‫בית ספר צורים‬

‫הוד השרון‬

‫מקראה בספרות‬

‫תוכנית חדשה‬
‫תשפ"ג‬
‫לשימוש פנימי בלבד‬
‫תוכן עניינים‪:‬‬

‫‪1‬‬
 ‫שירה‪:‬‬
‫‪3-7‬‬ ‫הכניסיני תחת כנפך‬ ‫שירת ביאליק‬

‫‪8-13‬‬ ‫לא זכיתי באור מן ההפקר‬

‫‪14-17‬‬ ‫ליבי במזרח‪/‬רבי יהודה הלוי‬ ‫שירת ימי הביניים‬

‫‪18-21‬‬ ‫הים ביני ובינך‪/‬שמואל הנגיד‬

‫‪22-26‬‬ ‫אורן‬ ‫שירת לאה גולדברג‬

‫‪27-31‬‬ ‫לא רגעי שנת‬ ‫שירת שאול טשרניחובסקי‬

‫‪32-35‬‬ ‫פגישה‪ ,‬חצי פגישה‬ ‫שירת רחל‬

‫‪36-38‬‬ ‫אודיסס‪ /‬חיים גורי‬ ‫מהמחצית השניה של המאה העשרים‬

‫‪39-42‬‬ ‫שדרות‪ /‬שמעון אדף‬

‫‪43-48‬‬ ‫שיר פטריוטי‪ /‬רוני סומק‬

‫‪49-53‬‬ ‫בובה ממוכנת‪ /‬דליה רביקוביץ‬

‫סיפורים קצרים‪:‬‬
‫‪54-68‬‬ ‫האדונית והרוכל‬ ‫ש"י עגנון‬

‫‪70-83‬‬ ‫סיפור קצר מהמחצית הראשונה של המאה העשרים העיוורת‪ /‬שטיינברג‬

‫‪84-90‬‬ ‫צפירה‪ /‬אתגר קרת‬ ‫סיפור קצר מהמחצית השנייה של המאה העשרים‬

‫‪91-105‬‬ ‫המפתח‪ /‬בשביס זינגר‬ ‫סיפור מתורגם‬

‫רומאן‬
‫‪106-110‬‬ ‫חצוצרה בוואדי‬ ‫סמי מיכאל‬
‫דרמה‬
‫‪111-128‬‬ ‫ביקור הגברת הזקנה‬ ‫דירנמאט‬

‫הכניסיני תחת כנפך‪/‬ביאליק‬

‫יסינִ י תַ חַ ת כְ ָנפְֵך‪,‬‬
‫הַ כְ נִ ִ‬

‫‪2‬‬
 ‫ַוהֲיִ י לִ י אֵ ם וְ אָ חֹות‪,‬‬
‫ֹאשי‪,‬‬
‫וִ יהִ י חֵ יקֵ ְך ִמקְ לַט ר ִ‬
‫קַ ן‪ְ -‬תפִ ּלֹותַ י הַ נִ דָ חֹות‪.‬‬

‫ּובְ עֵ ת ַרח ֲִמים‪ ,‬בֵ ין‪-‬הַ ְשמָ שֹות‪,‬‬

‫ּסּורי‪:‬‬
‫ְשחִ י וַאֲ גַל לְָך סֹוד יִ ָ‬
‫עּורים –‬
‫אֹומ ִרים‪ ,‬יֵש בָ עֹולָם נְ ִ‬
‫ְ‬
‫עּורי?‬
‫הֵ יכָן נְ ָ‬

‫וְ עֹוד ָרז אֶ חָ ד לְָך אֶ ְתוַדֶ ה‪:‬‬

‫נַפְ ִשי נִ ְש ְרפָה בְ ַלהֲבָ ּה;‬
‫אֹומ ִרים‪ ,‬אַ הֲבָ ה יֵש בָ עֹולָם –‬
‫ְ‬
‫מַ ה‪-‬ז ֹאת אַ הֲבָ ה?‬

‫אֹותי‪,‬‬
‫הַ כֹוכָבִ ים ִרּמּו ִ‬
‫הָ יָה חֲלֹום – אַ ְך גַם הּוא ָעבָ ר;‬
‫עַתָ ה אֵ ין לִ י כְ לּום בָ עֹולָם –‬
‫אֵ ין לִ י דָ בָ ר‪.‬‬

‫יסינִ י תַ חַ ת כְ ָנפְֵך‪,‬‬
‫הַ כְ נִ ִ‬
‫ַוהֲיִ י לִ י אֵ ם וְ אָ חֹות‪,‬‬
‫ֹאשי‪,‬‬
‫וִ יהִ י חֵ יקֵ ְך ִמקְ לַט ר ִ‬
‫קַ ן‪ְ -‬תפִ ּלֹותַ י הַ נִ דָ חֹות‪.‬‬

‫י“ב אדר‪ ,‬תרס”ה‪.‬‬

‫תקציר השיר‪:‬‬

‫‪3‬‬
 ‫השיר "הכניסיני תחת כנפך" הוא שיר אישי שבו הדובר עורך מעין חשבון נפש עם מצבו‪ ,‬הוא מבטא רגשות של צער על אובדן‬
‫הנעורים‪ ,‬על היעדר האהבה ועל חוסר התקווה‪ .‬השיר בנוי מחמישה בתים‪ .‬הבית הראשון והאחרון חוזרים על עצמם‪ .‬בשיר הדובר פונה‬
‫אל נמענת – שדמותה לא ידועה‪ ,‬אישה מיוחדת שהדובר מבקש ממנה שתקשיב לו‪ ,‬שתקל על כאבו באהבתה ובתשומת לבה‪.‬‬
‫הבית הראשון הוא פנייה של הדובר אל הנמענת ובקשת עזרה‪ .‬שלושת הבתים הבאים הם הסבר לבקשה זו והבית האחרון הוא שוב‬
‫בקשה‪.‬‬

‫מבנה השיר‪:‬‬
‫בית א'‪:‬‬
‫יסינִ י תַ חַ ת כְ ָנפְֵך‪,‬‬
‫הַ כְ נִ ִ‬
‫ַוהֲיִ י לִ י אֵ ם וְ אָ חֹות‪,‬‬
‫ֹאשי‪,‬‬
‫וִ יהִ י חֵ יקֵ ְך ִמקְ לַט ר ִ‬
‫קַ ן‪ְ -‬תפִ ּלֹותַ י הַ נִ דָ חֹות‪.‬‬
‫הדובר פונה אל נמענת אהובה שמדומה לציפור בעלת כנף גדולה‪ ,‬שהדובר מבקש שתגן עליו כמו שציפור מגנה על גוזליה‪ .‬בבית הזה‬
‫מציג הדובר את בקשותיו מאהובתו‪ .‬הוא מבקש ממנה להיכנס תחת כנפיה – כלומר מבקש חסות והגנה‪ .‬הוא מבקש שתתייחס אליו‬
‫"כמו אם ואחות"‪ ,‬כלומר‪ ,‬הוא זקוק ממנה לחמימות‪ ,‬לידידות‪ ,‬לחום והבנה ואהבה שאינה תלויה בדבר‪ .‬הדובר מבקש גם "יהיי חיקך‬
‫מקלט ראשי‪ ,‬קן תפילותי הנידחות" – כלומר‪ ,‬הוא זקוק למקום שיוכל להניח בו את ראשו העייף ובמקום זה גם להשמיע את תפילותיו‬
‫ובקשותיו שלא התממשו‪.‬‬

‫בית ב´‪:‬‬
‫ּובְ עֵ ת ַרח ֲִמים‪ ,‬בֵ ין‪-‬הַ ְשמָ שֹות‪,‬‬
‫ּסּורי‪:‬‬
‫ְשחִ י וַאֲ גַל לְָך סֹוד יִ ָ‬
‫עּורים –‬
‫אֹומ ִרים‪ ,‬יֵש בָ עֹולָם נְ ִ‬
‫ְ‬
‫עּורי?‬
‫הֵ יכָן נְ ָ‬
‫בבית זה מתחיל הדובר להתוודות בפני הנמענת‪ .‬הוא פונה אליה בשעת "בין השמשות"‪ ,‬שעה רומנטית שמתאימה לווידוי ולפי‬
‫עּורי?‬
‫עּורים – הֵ יכָן נְ ָ‬
‫אֹומ ִרים‪ ,‬יֵש בָ עֹולָם נְ ִ‬
‫הקבלה זוהי גם שעה של רחמים‪ ,‬כי בשעה זו נפתח שער הרחמים‪ .‬הוא אומר לה‪ְ :‬‬
‫כלומר‪ ,‬הדובר מרגיש שונה‪ ,‬לכולם יש נעורים והוא אינו יודע היכן נעוריו‪ .‬הדובר מרגיש שהנעורים שלו חלפו (עברו) ועכשיו הוא‬
‫כבר מבוגר יותר או שהוא מבכה על כך שהוא לא חווה חוויות של נעורים בגלל הביוגרפיה שלו (ביאליק למד בנעוריו תורה)‪.‬‬

‫בית ג'‪:‬‬

‫‪4‬‬
 ‫וְ עֹוד ָרז אֶ חָ ד לְָך אֶ ְתוַדֶ ה‪:‬‬
‫נַפְ ִשי נִ ְש ְרפָה בְ ַלהֲבָ ּה;‬
‫אֹומ ִרים‪ ,‬אַ הֲבָ ה יֵש בָ עֹולָם –‬
‫ְ‬
‫מַ ה‪-‬ז ֹאת אַ הֲבָ ה?‬
‫אֹומ ִרים‪ ,‬אַ הֲבָ ה יֵש בָ עֹולָם – מַ ה‪-‬ז ֹאת אַ הֲבָ ה? כלומר‪ ,‬למרות שהדובר כבר איננו‬
‫ְ‬ ‫בבית הזה מספר הדובר לנמענת סוד (רז) נוסף‪:‬‬
‫נער וכולם מדברים על האהבה שיש בעולם‪ ,‬הוא לא חווה את הרגש הזה‪ ,‬חייו עברו מבלי לדעת מה זאת אהבה‪ .‬הדובר משתמש‬
‫במטאפורה "נפשי נשרפה בלהבה" שמבטאת את הכאב הגדול של הדובר‪ ,‬על כך שלא הייתה לו אהבה ואת התשוקה הרבה שלו לאהבה‬
‫שלא התממשה‪.‬‬

‫בית ד'‪:‬‬
‫אֹותי‪,‬‬
‫הַ כֹוכָבִ ים ִרּמּו ִ‬
‫הָ יָה חֲלֹום – אַ ְך גַם הּוא ָעבָ ר;‬
‫עַתָ ה אֵ ין לִ י כְ לּום בָ עֹולָם –‬
‫אֵ ין לִ י דָ בָ ר‪.‬‬
‫בבית זה הדובר מתאר את שיא הכאב שלו‪ .‬הוא מרגיש שהכוכבים רימו אותו‪ .‬הכוכבים הם סמל לחלומות ולתקווה‪ .‬הייתה לו תקווה‬
‫לחיים מלאים ושלמים‪ ,‬אך התקווה הזאת נעלמה והוא מרגיש ריקנות‪ :‬הָ יָה חֲלֹום – אַ ְך גַם הּוא ָעבָ ר; עַתָ ה אֵ ין לִ י כְ לּום בָ עֹולָם – אֵ ין לִ י‬
‫דָ בָ ר‪ .‬החזרה על המילים "אין לי" שסוגרת את הבית הזה מראה את גודל הייאוש של הדובר‪ ,‬אין לו נעורים‪ ,‬אין לו אהבה‪ ,‬אין לו חלום‬
‫ותקווה‪.‬‬

‫בית ה'‪:‬‬
‫יסינִ י תַ חַ ת כְ ָנפְֵך‪,‬‬
‫הַ כְ נִ ִ‬
‫ַוהֲיִ י לִ י אֵ ם וְ אָ חֹות‪,‬‬
‫ֹאשי‪,‬‬
‫וִ יהִ י חֵ יקֵ ְך ִמקְ לַט ר ִ‬
‫קַ ן‪ְ -‬תפִ ּלֹותַ י הַ נִ דָ חֹות‪.‬‬
‫מתוך הייאוש הגדול שמתגלה בבית הקודם‪ ,‬ניתן להבין את הפניה החוזרת של הדובר אל הנמענת שהיא חזרה על הבית הראשון‪.‬‬
‫כעת גם הנמענת וגם הקוראים מבינים עד כמה חשובה לדובר העזרה של האישה הזאת ועד כמה היא יכולה לענות באהבתה על‬
‫בקשותיו של הדובר‪ .‬נשאלת השאלה האם יש פתרון למצוקת הדובר? האם הנמענת תענה לבקשתו? המבנה מעגלי של השיר רומז על‬
‫מצב ללא מוצא‪ ,‬על חוסר פתרון‪.‬‬

‫‪5‬‬
 ‫אמצעים אומנותיים בשיר‪:‬‬
‫מבנה‪:‬‬ ‫●‬
‫מבנה מעגלי שמבטא מצב של חוסר מוצא‪ ,‬חוסר פתרון (בקשה – הסבר – בקשה)‪.‬‬
‫שאלות רטוריות‪:‬‬ ‫●‬
‫עּורי?‬
‫עּורים – הֵ יכָן נְ ָ‬
‫אֹומ ִרים‪ ,‬יֵש בָ עֹולָם נְ ִ‬
‫ְ‬
‫אֹומ ִרים‪ ,‬אַ הֲבָ ה יֵש בָ עֹולָם – מַ ה‪-‬ז ֹאת אַ הֲבָ ה?‬
‫ְ‬
‫השאלות הרטוריות מבליטת את הנושאים העיקריים בשיר ‪ :‬אהבה ונעורים‪.‬השאלות מדגישות את הרגשת החריגות והבדידות‬
‫של הדובר אל מול האחרים‪ .‬הוא‪ ,‬היחיד‪ ,‬שלא זכה לחוות שתי חוויות יסוד שכולם מדברים עליהם‪ .‬השאלות הרטוריות‬
‫מדגישות את תחושת הייאוש‪ ,‬חוסר המוצא וההחמצה שאין להן תקנה‪.‬‬
‫חזרה‪:‬‬ ‫●‬
‫עּורי?‬
‫עּורים – הֵ יכָן נְ ָ‬
‫אֹו ְמ ִרים ‪,‬יֵש בָ עֹולָם נְ ִ‬
‫אֹומ ִרים‪ ,‬אַ הֲבָ ה יֵש בָ עֹולָם – מַ ה‪-‬ז ֹאת אַ הֲבָ ה?‬
‫ְ‬
‫החזרות מדגישות את העובדה שהדובר מרגיש אחר‪ ,‬שונה מכולם בכך שלא זכה לחוויות של נעורים ואהבה כמו כולם‪.‬‬
‫הָ יָה חֲלֹום – אַ ְך גַם הּוא ָעבָ ר; עַתָ ה אֵ ין לִ י כְ לּום בָ עֹולָם – אֵ ין לִ י דָ בָ ר‪.‬‬
‫החזרה על המילים "אין לי" מדגישות את ייאושו של הדובר ואת הרגשת הריקנות שלו‪.‬‬
‫פניה בגוף שני‪:‬‬ ‫●‬
‫הפניה בגוף שני לנמענת הופכת את השיר לשיר וידוי‪ .‬הדובר פונה במונלוג אל הנמענת‪ .‬הפניה לנמענת והשאלות הרטוריות‬
‫יוצרות אפקט של דו‪-‬שיח‪ ,‬הדובר כאילו מצפה לתשובה‪.‬‬
‫אוצר מילים‪:‬‬ ‫●‬
‫מילים הקשורות לחסות‪ :‬כנפך‪ ,‬אם אחות‪ ,‬מקלט‪ ,‬רחמים‪ ,‬קן‪.‬‬
‫מילים המבטאות אהבה‪ :‬חיקך‪ ,‬נשרפה בלהבה‪ ,‬אהבה‪.‬‬

‫מטאפורות‪:‬‬ ‫●‬
‫"הכניסיני תחת כנפך"‪" ,‬מקלט ראשי"‪" ,‬קן תפילותי" מטאפורות אלו מבטאות את הצורך של הדובר בחסות והגנה‪.‬‬
‫"נפשי נשרפה בלהבה" – מטאפורה שמבטאת את הצורך של הדובר באהבה‪.‬‬
‫האנשה‪:‬‬ ‫●‬
‫"הכוכבים רימו אותי" – מבטא את תחושת האכזבה וחוסר התקווה של הדובר‪.‬‬

‫‪6‬‬
 ‫לא זכיתי באור מן ההפקר‪/‬ביאליק‬
‫יתי בָ אֹור ִמן‪-‬הַ הֶ פְ קֵ ר‪,‬‬
‫ל ֹא זָכִ ִ‬
‫אַ ף ל ֹא‪-‬בָ א לִ י בִ ירֻ שָ ה מֵ אָ בִ י‪,‬‬
‫צּורי נִ קַ ְר ִתיו‬
‫כִ י ִמּסַ לְ עִ י וְ ִ‬
‫ַוחֲצַ בְ ִתיו ִמּלְ בָ בִ י‪.‬‬

‫נִ יצֹוץ אֶ חָ ד בְ צּור לִ בִ י ִמ ְסתַ תֵ ר‪,‬‬

‫נִ יצֹוץ קָ טָ ן – אַ ְך כֻּלֹו שֶ ּלִ י הּוא‪,‬‬

‫‪7‬‬
 ‫ל ֹא ְש ִאלְ ִתיו מֵ ִאיש‪ ,‬ל ֹא גְ נַבְ ִתיו –‬
‫כִ י ִמּמֶ נִ י ּובִ י הּוא‪.‬‬

‫וְ תַ חַ ת פַ ִטיש צָ רֹותַ י הַ גְ דֹולֹות‬

‫כִ י יִ ְתפֹוצֵ ץ לְ בָ בִ י‪ ,‬צּור‪ֻ -‬ע ִזי‪,‬‬
‫זֶה הַ נִ יצֹוץ עָף‪ ,‬נִ תָ ז אֶ ל‪ֵ -‬עינִ י‪,‬‬
‫ּומֵ עֵ ינִ י – ַלחֲרּוזִי‪.‬‬

‫יִתמַ ּלֵט לִ לְ בַ בְ כֶם‪,‬‬

‫ּומֵ חֲרּוזִי ְ‬
‫ּובְ אּור אֶ ְשכֶם הִ צַ ִתיו‪ ,‬יִ ְת ַעּלֵם‪,‬‬
‫וְ אָ נֹ כִ י בְ חֶ לְ בִ י ּובְ דָ ִמי‬
‫אֶ ת‪-‬הַ בְ עֵ ָרה אֲשַ ּלֵם‪.‬‬

‫תרס"ב‪.‬‬

‫מבוא‪:‬‬
‫השיר נכתב בשנת ‪ ,1902‬והוא חלק מקבוצת שירים העוסקים בנושא‪ :‬המשורר ושירתו‪.‬‬
‫הנושאים הבאים לידי ביטוי בשיר‪:‬‬
‫א‪ .‬עמדת המשורר כלפי שירתו ודימויו העצמי כאמן‪.‬‬
‫ב‪ .‬מקורות השירה‪.‬‬
‫ג‪ .‬מקוריות השיר‪.‬‬
‫ד‪ .‬תהליך היווצרות השיר‪.‬‬
‫ה‪ .‬מעבר השיר מהמשורר לקהל הקוראים‪.‬‬

‫‪8‬‬
 ‫תוכן השיר ורעיונותיו המרכזיים‪:‬‬
‫בית א´ – מקור השיר‪:‬‬ ‫●‬
‫הרכיב המרכזי בבית הראשון‪ :‬האור‪.‬‬
‫האור‪ :‬המשורר מעניק את מכלול התכונות החיוביות של ה"אור" לשירתו‪.‬‬
‫האור מתפרש גם ככישרונו של המשורר וגם כהשראתו לכתיבת היצירה‪ .‬הדובר מצהיר כי לא זכה באור מן ההפקר‪ ,‬כלומר‬
‫שלא השיג את השיר או את ההשראה לכתיבתו בקלות‪ .‬הוא מוסיף שגם לא קיבל אותו בירושה‪ .‬מקורו של השיר בלבבו של‬
‫המשורר‪ ,‬והשגתו היתה כרוכה במאמץ אדיר המדומה לנקירה ולחציבה בסלע‪ .‬נימת הדברים אמוציונלית מאוד‪ ,‬וניתן לזהות‬
‫בה רטוריקה של התגוננות‪ ,‬כאילו מבקש המשורר להשיב על טענות שכנגדו‪ .‬דרך מסירת הפרטים נראית כניסיון להדוף‬
‫האשמה כזאת או אחרת הנוגעת למקור האור ההופך תחת ידיו של המשורר לשירתו‪.‬‬
‫בית ב´ – מקוריות השיר‪:‬‬ ‫●‬
‫הרכיב המרכזי בבית השני‪ :‬הניצוץ‪.‬‬
‫הניצוץ‪ :‬המקור הראשוני ממנו מתפתח האור הוא הניצוץ‪ .‬מקוריות השיר טמונה בסתר לבו של המשורר‪ .‬שם מסתתר ניצוץ‬
‫הכתיבה‪ ,‬שהוא הכישרון המאפשר לו את אמנות היצירה‪ .‬בנוסף להצהרותיו בבית הראשון‪ ,‬מדגיש הדובר את עניין מקוריות‬
‫השיר‪ ,‬בכך שהוא מסביר שלא שאל את השיר מאיש וגם לא גנב אותו‪ .‬השיר נוצר ממנו והוא מתחולל בתוכו‪.‬‬
‫על‪-‬מנת להדגיש את מקוריות השיר‪ ,‬משתמש הדובר בבתים א´‪-‬ב´ ארבע פעמים במילה "לא"‪ ,‬לשלילת כל האפשרויות‬
‫שאינן באות בחשבון בהקשר של הפקת השיר‪:‬‬
‫א‪" .‬לא זכיתי באור מן ההפקר"‪.‬‬
‫ב‪" .‬לא בא לי בירושה"‪.‬‬
‫ג‪" .‬לא שאלתיו מאיש"‪.‬‬
‫ד‪" .‬לא גנבתיו"‪.‬‬
‫השימוש המרובה במילה "לא" מסגיר טון מתגונן או מתנצל של המשורר מפני טענה סמויה הנוגעת למקור שירתו ולשאלת‬
‫מקוריותה‪ .‬חציו הראשון של השיר מוקדש להפרכת טענה זו‪.‬‬
‫בית ג´ – תהליך יצירת השיר‪:‬‬ ‫●‬
‫בבית השלישי מתאר המשורר את מקור ההשראה ואת דרך כתיבת שיריו‪ .‬לא די בכוחות פנימיים (הרהורי הלב) על‪-‬מנת‬
‫ליצור שיר‪ .‬יש צורך בכוח חיצוני ("פטיש צרותי")‪ .‬כתיבת השיר‪ ,‬מקורה בכאב וסבל עז‪ .‬התפוצצות הלב עקב הצרות‬
‫הגדולות‪ ,‬יוצר את הניצוץ‪ ,‬אשר ממנו מתהווה השיר‪ .‬מדובר בתהליך מהיר ביותר‪ :‬הניצוץ עף לעין‪ ,‬ומשם – לדף‪ .‬קיים‬
‫מפגש בין שני יסודות מנוגדים‪ :‬האש (הניצוץ) והמים (הדמעה בעין)‪ .‬הניגוד ביניהם מעיד על הקושי שבהפקת החרוז‪.‬‬
‫השילוב בין הצרות לבין העין המביטה ומבינה את עוצמתן‪ ,‬מאפשר את מעשה יצירת השיר‪.‬‬

‫‪9‬‬
 ‫בית ד´ – המשורר והקוראים‪:‬‬ ‫●‬
‫בבית האחרון מתואר המשך תהליך כתיבת השיר‪ .‬השיר "נמלט" מנפשו של המשורר אל ליבם של הקוראים‪ .‬יצירת‬
‫הספרות‪ ,‬על‪-‬פי השיר‪ ,‬שייכת לקוראים החל ברגע פרסומה‪ .‬המשורר אינו מרוצה ממצב זה‪ .‬ההצתה בליבם של‬
‫הקוראים גורמת להיעלמות השיר במהירות של ניצוץ כבה‪ ,‬ולהיכחדותו‪.‬‬
‫השיר עובר מלב אל לב (לב המשורר‪-‬לב הקוראים)‪ ,‬אך ההבדל בין הלבבות עצום‪ :‬המשורר סובל עבור שירו‪ ,‬הקורא‬
‫מקבל אותו בקלות‪ ,‬וכך הוא גם נעלם‪ .‬המשורר משלם בגופו את מחיר בעירת (והתכלות) השיר בקרב הקורא‪[ .‬חֶ לֶב ודם‬
‫– ארמז מקראי ל"חלב ודם"‪ ,‬החלקים המובחרים שהיו מקטירים על המזבח בבית המקדש] – כלומר‪ ,‬המשורר משלם‬
‫ביוקר‪ ,‬במיטב שבו עבור מציאות העברת השיר מלבו אל לב הקוראים‪.‬‬
‫מכאן נובע יחס אמביוולנטי (דו‪-‬ערכי) של המשורר כלפי הקוראים‪ :‬מצד אחד‪ ,‬המשורר כועס על הקורא משום שהוא‬
‫מכלה את שירו‪ .‬מצד אחר‪ ,‬המשורר זקוק לקורא על‪-‬מנת שיקרא את שירו ובכך יעניק לו "חיים"‪.‬‬

‫אמצעים אומנותיים‪:‬‬
‫מטאפורות‪ :‬הניצוץ מסמל את הכישרון וההשראה לכתיבת השיר‪ .‬האור מסמל את יופיו של השיר עצמו‪ .‬המילים "כי מסלעי‬ ‫●‬
‫וצורי נקרתיו וחצבתיו מלבבי" הן מטאפורה למאמץ האדיר הכרוך ביצירת השיר‪.‬‬
‫חזרות‪ :‬ארבע פעמים חוזר המשורר על המילה "לא" לשם הדגשת מקוריות שירו‪ .‬האנאפורה במילה "ניצוץ" ("ניצוץ אחד"‪,‬‬ ‫●‬
‫"ניצוץ קטן") מדגישה את מקור יצירתו ("צור לבי") ואת מקוריות יצירתו ("אך כולו שלי הוא")‪.‬‬
‫ארמז מקראי‪" :‬פטיש צרותי" – ארמז שמקורו בספר ירמיהו פרק כ"ג‪" :‬הלא כה דברי כאש‪ ,‬נאום ה´‪ ,‬וכפטיש יפוצץ‬ ‫●‬
‫סלע…" – ומשמעותו שדברי המשורר "בוערים" בחשיבותם כמו דברי הנביא (ומכאן ניסיונו היומרני של ביאליק להידמות‬
‫לנביא)‪ ,‬אלא שמקורם בסבל עז המתבטא במטאפורה "פטיש צרותיי הגדולות"‪ .‬השירה נובעת מתוך הקשיים החיצוניים‬
‫המטרידים את חיי המשורר ומציתים את ניצוץ כתיבתו ההופך לאש שיריו‪ .‬הביטויים "צור לבבי" ו"צור עוזי" הינם כינויים‬
‫לאלוהים ("צור לבבי וחלקי – אלוהים לעולם"‪ ,‬תהלים ע"ג‪ ,‬כו)‪ .‬סלעי וצורי הם כינויים שכיחים במקרא ולאחריו‬
‫לאלוהים‪ ,‬ודרכו של ביאליק להכילם על עצמו‪ ,‬יוצרת את הרושם שכתיבת השירה שלו היא מעשה קדושה‪ ,‬אלוהי ממש‪ .‬כך‬
‫נכנסות תכונות אלוהיות לתוך היצירה האנושית‪ :‬דברי המשורר הם כאש‪ ,‬הפטיש מפוצץ את הסלע והלב הוא צור‪-‬העוז‪ ,‬אך‬
‫לפתע מתברר שאלוהות זו ´מפוקפקת´‪ ,‬כיוון שאותו לב‪ ,‬המייצג את המחסה האלוהי – נשבר‪ ,‬והפטיש הוא כאמור – פטיש‬
‫הצרות‪.‬‬

‫‪10‬‬
 ‫רמיזה‪ :‬שני הבתים הראשונים רומזים באופן אירוני ומהופך לסיפור המיתולוגי של פרומתאוס‪ .‬המשורר‪ ,‬אף שלא גנב את‬ ‫●‬
‫אש האלים והעבירה לבני‪-‬האדם (הם לקחו אותה ממנו‪ ,‬חרף רצונו לשמור אותה לעצמו)‪ ,‬נענש בעונש‪ ,‬המזכיר את עונשו‬
‫של פרומתאוס‪ :‬לבו מנוקר ככבדו של פרומתאוס הכבול לסלע‪ .‬אותה דרמה עצומה שהתרחשה בסיפור המיתולוגי‪,‬‬
‫מצטמצמת בשיר לכדי התחוללות בתוך נפש המשורר פנימה‪ .‬בעוד שפרומתאוס פעל למען האנושות‪ ,‬המשורר בשיר מפגין‬
‫דווקא את התבדלותו והתנכרותו לציבור‪ .‬השניים דומים בעצם פעולת היצירה‪ ,‬אלא שפרומתאוס יצר את האדם בצלם‬
‫האלים והפיח בו את אש התרבות‪ ,‬שאותה גנב מכבשנם של האלים‪ ,‬ואילו המשורר יצר את שירו‪ ,‬אותו הוא ברא מתוך‬
‫מסתורי לבו‪ .‬שניהם גם דומים בסבל הנצחי לו הם נידונים‪ .‬שונה הוא אופן הענישה‪ :‬בעוד שפרומתאוס נידון לניקור כבדו‬
‫בידי הנשר‪ ,‬כאן הדובר עצמו מנקר בלבו שלו‪ .‬הרמיזה לסיפור פרומתאוס מבליטה את הפרדוקס שבכאב היצירה ובכאב‬
‫ההצלחה‪ :‬המשורר רואה ברגע היווצר השיר שברון‪-‬לב‪ ,‬ואת העברתו לקוראיו – כאסון כואב‪ .‬אף על פי כן‪ ,‬הוא ממשיך‬
‫במלאכתו כמי שנידון לחזור על תהליך זה שוב ושוב‪ ,‬תוך שהוא מפיק ממנו הנאה וסבל גם יחד‪.‬‬

‫"לא זכיתי באור מן ההפקר" כשיר לאומי‪:‬‬

‫זיוה שמיר (‪ )2011‬מציעה פרשנות לאומית לשיר זה‪ .‬היא מבקשת לראות בשיר תלונה על מר גורלו של ה´אני´ הקולקטיבי –‬
‫של עם אומלל‪ ,‬שביקש להביא רעיון חדש לאנושות‪ ,‬וזו גמלה לו על תרומתו לא בהכרת תודה אלא בשנאה עזה‪ .‬אלמלא ביקש עם‬
‫ישראל להיות כעין פרומתאוס עברי ("אור לגויים")‪ ,‬ואלמלא הפיץ בעולם את ניצוץ המונותאיזם‪ ,‬אפשר שגם סבלו הנצחי של‬
‫פרומתאוס היה נחסך ממנו‪.‬‬
‫עם זה נתן לעולם מרצון את ניצוצו המקורי‪ ,‬שאותו לא גנב ולא שאל מאיש; בעזרת אורו של ניצוץ זה גורשה חשכת הבערות‪,‬‬
‫ונתלקחה בעולם אש גדולה‪ ,‬אש אמונת הייחוד‪ ,‬שבתוכה נעלם הניצוץ הקטן של עם ישראל והיה כלא היה; עתה‪ ,‬במקום שיקבל‬
‫גמול על תרומתו – על הניצוץ ששינה את פני העולם – הוא מקבל רעה תחת טובה‪ ,‬ונאלץ לשלם בחלבו ובדמו על הבערה‬
‫שהציתו רעיונותיו‪ ,‬לשאת את רדיפות הדתות הגדולות שנוצרו מזיק של רעיון מקורי‪ ,‬שהוא עצמו הגה‪ ,‬ומסרו לידי האנושות‬
‫שהפכתו לנחלת הכלל‪ .‬חיזוק לפרשנות זו ניתן למצוא בדברים שאמר ביאליק באחד מנאומיו‪" :‬הגויים קיבלו יסודות מן היהדות‪,‬‬
‫הודו לכל הפחות בפה בקבלת המתנות והתרומות שהביאה להם היהדות‪ ,‬אבל כתוצאה מזה‪ ,‬וכ"גמול"‪ ,‬באה שנאה עזה לאלה‬
‫המעניקים והתורמים להם את התרומה הזאת…" (ע"פ "הארץ"‪.)24.5.1933 ,‬‬

‫סיכום‪:‬‬
‫"לא זכיתי באור מן ההפקר" הוא שיר הצהרתי בו ביאליק מתרכז בהצגת תהליך היצירה‪ ,‬בדמותו של האמן ובדימויו העצמי‬
‫והחברתי‪ .‬הדגשת מקוריותו הבלעדית של הניצוץ וחיבורה האירוני לסיפורו המיתולוגי של פרומתאוס‪ ,‬מעצימה את רעיון‬
‫המשורר הנידון לחיי סבל וייסורים מתוך גזרת הבדידות‪ ,‬הניכור‪ ,‬ההתעלמות וחוסר‪-‬ההבנה מצד קהל הנמענים של יצירתו‪.‬‬
‫למשורר‪ ,‬מעצם מהותו‪ ,‬ברור כי תהליך היצירה כולל את שילוחו של השיר אל קוראיו‪ ,‬ואולם מעשה זה כרוך במתח סביב שאלת‬

‫‪11‬‬
 ‫אופן קבלתו ברבים‪ .‬דומה כי לעולם יוותר פער בין המטען הרגשי הכבד מנשוא שעומד בבסיס יצירתו של המשורר‪ ,‬לבין האופן‬
‫בו יצירתו תתקבל בציבור‪ ,‬לעתים באדישות או אפילו בדחייה מעליבה‪ .‬לפיכך ניתן לראות בשיר מהלך מתהפך – מהרושם‬
‫הראשוני לפיו הדובר מתפאר לפני קוראיו על מקוריותו – לרושם בו מסתיים השיר בתחושה שהמשורר אינו רוצה לשאת חן‬
‫בעיני קוראיו‪ ,‬אלא להטיח בהם האשמה על שהם מחללים את קנייניו הפרטיים וחודרים אל רשות הפרט שלו‪ ,‬אשר בה אין הוא‬
‫מעוניין לשתף איש‪.‬‬
‫בסופו של דבר אפשר להגדיר באמצעות שיר זה את מעשה היצירה כפרדוקס הסבל שהופך לעונג‪ .‬שירת ה´אני´ – מקורה אמנם‬
‫בסבל אישי רב‪ ,‬ועל כן היא אסורה בהנאה‪ ,‬אלא שתוצר השיר הסופי מתגלה באסתטיות האמנותית שלו – דבר שמסב למתבונן‬
‫בו הנאה‪ .‬המשורר משלם בדמו ובחלבו את המחיר‪ ,‬ומוחה כנגד הרעיון שהזולת יפיק הנאה מסבלותיו האישיים ההופכים לעניין‬
‫פומבי‪.‬‬

‫יתכן שפרסום השיר ב‪ 1902 -‬קשור לחוויה של ביאליק אשר נאלץ לעמוד בפעם הראשונה מול תגובות ביקורתיות על יצירתו‬
‫שכונסה בספר‪ .‬היו שהרעיפו עליו כבוד באצטלת תוארו כמשורר הלאומי‪ ,‬אך הקלו ראש בשירתו הלירית‪-‬האישית – דבר‬
‫שהעכיר את רוחו‪ .‬על כן בחר להדגיש בשיר זה את חוויית היצירה מתוך תיאור העולם הפנימי הסוער והמיוסר שלו‪.‬‬

‫‪12‬‬
 ‫לבי במזרח ‪ /‬ר' יהודה הלוי‬
‫לִ בִ י בְ ִמז ְָרח וְ אָ נֹ כִ י בְ סֹוף מַ ע ֲָרב ‪ /‬אֵ יְך אֶ ְטעֲמָ ה אֵ ת אֲשֶ ר אֹ כַל וְ אֵ יְך ֶיע ֱָרב‬
‫אֵ יכָה אֲשַ ּלֵם נְ דָ ַרי ֶו ֱאסָ ַרי‪ ,‬בְ עֹוד ‪ /‬צִ ּיֹון בְ חֶ בֶ ל ֱאדֹום ַואֲנִ י בְ כֶבֶ ל ע ֲָרב‬
‫יֵקַ ל בְ עֵ ינַי עֲזֹ ב כָל טּוב ְספ ַָרד‪ ,‬כְ מֹו ‪ /‬יֵקַ ר בְ ֵעינַי ְראֹות עַפְ רֹות דְ בִ יר ֶנח ֱָרב‪.‬‬

‫על שירת ימי הביניים‪:‬‬

‫שירת ימי הביניים היה מושא יהדות המזרח‪ ,‬ספרד‪ .‬הכתיבה ניכרת בהשפעת התרבות הערבית‪ ,‬עליה מבוססת התרבות היהודית‪-‬‬
‫ספרדית‪ .‬בתקופה זו נכתבים שירי קודש והחיפוש ההיסטורי בתקופה זו הוא כתיבת שירי חול‪ .‬כלומר‪ ,‬שירים שהנושאים שלהם‬
‫אינם קשורים לדת‪ ,‬לאלוהים או ירושלים‪ ,‬אלא אהבה‪ ,‬תשוקה‪ ,‬מלחמה‪ ,‬יין‪ ,‬שפע‪ ,‬קינה וכו'‪ .‬כלומר – כל נושא אחר‪.‬‬

‫שירי קודש‪ :‬שירים מסוג זה עוסקים בענייני הדת וירושלים‪ .‬בענייני התורה ובכל עניין אחר הקשור לדת‪ ,‬לאלוהים וליהדות‪.‬‬
‫שירים אלו נכתבו במאות ה‪ ,10-12-‬לפני גירוש ספרד‪.‬‬
‫בשירת ימי הביניים בספרד‪ ,‬כל שורה היא בית‪ ,‬וכל בית מורכב מדלת וסוגר‪ .‬החלק הפותח של הבית נקרא דלת‪ ,‬בו מוצג הרעיון‬
‫ולאחר מכן החלק הסוגר אשר סוגר בהסבר‪.‬‬

‫שיר חול‪ :‬החידוש בשירת ימי הביניים הוא שבפעם הראשונה נכתבים שירים בשפה העברית בנושאים שאינם נושאי קודש‪ ,‬אלא‬
‫כל נושא אחר לבחירת המשורר‪ .‬לדוגמה‪ :‬מלחמה‪ ,‬טבע‪ ,‬אהבה‪ ,‬תשוקה‪ ,‬קינה‪ ,‬עצב וכד'‪ .‬כלומר‪ ,‬נכתבה שירת חֹול (ההפך‬
‫מקודש)‪.‬‬

‫על רבי יהודה הלוי‪:‬‬

‫המשורר כמה להגיע לארץ ישראל הוא חיי חיים טובים ונוחים בספרד אבל בכל זאת הוא מרגיש שהחיים בספרד אינם‬
‫משמעותיים ומספקים‪ .‬כל ליבו שכולל את הרגש השכל הבינה וחיי הרוב נמצאים בישראל‪ ,‬בציון ובירושלים‪ .‬ורק גופו נמצא‬
‫בספרד ולכן בסוגר הוא מדבר על כך שאין טעם לחיים כאלו‪ ,‬כל החיים חסרי משמעות וטעם כאשר הוא בגלות רחוק מציון‪.‬‬

‫‪13‬‬
 ‫המשוררים בימי הביניים כתבו רבות על אהבתם לארץ ישראל ובעיקר על רצונם להגיע אליה כדי להיות “יהודי שלם”‪ .‬יהודי‬
‫שלם אפשר להיות רק כאשר נמצאים בארץ ישראל ואפשר לקיים את כל המצוות הקשורות לארץ ישראל‪ ,‬עלייה לרגל‪ ,‬עלייה‬
‫לארץ ונדרים ולכן כותב על כך יהודה הלוי בבית השני “איני יכול להיות יהודי שלם”‪ .‬איני יכול לשלם את הנדרים והייסורים‬
‫שנדרתי ושקשורים בארץ ישראל כי ציון נמצאת עכשיו תחת כיבוש נוצרי (אדום) ואילו אני (המשורר) נמצא תחת כיבוש‬
‫מוסלמי‪.‬‬
‫המשורר מעמיד משוואה שבעין רגילה נראית לא מאוזנת לחלוטין‪ .‬מצד אחד השפע הכלכלי‪ ,‬התרבותי‪ ,‬המעמדי והמדעי שבספרד‬
‫שהיה חלקם של יהודים רבים כולל ריה”ל ומול כל השפע והטוב הזה עמדה ארץ ישראל במצבה הנוכחי ארץ חרבה ושוממה‬
‫נתונה לשלטון זר (נוצרי) אבל בעיניו של ריה”ל אין ספק לחלוטין ביחס להעדפה שלו‪ ,‬קל לו “יקל בעיני” לעזוב את כל השפע‬
‫שבספרד ולהחליפו במצב הנוכחי של ארץ ישראל כי בעיניו להגיע לציון וירושלים‪ ,‬לבית המקדש ולהסתכל על העפר שנשאר‬
‫מהדביר (קודש הקודשים שאילו רק כוהן גדול נכנס ובו ספר הקודש)‪ .‬בעינו זה שקול לכל הטוב החומרי שיש לו בספרד‪.‬‬
‫המשוואה הזאת אינה עומדת בהגיון האדם הפשוט אבל היא בהחלט בסדר העדיפויות של ריה”ל והוא אכן עשה זאת ויצא בדרכו‬
‫לארץ ישראל‪.‬‬

‫סוג השיר ונושאו המרכזי‪:‬‬

‫שיר קודש מסוג ציון המבטא את געגועי המשורר ורצונו העז להגיע לארץ ישראל‪ .‬המשורר מציג בשיר שני עניינים‪ :‬משאלתו‬
‫לעלות לארץ‪-‬ישראל והקשיים העומדים בדרכו להגשמתה‪ .‬השיר בנוי באופן המדגיש את עיקרון ההדרגה באשר לשני העניינים‬
‫– ככל שחומרת הקשיים הולכת ומחמירה‪ ,‬כך הולכת ומתעצמת משאלתו של המשורר‪.‬‬

‫תוכן השיר‪:‬‬
‫בית א'‪:‬‬
‫נפשי ולבי נתונים למזרח (ארץ ישראל)‪ ,‬בעוד אני נמצא פיזית בקצה מערב (ספרד) ‪ /‬איך אוכל לטעום את מזוני‪ ,‬ואיך יהיה‬
‫המזון הזה טעים לי?‬
‫הוא תפארת הפתיחה – הבית הראשון מציג את נושא השיר‪ .‬הדלת והסוגר מתחרזים ביניהם באותו חרוז מבריח של השיר כולו‪.‬‬
‫(חרוז מבריח הוא המילה הסוגרת את הדלת והסוגר כמו בריח‪ .‬חרוז זהה שמסיים את כל הבתים‪ .‬אותו חרוז מסיים את כל‬
‫הבתים)‪ .‬לחרוז יש משמעות‪ .‬הוא מעצים את הגעגועים‪ .‬תפארת הפתיחה תכלול חרוז כמו החרוז המבריח‪ .‬בסוגר‪ ,‬הדובר מסביר‬
‫בניגוד של רגש את תחושתו על ידו במטאפורה של האוכל ‪-‬הוא אוכל אבל לא נהנה‪.‬‬

‫בית ב'‪:‬‬

‫‪14‬‬
 ‫איך אקיים את הנדרים והשבועות ‪ /‬בעוד ציון נמצאת תחת שלטון נוצרי ואני כבול למקום הנשלט בידי המוסלמים?‬
‫הדובר משתמש במטאפורה ובניגודים של הפרדה בין לב לרגשות ופיזיות כדי להסביר שהוא נמצא בספרד‪ ,‬אבל רגשותיו הם‬
‫בירושלים‪ .‬הוא מסביר שאינו יכול לקיים בשלמות את החיים היהודים כמו להתיר נדריו‪ ,‬משתמש בפסיחה כדי להדגיש מצבו‬
‫ובסוגר שוב מסביר הניגוד ומצבו שציון נמצאת תחת השלטון הנוצרי והוא תחת שלטון מוסלמי ולכן אינו יכול להגיע לישראל‪ .‬יש‬
‫כאן שימוש בצימודים‪ -‬שתי מילים ויותר הגייה דומה‪ ,‬אך שונות במשמעותן‪( .‬לשון נופל על לשון)‪ .‬לדוגמא‪ :‬הבל – כבל‪ .‬במילה‬
‫איכה שפותחת את הבית היא שיבוץ מקראי – שילוב של מילה או ביטוי מהתנ"ך והתלמוד במשמעות המקורית‪ .‬המילה לקוחה‬
‫ממגילת איכה שהיא קינה של חורבן‪ ,‬כלומר השיבוץ משקף את תחושתו של הדובר‪.‬‬
‫בית ג'‪:‬‬
‫יהיה קל לי לעזוב את כל השפע שיש בספרד‪ ,‬כמו ‪ /‬שיקר לי לראות את עפרות בית המקדש החרב‪.‬‬
‫תפארת החתימה שסוגר את השיר‪ .‬זהו משפט שסוגר את הרעיון של השיר בשימוש שפתי גבוה יותר‪ ,‬במילים גבוהות יותר‬
‫שמטרתן להדגיש הרעיון‪ .‬הדובר אומר שקל לו לעזוב את כל העושר בספרד לטובת מראות שרידי בית המקדש‪ .‬המילה "דביר"‬
‫היא כמובן שיבוץ לקודש הקודשים של בית המקדש‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬השיר הוא שיר קודש המדבר על הגעגועים של הדובר לארץ ישראל‪ ,‬ארץ הקודש‪.‬‬

‫הבית הראשון מציג את הקרע בין הגוף לנפש של המשורר החש תסכול רב מעצם הפער בין המצוי (חיים בספרד) לבין הרצוי‬
‫(חיים בארץ‪-‬ישראל)‪ .‬קרע זה נוטל ממנו את האפשרות ליהנות מהחוויות הבסיסיות ביותר של החיים‪ .‬הוא מצהיר באמצעות‬
‫שאלה רטורית על כך שאינו יכול לאכול את מזונו וליהנות מטעמו‪ ,‬כל עוד הוא סובל מפירוד זה בין גוף לנפש‪ .‬עניין המזון הוא‬
‫סמלי בכך שאין המשורר מתכוון בהכרח למאכלים שונים‪ ,‬אלא להנאות החיים הבסיסיות בכלל‪.‬‬
‫הבית השני מציג את המחסום המדיני המונע מהמשורר להגשים את משאלתו להגיע לארץ ישראל‪ .‬הוא נמצא בספרד הנשלטת‬
‫על‪-‬ידי המוסלמים ומבקש להגיע לציון הנמצאת באזור הנשלט בידי הנוצרים‪ .‬מאחר והמוסלמים והנוצרים הנם אויבים‪ ,‬לא ניתן‬
‫לעבור ממדינה הנשלטת בידי המוסלמים לאזור המצוי בשליטת הנוצרים‪ .‬כך מוצא עצמו המשורר היהודי חסום ומסורב עליה‪.‬‬
‫הבית השלישי מציג קושי אישי המתבטא בפער הרב שבין מצבו של המשורר בספרד‪ ,‬למצבו העתידי בישראל‪ .‬למרות זאת‪ ,‬הוא‬
‫מצהיר כי יוותר בקלות על כל הטוב והשפע שבספרד‪ ,‬על‪-‬מנת להגיע לציון ולראות את שרידי בית‪-‬המקדש שחרב‪.‬‬

‫הסבר על האמצעים האומנותיים בשיר – "קישוטים"‪:‬‬

‫שיבוצים מקראיים – מאחר והתנ"ך היה שגור בפי המשוררים והקהל השתמשו פעמים רבות בחלקי פסוקים מהתנ"ך כדי‬ ‫●‬
‫להעשיר את התוכן של השיר‪.‬‬
‫דימויים ומטאפורות – דימויים ומטאפורות בדרך כלל היו לקוחים מאותו עולם שגור שכולם השתמשו בו‪ ,‬לדוגמא‪ ,‬בשירת‬ ‫●‬
‫חשק הנערה תמיד הייתה צבייה‪ ,‬ירוקת עין והם חזרו על עצמם ברבים מן השירים‪.‬‬

‫‪15‬‬
 ‫צימודים – כאומני הלשון העברים‪ ,‬המשוררים אהבו שעשועי לשון כדוגמת הצמודים‪ ,‬שתי מילים עם אותו צליל במובן‬ ‫●‬
‫שונה‪ ,‬לדוגמא צימוד שלם נולד מצימוד שונה אות‪ ,‬כר‪-‬קר‪ ,‬וצימודים חסרי אות (לדוגמא כיפורים‪-‬פורים)‪ .‬צימוד צירופי‬
‫(למשל על מה‪-‬עלמה) כולל מילים שניתן לקרוא קדימה ואחורה‪.‬‬
‫אקרוסטיכון – צירופי האותיות בראשי הבית יוצרים את שמו של המשורר כדי שיזכרו מי כתב אותו או אקרוסטיכון לפי‬ ‫●‬
‫סדר הא' ב' כדי שיזכרו את הסדר של השורות‪.‬‬

‫הים ביני ובינך‪/‬שמואל הנגיד‬

‫ֲהיָם בֵ ינִ י ּובֵ ינֶָך ‪ /‬וְ לא אֶ טֶ ה לְ חַ ְ‬
‫לֹותָך‬
‫בּור ְתָך?‬
‫וְ לא אָ רּוץ בְ לֵב חָ ֵרד ‪ /‬וְ אֵ שֵ ב עַל קְ ָ‬
‫אֱ מֶ ת‪ִ ,‬אם אֶ עֱשֶ ה כָזאת ‪ /‬אֱהִ י בֹוגֵד בְ אַ חְ ו ְָתָך!‬
‫אֲהָ ה‪ ,‬אָ חִ י‪ ,‬אֲנִ י יֹושֵ ב ‪ֲ /‬עלֵי קִ בְ ָרְך לְ עֻמָ ְתָך‬
‫לְ ָך מַ כְ אֹוב בְ תֹוך לִ בִ י ‪ /‬כְ מַ כְ אֹובִ י בְ ִמיתָ ְתָך‪.‬‬
‫וְ ִאם אֶ תֵ ן לְ ָך שָ לֹום – ‪ /‬וְ לא אֶ ְשמַ ע ְתשּובָ ְתָך‪,‬‬
‫בֹואי לְ אַ ְדמָ ְתָך‪,‬‬
‫וְ לא תֵ צֵ א לְ ָפגְ שֵ נִ י ‪ /‬בְ יֹום ִ‬
‫וְ לא ִת ְשחַ ק בְ קִ ְרבָ ִתי ‪ /‬וְ לא אֶ ְשחַ ק בְ קִ ְרבָ ְתָך‪,‬‬
‫וְ לא ִת ְראֶ ה ְתמּונ ִָתי ‪ /‬וְ לא אֶ ְראֶ ה ְתמּונ ְָתָך‪,‬‬
‫יתָך ‪ּ /‬ובַ קֶ בֶ ר ְמעֹונ ְָתָך –‬
‫לְ מַ עַן כִ י ְשאֹול בֵ ְ‬

‫‪16‬‬
 ‫יתָך‪,‬‬ ‫בְ כֹור אָ בִ י ּובֶ ן ִא ִמי‪ְ / ,‬ש ִ‬
‫לֹומים לְָך בְ אַ חְ ִר ְ‬
‫וְ רּוחַ אֵ ל ְתהִ י נָחָ ה ‪ֲ /‬עלֵי רּוחָ ְך וְ נִ ְשמָ ְתָך!‬
‫אֹותָך‪.‬‬
‫אֲנִ י הֹולְֵך לְ אַ ְרצִ י‪ ,‬כִ י ‪ /‬בְ אֶ ֶרץ סָ גְ רּו ְ‬
‫וְ אָ נּום עֵ ת וְ ִאיקַ ץ עֵת – ‪ /‬וְ אַ ְת ָלעַד בְ נּומָ ְתָך‪,‬‬
‫וְ עַ ד בֹוא יֹום חֲלִ יפ ִָתי ‪ /‬בְ לִ בִ י אֵ ש פְ ִרידָ ְתָך!‬

‫סוג השיר ונושאו המרכזי‪:‬‬

‫שיר חול מסוג קינה על מות אח‪ .‬זהו אחד מתוך ‪ 19‬שירי קינה שכתב המשורר שמואל הנגיד על מות אחיו האהוב יצחק‪ .‬האווירה‬
‫הדרמטית בשיר נבנית באמצעות הפנייה הישירה לאח המת‪ .‬המשורר מתרכז באבלו האישי ומביע את צערו באופן פשוט וישיר‪.‬‬
‫הוא נמנע מכתיבה על‪-‬פי הקונבנציות המקובלות בשירת ימי‪-‬הביניים וכך הוא מבליט את היסוד האותנטי והמשכנע של כנות‬
‫דבריו‪.‬‬

‫תוכן השיר ומשמעותו‪:‬‬

‫בית ‪ – 1‬השיר נפתח במטאפורה‪" :‬הים ביני ובינך" המלמדת על מרחק גדול מאוד (פיזי ו‪/‬או מנטלי) בין המשורר לבין אחיו‬
‫הנמען ונמשך בטון רטורי בו תוהה הדובר אם יוכל לבקר את אחיו‪ ,‬זאת משום שידוע שהאח מת‪ .‬המשורר מתלבט אם יוכל לגשר‬
‫על התהום שנפערה ביניהם‪ .‬בתפארת הפתיחה (ובינך – לחלותך)‪ ,‬מדגיש המשורר את הקושי שנוצר מעצם הים שמפריד בינו‬
‫החי לבין אחיו המת‪ ,‬דבר המערער את אפשרות הביקור אצלו‪.‬‬
‫בית ‪ – 2‬המשורר ממשיך את השאלה הרטורית‪ :‬האם הוא לא ירוץ בחרדה ויפקוד את קבר אחיו‪ .‬בהמשך ישיר לבית הראשון‪,‬‬
‫מביע המשורר את חששו מפני התערערות הקשר עם אחיו המת‪.‬‬
‫בית ‪ – 3‬המשורר קובע הנחרצות‪ ,‬שאם כך יקרה‪ ,‬כלומר אם לא יפקוד את קבר אחיו‪ ,‬ייחשב הדבר בעיניו לבגידה בקשר ידידות‬
‫האמת שבין השניים‪.‬‬
‫בית ‪ – 4‬המשורר פונה אל אחיו ואומר לו שהוא יושב לצד קברו‪.‬‬
‫בית ‪ – 5‬המשורר מצהיר כי הוא חש כאב כה עז‪ ,‬כמו הכאב שחש ביום המוות עצמו‪ .‬בכך הוא מבהיר שעוצמת סבל האובדן לא‬
‫פוחתת עם הזמן‪ ,‬אלא נותרת בעינה‪.‬‬
‫בית ‪ – 6‬המשורר מסביר לאחיו שגם אם יברך אותו בשלום‪ ,‬לא יזכה לתשובה‪.‬‬
‫בית ‪ – 7‬הוא מודע לכך שגם כשיבוא לבקר את אחיו‪ ,‬זה לא יצא לקראתו‪.‬‬
‫בית ‪ – 8‬הוא מכיר בכך שלא יוכלו לצחוק איש בחברת רעהו‪.‬‬
‫בית ‪ – 9‬הוא אומר שלא יוכלו לראות איש את רעהו‪.‬‬
‫בית ‪ – 10‬כל זאת משום שהאח נמצא בעולם המתים‪ ,‬מתגורר בקבר שהוא מעונו‪.‬‬

‫‪17‬‬
 ‫בית ‪ – 11‬המשורר פונה אל אחיו הבכור‪ ,‬כמי שמשלים עם מותו‪ ,‬ומברך אותו בשלום‪.‬‬
‫בית ‪ – 12‬המשורר מאחל לאחיו המנוח שרוח ה´ תנוח עליו‪ .‬הוא מקווה שאחיו יזכה למנוחה נכונה‪.‬‬
‫בית ‪ – 13‬המשורר מכיר בהכרח הפרידה‪ .‬הוא חוזר לביתו‪ ,‬בעוד אחיו נותר קבור באדמה‪.‬‬
‫בית ‪ – 14‬המשורר מתאר את ההבדל בין מצבו לבין מצב אחיו‪ .‬הוא לעתים ישן ולעתים מתעורר‪ ,‬בעוד אחיו ישן לעד‪.‬‬
‫בית ‪ – 15‬סיום השיר במטאפורה‪" :‬ועד בוא יום חליפתי ‪ /‬בלבי אש פרידתך" – המשורר מצהיר כי עד יום מותו שלו‪ ,‬הוא‬
‫יסבול את ייסורי הפרידה מאחיו‪ ,‬המדומים לאש השורפת את הלב‪.‬‬
‫נראה כי המשורר לא רק סובל את כאב הפרידה מאחיו‪ ,‬אלא גם חרד מפני האפשרות שעם הזמן ילך וישכח אותו – דבר שייחשב‬
‫בעיניו כבגידה‪ .‬על כן הוא נשבע לזכור את אחיו ולכאוב את מותו עד שהוא ימות בעצמו‪.‬‬
‫השיר מבטא קשת רחבה של רגשות‪:‬‬
‫כאב מול השלמה‪ :‬תחילת השיר בתיאור המרחק הבלתי‪-‬ניתן לגישור בין החי למת‪ ,‬מול המשפט "שלומים לך‬ ‫‪.1‬‬
‫באחריתך"‪ ,‬בו "משחרר" המשורר את אחיו ומאחל לו שלום ושלווה בעולם הבא‪.‬‬
‫קירבה מול ריחוק‪ :‬מצד אחד קירבה פיזית מעצם האפשרות לשבת בסמוך לקבר‪ ,‬אך מנגד ריחוק מנטלי הנובע‬ ‫‪.2‬‬
‫מעובדת הפער בין חיים למוות‪ .‬הדיבור הישיר יוצר רושם של קירבה בין שני אנשים המשוחחים ביניהם ("אהה‪,‬‬
‫אחי…")‪ ,‬אך יחד עם זאת‪ ,‬מכיר המשורר בריחוק הנובע מעובדת המוות ("ולא תראה תמונתי ‪ /‬ולא אראה תמונתך‪,‬‬
‫למען כי שאול ביתך…")‬
‫הפחד מן השכחה‪ :‬בשיר יש נימה של האשמה עצמית‪ ,‬הנובעת מן הפחד שעם הזמן ישכח המשורר את אחיו המת (דבר‬ ‫‪.3‬‬
‫שעלול להתרחש בסוג של טבעיות הנובעת מכך‪ ,‬שהחיים ממשיכים בחייהם ולא מתמסרים למת באופן שמבטל את‬
‫חייהם שלהם)‪ .‬הסיום בשבועה מוכיח פחד זה ביתר‪-‬שאת‪.‬‬

‫אוצר המילים‪:‬‬
‫חזרות מרובות על המילה "לא" (‪ 8‬פעמים) – שלילת האפשרות להיות יחד ושלילת השכחה‪.‬‬ ‫●‬
‫מילים המציינות מוות (קבר‪ ,‬שאול‪ ,‬אחריתך…)‪.‬‬ ‫●‬
‫מילים המציינות קירבה – להבעת רגשות‪ :‬לחלותך‪ ,‬בלב חרד‪ ,‬בקרבתי‪ ,‬אש פרידתך‪ ,‬לב‪.‬‬ ‫●‬

‫אמצעים אומנותיים (קישוטים)‪:‬‬

‫סמלים ומטאפורות‪:‬‬
‫"ים" בתחילת השיר‪ ,‬ו"אש" בסיומו – אלו הם סמלים מנוגדים ומבטאים את עוצמת רגשותיו של המשורר ואת כאב הפרידה‬ ‫●‬
‫מן האח‪.‬‬

‫‪18‬‬
 ‫המטאפורה‪" :‬הים ביני ובינך" מבטאת את המרחק הפיזי בין המשורר לבין אחיו ואת המרחק המנטלי בין האדם החי לבין‬ ‫●‬
‫האדם המת‪.‬‬
‫המטאפורה‪" :‬בלבי אש פרידתך" ממחישה את עוצמת הכאב שחש המשורר נוכח אובדן אחיו – מדובר בכאב עז השורף את‬ ‫●‬
‫לבו כמו אש‪.‬‬
‫תפארת הפתיחה‪:‬‬
‫חריזה בין הדלת לבין הסוגר בבית הראשון בשיר‪.‬‬ ‫●‬
‫הבעת הרעיון המרכזי בשיר – האם המרחק העצום בינינו ימנע ממני לבקר אותך? השאלה הישירה יוצרת רושם מוטעה‬ ‫●‬
‫בתחילה שאין מדובר כאן בפניה לאדם מת‪ ,‬אלא לאדם חי שמרחק פיזי בינו לבין הדובר‪ ,‬מקשה את אפשרות המפגש‬
‫ביניהם‪.‬‬

