‫‪1‬‬

‫מצוות לאו ליהנות ניתנו‬

‫א‪ .‬בכמה מקומות בש"ס אמרו כי "מצוות לאו ליהנות ניתנו"‪.‬‬
‫• בסוגיית הגמרא במסכת נדרים (‪ )1‬טז‪ ,‬ב) מבואר שנדרים חלים על דבר מצוה‪ ,‬ומסיק רבא שמדובר באופן שאמר‬
‫"ישיבת סוכה עלי"‪ ,‬כי אם היה אומר "הנאת סוכה עלי"‪ ,‬היה רשאי לשבת בה‪ ,‬הואיל ו"מצוות לאו ליהנות ניתנו"‪ ,‬ובשל‬
‫כך אין זה נחשב שנהנה מהסוכה [ועי"ש בר"ן מדוע נאסר בסוכה כשאמר "ישיבת סוכה עלי"]‪.‬‬
‫• במסכת ראש השנה (‪ )2‬אמר רבא שהתוקע בשופר‪ ,‬בין של עולה ובין של שלמים‪ ,‬יצא‪ ,‬ואע"פ שהם אסורים בהנאה‪,‬‬
‫משום ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו"‪ .‬וכן המודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה‪ ,‬והמודר הנאה משופר‪,‬‬
‫מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה‪ ,‬כי "מצוות לאו ליהנות ניתנו"‪ .‬ופירש רש"י שם‪" :‬מצוות לאו ליהנות ניתנו‪" ,‬להיות‬
‫קיומם הנאה‪ ,‬אלא לעול על צוואריהם ניתנו"‪ .‬ולהלן נדון במתבאר בדבריו גדר דין זה‪.‬‬
‫ועוד אמר רבא שם‪ ,‬שהמודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים‪ ,‬אבל לא בימות החמה‪ .‬ופירש רש"י‬
‫שם‪ ,‬כי בימות הגשמים אין אלא הנאת מצוה ולא הנאת הגוף [ושפיר "מצוות לאו ליהנות ניתנו"]‪ ,‬מה שאין כן בימות החמה‪,‬‬
‫שבעת הטבילה יש גם הנאת הגוף‪ ,‬ולכן לא נאמר בזה "מצוות לאו ליהנות ניתנו"‪.‬‬
‫• הר"ן פירש את דברי המשנה בנדרים (‪ )3‬שהמודר הנאה מחברו מלמדו מדרש‪ ,‬הלכות והגדות‪ ,‬כי "מצוות לאו ליהנות‬
‫ניתנו" [ועי' להלן אות ט במה שנתבאר בנדון "תורה ליהנות ניתנה"]‪.‬‬
‫• במשנה בעירובין (‪ )3‬נתבאר דין הנחת עירוב תחומין בבית קברות‪ ,‬ואע"פ שאסור ליהנות ולהשתמש בבית הקברות‪,‬‬
‫מותר להניח שם את העירוב‪ ,‬משום שאין מערבים אלא לדבר מצוה‪ ,‬ו"מצוות לאו ליהנות ניתנו" [עי"ש ברע"ב ע"פ הסוגיא‬
‫בגמרא]‪.‬‬
‫• במסכת יבמות (‪ )3‬אמר רבא שאם חלצה בסנדל של עבודה זרה האסור בהנאה‪ ,‬חליצתה כשרה בדיעבד‪ ,‬ופירש רש"י שם‬
‫כי "מצוות לאו ליהנות ניתנו"‪ ,‬ולפיכך אין הנאה בחליצה‪.‬‬
‫• במסכת סוכה (‪ )3‬אמר רבא שאם נטל לולב ששימשו בו לעבודה זרה‪ ,‬כשר בדיעבד‪ .‬ופירש רש"י‪" :‬ואף על גב דאיסורי‬
‫הנאה הוא‪ ,‬דמצוות לאו ליהנות ניתנו‪ ,‬כלומר אין קיום מצות הנאת הגוף‪ ,‬אלא עבודת עבד לרבו"‪.‬‬
‫ואמנם הקשה הריטב"א בסוכה (‪ )3‬ובעל 'קצות החושן' הביא כן בספרו אבני מילואים (‪ )4‬בשם הרשב"א בסוכה) על עיקר דין‬
‫"מצוות לאו ליהנות ניתנו"‪ ,‬שהרי לכאורה נהנה בעשיית המצוה בשכר שמקבל עליה בעולם הזה ובעולם הבא‪ .‬ותירץ‪:‬‬
‫"לא חשיב איסור באיסורי הנאה אלא כשנהנה בגופו של איסור‪ .‬אבל כל שאין ההנאה מגופו אלא שגורם לו הנאה ורווח‬
‫ממקום אחר‪ ,‬אינו הנאה מן האיסור‪ ,‬וכדרך שאמרו בנודר הנאה ממעין שטובל בו בימות הגשמים‪ ,‬שאינו נהנה בגוף‬
‫המים‪ ,‬ואף על פי שגורמת לו טבילה זו לעלות מטומאה לטהרה ומכשירתו לכל הדברים‪ ,‬לית לן בה"‪.‬‬

