פורים בהלכה ובאגדה

àéîùã àúòéñá
íéøåôä éîé
äãâàáå äëìäá
úéùéìù äøåãäî
ç"ñùúä øãà
‫בס"ד‬
‫רשימתהחוברותשיצאולאורבסיעתאדשמיא‪:‬‬
‫‬
‫השבת בהלכה ובאגדה‪ ,‬ב' חלקים‪ :‬כולל עיקר הלכות שבת המצויות בימינו‪ ,‬עם‬
‫דבריאגדההמושכיםאתהלבלחיזוקבשמירתהשבת‪.‬‬
‫‬
‫הלכותסעודה‪:‬נטילתידים‪,‬זימון‪,‬ברכתהמזוןועוד‪.‬‬
‫‬
‫הלכותכשרותהמטבח‪:‬בשרבחלב‪,‬מליחהוצליה‪,‬תולעים‪,‬בישוליגויים‪,‬פתגויים‪,‬‬
‫טבילתוהכשרתכליםועוד‪.‬‬
‫‬
‫הימים הנוראים בהלכה ובאגדה‪ :‬דברי חיזוק לתורה ויראת שמים מתובל בהרבה‬
‫סיפורים ומשלים נחמדים מדברי חז"ל‪ ,‬בלשון סיפורית המושכת את הלב‪ .‬וכן‬
‫הלכותהימיםהנוראים‪.‬‬
‫‬
‫ימי החנוכה בהלכה ובאגדה‪ :‬סיפור נס חנוכה‪ ,‬מעשה יהודית ועוד‪ ,‬על פי ספרי‬
‫יוסיפון‪,‬מעםלועזומדרשיחז"לבלשוןסיפוריתהמושכתאתהלב‪,‬עםהרבהמאוד‬
‫חידושים‪.‬וכןהלכותשלימיהחנוכה‪.‬‬
‫‬
‫ימי הפורים בהלכה ובאגדה‪ :‬הרקע למלכות אחשורוש‪ ,‬יחד עם סיפור המגילה‬
‫בהרחבה על פי מדרשי חז"ל בלשון סיפורית המושכת את הלב‪ ,‬עם הרבה מאוד‬
‫חידושיםמעניינים‪.‬וכןהלכותפורים‪,‬כוללמגילתאסתר‪.‬‬
‫‬
‫חגהפסחבהלכהובאגדה‪:‬סיפוריציאתמצריםוקריעתיםסוףבהרחבהממדרשי‬
‫חז"ל בלשון סיפורית המושכת את הלב‪ ,‬עם הרבה חידושים מעניינים מאוד לליל‬
‫הסדרבשעתקריאתההגדה‪,‬וכןהלכותהפסח‪.‬עםהגדהשלפסח‪.‬‬
‫‬
‫חג השבועות בהלכה ובאגדה‪ :‬סיפור מתן תורה‪ ,‬בהרחבה ממדרשי חז"ל בלשון‬
‫סיפוריתהמושכתאתהלב‪,‬עםהרבהחידושיםמעניינים‪.‬הסיפורשלמגילתרות‪,‬‬
‫וסקירהכלליתעלדודהמלךע"ה‪.‬וכןהלכותשבועות‪,‬והלכותתלמודתורה‪.‬‬
‫‬
‫ארבע התעניות ובין המצרים בהלכה ובאגדה‪ :‬סיפור חורבן בית ראשון ובית שני‪.‬‬
‫המאורעותשהיובכלארבעהתעניות‪.‬עשרתהרוגימלכות‪.‬הכותל‪.‬ביאתהמשיח‪.‬‬
‫בהרחבה ממדרשי חז"ל בלשון סיפורית המושכת את הלב‪ ,‬עם הרבה חידושים‬
‫מעניינים‪.‬וכןהלכותארבעהתעניותוביןהמצרים‪.‬‬
‫‬
‫***‬
‫‬
‫עצהטובהומיוחדת‪ :‬נאמרעלחזקיהוהמלך)דברי הימים ב פרק לב פסוק לג( "וכבודעשולו‬

‫במותו"‪ .‬ודרשו חז"ל בגמרא )מסכת בבא קמא דף טז עמוד ב( "מלמד שהושיבו ישיבה על‬
‫קברו"‪.‬ומבאררש"ישהושיבותלמידיםלעסוקבתורה‪.‬למדנומכאןשאיןלךכבוד‬
‫ומעלה לכבד את הנפטר‪ ,‬יותר מאשר שמושיבים אנשים שיעסקו בתורה לעילוי‬
‫נשמתו‪.‬וכמושאמרובמשנה‪" :‬איןכבודאלאתורה"‪ .‬אילכך‪,‬הננולהודיעלציבור‬
‫הרחבכיכלהרוצהלזכותאתנשמתהנפטריםע"ה‪,‬ושבזכותוילמדותורהאנשים‪,‬‬
‫נשים ובני נוער‪ ,‬ניתן להזמין מהחוברות הנ"ל ‪ -‬חוברות עם הקדשה על הכריכה‪,‬‬
‫לעילוינשמתהנפטר‪".‬מכבדובחייומכבדובמותו")קידושיןדףלאעמודב(‪.‬‬
‫‬
‫כמוכןניתןלהזמיןהקדשהלרפואה‪,‬להצלחהוכד'‪,‬אוהקדשהלמוסדותוארגונים‪.‬‬
‫ישלצייןכיהחוברותנכתבובמיוחדלזיכויהרביםללאמטרותרווחכספי‪.‬‬
‫תוכןהעניינים‬
‫מגילת אסתר‪ 4................................................................................‬‬
‫‬
‫שערהאגדה‬
‫הרקע למלכות אחשורוש‪12..............................................................‬‬
‫סיפורמגילתאסתר‪18......................................................................‬‬
‫מאמרים לפורים‪ 50..........................................................................‬‬
‫‬
‫שערההלכה‬
‫חודש אדר‪65..................................................................................‬‬
‫קריאתארבעפרשיות‪66...................................................................‬‬
‫מחציתהשקל‪70..............................................................................‬‬
‫תעניתאסתר‪72...............................................................................‬‬
‫קריאתהמגילה‪73............................................................................‬‬
‫ליל פורים‪82...................................................................................‬‬
‫יוםפורים‪85....................................................................................‬‬
‫סעודתפורים‪86...............................................................................‬‬
‫משלוח מנות‪89...............................................................................‬‬
‫מתנות לאביונים‪92..........................................................................‬‬
‫כמהפרטידיניםליוםהפורים‪94........................................................‬‬
‫הלכות פורים משולש‪ 95...................................................................‬‬
‫‬
‫‬
‫לתועלתהמעיינים‪:‬‬
‫ישלצייןשההלכותשבחוברתהןלכלהדעות‪,‬גםלבניאשכנזוגםלבניספרד‪.‬לבד‬
‫מההלכותשבארנובהםבמפורש‪,‬שישחילוקביןבניאשכנזלבניספרד‪.‬‬
‫‬
‫העמודיםהמסומניםבהלכותב‪,()-‬הםלפיהספרחזוןעובדיההלכותפורים‪.‬‬
‫‬
‫דבריהאגדהשנכתבובס"ד‪,‬הינםעלפידברירבותינובמדרשיםובמפרשים‪,‬ומהספרים‬
‫מעםלועזוחזוןעובדיהפורים‪.‬‬
‫‬
‫‬
‫©‬
‫כלהזכויותשמורות‬
‫לפרטים‪,‬ברוריםוהזמנות‪,‬טלפון‪0522-81383304-9080047:‬‬
‫ימי הפורים בהלכה ובאגדה‬ ‫‪4‬‬
‫סדרקריאתהמגילה‬
‫‬
‫וּד ִחילוּ‪,‬‬‫וּר ִחימוּ ְ‬‫וּר ִחימוּ‪ְ ,‬‬ ‫תּיהּ‪ִ ,‬בּ ְד ִחילוּ ְ‬ ‫ינ ֵ‬
‫וּשׁ ִכ ְ‬
‫יך הוּא ְ‬ ‫בּ ִר ְ‬‫שׁא ְ‬ ‫קוּד ָ‬
‫ְ‬ ‫יחוּד‬ ‫שׁם ִ‬ ‫ְל ֵ‬
‫ַחנוּ‬‫אנ ְ‬
‫י ְשׂ ָר ֵאל‪ִ ,‬הנֵּה ֲ‬
‫כּל ִ‬ ‫שׁם ָ‬ ‫בּ ֵ‬
‫שׁ ִלים ְ‬‫חוּדא ְ‬ ‫בּ ִי ָ‬ ‫ק"י ְ‬
‫בּוָא"ו ֵ‬ ‫ק"י ְ‬‫יו"ד ֵ‬ ‫שׁם ֹ‬ ‫ַח ָדא ֵ‬ ‫ְלי ֲ‬
‫םכּל‬
‫ָםל ְב ָר ָכה‪ִ ,‬ע ָ‬
‫רונ ִ‬ ‫ינוּז ְכ ֹ‬
‫ִ‬ ‫ת‬‫בּו ֵ‬
‫נוּר ֹ‬
‫נוּל ַ‬
‫שׁ ִתּ ְקּ ָ‬ ‫מו ֶ‬‫כּ ֹ‬ ‫מ ִג ָלּה‪ְ ,‬‬
‫ֵםמ ְצוַת ִמ ְק ָרא ְ‬‫יםל ַקיּ ִ‬‫ְ‬ ‫ָבּ ִא‬
‫יו ְצ ֵרנוּ‬
‫ל ֹ‬
‫תרוּח ְ‬
‫ַ‬ ‫ַח‬
‫שׂותנ ַ‬ ‫ע ֹ‬ ‫יון‪ַ ,‬ל ֲ‬
‫םע ְל ֹ‬
‫קו ֶ‬‫הּבּ ָמ ֹ‬
‫שׁ ְ‬ ‫תשׁ ְר ָ‬
‫ןא ָ‬‫תבּהּ‪ְ ,‬ל ַת ֵקּ ֶ‬ ‫לוּלו ָ‬ ‫ֹ‬ ‫ַה ִמּ ְצ ֹו ַ‬
‫תה ְכּ‬
‫ָהע ֵלינוּ‪,‬‬
‫ינוּכּו ְננ ָ‬
‫ֹ‬ ‫ָד‬
‫שׂהי ֵ‬ ‫עֵ‬ ‫וּמ ֲ‬‫ינוּע ֵלינוּ‪ַ ,‬‬
‫ָ‬ ‫ָיא ֹל ֵה‬
‫םא ֹדנ ֱ‬ ‫ינ ַע ֲ‬
‫יה ֹ‬ ‫ןבּו ְר ֵאנוּ‪ִ .‬ו ִ‬
‫צו ֹ‬ ‫תר ֹ‬‫שׂו ְ‬ ‫ע ֹ‬ ‫ְו ַל ֲ‬
‫ינוּכּו ְננֵהוּ‪.‬‬
‫ֹ‬ ‫ָד‬
‫שׂהי ֵ‬ ‫עֵ‬‫וּמ ֲ‬‫ַ‬
‫‬
‫מ ִים‪.‬‬
‫שַׁ‬‫בּו ַתי‪.‬הציבורעונים‪ָ :‬‬
‫י ו ַר ֹ‬
‫שוּת מו ַר ְ‬
‫ֹ‬ ‫השליחציבוראומר‪ִ :‬בּ ְר‬
‫‬
‫נוּבּ ִמ ְצ ֹו ָתיו‬
‫שׁ ְ‬ ‫רק ְדּ ָ‬
‫שׁ ִ‬ ‫אֶ‬
‫עו ָלם‪ֲ ,‬‬
‫ה ֹ‬
‫ינוּמ ֶל ְך ָ‬
‫ֶ‬ ‫א ֹל ֵה‬
‫הי ֹהוָה‪ֱ ,‬‬
‫א ָתּ ְ‬
‫רוּך ַ‬
‫ָבּ ְ‬
‫אמ ִג ָלּה‪:‬‬
‫מ ְק ָר ְ‬
‫ָנוּעל ִ‬
‫ְו ִצוּ ַ‬
‫‬
‫בו ֵתינוּ‬
‫א ֹ‬‫יםל ֲ‬
‫ַ‬ ‫הנ ִסּ‬
‫שׂ ִ‬ ‫שׁ ָע ָ‬
‫עו ָלם‪ֶ ,‬‬
‫ה ֹ‬‫ינוּמ ֶל ְך ָ‬
‫א ָתּ ְ‬
‫רוּך ַ‬
‫ָבּ ְ‬
‫ןהזֶּה‪:‬‬
‫םבּ ְזּ ַמ ַ‬
‫יםה ֵה ַ‬
‫ָ‬ ‫ָמ‬
‫ַבּיּ ִ‬
‫‬
‫בני ספרד מברכים 'שהחיינו' רק בליל פורים‪ .‬ובני אשכנז מברכים 'שהחיינו' גם‬
‫ביום‪.‬ויכויןבברכת'שהחיינו'לפטוראתסעודתפוריםומשלוחמנות‪.‬‬
‫‬
‫ָינוּו ִק ְיּ ָמנוּ‬
‫ְ‬ ‫חי‬‫שׁ ֶה ֱ‬
‫עו ָלם‪ֶ ,‬‬
‫ה ֹ‬
‫ינוּמ ֶל ְך ָ‬
‫א ָתּ ְ‬
‫רוּך ַ‬
‫ָבּ ְ‬
‫ןהזֶּה‪:‬‬
‫נוּל ְזּ ַמ ַ‬
‫יע ַ‬‫ְו ִה ִגּ ָ‬
‫‬
‫אחרקריאתהמגילה‪,‬גוללהואחרכךמברך‪:‬‬
‫יבנוּ‪ְ ,‬ו ַה ָדּן ‬
‫ת ר ֵ‬ ‫ב א ִ‬‫ל ה ָר ֶ‬
‫עו ָלם‪ָ ,‬ה ֵא ָ‬ ‫ ה ֹ‬ ‫ינוּ מ ֶל ְך ָ‬
‫ה י ֹהוָה‪ֱ ,‬‬
‫ א ָתּ ְ‬ ‫רוּך ַ‬
‫ָבּ ְ‬
‫שׁנוּ‪ ,‬‬ ‫ נ ְפ ֵ‬
‫ או ְי ֵבי ַ‬
‫ ל ָכל ֹ‬‫ גּמוּל ְ‬ ‫שׁ ֵלּם ְ‬ ‫ נ ְק ָמ ֵתנוּ‪ְ ,‬ו ַה ְמ ַ‬
‫ את ִ‬ ‫נּו ֵקם ֶ‬
‫יננוּ‪ְ ,‬ו ַה ֹ‬
‫ דּ ֵ‬
‫ֶאת ִ‬
‫ מ ָכּל ‬ ‫ י ְשׂ ָר ֵאל ִ‬ ‫מּו ִ‬
‫ ל ַע ֹ‬
‫ י ֹהוָה‪ַ ,‬ה ִנּ ְפ ָרע ְ‬
‫ א ָתּה ְ‬ ‫רוּך ַ‬‫ מ ָצּ ֵרינוּ‪ָ .‬בּ ְ‬‫ לנוּ ִ‬ ‫ְו ַה ִנּ ְפ ָרע ָ‬
‫יע‪ :‬‬‫מּו ִשׁ ַ‬
‫ל ה ֹ‬
‫ם ה ֵא ַ‬ ‫יה ָ‬ ‫ָצ ֵר ֶ‬
‫‬
‫ כּל ‬
‫רוּרים ָ‬
‫א ִ‬ ‫ א ְס ֵתּר‪ֲ .‬‬
‫רוּכה ֶ‬
‫ֶרשׁ‪ְ .‬בּ ָ‬ ‫רוּרה ז ֶ‬
‫א ָ‬ ‫ מ ְר ְדּ ַכי‪ֲ .‬‬
‫רוּך ָ‬
‫ בּ ְ‬
‫ ה ָמן ָ‬
‫ָארוּר ָ‬
‫טוב‪ :‬‬
‫ָכוּר ל ֹ‬
‫ְ‬ ‫בו ָנה ז‬
‫ם ח ְר ֹ‬
‫ל י ְשׂ ָר ֵאל‪ְ .‬ו ַג ַ‬
‫ים כּ ִ‬
‫ָ‬ ‫רוּכ‬
‫ים שׂו ְנ ֵאי ה'‪ְ .‬בּ ִ‬
‫ֹ‬ ‫שׁ ִע‬
‫ָה ְר ָ‬
‫‬
‫ואומרים "ואתה קדוש" והחזן אומר קדיש תתקבל‪ ,‬וגומרים את התפלה‪ .‬‬
‫‬
‫‪5‬‬ ‫ימי הפורים בהלכה ובאגדה‬
‫‬
‫מגילתאסתר‬
‫פרק א ‬
‫וּמ ָאה‬ ‫ו ֶע ְשׂ ִרים ֵ‬ ‫שׁ ַבע ְ‬ ‫ו ַעד כּוּשׁ ֶ‬ ‫מהדּוּ ְ‬ ‫מּל ְך ֵ‬ ‫ה ֵ‬ ‫ֵרושׁ ַ‬ ‫א ַח ְשׁו ֹ‬ ‫ֵרושׁ הוּא ֲ‬ ‫א ַח ְשׁו ֹ‬ ‫ימי ֲ‬ ‫בּ ֵ‬ ‫ַי ִהי ִ‬ ‫א ו ְ‬
‫שׁוּשׁן‬ ‫ַ‬ ‫בּ‬
‫שׁר ְ‬ ‫א ֶ‬ ‫כוּתו ֲ‬ ‫ֹ‬ ‫מ ְל‬‫כּ ֵסּא ַ‬ ‫על ִ‬ ‫ֵרושׁ ַ‬ ‫א ַח ְשׁו ֹ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬ ‫שׁ ֶבת ַ‬ ‫כּ ֶ‬‫ה ֵהם ְ‬ ‫ָמים ָ‬ ‫בּיּ ִ‬ ‫ְמ ִדינָה‪ :‬ב ַ‬
‫וּמ ַדי‬ ‫פּ ַרס ָ‬ ‫חיל ָ‬ ‫ַע ָב ָדיו ֵ‬ ‫שׂ ָריו ו ֲ‬ ‫ל ָכל ָ‬ ‫תּה ְ‬ ‫מ ְשׁ ֶ‬ ‫שׂה ִ‬ ‫ע ָ‬ ‫כו ָ‬ ‫ל ָמ ְל ֹ‬ ‫לושׁ ְ‬ ‫שׁ ֹ‬ ‫בּ ְשׁנַת ָ‬ ‫ירה‪ :‬ג ִ‬ ‫ַה ִבּ ָ‬
‫י ָקר‬ ‫ו ֶאת ְ‬ ‫כוּתו ְ‬ ‫ֹ‬ ‫מ ְל‬ ‫בוד ַ‬ ‫כּ ֹ‬ ‫עשׁר ְ‬ ‫ֶ‬ ‫את‬ ‫אתו ֶ‬ ‫ֹ‬ ‫בּ ַה ְר‬ ‫ל ָפנָיו‪ :‬ד ְ‬ ‫ינות ְ‬ ‫ה ְמּ ִד ֹ‬ ‫שׂ ֵרי ַ‬ ‫ו ָ‬ ‫ַה ַפּ ְר ְתּ ִמים ְ‬
‫שׂה‬ ‫ע ָ‬ ‫ה ֵא ֶלּה ָ‬ ‫ָמים ָ‬ ‫היּ ִ‬ ‫לואת ַ‬ ‫וּב ְמ ֹ‬ ‫יום‪ :‬ה ִ‬ ‫וּמ ַאת ֹ‬ ‫מו ִנים ְ‬ ‫שׁ ֹ‬ ‫ר ִבּים ְ‬ ‫ָמים ַ‬ ‫תו י ִ‬ ‫דוּלּ ֹ‬ ‫גּ ָ‬ ‫ִתּ ְפ ֶא ֶרת ְ‬
‫ָמים‬ ‫שׁ ְב ַעת י ִ‬ ‫תּה ִ‬ ‫מ ְשׁ ֶ‬ ‫ק ָטן ִ‬ ‫ו ַעד ָ‬ ‫דול ְ‬ ‫ל ִמ ָגּ ֹ‬ ‫ירה ְ‬ ‫ה ִבּ ָ‬ ‫שׁוּשׁן ַ‬ ‫ַ‬ ‫בּ‬‫ה ִנּ ְמ ְצ ִאים ְ‬ ‫ה ָעם ַ‬ ‫ל ָכל ָ‬ ‫ַה ֶמּ ֶל ְך ְ‬
‫יכ ֶסף‬ ‫יל ֶ‬ ‫לגּ ִל ֵ‬ ‫ןע ְ‬ ‫יבוּץו ַא ְר ָגּ ָמ ַ‬ ‫ְ‬ ‫חוּזבּ ַח ְב ֵל‬ ‫ְ‬ ‫תא‬
‫סוּת ֵכ ֶל ָ‬ ‫ְ‬ ‫חוּרכּ ְר ַפּ‬
‫ַ‬ ‫ןה ֶמּ ֶל ְך‪:‬ו‬ ‫ית ַ‬ ‫ַתבּ ַ‬ ‫רגּנּ ִ‬ ‫ח ַצ ִ‬ ‫ַבּ ֲ‬
‫ָהב‬ ‫תבּ ְכ ֵליז ָ‬ ‫קו ִ‬ ‫ו ַה ְשׁ ֹ‬ ‫רו ֹס ָח ֶרת‪:‬ז ְ‬ ‫שׁו ַד ְ‬ ‫ָשׁ ְ‬ ‫לר ְצ ַפת ַבּ ַהטו ֵ‬ ‫ףע ִ‬ ‫ָכ ֶס ַ‬ ‫ָהבו ֶ‬ ‫טּותז ָ‬ ‫שׁמ ֹ‬ ‫ִ‬ ‫ישׁ‬‫מּוּד ֵ‬ ‫ְו ַע ֵ‬
‫ןי ַסּד‬ ‫יכ ִ‬ ‫ֵסכּ ֵ‬ ‫תאיןאנ ִ‬ ‫ָהכ ָדּ ֵ‬ ‫ו ַה ְשּׁ ִתיּ ַ‬ ‫ַדה ֶמּ ֶל ְך‪:‬ח ְ‬ ‫בכּי ַ‬ ‫כוּתר ְ‬ ‫ָ‬ ‫ֵיןמ ְל‬
‫יםוי ַ‬ ‫ְ‬ ‫יםשׁו ִנ‬
‫ֹ‬ ‫יםמ ֵכּ ִל‬‫ִ‬ ‫ְו ֵכ ִל‬
‫תּה‬ ‫המ ְשׁ ֵ‬ ‫הע ְשׂ ָת ִ‬ ‫יה ַמּ ְל ָכּ ָ‬ ‫ַשׁ ִתּ ַ‬ ‫גּםו ְ‬ ‫ָאישׁ‪:‬ט ַ‬ ‫ןאישׁו ִ‬ ‫צו ִ‬ ‫תכּ ְר ֹ‬ ‫שׂו ִ‬ ‫ע ֹ‬ ‫ל ֲ‬ ‫יתו ַ‬ ‫בבּ ֹ‬ ‫לר ֵ‬ ‫לכּ ַ‬ ‫ע ָ‬ ‫ַה ֶמּ ֶל ְך ַ‬
‫בּיּ ִָין‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ַ‬ ‫לב ַ‬ ‫טוב ֵ‬ ‫כּ ֹ‬ ‫יעי ְ‬ ‫ה ְשּׁ ִב ִ‬ ‫יּום ַ‬ ‫בּ ֹ‬ ‫ֵרושׁ‪ :‬י ַ‬ ‫א ַח ְשׁו ֹ‬ ‫ל ֶמּ ֶל ְך ֲ‬ ‫שׁר ַ‬ ‫א ֶ‬ ‫ה ַמּ ְלכוּת ֲ‬ ‫בּית ַ‬ ‫ָשׁים ֵ‬ ‫נִ‬
‫שׁ ְר ִתים‬ ‫יםה ְמ ָ‬ ‫ַ‬ ‫יס‬‫תה ָסּ ִר ִ‬ ‫סשׁ ְב ַע ַ‬ ‫רו ַכ ְר ַכּ ִ‬ ‫ֵת ְ‬ ‫ַא ַב ְג ָתאז ַ‬ ‫אבּ ְג ָתאו ֲ‬ ‫בו ָנ ִ‬ ‫אח ְר ֹ‬ ‫ןבּ ְזּ ָת ַ‬ ‫הוּמ ִ‬ ‫רל ְמ ָ‬ ‫ָא ַמ ִ‬
‫מ ְלכוּת‬ ‫תר ַ‬ ‫בּ ֶכ ֶ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫ל ְפנֵי ַ‬ ‫ה ַמּ ְל ָכּה ִ‬ ‫ַשׁ ִתּי ַ‬ ‫את ו ְ‬ ‫ל ָה ִביא ֶ‬ ‫ֵרושׁ‪ :‬יא ְ‬ ‫א ַח ְשׁו ֹ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬ ‫פּנֵי ַ‬ ‫ֶאת ְ‬
‫ַשׁ ִתּי‬ ‫ה ַמּ ְל ָכּה ו ְ‬ ‫ַתּ ָמ ֵאן ַ‬ ‫היא‪ :‬יב ו ְ‬ ‫מ ְר ֶאה ִ‬ ‫טו ַבת ַ‬ ‫כּי ֹ‬ ‫ָפיָהּ ִ‬ ‫את י ְ‬ ‫שּׂ ִרים ֶ‬ ‫ו ַה ָ‬ ‫ה ַע ִמּים ְ‬ ‫אות ָ‬ ‫ְל ַה ְר ֹ‬
‫ַיּאמר‬ ‫הבו‪:‬יגו ֶ‬ ‫ֹ‬ ‫ע ָר‬‫בּ ֲ‬ ‫תו ָ‬ ‫ַח ָמ ֹ‬ ‫מאדו ֲ‬ ‫צףה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫ַ‬ ‫ַיּ ְק‬‫יסיםו ִ‬ ‫ַדה ָסּ ִר ִ‬ ‫רבּי ַ‬ ‫שׁ ְ‬ ‫א ֶ‬ ‫רה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬ ‫אבּ ְד ַב ַ‬ ‫בו ִ‬ ‫ָל ֹ‬
‫ו ַה ָקּרב‬ ‫ָדין‪ :‬יד ְ‬ ‫דּת ו ִ‬ ‫יד ֵעי ָ‬ ‫כּל ְ‬ ‫ל ְפנֵי ָ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ִ‬ ‫דּ ַבר ַ‬ ‫כן ְ‬ ‫כּי ֵ‬ ‫ה ִע ִתּים ִ‬ ‫יד ֵעי ָ‬ ‫ח ָכ ִמים ְ‬ ‫ל ֲ‬ ‫ַה ֶמּ ֶל ְך ַ‬
‫יראי‬
‫ֵ‬ ‫סוּמ ַד‬
‫ָ‬ ‫יפּ ַר‬ ‫תשׂ ֵר ָ‬ ‫ןשׁ ְב ַע ָ‬ ‫מוּכ ִ‬ ‫מ ָ‬ ‫סמ ְר ְס ָנא ְ‬ ‫ישׁמ ֶר ַ‬ ‫ֶ‬ ‫את ְר ִשׁ‬ ‫רא ְד ָמ ָת ַ‬ ‫אשׁ ָת ַ‬ ‫יוכּ ְר ְשׁ ָנ ֵ‬ ‫ֵא ָל ַ‬
‫שׁר‬ ‫א ֶ‬ ‫על ֲ‬ ‫ַשׁ ִתּי ַ‬ ‫בּ ַמּ ְל ָכּה ו ְ‬ ‫שׂות ַ‬ ‫ע ֹ‬ ‫לּ ֲ‬ ‫מה ַ‬ ‫כּ ָדת ַ‬ ‫בּ ַמּ ְלכוּת‪ :‬טו ְ‬ ‫ראשׁנָה ַ‬ ‫יּשׁ ִבים ִ‬ ‫ה ְ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ַ‬ ‫ְפּנֵי ַ‬
‫ה ֶמּ ֶל ְך‬ ‫ןל ְפנֵי ַ‬ ‫מוּכ ִ‬ ‫רמ ָ‬ ‫ַיּאמ ְ‬ ‫יסים‪:‬טז ו ֶ‬ ‫ַדה ָסּ ִר ִ‬ ‫שׁבּי ַ‬ ‫ֵרו ְ‬ ‫א ַח ְשׁו ֹ‬ ‫רה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬ ‫א ַמ ַ‬ ‫תמ ֲ‬ ‫הא ַ‬ ‫אע ְשׂ ָת ֶ‬ ‫ֹל ָ‬
‫לה ַע ִמּים‬ ‫לכּ ָ‬ ‫יםו ַע ָ‬ ‫ְ‬ ‫שּׂ ִר‬ ‫לה ָ‬‫לכּ ַ‬ ‫יע ָ‬ ‫הכּ ַ‬ ‫יה ַמּ ְל ָכּ ִ‬ ‫ַשׁ ִתּ ַ‬ ‫ע ְו ָתהו ְ‬ ‫דּו ָ‬ ‫ל ַב ֹ‬ ‫לה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫אע ַ‬ ‫יםל ַ‬ ‫ֹ‬ ‫שּׂ ִר‬‫ְו ַה ָ‬
‫זות‬ ‫יםל ַה ְב ֹ‬ ‫ְ‬ ‫ָשׁ‬ ‫להנּ ִ‬ ‫לכּ ַ‬ ‫הע ָ‬ ‫רה ַמּ ְל ָכּ ַ‬ ‫אד ַב ַ‬ ‫ֵצ ְ‬ ‫כּיי ֵ‬ ‫ֵרושׁ‪:‬יז ִ‬ ‫א ַח ְשׁו ֹ‬ ‫תה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬ ‫ינו ַ‬ ‫למ ִד ֹ‬ ‫רבּ ָכ ְ‬ ‫שׁ ְ‬ ‫אֶ‬ ‫ֲ‬
‫ָיוו ֹלא‬ ‫הל ָפנ ְ‬ ‫יה ַמּ ְל ָכּ ְ‬ ‫ַשׁ ִתּ ַ‬ ‫יאאתו ְ‬ ‫ֶ‬ ‫רל ָה ִב‬ ‫שׁא ַמ ְ‬ ‫ֵרו ָ‬ ‫א ַח ְשׁו ֹ‬ ‫םה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬ ‫ןבּ ָא ְמ ָר ַ‬ ‫ֵיה ְ‬ ‫ןבּ ֵעינ ֶ‬ ‫יה ְ‬ ‫ַבּ ְע ֵלּ ֶ‬
‫לכל‬ ‫ה ַמּ ְל ָכּה ְ‬ ‫דּ ַבר ַ‬ ‫את ְ‬ ‫שׁ ְמעוּ ֶ‬ ‫שׁר ָ‬ ‫א ֶ‬ ‫וּמ ַדי ֲ‬ ‫פּ ַרס ָ‬ ‫רות ָ‬ ‫שׂ ֹ‬ ‫תּאמ ְרנָה ָ‬ ‫ַ‬ ‫הזֶּה‬ ‫יּום ַ‬ ‫ו ַה ֹ‬ ‫ָב ָאה‪ :‬יח ְ‬
‫תב‬ ‫ָיוו ִי ָכּ ֵ‬
‫כוּתמ ְלּ ָפנ ְ‬ ‫ִ‬ ‫רמ ְל‬
‫אד ַב ַ‬ ‫ֵצ ְ‬ ‫טובי ֵ‬ ‫לה ֶמּ ֶל ְך ֹ‬ ‫םע ַ‬ ‫א ַ‬ ‫ָק ֶצף‪:‬יט ִ‬ ‫ָיוןו ָ‬ ‫יבּזּ ֹ‬ ‫וּכ ַד ִ‬ ‫יה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫שׂ ֵר ַ‬ ‫ָ‬
‫כוּתהּ‬ ‫וּמ ְל ָ‬ ‫ֵרושׁ ַ‬ ‫א ַח ְשׁו ֹ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬ ‫ל ְפנֵי ַ‬ ‫ַשׁ ִתּי ִ‬ ‫בוא ו ְ‬ ‫ת ֹ‬ ‫לא ָ‬ ‫שׁר ֹ‬ ‫א ֶ‬ ‫בור ֲ‬ ‫ַע ֹ‬ ‫ו ֹלא י ֲ‬ ‫וּמ ַדי ְ‬ ‫פ ַרס ָ‬ ‫תי ָ‬ ‫ְבּ ָד ֵ‬
‫כוּתו‬
‫ֹ‬ ‫למ ְל‬
‫הבּ ָכ ַ‬ ‫שׂ ְ‬ ‫ַע ֶ‬ ‫שׁרי ֲ‬ ‫א ֶ‬ ‫םה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬ ‫עפּ ְת ָג ַ‬ ‫ו ִנ ְשׁ ַמ ִ‬ ‫המ ֶמּנָּה‪:‬כ ְ‬ ‫טּו ָב ִ‬ ‫הּה ֹ‬ ‫עוּת ַ‬ ‫ל ְר ָ‬ ‫ןה ֶמּ ֶל ְך ִ‬ ‫תּ ַ‬ ‫ִי ֵ‬
‫רבּ ֵעינֵי‬ ‫בה ָדּ ָב ְ‬ ‫יט ַ‬ ‫ַיּ ַ‬ ‫דק ָטן‪:‬כא ו ִ‬ ‫לו ַע ָ‬ ‫דו ְ‬ ‫ןל ִמ ָגּ ֹ‬ ‫יה ְ‬ ‫רל ַב ְע ֵל ֶ‬ ‫נוּי ָק ְ‬ ‫יםי ְתּ ְ‬ ‫ִ‬ ‫ָשׁ‬ ‫להנּ ִ‬ ‫יאו ָכ ַ‬ ‫ְ‬ ‫הה‬‫יר ָבּ ִ‬ ‫ִכּ ַ‬
‫תה ֶמּ ֶל ְך‬ ‫ינו ַ‬ ‫למ ִד ֹ‬ ‫לכּ ְ‬ ‫יםא ָ‬ ‫ֶ‬ ‫חס ָפ ִר‬ ‫ַיּ ְשׁ ַל ְ‬ ‫מוּכן‪:‬כב ו ִ‬ ‫רמ ָ‬ ‫כּ ְד ַב ְ‬ ‫שׂה ֶמּ ֶל ְך ִ‬ ‫ַ‬ ‫ַע‬
‫שּׂ ִרים ַויּ ַ‬ ‫ו ַה ָ‬ ‫ַה ֶמּ ֶל ְך ְ‬
‫וּמ ַד ֵבּר‬ ‫יתו ְ‬ ‫רבּ ֵב ֹ‬ ‫ישׁשׂר ְ‬ ‫ֵ‬ ‫לא‬‫תכּ ִ‬ ‫יו ָ‬ ‫ל ְה ֹ‬ ‫נו ִ‬ ‫שׁו ֹ‬ ‫םכּ ְל ֹ‬ ‫ָע ִ‬ ‫לעםו ָ‬ ‫הּו ֶא ַ‬ ‫ָהכּ ְכ ָת ָב ְ‬ ‫ָהוּמ ִדינ ִ‬ ‫ְ‬ ‫למ ִדינ‬ ‫ֶא ְ‬
‫מּו‪:‬‬
‫ןע ֹ‬ ‫שׁו ַ‬ ‫ִכּ ְל ֹ‬
‫‬
‫פרק ב ‬
‫שׂ ָתה‬‫שׁר ָע ָ‬‫תא ֶ‬
‫יו ֵא ֲ‬‫ַשׁ ִתּ ְ‬ ‫ראתו ְ‬
‫ָכ ֶ‬ ‫ֵרושׁז ַ‬‫א ַח ְשׁו ֹ‬
‫תה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬
‫ח ַמ ַ‬ ‫שׁך ֲ‬ ‫הכּ ְ‬
‫יםה ֵא ֶלּ ְ‬
‫ָ‬ ‫רה ְדּ ָב ִר‬
‫א ַח ַ‬ ‫א ַ‬
‫תוּלות‬
‫ֹ‬ ‫בּ‬
‫רות ְ‬‫נ ָע ֹ‬
‫ל ֶמּ ֶל ְך ְ‬
‫י ַב ְקשׁוּ ַ‬
‫שׁ ְר ָתיו ְ‬‫מ ָ‬
‫ה ֶמּ ֶל ְך ְ‬
‫ַע ֵרי ַ‬
‫ַיּאמרוּ נ ֲ‬
‫יה‪ :‬ב ו ְ‬ ‫ע ֶל ָ‬‫נ ְגזַר ָ‬
‫שׁר ִ‬ ‫א ֶ‬
‫ְו ֵאת ֲ‬
‫ַע ָרה‬
‫כּל נ ֲ‬‫את ָ‬‫ו ִי ְק ְבּצוּ ֶ‬
‫כוּתו ְ‬
‫ֹ‬ ‫מ ְל‬
‫ינות ַ‬‫מ ִד ֹ‬‫בּ ָכל ְ‬ ‫ידים ְ‬ ‫פּ ִק ִ‬
‫ַפ ֵקד ַ‬
‫וי ְ‬
‫מ ְר ֶאה‪ :‬ג ְ‬ ‫בות ַ‬ ‫טו ֹ‬
‫ֹ‬
‫שׁמר‬‫יסה ֶמּ ֶל ְך ֵ‬ ‫ַ‬ ‫ֶאס ִר‬ ‫ַדהג ְ‬ ‫יםאלי ֵ‬ ‫ֶ‬ ‫ָשׁ‬ ‫יתהנּ ִ‬ ‫ַ‬ ‫לבּ‬
‫הא ֵ‬ ‫יר ֶ‬ ‫ןה ִבּ ָ‬ ‫לשׁוּשׁ ַ‬ ‫ַ‬ ‫הא‬
‫תמ ְר ֶא ֶ‬ ‫הטו ַב ַ‬ ‫ֹ‬ ‫תוּל‬
‫ְב ָ‬
‫יטב‬ ‫ַיּ ַ‬ ‫ַשׁ ִתּיו ִ‬ ‫תּ ַחתו ְ‬ ‫תּ ְמ ֹל ְך ַ‬ ‫ֵיה ֶמּ ֶל ְך ִ‬ ‫בבּ ֵעינ ַ‬ ‫יט ְ‬ ‫רתּ ַ‬ ‫שׁ ִ‬ ‫הא ֶ‬ ‫ַע ָר ֲ‬ ‫ו ַהנּ ֲ‬ ‫יהן‪:‬ד ְ‬ ‫ןתּ ְמ ֻר ֵק ֶ‬ ‫ָתו ַ‬ ‫יםונ ֹ‬ ‫ְ‬ ‫ָשׁ‬ ‫ַהנּ ִ‬
‫היָה‬ ‫הוּדי ָ‬ ‫י ִ‬ ‫אישׁ ְ‬ ‫כּן‪] :‬הקהל אומרים פסוק הבא בקול רם[ ה ִ‬ ‫ַעשׂ ֵ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ַויּ ַ‬ ‫בּ ֵעינֵי ַ‬ ‫ַה ָדּ ָבר ְ‬
‫ה ְג ָלה‬ ‫שׁר ָ‬ ‫א ֶ‬ ‫יני‪ :‬ו ֲ‬ ‫י ִמ ִ‬‫אישׁ ְ‬ ‫קישׁ ִ‬ ‫בּן ִ‬ ‫שׁ ְמ ִעי ֶ‬ ‫בּן ִ‬ ‫ָאיר ֶ‬ ‫בּן י ִ‬ ‫מ ְר ֳדּ ַכי ֶ‬ ‫מו ָ‬ ‫וּשׁ ֹ‬ ‫ירה ְ‬ ‫ה ִבּ ָ‬ ‫שׁוּשׁן ַ‬ ‫ַ‬ ‫ְבּ‬
‫רמ ֶל ְך‬‫בוּכ ְד ֶנ ַצּ ֶ‬ ‫הנ ַ‬ ‫רה ְג ָל ְ‬ ‫שׁ ֶ‬ ‫הא ֶ‬‫הוּד ֲ‬ ‫י ָ‬ ‫ָהמ ֶל ְך ְ‬ ‫םי ָכ ְני ֶ‬ ‫הע ְ‬ ‫רה ְג ְל ָת ִ‬ ‫שׁ ָ‬ ‫הא ֶ‬‫גּל ֲ‬ ‫םה ָ‬ ‫םע ַ‬ ‫ירוּשׁ ַל ִי ִ‬ ‫ָ‬ ‫ִמ‬
‫י ַפת‬ ‫ַע ָרה ְ‬ ‫ו ַהנּ ֲ‬ ‫ָאם ְ‬ ‫אב ו ֵ‬ ‫להּ ָ‬ ‫אין ָ‬ ‫כּי ֵ‬ ‫דּדו ִ‬ ‫ֹ‬ ‫בּת‬ ‫תּר ַ‬ ‫א ְס ֵ‬ ‫היא ֶ‬ ‫ה ַד ָסּה ִ‬ ‫את ֲ‬ ‫אמן ֶ‬ ‫ַי ִהי ֵ‬ ‫ָבּ ֶבל‪ :‬ז ו ְ‬
‫עדּ ַבר‬ ‫שּׁ ַמ ְ‬ ‫יבּ ִה ָ‬ ‫ל ַבת‪:‬ח ו ְַי ִה ְ‬ ‫ילו ְ‬ ‫הּמ ְר ֳדּ ַכ ֹ‬ ‫הּל ָק ָח ָ‬ ‫ו ִא ָמּ ְ‬ ‫יה ְ‬ ‫תא ִב ָ‬ ‫מו ָ‬ ‫הוּב ֹ‬ ‫ְ‬ ‫תמ ְר ֶא‬ ‫טו ַב ַ‬ ‫רו ֹ‬ ‫תּא ְ‬ ‫ַ‬
‫אל‬ ‫תּר ֶ‬ ‫א ְס ֵ‬ ‫ַתּ ָלּ ַקח ֶ‬ ‫ה ָגי ו ִ‬ ‫אל יַד ֵ‬ ‫ירה ֶ‬ ‫ה ִבּ ָ‬ ‫שׁוּשׁן ַ‬ ‫ַ‬ ‫אל‬ ‫בּות ֶ‬ ‫ר ֹ‬ ‫רות ַ‬ ‫נ ָע ֹ‬ ‫וּב ִה ָקּ ֵבץ ְ‬ ‫תו ְ‬ ‫ו ָד ֹ‬ ‫ַה ֶמּ ֶל ְך ְ‬
‫ל ָפנָיו‬ ‫ח ֶסד ְ‬ ‫שּׂא ֶ‬ ‫ַתּ ָ‬ ‫ב ֵעינָיו ו ִ‬ ‫ַע ָרה ְ‬ ‫הנּ ֲ‬ ‫יטב ַ‬ ‫ַתּ ַ‬ ‫ָשׁים‪ :‬ט ו ִ‬ ‫הנּ ִ‬ ‫שׁמר ַ‬ ‫ֵ‬ ‫ה ַגי‬ ‫אל יַד ֵ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ֶ‬ ‫ֵבּית ַ‬
‫להּ‬ ‫תת ָ‬ ‫ל ֶ‬
‫יות ָ‬ ‫א ֹ‬ ‫ה ְר ֻ‬ ‫רות ָ‬ ‫ה ְנּ ָע ֹ‬ ‫שׁ ַבע ַ‬ ‫ו ֵאת ֶ‬ ‫להּ ְ‬ ‫תת ָ‬ ‫ל ֶ‬ ‫ת ָה ָ‬ ‫נו ֶ‬‫מ ֹ‬ ‫ו ֶאת ָ‬ ‫יה ְ‬ ‫רוּק ָ‬ ‫תּ ְמ ֶ‬ ‫את ַ‬ ‫ַי ַב ֵהל ֶ‬ ‫וְ‬
‫תע ָמּהּ‬ ‫רא ַ‬ ‫תּ ֶ‬ ‫הא ְס ֵ‬ ‫יד ֶ‬ ‫אה ִגּ ָ‬ ‫ל ִ‬ ‫ָשׁים‪:‬י ֹ‬ ‫יתהנּ ִ‬ ‫ַ‬ ‫בבּ‬
‫טו ֵ‬ ‫ל ֹ‬ ‫יה ְ‬ ‫ת ָ‬ ‫רו ֶ‬ ‫ַע ֹ‬ ‫ו ֶאתנ ֲ‬ ‫ֶה ְ‬ ‫שׁנּ ָ‬ ‫ַי ַ‬ ‫יתה ֶמּ ֶל ְך ו ְ‬ ‫ַ‬ ‫ִמ ֵבּ‬
‫ימ ְת ַה ֵלּ ְך‬ ‫םמ ְר ֳדּ ַכ ִ‬ ‫ָיו ָ‬ ‫ליוםו ֹ‬ ‫וּב ָכ ֹ‬ ‫את ִגּיד‪:‬יא ְ‬ ‫רל ַ‬ ‫שׁ ֹ‬ ‫א ֶ‬ ‫יה ֲ‬ ‫ָהע ֶל ָ‬ ‫יצוּ ָ‬ ‫ימ ְר ֳדּ ַכ ִ‬ ‫הּכּ ָ‬ ‫תמו ַל ְד ָתּ ִ‬ ‫ֹ‬ ‫ְו ֶא‬
‫ַע ָרה‬ ‫יעתּרנ ֲ‬ ‫וּב ַה ִגּ ַ‬ ‫הבּהּ‪:‬יב ְ‬ ‫שׂ ָ‬ ‫ֵע ֶ‬ ‫רוּמהיּ ָ‬ ‫ַ‬ ‫תּ‬‫םא ְס ֵ‬ ‫לו ֶ‬ ‫תשׁ ֹ‬ ‫תא ְ‬ ‫יםל ַד ַע ֶ‬ ‫ָ‬ ‫ָשׁ‬ ‫יתהנּ ִ‬ ‫ַ‬ ‫רבּ‬
‫ֵיח ַצ ֵ‬ ‫ִל ְפנ ֲ‬
‫יכּן‬
‫שׁכּ ֵ‬ ‫רח ֶד ִ‬ ‫שׂ ֹ‬ ‫ֵיםע ָ‬
‫ָ‬ ‫יםשׁנ‬‫ְ‬ ‫ָשׁ‬ ‫תהנּ ִ‬ ‫הּכּ ָד ַ‬ ‫תל ְ‬ ‫יו ָ‬ ‫ץה ֹ‬ ‫שׁמ ֵקּ ֱ‬ ‫ֵרו ִ‬ ‫א ַח ְשׁו ֹ‬ ‫לה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬ ‫אא ַ‬ ‫בו ֶ‬ ‫הל ֹ‬ ‫ַע ָר ָ‬ ‫ְונ ֲ‬
‫רוּקי‬
‫וּב ַת ְמ ֵ‬ ‫שׂ ִמים ְ‬ ‫בּ ְבּ ָ‬ ‫ח ָד ִשׁים ַ‬ ‫שּׁה ֳ‬ ‫ו ִשׁ ָ‬ ‫המּר ְ‬ ‫שׁ ֶמן ַ‬ ‫בּ ֶ‬ ‫ח ָד ִשׁים ְ‬ ‫שּׁה ֳ‬ ‫שׁ ָ‬ ‫יהן ִ‬ ‫מרוּ ֵק ֶ‬ ‫י ֵמי ְ‬ ‫ִי ְמ ְלאוּ ְ‬
‫ע ָמּהּ‬ ‫בוא ִ‬ ‫ל ֹ‬ ‫להּ ָ‬ ‫ָתן ָ‬ ‫ינּ ֵ‬ ‫תּאמר ִ‬ ‫ַ‬ ‫שׁר‬ ‫לא ֶ‬ ‫כּ ֲ‬ ‫את ָ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ֵ‬ ‫אל ַ‬ ‫בּ ָאה ֶ‬ ‫ַע ָרה ָ‬ ‫הנּ ֲ‬ ‫וּבזֶה ַ‬ ‫ָשׁים‪ :‬יג ָ‬ ‫ַהנּ ִ‬
‫ָשׁים‬ ‫יתהנּ ִ‬ ‫ַ‬ ‫לבּ‬
‫הא ֵ‬ ‫יאשׁ ָב ֶ‬ ‫ָ‬ ‫רה‬
‫בּק ִ‬ ‫הוּב ֶ‬ ‫ַ‬ ‫יאב ָא‬
‫ָ‬ ‫בה‬
‫בּ ֶע ֶר ִ‬ ‫יתה ֶמּ ֶל ְך‪:‬יד ָ‬ ‫ַ‬ ‫דבּ‬
‫יםע ֵ‬ ‫ַ‬ ‫ָשׁ‬‫יתהנּ ִ‬ ‫ַ‬ ‫ִמ ֵבּ‬
‫אם‬ ‫כּי ִ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ִ‬ ‫אל ַ‬ ‫עוד ֶ‬ ‫בוא ֹ‬ ‫ת ֹ‬ ‫לא ָ‬ ‫יל ְג ִשׁים ֹ‬ ‫ה ִפּ ַ‬ ‫שׁמר ַ‬ ‫ֵ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך‬ ‫ס ִריס ַ‬ ‫שׁ ַע ְשׁ ַגז ְ‬ ‫אל יַד ַ‬ ‫שׁ ִני ֶ‬ ‫ֵ‬
‫שׁר‬ ‫א ֶ‬ ‫מ ְר ֳדּ ַכי ֲ‬ ‫יח ִיל דּד ָ‬ ‫א ִב ַ‬ ‫בּת ֲ‬ ‫תּר ַ‬ ‫א ְס ֵ‬ ‫יע תּר ֶ‬ ‫וּב ַה ִגּ ַ‬ ‫שׁם‪ :‬טו ְ‬ ‫ב ֵ‬ ‫ו ִנ ְק ְר ָאה ְ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫בּהּ ַ‬ ‫ָח ֵפץ ָ‬
‫ס ִריס‬ ‫ה ַגי ְ‬ ‫יאמר ֵ‬ ‫ַ‬ ‫שׁר‬ ‫א ֶ‬ ‫את ֲ‬ ‫אם ֶ‬ ‫כּי ִ‬ ‫דּ ָבר ִ‬ ‫שׁה ָ‬ ‫ב ְק ָ‬ ‫לא ִ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ֹ‬ ‫אל ַ‬ ‫בוא ֶ‬ ‫ל ֹ‬ ‫ל ַבת ָ‬ ‫לו ְ‬ ‫ָל ַקח ֹ‬
‫אל‬ ‫תּר ֶ‬ ‫א ְס ֵ‬ ‫ַתּ ָלּ ַקח ֶ‬ ‫יה‪ :‬טז ו ִ‬ ‫רא ָ‬ ‫כּל ֶ‬ ‫בּ ֵעינֵי ָ‬ ‫חן ְ‬ ‫נשׂאת ֵ‬ ‫תּר ֵ‬ ‫א ְס ֵ‬ ‫ַתּ ִהי ֶ‬ ‫ָשׁים ו ְ‬ ‫הנּ ִ‬ ‫שׁמר ַ‬ ‫ֵ‬ ‫ַה ֶמּ ֶל ְך‬
‫שׁ ַבע‬ ‫בּ ְשׁנַת ֶ‬ ‫ט ֵבת ִ‬ ‫ח ֶדשׁ ֵ‬ ‫ירי הוּא ֹ‬ ‫ע ִשׂ ִ‬ ‫ה ֲ‬‫בּ ֹח ֶדשׁ ָ‬ ‫כוּתו ַ‬ ‫ֹ‬ ‫מ ְל‬ ‫בּית ַ‬ ‫אל ֵ‬ ‫ֵרושׁ ֶ‬ ‫א ַח ְשׁו ֹ‬ ‫ַה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬
‫מ ָכּל‬ ‫ל ָפנָיו ִ‬ ‫ָח ֶסד ְ‬ ‫חן ו ֶ‬ ‫שּׂא ֵ‬ ‫ַתּ ָ‬ ‫ָשׁים ו ִ‬ ‫הנּ ִ‬ ‫מ ָכּל ַ‬ ‫תּר ִ‬ ‫א ְס ֵ‬ ‫את ֶ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ֶ‬ ‫ֶא ַהב ַ‬ ‫כוּתו‪ :‬יז ַויּ ֱ‬ ‫ֹ‬ ‫ְל ַמ ְל‬
‫תּה‬ ‫מ ְשׁ ֶ‬ ‫שׂה ֶמּ ֶל ְך ִ‬ ‫ַ‬ ‫ַע‬‫ַשׁ ִתּי‪:‬יח ַויּ ַ‬ ‫תּ ַחתו ְ‬ ‫יכ ָה ַ‬ ‫ַמ ִל ֶ‬ ‫ראשׁהּ ַויּ ְ‬ ‫ָ‬ ‫כוּתבּ‬
‫ְ‬ ‫רמ ְל‬‫ת ַ‬ ‫םכּ ֶ‬‫ָשׂ ֶ‬ ‫תוּלות ַויּ ֶ‬ ‫ֹ‬ ‫ַה ְבּ‬
‫כּיַד‬ ‫מ ְשׂ ֵאת ְ‬ ‫תּן ַ‬ ‫ַי ֵ‬ ‫שׂה ו ִ‬ ‫ע ָ‬ ‫ינות ָ‬ ‫ל ְמּ ִד ֹ‬ ‫ָחה ַ‬ ‫ַהנ ָ‬ ‫תּר ו ֲ‬ ‫א ְס ֵ‬ ‫תּה ֶ‬ ‫מ ְשׁ ֵ‬ ‫את ִ‬ ‫ַע ָב ָדיו ֵ‬ ‫שׂ ָריו ו ֲ‬ ‫ל ָכל ָ‬ ‫דול ְ‬ ‫ָג ֹ‬
‫ֶדת‬ ‫מגּ ֶ‬ ‫תּר ַ‬ ‫א ְס ֵ‬ ‫אין ֶ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך‪ :‬כ ֵ‬ ‫שׁ ַער ַ‬ ‫בּ ַ‬ ‫ישׁב ְ‬ ‫וּמ ְר ֳדּ ַכי ֵ‬ ‫שׁ ִנית ָ‬ ‫תוּלות ֵ‬ ‫ֹ‬ ‫בּ‬‫וּב ִה ָקּ ֵבץ ְ‬ ‫ַה ֶמּ ֶל ְך‪ :‬יט ְ‬
‫שׁר‬ ‫אֶ‬ ‫הכּ ֲ‬ ‫רעשׂ ַ‬ ‫ָ‬ ‫תּ‬‫יא ְס ֵ‬ ‫רמ ְר ֳדּ ַכ ֶ‬ ‫א ַמ ָ‬ ‫תמ ֲ‬‫יו ֶא ַ‬ ‫מ ְר ֳדּ ָכ ְ‬ ‫יה ָ‬ ‫ָהע ֶל ָ‬ ‫רצוּ ָ‬ ‫שׁ ִ‬ ‫אֶ‬ ‫הּכּ ֲ‬ ‫תע ָמּ ַ‬ ‫ו ֶא ַ‬ ‫מו ַל ְד ָתּהּ ְ‬ ‫ֹ‬
‫שׁשׁנֵי‬ ‫ְ‬ ‫ָת ֶר‬
‫ףבּ ְג ָתןו ֶ‬ ‫ק ַצ ִ‬ ‫רה ֶמּ ֶל ְך ָ‬ ‫שׁ ַע ַ‬ ‫בבּ ַ‬ ‫יישׁ ְ‬ ‫םוּמ ְר ֳדּ ַכ ֵ‬ ‫ָ‬ ‫יםה ֵה‬ ‫ָ‬ ‫ָמ‬‫בּיּ ִ‬ ‫תּו‪:‬כא ַ‬ ‫ָהא ֹ‬ ‫הב ָא ְמנ ִ‬ ‫ָה ְי ָת ְ‬
‫ה ָדּ ָבר‬ ‫ָדע ַ‬ ‫ַיּוּ ַ‬ ‫א ַח ְשׁוֵרשׁ‪ :‬כב ו ִ‬ ‫בּ ֶמּ ֶל ְך ֲ‬ ‫ל ְשׁ ֹל ַח יָד ַ‬ ‫ה ַסּף ַו ְי ַב ְקשׁוּ ִ‬ ‫שּׁמ ֵרי ַ‬ ‫מ ְ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ִ‬ ‫יסי ַ‬ ‫ָס ִר ֵ‬
‫ה ָדּ ָבר‬ ‫ַי ֻב ַקּשׁ ַ‬ ‫מ ְר ֳדּ ָכי‪ :‬כג ו ְ‬ ‫שׁם ָ‬ ‫בּ ֵ‬ ‫ל ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫תּר ַ‬ ‫א ְס ֵ‬ ‫ַתּאמר ֶ‬ ‫ֶ‬ ‫ה ַמּ ְל ָכּה ו‬ ‫תּר ַ‬ ‫ל ֶא ְס ֵ‬ ‫ְל ָמ ְר ֳדּ ַכי ַו ַיּגֵּד ְ‬
‫ֵיה ֶמּ ֶל ְך‪:‬‬ ‫יםל ְפנ ַ‬ ‫ִ‬ ‫ָמ‬ ‫יהיּ ִ‬ ‫בבּ ֵס ֶפר ִדּ ְב ֵר ַ‬ ‫ת ְ‬ ‫ַיּ ָכּ ֵ‬ ‫לעץו ִ‬ ‫םע ֵ‬ ‫ֵיה ַ‬ ‫לוּשׁנ ֶ‬ ‫ְ‬ ‫ַיּ ָתּ‬ ‫ַיּ ָמּ ֵצאו ִ‬ ‫וִ‬
‫‬
‫פרק ג ‬
‫ַשּׂ ֵאהוּ‬ ‫ַינ ְ‬
‫א ָג ִגיו ְ‬‫אה ֲ‬
‫ןה ְמּ ָד ָת ָ‬
‫ןבּ ַ‬
‫תה ָמ ֶ‬
‫שׁא ָ‬ ‫ֵרו ֶ‬ ‫א ַח ְשׁו ֹ‬ ‫לה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬
‫הגּ ַדּ ַ‬‫יםה ֵא ֶלּ ִ‬‫ָ‬ ‫רה ְדּ ָב ִר‬
‫א ַח ַ‬ ‫א ַ‬
‫רה ֶמּ ֶל ְך‬
‫שׁ ַע ַ‬ ‫רבּ ַ‬‫שׁ ְ‬ ‫א ֶ‬
‫יה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬
‫לע ְב ֵד ַ‬
‫ו ָכ ַ‬ ‫תּו‪:‬ב ְ‬ ‫רא ֹ‬ ‫שׁ ִ‬ ‫יםא ֶ‬
‫ֲ‬ ‫שּׂ ִר‬‫לה ָ‬
‫לכּ ַ‬
‫מ ַע ָ‬ ‫או ֵ‬‫תכּ ְס ֹ‬ ‫םא ִ‬ ‫ָשׂ ֶ‬ ‫ַויּ ֶ‬
‫חוֶה‪ :‬ג‬ ‫י ְשׁ ַתּ ֲ‬
‫ו ֹלא ִ‬‫י ְכ ַרע ְ‬
‫לא ִ‬
‫וּמ ְר ֳדּ ַכי ֹ‬
‫ה ֶמּ ֶל ְך ָ‬ ‫לו ַ‬ ‫צוָּה ֹ‬ ‫כן ִ‬‫כּי ֵ‬ ‫ל ָה ָמן ִ‬
‫ח ִוים ְ‬ ‫וּמ ְשׁ ַתּ ֲ‬‫כּר ִעים ִ‬ ‫ְ‬
‫ַתה ֶמּ ֶל ְך‪:‬‬
‫תמ ְצו ַ‬ ‫רא ִ‬‫העו ֵב ֵ‬
‫ֹ‬ ‫א ָתּ‬‫דּוּע ַ‬
‫ימ ַ‬ ‫ל ָמ ְר ֳדּ ָכ ַ‬ ‫רה ֶמּ ֶל ְך ְ‬
‫שׁ ַע ַ‬ ‫רבּ ַ‬
‫שׁ ְ‬ ‫א ֶ‬‫יה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬
‫רוּע ְב ֵד ַ‬ ‫ַ‬ ‫ַיּאמ‬
‫ו ְ‬
‫דוּדּ ְב ֵרי‬
‫ִ‬ ‫ַע ְמ‬
‫תהי ַ‬ ‫או ֲ‬‫ןל ְר ֹ‬
‫ידוּל ָה ָמ ִ‬
‫ְ‬ ‫ַגּ‬
‫יהם ַויּ ִ‬‫עא ֵל ֶ‬
‫אשׁ ַמ ֲ‬ ‫םו ֹל ָ‬ ‫ָיו ְ‬ ‫יויוםו ֹ‬
‫ֹ‬ ‫םא ָל‬
‫יכּ ָא ְמ ָר ֵ‬ ‫ַי ִה ְ‬‫ד ו ְ‬
‫ֶהלו‬
‫ֹ‬ ‫חו‬‫וּמ ְשׁ ַתּ ֲ‬‫יכּר ַע ִ‬
‫יןמ ְר ֳדּ ַכ ֵ‬
‫יא ָ‬ ‫ןכּ ֵ‬
‫אה ָמ ִ‬ ‫ַר ָ‬ ‫הוּדי‪:‬ה ַויּ ְ‬ ‫רהוּאי ִ‬
‫ְ‬ ‫שׁ‬
‫םא ֶ‬
‫ידל ֶה ֲ‬ ‫ָ‬ ‫יה ִגּ‬
‫יכּ ִ‬ ‫ָמ ְר ֳדּ ַכ ִ‬
‫םמ ְר ֳדּ ָכי‬
‫תע ָ‬ ‫א ַ‬ ‫ידוּלו ֶ‬ ‫ֹ‬ ‫יה ִגּ‬‫כּ ִ‬ ‫דּו ִ‬‫יל ַב ֹ‬ ‫ָדבּ ָמ ְר ֳדּ ַכ ְ‬ ‫יול ְשׁ ֹלחי ְ‬ ‫זבּ ֵעי ָנ ִ‬ ‫ַיּ ֶב ְ‬ ‫ןח ָמה‪:‬ו ו ִ‬ ‫אה ָמ ֵ‬ ‫ַיּ ָמּ ֵל ָ‬ ‫וִ‬
‫מ ְר ֳדּ ָכי‪ :‬ז‬ ‫עם ָ‬ ‫ֵרושׁ ַ‬ ‫א ַח ְשׁו ֹ‬ ‫מ ְלכוּת ֲ‬ ‫בּ ָכל ַ‬ ‫שׁר ְ‬ ‫א ֶ‬ ‫הוּדים ֲ‬ ‫ה ְיּ ִ‬ ‫כּל ַ‬ ‫את ָ‬ ‫ל ַה ְשׁ ִמיד ֶ‬ ‫ה ָמן ְ‬ ‫ַי ַב ֵקּשׁ ָ‬ ‫וְ‬
‫שׁה ִפּילפּוּרהוּא‬ ‫ִ‬ ‫ֵרו‬
‫א ַח ְשׁו ֹ‬ ‫הל ֶמּ ֶל ְך ֲ‬ ‫יםע ְשׂ ֵר ַ‬ ‫ֶ‬ ‫תּ‬‫ַתשׁ ֵ‬
‫ןבּ ְשׁנ ְ‬ ‫יס ִ‬ ‫שׁנ ָ‬‫ןהוּאח ֶד ִ‬‫ֹ‬ ‫אשׁו‬
‫ֹ‬ ‫שׁה ִר‬‫ַבּ ֹח ֶד ָ‬
‫רה ָמן‬‫ַיּאמ ָ‬ ‫שׁא ָדר‪:‬חו ֶ‬ ‫רהוּאח ֶד ֲ‬ ‫ֹ‬ ‫שׂ‬‫ֵיםע ָ‬
‫ָ‬ ‫שׁשׁנ‬ ‫ְ‬ ‫שׁל ֹח ֶד‬ ‫םוּמ ֹח ֶד ְ‬ ‫ֵ‬ ‫יו‬
‫םל ֹ‬
‫יּו ְ‬ ‫ןמ ֹ‬
‫ֵיה ָמ ִ‬ ‫לל ְפנ ָ‬ ‫גּו ָר ִ‬ ‫ַה ֹ‬
‫ת ָך‬‫מ ְלכוּ ֶ‬ ‫ינות ַ‬ ‫מ ִד ֹ‬ ‫בּכל ְ‬ ‫ה ַע ִמּים ְ‬ ‫בּין ָ‬ ‫פרד ֵ‬ ‫וּמ ָ‬ ‫מ ֻפזָּר ְ‬ ‫א ָחד ְ‬ ‫עם ֶ‬ ‫נו ַ‬‫ֶשׁ ֹ‬ ‫ֵרושׁ י ְ‬ ‫א ַח ְשׁו ֹ‬ ‫ַל ֶמּ ֶל ְך ֲ‬
‫אם‬ ‫יחם‪:‬ט ִ‬ ‫ֶֹהל ַה ִנּ ָ‬‫איןשׁו ְ‬ ‫יםו ַל ֶמּ ֶל ְך ֵ‬ ‫ְ‬ ‫ָםעשׂ‬
‫ִ‬ ‫אינ‬ ‫יה ֶמּ ֶל ְך ֵ‬ ‫ת ַ‬ ‫תדּ ֵ‬
‫םו ֶא ָ‬ ‫לע ְ‬ ‫תמ ָכּ ָ‬ ‫םשׁנו ִ‬ ‫ֹ‬ ‫יה‬
‫ת ֶ‬ ‫ְו ָד ֵ‬
‫אכה‬ ‫יה ְמּ ָל ָ‬ ‫יעשׂ ַ‬ ‫ֵ‬ ‫לי ֵד‬
‫לע ְ‬ ‫קו ַ‬ ‫ףא ְשׁ ֹ‬ ‫רכּ ֶס ֶ‬ ‫יםכּ ַכּ ֶ‬ ‫ִ‬ ‫תא ָל ִפ‬ ‫שׂ ֶר ֲ‬ ‫ַע ֶ‬ ‫בל ַא ְבּ ָדםו ֲ‬ ‫ת ְ‬ ‫בי ָכּ ֵ‬‫טו ִ‬ ‫לה ֶמּ ֶל ְך ֹ‬ ‫ַע ַ‬
‫ןה ְמּ ָד ָתא‬ ‫ןבּ ַ‬ ‫ָהּל ָה ָמ ֶ‬ ‫ַיּ ְתּנ ְ‬ ‫ָדו ו ִ‬‫מ ַעלי ֹ‬ ‫תּו ֵ‬ ‫תט ַבּ ְע ֹ‬ ‫א ַ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ֶ‬ ‫ָסר ַ‬ ‫ֵיה ֶמּ ֶל ְך‪:‬י ַויּ ַ‬ ‫לגּ ְנז ַ‬ ‫יאא ִ‬ ‫ֶ‬ ‫ְל ָה ִב‬
‫טּוב‬‫כּ ֹ‬ ‫תבּו ַ‬
‫ֹ‬ ‫שׂו‬
‫ע ֹ‬ ‫םל ֲ‬‫ו ָה ָע ַ‬ ‫ָתוּןל ְך ְ‬
‫ָ‬ ‫ןה ֶכּ ֶסףנ‬ ‫ל ָה ָמ ַ‬ ‫רה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫ַיּאמ ַ‬ ‫הוּדים‪:‬יא ו ֶ‬ ‫רה ְיּ ִ‬ ‫יצר ַ‬ ‫ֵ‬ ‫א ָג ִג‬‫ָה ֲ‬
‫כּ ָכל‬ ‫תב ְ‬ ‫ַיּ ָכּ ֵ‬
‫בּו ו ִ‬
‫יום ֹ‬ ‫שׂר ֹ‬ ‫ע ָ‬ ‫שׁה ָ‬ ‫לו ָ‬
‫בּ ְשׁ ֹ‬ ‫אשׁון ִ‬ ‫ֹ‬ ‫ה ִר‬‫בּ ֹח ֶדשׁ ָ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ַ‬ ‫ס ְפ ֵרי ַ‬ ‫ַיּ ָקּ ְראוּ ֹ‬ ‫ֶיך‪ :‬יב ו ִ‬ ‫ְבּ ֵעינ ָ‬
‫לשׂ ֵרי‬‫ָהו ֶא ָ‬ ‫ָהוּמ ִדינ ְ‬ ‫ְ‬ ‫למ ִדינ‬ ‫רע ְ‬ ‫שׁ ַ‬ ‫תא ֶ‬
‫חו ֲ‬ ‫לה ַפּ ֹ‬ ‫ו ֶא ַ‬ ‫ֵיה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫לא ַח ְשׁ ַדּ ְר ְפּנ ַ‬ ‫ןא ֲ‬ ‫ָהה ָמ ֶ‬ ‫רצוּ ָ‬ ‫שׁ ִ‬ ‫אֶ‬ ‫ֲ‬
‫נ ְכ ָתּב‬ ‫א ַח ְשׁוֵרשׁ ִ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬ ‫שׁם ַ‬ ‫בּ ֵ‬‫נו ְ‬ ‫שׁו ֹ‬ ‫כּ ְל ֹ‬ ‫ָעם ִ‬ ‫ו ַעם ו ָ‬ ‫כּ ְכ ָת ָבהּ ְ‬ ‫וּמ ִדינָה ִ‬ ‫מ ִדינָה ְ‬ ‫ָעם ְ‬ ‫ַעם ו ָ‬
‫ל ַה ְשׁ ִמיד‬ ‫תה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫ינו ַ‬ ‫למ ִד ֹ‬ ‫לכּ ְ‬ ‫יםא ָ‬ ‫ֶ‬ ‫ַדה ָר ִצ‬
‫יםבּי ָ‬ ‫ְ‬ ‫ס ָפ ִר‬‫לו ַח ְ‬ ‫ו ִנ ְשׁ ֹ‬ ‫תה ֶמּ ֶל ְך‪:‬יג ְ‬ ‫םבּ ַט ַבּ ַע ַ‬ ‫ֶח ָתּ ְ‬ ‫ְונ ְ‬
‫שׂר‬ ‫ע ָ‬‫שׁה ָ‬ ‫לו ָ‬
‫בּ ְשׁ ֹ‬ ‫א ָחד ִ‬ ‫יום ֶ‬ ‫בּ ֹ‬ ‫ָשׁים ְ‬ ‫ונ ִ‬ ‫טף ְ‬ ‫ָקן ַ‬ ‫ו ַעד ז ֵ‬ ‫ַער ְ‬ ‫מנּ ַ‬ ‫הוּדים ִ‬ ‫ה ְיּ ִ‬ ‫כּל ַ‬ ‫את ָ‬ ‫וּל ַא ֵבּד ֶ‬ ‫הרג ְ‬ ‫ַל ֲ‬
‫בּ ָכל‬ ‫דּת ְ‬ ‫ָתן ָ‬ ‫ל ִהנּ ֵ‬ ‫ה ְכּ ָתב ְ‬ ‫שׁגֶן ַ‬ ‫פּ ְת ֶ‬‫בוז‪ :‬יד ַ‬ ‫ל ֹ‬ ‫וּשׁ ָל ָלם ָ‬ ‫א ָדר ְ‬ ‫ח ֶדשׁ ֲ‬ ‫שׂר הוּא ֹ‬ ‫ע ָ‬‫שׁנֵים ָ‬ ‫ְל ֹח ֶדשׁ ְ‬
‫חוּפים‬ ‫אוּד ִ‬ ‫ְ‬ ‫ָצ‬
‫ה ָר ִציםי ְ‬ ‫םהזֶּה‪:‬טו ָ‬ ‫יּו ַ‬ ‫יםל ֹ‬
‫ַ‬ ‫תע ִת ִד‬ ‫יו ֲ‬ ‫יםל ְה ֹ‬‫ִ‬ ‫לה ַע ִמּ‬‫לוּיל ָכ ָ‬ ‫ְ‬ ‫ָהגּ‬
‫ָהוּמ ִדינ ָ‬ ‫ְ‬ ‫ְמ ִדינ‬
‫שׁוּשׁן‬
‫ָ‬ ‫ו ָה ִעיר‬ ‫תּות ְ‬ ‫ל ְשׁ ֹ‬ ‫ָשׁבוּ ִ‬ ‫ו ָה ָמן י ְ‬ ‫ו ַה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫ירה ְ‬ ‫ה ִבּ ָ‬ ‫וּשׁן ַ‬ ‫בּשׁ ַ‬ ‫נ ְתּנָה ְ‬ ‫ו ַה ָדּת ִ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫ִבּ ְד ַבר ַ‬
‫ָבו ָכה‪:‬‬ ‫נ ֹ‬
‫‬
‫פרק ד ‬
‫ֵצא‬ ‫ָא ֶפר ַויּ ֵ‬ ‫שׂק ו ֵ‬ ‫ַיּ ְל ַבּשׁ ַ‬ ‫בּ ָג ָדיו ו ִ‬ ‫את ְ‬ ‫מ ְר ֳדּ ַכי ֶ‬ ‫ַיּ ְק ַרע ָ‬ ‫שׂה ו ִ‬ ‫ַע ָ‬‫שׁ ר נ ֲ‬ ‫א ֶ‬‫כּל ֲ‬ ‫את ָ‬ ‫ָדע ֶ‬ ‫וּמ ְר ֳדּ ַכי י ַ‬‫א ָ‬
‫אאל‬‫בו ֶ‬ ‫יןל ֹ‬‫יא ָ‬ ‫כּ ֵ‬ ‫רה ֶמּ ֶל ְך ִ‬ ‫ֵישׁ ַע ַ‬ ‫דל ְפנ ַ‬ ‫אע ִ‬ ‫ָבו ַ‬ ‫דלהוּ ָמ ָרה‪:‬ב ַויּ ֹ‬ ‫הג ָ‬‫קז ָע ָק ְ‬ ‫ַיּ ְז ַע ְ‬ ‫ה ִעירו ִ‬ ‫תו ְך ָ‬ ‫ְבּ ֹ‬
‫יע‬
‫מ ִגּ ַ‬ ‫תו ַ‬ ‫ו ָד ֹ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫דּ ַבר ַ‬ ‫שׁר ְ‬ ‫א ֶ‬
‫קום ֲ‬ ‫מ ֹ‬ ‫וּמ ִדינָה ְ‬ ‫מ ִדינָה ְ‬ ‫וּב ָכל ְ‬ ‫שׂק‪ :‬ג ְ‬ ‫בּ ְלבוּשׁ ָ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ִ‬ ‫שׁ ַער ַ‬ ‫ַ‬
‫רות‬ ‫ַע ֹ‬ ‫בואנָה נ ֲ‬ ‫ַתּ ֹ‬ ‫ל ַר ִבּים‪ :‬ד ו ָ‬ ‫ֻצּע ָ‬ ‫ָא ֶפר י ַ‬ ‫שׂק ו ֵ‬ ‫וּמ ְס ֵפּד ַ‬ ‫וּב ִכי ִ‬ ‫צום ְ‬ ‫ו ֹ‬ ‫הוּדים ְ‬ ‫ל ְיּ ִ‬ ‫דול ַ‬ ‫גּ ֹ‬ ‫ֵא ֶבל ָ‬
‫את‬ ‫ל ַה ְל ִבּישׁ ֶ‬ ‫בּ ָג ִדים ְ‬ ‫ַתּ ְשׁ ַלח ְ‬ ‫מאד ו ִ‬ ‫ה ַמּ ְל ָכּה ְ‬ ‫ַתּ ְת ַח ְל ַחל ַ‬ ‫להּ ו ִ‬ ‫ַגּידוּ ָ‬ ‫יה ַויּ ִ‬ ‫יס ָ‬ ‫ו ָס ִר ֶ‬‫תּר ְ‬ ‫ֶא ְס ֵ‬
‫שׁר‬ ‫א ֶ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬ ‫יסי ַ‬ ‫מ ָסּ ִר ֵ‬ ‫ה ָת ְך ִ‬ ‫ל ֲ‬‫תּר ַ‬ ‫א ְס ֵ‬ ‫ַתּ ְק ָרא ֶ‬ ‫ק ֵבּל‪ :‬ה ו ִ‬ ‫ו ֹלא ִ‬ ‫מ ָע ָליו ְ‬ ‫קּו ֵ‬‫שׂ ֹ‬ ‫וּל ָה ִסיר ַ‬ ‫ָמ ְר ֳדּ ַכי ְ‬
‫למ ְר ֳדּ ָכי‬‫א ָ‬ ‫אה ָת ְך ֶ‬ ‫ֵצ ֲ‬ ‫למהזֶּה‪:‬ו ַויּ ֵ‬ ‫ֶהו ַע ַ‬ ‫תמהזּ ְ‬ ‫יל ַד ַע ַ‬ ‫למ ְר ֳדּ ָכ ָ‬ ‫ֵהוּע ָ‬‫ַ‬ ‫ַתּ ַצוּ‬ ‫ֶיה ו ְ‬‫ידל ָפנ ָ‬
‫ְ‬ ‫ע ִמ‬‫ֶה ֱ‬
‫ו ֵאת‬ ‫ק ָרהוּ ְ‬ ‫שׁר ָ‬ ‫א ֶ‬‫כּל ֲ‬ ‫את ָ‬ ‫מ ְר ֳדּ ַכי ֵ‬ ‫לו ָ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך‪ :‬ז ַו ַיּגֶּד ֹ‬ ‫שׁ ַער ַ‬ ‫ל ְפנֵי ַ‬ ‫שׁר ִ‬ ‫א ֶ‬ ‫ה ִעיר ֲ‬ ‫חוב ָ‬ ‫ר ֹ‬ ‫ֶאל ְ‬
‫שׁגֶן‬ ‫תפּ ְת ֶ‬‫ו ֶא ַ‬ ‫יםל ַא ְבּ ָדם‪:‬ח ְ‬ ‫ְ‬ ‫הוּד‬
‫בּ ְיּ ִ‬ ‫ֵיה ֶמּ ֶל ְך ַ‬ ‫לגּ ְנז ַ‬ ‫לע ִ‬‫קו ַ‬ ‫ןל ְשׁ ֹ‬ ‫רה ָמ ִ‬ ‫רא ַמ ָ‬ ‫שׁ ָ‬ ‫ףא ֶ‬
‫תה ֶכּ ֶס ֲ‬ ‫שׁ ַ‬ ‫ָפּ ָר ַ‬
‫להּ‬ ‫וּל ַה ִגּיד ָ‬ ‫תּר ְ‬ ‫א ְס ֵ‬‫את ֶ‬ ‫אות ֶ‬ ‫ל ַה ְר ֹ‬ ‫לו ְ‬ ‫ָתן ֹ‬ ‫ידם נ ַ‬ ‫ל ַה ְשׁ ִמ ָ‬ ‫שׁוּשׁן ְ‬ ‫ָ‬ ‫בּ‬
‫נ ַתּן ְ‬ ‫שׁר ִ‬ ‫א ֶ‬‫ה ָדּת ֲ‬ ‫ְכּ ָתב ַ‬
‫ה ָת ְך‬‫ָבוא ֲ‬ ‫ע ָמּהּ‪ :‬ט ַויּ ֹ‬ ‫על ַ‬ ‫מ ְלּ ָפנָיו ַ‬ ‫וּל ַב ֵקּשׁ ִ‬ ‫לו ְ‬ ‫ל ִה ְת ַחנֶּן ֹ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫אל ַ‬ ‫בוא ֶ‬ ‫ל ֹ‬ ‫יה ָ‬ ‫ע ֶל ָ‬‫וּות ָ‬ ‫וּל ַצ ֹ‬ ‫ְ‬
‫כּל‬ ‫מ ְר ֳדּ ָכי‪ :‬יא ָ‬ ‫אל ָ‬ ‫ַתּ ַצוֵּהוּ ֶ‬ ‫ה ָת ְך ו ְ‬ ‫ל ֲ‬ ‫תּר ַ‬ ‫א ְס ֵ‬‫ַתּאמר ֶ‬ ‫ֶ‬ ‫מ ְר ֳדּ ָכי‪ :‬י ו‬ ‫דּ ְב ֵרי ָ‬ ‫את ִ‬ ‫תּר ֵ‬ ‫ל ֶא ְס ֵ‬ ‫ַו ַיּגֵּד ְ‬
‫ה ֶמּ ֶל ְך‬ ‫אל ַ‬ ‫ָבוא ֶ‬ ‫שׁ ר י ֹ‬ ‫א ֶ‬ ‫שּׁה ֲ‬ ‫ו ִא ָ‬ ‫אישׁ ְ‬ ‫כּל ִ‬ ‫שׁר ָ‬ ‫א ֶ‬‫יד ִעים ֲ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫ינות ַ‬ ‫מ ִד ֹ‬ ‫ו ַעם ְ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫ַע ְב ֵדי ַ‬
‫ה ֶמּ ֶל ְך‬ ‫יטלו ַ‬
‫ֹ‬ ‫ריו ִשׁ‬
‫שׁ ֹ‬ ‫אֶ‬ ‫דמ ֲ‬‫יתל ַב ֵ‬ ‫ְ‬ ‫ל ָה ִמ‬ ‫תו ְ‬ ‫תדּ ֹ‬ ‫אא ַח ָ‬ ‫אי ָקּ ֵר ַ‬ ‫רל ִ‬ ‫שׁ ֹ‬ ‫יתא ֶ‬
‫ֲ‬ ‫ימ‬‫רה ְפּ ִנ ִ‬ ‫לה ָח ֵצ ַ‬ ‫ֶא ֶ‬
‫ַגּידוּ‬ ‫יםיום‪:‬יב ַויּ ִ‬ ‫ֹ‬ ‫לו ִשׁ‬
‫ֶהשׁ ֹ‬ ‫לה ֶמּ ֶל ְך ז ְ‬ ‫אא ַ‬ ‫בו ֶ‬ ‫יל ֹ‬ ‫את ָ‬ ‫אנ ְק ֵר ִ‬‫יל ִ‬ ‫ַא ִנ ֹ‬‫בו ָחיָהו ֲ‬ ‫ָה ְ‬ ‫יטהזּ ָ‬‫ַ‬ ‫תשׁ ְר ִב‬
‫ֶא ַ‬
‫שׁ ְך‬‫ַפ ֵ‬ ‫בנ ְ‬‫תּ ַד ִמּי ְ‬ ‫אל ְ‬ ‫תּר ַ‬ ‫א ְס ֵ‬ ‫אל ֶ‬ ‫ל ָה ִשׁיב ֶ‬ ‫מ ְר ֳדּ ַכי ְ‬ ‫ַיּאמר ָ‬ ‫תּר‪ :‬יג ו ֶ‬ ‫דּ ְב ֵרי ֶא ְס ֵ‬ ‫את ִ‬ ‫ְל ָמ ְר ֳדּ ָכי ֵ‬
‫רוַח‬ ‫הזּאת ֶ‬ ‫בּ ֵעת ַ‬ ‫ישׁי ָ‬ ‫ח ִר ִ‬ ‫תּ ֲ‬‫ח ֵרשׁ ַ‬ ‫ה ֲ‬ ‫אם ַ‬ ‫כּי ִ‬ ‫הוּדים‪ :‬יד ִ‬ ‫ה ְיּ ִ‬ ‫מ ָכּל ַ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ִ‬ ‫בּית ַ‬ ‫ְל ִה ָמּ ֵלט ֵ‬
‫ל ֵעת‬ ‫אם ְ‬ ‫יו ֵד ַע ִ‬ ‫וּמי ֹ‬ ‫תּאבדוּ ִ‬ ‫ֵ‬ ‫יך ‬‫א ִב ְ‬ ‫וּבית ָ‬ ‫ו ַא ְתּ ֵ‬ ‫א ֵחר ְ‬ ‫קום ַ‬ ‫מ ָמּ ֹ‬ ‫הוּדים ִ‬ ‫ל ְיּ ִ‬ ‫מוד ַ‬ ‫ַע ֹ‬‫ְו ַה ָצּ ָלה י ֲ‬
‫כּל‬ ‫את ָ‬ ‫נוס ֶ‬ ‫כּ ֹ‬ ‫ל ְך ְ‬ ‫מ ְר ֳדּ ָכי‪ :‬טז ֵ‬ ‫אל ָ‬ ‫ל ָה ִשׁיב ֶ‬ ‫תּר ְ‬ ‫א ְס ֵ‬‫ַתּאמר ֶ‬ ‫ֶ‬ ‫ל ַמּ ְלכוּת‪ :‬טו ו‬ ‫ה ַגּ ַע ְתּ ַ‬ ‫ָכּזאת ִ‬
‫ל ְי ָלה‬
‫ָמים ַ‬
‫לשׁת י ִ‬ ‫שׁ ֶ‬‫תּ ְשׁתּוּ ְ‬ ‫ו ַאל ִ‬
‫תּאכלוּ ְ‬‫ְ‬ ‫ו ַאל‬‫ע ַלי ְ‬
‫וצוּמוּ ָ‬ ‫שׁוּשׁן ְ‬
‫ָ‬ ‫בּ‬
‫ה ִנּ ְמ ְצ ִאים ְ‬‫הוּדים ַ‬‫ַה ְיּ ִ‬
‫א ַב ְד ִתּי‬
‫שׁר ָ‬‫אֶ‬ ‫ו ַכ ֲ‬
‫כ ָדּת ְ‬
‫לא ַ‬ ‫שׁר ֹ‬‫א ֶ‬
‫ה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬‫אל ַ‬
‫בוא ֶ‬ ‫א ֹ‬‫וּב ֵכן ָ‬
‫כּן ְ‬‫אצוּם ֵ‬ ‫רתי ָ‬ ‫ַע ַ‬
‫ונ ֲ‬
‫א ִני ְ‬
‫גּם ֲ‬‫ָיום ַ‬ ‫ו ֹ‬
‫תּר‪:‬‬‫יוא ְס ֵ‬
‫הע ָל ֶ‬ ‫רצ ְוּ ָת ָ‬
‫שׁ ִ‬ ‫כלא ֶ‬
‫ֲ‬ ‫שׂכּ‬
‫ַע ְ‬ ‫ברמ ְר ָדּ ָכי ַויּ ַ‬
‫ָ‬ ‫ַע‬
‫ָא ָב ְד ִתּי‪:‬יז ַויּ ֲ‬
‫‬
‫פרק ה ‬
‫יתנכח‬
‫ַ‬ ‫ימ‬‫ה ְפּ ִנ ִ‬ ‫יתה ֶמּ ֶל ְך ַ‬ ‫ַ‬ ‫רבּ‬
‫ח ַצ ֵ‬ ‫מדבּ ֲ‬
‫ַ‬ ‫ע‬‫ַתּ ֲ‬ ‫רמ ְלכוּתו ַ‬ ‫תּ ַ‬ ‫שׁא ְס ֵ‬‫ַתּ ְל ַבּ ֶ‬ ‫ישׁיו ִ‬ ‫םה ְשּׁ ִל ִ‬ ‫יּו ַ‬ ‫יבּ ֹ‬‫ַי ִה ַ‬ ‫או ְ‬
‫ַי ִהי‬ ‫ה ָבּ ִית‪ :‬ב ו ְ‬ ‫פּ ַתח ַ‬ ‫נכח ֶ‬ ‫ה ַמּ ְלכוּת ַ‬ ‫בּ ֵבית ַ‬ ‫כוּתו ְ‬ ‫ֹ‬ ‫מ ְל‬‫כּ ֵסּא ַ‬ ‫על ִ‬ ‫שׁב ַ‬ ‫יו ֵ‬
‫ו ַה ֶמּ ֶל ְך ֹ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫ֵבּית ַ‬
‫ה ֶמּ ֶל ְך‬ ‫שׁט ַ‬ ‫ַיּו ֶ‬
‫בּ ֵעינָיו ו ֹ‬ ‫חן ְ‬ ‫ָשׂ ָאה ֵ‬ ‫בּ ָח ֵצר נ ְ‬ ‫עמ ֶדת ֶ‬ ‫ֶ‬ ‫ה ַמּ ְל ָכּה‬ ‫תּר ַ‬ ‫א ְס ֵ‬ ‫את ֶ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ֶ‬ ‫אות ַ‬ ‫ִכ ְר ֹ‬
‫שּׁ ְר ִביט‪:‬ג ו ֶ‬
‫ַיּאמר‬ ‫ראשׁה ַ‬
‫ַ‬ ‫עבּ‬
‫ַתּ ַגּ ְ‬ ‫תּרו ִ‬ ‫בא ְס ֵ‬ ‫ַתּ ְק ַר ֶ‬ ‫ָדו ו ִ‬‫רבּי ֹ‬ ‫שׁ ְ‬ ‫בא ֶ‬
‫ָה ֲ‬ ‫יטהזּ ָ‬‫ַ‬ ‫תשׁ ְר ִב‬‫רא ַ‬ ‫תּ ֶ‬ ‫ְל ֶא ְס ֵ‬
‫ַתּאמר‬
‫ֶ‬ ‫ןל ְך‪:‬דו‬ ‫ָת ָ‬ ‫כוּתו ִינּ ֵ‬
‫ְ‬ ‫יה ַמּ ְל‬‫דח ִצ ַ‬ ‫ע ֲ‬ ‫ת ְך ַ‬ ‫שֵׁ‬ ‫הבּ ָקּ ָ‬
‫הוּמ ַ‬ ‫ַ‬ ‫רה ַמּ ְל ָכּ‬
‫תּ ַ‬ ‫א ְס ֵ‬
‫הלּ ְך ֶ‬ ‫מ ָ‬ ‫הּה ֶמּ ֶל ְך ַ‬ ‫ָל ַ‬
‫לו‪ :‬ה‬ ‫יתי ֹ‬ ‫ע ִשׂ ִ‬ ‫שׁר ָ‬ ‫א ֶ‬‫תּה ֲ‬ ‫ה ִמּ ְשׁ ֶ‬ ‫אל ַ‬ ‫יּום ֶ‬ ‫ה ֹ‬ ‫ו ָה ָמן ַ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫ָבוא ַ‬ ‫טוב י ֹ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ֹ‬ ‫על ַ‬ ‫אם ַ‬ ‫תּר ִ‬ ‫ֶא ְס ֵ‬
‫תּה‬ ‫לה ִמּ ְשׁ ֶ‬ ‫ןא ַ‬ ‫ו ָה ָמ ֶ‬ ‫ָבאה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫ַ‬ ‫תּר ַויּ‬ ‫רא ְס ֵ‬‫תדּ ַב ֶ‬ ‫תא ְ‬ ‫שׂו ֶ‬ ‫ע ֹ‬ ‫ןל ֲ‬
‫תה ָמ ַ‬ ‫רוּא ָ‬ ‫ֶ‬ ‫ה‬‫מ ֲ‬ ‫רה ֶמּ ֶל ְך ַ‬ ‫ַיּאמ ַ‬ ‫ו ֶ‬
‫ל ְך‬
‫ָתן ָ‬ ‫ו ִינּ ֵ‬‫ת ְך ְ‬ ‫שּׁ ֵא ָל ֵ‬ ‫מה ְ‬ ‫היּ ִַין ַ‬ ‫תּה ַ‬ ‫בּ ִמ ְשׁ ֵ‬ ‫תּר ְ‬ ‫ל ֶא ְס ֵ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫ַיּאמר ַ‬ ‫תּר‪ :‬ו ו ֶ‬ ‫א ְס ֵ‬ ‫ע ְשׂ ָתה ֶ‬ ‫שׁר ָ‬ ‫אֶ‬ ‫ֲ‬
‫אם‬ ‫שׁ ִתי‪:‬ח ִ‬ ‫יוּב ָקּ ָ‬
‫רשׁ ֵא ָל ִת ַ‬ ‫ַתּאמ ְ‬ ‫ַ‬ ‫תּרו‬ ‫ןא ְס ֵ‬ ‫ַתּ ַע ֶ‬ ‫ת ָעשׂ‪:‬זו ַ‬ ‫כוּתו ֵ‬
‫ְ‬ ‫יה ַמּ ְל‬ ‫דח ִצ ַ‬ ‫ע ֲ‬ ‫ת ְך ַ‬ ‫שֵׁ‬ ‫הבּ ָקּ ָ‬
‫וּמ ַ‬ ‫ַ‬
‫שׁ ִתי‬ ‫תבּ ָקּ ָ‬
‫תא ַ‬ ‫שׂו ֶ‬ ‫ע ֹ‬ ‫יו ַל ֲ‬ ‫תשׁ ֵא ָל ִת ְ‬ ‫ְ‬ ‫תא‬
‫ת ֶ‬ ‫בל ֵ‬‫טו ָ‬ ‫לה ֶמּ ֶל ְך ֹ‬ ‫םע ַ‬ ‫ו ִא ַ‬ ‫ֵיה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫ןבּ ֵעינ ַ‬ ‫יח ְ‬ ‫את ֵ‬ ‫ָמ ָצ ִ‬
‫ֵצא‬ ‫רה ֶמּ ֶל ְך‪:‬ט ַויּ ֵ‬ ‫הכּ ְד ַב ַ‬ ‫שׂ ִ‬ ‫עֶ‬ ‫רא ֱ‬
‫םוּמ ָח ֶ‬ ‫ָ‬ ‫הל ֶה‬
‫שׂ ָ‬ ‫עֶ‬ ‫רא ֱ‬‫שׁ ֶ‬ ‫הא ֶ‬
‫תּ ֲ‬ ‫לה ִמּ ְשׁ ֶ‬ ‫ןא ַ‬ ‫ו ָה ָמ ֶ‬ ‫אה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫ָבו ַ‬ ‫י ֹ‬
‫םו ֹלא‬ ‫אק ְ‬ ‫ו ֹל ָ‬ ‫רה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫שׁ ַע ַ‬ ‫יבּ ַ‬
‫תמ ְר ֳדּ ַכ ְ‬ ‫ןא ָ‬ ‫תה ָמ ֶ‬ ‫או ָ‬ ‫בו ִכ ְר ֹ‬ ‫בל ְ‬ ‫טו ֵ‬ ‫ו ֹ‬ ‫הוּאשׂ ֵמ ַח ְ‬ ‫ָ‬ ‫םה‬
‫יּו ַ‬ ‫ןבּ ֹ‬
‫ָה ָמ ַ‬
‫ָבא‬ ‫ַיּ ְשׁ ַלח ַויּ ֵ‬ ‫יתו ו ִ‬
‫בּ ֹ‬ ‫אל ֵ‬ ‫ָבוא ֶ‬ ‫ה ָמן ַויּ ֹ‬ ‫ַיּ ְת ַא ַפּק ָ‬ ‫ח ָמה‪ :‬י ו ִ‬ ‫מ ְר ֳדּ ַכי ֵ‬ ‫על ָ‬ ‫ה ָמן ַ‬ ‫ַיּ ָמּ ֵלא ָ‬ ‫מ ֶמּנּוּ ו ִ‬ ‫זָע ִ‬
‫תכּל‬‫ָיוו ֵא ָ‬ ‫רבבּנ ְ‬ ‫ָ‬ ‫ו‬
‫רו ְ‬ ‫דע ְשׁ ֹ‬ ‫בו ָ‬ ‫תכּ ֹ‬ ‫ןא ְ‬ ‫םה ָמ ֶ‬ ‫רל ֶה ָ‬ ‫ַי ַס ֵפּ ָ‬ ‫תּו‪:‬יא ו ְ‬ ‫שׁא ְשׁ ֹ‬ ‫ִ‬ ‫ֶר‬‫יוו ֶאתז ֶ‬ ‫תאה ָב ְ‬ ‫ֲ‬ ‫ֶא‬
‫ףלא‬ ‫ןא ֹ‬ ‫רה ָמ ַ‬ ‫ַיּאמ ָ‬ ‫יה ֶמּ ֶל ְך‪:‬יב ו ֶ‬ ‫יםו ַע ְב ֵד ַ‬ ‫ְ‬ ‫שּׂ ִר‬ ‫לה ָ‬
‫ע ַ‬ ‫או ַ‬ ‫נ ְשּׂ ֹ‬ ‫שׁר ִ‬ ‫תא ֶ‬
‫ו ֵא ֲ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫לו ַ‬ ‫רגּ ְדּ ֹ‬ ‫שׁ ִ‬ ‫אֶ‬ ‫ֲ‬
‫םל ָמ ָחר‬ ‫יו ַג ְ‬ ‫םאו ִת ְ‬ ‫ֹ‬ ‫יא‬‫הכּ ִ‬ ‫שׂ ָת ִ‬ ‫רע ָ‬
‫שׁ ָ‬ ‫הא ֶ‬
‫תּ ֲ‬ ‫לה ִמּ ְשׁ ֶ‬ ‫א ַ‬ ‫םה ֶמּ ֶל ְך ֶ‬ ‫הע ַ‬ ‫רה ַמּ ְל ָכּ ִ‬ ‫תּ ַ‬ ‫הא ְס ֵ‬‫יא ֶ‬ ‫ֵה ִב ָ‬
‫תמ ְר ֳדּ ַכי‬ ‫הא ָ‬ ‫ירא ֶ‬ ‫ֶ‬ ‫רא ִנ‬
‫שׁ ֲ‬ ‫תא ֶ‬
‫לע ֲ‬ ‫יבּ ָכ ֵ‬ ‫ֶֹהל ְ‬ ‫ֶהאינֶנּוּשׁו ִ‬ ‫ו ָכלז ֵ‬ ‫םה ֶמּ ֶל ְך‪:‬יג ְ‬ ‫הּע ַ‬ ‫רוּאל ִ‬ ‫ָ‬ ‫יק‬
‫א ִנ ָ‬ ‫ֲ‬
‫בהּ‬
‫גּ ַ‬ ‫עץ ָ‬ ‫ַעשׂוּ ֵ‬ ‫אה ָביו י ֲ‬ ‫ו ָכל ֲ‬ ‫תּו ְ‬ ‫א ְשׁ ֹ‬ ‫ֶרשׁ ִ‬ ‫לו ז ֶ‬‫ַתּאמר ֹ‬ ‫ֶ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך‪ :‬יד ו‬ ‫שׁ ַער ַ‬ ‫בּ ַ‬‫שׁב ְ‬ ‫יו ֵ‬
‫הוּדי ֹ‬ ‫ַה ְיּ ִ‬
‫תּה‬ ‫לה ִמּ ְשׁ ֶ‬ ‫א ַ‬ ‫םה ֶמּ ֶל ְך ֶ‬ ‫יווּבאע ַ‬‫ִ‬ ‫יע ָל‬
‫תמ ְר ֳדּ ַכ ָ‬ ‫לוּא ָ‬ ‫ֶ‬ ‫ו ִי ְת‬
‫מרל ֶמּ ֶל ְך ְ‬‫ַ‬ ‫רא‬
‫בּק ֱ‬ ‫הוּב ֶ‬ ‫ַ‬ ‫יםא ָמּ‬
‫ַ‬ ‫ח ִמ ִשּׁ‬ ‫ֲ‬
‫שׂה ֵעץ‪:‬‬ ‫ַע ָ‬ ‫ֵיה ָמן ַויּ ַ‬
‫רל ְפנ ָ‬ ‫בה ָדּ ָב ִ‬ ‫יט ַ‬ ‫ַיּ ַ‬ ‫שׂ ֵמ ַחו ִ‬ ‫ָ‬
‫‬
‫פרק ו ‬
‫ל ָה ִביא‬ ‫ַיּאמר ְ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ו ֶ‬ ‫שׁנַת ַ‬ ‫ָד ָדה ְ‬ ‫ההוּא נ ְ‬ ‫בּ ַלּ ְי ָלה ַ‬ ‫]הקהל אומרים פסוק הבא בקול רם[ א ַ‬
‫רה ִגּיד‬ ‫שׁ ִ‬ ‫תוּבא ֶ‬
‫ֲ‬ ‫אכ‬
‫ַיּ ָמּ ֵצ ָ‬ ‫ֵיה ֶמּ ֶל ְך‪:‬בו ִ‬
‫יםל ְפנ ַ‬
‫ִ‬ ‫יוּנ ְק ָר ִא‬
‫ַיּ ְה ִ‬ ‫ָמיםו ִ‬ ‫יהיּ ִ‬‫תדּ ְב ֵר ַ‬ ‫רנו ִ‬ ‫רה ִזּ ְכ ֹ‬ ‫תס ֶפ ַ‬ ‫ֶא ֵ‬
‫ָדבּ ֶמּ ֶל ְך‬
‫שׁוּל ְשׁ ֹל ַח י ַ‬ ‫ִ‬ ‫רבּ ְק‬
‫שׁ ִ‬ ‫ףא ֶ‬
‫יה ַסּ ֲ‬ ‫שּׁמ ֵר ַ‬ ‫מ ְ‬ ‫יה ֶמּ ֶל ְך ִ‬‫יס ַ‬ ‫ֵיס ִר ֵ‬‫שׁשׁנ ָ‬ ‫ְ‬ ‫ָת ֶר‬
‫לבּ ְג ָתנָאו ֶ‬ ‫יע ִ‬ ‫ָמ ְר ֳדּ ַכ ַ‬
‫ַע ֵרי‬
‫ַיּאמרוּ נ ֲ‬ ‫על זֶה ו ְ‬ ‫ל ָמ ְר ֳדּ ַכי ַ‬ ‫דוּלּה ְ‬ ‫וּג ָ‬ ‫י ָקר ְ‬ ‫שׂה ְ‬ ‫ַע ָ‬
‫מה נּ ֲ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ַ‬ ‫ַיּאמר ַ‬ ‫ֵרושׁ‪ :‬ג ו ֶ‬ ‫א ַח ְשׁו ֹ‬ ‫ֲ‬
‫רבּית‬ ‫ח ַצ ֵ‬ ‫אל ֲ‬
‫ןבּ ַ‬ ‫רו ָה ָמ ָ‬ ‫יב ָח ֵצ ְ‬ ‫מ ֶ‬ ‫רה ֶמּ ֶל ְך ִ‬
‫ַיּאמ ַ‬ ‫דּ ָבר‪:‬ד ו ֶ‬ ‫מּו ָ‬ ‫הע ֹ‬‫שׂ ִ‬ ‫ַע ָ‬‫יולאנ ֲ‬ ‫שׁ ְר ָת ֹ‬ ‫מ ָ‬ ‫ַה ֶמּ ֶל ְך ְ‬
‫ַיּאמרוּ‬‫יןלו‪:‬ה ו ְ‬ ‫ֹ‬ ‫רה ִכ‬
‫שׁ ֵ‬ ‫ץא ֶ‬
‫לה ֵע ֲ‬‫יע ָ‬ ‫תמ ְר ֳדּ ַכ ַ‬
‫תא ָ‬ ‫לו ֶ‬ ‫ל ְת ֹ‬ ‫אמרל ֶמּ ֶל ְך ִ‬
‫ַ‬ ‫ָהל‬
‫יצונ ֵ‬ ‫ה ִח ֹ‬ ‫ַה ֶמּ ֶל ְך ַ‬
‫לו‬
‫ַיּאמר ֹ‬ ‫ה ָמן ו ֶ‬ ‫ָבוא ָ‬ ‫ָבוא‪ :‬ו ַויּ ֹ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך י ֹ‬
‫ַיּאמר ַ‬ ‫בּ ָח ֵצר ו ֶ‬ ‫עמד ֶ‬ ‫ה ָמן ֵ‬ ‫הנֵּה ָ‬ ‫א ָליו ִ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ֵ‬ ‫ַע ֵרי ַ‬‫נֲ‬
‫פּץה ֶמּ ֶל ְך‬
‫ַ‬ ‫ַח‬
‫ל ִמיי ְ‬ ‫בּו ְ‬‫ןבּ ִל ֹ‬ ‫רה ָמ ְ‬ ‫ַיּאמ ָ‬‫רוו ֶ‬ ‫יק ֹ‬ ‫ץבּ ָ‬
‫ח ֵפ ִ‬ ‫רה ֶמּ ֶל ְך ָ‬ ‫שׁ ַ‬ ‫ישׁא ֶ‬
‫ֲ‬ ‫תבּ ִא‬
‫שׂו ָ‬ ‫ע ֹ‬ ‫הל ֲ‬
‫מ ַ‬ ‫ַה ֶמּ ֶל ְך ַ‬
‫רו‪ :‬ח‬ ‫יק ֹ‬ ‫בּ ָ‬ ‫ח ֵפץ ִ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ָ‬ ‫שׁר ַ‬ ‫א ֶ‬
‫אישׁ ֲ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ִ‬
‫אל ַ‬ ‫ה ָמן ֶ‬ ‫ַיּאמר ָ‬ ‫מ ֶמּ ִנּי‪ :‬ז ו ֶ‬ ‫תר ִ‬ ‫יו ֵ‬‫י ָקר ֹ‬ ‫שׂות ְ‬ ‫ע ֹ‬ ‫ַל ֲ‬
‫תר‬ ‫ןכּ ֶ‬
‫רנ ַתּ ֶ‬ ‫שׁ ִ‬ ‫ַא ֶ‬‫יוה ֶמּ ֶל ְךו ֲ‬‫בע ָל ַ‬ ‫רר ַכ ָ‬‫שׁ ָ‬ ‫סוּסא ֶ‬
‫ֲ‬ ‫ו‬
‫ה ֶמּ ֶל ְך ְ‬‫שׁבּו ַ‬
‫ֹ‬ ‫רל ַב‬
‫שׁ ָ‬ ‫כוּתא ֶ‬
‫ֲ‬ ‫בוּשׁמ ְל‬
‫ַ‬ ‫יאוּל‬
‫ְ‬ ‫ָב‬
‫יִ‬
‫יםו ִה ְל ִבּשׁוּ‬‫ְ‬ ‫ה ַפּ ְר ְתּ ִמ‬ ‫יה ֶמּ ֶל ְך ַ‬‫שּׂ ֵר ַ‬ ‫ישׁמ ָ‬
‫ִ‬ ‫ַדא‬
‫סּוּסעלי ִ‬ ‫ַ‬ ‫בוּשׁו ַה‬
‫ְ‬ ‫ןה ְלּ‬
‫ָתו ַ‬ ‫ונ ֹ‬ ‫ראשׁו‪:‬ט ְ‬‫ֹ‬ ‫כוּתבּ‬
‫ְ‬ ‫ַמ ְל‬
‫ל ָפנָיו‬ ‫ו ָק ְראוּ ְ‬ ‫ה ִעיר ְ‬ ‫חוב ָ‬ ‫בּ ְר ֹ‬ ‫הסּוּס ִ‬ ‫על ַ‬ ‫ו ִה ְר ִכּ ֻבהוּ ַ‬ ‫רו ְ‬
‫יק ֹ‬ ‫בּ ָ‬ ‫ח ֵפץ ִ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ָ‬ ‫שׁר ַ‬ ‫א ֶ‬ ‫ה ִאישׁ ֲ‬ ‫ֶאת ָ‬
‫את‬ ‫קח ֶ‬ ‫מ ֵהר ַ‬ ‫ל ָה ָמן ַ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ְ‬‫ַיּאמר ַ‬
‫רו‪ :‬י ו ֶ‬ ‫יק ֹ‬ ‫בּ ָ‬‫ח ֵפץ ִ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ָ‬ ‫שׁר ַ‬ ‫א ֶ‬
‫ל ִאישׁ ֲ‬ ‫שׂה ָ‬ ‫ֵע ֶ‬
‫ָכּ ָכה י ָ‬
‫אל‬‫רה ֶמּ ֶל ְך ַ‬
‫שׁ ַע ַ‬ ‫בבּ ַ‬‫יּשׁ ְ‬ ‫יה ֵ‬
‫הוּד ַ‬ ‫יה ְיּ ִ‬
‫ןל ָמ ְר ֳדּ ַכ ַ‬‫הכ ְ‬ ‫שׂ ֵ‬ ‫ַע ֵ‬
‫רדּ ַבּ ְר ָתּ ו ֲ‬
‫שׁ ִ‬ ‫אֶ‬ ‫סּוּסכּ ֲ‬
‫ַ‬ ‫תה‬
‫בוּשׁו ֶא ַ‬ ‫ְ‬ ‫ַה ְלּ‬
‫תמ ְר ֳדּ ָכי‬
‫שׁא ָ‬ ‫ַל ֵבּ ֶ‬ ‫תהסּוּס ַויּ ְ‬ ‫בוּשׁו ֶא ַ‬‫ְ‬ ‫תה ְלּ‬
‫ןא ַ‬ ‫חה ָמ ֶ‬ ‫ַיּ ַקּ ָ‬ ‫רדּ ַבּ ְר ָתּ‪:‬יא ו ִ‬ ‫שׁ ִ‬ ‫כּלא ֶ‬
‫ֲ‬ ‫רמ‬
‫לדּ ָב ִ‬ ‫ַתּ ֵפּ ָ‬
‫רו‪ :‬יב‬ ‫יק ֹ‬
‫בּ ָ‬‫ח ֵפץ ִ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ָ‬‫שׁר ַ‬ ‫א ֶ‬‫ל ִאישׁ ֲ‬ ‫שׂה ָ‬ ‫כּ ָכה ֵי ָע ֶ‬ ‫ל ָפנָיו ָ‬ ‫ַיּ ְק ָרא ְ‬ ‫ה ִעיר ו ִ‬‫חוב ָ‬ ‫בּ ְר ֹ‬ ‫יבהוּ ִ‬ ‫ַר ִכּ ֵ‬
‫ַויּ ְ‬
‫ה ָמן‬‫ַי ַס ֵפּר ָ‬‫ַחפוּי ראשׁ‪ :‬יג ו ְ‬ ‫א ֵבל ו ֲ‬
‫יתו ָ‬
‫בּ ֹ‬ ‫אל ֵ‬ ‫נ ְד ַחף ֶ‬ ‫ו ָה ָמן ִ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫שׁ ַער ַ‬ ‫אל ַ‬ ‫מ ְר ֳדּ ַכי ֶ‬ ‫ָשׁב ָ‬ ‫ַויּ ָ‬
‫אם‬ ‫תּו ִ‬ ‫ֶרשׁ ִא ְשׁ ֹ‬ ‫וז ֶ‬‫ח ָכ ָמיו ְ‬
‫לו ֲ‬ ‫ַיּאמרוּ ֹ‬ ‫ק ָרהוּ ו ְ‬ ‫שׁר ָ‬ ‫א ֶ‬‫כּל ֲ‬ ‫את ָ‬ ‫אה ָביו ֵ‬ ‫וּל ָכל ֲ‬ ‫תּו ְ‬ ‫א ְשׁ ֹ‬ ‫ֶרשׁ ִ‬ ‫ְלז ֶ‬
‫לל ָפנָיו‪:‬יד‬‫פּו ְ‬ ‫לתּ ֹ‬
‫ָפו ִ‬ ‫כּינ ֹ‬‫ללּו ִ‬
‫ֹ‬ ‫אתוּכ‬
‫ַ‬ ‫ָיול‬
‫פּלל ָפנ ֹ‬ ‫ְ‬ ‫ל ְנ‬
‫לּו ָת ִ‬
‫רה ִח ֹ‬ ‫שׁ ַ‬ ‫יא ֶ‬‫יםמ ְר ֳדּ ַכ ֲ‬
‫ָ‬ ‫הוּד‬
‫עה ְיּ ִ‬ ‫ֶר ַ‬ ‫ִמּזּ ַ‬
‫שׁר‬ ‫הא ֶ‬
‫תּ ֲ‬ ‫לה ִמּ ְשׁ ֶ‬
‫ןא ַ‬ ‫תה ָמ ֶ‬
‫יאא ָ‬ ‫ֶ‬ ‫לוּל ָה ִב‬
‫ְ‬ ‫ַב ִה‬‫ה ִגּיעוּ ַויּ ְ‬ ‫יה ֶמּ ֶל ְך ִ‬
‫יס ַ‬ ‫ו ָס ִר ֵ‬‫מּו ְ‬
‫יםע ֹ‬
‫ִ‬ ‫םמ ַד ְבּ ִר‬
‫עו ָד ְ‬ ‫ֹ‬
‫תּר‪:‬‬ ‫הא ְס ֵ‬
‫ָע ְשׂ ָת ֶ‬
‫‬
‫פרק ז ‬
‫יּום‬ ‫בּ ֹ‬‫גּם ַ‬ ‫תּר ַ‬ ‫ל ֶא ְס ֵ‬
‫ַיּאמר ַ‬ ‫ה ַמּ ְל ָכּה‪ :‬ב ו ֶ‬ ‫תּר ַ‬ ‫א ְס ֵ‬‫עם ֶ‬ ‫תּות ִ‬ ‫ל ְשׁ ֹ‬ ‫ו ָה ָמן ִ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫א ַויָּבא ַ‬
‫ח ִצי‬
‫עד ֲ‬ ‫ת ְך ַ‬ ‫שֵׁ‬ ‫בּ ָקּ ָ‬
‫וּמה ַ‬ ‫ל ְך ַ‬ ‫ָתן ָ‬ ‫ו ִתנּ ֵ‬ ‫ה ַמּ ְל ָכּה ְ‬ ‫תּר ַ‬ ‫א ְס ֵ‬‫ת ְך ֶ‬ ‫שּׁ ֵא ָל ֵ‬ ‫מה ְ‬ ‫היּ ִַין ַ‬‫תּה ַ‬ ‫בּ ִמ ְשׁ ֵ‬ ‫שּׁ ִני ְ‬ ‫ַה ֵ‬
‫ו ִאם‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫ֶיך ַ‬
‫בּ ֵעינ ָ‬ ‫חן ְ‬‫אתי ֵ‬ ‫מּ ָצ ִ‬ ‫אם ָ‬ ‫ַתּאמר ִ‬ ‫ַ‬ ‫ה ַמּ ְל ָכּה ו‬ ‫תּר ַ‬ ‫א ְס ֵ‬ ‫ַתּ ַען ֶ‬ ‫ת ָעשׂ‪ :‬ג ו ַ‬ ‫ו ֵ‬‫ַה ַמּ ְלכוּת ְ‬
‫ו ַע ִמּי‬‫א ִני ְ‬‫נ ְמ ַכּ ְרנוּ ֲ‬ ‫כּי ִ‬ ‫שׁ ִתי‪ :‬ד ִ‬ ‫בּ ַב ָקּ ָ‬‫ו ַע ִמּי ְ‬ ‫בּ ְשׁ ֵא ָל ִתי ְ‬ ‫ַפ ִשׁי ִ‬ ‫לי נ ְ‬ ‫ָתן ִ‬ ‫תּנּ ֶ‬‫טוב ִ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ֹ‬ ‫ַעל ַ‬
‫יןה ָצּרשׁוֶֹה‬ ‫יא ַ‬ ‫יכּ ֵ‬ ‫ח ַר ְשׁ ִתּ ִ‬ ‫נוּה ֱ‬‫תנ ְמ ַכּ ְר ֶ‬ ‫חו ִ‬ ‫יםו ִל ְשׁ ָפ ֹ‬
‫ְ‬ ‫ע ָב ִד‬ ‫לּוּל ֲ‬
‫ַ‬ ‫דו ִא‬
‫גוּל ַא ֵבּ ְ‬ ‫רו ְ‬ ‫ה ֹ‬ ‫ידל ֲ‬
‫ַ‬ ‫ְל ַה ְשׁ ִמ‬
‫ו ֵאי זֶה‬ ‫מי הוּא זֶה ְ‬ ‫ה ַמּ ְל ָכּה ִ‬ ‫תּר ַ‬ ‫ל ֶא ְס ֵ‬ ‫ַיּאמר ְ‬ ‫ֵרושׁ ו ֶ‬ ‫א ַח ְשׁו ֹ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬ ‫ַיּאמר ַ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך‪ :‬ה ו ֶ‬ ‫ְבּ ֵנזֶק ַ‬
‫ֶהו ָה ָמן‬
‫עהזּ ְ‬ ‫ןה ָר ַ‬ ‫ֵבה ָמ ָ‬‫אוי ָ‬ ‫ו ֹ‬ ‫ישׁצר ְ‬
‫ַ‬ ‫רא‬
‫תּ ִ‬ ‫רא ְס ֵ‬
‫ַתּאמ ֶ‬‫ֶ‬ ‫תכּן‪:‬וו‬ ‫שׂו ֵ‬ ‫ע ֹ‬ ‫ל ֲ‬‫בּו ַ‬ ‫ל ֹ‬‫או ִ‬‫רמ ָל ֹ‬ ‫שׁ ְ‬ ‫הוּאא ֶ‬
‫ֲ‬
‫יתן‬
‫ה ִבּ ָ‬ ‫גּנַּת ַ‬ ‫אל ִ‬ ‫היּ ִַין ֶ‬‫תּה ַ‬ ‫מ ִמּ ְשׁ ֵ‬ ‫תו ִ‬ ‫ח ָמ ֹ‬ ‫בּ ֲ‬
‫קם ַ‬ ‫ו ַה ֶמּ ֶל ְך ָ‬ ‫ו ַה ַמּ ְל ָכּה‪ :‬ז ְ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ְ‬‫מ ִלּ ְפנֵי ַ‬ ‫ִנ ְב ַעת ִ‬
‫מ ֵאת‬ ‫ה ָר ָעה ֵ‬ ‫א ָליו ָ‬ ‫כ ְל ָתה ֵ‬ ‫כּי ָ‬ ‫ר ָאה ִ‬ ‫כּי ָ‬ ‫ה ַמּ ְל ָכּה ִ‬ ‫תּר ַ‬ ‫מ ֶא ְס ֵ‬‫שׁו ֵ‬ ‫ַפ ֹ‬ ‫על נ ְ‬ ‫ל ַב ֵקּשׁ ַ‬ ‫ע ַמד ְ‬ ‫ְו ָה ָמן ָ‬
‫שׁר‬ ‫א ֶ‬
‫ה ִמּ ָטּה ֲ‬ ‫על ַ‬ ‫ןנפל ַ‬ ‫ו ָה ָמ ֵ‬ ‫היּ ִַין ְ‬‫תּה ַ‬ ‫מ ְשׁ ֵ‬ ‫בּית ִ‬ ‫אל ֵ‬ ‫יתן ֶ‬ ‫ה ִבּ ָ‬ ‫מ ִגּנַּת ַ‬ ‫שׁב ִ‬ ‫ו ַה ֶמּ ֶל ְך ָ‬ ‫ַה ֶמּ ֶל ְך‪ :‬ח ְ‬
‫מ ִפּי‬‫ָצא ִ‬ ‫ה ָדּ ָבר י ָ‬ ‫בּ ָבּ ִית ַ‬ ‫ע ִמּי ַ‬ ‫ה ַמּ ְל ָכּה ִ‬ ‫את ַ‬ ‫בּושׁ ֶ‬ ‫ל ְכ ֹ‬ ‫ה ַגם ִ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬ ‫ַיּאמר ַ‬ ‫יה ו ֶ‬ ‫ע ֶל ָ‬ ‫תּר ָ‬ ‫ֶא ְס ֵ‬
‫ֵהה ֵעץ‬
‫םהנּ ָ‬ ‫גּ ִ‬ ‫ֵיה ֶמּ ֶל ְך ַ‬
‫יםל ְפנ ַ‬‫ִ‬ ‫יס‬ ‫ןה ָסּ ִר ִ‬ ‫דמ ַ‬ ‫הא ָח ִ‬ ‫בו ָנ ֶ‬ ‫רח ְר ֹ‬ ‫ַיּאמ ַ‬ ‫ןחפוּ‪:‬ט ו ֶ‬ ‫ֵיה ָמ ָ‬ ‫וּפנ ָ‬ ‫ַה ֶמּ ֶל ְך ְ‬
‫ח ִמ ִשּׁים‬ ‫בהּ ֲ‬ ‫גּ ַ‬‫ה ָמן ָ‬ ‫בּ ֵבית ָ‬ ‫עמד ְ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ֵ‬ ‫על ַ‬ ‫טוב ַ‬‫דּ ֶבּר ֹ‬ ‫שׁר ִ‬ ‫א ֶ‬‫ל ָמ ְר ֳדּ ַכי ֲ‬ ‫ה ָמן ְ‬ ‫שׂה ָ‬ ‫ע ָ‬ ‫שׁר ָ‬ ‫אֶ‬ ‫ֲ‬
‫ַח ַמת‬ ‫יןל ָמ ְר ֳדּ ָכיו ֲ‬
‫רה ִכ ְ‬ ‫שׁ ֵ‬ ‫ץא ֶ‬
‫לה ֵע ֲ‬ ‫ןע ָ‬ ‫תה ָמ ַ‬ ‫לוּא ָ‬‫ֶ‬ ‫ַיּ ְת‬‫הוּע ָליו‪:‬י ו ִ‬ ‫ָ‬ ‫תּ ֻל‬‫רה ֶמּ ֶל ְך ְ‬
‫ַיּאמ ַ‬ ‫ַא ָמּהו ֶ‬
‫שׁ ָכ ָכה‪:‬‬ ‫ַה ֶמּ ֶל ְך ָ‬
‫‬
‫פרק ח ‬
‫הוּדים‬‫ה ְיּ ִ‬ ‫צרר ַ‬
‫ה ָמן ֵ‬ ‫בּית ָ‬ ‫את ֵ‬ ‫ה ַמּ ְל ָכּה ֶ‬ ‫תּר ַ‬ ‫ל ֶא ְס ֵ‬‫ֵרושׁ ְ‬ ‫א ַח ְשׁו ֹ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬ ‫ָתן ַ‬‫ההוּא נ ַ‬ ‫יּום ַ‬ ‫בּ ֹ‬ ‫א ַ‬
‫תּו‬
‫ט ַבּ ְע ֹ‬ ‫את ַ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ֶ‬ ‫להּ‪ :‬ב ַו ָיּ ַסר ַ‬ ‫מה הוּא ָ‬ ‫תּר ָ‬ ‫א ְס ֵ‬‫ידה ֶ‬ ‫ה ִגּ ָ‬‫כּי ִ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ִ‬ ‫ל ְפנֵי ַ‬ ‫בּא ִ‬ ‫וּמ ְר ֳדּ ַכי ָ‬ ‫ָ‬
‫ַתּו ֶסף‬
‫יתה ָמן‪:‬ג ו ֹ‬ ‫ָ‬ ‫לבּ‬
‫יע ֵ‬ ‫תמ ְר ֳדּ ַכ ַ‬‫רא ָ‬ ‫תּ ֶ‬ ‫םא ְס ֵ‬‫שׂ ֶ‬ ‫ַתּ ֶ‬
‫הּל ָמ ְר ֳדּ ָכיו ָ‬ ‫ַיּ ְתּ ָנ ְ‬ ‫ירמ ָה ָמןו ִ‬
‫ֵ‬ ‫ע ִב‬ ‫רה ֱ‬
‫שׁ ֶ‬ ‫אֶ‬ ‫ֲ‬
‫תה ָמן‬
‫תר ַע ָ‬ ‫ירא ָ‬‫ֶ‬ ‫ע ִב‬‫ל ַה ֲ‬‫ֶןלו ְ‬
‫ַתּ ְת ַחנּ ֹ‬ ‫ַתּ ְב ְךּ ו ִ‬‫ֵיר ְג ָליוו ֵ‬‫פּלל ְפנ ַ‬‫ִ‬ ‫ַתּ‬‫ֵיה ֶמּ ֶל ְך ו ִ‬
‫רל ְפנ ַ‬‫ַתּ ַד ֵבּ ִ‬ ‫תּרו ְ‬ ‫ֶא ְס ֵ‬
‫שׁ ְר ִבט‬‫את ַ‬ ‫תּר ֵ‬ ‫ל ֶא ְס ֵ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ְ‬
‫שׁט ַ‬ ‫ַיּו ֶ‬
‫הוּדים‪ :‬ד ו ֹ‬ ‫ה ְיּ ִ‬ ‫על ַ‬ ‫שׁב ַ‬ ‫ח ַ‬‫שׁר ָ‬ ‫א ֶ‬
‫תּו ֲ‬ ‫שׁ ְב ֹ‬ ‫חַ‬‫מ ֲ‬
‫ו ֵאת ַ‬ ‫א ָג ִגי ְ‬
‫ָה ֲ‬
‫אתי‬
‫םמּ ָצ ִ‬ ‫בו ִא ָ‬ ‫טו ְ‬ ‫לה ֶמּ ֶל ְך ֹ‬ ‫םע ַ‬ ‫רא ַ‬ ‫ַתּאמ ִ‬ ‫ֶ‬ ‫ֵיה ֶמּ ֶל ְך‪:‬ה ו‬ ‫מדל ְפנ ַ‬ ‫ִ‬ ‫ע‬
‫ַתּ ֲ‬‫תּרו ַ‬ ‫םא ְס ֵ‬
‫ַתּ ָק ֶ‬ ‫ָהבו ָ‬ ‫ַהזּ ָ‬
‫ה ְסּ ָפ ִרים‬ ‫את ַ‬ ‫ל ָה ִשׁיב ֶ‬ ‫תב ְ‬ ‫י ָכּ ֵ‬
‫בּ ֵעי ָניו ִ‬ ‫א ִני ְ‬ ‫טו ָבה ֲ‬ ‫ו ֹ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ְ‬‫ל ְפנֵי ַ‬ ‫ה ָדּ ָבר ִ‬ ‫שׁר ַ‬ ‫ו ָכ ֵ‬
‫ל ָפנָיו ְ‬ ‫ֵחן ְ‬
‫ינות‬
‫מ ִד ֹ‬ ‫בּ ָכל ְ‬ ‫שׁר ְ‬ ‫א ֶ‬‫הוּדים ֲ‬ ‫ה ְיּ ִ‬ ‫את ַ‬ ‫ל ַא ֵבּד ֶ‬ ‫כּ ַתב ְ‬ ‫שׁר ָ‬ ‫א ֶ‬
‫א ָג ִגי ֲ‬ ‫ה ֲ‬ ‫ה ְמּ ָד ָתא ָ‬ ‫בּן ַ‬ ‫ה ָמן ֶ‬ ‫שׁ ֶבת ָ‬ ‫חֶ‬ ‫ַמ ֲ‬
‫יתי‬
‫לו ָר ִא ִ‬‫האוּכ ְ‬
‫ַ‬ ‫יכ ָכ‬‫יו ֵא ָ‬
‫ע ִמּ ְ‬ ‫אאת ַ‬ ‫רי ְמ ָצ ֶ‬ ‫שׁ ִ‬ ‫הא ֶ‬
‫יבּ ָר ָע ֲ‬ ‫ית ָ‬ ‫לו ָר ִא ִ‬‫האוּכ ְ‬‫ַ‬ ‫יכ ָכ‬
‫יא ָ‬
‫כּ ֵ‬ ‫ַה ֶמּ ֶל ְך‪:‬ו ִ‬
‫הנֵּה‬ ‫הוּדי ִ‬ ‫ה ְיּ ִ‬‫וּל ָמ ְר ֳדּ ַכי ַ‬ ‫ה ַמּ ְל ָכּה ְ‬ ‫תּר ַ‬ ‫ל ֶא ְס ֵ‬ ‫א ַח ְשׁוֵרשׁ ְ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬ ‫ַיּאמר ַ‬ ‫מו ַל ְד ִתּי‪ :‬ז ו ֶ‬ ‫ְבּ ָא ְב ַדן ֹ‬
‫תּ ם‬ ‫ו ַא ֶ‬
‫הוּדים‪ :‬ח ְ‬ ‫בּ ְיּ ִ‬ ‫ָדו ַ‬
‫שׁ ַלח י ֹ‬ ‫שׁר ָ‬ ‫א ֶ‬
‫על ֲ‬ ‫ה ֵעץ ַ‬ ‫על ָ‬ ‫תּלוּ ַ‬ ‫אתו ָ‬
‫ֹ‬ ‫ו‬
‫תּר ְ‬ ‫ל ֶא ְס ֵ‬‫ָת ִתּי ְ‬ ‫ה ָמן נ ַ‬ ‫ֵבית ָ‬
‫שׁר‬ ‫בא ֶ‬ ‫יכ ָת ֲ‬ ‫כּ ְ‬ ‫תה ֶמּ ֶל ְך ִ‬ ‫מוּבּ ַט ַבּ ַע ַ‬ ‫ְ‬ ‫ו ִח ְת‬‫םה ֶמּ ֶל ְך ְ‬

