Copyright 199‫ צ‬by

R A B B I M. F E I N S T E I N

455 F. D. R. Drive
New York 2, N. Y.

Printed in the U. S. A. by Noble Book Press Corp.

Bound by SeferCraft Quality Bookbinders, Brooklyn, NY
 ‫ה הדמה‬
‫ה נ ה מפרי זה שרובו הוא מה שהשבתי מה שהיה נראה לע״ד להורות הלכה למעשה לאלו שרצו‬
‫לידע דעתי‪ .‬ואף שמן הראוי היה לכאורה למנוע מלהשיב למעשה שהרי הרכה גדולי עולם‬
‫כתורה וביראת ה׳ נמנעו מלהורות מיראתם ממאמר ר׳ אבא א״ר הונא אמר רב כסוטה דף כ״ב‬
‫רכים חללים הפילה זה ת״ח שלא הגיע להוראה ומורה‪ ,‬ואף שאמר גם ועצומים כל הרוגיה זה‬
‫ת״ח שהגיע להוראה ואינו מורה ומטעם זה כתב רעק״א הובא בהקדמת כניו לספר התשובות שלו‬
‫ודי אשר הוצרכתי להשיב לשואלי מדאגה שבל אהיה בכלל כל מי שהגיע להוראה ואינו מורה‬
‫עיי״ש‪ ,‬מ״ם אלו שנמנעו הוא מאחר שגם עתה צריך המורה להורות כאמיתות הדין כמו שהיה‬
‫צריך להורות בימי רב ורב הונא ור׳ אכא‪ ,‬לכן אף שודאי בכל דור הוא מדה אחרת להחשיב‬
‫הניעו להוראה שהרי רק חכמי ח ר זה שייך שיורו עתה ועליהם הוא הציוי להורות לדורם‪,‬‬
‫דהא אי אפשר להשיג כדורות האחרונים מורי הוראה כדורות הראשונים‪ ,‬וכע״ב כוונת מאמרם‬
‫זה ת״ח שהגיע להוראה‪ ,‬אינו רק על אלו שהגיעו להוראה בזמנם דוקא‪ ,‬אלא אף על אלו שהגיעו‬
‫להוראה בדורות אלו שמחוייבים להורות כדהורה רעק״א‪ ,‬מ״ם יש ודאי על כל אחד לחוש שמא‬
‫אינו מכוין כהאמת ולכן מצד היראה הכריעו שאין יכולין לכוין אמיתות הדין ואין להם להורות‬
‫ושאני רעק״א שאף אחר כל החששות הורה והשיב למעשה מטעם החיוב שעליו מדין הגיע‬
‫להוראה דרב גובריה והיה יכול לאמוד עצמו‪ .‬וא״כ כ״ש לקטני ערך כמוני שאין כי תורה‬
‫וחכמה כראוי שהיה לי למנוע מלהורות לגמרי וכ״ש מלהעלות על הדפום שהוא כהוראה לכל העולם‪.‬‬
‫אבל הוא מטעם שהנכון לע״ד כזה שהיו רשאין ומחוייבין חכמי דורות האהרונים להורות אף‬
‫שלא היו נחשבין הגיע להוראה כדורות הכמי הגם׳ שיש ודאי לחוש אולי לא כיוונו‬
‫אמיתות הדין כפי שהוא האמת כלפי שמיא אכל האמת להוראה ככר נאמר לא כשמים היא‬
‫אלא כפי שנראה להחכם אחרי שעיין כראוי לברר ההלכה כש״ם וכפוםקים כפי כחו ככובד ראש‬
‫וכיראה מהשי״ת ונראה לו שכן הוא פסק הדין הוא האטת להוראה ומחוייב להורות כן אף אם‬
‫כעצם גליא כלפי שמיא שאינוכן הפירוש‪ ,‬ועל כזה נאמר שגם דבריו דברי אלקים חיים מאחר‬
‫שלו נראה הפירוש כמו שפסק ולא היה סתירה לדבריו‪ .‬ויקבל שכר על הוראתו אף שהאמת‬
‫אינו כפירושו‪ .‬והוכחה גדולה לזה מהא דשכת דף ק״ל א״ר יצחק עיר אחת היתה כא״י שהיו‬
‫עושין כר״א ונתן להם הקכ״ה שכר גדול שמתו בזמנן וכשגזרה מלכות הרשעה גזירה על המילה‬
‫לא גזרו על אותה העיר אף שהאמת אליבא דדינא נפסק שלא כר״א והוא חיוב סקילה במזיד וחטאת‬
‫כשוגג‪ ,‬אלמא דהאמת להוראה שמחוייכ להורות וגם מקבל שכר הוא כפי שסוכר החכם אחרי‬
‫עיונו בכל כחו אף שהאמת ממש אינו כן‪ .‬וזהו עגין כל מחלוקות רכותינו הראשונים והאחרונים‬
‫שזה אוסר וזה מתיר שכל זמן שלא נפסק כחד יכול כל אחד להורות במקומו כמו שסובר אף‬
‫שהדין האמתי הוא רק כאחד מהן ושני החכמים מקבלים שכר על הוראתם‪ .‬ומטעם זה מצינו‬
‫הרבה חלוקים גם באיסורים חמורים בין מקומות הנוהגים להורות כהרמב״ם והב״י ובין המקומות‬
‫הנוהגים להורות כחכמי התום׳ וכהרט״א ושניהם הם דברי אלקים חיים אף שהאמת האמתי גליא‬
‫כלפי שמים שהוא רק כאחד מהם‪.‬‬
‫ו מ פו ר ש כן כסנהדרין דף ו׳ אחר שאמר ויהו הדיינים יודעין את מי הן דנין ולפני מי הן דנין‬
‫ומי עתיד ליפרע מהן‪ ,‬שמא יאמר הדיין מה לי כצער הזה ופרש״י שאם אטעה‬
‫איענש‪ ,‬ת״ל ועמכם בדבר המשפט אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ופרש״י דאין לו לדיין‬
‫לירא ולמנוע עצמו מן הדין אלא לפ׳׳ט שעיניו רואות לירון ויתכוין להוציא לצדקו ולאמיתו ושוב‬
‫לא יענש‪ ,‬עיי״ש‪ ,‬וכוונתו דזהו האמת להוראה שמחוייב להזדקק ולהורות ולדון אף שאינו האמת‬
‫ממש‪.‬‬
‫ו בז ה ביארתי מה שאיתא במנחות דף כ״ט א״ר יהודה אמר רב כשעה שעלה משה למרום מצאו‬
‫להקב״ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש״ע מי מעכב על ידך אמר לו אדם‬
‫אחד יש ועקיבא כן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות‪ ,‬שלכאורה‬
‫לא מוכן לשון כתרים שאמר‪ .‬ועוד קשה שאלת משה מי מעכב‪ ,‬מה כוונתו בזה‪ ,‬דמה שפרש״י‬
‫למה אתה צריך להוסיף עליהם אין שייך ללשון מעכב דאף אם היה שייך כביכול להיות מעכב‬
‫יקשה למה לו זה‪ ,‬ואם כוונתו להקשות למה לא כתב בפירוש לא מובן תירוצו בזה שר׳׳ע‬
‫ידרוש תילין של הלכות‪ .‬אכל לפ״ם שכארתי מדויק לשון כתרים שנמצא שהשי״ת עשה את‬
‫אותיות התורה למלכים היינו שיעשה החכם וידמה מלתא למלתא ויפסוק הדין כפי הכנתו טעם‬
‫האותיות שכתורה‪ ,‬וכשיהיה מחלוקת יעשו כפי הבנת רוב חכמי התורה אף שאפשר שלא נתכוונו‬
‫להאטת ולא היה דעת הכ״ה כן‪ ,‬דהקכ׳׳ה נתן את התורה לישראל שיעשו כפי שיבינו את הכתוב‬
‫ואת המסור כע״פ כסיני לפי הכנתם ויותר לא יפרש ולא יכריע השי״ת בדיני התודה שלא‬
‫בשמים היא אלא הסכים מתחלה להבנת ופירוש חכמי התורה ונמצא שאותיות התורה הם‬
‫מלכים שעושין כפי מה שמשמע מהתורה לחכמי התורה אןש שאולי לא היה זה כהבנת השי״ת‪.‬‬
‫וניחא לשון אמרה תורה שמצינו בכמה דוכתי משום דאנן דנין רק איך אומרת התורה‪ .‬וכן‬
‫ניחא מה שאיתא בעירובין דןש י״ג על ב״ש וב״ה אלו ואלו דברי אלקים חיים‪ ,‬דכיון שיכולין לפרש‬
‫בתורה כב״ש וכב״ה הרי נמצא שנאמר כתרוייהו כל זמן שלא נתכפזלו דעת אחד ברבים החולקין‪.‬‬
‫וזהו פירוש מי מעכב שמשה שאל למה עושה הקב״ה האותיות למלכים שיעשו כפי משמעות‬
‫החכמים בלשון הכתוב והמסור‪ ,‬דמי מעכב שתכתוב באופן שלא יהיה אפשר לפרש רק דרך אחד‬
‫בכוונתך האמתית ולמה נת ת כה מלוכה להאותיות שימצא שלפעמים יע׳נזו שלא בכוונתך‪ .‬והשיב‬
‫הקב״ה משום שע״י זח ידרשו ר״ע וכל החכמים תילין של הלכות שהוא הנדלת תורה ממעפז‬
‫הנכתב והנמסר ולכתוב הרבה כל דבר בפרפז אין ק׳ן שהתורה היא בלא ק׳ן וגבול עיין בעירובין‬
‫דןש כ״א‪.‬‬
‫ומאוד שנתברר שהאמת להוראה הוא מה שנראה להחכס אחרי שעמל ויגע לברר ההלכה בש״ס‬
‫ובפוסקיס כפי כהו בכובד ראש וביראה מחשי״ת שכן יש להורות למעשה וזה מחוייב‬
‫לחורוז‪ /‬גם החכמים שבדור הזה יש להחשיבם הגיעו להוראה ומחוייבים להורות משום שהוראתם‬
‫נחשב דין אמת‪ .‬ומה שבב״מ דך ל״ג בת״ח ששגגות נעשות להם כזדונות הוא רק כשלא פזרחו‬
‫לברר הינזב כדפרש״י התם בד״ה לעמי ובד״ה הוי זהיר ויותר מזה מבואר כפרש״י אבות פ״ד מי״ב‬
‫שכתב הוי זהיר בלמוד לפלפל ולחקור דקדוקיו שמתוך שאין מדקדקין בלמוד ומורין שלא כדין‬
‫נעשה כזדון‪ .‬וכן פי׳ הר׳ יונה שם שיחזור הדברים עד שלאישכח דבר ועד שירד לעומקן של‬
‫דבריס גס לא יסמוך בסברא הראשונה אשר בכל זה עושה זדון כי בכל דבר שהפזעות מצויה‬
‫ולא נתן אל לבו וחונזא נקרא פושע שהי״ל לידע שיש לפזעות עיי״ש‪ ,‬אבל כשפורח ויגע בכל כהו‬
‫לברר הדין מחוייב להורות כן ומקבל ע״ז שכר בכל אופן‪.‬‬
‫וע״ז סמכתי להורות וגם להשיב מה שנראה לע׳׳ד אחרי שבררתי את ההלכה ברוב עמל‬
‫להרוצים לידע דעתי‪ ,‬וכפרנו שכתבתי הנזעמים וכל מה שנברר שבאופן זה הנני רק‬
‫כמלמד ההלכה שהשואל יעיין בעצמו ויבדוק ויבחור‪ ,‬שאיני כלל כפוסק ומורה כדאיחא בדברי‬
‫רעק׳׳א שם‪ .‬וגם משמע לי מברכות דך ד׳ שאמר דוד לא חסיד אני ואני ידי מלוכלכות בדם‬
‫ובשפיר ובשליא כדי לנזחר אשה לבעלה‪ ,‬שלכאורה קשה נזובא אם אין זה כבוד למלך הו׳׳ל‬
‫בירושלים‪ ,‬שלבן צריך לומר‬ ‫הרבה‬ ‫לשלח את הנשים השואלות לחכמים אחרים שהיו‬
‫דאסור לחכם לשלח את השואל ממנו לחכם אחר דכיון שבאת אצלו היא מצוה שלו אם הוא רשאי‬
‫להורות‪ .‬וזהו טעמי ונמוקי שהוריתי והשבתי לכל השואל אותי אם אך עזרני השי׳׳ת לברר ההלכה‪.‬‬
‫וגם שיש בזה נחת רוח לאבי מארי הגאון זצ׳׳ל שאמר עלי שמקור‪ .‬וכמעט שהוא בטוח שירבו‬
‫השואלים ממני דבר ה׳ זו הלבה בע״פ ובכתב ובעזרת השי״ת אשיב כהלכה‪ ,‬ואני מברך להשי״ת‬
‫על שעזרני עד עתה לברר השאלות שאוכל להשיב וכן יעזרני כל ימי להבין דברי רבותינו לאמיתתן‬
‫ולהורות כהלכה בלי שום טעות ומכשול וגם לזרעי ולזרע זרעי ולכל תלמידי בתוך כל לומדי תורה‬
‫לעולם‪.‬‬
‫ולכו מצאתי גם לנכון להדפיסם מאחר שאיני בזה אלא כמברר ההלכה שכל ת׳׳ח ומורה הוראה‬
‫יעיין בהדבריס ויבחון בעצמו אס להורות כן וכאשר יראה שאני לא סמכתי כסומא בארובה‬
‫אך על חבורי רבותינו אלא בדקתי בכל כחי להבין שהם נכונים כאשר צוה רעק׳׳א שם וכן‬
‫אני מבקש לכל מעיין בספרי שיבדוק אחרי דברי ואז יורה למעשה‪ ,‬ולכן יש בזה תועלת גדול‬
‫לידע איך לברר הלכה על בוריה ואהיה גם בספרי זה בכלל גלי מסכתי ששבחו חז״ל ויזכנו‬
‫השי׳׳ת ללמד וללמד כל הימים ולזכות לנו ולכל ישראל בקרוב לגאולה שלימה ע״י משיח בן‬
‫דוד ולבנין בה״ב ולמלאה הארץ דעה כבהטחתו‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
 ‫אגרות משה‬
‫אורח חיים‬

‫ד׳ אמות הוא רק מדת חסיחת ורק להוציא הזכרה‬ ‫סי»ן ‪M‬‬
‫וליכנס לביהכ׳׳ג אסור עיי״ש )ועיי^ ביד אפרים‬
‫ורבדיו דחוקים(‪ ,‬אבל הגרש״ק שמפרש ד׳ אמות‬ ‫בכיסוי מרוצח הראש לענין לילך ברחוב‬
‫שבגמ׳ הוא דוקא אך פי׳ שאיירי בגילוי מקצת‪,‬‬ ‫ולענין ברכה‬
‫מנא לי׳ לאסור בגילוי כולו אף בפחות הא לא‬
‫הוזכר דין גילוי כל הראש כלל ואין לדון אף אם‬ ‫ו׳ אלול תשט״‪.1‬‬
‫הוא חמור מגילוי מקצת‪ ,‬יותר ממה שמצינו בגילוי‬ ‫מע״ב ידידי הרה״ג ר׳ משה זאב אספיס שליט״א‪.‬‬
‫מקצת‪ .‬דאם סובר מסברא דאינו כבוד השכינה אף‬ ‫הגה בדבר כיסה מקצה הראש כגון ביארמולקע‬
‫בפחות מר׳ אמות כסברת הב״ה וסובר לפי פירושו‬ ‫קטנה אם מוהר לילך כך בדהוב כמו שרואה‬
‫שאף בגילוי מקצת נמי אינו כבוד השכינה ומה‬ ‫שרבים מיראי ה׳ נוהגים לילך כן ברחוב‪ ,‬אבל‬
‫איירי בגמ׳ הו״ל לאסור אף בגילוי מקצת גם בפחות‬ ‫ראה כהר״ר‪ ,‬השובה מהגאון ר׳ שלמה קלוגער בם׳‬
‫מר׳ אמות‪ ,‬אלא סובר שלא שייך כבוד השכינה כשיושב‬ ‫האלף לך שלמה דבכיסוי מקצה מהיר רק בפהוה‬
‫ואף במהלך פתוה מד׳ אמות אין לאסור אף בגיח׳‬ ‫מר׳ אמוה ובגילוי כל הראש אוסר אף בפהוה מר׳‬
‫כל הראש בפחות מר׳ אמוה‪.‬‬ ‫אמוה ורוצה כהר״ה לידע דעתי הקלושה איך לההנהג‬
‫וצריך לומר להרץ דבריו שסובר דבגילוי מקצה‬ ‫למעשה‪.‬‬
‫נמי אינו כבוד השכינה וסובר דד׳ אמות דוק«‬ ‫והנה דברי הגאון רש״ק המוחים לכאורה מאד‪,‬‬
‫ולכן מפרש בגמ׳ שהוא אף בגילוי מקצה ואין‬ ‫כי איך אפשר לפרש מה שנאמר בגמ׳ קדושין דף‬
‫חלוק מדינא דגט׳ בין גילוי כולו לרק מקצת‬ ‫ל״א רב הונא ברי׳ דר׳ יהושע לא מפגי ד׳ אמוה‬
‫שבתתוייהו ליבא איסור אלא מדת הסיתה‪ ,‬ורק‬ ‫בגילוי הראש וכן הוא בשבה דף קי״ה‪ ,‬שהוא לא‬
‫בד׳ אמות‪ ,‬אבל האירנא שאיכא איסור מצד חוק‬ ‫בגילוי הראש ממש אלא שהיה מכוסה אבל רק מקצה‬
‫עכו״ם כסברה הט״ז בסי׳ ח׳ סק״ג זה איבא אף‬ ‫הראש‪ ,‬דאף אם הי׳ לו איזה קושיא שהיהה מתורצה‬
‫ביושב וכדמשמע כן שם בט״ז וכן יש איסור אף‬ ‫בפירוש כזה אין שייך להרץ ברבר שהוא לא כמפורש‬
‫בהולך פחות מד׳ אמות‪ .‬ואיסור זה ליכא אף בכיסוי‬ ‫שגילוי הראש פירועוו מגולה ולא אם הוא בדוקא‬
‫מקצה דכבר אינו בהק העכו״ם‪ ,‬וכדאיהא שם בטת‬ ‫מכוסה אף משהו‪ ,‬ובפרט שאין שום הכרח לפרש‬
‫שליכא אף בכיסוי היד על הראש דודאי די בזה‬ ‫פירוש כזה שעכ׳׳פ הוא זר ודחוק‪.‬‬
‫לסלק חוקות העכו״ם כיון שהוא מורה מ ה שאסור‬
‫וגם הא לבד הא דר׳׳ה בד״ר יהושע כאן ובשבה‬
‫לו לישב בגילוי הראש עיי״ש‪ ,‬וכ״ש בכיסוי מקצת‬
‫לא נזכר בשום מקום שיש איסור ולא אף מדה‬
‫שאינו כחוק העכו׳׳ם שאין לאסור וא״צ בזה לטעם‬
‫הסיחה אף בגילוי כל הראש ואדרבה בהרבה מקומוה‬
‫הט״ז בכיסוי היד‪ ,‬ונמצא ממילא חלוק לדינא שבגילוי‬
‫הוא כמפורש שאין בזה איסור כדהביא הגר׳׳א בסי׳‬
‫כל הראש אסור אף בפחות מד׳ אמוה ואף בישיבד‪,‬‬
‫ח׳ ס׳׳ק ו׳ ואם כן מגליה דאסור בגילוי‬
‫לבד‪ ,‬ובגילוי מקצה שליכא איסור זה אלא מדה‬
‫כל הראש אף בפהוה מד׳ אמוה אם במקום זה‬
‫חסידות שבגמ׳ שנאמר סתם גילוי הראש ממנם‬
‫דרב הונא בריה דרב יהושע מפרש שהוא ד׳ אמוה‬
‫שלא הי׳ זה חוק העכו׳׳ם וסובר שהוא אף בגילוי‬ ‫דוקא‪ .‬בשלמא הב״ח שאוסר אף בפהוה מר׳ אמוה‬
‫מקצה הוא דוקא בד׳ אמוה ונוגע לן די^ הגמ׳‬
‫מצד מדה הסידוה והובא במג״א סימן ב׳ סק״ו הוא‬
‫למעשה רק בגילוי מקצת‪.‬‬ ‫משום שמפרש ד׳ אמוה שבגמ׳ לאו דוקא מהטעם‬
‫ונצטרך לפרש בכוונה לשון הגרש׳׳ק שהעתיק‬ ‫דכיון שהוא משום כבוד השכינה שלמעלה מראשו‬
‫כתר״ה שמה דאמרי׳ דלא ילך ד׳׳א בגילוי הראקו‬ ‫מה לי ד׳ אמוה או פהוה‪ ,‬ומש׳׳ב המג׳׳א ומרה הסיתה‬
‫דמשמע פחות מד׳ אמות מוהר‪ ,‬היינו רק במקצת‬ ‫אפילו בפחות מ ד אמות ההכרח כדפי׳ במחצית‬
‫הראש בזה אסור רק ד׳ אמות החת אויר הרקיע‬ ‫השקל שגם המג״א אינו סובר שיש איסור בד׳‬
‫הא פתוה מד׳ אמוה מותר‪ ,‬אבל בגילוי כל הראש‬ ‫אמות ההא דמפורש במג״א סי׳ צ״א סק״ג שאף‬
 ‫משה‬
‫וא■‪,‬חולקים עליו הוא רק ביד של עצמו והט״ז מודה‬
‫למד‪,‬רקו״ל בסי׳ ח׳ גם לענין המדת חסידות לישיבה‬
‫ולהלוך ורק לברכה אוסר‪ ,‬ומש׳׳ב הט׳׳ז בסי׳ ע״ד‬
‫סק״ב לענין שלא ישב או ילך בגילוי הראש באקראי‬
‫קצת די בכיסוי ביד אין כוונתו שיהיה בזת האיסור‬
‫דמדת חסידות אם הוא שלא באקראי‪ ,‬דלא מציגו‬
‫חלוק לענין זה אלא בין ד׳ אמות לפחות ולא בין‬
‫אקראי לשלא באקראי‪ ,‬אלא נקט בדהוד‪ ,‬שבאקראי‬
‫קצת מצוי זה‪ ,‬ונמצא שהוא כמפורש שאף לענין‬
‫ברכה מותר גם בכיסוי מקצת וכ״ש לענין הליכה ד׳‬
‫אמות‪ ,‬ולכן דעת הגרש״ק היא שלא ככל האחרונים‬
‫וזעי דעתו דעת יחיד‪.‬‬
‫אך אף לדעת הגרש׳׳ק נראה לע״ד שהוא דק‬
‫בביסוי פחות מרוב הראש דיסבור דרובו ככולו‬
‫גם לדין זה וכשהרוב מגולה הוא כטגולה כולו אבל‬
‫כשהרוב מכוסה גם לדידית ליכא שום זהירות‪.‬‬
‫ובמחצה מצומצם כיון שהאיסור נאמר על ראש‬
‫מגולה ומחצה אינו כדוב אין להחשיב זה מגולה‬
‫ואין לאסור אף לדעתו‪ .‬אבל אולי אף בזה חושש‬
‫לאסור משום דא״א לצמצם וצריך שיהיה הרוב‬
‫מכוסה ואף שגם באיסור דרבנן הא מקילין במחצה‬
‫אף שא״א לצמצם כדמצינו בעירובין מ״מ אולי‬
‫החמיר לחוקו כיון שלענין ברכה וד‪,‬זכרת השם הוא‬
‫לכבוד השם לא רצה להקל אף שהוא ספק איסור‬
‫דרבנן‪ ,‬וממילא חש להחמיר גם בהליכה אף שהוא‬
‫רק ממדת חסידות כדי שלא לחלוק ולס אולי מצריך‬
‫שיהיה הרוב מכוסה‪ ,‬ואיסור דחוק העכו״ם ודאי‬
‫ליכא אף רק במיעוט מכוסה אם אך נחשב זה‬
‫בעיני בני אדם לראש מכוסה‪,‬‬
‫ולב^ למעשה הרוצה להחמיר ולחוש לדעת‬
‫הגרש׳׳ק צריך לכסות רוב ראשו שהוא ברוב הכובעים‬
‫וביארמולקעס הגדולים‪ ,‬אבל לדינא אין מחהיבין‬
‫לחוש לדעתו כיון שהיא דעת יחיד ובפרט שהוא‬
‫רק באיסור ממדת חסידות אף שעתה שכבר נהגו‬
‫ישראל יש לדון בזה כעין איסור‪ ,‬משום שלא היה‬
‫המנהג להחמיר יותר מהראוי לפי ד‪,‬גמ׳ וד‪,‬ש״ע ולכן‬
‫אם אך מכוסה באופן שנקרא שראשו מכופר‪ ,‬רשאים‬
‫לילך ברחוב ואף לברך וכמו שעושין ‪ p‬הרבה‬
‫ואין להחשיבם ח״ו לקלים‪.‬‬
‫ומצד דין נדר שנהג שלקזה פעמים אין לאסור‬
‫דכיון דהוזכר בגמ׳ ובש׳׳ע שכן ראוי לנד‪,‬וג לכל‬
‫אדם עושה בסתמא רק לפי הדין שנאמר בזה דהוא‬
‫רק למדד‪ ,‬טובת שראוי לכל ישראל לנהוג במדת‬
‫חסידות זד‪ ,‬ולא נחשב זד‪ ,‬לקבלת נדר דרק דבר שהוזכר‬
‫שינהגו כן ת׳׳ח ויראי ה׳ אם התחיל אחד לנד‪,‬וג‬
‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫אסור אף פחות מד׳ אמות‪ ,‬אין כוונתו לפרש כן‬
‫בלשון ד‪,‬גמ׳ דבגמ׳ שאינו לאיסוד מצד חוקות‬
‫העכו״ם שלא היה אז כן חוק העכו״ם אלא למדת‬
‫חסידות מצד שהשכינה למעלה מראשו איידי אף‬
‫בגילוי בל הראש בפשטות הלשון וגם דא״א לפרש כלל‬
‫חלוקו מרין הגמ׳ כדבארתי‪ ,‬אלא כוונתו אולי על‬
‫לשון הש׳׳ע ולא ילך ד׳ אמות בגילוי הראש רמוקים‬
‫בגילוי רק מקצת משום דהאידנא אסור בגילוי כל‬
‫הראש מדינא אף בפחות מר׳ אמות ואף בישיבה‪.‬‬
‫ומסתבר יותר שגם אין כוונתו לפרש כן בש״ע‬
‫שאיירי רק בגילוי מקצת ברהקשתי שא״א לפרש‬
‫היפוך לשון גילוי הראש‪ ,‬אלא דהש׳׳ע וראי איירי‬
‫אף בגילוי כל הראש משום דהש״ע אינו אוסר מטעם‬
‫חוק העכו״ם וכדמוכרח כן גם להט׳׳ז שכתב על‬
‫הש׳־ע בסק׳׳ה ררובב ויושב בעגלה הוא כמהלך‬
‫משמע דבישיבה מתיר לא רק בביתו אלא אף‬
‫תחת אויר הרקיע‪ ,‬והא לטעמיה דיש בזה איסור‬
‫דחוק העבו״ם אסור אף בישיבה ואף בבית וכמפורש‬
‫בט״ז סי׳ ח׳‪ ,‬אלא צריך לומר דדין הש״ע שלא‬
‫כתב שאסור לילך כמו שכתב לעיל מזה בדין קומה‬
‫זקופה אלא כתב ולא ילך ד׳ אמות בגילוי הראש‬
‫שמשמע שהוא דק ממדת חסידות‪ ,‬וכדדייק כן גם‬
‫בס׳ יד אפרים והוא רק במהלך ולא ביושב‪ ,‬ע״ז חידקז‬
‫תט״ז שרכוב ויושב בעגלת הוא כמהלך מד‪,‬א דקדושין‬
‫דף ל׳׳ג ויש גם בו המדת חסידות שבש׳׳ע אבל בסי׳‬
‫ח׳ חידש שהאידנא איכא גם איסור מצד חוק‬
‫עכו״ם שהוא אף בישיבה‪ .‬ומה שלא אסר המחבר‬
‫מטעם חוק העכו״ם הוא משום שדבר זה תלוי לפי‬
‫המקומות שאם באותן מקומות אין העכו״ם נוד‪.‬גין כן‬
‫אין לאסור‪ ,‬והמחבר היה במקומות העדביים שאין‬
‫נוהגין להסיר הכובע‪ ,‬חד‪,‬ו גם כוונת הגרש״ק שהוא‬
‫לדינא האידנא במקומותינו שהעכו״ם נוהגין להסיר‬
‫הכובע ולא קאי על לשון הש׳׳ע‪ ,‬ולשו^ דמה דאמרינן‬
‫הוא פירוז!וו מה שגם אנחנו לדינא אומרין כן‪,‬‬
‫ונסתלקו קושיותינו מעליו‪.‬‬
‫אבל עכ״פ תמות לומד בלא ראיה חדוש כזה‬
‫שאף בכיסוי מקצת יהיה אסור‪ ,‬וגם הא משמע‬
‫מהאחרונים דלא כדבריו‪ ,‬מהא דבטעם שאין מועיל‬
‫הנחת היד על הראש להזכיר השם להמחבר בסי׳‬
‫צ״א סעי׳ ד׳ וכן סובר הרמ׳׳א בסי׳ ע״ד סעי׳ ב׳‬
‫דלא כמהרש״ל דמתיר‪ ,‬הוא רק מטעם דאין הגוף יכול‬
‫לכסות עצמו‪ ,‬ומטעם זה אם אחר מניח ידו על‬
‫ראשו מותר לברך וכן כשממשיך הבית יד של הבגד‬
‫על היד של עצמו הוי כיסוי כדאיתא בב״ח תובא‬
‫בבאה־׳ט סי׳ צ״א סק״ד עיי״ש‪ ,‬והא היד אינה‬
‫מכסה אלא מקצת הראש ומותר אף לברך למתרש׳׳ל‬
 ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬
‫או איפכא אזלינן בתר עיקר הבגד‪ ,‬הוא רק לענין‬
‫החיוב משום דכתיב בגדיהם כדאיתא בט״ז סי' י׳‬
‫סק׳־ה או כטעם מהרי׳׳ק בשם הר׳ מנוח שהביא‬
‫ר‪,‬כ״מ פ״ג מציצית ה׳׳ד משום דכתיב אשר תכפה‬
‫בד‪ ,‬ואין אדם מתכסה אלא בעיקר הבגד אבל לא‬
‫לענין מאיזה מין יעשר‪ ,‬הציצית דאפשר צריך לעשות‬
‫ממין הכנף כיון שדורש ציצית הכנף מין כנף‪ .‬הנה‬
‫לענ׳׳ד אין בזה ספק אלא דצריך לעקזות ממין‬
‫הבגד מאחר דדין הציצית שאזלינן בתר עיקר‬
‫הבגד והוא בא לפטור בהציצית את הבגד אינו יכול‬
‫לפטור במין שלא היה פוטרו אם היו גם הכנפות‬
‫ממנו‪ ,‬דהא לרבא אינו פוטר את הכנפות אלא את‬
‫הבגד דד‪,‬וא המתחייב באם יש לו כנפות אף ממין‬
‫אחר ואותו צריך לפטור וא׳׳ב איך יעשר‪ ,‬ציצית‬
‫ממין שלא היה פוטרו אי לאו הכנפות שממין אחר‪.‬‬
‫וגם הגע בעצמך בעיקר בגד של משי והכנפות‬
‫הם של צמר גפן הרי עיקר הבגד הוא חייב במשי‬
‫והכנפות פטורות ממשי ולענין צמר גפן עיקר‬
‫הבגד פטור מציצית של צמר גפן ודגנפות הם בשל‬
‫צמר גפן והוי זה כמו לענין חיוב ופטור ממש שאזלינן‬
‫בתר עיקר הבגד‪ ,‬וגם אם הבגד הוא של משי‬
‫וכנפיה של עור שחייב לרבא מן התורה הוא בציצית‬
‫דמין כנף שר‪,‬וא בהכרח מין הבגד דציצית של עור‬
‫ודאי פסילי‪ ,‬וא׳׳ב בהברה פירוש מין כנף הוא מין‬
‫הבגד כלשון רש׳׳י שבת דף כ׳׳ז‪ .‬ואין לומר דבבגד‬
‫של מעזי וכנפיה של עור יתחייב דוקא בשל צמר‬
‫ופשתים לרבא‪ ,‬דד‪,‬א בלאו קרא דצמר ופשתים היה‬
‫דוקא מין כנף ואיד היה אפשר להיות זה דאיד‬
‫היה עועזה בכנפיד‪ ,‬של עור‪ ,‬ולא משמע דדין זד‪.‬‬
‫שחייב בכנפיה של עור הוא רק אחר שנכתב קרא‬
‫דצמר ופשתים דדרשינן שצמר ופשתים פוטרין אף‬
‫שלא במינן‪ ,‬לכן ברור שאזלינן בתר עיקר גם לענין‬
‫מין כנף דפירושו מין הבגד‪.‬‬
‫ולכן להרוצים להחמיר כמהר׳׳מ מרוטנבורג שצמר‬
‫אינו פוטר שאר מינים לא יועיל מד‪ ,‬שיעשד‪ ,‬הכנפים‬
‫משל צמר אם עיקר הבגד הוא ממשי וצמר גפן‪,‬‬
‫וכוונת המג׳׳א בסי׳ ט׳ סק׳׳ד בזה שכתב יעשר‪,‬‬
‫טלית קטן שכולו צמר מלמטד״ הוא לא שיעשה למטד‪,‬‬
‫בכנפים מצמר שזה לא יועיל‪ ,‬אלא כוונתו שילבש‬
‫מלמטה תחת כגריו טלית קטן שכולו צמר‪ ,‬לצאת‬
‫בו ובהטלית של משי יעשר‪ ,‬ציצית של משי לגירסת‬
‫מחצית השקל או של צמר כגירסת רעק׳׳א ויתנאד‪,‬‬
‫בו מלמעלד‪ ,‬על בגדיו במקום טלית גדול וכדאיתא‬
‫כן בעטרת זקנים‪.‬‬
‫ולמעשר‪ ,‬לאלו שא׳׳א להם לילך בקיץ בטלית‬
‫קטן של צמר ולובעזים טלית קטן משאר מינים‬
‫אגרות‬
‫ב] בסתמא אמרינן שהוא בג׳ פעמים לקבלת נדר אבל‬
‫לענין גילוי הראש שבש׳׳ע נאמר זה לבל ישראל‬
‫שינהגו בן אף שהוא רק מצד מדת חסידות אין‬
‫להסתפק בלל בנדר אלא ע״ד הש״ע עושה שהוא‬
‫רק למדת חסידות‪.‬‬
‫ובסתירת דברי המג׳׳א שבסי' צ״א בתב שאף‬
‫לילך ד׳ אמות הוא רק ממרת חסידות ובסי' ב'‬
‫בתב ומרת חסידות אפילו פחות מד' אמות שמשמע‬
‫שלילך ד' אמות הוא איסור שדחקו במחצית השקל‬
‫וביד אפרים לתרץ דבריו‪ ,‬היד‪ .‬נראה לע״ד דלילו‬
‫ד' אמות אף שעיקר הדין הוא ממדת חסידות אבל‬
‫בבר נהט בל ישראל להתנהג במדת חסידות זד‪.‬‬
‫אפילו אנשים פשוטים אבל מדת חסידים להיחידים‬
‫המתנהגים בחסידות ובן לבל ת׳׳ח יש להחמיר שלא‬
‫לילך בגילוי הראש אפילו בפחות מדי אמות‪ .‬ולדינא‬
‫יש לאפור אפילו בישיבד‪ .‬מצד חוק העבו״ם בהט׳־ז‪,‬‬
‫וד‪,‬מ״גא משמע שפליג על הט״ז וצ‪-‬ע בטעמו‪ ,‬ואולי‬
‫בישיבה אף המנ׳׳א יורד‪ ,‬דאסור משום חוק העבו״ם‬
‫שכן עושין כשיושבין לאכול או בחבורת אנשים‬
‫בעלמא להסיר הכובע אבל בדילוך אין דרכם להסיר‬
‫הכובע ולכן אין לאסור הד‪,‬לוו משום חוקי העכו׳׳ם‪,‬‬
‫ואולי סובר דחוק העכו׳׳ם נחשב רק בעת התפלה‬
‫דרק אז הוא חוק שלהם לד‪,‬סיר הכובע אבל בישיבה‬
‫אין מפירין מצד חוק העכו״ם אלא להקל בעלמא‪,‬‬
‫והט״ז סובר שגם זד‪ ,‬נחשב חוק כיון שנמשך להם‬
‫רגילות זה מצד חוק העכדם שלהם שבלא כובע‬
‫הוא יותר חשיבות‪ ,‬ולכן אף שליקזיבה בעלמא אין‬
‫להם חוק עכו״ם להסיר הכובע יש לזה דין חוק‬
‫עכו״ם לאפור‪ ,‬ועדיץ לא מבורר טעם המג׳׳א לע׳׳ד‬
‫ויש לאסור כהט״ז‪.‬‬
‫ידידו המברכו בכוחיט‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫‪ p'D‬פ‬
‫בכנר של שאר מינים וכנפיה של צמר‬
‫אם יצא בציצית של צמר נם למהר״מ‬
‫מרוטנבורנ‬
‫כ״ב כסלו תשי׳׳ז‪.‬‬
‫מע״ב ידידי הרב ר׳ שלום הלוי קוגעלמאן‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫מה שנסתפק ידידי אולי אף לרבא שנפסק ‪ p‬שסובר‬
‫במנחות דף מ' בד‪,‬יא של בגד וכנפיד‪ ,‬של עור‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫כסות לילה מכסות סומא כהבדייתא לד״ש ואם היו‬ ‫יעשו ציצית מצמד בטקום שליכא איצית משאר‬
‫סובדים שודאיתם ממעט מה שאינה בדאיה דק‬ ‫מינים‪ ,‬שעיקד הדין הוא דלא כמהדיימ מדוטנבודג‪,‬‬
‫שקדא דאשד תכסה מדבד‪ ,‬חד מנהץ היו סובדין’‬ ‫כדאיתא במג״א מק״ג בשם תה׳׳ד וכן איתא בדעק׳׳א‪,‬‬
‫כד׳־ש אלא מוכדחין לומד דלדבנן תדווייד‪,‬ו מחייבי‬ ‫אבל ודאי דאוי לבעלי נפש להחמיד ללבוש טלית‬
‫דכיון שכסות לילה מחייבי כ״ש כסות סומא ולא‬ ‫קטן שכולו מצמד אם אפשד להם כדי לצאת כל‬
‫ממעטי כלום מודאיתם וא׳׳צ קדא דאשד תכסד‪,‬‬ ‫הדעות‪.‬‬
‫לדבות ולכן מקשה ד‪,‬נמ׳ שפיד אשד תכסה מאי עבדי‬ ‫ידידו‪,‬‬
‫ליה וגם ודאיתם מאי עבדי ליה והיא קושיא גדולד‪,‬‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫על דש׳׳י סוכה ותום׳ שבת ו ת הקשד‪ ,‬במעשד‪ ,‬חשב‬
‫שעל השעדו׳־מ‪ ,‬וגם צדיך להבין לדש״י ותוספות‬
‫טעמיידע במה פליגי בכבדות הפוכוו^‬
‫פיסן ג‬
‫וועכון לענ׳־ד דבאמת יש סבדא גתלת דכסות‬
‫לילה נחשבת ישנה בדאיה דהא אפשד לדאות גם‬ ‫באור הסוגיות בדרשת אשר תכסה‬
‫בלילד‪ ,‬לאוד הנד ולאוד הלבנד״ אך שצדיך לומד‬
‫וב?רא דוראיתם אותו בענין כסות‬
‫דכיץ שבלא אוד המאיד אין דואין נחשבת אינה‬
‫בדאיה‪ ,‬ולכן מסתבד לפדש שמעצמנו ודאי היינו‬
‫לילה וכסות סומא לרש״י ולתוס׳ ובפסקי‬
‫מחשיבין כסות לילה לישנד‪ ,‬בדאיה‪ ,‬וכדחזינן שצדיד‬ ‫הרמב״ם ובמצוה דראיית ציצית‬
‫קדא בדאיית נגעים למעט אוד הנד‪ ,‬והיינו ממעטין‬
‫ו׳ ניסן תדצ״ו‪ ,‬ליובאן‪.‬‬
‫מודאיתם דק כסות סומא שאינה בדאיה כלל לבעל‬
‫הכסות‪ ,‬ונפדש ודאיתם על בעל הכסות‪ ,‬אבל א׳׳ב‬ ‫מע״ב דודי אהובי הגאץ הגדול מדן מוהד׳׳ד‬
‫לא היה צייד קדא דאשד תכסה דלדבות כסות לילה‬ ‫יעקב קאנטדאוויץ שליט״א‪.‬‬
‫אין צדיך קדא כיון שישנד‪ ,‬בדאיה ולא היינו ממעטין‬
‫אותה אף בלא דיכוי הקדא‪ ,‬ול ‪ p‬מדכתיב אשד‬
‫ענף א‬
‫מה שתידץ כ״ג דודי קושית שעד המלך פ״ג מציצית‬
‫תכסה לדבות ולהוציא ממשמעות דודאיתם‪ ,‬הוא‬
‫על דש׳׳י סוכת דף י״א ותום׳ שבת דף קל׳׳א‬
‫לדבות כסות סומא דגילה לנו בקדא זה דקדא‬
‫שכתבו דלדבנן דד׳׳ש ממעט מודאיתם אותו כסות‬
‫ודאיתם קאי גם על אהדים שזה ישנה גם בכסות‬
‫סומא מתא דבמנחות דף מ׳־ג מקשה לדב^ האי ודאיתם‬
‫סומא וממילא שמעינן ג‪-‬ב שכסות לילד‪ ,‬נחשבת‬
‫אותו מאי עבדי ליה ולא אמד למעט סומא‪ ,‬שכוונת‬
‫אינה בדאיה משום דבלא אוד המאיד אין דואין‬
‫קושית הנם׳ הוא על לשו^ אותו ולא אותם דלד׳ש‬
‫שלא כמו שד‪,‬יינו אומדין מעצמנו ועת קאי מיעוט‬
‫שלילד‪ ,‬פטוד דדיש באחדים בידושלמי בדכות להתחלת‬
‫דודאיתם שהיא אינה בדאיח אף אצל אחדים‪ ,‬זד‪,‬ו‬
‫זמן חיוב ציצית שהוא מדאיית חבדו דחוק ד׳‬
‫פידוש הבדייתא לד׳׳ש‪.‬‬
‫אמות ומכידו וקאי אותו על האדם העומד לנגדו‬
‫וממילא לדבנן דקדא דאשד תכסד‪ ,‬קאי לדמת‬ ‫כדפי׳ הפ׳׳ם אבל לדבנן שגם לילה חייב אין שיין‬
‫בעלת חמש הדי אין לנו קדא לשנות ממה שהיינו‬ ‫זה ולת מקשה אותו ולא כתיב אותם מאי עבדי‬
‫אומדין מעצמנו ולכן קאי קדא דודאיתם למעט כסות‬ ‫ליה‪ .‬הוא תידוץ נכון וגם מוכדח לכו״ע כדאבאד לקמן‪.‬‬
‫סומא וקאי ודאיתם על בעל הכסות וכסות לילה‬ ‫אבל הא עדיץ קשה נהי שנימא שדבנן בבדי סבדא‬
‫חייב אף בלא דיבויא דקדא משום דאין לנו במה‬ ‫הפוכה מסבדת הבדייתא דמנחות לד׳׳ש וסבדי דכסות‬
‫למעטה‪ ,‬ולכן כשסבדי דבנן דכסות לילה חייב צדיו‬ ‫סומא יותד יש לפטוד מכסות לילה מ׳׳ם יצטדכו‬
‫לומד שהוא מחמת דלא דדשי מאשד תכסה לדבות‬ ‫קדא דאשד תכסה לדבות כסות לילה כמו שצדיד‬
‫כסות סומא קאמד אשד תכסה מאי עבדי ליה‬ ‫לד׳־ש לדבות כסות סומא וא״ב מאי מקשה שם‬
‫לדבות בעלת חמש‪.‬‬ ‫במנהות לדבנן האי אשד תכסה מאי עבדי ליה‬
‫ומדויק לפ״ז מה שמתחלה הקשה במנחות שם‬ ‫הא כמו שניחא לד״ש מה שצדיו המעוט חדאיתם‬
‫אשד תכסה מאי עבדי ולא אעיקד מחלקותם שלכאו׳‬ ‫וד‪,‬דבוי דאשד תכסד‪ ,‬כמו׳־כ ניחא לדבנן אך שד׳־ש‬
‫הוא בקדא דודאיתם להקשות מאי עבדי ליה‪ ,‬משום‬ ‫ממעט כסות לילה ומדבה כסות סומא מטעמא שאיתא‬
‫דודאיתם ידוע שתלוי בקדא דאשד תכסה דאם‬ ‫בבדייתא ודבנן ממעטי כסות סומא ומדבי כסות‬
‫דרשי למלתא אחדינא אז קאי ודאיתם למעט כסות‬ ‫לילה מאיזה טעם שסבדי איפכא‪ ,‬וא״ב מוכדחין‬
‫סומא ואם לא דרשי למלתא אתרינא אלא להוציא‬ ‫לומד כרש״י שם במנחות דלמ׳׳ע יותד דאוי לפטוד‬
‫ט‬ ‫משה‬ ‫או״ח‬
‫דר‪,‬וא כמפורש שבגדיהם האמור בציצית הוא רק של‬
‫צמר הראוי לתכלת שנכתב בהקרא ולא איירי הקרא‬
‫בשל פשתן ולא משום שאינה ראויה לתכלת מעכבת‪,‬‬
‫וכן משמע מלשוט שם‪ ,‬אבל אם יזדמן בבגדים‬
‫שחייבה תורה שלא יהיה ראוי לתכלת יתחייב לטעם‬
‫זה בלח כיון שתכלת אינו מעכב את הלבן‪ .‬אבל להנ״י‬
‫שאף הבגדים שראויין מדאורייתא לתכלת וא״ב הם‬
‫מן הכגדים שחייבה תורה בציצית ומ״מ כיץ שאח׳׳ב‬
‫אסרו רבנן תכלת בסדין סובר שפטורה מן הלבן‬
‫מטעם שאינה ראויה לתכלת‪ ,‬וראי הוא רק מטעם כל‬
‫שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת‪ ,‬ומחדש עור שגם‬
‫מה שאינו ראוי מדרבנן נמי מעכב‪ ,‬כיון רעל כל‬
‫פנים עכשיו אינו ראוי‪ .‬ועיין בשאג״א סימן ל׳׳א‬
‫שמסיק דאינו ראוי לתכלת מעכב מטעם אינו ראוי‬
‫לבילה‪ ,‬ומביא ראי׳ מהרמב׳׳ן‪ ,‬אך לפ״מ שבארתי ליכא‬
‫ראי׳ מרמב׳ץ‪ ,‬אבל‪ 1‬מהנ״י וראי איכא ראי׳ ואף גם למה‬
‫שאינו ראוי רק מדרבנן‪ .‬ופלא שאשתמיט דברי הנ״י‬
‫מהשאג״א‪ .‬עכ״פ חזינז דשי ‪ T‬סברא זו וא״צ קרא‬
‫מיותר ע״ז‪ .‬וא״כ גם מצר מצות ראיה יש לומר‬
‫סברא זו ראם אינה ראויה למצות ראיה מעכבת‬
‫במצות ציצית וא״צ ע׳׳ז קרא מיותר‪.‬‬
‫ולפ״ז אם כסות לילד‪ ,‬היה מסתבר לנו שנחשבת‬
‫ישנה בראיה מחמת שיכולין לראות ע״י דבר המאיר‬
‫ורק כסות סומא היתד‪ ,‬נחשבת אינה בראיה כהסברא‬
‫שכתבתי אבל היינו מרבינן כסות סומא מאשר תכסה‬
‫להוציא ממה שהיינו פוטרין מטעם שאינו ראוי‬
‫לראיה לא היה הכרח שנמעט מחמת זד‪ ,‬כסות לילה‬
