ‪• :‬‬ ‫‪ -‬ד‬
‫דברי‪:‬‬
‫‪ : :‬ד‪-‬‬
‫לא דשוא‬ ‫רגן‪.‬‬
‫על־כן‪ ,‬זו עצתי לך‪ ,‬ק‪1‬ים לב‪:‬‬
‫אישי נפטר‪ ,‬ולאךמונד נארשיזי‪,‬‬
‫והוא ראוי להיות לבעל לי‬
‫יותר מלשרתך ‪ -‬ודי ברמז‪.‬‬
‫אנא‪ ,‬תן לו זאת;‬
‫״ן‬ ‫דד‬
‫אם תמצאנו‪,‬‬
‫וגברתך כי תתבשר על כך‪,‬‬
‫יעץ לה שתנהג ביתר שכל‪.‬‬
‫לשלום!‬‫‪ :‬ד‬
‫וסע דנא‬
‫‪- 1‬‬

‫אם יזדמן לף עוכרנו העור‪- ,‬‬

‫שכר גדול הצבתי להורגו‪.‬‬
‫‪:‬‬ ‫•‬ ‫■די ־ ‪:‬‬ ‫▼‬ ‫ד ד‬

‫ולואי ואמצאנו‪ ,‬וראית‪,‬‬ ‫אוסולד‪.‬‬

‫למי אני שו_קד‪.‬‬

‫לשלום!‬ ‫רנן‪.‬‬
‫סע ‪▼:‬‬
‫יוצאת‪.‬‬

‫תמונה ששית‬
‫בסביבות דובר‪.‬‬
‫נכנסים גלוסטר ואדגר‪ ,‬הלבוש בגדי איכר‪.‬‬
 ‫ואימתי נבוא עד ראיש הסלעי‬ ‫ג לו ס ט ר‪.‬‬

‫עולים אנחנו‪ ,‬ודיניה הדרך‪.‬‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫חישבתי ‪.‬כי ‪-‬מיישור הוא‪.‬‬

‫׳ך ‪• : -‬‬
‫ג לו ס ט ר‪.‬‬

‫לא‪ ,‬ישפוע‪.‬‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫הלא תישמע קול ים?‬

‫לא‪ ,‬לא אישמע‪.‬‬ ‫ג לו ס ט ר‪.‬‬

‫אין זאת כי אם מפני העורון‬ ‫א דג ר‪.‬‬

‫כהו גם ישאר חוישיך‪.‬‬

‫לתכן•‬ ‫ג לו ס ט ר‪.‬‬

‫נךמה לי‪ ,‬כי ישנית את קולך‪,‬‬

‫וגם דבריך צחו‪ ,‬אף הע)כילו‪.‬‬

‫ישנה‬
‫\ ז־‬
‫דבר בי לא‬
‫ד ז‬
‫טעית‪ ,‬סר‪.‬‬
‫ד■ ד‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫זולת הלבויש‪.‬‬

‫נדמה‪ ,‬גם דבורך‪.‬‬ ‫ג לו ס ט ר‪.‬‬

‫הנהו המקום‪ ,‬עמד‪ ,‬מילורד !‬ ‫א דנ ר‪.‬‬

‫ראינוי עלי מחרחר מפני התהום!‬

‫עורבים פורחים ברוח‪ ,‬ודמותם‬
‫־‪1‬‬ ‫־ד‬ ‫*‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫‪:‬‬

‫כחגבים; אדם בלב ‪-‬הצוקן‬

‫‪-: -‬ד•‬
‫ן‬
‫■‬ ‫■ן‬

‫‪-‬‬ ‫לוקס ישומר־ישל־ים ‪ -‬עמל אימים!‬

‫וכל גדלו ‪ -‬נדמה לי ‪ -‬כראישו;‬
‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫י‪ :‬ד‬ ‫ד‪:‬‬ ‫‪ :‬ד‬

‫הדינים על שפת־דדם נךמו‬

‫כעכברים; האניה בחוף ‪-‬‬

‫‪132‬‬
 ‫כמוה כדורת; והדוגית‪-‬‬
‫‪ :‬־‬ ‫־‬ ‫יד‬ ‫ד‬

‫כגדל המצוף; וקול גלים‪,‬‬

‫המתנפצים אל חצצי החוף‪,‬‬
‫אביט‪,‬‬
‫עדינו לא •ו־יבוא‪ .‬לא עוד ‪■-‬‬
‫ד״‬
‫הן יסתחרר ראשי‪ ,‬עיני תחעכנה‪,‬‬
‫בפיק רגלי התהומה אמגר‪.‬‬

‫העמידני במקומךי‪.‬‬ ‫ג לו ס ט ר‪.‬‬

‫חן‪ :‬ד‪:‬‬ ‫א דגר‪.‬‬

‫כפשע קט בינך לבין התהום‪,‬‬

‫בעד כל הון איני קופץ למטה‪.‬‬

‫הנח ןדי‪ .‬הנה ארנק עני‪,‬‬ ‫ג לו ס ט ר‪.‬‬

‫בו אבן־חן‪ ,‬חמדת כל לב אביון‪,‬‬

‫והיא ברכת־אלים תביא עליך!‬
‫נא הפרד ממני נחזר‪,‬‬
‫ובלכתך אעמע נא קול רגליך‪.‬‬

‫עלום‪ ,‬מילורד‪.‬‬ ‫א דגר‪.‬‬

‫חן־חן מקרב לב‪.‬‬ ‫ג לו ס ט ר‪.‬‬

‫לנפ< זי‪ .‬אעלה את הנואיש‪ ,‬אולי אוכל‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫להחלימו‪.‬‬
‫כורע ברך‪.‬‬

‫שמים אדירים!‬ ‫ג לו ס ט ר‪.‬‬

‫באין אונס אט‪ #‬את העולם‪,‬‬

‫תוגת נפשי אפרק בבלי תרעמת‪.‬‬

‫‪133‬‬
 ‫לו עוד אזרתי כה לעאתה‬
‫▼‬ ‫‪-‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־‬ ‫•‬ ‫־ד ־ ‪:‬‬

‫ולא לקרא תגר על עצתכם‪,‬‬

‫אז נר חיי האבלים כבה‬
‫‪ 7‬ז‬ ‫־ ־ ▼‪ :‬־ • • •‬ ‫ז• *‬

‫במלא ימי‪ .‬אם חי עוד אז־גר בני‪,‬‬

‫ברכוהו‪ ,‬האלים‪ .‬קם מכריעתי‪ .‬עלום‪ ,‬רעי‪.‬‬
‫* •‬
‫־‬ ‫ז‬ ‫▼ •• •‬ ‫•ד‪:‬‬

‫הלכתי‪ ,‬סר‪ ,‬היה עלום‪.‬‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫גלוססר קופץ ונופל ארצה‪.‬‬

‫לנפשי‪ .‬תמהני אם בכה הדמיון‬

‫אין לקפד חיים‪ ,‬והם עצמם‬
‫בהקפדפי אלו היה‬
‫זז‬ ‫ד‬
‫רוצים‬ ‫‪• • :‬די ‪:‬‬

‫כפי אער זימה‪ ,‬הן לא הוסיף‬

‫לנצח לדמות‪ - .‬עוד חי‪ ,‬או מת ז‬
‫הי ידיך ‪ - ! ,‬עמעת‪ ,‬סר? דבר!‬
‫לנפשי• אולי‪ ,‬חלילה‪ ,‬מתי עודנו חי! ‪-‬‬
‫‪-‬‬ ‫‪...‬‬ ‫•ך‬ ‫יד •‬

‫הי‪ ,‬מי אתה?‬ ‫־ ז־‬

‫הןח לי ואמות‪.‬‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫לו אך נוצה אתה‪ ,‬אויר‪ ,‬או קור־על־יןןץ‪,‬‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫איכה מראע הסלע התנפלה‪,‬‬
‫ואבריך לא רסקו ז עודף נועם‪,‬‬
‫נופף עלם‪ ,‬עומע‪ ,‬מדבר!‬
‫בעערה תרנים לא ימדד‬
‫• ז•־‬ ‫‪ :‬־ד *‬ ‫־ ‪:‬־ ז ז‬

‫העמק בו נפלת מן הצוק‪.‬‬

‫אך נס הוא! נא דבר‪ ,‬דבר נא עוד!‬

‫הבאמת נפלתי!‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫‪134‬‬
 ‫מסלע המגור על הר־הגיר‪.‬‬ ‫אדנר‪.‬‬
‫הבט אל על ‪ :‬גם קול העפרוני‬
‫משם‪ .‬־הבט ־‪.‬־אל דעל!‬
‫• ד‬
‫יעמע‬
‫• ז־ ־‬
‫לא‬

‫נלוסטר‪ .‬אבוי‪ ,‬לי אין עידם! האמנם‬

‫לאמלל‬
‫החסד ד \ ‪▼:‬‬‫ינתן ‪ -‬״‬
‫לא •ד•••‬
‫במות? לו▼יכול‬
‫עכל ־ ‪ :‬־־‪1‬־‪•.‬‬
‫עצמו‬ ‫־״‬
‫הדוי להחלץ מזעם עריצים‬
‫ורהב ערירותם לשים לאל ‪-‬‬
‫והתנחם מעט‪.‬‬

‫י*ן לי‪:‬ךף!‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫קו ם!־ כן! עמד! התעמד איתן?‬

‫איתן‪ ,‬איתן מדי‪.‬‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫הרי זה גס!‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫מי זה דדה עמך בראע הסלע‬
‫והסתלק?‬
‫קבצן עלוב הןה זה‪.‬‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫ולי נראו מלמטה עתי עיניו‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫כצמד לבנות‪ ,‬וכים זועף ‪-‬‬
‫חטמיו‪.‬‬
‫‪:‬ד ד ד‬
‫קרניו ואלף‬
‫־‪ : 1‬ז־‬
‫רכסי‬
‫\ ‪ :‬״‬

‫היה זה עד! אעריך‪ ,‬הזקן‪,‬‬

‫כי אלהי האור‪ ,‬עושי הפלא‬
‫אעד נע)גב ממנו‪ ,‬הצילוך‪.‬‬

‫‪135‬‬
 ‫עתה אזכר‪ ,‬וסבל יסודי‬ ‫ג לו ס ט ר‪.‬‬
‫אשא דומם‪ ,‬עד בעצמם יגידו‬
‫ד‬
‫‪■: - :‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪x‬‬ ‫ד‬

‫*כלה‪ ,‬כלה ומות!* ההוא‪ ,‬א‪#‬ר אמרת‪,‬‬

‫נדמה לי כאדם‪ ,‬רבות קרא‪:‬‬
‫ד‬
‫־‬‫*‬‫ד‬
‫■‬ ‫־‬ ‫‪ :‬זז‬ ‫•‬ ‫ד‬ ‫• ‪:‬‬

‫•הרוח הרעה!״ ‪ -‬והוא ‪#‬הובילני‪.‬‬

‫־•‬ ‫־‬ ‫‪:‬‬ ‫‪ x -‬ז ־י‬ ‫ד‬

‫השקט והנחם ! ‪ -‬אך נ?י זה בא?‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫נכנם ליר‪ ,‬ולראשו מקלעות־פרוזים משונות‪.‬‬

‫השכל השפוי לא יענד‬

‫בעליו‪.‬‬
‫דכזאת את ‪x x :‬‬

‫לא‪ ,‬הם לא יוכלו להרע לי על מעשה המטבעות ; אני‬ ‫ליר‪.‬‬

‫המלךי‪.‬‬
‫אבוי‪ ,‬מראה קורע־לבבות!‬ ‫לנפשו‪.‬‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫דמי‬
‫לך ‪•• :‬‬
‫הרי ‪ :‬י‬
‫האמנות‪: .‬־־*•‬
‫מכה ‪1 1 1‬‬
‫־‬ ‫כח־הטבע‬
‫הזה‪X‬גדול ־ ־ ״ ־־‬ ‫בענין ־•‪.‬־‬
‫‪X: *X‬י‬ ‫ליר‪.‬‬
‫תער־השכירה‪ .‬הנה זה מו‪#‬ך בק‪#‬ת‪ ,‬כדחליל זה‬
‫‪#‬בגן‪ .‬דרך המיתר כמלא האמה לארך! הביטו‪ ,‬הביטו‪,‬‬
‫הנה‬‫יבשם לו‪- •- .‬‬‫הצלויה‪- \ :‬‬
‫הגבינה ‪x : -‬‬
‫חריץי ־ ‪x • :‬‬
‫עכבר! ‪x‬הס‪x ,‬הס‪ : ,‬־ •‬‫־־‪x :‬‬
‫כסןת־הברזל ‪#‬לי‪ ,‬בפני הענק א‪#‬ליכנה‪ .‬הרמחים‬
‫הביאו! ‪ -‬יפה פרחת‪ ,‬עוף־כנף! אל המטרה! אל‬
‫־הססמהי‬
‫המטרה! הו־הו! ־ ־ ‪x :‬‬ ‫‪XX--‬‬
‫הריחני‪.‬‬
‫‪#‬מ‪#‬וקי ‪•x ••x‬‬
‫\‪:‬‬ ‫אדנר‪.‬‬
‫עבר!‬ ‫ליר‪.‬‬

‫גלוסטר‪ .‬הכךתי את הקול‪.‬‬

‫אה‪ ,‬גונריל! בזקן ‪#‬יבה! כלטף כלבלב לטפוני ואמרו‪,‬‬ ‫ליר‪.‬‬

‫‪136‬‬
‫פי פיניטו הלבנות בזקני בטרם יצמחו בו השחרות‪.‬‬
‫על ■דכל אער דאמרתי העיבוד ‪-‬הן• ו״לאו״‪ ,‬הן־ולאו‬
‫‪• :‬י‬ ‫י‬ ‫‪■ :‬ד‬ ‫״ י‬ ‫•‬ ‫‪• 7:‬‬ ‫־‬ ‫־ ‪:‬‬ ‫‪:‬־ ‪7‬‬

‫‪-‬גם דיחד‪ ,‬והיתה זו בורות מחכמת־האלהות‪ .‬והנה יום‬

‫‪ •:‬״‬ ‫^‪7‬‬ ‫״ יד ‪ :‬־‬ ‫‪ :‬ז‪ :‬ז‬ ‫־‬

‫אחד‪ ,‬כאער הרטיבני הגעם עד מה עצמותי‪ ,‬ועני‪,‬‬

‫מרב קר‪ ,‬זו לזו נקעו‪ ,‬והרעם הסךבן המרה את‬
‫פקדותי ״דום׳‪.‬״ ‪ -‬אזי ראיתין לפני־ולפנים‪ ,‬על ברין‬
‫הכרתין‪ .‬לא‪ ,‬אין תוכן כבוץ‪ .‬הגידו לי‪ ,‬כי אני ואפסי‬
‫עוד! והנה עקר ‪ -‬אין עמי תרים בפני הצמךמורות‪.‬‬