‫שׁ ַ‬ ‫םבּ ֵ‬ ‫ֵיכ ְ‬ ‫בבּ ֵעינ ֶ‬ ‫טּו ְ‬ ‫יםכּ ֹ‬ ‫ַ‬ ‫הוּד‬
‫לה ְיּ ִ‬ ‫בוּע ַ‬ ‫ַ‬ ‫ִכּ ְת‬
‫בּ ֵעת‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ָ‬ ‫ס ְפ ֵרי ַ‬ ‫ַיּ ָקּ ְראוּ ֹ‬ ‫ל ָה ִשׁיב‪ :‬ט ו ִ‬ ‫אין ְ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ֵ‬‫בּ ַט ַבּ ַעת ַ‬ ‫תּום ְ‬ ‫ַח ֹ‬ ‫ונ ְ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫שׁם ַ‬ ‫בּ ֵ‬‫ִנ ְכ ָתּב ְ‬
‫צוָּה‬ ‫שׁר ִ‬ ‫א ֶ‬
‫כּ ָכל ֲ‬ ‫תב ְ‬ ‫ַיּ ָכּ ֵ‬ ‫בּו ו ִ‬‫ו ֶע ְשׂ ִרים ֹ‬ ‫שׁה ְ‬ ‫לו ָ‬‫בּ ְשׁ ֹ‬ ‫סיוָן ִ‬ ‫ח ֶדשׁ ִ‬ ‫ישׁי הוּא ֹ‬ ‫ה ְשּׁ ִל ִ‬ ‫בּ ֹח ֶדשׁ ַ‬ ‫ַה ִהיא ַ‬
‫ו ַעד‬ ‫מהדּוּ ְ‬ ‫שׁר ֵ‬ ‫א ֶ‬ ‫ינות ֲ‬ ‫ה ְמּ ִד ֹ‬ ‫שׂ ֵרי ַ‬ ‫ו ָ‬‫חות ְ‬ ‫ו ַה ַפּ ֹ‬ ‫א ַח ְשׁ ַדּ ְר ְפּ ִנים ְ‬ ‫ה ֲ‬ ‫ו ֶאל ָ‬ ‫הוּדים ְ‬ ‫ה ְיּ ִ‬ ‫אל ַ‬ ‫ָמ ְר ֳדּ ַכי ֶ‬
‫ו ֶאל‬ ‫שׁנו ְ‬ ‫כּ ְל ֹ‬ ‫ָעם ִ‬ ‫ו ַעם ו ָ‬ ‫כּ ְכ ָת ָבהּ ְ‬ ‫וּמ ִדינָה ִ‬ ‫מ ִדינָה ְ‬ ‫מ ִדינָה ְ‬ ‫וּמ ָאה ְ‬ ‫ו ֶע ְשׂ ִרים ֵ‬ ‫שׁ ַבע ְ‬ ‫כּוּשׁ ֶ‬
‫ה ֶמּ ֶל ְך‬ ‫בּ ַט ַבּ ַעת ַ‬ ‫ַחתּם ְ‬ ‫א ַח ְשׁוֵרשׁ ַויּ ְ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬ ‫שׁם ַ‬ ‫בּ ֵ‬‫ַיּ ְכתּב ְ‬ ‫שׁונָם‪ :‬י ו ִ‬ ‫ו ִכ ְל ֹ‬ ‫כּ ְכ ָת ָבם ְ‬ ‫הוּדים ִ‬ ‫ַה ְיּ ִ‬
‫שׁר‬ ‫א ֶ‬ ‫יה ַר ָמּ ִכים‪:‬יא ֲ‬ ‫יםבּ ֵנ ָ‬ ‫ְ‬ ‫א ַח ְשׁ ְתּ ָר ִנ‬ ‫שׁה ֲ‬
‫יה ֶר ֶכ ָ‬ ‫יםרכ ֵב ָ‬‫ְ‬ ‫סּוּס‬
‫יםבּ ִ‬ ‫ַ‬ ‫ַדה ָר ִצ‬‫יםבּי ָ‬ ‫ְ‬ ‫חס ָפ ִר‬
‫ַיּ ְשׁ ַל ְ‬ ‫וִ‬
‫הרג‬ ‫ל ֲ‬ ‫ל ַה ְשׁ ִמיד ַ‬ ‫שׁם ְ‬ ‫ַפ ָ‬ ‫על נ ְ‬ ‫עמד ַ‬ ‫ו ַל ֲ‬‫ל ִה ָקּ ֵהל ְ‬ ‫ָעיר ְ‬ ‫עיר ו ִ‬ ‫בּ ָכל ִ‬ ‫שׁר ְ‬ ‫א ֶ‬ ‫הוּדים ֲ‬ ‫ל ְיּ ִ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ַ‬ ‫ָתן ַ‬ ‫נַ‬
‫בוז‪ :‬יב‬ ‫ל ֹ‬ ‫וּשׁ ָל ָלם ָ‬ ‫ָשׁים ְ‬ ‫ונ ִ‬ ‫טף ְ‬ ‫אתם ַ‬ ‫ה ָצּ ִרים ָ‬ ‫וּמ ִדינָה ַ‬ ‫עם ְ‬ ‫חיל ַ‬ ‫כּל ֵ‬ ‫את ָ‬ ‫וּל ַא ֵבּד ֶ‬ ‫הרג[ ְ‬ ‫] ְו ַל ֲ‬
‫שׂר הוּא‬ ‫ע ָ‬
‫שׁנֵים ָ‬ ‫ל ֹח ֶדשׁ ְ‬ ‫שׂר ְ‬ ‫ע ָ‬ ‫שׁה ָ‬ ‫לו ָ‬
‫בּ ְשׁ ֹ‬ ‫ֵרושׁ ִ‬ ‫א ַח ְשׁו ֹ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬ ‫ינות ַ‬ ‫בּ ָכל ְמ ִד ֹ‬ ‫א ָחד ְ‬ ‫יום ֶ‬ ‫ְבּ ֹ‬
‫ה ַע ִמּים‬ ‫ל ָכל ָ‬ ‫גּלוּי ְ‬ ‫וּמ ִדינָה ָ‬ ‫מ ִדינָה ְ‬ ‫בּ ָכל ְ‬ ‫דּת ְ‬ ‫ָתן ָ‬ ‫ל ִהנּ ֵ‬‫ה ְכּ ָתב ְ‬ ‫שׁגֶן ַ‬ ‫פּ ְת ֶ‬
‫א ָדר‪ :‬יג ַ‬ ‫ֹח ֶדשׁ ֲ‬
‫ה ֶר ֶכשׁ‬ ‫רכ ֵבי ָ‬ ‫ה ָר ִצים ְ‬ ‫יהם‪ :‬יד ָ‬ ‫אי ֵב ֶ‬ ‫מ ְ‬ ‫ָקם ֵ‬ ‫ל ִהנּ ֵ‬‫הזֶּה ְ‬ ‫יּום ַ‬ ‫ל ֹ‬ ‫ידים ַ‬ ‫ע ִת ִ‬ ‫הוּדים ֲ‬ ‫ה ְיּ ִ‬ ‫יות ַ‬ ‫ְו ִל ְה ֹ‬
‫ירה‪:‬‬ ‫ה ִבּ ָ‬ ‫שׁוּשׁן ַ‬ ‫ַ‬ ‫בּ‬‫נ ְתּנָה ְ‬ ‫ו ַה ָדּת ִ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫בּ ְד ַבר ַ‬ ‫חוּפים ִ‬ ‫וּד ִ‬ ‫בה ִלים ְ‬ ‫מ ָ‬ ‫ָצאוּ ְ‬ ‫א ַח ְשׁ ְתּ ָר ִנים י ְ‬ ‫ָה ֲ‬
‫כוּתתּ ֵכ ֶלת‬ ‫ְ‬ ‫בוּשׁמ ְל‬
‫ַ‬ ‫בּ ְל‬ ‫ֵיה ֶמּ ֶל ְך ִ‬ ‫אמ ִלּ ְפנ ַ‬ ‫ָצ ִ‬ ‫וּמ ְר ֳדּ ַכיי ָ‬‫]הקהלאומריםפסוקהבאבקולרם[ טו ָ‬
‫חה‪] :‬הקהל‬ ‫שׂ ֵמ ָ‬ ‫ו ָ‬ ‫ה ָלה ְ‬ ‫צ ֲ‬ ‫שׁוּשׁן ָ‬ ‫ָ‬ ‫ו ָה ִעיר‬ ‫ו ַא ְר ָגּ ָמן ְ‬‫יך בּוּץ ְ‬ ‫ו ַת ְכ ִר ְ‬ ‫דו ָלה ְ‬ ‫גּ ֹ‬ ‫ָהב ְ‬ ‫ע ֶט ֶרת ז ָ‬ ‫וָחוּר ַו ֲ‬
‫וּב ָכל‬ ‫יקר‪ :‬יז ְ‬ ‫ו ָ‬ ‫שׂשׂן ִ‬ ‫ו ָ‬ ‫ו ִשׂ ְמ ָחה ְ‬ ‫או ָרה ְ‬ ‫ה ְי ָתה ֹ‬ ‫הוּדים ָ‬ ‫ל ְיּ ִ‬ ‫אומרים פסוק הבא בקול רם[ טז ַ‬
‫שׂון‬‫שׂ ֹ‬ ‫ו ָ‬ ‫שׂ ְמ ָחה ְ‬ ‫יע ִ‬ ‫מ ִגּ ַ‬ ‫תו ַ‬ ‫ו ָד ֹ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫דּ ַבר ַ‬ ‫שׁר ְ‬ ‫א ֶ‬
‫קום ֲ‬ ‫מ ֹ‬ ‫ָעיר ְ‬ ‫עיר ו ִ‬ ‫וּב ָכל ִ‬ ‫וּמ ִדינָה ְ‬ ‫ְמ ִדינָה ְ‬
‫הוּדים‬ ‫ה ְיּ ִ‬ ‫פּ ַחד ַ‬ ‫ָפל ַ‬ ‫כּי נ ַ‬ ‫ַה ִדים ִ‬ ‫מ ְתי ֲ‬ ‫ה ָא ֶרץ ִ‬ ‫מ ַע ֵמּי ָ‬ ‫ו ַר ִבּים ֵ‬ ‫טוב ְ‬ ‫יום ֹ‬ ‫ו ֹ‬‫תּה ְ‬ ‫מ ְשׁ ֶ‬ ‫הוּדים ִ‬ ‫ַל ְיּ ִ‬
‫יהם‪:‬‬ ‫ע ֵל ֶ‬ ‫ֲ‬
‫‬
‫פרק ט ‬
‫רה ֶמּ ֶל ְך‬‫דּ ַב ַ‬ ‫יע ְ‬‫רה ִגּ ַ‬ ‫שׁ ִ‬ ‫א ֶ‬ ‫םבּו ֲ‬‫ֹ‬ ‫ריו‬
‫שׂ ֹ‬ ‫הע ָ‬
‫שׁ ָ‬ ‫לו ָ‬‫רבּ ְשׁ ֹ‬ ‫שׁא ָד ִ‬ ‫שׁהוּאח ֶד ֲ‬ ‫ֹ‬ ‫רח ֶד‬‫שׂ ֹ‬ ‫ֵיםע ָ‬
‫ָ‬ ‫וּב ְשׁנ‬ ‫א ִ‬
‫שׁר‬ ‫א ֶ‬‫פו ְך הוּא ֲ‬ ‫ַה ֹ‬ ‫ונ ֲ‬ ‫בּ ֶהם ְ‬ ‫לוט ָ‬ ‫ל ְשׁ ֹ‬ ‫הוּדים ִ‬ ‫ה ְיּ ִ‬ ‫אי ֵבי ַ‬ ‫שׂ ְבּרוּ ְ‬ ‫שׁר ִ‬ ‫א ֶ‬‫יּום ֲ‬ ‫בּ ֹ‬ ‫שׂות ַ‬ ‫ל ֵה ָע ֹ‬ ‫תו ְ‬ ‫ְו ָד ֹ‬
‫ה ֶמּ ֶל ְך‬ ‫ינות ַ‬ ‫מ ִד ֹ‬ ‫בּ ָכל ְ‬ ‫יהם ְ‬ ‫בּ ָע ֵר ֶ‬ ‫הוּדים ְ‬ ‫ה ְיּ ִ‬ ‫הלוּ ַ‬ ‫נ ְק ֲ‬‫יהם‪ :‬ב ִ‬ ‫שׂנ ֵא ֶ‬ ‫בּ ְ‬ ‫ה ָמּה ְ‬ ‫הוּדים ֵ‬ ‫ה ְיּ ִ‬ ‫ִי ְשׁ ְלטוּ ַ‬
‫לפּ ְח ָדּם‬ ‫ָפ ַ‬ ‫ֵיהם[ ִכּינ ַ‬ ‫ֵיהם] ִל ְפנ ֶ‬ ‫דב ְפנ ֶ‬ ‫אע ַמ ִ‬ ‫ישׁל ָ‬ ‫ֹ‬ ‫םו ִא‬
‫יר ָע ָת ְ‬ ‫שׁ ָ‬ ‫ָדבּ ְמ ַב ְק ֵ‬ ‫ֵרושׁ ִל ְשׁ ֹל ַחי ִ‬ ‫א ַח ְשׁו ֹ‬ ‫ֲ‬
‫שׁר‬ ‫א ֶ‬‫אכה ֲ‬ ‫ה ְמּ ָל ָ‬ ‫עשׂי ַ‬ ‫ו ֵ‬ ‫חות ְ‬ ‫ו ַה ַפּ ֹ‬ ‫א ַח ְשׁ ַדּ ְר ְפּ ִנים ְ‬ ‫ו ָה ֲ‬‫ינות ְ‬ ‫ה ְמּ ִד ֹ‬ ‫שׂ ֵרי ַ‬ ‫ו ָכל ָ‬ ‫ה ַע ִמּים‪ :‬ג ְ‬ ‫כּל ָ‬ ‫ַעל ָ‬
‫בּ ֵבית‬ ‫מ ְר ֳדּ ַכי ְ‬ ‫דול ָ‬ ‫ג ֹ‬ ‫כּי ָ‬ ‫יהם‪ :‬ד ִ‬ ‫ע ֵל ֶ‬ ‫מ ְר ֳדּ ַכי ֲ‬ ‫פּ ַחד ָ‬ ‫כּי ָנ ַפל ַ‬ ‫הוּדים ִ‬ ‫ה ְיּ ִ‬ ‫את ַ‬ ‫ַשּׂ ִאים ֶ‬ ‫מנ ְ‬ ‫ַל ֶמּ ֶל ְך ְ‬
‫הוּדים‬ ‫ה ְיּ ִ‬ ‫דול‪ :‬ה ַויַּכּוּ ַ‬ ‫ו ָג ֹ‬ ‫הו ֵל ְך ְ‬ ‫מ ְר ֳדּ ַכי ֹ‬ ‫ה ִאישׁ ָ‬ ‫כּי ָ‬ ‫ינות ִ‬ ‫ה ְמּ ִד ֹ‬ ‫בּ ָכל ַ‬ ‫הו ֵל ְך ְ‬ ‫עו ֹ‬ ‫שׁ ְמ ֹ‬ ‫ו ָ‬‫ַה ֶמּ ֶל ְך ְ‬
‫ירה‬ ‫ה ִבּ ָ‬ ‫שׁוּשׁן ַ‬ ‫ַ‬ ‫וּב‬
‫צונָם‪ :‬ו ְ‬ ‫כּ ְר ֹ‬ ‫יהם ִ‬ ‫שׂנ ֵא ֶ‬ ‫ב ְ‬ ‫ַעשׂוּ ְ‬ ‫ו ַא ְב ָדן ַויּ ֲ‬ ‫ו ֶה ֶרג ְ‬ ‫ח ֶרב ְ‬ ‫מ ַכּת ֶ‬ ‫יהם ַ‬ ‫אי ֵב ֶ‬ ‫ְבּ ָכל ְ‬
‫תא ְס ָפּ ָתא‪:‬‬ ‫ןו ֵא ַ‬ ‫פו ְ‬ ‫תדּ ְל ֹ‬ ‫או ֵא ַ‬ ‫שׁ ְנ ָדּ ָת ְ‬ ‫תפּ ְר ַ‬ ‫ו ֵא ַ‬ ‫תאישׁ‪:‬ז ְ‬ ‫ִ‬ ‫או‬
‫שׁמ ֹ‬‫דח ֵמ ֵ‬ ‫יםו ַא ֵבּ ֲ‬ ‫ְ‬ ‫הוּד‬
‫גוּה ְיּ ִ‬ ‫ָה ְר ַ‬
‫תא ִר ַדי‬‫יו ֵא ֲ‬ ‫יס ְ‬ ‫תא ִר ַ‬ ‫או ֵא ֲ‬ ‫תפּ ְר ַמ ְשׁ ָתּ ְ‬ ‫ו ֵא ַ‬ ‫יד ָתא‪:‬ט ְ‬ ‫תא ִר ָ‬ ‫ָאו ֵא ֲ‬ ‫תא ַד ְלי ְ‬ ‫או ֵא ֲ‬ ‫תפּו ָר ָת ְ‬ ‫ֹ‬ ‫ו ֵא‬
‫ח ְ‬
‫חוּאת‬ ‫ֶ‬ ‫אשׁ ְל‬
‫ָהל ָ‬ ‫גוּוּב ִבּזּ ֹ‬ ‫ַ‬ ‫יםה ָר‬
‫רה ְיּ ִ‬ ‫אצר ַ‬ ‫ֵ‬ ‫ןה ְמּ ָד ָת‬ ‫ןבּ ַ‬ ‫ֵיה ָמ ֶ‬ ‫תבּנ ָ‬ ‫שׂ ֶר ְ‬ ‫ע ֶ‬ ‫ָתא‪:‬י ֲ‬ ‫ַיז ָ‬ ‫ְו ֵאת ו ְ‬
‫רה ֶמּ ֶל ְך‬‫ַיּאמ ַ‬ ‫ֵיה ֶמּ ֶל ְך‪:‬יבו ֶ‬ ‫הל ְפנ ַ‬ ‫יר ִ‬ ‫ןה ִבּ ָ‬ ‫שׁוּשׁ ַ‬ ‫ַ‬ ‫יםבּ‬
‫ְ‬ ‫רוּג‬
‫ה ִ‬ ‫רה ֲ‬‫אמ ְס ַפּ ַ‬ ‫הוּאבּ ִ‬ ‫ָ‬ ‫םה‬
‫יּו ַ‬ ‫בּ ֹ‬ ‫ָדם‪:‬יא ַ‬ ‫יָ‬
‫שׂ ֶרת‬ ‫תע ֶ‬
‫ישׁו ֵא ֲ‬ ‫ְ‬ ‫תא‬‫ִ‬ ‫או‬‫שׁמ ֹ‬ ‫דח ֵמ ֵ‬ ‫יםו ַא ֵבּ ֲ‬ ‫ְ‬ ‫גוה ְיּ ִ‬
‫הוּד‬ ‫הה ְר ַ‬ ‫יר ָ‬ ‫ה ִבּ ָ‬ ‫שׁוּשׁן ַ‬ ‫ַ‬ ‫הבּ‬
‫רה ַמּ ְל ָכּ ְ‬ ‫תּ ַ‬ ‫ְל ֶא ְס ֵ‬
‫עוד‬‫ת ְך ֹ‬ ‫שֵׁ‬ ‫בּ ָקּ ָ‬ ‫וּמה ַ‬ ‫ל ְך ַ‬ ‫ָתן ָ‬ ‫ו ִינּ ֵ‬‫ת ְך ְ‬ ‫שּׁ ֵא ָל ֵ‬ ‫וּמה ְ‬ ‫עשׂוּ ַ‬ ‫מה ָ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ֶ‬ ‫ינות ַ‬ ‫מ ִד ֹ‬ ‫בּ ְשׁ ָאר ְ‬ ‫ה ָמן ִ‬ ‫ְבּנֵי ָ‬
‫שׁוּשׁן‬‫ָ‬ ‫בּ‬
‫שׁר ְ‬ ‫א ֶ‬‫הוּדים ֲ‬ ‫ל ְיּ ִ‬ ‫מ ָחר ַ‬ ‫גּם ָ‬ ‫ָתן ַ‬ ‫ינּ ֵ‬ ‫טוב ִ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ֹ‬ ‫על ַ‬ ‫אם ַ‬ ‫תּר ִ‬ ‫א ְס ֵ‬ ‫ַתּאמר ֶ‬ ‫ֶ‬ ‫ת ָעשׂ‪ :‬יג ו‬ ‫ְו ֵ‬
‫תכּן‬
‫שׂו ֵ‬ ‫ל ֵה ָע ֹ‬ ‫רה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫ַיּאמ ַ‬ ‫לה ֵעץ‪:‬יד ו ֶ‬ ‫לוּע ָ‬ ‫ַ‬ ‫ןי ְת‬
‫ֵיה ָמ ִ‬ ‫תבּנ ָ‬ ‫שׂ ֶר ְ‬ ‫תע ֶ‬‫םו ֵא ֲ‬ ‫יּו ְ‬ ‫תה ֹ‬ ‫תכּ ָד ַ‬ ‫שׂו ְ‬ ‫ע ֹ‬ ‫ַל ֲ‬
‫גּם‬ ‫וּשׁן ַ‬ ‫בּשׁ ָ‬ ‫שׁר ְ‬ ‫א ֶ‬
‫הוּדים ֲ‬ ‫ה ְיּ ִ‬ ‫הלוּ ַ‬ ‫ַיּ ָקּ ֲ‬‫תּלוּ‪ :‬טו ו ִ‬ ‫ה ָמן ָ‬ ‫בּנֵי ָ‬ ‫שׂ ֶרת ְ‬ ‫ע ֶ‬ ‫ו ֵאת ֲ‬ ‫שׁוּשׁן ְ‬ ‫ָ‬ ‫בּ‬
‫דּת ְ‬ ‫ָתן ָ‬ ‫ַתּנּ ֵ‬ ‫וִ‬
‫חוּאת‬ ‫ֶ‬ ‫אשׁ ְל‬
‫ָהל ָ‬ ‫ישׁוּב ִבּזּ ֹ‬ ‫ַ‬ ‫תא‬
‫או ִ‬ ‫לשׁמ ֹ‬ ‫ֵ‬ ‫ןשׁ‬‫שׁוּשׁ ְ‬ ‫ָ‬ ‫גוּב‬
‫ַה ְר ְ‬ ‫שׁא ָדר ַויּ ַ‬ ‫רל ֹח ֶד ֲ‬ ‫שׂ ְ‬ ‫הע ָ‬ ‫םא ְר ָבּ ָע ָ‬ ‫יו ַ‬ ‫ְבּ ֹ‬
‫יהם‬ ‫אי ֵב ֶ‬ ‫מ ְ‬ ‫נו ַח ֵ‬ ‫םו ֹ‬
‫שׁ ְ‬ ‫ַפ ָ‬ ‫מדעלנ ְ‬ ‫ַ‬ ‫לוּו ָע‬
‫ה ְ‬ ‫נ ְק ֲ‬ ‫תה ֶמּ ֶל ְך ִ‬ ‫ינו ַ‬ ‫רבּ ְמ ִד ֹ‬ ‫שׁ ִ‬ ‫יםא ֶ‬
‫ֲ‬ ‫הוּד‬‫רה ְיּ ִ‬ ‫וּשׁ ָא ַ‬ ‫ָדם‪:‬טז ְ‬ ‫יָ‬
‫שׁה‬ ‫שׁ ֹל ָ‬ ‫יום ְ‬ ‫בּ ֹ‬ ‫ָדם‪ :‬יז ְ‬ ‫את י ָ‬ ‫שׁ ְלחוּ ֶ‬ ‫לא ָ‬ ‫וּב ִבּזָּה ֹ‬ ‫א ֶלף ַ‬ ‫ו ִשׁ ְב ִעים ָ‬ ‫שּׁה ְ‬ ‫ח ִמ ָ‬ ‫שׂנ ֵאי ֶהם ֲ‬ ‫בּ ְ‬ ‫ְו ָהרג ְ‬
‫ו ִשׂ ְמ ָחה‪ :‬יח‬ ‫תּה ְ‬ ‫מ ְשׁ ֶ‬ ‫יום ִ‬ ‫אתו ֹ‬ ‫ֹ‬ ‫ו ָעשׂה‬ ‫בּו ְ‬ ‫שׂר ֹ‬ ‫ע ָ‬‫בּ ַא ְר ָבּ ָעה ָ‬ ‫נו ַח ְ‬ ‫ו ֹ‬ ‫א ָדר ְ‬ ‫ל ֹח ֶדשׁ ֲ‬ ‫שׂר ְ‬ ‫ָע ָ‬
‫שּׁה‬ ‫ח ִמ ָ‬ ‫בּ ֲ‬ ‫נו ַח ַ‬ ‫ו ֹ‬ ‫בּו ְ‬ ‫שׂר ֹ‬ ‫ע ָ‬‫וּב ַא ְר ָבּ ָעה ָ‬ ‫בּו ְ‬ ‫שׂר ֹ‬ ‫ע ָ‬ ‫שׁה ָ‬ ‫לו ָ‬‫בּ ְשׁ ֹ‬ ‫הלוּ ִ‬ ‫נ ְק ֲ‬ ‫שׁוּשׁן ִ‬ ‫ָ‬ ‫בּ‬ ‫שׁר ְ‬ ‫א ֶ‬‫הוּדים ֲ‬ ‫ְו ַה ְיּ ִ‬
‫יםבּ ָע ֵרי‬‫ְ‬ ‫יּשׁ ִב‬ ‫יםה ְ‬ ‫ַ‬ ‫יםה ְפּ ָר ִז‬
‫ַ‬ ‫הוּד‬
‫ןה ְיּ ִ‬ ‫לכּ ַ‬ ‫ע ֵ‬ ‫הו ִשׂ ְמ ָחה‪:‬יט ַ‬ ‫תּ ְ‬ ‫םמ ְשׁ ֶ‬ ‫יו ִ‬ ‫שׂהאתו ֹ‬ ‫ֹ‬ ‫ו ָע‬ ‫רבּו ְ‬
‫ֹ‬ ‫שׂ‬‫ָע ָ‬
‫םטובוּ ִמ ְשׁ ֹל ַח‬ ‫ֹ‬ ‫יו‬
‫הו ֹ‬‫תּ ְ‬ ‫הוּמ ְשׁ ֶ‬ ‫ִ‬ ‫רשׂ ְמ ָח‬ ‫שׁא ָד ִ‬ ‫רל ֹח ֶד ֲ‬ ‫שׂ ְ‬ ‫הע ָ‬
‫םא ְר ָבּ ָע ָ‬ ‫תיו ַ‬ ‫ֹ‬ ‫יםא‬
‫ֵ‬ ‫תעשׂ‬
‫ִ‬ ‫זו‬
‫ַה ְפּ ָר ֹ‬
‫כּל‬ ‫אל ָ‬ ‫ס ָפ ִרים ֶ‬ ‫ַיּ ְשׁ ַלח ְ‬ ‫ה ֵא ֶלּה ו ִ‬ ‫ה ְדּ ָב ִרים ָ‬ ‫את ַ‬ ‫מ ְר ֳדּ ַכי ֶ‬ ‫ַיּ ְכתּב ָ‬ ‫ל ֵר ֵעהוּ‪ :‬כ ו ִ‬ ‫אישׁ ְ‬ ‫נות ִ‬ ‫ָמ ֹ‬
‫יהם‬ ‫ֵםע ֵל ֶ‬ ‫ל ַקיּ ֲ‬ ‫חו ִקים‪:‬כא ְ‬ ‫יםו ָה ְר ֹ‬ ‫ְ‬ ‫רו ִב‬‫שׁה ְקּ ֹ‬ ‫ֵרו ַ‬ ‫א ַח ְשׁו ֹ‬ ‫תה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬ ‫ינו ַ‬ ‫למ ִד ֹ‬ ‫רבּ ָכ ְ‬ ‫שׁ ְ‬ ‫יםא ֶ‬
‫ֲ‬ ‫הוּד‬
‫ַה ְיּ ִ‬
‫לשׁ ָנה‬ ‫בּ ָכ ָ‬ ‫רבּו ְ‬ ‫ֹ‬ ‫שׂ‬ ‫הע ָ‬
‫שּׁ ָ‬ ‫םח ִמ ָ‬ ‫תיו ֲ‬ ‫ֹ‬ ‫רו ֵא‬
‫שׁא ָד ְ‬ ‫רל ֹח ֶד ֲ‬ ‫שׂ ְ‬ ‫הע ָ‬ ‫םא ְר ָבּ ָע ָ‬ ‫תיו ַ‬ ‫ֹ‬ ‫יםא‬
‫ֵ‬ ‫תעשׂ‬
‫ִ‬ ‫יו‬
‫ִל ְה ֹ‬
‫ָגון‬
‫םמיּ ֹ‬ ‫ל ֶה ִ‬ ‫ֶה ַפּ ְך ָ‬ ‫שׁרנ ְ‬ ‫שׁא ֶ‬‫םו ַה ֹח ֶד ֲ‬ ‫יה ְ‬ ‫אי ֵב ֶ‬ ‫יםמ ְ‬ ‫ֵ‬ ‫הוּד‬
‫םה ְיּ ִ‬ ‫חוּב ֶה ַ‬ ‫ָ‬ ‫שׁר ָנ‬ ‫יםא ֶ‬ ‫ֲ‬ ‫ָמ‬
‫כּיּ ִ‬ ‫שׁנָה‪:‬כב ַ‬ ‫ְו ָ‬
‫אישׁ‬ ‫נות ִ‬ ‫מ ֹ‬ ‫וּמ ְשׁ ֹל ַח ָ‬ ‫ו ִשׂ ְמ ָחה ִ‬ ‫תּה ְ‬ ‫מ ְשׁ ֶ‬ ‫י ֵמי ִ‬ ‫או ָתם ְ‬ ‫שׂות ֹ‬ ‫ע ֹ‬ ‫ל ֲ‬‫טוב ַ‬ ‫יום ֹ‬ ‫ל ֹ‬ ‫וּמ ֵא ֶבל ְ‬ ‫ְל ִשׂ ְמ ָחה ֵ‬
‫רכּ ַתב‬ ‫שׁ ָ‬ ‫תא ֶ‬‫תו ֵא ֲ‬ ‫שׂו ְ‬ ‫ע ֹ‬ ‫לּוּל ֲ‬ ‫ַ‬ ‫רה ֵח‬ ‫שׁ ֵ‬ ‫תא ֶ‬
‫יםא ֲ‬ ‫ֵ‬ ‫הוּד‬
‫לה ְיּ ִ‬ ‫ו ִק ֵבּ ַ‬ ‫ינים‪:‬כג ְ‬ ‫תל ֶא ְב ִ‬ ‫נו ָ‬ ‫הוּוּמ ָתּ ֹ‬ ‫ַ‬ ‫ְל ֵר ֵע‬
‫הוּדים‬ ‫לה ְיּ ִ‬ ‫בע ַ‬ ‫שׁ ַ‬ ‫יםח ַ‬
‫ָ‬ ‫הוּד‬‫לה ְיּ ִ‬ ‫רכּ ַ‬ ‫יצר ָ‬ ‫ֵ‬ ‫א ָג ִג‬ ‫אה ֲ‬‫ןה ְמּ ָד ָת ָ‬ ‫ןבּ ַ‬ ‫יה ָמ ֶ‬ ‫כּ ָ‬ ‫יהם‪:‬כד ִ‬ ‫יא ֵל ֶ‬ ‫ָמ ְר ֳדּ ַכ ֲ‬
‫עם‬ ‫א ַמר ִ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ָ‬ ‫ל ְפנֵי ַ‬ ‫באהּ ִ‬ ‫וּב ָ‬ ‫וּל ַא ְבּ ָדם‪ :‬כה ְ‬ ‫ה ָמּם ְ‬ ‫ל ֻ‬ ‫גּו ָרל ְ‬ ‫ה ֹ‬ ‫ו ִה ִפּל פּוּר הוּא ַ‬ ‫ְל ַא ְבּ ָדם ְ‬
‫תבּנָיו‬‫ו ֶא ָ‬ ‫לוּאתו ְ‬
‫ֹ‬ ‫ו ָת‬ ‫לראשׁו ְ‬
‫ֹ‬ ‫יםע‬
‫לה ְיּ ִ‬ ‫בע ַ‬ ‫שׁ ַ‬ ‫רח ַ‬
‫שׁ ָ‬ ‫הא ֶ‬
‫ה ָר ָע ֲ‬ ‫תּו ָ‬ ‫שׁ ְב ֹ‬ ‫חַ‬ ‫ָשׁוּבמ ֲ‬
‫ַ‬ ‫ַה ֵסּ ֶפרי‬
‫דּ ְב ֵרי‬ ‫כּל ִ‬ ‫על ָ‬ ‫כּן ַ‬ ‫על ֵ‬ ‫הפּוּר ַ‬ ‫שׁם ַ‬ ‫על ֵ‬ ‫פוּרים ַ‬ ‫ה ֵא ֶלּה ִ‬ ‫ָמים ָ‬ ‫ליּ ִ‬ ‫ק ְראוּ ַ‬ ‫כּן ָ‬ ‫על ֵ‬ ‫ה ֵעץ‪ :‬כו ַ‬ ‫ַעל ָ‬
‫יהם‬ ‫יםע ֵל ֶ‬ ‫ֲ‬ ‫הוּד‬‫לוּה ְיּ ִ‬ ‫ַ‬ ‫מוּו ִק ְבּ‬ ‫ְ‬ ‫ק ְיּ‬ ‫יהם‪:‬כז ִ‬ ‫א ֵל ֶ‬ ‫יע ֲ‬ ‫הה ִגּ ַ‬‫הוּמ ִ‬ ‫ָ‬ ‫לכּ ָכ‬
‫אוּע ָ‬ ‫ַ‬ ‫הר‬
‫זּאתוּמ ָ‬ ‫ָ‬ ‫תה‬
‫ֶר ַ‬ ‫ָה ִאגּ ֶ‬
‫ה ֵא ֶלּה‬ ‫ה ָיּ ִמים ָ‬ ‫שׁנֵי ַ‬ ‫את ְ‬ ‫עשׂים ֶ‬ ‫יות ִ‬ ‫ל ְה ֹ‬ ‫בור ִ‬ ‫ַע ֹ‬ ‫ו ֹלא י ֲ‬ ‫יהם ְ‬ ‫ע ֵל ֶ‬ ‫ה ִנּ ְל ִוים ֲ‬ ‫כּל ַ‬ ‫ו ַעל ָ‬ ‫ַר ָעם ְ‬ ‫ְו ַעל ז ְ‬
‫ָדור‬‫דּור ו ֹ‬ ‫בּ ָכל ֹ‬ ‫ַע ִשׂים ְ‬ ‫ונ ֲ‬ ‫נ ְז ָכּ ִרים ְ‬ ‫ה ֵא ֶלּה ִ‬ ‫ָמים ָ‬ ‫ו ַהיּ ִ‬ ‫שׁ ָנה‪ :‬כח ְ‬ ‫ו ָ‬ ‫שׁנָה ְ‬ ‫בּ ָכל ָ‬ ‫ו ִכ ְז ַמנָּם ְ‬ ‫ִכּ ְכ ָת ָבם ְ‬
‫תּו ְך‬
‫מ ֹ‬ ‫ַע ְברוּ ִ‬ ‫לא י ַ‬ ‫ה ֵא ֶלּה ֹ‬ ‫פּוּרים ָ‬ ‫ה ִ‬ ‫ימי ַ‬ ‫ו ֵ‬ ‫ָעיר ִ‬ ‫ו ִעיר ו ִ‬ ‫וּמ ִדינָה ְ‬ ‫מ ִדינָה ְ‬ ‫וּמ ְשׁ ָפּ ָחה ְ‬ ‫ִמ ְשׁ ָפּ ָחה ִ‬
‫וּמ ְר ֳדּ ַכי‬ ‫יח ִיל ָ‬ ‫א ִב ַ‬ ‫בת ֲ‬ ‫ה ַמּ ְל ָכּה ַ‬ ‫תּר ַ‬ ‫א ְס ֵ‬ ‫ַתּ ְכתּב ֶ‬ ‫ַר ָעם‪ :‬כט ו ִ‬ ‫מזּ ְ‬ ‫לא יָסוּף ִ‬ ‫ו ִז ְכ ָרם ֹ‬ ‫הוּדים ְ‬ ‫ַה ְיּ ִ‬
‫לכּל‬ ‫יםא ָ‬ ‫ֶ‬ ‫חס ָפ ִר‬ ‫ַיּ ְשׁ ַל ְ‬ ‫שּׁ ִנית‪:‬ל ו ִ‬ ‫זּאתה ֵ‬
‫ַ‬ ‫יםה‬
‫ַ‬ ‫תה ֻפּ ִר‬
‫ֶר ַ‬ ‫תאגּ ֶ‬ ‫ֵםא ִ‬ ‫ףל ַקיּ ֵ‬ ‫לתּק ְ‬ ‫ֶ‬ ‫תכּ‬
‫יא ָ‬ ‫הוּד ֶ‬ ‫ַה ְיּ ִ‬
‫ֶא ֶמת‪:‬לא‬ ‫לוםו ֱ‬ ‫ישׁ ֹ‬ ‫שׁדּ ְב ֵר ָ‬ ‫ִ‬ ‫ֵרו‬
‫כוּתא ַח ְשׁו ֹ‬ ‫ֲ‬ ‫המ ִדינָה ַמ ְל‬ ‫יםוּמ ָא ְ‬ ‫ֵ‬ ‫עו ֶע ְשׂ ִר‬ ‫לשׁ ַב ְ‬ ‫יםא ֶ‬ ‫ֶ‬ ‫הוּד‬
‫ַה ְיּ ִ‬
‫תּר‬ ‫ו ֶא ְס ֵ‬ ‫הוּדי ְ‬ ‫ה ְיּ ִ‬ ‫מ ְר ֳדּ ַכי ַ‬ ‫יהם ָ‬ ‫ע ֵל ֶ‬ ‫קיַּם ֲ‬ ‫שׁר ִ‬ ‫אֶ‬ ‫כּ ֲ‬ ‫ֵיהם ַ‬ ‫בּ ְז ַמנּ ֶ‬ ‫ה ֵא ֶלּה ִ‬ ‫ה ֻפּ ִרים ָ‬ ‫י ֵמי ַ‬ ‫את ְ‬ ‫ְל ַקיֵּם ֵ‬
‫תּר‬ ‫רא ְס ֵ‬ ‫א ַמ ֶ‬ ‫וּמ ֲ‬ ‫ַע ָק ָתם‪:‬לב ַ‬ ‫תוז ֲ‬
‫מו ְ‬ ‫צּו ֹ‬ ‫יה ֹ‬ ‫םדּ ְב ֵר ַ‬ ‫ַר ָע ִ‬ ‫םו ַעלז ְ‬ ‫שׁ ְ‬ ‫ַפ ָ‬ ‫מוּעלנ ְ‬ ‫ַ‬ ‫רק ְיּ‬‫שׁ ִ‬ ‫אֶ‬ ‫הו ַכ ֲ‬ ‫ַה ַמּ ְל ָכּ ְ‬
‫בבּ ֵסּ ֶפר‪:‬‬ ‫הו ִנ ְכ ָתּ ַ‬ ‫יםה ֵא ֶלּ ְ‬ ‫ָ‬ ‫יה ֻפּ ִר‬‫ַםדּ ְב ֵר ַ‬ ‫ִקיּ ִ‬
‫‬
‫פרק י ‬
‫תו‬
‫בוּר ֹ‬
‫וּג ָ‬ ‫פּו ְ‬
‫ת ְק ֹ‬ ‫שׂה ָ‬ ‫עֵ‬
‫מ ֲ‬
‫ו ָכל ַ‬
‫היָּם‪ :‬ב ְ‬
‫ו ִאיֵּי ַ‬
‫ה ָא ֶרץ ְ‬ ‫על ָ‬‫מס ַ‬‫ֵרושׁ ַ‬ ‫א ַח ְשׁו ֹ‬‫ה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬
‫ָשׂם ַ‬ ‫א ַויּ ֶ‬
‫ָמים‬‫היּ ִ‬
‫דּ ְב ֵרי ַ‬‫ס ֶפר ִ‬
‫על ֵ‬ ‫תוּבים ַ‬
‫כּ ִ‬ ‫הם ְ‬‫לוא ֵ‬‫ה ֹ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬
‫לו ַ‬
‫גּ ְדּ ֹ‬
‫שׁר ִ‬ ‫א ֶ‬
‫מ ְר ֳדּ ַכי ֲ‬
‫גּ ֻד ַלּת ָ‬‫שׁת ְ‬ ‫וּפ ָר ַ‬
‫ָ‬
‫הוּדי‬
‫ה ְיּ ִ‬ ‫מ ְר ֳדּ ַכי ַ‬
‫כּי ָ‬‫וּפ ָרס‪] :‬יש נוהגים שהקהל אומר פסוק הבא בקול רם[ ג ִ‬ ‫מ ַדי ָ‬ ‫ְל ַמ ְל ֵכי ָ‬
‫לום‬
‫רשׁ ֹ‬‫דב ָ‬ ‫ו ֵ‬ ‫מּו ְ‬
‫בל ַע ֹ‬
‫שׁטו ְ‬
‫ֹ‬ ‫יודּר‬
‫ֵ‬ ‫רבא ָח‬
‫ֶ‬ ‫צוּיל‬
‫ְ‬ ‫יםו ָר‬
‫ְ‬ ‫הוּד‬
‫לל ְיּ ִ‬
‫דו ַ‬ ‫שׁו ָג ֹ‬
‫ֵרו ְ‬
‫א ַח ְשׁו ֹ‬‫ֶהל ֶמּ ֶל ְך ֲ‬
‫ִמ ְשׁנ ַ‬
‫עו‪:‬‬
‫ַר ֹ‬
‫ְל ָכלז ְ‬
‫‬
‫‬
‫‪u‬‬
‫ ‬
‫בס"ד ‬
‫שערהאגדה‬
‫‬
‫סיפורהמגילה‬
‫‬
‫הרקע למלכות אחשורוש ‬
‫גלותבבל‬
‫השנים שבהם התרחש סיפור המגילה‪ ,‬היו בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש‬
‫הראשון‪,‬טרםשנבנהביתהמקדשהשני‪.‬‬
‫‬
‫כידוע‪,‬כיביתהמקדשהראשוןנבנהעלידישלמההמלךע"ה‪,‬ונשארקייםארבע‬
‫מאות ועשר שנים‪ ,‬ועוונותינו גרמו שהחריב הקב"ה את בית המקדש‪ ,‬על ידי‬
‫מלכותבבלהרשעה‪,‬כשבראשהעמדהמלךהעריץנבוכדנצאר‪.‬אךעדייןבטוחים‬
‫היועםישראלכיכעבורשבעיםשנה‪,‬תכלהמלכותבבלותרדמגדולתה‪,‬שהרי‬
‫כךניבאלהםהנביאירמיהו‪,‬כמושנאמר)ירמיהפרקכה(‪:‬‬
‫‬
‫לשׁ ְב ִעים‬
‫בּ ֶב ִ‬ ‫תמ ֶל ְך ָ‬
‫הא ֶ‬ ‫םה ֵא ֶלּ ֶ‬ ‫גּו ִי ָ‬ ‫דוּה ֹ‬
‫ַ‬ ‫שׁ ָמּה‪ְ ,‬ו ָע ְב‬
‫הל ַ‬
‫זּאתל ָח ְר ָבּ ְ‬
‫ְ‬ ‫ץה‬
‫לה ָא ֶר ַ‬‫הכּ ָ‬ ‫ְו ָה ְי ָת ָ‬
‫אםה' ֶאת‬ ‫הוּאנ ֻ‬
‫ְ‬ ‫יה‬
‫גּו ַ‬
‫לה ֹ‬
‫לו ַע ַ‬‫בּ ֶב ְ‬ ‫למ ֶל ְך ָ‬
‫קדע ֶ‬ ‫ַ‬ ‫ָהא ְפ‬
‫יםשׁנ ֶ‬
‫ָ‬ ‫אותשׁ ְב ִע‬
‫ִ‬ ‫ָהכ ְמ ֹל‬
‫שׁנָה‪ְ :‬ו ָהי ִ‬ ‫ָ‬
‫ימ ֹלאת‬‫יל ִפ ְ‬
‫יכהא ַמרה' ִכּ ְ‬
‫ָ‬ ‫תעו ָלם‪ִ ...‬כּ‬
‫ֹ‬ ‫מו‬
‫ל ִשׁ ְמ ֹ‬‫יאתו ְ‬
‫ֹ‬ ‫שׂ ְמ ִתּ‬‫ץכּ ְשׂ ִדּים‪ְ ,‬ו ַ‬
‫לא ֶר ַ‬‫ָםו ַע ֶ‬
‫ע ֹונ ְ‬ ‫ֲ‬
‫םאל‬
‫יבא ְת ֶכ ֶ‬‫ֶ‬ ‫בל ָה ִשׁ‬
‫טּו ְ‬‫יה ֹ‬‫תדּ ָב ִר ַ‬‫םא ְ‬ ‫יכ ֶ‬ ‫יע ֵל ֶ‬
‫מת ֲ‬ ‫קדא ְת ֶכם‪,‬ו ֲ‬
‫ַה ִק ִ‬ ‫ֶ‬ ‫הא ְפ‬
‫יםשׁ ָנ ֶ‬
‫ָ‬ ‫לשׁ ְב ִע‬
‫ְל ָב ֶב ִ‬
‫םהזֶּה‪:‬‬‫קו ַ‬‫ַה ָמּ ֹ‬
‫‬
‫רו ָדך ‪ 23‬שנה‪,‬‬
‫מ ֹ‬
‫א ִויל ְ‬
‫ואכן נבוכדנצאר מלך ביד רמה ‪ 45‬שנה‪ ,‬אחריו מלך בנו ֶ‬
‫ואחריו מלךבנובלשצאר‪.‬כעבורשנתייםלמלכותושלבלשצאר‪,‬נערכהמלחמה‬
‫קשה בין מלכות בבל למלכות מדי ופרס‪ ,‬ובראש מלכות מדי ופרס עמדו דריוש‬
‫וחתנוכורש‪.‬במלחמהזוניצחבלשצארנכדושלנבוכדנצאר‪,‬ואזאמרבלשצאר‬
‫לעצמו‪ :‬הנה מלאו כעת בדיוק ‪ 70‬שנה למלכות בבל‪ ,‬ולפי נבואתו של ירמיהו‪,‬‬
‫היתהמלכותבבלאמורהליפולבמלחמה‪,‬והנהקרהההפךהגמור‪ -‬דוקאביום‬
‫זה ניצחנו‪ .‬ומזה הגיע בלשצאר למסקנה‪ :‬אין זאת אלא שמזלנו עדיין בתקפו‪,‬‬
‫ונבואת ירמיה לא התממשה ואף לא תתממש‪ ,‬כי עבודת האלילים שלנו ניצחה‬
‫אתאלוהיישראל‪,‬חסושלום‪.‬‬
‫‬
‫משתהבלשצאר‬
‫לאור המסקנה הזאת‪ ,‬החליט בלשצאר לעשות משתה של שמחה והוללות‬
‫לעבודה זרה‪ ,‬יחד עם כל שרי הצבא שהביאו לניצחון הגדול במלחמה‪ .‬במשתה‬
‫זה ציוה בלשצאר להביא את כלי המקדש ולהשתמש בהם‪ ,‬להראות שתש כוחו‬
‫שלהאלוה ח"ו‪,‬ואיןלחושלקדושתכליקדשו‪.‬ואכןהובאואל המשתהכלכלי‬
‫הזהבוהכסף אשרהוציאנבוכדנצארמןההיכלאשרבמקדשה'בירושלים‪,‬ושתו‬
‫בהםהמלךושריוונשיוופלגשיו‪,‬התהוללווהשתכרו‪,‬שבחווהיללולעבודהזרה‪,‬‬
‫אשרהתגברהכביכולעלאלוהיישראל‪.‬‬
‫‬
‫ידמןהשמים‬
‫עודהםיושביםומתהולליםבמסיבתם‪,‬והנהקרהדברמופלאונורא‪:‬מןהשמים‬
‫יצאו אצבעותשלידאדם‪,‬וכתבומספרמילים עלהקירשבארמוןהמלך‪.‬המלך‬
‫בלשצאר ‪ -‬נבהל עד מאוד‪ ,‬פניו חוורו‪ ,‬מחשבותיו התבלבלו‪ ,‬ושיניו נקשו זו לזו‬
‫באימהופחד‪.‬מידקראהואבקולגדוללכלחכמיוויועציוואמרלהם‪:‬מישיקרא‬
‫כתב זה ויגיד את פתרונו‪ ,‬אלביש אותו בגד ארגמן‪ ,‬ורביד הזהב אתן על צוארו‪,‬‬
‫ובשליש המלכות ימשול! נכנסו כל חכמי בבל ולא ידעו לקרוא את הכתב ולא‬
‫להגיד את הפתרון‪ .‬ראה בלשצאר שאין שום תקוה שידע את הדבר‪ ,‬ובהלתו‬
‫הלכהוגדלה‪.‬‬
‫‬
‫או אז נכנסה המלכה ‪ -‬אשת נבוכדנצאר‪ ,‬סבתו של בלשצאר ‪ -‬ואמרה למלך‪:‬‬
‫אדוני המלך‪ ,‬אל תיבהל‪ ,‬יש איש אחד במלכותך‪ ,‬אשר רוח ה' בקרבו‪ ,‬וחכמתו‬
‫כחכמתהמלאכים‪.‬ונבוכדנצארעצמוהעריךמאודאתחכמתו‪,‬ומינהאותולשר‬
‫וראשעלכליועציווחכמיו‪.‬שמוהואדניאל‪,‬והואבודאייוכללפתוראתחידתך‪.‬‬
‫הובא דניאל לפני המלך‪ ,‬אמר לו המלך‪ :‬אתה הוא דניאל אשר שמעתי שמעך‬
‫הטוב‪ ,‬אשר יש בך חכמה יתירה ורוח אלוקים‪ ,‬אנא פתור לי את חידתי‪ ,‬ואכבד‬
‫אותךבכבודגדול‪,‬בשלישמלכותיתמלוך‪,‬ובגדיארגמןתלבש‪.‬‬
‫‬
‫פתרוןהחידה‬
‫אמר לו דניאל‪ :‬את מתנותיך תן לאחרים‪ ,‬לא איש מתנות אנכי‪ ,‬אך דע לך כי‬
‫פתרוןחידתךכךהוא‪:‬האלוקיםנתןגדולהוחוזקרבלאביאביךנבוכדנצאר‪,‬עד‬
‫אשר כל העמים פחדו וחרדו למוצא פיו‪ .‬ברצונו השפיל וברצונו רומם‪ ,‬ברצונו‬
‫המית וברצונו החיה‪ .‬והנה רם לבבו על הקב"ה והיה מרשיע דרכיו מאוד‪ ,‬ולכן‬
‫החליטה'להשפילועלידישהורידאותומגדולתווהפךאותולחייתהארץבמשך‬
‫שבעשנים)כפי שמבואר באריכות בספר דניאל פרק ד'(‪.‬והנהאתהידעתאתכלזאת‪,‬‬
‫ובכל זאת לא לקחת מוסר והתגאית על הקב"ה‪ ,‬והוצאת את כלי בית המקדש‬
‫והתהוללת עמהם‪ .‬לכך מן השמים יצאה כמין פיסת יד שכתבה על כותל ביתך‬
‫וּפ ְר ִסין"‪ ,‬ואבאר לך את פירוש המילים‪ְ :‬מ ֵנא ‪ -‬מנה ] ָס ַפר[ ה'‬
‫ת ֵקל ַ‬
‫מ ֵנא ְ‬
‫כך‪ְ " :‬מ ֵנא ְ‬
‫את ימי מלכות בבל‪ ,‬וראה שהושלמו ותמו שנותיה‪ְ .‬ת ֵקל ‪ -‬שקל ה' את מעשיך‪,‬‬
‫וּפ ְר ִסין ‪ -‬פעמיים 'פרס'‪ ,‬היינו ש' ָפ ַרס'‬
‫ונמצאת חסר מכל צדקה ומעשים טובים‪ַ .‬‬
‫] ָח ַתך[ה'אתמלכותך‪,‬ונתןאותהלמלכות'פרס'ומדי‪).‬כמבוארבספרדניאלפרקה(‬
‫‬
‫סופושלבלשצאר‬
‫נבהל בלשצאר מאוד מדברי דניאל‪ ,‬והבין כי הלילה הזה עלול הוא ליפול בידי‬
‫כורש ודריוש‪ .‬מיד עמד והכריז‪ ,‬כי כל מי שיכנס הלילה הזה לארמון יומת מיד‪,‬‬
‫אפילואםיאמרשהואהמלך‪.‬והנהבמשךהלילההוצרךהמלךבלשצארבכבודו‬
‫ובעצמו לצאת לנקביו‪ ,‬והיה נהוג שהיה עושה צרכיו מחוץ לארמון‪ .‬הוא יצא‬
‫מארמונו‪ ,‬ובצורה פלאית וניסית אף אחד לא שם לב אליו ביציאתו‪ .‬אך כאשר‬
‫רצה לחזור‪ ,‬הרגיש בו השומר ותפסו כדי להורגו‪ .‬התחיל בלשצאר לצעוק‪ :‬אני‬
‫המלך‪ ,‬אני המלך‪ .‬אך לפי פקודתו‪ ,‬אף אחד לא שעה לדבריו והרגוהו מיד‪ .‬כן‬
‫יאבדוכלאויביךה'‪.‬‬
‫‬
‫אחדמעבדיהמלךשראהכימתהמלך‪,‬הביןשבודאייתקיימודברידניאל‪,‬ומלכי‬
‫מדי ופרס ‪ -‬כורש ודרויש‪ ,‬יעלו לגדולה‪ .‬כדי להנצל מהם החליט ללכת אליהם‬
‫בעצמוולספרלהםכימתבלשצאר‪.‬מידכשומעםאתהדבריםהללו‪,‬באוכורש‬
‫ודריושאלהארמון‪,‬וציוואתחייליהםלהרוגאתכולם‪,‬כוללכלבנימשפחתושל‬
‫בלשצאר‪.‬‬
‫‬
‫תולדותושתי‬
‫לבלשצארהיתה בתבגילשתיםעשרה‪,‬ששמהושתי‪.‬היאהיתהישנהבמיטתה‪,‬‬
‫ולפתע התעוררה בבהלה לשמע קולות וצעקות נוראיות‪ .‬מיד רצה היא בבהלה‬
‫אל כסאו של אביה‪ ,‬ונפלה לרגליו של דריוש‪ ,‬כסבורה היתה שהוא בלשצאר‬
‫אביה‪ ,‬כיון שהיה חושך‪ .‬כשראה אותה דריוש ריחם עליה‪ ,‬וציוה שלא להורגה‪.‬‬
‫הוא הביא אותה עימו לפרס‪ ,‬וכעבור שש שנים נישאה ושתי לאחשורוש שהיה‬
‫בעברשומרהסוסיםשלאביהבלשצאר‪.‬‬
‫‬
‫נדרושלדריוש‬
‫כשראהדריושאתהנסהגדולשנעשהעמו‪,‬שנהרגבלשצארעלידישריוועבדיו‬
‫בפקודתו‪,‬חשבבליבו‪:‬איןספקבדבר‪,‬כיבלשצארנהרגעלעווןביזויוחילולכלי‬
‫ביתהמקדש‪.‬ובאותהשעהנדרנדר‪,‬שמידכשישבעלכסאהמלכות‪,‬יצווהלבנות‬
‫אתביתהמקדשולהחזירלשםאתכליהמקדש!‬
‫‬
‫אך לא כמחשבותי מחשבותיכם אמר ה' ‪ -‬בשעה זאת טרם הגיע הזמן הקצוב‬
‫מאתה'לבנותאתביתהמקדש‪,‬וכךסיבבהקב"השישכחדריושאתנדרוכלימי‬
‫מלכותו‪.‬‬
‫‬
‫ברוךשומרהבטחתו‬
‫והנהמגיעהמלכותדרוישלסיומה‪.‬הקב"העילתכלהעילותוסיבתכלהסיבות‪,‬‬
‫נאמן בבריתו וקיים במאמרו‪ ,‬חישב את הקץ‪ ,‬שאכן בדיוק בשנה זו הושלמו‬
‫שבעיםשנהמזמןגלותהמלךיהויקים‪,‬ועםישראלצריכיםלחזורלירושלים‪,‬ובזה‬
‫יסתיימו שבעים שנות גלות בבל‪ .‬אך מאידך עדיין לא תמו שבעים שנה מאז‬
‫שנחרבביתהמקדש‪,‬כיביתהמקדשנחרבשמונהעשרהשנהלאחרגלותהמלך‬
‫יהויקים‪ ,‬בזמן גלות המלך צדקיהו‪ .‬ולכן סיבב הקב"ה את הענין בצורה כזאת‬
‫שבשנהזואכןיחזרועםישראללירושליםויבנואתהיסודותשלביתהמקדש‪,‬אך‬
‫לאימשיכובבנייתו‪,‬אלארקכעבורעודשמונהעשרהשנהנוספים‪,‬אזיוקםבית‬
‫המקדש על מכונו‪ ,‬וכך יתקיימו בדיוק שבעים שנות גלות‪ ,‬ושבעים שנות חורבן‬
‫ביתהמקדש)כמבוארברש"יבספרעזראפרקא'פסוקא'(‪.‬אךמענייןמאוד‪,‬כיצדואיך‬
‫התגלגלוהדברים?‬
‫הכרזתכורש‬
‫לקראת סוף ימי מלכות דריוש‪ ,‬בא זרובבל בן שאלתיאל בן יכניה מלך יהודה‪,‬‬
‫אשרהיהאהובוויועצושלדריוש‪,‬והזכירלדריושאתאשרנדר‪.‬מידקראדריוש‬
‫לכורשחתנו‪,‬המליךאותותחתיובחייו‪,‬ובקשממנולהיותאחראיעלבנייתבית‬
‫המקדש‪.‬‬
‫‬
‫ואכן בשנה הראשונה למלכותו‪ ,‬הוציא כורש כרוז‪ ,‬בכתב ובעל פה‪ ,‬לכל יהודי‬
‫ממלכתו‪,‬שיקומוויעלולירושליםלבנותאתביתהמקדש‪.‬הואאףהודיעבכרוז‪,‬‬
‫כייהודיאשראיןלודיכסףכדילעלותלירושלים‪,‬אנשימקומומתבקשיםלנדב‬
‫לו כסף ורכוש‪ ,‬כדי שיוכל לעלות ולסייע בהקמת בית ה'‪ .‬כמו שנאמר בתחילת‬
‫ספרעזרא‪:‬‬
‫‬
‫כּרשׁ‬ ‫י ְר ְמיָה‪ֵ ,‬ה ִעיר ה' ֶאת רוּח ֶ‬ ‫דּ ַבר ה' ִמ ִפּי ִ‬ ‫לות ְ‬‫ל ְכ ֹ‬‫פּ ַרס ִ‬ ‫מ ֶל ְך ָ‬
‫כו ֶרשׁ ֶ‬ ‫ל ֹ‬ ‫א ַחת ְ‬ ‫וּב ְשׁנַת ַ‬ ‫ִ‬
‫פּ ַרסכּל‬ ‫שׁמ ֶל ְך ָ‬
‫רכּר ֶ‬‫ֶ‬ ‫כּהא ַמ‬
‫ָ‬ ‫בלאמר‪:‬‬ ‫םבּ ִמ ְכ ָתּ ֵ‬
‫ו ַג ְ‬‫כוּתו ְ‬
‫ֹ‬ ‫למ ְל‬
‫לבּ ָכ ַ‬ ‫רקו ְ‬ ‫ֹ‬ ‫ַע ֶב‬
‫פּ ַרס ַויּ ֲ‬‫ֶמ ֶל ְך ָ‬
‫וּשׁ ַלם‬ ‫בּיר ָ‬‫ב ִית ִ‬‫לו ַ‬
‫נות ֹ‬ ‫ל ְב ֹ‬‫ע ַלי ִ‬
‫פ ַקד ָ‬ ‫והוּא ָ‬ ‫שּׁ ָמ ִים ְ‬ ‫ה ָ‬
‫א ֹל ֵהי ַ‬ ‫לי ה' ֱ‬ ‫ה ָא ֶרץ ָנ ַתן ִ‬ ‫כות ָ‬ ‫ַמ ְמ ְל ֹ‬
‫הו ִי ֶבן‬
‫יהוּד ְ‬
‫ָ‬ ‫שׁ ִ‬
‫רבּ‬ ‫םא ֶ‬
‫ירוּשׁ ַל ֲ‬
‫ָ‬ ‫לל‬
‫ַע ִ‬ ‫וי ַ‬‫מּו ְ‬
‫יוע ֹ‬
‫יא ֹל ָה ִ‬ ‫י ִה ֱ‬‫מּו ְ‬
‫לע ֹ‬ ‫םמ ָכּ ַ‬ ‫יב ֶכ ִ‬ ‫יהוּדה‪ִ :‬מ ָ‬ ‫ָ‬ ‫רבּ‬
‫שׁ ִ‬ ‫אֶ‬ ‫ֲ‬
‫קמות‬‫לה ְמּ ֹ‬ ‫רמ ָכּ ַ‬‫לה ִנּ ְשׁ ָא ִ‬
‫ירוּשׁ ָלם‪ְ :‬ו ָכ ַ‬
‫ָ‬ ‫רבּ‬
‫שׁ ִ‬ ‫יםא ֶ‬
‫ֲ‬ ‫א ֹל ִה‬‫להוּאה ֱ‬
‫ָ‬ ‫יי ְשׂ ָר ֵא‬
‫א ֹל ֵה ִ‬ ‫תבּיתה' ֱ‬ ‫ֶא ֵ‬
‫ה ְנּ ָד ָבה‬
‫עם ַ‬ ‫וּב ְב ֵה ָמה ִ‬
‫וּב ְרכוּשׁ ִ‬ ‫ָהב ִ‬ ‫וּבז ָ‬
‫בּ ֶכ ֶסף ְ‬‫קמו ְ‬
‫מ ֹ‬ ‫שׁי ְ‬ ‫א ְנ ֵ‬
‫ַשּׂאוּהוּ ַ‬ ‫ינ ְ‬
‫שׁם ְ‬ ‫גר ָ‬ ‫שׁר הוּא ָ‬ ‫אֶ‬ ‫ֲ‬
‫ירוּשׁ ָלם‪:‬‬ ‫ָ‬ ‫רבּ‬
‫ֲ‬ ‫א ֹל ִה‬
‫יתה ֱ‬
‫ָ‬ ‫ְל ֵב‬
‫‬
‫אכןבשנהזועלולירושלים‪ 42,360‬יהודים‪,‬מלבדהנשיםוהטף‪,‬ולקחועימםאת‬
‫רכושם‪,‬יחדעםרכושנוסףשנידבולהםאנשימקומם‪,‬כדילהתחילבבנייתבית‬
‫המקדש‪ .‬המלך כורש בעצמו הוציא אף הוא את כלי בית המקדש אשר לקח‬
‫נבוכדנצאר‪5,400,‬כליםבמספר‪,‬והביאםלדניאלשיקחעימולירושלים‪.‬‬
‫‬
‫שמחהוהודיהבירושלים‬
‫בחודשתשרישלאותהשנההיתהשמחהגדולהבירושלים‪.‬ראשיהעם‪,‬ישועבן‬
‫יוצדקוזרובבלבןשאלתיאל‪,‬בנומזבחלה'‪,‬עודטרםשנבנהביתהמקדשעצמו‪,‬‬
‫וכךחגגואתחגהסוכותכמשפטו‪,‬עםמספרקרבנותהפריםוהכבשיםהמיוחדים‬
‫לו‪ .‬מאותו היום והלאה‪ ,‬המשיכו בהקרבת הקרבנות דבר יום ביומו‪ .‬בד בבד היו‬
‫עושיםמאמציםרביםוהכנותמרובות‪,‬כדילהתחיללבנותאתביתהמקדש‪.‬הם‬
‫שכרו בעלי מלאכה שונים‪ :‬חוצבים‪ָ ,‬ח ָרשים‪ ,‬והביאו ארזים מן הלבנון‪ .‬לאחר‬
‫כחצישנהבחודשאייררצולהעמידאתהיסודותלבניןביתהמקדש‪.‬מעמדגדול‬
‫היה זה‪ ,‬הלויים עמדו בדוכנם‪ ,‬ניגנו ושוררו את שירי דוד המלך ע"ה‪ ,‬וכל העם‬
‫הריעו תרועה גדולה בהלל ובהודיה לה' יתברך‪ ,‬עת יוסד יסוד בית המקדש‪.‬‬
‫קולותהתרועהוהשמחה‪,‬התערבובקולותהבכישלהזקנים‪,‬אשרראווזכרואת‬
‫בית המקדש הראשון בתפארתו‪ .‬כמו שנאמר‪) :‬עזרא פרק ג פסוק יג( " ְו ֵאין ָ‬
‫ה ָעם‬
‫דו ָלה‬
‫ג ֹ‬
‫רוּעה ְ‬‫תּ ָ‬ ‫יעים ְ‬‫מ ִר ִ‬
‫ה ָעם ְ‬
‫ה ָעם‪ִ ,‬כּי ָ‬
‫בּ ִכי ָ‬
‫קול ְ‬
‫ה ִשּׂ ְמ ָחה‪ְ ,‬ל ֹ‬
‫רוּעת ַ‬‫תּ ַ‬ ‫קול ְ‬
‫ירים ֹ‬ ‫ַמ ִכּ ִ‬
‫חוק"‪.‬‬ ‫דל ֵמ ָר ֹ‬
‫עע ְ‬‫לנ ְשׁ ַמ ַ‬
‫קּו ִ‬ ‫ְו ַה ֹ‬
‫‬
‫השבתתהבניה‬
‫אלא שכפי שאמרנו‪ ,‬טרם הגיע העת לבנות את בית המקדש‪ ,‬שהרי לא הושלמו‬
‫עדיין שבעים שנה לחורבנו‪ .‬והקב"ה גילגל את הדברים באופן שונה‪) :‬עזרא פרק ד‬
‫פסוקיםא‪-‬ו(‬
‫‬
‫אל‬‫ַיּ ְגּשׁוּ ֶ‬ ‫י ְשׂ ָר ֵאל‪ :‬ו ִ‬
‫א ֹל ֵהי ִ‬
‫יכל לה' ֱ‬ ‫ה ָ‬ ‫בּו ִנים ֵ‬
‫גּו ָלה ֹ‬‫ה ֹ‬
‫בנֵי ַ‬
‫כּי ְ‬‫ָמן ִ‬
‫וּב ְני ִ‬
‫הוּדה ִ‬‫י ָ‬ ‫צ ֵרי ְ‬
‫ַיּ ְשׁ ְמעוּ ָ‬‫וִ‬
‫ַי ִהי‬
‫יכם‪...‬ו ְ‬ ‫אל ֵה ֶ‬
‫שׁל ֹ‬ ‫רו ֵ‬ ‫םנ ְד ֹ‬
‫יכ ֶכ ִ‬
‫םכּ ָ‬ ‫ֶהע ָמּ ֶכ ִ‬
‫םנ ְבנ ִ‬
‫רוּל ֶה ִ‬‫ַיּאמ ָ‬‫בותו ְ‬ ‫יה ָא ֹ‬
‫אשׁ ָ‬
‫לר ֵ‬ ‫לו ֶא ָ‬
‫ְז ֻר ָבּ ֶב ְ‬
‫ע ִצים‬ ‫יו ֲ‬
‫יהם ֹ‬ ‫ע ֵל ֶ‬
‫נות‪ְ :‬ו ֹס ְכ ִרים ֲ‬
‫ל ְב ֹ‬
‫או ָתם ִ‬ ‫ה ִלים ֹ‬ ‫וּמ ַב ֲ‬
‫הוּדה ְ‬‫י ָ‬ ‫עם ְ‬‫י ֵדי ַ‬
‫מ ַר ִפּים ְ‬‫ה ָא ֶרץ ְ‬
‫ַעם ָ‬
‫כוּתדּ ְר ָיוֶשׁ]דריושהשניבנושלאחשורוש[‬ ‫ָ‬ ‫דמ ְל‬
‫סו ַע ַ‬
‫פּ ַר ְ‬
‫שׁמ ֶל ְך ָ‬
‫יכּו ֶר ֶ‬‫לי ֵמ ֹ‬
‫םכּ ְ‬‫רע ָצ ָת ָ‬‫ְל ָה ֵפ ֲ‬
‫הוּדה‬‫י ָ‬ ‫ישׁ ֵבי ְ‬ ‫על ְ‬ ‫שׂ ְט ָנה ַ‬ ‫כּ ְתבוּ ִ‬ ‫כוּתו ָ‬
‫ֹ‬ ‫מ ְל‬
‫בּ ְת ִח ַלּת ַ‬
‫ֵרושׁ ִ‬‫א ַח ְשׁו ֹ‬‫וּב ַמ ְלכוּת ֲ‬ ‫פּ ָרס‪ְ :‬‬‫ֶמ ֶל ְך ָ‬
‫ירוּשׁ ָלם‪:‬‬
‫ָ‬ ‫ִו‬
‫‬
‫הגויים אשר ישבו סביבות ירושלים‪ ,‬צרה היתה עיניהם בבניית בית המקדש‪,‬‬
‫ומצאו כל מיני תחבולות להשבית את מלאכת הבנייה‪ .‬וכך הושבתה הבנייה כל‬
‫ימימלכותכורש‪.‬‬
‫‬
‫אגרתשטנהלאחשורוש‬
‫אחרי שלטון כורש‪ ,‬עלה אחשורוש תחתיו‪ .‬רצו צוררי ישראל לנצל הזדמנות זו‬
‫כדי להשבית את מלאכת בניית בית המקדש באופן רשמי‪ .‬ועל כן כתבו הם אל‬
‫אחשורוש‪,‬בעצתושלהמן‪,‬אגרתשטנהעליושבייהודהוירושלים‪.‬אחדמכותבי‬
‫שיהסופר‪-‬בנושלהמןהרשע‪.‬וכךהיהתוכןהאגרת‪:‬‬ ‫האגרתהיהש ְמ ַ‬
‫ִ‬
‫‬
‫"דבר ידוע יהיה למלך‪ ,‬כי היהודים שעלו מפרס ובאו לירושלים ‪ -‬עיר מורדת‬
‫ת ָב ֶנה והחומות יהיו מיוסדות‪ ,‬הרי שיושבי‬
‫וחוטאת הם בונים! אם העיר הזאת ִ‬
‫יהודה‪ ,‬לא יתנו עוד מס‪ .‬ומשום שאיננו רוצים לראות את בזיון המלך‪ ,‬על זאת‬
‫שלחנו והודענו למלך שתבקש ותדרוש בספר הזכרונות של אבותיך המלכים‬
‫הראשונים‪ ,‬ותמצא כי העיר הזאת היתה מאז ומתמיד עיר מורדת ומזקת את‬
‫המלכים והמדינות‪ ,‬ומרד היו עושים יושביה בתוכה‪ .‬שישראל מורדים הם תמיד‬
‫במלכי האומות מימות העולם מימים קדמונים‪ ,‬ועל כך נחרבה העיר הזאת‪.‬‬
‫מודיעים אנחנו למלך‪ ,‬אשר אם העיר הזאת תבנה‪ ,‬וחומותיה יהיו מיוסדים‪ ,‬הרי‬
‫שלאיהיהלךחלקבארץישראל‪,‬ועםישראליהיומורדיםבך‪,‬ויקחוהכלמידך"‪.‬‬
‫‬
‫אכןפתחאחשורושאתספרהזכרונות‪,‬ומצאכיהעירירושליםהינהעירחזקה‪,‬‬
‫מתנשאת ומתרוממת‪ ,‬ואנשיה סרבנים ומרדנים‪ ,‬ומלכים חזקים היו לה‪ ,‬אשר‬
‫הגוייםבאזור‪,‬היומעליםאליהםמיסים‪.‬‬
‫‬
‫גם ושתי המלכה אמרה אל אחשורוש כדברים האלה‪" :‬בית שהרסו אבותי‬
‫נבוכדנצאר ובלשצאר‪ ,‬ולא נחה דעתם עד שראו אותו הרוס‪ ,‬אתה בא לבנותו‬
‫ולעשותהיפךרצונםשלאבותי?דעשענושתענש!"‬
‫‬
‫על כן שלח אחשורוש מיד אגרת תשובה לצוררי עם ישראל‪ ,‬שיבטלו מיד את‬
‫העםממלאכתם‪.‬וכךהושבתהסופיתורשמיתמלאכתבנייתביתהמקדשעלידי‬
‫אחשורוש‪).‬הבנייההתחדשהלאחרמכןעלידיבנודריושהשני‪,‬שהיהבנהשלאסתרהמלכה‪,‬‬
‫בשנההשניתלמלכותו‪,‬כאשרתמו‪70‬שנותהחורבן(‪.‬‬
‫"יחוסו"שלאחשורוש‬
‫מי היה אחשורוש? יש אומרים‪ ,‬שהיה זה בנו של כורש מלך פרס‪ .‬אך הדעה‬
‫הרווחת היא שאחשורוש לא היה כלל וכלל מזרע המלוכה‪ ,‬אלא מלך בכוחות‬
‫עצמו‪,‬עלידיהכסףהרבשהיהלו‪.‬ומניןצברלעצמוכסףכהרב?מספרהמדרש‪,‬‬
‫כיבשעהשהחריבנבוכדנצאראתביתהמקדש‪,‬לקחעמואתכלאוצרותביתה'‪.‬‬
‫וכשהגיעהשעתולמות‪,‬לארצהלהשאירלבנואוילמרודךאתכלהממון‪,‬מאחר‬
‫שיחסיו עם בנו לא היו טובים‪ ,‬ועל כן ציוה לעשות לו אוניות גדולות מנחושת‪,‬‬
‫ומילא אותם כסף וזהב‪ ,‬וחפר בור ענק בנהר פרת וטמן שם את כלהממון‪ ,‬שאף‬
‫אחד לא יהנה מזה‪ .‬אוצר גדול זה מצא אחשורוש‪ ,‬ונתעשר עושר רב‪ .‬ובכסף זה‬
‫שילםשוחדלאנשיהשלטוןשימליכוהולמלך‪.‬אךמכיוןשלאהיהמזרעהמלוכה‪,‬‬
‫לאהיתהמלכותומספיקיציבה‪,‬ורקבשנההשלישיתלמולכוהתיישבדיהצורך‬
‫במלכותו‪].‬וזהשפותחתהמגילה‪":‬בימיםההםכשבתהמלךאחשורושעלכסאמלכותואשר‬
‫בשושן הבירה‪ .‬בשנת שלוש למלכו עשה משתה‪ - "...‬ושואלת הגמרא במסכת מגילה‪ :‬מהו‬
‫"כשבתהמלך‪,"..‬שמתבארשעכשיוישב‪,‬והלואנאמר"בשנתשלוש למולכו"?אלאשרקבשנה‬
‫השלישיתנתיישבבמלכותודיהצורך‪,‬ולכןערךמשתהגדול[‪.‬‬
‫‬
‫אחשורוששונאישראל‬
‫אחשורושהיהמלךרשעועריץ‪,‬ולאנפלברשעותומהמןהרשע‪.‬אלאשהמגילה‬
‫עצמה לא מתארת את רשעותו‪ ,‬כיון שהמגילה נכתבה עוד בימיו‪ ,‬על ידי מרדכי‬
‫ואסתר‪ ,‬ומפני שלום המלכות לא רצו לכתוב דברי גנאי על אחשורוש‪ .‬אולם‬
‫חכמינו ז"ל מתארים את רשעותו‪ ,‬ומבארים שבשמו אחשורוש‪ ,‬רמוזה רשעתו‪,‬‬