‫להחשיבה אינה בראיה ולפוטרה מציצית כיון רקרא‬
‫רוראיתם אינו מיותר רק שבלא קרא ראשר תכסה‬
‫היינו פוטרין כסות סומא מטעם שאינו ראוי למצות‬
‫וחידש הקרא ראשר תכסה שמצות ראיה‬ ‫ראיה‬
‫מעכבת במצות ציצית או דגם כסות סומא‬ ‫אינה‬
‫נחשבת ישנה בראיה מחמת ראית אחרים וליכא‬
‫כלל כסות שאינה ראוי לראי׳‪ ,‬ואיזה הכרח לנו שנמצא‬
‫בגד שאינו ראוי לראיה ולפוטרו שנחדעו מחמת‬
‫זה שכסות לילה נחשב אינה בראיה משום שבלא‬
‫אור המאיר אין רואין אם מסברא לא היינו אומרין‬
‫כן הא ליכא שום יתורא בקרא‪ .‬ולכן מוכרחין לומר‬
‫לפ׳׳ז דמסברא אומר זה הברייתא לר״ש דמסתבר‬
‫לו מעצמו בלא קרא שלילה שבלא אור המאיר אין‬
‫רואין נחשב אינו בראיה דלא כרבארתי‪ ,‬ולכן ממעטו‬
‫אף בלא קרא מיותר מטעם שכיון שאינו ראוי למצות‬
‫ראיה מעכבת למצות ציצית וכזי דיה ממעט גם‬
‫כסות סומא אך שנתרבה מקרא דאשר תכסה ולא‬
‫מרבינן תרווייהו כיון שיחלץ לרבות רק חדא מינייד‪,‬ו‬
‫ולא להוציא לגמרי מכלל דכל שאינו ראוי לבילה‬
‫אגרות‬
‫ממשמעות רוראיתם אז בהכרח הוא לרמת כסות‬
‫סומא וראיתם למעט כסות לילה‪ ,‬ונמצא שעיקר‬
‫מחלוקתם הוא בקרא ראשר תכסה לכן מקשה רק אשד‬
‫תכסה מאי עברי ליה וממילא ידעינן גם מאי עבדי‬
‫בקרא רוראיתם שהוא למעט כסות סומא‪ ,‬ואח״כ‬
‫שמקשה לבסוף וראיתם אותו מאי עבדי הוא בהכרח‬
‫כפי׳ כ״ג דודי שהוא ע״ז שכתוב אותו ולא אותם‬
‫מאי עברי ולכן הקשה זה לבסוף‪ ,‬זהו מה שצריך לפרש‬
‫אליבא ררש״י סוכה ותוס׳ שבת‪.‬‬
‫אך רעת רש״י מנחות שסובר דאף בלא קרא‬
‫עדיף לחייב כסות סומא מכסות לילד‪ .‬לכאורה תמוה‬
‫שודאי יש גם סברא לומר איפכא כרבארתי והיא‬
‫עוד עיקר בסברא‪ ,‬והנכון לע״ר רהא יש תימה‬
‫גדולה להסוברין ריש מצות עשה להסתכל בציצית‬
‫מקרא דוראיתם אותו ומונין זה לעשה במנין התרי״ג‬
‫מצות כמו הסמ״ק שהובא בב׳׳י סי׳ כ״ד וכן המררכי‬
‫בשם הירוקזלמי ס״פ לולב הגזול שהובא בב״י שם‬
‫וברמ״א סוף סי׳ י״ז וכן איתא בהג״א דקטן' היודע‬
‫להתעטף הוא שיורע לאחוז הציצית בשעת ק״ש‪,‬‬
‫וא״כ מסתבר שסובר שהוא מצור‪ ,‬מן התורה ראל׳׳ב‬
‫לא היה שייך ל׳נזער בזה‪ ,‬וא״כ צריך קרא דוראיתם‬
‫לגופיה למצות הראיה ואינו מיותר ואיך ממעטינן‬
‫מיניה כסות לילה‪ .‬ומצאתי שהרגיש בזה הרקזב׳׳ץ‬
‫בספר זהר הרקיע נדפס גם בסוף ספר המצות להרמב׳׳ם‬
‫רפוס ווארשא‪ ,‬ומה שתירץ אינו מובן שכתב ולא‬
‫תטעה לומר שזה נאמר לדברי חכמים אבל ר״ש‬
‫שהוא דורש פרט לכסות לילה והלכר‪ ,‬כדבריו לא‬
‫ידרוש וראיתם למצוה אלא למיעוט שזה טעות שאע׳׳פ‬
‫שיש לר״ש בפסוק זה מיעוט לכסות לילה אבל עיקר‬
‫הכתוב אינו יוצא ממשמעותו שהוא מצוה לראות‬
‫ציצית עיי׳׳ש‪ ,‬הא כיון שצריך לגופיה למצות ראיה‬
‫מנא ליה לדרועז מזה גם מיעוט‪ ,‬וצ׳׳ע בכוונתו‪.‬‬
‫ולכן מוכרחין לומר לרידר‪,‬ו שאף שודאי ליכא‬
‫מיעוט בקרא דוראיתם כיון שאינו מיותר מ״מ‬
‫ממעט מה שאינה בראיה מטעם כל שאינו ראוי‬
‫לבילה בילה מעכבת רמצינו זה בכמה דברים‪ ,‬דכיון‬
‫שאמרה תורה בציצית גם מצוה ראיה מעכבת למצות‬
‫ציצית אם אינו ראוי לראיה‪ ,‬שלטעם זה אין צריך‬
‫קרא מיותר‪ .‬וכעין זה מצינו ברמב׳׳ן במלחמות בשבת‬
‫דף כ״ה לענין תכלת דאפילו למ״ד אין מעכבין'‬
‫זא״ז מ״מ טלית שאסור בתכלת לא חייבתו תורה‬
‫גם בלת‪ .‬וכן איתא בנמ״י הלכות ציצית עור יותר‬
‫דכתב דכיון שאסרו רבנן לסדין תבלת הוי כאילו‬
‫אינה ראויה לתכלת ופטורה אף מן הלח עיי״ש‪.‬‬
‫ומסתבר שכוונתם היא מטעם כל שאינו ראוי לבילה‬
‫בילה מעכבת אך ברמב׳׳ן אפשר לומר שכוונתו משום‬
 ‫םשה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫אלא בהאדם היום שאיט יכול לקיים מצות סמיכד‪,‬‬ ‫בילה מעכבת ועדיף ליה לרבות כסות סומא מטעם‬
‫שזה אינו מעכב בהקדבן ואף באם יעבוד על‬ ‫שאמד מחמת שישנה בראיה אצל אחדים‪ .‬ומר״ש‬
‫בל תאחד מזימתין אין זה חסדון בהקרבן דבל‬ ‫נשמע לרבנן שנם הם מחשבי כסות לילה אינה‬
‫תאחר איד פוסל ד‪,‬קד ‪ ,p‬רק כל קוקזיתם היא על‬ ‫בראיה שבזה לא מסתבר שיפלגו כיון שסובר הברייתא‬
‫ערל שמתו אחיו מחמת מילה שאין לו תקנה להמתין‬ ‫דמסתבר כן ומ״מ מחייבי בכסות לילה א״כ כ״ש‬
‫וטמא כדן זב ומצורע שאין רפואתו תלוי בעצמו‬ ‫שמחייבי גם בכסות סומא שישנה בראית אחרים‪ ,‬וצריד‬
‫דבזה אי ‪T‬י הא דעדל וטמא משלחין קדבנותיהן‬ ‫לומד שלא סבדי כאן פבדא דאיט ראוי לבילה מאיזה‬
‫כדאוקמו התום' לעיל משום קושיא אחריתי‪ ,‬והראיה‬ ‫טעם ואף דאינו ראוי למצות ראיה אינו מעכב‬
‫מחגיגה מהא דהוצרך למעט טמא מראיה ש״מ דעזאד‬ ‫במצות ציצית וא״צ ממילא קרא לרבות כסות סומא‬
‫קדבנות מעזלח אין לרוזות דהוצרך בשביל טמאי מגע‬ ‫ולכן מקשה אשר תכסה מאי עבדי‪ .‬וזוהי שיטת‬
‫שיוכלו לסמוך אחר זמן ואין שם חסחן בהקרבן‬ ‫דש״י במנחות‪ .‬וגם לפ׳־ז ניחא בפשיטות מה שמקשה‬
‫דמ״מ מעולת ראיה פטודין‪ ,‬משום דבדאיה שזמד‬ ‫מתחלה מאשר תכסה שאינו מעיקר מחלקותם משום‬
‫קבוע ודאי הוא חסרון בד‪,‬קד ‪ p‬אם בעליו אין יכול‬ ‫שמודאיתם אין יכול להקשות כלום דהא אינו מיותר‬
‫לסמוך ממן הקבוע המחריב‪ ,‬וא׳ב לא הי׳ צריך למעט‬ ‫דאף ר״ש לא מיעט מיתודא ולכן מקשה דק מאקזד‬
‫ראיה מקרא אף בטמאי מגע אם בכה׳׳ג שיש חסרת‬ ‫תכסה שלדי דהו א״צ לרבות‪ .‬ומה שמקשה אח׳־כ‬
‫שאין יכולין' לסמוך הוא עכוב בהקדבן אף בכל‬ ‫וראיתם אותו מאי עבדי מוכדחין לומר כפי׳ כ׳ג‬
‫הקדבנות ואינו משלח אף בלא מיעוטא דקרא לכן‬ ‫דודי שהקושיא היא ע״ז שכתוב אותו ולא אותם‪.‬‬
‫ילפינן מזה שאינו ראוי לסמיכד‪ ,‬אינו עכוב בהקרבן‬ ‫נמצא שלכו״ע אף לרש״י מנחות ובפרט להסוברין‬
‫והוצרך למעט ראיה שפטור אף שבעולת ראיה הוא‬ ‫בפידועו שיש מצות ראיה בציצית מוכדחין לומד‬
‫חסרת בהקרבן מד‪ ,‬שאין הטמא אף דמגע יכול‬ ‫שהקושיא היא מאותו ולא אותם ולא מוראיתם‪.‬‬
‫לסמוך‪ ,‬אבל בדבר שאין החסרת אלא בתארם או‬
‫בהזמן אין סברא כלל שיעכב• יעית בשאג‪-‬א סי׳ ל׳׳א‬ ‫ענף ב‬
‫רוצה לומד בסדין דטומסום ואנדרוגינוס שפטור‬
‫והנה סברא דאינה ראויה למצות ראיה מעכבת‬
‫גם מל^ מחמת שאין ראוי לתכלת מצד ספק אקוד‪,‬‬
‫בציצית כמו באין ראוי לבילד‪ .‬מסתבר שאין שייד‬
‫אף שהחסרון הוא בהאדם‪ ,‬וצריך לומד דכוונתו בכסות‬
‫זה בחיוב האדם ולא על הזמן לומד ראם אינו‬
‫המיוחד לו שאז הוא חסרון בהכסות אבל אפשר דכיון‬
‫יכול האדם להתחייב או לקיים מצות ראיה לא‬
‫שהכמות ראוי גם לשאר אנשים אין זד‪ ,‬חסרת‬
‫יתחייב גם בציצית ו מ אין לומר האם ממן זה‬
‫בהכסות רק בד‪,‬אדם ואיכ אין לפוטרו מל ‪ p‬דלא‬
‫אינו יכול להתחייב או לקיים מצות ראיה יהיה פטור‬
‫כהשאג׳׳א אבל יש גם מקום לומד כד‪,‬שאג'א במיוחד‬
‫ממן זה גם מציצית‪ ,‬דדק על הדבר שעתזזין בו‬
‫לטומטום ואנדרוגינוס אבל על חיוב האדם והזמן אין‬
‫המצוה עףיד סברת איט ראוי לבילה שאם יש‬
‫לומר שיעכב כלל‪.‬‬
‫בו הסרת שא״א לקיים בו מצוה אחת אמדינן שאין‬
‫ולכן צ״ל להפי׳ שבארתי בגמ׳ אליבא דדש׳י‬ ‫זה הדבר שצותה תורה לעשות בו המצוד‪ ,‬כמו בבילה‬
‫והסוברין דיש מצוה בראיה‪ ,‬שפטור דד׳׳ש הוא‬ ‫במנחות וקריאד‪ ,‬דחליצה וקריאה דבכודים וכדומה‬
‫על הכסות המיוחד ללילה ואינו תלוי ‪ p n‬כמו‬ ‫כדמפרש זה הרשב״ם ב״ב דף פ״א אבל על האדם‬
‫שסובר ר־־ת במנחות דף מ׳ ד״ה משום ^‪,‬רא׳ש‬ ‫והזמן לא מסתבר לפוטרו מכל המצוד‪ ,‬כשלא יכול‬
‫בריש הלכות ציצית וכן סובר דש*י בעצמו בזבחים‬ ‫לקיים איזה מצוה שבענין זה ובודאי שאין מעכבין‬
‫דף ייח דיה פרט ובקזבת דף כ׳־ז ד׳ה לכסות ו ‪'p‬‬ ‫זא״ז בכד‪,‬־׳ג‪ .‬ול״ד לד‪,‬א דמקשו התום' בגיטין דף‬
‫איתא בהגמייי פיג מציצית היז אות ז׳ בקזם רקזיי‬ ‫כ״ח על ערל וטמא דלא ישלחו קדבנותיק מחמת‬
‫ו ‪ p‬יסבור רשיי כאן ו ‪ p‬יצטרכו לסבור הסוברים‬ ‫שאין ראויץ לסמון■ משום דד‪,‬תם הוא ממילא חסרון‬
‫שיש מצות ראיה בציציו ‪ J‬ואולי מכמ הוא כוונת‬ ‫בד‪,‬קדבן דכל קרבן שי ‪ T‬רק לבעליו ולכן כשבעליו‬
‫הגמייי לד‪,‬כריע דעת רקזיי כרית אף שמצינו גם‬ ‫אין יכול לסמוך הוא ממילא חסרת בד‪,‬קר ‪ p‬שזדא‬
‫שסובר דשיי שתלוי בזמן במנחות דף מ' דיה‬ ‫קרבן שאינו ראוי לסמיכה‪ ,‬ובאמת אם הוא טמא‬
‫היג וכדד‪,‬רגיקו בסתירה זו רעקיא בגלית השים‬ ‫שיכול ליטד‪,‬ר אחר זמן' כטמא מת וכדומה ו ה ערל‬
‫בזבחים דף ייח וכן הקקזה בשעהימ ותירץ שסובר‬ ‫שיכול למול שאם ימתין מלהקריבו עד שימול ויטהר‬
‫כהרין פיא דקדושין דתרתי בעינן כסות המיוחד‬ ‫יוכל לסמוך לא היו מקשין התום' כלום דהא בכהיג‬
‫לראיה ובז ‪ p‬ראיה שהוא לא כמו שכתב הגמייי בקומו‬ ‫אין חסרון בהקרח דהא ראוי לסמיכה כקזימול ויטהר‬
‫יא‬ ‫םשה‬ ‫או״ח‬
‫שסובר גם דלא כר״ן דהא כתב רק שגזור מעוום‬
‫כסות המיוחד ללילות ולא כתב שגזור שמא יתכסה‬
‫בד‪ .‬בלילד‪ ,‬דלא מזזעה״מ )אך אולי אף שסובר כר״ן'‬
‫ופוטר גם כסות יום בל^ילה סובר רש״י רעום כתוס׳‬
‫חולין דף ק״י ד״ד‪ ,‬טלית דבכסות יום אשתרי לגמרי‬
‫כלאים אף בשעה שפטור מציצית ואף להציע תחתיו‬
‫שפטור מציצית דלא כדסובר במנחות דף מ׳(‪ ,‬וא״ב‬
‫הוא ארבע נגד תרתי‪ .‬ותום׳ שבת יהיה אליבא‬
‫דר״י דסובר כהרמב׳׳ם כמפורש בהגמי״י‪ .‬ועיין בתוס׳‬
‫קדושין דף ל״ד שר״י סובר כר׳ית ואולי יש טעות‬
‫סופר באיזה מקום‪.‬‬
‫ענף ג‬
‫והנה בזבחים דף י׳ח איתא ראם ליכא אלא‬
‫חד ריבוי בקרא דאשר תכסה כגון למאן דלא דריש‬
‫אשר מרבינן כסות סומא ולא בעלת חמש וד‪,‬וא‬
‫ההיפוך מלרבנן אליבא דרש״י סוכר‪ ,‬ותום׳ שבת דמרבי‬
‫בעלת חמש ולא כסות סומא‪ ,‬בשלמא לרש״י מנחות‬
‫ניחא דלרבנן לא צריך קרא לרבות כסות סומא‬
‫לדידיה ולכן מרבי בעלת חמש אבל לר״ש שצריך‬
‫לרבות כסות סומא סובר הגמ׳ בזבחים שאם ליכא‬
‫כסותסומא מבעלת חמש‪,‬‬ ‫שמשמעחד קרא עדיף לרבות‬
‫והטעם פשוט לפ״מ שבארתי לדידיה דוראיתם אינו‬
‫מיותר רק שצריך לרבות כדי שלא נפטור מחמת‬
‫דאינו ראוי למצות ראיה וא׳׳ב כשמרבינן כסות‬
‫סומא לא מפקיע כלום מקרא דוראיתם אבל מזזמרבינן‬
‫בעלת חמש מפקיע מקרא רעל ארבע דמשמע גם‬
‫ולא חמש כיה שכמאן ראיתיה דמי לכן עדיף‬
‫יותר לרבות כסות סומא שלא מפקיע משום קרא‬
‫ובמנחות שהוצרך לומר ור׳׳ש מאשר נפקא שמשמע‬
‫קצת ראם לא היה דורש אקזר ור‪,‬יה רק חד קרא‬
‫היה קשה לו מנא לו לרבות כסות סומא דמבעי‬
‫ליה לרבות בעלת חמש ראם מחד קרא צריך לרבות‬
‫כסות סומא מאי מקשה כיון דרק אם ימצא שסובר‬
‫ר״ש דחייב בעלת חמש יקשה שם מנא ליה הא צריך‬
‫לרבות כסות סומא אבל כאן אין לו שום קושיא‪,‬‬
‫וזהו כוונת ר״ת שמוחק תיבות ור״ש מאשר נפקא‬
‫משום דלא קשה כלום כיון דהא אפשר שסובר דפטור‬
‫כמ״ד כן בזבחים‪ ,‬אף שודאי גם ר״ת ידע דר״ש‬
‫יכול לסבור שחייב בעלת חמש מקוום דידרוקז אעור‬
‫אבל כוונתו דעכ״פ לא הי״ל מה להקשות כאן כיון‬
‫רכבל אופן ניחא מה שמרבה כסות סומא דאף‬
‫אם לא דריש אשר וליכא אלא חד ריבויא היה מרבה‬
‫כסות סומא רק שלא חיה מרבה בעלת חמש כדאיתא‬
‫בזבחים‪ .‬אך מסקי חתום׳ דכיון דלהלכה חייבת כסות‬
‫בעלת חמש והלכה כר״ש לס מקשה אליבא דהלכה‬
‫מנא ליה לר״ש לחייב בעלת חנמו ‪.‬וגם יש לומד‬
‫אגרות‬
‫שכסות יום חייב בלילר״ דמנאן לפ״ט שבארתי צריו‬
‫לומר לרש״י שתלוי רק בכסות ולא בזמן כלל‬
‫כרסובר ר״ת לכן הכריע שרעת רש״י כר״ת ולא‬
‫חשגיח על מקום אחר נגר תלתא מקומורב‬
‫ותרמב״ם ודעימיה תסוברים רתלוי בזמן ולא‬
‫בכסות ואף להר״ן רתלוי בזמן ובכסות יצטרכו לפרש‬
‫רוראיתם הוא מיעוט משום שיסברו שאין כלל‬
‫מצור‪ ,‬בראיה רציצית כרב נטרונאי גאץ שהובא בב״י‬
‫וכרחזינן שלא כתב הרמב״ם כלל שיש מצור‪ ,‬להסתכל‬
‫בציצית וקאי וראיתם רק למיעוט וא״ב יפרשו‬
‫כרפירשתי אליבא דרש״י סוכר‪ ,‬ותוס׳ שבת‪ ,‬רהא‬
‫אין הכרח לרירחו לפרש שגם מסברא אומר הברייתא‬
‫רלילה אינה בראיה אלא ראומר זח אחרי שריבח‬
‫בסוכה‬ ‫כסות סומא מאשר תכסה כרבארתי‪ .‬אך רש״י‬
‫אין הכרח שיסבור כהרמב״ם דתלוי ממן‪ ,‬דאף שפליג‬
‫על מה שפי׳ כאן וצריך לסבור רליכא מצור‪ ,‬בראיה‬
‫וקרא רוראיתם הוא רק למיעוט מ»מ יבול לסבור‬
‫רר‪,‬מיעוט הוא בכסות ולא בזמן‪ .‬אך יותר מסתבר‬
‫ררש״י סוכת סובר שתלוי בז ‪ p‬רהא אם הוא מיעוט‬
‫יותר משמע למעט עצם לילה שפטורה מחיוב ציצית‬
‫מלמעט הכסות דלילה‪ .‬ואף שהר׳ן כתב אלא‬
‫מוראיתם למעט תרווייהו‪ ,‬הוא דחוק‪ ,‬ומסתבר שכוונת‬
‫הר׳ץ דאף שהמיעוט הוא רק על עצם הלילה מ״מ‬
‫יש לפטור גם כסות המיוחד ללילה משום דלכן‬
‫לבישת היום הוא רק עראי שאינו מחייב בציצית‬
‫בלבישה כזו רק כשיש עליו שם כסות‪ ,‬דמחמת‬
‫זה מצרכינן שיתכסה בו הקטן ראעוו ורובו ולא פגי‬
‫בזה שהגדול הולך בו ארעי משום דלא מקרי כסות‬
‫בלבישת ארעי‪ ,‬א״ב גם בכסות לילה שמצד שמו‬
‫אין לחייבו דהוא בשם שפטור מציצית ורק מחמת‬
‫לבישת היום שייך לחייבו שלבישה זו היא רק עראי‬
‫שאינו מחייב‪ .‬זהו מסתבר לומר בכוונת הר״ן אבל‬
‫משמעות הקרא הוא רק על עצם הלילה‪ ,‬וכ״ש שאין‬
‫לומר איפכא למעט הכסות ולא עצם הלילה‪ .‬ולכן‬
‫משמע יותר שרש״י דסוכר‪ ,‬יסבור כהרמב״ם דתלוי‬
‫בזמן וכדסובר כן רש״י ברף מ׳ במנחות‪ ,‬ונרויח‬
‫מזה למעט הסתירות ברש״י שלפ״ז הוא רק סתירה‬
‫בדבר אחר כיון שתלוי זה בזה‪ ,‬דלרקז״י דף מ׳‬
‫במנחות מוכרחין לפרש כר״שי סוכה ולרש״י זבחים‬
‫ושבת מוכרחין לפרש כרש״י מנחות דף מ״ג שאינו‬
‫ממעט אלא דהפטור הוא מטעם אינו ראוי למצות‬
‫ראיה ששיד רק על כסות‪ .‬והגמי״י שהכריע בדעת‬
‫רש״י שהוא כר״ת הוא משום שהם תלתא נגד‬
‫תרתי‪ .‬ועוד יש ברש׳׳י שבת דף כ״ה ד״ה ואינהו‬
‫שג״ב כתב שרק כסות שמיוחד ללילות פטור שהוא‬
‫כר״ת ונשמט זד‪ .‬מרעק״א ומשעוד־מ‪ .‬וגם מפורש‬
 ‫ט שה‬ ‫או״ח‬
‫דכסות סומא אינו הפקעה רק באור ופירוש דוראיתם‬
‫מ״מ הא עדיף לרבות שאר בגדים אף שמפקיע כיון‬
‫שלא מתהדקז מזד‪ ,‬יותר מדדיבוי מלרבות כסות‬
‫סומא שצריך להרקז מזה עוד דבר כמו שסברי כן‬
‫רבנן דר״ש וסוגיא דמנהות‪.‬‬
‫וגם הא אף ריבוי דשאר בגדים יש לומר שאינו‬
‫הפקעה מלשון בגריהם אלא באור ופירוש בלשון‬
‫בגדיהם שבכאן שהוא אף בקזאר בגדים‪ ,‬רהא רק‬
‫בגדים סתם הם צמר ופשתים ולא במקום שנכתב‬
‫ריבוי שאז אינו כסתם אלא כמפורש שפירוש בגד‬
‫שבכאן הוא אף שאר בגרים‪ ,‬דכן מוכרחין לומר‬
‫לפרש״י שם לרב פפא בד״ה ה׳׳ג שכתב דכיון דאיתרבו‬
‫שאר בגדים לשרצים איתרבו לכל תורת צמר ופשתים‬
‫בין לשלש בין לשלשה‪ ,‬שלא על זה א״ר ישמעאל‬
‫דלא כרבא אלא שטעמו צריך לומר שהוא מחמת‬
‫שסובר ר״פ שרק על בגרים סתם אמר רבי ישמעאל‬
‫ולא על אלו שיש בהקרא ריבוי שהריבוי אינו‬
‫שמרבה גם מד‪ ,‬שאינו בלשון בגד אלא שמגלה‬
‫שפירוש בגד שנאמר בכאן הוא אף שאר בגדים‬
‫וא״כ ממילא הוא בכל הדינים שנאמרו שם בבגד‪,‬‬
‫ורבא סובר שאף שם פירוש בגד הוא רק צמר‬
‫ופשתים אך שהריבוי דאו בגד מרבה גם שאר‬
‫בגדים שלא נאמרו בלשון בגד ולכן אמר דנתרבו‬
‫רק לדבר אחד לשלשה על שלשה‪ ,‬אבל ר*פ סובר‬
‫שאינו ריבוי לדבר חדש אלא ביאור ופירוש בלשון‬
‫בגד לכן ממילא הוא לכל הדינים‪ ,‬וכן סובר גם‬
‫רנב׳׳י כר״פ שאליביר‪ ,‬קאי שם הקושיא ואימא‬
‫לרבות שאר בגדים מאשר תכסה שנתגלר■ לנו באור‬
‫בגדיהם דנאמר בציצית שד‪,‬וא גם שאר בגדים וא״ב‬
‫הוא שוה ממש לריבוי דכסות סומא שבתרוהיהו‬
‫אינו הפקעה גמורה רק הפקעד‪ ,‬ממה שהיינו מפרשים‬
‫בעצמנו‪ ,‬וככסות סומא נוסף מר‪ ,‬שצריך לחדש עוד‬
‫דבר מזה לכן עדיף לרבות שאר בגדים מכסות‬
‫סומא אף לסוגיא דזבחים‪ .‬ותירץ שמ״מ מסתברא‬
‫כיון שקאי בצמר ופשתים מרבה צמר ופשתים‪.‬‬
‫וניחא הא דשבת אליבא דרש״י סוכה ותוס׳ שבת‪,‬‬
‫אבל לרש׳׳י מנחות שריבוי דכסות סומא אינו מפקיע‬
‫כלום ואינו מחדקז יותר ודאי עדיף לרבות כסות‬
‫סומא מלרבות שאר בגדים ומה הוקשה לו‪.‬‬
‫ולת מסוגיא דשבת מוכרח לומר דוראיתם הוא‬
‫מיעוט‪ ,‬ות משמע מרש״י התם ומדוייק מה שרק כאן‬
‫פי׳ רש״י זה משום דבזבחים מסתבר יותר לפרש‬
‫שאינו מיותר למיעוט‪ ,‬ולת גם במנחות פי׳ כמו‬
‫בזבחים אבל הבא שא״א לפרש כן מחמת דעדיף‬
‫ליה לרבות שאר בגדים מלרבות כסות סומז^ הוכרח‬
‫לפרקו שוראיתם הוא מיעוט ואליבא דסוגיא זו פי׳‬
‫אגרות‬ ‫יב‬
‫שהוצרך לומר כאז שר*ש יליף מאשר בעלת חמש‬
‫כדי להקשות על רבנן מאי עבדי בקרא דאשר‬
‫והיא קושיא אחת עד ורבנן ופירושו הא ר״ש יליף‬
‫זה מאשר וא״כ קשה לרבנן‪ ,‬וניחא אליבא דרש״י‬
‫מנחות הא חכחים אכל לרש״י סוכה ותום׳ שבת תמוה‬
‫הא דזבחים מ׳׳ט בליכא אלא חד ריכויא מרכה כסות‬
‫סומא ולא בעלת חמקו הא אדרכה יותר עדיף לרכות‬
‫בעלת חמש מכסות סומא כיון דבהפקעה מקרא הם‬
‫שוים דהא גם וראיתם בא למעט מה שאינו בראיה‬
‫לדידהו ובכסות סומא עוד נוסף שצריך מחמת זה‬
‫לחד׳זז עוד שכסות לילה נהעזבת אינו בראיה ומטעם‬
‫זה מרבי רבנן בעלת המעז ולא כסות סומא ואיך אמר‬
‫בזבחים להיפך וא*כ ראיה מכאן לעזיטת רש״י מנחות‬
‫ויקשה על רש׳׳י דסוכה‪.‬‬
‫אך יש לומר שאם נרבה בעלת המש חוא ודאי‬
‫הפקעה מלשון ארבע וכשמרבינן כסות סומא אינו‬
‫הפקעה אלא מנלה פירוקז דוראיתם שלא קאי על‬
‫בעל הכסות אלא גם על ראיית אחרים‪ ,‬ונמצא‬
‫שאחרי שגילה לנו הפירוש אין שום הפקעה מקרא‬
‫דוראיתם ולעומת זה אם נרבה כסות סומא צריך‬
‫לחדש עוד דבר שכסות לילה נחשבת אינה בראיה‬
‫וכשמרבינן בעלת חמקו לא נתהדקו יותר ממה שמרבינן‬
‫כלום‪ .‬ובזה פליגי דסוגיא דזבהים סוברת שלובות‬
‫כסות סומא שאינו הפקעה אף שצריך לחדש מזה‬
‫עוד דבר עדיף מלרבות בעלת חמש שהוא הפקעה‬
‫מלשון הקרא‪ ,‬ורבנן דר״ש וסוגיא דמנהות סברי‬
‫שלובות בעלת המש שלא מתחדש יותר מהריבוי‬
‫אף שמפקיע מלשון הקרא עדיף מליבות כסות סומא‬
‫שצריך מחמת זה לחדקז עוד דבר‪ .‬זהו מה שצריך‬
‫לתרץ הא דזכהים לשיטת רש״י דסוכה ותוס׳ שבו^‬
‫והנר‪ ,‬בשבת דף כ׳׳ז שעל מה שתירץ שאשר‬
‫תכסה לאתדי כסות סומא הוא דאתא הקשה ואימא‬
‫לרבות שאר בגדים ולא כסות סומא‪ ,‬ולפ״מ שבארתי‬
‫לרש׳׳י מנחות שריבוי דכסות סומא אינו הפקעה‬
‫לא קשה כלום דהא אם נרבה שאר בגדים הוא הפקעה‬
‫מסתם לשץ בגד וכשמרבינן כסות סומא לא מפקיע‬
‫משום קרא ולכן עדיף יותר לרבות כסות סומא‬
‫מלרבות שאר בגדים‪ ,‬וכמו שלא הקקזה בזבחים‬
‫שמרבר‪ ,‬בעלת המש ולא כסות סומא מהאי טעמא‬
‫גופיה כדבארתי כ׳׳ב לא הו׳׳ל להקקזות כאן‪ .‬אבל‬
‫לרש״י סוכה ותוס׳ שבת שגם ריבוי דכסות סומא‬
‫הוא הפקעה מקרא דוראיתם כמו ריבוי דשאר בגדים‬
‫מלשץ בגד ועוד נוסף בכסות סומא שצריך מחמת‬
‫זה לחדש עוד שכטות לילה נחשבת אינה בראיה‬
‫מקשה שפיר דעדיף לרבות שאר בגדים מלרבות‬
‫כסות סומא‪ .‬ואף למה שבארתי לדידהו שריבוי‬
 ‫משה‬
‫והביא כן מהגמי׳׳י וגם בד׳־מ הסכים לו בדעת רש״י‬
‫וכן' הדברי חמודות בהלכות ציצית אות ג׳‪ ,‬ומה‬
‫שבהגטי׳׳י שלנו איתא איפכא שהקשה השעה׳׳ט‬
‫לא קשה שודאי היתה להם הגירסא בהגמי׳׳י כמו‬
‫שהביא הב״י דלא כגירסתנו‪ .‬אבל הא קשה טובא‬
‫איך הכריע בדעת רש״י שד‪,‬וא כתרמב׳׳ם תא אדרבה‬
‫ביותר מקומות כתב רש׳׳י כר״ת כדר‪,‬קשה שעה׳׳מ‪,‬‬
‫דלפ״ז ניחא דהא מרש״י דשבת דף כ״ז משמע‬
‫שמפרש שם כדמוכרח לפרש שם דוראיתם הוא‬
‫מיעוט וסברי כמו שבארתי שלפ׳׳ז תלוי בזמן ולא בכסות‬
‫כהרמב״ם ולכן סכרי שד‪,‬וא ט״ס ברש׳׳י דף כ״ז‬
‫משום דמוכרח לסבור בדף כ״ז שתלוי בזמן וגרסי‬
‫כן ברש״י שם וכן פי׳ בסוכה ובמנחות דף מ׳ אליבא‬
‫דסוגיא זו‪ ,‬וסוגיא דזבחים פליגא ופי׳ במנחות דף‬
‫מ״ג אליבא דסוגיא דזבחים ואין זה סתירה‪ ,‬והכריעו‬
‫שלדינא סובר רש׳׳י כסוגיא דשבת משום שמפירושו‬
‫בזבחים ליכא ראיה לפסק הלכה דהא לסוגיא דשם‬
‫מוכרח לפרש כן אבל ממר‪ ,‬שפי׳ במקומות אחרים‬
‫יש להכריע‪ ,‬ויש כפ״מ שבארתי תרתי חא דסוכה‬
‫ומנחות דף מ׳ נגד חרא הא דמנחות דף מ״ג‪ ,‬וגם‬
‫יש משמעות קצת ברעז׳׳י ברכות דף י״ד ד״ה הא‬
‫כד‪,‬רמב״ם‪ ,‬ומחא דשבת דף כ״ה דכתב כסות שמיוחד‬
‫ללילות אין ראיה דאפשר סבר כאידך ר״ת דסובר‬
‫במנחות דף מ׳ ד״ה תכלת ובחולין דף ק״י ד״ה‬
‫טלית דאף שפטור מציצית בלילה מ״מ אין בה‬
‫משום כלאים דטלית דאישתרי בכלאים דהיינו בתכלת‬
‫מותר אף בזמן הפטור ובאופן שפטור מציצית עיי״ש‪.‬‬
‫והגד‪,‬ת צ״ק במנחות הוא טעות שלא מובן כלל‬
‫הגהתו‪ ,‬ולכן' פי׳ בשבת דף כ״ד‪ ,‬שהגזירה היא רק‬
‫משום כסות המיוחד ללילות משום דבלילה בכסות‬
‫יום אף שפטור נמי מותר‪ ,‬ואולי מחמת זה לא הביאו‬
‫שעד‪,‬״מ ורעק״א גם מרש״י זה שסובר כר׳׳ת‪ .‬זהו‬
‫מה שיש לומר טעם להכרעת הב״י בדעת רש״י‬
‫ועריץ צ־־ע‪.‬‬
‫והנד‪ ,‬יש קצת קושיא בהא דמביא ר״ת ראיה‬
‫מסוגיא דקזבת שהלכה כר״ש מהא דלא אמר לאתויי‬
‫בעלת חמש‪ ,‬שהרי ודאי סובר רב אשי כהלכתא דבעלת‬
‫חמש חייבת מקרא דאזזזר תכסח וא״ב עדיין קשר‪ ,‬מ׳׳ט‬
‫לא אמר שלאתויי בעלת חמש הוא דאתא‪ .‬וצריך‬
‫לומר רכל הקושיא היד‪ ,‬מאשר‪ ,‬ותכסה ידע מהברייתא‬
‫שקאי לרבות בעלת חמש וע׳׳ז לא הוקשה לו שנימא‬
‫לרבות שאר בגדים ולא בעלת חמש שכיון שהן‬
‫שוין בהפקעה ידע שכיץ שקאי בצמר ופשתים מכריע‬
‫לרבות צמר ופשתים‪ ,‬וקושיתו היתה רק מאשר‬
‫לכן הוכרח לתרץ דבא לרבות כסות סומא דאף‬
‫שיותר עדיף לרבות שאר בגדים מכסות סומא שצריך‬
‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫בסוכה‪ ,‬שרש״י סובר שב׳ סוגיות אלו דשבת וזבחים‬
‫פליגי ופי׳ בחד מקום כסוגיא חבחים ובחד מקום‬
‫כסוגיא דשבת ולא הוי סתירה כ״ב‪ ,‬ואף שלפ׳׳ז‬
‫מסתבר יותר שתלוי ‪ p r i‬ולא בכסות כדסובר‬
‫הרמב״ם כדבארתי מ״מ סובר רש״י אף לפ׳׳ז שתלוי‬
‫בכסות דהא גם כאן' כתב בד״ה לכסות דהוא בכסות‬
‫המיוחד ללילות כדרציתי לומר וצע״ק‪.‬‬
‫עכ״פ לסוגיא זו צריך לומר דוראיתם נכתב‬
‫למיעוט וא״ב צריו לומר שליכא מצור‪ ,‬להסתכל‬
‫בציצית‪ ,‬וזהו מקור רב נטרונאי גאון והרמב״ם‬
‫ודעמם שסברי שליכא מצות ראיד‪ ,‬בציצית‪ ,‬אף‬
‫שבמדרש תחלים שהביא הב׳׳י מפורש שיש מצוד‪,‬‬
‫בראיה שאיתא שם בעיני אני מקיים וראיתם אותו‬
‫יד שמאלית בר‪ ,‬אני קושר תפילין ובה אני אוחז‬
‫ציצית בזמן ק״ש לראותן בעיני עיי׳׳ש‪ ,‬וכדד‪,‬קשה‬
‫הרשב״ץ‪ ,‬וכן צריך לומר לירושלמי שהביא במרדכי‬
‫משום דמסוגיא זו דשבת מוכרח לומר שליכא מצור‪,‬‬
‫בזר‪ ,‬ראם היתה מצוד‪ ,‬הוא מקרא דוראיתם אותו‬
‫ולא היה מיותר הקרא למיעוט לכן פסקו כהגמ׳‬
‫נגד המדרש תד‪,‬לים‪ ,‬ומחמת סוגיא זו מפרשי אף‬
‫בזבחים ומנחות כדבארתי אליבייהו‪ .‬ומד‪ ,‬שאמר‬
‫במנחות ראיה מביאה לידי זכירה אין כוונתו למצות‬
‫עשה כדכתב הריב״ש שהביא הב״י‪ .‬אך אף אם נימא‬
‫שר‪,‬כוונה היא למצור‪ ,‬כדהביא מזה הרשב״ץ לראיה‬
‫שד‪,‬יא מצוד״ מ״מ פסקו כסוגיא דשבת שאיירי בה‬
‫ר׳ אחא בדיה דרבא ור׳ אשי ונסתלקה תמיהת‬
‫הרשב״ץ מהרמב׳׳ם ע״ז שאין מונר‪ ,‬ראית הציצית‬
‫למצור‪.,‬‬
‫וכפ״מ שבארתי שמסתבר יותר שאם וראיתם‬
‫הוא מיעוט תלוי בזמן ולא בכסות ניחא גם מה‬
‫שפסקו הרמב׳׳ם ודעמיד‪ ,‬שתלוי בזמן אף שר׳׳ת‬
‫הביא מירושלמי ומספרי שתלוי בכסות משום דפסקו‬
‫כגמ׳ ריח בסוגיא דשבת נגד הירושלמי וד‪,‬ספרי‪.‬‬
‫ואחרי שמצינו שפליגי בזה חכמי הגמ׳ דמדרש‬
‫תחלים וירושלמי וספרי סבירא להו דלא כרמב׳׳ם‬
‫ודעמיה רק שפסקו כסוגיא דשבת‪ ,‬לא נצטרך לדחוק‬
‫בסוגיא דזבחים לתרצה גם אליבייד‪,‬ו כדתירצתי לעיל‬
‫אלא שב׳ סוגיות אלו דזבחים ושבת פליגי כמו‬
‫שכתבתי לרש״י‪ ,‬שסוגיא דזבחים סובר כמדרש‬
‫תהלים וירושלמי שהביא המרדכי וכפ״מ שבארתי‬
‫הוא גם כירושלמי וספרי דתלוי בכסות‪ ,‬וסוגיא דשבת‬
‫פליגא ופסקו כסוגיא דעזבת מחמת שמא לרב אשי‬
‫וגם משום שפשטות סוגיא דמנחות נטי סובר כן‪.‬‬
‫ולפי מה שבארתי יש גם מקום לתרץ דברי‬
‫הב׳׳י בסי׳ י׳׳ח שכתב שדעת רש׳׳י הוא כר‪,‬רמב״ם‬
 ‫ט שה‬
‫לבית החולים זר‪ ,‬תפילין וכתבי הקדש כיון שידוע‬
‫שישרפום‪ ,‬וממילא אין לעבור איסור זה אף בשביל‬
‫מצות תפילין דלמחר כמו שאין נדהין שאר איסורין'‬
‫אף בשביל מ״ע החמורה כמילה שדוחד‪ ,‬שבת ונכרתו‬
‫י״ג בריתוו^‬
‫ורק עדיין יש להסתפק באם ילך לשם ביום‬
‫מלובש בהתפילין אם רשאי מצד עשה דוחה ל״ת‪,‬‬
‫אבל נראה ראיה ברורה מסוף סנהדרין דל״ת דאבוד‬
‫כתבי הקודש לא נדחה בשביל שום עשה דלכן‬
‫סובר ר״א בר״ש ראם איכא מזוזה לא נעשה עיר‬
‫הנדחה אף דהוא עשה‪ ,‬אלא צריך לומר משום שלא‬
‫נדחד‪ ,‬איסור דלא תעשון מפני עשה‪ ,‬ואף רבנן לא‬
‫פליגי עליו בזה דלכן סברי דיגנזו‪ ,‬ופלא ראיתי‬
‫במנחת חינוך שסובר דמה״ת דוחה ורק מדרבנן יגנזו‪,‬‬
‫דמר״א בר״ש ראיה שלא נדחה ומיניה נשמע גם לרבנן‬
‫שלא פליגי בזה‪ .‬והמנ״ח נשאר בצ״ע על ר״א בר״ש‬
‫וזה פלא שודאי ל״ק כלום‪.‬‬
‫ועור אני אומר שלהביא שם הוא כמאבד בידים‬
‫ממש ולא רק גרם בעלמא‪ ,‬דכי שרפה נאמר הא‬
‫כל אבוד אסור והבאה לכאן הוא אבוד לתפילין כיון‬
‫שסופן לישרף מצר זד‪ .,‬ועיין בשבת דף קט״ו שהניא‬
‫כותבי ברכות כשורפי תורד‪ ,‬שהוא רק מצד‬
‫שמא הפול דלקה בשבת ויהיה אסור להצילם‪ .‬ומשמע‬
‫מלשון זה שנענשין גם על הטא זה דשורפי תורה‬
‫אף שהוא עוד גורם רחוק מאד דהא לא מצוי כ״כ‬
‫שתפול דלקה בשבת‪ ,‬ואפשר שלא יזדמן לעולם‪,‬‬
‫והכא אינם בקדושת כה״ק כמו בעל בשרו ומ״מ‬
‫אסור‪ .‬ולכן צריך לומר דזד‪ ,‬שכתב על דבר שנפסק‬
‫שאסור להציל כשיזדמן דלקה זה גופא נחשב כעשה‬
‫מעשה אבוד שהרי בידים עשה להשמות שכתבן שיוכלו‬
‫לבא לידי שרפה וזהו עצמו האבוד ואם היה‬
‫ממש‪,‬‬ ‫שתפול דלקה היה עובר‬ ‫זה‬
‫מזה דאפשר‬ ‫אך מחמתשלא ברור שיאבד‬
‫שלא תפול דלקת בשבת לעולם הוא רק כשורפי‬
‫תורה‪ ,‬על כל פנים חזינן מזה דלסלק ממנו‬
‫דין הצלה בירים נחשב עושה מעשה שאסור אף‬
‫בשמות ופסוקים בעלמא שאינם בקדושת כתבי הקדש‪,‬‬
‫א״כ כ״ש שאסור בידים להביאם במקום שדין המלכות‬
‫ודין הרופאים לשורפן‪ ,‬ואף אם יהיה מותר לשורפך‬
‫מחשש סכנה לרעת הרופאים מ״מ לד‪,‬ביאם שם אסור‬
‫ונחשב מעשה אבוד ממש שעושה בידים ולא נדחה‬
‫האיסור מצד מצות תפילין‪.‬‬
‫ול״ד להא רסובר הרמב״ן שהובא בר״ן שבת דף‬
‫קל״ד באישתפוך המימי דלאחר מילה דשרי למימתליה‬
‫אף שיצטרך אח״כ לחלל שבת מצד פקוח נפש משום‬
‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫לחדש עוד דבר מ״ם מסתברא שמכריע זה שקאי‬
‫בצמר ופשתים לרבות כמוה סומא שהוא בצמר‬
‫ופשתים‪ ,‬וכיון שכל הקושיא היא רק אם דריש‬
‫אשר שהוא רק אם סבר כר״ש אין הכרה מזה שאמר‬
‫לאתויי כסות סומא שהוא אליבא דר״ש שפוסק כר״ש‬
‫דכיון שהקושיא היא רק אם סובר כר״ש תירץ כר״ש‪.‬‬
‫אך אולי כוונת ר״ת היא מהא שפשוט להו שרבי‬
‫ישמעאל סובר כר״ש שהוא משום שסכירא ליה‬
‫לסתמא דגמ׳ דד‪,‬לכה כר״ש לכן מתרץ אליביה‪.‬‬
‫זהו מה שנכון לע״ד בבאור הסוגיות אליבא דב׳‬
‫שיטות דרש״י ומה שחלוק זה גם לדינא ולתרץ פסקי‬
‫הרמב״ם בדרך נכון וגם שנתכרר ש תיי ח כ״ג דודי‬
‫מוכרח לפ״מ שבארתי לכל השיטווב‬
‫ב״ג אוהבו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן ד‬
‫בעניו חולה במחלה מתדבלןת שצריך‬
‫לילך לבית חולים ששורפין שם בל מה‬
‫שמביא אם מותר להביא תפילין לקיים‬
‫שם המצוה‬
‫כ׳ אדר תש״ד‪,‬‬
‫נשאלתי מד‪.‬גאון הגר״י הוטנער שליט״א באחד‬
‫חולה ל״ע במחלה מתדבקת וצריך לילך‬
‫לבית החולים שאין מניחין משם לר‪,‬וציא מכל מה‬
‫שד‪,‬ביא אלא שורפין הכל‪ ,‬ואם יביא התפילין לשם‬
‫ישרפו גם התפילין‪ ,‬אם מותר ליקה לשם תפילין‬
‫לקיים המצור‪ ,‬בזמן היותו שם‪ ,‬ודיוריתי לאיסור‬
‫דד‪,‬א זה ודאי שלא נדחה אף איסור דרבנן אף מצד‬
‫ברור‬
‫מילה החמורה אם אינו מגררי דיני דחיה כמו לד‪,‬ביא‬
‫את האיזמל באיסור כרמלית ואף מהצד שאינה מעורבת‬
‫בשבת דף ק״ל‪ ,‬ו ‪ p‬מפורש בשופר של ר״ה שאין‬
‫עוברין אף על שבות דרבנן בר״ד‪ ,‬דף ל״ב‪ ,‬חה וראי‬
‫שלהביא לשם תפילין הוא אסור אף אם נחשב רק‬
‫גורם דהא לא גרע מנפלה דלקה שמחוייבין להציל‬
‫אף שודאי אין להחשיבו יותר מגורם במה שלא הציל‬
‫ובאמת אף גורם אין להחשיבו‪ ,‬וצריך לומר של״ד‬
‫להא ראמר בשבת דף ק״כ גורם מותר במחיקת השם‬
‫משום רכתבי הקודש חמורים משם בעלמא כמו התם‬
‫דאיירי בשם שעל בשרו‪ ,‬או דרק התם התירו משום‬
‫שלא אפשר לו‪ ,‬אבל באפשר אסרו מדרבנן אף בגורם‪,‬‬
‫וא״כ ודאי שלהביא למקום שנפל וגם שיפול דליקה‬
‫אסור מכ״ש ממה שחייבין להציל‪ ,‬ולכן אסור להביא‬
‫טו‬ ‫משה‬
‫סימן ה‬
‫עוד בענין הנ״ל‬
‫מע״כ ידידי הרה״ג ר׳ דוד■‪1‬ינגער שליט׳׳א‪.‬‬
‫כ׳׳ד אדר תש״ד»‬
‫ב מ ה שהעיר כתר״ד‪ ,‬שלא הזכרתי מענין מד‪ ,‬שלפעמים‬
‫מותר למחוק לצורך תיקון‪ ,‬הנר‪ ,‬מחמת שברור‬
‫הדבר לאיסור אף לתיקון במפורש בב״י ס״ס רע־׳ו‬
‫ובקז״ך שם ס׳׳ק י״ב ובט״ז שם פק״ז בתוך דבריו‬
‫שהוכיח בן מגם׳ גם בהנטפלים לשם עיי״ש‪ .‬ובנ״ד‬
‫אין נחשב זר‪ ,‬גם תיקון ני השרפה אינר‪ ,‬לתקן אלא‬
‫השחתר‪ ,‬ממש‪ ,‬ונד‪,‬י שיש צורך להשחיתו מ״מ תיקון‬
‫ליכא נזה ונשאר רק אם יחזר‪ ,‬לצורך מצור‪ ,‬שזה‬
‫הוכחתי שאינו בלום ולכן אסור לכו׳״ע‪ .‬ומה שהביא‬
