‫ֵמֲאחוֹרי ַהָגֵּדר‬

‫מ א ת חיי ם נ ח מן בי אלי ק‬
‫א‬
‫פּרבּר העצים שהיה לפני עשׂרים וּשלשים שנה מקום של ישוב קטן אבל מרוּוָח לקַצפּים אמידים בעלי חורשות וגנים וּבעלי מקשאות וּמדלעות‪,‬‬
‫נ ה פ ך ע ת ה כו לו ל י שו ב ג דו ל ש ל י הו ד י ם יו ש ב י ם צ פו פ י ם ו סו ח ר י ם ב ק נ י ם ו ב ק נ ק נ י ם ש ל ה חו ר שו ת ה ק צו צו ת ו ב פ י רו ת ו י ר קו ת ת לו ש י ם ‪ .‬ה כ ל נ ת י ה ד‬
‫שם‪ :‬הבתים‪ ,‬החצרות‪ ,‬הגדרות העקומות של החצרות‪ ,‬התרנגולת המנקרת באשפה‪ ,‬אפילו האויר והעוף הפורח באויר‪ .‬הקצפּים‪ ,‬וִעמם החורשות‪,‬‬
‫הגנים והמקשאות‪ ,‬נהדפו לאחור‪ ,‬הרחק מן הפרבר‪ .‬שם משתטחים הערלים ברוָחה תחת שמי ה' לכל אַוַּת נפשם‪ ,‬זורעים ונוטעים‪ ,‬רועים סוסים‬
‫ב ש ד ה ‪ ,‬מ ד ל י ק י ם מ דו רו ת ש ל ז ה ב ב ל י לו ת ו מ ג ד ל י ם ב ק ר ו צ א ן ע ם “ ש ק צ י ם ” וּ כ ל ב י ם ‪ .‬ה ם נ ה נ י ם ו א ד ם מ י שׂ ר א ל נ ה נ ה א ף הו א ק צ ת; א ד ם מ י שׂ ר א ל‬
‫משכים עם הנץ החמה ויוצא בעגלתו ִלְשֵׂדה יער מחוץ לפרבר ושב משם בצהרים מלא ברכת ה' וריח הגן והשדה עמו; בצל ירוק‪ ,‬קלח של צנון‪,‬‬
‫קפלוט של כּרוּב‪ ,‬מחרוזת של ִפְּטִריּוֹת‪ .‬חבילה של שחת רטוּבּה עַדיִן‪ ,‬ולפעמים גם תפוח אדום וּפך קטן‪ ,‬מלא וגדוש תותי בר ודומדמניות‪ ,‬חבוי‬
‫ב תו ך ה ש ח ת …‬

‫ורק גּוֹיָה עקשנית אחת‪ ,‬שקוּריפינשטשיכא ְשָׁמהּ‪ ,‬אשה ארמלית וַחשׂוַּכת וָלדוֹת‪,‬שִגדלה אסופית בתוך ביתה וכלב עם כלבים קטנים בחצרה – היא‬
‫לבדה מכל הקצפּים הקודמים החזיקה בנחלתה‪ ,‬חצר וגן אילן וירקות מאחוריה‪ ,‬החזיקה בשתי ידים – וקונָם עליה שלא תזוז! עברה שנה אחר‬
‫שנה‪ ,‬השכנים נִסּוּ אליה ַרכּוֹת וקשוֹת‪ ,‬הביאו את מחיצות חצרה במצור של ִבּניָנים מכל צד‪ ,‬הקיפו עליהן רפתים‪ ,‬אשפתות‪ִ ,‬תלי זבלים‪ ,‬נדבכי‬
‫אבנים; לסוף התחילו מזחילין לתוך חצרה את המים הרעים‪ִ ,‬סקלו מרשותם לרשותה‪ ,‬פרצו גדרותיה לקיסמין ולהסקה‪“ ,‬מעשים אשר לא יֵָעשו”‬
‫עשו עמה – וּשקוריפינשטשיכא באחת‪“ :‬איני זזה מכאן‪ ,‬יהודים! תפקע עינכם ומֵררתכם – ולא אזוז!” אין לך יום בלא תגרה וּקטטה עם‬
‫שקוריפינשטשיכא ואין לך שבוע בלא משיכה לבית‪-‬דין‪ .‬הם שופכים לחצרה אפר ורמץ – מחזירה היא להם אוּדים עֵשׁנים‪ .‬ופעם אחת כמעט‬
‫שלא נפלה דליקה‪ .‬הם מורטים אַוָּזים ומפריחים נוצות לחצרה – חורכת היא בן‪-‬חזיר ושולחת את עשן החֵרכה בחלונותיהם; הם עושים את‬
‫מחיצות חצרה דפנות לבתי‪-‬כסאות – מגביהה היא את המחיצות טפח וּטפַחיִּם כנגד חלונותיהם ממש וֵּמקדרת עליהם את היום בצהרים‪ .‬הם‬
‫משלחים נעריהם בַגנָּה – מַשׁסה היא בהם את הכלבים…‬

‫“ א גו ז ק ש ה הו א ‪ ,‬ו ל א ב מ ה ר ה י ת פּ צ ע ” – נו א שו ה ש כ נ י ם ו ה ר פו מ מ נ ה ל פ י ‪ -‬ש ע ה – “ י בו א יו מ ה ! ”‬

‫ו ה מ צו ר הו ל ך ב י נ ת י י י ם ו ר ב מ ש נ ה ל ש נ ה ‪ ,‬וּ ש קו ר י פ י נ ש ט ש י כ א הו ל כ ת וּ מ ת ב צ ר ת מ פ נ יו‪ :‬א ת ה מ ח י צו ת ה ג ב י ה ה ט פ ח א ח ר ט פ ח; ע ל כ ל ב י ה ‪ ,‬נו ט ר י‬

‫חצרה וגנה‪ ,‬הוסיפה כלבים חדשים; את השער והפשפש‪ ,‬אלו שהיו פתוחים לרחוב‪ ,‬לצד שכונת היהודים‪,‬סגרה בבריחים ולא יִָפּתחו – וכך‬
‫ה ב ד י ל ה א ת ע צ מ ה ל ג מ ר י מ ן ה ש כו נ ה ‪ .‬כ ש ה י ת ה ה י א או מ א ר י נ ק א ‪ ,‬ה א סו פ י ת ש ל ה ‪ ,‬צ ר י כ ה ל צ א ת ל שו ק או ל ע י ר – ה יו יו צ או ת ד ר ך ה פ ש פ ש‬
‫האחורני‪ ,‬זה שבירכתי החצר והגן‪ ,‬ומשם היו הולכות בשביל היחיד‪ְ ,‬דּרוּס רגליהן‪ ,‬מטפסות ועוברות על גדרות נמוכות וסובבות בעקיפין דרך‬
‫מ ק ש או ת ו ק ר פ י פו ת ‪ ,‬מ קו ם ש א י ן ע י ן ו ר ג ל ש ל י הו ד י מ צו יו ת כ ל ‪ -‬כ ך ‪ ,‬וּ מ ש ם ו ה ל א ה ‪ ,‬ע ד ש ה ן נ ב ל עו ת ו נ ע ל מו ת ב י ן צ ל ל י א י ל נו ת ו ש י ח י ם ש ב צ ד י‬
‫ד ר כ י ם‪.‬‬

‫דרך השכונה עצמה לא היתה ּשקוריפינשטשיכא עוברת אלא בזמן הוצאת פירותיה בעגלה לשוק‪ .‬אז יִָפּתח השער החיצון בקול שריקה וחריקה‪,‬‬
‫וּמן החצר היתה יוצאת טעונה פירות עגלה בת שני אופנים‪ְ ,‬דּיוַּפנִּי‪ ,‬משוכה על‪-‬ידי סוס קטן כעין סיָח‪“ ,‬גוצי” שמו‪ .‬בעגלה על גבי הפירות היתה‬
‫יו ש ב ת ּ ש קו ר י פ י נ ש ט ש י כ א ו ה מו ש כו ת ב י ד ה ‪ .‬פ ר ח י ה ע ג לו נ י ם ‪ ,‬ש ה יו עו מ ד י ם כ נ ג ד ה ש ע ר ו מ צ פ י ם ל י צ י א ה זו כ ל ב י א ת מ ש י ח ‪ ,‬ה יו מ מ צ ע י ם ל ה ד ר ך‬
‫ביניהם ומקבלים את פניה בתרועה גדולה‪ .‬אגב חדוָה הם חוטפים מתוך העגלה קּשּׁוּא גדול וירוק‪ ,‬תפוח אדמדם או אגס מהודר ונועצים בהם את‬
‫ִשניהם החזקות תיכף וּמיד‪ ,‬לעיני הנגזלת…‬

‫ה ד י ר ה ע צ מ ה ש ל ּ ש קו ר י פ י נ ש ט ש י כ א ה י ת ה עו מ ד ת ע ל א פ ם ו ע ל ח מ ת ם ש ל י הו ד י ה ש כו נ ה ‪ ,‬ס מו כ ה ב כ ת פ ה א ח ת ל מ בו י ש ל ב י ת ‪ -‬ה מ ד ר ש דו ק א ‪.‬‬

‫וּ ב ל י ל י ש ב תו ת ‪ ,‬כ ש יו צ א י ם ה י הו ד י ם ב ב ג ד י מ ש י ו ב כו ב ע י ס מ ט מ ב י ת ‪ -‬ה מ ד ר ש ו עו ב ר י ם ד ר ך ה מ בו י – מ לו י ם או ת ם ל כ ל או ר ך ה ג ד ר ש מ י מ י ן ש ל ש ה‬
‫כ א ח ד‪ :‬ש נ י מ ל א כ י ‪ -‬ה ש ר ת ו נ ב ח ת “ ש קו ר י פ י ן ” – ה ג דו ל ש ב כ ל ב י ש קו ר י פ י נ ש ט ש י כ א ‪ ,‬ש ק ב עו לו ש ם כ ש ם ג ב ר תו ‪ ,‬או ל ה פ ך‪ :‬ש ה י א ‪ ,‬ה ג ב ר ת ‪ ,‬ק רו י ה‬
‫על שמו‪ .‬הכלב עצמו סמוי מן העין‪ :‬עומד הוא קשור בשלשלת ברזל בתוך החצר ֵמֵעבר לגדר‪ ,‬ורק נבחתו הרתחנית ועמה צליל ברזל באה משם‬
‫ע ל הו ל כ י ה מ בו י ו מ פ ר ח ת א ת ה נ ש מ ה …‬

‫מ צ ד ה ר חו ב ה י ת ה ד י ר ת ה ש ל ש קו ר י פ י נ ש ט ש י כ א מ שו כ ה ק מ ע א ו יו צ א ת מ חו ץ ל שו ר ת ה ב ת י ם ‪ ,‬ו ע מ י ד ת ה א ף ה י א ה י ת ה מ שו נ ה ‪ ,‬ש ל א כ ד ר כ ה; פ נ י ה‬
‫ו ח לו נו ת י ה – כו ל ם נ תו נ י ם ל ח צ ר ‪ ,‬ו א חו ר י ה – דו פ ן ב ל א ח לו נו ת – כו לו כ ל פ י ר שו ת ה ר ב י ם ‪ .‬ה י ה ב ע מ י ד ה מ ע ל י ב ה זו מ ע י ן “ ב רו ג ז ” או “ ל ה כ ע י ס ”‪:‬‬
‫“יהודים‪ ,‬הריני הופך פרצופי מכם – וְּראיתם את אחוַרי…”‬

‫ה פ י כ ת עו ר ף זו מ צ ד ה ד י ר ה – כ ב ר י ש ב ה כ ד י ל ה ר ג י ז א ת ע י נ ם ו ל ב ם ש ל ה ש כ נ י ם ‪ “ . .‬ב נ י י ש ר א ל ‪ ,‬ה ר י ה י א מ ק ל ק ל ת א ת כ ל ה שו ר ה ש ל ה ב ת י ם ! ”‬
‫– היו טוענים אלו על הדירה וּפושטים יד כהה ונואשה כלפי כבוד אחוריה; ואלא שהיתה לה‪ ,‬לאותה דירה‪ ,‬עוד ִמדה מגונה אחרת‪ ,‬ורעה מן‬
‫ה ר א שו נ ה‪ :‬חו ב ל נ י ת ה י א ו ד ר כ ה ל ה ז י ק ‪.‬‬

‫ל כ או ר ה ‪ ,‬מ ה ר ע ה י כו ל י ם ל ע שו ת ג ג וּ ד פ נוֹ ת ? א ב ל מ תו ך ה זו י ת ה ח י צו נ ה ש ל ד י ר ת ש קו ר י פ י נ ש ט ש י כ א ה י ה מ ב צ ב ץ ו יו צ א ל צ ד ה מ בו י כ לו נ ס א רו ך‬
‫כ מו ז י ז ‪ ,‬ש מ ר חו ק ה י ה דו מ ה כ מ ר א ה ל כ ל ב ב א צ ב ע ג דו ל ה ע ל ה מ בו י‪ :‬נ ב ח ‪ ,‬ש קו ר י פ י ן ‪ ,‬י הו ד י ם הו ל כ י ם ‪ .‬ה ב ה ‪ ,‬ה ב ‪ -‬ה ב ! ו או תו ה ז י ז ‪ ,‬ש ה י ה ג בו ה מ ן‬
‫ה א ר ץ מ מ ש כ קו מ ת א י ש – פ ג י ע תו ר ע ה ‪.‬‬

‫כל פעם שיהודי יוצא בלילה מתוך המבוי והופך לימין‪ ,‬מיד – חבט! וַחבּוּרה סגלגלה‪ ,‬גדולה כביצה‪ ,‬זורחת במצחו‪.‬‬

‫“ שׂ ר פ ה ‪ ,‬חוּ ר בּ ן ‪ ,‬מ פּוֹ ל ת ” – מ ח ר ף ה נ ח ב ל ו ר ץ ל ב י תו ל ה ד ק א ת ה ח בּוּ ר ה ב ל ה ב ס כ י ן ‪.‬‬

‫כמה צוָחוֹת ָצוחוּ השכנים על אותו כלונס – והכל לבטלה; דֵבּר אל העצים! מבצבץ הוא לו אותו מוט נַָגּח מתוך הדירה ועוֹשׂה בחשאי את שלו‪:‬‬
‫מטיל בכל לילה “ביצים” על ִמצחוֹתיהם של ישׂראל‪ .‬כמעט אפשר לומר‪ ,‬שהוא עושה זאת בכוָנה‪ :‬אוֹרב הוא‪ ,‬המזיק‪ ,‬בזוית וכיון שרואה יהודי‬
‫בא – ח בט!‬

‫היו רתחנים‪ ,‬שקפצו בחמתם “לנפץ חלונות” – אבל ברגע שהגיעו לעצם הדירה רפו ידיהם‪ :‬לפניהם עמד כותל ִאֵלּם וסומא‪ ,‬ירך הבית‪ ,‬שאין בו‬
‫א פ י לו ס י מ ן ח לוֹ ן ‪.‬‬
 ‫“שׂרפה‪ ,‬מפּוֹלת‪ ,‬חוּרבּן” – וּמיד רץ הנחבל לביתו לַמֵעְך את החבּורה בסכין…‬

‫כ נ ג ד ז ה י ש ל ה ל או ת ה ד י ר ה ג ג נ א ה ‪ ,‬א ם כ י א ף הו א מ שו נ ה ק צ ת ‪ .‬ב א מ ת ‪ ,‬א י ן ז ה ג ג ‪ ,‬א ל א ת לו ל י ת ע פ ר מ שו פ ע ת ל כ א ן וּ ל כ א ן ‪ .‬ב י מו ת ה ח מ ה צ צ י ם‬

‫ו עו ל י ם מ ש ם מ י נ י י ר קו ת וּ ד ש א י ם ו נ ע צו צ י ם ‪ ,‬ו כ ל ה ד י ר ה נ ר א י ת ע ל ‪ -‬י ד י כ ך כ ב ר י ה מ גו ד ל ת ש ע ר ‪ ,‬ש עו מ ד ת ת ח ת כ פ ת ה ר ק י ע ו ר א ש ה פ רו ע ‪ .‬א רו ב ת ‪-‬‬
‫ה ע ש ן כ מ ע ט ש מ ת ע ל מ ת כו ל ה ו ה ע ש ן בו ק ע ו עו ל ה מ תו ך ה ד ש א י ם ‪.‬‬

‫ב מ ה ש נ ע ש ה ב תו ך ה ח צ ר מ ב פ נ י ם ל א ש ל ט ה ע י ן ‪ .‬ה פ ש פ ש ה ר י ס גו ר כ ל ה י מ י ם ו ל י הו ד י ם ‪ ,‬א פ י לו מ ן ה ש כ נ י ם ה ק רו ב י ם ‪ ,‬א י ן ב ח צ ר ד ר י ס ת ה ר ג ל ‪.‬‬

‫ו עו ד – ש קו ר י פ י ן ‪ .‬י ש מ ר כ ם א ל ה י ם מ ל ע מו ד ב מ ח י צ תו ש ל כ ל ב מ ר ו נ מ ה ר ז ה ‪ .‬ס כ נ ת נ פ שו ת ‪ .‬א י ן ז ה כ ל ב ‪ .‬א ל א כ ל ב ש ב כ ל ב י ם ‪ ,‬ב ר ד ל ס ‪ ,‬דו ר ס ב נ י‬

‫אדם‪ .‬נביחתו נביחה רתחנית ולבו רע עליו תמיד‪ .‬כשהוא מריח פסיעות בן‪-‬אדם במבוי הקרוב – מיד “ְר‪ְ-‬ר‪ְ-‬רר – ָהב‪ָ ,‬הב!” – כך הוא נובח‬
‫בפירוש‪ָ“ :‬הב!” בקמץ ולא בפתח‪ ,‬וכלב שנביחתו קמוצה – הזאב טוב ממנו‪.‬‬

‫וכמה ִפֵּקַּח הוא שקוריפין! כשיש צורך בדבר – הוא מסתתר במלונתו‪ ,‬שוכב מקופל‪ ,‬מערים ושותק – ופתֹאם‪ֲ :‬חָטף! כִאלּוּ צץ מן הקרקע!‬
‫וּלעולם אינו מתכוֵן אלא כלפי הגרגרת‪ .‬מעשה וירד גנב לחצר‪ ,‬מצאוהו בֹבּקר מוטל לפני שקוריפין בשלולית של דם וגרגרתו שמוטה‪ .‬וכל אותו‬
‫ה ל י ל ה ש קו ר י פ י ן ל א נ ב ח !‬

‫וּ מ פּ נ י ש כ ל י הו ד י ה ש כו נ ה ב ע ל י ג ר ג ר ת ה ם ‪ ,‬ל א נ מ צ א ב ה ם א פ י לו א ח ד ‪ ,‬ש י ב ק ש ל ה ס ת כ ן וּ ל ה כ נ י ס ר א שו ו צו א רו ב או י רו ש ל ה ח צ ר ל ש ם ס ק י ר ה‬
‫בלבד ואולם הנערים הקטנים‪ ,‬בהליכתם לבית‪-‬המדרש דרך המבוי או בבואם לָשׁם להתגרוֹת בשקוריפין דרך נקב שבגדר )לבם עליו‪ :‬הוא שומר‬
‫את הגן באמונה( – הם היו מציצים ֵבּין ַפִּצּים ַלֲחֵברוֹ לתוך החצר והיו רואים מה שבתוכה‪ .‬החצר רבועה וּמרוּוַחת‪ ,‬ולעולם קרקעה מרוּבּץ‬
‫ומכוּבּד‪ .‬נקי הוא כטבלא של ֻשלחן‪ ,‬אין עליו אפילו קיסם‪ .‬לפני הבית שטוחה כרמלית קטנה של עשבים ירוקים ועומדת שורה זקפה של אילנות‬
‫ענֵפים‪ .‬בין האילנות‪ ,‬מסדן לחברו‪ ,‬מתוח חבל דק וּפעמים לבנים תלויים עליו‪ .‬בראשי השׂוֹכוֹת התחתונות תלויים שנים שלשה כדים‪ .‬שורה אחת‬
‫שחורה של פכים כפויים על פיהם ְסדוּרה על‪-‬גבי התיתורא הירוקה של הבית‪ .‬בצלע החצר שכנגד –דיר גדול‪ ,‬שֶחציוֹ אְרוָה לסוס‪ ,‬ל“גוצי”‪,‬‬
‫וחציוֹ ַמֲאבוּס לחזירים‪ ,‬רפת קטנה לפרה‪ַ ,‬מְטמוָּרה לעצים‪ ,‬וסמוך להם מבחוץ – הדיופני‪ ,‬תל של אשפה וזבל‪ ,‬מלונת שקוריפין וּשקוריפין עצמו‬
‫ה ק שו ר ב ש ל ש ל תו ‪ .‬מ י ר כ ת י ה ח צ ר ו א י ל ך מ ת ח י ל ה ג ן ‪ ,‬או תו ה ג ן ש הו א נ ר א ה ת מ י ד ב כ פו ת יו ה י רו קו ת ו ה ר ע נ נו ת ג ם ב ע ד ה ח לו נו ת ה פ תו ח י ם ש ל‬
‫ב י ת ‪ -‬ה מ ד ר ש ו ר י ח ת פו ח יו ו ר ח ש ע נ פ יו מ ת ע ר ב ב ה מו ל ת ש ח ר י ת ש ל ש ב ת; או תו ה ג ן ‪ ,‬ש מ א ר י נ ק א ל נ ה בו ל ב ד ה ב ל י לו ת ה ק י ץ וּ ש קו ר י פ י ן שו מ ר‬
‫ע לי ה …‬

‫וכאן תוחב אחד מבעלי‪-‬דבריו של שקוריפין מקל בנקב‪ ,‬כנגד עיניו של הכלב ממש – והִתגרה מתחלת‪ .‬הם‪ ,‬הגבורים שמאחורי הגדר‪ ,‬קוראים‬
‫מזה‪“ :‬גיר‪ ,‬גיר‪ ,‬גיר…”‪ ,‬כלומר‪ " :‬גירא בעיניך‪ ,‬שקוריפין‪ ,‬אדרבה‪ ,‬צא נא וִהלחם בנו…" והוא‪ ,‬הכלב הקשור בשלשלת‪ ,‬הומה וחומר בחצר‬
‫מתוך מעיו‪ְ :‬ר‪ְ-‬ר‪ְ-‬ר‪ְ-‬ר – מפרזל בשלשלת וכל עצמותיו נמשכות לקרב‪.‬‬

‫ומי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים‪ִ ,‬אלּוּלי שהיתה שקוריפינשטשיכא יוצאת וַמברחת את הִגבּוֹרים‪ .‬לא שהם מתיראים מפני‬
‫שקוריפינשטשיכא‪ֹ .‬כּח אשה‪ ,‬אפילו אם היא ערלית – מה הוא! מפני מה הם מתיראים? מפני קולה‪.‬‬

‫לאמּתּוֹ של דבר‪ ,‬כמעט שאין לה קול כלל‪ .‬אֹבד אבד לה אבדה עולמית מתוך רוב קטטה בשכניה‪ .‬לא נשאר לה אלא כעין בבואה מטושטשת של‬
‫קול בֵצרוּף רסיסים של צויחות דקות‪ ,‬מרוסקות מתוכן‪ .‬מין תסיסה אריכתא זסשר"צית‪ ,‬ששופעת מתוך הגרון ונִֶתּזת על פניך כחול קלוי באש‪.‬‬
‫מה שהיא מדברת וצווחת לא שמע אדם‪ ,‬אבל מורגש היה‪ ,‬שהערלית צווחת מלבה‪ ,‬בשארית ֹכָּחה‪ .‬דומה‪ ,‬כִּאלּוּ גלגל חוזר בגרונה וּמשחיזין עליו‬
‫סכין‪ :‬תסיסה‪ ,‬צוִיחה‪ ,‬ניצוצות פוקעין‪ ,‬האף מריח גפרית והִשנַּים קהות קצת‪ ,‬כמי שאוכלים תפוחים חמוצים בפניו‪.‬‬

‫ותימה! ַדוקא תסיסה זו ֹכָּחהּ להבריח אפילו את אשמדי‪ .‬לחישת שׂרף‪ ,‬יללת חתולים בלילי אייר‪ ,‬קול רעם בגלגל – ולא תסיסת גרונה של‬
‫ש קו ר י פ י נ ש ט ש י כ א ‪ .‬ה ש כ נ י ם נ ש ב ע י ם ‪ ,‬ש א י נ ם י כו ל י ם ל י שו ן ב ל י לו ת ‪ .‬ת ס י ס ת קו ל ה ש ל ה ע ר ל י ת מ נ ס ר ת וּ בו ק ע ת ד ר ך ד פ נו ת ה ב י ת ו ה ח צ ר וּ מ ג ע ת ע ד‬
‫לחדר משכבם וכל הלילה – ְתְּס‪ְ-‬תְּס‪ְ-‬תְּס! למה היא תוססת כל הלילה? כמדומה‪ ,‬שהיא מכה את ה“ממזרת” וגוזרת עליה שתיקה‪ .‬נחום‪-‬יוסי שמע‬
‫בעצם אָזנוֹ את החבטות ואת ַצֲעקוֹת הנערה‪ .‬כלבתא! לא די שהיא ַמעבדת את ה“שריצה” בפרך‪ ,‬עוד היא מכה אותה מכות ָמות‪ .‬צער בעלי‪-‬‬
‫חיי ם …‬

‫וה“ממזרת”‪ ,‬זו מארינקא‪ ,‬עובדת בחצר וּבגן והולכת וּגבוהה מיום ליום‪ ,‬נחבטת מדי לילה – וּלחייה מאדימות כפרחי פרג‪ .‬מֲחַלְפָתהּ עבתה ושמנה‬
‫וָשדיה כתפוחי סתיו‪ .‬זאטוטי הקצפים התחילו באים עם כלביהם מן השדה לריחה‪ .‬אורבים הם לה בליל אביב וקיץ מאחורי הגן מן הצד השני‪,‬‬
‫ממקום שהוא ָכֶּלה שם אל השדה‪ .‬אבל מארינקא כלא יודעת‪ .‬יֵשׁנה היא בלילות אלו יחידה בצריף קטן של קש הזקוף באמצע הגן‪ -‬וּשקוריפין‬
‫ר בו ץ ע ל פ ת חו ‪ .‬שו מ ר הו א או תו כ ל ב א ת ה ג ן ו א ת מ א ר י נ ק א ש מ י ר ה מ עו ל ה …‬

‫ב ש כו נ ה ה י הו ד י ת מ צ ד ה ר חו ב ל א ה י ת ה מ א ר י נ ק א מ ר א ה א ת פ נ י ה א ל א ל פ ר ק י ם ‪ .‬פו ת ח ת ה י א א ת ה פ ש פ ש ו שו ה ה ר ג ע מ ב חו ץ כ ש י ד י ה מ קו פ לו ת ע ל‬
‫ל ב ה – וּ מ י ד חו ז ר ת ו נ ס ג ר ת מ ב פ נ י ם ‪ .‬ע י נ ם ו פ י ה ם ש ל ה ע ג לו נ י ם ‪ ,‬ה מ צו י י ם ע ם ק רו נו ת י ה ם ו סו ס י ה ם ה צ רו ע י ם כ נ ג ד י ר ך ב י ת ה ‪ ,‬פו ג ע י ם ב ה ת י כ ף‬
‫ל י צ י א ה וּ מ ב ר י ח י ם או ת ה מ י ד ‪.‬‬

‫ו או ל ם א ח ד מ ן ה נ ע ר י ם ‪ ,‬מ א לו ה הו ל כ י ם ל ב י ת ‪ -‬ה מ ד ר ש וּ מ צו י י ם ד ר ך א ג ב א צ ל ה נ ק ב י ם ו ה ס ד ק י ם ש ב ג ד ר ה מ בו י – י ש ש הו א מ צ י ץ ב י ן פ ר צ י ם‬
‫לחברו ומתכוֵן לשקוריפין ועינו פוגעת שלא במתכוֵן במארינקא‪ .‬עומדת היא ריבה זו‪ ,‬אדמונית ובעלת‪-‬איברים באמצע החצר‪ ,‬כפופה‪ ,‬למשל‪,‬‬
‫על‪-‬גבי הכביסה‪ִ ,‬לבּהּ מגולה טפח ועוד‪ ,‬וידיה החשׂוּפוֹת טבולות עד ֶחְציָן ִבְקָצָפה לבנה של מי בורית צפה בעֵרבה… אז תדבק פתֹאם עינו אל‬
‫הסדק‪ ,‬תדבק ולא תמוש עוד‪ .‬בעוד רגע והנה נער שני וּשלישי וּרביעי – וכל הסדקים יִָמּלאו עינַיִם‪ .‬דומים הם באותה שעה כזבובים שחברוּ על‬
‫חלת דבש‪ .‬משוקעים עד הברַכּיִם בנעצוצים‪ ,‬עומדים הם שם מוּטים מאחורי הגדר‪ ,‬מצחותיהם קבועות בנסר סדוק ועיניהם במארינקא‪ .‬אין אומר‬
‫ו א י ן ד ב ר י ם – ר ק ש ת י ק ה ו ע יו ן ‪ .‬כ ל א ח ד זו כ ה ב ה ב ע י נ יו ל ע צ מו ‪ ,‬זו כ ה ב כוּ ל הּ ‪ ,‬ב ל י ש יו ר כ ל ‪ -‬ש הו א ‪.‬‬