‫שיבוצים‪:‬‬
‫שיבוצים אחדים בשיר לקוחים מספר איוב (פרק י"ד‪ ;7-14 ,‬פרק ז´‪ )12 ,‬ומעצימים את משמעות גורלו הטרגי של האדם‪.‬‬ ‫●‬
‫הבחירה בסיפורו של איוב כתשתית מקראית לשיר זה נועדה להמחיש את המבחן בו מבקש הדובר לעמוד‪ .‬בספר איוב עומד‬
‫איוב למבחן אמונה באל ואילו בשיר‪ ,‬מבקש הדובר להעמיד את עצמו במבחן הנאמנות לאחיו המת‪.‬‬
‫החרוז‪:‬‬
‫חרוז מבריח (חרוז סופי) בשיר הוא ‪X‬תך‪ ,‬ובא לבטא זעקה‪ ,‬ובנוסף – פניה בלשון נוכח (מבטא את הקשר בין האחים)‪.‬‬ ‫●‬
‫חרוז החוזר בסיומי חלק מהדלתות הוא ‪X‬י‪ :‬לבי ‪ Ü‬לפגשני ‪ Ü‬בקרבתי ‪ Ü‬תמונתי ‪ Ü‬אמי ‪ Ü‬כי ‪ Ü‬חליפתי; הצליל בא לבטא‬ ‫●‬
‫בכי וצער אישיים מאוד‪.‬‬
‫צימודים‪:‬‬
‫הצימודים בשיר נועדו ברובם כדי להמחיש את ההדדיות שנפגמה בין שני האחים‪ :‬המשורר החי ואחיו המת‪.‬‬
‫מכאוב – מכאובי‪ :‬הדובר מדגיש שכאבו על מות אחיו זהה וקשה כמו שהיה ביום מותו ממש‪.‬‬ ‫●‬
‫ארצי – ארץ‪ :‬הדובר משלים עם הפרידה ומודיע שהוא חוזר לארצו‪ ,‬כלומר אל מקום מגוריו‪ ,‬זאת משום שאחיו המת סגור‬ ‫●‬
‫בארץ שהיא האדמה בה הוא קבור לעד‪.‬‬
‫תפארת החתימה‪:‬‬
‫הבית האחרון בשיר מרשים ומותיר רושם עז על הקורא – זאת באמצעות הצהרתו הנרגשת של הדובר הנשבע לסבול ולכאוב את‬
‫מות אחיו עד יום מותו‪ .‬המטאפורה‪" :‬בלבי אש פרידתך" ממחישה באופן ציורי את עוצמת געגועיו של הדובר לאחיו‪ ,‬שרק מותו‬
‫שלו יוכל להקל עליה‪.‬‬

‫סיכום‪:‬‬

‫‪19‬‬
 ‫השיר "הים ביני ובינך" שייך למחזור הקינות שכתב שמואל הנגיד בשנת האבל הראשונה למות אחיו‪ .‬מיעוט הדימויים‬
‫והמטאפורות בו ממחישים את הנימה האישית והאינטימית עליה ביקש לשמור‪ ,‬אף שמדובר בדרך כתיבה בלתי‪-‬שגרתית למקובל‬
‫באותה עת בספרד‪ .‬נראה כי העצב העמוק‪ ,‬לצד הרצון להתבטא באופן ישיר וברור לכול‪ ,‬מנע מהמשורר את פיתוחם של ציורי‬
‫לשון המקובלים בשירת ימה"ב‪.‬‬

‫אורן‪/‬לאה גולדברג‪:‬‬
‫כָאן ל ֹא אֶ ְשמַ ע אֶ ת קֹול הַ קּוקִ ּיָה‪.‬‬
‫כָאן ל ֹא יַחְ בֹ ש הָ עֵץ ִמצְ ֶנפֶת שֶ לֶג‪,‬‬
‫אֲ בָ ל בְ צֵ ל הָ א ֳָרנִ ים הָ אֵ ּלֶה‬
‫דּותי שֶ קָ מָ ה לִ ְתחִ ּיָה‪.‬‬
‫כָל יַלְ ִ‬

‫צִ לְ צּול הַ ְּמחָ ִטים‪ :‬הָ יֹ ה הָ יָה‬

‫אֶ קְ ָרא מֹולֶדֶ ת לְ מֶ ְרחַ ב‪-‬הַ שֶ לֶג‪,‬‬
‫לְ קֶ ַרח יְ ַרקְ ַרק כֹובֵ ל הַ ֶפלֶג‪,‬‬
‫לִ לְ שֹון הַ ִשיר בְ אֶ ֶרץ נָכְ ִרּיָה‪.‬‬

‫יֹודעֹות –‬
‫אּולַי ַרק צִ פ ֳֵרי‪-‬מַ ּסָ ע ְ‬
‫כְ שֶ הֵ ן ְתלּויֹות בֵ ין אֶ ֶרץ וְ שָ מַ יִ ם –‬
‫אֶ ת זֶה הַ כְ אֵ ב שֶ ל ְשתֵ י הַ ּמֹולָדֹות‪.‬‬

‫ִא ְתכֶם אֲנִ י נִ ְשתַ לְ ִתי ַפעֲמַ יִ ם‪,‬‬

‫ִא ְתכֶם אֲנִ י צָ מַ חְ ִתי‪ ,‬א ֳָרנִ ים‪,‬‬
‫וְ שָ ָרשַ י בִ ְשנֵי נֹופִ ים שֹונִ ים‪.‬‬

‫מתוך‪ :‬ברק בבוקר‪ ,‬ספרית פועלים‪ :‬מרחביה‪.1955 ,‬‬

‫על המשוררת‪:‬‬

‫‪20‬‬
‫לאה גולדברג נולדה בשנת ‪ 1911‬בקניגסברג שבגרמניה וגדלה בקובנה שבליטא‪ .‬היא היתה ילדה חכמה ורגישה‪ ,‬שונה מהילדים‬
‫האחרים‪ .‬היא תיארה עצמה כנערה בודדה ועגומה‪" ,‬אישה לא יפה"‪ ,‬כמהה לאהבה ויודעת שלא תזכה בה‪ .‬היא הקדישה עצמה‬
‫לקריאה ולכתיבה‪ .‬בהיותה בת ‪ ,22‬קיבלה תואר דוקטור לבלשנות שמית‪ .‬בשנת ‪ ,1935‬עלתה לאה גולדברג לארץ ומיד היתה‬
‫לדמות ספרותית מוכרת‪ ,‬בזכות פרסום ספר שיריה הראשון "טבעות עשן"‪ .‬שיריה היו אישיים מאוד‪ ,‬בעלי מבע צלול‪ ,‬מאופק‬
‫וחסכני במלים‪ .‬שיריה כבשו את לב הקוראים בזכות הכנות והמלאות הרגשית שאפיינו אותם‪ .‬מלבד בכתיבת שירה‪ ,‬עסקה לאה‬
‫גולדברג גם בכתיבת פרוזה‪ ,‬דרמה וספרות לילדים‪ .‬היא כתבה ספרי עיון בתורת הספרות‪ ,‬תרגמה יצירות מופת רבות ועבדה‬
‫בהוראה‪ ,‬עריכה ובכתיבת ביקורות לספרות ולתיאטרון‪.‬‬
‫לאה גולדברג נפטרה בירושלים בשנת ‪ 1970‬וזכתה בפרס ישראל לאחר מותה‪.‬‬

‫נושא השיר‪:‬‬
‫השיר "אורן" עוסק בחוויית ההגירה של לאה גולדברג‪ .‬היא עלתה לישראל כשהיתה בת ‪ ,24‬וחוותה משבר אותו כינתה בשיר‬
‫במילים‪" :‬כאב שתי המולדות"‪ .‬בשל גילה הבוגר יחסית בעת עלייתה לישראל‪ ,‬היא חשה עצמה עקורה ונטולת שייכות‪ .‬בשיר היא‬
‫מתארת את חוויית התלישות באמצעות השוואה בין שתי מולדותיה – זו בה נולדה וחיה בילדותה‪ ,‬וזו אליה היגרה בבגרותה‪ .‬את‬
‫המולדת הראשונה היא מכנה‪" :‬ארץ נכריה"‪ ,‬ואילו את המולדת השנייה היא מכנה‪" :‬כאן"‪ .‬מתוך יומניה של גולדברג ניתן ללמוד‬
‫שהשיר "אורן" נכתב בקיץ ‪( 1954‬התפרסם בספר "ברק בבוקר"‪ )1955 ,‬כלומר כ‪ 20 -‬שנה לאחר עלייתה לארץ‪ ,‬זאת‬
‫בשעה שכבר יכלה להביט על השינוי המבורך שבעלייה ארצה‪ .‬בכתבים מוקדמים יותר‪ ,‬למשל ביומניה‪ ,‬ביטאה גולדברג את קשיי‬
‫ההסתגלות שלה לאקלים ולנוף הישראלי‪" :‬הנוף […] יבש‪ ,‬שרוף‪ ,‬זעום‪-‬פנים […] רציתי ביער‪ ,‬בירק ממש‪ ,‬במעט רוך וריח‬
‫אורן […] אינני נקלטת בנוף" (‪ .)17.8.42‬כעבור שבע שנים‪ ,‬ניכר שינוי רב ביחסה של גולדברג לאלו‪" :‬מציירת יום‪-‬יום‪,‬‬
‫בעיקר קוצים ודרדרים למיניהם‪ .‬מה יפות הצורות שאפשר לגלות בצמחים הללו כאשר מתבוננים בהם היטב‪ .‬גם הצבעים יפים‬
‫מאוד‪ .‬אותו חום‪-‬צהבהב מונוטוני כביכול של שדותינו בקיץ‪ ,‬כמה גוונים יש בו! יום‪-‬יום אני מגלה משהו חדש" (אוגוסט‬
‫‪ .)1949‬שינוי קיצוני זה בתיאורי הארץ ביומניה של לאה גולדברג תואם את המהלך המתואר בשיר "אורן"‪ .‬הניסיון להשוות את‬
‫הנוף הארץ‪-‬ישראלי לנופי הילדות באירופה עומד בזיקה לבירור הזהות העצמית שמקיימת המשוררת לאורך חייה‪ .‬בשיר "אורן"‬
‫ניכרים הגעגועים אל נופי הילדות‪ ,‬ולצדם בולט המאמץ להזדהות עם האורנים הגדלים בארץ‪ .‬בכך מנסה גולדברג לעבור מהכאב‬
‫של שתי המולדות ומהתלישות הכרוכה בו לשלמות האפשרית של מי שמסוגל לצמוח משורשים הנטועים במקומות כה שונים‪.‬‬
‫האפשרות להיות מוזן משני מקורות מבליטה את ההיבט החיובי והמחזק של שתי המולדות‪.‬‬

‫פירוש השיר ומשמעותו‪:‬‬

‫בית א´ – השיר נפתח בביטוי של געגוע לקולות ולמראות הזכורים למשוררת מארץ הולדתה‪ ,‬זאת על דרך השלילה‪ ,‬באמצעות‬
‫אנאפורה במילים‪" :‬כאן לא" – "כָאן ל ֹא אֶ ְשמַ ע אֶ ת קֹול הַ קּוקִ ּיָה‪ / .‬כָאן ל ֹא י ְַחבֹ ש הָ עֵץ ִמצְ ֶנפֶת שֶ לֶג"‪ .‬התיאור המטאפורי של העץ‬

‫‪21‬‬
 ‫שכביכול חובש כובע עשוי שלג‪ ,‬מקנה לתיאור הנוף הקר נופך מחמם‪ .‬הישיבה תחת האורנים הגדלים בארץ מעוררת אצל‬
‫ַלדּותי שֶ קָ מָ ה לִ ְת ִחּיָה‪".‬‬
‫המשוררת את זיכרונות הילדות‪ֲ " :‬אבָ ל בְ צֵ ל הָ א ֳָרנִ ים הָ אֵ ּלֶה ‪ /‬כָל י ִ‬

‫בית ב´ – בית זה מוקדש כולו לתיאור נופי ארץ ההולדת‪ .‬המשוררת נזכרת בקול המחטים של עץ האורן – קול אותו היא מדמה‬
‫לצלצול‪ ,‬המולדת עצמה מכונה על‪-‬ידה "מרחב השלג"‪ ,‬את הנחל הקטן הקופא בחורף ונחסם בידי קרח ירקרק היא מתארת‬
‫במילים‪" :‬לְ קֶ ַרח יְ ַרקְ ַרק כֹובֵ ל הַ ֶפלֶג"‪ ,‬ומסיימת באזכור שפת‪-‬האם שלה שבעבר היתה עבורה "לשון השיר"‪ .‬הזיכרונות המתוארים‬
‫בבית זה מסתיימים במילים‪" :‬בארץ נוכריה"‪ ,‬מה שרומז להתרחקותה של המשוררת מהמקום שהפך להיות זר עבורה‪.‬‬

‫בית ג´ – המשוררת משווה את מצבה למצבן של ציפורים נודדות התלויות בין שמיים לארץ‪ ,‬כדי להמחיש את תחושת העקירה‬
‫אשר גורמת לכאב שתי המולדות‪ .‬מאחר ועבור הציפורים אין משמעות רגשית למעבר הלוך‪-‬ושוב מארץ לארץ (בחיפושן אחר‬
‫מקום חמים ונעים)‪ ,‬אפשר להניח שמצבה של המשוררת בעייתי יותר‪ .‬היא נאלצת לוותר על ארץ הולדתה‪ ,‬ועליה לנסות להיקלט‬
‫במולדתה החדשה‪ ,‬מתוך ידיעה שזהו מעבר חד‪-‬פעמי וסופי‪ .‬מכאן עולה הבדל בולט בין הציפורים המשוחררות לנוע כאוות נפשן‬
‫במרחב ללא גבולות‪ ,‬ובין המשוררת הנדרשת לבחור היכן לחיות‪ ,‬בידיעה שהמעבר למולדת החדשה יעמיד אותה בפני קשיי‬
‫הקליטה מחד גיסא‪ ,‬ובפני הגעגוע למולדת הישנה מאידך גיסא‪.‬‬

‫בית ד´ – גם בית זה‪ ,‬כמו הבית הראשון‪ ,‬נפתח באנאפורה‪" :‬איתכם אני"‪ ,‬כדי להדגיש את הזיקה של המשוררת לעצי האורן‬
‫בישראל‪ .‬כמו עצי האורן שנשתלו וצמחו פעמיים (פעם אחת באירופה ופעם אחת בישראל)‪ ,‬כך המשוררת נשתלה וצמחה‬
‫פעמיים‪ ,‬אלא שהיא איננה עצים‪ ,‬אלא אדם אחד‪ ,‬ולכן שורשיה נטועים "בשני נופים שונים‪ ".‬סיום השיר מותיר ספק באשר‬
‫לתחושתה של המשוררת‪ :‬מצד אחד‪ ,‬יתכן שזהו ביטוי נעצב על שלא כל שורשיה נטועים במקום אחד ולכן מידת ההשתייכות שלה‬
‫לכל אחת מהמולדות נותרה פגומה‪ ,‬ומצד אחר אפשר שזהו ביטוי חיובי על הצלחתה להיקלט פעמיים‪ ,‬להיטמע במולדת החדשה‬
‫מבלי לאבד את שורשיה במולדתה הישנה‪ .‬במובן זה כאב שתי המולדות הוקל‪ ,‬כיוון שהמשוררת מרגישה שייכת לשני עולמותיה‬
‫– זה בו נולדה וגדלה וזה אליו היגרה ובו בגרה‪.‬‬

‫אמצעים אמנותיים‪:‬‬
‫אנאפורה – "כאן לא"‪" ,‬איתכם אני"‪ .‬הצירוף הראשון חוזר בשתי שורות הפתיחה של השיר ומדגיש את ההעדר ממנו סובלת‬
‫המשוררת במולדתה בחדשה‪ ,‬ואילו הצירוף השני חוזר בבית האחרון ומדגיש את החיבור בין המשוררת לאורנים‪ ,‬שכמוהם גם‬
‫היא הצליחה לעבור מאדמת מולדת אחת לאדמת מולדת שנייה‪ ,‬ואף לצמוח למרות או בעקבות מעבר זה‪.‬‬

‫‪22‬‬
 ‫מטאפורה – "כָאן ל ֹא יַחְ בֹ ש הָ עֵץ ִמצְ ֶנפֶת שֶ לֶג"‪ :‬ביטוי ציורי לזיכרון העצים המתכסים בשלג במולדת האירופית‪" .‬וְ שָ ָרשַ י ִב ְשנֵי‬
‫נֹופִ ים שֹונִ ים"‪ :‬ביטוי ציורי להזדהות הכפולה של המשוררת עם שתי המולדות שלה‪ ,‬הישנה והחדשה‪ .‬באמצעות מטאפורה זו היא‬
‫מציגה את הצלחתה לעבור ממולדת למולדת מבלי לוותר על הקשר הרגשי שלה לאחת לטובת קליטתה באחרת‪.‬‬

‫דּותי שֶ קָ מָ ה לִ ְתחִ ּיָה"‪ :‬ביטוי ציורי לתקופת הילדות העולה בזיכרונה של המשוררת בעת ישיבתה בצל האורנים‬
‫האנשה – "כָל יַלְ ִ‬
‫יֹודעֹות" – המשוררת מייחסת לציפורים אפשרות של תודעה אנושית‪ ,‬כדי להמחיש את תודעת הסבל שלה‬
‫בישראל‪" .‬צִ פ ֳֵרי‪-‬מַ ּסָ ע ְ‬
‫נוכח כאב שתי המולדות‪.‬‬

‫סיכום‪:‬‬
‫עצי האורן שמקורם בארצות אירופה הקרות יובאו לישראל עוד בימי המנדט הבריטי‪ .‬האורנים הם בין החשובים שבעצים‬
‫המשמשים בתעשייה‪ .‬מגדלים רבים מהם כדי להפכם לעיסה להכנת נייר‪ .‬הפופולריות שלהם נובעת מהיותם עצים רכים הגדלים‬
‫במהירות וניתנים לשתילה באופן צפוף‪ ,‬וגם בשל מחטיהם‪ ,‬שכאשר נושרים הם "חונקים" את האדמה ולא מאפשרים מעבר חמצן‬
‫ובכך נמנעת התפתחותם של צמחים לא רצויים באזור הגידול‪ .‬אורנים מפרישים אירוסול (הנמצא גם בשרף שלהם) אשר גורם‬
‫להתעבות עננים‪ ,‬ובכך למשקעים גדולים יותר באזורים בהם נמצא היער‪ ,‬וזו סיבה אפשרית נוספת לגידולם בישראל שהיא מדינה‬
‫יבשה למדי‪.‬‬
‫האורן בשירה של לאה גולדברג משמש בתפקיד סמלי‪ .‬הוא מייצג אותה על השינויים שעברה בעקבות הגירתה מאירופה לישראל‪.‬‬
‫כפי שהאורן גדל וחי בשתי היבשות‪ ,‬כך גם לאה גולדברג והמהגרים הרבים שהגיעו משם לכאן‪ ,‬יכולים לגדול‪ ,‬לחיות‪ ,‬ואף לצמוח‬
‫למרות המעבר‪ .‬אין ספק שמדובר בקושי גדול‪ ,‬הכרוך בוויתור כואב על עולם ישן ואהוב לטובת עולם חדש ומאיים‪ .‬אף על פי כן‬
‫נוצרת התחושה שניתן להתגבר בהצלחה על קשיי "כאב שתי המולדות"‪ ,‬ובסופו של דבר ליהנות מהשורשים הנטועים בשתיהן‪.‬‬
‫מאז ומעולם ארץ ישראל‪ ,‬ולאחר מכן מדינת ישראל‪ ,‬עודדה עליית יהודים‪ ,‬אלא שבמבחן המציאות החברה הישראלית הפנתה‬
‫עורף שוב ושוב לקשיי העולים שנאלצו להיתלש ממקום אחד (על השפה‪ ,‬התרבות‪ ,‬הנכסים החומריים והרוחניים) ולאמץ את‬
‫המקובל במולדתם החדשה‪ .‬לאה גולדברג נותנת ביטוי לקושי זה בצורה לירית מעודנת ביותר‪ .‬היא בוחרת להציג בשיר את‬
‫האפשרות האופטימית של מעבר מעקירה לשייכות‪ ,‬זאת תוך מיזוגן של שתי המולדות לזהות עצמית אחת שלמה‪.‬‬

‫‪23‬‬
 ‫לא רגעי שנת‪/‬טשרניחובסקי‪:‬‬
‫ל ֹא ִרגְ עֵ י ְשנָת‪ ,‬טֶ בַ ע‪ַ ,‬וחֲלֹומֹות ִי ְמתָ קּו‪,‬‬
‫ַרק ֶרגֶש בְ ָך אֶ ְראֶ ה וְ סַ עֲרֹות הַ קְ ָרב‪:‬‬
‫עַל ְמרֹום ִשיא הָ ֶריָך ּובְ ִמכְ רֹות ָעמָ קּו‪,‬‬
‫יְשימֹון ּובְ צֵ ל חֶ בְ יֹון ָעב‪.‬‬
‫בִ ְתהֹומֹות הַ ִ‬

‫כִ י תֶ אֱ בַ ל נַפְ ִשי‪ּ ,‬ופְ צָ ַעי יִ ְזעָקּו‪,‬‬

‫ִתקְ וֹותַ י ִתבֹ לְ נָה כַשֹושָ ן בַ ְּסתָ ו‪,‬‬
‫אָ נּודָ ה לִ ְמקֹום שָ ם ִמ ְשבָ ִרים יִ נְ אָ קּו‬
‫לִ ְמקֹום צּוקָ יו י ִָרים צּור אַ ִדיר וָשָ ב‪.‬‬

‫‪24‬‬
 ‫בש ִתי ִמגַּלִ ים הָ ָרבִ ים בַ ְּסלָעִ ים‪,‬‬
‫אָ ז ְ‬
‫שֶ הֵ ּמָ ה‪ ,‬בְ הִ ְתמֹולְ לָם‪ ,‬שָ בִ ים לִ ְרגָעִ ים‪,‬‬
‫וְ טּור ִמטּור יָרּום‪ ,‬גָל ִיגְ בַ ר ִמגָל;‬

‫צּורים נִ כְ ל ְַמ ִתי‪ ,‬שֶ הֵ ּמָ ה בִ גְ אֹונָם‬

‫ִמ ִ‬
‫אֶ ל מַ חַ ץ ִמ ְשבָ ִרים‪ ,‬אֶ ל ַנהֲמָ ם ַוהֲמֹונָם‬
‫י ְַסגִ ירּו אֶ ת לִ בָ ם וְ ָראשֵ יהֶ ם אֶ ל עָל…‬

‫אודיסה‪1896 ,‬‬

‫על תפיסת הטבע של טשרניחובסקי‪:‬‬

‫בשירת טשרניחובסקי אפשר לדבר על תפיסת טבע דיאלקטית – כלומר של דבר והיפוכו‪ ,‬של ניגודים קוטביים‪ .‬עתים נמצא‬
‫בשיריו יסוד של טבע אידילי‪ ,‬שלו‪ ,‬ועתים – של טבע סוער‪ ,‬תהומי‪ ,‬דמוני ( שדי‪ ,‬שטני‪ ,‬מפחיד )‪ .‬לעתים מופיעים שני היסודות‬
‫האלה ביצירה אחת‪ ,‬לעתים – ביצירה מופיע יסוד אחד בלבד‪ .‬אבל גם כאשר היסוד האידילי הוא הגלוי לעין – אורב לו היסוד‬
‫התהומי‪ ,‬הדמוני‪ ,‬ומגיח מן האפלה‪.‬‬

‫יסוד הטבע השולט בשיר זה ‪ -‬היסוד הסוער‪ ,‬החזק‪ ,‬מלא העוצמה והמאבקים‪ .‬בבית א' – "רק רגש בך אראה" – הכוונה במלה‬
‫"רגש" היא לסערה – במובן המקראי‪" :‬למה רגשו גויים" – כלומר למה סערו‪ ,‬זעמו וכו'‪" .‬וסערות הקרב" – מעורר אסוציאציה‬
‫של מלחמות בעולם בני האדם‪ ,‬אך בהשאלה מדובר פה על הסערות בטבע‪ :‬מאבקים בין כוחות טבע‪ ,‬מלחמות בין ניגודים‪.‬‬

‫מבנה השיר‪:‬‬
‫בית א'‬
‫בבית זה מביע הדובר את העדפתו את הטבע הסוער על פני הטבע השקט‪ ,‬הרגוע‪ ,‬הסוער‪ .‬לא רגעים של שינה הוא מבקש לראות‬
‫בטבע‪ ,‬לא חלומות מתוקים הנוסכים שלווה‪ ,‬אלא רגש – סערה‪ ,‬סערות קרב אשר מבחינה נפשית נוסכות על הדובר סערת‬
‫רגשות‪ .‬מבחינת הלשון‪ ,‬התחביר – הדובר פונה אל הטבע בלשון נוכח‪" :‬לא רגעי שנת‪ ,‬טבע‪ ,‬וחלומות ימתקו‪ / ,‬רק רגש בך‬
‫אראה וסערות הקרב‪ ".‬המלה "טבע" מבחינה תחבירית היא פנייה‪ .‬מבחינת העיצוב האומנותי – למן תחילת השיר שולטת בו‬
‫הלשון הציורית‪ .‬הטבע המועדף על הדובר‪ ,‬המעורר בו ריגושים‪ ,‬מתואר במונחים מטפוריים של סערות קרב‪ ,‬של רגש‪.‬‬
‫הדובר מוצא טבע סוער בכל מקום‪ :‬בגבהים ובמעמקים‪ ,‬במדבריות ובמקומות רוויי מים‪.‬‬

‫‪25‬‬
 ‫האמצעי האומנותי הבולט פה הוא הניגודים‪ :‬בין פסגות הרים ובין מכרות המצויים במעמקי האדמה‪ ,‬בין מדבריות המצויים‬
‫במקומות נמוכים ביותר ( "בתהומות הישימון" ) ובין עננים הנמצאים בשמים‪ ,‬בגבהים‪ .‬בין היובש של הישימון ובין הרטיבות של‬
‫העננים‪ .‬הניגודים בטבע יוצרים אצלו תחושה של מאבקים‪.‬‬

‫בית ב'‬
‫בבית זה מציג הדובר את מצב הנפש שלו‪ ,‬שבו הוא נוהג לפנות אל הטבע‪" :‬כי תאבל נפשי‪ "...‬המלה "כי" משמעה פה כמשמעה‬
‫במקרא – אם‪ ,‬או כאשר‪ .‬כלומר כאשר הוא שרוי בעצב‪ ,‬בצער‪ ,‬באבל‪ ,‬כאשר פצעיו זועקים – במובן המטפורי – כלומר כאשר‬
‫הוא במצוקה קשה‪ ,‬כאשר הוא מאוכזב או מיואש – ופה שוב משתמש המשורר בלשון ציורית – צירוף של מטפורה ודימוי –‬
‫"תקוותי תבולנה כשושן בסתיו" – זה מצב הנפש שבו הוא נוהג לפנות אל הטבע‪ ,‬כדי למצוא בו ניחומים או עידוד‪ .‬אבל אין הוא‬
‫פונה אל הטבע השליו‪ ,‬הרגוע‪ ,‬אלא אל הטבע הסוער‪ ,‬הגועש‪ ,‬הנאבק‪" :‬אנודה למקום שם משברים ינאקו‪" – "...‬משברים" –‬
‫גלים גבוהים‪" .‬ינאקו" – ישמיעו קול צעקה‪" .‬למקום צוקיו ירים צור אדיר ושב"‪ .‬הצור – הסלע האדיר בגודלו והשב – כלומר‬
‫הזקן העתיק‪ ,‬מצמיח מתוכו‪ ,‬מרים אל על צוקים – סלעים אדירים בגודלם ובעוצמתם‪ .‬גם בתיאור הזה הלשון ציורית – הגלים‬
‫משמיעים קולות זעקה‪ ,‬הסלע הזקן‪ ,‬האדיר מעלה כלפי מעלה צוקים – יש פה האנשה של הטבע‪ .‬אמצעי זה יבלוט עוד יותר בשני‬
‫הבתים הבאים‪ .‬גם בבית הזה‪ ,‬גם במקום שאליו פונה הדובר כשהוא במצוקה נפשית‪ ,‬גם בו מצויים ניגודים‪ :‬הגלים הגבוהים‬
‫המשמיעים את קולותיהם הרמים ("משברים ינאקו" ) מצויים בגובה פני הים‪ ,‬ואילו הסלעים‪ ,‬הצוקים הרמים – מצויים בגבהים (‬
‫"למקום צוקיו ירים צור…" )‪ .‬וכן – ניגוד בין נוזל – משברי הים ובין מוצק – הצוקים‪ ,‬הסלעים‪ ,‬וכן ניגוד בין תנועה‪ ,‬דינמיות‬
‫של הגלים‪ ,‬ובין היציבות – הסטאטיות של הסלעים‪ .‬ולבסוף – ניגוד בין האדם – הדובר – החש חלש‪ ,‬מיואש – ובין העוצמה‬
‫של איתני הטבע‪.‬‬

‫לסיכום שני הבתים הראשונים‪:‬‬

‫שני הבתים הראשונים עוסקים בהעדפתו של הדובר את הטבע הסוער על פני הטבע השליו‪ .‬כשהוא זועק מכאב ‪ -‬הוא פונה אל‬
‫הטבע הסוער‪ ,‬ואנו מצפים שהוא ימצא בו נחמה ועידוד‪.‬‬
‫בשני הבתים הבאים אנחנו רואים את העמדתו של הדובר אל מול הטבע‪ ,‬את תחושותיו כשהוא ניצב מול כוחו ועוצמתו של הטבע‬
‫הסוער‪.‬‬
‫תחושותיו של הדובר בעומדו מול הטבע‬
‫אנו מצפים שהדובר הכואב‪ ,‬המצוי במצוקה – ימצא נחמה ועידיד בטבע והנה אנו נתקלים בתחושות שונות לחלוטין‪ :‬הדובר חש‬
‫בושה‪ ,‬הוא נכלם אל מול הטבע‪ .‬קיימת פה תחושה של אפסות האדם אל מול הטבע‪.‬‬

‫בית ג'‬

‫‪26‬‬
‫הדובר חש בושה בפני הגלים‪ ,‬הגלים רבים בסלעים – או רבים נגד הסלעים‪ ,‬או רבים זה עם זה – מי פגיעתו קשה יותר בסלעים‪.‬‬
‫הם אינם נכנעים‪ ,‬וגם כאשר הם מתמוללים – נשחקים‪ ,‬מתפוררים – הם "שבים לרגעים" – צירוף שאפשר להבינו בכמה‬
‫משמעויות – שבים מפעם לפעם‪ ,‬או שבים לפתע – ( לפי תהילים ו‪" – 11,‬יבושו ויבהלו מאד כל אויבי ישובו יבושו רגע" )‪,‬‬
‫על כל פנים הכוונה היא שהם קמים מחדש‪ ,‬מחדשים את כוחם וממשיכים במאבקם – "וטור מטור יקום‪ ,‬גל יגבר מגל"‪ .‬כאילו‬
‫בכל פעם שהם חוזרים להילחם בסלעים הם גבוהים יותר‪ ,‬חזקים יותר‪.‬‬

‫בית ד'‪:‬‬
‫הדובר גם נכלם – חש בושה בפני הסלעים – שגם אם הם סובלים את חבטות הגלים הגבוהים ואת עוצמת הרעש שהם מקימים –‬
‫הם אינם מראים כלפי חוץ את סבלם‪ ,‬אלא מגביהים את ראשיהם ומביטים בגאווה אל על ( "בגאונם" – בגאוותם )‪" .‬יסגירו את‬
‫לבם" – בניגוד ללשון ימינו‪ ,‬שבה להסגיר את הלב – הכוונה לגלות כלפי חוץ מה שמצוי בפנים ואולי ראוי להסתרה – בלשונו‬
‫של טשרניחובסקי – הכוונה הפוכה ‪ -‬יסגרו את לבם‪ ,‬לא יראו כלפי חוץ את מה שמצוי בתוך לבם‪ .‬הדובר אינו אומר פה דבר על‬
‫עצמו – אבל מכוח תיאור הטבע והבושה שהוא חש בפני איתניו – אפשר להבין שהדובר אינו נוהג כך‪ .‬הוא אינו נלחם כמו‬
‫הגלים‪ ,‬הוא אינו שומר על גאוותו כמו הסלעים‪ .‬הם חזקים – הוא חלש‪ ,‬וזו הסיבה שהוא חש בושה וכלימה בפניהם‪ .‬גם בשני‬
‫הבתים האחרונים יש שפע של ציורי לשון‪ .‬האמצעי האומנותי הבולט פה הוא ההאנשה – כביכול יש לאיתני הטבע רגשות‪ ,‬הם‬
‫נלחמים‪ ,‬הם נאבקים‪ ,‬הם שומרים על גאוותם ואינם נכנעים – גם כאשר קשה‪ ,‬והסיכויים לנצח הם אפסיים‪ .‬האנשה זו היא‬
‫שמעצימה את הניגוד בין הדובר לבין הטבע‪.‬‬

‫הניגודים שמופיעים בשיר‪:‬‬

‫ניגוד בין הטבע השליו לבין הטבע הסוער‪ ,‬ניגוד בין גבוה לנמוך בטבע‪ ,‬הרים מול מכרות‪ ,‬תהומות מול שמים‪ ,‬ים מול סלעים‬
‫גבוהים‪ ,‬וכן‪ :‬יובש – ישימון מול רטיבות – עב‪ ,‬סלעים מול משברי הים‪ ,‬וגם פה ניגוד‪ :‬נוזל מול מוצק‪ ,‬תנועה מול יציבות‪,‬‬
‫ולבסוף – ניגוד בין האדם לטבע‪ :‬האדם נוטה להיכנע‪ ,‬הוא חלש‪ ,‬מצב רוחו עגמומי‪ ,‬מלנכולי‪ ,‬פצעיו צועקים‪ ,‬תקוותיו נובלות‬
‫כשושן בסתיו‪ ,‬ואילו הטבע – מלא עוצמה‪ ,‬כוח‪ ,‬סערות קרב‪ ,‬הוא אינו נכנע‪ ,‬ממשיך להילחם‪ ,‬וזוקף ראשו בגאווה‪ .‬הניגודים‬
‫בטבע יוצרים את אחדות הניגודים‪ .‬בטבע יש כוחות‪ ,‬יש מחזוריות‪ ,‬יש דינמיות ויש סטטיות‪ ,‬יש חיים ויש מוות – יש בו הכול‪,‬‬
‫וזה מקור כוחו‪.‬‬
‫אם נשוב אל תפיסת הטבע של טשרניחובסקי נוכל לומר שהתפיסה הדיאלקטית מעלה על נס את אחדות הניגודים בטבע ואת‬
‫עוצמתו‪ ,‬שכן גם כאשר הטבע הוא אידילי (מה שאינו מופיע בשירנו) הוא מלא כוח ועוצמה‪ .‬והאדם על פי תפיסה זו נחות מן‬

‫‪27‬‬
 ‫הטבע‪ .‬האדם הוא רק חלק צנוע מן הטבע‪ ,‬ואסור לו להתעלות עליו‪ .‬זכות הבכורה ניתנת לטבע‪ .‬אין פה התמזגות עם הטבע‪ ,‬אין‬
‫פה אקסטזה – אלא הטבע משמש כמודל לחיקוי‪ ,‬כמקור לשאיבת כוחות – מתוך רצון להידמות לו‪.‬‬

‫תוכן השיר‪:‬‬
‫השיר נחלק לשניים‪ :‬בשני הבתים הראשונים מתאר הדובר את זיקתו אל הטבע‪ ,‬את העובדה שהוא מעדיף את הטבע הסוער על‬
‫פני הטבע השליו‪ ,‬וכן את העובדה שבעתות מצוקה הוא נוהג ללכת אל אותו טבע סוער‪.‬‬
‫בשני הבתים האחרונים מתאר הדובר את התחושות שלו בעת עמידתו מול הטבע הסוער – תחושות של בושה על שהטבע כל כך‬
‫מלא עוצמה‪ ,‬גאווה ונכונות ללחימה‪ ,‬ואילו הוא – אינו כזה‪.‬‬

‫מבנה הבתים‪:‬‬
‫אפשר בקלות לגלות בשיר מבנה ברור ומתוכנן היטב‪ :‬שני הבתים הראשונים בנויים מארבע שורות כל אחד‪ ,‬ושני הבתים‬
‫האחרונים משלוש שורות כל אחד‪ .‬למבנה של שיר כזה קוראים סונטה‪.‬‬
‫השיר "לא רגעי שנת‪ ,‬טבע" הוא אפוא סונטה‪ .‬כאמור מבחינת חלוקת הבתים ומספר הטורים בכל בית‪ ,‬וכן מבחינת דגם החריזה‬
‫– השיר מתאים למבנה הסונטה‪ .‬גם מבחינה תוכנית עומד השיר בכללי הסונטה‪ .‬יש הבדל בין הנושא של שני הבתים הראשונים‬
‫לבין הנושא של שני הבתים האחרונים‪ .‬השניים האחרונים הם בעצם העיקר‪ ,‬שאליו מוביל השיר‪ .‬זוהי הפסגה‪ .‬יש פה אפילו מעין‬
‫הפתעה‪ :‬שני הבתים הראשונים יוצרים ציפייה להזדהות עם הטבע‪ ,‬ואילו שני הבתים האחרונים מדגישים‪ ,‬בעצם‪ ,‬את הניגוד בין‬
‫האדם לטבע‪ ,‬את נחיתותו‪ ,‬את הבושה שהדובר חש לנוכח עוצמת הטבע‪.‬‬
‫הסונטה היא צורה קלאסיציסטית‪ ,‬כלומר דורשת מן המשורר עמידה במוסכמות כתיבה מחמירות ביותר‪ .‬אבל מבחינת התוכן ניתן‬
‫לומר על השיר הזה שהוא מבטא תפיסה רומנטית‪ ,‬ואכן טשרניחובסקי הושפע מן הרומנטיקה‪ ,‬ובעיקר מן הרומנטיקה הגרמנית‪.‬‬

‫‪28‬‬
 ‫פגישה‪ ,‬חצי פגישה‪/‬רחל‪:‬‬
‫פְ גִ ישָ ה‪ ,‬חֲצִ י פְ גִ ישָ ה‪ ,‬מַ בָ ט אֶ חָ ד מָ הִ יר‪,‬‬
‫תּומים – זֶה דַ י…‬
‫קִ ְטעֵ י נִ יבִ ים ְס ִ‬
‫וְ שּוב הֵ צִ יף הַ כֹ ל‪ ,‬וְ שּוב הַ כֹ ל הִ ְסעִ יר‬
‫ִמ ְשבַ ר הָ אֹ שֶ ר וְ הַ ְדוָי‪.‬‬

‫יתי לִ י מָ גֵן –‬
‫אַ ף סֶ כֶר ִשכְ חָ ה – בָ נִ ִ‬
‫הִ נֵה הָ יָה כְ ל ֹא הָ יָה‪.‬‬
‫וְ עַל בִ ְרכַי אֶ כְ ַרע עַל ְשפַת ֲאגַם סֹואֵ ן‬
‫לִ ְשתֹות ִמּמֶ נּו לִ ְר ָויָה!‬
‫תל‪-‬אביב‪13.4.25 ,‬‬

‫תקציר השיר‪:‬‬
‫בשיר זה מתואר רגע אחד במערכת יחסים בין שנים‪ ,‬שבו מבט מהיר ומילים בודדות‪ ,‬דיים כדי להצית מחדש את האהבה שניסו‬
‫להתעלם ממנה‪ .‬הדוברת בשיר התאמצה להשכיח את אהבתה המוסרת (שעליה אין פרטים בשיר)‪ ,‬אך די בפגישה חטופה כדי‬
‫שהרגשות יציפו אותה מחדש וכדי שלא תוכל להתמיד בהתנכרותה לגבר שאותו היא אוהבת‪.‬‬
‫השיר הנו שיר קלאסי בן שני בתים שווים באורכם ודומים בחריזתם‪ .‬המבנה המסודר של השיר עומד בניגוד לסערת הרגשות‬
‫המתוארת בו‪.‬‬

‫בבית א´ מתואר מצב ממשי של פגישה המעוררת סערת רגשות‪ .‬פגישה מקרית‪ ,‬בלתי מתוכננת וחטופה שבה לא נאמר כמעט דבר‬
‫מלבד "קטעי ניבים סתומים" מעוררת בעקבותיה רגשות עזים המתוארים בהמשך השיר באמצעות שלוש תמונות מטאפוריות‬
‫שהמשותף להן הוא דימוי האהבה לים ומים‪ .‬התמונה הראשונה הינה תמונה של ים סוער המציף את הכל‪" :‬ושוב הכל הציף ושוב‬
‫הכל הסעיר משבר האושר והדווי"‪ .‬הים שהוא מטאפורה לרגשות ולאהבה‪ ,‬מסעיר את הדוברת וגורם לה לרגשות אמביוולנטיים‪.‬‬
‫מצד אחד אושר‪ ,‬הנאה והתרגשות ומצד שני גם כאב המאיים עליה כמו הים המאיים במשבריו (בגליו) להציף ולהטביע‪ .‬השימוש‬
‫במילה "מֲישבר" מעלה קונוטציה של משבר‪.‬‬

‫‪29‬‬
 ‫התמונה השנייה בשיר הנה תמונה של סכר הנפרץ ע"י המים‪" :‬אף סכר שכחה בניתי לי מגן הנה היה כלא היה"‪ .‬סכר השכחה‪,‬‬
‫כלומר‪ ,‬חומת המגן המלאכותית שהדוברת בנתה לעצמה‪ ,‬על מנת לשכוח את מי שאהבה ועל מנת לחסום את רגשותיה ולהגן על‬
‫עצמה מפני האהבה‪ ,‬נפרץ‪ .‬פריצת הסכר מבטאת את הרגע שבו הדוברת נכנעת לאותם רגשות שהיא ניסתה לדכא‪.‬כמו הסכר‬
‫שאינו עומד בפני זרם המים‪ ,‬כך אין היא יכולה לעמוד מול פרץ רגשותיה‪.‬המטאפורה "סכר שכחה" הינה למעשה ביטוי להגיון‬
‫ולשכל שלעיתים אינם מצליחים לעמוד בפני הרגש (הים)‪ .‬הביטוי "היה כלא היה" מבליט את חולשתו של סכר זה‪ ,‬שהיה למעשה‬
‫אשליה בלבד לכך שהדוברת התגברה על אהבתה ורגשותיה‪.‬‬
‫התמונה השלישית והאחרונה בשיר הינה תמונת אישה הכורעת לשתות ממימיו של אגם סואן‪" :‬ועל ברכי אכרע על שפת אגם סואן‬
‫לשתות ממנו לרוויה"‪.‬באמצעות תמונה זו מתארת הדוברת את כניעתה לרגשותיה‪ .‬הדוברת נותנת דרור לרגשות המציפים אותה‬
‫ואף מתמכרת לרגשות אלו‪ .‬הים הסוער שהופיע בתחילת השיר‪ ,‬הופך כאן לאגם סואן‪ .‬למרות שיחסה של הדוברת לאהבתה‬
‫מורכב‪ ,‬היא מתמסרת לחווית השתייה עד תום ושותה מים האהבה‪ ,‬כלומר היא אינה מתכחשת לרגשותיה ומקבלת אותם‪.‬‬

‫אמצעי עיצוב מרכזיים‪:‬‬

‫לשון ציורית – יוצרת שלוש תמונות‪:‬‬ ‫‪.1‬‬
‫משבר האושר והדווי המציף והמסעיר את הדוברת‪.‬‬ ‫●‬
‫בניית הסכר והתמוטטותו (הסיבה להצפה)‪.‬‬ ‫●‬
‫הכריעה על שפת האגם (תגובתה להצפה)‪.‬‬ ‫●‬
‫מוטיב מרכזי של ים ומים‪ :‬הציף‪ ,‬הסעיר‪ ,‬משבר (גל גדול‪ ,‬נחשול)‪ ,‬סכר‪ ,‬אגם‪ ,‬לשתות לרוויה‪ .‬אהבתה של הדוברת‬ ‫‪.2‬‬
‫ורגשותיה מקבילים לתכונות המים בים‪ :‬מציפים את הלב‪ ,‬פורצים את השכחה כמו פריצת סכר‪ ,‬בשיר השירים‪" :‬מים רבים‬
‫לא יוכלו לכבות את האהבה‪ ,‬ונהרות לא ישטפוה" (ח'‪.)7 ,‬‬
‫מוטיב המים המצוי בשיר קשור גם בציורים לשוניים שונים המתפתחים לאורך השיר‪ .‬המוטיב קשור בתמונות של מים הן‬
‫בפעלים והן בשמות העצם בהם הוא עושה שימוש‪" :‬הציף"‪" ,‬הסעיר‪ִ " ,‬משבַ ר האושר והדווי""‪" ,‬סֶ כֶר ִשכְ חָ ה"‪" ,‬שפת אגם‬
‫סואֵ ן"‪" ,‬לשתות ממנו לרוויה!" (משבר – גל גבוה במיוחד‪ ,‬נחשול)‪.‬‬
‫ניגודים‪ :‬בין רגעים אחדים של פגישה חטופה‪ ,‬מבט אחד מהיר‪ .‬לבין השפעותיו המשמעותיות‪ ,‬בין סכר שכחה‪ ,‬מגן‪ ,‬מפני‬ ‫‪.3‬‬
‫זיכרונות ורגשות לבין הצפה‪ ,‬פריצת הסכר‪ ,‬שתייה מהאגם הסואן‪ ,‬בין אושר לכאב‪.‬‬

‫לסיכום‪ ,‬בשיר זה מתואר רגע אחד במערכת יחסים בין שנים‪ ,‬שבו מבט מהיר ומילים בודדות‪ ,‬דיים כדי להצית מחדש את האהבה שניסו להתעלם‬
‫ממנה‪ .‬הדוברת בשיר התאמצה להשכיח את אהבתה המוסרת (שעליה אין פרטים בשיר)‪ ,‬אך די בפגישה חטופה כדי שהרגשות יציפו אותה מחדש‬
‫וכדי שלא תוכל להתמיד בהתנכרותה לגבר שאותו היא אוהבת‪.‬‬

‫‪30‬‬
 ‫השיר הנו שיר קלאסי בן שני בתים שווים באורכם ודומים בחריזתם‪ .‬המבנה המסודר של השיר עומד בניגוד לסערת הרגשות‬
‫המתוארת בו‪.‬‬
‫בבית א´ מתואר מצב ממשי של פגישה המעוררת סערת רגשות‪ .‬פגישה מקרית ‪ ,‬בלתי מתוכננת וחטופה שבה לא נאמר כמעט‬
‫דבר מלבד "קטעי ניבים סתומים" מעוררת בעקבותיה רגשות עזים המתוארים בהמשך השיר באמצעות שלוש תמונות מטאפוריות‬
‫שהמשותף להן הוא דימוי האהבה לים ומים‪.‬‬
‫התמונה הראשונה הינה תמונה של ים סוער המציף את הכל‪" :‬ושוב הכל הציף ושוב הכל הסעיר משבר האושר והדווי"‪ .‬הים‬
‫שהוא מטאפורה לרגשות ולאהבה‪ ,‬מסעיר את הדוברת וגורם לה לרגשות אמביוולנטיים‪ .‬מצד אחד אושר‪ ,‬הנאה והתרגשות ומצד‬
‫שני גם כאב המאיים עליה כמו הים המאיים במשבריו (בגליו) להציף ולהטביע‪ .‬השימוש במילה "מֲישבר" מעלה קונוטציה של‬
‫משבר‪.‬‬
‫התמונה השנייה בשיר הנה תמונה של סכר הנפרץ ע"י המים‪" :‬אף סכר שכחה בניתי לי מגן הנה היה כלא היה"‪ .‬סכר השכחה‪,‬‬
‫כלומר‪ ,‬חומת המגן המלאכותית שהדוברת בנתה לעצמה‪ ,‬על מנת לשכוח את מי שאהבה ועל מנת לחסום את רגשותיה ולהגן על‬
‫עצמה מפני האהבה‪ ,‬נפרץ‪ .‬פריצת הסכר מבטאת את הרגע שבו הדוברת נכנעת לאותם רגשות שהיא ניסתה לדכא‪.‬כמו הסכר‬
‫שאינו עומד בפני זרם המים‪ ,‬כך אין היא יכולה לעמוד מול פרץ רגשותיה‪.‬המטאפורה "סכר שכחה" הינה למעשה ביטוי להגיון‬
‫ולשכל שלעיתים אינם מצליחים לעמוד בפני הרגש (הים)‪ .‬הביטוי "היה כלא היה" מבליט את חולשתו של סכר זה‪ ,‬שהיה למעשה‬
‫אשליה בלבד לכך שהדוברת התגברה על אהבתה ורגשותיה‪.‬‬
‫התמונה השלישית והאחרונה בשיר הינה תמונת אישה הכורעת לשתות ממימיו של אגם סואן‪" :‬ועל ברכי אכרע על שפת אגם סואן‬
‫לשתות ממנו לרוויה"‪.‬באמצעות תמונה זו מתארת הדוברת את כניעתה לרגשותיה‪ .‬הדוברת נותנת דרור לרגשות המציפים אותה‬
‫ואף מתמכרת לרגשות אלו‪ .‬הים הסוער שהופיע בתחילת השיר‪ ,‬הופך כאן לאגם סואן‪ .‬למרות שיחסה של הדוברת לאהבתה‬
‫מורכב‪ ,‬היא מתמסרת לחווית השתייה עד תום ושותה מים האהבה‪ ,‬כלומר היא אינה מתכחשת לרגשותיה ומקבלת אותם‪.‬‬
‫לסיכום' ניתן לראות כי בשיר זה קיימת חוסר פרופורציה בין טיב הפגישה החטופה והמקרית שהיוותה גורם לכל מה שהתרחש‪,‬‬
‫לבין הרגשות המתעוררים בעקבותיה‪ .‬עובדה זו מבליטה את עוצמת הרגשות אותם דיכאה הדוברת ואת הצמא הרב שלה לאהבה‪.‬‬

‫‪31‬‬
 ‫אודיסס‪/‬חיים גורי‪:‬‬
‫ּובְ שּובֹו אֶ ל עִ יר מול ְַדתֹו מָ צָ א יָם‬
‫וְ דָ גִ ים שֹונִ ים וְ עֵשֶ ב צָ ף עַל הַ גַלִ ים ִא ִטיִ ים‬
‫וְ שֶ מֶ ש נֶחְ לֶשֶ ת בְ שּו ֵלי שָ מַ יִ ם‪.‬‬
‫טָ עּות לְ עֹולָם חֹוז ֶֶרת‪ ,‬אָ מַ ר אֹודִ יסֵ ס בְ לִ בֹו הֶ ָעיֵף‬
‫וְ חָ זַר עַ ד פָ ָרשַ ת – ּהַ ְד ָרכִ ים הַ ּסְ מּוכָה לָעִ יר הַ ְש ֵכנָה‪.‬‬
‫לִ ְמצ ֹא אֶ ת הַ דֶ ֶרך אֶ ל עִ יר מֹול ְַדתֹו שֶ ל ֹא הַ יְ תָ ה מַ יִ ם‪.‬‬
‫ּומ ְתגַעְ ֵג ַע ְמאֹ ד‬
‫הָ לַך עָ יֵף כְ חֹולֵם ִ‬
‫בֵ ין אֲ נ ִָשים שֶ ִדבְ רּו יוַנִ ית אַ חֶ ֶרת‪.‬‬
‫הַ ִּמלִ ים שֶ נָטַ ל עִ מֹו כְ צֵ ידָ ה לְ דֶ ֶרך הַ ּמַ סָ עֹות‪ ,‬גָוְ עּו בֵ ינְ תַ יִ ם‪.‬‬
‫ֶרגַע חָ שַ ב כִ י נִ ְרדַ ם לְ י ִָמים ַרבִ ים‬
‫וְ חָ זַר אֶ ל ֲאנ ִָשים שֶ ל ֹא תָ ְמהּו בִ ְראֹותָ ם אֹותֹו‬
‫וְ ל ֹא קָ ְרעּו ֵעינַיִ ם‪.‬‬

‫‪32‬‬
 ‫הּוא שָ אַ ל אֹותָ ם בִ ְתנּועֹות וְ הֵ ם נִ סּו לְ הַ בִ ין אֹותוׁ‬
‫ִמתֹ וך הַ ּמֶ ְרחַ קִ ים‪.‬‬
‫הָ אַ ְרגמָ ן הִ ְסגִ יל וְ הָ לַך בְ שּולֵי אֹותָ ם שָ מַ יִ ם‪.‬‬
‫קָ מּו הַ ְּמבּוג ִָרים וְ נ ְָטלּו אֶ ת הַ ּיְ ל ִָדים שֶ ָע ְמדּו ְסבִ יבֹו ְבמַ עְ גָל‬
‫ּומָ ְשכּו אֹותָ ם‪.‬‬
‫וְ אֹור אַ חַ ר אֹור הִ צְ הִ יב בְ בַ יִ ת אַ חַ ר בַ ית‪.‬‬
‫בָ א טַ ל וְ י ַָרד עַל ר ֹאשֹו‪.‬‬
‫בָ אָ ה רּוחַ וְ נ ְָשקָ ה לִ ְשפָתָ יו‪.‬‬
‫בָ אּו מַ יִ ם וְ שָ ְטפּו ַרגְ לָיו כְ אֶ בְ ִרקְ לִ יָה הַ זְקֵ נָה‪.‬‬
‫מֹורד כְ דֶ ֶרך הַ ּמַ יִ ם‪.‬‬
‫וְ ל ֹא ָראּו אֶ ת הַ צַ לֶקֶ ת וְ הִ ְמ ִשיכו בַ ָ‬

‫נושא היצירה‪:‬‬
‫השיר "אודיסס" של חיים גורי מבוסס על היצירה של הומרוס "האיליאדה והאודיסיאה" ועל סיפורו של אודיסס מתוך האפוס‬
‫הזה‪ .‬אודיסס היה מלך איתיקה‪ ,‬בעלה של פנלופה‪ ,‬הוא נסע עם שאר מלכי יוון לטרויה להשיב את הלנה היפה‪ ,‬אשת מנלאוס‪,‬‬
‫לבעלה והוא זה שהגה את רעיון כיבוש טרויה באמצעות הסוס הטרויאני‪ .‬אודיסס פונה לשוב הביתה שם מחכים לו אשתו ובנו‬
‫טלמכוס‪ ,‬אולם שיבתו אל ביתו מתעקבת ואורכת שנים רבות וכשהוא מגיע לביתו איש אינו מזהה אותו‪ ,‬רק המינקת שלו‬
‫אבריקליה מזהה אותו באמצעות הצלקת שעל רגלו‪ .‬הספור המיתולוגי מסתיים בכך שבנו מזהה אותו והוא משיב לעצמו את אשתו‬
‫ואת מלכותו‪ .‬שירנו אינו מציג את הסוף הטוב הזה‪ ,‬הוא עוסק בתסכולו של אודיסס ששב לביתו לאחר שנים ארוכות ואינו מזהה‬
‫את נוף מולדתו‪ ,‬אינו מבין את שפת הדוברים אליו ואף איש אינו מזהה אותו‪.‬‬

‫השיר מתאר שני תהליכים – תהליך הקשור לזמן ותהליך הקשור לנפש‪ :‬שקיעה ותסכול גובר והולך – שני התהליכים מקיימים‬
‫בינהם אנלוגיה – שקיעת השמש היא אנלוגית להבנה ההולכת ומעמיקה של אודיסס שהוא אינו יכול לשוב הביתה משום שאין לו‬
‫בית שהוא יכול לשוב אליו‪.‬‬

‫תהליך השקיעה‪:‬‬
‫בבית הראשון – שעת שקיעה – "ושמש נחלשת בשולי שמיים"‪.‬‬
‫בבית החמישי – השקיעה בשילוב הצבע המשתנה‪" :‬הארגמן הסגיל והלך בשולי אותם שמיים"‪.‬‬
‫בבית השישי – יורדת החשיכה ואור נדלק בבתים‪" :‬ואור אחר או הצהיב בבית אחר בית"‪.‬‬

‫‪33‬‬
 ‫התסכול הגובר והולך לאורך בתי השיר‪:‬‬
‫בבית הראשון – חשיפה החשיפה של הזרות‪ .‬היא מעוצבת בשני אמצעים המנוגדים זה לזה – סדרה של פסיחות ו – ו‬ ‫●‬
‫החיבור המקשרת בין כל שורות הבית ‪" :‬ובשובו אל עיר מולדתו…ושמש נחלשת בשולי השמיים"‪ .‬החיבור בין שני‬
‫האמצעים הללו יצר תחושה של קיטוע המתקשר לזרות המנוגדת לו' החיבור המבטא את נסיונו של אודיסס ליצור חיבור‬
‫והמשכיות בין מה שהיה לבין מה שהווה‪ .‬החוויה מודגשת על ידי תאור של מפורט של תכולת מי הים‪" :‬דגים שונים" ו"עשב‬
‫הים" היוצר תחושה של ריאליזם‪ ,‬והיא מחוזקת בתמונה השלווה העצובה הנוצרת ע"י האנשת הגלים הנעים באיטיות "גלים‬
‫איטיים"‪ ,‬המעצימים את ממשותו של המקום האחר והזר שאליו הגיע ואת המלנכוליות שהוא משרה על אודיסס‪.‬‬
‫הבית השני – חיפוש הטעות – אודיסס מנסה להתמודד עם טעותו ‪ ,‬הוא רואה את עצמו כמי שטעה בדרכו‪,‬חוזר עד פרשת‬ ‫●‬
‫הדרכים הסמוכה לעיר השכנה והוא עומד תמה שהרי עיר מולדתו לא היתה מים‪ .‬עייפותו של אודיסס מודגשת באמצעות‬
‫המטונימיה – ליבו העייף‪.‬‬
‫הבית השלישי – הלשון האחרת – תסכולו של אודיסס גובר משום שלשון הדוברים שאותם הוא פוגש שונה מלשונו הם‬ ‫●‬
‫מדברים "יוונית אחרת" אוצר המילים שלו שונה מאוצר המילים של תושבי העיר הדובר מתאר את תסכולו של אודיסס‬
‫באמצעות האנשת אוצר המלים אשר כאילו מתו וגוועו‪" :‬המילים שנטל עימו לדרך המסעות גוועו בנתיים"‪.‬‬
‫בית רביעי – חיפוש סיבה – אודיסס מחפש סיבה לזה שלא מזהים אותו הוא חושב שמא "נרדם לימים רבים"‪ .‬הדובר מתאר‬ ‫●‬
‫את תמיהתו של אודיסס על תגובת האנשים שלא תמהו על שיבתו והוא מתאר זאת במטאפורה השחוקה "ולא קרעו עינים"‪.‬‬
‫בית חמישי – נסיון קשר ע"י תנועות ידיים – הזרות והאלם הנובע ממנה מביא את אודיסס לנסות ליצור קשר עם הסובבים‬ ‫●‬
‫אותו באמצעות שפה אחרת‪ ,‬שפת התנועות‪ ,‬אבל גם נסיון זה לקשר נדון לכשלון כפי שעולה מתוך המטאפורה – "והם ניסו‬
‫להבין אותו מתוך המרחקים"‪.‬‬
‫בבית השישי – הלילה יורד‪ ,‬הילדים מוחזרים לבתיהם – בבית זה‪ ,‬הילדים‪ ,‬היחידים שיצרו קשר עם אודיסס הזר‪ ,‬קשר של‬ ‫●‬
‫סקרנות שמביא אותם לעמוד סביבו במעגל‪ ,‬מורחקים ממנו ע"י המבוגרים‪ .‬הפועל שבו משתמש הדובר "ומשכו אותם"‬
‫מבטא יחס של חשדנות של המבוגרים כלפיו שכן במשיכה הזו יש אלימות שנובעת‪ ,‬כך נראה‪ ,‬מן הפחד של המבוגרים מפני‬
‫הזר‪.‬‬
‫בית שביעי – אזכור הצלקת – בבית זה מגיעה הזרות והתסכול של אודיסס לשיא‪ .‬היא עולה מתוך אזכור ברור של טקסט‬ ‫●‬
‫המקור של השיר באמצעות אזכור סצינת הזיהוי באמצעות הצלקת‪ ,‬והדגשת ההבדל בין ה"סוף הטוב" של טקסט המקור‬
‫לבין העדרו בשיר‪ .‬הזרות מתבטאת גם בהאנשה של הטל‪ ,‬הרוח והמים והדגשת אדישותם כלפי אודיסס "והמשיכו במורד‬
‫כדרך המים"‪ .‬גם המבנה האנפורי הפותח את שורות הבית מדגיש את תסכולו של אודיסס "בא הטל…באה רוח…באו מים"‬
‫שכן‪ ,‬בזו אחר זו באים הטל הרוח והמים וכולם הולכים ומותירים את אודיסס לבדו‪.‬‬

‫סיכום‪:‬‬

‫‪34‬‬
 ‫ניתן "אודיסס" לראות בשיר מטאפורה לאדם השב אל ביתו לאחר תלאות‪ ,‬עיקובים ויחס עוין מהחברה אותה עזב ובחוסר‬
‫האפשרות לשוב הביתה לאחר שנעדרת ממנו במשך שנים ארוכות משום שמרחק הזמן יוצר זרות שאינה ניתנת לגישור‪.‬‬