‫כתר׳׳ר‪ ,‬מרמ׳‪-‬א בתשובה שלצורך מותר למחוק‪ ,‬הנר‪,‬‬
‫הרמ׳׳א עצמו אוסר אף לצורך תקון השם במעי׳ י״א‬
‫נטגע רק מעט שקורין אווד ה׳ אף שהוא פסול‬
‫מוחלט בנגיעתו להגג כדאיתא שם בט׳׳ז‪ ,‬וממילא‬
‫אינו נוגע לנו לדינא כלל מד‪ ,‬שנתב בתשובתו‪,‬‬
‫ובכלל דברי תשובת רמ׳׳א שד‪,‬ניא כתר׳׳ר‪ ,‬הם פלא‪,‬‬
‫דהא מפורש בנ״מ שד‪,‬וא נדי לעשות שלום בין איש‬
‫לאשתו התירה התורה ואיך ילמוד הרמ׳׳א מזה‬
‫שליכא איסור לכל איזה צורך‪ ,‬הא גם לפ׳׳נ נסתפק‬
‫דוד המלך והוצרך אהיתופל ללמד מק׳׳ו מעשית‬
‫שלום נין איש לאקזתו שמותר מטעם שגם זה נחקזב‬
‫עשיית שלום כמפורש בסוכר‪ ,‬דף נ׳׳ג אבל לא משום‬
‫שאר צורך‪ .‬וכן הא מוכרח גם בחולין דף קמ׳׳א‬
‫שרק משום עשית שלום בין איש לאשתו הוא ההיתר‬
‫וכן יליף ר׳ יהודה בנדרים דף ס״ו שמותר ת׳׳ה‬
‫להתבזות בשביל עשית שלום בין איש לאשתו שודאי‬
‫משום צורך אהר אף היותר גדול אסור לבזות‬
‫ת׳׳ח ולד‪,‬תבזות‪ ,‬ולכן אין דבריו מובנים לי וכשיזדמן'‬
‫לי ס׳ תשובת הרמ׳׳א אעיין בדבריו בל'נ‪.‬‬
‫וגם ברדב׳׳ז סי׳ תקצ״ו שהביא כתר״ר‪ ,‬מפורש‬
‫שרק משום תקון השם גופי׳ מותר ולא משום תקון הס׳׳ת‬
‫אף שהוא ממילא גם תקון השם שלא יצטרכו לגונזו‬
‫נמי אסור ונ׳״ש בנ״ד שאינו בשביל שום תקון רק‬
‫בשביל קיום מצור‪ ,‬שמא רק צורך דיריה שאסור‬
‫אף שמא למצוה‪ .‬וגם ההת״ם סי׳ רס׳׳ד התיר רק‬
‫לקרור ולא למחוק וגם זה הוא רק כשהשם גרם‬
‫הטפול עיי״ש‪ ,‬וכ״ז אינו שייך ננ״ד ולכן אסור‬
‫בפשיטות כדכתבתי‪.‬‬
‫ומה שהביא נתר״ר‪ ,‬מס׳ ערוך לנר דכיון שכתבה‬
‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫שאין למצוד‪ ,‬אלא שעתר״ מתרי טעמי‪ ,‬חדא דהתם‬
‫נר‪,‬חיוב שעליו שהוא המילר‪ ,‬הרי נתחייב למולו‬
‫ולהכניסו גם בסכנר‪ ,‬אף שמתיר לחלל שבת כשיצטרכו‬
‫עבורו ואין החילול שבת ממעשר‪ ,‬מצות המילה דאף‬
‫מילה כזו שלא דחיא שנת כגון מילה בחמשי ונששי‬
‫נמי מותר אף שיהיה מסוכן גם בשבת שיהיה מותר‬
‫להלל שנת משום דזהו מצותו למולו אף להכניסו‬
‫לסכנד‪ ,‬ולא איכפת להמצוה כלל ברנד רפואתו רק‬
‫אה״כ מאחר שנעשה ע׳׳י המילה מסוכן מחוייבין‬
‫לרפאותו ולחלל שבת מדין פקוח נפש‪ ,‬לכן נר‪,‬י‬
‫שמכשירין דאפשר מע״ש לא נדחו בשביל מילה‬
‫הם רק מכשירי המצור‪ ,‬אבל מה שייך זר‪ ,‬למכשידין‬
‫דרפואד‪ ,‬הא הם לא מצות המילה דוהר‪ ,‬אותם דמצד‬
‫מצות מילה א״צ לעשותם כלל אלא דד‪,‬פ״נ הוא‬
‫שידחה אותם והוא דוהר‪ ,‬אף מה שדרה אפשר מע״ש‪,‬‬
‫ורק להמנע ממילה מחמת שיודע שיעשה בזה מסוכן‬
‫ויצטרכו לחלל שבת ביון שלא הכינו אין צריך נמו‬
‫שלא נמנעים בשביל עצם חלול שבת בלא אפשר‬
‫אף שג״כ אינר‪ ,‬מן המצוד‪ ,‬וכמו שלא נמנע מלמול‬
‫בחמישי ובששי ואף מילד‪ ,‬שלא בזמנה‪ ,‬וזהו שאמר‬
‫שאין למצוה אלא שעתר״ ועוד מילד‪ ,‬הא דוהה את‬
‫השבת ולכן היא דוחה גם איסור זה שגורם לחלול‬
‫שבת כיון שהוא בעת עשית המצוה‪ ,‬ול״ד למכשירין‬
‫שאינו יכול עדיין לעשות המצוה ביון שלא נדהו‪,‬‬
‫וטעם ראשון נראה שהיה סובר הרשב״א בטעם הרמב״ן‬
‫ולבן מקשה משחיטת עוף ביו״ט אף שד‪,‬וא דבר‬
‫הרשות‪ ,‬והר׳׳ן סובר כטעם הב׳ לכן דהה הראיה‬
‫משחיטה‪.‬‬
‫והנה עור נלע׳׳ד פשוט שיש חלוק גדול דבקזבת‬
‫ודאי אין ש' ‪ T‬איסור קודם שנעשה המלאכר‪ ,‬אלא‬
‫במה שנמצא שגרם שיעשו איסור אה׳־כ ולכן ביון‬
‫שאח׳׳כ יהיה היתר ריהיה השש פ׳׳ג הרי לא גרם‬
‫איסור‪ ,‬ומסתבר שאף בדנר הרשות אם היה מציאות‬
‫היד‪ ,‬מותר כה״ג‪ ,‬ומחמת זה במי שלא נשתמר מצנר‪,‬‬
‫ונחלה באשתא צמירתא שמחללין השבת לא מציגו‬
‫שיחשב שעבר גם על איסור חילול שנת ויצטרד‬
‫כפרה ע״ז או באחד שהכה חברו באופן שיש חשקז‬
‫פ״נ וד‪,‬וכרחו לחלל שבת לא מציגו שיחשב עובר‬
‫על חלול שבת‪ ,‬אבל בשרפת כתבי הקדש שכל אבור‬
‫וחסרון שמירה אסור ישנו האיסור ע״ז גופיה שהביאן‬
‫למקום שמופקר לר‪,‬שרף ולהאבד‪ ,‬לכן יש לאסור אף‬
‫באופן שיהיה מותר אח״כ להשרף ‪,‬רהא אינו מהמת‬
‫שגורם לעבור איסורים אלא מהמת איסורו עתר‪,‬‬
‫שהביאו למקום מופקר שגם אם אחר שיביאנו יהיר‪,‬‬
‫מותר נמי הא הביאו למקום מופקר עוד מנ‪-‬ש‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
 ‫םשה‬
‫מאד ומד‪ ,‬ניחא ליד‪ ,‬לכתר״ה בלא דברי מ״ט נחשב‬
‫זה גדמא כיון רודאי ימחק בזד‪ ,‬ומד‪ ,‬לנו באיזה‬
‫אופן עושה המחיקה אם בסכין או במים וגם מפורש‬
‫בשבת דף קט״ו רבטיט ומים נחשב מאבר בידים‪,‬‬
‫ולכן צריך לומר דד‪,‬גרמא הוא מה שאינו מתכוין‬
‫למחיקת השם אלא לטבול דמצד זה לא נחשב שעושה‬
‫מעשה המחיקה‪ ,‬ואף שהוא פסיק דישיה נחשב רק‬
‫כגורם‪ .‬ואף לשיטת התום׳ יומא דף ל״ר שפסיק‬
‫רישיה נחשב כמתכוין מ״מ בלא ניחא ליה לא נחשב‬
‫מתכוין דאף שיש שלא סברי בתום׳ שם כהערוך‬
‫וכן הר״י בתום׳ כתובות דף ו׳ פליג עליו‪ ,‬מ״מ‬
‫הוא רק לענין איסור דרבנן אבל מדאודייתא מודו‬
‫משום דאין שייך להחשיב מתכוין כיון שלא ניחא‬
‫ליד״ ועיין ברש״י שבח רף ע״ד‪ ,‬לענין דם חלזון‪ ,‬וא״ב‬
‫גם הכא הא לא ניחא ליה למחוק השם והוי אינו‬
‫מתכוין אף שהוא פ׳׳ר‪ ,‬וגם אולי הוא מצד הקרא‬
‫דילפינן דגרמא מותר אינו כלום מה שהוא פ״ר‪■,‬‬
‫עכ״פ הגרם הוא מחמת שאין כוונתו למחיקה אלא‬
‫לטבילה ולכן לא קשה כלום אף על דברי‪.‬‬
‫ומה שדחה ראייתי מכותבי ברכות כשורפי תורה‬
‫משום דהכא אינו דוקא מצד השמות דבכל עניני‬
‫תורד‪ ,‬הוא כשורף דברי תורה‪ ,‬אינו מובן כלל‪,‬‬
‫וכי רק על אזכרות נאמר איסור לא תעשון דודאי‬
‫על כל דברי תורה נאמרו דגם בנתיצת מזבח ובחי‬
‫כנסיות נאמר האיסור וכ׳׳ש בעניני תודה אף בלא‬
‫אזכרות שיש איסור שרפה ואבוד מלאו דלא תעשון‪.‬‬
‫ומה שמשמע שכת״ר מחדש שיש ב׳ ענינים‪ ,‬איסור‬
‫לא תעשון שהוא רק במעשה ולא בגרמא‪ ,‬ואיסור בזיון‬
‫כתבי הקרש שזה יש אף בגרמא‪ ,‬ומטעם זד‪ .‬הוא‬
‫חיוב הצלד‪ ,‬ובשם לבד ליכא איסור בזיון רק לא‬
‫תעשון לכן מותר בגרמא וכן לצורך ליכא איסור‬
‫בזיון‪ ,‬תמיהני מאד היכן מצא שיש איסור חדש‬
‫בבזיון שאינו מלאו דלא תעשון דא׳׳ב מנא ליה‬
‫איסור זה ואם כוונתו שרבנן אסרו וכדצריך לומר‬
‫בחיוב הצלה אחרי שגדמא מותד דמדאורייתא דוחק‬
‫לחלק בין שם לבד לכד‪,‬״ק מ״מ ודאי הם בגדרי איסור‬
‫לא תעשון‪ ,‬ובכלל תמיהני אם יש ב׳ ענינים איך שייך‬
‫לחייב הצלה מצד איסוד בזיון הא לא נעשד‪ .‬ע״י‬
‫שום אדם שלא שייך בזה בזיון דלכן אינו חייב‬
‫לקרוע בראיית ס׳׳ת שנשרף שלא ע״י אדם בסוף‬
‫מו״ק אלא ודאי שמשום קדושת כד‪.‬״ק חייבו בהצלה‬
‫וכ״ש שאסור לגרום להם שיאבדו‪.‬‬
‫ומה שהקשה מתרגום כתובים שרשאי להניחן‬
‫במקום התורפה אף שאסור לאבד בידים כמפורקז‬
‫בשבת דף קט׳׳ו‪ ,‬לא ידוע לי איך מפרש כתר׳׳ה‬
‫כיון שודאי יתאבדו שם הא ודאי הוא כמקוליך למים‬
‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫טז‬
‫תורה לא תעשון הוי שלל שמים‪ ,‬דעא טעות לע״ר‬
‫דאם היה נחשב שלל שמים לא היה נאסר כלל כיץ‬
‫דלאו שללה הוא והא לרבנן' נאסרו מחמת דשללה‬
‫הוא אך אין נשרפין אלא נעזין ודברי רש״י לר״א‬
‫שהזכיר גם שהוא שלל שמים צ״ע אבל אינו מתורץ‬
‫בדבדיו ועוד הזח למועד בדבר זו^‬
‫וראייתי מסוף חולין היא ראיה גדולה ומשיב‬
‫כתד״ה דשם הוא המצור‪ ,‬המחיקה כוונתו דהוא‬
‫הכשרו בכך הוא עוד יותר עדיף שלא ללמד מזה‪,‬‬
‫עכ״פ כיון שהכשרו בכך מצינו רק באופן עשר‪,‬‬
‫דוחה ל״ת יש לנו לומר שאינו יותר מדין עשה‬
‫דוחה ל״ת וא״ב איך הוכיח שדוחה גם עשה לכן צריך‬
‫לומר שאין שום עשה דוחה ל״ת דאבוד כתבי הקדש‪.‬‬
‫וקושית כתר״ה איך נחלק לא קשר‪ ,‬מזזוום דהוא‬
‫ענין חלול השם שנחשב מהחמורות והוא כעין לא‬
‫תשא שנחשב מהחמורות לענין כפרה בסוף יומא‬
‫לבן אולי הוא כמו חייבי כריתות שאין עשה דוחה‬
‫אותם‪ .‬וגם אפשר שלענין דחוי הוא עוד יותר חמור‪,‬‬
‫ואולי הוא גם׳ מריבויא כי שמעתי שנמצא דרשא‬
‫מקרא לזה אך לא מצאתי עדיין‪.‬‬
‫והא דכתב כתר״ה סברא דאינו נדחה משום דאיכא‬
‫גם עקוה דאת ה׳ אלקיך תירא‪ ,‬הנה לא משמע‬
‫שיחשב עשה ממש שלא לידחות מחמת זד״ וראיה‬
‫מהמנחת חנוך בעצמו שסובר שנדחית לכן צריך‬
‫לומר דכיון שלא מצינו בגמ׳ שעל זה נאמרה לא‬
‫נחשב עשר‪ ,‬י באמת‪ ,‬אבל מ״מ יש לעיץ מה כי‬
‫לכאורה דברי כתר״ה נכונין מה‪.‬‬
‫ובדבר שנים תותבות ששותה חלב רותח‪ .‬הנה‬
‫פשוט שמה שיכול להכניס לפיו לא נחשב רותח‬
‫לבליער‪ ,‬דר‪,‬וא פחות מיד סולדת ולכן אין לחוש‬
‫לבליעה בד‪,‬שנים אלא להבעין שיש לחוש גם בשנים‬
‫של עצמו וצריך הדחה וקנוח‪ .‬ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן ו‬
‫עוד כענין הנ״ל‬
‫י׳׳ט אייר תש״ה‪.‬‬
‫בהא דהקשה עלי הרב הגאון מהר״מ גיפטער שליט״א‬
‫דאם הבאר‪ ,‬למקום שישרפום נחשב זה‬
‫עצמו מעשה האבוד מ״ט נחשב טובל בקזם שעל בשרו‬
‫רק גרמא אף שאיירי שודאי ימחק השם במים‪ ,‬תמיהני‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫לסמוך עליו לא למעשה ולא להלכד‪ ,‬וס׳ הב״א אי!‬ ‫ובמה הוא עדיף מעדיבר! של טיט שמפורש שם‬
‫אצלי לעיי! ברבדיו‪ ,‬עכ״פ אי! הקושיא לדידי דוקא‬ ‫שאסור לרבי משום שהוא אבוד בידים‪ .‬אלא בדור‬
‫ואיני יודע איך היה ניחא לכתר״ה בדבריו‪.‬‬ ‫שמקום התורפה שאמר אינו מקום שעושה שידקבו‬
‫שם אלא שהמקום מצד עצמו אינו מגרע כלום אלא‬
‫ומש״ב הרב הגאו! ד׳ חיים מעדניק שליט׳׳א‬ ‫כיץ שמונה במקום גלוי והפקר שלא ישמדום כמו‬
‫לדחות דאייתי שלא נדחה שום איסור אף דדבנ!‬
‫שעושי! לשאר ספרים שמניהין אות! במקום שמור‬
‫בשביל עשה דאורייתא אף החמורד‪ ,‬ביותר אם לא‬
‫ושומרי! אות! שלא ירקבו בקריאה ובגלילה האמור‬
‫מגדרי דחיה‪ ,‬במה שהביא מהר״! דד‪.‬וא מחמת שהוא‬
‫בב״מ דף כ״ט וכדומה‪ .‬אבל זד‪ .‬שמונה במקום גלוי‬
‫הכשר מצוד״ הא עכ״פ ראיה שלא נדחה אם לא‬
‫וד‪,‬פקר הוא סימ! שא״צ לשמרו וממילא ירקבו כשיגיע‬
‫מדיני דחיה‪ ,‬וגם הא מודה לי כתר״ה שיש ראיה‬
‫הזמ! שספרים מרקיבי! מעצמ! כדרך הטבע בלא‬
‫לזה שלהביא לו אסור ורק כשיבא מלובש בתפילי!‬
‫שמירה‪ .‬אבל לא שהמקום יעשה שימהר לרקוב שזה‬
‫ליכא ראיה מחמת דאולי נדחד‪ ,‬מדי! עשה דוהר‪,‬‬
‫היה נחשב אבוד בידים שאסור אף בלא הדושי‪.‬‬
‫ל״ת וע״ז הבאתי שלא נדחה וממילא הוא אסור וכיו!‬
‫וד‪,‬גע בעצמך מה יעשו הסוברים דגרמא אסור כמו‬
‫שיש איסור אף שהוא דרבנ! הא איכא ראיה משם‬
‫הנו״ב עם זה שהתירו להניח במקום התורפד‪ .,‬ודוחק‬
‫שלא נדחה בשביל קיום מצוה דאורייתא אף החמורה‪,‬‬
‫לומר דגם סוגיא זו וגם דבי שד‪.‬לכה כמותו יהיו דלא‬
‫ונמצא שאי! דברי הר״! שי ‪ T‬לדברי כלל‪.‬‬
‫כהלכה להנו״ב‪ .‬אלא ודאי כדבאדתי‪ .‬וא״ב לא קשה‬
‫וראייתי מכותבי ברכות הוא ממה שאמר שה!‬ ‫אף לדידי שהיה נחשב אבוד בידים‪ .‬ודברי הב״א‬
‫כשורפי תורה ובודאי לא לחנם אמד לשו! זד‪ ,‬אם‬ ‫שהביא הפ״ת שהתיר בספק איסור מחיקה להניח‬
‫היה מותר לשרוף כה״ג כיו! שאינו אף גורם דגורם‬ ‫גמי מלוחלח במים אינו מוב! כלל איך מחשיב זד‪,‬‬
‫כדכתבתי‪ ,‬וכמו שאינו אסור לכתוב ס״ת מצד החשש‬ ‫לגרמא‪ .‬הא עריבה של טיט מפורש בגמרא שאסור‬
‫דשמא תפול שרפדי שלא יוכל להציל כמו׳־כ אי! שייך‬ ‫משום שהוא אבוד בידים ואיזה עדיפות יש בגמי‬
‫לאסור מצד הגרם שמא תפול שרפה בשבת שלא‬ ‫מלוחלח במים מטיט‪ .‬ום׳ הב״א אי! בידי לעיץ‬
‫יוכלו להציל בשביל האיסור‪ ,‬דמה לנו מאיור‪ ,‬טעם‬ ‫ברבדיו‪ .‬ופירוש גרמא שבטבילה בדור שהוא כדבאדתי‪.‬‬
‫לא יוכלו להציל‪ ,‬ואם נימא שמה שס״ת מותר לכתוב‬ ‫ובמבוי!' למחוק יהיה אסור מלא תעשץ משום דהוא‬
‫ואי! חוששי! לתפול שרפה שלא יוכל להציל הוא‬ ‫בידים‪ .‬וד‪,‬דשב״א שמצריך בטבילה שלא יהיה באופו‬
‫מצד מצות כתיבד‪ .‬וברכות שאסור לכתוב יש בד‪,‬ו‬ ‫שהוא פ״ר הוא מחמת דסובר דשפשוף אף שהוא‬
‫איסור גם מצד הגרם דתפול שרפה‪ ,‬הי״ל לדש״י‬ ‫לכוונת סלוק הציצד‪ .‬היה אסור משום דבעשיה ממש‬
‫לפרש שמא תפול דלקה באופ! שלא יוכל להציל‬ ‫לא תסלק הכוונה משם מעשה לשם גורם‪ ,‬ורק כשעושה‬
‫שהוא בכל אופן ולא לפרש מצד שלא יצילם בשבת‪,‬‬ ‫דבר אחר רק משום שהוא פסיק רישיה לעוד מעשר‪,‬‬
‫אלא ודאי כדבארתי שמצד הגרם אי! שייך לאסור‬ ‫רוצים להחשיב כעושה גם מעשה השני זה נחשב‬
‫אף אם היה גדמא אסור שאין זה שייך אף לגרמא‬ ‫רק גורם בלא מתכוי! ולב! מקשה דנהי שאינו‬
‫כלל‪ ,‬אלא הא דמסלק מהם דין היתר הצלה נחקזב‬ ‫משפשף בשם גופיה הא עכ״פ נתינת ידו למים תחשב‬
‫זד‪ ,‬גופיה אבוד שזר‪ ,‬שייך רק במה שיהיה אסור להציל‬ ‫מעשה אף שהמים בעצמם ימחקו נדאשכה! בנת! מים‬
‫בשבת וזהו ראיה גמורה‪ .‬ומה שהבאתי מלשץ גדול‬ ‫בכלי שתחת הנר שנחשב מעשה ממש אף שהאש יתכבד‪,‬‬
‫עונש האחרון הוא רק לרווחא דמילתא שלא נימא‬ ‫מאליו בבואו לד‪,‬מים‪ ,‬דאל״ב הי׳ מותר לית! מע״ש‬
‫שעשאוד‪,‬ו רק כגורם ואסרו גורם לכן הבאתי ראי׳ מל׳‬ ‫שבגרם לא אסרו כדאי׳ בסוף כירה‪ ,‬ובמעשה ממש הא‬
‫זה שלכאורה קשה שהוא פשיטא כדכתבתי שם‪ ,‬וע״ז‬ ‫אסור אף במנוי! שלא להאיסור ולס! הוצרך לומר דרק‬
‫יש להביא אף מדקדוק לשול קל כיץ דאדרבה‬ ‫כשודאי יתכבד‪ ,‬נחשב מעשה ממש אף בנעשה מאליו‬
‫הדחוי לא מסתבר והראיה היא לדבר שנכון ומסתבר‬ ‫אבל הנא שאפשר שלא ימחק לא נחשב מעשה ממש‬
‫גם בלא זה‪.‬‬ ‫כשמנוי! לדבר אחר‪ ,‬אבל גם לדידיה הגרמא הוא‬
‫מד‪ ,‬שמנוי! לדבר אחר ומדויק מה שכל קושיתו היא‬
‫ופירוש כתר׳׳ד‪ ,‬שאיירי שהציל! לכן נחשב רק‬
‫מכלי שתחת הנר ומנות! בצד הטלית שאחז בו האור‪.‬‬
‫מחשבה דעה‪ ,‬הנה לבד שד‪,‬פירוש בעצם לא נכץ‬
‫כלל‪ ,‬ודאי שיש על מחשבה שעשאה במעשה אך שנבטל‬ ‫ותשובת ב״א שהביא הפ״ת שמותר לד‪,‬ניח גמי‬
‫האיסור‪ ,‬עונש כגון באחד שהעמיד בשבת קדרה‬ ‫מלווזלח במים על מקום השם במקום ספק היתר‬
‫לבשל ובא עט״ם וכבה האש ולא נתבשל או שסלק‬ ‫מחיקה איזי מוח כלל לא רק לדידי אלא אף לכו״ע‬
‫הקדרה שנמצא שלא עבר על איסור בשול‪ ,‬ודאי‬ ‫דודאי הוא אסור דמעשה מחיקה ממש הוא לכו״ע וח׳׳ו‬
 ‫מ ש ה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫יח‬

‫ויבזוד‪ ,‬ושם ד^א ממש קיום המצוד‪ ,‬מה שמונח שם‬ ‫יענש וכדיליף בגט׳ מוה׳ יסלח לר■ בנזיר דף ב״ג‬
‫ומ׳׳מ אין יכולין לקיימה מצד פפק איפוד אבוד‬ ‫בהשב לאבול בשר הזיר ועלה בידו בשד טלה שנענש‬
‫כד‪,‬׳׳ק והוא כ׳־ש לכאן שאינו בשעת קיום המצות‬ ‫משום דהוא מהשבה שנעשה במעשה והמור ממהשבה‬
‫ואף אם מלובש בתפילין אין' ההבאה לשם עצם המצוה‪,‬‬ ‫לבד‪ ,‬וא״ב כ״ש הנא שיש לו ליענש‪.‬‬
‫ולראיד‪ ,‬זו העידני ידידי הרה׳ג ר׳ גדשון געלמאן‬ ‫ומש׳׳ב כתר״ה דכשיש שלל שמים ניצול כל‬
‫שליט׳׳א‪ ,‬וזה ברוד לדינא‪.‬‬ ‫העיר‪ ,‬לא נכון כלל‪ ,‬דא׳־כ לא הי׳ל להזכיר לאו‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫דלא תעשון אלא ודאי דאף שאין יכול לשדוף כל‬
‫שללה כגון שיש שם שלל אנשים מעיר אהדת או‬
‫תרומה ומע״ש וכן ס״ת הידועין שאין נשדפיז לא‬
‫יצילו העיד משום שיוציאום משם והשאר ישרפו‪,‬‬
‫‪ p 'D‬ז‬ ‫אבל כיו^ שלא ידוע משום דרבד קשה הוא לבדוק‬
‫כל העיר ולמצא המזוזות וליטלם משם ומדאי יש‬
‫עוד בענץ הנ״ל‬ ‫שם מזוזה ונמצא שישדפוה בכלל שרפת העיד ויעבדו‬
‫ממילא על איפור לא תעשון לכן א״א לקיים העשה‬
‫משום שאינה דוהה לאו דלא תעשון כדבארתי‪ .‬והא‬
‫י׳ אדר תש׳׳ז‪.‬‬ ‫דכתב כתר״ד‪ ,‬ראם לא היו אזכרות נזזשבין שלל‬
‫מע׳־כ ידידי הרב הגאון המפודפם מוהר״ר חיים‬ ‫שמים לא היה נאפד בלא תעשון כיון שאינם לה׳‬
‫מעדניק שליט״א‪.‬‬ ‫ורק מהמת שאזכרות נהשבו שיש בהם הלק לה׳‬
‫וקדשי שמים לא נכון כלל דד‪.‬איהור ודאי שייך‬
‫ובעני] התפילין אין לי מה להופיף כי איני חאה‬
‫לעצם השם ואין שייך זה להלוק הבעלווב ומה שהביא‬
‫בדברי כתר׳׳ה דברים חדשים‪ ,‬דודאי חלוקי‬
‫כתד״ד‪ ,‬מרש״י רכל הנגנזים והנקבדים הם דק מדרבנן‪,‬‬
‫מכפתו בפוף חמה לבא הוא בדור דד‪,‬כא גם אבוד‬
‫הנה ^^‪ 1‬״י לא כתב זה אלא על תרומה שאין בהם‬
‫זה הוא עצמו האיפור מה שמופקד להאבד כדבארתי‬
‫איפור לא תעשון מצד קתקותן אלא מצד היוב‬
‫שם וזה הא הוא מעשד‪ ,‬ממש‪ .‬ומה שכתב כתר׳׳ר‪ ,‬למד‪.‬‬
‫שמירה דמשמרת תדומותי וכיון שהוא אפור באכילה‬
‫יגרע מליתן כתבי הקדש למים שמותר‪ ,‬תמיד!ני‬
‫היד‪ ,‬נוטד‪ ,‬שלא היה צריך שמירר‪ ,‬כמו תרומת המץ‬
‫הא ודאי אפוד‪ ,‬כמפורש בשבת דף קט״ו בטומופ‬
‫ששודפין אותד‪ ,‬לכן כתב דלא מזלזלין בד‪,‬ו כולי‬
‫של ברכות ששקען במים ולהניח עליהן עדיבד‪ ,‬של‬
‫האי‪ ,‬אבל על כד‪,‬׳*ק ודאי אפוד מדאורייתא‪.‬‬
‫טיט שנחשב מאבד בידים‪ ,‬וק״ו של כתר ‪ ,r‬מפטור‬
‫דד‪,‬שיך נחש מחמת דד‪,‬ארפ אינו בעולם איט כלום‪,‬‬ ‫ומה שדהה כתר׳־ד‪ ,‬ראייתי מפוף הולין מהמת‬
‫דכי יפבור כתר׳׳ה שמותר להביא כתבי הקדש לפני‬ ‫שמצותד‪ ,‬בכך והראיה היא רק מזר‪ ,‬שאמרד‪ .‬תורה‬
‫עמ״ם ששורפן אף דודאי יפטר ממיתר‪ .‬בד‪,‬ביא אדם‬ ‫מצוד‪ ,‬כזו‪ ,‬הנה דאייתי גדולד״ דעכ״פ לא הזינן מזה‬
‫לפני רוצח כמו בכפתו לפני ארי לפי׳ ב׳ דתוט׳‬ ‫גדלות יותר מדין עשה דוהד‪ ,‬ל״ת‪ ,‬ואיך מביא שיד‪,‬יד‪,‬‬
‫פנד‪.‬דדין דף ע״ז‪ ,‬אלא מוכרחין לומר דד‪,‬כא נחשב‬ ‫עוד יותר גם לדחות ל״ת ועשה‪ ,‬תד‪ ,‬פשוט‪.‬‬
‫זד‪ ,‬עצמו ד‪,‬אב ‪ T‬שאמור‪ ,‬ולפי׳ ראשון דתוט׳ שם‬ ‫ומד‪,‬א דכפתו במקום דפוף חמה לבא בפנתדדין‬
‫שפבדי דדוקא בכפתו שם במקום שהיה פטור ולא‬ ‫דף ע״ז שנחשב רק גודם אינו כלום לכאן שלא נאמר‬
‫בהביאו לשם משמע שגם לפני אדי יתחייב בד‪,‬ביאו‬ ‫שדפה דוקא דכל אבוד אפוד וציוי הרופאים לשדוף‬
‫וכמפורש בתוס׳ ב׳‪-‬ק דף נ׳׳ו ודק בארס שאני מטעם‬ ‫עצמו הוא האבוד‪ ,‬ולכן ל״ד להתם דדוקא ההריגד‪,‬‬
‫שאינו בעולם כלל פטור‪ ,‬וא״כ הכא שחוק בית‬ ‫היא החיוב שזה עושה דק החמה‪ ,‬אך בכלל הוא‬
‫החולים הוא לשורפן הרי נמצא שישנו דבר המאבד‬ ‫מפורש בתום׳ בכמה מקומות שדוקא בהיר‪ ,‬שם וכפתו‬
‫בעולם והוי ‪T‬אי כמאבד בידים‪.‬‬ ‫הוא גורם אבל להביאו לשם הוא מעשה ממש וחייב‪.‬‬
‫ומה שמותר לטבול בשם שכתוב על בשרו‬
‫ומש״ב כתד״ה לד‪,‬קשות על חלוקי כה״ק משם‬
‫בדיו לחה כבר בארתי יפה בתחלת דברי בתשובתי‬
‫בעלמא מחמת שעיקר קדושת פ״ת הוא בשביל‬
‫לד‪,‬גר׳׳מ גיפטער שליט׳׳א וב] בארתי שם דברי‬
‫האזכרות‪ ,‬תמיהני הא ודאי חלוק לענין הצלה ואיך‬
‫הרשב״א באופן נכון ולא קשה כלום משם‪.‬‬
‫עלה בדעת כתר׳־ה להקשות זדז‪ ,‬ועצם הדין הוא‬
‫ופבדת כתר׳׳ד‪ ,‬מחלל עליו שבת אחת כדי‬ ‫כמעט מפורש בב״ח ובש״ך פי׳ דפיו לענין מזוזה‬
‫שישמור שבתות הרבה שאיתא ביומא דף פ״ד‪ ,‬אינו‬ ‫במקום שבאים שם עכו״ם שמצוי שיקהו המזוזה‬
‫יט‬ ‫משה‬ ‫או״ח‬
‫דמום בבבור ואם לא היה מדץ חסר לא היה שייך‬
‫לדמות ב״ב‪ .‬ו ת בתב הדמב״ם פ׳׳ח משחיטה ה׳׳ז‬
‫שיבש מקצת הריאה הוא מדין חסר עיייש‪ .‬ולבן‬
‫אף להדמב׳׳ם מסתבר שיודה לבה״ג שגם ביבש‬
‫הבבד טרפה וגם בבל האברים שמטריפין בחסד‬
‫ונטול דמ״ש מריאה ובבד אף שלא נאמד בהו בפירוש‪.‬‬
‫ולבן גם לענין הנחת תפיאן על יד יבש ביון שלא‬
‫נחשב יד אין שי ‪ T‬להניח שם בדבתב ב״ג ידידי‪.‬‬
‫ודברי עמודי אעז שהביא ידידי אינו בלום‪ .‬ולענין‬
‫אם יניח בימין תלוי להמג״א סי׳ ב״ז סק״ג במחלוקת‬
‫תוס׳ והאו״ז ויש להניח בימין בלא ברבה ולהרמ׳׳א‬
‫בתשובה פטור לגמרי ובדבתב ב״ג ידידי‪.‬‬
‫והנה יש שרצו לדחות הראיה מלשון הדאב״ד‬
‫שהביא הרשב׳׳א קידושין משום שמשמע להו ממה‬
‫שבתב שם ביבעז גפה דמחוסר אבד מיקרי ביון‬
‫שבל בהו של עוף בבנפיו ויבשו‪ ,‬שהוא רק גבי‬
‫גף ולא בשארי אברים‪ ,‬אבל פשוט לע״ד דלא‬
‫ניתן זה להאמר בלל שכיבש נדור דהוי כחסר‬
‫האבר ונדנאדתי ממה שהיא הנה׳׳ג ראיה לדין‬
‫יבש הכבד מינשה הריאה‪ ,‬וכוונת הראנ׳׳ד הוא‬
‫לא על יבעוה גפה דוקא דה״ה אם היה נקיט נקטעה‬
‫גפה נמי היה אומר טעם זה דסונד דלא בבל האנדים‬
‫נפסל עוף למזבח נחסדון אלא נחסד מאבדים שהם‬
‫עיקר גופה ונחה‪ .‬וגם לשון הדמנ״ם משמע נן‬
‫שהדי נתב נפ״ג מאי׳־מ נדיא נמומין הקטנים אבל‬
‫עוף שינש גפו או נסמית עינו או נקטעה רגלו‬
‫אסור לגני מזבח שאין מקרינין חסר נלל משמע‬
‫תקא שהוא כמחוסר אבד נזה שיש להחעזינו מום‬
‫גדול שהוא דק באנדים העיקרים ולא במחוסר‬
‫אבר נזה שאין לו צורך גדול להעוף שזה היה נשר‪.‬‬
‫ולכן כתב הדאנ׳־ד טעם על מה שיבשה גפה וה״ה‬
‫נקטעה גפה שנאסרה למזבח אף שביון שאין אבר‬
‫זה נשאר נע׳׳ח היה מקום לומר דאינו מאבדים‬
‫העיקרים שיפסלוהו להעוף נחסדון‪ ,‬שהוא משום‬
‫דנעוף הוא עיקר באבריו לפי שאין כח העוף אלא‬
‫בכנפיו‪ .‬הה נדור‪.‬‬
‫אבל פשוט לע׳׳ד שהוא רק ביבש לגמרי שהוא‬
‫דוקא נאם תנקב לא תוציא טפת דם ברבנן דננורות‬
‫דף ל״ז‪ ,‬שגם היד הוא נאזן דעזליט נה זיקא עיין‬
‫בחולין דף מ״ו‪ .‬ואין לחלק דנאדם שהולד לבוש‬
‫נבגדים לא נחשב שליט נד‪ ,‬זיקא ויצמיד דוקא‬
‫שיהיה נפיד בצפיח בהא דדיאה‪ ,‬דאם גם כסוי‬
‫נגדים מהני א ה לא היה נחשב גם נאזן כבוד מום‬
‫קבוע לשחוט נ״ז שלא נפרד בצפורן מאחר דאפשד‬
‫לדפאותו ע״י כסוי נגדים‪ ,‬דהא מצינו לענין מומין‬
‫הקנועין שאם יבול להתרפא גם ע׳י מעשד‪ ,‬לא‬
‫אגרות‬
‫בלום להביא אף להציל מאיםורין ונ״ש בשביל קיום‬
‫מ׳ע‪ ,‬והזינן אדרבה שהפקיעו מ״ע דשופד ולולב‬
‫מבל ישראל בשביל חשש עבדת אהד ולא אברינז‬
‫שבל המצות שיקיימו בל ישראל בבל השנים עדיפי‬
‫מעברה של אהד באיזה פעם‪ .‬ועיק באו״ה ס״ס‬
‫ש״ו בט״ז ס״ק ה׳ דרק בשביל המרה הבריע שמהלליז‬
‫שבת‪ ,‬ובחדושי הארבתי‪ .‬ובן נדחה מה שהביא בתר״ה‬
‫מד״ן יומא לענין היתר שחיטה בשבת לחולה‪ ,‬דהוא‬
‫דק באיסודין ולא במניעה מעשה‪.‬‬
‫ומה שדחה בתד״ה הראיה מהש״ך יו״ד גבי‬
‫מזוזה בסי׳ דפ״ו סק״ז משום דםיון גרוע משרפה‬
‫אינו בלום תדאי שרפה ובל אבוד הוא בזיון' גדול‪,‬‬
‫ובדבר באורו במזוזה שמצלת בל העיר בסוף סנהדרין‬
‫לא ניתוסף בדברי בתד״ה עתה בלום באשר ידאה‬
‫בתר״ה בעצמו שלא תירץ בלום על מה שהקשתי‬
‫על רבדיו‪ .‬ידידו‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן ח‬
‫בענין יבשה ידו השמאלית למצות‬
‫תפילין ובנחלה במחלת הפאראליז‬
‫מוצעו״ק ג׳ הנובה תש׳׳ו‪.‬‬
‫מע״ב ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם בשמו‬
‫ובחבודיו הנעלים מוהר׳׳ר יעקב הבהן מעסקין שליט״א‪.‬‬
‫בד בר שב״ג ידידי רוצה בענותנותו לידע דעתי‬
‫בדבר יד שמאל שנחלה בפאדאליז לענין‬
‫הנחת תפילין‪ ,‬הנה דאיתי תשובתו בחבורו אבן‬
‫יעקב סי׳ צ״ה ודברי ב״ג נבוחים באם יבש היד‬
‫ממש שודאי נחשב בליבא יד בלל ובהא דיבשה‬
‫גפה שמשמע מקידושין דף ב״ד שהוא מצד שנחשב‬
‫מחוסד אבד ובדהביא ב״ג מדשב״א בשם הראב״ד‬
‫שהוא יותר מפורש‪ .‬וגם בדמב׳׳ם דפ׳׳ג מאיסורי מזבח‬
‫מפורש בסוף דבריו שמה שפסול יבשה גפו בעוף הוא‬
‫מצד שאין מקריבין חסר בלל‪ ,‬ומזה משמע שגם‬
‫תחלה דבריו שכתב בד״א במומין קטנים עיי׳׳ש שהיה‬
‫נראה לבאורה דמה שמסיק שפסול עוף שיבש גפו‬
‫הוא מחמת שהוא מום גדול ולא מחמת שנחקוב חסר‬
‫אבר ממש‪ ,‬אינו בן אלא שלחסד קורא הרמב״ם מום‬
‫גדול אבל הפסול הוא מצד שנחקזב חסר ממש בדמסיק‪.‬‬
‫ועוד מפורש בחולין דף מ״ו בדא״ש בקזם בה״ג‬
‫שיבש הבבד טרפה משום דבל יבש בנטול דמי‪ ,‬ומשמע‬
‫לו זה מגמ׳ שם דמדמה דין יבש בריאה ליבקו האזן‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬
‫בד בר יבשד‪ ,‬ידו השמאלית לענין תפילין‪ ,‬הנה‬
‫ד‪,‬ספרים קנאח סופדים להגאון ד׳ שלמה‬
‫קלוגעד ז״ל ומנחת אלעזד ואבני נזר אינם בידי ולא‬
‫הספד אמדי יושר דישד כח דכתד־־ה ידידי שכתב‬
‫לי דעתם‪ .‬אבל בדוד שהצדק אתי ודברי הגאון‬
‫דש״ק ז״ל במחילד‪ ,‬מכבוד גאון כזד‪ ,‬אינם כלום‬
‫והאמת אהוב יותר מכולם דפשוט שגם מום גדול‬
‫אינו פוסל בעוף למזבח מדין מום אלא מדין חסד‬
‫כדמשמע מלשון הדמב־־ם כדכתבתי בתשובתי להגר״י‬
‫מעסקין‪ .‬והיכן מצא שמומין פוסלין בעופות הא אמדינן‬
‫אין תמות בעופות וא״כ אין שייך לחלק בין מומין‬
‫קטנים לגדולים מדין מומין ובודאי הוא דק מדין‬
‫חסר כדמסיק הדמב־־ם שאין מקדיבין הסד ואיך פשוט‬
‫לו עוד שהוא מדין מומין‪.‬‬
‫ודברי הגאון מנחת אלעזד שהביא מירושלמי‬
‫יומא פ״ב הל״ג שאיחא מעשה באחד שיבשה זרועו‬
‫ולא ד‪,‬ניחוד‪,‬ו לד‪,‬קטיד קטדת משום פועל ידיו תרצה‬
‫ולא משום שנעשד‪ ,‬בע״מ בזה כדפי׳ הפ״מ שלא‬
‫נפסל לעבודד‪ ,‬וד‪,‬וכיח מזה שלא הוי כניטלה ידו‬
‫כיון דלא הוי אף מום ליפסל לעבודה ודאי פשוט‬
‫שהוא טעות דמ״ש מיבקז האזן שהוא מום ובדוד‬
‫שהוא כדכתב הפ״מ שהיה באופן שלא נפסל לעבודה‬
‫וגם לא באופן שאינו שוה בזרעו של אד‪,‬דן דדק‬
‫נחלשד‪ ,‬ולא היד‪ ,‬בו הדבר‪ ,‬נח בזרועו ומ*מ לא‬
‫הניחוזע להקטיר משום קרא דפועל ידיו תרצה‪.‬‬
‫חולה שבעה חדשים האחרונים מחייו במחלת הפא־‬
‫אך יקשד‪ ,‬מה שלא הביא הדמב״ם דין ז‪./‬‬
‫דהידושלמי שאף יבשות קצת שהחלישתו מלעבוד‬
‫בכל הכח פסול להקטיר או אף דק שאין מניהין‬
‫אותו להקטיר‪ .‬ואולי לא פסק כן מחמת שלא נמצא זד‪,‬‬
‫בבבלי אבל זה דוחק מאהד שלא הוזכד גם להיפוך‪.‬‬
‫בזה שכ״ג מדמה גם כשנחלה בפאדאליז לדין יבש‬
‫וד‪,‬נכון לפרש כדמקזמע מקרבן העדה שלא איידי‬
‫הירושלמי לענין דינא אלא לענין הברכה שיש‬
‫לכד‪,‬נים מעבודתם ומהקטדתם שכיון שיבשה זרועו‬
‫ולא הניחה אותו ידו מלהקטיד אף שהיה אנוס‬
‫דהא היה פסול לד‪,‬קטיד מדין בע*מ‪ ,‬מ״מ כיח שעכ״פ‬
‫לא הקטיר לא היד‪ ,‬אפשר לקיום ברכה זו דברך‬
‫ה׳ חילו ולפירושו איידי גם ביבשה באופן שנעשה‬
‫בע״מ‪ .‬וזד‪ ,‬מפרש הדמב״ם ולכן אין כאן דין חדש‬
‫ולא היה לו מה למינקט מכאן להלכד״ עכ״פ לתפילין‬
‫אין שייך הא דידושלמי בכל אופן שנפרש אבל לדינא‬
‫פטור מתפילין מטעם שהוא כאין לו יד כדלעיל‪.‬‬
‫ו ח מה שהבאתי מיבש הכבד שטדפה היא ראיה‬
‫גדולד‪ ,‬ו ח מגט׳ דמדמה לשיעור היבשות יבש בריאה‬
‫ליבש האזן דמום היא ראיה גדולה דדק אם הוא מדין‬
‫חסד שייך לדמות לקועוד היבשות אבל אם לא‬
‫אגרות‬
‫נחשב מום קבוע בבכורות דף ל״ח׳ ועיץ בתוס׳‬
‫שם ד׳ה וסימניך שאיכא תדי לישני שם אם מום‬
‫שיבול להחרפאות ע״י מעשה דוקא נחשב מום עובד‬
‫ועיץ במהדי״ט אלגזי דמסיק דהחוס׳ סבדי לדינא‬
‫עיקד שנחשב רק מום עובד‪ .‬עכ״פ לחד לישנא‬
‫בחום׳ ודאי איכא ראיה דע״י כסוי בגדים לא נחשב‬
‫לא שלים בה זיקא ומלשון זה נשמע גם לכו״ע‬
‫דלא יפלגו בזה‪ .‬ולכן אם יבש אף דק באופן שלא‬
‫תוציא טפת דם אף שלא נפדך בצפורן נמי כיון‬
‫שהלכה כדבנן הוא כחסר היד‪.‬‬
‫אבל במחלת הפזא־אליז בדוד שמוציא דם הרבה‬
‫כמו ביד בריא לכן אין שייך זה כלל ליבש שעושהו‬
‫כחסד דהא ברור שיבשה גפה דפסול בעוף למזבח‬
‫לא עדיפא מיבשה האזן דבהמה דאינו מום בכגון■‬
‫הא דפאדאליז‪ .‬וגם אין ניכר בה שום יבשות כלל‬
‫דק שהוא מהלה כזו שאיט מדגיש בהיד ואינו‬
‫יכול להניעה ובדוב הפעמים אין הסבה כלל בהיד‬
‫אלא מצד מחלה שבמוח לכן אף שאינו יכול להשתמש‬
‫בה לא הוי כחסד וממילא מחוייב בתפילין להניח‬
‫עליה כעל כל יד שמאלית‪ .‬וגם אולי ידוע כלפי‬
‫שמיא שיש לזה רפואה אף שדופאים שלנו אין‬
‫יודעים לזה דפואד״ עכ׳־פ אין לנו להחשיב כהסד‬
‫אלא מה שמצינו שהוא בשעוד שתנקב ואינה מוציאה‬
‫טפת דם שזה אינו במחלת הפאדאליז שודאי תוציא‬
‫דנ^ וזכורני שאבא מאדי הגאון זצ׳־ל שהיה ל״ע‬
‫דאליז בצדו השמאלית הניח תפילין על ידו השמאלית‬
‫שהיתה ג׳׳ב פאראליזידטע‪.‬‬
‫ולכן אף שאני מסכים וסובר כדברי כ*ג ידידי‬
‫ביבש היד שמאלית שאין להניח תפילין עליה מ״מ‬
‫היד לא מודינא אלא שחייב להניח תפילין עליה‬
‫מעזום שאינו בדין יבש כדלעיל‪.‬‬
‫וד‪,‬נני ידידו מוקירו כדום גאונו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫םי&ן נו‬
‫עוד בעגין הנ״ל‬
‫כ*ח ארד תקז׳׳ז‪.‬‬
‫מע׳ב ידידי הרב הגאון המפורסם כש׳׳ת מוהד״ד‬
‫מנחם צבי שליט׳א אייכענשטיץ הגאב״ד דסט‪ .‬לואיס‬
‫שלום וברכה כל הימים‪.‬‬
‫כא‬ ‫משה‬
‫סימן י‬
‫במי שהולך כל היום לעבודה מה יעשה‬
‫בתפילין‬
‫ז׳ כסלו תדצ״ב ליובאן‪.‬‬
‫מע״כ ידידי הרב הגאון המפורסם מהד״ד שמעון‬
‫טדעבניק שליט״א‪.‬‬
‫בד ב ר מי שד‪.‬ולך על כל היום לעבודד‪ ,‬וא׳א לו‬
‫שם להניח תפילין בכל היום אם יש להתיר‬
‫לו להניח תפילין קודם עמוד השחר‪ ,‬הנכון לע״ד‬
‫שצריך לד‪,‬ניה כיון שליכא כבד השש שינה כמו‬
‫במשבים לדרך בש״ע סי׳ ל׳ סעי׳ ג׳ שמניהם‪ .‬אבל‬
‫מסתבר שיש לסמוך בכגון זה על ד׳ פרץ שהביא‬
‫הטור סי׳ ל׳ שיכול גם לבדך דלהגידסא במנחות‬
‫דף ל״ו שהוא גידסת דוב הראשונים וחשך והניח‬
‫תפילין ליכא כלל גזידד‪ ,‬שלא לד‪,‬ניה בלילד‪ ,‬אלא‬
‫שאין מודין' כן והזריז יכול להניח לכתחילד‪ .‬כדאיתא‬
‫בנ״י ולכן יכול לומד וצונו‪ ,‬דאיסוד חכמים שמונע‬
‫מברכה הוא רק כשאסדו לכל כמו בשופר ולולב‪,‬‬
‫אבל הכא אין כאן איסור ממש ולכן בעובדא דידן‬
‫שליכא השש שינד‪ ,‬שכבד קם משנתו יש להודות‬