‫וּפעמים שהיתה מארינקא מתגלה במלוא קומתה ובכרעיה היחפות לעיני השמש מעל ראש הגג‪ .‬עולה היתה לָשׁם לשטוח פולין ושומשמין בחמה‪,‬‬
‫כ ד י ש י ת נ ג בו ‪ .‬ו א ז ה יו פ ר ח י ה ע ג לו נ י ם ‪ ,‬ה עו מ ד י ם ל מ ט ה ב ר ח ב ה א צ ל ע ג לו ת י ה ם ו שו ט י ה ם ת ח ת ב י ת ‪ -‬ש ח י ם ‪ ,‬מ ג ב י ה י ם פ ת א ם ‪ ,‬כ א י ש א ח ד ‪ ,‬א ת‬
‫עיניהם למעלה – וּשׂחוק של הנאה ותאוָה מרחיב את פרצופיהם וַּמבעה את ִשניהם הלבנות‪ ,‬הסוסיות… הלץ שבהם זורק כלפי מעלה מין דבור‪,‬‬
‫שמצית את לחיי מארינקא ואת אזניה כאש וּמכביש ראשה למטה‪ ,‬כלפי הדשאים והירקות שעל הגג‪ .‬העגלונים “פוקעים” מצחוק‪ָ :‬חא‪ָ-‬חא‪ָ-‬חא‪,‬‬
‫ַחא‪ַ-‬חא‪ַ-‬חא!… וּמארינקא כובשת ראשה עוד יותר‪ ,‬קפיצת חתול – והיא נעלמת בחצר‪.‬‬

‫ב‬
‫ל כ ל ד ב ר ב עו ל ם י ש ב ן ‪ -‬זו ג ‪ ,‬ו א ף ל ד י ר ת ש קו ר י פ י נ ש ט ש י כ א ‪ .‬ו ב ן ‪ -‬זו ג ה ש ל ה – הו א ה ב י ת ב ע ל ‪ -‬ה ג ג ה כ פו ל ‪ ,‬ה ש נ י ל ה ב שו ר ה ‪ ,‬ה עו מ ד א צ ל ה כ ת ף ב צ ד‬
 ‫כ ת ף וּ מ ח י צ ת ק ר ש י ם ג בו ה ה מ פ ס ק ת ב י נ י ה ם ‪.‬‬

‫לומר שיש שלום בין הזוג – אי‪-‬אפשר‪ .‬משעה ראשונה שיצאה הדירה השניה מרשות הַקַצף ֵסיָרפים לרשות היהודי חנינא‪-‬ליפא – הוא בא לכאן‬
‫עם אשתו העבה ציפּא‪-‬לאה ועם בנו הקטן והיחיד ֹנַח לפני כמה שנים מאחד הכפרים – ִמיָּד נפלה ביניהם המחלוקת‪ .‬נחלקו על טפח אדמה‪ ,‬על‬
‫תרנגולת שאבדה‪ ,‬על היֵזק ראיה‪ ,‬על פרצה בגדר – הכל כמנהג השכנים‪ .‬אך עיקר טענתה של שקוריפינשטשיכא הוא הִעפּוּש! מיום שנשתקעו‬
‫אלו היהודים בִצדה – טוענת היא וּמשחזת סכין בגרונה – אין היא יכולה לעמוד מפני העפוש‪ .‬האוָזים‪ ,‬אומרת היא‪ ,‬שבגגות היהודים – ציפא‪-‬‬
‫לאה ַמלעטת אוזים – מעפשים עליה את אויר העולם‪ .‬כלבתא שכמותא! ערלית טמאה‪ ,‬שתריסר חזירים במאבוסה – היא אינה יכולה לעמוד מפני‬
‫ריח רע! הגיעו הדברים לידי סטירות‪-‬לחי‪ ,‬וחנינא‪-‬ליפא‪ ,‬המתחיל בדבר‪ ,‬עמד‪ ,‬לא עליכם‪ ,‬לדין‪ ,‬וִשֵׁלּם קנס‪ .‬חרק ִשׁנָּיו וִשלם‪.‬‬

‫ו מ א ז ה ת ח י ל ה ב י ן ש נ י ה צ ד ד י ם מ ל ח מ ת ש כ נ י ם ש תו ק י ת ‪ ,‬ש נ ש ת ת פו ב ה א פ י לו ע צ י ם ו א ב נ י ם דו מ מ י ם ה מו ט ל י ם ב תו ך ש ת י ה ח צ רו ת ‪ .‬ז ה ה י ה ד ל ף‬
‫טורד‪ ,‬ממושך וְּמיַגע של מעשי איבה קטנים‪,‬סמויים מן העין‪ ,‬שאין צועקים עליהם – והם יורדים חדרי בטן כטפין של זפת בוערה‪ .‬דומה‪ ,‬שאפילו‬
‫ָכּתלי שתי הדירות הוגים‪ ,‬בעד המחיצה הגבוהה שביניהם‪ ,‬שנאת ָמות אלה לאלה‪ .‬כל אחד חורש בסתר על חברו וכל אחד מצפה דומם לחוּרבּן‬
‫קרוב וּלמפלה גמורה של חֵברוֹ‪.‬‬

‫בינתים וגגה הרקוב של דירת חנינא‪-‬ליפא נקרע קרעים שאינם מוטלאים‪ .‬עמוד שדרתו נתעקם ונשבר וּבִשפּוֵעי צלעותיו נפרצו חורים מפולשים‪.‬‬
‫ואימתי? בעצם ימות הגשמים‪ ,‬ובעונת האַוָּזים‪ ,‬כשתחת כּפּת הגג יושבים אצלו וּמקרקרים בלוליהם כתשעים וחִמָשּׁה אוָזים! נזדרז חנינא‪-‬ליפא‬
‫ועשה בחכמה‪ ,‬ומלמעלה לגג הישן של תבן – תלה כעין סוכך‪ ,‬גג חדש של רעפים‪ .‬הגג הקודם נשאר אחר כך בהוָיָתו זמן מרובה‪ ,‬אלא שהיה‬
‫מתנַוְנֶה והולך מאליו‪ :‬ציפה‪-‬לאה היתה מפקעת ממנו פקיעין פקיעין של תבן לחריכת אוָזים ולשפשוף כלי חרס‪ .‬והגג החדש תלוי ועומד בנס על‬
‫ג ב י ‪ -‬א ר ב ע ה כ לו נ ס או ת ‪ ,‬כ ע י ן ב ר י ה ב פ נ י ע צ מ ה ‪ ,‬ע ד ה יו ם ה ז ה ‪.‬‬

‫ו כ ך עו מ ד י ם ל ה ם ב תו ך שו ר ת ה ב ת י ם ד י ר ת ש קו ר י פ י נ ש ט ש י כ א וּ ב ן ‪ -‬זו ג ה – ה ב י ת ש ל ח נ י נ א ‪ -‬ל י פ א ‪ .‬כ ת ף מו ל כ ת ף ה ם עו מ ד י ם ‪ ,‬זו ב ר א ש ה ה פ רו ע‬

‫וּשׂערה המגודל וזה בכובעו החדש וּבירמולקא הישנה; שניהם שוקעים באדמה משנה לשנה – כמו שמעיד בעליל הֶרוח שבין “הכובע‬
‫ו ל י ר מו ל ק א ” ה הו ל ך ו ג דו ל – וּ ש נ י ה ם ט י נ א מ רו ב ה כ בו ש ה ב ח ד ר י ח ד ר י ה ם וּ ב ל בּוֹ ת ב ע ל י ה ם ‪ ,‬ט י נ א ש ה י ת ה מ פ ע פ ע ת ב ל ח י ש ה כ א ר ס ש ל נ ח ש ‪ -‬ש ר ף‬
‫ו ב א ה מ זו ע ל ז ה וּ מ ז ה ע ל זו ‪.‬‬

‫וּ כ ש ת ק פ ה ה א י ב ה ב ל ב ה ב ע ל י ם ע ד ל ה ש ח י ת ‪ ,‬ע ד כ ד י ט רו ף ה ד ע ת ‪ ,‬ע ד ל ש ל ח א י ש א ת ב י ת ח ב רו ע ם כ ל מ ה ש ב תו כו ב א ש – ה יו ש נ י ב ע ל י ‪ -‬ה ד י רו ת‬

‫נטרדים פתֹאם מבתיהם ויוצאים כל אחד ַלחצרו ומתחילים‪ ,‬באין ברירה וּבאין עילה לִהָתּלות בה‪ ,‬לכלות את חמתם בעצים וּבאבנים או גם‬
‫בבעלי‪-‬חיים ִאְלּמים‪ ,‬שבאו לידם‪ .‬שניהם נעשים פתֹאם זריזים לבטלה‪ ,‬מתחבטים בחצר מזוית לזוית‪ ,‬מבקשים וּמוצאים לעצמם מיני עבודה של‬
‫מה‪-‬בכך‪ ,‬עבודה שאינה צריכה לגופה – וטורחים בה לשמה‪ ,‬מתוך קוצר רוח ואיבה עצורה‪ ,‬מרוסקת בין הִשנים‪ .‬שקוריפינשטשיכא בודקת‬
‫פתֹאם את שורת הפכים שעל‪-‬גבי התיתורא ּמוצאת שלא הודחוּ ושלא נתמרקו עדין כהוגן – והיא דנה אותם ברותחין וּבהגעלה פעם שניה‪.‬‬
‫משפשפת היא את הכלים וּמקרצפת בכל ֹכָּחהּ וַחמתהּ‪ ,‬וִּבמהירות‪ ,‬במהירות‪ ,‬כשמרפק ידה העסקנית מפזז בשעת מעשה באויר… וּפתֹאם היא‬
‫מ ת ח י ל ה ל הו צ י א מ תו ך א י זו מ ט מו ר ה מ י נ י שׂ ק י ם ב ל י ם ‪ ,‬שו מ ט ת מ ב פ נ י ם ו זו ר ק ת ל חו ץ ‪ ,‬ע ד ש ג ל ג דו ל ש ל ס מ ר טו ט י ם נ ע ר ם ל פ נ י פ ת ח ה ‪ .‬וּ ב עו ד ר ג ע‬
‫וִהנֵּה היא ַמֲחַזְרָתּם אחד אחד למחבואם הראשון – וגל הסמרטוטים כלא היה‪ .‬פגעה בינתים במארינקא – והיא חותמת צביטה חריפה בבשרה‪.‬‬
‫נזדמנה לה הֲחזירה – והרי בעיטה בצלעה‪ .‬הכלב שקוריפין רואה וּמקבל עליו מרות מאליו‪ :‬מתקפל הוא חרש במלונתו או מצמצם עצמו על תל‬
‫ה א ש פ ה מ א חו ר י ה מ לו נ ה – ו ה ס ! א י ן ש קו ר י פ י ן ב עו ל ם … יו ד ע הו א ‪ ,‬כ ל ב ז ה ‪ ,‬נ פ ש ב ע ל יו ב ש ע ת ז ע ם ‪.‬‬

‫וחנינא‪-‬ליפא מִצדו אף הוא נעשה פתֹאם עסקן ורודף סדר‪ ,‬מתלבש בזריזות ומתחיל טורח‪ .‬איזו רוח רעה מטלַטלתּוֹ בחצר אילך ואילך והוא עֵמל‬
‫וגונח וּמזיע – ואין נחת‪ .‬עולם הפוך בחצרו! הכל מונח שלא כשורה והכל מוטל שלא כהלכה‪“ :‬חבית זו‪ ,‬יִמח שמה” – זועם הוא וּמגלגל בדחיפת‬
‫רגל איזו חבית רצוצה וּמפולשת – “מקומה‪ ,‬לכל הרוחות‪ ,‬שם‪ ,‬אצל הֻאְרוָה ולא כאן…” וּפתֹאם – פּק! – פקעה החבית ונתפקעו חוליותיה –‬
‫ורגלו הימנית‪ ,‬המוגבהת לדחיפה‪ ,‬נשארת בֵּטלה באויר‪ ,‬מתמלא חנינא‪-‬ליפא ֶעברה וּמתחיל זורק בחמתו את נִסרי החבית בזה אחר זה כלפי הגדר‬
‫ש ל ש קו ר י פ י נ ש ט י ש י כ א‪ :‬ט ר ח ‪ ,‬ט ר ח ‪ ,‬ט ר ח ! – זו ר ק ו זו ע ם‪ :‬שׂ ר פ ה ‪ ,‬מ ג פ ה ‪ ,‬חו ל י ר א ! … ב עו ד ר ג ע ו ה נ ה הו א גו ר ר ב כ פ י פ ת כ ל ה גו ף וּ ב ש ב רו ן ח צ י‬
‫ָמְתנַיִם איזו דלת מרוּפטת‪ ,‬מגלגל מתוך אנחה ואנקה איזו אבן גדולה‪ ,‬מטפל ומתיֵגע באיזו קורה כבדה‪ ,‬שמונחת כנבלה באמצע החצר – ואין‬
‫להזיזה ממקומה‪ .‬הֵזעה כבר שָׁטַפְתהוּ – והוא עַדיִן מתחכם לה‪ ,‬לאותה קורה‪ ,‬משתדל וּמתלבט מצדי צדדים להגביהה כל‪-‬שהוא‪ ,‬ויהא כחוט‬
‫ה ש ע ר ה ‪ .‬ב נ פ שו הו א ‪.‬‬

‫פעמים שהדבר נגמר בשלום‪ .‬חנינא‪-‬ליפא‪ ,‬לאחר שהתפשט קפוטתו וחגר את ָמתניו – רקק לתוך כפות ידיו אחת וּשתים‪ ,‬הסיט את הקורה היֵסט‬
‫כל‪-‬שהוא – ודעתו נחה‪ .‬אבל פעמים שטרח לבטלה – ואז תתגלע בין השכנים הקטטה הגדולה‪ ,‬זו שתִחָלּתה קללות‪ ,‬צעקות וַחרפות בחצר משני‬
‫ִצדי הגדר‪ ,‬וסופה עפיפת אבנים וּגזירין וּכלי חרס משני ראשי הגגות‪ .‬עזים וּמרי נפש כנמרים ַשׁכּוּלים מתגלים ִפּתא ׂ ם שני השׂוֹנאים זה לעומת‬
‫ז ה ב רוּ מ הּ ש ל ה ש כו נ ה‪ :‬ח נ י נ א ‪ -‬ל י פ א ב מ רו ם ג גו ה כ פו ל ש לו וּ כ נ ג דוֹ ש קו ר י פ י נ ש ט ש י כ א ב י ן ה ב צ ל י ם ו ה שוּ מ י ם ו ב תוֹ ך ה ח מ נ יו ת ה ג בו הו ת ש ב ר א ש‬
‫גגה שלה‪ .‬באויר‪ ,‬מגג לגג‪ ,‬מתעופפים‪ ,‬לחרדת הִצֳפּרים שלמעלה ולתרועת העגלונים שלמטה‪ ,‬מרדות ומגרפות‪ ,‬קדרות וּפכּים‪ ,‬מערוֹכים ושחיפי‬
‫עץ‪ .‬חַצר שקוריפינשטשיכא מתמלאת יבבה ויללה של כלבים וצריחת תרנגולים‪ .‬שקוריפין מפרזל בשלשלת מזה‪ ,‬ציפא‪-‬לאה מתיפחת מזה‪ .‬פרחי‬
‫ה ע ג לו נ י ם ש ב ר חו ב מ ר י ע י ם “ הוּ ר א ” – ו ה ש כו נ ה ה י הו ד י ת כו ל ה ת ה י ה ל ח ר ד ת א ל ה י ם י מ י ם ר ב י ם …‬

‫ג‬
‫בני שתי החצרות לא התערבו בריב השכנים שתי בריות בלבד‪ :‬האסופית של שקוריפינשטשיכא‪ ,‬מארינקא‪ ,‬וּבן‪-‬גילה ֹנח‪ ,‬בנו היחיד של חנינא‪-‬‬
‫ל י פ א ‪ .‬ב ש ע ת ק ט ט ה ה יו ה ל לו עו מ ד י ם מ ן ה צ ד ו שו ת ק י ם ‪.‬‬

‫עוד בילדותם‪ ,‬בימים ראשונים לשכנות‪ ,‬נעשו שנים הללו ידידים אהובים‪ .‬היא הרי היתה בימים ההם בודדה ועזובה כל‪-‬כך! בתִחָלּה‪ ,‬כשדר עַדיִן‬
‫ה דו ד ס י ר פ י ם ב ש כו נ ה ‪ ,‬ל א ר ב ת ה ה ר ע ה‪ :‬ב א ה ה י ת ה ל ב י תו ב ש ל י חו ת ה דו ד ה ל ש או ל ק ד ר ה ו נ פ ה ‪ ,‬ו ל פ ר ק י ם א ף ה י ת ה מ ש ח ק ת ב חו ל ע ם ב נו ה ק ט ן‬
‫ַמַקרקא‪ .‬הדוד עצמו אף הוא היה ְמָקרבהּ‪ :‬בימי החג היה מביא לה כעך מן השוק‪ ,‬וּכשהרבתה הדודה להכותהּ – היה בא וּמצילהּ‪ .‬אבל משעקר‬
‫הדוד את דירתו והחצר הסמוכה נתרוקנה – חשך עליה כל עולמה‪ .‬אין מעתה “דוד”‪ ,‬אין מקרקא ואין כל‪ ,‬אבל יש “דודה” זעומה וַציְקנית וּמכּוֹת‬
‫ו ר ע ב ו י ש י ב ת כ ל א ב ח צ ר ‪ .‬ה י מ י ם י מ י א ב י ב ה יו ‪ ,‬ז מ ן ש ל ע בו ד ה ז ר י ז ה ו ח י ה ב מ ק ש ה וּ ב ג ן ‪ “ .‬ה דו ד ה ” ה י ת ה מ ש כ מ ת ו יו צ א ת ע ם ה נ ץ ה ח מ ה ל מ ק ש ה ‪,‬‬
‫א ל פו ע לו ת י ה ‪ ,‬וּ מ א ח ר ת ל שו ב ע ם צ א ת ה כו כ ב י ם ‪ .‬א ת ה ח צ ר ע ז ב ה מ תו ך א ז ה ר ה צ רו ד ה ‪ ,‬א ב ל ח מו ר ה ‪ “ ,‬ש ל א ל צ א ת א נ ה ו א נ ה ” ‪ ,‬ע ל מ א ר י נ ק א ה ק ט נ ה‬
‫לבדה‪ .‬מארינקא ִציְּתה ולא יצאה אנה ואנה‪ .‬כל היום היתה יושבת כלואה בתוך ארבע המחיצות ושומרת את החצר הסגורה מצדי צדדים‪ .‬לולא‬
‫ה כ ל ב ה ק ט ן – ש קו ר י פ י ן – ש נ ט פ ל א ל י ה ב י מ י ם א לו ו נ פ שו נ ק ש ר ה ב נ פ ש ה – ה י ת ה מ ת ה ב ש מ מו ן ‪ .‬ח מ ד ה ג נו ז ה א ח ת נ ש א ה ע מ ה ב ח י ק ה – מ ח רו ז ת‬
‫ש ל כ ע כ י ם ק ט נ י ם ו נו ק ש י ם ‪ ,‬ש ה דו ד ‪ ,‬ל פ נ י י צ י א תו ‪ ,‬ה נ י ח ם ל ה ב מ ת נ ה ‪ .‬י מ י ם ר ב י ם ח ס ה ע ל י ה ם מ ל א כ ל ם ו כ ל ע ת ש נ ש א ר ה ל ב ד ה ה י ת ה מו צ י א ת ם‬
‫מ ח י ק ה וּ מ ש ת ע ש ע ת ב ה ם ‪ .‬ב כ ל יו ם ה יו ב ע י נ י ה כ ח ד ש י ם וּ מו צ א ת ב ה ם ס גו ל ה א ח ר ת‪ :‬צ הו ב י ם ה ם ‪ ,‬ע גו ל י ם כ ט ב עו ת וּ מ ק ש ק ש י ם כ א ב נ י ח צ ץ … א מ ת ‪,‬‬
‫ק ט נ י ם ה ם ‪ ,‬א ב ל כ מ ה ע ב י ם ‪ ,‬כ מ ה ע ב י ם … כ מ ע ט ש א י ן ל ה ם ח ל ל כ ל ל ‪ .‬ש ב ע פ ע מ י ם ב יו ם ה י ת ה מו נ ה או ת ם ב א צ ב ע א ח ד א ח ד – וּ ר א ה ז ה פ ל א‪::‬‬
 ‫ל עו ל ם ה ם ת ש ע ה ‪ ,‬ל א פ חו ת ו ל א יו ת ר ‪ .‬א ב ל כ ש ג ב ר ע ל י ה פ ע ם א ח ת ה ר ע ב ‪ ,‬ל א ע מ ד ה ב נ ס יו ן ו א כ ל ת ם ‪ .‬מ א ז ל א נ ש א ר ל ה ב עו ל מ ה א ל א ה כ ל ב‬
‫שקוריפין וֵזכר הדוד‪ .‬בּיִחוּד זוכרת היא יפה יפה את דבריו האחרונים של הדוד‪ .‬הוא נכנס במגפיו הגבוהים‪ ,‬כשהשוט בידו‪ ,‬אל “הדודה” להפרד‬
‫ממנה‪ ,‬ולפני יציאתו אמר לה בלשון זו‪“ :‬ראי‪ ,‬זקנה”‪ – ,‬כר אמר מפורש‪ִ ,‬מלה בִמלה – “ראי‪ ,‬זקנה‪ ,‬אל נא תכי יותר מדי את התינוקת‪ ,‬עלובה‬
‫ה י א ‪ ,‬י ר א י א ת א ל ה י ם ” ‪ .‬א ת ה ד ב ר י ם ה מ תו ק י ם ‪ ,‬ה נ ח מ ד י ם ‪ ,‬ה א הו ב י ם ה א ל ה ‪ ,‬ש מ ע ה ה י א ‪ ,‬מ א ר י נ ק א ‪ ,‬ב ע צ ם אָ ז נ ה כ ש י ש ב ה ע ל ה ס ף ו ח ת כ ה ד לו ע י ם‬
‫לחזירים‪ .‬לבה ָגוַע מהכרת טובה‪ ,‬וּכשיצא הדוד ועבר על הסף – ִמהרה היא ועמדה על ארבע ונשקה לו במגף מאחוריו נשיקה חטופה וחשאית‪,‬‬
‫מבלי שידע… אמת‪ ,‬הדודה לא ִקימה את צוָאתו ולא חדלה מהכות‪ ,‬אבל מארינקא אף היא לא פסקה מלחזור בלבה על אותם הדברים יום יום‪:‬‬
‫“ ר א י‪ ,‬ז ק נ ה … ”‬

‫ופעם אחת ְתָּקָפהּ יְִצָרהּ ועברה על אזהרת הדודה‪ .‬לבֹה משכהּ אל הבית העזוב של הדוד סירפים‪ ,‬עמדה ויצאה כמתגנבת מן החצר ונכנסה לשם‪..‬‬
‫בכניסתה ְתָּקָפהּ עצב גדול כל‪-‬כך‪ .‬הבית עמד ריק‪ ,‬שמם‪ ,‬וּכזר היה בעיניה‪ .‬הדודה אומרת שנמכר לז’ידים‪ .‬מי הם הז’ידים שיבואו לכאן? וּלהיכן‬
‫י צ א ה דו ד ס י ר פ י ם ? דו מ ם י ש ב ה ב א ח ת ה זו יו ת ל א ר ץ ו ה ת ח י ל ה בו כ ה ‪ .‬ה ב כ י ה ה י ת ה מ תו ק ה ‪ ,‬מ תו ק ה ‪ ,‬נו ב ע ת ו יו צ א ת מ ן ה ל ב מ א ל י ה ‪ .‬ה י א ה י ת ה רו צ ה‬
‫לשבת כך בזויות זו ובבִכיָּתה כל ימיה… ִפּתֹאם נכנסו לבית שני מיני‪.‬בריוֹת משונות‪ :‬אחד בן‪-‬אדם קצר ושמן‪ ,‬בעל ֵשׂער ובעל קפוטא וּבידו שוט‪,‬‬
‫ואחד בעל ִצָפְרנַים אדומות וּקנה הִמדה‪ ,‬אַַמּת‪-‬הבנין‪ ,‬בידו‪ .‬מתוך הדמעות שנקוו ורתתו בעיניה נראו לה פרצופיהם משונים ומאוּימים כל‪-‬כך‪.‬‬
‫מ א ר י נ ק א נ ב ה ל ה ‪ ,‬צ מ צ מ ה ע צ מ ה ב זו י ת ו נ ש ת ת ק ה ‪ .‬ה ב ר יו ת ש הו ק צ ת ב ב י ת ‪ ,‬ב ד קו ב ע י נ י ה ם א ת ה כ ת ל י ם ‪ ,‬א ת ה ת ק ר ה ‪ ,‬א ת ה ח לו נו ת – ו י צ או ‪ .‬וּ מ י ד‬
‫חזרה מארינקא לבכיָּתהּ‪ .‬אבל הבכיה שנטרפה באמצע‪ ,‬היתה עכשו תֵפלה‪ ,‬בלא טעם‪ .‬לערב מָצאַָתּה הדודה מנמנמת שם באפלה – ְגָרַרָתּה‬
‫ב ש ע רו ת י ה ל ב י ת ‪ . .‬מ א ז ל א י צ א ה עו ד מ ן ה ח צ ר ו ל חו ץ א פ י לו פ ס י ע ה א ח ת ‪ .‬בו ד ד ה ו ע גו מ ה ה י ת ה יו ש ב ת ל ה כ ל ה י מ י ם ע ל ג ב י ה א צ ט ב א ש ב י ן שו ר ת‬
‫ה א י ל נו ת ו ל ב י ת ‪ ,‬וּ ל ר ג ל י ה ר בו ץ מ י ש ה י ה א ז א ף הו א ק ט ן וּ ב ן ‪ -‬חו ר י ן וּ ב ל א ש ל ש ל ת ע ל צו א רו – ה כ ל ב ש קו ר י פ י ן ‪ ,‬זו ה נ פ ש ה א ח ת ה כ רו כ ה א ח ר י ה‬
‫ויודעת לבבה‪ .‬רובץ הוא אותו קטן לפני מארינקא‪ ,‬שומר את פיה ועיניו בעיניה‪ .‬ממרחקים מצד הגנים והִמקשאות עולים וּבאים פליטי קולות של‬
‫שירות הפועלות‪ ,‬קולות צלולים‪ ,‬רעננים‪ ,‬אביביים‪ ,‬וּשניהם‪ ,‬מארינקא והכלב‪ ,‬זוקפים פּתֹאם את אזניהם‪ .‬הכלב מתחיל רוטט‪ ,‬רוטט‪ ,‬ופתֹאם הוא‬
‫מתנער וקופץ על רגליו‪ ,‬מכשכש בזנבו ונותן עיניו במארינקא‪ ,‬כמי שלוֵֹהט ואומר‪“ :‬לכי ונלכה‪ ,‬מארינקא‪ ,‬ותיכף וּמיד!…” והיא מעלה אותו על‬
‫ב ר כ י ה ‪ ,‬לו ח צ תו א ל ח י ק ה‪ “ :‬א סו ר ‪ ,‬ש קו ר י פ י ן ‪ ,‬א סו ר ‪ ,‬ה דו ד ה מ כ ה … ”‬

‫וּ ב א ח ד מ ן ה י מ י ם ה ל לו נ ת מ ל א ה ה ח צ ר ה ש נ י ה ה מו ל ה ‪ “ .‬ה ז ’ י ד י ם ב או ” ‪ ,‬א מ ר ה ה דו ד ה ‪ .‬וּ מ ן ה יו ם ה הו א נ ע שו א ז ה רו ת י ה ש ל ה דו ד ה ב י צ י א ת ה‬

‫ח מו רו ת וּ צ ב י טו ת י ה ח ר י פו ת מ ש ה יו ‪ .‬ע ל ש מ י ר ת ה ה מ עו ל ה הו ס י פ ה ש מ י ר ה מ עו ל ה ב יו ת ר‪ :‬כ ל מ ה ש נ י ת ן ל ה ט מ נ ה ו ל נ ע י ל ה ‪ ,‬ה ט מ י נ ה ו נ ע ל ה ‪ ,‬ת ל ת ה‬
‫מנעולים גם על המרתף‪ ,‬על עִליַּת הגג‪ ,‬על דיר העצים‪ .‬הביאה לחצר כלב חדש‪“ .‬הביטי בשבע עינים”‪ ,‬היתה הדודה ַמְזַהְרָתּהּ מעתה אזהרה‬
‫כ פו ל ה ש מו נ ה ‪ " ,‬שו מ ע ת א ת ? ה י הו ד י ם ו ה צו ע נ י ם כו ל ם ג נ ב י ם ‪ .‬שו מ ע ת א ת ? ת ק ע ה י הו ד י חו ט מו ל כ א ן – א ת ה כ ל ב י ם ש ס י בו ‪ ,‬א ת ה כ ל ב י ם ‪ .‬שו מ ע ת‬
‫א ת ? א ת ה כ ל ב י ם – ה י הו ד י ם י ר א י ם ‪ .‬שו מ ע ת א ת ? ה ר י ל ך כ א ן פ ת וּ ב צ ל ו א ל ת צ א י א נ ה ו א נ ה ‪ .‬שו מ ע ת א ת ? א ם י א ב ד מ ן ה ח צ ר מ ה ‪ -‬ש הו א א ת עו ר ך‬
‫א פ ש י ט ‪ .‬שו מ ע ת א ת ? … "‬

‫שומעת את‪ ,‬שומעת את?" אוי כמה שנוא על מארינקא ִדבּוּר תוסס וחוכך זה‪ .‬על לוח לבה מלמעלה‪ ,‬סמוך לכתף‪ ,‬יש – כך נדמה לה למארינקא –‬
‫כמין חכך עגול מורגש‪ ,‬כגודל מטבע‪ ,‬שאותו הִדבּוּר בשפשופו התמידי שָחקוֹ שם‪ ,‬וּלעולם הדבור פוגע וּמשפשף דוקא במקום ההוא‪ ,‬מקום‬
‫ה מ יו ח ד לו ל ב דו‪ “ :‬שו מ ע ת א ת ‪ ,‬שו מ ע ת א ת ! ”‬