‫שדרות‪/‬שמעון אדף‬
‫עֶש ִרים שָ נָה ֶלאֱהֹ ב‬
‫לָקַ ח לִ י ְ‬
‫אֶ ת הַ חֹור בְ אֶ ְמצַ ע שּום מָ קֹום הַ זֶה‪.‬‬
‫פַקְ עֹות הַ כ ְֻתנָה הֵ פִ יצּו לֶהָ בָ ה לְ בָ נָה‬
‫רֹושים‪,‬‬
‫וְ הָ רּוחַ הָ יְ תָ ה בְ עֹוכְ ֵרי הַ בְ ִ‬
‫לראשֹונָה‪,‬‬
‫יתי ִ‬
‫עַ ד שֶ ָר ִא ִ‬
‫בְ עַ יִ ן נְ כֹונָה‪,‬‬
‫אֶ ת הַ בָ ִתים חַ ְס ֵרי הַ ִתחְ כּום תַ חַ ְת גַג הָ ֲענָניִ ם‪,‬‬
‫עַ ד שֶ שָ מַ עְ ִתי‬
‫אֶ ת הַ הֶ ְמיָה הַ ּמֻפְ לָאָ ה שֶ ל הַ ְרחֹוב‪.‬‬
‫לַחַ ש אַ חֲרֹון שֶ פָלְ טּו ַגלֵי הָ אַ ְספַלְ ט‬
‫הִ ְתעָ ֵרב‬
‫בְ ַרחַ ש ְט ִריקַ ת הָ ע ֶֶרב עַל הַ קַ ְרקַ ע‪,‬‬
‫כְ קֹולָּה שֶ ל ִאשָ ה נִ ְשכַחַ ת‪ ,‬שֶ בָ גָד בָ ּה‬
‫וְ ִספֵר אֶ ת הָ אֶ מֶ ת שֶ הִ ְשתַ ְדלָה‬
‫לְ הַ ְס ִתיר בְ ָפנֶיהָ ‪.‬‬

‫עַשֹ רֹות שָ נִ ים שֶ ל ְשחִ יקָ ה‬

‫לִ ְּמדּו אֶ ת הַ ּיְ ל ִָדים לְ לַטֵ ף אֶ ת הַ ּמַ ִים בָ אֶ בֶ ן‪,‬‬
‫לְ שַ כְ שֵ ְך בִ ְשלּולִ יּות ִסירּות נְ יָר בְ ִתקְ וָה ְמגֻחֶ כֶת‪.‬‬
‫עֲבָ ָרן הַ קִ ְרקָ ִסי שֶ ל הַ נְ ָערֹות פ ָָרח בְ הֶ נֶף שֶ ל חֲצַ ִאית‬
‫כְ שֶ הֶ הָ מֹון נִ ּסֵ ר אֹותֹו בְ מַ בָ טֹו‪.‬‬
‫ַרק ְמקֹומֹות חַ ְס ֵרי אַ הֲבָ ה זֹוכִ ים לְ אַ הָ בָ ה מֻחְ לֶטֶ ת‪.‬‬

‫‪35‬‬
 ‫מתוך ״המונולוג של איקרוס״ (הוצאת גוונים)‬

‫סיכום היצירה‪:‬‬
‫"לקח לי עשרים שנה לאהוב ‪ /‬את החור באמצע שום מקום הזה"‬
‫השיר שנפתח בהצהרה של המשורר ש"לקח לו עשרים שנה לאהוב את החור הזה …"‪ ,‬הצהרה זו סימנה את הקושי של צעירים‬
‫הגדלים בעיירת פיתוח‪ ,‬המבודדת מהמרכז‪ ,‬לאהוב את המקום בו הם חיים‪.‬‬
‫דרך עיקרון המטונימיה אטען לקשר מהותי בין המרחב לבין "האני" של היוצר‪ ,‬כלומר‪ ,‬הקושי לאהוב את המקום‪ ,‬הוא גם קושי‬
‫מובהק לאהוב את עצמך‪ .‬הדימוי של המקום המבודד‪ ,‬החור‪ ,‬שאין לו תכלית ומטרה‪ ,‬הפך להיות גם דימוי עצמי‪ .‬המרחק מהמרכז‪,‬‬
‫בשילוב עם ההומוגניות האתנית‪ ,‬יצרו קשרים שהניעו את הנרטיב המזרחי מהקוטב הפוליטי אל הקוטב האישי וחזרה‪.‬‬
‫אדף‪ ,‬כיוצר מזרחי‪ ,‬הצליח להראות כבר בשתי השורות הראשונות של השיר‪ ,‬מה גודל האסון של המזרחים בישראל‪ ,‬אשר עברו‬
‫תהליך של דה‪-‬פריפריאליזציה‪ .‬פרופ' אלה שוחט טענה‪ ,‬כי המזרחים עברו טראומה‪ .‬שכן‪ ,‬ברגע אחד איבדו המזרחים את בתיהם‪,‬‬
‫אדמותיהם ואורח חייהם‪ .‬עברם הפך לבזוי והם הפכו תלויים בפטרונות האשכנזית‪.‬‬
‫ניתן לראות בדיוק ובעוצמה שבה נכתב השיר‪ ,‬את "סגירת החשבונות" של היוצר עם עברו ובעצם עם הההגמוניה הציונית‪-‬‬
‫אשכנזית‪ ,‬שהובילה אותו אל מקומו הדחוי במרחב הפוליטי והאישי‪" .‬סגירת החשבונות" השאירה פצע פתוח בלב היוצר‪ ,‬אבל‬
‫עדיין הכילה אפשרות להכרה ולשינוי עמדה בשדה‪ .‬התהליך שעבר על מנת להגיע להכרה‪ ,‬התבטא בכך שהוא לא היה יכול‬
‫להמשיך לשנוא את המקום (ואת עצמו) ושהוא היה חייב לאהוב את המרחב‪.‬‬

‫אחרי הכרזת הכוונות אדף בחר להראות את זהותו הישנה‪ ,‬אל מול וכנגד הזהות שעלתה מסביבו‪ ,‬דרך כלי המטונימיה‪:‬‬
‫פקעות הכותנה הפיצו להבה לבנה ‪ /‬והרוח הייתה בעוכרי הברושים ‪ /‬עד שראיתי לראשונה‪ / ,‬בעין נכונה‪ / ,‬את הבתים חסרי‬
‫התחכום תחת גג העננים‪ / ,‬עד ששמעתי ‪ /‬את ההמיה המופלאה של הרחוב‪/‬‬
‫פקעות הכותנה‪ ,‬שסימלו את האשכנזיות‪ ,‬את הקיבוצים ואת המרחב החקלאי שלא היה בשדרות הפיצו להבה לבנה (הכותנה סמל‬
‫הבלוז)‪ ,‬כלומר ניסו להָ בנות זהות שלא הייתה שייכת להורי המשורר‪ ,‬שהגיעו מארצות ערב‪ .‬גם הרוח שסמלה את הערכים‪ ,‬את‬
‫האינטלקטואליות‪ ,‬הייתה בעוכרי הברושים‪ .‬כלומר כל השירה האשכנזית‪ ,‬שנבנתה על הברושים‪ ,‬ועל היישוב החדש בארץ‬
‫ישראל‪ ,‬לא הצליחה להגיע לפרקטיקולארי המזרחי‪ ,‬שהודר תחת כל הבון‪-‬טון הסוציאליסטי שרווח בתחילת הקמת מדינת ישראל‪.‬‬
‫שני המוטיבים הללו‪ ,‬נלקחו מהסביבה בה הוא חי וגדל והם אלו שלא הצליחו להבנות לו את זהותו המתחדשת‪.‬‬

‫‪36‬‬
 ‫המשורר הדגיש שהכיר בזהותו‪ ,‬רק כשראה בעין נכונה את הדיכוי המזרחי‪ ,‬את הבתים חסרי התחכום קרי השיכונים‪ .‬ורק אחרי‬
‫ששמע את ההמיה המופלאה של הרחוב‪ ,‬כלומר‪ ,‬את החיים שיצרו המזרחים בצל אותו דיכוי‪ .‬מדובר באשליה של חיים‬
‫"מופלאים" שנוצרו ברחוב והותירו סוג של אירוניה מרירה ועצובה בפי היוצר‪ ,‬על כך שהפכו את המזרחים לאנשי רחוב‪:‬‬
‫לחש אחרון שפלטו גלי האספלט ‪ /‬התערב ‪ /‬ברחש טריקת הערב על הקרקע‪ / ,‬כקולה של אשה נשכחת‪ ,‬שבגד בה ‪ /‬וספר את‬
‫האמת שהשתדלה ‪ /‬להסתיר בפניה‬
‫אדף החל לעצב מחדש את הזהות המזרחית‪ ,‬דרך הכרתו המפוכחת‪ .‬ראשית‪ ,‬הוא כתב שאת רגע ההתפכחות מתהומות העצב‬
‫והשינאה העצמית‪ ,‬הקדים "רגע של לחש אחרון שפלטו גלי האספלט"‪ .‬אפשר לראות בזאת מעין רמז על התנועה החוצה של אדף‬
‫משדרות והמרחק של המילים‪/‬השירה ממרחב התרבות של שדרות‪.‬‬
‫"הלחש האחרון" התערב בטריקת הערב על הקרקע‪ ,‬כלומר התנועה החוצה מהמקום‪ ,‬הייתה בשעת לילה‪ .‬אדף דווח על הקושי‬
‫להכיר בזהות המזרחית והימצאותו בשלב של חשיכה‪ ,‬בעת היציאה מהשינאה העצמית‪ .‬אדף דמה את הזהות שעזב‪ ,‬לאישה נשכחת‬
‫שבגד בה‪ .‬השינאה העצמית למרחב ולזהות היו אהבתו והוא היה חייב לבגוד באהבתו (להתנכר ל"השתכנזות")‪ ,‬אך לא לפני‬
‫שהוא סיפר לה את האמת‪ ,‬שהמרחב הסתיר מפניו‪ .‬כך חלק מפריקת העול והבניית הזהות המזרחית החדשה‪ ,‬עברה דרך הערוצים‬
‫של ההתרסה המפורשת בזהות האשכנזית‪ ,‬שסומלה כאישה נשכחת‪.‬‬

‫"עשרות שנים של שחיקה ‪ /‬למדו את הילדים ללטף את המים באבן"‬

‫שורות אלו החלו פיסקה חדשה‪ ,‬שלוותה בשורת רווח‪ .‬שורת הרווח מעידה על תקופה של שקט‪ ,‬של הפסקה‪ ,‬של עיכול תהליך‬
‫הזהות וההכרה וההתרסה שהתרחשו לפני שאדף בחר להתחיל להָ בְ נות זהותו החדשה‪.‬‬

‫איזו עוצמה אירונית מצליח אדף להכניס במילים‪ ,‬כדי לתאר מצב של דרך לא אלימה להתנגד לדיכוי הפנים קולוניאלי בישראל‪,‬‬
‫איזה מחיר מחריד יש למאבק שכזה‪ .‬ומי זוכר את היסטוריה החברתית של אלו אשר נפלו בצל הזיכרון הלאומי‪' .‬האדם צריך‬
‫ללטף מים באבן'‪ ,‬כלומר לא להיות אלים‪ ,‬אבל גם לא לוותר ל"זרימת החיים"‪ ,‬שהותירה אותו בסוף העולם‪ ,‬במעמדות הנמוכים‬
‫של מדינת ישראל‪:‬‬
‫"לשכשך בשלוליות סירות ניר בתקוה מגוחכת‬
‫עברן הקרקסי של הנערות פרח בהנף של חצאית ‪ /‬כשההמון ניסר אותו במבטו ‪/‬‬
‫בשורות אלו המשיך אדף את תיאור הזהות המזרחית הישנה‪ .‬הילדים של היום‪ ,‬עדיין משכשכים בשלוליות סירות נייר בתקווה‬
‫מגוחכת‪ .‬הוא המשיך לנוע בין הריסות ושברי הזהות המזרחית הישנה‪ ,‬שהיא גם חלק מדיון שלו המצב הקולקטיב המזרחי בנקודה‬
‫הספציפית במרחב ובזמן כתיבת השיר‪.‬‬

‫‪37‬‬
 ‫הוא שואל באירוניה מרה‪ ,‬מדוע הנשים התנהגו בקרקס והעבירו את נעוריהן היישר אל זרועות ההמון הגברי‪ .‬הנשים‪ ,‬המסמלות‬
‫את הדור הבא‪ ,‬יוצגו כאן על ידי נערות‪ .‬מצד אחד‪ ,‬הטיל המשורר את האחריות לחינוך הלקוי על ההגמוניה התרבותית ‪ ,‬ומצד‬
‫שני‪ ,‬הוא האשים את אותן נערות שייצגו גם אותו‪ .‬אדף עבר סוג של תהליך של התבגרות‪ ,‬בשיר הזה‪ ,‬ביחד איתן ושקיעתן‪ ,‬היא‬
‫גם שקיעת המוטיב הנשי בתוכו‪ .‬הוא הביט בזמן ונסה להתחקות אחריו – זמן ההתבגרות שחמק מזרועות האדם‪ .‬אדף התייחס‬
‫במובן הפוליטי לאותו עבר ציוני שפרח בהינף חצאית‪ ,‬כלומר אותו עבר לאומי קצר שעליו הם למדו‪ ,‬עבר במהירות ושלא נתן‬
‫להן שום יסוד להבניית דימוי וזהות מזרחית עמידה‪.‬‬
‫בזמן שההמון ניסר את ההווה שלהם והפך אותו לעבר קצר‪ ,‬במבטו‪ .‬היה זה אותו מבט פטריכאלי‪ ,‬של הגבר המזרחי שיוצג‬
‫במרחב המדוכא‪ ,‬כשהוא חסר מעמד‪ ,‬חסר זהות והיסטוריה ומסורס‪ .‬אותו גבר מזרחי פגע בחלשות ממנו‪ ,‬כשתסכולו גבר‪ .‬כאן‬
‫אולי כבר יכולנו להבין את הפסימיות של אדף כלפי הבניית הזהות המזרחית‪ .‬הוא כבר לא ניסה להתחקות אחרי העבר שיועד לו‬
‫ולשאר הקולקטיב המזרחי‪ ,‬מתוך הווה חדש‪ .‬ההמון המזרחי לא רק שלא חי בהשלמה עם עברו‪ ,‬אלא שהוא "בעט" בו מתסכול‪.‬‬

‫"רק מקומות חסרי אהבה זוכים לאהבה מוחלטת"‬

‫בשורה האחרונה של השיר חזר המשורר במעין מעגליות‪ ,‬אל השורה הראשונה ודן בהכרה האינדיוידואלית שלו ובזהות החדשה‬
‫שלו ובו בזמן בדיכוי הקולקטיבי המתמשך‪ .‬המוחלטות באהבה ובשינאה הביאה אותו לקריאה חתרנית מסוגה‪ ,‬שלמרות כל‬
‫הדיכוי של המרחב ושל הזהות‪ ,‬הוא יכול היה להפוך את המצב‪ ,‬ולגרום לפעולות להראות אחרת‪.‬‬
‫הקריאה של המשורר למזרחים ולמזרחיות הייתה קריאה יוצאת דופן‪ .‬אדף מבקש‪ ,‬שלמרות כל חוסר האהבה שהם קיבלו‬
‫מההגמוניה הציונית‪-‬אשכנזית‪ ,‬עדיין הם ייתנו את שיא אהבתם למרחב‪ ,‬לשדרות‪ ,‬לאישיות ואולי גם לעצמם‪ .‬אדף עבר תהליך של‬
‫הכרה בשינאה העצמית שלו לשדרות ולעצמו ותהליך של עזיבת המקום‪ ,‬רק כדי להכיר ביופיו‪.‬‬

‫שיר פטריוטי‪/‬רוני סומק‬

‫אֲנִ י עִ ָירקִ י‪-‬פִ י ָג´מָ ה‪ִ ,‬א ְש ִתי רֹומָ נִ ּיָה‬
‫וְ הַ בַ ת שֶ ּלָנּו הִ יא הַ ַגנָב ִמבַ גְ דָ ד‪.‬‬
‫ִאּמָ א שֶ ּלִ י מַ ְמ ִשיכָה לְ הַ ְר ִתיחַ אֶ ת הַ פְ ָרת וְ הַ חִ דֶ קֶ ל‪,‬‬
‫רּוסּיָה‬
‫ירּושקִ י מֵ ִאּמֹו הָ ִ‬
‫ְ‬ ‫חֹותי ל ְָמדָ ה לְ הָ כִ ין פִ‬
‫אֲ ִ‬
‫שֶ ל בַ ֲעלָּה‪.‬‬
‫הֶ חָ בֵ ר שֶ ּלָנּו‪ ,‬מָ רֹוקֹו‪-‬סַ כִ ין‪ ,‬תֹוקֵ ַע מַ ְזלֵג‬
‫נֹורבֶ גְ יָה‪.‬‬
‫ִמפְ לָדָ ה אַ נְ גְ לִ ית בְ דָ ג שֶ נֹולַד בְ חֹו ֵפי ְ‬
‫הּורדּו ִמפִ גּומֵ י הַ ִּמגְ דָ ל‬
‫ֻכּלָנּו פֹועֲלִ ים ְמפֻטָ ִרים שֶ ְ‬
‫שֶ ָרצִ ינּו לִ בְ נֹות בְ בָ בֶ ל‪.‬‬

‫‪38‬‬
 ‫ֻכּלָנּו ֲחנִ יתֹות ֲחלֻדֹות שֶ דֹון קִ ישֹוט הֵ עִ יף‬
‫עַל טַ חֲנֹות הָ רּוחַ ‪.‬‬
‫יֹורים בְ כֹוכָבִ ים ְמסַ נְוְ ֵרי ֵעינַיִ ם‬
‫ֻכּלָנּו עֲדַ יִ ן ִ‬
‫ֶרגַע לִ פְ נֵי שֶ הֵ ם נִ בְ לָעִ ים‬
‫בִ ְשבִ יל הֶ חָ לָב‪.‬‬

‫"שיר פטריוטי" של רוני סומק מתאר סיטואציה שהתרחשה בשנות החמישים במדינת ישראל‪ ,‬היא אינה שונה בהרבה מהמציאות‬
‫היום‪-‬יומית אותה אנו חיים כיום‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬השיר מקצין את המציאות היום‪ -‬יומית‪ ,‬דרך ההשוואה שלה‪ ,‬והשימוש בביטויים‬
‫משנות החמישים‪ .‬בנוסף בשיר ניתן לראות ולהבין שהעברת המסר מתבצעת דרך שימוש בסטריאוטיפים מוכרים‪.‬‬

‫הסטריאוטיפים בשיר פטריוטי‪:‬‬

‫עיראקי‪-‬פיג'מה‪ :‬ביטוי שהיה מקובל בשנות החמישים‪ ,‬עם העלייה הגדולה מארצות האיסלאם (בעיקר מרוקו ועיראק)‪.‬‬ ‫●‬
‫רומני‪-‬גנב‪ :‬הסטריאוטיפ שהיה מקובל בשנים אלו על העם הרומני היה שהם גנבים‪.‬‬ ‫●‬
‫רוסיה‪-‬פירושקי‪ :‬פירושקי הוא מאכל רוסי‪.‬‬ ‫●‬
‫מרוקו‪-‬סכין‪ :‬הקונוטציה של סכין היא אלימות‪ ,‬ברוטאליות‪ ,‬וכך גם נתפסו המרוקאים באותם השנים‪.‬‬ ‫●‬
‫פלדה אנגלית‪.‬‬ ‫●‬
‫דג נורבגי‪ :‬דג הסלמון הוא דג המגיע מחופי נורבגיה‪ .‬הדג הזה כיום נחשב לדג יקר ומלכותי‪.‬‬ ‫●‬

‫ביטוים נוספים בשיר פטריוטי‪:‬‬

‫"הגנב מבגדד"‪ :‬סרט שהופק ‪ ,1940‬בזמן יציאתו נחשב הסרט ליקר ביותר שהופק אי פעם‪ .‬הצילומים החלו בצפון‬ ‫●‬
‫אפריקה‪ ,‬אך עברו לארצות הברית‪ ,‬הסרט עסק בישראלי היורד מהארץ‪ .‬בנוסף היה ספר ילדים פופולארי בשנות החמישים‬
‫בישראל)‪ .‬ממחיש את המיזוג בין שתי הקלישאות המייצגות את הרומני והעיראקי‪.‬‬
‫מגדל בבל‪ :‬מתוך המקרא‪ .‬סיפור ִמגְ דַ ל בָ בֶ ל מופיע בספר בראשית‪ .‬לפי המסופר‪ ,‬בשחר האנושות התיישבו בני האדם בארץ‬ ‫●‬
‫שקראו לה שנער‪ ,‬ובעזרת טכניקה של בנייה בלבנים צרופות‪ ,‬הקימו שם עיר ובנו בה מגדל גבוה‪ .‬אלוהים לא ראה בעין יפה‬
‫את בניית המגדל‪ ,‬בלבל את שפתם‪ ,‬והפיץ אותם בכל העולם‪ ,‬וכתוצאה מכך חדלו בני האדם לדבר בשפה משותפת ונוצרו‬
‫השפות השונות‪ .‬על שם בלילת השפות נקראה העיר בשם "בבל"‪ .‬סיפור זה מעניק הסבר מקראי כיצד זה שעל אף שכל בני‬
‫האדם הם צאצאיו של אדם הראשון‪ ,‬אין הם דוברים את אותה השפה‪.‬‬
‫פרת והחידקל‪ :‬שני נהרות המוזכרים במקרא בהקשר גן העדן‪ .‬הפרת עובר בסוריה‪ ,‬טורקיה ועיראק‪ ,‬והחידקל עובר‬ ‫●‬
‫בטורקיה ובעיראק‪ .‬בשיר מסמנים גם גבולות גאוגרפים‪.‬‬

‫‪39‬‬
 ‫דון קישוט וטחנות הרוח‪ :‬רומן ספרדי‪ ,‬המספר את סיפורו של אדם החושב עצמו לאביר‪ ,‬אך בעצם הוא בודה בדיונות‪,‬‬ ‫●‬
‫הנובעים מתוך סיפורי מסע ואבירים שבהם קרא‪ .‬אין בו היכולת האמתית להילחם ולנצח‪ ,‬על כן נלחם בטחנות הרוח‪,‬‬
‫הנחשבות לבלתי מנוצחות‪ .‬דון קישוט הפך לסמל המשמש לתיאורו של אדם בלתי מציאותי שנלחם מלחמות צדק מבלי כל‬
‫בסיס ריאלי לנצח בהן‪.‬‬
‫שביל החלב‪ :‬כדור הארץ עליו אנחנו חיים הוא חלק מגלקסיית שביל החלב‪ .‬אנחנו חלק מאותה גלקסיה‪.‬‬ ‫●‬

‫מבנה השיר‪:‬‬
‫מיחיד לגלקסיה‪ ,‬מאופטימי לפאסימי‪.‬‬
‫ניתן לראות שהשיר מתחיל בתיאור של הדובר על עצמו ומשפחתו‪ ,‬ממשיך עד לתיאור של החברים והמשפח הקרובה‪ ,‬ובסיום‬
‫השיר הדובר מפנה את תשומת ליבו של הקורא לכך שכולנו חלק מגלקסיית שביל החלב‪ .‬המילה הראשונה בשיר היא "אני"‪,‬‬
‫והמילים האחרונות בשיר הן "שביל החלב"‪ .‬מילים אלו הן סמליות ומשרתות את תוכן השיר על ידי הופעתן במקומות אלה‪.‬‬

‫ניתוח "שיר פטריוטי"‬

‫שורות ‪:1-7‬‬
‫בשורות אלה ניתן לחוש באיזושהי תחושה אופטימית‪ ,‬הכל מתואר באווירה נעימה ונינוחה‪ .‬הדובר פותח בהצהרה‪ ,‬בכמה עובדות‬
‫לגבי מצבו המשפחתי והחברתי‪ .‬בגוף ראשון מספר גם על אשתו‪ ,‬בתו‪ ,‬אמו וחבריו‪ .‬בשבע שורות תשומת הלב מועברת לבודדים‬
‫המרכיבים יחדיו את תעודת הזהות שלו ומוצאו‪ .‬כרוניקה של משפחה‪ ,‬כסמל למצבה של מדינת ישראל‪ .‬כור היתוך בנישואין‪:‬‬
‫המדינה שהצליחה לשדך בין עיראקים‪ ,‬רומנים‪ ,‬אתיופים ורוסים‪ .‬בנוסף יצרה ערוב תוך יבוא מארצות נכר‪ ,‬של פלדת אל חלד‬
‫אנגלית‪ ,‬או דגי הסלמון מחופי נורבגיה‪ .‬כפר גלובלי‪ ,‬שבו משולב הכל בכל‪.‬‬
‫כור היתוך‪ :‬כור ההיתוך מתבטא בשיר על ידי התבשילים ומאכלים המוזכרים בו‪ :‬הדג‪ ,‬הפירושקי – האם מביאה מעירק את‬
‫המתכונים המוכרים לה‪ ,‬והבת לומדת מאמא של בעלה איך להכין אוכל רוסי‪.‬‬
‫תעודת זהות זו בנויה מאורחות חיים בעלי הווי ססגוני‪ ,‬פולקלור עדתי‪ ,‬טעמים‪ ,‬הנשענים על עולם מוכר מארץ המוצא כמו‬
‫הפירושקי ויחדיו נרקמים ונארגים לתמונת חיים רב תרבותית‪ .‬מזרח ומערב שלובים זה בזה‪ .‬אין תחושה של עקירה או כאב שתי‬
‫המולדות‪ .‬הדובר עיראקי‪ ,‬אשתו באה מרומניה‪ ,‬בתו היא שעטנז (עירוב שני דברים שאינם קשורים זה לזה) בין השניים – ( חבוי‬
‫כאן רמז לישראלי העוזב את הארץ – "הגנב מבגדד" סרט שהופק ‪ ,1940‬בזמן יציאתו נחשב הסרט ליקר ביותר שהופק אי‬
‫פעם‪ .‬הצילומים החלו בצפון אפריקה‪ ,‬אך עברו לארצות הברית‪ ,‬בנוסף היה ספר ילדים פופולארי בשנות החמישים בישראל)‬
‫האחות למדה לבשל בסגנון רוסי‪ ,‬והחבר ממוצא מרוקאי אוכל את דג הסלמון העדין המיובא מארצות הצפון‪ .‬השילוב במיטבו‪.‬‬

‫‪40‬‬
 ‫בקריאה ראשונה‪ ,‬התמונה הצבעונית של לאומים ועמים שונים‪ ,‬מציירת תמונה מושלמת ומוכרת‪ ,‬אך זו פלקטית‪ ,‬סתמית ולא‬
‫הגיונית‪ ,‬ויהיו שיגידו גם מפתיעה‪:‬‬
‫האם באמת מתוארת חברה אחת? האם באמת כל התרבויות הוטמעו והתקבלו? רק במאכלים! האם קיימת ההסתגלות? רק ברובד‬
‫הנמוך‪ ,‬בערכים גשמיים‪ ,‬במזון‪ .‬הסיבה העיקרית לאי ההטמעות היא השימוש בסטריאוטיפים‪ ,‬מה שמעיד על הסתגלות ברמה‬
‫הנמוכה ביותר‪ .‬זו לא השתנות פנימית‪ ,‬רק חיצונית‪ ,‬שבה העיראקי עדיין "עיראקי פיגמה" והמרוקאי עדיין "מרוקאי סכין" והבת‬
‫היא כמו "הגנב מבגדד"‪ .‬החבר המרוקאי אמנם למד לאכול סלמון‪ ,‬אולם האם ממשיכה במנהגיה שהביאה מעולמה הישן‬
‫ומגיאוגרפיה רחוקה‪ ,‬בשגרת חיים פשוטה מהפרת והחידקל‪.‬‬

‫אופי הדמויות במשפחה נקשר על ידי השמוש במילים בעלי נטייה אלימה ושלילית כמו תוקע‪ ,‬מרתיח‪ ,‬סכין‪ ,‬גנב‪ .‬כור ההיתוך‬
‫הביא עמו גם שילובי לשון ומתיך שפה בתוך שפה‪ .‬ערוב בין שפת הרחוב‪ :‬החבר שלנו‪ ,‬מרוקו סכין תוקע מזלג וכו' עם שפה‬
‫מטפורית אמא שלי ממשיכה להרתיח את הפרת והחידקל ( מעניינת הקרבה למרוקאי סכין שדמו רותח)‪.‬‬
‫תוכן השיר כאילו מכתיב ומצייר לכידות במשפחה‪ ,‬כדגם מוקטן לחברה ישראלית מושלמת‪ ,‬אחידה‪ -,‬אולם מתוך אירוניה‪ .‬לבליל‬
‫האנשים והתכונות השונות היה חלום משותף‪ ,‬אך המציאות שונה‪ .‬קיים נסיון לערב בין מזרח ומערב ולחיכוך בין שתי תרבויות‪,‬‬
‫אך בפועל לא מתרחש שילוב ממשי בין התרבויות‪.‬‬
‫מכאן ובו זמנית‪ ,‬מכין הדובר את הקורא להסתכלות אחרת‪ ,‬מחתרתית‪ ,‬להיפוך‪ ,‬ולחוסר מנוחה מהמצב הקיומי‪ .‬לכאורה‪ ,‬שבע‬
‫השורות הראשונות מציגות מיזוג בין תרבותי מתוך פרספקטיבה חיובית‪.‬‬

‫שורות ‪:14 -8‬‬

‫שבע השורות הבאות מצביעות על ראייה פסימית‪ ,‬מוצגות בשפה מטפורית (בניגוד לשפה העממית בחלק הראשון) כמשל המבטא‬
‫שבר פנימי בחברה‪ ,‬בכולנו (מילה המופיעה ‪ 3‬פעמים)‪.‬‬
‫כל הדמויות בשיר מתוארות כפועלים מפוטרים ממגדל בבל‪ .‬בניגוד למגדל בבל המקראי‪ ,‬בו רווחו שפות שונות‪ ,‬ובגלל זה קרס‪,‬‬
‫בישראל‪ ,‬בה מדברים ומתנהלים בריבוי תרבויות – זה דווקא מה שמייצר את התרבות ואת המדינה בה אנו חיים‪ .‬השוני מהווה‬
‫את הבסיס לתרבות שלנו‪.‬‬
‫מנתיב ההצלחה של המשפחה המאוחדת כביכול‪ ,‬הדובר עובר למצבה של החברה כולה‪ .‬בשורה השמינית‪ ,‬כמו שמט את המילה‬
‫אבל‪ ,‬ונושא כתב אשמה המתחיל במילה כולנו‪ ,‬במעקב אחר התנהלות חברתית‪ ,‬בה כולנו מפלסים דרכינו בין מצוקות קיומיות‪,‬‬
‫חברתיות‪ ,‬אשלייה תסכול ומלחמת השרדות יום יומית‪.‬‬
‫יחסי הדובר‪"-‬אני"‪-‬למול ההתבוננות ב"עולם" סביבו‪ ,‬בחברה‪ ,‬מתחדדים במעבר בין שורות אלה‪ .‬מכאן עולה תאור החברה‬
‫ואכזבותיה‪ .‬תשומת הלב מופנית אל ארועים שאולים מההסטוריה היהודית והכללית‪ ,‬כסמל לחלום ושברו‪ ,‬כמו פרשת מגדל בבל‬

‫‪41‬‬
 ‫(ארמז מקראי) ותעלולי דון קישוט‪ .‬אזכורים אלה חושפים תמונת מצב נלעגת‪ ,‬כהד להוויה חברתית שלא הגשימה את עצמה‬
‫ומיוסרת‪.‬‬
‫כולנו פועלים מפוטרים‪ ,‬במילה כולנו‪ ,‬הקולקטיב‪ ,‬בניגוד לאני הפותח את השיר‪ ,‬נחשפת עמדה כלפי האופי הנלעג‬
‫שבאנטגרציה (אינטגרציה‪ :‬מיזוג בין קבוצות חברתיות‪ ,‬בעלות מאפיינים שונים‪ ,‬לכדי תרבות אחת)‪.‬‬

‫במקום הפשטות והעממיות בהלכי המשפחה‪ ,‬עובר הדובר לתמונת עולם אחרת‪ ,‬מגייס עברית שונה וגבוהה‪ ,‬כדי להציג משל על‬
‫החברה‪ .‬במילה כולנו הדובר מטשטש כל כתובת ורקע‪ ,‬ומציג את הפגיעות שבחיפוש הזהות‪ .‬לא רק של העולים אלא של האדם‬
‫בכלל‪.‬‬
‫באפיזודה ראשונה של כולנו‪ ,‬אנו חסרי עבודה‪ ,‬חסרי מטרה‪ ,‬כיון שהורדנו (פועל סביל) מפיגומי מגדל החלומות‪ ,‬מגדל בבל‪.‬‬
‫רצינו להיות עם אחד ושפה אחת‪ ,‬והנה המטרה לא הושגה!‬
‫שורות אלו מסמנות שני רבדים לשיר‪ :‬האחד מציאותי והאחד מטאפורי‪.‬‬
‫חוסר עבודה‪ ,‬הוא גם אבטלה המוביל לנצרכות וסעד‪ .‬במישור הריאלי הפועלים פוטרו מעבודתם במגדל‪ .‬במישור המטפורי המטא‬
‫ריאלי‪ ,‬הורדו העובדים ממגדל חלומותיהם אל מציאות קשה‪.‬‬
‫מתוך המציאות השירית מבצבצת מחאה סוציאלית‪ .‬לא רק על מנת למחות כנגד קיפוח כבשאר שיריו אלא לומר משהו עלינו כבני‬
‫אדם‪ .‬למרות ההטמעה החברתית כביכול המוצגת בתחילת השיר‪ ,‬בחלק זה חבויה תחבולה כדי לבטא את מחיר העליבות שעלינו‬
‫לשלם עבור הטמעה זו‪.‬‬
‫כולנו חניתות חלודות‪ ,‬מרקיבים‪ ,‬חלשים‪ ,‬חסרי און כחנית המעלה חלודה‪ ,‬הוזים כדון קישוט‪ ,‬האביר הספרדי ארוך האיברים ודל‬
‫הבשר‪ ,‬הרוכב על סוסו שכולו עור ועצמות‪ ,‬עיניו נשואות למעשי גבורה‪.‬‬
‫גם אנחנו כמותו‪ ,‬נלחמים במטרות כוזבות‪ ,‬הזויות וריקות‪ ,‬כדוגמת המאבק בטחנות הרוח‪ .‬מאחורי דון קישוט מהלך נושא כליו עב‬
‫הבשר‪ ,‬המתעקש להראות לאבירו בדברי חוכמה ובורות את המציאות העירומה סביבו‪ .‬זו אפיזודה שנייה של כולנו‪ ,‬המלגלגת על‬
‫חברה במאבקיה חסרי הסיכוי‪.‬‬
‫כולנו עדיין יורים ‪,‬הדוגמא השלישית החותמת את השיר‪ ,‬המתארת אותנו כחברה שלא למדה מלקחי העבר‪ ,‬ועדיין ממשיכה להיות‬
‫שבוייה בחלומות מסנוורי עיניים‪ ,‬או מסתנוורת מכוכבים ( כוכב נולד? )‪ .‬כולנו יורים בכוכבים כמו ניתן לצודם כמטרות‪ .‬אפילו‬
‫רגע בחירת הירי בכוכבים שגוי וברכה לבטלה‪ ,‬כיוון שבחרנו לירות שנייה בטרם החלומות ככוכבים מתכלים ונבלעים בשביל‬
‫החלב‪ ,‬בחלל‪.‬‬
‫הבטוי בשביל החלב‪ ,‬נראה תמים אך הוראתו כפולה וחמקמקת‪ .‬המילה חלב היא המילה החיובית היחידה בבית קודר זה המשדר‬
‫פסימיות‪ .‬היא עומדת בסתירה למתכות הקשות‪ – :‬פיגומים – חניתות חלודות‪.‬‬

‫‪42‬‬
 ‫אך המשמעות הנלווית היא שכל המאמצים המבטאים כמיהה להשגת יעדים וחלומות‪ ,‬כדוגמת חלומותיו של דון קישוט‪ ,‬או עובדי‬
‫מגדל בבל‪ ,‬אינם כדי להגיע להגשמה רעיונית‪ .‬אלא נעשו בשם מלחמת הקיום וההשרדות‪ ,‬בשביל החלב‪ ,‬למען החלב‪ ,‬כמטנומיה‬
‫למזון‪ ,‬כחובת שתייה בסיסית לילד ולמבוגר‪ ,‬ובנוסף‪ ,‬כניתוץ האוטופיה והשפע‪ :‬ארץ זבת חלב ודבש‪.‬‬

‫כולנו הסתכלנו לגובה‪ ,‬שאפנו לשחקים‪ :‬בבל‪ ,‬טחנות הרוח‪ ,‬הכוכבים‪ ,‬אך המצב הכלכלי אילץ את כולנו להנמיך ציפיות‪ ,‬הוריד‬
‫את כולנו לארץ כדי לשרוד‪ ,‬בשביל החלב‪ .‬הדובר מבקש באופן סמוי שינוי מהותי ריאלי‪ ,‬תובע מעין צדק חברתי‪.‬‬

‫אמצעים אומנותיים בשיר פטריוטי‪:‬‬

‫מבנה‪ :‬מבנה המזכיר סונטה‪ :‬השיר בעל בית אחד‪ ,‬בן ‪ 14‬שורות‪ ,‬בעל שני חלקים מובהקים‪ .‬כל חלק בן שבע שורות‪ .‬החלק‬ ‫●‬
‫הראשון מהווה כמעין תאור מצב‪ .‬החלק השני הוא הגותי ומסיים בעיון אינטלקטואלי על מצבה של החברה ‪.‬‬
‫מטאפורות‪ :‬שביל החלב‪ ,‬להרתיח את הפרת והחידקל‪.‬‬ ‫●‬
‫האירוניה בשיר‪ :‬התווית המוצמדת לכל אדם בשיר אינה בהכרח תואמת את המציאות‪.‬‬ ‫●‬
‫שיר אירוני‪ :‬האירוניה נובעת מהפער בין שני חלקי השיר‪ .‬חלקו הראשון מציג משפחה בעלת הווי משפחתי‪ ,‬תמונת חיים‬ ‫●‬
‫המצביעה על הטמעה ואינטגרציה‪ ,‬תוך שימוש בחומר ראלי בעל קרבה מידית למציאות זו‪ .‬ההמשך הוא טרגי ומובחן‬
‫בסימטריה המבנית‪ ,‬בתוכן ובשפה‪ :‬בקשרים בין סטראוטיפים לבין מטענים תרבותיים גבוהים‪ .‬הדובר פונה אל כולנו כבני‬
‫אדם‪ ,‬אל הזולת‪ ,‬אל החברה כולה‪ ,‬כדי להצביע על דרך פסולה‪ .‬כיוון שלא השכלנו להפוך לעם אחד בעל מטרות‬
‫משמעותיות‪ ,‬בעל מלחמות צודקות‪ .‬אנו ממשיכים לנתב את חיינו לעבר מטרות רהב מסנוורי עיניים‪ .‬אצבע הדובר מאשימה‬
‫כדי לומר המלך הוא עירום‪ .‬התלישות בין שתי המולדות‪ ,‬העקירה מן השורשים‪ ,‬לא הובילה לבנייה ותמורה‪ ,‬אלא לחורבן‬
‫החלומות‪ ,‬ולמלחמת קיום קשה‪ .‬העבר איננו חלק מאורח החיים העכשווי של המהגר‪ ,‬והאינטגרציה גובה לעתים מחיר‬
‫משפיל‪.‬‬
‫חזרה‪ :‬חזרה על המילה "כולנו"‪ .‬באה להדגיש את החברה כולה שלוקחת חלק‪ ,‬סובלת‪" ,‬נענשת" על אי ההצלחה של כור‬ ‫●‬
‫ההיתוך‪.‬‬
‫אלוזיות (ארמזים)‪ :‬דון קישוט‪.‬‬ ‫●‬
‫אלוזיות (ארמזים) מקראיות‪ :‬מגדל בבל‪ ,‬הפרת והחידקל‪.‬‬ ‫●‬

‫סיכום‪" :‬שיר פטריוטי" של רוני סומק מעצב אירוניה בין המושג פטריוטיזם לבין מה שמציג תוכן השיר‪ .‬כל עוד אנו נדבוק‬
‫בקלישאות‪ ,‬בסטריאוטיפים החבויים בנו‪ ,‬לא נוכל להתקדם כעם (נהיה עיוורים אל מול השינוי)‪ ,‬בדיוק כמו היורים לכוכבים‪.‬‬
‫שביל החלב‪ ,‬הפריצה שלו תהיה חסומה בגלל העיוורון שפוקד אותנו‪ .‬יחס אמפיוולנטי לעבר (האם מתנהלת בחיי היום‪-‬יום‪ ,‬אבל‬
‫היא בעצם בגן‪-‬עדן של פעם – פרת והחידקל)‪.‬‬

‫‪43‬‬
 ‫בובה ממוכנת‪/‬דליה רביקוביץ'‪:‬‬
‫בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת‬
‫ופניתי ימינה ושמאלה‪ ,‬לכל העברים‪,‬‬
‫ונפלתי אפיים ארצה ונישברתי לשברים‬
‫וניסו לאחות את שברי ביד מאומנת‪.‬‬

‫ואחר כך שבתי להיות בובה מתוקנת‬

‫וכל מנהגי היה שקול וצייתני‪,‬‬
‫אולם אז כבר הייתי בובה מסוג שני‬
‫כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת‪.‬‬

‫ואחר כך הלכתי לרקוד בנשף המחולות‬

‫אך הניחו אותי בחברת חתולים וכלבים‬
‫ואלו כל צעדי היו מדודים וקצובים‪.‬‬

‫והיה לי שיער זהב ועיניים כחולות‬

‫והיתה לי שימלה מצבע פרחים שבגן‬
‫והיה לי כובע של קש עם קישוט דובדבן‪.‬‬

‫נושא השיר ומשמעותו‪:‬‬

‫השיר "בובה ממוכנת" התפרסם בספר שיריה הראשון של דליה רביקוביץ "אהבת תפוח הזהב" (‪ .)1959‬במרכז השיר עומדת‬
‫דמותה של הדוברת המשווה עצמה לבובה ממוכנת‪ ,‬המתוארת כמי שעברה סיטואציה של שבירה ותיקון‪.‬‬

‫כותרת השיר‪:‬‬
‫הכותרת "בובה ממוכנת" יוצרת רושם ראשוני מסקרן‪ .‬מצד אחד‪ ,‬למילה "בובה" יש קונוטציה חיובית המזכירה צעצוע אהוב על‬
‫ילדים‪ ,‬הרואים בו חפץ שניתן להאניש‪ ,‬כלומר לייחס לו תכונות אנוש שעשויות להפוך אותו ל"חבר" קרוב‪ .‬מצד אחר‪" ,‬בובה"‬
‫הוא גם מושג הרומז לאדם (לרוב אישה) שנשלט בידי אחרים‪ .‬בכך יכולה "בובה" לשמש ככינוי גנאי למי שאינו מסוגל לנהל את‬
‫חייו כרצונו מתוך בחירה חופשית‪ ,‬אלא "מופעל" על‪-‬ידי בעלי אינטרסים המנצלים אותו לצרכיהם‪.‬‬

‫‪44‬‬
 ‫המילה "ממוכנת" בהצמדתה למילה "בובה" יוצרת רושם שלילי‪ ,‬שכן היא מעניקה לבובה מעמד של חפץ קר‪ ,‬מכני ונטול כל‬
‫רגש‪ .‬היא מנטרלת מהבובה את הרכות והחום המאפיינים אותה כמשחק ילדים המדמה אנושיות‪.‬‬
‫לפיכך צירוף המילים "בובה ממוכנת" מעורר תחושה של מצב שלילי‪ ,‬בוודאי אם הוא משמש כמטאפורה לתיאור אדם כלשהו‪.‬‬

‫מבנה השיר‪:‬‬
‫בית א´‪:‬‬
‫בשורה הפותחת את השיר מכריזה על עצמה הדוברת שהיא הבובה הממוכנת ובכך מאפיינת את עצמה כ"בובה"‪ ,‬כלומר פסיבית‪,‬‬
‫שותקת‪ ,‬חלשה‪ ,‬תלויה באחרים‪ ,‬נטולת חירות הבחירה‪ .‬כבובה ממוכנת אפשר להניח שתנועתה מוגבלת ומכנית‪ .‬פעולותיה נעשות‬
‫באופן אוטומטי מבלי שיש לה שליטה עליהן‪.‬‬
‫ציון הזמן "בלילה הזה" רומז אסוציאטיבית ל"לילה הזה" שמציינים בליל הסדר כשונה מכל הלילות‪ .‬בשיר "מה נשתנה"‪ ,‬מציין‬
‫הלילה הזה את ייחודו של חג החירות‪ .‬נראה כי כאן אזכור הלילה הזה הוא אירוני כיוון שהדוברת מתוארת כמי שניטלה ממנה‬
‫החירות‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬יתכן שזו דרכה להביע את רצונה למרוד – מרד שמתרחש "בלילה הזה"‪ ,‬בו היא מבקשת לחרוג מההליכה‬
‫הישרה בתלם‪ ,‬ובמקום זאת היא פונה "ימינה ושמאלה‪ ,‬לכל העברים"‪ .‬אמנם ניסיון זה מסתיים בנפילה ובשבירה‪ ,‬אך עדיין יש בו‬
‫ביטוי עז להפרת הסדר ולהפסקת הצייתנות‪ .‬סיום הבית הראשון מתאר את ניסיון התיקון של הבובה השבורה – ניסיון הנעשה‬
‫באמצעות "יד מאומנת"‪ ,‬כלומר יד שגם היא מכנית ולא עדינה ומלטפת‪ .‬נראה שגם היד המתקנת היא יד ממוכנת‪ ,‬כזו המייצגת‬
‫תיקון קונקרטי‪-‬פיזי ולא תיקון רוחני‪-‬נפשי‪ .‬מידת הצלחתו של תיקון זה תתברר בהמשך השיר‪.‬‬

‫בית ב'‪:‬‬
‫בית זה נפתח במילים "ואחר כך"‪ ,‬באופן המדגיש את המשכיות הזמנים‪ .‬מהמתואר בבית זה עולה כי הדוברת‪-‬הבובה שבה למצבה‬
‫הקודם‪ ,‬כלומר להיותה בובה ממוכנת שקולה וצייתנית‪ ,‬שפירושה היותה מעין חפץ‪ ,‬אלא שכאן היא מוצגת בהבדל יסודי – היא‬
‫אחרת "כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת"‪ .‬דימוי זה מעולם הטבע מסמל את מצבה החדש של הדוברת‪ ,‬שכעת היא‬
‫תלויה על חוט השערה‪ ,‬קיומה דומה לקיומו התלותי של ענף חבול או שבור בגבעול דק ומסולסל שהוא מעין חוט הצומח מבסיס‬
‫העלה במטרה להיכרך ולעזור לצמח להיאחז‪ .‬מכאן עולה שהתיקון‪ ,‬אותו עברה הבובה‪ ,‬מוגבל ביותר‪ .‬הוא לא משפר את מצבה‪,‬‬
‫אלא דווקא מדגיש את תלותה באחרים‪ ,‬את כוחה הדל וכנראה את תוחלת חייה הקצרים‪.‬‬

‫בית ג'‪:‬‬
‫הבית השלישי נפתח בציון זמן זהה לקודמו – "ואחר כך"‪ ,‬אך כזה המתאר קפיצת זמן שמעבירה את הדוברת ממצבה הבובתי‬
‫התלותי למצב אנושי בו היא יוצאת לחגוג – "הלכתי לרקוד בנשף המחולות"‪ .‬השורה השנייה מבהירה כי אין מדובר כאן בחגיגה‬
‫אמיתית‪ ,‬כי הדוברת מציינת שהניחו אותה "בחברת חתולים וכלבים"‪ .‬ציון פרט זה מעיד שגם הפעם מעמדה הוא כמו של חפץ‪,‬‬

‫‪45‬‬
‫אשר יש מי שמניח אותו במקום בו הוא בוחר‪ ,‬מבלי להתחשב ברצונו של האנוש שמאחורי החפץ‪ .‬בזאת מתקבלת תמונה המזכירה‬
‫את סינדרלה המעונה שיוצאת לנשף המחולות בעזרת כישוף הגואל אותה מביתה המקולל‪ ,‬אלא שבניגוד לסיפור האגדה‪ ,‬כאן לא‬
‫מצליחה הדוברת להשתחרר מצעדיה שנותרו "מדודים וקצובים"‪ .‬למרות צייתנותה היא הושפלה ונזנחה אל החתולים והכלבים‪.‬‬
‫רצונה בחברת בני‪-‬אדם נדחה‪ ,‬והיא מוצאת עצמה מּורדת בסולם המעמדות החברתי אל מחוזם של בעלי החיים‪ .‬הנידוי הזה בולט‬
‫בחומרתו בשל השלכתה של הדוברת האנושית אל חברתם המסוכסכת והאלימה של החתולים והכלבים‪ .‬יתכן שזהו ביטוי לעונש‬
‫המוטל על מי שביקשה להשתחרר ולהפוך לחופשיה בחברה השוללת זכות כזאת ממי שנתפס כחלש ומעמדו כשל חפץ‪.‬‬

‫בית ד'‪:‬‬
‫הבית אחרון בשיר מציג את הדוברת שוב כבובה‪ ,‬הפעם במראה מטופח של שיער זהב‪ ,‬עיניים כחולות‪ ,‬שמלה פרחונית וכובע קש‬
‫עם קישוט דובדבן‪ .‬בכך חזרה דמותה של הדוברת להיות בובתית בגרסתה המתוקנת‪ ,‬כלומר כפי שמפעיליה ביקשו אותה להיות‪.‬‬
‫אין לה ברירה אלא להיכנע לתכתיבי השולטים בה ולעמוד בציפיותיהם ממנה להיראות יפה ולמלא את רצונם‪ .‬לכאורה היא הפכה‬
‫לבובה מושלמת‪ ,‬אך דווקא בשל כך‪ ,‬יש בתיאור המוגזם של "יופייה" משום התרסה כנגד החברה הצבועה שלא מאפשרת ביטוי‬
‫עצמי אותנטי‪ ,‬אלא דורשת עמידה בנורמות אחידות ומעוותות‪.‬‬

‫משמעות השיר‪:‬‬
‫הבובה היא כלי משחק ושעשוע בידי אחרים‪ .‬אין לה בחירה‪ ,‬היא ממוכנת וכנועה‪ .‬כאשר היא מנסה לפרוץ את גבולות החברה (או‬
‫אלה השולטים בה)‪ ,‬היא נופלת ונשברת‪ .‬אין לה כוחות משל עצמה‪ .‬מתקנים אותה ומחזירים אותה להיות בובה כנועה וצייתנית‪.‬‬
‫במעמדה הנחות היא מנודה מחברת בני האדם וכמו חפץ היא מונחת בחברת בעלי החיים‪ .‬סיום השיר מטעה – לכאורה מוצגת‬
‫הבובה במיטבה‪ ,‬אלא שיופי זה מזויף ומאולץ‪ ,‬שכן הוא מבטא רק את חיצוניותה ומתעלם לחלוטין ממצבה הנפשי העגום של‬
‫הדוברת‪-‬הבובה‪.‬‬
‫אסתי אדיבי‪-‬שושן (‪ )2012‬מצביעה על כך שהשיר "בובה ממוכנת"‪" ,‬חסר כל פרטי ריאליה הן מבחינת הזמן והמקום והן‬
‫מבחינת פרטי אוטוביוגרפיה גלויים של הדוברת‪ .‬ההוויה הנשית מעוצבת בשיר דרך הסמל המוצג בכותרתו – "בובה ממוכנת";‬
‫בובה כסמל ומסכה המסתיר את האני האישי האמיתי‪ ,‬אבל בה בעת גם מרכיב דומיננטי בכינון הדמות הנשית‪ .‬הנשיות מתגלה כאן‬
‫כשילוב של יופי הרמוני מושלם והתנהגות מדודה וראויה‪ .‬היות הבובה ממוכנת‪ ,‬מופעלת על ידי מנגנון חיצוני‪ ,‬מעצים את תכונת‬
‫הצייתנות וההיענות האוטומטית לצווים חיצוניים‪ .‬היענות זו למודלים חיצוניים נוקשים כעמדה נשית קיומית מתחזקת ומקבלת‬
‫תוקף גם במבנה הקשוח של השיר כסונטה‪ .‬הקיבעון של הנשיות כ"בובה" ניכר בבית המסיים את השיר‪ ,‬החוזר ומעצב את‬
‫המראה הבובתי המושלם למרות תהליכי השבירה‪" :‬והיה לי שיער זהב והיו לי עיניים כחולות"‪.‬‬

‫‪46‬‬
 ‫אמצעים אמנותיים‪:‬‬
‫יתי בֻבָ ה ְמ ֻמ ֶכנֶת" – הדוברת מתארת את עצמה כבובה ממוכנת‪ ,‬כלומר כמי שמופעלת בידי‬
‫מטאפורה‪" :‬בַ ּלַיְ לָה הַ זֶה הָ יִ ִ‬ ‫●‬
‫אחרים‪.‬‬
‫ְמֹורה חֲבּולָה שֶ הִ יא עֹוד ֲאחּוזָה בִ קְ נֹוקֶ נֶת" – הדוברת מדמה את מצבה לענף חבול שאחוז כחוט השערה בקנוקנת‬
‫דימוי‪" :‬כְ מֹו ז ָ‬ ‫●‬
‫(סליל דק היוצא מהעלה ומתלפף סביב הענף)‪.‬‬
‫ו´ החיבור‪ :‬שימוש מרובה ב‪ -‬ו´ החיבור יוצר רושם של התרחשות דרמטית הולכת ומתפתחת‪ ,‬שבסופה מציגה עצמה‬ ‫●‬
‫הדוברת במלוא תפארתה המזויפת‪.‬‬
‫אלוזיה‪" :‬וְ אַ חַ ר כְָך הָ לַכְ ִתי לִ ְרקֹ ד בְ נֶשֶ ף הַ ְּמחֹולֹות" – ארמז לאגדת סינדרלה‪ .‬כמו סינדרלה‪ ,‬גם הדוברת יצאה לנשף‪ ,‬אלא‬ ‫●‬
‫שבשונה מגיבורת האגדה שזכתה בנסיך‪ ,‬מונחת הדוברת בחברת חתולים וכלבים‪ ,‬מנודה ומורחקת מחברת בני‪-‬האדם‪.‬‬
‫אירוניה‪ :‬לכאורה השיר מסתיים בתיאור חיובי של הדוברת‪ ,‬אלא שכוונתה נראית אירונית‪ .‬היא משלימה עם היותה קורבן‬ ‫●‬
‫לתכתיבי החברה הפטריארכלית (הנשלטת בידי גברים)‪ ,‬ובסופו של דבר היא נאלצת לעמוד בסטנדרט היופי שמושג בדרך‬
‫של דיכוי‪.‬‬

‫סיכום‪:‬‬
‫השיר "בובה ממוכנת" מתאר שבירה ואיחוי של בובה המייצגת את הדוברת בפרט‪ ,‬ואולי את המין הנשי בכלל‪ .‬אותה אישה‪-‬בובה‬
‫היא קורבן של חברה פטריארכלית‪ ,‬בה מצופה ממנה "להיות יפה ולשתוק"‪ .‬ניסיונה למרוד במגמת הדיכוי הזו נכשלת‪ ,‬מאחר ואין‬
‫בידה הכוח הדרוש כדי להינתק ולהפוך לעצמאית‪.‬‬
‫כאבה הפרטי של דליה רביקוביץ‪ ,‬שהוא מרכיב מרכזי בזהותה‪ ,‬קיבל ביטוי אותנטי שהפך סמל למחאת נשים‪ .‬המהות הנשית‬
‫שנדרשת תמיד לרצות את הגבר על כל גחמותיו מוצגת כאן בשיר כבובה חסרת אונים‪ ,‬התלויה בחסדי אחרים‪ .‬היא נשפטת על‪-‬פי‬
‫חיצוניותה‪ ,‬ועל המתחולל בנפשה לאיש לא אכפת‪.‬‬
‫סיום השיר בתיאור דמותה המטופחת עד כדי הגזמה הופך אירוני לאור ההבנה שהדוברת‪-‬הבובה היא קורבן‪ .‬כמוה יש רבות‬
‫המהלכות בינינו‪ ,‬חלקן כלל לא מודעות להיותן "בובות ממוכנות"‪ ,‬אחרות מעדיפות להדחיק ידיעה זו‪ ,‬ורק מקצתן נאבקות למען‬
‫שינוי מעמדן החברתי הנחות‪ .‬במובן זה‪" ,‬בובה ממוכנת" הוא שיר מחאה‪ ,‬החורג מעיסוק בזהותה הפרטית של המשוררת‪ ,‬ומעורר‬
‫מחשבה באשר לזהותה של כל אישה באשר היא‪ .‬כל עוד נשים רבות סובלות מהחפצה המתייגת אותן כאובייקט מיני‪ ,‬השיר‬
‫"בובה ממוכנת" ממשיך להיות בגדר התרסה‪ ,‬הקוראת לתיקון‪.‬‬

‫‪47‬‬
 ‫האדונית והרוכל‪/‬ש"י עגנון‬
‫הסיפור‪:‬‬
‫רוכל אחד יהודי היה מחזר בעיירות ובכפרים‪ .‬יום אחד נזדמן לשדה יער‪ ,‬רחוק מן היישוב‪ .‬ראה בית עומד יחידי‪ .‬בא ועמד לפני‬
‫הדלת והכריז על סחורתו‪ .‬יצאה אדונית אחת ואמרה‪ ,‬מה אתה מבקש כאן יהודי? שָ חָ ה ובירכה ואמר לה‪ ,‬שמא צריכה את דבר‬
‫מדברים נאים אלו שיש לי? הוריד את קּופתו מעל כתפיו והציע לה מיני סחורה‪ .‬אמרה לו‪ ,‬איני צריכה לך ולסחורתך‪ .‬אמר לה‪,‬‬
‫הביטי וראי שמא אף על פי כן? הרי לולאות והרי טבעות והרי מטפחות והרי סדינים וסבון ומיני תמרוקים שהשרות משתמשות‬
‫בהם‪ .‬נסתכלה שעה קלה בקופתו ועיקמה עיניה ממנו ואמרה‪ ,‬אין כאן כלום‪ .‬כֵלְ ָך ולך‪ .‬חזר והשתחווה לפניה והוציא דברים מן‬
‫הקופה והציע לה ואמר‪ ,‬תני עיניך גברתי ואל תאמרי אין כאן כלום‪ .‬שמא דבר זה רצוי לך‪ ,‬או שמא חפץ נאה זה ימצא חן בעיניך‪.‬‬
‫בבקשה ממך גברתי הביטי וראי‪ .‬כפפה עצמה כלפי קופתו ופשפשה קצת כאן וקצת כאן‪ .‬ראתה סכין של ציידים‪ .‬נתנה לו דמיה‬
‫וחזרה לביתה‪ .‬טען את קופתו על כתפיו והלך לו‪.‬‬

‫אותה שעה כבר שקעה החמה ונתעלמה ממנו הדרך‪ .‬היה מהלך שעה ועוד שעה‪ .‬נכנס לבין האילנות ויצא וחזר ונכנס לבין‬
‫האילנות‪ .‬החושך כיסה את הארץ והלבנה לא האירה בשמים‪ .‬נסתכל סביביו והתחיל מתיירא‪ .‬ראה אור מאיר‪ .‬הלך לקראת האור‬
‫והגיע אצל בית אחד‪ .‬הקיש על הדלת‪ .‬הציצה עליו בעלת הבית וקראה‪ ,‬שוב אתה כאן? מה אתה מבקש יהודי? אמר לה‪ ,‬משעה‬
‫שפירשתי מכאן תועה אני בחשכה ואיני מגיע ליישוב‪ .‬אמרה לו‪ ,‬ובכן מה אתה מבקש? אמר לה‪ ,‬בבקשה ממך גברתי תני לי רשות‬
‫ואשב לי עד שתצא הלבנה ואראה את הדרך ואלך לי‪ .‬הביטה בו בעין זעומה ונתנה לו רשות ללון ברפת ישנה שבחצרה‪ .‬הניח‬
‫עצמו על הקש ונתנמנם‪.‬‬
‫בלילה ירדו גשמים מרובים‪ .‬כשעמד הרוכל בבוקר ראה שכל הארץ כולה בִ צָ ה‪.‬‬