‫וכמו שאמר רבי יהושע בן קרחה 'אחשורוש'‪ ,‬שהשחיר את פניהם של ישראל‬
‫כשולי קדירה‪ ,‬דהיינו שנשתנו פניהם מרוב צער‪ .‬ורבי ברכיה אמר שהכחיש‬
‫]החליש[ את ראשם של ישראל בצום ותעניות‪ .‬רבי לוי אמר שהשקה אותם רוש‬
‫ולענה ]מיני עשבים מרים[‪ .‬רבי תחליפא אמר‪ :‬שהיה אחיו של 'ראש' ‪ -‬אחיו של‬
‫נבוכדנצארברשעותו‪.‬וחכמיםאמרו‪:‬אחשורוש‪,‬שכלמישזוכרוחשבראשו]כואב‬
‫לוהראש[‪.‬‬
‫‬
‫עלכסאמלכותואשרבשושןהבירה‬
‫כסאמלכותושלאחשורושהיהב'שושןהבירה'‪,‬ותמוההדבר‪,‬שהרילאמצאנו‬
‫בתקופה זו ששושן היתה עיר הבירה‪ ,‬אם כן היאך הגיע כסאו של אחשורוש‬
‫לשושן?‬
‫‬
‫אלאכךמספרהמדרש‪:‬לשלמההמלךע"ההיהכסאמיוחדבמינו‪,‬אשרלאהיה‬
‫דומהלובעולםכולו‪.‬שבעמדרגותשלזהבהיולו‪,‬וכלמדרגההיתהמשובצת‬
‫באבני חן נפלאות‪ .‬בשני צדי הכסא עמדו גפנים של זהב‪ ,‬ועל ראש הכסא היתה‬
‫מנורתזהב‪.‬היובכסאשניאריותחלוליםממולאיםבמיניבשמיםוריחותטובים‪,‬‬
‫שבשעה שעלה המלך על כסאו היה המנגנון מתחיל לפעול‪ ,‬והיו הבשמים‬
‫מתפזרים על המלך‪ .‬על יד האריות היו כתובים כמה פסוקי תורה המזרזים את‬
‫הדיין לדון בצדק‪ .‬כשהיה המלך רוצה לעלות על הכסא‪ ,‬היה הנשר פושט כנפיו‬
‫לתמוך במלך‪ ,‬וכשהיה יושב היתה יונה של זהב נותנת בידו ספר תורה‪ ,‬והאריה‬
‫מן הצד השמאלי היה מושיט את ידו ונותן הכתר בראשו של המלך‪ .‬ומיד היו‬
‫הנשריםפורשיםכנפיהםלמעלהמראשו‪,‬והיועושיםכמיןאוהלמעלראשו‪.‬‬
‫‬
‫לאחר מלכותו של שלמה המלך‪ ,‬באחת המלחמות בין ירושלים למצרים‪ ,‬נלקח‬
‫כסא זה בשבי למצרים על ידי המלך פרעה‪ .‬כאשר ניסה פרעה לעלות ולשבת‬
‫עליו‪ ,‬הכיש אותו האריה שבכסא‪ ,‬ופרעה נפל ונעשה נכה‪ ,‬לכן הוא כונה 'פרעה‬
‫נכה'‪.‬מאזלאהעיזועודלעלותעלכסאזה‪,‬לקייםמהשנאמר‪':‬עלכסאולאישב‬
‫זר"‪.‬‬
‫‬
‫כעת ‪ -‬אחשורוש שבא ממשפחה נחותה ופחותה‪ ,‬חפץ היה להראות ולהפגין‬
‫מלכותולבנותכסאמלכותיכדוגמתכסאזה‪.‬האומניםלבנייתהכסאנמצאובעיר‬
‫שושן‪,‬ולכןשםנעשתהמלאכתבנייתהכסא‪.‬משהושלמההמלאכהנוכחולראות‬
‫כי הכסא גדול וכבד‪ ,‬ולא יוכלו להעבירו לעיר הבירה מחשש שישבר בדרך‪ ,‬אי‬
‫לכךהחליטאחשורושלקבועאתבירתובשושן‪".‬לבמלכיםושריםבידה'"‪ -‬כל‬
‫זאת סיבב הקב"ה‪ ,‬כדי להקדים רפואה למכה‪ ,‬שהרי "איש יהודי היה בשושן‬
‫הבירה‪ ,‬ושמו מרדכי‪ "...‬ועל ידו רצה ה' יתברך לסובב את נס הצלתם של עם‬
‫ישראל‪.‬‬
‫‬
‫‬
‫סיפור מגילת אסתר ‬
‫משתהאחשורוש‬
‫בשנההשלישיתלמלכותושלאחשורוש‪,‬אמראחשורושלעצמו‪:‬בלשצארחישב‬
‫את קץ גלות עם ישראל וטעה‪ ,‬אני אחשב ולא אטעה! ובאמת לפי חשבונו של‬
‫אחשורוש‪,‬בשנהזאתתמו‪70‬שנותגלותעםישראל‪ ,‬ועדייןטרםנגאלו)עלייתםשל‬
‫יהודים רבים לירושלים לאחר הכרזת כורש כפי שספרנו לעיל‪ ,‬נחשבה לשחרור קצת‪ ,‬אבל לא‬
‫לגאולהממש(‪,‬ומשראהאחשורוששעלהבידולבטלאתבניןביתהמקדש‪,‬השתרר‬
‫והתגאה בליבו על הקב"ה וערך משתה גדול‪ ,‬כמוזכר בתחילת המגילה‪ .‬במשתה‬
‫זהלבשאחשורושברובגאוותואתבגדיהכהןהגדול‪.‬וכמוכןהביאאתכליבית‬
‫המקדשוהוציאםלראווהלעיניכולם‪,‬שנאמר‪":‬והשקותבכליזהבוכליםמכלים‬
‫שונים"‪.‬‬
‫‬
‫בשעהשלקחאחשורושאתכליביתהמקדשלהשתמשבהםבסעודתו‪,‬יצאהבת‬
‫קולואמרה‪":‬כלוםאיןאתהיודעשבלשצארואנשיושקדמולךנאבדומןהעולם‬
‫בעוון זה שהשתמשו בכלי המקדש‪ ,‬ואתה חוזר ועושה דבר זה? ואכן ראוי היה‬
‫אחשורוש להיאבד מן העולם‪ ,‬כדרך שאבד בלשצאר‪ ,‬אלא שרצה הקב"ה‬
‫להשאירו בחיים‪ ,‬כדי שיקח את אסתר שתלד את דריוש‪ ,‬אשר יחזור ויבנה את‬
‫ביתהמקדש‪.‬ומכלמקוםהיהעונשושנעכרהשמחתובגללהריגתושתי‪.‬‬
‫‬
‫היהודיםוהמשתהבשושן‬
‫לאחר המשתה הגדול שעשה אחשורוש לכל שריו ועבדיו אשר בכל מדינות‬
‫מלכותו במשך מאה ושמונים יום‪ ,‬ערך משתה נוסף מיוחד לכל בני העיר שושן‬
‫למשךשבעהימים‪,‬אליוהוזמנואףכליהודיהעירשושן‪.‬‬
‫‬
‫במשתה אשר נערך על ידי אחשורוש‪ ,‬מתגלה לפנינו אחשורוש כמלך נדיב לב‪,‬‬
‫טוב ומתחשב‪ ,‬אינו כופה על אזרחיו את דעותיו‪" ,‬והשתיה כדת אין אונס‪...‬‬
‫לעשות כרצון איש ואיש‪ ."...‬אולם חז"ל מגלים לנו כי גם מעשים "טובים" אלו‬
‫נבעו ממניעים אנוכיים ומרשעות‪ .‬ולכן נאמר‪" :‬ויהי בימי אחשורוש הוא‬
‫אחשורוש" ‪ -‬מתחילתו ועד סופו‪ ,‬כשם שבסוף הרשיע וצרר את ישראל‪ ,‬כן‬
‫בתחילההיהשונאישראל‪,‬ומתכויןלהרעלהם‪.‬‬
‫‬
‫מה באמת היתה כוונתו של אחשורוש במשתה זה? היתה לו כוונה מיוחדת‬
‫בהזמנתהיהודים‪.‬הרייודעאחשורוששצריךלהגיעיוםגאולתםשלישראל‪,‬לפי‬
‫נבואתו של ירמיהו הנביא‪ ,‬וחשש הוא שמא יגרום הדבר למפלתו‪ .‬לכן החליט‬
‫להחטיא את ישראל במשתה‪ ,‬על מנת שלא יהיו ראויים להגאל‪ .‬אמר המן‬
‫לאחשורוש‪ :‬אלוהיהם של אלו שונא זמה‪ .‬הכשילם ועשה להם משתה‪ ,‬וגזור‬
‫עליהם שיבואו ויאכלו וישתו‪ ,‬והם כבר יעשו כרצונם‪ ,‬שנאמר‪" :‬לעשות כרצון‬
‫אישואיש"‪.‬‬
‫‬
‫היהודיםעובריםעלדברימרדכי‬
‫כיוןשראהמרדכיכך‪,‬עמדוהכריזואמרלכלהיהודים‪:‬לאתלכולאכולבסעודתו‬
‫שלאחשורוש‪,‬שלאהזמיןאתכםכיאםללמדעליכםקטגוריה‪,‬כדישיהאפתחון‬
‫פהלמידתהדיןלקטרגעליכםלפניהקדושברוךהוא‪.‬אךכאןטעוהיהודיםטעות‬
‫חמורה‪,‬הםחשבולעצמם‪:‬מרדכיהיהודיסגורהואבארבעאמותיו‪,‬ואינומעורב‬
‫בהליכיםהמדיניים‪.‬הנהאחשורושמבססעתהאתמלכותו‪,‬והשתתפותנועכשיו‬
‫במשתה‪,‬הינההזדמנותמיוחדתעבורנולקשורקשריםטוביםעםהמלך‪.‬לעומת‬
‫זאתאםלאנציגנוכחותבמעמדזה‪,‬יתערערמעמדנואצלהמלךכברמההתחלה‪.‬‬
‫מתוך מחשבה כזאת‪ ,‬החליטו כי בזאת הפעם אל להם להשמע להוראותיו של‬
‫מרדכיאשראינומביןהרבהבפוליטיקה‪,‬ומוטבשינהגוכ"חכמתם"‪.‬ואכןטעוהם‬
‫במהשאמרההתורה‪":‬לאתסורמןהדבראשריגידולךימיןושמאל"‪ -‬שאפילו‬
‫יגידולךעלימיןשהואשמאל‪,‬ועלשמאלשהואימין‪,‬ישלשמועלדבריהחכמים‪.‬‬
‫כי לימוד התורה נותן לחכמי ישראל מבט מעמיק‪ ,‬אמיתי וישר על כל מאורעות‬
‫החיים‪,‬ולכןאףאםיגידולךעלימיןשהואשמאל‪,‬עליךלדעתשרקבעיניךאתה‬
‫חושבשזהימין‪,‬בעודשלאמיתושלדבר‪,‬אכןהואשמאל!‬
‫אמר רבי ישמעאל‪ :‬שמונה עשר אלף וחמש מאות יהודים הלכו לבית המשתה‬
‫ואכלו ושתו והשתכרו והתקלקלו‪ .‬מיד עמד השטן והלשין עליהם לפני הקב"ה‬
‫ואמר לפניו‪" :‬רבונו של עולם‪ ,‬עד מתי תדבק באומה זו שהם מפרישים לבבם‬
‫ואמונתם ממך‪ ,‬אם רצונך אבד אומה זו מן העולם‪ ,‬כי אינם באים בתשובה‬
‫לפניך"‪.‬‬
‫‬
‫ידע מרדכי הצדיק את חומרת המעשה אשר חטאו עם ישראל‪ ,‬ועל כן מיד ביום‬
‫הראשון למשתה‪ ,‬שהיה יום ראשון בשבוע‪ ,‬כינס מרדכי את חכמי הסנהדרין‪,‬‬
‫וערךעמהםתפילותותעניותלמעןתתבטלהגזירהמעם ישראל‪.‬מיוםראשוןועד‬
‫יוםשישיהתענווהתפללו‪,‬עדששמעה'לתפילתם‪,‬וביוםהשבתזימןה'יתברך‬
‫רפואהלמכתם‪,‬עלידימעשהושתי‪.‬‬
‫‬
‫מעשהושתי‬
‫הל ְפ ֵני‬
‫יה ַמּ ְל ָכּ ִ‬
‫ַשׁ ִתּ ַ‬
‫יאאתו ְ‬
‫ֶ‬ ‫הוּמן‪ְ ...‬ל ָה ִב‬
‫רל ְמ ָ‬‫ןא ַמ ִ‬‫ָי ָ‬
‫בּיּ ִ‬
‫בה ֶמּ ֶל ְך ַ‬
‫בל ַ‬ ‫טו ֵ‬
‫יכּ ֹ‬‫יע ְ‬
‫םה ְשּׁ ִב ִ‬
‫יּו ַ‬ ‫ַבּ ֹ‬
‫ההיא"‪-‬חז"ל‬ ‫תמ ְר ֶא ִ‬
‫יטו ַב ַ‬
‫ָהּכּ ֹ‬‫ָפי ִ‬ ‫יםאתי ְ‬
‫ֶ‬ ‫שּׂ ִר‬‫יםו ַה ָ‬
‫תה ַע ִמּ ְ‬
‫או ָ‬ ‫כוּתל ַה ְר ֹ‬
‫ְ‬ ‫רמ ְל‬
‫בּ ֶכ ֶת ַ‬
‫ַה ֶמּ ֶל ְך ְ‬
‫מספריםכיכאשרהיוהמלךושריומסוביםאלהשולחן‪,‬התחילולפטפטפטפוטי‬
‫הבל ותפלות‪ ,‬בדברים המעסיקים את ראשם‪ .‬הפרסיים אומרים הפרסיות יפות‪,‬‬
‫המדייםאומריםהמדיותיפות‪,‬וכךכלאחדואחדמשבחאתיופינשותמדינתו‪.‬‬
‫אמר להם אחשורוש‪ :‬כלי שאני משתמש בו ‪ -‬אינו פרסי ואינו מדי אלא בבלי‪,‬‬
‫שהריושתיהמלכההיאבתושלבלשצארשהיהמבבל‪.‬ומידציוהלהביאאותה‬
‫לפניו‪,‬להראותלכולםאתיופיה‪.‬‬
‫‬
‫יסים ‪ -‬ושתיפרוצההיתה‪,‬‬‫ַדה ָסּ ִר ִ‬
‫רבּי ַ‬
‫שׁ ְ‬ ‫א ֶ‬
‫רה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬
‫אבּ ְד ַב ַ‬
‫בו ִ‬ ‫יל ֹ‬
‫ַשׁ ִתּ ָ‬ ‫ןה ַמּ ְל ָכּהו ְ‬
‫ַתּ ָמ ֵא ַ‬
‫וְ‬
‫ובודאיהיתהחפצהלהראותאתיופיה‪,‬אלאשהענישאותההקב"השבאותורגע‬
‫פרחהבגופהצרעת‪,‬ובאהמלאךגבריאלוהצמיחלהזנב‪,‬ולכןמאנהלבואמחמת‬
‫בו"‪ .‬כעסו גדל ביותר מפני‬
‫ע ָרה ֹ‬ ‫בּ ֲ‬
‫תו ָ‬
‫ַח ָמ ֹ‬
‫מאד‪ ,‬ו ֲ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ְ‬
‫ַיּ ְקצף ַ‬‫הבושה‪ .‬ואז ‪" -‬ו ִ‬
‫ששלחהלומרלו‪:‬אתההייתסךהכלשומרסוסיםשלאבאשליבלשצאר‪.‬אבא‬
‫שליהיהשותההרבהייןולאהיהמשתכר‪,‬ואילואתהשתיתמעטיין‪,‬וכבראתה‬
‫מדברדברישטותוהבל‪.‬‬
‫‬
‫ואזחרהאףהמלךבושתי‪,‬והתייעץעםיועציומהלעשותבה‪.‬מצדאחד‪ -‬אוהב‬
‫הואאותהמאודואינורוצהלהורגה‪,‬ומצדשני‪ -‬הריהפרההיאאתדברהמלך‪.‬‬
‫לכןביקשמיועציושיתנולועצהטובהכיצדלפוטרהמןהעונש‪,‬ללאשיהיהבזיון‬
‫למלכות‪.‬‬
‫‬
‫הדיוטקופץבראש‬
‫מיד קפץ ממוכן‪ ,‬הלוא הוא המן הרשע המוכן לפורענות‪ ,‬ואמר‪ :‬אין כאן מקום‬
‫נ ַמ ֶצה בושתי את כל‬
‫לויתורים כלל‪ ,‬שהרי מדובר בענין מאוד עקרוני‪ .‬אם לא ְ‬
‫חומרת הדין‪ ,‬יהיה פתח לכל אזרחי המדינה לזלזל בדברי המלך‪ ,‬שיאמרו‪ ,‬למה‬
‫נקבלעלינועולמלכותושלאדםשאינושולטאפילובביתועלאשתו?‬
‫קבל המלך את עצתו ומיד שלח אגרות לכל העמים וכתב להם‪ :‬אשה זו שהיא‬
‫המלכה ובת מלכים מיוחסת‪ ,‬עומדת ליהרג במקום פלוני על שלא שמעה בקול‬
‫המלך‪ ,‬שהוא בעלה‪ ,‬ועל שהתיימרה לחשוב שכל הגדולה והמלכות באה לו על‬
‫ידה‪ .‬ועל כן החוק קובע‪ ,‬מהיום הזה והלאה‪ ,‬כי כל אשה צריכה לשמוע בקול‬
‫בעלה‪,‬לדברבשפתמדינתוולקבלעליהאתמרותו!‬
‫‬
‫אכן הוצאה ושתי להורג‪ ,‬אולם לאחר התפכחותו של אחשורוש מיינו‪ ,‬הצטער‬
‫הואמאודמאודעלהריגתושתי‪,‬הואנוטרבליבושנאהגדולהלהמן]ולכןממוכן‬
‫שהואהמן‪,‬נכתבשמובמגילהכך‪":‬מומכן"‪" -‬מוםכאן"‪,‬שהחלממעשהזהשמרלואחשורוש‬
‫טינה חזקה[‪ ,‬והיתה זו הכנת הקרקע להריגתו‪ .‬הוא שהרג את אשתו ]ושתי[ מפני‬
‫אהובו]המן[‪,‬הואשהרגלבסוףאתאהובו]המן[מפניאשתו]אסתר[‪.‬‬
‫‬
‫אומרים חז"ל‪ ,‬כי שליחת האגרות הראשונות אודות הריגת ושתי‪ ,‬היתה נסיבה‬
‫מאת ה' יתברך‪ ,‬שאילולי האגרות הראשונות האלו‪ ,‬חלילה לא היה נשאר‬
‫מ]שונאיהם של[ישראלשרידופליט‪,‬כימרובשנאתםשלאומותהעולםלעםישראל‪,‬‬
‫מידעםקבלתאגרותהשמדששלחאחרכךהמן‪,‬היוהורגיםביהודים‪,‬ולאהיו‬
‫ממתיניםעדליוםי"גבאדר‪.‬אבלכעתששלחהמלךאתהאגרות‪,‬ואחרכךשמעו‬
‫שהתחרטעלהריגתושתי‪,‬זהנתןלהםלהתייחסיותרבזהירותובחשדנותכלפי‬
‫איגרותיושלאחשורושההפכפך‪,‬שעלולהואלחזורבוממהשכתב‪.‬ולכןכששלח‬
‫המן את האגרות האחרות בשם המלך לכל העמים להיות מוכנים לי"ג באדר‬
‫להשמיד את כל היהודים‪ ,‬המתינו הגויים ואמרו‪ :‬לא כתב כן אחשורוש אלא‬
‫בשעת שטותו‪ ,‬ואם אנו נפגע ביהודים כבר עכשיו‪ ,‬עלול אחשורוש למחר‬
‫להתחרטעלהגזירה‪,‬והואיבואויתבעאתדמםשלישראל‪.‬לכןמוטבשנמתיןעד‬
‫שיגיעהמועדי"גבאדר‪.‬‬
‫‬
‫חיפושמלכהחדשה‬
‫שׂ ָתה‬‫ע ָ‬
‫שׁר ָ‬ ‫א ֶ‬‫ו ֵאת ֲ‬ ‫ַשׁ ִתּי ְ‬‫את ו ְ‬ ‫ָכר ֶ‬ ‫ֵרושׁ ז ַ‬‫א ַח ְשׁו ֹ‬
‫ה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬
‫ח ַמת ַ‬‫שׁך ֲ‬ ‫כּ ְ‬ ‫ה ֵא ֶלּה ְ‬ ‫ה ְדּ ָב ִרים ָ‬‫ַא ַחר ַ‬
‫תוּלות‬
‫ֹ‬ ‫בּ‬
‫רות ְ‬ ‫נ ָע ֹ‬
‫ל ֶמּ ֶל ְך ְ‬
‫י ַב ְקשׁוּ ַ‬ ‫שׁ ְר ָתיו ְ‬ ‫מ ָ‬
‫ע ֵרי ַ‬‫נ ֲ‬
‫ַיּאמרוּ ַ‬‫יה‪ :‬ו ְ‬ ‫ע ֶל ָ‬ ‫נ ְגזַר ָ‬‫שׁר ִ‬ ‫א ֶ‬
‫ְו ֵאת ֲ‬
‫ע ָרה‬
‫נ ֲ‬
‫כּל ַ‬ ‫את ָ‬ ‫ו ִי ְק ְבּצוּ ֶ‬‫כוּתו ְ‬
‫ֹ‬ ‫מ ְל‬‫ינות ַ‬ ‫מ ִד ֹ‬‫בּ ָכל ְ‬ ‫ידים ְ‬ ‫פּ ִק ִ‬
‫ה ֶמּ ֶל ְך ְ‬ ‫ַפ ֵקד ַ‬ ‫מ ְר ֶאה‪ְ :‬וי ְ‬
‫בות ַ‬ ‫טו ֹ‬
‫ֹ‬
‫שׁמר‬
‫יסה ֶמּ ֶל ְך ֵ‬‫ַ‬ ‫אס ִר‬
‫ַדה ֶג ְ‬
‫יםאלי ֵ‬ ‫ֶ‬ ‫יתה ָנּ ִשׁ‬
‫ַ‬ ‫לבּ‬
‫הא ֵ‬ ‫יר ֶ‬ ‫ןה ִבּ ָ‬
‫לשׁוּשׁ ַ‬
‫ַ‬ ‫הא‬
‫תמ ְר ֶא ֶ‬ ‫הטו ַב ַ‬
‫ֹ‬ ‫תוּל‬
‫ְב ָ‬
‫יטב‬
‫ַיּ ַ‬
‫ַשׁ ִתּי ו ִ‬
‫תּ ַחת ו ְ‬ ‫תּ ְמ ֹל ְך ַ‬‫ה ֶמּ ֶל ְך ִ‬ ‫יני ַ‬‫בּ ֵע ֵ‬‫יטב ְ‬‫תּ ַ‬ ‫שׁר ִ‬ ‫א ֶ‬
‫ע ָרה ֲ‬ ‫יהן‪ְ :‬ו ַה ַנּ ֲ‬
‫ֻק ֶ‬ ‫תּ ְמר ֵ‬ ‫תון ַ‬‫ו ָנ ֹ‬
‫ַה ָנּ ִשׁים ְ‬
‫שׂכּן‪):‬פרקבפסוקיםא‪-‬ד(‬ ‫ַע ֵ‬ ‫יה ֶמּ ֶל ְך ַויּ ַ‬
‫ינ ַ‬‫רבּ ֵע ֵ‬
‫ַה ָדּ ָב ְ‬
‫‬
‫בעצתיועציו‪,‬מחפשאחשורושאשהחדשה‪,‬ולשםכךנאספותנערותמכלרחבי‬
‫הממלכה‪,‬למצואלומתוכןנערהאשרתמצאחןבעיניו‪.‬שניכרוזיםיצאומטעם‬
‫המלך‪ ,‬לזרז את הנערות להתקבץ ‪ -‬האחד בתקיפות‪ ,‬כי נערה אשר תחביא את‬
‫עצמהמפניהפקידים‪,‬תתחייבבמיתה‪.‬והשני‪-‬בלשוןעריבה‪,‬ובדבריפיוסוריצוי‪,‬‬
‫שכל נערה אשר תיטב בעיני המלך‪ ,‬תהיה מלכה חשובה ותזכה ביקר וגדולה‪.‬‬
‫כשמוע הנערות את הכרוזים מהרו לקשט את עצמן ולצאת אל הפקידים למצוא‬
‫חןבעיניהם‪.‬‬
‫מרדכיהיהודי‬
‫יני‪:‬‬
‫י ִמ ִ‬
‫אישׁ ְ‬
‫קישׁ ִ‬
‫בּן ִ‬
‫שׁ ְמ ִעי ֶ‬
‫בּן ִ‬
‫ָאיר ֶ‬ ‫בּן י ִ‬
‫מ ְר ֳדּ ַכי ֶ‬
‫מו ָ‬
‫וּשׁ ֹ‬
‫ירה ְ‬
‫ןה ִבּ ָ‬
‫שׁוּשׁ ַ‬
‫בּ ַ‬ ‫היָה ְ‬ ‫הוּדי ָ‬
‫י ִ‬ ‫ִאישׁ ְ‬
‫ה ְג ָלה‬
‫שׁר ֶ‬‫א ֶ‬
‫הוּדה ֲ‬
‫י ָ‬‫מ ֶל ְך ְ‬
‫י ָכ ְניָה ֶ‬
‫עם ְ‬‫ה ְג ְל ָתה ִ‬
‫שׁר ָ‬ ‫א ֶ‬
‫גּלה ֲ‬‫ה ָ‬
‫עם ַ‬ ‫ירוּשׁ ַל ִים ִ‬
‫ָ‬ ‫מ‬‫ה ְג ָלה ִ‬
‫שׁר ָ‬ ‫אֶ‬‫ֲ‬
‫בּ ֶבל‪:‬‬‫רמ ֶל ְך ָ‬
‫בוּכ ְד ֶנ ַצּ ֶ‬
‫ְנ ַ‬
‫‬
‫מרדכי היהודי‪ ,‬היה משריו החשובים של אחשורוש‪ .‬בהיותו בירושלים היה‬
‫מחשוביהסנהדרין]ביתהדיןהגדולשלישראל[‪,‬וככלחכמיהסנהדרין‪,‬היהיודעאת‬
‫כלהשבעיםשפות‪.‬הואהוגלהבחורבןביתהמקדשעלידינבוכדנצארמלךבבל‪,‬‬
‫ונשארשםעדשבאוכורשודריושוכבשואתבבל‪.‬כשחזרכורשלארצופרס‪,‬עלו‬
‫עמו הנביא דניאל ופמלייתו יחד עם חברי הסנהדרין ואף מרדכי הצדיק עימהם‪,‬‬
‫והתיישבובשושן‪.‬עניווצנועהיהמרדכי‪,‬והיההמדריךשלעםישראלבגלותם‪.‬‬
‫‬
‫אסתר‪-‬הדסה‬
‫טו ַבת‬
‫רו ֹ‬
‫תתּא ְ‬
‫ַ‬ ‫הי ַפ‬
‫ע ָר ְ‬
‫םו ַה ַנּ ֲ‬
‫ָא ְ‬‫הּאבו ֵ‬
‫יןל ָ‬
‫יא ָ‬
‫כּ ֵ‬
‫תדּדו ִ‬
‫ֹ‬ ‫רבּ‬
‫יאא ְס ֵתּ ַ‬
‫ֶ‬ ‫הה‬
‫תה ַד ָסּ ִ‬
‫ןא ֲ‬‫יאמ ֶ‬
‫ֵ‬ ‫ַי ִה‬
‫וְ‬
‫ל ַבת‪):‬פרקבפסוקז(‬‫ילו ְ‬
‫הּמ ְר ֳדּ ַכ ֹ‬
‫הּל ָק ָח ָ‬
‫ו ִא ָמּ ְ‬
‫יה ְ‬
‫תא ִב ָ‬
‫מו ָ‬‫הוּב ֹ‬
‫ְ‬ ‫ַמ ְר ֶא‬
‫‬
‫יתומההיתהאסתרמידבהיוולדה‪,‬כמושאומרתהגמרא)במסכתמגילהדףיגעמוד‬
‫א(‪ :‬כשהתעברה אמה של אסתר ‪ -‬מת אביה‪ ,‬ומיד כשנולדה ‪ -‬מתה אמה‪ .‬וזהו‬
‫שאמרהאסתרבמזמור"איילתהשחר"שבתהילים‪":‬עליךהשלכתימרחם‪,‬מבטן‬
‫אימיאליאתה!"‪.‬ואסףאותהמרדכידודהאלביתווגידלאותהכבתממש‪.‬‬
‫‬
‫שמה המקורי של אסתר היה "הדסה" ‪ -‬לשון "הדס"‪ ,‬שמטבעה היתה ירקרוקת‬
‫כמו ההדס‪ ,‬ולא היתה כל כך יפה‪ ,‬אלא שחוט של חן וחסד נתן עליה הקב"ה‪,‬‬
‫ומכך נהיתה יפת תואר וטובת מראה‪ .‬ועוד טעם שנמשלה להדס‪ ,‬כמו הצדיקים‬
‫שנמשלו להדס‪ ,‬אשר הוא רענן ורטוב‪ ,‬הן בימות החמה והן בימות הגשמים‪ ,‬כך‬
‫אסתרתמידהיתהעומדתבצדקותה‪,‬בכלהמצבים‪,‬הןבהיותהבביתמרדכי‪,‬והן‬
‫בהיותהבביתאחשורוש‪.‬‬
‫‬
‫ועוד אמרו שכשם שההדס נראה מבחוץ כחסר ריח‪ ,‬שאין ריחו נודף‪ ,‬אלא רק‬
‫כשממשמשיםבומרגישיםבריחו‪,‬כךאסתר‪,‬לכאורהבמבטשטחיכלפיחוץהיו‬
‫מעשיה שלא כהוגן‪ :‬בזה שנשאת לאחשורוש‪ ,‬בעוד שהיה לה לעשות תחבולות‬
‫ולאלהראותאתעצמהכלל‪.‬וגםבהיותהבביתהמלך‪,‬היאךאפשרלהזהרשלא‬
‫לאכול מהמאכלות האסורות שהיו שם?! וכן היאך תשמור את השבת כדת‬
‫וכהלכה?! וגם כי בעת שמרדכי וכל היהודים שרויים בצום ותענית‪ ,‬היא עורכת‬
‫משתה לאחשורוש והמן‪ .‬אך כשמסתכלים אנו יפה ומפשפשים במעשיה של‬
‫אסתר‪,‬רואיםאנוכיכלמהשעשתה‪,‬יפהעשתה‪.‬וה'יתברך‪,‬בוחןלבותוכליות‪,‬‬
‫ידעכיכלמעשיההיולשםשמים‪,‬כימהשנישאהלאחשורוש‪ -‬כדילהצילאת‬
‫עםישראלמכליהח"ו‪.‬ועוד‪,‬שלאטעמהמכלהמאכליםשהגישולהבביתהמלך‬
‫אלא אכלה אך ורק מיני ירקות‪ .‬וגם בשמירת השבת נזהרה עד מאוד‪ ,‬על ידי‬
‫תחבולה שעשתה לעצמה‪ :‬מינתה לעצמה שבע שפחות‪ ,‬שכל אחת מהן היתה‬
‫מגיעה ביום מסויים בשבוע‪ ,‬ולכל אחת קראה בשם‪ ,‬ולשביעית קראה שבת‪.‬‬
‫לאסתרהיתהמכךתועלתכפולה‪-‬ששםהשפחההזכירלהכיהיוםשבת‪,‬וגםכי‬
‫אותהשפחהלאהרגישהבשוםשינויבמעשיהשלאסתרמיתרימותהשבוע‪,‬כי‬
‫היתהמגיעהרקבשבתות‪,‬והיתהחושבתשכךמנהגהבכליוםויום‪,‬שלאלעשות‬
‫מלאכה‪ .‬גם המשתה אשר ערכה אסתר לאחשורוש והמן היה לשם שמים‪ ,‬כדי‬
‫להראותליהודיםשהיאכביכולבוגדתבהם‪,‬ולכןלאיסמכועליהשתצילאותם‬
‫באומרם'אחותלנובביתהמלך'‪,‬אלאיתפללוויזעקואלה'מקירותליבם‪,‬ויהיו‬
‫אכןראוייםלתשועה‪.‬‬
‫‬
‫נאהויאההיהלההשם"הדסה"‪.‬אלאשמרדכיהצדיקצפהברוחהקודששהיא‬
‫תינשאלאחשורוש‪,‬ומכךתצמחתשועהלעםישראל‪.‬ומכיוןשהשם"הדסה"הינו‬
‫שםיהודי‪,‬ומרדכירצהלטובתהעניןלהסתיראתמוצאהועמה]ומשוםכךגםציוה‬
‫עליהשלאתגלהלאחשורושאתעמהואתמולדתה[‪,‬לכןעמדוהסתיראתשמההאמיתי‬
‫וקרא את שמה "אסתר"‪ ,‬מלשון הסתרה‪ .‬באותם ימים השם 'אסתר' היה מקובל‬
‫אצלהגוייםבמדיופרס‪.‬‬
‫‬
‫אסתרנבחרתלמלכה‬
‫לבּית‬
‫שׁא ֵ‬‫ֵרו ֶ‬ ‫א ַח ְשׁו ֹ‬
‫לה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬
‫רא ַ‬ ‫חא ְס ֵתּ ֶ‬
‫ַתּ ָלּ ַק ֶ‬
‫יה‪:‬ו ִ‬
‫לרא ָ‬
‫ֶ‬ ‫יכּ‬
‫ינ ָ‬‫ןבּ ֵע ֵ‬
‫אתח ְ‬‫ֵ‬ ‫רנשׂ‬
‫ֵ‬ ‫יא ְס ֵתּ‬
‫ַתּ ִה ֶ‬ ‫וְ‬
‫את‬
‫ה ֶמּ ֶל ְך ֶ‬
‫ֶא ַהב ַ‬‫כוּתו‪ַ :‬ויּ ֱ‬
‫ֹ‬ ‫ל ַמ ְל‬
‫שׁ ַבע ְ‬
‫בּ ְשׁ ַנת ֶ‬
‫ט ֵבת ִ‬‫ח ֶדשׁ ֵ‬
‫ירי הוּא ֹ‬ ‫ה ֲע ִשׂ ִ‬
‫בּ ֹח ֶדשׁ ָ‬
‫ַמ ְלכוּתו ַ‬
‫ראשׁהּ‬
‫ָ‬ ‫כוּתבּ‬
‫ְ‬ ‫רמ ְל‬
‫םכּ ֶת ַ‬ ‫ָשׂ ֶ‬ ‫תוּלות ַויּ ֶ‬
‫ֹ‬ ‫לה ְבּ‬
‫יומ ָכּ ַ‬
‫דל ָפ ָנ ִ‬
‫ָח ֶס ְ‬
‫אחןו ֶ‬
‫שּׂ ֵ‬ ‫ַתּ ָ‬
‫לה ָנּ ִשׁיםו ִ‬
‫רמ ָכּ ַ‬‫ֶא ְס ֵתּ ִ‬
‫ַשׁ ִתּי‪:‬‬
‫התּ ַחתו ְ‬
‫יכ ַ‬ ‫ַמ ִל ֶ‬
‫ַויּ ְ‬
‫‬
‫אסתר‪ ,‬מתוך צניעות ויראת שמים שהיתה בה‪ ,‬לא התקשטה כיתר הנערות‬
‫שיצאומקושטותכדילהילקחאלהמלך‪.‬היאהלכהאחרונהבליחשקורצון‪,‬ובלי‬
‫להתקשט כלל‪ ,‬והיו פניה עצובות על כך שנלקחה אל המלך הגוי הטמא והערל‪.‬‬
‫באופן טבעי היה הדבר צריך לפגוע ביופיה‪ ,‬אלא ששפך עליה ה' חן מיוחד‪ ,‬עד‬
‫שהיתהנושאתחןבעיניכלרואיה‪.‬מכלהנערותשהובאואלהמלך‪,‬דווקאאסתר‬
‫מצאהביותרחןבעיניו‪.‬אולםאחשורושבבחירתהמלכההיהבררןוחשדןמאוד‪,‬‬
‫שכןנכוהכברמהתנהגותההקלוקלתשלושתי‪,‬והיהפוחדשמאיפולבידיאשה‬
‫רעה ופחותה‪ .‬לכן ארבע שנים לא נשא אחשורוש אשה‪ .‬גם כשכבר מצא את‬
‫אסתר‪ ,‬לא לקח אותה מיד לאשה אלא המתין ובחן אותה במצבים שונים‪ ,‬עד‬
‫שראהשתמידהיאביופיהובנועםהליכותיה‪,‬ורקאזנשאאותהוהמליכהתחת‬
‫ושתי‪.‬‬
‫‬
‫"איןאסתרמגדת‪"...‬‬
‫שׂה‬‫תע ָ‬
‫ינו ָ‬
‫הל ְמּ ִד ֹ‬
‫ַה ָנ ָח ַ‬
‫הא ְס ֵתּרו ֲ‬
‫תמ ְשׁ ֵתּ ֶ‬ ‫יוא ִ‬
‫ַע ָב ָד ֵ‬
‫לשׂ ָריוו ֲ‬
‫לל ָכ ָ‬‫דו ְ‬ ‫הג ֹ‬
‫מ ְשׁ ֶתּ ָ‬
‫שׂה ֶמּ ֶל ְך ִ‬
‫ַע ַ‬ ‫ַויּ ַ‬
‫ע ֶליה‬
‫צוָּה ָ‬
‫שׁר ִ‬ ‫אֶ‬‫כּ ֲ‬
‫ע ָמּהּ ַ‬ ‫ו ֶאת ַ‬‫מו ַל ְד ָתּהּ ְ‬
‫מ ֶגּ ֶדת ֹ‬
‫א ְס ֵתּר ַ‬
‫ה ֶמּ ֶל ְך‪ֵ ....‬אין ֶ‬
‫כּיַד ַ‬
‫מ ְשׂ ֵאת ְ‬ ‫ַי ֵתּן ַ‬‫וִ‬
‫תּו‪:‬‬
‫הא ֹ‬‫הב ָא ְמ ָנ ִ‬
‫רה ְי ָת ְ‬
‫שׁ ָ‬ ‫אֶ‬
‫הכּ ֲ‬
‫רעשׂ ַ‬‫ָ‬ ‫יא ְס ֵתּ‬
‫רמ ְר ֳדּ ַכ ֶ‬
‫א ַמ ָ‬‫תמ ֲ‬
‫ָמ ְר ֳדּ ָכי‪ְ ,‬ו ֶא ַ‬
‫‬
‫לפי פקודתו של מרדכי‪ ,‬לא גילתה אסתר את עמה ואת מולדתה‪ .‬דבר זה היה‬
‫קשה עליה ביותר‪ ,‬שכן אחשורוש היה מפציר בה שוב ושוב שתגלה לו‪ ,‬והיא‬
‫נצרה את לשונה‪ .‬אחשורוש אף ערך משתה לכבודה של אסתר‪ ,‬ומסבירים חז"ל‬
‫שאחתהמטרותשלהמשתההיתהכדילגלותעלידואתזהותהשלאסתר‪,‬שמן‬
‫הסתם תראה פנים למכיריה ולמשפחתה‪ ,‬ועל ידי כך יוכל לדעת את מוצאה‪.‬‬
‫אולם אף תחבולה זו לא עזרה לו‪ ,‬כי אסתר הראתה פנים שוות לכולם‪ .‬גדלותה‬
‫של אסתר התבטאה בכך שאף לאחר שכבר עלתה לגדולה ונהייתה מלכה‬
‫חשובה‪,‬ועושרוכבודרבהקיפואותה‪,‬בכלזאתלאזזהמדברימרדכי‪.‬‬
‫‬
‫מעשהבגתןותרש‬
‫שּׁמ ֵרי‬
‫מ ְ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ִ‬
‫יסי ַ‬
‫ס ִר ֵ‬
‫שׁ ֵני ָ‬ ‫ָת ֶרשׁ ְ‬ ‫בּ ְג ָתן ו ֶ‬
‫ק ַצף ִ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ָ‬
‫שׁ ַער ַ‬ ‫בּ ַ‬
‫ישׁב ְ‬‫וּמ ְר ֳדּ ַכי ֵ‬‫ה ֵהם ָ‬ ‫ָמים ָ‬ ‫ַבּיּ ִ‬
‫רה ַמּ ְל ָכּה‬
‫דל ֶא ְס ֵתּ ַ‬
‫ַגּ ְ‬‫רל ָמ ְר ֳדּ ַכי ַויּ ֵ‬
‫עה ָדּ ָב ְ‬
‫ָד ַ‬ ‫ַיּוּ ַ‬
‫ךא ַח ְשׁוֵרשׁ‪:‬ו ִ‬ ‫ָדבּ ֶמּ ֶל ֲ‬ ‫שׁוּל ְשׁ ֹל ַח י ַ‬‫ִ‬ ‫ַי ַב ְק‬
‫ַה ַסּףו ְ‬
‫ַיּ ָכּ ֵתב‬
‫לעץו ִ‬
‫םע ֵ‬ ‫יה ַ‬‫לוּשׁ ֵנ ֶ‬
‫ְ‬ ‫ַיּ ָתּ‬
‫ַיּ ָמּ ֵצאו ִ‬
‫שׁה ָדּ ָברו ִ‬
‫ַי ֻב ַקּ ַ‬ ‫םמ ְר ֳדּ ָכי‪:‬ו ְ‬
‫שׁ ָ‬ ‫בּ ֵ‬
‫רל ֶמּ ֶל ְך ְ‬
‫רא ְס ֵתּ ַ‬‫ַתּאמ ֶ‬ ‫ֶ‬ ‫ו‬
‫יה ֶמּ ֶל ְך‪:‬‬
‫יםל ְפ ֵנ ַ‬
‫ִ‬ ‫ָמ‬
‫יהיּ ִ‬
‫רדּ ְב ֵר ַ‬
‫ְבּ ֵס ֶפ ִ‬
‫‬
‫המדרש אומר‪ ,‬כי בגתן ותרש היו קרוביה של ושתי המלכה‪ ,‬והיו כועסים על‬
‫אחשורוש שהרג את ושתי בלי סיבה מספיק מוצדקת‪ ,‬ולקח את אסתר לאשה‪.‬‬
‫כמוכןבאותהתקופההורידאותםהמלךבדרגה‪,‬ואשנקמהבערהבתוכםלהרוג‬
‫את המלך‪ .‬את דברי מזימתם דברו הם בשפה הטורסית‪ ,‬ולא חששו לדבר ליד‬
‫מרדכי‪ ,‬בחושבם שהוא אינו מבין את שפתם‪ .‬אך לא ידעו הם כי מרדכי בקי‬
‫בשבעיםלשוןומביןיפהיפהאתשפתם‪.‬מרדכיאכןמביןאתמזימתםורוצההוא‬
‫להצילאתאחשורוש‪,‬לאמפניאהבתאחשורוש‪,‬שהרימלךרשעהיה‪,‬אלאכדי‬
‫שלאיאמרו‪,‬שכאשרהיהאחשורושנשוילבתגויההיהשמור‪,‬ועכשיושנשאבת‬
‫ישראל נהרג‪ .‬לכך הלך מרדכי וסיפר הדבר לאסתר‪ ,‬ואסתר אמרה למלך בשם‬
‫מרדכי‪ ,‬שהרי "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם"‪ ,‬ובאמת מעשה‬
‫זההיהחלקמןהשרשרתהמופלאהשלגאולתםוהצלתםשלישראלבנספורים‪.‬‬
‫‬
‫גדולתהמן‬
‫ַי ַנ ְשּׂ ֵאהו‪ּ,‬‬
‫א ָג ִגי ו ְ‬
‫ה ֲ‬
‫ה ְמּ ָד ָתא ָ‬
‫בּן ַ‬
‫ה ָמן ֶ‬
‫את ָ‬
‫ֵרושׁ ֶ‬‫א ַח ְשׁו ֹ‬
‫ה ֶמּ ֶל ְך ֲ‬‫גּ ַדּל ַ‬
‫ה ֵא ֶלּה ִ‬
‫ה ְדּ ָב ִרים ָ‬
‫ַא ַחר ַ‬
‫תּו‪:‬‬
‫רא ֹ‬
‫ֲ‬ ‫שּׂ ִר‬‫לה ָ‬
‫לכּ ַ‬
‫מ ַע ָ‬‫או ֵ‬
‫תכּ ְס ֹ‬
‫םא ִ‬ ‫ָשׂ ֶ‬‫ַויּ ֶ‬
‫‬
‫בראות אחשורוש את חן ערכה של אסתר‪ ,‬כי מה' היתה לו כדי שתמצא חן‬
‫בעיניו‪ ,‬והיה שבע נחת מאסתר ומענוותנותה‪ ,‬וגם כי הצילה אותו מידי בגתן‬
‫ותרש‪ ,‬זקף את הכל לזכותו של ממוכן הוא המן‪ ,‬בגלל עצתו להוציא להורג את‬
‫ושתי‪,‬ולכןגדלוונישאומעלכלהשרים‪.‬‬
‫‬
‫ובאמת מדוע זכה המן לגדולה זו? אמר רבי לוי‪ ,‬משל למה הדבר דומה? לנער‬
‫משרת שקילל את בנו של המלך‪ .‬אמר המלך‪ :‬אם אהרוג אותו‪ ,‬מי ישמע על‬
‫הריגתו של נער פשוט? מה עשה‪ ,‬בתחילה מינה אותו לקצין‪ ,‬ולאחר מכן עשאו‬
‫למושלחשוב‪,‬ואחרכךדןאותווהתיזראשובחרב‪,‬כדישידעוהכלמהעונשושל‬
‫המקללאתבןהמלך‪.‬כךאמרהקדושברוךהוא‪:‬אילונהרגהמןכאשריעץלבטל‬
‫אתבניןביתהמקדש‪-‬מיהיהמכירבאישהפחוּתהזה?לכךסיבבהקב"השיגדלו‬
‫המלך‪ ,‬כדי שידעו הכל וירגישו בעונשו של המיצר לישראל‪ .‬אך באמת תקופת‬
‫גדולתושלהמן‪,‬לאארכהזמןרבכלכך‪,‬ובסה"כמיוםשעלהלגדולהעדשתלו‬
‫אותועלהעץ‪70-‬יום‪.‬‬
‫‬
‫המן‪-‬עבדלמרדכי‬
‫ה ֶמּ ֶל ְך‪,‬‬
‫לו ַ‬
‫צוָּה ֹ‬
‫כן ִ‬
‫כּי ֵ‬
‫ל ָה ָמן ִ‬
‫ח ִוים ְ‬
‫וּמ ְשׁ ַתּ ֲ‬
‫כּר ִעים ִ‬
‫שׁ ַער ַ‬‫בּ ַ‬
‫שׁר ְ‬ ‫א ֶ‬
‫ע ְב ֵדי ַ‬
‫ְו ָכל ַ‬
‫חוֶה‪:‬‬
‫אי ְשׁ ַתּ ֲ‬
‫עו ֹל ִ‬
‫אי ְכ ַר ְ‬
‫יל ִ‬
‫וּמ ְר ֳדּ ַכ ֹ‬
‫ָ‬
‫‬
‫פעםאחת‪,‬מספרשניםקודםשגידלהמלךאחשורושאתהמן‪,‬מרדהמדינהאחת‬
‫באחשורוש‪ .‬קרא המלך לשני שרי הצבא‪ ,‬שהיו אז מרדכי והמן‪ ,‬וציוה עליהם‬
‫לדכאאתהמרד‪.‬הםלקחועימםצידהלדרךכאשריוכלולשאת‪,‬ארגנוכלאחד‬
‫את צבאו‪ ,‬ויצאו אל המלחמה‪ .‬על פי החלטת שרי הצבא‪ ,‬הקיפו החיילים את‬
‫העיר במצור עד שתיכנע‪ ,‬ובינתיים חנו סביבות העיר ימים רבים‪ .‬חיילי מחנה‬
‫המן‪ ,‬שהיו גרגרנים‪ ,‬אכלו כמויות גדולות של אוכל‪ ,‬והמן לא עצר בעדם‪ ,‬עד‬
‫שכעבורכמהימיםנגמרהלהםכלהצידה‪.‬לעומתזאתהחייליםבמחנהמרדכי‪,‬‬
‫היו מקבלים את ארוחותיהם במידה קצובה‪ ,‬כי אמר להם מרדכי‪ :‬אנו נתונים‬
‫עכשיו במלחמה‪ ,‬ואין אנו יכולים לדעת מתי תגיע אספקת המזון הבאה‪ ,‬ולכן‬
‫עלינולהצטמצם‪.‬כאשרתםהאוכלבמחנההמן‪,‬ניגשוכולםאלהמןודרשוממנו‬
‫מזון‪.‬אמרלהםהמן‪,‬מאיפהאביאלכםאוכל‪,‬הריאתםכברזללתםאתהכל‪,‬מה‬
‫אתם רוצים ממני? כעסו עליו החיילים ואיימו עליו שאם לא ידאג להם מיידית‬
‫למזון‪ ,‬יהרגוהו‪ .‬בצר לו להמן‪ ,‬הלך אצל מרדכי ושטח לפניו את צרתו‪ ,‬בהתחננו‬
‫אליוכייביאלומעטמזוןלחייליו‪,‬כדישלאיהרגוהו‪.‬אמרלומרדכי‪,‬איךאתןלך‬
‫מהמזון של חיילי‪ ,‬והרי איני יודע מתי תגיע אספקת המזון הנוספת? נפל המן‬
‫לרגלימרדכי‪,‬והתחנןעלנפשובבכימר‪:‬עבדךאני‪,‬אנאאלתתננילמותעלידי‬
‫חיילי‪ .‬אמר מרדכי‪ ,‬אם כן מכור עצמך לעבד אלי‪ .‬ענהו המן‪ ,‬אני מוכן‪ .‬אך לא‬
‫מצאו קלף או נייר לכתוב עליו את שטר המכירה‪ ,‬לכן כתבו בכתובת קעקע על‬
‫ירכו של המן בזו הלשון‪" :‬אני המן האגגי עבדו של מרדכי היהודי‪ ,‬נמכרתי לו‬
‫לעבדבעבורככרותלחםשסיפקלי"‪.‬‬
‫‬
‫עכשיו‪ ,‬כשהיה עובר המן על יד שער המלך‪ ,‬ורואה את מרדכי שלא כורע ולא‬
‫משתחוהלו‪,‬היהזועםעלכך‪,‬אבלמרדכיהיהטופחעלירכו‪,‬לאמר‪:‬ראהוזכור‬
‫מהכתובעלירכך‪,‬ואיךישתחוההאדוןאלעבדו?‬
‫‬
‫מרדכיאינומשתחוה‬
‫עבדי המלך אמרו למרדכי‪ :‬מדוע אינך משתחוה להמן‪ ,‬והרי הסבא שלך יעקב‬
‫השתחוה לסבא שלו עשו‪ ,‬וכן השתחוו כל בניו של יעקב? אמר להם‪ ,‬אני באתי‬
‫מזרעו של בנימין‪ ,‬אשר לא השתחווה מעודו לאדם רשע‪ .‬כי אכן באותה שעה‬
‫שהשתחוו יעקב ובניו לעשו עדיין לא נולד בנימין‪ ,‬ואני ממשיך השרשרת של‬
‫בנימין‪,‬ולכןלאאכרעולאאשתחוה!‬
‫גאוות לבו של המן הרשע לא נתנה לו מנוחה‪ ,‬בראותו היאך יהודי אחד עקשן‬
‫אינו מוכן להשתחוות לו‪ ,‬ולכן קצף מאוד‪ ,‬וגמר אומר בלבו להרוג את מרדכי‬
‫היהודי ואת כל עמו‪ ,‬וזאת חשב על ידי שיסית את המלך נגד היהודים‪ ,‬ויקבל‬
‫ממנואישורלהורגם‪.‬‬
‫‬
‫ויבקשהמןלהשמיד‪...‬‬
‫ה ָמן‬
‫ַי ַב ֵקּשׁ ָ‬‫מ ְר ֳדּ ָכי‪ ,‬ו ְ‬
‫עם ָ‬ ‫את ַ‬ ‫לו ֶ‬
‫ה ִגּידוּ ֹ‬ ‫כּי ִ‬
‫דּו ִ‬ ‫ל ַב ֹ‬
‫בּ ָמ ְר ֳדּ ַכי ְ‬
‫ל ְשׁ ֹלח יָד ְ‬‫יניו ִ‬
‫בּ ֵע ָ‬
‫ַיּ ֶבז ְ‬ ‫וִ‬
‫םמ ְר ֳדּ ָכי‪:‬‬
‫שׁע ָ‬‫ֵרו ַ‬
‫כוּתא ַח ְשׁו ֹ‬
‫ֲ‬ ‫למ ְל‬
‫רבּ ָכ ַ‬‫שׁ ְ‬ ‫יםא ֶ‬
‫ֲ‬ ‫הוּד‬
‫לה ְיּ ִ‬
‫תכּ ַ‬ ‫ידא ָ‬
‫ֶ‬ ‫ְל ַה ְשׁ ִמ‬
‫‬
‫משללעוףאחדשבנהקןעלשפתהים‪,‬והנהעלההיםוהציףאתהקן‪.‬מהעשה?‬
‫מילאפיומיםמןהיםושםבחול‪,‬ושובמילאפיומיםושםבחול‪,‬וכךחזרועשה‬
‫שובושוב‪.‬שאלאותוחברו‪:‬מהאתהעושהומתייגע?אמרלו‪:‬איניזזמכאן‪,‬עד‬
‫שאעשהאתכלהיםהזהחול‪,‬ואתהחולאהפוךלים!‪...‬‬
‫‬
‫כך ‪" -‬ויבקש המן להשמיד את כל היהודים"‪ .‬אמר הקב"ה‪ :‬רשע בן רשע‪ ,‬בן בנו‬
‫ידם‬‫רל ַה ְשׁ ִמ ָ‬
‫אמ ְ‬ ‫ַיּ ֶ‬ ‫שלעשוהרשע‪,‬אניבקשתיולאיכולתי‪,‬שנאמר)תהליםקו‪,‬כג(‪":‬ו ֹ‬
‫ץל ָפנָיו"]אפילו הקב"ה כביכול לא הצליח להשמיד את עם‬ ‫דבּ ֶפּ ֶר ְ‬‫ע ַמ ַ‬
‫ירו ָ‬
‫הב ִח ֹ‬‫שׁ ְ‬ ‫ימ ֶ‬
‫לוּל ֹ‬‫ֵ‬ ‫‪-‬‬
‫ישראל‪,‬מתוקףהבטחתולאבותהאומה[‪,‬ואתהמבקש!‪...‬‬
‫‬
‫המןמסיתאתאחשורוש‬
‫בּכל‬‫ה ַע ִמּים ְ‬
‫בּין ָ‬ ‫פרד ֵ‬ ‫וּמ ָ‬
‫מ ֻפזָּר ְ‬ ‫א ָחד ְ‬‫עם ֶ‬
‫נו ַ‬
‫ֶשׁ ֹ‬
‫בא המן לפני אחשורוש ואמר לו‪ :‬י ְ‬
‫איןשׁוֶה‬
‫יםו ַל ֶמּ ֶל ְך ֵ‬
‫םעשׂ ְ‬
‫ִ‬ ‫ינ‬
‫א ָ‬
‫יה ֶמּ ֶל ְך ֵ‬
‫תדּ ֵת ַ‬
‫םו ֶא ָ‬
‫לע ְ‬‫תמ ָכּ ָ‬
‫םשׁנו ִ‬
‫ֹ‬ ‫יה‬
‫ךו ָד ֵת ֶ‬
‫כוּת ְ‬
‫תמ ְל ֶ‬
‫ינו ַ‬
‫ְמ ִד ֹ‬
‫יחם‪:‬‬
‫ְל ַה ִנּ ָ‬
‫‬
‫אמר רבא‪ ,‬אין מי שיודע לספר לשון הרע כמו המן‪ ,‬שקטרג על עם ישראל אצל‬
‫אחשורוש ואמר‪ :‬עם אחד יש בינינו נבזה מכל העמים‪ ,‬אשר חפץ הוא ברעתנו‪,‬‬
‫וקללת המלך שגורה בפיהם‪ ,‬שאומרים בתפלותיהם‪" :‬לעשות נקמה בגוים‬
‫תוכחותבלאומים"‪.‬וכופריםבמישעשהלהםטובה‪.‬באוראהמפרעה‪,‬שכשירדו‬
‫ישראללמצריםקיבלםבסברפניםיפות‪,‬והושיבםבמיטבהארץ‪,‬וזןאותםבשנות‬
‫הרעב‪ ,‬והאכילם כל טוב שבארצו‪ ,‬ואחר כך באו בעלילה ואמרו לו‪ :‬לזבוח‬
‫לאלהינונלךדרךשלשתימים‪,‬ואחרכךנשוב‪.‬אםרצונךהשאללנוכליכסףוכלי‬
‫זהב ושמלות‪ .‬והשאילום המצריים ברוב טובם את כספם וזהבם וכל הבגדים‬
‫הטוביםשלהם‪,‬וטענולכלאחדעשרותחמוריםמלאיםבכלטובמצרים‪,‬ולבסוף‬
‫ברחוישראלעםכלהרכושולאחזרו!‬
‫‬
‫לאחר מכן מנהיגם יהושוע בן נון‪ ,‬הכניס אותם לארץ כנען‪ ,‬ולא די שנטל את‬
‫הארץמידהכנעניםאלאשהרגמהםגםשלושיםואחדמלכים‪,‬וחילקאתארצם‬
‫לישראלולאחמלעליהם‪.‬המלךהראשוןשהיהלהםהיהשאול‪,‬ונלחםבארץשל‬
‫סבא שלי עמלק‪ ,‬והרג מהם מאה אלף פרשים ביום אחד‪ ,‬הוא לא חמל לא על‬
‫איש ולא על אשה וגם לא על עולל ויונק‪ .‬ועוד מה עשו לאגג ]מלך עמלק[ זקני?‬
‫בתחלה אמנם חמלו עליו‪ ,‬אך לבסוף בא אחד מהם ושמו שמואל הנביא‪ ,‬ושיסע‬
‫אותו ונתן את בשרו למאכל לעוף השמים‪ .‬ועמד להם מלך נוסף בשם שלמה‪,‬‬
‫ובנה להם ליהודים בית אחד וקרא לו "בית המקדש"‪ ,‬וכשהם יוצאים ממנו‬
‫הורגיםומחריביםאתהעולם‪.‬‬
‫‬
‫ומרוב טובה שהיתה להם מרדו באלוהיהם‪ ,‬עד שהזקין אותו אלוה שלהם ובא‬
‫נבוכדנצרושרף אתהביתשלהם‪,‬והגלםמעלאדמתםוהביאםבינינו‪,‬ועדייןלא‬
‫שינו מעשיהם המכוערים‪ ,‬ואע"פ שהם בגלות בינינו‪ ,‬מלעיגים הם עלינו‪ ,‬שהרי‬
‫אפילו אם יפול זבוב לתוך כוס היין של אחד מהם‪ ,‬יזרוק את הזבוב וישתה את‬
‫היין‪.‬ואילואדוניהמלךהיהנוגעבכוסהייןשלאחדמהם]שאזהואייןנסךונאסר[‪,‬‬
‫הואשופךמידאתהיין‪,‬ושוטףאתהכוסשלושפעמים‪,‬הרישאתהמאוסעליהם‬
‫יותרמןהזבוב!‬
‫‬
‫לכן‪ ,‬אומר המן‪ ,‬עכשיו הסכמנו כולנו לדעה אחת‪ ,‬והפלנו גורלות לאבדם מן‬
‫העולם‪,‬לטובתוהאישיתשלהמלךולטובתמלכותו‪.‬‬
‫‬
‫אמר אחשורוש להמן‪ :‬ירא אנוכי פן יעשה לי אלוהיהם כמו שעשה לקודמי ‪-‬‬
‫לפרעה‪ ,‬לסיסרא ולסנחריב‪ .‬אמר לו המן‪ :‬כל אותם דברים היו כשהיה בית‬
‫המקדשקיים‪,‬והיההקב"הרצוילהם‪,‬אבלעתההואכעוסעליהם‪.‬ולאעוד‪,‬אלא‬
‫שעתההואכברזקןואינויכוללעשותכלום‪,‬שהריכברעלהנבוכדנצארוהחריב‬
‫את ביתו ושרף את היכלו והגלה את ישראל מעל אדמתם‪ ,‬ולא עשה לו כלום‪,‬‬
‫והיכן הוא כוחו וגבורתו?! כיון שאמר כן‪ ,‬הסכימו אחשוורוש וכל יועציו לכלות‬
‫אתישראל‪.‬‬
‫‬
‫עשרתאלפיםככרכסף‬
‫עשׂי‬
‫ֵ‬ ‫י ֵדי‬
‫על ְ‬
‫קול ַ‬
‫א ְשׁ ֹ‬
‫כּ ֶסף ֶ‬
‫כּ ַכּר ֶ‬
‫א ָל ִפים ִ‬
‫שׂ ֶרת ֲ‬
‫ַע ֶ‬
‫ל ַא ְבּ ָדם ו ֲ‬
‫י ָכּ ֵתב ְ‬
‫טוב ִ‬
‫ה ֶמּ ֶל ְך ֹ‬
‫על ַ‬‫ִאם ַ‬
‫ֵיה ֶמּ ֶל ְך‪.‬‬
‫לגּ ְנז ַ‬
‫יאא ִ‬
‫ֶ‬ ‫הל ָה ִב‬
‫אכ ְ‬‫ַה ְמּ ָל ָ‬
‫‬
‫כתמריץ‪,‬רצההמןלתתלאחשורושסכוםכסףרציני‪,‬בעבורהסכמתולגזירה‪.‬אך‬
‫מניןישיגהמןסכוםכסףכהגדול?הלךהמןאלבתיהחרושתשלהגויים‪.‬בעלי‬
‫בתי החרושת היו מלאי קנאה ושנאה על היהודים‪ ,‬שכן היהודים היו מתחרים‬
‫בהם‪,‬וברובפקחותםוחכמתם‪,‬היומצליחיםלשווקתוצרתטובהיותר‪,‬וכךנהרו‬
‫רביםאלבתיהחרושתהיהודיים‪,‬ואילואצלהגוייםרבתההאבטלה‪.‬פנההמןאל‬
‫אותם בעלי בתי חרושת ואמר להם‪ :‬הבו לי תרומה חד פעמית להביא אל אוצר‬
‫המלך‪,‬ונגזורכליהעלהיהודיםמקטןועדגדול‪,‬ואזתוכלולמכוראתסחורותיכם‬
‫בהשקט ובטח בלי הפרעות ומתחרים‪ .‬גבה מהם המן סכום נכבד‪ ,‬עד שהגיע‬
‫לסכוםשלעשרתאלפיםככרכסף‪,‬והביאולאחשורוש‪.‬‬
‫‬
‫ומדוע השתדל המן להשיג דווקא סכום זה? אלא כך אמר המן‪ :‬כל זכותם של‬
‫ישראלהיאשנידבוכלאחדמהםמחציתהשקללעבודתהמשכן‪.‬כדילגבורעל‬
‫הזכותשלהםהריאנינותןסכוםכנגדכולם‪ -‬כלמהשנתנו‪ 600,000‬אישבמשך‬