‫מצוות שיש בהם הנאת הגוף‬

‫ב‪ .‬בסוגיית הגמרא בנדרים (‪ )1‬טו‪ ,‬ב) מבואר שאדם רשאי לומר "קונם הנאת תשמישי עליך"‪ ,‬ואע"פ שהוא משועבד‬
‫לאשתו לקיום מצוות עונה [עי"ש בר"ן טעם הדבר]‪ .‬והקשה הר"ן‪ ,‬מדוע כשאמר כן‪ ,‬נאסר בתשמיש‪ ,‬והרי "מצוות לאו‬
‫ליהנות ניתנו"‪ .‬ותירץ‪" :‬דכי אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו‪ ,‬הני מילי לומר שאין קיום המצוות חשוב הנאה‪ ,‬אבל מ"מ‬
‫אי מתהני גופיה בהדי דמקיים מצוה‪ ,‬הנאה מקרי"‪ .‬ועל פי זה ביאר הר"ן את דברי הגמרא בראש השנה (‪ )2‬שהמודר‬
‫הנאה ממעין אינו טובל בו בימות החמה‪ ,‬כי בעת הטבילה יש גם הנאת הגוף‪ ,‬ולכן לא נאמר בזה "מצוות לאו ליהנות‬
‫ניתנו" [וכמו שפירש רש"י שם בסוגיא]‪ .‬וכן מפורש בדברי הר"ן במסכת ראש השנה (‪ )2‬ד"ה והמודר)‪.‬‬
‫הרשב"א בנדרים (‪ )1‬שם) הקשה גם הוא את קושיית הר"ן‪ ,‬מדוע חל הנדר באומר הנאת תשמישי עלי‪ ,‬והרי מצוות לאו‬
‫ליהנות ניתנו‪ .‬ותירץ כי מצוה זו אינה אלא מחמתה ולא מחמתו‪ ,‬שהרי משועבד לאשה‪ .‬וכיון שאמר הנאת תשמישך עלי‪,‬‬
‫‪2‬‬

‫פקע השיעבוד‪ ,‬ואין כאן מצוה המחייבתו‪ .‬אלא שעדיין קשה‪ ,‬שהרי חייב לקיים מצות פריה ורביה‪ ,‬ומדוע חל הנדר‪.‬‬
‫ותירץ‪ ,‬שאינו מחוייב להקים זרע מאשה זו דווקא‪ ,‬כי אפשר גם באשה אחרת‪ ,‬עכ"ד‪.‬‬
‫והנה מדברי הרשב"א שהקשה את קושיית הר"ן הנ"ל‪ ,‬ולא תירץ כמו הר"ן שבמקום שיש הנאת הגוף ביחד עם המצוה‬
‫אסור‪ ,‬למד האבני מילואים (‪ )4‬וכן מתבאר במהר"ץ חיות (‪ )3‬שלדעת הרשב"א אין חילוק בזה‪ ,‬ואפילו כשיש הנאת הגוף‬
‫נאמר הכלל "מצוות לאו ליהנות ניתנו"‪ .‬ואם כן יש לתמוה‪ ,‬כיצד יפרש את דברי הגמרא בראש השנה (‪ )2‬שהמודר הנאה‬
‫ממעין אינו טובל בו בימות החמה"‪ ,‬אשר לכאורה הטעם הוא כדברי הר"ן‪ ,‬שהגוף נהנה בטבילה זו‪.‬‬
‫והביא האבני מילואים (‪ ,)4‬כי השער המלך הקשה קושיא זו על הרשב"א‪ ,‬ותירץ בשם הרוקח שכתב בשם המאירי‪,‬‬
‫שהאיסור לטבול בימות החמה הוא בגלל ההנאה שיש לאחר קיום המצוה‪ ,‬כדבריו‪" :‬מפני שאחר שנטהר נהנה אחר‬
‫עשיית המצוה" [ועי"ש בהמשך דברי האבני מילואים במש"כ בביאור שהקשה סתירה בדברי הרשב"א ובמה שתירץ]‪.‬‬