‫ומארינקא ַמרכּנת ראש ושומעת‪ .‬וּברגע שהפשפש האחורני‪ ,‬זה שבירכתי הגן‪ ,‬צווח שתים ונוקש אחת מאחורי הדודה היוצאת – מיָד‪ ,‬והנה היא‬
‫א צ ל ה מ ח י צ ה ש ב י ן ש ת י ה ח צ רו ת ‪ .‬מ יו ם ש ב או ה ז ’ י ד י ם ל ש ם ע שו י ה ה י א ל ע מו ד כ ך יו ם יו ם ה פו כ ת עו ר ף א חו ר י ה ג ד ר ‪ ,‬ר א ש ה ה ק ט ן ב י ן ש ת י כ פו ת‬
‫ידיה ועיניה מצומצמות בסדק‪ .‬יפה לה עמידה זו מישיבת שממון על‪-‬גבי האצטבא‪ .‬רואה היא פנים חדשות ושומעת דבר משונה‪ַ“ :‬גע‪-‬גע‪-‬גע”‪,‬‬
‫“גיר‪-‬גיר” – ואינה מבינה כלום‪ .‬על פני הקרקע מונחים‪ְ ,‬סדוּרים וּמפוּזרים‪ְ ,‬סאָרים וִצבּוּרים של קורות‪ ,‬קרשים‪ ,‬נסרים‪ ,‬כלונסאות‪ ,‬שחיפים‬
‫וּשאר פשוטי כלי עץ‪ ,‬מהם ישנים וּשחורים וּמהם חדשים ולחים‪ ,‬מבהיקים עַדיִן בלבנוניתם וּמצהירים בִטִפּין של שרף חי וֲַחריף‪-‬ריח‪ .‬קרונות‬
‫נ כ נ ס י ם ו יו צ א י ם ‪ .‬ע ג לו נ י ם ו עו ד ב נ י א ד ם ‪ .‬ב י ן ה ס א ר י ם סו ב ב הו ל ך א ד ם ק צ ר ו ש מ ן ‪ ,‬ב ע ל שׂ ע ר וּ ב ע ל ק פו ט א ‪ ,‬ו הו א מ ת ע ס ק ו גו נ ח וּ מ ז י ע ‪ .‬ה י כ ן ר א ת ה‬
‫א ד ם ז ה ? כ מ דו מ ה ש כ ב ר נ ג ל ה א ל י ה פ ע ם א ח ת ‪ .‬כ ן ‪ ,‬כ ן – הו א הו א ! זו ה י או ת ה ה ב ר י ה ע צ מ ה ש ה ב ע י ת ה או ת ה ב או תו ב י ן ‪ -‬ה ש מ שו ת כ ש י ש ב ה ב זו י ת‬
‫וּבכתה‪“ .‬והוא הז’יד” – מחליטה מארינקא בפחד ומציצה עוד‪ .‬בין רגלי הז’יד מתלבט איזה נער שחרחר וּמקוּוַץ שׂער‪ ,‬שמטפס ועולה מסואר‬
‫ל סו א ר ‪ ,‬מ ק פ ץ ע ל קו רו ת וּ מ ד ל ג ע ל כ לו נ ס או ת ‪ ,‬עו מ ד ע ל דו כ נו וּ מ עו ר ר שו ט ב או י ר ‪ ,‬מ צ ל י ף ו קו ר א‪ “ :‬ה י ‪ ,‬ה י ! ” ה ז ק ן ב ע ל ה ש ע ר ו ה ק פו ט א גו ע ר בו ‪,‬‬
‫שומטו מעל הסואר‪ ,‬דוחפו דחיפת בּרך מאחוריו וּמשלחוֹ – והקטן פורש ורץ בבכיה לבית‪ .‬וּמיד נפלה בת‪-‬קול ַצוחנית בחצר‪ ,‬קול אשה קוראת‬
‫מעבר הבית‪“ :‬נינא‪-‬ליפא! נינא‪-‬ליפא!…” ועוד כמה ִמלות צוָחה‪ ,‬שאינן ברורות לה למארינקא… שקוריפין הקטן‪ ,‬שהיה ִעמה באותו מעמד‪,‬‬
‫התחיל פתֹאם מכרכר כנגד הגדר – אץ‪-‬אץ – והב‪-‬הב! מארינקא פקעה בחרדה מעם הגדר וּברחה עם שקוריפין למקומה הקבוע – אל האצטבא‪.‬‬

‫“ נ ע ר י פ ה ו ז ר י ז ” ‪ ,‬ה ר ה ר ה מ א ר י נ ק א ‪ “ ,‬ה ג ם הו א מ ן ה ז ’ י ד י ם ? ”‬

‫ע ב רו א ח ר כ ך ל מ א ר י נ ק א י מ י ם א ח ד י ם ש ל ס יו ע ו ש מו ש ב ע בו ד ת ה ב י ת ו ה ח צ ר ע ם ש קו ר י פ י נ ש ט י כ א ‪ .‬ב ג ן ש ב י ר כ ת י ה ח צ ר נ ז מ רו ה א י ל נו ת ‪ ,‬ו ה ק ט נ ה‬
‫היתה רדופה וּמטולטלת כל היום ממקום למקום‪ ,‬יורדת למרתף ועולה לעלית הגג‪ ,‬הולכת ורצה בשליחות‪ְ ,‬מַהְלֶקֶטת לתרנגולים וּבוללת לחזירים‬
‫– ו ע ל ה כ ל סו פ ג ת צ ב י טו ת ‪ .‬מ ח צ ר ה ז ’ י ד ע ל ה כ ל ה יו ם קו ל פ ר י ק ה ו ט ע י נ ה‪ :‬ז רו ק פּ רו ק ‪ ,‬פ רו ק ז רו ק ! – ו ש קו ר י פ י נ ש ט ש י כ א ה י ת ה רו ת ח ת ו צו ב ט ת ‪,‬‬
‫צו ב ט ת ו רו ת ח ת …‬

‫ו ל א ח ר י מ י ם ‪ ,‬כ ש נ ש א ר ה מ א ר י נ ק א שו ב ל ב ד ה ו ח ז ר ה א ל ה ס ד ק – ל א ר א ת ה כ לו ם ‪ .‬צ בּו ר ג בו ה ש ל קו רו ת ‪ ,‬ת לו ל ס מו ך ל ג ד ר ‪ ,‬ה י ה חו צ ץ ב פ נ י ה ‪.‬‬

‫הדבור שהגיע מעבר לקורות היה עמום וסתום וגם נלעג ביותר‪ַ :‬לא‪ַ-‬לא‪ ,‬לא‪-‬לא‪ִ.‬הטתה ֹאזן‪ ,‬אולי תבחין בין הקולות את קול הנער – ולא יָכוֹלה‪.‬‬

‫ביום השני בֹבּקר‪ ,‬תיכף ליציאת הדודה מן החצר‪ ,‬עמדה מארינקא‪ ,‬בדקה את המחיצה לכל אְָרָכּהּ‪ ,‬וּבינות לבתים מצאה בה נקב של סיקוס שנשר‪,‬‬
‫נקב מפולש וּסגלגל‪ ,‬כדמות גלגל עינו של השור‪ .‬הנקב היה למטה‪ ,‬סמוך לקרקע‪ ,‬מֻכוָּן כנגד התיתורא של כותל השכן – כרעה והציצה בו‪.‬‬
‫אפלולית וּדממה‪ .‬בין המָצרים‪ ,‬תחת ִשׁפּוּלי הגג של השכן‪ ,‬נמשכת רצועה קטנה וּשחורה של עפר תחוח וּמפורר‪ .‬הרצועה עשויה כולה ערוגות‬
‫ערוגות קטנות‪ ,‬ובאמצע נעוץ מעדר‪ .‬אין איש‪“ .‬מי הוא שזורע כאן?” תמהה מארינקא‪ .‬פסיעות! שקוריפין התנער וִזֵמן עצמו לנבוח‪ְ“ .‬תס!”‬
‫הקדימה מארינקא להשתיקו וִהטתה ֹאזן‪ .‬לא פסיעות‪ ,‬אלא שעטת רגלים‪ ,‬מֵעין דהרות סיָח‪ .‬הְשָעָטה באה מן הצד‪ ,‬באה וקרבה‪ ,‬וּלכאן‪ ,‬וּלכאן…‬

‫וּבעוד רגע ואל הסמטא הקטנה שבין המחיצה לכותל השכן בא מקפץ ודוהר הנער השחרחור והמקוּוָץ‪“ .‬הוא הוא!” – הכיַרתּוּ מארינקא מיד‬
‫וכבשה נשימתה‪ .‬הנער זרח כולו מאושר וגיל‪ ,‬וּכשהוא מרים ָחְפנַים ממולאות למעלה הוא מרקד וקורא‪“ :‬יש ויש! הכל יש”! מבין האצבעות‬
‫מ ב צ ב צ י ם ו נ ש פ כ י ם א ר צ ה ז ר עו נ י פו ל ו ע ד ש י ם ו ש מ שו נ יו ת ‪ “ .‬מ שו ג ע ” מ ה ר ה ר ת מ א ר י נ ק א וּ שׂ חו ק כ בו ש מ ב ע ב ע ב ג רו נ ה ‪ .‬סו ת מ ת ה י א ב י ד א ח ת א ת‬
‫פ י ה וּ ב ש נ י ה חו ס מ ת א ת פ י ש קו ר י פ י ן ‪ .‬מ ר ג ש ת ה י א ב ר ט ט גו פו ‪ ,‬ש א ף הו א א י נו י כו ל ל ה ת א פ ק ו הו א ק רו ב ל נ ב י ח ה ‪.‬‬

‫“מה יש?” – נזרק ִפתֹאם מפיה דרך הנקב ותוך כדי דבּוּר נתחרטה‪.‬‬

‫ה נ ע ר נ ז ד ע ז ע ר ג ע ו ה ב י ט מ תו ך מ בו כ ה ק ל ה כ ה ו כ ה ‪ .‬א ת ה ז ר עו נ י ם מ ה ר ל ה צ נ י ע ב תו ך כ י ס י ב ג ד יו ‪ .‬א ח ר כ ך ‪ ,‬כ ש מ צ א ה ע י נו א ת ה נ ק ב ‪ ,‬כ ר ע ב ח ש א י ‪,‬‬

 ‫מתוך עינים מפוחדות קצת‪ ,‬על ברכיו והציץ בנקב אף הוא‪ .‬מתוך הנקב שחקה כנגדו עין בהירה וִפקחית‪ ,‬עין טובה‪.‬‬

‫ר ג ע ש ל ד מ מ ה וּ מ בו כ ה ‪.‬‬

‫“ מ י א ת ? ” – ש א ל ל ב סו ף א ת ה ע י ן ‪.‬‬

‫“ א נ י …‪ .‬מ א ר י נ ק א … ”‬

‫“ואני ֹנַח!…”‬

‫דממה ממושכה‪ .‬מארינקא הרחיקה קצת פניה מן הנקב‪ֹ .‬נח התבונן בה רגע ואמר כמתרעם‪“ :‬למה את מציצה לכאן?”‬

‫“ ל א כ לו ם ‪ .‬ר צו נ י ל ר או ת מ ה א ת ה עו ש ה כ א ן … ”‬

‫“ א נ י ? … זו ר ע א נ י … ”‬

‫“חי‪-‬חי‪-‬חי”‪ ,‬שחקה מארינקא וִשקעה ראשה בכתפיה‬

‫“ מ ה א ת שו ח ק ת ‪ ,‬פ לו נ י ת ? ” – נ ע ל ב נ ח ו ה ק פ י ד ‪.‬‬

‫וברגע זה נבח הכלב‪ .‬נח נתפיֵס מיד ונכנס ִעמה בדברים‪ .‬הוא שאלהּ על הכלב והיא ענתה‪ ,‬ומִענְיָן לענין התחיל לפתותה‪ ,‬שתעבור עם הכלב‬
‫א ל יו ‪ ,‬א ל ה ס מ ט א ‪.‬‬

‫“אני‪ ,‬רואה את”‪ ,‬השתדל נח להסית‪ִ“ ,‬גנה אני זורע‪ ,‬בואי ונזרע ביחד‪ .‬יש לי כל‪ ,‬חי ראשי‪ .‬הרי פולים‪ ,‬הרי קטניות והרי חמניות”‪ .‬והוא הוציא‬
‫מן הכיסים בזה אחר זה את זרעוניו‪“ .‬לא תגידי לאיש?”‪ ,‬שאל פתאם בלחישה‪“ ,‬מֶשּל אמי ְלַקְחִתּים‪ .‬בסתר‪ .‬אמא לא תדע כלום‪ ,‬וּכשיגדלו אשיב‬
‫ל ה ע ש ר ת מו נ י ם ‪ ,‬ח י ר א ש י … נו ‪ ,‬מ א ר י נ ק א ‪ ,‬רו צ ה א ת ? ” ֹ‬

‫מ א ר י נ ק א נ ד נ ד ה ב ר א ש ה‪ :‬ל או !‬

‫“ מ דו ע ? ” – נ צ ט ע ר נ ח ‪.‬‬

‫“ כ ך‪ .‬א ין ה ש מ ש ב ס מ ט א ”‪.‬‬

‫“וּמה בכך?” – ָתַּמהּ ֹנח ונבעת‪.‬‬

‫“ ה צ מ ח י ם י ג ד לו שו ט י ם ו א ת ה טו ר ח ל ח נ ם ” ‪.‬‬

‫“ א י ש ק ר נ י ת ” ‪ ,‬ה ק פ י ד נ ח שו ב ו כ מ ע ט ב כ ה ‪ “ ,‬י ג ד לו ‪ ,‬י ג ד לו ‪ ,‬ו ג ם י ב י או פ י רו ת ‪ .‬ה ש מ ש מ ג י ע ה ל כ א ן ל פ נו ת ע ר ב ‪ .‬ב ע י נ י ר א י ת י ‪ .‬א נ י ‪ ,‬ה ר י יו ד ע‬

‫אני …”‬

‫מארינקא לא השיבה כלום‪ .‬היא הושיבה את הכלב בחיקה‪ ,‬העבירה כפה על ראשו ונפחה לו מאחורי האוזן‪ֹ .‬נח ִבּקש לומר לה עוד דבר‪-‬מה‪ ,‬אבל‬
‫ב ר ג ע ז ה נ פ ל ה ב ח צ ר ב ת ‪ -‬קו ל צו ח נ י ת ‪ ,‬קו ל א ש ה קו ר א ת מ ע ב ר ה ב י ת‪ “ :‬נ ח ! נ ח ! ”‬

‫נ ח ק פ ץ ו נ ע ל ם מן ה ס מ ט א‪.‬‬

‫ד‬
‫ומן הֹבּקר ההוא ואילך נעשו שני הילדים ידידים‪ .‬בשעות שאין שקוריפינשטשיכא בחצר‪ ,‬היו נפגשים בחשאי אצל הנקב ומסיחים זה לזו דרך בו‬
‫כל תעלומות לבבם‪ֹ .‬נח היה מדבר הרבה הרבה‪ ,‬והכל ברגש רותח ובהתפעלות וּבשבועי שבועות‪ ,‬כשלחייו מתלהטות ועיניו דולקות‪ .‬הבל חם‬
‫ה י ה נו ד ף מ פ יו ו טו פ ח ד ר ך ה נ ק ב ע ל ע פ ע ף ע י נ ה ה י ח י ד ה ש ל מ א ר י נ ק א ‪ .‬מ ד ב ר ה י ה ע ל ה כ פ ר ש י צ א מ מ נו ‪ ,‬ע ל ה ח ב ר י ם ש ה נ י ח ב כ פ ר ו ע ל ה כ ל ב י ם‬
‫הקטנים והיפים שהיו לו שם‪ .‬או‪ ,‬אוי – הוא עצם עיניו מתוך כוָנה וּמתיקות – קטנים כל‪-‬כך‪ ,‬יפים כל‪-‬כך!… ועוד היה מדבר על איזה יער‪ :‬יער‬
‫ג דו ל ‪ ,‬ג דו ל ‪ ,‬ג דו ל – כ כ ל ה עו ל ם כו לו ‪ ,‬ח י ר א שו ‪ .‬ה ע צ י ם ג בו ה י ם כ ל ‪ -‬כ ך – א י מ ה ו פ ח ד ! הו א ב ע צ מו ע ב ר ב או תו י ע ר ‪ ,‬ח י ר א שו ‪ .‬כ ש י צ א ע ם א בו ת יו‬
‫מן הכפר עבר בו בעגלה‪ .‬הם נסעו ונסעו ונסעו והיער עַדיִן לא כלה‪ .‬מתי יצאו מן היער אינו יודע‪ .‬הוא נתנמנם בעגלה על‪-‬גבי הכסתות‪.‬‬
‫ו כ ש נ י עו ר ו ל א ר א ה עו ד א ת ה י ע ר ‪ ,‬ב כ ה ‪ ,‬ח י ר א שו ‪ .‬הו א ב כ ה כ ל ‪ -‬כ ך ! ו א ף “ מ י נ צ א ” פ ר ת ם ב כ ת ה ‪ .‬ה י א ה י ת ה הו ל כ ת מ א חו ר י ה ע ג ל ה ק שו ר ה ב ח ב ל‬
‫– ו מ ש ע ה ל ש ע ה ה ח ז י ר ה ר א ש ה ל א חו ר י ה ו ג ע ת ה ב ב כ י ה ‪ .‬מ ת ג ע ג ע ת ה י ת ה ע ל ה ע ג ל ש נ ש א ר ב כ פ ר ‪ .‬או י ‪ ,‬כ מ ה י פ ה ה י ה ה ע ג ל ! א ד מו נ י וּ ט ל א י ל ב ן‬
‫במצחו‪ .‬כל היום היה מקפץ; וכך היה מקפץ‪ :‬אץ‪ ,‬דץ‪ ,‬קפץ! פיטרא קנה אותו בשמונה זהובים‪ ,‬חי ראשו‪ .‬את הסיָח קנה קוּזמא‪ .‬אף הסיָח היה‬
‫מקפץ‪ ,‬אלא שהיה שחרחור ובעטני‪ .‬בכפר היו להם הרבה פרות והרבה סוסים‪ ,‬עתה אין להם אלא פרה אחת‪ ,‬הי מינצא‪ ,‬וסוס אחד‪ְ ,‬שַמְרָגז שמו‪.‬‬
‫הנה הוא עומד בֻאְרוָה‪ֶ .‬אה‪ ,‬לה‪ ,‬למארינקא‪ ,‬אין שמרגז!…‬

‫וּמארינקא אף היא היתה מספרת לֹנח על העבודה בחצר ובגן‪ ,‬על פירות הגן ועל לינותיה שם בלילות אפלים‪ .‬לבדה היא לנה שם בתוך הצריף‪,‬‬
‫ו ה י א י ר א ה ו ח ר ד ה כ ל ‪ -‬כ ך ‪ .‬כ ל ה ל י ל ה מ ת ה ל ך ב מ ש עו ל י ה ג ן וּ בו ל ש ב י ן ה א י ל נו ת א ח ד “ נ ע ל ם ” ‪ .‬מ ה ל ך הו א ב ח ש א י א י ל ך ו א י ל ך ‪ ,‬א י ל ך ו א י ל ך ‪ ,‬א פ י לו‬
‫שקוריפין מתירא‪ :‬הוא שוכב אז ורועד בִצדה על אלומת התבן‪ ,‬עוצם עיניו ועושה את עצמו כלא שומע… את הדבר הזה היתה מארינקא אומרת‬
‫בלחש‪ ,‬כמגלה סוד‪ ,‬וּלחישתה היתה מלאה חרדה נֲַעָלָמה‪ ,‬שנאצלה ממנה וּבאה גם על נח וִצננה רגע את דמו הרותח… בשיחה אחת שאלהּ ֹנח‪:‬‬
‫היכן ִאמה?‬

‫“ א י נ י יו ד ע ת ” ‪ ,‬א מ ר ה מ א ר י נ ק א ב ל ח ש ‪.‬‬

‫“ו א ב י ך ? ”‬

‫מ א ר י נ ק א ה ח ר י ש ה‪.‬‬

‫מ ת ? י תו מ ה א ת ? "‬
 ‫’ א י ן ל י א ב " א מ ר ה מ א ר י נ ק א ו הו ר י ד ה ר א ש ה ‪.‬‬

‫ֹנח נתמלא עליה רחמים‪ .‬וּבימים שלאחר כך היה מביא לה חלק מכל המעדנים שנתנה לו אמו‪ .‬בימי בכורי הפירות בגן היו עושים חליפין‪ :‬הוא‬
‫זו ר ק ל ה ד ר ך ה ג ד ר פ ת ל ב נ ה ש ל ש ב ת ו ה י א זו ר ק ת לו ת פו ח נ א ה או א ג ס מ הו ד ר ‪ .‬פ ע מ י ם ש הו א מ פ ר ר ל ה מ ן ה קו ר ק ב ן ש נ ת נ ה לו ה א ם וּ מו ש י ט ל ה‬
‫דרך הנקב‪ .‬כמה פעמים נתאַוָּה לרדת לתוך חצרה – ולא יכול‪ .‬החצר היתה סגורה וּמסוגרת מארבע רוחותיה‪ .‬וּפעם אחת‪ ,‬כשהגיע נח לפרשת‬
‫סוסים‪ ,‬הודיַעתּוּ מארינקא בדממה‪ ,‬כדרכה‪ ,‬שאף בֻארוַת הדודה עומד סוס וננס הוא‪ ,‬גוצי שמו‪ .‬הדודה מוליכה בו פירות לעיר‪ֹ .‬נח התרגש‪:‬‬

‫“באמת? ננס? בי‪ ,‬מאריניטשקא‪ ,‬הראיני את גוצי‪ ,‬הכניסיני לֻארוה…”‬

‫“ ל א ‪ ,‬ל א ‪ ,‬ל א ” – נ ב ה ל ה מ א ר י נ ק א – “ א סו ר ! ”‬

‫“הן‪ ,‬הן‪ ,‬הן” – התעקש ֹנח – “מותר!”‬

‫ו תו ך כ ד י ד בו ר הו א מ ט פ ס ו עו ל ה ב מ ח י צ ה ‪ .‬מ א ר י נ ק א נ ת ח ל ח ל ה ‪ ,‬ק פ צ ה מ מ קו מ ה ו פ ר שׂ ה כ פ י ה‪ “ :‬ר ד ‪ ,‬נוֹ י ‪ ,‬ר ד ! ה דו ד ה ת ה ר ג נ י ‪ .‬או י ‪ ,‬או י ‪ ,‬ר ד ! ”‬

‫ו נ ח י ר ד ‪ “ .‬ל מ ה ה י א י ר א ה כ ל ‪ -‬כ ך א ת ה דו ד ה ? ” ה י ה מ ה ר ה ר א ח ר כ ך נ ח מ תו ך ר ח מ י ם ל מ א ר י נ ק א ו שׂ נ א ה “ ל מ כ ש פ ה ” ה ז ק נ ה ‪“ ,‬ו א י ז ה ה ד ר ך ב א ה‬

‫מארינקא לכאן?” ביותר גברו עליה רחמיו בימי שבתות ומועדים‪ ,‬כשהוא היה יוצא לחצר ָשֵׂמַח וטוב לב‪ ,‬מהוּדר ושׂבע‪ ,‬וּמצא את מארינקא‬
‫יושבת או עומדת מעבר הלז על עבודתה ופניה וּמלבּוּשיה וכל בִריָּתה כתמול שלשום – כולם חול‪ .‬באותה שעה נראתה לו עלובה ואומללה כל‪-‬‬
‫כך! “למה אין היא יהודית?” – היה מצטער ֹנַח‪ .‬וּכשִכּוֵּן רגע שאין הדודה רואה‪ ,‬היה ממהר וזורק לה מעבר לגדר ממעדני השבת‪ :‬פרוסת רקיק‪,‬‬
‫דובשנית וכדומה‪ ,‬ממה שהצניע בכיסו לַכְתִּחָלּה לה ולשמה‪.‬‬

‫פעם אחת‪ ,‬כשנכנס נח לאחורי הבית‪ ,‬הגיע אליו מעבר הלז קול צוָחה מעוכה‪ ,‬מין שאגה רצוצה וּכבושה‪ .‬הציץ בנקב לחצר – אין איש‪ .‬השאגה‬
‫יוצאת מתוך הדירה‪ ,‬ושל מארינקא היא‪“ .‬הדודה מכה” – הרהר נח והטה אָזנוֹ‪ .‬הצוָחה היתה עמומה וּמרוסקה‪ ,‬אבל יוצאת מתוך הנשמה ונוקבת‬
‫את הֹמח‪ .‬כזה שכּוֹוים את בשרו בַשׁפּוּד ופיו סתום‪ .‬נדָמה לו לֹנח‪ ,‬שהיא צווחת מתוך תוכה‪ ,‬שואגת מתוך ִצָפּרני רגליה וַשֲׂערוֹת ראשה‪ .‬לא יכול‬
‫ֹנַח לעמוד מפני אותה צעקה – ִעוָּה את פניו מכאב רב והתחיל טופח באגרופו הקטן על הגדר‪ ,‬טופח וּבוֹכה‪ ,‬טופח וחורק את ִשנָּיו‪“ :‬אוי‪ ,‬אוי‪,‬‬
‫הרפי‪ ,‬הרפי‪ ,‬הרפי!” בצד השני לא עשתה הדפיקה שום רושם‪ ,‬כנראה‪ ,‬מפני שהשאגה לא פסקה‪ ,‬אבל מצד זה הרגישה ציפא‪-‬לאה בדבר וִּמהרה‬
‫לבוא‪ ,‬בקושי ִהִתּיַקתּוּ מן הגדר‪ .‬פניו היו ִחורים וכל גופו רעד מכעס‪“ .‬אוי אוי!” קרא ורקע ברגליו‪ " .‬היא תהרגנה‪ ,‬היא תהרגנה“‪ .‬ציפא‪-‬לאה‬
‫מָשׁכתהוּ לבית וּ”בטלה חלומות"‪:‬‬

‫“תוּף‪ ,‬תּוּף!” רקקה לארץ וִקנחה בסינרה את חוטם נח‪“ .‬הילד יוצא מדעתו מבטלה‪ .‬צאינה וּראינה‪ ,‬בנות ישראל‪ ,‬כשהמכשפה מכה את‬
‫ה’שריצה' – הוא מקיש בגדר וּבוכה‪ .‬הראיתן מימיכן?… אוי ואבוי לאמא‪ ,‬כולו כחול כטחול…”ּ‬

‫וּכשעלה באותו לילה על משכבו לא יכול לישון‪ .‬הוא בִמָטּה ולבו מאחורי הגדר‪ .‬אותה השאגה האיומה חזרה ונעורה באזניו ובקעה את ֹמחוֹ‪ .‬היא‬
‫אינה מגיעה עוד מבחוץ‪ ,‬מאיזה מקום אחר‪ ,‬אלא מתוכו עצמו‪ .‬כל עצמותיו תשאגנה‪ֹ .‬נח התרומם ממשכבו והדביק אזנו אל הכותל‪ ,‬זה שפונה‬
‫ל צ ד ה ג ד ר ו הו א י ש ן ס מו ך לו ‪ .‬ה כו ת ל שו א ג ‪ ,‬שו א ג ‪ ,‬שו א ג ב קו ל ‪.‬‬

‫“מה עושה לה המכשפה” – קדחה מחשבה בֹמחו – “מה היא עושה לה?”‬

‫וּ ב פ ג י ע ה ר א שו נ ה ש א ח ר י ז ה ‪ ,‬ש א ל הּ ע ל כ ך ‪ .‬מ א ר י נ ק א ל א ה ש י ב ה כ לו ם ‪ ,‬א ל א ע מ ד ה ו ח שׂ פ ה א ת י ד ה ע ד ל מ ע ל ה מ ן ה ק י בו ר ת‪ “ :‬ר א ה … ”‬

‫היד היתה צבוטה ומרוטה כולה‪ ,‬ומרֶאָה כפומפיה‪ .‬חברבורות אדומות וצלקות כחולות היו זרועות עליה כגבשושיות צפופות זו בצד זו והן מרובות‬
‫ע ל ה ל בן‪.‬‬

‫“ מ ה ז א ת‪ ,‬מ א ר י נ ק א ? ”‬

‫“ צ ב י טו ת … ”‬

‫ס נ ט רו ש ל נ ח ר ת ת ‪ .‬ב ק ש נ ח ל א חו ז ב י ד ה ש ל מ א ר י נ ק א ‪ ,‬ל ה ע ב י ר ע ל י ה ב כ פו ‪ ,‬ל ה ח ל י ק ה – א ל א ש ה ג ד ר ה י ת ה חו צ צ ת ‪.‬‬

‫“ ה י ד כו א ב ת ‪ ,‬מ א ר י נ י ט ש ק א ‪ ,‬כו א ב ת מ א ד ? ”‬

‫מ א ר י נ ק א נ ע נ ע ה ב ר א ש ה‪ :‬ל או ‪ “ .‬ב ש ע ת צ ב י ט ה ת כ א ב ‪ .‬או י ‪ ,‬כ מ ה ת כ א ב ‪ ,‬ע ת ה ל או ” ‪.‬‬

‫“ א ב ל ל מ ה ה י א מ ע נ ה או ת ך ? ” צ ע ק נ ח ו ט פ ח ב א ג רו ף ע ל ה ג ד ר – “ מ א ר י נ י ט ש ק א ‪ ,‬ל מ ה ה י א מ ע נ ה או ת ך ‪ ,‬ה א ? … ”‬

‫“ א סו פ י ת א נ י ‪ ,‬נו י ‪ ,‬א ב ו א ם א י ן ל י ” ‪ ,‬ה ש י ב ה מ א ר י נ ק א וּ ב כ ת ה ח ר ש …‬

‫א סו פ י ת ? מ ה י א סו פ י ת ? ו ל מ ה ה ב ר יו ת קו ר י ן ל ה מ מ ז ר ת ? וּ מ ה ז ה א י ן ל י א ב ו א ם ? מ תו ? א ב ל מ א ר י נ ק א או מ ר ת ‪ ,‬ש א י נ ה יו ד ע ת ה י כ ן ה ם ?‬