‫‪48‬‬
 ‫ידע באותה אדונית שהיא קשה‪ .‬אמר בליבו אמסור עצמי בידי שמים ואל אבקש טובה מצרי עין‪ .‬טען את קופתו על כתפיו וביקש‬
‫לִ יְ לְֵך‪ .‬הציצה עליו האדונית ואמרה לו‪ ,‬דומני שנפרץ הגג‪ ,‬יכול אתה לתקן שם דבר? הניח הרוכל את קופתו ואמר‪ ,‬הריני קופץ‬
‫ועולה‪ .‬נתנה לו סולם ועלה בראש הגג‪.‬‬
‫ומנְ ָעלָיו כשני דליים‪ .‬אמר בליבו‪ ,‬מה‬
‫מצא רעפים ש ִז ָע ְזעַתָ ם הרוח‪ .‬עמד והחזירם למקומם‪ ,‬ולא השגיח בעצמו שבגדיו נובעים מים ִ‬
‫אכפת לי אם אני עומד בראש הגג או אם אני מהלך ביער‪ ,‬כאן גשמים וכאן גשמים‪ ,‬ואולי על ידי שאני עוזר לה אף היא תגמול‬
‫ותתֵ ן לי לשהות בביתה עד שיפסיקו הגשמים‪ .‬לאחר שסידר את הרעפים וסתם את פרצת הגג וירד אמר לה‪ ,‬מובטחני‬
‫חסד עמי ִ‬
‫שמכאן ואילך לא יגיעו הגשמים לתוך הבית ‪ .‬אמרה לו אּומן אתה‪ ,‬נקבה את שכרך ואתן לך הניח ידו על ליבו ואמר חס ושלום‬
‫שאקח מגברתי פרוטה‪ ,‬אין דרכי לקבל שכר על דבר שאינו מגוף מלאכתי ‪ ,‬כל שכן שהגברת עשתה עימי טובה ונתנה לי ללון‬
‫בביתה‪ .‬הביטה בו דרך חשד‪ ,‬שהייתה סבורה שאומר כן כדי לייקר עצמו לפניה כדי שתתן לו שכר הרבה‪ .‬לסוף אמרה‪ ,‬שב‬
‫ואעשה לך סעודת שחרית‪ .‬עמד וסחט את בגדיו‪ ,‬הוציא את המים מנעליו והביט אילך ואילך‪.‬‬
‫מתוך הקרניים המרובות שהיו תלויות על כתלי הבית ניכר היה שבית ציידים הוא‪ .‬ואולי לא היה בית ציידים ואותן הקרניים‬
‫תלויות להן לנוי‪ ,‬כדרך שיושבי יערות עושים‪ ,‬שמקשטים את בתיהם בקרני חיה‪.‬‬
‫עם שהוא עומד ומביט חזרה בעלת הבית הביאה לפניו שֵ כָר חם ומיני מזונות‪ .‬שתה ואכל ושתה‪ .‬לאחר שאכל ושתה אמר לה‪ ,‬שמא‬
‫יש כאן עוד דבר שצריך תיקון? מוכן אני לעשות כל מה שהגברת פוקדת עלי‪ .‬נתנה עיניה בבית ואמרה‪ ,‬בדוק וראה‪.‬‬
‫היה הרוכל שמח שניתנה לו רשות לישב בבית עד שיעברו הגשמים‪.‬‬
‫התחיל מתעסק ותיקן כאן דבר וכאן דבר ולא ביקש שכר‪ .‬לעת ערב עמדה והתקינה לו סעודת לילה והציעה לו מיטה בחדר‬
‫שמוטלים שם כלים ישנים שיצאו מכלל תשמיש‪ .‬הודה הרוכל לבעלת הבית שמיטיבה עמו כל כך ונשבע שלא ישכח חסדה לעולם‪.‬‬
‫למחר התחילו גשמים חדשים יורדים הביט הרוכל לחוץ והביט בפני בעלת הבית‪ ,‬מי מוכן לחרם עליו תחילה‪ .‬בעלת הבית ישבה‬
‫מכווצת ושתקה ושעמום גדול יצא מכלי הבית‪ .‬קרני החיות שבכתלים נתעטפו אדים וריח כריח בשר חי נדף מהן‪ .‬אם משום‬
‫שבקשה להפיג את השעמום שבלב ואם משום שנתגלגלו רחמיה עליו על אותו בחור שצריך להלך בגשמים ובָ ִבצָ ה‪.‬‬
‫אם משום זה ואם משום זה התחילה האדונית מדברת עימו‪ .‬על מה דיברה ועל מה לא דיברה‪ ,‬על הגשמים שאינם פוסקים ועל‬
‫הרוחות שמנשבות בלא הפסק ועל הדרכים שמתקלקלות והולכות ועל התבואה שעשויה להרקב וכן כל כיוצא בזה‪.‬‬
‫הודה לה הרוכל בלבו על כל דיבור ודיבור‪ ,‬שכל דיבור ודיבור נותן לו עכבה בבית ואינו צריך לטלטל עצמו בדרכים בגשם ובקור‬
‫ובסערה‪.‬‬
‫ואף היא הייתה מרוצה‪ ,‬שיש כאן נפש חיה‪ .‬נטלה לה כלי סריגה ואמרה לו‪ ,‬שב‪ .‬ישב לפניה וסיפר דברים על שרים ושרות‪,‬‬
‫אדונים ואדונות‪ ,‬על כל מה שידע ועל כל מה שרצוי היה לה לשמוע‪ .‬בין כך לכך נתקרבו זה לזה‪ .‬אמר לה‪ ,‬גברתי יושבת גלמודה‪,‬‬
‫כלום אין לה בעל או ידיד או ֵור ַע?ודאי יש כאן שרים רבים ונכבדים שמבקשים קרבתה של אדונית נאה שכמותה‪ .‬אמרה לו‪ ,‬היה‬
‫לי בעל‪.‬‬

‫‪49‬‬
 ‫נתאנח הרוכל על בעלה שנהרג ושאל‪ ,‬כיצד נהרג‪ .‬אמרה לו‪ ,‬אם השוטרים אינם יודעים‪ ,‬אתה מבקש לדעת‪ .‬מה איכפת לך באיזו‬
‫מיתה נהרג‪ ,‬אם חיה רעה אכלתהו או אם נשחט בסכין‪ .‬הלוא אף אתה מוכר סכינים שאפשר לשחוט בהן אדם‪.‬‬
‫ראה הרוכל שאין דעתה של האדונית לספר במעשי בעלה ושתק‪ .‬ואף היא שתקה‪ .‬אחר שעה קלה חזר הרוכל ואמר‪ ,‬יתן האלוקים‬
‫וימצאו את רוצחי בעלך לנקום בהם נקם‪.‬‬
‫אמרה היא‪ ,‬לא ימצאו אותם‪ ,‬לא ימצאו אותם‪ ,‬לא כל רוצח עשוי שימצאו אותו‪ .‬השפיל הרוכל את עיניו ואמר‪ ,‬מצטער אני גברתי‬
‫שהזכרתי לה צרתה‪ ,‬אילו ידעתי במה יכולני לשמח את לבך הייתי נותן מחצית חיי‪ .‬נסתכלה בו האדונית וחייכה חיוך משונה‪ ,‬של‬
‫בוז או של ריצוי‪ ,‬או סתם חיוך‪ ,‬שאדם מחייך לו וחברו מפרשו לפי דרכו‪ ,‬ואם אדם תמים הוא הרי הוא מפרשו לטובת עצמו‪.‬‬
‫הרוכל שאדם תמים היה פירש לו שחוק זה ששחקה אותה אשה לטובתו ולהנאתו‪ .‬והואיל ונצטער על אותה אשה שלפי שנותיה‬
‫ולפי מידת רואיה היתה שבני אדם נאים יחזרו אחריה ראה את עצמו פתאום כאחד מהם‪ .‬התחיל מדבר לפניה דברים שאוזן של‬
‫אשה בחורה אוהבת לשמוע‪ .‬אלקים יודע מהיכן נטל רוכל פשוט זה דברים כגון אלו‪ .‬והיא לא גערה בו ולא דחפה אותו‪ ,‬אדרבא‬
‫נוחה היתה לשמוע עוד‪ .‬נכנסה בו גבורה והתחיל מדבר דברי אהבה‪ .‬ואף על פי שהיא אדונית והוא רוכל עני קיבלה את דבריו‬
‫והראתה לו חיבה‪ .‬ואף לאחר שפסקו הגשמים ונתייבשו הדרכים לא פירשו זה מזה‪.‬‬
‫נשתייר הרוכל אצל האדונית‪ .‬לא ברפת הישנה לא בחדר של כלים ישנים שיצאו מכלל תשמיש‪ ,‬אלא דר היה בחדרה של האדונית‬
‫ובמיטתו של בעלה היה ישן‪ ,‬והיא היתה משמשת לפניו כאילו הוא אדוניה‪ .‬וכל יום התקינה לו סעודה מכל אשר היה לה בבית‬
‫ובשדה‪ ,‬כל עוף טוב וכל שמן ואם צלתה לו בשר בחמאה ולא משך ידו ממנו‪ .‬בראשונה כשהיה רואה אותה מולקת ראש עוף היה‬
‫מזדעזע‪ ,‬אחר כך היה אוכל ומוצץ אפילו את העצמות כדרך קלי עולם שבתחילה אין רוצים לעבור עבירה ואחר כך עושים כל‬
‫עברות שבעולם לתיאבון‪ .‬אשה ובנים לא היו לו ולא היה לו על מי יתגעגע‪ ,‬ובחן היה דר עם אותה אדונית‪ .‬פשט בגדי רוכל ולבש‬
‫בגדי חירות ונתחבר לאנשי המקום עד שהי כאחד מהם‪ .‬האדונית לא נתנה לו להתייגע לא בבית ולא בשדה‪ .‬אדרבא הטילה על‬
‫עצמה כל עבודה ופינקתו במאכלים ובמשקאות‪ ,‬ואם קינטרתו ביום הראתה ל חיבה בלילה‪ ,‬כדרך הנשים שפעמים הן כך ופעמים‬
‫הן כך‪ .‬כך יצא חודש ושני חדשים‪ ,‬עד שהתחיל שוכח שהוא רוכל עני ושהיא אדונית‪ .‬ואף היא שכחה שהוא יהודי וכן כל כיוצא‬
‫בזה‪.‬‬
‫ובכן יושבים היו כאחד בבית אחד תחת גג אחת‪ ,‬והוא אוכל ושותה ונהנה וישן על מטה מוצעת ואינו חסר לכאורה ולא כלום‪ .‬אבל‬
‫על דבר אחד היה תמיה‪ ,‬שכל אותה הימים לא ראה אותה לא אוכלת ולא שותה‪ .‬לראשונה היה סבור שגנאי לה לסעוד עמו‪.‬‬
‫משנתרגל בה ושכח שהיא אדונית והוא יהודי היה תוהה יותר ויותר‪.‬‬
‫פעם אחת אמר לה מה זה הילני‪ ,‬זה כמה חודשי אני יושב עמך ואיני רואה אותך לא אוכלת ולא שותה‪ .‬כלום איבוס עשית לך‬
‫בתוך מעיך? אמרה לו‪ ,‬מה איכפת לך אם אני אוכל ושותה ואם איני אוכלת ושותה‪ ,‬די לך שאתה אינך חסר עמי כלום ומזונותיך‬
‫מצויים בכל עת‪ .‬אמר לה אמת שאני אוכל ושותה ומזונותי מצויים יותר מבכל הימים‪ ,‬אף על פי כן מתאווה אני לדעת מהיכן את‬
‫מתפרנסת ומהיכן את ניזונת‪ .‬על שולחן אחד עמי אין את סועדת‪ ,‬ואף מחוץ לשולחן לא ראיתי אותך לא אוכלת ולא שותה‪ ,‬אפשר‬
‫יש מתקיים בלא אכילה ושתיה‪ .‬חייכה ואמרה מבקש אתה לדעת מה אני אוכלת ומה אני שותה‪ ,‬דם אנשים אני שותה ובשר ודם‬

‫‪50‬‬
 ‫אני אוכלת‪ .‬עם שהיא מדברת חיבקה אותו בכל כחה והניחה שפתיה על שפתיו ומצצה ואמרה‪ ,‬מימי לא ציירתי לי שבשרו של‬
‫יהודי מתוק כל כך‪ .‬נשוק אותי עורבי‪ ,‬נשוק את נשרי‪ ,‬נשיקותיך מתוקות מכל נשיקות שבעולם‪ .‬נשק לה והרהר בלבו ‪ ,‬דברי‬
‫פיוטין הם‪ ,‬שדרכן של שרות לומר בשעה שהן מחבבות את בעליהן‪ .‬ואף היא חזרה ונשקה לו ואמרה‪ ,‬יוסף בראשונה כשהראית‬
‫את עצמך לפני רציתי לשסות בך את הכלבה‪ ,‬ועכשיו אני עצמי נושכת אותך ככלבה מטורפת עד שאני חוששת שלא תצא מידי חי‪,‬‬
‫הוי פגרי מתוק שלי‪ .‬כך היו מוצאים את ימיהם באהבה וחיבה ושום דבר שבעולם לא עירבב את עסקיהם‪.‬‬
‫אבל אותו דבר היה נוקב בלבו של הרוכל‪ .‬דרים הם כאחד בבית אחד בחדר אחד ומטתה סמוכה למטתו‪ ,‬וכל שיש לה נתנה בידו‪,‬‬
‫חוץ מן הלחם שאינה אוכלת עמו על השולחן אחד‪ .‬עד היכן‪ ,‬עד שאינה טועמת כלום מכל התבשילים שהיא מתקינה לו‪ .‬מאחר‬
‫שאותו דבר היה נוקב בליבו היה חוזר ושואל‪ .‬אמרה לו‪ ,‬כל המרבה לשאול מעמיק לו שאול‪ .‬שמח פגרי המתוק על כל מה שניתן‬
‫לך ואל תשאל שאלות שאין עליהן תשובה‪ .‬הרהר היהודי בלבו‪ ,‬אולי באמת צדקה ממני‪ .‬מה אכפת לי אם היא אוכלת או שותה‬
‫עמי אם היא אוכלת ושותה ממקום אחר‪ ,‬הרי היא בריאה ופניה יפות ואיני חסר עמה כלום‪ .‬קיבל עליו לשתוק‪ .‬היה יושב ונהנה‬
‫משולחנה וכן כל כיוצא בזה‪ .‬לא הציק לה בשאלותיו ולא הטריד אותה בדברים יתירים‪ ,‬אלא הוסיף על אהבתו‪ ,‬אם מחמת שבאמת‬
‫אהב אותה ואם אולי מחמת אותה שאין לה פתרון‪.‬‬
‫מי שעסקו עם נשים יודע שכל אהבה התלויה בדבר סופה בטלה‪ .‬ואפילו אדם אוהב אשה כשמשון את דלילה לסוף היא מהתלת בו‪,‬‬
‫לסוף היא מציקה לו‪ ,‬עד שנפשו קרה למות‪ .‬כך אותו רוכל‪ .‬אחר ימים התחילה מהתלת בו‪ ,‬אחר ימים התחלה מהתלת בו‪ ,‬אחר‬
‫ימים התחילה מציקה לו‪ ,‬אחר ימים קצרה נפשו למות‪ .‬אף על פי כן לא הניח אותה‪ .‬ואף היא לא אמרה לו צא‪ .‬ישב עמה עוד חודש‬
‫ועוד חודש‪ ,‬מתקוטטים ומתפייסים‪ ,‬מתפייסים ומתקוטטים ואין הוא יודע על שום מה מתקוטטים ועל שום מה מתפייסים‪ .‬אבל‬
‫מהרהר היה בלבו‪ ,‬הרי אנו קרובים‪ ,‬הרי סמוכים אנו זה אצל זה ואין אנו זזים זה מזה ואף על פי כן איני יודע עליה היום משידעתי‬
‫עליה אתמול‪ ,‬ולא ידעתי אתמול יותר משידעתי עליה ביום שבאתי עליה ביום שבאתי אצלה בראשונה וקנתה אצלי את הסכין‪ .‬כל‬
‫זמן שהיו שרויים בשלו לא הרבה לשאול‪ ,‬ואם שאל היתה סותמת את פיו בנשיקות‪ .‬כיוון שנסתלק שלמם התחיל מהרהר ומוסיף‪.‬‬
‫עד שאמר לעמו איני מניח ממנה עד שהיא מספרת לי‪.‬‬
‫לילה אחד אמר לה‪ ,‬פעמים הרבה שאלתי אותך על בעלך ולא אמרת לי כלום‪ .‬אמרה לו‪ ,‬על איזה שאלת? אמר לה‪ ,‬וכי שני בעלים‬
‫היה לך? הלוא לא הזכרת אלא את זה שנהרג‪ .‬אמרה לו‪ ,‬מה איכפת לך אם שנים ואם שלושה‪ .‬אמר לה‪ ,‬אם כן אני בעלך הרביעי?‬
‫אמרה לו‪ ,‬בעלי רביעי? אמר לה‪ ,‬הלוא מדבריך יוצא כך‪ .‬לא כך הילני? אמרה לו‪ ,‬המתן עד שאמנה את כולם‪.‬‬
‫פשטה את ימינה והתחילה מונה באצבעותיה‪ .‬אחד שניים שלושה ארבעה חמשה‪ .‬כיון שמנתה כל האצבעות שבימינה פשטה את‬
‫שמואלה והוסיפה למנות‪ .‬אמר לה והיכן הם? אמרה לו‪ ,‬וכי לו אמרתי לך כל המרבה לשאול מעניק לו שאול‪ .‬אמר לה‪ ,‬הלוא‬
‫תגידי לי טפחה על כרסה ואמרה‪ ,‬מקצתם אולי הם כאן‪ .‬אמר לה‪ ,‬מה פירוש כאן? לכסנה את עיניה וחייכה הביטה בו שעה קלה‬
‫ואמרה‪ ,‬ואם אומר לך כלום תבין‪ .‬אֵ ם האלהים‪ ,‬הביטו וראו איזו פנים יש לפגר זה‪.‬‬
‫כבר משעה שהתחילה מונה באצבעותיה נסתלקה דעתו ממנו‪ ,‬וכל מה ששאל שאל שלא מדעת‪ .‬ניטל מימנו אף כח הדיבור‪ .‬ישב‬
‫ושתק‪ .‬אמרה לו‪ ,‬חביבי שלי מאמין אתה אלהים? נתאנח ואמר‪ ,‬כלום שלא להאמין באלהים‪ ,‬לא יהודי אתה? נתאנח ואמר‪ ,‬כן‪,‬‬

‫‪51‬‬
 ‫יהודי אני‪ .‬אמרה לו‪ ,‬הרי היהודים אינם מאמינים באלהים‪ ,‬שאילו הם האמינו בו לו היו רוצחים אותו‪ .‬אבל אם אתה מאמין‬
‫באלהים התפלל עליך שלא יהיה סופך כסופם‪ – .‬כסופם של מי? – כסופם שאל אותם ששאלת עליהם‪ – .‬של בעליך – של‬
‫בעלי‪ – .‬מה היה סופם? ענתה הילני ואמרה לו‪ ,‬אם אין אתה מבין‪ ,‬אין כדאי לדבר עמך‪ .‬עם שהיא מדברת נסתכלה בגרונו ועיניה‬
‫הכחולות הבהיקו כלהב של סכין חדשה‪ .‬הביט בה ונזדעזע‪ .‬אף היא הביטה בו ואמרה‪ ,‬מפני מה החוורת פנים? משמש בפניו ואמר‬
‫פני החווירו? אמרה לו‪ ,‬ושערות ראשך עמדו כזיפים של חזיר‪ .‬משמש בראשו ואמר‪ ,‬שערותי עמדו? אמרה לו‪ ,‬ונימי זקנך נעשו‬
‫קליפין קליפין כשל אווז‪ .‬פוי‪ ,‬כמה מכוערים פניהם של פחדנים‪ .‬רקקה בפניו והלכה לה‪ .‬עם שהיא הולכת החזירה פניה כנגדו‬
‫ואמרה לו‪ ,‬שמור את הפיקה שבגרגרתך‪ .‬אם האלוהים הרי היא מרטטת כאילו רואה את הסכין‪ .‬אל תחושי חביבתי‪ ,‬עדיין איני‬
‫נושכת בך‪.‬‬
‫נשתייר הרוכל יושב‪ .‬פעם היה ממשמש בפניו ופעם היה ממשמש בזקנו‪ .‬שערות ראשו כבר נינוחו והיו מונחות להן כבתחילה חלק‬
‫כאן וחלק כאן ושביל עובר באמצע והוא צונן כאילו הניחו עליו קרח‪ .‬מן החדר השני נשמע קול פסיעותיה של הילני‪ .‬אותה שעה‬
‫לא אהב אותה ולא שנא אותה‪ .‬איבריו התחילו דוממים‪ ,‬כאילו אבדו כח שליטתם כנגדם התחילו מחשבותיו מתגברות והולכות‪.‬‬
‫אמר לעצמו‪ ,‬אעמוד ואטול קופתי ואלך לי‪ .‬כיון שביקש לילך נתרשלו אבריו עוד יותר‪ .‬שוב נשמע קול רגליה של הילני‪ .‬כיון‬
‫שדממו רגליה נשמע קול נקישת כלים וריח של תבשיל‪ .‬התחיל הרוכל חוזר ומהרהר‪ ,‬עלי להסתלק ולילך מכאן‪ ,‬אם לא עכשיו‬
‫הרי למחר בבוקר‪ .‬כמה היה שמח ביום שניתנה לו לינת לילה ברפת הישנה‪ ,‬עכשיו אפילו המטה המוצעת לו צווחת טול רגליך‬
‫וברח לך‪ .‬אותה שעה כבר החשיך היום‪ .‬הסכים בעל כרחו לעשות את הלילה בבית הזה‪ ,‬אבל לא בחדר אשתו במטת בעליה‬
‫שנהרגו‪ ,‬אלא ברפת הישנה או בחדר אחר עד שיאיר היום וילך לו‪.‬‬
‫נכנסה הליני ואמרה‪ ,‬דומה אתה כאילו כבר בלעתיך‪ .‬נטלתו בזרועו והביאתו לחדר האוכל והושיבתו אצל השולחן ואמרה לו‪,‬‬
‫אכול‪ .‬נטל פרוסה ובלעה כמות שהיא‪ .‬אמרה הילני‪ ,‬רואה אני שצריכין ללעוס לך את הפת‪ .‬ניער ידו מן הפת ועמד לילך‪ .‬אמרה‬
‫הילני‪ ,‬המתן ואלך עמך‪ .‬לבשה אדרת כבשים ויצתה עמו‪.‬‬
‫בדרך לא דיברו לא דברים טובים ולא דברים רעים‪ ,‬אלא דברים סתם‪ ,‬כבני אדם קנוטים שרוצים להסיח דעתם מעצמם‪ .‬עם שהם‬
‫מהלכים פגעו בצורה של אבן‪ .‬עמדה הליני ועשתה סימן של צלב על לבה ועמדה והתפללה תפילה קצרה‪ .‬אחר כך נטלתו ליוסף‬
‫בזרועו וחזרה עמו לביתם‪.‬‬
‫בלילה ננער יוסף משנתו בבהלה וצעק צעקה גדולה‪ .‬דומה היה עליו שתקעו סכין בלבו‪ ,‬ולא בלבו אלא באותה צורה של אבן‪ ,‬ולא‬
‫באותה צורה של אבן‪ ,‬אלא בצורה אחרת עשויה קרח‪ ,‬שעושין הנוצרים בימי אידיהם על הנהר‪ .‬ואף על פי שלא פגעה בו הסכין‬
‫אף על פי כן חושש בלבו‪ .‬טלטל עצמו ונתאנח‪ .‬אחזתו שינה ונתנמנם‪ .‬שמע קול קשקוש וראה שהכלבה פורקת מעליה את‬
‫השלשלת שבצוארה‪ .‬עצם את עיניו ולא השגיח בה‪ .‬קפצה ובאה‪ .‬נעצה את שיניה בגרונו‪ .‬התחיל גרונו שותת והיא לוקקת את‬
‫דמו‪ .‬צעק צעקה גדולה וטלטל אילך ואילך‪ .‬נינערה הליני וצווחה‪ ,‬מה אתה מרעיש את הבית ואין אתה נותן לי לישון‪ .‬צימצם עצמו‬
‫בתוך כריו וכסתותיו והיה מוטל בלא זיע עד שהאיר היום‪.‬‬

‫‪52‬‬
‫בבוקר אמר לה יוסף להילני‪ ,‬הבטלתי אותך משנתך‪ .‬אמרה הילני‪ ,‬איני יודעת מה אתה סך‪ .‬אמר לה‪ ,‬הלוא צעקת עלי שאיני מניח‬
‫לך לישון‪ .‬אמרה הילני‪ ,‬אני צעקתי? אמר יוסף‪ ,‬אם כן מתוך שנתך דיברת‪ .‬החווירו פניה ושאלה‪ ,‬מה דברים דיברתי?‬
‫בלילה העביר את כלי מטתו לאותו חדר שמוטלים שם הכלים הישנים שהוצא מכלל תשמיש‪ .‬ראתה הליני ולא אמרה כלום‪.‬‬
‫כשהגיעה שעת השינה אמר לה‪ ,‬שנתי אינה טובה עלי ואני מתהפך על משכבי והריני מתיירא שמא אני מבטיל אותך משנתך‪ ,‬על‬
‫כן העברתי את מטתי לחדר אחר‪ .‬נענתה לו הילני ראשה דרך הסכמה ואמרה‪ ,‬כל מה שיפה לך עשה‪ .‬אמר יוסף‪ ,‬כן עשיתי‪ .‬אמרה‬
‫הילני‪ ,‬אם כן הרי טוב‪.‬‬
‫מכאן ואילך לא דיברו ולא כלום‪ .‬יוסף שכח שהוא אינו אלא אורח והיה נוהג כדרכו‪ .‬בכל יום ביקש לעזוב את ביתה‪ ,‬להניח את‬
‫טובותיה‪ .‬עבר יום‪ ,‬יצא שבוע והוא לא עזב את ביתה‪ .‬ואף היא לא אמרה לו צא‪.‬‬
‫לילה אחד ישב לסעוד‪ .‬הביאה לו הילני את התבשיל‪ .‬עלה ריח פיה כריח אדם רעב‪ .‬עיקם את פיו‪ .‬הרגישה בדבר ואמרה לו‪ ,‬מפני‬
‫מה אתה מעקם את פיך? אמר הוא‪ ,‬לא עיקמתי את פי‪ .‬חייכה חיוך משונה ואמרה‪ ,‬שמא ריח פי עלה בפניך‪ .‬אמר הוא‪ ,‬קחי פרוסה‬
‫ואכלי‪ .‬אמרה היא‪ ,‬אל תחוש לי‪ ,‬אני לא ארעב‪ .‬ושוב נראה על פניה חיוך משונה‪ ,‬קשה מן הראשון‪.‬‬
‫אחר שאכל ושתה פירש לחדרו והציע את מטתו‪ .‬עלה בדעתם פתאום לקרות קריאת שמע‪ .‬מאחר שפסל יראתם תלוי על הקיר‬
‫עמד ויצא לקרות את שמע בחוץ‪.‬‬
‫הלילה ליל חורף היה‪ .‬הארץ היתה מלאה שלגים והשמים היו קרושים ועכורים‪ .‬הביט לשמים ולא ראה שביב אור‪ ,‬הביט לארץ‬
‫ולא מצא את רגליו‪ .‬ראה עצמו פתאום כאילו הוא שבוי בשדה יער בין שלג זה שמתכסה בשלג חדש‪ .‬ואף הוא עצמו מתכסה‬
‫והולך‪ .‬עקר את רגליו והתחיל רץ‪ .‬פגע בצורה של אבן שעמדה בשלג‪ .‬אבי שבשמים‪ ,‬צעק יוסף‪ ,‬כמה נתרחקתי‪ .‬אם איני חוזר‬
‫מיד הריני אבוד‪ ,‬הביט אילך ואילך עד שהכיר את הרוחות‪ .‬כיוון לבו כנגד אותו הבית והלך לשם‪.‬‬
‫מנוחת השקט היתה שרויה‪ .‬לא נשמע אלא קול עמום כקול השלג היורד על תלי השלג‪ .‬ומתוך אותו הקול עלה קול רגליו כשה‬
‫שוקעות בשלג ומתייגעות לצאת‪ .‬כתפיו כבדו מאוד‪ ,‬כאילו טוען את קופתו הכבדה‪ .‬אחר שעה קטנה הגיע אצל ביתו‪.‬‬
‫הבית שרוי באפלה‪ .‬כל אור לא האיר את חדריו‪ .‬היא ישנה‪ ,‬לחש יוסף ועמד‪ ,‬שיניו דבקו אלו מתוך שנאה‪ .‬עצם את עיניו ונכנס‬
‫לחדרו‪.‬‬
‫בכניסתו נדמה היה לו שהילני בחדר‪ .‬כבש שנאתו ממנה‪ .‬נזדרז ופשט את בגדיו והתחיל ממשמש בכרים ובכסתות‪ .‬לחש וקרא‪,‬‬
‫הילני ולא נענה‪ .‬חזר וקרא ולא נענה‪ .‬עמד והדליק את הנר‪ .‬ראה את כלי מטתו שהם מלאים חורים‪ .‬מה כאן? מה כאן? הרי‬
‫כשיצא מחדרו היו שלמים ועכשיו הם מלאים חורים‪ .‬אין ספק שחורים אלו בידי אדם נעשו‪ ,‬אלא מהטעם נעשו? נסתכל וראה‬
‫קורט דם‪ .‬נסתכל בדם והיה תמיה‪.‬‬
‫ביני ביני שמע קול אנחה‪ .‬הביט וראה את הילני כשהיא מושלכת על הקרקע וסכין בידה‪ .‬זן הסכין שקנתה אצלו ביום שבא לכאן‪.‬‬
‫הוציא את הסכין מידה והרים אותה מן הקרקע והשכיבה על מטתו‪ .‬פתחה הילני את עיניה והביטה בו‪ .‬עם שהיא מביטה בו פתחה‬
‫את פיה עד שהבהיקו שיניה‪.‬‬

‫‪53‬‬
 ‫שאל יוסף את הילני‪ ,‬מבקשת את לומר משהו‪ .‬ולא אמרה ולא כלום‪ .‬הרכין עצמו כנגדה‪ .‬נזקפה בבת ראשו ונעצה את שיניה‬
‫בגרונו והתחילה נושכת ומוצצת‪ .‬לסוף דחפה אותו וצווחה‪ ,‬פוי מה קר אתה‪ ,‬דמך לא דם‪ ,‬אלא מי קרח‪.‬‬
‫טיפל הרוכל באדונית יום ושני ימים ועוד יום‪ .‬חבש את פצעיה‪ ,‬שבלילה שנכנסה לשחוט אותו פצעה את עמה‪ .‬אף הוא התקין לה‬
‫תבשיל‪ .‬אבל כל מאכל שנטלה לתוך פיה הקיאה‪ ,‬שכבר שכחה תורת המאכל שבני אדם אוכלים‪ ,‬הואיל והיתה למודה לאכול בשר‬
‫בעליה ששוחטתם ואוכלתם ושותה את דמם‪ ,‬כדרך שביקשה לעשות לו‪.‬‬
‫ביום החמישי הוציאה את נפשה ומתה‪ .‬הלך יוסף לבקש כומר ולא מצא‪ .‬עשה לה ארון ותכריכים וחפר בשלג לקברה‪ .‬מאחר שכל‬
‫הארץ קרושה לא עלה בידו לכרות לה קבר‪ .‬נטל את נבלתה וטמנה בארון ועלה על ראש הגג וטמן את הארון בשלג‪ .‬הריחו‬
‫העופות בנבלתה‪ .‬באו וניקרו בארון ושיברוהו וחילקו ביניהם נבלתה של האדונית‪ .‬ואותו רוכל נטל את קופתו וחיזר ממקום‬
‫למקום וחיזר והכריז על סחורתו‪.‬‬

‫תקציר‪:‬‬
‫רוכל יהודי אחד הגיע לבית יחיד בשדה יער‪ ,‬והציע לאדונית הבית את סחורתו‪ .‬תחילה סירבה‪ ,‬אך לאחר שהפציר בה‪ ,‬הסכימה‬
‫לקנות סכין ציידים‪ .‬הרוכל הלך לדרכו‪ ,‬אולם לאחר שאיבד את הדרך‪ ,‬ראה אור והגיע לבית אחד‪ ,‬שהיה ביתה של האדונית‪.‬‬
‫לאחר שהפציר בה שתניח לו להישאר בביתה באותו לילה‪ ,‬נתנה לו רשות ללון ברפת ישנה שבחצרה‪ .‬בלילה ירדו גשמים‬
‫מרובים‪ .‬כשעמד הרוכל ללכת‪ ,‬הציעה לו האדונית שיתקן את גג ביתה‪ .‬לאחר שתיקן ואכל פת שחרית שהכינה לו האדונית‪ ,‬נשאר‬
‫בביתה‪ ,‬ובלילה זה ישן בחדר שמוטלים שם כלים ישנים‪.‬‬
‫למחרת התחילו משוחחים‪ .‬במהלך השיחה שאל את האדונית על בעלה‪ .‬האדונית סיפרה לו שבעלה נהרג‪ ,‬אולם לא פירטה‪,‬‬
‫והרוכל הרגיש שאין היא נוטה לדבר על כך‪ .‬הוא החניף מאוד לאדונית‪ ,‬ודיבר אתה דברי אהבה‪ .‬אף האדונית הראתה לו חיבה‪,‬‬
‫ולאחר שפסקו הגשמים נשאר הרוכל אצלה‪ :‬התגורר בחדרה וישן במיטת בעלה‪ .‬האדונית טיפלה בו ודאגה לכל מחסורו‪ ,‬והוא‬
‫התחבר לאנשי המקום‪ .‬היה אוכל ושותה בביתה‪ ,‬אולם מעולם לא ראה אותה אוכלת ושותה‪ ,‬והיה תמה על כך‪ .‬הוא החל לחקור‬
‫אותה בנושא זה‪ .‬האדונית התחמקה מתשובה‪ ,‬או שהשיבה תשובות מוזרות כמו "דם אנשים אני שותה ובשר אדם אני אוכלת" ו‪-‬‬
‫"כל המרבה לשאול מעמיק לו שאול"‪ .‬היא העניקה לו אהבה‪ ,‬והוא לא הוסיף לשאול‪.‬‬
‫אולם אותה שאלה הטרידה אותו מאוד‪ ,‬ויחסיהם התחילו מתערערים‪ .‬האדונית הציקה לרוכל‪ ,‬והוא שנא אותה‪ ,‬אולם לא נפרד‬
‫ממנה‪ .‬העובדה‪ ,‬שאינו יודע עליה כלום‪ ,‬לא נתנה לו מנוחה‪ .‬הוא חקר אותה על אודות בעלה‪ :‬והסתבר כי היו לה בעלים רבים‪.‬‬
‫לאחר ששאלה אותו האדונית אם הוא מאמין באלוהים‪ ,‬הציעה לו שיתפלל שלא יהיה סופו כסופם של בעליה‪ .‬היא לא סיפרה לו‬
‫מה היה סופם‪ ,‬אולם הביטה בגרונו ולעגה לו‪.‬‬
‫הרוכל החליט להסתלק מבית האדונית‪ ,‬אולם מכיוון שהחשיך היום נשאר ללון‪ .‬בלילה ננער הרוכל‪ ,‬ששמו היה יוסף‪ ,‬ודימה‬
‫שתוקעים סכין בלבו ושהכלבה נועצת שיניה בגרונו‪ .‬מפוחד עבר בלילה שלמחרת ללון בחדר הכלים הישנים‪ ,‬ונשאר שם במשך‬
‫כשבוע נוסף‪.‬‬

‫‪54‬‬
 ‫לילה אחד‪ ,‬כשהביאה לו האדונית‪ ,‬ששמה היה הילני‪ ,‬את ארוחתו‪ ,‬עלה ריח פיה כריח אדם רעב‪ .‬לאחר שהלך לישון‪ ,‬עלה‬
‫בדעתו לקרוא "קריאת שמע"‪ .‬מאחר שבחדר היה פסל נוצרי‪ ,‬יצא לקרוא את "שמע" בחוץ‪ .‬כשחזר ראה שכלי מיטתו מלאים‬
‫חורים‪ ,‬והילני מושלכת על הקרקע וסכין בידה‪ .‬הוא השכיב את הילני על המיטה וכשהרכין ראשו כדי לשמוע את דבריה‪ ,‬נעצה‬
‫את שיניה בגרונו‪ ,‬אולם דחפה אותו ממנה בקוראה שדמו לא דם אלא מי קרח‪ .‬הרוכל טיפל באדונית‪ ,‬לאחר שבלילה שנכנסה‬
‫לחדרו בכוונה לשחוט אותו‪ ,‬פצעה את עצמה‪ .‬ניסיונותיו להאכיל את האדונית כשלו‪ ,‬משום שהיתה רגילה לאכול רק את בשר‬
‫בעליה‪ .‬ביום החמישי לפציעתה מתה‪ .‬מאחר והשלג היה קרוש‪ ,‬לא הצליח יוסף לכרות לה קבר‪ .‬הוא טמן את נבלתה בארון בשלג‬
‫בראש הגג‪ ,‬והעופות ניקרו את הארון ואכלו את נבלתה‪ .‬הרוכל נטל את סחורתו והמשיך בנדודיו‪.‬‬

‫סוג הסיפור‪ :‬אלגורי‬

‫הסיפור הסמלי והאלגורי‪:‬‬
‫לסיפור "האדונית והרוכל" משמעויות החורגות הרחק מעבר לעולמן המצומצם של הדמויות‪ .‬כל שעלינו לעשות הוא להציב את‬
‫צמד המילים "העולם היהודי" במקום "הרוכל"‪ ,‬ואת המילים "עולם הגויים" במקום האדונית‪ ,‬ובכך כל מסקנה שבה נדון בקשר‬
‫ליצירה תהפוך למסקנה לגבי מערכת היחסים בין היהודים והגויים‪ .‬מטרת הסיפור‪ ,‬כמקובל באלגוריה‪ ,‬ללמד לקח חשוב‪.‬‬
‫סיפור אלגורי – סיפור בו המישור הריאלי והמוחשי מסמן מישור אחר – מופשט ורעיוני‪.‬‬
‫סימנים הרומזים שמדובר בסיפור אלגורי‪:‬‬
‫שמות הדמויות‪:‬‬ ‫‪.1‬‬
‫יוסף – שם יהודי הרומז לדמות יוסף המקראי‪ .‬אסוציאציה אירונית המזכירה את יוסף המקראי שלא התפתה לאשת‬ ‫●‬
‫פוטיפר‪ .‬הבחירה בשם יוסף לרוכל היהודי מבטאת את הסכנה שבנטייתו להתפתות לאישה הזרה מחד‪ ,‬ואת התגברותו‬
‫על יצרו בעקבות היאחזותו באמונתו‪ ,‬מאידך‪ .‬דמותו של יוסף המקראי מסמלת אף את נדודי בני‪-‬ישראל ואת התקרבותם‬
‫לגויים ולתרבותם‪.‬‬
‫הילני – שם נוצרי המבטא את יופיה כאסוציאציה ליופייה של תרבות יוון (הליניזם) מחד‪ ,‬ואת מהותה כגורמת הרס‬ ‫●‬
‫וחורבן מאידך (על‪-‬פי המיתוס היווני‪ ,‬חרבה טרויה כתוצאה מחטיפתה של הילני)‪.‬‬
‫תדמית וסטריאוטיפ‪ :‬יוסף מייצג את היהודי הנודד ומולו הילני מייצגת את שליטת הארץ‪.‬‬ ‫‪.2‬‬
‫מנהגים‪ :‬תפילת שמע מול פסל נוצרי "יראתם"‪.‬‬ ‫‪.3‬‬
‫ראיית מציאות‪ :‬שחור‪-‬לבן; הילני היא לא מציאותית לחלוטין‪ ,‬ויוסף היא דמות מציאותית במובהק‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬הילני‬ ‫‪.4‬‬
‫חותרת למטרה ברורה שאם תשיג אותה תזכה בסיפוק רב‪ ,‬ואילו יוסף מאבד את דרכו ולחלוטין לא ממוקד במטרה ראויה‬
‫לשמה‪ .‬כך למעשה מומחשת האלגוריה המציגה את הגויים כמי שמזימתם להשמיד את היהודים אולי איננה מציאותית‬
‫בבסיסה (תורת הגזע המופרכת)‪ ,‬אך הם נחושים לממש את כוונתם האכזרית‪ ,‬בעוד היהודים נוהגים באופן הגיוני כאשר‬
‫מסרבים להאמין שקיומם מוטל בסכנה חמורה ומתעקשים להמשיך בחייהם הנאיביים‪ ,‬קלי‪-‬הדעת וחסרי האחריות‪.‬‬

‫‪55‬‬
 ‫הסיפור הפנטסטי – אלמנטים של אגדה‪:‬‬
‫אדונית החיה בבקתה מבודדת בלב יער אפל‪ ,‬גשמים היורדים ללא הפוגה‪ ,‬מערכת יחסים תמוהה ומוזרה בין שתי דמויות‬ ‫●‬

‫קוטביות – מרכיבים את היצירה כסיפור פנטסטי ‪.‬ז´אנר ספרותי זה מאופיין ב– ‪ )1‬עלילה שאיננה כבולה לסייגים של‬
‫ריאליזם‪ )2 .‬שבירת המחיצות בין תחומים כגון‪ :‬חיים ומוות‪ ,‬דומם וחי‪ ,‬אנושי וחייתי‪ )3 .‬ביטול המחיצות בין הממשי לבין‬
‫מראית העין‪ )4 .‬טשטוש בין מציאות וחלום‪ ,‬ממשות ודמיון‪ ,‬שלמות וסיוט‪.‬‬
‫עיקרה של החוויה הפנטסטית היא בתחושת ההיסוס – האומנם התרחשו הדברים‪ ,‬או שמא מדובר בפרי הדמיון וההזיה?‬ ‫●‬

‫בסיפור הפנטסטי בולטת התחושה שהמישור הגלוי הנו סמלי‪ ,‬המסתיר מאחוריו משמעות נוספת ורחבה יותר המתבטאת‬ ‫●‬

‫במישור הסמוי‪.‬‬
‫אלמנטים של אגדה – בסיפור "האדונית והרוכל" מתרחש שיא כאשר מתברר שהאדונית היא מין יצור המתנהג כקניבל ‪/‬‬ ‫●‬

‫ערפד‪ .‬היא דמונית (שטנית)‪ ,‬העוברת תהליך מן המציאותי אל הפנטסטי‪ .‬נחשף כפל פניה של האדונית‪ .‬היא עדינה‪ ,‬יפה‬
‫ונשית – אך גם חייתית‪ ,‬ברוטאלית ומפלצתית‪ .‬המפגש בין שתי הדמויות אפוף מסתורין‪ .‬ההתרחשות מתחילה בחשכת‬
‫הלילה‪ ,‬מזג האוויר קר וסוער‪ ,‬הבקתה מבודדת בלב היער‪ ,‬על הקירות תלויים קרני חיות המדיפים ריחות בשר‪ ,‬עיני‬
‫האדונית נוצצות‪ ,‬סכין ציידים עברה מידי הרוכל לידי האדונית וברקע אווירה מפחידה‪ .‬חומרים עלילתיים אלו יוצרים‬
‫תחושה המזכירה אגדות מהסוג בהן מתרחש מאבק בין דמות התמים המסכן לבין כוחות הרשע המבקשים לפגוע בו‪.‬‬
‫התפתחות העלילה מקדם את רעיון האגדה באמצעות שילוב המתח כתוצאה מחשיפתה ההדרגתית של דמות האדונית‪ .‬מטרת‬
‫הסיפור האגדתי לערער יסודות הנוגעים לזהות האדם ומהותו‪.‬‬
‫הדמויות באגדה מזמנות דיון ערכי בשאלות של מוסר אנושי‪ .‬בסיפור "האדונית והרוכל" עולה סוגיית האנושיות מול‬ ‫●‬

‫החייתיות בהקשר למאבק בין העולמות‪ :‬היהודים מול הגויים‪.‬‬

‫"האדונית והרוכל" כסיפור פנטסטי‪-‬אגדתי נועד לבטא את הביקורת של עגנון כלפי הקיום היהודי בגולה – על ההתעקשות‬ ‫●‬

‫לחיות על אדמה זרה ועוינת‪ ,‬תוך ויתור על הזהות היהודית‪-‬רוחנית‪ ,‬מחד גיסא‪ ,‬וכלפי הישות הנוצרית‪-‬הזרה המבקשת‬
‫להכחיד את העם היהודי באשר הוא‪ ,‬מאידך גיסא‪.‬‬

‫מפנה‪ ,‬פואנטה ונקודת שיא‪:‬‬

‫מפנה‪ :‬נקודה בסיפור בה מתחולל מפנה משמעותי בדרך התנהלות הדמות‪ .‬המפנה בסיפור חל כאשר יוסף‪ ,‬לאחר שאיבד את‬ ‫●‬
‫סממני יהדותו וזנח את דרך האמונה‪ ,‬חש צורך לקרוא קריאת "שמע"‪ .‬הוא זועק‪" :‬אבי שבשמיים כמה נתרחקתי"‪ .‬המפנה‬
‫מסמן את מודעותו של יוסף לטעותו‪.‬‬
‫פואנטה‪ :‬סיפור שלכל אורכו זרועים רמזים למניעים ולהתנהגות הדמויות‪ ,‬אלא שדעת הקורא מוסחת מרמזים אלו עד שיגיע‬ ‫●‬
‫לסוף הסיפור‪ ,‬להתרחשות מפתיעה ודרמטית‪ .‬התרחשות זאת הופכת להיות המפתח להבנת הסיפור‪.‬‬

‫‪56‬‬
 ‫נקודת שיא‪ :‬המקום והרגע המותחים ביותר ביצירה; מקום הגילוי וההפתעה‪.‬‬ ‫●‬
‫הפואנטה ונקודת השיא ביצירה מאוחדים‪ :‬הרגע בו שוחטת האדונית את עצמה במקום את הרוכל‪ ,‬שניצל באופן בלתי‪-‬צפוי‬ ‫●‬
‫בזכות שיבתו למסורת היהודית‪.‬‬

‫סיום הסיפור‪:‬‬
‫סיום פתוח ומעגלי‪ :‬אין יודעים מה עלה בגורלו של הרוכל‪ .‬ניתן לשער שהוא חזר לנדוד בין הגויים‪ ,‬מבלי להפנים את הלקח‬
‫שאמור היה ללמוד ממקרה האדונית‪ .‬אפשר שסיטואציה דומה תתרחש שוב בעתיד…‬

‫אפיון הדמויות‪:‬‬
‫יוסף הרוכל‪:‬‬ ‫‪.1‬‬
‫תחילת הסיפור ‪ -‬אקטיביות‪ :‬הרוכל הוא היוזם את הקשר‪ ,‬הוא המוכר להילני סחורה‪ ,‬הוא גם זה שמתקן לאדונית את הגג‪,‬‬ ‫●‬

‫פותח עמה בשיחה‪ ,‬מחניף לה‪ ,‬מציע לה את אהבתו‪.‬‬

‫גוף הסיפור ‪ -‬פאסיביות‪ :‬הרוכל מאבד את ייחודו כאדם וכיהודי‪ .‬הוא מפסיק לאכול כשר‪ ,‬מתחבר לאנשי המקום‪ ,‬מנסה‬ ‫●‬

‫לחשוף את סודה של האדונית ואינו מצליח‪ ,‬וכתוצאה מכך גם הולכת הזרות ביניהם ומעמיקה‪.‬‬
‫סיום הסיפור ‪ -‬אקטיביות‪ :‬המעבר מפאסיביות לאקטיביות הוא רגע קריאת תפילת "שמע"‪ .‬את הכוח לשינוי יונק הרוכל‬ ‫●‬

‫מהיהדות‪ .‬התפנית לדת מעניקה לו את המודעות למצבו‪ .‬מכאן ועד סוף הסיפור הרוכל הינו אקטיבי לחלוטין‪ :‬מודע לרגש‬
‫השנאה המפעפע בו‪ ,‬פועל בצורה מחושבת והגיונית‪ ,‬מטפל באדונית ובסופו של דבר שב לנדודיו בעסקי המסחר‪.‬‬
‫אפיון יוסף באמצעות חלום‪ :‬החלום מבטא את פחדיו של יוסף‪ .‬בחלום מוארים חלקי המציאות‪ ,‬אותם נמנע יוסף מלראות‪.‬‬ ‫●‬

‫סמלים משמעותיים בחלום‪ :‬הסכין‪ ,‬האבן והקרח (שמסמלים את הנצרות)‪ ,‬והכלבה (המסמלת את הגויה)‪ .‬מכאן‪ ,‬מצטיירת‬
‫דמות של אדם תמים‪ ,‬סקרן‪ ,‬קל‪-‬דעת ומהיר להתפתות‪ ,‬המאבד את דרכו ומוותר על זהותו‪ .‬יש בו עיקשות (כמעט טפילית)‬
‫להשיג את מבוקשו‪ ,‬אך הוא חסר את התבונה לקרוא את המציאות לאשורה‪ .‬הוא נתון באופוריה כאשר נדמה לו כי שבה את‬
‫לבה של האדונית‪ ,‬אך למעשה הוא עיוור לסכנה האורבת לו מעבר לפינה‪ .‬הוא נע מאקטיביות לפאסיביות ובחזרה‬
‫לאקטיביות‪ .‬בסופו של דבר הוא בולט במוסריותו‪ ,‬אך נוהג כמי שלא הפיק את הלקח ממה שעבר‪.‬‬

‫הלני האדונית‪:‬‬ ‫‪.2‬‬

‫האדונית היא אישה יפה ומושכת‪ .‬היא מתנשאת‪ ,‬בטוחה בעצמה‪ ,‬בעלת סממנים דמוניים (שטניים)‪ ,‬מתוחכמת ומפתה‪.‬‬ ‫●‬

‫התנהגותה יצרית ואורח חייה המסתורי הוא מוזר ביותר וחידתי‪.‬‬

‫האדונית אקטיבית לחלוטין‪ ,‬מתחילת היצירה וכמעט עד סופה‪ .‬דוגמאות לאקטיביות‪ :‬היא מציעה לרוכל להישאר בביתה‪,‬‬ ‫●‬

‫מציעה לו את מיטתה‪ ,‬מאכילה אותו‪ ,‬מחליטה מתי לחשוף בפניו אי‪-‬אילו מסודותיה‪.‬‬

‫‪57‬‬
 ‫לאדונית תוכנית ברורה‪ :‬היא מפטמת את הרוכל‪ ,‬על‪-‬מנת לשוחטו ולאוכלו‪.‬‬ ‫●‬

‫היא מעוררת תחושות אפלות‪ :‬פיתוי והסתה‪ ,‬רצון להתבטל בפניה‪ ,‬תשוקות ארוטיות‪.‬‬ ‫●‬

‫בסוף הסיפור האדונית עוברת תהליך הנמכה‪ :‬מאדם לחיה‪.‬‬ ‫●‬

‫מוטיבים מרכזיים‪:‬‬
‫מוטיב‪ :‬חזרה של פרטים ממשיים ולשוניים (נושא‪ ,‬רעיון‪ ,‬מילה) היוצרת הדגשה התורמת לעיצוב הרעיונות המרכזיים ביצירה‪.‬‬
‫מוטיב החזרה‪:‬‬ ‫‪.1‬‬
‫מוטיב החזרה הוא לייטמוטיב משום שהוא מנחה את הסיפור מראשיתו ועד סופו‪.‬‬ ‫●‬

‫מוטיב החיזור על הפתחים פותח את היצירה ומסיים אותה ובכך יוצר מסגרת לסיפור‪.‬‬ ‫●‬

‫למוטיב זה גם תפקיד של אפיון דמות – הוא מאפיין את דמותו של הרוכל המחזר על הפתחים‪ ,‬זהו רוכל עקשן מאוד הרוצה‬ ‫●‬

‫למכור את סחורתו‪ ,‬חוזר ומשתחווה לפני האדונית ומציע לה לקנות מסחורתו‪.‬‬

‫בסיום הסיפור ניצל הרוכל משיני האדונית וחוזר לחזר עם סחורתו ממקום למקום‪.‬‬ ‫●‬

‫הסיפור עוסק גם בחיזור שבין גבר לאישה‪ .‬בעקבות החיזור אחרי האדונית מופיעה גם החיזור אחרי אלוהים אחרים‪ .‬לבסוף‪,‬‬ ‫●‬

‫הרוכל ניצל משום שיצא לקרוא "קריאת שמע" שהיא בבחינת חזרה בתשובה‪.‬‬
‫ניתן לראות כי מוטיב החזרה הולך ומתעבה בעזרת מגוון המשמעויות שלו‪.‬‬ ‫●‬

‫מאחר ובכל פעם לשורש ח‪.‬ז‪.‬ר יש משמעות שונה‪ ,‬הופך מוטיב זה למוטיב המארגן ומקדם את העלילה‪.‬‬ ‫●‬

‫מוטיב הסעודה‪:‬‬ ‫‪.2‬‬

‫ביטוי לעזיבתו של יוסף את היהדות‪.‬‬ ‫●‬

‫ביטוי לרצונה של האדונית הגויה להשביח את בשרו‪.‬‬ ‫●‬

‫הסעודה מקרבת (הם יושבים לאכול יחדיו) אך גם מרחיקה (יוסף היחיד שאוכל‪ ,‬ותוהה לגבי הילני)‪ .‬הסעודה מהווה סמל‬ ‫●‬

‫לקשר בין היהודים והגויים‪" :‬פת גויים" אסורה עפ"י ההלכה‪ ,‬משום שסעודה יוצרת קרבה‪.‬‬
‫בגסיסתה של הילני‪ :‬הסעודה היא ביטוי לאנושיותו של היהודי ("התקין לה תבשיל") ולחייתיות של הגויה ("שכבר שכחה‬ ‫●‬

‫תורת המאכל שבני‪-‬אדם אוכלים")‪.‬‬

‫מוטיב החיה‪:‬‬ ‫‪.3‬‬
‫המוטיב מאפיין בעיקר את הילני‪ :‬היא מרעיפה דברי תשוקה על יוסף תוך שימוש בלשון ציורית מעולם בעלי החיים –‬ ‫●‬

‫"נשוק אותי עורבי‪ ,‬נשוק אותי נשרי"‪ .‬בתשוקתה התוקפנית היא מדמה עצמה לכלבה – "יוסף בראשונה כשהראית את‬

‫‪58‬‬
 ‫עצמך לפני רציתי לשסות בך את הכלבה‪ ,‬ועכשיו אני עצמי נושכת אותך ככלבה מטורפת‪ ,‬עד שאני חוששת שלא תצא מידי‬
‫חי‪ ,‬הוי פגרי המתוק שלי"‪ .‬מוטיב החיה משמש בעיקר לביסוס הטענה כי הגויים הנם "חיות"‪.‬‬
‫מוטיב הסכין‪:‬‬ ‫‪.4‬‬
‫הופעת הסכין בפסקת הפתיחה משמשת רמז מטרים לעומד להתחולל‪ .‬אותו סכין שמכר יוסף להילני בפתיחה ישמש אותה‬ ‫●‬

‫בניסיונה לרוצחו‪.‬‬
‫מוטיב הסכין מסמל את רצון הרצח הקיים בגויים כלפי העם היהודי (הסיפור נכתב ב‪.)1942 -‬‬ ‫●‬

‫מוטיב הסכין עשוי לסמל את אשמתו של העם היהודי – הוא חפץ בקרבת הגויים‪ ,‬החניף להם וניסה להיטמע בהם‪ .‬יש‬ ‫●‬

‫הרואים ביהודים את מי שאחראים לגורלם הטרגי‪ ,‬בכך שבהתעקשותם להישאר על אדמה זרה‪ ,‬העניקו למרצחים את העילה‬
‫לפגוע בהם‪.‬‬
‫מוטיב הדרך‪:‬‬ ‫‪.5‬‬
‫מוטיב הדרך מסמל את אורח חייו של העם היהודי – "מאבד את דרכו בחשכה" ומתקרב לגויים‪ ,‬או "מוצא את דרכו" ושב‬ ‫●‬

‫ליהדות‪.‬‬

‫הסגנון האירוני‪:‬‬
‫אירוניה‪:‬‬
‫צורת התבטאות דו‪-‬משמעית‪ ,‬שבה המשמעות הגלויה והתמימה של הדברים שונה‪ ,‬ואף מנוגדת‪ ,‬לכוונה הסמויה של המדבר‪ .‬אומר‬
‫א´ ומתכוון ל‪-‬ב´‪ :‬כאילו כתב דברים במירכאות כפולות‪ .‬האירוניה היא דרך לעיצוב הרעיונות המרכזיים של היצירה‪.‬‬
‫היכן מתקיימת אירוניה בסיפור?‬
‫הלני רומזת על שחיטה – ומעמידה פני אוהבת‪.‬‬ ‫●‬

‫יוסף מעמיד פני אוהב – ולמעשה הוא סובל‪.‬‬ ‫●‬

‫יוסף משוכנע שהוא זכה בחיים טובים בזכות חכמתו וערמומיותו‪ ,‬אך למעשה אין הוא מבחין שהוא קורבן לפיתוי האדונית‬ ‫●‬

‫והוא מוליך עצמו אל עבר אובדנו‪.‬‬

‫הפואנטה‪ :‬כל הרמזים מעידים על‪-‬כך שהאדונית תשחט את הרוכל – אך בסופו של דבר היא שוחטת את עצמה‪ ,‬ואילו‬ ‫●‬

‫היהודי מטפל בה‪.‬‬

‫"עליונותו" של היהודי‪ ,‬נובעת רק כתוצאה מגסיסתה של הגויה‪.‬‬ ‫●‬

‫עמדת המספר‪:‬‬

‫‪59‬‬
 ‫עמדת המספר באה לידי ביטוי באופנים הבאים‪:‬‬
‫דיווח של רמזים המקדמים את העלילה (לדוגמא‪ :‬מכירת הסכין שתשמש לניסיון הרצח; תהייתה של האדונית מה אכפת‬ ‫‪.1‬‬

‫לרוכל כיצד מת בעלה הקודם והצהרתה שאף הוא מוכר סכינים שאפשר לשחוט בהן אדם)‪.‬‬
‫טון דיווח אירוני (לדוגמא‪" :‬נסתכלה בו האדונית וחייכה חיוך משונה של בוז או של ריצוי‪ ,‬או סתם חיוך שאדם מחייך לו‬ ‫‪.2‬‬

‫וחברו מפרשו לטובת עצמו‪ .‬הרוכל שאדם תמים היה פירש לו שחוק זה ששחקה אותה אישה לטובתו ולהנאתו")‪.‬‬
‫מסירת חוות‪-‬דעת ברורה (לדוגמא‪" :‬ואפילו אדם אוהב אישה כשמשון את דלילה לסוף היא מהתלת בו…") – בבחירת‬ ‫‪.3‬‬

‫הדימוי מביע המספר את עמדתו לגבי הקשר בין יוסף והילני‪ .‬הוא מצביע על בגידה‪ ,‬עוד בטרם יוסף מסוגל להעלות‬
‫בדעתו מעשה שכזה‪.‬‬

‫בסיפור "האדונית והרוכל"‪ ,‬המספר הוא כל‪-‬יודע הנוקט לשון אירונית‪ ,‬מרובה רמזים מטרימים‪ ,‬המקדמת את העלילה אל‬
‫הפואנטה המתרחשת בסיום‪ .‬המספר שומר על פער קבוע בין מה שהרוכל בעל התודעה המוגבלת יודע ומבין‪ ,‬לבין מה שהמספר‬
‫עצמו יודע ורומז עליו לקוראים‪.‬‬
‫הקורא חש באסון המתקרב‪ ,‬בעוד הרוכל חי באשליה שהשיג את האושר‪ ,‬בשל היותו תמים‪ ,‬עצל ועלוב‪ ,‬המעדיף לפרש את‬
‫המציאות לטובתו‪ .‬פער זה יוצר מתח ועניין באשר לעומד להתרחש ומוביל בסופו של דבר אל מסקנת הסיפור באשר ליחסים בין‬
‫עולם היהודים לבין עולם הגויים – יחסים הנידונים מראש לכישלון!‬

‫סיכום‪:‬‬
‫הסיפור "האדונית והרוכל" נכתב בשנת ‪ ,1942‬כאשר הגיעו לישראל ידיעות ברורות על זוועות השואה‪ .‬דמותה של הילני‬
‫האנטישמית – האדם‪/‬חיה בעלת העיניים הכחולות המבהיקות כמו סכין חדשה – מייצגת את גרמניה הנאצית‪ .‬דמותו של יוסף‬
‫הרוכל היהודי – האדם התמים‪ ,‬הכנוע‪ ,‬הנוטה להסתבך מתוך שאיפה להרוויח ולהסתדר‪ ,‬אך נקלע למצבים המובילים לאסון –‬
‫מייצג את החברה היהודית בגולה‪ .‬היצירה מעלה ביקורת עקרונית כנגד יהדות אירופה‪ ,‬אשר האמינה שכדי לפתור את בעיית‬
‫האנטישמיות צריך להתבולל ולהידמות לגויים‪ .‬אנשי תנועת ההשכלה האמינו כי הגויים דוחים את היהודים בשל זרות דתם‪,‬‬
‫שפתם ולבושם‪ .‬הם סברו שהגויים זקוקים ליהודים (עם ישראל כאור לגויים)‪ .‬הסיפור מבקש להציע עמדת מפוכחת שלפיה שנאת‬
‫היהודי לא תעלם כאשר הוא ידמה לגוי‪ ,‬אלא להפך היא רק תלך ותגבר‪ .‬לפיכך‪ ,‬על היהודים לשאוף להגשמת החזון היהודי‬
‫ולהקים מדינה – היא מדינת ישראל‪.‬‬

‫‪60‬‬
 ‫העיוורת‪/‬שטיינברג‬
‫לחנה העוורת הגידו לפני חתונתה‪ ,‬כי זה שעתיד להיות בעלה הוא איש אלמן ועסק הטבק הוא מסחרו; לכתחילה גם הבטיחו לה‪ ,‬כי‬
‫לאלמן זה לא נשארו ילדים מאשתו הראשונה‪ .‬אולם תוך כדי הבטחה זו נזכרה אמה של חנה‪ ,‬כי העוורת דרכה להתרגז על כל דבר‬
‫שקר אשר יגידו לה – והתחילה הזקנה להרבות דברים על אודות הבית המרווח ועל שני הילדים “אשר גם מקום לא יתפסו בבית”‬
‫ואשר “שוקטים ונוחים הם כשתי יונים”‪“ .‬ככה אראה בנחמה‪ ”,‬נשבעה האם ותמהר להסיח את דעת בתה לענין הבית‪ :‬זהו בית‬
‫נחלה ממש‪ ,‬בצירוף כברת אדמה גדולה; וחצר יש שם‪ ,‬חצר גדולה‪ ,‬כי בקצה העיר עומד הבית; ואף זאת‪ ,‬בתי‪ :‬בימים הראשונים‬