‫אכיר היטב את נעימת קולו‪:‬‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫ולא המלך הוא?‬

‫כן‪ ,‬מלך רם עד צפתי רגליו!‬ ‫ליר‪.‬‬

‫אזקף עיני‪ ,‬ונתחלחל עבדי!‬
‫סלחתי לו; אך מה היה פעעו!‬
‫הזנות?‬
‫‪:-‬‬
‫חיה תחיה! דין־מות על זנונים !‬
‫לא! גם אנקור‪ ,‬גם קטון זבובי־ךקמה‬
‫מנאפים פה לעיני‪.‬‬
‫הרבו מעגל! הן ממזרו על גלוסטר‬
‫אוהב אביו רב יתר מבנותי‪,‬‬
‫אער הרו בערע הכערות‪.‬‬
‫הרבו זמה! כי חילים חסרתי‪.‬‬
‫•‬ ‫־‪ 1‬־ ‪:‬‬ ‫־ ז־ ־‬ ‫• ד‬ ‫־ ‪:‬‬

‫ראו נא גברת זו‪ ,‬אער פניך‪.‬‬

‫יאמרו צניעות ומזג קר ככפור;‬
‫לעמע רמז קט על אהבים‬
‫תכבע פניה בקרקע;‬

‫‪137‬‬
 ‫אך אין חתול‪ ,‬אין סוס־רמך בארץ‪,‬‬
‫כמוה בבלמוס על עריות‪.‬‬
‫‪ -:‬ד‬ ‫־‬
‫־‪.‬‬ ‫\ ‪:‬‬ ‫▼ ▼‬

‫ממתניהן ולמטה הן קנטורים‪,‬‬

‫אמנם‪ ,‬מהן ולמעלה הן נעים;‬
‫עד מתניהן ‪ -‬מעכן האלהים‪,‬‬
‫ולמטה ‪ -‬זבול שטן‪.‬‬
‫גפרית‬
‫תפתה‪▼,‬עם בור ׳י ‪•:‬‬ ‫▼עם אפל‪ ,‬עם‬
‫זז‪•■•:‬‬
‫ותבערה וחרכה וצחן‪- ,‬‬
‫פוי‪ ,‬פוי‪ ,‬פוי! תוף! תוף! הי‪ ,‬ידיך ‪ ,‬הרוקח‪!? ,‬רטוב‬
‫על בשם־זבד הבה לי‪ ,‬לבשם‪ ,‬מעט את דמיוני‪ .‬הרי‬
‫לך מחירו‪.‬‬
‫גלוסטר‪ .‬תן לי ןדך ואנשקנה‪.‬‬
‫הנח לי ואנגבנה תחלה‪ ,‬כי ריח הפגרים נודף ממנה‪.‬‬
‫• ; ■ז‬ ‫•• י‬ ‫־־־־‪•▼ :‬‬ ‫••‬ ‫• ־‪1‬‬ ‫‪:‬‬ ‫־ ־ ‪ :‬־ ־ ‪ • • .• :‬ד‬ ‫*‬ ‫—‬
‫ליר‪.‬‬

‫הה עבר כלי־חמדה אער לטבע!‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫הכה יבלה עולם ויהי לאין?‬
‫ההכךתניז‬
‫זכרתי היטב את עיניך; אך למה זה תקרץ בהן ז טךחה‬ ‫ליר‪.‬‬
‫לבטלה‪ ,‬ל!פידון העור! לא אוסיף לאהב עוד‪ .‬קרא־‬
‫נא את הכרז־המלחמה‪ ,‬וראה את אותיות הכתב‪.‬‬
‫ולו כל אות כשמע ‪ -‬לא אראנה‪.‬‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫אדנר‪ .‬לנפשי‪ .‬לולא מראה עיני‪ ,‬לא האמנתי‪,‬‬

‫אך אויה לעיני עכך רואות‪.‬‬

‫קרא!‬ ‫ליר‪.‬‬

‫‪138‬‬
 ‫מה! בארבות עיני החלולות!‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫הו־הו‪ ,‬כמוני כמוך! לא עינים בראעך ולא פרוטה‬ ‫ליר‪.‬‬

‫בכיסך‪ .‬ובכן‪ ,‬עיניך כבדו‪ ,‬וכיסיך _קלו? ואף־על־‬
‫מהם‪.‬‬
‫העולם▼ ‪-‬‬
‫תראה‪• ,‬סדרי▼ ▼‬‫פי־כן ‪:‬־הלא • ‪:‬‬
‫••י‬
‫בחוש אני רואה‪.‬‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫היצאת מדעתך! הלא גם בלי עינים יכול אדם לראות‬ ‫ליר‪.‬‬

‫את סדרי העולם‪ .‬ראה באזניך; הרואה אתה ^ווסס‬
‫זה‪ ,‬המתעלל באחד הגנבים העלובים! ומפה לאזן‪:‬‬
‫חת־עידם‪ ,‬הפך ק־ים! ‪ -‬ועכעו אמר‪ :‬מי כאן עופט‬
‫ומי ■דכאן גנב! הראית כלב־בית הנובה על עני בפתח!‬
‫‪ -‬״ ‪-‬‬ ‫▼•‬ ‫‪-‬‬ ‫״ ‪-‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪.-‬‬ ‫•▼••••‪•.‬‬ ‫‪-:‬ד‬ ‫י—ד‬

‫כן‪ ,‬סר‪.‬‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫והעלוב בורח מפני הכלב! ובכן‪ ,‬זה סמל השלטון‬ ‫ליר‪.‬‬

‫?ארץ ‪:‬‬
‫כלב כי ימשל ‪ -‬צית לו!‬
‫עופט נבל‪ ,‬אסף מ־י רוצח!‬
‫על מה תכה זונה! הלקה גופך!‬
‫הלא תחמד החטא עליו תלקנה‪.‬‬
‫את הגנב תולה נועך־הנעך‪.‬‬
‫קרעי־לבוע חושפים כל מום קטן‪,‬‬
‫אדרת תכסה על כל פעצים‪.‬‬
‫עוון עוטה זהב יעיב אחור‬
‫▼‬ ‫■‬‫ז‬ ‫▼‬
‫‪7‬‬ ‫ז ‪1‬‬

‫את חרב המעפט; עוטה־סחבות‬

‫בקע נדף ןכנו הגמד‪.‬‬

‫‪139‬‬
 ‫אין איש חוטא בארץ‪ ,‬אין‪ ,‬אין!‬
‫אני הסנגור ‪ -‬על דברתי ‪-‬‬
‫כי יע עמי לסתם כל פי שטן‪.‬‬
‫עשה לך עידם על זגוגית‬
‫וכמדינאי נוכל‪ ,‬שים עצמך‬
‫רואה הכל בבלי ראות דבר‪.‬‬
‫דד‬ ‫‪:‬‬ ‫־ ‪• :‬‬

‫דנא‪ ,‬דנא‪ ,‬דנא‪ ,‬דנא‪ ,‬־‬

‫חלץ את מגפי! מהר‪ ,‬מהר! הנה!‬

‫הה בליל על דברי‪-‬בלע ועמקות!‬ ‫אדנר‪.‬‬

‫בינה ועגעון!‬

‫תרצה לבכותני ־ קח עיני­‬ ‫ליר‪.‬‬

‫הן אכיו־ך היטב‪ - ,‬עמך הוא גלוסטר‪.‬‬
‫אור־עולם‪,‬‬
‫ד‬
‫ראינו‬
‫ד •‬
‫בבכי‬
‫• ‪ :‬־‬
‫הבלו‪- ,‬‬
‫־ ‪ :‬־•‬

‫ואך נעאף אויר לראעונה‪,‬‬

‫נצרה‪ ,‬אף דלל‪ .‬הסכת ועמע‪,‬‬
‫אדרע לך דרעה!‬

‫ועבר!‬
‫ד *‪.‬־ •••‬
‫הו שד‬ ‫נלוסטר‪.‬‬

‫כי נולד נבכה‪ ,‬מאין רצון‬ ‫ליר‪.‬‬

‫במתם על השוטים‪.‬‬ ‫ד ד ד‬
‫לדרךי ־על‬
‫מצנפת־חמודות! טכסיס נאה הוא‪:‬‬
‫פלגת סוסים בלבד אסנזיל!‬
‫חתני ‪-‬‬
‫‪:‬־ ד •‬
‫עקב ״את‬‫ד ״‪1‬‬
‫אזי דאגוד‬
‫‪:‬־־‬

‫והך‪ ,‬והך‪ ,‬והך‪ ,‬והך׳ והך • • •‬

‫בבנם אכיר‪ ,‬ועמו בני לריה‪.‬‬

‫‪140‬‬
 ‫הנה הוא פה! תפשוהו ! ‪ -‬סר‪,‬‬ ‫האביר‪.‬‬
‫בתך האהובה ‪. . .‬‬

‫האין מנוס? עבד? אך כלי־מעחק‬ ‫ליר‪.‬‬

‫אני בידי הזמן‪ .‬אל נא תרעו!‬
‫פדיון־נפעי אתן‪ .‬רופא הבהילו‪,‬‬
‫מחי נפצע‪.‬‬
‫כל חפצך יתן‪.‬‬ ‫האביר‪.‬‬
‫האין עוזר? העיב אני בודד?‬ ‫ליר‪.‬‬
‫הן כך סופי להיות נציב על מלח‪,‬‬
‫אם עתי עיני תהיינה מעפכים‪,‬‬
‫המךביצים אבק על סתו בדרך‪.‬‬
‫מלכי ‪. . .‬‬ ‫האביר‪.‬‬

‫כצאת חתן אצא לקראת המות‪,‬‬ ‫ליר‪.‬‬

‫ותעלז נפקזי‪ .‬נלך‪ ,‬אני המלך‪,‬‬
‫הלא תדעו זאת‪ ,‬רבותי?‬

‫כן‪ ,‬מלך רם‪ ,‬ואנו עבדיך‪.‬‬ ‫האביר‪.‬‬

‫אם כן‪ ,‬עוד לא אבדה תקוה‪ ,‬נלך! אך הרוצה לצוד ‪-‬‬ ‫ליר‪.‬‬
‫דדב לרדף‪ .‬שאו רגליכם‪ ,‬אפוא‪ ,‬שאו‪ ,‬שאו‪ ,‬שאו‪,‬‬
‫עאו!‬
‫בורח‪ ,‬והמשרתים אחריו‪.‬‬

‫חמלה בלב‪,‬‬
‫‪-‬‬ ‫•ד‬
‫אביון ■דתעיר‬
‫ד‪:‬‬ ‫•‬ ‫•‬
‫ענות‬
‫ד‪:‬‬ ‫•‬
‫־‪.‬‬
‫‪:‬‬
‫האביר‪.‬‬
‫אי ניב־אנוע ןביע צער־מלך !‬
‫אך בת לך‪ ,‬והיא תגאל הטבע‬

‫‪141‬‬
 ‫מזיראון אער עליו המיטו‬
‫עתי אחיותיה‪.‬‬

‫מילורד!‬
‫‪:‬‬ ‫״‬
‫עלום‪,‬‬ ‫‪1‬‬
‫אד‪1‬ר‪.‬‬
‫מהחפצך?‬ ‫קצר‪:‬‬ ‫האביר•‬

‫מלחמה‪,‬‬
‫דבר־מה ־על *‪ 1‬ד ד‬
‫עמעת סר‪ : ,‬־* ▼‬ ‫אדגר‪.‬‬
‫ובאה?‬
‫המתרגעת▼ ‪x‬‬
‫־ • ‪ :‬־ ד*‪.‬־‬
‫כך‬ ‫על‬ ‫האביר•‬
‫עמע כל מי עאזן לו לעמע‪.‬‬

‫אך הגד־נא‪ :‬רחוק הוא האויב ז‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫קרוב מאד‪ ,‬ויתכן כי חיע‬ ‫האביר‪.‬‬

‫ןבוא לכאן חלוץ־חןלותיו‪.‬‬

‫חן־חן‪ ,‬וזה הכל‪.‬‬ ‫אדנר‪.‬‬

‫המלכה‬
‫‪ : --‬ד‬ ‫עוד‬ ‫האביר‪.‬‬
‫לרגל עניניה פה יועבת‪,‬‬
‫חילה נוסע כבר‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫‪■:‬‬ ‫ד‬
‫‪ -‬־‬
‫אבל‬
‫ד‬ ‫‪-‬‬

‫חן־חן‪.‬‬ ‫אדגר‪.‬‬
‫האביר יוצא‪.‬‬

‫אלי־החסד‪ ,‬קחו נא את גפעי‪,‬‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫מפני יצרי הרע‪ ,‬עידיחני‬
‫לכלותה בטרם תחפצו‪.‬‬

‫עאלת‪.‬‬
‫יפה •ד ‪ : -‬ד‬
‫אבי‪x ,‬״‬
‫ד•‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫‪142‬‬
 ‫ומי אתה‪ ,‬רעי ז‬ ‫נלוסטר‪.‬‬

‫עני ודף‪,‬‬ ‫אדנר‪.‬‬

‫ויסוריו‬
‫המר ‪ •:‬־‪1‬‬
‫לגורלו ‪ -‬־‬
‫•ו‬
‫למדוהו לרחם על זולתו‪.‬‬
‫תן יד‪ ,‬ואובילף אל צל־על־גג‪.‬‬

‫תודה מקרב לב‪ .‬הו כן יתנו‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫וכן יוסיפו לך אלי־החסד‪.‬‬
‫נכנס ארסולד‪.‬‬

‫הבא!‬
‫ברוך ־▼‬
‫הטלל!▼ *‬ ‫הנהו ־•ד■ד‬ ‫אוטולד‪.‬‬
‫הארבות‬
‫בשר ‪:‬־חלול ‪: 1‬־\‬
‫ראטף▼ ד‬
‫‪:‬י‬
‫נברא למזלי‪ .‬בוגד זקן‪,‬‬
‫מהר‪ ,‬אמר ודוי; טלופה החרב‪,‬‬
‫טנועדה לטל את נפטף‪.‬‬
‫לו אך דדה‪ ,‬רעי‪ ,‬לאל ידך‪.‬‬ ‫גלוסטר‪.‬‬
‫אדגר מתמצע ביניהם‪.‬‬

‫אכר הדיוט‪ ,‬איך לגונן העזת‬ ‫אוסולד‪.‬‬

‫על הפוטע המועד ז כלך‪,‬‬
‫פן יבלע גם לף מקטב גורלו‪.‬‬
‫הנח דידו!‬

‫לא אניחנה‪ ,‬אם לא תהא לי סבה אחרת לכך‪.‬‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫הןח‪ ,‬בן־בלי־טם‪ ,‬ולא ‪ -‬אני ממיתף עמו דזד‪.‬‬ ‫אוסולד‪.‬‬