‫כלימיחייהם‪.‬חישבוהגיעלסכוםשלעשרתאלפיםככרכסף‪.‬אמר‪:‬כדאיםהם‬
‫השקליםשלישיבטלואתהשקליםשלהם‪.‬‬
‫‬
‫אולם לא כמחשבותיכם מחשבותי‪ ,‬אמר ה'‪ .‬אצל הקב"ה‪ ,‬אשר העבר וההווה‬
‫והעתיד פרוסים לפניו‪ ,‬היה החישוב הפוך‪ .‬אמר ריש לקיש‪ :‬גלוי וידוע לפני מי‬
‫שאמר והיה העולם‪ ,‬שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל‪ ,‬לפיכך הקדים‬
‫שקליהם לשקליו‪ ,‬שזכות השקלים שלהם תעמוד להם להינצל משקליו של המן‬
‫הרשע‪.‬‬
‫‬
‫הביאהמןאתהכסףאלאחשוורוש‪,‬אךאחשורושלארצהלקבלאתהכסף‪,‬כי‬
‫פחדלהשתמשבזהמעינוהרעהשלהמןשנתןעיניובממון‪,‬ולכןאמר‪:‬הכסףנתון‬
‫לך ‪ -‬והעם לעשות בו כטוב בעיניך‪ .‬מה עשה המן בכסף? הלך וחילקו לעניי‬
‫ישראל‪,‬כדישיאמרותהליםלהצלחת'המןבןאמתלאי'בתעורבתי‪).‬שםאמוהובא‬
‫במסכתבבאבתראדףצאעמודא(‬
‫‬
‫אחשורושחפץבאובדןהיהודים‬
‫הוּדים‪:‬‬
‫רה ְיּ ִ‬
‫יצר ַ‬
‫ֵ‬ ‫א ָג ִג‬
‫אה ֲ‬
‫ןה ְמּ ָד ָת ָ‬
‫ןבּ ַ‬
‫הּל ָה ָמ ֶ‬
‫ַיּ ְתּ ָנ ְ‬
‫ָדוו ִ‬
‫מ ַעלי ֹ‬
‫תּו ֵ‬
‫תט ַבּ ְע ֹ‬
‫א ַ‬‫רה ֶמּ ֶל ְך ֶ‬
‫ָס ַ‬‫ַויּ ַ‬
‫אומר המדרש רבה‪ :‬אחשורוש היה שונא ישראל יותר מהמן הרשע‪ ,‬והיה מוכן‬
‫לתת להמן את טבעתו כפיקדון כדי לדעת בודאות שאכן יהיה אחראי להריגת‬
‫היהודים‪ .‬משל למה הדבר דומה? לשני בני אדם שהיו להם שדות‪ ,‬אך לשניהם‬
‫היתהבעיה‪:‬האחד‪ -‬באמצעשדהוהיהעומדתלגדולשלעפר‪,‬ולאמצאמקום‬
‫היכן לפנות אותו‪ .‬וכשהיה עודר ומשקה את שדהו‪ ,‬היה טורח לעלות ולרדת מן‬
‫התל אל השדה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬לשני היתה בעיה אחרת ‪ -‬היה לו בור באמצע‬
‫השדה‪,‬ולאמצאעפר למלאותאותו‪.‬וגםלוהיההבורמפריעמאודבעתעבודתו‬
‫בשדה‪ .‬יום אחד עבר בעל התל ליד שדהו של בעל הבור‪ ,‬וחשב לעצמו‪ :‬מי יתן‬
‫והיהליבורכזה‪,‬מוכןאנילקנותואפילובדמיםמרובים‪,‬כדילהתפטרמתלהעפר‬
‫שבשדה שלי‪ .‬עמיתו בעל הבור‪ ,‬אף הוא עבר יום אחד ליד שדהו של בעל התל‬
‫וחשב לעצמו‪ :‬הלואי שהיה לי תל כזה‪ ,‬והייתי מכסה בו את הבור‪ ,‬מוכן אני‬
‫לשלםכסףרבעבורתלכזה‪.‬לימיםנפגשוזהעםזה‪,‬אמרבעלהבורלבעלהתל‪:‬‬
‫אנאמכורליאתהתלשברשותך‪,‬ואשלםלךכסףטוב‪.‬אמרלו‪:‬טולאותובחינם‪,‬‬
‫והלואישתיטולאותוכמהשיותרמהר!‬
‫‬
‫כך‪,‬כשבאהמן אלאחשורושוהציעלועשרתאלפיםכיכרכסף‪,‬כדילקנותאת‬
‫עםישראלמהמלךלכלותאותם‪,‬אמרלואחשורוש‪:‬הכסףנתוןלך‪ -‬טולאותם‬
‫בחינם‪,‬ותעשהזאתכמהשיותרמהר!‬
‫‬
‫ומפנימההיהאחשורוששונאאתהיהודיםכלכך?אמרוחז"ל‪,‬שכדרךהמלכים‬
‫היהאחשורושגםהואסקרןלדעתמיימלוךאחריועלכסאו‪.‬ולכןהלךהואאצל‬
‫החוזים בכוכבים‪ ,‬ואמרו לו כי תחתיו ימלוך יהודי‪ .‬הבין אחשורוש כי בודאי‬
‫באמצעימימלכותוימרדובוהיהודיםויקחוממנואתכסאו‪,‬ועלכןנכנסהבליבו‬
‫שנאהחזקהעליהם‪,‬והיהמחפשהזדמנותלהורגם‪.‬כאשרבאהמןבהצעתהשמד‬
‫נתמלאשמחה‪ ,‬כיהלואזהוהיוםשכלכךציפהלו‪,‬ומידנתןאתטבעתולהמן‪,‬‬
‫כדישיזדרזלקייםאתהגזירה‪.‬שנאהזוכלפיהיהודיםליותהאותועדלרגעשבו‬
‫אמרהלואסתר‪":‬כינמכרנואניועמי"‪,‬והביןשהיאיהודיה‪,‬ואםכןגםדריושבנה‬
‫שימלוך תחתיו‪ ,‬הוא בנו‪ ,‬אלא שנחשב הוא ליהודי‪ ,‬כי אמו יהודיה‪ .‬או אז נהפך‬
‫ליבו‪,‬ואתאשהשנאהשבערהבליבו‪,‬כיוןנגדהמןהרשע‪.‬‬
‫‬
‫כתיבתאגרותהשמד‬
‫כשמקבל המן רשות מאת המלך לבצע את זממו‪ ,‬הוא קורא מיד לסופרי המלך‬
‫שיכתבועודבאותויוםאתהאגרות‪.‬היהזהיוםי"גבניסן‪.‬חשבהמןבליבו‪,‬ביום‬
‫זהאיןלישראלזכויותכלל‪,‬שהרימיוםא'בניסןועדיוםי"בבניסן‪ -‬ישלישראל‬
‫זכויות של הנשיאים שהיו מקריבים קרבנות בימים אלו‪ .‬ובי"ד בניסן יש לעם‬
‫ישראלזכותשלקרבןפסח‪,‬אבלי"גבניסןאיןבושוםזכותעלעםישראל‪.‬ולכן‬
‫חשב המן שאין לדחות את כתיבת האגרות‪ ,‬כי ביום זה ודאי יוכל לגבור על‬
‫ישראל‪ .‬הוא כתב וחתם את האגרות‪ ,‬וכשם שנכתבה הגזרה למטה על ידי המן‪,‬‬
‫כךנכתבהלמעלהבשמיםבגללעוונותיהםשלעםישראל‪.‬‬
‫‬
‫נוסחהאגרותשלהמן‬
‫כתב המן באגרות ששלח לכל המדינות‪ :‬אני גדול המלך ושני לו‪ ,‬ראש לסגנים‬
‫ומובחרשבגדוליהמלכות‪,‬התוועדתייחדעםכלשריהמלוכה‪,‬והחלטנויחדפה‬
‫אחדבהסכמתושלהמלךובחתימתטבעתואודותהנשרהגדול]עםישראל[‪ ,‬שהיו‬
‫כנפיופרוסיםעלכלהעולםכולו ]בזמניםהטוביםשלעםישראל[ ולאהיועוףובהמה‬
‫]שום אומה[ יכולים לעמוד בפניו‪ ,‬עד שבא הארי הגדול ]נבוכדנצאר מלך בבל[ והכה‬
‫את הנשר מכה גדולה ונשרו כנפיו ונמרטו נוצותיו ונתקצצו רגליו ]החריב את בית‬
‫המקדשועםישראלנחלשוהתפזרבגלות[‪.‬ואזהיההעולםשרויבנחתובשלוהובהשקט‬
‫עדהיוםהזה‪.‬ועכשיורוצההנשרשובלגדלכנפיוורוצהלכלותאותנומןהעולם‪.‬‬
‫לכן נקבצנו כל גדולי מדי ופרס להיות כולנו מוכנים להכין מלכודת לנשר הזה‬
‫קודם שיגדל כוחו ויחזור אל קינו ]שלא יצליחו לבנות שוב את בית המקדש ולהשתקם‬
‫מחדש[‪ .‬וראינולכלותולגמרימןהעולם‪,‬לשבוראתכנפיו‪,‬ולתתאתבשרומאכל‬
‫לעוף השמים‪ ,‬לבקע ביציו ולפצוע אפרוחיו ולעקור זכרו מן העולם‪ .‬ולא תהא‬
‫עצתנו כעצת פרעה שגזר רק על הזכרים והשאיר את הנקבות‪ ,‬ולא כעשו אשר‬
‫המתין למותו שלאביו כדי להרוג את יעקב‪ ,‬ולא כעמלקשרדף אחר עם ישראל‬
‫והרג הנחשלים שבהם והשאיר את הגיבורים‪ ,‬ולא כנבוכדנצאר שהגלה אותם‬
‫והושיבם בעיר מלכותו‪ .‬אלא הסכמנו בהסכמה ברורה להרוג ולאבד את כל‬
‫היהודים עד שלא יהיה להם שום זכר בעולם כלל‪ .‬מנער ועד זקן ‪ -‬תחילה יש‬
‫להרוג את הנערים לעיני אבותיהם‪ ,‬ורק אחר כך את האבות‪ .‬טף ונשים ‪ -‬להרוג‬
‫אתהעולליםהרכיםלפניאמותיהם‪.‬והכלביוםאחדהואיוםי"גבאדר‪.‬ושללם‬
‫לבוז‪ -‬השללכולויהיהלהורגים]כדישלאיאמרוכולם‪,‬כיכלכוונתושלהמלךלבזוזאת‬
‫שללהיהודים‪.‬וכןכדישלאיווצרמצבשהיהודיםישחדואתהגוייםבכסף[‪.‬‬
‫"אלתיראמפחדפתאום"‬
‫בשעהשנחתמואותןהאגרותוניתנובידהמן‪,‬יצאהמןשמחעםכלבניחבורתו‪,‬‬
‫ופגש במרדכי היהודי‪ .‬והנה ראה מרדכי שלשה ילדים שיצאו מבית הספר‪ .‬רץ‬
‫מרדכי אחריהם‪ ,‬ובעקבותיו רץ המן‪ ,‬כדי לשמוע מה יאמר להם‪ .‬כיון שהגיע‬
‫מרדכי אל הילדים‪ ,‬אמר להם‪ ,‬אמרו לי פסוק שלמדתם היום‪ .‬אמר לו אחד‬
‫הילדים‪":‬אלתיראמפחדפתאוםומשואתרשעיםכיתבוא" )משליפרקגפסוקכה(‪.‬‬
‫פתחהילדהשניואמר‪":‬עוצועצהותופרדברודברולאיקוםכיעמנואל" )ישעיה‬
‫פרקחפסוקי(‪ .‬פתחהשלישיואמר‪":‬ועדזקנהאניהוא‪,‬ועדשיבהאניאסבול‪,‬אני‬
‫עשיתיואניאשא‪,‬ואניאסבולואמלט"‪) .‬ישעיה פרק מו פסוק ד(‪ .‬כיוןששמעמרדכי‬
‫כך‪,‬שחקוהיהשמחשמחהגדולה‪.‬אמרלוהמן‪,‬מההיאזאתהשמחהששמחת‬
‫לדברי התינוקות הללו? אמר לו‪ ,‬על בשורות טובות שבישרוני‪ ,‬שלא אפחד מן‬
‫העצההרעהשיעצתעלינו!כעסהמןהרשעואמר‪,‬איןאנישולחידיתחלהאלא‬
‫באלוהתינוקות!‬
‫‬
‫ויזעקואלה'בצרלהם‬
‫תו ְך‬
‫אבּ ֹ‬
‫ֵצ ְ‬
‫ָא ֶפר ַויּ ֵ‬
‫שׁשׂקו ֵ‬
‫ַיּ ְל ַבּ ַ‬
‫תבּ ָג ָדיוו ִ‬
‫יא ְ‬
‫עמ ְר ֳדּ ַכ ֶ‬
‫ַיּ ְק ַר ָ‬
‫שׂהו ִ‬ ‫עָ‬
‫רנ ֲ‬
‫שׁ ַ‬‫לא ֶ‬
‫תכּ ֲ‬
‫עא ָ‬‫ָד ֶ‬ ‫וּמ ְר ֳדּ ַכיי ַ‬
‫ָ‬
‫הוּמ ָרה‪:‬‬
‫ָ‬ ‫דל‬
‫הג ָ‬
‫קז ָע ָק ְ‬
‫ַיּ ְז ַע ְ‬
‫ָה ִעירו ִ‬
‫‬
‫נהגמרדכיכמושכותבהרמב"ם‪,‬שעלכלצרהשלאתבואעלישראל‪,‬צריךלזעוק‬
‫ולהתריע‪ ,‬ולא לתלות את הדבר במקרה‪ .‬כי התולה דבר במקרה עליו הכתוב‬
‫אומר )ויקרא פרק כו פסוקים כז כח(‪" :‬ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי‪,‬‬
‫והלכתיעמכםבחמתקריויסרתיאתכםאףאנישבעעלחטאתיכם"‪.‬עלכןהכריז‬
‫שלושה ימים של צום ובכי ומספד‪ ,‬להתחרט על מה שהשתחוו לצלם בזמן‬
‫נבוכדנצר‪,‬ועלשנהנומסעודתושלאותואחשוורושהרשע‪.‬‬
‫‬
‫אמרו חז"ל כי בשעה שגזר אחשורוש את הגזירה הזאת לכלות את ישראל‪ ,‬רץ‬
‫אליהוהנביאבבהלהאלאבותינוהקדושים אברהם‪,‬יצחקויעקב‪,‬ואלמשהרבנו‬
‫ואמר להם‪ :‬השמים והארץ וכל צבא השמים בוכים במר נפש‪ ,‬מפני הגזירה‬
‫שנגזרהלכלותאתישראל‪,‬ואתםישניםודוממים?!אמרולו‪,‬מפנימהנגזרעליהם‬
‫כך?אמרלהם‪:‬מפנישהשתחוולצלם‪,‬ואכלוושתומסעודתושלאחשורוש‪,‬ועתה‬
‫נמסרוישראללטבחכדי לאבדשמםמןהעולם‪.‬אמרלומשהלאליהו‪:‬האםיש‬
‫אדםכשרבדור?אמרלו‪:‬יש‪,‬ומרדכישמו‪.‬אמרלומשה‪:‬לךמידוהודיעו‪,‬שהוא‬
‫יעמוד למטה בתפילה ובתחנונים‪ ,‬ואנו נעמוד לפני הקב"ה למעלה‪ ,‬ונבטל את‬
‫הגזירה‪ .‬אמר לו אליהו למשה‪ :‬רועה נאמן‪ ,‬כבר חתומה הגזרה בשמים על צאן‬
‫מרעיתך‪.‬אמרלומשה‪:‬דעלך‪,‬אםבדםהיאחתומה‪-‬מהשהיההיהואיןתקנה‪,‬‬
‫אבל אם בטיט היא חתומה ‪ -‬עדין יש תקוה‪ ,‬ורחמי הקדוש ברוך הוא מרובים‪.‬‬
‫אמר לו‪ :‬בטיט היא חתומה ]וזה שנאמר‪" :‬אם על המלך טוב‪ ,‬יכתב לאבדם" – לא בדם[‪.‬‬
‫תיכף רץ אליהו והודיע למרדכי‪ ,‬שנאמר‪ :‬ומרדכי ידע את כל אשר נעשה‪ .‬ומיד‬
‫עמדוקיבץ‪ 22,000‬תינוקותשלביתרבן‪,‬שקולתפילתםהואהבלשאיןבוחטא‪,‬‬
‫והלבישםשקים‪,‬והושיבםעלהאפר‪,‬והיהצווחובוכהעמהםביוםובלילה‪.‬‬
‫"ויזעק זעקה גדולה ומרה" ‪ -‬היה מרדכי הולך וזועק ומתפלל‪ :‬יצחק אבינו‪ ,‬ראה‬
‫מה עשית‪ ,‬בגלל צעקה אחת שצעק עשו לפניך בשעה שברכת את יעקב‪ ,‬מיד‬
‫רחמתעליווברכתאףאותו‪.‬ועכשיוהלאתשמעלקולצעקהשלאומהקדושהזו‬
‫שנמכרה וצועקת מתוך כאבה?! לאעל מחצית מן העם בלבד נגזרה הגזרה‪ ,‬ולא‬
‫עלשלישולאעלרבע‪,‬אלאעלכלהאומה‪,‬להשמידלהרוגולאבדאתכולם‪.‬אנא‬
‫אלתעמודמנגד‪,‬וחושלהתפללולהתחנןעלינולפניבוראעולם‪.‬‬
‫‬
‫"בצרלך‪...‬ושבתעדה'אלוקיך"!‬
‫כשראו ישראל את מרדכי הצדיק שהיה הגדול שבהם‪ ,‬זועק בצורה כזו‪ ,‬מיד‬
‫נתכנסוסביבועםרב‪.‬עמדמרדכיעלרגליוואמר‪,‬עםישראלהאהובוהיקר‪,‬האם‬
‫אין אתם יודעים מה ארע?! האם לא שמעתם את הגזירה שגזרו עלינו המן‬
‫ואחשוורושלהשמידולהרוגולאבדאותנומעלפניהארץ?!איןלנושוםכליזיין‬
‫לבטוחבו‪,‬ושוםנביאשיעמודויתפללעבורנו‪,‬ואיןלנועירבצורהלהנצלבה‪.‬אין‬
‫לנועלמילהשעןאלאעלאבינושבשמים!!!‬
‫‬
‫באותה שעה הוציאו את ארון הקודש בשערי שושן‪ ,‬והוציא מרדכי ספר תורה‬
‫מגוללבשקואפרוקראובפרשההכתובהבספרדברים)פרקד‪,‬פסוקיםכג–לא(‬
‫‬
‫ה ַרע‬‫יתם ָ‬ ‫ַע ִשׂ ֶ‬‫ע ָמּ ֶכם‪ ...‬ו ֲ‬ ‫כּ ַרת ִ‬ ‫שׁר ָ‬ ‫א ֶ‬‫יכם ֲ‬ ‫א ֹל ֵה ֶ‬‫בּ ִרית ה' ֱ‬ ‫את ְ‬ ‫תּ ְשׁ ְכּחוּ ֶ‬ ‫פּן ִ‬‫ל ֶכם ֶ‬ ‫שּׁ ְמרוּ ָ‬ ‫" ִה ָ‬
‫אבד‬ ‫כּי ָ‬ ‫ה ָא ֶרץ ִ‬‫ו ֶאת ָ‬ ‫שּׁ ַמ ִים ְ‬ ‫ה ָ‬
‫את ַ‬ ‫יּום ֶ‬ ‫ה ֹ‬
‫ב ֶכם ַ‬ ‫ידתי ָ‬ ‫יסו‪ַ :‬ה ִע ִ‬
‫ל ַה ְכ ִע ֹ‬ ‫יך ְ‬‫א ֹל ֶה ָ‬ ‫ְבּ ֵעינֵי ה' ֱ‬
‫יכן‬
‫א ִר ֻ‬ ‫את ֲ‬
‫הּל ַ‬ ‫הל ִר ְשׁ ָתּ ֹ‬ ‫ןשׁ ָמּ ְ‬ ‫ַר ֵדּ ָ‬ ‫תהיּ ְ‬
‫יםא ַ‬ ‫ֶ‬ ‫םעב ִר‬
‫ְ‬ ‫תּ‬ ‫רא ֶ‬
‫שׁ ַ‬ ‫ץא ֶ‬
‫לה ָא ֶר ֲ‬ ‫רמ ַע ָ‬ ‫דוּןמ ֵה ֵ‬‫ַ‬ ‫תּאב‬
‫ֵ‬
‫מ ְס ָפּר‬ ‫תי ִ‬ ‫מ ֵ‬
‫תּם ְ‬ ‫ו ִנ ְשׁ ַא ְר ֶ‬
‫בּ ַע ִמּים ְ‬ ‫שּׁ ֵמדוּן‪ְ :‬ו ֵה ִפיץ ה' ֶא ְת ֶכם ָ‬ ‫תּ ָ‬
‫שּׁ ֵמד ִ‬ ‫ה ָ‬
‫כּי ִ‬ ‫יה ִ‬ ‫ע ֶל ָ‬
‫ָמים ָ‬ ‫יִ‬
‫שׁ ָך‪:‬‬‫ַפ ֶ‬‫וּב ָכלנ ְ‬ ‫לל ָב ְב ָך ְ‬
‫נּוּבּ ָכ ְ‬‫שׁ ְ‬ ‫ית ְד ְר ֶ‬
‫כּ ִ‬ ‫את ִ‬ ‫וּמ ָצ ָ‬
‫יך ָ‬ ‫א ֹל ֶה ָ‬ ‫םאתה' ֱ‬ ‫שּׁ ֶ‬ ‫םמ ָ‬
‫תּ ִ‬ ‫וּב ַקּ ְשׁ ֶ‬
‫גּו ִים‪ִ ...‬‬ ‫ַבּ ֹ‬
‫שׁ ַמ ְע ָתּ‬ ‫ו ָ‬
‫יך ְ‬ ‫עד ה' ֱ‬
‫א ֹל ֶה ָ‬ ‫שׁ ְב ָתּ ַ‬‫ו ַ‬
‫ָמים ְ‬ ‫היּ ִ‬
‫ח ִרית ַ‬ ‫בּ ַא ֲ‬
‫ה ֵא ֶלּה ְ‬ ‫ה ְדּ ָב ִרים ָ‬‫אוּך כּל ַ‬ ‫וּמ ָצ ָ‬ ‫ל ָך ְ‬ ‫ַבּ ַצּר ְ‬
‫יך‬
‫בת ָ‬‫א ֶ‬ ‫בּ ִרית ֲ‬ ‫את ְ‬ ‫י ְשׁ ַכּח ֶ‬ ‫ו ֹלא ִ‬
‫ית ָך ְ‬ ‫ַשׁ ִח ֶ‬ ‫ו ֹלא י ְ‬‫לא ַי ְר ְפּ ָך ְ‬‫יך ֹ‬
‫א ֹל ֶה ָ‬‫רחוּם ה' ֱ‬ ‫אל ַ‬ ‫כּי ֵ‬‫קלו‪ִ :‬‬
‫ְבּ ֹ‬
‫על ֶהם"‪.‬‬ ‫רנ ְשׁ ַבּ ָ‬‫שׁ ִ‬ ‫אֶ‬ ‫ֲ‬
‫‬
‫עמד מרדכי בתוך הקהל ואמר‪ :‬אחים יקרים‪ ,‬כל השערים ננעלו‪ ,‬חוץ משערי‬
‫דמעה‪ .‬נקבל עלינו תענית ונחזור בתשובה‪ ,‬והקדוש ברוך הוא יראה בעוניינו‬
‫וירחםעלינובזכותילדינו‪,‬שאםאנוחטאנו‪-‬הםמהחטאו?!באותהשעהגעוכל‬
‫העם בבכיה גדולה ומרה‪ .‬ובכל מדינה ומדינה‪ ,‬אשר הגיעו אליה האגרות‪ ,‬אבל‬
‫גדולנפלעלהיהודים‪,‬וצוםובכיומספד‪,‬ושקואפריוצעלרבים‪.‬‬
‫‬
‫תפילתמרדכי‬
‫התפללמרדכיהיהודיאלה'ואמר‪":‬אנאאדוןכלהעולם‪,‬אתהידעתאתלבביכי‬
‫לאמגובהרוחיורוםלבביעשיתיזאת‪,‬שלאלהשתחוותלפניהמןהעמלקיהזה‪,‬‬
‫אלא מפני יראתך עשיתי זאת‪ ,‬לבל אתן את כבודך לאדם בשר ודם‪ .‬על כן לא‬
‫חפצתי להשתחוות לערל הטמא הזה‪ ,‬ולא אשתחווה אלא רק לשמך הגדול‬
‫והקדוש שנקרא עלינו‪ .‬ועתה לישועתך קיוינו‪ ,‬הצילנו נא מידו של המן הרשע‪,‬‬
‫וילכדהואבעצמוברשתואשרטמן‪.‬אנאהפוךאבלנולששון ולשמחהויוםטוב‬
‫ונשבחךעלהגאולההטובהאשרתגאלנו"‪.‬‬
‫‬
‫הלךמרדכי‪,‬הלוךילךובכה‪,‬ובאעדשערהמלך‪.‬רצהמרדכישגםאסתרתשמע‬
‫באוזניה את הזעקות והבכיות‪ ,‬כדי שתבין את חומרת המצב ותעשה את כל‬
‫השתדלותה בענין‪ .‬אכן אסתר שומעת את קול הצעקה‪ .‬היא שולחת מיד בגדים‬
‫להלביש את מרדכי להסיר שקו מעליו‪ .‬אך כשראתה שמרדכי לא מסכים לקבל‬
‫אתהבגדים‪,‬הבינהכיהמצבחמורביותרושלחהאתהתך‪,‬שעליוסמכהביותר‬
‫שלאיגלהאתסודותיה‪,‬לבקשממרדכישיאמרלהבדיוקעלמההבכיהגדול‪.‬‬
‫‬
‫מרדכימספרלאסתרעלחלומו‬
‫שולח מרדכי לספר לאסתר את כל סיפור המעשה עם אגרות השמד של המן‪,‬‬
‫ומוסיףכיכעתעליהלפעולבכלכוחהכדילבטלאתהגזירה‪.‬הואאףמזכירלה‬
‫אתדבריהחלוםשחלםלפניכעשרשנים‪,‬ושסיפרלהכברבזמנו‪:‬‬
‫‬
‫בשנההשניהלמלכותושלאחשורוש‪,‬חלםמרדכיהיהודי‪,‬והנהרעשגדולוצעקה‬
‫וקולבהלהבכלהארץ‪.‬אזנראושניתניניםגדוליםאשרבאולהלחםזהלקראת‬
‫זה‪,‬וכלהעולםחרדמפניהם‪.‬ביןשניהתניניםהאלוהיהעםקטןאחד‪,‬אשרכל‬
‫עמי הארץ ההיא קמו עליו לבולעו‪ ,‬והיה צר לעם הקטן ההוא מאד‪ ,‬ויצעקו‬
‫ויתפללו לפני ה' בכל לבבם ובכל נפשם‪ .‬והתנינים נלחמים באכזריות רבה‪ ,‬ואין‬
‫אףאחדמעזלהתערבביניהם‪.‬ופתאוםרואהמרדכיוהנהמקורמיםחייםעובר‬
‫ביןשניהתניניםהלוחמים‪,‬והבדילביןשניהם‪,‬עדכיחדלולהלחם‪.‬ומבועמקור‬
‫המים הפך לנהר גדול והתרחבו תחומיו עד שהיה הולך ושוטף בארץ‪ .‬ויזרח‬
‫השמש על פני כל הארץ‪ .‬והעם הקטן גדל והתרומם מאד‪ ,‬ואילו העמים הרמים‬
‫והגאיםנשפלו‪.‬ותשקוטכלהארץכירבההאמת‪,‬ויהישלוםלכליושביהארץ‪.‬‬
‫‬
‫מיוםההואוהלאהשמרמרדכיאתהחלוםבלבוולאספראותולאיש‪,‬אלארק‬
‫לאסתר‪.‬וכאשרקםהמןלהצרליהודים‪,‬אמרמרדכילאסתרהמלכה‪:‬הנהבאים‬
‫דברי החלוםאשרספרתילךבימינעוריך‪,‬וזאתהיאהצרהאשראמרתילך‪.‬ובכן‬
‫קומינאוהתפללילפניה'אלוקיאבותינו‪,‬ותקדמיפניובבקשהכייתןאותךלחן‬
‫ולחסד בלב המלך אחשורוש‪ ,‬וכך תבואי לפניו ביופייך להגן בעד עמך ובעד‬
‫מולדתך‪.‬‬
‫‬
‫אסתרשומעתאתהדברים‪,‬ושולחתלומרלמרדכי‪:‬יודעאתהמרדכיכיחוקיש‬
‫במלכות אחשורוש‪ ,‬שאין לבוא אל המלך ללא הזמנה מוקדמת‪ .‬ומי שיעז להפר‬
‫את החוק ולהכנס אחת דתו להמית‪ ,‬אלא אם כן יושיט לו המלך את שרביט‬
‫הזהב‪.‬ואנימרובדאגתילעםישראל‪,‬מוכנהבשמחהלסכןאתנפשיולהכנסאל‬
‫המלך‪ ,‬אלא שאני חושבת שאין זה הצעד הנכון כרגע‪ ,‬כי הרי יש לנו עוד ‪11‬‬
‫חודשיםעדלמועדביצועהגזרהביוםי"גבאדר‪,‬ויששהותבידינולכלכלמעשינו‬
‫בתבונהולאבפזיזות‪.‬אנילאנקראתיאלהמלךכבר‪ 30‬יום‪,‬לכןמןהסתםיקרא‬
‫לי המלך בימים הקרובים‪ ,‬ואז אוכל לשטוח לפניו את בקשתי‪ .‬לעומת זאת אם‬
‫אנהגבפזיזותואבואמידאלהמלך‪,‬יהיוחייבסכנה‪,‬ואףהצלתעםישראלתהיה‬
‫מוטלתבספקגדול‪.‬אילכךאניחושבתשמוטבשאמתיןלהזמנתושלהמלך‪.‬‬
‫‬
‫לעתכזאתהגעתלמלכות‬
‫כששומעמרדכיאתתשובתאסתר‪,‬הואשוללאותהמכלוכל‪.‬הואשולחלומר‬
‫לה‪:‬כליוםויוםפה‪,‬הואגורליעדמאוד‪,‬שהריאויביעםישראלעלוליםלהתחיל‬
‫להרוגאותםכברמעכשיו‪,‬ומלבדזאתאםנתמהמהיותרמידי‪,‬והגזירהתתבטל‬
‫רק בעוד זמן רב‪ ,‬האגרות של ביטול הגזירה לא יספיקו להגיע אל המקומות‬
‫המרוחקיםלפניי"גבאדר‪,‬וחסושלוםיהרגושםכלהיהודים‪.‬סיבהנוספתשאני‬
‫מאיץ בך להכנס אל המלך מיד‪ ,‬היא מכיון שעכשיו הוא עת רצון‪ ,‬שהתכנסו כל‬
‫היהודים בתפילה וחזרו בתשובה‪ ,‬וישמע ה' לתפילתם‪ .‬אך אם תתמהמה‬
‫ישועתם‪,‬הםעלוליםלהתייאשולחדולמןהתפילהומןהתשובה‪,‬ואזמייודעאם‬
‫שוביהיוראוייםלישועה‪.‬‬
‫‬
‫עודהוסיף מרדכילומרלאסתר‪,‬כיאם תתמהמה‪,‬יתכןשתבואהישועהממקום‬
‫אחר‪,‬אךבזהתפסידאסתראתהמטרהשלשמהזימןאותההקדושברוךהואאל‬
‫ביתהמלך‪ -‬למחותאתהמןשהואמזרעעמלק‪,‬ובכךלכפראתחטאושלשאול‪,‬‬
‫אשר היא באה מזרעו‪ .‬כפי שידוע ששאול המלך חטא במלחמת עמלק בכך‬
‫שהשאיראתאגגמלךעמלקחי‪,‬כמושמספרהנביא)שמואלאפרקטו(‪:‬‬
‫‬
‫ע ָמ ֵלק‬ ‫שׂה ֲ‬ ‫ע ָ‬‫שׁר ָ‬ ‫א ֶ‬
‫את ֲ‬ ‫פּ ַק ְד ִתּי ֵ‬
‫אות ָ‬ ‫א ַמר ה' ְצ ָב ֹ‬ ‫שׁאוּל‪ ...‬כּה ָ‬ ‫אל ָ‬ ‫מוּאל ֶ‬ ‫שׁ ֵ‬ ‫ַיּאמר ְ‬ ‫"ו ֶ‬
‫ע ָמ ֵלק‬ ‫את ֲ‬ ‫יתה ֶ‬ ‫ו ִה ִכּ ָ‬ ‫ל ְך ְ‬
‫מ ִמּ ְצ ָר ִים‪ַ :‬ע ָתּה ֵ‬ ‫תו ִ‬ ‫ע ֹל ֹ‬ ‫בּ ֲ‬‫בּ ֶדּ ֶר ְך ַ‬‫לו ַ‬
‫שׂם ֹ‬ ‫שׁר ָ‬ ‫א ֶ‬‫ְל ִי ְשׂ ָר ֵאל ֲ‬
‫ו ַעד‬ ‫עו ֵלל ְ‬‫מ ֹ‬ ‫שּׁה ֵ‬ ‫א ָ‬
‫עד ִ‬ ‫מ ִאישׁ ַ‬ ‫ו ֵה ַמ ָתּה ֵ‬ ‫ע ָליו ְ‬ ‫ת ְחמל ָ‬ ‫ו ֹלא ַ‬ ‫לו ְ‬
‫שׁר ֹ‬ ‫א ֶ‬
‫כּל ֲ‬ ‫את ָ‬ ‫תּם ֶ‬ ‫ח ַר ְמ ֶ‬
‫ְו ַה ֲ‬
‫מ ֶל ְך‬
‫א ַגג ֶ‬‫את ֲ‬ ‫ַיּ ְתפּשׂ ֶ‬ ‫ע ָמ ֵלק ו ִ‬
‫את ֲ‬ ‫שׁאוּל ֶ‬ ‫ַך ָ‬ ‫מור‪ַ ...‬ויּ ְ‬‫ח ֹ‬ ‫ו ַעד ֲ‬ ‫מ ָגּ ָמל ְ‬‫שׂה ִ‬ ‫ו ַעד ֶ‬ ‫שּׁור ְ‬ ‫מ ֹ‬ ‫יונֵק ִ‬ ‫ֹ‬
‫יטב‬ ‫מ ַ‬ ‫ו ַעל ֵ‬ ‫א ָגג ְ‬
‫על ֲ‬ ‫ו ָה ָעם ַ‬ ‫שׁאוּל ְ‬ ‫ַחמל ָ‬ ‫ח ֶרב‪ַ :‬ויּ ְ‬ ‫ל ִפי ָ‬ ‫ח ִרים ְ‬ ‫ה ֱ‬
‫ה ָעם ֶ‬ ‫כּל ָ‬ ‫ו ֶאת ָ‬ ‫חי ְ‬ ‫ע ָמ ֵלק ָ‬ ‫ֲ‬
‫אוּלל ֶמ ֶל ְך‬
‫ְ‬ ‫תשׁ‬
‫יא ָ‬‫יה ְמ ַל ְכ ִתּ ֶ‬ ‫יכּ ִ‬‫ללאמר‪ִ :‬נ ַח ְמ ִתּ ִ‬ ‫מוּא ֵ‬ ‫לשׁ ֵ‬ ‫ידּ ַברה' ֶא ְ‬ ‫ַי ִה ְ‬
‫צּאןו ַה ָבּ ָקר‪...‬ו ְ‬
‫ְ‬ ‫ַה‬
‫מוּאל‬‫שׁ ֵ‬ ‫ַיּאמר ְ‬‫ה ִקים‪ ...‬ולמחרת בא שמואל לשאול‪ ,‬ו ֶ‬ ‫לא ֵ‬ ‫דּ ָב ַרי ֹ‬
‫ו ֶאת ְ‬ ‫ח ַרי ְ‬ ‫מ ַא ֲ‬
‫שׁב ֵ‬ ‫ִכּי ָ‬
‫רה ָמּוֶת‪:‬‬ ‫רמ ַ‬‫ןס ַ‬ ‫גא ֵכ ָ‬
‫רא ָג ָ‬ ‫ַיּאמ ֲ‬‫ע ַדנּתו ֶ‬ ‫גמ ֲ‬
‫יוא ַג ַ‬ ‫א ָל ֲ‬ ‫ֵל ְך ֵ‬ ‫ע ָמ ֵלק ַויּ ֶ‬
‫גמ ֶל ְך ֲ‬
‫תא ַג ֶ‬
‫יא ֲ‬ ‫ישׁוּא ַל ֶ‬
‫ֵ‬ ‫ַה ִגּ‬
‫לאת‬ ‫מוּא ֶ‬ ‫ףשׁ ֵ‬ ‫שׁ ֵסּ ְ‬ ‫ַי ַ‬
‫יםא ֶמּ ָך ו ְ‬
‫ִ‬ ‫ָשׁ‬‫למנּ ִ‬
‫ןתּ ְשׁ ַכּ ִ‬ ‫כּ ִ‬ ‫יםח ְר ֶבּ ָך ֵ‬
‫ַ‬ ‫ָשׁ‬‫רשׁ ְכּ ָלהנ ִ‬
‫שׁ ִ‬ ‫אֶ‬‫לכּ ֲ‬‫מוּא ַ‬ ‫רשׁ ֵ‬ ‫ַיּאמ ְ‬ ‫ו ֶ‬
‫גל ְפנֵיה' ַבּ ִגּ ְל ָגּל"‪.‬‬ ‫א ָג ִ‬ ‫ֲ‬
‫‬
‫ובדיוקבאותולילהשעדייןנשאראגגחי‪,‬מזהנולדהמןהרשע‪.‬לכןהזהירמרדכי‬
‫לאסתר‪,‬שכלביאתהלעולםהיאכדילהיותבביתהמלכות‪,‬לתקןאתחטאושל‬
‫שאולשלאהשמידאתזרעושלעמלקכליל‪,‬ועליהלמסורנפשהעלהדברהזה‪-‬‬
‫"כי אם החרש תחרישי בעת הזאת ‪ -‬רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר‪,‬‬
‫ואתוביתאביךתאבדו‪,‬ומייודעאםלעתכזאתהגעתלמלכות"‪.‬‬
‫‬
‫תשובתאסתר‬
‫ןוצוּמוּ‬
‫שׁוּשׁ ְ‬
‫יםבּ ָ‬
‫ְ‬ ‫יםה ִנּ ְמ ְצ ִא‬
‫לה ְיּ ִ‬
‫תכּ ַ‬
‫סא ָ‬
‫נו ֶ‬‫כּ ֹ‬
‫שלחהאסתרלהשיבאלמרדכי‪ֵ ":‬ל ְך ְ‬
‫ָמים" ‪ -‬אלו הן י"ד ט"ו וט"ז בניסן‪ .‬שלח לה‬
‫לשׁת י ִ‬
‫שׁ ֶ‬
‫תּ ְשׁתּוּ ְ‬
‫ו ַאל ִ‬
‫תּאכלוּ ְ‬
‫ְ‬ ‫ו ַאל‬
‫ָע ַלי ְ‬
‫מרדכי‪ :‬והרי יש בהם יום טוב ראשון של פסח‪ ,‬ואיך נבטל את החג ואת ליל‬
‫הסדר? אמרה לו‪ :‬זקן שבישראל‪ ,‬אם אין ישראל‪ ,‬פסח למה? מיד שמע מרדכי‬
‫והודה לדבריה‪ .‬שנאמר‪" :‬ויעבר מרדכי ויעש ככל אשר ציותה עליו אסתר"‪.‬‬
‫שהעביראתיוםטובשלפסחבתענית‪.‬‬
‫‬
‫ובכך שיצומו וימנעו עצמם מן האכילה ומן השתיה‪ ,‬יכפרו הם על מה שאכלו‬
‫ושתו בסעודתו של אחשורוש‪ .‬ומעלת הצום גדולה מאוד‪ ,‬שקורעת גזר דינו של‬
‫האדם‪ ,‬שאם אדם מדכא בקרבו את רצונותיו הגשמיים‪ ,‬מתחיל לזרוח בו האור‬
‫האלוקי‪,‬ונקלטיותרמאשרבזמןשהכוחותהגשמייםפועליםבו‪.‬‬
‫‬
‫אסתרהדגישהלמרדכישיתכנסוכלהיהודיםיחד‪" -‬לךכנוסאתכלהיהודים"!‬
‫כי בהיות כל ישראל באחדות שלימה‪ ,‬לא תאונה אליהם רעה‪ .‬ולכן המן הרשע‬
‫קטרג על ישראל שהם עם מפוזר ומפורד‪ ,‬שיש פרוד לבבות ביניהם‪ .‬אך אסתר‬
‫הציעהשיתכנסוכולםבמעמדאחד‪,‬ויעשוכולםאגודהאחתלעשותרצונובלבב‬
‫שלם‪,‬ואזתשועתםמהרהתצמח‪.‬וכמושאמרובמדרשתנחומא‪:‬בנוהגשבעולם‬
‫אדם נוטל אגודה של קנים ‪ -‬בודאי לא יוכל לשוברם בבת אחת‪ ,‬אבל אם נוטל‬
‫אחת אחת ‪ -‬אפילו ילד קטן יכול לשוברם‪ .‬כך כוחם של ישראל כשהם כולם‬
‫אגודהאחת‪,‬שכאשרהםאגודיםביחדזוכיםהםונגאליםומקבליםפנישכינה‪.‬‬
‫‬
‫אמונתחכמיםללאהתחכמות‬
‫מיד הכריז מרדכי על שלושה ימים של תענית‪ ,‬צעקה ותפילה וחזרה בתשובה‪,‬‬
‫וכלהיהודיםנענומידלקריאתו‪.‬‬
‫‬
‫מסבירים המפרשים‪ ,‬כי צייתנותם של היהודים לדברי מרדכי‪ ,‬היא אשר עמדה‬
‫להם ונזקפה לזכותם‪ ,‬והיא שהכריעה את כף הזכות לטובתם‪ .‬על ידי צייתנותם‬
‫לדברימרדכיזכוהםלתקןאתהפגםשפגמובעברבחוסראמונתחכמים‪:‬כאשר‬
‫השתתפוהיהודיםבמשתהאחשורושלפניתשעשנים‪,‬היהחטאםחמורביותר‪,‬‬
‫לא רק בגלל עצם המעשה לכשעצמו ‪ -‬שעברו על איסור השתתפות במשתאות‬
‫של גויים‪ ,‬אלא בעיקר בגלל העובדה שהם הלכו נגד דעתו של מרדכי‪ ,‬והעדיפו‬
‫אתראייתםהמדיניתה"רחבה"‪,‬מולדעתוה"מצומצמת"שלמרדכיהיהודי‪.‬והנה‬
‫כאןקרהמהלךשונה‪:‬‬
‫‬
‫בשעה שמרדכי היהודי לא כרע ולא השתחוה להמן‪ ,‬נוצרה מהומה רבה בקרב‬
‫היהודים‪.‬לפיההלכההותרליהודיםלהשתחוותלהמן‪,‬כיאדםאיננועבודהזרה‪.‬‬
‫העובדה שמרדכי מחליט "להתחסד" ולא להשתחוות גרמה לכעס רב מצד‬
‫היהודיםכלפיו‪.‬התקשורתרעשה"מרדכימסכןאתחייהיהודים!!!"משלחותשל‬
‫יהודים באו והתחננו לפניו כי יואיל בטובו להשתחוות‪ ,‬אך ורק כדי להצילם‬
‫מכעסושלהמן‪,‬אולםמרדכינותרבעמדתוהנחרצת‪ -‬לאאכרעולאאשתחווה‪.‬‬
‫התחזיות השחורות התגשמו‪ ,‬אכן כעבור תקופה קצרה נשלחות אגרות מזעזעות‬
‫אל כל מדינות מלכות אחשורוש ‪" -‬להשמיד‪ ,‬להרוג ולאבד את כל היהודים!"‪.‬‬
‫ההלם גדול‪ ,‬כולם יודעים שהגזרה הנוראה באה בעקבות עקשנותו של מרדכי‬
‫היהודי‪,‬מחכיםהםלאיזושהיאהתנצלותמצידו‪.‬אולםמהיתגובתוהמתחמקת‬
‫של מרדכי? מרדכי ברוב עזותו מנסה להפיל את התיק עליהם‪ ,‬ובכך להתנער‬
‫מהאשמה! "דעו לכם"‪ ,‬הוא אומר לכל היהודים‪" ,‬שהגזירה הנוראה באה עלינו‬
‫משמים בעקבות השתתפותכם במשתה אחשורוש שנערך לפני תשע שנים!" מי‬
‫בכללזוכראתהמשתההזה?איךמנסהמרדכילהפילאתהאשמהעלינובצורה‬
‫כלכךבלתיהגיונית?זאתהיתהלכאורההתגובההמצופהמיהודישושן‪,‬ובפרט‬
‫שמרדכי מבטל את 'ליל הסדר'‪ ,‬דבר כה חשוב ומרכזי בעם ישראל‪ .‬אך כאן חל‬
‫מהפך‪ .‬הבינו היהודים כי הצדק עם מרדכי‪ ,‬לא הנחש ממית אלא החטא ממית‪.‬‬
‫דווקא בנקודה הקשה ביותר‪ ,‬כשגזירת מוות על ראשיהם‪ ,‬הבינו היהודים את‬
‫האמת‪ ,‬התעלמו מן הפרשנויות המדיניות הכל כך ברורות‪ ,‬וכופפו קומתם לפני‬
‫מרדכי היהודי‪ ,‬כופפו קומתם לדעת התורה‪ .‬ואכן מכאן צמחה הישועה לעם‬
‫ישראלוזעקתםנשמעה‪.‬‬
‫‬
‫צוםובכיומספד‬
‫התכנסו היהודים כולם לשלושה ימים של צום ותפילה‪ .‬היו שם ‪ 12,000‬כהנים‪,‬‬
‫הם לקחו שופרות ביד ימין וספר תורה ביד שמאל‪ ,‬והיו הולכים וזועקים אל ה'‪:‬‬
‫רבונושלעולם‪,‬התורהשנתתלנו‪ -‬בודאיכדישנלמדבהנתתאותה‪.‬ואםעמך‬
‫יכלה מן העולם ‪ -‬מי יעסוק בתורתך‪ ,‬ומי יזכיר שמך? והכהנים נפלו על פניהם‬
‫ואמרו‪,‬עננוה'עננו‪,‬והשופרותהריעועמהם‪,‬והעםענהאחריהם‪.‬וכלכךגדולה‬
‫היתהבכייתם‪,‬שבכועמהםכלצבאמרום‪,‬ותעלשועתםאלהאלוקים‪.‬‬
‫‬
‫לילהסדרבבכייה‪-‬ורעשגדולבשמים‬
‫כאשרהגיעלילהסדר‪,‬היוכלישראלשרוייםבאמצעהתענית‪,‬ובמקוםלומראת‬
‫ההגדה של פסח בשמחה‪ ,‬אמרו סליחות ושלוש עשרה מידות של רחמים בבכי‬
‫וצעקה‪ .‬ובזוהר הקדוש )פרשת בא דף מ עמוד ב( נאמר‪ ,‬כי בשעה שיושבים ישראל‬
‫בלילפסחומספריםביציאתמצריםוקוראיםההגדהשלפסח‪,‬באותהשעהמזמין‬
‫הקב"ה את מלאכי השרת וכל פמליא של מעלה‪ ,‬ואומר להם‪ :‬לכו שמעו מה‬
‫מספרים בני על הנס שעשיתי להם ביציאת מצרים‪ .‬ואז כל המלאכים מתכנסים‬
‫והולכיםלפקודאתבתיישראל‪,‬ושומעיםאיךישראלמודיםומשבחיםלהקב"ה‪,‬‬
‫וחוזרים ובאים אל הקב"ה ומודים לו על העם הקדוש שיש לו בארץ‪ ,‬ששמחים‬
‫בישועתה'‪,‬ובאותהשעהכביכולמוסיפיםעוזוגבורהלהקב"ה‪.‬‬
‫‬
‫ואילובשנהזובלילפסח‪,‬נשמעבמרוםקולבכייתםשל‪ 22,000‬תינוקותשלבית‬
‫רבן‪ ,‬באמירת סליחות ותחנונים‪ ,‬כשהם חוסים בצילו של מרדכי‪ .‬עמד השר של‬
‫התורה וצווח לפני כסא הכבוד‪ ,‬בכה והתחנן‪ ,‬ולקולו נזעקו כל מלאכי השרת‬
‫ונתנוקולםבבכי‪,‬כמושנאמר‪":‬הןאראליםצעקוחוצה‪,‬מלאכישלוםמריבכיון"‪.‬‬
‫אמרו לפני הקב"ה‪ :‬רבונו של עולם! אם ישראל בטלים חס ושלום‪ ,‬אנו למה‬
‫נצרכים בעולם? וכל צבא השמים חרדו ולבשו שקים‪ ,‬ועלתה שועתם לשמי‬
‫מרומים‪.‬באותהשעהאמרלהםהקדושברוךהואלמלאכיהשרת‪:‬מהאנישומע‪,‬‬
‫קולגדייםוכבשים?אמרולו‪:‬רבונושלעולם‪,‬לאקולגדייםוכבשיםאתהשומע‬
‫אלא קול קטני עמך בית ישראל‪ ,‬תינוקות של בית רבן השרויים בתענית‪ ,‬והמן‬
‫הרשערוצהלהוליכםלטבח‪.‬מידנתגלגלורחמיושלהקדושברוךהוא‪,‬וכביכול‬
‫היה בוכה עימהם‪ .‬והעיר את כל חמתו על המן האגגי ומיד הפר עצתו וקלקל‬
‫מחשבתו‪,‬שנאמר‪":‬סורוממניכלפועליאוןכישמעה'קולבכיי"‪.‬‬
‫‬
‫תפילתאסתר‬
‫בשעהשכלהיהודיםמכונסיםהיובבתיכנסיותוזועקיםאלה'‪,‬אףאסתרהמלכה‬
‫הלכהלקדםאתפניה'בתפילה‪.‬היאפשטהאתבגדימלכותהואתעדיתפארתה‬
‫ולבשה שק‪ ,‬פרעה שער ראשה ומלאה אותו עפר ואפר‪ ,‬עינתה בצום נפשה‪,‬‬
‫והתפללה‪:‬‬
‫‬
‫"אנאה'מלךעלכלהמלכים‪,‬אנאהושיענאלאמתךהיושבתלבדה‪,‬אשראיןלה‬
‫עוזרזולתך‪,‬כיבדדלוקחתיהנה‪,‬ובדדאנייושבתבביתהמלךפה‪,‬בליאבואם‪,‬‬
‫רקכיתומהעניה‪.‬הצילהנאאתצאןמרעיתךמפיהאריותהאלהאשרפתחואת‬
‫פיהםלאכולאותם‪.‬ועתהלאדילנוגלותינוביןהעמיםאשרהםמעבידיםאותנו‬
‫בפרך‪ ,‬אלא שהם אומרים עוד‪ ,‬כי לא אתה מסרת אותנו בידיהם‪ ,‬רק לפסיליהם‬
‫המהיודוולהםיכרעווישבחואותם‪,‬שהםמסרואתישראלבידיהם‪.‬ובכןשנאתי‬
‫והרחקתיאתכללבושיהודי‪,‬ואתכלבגדיתפארתיועטרתמלכותאשרבראשי‪,‬‬
‫ולא שמחתי ביום אשר אני פה עד עתה‪ ,‬רק במאמרך לבד מלכי ואלהי‪ .‬ואתה‬
‫אלהי‪ ,‬אבי יתומים‪ ,‬קום נא לימין אמתך היתומה היום הזה‪ ,‬כי בטחתי במאמרך‬
‫בטובךוברחמיך‪,‬ותןלירחמיםלפניאחשורושהמלךכייראהאנכיממנוכאשר‬
‫יראהגדימפניהארי‪.‬ואבקשממךה'כיתשפילאותועםכליועציוושיהיהנכנע‬
‫ונכבשלפניאמתךבחןובחסדותפארתויופיאשרתתןלאמתך‪.‬ובאתילפניואך‬
‫בשםמאמרך‪,‬ותןיראתךעליו‪,‬ופחדךתןבלבבו"‪.‬‬
‫‬
‫אסתרמתייצבתלפניאחשורוש‬
‫ביום השלישי ]לכתיבת אגרות השמד‪ ,‬שהוא ט"ו בניסן ‪ -‬יום טוב ראשון של פסח[ לבשה‬
‫אסתרבגדייופיה ותפארתה‪,‬לקחהעמהאתשתינערותיה‪,‬ושמהאתידימינה‬
‫על הנערה האחת ונסמכה עליה כחוק המלכות‪ ,‬והנערה השניה הולכת אחרי‬
‫גבירתהוסומכתאותה‪.‬הצהילהאסתראתפניה‪,‬כיסתהאתהדאגהאשרבלבה‪,‬‬
‫ובאהאלהחצרהפנימיתלפניהמלך‪.‬‬
‫‬
‫עמדהאסתרלפניהמלך‪,‬והואיושבעלכסאמלכותובלבושזהב‪.‬נשאהמלךאת‬
‫עיניו‪,‬והנהאסתרעומדתלמולפניו‪.‬בערהבוחמתומאד‪,‬עלאשרהפירהאסתר‬
‫אתציוויוובאהלפניובלאקריאה‪.‬מרובכעסוהפךאתפניוממנה‪,‬שלאיראנה‪.‬‬
‫מידשלחהקב"המלאךוהיהתופסאתפניוומחזירםכלפיאסתר‪.‬ובאותהשעה‬
‫כשראתהאסתרשהמלךזועם‪,‬נבהלהמאוד‪,‬ועמדהלהתמוטטמרובחרדתה‪.‬או‬
‫אז ריחם עליה ה' יתברך וזימן לעזרתה שלושה מלאכים‪ :‬האחד שהחזיק אותה‪,‬‬
‫הגביהאתצוארהוזקףאתקומתה‪.‬השני הוסיףעליהיופיעליופיה‪,‬ושפךעליה‬
‫חןוחסדבאופןיוצאמןהכלל‪.‬והשלישימתחאתשרביטהזהבשבידהמלךומשך‬
‫אותהעדשהתארכהלאורךשלכשלושיםמטר‪,‬ונגעהאסתרבראשהשרביט‪.‬‬
‫‬
‫כראות המלך את יופיה‪ ,‬קם מכסאו בבהלה‪ ,‬רץ אל אסתר‪ ,‬ואמר לה‪ :‬מה לך‬
‫אסתרהמלכה‪,‬רעייתיהיקרה‪,‬למהתפחדי?והלואהחוקהזהאשרקבענו‪,‬שאין‬
‫רשות לבוא אל המלך ללא הזמנה מוקדמת‪ ,‬איננו חל עליך באשר את רעייתי‪.‬‬
‫ענתה אסתר ואמרה‪ :‬נפשי נבהלה מפני יקרת כבודך‪ .‬אמר לה המלך‪ַ " :‬מה‬
‫ל ְך"! ראתה אסתר כי אין זו שעת הכושר‬ ‫ו ִי ָנּ ֵתן ָ‬
‫ה ַמּ ְלכוּת ְ‬
‫ח ִצי ַ‬
‫שׁ ֵת ְך? ַעד ֲ‬
‫ַבּ ָקּ ָ‬
‫המתאימהלהעתירבעדהיהודיםברגעזה‪,‬כיוןשהיתהנרגשתמידי‪,‬והיהעליה‬
‫יּום‬
‫ה ֹ‬
‫ו ָה ָמן ַ‬
‫ָבוא ַ‬
‫להחליף כח‪ ,‬כדי לדבר עם המלך כיאות‪ ,‬לכן אמרה לו‪" :‬י ֹ‬
‫לו"‪ .‬בכך קיוותה היא גם לשמח את לב המלך ביין‬ ‫יתי ֹ‬
‫ע ִשׂ ִ‬
‫שׁר ָ‬ ‫א ֶ‬
‫ה ִמּ ְשׁ ֶתּה ֲ‬
‫ֶאל ַ‬
‫ולהשכיחמלבוכלילאתהעווןשעשתהנגדושנכנסהללארשות‪.‬‬
‫‬
‫מדועהזמינהאסתראתהמן?‬
‫מדועהזמינהאסתראתהמןלמשתהעםאחשורוש?בגמראמבואר‪,‬רבינחמיה‬
‫אומר‪ :‬כדישלאיאמרוישראל‪,‬אחותלנובביתהמלך‪,‬ויסיחודעתםמןהתפילות‬
‫והתחנונים‪.‬עלידישיראושאףהיא'מתחנחנת'לפניהמן‪,‬יתייאשוממנה‪,‬ויתלו‬
‫אתכלבטחונםאךורקבה'יתברך‪.‬רבייוסיאמר כדישיהיהמצוילהבכלעת‪,‬‬
‫שאוליתוכללהכשילובאיזהדברבפניהמלךובכךלהאשימו‪.‬רבןגמליאלאומר‪:‬‬
‫אחשורוש מלך הפכפך היה‪ ,‬אמרה אסתר‪ :‬שמא אוכל לפתותו שיהרוג את המן‪,‬‬
‫ואם לא יהיה המן מוכן ומזומן לפניו תעבור השעה ויחזור בו‪ .‬רבה אמר‪" :‬לפני‬
‫שבר‪ -‬גאון"‪,‬דהיינוטרםשיבואשברעלהרשע‪,‬באלומתחלהגאוןוממשלרב‪,‬‬
‫כיבזהיכפלהצער‪.‬וגםכאןמתוךשהמןיתגאהבלבועלכךשאסתרהזמינהרק‬
‫אותו‪,‬מתוךגאוהורוממותזאת‪,‬יגיעשברוומפלתויותר‪.‬אבייורבא אמרו‪,‬מתוך‬
‫משתיהם שלהרשעיםבאהעליהםפורענות‪.‬כמושראינולעילבבלשצארוצבאו‬
‫שכאשר שבו עייפים מן המלחמה‪ ,‬ישבו לשתות והשתכרו‪ ,‬ובאותו לילה מת‬
‫בלשצאר‪.‬‬
‫‬
‫פעם שאל האמורא רבה בר אבוה את אליהו הנביא‪ :‬כמו מי מדברי החכמים‬
‫באמת התכוונה אסתר? אמר לו אליהו הנביא‪ :‬כוונתה היתה באמת ככל דברי‬
‫התנאיםוהאמוראים‪,‬ואלוואלודבריאלוקיםחיים‪.‬‬
‫‬
‫הזמנתהמלךוהמןלמשתהנוסף‬
‫בעתהמשתה‪,‬כאשרשואלהמלךאתאסתרלבקשתה‪,‬מבקשתהיאכיברצונה‬
‫שמחר שוב יבואו המלך והמן אל המשתה‪ .‬ומדוע דחתה אסתר את בקשתה‬
‫למחר? מכיון שהמתינה אסתר לראות איזו התפתחות של נס שתהיה לטובת‬
‫מרדכינגדהמן‪,‬וכךיהיהלהלאותכיה'מצליחדרכה‪.‬ולמחרתכשראתהבאמת‬
‫אתגדולתמרדכיואתהשפלתהמן‪,‬חגרהבעוזמותניה‪,‬ואזרהאומץלדרושאת‬
‫חיסולושלהמןכמושיבוארלהלן‪.‬‬
‫הכנתהעץ‬
‫באותו יום לאחר המשתה הראשון‪ ,‬הלך המן בגאוה לביתו וסיפר לזרש אשתו‬
‫ולכל אוהביו על הכבוד הגדול שעשו לו‪ ,‬שאסתר הזמינה אל המשתה רק אותו‪,‬‬
‫לעת‬
‫יבּ ָכ ֵ‬
‫ֶֹהל ְ‬
‫יננּוּשׁו ִ‬
‫ֶהא ֶ‬
‫וגםלמחרהואקרואלמשתה‪".‬אולם"‪,‬הואמוסיף‪ָ ",‬כלז ֵ‬
‫ה ֶמּ ֶל ְך"! ואז מייעצים לו אוהביו‬
‫שׁ ַער ַ‬
‫בּ ַ‬
‫שׁב ְ‬‫יו ֵ‬
‫הוּדי ֹ‬
‫ה ְיּ ִ‬
‫מ ְר ֳדּ ַכי ַ‬
‫את ָ‬
‫ראה ֶ‬
‫א ִני ֶ‬
‫שׁר ֲ‬
‫אֶ‬‫ֲ‬
‫להכין עץ לתלות את מרדכי עליו‪ .‬מיד עשה המן כדבריהם‪ ,‬ובמשך כל אותו‬
‫הלילההיהעסוקבהכנתהעץובהעמדתו‪.‬‬
‫‬
‫שׂה ֵעץ"‪ -‬מאיזהמיןהיהאותוהעץ?אמרוחכמיםבשעהשבאלהכינוקרא‬ ‫ַע ָ‬‫" ַויּ ַ‬
‫הקב"ה לכל העצים ואמר‪ :‬מי יתן עצמו כדי שיתלה רשע זה ]המן[ עליו? באה‬
‫התאנה ואמרה‪ ,‬אני אתן את עצמי‪ ,‬שממני מביאים ישראל בכורים‪ .‬בא הגפן‬
‫ואמר‪,‬אניאתןאתעצמי‪,‬שבינמשלוישראלשנאמר)תהליםפרקפ(‪":‬גפןממצרים‬
‫תסיע"‪ .‬בא הרמון ואמר אני אתן את עצמי שבי נמשלו ישראל‪ ,‬שנאמר )שיר‬
‫השירים פרק ד(‪" :‬כפלח הרמון רקתך"‪ .‬האגוז אמר אני אתן את עצמי‪ ,‬שאלי נדמו‬
‫ישראל‪ ,‬שנאמר )שיר השירים פרק ו(‪" :‬אל גנת אגוז ירדתי"‪ .‬האתרוג אמר אני אתן‬
‫את עצמי‪ ,‬שממני נוטלים ישראל למצות ארבעת המינים‪ ,‬שנאמר )ויקרא פרק כג(‪:‬‬
‫"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר"‪ .‬ההדס אמר אני אתן את עצמי‬
‫שנמשלוביישראל‪,‬שנאמר)זכריהפרקא(‪":‬והואעומדביןההדסיםאשרבמצולה"‪.‬‬
‫וכך באו כל העצים‪ ,‬הזית‪ ,‬התפוח‪ ,‬הדקל‪ ,‬הארז‪ ,‬התמר והערבה‪ ,‬ובקשו כולם‬
‫שיעשההעץמהםכדילתלותאתהרשעהזה‪.‬‬
‫‬
‫באותהשעהאמרהקוץלפניהקדושברוךהוא‪,‬רבונושלעולם‪,‬אנישאיןליבמה‬
‫לתלותאתשבחי‪,‬איןבילאפריולאפרח‪,‬לפחותאזכהשאתןאתעצמיויתלה‬
‫טמאזה‪,‬שאנישמינקראקוץ‪,‬ורשעזהגםכןקוץמכאיבלישראל‪,‬ונאהשיתלה‬
‫קוץעלקוץ‪.‬ואכןממנומצאוהמןועשאו‪.‬כיוןשהביאואתהעץלפניו‪,‬הכינועל‬
‫פתחביתוומדדעצמועליולהראותלעבדיוהיאךיתלהמרדכיעליו‪.‬השיבהבת‬
‫קולואמרה‪:‬נאהלךהעץ‪,‬מתוקןלךהעץ‪,‬כברמששתימיבראשית‪.‬‬
‫‬
‫נדדהשנתהמלך‬
‫ה ֶמּ ֶל ְך" ‪ -‬באותו לילה שהיה המן מכין את העץ‪ ,‬נדדה‬
‫שׁ ַנת ַ‬
‫נ ְד ָדה ְ‬
‫ההוּא ָ‬
‫" ַבּ ַלּ ְי ָלה ַ‬
‫שנתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא‪ ,‬כשראה את ישראל בצרה‪ .‬ויש‬
‫לשאול‪:‬וכייששינהלפניהקב"ה‪,‬והלאכברנאמר)תהליםפרקקכא(‪":‬הנהלאינום‬
‫ולא יישן שומר ישראל"? אלא שבזמן שישראל שרויים בצער ואומות העולם‬
‫בשלוה‪ ,‬כביכול נראה כאילו הקב"ה ישן ואינו משגיח עלינו‪ ,‬שנאמר )תהלים פרק‬
‫מד(‪":‬עורהלמהתישןה'"‪.‬ואילובאותולילההתעוררורחמיושלהקב"העלעם‬
‫ישראל‪,‬והואזימןלהםהצלהמופלאה‪.‬‬
‫‬
‫באותוהלילה אף נדדהשנתושלהמלךאחשורוש‪.‬ככלשניסהלהרדםוהתהפך‬
‫מצדלצד‪,‬לאהצליחלהרדם‪,‬כיוןשבאהמלאךהממונהעלהשינה‪,‬והיהמעיר‬
‫אותובכלפעםשנעצמועיניו‪.‬וכשהצליחמעטלהרדם‪,‬הראולומשמיםבחלומו‬
‫את המן שנוטל חרב להורגו‪ ,‬ונבהל וצווח בשנתו‪ :‬הצילו!! הוא הקיץ משנתו‬
‫בבהלה והתחיל להרהר במחשבתו‪ :‬אם באמת יש זדים כמו המן שמתנכלים לי‬
‫להורגני‪ ,‬האם לא היה מי שיגלה את אוזני על כך?! התחיל שוב לחשוב‪ ,‬אולי‬
‫בעבר היה מישהו שהיטיב עמי להצילני מיד זדים אכזרים הזוממים לרצוח אותי‬
‫ולא גמלתי לו טובה‪ ,‬ולכן נמנעים עתה מלגלות את אוזני? אמר לסופריו‪ ,‬הביאו‬
‫אתספרהזכרונותלקרואולראותמהשעברעליו‪.‬פתחואתהספריםומצאומה‬
‫שהגיד מרדכי על בגתן ותרש שרצו להרוג את המלך‪ .‬אחד מסופרי המלך‬
‫הממוניםעלהספריםהיהשמשיבנושלהמן‪,‬וכשראהשהספרנפתחבמקוםזה‪-‬‬
‫לא רצה לקרוא שם‪ ,‬והיה הופך את דפי הספר‪ ,‬אך בכל מקום שהפך‪ ,‬עשה‬
‫הקב"הנסוהיהנמצאהסיפורהזהשלבגתןותרש‪.‬לקחשמשיעטורצהלמחוק‬
‫את הדברים‪ ,‬בא מלאך גבריאל וכתב את הדברים מחדש‪ ,‬עד שהאיץ בו המלך‬
‫שיקרא‪,‬ולאהיתהלושוםברירה‪,‬אלאלקרואאתהמעשההזהעלבגתןותרש‪.‬‬
‫‬
‫כששמעהמלךאתהדברים‪ ,‬הבין שיש בהם קשר למחשבותשחשבקודם‪ ,‬שמא‬
‫יש אדם שהציל אותו ממוות והוא לא השיב לו על כך טובה כראוי‪ .‬מיד החליט‬
‫אחשורושלהשיבטובהלמרדכי‪,‬ולעשותזאתבפרסוםגדולכדישישמעועלכך‬
‫כולם‪ ,‬וירצו גם הם להציל את המלך משונאיו‪ .‬פנה המלך אל נעריו ושאל‪ :‬איך‬
‫יתכן שלא השבנו למרדכי טובה עד עכשיו? כיון שראו הנערים את המן שבא‬
‫באותה שעה אל חצר המלך ]כדי לבקש ממנו לתלות את מרדכי[‪ ,‬הראו באצבעם על‬
‫המןואמרו‪:‬הרבהחשבנומההשכרהראוילתתלמרדכי‪,‬ולאהיינויכוליםבגלל‬
‫המן אשר מנע מאתנו לתת כבוד למרדכי‪ .‬באומרם כן היו חוששים שמא המן‬
‫ישמעאותם‪,‬וכלרגעהיופוזליםלכיוונושלהמן‪.‬שאלאותםהמלך‪:‬עלמיאתם‬
‫מסתכליםשם?מיבחצר?אמרולו‪":‬הנההמןעומדבחצר"‪.‬אמרהמלך‪,‬מהיש‬
‫להמן לעשות בחצר ארמוני בשעה כזאת? כנראה אמת הדבר שראיתי בחלומי ‪-‬‬
‫לאבאזהבשעהזואלאלהרגני!‬
‫‬
‫מאיגרארמאלביראעמיקתא‬
‫מידקראהמלךלהמן‪,‬ושאלאותו‪:‬איזוגדולהוכבודכדאילתתלאישאשרהמלך‬
‫חפץביקרו?חשבהמןכיבודאיהמלךמתכווןאליו‪,‬ומרובתאוותהכבודשהיתה‬
‫לו‪ ,‬העז לבקש בקשה נועזת‪ :‬ילבישוהו בבגדי מלכות‪ ,‬ישימו לראשו את כתר‬
‫המלך‪,‬וירכיבוהוברחובהעירעלהסוסשרכבעליוהמלך‪.‬כששמעהמלךשהזכיר‬
‫המן שיקחו את הכתר‪ ,‬הביט אליו בפנים זועפות‪ ,‬הוא נזכר בחלום הלילה וכעס‬
‫מאוד‪ .‬הבחין המן בטעותו ושינה את דיבורו מיד ואמר‪ ,‬ונתון הלבוש והסוס‪,‬‬
‫ויקראו לפניו‪" :‬ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו"‪ ,‬אך לא הזכיר את‬
‫הכתר‪.‬מידאמרהמלךלהמן‪,‬רוץועשהכןלמרדכיהיהודי‪,‬כיחייבאנילוטובה‬
‫שה זאת עוד היום לפני המשתה‪ ,‬כדי‬ ‫וע ֵ‬
‫גדולה על כך שהצילני מן המוות‪ֲ .‬‬
‫שכשנגיעלמשתהשלאסתר‪,‬אוכללספרלהכיהשבתיטובהלמרדכיעלהטובה‬
‫אשרעשהלי‪.‬‬
‫‬
‫באותהשעהנבהלהמן‪,‬חרדורגז‪,‬עיניוחשכו‪,‬ושיניוזולזונקשו‪.‬קללהביןאת‬
‫ההלם של המן‪ ,‬אשר היה רודף כבוד בצורה מבהילה‪ ,‬שכל עושרו וקניניו ורוב‬
‫בניו וגדולתו‪ ,‬אינם שוים לו בכל עת אשר הוא רואה את מרדכי שאינו כורע‬
‫ומשתחוה‪.‬והנהעכשיוצריךהואבעצמולחלוקכבודגדוללמרדכי‪,‬שנואנפשו‪,‬‬
‫אשר רק לפני רגעים ספורים היה בדעתו לבקש מן המלך לתלותו! ניסה המן‬