‫ע מ ד פ ע ם א ח ת ו ש א ל א ת א מו‪:‬‬

‫“ א מ א ‪ ,‬מ ה י א סו פ י ת ? ”‬

‫ציפא‪-‬לאה היתה ברגע זה טרודה מאד עם שפחתה בִטגון לביבות ואת שאלת בנה שמעה ולא שמעה‪.‬‬

‫“ ה א ‪ ,‬א סו פ י ת ? ” א מ ר ה צ י פ א ‪ -‬ל א ה ‪ ,‬כ ש ה י א צו פ ה ב פ י ה ת נו ר נ תו נ ה כו ל ה ל ל ב י בו ת ה רו ח שו ת ש ם ב ח מ א ה ‪ “ .‬א סו פ י ת ‪ ,‬או מ ר א ת ה ? א סו פ י ת – זו ה י ‪,‬‬

‫זו ה י – או י ו א בו י ל י ‪ ,‬ה ל ב י בו ת נ ח ר כו ת ! ”‬

‫וציפא‪-‬לאה הריצה מפי התנור את המְשֵׂרת עם הלביבות שבתוכה‪.‬‬

‫“ א מ א ‪ ,‬א מ א ” – ל א ה נ י ח ה נ ח – “ מ ה י א סו פ י ת ? ה א ‪ ,‬א מ א ? ”‬

‫“ א י נ ך יו צ א מ ז ה ‪ ,‬מ ז י ק ? ח נ י נ א ‪ -‬ל י פ א ! ”‬
 ‫ו ל א י ד ע נ ח מ ה י א סו פ י ת ‪ .‬ע ל ה ד ב ר ה ז ה ע מ ד א ח ר כ ך ‪ ,‬ל סו ף י מ י ם – א ב ל ב ע ת ה ה י א כ ב ר ה י ה נ ח מ ז ד מ ן ע ם מ א ר י נ ק א ב מ ח י צ ה א ח ת ‪ ,‬ב ל א שו ם‬
‫ח צי צ ה …‬

‫ה‬
‫מעבר לירכתי החצר של חנינא‪-‬ליפא וַגנהּ של שקוריפינשטישיכא‪ ,‬מאחורי השכונה היהודית והלאה‪ ,‬שם יש כעין עולם חשאין בפני עצמו –‬
‫ק ר פ ף ש מ ם וּ ר ח ב י ד י ם ‪ .‬ה ק ר פ ף נ תו ן כו לו ב תו ך מ ק ש או ת וּ מ ד ל עו ת וּ מו ק ף מ ח י צו ת מ כ ל צ ד ‪ .‬מ ג י ע י ם א ל יו ב מ ש עו ל צ ר ‪ ,‬ב י ן ש ת י ג ד רו ת ‪ ,‬ו נ כ נ ס י ם‬
‫לתוכו דרך פרצה שבגדרו שלו‪ .‬כל ימות החרף הוא מופקר לִשכבוֹת שלגים צחים וַעמוּקים‪ ,‬שמגיעים עד למעלה מחצי כתליו‪ ,‬וִּבימות החמה הוא‬
‫ע זו ב ל פ ר י ה וּ ר ב י ה ח ש א י ת ש ל כ ל מ י נ י ד ש א י ם ו ג י דו ל י ב ר וּ ל מ ר ע ה ע ג ל בו ד ד או ח ז י ר י ח י ד י ‪ .‬ק ר י א ת ת ר נ גו ל ר חו ק ה או ב ת ‪ -‬קו ל ש ל א ד ם מ ג י ע ה‬
‫ל כ א ן כ א י לו מ עו ל ם א ח ר ‪ ,‬ו ה כ ל נ ר א ה כ ח לו ם ‪ .‬פ ע מ י ם ס ר ל כ א ן ע ר ל ל ח רו ך ח ז י רו ו ע ג לו ן ל ה פ ש י ט נ ב ל תו ‪ .‬ה ס מ ר טו ט ר ה י ח י ד י ש ל ה מ קו ם ‪ ,‬גו י ז ק ן ‪,‬‬
‫ַשְתָקן וּמטוֹרף קצת וחשוד על הכשפים‪ ,‬עשוי לעמוד שם שעות שֵלמוֹת יחידי במקלו ותרמילו וּלחטט דומם באשפה‪ ,‬חוֹטט וּמנענע בשׂפתיו‬
‫ה מ רו פ טו ת ו נ ר א ה כ מ ל ח ש ‪ .‬ב י ח ד ע ם ג ל ג לוֹ ת י ב שו ת וּ ש ל ד י ם ל ב נו ת ו ק ר נ י פ ר ה ‪ .‬מו ט ל י ם ש ם ב א פ ל ה ‪ ,‬ב מ ע ב ה ה ד ש א י ם וּ ב תו ך בו רו ת ס כו כ י ם‬
‫וּסמויים מן העין‪ ,‬אף הרבה גולמות כבדים ודוממים של ָשרשי אילנות עקורים‪ ,‬שרשים מעורים עדין בגידיהם‪ .‬ויש שמבצבצים ונראים משם‪,‬‬
‫כעין מצבות עתיקות‪ ,‬אף ראשיהם רחבים ועגולים של גזעים כרותים‪ ,‬זכר לאילנות שהיו ואינם… לפנים – כך אומרים – ָרַעשׁ במקום הזה‬
‫חורש מצל ורענן‪ .‬עתה דממה גדולה שרויה בתוכו‪ ,‬דממת בית‪-‬הקברות‪ .‬מכל הגדוּלה הקודמת לא נשַתירוּ בו אלא שני אילנות‪ :‬אחד אלון זקן‬
‫וּשַׂבע ימים‪ ,‬אזרח איתן וּמתערה‪ ,‬שעומד באמצע הקרפף וּמגביה קומתו על כל גגות הפרבר‪ ,‬ואחד עץ אגס‪ ,‬נמוך ויבש למחצה‪ ,‬שעומד על ִתּלּוֹ‬
‫הקטן מן הצד ומתנַונה בחמה‪ .‬יש שם גם אוג אחד‪ ,‬אוג עבות ורב צמרת – אבל זקן זה עומד ָבֵּדל מחוץ לקרפּף‪ ,‬סמוך לפרצה‪ ,‬וכשהוּא נשען‬
‫בַצַמּרתּוֹ הענֵפה והעבותה אל הגדר מבחוץ‪ ,‬הריהו צופה וּמביט כל הימים מרחוק אל חברו האדיר והזקן ממנו שמבפנים – אל האַלּוֹן‪ .‬הנער ֹנַח‪,‬‬
‫לאחר שנעשה לבו גס בסביבות השכונה‪ ,‬היה בא לאותו קרפף ללקוט מאגסי הבר ולבקש ִקנִּים‪ ,‬וכל עת שנכנס יחידי לשם היתה תוַקפתּוֹ מֵעין‬
‫אימה מתוּקה של יִחוּד‪ ,‬כזה שהוא נכנס לחורבה‪ .‬הוא לא היה מזדקר לשם בבת‪-‬ראש‪ ,‬אלא קמעא קמעא‪ ,‬כמתגנב‪ .‬מתִחָלּה תקע ראשו לתוך‬
‫ה פ ר צ ה ‪ ,‬מ צ י ץ ל כ א ן ו ל כ א ן ‪ ,‬ו א ח ר כ ך מ כ נ י ס ר ג ל ל ש ם ‪ ,‬ו ה כ ל ב ז ה י רו ת וּ ב ח ש א י – ה ס ! … פ ר כו ס כ ל ‪ -‬ש הו א ‪ ,‬ק פ י צ ת ש פ ן מ תו ך א ח ד ה בו רו ת ה י ה‬
‫מרתיע את לבו מתוך איזה פחד כמוס וּמתוק כאחד‪ .‬הוא לא ידע בעצמו יִראה זו מהי‪ ,‬אבל היא שלטה בו‪ ,‬תיכף להכנסת הראש‪ ,‬מאליה‪ .‬יש‬
‫באותו קרפף איזה ֹכַּח טמיר‪ ,‬מאַיֵּם וּמוֹשך כאחד‪ .‬מֵעין נפש חיה נעלמה יש בו והיא מושכת ומשכת‪ ,‬מכל המחבואים‪ ,‬מכל הִשׁיחין והבּורוֹת‪.‬‬

‫וּבאחד מימי התמוז נכנס ֹנח לקרפף‪ .‬היום בער כתנור‪ ,‬מקוצי הקרפף נִתּזוּ ניצוצות אש – עלה ֹנח וישב באילן‪ .‬זה לו ימים אחדים שאינו מוצא‬
‫את מארינקא אצל הנקב‪ :‬שומרת היא עתה את הפירות הבשלים בגן – ונפשו עגמה לה‪ .‬צופה הוא מעל האילן – וִהנה גנה הגדול של‬
‫ש קו ר י פ נ ש ט י כ א נ ג ל ה ל פ נ יו ‪ .‬זו י ת א ח ת ש ל ה ג ן נו ג ע ת ב מ ח י צ ת ה ק ר פ ף וּ ש נ י ם ש ל ש ה נ ס ר י ם ש ל ה מ ח י צ ה מ שו ת פ י ם ל ש נ י ה ם ‪ .‬ה א י ל נו ת ש ב ג ן‬
‫ט עו נ י ם פ י רו ת‪ :‬ה ל ב י נו ש ם ת פו ח י ם ו ה צ ה י בו א ג ס י ם – א ב ל ר חו ק י ם ה ם ‪ ,‬ר חו ק י ם ‪ .‬א פ ש ר י ר א ה מ כ א ן א ת מ א ר י נ ק א ו י ק ר א ל ה ? – א ב ל ה י א ל א‬
‫נראית‪ .‬ירד ֹנַח וּבא אצל הזוית‪ .‬הנסרים של המחיצה גבוהים וּמחודדים בראשם – ולעלות אי‪-‬אפשר‪ִ“ .‬אלּוּ נעָשׂה כאן פרץ בגדר”‪ -‬נצנצה‬
‫מחשבת גאולה בֹּמחוֹ – “היה יכול לראות את מארינקא בלא חציצה”‪ .‬וִּמיָּד התחיל חותר בקרקע מתחת לנסר‪ ,‬מחטט בקיסם וּבצפרנים‪ .‬לא עבר‬
‫כרבע שעה וּמתחת המחיצה נעשתה מחתרת קטנה כדי הכנסת אגרוף‪ .‬הכניס ידו לשם – אי! היד פגעה בָסָרִבים ונְִכוְתה‪ .‬פתֹאם והנה כמין פה‬
‫ו חו ט ם ש ל כ ל ב ב תו ך ה מ ח ת ר ת – ש קו ר י פ י ן ! ה כ ל ב ה ת ח י ל הו מ ה ו מ ר י ח ‪ ,‬תו ק ע ב דו ח ק ג דו ל ‪ ,‬מ תו ך נ ע נו ע י כ ל ה גו ף ‪ ,‬ש נ י ר א ש י כ פו ת וּ מ ק צ ת ה ר א ש‬
‫לתוך הגומא‪ ,‬שׂוֹרט וחופר בה בשעת מעשה בצָפּרניו‪ ,‬בחוטמו ובפיו‪ ,‬נוקב ונדחק לתוכה בכל ֹכּחו‪ .‬כמי שרוצה להרחיבה‪ .‬הדבר לא עלה ברגלו‬
‫והתחיל מילל בחשאי‪ ,‬כמי שאומר‪“ :‬בואו ועזרני!” – ברגע זה נראתה בין האילנות מארינקא‪ .‬הכלב הפקיע ראשו‪ ,‬רץ כנגדה וּמָשכהּ לצד‬
‫ה גו מ א ‪.‬‬

‫“ מ א ר י נ ק א ! ” – ק ר א נ ח ב ש מ ח ה‪.‬‬

‫“ נו י ? ! ” – נ ב ע ת ה מ א ר י נ ק א ו ע מ ד ה מ ר חו ק – “ מ ה א ת ה עו ש ה כ א ן ? ”‬

‫" מ א ר י נ ט ש ק א‪ ,‬ב ב ק ש ה מ מ ך …‬

‫“לך מזה‪ .‬ותיכף וּמיד” – הפסיַקתּוּ מארינקא בלחש וּבחרדה – “הדודה בגן‪ .‬לך ושוב מחר… בֹבּקר… שקוריפין!”‬

‫וּ מ א ר י נ ק א ש ר ק ה ל כ ל ב ו נ ע ל מ ה ע מו ב י ן ה א י ל נו ת ‪.‬‬

‫מלא צער חזר ֹנח לביתו‪ .‬כל הלילה בקש בלבו תחבולות‪ ,‬מה יעשה ויהרוס את החציצה שבינו וּבין מארינקא‪ .‬בֹּבּקר השכים והוציא מתחת ִמטּת‬
‫א ב יו א ת ה ק ר דו ם ה ק ט ן ‪ .‬ה ח ב י אוֹ ת ח ת כ נ ף מ ע י לו ו נ ת ח מ ק מ ן ה ב י ת ‪ .‬ב ח צ ר נ ת ק ל ב ח נ י נ א ‪ -‬ל י פ א ‪ ,‬ש ע מ ד א צ ל ה ב א ר ו ה ש ק ה א ת ה סו ס מ תו ך ד ל י‬
‫מוטה בידיו‪ .‬זה הציץ עליו מתוך חשד וִקֵבּל את פניו ב“צפרא טבא” של “אבא”‪:‬‬

‫“להיכן הרגַלים‪ ,‬תכשיט?”‬

‫ֹנח זרק כנגדו אף הוא מין הברה סתם‪ ,‬כלאחר יד‪ ,‬ופרח לו‪ .‬אין פנאי – טס הוא אל הקרפף‪ .‬כשבא לשם כבר נתמלא הקרפף אורה עזה‪ ,‬ואולם‬
‫ִגּדּוּלי הבר שבֵצל הגדר סמוך למחתרת עמדו עַדין רטובים ונוצצים בַטְלליהם‪ .‬נח שקע בתוכם ונִגש תיכף ומיד אל המלאכה‪ :‬האחיז את ראש‬
‫הקרדום בשפת הנסר למטה‪ ,‬במקום ִחבּוּרהּ על‪-‬ידי מסמר לקורה התחתונה‪ .‬ונתלה בכל ֹכּחוֹ על הקת‪ .‬הנסר פקע קצת ממקום ִחבּוּרוֹ ובינוֹ וּבין‬
‫הקורה נחשׂפה מקצת ִשׁנּוֹ השחורה של המסמר‪ ,‬שלופה מקצתה‪ .‬הסדק שבין הנסר לחברו נתרחב כדי הכנסת אצבע‪ .‬מבין האילנות רשרשו‬
‫ויצאו ברגע זה מארינקא וכלבּהּ‪ֹ .‬נח גבר ֲחיָלים‪ :‬אחת‪ ,‬שתים‪ ,‬שלש – ֲחָרק! המסמר התחתון נעקר ֻכּלּוֹ‪ ,‬והנסר נשאר תלוי כעין וילון בעליון‬
‫לבדו‪ֹ .‬נח סלק את ה“וילון” אל הצד‪ִ .‬צנַּת הגן הטילה דרך הפרץ גל ָעֵרב על פניו הלוהטים‪ .‬לפני הפרץ מבפנים עמדו מארינקא וכלבּהּ‪.‬‬

‫“צאי”‪ ,‬אמר לה ֹנח כשהוא תומך בידו את הנסר המוטה אל הצד‪.‬‬

‫מארינקא‪ ,‬ועמה הכלב‪ ,‬נדחקו ויצאו‪ .‬החמה טפחה על פני מארינקא בכל ציציותיה – ועיניה ֻהכּוּ בסנוֵרים‪ .‬לבבה תעה מאוֹרה עזה וּרוָחה רבה‪ .‬כל‬
‫עשׂב וּסבך שנתנה בה עיניה – זרח‪ .‬האהילה בכפה על המצח וּבת‪-‬שׂחוֹק של הכרת טובה ִאלמת עלתה וצפה על פניה‪.‬‬

‫“ טו ב ‪ ,‬מ א ר י נ י ט ש ק א ‪ ,‬טו ב ? ” שו א ל נ ח כ ש הו א או ח ז ב כ ף י ד ה וּ מ צ י ץ מ או ש ר ל תו ך ע י נ י ה ‪.‬‬

‫“טוב מֹאד‪ ,‬נוי‪ ,‬טוב מאד”‪ ,‬עונה היא שׂוחקת וזורחת ֻכּלה‪.‬‬

‫“ו א ל ה ג ן ‪ ,‬מ א ר י נ י ט ש ק א ‪ ,‬ת כ נ י ס י נ י ? ”‬

 ‫“ א כ נ י ס ה ‪ ,‬נו י ‪ ,‬א כ נ י ס ה ” ‪.‬‬

‫“ו ת פו ח י ם ת ת נ י ל י ? ”‬

‫“ כ מ ה ש ת ר צ ה ”‪.‬‬

‫“ו א ג ס י ם וּ ש ז י פ י ם ? ”‬

‫“ ה כ ל א תן‪ ,‬ה כ ל … ”‬

‫ואולם ֹנח לא שמע עוד‪ .‬נח נהפך לגלגל החוזר‪ .‬משוגע משמחה וּמשטף ֹכַּח הפיל את עצמו פתאם על גבי הדשא והתחיל להתהפך על ידיו ועל‬
‫רגליו‪ ,‬כמין אופן בעל ארבע יֵתדות‪ ,‬שמתגלגל והולך מאליו… הכלב אף הוא התחיל רץ וּמתפלש וּמכרכּר אחריו‪ .‬פתֹאם נבלע ֹנח בקרקע‪ .‬מן‬
‫ה א ר ץ ע ל ה ב עו ד ר ג ע צ פ צו ף מ שו נ ה ‪ .‬ה כ ל ב ה ח ז י ר ר א שו ל א חו ר יו ל צ ד מ א ר י נ ק א ו ע מ ד כ תו ה ה ‪ ,‬ע י נ יו ש א לו‪ :‬מ ה ז א ת ?‬

‫“ נו י ! ! ” – ק ר א ה מ א ר י נ ק א מ פו ח ד ת ק צ ת ‪.‬‬

‫“חא‪-‬חא‪-‬חא!” – צץ נח ועלה בצחוק מן הבור שבדרך גלגולו נפל לשם – “יפה צפצפתי‪ ,‬הא? בואי וּראי‪ ,‬גּוָּמא‪ ,‬גּוָּמא”‪.‬‬

‫וֹנח רץ וּמושך אחריו את מארינקא ואת הכלב‪ ,‬וּמראה לה גומות חבויות תחת סבכי קוצים וסריגי דשאים‪ .‬מתוכן נשמעת כעין רחישה וּזחילה‬
‫חשאית של דברים סמויים מן העין‪ .‬באחת מהן נצנצה לטאה ונעלמה מיד‪ .‬שקוריפין פרש פתֹאם מן החבוּרה והתחיל רודף אחרי שפן…‬

‫“ֲחָטף‪ ,‬חטף‪ ,‬חטף!” ֵזְרזוֹ ֹנח ורץ אף הוא לצד זה‪ .‬השפן הגיע בִּדלּוּגיו עד למחיצה ושם נעלם‪.‬‬

‫“חבל!” – נתיאש ֹנח ונפל יגע לארץ – “נסתתר בין הדשאים‪ ,‬יש כאן הרבה הרבה שפנים‪ .‬אף ִקפּוֹדים וחפרפרות יש כאן‪ ,‬ואף נחשים‬
‫ו ע ק ר ב י ם ”‪.‬‬

‫“ נ ח ש י ם ? ” נ ב ה ל ה מ א ר י נ ק א‪.‬‬

‫“ַצה‪-‬צה‪-‬צה‪ ,‬איני מתירא מהם‪ .‬בכפרנו היו הרבה נחשים‪ .‬דרים היו בִעקּרי ביתנו‪ .‬גדולים‪ ,‬קטנים וּקטני קטנים‪ .‬היו בהם יפים כל‪-‬כך‪ .‬אבא היה‬
‫יו צ א ב ק ר דו מו ו קו ט ל ב ה ם ” ‪.‬‬

‫“ א סו ר ל ה רו ג א ת ה נ ח ש ” ‪ ,‬א מ ר ה מ א ר י נ ק א ב י ר א ה ‪.‬‬

‫“שוטה‪ ,‬אסור? – מצוָה להרוג‪ .‬פגריהם היוּ מוּטלים בחצרנו חמרים חמרים‪ .‬הייתי תולה אותם על גבי הגדר כנקניקים‪ ,‬חי ראשי‪ .‬מארינקא” –‬
‫נזכר פתֹאם נח וקפץ ועמד על רגליו – “ואימתי לגן?”‬

‫“ ל ך א ח ר י ” נ ע נ ע נ ה לו מ א ר י נ ק א ב ר א ש ה ‪ " ,‬ש קו ר י פ י ן !‬

‫שקוריפין פרש מן הדשאים‪ ,‬שהריח וּפשפש בהם‪ ,‬ורץ אחרי מארינקא וֹנַח אל הגן‪ .‬אצל המחתרת על‪-‬גבי הקרקע היה מוטל עַדין כנשכח הקרדום‬
‫הקטן‪ .‬מארינקא ִסלקה את ה“וילון” אל הצד‪ִ“ :‬הכּנס!…”‬

‫וּשָלְשָתּם נבלעו בגן‪ֹ .‬נח הבקיע וּבלש ורץ בתוך שׂיחים וּבצללי אילנות‪ .‬צהלה עליזה וּפצחנית של ִצֳפּרי שחרית צלצלה ממעל לראשו כשרשרות‬
‫זכוכית‪ִ .‬צנָּה מתוקה יְָעַטְתהוּ‪ .‬הוא רץ – וכתמי אור עגלגלים‪ ,‬מהירים וקלים‪ ,‬כעין עכברי זהב‪ ,‬מפזזים על פניו‪ ,‬על ראשו‪ ,‬על בגדיו‪ ,‬עֹלה וירוֹד‪,‬‬
‫עֹלה וירוֹד‪ .‬מרגיש הוא בדגדוגם החם והמתוק שעל לחייו‪ .‬הכלב קָדמוֹ ועבר בראש ונראָה כִּאלּו הוא מתפלש וּמגולל ומסתבך בתוך רָשתוֹת של‬
‫או ר וּ צ ל ל י ם ס רו ג י ם ב י ח ד ‪ .‬ע נ פ י ם כ פו י י ם ל מ ט ה ‪ ,‬מ סוּ בּ ל י ם ת פו ח י ם ג דו ל י ם ‪ ,‬פ ג עו ב ר א ש נ ח ו ה ש מ י טו כו ב עו ‪ .‬ת פו ח י ם ‪ ,‬ת פו ח י ם ‪ ,‬ת פו ח י ם‪ :‬ת פו ח י ם‬
‫למעלה‪ ,‬תפוחים למטה‪ ,‬על‪-‬פני כל הקרקע בתוך הדשא מפוזרים תפוחים‪ .‬אצל הצריף‪ ,‬על מצע תבן‪ְ ,‬צבוִּרים כריים ריחניים‪ ,‬גדולים וּקטנים‪,‬‬
‫ש ל ת פו ח י ם … מ ר א ש י ה דו ב ד ב נ י ם מ ב י ן ה ע ל י ם ‪ ,‬ה צ י צו ‪ ,‬ב ג נ ב ה וּ ב ע ר מוּ מ י ת ‪ ,‬כ ע י נ י ם ח יו ת ‪ ,‬ג ר ג ר י ם בו ד ד י ם וּ ש חו ר י ם ש חו ר י ם ש ל דו ב ד ב נ יו ת‬
‫נשכחות‪ ,‬וּבין השׂיחים השפלים‪ ,‬מאחורי עלה ירוק‪ ,‬מתחבאת עַדיִן‪ ,‬נראית ולא נראית‪ ,‬ענבה יחידה וּצנועה של תות‪ ,‬דומדמנית עדינה של‬
‫מ שי …‬

‫ֹנח היה כשכור‪ִ .‬צנַּת הצללים‪ ,‬ריחות הפירות וֶּפצח הִצֳפּרים – כל אלה נפלו עליו כאחד והלמו ראשו‪ .‬רץ היה מעץ לחברו‪ ,‬תולש ואוכל‪ ,‬תולש‬
‫וזורק‪ ,‬תולש ונותן בכיס‪ ,‬תולש ודורס… מארינקא לא כהתה בו‪ .‬אדרבא‪ ,‬היא היתה מַסיַּעת לו לברור מן המשובחים והבשלים ביותר‪ ,‬מראה לו‬
‫כ ל מ י ן מ שו ב ח ו מוּ ב ח ר וּ מ מ ל א ת ב ה ם א ת ח י קו ו א ת כ י ס יו ‪.‬‬

‫לבסוף‪ ,‬כשחזר ֹנַח לביתו‪ ,‬והוא עיֵף ויֵגַע ֵמאוֹשר‪ ,‬וכיסיו כבדים בתפוחים וּבאגסים וּבשזיפים‪ ,‬והוא כולו נושם ונושף ולוהט – נתקל בשער החצר‬
‫שוב באביו; אבל‪ ,‬דרך נס‪ ,‬הפעם לא השגיח בו זה‪ :‬טרוד היה עם איזה ִאָכּר להסיע ממקומה עגלה טעונה קרשים‪ ,‬שהסוסים נתקשו בעקירתה‪.‬‬
‫יהי שם ה' מבורך! – ונח החליק משם בשלום לתוך הבית‪ .‬את הקרדום הגנוב השיב אל מקומו תחת הִמטה ואיש לא ידע‪ ,‬ואת התפוחים והאגסים‬
‫והשזיפים העלה לעִליַּת הגג של הֻאְרוָה והצניעם שם בתוך ערמת השחת‪ :‬יהיו מונחים שם עד שתגיע שעתם…‬

‫הקרפף והגן נעשו מעתה לֹנח וּלמארינקא ִלְמקוֹם מוֵֹעד‪ .‬בכל שעת הכושר היו מזדמנים לשם‪ ,‬משתטחים בצללי אילנות או משקעים עצמם‬
‫בדשאים ומַשׂחקים ביחד‪ .‬הדבר נעשה בִצנעא‪ ,‬מפני שבינתים התחילו מריבות בין השכנים‪ .‬שקוריפין‪ ,‬שעמד תמיד על גבם‪ ,‬לא מחה בדבר ולא‬
‫ג ל ה סו ד ‪ .‬מ א ר י נ ק א ג ז ר ה ע ל יו ש ת י ק ה – ו ש ת ק ‪ .‬ל ב סו ף א ף נ כ ר ך א ח ר י נוֹ י ו ה י ה מ ק ב ל פ נ יו ב ד י צ ה וּ ב ק פ י צ ה ‪ ,‬ב ל ח י כ ת ע פ ר וּ ב כ שׁ כּוּ ש ז נ ב ‪ .‬מ צ פ ה‬
‫היה בעיניו הכלביות לידו של ֹנח‪ .‬זה‪ ,‬מדי בואו‪ ,‬מביא עמו פרוסה יפה‪ ,‬חלק למארינקא וחלק לכלב‪.‬‬

‫וּבאחד מן הימים האלה הכניסה מארינקא את ֹנח גם ַלֲחֵצָרהּ‪ .‬את הדבר הזה עשתה בזהירות גדולה‪ ,‬מתוך יראה שבלב‪ .‬ברגע הראשון לכניסה‬
‫ראה נח את עצמו כמי שבא לתוך אויר אחר‪ .‬אחר כך רץ מיד אל ֻהאְרוָה‪ ,‬שחציה מאבוס לחזירים‪ ,‬לראות את גוצי‪ .‬לצערו‪ ,‬נמצאת הֻארוה‬
‫נ עו ל ה ‪ ,‬ו ה צ י ץ ל תו כ ה ד ר ך ס ד ק ‪ .‬ר י ח ח ר י ף ש ל ז ב ל ח ם ע ל ה ב א פו ‪ .‬ו כ ש ה ב ח י נ ה ע י נו ב תו ך ה א פ לו ל י ת א ת ה סו ס ה ק ט ן ה עו מ ד ע ל א בו סו ו לו ע ס –‬
‫לא יכול עוד לזוז משם‪“ :‬אוי‪ ,‬אוי‪ ,,,‬גוציניו” – התחטא בקול חנינה כשהוא עומד וּמציץ‪ .‬מן הֻארוה נִגש בחשאי‪ ,‬על ראשי אצבעותיו‪ ,‬אל אחד‬
‫מסדקי הגדר והציץ דרך בו לחַצר אביו‪ .‬הדבר נראָה לו משונה‪ ,‬שהוא עומד כאן מצד זה ַבֲּחַצר הגויה וּמציץ לתוך חַצר אבא‪ִ .‬אלו ידעו אבא‬
‫ואמא בדבר!… חצר אבא וכל מה שבתוכה – אף הם נראים לו עתה דרך הסדק בפנים חדשות‪ָ .‬גּוֶן אחר וסדר אחר – הכל מהופך משהיה‪ .‬הנה‬
‫אבא בעצמו‪ .‬חי‪-‬חי‪-‬חי‪ֹ ,‬נח ִשַׁקּע ראשו בין כתפיו ושׂחק בחשאי בינו לבין עצמו – אבא עומד לו שם בין הקורות ואינו יודע כלום‪ .‬כשאני רוצה‬
‫אני מעוֶה פני ושולח לו לשון – קוּקוּ! קוּקוּ!‬
 ‫ח נ י נ א ‪ -‬ל י פ א ה ח ז י ר ר א שו ל א חו ר יו כ מ ש ת א ה – ו נ ח נ ב ע ת ו נ צ ט ד ד ‪ .‬ל ב סו ף ס ר מ ש ם ב ח ש א י ו ה צ מ י ד פ נ יו ל ז גו ג י ת ה ח לו ן ש ל ד י ר ת‬
‫ש קו ר י פ י נ ש ט ש י כ א ‪ ,‬סו כ ך מ כ א ן וּ מ כ א ן ב כ פו ת י ד יו ‪ .‬ה כ ל דו מ ם ו מ ת נ מ נ ם ש ם מ ב פ נ י ם‪ :‬ה מ ט ה ה מו צ ע ת ע ם כ ס תו ת י ה ו כ ר י ה ה מ רו ב י ם ש עו ל י ם ע ד‬
‫לתקרה‪ ,‬הארגז הכבד המצופה ִרקּוֵּעי פחים וּמחוּשׁק ברזל וּמנעוּל גדול תלוי עליו‪ ,‬הֻשלחן והספסלים הלבנים של עץ‪ ,‬האיקונין שעל הכתלים‪ֹ .‬נח‬
‫ה ס י ר א ת פ נ יו מ ע ל ה ח לו ן ו ע י נ יו בּ ק שׁוּ א ת מ א ר י נ ק א ‪ .‬ה י א ה י ת ה יו ש ב ת כ ד ר כ ה ע ל ה א צ ט ב א וּ ל ר ג ל י ה ר ב ץ ש קו ר י פ י ן ‪.‬‬