‫‪61‬‬
 ‫לבואך שמה אל תרחיקי ללכת לבדך מן הבית והלאה‪ ,‬כי המקום הוא בקצה הישוב‪ .‬האיש הוא סוחר בטבק והוא יושב בין ערלים‬
‫– מוטב שתשבי בבית"… – העוורת הקשיבה בדממה לדברי אמה המרובים‪ ,‬עיניה היו פקוחות וריסיהן לא רעדו‪ ,‬אף כי לבה‬
‫סער בקרבה; ואחרי החרישה גששה העוורת בידה פעם ושתים על השולחן ושאלה מתוך רוגז עצור‪:‬‬
‫“בן כמה שנים הוא?”‬
‫“ככה אראה בנחמה‪ ,‬בתי‪ ,‬כי רק בן שלשים שנה הוא האיש‪ ”,‬מיהרה האם להישבע‪“ ,‬השדכן נשבע לי על כך… שנה אחת פחות‬
‫או יותר – הן אין בזה כל חשיבות‪ ,‬בתי‪ .‬הלואי שאראה בנחמה…”‬
‫האם חדלה מדבר‪ .‬העוורת עמדה בלי נוע‪ ,‬ורק ידה גששה פעם בפעם בקצה השולחן‪ .‬היה ניכר‪ ,‬כי לב העוורת יסער בקרבה וכי‬
‫לא תאמין לדברי אמה; והזקנה לא הוסיפה עוד לדבר‪ ,‬ורק את יד העוורת‪ ,‬אשר רעדה עדיין‪ ,‬הסירה בזהירות רבה מעל קצה‬
‫השולחן‪ ,‬ושפתיה הצמוקות לחשו דבר‪-‬מה – לחש שפתים סתום של אם אומללה‪.‬‬
‫בלילה הראשון שלאחרי החופה חכתה העוורת עד שנרדם בעלה את שנתו והתחילה למשמש בלאט בשערות זקנו; ואחרי עשותה‬
‫כך אחת ושתים ידעה כבר ברור‪ ,‬כי פיתו אותה בשקר לפני חתונתה‪ :‬לא בן שלשים‪ ,‬כי אם בא בשנים הוא האיש אשר נתנו לה‬
‫לבעל‪ .‬לבה רגז בקרבה מתוך חימה עזה‪ ,‬היא שכבה זמן רב ערה‪ ,‬ועם כל שעול ושעול של בעלה נעשו הרהוריה של העוורת יותר‬
‫ויותר ברורים‪“ .‬מה מלאכתו‪ :‬נושא מים הוא‪ ,‬סוחר בסמרטוטים או חרש עץ הנהו?” ברור לה הדבר‪ ,‬כי איש סוחר בטבק אינו‬
‫משתעל באופן כזה… היא התהפכה מרוב כעס מצד אל צד וכותנתה החדשה‪ ,‬אשר לא באה עוד במים‪ ,‬השמיעה רשרוש עמום‪.‬‬
‫ופתאום נשמטה העוורת מעל משכבה ורגעים אחדים זחלה על פני רצפת החדר‪ ,‬עד שידה התנגשה בזוג המגפים של בעלה; רגע‬
‫אחד מששה האשה את המגפים המקומטים והגסים‪ ,‬ואחרי כן השליכה אותם הצדה בחרון אף‪ .‬לפי המגפים תיארה העוורת לעצמה‬
‫את דמות בעלה‪ :‬יהודי צנום‪ ,‬גבה קומה והולך שחוח‪ ,‬על ראשו ירמולקה בת‪-‬זקונים ורגליו מכבידות עוד מתחת לקפוטה מטולאה‬
‫וארוכת‪-‬שולים… ככה עבר עליה ליל‪-‬נדודים ארוך‪ ,‬ובבוקר לא חדלה העוורת מהקשיב לקול צעדי בעלה‪ ,‬וכשיצא מן הבית יצאה‬
‫אף היא אחריו ובצעדי חרש של איש עוור התגנבה אחריו כברת דרך גדולה‪ .‬הנה דופק מטהו על פני אדמת החצר הקשה‪ ,‬דפיקה‬
‫אחרי דפיקה… יודעת היא העוורת‪ ,‬כי רק אדם בא בשנים דופק כך במתינות במטהו העבה‪ .‬מי הוא זה איפוא בעלה ומה מלאכתו?‬
‫עכשיו כבר ברור לה עד מאוד‪ ,‬כי שקר הגידו לה לפני חתונתה‪ :‬לא מסחר הטבק הוא מעשהו‪.‬‬

‫רק אחרי חג הסוכות‪ ,‬כשהתחילו ימות הגשמים ובני הבית הוכיחו ברור לעוורת‪ ,‬כי עוד מעט ויקשו עליה‪ ,‬העומדת ללדת‪ ,‬טלטולי‬
‫הדרך‪ ,‬רק אז עמדה חנה ונסעה אל בעלה‪ .‬העגלה נכנסה אל העיירה בלילה‪ ,‬עברה את מבואות היהודים שהיו שקועים בדממה‬
‫גדולה‪ ,‬ופסיעה אחרי פסיעה התנהלה אחר כך העגלה על פני הביצה שבשוק‪ .‬גם פה היתה דממה‪ ,‬כלב לא נבח‪ ,‬רק השומר השמיע‬
‫דפיקות לילה מדודות בשני מקלות העץ‪ ,‬והעוורת ניחשה מיד‪ ,‬כי פה מגרש השוק עם החנויות‪ .‬ועוד מעט התחילה העגלה למהר‬
‫דרכה מבלי נטות ימינה ושמאלה‪ ,‬מכל עבר נשמעו נביחות כלבים‪ ,‬והעוורת הבינה כי הם נוסעים עכשיו דרך הרחובות הארוכים‬
‫של הערלים‪ .‬ומתוך מחשבה זו נזכרה בדברי אמה אשר הגידה לה‪ ,‬כי בית בעלה נמצא בקצה הישוב של העיירה‪ .‬אבל למה תארך‬
‫הנסיעה כל כך? הנה התרומם רוח והעגלה מתנהלת בכבדות במעלה ההר – הדבר לה כסימן ברור‪ ,‬כי העגלה יצאה כבר מתחום‬

‫‪62‬‬
 ‫הישוב והלאה… אבל סוף סוף עמדו הסוסים מלכת‪ ,‬העגלון ירד ואמר לה‪ ,‬שתשב ותחכה עד אשר ידפוק בחלון ויעיר את אנשי‬
‫הבית‪ .‬חנה נשארת יושבת בעגלה‪ ,‬מקשיבה לקול צעדיו של העגלון המתרחקים ממנה והלאה‪ ,‬אחר כך היא מורידה אגב עייפות‬
‫את שמורות עיניה‪ .‬ופתאום היא מתנערת – הסוסים עומדים במקומם והרוח סוער עליה מכל עבר‪ .‬איפה זה עמדה העגלה?‬
‫הבשדה? אך הנה היא שומעת מרחוק בדפוק העגלון על חלון הבית‪ .‬רגע אחד מטה העוורת את ראשה לתוך חלל הלילה ומיד‬
‫נעשה לה הדבר ברור‪ :‬כך מתדפקים על חלון קטן אשר לבית ערלים‪ .‬אחר לגמרי הוא קול הדפיקה מדי דפוק אדם בחלונו של בית‬
‫יהודים… בעלה מתגורר איפוא כאחד הערלים‪ ,‬ולה הגידו כי הוא סוחר בטבק! ופתאום שומעת העוורת את קול הקריאה של בעל‬
‫העגלה‪“ :‬ר' ישראל! ר' ישראל!” – מה טיבו של בעלה זה‪ ,‬שקוראים לו‪“ :‬ר' ישראל‪ ,‬ר' ישראל?”‬
‫סוף סוף יצא אותו ר' ישראל‪ ,‬עזר לאשתו לרדת מעל העגלה‪ ,‬החזיקה בידה והוליכה לתוך ביתו‪ .‬כשעברו את המסדרון הכירה‬
‫העוורת תוך כדי הליכה‪ ,‬כי זהו מין חדר‪-‬מסדרון רחב‪-‬ידים‪ ,‬הרגיל בבתי ערלים‪ ,‬וכשנפתחה דלת וחמימות רבה אפפה בבת אחת‬
‫את פניה‪ ,‬הרהרה העוורת עוד פעם‪ ,‬כי הכל הוא כאן לא כמו אצל היהודים‪ :‬תנור הבישול נמצא בחדר הדירה! ותוך כדי רגע‬
‫הטתה האשה את ראשה לבכיו של ילד‪“ – .‬זהו הקטן‪ ”,‬נענה לה הבעל‪ ,‬אף על פי שהיא לא הוציאה מפיה דבר שאלה‪ .‬האיש יצא‬
‫להכין את המיחם‪ ,‬והעוורת התחילה חוזרת הנה והנה בחדר‪.‬‬

‫בדרכה מששה העוורת בידה ופגשה בשתי מיטות‪ :‬האחת היתה בלתי מוצעת וקרה‪ ,‬ובשניה העירה אגב מישוש ידים איזה ילד‪,‬‬
‫שהתחיל בוכה בכי גדול‪ .‬האב נבהל לתוך החדר‪ ,‬השקיט את הילד והושיב את אשתו ליד השולחן‪ .‬וכששקט הכל בבית‪ ,‬התחילה‬
‫העוורת מקשיבה לשאון העצים הסואנים לרוח הסתיו – “האמנם צומח גן גדול לפני ביתנו?” – וכדרך העוורת‪ ,‬בשעה שקשה לה‬
‫לתאר לעצמה איזה דבר‪ ,‬הורידה את גבות עיניה ותקמט את מצחה ותחשוב‪.‬‬
‫ובין כה הכניס בעלה את המיחם ועמד לגזור בסכין את הסוכר לחתיכות קטנות‪ .‬תוך כדי זה נפלה חתיכת סוכר קטנה לארץ‪ .‬האיש‬
‫גחן וירם אותה אגב גניחת זקן‪ .‬אותו רגע מששה העוורת בידה על פני השולחן‪ ,‬מצאה את הסכין ובחנה אותה באצבעותיה‪ ,‬בכדי‬
‫לעמוד על טיבה‪ :‬העבה הוא הניצב שלה ואם עשוי הוא מעצם‪ ,‬כאצל סכינים שבבתי יהודים‪ .‬עבר איזה זמן והבעל הגיש לחנה כוס‬
‫תה‪ ,‬מזג ממנה לתוך הקערה ושאל אצל אשתו‪:‬‬
‫“האשים בידך?”‬
‫חנה התאדמה ותען‪:‬‬
‫“אני יכולה לשתות בלי עזר”‪.‬‬
‫העוורת גומעת גמיעה ראשונה ולבבה דופק וכלי התה רועד בידה‪ .‬היא יודעת‪ ,‬כי בעלה נועץ בה עכשיו עינים ומשגיח בשתיתה‪.‬‬
‫לסוף נשפך התה מתוך הכלי הרועד בידה‪ ,‬ברכיה של העוורת נכוות והיא מתרצה כבר לשתות את ספל התה מיד הבעל‪.‬‬
‫פתאום כשהתחיל בעלה להציע את מטתה‪ ,‬נשמע קול דפיקה חזקה בחלון וקול קורא מבחוץ‪“ :‬ר' ישראל! ר' ישראל!” חנה‪,‬‬
‫שהתחילה כבר לפשוט את שמלותיה נשארה עומדת חּוורת ודוממה ולא יכלה להבין‪ ,‬למה זה ילך בעלה במנוחה ובמתינות גדולה‬

‫‪63‬‬
 ‫כל כך לפתוח את הדלת‪ ,‬הן בודאי קרה דבר‪-‬מה‪ ,‬כשדופקים על הדלת בעצם הלילה! חנה מקשיבה לשיחה בלתי ברורה שבין‬
‫בעלה ובין איש זר‪ .‬לסוף היא שומעת קול נהימה היוצא מפי בעלה – והדלת נסגרת‪.‬‬
‫“מה זה קרה?” שואלת העוורת וגופה‪ ,‬אשר רק הכתונת עליו‪ ,‬רועד כולו‪.‬‬
‫בעלה מגיד לה כי דודתו חלתה בעצם הלילה ויבואו לקרוא לו‪ .‬העוורת מחרישה‪ ,‬ורק עיניה הגדולות פקוחות לרווחה ופניה‬
‫מביעים תמהון – זה הרגש אשר ימלא את לבה לעתים קרובות כל כך‪ .‬חנה עולה מיד על משכבה‪ ,‬מתכסה בבגדי המשכב החמים‪,‬‬
‫אך לא יחם לה‪ ,‬והיא רועדת‪ ,‬רועדת‪.‬‬

‫הגדול בילדים דופק בידיו הקטנות על זגוגיות החלון‪ .‬העוורת‪ ,‬שהיתה עסוקה ברגע זה‪ ,‬מיהרה אל הילד והניחה את ידה על שכמו‪,‬‬
‫ואולם היא לא הכירה הפעם אגב מישוש‪ -‬ידים את דבר השמחה אשר שמח הנער ואת דבר הדפיקה אשר דפק בחלון הקטן‪ .‬רגע‬
‫אחרי רגע הוסיפה העוורת לעמוד ליד הנער ולא ניסתה לבוא אתו בדברים‪ ,‬כי כבד‪-‬פה היה‪ ,‬אף כי מלאו לו כבר ארבע שנים‪ .‬מדי‬
‫עמדה הרהרה העוורת רגע אחד‪ ,‬כי עברה פתאום מחלה על הנער ומכאבו הוא מתנדנד ודופק על החלון – אך תוך כדי הרהור זה‬
‫העבירה את ידה על ראשו ועל לחייו והיא נוכחה מיד‪ ,‬כי הילד בריא ואין בו כל מחלה‪ .‬אך בשלמה לא למד עוד הנער לדבר? על‬
‫דעתה עלה פתאום‪ ,‬כי גם בעלה ממעט מאוד לדבר וכי דרכו להוציא בנהימה את הדיבורים הספורים אשר ידבר‪ .‬בוודאי יש לו‬
‫עסק רק עם ערלים‪ .‬גם הנער כבד‪-‬פה הנהו‪ ,‬יען כי איש לא יבוא אתו בדברים‪ ,‬אין זאת כי ביתם עומד לבדד מחוץ למקום הישוב‪.‬‬
‫ואולם מדי חשבה את מחשבותיה לא שכחה העוורת את תמהונה לרגלי דפיקות הילד‪“ .‬למה הוא ניצב ליד החלון? הרואה הוא‬
‫דבר‪-‬מה בחוץ?”‬
‫היא נגשה אל החלון והדביקה את אזנה אל הזגוגית‪ .‬דממה‪ ,‬והדממה רבה כל כך‪ ,‬עד שהעוורת שומעת קול צווחת עורב אשר ישיק‬
‫בכנפיו מדי עברו במעוף לפני החלון‪ .‬רגע אחרי רגע עובר וחנה אינה זעה ממקומה ומקשיבה לדממה; נדמה לה‪ ,‬כי בחוץ נשתנה‬
‫דבר‪-‬מה‪ ,‬כי הכל נעשה שם יותר שוקט ורוח שלוה מרחף שם בחוץ‪ ,‬כמו בבית אמה בערב שבת‪ ,‬בשעה שמפזרים חול על הרצפה‪.‬‬
‫וככל אשר תוסיף העוורת לעמוד‪ ,‬כן הולך ומצטייר במוחה דבר התמורה אשר נתהווה בחוץ‪ :‬השלג הראשון נופל שם בלי קול‪.‬‬
‫מה שהילד דפק בחלון – גם זה סימן לה‪ ,‬כי שלג נופל עכשיו‪ .‬רוצה היתה חנה לשאול את בעלה‪ ,‬אבל איש לא היה אותה שעה‬
‫בבית‪ .‬בכלל הוא מרבה לשבת בבית‪ ,‬אבל יש אשר ידפוק פתאום איזה בן‪-‬אדם על החלון וקול קורא מבחוץ‪“ :‬ר' ישראל! ר'‬
‫ישראל!” אז יצא בעלה לשעות רבות‪ ,‬ובשובו הוא נוטל תמיד את ידו במים… לאן הוא הולך? היא אינה שואלת אותו לדבר זה‪,‬‬
‫כי היא ממעטת בכלל שיחה עם בעלה‪ .‬כל צרכי הבית הוא מביא בעצמו מן העיר‪ ,‬עם בני‪-‬אדם היא אינה נפגשת כלל וכלל – על‬
‫מה איפוא תדבר עם בעלה?‬
‫העוורת משה ממקומה ופונה ללכת אל הכירים‪ ,‬בכדי לטעום את התבשיל‪ .‬ופתאום נשמע מבחוץ קול רעש‪ .‬היא נשארת עומדת‬
‫במקומה ומקשיבה לקול צעדים‪ .‬הבעלה הוא זה אשר בא? אבל צעדים מרובים באים בערבוביה וזה סימן לה לעוורת כי חבורת‬

‫‪64‬‬
 ‫אנשים עוברת סמוך לביתם‪ .‬אך מאין זה באו פתאום לכאן קהל אנשים ההולכים יחד? הערלים הם אלה‪ ,‬השבים מן העיר אל‬
‫הכפר? אבל חנה יודעת להכיר בצעדים של ערלים‪ :‬הללו מדודים הם וכבדים‪ .‬אמנם כן‪ ,‬נקל לה להשבע כי היא שומעת עכשיו‬
‫קול צעדים של יהודים‪ .‬העוורת מוסיפה להקשיב והיא נזכרת כי לא בפעם הראשונה היא שומעת מבחוץ קול המון צעדים‪ .‬מה‬
‫פשר הדבר הזה? חנה מרימה את הילד כלפי החלון ואומרת אליו‪ :‬יוסי’לי‪ ,‬הבט וראה‪ ,‬מי זה הולך בחוץ? הילד נעשה עליז מהנאה‬
‫ודופק על החלון‪ .‬העוורת מקשיבה לצחוק הילד ונדמה לה‪ ,‬כי עליה לשים את כל לבה לתנועות הילד ולקול צחוקו‪ ,‬ואז יעלה לה‬
‫הדבר להבין את הנעשה בחוץ‪ .‬טוב היה לו יצאה עתה בעצמה החוצה – זה ימים רבים שהיא מתגעגעת גם על קול צעדים של‬
‫יהודי – אבל קשה לה עכשיו ההליכה‪ :‬עומדת היא כבר בחדשי הלידה ובשביל כך פסקה זה כבר להיות יוצאת ונכנסת‪.‬‬
‫חנה מוסיפה לעמוד לפני החלון ומתגעגעת על קול אדם; היא מתאוה תאוה עצומה לשמוע מקרוב קול צעדים של בן אדם… והנה‬
‫נפתחת הדלת ובעלה נכנס הביתה‪ .‬בטרם יגיד דבר‪-‬מה לאשתו הוא מוציא מכיסו מלוא חפנו מטבעות של נחושת‪ ,‬מפזר אותם על‬
‫השולחן ומונה אחד לאחד‪ ,‬כשהוא נוהם נהימת‪-‬פה הרגילה אצלו‪ .‬על פי צלצול המטבעות מכירה העוורת‪ ,‬כי בעלה מונה כסף של‬
‫פרוטות‪ .‬חנה מחכה עד שבעלה מסיים למנות את כספו‪ ,‬ואחר כך היא פונה אליו בשאלה‪:‬‬
‫“ישראל‪ ,‬שמא ידעת‪ ,‬מי הם האנשים שהיו אצים ורצים לפני הבית?”‬
‫הבעל משיב בנהימה‪:‬‬
‫“וכי מה איכפת לך!”‬
‫העוורת מוסיפה לחקור‪:‬‬
‫“השאון היה רב… אפשר שנפלה דליקה?”‬
‫הבעל משיב הפעם בנהימה של רוגז‪:‬‬
‫“אין לך צורך לדעת‪ .‬שבי בבית ­– ודי!”‬
‫חנה מורידה את גבות עיניה‪ ,‬כדרכה תמיד בשעה שהיא זועפת ואינה רוצה לענות דברים‪ .‬אבל הנה היא שומעת שבעלה שם את‬
‫פעמיו אל הפתח‪ ,‬והיא שואלת‪:‬‬
‫" מתי תאכל את ארוחת הצהרים?"‬
‫מאצל הפתח נשמעת לחנה נהימת בעלה‪“ :‬יש לי דברים חשובים מארוחת הצהרים‪ ”,‬ומיד האיש יוצא וסוגר אחריו את הדלת‪.‬‬
‫הלוך וגשש ניגשת חנה עד לפינת המקום ששם רגיל בעלה להציג את מטהו‪ ,‬ואחר רגע של חיפוש נתקלת ידה במטה העומד‬
‫במקומו הרגיל‪ .‬דבר זה סימן לה לעוורת‪ ,‬שבעלה לא יצא ללכת הליכה רחוקה‪ ,‬כי אם סר לאיזה יהודי הגר בשכנות‪ .‬חנה‬
‫ממשמשת את המטה לארכו ולעביו‪ ,‬ראשה מורד ומצחה מקומט‪ :‬מאין זה לבעלה מטה ארוך ועבה כמטה הזה?…‬

‫בתחילת החורף‪ ,‬עם כניסת ימי הקור‪ ,‬ילדה העוורת בת‪ .‬לילה לילה היתה המילדת נוטלת את התינוקת מתוך מיטתה של חנה‬
‫ומשכיבה אותה במקום אחר‪ ,‬וימים אחדים עברו עד אשר הבינה העוורת‪ ,‬כי הזקנה חוששת שמא תחנק האם העוורת בשנתה את‬
‫העולל‪ .‬אך חנה צחקה בלבבה כשעמדה בדעתה על הדבר הזה‪ .‬האם היא איננה יודעת כל דבר אשר יעשה בבית‪ ,‬אף כי עיניה לא‬

‫‪65‬‬
 ‫תראינה? ביום שלישי ללידה קרה מקרה‪ ,‬כי המילדת הזקנה הגישה לה מרק בקערה וחנה הרימה תוך כדי רגע את העולל‬
‫והשכיבה אותו הרחק ממנה‪ ,‬לבל תשיגהו ידה או רגלה – ואז הרהרה הזקנה‪ ,‬אשר התבוננה למעשה העוורת ולתנועותיה‪ ,‬כי‬
‫היולדת אינה עוורת גמורה וכי עיניה תראינה מעט את אור היום‪.‬‬
‫חזות פנים חדשה היתה לחנה בקומה ממשכב לידתה; שבעתים גדלה המנוחה אשר היתה יצוקה מאז על פניה‪ .‬גם עד כה היתה‬
‫העוורת ממעטת בדברים‪ ,‬ואולם מיום אשר קמה ממשכב הלידה חדלה כמעט לדבר ורק דברי‪-‬זמר היתה מזמרת על עריסת העולל‪.‬‬
‫ומדי שבתה אל ערש הילדה היו גם שני הנערים‪ ,‬ילדי בעלה‪ ,‬ממהרים לגשת אליה ולהתיצב על ידה‪ ,‬נער מעבר מזה ומזה‪ .‬חנה‬
‫שמה את ידה האחת על שכם הנער האחד ואת ידה השניה על ראש הילד השני ופיה שר את השירים אשר ידעה‪ .‬יש שהיתה עוברת‬
‫כך שעה ארוכה‪ ,‬עד שבעלה של העוורת היה שב הביתה ומוציא אגב כניסה את נהימת הפה הרגילה אצלו‪ .‬לשמע הנהימה הזאת‬
‫היתה חנה תמיד מקמטת מעט את מצחה‪ ,‬כי לא ידעה להבין מרחוק אם בעלה זועף או לא‪.‬‬
‫לפני מועד הפורים גדל הקור עד מאד‪ .‬קרה מקרה‪ ,‬כי חנה יצאה בבוקר אחד אל המסדרון‪ ,‬למען הכניס עצים להסקה‪ ,‬והרוח אשר‬
‫חזק מאוד בחוץ פתח בנשבו את הדלת וישתער בצינה עזה על האשה‪ ,‬אשר הוסיפה ללקט בידים מסומרות מקור את גזרי העצים‪.‬‬
‫ואולם ברגע אשר סימר הקור עד מאוד את בשרה הרהרה העוורת בלבבה‪ ,‬כי על כן עז פה הרוח כל כך יען אין לו כל מעצור אשר‬
‫יעצרנו‪ ,‬כי ביתם עומד בשדה‪ .‬לרגע אחד פסקה חנה מן העצים‪ ,‬צעדה צעדים אחדים למול הפתח הפתוח‪ ,‬התיצבה כן עם אלומת‬
‫העצים בזרועותיה והאזינה להמית הרוח בשדה‪ .‬השלג‪ ,‬אשר ירד בחוץ‪ ,‬הכה בפניה‪ ,‬וחנה הקשיבה בשום לב לאוושת השלג הנופל‬
‫לרגליה ולשאון הרוח הנושא את השלג וזורקו למרחוק‪ .‬ברור לה לחנה‪ ,‬כי מסביב לביתם ישתער מקום ריק‪ ,‬ואולם עם כל נשיבת‬
‫רוח תט העוורת את ראשה ותקשיב‪ :‬דומה לה‪ ,‬כי לפני ביתם נמצא דבר‪-‬מה אשר יעצור בעד הרוח בנשבו‪ .‬מה הוא הדבר הזה?‬
‫הנה החורף בא כבר עד קצהו ועם ימות החמה – מהרהרת העוורת בלבה – תסובב את הבית לכל העברים‪.‬‬
‫אך הנה התחיל הקרח נמס ובבית נשמע כל היום שאון נטפי המים הנופלים מן הגג‪ .‬באותו יום ראשון של הפשרת שלגים‪ ,‬בשעת‬
‫סעודת הצהרים‪ ,‬פתח האיש ר' ישראל את פיו כלפי אשתו והגיד אגב נהימה רגילה‪:‬‬
‫“מחלת האסכרה מתהלכת בעיר‪”.‬‬
‫ואחרי ימים אחדים שמעה חנה מפיו אמירה חדשה‪:‬‬
‫“בכל יום מתים תינוקות…”‬

‫לשמע הדברים האלה נתקעה לעוורת פרוסת הלחם בבית הבליעה ותמהון רב הוצק על פניה‪ :‬למה הוא מדבר כדברים האלה‬
‫ומעורר בלבבה פחד ובהלה? מן היום ההוא והלאה התחילה העוורת למעט בעבודות הבית‪ ,‬ישבה כל הזמן ליד ערש הילדה ומדי‬
‫רגע היתה מעבירה את ידה על פני התינוקת‪ ,‬לדעת אם שלום לה‪ .‬פעם בפעם היתה העוורת גוחנת על גב העריסה ומקשיבה לקול‬
‫נשימת הילדה‪ .‬ברור לה לחנה‪ ,‬כי נקל יהיה לה להכיר אם תעבור על הילדה גם מחלה קלה‪ .‬בכל יום ויום‪ ,‬כשבעלה שב מן העיר‪,‬‬
‫היא נכנסת אתו בשיחה ושואלת בדבר המחלה המתהלכת בעיר בין הטף‪ .‬האיש ר' ישראל נוהם ועונה‪:‬‬
‫“כזבובים הם נאספים‪ ,‬העוללים‪”.‬‬

‫‪66‬‬
 ‫העוורת‪ ,‬בשמעה את דברי בעלה הנאמרים בנהימה ובקוצר‪-‬רוח‪ ,‬מפשילה את גבות עיניה וקור עובר בבשרה‪ .‬על מה הוא נוהם‬
‫ככה‪ ,‬בדבר הילדים המתים‪ ,‬היש לו תועלת מזה?‬
‫בינתים באו ימי החום‪ ,‬שלוליות של מים התחילו ניגרות בחוץ; האיש‪ ,‬כשהוא שב מן העיר‪ ,‬הוא מכוסה רפש עד הברכים –‬
‫העוורת מכירה את זאת על פי צעדיו הכבדים‪ .‬בוקר בוקר מצפצפות צפרים לפני החלון והגדול שבנערים נעשה פתאום רקדן ואף‬
‫הוא הומה כל היום לפני החלון‪ ,‬רק העוורת רוחה קודרת מדי שבתה ליד ערש הילדה‪ ,‬אף כי לבעלה טרם הגידה כי לבה ירחש‬
‫דבר רע‪ .‬ופתאום התפרצו מפי חנה הדברים אשר היו כמוסים בלבה זה ימים אחדים‪“ :‬הביטה נא‪ ,‬ישראל‪ ,‬בילדה‪ ”,‬פנתה האשה‬
‫אל בעלה‪ ,‬בשובו פעם הביתה והוא מנקה את המגפים מן הרפש‪“ ,‬דומה לי‪ ,‬כי נשימתה כבדה‪”.‬‬
‫ובעוד העוורת מדברת את דבריה נפל עליה פחד גדול‪ :‬ברגע זה נעשה לה ברור‪ ,‬כי הילדה חולה‪ .‬היא נשארה קפואה במקום‬
‫עמדה‪ ,‬גבות עיניה ירדו ואצבעות ידיה נתקעו אלו בתוך אלו כמו בצבת‪ .‬ואולם בעלה לא הגיד לה דבר‪ .‬הוא הציג את מטהו בפינת‬
‫המקום המיועדת לכך והתחיל נוטל את ידיו אגב אריכות יתירה‪ .‬אותו רגע ידעה חנה‪ ,‬כי מחלת הילדה לא עוררה כל פחד בלב‬
‫בעלה‪.‬‬
‫ימים אחדים היה העולל מוטל חולה והאיש ר' ישראל היה יוצא ובא כרגיל‪ ,‬וגם בשעה שהיה מצוי בבית היה מעסיק את עצמו בכל‬
‫מיני דברים והיה עומד לפעמים שעה ארוכה לגזור את הסוכר לחתיכות חתיכות קטנות… העוורת היתה שרויה בצערה‪ ,‬גם את‬
‫הכירים לא הסיקה וגם אוכל לא בא אל פיה‪ ,‬ומיום ליום רחש לבה שנאה לבעלה‪ :‬מדוע הוא שרוי במנוחה כמו תמיד וצעדיו‬
‫מדודים וכבדים כבכל הימים? ופעם קרה מקרה‪ ,‬כי לא יכלה העוורת לשאת את חרונה ותשתער על בעלה בצעקות וביללה‪:‬‬
‫“רוצח‪ ,‬הן עינים לך‪ ,‬הגד לי מה היה לילדה?”‬
‫בנהימה נמלט האיש מידי העוורת‪ ,‬שנעשתה דוממה ומקשיבה לצעדי בעלה‪ :‬רוצה היתה לדעת אם הלז נגש אל עריסתה של‬
‫הילדה‪ ,‬אשר השמיעה את נחרתה הכבדה על פני כל החדר‪ .‬אבל כזאת לא היתה‪ .‬האיש נטל מן הפינה את מטהו ויצא מן הבית‪.‬‬

‫בלילה‪ ,‬כשנשמעה נחרת האיש על פני כל הבית ומבחוץ נשמע קול דפיקה של נטפי המים הנופלים מן הגג – ישבה האשה שעות‬
‫רצופות על יד העריסה והקשיבה לנשימת הילדה‪ .‬העוורת ידעה זה כבר‪ ,‬כי הילדה תמות‪ ,‬ואולם כח לבכות לא היה לה עוד‪ ,‬רק‬
‫שפתיה היו נעות כל העת ולחשו בדממה‪“ :‬יבוא נא הקברן‪ .‬את התינוקת לא אמסור לו‪ ,‬יבוא נא…” ובעוד העוורת יושבת בראש‬
‫מורד ושפתיה נעות – נעשה לה דומה‪ ,‬כי שנים רבות כבר עברו עליה ליד ערש הילדה וכי עד קץ ימיה תשב כך במקום הזה‪.‬‬
‫מבחוץ נשמע עוד קול הדפיקה של נטפי המים‪ ,‬אך נחרת האיש הכבדה פסקה פתאום‪ .‬העוורת מורידה עוד יותר את ראשה‪ ,‬מוחה‬
‫ריק מכל דבר מחשבה‪ ,‬לבה כאילו נתאבן והיא שוקעת לאט לאט בתנומה‪ .‬והנה היא מתנערת ומרכינה את עצמה על גב העריסה‪.‬‬
‫דממה ונשימת הילדה לא תשמע‪ .‬עוד רגעים אחדים מוסיפה העוורת להקשיב‪ ,‬ופתאום היא קופצת ממקומה וצועקת בקול גדול‪.‬‬
‫כל הלילה עובר על העוורת בצעקות‪ ,‬אך ליד העריסה היא יושבת לבדה‪ ,‬כי בעלה יוצא ונכנס חליפות וחנה‪ ,‬העסוקה בבכיה‪ ,‬אינה‬
‫יודעת בצאתו ובבואו‪ .‬כאור הבוקר תפסיק העוורת את בכיתה‪ ,‬כי עיפה עד מאד‪ ,‬אולם מן העריסה לא תסור‪ ,‬שערותיה פרועות‪,‬‬
‫ראשה מתנועע בלי חשך ואף שפתיה נעות ולוחשות פעם בפעם‪“ :‬יבוא נא הקברן‪ ,‬יבוא נא…” ופתאום היא מכניסה את ידה לתוך‬

‫‪67‬‬
 ‫העריסה‪ ,‬בחפצה לנגוע עוד פעם בגוף העולל המת‪ .‬אך התינוקת איננה כבר בעריסה‪ .‬שריקה איומה מתפרצת מגרון העוורת‪:‬‬
‫“ישראל‪ ,‬היכן היא התינוקת?” אך מענה לא בא‪ .‬כעין חבלי מות תוקפים את חנה כשהיא משרכת את דרכה לעבר הפתח והיא‬
‫צועקת פעם אחרי פעם‪“ :‬ישראל‪ ,‬היכן היא התינוקת?” בחוץ‪ ,‬לפני פתח הבית‪ ,‬היא עוצרת מלכת ושוהה כנאלמה‪ .‬השעה היא‬
‫לפנות בוקר‪ ,‬רוח לא תנשב; מן הגג נופלת טפת מים בפניה והיא מתנערת‪ .‬העוורת מרכינה את ראשה ומטה את אזנה לעבר‬
‫השדה‪ .‬נדמה לה‪ ,‬כי הרחק מן השדה בא אליה קול צעדי בעלה‪ .‬היא נעתקת ממקומה ומשרכת את דרכה לקול הצעדים האלה‪ .‬רגע‬
‫אחד היא עושה את דרכה במרוצה‪ ,‬אך מיד היא נכשלת בדבר‪-‬מה ונופלת לארץ‪ .‬היא מתרוממת ומתחילה צועדת צעד אחרי צעד‪,‬‬
‫אך רגליה נתקלות מדי רגע באבנים‪ .‬ופתאום נתקל כל גופה באבן גדולה‪ .‬מבלי חשוב היא פורשת את שתי ידיה על פני האבן‬
‫ואצבעותיה מגששות… שריקה איומה פורצת מגרון העוורת‪ :‬היא מכירה‪ ,‬כי רגליה עומדות בבית הקברות‪.‬‬

‫על הסופר‪:‬‬
‫יעקב שטיינברג נולד באוקראינה בשנת ‪ .1887‬כשהיה בן ‪ 14‬עבר לאודסה‪ ,‬שם פורסם שירו הראשון כשהיה בן ‪ .15‬באותה שנה‬
‫עבר לווארשה‪ ,‬שם השתתף בעיתונות העברית והיידית‪ .‬בשנת ‪ 1914‬עלה לארץ‪-‬ישראל וכתב בעיתונים "הפועל הצעיר"‬
‫וב"מולדת"‪ .‬עזב לברלין וחזר ארצה ב‪ .1925 -‬כתב ב"דבר" והיה מעורכי "מאזניים"‪ .‬נפטר בתל‪-‬אביב בשנת ‪.1947‬‬

‫סוג הסיפור‪:‬‬
‫הסיפור כתוב במתכונת סיפורי המתח המבוססים על פואנטה – נקודת מפנה בסוף הסיפור המהווה את שיאו‪ ,‬מתירה את הסבך‪,‬‬
‫מפרקת את המתח ומעניקה לסיפור משמעות חדשה‪ .‬תפקיד הפואנטה כגילוי הכסוי (הנסתר) הוא להעניק פירוש חדש לכל מהלך‬
‫היצירה‪ .‬על‪-‬פי רוב‪ ,‬בסיפורים מעין אלה‪ ,‬מפזר המחבר רמזים מטרימים המכוונים את העלילה אל הגילוי המפתיע בסיום‪.‬‬
‫בסיפור "העיוורת"‪ ,‬הפואנטה חושפת את האמת על דמותו של הבעל ישראל ועל מצבה של הגיבורה‪ ,‬חנה‪.‬‬
‫"העיוורת" הוא סיפור חידה‪ .‬יש בו התרחשויות בלתי‪-‬מובנות היוצרות בעיה שדרוש לה פתרון‪ .‬הסיפור טעון מאוד מבחינה רגשית‬
‫– נושא הסיפור‪ ,‬ודרכי העיצוב יוצרות אווירה דחוסה של מתח ומסתורין‪.‬‬

‫תקציר העלילה‪:‬‬

‫‪68‬‬
 ‫מעשה באישה צעירה עיוורת בשם חנה‪ ,‬שנישאה בעל‪-‬כורחה לאיש מבוגר בשם רבי ישראל‪ ,‬אחרי שאמה סיפרה לה שקרים‬
‫אודותיו‪ ,‬באשר לגילו‪ ,‬למצבו המשפחתי ולעיסוקו המקצועי‪ .‬חנה מנסה להתחקות אחר האמת‪ .‬היא עוקבת אחר פעולותיו של בעלה‪,‬‬
‫הנוהג בה בגסות ומונע ממנה כל קשר עם העולם שמחוץ לביתם‪ .‬כאשר נולדת בתם‪ ,‬היא חווה רגעים קצרים של אושר‪ .‬שמחתה‬
‫נקטעת בעת שמגיפה קטלנית פוקדת את המקום‪ ,‬ומקפחת את חיי התינוקת‪ .‬ישראל מגיב באדישות מקוממת על מות הבת‪ ,‬וחנה בכאבה‬
‫זועקת‪ ,‬שאם יבוא הקברן – לא תתיר לו לקחת את בתה לקבורה‪ .‬בתשישותה היא נרדמת‪ ,‬וכאשר היא מתעוררת‪ ,‬היא מגלה שגופת‬
‫בתה נעלמה‪ .‬היא יוצאת החוצה ובהליכתה היא מועדת על אבנים גדולות הניצבות בדרכה‪ .‬היא ממששת בידיה ומגלה כי ביתה מצוי‬
‫בתוך בית‪-‬קברות‪ ,‬ושבעלה ישראל הוא הקברן‪.‬‬

‫עולמה של חנה העיוורת‪:‬‬

‫חנה היא אישה צעירה‪ ,‬עיוורת‪ ,‬המשודכת לאדם שאיננה מכירה‪ .‬העיוורון של חנה מעמיד אותה במצב של תלות בזולת‪ .‬אין בכוחה‬
‫לשלוט ולשנות את גורלה‪ .‬היא נזנחת על‪-‬ידי משפחתה ומורחקת מהעולם שמחוץ לביתה המנותק‪ .‬במצב זה היא מוצאת עצמה לצד‬
‫אדם זר (בעלה)‪ ,‬נתונה לחסדיו שאינם מופגנים בשום צורה‪ .‬משום כך היא מוותרת על הניסיון לגלות מפי בעלה את האמת באשר‬
‫למצבה‪ ,‬וחותרת אליה בעזרת חושיה המחודדים‪ .‬הסיפור מתרכז לא בתיאור רגשותיה של חנה‪ ,‬אלא בניסיונותיה לגלות את האמת על‬
‫העולם בו היא חיה‪ .‬אנשים בעלי מום מנסים לפצות את עצמם על מגבלותיהם בעזרת החושים האחרים‪ .‬כך מצליחה חנה להתמודד עם‬
‫עיוורונה‪ .‬בתגובותיה על המתרחש‪ ,‬בולטים החשדנות‪ ,‬האינטואיציה החזקה שלה ויכולתה "לראות" למרות עיוורונה‪ .‬יכולת זאת‬
‫מובלטת בהמשך הסיפור בתיאור תגובותיה לבתה ובהרגשתה של האומנת הזקנה‪ ,‬שחנה אינה עיוורת גמורה‪ .‬כך היא עוברת תהליך של‬
‫מעבר מאי‪-‬ידיעה לידיעה‪ ,‬זאת על רקע בדידות אנושה ממנה היא סובלת‪ .‬האירוע הדרמטי של הולדת בתה‪ ,‬ההופך לטרגדיה זמן קצר‬
‫מאוחר יותר‪ ,‬ממחיש בעוצמה את עמידתה חסרת‪-‬האונים מול גורלה המר‪.‬‬

‫השלבים בתהליך גילוי האמת של חנה‪:‬‬

‫● כבר מלכתחילה‪ ,‬חנה אינה מאמינה שהחתן המיועד לה הוא כפי שמתארת אותו אמה‪ :‬אדם אלמן בן ‪ ,30‬ללא ילדים‪ ,‬סוחר טבק‪,‬‬
‫המתגורר בבית מרווח‪.‬‬
‫● בלילה שלאחר החופה‪ ,‬היא ממששת את זקנו ומגלה כי הוא איש זקן‪.‬‬
‫● הנסיעה הארוכה לבית בעלה – יציאה מתחום המושב‪.‬‬
‫● דפיקת רגליו של הבעל המעידה כי אדם זקן הוא‪.‬‬
‫● השיעול הכבד של הבעל מעיד כי אינו סוחר טבק‪.‬‬
‫● הכלים בבית והמנהגים דומים לאלו של הגויים‪.‬‬
‫● "ביקור" הזר ועזיבת הבעל את הבית באישון לילה‪.‬‬
‫● הרוח המרמזת כי הבית מצוי בשטח פתוח‪ ,‬ללא בתים מסביב‪.‬‬

‫‪69‬‬
 ‫● התנהגות הבעל בכלל ובזמן התפשטות המגפה ומחלת הילדה‪.‬‬

‫חזיונות אלו רומזים לחנה שהיא נתונה במציאות שקרית‪ .‬דרך התמודדותה עם המציאות הסובבת אותה בולטת בפאסיביות פיזית‬
‫הנובעת ממצבה הגופני המוגבל‪ ,‬אך מנגד – באקטיביות מחשבתית‪ .‬היא מקדישה מאמצים רבים לפתרון תעלומת חייה‪ .‬ניסיונה היחיד‬
‫להתקומם פיזית נגד הגורל הוא בסירובה למסור את הגופה של בתה לקברן‪ .‬התקוממות זאת נידונה מראש לכישלון‪ .‬תמונת הסיום של‬
‫הסיפור מהווה את גילוי האמת המרה – חנה נשואה לקברן קשיש ומתגוררת בבית‪-‬קברות‪ .‬היא מכירה בכך שנגזר עליה גורל אכזר של‬
‫חיים ללא מוצא בצל המוות‪ .‬אף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן‪ ,‬אפשר לראות בגילוי האמת בסיום משום ניצחון‪ .‬למרות שנראה כי חנה לא תוכל לשנות‬
‫את צורת חייה‪ ,‬העובדה שעברה מאי‪-‬ידיעה לידיעה‪ ,‬יש בה כדי להצביע על חוזק ותבונה‪ ,‬שאולי יועילו לה בעתיד‪.‬‬

‫נקודת התצפית בסיפור‪:‬‬

‫נקודת הראות של הסיפור צמודה לזו של חנה העיוורת‪ .‬כך יוצר שטיינברג את אווירת המתח והמסתורין – הוא גוזר "עיוורון" גם‬
‫על הקורא‪ .‬הדגשת העיוורון נעשית באמצעות כינויה של חנה פעמים רבות‪" :‬העיוורת"‪ .‬תיאור העולם דרך עיניה של עיוורת איננו‬
‫שגרתי והצמדת נקודת הראות של המספר לחנה מגבילה אותו למה שהיא מסוגלת לשמוע‪ ,‬לחוש‪ ,‬לבצע‪ ,‬לדעת ולהבין‪.‬‬
‫מודגשים צעדים ודפיקות – גירויים הממלאים את עולמה של העיוורת‪ .‬הקולות תורמים לעיצוב האווירה הכללית בסיפור – מתח‬
‫ומסתורין‪.‬‬

‫דמותו של הבעל – ישראל הקברן‪:‬‬

‫דמות מרוחקת‪ ,‬מאופיינת בעיקר בעזרת המראה החיצוני‪ ,‬דפיקות המטה‪ ,‬הצעדים המדודים והכבדים ונהימת הפה‪ .‬באישיותו הפגומה‬
‫משמש ישראל כעין "מראה הפוכה" לדמותה של חנה‪ .‬הוא תורם לעיצוב דמותה על דרך הניגוד‪.‬‬
‫עיקר תיאורו של ישראל מוקדש לחיצוניותו‪ ,‬כפי שחנה חושפת אותו בגישושיה‪" :‬יהודי צנום‪ ,‬גבה‪-‬קומה והולך שחוח…"עולמו‬
‫הפנימי של ישראל כלל לא מתואר‪ ,‬אולי בגלל שהוא ממעט בדיבור‪.‬‬
‫לישראל יש שני בנים‪ .‬הם כבדי‪-‬פה אולי בהשפעת אביהם השותק ואולי עקב חריגות כלשהי‪ ,‬לא ידועה מהסיפור‪ .‬הוא ניכר‬
‫באדישותו כלפי אשתו וילדיו וביחסו המתנכר לסביבה‪ .‬הוא לוקה בעיוורון נפשי‪ .‬דמותו הופכת להיות מזוהה עם מקצועו – קברן‪.‬‬
‫הדבר מובלט בסיום הגרוטסקי‪ ,‬כאשר אינו מגיב על מחלת בתו ומותה כמו אב‪ ,‬אלא כקברן חסר רגשות‪ ,‬הממלא את תפקידו בקור‪-‬רוח‬
‫בלתי אנושי‪ ,‬וחוטף אותה ממיטתה כדי לקברה מיד עם מותה‪.‬‬
‫כך הופכת דמותו השלילית של ישראל למקדמת העלילה המרכזית‪ .‬באמצעותו מובלט סבלם של בני משפחתו‪ ,‬ונבנית אווירת‬
‫המסתורין שסופה בפענוח חידת חייה של חנה‪ .‬דמותו המזוהה עם מקצועו‪ ,‬מחדדת את אישיותו ה"הורגת"‪ ,‬זו אשר מעצבת את מוטיב‬
‫המוות שבבסיס הסיפור‪.‬‬

‫‪70‬‬
‫הפער הקיצוני בין דמותו של ישראל לדמותה של חנה‪ ,‬מבהיר כי "עיוורון" הוא מושג בעל משמעות כפולה‪ :‬ממשית וסמלית‪ .‬ישראל‬
‫הוא אדם רואה הנתון בעיוורון נפשי‪ ,‬ואילו חנה היא אישה עיוורת‪ ,‬המצטיינת בראייה פנימית המציגה את האמת‪.‬‬

‫אירוע לידת הבת‪:‬‬

‫בתוך העולם הקודר המתואר בסיפור בולטת לידת הבת כמאורע משמח‪ ,‬הטומן בחובו סיכוי לשינוי במצבה של הגיבורה – "חזות‬
‫פנים חדשה היתה לחנה בקומה ממשכב לידתה […] ורק דברי‪-‬זמר היתה מזמרת על עריסת העולל"‪ .‬אפילו מזג‪-‬האוויר משתנה בסמוך‬
‫ללידה – מתחיל לרדת שלג (סמל לניקיון וטהרה) והכל בחוץ נעשה שקט ושלו‪ .‬האושר עם הלידה מתבטא בכך שהעיוורת מתחילה‬
‫לשיר‪ ,‬אולם עקב כך היא חדלה כמעט לדבר‪ ,‬ובכך משתלבת בעולם הדממה של הבעל וילדיו‪.‬‬
‫הלידה כתמונה של אושר מסמלת את אחדות המשפחה האנושית‪ ,‬אך בסיפור זה‪ ,‬הלידה היא אירוע המשהה את התנועה לעבר‬
‫המוות‪ ,‬מעצים את הוודאות האירונית שהלידה והחיים אינם אלא שהייה קלה בטרם קץ ושהמוות אורב לאדם בתוך חווית האושר‬
‫המדומה‪ ,‬ושרק מתוך הקוטביות שבין לידה ומוות‪ ,‬מתגלה הבדיה‪.‬‬

‫האווירה בסיפור ודרכי עיצובה‪:‬‬

‫● בסיפור שלטת אווירת מתח וחרדה‪ ,‬הנוצרת באמצעות הפער בין התרחשויות לבין ההנמקה המפורשת הניתנת להן‪ .‬הקורא מצוי‬
‫במתח והוא מנסה לתת הסבר הולם להתרחשויות‪.‬‬
‫● משפט הפתיחה של הסיפור‪" :‬לחנה העיוורת הגידו לפני חתונתה‪ ,‬כי זה שעתיד להיות בעלה הוא איש אלמן ועסק הטבק הוא‬
‫מסחרו" יוצר חוסר אמון ראשוני‪ .‬מיד אחר‪-‬כך‪ ,‬חוזרת ונשבעת האם ‪ 3‬פעמים ("ככה אראה בנחמה") – מה שמתברר זמן קצר‬
‫מאוד לאחר מכן‪ ,‬כניסיונות להסתיר שקרים שונים מבתה בנוגע לבעל המיועד‪ ,‬ילדיו וביתו‪ .‬ביטויים כגון‪" :‬הבית המרווח" ו‪-‬‬
‫"החצר הגדולה"‪ ,‬לצד ההמלצה‪" :‬מוטב שתשבי בבית" – מעוררים את החשד שדברי האם מסתירים יותר מאשר מגלים…‬
‫● הרגשת המסתורין נבנית בהדרגה עם חשיפת פרטי אמת על‪-‬ידי חנה‪ .‬כאן מתווספת אווירת המועקה על כך שאין לה לחנה עם מי‬
‫לחלוק את הגילויים המפתיעים באשר לחייה‪ .‬היא בודדה וזנוחה‪.‬‬
‫● תמיהות הקורא מתגברות משום שהוא מקבל את פרטי התרחשות דרך תודעתה של חנה העיוורת בתוספת תגובותיה‪ ,‬חששותיה‬
‫ותמיהותיה שלה‪.‬‬
‫● לאווירה החידתית תורמת דמותו המשונה של הבעל ישראל‪ .‬תשובותיו נראות בלתי‪-‬אמינות (מחלת הדודה) והתנהגותו מוזרה‬
‫ביותר (הוא כלל לא מופתע מדפיקות בדלת באמצע הלילה ואף יוצא באדישות לזמן מה)‪.‬‬
‫● העובדה ששתי הדמויות שאמורות להיות הקרובות ביותר לחנה‪ ,‬אמה ובעלה‪ ,‬מסתירות ממנה את האמת ואף מובילות אותה‬
‫לחיות בשקר גדול‪ ,‬מוסיפה לאווירת המתח מחד גיסא ולאווירת המועקה‪ ,‬מאידך גיסא‪.‬‬
‫מוטיבים בסיפור‪:‬‬

‫‪71‬‬
 ‫מוטיב המוות – המוטיב המרכזי המגולם באישיותם של הדמויות השונות‪ ,‬אשר נראה כי הן נדחקות החוצה מחייהן‪ ,‬אל מותן‬ ‫‪.1‬‬

‫הפיזי או הנפשי‪.‬‬
‫מוטיב האמת והשקר – העלילה נעה בין השניים בניסיון לחשוף את השקר ולגלות את האמת‪ .‬כאשר הדבר מסתייע‪ ,‬מהווה‬ ‫‪.2‬‬

‫הדבר את שיאו של הסיפור‪.‬‬

‫מוטיב הבדידות – המוטיב המשקף את מצבה של חנה לאורך הסיפור כולו‪.‬‬ ‫‪.3‬‬

‫מוטיב הדממה – מוטיב מרכזי התורם לאווירת אי‪-‬הוודאות בסיפור‪ .‬תחילה מנומק השקט בכך שהבית נמצא בקצה היישוב‪.‬‬ ‫‪.4‬‬

‫עד מהרה מתברר שלשקט סיבות נוספות‪:‬‬

‫"העיוורת הקשיבה בדממה לדברי אמה המרובים…" – חנה תלויה באמה והיא נאלצת להקשיב בדממה לדבריה‪ ,‬מאחר‬ ‫●‬

‫שאין בכוחה להשפיע על חייה‪.‬‬

‫הבעל ישראל הממעיט לדבר יוצר דממה‪ .‬זוהי דממה מעיקה‪ ,‬שכן היא מגבירה את הסודיות האופפת את עיסוקו‪ ,‬לצד‬ ‫●‬

‫הדגשת בדידותה של חנה‪.‬‬

‫דממת הילדים כבדי הפה‪" .‬שוקטים ונוחים הם כשתי יונים" – אומרת עליהם אמה של חנה לאחר שהכחישה תחילה את‬ ‫●‬

‫קיומם‪ .‬בהמשך הם מתגלים כשותקים מסיבות לא ברורות‪ ,‬המוסיפות לאווירת המוות בסיפור‪.‬‬
‫דממה מנדירותם של קולות אדם בכלל‪( .‬סביבת בית‪-‬הקברות)‪.‬‬ ‫●‬

‫הדממה המשתררת כאשר התינוקת מפסיקה לנשום‪.‬‬ ‫●‬

‫"שריקה איומה פורצת מגרון העיוורת‪ :‬היא מכירה‪ ,‬כי רגליה עומדות בבית‪-‬קברות"‪ .‬מוטיב הדממה נועד לבנות את‬ ‫●‬

‫אווירת המוות‪ .‬הדממה נשברה בגילוי המרעיש אודות האמת האיומה‪/‬‬

‫סיכום‪:‬‬
‫"העיוורת" הוא סיפור מתח עם פואנטה‪ .‬הבעיה המרכזית של הסיפור (הסיבוך) היא בניגוד שבין הנסתר לבין הנגלה‪ .‬נקודת השיא‬
‫בסיום הסיפור מהווה את הפתרון (התרה)‪ ,‬אף שאיננו בבחינת פתרון כלל וכלל‪ .‬זהו פתרון לחידה‪ ,‬אך לא פתרון לבעיה‪ .‬האמת‬
‫מתגלה‪ ,‬אך אין בכך כדי לשנות את גורלה של חנה – חיים בצל המוות‪.‬‬
‫הבחירה בגיבורה עיוורת נעשה כדי להעצים את התחושות היסודיות בסיפור – הפחד וחוסר‪-‬האונים‪ .‬מחושיה של העיוורת לא‬
‫נעלמות לעולם שתי תחושות יסוד‪ :‬החרדה והחשד‪ .‬אלו מובילות לתחושה מתמדת שהאושר מדומה והאפלה הסתומה היא האמת‬
‫היחידה‪.‬‬
‫סיפור העלילה ועיצוב הדמויות על היחסים ביניהן‪ ,‬נועד להמחיש מציאות חברתית עגומה‪ ,‬בה האדם נידון לעוול‪ ,‬נוכח חוסר‬
‫אכפתיות מצד הסובבים אותו‪ .‬השונה בחברה (במקרה זה – המוגבל פיזית) נתפס כאדם שאיננו ראוי ליחס אנושי‪ .‬העובדה שחנה‬
‫היא אישה נבונה‪ ,‬רגישה‪ ,‬חפצת‪-‬חיים‪ ,‬חמה ואוהבת – לא מסייעת לה בתיוגה כאדם "סוג ב´"‪ .‬היא נתפשת כ"פגומה"‪ ,‬המיועדת‬
‫לבן‪-‬זוג פגום‪ .‬העובדה שהיא משודכת לאדם פגום אישיותית מקוממת ומעוררת חמלה וצער כלפיה‪.‬‬

‫‪72‬‬
 ‫הגיבורה העיוורת מייצגת את החברה האנושית‪ ,‬הפועלת כביכול בפיקחון‪ ,‬אבל חיה בעיוורון‪ ,‬ואינה תופסת את הכזב שבנראה‪.‬‬
‫הולדת התינוקת נוסחת בה‪ ,‬כמו בכל אדם‪ ,‬אושר ואידיליה‪ ,‬אבל כל האושר הזה מדומה‪ ,‬משום שאין זו אלא השהייה בטרם קץ‪.‬‬
‫בתוך חוויית האושר הבדויה אורבת לאדם הכניעה האנושית שבסופה המוות‪.‬‬
‫באמצעות עיצוב אירוני‪ ,‬מציג שטיינברג את המצב האנושי‪ ,‬שפירושו האכזרי‪ :‬האדם בבית המוות והמוות בבית האדם‪ .‬סופו של‬
‫האדם לגלות כי הכל נידונים למוות – חייו הם משחק אירוני בידי האל‪ .‬תחושותיה של העיוורת היו נכונות למרות הניסיונות‬
‫להטעותה – סופה של האמת להתגלות… – למרות זאת‪ ,‬יש בגילוי האמת הזאת משום ניצחון קטן‪ ,‬שכן גם אם האדם נידון למוות‬
‫(נפשי) – מן הכבוד שיעשה זאת בעיניים פקוחות ובראש מורם‪.‬‬

‫צפירה‪/‬אתגר קרת‬
‫ביום השואה לקחו את כל הכיתות לאולם התעמלות‪ .‬באולם סידרו מין במה מאולתרת ומאחוריה הדביקו על הקיר בריסטולים‬
‫שחורים עם שמות של מחנות ריכוז וציורים של גדרות תיל‪ .‬כשנכנסנו לאולם‪ ,‬סיון ביקשה ממני שאשמור לה מקום‪ .‬תפסתי לנו‬
‫שני מקומות‪ .‬סיון התיישבה לידי‪ ,‬היה קצת צפוף על הספסלים‪ .‬שמתי את המרפק על הרגל שלי וגב ידי נגעה בג'ינס שלה‪ .‬הג'ינס‬
‫היה דק ונעים כזה‪ ,‬והתרגשתי כאילו נגעתי לה ממש בגוף‪" .‬איפה שרון?" שאלתי‪" ,‬לא ראיתי אותו היום‪ ".‬הקול שלי קצת רעד‪.‬‬
‫"שרון במבדקים של הקומנדו הימי‪ ",‬אמרה סיון בגאווה‪" ,‬הוא כבר עבר כמעט את כל השלבים‪ ,‬נשאר לו רק עוד איזה ראיון"‪.‬‬