‫ג‪ .‬בביאור מחלוקת הר"ן והרשב"א האם דין "מצוות לאו ליהנות ניתנו" נאמר במקום שיש הנאת הגוף בקיום המצוה‪,‬‬
‫כתב מהר"ץ חיות (‪ )3‬בשני אופנים‪:‬‬
‫• הרשב"א נקט שלא נאמר דין 'פסיק רישא' באיסור הנאה‪ ,‬ולכן כאשר מתכוון לקיום המצוה בלבד ולא להנאת הגוף‪,‬‬
‫אע"פ שאי אפשר שלא יהנה גופו‪ ,‬אין בכך איסור‪ ,‬כי 'פסיק רישא' לא נאמר באיסור הנאה [והר"ן פליג עליו בזה]‪.‬‬
‫• הרשב"א נקט כדברי התוספות בפסחים שבמקום שעיקר העשייה היא לצורך מצוה‪ ,‬אין זה נחשב כמעשה הנאה‪ .‬אבל‬
‫הר"ן סבר שאדרבה‪ ,‬עיקר העשייה להנאת הגוף‪ ,‬והמצוה ממילא באה‪ ,‬ולכן אסור‪.‬‬
‫ועי' בחידושי רבי שמעון שקופ (‪ )6‬ראש ישיבת שער התורה בגרודנא‪ ,‬ליטא) במה שכתב בביאור מחלוקת הר"ן והרשב"א‪.‬‬
‫ובשו"ת עונג יום טוב (‪ )5‬סימן נ; רבי יום טוב ליפמן היילפרין‪ ,‬אב"ד ביאליסטוק‪ ,‬פולין‪ ,‬נפטר בתרל"ט) חידש שכאשר יש הנאה‬
‫גופנית לא הותר לקיים מצוה בהנאת איסור‪ ,‬רק במצוות שהמצוה וההנאה הם שני נפרדים‪ ,‬אבל כשגוף המצוה היא על‬
‫ההנאה שאמרה התורה [וכגון בהנאת ישיבה בסוכה]‪ ,‬בזה נאמר "מצוות לאו ליהנות נתנו" גם על הנאת הגוף‪.‬‬

‫כאשר אפשר לקיים את המצוה באופן אחר [בהיתר]‬

‫ד‪ .‬מדברי הרשב"א בנדרים (‪ )1‬שם) שהובאו לעיל [אות ב]‪ ,‬מתבאר כי במקום שאפשר לקיים את המצוה באופן אחר‪ ,‬לא‬
‫נאמר הכלל ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו"‪ .‬ובאבני מילואים (‪ )4‬הביא את דברי שער המלך שהקשה על הרשב"א מהדין‬
‫המבואר בגמרא בראש השנה (‪ )2‬שהמודר הנאה משופר‪ ,‬מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה‪ ,‬ואע"פ שאפשר לו לשמוע‬
‫מאיש אחר‪ .‬והאבני מילואים הוסיף והקשה מדין נטילת לולב עבודה זרה המפורש בגמרא בסוכה (‪ )3‬ומנתינת עירוב‬
‫בבית קברות (‪ )3‬אשר לכאורה ניתן לקיים המצוה באופן אחר בהיתר‪ ,‬ואעפ"כ אמרו בזה "מצוות לאו ליהנות ניתנו"‪.‬‬
‫ומתוך קושיות אלו ייסד האבני מילואים‪ ,‬כי בוודאי כשאין הנאת הגוף בשעת קיום המצוה‪ ,‬מותר לקיים המצוה הגם‬
‫שאפשר לקיימה גם על ידי אחר‪ ,‬מכיון שמצוות לאו ליהנות ניתנו‪ .‬אולם במקום שיש הנאת גופו בשעת קיום המצוה [כמו‬
‫באומר הנאת תשמישי עליך]‪ ,‬ואגב קיום המצוה התיר הרשב"א את הנאת גופו "בזה כיון דאפשר לעשות המצוה באחר‪,‬‬
‫ודאי אסור הנאת גופו"‪ .‬ובזה מיושב מה שהקשו על הרשב"א‪ ,‬מדוע אסור לטבול במעין בימות החמה‪ ,‬והרי לדעת‬
‫הרשב"א גם כשיש הנאת הגוף בזמן המצוה מותר‪ ,‬שכן אפשר לטבול באופן שלא תהיה הנאת הגוף‪ ,‬כגון במי מערה‪ ,‬ולכן‬
‫לא הותר לטבול אלא בימות הגשמים שאין כל הנאה בגופו רק הנאת המצוה‪.‬‬