‫“מארינקא‪ ,‬הולכת את לבית הכניסה?” – שאל ֹנח בחשאי‪.‬‬

‫ה י א נ ע נ ע ה ב ר א ש ה‪ :‬ל או ‪.‬‬

‫“למה?”‬

‫“ א נ י שו מ ר ת א ת ה ח צ ר ”‬

‫“והיכן את יֵשנה בחורף?”‬

‫“ ב ב י ת ”‪.‬‬

‫“ִעמהּ בִמטה?”‬

‫“ ע ל ‪-‬ג ב י ה ק ר ק ע ”‪.‬‬

‫ֹנח בא וישב על‪-‬גבי הדשא בצד הכלב לרגלי מארינקא היחפות ונשא אליה את עיניו ברחמים‪ .‬הוא בקש לשאול דבר ולא שאל‪ .‬בעיני מארינקא‬
‫ע מ דו ד מ עו ת ‪.‬‬

‫“ ל מ ה ת ב כ י ‪ ,‬מ א ר י נ י ט ש ק א ‪ ,‬ה דו ד ה מ כ ה ? ה דו ד ה מ ר ע י ב ה או ת ך ? ”‬

‫כ ת פ י מ א ר י נ ק א ר ע דו מ ב כ י כ בו ש ‪ .‬ה ע י נ י ם ז ל גו ד מ עו ת ‪.‬‬

‫“אל‪-‬נא‪ ,‬מאריניטשקא” – נִחם נח והניח ידיו על ברכיה – “אל נא תבכי… בכל יום אבוא אצלך‪ ,‬בכל יום‪ ,‬חי ראשי…”‬

‫וֹנח ִקיֵּם הבטחתו‪ .‬בכל יום היה בא וּמביא לה אף חלק מסעודתו‪ .‬שעות שלמות היתה בת‪-‬קולה של ציפא‪-‬לאה מפוצצת וּמכרזת באויר השכונה‪:‬‬
‫ֹנַח! ֹנ‪ַ-‬ח!!! – וֹנח לא שׂם על לב‪ .‬מתיחד היה בשעות אלו באחד המחבואים עם מארינקא – וגם צפור השמים לא ידעה היכן הוא‪ .‬לבסוף נתגלה‬
‫הדבר ונפלה בין השכנים מחלוקת גדולה‪ .‬ציפא‪-‬לאה הרעישה את העולם‪ :‬אוי ואבוי לאמא! רואה היא שהילד מתנונה והולך מיום ליום כנֵר של‬
‫ֵחלב‪ ,‬ועל שום מה! – על שום הממזרת של המכשפה‪ ,‬ימח שמה וזכרה‪ .‬כל מה שנותנים לילד – הממזרת זוללת‪ִ .‬רָמּה ותולעים יאכלוה‪ ,‬רבונו‬
‫של עולם‪ .‬חנינא‪-‬ליפא התיר את הרצועה מעל מכנסיו וּבקש למתוח את ֹנח על הספסל‪ ,‬אלא שציפא‪-‬לאה עמדה בפרץ‪ ,‬וּשקוריפינשטשיכא סחבה‬
‫את מארינקא לתוך הבית – ואיש לא ראה מה שעשתה לה שם‪ .‬מתוך ביתה נשמע רק קול בכי עמום ורצוץ‪ ,‬הנוקב ויורד עד הֹמַח‪ .‬נח שמע את‬
‫ה ב כ י ע ל מ ש כ ב ע ד ח צו ת ה ל י ל ה ו כ מ ע ט ש י צ א מ ד ע תו ‪.‬‬

‫בני הזוג נפרדו לימים מועטים‪ .‬שקוריפינשטשיכא הוסיפה גֵזרות‪ .‬מארינקא נשארה שוב יחידית‪ ,‬סגורה וּמסוגרת‪ .‬זה ימים שאין נח בא אל‬
‫ה ק ר פ ף ‪ .‬צ י פ א ‪ -‬ל א ה שו מ ר ת ע ל יו ו י דו ב י ד ה ‪ .‬ה נ ק ב ה מ פו ל ש נ ס ת ם א ף הו א; “ ב י ן ה מ צ ר י ם ” ‪ ,‬ב מ קו ם ה ג נ ה ש ל נ ח ‪ ,‬ה נ י חו מ י נ י כ לו נ ס או ת ו כ ל ה ח ל ל‬
‫נסתתם‪ .‬נח היה מתרגז וּבועט וּממרר חיי הוריו ואיש לא ידע מה היה לו‪ִ“:‬גּנִָּתי‪ִ ,‬גנתי” – צוַח ֹנח ובעט ברגליו – “למה ִאבּדתם את ִגנתי?” חנינא‪-‬‬
‫ל י פ א ר ק ע ב ר ג ל יו א ף הו א ו ה ת י ר א ת ר צו ע ת ה מ כ נ ס י ם‪ “ :‬א י נ ך שו ת ק ‪ ,‬מ מ ז ר ? ה ר י א נ י חו ת ך א ת ב שׂ ר ך כ ז י ת י ם וּ מ ש ל י כו ל כ ל ב י ם ‪ .‬ה ר א י ת ם‬
‫מ י מ י כ ם ? ע ס ק בג נ י ם ! ”‬

‫הגיעו ימי גשמים וּשלגים‪ .‬הדודה בבית וּמארינקא לא זזה מחצרה‪ :‬עינה הזעומה ואימתה של הדודה עליה‪ .‬בפני הדודה יֵראה היא לגשת אפילו‬
‫א ל ה מ ח י צ ה ‪ .‬ו א פ י לו כ ש מ ג י ע פ ע מ י ם א ל י ה ד ר ך ס ד ק קו לו ה ח ש א י ש ל נו י – ה י א עו ש ה א ת ע צ מ ה כ ל א שו מ ע ת ‪ .‬ה מ בו א א ל ה ק ר פ ף ד ר ך פ ר צ ת ה ג ן‬
‫נ ס ת ם א ף הו א‪ :‬ה ש ל ג מ ע כ ב ‪ .‬ה ק ר פ ף ‪ ,‬כ ד ר כו ‪ ,‬נ ת מ ל א ש ל ג ע ד ל מ ע ל ה מ ח צ י כ ת ל יו ו א י ן ל ב קו ע בו ‪ .‬י ם ה ל ב ן !‬

‫וּבינתים גברו ותכפו הקטטות בין השכנים‪ .‬למארינקא הגיעו ימים של עבודה קשה וּרצופה‪ .‬בחצרו של הז’יד עַדיִן ִצבּוּרי העצים הולכים וּגבוהים‬
‫ו כ ל ה יו ם‪ :‬ז רו ק פ רו ק ‪ ,‬פ רו ק ז רו ק ! ה מ ח י צ ה ש ב י ן ש ת י ה ח צ רו ת הו ל כ ת ו מו ג ב ה ת כ נ ג ד ם א ף ה י א ‪ .‬מ ע ת ה א י ן ב ה א פ י לו ס ד ק ‪ .‬ו א ם י ש – ה ע צ י ם‬
‫ה ת לו ל י ם ל כ ל או ר ך ה ג ד ר מ ע ב ר מ ז ה חו צ צ י ם ב פ נ י ה ע י ן …‬

‫בתִחלת ימי אביב הובא ֹנח ל“חדר” שבשכונה‪ ,‬ויש לו עתה “עסקים” אחרים‪ .‬עוברים ימים‪ ,‬שבועות – וֹנח איננו‪ .‬מארינקא ִחכּתה לו בגן‪.‬‬
‫ִבְּקַשְׁתהוּ בקרפף – איננו!‬

‫“ ה י כ ן נו י ? מ דו ע א י נו ב א ? ” – שו א ל ת מ א ר י נ ק א א ת נ פ ש ה ‪.‬‬

‫ושוב הגיעו ימי קיץ‪ .‬לשקוריפינשטשיכא כבר אבד יותר מחצי קולה מרוב קטטה‪ .‬אבל היא מדרָכּהּ לא ֵתט‪ :‬יום יום בעונה זו היא ַמשכּמת ויוצאת‬
‫ל מ ק ש ה ו ש ב ה ל ח צ ר ה ע ם צ א ת ה כו כ ב י ם ‪ .‬וּ ב י מ י ם א לו יו ש ב ת מ א ר י נ ק א שו ב בו ד ד ה ו ע צו ב ה ע ל ‪ -‬ג ב י ה א צ ט ב א ש ב י ן ה א י ל נו ת ו ל ב י ת ‪ ,‬ש קו ר י פ י ן‬
‫רו ב ץ ע ל ב ר כ י ה ו ה י א מ בּ ט ת ב ע י נ יו ו שו ת ק ת ‪ .‬ו כ ש ה י א נו ש א ת ע י ן א ל ה מ ח י צו ת ה ג בו הו ת ‪ ,‬י ש ש נ ד מ ה ל ה ‪ ,‬ש ל א ה ן ג ב הו ע ל י ה מ ב ר א שו נ ה ‪ ,‬א ל א‬
‫שהיא העמיקה לשקוע בתוכן‪ .‬וּבשעה שהיא יושבת כך והכל שותק סביבה בדוִּמיַּת קיץ – יש שתפול בחצר השכן בת‪-‬קול ַצוחנית‪ ,‬קול אשה‬
‫קוראת מעבר הלז‪“ :‬נח? נ‪-‬ח!!” – אז תזדעזע מארינקא ורצה מהר אל הגדר שבין החצרות‪ .‬בפעם האלף מבקשת היא שם סדק כל‪-‬שהוא‪ ,‬סדק‬
‫כחוט השערה‪ .‬שקוריפין רואה ללבבה‪ ,‬ואף הוא מסיֵַע עמה לפשפש‪ .‬מקדים הוא ורץ רץ לפניה‪ ,‬סומך וחוזר וסומך שתי כפיו בגדר וסורט‬
‫וּ מ ח ט ט ב צ פ ר נ יו ‪ ,‬וּ מ ר י ח וּ מ ר י ח … וּ כ ש מ ב ק ש ת ו א י נ ה מו צ א ת – ש ב ה ה י א ב ד מ מ ה א ל ה א צ ט ב א ‪ ,‬מ ע ל ה א ת ש קו ר י פ י ן ע ל ב ר כ י ה וּ מ בּ י ט ה א ל ע י נ יו ‪,‬‬
‫וּפתֹאם היא לוחצת בכל ֹכּחה את הכלב אל חיקה‪ ,‬לוחצת ורועדת כולה‪ :‬שקוריפין‪ ,‬היכן נוי?…‬

‫ו‬
‫“נוי” נסחב בכל יום ל“חדר”‪ ,‬מפני שברצון אינו הולך‪ .‬אמו ציפא‪-‬לאה מענקת לו צידה לחדר מכל “מעדני מלכים”‪ ,‬כגון קורקבנים‪ ,‬מעשה‬
‫מרקחת וכדומה – והוא אינו רוצה‪ .‬ציפא‪-‬לאה בוכיה‪ ,‬חנינא‪-‬ליפא מתיר את רצועת המכנסים – והוא‪“ :‬איני רוצה ואיני רוצה”‪ .‬מ“חדר” אחד‬
‫ברח‪ ,‬מן השני שוב ברח – מה לעשות ל“עכברוש” שכמותו? בחור כהלכה – ועַדין אינו יודע מה בין צלב לאל“ף! לבו הולך אחרי כלבים וסוסים‬
 ‫ואחרי גנים וּמקשאות‪ .‬כל היום הוא זורע מאחורי הגדרות מיני גנים ונוטע מיני פרדסים‪ .‬הראיתם מימיכם? – עמדו וּמָסרוהו להמלמד ראובן‪-‬‬
‫הירש‪ ,‬יהודי שתִחָלּתו מתוק כצפיחית בדבש וסופו מר כחזרת‪ִ ,‬שׁכּוֹר וקטלן‪ֵ ,‬קרח שליש שפמו‪ ,‬מדבר מתוך הפיקה של הגרגרת בלשון “ָהא”‬
‫ו”ָדא" וממעך את תלמידיו תחת בית‪-‬השחי עד כדי יציאת נשמה‪ .‬הוא‪ ,‬ראובן‪-‬הירש " – אמרו לו השכנים לחנינא‪-‬ליפא – “ימצא לו תקנה‪ .‬ימצא‬
‫וי מ צ א …”‬

‫ִמְתִחָלּה היה הכל נוהג כשורה‪ .‬בכל יום‪ ,‬תיכף לחליצת תפלין‪ ,‬היה ראובן‪-‬הירש סוטר באצבע‪ ,‬כדרכו‪ ,‬על‪-‬גבי הפיקה‪ ,‬וּבקריצת עין שׂוֹחקת‬
‫ו ע ר מו מ י ת ש לו ח ה ל צ ד ה ש י ד ה ש ב זו י ת ה י ה מ ר מ ז ל ת ל מ י ד יו ע ל “ ד א ” – ע ל ה ב ק בו ק … וּ ל א ח ר ש ה י ה מ ש ל ש ל ל תו ך ג רו נו א ח ת וּ ש ת י ם ו ש ל ש א ת‬
‫“הא” – את הכוס‪ ,‬התחיל ממעך בזה אחר זה את “דא” – את תלמידיו… וּממעך היה עד כדי דמעות‪ ,‬עד כדי אפיסות הֹכּחוֹת‪ ,‬עד כדי ִגלגּוּל על‪-‬‬
‫גבי קרקע‪ .‬לא עברו חִמָשּׁה רגעים ואצל הֻשלחן לא נותר אף תלמיד אחד‪ ,‬זה מוטל תחת הֻשלחן‪ ,‬זה תחת הספסל‪ ,‬וזה תחת הִמטה‪ ,‬אחד נתגלגל‬
‫ל א חו ר י ה ע ב י ט ש ל שו פ כ י ן ‪ ,‬ו א ח ד ל תו ך ה כו ך ש מ ת ח ת ל ת נו ר …‬

‫“הא”‪“ ,‬המיעוך” – היה אומר ראובן‪-‬הירש‪ ,‬עומץ בערמה את ענו השמאלית הקטנה – “יפה ל’דא' – לתורה…”‬

‫וכשהגיע לתורה‪ ,‬נסרחה “הא” – חכמתו של ראובן‪-‬הירש‪ .‬בשום פנים לא אבה ֹנח לקבל עליו עוּלה של “דא” – של תורת ראובן‪-‬הירש‪ .‬במשך‬
‫שתי השנים שהוא‪ֹ ,‬נח‪ ,‬לומד תורה מפיו ברח מן החדר והשיבוהו כעשר פעמים‪ .‬וּפעם אחת‪ ,‬כּשִבּקש ראובן‪-‬הירש‪ ,‬אחרי מעוּך מרובה‪ ,‬להפשיט‬
‫את מכנסיו – עמד הקטן ובעט ברבּוֹ‪ ,‬בעיטה ממש‪ ,‬כף רגל בכרס – וּברח‪ .‬יום ולילו עמו לא שב הבועט לא לבית אבא ולא ל“חדר”‪ .‬ראובן‪-‬‬
‫ה י ר ש ו ת ל מ י ד יו פ ש טוּ ל ב ק שוֹ ב כ ל ה פ ר ב ר וּ מ ח בו א יו ‪ ,‬ב ת חו ם ו חו ץ ל ת חו ם ‪ ,‬ע ד ש ה ג י עו ל כ ל ב י ם ו ח ז רו ‪ .‬צ י פ א ‪ -‬ל א ה כ מ ע ט ש י צ א ה מ ד ע ת ה ‪ .‬א יו מ ה‬
‫כלביאה פרצה לתוך “חדרו” של ראובן‪-‬הירש וּמגרפה בידה‪ .‬השכנים קפצו ויצאו מיד וחברוּ על החלונות‪“ .‬היכן הוא הִשכּוֹר?” – צעקה בקול‬
‫מר‪ ,‬מנענעת במגרפה כלפי ראובן‪-‬הירש‪ ,‬שישב בירמולקתו בראש תלמידיו ועיניו בלטו מפחד פתֹאם – “היכן הוא רוצח בני? הניחו לי‪ ,‬בני‪-‬‬
‫ישראל‪ ,‬הניחו לי ואהרגנו! אין לי אלא לָהרגוֹ!…”התלמידים פרחה נשמתם‪ ,‬והרבי קפץ ממקומו בבהלה – ֶבה‪ֶ ,‬מה – ואין בלשונו ִמלה‪ .‬איבריו‬
‫נ ש ת ת קו ‪ .‬ה מ ג ר פ ה מ ר ח פ ת כ נ ג ד ע י נ יו ‪ ,‬ו הו א עו מ ד ז ח י ל ו ד ח י ל ‪ ,‬הו ל ך ו נ ר ת ע ק מ ע א ק מ ע א א חו ר נ י ת ‪ ,‬מ ב ק ש ב ע י נ יו מ נו ס ו א י נו מו צ א ‪.‬‬

‫פתֹאם נתגבר הרבי כארי וּבקפיצה אחת פרח לו דרך החלון לחוץ ונתחבא ב“בבית‪-‬הכסא”‪ .‬בקרנות מקום זה עשוי הרבי לאחוז בכל שעת סכנה‬
‫גדולה‪ ,‬כגון בכניסת שוטר וכדומה‪ .‬לתלמידים היתה אורה! פעם בפעם יצא אחד מהם לקבל פני רבם היושב וּמרתת בבית מקלטו‪ .‬כל אחד נתאַוָּה‬
‫ל ר או תו ב כ בו דו ‪ “ .‬מו ת ר ל צ א ת ? ” – ש א ל ה ר ב ב ל ח ש כ ל א ח ד מ ת ל מ י ד יו ה נ כ נ ס י ם ‪ “ – .‬ח ל י ל ה ו ח ס ! ס כ נ ה ! י ש כ ב ה ר ב י ‪ ,‬י ש כ ב ! ”‬

‫כ ל ה יו ם ה י ת ה צ י פ א ‪ -‬ל א ה מ ח ז ר ת ע ם ש לו ח י ה ב פ ר ב ר וּ ב ק ש ה א ת ב נ ה ‪ .‬ל ע ר ב נ ט פ ל א ל י ה ג ם ח נ י נ א ‪ -‬ל י פ א ‪ .‬ב ק שו ב ג נו ת ו ב ק ר פ י פו ת ‪ ,‬פ ש פ שו‬

‫ב בו רו ת וּ ב ח ר י צ י ן ‪ .‬א ת כ ל כ ל ב י ה פ ר ב ר ה ח ר י דו ע ל י ה ם – ו ל ב ט ל ה ‪.‬‬

‫כ ח צו ת ה ל י ל ה ה א י ר ה ק דו ש ב רו ך הו א א ת ע י נ י ה ם וּ מ צ או א ת ה ב ן ה י ח י ד כ ש הו א מו ט ל י ש ן ב ס מ ט א מ א חו ר י ג ד ר וּ ב י דו ת פו ס ‪ ,‬או י ו א בו י ל א מ א ‪,‬‬
‫ִקשּׁוּא גדול מכורסם למחצה!…‬

‫א ח ר מ ע ש ה ז ה ‪ ,‬כ ש ח ז ר ה צ י פ א ‪ -‬ל א ה ע ם ב נ ה ע ל כ ל ה מ ל מ ד י ם – ל א ר צו ל ק ב לו ‪ “ .‬א י ‪ -‬א פ ש ר ‪ ,‬צ י פ א ‪ -‬ל א ה ‪ ,‬ב א מ צ ע ה ז מ ן ‪ .‬ה שׂ ג ת ג בו ל מ ד או ר י י ת א ‪.‬‬

‫בזמן הבא‪ ,‬אם ירצה השם‪ָ ,‬שׂאנֵי! אחר ֻסכּוֹת הבע”ל‪ ,‬אם יחיינו השם יתברך…"‪ :‬נתיָראו המלמדים מפני מגרפתה! ֹנח לא חשש הרבה‪ .‬עסוק‬
‫היה באותם הימים בגידול יונים ושְׁעֵבּד להם כל חושיו וכל זמנו‪ .‬חברוֹ ַמַקְרקא מפרבר הקצפים המציא לו יונים – והוא בונה להן שובך‪ .‬עתיד‬
‫מקרקא להמציא לו אף כלב‪ ,‬בפירוש הבטיחו‪ .‬וכבר נתן ֹנח עינו בבן זרזיר אחד של סירפים…‬

‫מלבד יונים וּכלבים יש אָמנם עוד דבר אחד – מארינקא‪ ,‬אבל משנכנס ֹנח ל“חדר”‪ ,‬הוריד את “הדבר הזה” לתוך המרתף של הלב ונעל בפניו‪.‬‬
‫יו ד ע הו א ש מ א ר י נ ק א יו צ א ת ע כ ש יו ל פ ר ק י ם א ל ה ק ר פ ף ה ש מ ם ל ר עו ת ח ז י ר י ה – וּ מ שו ם ש הו א יו ד ע ‪ ,‬ל פ י כ ך א י נו ס ר ל ש ם ‪ .‬מ שו ט ט הו א כ ל ה יו ם‬
‫במסבי השכונה ואל הקרפף לא יבוא‪ .‬מתיָרא הוא וּמתַבּיֵּש… מפני מה וּמפני מי? – בעצמו אינו יודע‪ .‬כל שעה שמזדמן לו לעבור על פני אותו‬
‫ק ר פ ף – ל בו נו ק פו ו הו א מ ס ת כ ל ל צ ד ד י ם ‪ .‬דו מ ה ‪ ,‬ש מ כ ל חו ר ו מ כ ל ס ד ק מ צ י צ ה ע ל יו ע י נו ה י ח י ד י ת ש ל מ י ש ה י ה ח ב רו ו ע ת ה או י בו ב נ פ ש ‪ ,‬נ ט ’ ק א‬
‫קאמבאלא‪ .‬סגי‪-‬נהור זה‪ִ ,‬תַּפּח רוח אביו הגנב‪ ,‬אין לו מתחת למצחו עין פקוחה אלא אחת – אבל עין זו צופיה ִלְפנֵי ולפנים וּמֵעבר לשבע מחיצות‪.‬‬
‫ל עו ל ם ה י א או ר ב ת מ א חו ר י ה ג ב ו א פ י לו חו ט ה ש ד ר ה מ ר ג י ש ב ה ‪ .‬א פ ש ר כ ב ר יו ד ע ה ל ז מ ה ש הו א ב ע נ י ן מ א ר י נ ק א ו ה ק ר פ ף – ו י ‪ ,‬ו י ‪ ,‬א נ ה י בו א מ פ נ י‬
‫ה בו ש ה ! …‬

‫והקרפף מושך את הלב וּמושך‪ .‬וּבאחד מימי הבטלה לא יכול ֹנח להתאפק עוד ונכנס לשם בחשאי‪ .‬תיכף לכניסה סתם את הפרצה באיזה נסר‬
‫שהיה מוטל שם וּפנה ֹכּה וֹכה מתוך יראה מתוּקה‪ .‬אין דבר‪ .‬הקרפף – קרפף‪ ,‬כתמול שלשום‪ ,‬הִקמשונים והחרולים הגֵדלים שם פרע ובִערבּוּביא‬
‫– גדלים להם כדרכם‪ ,‬מתמוגגים ונוצצים בֹזהר צהַריִם‪ .‬מתוך ים הצמחים בולט גב של חזיר גדול וִצוְַחת בני חזירים רכים עולה‪ .‬הגדול מכרסם‬
‫ו נו ח ר ‪ ,‬מ כ ר ס ם ו נו ח ר … ה א י ן א לו מ ח ז י ר י ה ש ל מ א ר י נ ק א ? ה ס ! ה ד ש א י ם נ ז ד ע ז עו ו ר ש ר שו ‪ .‬ש פ ע ת פ ר פ ר י ם ל ב נ י ם ו ש חו ר י ם ה ת ח י לו מ ר פ ר פ י ם‬
‫באויר‪ֹ .‬נח זקף אָזניו‪ .‬איזו בריה‪ ,‬נעלמת בתוך הדשאים‪ ,‬ממשמשת ורצה אליו‪ .‬עמד נח והמתין‪ .‬הזעזועים שבראשי הדשאים צפים וּקֵרבים‪,‬‬
‫וּפתֹאם קפץ ויצא כנגדו שקוריפין! הכלב כמעט שנשתגע משמחה‪ .‬הוא התחיל מכרכר לפני נח קוממיות‪ ,‬קפיצין קפיצין‪ ,‬מנתר ועולה כפקעת של‬
‫גומי עד כנגד הפרצוף‪ ,‬מתַכּוֵּן לִחבּוּק ונִשׁוּק‪“ .‬דיך‪ ,‬דיך!” – דוחהו נח מלפניו דִחיָּה קלה של ִחבּה ולבו מפרכס אף הוא‪ .‬וּמיד מַפיסו‪ .‬תופס שני‬
‫ראשי כפיו בידיו ומציץ לתוך עיניו; “נו‪ ,‬כלב‪ ,‬להיכן?” הכלב הבין והתחיל רץ ועובר פני נח בין הדשאים‪ ,‬רץ ומחזיר פעם בפעם ראשו ַלאחוריו‬
‫ע ד ש ה ג י ע ל א לו ן ‪ .‬ת ח ת ה א לו ן ‪ ,‬ע ל ג ב י מ צ ע ש ל ע ש ב י ם ‪ ,‬ש כ ב ה מ א ר י נ ק א ו י ש נ ה ‪ .‬כ א ן ע מ ד ה כ ל ב ‪ ,‬כ או מ ר‪ :‬ה ר י ש ל ך ל פ נ י ך ‪ .‬נ ח ש ח ה ע ל י ה ק צ ת‬
‫ו ה ת בו נ ן ב ה ‪ .‬מו ט ל ת ה י א ל ה ‪ ,‬ה ע נ י ה ‪ ,‬י ח י ד ה ב ע צ ם יו ם ב ק ר פ ף ש מ ם ‪ ,‬מ כו נ ס ת ב תו ך ה ע ש ב י ם ‪ ,‬א ג רו פ ה ה ז ע י ר ת ח ת ר א ש ה ו ע י נ י ה ע צו מו ת … כ פ ף‬
‫ו נ ג ע נ ג י ע ה כ ל ‪ -‬ש ה י א‪ :‬מ א ר י נ ק א ‪ ,‬מ א ר י נ י ט ש ק א ! … מ א ר י נ ק א נ ז ד ע ז ע ה וּ פ ק ח ה א ת ע י נ י ה ‪ “ .‬נו י ! ” – ד מ ד מ ה מ תו ך ח צ י ת נו מ ה ו י ד י ה ה ד קו ת נ מ ש כו‬
‫מאליהן לצוָארו‪ .‬נח עצם את עיניו והפקיר את ראשו לעניבת ידיה השלובות‪ .‬לבו גוַע‪ .‬לא הרגיש אלא שהוא נמשך ונמשך לארץ…‪.‬‬

‫וּ ב עו ד ש ע ה – ו ה ד ש א י ם ה ג בו ה י ם ש ל ה ק ר פ ף ה ש מ ם ה ח ב י או ב תו כ ם א ת ש נ י ה ש כ נ י ם ה ק ט נ י ם ‪ .‬א מ ת ‪ ,‬ה ל לו ג ב הו ע ת ה ב קו מ ה מ ש ה יו ל פ נ י פ ר י ד ה;‬

‫עכשיו לא יכלו עוד הדשאים הצפינם‪ :‬שני הראשים‪ ,‬אחד שחרחור ואחד צהבהב‪ ,‬מבצבצים ויוצאים משם – אבל אין רע‪ :‬מי משוגע ויִכּנס פתֹאם‬
‫ל כ א ן ? ב ש ע ת ה ד ח ק ‪ ,‬ה ר י ש קו ר י פ י ן שו ק ד ע ל מ ש מ ר תו ב צ ד ם ‪ .‬נ ד נו ד ק ל ‪ ,‬ר ח ש כ ל ‪ -‬ש הו א – ו א ז נ יו נ ז ק פו ת ‪ .‬ו ב ש ע ת ד ח ק ג דו ל – ה ר י שו ח ה ע מו ק ה‬
‫וַאפלה‪ ,‬שפיה סרוג בסככים וַחללהּ מצונן; הרי בקעה קטנה שקרקעיתה זרועה כולה מיני לסתות וּטלפים ומלתעות סוסים ובִמדרונה רבוצה‬
‫תמיד‪ִ ,‬מדי קיץ בַקיצוֹ‪ ,‬דלעת יתומה אחת‪ ,‬גדולה וּנפוחה‪ ,‬שגדלה כאן‪ ,‬שנה שנה‪ ,‬דרך נס‪ ,‬מאליה‪ .‬אין יודע מי קוֹשרה לכאן בטבורה בימות‬
‫ה ח מ ה וּ ל ה י כ ן ה י א נ ע ל מ ת ב י מו ת ה ג ש מ י ם …ו ה ר י עו ד א חו ר יו ש ל ת ל ק ט ן ‪ ,‬מ גוּ ד ל שׂ י ח י ם ו ח רו ל י ם כו לו; ו ה ר י נו פו ש ל ה א לו ן ו ש ל ה א ג ס … א י ן ל ך‬
‫מחבואים נאמנים מאלו‪ .‬בא אתה לשם – וכל השכונה‪ ,‬וכל העולם ֻכּלּוֹ כִאלּוּ אינם – עשה מה שלבך חפץ‪.‬‬