‫לו באונס כזה שא׳׳א לו לד‪,‬ניה ביום שגם יברך‪.‬‬
‫ואף שבגמ׳ איתא שמברך אה׳׳ב כשיגיע זמנן ואף‬
‫הש׳׳ע פסק כן אף שד‪,‬ש״ע סובר דלילה זמן תפילין‬
‫מדאורייתא הוא משום דסובד דלד‪,‬ניה לכתהלה בלילה‬
‫אסרו מדרבנן דגדיס וחשך ולא סליק תפילי כדאיתא‬
‫בכ׳־מ פ״ד מתפילין הי״א להדמב״ם אבל הד׳ פרץ‬
‫סובר דליכא כלל איסור אף להניח בתחלה אלא שאין‬
‫מודין כן‪ ,‬כדכאדתי לכן גם מברך ‪,‬ועיין בהגד׳׳א‬
‫שם ולכן אף שבמשכים לדרך שיכול לבדך אה״כ‬
‫יש לעשות כהש׳׳ע אבל בעובדא דידן שלא יהיו‬
‫עליו התפילין אה׳׳ב יש לעשות כהד׳ פרץ שגם יברך‪,‬‬
‫ואנוס ודאי יש להחשיבו דאין לחייבו להפסיד עבודתו‬
‫שהוא הפסד יותר מחומש בשביל מצות עשה‪ ,‬וכ״ש‬
‫במדינה זו שא״א להשיג עבודד‪ ,‬אהדת כי הכל הוא‬
‫בידם ולא יתנו לו‪ ,‬ולכן כדי שלא יפסיד מצוה‬
‫חביבה זו יכול לזעיח אף בברכה כי להניח בלא‬
‫בדכד‪ ,‬לא יבין איש שאינו ת״ח ויבא להקל ולזלזל‬
‫בהנחתם אך ת׳׳ח יותר טוב שיניח בלא ברכה שספק‬
‫ברכות להקל‪ ,‬וק״ש ותפלה יחכה על היום ויקרא‬
‫כשיעסוק במלאכתו‪.‬‬
‫ידידו מוקירו מאד‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫נחשב הסד דק שהוא חולי בעלמא שלא יתרפא‬
‫שג׳־כ הוא מום ואם כן לא שייך להחשיבו‬
‫טרפה מהא דנהשב מום דאפשד אינו חולי המטריף‬
‫אף דלא הדר בריא אלא שהוא דין שחידש דבא‬
‫דהולי זד‪ ,‬דיבשות הוא מטריף בריאה ולא מצד‬
‫הראיה דיבשה האון במום‪ ,‬א״ב אפשר דדוקא חולי‬
‫גחל דיבשות שהוא דק בנפדך בצפורן ולא חולי‬
‫הקטן דיבשות שהוא גם באינה מוציאה טפת דם‬
‫שחולי זד‪ ,‬אף דלא הדד בריא אפשר איט מטריף‪.‬‬
‫לכן צריו לומד שד‪,‬וא מטעם דיבש נחשב הסד ומצד‬
‫זה נחשב בע׳־מ ולכן הוי גם דינא דדבא שטדיף‬
‫בריאה שיבשה מצד מתני׳ דיבשה האזן הוא מום‬
‫מאחד דהסד בריאה היא טרפה גם יבשה טרפד‪,‬‬
‫ולס מקשה שפיר על ר׳ פפי משמיה דדבא דאמד‬
‫כדי שתפרך בצפורן דלדבנן תהיה גם באינה מוציאה‬
‫טפת רם דג׳־כ הוא כחסד לענין מום וזה היתה כוונתי‬
‫בד‪,‬דאיד‪ ,‬משם אף שלא באדתי באורך וד‪,‬יא ראיה‬
‫גדולה‪.‬‬
‫ודברי האמדי יושר להגאון ר׳ מאיד אריק ז״ל‬
‫אף אם נסכים לו שיש באבר יבש היות מדלא מיסדה‬
‫נמי לא קשה כלום דמ׳־מ הדי הזינן שמצד היות‬
‫זד‪ ,‬נחשב חסד כדמוכה שהוא מדין הסד דמשום‬
‫היות קטן כזד‪ ,‬שעושה דק שלא יסריח אינו מסלק‬
‫שם הסר ממנו‪ .‬וגם ביבש ליכא כלל הוכחד‪ ,‬ממה‬
‫שלא מסריה שיש בו היות דאפשד שכיבש אין שייך‬
‫שוב לד‪,‬סדיה אף שאין בו היות כלל ולא רק ביבש‬
‫דנפרך בצפורן אלא אף דק באינד‪ ,‬מוציאה טפת‬
‫דם אפשר אין שייך להסריח שוב‪ .‬ול״ד כלל להא‬
‫דביעי חשילתא דהולי^ דף צ׳׳ג דאמד דמדלא קא‬
‫מסדהן היותא אית בהו דאינם יבשין ובשד לה‬
‫אם אין בו היות טבעו לד‪,‬םריה אבל הבא דד‪,‬וא‬
‫יבש אינו דבר ששייך להסריח אף בלא חיות‪ .‬אך‬
‫אם איתא זה במגיד מישרים להב״י דיבשד‪ ,‬אית ביה‬
‫היותא מדלא מיסדהא מ׳־מ לא קשד‪ ,‬כלום‪ .‬ואני‬
‫לא דאיתי דבריו כי עתה אין הספד מגיד מישרים‬
‫אצלי שד‪,‬וא תמוה לכאורד‪ ,‬וצ״ע‪ .‬ולס לדינא הוא‬
‫כדכתבתי לפטור ביבש לגמרי שאינד‪ ,‬מוציאו־‪ ,‬טפת‬
‫דם כשתנקב‪ .‬אבל מצד מחלת הפאדאליז אין זה‬
‫שייך ליבש וחייב בתפילין‪.‬‬
‫ידידי המבדכו בחג כשד ושמה וגאולד‪ ,‬שלימה‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫כב‬

‫וגם הא בעצם אין כוונת הט״ז שיוצא בזד‪,‬‬ ‫סימן יא‬

‫ממש שיטת הדא״ש דד‪,‬א לד‪.‬דא״ש שסובד דג׳ אותיות‬
‫הוא שיעוד הפסק בסתומה כתב לעשות במזוזה‬ ‫ביוד שדומה קצת לחית סטן‬
‫פחות מג׳ אותיות בסוף השיטה שמסיים בד‪ ,‬שמע‬
‫ופחות מג׳ אותיות בדאש השיטה שמתחיל וד‪,‬יד‪,‬‬ ‫י״ג ניסן תשי״ב‪.‬‬
‫א״ש‪ ,‬משמע דאף דלהדא׳׳ש צדיד בפתוחד‪ ,‬ט׳ אותיות‪,‬‬ ‫מע״כ הסופד הנכבד ויד״א לא ידעתי אכנהו‪.‬‬
‫מ״מ כיון שבסתומה סגי בשלש אותיות אם יניח שיעוד‬
‫בדבר יוד הדאשון של השם דויהדג ה' שעוקץ‬
‫זה בסופה או בדאשה נחשבת כבד לפתוחה כימ‬
‫השמאל התהתון הוא אדוך קצת וממילא‬
‫דפתוחד‪ ,‬מדאשה פתוחה פתוחה מסופה פתוחה‬
‫נדמה קצת להית קטן‪ ,‬הנד‪ .‬כיון שלפי המדידה הוא‬
‫שחסד שיעוד הדיוח שצריך לפתוחה‪ ,‬ויסבור שתהיה‬
‫קצד מדגלו במקצת וגם צודתו שנוטה להלן לאודך‬
‫פסולה לפדשד‪ .‬סתומה משום דיש גם קפידא בסתומה‬
‫הפדשה שאין זה בצודת הית לכן שם יוד עליו‬
‫שהדיוח שלה לא יהיה בדאש שודה או בסוף שודד‪,‬‬
‫גם מדינא ולקדיאת תינוק ודאי הוא יוד ויש להכשידו‪,‬‬
‫מצד דין עצמה‪ ,‬אף שלא יאמדו עליה שהיא פתוחה‬
‫אך טוב לתקנו להאדיך משהו את דגל היוד ואין‬
‫מצד חסדון השיעוד שצדיך לפתוחה משום דאין'‬
‫בזה פסול דשלא כסדרן כיון ששם יוד עליו וגם‬
‫הפסלות משום שנעשית פתוחה‪ ,‬אף שלעוון ד‪,‬גמ׳‬
‫שהוא דק לדווחא דמילתא‪ .‬ידידו‪,‬‬
‫בשבת דף ק״ג הוא סתומה לא יעשנה פתוחה שלשון‬
‫זה משמע דד‪,‬פסול הוא משום שנעשית כפתוחה‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫שלכן כיון שלד‪.‬דא״ש יש חלוק בין פתוחה לסתומד‪,‬‬
‫גם בהשיעוד של הדיוח וכשהניח דק שיעוד סתומה‬
‫הדי לא נעשית כפתוחד‪ ,‬ונתכשד אלא שסובד הרא״ש‬
‫דלשון זה לאו דוקא דהפסול בסתומה הוא מצד‬
‫עצמה מזלא עשאה כמו שצדיך לעשות דד‪,‬וא שהדיוח‬ ‫פימן יב‬
‫לא יהיה בסוף שורה ובתחלת שודה‪ ,‬וגם יש לפדש‬
‫לשון ד‪,‬גמ׳ דכיץ שעשאה קצת כפתוחה נמי פסולד‪.,‬‬ ‫בענין הפסק דט׳ אותיות קטנות בין‬
‫וכן מפורש בטור סימן עד׳׳ה באם לא הניח‬ ‫הפרשיות‬
‫בפמזזה סתומה בסוף השיטה כדי שיעוד ג׳ אותיות‬
‫ולכתוב תיבה יניח כל שיטה שתחתיה חלק ויתחיל‬ ‫ט״ז אייד תשט״ז‪.‬‬
‫בתחלת שיטד‪ ,‬ג׳‪ ,‬ואמאי לא יתחיל בראש השיטד‪,‬‬
‫מע״כ ידידי הדה״ג הסופד מוהד״ד חיים סאשיצקי‬
‫הא לא הויא כפתוחה מצד שחסר שיעוד דט׳ אותיות‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫שצריך לפתוחה ושיעור סתומה יש בה בזד‪ .‬שהניח‬
‫ג׳ אותיות אלמא דהוא קפידא לפסול בסתומוז כשהדיוח‬ ‫בדבר מה שכתבתי בסוף מכתבי הקודם דמספקא‬
‫פתוח בתחלה או בסוף אף שאינד‪ ,‬כפתוחה ממש‬ ‫לי שמא ט׳ אותיות קטנות הוא שיעוד‬
‫מצד השיעור‪.‬‬ ‫הפסק דק לד‪,‬קל ולא להתמיד‪ ,‬היה טעמי דאם נימא‬
‫ועיץ בדרישה שם שכתב בפירוש דברי הדא״ש‬ ‫שהוא גם להתמיד נמצא שד‪,‬מצאת הט״ז בסי׳ ל»ב‬
‫אבל לא יניח ג׳ אותיות ח ה מיקרי פתוחה ועכ׳׳פ‬ ‫סקכ‪-‬ו לעשות והיה אם שמע סתומה לדבדי הכל‬
‫סתומה לא מיקרי עיי׳׳ש‪ ,‬ופשוט שהם ב׳ פירושים‪,‬‬ ‫בזה שיניח פחות מט׳ אותיות בסוף פדשת שמע‬
‫דמה שכתב דזה מיקרי פתוחה הוא שסובר דג׳‬ ‫ופחות מט׳ אותיות קודם וד‪,‬יד‪ .‬א״ש‪ ,‬הם בקטנות‬
‫אותיות הוא השיעור גם לפתוחה כדכתב לעיל מזה‬ ‫היי בצדוף שניהם לא יהיו כשלשה אשד דהם‬
‫שדעתו של הדא׳׳ש הוא ג׳ אותיות גם לפתוחד‪,‬‬ ‫לכה״פ כ״א אותיות קטנות והכא לא יהיו אלא ט״ז‬
‫דלא כד‪,‬טוד בשמו‪ ,‬ואף שבדא׳׳ש איתא מתחלה בשם‬ ‫קטנות ויחסד השיעוד דלכתחלת אף לשיטת הט״ז‬
‫ד״ת דפתוחד‪ ,‬הוא כשיעור ג׳ תיבות של ג׳ ג׳ אותיות‬ ‫דצדוף החלק בשתי השיטות מהני‪ ,‬ונמצא שאף שידויח‬
‫סובר הדרישה דהעיקד לדינא סובר הדא״ש כדהביא‬ ‫לצאת גם ידי הדא״ש שהוא דק דין לכתחלה‪ ,‬הדי‬
‫הדא׳׳ש אחד זה ממס׳ סופדים שאף בפתוחה הוא‬ ‫יפסיד דין דלכתחלה בעי הפסק ט׳ גדולות שד‪,‬ם‬
‫אותיות‪,‬ואח׳׳כ כתב פירוש אליבא דהטוד‬ ‫דק ג׳‬ ‫לא פחות מכ׳׳א קטנות‪ ,‬ואם סובד הט״ז דלצאת‬
‫שתחלת דברי הדא׳׳ש הוא העיקר לדינא‬ ‫שסובר‬ ‫ידי הרא׳׳ש עדיף מדין הפסק ט׳ גדולות‪ ,‬היה לו‬
‫שבפתוחר‪ ,‬צריך ריוח ט׳ אותיות‪ ,‬שמה שמצריך‬ ‫עכ״פ להזכיר זה דודאי אין זה בדוד בסבדא כ״כ‪.‬‬
‫כג‬ ‫משה‬
‫כדין הדיעבד תהיה פסולה אף למת שמסתבר לדעתי‬
‫מזוום דיהיו תרתי דסתרי דשם חשבינן הדיוח‬
‫כשיעור זה לפרשה וכאן נחשב שלא לפרשה‪ ,‬אך‬
‫רבד כזה לא מצוי כלל למעשר״‬
‫ול ‪ p‬הס׳׳ת שבמקום סתומה איכא ח׳ אותיות‬
‫ריוח בסוף השיטה וכמו ו׳ אותיות בראש השיטה‬
‫היא כשדה להדמב׳׳ם לקוי׳ הט״ז שמצטדפין דיוח של ב׳‬
‫השיטות וכן כקורה להדא״ש אליבא דדינא שנהגו בט׳‬
‫אותיות להט״ז אבל לא לתדא״ש והטור אליבא דעצמן‬
‫שגם בג׳ אותיות במקום אתר פסולה‪ ,‬אבל הוא‬
‫למה שמסתבר לדעתי דלהמ״ב בשם הפמ״ג שהוא‬
‫בשיעור פדשה אף לחומדא הדי סוף השיטה מודה‬
‫שהיא פתוחה ואף שהניח דיוח גם בתחלת השיטה‬
‫שמודה שהיא סתומה הוא כסותר שלהט״ז איכא‬
‫חסרון בזה לפ״מ שפי׳ הלב״ש‪ ,‬אבל מ״ס כשדה‬
‫בדיעבד אף לדידהו להרמב׳׳ם שעכ״פ היא סתומה‬
‫שלית לן ראיה לפסול מחמת זה דמרמב״ם שנקט‬
‫שלא הניח כשיעור ולכתוב תיבה אחת הוא משום‬
‫ראם יכול לכתוב תיבה אחת יש לו לעשות כן‬
‫אבל אם לא עשה אלא התחיל באמצע שיטה שאחריה‬
‫נמי אפשר כשדה לסתומה ודק מסברא בעלמא סובר‬
‫‪ p‬שלכן מסתבר שאין לפסול בדיעבד‪.‬‬
‫והקופין שיש תג עב עליו בתיבת בתזק מסתבר‬
‫שכיח שתינוק קודא קוף הוא כשד ולכן יכולין לגדוד‬
‫התג שעל גביו‪ ,‬ול׳׳ד להא שכתב למד במקום קוף‬
‫שפוסל המ״ב בגמד דגל הקוף וגדד אח־כ את‬
‫הצואד‪ ,‬דהתם קרא התינוק אותו למד אבל הכא‬
‫שהתינוק קוראו קוף אף שהוא מצד שמכריע אותו‬
‫דגל הקוף לקרוא כן ואם היו מכסין רגל הקוף‬
‫היה קורא למד נמי הוא בשם קוף דא״צ לכסות‬
‫אלא דנידון האות כמו שהוא איך נקרא‪ .‬ומש״ב כתר״ה‬
‫דבחסדון מקוום כתיבת תמה משמע בם׳ אחיעזד‬
‫דליכא פסול חק תוכות יש לעיין טובא דלא מסתבר‬
‫זה לכאודה כיון דילפינן מוכתבתם הדי יש לדרוש‬
‫ולא וחקק כדדרשינן בגט בגטין דף כ׳‪ .‬ומש״כ כתר׳׳ה‬
‫לצרף שיטת הסמ׳ק דבנפסל אחד שנגמר האות‬
‫יכול לגדוד הוא צרוף נכון‪ .‬ידידו‬
‫משה פיינשטיץ‬
‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫הרא״ש שלא יניח נמזתה ג׳ אותיות במקום אחד‬
‫הוא משום דעני‪-‬ס סתומה לא מיקרי והוא נדנאדתי‪.‬‬
‫ומהטוד מונדח דק כתירוץ זה דהא הוא סובר‬
‫דבעי כפתוחה ט׳ אותיות ומ״מ סובד במזוזה דיניח‬
‫פחות מג׳ אותיות במקום אחד אלמא משום דבדיוח‬
‫ג׳ אותיות בסוף ובתחלת שיטה שהיא פתוחה או‬
‫מראשה או מסופה פסולה בסתומה אף שאינה כפתוחה‬
‫בשיעור‪ ,‬ולכן תמוה דברי הדרישה שרצה להוכיח‬
‫מזה דגם כפתוחה הוא רק דיות ג׳ אותיות להדא״ש‬
‫דהא להטוד צדיד לומד בע״כ כתירוץ הב׳ א״ב גם‬
‫להראי׳ש יש לומד כ^‪.‬‬
‫עכ״פ איד שנימא סכרי הרא״ש והטור דבג׳‬
‫אותיות במקום אחד פסולה בסתומה ואי׳כ כשיהיו ביחד‬
‫אף דק ט׳ אותיות קטטת בצמצום נמי הוא כשעוד‬
‫ג׳ אותיות גדולות במקום אחד שהוא פסול בסתומה‬
‫להדא״ש והטור‪ ,‬ונמצא שהמצאת הט״ז אינה‬
‫להדא׳׳ש והטור ממש‪ ,‬אלא דצדיד לומד שכוונתו‬
‫דק להדא״ש אליבא דדינא שנהגו כד‪,‬דמב״ם דגם‬
‫בסתומה הוא שיעוד ט׳ אותיות‪ ,‬וא״כ ודאי מסתבר‬
‫שעדיף לעקזות הלכתחלה דט׳ גדולות מלעשות‬
‫הלכתחלה לצאת גם ידי הדא״ש שהוא באמת שלא‬
‫להרא״ש והטור וכמעט שלא מציגו שיטה מפורשת‬
‫שיסבוד כהדא״ש בצודת הפרשיות וכהרמב״ם שאף‬
‫לסתומת צריו ט׳ אותיות אלא עצמו‪ ,‬ולכן מסתבר‬
‫שכוונת הט״ז פחות מט׳ גדולות בסוף שמע ופחות‬
‫מט׳ גדולות בתחלת והיה‪ ,‬שמ״מ תהיה סתומה‬
‫להרא״ש ונמצא שלהדמב״ם עושה אף הלכתחלת‬
‫ויועיל זה שיצא גם להדא׳׳ש אליבא דדינא שנהגו‬
‫בשיעור ט׳ אותיות אף בסתומה אף שאינו להדא״ש‬
‫ממש‪ ,‬ונמצא שמוכדחין לומד להט״ז ששיעור ט׳‬
‫קטנות הוא דק להקל ולא להחמיר‪ ,‬ומה שכתבתי‬
‫שמספקא לי הוא משום דהמ״ב פי׳ הא דהט״ז דוקא‬
‫בפחות מט׳ קטנות ובשער הציון איתא שהוא מהפמ״ג‬
‫לכן אף שלא מסתבר זה כלל לפרש בהטו״ז לע״ד‬
‫נשאר אצלי ספק לדינא מצד שיטתם‪.‬‬
‫וכשיזדמן בס״ת שבכל פרשיותיה הם בהפסק‬
‫ט׳ אותיות גדולות כדין הלכתחלה ובאיזה מקום‬
‫שלא במקום פרשה אירע מאיזה טעות שנשאר שם‬
‫הפסק ט׳ אותיות קטנות לא תיפסל למה שמסתבר‬
‫לדעתי אן■ מדין ספק לחוש להמ׳׳ב בשם הפמ׳׳ג‪ ,‬אבל‬
‫אם באיזה פרשה השאירו דיוח רק כט׳ קטנות‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬
‫ועדבה לאגד‪ ,‬לכן לא שייך בל תוסיף אם מאגד‬
‫שהדי אדדבה זוהי המצוד״ ודק אם אגד ממין אחד‬
‫שלא הוזכד בקדא הוא הוספד‪ ,‬ועובד‪ ,‬וא״כ בב׳‬
‫במניח שני זוגות תפילין של רש״י ושל‬
‫לולבין בתוך האגד שאין מצותו כן עובד כמו באגד‬
‫מין אחד‪ ,‬אבל לדבנן דאף דאין מצותו כן לא שייך‬
‫בל תוסיף משום לחודיה קאי‪ ,‬לא שייך נ״מ בין‬
‫ב׳ לולבין למין אחד וד‪,‬וא דק חלוק בלא טעם‪.‬‬
‫וגם אף לד׳ יהודה משמע מהמ׳׳מ דאין החלוק‬
‫מטעם דבאדתי אלא משום דלא יצא י׳׳ח בסיב‬
‫ועיקדא דדיקלא‪ ,‬וזה לא מובן לכאודה‪ .‬ועיין בלח״מ‬
‫ודבדיו דחוקים‪.‬‬
‫והנכון לע״ד דצדיך להבין החלוקים שאיכא‬
‫בבל תוסיף דבזמט לא בעי כוונה לעבוד על בל‬
‫תוסיף ושלא בזמנו בלא כוונה אינו עובד ובכוונה‬
‫עובר‪ ,‬כדאיתא בד׳׳ה דף כ׳׳ח ובעידובין דף צ׳׳ו‪,‬‬
‫דלכאורד‪ ,‬מ״ש‪ ,‬אי איכא בל תוסיף שלא בזמנו‬
‫יעבור אף בלא כוונה ואי ליכא אף בכוונד‪ ,‬לא‬
‫יעבוד‪ ,‬וגם מה שבהאי לחודיה קאי ליכא בל‬
‫תוסיף אף בכוונה צריך להבין‪ .‬וצריך לומר שמסתבר‬
‫שאם אחד יעשה דבר שלא שייך למצוה‪ ,‬כגון‬
‫שישבור מקל בכל יום ויאמר שזה מצוד‪ ,‬שנמצא‬
‫שהוא מוסיף על התרי׳׳ג מצות עוד מצוד״ זה לא הוי‬
‫באיסור בל תוסיף ואינו עובר עליו‪ ,‬ורק אם הוא‬
‫מוסיף בד‪,‬מצוד‪ ,‬שעועזה מצות התורד‪ ,‬בד‪,‬וםפה‪ ,‬כגון‬
‫בתפילין שצותר‪ ,‬תורד‪ ,‬בד׳ פרשיות וד‪,‬וא עושה‬
‫בחמש זהו איסור הנאמר בבל תוסיף‪ ,‬דלא תוסיפו‬
‫על הדם־ כתיב והוספה במצוד‪ ,‬היא הוספד‪ ,‬על‬
‫הדבר‪ ,‬אבל הוספה על התרי״ג אין כאן הוספד‪,‬‬
‫על הדבר מאחר שאיט שייך כלל לאיזה מצוד‪.,‬‬
‫והוספה כזו שהיא במעשה מצות התורה שייך אף בלא‬
‫כוונר‪ ,‬למצוד״ דהרי עכ״פ הוסיף בהמצוה שהניח‬
‫תפילין בחמש פרשיות‪ .‬אבל אין שייך זה שלא‬
‫בזמנו‪ ,‬דאין שייך לומר רעשה המצוד‪ ,‬שלא כהוגן‪,‬‬
‫דמה שי ‪ T‬מד‪ ,‬שד‪,‬ניח ביום שפטור מתפילין לימים‬
‫הקודמים‪ ,‬וכן בסוכה מה שייך ישיבת יום שמיני‬
‫בסוכה לשבעת הימים הקודמים לומר שעשר‪ ,‬מצות‬
‫סוכר‪ ,‬בד‪,‬וםפד‪ ,‬שלא כהוגן‪ ,‬ולכן בלא כוונה ליכא בל‬
‫תוסיף שלא בזמנו‪ .‬אבל בטונה למצוה הוא עוד‬
‫ענין הוספה בהדבר ואסור‪ ,‬דאף שלא הוסיף במעשה‬
‫המצוה •הרי הוסיף בדיני המצוד‪ ,‬שבמצות סוכה הוי‬
‫הדין לישב ז׳ ימים והוא אומר שהדין הוא לישב‬
‫ח׳ ימים ומצות תפילין היא רק בימי החול וד‪,‬וא‬
‫אומר שהיא גם בשבת‪ ,‬שזה ג״כ הוא הוספד‪ ,‬בהדבר‬
‫מצוד‪ ,‬שצותד‪ ,‬תורה ווזוי בכלל הלאו דלא תוסיפו‬
‫על הדבר‪ ,‬אך לא שייך זה בלא כוונה דכיון שבעצם‬
‫מעעזה המצוה לא הוסיף שהרי בבר נעשית אתמול‬
‫אגרות‬ ‫כד‬
‫םיימן יג‬
‫ר״ת בב ת אחת‬
‫תרע״ז אוזדא‪.‬‬
‫מע״נ דודי הגאון הגדול מוהד״ר יעקב קאנטרא־‬
‫וויץ שליט״א הגאב״ד שאצק‪.‬‬
‫בהא דנתב הדא״ש בד‪.‬לנות תפילין סטיו שידא‬
‫שמים יעשה שני זוגות תפילין ויניח שניהם‬
‫ויכוין לצאת באותן שהן נתיקנן ואין כאן בל תוסיף‬
‫אלא בעושה ה׳ בתים‪ ,‬ופי׳ במעדני יו״ט שהוא ‪0‬גמ׳‬
‫דסנהדדין דבאינו מחובד עם הבתים האי לחודיה‬
‫קאי והאי לחודיה קאי והדאוי למצוד‪ ,‬היא המצוד‪,‬‬
‫והעודף הוא כמי שאינו‪ ,‬והקשד‪ ,‬מד״פ המוצא תפילין‬
‫דאיכא בל תוסיף בב׳ זוגות אף שאינם מחובדים‬
‫ונשאד בקושיא‪ ,‬ומה שתידץ בד״ח דחוק טובא‪.‬‬
‫ובמג״א סי׳ ל״ד סק״ג תידץ דב׳ זוגות שאחד של‬
‫דש״י ואחד של דבנו תם ליכא בל תוסיף שהדי‬
‫ממ״נ אחד מהם פסול‪ ,‬אבל אם הניח ב׳ זוגות כשדים‬
‫עובד על בל תוסיף וכתב שכן איתא בב׳׳י ס׳׳ם‬
‫תדנ״א בשם המ״מ פ״ז מלולב ה״ז‪ ,‬והוא לתדץ שם‬
‫''‪&-‬ש״כ הדמב׳׳ם דאם הוסיף ולקח ב׳ לולבים או‬
‫ב׳ אתדוגים עובד בבל תוסיף שהדאב׳׳ד הקשה‬
‫הא הלכה כדבנן דלא שייך בלולב איסוד תוספת ולא‬
‫פסול בזה מאחד דא״צ אגד והאי לחודיה קאי וד‪,‬אי‬
‫לחודיה קאי כדאיתא בגמ׳ אף במין חמישי‪ ,‬ואף‬
‫לד׳ יהודה דסובד דצדיך אגד ושייך איסוד ופסול‬
‫תוספת היינו דוקא במין חמישי אבל במינו אמדינן‬
‫בגמ׳ דאף לד׳ יהודה ליבא בל תוסיף ולכן יכולין‬
‫לאגדו במינו וא״כ ליכא בב׳ לולבין איסוד בל‬
‫תוסיף‪ ,‬וקשד‪ ,‬על הדמב׳׳ם בתדתי‪ ,‬ותידץ ד‪,‬מ״מ‬
‫דשאני סיב ועי׳קדא דדיקלא שד‪,‬נוטלן לא יצא ידי‬
‫חובתו מב׳ לולבין כשדין שד‪,‬וא כמו ב׳ זוגות‬
‫תפילין שאיכא בל תוסיף‪ .‬אבל לכאר הוא חלוק בלא‬
‫טעם בין בב׳ זוגות תפילין בין בב׳ לולבין‪ .‬ובשלמא‬
‫אם הי׳ סובד הדמב׳׳ם כד׳ יהודה דצדיך אגד היה‬
‫מקום לחלק בין סיב ועיקדא דדיקלא לב׳ לולבין‪,‬‬
‫משום דכיון דילפינן מקדא לקיחד‪ ,‬לקיחה מאגודת אזוב‬
‫דבעי אגד בסוכד‪ ,‬דף ל״ג הדי מפודש דבעי ד׳‬
‫מינים ואגד לבד מה שצדיך ליקח מהם‪ ,‬וכית‬
‫שלא הוזכד דק ד׳ מינים בהלקיחה ש״מ שהאגד‬
‫יהיה ג״כ מד‪,‬ם דוקא שנוסף על המינים ׳׳קח עלד‪,‬‬
‫או סיב ועיקדא דדיקלא או ממין אתדוג והדם‬
‫כה‬ ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫לתפילין שג״כ נאמדו דק ד׳ פרשיות אלו נדבאדתי‬ ‫אלא בד‪,‬דינים שלד‪ ,‬וכשלא נתנוין לד‪,‬דינים הדי‬
‫במצוד‪ ,‬דד׳ מינים‪ ,‬אלא אף אם הוסיף בית חמישי‬ ‫לא הוסיף כלום‪ ,‬ולכן לעבור שלא בזמנו צדיד כוונה‬
‫בלא פרשה או שהניח בה מאלו הד׳ פרשיות נמי‬ ‫לשם מצוד‪ ,‬דדק אז הוא מוסיף בד‪,‬דינים‪ .‬וגם ניחא‬
‫ניץ שבית זה שינה מארבעה הבתים נמצא בהכרח‬ ‫מה שמשמע שדק ביושב בשמיני לכוונה מצוד‪ ,‬עובד‬
‫שאינו עושה זה הוספה בדיני מצות התפילין לומד‬ ‫בבל הוסיף ולא ביום אחד‪ ,‬שכיון שהופסק אין‬
‫שמצות התפילין תהי׳ בד׳ מחוברות וא׳ בפני עצמו‬ ‫שייך כלל להוזשיב ישיבתו למצוה הסונה שצוהה‬
‫שאין מקום שיאמר כן אלא שהוא מוסיף מצוד‪ ,‬חחזוה‬ ‫תודה ובלא שייכות למצות התודה לינא האיסור‪.‬‬
‫על התדי״ג ולומד שיש עוד מצוה שבשעה שמניח‬ ‫ו ^ משמע לשון דש״י בעידובין שנתב ועוד הישן‬
‫תפילין יניח עוד בית אצלם אבל מצות התורה‬ ‫בעזמיני בסונה ילקה דמוסיף שמיני על השביעי‪,‬‬
‫דתפילין עושה בלא הוספה ועל הוספת מצוד‪ ,‬חחזזה‬ ‫אלמא דבל האיסור ד‪,‬וא מקזום שד‪,‬וא הוספד‪ ,‬להשביעי‬
‫ליכא לאו דבל תוסיף‪.‬‬ ‫שהוא דק בישן בשמיני ולא נשהופסק נבר וישן‬
‫וא־׳ב לא שייך זה אלא כמוסיף מין אחר או‬ ‫באיזד‪ ,‬יום אחד לשם מצוד‪ ,‬לא יעבוד‪ .‬ועיין בחכמת‬
‫סיב ועיקרא דדיקלא‪ ,‬דכית דאינו יכול לצאת‬ ‫שלמה להגאון ר׳ שלמה קלוגער באו״ח סי׳ תרס״ח‬
‫בההוספת מצות לולב לא שייכי להמצוה דד‪,‬מצוד‪,‬‬ ‫שהקשה על מה שאמד ד‪,‬ישן מזמיני ולא הישן‬
‫עושה רק בלולב הכשר וד‪,‬מין האחד או הסיב ועיקדא‬ ‫כל השנד‪ ,‬בסונה ילקה ומס״ק דלא פריך מכל השנה‬
‫דדיקלא שנוטל למצוה הוא מצוה חדשה שהוסיף‬ ‫דיש לומד דבאמת לוקה‪ .‬ולא נכון כלל‪ ,‬אלא דבישן‬
‫שאין בזה לאו דבל תוסיף ‪,‬אבל בהוסיף עוד לולב‬ ‫בכל הקזנד‪ ,‬אף לכוונת מצור‪ ,‬ליבא בל תוסיף‬
‫כעזר שהיה יכול לצאת גם בו מצות לולב הדי‬ ‫משום שלא שייך לד‪,‬השיבו שהוא הוספה למצות‬
‫ודאי שייך להמצוה ואין זה הוספת דבר חדש אלא‬ ‫סונה שבתורה ודק מישן בשמיני שהוא סמוך שייך‬
‫הוספה בהמצוה שעחנזה מצות לולב בשני לולבים‬ ‫למצות סונה‪ ,‬נדפרעז״י שמוסיף שמיני על השביעי‪,‬‬
‫שלכן לא רק שהוא הוספה בהדינים שאומד שהמצוד‪,‬‬ ‫ולדינא הוא דק בכוונה למצוד‪ ,‬משום דבמעקזה המצוד‪,‬‬
‫היא בב׳ לולבים להתחייב בטונד‪ ,‬אלא שהוא גם‬ ‫ליכא ועספה אף שהוא סמוך לד‪,‬שביעי כיון שעכ״פ‬
‫הוספה במעשד‪ ,‬המצוד‪ ,‬אף למ׳׳ד א״צ אגד דלכן‬ ‫הוא ביום אחד אבל בדיניה הוא הוספה שהוא רק‬
‫יעבור אף בלא טונה למצוד‪ ,‬כגון שיחעזוב שהמצוה‬ ‫בכוונה למצוד‪ ,‬נדבארתי‪.‬‬
‫עושה בלולב א׳ והב׳ מחזיקו שלא למצוד‪ ,‬הויא הוספד‪,‬‬ ‫ואי האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אינו‬
‫דהרי בהכרח עושה המצוד‪ ,‬בעוניהם דהי מינייוע‬ ‫עובר בבל תוסיף כלל אפילו בכוונה למצוד‪ ,‬דאין‬
‫מפקת‪ ,‬ולכן אף שלולב א״צ אגד עובד ולד׳ יד‪,‬ודד‪,‬‬ ‫שייך בזד‪ ,‬ב׳ הענינים דהוספה דבמעשה המצוד‪ ,‬כיון‬
‫כשד‪,‬ם באגד יעבוד‪ .‬וזהו שיטת הרמב׳׳ם דב׳ לולבין‬ ‫שלא חברו להמצוד‪ ,‬רק שהניח פרשה החמישית‬
‫מזורים עובד אף בלא טונה למצוה לרבנן דד‪,‬יא‬ ‫גבייתו בלא חבור לא שייבא כלל להארבע פרשיות‬
‫הוספה בהמצוה אף שהאי לחודיה קאי‪ .‬אבל בסיב‬ ‫וכן כשלקח מין חמישי לרבנן שלא צריך אגד או‬
‫ועיקדא דדיקלא ולולב פסול שהוסיף על הלולב‬ ‫לד׳ יהודד‪ ,‬שלקחו חוץ להאגד אין שייך לתארבעה‬
‫הכשר ליכא בל תוסיף אף בכוונה למצוד‪ ,‬דהאי‬ ‫מינים‪ ,‬ונמצא שלינא הוספה דבמעשה המצוה‬
‫לחודיה קאי וד‪,‬ויא ההוספד‪ .‬כמוסיף מצוד‪ ,‬המזור‪.,‬‬ ‫וד‪,‬וספה דבדיני המצוד‪ ,‬לומר שמוסיף שיהיה גם‬
‫ולד׳ יהודה דצדיך אגד ואגד ב׳ לולבין אף באחד‬ ‫דמון או פריש בדין מצות ד׳ מינים נמי לא שייך‬
‫מהן פסול יהי׳ בל תוסיף כיון שעשה האגודד‪ ,‬בד‪,‬וספה‬ ‫כיון שהוא דבר חחזו שלא שייך כלל להמצוה‪,‬‬
‫ודק סיב ועיקרא דדיקלא שזהו מן המצוד‪ ,‬כדיליף‬ ‫דבשלמא אם היתה המצוד‪ ,‬ליקח איזו ד׳ מינים שיהיו‬
‫מקרא כדבאדתי לעיל‪ .‬וזד‪,‬ו טונת תירוץ המ״מ‪.‬‬ ‫מכל המינים שבעולם היה שייך לומר בלוקח ה׳‬
‫ולפ״ז גם בג׳ בדי ערבה כשרים יעבוד בבל תוסיף‬ ‫מינים אף בלא אגד שמוסיף בהדינים ליקה ה׳ תחת‬
‫להדמב״ם דהא עושה המצוה בג׳ בדים דהי מינייד‪,‬ו‬ ‫ד׳‪ ,‬אבל כיון שנאמרו בד‪,‬מצוד‪ ,‬דוקא ד׳ מינים אלו‬
‫מפקת‪ .‬כדסובד המ״מ וכהרמ׳׳ה מתחלה כדהביא‬ ‫שבקרא הוי כשלוקח פריש ודמון ענין אחד לגמרי‬
‫ר‪,‬כ״מ מד׳ ירוחם‪ .‬אך למסקנא דהכ״מ חזר בו מטעם‬ ‫שלא שייך להומויב שהוא הוספד‪ ,‬בד‪,‬מצוה שבתודה‬
‫אחר‪ ,‬דבערבות ליכא כלל דין דיהיו דק שנים‪,‬‬ ‫אף לא לענין הדינים והוי דק כמוסיף מצוה חחזזה‬
‫דפידוש ערבי הוא לא פחות משנים אבל אף הדבר‪,‬‬ ‫על התדי״ג שלינא איסור בל תוסיף‪ .‬וכן בתפילין‬
‫בכלל ערבי‪ ,‬עיי׳׳ש‪.‬‬ ‫כקזלא חיבר בית החמישי שליכא הוספד‪ ,‬במעשה‬
‫ומתרץ המג״א אף בתפילין כן‪ ,‬דד‪.‬א דבלא חבור‬ ‫שהמצוה שלחודיה קאי לינא הוספה גם בד‪,‬דינים‪ ,‬ל״מ‬
‫ליכא בל תוסיף הוא דוקא באחד פסול כהא דבית‬ ‫בהוסיף פרשד‪ ,‬חמישית כדפי׳ המג״א שאין שייך כלל‬
 ‫ט שה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫בו‬

‫אך מש׳־כ המג׳׳א דבהנחנקין איידי בד‪,‬וסיף‬ ‫אחר או אף ארבעה בתים אם תם בלא פרשיות‬
‫פרשה אחרת שלא שייכא לתפילין ועיין במחה׳־ש‬ ‫או שנסררו שלא כרין שפסולות בהא ררש׳־י ור׳׳ת‬
‫שמפרש שדוקא פרשה אחרת אבל בפרשה אחת מהד׳‬ ‫שכיון שהאי לחוריה קאי אין שייך להחשיב שעשה‬
‫יעבוד על בל תוסיף‪ ,‬ולמה שבאדתי גם בפדשד‪,‬‬ ‫תוספד‪ .‬במעשה המצוד‪ .‬וליכא ענין הוספה רמעשת‬
‫מהד׳ נמי לא יעבוד‪ .‬ועיץ בפמ׳־ג דמפמז דלאו דוקא‬ ‫המצוד‪ ,.‬ואפשר שאין כאן גם ענין הוספד‪ ,‬בדיני המצוד‪,‬‬
‫נקט המג׳׳א פרשה אחרת אלא פרשה אחת לא הוי‬ ‫כמו שליכא בהוספת בית אחד אף כפרשה מהד׳‬
‫תפילין‪ ,‬ואולי מגיה במג׳׳א אחת במקום אחרת‪.‬‬ ‫מטעם דבאדתי דמאחד שלא חיברם יחר כמו שחיבר‬
‫ולהמחה׳׳ש צריו לומר שדק בפרשה אחרת שמא‬ ‫הר׳ בתים הוא בהכרח עושה בההוספה מצוד‪ ,‬אחרת‪,‬‬
‫כפדיש ודמון במצות ד׳ מינים אין זה הוספד‪,‬‬ ‫אבל אפשר דכיץ דד‪,‬ם בכל הד׳ פרשיות אף שסדורים‬
‫בהמצוד‪ ,‬כדבאדתי שלא מבעיא בזד״ אבל בהוסיף‬ ‫באופן אחר שי ‪ T‬לומר שהוא הוספה בד‪,‬דינים דמצות‬
‫מאותן הפרשיות אף שלא חיברו יקו לומד שהוא‬ ‫תפילין דתודד‪ ,‬שאומד שצריך במצות תפילין שני‬
‫הוספה בהמצוד‪ ,‬אף שהוא מוינוי מהד׳ בתים‪ .‬אבל‬ ‫זוגות אחד סרורות באופן זה ואחד באופן האחר‬
‫לא מסתבר כלל כדבריו אלא בדבאדתי וכדסובר כן‬ ‫שסידר‪ ,‬ונ׳׳ם בנתכוין לשם מצוד״ שלצד הא׳ ליכא‬
‫הפמ׳׳ג‪ ,‬וזהו טעמו אף שלא ביאר הטעם‪.‬‬ ‫בל תוסיף אף בנתכוין למצוה ולצר השני איכא‬
‫בל תוסיף בנתכוין למצוד‪ ,‬בב׳ זוגות של רש״י‬
‫והנה הדמב׳׳ם פוסק דלא מכניס בשבת רק‬
‫ושל ד׳׳ת‪ .‬וכיון שאיתא ברא׳׳ש ובש״ע דיכוין ראלי‬
‫זוג אחד בפי׳׳ט משבת הכיג‪ ,‬שקשר‪ ,‬תא סובר‬
‫שהם שלא כהלכתא הם כרצועות בעלמא משמע‬
‫דשבת לאו זמן תפילין וא׳״כ יש להתיר להכניס שנים‬
‫דבנתכוין למצוד‪ ,‬על שניהן יעבוד בבל תוסיף אף‬
‫שנים כמפורש בעידובין‪ ,‬והתוי׳־ט נשאר בקושיא‪,‬‬
‫שאחד מהן פסול והוא כצר הב׳‪ .‬אך אפשר שמדרבנן‬
‫והמג״א דחק בזה בסי׳ ש״א ס׳׳ק נ״ד עיי׳׳ש‪ .‬ולפה‬
‫הצריכו זה או לחומדא בעלמא וע׳ בט׳׳זסק״ב שלטעמי׳‬
‫שבאדתי ניחא‪ ,‬דיש לד‪.‬סתפק במניח בשבת תפילין‬
‫הוא נמי דין מדרבנן‪ ,‬וא׳‪-‬כ אפשר שגם למה רבאדתי‬
‫בה׳ בתים בלא כוונה למצוד‪ ,‬אם עובר על בל תוסיף‪,‬‬
‫לד‪,‬מג״א הוא רק מדרבנן משום רנימא כצד הא׳‬
‫ותלוי לע׳׳ד מאיזד‪ ,‬טעם שבת לאו זמן תפילין‪,‬‬
‫שאף בנתכוין למצוה ליבא בל תוסיף מה׳׳ת‪ .‬אבל‬
‫דלטעם המיעוט מושמדת לא הוו תפילין בשבת‬
‫בב׳ זוגות כשדים יש בו גם הוספה דענין הוספה‬
‫מעשה מצוד‪ ,‬כלל‪ ,‬וא״כ לא שייך לומד שהוא מוסיף‬
‫במעשר‪ ,‬המצוד‪ ,‬דבהכדח עוקוה המצוד‪ ,‬בשניהם דד‪,‬י‬
‫במצות התודה במעקזיה והוי דק כמוסיף מצוד‪,‬‬
‫מינייד‪,‬ו מפקת אף שאינם מחובדין וכל חד לחודיה‬
‫חדשד‪ ,‬שאינו עובד ודק כשיתכוין למצוה יעבוד‬
‫קאי‪ ,‬וד‪,‬ביא כן מד‪,‬ב״י מו ם המים סןוני לולבין‬
‫משום שהוא הוספה בדיני מצות תפילין לומר שחייב‬
‫שמפרש טעמו כדבאדתי‪.‬‬
‫גם בשבת ובה׳ בתים‪ .‬אבל אם הטעם הוא משום‬
‫דשבת א״צ לאות‪ ,‬נמצא דד‪,‬פטוד בשבת הוא דוקא‬ ‫ועיין בלח״מ פ׳׳ז מלולב שם שכתב דד‪,‬וסיף‬
‫מחמת שד‪,‬םתפילין והם אות ושמם עלייד‪,‬ו‪ ,‬ולבן‬ ‫בד אחד של עדבד‪ ,‬יכשיר הרמב׳׳ם דד‪,‬וי כהניח‬
‫כשהוסיף בית ופדשד‪ ,‬הוי מוסיף בד‪,‬אות ועובד על‬ ‫בית אחד אצל הד׳ בתים דאינו עובד משום דדואי‬
‫בל תוסיף‪ .‬וכן הוא במניח ב׳ זוגות מזרים בשבת‬ ‫לחודיה קאי ודק בהוסיף שני בדים שד‪,‬ד‪,‬וםפד‪ ,‬ראוי‬
‫דעושה האות בב׳ זוגות דהי מינייהו מפקת עובד‬ ‫לצאת בה בפני עצמה הו׳׳ל כב׳ לולבים‪ ,‬ולמה שבאדתי‬
‫לטעם דד‪,‬פטוד הוא שא'צ אות‪ ,‬דאי׳ב הוא אות גם‬ ‫הטעם דבכשדים עובד משום דד‪,‬י מינייהו מפקת‬
‫בשבת‪ ,‬ונמצא שהוא הוספה במעשה המצוה אף‬ ‫גם בהוסיף בד אחד עובד כמו בהוסיף שני בדים‬
‫בשבת ועובד אף בלא נתכוין למצוד‪ ,‬ולכן הגמ׳‬ ‫ול״ד לבית אחד אצל הד׳ בתים דהתם פסול הבית‬
‫דאיירי למאן דיליף מושמדת גם בשני זוגות אינו‬ ‫אחד שהוסיף ודק הד׳ הם כשדים משום דצדיו‬
‫עובד בלא כוונה ויכול לדכניס גם שנים שנים‬ ‫שיהיו מחוברין יחד ואין בו אף הכשר דבית אחד‪,‬‬
‫בר״ג‪ ,‬אבל הדמב׳׳ם שפוסק בפ״ד מתפילין ה״י שד‪,‬פטור‬ ‫ואף בעדבד‪ ,‬אם היד‪ ,‬הדין דצדיך השני בדים שיהיו‬
‫דשבת ויו׳׳ט הוא מטעם שא״צ אות מחלק שפיר‬ ‫מחובדין דוקא ולקח ב׳ מחובדין ועוד אחד לבדו‬
‫בין זוג אחד לשנים כחכמים אף שסובר שבת לאו‬ ‫לא היה עובד דהוי עושה המצוה דק בד‪,‬כשדים‬
‫זמן תפילין‪ ,‬ונכון מאד‪.‬‬ ‫ולא בהפסול אבל כית שא״צ שיהיו מחוברין נמצא‬
‫ב״ג אוהבו וידידו‪,‬‬ ‫דד‪,‬נוסף כשר להכשר רבד אחד נמצא שעושה המצוה‬
‫בג׳ הבדים דהי מינייהו מפקת ולכן עובד בד‪,‬וסיף‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫בד אחד כמו בהוסיף שנים וטעם הלח׳׳מ לא מובן לי‪.‬‬
‫כז‬ ‫משה‬
‫אפשר יש כמד■ הלכות שהם מצוה הדשה כדרצינו‬
‫כזד■ כגון ערבה וניסוך המים וא״ב גם בהלכות‬
‫שנשתכחו אפשר ישנן כאלו ועל כולם ארד שאין‬
‫נביא דשאי לחדש דבד דאל״ב היד■ לו לשאול ויועיל‬
‫מד■ שישיבו למצות החדשות אם היו שם ורדלא‬
‫שאל ש׳׳ר שאינו דשאי אף במצוד■ חדקוה ואם הוא‬
‫מטעם בל תוסיף יקשר■ רשם על דבדי‪ ,‬אכל באמת‬
‫משמע התם שלא נשתכחו לגרדי אלא פרטי דינים‬
‫כרו בחטאות המתות שניתנו להם ד׳ רהם למיתה‬
‫וחד׳ לדעיא לדיש לקיש או ד׳ לרעיה וחרא לריתד■‬
‫לד׳ נתן ושכחו איזו היא רהרתות ואיזו רהדועות‪,‬‬
‫וכרו כן היתד■ שכחתם בכל הד^לכות שלא נשכח רד^ם‬
‫עיקרי ההלכות אלא דק פרטי דינים‪ ,‬וגם הוא מוכרח‬
‫דאל״ב לא שייך להחזיר בפלפולא‪.‬‬
‫אבל בר רן דין הא אין לפרש כלל שם רצד‬
‫איסור בל תוסיף דד^א אף אם ישאל ויאמרו לו‬
‫הרשלנות שנשתכחו ויקבע אותם לדודות לא יעבדו‬
‫על בל תוסיף דד^א כשאמרה תורה לא תוסיפו לא‬
‫נתכוונה■ שלא יקיימו הלכות אלו דר^א אדרבר■ הא‬
‫נצטוו לקיימם וכל זרן שאין רקיירים אותם עוברים‬
‫מזוגג על ר״ע ועל האיסורים שנארדו בהד^לכות‬
‫וא״כ איך נאמד שיעברו על בל תוסיף אם יקיימו‬
‫רה שיאמר לד^ם שמואל מפי ה׳ שאלו הן הד^לכות‬
‫שנשתכחו כבר דהא אינו אורד להם להוסיף מצוד■‬
‫או דין חדקו רד■ שלא ארדה תודה אלא אדרבה לקיים‬
‫רה שנצטוו מכבר‪ ,‬אלא ודאי שאין כוונת הגר׳‬
‫כלל מטעם בל תוסיף אלא פירושו שאין רחוייבין‬
‫לשמוע לדברי ועביא ברד■ שיחדש בדברי התודה ע״פ‬
‫נבואה אלא בפלפולא ככל חכם שהתורד■ העידד■‬
‫בזד■ שכתבד■ אלד■ הרצות שאחרי רשד■ לא ימסרו עוד‬