‫לך־לף‪ ,‬בן־טובים‪ ,‬באטד תלך והנח להם לקלי־‬ ‫אדגי•‬

‫‪143‬‬
‫עולם‪ ,‬עאלמלי אני מניח לבריות להמיתני בהבל־פה‬
‫בלבד‪ ,‬הריני ברמינן לפני עבועים‪ .‬אל תעז לקרב‬
‫‪. .‬ן‬ ‫■ן‪..‬‬ ‫_‬ ‫‪•-‬‬ ‫;‬ ‫•‬ ‫‪ • : -‬זי‬ ‫‪:‬־•• •‬ ‫־ ‪ :‬ז‬

‫אל הזקן‪ .‬פרח‪ ,‬דודי‪ ,‬שאלמלא כן‪ ,‬אני בודק בז־יקןה‬

‫לאלתר‪ ,‬מי מן השתןם נחועה יותר‪ :‬מצח זו עלך‪ ,‬או‬
‫אלה זו עב^ך? דברים כדרבנות אני מדרבן לך‪ .‬פזר‬
‫רגליך‪ ,‬בחור‪.‬‬

‫סור מפה‪ ,‬גל על אעפה!‬ ‫אוסולד‪.‬‬

‫קרב אפוא‪ ,‬דוךי‪ ,‬ואני מצחצח את שניך ומצחצוחי‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫חרבך עלך איני חועע!‬
‫מ&תייפים‪ .‬אדבר מכהו ארצה‪.‬‬

‫הו עבד‪ ,‬הרגתני‪ ,‬קח כספי!‬ ‫אוסולד‪.‬‬

‫ואם רדפת בצע‪ ,‬קום קברני!‬
‫זי‪:‬״ •‬ ‫‪1‬‬ ‫־ ־‬
‫ד ־ ‪ :‬ז ־‪.‬‬
‫■‬ ‫‪•:‬‬

‫והאגרת שעמי הבא‬

‫לאךמונד‪ ,‬בנו על גלוסטר‪ .‬תמצאנו‬
‫בחיל בריטניה‪ - .‬מות בלא עת!‬
‫מת‪.‬‬

‫הכרתי את העבד הנךצע‪,‬‬ ‫אדנר‪.‬‬

‫סךסור מזמותיה על גברתו‪,‬‬
‫עושה תועבותיה‪.‬‬
‫▼מ הז הו א מ תז‬ ‫נלוסטר‪.‬‬

‫עב נא‪ ,‬דודי‪ ,‬והנפע מעט‪.‬‬

‫‪ :‬ז‬ ‫•‬
‫‪ • :‬ז•‬ ‫•‬ ‫ז‬
‫אדנר‪.‬‬
‫לנפשו‪ .‬אבדק נא את כיסיו; אגרת זו‬
‫ז‬ ‫•‬ ‫ד‬ ‫‪ 1‬ז‬ ‫״‪:‬‬

‫תוכל להועילך‪ .‬בקול‪ .‬מת ‪ . . .‬אך צר לי‪,‬‬

‫כי לא אחר הוא תלעו‪ - .‬נךאה נא!‬

‫‪144‬‬
 ‫סלחוני‪ ,‬החותם והגמוס!‬
‫אך אם נקרע את סגור לבו על זד‬
‫למען יגלו מזמותיו‪,‬‬
‫מדוע לא נקרע גם סגור אגרת ז‬
‫קורא את האגרת‪.‬‬

‫‪-‬זכר את הנךרים אער נדרנו איע לרעהו! עעות־כער‬

‫הרבה נכונו לך להגותו מן המסלה‪ .‬הזמן והמקום‬
‫יסיעוך‪ ,‬לכשתרצה‪ .‬אם יעוב כמנצח‪ ,‬כל עמלנו מגלה‬
‫בתהו‪ ,‬אסירת־עולם אהיה בת־יו‪ ,‬וערש־יצועו בית־‬
‫אסורי‪ .‬הצילני גא מלהט הסגולים הזה ורע את מקומו‬
‫בעמלך‪ .‬עפחתך (מה אדיר חפצי לומר‪ :‬אעתף)‬
‫הנאמנה‪ - .‬גונריל*‪.‬‬ ‫‪.* -‬־ ‪:‬ד ▼ ז­‬

‫הה לב־נעים ‪ -‬לחמדותיו אין חקר!‬

‫״ ״ן‬ ‫ן‬ ‫‪..‬‬ ‫ך‬
‫•‬ ‫‪:‬‬ ‫‪:‬‬ ‫ז•‬ ‫••‬ ‫•ד‬

‫להתנקע בבעל נאמן‪,‬‬

‫ובמקומו אחי! ‪ -‬בחול הזה‬
‫אקבר את פגרף‪ ,‬סרסור עלוב‬
‫לרצח וזמה; ולעת הכער‬
‫הבזויה‬
‫‪x :-‬‬
‫האגרת‬
‫ד • •‪.‬־‪.‬־‬
‫אביא ••־את‬
‫•‬ ‫‪1‬‬

‫אל הדכם אער הועד למות‪.‬‬

‫‪ -‬ד \‬ ‫~‬ ‫‪ :‬־ ‪■:‬‬ ‫־ \ •ד‬

‫אעריהו כי יגיע ויעמע‬

‫על דבר מותך ועבר המזמה‪.‬‬
‫אדנר גורר ומידיא את הגויה‪.‬‬

‫המלך מעתולל‪ ,‬איכה עמד בי‬ ‫נלוסטר‪.‬‬

‫עפיון רוחי‪ ,‬אער כחו עמו‬
‫לחוע את מכאובי! לו נעתגעתי‪,‬‬
‫• ‪ :‬־ ־ ־ ‪• :‬‬ ‫ז‬ ‫‪: -‬‬ ‫־‪.‬־‬ ‫יד‬

‫‪145‬‬
 ‫הלא נתקו שכלי ומרי־נסטי‪,‬‬
‫ובךמדומי חדלתי לחוטו‪.‬‬
‫אדגר חוזר‪.‬‬

‫תן לי יךף‪ .‬גךמה לי כי טמעתי‬ ‫אדנר‪.‬‬

‫הלמות תפים עולה ממרחקים‪.‬‬
‫נלך‪ ,‬דוך ‪ ;,‬נלך אל בית רעי‪.‬‬
‫יוצאים‪.‬‬

‫תמונה שביעית‬

‫באוהל שבמחנה צרפת‪.‬‬

‫ליר ישן במיסה‪ ,‬לקול בגינה חרישית‪ .‬על ידו — רופא‪ ,‬אביר ועוד‬
‫אנשים‪ .‬נכנסים קורדליה וקנט‪.‬‬

‫קורדליה‪ .‬הו קנט הטוב‪ ,‬איככה יגמלוך‬

‫חלדי ומעטי ז הלא חלדי‬
‫ןקצר מדי‪ ,‬וכל מזיה תקטן‪.‬‬

‫רחטי־תודה הם כפל תגמולי‪.‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫אמת־לאמתה ספרתי לך‪,‬‬
‫זי‬ ‫• ־‪• :‬‬ ‫־ ‪:‬־ • ז‬

‫ישהם‪.‬‬
‫זו ••‬
‫דברים ‪:‬כמות‬
‫‪ :‬ז־‬

‫החלף בגדיך;‬ ‫קורדליה‪.‬‬

‫זה לבויטף ‪ -‬זכרון ימי הצער ;‬
‫נא החליפם‪.‬‬

‫‪146‬‬
 ‫הנסיכה;‬
‫־ ‪▼ * :‬‬
‫חלילה‪,‬‬
‫ד • ד‬
‫קנט‪.‬‬
‫אם אתודע‪ ,‬תופר תחבולתי‪,‬‬
‫ואנא‪ ,‬בחסדך‪ ,‬אל תכיריני‬
‫עד בוא מועד‪.‬‬

‫יהי נא כן‪,‬‬ ‫קורדליה‪.‬‬

‫יקר‪.‬‬
‫מילורד ז־ד‪1‬‬
‫‪:‬‬
‫אל הרופא‪.‬‬

‫מה עלום המלך?‬

‫עודו ןען‪.‬‬ ‫הרופא‪.‬‬

‫אלי הרחמים‪,‬‬ ‫קורדליה‪.‬‬

‫יכלהו מרפא לרוח נעברה!‬
‫ועובו כוננו את מערכי‬
‫הבנים‪.‬‬
‫יכבדוהו ־ ‪ 1‬י‬
‫לבו על ז־אב‪: * ,‬‬
‫התצוה גברתי כי נעיתו?‬ ‫הרופא‪.‬‬
‫ענתו‪.‬‬
‫ארכה ‪­:‬י­‬
‫‪1 11‬‬
‫עשה כךאות עיניך‪,‬‬ ‫קורדליה‪.‬‬
‫כחפץ לבבך‪ .‬ההלביעוהו?‬

‫ענתו‪,‬‬
‫‪ :‬ז‬
‫עליו‬
‫דד‬
‫מלכתי‪ ,‬בגבר‬
‫־ ‪ :‬ד ■‬
‫כן‪,‬‬
‫‪-‬י‬
‫האביר‪.‬‬
‫בגדיו‪.‬‬
‫‪ :‬דד‬
‫את‬ ‫‪•/‬‬
‫להחליף‬
‫‪ :‬־ ‪ :‬־ י‬
‫הצלחנו‬
‫־ ‪: • :‬‬

‫חכי‪ ,‬מילדי‪ ,‬עד ענעיתו‪.‬‬ ‫הרופא‪.‬‬

‫נרגע רוחו‪.‬‬
‫•‪ :‬־‬
‫מבטחני •כי‬
‫\ ‪ :‬ד ‪• :‬‬

‫מוטב!‬
‫ד‬
‫קורדליה‪.‬‬

‫‪147‬‬
 ‫קרבי אליו‪ - .‬הגבירו הצינה !‬ ‫הרופא‪.‬‬

‫קורדליה‪ .‬הו אב;קר• לו כה על מו־פא‬

‫לשפתותי המתק בנעיקתן‬
‫את המון‪ ,‬עאחיותי הסבו‬
‫לעיבתך‪.‬‬

‫מלכהו־בת־הדוסד!‬ ‫קנט‪.‬‬

‫קורדליה‪ .‬גם אלמלא היית אביהן‪,‬‬

‫איכה לא ויחמו על שיבתך ז‬
‫איכה הפקר לסער ראע כזה ז‬
‫לרעם בלהות וחזיזיםז‬
‫איכה נצב ערער בערבה‬
‫▼ ‪:‬־ ▼ •ד‬ ‫־ ‪▼ :‬‬ ‫י ־‬ ‫▼‬

‫מול זלעפות ברק‪ ,‬בגלוי־ראעז‬

‫גם כלב מענאי‪ ,‬כי; ע מי‪,‬‬
‫בליל כזה ירבץ מול תנורי‪.‬‬
‫אתה‪ ,‬אבי‪ ,‬מצע על קע נובל‪,‬‬
‫בךיר על חזיךים‪ ,‬עם אספסוף‪,‬‬
‫אוית למעכב‪ .‬אבוי! ‪ . . .‬אך נם הוא‪,‬‬
‫עאז‪ ,‬בלילה‪ ,‬לא טרפו חייך‬
‫עם עכלף‪ - .‬הוא מתעורר‪ .‬דבר‬
‫אליו‪.‬‬
‫‪▼-‬‬
‫ךבךי נא את‪ ,‬מילדי‪.‬‬ ‫הרופא‪.‬‬

‫קורדליה‪ .‬מה שלום מלכיז מה שלום הדר־כבודוז‬

‫מדוע תוציאוני מן הקבר ז‬ ‫ליר‪.‬‬

‫את רוח גן־העלן‪ ,‬ואני‬

‫‪148‬‬
 ‫אסיר גלגל אטה־טל־גיהנום‪,‬‬
‫ודמעותי עופרת טנמפה‪.‬‬
‫קורדליה‪ .‬התכירניז‬
‫הכרתיך‪ :‬את רוח‪.‬‬ ‫ליר‪.‬‬
‫המת מכבר!‬

‫עודגו מדמדם‪.‬‬ ‫קורדליה‪.‬‬

‫עוד לא הקיץ‪ .‬הניחו לו מעט‪.‬‬ ‫הרופא‪.‬‬

‫איני ז אי הייתי ז ‪ -‬אור היום ז‬ ‫ליר‪.‬‬

‫אכן‪ ,‬ךמוני! לו אחר תחתי‪,‬‬
‫אמר ז‬
‫ומה ־‬ ‫מחמלה‪▼- .‬‬ ‫מתי •••••‪▼:‬‬‫הן ‪• -‬‬‫•• י‬
‫ידי‪.‬‬ ‫הן‬
‫• ז—‬
‫אלה‬
‫•י•״•‬
‫כי‬
‫•‬
‫אטבע‪,‬‬
‫•‪.‬־ •ד ־‬
‫לא‬
‫נבדק‪ ,‬אפוא‪ :‬כן‪ ,‬חטתי הדקירה‪.‬‬
‫מצבי!‬
‫ידעתי ‪ -‬ז •‬
‫לו ־אךי▼ברור ד~ ‪• :‬‬

‫קורדליה‪ .‬הבט אלי‪ ,‬מילורד‪ ,‬ופרהז כפיף‬

‫תכרע‬
‫■‪ :‬־‬
‫ברכה! ‪ -‬־־אל יינא‬
‫‪▼:‬־ר‬
‫עלי‬
‫ז■‪-‬‬
‫לטים‬
‫יד ־‬

‫אפןם לפני‪.‬‬

‫אל תלעגי לי‪,‬‬ ‫ליר‪.‬‬

‫זקן אני ופתי אין־אונים‪.‬‬
‫מלאו לי‪ ,‬לא▼פחות‬ ‫טנה ד ‪:‬‬
‫טמונים▼ ד‬
‫‪• :‬‬
‫ולא יותר‪ ,‬ולמען האמת‪,‬‬
‫חוטט אני‪ ,‬כי אין אני טפוי‪.‬‬
‫נדמה לי‪ :‬הכרתיך‪ ,‬וגם אותו‪,‬‬
‫אך עוד ספק עמי‪ ,‬כי לא אדע‪,‬‬

‫‪149‬‬
 ‫איפה אני; ולא אוכל לזכר‬
‫את אלה הבגדים‪ ,‬ולא אבין‪,‬‬
‫‪1‬‬ ‫‪.‬‬ ‫■ך‬ ‫‪.‬‬ ‫‪■ : -‬ד•‬ ‫״‬

‫אי לנתי אמע‪ .‬אל־נא תלעגו לי;‬

‫כי בחיי נשבעתי‪ :‬ל ך זאת ‪-‬‬
‫נדמה עלי‪ ,‬כי היא בתי קורדליה‪.‬‬
‫‪ : 1‬־‪.‬־ ‪ :‬ד‬ ‫• •‬ ‫•‬ ‫•‬ ‫ד־‬ ‫•‬