‫ונח נעשה שוב אורח מצוי בקרפף השמם‪ .‬הימים ימי סוף קיץ וּבין המלמדים עַדיִן לא נמצא לו “בעלן”‪ .‬פנאי יש לו אפוא די והותר‪ .‬מורא חבריו‬
‫אף הוא כבר פג מלבו‪ .‬וּבצהרים‪ ,‬לעת צאת מארינקא וחזיריה אל הקרפף‪ ,‬בא אף נ ׁ ח לָשם משוּט ביער וּבשדה והוא עיף וּמשולהב פנים; תיכף‬
‫לכניסה מטיל הוא את עצמו בִפשּׁוּט ידים ורגלים לתוך עומק הדשאים או לאחד משאר המחבואים‪ ,‬שוכב שם‪ ,‬וּמתיחד שעות שֵלמות עם‬
‫מ א ר י נ ק א ‪ ,‬מ ס פ ר י ם ה ם ז ה ל ז ה ‪ ,‬כ ד ר כ ם ‪ ,‬כ ל מ ה ש ב ל ב ם ‪ .‬הו א ל ה – ב ל שו ן ע ז ה ‪ ,‬ל שו ן ש טו פ ה וּ ר דו פ ה ‪ ,‬כ ש ד מו רו ת ח ו ע י נ יו דו ל קו ת ‪ ,‬וּ כ מ י ש א י ן לו‬
 ‫פנאי וֹכַח להגיד אף אחת מני אלף‪ ,‬והיא לו – בשיחה מתונה וּשֵלוָה‪ ,‬וחשאית חשאית‪ ,‬חורזת ִמלה למלה וּמגלה טמירין… עיניני שיחתם אף הם‬
‫נשתנו קצת משהיו בימים ההם‪ ,‬לפני פרידה‪ .‬במקום הכפר ואכּרי הכפר‪ ,‬שהיה ֹנח מסיח בהם לפנים בגעגועים רבים‪ ,‬בא עתה פרבר הקצפים‬
‫ודרי בתיו‪ ,‬ותחת סנוניות וּסיָחים –יונים וסוסים‪ ,‬סוסים גמורים‪ ,‬שֹנח בעצמו רוכב עליהם‪ .‬כעוֹף הוא פורח‪ ,‬כעוֹף‪ .‬אין רוכב מהיר כמוהו בכל‬
‫הפרבר‪ ,‬ואפילו מקרקא‪ .‬וּבלא אוכף‪ ,‬בלא אוכף‪ ,‬חי ראשו‪ .‬כשהוא עולה על הסוס וטס – פנו דרך – ְפיו!…‬

‫“ ו ל ’ ש ק ו ל א' – ה פ ס י ק ת ה ו מ א ר י נ ק א ב ל ח ש – ל א ת ל ך ע ו ד ? ”‬

‫ל ש קו ל א ? א י מ ת י ? א ם ל א ב חו ר ף ה ב א ‪ .‬ע כ ש יו א י ן ה מ ל מ ד י ם רו צ י ם בו ‪ ,‬ח י ר א שו ‪ .‬ו י א כ לו ם ה כ ל ב י ם ! כ ס בו ר ה א מ א ב א מ ת ‪ ,‬ש י ח ז ר ע מ ה ע ל פ ת ח י‬

‫המלמדים ויבקש רחמים – תקיעה גדולה! וּבחצוצרות! בשום ממון שבעולם לא ילך! אף בלא כך הרי כבר נעשה למשל וְִלשנינה בפי מי שהיו‬
‫חבריו‪ .‬ויד מי בדבר‪ ,‬כסבורה היא? יד ראובן‪-‬הירש‪ִ .‬שכּוֹר מצורע זה אינו נותן לו חנינה‪ .‬בשבת‪ ,‬כשהוא‪ֹ ,‬נח‪ ,‬בא עם אבא לבית‪-‬המדרש – מיד‬
‫מ ש ס ה בו ר או ב ן ‪ -‬ה י ר ש א ת ת ל מ י ד יו ‪ “ .‬קו ר ק ב ן ב ן פו ט י א ל ” – כ ך ה ם קו ר א י ם לו ‪ .‬יו ד ע ת ה י א א ת ה סו מ א ק א מ ב א ל א ? א י נ ה יו ד ע ת – ה ר י ז ה נ ב ל‬
‫וְּמנֻוָּל שאין כמותו‪ .‬כל עת שהוא הסומא‪ ,‬עובר עליו‪ ,‬על ֹנח‪ ,‬בבית‪-‬המדרש‪ ,‬הוא מביא אותו לידי רתיחה‪ .‬את ֹמחו יפצע‪ ,‬חי ראשו‪ .‬לכאורה הוא‬
‫עובר עליך לתומו‪ ,‬כולו משוקע‪ ,‬כביכול‪ ,‬בִסדּוּר’ל – וּבאמת יהי רצון שִתַמּק עינו הְפּקוּחה! כל כוָנתו אינה אלא להקניט‪ .‬כשיבא זה לידו במבוי‬
‫– ינקר את עינו השניה‪ ,‬חי ראשו‪ .‬בשבת הבאה הוא‪ֹ ,‬נח‪ ,‬לא ילך עוד לבית‪-‬המדרש‪ .‬בשום פנים! לכאן יֹבא‪ ,‬אל הקרפף‪ ,‬לבקש ִקנים ולתלוש‬
‫אג י ם …‬

‫“ב שבת?”‬

‫נ ח נ בו ך ק צ ת ‪ .‬ל א ‪ ,‬ל א ‪ ,‬הו א ל א א מ ר כ ך א ל א ד ר ך מ ש ל ‪ .‬וּ כ ש ת מ צ י לו מ ר – ו א ם ב ש ב ת מ ה ב כ ך ? ב ל ח י ש ה י א מ ר ל ה – ה י א ל א ת ג ל ה ל א י ש ? –‬

‫כ ש הו א ב א ל פ ר ב ר ה ק צ פ י ם ‪ ,‬הו א עו ש ה כ ל מ ל א כ ה ב ש ב ת ‪ ,‬הו א וּ מ ק ר ק א …‬

‫“ו א ב א ש ל ך מ ה י א מ ר ? ”‬

‫אבא? מה יעשה לו אבא? אינו יודע כלום‪ .‬הוא‪ֹ ,‬נח‪ ,‬עושה כל מה שלבו חפץ‪ .‬מחר‪ ,‬למשל‪ ,‬הרי הוא וּמקרקא מכינים עצמם למלחמה‪ ,‬ועל מי‪,‬‬
‫כסבורה היא? על ראובן‪-‬הירש ותלמידיו‪ ,‬חי ראשו‪ .‬הם יֵרדו אל הנהר לרחוץ‪ ,‬והוא וּמקרקא יֵשבו במארב‪ .‬וּבו ברגע שיתפשטו הללו ערומים –‬
‫יגיחו הם מן המארב וישסו בהם – ַחא‪ַ ,‬חא‪ַ ,‬חא – הכלבים‪ ,‬את הכלבים‪ .‬אוי‪ ,‬אוי‪ ,‬כמה ִתְרֶבּה המהומה! "ואת‪ ,‬מאריניטשקא – שאל פתֹאם ֹנח –‬
‫“לא תבואי לפרבר? הדוד סירפים שואל לך תמיד‪ .‬כשתגדלי‪ ,‬אומר הוא‪ ,‬וּתהא יכולה לעבוד‪ ,‬יָקּחך‪ ,‬הוא אומר‪ ,‬לביתו‪ .‬חס הוא עליך‪ ,‬אומר הוא‪.‬‬
‫הזקנה‪ ,‬אומר הוא‪ ,‬תענה אותך עד ַמות‪ .‬מאריניטשקא‪ֲ ,‬הֹתאבי לעבור אל הדוד סירפים?”‬

‫מ א ר י נ ק א ה ח ר י ש ה‪.‬‬

‫“למה תחשי‪ ,‬מארינקא? – את ִתָפּטרי מן הדודה וּממכּוֹתיה ואני אבוא אצלך בכל יום אל הפרבר‪ .‬לא כך? אמרי את האמת‪ ,‬רוצה את‪ ,‬שאבוא‬
‫אצלך אל הפרבר?”‬

‫“ ת ג י ע ה ש ע ה ו ת ר א ה ” ‪ ,‬או מ ר ת מ א ר י נ ק א ‪ ,‬טו פ ח ת ב ח ב ה ע ל פ נ יו ו ע י נ י ה מ א י רו ת …‬

‫“ ה א ח ! ” – צו ה ל נ ח ו קו פ ץ ו עו ל ה ב א לו ן ‪ ,‬תו פ ס א ח ד מ ע נ פ יו ב ב לו ר י תו ‪ ,‬מ נ ע רו וּ מ מ ט י ר א לו נ י ם ל ח ז י ר י ה ש ל מ א ר י נ ק א ‪ .‬ה ח ז י ר י ם מ מ ה ר י ם ב ח ר י ק ה‬

‫ושריקה אל מקום הנֵֶשׁר ונח מטפס ועולה עד לראש ראשו של האלון‪ .‬רואה הוא משם את כל הסביבה כִאלּוּ היא מונחת על ִפַּסּת היד‪ :‬מצד זה‬
‫גגות השכונה‪ ,‬החצרות והְסאָרים שבתוכן‪ ,‬הפלטיא של השוק‪ ,‬וּמצד זה מקשאות ירוקים מסורגלים בגדרות ושדות צהובים‪ ,‬שטוחים לכל מלוא‬
‫העין… והנה שם‪ ,‬שם מרחוק גם הפרבר על בתיו הקטנים והלבנים ועל נהר הכסף שמשתלשל בצדו‪ ,‬והנה גם החורשה השחורה שמֵעבר‬
‫לנ ה ר …‬

‫בא ֹנח לקרפף ולא מצא את מארינקא – היה מבקש ומוצא לו תיכף עבודה אחרת‪ .‬קודם כל – האגס‪ .‬אילן נמוך זה זקן מופלג הוא וּבעל מומין‬
‫ה ר ב ה‪ :‬ש ר ש יו ח שו פ י ם ו ס ד נו ‪ ,‬ה מ עו ק ם ע ק מו מ יו ת מ שו נ ה ‪ ,‬מ טו פ ל ב כ מ ה מ י נ י ח טו ט רו ת ו י ב לו ת ‪ .‬ה ע נ פ י ם ש לו ד ק י ם וּ כ חו ש י ם א ב ל צ פו פ י ם‬
‫וּמפותלים והם מרובים מכפי ֹכחוֹ‪ .‬דומה‪ ,‬שנסבכו זה בזה על מנת לחנק וּלהחנק‪ ,‬עלעלעה בהם רוח – מיד ַעלעוליהם הזעירים משמיעים כסכוס‬
‫יבש‪ ,‬כֶצלצלים קטנים של פחים‪ .‬אף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן זקן קשה ויבש זה לא רצה בשום פנים למות‪ ,‬כדרך כל הארץ‪ ,‬מיתת עצמו; אחת בשִמטה עדין‬
‫הוא מאמץ ֹכּחוֹ להוציא אף‪-‬מיני פירות‪ ,‬כביכול‪ .‬השנה‪ ,‬למשל‪ ,‬נתגבר העלוב והביא לאחר יאוש כמאתים אגסי “כל‪-‬נדרי”‪ .‬באגסים הללו נתן ֹנח‬
‫את עיניו‪ ,‬ומראש ֹחדש אלול ועד ראש השנה‪ ,‬ימי הִבּכּוּרים של אלו‪ ,‬כולם נפלו בידו עד אחד‪ .‬מעבר לאחת הגדרות הקרובות‪ ,‬מבית המדרש‪ ,‬היו‬
‫מ ג י ע י ם ל כ א ן ט רו פ י ת ק י עו ת וּ צ ר י חו ת ש ל ה שו פ ר ‪ ,‬ש נ פ ל ב י ד נ ע ר י ם – ו נ ח ה י ה יו ש ב לו ל ב דו ב א י ל ן ו תו ל ש “ א ג ס י ם ” ‪ .‬כ ל א ח ד מ ה ם ג דו ל כ פוֹ ל ‪,‬‬
‫קשה כאבן חצץ וקהה כחומץ‪ .‬הם אף מלוחים במקצת – אבל לכך יש תקנה‪ֹ .‬נח מכמיר אותם בשחת שבעִליַּת גג הֻארוה והם מונחים שם עד‬
‫שמתעפשים‪ ,‬וּכשנתעפשו הם מתבשלים וִּמְתַמְתִּקים מאליהם…‬

‫ופעמים כשהוא בא אל הקרפף לפנות ערב והמקום ריק ומטיל אימה יתירה‪ ,‬ומארינקא איננה – הוא עולה ומחביא עצמו בתוך צַמרתּוֹ העבותה‬
‫והמבושמת של האוג ומבקש ִקנִּים בחשאי… פתֹאם הוא רואה כנגדוֹ את החמה בשקיעתה ואת השמים בנחלי אש‪-‬וִתְמהוֹן אֹלהים נופל עליו‪.‬‬
‫שכוב הוא לו בדממה על‪-‬גבי שׂוֹכה אחת‪ ,‬מדביק לחייו אל העלים הרחבים והמצוננים‪ ,‬מניח עליהם ראשו כיֵשן וּמַכוֵּן פניו המשולהבים כנגד‬
‫ִדמדומי החמה‪ .‬בשעה זו נדמה לו שהוא גדל באותו אילן מכבר‪ ,‬מכבר‪ ,‬גדל כאחד העלים… וּכשהוא עוצם עיניו ומבליע עצמו ֻכּלו באילן – מיד‬
‫עו מ ד ת ל פ נ יו ב ה י ר ה וּ מ דוּ י ק ה ‪ ,‬ל כ ל ת ג י ה וּ פ ר ט י ה ‪ ,‬ת מו נ ה א ח ת ש ל ע ר ב י ת ב כ פ ר מו ל ד תו‪ :‬הו א ‪ ,‬ה י ל ד ‪ ,‬ת קו ע ו ח בו י ב תו ך ש י ח ש ל א גו ז י ם א צ ל‬
‫משוכת חדק‪ .‬שולי הרקיע כמדורת אש‪ .‬כל העולם אדום וּבוֹער‪ .‬חצר אבא מלאה אדמומית‪ .‬באמצע החצר עומדות כעשׂר פרות ְמאָָדּמוֹת וּלרגליהן‬
‫המפוָּשׂקוֹת כורעות ברך “שקצות” יחפות וחלוצות כתף וּזרוע וּספלים מוטים בידיהן‪ִ .‬מַדֵּדּי הפרות לתוך הספלים מתנתזין בקול ערב וּפושר –‬
‫ְתְּזז‪ְ ,‬תְזז – ִקלּוּחים דקים וּלבנים של חלב‪ .‬הקצף הלבן שבספלים עולה ועולה‪ .‬מתעוררת תאוָה באצבע להיות נתקעת לשם – וְַחם לה… ריח‬
‫חלב בעולם… וּפתֹאם מתגלה ָהֵאם באמצע החצר‪ .‬פניה כנגד האש‪ ,‬בידה האחת קיתון של חלב והשניה מאהילה על העינים‪ ,‬עומדת משולהבת‬
‫כולה – וּבת‪-‬קול יוצאת באדמומית העולם‪ֹ :‬נ‪ַ-‬ח! ֹנ‪ַ-‬ח!!"‬

‫ז‬
‫ה ג י עו י מ י ג ש מ י ם ו ע ר פ ל ‪ ,‬ה י מ י ם ש א ח ר י סוּ כּוֹ ת ‪ .‬ה ק ר פ ף ה ש מ ם – ש מ ם ש ב ע ת י ם ‪ .‬ה ר ג ל מוֹ ע ד ת ש ם ב ח ל ק ל קו ת ו טו ב ע ת ב בו ץ ‪ .‬ט ר פ י ה צ מ ח י ם‬
‫מוטלים כפושים בטיט שמן והגבעולים החבוטים מתמתחים וּשכוִּבים זה על‪-‬גבי זה כתולעים מתים‪ .‬האגס נתערטל ֻכּלּוֹ וַּבדי ענפיו נראו‬
‫ב ש ח רו ר י ת ם וּ ב ע ק מוּ מ י ת ם כ ע ר ב ר ב ש ל ד ר קו נ י ם ו ע ק ר ב י ם מ עו פ פ י ם ‪ ,‬ש ק פ צו ל ה ת נ פ ל ז ה ע ל ז ה ‪ ,‬ו תו ך כ ד י ק פ י צ ה ש ל ע פ י פ ה א ח ז ת ם עו י ת ו ה יו‬
‫לאבן‪ .‬האלון הגבוֹה – עַדיִן שיוּרי עלים‪ ,‬כעין מטליות מלוכלכות‪ ,‬מתלבטים עליו‪ .‬הבקעה הקטנה נתמלאה מים עכורים והדלעת היחידית נעלמה‬
‫פתֹאם‪ ,‬כדרכה‪ .‬מארינקא עלתה ִלגדוּלה‪ :‬משתלחת היא יום יום רעולה בסודר אל השדה‪ ,‬לחפור מטמורות לתפוחי‪-‬האדמה‪ .‬וֹנַח – ֹנַח נפל בידי‬
 ‫מ ל מ ד ח ד ש‪.‬‬

‫מ א ר י נ ק א הו ר ד ה ו נ נ ע ל ה שו ב ב מ ר ת ף ה א פ ל ש ל ה ל ב – וּ ל או ר ך י מ י ם ‪.‬‬

‫ה מ ל מ ד ה ח ד ש ‪ ,‬ש ב י דו נ פ ל נ ח ע כ ש יו ‪ ,‬ה י ה ב ט ב עו מ ן ה מ ק י ל י ם ‪ ,‬א י ש טו ב ו מ י ט י ב ‪ ,‬ב ע ל מ ר ה ל ב נ ה וּ מ צו נ ן ‪ .‬ה ת ל מ י ד י ם ה יו מ ת ע ל ל י ם בו – א ב ל א י ן‬

‫ב כ ך כ לו ם ‪ “ ,‬כ ש א י ן א ת רו ג ” ‪ ,‬א מ ר ח נ י נ א ‪ -‬ל י פ א “ יו צ א י ם ב בוּ ל בו ס ” ‪.‬‬

‫עד פרשת “וַיְִחי”– נהג העולם כמנהגו‪“ .‬סדרה” הולכת ו“סדרה” באה‪ ,‬התלמידים מחליקים רוב היום על‪-‬גבי הקרח ועושים שם מלחמות את‬
‫תלמידי ראובן‪-‬הירש – והרבי מקבל שכר‪-‬לימוד עם דמי חנוכה וּפורים במלואם ישן בכל יום שנת הצהרים לבטח‪ .‬פעמים מתגנב ֹנח אל החדר‬
‫בשעה שהרבי ישן‪ ,‬ובמעמד כל התלמידים‪ ,‬הוא תולה למעלה מִמטתו של רבי‪ ,‬כנגד פניו ממש‪ ,‬צרור קטן של שלג כרוך במטלית‪ .‬הצרור מטפטף‬
‫ע ל פ נ י ר ב י‪ :‬ט י ף ‪ ,‬ט י ף ‪ ,‬ו ה ר ב י ‪ ,‬מ תו ך ת ר ד מ ה ‪ ,‬סו ט ר לו כ ל פ ע ם ע ל ל ח י י ע צ מו ‪ ,‬כ מ ב ר י ח ז בו ב … ה ת ל מ י ד י ם מ ת פ ת ל י ם ב ח ב ל י ש חו ק ו ר ב י מ ת עו ר ר‬
‫בבהלה‪ :‬הוּ‪ַ-‬הא‪ ,‬מי כאן‪ ,‬מה כאן?… טלו את החומשים… בימי שחיטת אַוָּזים ציפא‪-‬לאה שולחת בשכר זה “לרבי” תוספת ִחנם‪ :‬מנה יפה של‬
‫ג ל ד י שו מ ן ‪ .‬כ ך ה י ה ה עו ל ם נו ה ג ע ד פ ר ש ת “ו י ח י ” ‪.‬‬

‫וּביום החמישי בערב‪ ,‬פרשת “וַיְִחי”‪ ,‬בפסוק “וֲַאנִי” – אירע האסון‪ :‬תחת “וֲַאנִי – אוּן ִאיְך יעֹקב”‪ ,‬כמו שהורה הרבי לנגן וּלתרגם חִמָשׁה ימים‬
‫רצופים‪ ,‬נזרקה פתֹאם מפי ֹנח‪“ :‬וֲַאנִי – אוּן איְך וַאנִי”‪ .‬טעות גוֹי זה של ִחלול שם הקודש יעֹקב אבינו בשם הטומאה של איזה “ואני” מפרבר‬
‫הקצפים העבירה על דעתו אפילו את המלמד הטוב והֵמקיל‪ .‬היתכן‪ ,‬היתכן? בִּקצּוּר‪ ,‬יצא מגדרו וִּבקש לתת לֹנח מכת לחי‪ .‬הקדימו נח ונתן לו‬
‫תִחלה – וברח‪.‬‬

‫הוא ברח‪ ,‬אבל השם “ואני” רדף אחריו כל ימי סוף החורף ההוא וּתִחַלּת הקיץ שלאחריו‪ .‬כל הנערים קראו לו מעתה “ואני”‪ .‬נח התחיל אורב‬
‫להם במבואות ומתנפל עליהם משם‪ .‬כשירדו עם רבותיהם אל הנהר לרחיצה ִשָסּה בהם‪ ,‬הוא וחבריו מן “השקצים”‪ ,‬את כלבי הפרבר וזרק בהם‬
‫א ב נ י ם ‪ .‬ה כ ל ר או ש ב ל א מ ל ח מ ה מ כ ר ע ת א י ‪ -‬א פ ש ר ‪ ,‬וּ ב א ח ת מ ש ב תו ת ה ק י ץ פ ר צ ה ה מ ל ח מ ה ‪.‬‬

‫א ל ה מ ג ר ש ה י רו ק ש ב י ן ה ש כו נ ה ל פ ר ב ר ה ק צ פ י ם – ה מ קו ם ה מו כ ן ל מ ל ח מו ת – י צ או ב או ת ה ש ב ת ל פ נו ת ע ר ב מ ש נ י צ ד ד י ם שו נ י ם ש נ י מ ח נו ת‪:‬‬
‫נ ע ר י ב נ י י ש ר א ל וּ ב ר א ש ם נ ט " ק א ג נ ב מ צ ד ז ה ‪ ,‬ו ה ש ק צ י ם ש ל ה פ ר ב ר ע ם “ו א נ י ” ‪ ,‬ז ה נ ח ‪ ,‬ו מ ק ר ק א ב ר א ש ם מ ן ה צ ד ש כ נ ג ד ‪.‬‬

‫ה ח מ ה נ ט ת ה ל ש קו ע ‪ .‬ה מ ג ר ש ה י רו ק ע ם צ י צ יו ה צ הו ב י ם ה פ ך א דו ם ‪ .‬ב או י ר ה עו ל ם ‪ ,‬ל מ ע ל ה מ ן ה ע י ר ‪ ,‬הו ד ל ק צ ל ב ה ז ה ב ‪ .‬ש נ י ה מ ח נו ת ע מ דו נ כו נ י ם ‪.‬‬

‫פתֹאם נזדעזע האויר‪ .‬הפעמון הגדול שבעיר נתן קול‪ :‬דום‪-‬דום‪-‬דום…‬

‫“ הו ר ר א ! ” ב א ה ת רו ע ה ג דו ל ה מ ש ם ‪ ,‬מ מ ח נ ה ה או י ב ‪ ,‬ו ע מ ה ב ר ד כ ב ד ש ל א ב נ י א ל ג ב י ש ‪.‬‬

‫“ ח ז ק ‪ ,‬ח ז ק ו נ ת ח ז ק ! ” מ ת ר י ע מ כ א ן מ ח נ ה י ש ר א ל וּ מ פ ר י ח א ב נ י ח צ ץ כ ל פ י ה או י ב ‪.‬‬

‫המלחמה היתה ארוכה וּכבדה‪ .‬שני הצדדים נלחמו בֵחמה שפוכה‪ .‬אבנים עפו‪ ,‬שבטים שרקו‪ ,‬כלבים נבחו‪ ,‬חוטמים וקדקדים שתתו דם‪ .‬והפעמון‬
‫כ ל או ת ה ש ע ה ב ש לו‪ :‬דו ם ‪ -‬דו ם ‪ -‬דו ם …‬

‫מ ח נ ה ‪ -‬י ש ר א ל ל א ה נ י ח א ת מ קו מו ‪ .‬ה כ ל ה ר ג י שו א ת ע ר ך ה ש ע ה ‪ .‬רו ב ה א ב נ י ם ה יו מ כוו נו ת ‪ ,‬ע ל ‪ -‬פ י ה ד בו ר מ ר א ש ‪ ,‬כ ל פ י נ ח ‪ “ .‬ה י א ך ! נ ע ר ע ב ר י ו י דו‬

‫ע ם ה ש ק צ י ם ! ה יו ם יו מ ת ה מ שו מ ד ! ”‬

‫ושוב אבנים פורחות באויר ושוב תרועות “הוררא” ו“חזק” עולות ביחד‪ .‬הקטנים מלקטים וּממציאים אבנים והגדולים משליכים‪ .‬העינים בוערות‪,‬‬
‫ה פ נ י ם ל ה ב י ם ו ה י ד ל א ת יג ע …‬

‫החמה כבר ישבה בראשי האילנות והפעמון עַדיִן בשלו‪ :‬דום‪-‬דום‪-‬דום… המגרש היה לחרדת אלהים‪ .‬כבדים‪ ,‬עמומים וּשחורים התכדרו מתוך‬
‫הפעמון הרחוק והנעלם גלמי הקולות ונפלו בזה אחר זה לתוך איזו תהום אפלה‪ .‬ואולם אויר העולם עַדיִן נוהם סביבותם נהם כבד ואדמדם‪ ,‬נהם‬
‫מאוּים וזר‪ ,‬שזוחל וּבא לכאן גל אחרי גל‪ ,‬מרטט בחלל העולם וּמתפשט על פני שדות ירוקים וּמגרשות ְמאָָדּמים…‬

‫ו ה י ד י ם ‪ ,‬י ד י י ע ק ב ‪ ,‬ר פו ‪ .‬ה ח מ ה ש ק ע ה ב י נ ת י ם – ו ה מ שו מ ד ל א הו מ ת ‪ .‬ע ם ח ש כ ת ב י ן ‪ -‬ה ש מ שו ת ה י ה מ ח נ ה ה או י ב הו ל ך ו ר ב ‪ .‬מ א ר ב ע רו חו ת ג ב ר ה‬

‫נבחת כלבים זעומה‪ ,‬הולכת וּקֵרבה‪ ,‬הולכת וּמקפת מסביב‪ .‬אל תוך נהם הפעמון הגדול נפלו פתאם ב“גלין‪-‬גלן” שלהם הצלצלים הקטנים‪ .‬נערי‬
‫בני ישראל לבשו חרדות וּברחו מבוהלים לבית‪-‬המדרש שבמבוי “למנחה וּמעריב” וֹנח שב עם חברת השקצים לפרבר הקצפים‪.‬‬

‫כל הערב ההוא ישן בין השקצים כאבל בין החתנים וּכִאלּוּ הוא היה המנוּצח‪ .‬כמעט שבכה‪ .‬אחר ההבדלה‪ ,‬בא חנינא‪-‬ליפא לשם בעגלתו‪ ,‬להשיב‬
‫את ֹנח אל ביתו‪ .‬נח לא סרב והלך אחריו מיד‪ .‬כל הדרך ישבו שניהם בעגלה מחרישים‪ .‬כשבאו הביתה‪ ,‬הניח חנינא‪-‬ליפא את העגלה וסוּסהּ כמו‬
‫שהם בחצר ואת ֹנח הכניס לֻאְרוָה ונעל את הדלת מבפנים‪ .‬מה שעשה לו שם – לא ידעו כי‪-‬אם כתלי הֻאְרוָה ויתדות האופנים שמוטלות שם‬
‫ב א פ ל ה ‪ .‬ל א ח ר מ ע ש ה י צ א מ ש ם ח נ י נ א ‪ -‬ל י פ א וּ פ נ יו ו י ד יו מ לו כ ל כ י ם ב ד ם ‪ ,‬וּ ב י צ י א תו נ כ ש לו ר ג ל יו ב גו פ ת צ י פ א ‪ -‬ל א ה ש ש כ ב ה ל פ נ י ה ס ף ו ה י א‬
‫מתעלפת …‬