‫להתחמק‪ :‬מי זה מרדכי? אמר לו המלך‪ :‬מרדכי היהודי‪ .‬אמר המן‪ :‬יש הרבה‬
‫יהודיםאשרשמםמרדכי‪.‬אמרלוהמלך‪:‬היושבבשערהמלך!‬
‫‬
‫נסיונותשכנוע‬
‫אואזניסההמןלשדלאתהמלךבדברים‪,‬שיתןלמרדכיפרסאחר‪,‬אךכלדבריו‬
‫לארקשלאהועילולו‪,‬אלאהחריפויותרויותראתמצבו‪.‬אמרהמןלמלך‪:‬אדוני‬
‫המלך‪ ,‬האיש הזה אשר אמרת לי לכבדו‪ ,‬הוא שונאי בנפש ושונא אבותי‪ ,‬ואתה‬
‫מבקשממנילנשאוולגדלועלי?!אנאמלכי!אלתעשהאותילצחוקבכלהמדינה‪,‬‬
‫מוכן אני לתת לו עשרת אלפים כיכר כסף‪ ,‬ובלבד שתוותר לי ולא אצטרך‬
‫להרכיבוברחובהעיר‪.‬אמרהמלך‪:‬אכןתןלמרדכיעשרתאלפיםככרכסף‪,‬ולא‬
‫עודאלאשהואיהיהמהיום והלאהשליטעלכלביתךורכושך‪,‬ויחדעםזאת‪-‬‬
‫לאימנַעממנוהכבודאשראמרתילךלכבדו‪.‬‬ ‫ָ‬
‫‬
‫ניסה המן בשנית ואמר‪ :‬עשרה בנים יש לי‪ ,‬ומוכן אני שכולם יהיו עבדים‬
‫ומשרתיםבביתהמלך‪,‬רקאלתאלץאותילתתאתהכבודהזהלמרדכי‪.‬אמרלו‬
‫המלך‪ :‬אתה ואשתך ובניך ‪ -‬כולכם תהיו עבדים למרדכי ‪ -‬והכבוד הזה אשר‬
‫אמרתילאימנַעממנו!‬
‫ָ‬
‫‬
‫הוסיף המן לנסות‪ :‬אדם פשוט הוא מרדכי‪ ,‬תן לו כבוד בכך שתמנה אותו לשר‬
‫ולשליט על איזו מדינה או מחוז‪ ,‬והוא יקבל מהם את המיסים ויתעשר‪ ,‬בעבורו‬
‫זהוכבודגדול‪,‬אולםאנא‪ ,‬הכבודהזהשאמרתלילאיֵעשהלו!ענההמלך‪:‬אכן‬
‫הכבודהזהלאימנַעממנו!‬
‫ָ‬ ‫אשליטאותועלמדינותומחוזותרבים‪,‬ובכלזאת‪-‬‬
‫‬
‫אואזאמרהמןלמלךבקולשבור‪:‬מוכןאניאפילולבטלאתהאגרותששלחתי‪,‬‬
‫להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים‪ ,‬אבל אנא‪ ,‬אדוני המלך! ותר לי שלא‬
‫אעשה למרדכי את הכבוד הזה! עתה התקצף המלך מאוד על המן‪ ,‬ואמר‪ :‬המן‬
‫המן‪,‬מהרנאועשהכאשרציויתיך‪,‬אלתפלדברמכלאשראמרת!‬
‫‬
‫המןמתייצבלפנימרדכי‬
‫כשראה המן כי אין מנוס‪ ,‬נכנס לבית גנזי המלך בקומה שחוחה ובפה מעוות‪,‬‬
‫וראשו מלא צער ויגון‪ ,‬ושפתותיו רועדות ועיניו חשוכות ולבו דוה עליו ובגדיו‬
‫קרועיםוחגורתופתוחהושיניונוקשותזולזו‪.‬לקחהמןמשםאתבגדיהמלךאשר‬
‫לבש ביום הראשון להמלכתו‪ ,‬כפי שנצטוה‪ .‬ויצא משם ביגון גדול‪ ,‬והלך אל‬
‫אורוות הסוסים ולקח משם את הסוס הראשון‪ ,‬היפה מכולם‪ ,‬שהיה מקושט‬
‫בתכשיטיזהב‪,‬והטעיןעלכתפואתכלבגדיהמלך‪.‬וכךבאלואלמרדכי‪.‬‬
‫‬
‫כיוןשראהומרדכי‪,‬רעדהאחזתו‪,‬אמרלתלמידיו‪:‬הרשעהזהבאלהורגני‪,‬אינני‬
‫רוצה שתמותו גם אתם בגללי‪ ,‬לכן ברחו מכאן מהר‪ .‬אמרו לו‪ :‬לא נעזוב אותך‪,‬‬
‫לחיים ולמוות‪ .‬באותה שעה עמד מרדכי בתפילה‪ ,‬בחושבו כי זוהי התפילה‬
‫האחרונה בחייו‪ .‬בינתיים ישב המן להמתין עד שיסיים מרדכי את תפילתו‪.‬‬
‫כשסייםאמרלוהמן‪,‬במההייתםעוסקיםלפנישבאתי?אמרלו‪,‬בפרשתקמיצת‬
‫העומרשהיומקריביםבביתהמקדשבתאריךזה‪-‬יוםטז'בניסן‪,‬כדישיהיהמותר‬
‫לאכול את התבואה החדשה‪ .‬אמר לו המן‪ :‬ממה היתה עשויה קמיצת העומר‪,‬‬
‫מכסף‪ ,‬מזהב או אולי מיהלומים? אמר לו מרדכי‪ :‬זהו קומץ של קמח שעורים‬
‫שמקטיריםאותועלגביהמזבח‪.‬נדהםהמןואמר‪:‬באקומץקמחשעוריםשלכם‪,‬‬
‫ודחהאתעשרתאלפיםככרכסףשלי!‬
‫‬
‫המן‪-‬בלןוספר‬
‫אמר המן למרדכי‪ :‬עמוד מרדכי הצדיק! מימות אבותיכם נעשים לכם ניסים‬
‫גדולים‪ ,‬ועתה קום ולבש את בגדי המלכות שאני נותן לך‪ ,‬ותן כתר מלכות‬
‫בראשךורכבעלהסוסהזה‪,‬כיכןציוההמלךלכבדך‪.‬מידהביןמרדכישהקב"ה‬
‫הפךאתהגלגלעלהמן‪.‬אמרלהמן‪:‬הלואאנילובששקואפר‪,‬וכלגופיושערותי‬
‫מכוסיםבעפר‪,‬ואיךאלבשכתרשלהמלךולבושמלכות‪,‬הרילאכבודהמלכות‬
‫בכך!לכןאינילובשעדשאסתפרואתרחץלכבודהמלכות‪.‬הלךהמןלחפשבלן‬
‫ולאמצא‪,‬משוםשאסתרגזרהבאותויוםעלכלבתיהעסקוהחנויותלשבות‪,‬כדי‬
‫שיראוכולםאתהכבודהגדולשלמרדכיוהשפלתושלהמן‪.‬גםבתיהמרחצאות‬
‫היוסגורים‪,‬ולאהיובהםמיםחמים‪.‬בליתברירההסיקוחימםהמןמיםבמוידיו‪,‬‬
‫חגר חלציו‪ ,‬שטף את גופו של מרדכי‪ ,‬וסך אותו במיני שמנים טובים‪ .‬לאחר מכן‬
‫הלךהמןלחפשחנותשלמספרהולאמצא‪,‬אמרלולמרדכי‪,‬מהנעשהוהריכל‬
‫המספרות סגורות‪ ,‬אמר לו מרדכי להמן‪ :‬רשע‪ ,‬וכי אינך יודע להיות ספר?! והרי‬
‫עשרים ושתיים שנה היית ספר בכפר ששמו 'קרצום'‪ .‬כששמע זאת המן‪ ,‬נאלץ‬
‫להביא זוג מספריים מביתו ולספר את מרדכי‪ .‬בעודו מספר את שערותיו של‬
‫מרדכי‪ ,‬נאנח המןמצער‪ .‬אמר לו מרדכי‪ ,‬מדוע אתה נאנח? אמר לו המן‪ ,‬אוי לי‬
‫שהייתי איש גדול ונכבד מכל השרים והפרתמים‪ ,‬וכסאי היה למעלה‬
‫מכסאותיהם‪,‬ועתהירדכבודילשפלמדרגהכזו‪,‬ונעשיתיבלןוספר‪.‬‬
‫‬
‫ואתהעלבמותימותדרוך‬
‫כשהזמין המן את מרדכי לעלות ולרכוב על הסוס‪ ,‬אמר לו מרדכי‪ ,‬תשש כוחי‬
‫מרוב התעניות שהתעניתי ואיני יכול לעלות בכוחות עצמי‪ .‬התכופף המן והציע‬
‫למרדכי שיעלה על גבו‪ ,‬ומשם יעלה על הסוס‪ .‬כשעלה מרדכי על גבו בעט בו‬
‫בעיטה הגונה כמו שצריך‪ .‬אמר לו המן‪ :‬הרי כתוב בתורתכם "בנפול אויבך אל‬
‫תשמח"?! אמר לו מרדכי‪ :‬במה דברים אמורים? ‪ -‬בישראל‪ ,‬אבל בשונאי ישראל‬
‫נאמר‪":‬ואתהעלבמותימותדרוך"!‪,‬ונתןלושובבעיטהחזקהכיאות‪.‬‬
‫‬
‫התהלוכה‬
‫היה מרדכי רוכב על הסוס‪ ,‬והמן הולך רגלי‪ ,‬ולמעלה מעשרים אלף נערים של‬
‫ביתהמלךהולכיםעימו‪,‬וכוסותשלזהבבימינםוגביעיכסףבשמאלם‪,‬ואבוקות‬
‫שׁר‬‫א ֶ‬
‫ל ִאישׁ ֲ‬
‫שׂה ָ‬‫ֵע ֶ‬
‫של אור הולכים לפניו‪ ,‬וגם הם מכריזים ביחד עם המן‪ָ " :‬כּ ָכה י ָ‬
‫רו"‪.‬והיהמרדכימקלסומשבחאתהקדושברוךהוא‪":‬ארוממךה'‬ ‫יק ֹ‬
‫ץבּ ָ‬
‫ח ֵפ ִ‬
‫ַה ֶמּ ֶל ְך ָ‬
‫כי דליתני‪ ,‬ולא שמחת אויבי לי"‪ .‬ותלמידיו של מרדכי היו אומרים‪" :‬זמרו לה'‬
‫חסידיו והודו לזכר קודשו‪ ,‬בערב ילין בכי ולבוקר רינה"‪ .‬והמן היה אומר‪" :‬ואני‬
‫אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם"‪ .‬ואסתר היתה אומרת‪" :‬אליך ה' אקרא ואל ה'‬
‫אתחנן"‪.‬וישראלאומרים‪":‬הפכתמספדי‪-‬למחוללי"‪.‬‬
‫‬
‫אבלוחפויראש‬
‫והנה‪ ,‬בדרכם עברו ברחוב שהיתה גרה שם בתו של המן‪ .‬כששמעה את קולות‬
‫התהלוכה יצאה אל המרפסת‪ ,‬וחשבה לעצמה‪ ,‬כי בודאי אביה הוא הרוכב על‬
‫הסוס והקורא לפניו הוא מרדכי‪ .‬היא מיהרה אל בית הכסא ולקחה משם את‬
‫הכלישבוהיומיהביובוהצרכים‪,‬ושפכהאותועלראשהמןועלבגדיו‪.‬נשאהמן‬
‫עיניולראותמיעשהלוכך‪,‬ונבהללראותשזוהיבתו‪.‬וכשראתההבתשזואביה‪,‬‬
‫ַחפוּיראשׁ"‪.‬‬
‫א ֵבלו ֲ‬
‫יתו ָ‬
‫לבּ ֹ‬
‫ףא ֵ‬
‫ןנ ְד ַח ֶ‬
‫הפילהעצמהמןהמרפסתומתה‪,‬שנאמר‪ְ ":‬ו ָה ָמ ִ‬
‫אבל‪-‬עלבתושמתה‪,‬וחפויראש‪-‬בגללמיהצרכיםששפכהעליו‪.‬‬
‫‬
‫מרדכישבלשקוותעניתו‬
‫לאחר הכבוד הגדול שנעשה למרדכי היהודי‪ ,‬לא גאה ליבו ולא רפו ידיו מן‬
‫התפילה‪ ,‬אלא שב מיד לשקו ולתעניתו‪ .‬ואדרבה‪ ,‬כעת כאשר הוא לבדו יצא מן‬
‫הסכנה ראה לנכון להתפלל ולהעתיר יותר בעד עם ישראל כולו‪ ,‬שעדיין שרוי‬
‫בסכנת קיום גדולה‪ .‬ואכן באותה שעה גורלית שבה ישבה אסתר במשתה היין‬
‫השניעםאחשורושוהמן‪,‬היהמרדכימתפלל‪,‬ונתקבלהתפילתוברצון‪.‬‬
‫‬
‫"אישבערלאידע‪"...‬‬
‫לעומת זאת המן בחוזרו לביתו‪ ,‬לא ניסה ללמוד לקח ממה שקרה‪ .‬הוא סיפר‬
‫לאשתו זרש ולאוהביו את כל אשר "קרהו"‪ ,‬כלומר שחשב כי הכל דרך 'מקרה'‪,‬‬
‫כולל מה שנעשה בלן וספר‪ ,‬וכל ההשפלות שספג‪ .‬הוא טען‪ ,‬שיועציו אשמים‬
‫בדבר והכל בא בגלל עצתם הנבערה למהר לבוא אל המלך לבקש ממנו לתלות‬
‫אתמרדכי‪,‬לכןבאהעליוכלהצרההזאת‪.‬ואםלאהיהמשכיםללכתאלהמלך‬
‫כאשריעצוהו‪,‬לאהיההמלךגוזרעליו מהשגזר‪.‬ולכןעכשיו עליולעבורלסדר‬
‫היום‪,‬וככוחואזכןכוחועתהלהמשיךבמדיניותהחיסולוהכליהחסושלוםעל‬
‫עםישראל‪.‬ולאהביןולאידעכיהכלמונהגעלידיהשגחהפרטיתמבוראעולם‪,‬‬
‫המשגיחממכוןשבתועלעמוונחלתו‪".‬אישבערלאידעוכסיללאיביןאתזאת"!‬
‫‬
‫כששמעו אוהביו את דבריו‪ ,‬אמרו לו כי לא נכון הדבר‪ ,‬אלא יש כאן בודאי‬
‫לּו ָת‬
‫ה ִח ֹ‬
‫שׁר ַ‬
‫א ֶ‬
‫מ ְר ֳדּ ַכי ֲ‬
‫הוּדים ָ‬
‫ה ְיּ ִ‬
‫ֶרע ַ‬
‫מּזּ ַ‬
‫השגחה מאת האלוקים על היהודים ‪ִ " -‬אם ִ‬
‫לל ָפ ָניו"‪.‬‬
‫פּו ְ‬‫לתּ ֹ‬
‫פו ִ‬‫ינ ֹ‬
‫ללּו‪ִ ,‬כּ ָ‬
‫ֹ‬ ‫אתוּכ‬
‫ַ‬ ‫פּלל ָפ ָניו‪ֹ ,‬ל‬
‫ְ‬ ‫ִל ְנ‬
‫‬
‫במילותהתשובהשלאוהביהמן‪,‬הםרמזולעצהאחתשיכולהאולילהצילו‪":‬כי‬
‫נפולתיפוללפניו"‪ -‬הנההיהודיםהםאנשיחסדומלאיםרחמים‪,‬פעמיםאףעל‬
‫שונאיהם‪.‬לכןיעצולהמןשיגשאלמרדכיויפוללפניובבקשתסליחה‪,‬ואזיתהפך‬
‫דינו לטובה‪ .‬אלא שבשמים לא רצו להעמיד את מרדכי בניסיון כזה‪ ,‬לכן בעודם‬
‫מדברים עמו‪ ,‬סריסי המלך הגיעו‪ ,‬והבהילו את המן לגשת מיד אל המשתה‬
‫שעשתהאסתר‪.‬כךלאהספיקהמןליישםאתעצתאוהביו‪,‬ולאעודאלאשהלך‬
‫עםבגדיוהמטונפיםעליו‪,‬וכולומדיףריחצחנה‪,‬מהשגרםלהבאשתכבודוביותר‬
‫בעיניהמלך‪.‬‬
‫‬
‫אישצרואויבהמןהרעהזה!!!‬
‫הגיעהמןאלהמשתהכשהואמבוהל‪,‬מבולבלומטונף‪.‬גםהמלךהיהמבולבלמן‬
‫הלילה הקשה שעבר עליו ומכל מאורעות היום‪ .‬ישבו המלך והמן במשתה אשר‬
‫הכינה אסתר‪ ,‬והפיגו צערם על ידי שתיית יין‪ ,‬עד אשר שבה אליהם רוחם‪.‬‬
‫כשראתהאסתראתאחשורושכשהואכברשמחוטובלב‪,‬הבינהכיהנההגיעה‬
‫שעת הכושר המתאימה לדבר על ליבו בענין הגזירה אשר גזר המן‪ .‬מיד הרימה‬
‫קולהבבכי ובדמעותשליש‪,‬ואמרהלמלך‪:‬איזושמחהיכולהלהיותליממלכותך‬
‫ומיופי שלטונך‪ ,‬אחרי שמכרת אותי ואת עמי לאיש צר ואויב‪ ,‬להשמיד‪ ,‬להרוג‬
‫ולאבד‪.‬מילאאםהיינונמכריםלעבדיםולשפחותהייתימחרישה‪,‬אךכאןמדובר‬
‫בהשמדהגמורהחסושלום‪.‬‬
‫‬
‫המלך‪,‬שלאידעאתמוצאהשלאסתרומאיזהעםהיא‪,‬שאלבכעס‪ִ ":‬מיהוּאזֶה‬
‫כּן?!"‪ ,‬הצביעה אסתר על המן ואמרה‪ִ " :‬אישׁ‬
‫שׂות ֵ‬
‫ע ֹ‬‫ל ֲ‬
‫בּו ַ‬
‫ל ֹ‬
‫או ִ‬
‫מ ָל ֹ‬
‫שׁר ְ‬‫א ֶ‬
‫ְו ֵאי זֶה הוּא ֲ‬
‫הזֶּה!!!" דע לך שהמן צורר אותך מאוד מאוד‪ ,‬ומתכנן להרוג‬
‫ה ָרע ַ‬
‫ה ָמן ָ‬
‫אויֵב ָ‬
‫ו ֹ‬
‫ַצר ְ‬
‫אותךולשלוטבמקומך‪.‬ואמתהואהחלוםאשרחלמתבלילה‪ ,‬ומשמיםהראולך‬
‫את האמת עוד באותו יום‪ ,‬שהמן העיז לבקש לעצמו בגדי מלכות וכתר מלכות‬
‫וסוס אשר רכב עליו המלך‪ .‬רק איש אשר תאוות השלטון בוערת בליבו‪ ,‬ויש לו‬
‫תוכניות לשבת על כסא המלכות‪ ,‬רק איש כזה מסוגל לבקש בקשה כה נועזת‪.‬‬
‫מלבד זאת‪ ,‬הוא זה אשר היה בעצה אחת עם בגתן ותרש‪ ,‬ומאז שראה כי אני‬
‫ומרדכיסיכלנואתעצתםוגילינולךמזימתם‪,‬נהיההואצוררליולמרדכי‪,‬כיאנו‬
‫מפריעים לו להרוג את אדוני המלך‪ .‬לכן גזר להשמיד ולהרוג ולאבד את כל‬
‫היהודים‪.‬‬
‫‬
‫מןהפחאלהפחת‪-‬אלעברפישחת‬
‫כששמע המן את הדברים‪ ,‬נתמלא פחד וחרדה‪ .‬ואף על פי שהיה דיפלומט גדול‬
‫ופוליטיקאי ממולח והיה יכול להמציא כל מיני תרוצים והצטדקויות‪ ,‬שלא ידע‬
‫שאסתר יהודיה וכו' וכו'‪ ,‬בכל זאת במעמד זה לא היה מסוגל להשיב דבר מרוב‬
‫בהלתו‪.‬ובאהמלאךגבריאלוחרבובידו‪,‬וכיבהאורמזלומלמעלהוהשפילו‪.‬‬
‫‬
‫יתן" ‪ -‬לנשום מעט אויר צח להפיג‬
‫ה ִבּ ָ‬
‫גּ ַנּת ַ‬
‫אל ִ‬
‫ַין ֶ‬
‫היּ ִ‬
‫מ ִמּ ְשׁ ֵתּה ַ‬
‫תו ִ‬
‫ח ָמ ֹ‬
‫בּ ֲ‬
‫קם ַ‬
‫" ְו ַה ֶמּ ֶל ְך ָ‬
‫את כעסו וגם להשתחרר מעט מריח הצחנה של המן‪ .‬מה עשו מלאכי השרת?‬
‫נידמולפניוכבניושלהמן‪,‬והתחילולעקורמןהגינהשלהמלךשושניםופרחים‬
‫ולהשליכםארצה‪,‬וכןעקרועציםממקומם‪.‬אמרלהםהמלך‪,‬מהמעשיכם?אמרו‬
‫לו‪:‬אבאשלנוהמןציוהעלינולעקוראתהעציםמגינתהמלךולנטועאותםבגינת‬
‫ביתו‪.‬שבאחשורושבכעסאלמשתההיין‪,‬והנההוארואהאתהמןעומדלבקש‬
‫עלנפשו‪.‬מהעשהמיכאל?דחפועלאסתר‪,‬והיתהצועקת‪:‬אדוניהמלך‪,‬הריהוא‬
‫יבּ ָבּ ִית?!"‪ .‬אוילי‬
‫הע ִמּ ַ‬
‫תה ַמּ ְל ָכּ ִ‬
‫שׁא ַ‬
‫בּו ֶ‬ ‫םל ְכ ֹ‬
‫ה ַג ִ‬
‫רוצהלכובשנילפניך‪.‬אמרהמלך‪ֲ ":‬‬
‫מבפנים ואוי לי מבחוץ‪ .‬בניך השחיתו עצי גינתי בחוץ‪ ,‬ואתה באת לכבוש את‬
‫המלכהבביתי‪.‬וכמושקנאתבושתיודברתעליהרעכדישאהרוגאותה‪,‬כןאתה‬
‫חושב להעליל על אסתר עלילות כדי שאהרוג אותה‪ .‬שמע המן את הדבר הזה‪,‬‬
‫ונפלופניו‪.‬מידבאהשרחרבונה]וישאומריםשבאאליהוהנביאבדמותחרבונה[ ואמר‪:‬‬
‫עמד‬
‫לה ֶמּ ֶל ְך ֵ‬
‫בע ַ‬‫רטו ַ‬
‫ֹ‬ ‫רדּ ֶבּ‬
‫שׁ ִ‬ ‫יא ֶ‬
‫ןל ָמ ְר ֳדּ ַכ ֲ‬
‫הה ָמ ְ‬
‫שׂ ָ‬ ‫רע ָ‬
‫שׁ ָ‬ ‫ץא ֶ‬
‫הה ֵע ֲ‬
‫םה ֵנּ ָ‬
‫גּ ִ‬‫אדוניהמלך‪ַ ,‬‬
‫יםא ָמּה!מידצוההמלךלתלותאתהמןעלהעץאשרהכין‬ ‫ַ‬ ‫ח ִמ ִשּׁ‬
‫בהּ ֲ‬
‫ןגּ ַ‬
‫יתה ָמ ָ‬
‫ָ‬ ‫ְבּ ֵב‬
‫למרדכי‪.‬‬
‫‬
‫אתהמןתלועלעץגבוה‪...‬‬
‫באותה שעה שלח המלך אחשורוש לקרוא למרדכי היהודי‪ .‬אמר לו‪ ,‬עמוד וקח‬
‫אתהמןצוררהיהודים‪,‬ותלהאותועלהעץאשרהכיןלך‪.‬כשיצאמרדכימלפני‬
‫המלך‪ ,‬ונודע להמן את אשר נגזר עליו‪ ,‬נפל המן לפני מרדכי והתחיל להתחנן‬
‫אליו‪ ,‬כי לא יתלה אותו בביזיון כדרך הפושעים והרוצחים‪ ,‬אלא יתיז את ראשו‬
‫בחרב‪.‬אולםמרדכילאשעה לדבריוולאהטהאוזןלתחנוניו‪,‬כיכלהמרחםעל‬
‫הרשעים‪ -‬אכזרי‪.‬ואדרבה‪,‬היהחפץבתלייתו‪,‬כדישיתפרסםהדברבכלהעולם‪,‬‬
‫ויתבטלוגזירותיובאגרותשכתב‪,‬ולעםישראליהיהרווחוהצלה‪.‬‬
‫‬
‫באותהשעההסירואתמצנפתווכבלואותובאזיקיםוהוציאואותולהורג‪.‬נאספו‬
‫רביםמישראל‪,‬והכהניםבחצוצרות‪,‬ונתקייםבהםמהשכתובבתורה)במדברפרקי‬
‫צצרת‬‫ח ְ‬‫בּ ֲ‬
‫עתם ַ‬
‫ַה ֵר ֶ‬
‫א ְת ֶכם ו ֲ‬
‫צּרר ֶ‬
‫ה ֵ‬
‫על ַה ַצּר ַ‬
‫בּ ַא ְר ְצ ֶכם ַ‬
‫מ ְל ָח ָמה ְ‬
‫תבאוּ ִ‬ ‫פסוק ט(‪ְ " :‬ו ִכי ָ‬
‫יכם"‪.‬הצרהצוררהואהמןהרשעצורר‬ ‫אי ֵב ֶ‬
‫םמ ְ‬
‫תּ ֵ‬ ‫שׁ ְע ֶ‬‫נו ַ‬
‫םו ֹ‬
‫יכ ְ‬
‫א ֹל ֵה ֶ‬
‫םל ְפנֵיה' ֱ‬
‫תּ ִ‬ ‫ְו ִנ ְז ַכּ ְר ֶ‬
‫היהודים‪.‬וכשבאולתלותונעשהנסשהתכופףהעץמעצמו‪.‬יצאהאסתרלראות‬
‫את המן כשהוא מוצא להורג‪ .‬אמרה‪" :‬נפשנו כציפור נמלטה מפח יוקשים‪ ,‬הפח‬
‫נשברואנחנונמלטנו")תהילים קכד(‪ .‬ומרדכיענהואמר‪":‬ברוךה'שלאנתננוטרף‬
‫לשיניהם"‪ .‬ועל זה אמר שלמה בחכמתו )משלי פרק יא(‪" :‬צדיק מצרה נחלץ‪ ,‬ויבא‬
‫רשע תחתיו"‪ ,‬שהשכים המן בבוקר לתלות את מרדכי‪ ,‬והנה נתלה הוא עצמו‬
‫באותויוםעלהעץאשרהכיןלו‪.‬‬
‫‬
‫ביתהמןלמרדכי‬
‫באותו יום נתן המלך אחשורוש לאסתר את בית המן‪ .‬ויש להבין כיצד הסכימה‬
‫אסתר לקבלו‪ ,‬והלוא מצוה למחות את זכר עמלק ולהחרים אפילו את בתיהם‬
‫ורכושםמגמלועדחמור‪,‬כדישלאיאמרוגמלזהשלעמלקאואילןזהשלעמלק‪,‬‬
‫ואםכןהיאךיכלהאסתרלקבללרשותהאתביתהמן?אלאשהלכהבידינו‪,‬שכל‬
‫הרוגי המלכות רכושם ונכסיהם למלכות‪ .‬אם כן כל נכסי המן שייכים כעת‬
‫לאחשורוש‪ ,‬וכאשר ניתנו במתנה לאסתר‪ ,‬מותר לה לקחתם שהרי הם כבר לא‬
‫נכסי זרע עמלק‪ .‬ועל כך נאמר בקהלת )פרק ב פסוק כו(‪" :‬ולחוטא נתן ענין לאסוף‬
‫ולכנוס" ‪ -‬זה המן הרשע שאסף וכנס נכסים רבים לעצמו‪" .‬לתת טוב לפני‬
‫יתה ָמן"‪.‬‬
‫ָ‬ ‫לבּ‬
‫יע ֵ‬
‫תמ ְר ֳדּ ַכ ַ‬
‫רא ָ‬‫םא ְס ֵתּ ֶ‬
‫שׂ ֶ‬ ‫ַתּ ֶ‬
‫האלוקים"‪ -‬אלומרדכיואסתר‪,‬שנאמר‪":‬ו ָ‬
‫אומר המדרש כי ממונו של המן נחלק לשלושה‪ :‬שליש ניתן למרדכי ואסתר‪,‬‬
‫שלישניתןלעמליהתורה‪,‬ושלישנשמרלבניןביתהמקדש‪.‬‬
‫‬
‫באותו מעמד ממנה המלך את מרדכי למשנה למלך‪ ,‬ונותן לו את טבעתו‪ .‬כי‬
‫המנהג היה שהיתה טבעת המלך אצל המשנה‪ .‬עד עכשיו‪ ,‬שהיה המן משנה‬
‫למלך‪ ,‬היתה הטבעת אצל המן‪ .‬זאת מחמת השגחתו של ה' יתברך על עם‬
‫ישראל‪ ,‬שביודעם כי הטבעת ביד המן‪ ,‬נכנס פחד בליבם וחזרו בתשובה‪ ,‬כמו‬
‫שאמרו חז"ל‪" :‬גדולה הסרת הטבעת‪ ,‬יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע‬
‫נביאות שעמדו להם לישראל"‪ ,‬שעם ישראל לא תמיד התעוררו מהנביאים‬
‫לתשובה‪,‬אךטבעתושלהמןעוררהאתעםישראללחזרהבתשובהמיידית‪.‬‬
‫‬
‫שליחתאגרותההצלה‪-‬ונהפוךהוא‬
‫לאחר התשועה הגדולה שעשה ה' במפלת המן וגדולת מרדכי‪ ,‬מתחננת אסתר‬
‫לפני המלך כי יבטל כליל את אגרות השמד של המן באופן רשמי‪ ,‬ולא יסתפק‬
‫בהכרזה בלבד‪ ,‬כי יתכן שההכרזה לא תגיע לכל המקומות‪ ,‬וגם אם תגיע‪ ,‬לא‬
‫יתייחסואליהכלכךבחשיבותכמושיתייחסולאגרותהחתומותבטבעתהמלך‪,‬‬
‫ועלוליםלהרוגאתהיהודיםלמרותההכרזה‪.‬המלךאכןנענהלבקשתה‪,‬ואמרלה‬
‫ולמרדכישיכתבואגרותחדשותויחתימואותםבטבעתהמלך‪.‬‬
‫‬
‫מרדכיואסתרכותביםאגרותחדשות‪,‬ושולחיםאותםביוםכג'בסיון‪.‬מדועחיכו‬
‫זמן כה רב‪ ,‬הלוא כבר בטז' בניסן נתלה המן? אלא שחלוקת האגרות הראשונות‬
‫בכל המדינות ארכה זמן רב מאוד‪ .‬בחודש ניסן עדיין לא הספיקו לחזור כל‬
‫השליחיםהראשוניםששלחואתאגרותהשמדביוםי"גבניסן‪.‬לכךחשבומרדכי‬
‫ואסתרשאםישלחואגרותחדשותעכשועלידישליחיםאחרים‪,‬עלוליםהאומות‬
‫לחשובשאלוהןאגרותמזוייפותשנשלחועלידיהיהודים‪,‬מחמתפחדםומוראם‬
‫משונאיהם הגויים‪ .‬לכך המתינו מרדכי ואסתר עד לחזרתם של כל השליחים‬
‫הראשונים‪,‬שחזרועדיוםכג'בסיון‪,‬ואזשלחושובבידיאותםשליחיםעצמםאת‬
‫האגרותהשניות‪,‬וכךלאהיהספק‪,‬כיאכןאלוהןאגרותאמיתיות‪.‬מחמתשהיו‬
‫השליחים עייפים כבר משליחותם ולא היה בהם עוד כח לרוץ‪ ,‬ולעומת זאת‬
‫מרדכי רצה שיגיעו כמה שיותר מהר כדי לשמח את היהודים ולבטל יגונם‪ ,‬לכן‬
‫שלח מרדכי את השליחים כשהם רכובים על "בני הרמכים" ‪ -‬מין גמל שיש לו‬
‫שתיחטוטרותעלגבו‪,‬וישלושמונהרגלייםוממילאריצתומהירהמאוד‪,‬וכוחו‬
‫גדולשיכוללרוץששהימיםללאאכילהושתיה‪.‬‬
‫‬
‫‬
‫‬
‫נוסחהאגרתשכתבמרדכיבשםאחשורוש‬
‫וכךכתבומרדכיואסתרבאגרותהחדשותבשםאחשורוש‪:‬כהאמרהמלךהגדול‬
‫אחשורוש לכל יושבי מדינותיו‪ .‬ידוע לכם כי אחד הטעה אותי‪ ,‬וכתבתי וחתמתי‬
‫למחות ולהרוג אנשים חפים מפשע‪ ,‬אנשים אמיתיים ותמימי דרך‪ ,‬אהובים‬
‫ואוהבים‪,‬ועושיםטובהעםמושליהארץ‪.‬וכיוןשהטעהאותיאותורשע‪,‬אףאני‬
‫הטעיתיאותוונתתילולשלוחאגרות‪,‬לאמתוךכונהשאכןיֵהרגוהיהודים‪,‬אלא‬
‫כדי לגלות מי הם שונאי ישראל ]שכשיתפרסמו איגרות השמד‪ ,‬יראו היהודים מי בדיוק‬
‫שונאאותםומתכונןלהורגם[‪ .‬ורוצהאנישכולםיעשוכמושעשינובהמןבןהמדתא‪,‬‬
‫שתלינו אותו והשבנו לו גמולו בראשו‪ .‬ועכשיו אני בא להודיעכם שהיהודים‬
‫אוהביםאתכלהאומותומכבדיםאתכלהמלכים‪,‬וגומליםטובהלכלהמושלים‪.‬‬
‫לכןעליכםלחיותבשלוםעםהיהודיםולעזורלהםשלאיפלובידאויביהם‪.‬וכל‬
‫המציקיםלישראל‪,‬יימסרובידםלהענישםולהורגםביוםי"גלחודשאדר‪.‬‬
‫‬
‫גדולתמרדכי‬
‫יך‬
‫ו ַת ְכ ִר ְ‬
‫דו ָלה ְ‬
‫גּ ֹ‬
‫ָהב ְ‬
‫ַע ֶט ֶרת ז ָ‬
‫תּ ֵכ ֶלת וָחוּר ו ֲ‬
‫מ ְלכוּת ְ‬
‫בּ ְלבוּשׁ ַ‬ ‫ה ֶמּ ֶל ְך ִ‬‫מ ִלּ ְפ ֵני ַ‬
‫ָצא ִ‬ ‫וּמ ְר ֳדּ ַכי י ָ‬
‫" ָ‬
‫שׂ ֵמ ָחה"‬
‫הו ָ‬
‫ה ָל ְ‬‫ןצ ֲ‬
‫ירשׁוּשׁ ָ‬
‫ָ‬ ‫ןו ָה ִע‬
‫בּוּץו ַא ְר ָגּ ָמ ְ‬
‫ְ‬
‫‬
‫זכה מרדכי‪ ,‬ובשכר שיצא אל רחוב העיר בשק ואפר ‪ -‬יצא עכשיו בכבוד גדול‬
‫מאוד‪.‬ועלשקרעבגדיובעבורישראל‪ -‬זכהללבושבגדימלכות‪.‬ועלשנתןאפר‬
‫עלראשו‪-‬זכהלתכריךבוץוארגמן‪.‬‬
‫‬
‫היהלבושמרדכיבבגדיםיקריםעדמאודששוויים‪ 120‬ככריזהב‪.‬היתהגלימתו‬
‫עשויהמשיירוקוארגמן‪,‬משובצתבזהבואבניםטובותומרגליות‪,‬ובמותניוהיתה‬
‫חגורה שהיתה בה שורה של אבני שוהם יקרות‪ .‬גם נעליו היו מעובדות בזהב‬
‫ומרגליות‪ ,‬וחרב של העיר מדי‪ ,‬תלויה היתה על צוארו בשרשרת של זהב‪ .‬על‬
‫ראשו היה כתר העשוי 'זהב מוקדון' ]סוג משובח של זהב[‪ ,‬ואת התפילין לא פסק‬
‫מלהניחם‪ ,‬ובכך הכירו כולם שהוא מרדכי היהודי‪ ,‬ונתקיים בו הפסוק‪" :‬וראו כל‬
‫עמיארץכישםה'נקראעליךויראוממך")דבריםכח(‪.‬‬
‫‬
‫כשיצא מרדכי מבית המלך‪ ,‬היו הרחובות מקושטים בהדסים‪ ,‬ובחצרות היו‬
‫פרושיםיריעותארגמןהקשוריםבחבלישש‪,‬כדילהצלעליומפניהשמש‪.‬בחורים‬
‫הלכו לפניו כשבידיהם כתרים‪ ,‬כדרך שעושים לשרים הגדולים‪ ,‬והכוהנים תקעו‬
‫בחצוצרות‪ .‬עשרת בני המן היו קשורים בידיהם והיו הולכים לפניו‪ ,‬והתוודו‬
‫ואמרו‪ :‬ברוך המקום ברוך הוא‪ ,‬שמשלם שכר טוב לצדיקים‪ ,‬וגמול רע לרשעים‪.‬‬
‫ומשיבגמולרשעיםבראשם‪,‬ואתהמןאבינוהשוטהשבטחברכושו‪,‬שברמרדכי‬
‫העניו בתענית ותפילה‪ .‬ואסתר המלכה היתה מסתכלת מחלונה ואמרה‪" :‬עזרי‬
‫מעםה'עושהשמיםוארץ"‪.‬‬
‫‬
‫כיצד הסכיםמרדכי‪,‬העניווהצנוע‪,‬ללכתבלבושכלכךיקרולהתכבדבכבודכה‬
‫גדול? אכן שנא מרדכי את השררה והכבוד‪ ,‬אלא שכוונתו היתה לשם שמים‪:‬‬
‫כאשרהגיעוהאגרותהשניותשלהצלתעםישראל‪,‬והתפרסמובעולם‪,‬לאידעו‬
‫כולם לאיזה אגרות להאמין‪ ,‬לאגרות הראשונות או לאגרות השניות‪ .‬לכן עשה‬
‫מיד מרדכי מעשה‪ ,‬שיוכיח לכולם שאכן התהפך לב המלך‪ ,‬והוא מגדל את‬
‫מרדכי‪,‬ורוצהלרומםאתהיהודים‪.‬כךיאמינוכולםללאספקלאגרותהאחרונות‪.‬‬
‫‬
‫"ליהודיםהיתהאורהושמחה‪"...‬‬
‫קום‬‫ירמ ֹ‬
‫ְ‬ ‫ָע‬
‫לעירו ִ‬‫ינהוּ ְב ָכ ִ‬‫הוּמ ִד ָ‬
‫ְ‬ ‫ינ‬
‫למ ִד ָ‬
‫וּב ָכ ְ‬‫יקר‪ְ :‬‬ ‫שׂןו ָ‬
‫ִ‬ ‫שׂ‬ ‫הו ָ‬
‫הו ִשׂ ְמ ָח ְ‬
‫האו ָר ְ‬
‫ֹ‬ ‫יםה ְי ָת‬
‫ַל ְיּ ִ‬
‫מ ַע ֵמּי‬
‫ו ַר ִבּים ֵ‬
‫טוב ְ‬
‫יום ֹ‬ ‫ו ֹ‬
‫מ ְשׁ ֶתּה ְ‬
‫הוּדים ִ‬‫ל ְיּ ִ‬
‫שׂון ַ‬‫שׂ ֹ‬ ‫ו ָ‬
‫שׂ ְמ ָחה ְ‬‫יע ִ‬
‫מ ִגּ ַ‬
‫תו ַ‬
‫ו ָד ֹ‬
‫ה ֶמּ ֶל ְך ְ‬‫דּ ַבר ַ‬
‫שׁר ְ‬ ‫אֶ‬ ‫ֲ‬
‫יהם‪.‬‬ ‫יםע ֵל ֶ‬
‫הוּד ֲ‬ ‫דה ְיּ ִ‬‫לפּ ַח ַ‬
‫ינ ַפ ַ‬
‫יםכּ ָ‬
‫ִ‬ ‫ַה ִד‬
‫ץמ ְתי ֲ‬
‫ָה ָא ֶר ִ‬
‫‬
‫עכשיו יכלו היהודים לצאת מן המחבואים והמקומות החשוכים שבהם הסתתרו‬
‫מפחד הגויים‪ ,‬ויצאו מחשכה לאור גדול‪ .‬התהפך הגלגל‪ ,‬והגויים שונאי ה' הם‬
‫אלושהתחילולחפשמקוםמסתור‪.‬מרובפחדםשלהגוייםהיוהרבהש'התייהדו'‬
‫‪-‬לבשולבושיםשליהודים‪,‬כדישלאיכירואותםולאינקמובהם‪.‬‬
‫‬
‫מעשה היה ברבי חייא ורבי שמעון בן חלפתא שהיו הולכים בדרך‪ ,‬וראו איילת‬
‫השחר‪ ,‬שבקע אורה ]ראו את זריחת השמש[‪ .‬אמר רבי חייא לרבי שמעון‪ :‬כך היא‬
‫גדולתםשלישראל‪,‬לאטלאט‪.‬בתחילהזכהמרדכילשבתבשערהמלך‪,‬ואחרכך‬
‫זכהללבושולסוס‪,‬ואחרכך"ומרדכייצאמלפניהמלךבלבושמלכות‪."...‬לבסוף‪-‬‬
‫"ליהודיםהיתהאורהושמחהוששוןויקר"‪.‬‬
‫‬
‫לעשותנקמהבגויים‬
‫ביום המיועד לשנה הבאה‪ ,‬יום י"ג באדר‪ ,‬התקבצו היהודים בכל עיר ועיר‬
‫להילחםבאויביהם‪.‬תחילהאמרוהםסליחותותחנוניםלפניבוראעולם‪,‬שיהיה‬
‫בעזרםבמלחמהזו‪.‬איןזומלחמהפשוטהכללוכלל‪,‬שהריבודאיששונאיישאל‬
‫ניסולהגןעלעצמםולהחזירמלחמהשערה‪.‬אולםזכוהיהודיםלתשועהגדולה‬
‫ולא עמד איש בפניהם‪ ,‬אף טיפת דם יהודי לא נשפכה‪ .‬וכך הרגו היהודים אשר‬
‫בכל מדינות המלך ‪ 75,000‬איש משונאי ישראל‪ .‬כיצד ידעו מי בדיוק מהגויים‬
‫שונאלעםישראל?‪ -‬זאתידעועםשליחתהאגרותהראשונות‪,‬שאזהיואויביהם‬
‫של ישראל ששים ושמחים‪ ,‬והיו אומרים להם‪ :‬מחר אנו הורגים אתכם ונוטלים‬
‫ממונכם‪.‬אתאותםאנשיםהרגוהיהודים‪.‬‬
‫‬
‫המלחמהבשושן‬
‫בשושן הבירה הרגו היהודים ‪ 500‬איש‪ ,‬ואף את עשרת בני המן‪ .‬התחננה אסתר‬
‫לפני המלך‪ ,‬שיתן ליהודים אשר בשושן יום נוסף לנקמה בשונאיהם‪ ,‬וזאת מפני‬
‫שבעיר שושן היה ריכוז גדול יותר של שונאי ישראל‪ ,‬אשר הסיתם המן נגד‬
‫היהודים‪,‬ולאהספיקולכלותםביוםאחד‪.‬‬
‫‬
‫מלבד זאת היו היהודים אשר בשושן פוחדים להרוג מידי הרבה אנשים בצורה‬
‫מופרזת‪ ,‬שמא יכעס עליהם המלך‪ ,‬ויתרעם על כך שהם ניצלו את הרשות שנתן‬
‫להם ועשו הרג מוגזם‪ ,‬לכן לאהרגו לגמרי את כל השונאים‪ .‬רצתה אסתר שיתן‬
‫המלך יום נוסף‪ ,‬ובכך יבינו כולם שאין המלך מתרעם על הריגת אויבי היהודים‬
‫אלאאדרבהשמחבכךומוסיףלהםיוםנוסף‪,‬ולכךיהרגובהםבליפחד‪.‬‬
‫‬
‫הסכים המלך לבקשתה של אסתר‪ ,‬ואף הוסיף ואמר‪ ,‬כי את עשרת בני המן‬
‫שהרגו‪,‬יתלועלעץ‪,‬למעןיראוכולםוייראו‪.‬כךהרגוהיהודיםאשרבשושןביום‬
‫השני‪ ,‬יום י"ד באדר‪ ,‬עוד ‪ 300‬איש‪ .‬ואת עשרת בני המן תלו על העץ אשר היה‬
‫המן תלוי עליו‪ .‬זרש‪ ,‬אשתו של המן‪ ,‬נסה על נפשה עם ‪ 70‬בניה‪ ,‬והתפרנסו‬
‫נו ֶרר[‪.‬ברוךמשפילגאיםעדיארץ‪,‬מגביהשפליםעדמרום‪.‬‬ ‫מקיבוץנדבות] ְשׁ ֹ‬
‫‬
‫ימישמחהלדורות‬
‫יוצאאםכןשהרגוהיהודיםאשרבכלמדינותהמלךאתשונאיהםומבקשירעתם‬
‫ביום י"ג באדר‪ ,‬ונחו ביום י"ד באדר‪ ,‬אותו עשו יום משתה ושמחה‪ .‬לעומת זאת‬
‫בשושןהבירההרגוהיהודיםאתשונאיהםבימיםי"גוי"דבאדר‪,‬ונחורקביוםט"ו‬
‫באדר‪ ,‬ואז עשו יום משתה ושמחה‪ .‬קבע מרדכי דווקא את ימי המנוחה כימי‬
‫שמחהומשתהלדורות‪,‬ולאאתימיהמלחמה‪,‬משוםשאיןשמחתנובכךשנקמנו‬
‫מןהגויים‪,‬אלאהשמחההיאתשועתםשלישראלמאתה'יתברך‪.‬‬
‫‬
‫התחזקותבתורה‬
‫מתוךשמחתםשלהיהודים‪,‬קבלוהםאתהתורהעליהםביתרשאתוביתרעוז‪,‬‬
‫שׂות"‪".‬וקיבל"‪ -‬בלשוןיחיד‪,‬לומר‬
‫ע ֹ‬‫לּוּל ֲ‬
‫ַ‬ ‫רה ֵח‬
‫שׁ ֵ‬ ‫תא ֶ‬
‫יםא ֲ‬
‫ֵ‬ ‫הוּד‬
‫לה ְיּ ִ‬
‫כמושנאמר‪ְ ":‬ו ִק ֵבּ ַ‬
‫שקבלו עליהם הכל כאיש אחד בלב אחד‪ ,‬כמו שבמתן תורה קבלו את התורה‬
‫מתוךאחדותמלאה‪,‬שנאמרשם‪":‬ויחןשםישראלנגדההר"‪.‬‬
‫‬
‫ואומרתהגמרא)מסכתשבתדףפחעמודא(כיבימימרדכיואסתרקבלוהיהודיםאת‬
‫התורהשבעלפהבשמחה‪.‬שהתורהשבכתבכברקבלוהברצוןובשמחהבמעמד‬
‫הרסיני‪,‬כמושנאמרבתורה‪":‬כלאשרדברה'‪,‬נעשהונשמע"‪.‬מפנישאיןבתורה‬
‫שבכתבלאיגיעהולאצער‪.‬אבלהתורהשבעלפהשישבההרבהדקדוקימצוות‬
‫וצריכה עמל ויגיעה‪ ,‬לא רצו אז לקבלה‪ ,‬עד שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית‪,‬‬
‫ואמרלהם‪:‬אםמקבליםאתםאתהתורה‪ -‬מוטב‪,‬ואםלאו‪ -‬שםתהאקבורתם‪.‬‬
‫והוכרחולקבלהבעלכרחם‪.‬ובימימרדכיואסתר‪,‬מרובחביבותהנס‪,‬חזרווקבלו‬
‫גםאתהתורהשבעלפהברצוןובשמחה‪.‬‬
‫‬
‫כתיבתהמגילה‬
‫א ֶגּ ֶרת‬
‫את ִ‬
‫ל ַקיֵּם ֵ‬
‫תּקף ְ‬
‫כּל ֶ‬
‫את ָ‬
‫הוּדי ֶ‬
‫ה ְיּ ִ‬
‫וּמ ְר ֳדּ ַכי ַ‬
‫יח ִיל ָ‬
‫א ִב ַ‬
‫בת ֲ‬
‫ה ַמּ ְל ָכּה ַ‬
‫א ְס ֵתּר ַ‬
‫ַתּ ְכתּב ֶ‬‫וִ‬
‫שּׁ ִנית‪:‬‬‫זּאתה ֵ‬
‫ַ‬ ‫יםה‬
‫ַ‬ ‫ַה ֻפּ ִר‬
‫‬
‫אמרוחז"לכיאחתהראיותשמגילתאסתרנכתבהברוחהקודש‪,‬שנאמר‪:‬ובבזה‬
‫לאשלחואתידם‪.‬מהיכןידעומרדכיואסתרמהעשובמקומותהרחוקים?אלא‬
‫ודאי ברוח הקודש נאמרה‪ .‬וכן מספר ההרוגים המדוייק ‪ - 75,000 -‬מראה לנו כי‬
‫ברוחהקודשנאמרה‪,‬שאםלאכןמאיןידעו?‬
‫שלחה אסתר המלכה לחכמי ישראל ואמרה להם‪" :‬קבעוני לדורות"‪ ,‬שתהיה‬
‫למגילתאסתרקדושהכמולספריהקודש‪.‬אךחכמיםלארצולהסכיםאיתה‪,‬כדי‬
‫שלא לעורר שנאה אצל אומות העולם‪ .‬השיבה להם אסתר‪ ,‬הלוא כבר כתוב‬
‫מאורעזהבספרההסטוריהשלמלכימדיופרס‪.‬ובכלזאתלארצולהסכיםעמה‪.‬‬
‫אמרו‪:‬כתובבתורה"אלההמצוותאשרציוהה'אתמשה"‪-‬שאיןנביאאחריכול‬
‫לחדשדברמעתה‪,‬ומרדכיואסתרמבקשיםלחדשלנודבר?והיונושאיםונותנים‬
‫בדבר‪,‬ולאזזומשםעדשהאירהקדושברוךהואאתעיניהם‪,‬ומצאואתהפסוק‬
‫שנאמרבמלחמתעמלק‪":‬כתובזאתזכרוןבספר"ואזהסכימולה‪.‬‬
‫‬
‫שׁטוב‬
‫לל ְיּ ִ‬
‫דו ַ‬‫שׁו ָג ֹ‬
‫ֵרו ְ‬
‫א ַח ְשׁו ֹ‬
‫הל ֶמּ ֶל ְך ֲ‬
‫ימ ְשׁ ֶנ ַ‬
‫הוּד ִ‬
‫יה ְיּ ִ‬
‫ימ ְר ֳדּ ַכ ַ‬
‫ִכּ ָ‬
‫עו‪.‬‬ ‫ַר ֹ‬
‫םל ָכלז ְ‬
‫לו ְ‬
‫רשׁ ֹ‬
‫דב ָ‬ ‫ו ֵ‬‫מּו ְ‬‫ְל ַע ֹ‬
‫‬
‫אמר רבי יעקב בר אחא‪ :‬אמר הקב"ה למרדכי‪ ,‬אתה דרשת את שלום נפשה של‬
‫נערהאחתיתומהמאבואם‪,‬חייךשאנינותןלךלדרושאתשלוםאומהשלימה‪,‬‬
‫שנאמר‪" :‬דורש טוב לעמו‪ ,‬ודובר שלום לכל זרעו"‪ .‬הקב"ה מנסה תחילה את‬
‫מנהיגי ישראל ובודק אותם במרעה הצאן‪ ,‬שאם ינהיגו את הצאן בהנהגה יפה‬
‫ונכונה‪ ,‬ידעו להנהיג אף את עם ישראל‪ .‬אף כאן עשה הקב"ה נסיון למרדכי‬
‫בהנהגתו כלפי אסתר‪ ,‬וכשראה את חמלתו עליה וטוב ליבו‪ ,‬זיכהו שינהיג אומה‬
‫שלימה‪.‬‬
‫‬
‫‬
‫‪u‬‬
‫‬
‫מאמריםלפורים‬
‫‬
‫השמחה‪-‬מאיןתימצא?‬
‫אל חדר הרופא נכנס אדם מדוכא ומר נפש‪" .‬דוקטור"‪ ,‬בכה האיש‪" ,‬סובל אני‬
‫מעצבות גדולה מאוד‪ ,‬שרוי אני בדכאון נפשי עמוק‪ ,‬ואין ביכולתי לשמוח בשום‬
‫דבר‪ .‬חיי אינם חיים‪ ,‬רוצה אני כי תתן לי עצה או תרופה כדי לצאת מדכאוני‬
‫הקשה‪".‬‬
‫‬
‫"עצה מצויינת לי אליך"‪ ,‬ענה הרופא‪" ,‬בעיר הסמוכה ישנו בדרן‪ ,‬העורך מופעי‬
‫בידור מיוחדים במינם‪ .‬גם האדם הקשוח והעצוב ביותר‪ ,‬ההולך למופעים אלו‪,‬‬
‫אינויכולשלאלצחוקולשמוח‪.‬עצתילךאםכןשתלךלמספרמופעיםכאלו‪,‬וכך‬
‫בודאיתצליחלהכניסללבךהדוויאורושמחה"‪.‬‬
‫‬
‫"עצתךהיתהיכולהלהיותנפלאה"‪,‬שחהאישבעוגמתנפש‪",‬אלאשישנהבעיה‬
‫אחת‪:‬אותובדרןאינואלא‪...‬אניבעצמי‪".‬‬
‫‬
‫האושר‪,‬השמחה‪ -‬הםמשאתנפשושלכלאדםעליאדמות‪.‬בכלפעולותינואנו‬
‫רוציםושואפיםלהגיעלמטרהנכספתזו‪.‬אךכיצד?‬
‫‬
‫מספריםעלר'אייזיק‪,‬שפעםחלםחלום‪,‬כיבעירהבירהברליןמתחתלגשרישנו‬
‫מטמוןגדול‪.‬כאשרחזרחלוםזהשובושוב‪,‬החליטר'אייזיקלנסותאתמזלו‪.‬הוא‬
‫נסעלעירהבירה‪,‬והתחיללחפשאתהאוצרמתחתלגשר‪.‬השומרהניצבבמקום‪,‬‬
‫אשרראהאדםהמתנהגכמרגל‪,‬ניגשאליוושאלולפשרחיפושיו‪.‬ר'אייזיקניסה‬
‫להתחמק‪ ,‬אך השומר לא הרפה‪ .‬לבסוף בלית ברירה סיפר לו את דבר החלום‪.‬‬
‫למשמעהחלוםפרץהשומרבצחוקגדול‪,‬ואמר‪":‬האםגםאתהמאלושמאמינים‬
‫בחלומות? הנה גם אני חלמתי חלום‪ ,‬כי בעיירה הסמוכה מתגורר יהודי בשם‬
‫אייזיק‪,‬אשרמתחתלתנורביתוישנואוצרגדול‪.‬האםחושבאתהכיבשלחלום‬
‫טפשיזהאטריחאתעצמיללכתלביתושלהיהודי?!"אךשמער'אייזיקאתדברי‬
‫השומר‪ ,‬מיהר מיד לביתו והתחיל לחפור מתחת לתנור‪ .‬אכן לאחר חפירה קלה‬
‫מצאמטמוןגדולוהתעשרעושררב‪.‬‬
‫‬
‫פעמיםרבותמחפשיםאנואחראוצרותשמחהנעלמים‪,‬מחפשיםאנואותםבכל‬
‫מקום אפשרי‪ :‬במסיבות‪ ,‬בקניות‪ ,‬בבתי מלון ועוד ועוד‪ ,‬אך עלינו לדעת כי אוצר‬
‫השמחההאמיתי‪,‬נמצאדווקאאצלנופנימה!‬
‫‬
‫שמחה חיצונית דומה לשמחתו של השיכור‪ ,‬שכאשר יפוג טעם היין‪ ,‬תפוג גם‬
‫השמחה‪.‬שמחהזוהיאבעצםבריחתהאדםמעצמו‪.‬לעומתזאתשמחהאמיתית‬
‫נובעתמהתרכזותהאדםבעצמו‪.‬‬
‫יום פורים‪ ,‬יום שמחה‪ ,‬עומד לפנינו‪ .‬רוצים אנו להרבות בשמחה‪ ,‬כמצות היום‪.‬‬
‫אךעלינולזכור‪,‬כיהשמחהלאתושגמתוךהוללות‪,‬מתוךפריצתגדרות‪,‬ליצנות‪,‬‬
‫לשוןהרעוהפקרות‪".‬שמחה"שכזומותירהאחריהטעםמרירמאוד‪.‬‬
‫‬
‫"עבדואתה'בשמחה"‪-‬אותיותמחשבה‪.‬רקמתוךמחשבהנצליחבעז"הלשמוח‬
‫באמת‪ .‬נשתדל שתהא שמחתנו שמחה יהודית של מצוה‪ .‬נחשוב על כל אותם‬
‫אנשים‪ ,‬אשר המשלוח מנות שנשלח להם‪ ,‬יוסיף להם אור ושמחה‪ .‬ימי הפורים‬
‫הם גם הזדמנות פז עבורנו לשפר יחסים מתוחים עם שכנים ומכרים על ידי‬
‫משלוח מנות מחויך‪ .‬כדאי לחשוב גם על זה‪ .‬נחשוב על הזכות שנפלה בחלקנו‬
‫לקיים את מצוות היום‪ ,‬ונשתדל לקיימם בשמחה‪ .‬עם מעט השקעה של מחשבה‬
‫נוכלבעזרתה'לשמוחולשמח‪,‬ולקייםבהידוראתמצוותהיום‪.‬‬
‫‬
‫הנהלנודוגמאותמןהמקורותלשמחהאמיתית‪,‬הנובעתמפנימיותהנפש‪:‬‬
‫‬
‫"איזהועשיר?‪-‬השמחבחלקו!"‬ ‫‪F‬‬
‫אדם היודע לשמוח במה שיש לו ‪ -‬הנו אדם מאושר‪ .‬כתוב‪" :‬השמחה ‪ -‬מאין‬
‫תמצא?"‪ -‬בסימןשאלה‪,‬אךניתןלקרואזאתגםבסימןקריאה‪":‬השמחה‪ -‬מאין‬
‫תמצא!" ‪ -‬אדם הרוצה למצוא את השמחה באמת‪ ,‬יכול לשמוח מכלום‪ ,‬מאין!‬
‫וזאתאםרקישכיללמצואאתנקודותהאורוהיופישבחייו‪.‬‬
‫‬
‫מסופר על רבי אריה לוין זצ"ל שהיה חי לפני כחמישים שנה‪ ,‬בדירה עלובה‬
‫ובדוחקרב‪.‬כאשרראיינואותועיתונאיםושאלו‪":‬רביאריה‪,‬יאמרנא‪,‬האםטוב‬
‫ונחלוכאן?כלוםאיןהתקרהדולפתבחורף?והמיטהאינהקשה?ודלתותהארון‬
‫גםכןנפתחותבקושי‪?...‬הניחרביאריהאתידועלכתףהעיתונאיואמר‪:‬ישמע‬
‫נא!פעםנדברתיעםרעייתיע"ה‪,‬כיתמידנחיהממהשישלנו!וברוךה'מהחסר‬
‫לי? החדר גבוה ממני ואינני צריך להתכופף כדי להכנס‪ .‬מים יש לי‪ ,‬וגם חשמל‪,‬‬
‫ובאמתשאניחיהיום‪,‬איךאומרים?ממשכמולורד!‬
‫‬
‫מה שקובע את מידת האושר והשמחה של האדם‪ ,‬אינו מה שיש לו‪ ,‬אלא צורת‬
‫ההתייחסותשלולמהשישלו‪,‬כמושאומרהפתגם‪":‬מיהוהאדםשישלוכלמה‬
‫שהוארוצה?מישרוצהאתמהשישלו!"‪.‬‬
‫‬
‫מעשהנודעמסופרעלהבעלשםטוב הקדוששפגשאתחייקל‪,‬שואבהמיםשל‬
‫העיירה‪ ,‬שהתהלך לו בסמטאות עם האסל והדליים הכבדים על כתפיו‪ ,‬ושאלו‪:‬‬
‫"מה שלומך ר' חייקל?"‪" ,‬אוי!" נאנח ר' חייקל כשהוא מוריד את האסל מעל‬
‫כתפיו‪ ,‬ומוחה את הזיעה הניגרת על מצחו‪" ,‬קשה לי מאוד‪ ,‬אני כבר לא צעיר‪,‬‬
‫ונגזר עלי להסחב עם דליי מים כבדים‪ ,‬לטפס עד קומות גבוהות ובשכר זה כמה‬
‫אנימקבל?בקושיכמהפרוטותעלובות‪,‬כמהמרהואגורלי!"‪.‬‬
‫‬
‫למחרת שוב פגש בו ושאלו‪" :‬מה שלומך היום‪ ,‬ר' חייקל?"‪" ,‬הו‪ ,‬ב"ה!" חייך ר'‬
‫חייקל‪",‬למרותשאינניצעיראניעדייןמצליחלשאתאתהאסלוהדלייםהכבדים‪,‬‬
‫ומטפסעד לקומותגבוהות‪.‬אומנםאיננימרויחמעברלכמהפרוטותאךבכלזאת‬
‫אני מתפרנס בכוחות עצמי ואיני נופל לטורח על זולתי‪ ,‬כמה שפר חלקי‪"...‬‬
‫כששמע זאת הבעש"ט אמר‪" :‬עתה התישבה לי הסתירה בין מה שאמרו חז"ל‬
‫"מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה"‪ ,‬ומצד שני אמרו‬
‫"אדםנידוןבכליום"‪ -‬הכיצד?אומנםמזונותיושלאדםקצוביםלומראשהשנה‬
‫לכלהשנה‪,‬אךבכליוםאדםקובעמחדשכיצדלהתייחסאלהדברים‪,‬בקושיאו‬
‫בקלות‪.‬‬
‫מספרים שפעם שאל ר' שמעלקא מניקלשבורג את רבו‪ :‬איך אפשר לקיים את‬
‫דבריחז"ל‪":‬חייבאדםלברךעלהרעה‪,‬כשםשהואמברךעלהטובה‪,‬בשמחה"?‬
‫וכי אפשר לאדם לשמוח בדברים הרעים שקורים לו‪ ,‬באותה מידה שהוא שמח‬
‫בדבריםהטובים?השיבלוהרב‪,‬תלךלביתהמדרש‪,‬ותמצאשםאתתלמידירבי‬
‫זושא מאניפולי‪ ,‬והוא יסביר לך את דברי חז"ל‪ ,‬שכן רבי זושא הוא עני מרוד‪,‬‬
‫ומצבובכירעודחוקמאוד‪.‬אותומתאיםלשאולשאלהזו‪.‬‬
‫‬
‫הלך ר' שמעלקא אל רבי זושא ושטח לפניו את שאלתו‪ .‬תמה רבי זושא ואמר‪:‬‬
‫אינני מבין מדוע שלח אותך רבנו אלי?! שאלה כזו מתאים היה לשאול אדם‬
‫שעברצרותורעותבחייםשלו‪,‬אבלאני‪-‬ישליברוךה'כלטובמיוםהיוולדיועד‬
‫עתה‪,‬ומניןאוכללדעתכיצדמברכיםעלהרעה?!הרילאעברעלישוםדבררע?!‬
‫‬
‫שמע ר' שמעלקא את התשובה‪ ,‬והבין כי לא לחינם שלח אותו רבו לרבי זושא‪.‬‬
‫יהודי צריך להיות תמיד בשמחה כזו‪ ,‬שאף אם הוא מגיע למצב רע‪ ,‬הוא לא‬
‫מרגיש כלל שזה רע‪ ,‬אלא מביט תמיד אך ורק על הטובות הרבות עד אינסוף‬
‫שעוטףבהןאותוה'יתברך‪.‬‬
‫‬
‫"פיקודיה'ישרים‪,‬משמחילב"‬ ‫‪F‬‬
‫מקור בלתי נדלה של שמחה עבור היהודי הוא קיום המצוות‪ .‬שמחה של מצוה‬
‫היאשמחהבעלתעוצמהגדולהכלכך‪,‬אשררקכאשרחוויםאותהמביניםאת‬
‫עוצמתה ועומקה‪ .‬התגברות פנימית‪ ,‬עשיית מצוה לשם שמים‪ ,‬ואולי גם מתוך‬
‫קושי‪-‬אלומותיריםאחריהםשובלארוךשלטוהרושמחה‪.‬‬
‫‬
‫‬
‫‬
‫‬
‫‬
‫‬
‫"נגילהונשמחהבישועתך"‬ ‫‪F‬‬
‫האמונהוהבטחוןבה'יתברךמהוויםאףהםמקוראמיתישלשמחה‪.‬וזכורכי‪:‬‬
‫‬
‫המאמיןבה'בלבשלם‪,‬איןבחייודאגהכללוכלל‬
‫‬
‫כיהואיודעשהכלנעשהלטובתוולתועלתוהאמיתית‪.‬גםאםעדיןלאהגענואל‬
‫הבטחון השלם‪ ,‬ואל אי הדאגה המוחלטת‪ ,‬הרי שכל התחזקות באמונה ובטחון‪,‬‬
‫משרהעלינויותרשלוהושמחה‪.‬‬
‫‬
‫כותב רבנו בחיי )תחילת פרק א משער הביטחון(‪" :‬מהות הביטחון הוא מנוחת נפש‬
‫הבוטח‪,‬ושיהיהלבוסמוךעלמישבטחעליושעושההטובוהנכוןלובעניןאשר‬
‫יבטחעליו"‪.‬‬
‫‬
‫ובספר'אורלציון‪ -‬מוסר'באר‪,‬כיהנהמצותהביטחוןמנהאותהרבנובחייזצ"ל‬
‫בין המצוות הקשורות ללב‪ ,‬להורות שעיקר המצוה היא בלב‪ ,‬שאם יאמר אדם‬
‫בפיו‪,‬אניבוטחבה'‪,‬אבלבלבואיננומרגישזאת‪,‬הרילאקייםאתהמצוה‪,‬אבל‬
‫אםבלבובוטחבודאיקייםאתהמצוה‪,‬ואמנםטובשיבטאזאתבפהמלא‪ .‬וצריך‬
‫לדעת ולהאמין שאין הסיבה גורמת לאשר נעשה‪ ,‬אלא הקב"ה הוא המסובב‬
‫וגורם שתהיה הסיבה שעל ידה נעשה הדבר‪ ,‬לכן חלילה לתלות דבר מהנעשה‬
‫בעולם‪ ,‬באיזו סיבה כל שהיא‪ .‬לדוגמא בעל חנות שעשה סיכום שבועי או חדשי‬
‫ונוכח לדעת שרווחיו מועטים היו‪ ,‬לא יתלה זאת בסיבה מפני שחברו בחנות‬
‫הסמוכה הכריז על מכירת חיסול ובזה משך את כל הקונים אליו‪ ,‬וכן כל כיוצא‬
‫בזה‪ ,‬כי אלה מחשבות הבל וריק‪ .‬אלא הכל נעשה בהשגחה עליונה ומדוקדקת‪.‬‬
‫ומכלל זה לומדים גם שלא לבטוח בשום גורם בעולם שהוא יעשה‪ ,‬שהוא יעזור‬
‫ויפעל‪,‬אלאיתלהבטחונואךורקבבוראיתברך‪,‬וכלשכןשלאלהחניףלאףאדם‬
‫כדילהשיגעלידודברכלשהוא‪,‬שהריזהכבוטחבאדםחלילה‪.‬‬
‫‬
‫ובאמת שכל הגורמים בעולם‪ ,‬הם רק שלוחיו של הקב"ה‪ .‬נמצא שכשהוא בוטח‬
‫בגורם כל שהוא‪ ,‬הרי בטחונו באמצעי ולא בעיקר‪ ,‬וזה כאדם שנחוצה לו דירה‬
‫למגורים ודואג כיצד ישיג כסף לקניית הדירה‪ ,‬בודאי שטעות היא בידו‪ ,‬כי הוא‬
‫צריךלבטוחבהקב"השימציאלודירהבדרךהטובהלפניויתברך‪,‬אבללאידאג‬
‫עלהכסף‪.‬ועלאףשצריךלעשותהשתדלותלהשגתמבוקשיו‪,‬גבולההשתדלות‬
‫נמדד לפי דרגת האדם‪ .‬ואין צריך לומר שאין לעשות חריצות יתירה המהווה‬
‫חוסר בטחון‪ .‬וגם ישתדל ככל האפשר להעסיק רק את גופו ולא את ראשו‪ ,‬כי‬
‫לראשנודעתחשיבותעליונה‪,‬וצריךלנצלורקלתורהוליראה‪,‬ולאתעזורחריצות‬
‫ומחשבות יתרות להשגת מבוקשיו‪ ,‬כי רבות מחשבות בלב איש‪ ,‬ועצת ה' היא‬
‫תקום‪.‬‬
‫‬
‫‬
‫רצונך להיות מאושר?‬