‫‪73‬‬
 ‫מרחוק ראיתי את גלעד מתקרב אלינו במעבר‪" ,‬אתה יודע שהוא הולך לקבל במסיבת סיום פרס תלמיד מצטיין? המנהל כבר‬
‫הודיע"‪" .‬סיון"‪ ,‬אמר גלעד שהגיע כבר ממש עד אלינו‪" ,‬מה את עושה כאן? הספסלים האלה ממש לא נוחים‪ .‬בואי ‪,‬שמרתי לך‬
‫מקום בכסאות מאחורה‪" ".‬כן‪ ",‬חייכה אלי סיון חיוך מתנצל וקמה‪" ,‬כאן ממש צפוף‪ ".‬היא הלכה לשבת עם גלעד מאחורה‪ .‬גלעד‬
‫היה החבר הכי טוב של שרון‪ ,‬הם שיחקו יחד בנבחרת הכדורסל של התיכון‪ .‬אני הסתכלתי על הבמה ונשמתי עמוק‪ ,‬כף‪-‬היד שלי‬
‫עדיין הזיעה‪ .‬כמה מהטתניקים עלו על הבמה והטקס התחיל ‪ .‬אחרי שכל התלמידים דיקלמו את הקטעים הרגילים עלה על הבמה‬
‫איש אחד די מבוגר עם סוודר בורדו וסיפר על אושוויץ‪ .‬הוא היה אבא של מישהו מהתלמידים‪ .‬הוא לא דיבר הרבה‪ ,‬רבע שעה‬
‫בערך‪ .‬אחר‪-‬כך חזרנו לכיתות ‪.‬כשיצאנו החוצה ראיתי את שולם השרת שלנו יושב על המדרגות של חדר האחות ובוכה‪" .‬הי‬
‫‪,‬שולם‪ ,‬מה קרה?" שאלתי‪" .‬האיש הזה באולם‪ ",‬אמר שולם‪" ,‬אני מכיר אותו‪ ,‬גם אני הייתי בזונדרן קומנדו‪" ".‬אתה היית‬
‫בקומנדו? מתי?" שאלתי‪ ,‬לא יכולתי לדמיין את שולם הרזה והקטן שלנו בשום יחידת קומנדו‪ ,‬אבל מי יודע‪ ,‬אולי‪ .‬שולם ניגב את‬
‫העיניים שלו בכפות ידיו ונעמד‪" ,‬לא חשוב‪ ",‬אמר לי שולם‪" ,‬לך‪ ,‬לך לכיתה‪ .‬זה באמת לא חשוב "‪ .‬אחרי הצהריים ירדתי למרכז‬
‫המסחרי‪ .‬בפלאפל פגשתי את אביב וצורי‪" .‬שמעת‪ ",‬אמר לי צורי בפה מלא פלאפל‪" ,‬שרון עבר היום את הראיון‪ ,‬אחרי הגיוס יש‬
‫לו עוד איזה גיבושון קטן‪ ,‬והוא בשייטת‪ .‬אתה יודע מה זה להיות בשייטת? הם בוחרים אחד מאלף‪ "...‬אביב התחיל לקלל ‪ ,‬נפתחה‬
‫לו הפיתה מלמטה וכל הטחינה והמים של הסלט התחילו ליזול לו על הידיים‪" .‬פגשנו אותו עכשיו במגרש של בית‪-‬ספר‪ .‬הוא‬
‫וגלעד השתוללו שם‪ ,‬בירות והכל‪ ".‬צורי חצי גיחך חצי נחנק וחתיכות של עגבניה ופיתה עפו לו מהפה‪" ,‬היית צריך לראות אותם‬
‫עושים חארקות על האופניים של שולם‪ ,‬כמו ילדים קטנים‪ .‬שרון היה מה זה מרוצה שעבר את שלב הראיון ‪.‬אח שלי אמר שדווקא‬
‫בראיון האישי נופלים הכי הרבה‪ ".‬הלכתי למגרש של בית‪-‬ספר‪ ,‬אבל אף אחד לא היה שם‪ .‬האופניים של שולם‪ ,‬שהיו קשורות‬
‫תמיד למעקה שליד חדר האחות‪ ,‬נעלמו ‪,‬על המדרגות היתה זרוקה שרשרת מפורקת ומנעול של ירדני‪ .‬בבוקר שבאתי לבית‪-‬ספר‬
‫האופניים עוד לא היו שם‪ .‬חיכיתי שכולם יכנסו לכיתות ואז הלכתי לספר למנהל‪ .‬המנהל אמר שעשיתי את הדבר הנכון‪ ,‬ושאף‬
‫אחד לא ידע על השיחה שלנו‪ ,‬וביקש מהמזכירה שתרשום לי פתק איחור‪ .‬באותו יום לא קרה כלום‪ ,‬וגם לא ביום שאחרי‪ ,‬אבל‬
‫ביום חמישי המנהל נכנס לכיתה עם שוטר במדים וביקש משרון וגלעד לצאת ‪ .‬לא עשו להם כלום‪ ,‬רק הזהירו אותם‪ .‬את‬
‫האופניים הם לא יכלו להחזיר‪ ,‬כי סתם זרקו אותם באיזה מקום‪ ,‬אבל אבא של שרון בא במיוחד לבית‪ -‬ספר והביא לשולם אופני‬
‫ספורט חדשות‪ .‬שולם בהתחלה לא רצה לקחת אותם‪" .‬הכי בריא ללכת ברגל"‪ ,‬אמר לאבא של שרון‪ .‬אבל אבא של שרון התעקש‬
‫ושולם בסוף לקח אותם‪ .‬זה היה מצחיק לראות את שולם נוסע על אופני ספורט‪ ,‬ואני ידעתי שהמנהל צדק ובאמת עשיתי את‬
‫הדבר הנכון‪ .‬אף‪-‬אחד לא חשד שסיפרתי‪ ,‬ככה לפחות חשבתי אז‪ .‬היומיים הבאים עברו כרגיל‪ ,‬אבל ביום שני שבאתי לבית‪-‬ספר‬
‫חיכתה לי סיון בחצר‪" .‬תשמע‪ ,‬אלי "‪,‬היא אמרה לי‪" ,‬שרון גילה שאתה זה שהלשנת על האופניים‪ ,‬אתה חייב להסתלק מכאן לפני‬
‫שהוא וגלעד יתפסו אותך‪ ".‬השתדלתי להסתיר את הפחד‪ ,‬לא רציתי שסיון תראה שאני מפחד" ‪.‬מהר‪ ,‬תברח‪ ",‬היא אמרה‪ .‬ואני‬
‫התחלתי ללכת‪" .‬לא‪ ,‬לא משם"‪ ,‬משכה את זרועי‪ .‬מגע ידה היה קר ונעים‪" .‬הם יבואו מהשער אז כדאי שתצא מהחור בגדר‬
‫שמאחורי הצריפים"‪ .‬שמחתי שסיון דואגת לי כל‪-‬כך‪ ,‬אפילו יותר משפחדתי ‪ .‬מאחורי הצריפים חיכה לי שרון‪" .‬אל תחשוב על זה‬
‫אפילו"‪ ,‬אמר‪" ,‬אין לך סיכוי"‪ .‬הסתובבתי‪ .‬מאחורי עמד גלעד‪" .‬תמיד ידעתי שאתה נקניק"‪ ,‬אמר שרון‪" ,‬אבל אף פעם לא חשבתי‬

‫‪74‬‬
 ‫שאתה טיפוס של מלשין"‪" .‬למה הלשנת עלינו‪ ,‬יא זבל?" דחף אותי גלעד בכוח‪ ,‬עפתי על שרון והוא דחף אותי ממנו‪" .‬אני אגיד‬
‫לך למה הוא הלשין"‪ .‬אמר שרון‪" ,‬בגלל שאלי שלנו קנאי מלוכלך‪ .‬הוא מסתכל עלי ורואה שאני תלמיד יותר טוב ממנו וספורטאי‬
‫יותר טוב ממנו‪ ,‬ושיש לי חברה שהיא הבחורה הכי יפה בבית‪ -‬ספר‪ ,‬בזמן שהוא עוד מסכן ובתול‪ ,‬וזה אוכל אותו מבפנים"‪ .‬שרון‬
‫הוריד את ז'קט העור שלו והושיט אותו לגלעד‪" ,‬אז הנה‪ ,‬אלי‪ ,‬הצלחת‪ ,‬דפקת אותי‪ ",‬אמר ופתח את רצועת שעון הצלילה שלו‬
‫ושם אותו "אבא שלי חושב שאני גנב‪ ,‬כמעט פתחו לי תיק במשטרה ‪.‬תלמיד מצטיין אני כבר לא אקבל‪ .‬עכשיו אתה מרוצה?"‬
‫רציתי להגיד לו שזה לא בגלל זה ‪,‬שזה בגלל שולם‪ ,‬שגם הוא היה ביחידת קומנדו‪ ,‬שהוא בכה כמו ילד ביום השואה‪ .‬במקום זה‬
‫אמרתי‪" ,‬זה בכלל לא זה‪ ...‬לא הייתם צריכים לגנוב לו את האופניים‪ ,‬לא היה בזה שום טעם‪ .‬אין לכם כבוד"‪ .‬כשדיברתי רעד לי‬
‫הקול‪" ,‬אתה שומע‪ ,‬גלעד‪ ,‬השטינקר הבכיין הזה יסביר לנו מה זה כבוד‪ .‬כבוד זה לא להלשין על חברים‪ ,‬יא חרא"‪ ,‬אמר שרון‬
‫ואיגרף את ידו‪" ,‬אני וגלעד נלמד אותך עכשיו מה זה כבוד‪ ,‬בדרך הקשה"‪ .‬רציתי לזוז משם‪ ,‬לברוח ‪,‬להרים את הידיים כדי להגן‬
‫על הפנים אבל הפחד שיתק אותי‪ .‬פתאום משום מקום באה צפירה ‪,‬שכחתי בכלל שהיום יום הזכרון‪ .‬שרון וגלעד הזדקפו שניהם‪.‬‬
‫הסתכלתי עליהם עומדים כמו בובות בחלון ראווה‪ ,‬וכל הפחד שלי פתאום נעלם‪ .‬גלעד שעמד מתוח‪ ,‬עיניו עצומות‪ ,‬והחזיק את‬
‫הז'קט של שרון בידו נראה לי כמו קולב בגדים מגודל‪ .‬ושרון‪ ,‬עם המבט הרצחני שלו והיד המאוגרפת‪ ,‬נראה פתאום כמו ילד קטן‬
‫שמנסה לחקות איזה פוזה שראה פעם בסרט פעולה‪ .‬הלכתי לפירצה בגדר ויצאתי ממנה לאט ובשקט‪ ,‬מאחורי שמעתי את שרון‬
‫מסנן בשקט‪" ,‬אנחנו עוד נזיין אותך"‪ .‬אבל הוא לא זז אפילו מילימטר‪ .‬אני המשכתי ללכת הביתה‪ ,‬עובר ברחוב בין האנשים‬
‫הקפואים כמו בובות שעווה‪ ,‬הצפירה עוטפת אותי במגן בלתי‪-‬נראה‪.‬‬

‫תקציר הסיפור‪:‬‬
‫הסיפור הקצר צפירה מאת אתגר קרת מתאר התרחשות בין תלמידי בי"ס תיכון המתחילה ביום הזכרון לשואה ולגבורה‪,‬‬
‫ומסתיימת בצפירה של יום הזיכרון לחללי צה"ל‪ ,‬בין הדמויות ניתן לכלול בין היתר את אלי (המספר)‪ ,‬סיוון (חברה של שרון‪,‬‬
‫שולם (השרת)‪ ,‬גלעד (חברו של שרון)‪ ,‬צורי ואביב ועוד‪ .‬את הסיפור ניתן לחלק לשלושה חלקים‪:‬‬
‫חלק ראשון‪ ,‬האקספוזיציה‪ :‬בחלק זה‪ ,‬התלמידים נמצאים בטקס יום השואה‪ ,‬באולם ספורט‪ .‬במהלך ההתארגנות באולם‪ ,‬הם‬ ‫●‬
‫משוחחים ביניהם על אהבה‪ ,‬צבא‪ ,‬פרס התלמיד המצטיין‪ ,‬נבחרת כדורסל‪ ,‬וכל מה שמאפיין את שגרת חייהם‪ .‬אלי המספר‬
‫יושב בתחילה קדימה ליד סיוון‪ ,‬אך היא עוברת אחורה עם גלעד‪ ,‬והישיבה רחוק‪ ,‬מרמזת לריחוק וחוסר עניין בטקס‪ ,‬אלי‬
‫המספר לא מוצא עניין בטקס וכל מה שמעניין אותו הוא סיוון‪ ,‬לכאורה‪ .‬הטקס לא מעניין את אלי ושאר התלמידים‪" ,‬אחרי‬
‫שכל התלמידים דיקלמו את הקטעים הרגילים‪ ,‬עלה על הבמה איש אחד די מבוגר עם סוודר בורדו וסיפר על אושוויץ"‪.‬‬
‫התלמידים מתייחסים ליום השואה באדישות וריחוק‪ ,‬חיזוק לכך נמצא בעובדה שאלי זוכר מדברי העד רק את צבע הסוודר‬
‫שלו‪ ,‬בורדו וכמה זמן דיבר‪ -‬רבע שעה‪ .‬אחרי הטקס‪ ,‬הם חוזרים ללמוד כרגיל‪ ,‬מראה לכאורה על "זהו‪ ,‬את שלהם הם‬
‫עשו"‪ .‬בית הספר עושה טקס‪ ,‬הוא עשה את שלו והנה יום לימודים רגיל‪ ,‬זלזול ביום זה‪ ,‬ביקורת על מערכת החינוך‪ .‬בדרכו‬
‫לכיתה רואה אלי את שולם השרת‪ ,‬ניצול שואה‪ ,‬בוכה‪ .‬תלמידים אחרים כבר ראו אותו כך‪ ,‬אך אלי הוא הראשון שמחליט‬

‫‪75‬‬
 ‫לגשת אליו‪ .‬כאשר אומר לו השרת‪ ,‬כי הוא מכיר את העד וכי גם הוא היה ב"זונדרן קומנדו"‪ ,‬מפרש אלי באופן שגוי את‬
‫הביטוי‪ .‬מרוב בורותו של אלי‪ ,‬הוא מפרש את הביטוי ליחידת קומנדו‪ .‬הוא אינו יודע שאלו יהודים שעסקו בטיפול בגופות‬
‫במחנות ההשמדה בשואה ובפרט במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו‪ .‬השרת שולם‪ ,‬נציג ניצולי השואה מאופיין כזקן‪ ,‬חלש‬
‫ועני‪ .‬בחלק הראשון‪ ,‬מוצג הנוער הישראלי כמזלזל בשואה לכאורה‪ ,‬אינו נלהב לחקור אותו‪ ,‬בור בנושא‪ ,‬אך מצד שני‪,‬‬
‫שיחותיהם בזמן ההמתנה לתחילת הטקס מראות נוער ששואף לשרת בצבא ביחידה נבחרת‪ ,‬להיות תלמיד מצטיין‪ ,‬וספורטאי‬
‫בנבחרת‪ .‬גלעד ושרון נתפסים באמצעות תיאורים אלו כמיטב הנוער השואף להצטיין ולתרום למדינה‪.‬‬
‫חלק שני‪ ,‬הבעיה‪ :‬חלקו השני של הסיפור מפריך לגמרי את רושם זה‪ .‬בתחילת חלק זה‪ ,‬מתואר מפגש בפלאפל‪ ,‬בשעת אחר‬ ‫●‬
‫הצהריים של יום השואה‪ .‬אלי המספר מתאר את תוכן השיחה ואת אופן האכילה של חבריו‪ ,‬ובכך מאפיין את דמותם‪.‬‬
‫אכילתם מתוארת כגסה‪" -‬אביב התחיל לקלל נפתחה לו הפיתה מלמטה וכל הטחינה והמים של הסלט התחילו ליזול לו על‬
‫הידיים‪ .‬צורי חצי גיחך חצי נחנק וחתיכות של עגבניה ופיתה עפו לו מהפה" בזמן שהוא דיבר‪ .‬הם מדברים על המבחנים‬
‫שעבר שרון כדי להתקבל לשייטת‪ .‬צורי גם מספר שגלעד ושרון חוגגים את הצלחתו במבחנים במגרש "בשתיית בירות‬
‫ובעשיית חארקות" באופניים של שולם השרת וזריקת האופניים הרוסים במקום כלשהו‪ .‬אלי מספר למנהל בחשאי מי‬
‫האשמים‪ :‬שרון וגלעד‪ ,‬והמנהל מבטיח לו שלא יגלה שהוא זה שהלשין עליהם‪ .‬בימים הראשונים באמת נראה כי כך הדבר‪,‬‬
‫אך‪ ,‬שוטר מגיע לכיתה‪ .‬בניסיון לבקש סליחה‪ ,‬אבא של שרון קונה לשולם אופניים חדשים אותן הוא מסרב לקחת ובסוף‬
‫מסכים ולוקח אותו‪ .‬ביום החמישי מגלה אלי כי שרון וגלעד יודעים שהוא זה שהלשין‪ .‬סיוון מנסה "לעזור" לו אבל בעצם‬
‫היא שולחת אותו היישר ליידים של שרון וגלעד‪ .‬שולם מוצג בחלק זה כקורבן‪ ,‬אז בשואה‪ ,‬וגם עכשיו‪ .‬נטייתו לוותר‬
‫לתוקפיו לשלם על מעשיהם מציגה אותו כדמות חלשה שאינה נלחמת על זכויותיה‪ .‬שולם השרת ואחרים‪ ,‬אינם מכירים‬
‫בגבורתו בכך שעבר את הנורא מכל‪ ,‬אינם מכירים בהישרדותו‪ ,‬שיקומו‪ ,‬בעובדה שהוא חי ומתפקד‪ ,‬כגבורה‪ .‬גלעד ושרון‬
‫גונבים ומשחיתים רכוש שאינו שלהם‪ ,‬ויותר מאוחר מתכוונים גם להכות את אלי‪ .‬כל זאת ביום ובשבוע שהם ימי זיכרון‪.‬‬
‫לתוצאות של אלימות וכוחנות חסרת רסן‪ ,‬נראה שמה שמאפיין אותם הוא חוסר רגישות‪ ,‬תוקפנות‪ ,‬יהירות ובטחון עצמי‬
‫מופרז – תכונות המאפיינות את הדימוי של הצבר הישראלי החדש‪ .‬אלי‪ ,‬לעומתם‪ ,‬רגיש‪ ,‬רוצה להקשיב ולעזור‪ ,‬הוא אפילו‬
‫מוכן לסכן את עצמו כדי לעזור לשולם‪ .‬אלי הוא בודד המייצג את יוצאי הדופן ולא את החברה כולה‪.‬‬
‫חלק שלישי‪ ,‬הפיתרון‪ :‬החלק השלישי בסיפור מתאר את אלי‪ ,‬שלכוד בידי גלעד ושרון‪ ,‬שבאו לנקום בו על הלשנתו‪ .‬כוונתם‬ ‫●‬
‫ברורה‪ ,‬הם מתכננים להכות אותו‪ .‬הם מסירים את המעיל ואת השעון לקראת הקרב‪ .‬האלימות המתוכננת מלווה גם באלימות‬
‫מילולית‪ ,‬בקללות ועלבונות‪ .‬כאשר גלעד ושרון מרימים כבר את ידיהם להכותו‪ ,‬הם נעצרים על ידי צפירת יום הזיכרון‬
‫לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה שמונעת מהם להמשיך במעשיהם‪ .‬אלי רואה אותם קפואים עם האגרוף‬
‫המורם והמבט הרצחני‪ ,‬והם נראים בעיניו כמו ילדים קטנים שמחקים פוזה בסרט‪ .‬אלי מנצל את הרגעים האלו ובורח‬
‫מהמקום בחסות הצפירה‪ .‬כשאלי הולך בהישמע הצפירה‪ ,‬הוא שובר מוסכמות חברתיות ומבטא בכך בוז כלפי המשמעות‬
‫הנלווית לה‪ ,‬ואילו גלעד ושרון‪ ,‬שעומדים בצפירה נראים לעומד מהצד‪ ,‬כדמויות חיוביות המכבדות את היום והצפירה‪ .‬אך‬

‫‪76‬‬
 ‫כל זה הוא מראית עין בלבד‪ .‬כלפי חוץ‪ ,‬הם תלמידים מצטיינים‪ ,‬מתנדבים לשייטת‪ ,‬מצייתים לנורמות חברתיות כגון עמידה‬
‫בזמן הצפירה‪ ,‬אך מאחורי הדמות האידיאלית שלהם‪ ,‬מסתתרת אישיותם התוקפנית‪ ,‬האלימה והיהירה‪ .‬אלי‪ ,‬לעומתם‪ ,‬שמר‬
‫על נורמות מוסריות והראה רגישות לסבל הזולת‪ ,‬אך הפר נורמות טקסיות שבהקשר זה נראות לו חסרות משמעות‪ ,‬אם אין‬
‫כוונה מאחוריהן‪.‬‬

‫מוטיב הצפירה‪:‬‬
‫דרך מוטיב הצפירה‪ ,‬מוצגת החברה הישראלית כמגוחכת‪ .‬הצפירות מציינות את לב ליבה של החברה הישראלית‪ ,‬הדברים‬
‫החשובים ביותר‪ :‬זכר השואה וחללי צה"ל‪ ,‬להם חבים כולנו את חיינו‪ .‬זהו סמל לכבוד‪ ,‬שרוחשת החברה הישראלית להיסטוריה‬
‫שלה‪ ,‬החוב שלנו לאלה שמתו ובמותם ציוו לנו את החיים‪ .‬החברה הישראלית כולה עוצרת מעיסוקיה‪ ,‬כדי להיזכר ולכבד את אלה‬
‫שאינם‪ .‬דווקא בין שתי צפירות כאלה‪ ,‬בשבוע הטעון ביותר בשנה‪ ,‬מתרחש הסיפור – ובו בוחרים הנערים הטובים שלנו להוכיח‬
‫כי הכבוד שלהם הוא חיצוני בלבד‪ .‬הם יעמדו בצפירה‪ ,‬אך רגע לאחר מכן יבגדו בזכר הקורבנות וכאב הניצולים‪ ,‬מתוך אכזריות‬
‫של ילדים ובורות‪ ,‬שטחיות שכחנית שאינה מכבדת את ההיסטוריה‪ .‬הבורות מודגמות על ידי הבלבול של אלי שאינו יודע מה זה‬
‫הזונדרן קומנדו וחושב שזו היא יחידה מובחרת בצבא‪ .‬האשמה מוטלת בעקיפין גם על חברת המבוגרים שאינה מחנכת את הנוער‬
‫לדעת את עברו של העם‪ ,‬אך גם מציגה מצב בו הטקסים והמילים אינם עוזרים‪ .‬אלי חושב אך ורק על סיוון במהלך כל טקס יום‬
‫השואה ולא קולט אף מילה מן התוכן‪ .‬ילדים כמוהו ילכו בעוד שנה בלבד לצבא בשם ערכים שאינם מבינים‪ .‬הצפירה תמנע משרון‬
‫וגלעד להכות את אלי ברגע שתפסו אותו‪ ,‬אך שתי דקות לאחר מכן‪ ,‬כשם שהרסו את אופניו של שולם השרת ימצאו גם דרך‬
‫להכותו‪ .‬הצפירה איננה באמת מגן בלתי נראה‪ ,‬אלא רק הפוגה של דקה או שתיים בין אלימות לאלימות‪.‬‬

‫המסר בסיפור‪:‬‬
‫המספר מנסה ליצור הזדהות כלפי ה"חלש" ומחאה וביקורת כנגד ה"חזק"‪ .‬העמדת אלי מול שרון היא העמדה של ניגודים בלתי‬
‫שווים כדוגמת דוד מול גוליית‪ .‬שרון חזק עם חבריו ואלי עומד לבדו מולו‪ .‬שרון מייצג את המצליחן המיליטאריסטי‪ ,‬הכוחני‬
‫והמקובל ובניגוד אליו אלי אשר מבין את החלש ומוכן לעזור לו‪ ,‬במובן זה נראה שהוא מייצג סוג של הומניזם‪ .‬אפשר לראות‬
‫בסיפור גם העמדה של שני סוגי ישראליות‪ :‬הישראלי של השואה כנגד הישראלי של צה"ל‪ ,‬החברה הישראלית‪ ,‬ששרון וגלעד הם‬
‫מייצגיה‪ ,‬מוצגת כריקה ולא רגישה לחלש ולחולשה‪.‬‬

‫הביקורת בסיפור‪:‬‬
‫הסופר‪ ,‬אתגר קרת‪ ,‬מבקר את זכר השואה וההתייחסות לשואה בקרב הישראלים‪ .‬טקס יום השואה מתואר בתחילת הסיפור‬
‫כאירוע שגרתי‪ ,‬שאינו גורם לחוויה אמיתית‪ .‬החברה מקיימת את הטקס רק כדי לצאת ידי חובה והוא לא נוגע לליבם כלל‪ .‬בנוסף‬

‫‪77‬‬
 ‫לכך‪ ,‬ניתן להבחין בניגודיות בין הנוער כלפי דור המבוגרים ובייחוד לחלשים ולניצולי שואה‪ ,‬דרך הניגוד הבולט בין התנהגותו‬
‫הרגישה של אלי כלפי שולם השרת להתנהגותם הכוחנית של חבריו ללימודים‪ -‬גלעד ושרון‪ .‬בנוסף‪ ,‬ניתן להבחין בביקורת‬
‫המופנית כלפי תחושת הבוז של החברה הישראלית‪ ,‬בשנים הרלוונטיות‪ ,‬כלפי ניצולי השואה המייצגים חולשה ומסכנות‪ .‬החברה‬
‫הישראלית‪ ,‬ששרון וגלעד הם מייצגיה‪ ,‬מוצגת כריקה ולא רגישה לחלש ולחולשה‪ .‬שּולם השרת נבחר כיעד להתנכלות של שרון‬
‫וגלעד כמייצג תפיסה זו‪ ,‬וברובד הסמלי מסמלת הריסת האופניים הבעת בוז מול עמדת החולשה שלו וחוסר הבנה לייסורים ולסבל‬
‫שעבר שולם‪ .‬יש פה חוסר הבנה בסיסי לשולם‪ ,‬שעצם הישרדותו‪ ,‬היא סוג של גבורה אותה אין הדור הצעיר מסוגל או רוצה‬
‫להבין‪ .‬האמצעי הברור ביותר לביקורת הוא הניגוד חריף בין תכונותיו של אלי לשל שרון‪ ,‬באמצעות זו מצטיירים שני סוגים של‬
‫טיפוס ה"צבר" הישראלי‪ :‬אחד‪ ,‬לא פופולרי מבחינה חברתית‪ ,‬אך בעל ערכים ומוסר פנימי‪ .‬השני אהוד‪ ,‬מצליחן אך חסר ערכים‬
‫ולא הומאני‪ .‬קיים רמז בסיפור שאין קשר בין הליכה ליחידה קרבית מובחרת לבין התייחסות ערכית לזולת‪ .‬אלי הולך בזמן‬
‫הצפירה ונראה שהסופר מנסה להראות לנו שדרכו של היחיד להציל את עצמו היא לא לקבל תמיד את תכתיבי החברה‪ .‬אפשרות‬
‫אחרת‪ ,‬היא לבקר את אלי שבורח ואינו מתמודד באמת מול הכוחנות שבחברה הסובבת אותנו‪.‬‬

‫השפה הדלה בסיפור‪:‬‬

‫באמצעות השפה הדלה בסיפור צפירה מוצגת בורתו של אלי המספר ושל שאר הנוער הישראלי‪ ,‬לו ידעו מה המשמעות‪ ,‬לו ידעו‬
‫להבדיל‪ ,‬למשל‪ ,‬בין הקומנדו הימי לזונדר קומנדו‪ ,‬כלומר היו מבינים את הקשר שבין שואה לתקומה‪ ,‬שאפשרה את הקמת צה"ל‬
‫והמדינה‪ ,‬היו ודאי נמנעים מהתעלול שלהם וראויים לתארי הכבוד שהחברה מעניקה להם‪.‬‬

‫עמדת המספר אלי – גיבור‪:‬‬

‫דרך עמדת המספר מנסה הסופר אתגר קרת לבנות את האירוניה החריפה והסרקזם העוקצני כלפי כל הדמויות בסיפור‪ ,‬בעיקר של‬
‫אלי עם עמדה זרה וראיה מעוותת לטקס יום השואה ולשואה בכלל‪.‬‬

‫לסיכום‪ ,‬ניתן לראות בבירור כי הסופר אתגר קרת מנסה להעביר לנו הקוראים מסר הממחיש לנו את זלזולנו הרב לשואה‪ ,‬עלינו‬
‫ללמוד יותר על כך‪ ,‬להשכיל יותר וכך להנציח את אחינו שנספו בשואה‪.‬‬

‫‪78‬‬
 ‫המפתח‪/‬בשביס זינגר‬
‫סמוך לשעה שלוש אחר‪-‬הצהריים‪ ,‬החלה בסי פופקין מתכוננת לרדת אל הרחוב‪ .‬היציאה החוצה היתה כרוכה בקשיים מרובים‪,‬‬
‫ובמיוחד ביום קיץ לוהט‪ :‬ראשית‪ ,‬דחיקת גופה השמן לתוך מחוך‪ ,‬דחיסת רגליה הנפוחות לתוך נעליים‪ ,‬וסריקת שערה‪ ,‬שבסי‬
‫צבעה אותו בבית ושצמח פרא ונהפך לפסים מכל הצבעים‪ :‬צהוב‪ ,‬שחור‪ ,‬אפור‪ ,‬אדום ; כן היה עליה להבטיח שבהעדרה לא יפרצו‬
‫שכניה אל דירתה ויגנבו מתוכה סדינים‪ ,‬בגדים‪ ,‬מיסמכים‪ ,‬או סתם יכניסו ערבוביה בחפציה ויגרמו לכך שייעלמו‪.‬‬
‫לבד מן הצרות האנושיות‪ ,‬סבלה בסי מפני שדים‪ ,‬רוחות וכחות רעים‪ .‬היא החביאה את משקפיה בארון‪-‬הלילה‪ ,‬ומצאה אותם‬
‫בנעלי‪-‬הבית‪ .‬היא שמה את בקבוק הצבע בארון התרופות ; ימים לאחר מכן גילתה אותו מתחת לכר‪ .‬פעם השאירה סיר מלא‬

‫‪79‬‬
 ‫חמיצה במקרר‪ ,‬אך הבלתי‪-‬נראה נטל אותו משם‪ ,‬ואחרי חיפושים ממושכים נתקלה בו בארון‪-‬הבגדים‪ .‬שכבת שומן צפה על‬
‫התבשיל והדיפה ריח של חלב מעופש‪.‬‬
‫מה שעבר עליה‪ ,‬כמה תעלולים עוללו לה וכמה היה עליה להיאבק שלא לגווע ושלא תיטרף דעתה‪ ,‬רק אלוהים יודע‪ .‬היא ויתרה‬
‫על מכשיר הטלפון‪ ,‬מפני שסחטנים ודגנראטים הטרידו אותה יומם וליל‪ ,‬כשהם מנסים להוציא ממנה סודות‪ .‬החלבן הפורטוריקאני‬
‫ניסה פעם לאנוס אותה‪ .‬הנער השליח מחנות המכולת ניסה לשרוף את חפצי‪-‬ביתה בסיגריה‪ .‬חברת ההשכרה והשרת השריצו את‬
‫חדריה בחולדות‪ ,‬עכברים ומקקים‪ ,‬כדי לגרשה מדירתה השכורה‪ ,‬שבה התגוררה למעלה משלושים שנה‪.‬‬
‫בסי הבינה זה מכבר‪ ,‬כי שום אמצעים לא יועילו כנגד הרשעים – לא דלת המתכת‪ ,‬לא המנעול המיוחד‪ ,‬לא מכתבי‪-‬תלונה‬
‫למשטרה‪ ,‬לראש העיר‪ ,‬לאף‪.‬בי‪.‬איי‪ ,‬ואף לא לנשיא שבוואשינגטון‪ .‬אבל כל עוד נושם אדם‪ ,‬עליו לאכול‪ .‬כל זה גזל זמן‪ :‬בדיקת‬
‫החלונות‪ ,‬פתחי הגאז‪ ,‬נעילת המגירות‪ .‬את שטרי הכסף החזיקה בתוך כרכי האנציקלופדיה‪ ,‬בירחוני ה"גיאוגרפיק נאשיונאל"‬
‫ובספרי החשבונות הישנים של סם פופקין‪ .‬את מניותיה וניירות‪-‬ערך אחרים החביאה בסי בין קורות האח‪ ,‬שלא הדליקה מעולם‪,‬‬
‫וכן מתחת לכריות כורסותיה‪ .‬את תכשיטיה תפרה אל תוך מזרונה‪ .‬היו זמנים ששכרה כספת בבנק‪ ,‬אך כבר מזמן השתכנעה בכך‪,‬‬
‫כי אצל שומרי הבנק מצויים מפתחות כפולים‪.‬‬
‫סמוך לשעה חמש‪ ,‬מוכנה היתה בסי ליציאה‪ .‬היא העיפה בראי מבט אחרון על דמותה – קטנה‪ ,‬רחבה‪ ,‬מצח צר‪ ,‬אף פחוש‪ ,‬ועיניים‬
‫מלוכסנות ועצומות למחצה‪ ,‬כעיני סיני‪ .‬מסנטרה ביצבץ זקנקן לבן‪ .‬היא לבשה שמלה דהויה מודפסת פרחים‪ ,‬חבשה כובע קש‬
‫מושחת‪-‬צורה‪ ,‬מקושט דובדבנים וענבים עשויים עץ‪ ,‬ונעלה נעליים מרופטות‪ .‬חפני צאתה‪ ,‬סקרה סקירה אחרונה את שלושת‬
‫חדריה ואת המטבח‪ .‬בכל מקום היו בגדים‪ ,‬נעליים וערימות מכתבים שבסי לא טרחה לפתוח אותם‪ .‬בעלה‪ ,‬סם פופקין‪ ,‬שנפטר‬
‫לפני כמעט עשרים שנה‪ ,‬חיסל את עסקי המקרקעין שלו לפני מותו‪ ,‬מפני שעמד לפרוש לפלורידה‪ .‬הוא השאיר לה ניירות ערך‪,‬‬
‫מניות‪ ,‬כמה ]נקסי חיסכון של בנקים וכן מספר משכנתאות‪ .‬עד היום ממשיכות החברות לדווח לה על הכנסותיה ואף לשלוח לה‬
‫המחאות‪ .‬משרד מס ההכנסה תבע ממנה מיסים‪ .‬מדי כמה שבועות קיבלה הודעה מחברת קבורה שמכרה חלקות קרקע ב"בית‬
‫עלמין מאוורר"‪ .‬בשנים קודמות נהגה להשיב על מכתבים‪ ,‬להפקיד המחאות‪ ,‬לעקוב אחרי הכנסותיה והוצאותיה‪ .‬לאחרונה הזניחה‬
‫את כל אלה‪ .‬אפילו חדלה לקנות עיתון ולעיין במדור עסקים‪.‬‬

‫במסדרון‪ ,‬בין הדלת למפתן‪ ,‬תחבה בסי פתאות מסומנות‪ ,‬שרק היא ידעה לזהות סימניהן‪ ,‬את חור המנעול סתמה במרק‪ .‬וכי מה‬
‫עוד יכלה לעשות אלמנה בלא בנים‪ ,‬קרובים או ידידים? היה זמן שהשכנים נהגו לפתוח את דלתותיהם‪ ,‬להציץ וללגלג על‬
‫דאגותיה המוגזמות‪ .‬אחרים התגרו בה‪ .‬אך כל זה חלף זה כבר‪ .‬בסי לא דיברה עם איש‪ .‬אף לא היטיבה לראות‪ .‬המשקפיים‬
‫שהרכיבה במשך שנים שוב לא הועילו לה‪ .‬ללכת לרופא‪-‬עיניים כדי להתאים לה חדשים היה מאמץ רב מדי‪ .‬הכל היה קשה –‬
‫אפילו להכנס ולצאת ממעלית‪ ,‬אשר דלתה נסגרה תמיד בטריקה‪.‬‬
‫לעיתים נדירות התרחקה בסי מביתה יותר מבני בלוקים‪ .‬הרחוב שבין ברודוויי לריוורסייד דרייב נעשה רעשני ומזוהם יותר מיום‬
‫ליום‪ .‬להקות של פרחחים התרוצצו בו עירומים למחצה‪ .‬גברים כהי‪-‬עור‪ ,‬מקורזלי שיער ובעלי עיניים פראיות התקוטטו בספרדית‬

‫‪80‬‬
 ‫עם נשים קטנות‪ ,‬שכריסן בין שיניהן‪ ,‬ואלו השיבו להם בקולות קשקשניים‪ .‬כלבים נבחו‪ ,‬חתולים יללו‪ .‬דליקות פרצו‪ ,‬ומכוניות‬
‫כבאים‪ ,‬אמבולנסים וניידות משטרה מיהרו אליהן‪ .‬בברודוויי במקום חנויות המכולת הישנות צצו סופרמרקטים‪ ,‬שבהם עליך‬
‫לבחור את מזונך‪ ,‬להעמיסו על עגלה‪ ,‬ולהמתין בתור לפני דוכן הקופאי‪.‬‬
‫‪ -‬אלוהים שבשמים‪ ,‬מיום מותו של סם‪ ,‬ניו‪-‬יורק‪ ,‬אמריקה – ואולי העולם כולו – החלו מתמוטטים‪ .‬כל האנשים ההגונים עזבו‬
‫את השכונה‪ ,‬והמון גנבים‪ ,‬שודדים וזונות פלשו לתוכה‪ .‬שלוש פעמים נשדד ארנקה‪ .‬כשהתלוננה במשטרה‪ ,‬פשוט צחקו‪ .‬כל פעם‬
‫שאת חוצה את הכביש‪ ,‬את מסכנת את חייך‪ .‬בסי צעדה צעד אחד ועצרה‪ .‬מישהו יעץ לה להסתייע במקל‪ ,‬אך היא היתה רחוקה‬
‫מלראות עצמה זקנה או בעלת מום‪ .‬אחת לכמה שבועות צבעה ציפורניה באדום‪ .‬פעמים‪ ,‬כאשר הרבמאטיזם הניח לה‪ ,‬היתה‬
‫שולפת השמלות שנהגה ללבוש מתוך הארונות‪ ,‬מודדת אותן‪ ,‬ובוחרת עצמה בראי‪.‬‬
‫לפתוח את דלת הסופרמרקט היה בלתי אפשרי‪ .‬היה עליה להמתין עד שמישהו יחזיק אותה פתוחה למענה‪ .‬הסופרמרקט עצמו הוא‬
‫מקום שרק השטן מסוגל להמציא‪ .‬המנורות דלקו באור מסנוור‪ .‬אנשים שדחפו עגלות‪ ,‬היו קרובים להפיל ארצה כל מי שעמד‬
‫בדרכם‪ ,‬המדפים היו גבוהים מדי או נמוכים מדי‪ .‬הרעש החריש אוזניים‪ ,‬והניגוד בין החום בחוץ לבין הכפור בפנים – נס שלא‬
‫חלתה בדלקת ריאות‪ .‬יותר מכל דבר אחר‪ ,‬הציקה לבסי אי‪-‬היכולת להחליט‪ .‬היא נטלה כל חפץ ביד רועדת וקראה את התווית‪ .‬לא‬
‫היתה זו חמדנות של נעורים כי אם חוסר‪-‬בטחונה של זיקנה‪ .‬לפי חישוביה‪ ,‬לקניות של היום לא היה דרוש זמן יותר משלושת‬
‫רבעי שעה‪ ,‬אך שעתיים חלפו ובסי עדיין לא סיימה‪ .‬כאשר הביאה לבסוף את עגלתה אל הקופאי‪ ,‬התברר לה ששכחה את דייסת‬
‫שיבולת‪-‬השועל‪ .‬היא חזרה‪ ,‬ואישה אחרת תפסה את מקומה בתור‪ .‬אחר כך‪ ,‬כאשר שילמה צצה צרה חדשה‪ .‬בסי הכניסה את‬
‫החשבון בצידו הימני של הארנק‪ ,‬אבל הוא לא נמצא שם‪ .‬אחרי חיטוט ממושך‪ ,‬מצאה אותו בארנק המעות הקטנות בצידו השני‪.‬‬
‫כן‪ ,‬מי היה מאמין שקורים דברים כאלה? לו סיפרה למישהו‪ ,‬היה סבור שיש לשלוח אותה לבית‪-‬משוגעים‪.‬‬
‫כאשר נכנסה לסופרמארקט עדיין היה היום בעיצומו‪ ,‬עתה קרב לקיצו‪ .‬השמש‪ ,‬צהובה וזהובה שקעה לעבר ההאדסון‪ ,‬אל הגבעות‬
‫האביכות של ניו‪-‬יורק‪ .‬בנינים שבברודוויי פלטו את החום שקלטו‪ .‬מתחת לרשתות הפלדה – במקום שרעמו הרכבות התחתיות –‬
‫עלו אדי סירחון‪ .‬בסי החזיקה את שקית המזון הכבדה בידה האחת‪ ,‬ובשנייה לפתה את ארנקה בחוזקה‪ .‬מעולם לא נראתה לה‬
‫ברודוויי כה פראית‪ ,‬כה נאלחת‪ .‬הרחוב הצחין מאספלט מרוכך‪ ,‬בנזין‪ ,‬פירות באושים‪ ,‬צואת כלבים‪ .‬על המדרכה‪ ,‬בין קרעי‪-‬‬
‫עיתונים ובדלי סיגריות‪ ,‬יונים ניתרו מסביב‪ .‬קשה היה להבין איך נמנעים יצורים אלה מלהימחץ בזרם העוברים והשבים‪ .‬אבק‬
‫זהבהב צנח מהשמים הלוהטים‪ .‬בחזיתה של חנות מקושטת גבעולי‪-‬עשב מלאכותיים‪ ,‬גברים בחולצות מיוזעות מזגו אל קירבם –‬
‫מיץ פפאיה ואננס‪ ,‬בחיפזון‪ ,‬כמתאמצים לכבות דליקה שאכלה את קרביהם‪ .‬מעל לראשיהם ניתלו אגוזי‪-‬קוקוס מגולפים בדמות‬
‫אינדיאנים‪ .‬בסמטה צדדית‪ ,‬ילדים שחורים ולבנים פתחו ברז לכיבוי‪-‬שריפות והשתכשכו עירומים בשלולית‪ .‬בעיצומו של גל‬
‫החום סבה משאית עם רמקולים כשהיא מרעימה בשירים צווחניים וצפירות מחרישות אוזניים על אודות מועמד למישרה מדינית‪.‬‬
‫בחלקה האחורי של המשאית‪ ,‬נערה ששערה מזדקר כחוטי‪-‬תיל פיזרה כרוזים לכל עבר‪.‬‬
‫כל זה היה מעל לכוחה של בסי – חציית הכביש‪ ,‬ההמתנה למעלית‪ ,‬ולאחר מכן היציאה בקומה החמישית בטרם תיטרק הדלת‪.‬‬
‫בסי הניחה את שקית המזון ליד המפתן‪ .‬והחלה מחפשת אחר המפתחות‪ .‬היא נסתייעה בפצירה לציפורניים כדי להוציא את המרק‬

‫‪81‬‬
 ‫מתוך חור המנעול‪ .‬היא החדירה את המפתח וסובבה אותו‪ .‬אך אבוי‪ ,‬המפתח נשבר‪ ,‬רק הידית נותרה בידה‪ .‬בסי תפסה מיד את‬
‫גודל שברה‪ .‬לשכניה שבבניין היו עותקי מפתחות תלויים בדירתו של השרת‪ ,‬אך היא לבטחה באיש – לפני זמן מה הזמינה מנעול‬
‫חדש מתוחכם‪ ,‬אשר הייתה בטוחה ששום מפתח לא יפתח אותו‪ .‬היה לה מפתח נוסף אי‪-‬שם במגירה‪ ,‬אך עימה היה זה היחיד‪.‬‬
‫"ובכן‪ ,‬זה הסוף"‪ ,‬אמרה בסי בקול‪.‬‬
‫לא היה למי לפנות לעזרה‪ .‬השכנים היו אויביה בנפש‪ .‬השרת אך ציפה לנפילתה‪ .‬גרונה של בסי נתכווץ כל כך‪ ,‬שלא יכלה אפילו‬
‫לבכות‪ .‬היא הביטה סביבה‪ ,‬מצפה לראות את השד שהנחית עליה מהלומה אחרונה זו‪ .‬בסי השלימה זה מכבר עם המוות‪ ,‬אך למות‬
‫על המדרגות או ברחוב‪ ,‬זה מדי אכזרי‪ .‬ומי יודע כמה זמן ייסורים כאלה עלולים להימשך‪ .‬בסי החלה לתהות האם עדיין פתוחה‬
‫אי‪-‬שם חנות שמתקינים בה מפתחות? ונניח שכן‪ ,‬ממה יעתיק המסגר את דוגמת מפתחה? יהיה עליו ליטול את כלי עבודתו ולעלות‬
‫לכאן‪ .‬ולשם כך נחוץ לקרוא לטכנאי של החברה המייצרת מנעולים מיוחדים אלה‪ .‬אילו לפחות היה כסף עימה‪ .‬אך היא מעולם לא‬
‫נשאה עימה יותר ממה שהיה עליה לשלם‪ .‬הקופאי שבסופרמרקט החזיר לה עודף רק כעשרים סנט‪" .‬הוי אימי היקרה‪ ,‬אינני רוצה‬
‫לחיות עוד"‪ ,‬מלמלה בסי ביידיש‪ ,‬נדהמה איך חזרה לפתע אל אותה לשון נשכחת‪-‬למחצה‪.‬‬
‫לאחר היסוסים רבים‪ ,‬החליטה בסי לרדת בחזרה אל הרחוב‪ .‬אולי חנות לכלי‪-‬מתכת או אחת מאותן חנויות זעירות המתמחות‬
‫בייצור מפתחות פתוחה עדיין‪ .‬היא זכרה שלפנים היה דוכן כזה בשכונה‪ .‬אחרי ככלות הכל‪ ,‬מפתחות של אנשים אחרים נשברים‬
‫מדי פעם‪ .‬אך מה תעשה בשקית המזון? היא מכדי שתישא אותה‪ .‬אין ברירה‪ .‬יהיה עליה להשאירה ליד הדלת‪" .‬הם גונבים‬
‫ממילא"‪ ,‬אמרה בסי לעצמה‪ .‬מי יודע‪ ,‬אולי השחיתו השכנים בכוונה תחילה את מנעולה‪ ,‬כדי שלא תוכל להיכנס לדירתה‪ ,‬שעה‬
‫ששדדו אותה או חיבלו בחפציה‪.‬‬
‫לפני שבסי ירדה אל הרחוב קירבה את אוזנה לדלת‪ .‬לא שמעה דבר מלבד מלמול שלא פסק לעולם‪ ,‬אשר את גורמיו ומקורו לא‬
‫יכלה בסי לשער‪ :‬לפעמים תיקתק כמו שעון ; פעמים אחדות זימזם או גנח – ישות כלואה בקירות או בצינורות‪-‬המים‪ .‬בלבה‬
‫נפרדה בסי מן המזון‪ ,‬שהיה עליו להיות במקרר‪ ,‬ולא לעמוד כאן בחום‪ .‬החמאה תימס‪ ,‬החלב יחמיץ‪" .‬זהו עונש! אני מקוללת‪,‬‬
‫מקוללת‪ ",‬הפטירה בסי‪ .‬שכן עמד לרדת במעלית‪ ,‬אך בסי רמזה לו שיחזיק למענה את הדלת‪ .‬אולי הוא אחד הגנבים‪ .‬הוא עלול‬
‫לשדוד אותה‪ ,‬לתקוף אותה‪ .‬המעלית ירדה והאיש פתח את הדלת‪ .‬רצתה להודות לו‪ ,‬אך שתקה‪ .‬על שום ה להודות לאויביה? כל‬
‫אלה הן תחבולות עורמה‪.‬‬
‫כאשר יצאה בסי לרחוב‪ ,‬כבר היה לילה‪ .‬הביב היה מוצף מים‪ .‬מנורות‪-‬הרחוב השתקפו בשלולית השחורה כבאגם‪ .‬שוב הייתה‬
‫שריפה בשכונה‪ .‬היא שמעה את צפירותיה של סירנה‪ ,‬צלצוליהן של מכונות‪-‬הכבאים‪ .‬נעליה היו רטובות‪ .‬היא יצאה לברודוויי‪,‬‬
‫והחום חבט בה כפח לוהט‪ .‬היא התקשתה לראות ביום ; אך בלילה הייתה עיוורת‪ .‬היה אור בחנויות אך מה הוצג בהן לא יכלה בסי‬
‫להבחין‪ .‬עוברי אורח נתקלו בה‪ ,‬ובסי הצטערה שאין לה מקל‪-‬הליכה‪ .‬אף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן החלה לנוע צמודה ככל האפשר לחלונות‪-‬‬
‫הראווה‪ .‬היא עברה ליד בית‪-‬מרקחת‪ ,‬מאפייה‪ ,‬חנות לשטיחים‪ ,‬אולם ללוויות‪ ,‬אך בשום מקום לא היה סימן לחנות לכלי‪-‬מתכת‪.‬‬
‫בסי המשיכה בדרכה‪ .‬כוחה החל עוזבה‪ ,‬אל היא החליטה לא להיכנע‪ .‬מה יעשה אדם שמפתחו נשבר – ימות? אולי ילך‬
‫למשטרה? אולי יש איזה מוסד המטפל במקרים כאלה‪ .‬אבל היכן?‬

‫‪82‬‬
 ‫בוודאי אירעה תאונה‪ .‬במדרכה התמלאה צופים‪ .‬מכוניות משטרה ואמבולנסים חסמו את הרחוב‪ .‬מישהו התיז מים על האספלט‬
‫מצינור‪ ,‬בוודאי שוטף את הדם‪ .‬נדמה לבסי שעיני הצופים זוהרות בסיפוק זדוני‪ .‬הם נהנים מאסונו של הזולת‪ ,‬חשבה‪ .‬זוהי נחמתם‬
‫היחידה שעיר העלובה הזו‪ .‬לא‪ ,‬היא לא תמצא מישהו שיעזור לה‪.‬‬
‫הגיעה לכנסייה‪ .‬מדרגות אחדות הובילו אותה אל הדלת הנעולה‪ ,‬אשר הייתה מוגנת בגגון ומואפלת בצללים‪ .‬בסי בקושי הצליחה‬
‫להתיישב‪ ,‬ברכיה רעדו‪ .‬נעליה החלו לוחצות על הבוהן ומעל העקב‪ .‬אחד מכפיסי מחוכה נשבר וחתך בבשרה‪" .‬כן‪ ,‬כל כוחות הרע‬
‫חברו נגדי הלילה‪ ".‬רעב מהול בקבס כירסם בה‪ .‬מיץ חמצמץ עלה בפיה‪" .‬אבי שבשמים‪ ,‬זה סופי‪ ".‬היא נזכרה באמרה ביידיש‪:‬‬
‫"החי ללא חשבון‪ ,‬מת ללא וידוי‪ ".‬אפילו הזניחה את כתיבת צוואתה‪.‬‬
‫בסי חטפה‪ ,‬כנראה‪ ,‬תנומה קלה‪ ,‬שכן משפקחה את עיניה‪ ,‬שררה דממת לילה מאוחרת‪ .‬הרחוב היה ריק ומוחשך‪ .‬חלונות הראווה‬
‫לא הוארו עוד‪ .‬החום פג והיא חשה צינה מתחת לשמלתה‪ .‬לרגע חשבה שארנקה נגנב‪ ,‬אך זה נח על מדרגה מתחתה‪ ,‬למקום שמן‬
‫הסתם החליק אליו‪ .‬בסי ניסתה לפשוט את ידה לעברו ; אך זרועה נרדמה‪ .‬ראשה‪ ,‬שנשען לקיר‪ ,‬כבד היה כאבן‪ .‬רגליה היו כבולי‪-‬‬
‫עץ‪ .‬אוזניה כאילו התמלאו מים‪ .‬היא הגביהה עפעף וראתה את הירח‪ .‬הוא ריחף נמוך בשמים מעל גג שטוח‪ ,‬ולידו ניצנץ כוכב‬
‫ירקרק‪ .‬בסי פערה את פיה‪ .‬היא שכחה כמעט שקיימים שמיים‪ ,‬ירח‪ ,‬כוכבים‪ .‬שנים חלפו ולא נשאה עיניה – תמיד השפילה‪.‬‬
‫חלונותיה כוסו בווילונות‪ ,‬כדי שהבולשים אחריה מעבר לרחוב לא יוכלו לראותה‪ .‬ובכן‪ ,‬אם קיימים שמים‪ ,‬אולי יש גם אלוהים‪,‬‬
‫מלאכים‪ ,‬גן‪-‬עדן‪ .‬וכי היכן עוד נחות נשמות הוריה? והיכן עתה סם? בסי זנחה את כל המצוות‪ .‬מכולם לא ביקרה את קברו של סם‬
‫בבית העלמין‪ .‬אפילו לא הדליקה נר ביום השנה לפטירתו‪ .‬כל כך שקעה במלחמתה נגד הכוחות התחתונים‪ ,‬עד שלא זכרה את‬
‫העליונים‪ .‬לראשונה מזה שנים חשה צורך להתפלל‪ .‬האל הטוב ירחם עליה‪ ,‬אף כי אינה ראויה לכך‪ .‬אבא ואמא אולי ישתדלו‬
‫למענה למעלה‪ .‬המילים עבריות בודדות ניתלו בקצה לשונה‪ ,‬אך לא נזכרה בהן‪ .‬לפתע נזכרה‪" .‬שמע ישראל"‪ .‬אך מה הלאה?‬
‫"אלי‪ ,‬מחל לי"‪ ,‬אמרה בסי‪" .‬אני ראויה לכל מה שבא עלי‪".‬‬
‫נעשה שקט וקריר עוד יותר‪ .‬אורות הרמזורים התחלפו מאדום לירוק‪ ,‬אך מכונית חלפה לעיתים רחוקות‪ .‬כושי הופיע אי‪-‬משם‪.‬‬
‫הוא התנדנד‪ .‬עצר לא הרחק מבסי‪ ,‬היפנה את עיניו אליה‪ ,‬אחר המשיך הלאה‪ .‬בסי ידעה כי תיקה מלא ניירות חשובים‪ ,‬אך בפעם‬
‫הראשונה לא חששה לרכושה‪ .‬סם השאיר הון ; הכל בוזבז לריק‪ .‬היא המשיכה לחסוך לקראת‪ ,‬כאילו עודנה צעירה‪.‬‬
‫"בת כמה אני?" – שאלה בסי את עצמה‪" .‬מה השגתי בכל השנים הללו? מדוע לא נסעתי לאיזה מקום‪ ,‬לא נהניתי מכספי‪ ,‬לא‬
‫עזרתי למישהו?" משהו צחק בתוכה‪" .‬דיבוק נכנס בי‪ ,‬כלל לא הייתי אני‪ .‬כיצד עוד אפשר להסביר זאת?" בסי הייתה המומה‪.‬‬
‫הרגישה כאילו ניערוה מחלום ארוך‪ .‬המפתח השבור פתח דלת במוחה שננעלה מאז מותו של סם‪.‬‬
‫הירח עבר לצידו שני של הגג – גדול שלא כרגיל‪ .‬אדום‪ ,‬פניו מטושטשים‪ .‬היה כמעט קר עתה‪ .‬בסי רעדה‪ .‬היא ידעה כי על נקלה‬
‫עלולה לחלות בדלקת‪-‬ריאות‪ .‬אך פחד המוות חלף‪ ,‬עם הפחד להיוותר בלא מחסה‪ .‬רוחות רעננות נשבו מן ההאדסון‪ .‬כוכבים‬
‫חדשים צצו בשמים‪ .‬חתול שחור הופיע מצידו השני של הרחוב‪ .‬לרגע‪ ,‬ניצב בקצה המדרכה ועיניו הירוקות הביטו היישר בבסי‪.‬‬
‫אחר‪ ,‬לאט ובזהירות קרב‪ .‬זה שנים שנאה בסי את כל החיות‪ :‬כלבים‪ ,‬חתולים‪ ,‬יונים‪ ,‬אפילו דרורים‪ .‬הן מפיצות מחלות‪ .‬מזהמות‬
‫כל דבר‪ .‬היא האמינה כי שד שוכן בתוך חתול‪ .‬במיוחד חששה מפגישה עם חתול שחור‪ ,‬שהוא תמיד סימן רע‪ .‬אך עתה חשה‬

‫‪83‬‬
 ‫אהבה לאותו יצור שאין לו בית‪ ,‬נכסים‪ ,‬דלתות או מפתחות‪ ,‬והוא חי בחסדי אלוהים‪ .‬לפני שהחתול קרב לבסי‪ ,‬הריח את תיקה‪.‬‬
‫אחר‪-‬כך החל מחכך את גבו ברגלה‪ ,‬מניף את זנבו ומיילל‪ .‬רעב‪ ,‬המסכן‪ .‬הלוואי שיכולתי לתת לו דבר‪-‬מה‪ .‬איך אפשר לשנוא‬
‫יצור כזה‪ ,‬התפלאה‪ .‬הוי‪ ,‬אימי שלי‪ ,‬הייתי מכושפת‪ ,‬מכושפת‪ .‬אתחיל חיים חדשים‪ .‬מחשבה בוגדנית חלפה במוחה‪ :‬אולי אנשא‬
‫שנית?‬
‫הלילה לא חלף בלא הרפתקה‪ .‬פעם‪ ,‬ראתה פרפר לבן באוויר‪ .‬הוא ריחף זמן‪-‬מה מעל למכונית חונה והתעופף לו‪ .‬בסי ידעה כי‬
‫נשמתו של רך שנולד זה עתה הוא‪ ,‬חפי שפרפרים אמיתיים אינם מעופפים לאחר חשיכה‪ .‬פעם אחרת התעוררה וראתה כדור‪-‬אש‪,‬‬
‫מעין בועת‪-‬סבון מוארת‪ ,‬שדילגה מגג אל גג ושקעה מאחוריו‪ .‬היא ידעה שראתה רוחו של אדם שנפטר זה עתה‪.‬‬
‫בסי נרדמה‪ .‬היא ניעורה בבהלה‪ ,‬השחר הפציע‪ .‬מפאתי ה"סנטרל‪-‬פארק" עלתה השמש‪ .‬בסי לא יכלה לראותה מכאן‪ ,‬אבל‬
‫בשדירת הברודוויי נעשו השמים ורודים ואדמדמים‪ .‬על הבניין משמאל להבות לובו בחלונות ; הזגוגיות ריצדו כצוהרי ספינה‪.‬‬
‫יונה נחתה בסמוך‪ .‬היא דידתה על רגליה הקטנות האדומות וניקרה משהו‪ ,‬ספק פרוסת לחם עבשה ומזוהמת‪ ,‬ספק בוץ‪ .‬בסי נבוכה‪.‬‬
‫כיצד חיות ציפורים אלו? היכן הן לנות בלילה? ואיך אין מתגברות על הגשמים‪ ,‬הקור‪ ,‬השלג? אלך הביתה‪ ,‬בסי החליטה‪ .‬בני‬
‫אדם לא יניחו לי למות ברחוב‪.‬‬
‫הקימה הייתה עינוי‪ .‬גופה כאילו דבק למדרגה שעליה ישבה‪ .‬גבה כאב ורגליה עקצצו‪ .‬אף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן החלה להלך אט אט לעבר‬
‫ביתה‪ .‬היא שאפה את אוויר הבוקר הלח‪ .‬הוא הדיף ריח עשב וקפה‪ .‬שוב לא היתה לבדה‪ .‬מן הסמטאות הצדדיות הופיעו גברים‬
‫ונשים‪ .‬הם הלכו לעבודה‪ .‬קנו עיתונים בדוכן וירדו לרכבת התחתית‪ .‬הם היו שקטים ושלווים באורח מוזר‪ ,‬כאילו גם עליהם עבר‬
‫ליל של חשבון‪-‬הנפש ויצאו ממנו מטוהרים‪ .‬מתי הם קמים‪ ,‬אם כבר עתה הם בדרכם לעבודה‪ ,‬תמהה בסי‪ .‬לא‪ ,‬לא כולם בשכונה‬
‫הזו רוצחים ושודדים‪ .‬אדם צעיר אחד אפילו הינהן לעברה "בוקר טוב" ; היא ניסתה לחייך אליו‪ ,‬כשהיא נוכחת כי שכחה את‬
‫ההעוויה הנשית ההיא שכה היטיבה לדעת בנעוריה ; היה זה כמעט השיעור הראשון שלמדה מאימה‪.‬‬
‫הגיעה לביתה‪ ,‬ובחוץ עמד השרת האירי – אויבה בנפש‪ .‬הוא עמד ושוחח עם אוספי‪-‬האשפה‪ .‬היה זה איש ענק‪ ,‬בעל אף קצרצר‪,‬‬
‫שפה עליונה מתמשכת‪ ,‬לחיים שקועות וסנטר חד‪ .‬שערו הצהוב כיסה על פיסת קרחת‪ .‬הוא נתן בבסי מבט נדהם‪, .‬מה קרה‪,‬‬
‫סבתא?"‬
‫בגימגום‪ ,‬סיפרה לו על מה שאירע לה‪ .‬הראתה לו את ידית‪-‬המפתח שלפתה ידה כל הלילה‪.‬‬
‫"אימא קדושה" קרא בקול‪.‬‬
‫"מה אעשה?" שאלה בסי‪.‬‬
‫"אני אפתח את דלתך‪".‬‬
‫"אבל אין בידך מפתח שני‪".‬‬
‫"אנו חייבים לפתוח את כל הדלתות‪ ,‬במקרה של דליקה‪".‬‬
‫השרת נעלם בדירתו לדקות ספורות‪ .‬אחר חזר נושא כמה כלים וצרור מפתחות מושחל בטבעת ענקית‪ .‬הוא עלה במעלית עם בסי‪.‬‬
‫שקית המזון עמדה עדיין על המפתן‪ ,‬אך נראתה פחותה‪ .‬השרת היה טרוד בפתיחת המנעול‪ .‬הוא שאל‪" ,‬מה הפתקאות הללו?"‬

‫‪84‬‬
 ‫בסי לא השיבה‪.‬‬
‫"מדוע לא באת וסיפרת לי מה אירע? לשוטט כך כל הלילה בחוץ בגילך – אל אלוהים!"‬
‫בעודו תוחב את מכשיריו נפתחה דלת ואישה קטנה בחלוק בית ובנעלי‪-‬בית‪ ,‬שערה מחומצן ומגולגל‪ ,‬יצאה‪ .‬היא אמרה‪" :‬מה קרה‬
‫לך? בכל פעם שפתחתי את הדלת ראיתי את השקית הזאת‪ .‬הוצאתי מתוכה את החמאה והחלב ושמתי אותם במקרר שלי‪".‬‬
‫בסי בקושי עצרה את דמעותיה‪" .‬הוי‪ ,‬אנשים טובים"‪ ,‬אמרה‪" .‬לא ידעתי ש‪"...‬‬
‫השרת שלף את מחציתו השנייה של המפתח‪ .‬הוא עמד עוד זמן‪-‬מה‪ .‬הוא סובב את המפתח והדלת נפתחה‪ .‬הפתקאות נפלו ארצה‪.‬‬
‫הוא נכנס עם בסי למסדרון‪ ,‬והיא הריחה את ריחה העבש של דירה שלא התגוררו בה זמן רב‪ .‬השרת אמר‪" :‬בפעם אחרת‪ ,‬אם‬
‫יקרה לך משהו כזה‪ ,‬קראי לי‪ .‬לשם כך אני כאן‪".‬‬
‫בסי רצתה להעניק לו טיפ‪ ,‬אך ידיה רפו מכדי לפתוח את ארנקה‪ .‬השכנה הביאה את החלב והחמאה‪ .‬בסי הלכה לחדרה ושכבה על‬
‫מיטתה‪ .‬חשה לחץ בחזה וצורך להקיא‪ .‬משהו כבד פירכס בגופה מכפות רגליה עד חזה‪ .‬בסי האזינה לזה בלא פחד‪ ,‬סקרנית גרידא‬
‫לגבי שגיונותיו של הגוף‪ .‬השרת והשכנה שוחחו ביניהם‪ ,‬ובסי לא קלטה דבר‪ .‬דבר דומה קרה לה לפני למעלה משלושים שנה‪,‬‬
‫כשנתנו לה סם מרדים בבית חולים לפני ניתוח – הרופא והאחיות דיברו‪ ,‬אך קולותיהם נשמעו רחוקים וכמו בשפה זרה‪.‬‬
‫במהרה נשתררה דממה וסם הופיע‪ .‬היה זה לא יום ולא לילה – אור דמדומים מוזר‪ .‬בחלומה בסי ידעה כי סם מת‪ ,‬אך בדרך‬
‫מסתורית כלשהי הצליח לחמוק מקברו ולבקרה‪ .‬הוא נראה חלוש ונבוך‪ .‬לא יכול לדבר‪ .‬הם נדדו בחלל ללא שמים‪ ,‬ללא אדמה‪,‬‬
‫במנהרה מלאה עיי מפולת – דברי מבנה חסר שם – פרוזדור אפל ומתפתל‪ ,‬עם זאת מוכר איכשהו‪ .‬הם הגיעו לאיזור בו נפגשו‬
‫שני הרים והמעבר ביניהם זהר כשקיעה או כזריחה‪ .‬עצרו שם מהססים ואפילו מבויישים מעט‪ .‬היה זה כמו בליל ירח‪-‬הדבש‪,‬‬
‫שלהם‪ ,‬כאשר נסעו לאלנוויל שבהרי הקטסקיל‪ ,‬ובעל‪-‬המלון הוליכם אל חדר כלולותיהם‪ .‬היא שמעה אותן המילים שאמר להם‬
‫אז‪ ,‬באותו הקול ובאותה הנעימה‪" :‬אין צורך פה בשום מפתח‪ .‬פשוט היכנסו – ומזל טוב‪".‬‬