‫קורדליה‪ .‬אני היא זאת! אני!‬

‫דולפות עידך ז כן! אל־נאתבכי!‬ ‫ליר‪.‬‬

‫אם רעל לך ‪ -‬השקיני ואמות‪.‬‬
‫מ־עתי‪ ,‬כי שנאתיני‪ .‬אחיותיך‬
‫הכאיבוני‪,‬‬
‫זוכרני‪• : • ,‬‬
‫דבר‪• ,‬־ ‪• :‬‬
‫־על לא ז ז‬
‫אך לך יענה סבה‪.‬‬

‫קורדליה‪ .‬אין כל סבה‪ ,‬אבי‪ ,‬אין כל סבה‪.‬‬

‫איני? בצרפת?‬ ‫ליר‪.‬‬

‫במלכותך‪ ,‬מילורד‪.‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫אלתרמוני!‬ ‫ליר‪.‬‬

‫הרגעי‪ ,‬מילך‪.‬‬ ‫הרופא‪.‬‬

‫הרעה‬‫ד‬
‫הרוח‬
‫‪-‬‬ ‫ד ▼‬‫ד‬
‫הלא תראי‪,‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪:‬־‬

‫סכנה היא‬
‫סרה ••דז• ־* ‪-‬דד‬
‫אך‬ ‫מעליו‪.‬‬ ‫כבר▼־ד‬
‫‪▼:‬‬
‫עבר‪.‬‬
‫■דד‬
‫ימות‬ ‫‪:‬‬
‫ולהזכירו‬
‫‪ :‬־ ‪• :‬‬
‫לעוב‬
‫•ד‬

‫לכי עמו ואל־נא תפריעוהו‪,‬‬

‫עד אם יעוב כליל לאיתנו‪.‬‬
‫׳‪1‬‬ ‫נ ••‬ ‫־‪• 1‬‬ ‫■ד‬

‫קורדליה‪ .‬אם על המלך טוב‪ ,‬ילך עמי‪.‬‬

‫‪150‬‬
 ‫נא האריכי רוח‪? ,‬וכחי נא‪,‬‬ ‫ליר‪.‬‬
‫סלחי לי‪ ,‬הן זקנתי וסכלתי‪.‬‬
‫יוצאים ליר‪ ,‬קורדליה‪ ,‬הרופא ובני הלויה‪.‬‬

‫נרצח ז‬
‫קורנול •‪:‬־‬
‫הרכס י‪::‬־‬
‫השמועה‪• ,‬כי ־ \▼‬
‫הנכונה ‪x : -‬‬
‫־‪ :‬ד‬ ‫האביר‪.‬‬

‫כן‪ ,‬סר‪.‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫ומי הוא מצביאוז‬ ‫האביר‪.‬‬

‫לפי השמועה‪ ,‬בן־זנוניו על גלוסטר‪.‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫אדגר‪ ,‬דברח עם קנט‬

‫די‪:‬‬ ‫*‬ ‫־‬ ‫‪-‬‬
‫הדבר עבנו המנדה‪,‬‬
‫ד‪:‬‬ ‫• ‪ -‬ד ד‬
‫־ ‪\ :‬ד‬ ‫ד‪:‬‬
‫האמת דנכון‬ ‫דד‬
‫‪:-‬‬
‫האביר‪.‬‬
‫לארץ אעכנז?‬

‫רבות ועונות השמועות‪ .‬אך הישעה דוחקת‪ .‬חילות‬ ‫קנט‪.‬‬

‫בריטניה מתרגעים ובאים עלינו‪.‬‬

‫היה ־דעלום‪ ,‬סר‪ .‬יוצא‪.‬‬

‫‪:‬ד••‬
‫המלחמה‪.‬‬
‫־ • ‪▼▼:‬‬
‫תהיה‬
‫* ‪:‬‬
‫רבת־דמים‬
‫■ ד•‬ ‫־ ־‬
‫אכן‪,‬‬
‫▼ ‪ -‬י‬
‫האביר‪.‬‬

‫הקרב הזה ןח_רץ עדמהרה‬ ‫קנט‪.‬‬

‫את גורלי‪ ,‬אם טוב הוא ואם רע‪.‬‬
‫יוצא‪.‬‬

‫‪151‬‬
 ‫מערכה חמישית‬
‫תמונה ראשונה‬
‫מחנה בריטניה בקרבת דובר‪.‬‬
‫בקול תופים ותנופת דגלים נכנסים אדמונד‪ ,‬רנן‪ ,‬קצינים וחיילים‪.‬‬

‫בתקפה‬
‫▼‬‫הדכס‪ ,‬אם ‪1: ▼:‬‬
‫עאל את ‪ \ -‬ד‬
‫אדמונד‪ .‬לאחד הקצינים‪- : .‬‬
‫עומדת מחעבתו‪ ,‬או עוב חזר בוז‬
‫כי פקפקן האיע והפכפך‪.‬‬
‫יודיע נא את תקף רצונו‪.‬‬
‫הקצין יוצא‪.‬‬

‫ודאי נזק עליחה על גוגויילז‬ ‫רגן‪.‬‬

‫חושעני לו‪ ,‬גבו־תי‪.‬‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫אלוף נלבבי‪.‬‬ ‫רנן‪.‬‬

‫עכי&ו‪ ,‬בדעתף רחעי לבי‪,‬‬
‫הגד‪ - ,‬אך בגלוי‪ - ,‬הלא אהבת‬
‫_ ; ‪.‬ן‬ ‫נ ■ד‬ ‫‪• -‬‬

‫את אחותי?‬
‫בדרך־הכבוד‪.‬‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫‪152‬‬
 ‫אליה‬
‫נסית עוד▼לבוא ־••••▼‬
‫‪:‬ולא • •▼‬ ‫רנן‪.‬‬
‫בדרך על גיסי?‬
‫חעד־חנם!‬
‫▼ •▼‬ ‫‪-:‬‬ ‫אדמתד‪.‬‬

‫דבקת▼בה‬
‫מכבר▼־‪▼*:‬‬
‫•‪:‬נדמה •לי כי • ‪▼:‬‬ ‫רנן‪.‬‬
‫דבוק היטב מנפע עד בער?‬

‫חלילה לי‪ ,‬גברתי‪ ,‬בהן־צדקי!‬ ‫אדמתד‪.‬‬

‫לא עוד אוכל עאתה; מילורד יקר‪,‬‬ ‫רגן‪.‬‬

‫אל נא תתן לה יד!‬

‫אל תדאגי‪,‬‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫עמה‪.‬‬
‫• ▼‬
‫והדפס‬
‫▼‬ ‫‪:‬‬
‫הנה ז■נא ־היא‬
‫• ‪-‬‬

‫בקול תופים ודגלים נכנסים אולבני‪ ,‬נונריין וחיילים‪.‬‬

‫נונריל‪ .‬לנפשה‪ .‬מוטב אישר יכני האויב‪,‬‬

‫ולא תפריד בינינו אחותי‪.‬‬

‫עלום בואך‪ ,‬אחות נלבבת! ‪ -‬סר‪,‬‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫אומרים כי ליר הגיע אל בתו;‬
‫זועקי־חמס‬
‫נלוו▼כל ‪:‬־־•־‪▼▼ ,‬‬ ‫אליו • ‪:‬‬
‫~▼‬
‫על המשפח בארץ‪ .‬לא אחגר‬
‫את חרב־הגבוךה באין אזור־‬
‫הצדק על מתני; נצא לקרב‬
‫מפני פליעת צרפת לגבולותינו‪,‬‬
‫ולא מפני עמדו לימין המלך‬
‫בצדקתם‪.‬‬
‫‪• : • :‬די ▼‬
‫מתקוממים‬
‫־ ‪• : 1 :‬‬
‫ויסאר‬
‫‪▼ :‬‬

‫‪153‬‬
 ‫דברי נדיב י‪.‬‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫מה בצע בפלפול?‬ ‫רנן‪.‬‬

‫עת צאת החדו לקראת אויב‪,‬‬ ‫נונריל‪.‬‬

‫ריב־המ^פחה‪.‬‬
‫־■‪ :‬ז ז‬ ‫ולא עת‬

‫אם־הן‪,‬‬ ‫אולבני‪.‬‬
‫בסוד זקני החיל נטפס‬
‫המלחמה‪.‬‬
‫‪ : • -‬ד ד‬
‫תחבולות‬
‫־־ ‪:‬‬
‫עצה ־על‬
‫״ ד‬

‫הדפם‪.‬‬
‫אהל ־ \ ­י­‬
‫מידד דאבוא אל ־•‬
‫•‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫הלא תלכי גם את עמנו?‬ ‫רנן‪ .‬לגתריל‪.‬‬

‫לא‪.‬‬ ‫נונריל‪.‬‬

‫בואי‪.‬‬
‫•‬
‫‪#‬תבואי;־‪ 1‬־דאנא‪,‬‬
‫•\ ד‬
‫לך‬
‫ד•‬
‫דראוי‬ ‫רגן‪.‬‬
‫י‬

‫כונתה מודעת לי‪ - .‬אלך‪.‬‬ ‫נונריל‪ .‬לנפשי׳‪.‬‬

‫באמרם לצאת‪ ,‬נכנס אדגר שנתחפש‪.‬‬

‫כמוני‪,‬‬
‫‪#‬והה כבודו עם דל▼ •‬
‫כבר ־‬ ‫אם ‪▼:‬‬ ‫אדגר‪.‬‬
‫לדברי‪.‬‬
‫• ‪ :‬ד‪-‬‬
‫יק‪#‬יב דנא‬
‫‪ :-‬י •‬

‫דבר!‬
‫מידד דאבוא‪ - .‬־ ״‬
‫•‬ ‫אולבני‪.‬‬
‫כולם יוצאים‪ ,‬חוץ מאולנני ו א מ ר‪.‬‬

‫בטרם קךב קום קרא אגרת זו‪:‬‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫ב‪#‬וםר‬
‫ד‬
‫הריעה‬
‫ד‬ ‫ד•‬
‫תנצח‪,‬‬
‫‪- - :‬‬
‫אם‬
‫אל המוכז‪ ,‬ובכל דלות מראי‬
‫אוכל למצא בן־חיל‪# ,‬יוכיח‬

‫‪154‬‬
 ‫את כל דברי הכתב; אם תנצח‪,‬‬
‫‪ \ :‬־‬ ‫•‬ ‫־ ‪ :‬ד‬ ‫•‬ ‫ד‬

‫ותמו עסוקיף בעולם‪,‬‬

‫והמזמות עמם‪ .‬היה ברוך!‬
‫המתן לי ואקרא‪.‬‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫חלילה לי‪.‬‬
‫ז •▼‬ ‫אדגר‪.‬‬
‫בבוא העת יכריז נא הכרח‪,‬‬
‫־ ▼‬ ‫‪1‬‬ ‫־ ‪• :‬‬ ‫‪-‬‬ ‫ז‬ ‫‪:‬‬

‫ואודצב ענית‪.‬‬
‫יוצא‪.‬‬

‫האגרת‪.‬‬
‫•ד •״‪.‬־‪•.‬‬
‫אקרא את‬
‫ד ‪1:‬־ד‬
‫אולבגי‪▼ .‬עלום‪~ ,‬אפוא‪,‬‬
‫אדגר יוצא‪ .‬אדמונד חוזר‪.‬‬

‫הצר קרוב‪ .‬עלך את חיליף‪.‬‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫הנה חעבון עזו ועצמתו‪,‬‬
‫לדעת המרגלים; אך העעה‬
‫דוחקת היא‪.‬‬

‫האלהים עמנו!‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫אדמונד הו‪ ,‬לעתיהן וךךתי אהבה‪,‬‬

‫ושנאתן ‪ -‬שנאת נעוך לפתן‪.‬‬
‫במי אבחרז בעתןם? באחת?‬
‫או מעתיהן אחדל ז בחיות השתים‪,‬‬
‫אין אער לי; אבחר באלמנה‪,‬‬
‫ונעתגעה מצער גונריל;‬
‫וכאן יקעה עלי להלך ציךי‪,‬‬
‫כל עוד הבעל חי‪ .‬בקו־ב הזה‬

‫‪153‬‬
 ‫עוד לנו חפץ בו; ואחר־כך ‪-‬‬
‫תחרע לה מזמות להגותו‬
‫מן המסלה‪ ,‬לכשתרצה‪ .‬החסד‪,‬‬
‫אער מעך על ליר ועל קורדליה‪- ,‬‬
‫הוא לא;קום‪ ,‬אדור עננצח‬
‫ונתפשם בכף! הסר מכעול!‬
‫לא עת לעקל היא לי‪ ,‬כי עת לפעל!‬
‫יוצא‪.‬‬

‫שניה‬ ‫תמונה‬
‫שדה־המערכה בין המחגיים‪.‬‬
‫מאחורי הבמה — שאון מלחמה‪ .‬על פני הבמה עוברים‪ ,‬בצל דגלים‬
‫ולקול תופים‪ ,‬ליר וקורדליה‪.‬‬

‫נכנסים אדגר וגלוסטר‪.‬‬

‫עב פה‪ ,‬דוז־י‪ ,‬בצל העץ הזה‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫והתפלל לנצחונה על האמת;‬
‫אליך ־חי‪,‬‬
‫אזכה ■דלעוב ״ •״• •‬
‫ואם •״•‪ :‬ד‬
‫‪•:‬‬
‫טובות אבשןף‪.‬‬

‫ברוך תהיה י‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫אדגר יוצא‪ .‬שאון מלחמה‪ ,‬ואחריו קול שופר להיסוג לאחור‪.‬‬
‫אדגר חחר‪.‬‬

‫‪156‬‬
 ‫נרוץ‪ ,‬זקן‪ ,‬תן ; ד‪ ,‬נברח מפה‬ ‫אדגר‪.‬‬
‫המלך ליר נצח ועם קורךל;ה‬
‫נל_קח בעבי‪ .‬תן ת־ך‪ ,‬נברח!‬

‫לאן אברח? גם פה אוכל לו־קב‪.‬‬ ‫גלוסטר‪.‬‬

‫כרחך‬
‫מרה־עחרה ז ־על▼ ‪: :‬־י‬
‫זמה ז עוב ‪ 1‬ז ‪ :‬־‪1‬‬ ‫אדנר‪.‬‬
‫אתה נולד וחי ומסתלק;‬
‫ראעית־חכמה ‪ -‬היות נכון‪ .‬נלך!‬

‫אכן צדקת‪.‬‬ ‫נלוסטר‪.‬‬

‫יוצאים‪.‬‬

‫שלישית‬ ‫תמונה‬
‫מחנה בריטניה בקרבת דובר‪.‬‬
‫בקול תופים ובהנף דגלים נכנס אדמונד המנצח‪ .‬אחריו מובלים בשבי‬
‫ליר וקורדליה‪ ,‬ואחריהם קצינים וחיילים‪.‬‬