‫הנאה בקיום מצוות מדרבנן‬

‫ה‪ .‬בעל המאור במסכת ראש השנה (‪ )2‬חידש שההלכה ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו" נאמרה רק בקיום מצוות מהתורה‪,‬‬
‫ולא בקיום מצוות מדרבנן‪ .‬ולכן המודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו בשופר של ראש השנה שמצוותו מהתורה‪ ,‬ולא‬
‫‪3‬‬

‫בתקיעות בחצוצרות בתעניות‪ ,‬שאין חיובן מהתורה‪ .‬וכתב הר"ן שם (‪" )2‬ולפי דברי הר"ז הלוי [בעל המאור] אף בתקיעות‬
‫דראש השנה צריך לדקדק לפי שיש בהן מדרבנן‪ ,‬אלא שאין מחוורין דבריו"‪.‬‬
‫ובביאור שיטת בעל המאור כתב הגר"ש שקופ בספרו שערי ישר (‪ )5‬שעיקר הטעם ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו" הוא‪,‬‬
‫שבמקום שאין הנאת הגוף מוחשית בקיום המצוה [כאכילה ושתיה וכיו"ב]‪ ,‬הולכים אחר הכוונה בתכלית המעשה‪ ,‬שהוא‬
‫לעשות רצון השי"ת‪ ,‬ומה שנהנה נחשב כהנאה ממילא שאינו מחוייב עליה‪ .‬ולפי זה יש לחלק בין מצוה מדאורייתא‪,‬‬
‫שמחוייב לעבודת רבו על עצם המצוה‪ ,‬ובין מצוה מדרבנן שאינה מצווה בעצם המעשה אלא רק לשמוע בקול חכמים‪ ,‬ואם‬
‫כן המעשה שהעושה הוא במטרה עצמית‪ ,‬שעל ידי זה יקיים את דברי חז"ל‪ ,‬ולכן נחשב כנהנה [ועי"ש בדברי שתירץ את‬
‫קושיית האחרונים על בעל המאור‪ ,‬מדברי הגמרא בעירובין (‪ )3‬שלכאורה הנדון שם בעירוב לדבר מצוה הוא במצוה דרבנן]‪.‬‬
‫וראה בסוף מאמרו של הרב גינזבורג (‪ )12‬במה שחידש בדעת בעל המאור שלא דיבר באיסור הנאה מדרבנן‪ ,‬יעו"ש‪.‬‬