‫קרא את השורות שלפניך‪ ,‬חזור וקרא אותם שוב‪ ,‬חזור וקרא אותם בכל‬
‫הזדמנות‪ ,‬חקוק את הדברים על לבך‪ ,‬השתדל להפנימם ותרגיש את‬
‫תחושתהאושרוהשלוההמציפהאותךבכלעתובכלמצבבחייך‪,‬תחושתו‬
‫שלאדםמאמין!‬
‫‬
‫שבעת עמודי היסוד שידיעתם מביאה לביטחון )על פי רבנו בחיי בספרו חובת‬
‫הלבבות‪,‬שערהבטחון(‪:‬‬
‫‬
‫שהקדושברוךהואאוהבאת כלאחדומרחםעלכלאחד‪,‬ומוכןלמלא‬ ‫א‪.‬‬
‫אתכלמשאלותיו‪.‬‬
‫דואגומשגיחבקפדנותעלכלצרכיו‪.‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫הקדושברוךהואחזקוכליכולובעלהכוחותכולם‪.‬‬ ‫ג‪.‬‬
‫יודעבאופןיסודיאתטובתושלכלאחד‪.‬‬ ‫ד‪.‬‬
‫מנהיגוהיחידשלהאדםמתחילתבריאתוועדיוםמותו‪.‬‬ ‫ה‪.‬‬
‫"אף אחד לא יכול להזיק לי‪ ,‬ואף אחד לא יכול להיטיב לי אלא רק‬ ‫ו‪.‬‬
‫ברצונויתברך"‪.‬‬
‫מידתטובוונדיבותושלה'יתברך‪,‬היארבהמאודלכלאחד‪.‬‬ ‫ז‪.‬‬
‫‬
‫יתתּ ִפ ָלּ ִתי"‬
‫ְ‬ ‫יםבּ ֵב‬
‫ְ‬ ‫" ְו ִשׂ ַמּ ְח ִתּ‬ ‫‪F‬‬
‫כמה מאושר הוא היהודי אשר יש לו "קו פתוח" אל בורא עולם‪ ,‬לפנות אליו‬
‫שׁר‬‫לא ֶ‬
‫דו ֲ‬‫יגּ ֹ‬
‫יגו ָ‬
‫בתפילהבכלמקום‪,‬בכלמצבובכלזמן‪,‬כמושנאמרבתורה‪ִ ",‬כּי ִמ ֹ‬
‫נוּא ָליו")דבריםפרקדפסוקז(‪.‬‬
‫לק ְר ֵא ֵ‬
‫א ֹל ֵהינוּ ְבּ ָכ ָ‬
‫יוכּה' ֱ‬
‫יםא ָל ַ‬
‫ֵ‬ ‫יםק ֹר ִב‬
‫ְ‬ ‫א ֹל ִה‬
‫לו ֱ‬
‫ֹ‬
‫‬
‫עגלוןאחדנסעבעגלתומעירלעיר‪.‬בדרךראהענימסכןהעושהאתדרכוברגל‪,‬‬
‫כשעל שכמו תרמיל כבד‪ .‬נכמרו רחמי העגלון‪ ,‬הוא עצר את העגלה והזמין את‬
‫הענילעלותאליה‪.‬אורועיניושלההלךהמסכן‪.‬הואעלהעלהעגלהוהתרווחעל‬
‫המושב‪ ,‬אלא שאת התרמיל לא הוריד משכמו‪" .‬מדוע לא תסיר מעליך את‬
‫התרמיל?"שאלהעגלוןהרחמן‪".‬אהה"‪,‬נאנחהעני‪",‬אתהבאמתנדיבלב‪,‬אךלא‬
‫נעים לי להטריח אותך יותר מדי‪ .‬די לי בזאת שהכבדתי על העגלה בכובד גופי‪,‬‬
‫איננירוצהלהכבידגםעלידיהנחתהתרמיל"‪...‬‬
‫‬
‫ומה נאמר אנחנו? גם אנחנו לפעמים מרגישים לא נעים להטריח את הקב"ה‬
‫בבקשות קטנות ופעוטות ערך‪" ..‬נפקיד את הבעיות הגדולות ביד הקב"ה"‪ ,‬אנו‬
‫אומרים לעצמנו‪" ,‬אך עם הבעיות הקטנות והיומיומיות‪ ,‬ננסה להסתדר לבד"‪.‬‬
‫האמנם?!‬
‫מסופרעלאחדממקורביושלהחזוןאישזצ"לשהגיעיוםאחדלביתרבו‪,‬ושמע‬
‫מפיואתהדבריםהבאים‪":‬לפעמיםרואיםאנואדםשומרתורהומצוותופתאום‬
‫ביום בהיר אחד הוא פורק מעליו את העול‪ .‬לכולם נדמה שמפנה זה חל‬
‫בפתאומיות‪ ,‬אך למעשה‪ ,‬ההידרדרות הפנימית החלה בודאי זמן רב קודם לכן‪,‬‬
‫האמונהבתוךליבונחלשהכברמזמן"כךסייםהחזוןאישאתדבריו‪.‬כאשריצא‬
‫הבחור בדרכו חזרה לירושלים‪ ,‬טרוד היה מאוד במחשבתו‪ ,‬הוא שאל את עצמו‬
‫שוב ושוב‪ :‬מדוע החזון איש אמר לי דברי תוכחה קשים כל כך? איזה פגם מצא‬
‫בי? כשהגיע לירושלים פגש את חברו וסיפר לו את כל הענין‪ ,‬הדברים נראו‬
‫תמוהים גם בעיני החבר‪ ,‬והוא יעץ לו לשוב לבני ברק‪ ,‬אל ביתו של החזון איש‬
‫ולבקשהסברעלהדברים‪.‬הבחוראכןכךעשה‪.‬למחרתנסעשובאלהחזוןאיש‬
‫ושאלו לפשר הדברים‪ .‬החזון איש קידם את פניו בחיוך ואמר לו‪" :‬אמונה היא‬
‫מהדברים הצריכים חיזוק תמידי‪ .‬אם אין אדם מחזק את אמונתו‪ ,‬היא הולכת‬
‫ונחלשת‪.‬אדםצריךלחושאתהקב"היום‪-‬יום!‬
‫‬
‫וכיצדמגיעיםלאמונהחושית?‪ -‬כלדברשהנךזקוקלו‪,‬בקשאותומהקב"ה‪.‬אם‬
‫דרושותלךנעלייםחדשות‪,‬עמודבפינתהחדרותאמר‪:‬רבונושלעולם‪,‬המצאנא‬
‫ליכסףכדילקנותנעליםחדשות‪,‬וכךבכלדברודבר‪.‬עלידיזהתרגילאתעצמך‬
‫להכירולהרגיששה'יתברךהואהנותןלךאתהכל‪.‬כךרוכשיםאמונהחושית"!‬
‫סייםהחזוןאיש‪.‬‬
‫‬
‫באפשרותנו לפנותאלאבאשלנושבשמיםבכלעתובכלשעה‪ ,‬הואתמידזמין‪,‬‬
‫אף פעם לא "תפוס" אצלו‪ ,‬וגם אין אצלו "שיחה ממתינה"‪ ,‬לא "תא קולי"‪ ,‬ולא‬
‫"מזכירה"‪,‬הקב"המתאווהלתפילותינו‪.‬עלידישנתפללאליותמיד‪,‬נחושתחושת‬
‫תלות בה' יתברך "כגמול עלי אמו‪ ,‬כגמול עלי נפשי"‪ ,‬נטיל על הקב"ה את כל‬
‫"כובד"בעיותינוהגדולותוהקטנות‪,‬והואכברידעהיאךלטפל‪.‬‬
‫‬
‫וישלדעת‪,‬כיבכלמצבישלפנותאלאבאשלנושבשמים‪,‬אףאםנראהשבמצב‬
‫שבו אנו נמצאים‪ ,‬לא יוכל להינתן שום פתרון שבעולם‪ ,‬בכל זאת יודעים אנו‬
‫שאנובוטחיםלאבבשרודםשהואמוגבל‪,‬אלאבה'יתברךבוראהעולםשבודאי‬
‫הוא הכל יכול‪ ,‬ואין מה שיכול לעצור בעדו‪ .‬וכבר ראינו בנביא )מלכים א פרק כב‪.‬‬
‫דבריהימיםבפרקיח(עלאחאבמלךישראלויהושפטמלךיהודהשנלחמועםמלך‬
‫ארם‪,‬וציוהמלךארםלחייליושלאלהרוגשוםאדםאלאאתמלךישראלבלבד‪.‬‬
‫ומלך ישראל התחפש ולבש בגדים פשוטים מחמת פחדו שמא יכירוהו‪ ,‬אבל‬
‫יהושפט מלך יהודה לבש בגדי מלכות‪ ,‬והחיילים חשבו שמלך יהודה הוא מלך‬
‫ישראלוהגיעואליווהניחועליואתהחרבלהורגו‪,‬ואזזעקאלהקב"ה‪,‬ומידהסית‬
‫תשׂ ֵרי‬
‫ָהא ָ‬‫םצוּ ֶ‬ ‫א ָר ִ‬
‫וּמ ֶל ְך ֲ‬
‫הקב"האתחייליארםממנוולאהרגוהו‪,‬ככתובבנביא‪ֶ :‬‬
‫י ְשׂ ָר ֵאל‬
‫מ ֶל ְך ִ‬‫את ֶ‬
‫אם ֶ‬ ‫דול‪ִ ,‬כּי ִ‬ ‫ה ָגּ ֹ‬
‫את ַ‬ ‫ה ָקּ ֹטן ֶ‬
‫את ַ‬ ‫חמוּ ֶ‬ ‫תּ ָלּ ֲ‬
‫לא ִ‬ ‫אמר ֹ‬
‫ל ֹ‬ ‫לו ֵ‬
‫שׁר ֹ‬ ‫א ֶ‬
‫ָה ֶר ֶכב ֲ‬
‫בּוּע ָליו‬
‫ָ‬ ‫ָס‬
‫י ְשׂ ָר ֵאלהוּא ַויּ ֹ‬
‫רוּמ ֶל ְך ִ‬
‫ֶ‬ ‫הא ְמ‬
‫טו ֵה ָמּ ָ‬
‫שׁ ָפ ְ‬‫הו ָ‬
‫תי ֹ‬
‫בא ְ‬ ‫יה ֶר ֶכ ֶ‬
‫תשׂ ֵר ָ‬
‫או ָ‬ ‫יכּ ְר ֹ‬
‫ַי ִה ִ‬ ‫דּו‪:‬ו ְ‬
‫ְל ַב ֹ‬
‫יםמ ֶמּנּוּ‪:‬‬
‫ִ‬ ‫םא ֹל ִה‬
‫ית ֱ‬ ‫ַי ִס ֵ‬
‫ָרוו ְ‬
‫עז ֹ‬ ‫שׁ ָפטוה' ֲ‬‫הו ָ‬
‫קי ֹ‬
‫ַיּ ְז ַע ְ‬
‫ְל ִה ָלּ ֵחםו ִ‬
‫ואמרו במדרש ילקוט שמעוני )מלכים סימן רכב(‪" :‬ויזעק יהושפט וה' עזרו" ‪ -‬מלמד‬
‫שלא היה חסר כי אם להתיז את ראשו‪ ,‬וזה שאומר הפסוק )דברים ד ז(‪" :‬כה'‬
‫אלהינובכלקראנואליו"‪.‬אמררבייודן‪,‬אדםבשרודםשישלואדון‪ -‬אםהגיע‬
‫לועתצרה‪,‬אינונכנסאצלופתאום‪,‬אלאקוראלבןביתוואומרלו‪,‬תאמרלאדון‬
‫שפלונירוצהלדברעמו‪,‬אבלאצלהקב"האינוכן‪,‬אלאאםהגיעלאדםצרה‪,‬לא‬
‫יקראלאלמיכאלולאלגבריאלאלאיקראניואענהו‪,‬וכןהואאומר)יואלגה( "כל‬
‫אשריקראבשםה'‪,‬ימלט"‪.‬ע"כ‪.‬‬
‫‬
‫ומיהושפטמלךיהודה‪,‬למדגםכןנכדוחזקיהוהמלך‪,‬שבשעהשהיהחולהמאוד‪,‬‬
‫שלחאליוהקב"האתישעיהוהנביאשיאמרלושנגזרהעליוהגזירה שימות‪,‬אך‬
‫חזקיהולאהתיאשכלל‪,‬ועמדבתפלהובתחנוניםלבוראעולם‪,‬וקיבלהקב"האת‬
‫תפלתו‪.‬כמסופרבנביא)מלכיםבכ(‪:‬‬
‫‬
‫יוכּה‬
‫רא ָל ֹ‬ ‫אמ ֵ‬ ‫ַיּ ֶ‬ ‫ָביאו ֹ‬
‫ץהנּ ִ‬
‫מו ַ‬ ‫ןא ֹ‬
‫ָהוּב ָ‬
‫ֶ‬ ‫שׁ ְעי‬ ‫יוי ַ‬
‫אא ָל ְ‬
‫ָבו ֵ‬ ‫ָהוּלמוּת ַויּ ֹ‬ ‫ָ‬ ‫הח ְז ִקיּ‬
‫םח ָל ִ‬ ‫יםה ֵה ָ‬ ‫ָ‬ ‫ָמ‬
‫ַבּיּ ִ‬
‫לאלה'‬ ‫ַיּ ְת ַפּ ֵלּ ֶ‬ ‫לה ִקּירו ִ‬
‫ָיוא ַ‬‫תפּנ ֶ‬ ‫בא ָ‬ ‫ַסּ ֶ‬ ‫את ְחיֶה‪ַ :‬ויּ ֵ‬
‫הו ֹל ִ‬ ‫תא ָתּ ְ‬ ‫ימ ַ‬ ‫כּ ֵ‬ ‫ית ָך ִ‬‫ָא ַמרה' ַצו ְל ֵב ֶ‬
‫ֶיך‬
‫בבּ ֵעינ ָ‬‫טּו ְ‬ ‫םו ַה ֹ‬
‫בשׁ ֵל ְ‬ ‫תוּב ֵל ָב ָ‬
‫ְ‬ ‫א ֶמ‬
‫בּ ֱ‬‫ֶיך ֶ‬
‫יל ָפנ ָ‬‫רה ְת ַה ַלּ ְכ ִתּ ְ‬ ‫שׁ ִ‬ ‫תא ֶ‬
‫ָאא ֲ‬ ‫אמר‪ָ :‬אנָּהה' ְז ָכרנ ֵ‬ ‫ֵל ֹ‬
‫וּד ַבר ה' ָהיָה‬ ‫יכ ָנה ְ‬ ‫ה ִתּ ֹ‬
‫ח ֵצר ַ‬ ‫ָצא ָ‬ ‫לא י ָ‬ ‫שׁ ְעיָהוּ ֹ‬ ‫י ַ‬‫ַי ִהי ְ‬ ‫דול‪ :‬ו ְ‬ ‫ג ֹ‬‫בּ ִכי ָ‬
‫ח ְז ִקיָּהוּ ְ‬ ‫ֵב ְךּ ִ‬ ‫יתי ַויּ ְ‬ ‫ָע ִשׂ ִ‬
‫שׁ ַמ ְע ִתּי‬‫יך ָ‬ ‫דא ִב ָ‬
‫ידּ ִו ָ‬ ‫א ֹל ֵה ָ‬‫הא ַמרה' ֱ‬ ‫יכּ ָ‬ ‫ידע ִמּ ֹ‬‫ַ‬ ‫ָהוּנ ִג‬
‫ְ‬ ‫לח ְז ִקיּ‬
‫א ִ‬ ‫שׁוּבו ָא ַמ ְר ָתּ ֶ‬
‫ְ‬ ‫אמר‪:‬‬ ‫יול ֹ‬ ‫ֵא ָל ֵ‬
‫הבּיתה'‪ְ :‬ו ֹה ַס ְפ ִתּי‬ ‫ע ֶל ֵ‬ ‫יתּ ֲ‬
‫ישׁ ַ‬ ‫םה ְשּׁ ִל ִ‬
‫יּו ַ‬ ‫בּ ֹ‬‫אל ְך ַ‬
‫יר ֵפ ָ‬ ‫ה ְנ ִנ ֹ‬ ‫ת ָך ִ‬‫תדּ ְמ ָע ֶ‬
‫יא ִ‬ ‫ית ֶ‬ ‫ר ִא ִ‬ ‫ת ָך ָ‬ ‫תתּ ִפ ָלּ ֶ‬
‫ֶא ְ‬
‫על‬‫נּו ִתי ַ‬ ‫ו ַג ֹ‬
‫ה ֹזּאת ְ‬ ‫ה ִעיר ַ‬‫ו ֵאת ָ‬ ‫יל ָך ְ‬‫א ִצּ ְ‬
‫אשּׁוּר ַ‬ ‫מ ֶל ְך ַ‬ ‫וּמ ַכּף ֶ‬ ‫שׁ ָנה ִ‬ ‫ע ְשׂ ֵרה ָ‬ ‫ח ֵמשׁ ֶ‬ ‫יך ֲ‬ ‫ָמ ָ‬ ‫ַעל י ֶ‬
‫דע ְב ִדּי‪:‬‬‫ןדּ ִו ַ‬‫יוּל ַמ ַע ָ‬
‫ע ִנ ְ‬ ‫אתל ַמ ֲ‬
‫ְ‬ ‫ירה ֹזּ‬
‫ַ‬ ‫ָה ִע‬
‫‬
‫ואמרוחז"לבגמראמסכתברכות)דףטע"א( שמהשאמרלוישעיההנביא‪,‬כי מת‬
‫אתה ולא תחיה‪ ,‬היינו מת אתה בעולם הזה ולא תחיה גם לעולם הבא‪ ,‬כלומר‬
‫שלאיהיהלוחלקלעולםהבא‪.‬ושאלאותוחזקיהלמהכלזה‪,‬ענהלוישעיהכיון‬
‫שלאנשאתאשהלקייםמצותפריהורביה‪.‬אמרלוחזקיה‪,‬וכיבחינםלאנשאתי‬
‫אשה‪,‬הלואראיתיברוחהקודששיצאוממניבניםלא טוביםשיעברועלהתורה‪.‬‬
‫אמר לו ישעיה‪ :‬למה לך להכניס את ראשך בסודותיו של הקב"ה? מה שאתה‬
‫מצווהלעשות‪ -‬תעשה‪,‬אתהמצווהעלמצוותפריהורביה‪,‬ועליךלהביאלעולם‬
‫ילדיםולחנךאותםלתורה‪,‬והקב"המהשטובבעיניויעשההוא‪.‬אמרלוחזקיה‪,‬‬
‫הריני חוזר בי ממחשבתי‪ ,‬ותן לי אולי את בתך לאשה‪ ,‬ואז אפשר שהזכות שלי‬
‫ושלך יגרמו ויצאו לי בנים צדיקים‪ .‬אמר לו ישעיה‪ ,‬הקב"ה אמר לי שכבר נגזרה‬
‫עליך הגזירה‪ ,‬וממילא לא אתן את בתי לאדם שהולך למות‪ .‬אמר לו חזקיה‪ :‬בן‬
‫אמוץ‪ ,‬כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא ]יהושפט הנ"ל[ אפילו חרב‬
‫הן‬
‫חדהמונחת עלצוארושלאדם‪,‬אלימנעעצמומןהרחמים‪.‬שנאמר)איוביגטו( ֵ‬
‫ַחל‪.‬ע"כ‪.‬וכמושראינובפסוקיםלעילשמידקיבלהקב"האתתפלתו‬ ‫אי ֵ‬ ‫לו ֲ‬‫ִי ְק ְט ֵל ִני‪ֹ ,‬‬
‫של חזקיה‪ ,‬ועוד לא הספיק לצאת ישעיהו הנביא מחצר המלך‪ ,‬וכבר נגלה אליו‬
‫הקב"הואמרלושיודיעלחזקיהשהואמרפאאותו מהשחין‪,‬ומוסיףלועודחמש‬
‫עשרהשנהלחיות‪,‬וכןיצילהומסנחריבמלךאשורשבאלהלחםבו‪.‬‬
‫אחיםיקרים‪,‬הנהלנוחזקיהוהמלךששמעאתגזרתושלהקב"המפורשות‪",‬כי‬
‫מת אתה‪ ,‬ולא תחיה"‪ ,‬ובכל זאת לא נתן אל לבו תחושת יאוש כלל‪ ,‬אלא הסב‬
‫פניו אל הקיר ובכה והתפלל מקירות לבו‪ ,‬והקב"ה ענה לו‪ .‬על אחת כמה וכמה‬
‫במקריםשוניםומשוניםשקוריםאצלכלאחד‪,‬ואדםכברנשברומתייאשואיןלו‬
‫מצברוחכלל‪,‬כילדעתואיןתקוה‪,‬אךשוכחהואלרגעאתבוראעולםישתבח‬
‫שמו לעד שהכל שלו והכל הוא יכול‪ ,‬וכמו שאמר בנביא )שמואל א יד ו(‪ִ " :‬כּי ֵ‬
‫אין‬
‫ב ְמ ָעט"‪-‬להקב"האיןמניעהלהושיעישועהקטנהאו‬ ‫באו ִ‬
‫ֹ‬ ‫בּ ַר‬
‫יע ְ‬
‫הו ִשׁ ַ‬
‫ל ֹ‬
‫צור ְ‬
‫לה' ַמ ְע ֹ‬
‫ישועהגדולה‪,‬הכלבשבילואותוהדבר‪.‬‬
‫‬
‫אשר על כן‪ ,‬אחי ורעי‪ ,‬בואו ונחלץ חושים לשתף את בורא עולם בכל עניינינו‬
‫כולם‪,‬מהקטניםועדהגדולים‪,‬ונבטחבה'באמתובתמיםובלבשלם‪,‬שהכלממנו‬
‫יתברך‪,‬ושהכללטובתנו‪.‬ועצהטובהלכלאדםשמגיעיםאליוכפעםבפעםמקרים‬
‫המצערים אותו מאוד‪ ,‬שישתדל לומר 'תקון חצות' ולהצטער ולבכות על חורבן‬
‫בית המקדש‪ ,‬וכמו שפסק מרן בשלחן ערוך )או"ח סימן א סעיף ג( "ראוי לכל ירא‬
‫שמיםשיהאמיצרודואגעלחורבןביתהמקדש"‪.‬כיבוראעולםקבעלאדםכמות‬
‫של צער שיצטרך לעבור אותה‪ ,‬והחכם ממיר את הצער הזה על חורבן בית‬
‫מקדשנוותפארתנוובוכהעלגלותוצערהשכינה‪,‬וממילאלקחאתמכסתהצער‬
‫והיסורים המגיעה לו‪ ,‬אבל אדם שלא בוכה על דברים חשובים אלו‪ ,‬אין ברירה‬
‫אלאלשלוחלוענייניצעראחרים‪,‬ה'יצילנו‪.‬‬
‫‬
‫ועל כל פנים לאחר שאדם מתפלל‪ ,‬אומר החזון איש‪ ,‬צריך הוא לחוש תחושה‬
‫כזאת‪ :‬אני את שלי עשיתי‪ ,‬כלומר התפללתי‪ ,‬והוא יתברך יתן לי כפי מה שהוא‬
‫מבין‪,‬ומתישהואמבין‪,‬ואניסמוךובטוחשגםאםלאיתןלי‪,‬איןזהאלאלטובתי‪,‬‬
‫ותפילתי בודאי לא הלכה לחינם‪ ,‬הקב"ה גונז את כל התפילות ושומרן‪ ,‬ואותן‬
‫תפילות יעמדו לי במקום אחר‪ .‬וכאשר רואה אדם שתפילתו אכן התקבלה‪ ,‬מן‬
‫הראויהואשישובויפנהאלה'ויודהלו‪.‬ואזהואחווהשובאתהחויהשלהקשר‬
‫עםהקב"ה‪.‬אםהואעושהכךבתמידותיזכה לאמונהחושית‪,‬זוהיהדרךהקלה‬
‫להשגתהאמונהשהורההחזוןאישלתלמידו‪.‬‬
‫‬
‫‬
‫ ‬
‫‬
‫אמונתחכמים‬
‫ראינו במהלך סיפור המגילה‪ ,‬שגזירת השמד נגזרה על עם ישראל בגלל חוסר‬
‫אמונת חכמים‪ ,‬שלא צייתו להוראתו של מרדכי היהודי ‪ -‬לא להשתתף במשתה‬
‫אחשוורוש‪.‬והתשועההגיעהעלידישתיקנופגםזה‪,‬ונשמעולהוראתושלמרדכי‬
‫להתקבץ בתפילה‪ ,‬אף על פי שבמבט אנושי היה נראה שמרדכי אשם בכל מה‬
‫שקרה)כפישסופרלעילבהרחבה(‪.‬‬
‫‬
‫אמונתחכמיםהיאאחתמיסודותיושלהעםהיהודי‪.‬מעלתםהנשגבהשלחכמי‬
‫ישראלמתאפיינתבדעתתורהובכשרונםהאדירלראותבשכלישראתהדברים‪.‬‬
‫העצה שלהם היא לא רק עצה נכונה‪ ,‬אלא היא מבחינת "צדיק גוזר והקב"ה‬
‫מקיים"‪.‬עלפיזהניתןלהביןאתהנאמרבתורה‪":‬לאתסורמןהדבראשריגידו‬
‫מפרשבס ְפ ֵרי‪:‬אפילונראהבעיניךשהשמאלהואהימיןוהימין‬‫ִ‬ ‫לךימיןושמאל"‪,‬‬
‫הואהשמאל‪,‬שמעלהם‪.‬‬
‫‬
‫יתכןבהחלטשעדשלאיצאהדברמפיהחכמים‪,‬היההימיןימיןוהשמאלשמאל‪,‬‬
‫כפישהדבריםאמנםנראים‪ .‬אךמכיוןשאמרועלימיןשהואשמאל‪,‬נהפךהימין‬
‫להיותשמאל‪,‬מכיוןשכךגזרהצדיק‪,‬וממילאהקב"המקיים‪.‬‬
‫‬
‫מסופר על שני בחורים שבאו מארצות הברית ללמוד בישיבת מיר בליטא וחלו‬
‫במחלה נדירה‪ .‬קצרה יד הרופאים המקומיים מלהושיע‪ ,‬ולכן שלח אותם הגאון‬
‫רבי ירוחם זצ"ל משגיח הישיבה‪ ,‬אל אחד מגדולי הדור שישאלוהו אודות רופא‬
‫הנמצאבאזורמגוריו‪.‬לפנישיצאולדרכםהזהירםרביירוחםשיתייעצועםהרב‬
‫ההוא בכל פרט ולא ימרו פיו חלילה‪ .‬השניים יצאו לדרך‪ ,‬וכשהגיעו אל מקום‬
‫מגורי הרב פנו אל בית הרב‪ ,‬וקבלו ממנו הוראה מפורשת שאם ירצו הרופאים‬
‫לנתחם אל יסכימו בשום אופן שיתבצע הניתוח אלא על ידי רופא פלוני‪ .‬אחד‬
‫מהםצייתלהוראותוהתעקשלקבלאתהטיפולאךורקעלידיהרופאשאמרלו‬
‫הרב‪ ,‬ולאחר זמן הבריא‪ .‬אבל חברו ‪ -‬כשבא לקבל את הטיפול במחלתו‪ ,‬נעדר‬
‫הרופא ההוא מהמקום‪ ,‬אי לכך אמר שהוא רוצה להמתין עד שיחזור‪ .‬השפיעו‬
‫עליו הרופאים שיפנה אל רופא אחר שכן לא כדאי לדחות את הטיפול‪ ,‬מה גם‬
‫שהרופא השני אף הוא רופא מצוין‪ .‬הדברים השפיעו עליו ולמרות אזהרת הרב‬
‫הסכים שהניתוח יתבצע על ידי הרופא השני‪ .‬אחרי שלושה ימים נפטר הבחור‪.‬‬
‫מספריםתלמידיישיבתמירשבמשךחצישנהבסיומהשלכלשיחהשאמררבי‬
‫ירוחם בפני בחורי הישיבה‪ ,‬היה מזכיר את השניים שנסעו להירפא‪ ,‬והיה מסיים‬
‫בזההלשון‪:‬זהצייתוזהלא!‬
‫‬
‫כיצד זכו חכמי ישראל לבהירות השכל והבנה עמוקה בכל צרכי העם ברוחניות‬
‫ובגשמיות?מכחהתורההקדושה!אומרהחפץחיים‪":‬ישבחייהאדםרגעיםאשר‬
‫הוא נאלץ להחליט בענין מסוים ואינו יודע מה להחליט ויש ענין הנוגע לו עד‬
‫נפש‪ ,‬ומי שאינו יודע מה לעשות‪ ,‬הוא בא לידי יאוש‪ .‬והנה לוחש לו אחד על‬
‫אוזנו‪":‬הריתוכללשאולבעצתושלה'יתברךבכבודוובעצמו"‪.‬‬
‫‬
‫"איככה אוּכל?" ישתומם האדם‪ ,‬ובאמת‪ ,‬אומר החפץ חיים‪ ,‬ניתנה אפשרות זו‬
‫לכלאדםואדם!ישלנותורההכוללתתשובותעלכלהשאלותשבעולם‪.‬הפתרון‬
‫שמוצאיםאותובתורההואעצתה'‪.‬ישלדעתשמלבדהמצוותהכתובותבתורה‪,‬‬
‫רשומות שם גם עצות‪ ,‬עצות מנוסות‪ ,‬וכשם שהתורה נצחית גם עצתה היא‬
‫נצחית"‪.‬‬
‫‬
‫רבי אלחנן וסרמן זצ"ל מוסיף משל ציורי‪ :‬הרי שבא אליך ראובן ואומר לך‬
‫שנתלכלכו פניך‪ ,‬ולעומתו שמעון מכחישו ואומר שפניך נקיים לגמרי‪ .‬מה היית‬
‫עושה? אתה ניגש לראי ונוכח לראות בעצמך עם מי הצדק‪ .‬והנה התורה היא‬
‫הראי הבהירשלנושהכלמשתקףבה‪,‬וכשיש ספקותומתגליםחילוקי דעות‪,‬יש‬
‫להתבונן קודם כל מה כתוב בתורה‪ .‬התורה נקראת "תושיה" מפני שהיא העצה‬
‫היחידהלאומההישראלית‪,‬וכןלאישישראלכפרט‪-‬בכלהשאלות‪.‬‬
‫‬
‫אנורואיםבימינושנתרבובישראלארגוניםשוניםבתחומיהפוליטיקה‪,‬הכלכלה‪,‬‬
‫התרבותוהלאומיותהמרביםבחיפושעצותלהטבתמצבינו‪.‬וראהזהפלא‪,‬מכל‬
‫העצות הניתנות מכל עבר‪ ,‬מחלת העם רק מכבידה ומוסיפה ואנו מתדרדרים‬
‫מבחינהגשמית‪,‬ובמקביל‪-‬ברוחניות‪.‬‬
‫‬
‫מדוע כל העצות מביאות לידי תוצאות הפוכות? אומר רבי אלחנן וסרמן זצ"ל‬
‫שכדי להיות בר סמכא להשיא עצה נכונה ויעילה‪ ,‬צריך האדם להיות נחון‬
‫בתכונותהבאות‪:‬‬
‫‬
‫א‪.‬שיהיהברדעה‪.‬‬
‫ב‪.‬שלאיהיולונגיעותאישיותבדבר‪.‬‬
‫ג‪.‬עליולהיותשונאבצע‪.‬‬
‫ד‪ .‬בנוסף לשכל הישר‪ ,‬צריך הוא להכיל דעת תורה שהיא אינסופית‪ .‬דעתם של‬
‫האנשים הפשוטים מעורבת היא בכל מיני השפעות ודעות מן השוק‪ ,‬עיתונים‪,‬‬
‫רדיווכו'‪,‬ולכןדעתםמשתנהבהתאםלמהששמעו‪.‬לפיכךרקמישמכילבקרבו‬
‫דעת תורה נקיה במאת האחוזים ללא שמץ של תערובת דעות זרות אחרות‬
‫כלשהן‪,‬יכוללהיותברסמכא!‬
‫ה‪ .‬בנוסף לכל התנאים הנזכרים יש צורך בכח עילאי הגדול מכולם והוא ‪-‬‬
‫"סייעתאדשמיא"‪,‬ולהזוכיםיחידיסגולה‪.‬‬
‫ואם ישאל השואל‪ :‬מה לתלמידי חכמים בעלי דעת תורה לעניינים מדיניים‪,‬‬
‫תעשייתיים או סוציאליים? שיתעסקו הם בהוראות ההלכה שזה הוא תחום‬
‫עיסוקם?התשובהלכךענהה"חפץחיים"בשםרבנויצחקמוולוז'יןזצ"ל‪",‬כיאין‬
‫שום שאלה שאין למצוא לה תשובה בתורתנו הקדושה! דרושות רק עיניים‬
‫מאירות‪,‬כדילגלותהיכןהיאכתובה"‪.‬‬
‫‬
‫למהדומהתלמידחכםשכולםסריםלמשמעתו‪,‬ואיןמישיוכללשנותאתדעתו‬
‫הצרופה על ידי לחצים של 'ארחי פרחי'? לשעון שמעמידים אותו גבוה במרכז‬
‫העיר‪,‬ולזהשתיסיבות‪:‬‬
‫‬
‫א‪.‬ש ֵי ָראהלמרחוק‪.‬‬
‫ב‪ .‬מכיון שמטרת השעון שכל הקהל יכוין את השעה על פיו‪ ,‬הרי שאם השעון‬
‫היהעומדבמקוםנמוךאזהיהכלאחדניגשאליוומכויןאתהזמןשלשעוןהעיר‬
‫בהתאם לשעונו הפרטי‪ ,‬וממילא היתה מתבטלת המטרה של השעון‪ ,‬אך עכשיו‬
‫כשמעמידים את שעון העיר במקום גבוה‪ ,‬ואין בידו של היחיד לגשת אליו‬
‫ולהתאימולשעונוהפרטי‪,‬הריבהכרחשהואמכויןאתשעונועלפישעוןהעיר‪.‬‬
‫‬
‫בעוונותינו הרבים‪ ,‬ישנם אנשים שמעמידים את תלמידי החכמים במקום נמוך‪,‬‬
‫ממילאכשלאמתאיםלהם‪,‬קללהםלדחותאתדבריהחכמיםבשבילצורכיהם‬
‫הפרטיים‪.‬עלינולהעמידאתרבותינובמקוםגבוה‪,‬שדעתם‪ -‬דעתתורה‪ -‬תעלה‬
‫עלכלשיקולאישישלנו‪,‬ואזנזכה'לסייעתאדשמיא'ולעצותטובותומעולותמפי‬
‫החכמים‪,‬ובכךנהיהמוצלחיםבכלדרכינו‪.‬‬
‫‬
‫ ‬
‫‬
‫בןתורהמולנשיאארצותהברית‬
‫ימים טרופים עוברים על מדינת ישראל‪ ,‬הבעיה הבטחונית הולכת ומחריפה‪,‬‬
‫ותחושת אין אונים אופפת את אזרחי המדינה‪ .‬כולם מנסים למצוא פתרונות‬
‫לבעיה‪.‬השמאלמציעהסכמישלום‪,‬ואילוהימיןהקיצונידוגלבדיכויובידקשה‪.‬‬
‫כלהפתרונותנראיםטוביםכשהםבדיבוריםועלהנייר‪,‬אךבשטחלצערנוהםלא‬
‫עובדים‪.‬ישלעיתיםרגיעותזמניות‪,‬אךלמרבההצערלאפתרוןתמידי‪.‬מדועזה‬
‫כך?למההפתרונותהשוניםלאעובדים?הריהםכלכךנכוניםמבחינהמדינית‪,‬‬
‫כלכךמסתבריםוהגיוניים?אכןמשהולאטבעימתרחשמתחתלפניהשטח!‬
‫‬
‫בתורההקדושה)בראשית פרק כז פסוק מ( אומריצחקאבינוע"הלעשוהרשע‪ְ :‬ו ַעל‬
‫ָאר ָך‪ :‬מסביר‬
‫צוּ ֶ‬
‫מ ַעל ַ‬
‫לּו ֵ‬
‫ע ֹ‬
‫וּפ ַר ְק ָתּ ֻ‬
‫תּ ִריד ָ‬
‫שׁר ָ‬
‫אֶ‬‫כּ ֲ‬
‫ו ָהיָה ַ‬
‫ע ֹבד ְ‬
‫תּ ֲ‬
‫יך ַ‬
‫א ִח ָ‬
‫ו ֶאת ָ‬
‫ת ְחיֶה ְ‬
‫ַח ְר ְבּ ָך ִ‬
‫רש"י‪ :‬כאשר עם ישראל יעברו על התורה‪ ,‬אז יהיה לעשו פתחון פה לערער על‬
‫הברכות שניתנו ליעקב‪ ,‬והוא יצליח לגבור עליו‪ .‬זהו זה! לא פרשנויות כאלו‬
‫ואחרות‪ ,‬לא פתרונות מימין ומשמאל‪ .‬תמונת מצב בהירה וברורה‪ ,‬מציבה לנו‬
‫תורתנו‪,‬תורתאמת‪".‬עלמהאבדההארץ?עלעוזבםאתתורתי!")ירמיהטיא(‬
‫‬
‫אשר על כן‪ ,‬לא נהיה כאותם חכמי חלם שהחליטו להקים בית חולים לנפגעי‬
‫הגשר השבור‪ ,‬עלינו לנסות לתקן את הגשר! לפתור את הבעיה מן השורש!‬
‫החזרה אל התורה והמצוות‪ ,‬היא שתתן לנו את הביטחון האמיתי‪ .‬לא נחכה‬
‫שאחרים יתחילו‪ .‬ננסה לחזק את עצמנו בלימוד התורה ובשמירתה‪ ,‬נשאף לתקן‬
‫אתעצמנו‪,‬ובכךנעשהאתההשתדלותהטובהביותרלמעןשלוםעםישראל‪.‬‬
‫‬
‫דוגמא מאלפת להשתדלות נכונה ואמיתית למען עם ישראל אנו מוצאים אצל‬
‫מרדכיהיהודי‪.‬הפסוקהאחרוןבמגילתאסתראומר‪":‬ומרדכיהיהודימשנהלמלך‬
‫אחשוורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו‪ ,‬דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל‬
‫זרעו"‪.‬מרדכיעולהלגדולה‪,‬נהיה משנהלמלךהמושלבכיפה‪ 127 -‬מדינות‪.‬אנו‬
‫מתארים לעצמנו שמרדכי בודאי נעשה מאז אותו היום עסקן פוליטי ממדרגה‬
‫ראשונה‪ ,‬מעורב בכל תהליך מדיני‪ ,‬הכל כמובן מתוך דאגה לאחיו היהודים‬
‫המפוזרים ברחבי תבל‪ .‬בתוקף תפקידו ודאי יכל לפעול רבות למען זכויותיהם‬
‫ורווחתם של אחיו‪ ,‬ולהקל מעליהם‪ .‬כך בודאי אנו סוברים שטוב ונכון שיעשה‬
‫מרדכי‪ .‬אך ראה זה פלא‪ ,‬מרדכי לא סבר כמונו‪ .‬לאחר סיפור המגילה‪ ,‬מחליט‬
‫מרדכיהיהודילעזובאתלשכתוההדורהבשושן‪,‬והואשםפעמיולירושלים‪,‬שם‬
‫הואמורההוראותבביתהמקדשבהלכותהסבוכות‪.‬כפישמוזכרבמשניותמסכת‬
‫שקלים‪":‬פתחיהזהמרדכי‪.‬למהנקראשמופתחיה‪,‬שהיהפותחבהלכותודורשן‪,‬‬
‫ויודע שבעים לשון"‪ .‬איזה עוול! אנו חושבים לעצמנו‪ ,‬איזה בזבוז! אדם שכל כך‬
‫מעורב בפוליטיקה‪ ,‬בעל השפעה כל כך עצומה‪ ,‬אינטלגנט גדול הבקי בשבעים‬
‫שפות‪,‬הולךו"מתבזבז"בירושלים‪,‬וראשונתוןבפתירתסוגיותבהלכות?!‬
‫‬
‫נתאר לעצמנו שהיו מציעים לאיזשהו יהודי טוב להיות נשיא ארצות הברית‪,‬‬
‫ואותו יהודי היה נמנע מכך ומעדיף להסתגר באיזו ישיבה וללמוד תורה‪ .‬הלוא‬
‫היינומרעימיםעליובקולנו‪:‬עזובאתהישיבהורוץלקחתאתהתפקידשניתןלך!‬
‫ביכולתך להציל את מדינת ישראל‪ ,‬למנוע את תהליך הטרור‪ ,‬להביא רווחה‬
‫כלכליתלאלפימשפחותיהודיות!אלתהיהבטלן!‬
‫‬
‫כן‪,‬בעיניהבשרשלנונדמה‪,‬כיהמושכיםבחוטיםוהקובעיםמהלכים‪,‬הםאותם‬
‫בעלישררה‪,‬נשיאים‪,‬ראשיממשלות‪,‬איליההון‪ -‬כלנגידיתבלוחשוביארץהם‬
‫שמוביליםאתהמהלכים‪,‬ובידםלעזורלנו‪.‬מרדכיהיהודיבהשקפתוהטהורהידע‬
‫אתהאמת‪:‬מהשבןתורהאחדמסוגללעשותבעתשהואיושבולומדתורה‪,‬לא‬
‫יעשהגםמשנהלמלךאונשיאארצותהברית!!!‬
‫‬
‫ ‬
‫‬
‫וגםחרבונהזכורלטוב‬
‫בגמרא )מסכת מגילה דף טז עמוד א( אמרו‪ ,‬אף חרבונה רשע באותה עצה היה עם‬
‫המןלתלותאתמרדכי‪,‬אלאשכאשרראהשכלתהלהמןהרעהמאתהמלך‪,‬פחד‬
‫על עצמו ואמר‪' :‬גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי‪ ,‬עומד בבית המן גבוה‬
‫חמשים אמה'‪ .‬ויש להבין‪ ,‬מנין לנו שחרבונה היה באותה עצה‪ ,‬הלוא במגילה‬
‫מבוארשנתןעצהטובה‪,‬ותולא‪.‬‬
‫‬
‫ואפשרלהביןאתהדברעלפימשללעיורענישהיהרגיללקבץ נדבותפעםפה‬
‫ופעםשם‪,‬והנהיוםאחדהציעולוחבריושכדאילוללכתביוםלג'בעומרלמירון‬
‫לקבררבישמעוןבריוחאי‪,‬שםישכינוסשלהרבהאנשים‪,‬ולבטחיתרמולובעין‬
‫יפה‪.‬שמחלעצהזו‪,‬שכראיזהנערשיוליךאותולמקום‪,‬והבטיחלושבסוףהיום‬
‫יתן לו סכום יפה‪ .‬הנער לקח את העיור והושיבו בכניסה‪ ,‬וכך נתנו לו כל אחד‬
‫ואחד כמתנת ידו‪ .‬לאחר כמה שעות כשכבר התעייף העיור‪ ,‬אסף את כספו‪,‬‬
‫והניחובאמתחתו‪.‬הואביקשמהנערשיקחאותולמקוםצדדיכדילנוחמעט‪.‬תוך‬
‫כדי שהעיור היה נח‪ ,‬בא הנער בלט וגנב את כספו של העיור‪ ,‬ספר אותו והניחו‬
‫במקוםמוחבא‪.‬‬
‫‬
‫לאחר שהתעורר העיור‪ ,‬חיפש את כספו והנה איננו‪ ,‬ויצעק צעקה גדולה ומרה‪,‬‬
‫'היכןכספי''גנבואתכספי'‪.‬באואנשיםועזרולולחפש‪,‬וגםהנערעשהאתעצמו‬
‫מחפש‪.‬תוךכדיהחיפוש‪,‬אמרהעיורלסובביםאותו‪,‬שיבדקואצלהנערשנמצא‬
‫איתו‪ .‬הרגיש בזה הנער‪ ,‬ומיד פנה לעיור וקרא בקול גדול‪ :‬הנה מצאתי לך את‬
‫האלפיים שקל שאבדו לך! לקח העיור את הכסף‪ ,‬ולקח גם את הנער והתחיל‬
‫להכותומכותנמרצות‪,‬ולצעוקעליושהואהגנב‪.‬כלהאנשיםהסובביםהתפלאו‬
‫עלהעיור‪,‬למהמכההואאתהנער‪,‬במקוםלהודותלושמצאאתהכסף‪,‬ומניין‬
‫לושהואהגנב?!אמרלהםהעיור‪,‬ודאישהואהגנב‪,‬שאםלאכן‪,‬מניןלולדעת‬
‫שיש כאן אלפיים שקל בדיוק‪ ,‬אולי יש כאן אלף חמש מאות ואולי אלפיים‬
‫מאתיים?אםאמרהואבדיוקאתהסכום‪,‬בודאישהואגנבאתהכסףוספראותו‪,‬‬
‫ועכשופחדשיגלושהואהגנב‪,‬לכןאמרשמצאאתהכסף‪.‬‬
‫‬
‫והנמשל‪ ,‬הנה חרבונא אומר‪' ,‬גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי עומד בבית‬
‫המן גבוה חמישים אמה'‪ ,‬והרי מנין לחרבונה לדעת שגובהו של העץ חמישים‬
‫אמה‪,‬אוליארבעיםותשעאוליחמישיםואחד‪,‬אלאודאישהרשעהזה‪,‬אףהוא‬
‫באותה עצה היה‪ ,‬ורק כשראה שכלתה הרעה אל המן מאת המלך‪ ,‬ופחד על‬
‫עצמו‪,‬לכןעשהעצמוכאילואינומאנשיהמן‪,‬ואמרשיתלואתהמןעליו‪.‬‬
‫‬
‫ ‬
‫‬
‫בגתנאותרש‬
‫בתחלת המגילה נכתב שמרדכי אמר לאסתר על 'בגתן ותרש' שרצו להרוג את‬
‫אחשוורוש‪,‬עלידישימתרעלבתוךהמשקה‪.‬והנהכשהמלךאמרלנעריולראות‬
‫מהכתובבספרהזכרונות‪,‬נכתבושמותיהםבשינוילשון‪":‬וימצאכתובאשרהגיד‬
‫מרדכי על 'בגתנא ותרש'"‪ ,‬ולמה השינוי הזה? אלא אמרו חז"ל‪ ,‬שמזכירו של‬
‫המלך‪ -‬שמשי‪,‬בנושלהמןהרשע‪,‬משנאתולמרדכי‪,‬לארצהשמרדכייבואעל‬
‫שכרומאתהמלך‪,‬ולכןכתבשמרדכיאמרעלבגתן'או' תרש‪.‬כלומרשרקאחד‬
‫מהם רצה להרוג את המלך‪ ,‬ומחמת הספק הרגו את שניהם‪ .‬וממילא לא מגיע‬
‫למרדכישכרעלזה‪,‬כיוןשבגללונהרגאדםבחינם‪.‬אבלשלחהקב"האתהמלאך‬
‫גבריאלמשמים‪,‬וחילקאתהמילה'או'לשנים‪.‬בגתנא ותרש‪,‬כדישידעושבאמת‬
‫שניהםרצולהרוגאתהמלךויבואמרדכיעלשכרו‪.‬‬
‫‬
‫ ‬
‫‬
‫‬
‫גדולהשלום‬
‫דול‬‫ו ָג ֹ‬
‫ֵרושׁ ְ‬
‫א ַח ְשׁו ֹ‬
‫ל ֶמּ ֶל ְך ֲ‬
‫מ ְשׁנֶה ַ‬‫הוּדי ִ‬
‫ה ְיּ ִ‬
‫מ ְר ֳדּ ַכי ַ‬
‫כותב הגאון מוילנא על הפסוק‪ִ :‬כּי ָ‬
‫עו‪:‬משנהלמלך‪-‬הוא‬ ‫ַר ֹ‬
‫םל ָכלז ְ‬
‫לו ְ‬‫רשׁ ֹ‬
‫דב ָ‬ ‫ו ֵ‬
‫מּו ְ‬‫בל ַע ֹ‬
‫שׁטו ְ‬
‫ַל ְיּ ִ‬
‫בעיני אומות העולם‪ .‬וגדול ליהודים ‪ -‬פירוש‪ ,‬שהיה גם חשוב בעיני עם ישראל‪,‬‬
‫לפישהיהגדולבתורה‪'.‬ורצוי'לרובאחיו ‪ -‬בתורה‪,‬כמושכתוב)משליפרקחפסוק‬
‫לה(‪ :‬כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה'‪ .‬דורש טוב ‪ -‬הוא מעשים טובים ומדות‬
‫טובות‪ .‬והמדות טובות‪ ,‬הן יותר מכולן‪ ,‬שהרי הטעם שלא נכתבו המדות טובות‬
‫בתורה‪,‬כיהםכולליםאתכלהתורה‪,‬כמושאמרו)מסכת שבת דף קה עמוד ב( 'כל‬
‫הכועסכאילועובדעבודהזרה'‪,‬וכלהמספרלשוןהרעככופרבעיקר)מסכתערכין‬
‫דף טו עמוד ב(‪ ,‬וכן כולם‪ .‬והשלום הוא הכלי לכל המדות‪ ,‬והוא הלבוש של כל‬
‫המדות‪ .‬וזה שאמרו )במסכת עוקצין פרק ג משנה יב(‪ :‬לא מצא הקב"ה כלי מחזיק‬
‫ברכהלישראלאלאהשלום‪.‬והיינושהכליצריךשיהיהיכוללקבלהכל‪,‬ולאמצא‬
‫הקב"הכלישיוכללקבלהכלאלאהשלום‪,‬שהואהלבוששלכלהמדות‪,‬והמדות‬
‫הם כלל של כל המצות‪ .‬ובירך ה' את ישראל בשלום‪ ,‬שיהיו יכולים לקבל את‬
‫התורה‪ ,‬והיינו ברכת כהנים‪ ,‬שהם שש ברכות‪ ,‬חמש כנגד חמשה חומשי תורה‪,‬‬
‫והששיתהיאכנגדהמדות‪.‬ושלום הואכללכלהמדות‪,‬לכןסייםבשלום‪,‬ולכןגם‬
‫הששהסדרימשנהסייםבשלום‪,‬כיהםגםכןכנגדששההנזכריםלעיל‪.‬ועלכן‬
‫מתחילהמשניותבברכות‪,‬כישלום הואהצדיק‪,‬וברכותלראשצדיק)משלי פרק י‬
‫פסוק ו(‪ ,‬ולכן אמר גם כן ודובר שלום לכל זרעו‪ ,‬שהיה מטיב מרדכי עם כל‬
‫האומות‪ ,‬שלא ינקמו בזרעו הבאים אחריו‪ ,‬שבחייו היה תקיף גדול ולא יכלו‬
‫לעשותכנגדוכלום‪,‬אבלהיהמטיבעםכלהאומותבמדותיוהטובות‪,‬שלאינקמו‬
‫מזרעואחרמותו‪,‬שהיהדוברשלוםעםהכל‪,‬ומזההגיעשלוםלכלזרעועדעולם‪.‬‬
‫ושלוםוברכהיהיהלנוולכלישראלעדהעולם‪.‬אמן‪.‬‬
‫‬
‫ ‬
‫‬
‫מיליבדיחותאלפורים‬
‫☺ פעם אחת שאל כומר אחד את הגאון רבי יהונתן אייבשיץ‪ :‬אתם היהודים‬
‫אסורה לכם הנקימה והנטירה‪ ,‬ולמה עד היום אתם מתנקמים בהמן שהיה לפני‬
‫יותרמאלפייםשנה?ענהלוהרב‪:‬חסושלום‪,‬איןבזהמשוםנקימהונטירה‪,‬אלא‬
‫זוהי "תזכורת" ל"המנים" של כל דור ודור‪ ,‬להזכיר להם את סופו של המן רבם‬
‫הראשון‪...‬‬
‫‬
‫☺ ראו פעם אחת עם הארץ כשהוא יושב ומגרד בסכין כל שם "המן" הכתוב‬
‫במגילתאסתרהמודפסתבסוףהחומש‪.‬גערובו‪:‬איךאתהמקלקלאתהמגילה?‬
‫תמהעםהארץ‪:‬הריכתובבמפורשבתורה"מחהתמחהאתזכרעמלק"‪,‬אםכן‬
‫צריך למחוק את שם המן מן הספר! אמרו לו‪ :‬טוב‪ ,‬מילא שמו של המן ראוי‬
‫למחוקאותו‪,‬אולםבזהאתהמגרדועוקרגםאתהמיליםהקדושותשמעברלדף‬
‫מול תיבת המן?! אמר להם אותו עם הארץ‪ :‬הרי אמרו חז"ל 'אוי לרשע ואוי‬
‫לשכנו'‪...‬‬
‫‬
‫☺ עם הארץ אחד שאל את חברו‪ :‬משה רבנו כידוע נולד ביום ז' באדר‪ ,‬אם כן‬
‫יוצא שיום הברית מילה שלו חל בי"ד באדר שהוא פורים‪ ,‬והשאלה היא במה‬
‫התחילואז‪,‬אםבמגילהאובברית?חברוה"גאון"עיין‪,‬יגעומצא‪,‬ענהואמרלו‪:‬‬
‫העירגושןמסתמאהיאמוקפתחומהמימותיהושועבןנון‪,‬ואםכןאיןמקוםכלל‬
‫לשאלתך‪,‬כישםקוריםאתהמגילהביוםט"וולאביוםי"ד‪...‬‬
‫‬
‫☺נדבןאחדשאשתוקמצנית‪,‬הזמיןפעםאחתקבוצתענייםלסעודתפורים‪.‬ראו‬
‫שהאשה מגישה לבני הבית רבע עוף לכל אחד‪ ,‬ואילו להם העניים – רבע עוף‬
‫לארבעה אנשים‪ .‬מיד קם אחד מהם וקרא‪ :‬רבותי‪ ,‬קומו ונתפלל מנחה! אמר לו‬
‫בעלהבית‪:‬מהאתהממהר‪,‬הלואטרםאכלנווהשעההיארקרבעלאחת?!השיב‬
‫לוהעניבחיוך‪:‬אצלךבצלחתרבעלאחדאבלאצלנורבעלארבע‪...‬‬
‫‬
‫☺ אישאחדהזמיןלביתואורחענילסעודתפורים‪.‬הגישולשולחןקערהגדולה‬
‫מלאה כיסנים טעימים מאוד‪ ,‬וריחם נודף למרחוק‪ .‬נטל האורח כיסן אחד ואמר‪:‬‬
‫זהכנגדיחידושלעולם!נטלעודשנייםואמר‪:‬אלהכנגדמשהואהרון‪.‬נטלעוד‬
‫שלושה ואמר‪ :‬אלו כנגד שלושת האבות‪ ,‬ועוד ארבעה – כנגד ארבע האמהות‪,‬‬
‫ועודשניםעשרכנגדי"בשבטים‪...‬אמרבעלהביתלאשתו‪,‬סלקימידאתהקערה‬
‫מכאן‪,‬בטרםיקחכנגדששיםרבואבישראל‪...‬‬
‫‬
‫‬
‫***‬
‫**‬
‫*‬
‫‬
‫שערההלכה‬
‫‬
‫הלכותפורים‬
‫‬
‫חודשאדר‬
‫שמחהוששוןליהודים‬
‫הןאמתשתמידצריךהאדםלהיותבשמחה‪,‬בכלמצבובכלזמן‪,‬ויכוללהגיעלזה‬
‫על ידי שתולה את בטחונו אך ורק בה' יתברך‪ ,‬ולא חושש משום אדם בעולם‪,‬‬
‫וכמושכתב בספרחובותהלבבות‪,‬כיאחדמעמודיהביטחוןהוא‪,‬להאמיןולדעת‬
‫ששום אדם בעולם לא יכול להזיק לי‪ ,‬ולא להיטיב לי‪ ,‬אם לא ברצון הבורא‬
‫יתברך‪] ,‬כמבוארבהרחבהבשערהאגדה[‪ .‬מכלמקוםאמרוחז"ל‪,‬משנכנסאדרמרבים‬
‫בשמחה‪,‬וכמושנאמרבמגילה‪,‬והחודשאשרנהפךלהםמיגוןלשמחה‪).‬לא(‬
‫‬
‫וגברישראל‬
‫ישלדעתכיחודשאדרמסוגללישועותגדולותיותרמכלחודשאחר‪.‬ולכןאםיש‬
‫משפט ליהודי עם גוי‪ ,‬ישתדל כמיטב יכולתו שהדיון יתקיים בחודש אדר‪ ,‬שאז‬
‫מזלםשלישראללמעלההרבה‪).‬לא(‬
‫‬
‫משהרבנו‬
‫חילוקידעותישבתאריךפטירתושלמשהרבנו‪,‬ומכלמקוםהדעההרווחתהיא‬
‫שביום ז' באדר נפטר משה רבנו‪ ,‬כמבואר בגמרא )מסכת קדושין דף לז עמוד א(‬
‫ובשלחןערוך)סימןתק"פסעיףב(‪ .‬ולכןמנהגהחסידיםהבריאיםלהתענותביוםזה‪.‬‬
‫ובלילז'באדר‪,‬ישנוהגיםלעשותלימודעםסעודה‪,‬ומנהגיפההוא‪,‬ולומדיםאת‬
‫התיקון שסידר הגאון הבן איש חי זצ"ל‪ .‬ובשנה מעוברת‪ ,‬יעשו את הלימוד‬
‫והתעניתבז'אדרב'‪.‬וטובשיעשואתהלימודגםבז'אדרא'‪).‬לב‪.‬ילקוטיוסףהרעד(‬
‫‬
‫קבלתתענית‬
‫הרוצה להתענות ביום שבעה באדר‪ ,‬צריך לקבל על עצמו את התענית בתפלת‬
‫מנחהשלפנייוםז'באדר‪,‬ככלתעניתיחידשאדםמקבלעליולהתענות‪,‬שצריך‬
‫לקבלממנחהשביוםהקודם‪,‬כמבוארבשלחןערוך)סימןתקס"בסעיףו(‪ .‬ויאמראת‬
‫הנוסחהמובאבסידוריםקודםאמירת'עושהשלום'שבסיוםהעמידה‪.‬‬
‫‬
‫פוריםקטן‬
‫בשנה מעוברת‪ ,‬אע"פ שאין קוראים את המגילה בימים י"ד וט"ו שבאדר ראשון‪,‬‬
‫מכל מקום אסור להספיד ולהתענות בהם‪ ,‬ואין אומרים בהם תחנון‪ .‬ויש נוהגים‬
‫לעשות קצת משתה ושמחה בי"ד לבני הפרזים‪ ,‬ובט"ו לבני ירושלים‪ .‬כמו שכתבו‬
‫התוספות‪,‬הסמ"ק‪,‬הר"ן‪,‬ורבנופרץהעידשכןנהגורבותיו‪,‬ושכןהיהרגילרבנויחיאללהרבות‬
‫בובשמחהובסעודה‪,‬ולהזמיןבניאדםלשמוחעמו‪.‬וכןכתבוהגאוןמוילנא‪,‬החתםסופר‪,‬האליה‬
‫רבה‪ ,‬מנחת יצחק ועוד‪ .‬לכן‪ ,‬נכון וראוי לעשות מסיבות עם שירות ותשבחות לה'‬
‫יתברך‪,‬ולומרשםדבריתורהוחיזוקהאמונה‪,‬כדילזכותאתהרבים‪.‬וכלהעושים‬
‫כן‪ ,‬תבוא עליהם ברכה‪ .‬כמו שסיים הרמ"א בהלכות מגילה‪' ,‬וטוב לב משתה‬
‫תמיד'‪,‬והעיקרשיהיההכללשםשמים‪).‬רח(‬
‫‬
‫‬
‫קריאתארבעפרשיות‬
‫סדרארבעפרשיות‬
‫כתוספת לקריאת התורה של פרשת השבוע‪ ,‬תקנו חז"ל עוד ארבע קריאות‬
‫בשבתות הסמוכות לפורים‪ ,‬ואלו הן‪ :‬שקלים‪ ,‬זכור‪ ,‬פרה‪ ,‬החודש‪ .‬והיינו שלאחר‬
‫הקריאה בפרשת השבוע‪ ,‬קורא המפטיר אחת מהקריאות הנ"ל‪ .‬פעמים שתהיה‬
‫שבת אחת או שתיים מחודש אדר‪ ,‬שבה לא נקרא מהקריאות הנ"ל‪ ,‬ושבת זו‬
‫נקראת'שבתהפסקה'‪,‬שמפסיקיםבשבתזומהרצףשלהקריאותהנוספות‪.‬‬
‫‬
‫]כדי לקבוע באיזו שבת אנו קוראים את הפרשה‪ ,‬ואיזו שבת היא 'שבת הפסקה'‪ ,‬תלוי הדבר‬
‫באיזהיוםבשבועיחולראשחודשאדר‪ .‬וקבעו לנוחז"לכך‪:‬אםיחולר"חאדרביוםשבת‪,‬אזי‬
‫בשבתזויקראופרשתשקלים‪,‬ולאחריה]ח' אדר[פרשתזכור‪,‬ולאחריה]ט"ואדר[תהיהשבת‬
‫הפסקה‪,‬ולאחריה]כ"באדר[פרשתפרה‪,‬ולאחריה]כ"טאדר[פרשתהחודש‪.‬‬
‫‬
‫אםיחולר"חאדרביוםשני‪,‬אזיבשבתהקודמת]כ"טשבט[יקראו פרשתשקלים‪,‬ולאחריה]ו'‬
‫אדר[ תהיה שבת הפסקה‪ ,‬ולאחריה ]י"ג אדר[ פרשת זכור‪ ,‬ולאחריה ]כ' אדר[ פרשת פרה‪,‬‬
‫ולאחריה]כ"זאדר[פרשתהחודש‪.‬‬
‫‬
‫אםיחולר"חאדרביוםרביעי‪,‬אזיבשבתהקודמת]כ"זשבט[יקראופרשתשקלים‪,‬ולאחריה]ד'‬
‫אדר[ תהיה שבת הפסקה‪ ,‬ולאחריה ]י"א אדר[ פרשת זכור‪ ,‬ולאחריה ]י"ח אדר[ פרשת פרה‪,‬‬
‫ולאחריה]כ"האדר[פרשתהחודש‪.‬‬
‫‬
‫אםיחולר"חאדרביוםשישי‪,‬אזיבשבתהקודמת]כ"השבט[יקראופרשתשקלים‪,‬ולאחריה]ב'‬
‫אדר[תהיהשבתהפסקה‪,‬ולאחריה]ט' אדר[פרשתזכור‪,‬ולאחריה]ט"ז אדר[תהיהשובשבת‬
‫הפסקה‪,‬ולאחריה]כ"גאדר[פרשתפרה‪,‬ולאחריה]ר"חניסן[פרשתהחודש‪.‬‬
‫‬
‫כסימןלזכוראתהתאריכיםהנ"ל‪,‬נתנולנוחז"לראשיתבות‪:‬ז"טו‪,‬ב"ו‪,‬ד"ד‪,‬ו"ביו‪ .‬והיינו‪ :‬ז"טו‪,‬‬
‫כשיחולר"חאדרביוםז'‪,‬אזישבתהפסקהתחולבט"ו לחודש‪.‬ב"ו‪ ,‬כשיחולר"חביוםב'‪,‬שבת‬
‫הפסקה תחול בו' לחודש‪ .‬ד"ד‪ ,‬כשיחול ר"ח ביום ד'‪ ,‬שבת הפסקה תחול בד' לחודש‪ .‬ו"ביו‪,‬‬
‫כשיחולר"חביוםו'‪,‬יהיושתישבתותהפסקה‪,‬אחתתחולבב'לחודש‪,‬ואחתבי"ו)ט"ז(לחודש‪[.‬‬
‫‬
‫פרשתשקלים‬
‫בשבתשלפניראשחודשאדר‪,‬אובשנהמעוברתבשבתשלפניראשחודשאדר‬
‫ב'‪ ,‬מוציאים שני ספרי תורה‪ ,‬בספר הראשון קוראים את פרשת השבוע‪ ,‬ובספר‬
‫השניקוראהמפטירפרשת'שקלים'‪,‬שהיאבספרשמותבתחלתפרשתכיתשא‪.‬‬
‫‬
‫הטעם לקריאת פרשה זו‪ ,‬מפני שבזמן שבית המקדש היה קיים‪ ,‬היו מכריזים‬
‫בציבור בראש חודש אדר להביא תרומת 'מחצית השקל' לבית המקדש‪ ,‬כדי‬
‫שמראש חודש ניסן יקריבו את קרבנות התמיד של שחר ושל בין הערבים מכסף‬
‫זה‪ ,‬כפי שציותה התורה‪ ,‬ולכן אנו קוראים בתורה בשבת שלפני כן מענין נתינת‬
‫'מחציתהשקל'‪,‬כדילהזכירלציבורשהגיעהזמןלתת'מחציתהשקל'‪.‬‬
‫‬
‫ולכןאםחלראשחודשאדרבשבתעצמה‪,‬אנוקוראיםאתפרשתשקליםבשבת‬
‫שהיא ראש חודש‪ ,‬ולא מקדימים לשבת שלפני כן‪ ,‬שהרי ראש חודש הוא הזמן‬
‫המתאיםבדיוקלקריאהזו‪,‬שבוהיומתחיליםלתתאת'מחציתהשקל'‪).‬א(‬
‫‬
‫פרשתזכור‬
‫פרשת'זכור'‪,‬היאשלושהפסוקיםהאחרוניםשבפרשת'כיתצא'‪,‬המדבריםבענין‬
‫מצותמחייתעמלק‪.‬והיינושנצטוינולזכורפעםאחתבשנהאתאשרעשהעמלק‬
‫לעםישראלכששהובמדברלאחרשיצאוממצרים‪,‬היאךבאלהלחםבהם‪,‬והפיג‬
‫אתהאימהוהפחדהנוראיםשהיולאומותהעולםמעםישראל‪,‬כימאחרששמעו‬
‫כולםאתגבורותה'בעשרהמכותשהביאעלמצרים‪,‬ואתקריעתיםסוף‪,‬כולם‬
‫רגזו ופחדו ונמס לבם ולא העזו להלחם בישראל‪ ,‬כפי שהתורה מעידה בשירת‬
‫ימו ָאב‬
‫ֹ‬ ‫יל‬
‫א ֵ‬ ‫דום‪ֵ ,‬‬‫יא ֹ‬
‫לּוּפ ֱ‬ ‫א ֵ‬‫הלוּ ַ‬ ‫שׁת‪ָ :‬אז ִנ ְב ֲ‬‫יפּ ָל ֶ‬
‫זי ְשׁ ֵב ְ‬
‫א ַח ֹ‬‫עוּע ִמּים ִי ְר ָגּזוּן‪ִ ,‬חיל ָ‬
‫ַ‬ ‫שׁ ְמ‬‫הים‪ָ :‬‬
‫ע ָך‬
‫רו ֲ‬
‫ז ֹ‬
‫בּ ְג ֹדל ְ‬
‫ָפ ַחד‪ִ ,‬‬
‫ימ ָתה ו ַ‬
‫יהם ֵא ָ‬ ‫ע ֵל ֶ‬‫ָען‪ִ :‬תּ ֹפּל ֲ‬
‫כנ ַ‬ ‫נ ֹמגוּ ]נמסו[ ֹכּל ֹ‬
‫י ְשׁ ֵבי ְ‬ ‫ר ַעד‪ָ .‬‬
‫ֵמו ָ‬
‫אחז ֹ‬‫ֹי ֲ‬
‫ִי ְדּמוּ ]שתקו[ ָכּ ָא ֶבן‪.‬ועלידישבאזההרשעעמלק‪,‬ונלחםעםישראל‪,‬העזואומות‬
‫אחרותלאחרזמןגםכןלהלחםבישראל‪.‬לכךנצטווינולזכורדוקאאתאשרעשה‬
‫עמלק‪,‬ולאמהשעשוהאומותהאחרות‪,‬אףשגםהםנלחמובישראל‪.‬‬
‫‬
‫תקנוחכמיםלקרואפרשהזובשבתשלפניפורים‪,‬כדילהסמיךאתמחייתעמלק‬
‫למחיית המן‪ ,‬שאף הוא היה מזרע עמלק‪ ,‬כמו שכתוב במגילה‪ ,‬המן בן המדתא‬
‫האגגי‪,‬ואגגהואהיהמלךעמלק‪).‬ג(‬
‫‬
‫מצוותצריכותכוונה‬
‫לדעתרובהפוסקיםקריאתפרשתזכורהיאמןהתורה‪,‬וכןפסקמרןבשלחןערוך‬
‫)סימן תרפ"ה סעיף ז(‪ .‬וכיון שלהלכה מצוות צריכות כוונה‪ ,‬לכך על השליח צבור‪,‬‬
‫לעורראתדעתהקהלקודםהקריאה‪ ,‬שיטואוזןקשבתלשמועכלמילה‪,‬ויכוונו‬
‫לצאתידיחובתמצותעשהמהתורהשלזכירתעמלקומחייתו‪,‬ושגםהואמכוין‬
‫להוציאםידיחובתם‪,‬ולאיקראועםהחזןבלחשכלל‪).‬ג‪.‬ילקו"ירנח(‬
‫‬
‫המהדרין‬
‫יש להקפיד בקריאת פרשת 'זכור'‪ ,‬להוציא את ספר התורה היותר מהודר שיש‬
‫בבית הכנסת‪ .‬ולכן מקומות שאין להם ספר תורה מהודר‪ ,‬טוב שישתדלו להשיג‬
‫ספרתורהממקוםאחרמהודרכפיההלכה‪).‬ה(‬
‫‬
‫מושבים‬
‫אנשים הדרים במקומות מסוימים שאין להם מנין קבוע מידי שבת‪ ,‬עליהם לתת‬
‫את דעתם על זה מלפני שבת‪ ,‬ולארגן מנין אנשים לקריאת 'זכור'‪ .‬ואם אינם‬
‫משיגים‪ ,‬עליהם לשבות במקום אחר שיש שם מנין‪ ,‬כדי לשמוע פרשת 'זכור'‬
‫ולצאת ידי חובתם‪ .‬ומכל מקום אם לא השיגו מנין‪ ,‬לפחות יקראו מתוך ספר‬
‫התורהאתפרשת'זכור'‪,‬אךבליהברכותעלהתורה‪).‬ו(‬
‫‬
‫ברמצוה‬
‫נערברמצוהשעלייתולתורהבשבתפרשת'זכור'‪,‬ישלהודיעלושלאיכיןלקרוא‬
‫בציבור את עליית 'זכור' אלא יכין עלייה אחרת מפרשת השבוע‪ ,‬כיון שקריאת‬
‫'פרשתזכור'היאמןהתורהוישלהקפידשיקראאותהרקאדםשהואגדולממש‪.‬‬
‫ומכלמקוםבדיעבדאםקראנערהברמצוה‪,‬יצאוהציבורידיחובתם‪).‬כט(‬
‫‬
‫חולה‬
‫אדם שהיה חולה ולא יכל לבוא לבית הכנסת‪ ,‬יקפיד לרשום לעצמו שלא ישכח‬
‫שכאשר יגיעו הציבור לפרשת 'כי תצא' לקראת סוף השנה בחודש אלול‪ ,‬יאמר‬
‫לחזןשיכויןלהוציאוידיחובהבמצותקריאת'זכור'‪.‬ועלכלפנים‪,‬טובשכלחזן‬
‫בפרשת 'כי תצא'‪ ,‬יאמר לציבור שהוא מכוין להוציא ידי חובה‪ ,‬את כל מי שלא‬
‫שמעאתקריאת'זכור'בחודשאדר‪).‬ז(‬
‫‬
‫ספרתורהפסול‬
‫ציבורשקראו'פרשתזכור' בספרתורהמסוים‪ ,‬ולאחרזמןבמשךהשנהמצאובו‬
‫טעות‪,‬טובשיכוונולצאתידיחובת'זכור'בפרשתכיתצא‪,‬וכנ"ל‪).‬ילקו"ירעב(‬
‫‬
‫בניאשכנז‬
‫אע"פ שבכל ימות השנה‪ ,‬אין בני אשכנז מקפידים להתפלל דוקא בבית הכנסת‬
‫שמתפלליםבועלפימבטאונוסחבניאשכנז‪,‬אלאמצויהדברשפעמיםרבותהם‬
‫מתפללים בבית הכנסת של בני ספרד‪ ,‬ושומעים קריאת התורה מחזן ספרדי‬
‫במבטאספרדי‪,‬ויוצאיםידיחובתםללאשוםפקפוק‪,‬מכלמקוםטובונכוןבשבת‬
‫'פרשת זכור'‪ ,‬שיתפללו בבית הכנסת של בני אשכנז‪ ,‬כדי לשמוע את הקריאה‪,‬‬
‫במבטאשלבניאשכנזלפימסורתאבותיהם‪,‬כיוןשקריאהזוהיאמןהתורה‪).‬ח(‬
‫‬
‫בניספרד‬
‫והוא הדין להיפך‪ ,‬בני ספרד שמתפללים עם בני אשכנז‪ ,‬יקפידו שבשבת 'זכור'‪,‬‬
‫יתפללובביתהכנסתשלבניספרד‪,‬כדילשמועאתקריאת'זכור'‪,‬במבטאשלבני‬
‫ספרדלפימסורתאבותיהם‪,‬כיוןשקריאהזוהיאמןהתורה‪).‬ח(‬
‫‬
‫הכהתכה‬
‫הנוהגים להכות ברגליהם על הארץ כשהחזן קורא תיבת 'עמלק'‪ ,‬בפרשת 'זכור'‬
‫לאיעשוכן‪,‬פןיגרמומכשוללציבור‪,‬שלאישמעואתהקריאהכראוי‪).‬ה‪.‬ילקו"ירנט(‬
‫נשים‬
‫מכיוןשנחלקוהפוסקיםאםנשיםחייבותלשמועפרשת'זכור'‪,‬לכךאשהשיכולה‬
‫לבוא לביתהכנסתולשמוע'זכור'‪,‬תעשהכןותבואעליהברכה‪.‬אךאשהשקשה‬
‫לה להגיע‪ ,‬כגון שאין בית הכנסת בקרבת ביתה וצריכה ללכת רחוק‪ ,‬יש לה על‬
‫מהלסמוךשלאלבואלשמועקריאתפרשת'זכור'‪).‬ט(‬
‫‬
‫העוסקבמצוהפטורמןהמצוה‬
‫נשים שיש להם ילדים קטנים ועסוקות בטיפול הילדים‪ ,‬ואי אפשר לעוזבם מבלי‬
‫שיהיה משהו שישגיח עליהם‪ ,‬פטורות מלבוא לשמוע פרשת 'זכור'‪ .‬והטעם בזה‬
‫שכלל גדול בידינו )סוכה כה ע"ב(‪' ,‬העוסק במצוה פטור מן המצוה'‪ ,‬דהיינו שכיון שהן עסוקות‬
‫כרגעבמצותחינוךהילדים‪,‬פטורותהןממצותשמיעתפרשת'זכור'‪).‬י(‬
‫‬
‫הסירומכשול‬
‫ואמנםישלדעתשגםאותןנשיםהבאותלביתהכנסת‪,‬כדילשמועפרשת'זכור'‪,‬‬
‫כלזהבתנאישבאותבצניעות‪,‬ואינןמדברותבינתייםבשעתהתפלה‪,‬שעווןחמור‬
‫הוא מאוד‪ ,‬וגם לאחר התפלה אינן מתעכבות לפטפט עם כל אחת ואחת‪ ,‬כי כל‬
‫הדבריםהאלוגורמיםצערגדוללשכינה‪ ,‬שהריהן מחטיאותאתהרביםבאיסור‬
‫של שמירת העיניים‪ ,‬שאנו מזכירים אותו פעמיים בכל יום‪' ,‬ולא תתורו אחרי‬
‫לבבכםואחריעיניכם'‪.‬לכךכלאשהתבדוקאתעצמהבאמת וביושר‪ ,‬אםכדאי‬
‫שתבוא לביתהכנסתאוכדאישתשארבירכתיביתה‪,‬ולמצוהיחשבלה‪ .‬והלואי‬
‫שכלהנשיםתקיימנה אתהמצוותשהן חייבות מןהדיןכברכתהמזון‪,‬כיסויראש‬
‫ועוד‪,‬עדשיחפשולהןמצוותנוספותמחוץלבתיהן‪.‬‬
‫‬
‫מניןנשים‬
‫כדי לזכות את אותן הנשים שלא יכולות לבוא לבית הכנסת בבוקר‪ ,‬יש מקומות‬
‫שנהגולארגןבשעהמאוחרתיותר קריאהמיוחדתלנשיםבלבד‪,‬ומכיניםחזןירא‬
‫שמים שיבוא עם אשתו‪ ,‬ויקרא להן מתוך ספר התורה‪ .‬ופשוט שאינן מברכות‬
‫ברכותהתורה‪.‬והגבאיםהמארגניםאתהדברהזה‪,‬תבואעליהםברכה‪).‬י(‬
‫‬
‫חומש‬
‫נשים שאינן מגיעות לבית הכנסת‪ ,‬טוב לפחות שיקראו את הפסוקים של 'פרשת‬
‫זכור'מתוךהחומש‪).‬שו"תיביעאומרחלקחחאו"חסימןנד(‬
‫‬
‫מיכמוך‬
‫בשבתזכור‪,‬נהגולומרפיוט'מיכמוךואיןכמוך'‪,‬שחיברורבייהודההלוי‪,‬שחי‬
‫לפני כתשע מאות שנה‪ .‬ונהגו לאומרו קודם קריאת התורה‪ ,‬ויש שנהגו לאומרו‬
‫לאחרקריאתהתורה‪).‬מו(‬
‫‬
‫ירושלים‬
‫אם חל ט"ו באדר בשבת‪ ,‬שבת זו נקראת 'שושן פורים'‪] ,‬דהיינו פורים לבני ירושלים‬
‫ובנישושןבלבד‪,‬אבללשארהמקומותאינופוריםכלל[‪,‬ותושביירושליםמוציאיםבהשני‬
‫ספרי תורה‪ ,‬וקורא המפטיר בספר התורה השני את קריאת יום הפורים 'ויבוא‬
‫עמלק'‪,‬כפישיבוארלהלןבדיני'פוריםמשולש'‪.‬‬
‫‬
‫פרשתפרה‬
‫קריאת פרשת פרה היא בתחילת פרשת חוקת‪ .‬והטעם לקריאת פרשה זו‪ ,‬משום‬
‫שמתקרביםאנולחודשניסן‪,‬שבחודשזהציותההתורהלהקריבקרבןפסחבזמן‬
‫שהיה בית המקדש קיים‪ ,‬וחייבים להקריב את הקרבן בטהרה‪ .‬ויש להזכיר לכל‬
‫האנשיםשנטמאובטומאתמת‪,‬לבלישכחולטהראתעצמםלפניהפסח‪,‬ומשלבי‬
‫הטהרה שיזה עליהם הכהן מאפר פרה אדומה‪ ,‬ולכן קוראים אנו פרשת פרה‪,‬‬
‫ששםבארההתורהלאדםהנטמא‪,‬אתתהליךטהרתובאפרפרהאדומה‪.‬‬
‫‬
‫ולפיטעםזה‪,‬מבוארשנכוןלהודיעלציבורהנשים‪,‬כלשיכולותלבואולשמועאת‬
‫קריאת פרשת פרה‪ ,‬תשתדלנה לעשות כן‪ ,‬שהרי גם בהן שייך הטעם שיטהרו‬
‫מטומאתן‪,‬כדילאכולקרבןפסח‪).‬יח(‬
‫‬
‫כוונתהלב‬
‫רבים מהפוסקים אומרים שגם קריאת פרשת פרה‪ ,‬היא מן התורה‪ ,‬וכן פסק מרן‬
‫בשלחן ערוך )סימן תרפ"ה סעיף ז(‪ ,‬ולכן יש לקרוא את הפרשה‪ ,‬מתוך ספר התורה‬
‫היותר כשר ומהודר שניתן להשיג‪ .‬וכן יכוונו גם לצאת ידי חובת מצות קריאת‬
‫פרשתפרה‪).‬טז‪,‬יז(‬
‫‬
‫פרשתהחודש‬
‫קריאת פרשת 'החודש' היא בחומש שמות פרשת בא‪ ,‬ששם ציוה הקב"ה לעם‬
‫ישראלעלקרבןפסח‪,‬כמושנאמר‪,‬ויקחולהםאיששהלביתאבותשהלבית‪.‬‬
‫‬
‫טעהבהפטרה‬
‫בכלארבעהפרשיותהללו‪:‬שקלים‪,‬זכור‪,‬פרהוהחודש‪,‬אםטעההמפטירובמקום‬
‫לקרוא את ההפטרה של הפרשיות הנ"ל‪ ,‬קרא את ההפטרה הרגילה של פרשת‬
‫השבוע‪,‬אםעדייןלאברךאתהברכותהאחרונותשלההפטרה‪,‬יחזורויקראאת‬
‫ההפטרההשייכתלשבתזועלפיסדרארבעהפרשיות‪,‬אולםאםכברסייםאת‬
‫ברכותההפטרה‪,‬לאיחזורלברךשוב‪,‬אלאיקראאתההפטרההשייכתלשבתזו‬
‫מארבעהפרשיותללאברכותההפטרהשוב‪).‬כב(‬
‫‬
‫מחציתהשקל‬
‫זכרלמחציתהשקל‬
‫כבר בארנו שהמעות של מחצית השקל שציותה התורה לתת‪ ,‬היו בשביל קניית‬
‫הכבשים לקרבנות התמיד שהקריבו בבית המקדש‪ ,‬ומכל מקום גם היום‬
‫בעוונותינו הרבים שחרב בית המקדש‪ ,‬נותנים אנו את אותו סכום‪ ,‬אך נזהרים‬
‫לומרשכסףזההוא'זכרלמחציתהשקל'ולאמחציתהשקלממש‪).‬קא(‬
‫זמןהנתינה‬
‫מראש חודש אדר ]ובשנה מעוברת מראש חודש אדר ב'[ מתחיל הזמן של נתינת 'זכר‬
‫למחצית השקל'‪ .‬ועל כל פנים ישתדל לתת לפני קריאת המגילה‪ ,‬כמו שדרשו‬
‫חז"ל)מגילהיגעמודב(‪",‬גלויוידועלפנימישאמרוהיההעולם]הקב"ה[‪,‬שעתידהמן‬
‫לשקולשקליםעלישראל‪,‬לפיכךהקדיםהקב"האתשקליישראללשקליו"‪).‬קא(‬
‫‬
‫מיהמקבל‬
‫את הכסף של 'זכר למחצית השקל'‪ ,‬נותנים היום לטובת מוסדות של תורה‬
‫וישיבותקדושותשמתגדליםבהםתלמידיחכמים‪ ,‬שזהמהווהכתחליףלקרבנות‬
‫שהיו מכפרים על עם ישראל בזמן שבית המקדש היה קיים‪ .‬ואדרבה מעלת‬
‫התורהגדולהיותרממעלתהקרבנות‪,‬כמושאמרוחז"לבמסכתמגילה)דףגעמוד‬
‫א(‪ ,‬גדולה מצות תלמוד תורה יותר מהקרבת קרבנות‪ .‬ובמדרש מסופר על רבן‬
‫יוחנןבןזכאישהיהמהלךבירושליםורבייהושעהיהמהלךאחריו‪,‬וראואתבית‬
‫המקדששהואחרב‪,‬אמררבייהושעאוילנועלביתהמקדששהואחרב‪,‬שבוהיו‬
‫מתכפריםעוונותינו‪.‬אמרלורבןיוחנןבןזכאי‪:‬בני‪,‬אלירעבעיניך‪,‬ישלנוכפרה‬
‫אחרתשהיאכמותה‪,‬והיאתלמודתורהוגמילותחסדים‪,‬וזהו שנאמר‪):‬הושעו‪ ,‬ו(‬
‫לות"‪.‬וכלהמשתדללהיותעושה‬ ‫תא ֹל ִהים]תורה[ ֵמ ֹע ֹ‬
‫חו ַד ַע ֱ‬
‫ָב ְ‬‫יו ֹלאז ַ‬
‫דח ַפ ְצ ִתּ ְ‬
‫יח ֶס ָ‬
‫" ִכּ ֶ‬
‫שהבהרמתקרןהתורהולומדיה‪,‬יזכהלראותבהרמתקרןישראל‪).‬קה(‬ ‫ומ ַע ֶ‬
‫ְ‬
‫‬
‫מאיזהגיל‬
‫כלמישהואלמעלהמגילעשריםשנה‪,‬צריךלתתזכרלמחציתהשקל‪.‬אולםטוב‬
‫להחמירולתתכברמגילשלושעשרה‪.‬וכןטובלתתגםעבורילדיוהקטנים‪).‬קד(‬
‫‬
‫נשים‬
‫גםהנשיםצריכותלתת'זכרלמחציתהשקל'‪).‬קה(‬
‫‬
‫הסכום‬
‫מטבע של 'מחצית השקל' הוא תשעה גרם כסף טהור‪ ,‬לפי מחיר הכסף הגולמי‬
‫מידישנהבשנה]ובשניםהאחרונותסכוםזהנעבין‪₪10‬ל‪.[₪20-‬ורשאילתתאוכסף‬
‫אוחפץבסכוםזה‪).‬קב(‬
‫‬
‫העשירירבה‬
‫הרוצה לתת יותר מהסכום הנדרש‪ ,‬רשאי לתת כמתנת ידו למוסדות של תורה‪,‬‬
‫צדקהוחסד‪,‬ותבואעליוברכה‪.‬‬
‫‬
‫והדלימעיט‬
‫מישמצבוהכלכליקשה‪,‬דישיתןמטבעשלחצישקל]‪50‬אגורות[המצויכיום‪).‬קד(‬
‫‬
‫מעשרכספים=מדהבינונית‬
‫ראויונכוןלכלאדם]במשךכלימותהשנה[להפרישמהכנסותיולצדקה‪.‬ואדםהנותן‬
‫מעשרכספים‪,‬דהיינו‪ 10%‬מכלהרווחים‪,‬זוהימדהבינוניתבצדקה‪,‬אךמצוהמן‬
‫המובחר לתת חומש ]‪ .[20%‬ומכל מקום הנותן פחות ממעשר הרי זו עין רעה‪,‬‬
‫כמבוארכלזהבשלחןערוךהלכותצדקה)יורהדעהסימןרמטסעיףא(‪.‬‬
‫‬
‫הנוהג לתת מעשר כספים או חומש‪ ,‬אין לו לתת מזה למעות של 'זכר מחצית‬
‫השקל'‪ ,‬אלא יתן מכסף אחר 'זכר למחצית השקל'‪ .‬אולם אם בשעה שהתחיל‬
‫לתתאתהמעשראואתהחומש‪,‬אמרשהואנוהגכן'בלינדר'‪,‬ולעתעתהמצבו‬
‫הכלכליקשה‪,‬רשאילתת'זכרלמחציתהשקל'ממעותאלו‪).‬קד(‬
‫‬
‫תעניתאסתר‬
‫חסדיה'כילאתמנו‬
‫ברוב רחמיו וחסדיו של בורא עולם עלינו‪ ,‬ביטל את גזרתו של המן רשע‪ ,‬ששלח‬
‫אגרות למאה ועשרים ושבע מדינות‪ ,‬להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים‬
‫מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד‪ ,‬ביום י"ג לחודש אדר‪ ,‬ובורא עולם הפר את‬
‫עצתווקלקלאתמחשבתו‪.‬בעקבותביטולהגזרה‪,‬נשלחואגרותשניותשהיהודים‬
‫יקהלו באותו יום י"ג לחודש אדר‪ ,‬לעמוד על נפשם מפני אויביהם ולהרוג‬
‫בשונאיהם‪ ,‬והיו זקוקים לרחמי שמים מרובים‪ ,‬לבל יוכלו אויביהם לפגוע בהם‪,‬‬
‫ועמדו בתפלה ובתחנונים ובתענית באותו יום‪ ,‬כשם שעשה משה רבנו ביום‬
‫שנלחמו עם ישראל בעמלק‪ ,‬שישב בתענית ובתפלה‪ ,‬וגבר ישראל‪ .‬וה' יתברך‬
‫שמע את תחינתם‪ ,‬וקיים בהם 'ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה‬
‫בשונאיהם'‪ ,‬והרגו היהודים בשונאיהם שבעים וחמשה אלף איש‪ ,‬מלבד מה‬
‫שהרגו בעיר שושן‪ ,‬ושום יהודי לא נהרג‪ ,‬כי לא בחיל ולא בכוח‪ ,‬כי אם ברוחי‬
‫אמר ה' צבאות‪ .‬וזכר לתענית זו‪ ,‬נהגו בכל תפוצות ישראל להתענות בכל שנה‬
‫ושנהביוםי"גבאדר‪,‬זכרלנסשנעשהלעםישראל‪).‬לז(‬
‫‬
‫כשחל י"ג באדר ביום שבת‪ ,‬מקדימים להתענות ביום חמישי‪ .‬ואע"פ ששאר תעניות‬
‫שחלו בשבת מאחרים ליום ראשון‪ ,‬כאן מקדימים‪ ,‬מכיון שכל התעניות נתקנו מחמת פורענויות‬
‫שהיוכמאורעותהחורבןוכדומה‪,‬וכללבידינושפורענותלאמקדימים‪,‬אבלתעניתאסתראינה‬
‫זכרלפורענות‪.‬ועודכילאשייךלדחותאתהתעניתליוםראשוןשזהפוריםשאסורלהתענותבו‪.‬‬
‫‬
‫מעוברות‬
‫נשים מעוברות פטורות מלהתענות‪ ,‬אף אם אינן מצטערות מהתענית‪ .‬ומעוברות‬
‫היינו משלושה חדשים ומעלה‪ .‬ומכל מקום אף קודם לכן אם סובלת מהקאות‬
‫ומיחושיםאוחולשהרבה‪,‬פטורהמלהתענות‪.‬וישמקיליםכלשנודעלהעלידי‬
‫בדיקהרפואיתשהיאבהריון‪).‬לז‪.‬סנסןליאירעמודקמה(‬
‫‬
‫יולדתומפלת‬
‫היולדתפטורה מלהתענות‪,‬ביןשהיא מניקהבפועל וביןשאינהמניקהבפועל‪,‬כל‬
‫שהיאבתוךעשריםוארבעחודש]שנתיים[ללידה‪,‬הריהיאפטורה‪).‬לט(‬
‫‬
‫אשהשהפילה‪,‬גםהיאפטורהמלהתענותבתוךכ"דחודשמהפלתה‪).‬ילקו"ירעח(‬
‫‬
‫וישלצייןשקולאזוהיארקבתעניתאסתר‪,‬אבלבשארתעניותאםאינהמניקהבפועל‪,‬הריהיא‬
‫צריכהלהתחיללהתענות‪,‬ורקאםתרגישחולשהיתירה‪,‬תהיהרשאיתלאכול‪.‬כמבוארבחוברת‬
‫'ארבעתעניותוביןהמצריםבהלכהובאגדה'‪).‬לח(‬
‫‬
‫חולה‬
‫חולה אפילו שאין בו סכנה‪ ,‬או אדם שיש לו חולשה יתרה‪ ,‬וכן זקן מופלג שתש‬
‫כוחו‪,‬פטוריםמלהתענות‪.‬ואינםצריכיםלהשליםאתהתעניתלכשיבריאו‪.‬ואולם‬
‫מי שמצטער מכאבי עיניים‪ ,‬אף על פי שפטור מלהתענות ביום זה‪ ,‬מכל מקום‬
‫כשיבריא‪,‬ישליםאתתעניתולאחרפורים‪,‬אלאאםכןאכלעלפיפקודתרופא‪,‬‬
‫שאזאינוצריךלהשליםאתהתענית‪).‬לט(‬
‫‬
‫ויראתמאלוהיך‬
‫על כל אדם בריא להתענות תענית אסתר‪ ,‬בין אנשים ובין נשים‪ ,‬ולא יפרוש מן‬
‫הציבור בחיפוש כל מיני תרוצים של חולשה וכדומה‪ ,‬כי יודע תעלומות יודע‬
‫בדיוק‪,‬אםהאדםיכוללהתענותאולא‪).‬מב(‬
‫‬
‫מזלטוב‬
‫חתן וכלה שנמצאים בתוך שבעת ימי המשתה‪ ,‬פטורים מלהתענות‪ .‬וכן שלושה‬
‫בעליברית‪:‬אביהבן‪,‬הסנדקוהמוהל‪,‬פטוריםמלהתענות‪,‬ואינםרשאיםלהחמיר‬
‫על עצמם‪ ,‬כיון שיום טוב שלהם הוא‪] .‬אבל בשאר התעניות שחלו בזמנן ואינן דחויות‪,‬‬
‫הריהםחייביםלהתענות‪,‬כמבוארבחוברת'ארבעתעניותוביןהמצריםבהלכהובאגדה'[‪).‬מב(‬
‫‬
‫רובמנין‬
‫אםישבביתהכנסתששהמתענים‪,‬אזמוציאיםספרתורהבמנחהוקוראים'ויחל‬
‫משה'‪.‬אךאםאיןששהמתענים‪,‬לאיוציאוספרתורה‪.‬וכמוכן‪,‬לאיאמרהשליח‬
‫ציבור 'עננו' בחזרת התפלה בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'‪ ,‬אלא יאמרה בברכת‬
‫'שומעתפלה'‪).‬מד(‬
‫‬
‫פעמייםבאהבה‬
‫איןלהעלותלספרתורהאלאאדםשמתענה‪,‬ולכןאםישכהןאחדואינומתענה‪,‬‬
‫טובשיצאהכהןמביתהכנסתויעלהישראלבמקומו‪.‬ואםאינויוצא‪,‬יאמרו"אף‬
‫על פי שיש כאן כהן‪ ,‬יעמוד ישראל במקום כהן"‪ .‬והוא הדין אם יש לוי שאינו‬
‫מתענה‪,‬יקראהכהןפעמייםגםבמקוםהלוי‪).‬מה(‬
‫‬
‫קריאתהמגילה‬
‫עריםהמוקפותחומה‬
‫תע ִשׂים‬
‫זו ֹ‬‫יםבּ ָע ֵרי ַה ְפּ ָר ֹ‬
‫ְ‬ ‫הוּדים ַה ְפּ ָר ִזים ַה ֹיּ ְשׁ ִב‬
‫ןה ְיּ ִ‬
‫נאמרבמגילה)פרקטפסוקיט(‪ַ ,‬על ֵכּ ַ‬
‫אישׁ‬‫נות ִ‬‫וּמ ְשׁ ֹל ַח ָמ ֹ‬‫טוב ִ‬
‫יום ֹ‬ ‫ו ֹ‬
‫תּה ְ‬ ‫וּמ ְשׁ ֶ‬
‫שׂ ְמ ָחה ִ‬
‫א ָדר ִ‬
‫ל ֹח ֶדשׁ ֲ‬ ‫שׂר ְ‬‫ע ָ‬
‫א ְר ָבּ ָעה ָ‬
‫יום ַ‬
‫ֵאת ֹ‬
‫ְל ֵר ֵעהוּ‪ :‬ומכאן למדו חז"ל שאותם ערים שלא היו מוקפות חומה בתקופתו של‬
‫יהושע בן נון שנכנסו עם ישראל לארץ ישראל‪ ,‬אלא היו פרזות ]לשון פרוץ בלי‬
‫חומה[‪ ,‬קוראים את המגילה ביום י"ד באדר‪ .‬אבל הערים שהיו מוקפות חומה‬
‫בתקופהההיאכעירהקודשירושלים‪,‬קוראיםאתהמגילהביוםט"ובאדר‪.‬‬
‫אחד מן הטעמים שתלו זאת בערים המוקפות חומה דוקא מזמן יהושע בן נון‪,‬‬
‫משוםשיהושעבןנוןהואהראשוןשנלחםבעמלק‪,‬והמןהואמזרעעמלק‪).‬קי(‬
‫‬
‫עריםהמסופקות‬
‫יש כמה מערי הארץ העתיקות‪ ,‬שמסופקים אנו אם אכן הן היו מוקפות חומה‬
‫בתקופת יהושע בן נון או לא‪] ,‬כמו טבריה‪ ,‬חברון‪ ,‬יפו‪ ,‬עכו‪ ,‬צפת‪ ,‬לוד‪ ,‬רמלה‪ ,‬באר שבע‪,‬‬
‫חיפה[‪.‬ואףעלפישבפסוקיםבנביאמבוארבכמהמקומותשעריםאלוהיומוקפות‬
‫חומה‪ ,‬מכל מקום חוששים אנו שמא בימינו נבנו הערים האלו רחוק ממקומם‬
‫הראשון‪.‬ולכןבמקומותאלוקוראיםאתהמגילהעםברכותיהביוםי"ד‪,‬וביוםט"ו‬
‫חוזרים וקוראים את המגילה בלא ברכה‪ ,‬ויאמרו 'ועל הניסים' בתפלות גם ביום‬
‫ט"ו‪ ,‬ואין בזה חשש הפסק‪ .‬וטוב שיעשו גם את שאר המצוות‪ :‬משלוח מנות‪,‬‬
‫מתנותלאביוניםוסעודתפורים‪.‬אךלאיוציאוספרתורהלקרואשובאתקריאת‬
‫התורהשלפורים‪).‬קיא‪,‬קיד(‬
‫‬
‫סמוכיםלעדלעולם‬
‫עירהמוקפתחומהשקוראיםבהבט"ו‪,‬וישעירהסמוכהלהבתוךמרחקשלמיל‬
‫]‪ 960‬מטר[‪ ,‬גםהעירהזאתמצטרפתלעירהמוקפתחומה‪,‬ונחשבתכהמשךאליה‪,‬‬
‫וקוראיםבהבט"ו‪].‬ומכיוןשפרטידיניםרביםישבזה‪,‬לכןכשישספקישלשאולרב[)ת"הריט(‬
‫‬