‫מעמר‪,‬‬
‫• ‪ :‬׳ ו­‬
‫מכל‬
‫■ ׳‪1‬‬
‫עמרום‬
‫• ‪:‬‬
‫▼ יקחום קצינים !‬ ‫אדמונד‪.‬‬
‫עד יעפטום אער להם הכה‬
‫לחרץ מעפט‪.‬‬

‫אינני ראעונה‬ ‫קורדליה‪.‬‬

‫מרה‪.‬‬
‫עאחריתה ־‪•1‬ד‬
‫דורעת טוב •‪•.‬־‪ •:‬־‪1‬‬
‫לבי לך‪ ,‬המלך האמלל;‬
‫כי לא אחת מזעם הגורל‪.‬‬
‫העוד נראה את הבנות העידם‪,‬‬

‫‪157‬‬
 ‫האחיות?‬
‫את ‪:‬עתי■ד‪:‬־־ ז‬
‫לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא‬ ‫ליר‪.‬‬
‫נלך‪ ,‬מזה‪ ,‬נלך אל בית־הכלא!‬
‫עם נתן כצפרים בכלוב;‬
‫את תבקעי את ברכתי‪ ,‬אני ‪-‬‬
‫אכרע ואבקע מחילתך‪,‬‬
‫וכך נחיה בזמר ותפלות‪,‬‬
‫נעיח אגדות‪ ,‬נרבה בעחוק‬
‫פרפרי־זהב; ‪.‬עם עדים‬
‫‪.‬ן■ך‬ ‫על‬
‫החצר‬
‫עיחות־חלין ־־על ד־‪" 1‬‬
‫\* י‬ ‫נקער י‬ ‫*‪1:‬‬
‫עפל‪,‬‬‫ומי ׳‪ 7‬־‬
‫ונתבער‪ ,‬ימי ‪1‬רם *‬
‫‪:*:‬״־•־‬
‫נפסד;‬‫ומי* ‪▼:‬‬ ‫נעכר ־‬
‫נמצא* ‪:‬־‪1‬‬
‫ומי ־ ‪▼:‬‬
‫ונעמיק לחקר במסתרים‪,‬‬
‫כביכול חוזי־ עליון אנחנו‪.‬‬
‫כה נבלה בינות כתלי הכלא‬
‫את ריב התקיפים ונכליהם‪,‬‬
‫כעפל וגאות בסוד ירח‪.‬‬

‫אדמונד‪ .‬קחום מפה !‬

‫אלים‬
‫כאלה _גם ‪...‬‬
‫קרבנות •ך ״ ‪..‬‬
‫על זי‪ :‬ז‬ ‫ליר‪.‬‬
‫הקטירו מר‪ ,‬קורדליה‪ .‬את עמי?‬
‫אער יאמר הפרד‪ - ,‬משמי־מרום‬
‫יקח זנבות־אודים להבריחנו‬
‫כעועלים מכרם‪ .‬אל תבכי!‬
‫עצמותם‪,‬‬
‫מח ‪ : -‬ז‬‫רקב עד ‪-‬‬ ‫־‪1‬יבוא ז זי‬

‫‪158‬‬
 ‫ולא יךאונו מתיפחים בבכי!‬
‫תפח רוחם‪ ,‬ולא יזכו! ‪ -‬נלך!‬
‫ליר וקורדליה מובלים בידי חיל המשמר;‬

‫הסכת ו‪-‬עמע‪ ,‬קצין! קח את הכתב‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫והוליכם לכלא‪ .‬רוממתיך‪,‬‬
‫ואם את הכתוב פה תקים‪,‬‬
‫אוסיף לרוממך‪ .‬ועימה לב‪:‬‬
‫כדור כן האדם; אין רחמים‬
‫זז!‬ ‫‪-‬י‬

‫בחרב‪ .‬עליחותך הנכבדה‬

‫יע לעעות בלי אמר ודברים‪.‬‬
‫אמר‪ ,‬כי תעשה‪ ,‬ולא ‪ -‬בקע‬
‫מזל אחר‪.‬‬

‫אני מוכן‪ ,‬מילוךד‪.‬‬ ‫הקצין‪.‬‬

‫עשה‪ ,‬אפוא‪ ,‬וצלח‪ .‬אך עימה לב ‪:‬‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫כלכל את מעשיך לאלתר‪,‬‬
‫ככל עצויתיף‪.‬‬

‫אינני סוס־רתמה אוכל מספוא;‬ ‫הקצין‪.‬‬

‫אם מעשה־אנויש הוא ‪ -‬אעשנו‪.‬‬

‫קול קרנות‪ .‬נכנסים אולבני‪ ,‬נונריל‪ ,‬רנן‪ ,‬קצינים וחיילים‪.‬‬

‫הרבה גבורה הוכחת‪ ,‬סר‪ ,‬היום‪,‬‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫נם המזל שחק לך‪ .‬אויבינו‬
‫בעביך‪,‬‬
‫‪ :‬־ ־• ‪:‬י‬
‫נפלו‬ ‫הנה כלם‬
‫\ יי י־ ‪:‬‬
‫הסגר נא בידינו את עבוייך‪,‬‬
‫‪• •:‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪-‬‬
‫־‪.‬‬ ‫נד‪-‬‬ ‫ז‬ ‫־ ;־־‬

‫‪159‬‬
 ‫וכצרך בטחוננו וכבודם ‪-‬‬
‫פן מנעה‪.‬‬

‫מצאתי כי אך טוב‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫לעלח את המלך ה^ייע‬
‫מעמר‪.‬‬
‫עליו • ‪▼:‬‬ ‫ולשים ־‪▼1‬‬
‫לכלא ‪■:‬ד •‬
‫כי עז לשיבתו ורום־כבודו‬
‫למשך אליו את לב המון־העם‬
‫ועל פנינו להפך החרב‬
‫אעד מעלנו בה‪ .‬גם המלכה‬
‫‪• : ------------- --‬י־‬ ‫‪x‬‬ ‫•ד ־ ‪:‬‬ ‫‪:‬־‬

‫מועד‬
‫עלחה‪ ,‬אפוא‪• ,‬עמו‪: .‬בבוא **‬ ‫\ ‪■:‬י‬
‫הם יתיצבו לפני דיניהם‬
‫זעה־‪1‬־‪1‬ודם‬‫כעת ~ז‬ ‫לתת הדין‪.‬‬
‫־־•'▼••‬ ‫‪•• 7‬‬
‫כסה דכל איע; ואח עכל אחיו‬
‫ז •‬ ‫ז ־‬ ‫‪ :‬ז‬ ‫\ ד‬

‫הקרב‬‫יקלל ־ ‪• :‬ז‬‫מרתח עוד ‪:‬־י••‬

‫ובלב \‪▼:‬‬ ‫‪:‬‬
‫אער ידע אימיו‪ .‬אכן‪ ,‬אפוא‪,‬‬
‫••‬ ‫־‪ •• 1‬י‬ ‫ז‬ ‫••‬ ‫‪1‬־‬
‫־‬ ‫‪:‬־ ־‪.‬־‬

‫לא זו העת לדון על מלך ליי־‬

‫ועל קורדליה‪.‬‬
‫במחילת כבודך‪,‬‬ ‫אולבני‪.‬‬
‫רק תער־השכירה היית כאן‪,‬‬
‫אחי‪.‬‬
‫‪:‬ולא ‪ 1‬׳‬
‫אך לי הוא המעפט‪,‬‬ ‫רגן‪.‬‬
‫וטוב אער ר‪.‬עאל את פי‪ ,‬בטרם‬
‫תאמר כזאת‪ .‬הוא צבאותי נהג‪,‬‬
‫בעמי‪,‬‬
‫למשל ‪. . .‬‬
‫ידיו ‪. .‬‬
‫‪.‬מלאתי את ^‬
‫וברום־מעלתו הלא יאה לו‬

‫‪160‬‬
 ‫לאח‪.‬‬
‫להיות ‪ :‬ז‬
‫•‪:‬‬
‫לאט נא לך‪ ,‬לאט!‬
‫‪▼ :‬‬ ‫ז *‬ ‫ד‬ ‫‪-‬‬ ‫‪:‬‬
‫גונריל‪.‬‬
‫בזכות עצמו הוא יתעלה רב יתר‬
‫מבזכותך עלך‪.‬‬
‫הוא בזכותי‬ ‫רגן‪.‬‬
‫כעת;רום אל על עד אין ערך לו‪.‬‬

‫אולי‪ ,‬אס;שאך לו לאשה‪.‬‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫בכל לצון יע עמץ נבואה‪.‬‬ ‫רנן‪.‬‬

‫הו‪ ,‬הו• איטר חזית בלזות־עידם‪.‬‬ ‫גונריל‪.‬‬

‫חליתי‪ ,‬לדי‪ :‬לולי זאת‪ ,‬עניתי‬ ‫רנן‪.‬‬

‫‪:‬ככל חמת־ רוחי לך‪ .‬המצביא!‬
‫‪■: -‬‬
‫‪-‬‬‫‪-‬‬‫‪-‬‬
‫‪-‬‬‫‪-‬‬ ‫ז*‬ ‫•‬ ‫‪-‬‬
‫‪-‬‬‫‪-‬‬‫‪-‬‬
‫‪-:‬‬ ‫ד‬
‫•‬

‫ל!ח צבאותי‪ ,‬עברי וממלכתי‬

‫ומשל בהם ובי‪ .‬עלי ‪ -‬עלף‪.‬‬
‫והעולם עדי‪ ,‬כי אויתיף‬
‫להיות לי לאיעי ואלופי‪.‬‬

‫התאמיני כי תזכי לכךז‬ ‫נונריל‪.‬‬

‫אולבני‪ .‬הן לא תוכלי להניאה מזאת‪.‬‬

‫אדמונד‪ .‬גם לא אתה!‬ ‫־ ▼‬ ‫־‬

‫אחי־כלאים‪.‬‬
‫אוכל‪: ,‬־־ ־ ‪•1 :‬‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫רגן‪.‬ל א ד מונד‪ .‬הכה בתף! וקומה והוכח‬

‫זכותך לטל את עצר ממעלתי!‬

‫‪161‬‬
‫אולבני‪ .‬לאדמוני‪ .‬עמד ושמע! על מו־ד־במלכות‬
‫דעצור אתה ונחש־הפז הזה ‪. . .‬‬
‫_‪...‬‬ ‫‪ -‬ז‬ ‫‪- :‬‬ ‫‪1‬‬
‫‪-‬־‬

‫מורה על גונריל‪.‬‬

‫בישם אישתי אנוסני למכחול‬

‫להיות ‪1‬לך‪ ,‬אחותנו היפה‪.‬‬
‫‪ -‬ן ז‬ ‫״‬ ‫‪1‬‬ ‫• ‪:‬‬

‫היא כבר ארשה בסתר למילורד‪,‬‬

‫ובעלה מונע שדוכיך‪.‬‬
‫ואם תרצי חתן‪ ,‬תני עין בי‪,‬‬
‫מקדושת לו‪.‬‬
‫כבר ‪\ :‬י‪ •,‬ד‬
‫אשתי ‪ :‬־י‬
‫־ ‪*:‬‬
‫בדחן!‬ ‫נונריל‪.‬‬

‫חמוש הנף‪ ,‬גלוסטר‪ - ,‬קול עופר!‬ ‫אולבד‪.‬‬

‫ואם לא ערצב אל הדוקרב‬
‫אדם על הבגידה להוכיחף‪- ,‬‬
‫‪* ...‬‬ ‫•‬ ‫‪:‬‬ ‫ז‬ ‫־ ‪• :‬‬ ‫־‬ ‫▼ •ד‬

‫ז ה ע ר ב ו נ י‪ ,‬מטיח כסיה בפניו‪.‬‬

‫דבר‪,‬‬
‫ד ד‬
‫כי לא אטעם‬ ‫־‪.‬־ ‪ :‬־‬

‫עד אם ברור אוכיח על פניף‬

‫את כחשף ככל שהךשעתיף‪.‬‬

‫חליתי‪ ,‬רע לי‪ ,‬רעי‪.‬‬ ‫רגן‪.‬‬

‫אלולי ק‪,‬‬ ‫נונריל‪ .‬לנפשה‪.‬‬

‫הלא אכפר בכדו סם־המות‪.‬‬

‫הנה גם ערבוני! המרשיעני‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫כבן־מךדות ‪ -‬בדאי הוא כנבל!‬
‫תקעו שופר! אשר יעז לבוא‪,‬‬

‫‪162‬‬
 ‫אם הוא‪ ,‬ואם אתה‪ ,‬בעז אוכיח‬
‫כבודי ויישרתי‪.‬‬

‫אולבני‪▼ .‬כרוז!‬

‫ג׳ש‪-‬הנה‪ ,‬־הכרח!‬
‫‪x‬‬ ‫"ד‬
‫דכרוזי‪.‬‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫הפעם סמך על עזןדף בלבד;‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫הלא בעמי קבצת את החיל‪,‬‬
‫בעמי גם עלחתיו‪.‬‬

‫גובר!‬
‫חליי ‪..‬‬
‫;■‬ ‫ז‬
‫רגן‪.‬‬

‫האהל‬ ‫הביאוה אל‬

‫־‪ •.‬־‪••• 1‬‬ ‫ז■‬‫‪:‬־ •‬
‫הורע לה ‪. . .‬‬
‫ד‬
‫•‬
‫אולבגי‪.‬‬
‫רגן מוצאת; נכנס הכרח‪.‬‬

‫גע הנה‪ ,‬הכרוז! תן קול עופר‬

‫וקרא את המגלה‪.‬‬

‫תן קול עופר!‬ ‫הקצין‪.‬‬

‫קול שופר‪.‬‬

‫הכרח‪ ,‬קורא‪- .‬מי האיע בקרב בני חילי‪ ,‬אער לו התאר והמעו־ה‬
‫ויש עם לבו להעיד באז־מונד‪ ,‬המתקרא אלוף גלוסטר‪,‬‬
‫ולהוכיחו על פניו‪ ,‬כי בן־מעל הוא ובוגד־בגד‪ ,‬יקרב‬
‫נא עם התקיעה השלילית ויקום לנגדו‪ - ,‬כי הוא נכון‬
‫לעמד עלנפעד‪.‬‬

‫קול וצופר!‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫תקיעה ראשונה‪.‬‬

‫‪163‬‬
 ‫עוד הפעם י‬ ‫הכרוז‪.‬‬
‫תקיעה שניה‪.‬‬

‫עוד הפעם!‬ ‫הכרוז‪.‬‬

‫תקיעה שלישית; קול שופר אחר עונה מאחורי הבמה‪.‬‬
‫בעל‪-‬השופר‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫חגור־חרב‪ ,‬ולפניו‬