‫וֹנח הובא לבית בידי שכנים כשהוא מרוסק איברים וּמת למחצה…‬

‫ח‬
‫כשני חדשים היה ֹנח מוטל בִמטה‪ .‬וכששב לאיתנו ויצא ביום קיץ אחד לחוץ – ראה את עצמו בודד מכל צד‪ .‬חבריו הקודמים היו מתרחקים ממנו‬
‫כ מ לו א ע י נ ם ‪ ,‬ה מ ל מ ד י ם מ ש כו א ת י ד י ה ם מ מ נו ל ח לו ט י ן ‪ .‬וּ מ א ר י נ ק א – א ף ה י א א י נ ה מ צוּ י ה עו ד ב ח צ ר ה ‪ .‬יו צ א ת ה י א ע ת ה ‪ ,‬כ א ח ת ה פו ע לו ת ‪ ,‬א ל‬
‫השדה‪ ,‬וּכשהיא שבה בערב – אין שעת הכושר לבוא עמה בדברים‪ .‬הרי “גדול” הוא ויש עין רואה‪ .‬וּבימי בטלה ארוכים של אותו קיץ היה ֹנח‬
‫משוטט שוב בשדות וּבמגרשות‪ ,‬יורד לקרפיפות ולמקשאות‪ ,‬רוכב על סוסים‪ ,‬שוחה בנהר וּמפליג בחורשה‪ .‬לערב היה בא וההוא ְפרוע ראש‬
‫ומשולהב פנים‪ ,‬ובידו ִמזִּמרת החורשה וִּמפּירותיה‪ :‬כמהין וּפטריות‪ ,‬אגוזי בר‪ ,‬תפוחי ארץ‪-‬ישראל‪ ,‬אגסי “כל נדרי”‪ ,‬כל מיני גרגרים‪ ,‬וּפעמים גם‬
‫צפור משונה‪ .‬את התפוחים והאגסים הוא מכמיר בתוך השחת של הֻאְרוָה כדי למתקם‪ ,‬וּכבר יש לו שם מהם כמה קבים‪ .‬כל ה“ציֶמסים” של‬
‫ציפא‪-‬לאה מהם‪ .‬ואת הִצֳפּרים הוא נותן בכלובים ותולה בשמי קורה‪ .‬כל הבית מתמלא צפצופים ודביונים – ואין מנוס מהם‪“ .‬אפשר לצאת מן‬
‫ה ד ע ת ” ‪ ,‬קו ב ל ת צ י פ א ‪ -‬ל א ה ‪ “ ,‬ב חו ר ב ר ‪ -‬מ צו ה ו עו ס ק ב א פ רו ח י ם ‪ .‬ח נ י נ א ‪ -‬ל י פ א ! מ ה א ת ה שו ת ק ‪ ,‬א ב א א ת ה א ם ל א ? מ ה י ה א ב סו פו ? ”‬

‫עלה חנינא‪-‬ליפא בעגלתו לעיר והוריד משם בשביל נח מלמד מיוחד‪ ,‬אברך משי‪ ,‬שירד מֻשלחן חותנו זה עתה‪ .‬בריה כחושה וּצמוּקה‪ ,‬עור‬
 ‫ו ע צ מו ת ‪ “ .‬רו א ה אַ ת ג רו ג ר ת זו ” ‪ ,‬א מ ר ח נ י נ א ‪ -‬ל י פ א ב קו ל ר ם ל צ י פ א ‪ -‬ל א ה ‪ ,‬ת י כ ף ל כ נ י ס ה ו הו ר ה ב שו ט ש ב י דו ע ל ה א ב ר ך ‪ “ ,‬הו א עו ל ה ל י ב ש ב ע י ם‬
‫‘ַקרבּונות’‪ ,‬חוץ ממזונות‪ .‬מקח יפה‪ ,‬מציאה כשרה‪ַ ,‬הא? אל תביטי אל מראהו‪ ,‬קטן ודק – ומלא תורה כשק‪.‬אין לנו אלא לאבסו במקצת ויהא לו‬
‫כ ח ג ב ר א‪ .‬ה י כן ה ת כ ש י ט ? … ”‬

‫ה“תכשיט” ישב אותה שעה בֻאְרוָה וִטפל בכלב קטן‪ ,‬שנתן לו אתמול מקרקא במתנה‪ ,‬כלב יפה וּמסולסל‪ ,‬דומה לטלה‪ ,‬כולו צמר לבן‪ ,‬תלתלים‬
‫תלתלים‪ ,‬רק עיניו הזעירות וראש חוטמו הקטן מנצנצים מתוך הלובן כשלש ִטִפּין שחורות של סגול‪ .‬כשהכניס חנינא‪-‬ליפא את הסוס לֻאְרוָה‬
‫ומצא בנוֹ בכך – כעס כעס גדול‪“ :‬ממזר שכמותו”‪ ,‬צעק‪ֵ“ ,‬הביאו לו ‘רבי’ והוא עוסק בכלבים‪ .‬שבעים קרבּוֹנות‪ ,‬שבעים מכות בגופך‪ ,‬אני‬
‫מ ש ל ם ”‪.‬‬

‫הרבי החדש‪ ,‬לאחר שתהה על הקנקן שלפניו וראה מה טיבו‪ ,‬צמצם את כל ֹכּחו במקצוע מעשי אחד‪ :‬באכילת מזונות‪ .‬דרך אגב הורה את תלמידו‬
‫פרק בהנחת תִפִלּין‪ ,‬וּלתכלית זאת השתמש בתִפליו של חנינא‪-‬ליפא‪ ,‬שבשעור ָגְּדָלן הן דומות לזוג מגַפיִם‪ ,‬להבדיל‪ ,‬וּרצוּעוֹתיהן קשות ועבות‬
‫כגלדי סנדל‪ .‬יום יום היה האברך “חובש”‪ ,‬כדבריו‪“ ,‬את החמור”‪ ,‬את ֹנח‪ ,‬נותן עליו את ה“מוסרות” וּמלמדו הלכה למעשה בעל‪-‬פה‪ :‬הדק ההדק‬
‫– י פ ה ה ד ק … א מו ר‪ “ :‬ב רו ך א ת ה ” … כ רו ך … ו שו ב כ רו ך … ש ל ש ‪ ,‬א ר ב ע ‪ ,‬ח מ ש … ה י י א ה י י א – ע מו ד ! ע ל ה א צ ב ע‪ :‬א ח ת ‪ ,‬ש ת י ם ‪ ,‬ש ל ש – ד י !‬
‫של רא ש! …‬

‫ציפא‪-‬לאה ראתה את פרי בטנה מעוטר בתִפלין – וכמעט שלא בכתה משפע תענוג‪ .‬אשריה שזכתה לכך; היא נהנית והרבי רואה עולמו בחייו‪:‬‬
‫עודנו מקפל טליתו‪ ,‬רקיקת “עלינו” עדין בין ִשניו – ועל הֻשלחן שלפניו צצים ועולים בזה אחר זה‪ ,‬כסדרם‪ :‬בקבוק נאה של יי"ש‪ ,‬צלוחית‬
‫א ד מ ד מ ת ש ל מ ש ר ת דו ב ד ב נ יו ת ‪ ,‬קוּ ר ק ב ן מ הו ד ר ‪ ,‬י ר ך י פ ה ש ל ת ר נ גו ל ת ‪ ,‬ה טו ב ה ש ב ח ר רו ת ‪ ,‬ג ל ד י שו מ ן מ בו צ ל י ם נו ת נ י ר י ח ‪ ,‬ג לו ס ק א ח מ ה ‪ ,‬ל ב י ב ה‬
‫מפרכסת בשמנוניתה… “טעום‪ ,‬רבי‪ ,‬טעום”‪ ,‬מזרזתו ציפא‪-‬לאה‪“ .‬אכול ויערב לך… רואה אתה‪ ,‬בני”‪ – ,‬פונה היא בתוך כך כלפי ֹנח – “בקול‬
‫הרבי צריכים לשמוע‪ .‬בר‪-‬מצוָה אתה‪ ,‬בן שלש‪-‬עשרה‪ .‬כמה צער‪ ,‬בני‪ ,‬כמה יסורים…” – והיא מקנחת עיניה בסינר‪.‬‬

‫ע ב רו כ מ ה ש בו עו ת ‪ .‬ה א ב ר ך ע ש ה ב א מו נ ה א ת ש לו‪ :‬א כ ל מ זו נו ת ב כ ל פ ה ‪ ,‬ו ה מ זו נו ת א ף ה ם ע שו א ת ש ל ה ם ‪ .‬וּ ב א ח ד מ ל י ל י ת מו ז ה ח מ י ם מ נ שו א –‬

‫ל א י כו ל ה א ב ר ך ל ה ת א פ ק עו ד ו נ ס ה ד ב ר א ל ה ש פ ח ה ‪ .‬הו א נ כ נ ס א צ ל ה ב ח ש א י ‪ ,‬כ מו ב ן מ א ל יו ‪ ,‬ו י צ א מ מ נ ה ב קו ל י ‪ -‬קו לו ת‪ :‬ש ת י מ כו ת ‪ -‬ל ח י ‪ ,‬ל ה ב ת‬
‫שלהבת‪ ,‬החרידו ִממּטוָֹתם את כל אנשי הבית‪ .‬התלמיד קפץ מִמטתוֹ בתוך שאר הקופצים וּמצא את הרב כשהוא עומד בחלוקו וּבתחתוניו באמצע‬
‫ה ב י ת ו הו א מ טו ש ט ש ‪ ,‬פ א תו ה י מ נ י ת ה י ת ה מו פ ש ל ת לו ל א חו ר י ה או ז ן ו ל ח יו ה מ גו ל ה ה ת ל ה ט ה כ א ש …‬

‫ע ם ה נ ץ ה ח מ ה פ ר ח לו ה א ב ר ך ‪ .‬צ י פ א ‪ -‬ל א ה ח ר ד ה א ל כ פו ת ה כ ס ף ו ה מ ז ל גו ת ש ב ש י ד ה וּ מ צ א ה או ת ם ב מ לו א ם – ו ד ע ת ה נ ח ה ‪ .‬ל א נ צ ט ע ר ה א ל א ע ל‬

‫שמחתה שעברה‪“ .‬אוי ואבוי לאמא‪ ,‬הילד יִָכּנס לבר‪-‬מצוה בלא רבי”‪.‬‬

‫ונח נפטר מן הרביים פטורי עולם‪ .‬הנחת התִפלין של הבן היחיד ביום מלאת לו שלש‪-‬עשרה‪ ,‬נעשתה בבית‪-‬המדרש בהשגחת חנינא‪-‬ליפא לבדו‬
‫וּ ב ס יו ע ש כ נ י ם טו ב י ם מ ן ה ע ג לו נ י ם ‪ ,‬א ב א ה ע לו ב ט ר ח ה ר ב ה ב ש ע ת מ ע ש ה ‪ .‬ה מ ל א כ ה נ מ צ א ה ד ק ה מ כ פ י י דו – וּ ש ת י ט פו ת ז ע ה ג דו לו ת כ פוֹ ל י ן‬
‫בצבצו ממצחו‪ .‬בשום פנים לא אבה ה“של ראש” לשבת על הקרקפתא‪ .‬העגלון הזקן ֶבּרילי קיֵם מצוַת “עזוב תעזוב” וחש לעזרה‪:‬‬

‫“טפרר! ה’של ראש' בועט‪ַ ,‬מְתֵּגהו ּקצת…”‬

‫אחר התִפלה נכנסו עגלונים וּשאר שכנים לסעודת בר‪-‬מצוה‪ .‬הבית נתמלא רעש מרזח‪ .‬ציפא‪-‬לאה ושפחתה נושאות קערות‪ .‬העגלונים משלשלים‬
‫כו סו ת ל ג רו נ ם ‪ ,‬צוו ח י ם “ ל ח י י ם ” ! גו ר פ י ם חו ט מ י ה ם ב ת רו ע ה וּ מ ע ב י ד י ם “ טו ח נו ת י ה ם ” ב פ ר ך ‪ .‬כ פו ת וּ מ ז ל גו ת מ נ ק ר י ם ב ק ע רו ת ‪ .‬צ לו ח יו ת ו צ נ צ נו ת‬
‫נו ש קו ת זו א ת זו נ ש י קו ת צ ל צ ל נ יו ת ‪ .‬ה ע לו ב ח נ י נ א ‪ -‬ל י פ א עו מ ד ע ל ה ק רו א י ם ‪ ,‬מ ש י ב “ ל ח י י ם ‪ ,‬ל ח י י ם ” ל כ ל צ ד ו מ ז י ע כ ב י ב ר ‪ .‬ו ה ז ק ן ב ר י ל י ‪ ,‬ש מ ש ח‬
‫לכבוד היום את זוג מגפיו בעטרן‪ ,‬קם פתֹאם מבין המסובים‪ ,‬וכשהוא מבושם כהוגן ועמוס בלשונו‪ ,‬עומד ולא עומד על רגליו‪ ,‬הוא מתחיל‬
‫מ ק ש ק ש ב מ ז ל ג ‪ ,‬צו ר ח ו קו ר א ב כ ל ג רו נו ל ב ע ל ת ‪ -‬ה ב י ת ‪ ,‬ש ת ח י ה ‪ ,‬ה י א צ י ‪ -‬צ י ‪ -‬צ י פ ה ‪ -‬ל א ה ‪ -‬ל א ה ’ נ יו ‪ ,‬ש ת ‪ -‬ת ב א א צ לו ‪ .‬הו א ר ר רו צ ה ‪ ,‬הו א מ חו י ב ‪ ,‬לו מ ר‬
‫לה דבר… “ל‪-‬ל‪-‬לחיים” הוא רוצה לומר לה… וָּמאִטי פוֹנְִפי הופך פתֹאם פרצופו ַהֲחרוַּמפּי לחתן הסעודה‪ ,‬מאנפף ושואל‪“ :‬מַבנְקש אַנְָתּה ִאנְָשה‪,‬‬
‫ב חו ר ? ”‬

‫“ה”בחור" נועץ בו שתי עינים דולקות ומתאדם‪.‬‬

‫“ֶחה‪ֶ-‬חה‪ֶ-‬חה” – גיחך החרומף וטופח על שכמו – אכן ‘בר חברה’ אַנְָתּה…"‬

‫וּלאחר הסעודה‪ ,‬כשהיה חנינא‪-‬ליפא מוטל בִמטתוֹ כקורה ונוחר וציפא‪-‬לאה נטרדה בִפנּוּי כלים – יצא ֹנח להתַרוֵַּח קצת בחצר‪ .‬מתקשה היה‬
‫ב ב ג ד יו ה ח ד ש י ם ו ל א מ צ א מ קו ם ל ע צ מו ‪ .‬ש ל א מ ד ע ת ה ג י ע ל ס מ ט א ש ב י ן ה ב י ת ו ל ג ד ר; כ מ דו מ ה ‪ ,‬ש מ מ ע ל ל ג ד ר נ צ נ ץ ש ם ר ג ע א ח ד ר א ש ה ה צ ה ב ה ב‬
‫ש ל מ א ר י נ ק א ‪ .‬ל בו נ ר ת ע בו מ תו ך ה נ א ה מ סו ת ר ת ‪“ .‬ו ד א י ע ל ת ה ל ר או ת ‪ ,‬מ ה ה ש מ ח ה ב ב י ת נו ‪ ,‬א ב ל ה י א ך ע ל ת ה ? ב סו ל ם ? ”‬

‫נתאַוָּה ֹנח לטפס על הגדר ולראות בעיניו – אבל מיד נזכר ב“תִפלין” וסר משם‪ .‬בשרו הרגיש שוב בבגדיו החדשים‪ .‬כל היום היו מֵצירים לו‪.‬‬
‫ובלילה כשנפטר סוף סוף מהם‪ ,‬ונתגלה לעצמו לפני מטתו בלבניו החדשים‪ ,‬הרגיש רוָחה נעימה בכל בשׂרו‪ .‬כשעלה ושכב‪ ,‬קפצה ועלתה פתֹאם‬
‫בֹמחו השאלה החרומפית של ָמאִטי פוֹנְִפי‪ ,‬כלשונו וכהברתו‪“ :‬בחור‪ ,‬מבנקש אנתה…”; מהר נח ונתעטף יפה יפה בשמיכה – אבל השאלה‬
‫המזוהמת בוקעת גם לשם אל תחת השמיכה‪ .‬היא לבשה פרצוף שעיר וחרומפי‪ ,‬שמגחך כנגדו בִשנים צהובות‪“ :‬בחור‪ ,‬מבנקש אנתּה…”‪ ,‬ובעוד‬
‫רגע והנה היא משתרבבת לפניו בדמות אברך בעל פיקה‪ ,‬שעומד מטושטש בחלוקו ותחתוניו באמצע הבית… ֹנח מפרפר משחוק כבוש‪ ,‬וּמן‬
‫המרתף הנעול בחַצר שקוריפינשטשיכא מארינקא שולחת לו פעם בפעם ראשה וקוראת‪ :‬קוּקוּ!…‬

‫וּבאחד מן הימים השכים נח ויצא בלא תִפלה למקום שיצא ולא שב אלא לסעודת היום‪“ .‬תִפליו” החדשות עם ריח העטרן הנודף מרצועותיהן‬
‫נ ש א רו ה יו ם ה ז ה ‪ ,‬ו ג ם י מ י ם ר ב י ם א ח ר י כ ן ‪ ,‬מו נ חו ת ב נ ר ת י ק ן ב ל א ת ש מ י ש ‪.‬‬

‫בשכונה יצא ִרנּוּן‪ .‬איש לא ראה דבר ואיש לא ידע דבר‪ .‬אדרבה‪ ,‬הכל ידעו שלא היה דבר ולא יכול להיות – ואף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן היו הכל מרננים‪.‬‬
‫הִרנּוּן הגיע גם לאָזני שני השכנים‪ ,‬אף‪-‬על‪-‬פי שאיש לא הגיד להם‪ .‬שני השכנים ידעו אף הם שאין דבר‪ ,‬ואף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן… על מריבת הדמים‬
‫ש ב י ן ה ש כ נ י ם נו ס פ ה מ ר י ב ה ח ד ש ה‪ :‬מ ר י ב ה א רו כ ה ו א כ ז ר י ת ש ב י ן א ב ל ב נו ו ש ב י ן “ דו ד ה ” ל א סו פ ת ה ‪.‬‬

‫ט‬
‫ע ב רו עו ד כ א ר ב ע ש נ י ם ‪ .‬ב י תו ש ל ח נ י נ א ‪ -‬ל י פ א כ ב ר נ ת ע ק ם ק צ ת ב כ ת פו א ח ת ‪ ,‬א ב ל ל מ ע ל ה מ ן ה ג ג ה י ש ן ח בו ש ע ת ה ל ר א שו ג ג ח ד ש ‪ .‬ה ח צ ר‬
‫נתרחבה מאחוריה ומגעת עכשיו מִצָדּה אחד עד לַגנהּ של שקוריפינשטשיכא‪ .‬במקום ההוא‪ ,‬על מצר הגן ממש‪ ,‬עומד עתה אף בנין חדש‪ ,‬כעין דיר‬
‫לנגב בו עצים‪ ,‬וּבדופן שמאחוריו‪ ,‬סמוך לארובה קטנה ורבועה‪ ,‬שיש בו מלמעלה‪ ,‬מתחכך גופו של אחד מאילני הערלית‪ .‬הדיר נצטרף לֻארוה‬
 ‫הישנה וֹשניהם נעשו כמין בנין ארוך אחד‪ ,‬שמגיע עד הגן ודוחק את גדרו… ִצבּוּרי העצים שבחצר נתרבו וגבהו אף הם‪ ,‬וחנינא‪-‬ליפא‪ ,‬שנזדקן‬
‫ק צ ת ‪ ,‬ו אָ ז נו א ח ת מ ט פ ט פ ת וּ ס תו מ ה ב מוֹ ך ‪ ,‬א י נו מו צ א ב ה ם עו ד א ת י ד יו ו א ת ר ג ל יו ‪ .‬ה ד י ר ה ש ל ש קו ר י פ י נ ש ט ש י כ א ש ק ע ה עו ד ט פ ח ב א ד מ ה וּ מ ח י צו ת‬
‫החצר גבהו מאליהן… הגויה ִהזקינה אף היא‪ ,‬קומתה נכפפה וֹכחהּ תש‪ .‬הכלב שקוריפין מפרזל בשלשלת ולבו רע עליו‪ .‬וֹנח ומארינקא‪ ,‬שגדלו‬
‫ב י נ ת י ם ו ח מ דו ז ה א ת ז ה ב ל ב ם ‪ ,‬נ ע שו ז ה י ר י ם ב אָ ר חוֹ ת י ה ם יו ת ר ו יו ת ר ‪.‬‬

‫ֹנח הריהו עתה כבן שמונה‪-‬עשרה‪.‬בחור כהלכה‪ .‬בלוריתו המגודלת שחורה כזפת‪ ,‬וּמגבעתו‪ ,‬בגפה השחור והנוצץ‪ ,‬משופעת עליו‪ ,‬דרך קוזק וּבן‬
‫ח י ל ‪ ,‬ל צ ד ה או ז ן ‪ .‬פ נ יו ש ח ר חו ר י ם ש חו מ י ם ו ע י נ יו ג ח ל י א ש ‪ ,‬כ ש ל צו ע נ י ‪ .‬ב פ ר ב ר ה ק צ פ י ם הו א או ר ח מ צוּ י ‪ ,‬וּ כ ש הו א ש ב מ ש ם ע ל סו סו ה רו ת ח‬
‫ומתפרץ פתֹאם לשכונה – עוף! פנו דרך! את כל השכונה הוא עובר בטיסה אחת כברק‪ ,‬וכל החבורות של העגלונים‪ ,‬העומדים ברגע זה באמצע‬
‫הרחוב‪ִ ,‬מְשַׁתְּסּעוֹת פתֹאם לחצאין מאליהן‪ .‬בעלי‪-‬הבתים נסים בחרדה איש לשער חצרו וּבת‪-‬צחוק קלילה מעקמת שׂפתותיהם; “התכשיט!” וּמן‬
‫ה ח לו נו ת מ צ י צ י ם ב ר ג ע ז ה ר א ש י ב תו לו ת ‪ ,‬ב נו ת י ה ם ש ל ב ע ל י ‪ -‬ה ב ת י ם ‪ ,‬ש מ ב י טו ת מ תו ך נ ש י מ ה ע צו ר ה א ח ר י א ב ק ר ג ל יו ש ל ה סו ס ה פו ר ח ו רו כ בו ע ד‬
‫העלמם …‬

‫וכשֹנח יוצא פעמים במגפיו הגבוהים והמגוהצים וּבפיְדַז’קוֹ הקצר לעמוד על שער החצר – יציאתו עושה רושם בשכונה‪ .‬פרחי העגלונים‪,‬‬
‫ה עו מ ד י ם ס מו כ י ם ל ש ם וּ מ ס י ח י ם ב ח בו ר ה ‪ ,‬מ נ מ כ י ם קו ל ם ק צ ת ‪ .‬נ ע ר י ם וּ ב תו לו ת מ צ ט ד ד י ם ו עו ב ר י ם ע ל יו ב ח פּ זוֹ ן ‪ .‬י ש ב מ ב טו וּ ב כ ל מ הו תו א י ז ה‬
‫קורטוב‪ ,‬נדנוד כל‪-‬שהוא‪ ,‬שמרעיד בסתר לבות נערים וּבתולות‪ ,‬מושך וּמטיל אימה כאחד‪ .‬ויש שבתולה אחת‪ ,‬עזת נפש‪ ,‬מעברת עצמה בַכוָּנה‬
‫תחת שבטי עיניו הקודחות; רוצה היא לִהָכּווֹת בהם כוִיָּה מתוקה וחריפה רגע אחד‪.‬‬

‫אבל נח אינו משגיח בריבות שבשכונה‪ֹ .‬נח שותק ואין יודע מה בלבו‪ .‬בין הבריות אינו מתערב ועם העגלונים אינו מרבה שיחה‪ .‬וּפעם אחת‬
‫נסתכן עגלון בחור ונסה לרמז לו “ֶא‪ֶ-‬א‪ֶ-‬א” על פרבר הקצפּים‪ ,‬כלומר‪ֶ“ ,‬א‪ֶ-‬א‪ֶ-‬א‪ -‬על השקצות” – נתן בו ֹנח את עיניו ונקרש דמו‪.‬‬

‫“ מ ה א ת ה או מ ר ‪ ,‬מ צו ר ע ? ”‬

‫“ֶא‪ֶ-‬א‪ֶ-‬א‪ ,‬איני אומר כלום‪ ,‬כלום איני אומר”‪ ,‬גמגם ה“בחור”‪ ,‬כשהוא הולך ונרתע לאחוריו עם השוט שתחת בית‪-‬השחי‪.‬‬

‫רוב הימים אין ֹנח נראה בשכונה ואינו בא באנשים‪ .‬בשבתות וּבימים‪-‬טובים הוא הולך לבית‪-‬המדרש ועומד שם יחידי‪ ,‬מן הצד‪ ,‬במקומו הקבוע‬
‫אצל חלון צפוני מערבי‪ .‬כל שעת התִפלה הוא עומד על רגליו‪ ,‬מביט בשתיקה לִסדּור’ל ואינו מנענע אפילו בשפתיו‪ .‬בשעת ההפסקות אינו יוצא‬
‫אל הפרוזדור‪ ,‬וּכשחוזר אביו מן התִפלה לבית‪ ,‬כבר הוא מוצאו שם…‬

‫בשאר הימים הולך ֹנח למקום שהולך ועושה מה שעושה – ואין חנינא‪-‬ליפא בודק אחריו‪ .‬רשותו של האב פקעה מעל הבן מאליה‪ ,‬ואין איש יודע‬
‫אימתי‪ .‬ציפא‪-‬לאה בלבד עדין ֵעינהּ עליו מרחוק‪ ,‬סורגת את הפוזמק ונאנחת בחשאי…‬

‫ואולם ֹנח אינו מרבה עכשיו בהליכה וּביציאה‪ .‬בחצרו של חנינא‪-‬ליפא‪ ,‬מאחורי הבית‪ ,‬סואר אחד של קרשים יש‪ ,‬סואר גבוה מחבריו‪ ,‬שרואים‬
‫מעליו כל מה שַבֲּחַצר הערלית – וּבראשו מוטל נח רוב שעות היום‪ .‬אין יודע למה הוא מוטל שם‪ ,‬אלא נח בלבד‪ :‬מראש ִמְצֶפּה זה עיניו מדברות‬
‫ע ם ע י נ י מ א ר י נ ק א‪.‬‬

‫ע ם ה נ ץ ה ח מ ה ‪ ,‬מ ש י ז ה י בו ב ר א ש ה ג ג ש ל ה גו י ה פ נ י ה ח מ נ יו ת ו ז ר י ה ן – מ א ר י נ ק א עו ז ב ת א ת מ לו נ ת ה ב ג ן וּ מ ת ג ל ה ב ח צ ר ה ‪ .‬יו צ א ת ה י א ב ש ע ה זו ע ם‬
‫כליה וחבילתה הקטנה ללכת השׂדה‪ ,‬ובאותה שעה כבר עומד לו ֹנח‪ ,‬זקוף כתורן‪ ,‬בראש הסואר וּמקבל במאור עינים פני חמה וּפני מארינקא‬
‫כאחד‪ .‬היא מלמטה‪ ,‬בריאה וחכלילית‪ ,‬שוחקת לו וּמתאדמת‪ ,‬והוא ממרום‪ ,‬שחרחור וּלֶבן ִשׁנים‪ ,‬מגחך לה אף הוא‪ ,‬מנענע לה בבלוריתו “צפרא‬
‫טבא” וּמַשלחהּ בעיניו עד צאתה‪.‬‬

‫ותיכף ליציאתה – ֹנח משתטח בראש הסואר וקובע עיניו בחצר שנתרוקנה‪ .‬יודע הוא שלא תשוב מארינקא עד הערב‪ ,‬ואף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן הוא שוכב‬
‫וּמסתכל‪ .‬בחצר חנינא‪-‬ליפא כבר ממשמש וּבא המונו של ֹבֶּקר‪ .‬השפחה חולבת את הפרה וּמוִֹציאַָתּה לֵעדר‪ .‬הזקן מושך את הסוס בבלוריתו מן‬
‫הֻארוה אל הבֵּאר וּמדבר אליו מתוך זקנו גויית‪ ,‬כדרכו‪ .‬ציפא‪-‬לאה מהל’קטת לתרנגולים וקוראת “ציף‪-‬ציף” – וֹנח עדין אינו זז ממקומו‪ .‬כשהוא‬
‫מ ת עו ר ר ל ר ד ת – ה ח מ ה כ ב ר עו מ ד ת ב רו ם ה ר ק י ע ‪ ,‬וּ ב ח צ ר ‪ ,‬מ שו ק עו ת ב י ן ה ס א ר י ם ‪ ,‬עו מ דו ת ‪ ,‬פ רו קו ת וּ ט עו נו ת ל מ ח צ ה ‪ ,‬ש ת י ם ש ל ש ע ג לו ת ש ל‬
‫ק ר ש י ם‪.‬‬

‫וּ ב ש עו ת ה ש ר ב ש ל צ ה ר י ם ‪ ,‬כ ש מ ק צ ת מ ת ר י ס י ה ב ת י ם מו ג פ י ם ‪ ,‬ה ק ר ש י ם נ ס ד ק י ם מ חו ם וּ מו צ י א י ם שׂ ר ף ‪ ,‬ס נו נ י ת ב או י ר רו ד פ ת א ח ר י ב ת ‪ -‬זו ג‬

‫וַּמְדַבְּקָתּהּ‪ ,‬והעולם כולו שׂבע ועיֵף לחמדה – בשעות אלו היה ֹנח יוצא אחרי סעודת היום לחצר ותועה בין הִצבּוּרים הגבוהים של העצים כִשכּוֹר‪.‬‬
‫הֹמח מעוּטף ערפל‪ ,‬הגוף הולך ונטען ואין העור מחזיק את הבשר‪ .‬מבקש הוא מקום לעצמו ואינו מוצא‪ .‬נכנס הוא ממחבואה למחבואה‪ ..‬פעם הוא‬
‫מתעלם בסמטא‪ ,‬משתטח שם על הקרקע ושוכב בצל‪ ,‬וּפעם הוא עובר לאחורי ִצבּוּר של קורות‪ .‬בסוף הוא נְִצֶלה שוב בַחמה על‪-‬גבי הסואר‬
‫הגבוה‪ .‬מתוח וּמוּטל על כרסו רבוץ הוא שם שעה‪ ,‬שעַתיִם‪ ,‬ראשו זקוף בין שתי ידיו ועיניו בחצר השכנה‪ .‬רואה הוא עתה כל מה שבתוכה‪ .‬הנה‬
‫מוטלת שם על ִצָדּה החבית הגדולה ושתי ִפּסּוֹת רגַלים‪ ,‬מלוכלכות ונקשות‪ ,‬מבצבצות מתוכה‪ .‬הרגלים – רגלי שקוריפינשטשיכא‪ ,‬שנשארת‬
‫ע כ ש יו ב מ קו ם מ א ר י נ ק א ל ש מו ר א ת ה ח צ ר ‪ ,‬ו ה י א י ש נ ה ש ע ה זו ב ח ב י ת ש י נ ת ה צ ה ר י ם ‪ .‬ו ה נ ה ה א צ ט ב א ש נ ת י ת מ ה ‪ .‬ו ה ר י ג ם ש קו ר י פ י ן ‪ .‬שו כ ב לו ז ה‬
‫בחשאי‪ ,‬מקופל אצל המלונה‪ ,‬צד זבובים בפיו וּמנמנם‪ .‬פעמים הוא פוקח ִקמעא עין אחת וּמציץ כלפי ֹנח מן הצד‪ ,‬דרך סדק עפעפיו‪ .‬מתרעם אתה‬
‫ע ל י‪ ,‬כ ל ב ? ע ל מ ה ו ל מ ה ?‬