‫דברי תודה לנביאים ושקד יהיה אם יאמר נביא‬
‫שרסדו לו דברי תודה ואין רחוייבין ררילא לשמוע‬
‫לו‪ ,‬והיא תשובד■ אחת עם רד■ שדמיב לד^ם יד^ושע‬
‫לא בשרים היא שודאי כך פידוקזו שלא יאמרו לו‬
‫וכן הוא טונת תשובת שמואל ראלד■ הרצות שאין‬
‫הנביא דשאי לחדש דבד שד‪,‬וא שלא יארדו לו שכבר‬
‫העידד■ תודה בקרא זה שלא ימסרו דברי תודה זד׳פ‬
‫נבואה לנביאים‪ .‬ורק מ זי ת ו רפלפולא כגון עתניאל‬
‫בן קנז יהיו רחדיבין לקיים אבל אם יארדו מנבואה‬
‫הוא שקד ואין לשמוע לד‪,‬ם‪ .‬וזה בדוד בלא ספק‬
‫שזוד‪,‬י תשובת שמואל וא״כ אין שייך כלל לבל תוסיף‪,‬‬
‫והכא רוכדחין לורד שגם הדרב״ן יורד■ שאינו ®’ ‪ T‬לבל‬
‫תוסיף אף שהוא רפרקז בשאר דוכתי הא דאין הנביא‬
‫דשאי לחדש דבר מטעם איסור בל תוסיף דרגא א׳׳א‬
‫לפרש רצד בל תוסיף ומשאר רקומות שיש לפרש‬
‫כד^ררמן כמו בשבת וביומא לא קשד■ כלל על דברי‬
‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫סימן יד‬
‫בעניו חרושי באיסור בל תוםי‪ :1‬ובמה‬
‫שאין לור!ין על בל תוסיה ונמשך מזה‬
‫בעניו לאו שבכללות‬
‫תדע״ז אוזדא‪.‬‬
‫מע״כ דודי הגאון הגדול מוהד״ד יעקב קאנטראוויץ‬
‫שליט״א‪ ,‬הגאבד״ק שאצק‪.‬‬
‫ענף א‬
‫מה שדצה כ״ג דודי להביא דאיה מתא דאיתא‬
‫בכמה דוכתי אלה המצות שאין נביא דשאי‬
‫להדש דבד מעתה שלא כדבדי‪ ,‬ועד■ לדעתי אם‬
‫נפרש כד‪,‬בנת כ״ג שדוא שאין נביא דשאי להדש‬
‫דבד הוא מטעם איסור בל תוסיף וכמו שמפרש כן‬
‫גם הדמבץ בפירוש ההומש פ׳ ואתהנן שדוביא כ״ג‪,‬‬
‫אז לא דק שלא קשה על דברי דאדרבה הוא סיוע‬
‫גדול לדברי‪ ,‬דהא לא מצינו שיפיוד הגמ׳ על מצות‬
‫הדלקת נד הנובר■ והלל ומקרא מגילה ומשלות‬
‫מנות מהא דאין נביא דשאי להדש דבד‪ ,‬ורק בג׳‬
‫מקומות פריד הגמ׳‪ ,‬חדא לענין מנצפ״ך בשבת‬
‫דף ק״ד ובריש מגילד■ ודעא הוספה במצות כתיבת‬
‫ס״ת שאם מן התורד‪ ,‬לא היו אותיות מנצפ״ך כפולים‬
‫היה צריף לכותבם בס״ת ותפילין ומזוזות בין באמצע‬
‫תיבד■ בין בסוף תיבה בדמות אחד ואם היה כותב‬
‫בדמות השני היו פסולין משום דלא כתבם כר‪,‬לכה‬
‫ולכן ®’ ‪ T‬זה לבל תוסיף ולבל תגדע‪ ,‬ולכן פריד‬
‫שפיר נד‪,‬י שצופים אמרום אבל מ״מ נם נביא אין‬
‫דשאי לחדש דבד מעתה‪.‬‬
‫וקזנית ביומא דף פ׳ לענין שעורים של עונשין‬
‫שאחדים אומרים ב״ד של י ע ^ תקנום פריד הגט׳‬
‫ודגתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבד‪,‬‬
‫שג״ב הוא הוספה או גדעון בדיני המצוד■ ושייד כאן‬
‫בל תוסיף ולכן פריד הגר׳ מאלה המצות‪ ,‬והוצדך‬
‫לזה רשום שאפשר היה נביא‪ ,‬וא״ב חזינן דלא מקשי‬
‫הגר׳ דק במקורות שהוא הוספה או ברצוה גופא‬
‫או בדיניה‪ ,‬אבל לא ברצות חנוכה והלל ובדורה‬
‫שד‪,‬ם רצות חדשות ולא הוספה בשום מצוד‪ .‬שזד■‬
‫לא שייף לאיסור בל תוסיף כרו שכתבתי‪.‬‬
‫שיש לדקדק במקום השלישי שהוא‬ ‫אך רה‬
‫ט״ז בד‪,‬לכות שנשתכחו בירי אבלו של‬ ‫בתמורה דף‬
‫לו לשמואל שאל אמר להם אלר■ הרצות‬ ‫רשה שאמדו‬
‫רשאי לחדש דבד ובהלכות שנשתבחו‬ ‫שאין ועביא‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬
‫ויותר נראה לפרש דגם הירושלמי סובר נגמ׳ דילן‬
‫דמטעם תקנת ינולין ומטעם זד‪ ,‬רצו מדדני ואסתר‬
‫לתקן אף שעדיין לא ידעו הדדש דק שהיד‪ .‬קשה‬
‫לחכמים לתקן ואת דלא יהיה נדאה לאינשי שד‪,‬וא‬
‫נגד נבואת משה שיחשבו שד‪,‬נבואד‪ ,‬דאלה המצות‬
‫הוא גם שלא יתקנו שום מצוד‪ ,‬ויבואו ע״ו ח״ו להכחיש‬
‫בתודה ובנבואת משה‪ ,‬ומדוקדק לפי״ו ל׳ הירו׳ שוויו‬
‫מצטעדים על הדבד הוד‪ ,‬שלנאו׳ קשה למה הצטעדו‬
‫לא יתקנו ולא יצטעדו אלא ודאי היו ינולין לתקן‬
‫משום שאינם מתקנים מפי הנבואה שיהיה נמדאורייתא‬
‫דק מתקנת חכמים להיות מצוה דק מדדבנן ולכן‬
‫אין ינולין למחות שלא יתקנו דק שהצטעדו ע״י‬
‫שיטעו אינשי שהוא הכחשת נבואת משה‪ ,‬ומדוייק גם‬
‫מה שלא אמדו ואין נביא דשאי לחדש דבד אלא‬
‫ואין נביא אחד עתיד לחדש משום שבודאי היו‬
‫דשאים מדדכי ואסתד לתקן שיקדאו חמגילה אף‬
‫בלא הדמו שמהקדאי אבל הא אמד לנו משה שאין‬
‫עתיד לחדש לכם דבד מעתד‪ ,‬ומצד וד‪ ,‬שמדדני‬
‫ואסתר דוצים לתקן קדיאת המגילד‪ ,‬אף שהוא‬
‫מתקנד‪ .‬שמותד דאין' וה בכלל הלמוד מאלה המצות‪,‬‬
‫הדי הוא כמבקשים לחדש לנו דבד‪ ,‬פי׳ שזה יגדום‬
‫שיטעו אינשי ונשיקום אינש דלא מעלי ויאמד‬
‫שד‪,‬וא נביא ויחדש דבד בנבואה ויטעו אחדיו להאמינו‬
‫ולעשות נדבדיו‪ ,‬עד שהאיד הקב״ד‪ ,‬ומצאו דמו‬
‫בתודד״ שלכן אף שאין וה דרשא גמודד‪ ,‬מ״מ עושה‬
‫וד‪ ,‬שאין לחוש שיטעו אינשי מזה להכחיש התודה‬
‫ונבואת משה ח״ו‪.‬‬
‫ולפ״ו לא פליג הידושלמי על גמ׳ דידן דבגמ׳‬
‫לא הוניד כלל הא דאין הנביא רשאי לחדש לענין‬
‫קדיאת המגילה ובודאי שסובד שלא נסתפקו כלל‬
‫בההיתד לתקן‪ ,‬ומה שגם בגמ׳ דילן איתא בדף י״ד‬
‫שכל הנביאים לא פחתו ולא הותידו על מד‪ ,‬שכתוב‬
‫בתורה חוץ ממקרא מגילה‪ ,‬ואמד ד‪,‬גמ׳ ע״ו מאי‬
‫דדוש‪ ,‬לינא לפדש שקושית ד‪,‬גמ׳ הוא מצד הא‬
‫דאין הנביא דשאי לחדש‪ ,‬חדא דלא הוניד זד‪ ,‬נמו‬
‫שמקשה בשאד דונתי מטעם וד״ ועוד דאם הקושיא‬
‫היא מטעם דאין הנביא דשאי לחדש ולשיטת הדמב״ן‬
‫הוא עוד משום בל תוסיף איו עולה תידוץ הגמ׳‬
‫יפה‪ ,‬דד‪,‬א אם נפרש שהק״ו דגמ׳ שא״ד חייא בד‬
‫אבין א״ד יהושע בן קדחה ומה מעבדות לחרות אמרינן‬
‫שידד‪ ,‬ממיתה לחיים לא נ״ש הוא ק״ו גמוד ונמצא‬
‫שלא חידשו כלום היה מקדא מגילה חיוב מדאודייתא‬
‫דד‪,‬א ק״ו דאודייתא הוא ותא ידוע שהוא דק מצות‬
‫מדדבנן אלא ודאי שהק״ו אינו גמוד וא״ב אף אחד‬
‫תידוץ ד‪,‬גמ׳ הויא קדיאת המגילה הדוש‪ ,‬ואינו מתדץ‬
‫בוה כלום‪ ,‬אלא ודאי שוד‪ ,‬לא הקשד‪ ,‬כלל הגמדא‬
‫אגרות‬ ‫כח‬
‫ואדדבה הוכחד‪ .‬גדולה מדלא פריך ד‪.‬גמ׳ בשאר דונתי‪.‬‬
‫אבל באמת לא « ‪ p‬מ״ט נפדש בשאד דונתי‬
‫מטעם' בל תוסיף שא״א לפדש נז בתמודד‪ .‬הא אפשד‬
‫לפרש בבל מקום נמו בתמורד‪ ,.‬שמקשה הגמ׳ איך‬
‫נותבים סת״מ במנצפ״ך נפולים ופוסלים בלאו הכי‬
‫הא אין הנביא דשאי לחדש דבר שאין מוסדיז דברי‬
‫תודה אחדי משד‪ ,‬לנביאים ע״פ נבואה‪ ,‬וא״נ ב ‪T‬אי‬
‫הוא שקד ולא היד■ לז לעשות כמותם‪ ,‬ואף אם‬
‫הוא דק לחומדא נגוז אם מתחלה ג״נ היו מנצפ״ד‬
‫נפולים דק שלא היה חלוק בין באמצע תיבה לבסוף‬
‫ואמדו ע״פ נבואה חומדא שיהיד‪ ,‬קביעות לכתוב‬
‫בדוקא זה באמצע וזה בסוף מ״מ אינו כלום ואין‬
‫צדינים להחמיד כמותם משום דאין הנביא רשאי‬
‫לחדש שום דבד תודה תזזקד הוא‪ ,‬וכן הוא קושית‬
‫ד‪,‬גמ׳ גבי שיעודין דוויה סבוד שב״ד של יעבץ תקנום‬
‫ועד יעבץ היו שיעודים אחדים וא״נ א״א לפדש‬
‫בתקנה שלהן דבתקנד‪ ,‬אין יכולים להפקיע דיני תודה‪,‬‬
‫אלא ודאי בנבואד‪ ,‬ומקשד‪ ,‬הא גם בנבואד‪ ,‬אין ינולין‬
‫דאין נביא דשאי ושקד אמד‪ ,‬ותידץ שנחום וחודו‬
‫ויסדום והכוונה בפלפולא שיע ‪ p‬הוא עתניאל בן‬
‫קנז‪ ,‬נדאיתא בתמודה שם‪ ,‬ואף בתידוץ הגם׳‬
‫במנצפ״ך ששנחום וחודו ויסדום אין לפדש בנבואה‬
‫דלא יסתוד ד‪,‬גמ׳ דתמודה שאף בשנחום אין נביא‬
‫דשאי לחדש ומונדחים לפדש ע״נ גם גבי מנצפ״ד‬
‫שחודו ויסדום בפלפולא ולא ע״פ נבואד״ והא דא״ד‬
‫ידמיה צופים אמתם אין כוונתו שאמדו בנבואה דק‬
‫לסימן בעלמא מי היו האומדים הלנה דמנצפ״ך‬
‫אבל אמדו וה בפלפולא‪,‬‬
‫ענ״פ הא דאין הנביא דשאי לחדש אין וה שי ‪T‬‬
‫לבל תוסיף בכל מקום שנאמר‪ ,‬וכן נצטרך לפרש‬
‫הירושלמי פ״א דמגילה ה״ה שהביא הרמב״ן שאיתא‬
‫שם ר׳ שמואל ‪ p‬נחמן בש״ר יונתן שמונד‪ ,‬וחמשה‬
‫וקנים ומהם שלשים וכמה נביאים היו מצטערין‬
‫על הדבר הזה אמרו נתיב אלה המצות אשר צוה‬
‫ה׳ אל משה אלו המצות שנצטוינו מפי משה‬
‫כך אמד לנו משה אין נביא אחד עתיד לחדש לכם‬
‫דבר מעתד‪ ,‬ומרדני ואסתר מבקשים לחדש לנו דבד‬
‫לא ווו משם נו״נ בדבד עד שהאיד הקב״ד‪ ,‬את עיניהם‬
‫ומצאו אותה כתובה בתודה עיי״ש‪ ,‬דאין כוונת הידו׳‬
‫שאמוד הדבד מטעם בל תוסיף דק שאיך יעשו חיוב‬
‫על העולם במצות קדיאת המגילה הא אין הנביא‬
‫עתיד לחדש דבד דאלה המצות נתיב והיו סבודים‬
‫שע״פ נבואד‪ ,‬נתקן‪ .‬ואולי אף מתקנה סובד הידושלמי‬
‫דאין מחוייבין לקיים מצוה חדשד‪ ,‬דלא ע ת נתיב לא‬
‫תסוד ויפלוג בוה על גמ' דידן שלא פדיך בשום‬
‫דוכתא על מצות מגילה ונר חנונה והלל ונדומו״‬
‫כט‬ ‫כו ש ה‬
‫ואף אם בירושלמי יפרש מטעם בל תוסיף יקשה‬
‫איך פוסק כידחזזלמי נגד גמ׳ דילן‪ ,‬ובפרט שבדור‬
‫שהא דאין הנביא דעזאי לחדעז איט מטעם בל תוסיף‬
‫בדהוכחתי מתמורה שהיא הוכחד‪ ,‬שאין עליה תשובה‪,‬‬
‫וא״ב מאיזה טעם מפרש בירושלמי שהוא מטעם‬
‫בל תוסיף ויפלוג על גמ׳ דילן ועוד יפסוק כירופז׳‬
‫דבפשטו׳ אין בזד‪ ,‬מחלוקת ולכו״ע אינו ®' ‪ T‬לב ל תוסיף‬
‫וליכא הוכחה לא מבבלי ולא מידו׳ כרמב״ן‪ .‬איברא‬
‫דגם לדברי ליכא הונחה משום שבכל אלו לא שי ז‬
‫בל תוסיף מטעם שעושה מצד שהוא תקנה דרבנן‬
‫ובדברים שעועוס שלא מטעם שהוא מדאורייתא‬
‫ליכא בל תוסיף אף במצות שלא לסיג דלא כסברת‬
‫הדמב״ן‪ ,‬אבל שי׳ הרמב״ן מרפסן איגרי וצע״ג‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫ו מ ה שהביא כ״ג דודי עוד ראיה שלא כדברי‬
‫מהדמב״ם שפוסק שאין לוקין על לאו דבל תוסיף‬
‫דלא הזכיר בשום מקום שלוקה ולא מנאו בסך‬
‫הלאוין הלוקין בפי״ט מסנד‪,‬דדין‪ ,‬ועיין במנ״ח סוף‬
‫מצוד‪ ,‬תנ׳׳ד‪ ,‬ומסתמא הוי הטעם משום לאו שבכללות‪,‬‬
‫ובשלמא אם נימא דד‪,‬וא גם על מצוד‪ ,‬חדעזה שבדא‬
‫מלבו הוא לאו שבכללות‪ ,‬אבל אם בל תוסיף הוא‬
‫רק כשד‪,‬וסיף במצוה שבתורה לא הוי לאו שבכללות‬
‫לשיטת הדמב׳׳ם דלוקין באוכל קדשים שנפסלו משום‬
‫לאו דלא תאכל כל תועבה בפי״ח מפסוה׳־מ ה״ג‬
‫והטעם משום דהוי כמו שנאמרה האזהרד‪ ,‬אצל כל‬
‫אחד מהפסולין בפרט וכ׳׳כ הנא היה זה כאילו נכתב‬
‫הלאו דבל תוסיף אצל כל מצוה ולא הי׳ זה לאו שבכללו׳‬
‫אלא ודאי שבל תוסיף הוי אף במצוה חמוד‪ ,‬ולכן‬
‫לא לקי‪ ,‬זהו תורף דברי כ״ג‪.‬‬
‫אבל לע״ד נראה בהיפוך ומזה יהיה הוכחה‬
‫שדעת הדמב״ם הוא כדברי שליכא בל תוסיף במצוד‪,‬‬
‫חדעזה‪ .‬דהנה אם בל תוסיף שייך אף במצוד‪ ,‬חדשה‬
‫נמצא שגדד בל תוסיף הוא שאסור להוסיף על ציוויי‬
‫התורה ולכן אף שבכלל האיסור הוא גם שלא יבדא‬
‫חג מלבו לשם מצוד‪ ,‬ולא יקח מקל לשם מצוד‪ ,‬וכל רבד‬
‫לא יעשה לשם מצוה לבד דיני התורה מ״מ לא‬
‫הוי הלאו על המעשים בעצמן שנימא שיש לאו בתודה‬
‫שלא יבדא חג ולא יקח מקל למצוד‪ ,‬וכדומה שלכן‬
‫יהיה לאו דבל תוסיף כולל דברים הרבה אלא דהלאו‬
‫הוא דק שלא יוסיף שהוא רק ענין אחד ואין כאן‬
‫שני דברים נכללים בלאו אחד אף שיוצא מזה שיש‬
‫איסור על כמה דברים‪ ,‬ויותר מזה חזינן דאוכל‬
‫מבד‪,‬מד‪ ,‬טמאד‪ ,‬לקי ומשרץ המים ושרץ העוף וכדו׳ לקי‬
‫אף שד‪,‬דבה מינים נכללין בלאו דבד‪,‬מד‪ ,‬טמאה ושרץ‬
‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫תדאי יכולין לתקן בתורת תקנה וקושית ד‪.‬גמ׳‬
‫היתר‪ ,‬רהא איהא בברייתא שלא הותירו חוץ ממקרא‬
‫מגילה משמע שאף שהיר‪ ,‬טעם להוסיף לא הוסיפו‬
‫דאל״ב מאי קמ״ל רמה״ת יותירו ויתקנו שלא לצורך‬
‫ובוראי הוא דמאחר שלא מצאו רמז בתורה לא רצו‬
‫לתקן בדי שלא יהיה מיחזי לאינשי בסתירה לנבואת‬
‫משה ח״ו‪ ,‬בדבאדתי להירושלמי או שלא ידאה להו‬
‫בעובדים על בל תוסיף או מטעמים אחדים וא״ב‬
‫הקשה מ״ט תקנו קריאת המגילה וע״ז תירץ שיש‬
‫דמז לזד‪ ,‬מק״ו שאף שאינו ק״ו גמור סגי לסלק‬
‫הטעמים שמנעום מלתקן‪.‬‬
‫ובמעט מפורש בגמ׳ שלא הקפידו חבמים מצד‬
‫הא דאין הנביא דשאי לחדש ומצד איסור בל תוסיף‬
‫דבדף ז׳ איתא שלחה להם אסתר לחבמים בתבוני‬
‫לדודות שלחו לה הלא כתבתי לך שלישים שלישים‬
‫ולא רבעים עד שמצאו לו מקרא כתוב בתודה‪ ,‬חזינן‬
‫שלא הקפידו משום שאין הנביא דשאי לחדעז דק משום‬
‫הקרא דשלישים ולא רבעים אבל בלא הקרא היו‬
‫כותבין בלא הדרש‪ .‬אך שיש אולי לדחות דהכתיבד‪,‬‬
‫אינה הוספה דהא כל הנביאים והכתובים ניתוספו‬
‫אחדי משה משום דלכתיבה בעלמא בלא שום עשית‬
‫מצוד‪ ,‬לא הוימוסיף‪ .‬אבל זד‪ ,‬אינודד‪,‬א גם‬
‫הנביאים וד‪,‬כתובים ניתנו למשה בסיני וליכא הוכחה‬
‫מכל ספדי הנביאים שניתוספו ליכתב אחרי משד‪,‬‬
‫שלא שייך בל תוסיף בכתיבה‪ ,‬אבל אולי יש לדחות‬
‫כן מסברא‪ .‬עכ״פ מגמ׳ מוכח דאין שייך בל תוסיף‬
‫בקריאת המגילה ובנר חנכד‪ ,‬ולכן לא הקשו זה והא‬
‫שמקשה מאי דרוש בע׳ב הוא כדפדשתי‪ ,‬ואף זה‬
‫בדברי אגדד‪ ,‬שאין מביאיןראיה‬ ‫א הוזכר אלא‬
‫להלכה וא״ב מהתימה על הרמב״ן איך הביא מכאן‬
‫ראיה לבדא מצוד‪ ,‬חדשה שעובר בבל תוסיף דהא‬
‫אדרבה מוכח מהבא דליכא בל תוסיף‪.‬‬
‫ואף שיש לדחות דד‪,‬א דליכא בל תוסיף בקריאת‬
‫מגילה משום שלא אמדו שהיא מצוד‪ ,‬דאורייתא וכמו‬
‫שאין שייך בל תוסיף בגזירות דרבנן שגזרו לסיג‬
‫כיון שיודעין שהן מדרבנן‪ ,‬כדאיתא שם בדמב״ן גופיה‪,‬‬
‫אלמא שאף שאם יעשה מד‪ ,‬שתקנו לסיג משום שיאמר‬
‫שהוא דאורייתא יעבוד על בל תוסיף ומ״מ אם יודע‬
‫שהוא מדרבנן אינו עובד‪ ,‬כמו״ב בבל מצוה דרבנן‬
‫אם עושהזה בשביל דרבנן אין שייך בל תוסיף‬
‫מחמתסיגוליכא‬ ‫כאלו ממצות שהם‬ ‫מצות‬
‫קושיא מגמ׳ על הרמב״ן אבל עכ״פ הוכחד‪ ,‬לדמב״ן‬
‫ודאי ליכא ובפרט לשיטתו שסובר דבמגילה אי לאו‬
‫הדמז מהתודה היד‪ ,‬בל תוסיף אף שהוא מצד התקנו!‬
‫קשה הא אדרבה מוכח דליכא בל תוסיף כדד‪,‬וכחתי‪.‬‬
 ‫משה‬
‫היה שייך ללאו שבכללווב אבל אם נסבור שעל‬
‫מצוד‪ ,‬חדשד‪ ,‬ליכא בל תוסיף שנמצא שאין גדר‬
‫האיסור משום שהוא הוספה על ציוויי התורה שהרי‬
‫אף כעומוםיף איזה רבר למצור‪ ,‬ליכא האיסור דבל‬
‫תוסיף אלא שגרר האיסור הוא על המעשה עצמה‬
‫שמוסיף בכל מצור‪ ,‬ומצור״ היינו שיש כאן ציווי‬
‫שיעשה מצות ציצית כר‪,‬לכתר‪ ,‬ולא יוסיף בה עור‬
‫חוטין ויעשה מצות תפילין כהלכתה שלא יוסיף עור‬
‫פרשר‪ ,‬ויעשר‪ ,‬מצות ד׳ מינים כר‪,‬לכתה ולא יוסיף‬
‫בה מין חמישי וכן בכל מצור‪ ,‬ומצוה לכן הוא לאו‬
‫שבכללות דד‪,‬וא לאו שכולל רבדים הרבד‪ ,‬ואין לוקין‬
‫עליו‪.‬‬
‫והא שסובד הרמב״ם דלקי אלאו דלא תאכל‬
‫כל תועבה באוכל מפסולי המוקדעזין בפי״ח מפסוד‪,‬״מ‬
‫ה׳׳ג הוא לא כמש״ב כ״ג דודי משום דד‪,‬וי כפו‬
‫שנאמרה האזהרה אצל כל אחד מהפסולין‪ ,‬דא״כ‬
‫היה לוקה גם על בל תוסיף אף אם הלאו לא הוי‬
‫אלא על הוספה במצות גופייהו שהיה כאילו נכתב‬
‫הלאו דבל תוסיף אצל כל מצוד״ רסבדא זו של‬
‫כ׳׳ג דודי קשר‪ ,‬מאד דלבד שלא מצינו סברא כעין‬
‫זו דאדדבה אנו רואין בכדיתות דף ד׳ שכל זמן‬
‫שליכא קראי לחלק הוי לאו שבכללות אף שנכתבו‬
‫הדברים מפורשין וקאי הלא שנכתב בתחלר‪ ,‬על‬
‫כל דבד‪ ,‬בהא דחידש ר׳ אילא דאכל דגן תידוש‬
‫ויצהר ובדף ה׳ בהא דחידש ד׳ יצחק בלחם קלי‬
‫וכרמל‪ ,‬מאחר שעכ״פ בלאו אחד נכתבו‪ ,‬וב״ש הבא‬
‫שלא נכתב בפירוש דק אנו רוצים להחשיב שהוא‬
‫כאילו נכתב דמ׳־מ מאחד שבלאו אחר נאמר הוא‬
‫לאו שבכללות‪ .‬ואף שאינה הוכחה גמורה דיש לומד‬
‫דהכא נחשב גם כאילו נכתבו גם לאוין מחולקין‬
‫אצל כל אחד‪ ,‬אבל מה׳׳ת נימא כן בלא הוכחות‬
‫מצד הכתובים כדמצרכינן התם‪ .‬לבד זה יקשר‪ ,‬מ״ט‬
‫הוי לאו דלא יאכל כי קדש הוא שהוא לגמ׳ דילן‬
‫לאו לפסוד‪,‬״מ דכל שבקדעז פסול בא הכתוב ליתן‬
‫ל״ת על אכילתו לאו שבכללות כמפורעז בפסחים דף‬
‫כ״ד ולא אמרינן שהוי כאילו נכתב הלאו אצל בל‬
‫אחד מהפסולין ומ״ש לאו דלא תאכל כל תועבד‪,‬‬
‫להדמב״ם שזהו הלאו על פסוד‪,‬״מ שלא הוי לאו‬
‫שבכללות מטעם דהוי כאילו נכתב אצל בל אחד‬
‫מהפסולין‪ ,‬אלא ודאי שלא הוי טעם הרמב״ם בד‪,‬א‬
‫שלא הוי לאו דלא תאכל כל תועבה לאו שבכללות‬
‫משום דהוא כנכתב אצל כ״א מהפסולין אלא מטעם‬
‫אחר שמסיק שם ההמב״ם מפי השמועה למדו שאין‬
‫הכתוב מזהיר אלא על פסוה״מ‪ ,‬וכוונתו בזה שכתב‬
‫שאין הכתוב מזהיר אלא הלכאוהה הי״ל לכתוב‬
‫רק שהכתוב מזהיר בכאן על אכילת פםוד‪,‬״מ אבל‬
‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫המים ושרץ העוף‪ ,‬אלא ודאי דכיון דלא חלקתם‬
‫התורה לענין האיסוד לב׳ דברים אך שמ״מ כללם‬
‫בלאו אחד אלא עשאתם לענין הלאו לדבר אחד‬
‫דכל בהמה שאינה מפרסת פדסה לא תאכלו והוו‬
‫כל מיני בהמות שאינן מפריסות פרסה כמין אחד‬
‫לענין זה ולא הוו לענין הלאו דק פרט אחד וכן‬
‫כל מיני שדצי העוף הוו מין אחד לענין זה שהם‬
‫שרץ העוף וליכא בהלאו דק פרט אחד דשדץ העוף‬
‫לא יאכלו וכדומה בכל כת״ג‪.‬‬
‫ומטעם זה הוא מה שסבדי התום׳ במכות דף‬
‫י׳׳ח דלאו ובשד בשדה לא הוי לאו שבכללות אף‬
‫שכולל כמה דברים משום שעכ״פ כולל רק ליוצא‬
‫לבד ושם יוצא חדא הוא דק דהוי בכמה דרכים‬
‫עיי׳׳ש‪ ,‬אך בזה חולקים התום׳ ביומא דף ל״ו וסברי‬
‫דלענין בקזר קדקזים שיצאו חוץ למחיצתן ולענין‬
‫הוציא העובר את ידו הוא לאו שבכללות משום דהם‬
‫באמת שני מינים שאין שייכים זל״ז דאיסוד יוצא‬
‫חוץ לקלעים לא שייך כלל לאיסור יוצא חוץ לאמו‬
‫שהוא מחמת חסרון שחיטה אבל בהא דנותר שהביאו‬
‫התום׳ ובבהמה טמאה ושרצים יח־ו גם הם שלא‬
‫הוי לאו שבכללות אף שכולל מינים הרבה‪ .‬והטעם‬
‫משום שלענין גדד האיסוד שוין הם שכל מיני שרץ‬
‫העוף הם בשם שרץ העוף וכל מיני בהמות טמאות‬
‫לא הוו מפריסי פדסה ואיסוד התודה הא הוא משום‬
‫שרץ העוף ומשום שאינה מפדסת פרסה ולכן הם‬
‫כולן רק פרט אחד‪ ,‬ולכן גם לגבי בל תוסיף הוו‬
‫כל מיני הוספות רק פרט אחד אם נימא שהאיסור‬
‫הוא אף להוסיף מצור‪ ,‬חרקזה שנמצא אז שגדד‬
‫האיסור הוא ההוספה על ציוויי התורה שלזד‪ ,‬שוין‬
‫כל הוספות שכולן הן הוספה על ציוויי ד^ורה וליכא‬
‫בהלאו רק פרט אחד‪ .‬והרמב׳׳ם הא כובד דלוקין‬
‫על לאו דובשר בשדה בבקזר קדשים שיצאו חוץ‬
‫למחיצתן בפי״א ממעת׳־ק ה׳־ו וכן סובר שלוקין‬
‫בבשד מן החי על לאו דובשר בקודה בפ״ד ממ״א‬
‫ה״י וד‪,‬וא משום שסובר כהתוס׳ מכות משום ששם‬
‫יוצא חרא הוא שיצא חוץ למחיצה והיה במקום שלא‬
‫היה צריך להיות ושם זר‪ ,‬הא הוא בין ביצא חוץ‬
‫לקלעים בק״ק בין בחוץ לירושלים בקק״ל בין בהוציא‬
‫עובר את ירו חוץ לאמו ובין בבשר מן החי שג׳׳ב‬
‫פירש ממקומו‪ ,‬עי׳ ברש״י ותו׳ חולין רף ק״ב אף שהם‬
‫בכמה ררכים ובטעמים אחרים )ומה שעריץ הא הוא‬
‫לאו שבכללות משום שלאו אחר קאי על בעזר בשרה‬
‫שהוא יציאר‪ ,‬ממחיצר‪ ,‬ועל טרפה הנה מאחר שבשר‬
‫בעזרה וטרפה מפורשץ הוא כמו נא ומבושל שלוקה‬
‫להרמב׳׳ם חרא כראיתא בפ״ח מק״פ ר‪,‬׳׳ר וכ״כ הכא‬
‫לקי חדא(‪ ,‬א״כ כעז׳־כ שבבל תוסיף היה לוקה ולא‬
‫לא‬ ‫מ ש ה‬
‫קדש הוא להוסיף שהלאו הוא גם בשאר פסולין הוא‬
‫לאו שכולל הרבה דברים יוצא וטמא ושאר פסולין‬
‫והוי לאו שבכללות‪.‬‬
‫והא שכתב הרמב״ם שם בה״ה וכן קדשים שהוטל‬
‫בהם מום האוכל מהם מית לוקה הדי הם בכלל בל‬
‫תועבה‪ ,‬אינו מטעם אחר דא״כ היו ב׳ דברים תלוקים‬
‫בלאו אחד והיה זה לאו שבכללות‪ ,‬וגם הא להדמב״ם‬
‫אין פירוש תועבה כל סתיעבתי לך דא״כ היה גם‬
‫אכילת בשר בחלב בכלל תועבה‪ ,‬אלא צריך לומד‬
‫שהוא גדר אחד עם כל פסוה׳־מ לאתר שחיטה משום‬
‫שבע״מ הוא ג״כ פסול בקדש רק שאם לא הוטל‬
‫המום בכוונה היה מותר אהר פדיון מצד הקראי‬
‫אתדיני שתרשו שמותר לאכול בהמת קד ‪ p‬שנעשה‬
‫בע״מ אחר שנפדה‪ ,‬ומוכה כן מלשון הרמב״ם בספר‬
‫המצות שלו בל׳׳ת ק״מ שכתב שהזהירנו מלאכול‬
‫פסוה״מ שאין מותר לאכלן וזהו כשנעשה המום‬
‫בכוונה או שוויה אותו הקד ‪ p‬נפסל אחד שחיטתו‬
‫משמע מלשונו דגדר אחד הוא דכלל המצור‪ ,‬הוא‬
‫שאין לאכול דבר שנפסל ופרטי הדברים הוא דוקא‬
‫כשנעשה המום בכוונה או שנפסל אחר שתיטתו‪.‬‬
‫ולפ׳־ז מסתבר שלא קאי הלאו על צורם אזן‬
‫בכור דד‪,‬א גרד האיסור הוא משום דנפסל מהקרבה‬
‫ומאכילה ובכור שנעשה בע״מ לא נפסל מאכילה אלא‬
‫מהקרם־‪ ,‬לבד ולכן אינו בגדר תועבה ורק בפסוה״מ‬
‫שצריכין פדיה שנמצא שהמום אסרו גם מאכילה‬
‫כל זמן שלא נפרד‪ ,‬הוא בגדר תועבה ומאתר שנאסר‬
‫אינו תוזר לכשרות בפריה ורק בד‪,‬וטל המום שלא‬
‫בכוונד‪ ,‬נתהדקו שהותר בפריה מקרא רוכל בד‪,‬מד‪,‬‬
‫טמאה בבכורות דף ל״ז‪ ,‬וכמפורש החלוק ברמב׳׳ם‬
‫שבפ״ב מבכורות ה׳־ז כתב המטיל מום בבכור הואיל‬
‫ועשה עבירה קונסין אותו ואינו נשחט על מום זה‬
‫עד שיפול בו מום אתר מאליו ואם מת זה החוטא‬
‫מותר לבנו לשחטו על מום שעקוה אביו שלא קנסו‬
‫בנו אתריו‪ ,‬הרי סובר דהוא דק מקנסא דרבנן שלא‬
‫כדכתב בפסוה״מ בפי׳׳ח ה״ה ובספר המצות שבקרשים‬
‫שד‪.‬וטל מום בטונה אסור מדאורייתא בלאו דתועבה‪,‬‬
‫ועיין במל״מ פ״ד מבכורות ה״א ד״ה ודע שנשאר‬
‫בקושיא על סתירת הדמב׳־ם‪ ,‬אבל למד‪ ,‬שבאדתי ל׳׳ק‬
‫כלום דהרמב״ם סובר דבבכוד לא קאי לאו דתועבה‬
‫משום דלא נפסל מאכילה בזה רהא א״צ פדיה ודק‬
‫קדקזים שנאסרו בהטלת המום עד שיפדר‪ ,‬נאסרו בלאו‬
‫דתועבה‪.‬‬
‫ויש ליתן טעם בחלוק האיסור בקדשים שהוא‬
‫רק כשנעקזה המום בכוונד‪ ,‬אף שגם בנעשה שלא‬
‫בכוונה נאסרו בהמום מהקדבד‪ ,‬ומאכילד״ משום‬
‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫הוא לאשמעינן הטעם שלוקין על לאו זה ולא הוי‬
‫לאו שבכללות משום דלא קאי על אזהרות אחדות‬
‫אלא על פסוה״מ‪ ,‬ואף שגם בפסולי המוקדשין איכא‬
‫הרבה מיני פסוליז׳ ס״מ הם דק פרט אחד משום‬
‫שכללם בלאו זה בשם אחד תועבה‪ ,‬וכמו שבאדתי‬
‫לעיל בלאו דובשר בשדה‪ ,‬דמה שנפסל הוי תועבה‪,‬‬
‫ולא בדמפדש רב אשי בחולין דף קי״ד שפידוש כל‬
‫תועבה הוא כל שתיעבתי לך דא״ב היה קאי גם‬
‫על איסור אכילת בשד בהלב כדסובד רב אשי‪ ,‬ועל‬
‫צורם אזן בכור לאסרו באכילה כדסובד ד׳׳א בספרי‬
‫הובא בתום׳ בכורות דף ל״ד ד״ה ומי וברש״י בפי׳‬
‫החומש‪ ,‬ועל כל איסודין שבתורה כדסובד ד״מ בע״ז‬
‫דף ס״ו‪ ,‬והיה זה לאו שבכללות דהם דברים אחרים‬
‫ונכללו בלאו אהד‪ ,‬דהדמב׳׳ם לא פסק בוותייהו אלא‬
‫דקאי רק לאסור פסולי המוקדשין באכילה משום‬
‫שאין פי׳ תועבה שתיעבתי לך אלא שנעשה תועבה‬
‫לה׳ שנפסלו מע׳׳ג המזבח וממצות אכילה ואמךה‬
‫תוהה כאן שאיכא איסוך לאו באכילתם וא״ב הוא‬
‫דק פהט אחה שאלו שנעשו תועבה לה׳ מלהקדב‬
‫ומלאכול לא יאכלו‪ .‬והוי כמו לאו דשרץ העוף ולאו‬
‫דבהמה טמאה וכדומה שלא הוי לאו שבכללות אף‬
‫שהם מינים הרבה משום דכללתם התורה בעיקר‬
‫אחד שאסרה בשביל זה דלכן הוו פרט אחד וכ׳׳ב הנא‬
‫הוא פרט אחד דאסרה כל דבר קדשים שנפסלו‬
‫מהקרבה ומאכילה‪.‬‬
‫אבל לאו דלא יאכל כי קדש הוא שהלאו קאי‬
‫על נותר דאי ‪ T‬י ביה אך כללה התורה בלאו זה שגם‬
‫על כל פסולין יש לאו הוא לאו שבכללות מאחר‬
‫שלא קראתם בשם אחד דד‪,‬א עיקר הקרא קאי על‬
‫טתד ונחלק ממילא בזה הפסוק משאר פסולין ואח־׳כ‬
‫הוסיף דלאו דוקא נותר אלא על כל הפסולין עובר‬
‫בלאו לכן הוא לאו שבכללות דהא הם ב׳ דברים‬
‫ונכללו בלאו אחד‪.‬‬
‫וכמו׳־כ אמינא ראם היה נכתב אל תאכלו ממנו‬
‫שלא צלי אש לא היה לאו שבכללות משום דאז‬
‫היה הלאו רק פרט אחד מה שאינו צלי אש‪ ,‬אבל‬
‫מאחר שחלקתם התודה דנאמר מתחלה אל תאכלו‬
‫ממנו נא ומבושל הרי אינם פרט אתר בזה שאינם‬
‫צלי אש אלא שנאסרו בקרא זה ג׳ דברים נא ומבושל‬
‫וכל שאינו צלי אש הוי זה לאו שבכללות‪ ,‬וכן הוא‬
‫בלאו דלא יאכל כי קדש אילו לא היה נכתב גבי‬
‫נותר והיה כתוב לא יאכל קדש שנפסל לא היה‬
‫לאו שבכללות‪ ,‬כמו להרמב׳׳ם בלאו דתועבה‪ ,‬אבל‬
‫מאהר שנכתב בנותר וחלקו משאר פסולין רעליה‬
‫קאי עיקר הלאו ומה״ט לוקה על אכילת נותר כדאיתא‬
‫במכות דף י׳׳ג עיק בתום׳ פסתים‪ ,‬אך שנאמד כי‬
 ‫משה‬
‫להלק בין כתב פרקוה אתרת לכתב פרשה מפרשיות‬
‫התפילין ב׳ פעמים דאימתי לא נפסל כשהוסיף אהד‬
‫שנעשה מתחלה בהכשר אלא כשהוסיף פרשה אחרת‬
‫ולא כשהוסיף עוד פרשה מפרשיות התפילין דאף‬
‫שד‪,‬וסיף אה״כ נמי פסול כסוגיא דעירובין ואין‬
‫חלוק אם החמישי מדובק להאדבע או לא רק אם‬
‫היא מאותן פרשיות פסול בכל ענין ואם פרשה‬
‫אחרת כשרמצד בלתוסיף בכל ענין רק משום‬
‫דר״ז פסול במדובק‪.‬‬
‫והנה לבד מד‪ .‬שהוא נגד הסברא לחלק באינו‬
‫מדובק ולפסול בהוספה מאותן פרשיות מאחר דאין‬
‫יכול לצאת בהוספה והאי לחודיה קאי ולא דמי‬
‫יש בהוספה כל הפרשיות‬ ‫להארעירובין ששם‬
‫וכדבארתי בהרוקוי‪ .‬אך אולי נימא דבאינו מדובק‬
‫יודה גם המג״א דכשר אף באותה פרשה אבל הוצרך‬
‫לתרץ רבסנהדרין איירי בפרשה אתרת משום דאיירי‬
‫שם במדובק שאף בבית אהד נוסף אם הוא מאותן‬
‫פרשיות יש לפסול מטעם הסברא דהי מינייד‪,‬ו ספקת‪,‬‬
‫והוי כמו שני זוגות תפילין באינו מדובק שאיכא‬
‫בל תוסיף ולכן הוצרך לאוקמי שאיירי בפרשה אחרת‪.‬‬
‫קצת שלא כדברי כ״ג‪ .‬ואם כן אין‬ ‫וד‪,‬וא‬
‫כאן סתירד‪ .‬לעיקר דברי רגם המג״א יסבור הטעם‬
‫דמד‪ ,‬שפסול בשני זוגות הוא משום סברא דהי מינייד‪,‬ו‬
‫מפקת‪ ,‬אך שהוסיף לחלק במדובקין שלא נפסל בפרשה‬
‫אהדת וד‪,‬וא רלא בתירוצי על קושיתו שאין חלוק‬
‫בין פרשד‪ ,‬אחרת לאותה פרשד‪.,‬‬
‫אבל האמת יורה דרכו דבמדובקין פסול אף‬
‫בפרשד‪ ,‬אהדת ולא שייך כלל סברא דהאי להודיה‬
‫קאי דהא חזינן בלולב למ״ד דצריך אגד נפסל‬
‫בהוסיף מין חמישי ולא אמרינן האי לחודיה קאי‬
‫מאחר שד‪,‬ם באגד אחד‪ ,‬ואף אם אגד מתחלה בהכשר‬
‫ואה״כ הוסיף ואגד עוד מין אחר פסול כמפורש‬
‫בתוס׳ סנהדרין דף פ״ח‪ ,‬אלמא דאף במין אחר נפסל‬
‫באיגוד אם צריך אגד‪ ,‬וא״כ בתפילין דצריך שיהיו‬
‫מדובקין יש לפסול אם דיבק אף אה״כ בית חמישי‬
‫אף מפרשה אחרת‪ ,‬אלא ודאי שצריך לחלק דבתפילין‬
‫מאחד שצריכין להיות הבתים מעור אחד רוקא כדאי׳‬
‫במנחות דף ל״ר וכן דעת הרמב״ם בפ״ג מתפילין‬
‫ה״ב והש״ע סי׳ ל״ב סעי׳ ל׳׳ח וד‪,‬רבד‪ ,‬סוברין‬
‫שבדביקה ובתפירה לא נחשב עור אהד ופסול‬
‫ומשמע מהמג׳׳א ס״ק נ״ב רכן סברי הרמב׳׳ם והש״ע‪,‬‬
‫ולכן כשירבק להתפילין עור בית אינו שייך ל ד‬
‫הבתים דדבוק אינו כלום והוי כמפורר‪ ,‬וא״כ הוא‬
‫כמו בא׳־צ אגד בלולב שאף באגרו אמרינן האי‬
‫לחוריד‪ ,‬קאי וכ״כ הכא דהבור רתפילין הוא רק‬
‫כשעשאם מעור אהד ומה שרבק או תפר להם עוד‬
‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫לב‬
‫דקדשים כיון שיש להם דין פדיה אם יפול בהם‬
‫מום הרי מתחלה לכך הוקדש ועמדו לכך שאם יפול■‬
‫בהם מום יפדו ויאכלו ונמצא שלא נפסלו ממה שעמדו‬
‫שלאכילה כזו שאתר הפדיה הרי עמדו שהרי נפל‬
‫מום ולכן לא הוו תועבה אבל אם הטיל מום בכוונה‬
‫שלא עמרו לכך שהרי אסור להטיל מום בקדשים‬
‫וא״ב נמצא שהטלתו המום פסלן מהקרבה ומאכילה‬
‫שעמדו לכך לכן הוו תועבה ער שיארע בהן מום‬
‫אחר ממילא שאז יותרו בפריה משום שנמצא שעמדו‬
‫לכך מתתלד‪ .‬שהרי נפל בו מום והרי עמד לפריה‬
‫כשיארע כן ולא נפסל מאכילה‪.‬‬
‫עכ'פ זה שלוקה להרמב״ם אלאו דתועבה הוא‬
‫משום שכולו רק פרט אהד כדבארתי והיה שייך זה‬
‫גם בבל תוסיף אם היה הלאו גם על הוספת מצור‪,‬‬
‫חדשד‪ ,‬שהאיסור היה מלהוסיף על ציוויי התורה‬
‫שכל הדיוספות היו פרט אתר ומדהזינן שהרמב״ם‬
‫סובר שאין לוקין צריך לומר שד‪.‬לאו הוא רק‬
‫בהוספה בהמצוה שהוא כולל דברים הרבה שמעשה‬
‫זד‪ ,‬הוא הוספה בציצית וזה הוא הוספה בלולב‬
‫והוא הוכחד‪ ,‬לרברי‪ .‬וכן משמע פשטות‬ ‫וכדומה‪.‬‬
‫לשון הרמב״ם פ״ב מממרים ה״ט שהוא רק על‬
‫הוספה במצוד‪ ,‬ולא במצוה הרשד‪ ,‬שכל הפרק שם‬
‫איירי בגזירות וסייגים שאינם אלא במצות התורה‪,‬‬
‫וכן הכיצד שכתב מבשר עוף בחלב הוא במצות‬
‫התורד‪ .,‬וכן משמע מרדב״ז שם שכתב שמצות לא‬
‫תוסיף ולא תגרע קאי על כל מצות ה׳ בין מצות‬
‫עשה ובין מצות ל״ת‪ ,‬וגם להראב״ר משמע כן שכתב‬
‫שם ולא תמצא איסור מוסיף אלא במ״ע כגון לולב‬
‫ותפילין וציצית וכיוצא בר‪,‬ן‪ ,‬אלמא דרק במצות‬
‫התורה איכא איסור בל תוסיף ולא במוסיף מצוה‬
‫חדשה ואין לעשות מחלוקת ביניש‪,‬ו בדבר שלא‬
‫הוזכר ושיטת הרמב״ן היא דעת יחיד ומוקשד‪ .‬מאד‬
‫וצע״ג‪.‬‬
‫ענף ג‬
‫ו מ ה שכתב כ״ג דודי בכוונת המג״א בסי׳ ל״ד‬
‫ס״ק ג׳ דמפרש דע״ב איירי הגמ׳ בסנד‪,‬דרין‬
‫דף פ״ט דד‪,‬בית החמישי הוא מדובק דבאינו מחבק‬
‫לא שייך פסול דר״ז דבית חיצון שאינו רואה את‬
‫האויר ואם במרובק יהיר‪ ,‬פסול משום בל תוסיף‬
‫לא הי״ל להתרצן להביא הא דר״ז אלא ודאי ראף‬
‫במדובק לא נפסל משום בל תוסיף משום טעמא‬
‫דר‪,‬אי לחודיה קאי והאי להודיה קאי כיון שמתחלה‬
‫נעשה בהכשר ונחשב בית הנוסף כרצועד‪ .‬בעלמא‬
‫ולא אמרינן כלל הסברא דר‪,‬י מינייד‪,‬ו מפקת ויקשה‬
‫דר‪,‬וא נגד ד‪,‬גמ׳ דעירובין רפ״י ולכן הוצרך המג״א‬
‫לג‬ ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫בתים כאחת אלא אף שמעור האחד עושה כל בית‬ ‫בית לחוריר‪ ,‬קאי‪ ,‬ולכן פריד ד‪.‬גמ׳ שפיר דאם מתחלד‪.‬‬
‫בפ׳׳ע זה אחר זה נמי מורים‪ ,‬ולכן אף שהיה חסר‬ ‫עביר מעור אתר ארבעה בתי ואייתי אחריני ואנח‬
‫בית אחד יש להכשיר בדבק עור להבתים שכבר‬ ‫גבייהו אף ע״י רבק ותפירה איט כלום ולהוריה‬
‫נעשו ואח׳׳כ עשה בית הרביעי‪ ,‬ובאופן זה איירי‬ ‫קאי ואי עביר ה׳ בתי מתחלה מעוד אהד גרוע ועומד‬