‫לו יצויר שיבנו את כל השטחים הפנויים שבין עיר לעיר בארץ ישראל עד‬
‫ירושלים‪ ,‬ימצא שבכל ערי הארץ יקראו מגילה ביום ט"ו כירושלים עיר הקודש‪.‬‬
‫ובאמת אין זה פלא‪ ,‬כי בקרוב ממש עומד להיות כך‪ ,‬וכמו שאמרו חז"ל )פסיקתא‬
‫רבתיפרשהא(אמררבילויעתידהירושליםלהיותכארץישראל‪,‬וארץישראלככל‬
‫העולם כולו‪ ,‬והיאך באים הם לראש חודש ולשבת מסוף העולם? אלא העננים‬
‫באים וטוענים אותם ומביאים אותם לירושלים‪ ,‬והם מתפללים שם בבוקר‪ ,‬והוא‬
‫יהם"‪.‬‬
‫ת ֶ‬
‫א ֻר ֹבּ ֵ‬
‫יםאל ֲ‬
‫ֶ‬ ‫יּו ִנ‬
‫ָהו ַכ ֹ‬
‫עוּפינ ְ‬ ‫שהנביאישעיה)ס‪,‬ח(מקלסם‪ִ ",‬מי ֵא ֶלּ ָ‬
‫הכּ ָעב]כענן[ ְתּ ֶ‬
‫‬
‫בניברק‪.‬תלאביב‪.‬‬
‫בערים הסמוכות לערים המסופקות‪ ,‬יש מחמירים לקרוא את המגילה שוב בט"ו‪.‬‬
‫ולכן בעיר בני ברק ותל אביב שהם סמוכות ברצף בתים לעיר יפו‪ ,‬טוב שיחמירו‬
‫לקרואגםביוםט"ובליברכה‪,‬וכןכלכיוצאבהן‪).‬קיב(‬
‫‬
‫ירושלים‬
‫ואמנם ירושלים עיר הקודש‪ ,‬שברור לנו שהיא אותה ירושלים שבזמנם‪ ,‬שהיתה‬
‫מוקפתחומהמימותיהושעבןנון‪,‬קוראיםבהאתהמגילהועושיםאתכלמצוות‬
‫הפוריםבט"ובאדרבלבד‪.‬וכןבעירשושן]המאדאן[קוראיםאתהמגילהביוםט"ו‪,‬‬
‫כיון ששם המשיכו עם ישראל להרוג בשונאיהם גם ביום י"ד‪ ,‬ונמצא שנחו‬
‫מהמלחמהביוםט"ו‪,‬לכךחוגגיםהםאתיוםהפוריםביוםזהשנחובו‪).‬קי(‬
‫‬
‫ועשוסייגלתורה‬
‫נתנה התורה כח לחכמי ישראל לתקן תקנות ולגזור גזרות‪ ,‬למען ישמרו עם‬
‫ישראל את דיני התורה כדת וכדין‪ ,‬ולא יבואו חס ושלום להכשל בהם‪ .‬וכמה‬
‫דוגמאותמצאנולזה‪,‬כמובמצותשופר‪,‬שכידועשאם חליוםהראשוןשלראש‬
‫השנה בשבת‪ ,‬גזרו חז"ל שלא לתקוע בשופר בשבת‪ ,‬ותוקעים רק למחרת ביום‬
‫השנישלראשהשנה‪.‬והטעם‪,‬כיוןשהתורהאסרהעלינובשבת לטלטלחפץכל‬
‫שהואמרשותהיחיד]מהבית[ לרשותהרבים ]לרחוב[כאשראיןעירובבעיר‪ ,‬וקיים‬
‫חשש שמא ישכח משהו ששבת היום ויטלטל את השופר מרשות היחיד לרשות‬
‫הרבים‪.‬וכיוצאבזהמצאנולגבימצותלולב‪,‬שאםחלט"ו בתשריביוםשבת‪,‬אין‬
‫אנונוטליםאתארבעתהמיניםבשבת‪,‬מחשששמאיטעהאדםויוציאאתהלולב‬
‫מרשותהיחידלרשותהרבים‪,‬ויעבורעלאיסורתורהשלהוצאה‪.‬‬
‫‬
‫ומעתה כאשר חל ט"ו באדר בשבת קודש‪] ,‬אבל יום י"ד באדר לעולם לא יחול בשבת[‬
‫גזרוחכמיםשלאלקרואאתהמגילהבשבת‪,‬מחשששמאיטעהמשהוויוציאאת‬
‫המגילהמהביתלרשותהרבים‪,‬ולכךהקדימואתהקריאהליוםשישישהואיום‬
‫י"דבאדר‪.‬ונמצאאזשתושביירושלים יקראואתהמגילהיחדעםכלעםישראל‪.‬‬
‫ומחשש זה שמא יטעו ויוציאו את המגילה בשבת‪ ,‬אסרו חכמים לטלטל את‬
‫המגילהבשבתזובלבד‪,‬והריהיאמוקצה‪).‬ה"עגקצה(‬
‫‬
‫זמןהקריאה‬
‫חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה‪ ,‬ולחזור שוב ולקרותה ביום‪ .‬וקריאה של‬
‫לילה‪ ,‬זמנה עד עמוד השחר‪ .‬וקריאה של יום‪ ,‬זמנה מהנץ החמה עד השקיעה‪.‬‬
‫ואם לא קרא את המגילה בליל פורים‪ ,‬לא מועיל שיחזור לקוראה פעמיים ביום‪.‬‬
‫)מז(‬
‫‬
‫לאתאכלו‬
‫אסורלאכולקודםקריאתהמגילהעוגהאולחםבכמות כביצה]בליקליפתה‪50.4 -‬‬
‫גרם[‪ .‬וגם הנשים צריכות להזהר בזה‪ .‬ומכל מקום מותר לאכול פירות או אורז‬
‫וכיוצאבזהאפילויותרמכביצה‪.‬וכןמותרלשתותתהאוקפההרבה‪.‬ומכלמקום‬
‫ברוב המקומות שקוראים את המגילה בליל י"ד באדר‪ ,‬כיון שהם יוצאים‬
‫מהתעניתמידליוםהפורים‪,‬אםרעבהואמאוד‪,‬ובפרטאםהואהחזןהקוראאת‬
‫המגילה‪ ,‬רשאים לאכול יותר משיעור כביצה עוגה או לחם‪ ,‬ובתנאי שיבקשו‬
‫מאחרשיזכירלהםלקרואאתהמגילה‪).‬צה(‬
‫‬
‫הדרתמלך‬
‫מצוהמןהמובחרלקרואאתהמגילהבציבורגדול‪,‬כמושנאמר)משליפרקידפסוק‬
‫כה( "ברוב עם הדרת מלך"‪ ,‬שבזה מתהדר ומתגדל שמו יתברך יותר‪ ,‬היאך עם‬
‫ישראלמתקבציםובאיםבהמוניהםלספרולפרסםאתשבחיושלהבוראיתברך‪,‬‬
‫ואתנסיוונפלאותיושעשהלאבותינובימיםההםבזמןהזה‪.‬‬
‫‬
‫לאברעשה'‬
‫ומכל מקום אם בבית הכנסת שהציבור גדול‪ ,‬יש הפרעות ורעשים‪ ,‬ואינו יכול‬
‫לשמועאתהמגילהכראוי‪,‬רשאילקרותהבמקוםאחרבמניןשלעשרה‪).‬מט(‬
‫לאטובהיותהאדםלבדו‬
‫מישישלומגילהכשרהבעצמו‪,‬מעיקרהדיןרשאילקוראהלעצמוולברךלעצמו‬
‫בלחש‪,‬אלאשעדיףיותרשישמעמהשליחציבור‪,‬כיבכלבתיהכנסתהמתוקנים‪,‬‬
‫ישנו שליח ציבור המכין את הקריאה קודם לכן היטב היטב וקוראה כראוי‪ ,‬אבל‬
‫זה הקורא את המגילה לבדו בלחש‪ ,‬על פי רוב אינו בקי לקרוא בדקדוק כראוי‪,‬‬
‫ויכוללטעותבקריאהולאיהיהמישיתקנו‪.‬ופעמיםרבותהקריאהבלחשמפריעה‬
‫ליושביםעלידו‪.‬ולבדמזה‪,‬הרישבקריאתולבדו‪,‬הואמפסידאתמעלת'ברובעם‬
‫הדרתמלך'‪,‬שזהשייךדוקאכשכולםיוצאיםידיחובהמאדםאחד‪).‬סט(‬
‫‬
‫עיורואילם‬
‫הסומאוהאילם‪,‬חייביםלשמועמקראמגילהמאדםאחר‪).‬נו(‬
‫‬
‫חרש‬
‫חרשהמדבר‪,‬צריךלקרואאתהמגילהלעצמו‪,‬אךאינויכוללהוציאאחריםידי‬
‫חובתם‪,‬כיוןשלאברורחיובוכלכך‪.‬ומכלמקוםאםהואשומעעלידימכשירי‬
‫שמיעההמצוייםבימינו‪,‬ואיןקוראאחר‪,‬ישלהקלשיקראלהוציאאחרים‪).‬נה(‬
‫‬
‫חולה‬
‫חולה שלא הגיע לבית הכנסת בפורים ולא שמע קריאת המגילה‪ ,‬רשאי החזן‬
‫ללכת לביתו אחר התפלה ולקרוא לו שוב ולהוציאו ידי חובה‪ .‬ולגבי ברכות‬
‫המגילה ‪ -‬אם החולה יכול לברך‪ ,‬עדיף שהוא יברך והקורא יקרא‪ ,‬אך אם הוא‬
‫חולהכלכךשאינויכוללברך‪,‬רשאיהקוראגםלברךולהוציאוידיחובה‪.‬‬
‫‬
‫והטעםבזה‪,‬כיוןשב"ברכותהמצוות" ישלנוכלל‪ :‬אע"פשיצאאדםידיחובתו‪,‬מוציאהואאת‬
‫אחרים ידי חובתם‪ .‬שכיון שכל ישראל ערבים זה לזה‪ ,‬נמצא שכל עוד יש יהודי שלא קיים את‬
‫המצוה‪,‬חסרביגםכןחלקמקיוםהמצוה‪,‬ורשאיאנילהוציאוכדילהשליםאתחלקי‪.‬‬
‫‬
‫נשים‬
‫אשה חייבת בקריאת המגילה עם ברכותיה‪ ,‬ובפרט שברוך ה' רבה הדעה בבנות‬
‫ישראלולומדותקרואוכתובכברמגילקטן‪,‬ומבינותאתהכתוב‪,‬שבודאיישלהן‬
‫לברך ללא שום חשש‪ ,‬כדעת מרן השלחן ערוך והרמ"א )סימן תרפ"ט(‪ .‬ולכן אם‬
‫מארגנות להן הנשים מנין לעצמן‪ ,‬אשה אחת תברך‪ ,‬ותוציא ידי חובה את שאר‬
‫הנשים‪,‬והאישיקרא‪).‬נג(‬
‫‬
‫והןאמתשכללגדולבידינו‪':‬נשיםפטורותממצוותעשהשהזמןגרמא]גורם['‪.‬דהיינוכלמצוה‬
‫שציוה אותנו בורא עולם לעשותה‪ ,‬אם המצוה היא תלויה בזמן קבוע‪ ,‬כלומר‪ ,‬שהזמן גורם‬
‫למצוה לבוא‪ ,‬האשה פטורה מלעשותה‪ .‬כגון‪ ,‬מצות סוכה‪ ,‬שהנשים פטורות מלשבת בסוכה‪ ,‬כי‬
‫זמנהקבועשבעהימיםבשנה‪.‬וכןפטורותהןמלהתעטףבציצית‪,‬כיזמנהקבועביוםולאבלילה‪.‬‬
‫וכןפטורותהןמלהניחתפילין‪,‬כיזמןהנחתםקבועבחולולאבשבת‪,‬וכןכלכיוצאבזה‪.‬‬
‫‬
‫וכללזהקיים לארקבמצוותמהתורהאלאגםבמצוותמדבריחכמים‪,‬ואםכןלכאורהתהיינה‬
‫הנשיםפטורותמקריאתהמגילה‪,‬כיוןשמצוהזוזמנהקבועבי"דאובט"ובאדר?אולםישמצוות‬
‫שהגםשזמנןקבוע‪,‬בכלזאתהנשיםחייבותבהן‪,‬כגוןמצוותש'אףהן]הנשים[היובאותוהנס'‪.‬‬
‫כמובחנוכה‪,‬שהיוגםהנשיםבכללגזרתהשמדשלהיוונים‪,‬והתשועההיתהלכללישראל‪,‬וגם‬
‫בזכותיהודיתבתו שליוחנןכהןגדולשדחפהאתאחיההחשמונאיםשילחמוביווניםולאיכנעו‬
‫להם‪.‬וכןהיהבנספורים‪,‬שביקשהמןלהשמידלהרוגולאבדאתכלהיהודיםמנערועדזקןטף‬
‫'ונשים'ביוםאחד‪,‬ואףהןנושעובכללישראל‪,‬ונתקייםבהם'ונהפוךהואאשרישלטוהיהודים‬
‫המהבשונאיהם'‪.‬וגםהנסהיהבהשתדלותהשלאשההיאאסתרהמלכה‪,‬לכךגםהנשיםחייבות‪.‬‬
‫‬
‫נשיםצדקניות‬
‫אם אפשר עדיף שכל אשה תצא ידי חובתה‪ ,‬על ידי שבעלה יקרא לה מתוך‬
‫מגילהכשרהלאחרשיחזורמביתהכנסת‪.‬אולםכיוןשלאכולםבקיאיםבקריאת‬
‫המגילה כראוי‪ ,‬טוב שיארגנו בבית הכנסת בשעה מסוימת לכל ציבור הנשים‪,‬‬
‫שתבואנהלשמועקריאתהמגילה מחזןיראשמיםשיבואעםאשתו‪,‬והיאתברך‬
‫והואיקראלהן‪.‬‬
‫‬
‫ואולם יש נשים שנהגו לבוא לעזרת הנשים שבבית הכנסת ולשמוע משם את‬
‫קריאת המגילה‪ ,‬אך כבר כתב המשנה ברורה )סימן תרפ"ט סעיף קטן א( שלא ברור‬
‫אםיוצאותידיחובההנשיםששומעותמעזרתהנשים‪,‬שהריקשהלשמועכראוי‪,‬‬
‫מבלי לאבד אפילו מילה אחת‪ .‬ולפי זה במקומות שמביאים ילדים קטנים לבית‬
‫הכנסת‪ ,‬וכל שכן כשהאשה עצמה מביאה את ילדיה‪ ,‬אין ספק שהריכוז קשה‬
‫מאודשהרי עסוקותהןבהשגחהעלהילדים‪,‬ולכןכלאחתתתןאלליבהקודם‬
‫לכן‪,‬אםאכןהיאמקפידהשלאלאבדמלשמועאפילומילהאחת‪,‬שלדעתהרבה‬
‫פוסקיםלאיצאהידיחובתה‪,‬וממילאאםכדאילהלצאתידיחובהבאופןכזה‪.‬‬
‫‬
‫בתישראלכשרה‬
‫ומכל מקום יש לדעת כי אף אם ברור לה שבאמת היא תקשיב טוב ותצא ידי‬
‫חובתה כראוי‪ ,‬כל זה בתנאי שאינה באה לבית הכנסת עם כל מיני תחפושות‬
‫שאינן עומדות בגדרי הצניעות שתורתנו הציבה לנו‪ ,‬אלא באה ביראת שמים‬
‫ובצניעות כיאותלבתישראלהכשרה‪].‬ובלאוהכיאיןמןהראויכללשאשהבוגרתתבוא‬
‫מחופשתבמקוםשהגבריםמצוייםשם‪,‬שאיןדרךבנותישראלהכשרותבמעשיםאלו‪,‬ואיןרוח‬
‫חכמים נוחה מהם כלל[‪ .‬וכן אינה מדברת בשעת התפלה‪ ,‬וגם לאחר התפלה אינה‬
‫מתעכבת לפטפט עם כל אחת‪ ,‬כי כל הדברים האלו גורמים צער גדול לשכינה‬
‫שהןמחטיאותאתהרביםבעווןהחמורשלשמירתהעיניים‪.‬לכךכלאשהתבדוק‬
‫בעצמהבאמתובתמים‪ ,‬אםכדאישתבואלביתהכנסתאושעדיףלהשתצאידי‬
‫חובהבדרכיםהאחרותכנ"ל‪.‬‬
‫‬
‫נוסחהברכה‬
‫גם לנשים נוסח הברכה הוא‪' :‬על מקרא מגילה'‪ .‬ויש מבנות אשכנז‪ ,‬שנוהגות‬
‫לברך'לשמועמקראמגילה'‪.‬וכלמקוםיעשוכפימנהגם‪).‬ה"עארכד‪.‬משנ"בתרפ"טח(‬
‫‬
‫קטנים‬
‫ילדים קטנים שהגיעו לגיל חינוך ]מגיל חמש או שש ומעלה‪ ,‬כל ילד לפי הבנתו[‪ ,‬מצוה‬
‫להביאם לבית הכנסת‪ ,‬בתנאי שיושבים יפה בקריאת המגילה‪ ,‬ואינם מפריעים‬
‫כלל‪ .‬אך ילדים קטנים שלא הגיעו לגיל חינוך‪ ,‬אין להביאם לבית הכנסת‪ ,‬שהם‬
‫מבלבלים את השומעים החייבים בקריאה‪ ,‬והמביאם לבית הכנסת‪ ,‬חטא הרבים‬
‫נשא‪ .‬ולכן על כל גבאי בתי הכנסת שומרי משמרת הקודש‪ ,‬לעמוד על המשמר‬
‫להשגיח בעין פקוחה שלא יפריעו הילדים בהכאות ברעשנים ובאקדחים ובכל‬
‫סוגיהפיצוצים‪,‬בעתשהשליחציבוראומר'המן'‪,‬שדברזהגורםלרעשוהפרעת‬
‫הסדר‪,‬וגורםמניעתשמיעתמקראמגילהכהלכהלאנשיםהמחויביםבה‪).‬סא(‬
‫‬
‫מעשהרב‬
‫וכבר סיפר מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א‪ ,‬שלפני כחמישים שנה שהיה גר‬
‫בשכונתביתישראלבירושלים‪,‬קודםשהיהקוראאתהמגילההיהאוסףבכבודו‬
‫ובעצמויחדעםהגבאיאתכלכליהנשקוהפיצוציםשהביאוהילדים‪,‬כדישלא‬
‫יפריעובאמצעהקריאה‪,‬ולואפילולאדםאחדשלאישמעאתהקריאהכהלכה‪.‬‬
‫‬
‫ומכל מקום גם ילדים קטנים שלא הגיעו לגיל חינוך‪ ,‬אם הם שקטים ודעתנים‪,‬‬
‫אפשרלהביאם‪,‬וישבזהגםמצוה‪).‬סב(‬
‫‬
‫אבל‬
‫אבלבתוךי"ב חודשעלאביואואמו‪ ,‬אובתוךשלושיםיוםעלשארקרובים]אח‪,‬‬
‫אחות‪,‬בן‪,‬בת‪,‬אשתו[‪,‬רשאילקרואאתהמגילהבציבורולברךברכת'שהחיינו'‪).‬סו(‬
‫‬
‫רדיו‬
‫השומעקריאתהמגילהברדיובשידור חי‪,‬אינויוצאידיחובה‪.‬ומכלמקוםעונה‬
‫'אמן'אחרברכותהחזן‪.‬אךאםאינושידורחי‪,‬לאיענה'אמן'‪).‬נו(‬
‫‬
‫רמקול‬
‫אם אולם בית הכנסת גדול מאוד‪ ,‬ובאים קהל גדול לשמוע את המגילה‪ ,‬ורוצים‬
‫להשמיעאתהמגילהבאמצעותהרמקול‪,‬כאןתלויהדבר‪,‬שאםכלהקהליכולים‬
‫לשמועאתהשליחציבורגםאםלאהיההרמקול‪,‬אלאשהרמקולרקמסייעקצת‬
‫להגברת קולו‪ ,‬הרי הם יוצאים ידי חובתם‪ .‬אך אם אינם יכולים לשמוע את‬
‫השליחציבורללאהרמקול‪,‬כאותםהיושביםרחוקמהתיבה אובעזרתנשים‪,‬אין‬
‫יוצאיםידיחובהבשמיעהמהרמקול‪.‬וכמבוארכןבפוסקים‪:‬מנחתאלעזר ממונקטש‪,‬שבט‬
‫הלויוואזנר‪,‬רבבותאפריםגרינבלט‪,‬האדמו"רמליבאוויטשבספרושובעשמחות‪,‬ועוד‪).‬נו(‬
‫‬
‫כתביהקודש‬
‫טוב להחמיר ליטול את הידים קודם קריאת המגילה‪ ,‬כדי שיוכל לגעת במגילה‬
‫בידיוממש‪,‬ולאבאמצעותמטפחת‪).‬עו(‬
‫‬
‫גלילה‬
‫יש שנהגו לפתוח את כל המגילה קודם הקריאה‪ ,‬וכך מברכים כשהמגילה כולה‬
‫פתוחה‪.‬ויששנהגושלאלפתוחאתהמגילה‪,‬אלאשלאחרשמסיימיםלקרואאת‬
‫העמוד הראשון‪ ,‬אינם גוללים אותו כספר תורה‪ ,‬אלא מניחים את המגילה‬
‫פתוחה‪ ,‬וכן הלאה בכל עמוד ועמוד‪ ,‬עד שכאשר מסיימים את הקריאה כולה‪,‬‬
‫תהיהכלהמגילהפתוחהלפניוכאגרת‪,‬כדילפרסםולהראותאתהנסיותר‪.‬‬
‫‬
‫ויש להזכיר לקהל שגם הם לא יגללו את המגילה אחר קריאת העמוד הראשון‪,‬‬
‫אלאיניחואותהפתוחהעדסיוםהקריאה‪,‬ויזהרומאודשלאתיגררבארץ‪).‬עד(‬
‫‬
‫ברכותהמגילה‬
‫קודם קריאת המגילה בלילה‪ ,‬עומד השליח ציבור ומברך שלוש ברכות‪ :‬א‪ .‬על‬
‫מקראמגילה‪.‬ב‪ .‬שעשהניסים‪.‬ג‪ .‬שהחיינו‪.‬וקודםקריאתהמגילהביום‪,‬מברךרק‬
‫שתיברכות‪:‬א‪.‬עלמקראמגילה‪.‬ב‪.‬שעשהניסים‪).‬סג(‬
‫‬
‫ישמבניאשכנזשנהגולברך'שהחיינו'גםקודםקריאתהמגילהביום‪.‬ויששנהגו‬
‫כבניספרדשלאלברך'שהחיינו'אלאבלילה‪.‬וכלמקוםיעשוכפימנהגם‪).‬סג(‬
‫‬
‫כבודהציבור‬
‫השליחציבוריעמודמתחילתהברכותעדסוףהקריאה‪,‬מפניכבודםשלהציבור‪.‬‬
‫ומכלמקוםהקוראלנשיםבביתו‪,‬אינוצריךלעמודבשעתהקריאה‪).‬סט(‬
‫‬
‫עמודעמדי‬
‫ישנוהגיםשהקהלעומדיםבשעתהברכות‪,‬ויושביםבשעתהקריאה‪.‬וישנוהגים‬
‫שהקהליושביםגםבשעתהברכות‪.‬וכלמקוםיעשוכפימנהגם‪.‬ובמקוםשנוהגים‬
‫לעמוד‪ ,‬גם הנשים הנמצאות בעזרת הנשים‪ ,‬וגם במנין מיוחד לנשים‪ ,‬תעמודנה‬
‫הנשיםבברכות‪).‬סח(‬
‫‬
‫מימינימיכאלומשמאליגבריאל‬
‫טובששניאנשיםיעמדואחדמימיןהשליחציבורואחדמשמאלו‪,‬במשךכלזמן‬
‫הברכותוקריאתהמגילה‪).‬ע(‬
‫‬
‫כוונתהלב‬
‫קודם הברכות‪ ,‬יעורר השליח ציבור את תשומת לב הקהל שיכוונו לצאת ידי‬
‫חובת מקרא מגילה‪ ,‬שהרי 'מצוות צריכות כוונה'‪ .‬וכן שיקפידו לשמוע כל מילה‬
‫ומילה‪,‬ולאיאבדומלשמועאפילומילהאחת‪).‬ע(‬
‫‬
‫דיוקהקריאה‬
‫צריךלדקדקהיטבבקריאתהמגילהובשמיעתה‪,‬לבלידלגאפילותיבהאחת‪,‬כי‬
‫רבו הפוסקים האומרים שאם חיסר אפילו תיבה אחת‪ ,‬לא יצא ידי חובתו‪ .‬ולכן‬
‫במקוםשמרעישיםבאמירת'המן'‪,‬עלהחזןלהמתיןעדשיעבורהרעש‪,‬ולחזורעל‬
‫המילהשוב‪,‬כדילהוציאידיחובהאתאותםשלאשמעוכראוי‪).‬עח‪,‬עט(‬
‫טעמווראו‬
‫לכתחילה צריך לקרוא את המגילה עם נגינת טעמי המקרא שלה‪ .‬אולם אם אין‬
‫בציבורמישיודעלקרואעםהטעמים‪,‬יקראוהבליטעמים‪).‬ילקו"ירצו(‬
‫‬
‫ונחלמהחלום‬
‫טוב שכל אדם יחזיק מגילה כשרה בידו‪ ,‬כדי שאם 'חלם' באמצע הקריאה ולא‬
‫שמעכמהמילים‪,‬יקראמהרמתוךהמגילהשלו‪,‬וידביקאתהקצבעםהחזן‪.‬ואינו‬
‫רשאילהמשיךלשמוע ולאחרמכןלהשלים‪,‬כיוןשחייביםלקרואאולשמועאת‬
‫המגילהכולהעלהסדר‪.‬‬
‫‬
‫ואולם אם אין לו מגילה כשרה‪ ,‬יקח לכל הפחות מגילה מודפסת שאינה כשרה‪,‬‬
‫וגם ממנה רשאי להשלים כמה מילים‪ .‬ובתנאי שאין זה ענין שלם במגילה‪ ,‬כגון‬
‫המעשהכולושלבגתןותרש‪,‬שאזאינויכוללהשליםאלאממגילהכשרה‪).‬עט(‬
‫‬
‫טעות‬
‫אם טעה החזן וקרא ומרדכי 'ישב'‪ ,‬במקום 'יושב'‪ ,‬או שטעה וקרא והמן 'נפל'‬
‫במקום'נופל'‪,‬לאיצא‪,‬ומחזיריםאותווקוראשניתכהוגן‪.‬וכןבכלטעותשמשנה‬
‫אתהענין‪,‬מחזיריםאותו‪.‬אבלאםאיןזהמשנהאתהעניןכגוןשקרא'יהודיים'‬
‫במקום'יהודים'‪,‬איןמחזיריםאותו‪).‬פ(‬
‫‬
‫ואתםתחרישון‬
‫אסור לדבר בשעת הקריאה‪ ,‬ואם דיבר בעוד שהחזן המשיך לקרוא‪ ,‬לא יצא ידי‬
‫חובהוצריךלחזורלקרואעלהסדרמאותופסוקשדיברבו‪,‬עדסוףהמגילה‪).‬פ(‬
‫‬
‫מתנמנם‬
‫הקורא את המגילה כשהוא מתנמנם‪ ,‬יצא ידי חובתו‪ .‬אבל השומע את המגילה‬
‫כשהוא מתנמנם‪ ,‬לא יצא‪ .‬ולכן אותם שנשארים ערים בליל פורים וחוגגים עד‬
‫השעותהקטנותשלהלילה‪,‬יזהרושלאלנמנםבקריאתהמגילהבבוקר‪,‬שאזלא‬
‫יצאוידיחובה‪.‬וגםישבעיהשנרדמיםעםהתפילין‪).‬פג(‬
‫‬
‫לשונותשלגאולה‬
‫נוהגים הציבור לומר בקול רם את ארבעת הפסוקים הקשורים לגאולה שהיתה‬
‫לעםישראלבפורים‪,‬והם‪:‬א‪ .‬אישיהודיהיהבשושןהבירה‪.‬ב‪ .‬בלילההואנדדה‬
‫שנת המלך‪ .‬ג‪ .‬ומרדכי יצא מלפני המלך‪ .‬ד‪ .‬ליהודים היתה אורה ושמחה‪ .‬ויש‬
‫שנהגו לומר בקול רם גם את הפסוק האחרון‪ ,‬כי מרדכי היהודי משנה למלך‪.‬‬
‫ולאחרשאמרוהקהלבקולרם‪,‬חוזרהחזןלומר שובאתהפסוקיםמתוךמגילתו‬
‫הכשרה‪).‬פד(‬
‫‬
‫המלך‬
‫כשקורא החזן 'בלילה ההוא נדדה שנת המלך'‪ ,‬ינגן ויאריך מעט בתיבת 'המלך'‪,‬‬
‫כדי לרמוז מה שדרשו חז"ל )ילקוט שמעוני אסתר תתרנז( 'שנת המלך'‪ ,‬אמר רבי‬
‫תנחומא‪,‬כביכול'נדדהשנתמלכושלעולם'‪.‬ועייןלעילבשערהאגדהבזה‪).‬ה"עארכז(‬
‫‬
‫נשימהארוכה‬
‫צריך החזן לקרוא את שמות עשרת בני המן‪ ,‬ואת תיבת 'עשרת' בנשימה אחת‪,‬‬
‫כדי לרמוז שכולם נהרגו ונתלו כאחד‪ .‬וטוב שיתחיל לקרוא בנשימה אחת כבר‬
‫מתיבות 'חמש מאות איש' עד 'עשרת'‪ ,‬לרמוז שעשרת בני המן היו שרים על‬
‫אותםחמשמאותאיש‪.‬ומכלמקוםאםלאאמרבנשימהאחת‪,‬יצאידיחובה‪).‬פה(‬
‫‬
‫ואת‬
‫כשקוראבנשימהאחת‪,‬יקפידשלאידלגאתהתיבות'ואת'שלכלאחדמעשרת‬
‫בניהמן‪,‬מתוךהמגילהכראוי‪).‬פז(‬
‫‬
‫דקדוקים‬
‫ה ֹרג‬
‫וּל ַא ֵבּד‪ְ ,‬ו ַל ֲ‬
‫ה ֹרג ְ‬
‫כשיגיע הקורא במגילה לפרק ח פסוק יא‪ ,‬יכפול‪ְ :‬ל ַה ְשׁ ִמיד ַל ֲ‬
‫ֵיהם‪.‬‬
‫ו ִאישׁ ֹלא ָע ַמד ִל ְפנ ֶ‬ ‫ֵיהם‪ְ ,‬‬
‫וּל ַא ֵבּד‪.‬וכןבפרקטפסוקב‪,‬יכפול‪ְ :‬ו ִאישׁ ֹלא ָע ַמד ִבּ ְפנ ֶ‬
‫ְ‬
‫ַי ִהי ְכּ ָא ְמ ָרם‪,‬באמרם‪,‬‬ ‫כיישבהםשתינוסחאות‪.‬אבלאיןלכפולבפרקגפסוקד‪ ,‬ו ְ‬
‫א ְמ ָרם'בלבדככלקריוכתיב‪.‬כמבוארבשלחןערוך)סימןקמאסעיףח()פז(‬ ‫אלאיקרא' ְכּ ָ‬
‫‬
‫וששוןויקר‬
‫בקריאתהמגילהביום‪,‬כשיגיעלפסוק‪',‬ליהודיםהיתהאורה ושמחהוששוןויקר'‪.‬‬
‫בתיבת 'אורה' ימשמש בספר תורה המונח על התיבה‪ .‬ובתיבת 'ויקר'‪ ,‬ימשמש‬
‫בתפילין של יד ושל ראש וינשקם‪ .‬והנוהגים להניח תפילין של רבנו תם‪ ,‬רשאים‬
‫לקרואאתהמגילהעםתפיליןשלרבנותם‪).‬קח(‬
‫‬
‫האגרתהזאת‬
‫פּוּרים ַה ֹזּאת'‪,‬ינענעאתהמגילה‪).‬קח(‬
‫ֶרת ַה ִ‬
‫כשיגיעהקוראבמגילהלפסוק‪ִ ',‬אגּ ֶ‬
‫‬
‫ברכהאחרונה‬
‫בסיוםקריאתהמגילה‪,‬גוללהשליחציבוראתהמגילה‪,‬ולאחרמכןמברךברכת‬
‫'האלהרבאתריבנו'‪.‬וישתדלושלאלדברעדאחרהברכה‪).‬עו(‬
‫‬
‫עשרה‬
‫אין לברך ברכה אחרונה על המגילה אלא אם יש עשרה גברים או עשר נשים‪.‬‬
‫ולכןהקוראאתהמגילהלנשיםויששםעשרנשים‪,‬אחתתברךותוציאאתכולן‬
‫ידיחובתן‪.‬וגםקטניםאוקטנותשהגיעולחינוך‪,‬אפשרלצרפםלברכהזו‪).‬פט(‬
‫‬
‫ארורהמן‬
‫אחרקריאתהמגילהאומרים‪:‬ארורהמן ברוךמרדכי‪ ,‬ארורהזרשברוכהאסתר‪,‬‬
‫ארורים כל הרשעיםשונאיה'‪ ,‬ברוכיםכלהצדיקיםהמאמיניםבה'‪,‬וגםחרבונה‬
‫זכורלטוב‪.‬ונוהגיםלכפולקטעזהשלושפעמים‪).‬צד(‬
‫ישלהקפידלומר‪,‬ארוריםכלהרשעיםשונאיה'‪,‬ולאארוריםכלהרשעיםבלבד‪,‬‬
‫כיוןשישרביםמאחינוהתועיםמדרךהאמתשאינםשונאיה'‪,‬ומהשעובריםעל‬
‫התורה איןזהבידיעהברורהאלאבידיעהבורה‪,‬שהםבוריםועמיהארץבענייני‬
‫התורהוהמצוות‪.‬ואםהיומודעים‪,‬בודאישהיומקיימים‪.‬ולכןהריהםכ'תינוקות‬
‫שנישבו'‪,‬שהולכיםשוללאחראותםהחוטאיםוהמחטיאיםאתהרביםבתקשורת‬
‫נגדה'ונגדהתורהונגדחכמיישראל‪.‬‬
‫‬
‫‬
‫לילפורים‬
‫בגדיםנאים‬
‫בליל פורים יבוא לבית הכנסת בבגדים נאים של יום טוב‪ ,‬לכבוד היום הקדוש‬
‫והחשוב הזה‪ ,‬ולא כאותם הבאים עם בגדי חול‪ .‬וכבר הפליגו חז"ל בשבח יום‬
‫פורים‪,‬עדשאמרושיוםהכיפוריםמעלתוכיוםפורים‪).‬צט‪.‬ועייןתיקוניהזוהרנזע"ב(‬
‫‬
‫ערבית‬
‫קודם תפלת ערבית‪ ,‬נהגו להזכיר לציבור‪ ,‬לתת את המעות של 'זכר למחצית‬
‫השקל'‪ .‬וקוראים מזמור תהלים )פרק כב( 'למנצח על אילת השחר'‪ ,‬שדרשו אותו‬
‫חכמיםבגמרא)מסכתיומאדףכטעמודא(עלאסתרהמלכה‪).‬צט(‬
‫‬
‫'ועלהניסים'‬
‫בתפילותפורים‪,‬מוסיפיםבעמידהנוסח'ועלהניסים'לאחראמירת'מודים'‪.‬‬
‫‬
‫נוסחאמירת'ועלהניסים'‬
‫נכון יותר לומר 'ועל הניסים' עם ו' החיבור‪ ,‬מאשר לומר 'על הניסים'‪ .‬וכן נכון‬
‫יותר לומר 'בימים ההם בזמן הזה'‪ ,‬מאשר לומר 'ובזמן הזה'‪ .‬ובסיום 'ועל‬
‫הניסים'‪,‬וכןהנכוןלומרועשיתעמהם'ניסיםונפלאות'‪,‬ולאלומרועשיתעמהם‬
‫'נסופלא'‪).‬ק(‬
‫‬
‫טעהבתפלה‬
‫שכח ולא אמר 'ועל הניסים'‪ ,‬אם נזכר כשאמר 'ברוך אתה' קודם שהמשיך 'ה'‬
‫הטובשמךולךנאהלהודות'‪,‬חוזרואומר'ועלהניסים'‪,‬אבלאםכבראמרברוך‬
‫אתה ה'‪ ,‬כיון שהזכיר שם ה' בחתימת הברכה‪ ,‬יסיים את העמידה‪ .‬ובסיום‬
‫העמידה לפני 'עושה שלום'‪ ,‬נכון שיאמר‪' :‬מודים אנחנו לך על הניסים ועל‬
‫הנפלאותוכו'‪,‬בימימרדכיואסתרוכו'‪,‬ואחרכךיאמר'עושהשלום'‪).‬קפח(‬
‫‬
‫אחרהעמידהאומרהחזןחציקדיש‪,‬ויקראאתהמגילהבשמחהובחדוהובדקדוק‬
‫כהלכה‪.‬ואחרקריאתהמגילהיאמרוקדושת 'ובאלציון'ויתחילומ'ואתהקדוש'‪,‬‬
‫ויאמרהחזןקדישתתקבל‪,‬שירלמעלותאשאעיני‪,‬ועלינולשבח‪).‬קא(‬
‫‬
‫בניאשכנז‪,‬אחרהעמידהאומרהחזן קדיש'תתקבל' וקוראהמגילה‪.‬ואחר'ואתה‬
‫קדוש'יששנהגולומרקדיש'יהאשלמא'‪,‬ויששנהגולומרשובקדיש'תתקבל'‪.‬‬
‫‬
‫פוריםבמוצאישבת‬
‫*כשחלפוריםבמוצאישבת]בעריהפרזות[‪,‬מתפלליםערביתכבכלמוצאישבת‪,‬‬
‫עד 'ואתה קדוש' שלאחר העמידה‪ ,‬ולאחר מכן קוראים את המגילה‪ .‬לאחר‬
‫הקריאהאומרים'ואתהקדוש'‪,‬קדיש'תתקבל'ומסיימיםאתהתפלה‪).‬קו(‬
‫‬
‫*קודםקריאתהמגילה‪,‬צריךלברךעלהנר'בוראמאוריהאש'‪,‬ולאחרמכןיקראו‬
‫אתהמגילה‪).‬הראב"ד‪,‬האשכול‪,‬הכלבו‪,‬ארחותחיים‪,‬פריחדש‪,‬ברכייוסף‪,‬הגרח"פועוד‪.‬קו(‬
‫‬
‫* אםשכחולברךעלהנר קודםקריאתהמגילה‪,‬יפסיקהחזןבאמצעהמגילהבין‬
‫פרקלפרקויברך‪.‬ואםנזכרואחרהקריאה‪,‬יברכובהבדלהכבכלמוצאישבת‪).‬קו(‬
‫‬
‫* יש להזכיר לציבור שלא יביאו את המגילה בשבת בשביל מוצאי שבת‪ ,‬כיון‬
‫שנמצא שמכינים משבת לחול‪ .‬ואולם במקום צורך‪ ,‬רשאים להביאה לאחר‬
‫השקיעה‪ .‬ואדם שביתו רחוק מבית הכנסת ויודע שלא יספיק ללכת אחר צאת‬
‫הכוכביםלביתוולהביאה‪,‬רשאילהביאהבשבת‪).‬קז‪.‬ת"הרנג(‬
‫‬
‫*המגילהבשבתאינהמוקצה‪,‬ולכןרשאילטלטלאותהולקרואבה‪).‬ה"עגקצה(‬
‫‬
‫תחפושות‬
‫ֶבר‬
‫ו ֹלא ִי ְל ַבּשׁ גּ ֶ‬
‫שּׁה‪ְ ,‬‬
‫על ִא ָ‬
‫ֶבר ַ‬
‫לא ִי ְהיֶה ְכ ִלי ג ֶ‬ ‫נאמר בתורה )דברים פרק כב פסוק ה( ֹ‬
‫שׂה ֵא ֶלּה‪ :‬והיינושאיסורחמורמןהתורה‬ ‫כּל ֹע ֵ‬‫יך ָ‬
‫א ֹל ֶה ָ‬
‫ע ַבתה' ֱ‬
‫יתו ֲ‬
‫ֹ‬ ‫הכּ‬
‫שּׁ ִ‬ ‫תא ָ‬
‫ִשׂ ְמ ַל ִ‬
‫שאשהתלבשבגדשלגבר‪,‬וכןשאישילבשבגדשלאשה‪.‬וכלהעוברעלזה‪,‬הרי‬
‫הוא עובר בלא תעשה מן התורה‪ ,‬ויותר גרוע מאדם שאכל חזיר‪ .‬ואין ספק שגם‬
‫בפורים חייב אדם להזהר שלא לעבור על איסור לא תעשה זה‪ ,‬ולא לתת לבניו‬
‫תחפושותשלבנות‪ ,‬וכןלאלתתלבנותיותחפושותשלבנים‪,‬ואפילושעדייןלא‬
‫הגיעו לגיל מצוות‪ .‬ובעוונותינו הרבים ישנם אנשים שמחמת חוסר ידיעה נכשלו‬
‫באיסורזהונתנולבנותיהםללבושבגדיבנים‪,‬באומרםשלכבודפוריםמותר‪.‬ואף‬
‫שולחיםאותןכךמחופשותלביתהספריוםאויומייםלפניפורים‪,‬שבזהאףאחד‬
‫לא התיר‪ ,‬ובעוונותינו הרבים כמה מכשולים יצאו מאותם שהקלו בזה‪ ,‬וירדו‬
‫ביראתשמיםבצורהמחרידהמאוד‪.‬‬
‫‬
‫וכבר מרבותינו הראשונים כתבו על ענין זה בחומרה רבה‪ .‬ומרן החיד"א כתב‬
‫שאיןלהקלכללנגדהרמב"םורבנואליעזרממיץועודרביםמרבותינוהראשונים‬
‫שאסרו דבר זה בכל תוקף‪ .‬וכל איש על העדה יאזור חיל בדעת ובכשרון לבטל‬
‫המנהג הרע הזה‪ ,‬ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה‪ .‬וגם הב"ח כתב‬
‫שאין כח ביד שום בית דין להתיר דבר איסור משום שמחת פורים‪ ,‬ואפילו אם‬
‫היה האיסור רק מדברי חכמים‪ ,‬קל וחומר שכאן הוא איסור של תורה‪ .‬ולכן כל‬
‫יראשמיםיזהירלאנשי ביתוולשומעילקחו‪,‬שלאיעברועלאיסורלאושל'לא‬
‫ילבש גבר שמלת אשה'‪ ,‬לא בפורים ולא בשמחת חתן וכלה‪ .‬וכן כתבו עוד‬
‫פוסקים רבים‪ ,‬שיש למחות ביד המקילים בזה בכל תוקף ולבטל מנהגם‪ ,‬שכיון‬
‫שהוא לאו המפורש בתורה‪ ,‬לא שייך לומר בזה )מסכת ביצה דף ל עמוד א( 'מוטב‬
‫שיהיושוגגיםואליהיומזידים'‪).‬קצט(‬
‫‬
‫שמחהוששוןליהודים‬
‫מצוה רבה לשמוח ולשמח ביום הקדוש הזה 'פורים'‪ ,‬וכמו שנאמר במגילה‪,‬‬
‫'ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר'‪ .‬ויכוין להודות לבורא עולם על כל‬
‫הניסים והנפלאותשעשהלאבותינובימיםההםבזמןהזה‪,‬והצילנומידאישצר‬
‫ואויב המן הרע הזה‪ ,‬אשר זמם להרוג ולהשחית בעם ישראל מנער ועד זקן טף‬
‫ונשיםביוםאחד‪.‬וברוברחמיושלבוראעולם‪,‬גברחסדועלינו'ונהפוךהואאשר‬
‫ישלטוהיהודיםהמהבשונאיהם'‪.‬‬
‫‬
‫וכמובן שעם כל השמחה הזאת‪ ,‬יש להקפיד שלא להכשל חס ושלום בליצנות‬
‫וקלות ראש‪ ,‬שכבר אמרו חז"ל )סוטה מב ע"א( אמר רבי ירמיה בר אבא ארבע‬
‫כיתותאינןמקבלותפנישכינה‪:‬כתליצנים‪ ,‬כתחנפים‪ ,‬כתשקרנים‪ ,‬וכתמספרי‬
‫לשון הרע‪ .‬ועוד אמרו )עבודה זרה יח ע"ב(‪ ,‬כל המתלוצץ‪ ,‬יסורים באים עליו‪,‬‬
‫ומזונותיו מתמעטים‪ ,‬ונופל בגיהנם‪ ,‬וגורם כליה לעולם‪ .‬ה' יצילנו‪ .‬ולכן ישמח‬
‫בקדושהובטהרה‪,‬ואךורקבדבריםהמותרים‪,‬ולאילעגחסושלוםעלבניאדם‪.‬‬
‫וכל שכן אם מבייש את חברו בפניו‪ ,‬שבודאי חמור יותר‪ ,‬שכל המלבין את פני‬
‫חברו ברבים‪ ,‬הרי הוא כאילו שופך דמים )בבא מציעא נח ע"ב(‪ ,‬וכן אין לו חלק‬
‫לעולם הבא )סנהדרין קז ע"א(‪ .‬וכתב המאירי‪ ,‬ולא נצטוינו בפורים על שמחה של‬
‫הוללות ושל שטות‪ ,‬אלא על שמחה ותענוג שמגיעים בה לאהבת ה'‪ .‬וכן מבואר‬
‫בנימוקי יוסף‪ ,‬שמה שאמרו חייב איניש לבסומי‪ ,‬היינו לומר מילי דבדיחותא‬
‫ולשמוחבשמחהשלמצוה‪,‬ולאשישתגעבשכרותווימשךאחרשחוקוקלותראש‬
‫וניבול פה‪ ,‬שאין זה שמחה אלא הוללותוסכלות‪ .‬ובספר חיי אדם כתב‪ ,‬שהיודע‬
‫בעצמו שאם ישתה יין‪ ,‬יגרום לזלזול באיזו מצוה שהיא‪ ,‬או שיתבטל מתפלה או‬
‫שינהג קלות ראש וליצנות‪ ,‬מוטב לו שלא ישתה‪ .‬וכן כתבו עוד אחרונים רבים‪.‬‬
‫אשר על כן‪ ,‬שומר נפשו ירחק כמטחוי קשת מכל ליצנות וקלות ראש‪ .‬ולא יבוש‬
‫מפני המלעיגים עליו‪ ,‬על שאינו משתתף עמהם בליצנותם‪ ,‬ואפילו אם יצטרך‬
‫יתי'‪ .‬יזכה שבזכות זה‪,‬‬ ‫בּ ִ‬ ‫לקיים בעצמו )תהלים קא ב( ֶא ְת ַה ֵלּ ְך ְ‬
‫בּ ָתם ְל ָב ִבי ' ְבּ ֶק ֶרב ֵ‬
‫ח ִיּים‪).‬רב(‬‫תה ַ‬
‫צו ַ‬‫בּ ַא ְר ֹ‬‫ל ְפנֵיה' ְ‬ ‫יתקייםבוהפסוק‪),‬תהליםקטזט( ֶא ְת ַה ֵלּ ְך ִ‬
‫‬
‫וכמוכןישלהקפידשהמסיבותשעורכיםלכבודיוםהפורים‪,‬יהיונעשיםבקדושה‬
‫ובטהרה‪,‬בצניעותוביראתשמים‪,‬בליתערובתשלגבריםונשים יחד‪,‬אלאגברים‬
‫לבד ונשים לבד‪ .‬ומסיבה הנערכת כן‪ ,‬גורמת שמחה להקב"ה‪ ,‬ומגבירים בזה את‬
‫כחהקדושהלמעלה‪,‬ויזכולחזותבנועםה'ולבקרבהיכלו‪.‬ישמעחכםויוסףלקח‪.‬‬
‫סעודה‬
‫אף על פי שמצות סעודת פורים אינה אלא ביום‪ ,‬מכל מקום גם בליל פורים יש‬
‫עניןלהרבותבסעודה‪.‬כמבוארבכתביהגאוניםובראבי"ה‪).‬קעט(‬
‫‬
‫זרעונים‬
‫מנהג טוב לאכול זרעונים בליל פורים‪ ,‬זכר לאסתר המלכה שכאשר היתה בבית‬
‫אחשוורוש‪ ,‬לא אכלה מהמאכלים שהביאו שם אלא זרעונים בלבד‪ .‬וכתב רבנו‬
‫אברהםאבןעזראבפרושועלספרדניאל)פרקאפסוקטז(‪ :‬זרעוניםאלוהםהאורז‪,‬‬
‫שהואנכבדמאוד‪,‬ועושיםממנותבשיל‪,‬והואבריאוערביותרמןהחיטה‪,‬ועושה‬
‫דםטהורלאדם‪,‬ומבריאאתהבשר‪).‬קעט(‬
‫‬
‫‬
‫יוםפורים‬
‫שחרית‬
‫יקוםבבוקרבזריזותובשמחהלעבודתבוראו‪,‬ולקראתהיוםהגדולוהקדוששהוא‬
‫פעם בשנה‪ ,‬שעתה זכה ובאים לפניו כמה מצוות לקיימם‪ .‬ויאמר 'ועל הניסים'‬
‫בתפלת שמונה עשרה‪ ,‬ואם שכח דינו ככל האמור לעיל בתפלת ערבית‪ .‬ואחר‬
‫חזרת התפלה‪ ,‬אומר השליח ציבור חצי קדיש‪ .‬וקוראים בספר תורה תשעה‬
‫פסוקים‪ ,‬מתחלת פסוק 'ויבוא עמלק' שבסוף פרשת בשלח‪ .‬וחוזרים על הפסוק‬
‫האחרון‪,‬כדילהשליםלעשרהפסוקים‪.‬ואםלאכפלאתהפסוקהאחרון‪,‬יצאו ידי‬
‫חובה‪,‬ואיןבכךכלום‪,‬כיוןשהסתיימההפרשה‪).‬קז(‬
‫‬
‫פרשהקטועה‬
‫הטעם שפרשת עמלק קטועה‪] ,‬דהיינו שאין בה עשרה פסוקים אלא תשעה[‪ ,‬כתב‬
‫הארחות חיים‪ :‬אמר הקב"ה‪ ,‬עמלק הרשע גרם לשמי ולכסאי שיהיו חסרים‪,‬‬
‫שנאמר‪,‬כיידעלכס]ולאכסא[יה]מהויה[‪,‬כךתהיהפרשתעמלקחסרה‪).‬קז(‬
‫‬
‫תושב ערי הפרזות שקרא את המגילה בי"ד בעירו‪ ,‬ועלה בלילה לירושלים‪,‬‬
‫לכתחילה לא יעלה לספר תורה בבוקר לפרשת 'ויבוא עמלק'‪ ,‬כיון שאין זה יום‬
‫פוריםשלו‪,‬ואולםאםכברקראוהובשמוכמנהגבניאשכנז‪,‬רשאילעלות‪).‬קטו(‬
‫‬
‫שירשליום‬
‫לאחר קריאת התורה אומרים חצי קדיש‪' ,‬אשרי' 'ובא לציון' עד ואתה קדוש‪.‬‬
‫וקוראיםאתהמגילה‪.‬ולאחרהמגילהממשיכים'ואתהקדוש'‪.‬ובאמירתשירשל‬
‫יום‪ ,‬יאמר 'היום יום פלוני בשבת קודש' בלבד‪ ,‬ולא יאמר‪' :‬השיר שהיו הלויים‬
‫אומריםעלהדוכן'‪).‬קח(‬
‫‬
‫לאחר שיר של יום אומרים את המזמור בתהלים )פרק כב( 'למנצח על אילת‬
‫השחר'‪,‬ואחרכךאומרים'הושיענו'‪,‬וקדיש'יהאשלמא'‪).‬קט(‬
‫בריתמילה‬
‫אם יש ברית מילה בפורים‪ ,‬יש להקדים את קריאת המגילה למילה‪ .‬משום‬
‫שמעלת קריאת המגילה גדולה מאוד‪ ,‬שיש בה פרסום הנס‪ ,‬וגם היא מצוה של‬
‫רבים‪.‬וישמבניאשכנזשנוהגיםלמולקודםקריאתהמגילה‪).‬קט(‬
‫‬
‫פוריםשחלביוםשישי‬
‫* ישתדללקרוא'שניםמקראואחדתרגום'מידלאחרתפלתשחרית‪,‬שמצוהמן‬
‫המובחר לקרוא לאחר התפלה מיד‪ .‬אך אם יש חשש שבהתעכבותו יגרום ללחץ‬
‫בביתלקיוםמצוותהיום‪,‬עדיףיותרשיקראאחרהצהריםאובשבת‪.‬‬
‫‬
‫*אףעלפישטובלקנותולהכיןאתכלצרכיהשבתביוםשישי‪,‬מכלמקוםכשחל‬
‫פורים ביום זה‪ ,‬שבודאי קשה לקנות ולהכין את הכל באותו יום‪ ,‬רשאי לקנות‬
‫ולהכין את צרכי השבת קודם יום השישי‪ ,‬ובפרט אם יש חשש שלחץ ההכנות‪,‬‬
‫יגרום לקלקול השלום בבית חס ושלום‪ .‬ואולם טוב שישאירו איזה תבשיל קטן‬
‫לבשלוביוםשישילכבודשבת‪.‬‬
‫‬
‫* על אף כל העיסוקים במצוות יום הפורים‪ ,‬יש לזכור שאנו ביום שישי לקראת‬
‫שבת המלכה‪ ,‬ויש לבצע את כל ההכנות הנצרכות לכבודה של השבת כמידי‬
‫שבוע בשבוע‪ ,‬כמו רחיצת גופו‪ ,‬גזיזת צפורניים‪ ,‬טעימת התבשילים ועוד‪ .‬וכן יש‬
‫לנקותולשטוףאתהביתהיטבהיטבלכבודהשלהשבת‪,‬כדילקבלהבפניםיפות‪.‬‬
‫‬
‫מלאכה‬
‫המנהגשלאלעשותמלאכהביוםפורים‪,‬והעושהמלאכהאינורואהסימןברכה‬
‫מאותה מלאכה‪ .‬ומכל מקום מותר לעשות מלאכה שהיא לצורך פורים‪ ,‬כגון‬
‫לתפוראיזותחפושתשנקרעהוכדומה‪.‬וכןמותרלהתגלח‪,‬לגהץ‪,‬לגזוזצפרניים‪,‬‬
‫ולתקןאתהמשקפייםאםנשברוביוםפורים‪.‬וכאשרחלפוריםביוםשישי‪,‬מותר‬
‫אףלהסתפרלכבודשבת‪).‬קצד‪.‬ת"הרסב(‬
‫‬
‫ישלהזכירלציבורהנשים‪,‬שגםביוםאסורלאכולקודםקריאתהמגילהכמותשל‬
‫כביצה]בליקליפתה‪50.4-‬גרם[לחםאועוגה‪,‬וכמבוארבדיניהקריאהבלילפורים‪.‬‬
‫‬
‫סעודתפורים‬
‫המקורלמצוותהפורים‬
‫אל ָכּל‬‫ס ָפ ִרים ֶ‬‫ַיּ ְשׁ ַלח ְ‬ ‫ה ֵא ֶלּה ו ִ‬ ‫את ַה ְדּ ָב ִרים ָ‬ ‫מ ְר ְדּ ַכי ֶ‬
‫ַיּ ְכ ֹתּב ָ‬‫נאמר במגילה )פרק ט(‪ :‬ו ִ‬
‫יהם‬‫ע ֵל ֶ‬
‫חו ִקים‪ְ :‬ל ַקיֵּם ֲ‬‫ו ָה ְר ֹ‬
‫רו ִבים ְ‬ ‫ה ְקּ ֹ‬
‫ֵרושׁ ַ‬ ‫א ַח ְשׁו ֹ‬
‫ינות ַ‬ ‫בּ ָכל ְמ ִד ֹ‬ ‫שׁר ְ‬ ‫א ֶ‬
‫הוּדים ֲ‬ ‫ַה ְיּ ִ‬
‫שׁ ָנה‬‫בּ ָכל ָ‬
‫רבּו ְ‬
‫ֹ‬ ‫שׂ‬‫הע ָ‬
‫שּׁ ָ‬ ‫ח ִמ ָ‬
‫תיום ֲ‬
‫ֹ‬ ‫רו ֵא‬
‫שׁא ָד ְ‬ ‫רל ֹח ֶד ֲ‬
‫שׂ ְ‬ ‫הע ָ‬
‫םא ְר ָבּ ָע ָ‬‫תיו ַ‬ ‫ֹ‬ ‫יםא‬
‫ֵ‬ ‫תע ִשׂ‬
‫יו ֹ‬ ‫ִל ְה ֹ‬
‫ָגון‬
‫מיּ ֹ‬‫ל ֶהם ִ‬ ‫ֶה ַפּ ְך ָ‬
‫שׁ ר נ ְ‬‫א ֶ‬‫ו ַה ֹח ֶדשׁ ֲ‬ ‫יהם ְ‬ ‫מ ֹא ְי ֵב ֶ‬
‫הוּדים ֵ‬‫ה ְיּ ִ‬ ‫ב ֶהם ַ‬ ‫שׁר נָחוּ ָ‬ ‫א ֶ‬
‫ָמים ֲ‬ ‫שׁנָה‪ַ :‬כּיּ ִ‬ ‫ְו ָ‬
‫איש‬ ‫נות ִ‬ ‫מ ֹ‬
‫וּמ ְשׁ ֹל ַח ָ‬‫ו ִשׂ ְמ ָחה‪ִ ,‬‬‫מ ְשׁ ֶתּה ְ‬ ‫או ָתם ְי ֵמי ִ‬
‫שׂות ֹ‬ ‫ע ֹ‬ ‫ל ֲ‬
‫טוב ַ‬ ‫יום ֹ‬ ‫ל ֹ‬‫וּמ ֵא ֶבל ְ‬
‫ְל ִשׂ ְמ ָחה ֵ‬
‫תל ֶא ְב ֹי ִנים‪:‬‬
‫נו ָ‬ ‫וּמ ָתּ ֹ‬
‫ְל ֵר ֵעהוּ‪ַ ,‬‬
‫זמןהסעודה‬
‫עשהסעודתפוריםבלילה‪,‬לאיצאידיחובתו‪.‬שנאמר'ימי'משתהושמחה‪,‬ימים‬
‫ולאלילות‪).‬קעח(‬
‫‬
‫השכםבבוקר‬
‫לפי הקבלה‪ ,‬יש לאכול את הסעודה לאחר תפלת שחרית‪ ,‬ובזה המעלה יותר‬
‫מאשרלאכוללאחרהמנחה‪.‬כןכתבוהרש"ש‪,‬השל"ה‪,‬הפרימגדים‪,‬הגר"אועוד‪).‬קפא(‬
‫‬
‫כבודהשבת‬
‫כשחלפוריםביוםשישי‪,‬אףהנוהגיםבכלשנהלעשותאתהסעודהלאחרמנחה‪,‬‬
‫יקדימו את הסעודה לשעות המוקדמות של היום‪ ,‬ובעיקר קודם חצות היום‪ ,‬כדי‬
‫שיוכלולאכולבלילשבתלתיאבון‪.‬ואםלאהקדימוהסעודה‪,‬רשאיםלעשותהכל‬
‫היום‪,‬אבלבלילשבתבודאישלאיוצאיםידיחובתסעודתהפורים‪).‬ת"השמו(‬
‫‬
‫אםבלילשבת‪,‬הואובניביתומרגישיםשעדייןאינםיכוליםלסעודסעודת שבת‬
‫לתיאבון‪,‬יעכבואתהקידושמעט‪,‬ובינתייםילמדוהלכותפסחולאיבזבזוזמנם‪.‬‬
‫‬
‫לחמובלחמי‬
‫מצוהלהרבותבסעודתפורים‪,‬ולכתחלהצריךלאכוללחםבסעודה‪).‬קעג(‬
‫‬
‫סעודתפורים‬
‫לכתחלהישלאכולבשרבהמהשמןבסעודה‪,‬כיוןשישאומריםשלאיוצאיםידי‬
‫חובה בבשר עוף ודגים‪ ,‬שהרי אין שמחה אלא בבשר בהמה‪) .‬חגיגה ח ע"א(‪ .‬וכ"פ‬
‫היעב"ץ‪,‬החת"סועוד‪.‬ופשוטשיקפידשהבשריהיה'חלק'עםהכשרכדתוכדין‪.‬‬
‫‬
‫ישמקומותשנהגולקבץכמהמשפחות‪,‬ולקייםיחדאתסעודתהפורים‪,‬ומזמרים‬
‫שירותותשבחותלה'יתברך‪,‬עםדבריתורהוחיזוקבאמונהובטחוןבה'‪,‬ומספרים‬
‫עלהנסהגדול‪,‬היאךהרגוהיהודיםבשונאיהם‪,‬ואףאחדלאנכחדמישראל‪,‬כמו‬
‫שנאמרבמגילה‪',‬ואישלאעמדבפניהם‪,‬כינפלפחדםעלכל העמים'‪.‬אמנםכל‬
‫זהטובונכוןכאשרמתנהלהכלבקדושה‪ ,‬ובהפרדהמלאהביןגבריםלנשיםולא‬
‫יושביםחסושלוםבערבוביא‪.‬אבלאםחסושלוםיושביםבערבוביא‪,‬שומרנפשו‬
‫ירחקמהליכהלמקומותאלו‪,‬אףאםכולןבאותבלבושצנוע‪,‬שבודאיאיןהקב"ה‬
‫שמחכאשריושביםבצורהכזאת‪.‬ואדרבהאנשיםשבאמתיראתשמיםנוגעתאל‬
‫ליבם‪,‬ורוציםלזכותאתעצמםואתהרביםלהנצלמאיסוריםשלמראותאסורים‬
‫ודיבורים אסורים‪ ,‬ידברו על לב האחראים שיארגנו סעודה זו בקדושה ובטהרה‬
‫ובהפרדהמלאה‪.‬ואזבאמתוערבהלה'סעודהכזו‪,‬ויאכלוענויםוישבעו‪.‬ואשרי‬
‫העושיםכן‪,‬וכלהמזכהאתהרבים‪,‬איןחטאבאעלידו‪.‬וזכותהרביםתלויבו‪.‬‬
‫‬
‫חייבאינישלבסומי‬
‫כתבהמאירי]לפניכשבעמאותשנה[‪ ,‬חייבאדםלהרבותבשמחהבפוריםובאכילה‬
‫ושתיה‪,‬עדשלאיחסרדברמעלשלחנו‪.‬ומכלמקוםאיןאנומצוויםלשתותייןכל‬
‫כךולהשתכר‪,‬ולהפחיתכבודנומתוךהשמחה‪ ,‬כילאנצטוינועלשמחתהוללות‬
‫ושטות‪,‬אלאעלשמחתתענוגשנגיעמתוכהלאהבתה'יתברךולהודותלוולברך‬
‫בשמועלהניסיםשעשהלנו‪.‬ע"כ‪.‬ובספרחייאדםכתב‪,‬כיוןשכלהנסנעשהעל‬
‫ידי משתה שעשתה אסתר המלכה‪ ,‬ציוו רבותינו לשתות יין יותר מהרגלו‪ ,‬כדי‬
‫לזכוראתהנסהגדולשעשהלנוה'יתברך‪.‬אולםהיודעבעצמושבשתייתויזלזל‬
‫במצוה מן המצוות‪ ,‬כגון בברכת המזון או שלא יתפלל מנחה או ערבית או‬
‫שיתנהגבשחוקוקלותראש‪,‬מוטבלושלאישתה‪.‬ולכןישתהמעטיותרמהרגלו‬
‫וילךלישון‪,‬ואזכשהואישן‪,‬אינויודעביןארורהמןלברוךמרדכי‪).‬קעה(‬
‫‬
‫שיכור‬
‫מיששתהייןבפוריםוהשתכרוהתחיללרקודולהסתובב‪,‬והזיקלחברואולכלך‬
‫אתבגדיו‪,‬חייבלשלםלוכפיההיזק‪,‬שאיןהבדלביןהמזיקבפוריםלמזיקבשאר‬
‫ימות השנה‪ .‬וכתבו השל"ה והאליה רבה‪ ,‬ששומר נפשו ירחק מן השכרות‪ ,‬כי זו‬
‫שמחתהוללות‪,‬ולאנצטוינואלאעלשמחהשלמצוה‪ .‬ובספרערוךהשלחןכתב‪,‬‬
‫שאףמישפטראתהמזיקבפוריםמלשלם‪,‬מודהשבימינוחייבהמזיקלשלם‪).‬רז(‬
‫‬
‫נשים‬
‫אףעלפישהנשיםחייבותבסעודתפורים‪,‬מכלמקוםאיןהנשיםצריכותלשתות‬
‫יין‪,‬כיאםמעט‪,‬כיוןשגנאילאשהלשתותייןרב‪.‬כמבוארבכתובותסהע"א‪).‬קעו(‬
‫‬
‫שלושיםיוםקודםהפסח‬
‫בגמרא )מסכת פסחים דף ו עמוד א( למדנו ממשה רבנו שצריכים להתכונן וללמוד‬
‫הלכות הפסח‪ ,‬שלושים יום קודם הפסח‪ .‬נמצא שביום פורים שהוא היום‬
‫השלושיםשקודםהפסח‪,‬צריכיםלהתחילבלימודהלכותהפסח‪.‬‬
‫‬
‫אשרעלכן‪,‬כלאחדישתדל ללמודאפילוזמןמועט בהלכותהפסח‪,‬וטוב שילמד‬
‫גם בסעודה‪ ,‬כדי שיזכה את בני ביתו ואת כל המסובים על שלחנו‪ .‬וכבר דרשו‬
‫חז"לעלהפסוק‪,‬ליהודיםהיתהאורהושמחהוששוןויקר‪,‬אורהזותורה‪.‬‬
‫‬
‫ומסופרעלאביושלהגאוןבעלה'אבנינזר'‪,‬שפעםאירעביוםפוריםשכלהעולם‬
‫כולו היו עסוקים ברגע אחד בסעודת פורים ובשאר מצוות היום‪ ,‬ובדיוק באותה‬
‫שעהישבהרב ועסקבתורה‪,‬ונעשהמזהרעשגדולבשמים‪,‬כיאלמלאהוא‪,‬היה‬
‫כלהעולםבאותורגעבליתורה‪,‬לכןנתנולומשמיםבןעםנשמהגבוההמאוד‬
‫כהגאוןה'אבנינזר'‪,‬שהאיראתהעולםבתורתוהקדושה‪).‬קפא(‬
‫‬
‫מה טוב ומה נעים מה שיש מתפללים שחרית בנץ החמה ביום פורים וקובעים‬
‫לעצמם לאחר התפלה שיעור שעה אחת מענייני היום בהלכה ובאגדה או‬
‫בהלכותהפסח‪ ,‬כיבמשךהיוםעסוקיםבמצוותושמאישכחוללמוד‪ .‬וכלהמזכה‬
‫ָעד‪.‬‬
‫עו ָלםו ֶ‬
‫כּו ָכ ִבים ְל ֹ‬
‫יקי ָה ַר ִבּים ַכּ ֹ‬ ‫אתהרביםלארגןזאת‪,‬עליונאמר)דניאליבג( ַ‬
‫וּמ ְצ ִדּ ֵ‬
‫א ֵבל‬ ‫ָ‬
‫ָא ֵבל על אביו או אמו בתוך י"ב חודש‪ ,‬יכול להשתתף במסיבת סעודת פורים‬
‫שנערכתחוץלביתו‪.‬אלאשאםיששםכלינגינה‪,‬טובשימנעמלהיותשם‪.‬ואולם‬
‫אםהואבקיבכלינגינה‪,‬ומבקשיםממנולנגןבסעודתפורים‪,‬רשאילנגןשם‪).‬קפ(‬
‫‬
‫'ועלהניסים'ברכתהמזון‬
‫בסעודותשאוכליםבפורים‪,‬מוסיפיםבברכתהמזוןאתהנוסח'ועלהניסים'‪,‬בתוך‬
‫הברכההשניהקודם'ועלהכל'‪.‬‬
‫‬
‫שכח ולא אמר 'ועל הניסים' בברכת המזון‪ ,‬אם נזכר כשאמר 'ברוך אתה' קודם‬
‫שהמשיך'ה'עלהארץועלהמזון'‪,‬חוזרואומר'ועלהניסים'‪.‬אבלאםכבראמר‬
‫'ברוך אתה ה'‪ ,‬כיון שהזכיר שם ה' בחתימת הברכה‪ ,‬ימשיך את ברכת המזון‪.‬‬
‫וטוב שיוסיף באמירת 'הרחמן'‪ ,‬נוסח זה‪' :‬הרחמן הוא יעשה לנו ניסים ונפלאות‬
‫כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה‪ ,‬בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה‬
‫וכו'‪,‬ויסייםאתברכתהמזון‪).‬קפב(‬
‫‬
‫‬
‫משלוחמנות‬
‫חיובהמצוה‬
‫חייבאדםלשלוחלחברוביוםפורים‪,‬שתימנותשלשנימיניאוכלים‪,‬כמושנאמר‬
‫'ומשלוחמנותאישלרעהו'‪.‬וטובשישלחלחברוקודםשיאכלסעודתפורים‪).‬קלה(‬
‫‬
‫טעםהתקנה‬
‫הטעם שתקנו חז"ל את מצות 'משלוח מנות'‪ ,‬כי על ידי שהאדם שולח לחברו‬
‫תשורה ומנחה‪ ,‬מביע לו בזה את רגשי אהבתו וחיבתו אליו‪ ,‬ונוטע בלב חברו‪,‬‬
‫אהבה ואחוה שלום וריעות כלפיו‪ ,‬כי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם‪.‬‬
‫ובזה אנו מראים היפך דברי איש צר ואויב המן הרע הזה שאמר‪ ,‬ישנו עם אחד‬
‫מפוזר'ומפורד'‪,‬שישבהםפירודלבבותח"ו‪.‬‬
‫‬
‫ועודטעםישבזה‪,‬כיישנםאנשיםמחוסריכל‪,‬וצנועיםבהליכותיהם‪,‬אשריבושו‬
‫לפשוטידםלקבלצדקה כדילקייםמצותסעודתפוריםבמאכלובמשתהכיאות‪,‬‬
‫אבלעתהכששולחלהםדרךכבודבהודוהדר'משלוחמנותאישלרעהו'‪,‬בדרך‬
‫זולאיתביישוולאיכלמו‪,‬ויוכלולקייםאתסעודתהפורים‪).‬קיז(‬
‫‬
‫אהבהואחוה‬
‫מןהדיןיוצאאדםידיחובתמשלוחמנותכאשרשולחלאדםאחד‪,‬כמושמדויק‬
‫בלשוןהפסוק‪,‬ומשלוחמנות'אישלרעהו'‪.‬אלאשכלהמרבהלשלוחמנותלעוד‬
‫ֵרעים וחברים‪ ,‬נחשב לו להידור מצוה והרי זה משובח‪ ,‬שעל ידי זה מרבה עוד‬
‫שלוםואחוהבעםישראל‪.‬וכבראמרוחז"לבסיום ששהסדרימשנה)מסכתעוקצין‬
‫פרק ג משנה יב(‪ ,‬אמר רבי שמעון בן חלפתא‪ :‬לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה‬
‫לישראל אלא השלום‪ .‬וכידוע שעל ידי האחדות שיש בעם ישראל‪ ,‬ה' יתברך‬
‫מבטלכלמיניגזרותקשותורעותמעליהם‪).‬קיז‪,‬קלג(‬
‫‬
‫הידורמצוה‬
‫כששולח להרבה אנשים‪ ,‬אין צורך מהדין להזהר בכל פרטי הדינים שיתבארו‬
‫להלן‪,‬לבדמהמשלוחמנותהראשון‪,‬שהרישארהמשלוחיםאינםחובה‪).‬קלג(‬
‫‬
‫כמותהמנות‬
‫טובשכמותשתיהמנותתהיהלפחותכמשקלסעודהאחת‪,‬דהיינו‪162‬גרם‪).‬קכט(‬
‫‬
‫אישלפיאוכלו‬
‫טובשיהיושתיהמנותיקרותוחשובותלפיערךהנותן‪,‬כדילהראותחיבהוריעות‬
‫למקבל‪.‬ואםהמקבלעשירביותר‪,‬טובשיהיוגםלפיערךהמקבל‪).‬קכט(‬
‫‬
‫אגודהאחת‬
‫אין צריך להניח את שתי המנות בשתי צלחות נפרדות‪ ,‬אלא רשאי להניח את‬
‫שתיהמנותבצלחתאחת‪,‬ואיןהכלימחברןלהחשיבןכמנהאחת‪).‬קלא(‬
‫‬
‫דברימאכל‬
‫משלוחמנותאינושייךאלאבמאכלאבלאינויוצאידיחובהבספריםאובגדים‬
‫אוכספיםוכדומה‪.‬ואמנםרשאילהוסיףעלהמאכלגםדבריםאחרים‪).‬קכ(‬
‫‬
‫שנימינים‬
‫אין יוצאים ידי חובה אלא בשני מיני מאכל שונים‪ ,‬אבל מין אחד אפילו חלקו‬
‫לשתיצלחות‪,‬אינונחשבלשתימנות‪.‬‬
‫‬
‫למשל‪ :‬השולחלחברושתילשונותשלעגל‪,‬אפילומניחכללשוןבצלחתנפרדת‪,‬‬
‫אינו יוצא ידי חובת משלוח מנות‪ ,‬כיון שצריך שיהיו שני מינים שונים‪ .‬אבל‬
‫השולחלחברולשוןוגםחתיכתבשראחרת‪,‬יוצאידיחובה‪.‬‬
‫‬
‫משקה‬
‫גם המשקה נחשב למנה‪ ,‬ולכן רשאי לשלוח לחברו מנת מאכל ומנת משקה‪ ,‬או‬
‫שניסוגימשקים‪,‬אלאשעדיףיותרשישלחלושנימינימאכל‪).‬קכד(‬
‫‬
‫ממתקים‬
‫היום נהגו הרבה לתת ממתקים במשלוח מנות ולא מיני תבשיל ובשר‪ ,‬מחשש‬
‫שהמקבל לא סומך תמיד על ההכשר של הבשר והתבשילים‪ .‬ומכל מקום היודע‬
‫שחברו סומך עליו ורוצה לשלוח לו מיני בשר ותבשילים‪ ,‬יש לו להזהר בודאי‬
‫שיהיההבשראךורק'חלק'בכשרותטובהומהודרת‪).‬קלה(‬
‫מורארבך‬
‫אף על פי שכתוב ומשלוח מנות איש 'לרעהו'‪ ,‬בכל זאת יוצא אדם ידי חובה‬
‫ר ִעים‪ ,‬שנאמר‬‫כששולח מנות לרבו‪ ,‬כמו שמצאנו שהקב"ה קורא לעם ישראל ֵ‬
‫ע ֹזב"‪ ,‬ורעך זה הקב"ה‪ ,‬שנאמר )תהלים קכב ח(‪:‬‬
‫אל ַתּ ֲ‬
‫יך ַ‬
‫א ִב ָ‬
‫ו ֵר ַע ָ‬
‫ע ָך ְ‬
‫)משלי כז י(‪ֵ " :‬ר ֲ‬
‫עי"‪.‬ומקייםבזהגםמצותעשהשלכבודהתורה‪).‬קלה(‬ ‫יו ֵר ָ‬
‫" ְל ַמ ַען ַא ַח ְ‬
‫‬
‫כבודהשלתורה‬
‫קהל מוקירי תורה שהשתתפו יחד‪ ,‬וקנו בסכום נכבד משלוח מנות לרבם‪ ,‬אף‬
‫אותםאנשיםשלאנתנוסכוםכמחירשלשתימנות‪,‬יצאוידיחובה‪,‬כיוןשבסה"כ‬
‫קיבלהרבאתהכמותהדרושהלפיההלכהלמשלוחמנות‪).‬קלז(‬
‫‬
‫נשים‬
‫נשיםחייבותבמצות'משלוחמנות' ככלמצוותהפורים‪,‬וגםאשהנשואהצריכה‬
‫לשלוחבעצמה‪,‬ואינהיוצאתידיחובהבזהשבעלהשולח‪.‬‬
‫‬
‫שלוחוכמותו‬
‫כלל גדול בידינו )קידושין מב ע"א( 'שלוחו של אדם כמותו'‪ ,‬והיינו שיש מצוות‬
‫מסוימות שכאשר ממנה אדם שליח שיעשה את המצוה במקומו‪ ,‬נחשב הדבר‬
‫כאילועשההואעצמואתהמצוה‪.‬אילכך‪,‬יכולהאשהלמנותאתבעלהאואחר‬
‫להיותשליחהולשלוחמנותבמקומה‪,‬ונחשבלהשהיאקיימהאתהמצוה‪).‬קמ(‬
‫‬
‫שלחתשלח‬
‫יש אומרים שעדיף לשלוח את המנות‪ ,‬דוקא על ידי שליח‪ ,‬כיון שכתוב בפסוק‬
‫'ומשלוח מנות'‪ ,‬לשון שליחות‪ ,‬אך להלכה אין צורך לשלוח מנות דוקא על ידי‬
‫שליח‪ .‬וכן נהג הגאון החזון איש לתת בכבודו ובעצמו את המשלוח מנות‪ ,‬ולא‬
‫שלחעלידישליח‪).‬קמג(‬
‫‬
‫משלוחלקטן‬
‫ישלשלוחלגדוללמעלהמברמצוהאבלהשולחלקטןלאיצאידיחובה‪).‬קמה(‬
‫‬
‫שליחקטן‬
‫רשאיהגדוללמנותילדקטןפחותמברמצוה‪,‬שיתןאתהמשלוחמנותבמקומו‪.‬‬
‫ואמנםצריךלוודאשבאמתהגיעהמשלוחמנותלמקוםייעודם‪,‬אבלבשליחגדול‬
‫אין צריך לוודא‪ ,‬כי כלל בידינו )מסכת גיטין דף סד עמוד א(‪' :‬חזקה‪ ,‬שליח עושה‬
‫שליחותו'‪ ,‬דהיינו מסתמא אנו אומרים שהשליח עשה כהוגן כפי שציווהו‪ ,‬ונתן‬
‫אתהמשלוחליעדשהתבקש‪,‬אבלילדקטןאיןאנוסומכיםעליוכלכך‪).‬קמג(‬
‫‬
‫כיירחקממךהדרך‬
‫אם חברו גר רחוק ממנו ורוצה לשלוח לו 'משלוח מנות' על ידי המשלוחים‬
‫שעושיםבחנויות‪,‬רשאילעשותכן‪,‬ואפילואםהשליחהואגוי‪.‬כךכתבהגאוןהחתם‬
‫סופרבתשובהלחותנוהגאוןרביעקיבאאיגר‪).‬קמה(‬
‫‬
‫ואתצנועיםחכמה‬
‫לכתחלה לא תתן האשה משלוח מנות לאיש‪ ,‬וכן האיש לא יתן לאשה‪ ,‬אלא‬
‫האישלאישוהאשהלאשה‪).‬קמ(‬
‫‬
‫בניהבית‬
‫על כל אדם להזכיר לבני ביתו הגדולים‪ ,‬שיתנו גם הם משלוח מנות‪ .‬ויתן להם‬
‫במתנה את המנות‪ ,‬כדי שיקיימו את המצוה כהלכתה‪ .‬ואמנם גם ילדים שלא‬
‫הגיעולגילמצוות‪,‬טובלחנכםשיתנולחבריהםמשלוחמנות‪).‬קמא(‬
‫‬
‫א ֵבל‬
‫ָ‬
‫האבל אפילו בתוך שבעה‪ ,‬חייב במשלוח מנות ובמתנות לאביונים‪ ,‬ככל המצוות‬
‫שהואחייבבהם‪,‬אולםלאירבהבמשלוחמנות‪.‬‬
‫‬
‫בניספרדנהגולשלוחמנותלאבלבתוךי"בחודשעלפטירתאבאואם‪,‬אובתוך‬
‫שלושים יום על שאר קרובים‪ ,‬אבל בני אשכנז לא שולחים לאבל אלא אם הוא‬
‫רבו‪,‬שאיןזהאלאכתשלוםחוב‪.‬ושולחיםמנותלבעלאףשאשתואבלה‪).‬קצג(‬
‫‬
‫‬
‫מתנותלאביונים‬
‫זמןהמצוה‬
‫חייב אדם לתת שתי מתנות לשני אביונים‪ ,‬מתנה אחת לכל אביון‪ ,‬וזמן המצוה‬
‫הואלאחרקריאתהמגילהביוםולאבלילה‪).‬קסה(‬
‫‬
‫שיעורהנתינה‬
‫מעיקרהדיןיוצאיםידיחובה כאשרכלמתנההיאלפחותפרוטה‪,‬והפרוטההיא‬
‫המטבעהפחותביותרשיוצאבשוק‪].‬מטבעשלחמשאגורות[‪.‬אבליראשמיםירבה‬
‫לתתיותרכידה'הטובהעליו‪,‬וכלהמרבההריזהמשובח‪).‬קסו(‬
‫‬
‫בסברפניםיפות‬
‫כשנותן את המתנות לאביונים‪ ,‬ישתדל לתת בשמחה ובסבר פנים יפות שלא‬
‫יתביישהמקבל‪.‬ורשאילתתלאדםאחרשהואיעביראתהמתנותלאביוניםביום‬
‫פורים‪.‬ומעלהגדולהישיותר‪,‬כאשרנותןהאדםאתהצדקהבסתר‪).‬קסז‪,‬קעב(‬
‫‬
‫במהיוצאים‬
‫יוצאיםידיחובת'מתנותלאביונים'ביןבנתינתכסףוביןבנתינתמאכל‪,‬אבללא‬
‫בנתינתחפציםאחריםכמוכליםאובגדים‪,‬ושארדבריםשאינםמאכל‪).‬קסו(‬
‫‬
‫נשים‬
‫נשים חייבות במצות מתנות לאביונים ככל מצוות הפורים‪ ,‬וגם אשה נשואה‬
‫צריכהלתת‪,‬ואינהיוצאתידיחובהבזהשבעלהנותן עבורו‪,‬אלאצריךשבעלה‬
‫יוסיףעבורהעודשתימתנותלשניאביונים‪).‬ת"השלא(‬
‫‬
‫חנוךלנער‬
‫עלכלאדםלהזכירלבניביתוהגדולים‪,‬שיתנוגםהםמתנותלאביונים‪.‬ואמנםגם‬
‫ילדיםשלאהגיעולגילהמצוות‪,‬טובלחנכםשיתנומתנותלאביונים‪).‬ת"השלא(‬
‫‬
‫משפחה‬
‫רשאי אדם לתת לאיש ואשתו אביונים‪ ,‬ויוצא בזה ידי חובת שתי מתנות לשני‬
‫אביונים‪.‬וכןרשאילתתלאבובנואביונים‪).‬קסז(‬
‫‬
‫דמיפורים‬
‫יוצא אדם ידי חובה במתנות לאביונים‪ ,‬גם כשנותן את המעות לאביון קטן‪ ,‬ואם‬
‫הוא יתום‪ ,‬מצוה יותר לתת לו‪ .‬ומכל מקום יש להזהר שלא לתת כסף לכל ילד‪,‬‬
‫שישילדיםשמשתמשיםבכספיםלדבריםלאטובים‪,‬וכלחכםיעשהבדעת‪).‬קסח(‬
‫‬
‫הרוצהלשמחאתהקב"ה‬
‫כתבהרמב"ם‪:‬מוטבלאדםלהרבותכמיטביכולתובמתנותלאביונים‪,‬יותרמאשר‬
‫להרבותבסעודתפורים‪,‬ובמשלוחמנותלרעיו‪,‬שאיןשמחהגדולהומפוארהאצל‬
‫הקב"הכאדםהמשמחלבעניים‪,‬יתומיםואלמנות‪.‬שהמשמחלבאומלליםהאלה‬
‫תלב‬
‫יו ֵ‬‫ח ֹ‬
‫וּל ַה ֲ‬
‫שׁ ָפ ִלים ְ‬
‫תרוּח ְ‬
‫ַ‬ ‫יו‬
‫ח ֹ‬ ‫דומהלשכינה‪,‬כמושנאמרעלה'‪) ,‬ישעיהנזטו(‪ְ :‬‬
‫ל ַה ֲ‬
‫ִנ ְד ָכּ ִאים"‪).‬קסח(‬
‫‬
‫עני‬
‫גםעניהמתפרנס מצדקה‪,‬חייבלתתמתנותלאביונים‪.‬וענישנתןלחברופרוטה‪,‬‬
‫רשאי חברו העני להחזיר לו את הפרוטה‪ ,‬ויצאו ידי חובה שניהם במתנה אחת‬
‫לאביוןאחד‪.‬ויעשוכןעםעודעני‪,‬ויקיימושתימתנותלשניאביונים‪).‬קסט(‬
‫‬
‫מעשרכספים‬
‫כבר בארנו שטוב ונכון לתת מעשר כספים מידי חודש בחודשו‪ ,‬מכל הרווחים‬
‫שהאדםמרויח‪,‬ומצוהמןהמובחרלתתחומש‪.‬ומכלמקוםהנוהגלתת מעשראו‬
‫חומש‪,‬איןלולתתמזהלמעותשל'מתנותלאביונים'‪,‬אלאיתןמכסףאחרפרטי‬
‫שלו‪ .‬ואולם אם בשעה שהתחיל לתת‪ ,‬אמר שהוא נוהג כן 'בלי נדר'‪ ,‬ומצבו‬
‫הכלכליקשהלעתעתה‪,‬רשאילתת'מתנותלאביונים'ממעותאלו‪.‬‬
‫‬
‫אםנתןמתנותלאביוניםכדין‪,‬רשאילתתאתשארהמתנותמכספימעשר‪).‬קע(‬
‫‬
‫לעשותכרצוןאישואיש‬
‫אין המקבל חייב לקנות ממעות אלו דוקא דברי מאכל‪ ,‬אלא רשאי לעשות בהם‬
‫כרצונוהטוב‪,‬כגוןלקנותבגדיםאונעלייםלילדיו‪,‬וכלשארצרכיו‪).‬קעב(‬
‫‬
‫‬
‫כמהפרטידיניםליוםהפורים‬
‫נפלההמגילה‬
‫אםנפלההמגילהמידולארץ‪,‬איןצריךלהתענותכמובאדםשנפלותפילין מידו‪,‬‬
‫אבליתןמחירשלסעודהאחתלצדקה‪).‬עח(‬
‫‬
‫א ֵבל‬
‫ָ‬
‫אין אבלות של שבעה נוהגת בפורים‪ ,‬לא ביום י"ד ולא ביום ט"ו‪ ,‬בין בירושלים‬
‫ובין בשאר המקומות‪ .‬ולכן לא ישב על הארץ‪ ,‬ולא ילבש בגד קרוע אלא בגדי‬
‫שבת‪,‬וינעלנעליעור‪.‬ומכלמקוםנוהגאבלותבדבריםשבצנעאבלבדכמובשבת‪.‬‬
‫וכמושפסקמרןהשלחןערוךבהלכותאבלות)יורהדעהסימןת"אסעיףז(‪).‬קפז(‬
‫‬
‫ביתהקברות‬
‫לאיעלולביתהקברותביוםפורים‪,‬ולכןמישישלויוםהשנה ביוםפורים‪,‬יקדים‬
‫לעלותלביתהקברותיוםאויומייםקודםפורים‪.‬‬
‫‬
‫אזכרה‬
‫ימי הפורים‪ ,‬אף על פי שהם ימים טובים לישראל‪ ,‬מותר לעשות בהם אזכרה‬
‫]יארצייט[לנפטרלמלאותהשבעהאוהשלושיםאוהשנה‪.‬אלאשיזהרושלאלספר‬
‫בשבחיושלהנפטרולאיבכו‪,‬אלאידברורקדבריתורהמענייניהמגילה‪,‬וחיזוק‬
‫באמונהובטחוןלעילוינשמתושלהנפטר‪).‬ת"הרסו(‬
‫‬
‫תענית‬
‫אסורלהתענותבשניימיהפורים‪,‬כיוןשהםימיםטוביםלעםישראל‪.‬ואפילואם‬
‫חליוםהשנהשלאביואואמו‪,‬שפסקמרןבשלחןערוך)סימןתקסחסעיףח(שטוב‬
‫להתענותביוםזה‪,‬מכלמקוםבימיהפוריםלאיתענהכלל‪).‬ת"הרסו(‬
‫‬
‫ובלאוהכיכיוםשהדורותנחלשו‪,‬ואםיתענהישחשששיפסיקאוימעטמלימוד‬
‫התורה‪ ,‬עדיף שלא יתענה כלל אפילו בשאר ימות השנה‪ ,‬אלא ישב ויעסוק‬
‫בתורה‪ ,‬וזכות התורה תעלה במעלות גבוהות מאוד מאוד את הוריו הנפטרים‪,‬‬
‫ובפרטאםזוכיםלארגןשיעורתורהברביםלעילוינשמתםשלההורים‪.‬‬
‫‬
‫‬
‫‬
‫‬
‫‬
‫הלכותפוריםמשולש‬
‫והחוטהמשולש‬
‫כבר התבאר לעיל שכאשר חל ט"ו באדר בשבת‪ ,‬גם בירושלים קוראים את‬
‫המגילה ביום י"ד‪ ,‬אלא שעדיין אין ירושלים עושים את כל מצוות הפורים ביום‬
‫י"ד‪ ,‬אלא מחלקים את שש מצוות הפורים ]קריאת המגילה‪ ,‬מתנות לאביונים‪ ,‬משלוח‬
‫מנות‪ ,‬משתה ושמחה‪ ,‬ועל הניסים‪ ,‬וקריאת התורה[ לשלושה ימים‪ ,‬ובכל יום מקיימים‬
‫שתייםמהן‪,‬ועלכןנקראשמו'פוריםמשולש'‪.‬‬
‫‬
‫יוםשישי‪-‬י"דבאדר‬
‫ביוםשישישהואיוםי"דבאדר‪,‬מקיימיםבירושליםשתימצוות‪:‬א‪ .‬קוראיםאת‬
‫המגילה בלילה וביום‪ .‬ב‪ .‬נותנים מתנות לאביונים ביום‪ .‬והטעם שנותנים ביום‬
‫שישי ולא ביום ראשון‪ ,‬אמרו חז"ל כיון שעיניהם של עניים נשואות למקרא‬
‫מגילה‪,‬דהיינושיודעיםהםשכאשרקוראיםאתהמגילה‪,‬אזנותניםלהםצדקה‪,‬‬
‫כימחיבתהנס‪,‬הלבפתוחלתרוםבעיןיפהלטובתהעניים‪).‬רטו(‬
‫‬
‫איןאומרים בירושלים'ועלהניסים'ביוםשישי‪,‬כיוןשאינויוםפוריםלהם‪,‬ומכל‬
‫מקוםאםטעהואמר'ועלהניסים'ביןבתפלהוביןבברכתהמזון‪,‬אינוחוזר‪.‬וטוב‬
‫לעשותסעודהנאהביוםשישי‪,‬שהואזמןפוריםלכלהעולם‪).‬ת"השנט‪,‬שסב(‬
‫‬
‫מלאכה‬
‫ביום שישי‪ ,‬מותר לבני ירושלים לעשות מלאכה‪ ,‬כיון שכל מה שלא עושים‬
‫מלאכהבפורים‪,‬אינואלאבזמנוממש‪.‬וכןמותרלהסתפרלכבודשבת‪).‬רטז(‬
‫‬
‫יוםשבת‪-‬ט"ובאדר‬
‫ביוםשבתשהואט"ובאדר‪,‬עושיםעודשנידברים‪:‬א‪ .‬אומרים'ועלהניסים'בכל‬
‫התפלות‪,‬ובכלסעודותשבתבברכתהמזון‪.‬ב‪ .‬מוציאיםשניספריתורה‪,‬בראשון‬
‫קוראים פרשת השבוע‪ ,‬ובספר התורה השני קורא המפטיר את קריאת פורים‬
‫'ויבוא עמלק'‪ .‬ומפטירים בנביא )שמואל א פרק טו( 'פקדתי את אשר עשה עמלק‬
‫לישראל'‪,‬כהפטרת'שבתזכור'‪.‬אבלבשארהערים‪,‬מוציאיםרקספרתורהאחד‪,‬‬
‫ומפטירים את הפטרת פרשת השבוע כבכל שבת‪ .‬וכן לא אומרים 'ועל הניסים'‪,‬‬
‫ואםטעהואמר'ועלהניסים'‪,‬יצאידיחובתהתפילהואינוחוזר‪).‬ריז‪,‬ריט(‬
‫‬
‫יעלוערים‬
‫תושב ערי הפרזות שעלה ביום שישי לעשות את השבת בירושלים‪ ,‬אחר שקיים‬
‫את מצוות הפורים בי"ד בעירו‪ ,‬לכתחילה לא יעלה לספר תורה לעליית מפטיר‬
‫בשבת‪,‬אולםאםקראוהובשמוכמנהגבניאשכנז‪,‬רשאילעלות‪).‬קטו(‬
‫‬
‫מהיותטוב‬
‫טובלהחמירלהכיןעודמנהלשבתלכבודפורים‪,‬ולשתותמעטייןיותרמהרגיל‪,‬‬
‫לזכרהנס‪.‬וכןטובלשלוחמנותלחברו‪,‬אםישעירובבעיר‪).‬רכה‪.‬ת"השסב(‬
‫שואליםודורשים‬
‫ביוםשבתבירושליםישלדרושלקהלמעניינושליוםהפורים‪,‬ולחזקאתהציבור‬
‫באמונהובטחוןבבוראעולם‪,‬שיראואתהשגחתוהפרטיתעלכלנעלם‪,‬בדבבד‬
‫עם סיפור המגילה‪ ,‬והשתלשלות הדברים שאינם במקרה חס ושלום‪ ,‬אלא הכל‬
‫בהכוונתושלבוראהעולםעילתכלהעילותוסיבתכלהסיבות‪).‬רכ(‬
‫‬
‫בשבתזו‪,‬אסרוחכמיםלטלטלאתהמגילהוהריהיאמוקצה‪,‬כמבוארלעיל‪.‬‬
‫‬
‫יוםראשון‪-‬ט"זבאדר‬
‫ביום ראשון שהוא ט"ז באדר‪ ,‬מקיימים בירושלים עוד שתי מצוות‪ :‬א‪ .‬משלוח‬
‫מנות‪.‬ב‪.‬סעודתפורים‪.‬ואינואומר'ועלהניסים'לאבתפילהולאבברכתהמזון‪.‬‬
‫‬
‫אחדמןהטעמיםשדוחיםאתסעודתפוריםליוםראשון‪,‬ולאעושיםאותהבזמנה‬
‫ביום שבת בט"ו‪ ,‬לפי שנאמר במגילה‪ ,‬לעשות אותם ימי משתה ושמחה‪ ,‬דהיינו‬
‫המשתה צריך להיות ביום שנעשה לשמחה על ידי חכמים‪ ,‬אבל יום שבת‬
‫בס ְפ ֵרי‬
‫השמחה בו לא נקבעה על ידי חכמים אלא בידי שמים‪ ,‬כמו שדרשו חז"ל ִ‬
‫'וביום שמחתכם' אלו השבתות‪ ,‬ומטעם זה אומרים גם בתפלה בשבת‪' ,‬ישמחו‬
‫במלכותךשומרישבת'‪).‬רכ(‬
‫‬
‫תשלומים‬
‫ביוםראשון‪,‬איןלומר'ועלהניסים'בתפלהובברכתהמזון‪,‬כיוןשאינויוםפורים‬
‫ממשאלארקתשלומיםלסעודתפורים‪.‬וטובשיאמרבברכתהמזון‪,‬הרחמןהוא‬
‫יעשה לנו ניסים ונפלאות כשם שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה‪ .‬בימי‬
‫מרדכיואסתרוכו'‪).‬רכז(‬
‫‬
‫וידוי‬
‫ביום ראשון אין לומר וידוי בירושלים בתפלות שחרית ומנחה‪ ,‬כיון שהוא יום‬
‫משתהושמחה‪.‬ובשארהמקומותישנוהגיםלומר‪,‬וישנוהגיםשלאלומר‪).‬רכז(‬
‫‬
‫‬
‫תםונשלםשבחלאלבוראעולם‬
‫‬
‫ ‬
‫‬