‫וּפעמים שהיה ֹנח מתחמק ונעלם פתֹאם מן החצר‪ .‬ציפא‪-‬לאה כשהרגישה בדבר‪ ,‬היתה יוצאת מתוך דאגה כמוסה לבקשו‪ .‬לבסוף היתה מוצאת‬
‫אותו תחת ִכַּפּת הגג של הֻארוה החדשה‪ .‬יחידי היה מוטל שם בעלטה‪ ,‬שוכב משוקע בתוך השחת וּמציץ דרך הארובה הקטנה לגן‬
‫ש קו ר י פ י נ ש ט ש י כ א או ל ק ר פ ף ה ש מ ם ‪.‬‬

‫“ מ ה לו ש ם ב ע ל י ת ה ג ג ? ” ד א ג ה צ י פ א ‪ -‬ל א ה ו ח ש דו ת ס תוּ מ י ם ע לו ב ל ב ה ‪.‬‬

‫והיא החליטה שלא להסיח ממנו עינה‪ .‬נתברר לה‪ ,‬ש“הילד”‪ ,‬טעון שמירה מעולה דוקא בשעה שמארינקא מתגלית בחצרה או בגנה‪ .‬זו הרי כבר‬
‫גדלה והיתה לבחורה נאה וּבריאה… בין‪-‬השמשות‪ ,‬כשהיא שבה מן השדה‪,‬וּכלי מלאכתה‪ ,‬מכוש או חרמש‪ ,‬על כתפה‪ ,‬מיד ֹנח צץ וּמתגלה אצל‬
‫הגדר‪ ,‬בִּפנַּת הגג או בשאר מקומות נֲַעָלִמים‪ ,‬שהוא יכול משם לבוא ִעָמּה שעה קלה בדברים‪ .‬נתנה ציפא‪-‬לאה לבה על הדבר‪ ,‬וּכשישבה פעם אחת‬
‫בצהרים על המפתן וסרגה פוזמק‪ ,‬אמרה פתֹאם לבעלה היושב בִצדה‪:‬‬

‫“ יו ד ע א ת ה ‪ ,‬ח נ י נ א ‪ -‬ל י פ א ‪ ,‬כ מ דו מ ה ש צ ר י כ י ם ל ה שׂ י או א ש ה … ”‬

‫“ א ת מי?”‬
 ‫“את הילד‪ ,‬את ֹנח…”‬

‫“ מ ז ל טו ב ! א י ן ל ך פ נ א י ‪ ,‬י הו ד י ת ? ”‬

‫“לָך הרי יש לעולם פנאי…”‬

‫וציפא‪-‬לאה החליפה את הצנורא מיד ליד ונתאנחה… וּבאותה שעה היה ֹנח מוטל לבדו בתוך השחת בעלטה‪ ,‬תחת כפת הגג של הדיר‪ ,‬פורס‬
‫כ ז י ת י ם מ ש יו ר י ח ל ת ש ב ת ו זו ר ק ם ד ר ך ה א רו ב ה ה ק ט נ ה ל תו ך ה ג ן ‪ .‬ש ם ב תו ך ה ש י ח י ם מ ל מ ט ה ע מ ד י ח י ד י ה כ ל ב ש קו ר י פ י ן ‪ ,‬ר א שו ו ע י נ יו ל מ ע ל ה ‪,‬‬
‫כלפי הארובה‪ ,‬וּפיו הפתוח קולט את הפרוסות מן האויר‪ .‬הגן שתק בדמי צהרים‪ ,‬האילן הסמוך לדופן הדיר נשען בקצה נופו על ִשׁפּוּלי הגג ולא‬
‫זע‪ .‬מתחת לתקרה מלמטה‪ ,‬נשמעו בלי הפסק בעיטות עמומות של טלַפים בצירוף גריסת ִשׁנַּים והצלפות זנב‪ :‬הסוס עומד שם על אבוסו‪ ,‬כוסס‬
‫ש בו ל ת ‪ -‬שו ע ל ב ח ש כ ה ו נ ל ח ם ב ז נ בו ע ם ה ז בו ב י ם ‪ .‬ד ר ך חו ר י ם מ פו ל ש י ם ‪ ,‬א רו בו ת ק ט נו ת ל פ סו ת ר ק י ע ‪ ,‬נ כ נ סו ת ו יו צ או ת פ ע ם ב פ ע ם ב ד י צ ה וּ ב צו י צ ה‬
‫ס נו נ יו ת פ ר ח נ יו ת ‪ ,‬ט סו ת ר ג ע ב ח ל ל ה א פ לו ל י ו ה ר י ק ן ש ל ה ד י ר‪ :‬צו י ץ ‪ ,‬צו י ץ ‪ ,‬ו שו ב צו י ץ – וּ פו ר חו ת ל ה ן מ י ד ‪ .‬ב תו ך ה ש ח ת ו ע ל ה מ ע ז י ב ה וּ ב י ן‬
‫שחיפי העצים מפוזרים פה ושם‪ ,‬כדינרים‪ ,‬כתמי ֹזַהר עגולים ומתמתחות רצועות דקות של זהב‪ .‬באחת הִפּנּוֹת רועדת רשת דקה של עכביש…‬
‫וּ מ ב חו ץ מ מ ר ח ק י ש דו ת וּ מ ק ש או ת ‪ ,‬ד ר ך ג נו ת ו ק ר פ י פו ת ‪ ,‬נ מ ל ט י ם וּ מ ג י ע י ם ל כ א ן ‪ ,‬א רוּ כּ י ם וּ ק צ ר י ם ‪ ,‬ע ז י ם ו מ רו כ ר כ י ם ‪ ,‬ר חו ק י ם וּ ק רו ב י ם ‪ ,‬פ ל י ט י‬
‫קו לו ת ש ל נ ג י נו ת ש א י ן ל ה ם סו ף ‪ ,‬ק ט ע י י ב בו ת ש ל ש י רו ת ה פו ע לו ת ב ש ד ה … פ ל י ט י ם א לו ‪ ,‬כ ש ה ם נו פ ל י ם ל כ א ן ‪ ,‬א ל א פ לו ל י ת ה ע ל י ה ‪ ,‬ד ר ך‬
‫ה א רו ב ה ה ק ט נ ה – ה ם נ ע ש י ם ג נו ב י ם וּ מ תו ק י ם כ ל ‪ -‬כ ך ‪ ,‬ו נ כ נ ס י ם כ ל ‪ -‬כ ך א ל ח ב יו ן ה ל ב ‪ .‬ב כ ל א ח ד מ א ב ר יו מ ר ג י ש נ ח ‪ ,‬ש ב ש ע ה זו ‪ ,‬כ ש הו א ר בו ץ לו‬
‫כ ך ‪ ,‬כ רו ך ב תו ך ה ש ח ת ה מ או ב ק ת ו ה ר י ח נ י ת וּ מ עו ט ף ע ל ט ה נוּ ג ה ו ז ה רו ר י ת – ב ש ע ה ח ש א י ת זו הו ל ך ו מ ת ב ש ל ב תו כו א י ז ה ד ב ר ‪ ,‬כ או ת ם פ י רו ת ה ב ר ‪,‬‬
‫שהיה נוהג להצניעם כאן‪ ,‬וכשזיפים הללו‪ ,‬שמתפקעים עתה באילנות מרוב עסיס… הלב תופח ועולה כִעָסּה בעריבה‪ ,‬הגוף נטען וּמתמלא מתוכו‬
‫והדם צועק מן הבשר… וּפתֹאם רוטט הלב וגל מתוק יעבֶרנּוּ… באויר‪ ,‬בין פליטי הקולות‪ ,‬נצנצה כמדומה הברה חטופה‪ ,‬צליל עז וקצר‪ ,‬של‬
‫נגינת מארינקא‪ ,‬נצנצה וכבתה מיד‪ֹ .‬נח נצמד אל פי הארובה והכלב הפך ראשו – ונקשה במקומו‪ .‬שניהם הרגישו בקולה כאחד וּשניהם מיחלים‬
‫בדממה וּבלב רועד וּמתאפק לִהָשּׁנותו…‬

‫ויש שגופו של ֹנח מוטל כאן בעליה‪ ,‬ונשמתו יוצאת דרך הארובה הקטנה ופורחת לה עם הסנוניות לשם‪ ,‬אל השדות והמקשאות‪ ,‬מקום שמארינקא‬
‫עומדת שם עתה עם חברים וחברות בתוך קמות גבוהות וִיָרקוֹת מגוּדלים או יושבת בדד עם שקוריפין אצל צריף ושומרת כל היום את יבול‬
‫ה א ד מ ה ‪ .‬ה נ ה הו א מו ט ל ש ם ‪ ,‬ל מ ש ל ‪ ,‬רו א ה ו ל א נ ר א ה ‪ ,‬מ א חו ר י א ח ת ה ג ד רו ת וּ מ צ י ץ ב ח ש א י ב מ ה ש נ ע ש ה מ ב פ נ י ם ‪ .‬או כ ל הו א ב ע י נ יו כ ל ט פ ח מ גו ל ה‬
‫של בּשׂרהּ‪ .‬כך ישכב לו שם כל היום‪ ,‬וּלעת ערב‪ ,‬כשתשוב מארינקא לביתה‪ ,‬יגיח מן המארב ויתגלה אליה באחת הסמטאות פתֹאם… אואינו!‬
‫א פ ש ר י ל ך א ח ר י ה ו י ת ח ב א ב ג ן ‪ ,‬וּ כ ש ת בו א ב ל י ל ה א ל ה צ ר י ף י בו א ג ם הו א ל ש ם …‬

‫וּכשתוקף עליו דמו עד לבלתי הכיל‪ ,‬קופץ נח דרך הגדר שבירכתי החצר – ורגליו עומדות מיד מחוץ לשכונה היהודית‪ .‬הולך הוא בִּצדה של‬
‫מחיצת קנים רעועה וּפצומה וִצלהּ משׂתרג עליו וּמתכּרך סביבו רצועות רצועות‪ ,‬עוטפו עטיפה חמימה וּקרירה של שחור ולבן בבת‪-‬אחת‪ ,‬מעין‬
‫טלית‪ .‬קיץ‪ ,‬קיץ‪ .‬הבתים הצפופים ָכּלוּ‪ .‬הגנים והמקשאות נתנו ריחם‪ .‬והנה הציץ עליו דרך פרצת הגדר הקרפף השמם‪ .‬הוא רומז לו כבריה חיה‪,‬‬
‫כ ב י כו ל ‪ .‬ח י י כ ם ‪ ,‬ש הו א רו א ה מ ש ם ר מ י ז ת ע י נ י ם מ מ ש ‪.‬‬

‫פתֹאם וִצנָה עֵרבה וּמבוּשׂמת טופחת על פניו‪ .‬מובלע הוא כולו בִצלּוֹ הכבד של האוג העומד שם בצמרתו הענֵפה והעבותה מבחוץ סמוך לפרצה‪.‬‬
‫וּבאותו רגע והנה כמטר זהב נִָתּך על ראשו‪ .‬אלו הם ִצפצפופי ִצֳפּרים וגרגרי אור שנשתפכו ברבבותיהם מתוך צמרת האוג‪ .‬הִצֳפּרים בעצמן אינן‬
‫נראות – אבל מתוך המון צפצופיהן אתה אומר ששים רבוא פיפיות הן‪ ,‬כאלוּ האוג ֻכּלּוֹ מצלצל בעלי זכוכית… וּמעשה כשפים‪ :‬כיוָן שהוא מגיע‬
‫לכאן שוב אינו יכול לזוז ממקומו‪ .‬כמין שטף של מתיקות תוקפהו‪ ,‬עיניו נקרמות מאליהן ואבריו מתרשלים‪ .‬האדמה מוַֹשְׁכתּוֹ אל חיקה בידים‬
‫ממש‪ .‬מבקש הוא בית סתרים להתיחד עמה והוא נכנס לקרפף השמם‪ .‬יש לו בתוכו מחבואה‪ ,‬בור עגול כמין מכתש‪ ,‬שהוא מוצנע באפלה וּמסוָכך‬
‫ד ש א י ם ו ש י ח י ם ‪ .‬ה או ר זו ל ף וּ מ ט פ ט ף ל ש ם ד ר ך ה ס כ ך ט פ י ן ט פ י ן ו ה צ מ ח י ם ה שו ט י ם ש ב תו כו מ א פ י ל י ם ע ל ‪ -‬ג ב י ע צ מ ם ב ט ר פ י ה ם ה ג ס י ם ו ה ר ח ב י ם‬
‫ועושים שם מה שעושים… מפיל הוא את עצמו בִפשוט ידים ורגלים לתוך חללו המצונן והאפל של בור זה‪ .‬הדשאים סתר לו והוא שוכב וּפניו‬
‫ל מ ט ה ‪ ,‬כו ב ש ל ח יו י פ ה י פ ה ב א ד מ ה ו נו ע ץ צ פּ ר נ יו ב ע פ ר הּ ה ת חו ח ו ה ר טו ב ‪ .‬נ ש מ תו חו ז ר ת ב או ת ה ש ע ה ל ש ר ש ה ו ה ר י הו כ א ח ד מ ג דו ל י ק ר ק ע ‪ ,‬צ מ ח‬
‫א ת צ מ ח י א ד מ ה … ב כ ל א ח ת מ ש ע רו ת ר א שו הו א גו מ ע א ת ר י ח ה ש ל ה א ד מ ה ו כ ל ד מ י נ עו ר יו מ ן ה א ד מ ה י ז ע קו‪ :‬מ א ר י נ ק א !‬

‫וּמארינקא הולכת וּגֵדלה‪ ,‬הולכת וכובשת את כל הרהוריו‪ .‬עכשיו כבר נתונה לה חירות לצאת ולבוא כרצונה‪ .‬אבל ַדּוְָקא עכשיו אין המזל מַזמן‬
‫את שניהם למקום סתר אחד‪ .‬אל הקרפף אינה יוצאת עוד‪ .‬הדודה הרגישה בפרץ וסתמה אותו‪ .‬וּבגלוי מארינקא משתמטת מפניו‪ .‬בֹּבּקר עיניה‬
‫שׂוֹחקות כנגדו וּמבטיחות‪ ,‬ולערב‪ ,‬כשהיא שבה מן השדה‪ ,‬היא והבטחתה נבלעות בצריף שבגן‪ ,‬מקום שמארינקא יֵשנה שם לילה‪ ,‬לילה‪ .‬ידוע לו‪,‬‬
‫ש ה י א יו צ א ת ל פ ר ק י ם ג ם ל פ ר ב ר ה ק צ פ י ם ‪ ,‬א ב ל ל פ נ יו ל א נ ז ד מ נ ה ש ם ‪ .‬א פ ש ר ב א מ ת י צ א ו י א רו ב ל ה ב א ח ד ה מ בו או ת ? …‬

‫י‬
‫וּבאחד מערבי שבתות‪ ,‬עם חשכה‪ ,‬שכב ֹנח חבוּי בתוך סרבים וּסלונים מנמנמים תחת הגדרות מחוץ לשכונה והמתין‪ .‬יודע הוא‪ ,‬שבשעה זו‬
‫חוזרת מארינקא דרך כאן מעבודת היום‪ .‬הָמקוֹם ְמקוֹם סתר‪ :‬משׂוּכוֹת וּגדרות מכל צד וּבשעה זו אין רגל מצויה שם‪ .‬סמוך לכאן הפשפש של גן‬
‫ש קו ר י פ י נ ש ט ש י כ א ‪.‬‬

‫לבו של ֹנח דפק בחזקה‪ .‬מסביב דממה גדולה‪ִ ,‬דממת ליל שבת שמחוץ לשכונה‪ .‬בצבצו בזה אחר זה כוכבים‪ .‬לבנה גדולה‪ ,‬סגלגלה‪ ,‬חלוקה לשנים‬
‫ע ל ‪ -‬י ד כ לו נ ס ש כ נ ג ד ‪ ,‬ע ל ת ה מ ע ב ר ל מ שׂוּ כ ה א ח ת ‪ .‬וּ מ ע ב ר ל א ח ת ה ג ד רו ת ש מ א חו ר יו ‪ ,‬מ ב י ת ‪ -‬ה מ ד ר ש ‪ ,‬נ ת ג ל ג ל ה וּ ב א ה ל כ א ן ר נ נ ת מ ק ב ל י ש ב ת‬
‫ו נ ש ת פ כ ה ב ע צ ב ט מ י ר ו ח ש א י ע ל ה נ ע צו צ י ם … ה ר י ש או ן ק ה ל ‪ ,‬ו ה ר י קו ל ח ז ן …‬

‫עצב חרישי ויִראָה נֲַעָלָמה התגנבו אל לב נח‪ .‬שם‪ ,‬מעבר לגדר‪ ,‬כארבעים או כחִמשים פסיעות מכאן‪ ,‬בבית הגדול ורב החלונות‪ ,‬המלא אורה‬
‫ו ה מו ן מ ת פ ל ל י ם ‪ ,‬עו מ ד ע ת ה א ב א ב ק פו ט א ו ב כו ב ע ש ל ש ב ת ו צו ע ק ב קו ל‪ “ :‬א ר ב ע י ם ש נ ה אָ קוּ ט ב דו ר ! ” ו הו א ‪ ,‬פו ש ע י ש ר א ל ‪ ,‬מו ט ל ב ש ע ה זו‬
‫מאחורי איזו גדר ואורב ל“שקצה”‪.‬‬

‫ה ל ב נ ה ה ג ב י ה ה א ת ע צ מ ה ב י נ ת י ם ו נ ת ק ע ה ב י ן א י ל ן וּ ב י ן א רו ב ת ע ש ן ש ל א י זו ד י ר ה מ ל ב נ ת מ א ח ת ה ק ר פ י פו ת ‪ .‬ב י ן ה ד ש א י ם ‪ ,‬מ ק רו ב ‪ ,‬ה ל ב י נ ה‬

‫רצועת שביל נמשכת לגן ונסר איזה צרצר‪ .‬נשמעו בתוך כך פסיעות רכות‪ ,‬חשאיות‪ֹ .‬נח מגביה ראשו קצת וּמכין את עצמו‪.‬‬

‫ל או ר ה ל ב נ ה ה מ ל א ה נ ג ל ת ה מ א ר י נ ק א ו ה מ כו ש ע ל כ ת פ ה ‪ .‬וּ ב ר ג ע ש ה ג י ע ה א ל ה מ א ר ב ו נ ב ל ע ה ב צ ל ‪ ,‬ק פ ץ נ ח א ח ת – וּ צ ב ת ש ל י ד י ם ל פ ת ה מ ת נ י ה ‪.‬‬

‫“ נו י ! ” נ ב ע ת ה מ א ר י נ ק א ו ה מ כו ש נ ש מ ט מ י ד ה ‪ “ .‬מ ה א ת ה עו ש ה ? ” ה נ ח … "‬

‫נח לא הרפה‪ .‬דעתו נטרפה‪ .‬הוא ִאֵמּץ אותה אל לבו‪ִ ,‬הְגִבּיָההּ באויר‪ ,‬לחש באָזנה‪ִ ,‬גֵּפּף ונֵשּׁק‪ ,‬מגמגם מתוך כך מיני ִדבורים טרופים‪“ :‬אוהבת את‪,‬‬
 ‫מ א ר י נ י ט ש ק י ? א מ ר י ‪ ,‬או ה ב ת א ת ? או ה ב ת ? ל מ ה ת ח ש י ? או ה ב ת א ת ? ”‬

‫מארינקא התלבטה בתוך הצבת‪ ,‬דוחה וּמקרבת כאחת‪ ,‬נצמדת אל נח יותר ויותר‪ .‬לחישתה נעשתה לבסוף חלשה‪ ,‬רכה‪ ,‬מלאה צער וּתִחנָּה‪:‬‬

‫“ ה נ ח ‪ ,‬נו י ‪ ,‬ע ת ה ה נ ח … א י ן צו ר ך … ”‬

‫“ו א י מ ת י ‪ ,‬מ א ר י נ י ט ש ק י ‪ ,‬ו א י מ ת י ? ה ל י ל ה ? ב ג ן ? ”‬

‫“לאו‪ ,‬לאו!” לוחשת מארינקא וכל עצמותיה אומרות‪“ :‬הן”… ופתֹאם נתעוררה וקראה בחלחלה‪“ :‬הנח! אוי‪ ,‬אוי‪ ,‬שומע אתה? הולכים”‪.‬‬

‫והיא דחפה מִעָמּהּ את ֹנח בכל ֹכּחהּ‪.‬‬

‫נ ח ה ר פ ה מ מ נ ה ‪ .‬ב ג ן ר ש ר שו ח ר יו ת ו ש י ח י ם ‪ .‬מ א ר י נ ק א ה ר י מ ה מ כו ש ה ‪ ,‬וּ ב ל י ש ת ב י ט ל א חו ר י ה ‪ ,‬ר צ ה כ ל פ י ה ג ן ‪ .‬ב עו ד ר ג ע נ ס ג ר ע ל י ה ה פ ש פ ש ‪.‬‬

‫נח נשאר שוב יחידי בין המשוכות והגדרות‪ .‬שאון התִפלה פסק‪ :‬שמונה עשרה או אחר התפלה? – והוא נזדרז ושב אל השכונה‪.‬‬

‫ה ב ת י ם מ י מ י ן ו מ שׂ מ א ל ל ב שו צו ר ה ש ל ש ב ת ‪ .‬ח לו ן ח לו ן ו נ רו ת יו ה דו ל ק י ם ‪ .‬ה ד י ר ה ש ל ה גוֹ י ה ה י א ב ל ב ד עו מ ד ת כ מ נו ד ה‪ :‬ל ל א ח לו ן וּ ל ל א נ ר ‪ .‬דו מ ה‬

‫ש ש א ר ב ת י ה ש כו נ ה מ צ י צ י ם ב ה ב ח לו נו ת י ה ם ה מ א י ר י ם מ תו ך מ י ן ל ע ג ד ק ש ל מ יו ח ס י ם ‪ .‬ר א ש י ג ב ר י ם א י נ ם נ ר א י ם ב ע ד ה ח לו נו ת ‪ “ .‬א ם כ ן ” ‪,‬‬
‫ה ת נ ח ם נ ח ו ה פ ך ל מ בו י ש ל ב י ת ‪ -‬ה מ ד ר ש ‪ “ ,‬ש מו נ ה ‪ -‬ע ש ר ה ! ”‬

‫ב מ בו י פ ג ש ב יו צ א י ב י ת ‪ -‬ה מ ד ר ש ‪ .‬נ ת ע ר ב ב י נ י ה ם ו ה ש ת ד ל ל ה מ צ י א ע צ מו ל פ נ י א ב יו ‪ ,‬או מ ר לו ב קו ל ר ם ‪ ,‬ש ל א כ ד ר כו ‪ “ ,‬ש ב ת טו ב ה ” ו ה ל ך א ח ר יו‬

‫ה בי ת ה …‬

‫וּ כ ש ע ה א ח ר י ה ס עו ד ה ‪ ,‬כ ש ה ל ב נ ה ה מ ל א ה ‪ ,‬ל ב נ ת ל י ל ת מו ז ח ם מ נ שו א ‪ ,‬ה י ת ה עו מ ד ת מ מ ע ל ל ש כו נ ה ‪ ,‬ו י הו ד י ם ו י הו ד יו ת כ ב ד י א י ב ר י ם ה ת ח י לו‬

‫פורשים זוגות‪-‬זוגות מן האכסדרות ונסגרים בחדרי‪-‬המשכב – אמר נח פתֹאם לאמו שהוא יעלה הלילה לישון בעלית הגג של הֻארוָה‪.‬‬

‫“למה בֻארוה?” – חרדה האם ונסתכלה בעיניו הלוחשות של הבן‪.‬‬

‫“ כ ך א נ י רו צ ה ”‬

‫“ א צ י ע ל ך ב פ רו ז דו ר ” ‪.‬‬

‫“לא‪ ,‬כי בֻארוה”…‬

‫“ תּוּ ף ” ‪ ,‬ר ק ק ה ה א ם “ ט י רו ף ! ”‬

‫והוא עלה לעלית הגג של הדיר‪ .‬אף כר לא לקח עמו‪ .‬כל הלילה לא עצמה ציפא‪-‬לאה עין‪ .‬נדמה לה שגנבים בדיר‪ .‬בְּקָשּׁה כמה פעמים להעיר את‬
‫ח נ י נ א ‪ -‬ל י פ א ו נ ת א פ ק ה ‪ .‬מ ת י ר א ת ה י א ע ת ה מ פ נ י כ נ י ס תו ש ל ח נ י נ א ‪ -‬ל י פ א ל ד י ר …‬

‫וּ ב ד י ר ה י ה ה או י ר מ ל א ז ע ה ח מ ה ש ל ז ב ל ו כ ב ד מ נ שו א ‪ .‬ה סו ס עו מ ד ב א פ ל ה ה ג מו ר ה ש ל ה מ דו ר ה ת ח תו ן ‪ ,‬מ ת י ג ע וּ בו ע ט ב ל י ה פ ס ק א ת ב ע י טו ת יו‬

‫העמומות‪,,‬וֹנח שכב בעליה ונתלבט מקוצר רוח‪ .‬שד אחד ִענָּה בלילה את שניהם‪.‬‬

‫סו ף סו ף נ ש ת ת ק ה ה ש כו נ ה ‪ .‬נ ח ה ט ה א ז נו ‪ .‬דו מ ה ש ה א י ל ן ה נ ש ע ן ב ד י ר מ ב חו ץ מ ס ר ט ב ח ש א י ע ל ה דו פ ן ‪ .‬ע מ ד ו הו צ י א ר א שו מ ן ה א רו ב ה ‪ .‬ה א י ל ן‬

‫הו ש י ט לו ב ר א ש ש ר ב י ט א ח ד ‪ ,‬ק רו ב ב יו ת ר ‪ ,‬ש נ י ת פו ח י ם א דו מ י ם וּ ב ש ל י ם ‪ ,‬כ מ י ש או מ ר‪ :‬טו ל ‪ ,‬ש ל ך ה ם ‪.‬‬

‫פשט נח ידו‪ִ ,‬שׁרבּבה – ולא הגיעה‪ .‬עוד כאצבע‪ ,‬עוד כאצבע – היד לא הגיעה‪.‬‬

‫עיניו התיזו ניצוץ‪ .‬קפיצה אחת – והוא נפל לתוך אמבטי פושרת של דיו‪ ,‬אל האֵפלה המזיעה שבמדור התחתון‪ .‬בעיטה בדלת – והוא מבחוץ‪.‬‬
‫שוב עִליָּה – והוא בראש הגג של הדיר‪ ,‬ושוב קפיצה – והוא בתוך הגן עצמו‪.‬‬

‫כל העליות והירידות באו פתֹאם ולא ארכו אלא כהרף עין‪ .‬השיחים שבגן ננערו פתֹאם מתנומתם והתיזו ניצוצות לאור הירח‪ .‬מבין ִצללי אילנות‬
‫נגלו כחזיון לילה מארינקא וְַכְלָבּהּ‪.‬‬

‫ה צ ר י ף ב ל ע ב עו ד ר ג ע א ת ש נ י ב נ י ה ש כ נ י ם ‪ .‬ע ל ה פ ת ח ע מ ד ש קו ר י פ י ן ו ש מ ר ‪.‬‬

‫יא‬
‫וּ ב א ח ד ה ל י לו ת ע מ ד נ ח ו ב ר ח ע ם מ א ר י נ ק א ?‬

‫אין אתם יודעים את נפש האדם מפרבר העצים‪ .‬בשבת חנוכה נשא ֹנח בתולה כשרה בת מוכסן אחד‪ ,‬על‪-‬ידי שדכן וּבחוּפה וקידושין‪ ,‬כדת משה‬
‫ו י שׂ ר א ל ‪ .‬ל ח ג ה ש בו עו ת ב א ע ם א ש תו ה ח ד ש ה ל ב י ת הו ר יו ב פ ר ב ר ה ע צ י ם ו ה ש מ ח ה ה י ת ה מ רו ב ה ‪ .‬וּ ל א ח ר ס עו ד ת ה ח ל ב ‪ ,‬כ ש נ ת י ח דו ב נ י ה זו ג‬
‫ה צ ע י ר י ם ע ל קו ר ה מו ט ל ת מ א חו ר י ה ב י ת – ע מ ד ה ב או ת ה ש ע ה מ א ר י נ ק א ו ה ת י נו ק ב ז רו ע ה מ א חו ר י ה ג ד ר ו ה צ י צ ה ד ר ך ס ד ק ‪.‬‬

‫א ת ה ט ק ס ט ל ע י ל ה פ י קו מ ת נ ד ב י פ רו י ק ט ב ן ־ י הו ד ה ב א י נ ט ר נ ט ‪ .‬הו א ז מ י ן ת מ י ד ב כ תו ב ת ה ב א ה‪:‬‬
‫‪https://benyehuda.org/read/5279‬‬