‫התקון שבמתני׳ דכלים‪ ,‬ואולי אף רש״י והדמב׳׳ם‬ ‫הוא‪ ,‬ולכן אף שבלולב אם יאגד עוד מין הוא חבור‬
‫שציירו באופן שנעשו כל הבתים בבת אחת איט‬ ‫ופוסל בתפילין לא הוי חבור ואין לפסול מצד בל‬
‫בדוקא אלא אף בזה אחר נמי יוכשרו אם הם מעור‬ ‫תוסיף וא״כ לא רל! בפרשה אחרת אין לפסול אלא‬
‫אחד‪ ,‬אך שכן יותר נקל לעשות‪ ,‬וא״כ אפשר גם‬ ‫אף בפרשה מהד׳ פרשיות נמי אין לפסול כיון‬
‫לדידהו מותר בדבק כה״ג כדי שלא יקשד‪ ,‬מתני׳‬ ‫שלהוריד‪ ,‬קאי וניכר שעושה המצוד‪ ,‬בהפרשה‬
‫דכלים וצ״ע לדינא‪.‬‬ ‫בתי שנעשו מעוד האחד ולא‬ ‫שבד‪,‬ארבעה‬
‫בהפרשה שבבית הנוסף ולא שייך סברא דהי‬
‫וחלוק המג׳׳א בין פרשה אחרת לאחת מהפרשיות‬
‫מינייד‪,‬ו מפקת ולא היה נפסל מצד בל תוסיף אלא‬
‫לא מובן מנא ליה דהא בסנהדרין עכ״פ צריך לפרש‬
‫מהא דר״ז דבית חיצון שאינו דואר‪ ,‬את האויר פסול‬
‫משום דדבק נחשב כמפודד ואין שייך להד׳ בתים‬
‫אף רק בדבוק ותפור להו כדאיתא ברמב״ם פ״ד‬
‫דל^וד ‪ ,T‬קאי דאל׳׳כ מ׳׳ש מלולב למ״ד צריו אגד‬
‫מממרים ה״ג‪ ,‬אבל בעירובין שאיירי בב׳ זוגות‬
‫וצע׳׳ג‪.‬‬
‫כשדין דהי מינייהו מפקת יש לפסול מצד איסור‬
‫ענף ד‬
‫בל תוסיף כמו שתידצתי‪ ,‬וד‪,‬וא נכון‪.‬‬
‫ומ׳׳ש כ׳׳ג דודי שחלוק המ״מ פ״ז מלולב ה׳׳ז‬
‫בין שני לולבין שאיכא בל תוסיף לקטיר בסיב‬ ‫ומסתבר לע׳׳ד דאף לס׳ התרומה שד‪,‬ביא הב״י‬
‫ועיקרא דדיקלא שליכא בל תוסיף משום שד‪,‬נוטלז‬ ‫שכשר בעשה הבתים מד׳ עורות שהן תפורין זה‬
‫לא יצא י׳׳ח‪ ,‬דהוא פשוט לפי הסוגיא דעירובין‬ ‫אה ואין חלוק בין תפירה לדבק כדאיתא בח״א‬
‫דף צ״ה להפירוש שנדאה לדש׳׳י שלענין כוונד‪ ,‬תליא‬ ‫כלל י׳׳ד סעי׳ ד׳ וכן הביא המ״ב ס״ק קע׳׳ב מאו״ן‬
‫ראם מצוות צריכות כוונה גם בל תוסיף אינו עובר‬ ‫ובבאוד הלבד‪ ,‬עיי״ש )וטעם תחת׳׳ס סי׳ ה׳ שרצה‬
‫בלא כוונה אלמא דאיסור בל תוסיף אינו אלא באופן‬ ‫לחלק דאולי דבק גרוע הוא דחוק(‪ ,‬שיקשה לפי״ן‬
‫שיש לקיים ולצאת בזה ידי חובת המצוד״ ולכן יש‬ ‫דיפסל בהוסיף בית חמישי בדבק מטעם איסור בל‬
‫חלוק ג״כ בין ב׳ לולבין כשדים שיכול לקיים בהם‬ ‫תוסיף ואף בפרשה אחרת כמו בלולב למ׳׳ד דצריו‬
‫המצוד‪ ,‬ובין סיב ועיקדא דדיקלא שאין יכולין לקיים‬ ‫אגד‪ ,‬דגם הוא מכשיר רק בדבק או תפר העורות‬
‫בהם המצוה‪.‬‬ ‫ונעשו עוד אחד עי׳׳ז ואח׳׳כ עשה התפילין מעוד‬
‫זד‪ ,‬דנמצא דנעשו התפילין כל הד׳ בתים מעור אחד‬
‫הנד‪ ,‬לפי הסברא לא דמי כלל דלענין כוונה הא‬
‫אבל כשעשד‪ ,‬כל בית בפ׳׳ע ואח׳׳כ דבק או תפר‬
‫אף אם מצות א״צ כוונד‪ ,‬לקיים נוטד‪ ,‬הסברא שלעבור‬
‫גם לדידיה יהיה פסול‪ ,‬ולכן ניחא נמי כדלעיל‬
‫בבל תוסיף בעי כוונד‪ ,‬וכדסובר כן ד׳׳ג לחד תירוצא‬
‫שליכא בל תוסיף בהוסיף בית חמישי בדבק ובתפירה‬
‫שם בדף צ׳׳ו‪ ,‬דד‪,‬א מאחד דלא מכוין למצוד‪ ,‬הרי‬
‫ודק משום דר׳׳ז דאינו רואד‪ ,‬את האויר פסול אף‬
‫אינו מוסיף כלום במצות ה׳ דד‪,‬א אינו עושה עתה‬
‫בדבק ותפירה‪.‬‬
‫בזה מעשה מצוד״ והאיסור אינו שלא יטול אדם ה׳‬
‫מינין בידו אלא שלא יוסיף על מצות לולב וכשאינו‬ ‫ויש לפי״ז אולי מקום לתרץ הא דאיתא במס׳‬
‫מכוין למצוד‪ ,‬אינו מוסיף ו ת הוא באמת הדין לכו׳׳ע‬ ‫כלים פי״ח מ״ח בתפילין שנטמאו התיר הקציצה‬
‫בשלא בזמנו כדמסיק ד‪,‬גמ׳ שם‪ ,‬ודק בזמנו שעושה‬ ‫הראשונד‪ ,‬ותיקנה אלמא דנכשרו התפילין אף שד‪,‬תקון‬
‫עתה קיום מצות לולב ולוקח אז עוד מין נמצא‬ ‫הרי בהכרח הוא דק ע׳׳י דבק או תפירד‪ ,‬ועי׳ בחת׳׳ס‬
‫שאף בלא כוונד‪ ,‬עושד‪ ,‬מצות לולב בד‪,‬׳ מינין או‬ ‫שם שהקשה ממתני׳ זו על הא דמצריד בגמ׳ מנחות‬
‫שמניח ב׳ זוגות תפילין בעת שצריך לקיים המצוד‪,‬‬ ‫מעור אחד והוכיח מזה דכשר בתפירה‪ ,‬אבל לפ׳׳ז‬
‫עובר אף בלא כוונה כיון שעושה עתד‪ ,‬קיום המצוד‪,‬‬ ‫יש לומר דיהיה התקון לא כשיעשה בית שלם וידביק‬
‫בד‪,‬וספה‪ ,‬אבל אינו שייך זה אלא כשלקיום המצוד‪,‬‬ ‫להג׳ שנשארו שלמים אלא שידביק עור לעוד של‬
‫א״צ כוונה אבל אם צריכות כוונה שנמצא שאינו‬ ‫השלמים ויעשה מעור זד‪ ,‬שנעשה כבד אחד עם עור‬
‫עושר‪ ,‬מעשד‪ ,‬מצוד‪ ,‬כיון שהוא בלא כוונה אין שי ‪T‬‬ ‫של השלמים הבית הרביעי‪ ,‬ו ‪,T‬יה ראיה מזה שא״צ‬
‫שיעבור בלא כוונה כיון שכל הטעם שעובר למ״ד‬ ‫לעשות התפילין דוקא באופן שציידו דש׳׳י במנחות‬
‫א״צ כוונד‪ ,‬הוא משום שעושד‪ ,‬עכ״פ המצוה בהוספה‬ ‫דף ל״ד וד‪,‬רמב״ם פ׳׳ג מתפילין ה׳׳ב שנעשו הד׳‬
 ‫משה‬
‫טעם דהי מינייהו מפקח כדבאדתי‪ ,‬וא״כ ה׳׳ג מאחר‬
‫שהוא מחובר ע״י תבור הקשר שהוא חבור בציצית‬
‫יש לפסול אף שניכר שהתשיעי שאינו בהגדיל הוא‬
‫ההוספה כיון שהוא הוספה ממש בעצם הציצית‪ ,‬אבל‬
‫אם קשר עליון לאו דאורייתא כשר מאחד שאינו‬
‫בהגדיל ואינו מחובר לשמונת החוטים בקזום דבר‬
‫ולתודיה קאי‪.‬‬
‫ולרבה בב״ת שא״צ גדיל אפשר יפסל אף אם‬
‫מונח תוץ לגדיל ואף אם קשר עליון לאו דאורייתא‬
‫משום דגם בחוט הנוסף שאינו בהגדיל יכול לצאת‬
‫בו ידי תוט של ציצית ונמצא שעושה המצוה בט׳‬
‫תוטין בשמונה שבהגדיל ובתשיעי הנוסף‪ ,‬ואף שניכר‬
‫איזו היא למצוד‪ ,‬אינו כלום מאחר דיכול לקיים‬
‫גם בהנוסף‪ ,‬והוי כמו בנוטל שני לולבים ואומר‬
‫שבזה הוא עושה המצוד‪ ,‬והשני הוא הנוסף שמסתבר‬
‫שאינו כלום ויהיה פסול להרמב״ם דד‪,‬די אינו מחלק‬
‫וד‪,‬וא מטעם שעכ״פ הוא עושה בעוניהם וגם הוא‬
‫אינו יכול לבדד זה‪ .‬וכ״כ הכא אף שבירר בזה‬
‫שעשה מת׳ תוטין גדיל וד‪,‬ט׳ הניח תוץ לגדיל מ״מ‬
‫אינו מועיל בידודו ויהיה פסול לרבה בב׳׳ת בכל‬
‫אופן‪.‬‬
‫אך יש לומר דגם לדבב״ח יהיה כשד‪ ,‬משום‬
‫דאולי לרבה בב״ת אינו כשר אלא ציצית שכל‬
‫החוטים הם או גדיל או פתיל אבל אם ממקצת‬
‫חוטים עשה גדיל וממקצת עשה פתיל יפסול ונמצא‬
‫כשהתשיעי הוא תוץ לגדיל אינו שייך להשמונה‬
‫שבגדיל ובהפתיל הא אין שם ת׳ תוטין שיוכל‬
‫לצאת בהם ולא שי ‪ T‬לומד שעושה המצוה בהם׳‬
‫כיון דלא היו מצטרפין כה׳׳ג לקיום המצוה מאתר‬
‫שאלו גדיל וזה פתיל‪ ,‬וא״כ הוי קיום המצוה בהשמונה‬
‫שהם גדיל והתשיעי הפתיל הנוסף לתוריה קאי וכקזד‪,‬‬
‫ואם נימא שלקיום המצוד‪ ,‬בשמונה חוטים כשר לרבה‬
‫בב״ת כשעשה ממקצת גדיל וממקצת פתיל יהיה‬
‫פסול בהוסיף תשיעי לרבה בב״ת בסל אופן כדלעיל‪,‬‬
‫אך הגמ׳ לא איידי לרבה בב׳׳ת אלא שצריך לקיום‬
‫המצוה שיהיה גם גדיל ואיידי בהנית הנוסף חוץ‬
‫לגדיל ולכן תליא באם קשר העליון דאו׳ או לא‪ ,‬אבל‬
‫בג׳ בדי ערבה יהיה פסול משום דד‪.‬י מינייהו מפקח‬
‫והוי עושה המצוה בג׳ והוי בל תוסיף ונסתלקה קושית‬
‫הלת״מ בטוב טעם‪.‬‬
‫ב״ג אוהבו בלו׳׳נ‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫לד‬
‫וכיון שצריכות כוונה לקיום הדי כשלא נתכויז איגו‬
‫עושה מעשה מצוה ואין כאן הוספה במצוה ‪,‬וא״כ‬
‫לא שייך זה אלא לענין כוונה אבל להלוק המ״מ‬
‫אינו שייך זה ואין לזה טעם אלא כפ״מ שבארתי‪.‬‬
‫אך יש להקשות מהא דסנהדריז גבי ציצית‬
‫דאם קשד העליון לאו דאורייתא האי לתוריה קאי‬
‫והא בעושה תשעה תוטין הי מינייהו מפקת ונמצא‬
‫שעושה המצוה בט׳ תוטין ועובר בבל תוסיף כדבארתי‬
‫בשלשה בדי ערבה שעובד משום דעושה המצוה‬
‫בג׳ וא״כ ה״ג גבי ציצית אף אם האי לתוריה קאי‬
‫מ״ט אינו עובד‪ ,‬ועיץ בלת״מ שהקשה זה‪ ,‬ולדידי‬
‫נשארה קושיתו‪.‬‬
‫ויש לתרץ דלכאודה קשה שם בגמ׳ דהא לבד‬
‫הקשר צריך שיהיה גדיל ובלא גדיל פסול דדבה‬
‫בב״ת דסובד במנתות דף ל״ט או גדיל או פתיל‬
‫לית הלכתא כוותיה כדאיתא בדמב״ם וש״ע‪ ,‬וא״כ‬
‫אף אם קשר העליון לאו דאורייתא מ״מ מתובריז‬
‫הן ע״י הגדיל ויש לפסול‪ .‬ולכה״פ הי״ל לגמ׳ לומד‬
‫אם בלא גדיל פסול גדוע ועומד הוא ואם בלא גדיל‬
‫כשד אם קשר עליון דאורייתא נמי גדוע ועומד הוא‬
‫ואם בלא גדיל כשד וגם קשר העליון לאו דאורייתא‬
‫האי לחודיה קאי ולא לסתום דמשמע אם קשר העליון‬
‫לאו דאורייתא לכו״ע האי לחודיה קאי וכשד‪ ,‬דלא הוי‬
‫זה אלא לרבב״ח ולא אליבא דהלכתא‪ ,‬אלא ודאי‬
‫שהגמ׳ הוא אף שצריך גדיל דלא כדבב״ת וכן משמע‬
‫לישנא דקשד העליון שצריך גדיל כדאיתא בדש״י‬
‫מנחות שם דלהכי קדי קשר העליון משום דאי לא‬
‫עביר אלא חד קשר בסופו עביר לה שמקיים את‬
‫הגדיל כולו‪ ,‬וא״כ הוא פסול וגרוע ועומד אם עשאם‬
‫בגריל אחד‪ ,‬ואין לומד כלל בשני צדדין אלא שודאי‬
‫הוא גדוע ועומד כיון דמחובדין ע״י הגדיל‪ ,‬ולכן‬
‫צריך לומד דמאתד שפשוט הוא וליכא כלל אופן‬
‫לומד בדדך אתר לא הזכיר זאת ד‪,‬גמ׳ ואיידי בגמ׳‬
‫דק בהניח החוט היתד תוץ לגדיל שאינו מתובד עם‬
‫הת׳ תוטין ולכן מצד הגדיל האי לחודיה קאי רק‬
‫מ״מ תליא אם קשר העליון דאורייתא נעשו מתוברין‬
‫יתד ע״י הקשר אף שאין מתוברין ע״י הגדיל‬
‫ונפסלו‪ ,‬דכשהן מחובדין יש לפסול אף שניכר איזו‬
‫היא ההוספה כמו בפרשה אחרת בתפילין שעשאם‬
‫מתחלה בחמש פרשיות שפסול מטעם בל תוסיף‪,‬‬
‫וכמו למ״ד לולב צריך אגד ואגד מין אתר שנפסל‬
‫אף שאין שייך שיצאו בההוספה מצות לולב משום‬
‫דכיון דהוא הוספה ממש בעצם המצוה נפסל בלא‬
‫לה‬ ‫ט שה‬
‫היה מן השמים שהרי כתב הכ״מ שם‪ ,‬גם אמדו על‬
‫אותן הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה לא‬
‫רצה הקביד■ ללמדם ליהושע ואמר לו אין נביא‬
‫דשאי לחדקו דבד‪ ,‬ומפרש כ־׳ג שאף שאם רצה היה‬
‫יכול להשיב ע״י בת קול לרבים‪ ,‬אמד לו הקב״ד■‬
‫שלא יאמר להם‪ ,‬אבל הוא דוחק גחל לפרש כן‪,‬‬
‫דאף אם נפרש שהקב׳׳ה השיב להם‪ ,‬מ״מ פירוש‬
‫לא בשמים היא הוא שאינו מועיל ואם ע״י בת קול‬
‫לרבים מועיל והוא שאל שיאמר ע״י בת קול איזה‬
‫תשובה היא‪ ,‬והי׳ל לומד שלא יאמד להם‪ ,‬ולא להשיב‬
‫בלשון לא בשמים היא שפירושו הוא שאינו מועיל‬
‫דהא קאי ע״ז שלא יאמרו ליחיד‪ .‬אלא ודאי שגם פי'‬
‫תשובת יהושע הוא שלא יועיל משום דלא בשמים‬
‫היא דאין מוסרין דברי תודה אחדי משד■ רבנו‪ ,‬ואף‬
‫ע״י בת קול לרבים אין מוסדין‪ ,‬ול״ד להכרעה‬
‫דד‪,‬לכה כבית הלל דהתם היו הרבים והוא ככתוב‬
‫בתודה כדאיתא בתוס' חולין דף מ״ד ד״ד■ וד' יהושע‬
‫דבת קול דב״ה מסייע קרא‪ ,‬משמע שאילו היה הבת‬
‫קול להיפוך דהלכד■ כב״ש לא היה מועיל משום דלא‬
‫מסייע ליה קדא דבקדא איתא להיפוך‪ ,‬אף שיש‬
‫לחלק דמשום דמחדדי טפי לא קאי קדא דאחדי‬
‫דכים להטות ע״ז ואילו היו מסכימין כן החכמים‬
‫מסברא היו פוסקין כן‪ ,‬וראיה שהדי עשו ב״ש‬
‫כדבריהם מחמת טעם זה‪ ,‬מ״מ כיון דמדעתא דנפשייהו‬
‫לא סמכו ע־־ז אין יכולין לסמוך על הבת קול בסברא‬
‫זו משום דד‪,‬וא חדוש וליכא ראיה מהקדא אף שגם‬
‫אין סותר לזה הקדא דהא יש לאוקמי שאיידי בשוין‪,‬‬
‫ודק כשאמר הבת קול דד‪,‬לכה כב׳׳ה שמסייע הקרא‬
‫דק שהיה מקום לטעות ולאוקמי הקרא בשוין סמכינן‬
‫על הבת קול כיון שאינו חדוש דבד אך שמודיע‬
‫לנו שלא נטעה‪ ,‬וכן צריך לפרש גם בכוונת תוס'‬
‫ב״מ דף נ״ט ויבמות דף י׳׳ד אף שלא הוזכר שם‬
‫בפירוש כמו בחולין שכתבו דמסייע קדא‪ ,‬וגם הסברא‬
‫הוא כן דאין לתחשיב זה מסירת ד״ת מאחד שד‪,‬וא‬
‫דק שלא נטעה לומד היפוך דין המפורש בקרא‪.‬‬
‫ומסתבר שגם נביא יכול להכריע דבר כזה ואין‬
‫חלוק כלל בין נביא לבת קול דלכן נשאר בציע על‬
‫הדמב״ם שסתם‪ ,‬שמשמע להכ״מ שאין מחלק תדמב״ם‬
‫ואף בפסק הלכה כזה אין אומדין לנביא‪ ,‬מד‪,‬א דקיי׳ל‬
‫כבת קול דהלכה כב״ה ואם היה מחלק בין נביא‬
‫לבת קול לא היה קשה כלום‪ .‬ובעצם אפשר שגם‬
‫הדמב״ם סובר כתוס׳ דד‪.‬א כתב דק שלומד הלכה‬
‫כפלוני הוא נביא שקד‪ ,‬ולשון כפלוני משמע שהוא‬
‫יחיד א״כ הוא כממעט שבאומר הלכד■ כרבים שמסייע‬
‫הקדא אפשר לסמוך עליו והוא כתירוץ התום׳ שלא‬
‫קשה כלום לדידהו כדכתב בכ״מ‪ .‬עכ״פ מהכ״מ‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫סימן טו‬
‫תשובה שניה בענץ חדושי בבל תוםין‪6‬‬
‫אוזדא תדע״ז‪.‬‬
‫יעקב‬ ‫מוהד״ד‬ ‫הגחל‬ ‫מע״ב דודי הגאון‬
‫קאנטדאוויץ שליט״א‪.‬‬
‫ענף א‬
‫מ ה שכתב כ״ג דודי לפדש שגם הגט' דתמודה דף‬
‫ט״ז בתשובת שמואל אלה הסצות שאין הנביא‬
‫דשאי לחדש דבד מעתה‪ ,‬הוי משום גדר בל תוסיף‪,‬‬
‫משום שכ״ג מניח יסוד שבת קול לדבים אומרים‬
‫להכריע וליחיד אין אומדין‪ ,‬וכל זה הוא בידוע‬
‫הדין לאיזה חכמים‪ ,‬כגון במחלוקת ב״ש וב׳׳ה‬
‫שלצד אחד ידוע הדין אך שאנחנו אין יודעין למי‬
‫ידוע בזה מועיל הבת קול משום דכשנעשה הדין‬
‫נעשה מצד הקבלה דב׳׳ה‪ ,‬ונביא אין יכול להכריע‬
‫גם זה משום דאין אומדים זה לנביא ונביא שקר‬
‫הוא‪ ,‬אבל כשנשכח מכל אדם אין מועיל אף בת‬
‫קול לרבים משום דהיה נמצא דנעשה הדין ע״פ‬
‫הבת קול והוי כאן כמו בל תוסיף שמוסיף נבואה לקיים‬
‫מצוה‪ ,‬ולכן אף שאמדו לו לשמואל שאל שיענו‬
‫בבת קול לרבים‪ ,‬אמר להם שלא יועיל כיון שכבד‬
‫נשכח מהכלואין הנביא דשאי לחדש דבד שהוא‬
‫מדין בל תוסיף‪ ,‬אבל במנצפ״ך הועיל דאיידי שלא‬
‫נשכח מכל אדם‪ ,‬וכן יהושע לא השיב כשמואל‬
‫משום דאם היו אומדין לו היה נזכר הקבלה והיו‬
‫עושין ע״פ נבואת משה רבנו והוי כמו בהכרעה‬
‫ולא שייך גדד אין הנביא דשאי לחדש דבד שהוא‬
‫מדין בל תוסיף‪ ,‬ולכן השיב לא בשמים היא‪ ,‬ע״כ‬
‫תורף דבדיו‪.‬‬
‫והנד■ איני מבין דברי כ״ג דא״ב איך השיב‬
‫יהושע לא בשמים היא‪ ,‬הא ע״פ בת קול לרבים‬
‫אומדין הכרעה בדולכד‪ ,‬אף שליחיד אין אומדין‬
‫משום דלא בשמים היא כדאיתא בדמב״ם פ״ט‬
‫מיסוה״ת ה״ד‪ ,‬וא״ב הוא משום דלא דדשינן קרא דלא‬
‫בשמים היא לענין בת קול לרבים כיון שאח״ב‬
‫יעשו ע״פ הקבלה וכ״ב ביהושע שיזכור מזה הקבלה‬
‫מפי משה רבנו ויעשו אח״ב ע״פ הקבלה‪ ,‬ונהי שלו‬
‫לעצמו לא יאמרו אף בכה״ג כמו שאין אומדין‬
‫בהכרעה מ״מ מ״ם לא יאמרו ע״פ בת קול לרבים‪,‬‬
‫ואיזה תירוץ הוא לא בשמים היא הא בשמים היא‬
‫לענות לרבים לסברת כ״ג דודי‪ .‬ואולי נתכוין כ״ג‬
‫דודי לתרץ זד■ במה שמסיק שהכ״מ מפרש שתשובתם‬
 ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫לו‬

‫יד‪,‬ושע שאין מוסדין דברי חודה ע״פ נבואד‪ ,‬אך‬ ‫שמעינן דאף ע״י בת קול איז מוסרין דברי תורה‪,‬‬
‫זה אמר מקרא דלא בשמים וזה אמד מקרא דאלד‪,‬‬ ‫ולכן השיב יהושע לא בשמים היא‪ ,‬ואם נימא כסברת‬
‫המצות‪ ,‬וכוונה אחת היא• ועיק ברמב״ם שם ה׳׳א‬ ‫כ״ג רורי שיש הלוק בין בח קול לרבים לנביא‬
‫שכתב הא דאין הנביא רשאי לחדש רבד מקרא‬ ‫שצריך לומר כן אליבא ררמב״ם אם נפרש שלא‬
‫דלא בשמים היא ועוד קראי ובגמ' ילפינן מאלה‬ ‫מחלק בין מסייע קרא ללא מסייע וא״ב בכל הכרעות‬
‫המצות‪ ,‬ועיין בלח״מ‪ ,‬אבל הוא משום שקרא דאלד‪,‬‬ ‫מוסרין ע״פ בת קול וכרצריך לומר אליבא רתירוץ‬
‫המצות וקרא דלא בשמים היא כוונה אחת היא‬ ‫האחר של החום' והיה מועיל אם היה משיב ע״י‬
‫לגבי רבד זה‪ ,‬ולכן הזכיר הדמב״ם הקרא דמבואר‬ ‫בת קול‪ ,‬נצטרך לומר שלא שאלו שיענו להם ע״י‬
‫יותר‪ ,‬אבל לדברי כ״ג הא יש חלוק גדול ביניהם‬ ‫בח קול לרבים שזה אולי אין שייך לשאול אלא‬
‫בתרחי שמקרא דלא בשמים לא ידענו ששייך לבל‬ ‫שאלו שימסור להם ע״פ נבואר‪ ,‬ולכן השיב לא‬
‫תוסיף בדבר שנשכח וקרא דאלד‪ ,‬המצות מחדעז‬ ‫בשמים היא‪ ,‬עכ״פ שמעינן מתשובת יהושע שלא‬
‫שאיכא איסור בל תוסיף‪ ,‬ונ״מ ג״ב לענין בת קול‬ ‫היה מועיל אף אם יאמרו וא״ב מ״ט לא השיב לר‪,‬ם‬
‫לרבים בדבר שנשכח דמקדא דלא בשמים היינו‬ ‫גם שמואל כן ראף אם ליכא בל תוסיף לא יועיל‬
‫סומכין על הבת קול ומקרא דאלה המצות אין‬ ‫מטעם לא בשמים היא‪,‬‬
‫לסמוך על הבת קול‪ ,‬אלא ודאי שבל תוסיף אין‬
‫שייך כלל בדבר שנשכח והא דאין הנביא דשאי‬ ‫וגם הא אין לומר כלל כפי' כ״ג ששאלו שיאמרו‬
‫לחדש דבר אינו מדין בל תוסיף אלא הוא גדר אחד‬ ‫ע׳׳י בת קול רהא בעל המאמר בתמורה הוא ר'‬
‫עם קרא דלא בשמים היא‪ ,‬ולכן מאחד שליכא‬ ‫יהורה אמר שמואל ושמואל סובר ביבמות שעשו‬
‫נפקותא לדינא נקט הקרא דמבואד יותר כדאיתא‬ ‫נר״ש כרבריר‪,‬ם ור‪,‬וא להר תירוצא משום שסובר‬
‫בלח״מ‪ ,‬ועיץ כמהרש״א שכתב ג״כ שתשובת יהושע‬ ‫כר' יהושע ראין משגיחין בבת קול‪ ,‬וא״ב וראי‬
‫הוא אותו הענין שהשיב שמואל ואין חלוק ביניהם‪,‬‬ ‫אין חלוק לריריה בין בת קול לנביא‪ ,‬ונסתר פי'‬
‫דק שמתרץ מ״ט לא אמד גם יהושע מד‪,‬א דאין‬ ‫כ״ג רורי מעיקרו וא״ב קשה מ״ט לא השיב שמואל‬
‫הנביא רשאי לחדש משום דד‪,‬יה אפשר לטעות ולומר‬ ‫כיהושע‪ ,‬אך אולי נימא רהשיב רעריפא מיניה‬
‫דמאחר ששמען כבד לא הוי הדוש כ״כ וככלל אלה‬ ‫ראיכא גם בל תוסיף ויהושע לא השיב כשמואל‬
‫המצות הוא‪ ,‬ולכן הוצרך להביא קרא דלא בשמים‪,‬‬ ‫משום רר‪,‬יה נזכר הקבלה ולא היה בל תוסיף‪ ,‬אבל‬
‫ובאמת הם ענין אחד‪ ,‬וכן מוכרח מהכ״מ שכתב שיהושע‬ ‫הוא דוחק דאיזד‪ ,‬עדיפות הוא גרד דאין הנביא‬
‫השיב מאין הנביא רשאי לחדש ובין אם נימא שד‪,‬כ’'מ‬ ‫דשאי לחדש ואיכא בל תוסיף מד‪,‬א שלא יאמרו‬
‫גודם בגמ' איפכא בין אם גודם כגירסתנו אך שלא‬ ‫לו ואם יאמר שד‪ ',‬אמד לו הוא נביא שקד‪ ,‬וגם‬
‫הקפיד לכתוב מה שאיתא בגמ' מקרא דלא בשמים‬ ‫בסברא קשה לומר שיעבדו בבל תוסיף בדבר שהוא‬
‫כיון שטונתם אחת‪ .‬וגם מוכח שאינו מדין בל תוסיף‬ ‫מצוד‪ ,‬מפי ה' אף שנשכח‪ ,‬ומש״ב כ׳׳ג לתרץ זד‪,‬‬
‫דהא גבי יהושע ודאי לא היה בל תוסיף ומ״מ‬ ‫משום שכשם שאסור להוסיף מצות כך איו להוסיף‬
‫שייך גם לו התשובה דאין הנביא דשאי לחדש מחא‬ ‫נבואה לקיים איזה מצוה לא מפני נבואת משה רבנו‬
‫דאלה המצות להכ״מ‪.‬‬ ‫הוא דוחק גדול דבנבואה הא לא שייך איסור הוספה‬
‫דכמה נביאים עמדו אחרי משה רבנו ומצפים אנו‬
‫ובהא דמנצפ״ך איני מבין כלל מד‪ ,‬שפי' כ״ג‬
‫שעוד יעמדו כעזיבא מלך המפויח וכמפורש בקרא‬
‫דיסתם בנבואה וד‪,‬ועיל מחמת שעחין לא נשכח מכל‬
‫נביא אקימ וא״ב כל האיסור הוא דק מצד הוספת‬
‫אדם‪ ,‬הא עכ״פ אין מוסדין לנביא כלל‪ .‬ולפרש שהיה‬
‫המצוד‪ ,‬ואם מצד הוספת המצוד‪ ,‬לא שייך איסור‬
‫שם בת קול לרבים לא נמצא זה בשום מקום‪ ,‬אלא‬
‫בדבר שנשכח איך יהיה איסור כשנודע ע״י נבואה‪,‬‬
‫ודאי צריך לומר שיסדום מפלפולא כדבארתי או‬
‫ועוד הא הנבואה לא היחפה כלום דק שגילחה‬
‫מקבלה שקבלו עדות הזוכרין איש מפי איש או‬
‫הנשכחות והוא רק ברוד בעלמא מצד שמאמינים‬
‫שהם עצמם זכרו הקבלה ודק מההמון נשכח‪ ,‬ומה‬
‫אנחנו להנבואד‪ ,‬שכך אמר הקב״ד‪ ,‬למשה וד‪,‬ויא‬
‫שאמד צופים אמרום הוא דק לסימנא בעלמא מי‬
‫העשיה אחד שגילתד‪ ,‬לנו הנבואד‪ ,‬לא מצד ציוי‬
‫הוא האומד כד‪,‬א דנביאים מסדור‪ ,‬לאנשי כנד‪,‬״ג בדיש‬
‫החדש של שמואל הנביא אלא מצד ציוי ד‪ ',‬למשה‬
‫אבות שד‪,‬כוונד‪ ,‬שמסרוה בקבלד‪ ,‬ולא בנבואד״‬
‫וד‪,‬וא כמו שנודענו מקבלד‪ ,‬שהעשיר‪ ,‬היא לא מצד‬
‫ודברי העיון יעקב לא מובן תירוצו הב' שכתב‬ ‫שציוה לנו המקבל אלא מפני שנודענו ממנו שמשה‬
‫דכיון שלא רצה דק להזכירו מה שכבד שכח בהוייתו‬ ‫מפי ד‪ ',‬ציוה לנו לעשות כך‪ ,‬ולכן אין שייך כאן‬
‫ממש אין זד‪ ,‬רבד חדש ולא קאי זריז הקרא דאלה‬ ‫בל תוסיף‪ ,‬וצריך לפרש שתשובת שמואל הוא כתשובת‬
 ‫לז‬ ‫םשה‬
‫ענף ב‬
‫ומש״כ כ״ג לתרץ דברי הרמב׳־ן במה שהקשתי‬
‫עליו מיניה וביה‪ ,‬מתרי טעמי חדא כמו שכתב החת״ס‬
‫בשם רמב״ן דד‪,‬ק״ו הוא מדאורייתא לעשות זכר לנס‬
‫אך שר‪,‬רשות בידם לעשות איזד‪ ,‬זכר שיהיד‪ ,‬והם‬
‫בחרו בקריאת המגילה‪ ,‬ועוד דגם הרמב״ן סובר שלא‬
‫שייך התם בל תוסיף משזום דעושין ע״פ התקנד‪,‬‬
‫כדמחלק הרמב״ן עצמו לענין שניות‪ ,‬ומטעם זה‬
‫לא הקשר‪ ,‬בגט׳ על מצות נר חנוכה אך במגילה הקשד‪,‬‬
‫מאחר דהיו ביניהם כמה נביאים נראד‪ ,‬כמוסיף ולא‬
‫היו צריכין לתקן מטעם זה‪ ,‬ותירץ משום ק״ו ואף‬
‫שאינו גמור די בזה כי מי שיחשוב שמפי הקב״ה‬
‫הוא יחשוב שמטעם הק״ו הוא‪ ,‬ומזה מביא רמב״ן‬
‫ראיה ששייך בל תוסיף במצוד‪ ,‬חדשה ע״כ תודף‬
‫דבריו‪.‬‬
‫ור‪,‬נה על טעם הראשון שהוא בשם החת״ס אני‬
‫תטד‪ ,‬איך אפשר לומר שהוא מדאורייתא לעשות זכר‬
‫לנס באמידת דבר מד‪ ,‬ק״ו מיציאת מצרים‪ ,‬הא גם‬
‫התם אין חיוב לומר שירה בכל שנה ורק תיכף‬
‫בשעת הנם אמרו שירד‪ ,‬וההלל שאומרים בלילי פסח‬
‫וכן ביום הוא רק מדרבנן וא׳־כ דיו לבא מן הדין‬
‫לד‪,‬יות כנדון שלא יהיו חייבים לעשות זכר לנם‬
‫באמירת שירה רק בשעת הנם ולא בכל שנה‪ .‬ולעעוות‬
‫ק״ו טהא שאמרה תורד‪ ,‬לעשות חג ולאכול מצה‬
‫ומרור בכל שנה לזכר הנם הא חזינן שלא אמרינן‬
‫דהא לא תקנו לעשות חג בפורים דאם היו אומרין‬
‫ק״ו זה לא היה סגי בקריאת המגילה ובסעודד‪ ,‬לבד‬
‫וגם לא אמרו בגם׳ ק״ו זה‪ ,‬וק״ו דשירד‪ ,‬הא אינו‬
‫ק״ו כלל ולכן הוא טעם תמוה לע״ד‪ .‬ועיינתי ברמב״ן‬
‫בסה״ט בשורש השני לא הוזכר זה בפירוש שכך‬
‫איתא התם אחר שהביא הגט׳ דמגילה מ״ח נביאים‬
‫עד אחר הק״ו מטות לחיים לא כ״ש‪ ,‬כתב למדו‬
‫אותנו בזר‪ ,‬כי כל התקנות והגזירות אינן תוספת‬
‫אבל הם גדר וסיג לתורה אבל מקרא מגילה הוא‬
‫תוספת לפי שנכתבה בתורה וד‪,‬וקבעד‪ ,‬חובה לדורות‬
‫אלא שסמכו על חיובה בק״ו הזה ועל כתיבתה מן‬
‫הרמז שמצאו כתב זאת זכרון בספר עיי״ש‪ ,‬ומפרש‬
‫החת״ם בכוונת הרמב״ן שהוא ק״ו גמור‪ ,‬אף שכתב‬
‫רק לשון שסמכו דמשמע שד‪,‬וא רק אסמכתא בעלמא‪,‬‬
‫משום דאל״כ היו עוברין בבל תוסיף לשיטת הרמב״ן‬
‫שסובר שמקרא מגילה הוא תוספת‪ .‬וד‪,‬וקשה להחת״ם‬
‫הא דבר ידוע שהוא רק מדרבנן ותירץ חילוק זד‪,‬‬
‫דעיקר הדבר שיעשו איזה זכר לנס הוא מדאורייתא‬
‫אך שיעשו הזכר דוקא בקריאת המגילה הוא מדרבנן‪,‬‬
‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫המצות‪ ,‬והביא הוכחה ‪8‬מנצפ״ד שאף ששכחום מ״מ‬
‫הזרו ‪.‬ויסדום בנבואה‪ ,‬אל&א דאין זה בכלל אין‬
‫הנביא רשאי לחדש ולכן לא היה יכול יהושע לומד‬
‫להם אין הנביא רשאי לחדש דחא רשאי הוא מאחד‬
‫שהוא דברים כהדיתן ולכן השיב לא בשמים היא‬
‫עיי״ש‪ ,‬הא עכ״פ השיב להם לא בשמים היא ואין‬
‫מוסרין אף דברים כהריתן לנביאים ונביא שקר הוא‬
‫מי שאומר שמסרו לו‪ ,‬וא״כ עריץ קשה במנצפ״ך אף‬
‫שהוא דברים כהוייתן הא אין מוסרין לנביאים‪ ,‬ומה‬
‫תיקן בזה‪ ,‬אם לא שנפרש שבמנצפ״ך היה ע״י בת‬
‫קול ובהא דיהושע איירי בנבואה‪ ,‬ולא בשמים הוא‬
‫רק בנבואה ולא בבת קול ומעוט דאלה המצות הוא‬
‫אף בבת קול כסברת כ״ג דודי‪ ,‬אך בזה שבמנצפ״ך‬
‫לא שייך אלה המצות אמר חלוק אחר משום דהוא‬
‫דברים כהוויתן‪ ,‬אבל א״א לומר כן דלא נמצא‬
‫שבמנצפ״ך היה בת קול וגם לא היה אומר שצופים‬
‫אמרום כיון שכולם שמעו וגם מה יעשה ר׳ יהושע‬
‫עם מנצפ״ך ולכן אין מובן לי כוונתו וצע״ג‪ .‬והחידושי‬
‫גאונים אין אצלי לעיין בו‪.‬‬
‫עכ״פ מוכח שפירוש אין הנביא רשאי לחדש‬
‫שבתמורה אין שייך לבל תוסיף וא״כ על הכלל כולו‬
‫יצא שבכל מקום פירושו כמו בתמורה שלא ימסור‬
‫הקב״ה דברי תורת לנביא ושקר הוא כשיאמר נביא‬
‫שנמסרו לו בנבואה דברי תורה ואינו ענין לבל‬
‫תוסיף כלל כדבארתי במכתבי הקודם‪.‬‬
‫ואם נימא כדמשמע מהכ״מ שתשובתם היתר‪,‬‬
‫מן השטים ניחא בפשיטות מה שלא השיבו בלשון‬
‫אחד משום דאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד‬
‫כדאיתא בםנד‪,‬דרין דף פ״ט‪ ,‬ולכן אף שבכוונה אחת‬
‫אמרו בב׳ לשונות‪ .‬ופנחס ואלעזר השיבו מעצמן‬
‫והשיב זה תשובת יד‪,‬ושע וזה תשובת שמואל‪ .‬וטוב‬
‫לגרוס לפ״ז יהושע אלעזר פנחס שמואל כדאיכא חד‬
‫לישנא ברשיי שגורס יאפ״ש‪ ,‬ואף ללישנא קמא הוא‬
‫רק סדור הגס׳ מתמת שר׳ יד‪,‬ודה אמר שמואל ידע‬
‫רק מיהושוע ועזמואל ור׳ יצחק נפחא הוסיף אף‬
‫פנחס ואלעזר אבל רק שנים הראשונים יד‪,‬ושע ואלעזר‬
‫יש לפרש שד‪,‬שיבו ע״פ נבואר‪ ,‬כדמשמע מהכ״ט‬
‫ולכן אמרו בב׳ סיגנונים והאחרונים פנחס ושמואל‬
‫אמרו מעצמן זד‪ ,‬תשובת יהושע וזד‪ ,‬תשובת אלעזר‪,‬‬
‫וא״כ שיהושע ואלעזר היו בדור אחד ושניהם קבלו‬
‫ד‪,‬ד‪,‬לכות ממשה ומ״מ השיב אלעזר אלה המצוות‪,‬‬
‫חזינן מזד‪ ,‬ג״כ דלא כסברת כ׳׳ג דודי דהא אלעזד‬
‫ג׳־כ היד‪ ,‬נזכר ומ׳־מ שייך אלה המצות‪ ,‬אלא ודאי‬
‫צריך לומר כדבארתי‪.‬‬
 ‫ט שה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫לח‬

‫דנאמד בפדשת חג המצות שבמועדות בפ׳ אמור‬ ‫אבל לא תיקו כלום דתא ליכא ק״ו שיעשו זכר בכל‬
‫ובפ׳ פינחס וגם אסוד בעשיית מלאכה מדאודייתא‬ ‫שנה כדלעיל וא״ב צריך לומר שאינו ק״ו גמור‬
‫כדאיתא בתום׳ פסחים דף נ׳ ד״ה מקום דמשמע‬ ‫וכפשטות הלשון דרמב״ן דהוא רק אסמכתא בעלמא‬
‫להו מידושלמי דבזמן הבית שד‪,‬ביאו הקדבן פסח‬ ‫ונשאר הקושיא מ״ט ליכא בזה בל תוסיף‪.‬‬
‫היו אסודין במלאכה מדאודייתא וא״כ היה אז ליום‬
‫אך יש לתרץ דברי החת״ס אליבא דשיטת‬
‫י״ד אחד חצות כל התנאים שצדיך לחיוב הלל כמו‬
‫הרמב״ן בסה״מ בשורש א׳ שכתב שיש לומר שהלל‬
‫בכל יו״ט‪ ,‬וליכא קושיא אף מהלל דשחיטת פסחים‪.‬‬
‫דאכילת ושחיטת פסחים ונטילת לולב מדאורייתא‬
‫ואף שיש לחלק דכיון דאיפוד המלאכה היד‪ ,‬מצד‬
‫ור‪.‬ביא לזה הוכחד‪ .‬מפ' ערבי פסחים דא״ד יוסי‬
‫הבאת הקרבן לא מצד קדושת היום אינו איסוד‬
‫אפשר שחטו ישראל את פסחיהם ונטלו לולביהן ולא‬
‫המלאכד‪ ,‬שצדיד לחיוב הלל אבל הוא דוחק דמנלן‬
‫אמרו הלל‪ ,‬ומתא דתענית דף כ־־ח שאמר רבא זאת‬
‫חלוק זה שיהיה בדוד אף להקשות‪ .‬ולכן הנכון בזה‬
‫אומרת הלילא דריש ירחא לאו דאורייתא‪ ,‬ומברכות‬
‫דלא סבר הגמ׳ דמצד הקרבן יאמרו הלל דמד‪ ,‬שייך‬
‫דף י״ד שמפורקז הלל דרבנן לא כ״ש לענין מהו‬
‫זה לקרבן‪ ,‬אלא דאמידת ההלל הוא רק בשביל ניסא‪,‬‬
‫שיפסיק בר‪,‬ם‪ ,‬כתב שאפשר לפרש שקאי על הלל דחנוכה‬
‫אבל כיון שנס דיציאת מצדים היה בשביל קבלת‬
‫ור״ח עיי״ש‪ .‬ולכן יש לעשות ק״ו מהלל דפסחים‬
‫התורה כמפורש בקרא בפ׳ שמות בהוציאך את העם‬
‫שהוא דאוהייתא בכל שנה שיעשו גם זכר לנס פורים‬
‫ממצדים תעבדון את האלקים על הד‪,‬ד הזה‪ ,‬ופדש״י‬
‫בכל שנה‪ ,‬וא״ש דבהי החת״ס ומתוהץ דבהי הרמב״ן‪.‬‬
‫שם דבד גדול יש לי על הוצאה זו שהדי עתידים‬
‫לקבל התורה על ההר הזד‪ ,.‬וסובר הגמ׳ דלא דק‬ ‫אבל עדיין קשה דהרמב״ן לא כתב שם לדבר‬
‫בשביל כל התדי״ג מצות היתה היציאה ממצרים‬ ‫ודאי ואם היה סובה דד‪,‬ק״ו הוא נמוד הי״ל לסבוד‬
‫אלא אף בשביל כל מצוד‪ ,‬ומצור‪ ,‬לבד היתד‪ ,‬היציאה‪,‬‬ ‫זה לדבד ודאי שהלל דאודייתא דאל״ב ליכא ק״ו‪ ,‬וגם‬
‫וכדאשכחן שאף בשביל מצוד‪ ,‬אחת מהלאוין היתד‪,‬‬ ‫הי״ל להזכיר דאי׳ זו‪ ,‬אלא משמע שגם הדמב״ן‬
‫היציאד‪ ,‬בב״מ דף ס״א דתנא דבי ר׳ ישמעאל על‬ ‫סובר שאינו ק״ו גמור ואף אם נימא שהלל דאורייתא‬
‫הקרא המעלד‪ ,‬אתכם מארץ מצרים יכתיב גבי שרצים‬ ‫אפשה שאין הטעם משום הנם אלא מטעם הקרבן‬
‫אמד הקב״ה אלמלא העליתי את ישראל ממצרים אלא‬ ‫פסח וכמו שאומהין הלל בקזעת נטילת הלולב‬
‫בשביל דבר זה שאין מיטמאין בשרצים די‪ ,‬שפשוט‬ ‫שלכאוהה אינו מטעם נם וא״ב ליכא ק״ו לפוהים‪.‬‬
‫שכוונת הגמ׳ היא שאין מיטמאין אחר שנצטוו דקודם‬ ‫אבל בגמ׳ עדכין דף י׳ נראה לע״ד דמשמע שכל‬
‫שנצטוו לא מצינו שלא אכלו שרצים וגם בעושין‬ ‫הלל דאמדינן אף בכל יו״ט הוא מצד הנס דיציאת‬
‫שלא מצד ציוי ה׳ איזה מעלה יש בזה‪ .‬ואף שלפ״ז‬ ‫מצרים דד‪,‬א אחה שתיה׳ מה שבפסח לא אמהינן‬
‫מאי מקשה ד׳ חנינא מסורא דפרת ומי נפיש אגדייהו‬ ‫כל יומא הלל ובחג אמרינן כל יומא שד‪,‬וא משום‬
‫טפי מריבית וציצית ומשקלות הא יש לומר שלדבותא‬ ‫דימי החג חלוקין בקרבנותיהן דפסח אין חלוקין‬
‫נקט לשון המעלה דאף ששדצים מאיסי ואין יצרו‬ ‫בקדבנותיהן והקשה מחנוכה דלא הכי ולא הכי דאינה‬
‫תקיף עליו מ״מ היתד‪ ,‬כדאי לד‪,‬וציאם ממצרים וכ״ש‬ ‫חלוקה בקדבנותיה וגם לא איקדי מועד ולא איקדישא‬
‫בריבית ומשקלות שיצרו תקפד‪ ,‬עליו‪ ,‬וכן בציצית‬ ‫בעשיית מלאכה ואמהינן הלל‪ ,‬ותידץ משום ניסא‪,‬‬
‫לפעמים יש קושי לקיים שכדאי היתה להוציאם‪,‬‬ ‫ובפורים שלא אמרינן א״ר יצהק לפי שאין אומדים‬
‫ואולי זהו תירוץ דבינא דמאיסי למיכלינהו שכוונתו‬ ‫שידה על נס שבחוצד‪ ,‬לארץ‪ ,‬הקשד‪ .‬ד״נ בר יצחק‬
‫דמ״מ אמד הקב״ה שבשביל זה לבד די לד‪,‬וציאם‬ ‫וד‪,‬הי יציאת מצהים שנס שבחו״ל הוא ואמהינן הלל‪,‬‬
‫וכ״ש בעשין ולאוין אחדיני‪ .‬עכ״פ זד‪ ,‬אמת שגם‬ ‫שלכאוהה תמוה מאד הא הד‪,‬לל שאמרינן בלילי הפסח‬
‫בשביל כל מצוה ומצוה לבדד‪ ,‬מכל התדי״ג היתה‬ ‫וביום ההי הוא בשביל שחלוקה קהבנותיה ככל יו״ט‬
‫כדאי היציאה ונמצא שכל מצוה חדשה הוא זכר‬ ‫ומה שאמהינן גם בלילי הפסח מה שאין אומהים‬
‫ליציאת מצרים משום שבשביל זה לבד נמי היתה‬ ‫בכל יו״ט הוא משום קרבן הפסח שנאכל בלילה‬
‫היציאה ממצרים ולכן ניחא מה שאמרינן בקידוש‬ ‫מה שאין זה בכל יו״ט‪ ,‬ודוחק לפהש שהקושיא היא‬
‫דשבת ויו״ט ובתפלד‪ ,‬דיו״ט זכר ליציאת מצרים‬ ‫משחיטת הפסח‪ ,‬דדנב״י שהיה זמן הב אחד הבית‬
‫כדא״ר אחא בד יעקב בפסחים דף קי״ז וגם בתפלה‬ ‫לא היה אומד על הלל דשחיטת הפסח לשון ואמדינן‬
‫דשבת איתא בדש״י שם שצריך להזכיר יציאת‬ ‫הלל אלא ואמרו הלל‪ ,‬וגם לא היה סותם אלא היה‬
‫מצרים‪ .‬וזהו הטעם שבחג שחלוקין הימים בקרבנותיהן‬ ‫מפרש שמקשה מד‪,‬לל שבשחיטת פסחים‪ ,‬וגם מסתבר‬