‫האם דין "מצוות לאו ליהנות ניתנו" מתיר את האיסור לכתחילה‬

‫ו‪ .‬האבני מילואים (‪ )4‬הביא בשם הרב המגיה על המשנה למלך‪ ,‬שלכתחילה אין היתר של "מצוות לאו ליהנות ניתנו"‪,‬‬
‫ולכן אסור לכתחילה לקדש אשה באיסורי הנאה‪ .‬אולם הכנסת הגדולה חולק‪ ,‬ולדעתו הדבר מותר לכתחילה‪.‬‬
‫"מצוות לאו ליהנות ניתנו" במצוות שאין שיעור לקיומן‬
‫ז‪ .‬בשו"ת עונג יום טוב (‪ )5‬סימן פט) דן בשאלה האם מי שאסר נכסיו על עצמו‪ ,‬רשאי לתת מהם צדקה לעני‪ ,‬שהרי במה‬
‫שנהנה מהמצוה קיימא לן "מצוות לאו ליהנות ניתנו"‪ .‬ובתוך דבריו חידש שדין "מצוות לאו ליהנות ניתנו" נאמר רק‬
‫במצוות שהטילה התורה לקיים פעם אחת‪ ,‬כשופר ולולב‪ ,‬שאחר שעשה המצוה‪ ,‬אין עליו כבר חיוב‪ .‬אבל במצוות שאין‬
‫שיעור לקיומן ‪ -‬כצדקה ותלמוד תורה‪ ,‬לא נאמר דין "מצוות לאו ליהנות ניתנו" [ועי"ש בדבריו שנסתייע לחידושו מדברי בעל‬
‫המאור (‪ )2‬שדין "מצוות לאו ליהנות ניתנו" לא נאמר קיום מצוות מדרבנן]‪.‬‬
‫ולמעשה נקט העונג יו"ט‪ ,‬כי נתינת הצדקה לעני נחשבת כהנאת הגוף‪ ,‬ולכן מי שאסר נכסיו על עצמו‪ ,‬רשאי לתת צדקה‬
‫רק כשנותן לקופה של צדקה ולא לעני מיוחד‪.‬‬
‫• • •‬
‫ט‪" .‬תורה ליהנות ניתנה"‬
‫כאמור לעיל‪ ,‬הר"ן פירש את דברי המשנה בנדרים (‪ )3‬שהמודר הנאה מחברו מלמדו מדרש והלכות‪ ,‬כי "מצוות לאו‬
‫ליהנות ניתנו"‪ .‬אולם רבנו אברהם מן ההר (‪ )7‬הקשה על דברי המשנה (‪ )7‬שאסור למודר הנאה לקרוא בספרי תנ"ך‪ ,‬והרי‬
‫"מצוות לאו ליהנות ניתנו"‪ .‬ותירץ‪ ,‬כי דין זה נאמר רק במצוה שתלויה במעשה "שכשאדם עושה אותה אינו מתכוון‬
‫לדבר הנאה שאינו עושה אותה להנאת גופו‪ ,‬אלא לעשות מה שנצטוה מאת ה'‪ .‬אבל מצות לימוד‪ ,‬עיקר הציווי הוא כדי‬
‫לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו"‪ ,‬ומסיים‪" :‬הלכך לא שייך למימר במצות תלמוד דלא ניתן‬
‫ליהנות"‪.‬‬
‫וכדבריו מפורש בט"ז (‪ )7‬יו"ד סי' רכא ס"ק מג) שבלימוד התורה‪ ,‬שיש לאדם שמחת לב מהלימוד ונמשכת לו הנאה‪ ,‬לא‬
‫נאמר הכלל "מצוות לאו ליהנות ניתנו"‪ .‬ומפורסמים בזה דברי האדמו"ר מסוכטשוב שכתב יסוד זה בהקדמה לספרו‬
‫'אגלי טל' (‪ ,)8‬כי "זה עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו"‪ ,‬עי' בכל דבריו המופלאים‪.‬‬

‫י‪ .‬ולמעשה‪ ,‬בשאלה האם "תורה ליהנות נתנה" נחלקו קצות החושן ונתיבות המשפט‪ ,‬ונביא דבריהם ועל מה נסבו‪.‬‬
‫מרן הבית יוסף (‪ )7‬הביא מדברי תשובות מיימוניות (‪ )7‬שאם אסר ספר על חברו‪ ,‬אסור לנאסר ללמוד בו‪ ,‬ופסק כן בשו"ע‬
‫(‪ .)7‬וטעם הדבר‪ ,‬כי מהנהו בשכר שהיה צריך ליתן בעד זה‪.‬‬
‫והנה נחלקו הסמ"ע והש"ך (‪ )8‬בנדון השואל ספר ללמוד בו ונאנס‪ ,‬האם חייב השואל‪ .‬וחידש הקצות החושן (‪ )8‬כי‬
‫השואל פטור מחיוב אונסין מכיון שלא נהנה‪ ,‬שהרי "מצוות לאו ליהנות ניתנו"‪ .‬ועל כך השיגו בעל הנתיבות (‪ )8‬מדברי‬
‫הט"ז (‪ )7‬הנ"ל שבלימוד התורה‪ ,‬לא נאמר הכלל "מצוות לאו ליהנות ניתנו"‪ .‬ואילו בעל הקצות השיב לנתיבות ב'משובב‬
 ‫‪4‬‬