פורים בהלכה ובאגדה

Uploaded by

Document Information

Copyright

Available Formats

Share this document

Share or Embed Document

Sharing Options

Did you find this document useful?

Is this content inappropriate?

Copyright:

Available Formats

פורים בהלכה ובאגדה

Uploaded by

Copyright:

Available Formats

àéîùã àúòéñá

‫עצהטובהומיוחדת‪ :‬נאמרעלחזקיהוהמלך)דברי הימים ב פרק לב פסוק לג( "וכבודעשולו‬

‫שׁר‬ ‫בא ֶ‬ ‫יכ ָת ֲ‬ ‫כּ ְ‬ ‫תה ֶמּ ֶל ְך ִ‬ ‫מוּבּ ַט ַבּ ַע ַ‬ ‫ְ‬ ‫ו ִח ְת‬‫םה ֶמּ ֶל ְך ְ‬

‫הזכותשלהםהריאנינותןסכוםכנגדכולם‪ -‬כלמהשנתנו‪ 600,000‬אישבמשך‬

‫רצונך להיות מאושר?‬

You might also like

פורים בהלכה ובאגדה

Uploaded by

Document Information

Copyright

Available Formats

Share this document

Share or Embed Document

Sharing Options

Did you find this document useful?

Is this content inappropriate?

Copyright:

Available Formats

פורים בהלכה ובאגדה

Uploaded by

Copyright:

Available Formats

àéîùã àúòéñá

‫עצהטובהומיוחדת‪ :‬נאמרעלחזקיהוהמלך)דברי הימים ב פרק לב פסוק לג( "וכבודעשולו‬

‫שׁר‬ ‫בא ֶ‬ ‫יכ ָת ֲ‬ ‫כּ ְ‬ ‫תה ֶמּ ֶל ְך ִ‬ ‫מוּבּ ַט ַבּ ַע ַ‬ ‫ְ‬ ‫ו ִח ְת‬‫םה ֶמּ ֶל ְך ְ‬

‫הזכותשלהםהריאנינותןסכוםכנגדכולם‪ -‬כלמהשנתנו‪ 600,000‬אישבמשך‬

‫רצונך להיות מאושר?‬

You might also like

‫שׁר‬ ‫בא ֶ‬ ‫יכ ָת ֲ‬ ‫כּ ְ‬ ‫תה ֶמּ ֶל ְך ִ‬ ‫מוּבּ ַט ַבּ ַע ַ‬ ‫ְ‬ ‫ו ִח ְת‬‫םה ֶמּ ֶל ְך ְ‬

‫הזכותשלהםהריאנינותןסכוםכנגדכולם‪ -‬כלמהשנתנו‪ 600,000‬אישבמשך‬