‫ולקול־עופר‬
‫▼‬ ‫‪ :‬י‬
‫חפצו‪,‬‬ ‫עאל▼נא‪ ,‬מה■ד ‪:‬‬‫‪-:‬‬ ‫אולבני‪.‬‬
‫הנהז‬
‫יו­‬
‫הופיע‬
‫•‬
‫מה‬‫■ד‬
‫על‬
‫אתה ז‬
‫מי ‪▼-‬‬ ‫הכרה‪.‬‬
‫באת‬
‫ו­‬ ‫•ד‬
‫ולמה‬
‫‪ :‬־‪ 1‬ז‬
‫תארך?‬
‫ז ‪ : 1‬י‬
‫עמך?‬
‫י‬ ‫‪:‬‬
‫מה‬
‫לקול עופר ז‬
‫דעו כי עמי אבד‪,‬‬ ‫אדגר‪.‬‬
‫כי ען בוגדים ברעל כךסמתו;‬
‫אך בן־חורין הנני‪ ,‬כיריבי‬
‫ואיע־חרמי‪.‬‬
‫ומי הוא יריבך?‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫מי כאן עלוחו על אךמונד‪ ,‬גרף על גלוסטרז‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫אני עצמי; מה חפצך?‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫עלף חרב‪,‬‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫ואם דברי ידאיבו לב אציל‪,‬‬
‫הקם בי זרועך; הנה חרבי!‬
‫כי בזכותי‪ ,‬בזכות יחוס־אבות‪,‬‬
‫וזכות אבירותי והךצז־קי‪- ,‬‬
‫אךעיעך‪ ,‬כי חרף עצמתך‪,‬‬

‫‪164‬‬
 ‫עז חרבך‪ ,‬תפארת עלומיך‬
‫ומזלף היום‪ ,‬בו יעטרוף‬
‫ההוד והגבורה‪ - ,‬אתה בוגד !‬
‫פעעת באלים‪ ,‬באב‪ ,‬באח‪,‬‬
‫זז‬ ‫זז‬ ‫••‬
‫ז•‬ ‫ז ־ ‪ :‬ז‬

‫מעלת בדכס‪ ,‬ירום הודו‪,‬‬

‫ז‬ ‫‪ \-‬ז‬ ‫ז ‪ : -‬ז‬

‫וכל־כלף‪ - ,‬למן עער ראעף‬

‫עד העפר עבכפות־תליף‪- ,‬‬
‫בוגד כערץ זה! אם תען ‪-‬לאו‪- -‬‬
‫בחזק־יד‪ ,‬בחרב‪ ,‬בעזוז‪,‬‬
‫בעלילות אוכיח על פניך‪,‬‬
‫אתה עקרן!‬

‫זכאי אני לעאל תחלה‪ ,‬מה שמך ;‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫אך חזותף‪ ,‬עיע בה הוד ועז‪,‬‬
‫ושפתותיף‪ ,‬עהפיקו נךיבות‪,‬‬
‫הפעם יניעוני לותר‬
‫על זכיותי לפי דיני הסיף !‬
‫את הבגידה אטיח בפניך‬
‫והכזבים אעיבה אל לבף;‬
‫• ‪ :‬י‬ ‫ד‬ ‫ז‬ ‫ז•‬ ‫‪ :‬־ ‪ :‬ז•‬

‫וכדי עלא ןחטיאו הדברים‪,‬‬

‫אסל להם הדרך בחרבי‬
‫אל מעכנם לעד‪ - .‬השופרות!‬
‫ז‬ ‫‪-‬‬ ‫ז ־‬ ‫• ‪ :‬זז‬

‫קול שופרות‪ ,‬צחצוח חרבות‪ ,‬אדמונד נופל‪.‬‬

‫אל תמיתהו עוד!‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫מרמה היא‪ ,‬גלוסטר‬ ‫נונריל‪.‬‬

‫בדין ך‪.‬םןף להעיב ןכלת‬

‫‪165‬‬
 ‫את פני הפלמוני‪ .‬הו‪ ,‬לא נצחת‪- ,‬‬
‫נרצחת במרמה‪.‬‬ ‫ז־‬ ‫• ‪:‬‬ ‫־ ‪■ :‬ד‬ ‫•‪:‬‬

‫בלמי את פיך‪,‬‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫פן יסתמנו המכתב! לאדמוני‪ .‬הבט‪,‬‬
‫נבל‪ ,‬וקרא את חרפתך!‬
‫ל מנייל‪ .‬אספיק־לך‪ ,‬לדי! ההכרתז!‬
‫נותן את המכתב לאדמונד‪.‬‬

‫ואף אם כן ‪ . . .‬הן מלכותי היא זאת‪,‬‬ ‫גונ ריל‪.‬‬

‫ומי זה;שפטני!‬
‫הה מפלצת!‬ ‫אולבני‪.‬‬
‫ובכן‪ ,‬אפוא‪ ,‬הכךת את המכתב ז‬

‫יוצאת‪.‬‬ ‫אל תשאלני‪ ,‬מה הכרתי ‪. . .‬‬ ‫נונריל‪.‬‬

‫לך!‬ ‫לקצין‪.‬‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫היא משתוללת‪ ,‬שים עליה עין‪.‬‬
‫הקצין יוצא‪.‬‬

‫שמצאת בי ‪ -‬דעשיתי‪,‬‬
‫•‬ ‫•‬ ‫‪ •:‬ד‬
‫עול‬
‫•\‬
‫אדמונד‪ .‬כל‬
‫ז‬ ‫־‪1‬‬ ‫־ד‬ ‫־‪1‬‬

‫ורב‪ ,‬ורב מזה! ימים עידו‪.‬‬

‫הם תמו כחיי ‪ . . .‬אך מי אתה‪,‬‬
‫שככה נצחהני? אם אציל‪- ,‬‬
‫■ד •‬ ‫*‬ ‫ז •‬ ‫־ ־ ‪:‬‬ ‫יי יי‬

‫מחול לך‪.‬‬

‫נמחל נא זה לזה‪.‬‬
‫‪.1‬־‬
‫־‬ ‫••־‬ ‫ת־‬ ‫־ ‪ :‬־‬
‫אדני•‬
‫ביחוסי ‪ -‬איני קטן ממך;‬
‫ואם גדול ‪ -‬גדול גון עוונך‪.‬‬

‫‪166‬‬
‫אני הוא בן אכיף‪ - ,‬אךגר ?זמי‪.‬‬
‫צדקך אלים; פ?זעי תענוגינו‬
‫למוסר;‬
‫ד‬ ‫‪:‬‬
‫הם בידם השבט‬
‫־■•־‪.‬־‬ ‫‪ :‬ז ־ו‬

‫כי הוליךף אבינו במח‪#‬ך‪- ,‬‬

‫עיניו‪.‬‬
‫ח‪#‬כו •• ז‬
‫־‪: 1‬‬
‫אמת‪ ,‬אמת וצדק!‬ ‫אדמונד‪.‬‬
‫נסב גלגל הזמן‪ :‬הריני פה!‬

‫הדר־מלכות נכר בגנוניף‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫כהרף־עין‪ .‬ג?ז ואחבקף•‬
‫יתץ לבי אם מעודי שנאתי‬
‫אותך ואת אביך‪.‬‬

‫זאת ידעתי‪,‬‬
‫ד־ ‪• :‬‬
‫אדגר‪.‬‬
‫נסיך ;קר!‬

‫איפה עד כה נחבאת?‬ ‫אולבגי‪.‬‬

‫איכה נוךעו לןז סבלות אביך?‬

‫עם ?וטפלתי בו‪ - .‬לא אאריך‪,‬‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫לבי‪.‬‬
‫ישבר • •‬
‫דברי‪ ,‬לו • ד ••‬
‫וכתם ‪ :‬ז ־‬
‫‪:‬‬
‫מפני מ?ופט־המות ?ונכרך‬
‫בעקבי(הו נעם־החיים‪,‬‬
‫א?!ר נבחר מאה חבלי־מיתה‪,‬‬
‫התחפשתי‬
‫אזן ‪--- . .‬‬
‫אחת!) ‪.‬‬ ‫מיתה ‪--‬‬
‫ולא ‪..‬ן‬
‫כהלך מ?וגע‪ ,‬בלבו?ו סחבות‬
‫א?ור הבהיל כלבים‪ ,‬ואת אבי‬

‫‪167‬‬
 ‫הדם‪,‬‬
‫־▼‬
‫כך ב‪#‬תי טבעות‬‫ד<‬
‫פג‪#‬תי‬
‫ד ‪•: -‬‬

‫‪#‬נעקרו מהן אבני־המלואים‪.‬‬

‫הייתי נוהגו‪ ,‬מביא לחמו‬
‫‪ -‬ן‬ ‫‪...‬‬ ‫•‬ ‫ז•‬

‫מן הצדקה‪ ,‬מעודדו‪_- ,‬אןד אוי לי‪,‬‬

‫‪#‬כל הזמן אליו לא התודעתי‬
‫ורק היום‪ ,‬לעת חגר החרב‪,‬‬
‫באפס־בטחון‪ ,‬אך בתקוה‪,‬‬
‫ספרתי לו כל נדודי עד הנה‬
‫לברכני‪.‬‬
‫‪• :‬ד ‪• *• :‬‬
‫חליתי‬
‫* * •‬
‫פניו‬
‫ד ז־‬
‫ואת‬‫‪• :‬״•‬

‫אך לבבו הדך ‪ -‬באין אונים‬

‫וצער‪,‬‬
‫־‪------ 1‬‬
‫בין •גיל‬
‫•• ‪1‬‬
‫במלחמה‬
‫־ • ו ז ז‬
‫לשאת‬‫■ד‪-‬‬

‫פתאם‬
‫• ‪:‬‬
‫נפעם‬
‫•‪ 1‬־‬
‫‪-‬‬ ‫עליו‪,‬‬
‫־‪▼ 1‬‬
‫תקפו‬
‫ד ‪1:‬‬
‫א‪#‬ר‬
‫‪•:‬‬

‫וי‪#‬בר‪.‬‬ ‫‪ -‬ז ‪-‬‬

‫לבי‬
‫• •‬
‫נגעת ־עד‬
‫ז— ‪ :‬ד‬
‫אדמונד‪.‬‬
‫וגם היטבת לו‪ .‬אבל המ‪#‬ך;‬
‫נדמה‪ ,‬כי עוד רבות עמך לומר לי‪.‬‬

‫החר‪:#‬‬
‫דבריך עוד‪ . _- ,‬״‬
‫עצבים ‪• .‬ן‪| ..‬‬
‫אם ‪.....‬‬ ‫אולבגי‪.‬‬
‫בדי־עמל הבלגתי על דמעות‬
‫‪ :‬־‪1‬‬ ‫־‬ ‫• ‪ :‬־ ‪• :‬‬ ‫ד ד‬ ‫‪ :‬״‬

‫למ‪#‬מעם‪.‬‬ ‫‪ : • :‬ז ז‬

‫אין זו תכלית־העצב‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫כי אם למואסיו; אך ן‪ #‬יגון‬
‫והוא עולה על כל תכלה וקץ‪.‬‬
‫לקול בכן ‪ ,‬המר הופיע אי‪,#‬‬
‫א‪#‬ר עד כה ראני במרודי‬
‫וסר מעל פני מרב תעוב‪,‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪..‬‬ ‫ן‪-‬‬
‫■‬ ‫‪-..‬‬ ‫‪•.‬ן‬

‫‪168‬‬
 ‫אבל היום‪ ,‬ל‪#‬מע מי אני‪,‬‬
‫חרועותיו‬
‫צוארי‪▼ : ,‬‬ ‫נפל על‬
‫▼־־־־▼ •‬
‫חבקוני בהזקה‪ ,‬חבוק ונעות‬
‫בבכי‪ ,‬הקורע לב־עבדם;‬
‫אחר גהר על גוף אבי הטח‬
‫על ליר ועל עצמו זיברי־זועה‬
‫עלא עמעום אזנים; ובדברו‪,‬‬
‫גבר עב רון לבו‪ ,‬ונקפדו‬
‫מיתרי חייו; ‪ -‬וכאן הריע עוב‬
‫קולו עלשופר‪ - ,‬ועזבתיו‬
‫אובד־חועים‪.‬‬

‫ומי היה האיע?‬

‫‪• 1‬‬ ‫דד‬
‫אולבד‪.‬‬

‫קנט‪ ,‬סר; הלא הוא קנט‪ ,‬יטנתחפע‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫להתלוות למלך ענזיהו‬
‫וכך יטרתו כעבד כנעני‪.‬‬
‫נכנס במרוצה אביר‪ ,‬פגיון בידו‪ ,‬ודמו מטפטף‪.‬‬

‫הצילו! הו הצילונא!‬ ‫האביר‪.‬‬

‫את מיז‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫הגד!‬ ‫אולבגי‪.‬‬

‫מה סוד הזים עבפגיון?‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫עודנו חם‪ .‬עודו עיטן‪ .‬כרגע‬ ‫האביר‪.‬‬

‫הוצא מלב ‪ -‬היא מתה!‬
‫‪ -‬־‪1‬‬ ‫•‬ ‫* ־•‬ ‫■ד‬

‫מי? דבר!‬

‫‪169‬‬
 ‫רעיתף‪ ,‬מילורד; היא גם הרעילה‬ ‫האביר‪.‬‬
‫את אחותה‪ :‬היא הוךתה בכך‪.‬‬ ‫־י ▼‬
‫‪:‬‬

‫ארעתי את ‪21‬ותיהן‪ :‬דכעת עלעתנו‬

‫‪:1‬״‬
‫‪:‬־‬ ‫•‬
‫•‬ ‫‪■••:‬די‬
‫אדמונד‪.‬‬
‫נחג הקדועץ‪.‬‬

‫הנה דעם קנט!‬

‫די‪:‬‬‫•‬
‫אדגר‪.‬‬

‫יובאו לכאן■ ‪ -‬חיות הן או מתות!‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫האביר יוצא‪.‬‬

‫זה דין עליון יפיל אימה עלינו‪,‬‬

‫אך לא יכמיר לבנו עליהן‪.‬‬
‫נכנם קנט‪.‬‬

‫אבוי‪ ,‬זה הוא? אבל לא זו העת‬

‫פניו נקביל פה כראוי לו‪.‬‬
‫זז‬ ‫ד ד‬
‫איפר‬
‫‪•1‬‬‫־‪:‬‬

‫ברכת עלום הבאתי למלכי‬ ‫קנט‪.‬‬

‫ואדוני‪ .‬האם איננו פה?‬

‫עכחנו העקר! הגידה‪ ,‬אדמונד‪,‬‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫היכן הוא ליר‪ ,‬איפה בהו קורדליה?‬
‫מובאות נויותיהן של גונריל ורגן‪.‬‬