‫תקציר העלילה‪:‬‬
‫בסי פופקין היא אשה יהודיה זקנה שחיה בניו יורק‪ .‬לפני ‪ 20‬שנה מת בעלה‪ ,‬סם‪ ,‬ומאז "החל העולם מתמוטט"‪ .‬בסי ננעלה בתוך‬
‫עצמה ובתוך ביתה‪ ,‬הפכה לפרנואידית‪ ,‬בודדה‪ ,‬מגושמת ושאינה מודעת לעצמה‪ .‬היא נועלת את ביתה‪ ,‬משאירה פתקים בין הדלת‬
‫למשקוף כדי לדעת אם מישהו נכנס‪ ,‬סוגרת תריסים ווילונות כדי שלא יציצו לה ונעולה בפני כל העולם‪ .‬היא החליפה מנעול כדי‬
‫שלשרת לא יהיה מפתח נוסף ויוכ ללפרוץ לדירתה‪ .‬אין לה ילדים ומשפחה‪ ,‬ואפילו לחשבונותיה היא לא דואגת‪ .‬יציאה פשוטה‬
‫לקניות לוקחת לה שעות רבות‪ ,‬והיא נראית מוזנחת מאוד‪ .‬הרחוב נראה לה כג'ונגל פראי‪ ,‬והאנשים שודדים וזוממים נגדה‪ ,‬רוצים‬
‫רק להרע לה‪ .‬יום אחד‪ ,‬בשובה מן הקניות‪ ,‬נשבר המפתח בחור המנעול‪ .‬זו היא נקודת המפנה בסיפור בה מתחילה בסי לעבור‬
‫חשבון נפש חשוב‪.‬‬
‫בתחילה‪ ,‬היא בטוחה שזה סופה‪ .‬היא ממלמלת משפט ביידיש‪ ,‬ומתפלאת שחזרה לשפת ילדותה‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬היא מחליטה שתחפש‬
‫חנות לתיקון מפתחות‪ .‬היא משאירה את שקית המצרכים ליד הדלת‪ ,‬בידיעה שהשכנים יגנבו את המזון‪ .‬היא מתחילה לחפש‪ ,‬אך‬

‫‪85‬‬
 ‫כל הזמן בראשה מחשבות – אין לה כסף‪ ,‬אין אפשרות לתקן ועוד‪ .‬היא יוצאת אל הרחוב הפראי והאכזרי בעיניה‪ ,‬מצמידה אפה‬
‫לחלונות הראווה אך לא מוצאת כלום‪.‬‬
‫לבסוף היא מתיישבת על מדרגות כנסייה‪ ,‬ושם מתחיל חשבון הנפש הממשי – לאחר תנומה קצרה‪ ,‬היא מתעוררת ומגלה שהארנק‬
‫שלה נפל לצידה‪ ,‬אך איש לא לקח לה אותו‪ .‬היא מביטה לשמיים ורואה ירח וכוכבים‪ ,‬לאחר שלא ראתה שמי ערב מזה שנים‪,‬‬
‫בגלל שהיא מסתתרת כל הזמן‪ .‬היא מתחילה לחשוב‪ ,‬שאם יש שמיים וכוכבים‪ ,‬אולי גם יש אלוהים? היא מנסה להתפלל ובתחילה‬
‫לא זוכרת את התפילה‪.‬‬
‫היא מבינה שכל מה שקורה לה מגיע לה‪ ,‬כי לא האמינה באלוהים‪ .‬לאחר מכן היא פוגשת חתול שחור‪ ,‬שפעם היה מפחיד אותה‪,‬‬
‫ועכשיו מזדהה איתו כיוון שגם לו אין בית ואין לו מפתחות‪ .‬היא חושבת לעצמה – איפה הייתי? מי הייתי? ומבינה ששגתה כל‬
‫אותן שנים בהן היתה מסוגרת בתוך עצמה‪ .‬אפילו מחשבה על נישואין שניים עולה בראשה בשובבות‪.‬‬
‫המפתח השבור פתח משהו בנפשה‪ ,‬שהיה נעול מאז מותו של סם‪ .‬בבוקר היא מחליטה לקום וללכת לביתה בתחושה ש"בני אדם‬
‫לא יניחו לי למות ברחוב"‪.‬‬
‫הרחוב נראה לה פתאום שקט ורגוע‪ ,‬אנשים מחייכים‪ ,‬הגונים‪ ,‬הולכים לעבודה מוקדם‪ .‬כשמגיעה בסי הביתה‪ ,‬שרת הבניין נדהם‪,‬‬
‫לא מבין מה קרה לה‪.‬‬
‫היא אומרת שנשבר לה המפתח‪ ,‬ואז מגלה שלשרת היה מפתח נוסף‪ ,‬למקרה של שריפה‪ .‬הוא פתח את דלתה‪ ,‬ואז יצאה השכנה‬
‫ואמרה שהכניסה את מוצרי המזון למקרר שלה‪ ,‬כדי שלא יתקלקלו‪.‬‬
‫"הוי‪ ,‬אנשים טובים לא ידעתי ש…" אומרת בסי‪ ,‬ונשכבת בתשישות על מיטתה‪ .‬בעוד השרת והשכנה משוחחים‪ ,‬מתחילה בסי‬
‫לשקוע לעולם אחר‪ ,‬מרגישה כאילו היא תחת השפעת הרדמה‪.‬‬
‫היא שוקעת בהזייה‪ ,‬או מעין חלום‪ ,‬בו היא רואה את בעלה המת מגיע והם עפים יחד לעבר פרוזדור שבסופו אור שקיעה או‬
‫זריחה‪ ,‬ולבסוף מגיעים למלון בו שהו בירח הדבש שלהם‪.‬‬
‫היא שומעת את בעל המלון אומר להם‪ ,‬כמו אז "אין צורך בשום מפתח‪ .‬פשוט היכנסו ומזל טוב"‪ ,‬וכך נגמר הסיפור‪.‬‬
‫בסי כנראה מתה‪ ,‬אך הספיקה לעבור תהליך חשוב לפני מותה‪.‬‬

‫האקספוזיציה בסיפור‪:‬‬
‫זמן‪ :‬סמוך לשעה שלוש אחר הצהריים‪ ,‬בקיץ – המאה ה‪( 20-‬טלפון‪ ,‬חוברות נאשיונאל ג'יאוגראפיק‪ ,‬כספת בבנק וכד')‪.‬‬ ‫●‬
‫מקום‪ :‬דירה‪ ,‬בארה"ב‪ -‬אף‪.‬בי‪.‬אי‪ ,‬נשיא בוושינגטון‪ ,‬פורטוריקני ‪.‬‬ ‫●‬
‫הדמויות‪ :‬בסי פופקין (שם יהודי) (חמיצה‪ -‬מאכל יהודי) בעלה – סם‪ .‬זקנה הגרה למעלה מ‪ 30-‬שנה בדירתה השכורה‪.‬‬ ‫●‬
‫מצבה הכלכלי‪ :‬טוב‪ .‬כסף‪ ,‬מניות‪ ,‬תכשיטים‪ ,‬ניירות ערך‪ ,‬כספת בבנק‪.‬‬ ‫●‬
‫גופה שמן‪ ,‬רגליה נפוחות‪ ,‬שעריה צבוע בפסים מכל הצבעים‪.‬‬ ‫●‬

‫‪86‬‬
 ‫כנראה פרנואידית‪ .‬חושבת שכולם נגדה‪ ,‬כולם רשעים‪ ,‬ניסו לאנוס אותה‪ ,‬לגנוב את כספה‪ ,‬להוציא ממנה סודות וכד'‪ .‬לא‬ ‫●‬
‫סומכת על אף אחד‪ ,‬מפחדת שיפרצו לדירתה‪ ,‬מחביאה את דברי הערך שלה ומנתקת את הטלפון‪.‬‬
‫היא סנילית‪ .‬לא זוכרת איפה הניחה את חפציה‪.‬‬ ‫●‬
‫בסי מאמינה ברוחות ושדים‪ .‬ביתה מוזנח בחדרי הבית יש עכברים מקקים וחולדות‪ .‬חלק מחפצי ביתה נשרפו מסיגריה‪.‬‬ ‫●‬
‫התרחשויות – קונפליקט‪ :‬בסי צריכה לרדת אל הרחוב אך בחלק זה היא מתוארת במלוא חרדותיה והסתגרותה מהמציאות‬ ‫●‬
‫החיצונית‪ .‬על פי הבנתה שום אמצעים לא יועילו כנגד הרשעים‪ .‬אבל כדי לשרוד צריך לאכול וכדי לאוכל היא חייבת לצאת‬
‫אל הרחוב‪ .‬לכן‪ ,‬לפני יציאתה עליה להחביא את חפצי הערך שלה‪.‬‬
‫השפה‪ :‬הסיפור מתואר מתוך החוויה של בסי ולעיתים חורג המספר מעבר לזה על מנת להוסיף אמינות‪.‬‬ ‫●‬

‫איפיון דמותה של בסי והסיבוך בסיפור‪:‬‬

‫בסי פופקין‪ ,‬הדמות הראשית בסיפור מתוארת כאישה זקנה‪ ,‬בודדה‪ ,‬אלמנה מזה ‪ 20‬שנה‪ ,‬מזניחה עצמה שיערה מגודל‪ ,‬זקנקן‬
‫לבן‪ ,‬בגדים מרופטים‪ ,‬נעלים מרופטות‪ .‬בסי חוששת מפני השכנים‪-‬פן יפרצו לדירתה‪ ,‬יגנבו‪ ,‬או יפזרו את חפציה‪ .‬היה זמן‬
‫שהשכנים נהגו לפתוח דלתותיהם‪ ,‬להציץ אליה וללעוג לדאגותיה‪.‬‬
‫בסי לא מדברת עם שכניה‪ .‬השכנים מבחינתה הם אויביה בנפש "השרת ציפה לנפילתה"‪ .‬בסי לא בטחה באיש ולא נתנה מפתח‬
‫לשרת‪ .‬החליפה את המנעול‪.‬‬
‫בסי מאמינה כי שדים‪ ,‬רוחות וכוחות רעים התאחדו כנגדה‪ ,‬הם שולטים בביתה ובה‪ .‬אין מדובר בשדים ממש או בתופעות לא‬
‫טבעיות‪ ,‬אלא באשה מבוגרת סנילית‪ ,‬על סף שגעון‪ ,‬ששוכחת היכן הניחה דברים (מצאה את בקבוק צבע השיער מתחת לכרית‬
‫ואת סיר המרק בארון בגדים‪ ,‬את המשקפים מצאה בנעלים)‪ .‬בסי איבדה את אמונה באדם ועל פי תחושותיה האנשים בחוץ‬
‫מתנכלים לה ומנסים להוציא ממנה סודות‪ .‬רוצים לסחוט את כספה‪ .‬החלבן הפורטוריקני ניסה לאנוס אותה‪ .‬השליח מהמכולת‬
‫ניסה לשרוף את ביתה עם סיגריה וחברת ההשכרה ניסו להכניס עכברים ומקקים לביתה כדי לגרשה‪.‬‬

‫בסי מנתקת קשר מהעולם‪ .‬היא מנתקת את הטלפון‪ ,‬לא משיבה למכתבים‪ ,‬לא עוקבת אחרי הרכוש והכספים שהשאיר לה סם‪,‬‬
‫בעלה‪ ,‬לא קונה עתונים‪ .‬לא מדברת עם איש כמעט ולא יוצאת מהבית‪ ,‬אלא רק לעיתים כדי לקנות מזון וגם אז מדובר במבצע‬
‫התגוננות ‪.‬לא הולכת לרופ כדי להתקין משקפי ראיה‪ .‬לפני שיוצאת מהבית מחביאה את כספה‪,‬א תכשיטיה ומסמכיה במזרן‪ ,‬בין‬
‫הדלת למפתן‪ ,‬באח שאף פעם לא הדליקה‪ ,‬מתקינה סימני זיהוי (פתקאות)‪ ,‬שמה מרק בחור המנעול‪ ,‬כדי שאי אפשר יהיה להכניס‬
‫מפתח או מכשיר אחר‪.‬‬

‫הסופרמרקט על‪-‬פי בסי‪:‬‬

‫סכנת דריסה ע"י עגלות רק השטן יכול היה להמציא את הסופרמרקט‪ .‬תאורה מסנוורת‪ .‬המדפים גבוהים מידי או נמוכים מידי‪.‬‬

‫‪87‬‬
 ‫כמו כן סביבת המגורים מזווית הראיה של בסי הינה סביבה בה חלו שינויים במהלך השנים; במקום מכולת יש סופרמרקט‪.‬‬
‫לשכונה נכנסו כהי עור‪ ,‬איספנים‪ ,‬גנבים‪ ,‬זונות‪ ,‬יש רעש של מכוניות כיבוי אש‪ ,‬אמבולנסים‪ ,‬רעש רכבות‪ .‬מסוכן לחצות כביש‪.‬‬
‫החום הקשה‪ ,‬הלכלוך האבק צהוב ואדי סרחון‪ .‬ברודווי נראית פראית‪ :‬ריח של פירות רקובים וצואת כלבים‪ .‬בעלי‪-‬חיים‬
‫מסתובבים בין האנשים‪ ,‬ילדים חצי ערומים מתרחצים במי ברז הכיבוי‪ .‬קשה להיכנס למעלית ולצאת ממנה‪ ,‬או להיכנס‬
‫לסופרמרקט ולצאת ממנו‪ ,‬בגלל דלת הכניסה‪.‬‬

‫מותה של בסי לאחר שנשבר המפתח‪ :‬נקודת השיא בסיפור‬

‫המפתח נשבר לשנים בדלת ביתה של בסי‪ .‬במצוקתה חושבת בסי שהגיע סופה ועכשיו תמות‪ .‬היא חוששת לפנות לשכנים‬
‫ולשרת‪ ,‬שהרי הם רוצים בנפילתה‪ .‬אין לה כסף‪ ,‬כי הוא מוחבא בתוך הבית‪ ,‬כיוון שבסי לוקחת איתה לקניות בדיוק את הסכום‬
‫שהיא צריכה‪ .‬בסי מחליטה לא למות בייסורים ולכן מחליטה לצאת ולחפש פורץ (רמז מטרים לפריצת הדרך שהיא תעשה עם‬
‫היציאה והחיפוש)‪ .‬היא מניחה ליד דלת ביתה את שקית המזון‪ ,‬והיה ברור לה שיגנבו אותה או שהחלב והחמאה יחמיצו‪.‬‬
‫במצוקתה‪ ,‬חוזרת לדבר באידיש ונזכרת באמה‪.‬‬
‫אדם‪/‬שכן פתח עבורה את דלת המעלית‪ .‬בסי לא ידעה איך להודות לו כי חשבה עדין שזו ערמה ואולי זה גנב‪ .‬היא הולכת ברחוב‬
‫בערב‪ ,‬לא רואה כלום‪ ,‬נצמדת לחלונות ראווה‪ .‬עדין חשה‪ ,‬שכולם נגדה "כל כוחות הרוע חברו נגדי הלילה"‪ .‬ברחוב המולה‪.‬‬
‫כנראה הייתה תאונה‪ ,‬אנשים באים לצפות‪ ,‬כי הם נהנים מאסונות עד עכשיו עיניה של בסי היו "עצומות"‪ .‬היא התנתקה מן העולם‬
‫ולא רצתה בקשר איתו‪.‬‬

‫השינויים שבסי חווה (התעגלות הדמות) – המפנה השינוי וההתרה‪:‬‬

‫השעה שעת לילה בסי יושבת על מדרגות הכנסייה לנוח ונרדמת‪ .‬ההתעוררות של בסי מסמלת את השתנותה‪ ,‬היא פוקחת עיניים‬
‫בבוקר ורואה את העולם בצורה שונה‪ .‬השהיה והלינה של בסי מחוץ לבית מאפשרת לה לראות באור שונה את העיר‪ ,‬הטבע‬
‫והאנשים‪ .‬עם פקיחת העיניים יחסה לטבע משתנה– בסי רואה ומגלה מה שלא ראתה זה מכבר – ירח‪ ,‬כוכבים‪ ,‬שמים‪ .‬עיניה‬
‫היו מושפלות עד כה וחלונותיה מוגפים בוילונות‪ .‬היא ניתקה עצמה מהטבע ועכשיו‪ ,‬ברחוב‪ ,‬בלילה‪ ,‬היא מגלה אותו שוב‪ .‬רוחות‬
‫רעננות נשבו מן האדסון‪ ,‬לעומת חום וסרחון "שתמיד" נשב משם‪ .‬כוכבים חדשים צצו בשמים‪ ,‬היא מסוגלת להבחין בשינויים‬
‫ובחידושים‪ .‬אם קודם שנאה את כל בעלי‪-‬החיים‪ ,‬חשבה שהם מפיצי מחלות‪ ,‬ובחתול שחור שוכן שד‪-‬סימן רע‪ ,‬עכשיו החתול‬
‫השחור והרעב‪ ,‬שקרב אליה‪ ,‬עורר בה אהבה אליו ורחמים‪ ,‬רצון לתת לו משהו‪ .‬היא כבר לא חושבת רק על עצמה‪ ,‬היא מסוגלת‬
‫לחשוב על הסביבה‪ .‬כבר לא חוששת שישדדו אותה‪ :‬הכושי שחלף על פניה לא שדד אותה‪ .‬כשנרדמה והתעוררה מצאה את‬
‫ארנקה שנשמט מידה‪ ,‬לצידה‪ .‬לאוויר הבוקר כבר לא היה ריח רע‪ ,‬אלא ריח של עשב וקפה‪ .‬עם ההתעוררות היא‬

‫‪88‬‬
 ‫גם חוזרת להאמין באל רחום‪ ,‬לא עוד אל רשע‪ .‬נזכרת במתים‪ :‬בסם בעלה המת‪ ,‬בהוריה המתים‪ ,‬חוזרת לתפילה "שמע ישראל"‪,‬‬
‫מבקשת מחילה מהאל‪ :‬ואומרת "אני ראויה לכל מה שבא לי" (עדין מאמינה ביסודות על טבעיים – ראתה פרפר לבן שמסמל‬
‫לדעתה‪ ,‬הולדת תינוק‪ .‬כדור אש בשמים שמסמל לדעתה‪ ,‬אדם שנפטר)‪.‬‬
‫בסי אף החלה לשאול שאלות קיומיות כמו‪" :‬בת כמה אני"? מדוע לא נסעתי לשום מקום‪ ,‬לא נהניתי מכספי‪ ,‬לא עזרתי לאדם‪.‬‬
‫(רמז לחשבון נפש שעושה אדם באחרית ימיו) בסי מתפעלת מהאנשים ההולכים בבוקר לעבודתם בשלוה מוזרה ובשקט‪ .‬מתעורר‬
‫אצלה אמון באנשים‪ ,‬בשכונה‪ ,‬מסתבר לה שלא כולם רוצחים ושודדים‪ .‬עיניה נפתחו לרווחה; היא מתפכחת ומבינה שטעתה לכל‬
‫אורך חייה‪ .‬היא מסיקה‪ ,‬כי בני אדם לא יניחו לה למות ברחוב ולכן החליטה לשוב לביתה‪.‬‬

‫החזרה הביתה‪-‬הסיום‪:‬‬
‫עם החזרה לביתה בסי מגלה כי השרת והשכנה מתגלים כאנשים טובים ולא כאויבים‪ .‬השכנה שמרה במקרר את החלב והחמאה‪,‬‬
‫השרת דאג לפתוח את דלתה‪ .‬כשהיא מפויסת‪ ,‬מטוהרת ומזוככת התקרבה בסי אל מותה‪ ,‬בשלווה קבלה את המוות‪ .‬היא ראתה‬
‫בדמיונה את סם‪ .‬הם נפגשו לא בשמים ולא בארץ‪ ,‬אלא בעבר הטוב‪ ,‬כאשר בירח הדבש שלאחר כלולותיהם‪ ,‬הזמין אותם בעל‬
‫המלון להיכנס לחדרם "אין צורך פה בשום מפתח" – שם לא היו מחסומים למיניהם‪.‬‬
‫התחושה היא שבסי הולכת להתאחד עם בעלה ומשפט הסיום מהווה סגירת מעגל‪ .‬הדלת הפתוחה מופיעה פעמיים בחייה של בסי‬
‫ברגע נישואיה ולפני מותה‪ .‬מצבים שהביאו אותה בסופו של דבר לתחושת שלווה ובטחון בסובב אותה‪ .‬הסיום שמח ועצוב כאחד‬
‫– מצד אחד בסי נפתחת לעולם ומתמלאת אמונה ומשמעות – "אין צורך פה בשום מפתח‪ .‬פשוט היכנסו – ומזל טוב"‪ .‬מצד שני‬
‫– היא כנראה מתה מיד לאחר מכן‪ ,‬הסיום הוא סיום פתוח בו יש תחושת החמצה!‬
‫"המפתח השבור פתח דלת במוחה" ומותה של בסי בסוף הסיפור מותיר אותה מפויסת עם העולם ועם עצמה‪ ,‬בניגוד גמור‬
‫לפתיחה העגמומית של הסיפור‪.‬‬

‫רעיונות מרכזיים בסיפור‪:‬‬

‫האדם החווה גילוי המוביל לשינוי ולהתפכחות בחייו (הנושא המרכזי בסיפור)‪ .‬שינוי בתפישת עולם באמצעות חוויה בלתי‬ ‫●‬
‫צפויה‪.‬‬
‫שבירת המפתח‪ .‬הנושא המרכזי בסיפור הוא השינוי הקיצוני שעוברת בסי בעקבות חוויה בלתי צפויה שחייבה אותה‬ ‫●‬
‫בהתמודדות מפתיעה ביותר עם מציאות חייה‪.‬‬
‫יחס החברה לחריגים שבה – התעללות ורדיפה או עזרה ודאגה לזולת? בסי היא אדם חריג חלש ושונה שבחר להתבודד‬ ‫●‬
‫ולנתק קשר אנושי עם הזולת‪ .‬מן הסיפור עולה פרופיל חברתי מעוות שנובע מנקודת המבט הפסימית של בסי (אליה נצמד‬
‫המספר)‪ .‬היא משוכנעת בקיומו של קשר מסתורי לחסל אותה‪ .‬רק בסוף הסיפור מתברר שאין לחברה כוונה לפגוע בחריג‪,‬‬
‫ואף יותר מזאת‪ ,‬הסיפור מזמן עלילה אנושית המציגה ערכים כמו דאגה ועזרה לזולת‪.‬‬

‫‪89‬‬
‫הזקנה‪ :‬חרדות‪ ,‬אי מודעות וחוסר אונים אל מול האפשרות של כבוד‪ ,‬נחת ומימוש עצמי‪ ,‬גם על סף מוות‪ .‬הסיפור מתאר את‬ ‫●‬
‫חולשתה הפיזית ונמיכותה הרוחנית של מי שזקנתה לא מאירה לה פנים‪ ,‬יחד עם תופעות לוואי המלוות את הזקנה כמו‬
‫מחלות‪ ,‬בדידות ופחד‪ .‬הסיפור מציג אלטרנטיבה שמתייחסת לפרק החיים האחרון של האדם‪ ,‬אם יוכל להשתחרר מחרדותיו‬
‫על העולם‪ ,‬ויגלה אמון בסביבתו הקרובה‪ ,‬יוכל לזכות במעט נחת ובתחושת מימוש עצמי‪ ,‬אפילו על סף המוות‪.‬‬

‫אמצעים אומנותיים בסיפור‪:‬‬

‫מוטיב המפתח מהווה ציר מרכזי בסיפור ולו מספר הקשרים בסיפור‪ -‬עלילתי‪ ,‬מטאפורי (סמלי)‪:‬‬
‫העלילה החיצונית‪ :‬המפתח לדלת ביתה של בסי נשבר דבר שאילץ אותה לשהות ברחוב כל הלילה בבוקר פותח השוער את‬ ‫●‬
‫דלת דירתה במפתחו‪ .‬המפתח משמש לאדם להגנה ולביטחון‪.‬‬
‫העלילה הפנימית (נפשית)‪" :‬המפתח השבור פתח דלת במוחה שננעלה מאז מותו של סם"‪ .‬כאן המפתח והדלת משמשים‬ ‫●‬
‫כמטאפורה להכרתה של בסי‪ .‬שבירת המפתח פקחה את עיניה של בסי לדרך המעוותת בה תפסה את המציאות עד אותו‬
‫אירוע‪ .‬המפתח השבור משמש כאמצעי לתיקון הדעת‪.‬‬
‫סגירת מעגל‪ :‬סיום הסיפור במלים "אין צורך פה בשום מפתח‪ .‬פשוט היכנסו – ומזל טוב"‪ .‬בדבריו אלו של בעל המלון‬ ‫●‬
‫שהוליך אותה ואת סם בעלה לחדר הכלולות שלהם‪ ,‬נזכרת בסי בחלומה‪ ,‬על סף מותה‪ ,‬לאחר שחל בה השינוי הדרמטי‪ .‬בכך‬
‫סוגר משפט זה מעגל ומוכיח כי התמורה שחלה בבסי אכן הביאה אותה אל המנוחה והשלווה‪ .‬הדלת הפתוחה המופיעה‬
‫פעמיים בחיי בסי (על סף נישואיה ועל סף מותה)‪ ,‬מקשרת בין שני "מצבי גבול" שבסופו של דבר הביאו אותה למחשבה‬
‫אופטימית‪ ,‬אמון בזולת‪ ,‬וביטחון בסובב אותה‪.‬‬
‫מסר של החמצה‪ :‬חשבון נפש – במהלכו חשה בסי צער על ההפסד ועל הבזבוז שנהגה בחייה בשנים שחלפו‪ .‬היא מבינה‬ ‫●‬
‫שהחמיצה מספר אפשרויות למימוש עצמה‪ .‬היא מצטערת שלא נסעה לשום מקום‪ ,‬לא נהנתה מכספה‪ ,‬לא עזרה לאחרים‪ .‬גם‬
‫למוטיב המפתח יש תפקיד בהעברת מסר ההחמצה של הסיפור‪ :‬בסי אמנם זוכה בהארה ובתובנה אופטימית חדשה‪ ,‬אך הדבר‬
‫קורה כשהיא כבר שבויה בחוסר הכרה‪ ,‬במצב ביניים שבין חיים למוות‪ .‬בכך הסיפור מותיר טעם של החמצה על אובדן‬
‫עשרים השנים‪ ,‬אותן בזבזה בסי על הזיות וחרדות שווא‪.‬‬
‫אנלוגיה ניגודית מתבטאת באישיותה אז והיום (שבירת המפתח)‪ .‬עד עכשיו – מנתקת כל מגע עם הסביבה ‪ ,‬חושבת שהכול‬ ‫●‬
‫נגדה‪ ,‬שקועה בעצמה‪ ,‬מנותקת מהטבע‪ ,‬מסוגרת ומבטה מושפל‪ ,‬חוששת מחיות ובעיקר מחתולים שחורים‪ ,‬זנחה את‬
‫המצוות‪ ,‬שומעת קולות‪ ,‬בדירתה ריח עובש‪ ,‬ראייתה אינה טוב‪ .‬מרגע שבירת המפתח – מגלה שיש אנשים טובים‪ ,‬מברכת‬
‫לשלום את העוברים ושבים‪ ,‬מתפעלת מיופי הטבע ומביטה אל השמיים‪ ,‬חשה חיבה ורחמים לחתול עזוב‪ ,‬חשה צורך‬
‫להתפלל‪ ,‬השקט שורר ברחוב והאנשים שלווים‪ ,‬יש ריחות של קפה ועשב‪ ,‬היא מסוגלת לראות ולקלוט את המראות‬
‫החדשים שנגלו לה‪.‬‬

‫‪90‬‬
 ‫ממונולוג לדיאלוג‪ :‬זהו אמצעי עיצוב שנועד להמחיש כיצד המונולוגים הפנימיים של בסי הופכים לקראת סיום לדיאלוגים‬ ‫●‬
‫עם שכניה ועם שוער הבניין‪ .‬בכך מעצים המספר את התמורה האדירה שחלה באישיותה של בסי‪.‬‬
‫מבע משולב‪ :‬בסיפור התיאורים בדרך‪-‬כלל מוגבלים למה שבסי עצמה מרגישה‪ ,‬מאמינה ויודעת‪ .‬אך לעתים חורג המספר‬ ‫●‬
‫ממתכונת זאת בכדי להשחיל פרשנות באשר לאופי תפקודה של בסי‪ .‬האלמנט של מבע משולב (שילוב נקודות המבט של‬
‫המספר ושל בסי)‪ ,‬מעניק לסיפור נופך אותנטי ומשכנע‪ ,‬המגביר את הרושם נוכח השינוי הדרמטי שהתחולל בנפשה של בסי‪.‬‬
‫מוטיב הזמן‪ :‬אזכורי זמנים בסיפור מופיעים מספר רב של פעמים‪ .‬נקודות זמן אלו משמשות כציר סביבו נבנית העלילה‬ ‫●‬
‫ומהלך הזמן בו מתרחש השינוי התודעתי של הדמות הראשית‪ :‬עלילת הסיפור מתרחשת במשך זמן קצר מאוד (פחות‬
‫מעשרים וארבע שעות) משלוש בצהרים עד שעות הבוקר המאוחרות‪ .‬הסיפור מתחיל בסמוך לשלוש אחה"צ‪ .‬פרק זמן זה‬
‫מהווה את ההקדמה בה מוצגים בפני הקורא פרטי אכספוזיציה כמו זמן מקום ההתרחשות הצגת הדמות הראשית והבעייתיות‬
‫בסיפור – הסתגרותה של בסי בביתה וחוסר האמון שלה בבני אדם‪ .‬אך בסי חייבת לצאת לקניות‪ .‬נקודת הזמן השנייה היא‬
‫סמוך לשעה חמש בסי יוצאת מביתה אל הרחוב ‪ -‬תחילת העלילה וההסתבכות‪ .‬הקושי בחציית הרחוב‪ ,‬בכניסה לסופר‪,‬‬
‫בבחירת המוצרים‪ ,‬בעמידה בתור בקופא וכו'‪ .‬נקודת זמן שלישית לקראת ערב‪ .‬בסי יוצאת מהסופרמרקט בדרך הביתה‪,‬‬
‫כשהיא מגיעה ומנסה לפתוח את דלת ביתה נשבר המפתח – נקודת השיא בסיפור‪ .‬בנקודת הזמן הרביעית השעה היא כבר‬
‫שעת לילה ובסי נאלצת לצאת לרחוב לחפש פורץ מנעולים‪ .‬זאת היא נקודת המפנה בסיפור המשמשת כרמז מטרים לפריצת‬
‫הדרך ולתובנות אליהן תגיע בסי בהמשך הסיפור‪ .‬ובאמצע הלילה – נקודת זמן חמישית‪ ,‬בסי פוקחת עיניים ורואה דברים‬
‫שלא ראתה‪ .‬מזה שנים רבות עצמה את עיניה או השפילה אותם מכדי לא לראות וכדי להתגונן מפני אותם הדברים‪ .‬לקראת‬
‫הבוקר חל השינוי השמש עולה – בנקודת הזמן השישית בסי מגיעה לתובנות‪ ,‬בסי מתעוררת ומבינה כי‪" :‬בני האדם לא‬
‫יניחו לי למות ברחוב" וחוזרת אל ביתה‪ .‬כאן מתרחשת פריצת הדרך‪ ,‬בסי חוזרת לרכוש את אמונה בבני האדם‪ .‬היא מגיעה‬
‫לביתה השוער פותח את דלת ביתה והשכנה מחזירה את המצרכים אותם שמרה עבורה ‪.‬נקודת הזמן האחרונה מהווה את‬
‫הפתרון סוף הסיפור נקודת ציון זאת הינה בעצם נקודת מעל הזמן‪" :‬היה זה לא יום ולא לילה" חלום הזיה חלום או הזיה בסי‬
‫מצטרפת לבעלה סם לא לפני שהיא מבינה כי "אין פה צורך בשום מפתח…"‪.‬‬

‫סוג המספר‪:‬‬
‫המספר הוא כל‪-‬יודע‪ ,‬אינו משתתף בעלילה ומספר את ההתרחשויות בגוף שלישי‪ ,‬אך לעיתים משתמש המספר במבע משולב‪,‬‬
‫כלומר הוא מצמצם מעט את זווית הראייה שלו ומשלב את נקודת הראות של בסי בסיפור (למשל בתיאור הרחובות בניו יורק‬
‫כשבסי הולכת לסופרמרקט)‪ .‬באמצעות המבע המשולב מאפשר המספר לקורא לראות את המציאות דרך עיניה של בסי‪ ,‬וכך‬
‫להבחין באווירה המעיקה והדחוסה שמאפיינת את עולמה‪ .‬המספר לעיתים גם מתערב ומביע את דעתו‪ ,‬מביא הסבר שלו‬
‫להתרחשות מסוימת‪ .‬למשל‪ ,‬בתיאור הסופרמרקט שנראה בעיניה של בסי כהמצאה של השטן‪ ,‬מסביר המספר "לא הייתה זו‬
‫חמדנות שלנעורים כי אם חוסר בטחונה של זקנה"‪ ,‬כלומר בסי אינה חמדנית או מפונקת‪ ,‬אלא זו התנהגות אופיינית לזקנים‪.‬‬

‫‪91‬‬
 ‫חצוצרה בוואדי‪/‬סמי מיכאל‪:‬‬
‫מבוא‪:‬‬
‫הרומן מתאר יחסים בין שני עמים‪ ,‬בין העם היהודי לבין העם הערבי‪ ,‬מערכות היחסים האלו מתרחשים בכל סדר היום ובין‬
‫נקודות המפגש הרבות בין התרבויות הללו‪ ,‬היחסים האלו מתוארים מיחסי שכנות ועבודה‪ ,‬דרך יחסי קיום יום יומי ועד ליחסי‬
‫מלחמה בין ערבים ליהודים‪ .‬ענייני הפוליטיקה‪ ,‬המחלוקות הרבות והשסעים העצומים מזיקים ליחסים המופלאים שיכלו להיות בין‬
‫העם הערבי לבין העם היהודי ככל עם ועם המצויים בעולם המערבי‪.‬‬

‫הקדמה‪:‬‬
‫סמי מיכאל נולד בבגדד בשנת ‪ ,1926‬הוא כותב בספריו בעיקר על יוצאי גלות עיראק‪ ,‬על העלייה העיראקית‪ ,‬חיי החברה‬
‫בעיראק והתערותם של יהודים וערבים בחברה הישראלית‪ .‬סיפורה של ה"חצוצרה בואדי" מתרחש בחיפה סמוך לפרוץ מלחמת‬
‫לבנון ומסתיים בתקופת המלחמה‪ ,‬בקיץ ‪ .1982‬זהו סיפורה של הודא הערבייה‪ ,‬החיה עם משפחתה בואדי ניסנס שבחיפה –‬
‫מקום בו גרים ערבים ויהודים בשכנות‪ .‬הודא היא צעירה בת שלושים‪ ,‬רווקה ועדינה‪ .‬סיפורה ריאליסטי ואנושי‪ .‬הסיפור נמסר‬
‫בגוף ראשון‪ ,‬מנקודת מבט של צעירה‪ ,‬בת‪-‬מיעוטים‪ ,‬שאינה מתבטלת בפני סביבתה היהודית‪ .‬הסיפור חושף מערכות יחסים‬
‫אנושיות בתוך המשפחה הערבית המיוחדת – משפחתה של הודא‪ ,‬מערכות יחסים בתוך משרד‪-‬הנסיעות – מקום עבודתה של‬
‫הודא‪ ,‬יחסים בין ערביי הכפר לבין ערביי העיר ויחסים בין יהודים לבין ערבים בעת שלום ובעת מלחמה‪.‬‬

‫תקציר העלילה‪:‬‬
‫משפחתה של הודא היא משפחה ענייה‪ ,‬והודא מפרנסת אותה‪ .‬אחותה מרי‪ ,‬צעירה ותוססת המחפשת מקום עבודה‪ ,‬אך אינה מוכנה‬
‫לשנות את הרגלי חייה בעלי המותרות לצורך כך‪.‬‬
‫בבביתן מתגורר עמן הסבא אליאס הסובל ממחלה חשוכת מרפא ומתמודד עם המציאות המורכבת באמצעות הומור‪ .‬האם‪,‬‬
‫שהתאלמנה בצעירותה‪ ,‬נפרדה מאחיה‪ ,‬שנמלטו לירדן וללבנון‪ ,‬והיא מוסיפה להתרפק על זיכרונות עושרה האבוד של המשפחה‪.‬‬
‫משפחתה הנוצרית של הודא מנותקת משאר תושבי השכונה‪ ,‬ואין היא שומרת על קשר גם עם קרוביה בכפרי הגליל המערבי‪.‬‬
‫המשפחה היא מעין מיעוט נוצרי בקרב יהודים‪.‬‬
‫הודא עובדת במשרד נסיעות מקומי עם עובדים יהודים‪ ,‬היא מעידה על עצמה שהיא משתדלת להיות ישראלית יותר מהיהודים‬
‫עצמם‪ .‬חבריה לעבודה המחבבים אותה מעניקים לה מתנת יום הולדת‪ :‬ספר שירה מאת המשורר יהודה עמיחי‪ ,‬מה שכמובן מעיד‬
‫על נסיונותיה של הודא להתחבר לתרבות הישראלית‪.‬‬

‫‪92‬‬
 ‫מרי‪ ,‬אחותה של הודא‪ ,‬נכנסת להריון מזוהיר‪ ,‬ערבי בנו של אבו נחלה העשיר בעל העסקים המפוקפקים‪ ,‬שבדירתו השכורה‬
‫מתגוררת המשפחה‪ .‬הסבא אליאס והאם אינם מסכימים לה להינשא לזוהיר המוסלמי‪ ,‬בנו של העבריין אבו נחלה‪.‬‬
‫כדי להסתיר את עובדת ההריון וזהות האב‪ ,‬מסכימה מרי להשתדך לווחיד‪ ,‬קרוב משפחה הנופל ממנה בהשכלתו ובחוכמתו‪ .‬היא‬
‫מצליחה בעורמתה לגרום לווחיד לחשוב‪ ,‬כי הוא אבי התינוק שברחמה‪.‬‬
‫בחדר על גג בית המשפחה משתכן אלכס‪ ,‬עולה חדש מרוסיה‪ ,‬נגן חצוצרה‪ .‬הוא הופך במהרה להיות מושא הזיותיה המיניות של‬
‫הודא‪ ,‬עוד בטרם הכירו ממש‪ .‬היא מדמה את עצמה למי שיושבת ב"כלא הבדידות"‪ .‬היא חוששת שתשוקותיה יביאו אותה עד‬
‫לכדי שגעון‪.‬‬
‫אלכס נחלץ לעזרת המשפחה כאשר זוהיר מאיים עליה‪ ,‬וכך נרקם הקשר בינו לבין הודא‪ ,‬אך התקרבותם איטית‪.‬‬
‫הודא‪ ,‬אמנם תלושה בסביבתה הערבית‪ ,‬אך נפילתו של בן המשפחה‪ ,‬חיסאם הערבי בלבנון שולחת אצבע מאשימה אליה‪,‬‬
‫המתרועעת עם יהודי‪ .‬אבו נחלה לועג למשפחה שמצד אחד זוכה בכבוד על קרבתה לגיבור שנרצח בידי ישראלים ומצד שני זוכה‬
‫בחתן יהודי‪ .‬הודא מעלה אפשרות להתגייר כדי לממש את אהבתה עם אלכס‪ .‬בעיני הבוס שלה בעבודה‪ ,‬בועז‪ ,‬נראה הדבר מיותר‬
‫ופסול מיסודו‪ .‬אמו של אלכס‪ ,‬לא דוחה את אפשרות נישואי בנה לערביה אלא רוגזת על עצם העניין שנעשה מאחורי גבה ונתפש‬
‫בעיניה כמזימה לפגוע בה עצמה‪.‬‬
‫אלכס מודיע שעליו לצאת לחודש מילואים‪ .‬הודא חרדה לשלומו‪ .‬היא מבקשת את ברכת הסב לכוונת הנישואין והוא מסכים‪ .‬הודא‬
‫מגהצת את מדי הצבא של אלכס ואומרת לו שהרבה גברים ישראלים שלבשו מדים כאלה הרגו ערבים‪ .‬היא גם מודעת שאלכס‪,‬‬
‫כשילבש מדים אלו‪ ,‬יהפוך מטרה לכל חייל ולוחם ערבי‪.‬‬
‫אלכס שב בשלום מהמילואים‪ ,‬הביא לקבורה את אביו שמת והגיש טיפול לאמו החולה‪ .‬זמן מה לאחר מכן‪ ,‬פרצה מלחמת לבנון‪.‬‬
‫אלכס גויס שוב‪ .‬הודא נקרעת בין דאגתה לאהובה – החייל היהודי לבין כאבה על בני עמה הנפגעים בלבנון‪ .‬כשאלכס נופל‬
‫בלבנון‪ ,‬הודא שמגלה שהיא בהריון ממנו‪ ,‬מבקשת להפיל את העובר‪ .‬בעומדה ליד קברו היא חושבת על עתידו של הילד‪ ,‬היא‬
‫חוששת שהוא יהיה זר בין ערבים ובין יהודים‪.‬‬
‫חצוצרה בואדי – מפגש בין תרבויות‪:‬‬
‫הרומן מתאר יחסים בין שני עמים‪ :‬יחסי שכנות בעבודה‪ ,‬יחסי קיום יום יומי‪ ,‬יחסי מלחמה‪.‬‬
‫יחסי שכנות ועבודה‪:‬‬ ‫●‬
‫הודא‪ ,‬בחורה ערביה ישראלית עובדת בסוכנות נסיעות שבה עובדים יהודים‪ .‬דבר זה מוכר לה הואיל והיא חיה במדינה של‬
‫יהודים‪ .‬כמו כן אבו נחלה‪ ,‬בעל דירת הגג שמעל‪ ,‬משכיר את דירתו ליהודי עולה חדש‪ ,‬ששמו אלכס‪ ,‬ואינו יודע עברית‬
‫בצורה טובה‪ .‬הודא עובדת בסוכנות נסיעות שבחיפה‪ ,‬חבריה לעבודה מהווים חלק נכבד מחייה של הודא‪ .‬שירלי‪ ,‬חברתה‬
‫לעבודה‪ ,‬מספרת לה דברים סודיים והן שתיהן שחות על חיי יום יומן כאשר נדמה שאין יחסים קרים בין שני העמים‪ .‬כך‬
‫למעשה מתערבבות שתי תרבויות שונות‪ ,‬בועז‪ ,‬חברה לעבודה גם הוא מפלרטט עם הודא‪ ,‬וכל בוקר דורש לשלומה‪ .‬שכן‬
‫חדש מצטרף לבניין והוא עולה חדש מרוסיה‪ ,‬ששמו אלכס‪ .‬בין הודא לבינו מתפתחים יחסים מיוחדים מאוד‪ :‬יחסים‬

‫‪93‬‬
 ‫רומנטיים אך גם יחסי שכנות‪ .‬הודא רואה באלכס שכן נפלא‪ ,‬החל מהרגע שזוהיר ניסה לפרוץ לביתם בעזרת סכין ואלכס‬
‫הגן עליהן‪ .‬מאותו הרגע הודא רואה באלכס מלאך ומוכנה לעשות הכול כדי להודות לו על עזרתו‪ .‬היא תופרת לו חולצה‪,‬‬
‫מדברת אתו ולאט לאט היחסים האלו הופכים לרומנטיים‪ .‬מכל אלו אנו מבינים שהודא מקבלת גוון יהודי לחייה מצד‬
‫עבודתה‪ ,‬וגם מצד אלכס‪ ,‬הודא מקבלת לחייה מטעם התרבות היהודית‪.‬‬
‫יחסי קיום יום יומי‪:‬‬ ‫●‬
‫חלק נכבד מחייה מעבירה הודא בשיחות עם אחותה מרי ועם אמה‪ .‬עם מרי‪ ,‬הודא מרגישה חופשייה לדבר על הכל‪ :‬יהודים‬
‫וערבים‪ ,‬תרבויות‪ ,‬עבודה‪ ,‬בנים וענייני בנות‪ .‬כל שיחה ביניהן היא משמעותית ומקדמת את הסיפור בכך שמגלים לנו פרטים‬
‫חדשים על הודא‪ .‬בנוסף לכך הודא מנתחת כל סיטואציה בה היא נמצאת‪ .‬אם היא לבדה‪ ,‬אז היא מדברת בינה לבין עצמה‬
‫ומנתחת את המצב שבו היא נמצאת‪ .‬כשהיא משוחחת עם מישהו‪ ,‬ראשית היא בודקת את מראהו‪ .‬הודא בחורה קפדנית והיא‬
‫תשגיח על עצמה ועל הדמות שמולה היא מתמודדת‪ .‬היא חושבת לפני כל דבר שהיא אומרת‪ ,‬וכלפי עצמה היא אוהבת לפרט‬
‫בפרטי פרטים בכדי לדעת במה מדובר‪ .‬היא בחורה סקרנית מאוד שמתעניינת בכל דבר‪ ,‬ומוצאת לשאול את השאלות‬
‫המתאימות בזמן המתאים‪ .‬שבאותו רגע התשובה מאוד משמעותית כלפיה‪ .‬הודא התאהבה באלכס וכן אלכס התאהב בה‪ ,‬על‬
‫כן היא דנה יום יום מחדש מה יאמרו על זה שהוא יהודי והיא ערביה‪ ,‬מה יגידו על כך‪ ,‬ואיך היא תתחתן עם יהודי בעת‬
‫שחלק ממשפחתה גורש לירדן ע"י היהודים ומכן הם שונאים יהודים‪ .‬הודא חושבת הרבה על המתיחות היום יומית בין‬
‫ערבים ליהודים גם יחד‪.‬‬

‫יחסי מלחמה‪:‬‬ ‫●‬

‫כבר מאז קום מדינת ישראל קיימות מחלוקות רבות בין ערבים ליהודים‪ ,‬מה שכמובן גרמו למלחמות מיותרות‪ .‬קיימת‬
‫מלחמה תמידית בין יהודים וערבים‪ ,‬מלחמה שלא נגמרת‪ .‬מלחמה זו אינה רק פיזית‪ ,‬אלא גם נפשית‪ .‬הודא נאלצת להיקרע‬
‫בין שני עולמות שונים לגמרי מכל הבחינות האפשריות‪ ,‬בן זוגה הוא יהודי בעוד שהיא ערביה והיא בעצמה אומרת‪ ,‬רואה‪,‬‬
‫מרגישה וחשה את המלחמה היום יומית של הערבים והיהודים‪ .‬כאשר נודע שיהודים הם אלו שהרגו את דודה של הודא‪,‬‬
‫חסאם‪ ,‬כל האנשים שהיו אצלה בבית התלחשו בערבית ונחמו אותה כאשר אלכס לידה‪ ,‬הודא לא ידעה מה לעשות באותו זמן‬
‫ומה להגיד‪ .‬זו ממש נקודת המפגש בין שני עולמות שונים‪ .‬סבה של הודא תומך בה ואמה מתחילה לשנוא את אלכס על היותו‬
‫יהודי ואף נועצת בו מבטים כואבים‪ .‬הודא חושבת להתגייר כדי להיות עם אלכס‪ ,‬על כן אנו רואים מיד שהיא בחורה טובה‬
‫שאינה מפלגה ומכלילה קבוצות אתניות ולאומים שונים‪ .‬הודא אף מגהצת לאלכס את מדי הצבא וחרדה לשלמה‪ ,‬היא‬
‫מבקשת את ברכת הסב לכוונת נישואיהם והוא מסכים‪ .‬הודא גם אומרת לאלכס שהרבה גברים ישראלים שלכבשו מדים‬
‫כאלו הרגו ערבים‪ .‬אלכס נופל במלחמת לבנון והיא חושבת אם להפיל התינוק ברחמה כדי שלא יהיה זר בין ערבים ובין‬
‫יהודים‪ .‬הודא היא ערביה‪ ,‬ואלכס הוא ישראלי – יהודי‪ ,‬לוחם‪ ,‬כל קרוביה של הודא הם מקרב הכוחות שבהם אלכס לוחם‪,‬‬

‫‪94‬‬
 ‫נדמה כאילו אלכס והודא נלחמים הם מול כולם‪ ,‬מול כל העולם‪ .‬האהבה מנצחת כאן את הכל! היא מגשרת בין מחלוקות‬
‫שאף אחד עוד לא הצליח לסיים‪ ,‬שכל כך הרבה שנים אנו מנסים לשים קץ לסכסוך בין היהודים לערבים‪.‬‬

‫מסרו של הרומן‪:‬‬
‫הרומן חצוצרה בואדי מנסה להציג את הסכסוך הישראלי‪-‬ערבי ממבט אחר‪ ,‬כולנו מכירים את הסכסוך הזה כקונפליקט כואב סביב‬
‫מחלוקות רבות בין יהודים לערבים‪ ,‬החל מהמחלוקת בסוגיית הר הבית ועד לשאלה‪ :‬האם הערבים מוכנים להשלים עם קיום‬
‫יהודים בארץ ישראל? ומה אנו הישראלים מוכנים לעשות בעצם כדי לחיות יחד איתם?‬
‫אנו משלמים מחיר כבד‪ ,‬מעל עשרים אלף חיילים ישראלים נפלו בקרבות השונים על תקומת המדינה‪ ,‬קרבות מיותרים שנפתחו‬
‫ברובם על ידי "טריגר" אחד‪ ,‬השלמה עם הקיום של עם אחר בארץ הזו‪.‬‬
‫מדינת ישראל קיימת כבר כמעט שבעים שנה ועדיין נדמה שערבי ישראל ומדינות ערב השכנות לנו אינם מרוצים מדבר קיומנו‬
‫כאן‪ ,‬אך גם אנו הישראלים לא ממש מרוצים מכך‪ ,‬הסכסוך הישראלי‪ -‬ערבי הוא סכסוך אדיר‪ ,‬סכסוך אשר חוצה כל גבול‬
‫אפשרי‪ ,‬סכסוך חריף שכולל סכסוכים בעבודה‪ ,‬בבית הספר‪ ,‬באינטרנט‪ ,‬ובכלל‪.‬‬
‫אך עם זאת‪ ,‬עדיין קיימת תקווה לשלום‪ ,‬עדיין קיימת תקווה שהסכסוך הזה ייפסק ביום מן הימים‪ ,‬עדיין קיימת אפשרות שיהודים‬
‫יינשאו לערבים‪ ,‬שיהודים יעבדו לצד ערבים ויחברו להם גם כאשר זה לא "נראה" טוב מבחוץ‪ ,‬את תפיסה זו מנסה סמי מיכאל‬
‫להציג ברומן‪.‬‬
‫הסיפור מתרחש בואדי ניסאנס שבחיפה‪ ,‬עיר מעורבת‪ ,‬שם חיים גם ערבים וגם יהודים ביחד‪ ,‬זה בהחלט לא מובן מאליו שעם כל‬
‫השסעים האדירים בין ערבים ליהודים הם יכולים לחיות ביחד ביחסים נינוחים יחסית‪ ,‬סביר להניח שהמחבר בוחר דווקא במקום‬
‫זה לעלילה כדי להעצים את המסר שהוא מנסה להעביר לנו‪.‬‬
‫מחבר הרומן‪ ,‬סמי מיכאל‪ ,‬מציג לנו ראשית את הודא‪ ,‬ערביה – ישראלית‪ ,‬לאורך הסיפור אנו מגלים עוד ועוד על אישיותה של‬
‫הודא‪ ,‬המחבר מנסה לנו את העם הערבי ממבט אחר‪ ,‬הערביים אינם "מפלצות"‪ ,‬הם לא עד כדי כך גרועים ואנו לא מכירים אותם‬
‫לעומק שאנו יכולים לשפוט אותם לתפיסתו‪ .‬הוא מציג לנו את יחסיה הגלובלים‪ ,‬מיחסיה עם חבריה היהודים לעבודה ועד יהודים‬
‫אחרים בחייה‪.‬‬
‫אנו מתוודעים לדמות נוספת בסיפור‪ ,‬אלכס‪ ,‬ישראלי שזה עתה עלה ארצה וכעת נהפך שכן של הודא ומשפחתה‪ ,‬הודא ואלכס אט‬
‫אט מתחברים עד לנישוהיאם‪ ,‬הודא אף מגהצת לו את המדים כשהוא נקרא למלחמה‪ ,‬הודא נשארת נאמנה לאלכס גם ברגעים‬
‫הקשים‪ ,‬גם כאשר משפחתה מתוודעת שדודה של הודא נהרג על ידי חייל יהודי היא עדיין נאמנה לו והאהבה ביניהם עודנה‪.‬‬
‫השיא של הרומן מבחינת המסר הוא בסוף הסיפור כאשר אנו מגלים שאלכס נפל בקרב‪ ,‬זה קורה לאחר שהודא מגלה שהיא‬
‫בהריון מאלכס‪ ,‬כעת כשהוא נפל היא מבקשת להפיל את העובר‪ ,‬זאת לטענתה כדי שהילד לא יהיה זר‪ ,‬האם ילד שהוא בן ליהודי‬
‫וערביה ייתקבל בחברה הישראלית? גם הערבים וגם היהודים לא ממש יהיו "שלמים" עם זה בלשון המעטה‪.‬‬

‫‪95‬‬
 ‫הודא‪ ,‬היא ערביה‪ ,‬אלכס‪ ,‬הוא יהודי‪ ,‬קרוביה של הודא הם בצד שאלכס נלחם בהם‪ ,‬אלכס והודא לוחמים הם מול כולם‪ ,‬הם‬
‫לוחמים נגד הגזענות‪ ,‬הדעות הקדומות ונגד שנאת החינם‪ ,‬הם שניהם רוצים לחיות חיים שקטים בלי אפליה‪ ,‬חיים שהם פרי דו‬
‫הקיום‪ ,‬צדקת המחיר הזו גדולה מאין כמוה‪.‬‬

‫לסיכום‪ ,‬המסר של הרומן מוצג שחור על גבי לבן לאורך כל הסיפור‪ ,‬המחבר כל כך רוצה לנסות את תפיסותיהם של שני הצדדים‪,‬‬
‫היהודים והערבים לגבי הצד השני‪.‬‬

‫ביקור הגברת הזקנה‪/‬דירנאמט‬

‫מערכה ראשונה‪:‬‬
‫תמונת הפתיחה – תחנת הרכבת‬
‫התמונה הראשונה של המחזה מתרחשת בתחנת הרכבת בעיירה גילן‪.‬‬
‫התחנה מוזנחת ועלובה‪ ,‬ארבעה אזרחים משועממים‪ ,‬מוזנחים ועלובים יושבים על ספסל ומלווים במבטיהם את הרכבות שחולפות‪.‬‬
‫מדבריהם אנו מבינים שבעבר העיירה גילן פרחה ושגשגה‪ ,‬אך כעת היא פשטה את הרגל ותושביה חיים בחוסר כל‪.‬‬
‫מדברי האזרחים עולה גם שכל העיירה מחכה כעת לביקורה של המיליארדרית קלייר זנחסיאן‪ ,‬הם מצפים שהיא תתרום מכספה‬
‫ותגאל אותם ממצבם הנואש‪.‬‬
‫את פניה של המיליארדרית הזקנה מתכוונים לקבל ראש העיר ‪,‬המורה ‪,‬הכומר ואיל – האיש שמועמד להיות ראש העיר הבא‬
‫ואהוב נעוריה של הזקנה‪ .‬הם מתכננים את טקס קבלת הפנים‪ :‬המקהלה תשיר‪ ,‬פעמון הכבאים יצלצל‪ ,‬המתעמלים יציגו בפניה‬
‫פירמידה‪ ,‬שתי נכדותיו של ראש העיר יגישו לה פרחים‪ ,‬נציגי העיר יישאו נאומים ואיל יעורר בה געגועים לעבר‪ .‬ראש העיר‬
‫שמתכנן את נאומו‪ ,‬מנסה לגייס פרטים חיוביים על עברה של קלייר‪.‬‬
‫ניסיונם המגוחך של תושבי העיירה להרשים את קלייר מלמדת על עליבותם ועל מצבם הכלכלי הנואש‪.‬‬

‫קלייר מגיעה‬
‫רכבת האקספרס עוצרת במפתיע בעיירה ומתוכה יורדת קלייר זנחסיאן‪ .‬מתברר שהיא משכה בשרשרת החירום של הרכבת‬
‫וגרמה לעצירתה‪ .‬מבקר הכרטיסים כועס מאוד על קלייר ומאיים עליה‪ ,‬אך לאחר שמתברר לו שאישה זו היא מיליארדרית‪,‬‬
‫ולאחר שהיא מציעה לו סכום כסף גדול‪ ,‬הוא משנה את גישתו ואפילו מציע לה שהרכבת תחכה לה עד סוף הביקור‪.‬‬
‫בגלל הופעתה המוקדמת של קלייר‪ ,‬קבלת הפנים לא מצליחה‪ .‬בשל רעש הרכבות לא שומעים את דבריו של ראש העיר ואת‬
‫שירת המקהלה‪ .‬מקבלי הפנים מנסים להרשים את קלייר‪ ,‬אך למעשה מתנהגים בצורה עלובה ומגוחכת‪.‬‬

‫‪96‬‬
‫איל משוחח עם קלייר ומנסה להעמיד פנים ששניהם לא השתנו‪ .‬אולם קלייר מטיחה את האמת בפניו ואומרת לו שהוא שמן ואפור‬
‫שיער וכי גם היא עצמה הזדקנה והשמינה‪.‬‬
‫קלייר הגיעה לעיירה יחד עם בעלה השביעי מובי‪ ,‬היא מובלת באפיריון שמקורו במוזיאון הלובר שבפאריס‪ .‬את האפיריון נושאים‬
‫שני גנגסטרים רובי וטובי שקלייר הצליחה להוציא‪ ,‬באמצעות כספה‪ ,‬מהכלא השמור ביותר בעולם‪ .‬וכן מתלווים אליה גם שני‬
‫גברים עיוורים קובי ולובי‪ .‬קלייר מביאה עמה גם ארון קבורה וכלוב שבו נמצא פנתר שחור‪.‬‬
‫קלייר ואיל מבקרים ביער קונרד – מקום שבו נהגו לבלות יחד בצעירותם‪ .‬משיחתם אנחנו מבינים שבעבר הם היו חברים‪ ,‬אך‬
‫איל עזב את קלייר כדי להתחתן עם מתילדה שלהוריה הייתה חנות‪ .‬קלייר הפכה להיות זונה‪ ,‬עד שזקן מיליונר ארמני התאהב בה‬
‫והתחתן אתה‪ .‬כאשר איל מנסה לנשק את ידה של קלייר‪ ,‬הוא מגלה שזו יד תותבת (קלייר נפצעה פעם בהתרסקות מטוס)‪.‬‬