‫שנמצא שד‪,‬וא מצוה חדשה אומרין הלל בשביל הנס‬ ‫שארבעה עשה זמן שחיטת הפסח איקדי מועד כיון‬
‫לט‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫שרמז לשניות מת״ת‪ ,‬אבל לענין שיש לגזור גזירות‬
‫וסייגים הוא ררעוא גמורה וכתב שם בזה הלשון‬
‫אל תחשוב מפני שאמר שפסוק זד‪ ,‬ושמרתם עשו‬
‫משמרת למשמרתי הוא אסמכתא בעלמא‪ ,‬שיהיו א״ב‬
‫החכמים המתקנים תקנות וגחרי הגזירות עושין‬
‫מדעתם מבלי שבא אליהם ציוי בתורה לעשות זה‬
‫אינו ה״ו בי בודאי זה הפסוק היה עליהם לציוי‬
‫שיגזרו גזירות עיי׳׳עו‪ ,‬וכוונתו בזה שכתב ח׳׳ו אולי‬
‫הוא מטעם בל תוסיף כמו שסובר הרמב״ן‪ ,‬ולכן‬
‫מאחר שהוא מצוד‪ ,‬מה״ת לעעוות סייגים לינא בל‬
‫תוסיף‪ .‬אך הוסיף הרמב״ן רמ״מ אם יחשוב שאיסור‬
‫השניות הוא מפי הקב״ד‪ ,‬בתורה יעבור בבל תוסיף‪,‬‬
‫א״ב חזינן שאם לא היה מצור‪ ,‬מה״ת לעשות סייגים‬
‫היה עובר בבל תוסיף אף כשיורע שר‪,‬וא רק מדרבנן‬
‫שלכן לא היה אפשר לגזור‪ ,‬וא״ב במקדא מגילה‬
‫שאין ע״ז מצור‪ ,‬מה״ת לעשות תקנות כיון שאינו גרר‬
‫וסייג ואינו משמרת למשמרתי אי לאו הרמז מהתורה‬
‫היה בזה איסור בל תוסיף אף שהיו יודעין שהוא‬
‫תקנתא דרבנן‪.‬‬
‫ויותר מפורש הוא ברמב״ן בסה״ם שודש ב׳‬
‫שהבאתי לעיל שכתב ע״ז שאמרר‪ ,‬ד‪,‬גמ׳ שכל הנביאים‬
‫לא פחתו ולא הותירו חוץ ממקרא מגילה אף שכמה‬
‫גזירות ותקנות תקנו וגזרו כמו שניות ונטילת ירים‬
‫ועירובין ומוקצר‪ ,‬ומעשרות פיחת האילן וירק וכדומה‬
‫הרבה‪ ,‬למדו אותנו בזה כי כל התקנות והגזירות‬
‫אינן תוספת אבל הם גרר וסייג לתורה‪ ,‬וכוונתו בזה‬
‫כמו שכתב בפירוש החומש משום שר‪,‬וא מצוה מה״ת‬
‫וכדלעיל‪ ,‬אבל מקרא מגילה הוא תוספת עיי״ש‪ ,‬חזינן‬
‫שמחלק בין גזידות למקרא מגילה וא״ב בע׳ב צריך‬
‫לומר שאף אם ירעו שר‪,‬וא מתקנה יעברו הם וד‪,‬מתקנין‬
‫לדעת הרמב״ן דאל״ב אין חילוק בין גזירות למקרא‬
‫מגילה שגם בגזירות יעבור אם יחשוב שד‪,‬וא מפי‬
‫הקב״ה‪ ,‬אלא וראי שהחילוק הוא בירוע רהוא מררבנן‬
‫דמ״ם היו עוברין במקרא מגילר‪ ,‬אי לאו הרמז‬
‫שבתורה‪ .‬ואין לומר שבמקרא מגילה שייך לחוש שמא‬
‫יאמרו שהוא מפי הקב״ה מאחר שהיו נביאים‬
‫ובגזירות אין לחוש‪ ,‬רהא הרבר‪ ,‬גזירות יש שהיו‬
‫שם גם נביאים בעת שגזדו בשניות ונט״י ומוקצר‪,‬‬
‫ועירובין ומעשדות פירות האילן וכדומה ולא חששו‬
‫שם וא״ב למה חששו במקרא מגילה‪ ,‬אלא ברור שדעת‬
‫הרמב״ן הוא מצד הרין רבגזירות ליכא בל תוסיף‬
‫מפני שהוא מצוד‪ ,‬מה״ת ובמקרא מגילה איכא בל‬
‫תוסיף‪ .‬ופלא על כ״ג דורי שלא הרגיש זד‪ ,‬דלע״ר‬
‫מפודש כן בדבריו בפי׳ החומש ובסה״ם וכמו שכתבתי‬
‫במכתבי הקורם וא״ב נשארה קושיתי על הרמב״ן‬
‫מיניה וביה‪.‬‬
‫אגרות‬
‫ריציאת מצרים להורות שבשביל מצוד! זו נמי יצאנו‬
‫ממצרים‪ ,‬אבל אף שהוא גם בשבת ובר״ח אין אומרים‬
‫משום רצריך לזה שיהיה מועד ואסור במלאכה והקשה‬
‫רהא הנובה אף שהיה נם אבל הא לא הכי ולא הכי‬
‫שאינו מוער ומותר במלאכה‪ ,‬ותירץ ריום הנם ממש‬
‫א״צ לתנאים אלו ורק הלל שבשביל הזכר ליצי״ט‬
‫אומרים בימים אחרים שלא היה בהם הנם צריך לאלו‬
‫התנאים‪ ,‬והוקשה לו מפורים שהיה בו נם ואין אומריז‬
‫ותירץ ר׳ יצחק שאין אומרים שירה על נם שבהו׳׳ל‪,‬‬
‫והקשה שפיר רנב״י דא״ב איך אומרין הלל על נם‬
‫ריציאת מצרים בפסח ובכל המועדים והוצרך לתרץ‬
‫רעד שלא נכנסו לארץ הוכשרו כל הארצות לומר‬
‫שירה‪ .‬נמצא לפ״ז שהלל אף רסוכות הזזבועות הוא‬
‫בשביל ניסא ריציאת מצרים ואיכא ק״ו לפורים לא‬
‫רק מהלל דעזחיטת פסחים אלא אף מהלל שבכל יו״ט‪.‬‬
‫אבל עכ״פ מרמב״ן שלא כתב זה לדבר וראי משמע‬
‫שסובר שאינו ק״ו גמור אולי שלא מפדש בעדכיז‬
‫כדבארתי או מצד איזה פירכא אחרת וא״ב נשארה‬
‫הקושיא בתוקפה איך הועיל הק״ו לסלק איסור בל‬
‫תוסיף כיון שאינו גמור‪.‬‬
‫ענף ג‬
‫וטעם הב׳ אף שיש מקום לומר כן אבל הרמב״ז‬
‫אינו סובר זה‪ ,‬שהרי אינו מחלק בין אם יורעין‬
‫שהוא מטעם גדר וסיג לחושב שמפי הקב״ה אלא‬
‫בגזירות וסייגים אבל בתקנות סובר שהוא בל תוסיף‬
‫אף שיורע שהוא מתקנה‪ ,‬דהא בפירוש התומש פ׳‬
‫ואתחנן כתב בסוף רבריו ומה שתקנו חכמים משום‬
‫גדר כגון שניות לעריות וכיוצא בהן זו היא מצור‪,‬‬
‫מן התורה ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן‬
‫מפי הקב״ה בתורה‪ ,‬כוונתו להקשות מאחר שכתב‬
‫תתלה רעל קריאת המגילה אי לאו הרמז מר‪,‬תורה‬
‫היתר‪ ,‬ד‪,‬מצוה הזו אסורה משום בל תוסיף א״ב איך‬
‫גזרו על שניות לעריות הא אין להם רמז‪ ,‬ותירץ‬
‫משום שזו היא מצור‪ ,‬מה״ת לעשות גדרים וסייגים‬
‫בתקרא ושמרתם את משמרתי וררשו עשו משמרת‬
‫למשמדתי כדא״ר כהנא ביבמות דף ב״א‪ ,‬ונתנה‬
‫התורה בזה רשות לד‪,‬ב״ד שבכל דוד לעשות גדרים‬
‫וסייגים‪ .‬ומפורש בהקדמת הרמב״ם לפי׳ המשנה שהוא‬
‫מ׳׳ע מה״ת לעשות סייגים שכתב והחלק הרביעי הם‬
‫הגזירות שתקנו הנביאים והחכמים בכל דור ודור‬
‫כרי לעשותם סייג לתורר‪ ,‬ועליהם צור‪ ,‬הקב׳׳ר‪ ,‬לעשותם‬
‫והוא מה שאמר במאמר כללי ושמרתם את משמרתי‬
‫ובאר‪ ,‬בו הקבלה עשו משפרת למשמרתי עיץ שם‬
‫והביאו המגלה אסתר בשורש א׳ ועיי״ש שתירץ מה‬
‫שמסיק הגם׳ ביבמות שם אלא מדרבנן וקרא אסמכתא‬
‫בעלמז^ שהמונה שהוא אסמכתא לזר‪ ,‬שאמר שם‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫דליבא בל תוסיף בהוספת מצוד■ חדשה‪ ,‬אך שמ״מ‬
‫חזינן שלא רצו לתקן בלא רמז מקרא אף שהיה‬
‫לד‪.‬ם טעמים לתקן דאל״ב מאי דבותא דלא הותירו‬
‫והוא רק שלא ידאד■ נמוסיןק ולא שיעבדו ממש‬
‫דד‪.‬א לינא בל תוסיף במצוה חדשה‪ ,‬אך שלא רצו‬
‫שלא יטעו שינולין להוסיף או שנראד■ נמנחיש‬
‫נבואת משה‪ .‬אבל כשמצאו רמז לא חששו דניון דיש‬
‫רמז לא יטעו לומר שמותר להוסיף דד‪.‬א לינא שם‬
‫רמז דסתם בנ׳׳א אין ראוים לדרוש ולא יסמנו‬
‫על רמיזותיהם במקום שחז׳׳ל לא דרשו ולינא למיגזר‬
‫משום בל תוסיף דאף שיטעו שינולין להוסיף בשיש‬
‫רמז אף במצות התודה לא יעבדו בלום‪ ,‬ביון דלא‬
‫שמעו מחז׳׳ל שיש מ ה רמז‪ .‬ונ׳׳ב ק ‪ r‬אף שאדם‬
‫ח ק״ו מעצמו מ־׳מ לא נמסד זה דק לחכמים‬
‫גדולים שהם חז׳׳ל ולא יטעו בנ״א לומר שמותר‬
‫להוסיף במצוד■ מאחר שאין להוספתו רמז או ק׳׳ו‬
‫בדברי חז׳׳ל‪ .‬ובן לטעם שלא יראה נפנחיש נבואת‬
‫משד■ ביון דאין זה הנחשד■ ממש דכוונת התודה‬
‫בקרא דאלה המצות היא שלא יאמרו בנביאד■ אלא‬
‫שהוא שלא ידאה נמנחיש לבן ביון שיש רמז בתודה‬
‫אין פה לחשוש‪.‬‬
‫שיפלוג בסה״פ על פה שפי׳ בפי׳ בחופש‪ ,‬ששם‬
‫ומה שהקשה נ״ג עלי ועשאני נטועד■ איני מבין‬
‫נתב הטעם בנזירות שאינו בבל תוסיף מחמת שהוא‬
‫הא אני אמרתי שגדר אין הנביא דשאי לחדש אינו‬
‫פה׳׳ת ומשמע שבמקרא מגילה שאינו פה״ת היה‬
‫איסור דק הודעה בעלמא מהקדוש ברוך הוא לפשר■‬
‫בל תוסיף וזה החילוק אינו אלא פדינא נדבאדתי‪,‬‬
‫בתודה שלא ימסור דבדי תודה לנביא בנבואה‪,‬‬
‫וממילא ידעינן שאם יאמד נביא מפי ה׳ להוסיף‬
‫מצוד■‪ ,‬הויא נבואתו שקד וחייב מיתה מצד שניבא‬
‫שקר■ ונמו שניבא שקד בדבר הרשות בגת חנניה‬
‫בן עזור‪ ,‬אבל איסור בל תוסיף ליבא דק איסור‬
‫נבואת שקר אינא בנבואת שקד דדבד הרשות‪ ,‬ואין‬
‫בנבואת שקר דמצוה איסור אחר אך שבמתנבא‬
‫במצוה ידעינן תינף שהוא נביא שקד בלא עדות‬
‫מחבריו הנביאים‪ .‬ובן פשוט לע״ד דאף אם יאמד‬
‫הנביא בהוספה דמצוד■ בגון שיעשו ה׳ פרקזיות‬
‫בתפילין ובדומה ג׳׳ב לא יעבוד בבל תוסיף‪ ,‬דבל‬
‫תוסיף הוא רק כשמוסיף במעשה ולא בדבודא אבל‬
‫יעבור על נבואת שקר שחייב ע׳׳ז פיתה‪ .‬ואדרבה‬
‫איני מבין בלל מ׳׳ט נימא שהת ‪T‬ד■ חייבה בבל‬
‫תוסיף הא בל הינא דלינא קראי יתירי לא אמרינן‬
‫שהוא לשני לאוין‪ ,‬וביון שהקדא צריך להודעה‬
‫בעלמא שזעא נביא שקר אם ינבא להוסיף מצוה‬
‫ולא יצטרכו לעדות חבריו הנביאים איך נימא שקאי‬
‫לאיסור בל תוסיף אם לא שנימא שד‪.‬הודעה ידעינן‬
‫מקרא דלא בשמים היא‪ ,‬אבל הגמ׳ הא לא הזניד‬
‫זה רק מקרא דאלה המצות מסתמא יש טעם שאין‬
‫לידע משם‪ ,‬וא׳׳ב ודאי שאינו לאיסור בל תוסיף‬
‫אגרות‬
‫אך לרמב־ץ בםה׳*פ שהבאתי אולי יש לופד‬
‫כסבדת כ״ג דודי פשוט שניפא שלא יסבור כפו‬
‫שפי' בפי׳ התופש שבגזירות ליכא בל תוסיף פשוט‬
‫דהוא פה״ת אלא פפני שלא נכתבו בספר כבתודה‬
‫ואף הדבדיט שנכתבו כגץ פעשדות פידות האילן‬
‫שהוא קרא בדה״י כדאיתא בנדרים דף נ״ה וכדופה‬
‫פ״פ לא נכתבו בתורת ציוי‪ ,‬אבל פקרא מגילה‬
‫שנכתבה בתורת איוי והוקבעד‪ ,‬הובה לדודות הוא‬
‫תוספת כדפסיק הרפב״ז לפי שנכתבה בתודה והוקבעה‬
‫חובה לדורות עיי״עו‪ ,‬ועיקר כוונתו נירא שהוא משום‬
‫שנכתב בתורת ציוי‪ .‬וזה החילוק לא ®’ ‪ t‬לומר‬
‫פצר הדין דאם מצד הדין היה בל תוסיף בתקנות‬
‫פה לנו אם נכתב בתורת ציוי או לא‪ ,‬אלא שהוא דק‬
‫פחשש שפא יאמרו שהוא מפי הקב׳׳ה בפו בל הלאוין‬
‫ואזהרות שבדברי הנביאים שהוא מדאורייתא בגון‬
‫חיוב פיתה בפדועי ראש ועבודת ערל ובדומה‬
‫שילפינן מקראי דיחזקאל‪ ,‬וב״ב יש לטעות גם במקרא‬
‫מגילה שהוא פדאודייתא פחפת שנאמר בתורת ציוי‬
‫ויעבדו בבל תוסיף‪ ,‬אבל פצר הדין לא שייך בל‬
‫תוסיף אף במקרא מגילה מאחד שיודעין שהוא מתקנה‬
‫נמו בגזירות ונמו שמפרש ב׳׳ג דודי‪ .‬אבל דוחק לומד‬
‫ונ״ב צריך לפרקו גם ברבדיו בסר‪,‬״פ‪.‬‬
‫וגם בל׳׳ז אין לפרש שהוא מטעם חשש תוספת‬
‫נפי׳ כ׳׳ג מחמת דאולי יחשוב אחד שהוא מפי הקב״ה‪,‬‬
‫דא״ב פה פהני הק׳׳ו ראם יחשוב שהוא מדאורייתא‬
‫מצד הק׳׳ו ג׳׳ב יעבוד בבל תוסיף מאחר דבאפת‬
‫אינו ק׳׳ו ואינו מדאורייתא‪ ,‬דמה לנו אם חושב‬
‫שהוא מדאורייתא פטעם אחר או מטעם הק״ו הא‬
‫ענ׳׳פ הוא מוסיף על מצות ה׳ ואם יש איסור‬
‫בהוספת מצוד■ חדשה יעבוד בבל תוסיף וא״ב אין‬
‫מתקן הק״ו בלום‪ ,‬ולפרש לפי דעת נ״ג שבל האיסור‬
‫הוא מטעם הוספת נבואה לקיים מצוד‪ .‬ובק״ו לא‬
‫שייך זה‪ ,‬הוא דוחק גדול דד‪.‬א בדמב״ן משמע‬
‫שבבדא מצוד■ חדשה נידבעם שלא היד■ מפי נבואד‪.‬‬
‫עובר בבל תוסיף‪ ,‬ונסתר טעם הב׳ מעיקרו‪ ,‬וא׳׳ב‬
‫קשים מאד דברי הדמב׳׳ן‪.‬‬
‫ואולי סובר הרמב׳׳ן דבדבר שיש לסמוך על קרא‬
‫לא מסתבר שהתורד■ אסדה בבל תוסיף‪ ,‬אבל לבד‬
‫שזעא דוחק‪ ,‬יקשר‪ ,‬דא׳׳ב מד■ הקשה משניות הא‬
‫גם שניות יש לד‪.‬ם רמז בקרא וגם תרומת פירות‬
‫האילן וירק ופאר■ ועוד ענינים נסמכו אקראי וד‪.‬ובאו‬
‫בהרבד■ מקומות בתוס׳‪ ,‬ולבן צריך לפרש נדפירשתי‬
‫טא‬ ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬
‫כאחדים דקאי אפםוד‪,‬״מ וכוונת כ׳־ג להוכיה שא׳־כ‬
‫גם אביי וד״פ טבדי כאחדים‪ ,‬אינו כלום דד!א דב‬
‫אשי בחולין דף קי״ד פליג אאהדים דדדיש לד‪,‬‬
‫לענין בשד בחלב וד״מ וד׳ יהודד‪ ,‬בע׳׳ז דף ס״ו‬
‫דדשי לה לענין כל איטודין והוא ג״כ דלא באחדים‪.‬‬
‫והתום׳ לא אמדי שכו״ע סבדי כאחדים אלא שסוגיא‬
‫דבכודות לא סבדה כד׳ אליעזד דדדיש הקדא דתועבה‬
‫למטיל מום בבכוד אלא או באחדים או לענין בשד‬
‫בחלב אבל ודאי שהדבה חולקין על זד‪ .,‬וכן אביי‬
‫וד״פ כדכתבתי‪ ,‬וכן במכות לא פדיך ולילקי משום‬
‫לאו דתועבה דק משום לאו דכי קדש‪ ,‬ולכאודה הי״ל‬
‫להקשות יותד משום לאו דתועבה דלא היה יכול‬
‫לתדץ מה שמתדץ אלאו דכי קדש דמשום דקודם‬
‫פסולו נמי לא חזי לא קאי עליה הלאו דכי קדש‬
‫דהוא משום דהלאו נכתב גבי פסול נותד‪ ,‬ולכן לא‬
‫מדבינן דק כנותד כדפדש׳׳י‪ ,‬אבל לאו דתועבד‪,‬‬
‫מסתבד דקאי לאחדים גם על הפסולין דעולד‪ ,‬דלא‬
‫חזי גם קודם פסולן‪ ,‬אלא צדיד לומד שלא סבד‬
‫שם באחדים ולא קאי כלל לאו דתועבה אפסוה״ם‬
‫וא״כ חזינן שגם סוגיא דמכות לא סבד באחדים‪ .‬אך‬
‫אולי פליגא סוגיא דמכות על אחדים דק בזה שלאחדים‬
‫קאי הלאו דק על פסוה׳׳מ וסוגיא דמכות סובדת‬
‫שקאי על כל איסודין כד״מ וד׳ יהודה ולכן לא‬
‫הקשה שילקה אלאו דתועבה משום שהוא לאו‬
‫שבכללות‪ ,‬אבל אף לפ׳׳ז לא קשה אד״פ שגם הוא‬
‫אפשד יסבוד כן ולא היה לוקה וד‪,‬יד‪ ,‬צדיך הקדא‬
‫לגופיה ללקות‪ ,‬אבל זד‪ ,‬דוחק והיותד נכון שפליגי‬
‫לגמדי כדלעיל‪ ,‬עכ״פ איד שיהיה לא קשה קושית‬
‫כ״ג על ד״פ כלל‪.‬‬
‫ומד׳ אלעזד אין להוכיח שלא סבד באחדים מהא‬
‫שדודש פסולו בקדש שאסוד באכילה בל״ת מקדא‬
‫דכי קדש ולא מקדא דתועבה‪ ,‬דהא מצינו בדמב״ם‬
‫אף שסובד באחדים בפי״ח מפסוה״מ ה״ג שלאו‬
‫דתועבד‪ ,‬הוא על פסוה״מ מ״מ סובד דדשת ד׳ אלעזד‬
‫מלאו דכי קדש לנותד ופיגול לבד שם בה״י‪ ,‬ויותד‬
‫לא יליף מקדא דכי קדש‪ ,‬ודאיה מזה שלענין צידוף‬
‫מצטדפין לכזית דק פיגול ונותד כדאיתא שם בהי״א‬
‫ולא שאד פסולין דלא הזכידם וגם בגמ׳ דמעילה‬
‫דף י״ז לא הוזכד דק פיגול ונותד‪ ,‬ואולי מזה הוא‬
‫מקוד הדמב״ם מד‪ ,‬שלא פסק כסוגיא דפסחים ומכות‬
‫שעל כל פסולין קאי הלאו דכי קדש משום שפסק‬
‫כגמ׳ דמעילה‪.‬‬
‫והטעם שפיגול ונותד אינם בכלל לאו דתועבה‬
‫הוא או מצד שהם חייבי בדיתות או מצד שאין שייך‬
‫לומד בנותד שהוא קדבן פסול שד‪,‬די לא נפסל‬
‫הקדבן‪ ,‬ומד‪,‬אי טעמא גם פסול יוצא לא נאסר בקרא‬
‫אגרות‬
‫אלא להודעה בעלמא שהוא נביא שקד‪ ,‬ובתקנה שלא‬
‫מפי הנבואה ככל מצוה דדבנן ודאי דשאים‪ .‬וסש״ב‬
‫כ׳־ג דאין שי ‪ T‬מצוד‪ ,‬בלא ציוי לא מובז כלל הא‬
‫כל מצות דדבנן הוא כן וזה דשאין מאחד דאין‬
‫אומדין מפי הנבואה‪ ,‬ומה שנמצא שנבואת משה‬
‫מוכחקות חלילה היינו דק שיחשבו כן ומטעם זה לא‬
‫דצו לתקן בלא דמז ומדדכי ואסתד לא חששו לזה‪,‬‬
‫ולכן הצטעדו שאין יכולין למחות שלא לתקן כיון‬
‫דליכא איסוד‪ ,‬עד שמצאו דמז‪ .‬וזהו פי׳ הידושלמי‬
‫ומדוקדק הלשון מאד‪ .‬עכ״פ ב׳ הטעמים של כ״ג‬
‫דודי אינם עולים יפה וקשים דבדי הדמב״ן‪.‬‬
‫ב״ג מוקידו ואוהבו בלו״ב‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן טז‬
‫תשוכה שניה‬
‫בעניו לאו שבכללות הנמשך מעניו‬
‫שאיו לוקיו על בל תוסיה‬
‫אתדא תדע״ז‪.‬‬
‫יעקב‬ ‫מוהד״ד‬ ‫מע״ב דודי הגאון הגדול‬
‫קאנטדאוויץ שליט״א הגאב״ד שאצק‪.‬‬
‫ענף א‬
‫מה שהקשה כ״ג דודי בפסחים דף כ״ד אמאי לא‬
‫משני אביי דלגופי׳ שילקו על נותד מקדא דלא‬
‫תאכל כל תועבה ידעינן דהא לוקין על לאו זה לשיטת‬
‫הדמב״ם‪ ,‬וע״ב החליט דד׳ פפא סובד שאין לוקין‬
‫אלאו דתועבה משום דחושבו ללאו שבכללות כמו‬
‫שסובד שאין לוקין אלאו דלא יאכל כי קדש הוא‪,‬‬
‫וסוגיא דמכות דף י׳׳ח דקאמד ולילקי משום דד׳‬
‫אלעזד דד‪,‬וא אלאו דכי קדש הוא פליגא‪ ,‬ולדידיה‬
‫לוקין גם אלאו דתועבוו‪ .‬והטעם כדאיתא לעיל מזה‬
‫בדש״י ד״ה קדא דאם היה נכתב לא תוכל לאכלם‬
‫בשעדיך לא היה לאו שבכללות דהיה קאי אכל חד‬
‫וחד וה״נ הוי כאילו נכתב אצל כל אחד בפדט‪ ,‬ופסק‬
‫הדמב׳׳ם כסוגיא דמכות‪ ,‬ע״כ תודף דבדיו‪.‬‬
‫הנה קושית כ״ג על דב פפא אינה לע״ד דהא‬
‫בע׳׳ב צדיד לומד דאביי וד״פ לא סבדי דלאו דתועבה‬
‫קאי אפסולי המוקדשין דד‪,‬א אמד אביי דחטאת שהובא‬
‫בפנים שהוא פסול ילפינן מקדא דכי קדש הוא‬
‫מדד׳׳א‪ ,‬ולא אמד מלאו דתועבה‪ ,‬ולכן לא שייד‬
‫שיתדץ דלא איצטדיו לגופיה למלקות משום דיש‬
‫מלקות אלאו דתועבה דהא לא קאי ע״ז בלל ואף‬
‫איסודא לא היינו יודעין‪ .‬והא שהביא כ׳׳ג שד‪,‬תוס׳‬
‫בכודות דף ל״ד ד״ה ומי כתבו דגם הגמ׳ דילן סובד‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫האזהרה אבל הוא משום שהאמת שיש למילף מכי‬
‫קדש כיון שדמי לנותר לגמרי ולכן דק המלקות‬
‫ילפינן מהג״ש משום דאזהרד‪ ,‬דכי קדש הוא לאו‬
‫שבכללות‪ .‬וד‪,‬א שלוקין תרתי אם אכל פיגול ונותר‬
‫אף שמקרא אחד ילפינן הוא מטעם דאף אם לא היה‬
‫קאי ע״ז הקרא היינו למדין מתג״ש גם האזהרה וד‪,‬יד‪.‬‬
‫לוקה תרתי‪ ,‬לכן אף עתה שגם הקרא קאי ע״ז לא‬
‫מגרע כח הג״ש אך שניתוסף בזד‪ ,‬שקרא דנותר קאי‬
‫גם אפיגול‪ ,‬שלוקה אף אם אין כזית מאחד אלא‬
‫מתדווייר‪,‬ו ונסתלקה קוקזית התום׳ חדשים במעילה‬
‫פ״ד מ״ד‪.‬‬
‫עכ״פ חזינן שגם הרמב״ם סובר כד׳ אלעזר‬
‫לענין פיגול ונותר ולכן מר׳ אלעזר לבד לא נוכל‬
‫להוכיח שסובר דלא כאחרים משום דדק פיגול‬
‫ונותר לא ילפינן מקרא דתועבד‪ ,‬ולכן הוצרך לקרא‬
‫דכי קדש‪ ,‬אבל שאד פסולין יליף שפיר מקרא‬
‫דתועבה אבל ד‪,‬גמ׳ דפסחים ודמכות הוא דלא כאחרים‬
‫דבפסחים איירי לענין פסול דחטאת שנכנס דמה‬
‫בפנים‪ ,‬ובמכות לענין זר שאכל מן העולה לפני‬
‫זריקה חוץ להומה שד‪,‬ם שאד פסולין ומ״מ יליף‬
‫ר‪,‬גמ׳ מקרא דכי קדש כדר׳ אלעזר ולא מקרא דתועבה‬
‫כדד‪,‬וכהתי לעיל‪ .‬והרמב׳׳ם שפוסק כאחרים ומפרש‬
‫קרא דכי קדש רק לענין פיגול ונותר הוא מגמ׳‬
‫דמעילה שמשמע לו משם שרק פיגול ונותר מצטדפין‬
‫ולא שאר פסולין‪ .‬ואין לומר דמה שלא אמר שם‬
‫שמצטדפין גם שאר פסולין הוא משום דאיידי לענין‬
‫קרבן‪ ,‬דד‪,‬א למלקות איירי דד‪,‬א איתא בתום׳ שבת‬
‫דף ע׳־א שלקרבן לא מצטרפין‪ ,‬וכן מוכרח שם בגמ׳‬
‫דהא דקאמר משני מינין פטור קאי אכל האיסורין‬
‫שלעיל מזה שתנן שם הלב ודם ונותר ופיגול‪) .‬אך‬
‫קשד‪ ,‬מד‪ ,‬דהקשת ד‪,‬גמ׳ שם מב׳ מינין צדיכא למימד‬
‫הא חרוש גדול הוא שאף שלענין מלקות מצטרפין‬
‫מ״מ לקרבן לא מצטרפין‪ ,‬ואולי כיון שמסברא לא‬
‫היו מצטרפין שד‪,‬ם שני מינים ורק מצד הקרא דבי‬
‫קדש שנאמרו בקרא אחד והקדא לא קאי אלא ללאו‬
‫ולא לכרת שהוא המחייב חטאת‪ ,‬ועדיין צ״ע( וכן‬
‫משמע מרמב׳׳ם פ׳׳י דשגגות שג״כ הזכיר מתחלה‬
‫נותר ופיגול בתוך האיסורין ואה״ב כתב סתם שאין‬
‫מצטרפין ולא ד‪,‬וביד שיש חלוק ביניהם משמע שסובר‬
‫ג״כ כתום׳ שאף נותר ופיגול אין מצטדפין לקרבן‪,‬‬
‫וד‪,‬א שכתב בפי״ה מפסוד‪,‬״מ שמצטרפין צריך לומר‬
‫דד‪,‬וא דק למלקות כמו שסבדי התום׳‪ ,‬ולא הוי לאז‬
‫שבכללות משום דנותד מפורש בהדיא ופיגול מהגז״ש‬
‫בתום׳ פסחים וכתום׳ ע״ז ד״ד‪ ,‬כל דמאהד דד‪,‬איסודין‬
‫מפודשין לא הוי מה שילפינן שמצטרפין לאו שבכללות‬
‫וכ״כ הכי לקי גם אצירוף‪ .‬עכ׳־פ לא איידי שם לענין‬
‫אגרות‬ ‫מב‬
‫רתועבר‪ ,‬רק מוכשר בשדר‪ pi ,.‬פיגול לא מיקרי‬
‫קרבן פסול מאחר רנעשה עליו רין פיגול ובעינן‬
‫ביר‪ ,‬לענין שיעשר‪ ,‬פיגול קרב ר‪,‬מתיר במצותו ככל‬
‫הלכות קרבן כשר ול ‪ p‬אינם בכלל קרא רתועבר‪.,‬‬
‫וברברים רליכא רין פיגול כגון בהמתירין ילקר‪ ,‬משום‬
‫פסור‪,‬״מ כראיתא שם בה״ז שהוא מלאו רתועבר‪ ,‬משום‬
‫הפיגול הוא גם פסול רילפינן משלא לשמה כדאיתא‬
‫בזבחים דף י״ד )ובנותר באופן שלא יר‪,‬יר‪ ,‬הלאו‬
‫דנותד לא יהיה גם לאו דפסוד‪,‬״מ ועיין במל״מ‬
‫שם בד״ר‪ ,‬ויש שכתב שגם על נותר יש לאו‬
‫דפסות״מ ולע״ד אינו כן וצ״ע(‪ ,‬ויליף לפיגול ונותר‬
‫מקרא דכי קדש‪ ,‬ושאר פסולין לא ילפינן משום‬
‫דלא דמו לנותד לגמרי רק פיגול שדמי לנותר ממש‬
‫שד‪,‬וא מחשבת זמן וחייב כרת כנותר וד‪,‬קדא קראו‬
‫נותר וגם ד‪,‬גמ׳ בזבחים דף כ״ג ועוד מקומות קראו‬
‫נותר ולכן ילפינן מכי קדקו דכתיב בנותר‪ ,‬וכהא‬
‫דמתרץ בממת לענין זר שאכל מעולה קודם וריקד‪,‬‬
‫חח להומה שלא ילפינן משום דלא דמי לנותד‬
‫אך התם סובר שילפינן גם שאר פסולין דדמו עכ״פ‬
‫בזד‪ ,‬שהפסול אסרן‪ ,‬והרמב״ם שהוא אליבא דגמ׳‬
‫דמעילה סובר שלא ילפינן אלא פיגול דדמי ממש‬
‫לנותר וגם נותר ממש הוצרו למילף מכי קדש ולא‬
‫מזד‪ ,‬שכתוב מפורש וקודפת את הנותר באש לא‬
‫יאכל משום דהקדא איידי במלואים שהם קדשי שעד‪,‬‬
‫והוצרך למילף מכי קרען שילפינן מד‪ ,‬שדמי ליד‪,‬‬
‫לגמרי‪ .‬וכן משמע מלשון הדמב״ם בה״י ומפורש‬
‫ברבדיו בסד‪,‬״מ מל״ת קל״א שהזהירנו מלאכול נותר‬
‫ולא באה בתורה אזהרה בבאזד ואולם האזהרה היא‬
‫באמדו במלואים לא יאכל כי קדש הוא ‪p‬לל לכל‬
‫מד‪ ,‬שנפסל שאין מותר לאכול כמו הנותר‪ ,‬וד‪,‬ביא‬
‫לשון הגמ׳ דמעילה לענין צירוף ומפיק לפיבך כל‬
‫אחד מהשנים מוזהר מאכול אותו באמדו לא יאכל‬
‫כי קדש הוא עיי״ש‪ ,‬חזינן שאף לנותד אין האזהרה‬
‫בבאור וד‪,‬וא מטעם שלא כתוב אלא בנותר דמלואים‬
‫שד‪,‬וא קדשי שעה כדלעיל‪ ,‬וגם חזינן מהא דלא מביא‬
‫אלא גמ׳ דמעילה מעזום רמזה הוא הוכחת הרמב״ם‬
‫לשיטתו דקאי דק על פיגול ונותר לבד‪.‬‬
‫והא שלוקין על לאו זה ולא הוי לאו שבכללות‬
‫הוא כדאיתא בתוד״ה הא בפסחים שם רעל נותר‬
‫לוקין משום דלגבי דידיד‪ ,‬מפורש בד‪,‬דיא‪ ,‬ואף שבארתי‬
‫שלא היינו יודעין שלא מרבויא דבי קדש מ״מ אחר‬
‫שנתרבה גם קדשי דורות ונתגלד‪ ,‬שאין חלוק לענין‬
‫זד‪ ,‬בין קדשי שעה לקרשי דודות נמצא שקאי תלאו‬
‫ד‪,‬מפודש גם על נותר דקדשי דורות ופיגול לוקין‬
‫מג״ש עון עון‪ .‬ואף שלפ׳־ז היד‪ ,‬אפשר לומר שד‪,‬קרא‬
‫לא קאי אלא על נותר לבד‪ ,‬ופיגול ילפינן מג״ש גם‬
‫מג‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫ומר״פ שמעינן דלא הוי כאילו נכתב הלאו אצל‬
‫כל אחד והוי לאו שבכללות‪ ,‬וא״כ גם לאו דחועבר‪,‬‬
‫לא הוי כאילו נכתב אצל כל אחר וד‪,‬יה צריך‬
‫להיות לאו שבכללות אי לאו כרבארחי במכחבי‬
‫הקודם‪ .‬והא שכחב כ״ג שהרמב״ם דוחה סוגיא‬
‫רפסחים מקמי סוגיא דמכוח שפריך ולילקי כדר׳‬
‫אלעזר דסובר הדמב״ם שהוא מלקוח ממש ולא ניחא‬
‫ליה כחירת החום׳‪ .‬לע״ד אין כדאי לדחות מפני‬
‫זה סוגיא ערוכה רפסחים‪ ,‬דהא למאי שאיתא בפסחים‬
‫דף מ״א ומנחות רף נ״ח וב״מ דף קט״ו וחמורה‬
‫רף ז׳ סובר רבא דלוקין על לאו שבכללות ובממח‬
‫הא פריך זה לרבא וא״כ יש לומר שגם סוגיא‬
‫דמכוח סברר‪ ,‬שרבא סובר דלוקין‪ ,‬דר‪,‬א הוא כמו‬
‫איכא דאמרי כדאיחא בחוס׳ מנחות ולכן מקשה‬
‫שפיר ולילקי מרד׳ אלעזר‪ .‬אך להרמב״ם בסד‪.‬״מ‬
‫שגורס בכל מקום כמו בנזיר רף ל״ה שרבא אמר‬
‫אין לוקין יקשה‪ ,‬ונצטרך לומר כתירוץ החום׳ רעדיפא‬
‫מיניה משני‪ ,‬והכוונה הוא רכיון דרבא אמר זה‬
‫לר״ש ור״ש אולי סובר שלוקין דכמה תנאי הא‬
‫סברי שלוקין‪ ,‬ברייתא דחמורה דף ז׳ לענין בל‬
‫תקטירו כולו ובל תקטירו מקצתו וגם ר׳ יוסי בר׳‬
‫יד‪,‬ודר‪ .‬סובר כן דג״כ התכר בברייתא ולא פליג‬
‫ע״ז רק שמוסיף עוד לאו אקבלח הדם‪ ,‬וא״כ אפשר‬
‫גם ר״ש סובר כן ולכן תירץ דעדיפא מיניה‪.‬‬
‫דאין לוקין על צרוףדקואר פסולין משום דהוא‬
‫ענף ב‬
‫ומה שהביא כ״ג ראיה שהלאו נחשב כאילו‬
‫נכתב אצל כל אחד מהא ראיחא שם במכות לכתוב‬
‫לא תוכל לאכלם ופרש״י שלא הוי לאו שבכללות‬
‫משום רקאי אכל הר והר וה״נ בלאו דכי קרעו ובלאו‬
‫דחועבה‪ .‬הנה לא מובן שעד שמביא כ״ג הוכהד‪,‬‬
‫לרבדיו מרש״י יקשר‪ ,‬ע״ז מגט׳ מפורשת בכריתות‬
‫דף ר׳ ורף ה׳ לענין זה גופיה ובזה הלשון עצמו‪,‬‬
‫דאיחא שם אכל מעשר רגן חידוש ויצהר לוקה‬
‫שלש והא אין לוקין על לאו שבכללות ותירץ א״כ‬
‫נימא קרא לא תוכל לאכלם מעשר דגנך חירשו‬
‫ויצד‪,‬רך למה לי לייחודי אכילד‪ ,‬על כל חד והד‬
‫חזינן בפירוש שאילו היה כחוב לא תוכל לאכלם‬
‫היד‪ .‬לאו שבכללות ובלא פרש״י לא היה קשה דאפשר‬
‫היה לפרש במכות שקאי אליבא דר״ש דנימא שר״עז‬
‫סובר שלוקין אלאו שבכללות ולכן הוו הקראי יחירי‬
‫לדרשא דידיה‪ .‬וד‪,‬יה ניהא שפיר גם מה שמקשה‬
‫הגט׳ אח״כ ולילקי מדר׳ אלעזר אבל לפרש״י קשר‪,‬‬
‫טובא‪ .‬ועיין בחוס׳ ב״מ רף קט״ו ד״ה שנאמר‬
‫ובמנחות דף נ״ח ד״ח אין לוקין שר‪,‬ביאו דברי רעז״י‬
‫לזה שסברי רעל שאור ודבש ועל נא ומבושל לוקין‬
‫אגרות‬
‫קרס וא״כ מ״ט לא אמר שכל הפסולין מצטרפיז אלא‬
‫וראי שלא ילפינז כל הפסיליז מקרא זה‪.‬‬
‫ואף אם נימא שהרמב״ם סובר יאף לעניז קרבז‬
‫מצטרפין מרכחב סתמא בפי״ח מפסוה״מ‪ ,‬ומטעם‬
‫זר‪ ,‬נימא שרקרק לכתוב בפ״י משגגוח ר‪,‬״ז איסור‬
‫חלב ורם שאין מצטרפיז אבל פיגול ונוחר יסבור‬
‫שמצטרפיז דאל״כ יוחר הי״ל לצייר הרין באכל חצי‬
‫זיח פיגול וח״ז נוחר שאין מצטרפין והיינו יורעין‬
‫מזה כל האיסורין מלכתוב חלב ודם שיעז עדיין‬
‫להסתפק בנותר ופיגול אלא משמע רנוחר ופיגול סובר‬
‫שמצטרפין אף לקרבן‪ ,‬והא דלא הזכיר זה בפירוקו‬
‫משום רסמך על הא רפי״ח מפסוה״גז‪ ,‬והגמ׳ רמשני‬
‫מינין פטור יפרעו שלא קאי אנוחר ופיגול משום‬
‫רלא מיקרו לענין זה שני מינים מאחר שד‪,‬ם גם בלאו‬
‫לנוהוכהה מהא רמעילה שלא‬ ‫אחד‪ ,‬וא״ב אין‬
‫הזכיר שגם שאר פסולין מצטרפין לנוחר ופיגול‪,‬‬
‫ראף שמצטרפין לא הזכיר משום רלא שייך בשאר‬
‫פסולין צירוף לקרבן‪ ,‬מ״מ יש להוכיח משום דעכ״פ‬
‫הי״ל להזכיר שגם שאר פסולין מצטרפין וד‪,‬יינו יודעין‬
‫שכל אחד כרינו וגם בל״ז הי״ל לכתוב בפירוש‬
‫לאקומעינן רגם שאר פסולין מצטרפין‪ ,‬ולכן סובר‬
‫הרמב״ם שד‪,‬גמ׳ דמעילה פליג אגמ׳ דפסחים ומכוח‬
‫ופסק כגט׳ דמעילה‪ .‬אך שעדיין יש לדחות רד‪,‬א דלא‬
‫הזכיך ד‪,‬גמ׳ שגם שאךפסולין מצטרפין הוא משום‬
‫לאו שבכללות לענין שאר פסולין‪ ,‬וצריך לומד‬
‫משום דעכ״פ הי״ל לומר רמצטרפין ויהיה כל הר‬
‫כרינו‪ ,‬שאד פסולין לענין איסור בעלמא ונוחר ופיגול‬
‫לענין מלקוח או אף לענין הקרבן‪ ,‬רלענין איסודא‬
‫בעלמא נמי צריך קרא לצרוף אף שחצי שיעור‬
‫אסור מן התורה‪ ,‬דר‪,‬א חזינן שד‪,‬חוס׳ זבהים רף ע׳ח‬
‫מפרשי רק לענין איסורא בעלמא ומ״מ צריך קרא‪,‬‬
‫והטעם משום דיש חלוקים הרבה בין איסור רחצי‬
‫שיעור לאיסור דצרוף רד‪,‬כא הוא איסור גמור רלאו‪,‬‬
‫רק שאין לוקין עליו משום דהוא לאו שבכללות‪,‬‬
‫וחצי שיעור הוא רק איסורא בעלמא ונ״מ לענין‬
‫שבועה רעל חצי שיעור חלד‪ ,‬שבועה לפי׳ קמא רחוס׳‬
‫שמעות דף כ״ב וכן לרמב״ם פ״ה משבועות ה׳׳ז‬
‫ח׳‪ .‬ואם היו מצטרפין לשיעור ודאי שלא חלה שבועה‬
‫דיאכל או לא יאכל כזית מאיסורין שדינם שמצטרפין‪,‬‬
‫וא״ב הי״ל לומר שמצטרפין כל הפסולין אף שהוא‬
‫רק לאיסורא כיח שהיה ע״י צרוף דין זה אלא ודאי‬
‫שסובר שאין מצטרפין משום שאינם בקרא אחד‪.‬‬
‫וזהו הוכחת הרמב״ם לפסוק כאחרים אבל הגמ׳‬
‫רפסחים ומכוח לא סברי כאחרים וא״כ ל״ק על‬
‫ר״פ כלום‪.‬‬
 ‫‪ D‬שה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫מד‬

‫ולא מחלק בין דבדים המפודשין למעשד דגן תיתש‬ ‫תרתי וכן סובר דש״י במנחות ופסהים והטעם הוא‬
‫ויצד‪,‬ד‪ ,‬ולחם וקלי וכדמל דסובד שבכולן בלא דבויא‬ ‫משום שהאיסודין מפורשין בפסוק קאי הלאו אכל‬
‫דקדאי אין לוקה אלא חדא ודק באיסודי נזיד סובד‬ ‫חד וחד והביאו לזה הוכחה ממכות דפדש״י דאם‬
‫שלוקין חמש משום דכך היתד‪ ,‬הקבלה שהם מחולקין‬ ‫היה כתוב לא תוכל לאכלם לא היה לאו שבכללות‬
‫אף שאין שם יתוד‪ ,‬ועיין במגילת אסתד שם‪ ,‬הא ודאי‬ ‫אע״ג דכולהו בחד לאו כתיבי משום דכיון דמפודשים‬
‫אילו היה כתוב לא תוכל לאכלם היה לאו שבכללות‬ ‫בפסוק לא תוכל לאכלם אכולהו קאי‪ ,‬והקשו ע״ז‬
‫אף אם היו מפודשין אצל הלאו דלא עדיף משאוד‬ ‫מכדיתות דחלב שוד וכשב ועז‪ ,‬ולחם וקלי וכדמל‪,‬‬
‫ודבש וכדומה וכל הטעם שלוקה בחוץ לחומה אכל‬ ‫ומעשד דגן תידוש ויצהד הוו לאו שבכללות אי לאו‬
‫הדברים הוא מטעם שתזד ופידשן כדאיתא בכדיתות‪,‬‬ ‫קדאי יתידי וחילקו בין זג וחרצן‪ ,‬ונא ומבושל‪,‬‬
‫וקאי שם הגם׳ אכולהו‪ ,‬ו מ מפודש בדבדיו במל׳׳ת‬ ‫ושאוד ודבש שד‪,‬ן ב' שמות תדע דכי אתי לאתדויי‬
‫קמ״ג שבלא הדבוי לא היו לוקין אלא חדא אכל‬ ‫בהן צדיד להזכיד כל אחד בשמו לחלב וחדש ומעשד‬
‫הכתובים שם בפסוק‪ ,‬וזה שלוקין אכל חדא וחדא‬ ‫שהם שם אחד‪,‬וכוונתם שבכדיתות קאמד הגמ'‬
‫הוא ממה דפדשם עוד הפעם וד‪,‬ביא לזה גם׳ דכדיתות‬ ‫שאם לוקה חדא אמעשד דגן תידוש ויצהד הו״ל‬
‫ודמכות וא״כ כ״ש שאם אינם מפורעוין אצל הלאו‬ ‫לכתוב לא תוכל לאכלם‪ ,‬והיינו יודעין שלקי אכל‬
‫שד‪,‬וא לאו שבכללות‪.‬‬ ‫הכתובים שם לעיל ואמעשד שכתוב שם חדא על‬
‫והכא אם הוא לאו שבכללות אין לוקה כלל‬ ‫כל מיני מעשד‪ ,‬ומדכתב מעשד דגן תידוש ויצהד‬
‫כמו בלא תאכלו על הדם מאחד שכמה דבדים נכללו‬ ‫ש״מ לחלק גם בין המעשדות אף שהן שם אחד‬
‫בקדא אחד‪ ,‬ול״ד לשאוד ודבש שלוקד‪ ,‬חדא משום‬ ‫ובמכות יהיה הפידוש דלכתוב לא תוכל לאכלם‬
‫דהתם לא נכללו בקדא אחד דבל דבד מפודש לבדו‬ ‫ומעשד דגן תידוש ויצהד בפידוש אך ששאד הכתובים‬
‫רק שנכללו בתיבת לא אחד‪ ,‬ולכן יש לו כח לאו‬ ‫שם יכלול ביחד והיו לוקין אכולם משום דמפודשין‬
‫אחד‪ ,‬אבל הבא שנכללו בקדא אחד במלת כי קדש‬ ‫לעיל בפסוק‪ ,‬וא״ב הוא דק לפדש״י ותום׳ שסבדי‬
‫ובמלת כל תועבה בודאי שלא לקי כלל‪ ,‬דזהו‬ ‫דעל שאוד ודבש ונא ומבושל לוקה תדתי ומחלוקת‬
‫החלוק בין לאו דלא תאכלו על הדם שאין לוקה‬ ‫אביי ודבא הוא דק לענין הלאו דכי אם צלי אש‬
‫כלל‪ ,‬ללאו דשאוד ודבש שלוקה לכד‪,‬״פ חדא כדמשמע‬ ‫ועידובי דבש אבל אדבדים המפורשין בקדא לוקה‪,‬‬
‫בשודש ט' שמחלק גדד לאו שבכללות לב׳ מינין‬ ‫וגם הוא דוקא במפודשין אצל הלאו כמו בשאוד‬
‫דלא תאכלו על הדם וכדומה הוא ממין א' דלאו‬ ‫ודבש ונא ומבושל דשייך לומד דקאי הלאו שנכתב‬
‫שבכללות ועואוד ודבש הם ממין הב' שקדאם לאו‬ ‫בתחלה על כל אחד בפדט‪ ,‬אבל סברא זו של כ״ג‬
‫אחד יאסור דבדים דכים עטופים קצתם על קצתם‬ ‫אף רש״י ותום' אינם סובדין כלל דמה״ת נימא‬
‫עיי״ש‪ ,‬ולאו דכי קדש ולאו דתועבה ודאי הם ממין‬ ‫שיהא ככתוב אצל פסול טמא לא יאכל טמא ואצל‬