‫קנט?‬ ‫ראית‪,‬‬
‫■ ד • ▼ ־ד ‪: 1‬‬

‫הדבר?‬ ‫מה פער‬

‫‪ -‬״ ; • ‪ ■ -‬ר ד‬
‫קנט‪.‬‬

‫בגללו‬
‫• ‪ :‬־‪1‬‬
‫אדמונד‪.‬‬
‫‪:‬‬ ‫•ד ‪:‬‬
‫אהבו •דאת‬ ‫הן‬
‫•• י ז ‪ :‬־‬
‫אדנר‪.‬‬
‫רעותה‬
‫ד‬ ‫‪:‬‬
‫האחת ;■את‬‫ד ‪- -‬‬
‫הרעילה‬
‫ד‬ ‫־‬

‫נפעה‪.‬‬
‫‪ : -‬ד‬
‫את‬ ‫גם‬ ‫‪-‬‬
‫טרפה‬
‫ד ‪ :‬ר‬
‫ואחר־כך‬
‫ר<‬ ‫‪:‬־ ‪-‬‬

‫‪170‬‬
 ‫אמת נכון‪ .‬הליטו את פניהן‪.‬‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫קרוב קצי‪ .‬בקעתי להיטיב‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫למרות טבעי עלי‪ .‬מהר‪ ,‬מהר‪,‬‬
‫עלהו רצים אל המבצר ‪ -‬מהרו! ‪-‬‬
‫כי להורג צויתי להוציא‬
‫את ליר ואת קורדלןה‪.‬‬

‫חועו!חועו!‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫לאן‪ ,‬מילורד! למי נתן הצוז‬ ‫אדנר‪.‬‬

‫תן אות לבטולו‪.‬‬

‫אמנם‪ ,‬נכון‪:‬‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫הנה חרבי‪ ,‬לך תעה לקצין!‬

‫מהר‪ ,‬כי העבעתיף‪.‬‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫אדבר יוצא‪.‬‬

‫על דעת אעתף ודעתי‬ ‫אדמונד‪.‬‬

‫עזר לתלות בסהר את קורדל;ה‬
‫ואחר־כך לטען‪ ,‬כי מיאוע‬
‫אבדה עצמה לדעת‪.‬‬

‫יעמרוה‬ ‫אולבני‪.‬‬
‫מלפני‪.‬‬
‫• ‪• :‬ד ־‬
‫סלקוהו‬
‫־ ‪1 :‬‬
‫אלי־מרום!‬
‫־‪1‬‬ ‫‪-‬״‬
‫מוציאים את אדמונד‪.‬‬

‫נכנס ליר‪ ,‬וקורדליה המתה על זרועותיו; אחריו— אדבר‪ ,‬קצינים ועוד‪.‬‬

‫ןלל‪ ,‬ילל‪ ,‬ןלל! לב־אבן הוא לבכם ;‬ ‫ליר‪.‬‬

‫הה‪ ,‬לו כלי עינים ולישועת‪,‬‬
‫‪:‬‬ ‫־ ־•‬
‫־‬ ‫\־‬ ‫▼‬

‫‪171‬‬
 ‫ונתפלצו עמים מבכיי‪.‬‬
‫לעולמה ולא תעוב‪.‬‬
‫ד‬
‫•‬ ‫דד‬ ‫‪:‬‬
‫הלכה‬
‫ד‬ ‫ד‬ ‫‪:‬‬

‫;דעתי להכיר בין חי למת;‬

‫כגוע־עפר‪ .‬ראי דהביאו‪,‬‬
‫•‬ ‫דד‬
‫‪ •:‬י‬ ‫‪:‬‬
‫מתה‬‫ד‬ ‫•‬
‫•‬

‫ואם יועם זירר מהבל פיה ‪-‬‬

‫‪7‬‬ ‫י‬ ‫*״ ־‪.‬־ *‪*.‬‬ ‫״‬ ‫״־‬ ‫‪ :‬״‬

‫חיה!‬
‫‪▼-‬‬
‫עודה‬
‫זי‬

‫הזהו יום־הדין?‬ ‫קנט‪.‬‬

‫האלה אימותיו?‬
‫‪7‬‬ ‫־•‬ ‫־ •־ ד‬
‫אדנר‪.‬‬

‫הקיץ הקץ!‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫רוחפת הנוצה! עודה חיה!‬

‫‪-‬ז‬ ‫‪1‬‬
‫־‬ ‫ד‬ ‫‪•:‬‬
‫ליר‪.‬‬
‫אם כן‪ ,‬הנה הגמול לכל סבלי‬
‫ידעתי‪.‬‬
‫אער ‪• :‬‬
‫‪:‬־־‪.‬־‬
‫הטוב !‬ ‫הו מלכי‬ ‫כורע ברך‪.‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫סור‪ ,‬סור מפה!‬ ‫ליר‪.‬‬

‫זה קנט‪ ,‬זה יךיך־ף‪.‬‬ ‫אדנר‪.‬‬

‫;מה עמכם! בוגדים! רוצחים! כלכם‬ ‫ליר‪.‬‬

‫מתה‪.‬‬
‫ד‬
‫להצילה יכלתי‪ - ,‬אך היא‬
‫‪.‬‬ ‫‪1-‬‬ ‫‪:‬־•־ד‬

‫קורדליה‪ ,‬קורדליה‪ ,‬חכי נא!‬

‫היה דענג‬
‫דד‬
‫קולה‬
‫ד‬
‫דהא‪ ,‬דמה אמרת?‬
‫י‬ ‫▼־‪::‬‬

‫ורך‪ - ,‬והוא תפארת באעה‪.‬‬

‫הרגתי את העבד עתלאך‪.‬‬

‫‪172‬‬
 ‫אמת־נכון‪ ,‬מילורד‪.‬‬ ‫הקצין‪.‬‬

‫לא כן‪ ,‬בחור ז‬ ‫ליר‪.‬‬

‫היו ןמים עלאבחת חרבי‬
‫זקנתי‪,‬‬
‫ז־־'‪• :‬‬
‫עתה‬
‫־־ד‬
‫רקדו סביבי‪.‬‬
‫־‪ : 1‬׳‬
‫הכל‬
‫תעעתי מן הצער‪ .‬לקנט‪ .‬מי אתה?‬
‫עיני כהו מעט; ‪ -‬הנה אגיד ‪. . .‬‬

‫אם עמם נחלו חסז־י מזל‬ ‫קנט‪.‬‬

‫לסניף‪.‬‬
‫אחד הוא ‪ :‬די‪.‬״ י‬
‫••• יד‬
‫חעמו ‪-‬‬
‫‪:‬־‪:‬־‬

‫כאן חעכה מעט‪ - ,‬אתה הוא קנט?‬ ‫ליר‪.‬‬

‫קנט עבדף אני‪ ,‬והיכן לויים ז‬ ‫קנט‪.‬‬

‫דברתי;‬
‫• ‪ :‬ד •‬
‫היה‪ - ,‬על‬
‫דד‬
‫דבחור דוטוב‬ ‫ליר‪.‬‬
‫חמום־אגרוף ‪ . . .‬עכעו ‪ -‬עוכן עפר‪.‬‬

‫לא‪ ,‬מלך רם‪ .‬אני הוא קיום זה‪.‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫נראה ונוכח‪.‬‬ ‫ליר‪.‬‬

‫אני האיע אער מיום אידף‬ ‫קנט‪.‬‬

‫לא עזבך‪.‬‬

‫וגם ברוך תהיה!‬ ‫ליר‪.‬‬

‫הם מלברך! אלמון ועכול סביב‪.‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫בנותיך הבכירות ביאורן‬
‫טרפו נפען לדעת‪.‬‬

‫‪173‬‬
 ‫כך נז־מה לי‪.‬‬ ‫ליר‪.‬‬

‫לשוא‬
‫־ ז־ ‪:‬‬
‫יודע ־מהו ▼סח‪.‬‬
‫״ ־‬
‫אין הוא‬
‫״ י‬
‫אולבני‪.‬‬
‫עוד נשבר אזנו‪.‬‬

‫אכן‪ ,‬לשוא‪.‬‬ ‫אדבר‪.‬‬

‫נכנס קגין‪.‬‬

‫סר‪ ,‬אדמונד מת‪.‬‬ ‫הקצין‪.‬‬

‫מה ערך לו כעת!‬ ‫אולבני‪.‬‬

‫שמעו נא מחובתי‪ ,‬רעים ולורךים ;‬
‫אם יש עוד תנחומין בזכרונו‪,‬‬
‫לא אחשכם‪ - .‬את עבט מלכותי‬
‫בהוד שיבו אשיב לו וימלך‬
‫עד יום מותו‪ .‬לקנס ולאדני‪-‬זכיותיכם כלן‬
‫איטיב ל_קדמותן‪ ,‬וכן אוסיף‬
‫כגמוליכם‪ .‬מפרי צךקותיהם‬
‫יאכלו שומרי־הבךית‪ ,‬ולמרשיעיה ‪-‬‬
‫ל!בעת־כו‪ 0‬־עון‪ - .‬ראו‪ ,‬הביטו!‬

‫פתיתי מתה ז לא‪ ,‬לא תדוןה עוד!‬ ‫ליר‪.‬‬

‫כל הלב‪ ,‬סוס‪ ,‬עכבר ‪ -‬הנה ןדויו‪,‬‬
‫ונשמתך יצאה? יצאה לנצח!‬
‫לנצח‪ ,‬נצח‪ ,‬נצח‪ ,‬נצח‪ ,‬נצח!‬
‫התירו הכפתור ‪ . . .‬חן־חן‪ ,‬מילורד‪.‬‬
‫ראית זאת? ראה! ראה שפתיה‪,‬‬
‫•▼‬
‫•‬‫ד•‬ ‫‪:‬‬ ‫‪ :‬״‬ ‫‪ :‬״‬ ‫ד •▼‬
‫■‬

‫ראה‪ ,‬ראה!‬

‫‪174‬‬
 ‫מת‪.‬‬

‫הוא מתעלף‪ - .‬מלכי!‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫פור התפורר‪ ,‬לבי!‬ ‫קנט‪.‬‬

‫הקץ‪ ,‬מלכי!‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫תעקם נפעו‪ ,‬הנח לו ויגוע‪,‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫רק מ&נאיו יאמרו להע־בו‬
‫עמק־הבכא‪.‬‬
‫אל •••״• י ־▼ ז‬
‫אכן‪ ,‬הוא מת‪.‬‬ ‫אדגר‪.‬‬

‫הפלא הוא‪ ,‬עהאריך לסבל‪:‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫היה כמת‪.‬‬
‫דד‬
‫דחעוב‬

‫אולבגי‪6< .‬אום מפה! עכיפו עומה עליגו‬

‫ז ־‬ ‫■ד‬ ‫ז‬ ‫־ ‪:‬‬ ‫•‬ ‫▼‬

‫לבכותם‪.‬‬
‫‪:‬־ ז‬
‫לקנט ולאדנר‪.‬‬

‫עמדו עניכם בסך־ץ‪,‬‬

‫רעי נפעי; רפאו נגעי הארץ‪.‬‬

‫לי עת לצאת‪ .‬קורא לי מלך ךב‪,‬‬ ‫קנט‪.‬‬

‫לא אתבועע ללכת אחריו‪.‬‬

‫נ&א בצוק הזמן; גאמר עכיפו‬ ‫אולבני‪,‬‬

‫רחעיו‪.‬‬
‫‪ 1‬ד ד‬
‫לא את חובת הלב‪ ,‬כי‬
‫־ ‪-‬‬

‫כבדו נסיונותיו על הזקן‪,‬‬

‫הנער בכמותם לא יסתכן‪.‬‬
‫יוצאים לקול גגינת־אבל‪.‬‬

‫‪175‬‬
 ‫פ ירושים‬

‫עמ‪ .7 ,‬״ליר‪ ,‬מלך בריטניה״ — בריטניה הקדומה‪,‬‬

‫המאוכלסת קלטים‪ ,‬היתה ארץ מפולגת מבחינה מדינית; ואלו‬
‫שקספיר מתארה כמלכות שלימה‪.‬‬
‫עמ‪ .7 ,‬״מלך צרפת״‪ — .‬״דוכס בורגונד״‪ — .‬בורגונד‬
‫היתה לפנים דוכסות בפני עצמה‪ ,‬שנוסדה במאה העשירית‬
‫לאחר סה״ג‪ .‬בימים הקדמונים של המלך ליר לא היו לא‬
‫מלכות צרפת ולא דוכסות בורגונד; במחזהו של שקספיר‪,‬‬
‫כבאגדה‪ ,‬משמשות תקופות שונות בערבוביה‪.‬‬
‫עמ‪ .7 ,‬״דוכס קורנוול״‪ — .‬קורנוול היא דוכסות בחלקה‬
‫הדרומי־מערבי של בריטניה‪.‬‬
‫עמ‪ .7 ,‬״דוכס אולבני״‪ — .‬אולבני הוא שמה העתיק של‬
‫צפון סקוטלאנד ההררית; אך בימי שקספיר סברו רבים‪ ,‬כי‬
‫היה זה שמו הקדמון של כל החצי הצפוני אשר לאי בריטניה‪.‬‬
‫עמ׳ ‪ .7‬״אלוף קנט‪,‬׳‪ — .‬קנט היא אלופות בחלקה הדרומי*‬
‫מזרחי של בריטניה‪.‬‬
‫עט׳ ‪ .7‬״אלוף גלוסטר״‪ — .‬במחזהו של שקספיר כפוף‬
‫האלוף גלוסטר לשליטו — דוכס קורנוול‪ ,‬גלוסטר — אחת‬
‫האלופיות באנגליה הדרומית־מערבית‪ ,‬בסמוך לאוכספורד‪.‬‬
‫עמ‪ .10 ,‬״תשע שנים נודד הוא בארץ־מרחקים״‪— ...‬‬
‫בתקופת שקספיר נהגו האצילים לשלוח את בניהם למסעות‬
‫ממושכים‪.‬‬
‫עט' ‪ .12‬״ומה בפי?״‪ — .‬לפי נוסח אחר של אגדת ליר‪,‬‬
‫ערכה קורדליה נאום על אהבתה את אביה‪ ,‬אך לשמע דברי‬
‫החנופה מפי אחיותיה‪ ,‬החליטה להחריש‪.‬‬
‫עמ‪ .14 ,‬״וסתרי הקאטה״‪ — .‬הקאסה היא אחת האלילות‬
‫האימתניות במיתולוגיה היוונית‪ ,‬אלת חזיוני־הליל והבלהות‪.‬‬
‫צלמה היה בן ג׳ ראשים‪ :‬של סוס‪ ,‬של כלב ושל אריה‪.‬‬
‫באמונות ימי־הביניים היתה הקאטה אלילת המכשפות‪.‬‬
‫עט׳ ‪ .14‬״הסקיתי הברברי״ וכר‪ — ...‬אכזריותם של‬