‫נתיבות'‪ ,‬כי אדרבה‪ ,‬מדברי התשובות מיימוניות מוכח כדבריו ולא כדברי הנתיבות‪ ,‬שהרי טעם האיסור על מודר הנאה‬
‫ללמוד בספר הוא רק בגלל שמהנהו בשכר שהיה צריך ליתן בעד זה‪ ,‬ולא מטעם שנהנה בלימוד התורה ובזה לא נאמר‬
‫"מצוות לאו ליהנות ניתנו" [וראה במה שפסק למעשה בנדון חיוב אונסין בהשאלת ספר לחברו בשו"ת תשובות והנהגות (‪.])11‬‬
‫ולכאורה היה מקום להוכיח כדברי הקצות ממש"כ הבית יוסף (‪ )7‬בסימן רכד) שמודר הנאה מותר בקריאה של מצוה‪ ,‬כי‬
‫"מצוות לאו ליהנות ניתנו"‪ .‬אולם יעו' במאמרו של רבי דוד מצגר (‪ )9‬שחילק בין קריאת התורה‪ ,‬שיוצא ידי חובה בעצם‬
‫הקריאה גם ללא הבנה‪ ,‬לבין לימוד התורה שבזה יש שמחה בהבנה‪ ,‬ושייכא הסברא ש"תורה ליהנות ניתנה"‪[ .‬ועי"ש במה‬
‫שכתב נפק"מ בין הקצות והנתיבות באוסר הנאת ספרו על עצמו‪ ,‬דלהקצות מותר כי אין הנאה שאינו מרוויח כלום‪ ,‬ולנתיבות אסור‪,‬‬
‫כי "תורה ליהנות ניתנה"]‪ .‬וראה במה שדנו הפוסקים על פי מחלוקת הקצות והנתיבות בנדון‪:‬‬
‫• שאל ארבעה מינים מחברו‪ ,‬האם חייב באונסין ‪ -‬משפטיך ליעקב (‪ )11( -)10‬רבי צבי בן יעקב‪ ,‬דיין בבית הדין בתל אביב)‬
‫• שאל מכשיר פלפון להתקשר לאסוף מנין‪ ,‬האם חייב באונסין ‪ -‬שו"ת ושב ורפא לו (‪ ,)11‬רבי רפאל אייפרס‪ ,‬אב"ד אמסטרדם)‪.‬‬
‫• • •‬
‫• הדלקת נרות חנוכה בשמן שריפה ‪ -‬הרב שמאי גינזבורג (‪ )12‬דן בהצעה שהציעו בזמנו לחלק את התרומה שמפרישים‬
‫בבתי חרושת של שמן זית להדליק נר חנוכה‪ .‬ויסוד הנדון בדברי הירושלמי (‪ )12‬שהתירו להדליק נר חנוכה בשמן שריפה‬
‫[שמן תרומה שנטמאת]‪ ,‬ופירש הפני משה מטעם ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו"‪ .‬ודין זה נפסק ברמב"ם (‪.)12‬‬
‫אולם ברמב"ם נפסק כי היתר זה נאמר רק אם אין לו שמן של חולין‪ .‬ובטעם הדבר ביאר הרב גינזבורג‪:‬‬
‫[א] אם יש לו שמן חולין‪ ,‬נהנה ברווח מהחסכון בזה שלא השתשמש בשמן של חולין‪[ .‬ב] על פי שיטת הרשב"א בנדרים (‪)2‬‬
‫שבמקום שאפשר לקיים את המצוה באופן אחר‪ ,‬לא נאמר הכלל ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו"‪.‬‬
‫וראה במש"כ בספר שלמי תודה (‪ )13‬רבי בן ציון פלמן‪ ,‬בני ברק תש"ס) מדוע אין דין "כתותי מכתת שיעורי" בהדלקת שמן השריפה‪.‬‬
‫• "מצוות לאו ליהנות ניתנו" באכילת מצה ‪ -‬יעו' בספר ויאמר שמואל (‪ )13‬רבי שמואל גנוט‪ ,‬אלעד תשס"ח)‪.‬‬