‫הסעודה החגיגית במלון אפוסטל‬

‫ראש העיר נואם לכבודה של קלייר‪ ,‬אך דבריו מאוד לא מדויקים‪ :‬הוא אומר שהייתה זהובת שיער‪ ,‬למרות ששערה היה אדום‪,‬‬
‫הוא משבח את הישגיה בבית הספר‪ ,‬למרות שהייתה תלמידה גרועה‪ .‬הוא מדבר על מעשי הצדקה שעשתה (אומר שקנתה מכספה‬
‫תפוחי אדמה לאלמנה ענייה)‪ ,‬אך קלייר מתקנת אותו ואומרת שהיא גנבה את תפוחי האדמה ונתנה אותם לאלמנה‪ ,‬על מנת שתוכל‬
‫לשכב עם איל במיטתה‪.‬‬
‫קלייר מכריזה שהיא מוכנה להעניק לגילן מיליארד וכולם שמחים על כך מאוד‪ .‬אבל אז מעמידה לפניהם קלייר את התנאי שלה‬
‫למענק – היא רוצה לקנות תמורת כסף זה – צדק‪ ,‬כדי לתקן עיוות דין שנעשה בעבר‪ .‬לפני ‪ 45‬שנה‪ ,‬קלייר נכנסה להריון מאיל‪,‬‬
‫אך הוא סירב להכיר באבהותו‪ .‬הוא שיחד בבקבוק ברנדי שני עדים שנשבעו שבועת שקר שהם גם שכבו עם קלייר‪ .‬קלייר נאלצה‬
‫לעזוב את העיירה בבושת פנים‪ ,‬כשאנשי גילן צוחקים עליה‪ .‬התינוקת שלה מתה לאחר שנה‪ ,‬והיא הפכה לזונה‪ .‬לאחר שקלייר‬
‫התעשרה‪ ,‬היא הצליחה למצוא את שני העדים‪ ,‬ומשרתיה סרסו ועיוורו אותם‪ .‬קלייר מצאה גם את השופט והפכה אותו לרב‪-‬‬
‫המשרתים בביתה (היא שילמה לו שכר עצום והוא לא יכול היה לעמוד בפיתוי)‪.‬‬
‫כעת קלייר דורשת את תיקון העוול שנעשה – היא דורשת שתמורת המיליארד שתשלם לעיירה‪ ,‬יהרגו את איל‪ .‬קלייר רוצה‬
‫שייעשה צדק לפי אמות המוסר שלה‪.‬‬
‫ראש העיר‪ ,‬בשם בני העיירה דוחה מכל וכל את הצעתה של קלייר ואומר‪" :‬עדיין אין אנו פראי אדם‪ .‬אני דוחה את הצעתך בשם‬
‫העיר גילן‪ ,‬בשם האנושות‪ .‬מוטב שנשאר עניים משנתגאל (נזכה בגאולה) בדם אדם‪".‬‬
‫ובנוסח ההצגה‪" :‬אנחנו בכל זאת אירופה‪ .‬אנחנו לא ברברים‪ .‬מוטב להישאר עניים מאשר להפוך לרוצחים‪".‬‬
‫תגובתה של קלייר לדבריו‪" :‬אני אחכה"!‬
‫בשלב זה‪ ,‬נראה כי בני העיירה מתייצבים מאחורי ראש העיר בהתנגדותו להצעתה המעוותת של קלייר‪.‬‬
‫דבריו הופכים אירוניים‪ ,‬כאשר אנו נזכרים לאילו זוועות ומעשים ברבריים אחראית היתה אירופה בתקופת מלחמת העולם‬
‫השנייה‪.‬‬

‫‪97‬‬
 ‫אפיון הדמויות (מערכה ראשונה)‪:‬‬
‫קלייר זנחסיאן‬
‫פירוש השם מצרפתית הוא‪ :‬בהירה וצלולה ‪,‬בעלת יכולת לצפות את העתיד‪" .‬קלותו" הוא שמה של אלת הגורל מן המיתולוגיה‬
‫היוונית‪ ,‬שם המזכיר את שמה ובכך יוצר קונוטציה של אלה השולטת בגורלות אדם‪.‬‬
‫מדברי האזרחים עולה ש"ההיא" אישה שבנתה את עצמה‪ ,‬שהתחילה מאפס והגיעה לצמרת‪ .‬היא עושה מה שהיא רוצה ולא‬
‫מתחשבת בשום מוסכמות ונראה שהיא מפצה את עצמה על עברה‪ .‬היא מתאפיינת כשתלטנית כשהיא אומרת "אני תמיד מושכת‬
‫בחוטים" ומצטיירת כמי שרואה עצמה כאלוהים‪ .‬אל כולם היא מתייחסת כמו אל בובות שאמורות לספק את רצונותיה‪ .‬היא‬
‫מתנהלת כאילו העולם כולו שייך לה והיא יכולה לקנות הכול‪ ,‬גם בעלים‪ ,‬אותם היא מחליפה במהירות‪ ,‬תוך שהיא טוענת שכסף‬
‫לא חשוב בעיניה‪ .‬כשהיא מדברת על איל נחשפים רגשותיה‪ :‬רגישה‪ ,‬מתרפקת על עברה‪ ,‬השם שהמציא לה איל "חתולת בר‬
‫קטנה" ("חתלתולה פראית שלי")‪ ,‬מעיד על כך שהיא אנוכית ויצרית מאוד‪ ,‬זו גם הסיבה להחלפת הבעלים‪ .‬מהר מאוד מתברר‬
‫שהיא לא סובלת שקר והתחסדות ‪,‬מעדיפה לומר אמת בפנים‪ .‬היא אוהבת לזעזע את הסביבה בבוטות שלה‪ ,‬למשל בסיפור איבריה‬
‫המלאכותיים‪ ,‬היא בעלת חוש הומור ואירונית באופן שבו היא רומזת על סופו של איל‪ .‬למרות עושרה המופלג היא לא מתנשאת‬
‫אלא עממית בהתנהגותה‪ .‬היא מכירה היטב את טבע האדם ואת קצוות החברה‪ :‬אפיפיורים ונשיאים לצד נציגים מהעולם התחתון‪.‬‬
‫קלייר נבגדה על ידי אהובה בדרך אכזרית שהביאה אותה למכור את גופה על מנת לקיים את התינוקת שנולדה לה ומתה‪ .‬אחרי כל‬
‫זה היא כבר לא פנויה להרגיש דבר‪ .‬היא הפכה "מכונת צדק" לטענתה‪.‬‬
‫היא מעוררת חלחלה‪ ,‬כפי שאומר המורה‪ ,‬ויש בה כאילו היכולת לקבוע גורלות כמו אלה‪ .‬היא גם מתארת את עצמה כבת אלמוות‬
‫כשהיא טוענת "אותי אי אפשר להרוג"‪ .‬אפילו הפנתר השחור‪ ,‬אותו היא נושאת ממקום למקום מחזק את דמותה האלילית‪ ,‬שהרי‬
‫האלים המיתולוגיים היו מלווים בדרך כלל בחיה מקודשת כלשהי ‪.‬‬
‫דמותה מייצגת את הסיאוב החומרי‪ ,‬את "העושר המקנה כוח"‪ ,‬את הכוח הטמון בכסף‪ ,‬כשהטענה שלה היא שאין אדם שאי אפשר‬
‫לקנות אותו בכסף‪ .‬היא מייצגת את יצר הנקמנות‪ ,‬באמצעות השפלת בעליה כנקמה על זניחת הגבר שרצתה‪ .‬היא כמו מקובעת על‬
‫טקס הכלולות שנגזל ממנה בנעוריה‪.‬‬
‫היא מייצגת חייתיות ואכזריות – בתפיסת העולם המושתתת על "שן תחת שן"‪ .‬מייצגת את הקדמה‪ ,‬בהיותה עשויה כולה תותבות‬
‫וניתוחים פלסטיים ואחרים‪ .‬מייצגת את תופעת הצריכה והתאוותנות המאפיינת את המתעשרים החדשים‪ ,‬את הישירות והכנות –‬
‫למרות המלאכותיות שלה‪ ,‬היא תמיד אומרת את האמת הקשה והמרה בפנים באופן ישיר וכן‪ .‬ולבסוף‪ ,‬מייצגת עמדה כלפי החיים‪:‬‬
‫צדק‪ ,‬מוסר וערכים סובייקטיביים‪ .‬היא גילום קיצוני של עמדה כלפי החיים לפיה כסף הוא אלוהי האדם – הכסף קונה הכול‪.‬‬

‫איל‬

‫‪98‬‬
 ‫פירוש השם‪ :‬חולה‪ ,‬ואכן הוא נעשה חולה וחסר אונים ‪,‬פסיבי ומוכן‪ ,‬בסופו של דבר‪ ,‬למות‪ ,‬כדי לקיים את הצדק‪ .‬בצרפתית‪,‬‬
‫"איל" משמעו "הוא"‪ ,‬וביצירה הוא אכן הופך לזר‪ ,‬ל"הוא" של העיירה‪.‬‬
‫הוא דמות עלובה ומגוחכת‪ .‬הוא חסר כבוד עצמי‪ ,‬מזדקן‪ ,‬מפסידן‪ ,‬שלא הצליח בכלום‪ ,‬לא בעסק‪ ,‬לא בחיי הנישואין ולא בגידול‬
‫הילדים‪ .‬הוא טיפש ורדוד ולא מסוגל להבין את מה שהיה לו עם קלייר בעבר‪ .‬השפה שלו היא אוסף קלישאות ריקות והוא תמיד‬
‫מכר את עצמו תמורת כסף‪ ,‬מה שהופך אותו לבזוי ביותר‪ .‬בעבר זנח את קלייר לטובת מתילדה בגלל כספה ובהווה מוכן לזייף‬
‫רגשות ולשקר בעניין עזיבתו את קלייר (כדי לאפשר לה להתקדם ולצאת מגילן)‪ .‬הוא חושב שיוכל לתמרן ולרמות את קלייר‪ ,‬וכך‬
‫מצטייר באירוניה – כמי שלא מבין כלל את כוונותיה למרות הרמזים הרבים שהיא מפזרת‪.‬‬
‫גם דמותו היא דמות ייצוגית – למעשה הוא אדם ככל אדם‪ ,‬שעשה טעות בצעירותו‪ ,‬פגע כמו שצעיר יכול ועלול לפגוע באהובתו‪.‬‬
‫איל הוא "כל אדם" נוסח גילן‪ :‬זעיר בורגני‪ ,‬חוטא קטן המעדיף‪ ,‬מעל לכל‪ ,‬חיי נוחות וביטחון כלכלי‪.‬‬
‫במערכה הראשונה הוא דומה בכל לשאר אנשי גילן‪ ,‬עד כדי כך‪ ,‬שהוא המועמד הטבעי שלהם לכהן כראש העיר הבא‪ .‬בעבר‬
‫הרחוק הוא התנער מאחריותו כלפי קלייר ותינוקה – "חטא נעורים"‪ ,‬שבהחלט אינו נתפס כפשע מזעזע במסגרת המוסר הבורגני‬
‫של גילן‪ ,‬מה גם שהתנערותו נבעה מרצונו לשאת לאישה את בעלת המכולת‪ .‬כללי המוסר הבורגני הכפול מאפשרים לבחור צעיר‬
‫"לעשות חיים"‪ ,‬אך בשלב מסוים מצפים ממנו "להסתדר בחיים" באופן תכליתי‪ .‬תפקידו במערכה הראשונה להוביל את מסע‬
‫השכנועים שבסופו קלייר תסכים לתרום מכספה על מנת לחלץ אץ תושבי גילן ממצוקתם הכלכלית הקשה‪.‬‬
‫במערכה זו קלייר מפזרת רמזים על מה שעתיד להתרחש‪:‬‬
‫"אני לא זקוקה לעיתונות בגילן‪ .‬אחר כך הם כבר יופיעו‪".‬‬ ‫‪.1‬‬
‫"תמיד תכננתי לבוא‪ .‬כל חיי‪ ,‬מאז שעזבתי את גילן‪".‬‬ ‫‪.2‬‬
‫לשוטר‪" :‬אין לי כוונה לעצור מישהו‪ .‬אבל אולי יהיה לעיר גילן צורך בך‪ .‬האם אתה עוצם עין לפעמים? מוטב‬ ‫‪.3‬‬
‫שתעצום שתי עיניים‪".‬‬
‫לכומר‪" :‬האם אתה נוהג לנחם את הגוססים? מבטיח גן עדן גם לאלה שנידונו למוות? אולי ינהיגו שוב את גזר דין‬ ‫‪.4‬‬
‫המוות שבוטל‪".‬‬
‫"הבאתי אתי ארון קבורה‪ .‬אולי יהיה לי צורך בו‪".‬‬ ‫‪.5‬‬
‫"אותי אי אפשר להרוג‪".‬‬ ‫‪.6‬‬
‫לרופא‪" :‬האם אתה כותב תעודות פטירה? אז קח בחשבון אפשרות של התקף לב פתאומי‪".‬‬ ‫‪.7‬‬
‫למתעמל‪" :‬האם כבר ניסית פעם לחנוק מישהו עם הכוח הזה שלך?"‬ ‫‪.8‬‬
‫"לי יש כסף‪ .‬הרבה כסף‪ .‬ואני נהייתי הגיהינום‪".‬‬ ‫‪.9‬‬
‫בסוף המערכה הראשונה היא אומרת‪" :‬אני אחכה"‪.‬‬ ‫‪.10‬‬

‫מערכה שנייה‪:‬‬

‫‪99‬‬
‫בסיום המערכה הקודמת תושבי גילן גילו התנגדות להצעתה של קלייר ואמרו שלא יתנו יד לפשע ולא יפגעו בערכי הצדק והמוסר‬
‫שלהם‪.‬‬
‫במערכה זו מתרחשים מספר אירועים שמעידים על כך שתושבי העיירה אינם מצליחים לעמוד בהבטחתם‪ .‬מערכה זו מהווה נקודת‬
‫מפנה לסיבוך שהתרחש במערכה הראשונה‪.‬‬

‫נסיונותיו של איל להציל את עצמו‪:‬‬

‫במערכה זו אנו רואים שינוי בהתנהגות התושבים‪ .‬מצד אחד הם מצהירים על נאמנותם לאיל‪" :‬אנו תומכים באיל שלנו כמו‬
‫סלע… אחרי הכל אתה האזרח הכי אהוב בעיר"‪ ,‬אך למעשה הם משנים את התנהגותם‪ .‬כולם עסוקים ברכישת דברי מותרות‪:‬‬
‫"בהקפה‪ .‬נא לרשום"‪ .‬הם קונים פריטים שקודם לכן לא הרשו לעצמם ומתחייבים לשלם מאוחר יותר‪.‬‬
‫גם הקורא וגם איל מבינים שחובות העיר גדלים והדרך היחידה לפרוע חובות אלו‪ ,‬היא באמצעות כספה של המיליארדרית הזקנה‪.‬‬
‫האזרחים קונים טבק‪ ,‬קוניאק‪ ,‬סיגריות משובחות וכן נעליים צהובות‪ .‬העובדה שכולם קונים נעליים צהובות מסמלת את התנהגות‬
‫העדר של התושבים‪ .‬הם נסחפים זה אחר זה‪.‬‬
‫גם נציגי העיר‪ ,‬שאמורים לייצג ערכים של חוק‪ ,‬צדק ומוסר ולתת דוגמא אישית‪ ,‬נסחפים למסע הקניות בזה אחר זה‪ .‬איל‪,‬‬
‫שחושש ממה שעלול להתרחש‪ ,‬פונה אל השוטר‪ ,‬ראש העיר והכומר במטרה לנסות להציל את עצמו‪.‬‬
‫השוטר – איל פונה אל מפקח המשטרה המייצג את שלטון החוק‪ .‬הוא דורש ממנו לעצור את קלייר שמסיתה את‬ ‫●‬
‫התושבים נגדו‪ .‬השוטר טוען שהצעתה של קלייר אינה רצינית ורק אם יהיה איום ישיר על חייו של איל הוא יוכל‬
‫לפעול‪ .‬איל מבחין שגם השוטר מתנהג כמו כולם – הוא רכש נעלים חדשות‪ ,‬התקין לו שן זהב ושותה בירה תוצרת‬
‫חוץ‪.‬‬
‫ראש העיר – האיש שהכריז על תמיכתו באיל וגינה את הצעתה של קלייר‪ .‬איל דורש ממנו את הגנת השלטונות‪ ,‬אך‬ ‫●‬
‫זה מציע לו לפנות למשטרה‪ .‬ראש העיר‪ ,‬המאשים את איל בכפיות טובה בכך שאינו מאמין בתושבי גילן‪ ,‬מתגלה‬
‫כאדם צבוע‪ .‬הוא מגנה את התנהגות איל כלפי קלייר ואומר שכבר אינו מתאים לשמש כראש העיר‪ .‬הוא נותן הוראה‬
‫לא לפרסם את הצעת קלייר בעיתונות ורוכש‪ ,‬כמו כולם‪ ,‬חפצים יקרים (טבק יקר‪ ,‬עניבת משי ונעליים חדשות)‪ ,‬כמו‬
‫כן הוא עושה תכניות לשיפור פני העיר‪.‬‬
‫הכומר – מייצג את הממסד הדתי‪ ,‬את ערכי החמלה והמוסר‪ .‬כשאיל פונה אל הכומר בבקשת עזרה‪ ,‬הכומר אומר לו‪:‬‬ ‫●‬
‫"אין לחשוש ממות הגוף – אלא רק ממות הנשמה"‪ .‬כלומר‪ ,‬הוא מציע לו להתרכז בחיי העולם הבא (רמז לכך שהוא‬
‫עומד למות)‪ .‬הכומר מנסה לשכנע את איל שפחדו נובע מכך שהוא בגד בקלייר ולכן הוא חושב שכולם גם בוגדים‪ .‬גם‬
‫הכומר מתגלה כאדם צבוע‪ ,‬שכן גם הוא רכש פעמון חדש לכנסיה‪ .‬רק בסיום דבריו מדבר הכומר בכנות ואומר‪:‬‬
‫"ברח‪ ,‬אנחנו חלשים… ברח‪ ,‬הפעמון מצלצל… בגילן‪ .‬פעמון הבגידה‪ .‬ברח‪ ,‬אל תעמיד אותנו בניסיון"‪.‬‬

‫‪100‬‬
 ‫בריחת הפנתר השחור‪ ,‬המצוד אחריו והריגתו‪:‬‬
‫הפנתר השחור‪ ,‬שקלייר הביאה איתה לעיירה‪ ,‬ברח מכלובו ובמצוד אחריו משתתפים כל תושבי העיירה‪ .‬בסופו של דבר הם‬
‫תופסים את הפנתר והורגים אותו בפתח חנותו של איל‪ .‬אירוע זה מרמז על מה שיקרה בהמשך‪ .‬כשם שכל אנשי העיר ערכו מצוד‬
‫אחרי הפנתר שברח‪ ,‬כך הם יערכו מצוד אחר איל (שכינויו בפי קלייר היה "פנתר שחור")‪ .‬בריחת הפנתר והריגתו מהווה רמז‬
‫למה שיקרה גם בהמשך‪.‬‬

‫ניסיון הבריחה של איל‬

‫איל מנסה לברוח על מנת להציל את חייו כפי שיעץ לו הכומר‪ .‬ניסיון זה נכשל מאחר והוא נחסם על ידי תושבי העיר שעמדו‬
‫סביבו בתחנה ומנעו ממנו לעלות לרכבת‪ .‬גם בסצנה זו מתגלה צביעותם של התושבים שאומרים לו שהם באו להיפרד ממנו‬
‫ומאיצים בו לעלות לרכבת‪ ,‬אך למעשה מקיפים אותו ומונעים ממנו להציל את חייו‪.‬‬
‫בסצנה זו רואים שגם תחנת הרכבת עברה שינוי‪ .‬התחנה כבר איננה כל כך עלובה כמו שהייתה בתחילת המחזה‪ .‬יש בה לוח‬
‫נסיעות חדש‪ ,‬כרזות ופרסומות לנופש ותרבות והמבנים שלה שוקמו‪ .‬ניתן לומר שמצבה של תחנת הרכבת מייצג את מצבם של‬
‫אנשי גילן‪.‬‬

‫ישיבת קלייר על מרפסת המלון‪:‬‬

‫בזמן שכל האירועים הנ"ל מתרחשים‪ ,‬קלייר יושבת במרפסת המלון ומנהלת את ענייניה בשקט ובשלווה‪ .‬היא משקיפה על העיר‬
‫ועל השינויים המתרחשים בה‪ .‬בין השאר היא מחליפה בעל כשמידי יום מגיעים למלון זרי קבורה שגם הם מרמזים על מותו‬
‫הקרוב של איל‪.‬‬

‫אפיון הדמויות (מערכה שנייה)‬

‫קלייר זנחסיאן‬
‫במערכה הזו מתחזקים מאפייני דמותה מן המערכה הראשונה‪ .‬היא נמצאת על המרפסת‪ ,‬גבוהה מכולם כמו אלה שמושכת בחוטים‪.‬‬
‫היא יודעת בוודאות כי תכניתה תצא אל הפועל‪ .‬תכונה נוספת שלה היא שאיפתה לנסות הכול בחיים ולהגשים את חלומותיה‪ ,‬ולכן‬
‫היא מתכוננת לחתונתה בכנסיית גילן‪ .‬במערכה זו נחשף יחסה למין הגברי – הם אובייקטים עבורה‪ ,‬היא מזלזלת בהם‬
‫וביכולותיהם‪ ,‬אין להם כל חשיבות בעיניה‪ .‬היא שואפת לשלוט בהם תמיד‪ ,‬אך מוקירה תודה למי שראוי‪.‬‬

‫איל‪:‬‬

‫‪101‬‬
 ‫איל עדיין לא תופס את חומרת המעשה שעשה ומצדיק את עצמו בכך שהיה צעיר ושכך היו נוהגים כולם‪ .‬הרגש האמיתי הראשון‬
‫שלו במחזה הוא רגש הפחד‪ ,‬כשהוא מבין סוף סוף את מצבו הנואש ואת העובדה שהוא לכוד‪ .‬זה גם המקום שהוא מעורר רחמים‪.‬‬
‫לא ניתן לומר שהוא הפך לאדם טוב יותר‪ ,‬אך דמותו‪ ,‬לראשונה‪ ,‬מעוררת הזדהות‪ .‬בפניותיו אל השוטר‪ ,‬ראש העיר והכומר‪,‬‬
‫ובניסיון הבריחה שלו‪ ,‬איל מנסה לפעול לשנות את גורלו ולהימלט מפניו‪ .‬אך ללא הצלחה‪.‬‬
‫מצבו של איל מעוצב בהקבלה לפנתר השחור שברח וניצוד לאחר מרדף של אנשי העיר‪ .‬הפנתר נורה בפתח חנותו וזהו רמז‬
‫מטרים לסופו המר‪.‬‬

‫הרמזים המטרימים‪:‬‬
‫רובים ואקדחים – אלה שכוונו כלפי הפנתר השחור והרגוהו‪ ,‬יכוונו כלפי איל כי יש ביניהם הקבלה‪ .‬הפנתר נורה‬ ‫●‬
‫בפתח חנותו של איל – רמז מטרים לסופו המר של איל עצמו‪.‬‬
‫נשות העיר שאומרות על בעלה השחקן של קלייר כי הוא שיחק בתפקיד של כומר וצייד – זה רמז מטרים לכך שגם‬ ‫●‬
‫הכומר יצטרף ל"ציד" אחר איל‪.‬‬
‫"עם כסף אפשר להשיג הכול" אומר אזרח‪ ,‬מה שרומז על הצלחת התוכנית של קלייר‪ .‬האזרחים קונים את כל מה‬ ‫●‬
‫שחפצה נפשם‪ ,‬ואילו קלייר המעוורת אותם‪ ,‬יודעת כי גם היא תקנה את חייו של איל – נקמה על מעשהו בעבר‪.‬‬
‫הסצנה שבה האזרחים מקיפים את איל בתחנת הרכבת היא רמז מטרים לסצנת הרצח ההמוני שתתרחש בהמשך‪ .‬זהו‬ ‫●‬
‫ביטוי עז לצביעות ההמון תאב הכסף‪ ,‬המוכן להתנער ממחויבותו המוסרית לחיי אדם ולקיום משפט צדק‪.‬‬

‫המוטיבים‪:‬‬
‫הדייג – שני העיוורים עוברים עם חכות דייג כסמל לכך שקלייר יושבת במרפסת המלון ודגה את אנשי העיר עם‬ ‫●‬
‫פיתיון הכסף‪.‬‬
‫הצייד – מסמל רצח‪.‬‬ ‫●‬
‫הצבע הצהוב – הנעליים הצהובות והזהב הם סמל מובהק לתאוות הבצע של אנשי העיר ורכישת הנעלים היא סמל‬ ‫●‬
‫לעדריות ולהתפתות כולם אחר הכסף‪.‬‬

‫מערכה שלישית‪:‬‬
‫ביקור משלחת נציגי העיר אצל קלייר באסם של פטרס‬
‫אחרי חתונתה של קלייר‪ ,‬מגיעים הרופא והמורה לקלייר ומנסים לשכנע אותה לבטל את תכניתה לרצוח את איל ולנסות תכנית‬
‫אחרת‪ .‬כשהם אומרים לה כי העיר שקועה בחובות‪ ,‬היא אומרת להם שהם יודעים בדיוק מה לעשות‪ .‬הם מספרים לה שהם חיים‬
‫כבר ‪ 29‬שנים בעוני ובדלות‪ ,‬ולמרות שיכולים היו לחיות במקום אחר‪ ,‬הם שמרו על נאמנותם לעיר ולא עזבו אותה‪ .‬הם מציעים‬

‫‪102‬‬
‫לקלייר לקנות את המפעלים של העיר וכך‪ ,‬במקום לבזבז סתם את המיליארד‪ ,‬לזכות ברווחים‪ .‬קלייר בתשובה אומרת להם שהיא‬
‫כבר קנתה את כל מפעלי העיר ובתיה וכי המצוקה הכלכלית של העיר היא חלק מתוכנית הנקמה שלה‪.‬‬
‫הרופא והמורה מנסים להחמיא לקלייר ולפנות לרגשותיה ומצפונה ואומרים לה‪" :‬את אישה אוהבת… אנו מבינים אותך היטב…‬
‫עזרי לאנשים חלשים"‪ ,‬אך קלייר משיבה שרגשות אנושיים הם עניין למיליונרים רגילים‪ .‬עם כוח פיננסי כמו שלה ניתן לשנות‬
‫סדרי עולם‪ .‬קלייר אומרת‪" :‬העולם הפך אותי לזונה ואני אהפוך אותו לבית זונות‪ .‬גילן תמורת רצח – שגשוג תמורת גוויה"‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬כשם שהם הפכו אותה לזונה המוכרת את גופה‪ ,‬היא תגרום להם למכור את ערכיהם תמורת כסף‪.‬‬
‫תשובתה של קלייר היא חד משמעית‪ ,‬תושבי גילן מבינים שאין להם ברירה‪ .‬כדי להשתיק את מצפונם יהיה עליהם לראות באיל‬
‫פושע‪ ,‬שלמען הצדק צריך להוציא אותו מתוכם‪.‬‬

‫ההתרחשויות בחנותו של איל‬

‫איל נמצא למעלה בחדרו ולא מתערב במה שמתרחש בחנות‪ .‬המורה מגיע לחנות ושותה לשכרה‪ .‬בחסות השיכרון הוא אוזר אומץ‬
‫לומר את האמת‪ .‬המורה אומר לגברת איל שהיא צריכה להתבייש על בגידתה בבעלה‪ ,‬שהפורענות הולכת וקרבה וכי דברים‬
‫זוועתיים עומדים להתרחש בגילן‪.‬‬
‫בזמן שהמורה מדבר בפני העיתונאים‪ ,‬מנסים כל תושבי גילן להשתיקו‪ ,‬כולל איל עצמו‪ .‬המורה מנסה לשכנע את איל להיאבק על‬
‫חייו‪ ,‬ליצור קשר עם העיתונות ואומר‪" :‬איזה מין בני אדם אנחנו? המיליארד ההוא שורף את לבותינו‪ ".‬המורה אומר שהניסיון‬
‫שהם עומדים בו גדול מדי והוא חושש שגם הוא יהיה שותף לפשע‪" :‬אני חש שלאט לאט גם אני נהפך לרוצח"‪.‬‬
‫בתגובה לדבריו של המורה‪ ,‬איל מודה לראשונה בטעותו ובחטאו‪" :‬אני עשיתי את קלרה למה שהיא‪ ,‬ואת עצמי עשיתי למה שאני‬
‫– חנווני מזוהם"‪.‬‬
‫במערכה זו מצבו של איל ומעמדו בעיר מתדרדרים עוד יותר‪ .‬ביתו אינו מקלט עבורו‪ ,‬משפחתו בגדה בו‪ ,‬אשתו שיקמה את‬
‫החנות‪ ,‬התכוננה לקנות את תמונת דיוקנו מהצייר כדי שזו תשמש לה מזכרת וקנתה מעיל פרווה יקר‪ .‬בנו קנה מכונית ובתו החלה‬
‫בלימודי טניס‪ ,‬אנגלית וצרפתית‪ .‬כולם ללא יוצא מן הכלל נחושים לשתף פעולה וסבורים כי איל פושע שדינו מוות‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬מבחינה מוסרית נמצא איל במקום טוב יותר כי הוא עובר את שלב ההיוודעות ומתחיל לקחת אחריות לחטאו‪ ,‬למעשיו‬
‫מן העבר‪.‬‬

‫הופעת ראש העיר בחנות‬

‫‪103‬‬
 ‫ראש העיר מגיע עם רובה טעון‪ .‬הוא מודיע לאיל כי בערב תתקיים אסיפת עם במלון האפוסטל‪ .‬באסיפה זו ידונו בעניינו של איל‪.‬‬
‫ראש העיר רומז לאיל שייתכן ש"יעשו שגיאה"‪ ,‬כלומר‪ ,‬יחליטו שיש לרצוח אותו‪ ,‬ולכן הוא מציע לאיל להתאבד מתוך נאמנות‬
‫לכלל‪ ,‬כדי שמצפונם של אנשי גילן יהיה נקי‪.‬‬
‫איל דוחה את הצעתו של ראש העיר‪ .‬הוא אמנם מוכן לקבל עליו כל מה שיוחלט באסיפה ואומר‪" :‬אני לא מתנגד‪ ,‬אבל לא אוכל‬
‫לפעול במקומכם"‪ .‬בכך שהוא מסרב להתאבד‪ ,‬הוא בעצם נוקם בבני עירו על הסבל הרב שגרמו לו‪ .‬הוא לא מוכן להיות זה שינקה‬
‫את מצפונם‪ .‬יחד עם זאת אמירתו זו מעידה על השינוי שחל בו‪ .‬הוא אינו מתכוון להתנגד לפסק הדין כי הוא מכיר באשמתו‪.‬‬

‫הנסיעה האחרונה‬
‫איל נוסע עם בני משפחתו במכונית החדשה שקנה בנו‪ .‬הנסיעה של איל בחברת בני משפחתו נראית תמונה מאושרת של משפחה‬
‫היוצאת לטבע בשעת שקיעה‪ ,‬אלא שהשקיעה מסמלת גם את סוף חייו של איל‪ .‬המכונית ומעיל הפרווה נקנו במחיר חייו‪ .‬בני‬
‫משפחתו הם אלו שחתמו על גזר דינו והוא בדרך לביצוע גזר הדין‪ .‬איל לא רוצה שבנו ייסע מהר‪ ,‬הוא רוצה להתבונן בסביבה‪,‬‬
‫בעיר שבה חי כמעט שבעים שנה‪ .‬הוא רואה את השגשוג הכלכלי המביא לאושר "בכל מקום צחוק של ילדים וזוגות נאהבים"‪,‬‬
‫אלא שמראית עין מאושרת זו נקנתה בדמו‪.‬‬

‫קלייר ואיל ביער קונרד‬

‫איל מבקש שיורידו אותו ביער קונרד‪ ,‬כדי שמשם הוא ילך לאסיפה‪ .‬ליער מגיעה גם קלייר עם בני לווייתה‪ .‬במפגש ביניהם איל‬
‫מתעניין בפעם הראשונה בילד שנולד להם‪ .‬הוא מבקש לדעת פרטים ספציפיים על הילד שנולד‪ .‬קלייר אינה זוכרת במדויק פרטים‬
‫אודות הבת שמתה‪ .‬היא מכנה אותה "היצור" ומנסה להחליף את נושא השיחה‪ ,‬היא מתגלה כחסרת רגשות‪ .‬קלייר מתוודה בפני‬
‫איל על אהבתה הרבה אליו שהפכה להיות לדבר מרושע‪" :‬אהבתך מתה לפני שנים רבות‪ ,‬אהבתי שלי לא יכלה למות‪ ,‬וגם לחיות‬
‫לא יכלה‪ ,‬היא הפכה להיות משהו מרושע כמוני"‪.‬‬

‫אסיפת העם במלון האפוסטל‬

‫כל אנשי גילן מתאספים בבגדים חגיגיים במלון האפוסטל‪ ,‬באותו מקום שבו קלייר תבעה את עשיית הצדק והענשת איל‪ .‬כעת‪,‬‬
‫במהלך האסיפה‪ ,‬מקיימים התושבים את דרישתה והצדק שביקשה נקנה תמורת כסף‪.‬‬
‫את האסיפה פותח ראש העיר שמודיע על כך שהם מתכנסים על מנת לקבל את המענק של קלייר‪ .‬המורה‪ ,‬שקודם לכן אמר את‬
‫האמת הקשה והביע את התנגדותו לכל מה שקורה‪ ,‬מדבר עכשיו בשם המוסר והצדק כדי להצדיק את קבלת הכסף‪ .‬הוא אומר על‬
‫קלייר‪" :‬תמורת המיליארד שלה היא רוצה בצדק‪ ,‬היא רוצה שקהילתנו תהפוך לקהילה ישרה ורודפת צדק"‪ .‬דבריו הצבועים של‬
‫המורה‪ ,‬הזוכים למחיאות כפיים‪ ,‬שכנעו גם את כתב הרדיו שאמר שנאומו של המורה מוכיח על גדלות מוסרית‪.‬‬

‫‪104‬‬
 ‫ראש העיר פונה אל נציגי הציבור‪ ,‬מזכיר את המיליארד שקלייר הציעה להם‪ ,‬ושואל האם יש להם שאלות לגבי מענק זה‪ .‬המילה‬
‫"שתיקה" חוזרת פעמים רבות בסצנה זאת – מה שמוכיח את קשר השתיקה‪ ,‬את העובדה שכולם בעצם שותפים לרצח‪ .‬גם איל‬
‫עצמו שותף לקשר השתיקה‪ ,‬הוא אינו מנצל את נוכחות אנשי התקשורת כדי להציל את עצמו‪.‬‬
‫בהצבעה כולם מצביעים פה אחד וחוזרים אחרי דברי ראש העיר‪" :‬קבלת המענק אושרה פה אחד‪ ,‬לא למען הממון… אלא למען‬
‫הצדק… ולמען המצפון"‪ .‬החזרה על דברי המנהיג‪ ,‬האווירה החגיגית והשימוש במילים גבוהות‪ ,‬מזכירים פולחן דתי והדבר מבטא‬
‫את הרעיון שהכסף הוא הפולחן‪ .‬בעולם המודרני כולם סוגדים לכסף כמו שסוגדים לאל‪.‬‬

‫טקס הרצח‬
‫איל מוצא להורג כאשר העיתונאים ואנשי התקשורת לא נמצאים במקום‪ ,‬כי הם הוזמנו לכיבוד קל‪ .‬אנשי גילן יוצרים שני טורים‬
‫ואיל נשלח בין שני טורים אלו‪ ,‬שבראשם עומד המתעמל‪ .‬לאט לאט נסגר השביל על איל‪ .‬הוא נרמס על ידי ההמון ונחנק כנראה‬
‫על ידי המתעמל‪.‬‬
‫להבדיל מן הטרגדיה היוונית הקלאסית‪ ,‬הרצח מבוצע על הבמה במטרה לזעזע את הקהל ולעורר אותו לביקורת כלפי החברה‬
‫ההרסנית‪ ,‬חסרת המוסר והערכים‪.‬‬
‫כל הרמזים שהופיעו בתחילת המחזה מתקיימים כעת‪:‬‬
‫המתעמל – חונק את איל‪.‬‬ ‫●‬
‫הכומר – מנחם את איל לפני רציחתו (מציע לו סיגריה אחרונה)‪.‬‬ ‫●‬
‫הרופא – מודיע לעיתונות שאיל מת משבץ‪.‬‬ ‫●‬
‫השוטר – לא מגיב‪ ,‬כלומר‪ ,‬עוצם את עיניו‪ ,‬כפי שקלייר ביקשה שיעשה‪.‬‬ ‫●‬
‫בסיום התמונה‪ ,‬קלייר מעניקה את המיליארד לתושבים תמורת ביצוע הרצח‪ .‬היא אומרת‪" :‬הנה ההמחאה"‪.‬‬

‫תמונת הסיום בתחנת הרכבת ושירת המקהלה‬

‫המחזה מתחיל ומסתיים בתחנת הרכבת‪ .‬יש כאן סגירה של מעגל‪ .‬בפתיחת המחזה תחנת הרכבת הייתה עלובה ומוזנחת‪ ,‬ואילו‬
‫עתה היא משופצת ומקושטת והעיר מודרנית ועשירה‪ .‬המצב הכלכלי המשופר בא לידי ביטוי גם בבגדים המהודרים שהתושבים‬
‫לובשים‪.‬‬
‫בתמונה זו מופיעות שתי מקהלות השרות שיר הלל לכסף‪ .‬הן שרות על כך שהעוני הוא הנורא שבפגעי האדם‪ ,‬הוא הגורם‬
‫להשפלתו‪ .‬ואילו הכסף מאפשר לאדם לחיות ברווחה‪ :‬להתלבש כראוי‪ ,‬לאכול‪ ,‬לרכוש דעת ותרבות ועוד‪ .‬זהו כמובן רמז‬
‫להתרחשויות האחרונות בגילן‪ .‬המקהלה מסיימת את דבריה בשיר תפילה לאל‪ ,‬שישמור על העיר שלא תידרדר שוב לימי העוני‬
‫החשוכים‪ ,‬על מנת שיוכלו להתענג על כל הטוב שניתן להם‪.‬‬

‫‪105‬‬
 ‫דירנמט עצמו מדמה את המקהלה למקהלה בטרגדיה היוונית‪ .‬בטרגדיה היוונית‪ ,‬הישועה באה לעיר לאחר תיקון המעוות‪ ,‬סילוק‬
‫החטא‪ .‬ואילו כאן החטא הוא המשחרר מן המגיפה ומביא את הרווחה‪ .‬זוהי פרודיה על המקהלה של סופוקלס‪.‬‬
‫בני העיר שמחים על כך שהגורל הטוב שינה את מצבם‪ .‬בהמשך הם נפרדים מקלייר כמו מאלה שהיטיבה עמם‪ ,‬הם מתעלמים מכך‬
‫שהם עצמם עשו מעשה לשינוי "הגורל"‪ ,‬שדבר לא בא מלמעלה‪.‬‬
‫בני העיר מתפללים שהאל ישמור על רמת החיים שלהם‪ .‬רמת החיים מצטיירת כערך מקודש‪ .‬תקוותם לשלום ולחירות מצטיירת‬
‫כאירונית על רקע פגיעתם בשלומו של איל‪ ,‬והויתור על ערכיהם וחירותם בהיכנעם לקלייר ולממון‪ .‬דברי המקהלה מסתיימים‬
‫במה שהוא העיקר בעיניהם‪" :‬טוב נתענג בגילה‪".‬‬
‫בהסבר שלפני דברי המקהלה מדמה אותם דירמנט ל"ספינה פגועה‪ ,‬הנישאת למרחקים‪ ,‬משגרת אותות אחרונים"‪ .‬כלומר‪ ,‬החטא‬
‫לא יכול להביא לרווחה אמיתית‪ .‬כמו בטרגדיה היוונית‪ ,‬זהו הניגוד האירוני בין המקהלה החושבת שהכול בא על מקומו בשלום‪,‬‬
‫לבין הנורא מכל שעתיד להתרחש‪ ,‬הפגיעה קיימת והמקהלה נמצאת על ספינה ששוקעת‪ .‬הסדר לא שב על כנו‪.‬‬

‫המוטיבים‬
‫מוטיב השתיקה – ראש העיר מבקש מאיל שישתוק‪ ,‬לאורך המחזה ובעיקר במשפט עצמו כולם שותקים‪ .‬השתיקה מאשרת את‬
‫הצביעות ואת ההתחמקות מהאמת האכזרית ומן האחריות‪.‬‬
‫מוטיב הדיבור הכפול – משקף את ההיסחפות של אנשי העיר אחרי ההחלטה לנטוש את איל‪ .‬במרדף אחרי איל בתחנת הרכבת‪,‬‬
‫כולם חוזרים זה על דברי זה‪ .‬את שיטת הדיבור הכפול רכשו בני העיר משני משרתיה העיוורים של קלייר‪ .‬הדיבור הכפול מסמל‬
‫את ההליכה כעדר עיוור אחרי הכסף והכוח‪ .‬הדיבור הכפול מבטל את אפשרות המחשבה החופשית או ההתבוננות הנקייה‬
‫מהשפעות של אחרים‪ .‬כולם כרוכים זה בזה‪ ,‬וכשהשחיתות והאכזריות חודרים לעיירה‪ ,‬כולם נדבקים בהן‪.‬‬

‫אפיון הדמויות (מערכה שלישית)‬

‫קלייר‬
‫הממון מקנה לקלייר כוח עצום‪ ,‬והיא מצטיירת כאלת הגורל הכול יכולה‪ .‬קלייר מצטיירת כשיא השחיתות וחוסר המוסריות –‬
‫היא קונה רצח של אדם וגורמת להשחתה מוסרית של עיירה שלמה‪ .‬היא מזלזלת בחוקים ובנורמות‪ ,‬לדוגמה‪ :‬עצירת הרכבת‬
‫באמצעות פעמון החירום‪ .‬היא גם מזלזלת במוסד המשפחה‪ :‬מחליפה בעלים‪.‬‬
‫אולם בניגוד לאנשי העיר‪ ,‬קלייר לא מזויפת‪ .‬היא לא מעמידה פנים שהיא מתרגשת לראות שוב את עיירת הולדתה‪ ,‬אלא אומרת‬
‫ברדתה מן הרכבת‪ :‬אני מזהה את המקום העלוב‪ .‬קלייר יורדת מהרכבת לפני שבני העיר הספיקו לארגן את קבלת הפנים‪ ,‬היא‬
‫חושפת אותם כפי שהם‪ .‬גם בהמשך היא תמשיך לקלף מהם את הקליפות ותחשוף את מהותם האמיתית‪ .‬קלייר אינה משחיתה את‬
‫אנשי העיר‪ ,‬היא חושפת משהו שהיה קיים בהם‪ .‬היא משתעשעת באיל‪ ,‬מזכירה את העבר‪ ,‬אך אינה מאפשרת לו להעמיד פנים‬
‫כאילו הכול נשאר כמו בעבר‪ :‬היא אומרת לאיל שהוא לא נשאר פנתר שחור‪ ,‬אלא הוא שמן‪ ,‬אפור שיער ושותה יותר מדי‪.‬‬

‫‪106‬‬
 ‫גם לגבי עצמה היא כנה בצורה אכזרית‪ :‬היא אומרת שגם היא הזדקנה ושמנה‪ ,‬מציינת שאבדה את רגלה השמאלית ומראה את‬
‫התותבת‪ .‬כאשר איל והיא נמצאים ביער קונרד‪ ,‬אחד מהמקומות שבהם נהגו להיפגש ולאהוב בעבר‪ ,‬איל מנשק את ידה ואומר שזו‬
‫אותה יד קרירה וצחורה‪ ,‬אבל קלייר מנתצת את הזיוף באומרה שהיד היא תותבת משנהב‪.‬‬
‫כאשר ראש העיר נואם ומנסה ליפות את העבר‪ ,‬היא מתקנת אותו‪ .‬ראש העיר משבח את הבניינים החשובים שבנה אביה‪ ,‬אך‬
‫קלייר אומרת שאביה בנה את המשתנה הציבורית‪ ,‬והיא עצמה נהגה לשבת על הגג ולירוק למטה‪ .‬כשראש העיר מציג אותה כמי‬
‫שעושה מעשי צדקה‪ ,‬קלייר מבהירה שלא פעלה מטוב לב‪ ,‬אלא גנבה תפוחי אדמה עבור האלמנה‪ ,‬כדי שתרשה לה לשכב עם איל‬
‫במיטה שלה‪.‬‬
‫קלייר רומזת על כוונתה להרוג את איל כבר מההתחלה‪ ,‬בכך שהיא אומרת לשוטר שיצטרך לעצום שתי עיניים‪ ,‬שואלת את‬
‫הכומר אם הוא מנחם את הנידונים למוות ואת המתעמל אם הוא ניסה לחנוק מישהו‪ .‬אולם אנשי העיר לא מבינים שזו אמת‪,‬‬
‫דבריה נתפסים כבדיחה‪ :‬איל מתפקע מצחוק‪ ,‬ואנשי העיר רואים בכך התנהגות מוזרה של מיליונרית‪.‬‬
‫בהמשך מתברר שקלייר מאפשרת לאנשי העיר לקבל את פניה כמושיעה‪ ,‬אבל היא זו שהרסה את מקורות הפרנסה של העיירה‪,‬‬
‫כדי לנקום על העבר‪ .‬בזמן הארוחה החגיגית שלפני ההכרזה‪ ,‬קלייר מבהירה שהיא לא שכחה את העבר‪ .‬הארוחה הופכת למשפט‪.‬‬
‫ניתן לראות את כוחה העצום בכך שהיא השיגה את שני האנשים שהעידו נגדה עדות שקר‪ ,‬למרות שהם היו בארצות רחוקות‪ .‬היא‬
‫סרסה ועיוורה אותם‪ ,‬והפכה אותם ואת השופט למשרתים שלה‪ .‬קלייר מבהירה שגם איל לא יצליח להימלט מידה‪ .‬איל מנסה‬
‫להתחמק מאחריות‪ ,‬אבל קלייר אומרת לו שהוא אחראי למה שקרה לה‪ :‬איל בחר את דרכו בחיים‪ ,‬אבל כפה עליה את דרכה‪ .‬כעת‬
‫היא דורשת לתקן עוול זה‪.‬‬
‫כאשר ראש העיר מסרב להצעתה לרצוח את איל תמורת תרומה של מיליארד‪ ,‬קלייר אינה מתרגשת‪ .‬היא בוטחת בכוחה ויודעת‬
‫שאנשי העיר חלשים מבחינה מוסרית‪ ,‬לכן היא עונה‪" :‬אני אחכה"‪.‬‬
‫קלייר זוכרת את הבוז והצחוק של אנשי גילן‪ ,‬שליוו אותה כאשר נאלצה לעזוב את העיר‪ .‬נקמתה אינה רק באיל‪ ,‬שהרי יכלה‬
‫להרוג אותו בעצמה‪ ,‬קלייר מכריחה את אנשי העיר להרוג אותו בעצמם‪ ,‬כדי לחשוף את חוסר המוסריות שלהם וללעוג להם‪.‬‬
‫כאשר המורה והרופא באים כדי לנסות לשנות את דעתה הם מדגישים שהם בעלי עקרונות‪ ,‬אבל קלייר שואלת אותם ישירות‪:‬‬
‫"אתם שקועים בחובות?" "למרות העקרונות" קלייר מראה להם שהעקרונות שלהם לא שווים הרבה‪ ,‬שהרי החובות שלהם‬
‫מראים שהם מוכנים לקבל את השליטה שלה‪.‬‬
‫קלייר בוטחת בכוחה‪" :‬עכשיו אני מתנה את התנאים‪ ,‬אני המנהלת את העסק‪ ".‬היא מזלזלת בערכי המוסר של העיר ומרגישה מעל‬
‫למוסר‪" :‬רגשות אנושיים נאצלים הם עניין למיליונרים רגילים‪ ,‬עם כוח פיננסי כמו שלי ניתן לשנות סדרי עולם‪ ".‬כספה של‬
‫קלייר נותן לה כוח להחליט מהו הצדק ולהכריח את אנשי העיר לקיים אותו‪.‬‬
‫לאחר שאיל נרצח‪ ,‬קלייר מבקשת לראות את פניו ואומרת שהוא שוב נראה כפי שנראה פעם‪ ,‬המוות טיהר אותו בעיניה ממעשה‬
‫הבגידה‪.‬‬
‫אחר כך קלייר מקיימת את דבריה ונותנת המחאה לראש העיר‪.‬‬

‫‪107‬‬
 ‫איל‬
‫דמותו של איל היא דמות שעוברת שינוי במהלך המחזה‪ ,‬הן מבחינת מעמדו והן מבחינת עמדתו המוסרית‪ .‬איל הופך מאדם מכובד‬
‫ואהוד בקרב בני עירו לאדם שנוא ונרדף‪ .‬בנוסף‪ ,‬הוא גם הופך מאדם לא מוסרי‪ ,‬לבעל הבנה מוסרית המוכן לשלם על חטאיו‪.‬‬
‫בתחילת המחזה איל בוטח בעצמו‪ ,‬הוא אדם מכובד המיועד להיות ראש העיר הבא‪ .‬הוא היה בעל חנות מכולת ומעמדו הכלכלי‬
‫היה טוב עד השפל הכלכלי‪ .‬גם מצבו המשפחתי טוב‪ :‬יש לו אישה וילדים – משפחה אוהבת‪.‬‬
‫בעבר איל פעל מתוך אינטרסנטיות‪ .‬הוא זנח את אהובתו קלייר למען מתילדה‪ ,‬בתו של החנווני‪ ,‬מפני שרצה להבטיח את עתידו‬
‫הכלכלי‪ .‬הוא נהג בחוסר מוסריות כאשר נודע לו שקלייר הרה‪ ,‬הוא הביא עדי שקר שיעידו שגם הם שכבו עמה וכך התנער‬
‫מהאבהות‪ .‬הוא לא עזר לקלייר כאשר נאלצה לעזוב את העיירה כשהיא הרה‪ ,‬ואנשי העיירה צחקו עליה‪ .‬האטימות המוסרית של‬
‫איל הייתה רבה כל כך‪ ,‬עד שהוא מתעלם לגמרי מהעוול שעשה לה‪.‬‬
‫כאשר קלייר מגיעה לביקור‪ ,‬הוא בטוח שעדיין יש לו שליטה עליה‪ ,‬והיא תיכנע לקסמיו‪ .‬הוא מנסה לשחזר את העבר וקורא לה‬
‫בכינויי חיבה – "חתולת בר קטנה שלי"‪ ,‬אך הוא לא עושה זאת מתוך חיבה אמיתית‪ .‬מטרתו היחידה היא לשכנע אותה לתרום‬
‫למען העיר‪ .‬איל בטוח בהצלחתו‪" :‬היא אצלי בכיס" ‪.‬‬
‫כאשר עולה סיפור העבר האפל‪ ,‬איל מסרב לקחת אחריות ואומר‪" :‬החיים הפרידו בינינו‪ ,‬רק החיים‪ ".‬מאוחר יותר הוא מודה‬
‫שחטא‪ ,‬אך אומר שכולם חוטאים‪ .‬לאחר שקלייר מכריזה על רצונה במותו‪ ,‬איל לא חושב שהיא תצליח‪ .‬הוא בוטח במשפחתו‬
‫ובאנשי העיר‪ .‬גם כאשר בני ביתו נמנעים לשבת לאכול איתו‪ ,‬הוא מקבל את הסבריהם ואפילו נרגש כשהוא חושב על המאמץ‬
‫שהם עושים כדי להשיג עבודה‪.‬‬
‫כאשר אזרחי העיר קונים אצלו מצרכים יקרים‪ ,‬הוא מתפלא במקצת‪ ,‬אך עדיין בטוח בתמיכתם בו ונזכר בהתרגשות ברגע שבו כל‬
‫אנשי גילן תמכו בו ודחו את הצעתה של קלייר‪ .‬רק כשהוא מגלה שכולם נועלים נעליים צהובות חדשות הוא מבין שאנשי העיר‬
‫אינם איתו‪ ,‬אלא נגדו‪.‬‬
‫בשלב הבא פונה איל לעזרה אל בעלי המשרות‪ .‬אם בהתחלה‪ ,‬בזמן קבלת הפנים‪ ,‬הוא היה אחד מהם‪ ,‬חלק מהדמויות‬
‫המזויפות והצבועות‪ ,‬המיועד להיות ראש העיר הבא‪ ,‬הרי שכאן איל הופך להיות האזרח הקטן המחזר על פתחיהם ונתקל‬
‫באטימות‪ ,‬אלא שמצבו חמור במיוחד מפני שהוא מתחנן על חייו‪.‬‬
‫איל אומר את האמת בדבר הכוונה לרצוח אותו ומנסה להוכיח זאת‪ ,‬אולם בעלי המשרות מעמידים פנים ואומרים שדבריו מוזרים‬
‫והוא שיכור ובעל הזיות‪ .‬כשאיל מנסה לברוח‪ ,‬הוא מבטא את פחדיו בקול‪" :‬למה אתם מקיפים אותי? אתם רוצים לעצור בעדי"‪.‬‬
‫וכשהרכבת עוזבת ואנשי גילן עוזבים הוא מבין שאין מוצא ואומר בקול‪" :‬אני אבוד!"‬
‫בהמשך איל כבר לא רוצה לברוח‪ .‬במערכה השלישית איל עושה חשבון נפש ארוך‪ ,‬שעליו מעידים קולות צעדיו‪ .‬חשבון הנפש‬
‫הוביל אותו להכרה שאין לו זכות להיאבק ועליו לשאת בעונש‪.‬‬

‫‪108‬‬
‫בשל כך איל משתיק את המורה שרוצה לספר את האמת לעיתונות ומוכן להצטלם בפוזות לפי רצון העיתונאים‪ :‬פוזת הגרזן ופוזת‬
‫המשפחה המאושרת‪ .‬הוא עוזר לרמות את העיתונות בכדי שיוכל לשאת בעונש‪ .‬איל מכיר באשמתו ומוכן לשאת באחריות‪" :‬אני‬
‫עשיתי את קלרה למה שהיא‪ ,‬את עצמי עשיתי למה שאני – חנווני מזוהם"‪ .‬הוא מגיע לתובנה שפשע כלפי אהובתו מן העבר‬
‫ומודע לצדק שבעונש שלו‪ .‬נקמתו בעיר היא סירובו להתאבד‪ .‬הוא לא מוכן להקל עליהם ורוצה שילמדו לקחת גם הם אחריות על‬
‫מעשיהם ‪.‬‬
‫במפגש עם קלייר ביער יש נימה של קרבה וכנות‪ .‬איל מתעניין בפעם הראשונה בתינוקת שנולדה לו‪ ,‬זה חלק מלקיחת האחריות‪.‬‬
‫הם נזכרים בעבר‪ ,‬אך הפעם ללא אינטרסים וללא זיוף‪.‬‬
‫איל מודה לקלייר עבור זרי הפרחים שארגנה על ארונו‪ ,‬הדבר נשמע איום ומגוחך בהתחשב בעובדה שהיא גם זו שהזמינה את‬
‫המוות‪ ,‬אולם איל מודה לה בכנות מפני שהוא משלים עם מותו‪ .‬הוא לא רק חושב שהעונש מגיע לו‪ ,‬אלא נראה שכלל אינו שואף‬
‫להמשיך לחיות‪ .‬הוא חש שחייו היו חסרי טעם‪ ,‬אולי מפני שהבין את הזיוף וחוסר המוסריות של אנשי העיר‪ ,‬של בני משפחתו‪,‬‬
‫ובעיקר‪ -‬שלו עצמו‪ .‬איל מנודה על‪-‬ידי הקהילה ועל‪-‬ידי בני משפחתו‪ .‬אולם התנהגותם מציגה את כל השנים שחי איתם כחסרות‬
‫טעם‪ ,‬ולא רק מהרגע שהפנו לו עורף‪ .‬הוא מבין עתה את טבעם האמיתי וגם את טבעו האמיתי שלו עצמו – חנווני מזוהם‪ ,‬הוא‬
‫ויתר על הקשר עם קלייר ומכר עצמו למתילדה והיחסים עם הסובבים אותו היו בנויים על אינטרסים‪.‬‬
‫בזמן אישור ההצבעה‪ ,‬איל זועק רק זעקה אחת‪" :‬אלוהים!"‪ ,‬זעקה המבטאת את האימה ואת הזעזוע מהזיוף של בני הקהילה‪,‬‬
‫המתחזים כעוקרים את הרע מקרבם כדי שלא יפגעו ערכיהם המקודשים‪ .‬לפני ביצוע גזר הדין הוא מבקש סיגריה‪ ,‬אך אינו מוכן‬
‫לקבל את מראית העין והזיוף בדברי הכומר שרוצה לצטט את הנביא עמוס‪ ,‬או להתפלל למענו‪ ,‬הוא מצביע על החוטאים –‬
‫ואומר‪" :‬התפלל למען גילן‪".‬‬

‫בסוף המחזה איל הוא אדם שונה היוצר סימפטיה ורחמים בקרב הצופים‪ .‬מדמות של אנטי גיבור הוא הופך לגיבור‪ ,‬בעל כוח‬
‫לקבל אחריות על מעשיו‪ .‬המחזאי יוצר גם הקבלה בינו ובין ישו – כשהוא עובר בין שתי שורות הגברים הוא כמו ישו בדרך‬
‫ייסוריו‪ .‬קלייר מסכמת את הדברים בכך שהחזיר לעצמו את הכבוד העצמי ואומץ הלב שאפיינו אותו בעבר‪ ,‬כעת במותו‪.‬‬

‫סיכום ומסקנות‬
‫המחזה התפרסם ב‪ ,1956 -‬כעשור אחרי מלחמת העולם השנייה‪ .‬בתקופה זו החליפו את הערכים המוסריים ערכים‬ ‫‪.1‬‬
‫שהדגישו את כוח ההישרדות‪ ,‬ההצלחה והממון‪ .‬המחזה מותח ביקורת על כוחו הרב של הכסף‪ ,‬הכול אפשר לקנות‬

‫‪109‬‬
 ‫בכסף‪ ,‬גם משפט‪ .‬לכסף כוח שלילי‪ ,‬המשחית ערכים ומוסר‪ .‬הכסף בעולם המודרני מקבל מעמד של אל שכולם‬
‫סוגדים לו‪.‬‬
‫המחזה מותח ביקורת על הצביעות והזיוף שבחברה‪ .‬השחיתות וההסתאבות אינן פוסחות על מוסדות השלטון‪ ,‬החוק‪,‬‬ ‫‪.2‬‬
‫החינוך והדת‪ .‬כולם נגועים בהן‪.‬‬
‫המחזה מותח ביקורת על ההידרדרות המוסרית של החברה שמשפיעה אפילו על התא המשפחתי המצומצם‪.‬‬ ‫‪.3‬‬
‫המחזה עוסק בכוחה של הנקמה ובהשפעתה השלילית‪ .‬הזמן אינו מרפא כאב‪ ,‬כעס‪ ,‬וכמובן עוול‪ ,‬הנגרם כתוצאה‬ ‫‪.4‬‬
‫מפגיעה בכבוד האישי‪ .‬הנקמה היא יצר אנושי‪ ,‬המוביל למעשים שאינם תואמים את אמות המידה המוסריות‪.‬‬
‫הבריחה מאחריות – כולם רוצים במותו של איל‪ ,‬אבל אף אחד לא רוצה לשאת באחריות אישית למעשה רציחתו‪ .‬איל‬ ‫‪.5‬‬
‫מסרב ליטול את חייו בידיו‪ ,‬וכך למעשה מרחיב את המסר של היצירה‪ :‬לא רק הוא נענש על חטאו מן העבר‪ ,‬אלא כל‬
‫בני העיירה נענשים על הידרדרותם המוסרית‪ .‬הם אמנם זוכים בכסף רב‪ ,‬אך נענשים באובדן מוסריותם ובהפיכתם‬
‫לרוצחים‪.‬‬
‫המחזה מבטא את הרעיון שאי אפשר לברוח מאחריות‪ .‬אפילו יעבור זמן רב‪ ,‬האדם עשוי לשלם על מעשיו‪ .‬כאשר איל‬ ‫‪.6‬‬
‫מכיר בכך‪ ,‬הוא זוכה לתיקון מסוים שהרי לקח אחריות על חטאו‪.‬‬
‫תהפוכות הגורל – מצבו של אדם שנמצא בראש הסולם המעמדי והחברתי יכול להשתנות מן הקצה אל הקצה‪.‬‬ ‫‪.7‬‬
‫המחזה כסמל למשטר דיקטטורי – מהלך העניינים במחזה יוצר משמעות סמלית הממחישה את כוחו של השליט‬ ‫‪.8‬‬
‫הדיקטטור‪ .‬מטרתו של שליט כזה היא ליצור תלות מוחלטת של הציבור בו‪ ,‬וכך להבטיח שליטה מוחלטת‪ .‬קלייר‬
‫מצליחה להשתלט על חייהם של תושבי גילן‪ ,‬ובדרך שלטונה על רגשותיהם‪ ,‬היא ממחישה את מהות השלטון‬
‫הטוטליטרי‪ .‬במצב שכזה‪ ,‬קל להסית את ההמון לציות עיוור לשליט ולמעשים בלתי‪-‬מוסריים‪.‬‬
‫הקונפליקט המגדרי – דירנמט בחר לעמת את קלייר האישה עם איל הגבר ועם שאר נציגיו הגבריים של הממסד‬ ‫‪.9‬‬
‫בגילן‪ .‬על אף שדמותה של קלייר שנויה במחלוקת‪ ,‬היא נתפסת כמי שסוגרת חשבון עם נציגי המין הגברי שהפכו‬
‫אותה לזונה‪ .‬העובדה שהיא שולטת בחבורת גברים (בעליה המתחלפים‪ ,‬שומרי ראשה‪ ,‬השופט שקנתה בכספה‪ ,‬ראש‬
‫העיר‪ ,‬הכומר‪ ,‬המורה‪ ,‬השוטר) ומזלזלת בהם במופגן‪ ,‬מצביעה על מאבק מגדרי‪ ,‬בו ידה של האישה על העליונה‪ .‬ניתן‬
‫לראות את התנהגותה כאימוץ אירוני של סטריאוטיפ ה"גבר" (כוחניות אלימה‪ ,‬גסות‪-‬רוח) לשם נקמה במין הגברי‬
‫והשפלתו‪.‬‬
‫משל על הטבע האנושי – אנשים המצויים במצוקה פיזית ורוחנית‪ ,‬יעשו הכל כדי להיחלץ ממנה‪ ,‬ויכשירו את הטמא‬ ‫‪.10‬‬
‫בכדי לנקות את מצפונם‪.‬‬

‫‪110‬‬