‫‪176‬‬
‫הסקיתים הקדמונים היתה עניינן של אגדות רבות ולמשל‬
‫בשפת רומי‪.‬‬
‫עם׳ ‪ .28‬״ויהיו פירושיהם של חכמי הסבע כאשר יהיו״‪—...‬‬
‫לאחר תגליתו של קופרניקום (‪ )1473—1543‬היו המשכילים‬
‫שבדור שואפים לפרש את כל מערכי תבל על דרך המדע‬
‫ולסתור דעותיהם של אסטרולוגים‪ .‬גלוססר הזקן מחזיק־‬
‫בנושנות ופוסל השקפה זו‪.‬‬
‫עם' ‪ .29‬״כתום איש בית־לחם״‪ — ...‬לאחר שנסגרו בתי־‬
‫המנזר באנגליה (במאה הט״ז)‪ ,‬נתיחד בית־המנזר של בית־‬
‫לחם (באנגלית‪ ,‬על דרך הקיצור‪ — .‬ת‪ 1‬ג‪ )8 )*11‬לבית־משו־‬
‫געים‪ .‬את חשוכי־המרפא חדלו ״לרפא״ (היינו‪ :‬לשפוך מים‬
‫על ראשם‪ ,‬להכותם‪ ,‬לכובלם וכיו״ב) והוציאום לחופשי‪,‬‬
‫לשוטט ולפשוט יד‪ .‬בפי העם נתקראו הללו בשם ״תום איש‬
‫בית־לחם״‪( .‬להלן מתחפש אדגר כ״תום״ זה)‪.‬‬
‫עמ‪ .30 ,‬״מאימתי באת בסוד האיצסגנינים ?״ — אופייני‬
‫הדבר‪ ,‬שצעירי־הדור (אדמונד‪ ,‬אדגר)‪ ,‬שלא כזקנים (ליר‪,‬‬
‫גלוסטר)‪ ,‬היו כופרים באסטרולוגיה‪.‬‬
‫עם' ‪ .34‬״וביום צום הינזר ממאכלי דגים״‪ — ...‬פסוק זה‬
‫נחלקו בו המפרשים פירוש א׳ ‪ :‬אינני מקיים מצוות הצום כדת‬
‫הקאתולים (שאכלו דגים‪ ,‬ולא אכלו בשר)‪. ,‬דהיינו — הנני‬
‫בן נאמן לכנסיה הפרוטסטאנטית (באנגליה בימי שקספיר‬
‫החריף פולמוס הפרוססטאנטיזם והקאסוליציזם ולבש צורת‬
‫מלחמה פוליטית‪ ,‬שבה היו הקאתולים הצד הריאקציוני)!‬
‫פירוש ב‪ :‬אין בי ממידת הציימנים‪ ,‬דהיינו — הנני מחבב‬
‫אכילה של ממש‪( .‬בימי אלישבעת היו הבריות אומרים ‪ :‬״אדם‬
‫ישר הוא זה‪ ,‬שאינו אוכל דגים״‪ ,‬דהיינו — פרוטססאנם‬
‫ואינו מאדבי הממשלה)‪.‬‬
‫עס׳ ‪ .40‬״איו תבעתי לעצמי חזקה על השטות כולה״‬
‫וכר — בימי שקספיר כבשו החצרונים מונופולין לעצמם על‬
‫כל ענפי הכלכלה במדינה‪ .‬השוטה חומד לצון עליהם‪ ,‬שאפילו‬
‫את המונופולין על השטות אינם מניחים לו‪...‬‬
‫עמ‪ .40 ,‬״חמורך על גבך העמסת״ וכר‪ — ...‬על דרך‬
‫הפתגם האנגלי שרווח בימים ההם ופירושו‪ :‬לעשות מעשה‬
‫שטות‪ ,‬כאדם המקריב עצמו הקרבה אורלית‪.‬‬
‫עט׳ ‪ .42‬״תרמיל של אפונה שנתרוקן מתכנו״‪ — ...‬רמז‬
‫לליר‪ ,‬שנתקפחו כל זכרות מלכותו‪ ,‬ולא נשתיירה לו אלא‬
‫הקליפה החיצונית בלבד‪.‬‬

‫‪177‬‬
‫ענז‪ .43 ,‬״וכך כבה הנר״ וכר‪ — ...‬פסוק הוא משיר‬
‫עלילה על אגדת ליר מאת אחד מגדולי המשוררים האנגלים‬
‫במאה הט״ז‪ ,‬אדמונד ספנסר (‪ .)1552—1599‬השוטה מרמז‪ ,‬כי‬
‫עם הסתלקותו של ליר משלטונו ירדה חשכה על המדינה‪.‬‬
‫עמ‪ .43 ,‬״דז׳וג‪ ,‬אהבתיך״‪ — ...‬פזמון חוזר של זמר״‬
‫קדומים‪ .‬דז׳וג — כינוי לריבה נאה בלשון הדיוטות‪.‬‬
‫עמ‪ .49 ,‬״וסע לגלוסטר״‪ — ...‬הכוונה ‪ :‬לא אל אלוף‬
‫גלוסטר‪ ,‬כי אם אל העיר גלוסטר‪ ,‬שבה יושבות בנותיו; וזהו‬
‫שנאמר לאחר מכן ‪ :‬״ואבוא שמה לפניך‪.‬״‬
‫עמ‪ .52 ,‬״בתולה היא‪...‬״ וכר — יש סוברים‪ ,‬שפסוקים‬
‫אלה אינם אלא תוספת של אחד השחקנים‪.‬‬
‫עמ' ‪ .55‬״ובלחשים השביע הירח״‪ ...‬וכר — הירח נחשב‬
‫לפטרונם של חורשי מזימות ועושי הרשע במחשך‪.‬‬
‫עמ‪ .60 ,‬״אם בגדרות ליפסברי״‪ ...‬וכר — פסוק סתום‪,‬‬
‫שמתקשים בו המפרשים‪ .‬״ליפסברי״ כשם מקום לא היה‬
‫בנמצא‪ ,‬ויש סוברים‪ ,‬כי הוא מלשון ‪ 5‬ק‪ ,1.1‬דהיינו שפתיים‪,‬‬
‫והכוונה לאמור ‪ :‬״אילו תקעתי לך בפתחי פיך״‪ .‬פירוש אחר ‪:‬‬
‫זירה של מתגוששים‪.‬‬
‫עמ' ‪ .60‬״נבל אתה בעיני״‪ ...‬וכר — כל ״התוכחה׳‪ ,‬הזאת‬
‫מלאה‪ ,‬במקורה‪ ,‬תוארי גנאי וגידוף‪ ,‬שאינם מחוורים כל‬
‫צרכם‪ ,‬ונחלקו בהם המפרשים‪.‬‬
‫עמ‪ .63 ,‬״לו בסירום תפשתיך‪ ,‬בר־אווז‪ ,‬עד קמלוס תנוס‬
‫ותגעגע״‪ — ...‬סירום וקאמלוט — מקומות של בצעי״מים‪,‬‬
‫שנצטיינו בגידול אווזים‪.‬‬
‫עמ‪ .65 ,‬״להערים על איאכס״‪ — ...‬איאכס — אחד‬
‫מגיבורי ״איליאס״ להומירוס‪ ,‬שאכילס לבדו עלה עליו בכוחו‬
‫וגבורתו‪.‬‬
‫עמ‪ .69 ,‬״הו תום מסכן!״ וכר — עיין הערה לעמ׳ ‪.29‬‬
‫עמ‪ .88 ,‬״מימי־שבחים בצל כיפת היכל‪...‬״ וכר — במקור ‪:‬‬
‫^‪^ 31‬־ץ‪01‬ו‪11‬־‪( 00111‬מים קדושים של חצר״המלכות) — פתגם‬
‫אנגלי (מצוי גם בלשון הצרפתית ‪ :‬ז ט ס ס ‪ 110 )110‬ח ‪<0‬אל ‪) 0311‬‬
‫שפירושו מחמאות וחנופה כדרך החצרנים‪ .‬ויש כאן לשוךנופל־‬
‫על־לשון‪ ,‬שבתרגום מקביל לו ‪ :‬״מימי שבחים״ ו״מי שפכים״‬
‫(דהיינו‪ :‬גשם עז)‪.‬‬
‫עמ׳ ‪ .92‬״החזון אשר יחזה מרליך‪ — ...‬לפי האגדה מלך‬
‫ליר בבריטניה לפני מלך ארתור האגדי‪ ,‬אשר בימיו חי והת־‬
‫נבא הקוסם מרלין‪.‬‬

‫‪178‬‬
‫עמ‪ .95 ,‬״בין עוזרדים‪...‬״ וכו‪ — ,‬אדגאר פוסק כאן שברי״‬
‫פסוקים משירי־עם רבאלאדות‪.‬‬
‫עמ‪ .96 ,‬״בנות הפליקך‪ — .‬ליר מדמה להן את בנותיו‪,‬‬
‫כפויות־הטובה‪ ,‬לפי שהעוף פליקאן מצטיין באהבת גוזליו‪,‬‬
‫והללו דרכם לחבס במקוריהם את מולידיהם‪.‬‬
‫עמי ‪ .98‬״פליברטיג׳יבט׳‪ — ...,‬שם אחד השדים והרוחות‬
‫במסורת האמונה העממית בימי קדם באנגליה‪ .‬להלן מזכיר‬
‫אדגאר את סמולקין‪ ,‬מודו ומהו‪ ,‬וכן את פראטרטו והופידאנם‬
‫(במעמד הששי) — כולם שמות שדים ומזיקין‪ ,‬שלקח שקספיר‬
‫מספרי הדימונולוגיה הרבים‪ ,‬אשר יצאו לאור בימים ההם‪.‬‬
‫עמ‪ .98 ,‬״ויטולד קדישא‪...‬״ וכו׳ — הוחזק בעל״מופת‬
‫בריפוי חולים וגירוש דיבוקים‪.‬‬
‫עמ' ‪ .100‬״מפי חכם תיביאה״‪,, — ...‬תיביאה בעלת שבעת‬
‫השערים״ הוא שם עיר ביוון העתיקה‪ .‬להלן מכנה ליר את‬
‫אדגאר בשם ״חכם־אתונא״ו וניכרים הדברים שהוא מדמה‬
‫את ״תום המסכן״ לאנשי״סטויאה היוונים‪ ,‬שהטיפו לכיבוש‬
‫היצר ולוויתור על הארצי‪.‬‬
‫עמ' ‪ .101‬״בא רולנד״‪ ...‬וכו׳ — השם רולאנד לקוח מ״שיר‬
‫על רולאנד״ (מן המאה הס‪ ,),‬אלא שהכתוב מדבר כאן לא בו‪,‬‬
‫אלא בגיבורה של באלאדה סקוטית‪ ,‬שחדר למגדל אסל‪ ,‬בו‬
‫התגורר ענק רשע‪.‬‬
‫עמ‪ .103 ,‬״נירון קיסר דג דגים״‪ ...‬וכו׳ — על פי ״גארגא״‬
‫נטוא״ של ראבלה‪ ,‬שמסופר בו‪ ,‬כי בעולם־האמת מופיעים‬
‫נירון בדמות מנגן‪ ,‬טרויאנוס בדמות דייג‪ ,‬דידונה בדמות‬
‫תגרנית וכיו״ב‪ .‬בענין חילופו של טרויאנוס בנידון בפי‬
‫אדגאר נחלקו המפרשים‪.‬‬
‫עמ‪ .106 ,‬״הובישה קרנך״‪ — ...‬אביונים משוטטים אלה‬
‫נהגו לשאת קרךשור על צווארם לבקש נדבת משקה‪.‬‬
‫עמ‪ .120 ,‬״נותנת לו דורון״‪ — .‬הסברה היא שכאן עונדת‬
‫גונריל שרשרת זהב לצווארו של אדמונד‪.‬‬
‫עמ‪ .121 ,‬״קלותי בעיניך מלשרוק לי״‪ — .‬דהיינו ‪ :‬קלותי‬
‫בעיניך אפילו מן הכלב שאדוניו שורק אליו לקראו‪.‬‬
‫עמ‪ .123 ,‬״חצי־בשורה היא לי״‪ — .‬על דרך ״חצי־נחמה״ ן‬
‫לפי שזממה להרעיל את אחותה‪ ,‬להינשא לאדמונד‪ ,‬להרוב‬
‫את הדוכס אולבני ולכבוש את המלכות‪ .‬עתה‪ ,‬כשנתבשרה‬
‫על אלמנותה של ריגאן‪ ,‬חוששת היא‪ ,‬שמא תינשא אחותה‬
‫לאדמונד‪ ,‬ו״כל מגדלי״השווא אשר בנתה״ יתמוססו‪.‬‬

‫‪179‬‬
‫עט׳ ‪ .133‬״אולי אוכל להחלימו״‪ — .‬שיטת״הריפוי ממרה‬
‫שחורה על־ידי זעזוע קשה היתה רווחת בימים ההם‪.‬‬
‫עט' ‪ .136‬״הם לא יוכלו להרע לי על מעשה המטבעות״‪...‬‬
‫וכד — ליר אחוז מחשבת״נקם; להלן מדמה ליר בדמדומי״‬
‫נפשו‪ ,‬שכבר החל בגיוס חיילים לאסור מלחמה על בנותיו‪,‬‬
‫שמעלו בו‪ ,‬וכדי לכונן את צבאו‪ ,‬עליו לחדש בידיו את זכות‬
‫המלך לטבוע מטבעות‪ .‬אכן‪ ,‬כדברי אדגאר (בעמ‪ : )140 ,‬״הה‪,‬‬
‫בליל של דברי בלע ועמקות!״‬
‫עט‪ .136 ,‬״אה‪ ,‬גונריל! בזקן שיבה!״ — לגלוג הוא על‬
‫גונריל‪ ,‬שנתימרה בנפשה להאמין כי מושל רב״תבונה היא‬
‫במדינה‪...‬‬
‫עט׳ ‪ .137‬״השיבוני הן ולאו״‪ ...‬וכד — על פי הברית‬
‫החדשה‪ ,‬באגרת השניה אל הקורינתים‪ ,‬א‪.18 .‬‬
‫עט‪ .158 ,‬״על פרפרי״זהב״‪ — .‬תרתי משמע‪ :‬כפשוטו‪,‬‬
‫ובדרך המליצה — חצרונים המתנוצצים במכלולי זהב‪.‬‬
‫עט‪ .174 ,‬״ראה שפתיה‪...‬״ וכר — יש סברה‪ ,‬שכאן נדמה‬
‫לליר‪ ,‬כי שפתי קורדליה נעות ומגודל ההתרגשות אחזו שבץ‬
‫הלב ומת‪.‬‬
‫עט‪ .175 ,‬״נשא בצוק הזמן״‪ ...‬וכר — לפי נוסח אחר‬
‫נתונים פסוקי הסיום בפי אדגר‪.‬‬

‫‪180‬‬