‫הא׳ כמו לא תאכלו על הדם דנכללו דבדים הדבד‪,‬‬ ‫פסול יוצא לא יאכל יוצא ו ח אצל כל פסול דד‪,‬א‬
‫בקדא אחד‪ ,‬וא״ב ודאי שאינו לוקה כלל לדעת‬ ‫לא אמדו אלא דהוי כאילו כתוב מלת לא על כל‬
‫הדמב׳׳ם שאינו מחלק בין מפודשין ללא מפודשין‬ ‫דבד המפודש שם והוא באותו לשון ולא כאילו‬
‫דכולהו הוי לאו שבכללות‪.‬‬ ‫נכתב כל המקדא במקומות אחדים ובלשון אחד‬
‫בכל מקום כפי השייך שם‪ ,‬דזד‪ ,‬לא מצינו ואין שי ‪T‬‬
‫אך שצדיך להבין פי' הגמ׳ דמכות להדמב׳׳ם‪,‬‬
‫כלל להתם‪ ,‬דהא לא היה סגי שיהיה ככתוב אצל‬
‫ואין לומר דד‪,‬דמב׳׳ם יפדש שד׳׳ש סובד שלוקין אלאו‬
‫כל אחד לשון הכתוב עצמו דאז היו לאוין‬
‫שבכללות ולבן הוו הקדאי יתידי למידדש לאוי‬
‫הדבה שכולן לאו שבכללות‪ ,‬אך דאם היד‪ ,‬כתוב‬
‫אחריתי‪ ,‬וגם יהיה ניחא מה שהקשה ולילקי מדר׳׳א‪,‬‬
‫דה ‪ ,T‬ניחא זה דק בפירוש ד‪,‬גמ' אבל הדמב׳׳ם הא‬ ‫ממש היו לוקין באם אינו ענין אבל עתד‪ ,‬שלא‬
‫כתוב ממש ליכא אם אינו ענין‪ ,‬וא״כ אף לרש״י‬
‫פוסק גם להלכד‪ ,‬כד״ש בפי״א ממעה״ק ה׳׳א לענין‬
‫ותום' הוא דק במפודשין בסמוך להלאו בין בתחלתו‬
‫אוכל מעולה שלוקה מלאו דלא תוכל לאכול ובד‪,‬׳׳ד‬
‫לענין אוכל מקדשים קודם זריקה מלא תוכל לאכול‬ ‫בין בסופו וכוונת ד‪,‬גמ' שיכתוב לא תוכל לאכלם‬
‫בסמוך לד‪,‬ם‪.‬‬
‫ובה׳׳ה לענין אוכל מקדשי קחזזים חוץ לקלעים‬
‫שלוקה מלא תוכל לאכול ובפ׳׳א דבכודות הט״ז‬ ‫ואף זד‪ ,‬הוא דק לדש״י ותום' שסברי דעל שאוד‬
‫לענין זד שאוכל מבכור שלוקה מלא תוכל לאכול‬ ‫ודבש לוקד‪ ,‬תדתי אבל להדמב״ם שסובד בפ׳׳ה‬
‫שהוא כד״ש דדדיש הלאו דלא תוכל לאכול באם‬ ‫מאיסורי מזבח ובפ״ח מק״פ שאין לוקה אלא חדא‬
‫אינו ענין לדרשות אלו‪ ,‬ולד‪,‬דמב״ם הא ליכא יתודא‬ ‫אתדוויימ ובשודש ט' ביאד זד‪ ,‬הדמב״ם באדוכד‪,‬‬
‫מה‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫הוא מיותר למלקות נמסד כל מד‪ ,‬שנכתב באם אינו‬ ‫דהוצדך הקדא לפדוט כדי שילקו על כל אחד ולא‬
‫ענין לאוכל קודם זריקה אף למלקות‪ .‬וניחא עתד‪,‬‬ ‫יהיה לאו שבכללות‪ ,‬וא״כ איד פוסק כד״ש‪.‬‬
‫מה שהדמב״ם בסה׳־מ מל״ת קמ״ג הביא גם גם׳‬ ‫ענף ג‬
‫זו דמכות לזה שכתב שם שלא הוי לאו שבכללות‬
‫והנכון לע״ד דהנה חזינן דלאו שבכללות אף‬
‫מטעם היתודא שכתב לפי שזה הלאו שבזה הפסוק‬
‫שאין לוקין עליו ס״ט פגי לאזהדה‪ ,‬דהא אזהדה לבן‬
‫אינו לאו שבכללות שאין לוקין עליו‪ ,‬ואמנם הוא‬
‫סודד ומודה הוא מלאו דלא תאכלו על הדם שהוא‬
‫לחלק‪ ,‬ובבאוד אמדו בגמ׳ כריתות אכל מעשר דגן‬
‫לאו שבכללות וסגי לענוש עליו אף שאין עונשין‬
‫וד‪,‬ביא כל לשון ד‪,‬גמ׳ עד למ״ל למיהדד ולמיכתבינהו‬
‫אא׳־כ מזהידין‪ ,‬ואם פגי לאזהדה לעונש מיתת ק״ו‬
‫כולוש ובגמ׳ מכות אמדו מכדי כתיב ואכלת וכו׳‬
‫לעונש מלקות‪ ,‬ועוד דהלאו לבן פודד ומודה הוא‬
‫עד ל״ל למיהדד ולפדמוינהו לכולהו ש״מ לייחודי‬
‫גם אאכילה דאשונה כדאיתא בתוס׳ סנהדדין דף‬
‫לאו לכל אדא הוא דאתא עיי״ש‪ ,‬חזינן מזה שמפרש‬
‫פ״ג והייבין עליה מלקות מחמת שמפודש העונש‬
‫שגם בגט׳ דמכות הויא הכוונה לזה שלא הוי לאו‬
‫בקדא‪ ,‬ועיין בדמבי׳ן בפה״מ מל״ת קצ״ה מפודש‬
‫שבכללות ולכאורה הוא דבד פלא ולמה שבאדתי‬
‫כן‪ .‬אך הא דאין לוקין אלאו שבכללות הוא מטעם‬
‫אתי שפיר‪.‬‬
‫שהעונש מלקות לא נאמד אלא אלאוין הדומין לחסימה‬
‫אד שיקשה לפ״ז קושית דש״י דאין למילף‬ ‫שעלייתו יש אוהדת מצד הלאו ועונש מלקות שנאמד‬
‫מלקות בכולהו אלא באוכל לפני זריקה דד‪,‬א אין‬ ‫אצל חסימה‪ ,‬ולאו שבכללות שאינו דומיא דחפימה‬
‫מזהידין מן הדין ומ״ט סובר שלוקה מ ד שאוכל‬ ‫לא נאמד עליו עונש והוי באזהדה לבד‪ ,‬וא״ב אם‬
‫מבכור ובכולהו אחדיני דיליף ד״ש‪ .‬אבל לא קשה‬ ‫על איזה לאו ניליף מאיזה למוד שחייב מלקות‬
‫כלל דהא חזינן שמחד קדא יש למילף הדבה‬ ‫ילקו עליו אף שהוא לאו שבכללות שאין חפדון‬
‫איסודים אם אד משמעות הכתוב יכול לד‪,‬יות כן‬ ‫בלאו שבכללות לומד שאינה אזהדה שדאויה ליענש‬
‫כדילפינן מלא חאכלו על הדם כמה איסודין משום‬ ‫עליה דהא חזינן שעונשין על אזהדה כזו אף מיתה‬
‫שמשמעות הקרא יכול לסבול בתוכו כל הענינים‬ ‫וכ״ש שדאויה אזהדה כזו ליענש מלקות‪ ,‬אד שאין‬
‫שילפינן ולכן אף שאין שם יתודא למדרש כל הני‬ ‫לוקין משום שלא כתוב עליו עונש מלקות ואין עונשין‬
‫דדשינן‪ ,‬והטעם פשוט משום דהי מיני ‪,T‬ו מפקת‪,‬‬ ‫על אזהדה כשלא כתוב עונש ובכל לאוין נאמד‬
‫וא״ב הכא שילפינן באם אינו ענין ג״כ הוו שקולין‬ ‫עונש אצל לאו דחסימה ולא בלאו שבכללות שלא‬
‫דמשמעות הקרא הא לא משמע לאוכל קודם זריקה‬ ‫דמי לחסימה ולכן אם יש ילפותא למלקות ממקום‬
‫יותר מלזד שאוכל מבכור‪ ,‬מאחד שהוא באם אינו‬ ‫אחד הדי נאמד גם עונש ואיכא עונש ואזהדה חה‬
‫ענין ולח ילפינן תדוד ‪,T‬ו אף שליכא יתודא לדדופז‬ ‫דבד פשוט‪.‬‬
‫תרתי‪ .‬וכן בחטאת ואפזם הוו שקולין איסור‬
‫ולכן אם נסכוד עונשין מן הדין אד אין‬
‫אוכלן קודם זריקה ואיסור ח ח לקלעים ואיסור זד‪,‬‬
‫מזהידץ מן הדין‪ ,‬אם תהיה האזהדה אף מלאו‬
‫ולכן ילפינן באם אינו ענין כל התלתא‪ ,‬ובעולה שיש‬ ‫שבכללות יתחייב מלקות מן הדין ונמצא שאף אם‬
‫ארבע ילפינן כל הארבע‪.‬‬
‫היה כתוב לא תוכל לאוכלם וד‪,‬יה לאו שבכללות‬
‫אד שעדיין יקשה דיהיה לפ״ז החסרון דלאו‬ ‫היה חייב מלקות מן הדין דמעשד דכוונת הגמ׳ שלא‬
‫שבכללות דנהי דבאם אינו ענין נמסד כל כח הלאו‬ ‫יכתוב שאר דבדים אבל מעשד יכתוב כדאיתא בתוס׳‪,‬‬
‫למד‪ .‬שאנו דודשין‪ ,‬מ־־מ אין שייד זה אלא אם‬ ‫וזהו טעמא דד״ש שד‪,‬וא סובד עונשין מן הדין‪.‬‬
‫ילפינן דק דבד אחד ולכן אם על מד‪ ,‬שכתוב היו‬ ‫וניחא לפ״ז שאף להמסקנא תוצדד ד״ש להק״ו ולכן‬
‫עונשין מלקות נמסד כח הזה גם למה שילפינן אף‬ ‫בשכתוב ונדבותיד ילפינן באם אינו ענין לאוכל‬
‫שנסתלק הטעם אבל אם ילפינן תרתי אין שייד‬ ‫מתודד‪ ,‬ושלמים לפני זדיקה‪ .‬וד‪,‬א דלא הוי לאו‬
‫לומד שילקו על ב׳ הדברים דהא גם מד‪ ,‬שכתוב‬ ‫שבכללות משום דדבד שילפינן באם אינו ענין‬
‫לא היה לו כח זה שילקה תרתי‪ ,‬ודבא קאמד‬ ‫נמסד כל כח הלאו כמו שהיה אם היינו דודשין‬
‫בפירוש שלוקה בזד שאכל מן העולה לפני זריקה‬ ‫לחח לחומד‪ ,‬כגון שלא היה לנו ק״ו שהיינו אומדים‬
‫חוץ לחומה חמש‪ ,‬ולפ״ז לא חית לו ללקות דק תרתי‬ ‫דלא הוי לאו שבכללות משום הדבוי כדאיתא‬
‫על חוץ לחומה חדא‪ ,‬ועל כל שאר רבדים חדא‪,‬‬ ‫בכריתות‪ ,‬לכן אף שד‪.‬קדא לא הוציד לחח לחומה‬
‫וניחא דק מה שלוקה על כל מה שדדשינן כיון‬ ‫וקאי על אוכל לפני זריקה וללאו ההוא ליכא דבוי‬
‫שנמסר למד‪ ,‬שילפינן גם דין מלקות אבל עכ״פ‬ ‫שילקו עליו דד‪,‬א הוצדד ללאו בעלמא‪ ,‬מ״מ לוקין‬
‫גם על כולם לא היד‪ ,‬צדיד ללקות אלא חדא‪.‬‬ ‫כיון דבקדא הוזכר דק דיו ח ח לחומה שכפי שנכתב‬
 ‫מש ה‬
‫לא תוכל‪ ,‬משמע שטעם ר׳׳ש הוא משום שסובר‬
‫דעונשין מן הדין‪ ,‬ולכאורה הוא תמוה הא לענין‬
‫אזהרה הוא שכו׳׳ע סבדי דאין מזתידין מן הדין‬
‫וטעמא דד״ש הוא מצר היתורא‪ ,‬ועיין בלת׳׳ם פ״א‬
‫מבכורות הט׳׳ז שכתב דלא כהכ׳׳ם שכתב בפ׳׳ג‬
‫מבכודים דטעמו של רבנו משום דאין מזהירין מה״ד‬
‫אלא שכתב דרשה הפשוטה יותר‪ ,‬אבל באמת שגם‬
‫טעם הרמב׳׳ם הוא כד״ש מצד היתורא דהא גם לר״ש‬
‫אינו מצד הדין דהא אין מזהירין מה׳׳ד והוא תימה‬
‫גדולה על ר‪,‬כ״מ‪ ,‬ואף שהזכיר הכ׳־מ אין עונשין מ״מ‬
‫כתב בלה׳׳מ שהכ׳־מ כתב אין מזהירין משום דסובר‬
‫הלת״מ שלא דק בלישניה וכוונתו הוא מטעם אין‬
‫מזהידין מה״ד שלכן הוא תימה גדולה דלכו׳׳ע אין‬
‫מזד‪-‬ירין ומ״מ דורש ר׳׳ש מצד היתודא א״כ מ״ט‬
‫לא כתב טעם זה גם הרמב״ם‪ ,‬אבל למה שבאדתי‬
‫א״ש דברי הכ״מ ודק בלישניה דהא אם אין עונשין‬
‫מה״ד ליכא יתודא דצריך לגופיה ללקות על חוץ‬
‫לתומה ואף אם יש יתודא לא היה לוקה על כל‬
‫מה שילפינן בלא הדין וא״כ הוי טעם ד״ש רק‬
‫משום דסובר דעונשין מה׳׳ר ולכן הדמב״ם שסובר‬
‫דאין עונשין מה״ר הוצרך לומד שלוקה על תוץ‬
‫לתומה בבכורים מדכתיב לא תוכל וכן בככוד תוץ‬
‫לתומה כתב שהמלקות הוא מקהא דלא תוכל‪.‬‬
‫ענף ד‬
‫אך שצהיך להבין עתה מ״ט פוסק ההמב׳׳ם‬
‫בכולהו כר״ש שלוקה על זר שאכל בכור ועל אוכל‬
‫מבשר עולה ועל אוכל מבשר תטאת ואשם תוץ‬
‫לקלעים מטעם לא תוכל הא כיון האין עונשין מה״ד‬
‫איצטריך כרי ללקות אחוץ להומה בכולהו דאי לאו‬
‫יתורא היה לאו שבכללות כדאיתא בכריתות והובא‬
‫ברמב׳׳ם גופיה בסה׳׳ט וא׳׳ב מ״ט לוקין גם לרמב״ם‬
‫בכולהו ררשות רר׳׳ש‪.‬‬
‫והנכון לע׳׳ד בזה רהנה בפסחים רף כ״ר מסיק‬
‫ד״פ שהקישא הוא כל מה שנכתב בקרא דלא תוכל‬
‫ולכן יליף מזה שאוכל בשר קדש טמא עובר בלאו‬
‫מדהוקש למעשר עיי״ש‪ ,‬ובהיקש איתא ברש״י בסוכר‪,‬‬
‫דף ל׳׳א דלא ניתן לירדש מעצמו‪ ,‬ואף שבגטין דף‬
‫מ׳׳א משמע מרש׳׳י דהיקש אדם דן מעצמו דכתב‬
‫בהא דג׳׳ש עדיפא משום דאינו דן מעצמו ומטעם‬
‫קושיא זו רצה תמל״מ לומר בפ״ב מק״פ הי׳׳ג והביא‬
‫זה בשם ספר יבין שמועה שבסוכד‪ .‬לא אמר רש׳׳י‬
‫אלא לר׳ יהודד‪ ,‬אבל לכו״ע אדם ח מעצמו אף‬
‫לדש׳׳י וזה דבר שא׳׳א כלל לומד לרש״י‪ ,‬ופלא גדול‬
‫איך תירצו כן דד‪,‬א בסנהדרין דף ע״ג מפורש ג״ב‬
‫בדש׳׳י רר‪,‬א דעונשין מן ההיקש הוא מטעם שלא‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫מו‬
‫וצריך לומר שדין המלקות אף שלא יוכל‬
‫לד‪,‬מסר שילקו על כל דבר שילפינן משום דאין שם‬
‫דין ב׳ מלקיות מ״מ כיון שלדבר אחד יוכל להמסד‪,‬‬
‫נמסר למר! שלא ילפינן מק״ו‪ ,‬ולכן בבכור ילפינן‬
‫מהאם אינו ענין שמוזהר על לפני זריקת ועל זר‬
‫שאוכל אתר זריקה דשקולין הם ויש לנו אזהרה‬
‫שלכן אם היה לנו ק״ו לענוש היה תייב מלקות‬
‫ויש לנו גם חיוב מלקות ממסירת הלאו דתוץ לתומה‪,‬‬
‫לכן כיון שיש ק״ו ללפני זריקה לענשו מלקות‬
‫מתודת ושלמים נמסר תיוב המלקות לזד שאכל‬
‫אחר זריקה‪ .‬וכן בתטאת ואשם שילפינן תלתא‬
‫לאזהרה הוי מסירת העונש לתוץ לקלעים שלא‬
‫ילפינן מק״ו ובעולה הוי מסירת העונש לאוכל אחד‬
‫זריקה אפי׳ כתן ואפילו בפנים והשאר ילפינן רק‬
‫לאזהרה משום שיש להם ק״ו לעונש‪ ,‬והוא מעין‬
‫שפירשו התום׳ שהמלקות קאי לדבר התדש אך‬
‫לא מטעמם‪.‬‬
‫ולרש״י אין לתרץ שילפינן כולהו משום רשקולין‬
‫הן דעכ׳׳פ היה לאו שבכללות מאחר רלא פירש‬
‫שגם לפי המסקנא הוצרך ר׳׳ש להק׳׳ו‪ ,‬וסובר או דאין‬
‫עונשין מן הדין או דלא מהני ק״ו לענוש מלקות‬
‫על לאו שבכללות אף אם עונשין מה״ד משום‬
‫דיסבור שעל לאו שבכללות אין עונשין מלקות‪,‬‬
‫ול׳׳ד למיתה שעונשין על לאו שבכללות דלא‬
‫ברכתבתי‪ .‬עכ״פ איך שיסבור אין לתייבו תרתי‬
‫מלקות על מה שילפינן ולכן אמר שאין לוקה אלא‬
‫תרתי‪ ,‬אך אף לרש׳׳י יש לומר שילקה על כל מה‬
‫שילפינן שלא בצירוף כגון במתני׳‪ ,‬ורק לרבא שאיירי‬
‫בצירוף נצטרך לומר שתמשה איסורי קאמר‪ ,‬ורש׳׳י‬
‫שאף במתני׳ מפרש שאינו חייב מלקות על חוץ‬
‫לקלעים משום לא תוכל יקשה ואולי סובר רש׳׳י‬
‫שאין לוקין על לאו שבכללות אף אם יש לחייבו‬
‫מלמור אחר כגון מק״ו ולכן אף הכא שיש לחייב‬
‫מלקות מטעם אם אינו ענין מ״מ מאתר שהוא לאו‬
‫שבכללות אין לוקין‪ ,‬אבל לפ״ז לא היה צריך ללקות‬
‫אף באוכל קורם זריקה בבכור ובתטאת ואשם ועולת‬
‫מאחד שהוא לאו שבכללות ודק בתודה ושלמים‬
‫ילקה על אוכל קודם זריקה שלא הוי לאו שבכללות‬
‫וצע״ק‪ ,‬ואולי יש לומר דדש׳׳י פליג על מה שבארתי‬
‫טעם דשקולין הם אלא שבאם אינו ענין אין למילף‬
‫רק חדא ולכן נשאר בקושיא‪ ,‬עכ׳־פ למה שבאדתי‬
‫אתי שפיר הכל‪ ,‬ואולי הוא כוונת הר״י בתום׳‬
‫שלכאורה אין לו באור דמה״ת מהני היתוד לתייב‬
‫מלקות על כל מה שילפינן בק״ו רמאי שייך זל״ז‬
‫דהיכן הוזכר ק״ו בקרא‪ .‬ולמה שבארתי ניחא‪.‬‬
‫ולמדתי פי׳ זה מהכ״מ פ״ג מבכודים ה״ג שכתב‬
‫דלפי שאין עונשין מה״ד כתב רבנו שלוקה מדכתיב‬
‫מז‬ ‫מש ה‬ ‫או ״ ח‬
‫תוכל להיקש ולא קרא דוהבאתם‪ .‬וכן נימא שסובר‬
‫גם הרמב״ם ולכן אף שהקרא הוצדך לגופיה כדי‬
‫שלא יהיה לאו שבכללות מ״מ איכא כאן יתורא‪,‬‬
‫ההיקש מאחד דהוא מסיני ולכן ילפינן מההיקש‬
‫למעשר דין חוץ לחומה לאו ומלקות ומהלאו שנכתב‬
‫בפירוש באם אינו ענין לאוכל קודם זריקה ובבכור‬
‫גם לזר אחד זריקה ובחטאת גם לחוץ לקלעים ובעולה‬
‫גם לאוכל בפנים והטעם משום דשקולין הן וילפינן‬
‫כולהו‪) .‬ואף שההיקש אינו מופנה דצריך לגופיה‬
‫מ״מ ילפינן מיניה מלקוח ואזהרה משום דהיקש א״צ‬
‫שיהיה מופנה דלא מצינו בשום דוכתא בהיקש‬
‫שיצטרך להיות מופנה ובסנהדרין דף ע״ג שכתב‬
‫רש״י וכל היקש וג״ש המופנח‪ ,‬לא קאי חיבת המופנת‬
‫אלא אגז״ש ולא אהיקש דהא לא כתב המופנים‪ .‬אך‬
‫שק״ק דבסנהדדין כתב רש״י דדוקא ג״ש המופנת‬
‫הדי הוא כמפורש בקרא ועונשין ממנו לפי שלא ניתנה‬
‫למידרש מעצמו משמע דג״ש שאינו מופנה אין עונשין‬
‫אף אם לא יהיה מה למיפרך משום דג״ש כזו לא‬
‫ניחנה מסיני ובגיטין דף מ״א איחא בדש״י שאף‬
‫ג״ש דלא מופנה הוי מסיני אך שצריך שלא יהיה‬
‫מה להשיב‪ ,‬וא״כ כשאין מה להשיב יש ללמד אף‬
‫לענוש מג״ש מו כיון דהוא מסיני וצ״ע(‪ .‬ואף שנמצא‬
‫שהוא לאו שבכללות לוקין כדבארתי לר״ש דבאם אינו‬
‫ענין נמסר כל כח הלא שכתוב ועל הלאו שכתוב דהוא‬
‫״ ת לחומה היו לוקין עליו מצד הקרא כיון דמיותר‬
‫הוא ללקות עליו וכיון שאינו ענין לגופו מצד יתור‬
‫ההיקש הוי כל כח הלאו שכתוב ענין למה שילפינן‬
‫אף למלקוח‪.‬‬
‫אך שלפ״ז יקשה דלא ילקה אכולהו בצירוף‬
‫דק חרא משום דאין להלאו כח ב׳ מלקיות ולא‬
‫שייר שימסור לכל מה שילפינן מיניה רק מלקוח‬
‫אחת והוי כמו בשר מן החי ובשר מן הטרפה דאינו‬
‫חייב אלא אהת לד׳ יוהנן כיון דהם מחד קרא וכמו‬
‫בנא ומבושל ושאור ודבש להרמב׳׳ם שאף שלקי‬
‫גם על כל דבר מ״מ בצרוף שניהן נמי לא לקי‬
‫אלא חדא‪ ,‬דנהי דגדר לאו שבכללות כגון לא תאכלו‬
‫על הדם שלא ילקה כלל ליכא כאן כיון דנלמדו באם‬
‫אינו ענין מ״מ למילקי תרתי שיחשבו כלאוין חלוקין‬
‫אין למילף והוא כמו לאו שבכללות דמין השני כנא‬
‫ומבושל שלא לקי אלא חרא משום שהם בלאו אחד‬
‫ובלא יחורא‪ ,‬והרמב׳׳ם תולה אף מנין המצות בזה‬
‫ראם לוקין תדחי הוו ב׳ מצות במנין המצות ול^‬
‫אינו מונה נא ומבושל וכדומה רק למצוד‪ ,‬אחת‪,‬‬
‫ומעשר דגן תירוש ויצהר וכן בלחם קלי וכרמל דחדש‬
‫מונה לג׳ לאוין מאחד דמרבויא לוקה שלש הוו חלחא‬
‫לאוין‪ ,‬וא׳׳ב אף הכא מאחר שאינו אלא לאו אחד‬
‫אגרות‬
‫ניתז לידרש מעצמו‪ ,‬ובו במנחות דף פ״ב גבי זאת‬
‫אומרת אין משיבין על ההיקש פרעז״י משום דאיז‬
‫לא פרכינזוהתם‬ ‫ולבז‬ ‫ז״ש והיקש מעצמו‬
‫וא״ב ודאי שדעת‬ ‫וד״ע‬ ‫ת ובברייתא ד״א‬
‫רש״י דאין אדם דן היקש מעצמו ובגטין צריך‬
‫לומד כתירוץ ב׳ דמל״מ שכוונתו הוא רק שגם ג״ש‬
‫מסיני עיי״ש‪ ,‬ובע״ב צריך לפרש כן בדש״י דאם‬
‫כוונתו הוא שלהכי עדיף ג״ש מהיקש משום דג״ש‬
‫נתקבלה מסיני והיקש לא נתקבל א״ב איך יפרש‬
‫הא דבזבחים דף מ״ח אמר בגמ׳ דכו״ע היקש עדיף‪,‬‬
‫ועיין בתוס׳ גיטין ומנחות שם מה שתירצו ולב׳‬
‫התירוצים שלהם אין שום מעלה בג״ש מהיקש ואם‬
‫הג״ש נתקבלה ולא ההיקש יש להיות בכל מקום‬
‫ג״ש עדיף אלא וראי שכוונת רש״י כתירוץ הב׳‬
‫דנותן טעם שג״ש לא גרוע מהיקש שגם היא נתקבלה‬
‫ולכן כשיש טעם לומד שהג״ש עדיף מטעם תירוצי‬
‫התוס׳ אמרינן שהג״ש עדיף אבל אם הג״ש לא‬
‫נתקבלה לא היה מהני טעמי התוס׳ להעדיפה מהיקש‬
‫בשיכולים לקיים גם ההיקש דכיון שההיקש נתקבל‬
‫ולא הג״ש יש לנו לומר אין היקש למחצה ואין לדחות‬
‫כלל‪ ,‬ואף ל תיי ח ב׳ רתום׳ צריך לומד שנתקבלה‬
‫והיותר נכון שדש״י יפרש כתירוץ א׳ דתוס'‪ ,‬ואף‬
‫שיש לומר דרש״י יסבור שבזבחים ובכריתות דף כ״ב‬
‫דאמרו היקש עדיף הוא דוקא היקש רואו מוסיף‬
‫על ענין ראשון‪ ,‬הוא דוחק כיון שלא נמצא בשום‬
‫מקום חלוק זה והגמ׳ קרא זה היקש ודאי הוא כמו‬
‫כל היקש ובפרט שמוכרחין לומד כן כדי שלא יקשה‬
‫מרש״י סנהדרין ומנחות‪ .‬והא שכתב רש״י בד״ה‬
‫דף ל״ד דאי לאו ג״ש היה מביא הכל בהיקשא כלומר‬
‫מעצמו‪ ,‬אין כוונתו להיקש נמוד רק כיון שלא היה מה‬
‫למיפרך היינו למדין אבל היקש דאין משיבין על‬
‫ההיקש ועונשין עליו הוא רק כשנתקבל מסיני‪ .‬וזה‬
‫שמפרש רש״י שלא נתקבל ההיקש דבחדש השביעי‬
‫מסיני הוא משום ראם נתקבל מסיני הי״ל לגמ׳‬
‫להקשות ואלא היקשא למה לי כדמקשה בריש פ׳‬
‫איזהו נשך ולכן מפרש דלא נתקבל והיה מהני רק‬
‫אם לא היה מה למיפרך ולכן לא מקשה כלום‪ ,‬וכן‬
‫בסנהדרין דף מ״ג דלא מקשה כלום הוא ג״כ משום‬
‫דאינה ג״ש גמורה רק כעין מה מצינו כדמשמע התם‬
‫וכמו״כ מפרש רש״י הבא ונסתלקה קושית דעק״א‬
‫בגליון הש״ס בד״ה שם שהקשה מזה על דש״י‬
‫דסוכה‪.‬‬
‫עכ״פ מוכדחין לפרש ששיטת רש״י שאין דן‬
‫היקש מעצמו‪ ,‬וא״ש לפ״ז מה שא״ר פפא ההיקש‬
‫מקרא דלא תוכל אף שמאותר בקרא ולא מקרא‬
‫דוהבאתם המוקדם משום דנתקבל מסיני קרא דלא‬
 ‫ט שה‬ ‫א ו״ ח‬
‫לחומה הא ר״ש לית ליה איסור כולל כדאיתא‬
‫בשבועות דף כ״ד וצע״ג(‪ ,‬וכן באוכל חטאת חוץ‬
‫לחומה הי״ל ללקות תרתי ולא הזכיר זה וא״כ משמע‬
‫שאין לוקה תרתי‪ ,‬ובסה׳׳מ משמע בפירוש שאיו‬
‫לוקה אלא חרא דלא מנד‪ .‬בבכור במל״ת קמ״ד רק‬
‫מצוד‪ ,‬אחת לאוכל חוץ לחומה ולזר שאוכל בין לפני‬
‫זריקה ובין לאחר זריקה וכן בחטאת לא מנה במצוד‪,‬‬
‫קמ״ה רק לאו אחד וכן בעולה במצוה קמ״ו‪ ,‬וא״כ‬
‫חזינן שסובר שאינו לוקה אלא אחת אכולהו בצרוף‬
‫דאל׳׳ה היה מונה אותם בב׳ לאוין לשיטתו שתלוי‬
‫זב״ז‪ .‬והטעם פשוט דמאחר דההיקש הוא בקרא דלא‬
‫תוכל הוו כולם מקרא אחד‪ ,‬ואולי מטעם זה נתקבל‬
‫ההיקש בקרא זה ולא בקרא דוהבאתם משום שאז‬
‫היה לוקה תרתי עלחוץ לחומה בבכור שילפינן‬
‫מההיקש שד‪,‬וא מקרא אחרינא ועל שא״ד שילפינן‬
‫מקרא דלא תוכל שאיתא שם ובכורות חרא וכן אכל‬
‫רבד ודבר אבל השתא שד‪,‬ד‪,‬יקש הוא בקרא דלא‬
‫תוכל אינו לוקה אלא הדא אף אם נצטרף לד‪,‬ו גם‬
‫איסור חוץ לחומה‪ ,‬וזהו שיטת הרמב״ם‪ ,‬ולכן כתב‬
‫בכל דבר שלוקד‪ ,‬מטעם לא תוכל בין בפ״א מבכורות‬
‫ובין בפ״ג מבכורים ובין בפי״א ממעה׳׳ק משום דלא‬
‫פסק כר״ש רק בזה שכל אלו הדרשות חייב מלקות‬
‫אבל חלוד! גדול יש ביניהם דלד׳׳ש לוקד‪ ,‬מצד הק״ו‬
‫וליכן לוקה על כל דבר אף בצרוף ולהרמב׳׳ם שסובר‬
‫דאין עינשין מה״ד ורק ההיקש גודם שניליף כל‬
‫אלו ולכן לוקה על חוץ להומה ועל כל דבר משום‬
‫לא תוכל וממילא אינו לוקה רק חדא אף בצרוף‪,‬‬
‫והוא כפירוש הכ״מ בפ״ג מבכוריס שכתב שמחמת‬
‫שהרמב׳׳ם סובר דאין עונשיו מה״ד לכן כתב שלוקד‪,‬‬
‫מלא תוכל וכוונתו כמו שבארתי )ופלא על הלח׳׳מ‬
‫פ״א מבכורות שכתב שפוסק כד׳׳ש דק שכתב דדשא‬
‫הפשוטה יותר וכתב בפי׳׳א ממעד‪,‬״ק דמפרש כפי׳‬
‫ד״י דלוקה חמש א״כ מ״ט לא חילק הרמב״ם באוכל‬
‫מן העולה ומזד שאוכל מבכור בין לפני זריקה‬
‫ללאחר זריקה(‪ ,‬וד״ש שלא איצטדיך ליה ההיקש‬
‫לזה אולי איצטריד ליה ההיקש למליתא אהריתא‬
‫או שמא לא גמר ההיקש מרבו‪ ,‬ור״פ לא אמר שהוא‬
‫היקשא אליבא דר״ש דהא ד״ש סובר בדף כ״ב‬
‫כר׳ אבהו‪ ,‬וזהו שיטת הדמב׳׳ם בפי׳ ד‪,‬גמ׳ אליבא‬
‫דר״ש ובפסק הלכה‪ ,‬ולרש׳׳י צריך לפרש הגמ׳‬
‫כדבארתי אליביה מהא רתום׳ ב״מ ומנחות‪ ,‬עכ׳־פ‬
‫לתרווייהו אין שום הוכחד‪ .‬לסברת כ׳׳ג‪ ,‬ולהרמב״ם‬
‫חזינן מפורש שד‪,‬וא לאו שבכללות דלא כסברת כ״ג‬
‫וא״כ צריד להבין טעם הרמב״ם בלאו דתועבה שלוקין‬
‫עליו וצייד לומר כדבארתי במכתבי הקודם שהוא‬
‫מטעם שנכללו כל הפסולים בשם אחד והוי כמו לאו‬
‫אגרות‬ ‫מח‬
‫אין לו ללקות אלא חדא אכולהו ואם לא עבד אלא אחד‬
‫מינייהו נמי ילקה כמו התם שכל מה דילפינן הוו‬
‫כדבד אחד לענין המצות‪ ,‬אבל לר״ש שסובד דעונשיז‬
‫מן הדין שלכן קאי הענין דמלקות רק אדבד שלא‬
‫ידעינן עונשו מק״ו יש לחייב אף בצרוף מלקות‬
‫על כל דבר וימנה לר״ש כל דבר לבד במנין המצות‬
‫כיון שחייב תרתי אף בצרוף יש למנותם לב׳ לאוין‬
‫ובחטאת ימנו לג׳ ואף שכולם למדין מחד קרא‬
‫כיון שהעונשין מהולקין‪ ,‬להרמב״ם שתולה זה בזה‪,‬‬
‫וכדמצינו ביוצא בזה שמונה הדמב״ם חמץ ותע״ח‬
‫לב׳ לאוין אף שהם מחד קרא מאחר שהם בעונשים‬
‫אחרים‪ ,‬ומטעם זה הקשה הרמב״ן בל׳׳ת מצור‪ .‬קצ״ה‬
‫מ״ט לא מנה הרמב״ם לאו דלא תאכלו על הדם‬
‫לב׳ לאוין כיון דד‪.‬וא לאו על אכילה ראשונד‪ ,‬רבן‬
‫סורר ועל אכילה אחרונה שמחולקין בעונשין כמו‬
‫שמונה בחמץ ותע״ח ב׳ לאוין אך שם תירץ המגילת‬
‫אסתר לפי שפועל האכילה אהת היא וכוונתו דל׳׳ד‬
‫להמץ ותע״ח שהן ב׳ דברים חלוקין ולכן אף שכתובים‬
‫בלאו אחד הוו ב׳ לאוין כיון שחלוקין בעונשין אבל‬
‫באבילות רבן סורר שהן פעולה אחת לא מהני מה‬
‫שחלוקין בעונשין למנותם לב׳ לאוץ משום דרק‬
‫מפני ששנת בחטא חייבתו תודה בעונש מיתה והוא‬
‫כמו בלקה ושנה שמכניסין לכיפה ולא הוו מחמת‬
‫זה ב׳ לאוין‪ ,‬עכ״פ שמעינן מזה שאף רבדים שלמדיו‬
‫מקרא אחד יש למנותן לב׳ לאוין אם הם הלוקיו‬
‫לעונשין ולכן לר״ש שחייב מלקות על כל רבד בפרט‬
‫מצד הק״ו נהשבין ב׳ מצות במנין המצות לשיטת‬
‫הדמב״ם‪ ,‬אבל להדמב״ס שאין עונשין מה״ד ולא‬
‫ידעינן עונש מלקות בקודם זריקה בבכור אי לאו‬
‫האם אינו עניו והוא קאי גם אזר שאוכל אחר זריקה‬
‫א״כ אין לחייבו ללקות תרתי‪.‬‬
‫ומטעם זה ניחא שאף שד‪,‬רמב״ס פוסק כדרשות‬
‫דר״ש מ״מ אינו לוקה להרמב״ם רק חרא בצרוף‬
‫שלא כרבא כדאיתא בפ׳׳א מבכורות הט׳׳ז שזר שאוכל‬
‫מבכור בין קודם זריקה ובין לאחר זריקה לוקה‪,‬‬
‫משמע שאין שום חלוק ביניהם דאף בזר שאוכל‬
‫מבכור קודם זריקה אינו לוקה אלא חדא אף שלד׳׳ש‬
‫לוקה תרתי‪ ,‬וכן בר״פ י״א ממעה״ק כתב כל האוכל‬
‫מבשר העולה בין לפני זריקת דמה ובין לאחר‬
‫זריקת דמד‪ ,‬לוקה‪ .‬ולא חילק לומר שלפני זריקת‬
‫דמה ילקה תרתי אף שלר׳׳ש לוקה תרתי‪ ,‬ותמוה‬
‫שלא הקשר‪ ,‬זד‪ ,‬הלח׳׳מ‪ ,‬ועוד יותר משמע מהרמב״ם‬
‫שגם על צרוף חוץ לחומה וקודם זריקה אינו לוקה‬
‫אלא חרא אף שחח לחומה הוא איסור כולל והיה‬
‫לו ללקות תרתי )ותמוה איד אמר רבא שהאוכל‬
‫מן העולה חוץ לחומה לוקה לר״ש על איסור חוץ‬
‫מט‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫וכן איתא שם ברמב״ן לעיל מזה המין הראשון‬
‫הוא הלאו הכולל דברים רבים אין ענינם וטעם‬
‫איסורן שוה והכתוב אסרן בלאו א׳ ועזם א׳ כגון לא‬
‫תאכלו על הדם וכגון הלאו הנדרש כל שבקדש‬
‫פסול ליתן ל״ת על אכילתו והכל מודים שלאו כזה‬
‫אין לוקין עליו כלל כמו שהוזכר בפ״ב מפסחים‪ ,‬אלמא‬
‫שאם טעם האיסור שוה אינו לאו שבכללות‪ .‬ומטעם‬
‫זד‪ ,‬הק׳ הרמב״ן מ״ט המגפף והמנשק לע׳׳ז ומכבד‬
‫ומרבץ לפניד‪ ,‬הוי לאו שבכללות‪ ,‬הא ג״כ נכללין בגדר‬
‫אחד וכתב ואל תבין מהם מפני שהמעשים הללו‬
‫משתנים‪ ,‬פי׳ ולכן הוא לאו שבכללו׳‪ ,‬שהרי שם אחד‬
‫להם שכולם עבודה הם לה‪ ,‬וזה דומה ללאו דנבלה‬
‫ולאו דלא תעשו כל מלאכה ביו׳׳ט שד‪.‬ם מלאכות‬
‫רבות משונות המעשה והענין ולוקין עליו כמפורש‬
‫בתחלת משקין במו״ק‪ ,‬והטעם לכל אלו מפני שכל‬
‫הנכללין בלאו שם אחד להם וכן המגפף והמנשק‬
‫והסך והמלביש והמנעיל וזולתם עבודד‪ ,‬שמם אבל‬
‫כוונתם באמרם שהוא לאו שבכללות מפני שהמניעד‪,‬‬
‫מהם בשלא בדרכה הוא מה שהזכיר יתברך לא‬
‫תלכו אחרי אלהים אחרים שנכנסים תחתיו ענינים‬
‫שאמר הכתוב את ה׳ אלקיך תירא ואותו תעבוד‬
‫ובשמו תשבע והזהיר שלא לילך אחר ע״ז באלו‬
‫ולא בזולתם שלא לירא מסנה ולא לעבדה בשום‬
‫כבוד בעולם כגון הגפוף והנשוק וזולתם אפילו שלא‬
‫כדרכה ולא להשבע וגם יכנס בו שלא ישאול את‬
‫העתידות ממנה ואם שמענו אותם משמה שלא נלך‬
‫אחר עצתם וכל זה לאו שבכללות הוא עיי״ש‪ ,‬חזינן‬
‫שכל הטעם שהוא לאו שבכללות הוא ספני שנכלל‬
‫בו עבודות כבוד בשלא כדרכה ואיסור שבועה בשמה‬
‫ועזלא לשאול את העתידות ממנה וכל מה שנכלל‬
‫בקרא דאת ה׳ אלקיך תירא צונו כאן שלא נלך‬
‫בזה אחרי עכו״ם‪ ,‬אבל בלא זה היו לוקין אגפוף‬
‫ונשוק אף שנכללו הרבה דברים‪ ,‬ומזה הוא יסוד‬
‫גדול לדברי‪ .‬וקושיא זו של הרמב״ן ממנשק ומגפף‬
‫היתד‪ ,‬קשה לי מאד עד שמצאתי תירוץ לזה בהשגת‬
‫הראב״ד בפ׳׳ג מע׳׳ז ה״ט אבל לדברי הרמב׳׳ן ודאי‬
‫א״ש‪ .‬אבל מ״מ צריכין אנו לתירוץ הראב׳׳ד אליבא‬
‫דד‪,‬רמב״ם ור״ש שילפי גפוף ונשוק מלא תעבדם‪.‬‬
‫עכ״פ מדברי הרמב׳׳ן יש יסוד גדול לדברי )ועיץ‬
‫בתוס׳ סנהדרין דף ס״ג ד׳׳ה על דמשמע דפליגי‬
‫ארמב׳׳ן‪ ,‬אבל עכ״פ הרמב׳׳ן סובר זה וא״כ ודאי יש‬
‫לומר שגם הרמב׳׳ם סובר כן(‪.‬‬
‫ומש״כ כ״ג שאם בל תוסיף קאי גם על מצוה‬
‫חדשה הוי גם לאו שניתן לאזהרת מיתת בי״ד‪ ,‬לא‬
‫מובן‪ ,‬דד‪,‬א זה שחייב מיתה אינו מפני שעבר הלאו‬
‫דבל תוסיף‪ ,‬רק מפני שידעינן מזר‪ ,‬שאמר נבואת‬
‫שקר שודאי לא נאמרה לו מהקב״ה נבואה זו ונבואת‬
‫אגרות‬
‫רשרץ העוף ולאו דובשר בשדה שלא הוי לאו שבכללות‬
‫משום שכולם אסודין בגדד אחד‪ ,‬ובזה חלוק לאו‬
‫דכי קדש מלאו דתועבד‪ ,‬דלאו דכי קדש כתוב אצל‬
‫נותד ובהכדח נחלקו לב׳ דבדים ונכללו בלאו אחד‬
‫ולכן הוא לאו שבכללות‪ ,‬אבל הכא נכללו בגדד אחד‬
‫תועבה שאסדה תורה כאן דבד שנפסל מהקדבה‬
‫ומאכילה‪ ,‬ולכן אינו בגדד האיסוד בכוד אף שהוי‬
‫צודם אזן קדשים בגדד האיסוד כדבאדתי שם‪.‬‬
‫ענף ה‬
‫ומש״ב כ״ג דודי ע״ז שהם סברות כדסיות בלא‬
‫שום מקור‪ ,‬הנה באמת לע״ד א״צ לזה מקור יותר‬
‫ממה שהבאתי מלאו דבהמה טמאה ושרץ העוף ובשר‬
‫בשדה‪ ,‬אך מ״מ תפשתי ומצאתי ברמב״ן בסה״מ שורש‬
‫ט׳ שמפרש כעין זה במחלוקת אביי ורבא ותרתי‬
‫לישני אליבא דמ״ד אין לוקין בנא ומבושל שמפרש‬
‫דבאמת גם אביי סובר דאין לוקיו על לאו שבכללות‬
‫רק שהבא סובר אביי דמאחר דגדר האיסור דלא‬
‫תאכלו כי אם צלי אש הוא אחד הוי לאו אחד כמו‬
‫במלאכה דיו״ט שלוקין עליו ולא הוי לאו שבכללות‬
‫אף שהרבה מלאכות נכללין בו מעזום דכללתן התורה‬
‫מ!זם אחד מלאכה לענין גדר האיסור וכמו״ב הכא אך‬
‫בנא ומבושל הוסיף עוד מלקיות ורבא סובר שמטעם זה‬
‫שנפרטו נא ומבושל הוי מה שאינו צלי אש לאו‬
‫שבכללות והוי ללישנא בתרא לפי׳ ב׳ של הרמב׳׳ן‬
‫הטעם משום דמתחלה חלקן הכתוב לשמות אחרות‬
‫והוי גדר האיסור מטעם נא ומבושל ולא משום‬
‫שאינו צלי אש ל׳׳ד ללאו דמלאכה ביו׳׳ט שכל‬
‫הנכללין בו הם בשם אחד והנא אף שנכללו אח׳׳ב‬
‫בגדר אחד דאינו צלי אש מ״מ הם דברים חלוקים‬
‫ונכללו בלאו אחד ולכן הוא לאו שבכללות ואינו לוקה‬
‫על לאו דכי אם צלי אעז אף שהוא בשם אחד מאחר‬
‫שנחלקו מתחלה עיי״ש‪ ,‬הרי מפורש ברמב׳׳ן כסברתי‪,‬‬
‫וכמו שציירתי שאם היה כתוב אל תאכלו שלא צלי‬
‫אש לא היה זה לאו שבכללות אבל עתה שחלקתן‬
‫התורה מתחלה הוא לאו שבכללות‪ ,‬אך הוא מפרש‬
‫זה במחלוקת התרי לישני ולהרמב׳׳ם א״א לפרש‬
‫שיחלוקו בזה דהא הרמב׳׳ם סובר שלב׳ לישני אין‬
‫לוקין יותר מחרא אף על נא ומבושל בצרוף וללישגא‬
‫ב׳ אין לוקין כלל וא״ב כר׳ע סברי דהוא לאו‬
‫שבכללות‪ ,‬וגם הוא מפרש שאביי סובר שלוקץ‬
‫אף אלאו שבכללות דלא תאכלו על הדם‬
‫ואם כן לכולי עלסא להרמב״ם הוא לאו‬
‫שבכללות‪ ,‬והטעם ששאני מלאו דמלאכה ביו׳׳ט‬
‫הוא משום שחלקן מתחלה ולכן סובר לישנא בתרא‬
‫דלא לקי כלל ולישנא קמא סובר דלוקה חדא דלאו‬
‫שבכללות כגון זה שהוא מין הב׳ לוקה חרא‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫ולשון ספדי בפסוה״מ הכתוב מדבד‪ ,‬וקום אמדו ד״א‬
‫אומד מנין לצודם אזן בבכוד ואכל ממנו שעובד‬
‫בל״ת ת״ל לא תאכל כל תועבה ומי שאכל ממנו‬
‫לוקה‪ ,‬הדי סובד דלא נאסד בלאו דתועבה אלא‬
‫כשהטיל בהם המום בכוונה אחד שהוקדקו כדאיתא‬
‫בבכודות לענין בטד מטעם קנם דכן הוא לד״א‬
‫אף שסובד שהוא מדאודייתא או בשאד קדשים‬
‫לאחדים שד‪.‬וא מדאודייתא שאינו אלא במטיל מום‬
‫אחד שהוקדש דקודם שהוקדש אין שום חלוק בין‬
‫עושה בכוונד‪ ,‬לשלא בכוונה‪ .‬ואולי מטעם זה הביא‬
‫הדמב״ם הא דד״א אף שלא פסק טותיה בפ״ב מבכודות‬
‫כדי להודות דעתו שאיידי שם בספדי במטיל מום‬
‫בכוונה אחד שהוקדש לאחדים כמו לד״א ולא פליגי‬
‫דק בזה דד״א סובד שגם מטיל מום בבכוד ואכלו‬
‫עובד בלאו דתועבה ואחדים סבדי דדוקא בקדשים‬
‫ולא בבכוד‪ .‬עכ״פ איך שיהיה חזינן שהדמב״ם סובד‬
‫דדוקא הטיל מום לאחד שהוקדש עובד בלאו ולא‬
‫קודם שהוקדש‪ .‬וטעמו פשוט מהא שאחדים לא אמדי‬
‫דק שבפסוה״מ הכתוב מדבד ובע״מ קודם שהוקדש‬
‫אינו נקדא פסולי המוקדשין ואין לו דין פם ‪.T‬״מ‬
‫כלל כדאיתא בבכודות חף מ״ד‪ .‬וד‪,‬חלוק בין הטיל‬
‫מום בטונה להוטל מום אף שאינו מטעם כל‬
‫שתיעבתי לך הוא כדבאדתי במכתבי הקודם דבהוטל‬
‫מאליו לא שייך לומד שנעשה תועבד‪ ,‬שהדי מתחלה‬
‫תשובה בלאו דתועבה הנמשך מענץ‬
‫הוקדש לכך שאם יאדע בהם מום יפדה ויוכשד‬
‫באכילה אבל בהטיל בכוונה שלא עמד לכך שהדי‬
‫אסוד להטיל מום הוי תועבה וגם הוא מדדשא‬
‫דקדאי כדבאדתי שם‪.‬‬
‫מע״כ דודי הגאון הגדול מוד‪,‬ד״ד יעקב קאנטדאוויץ‬
‫והטעם שילפינן מג״ש תועבה תועבה מקדא‬
‫דלא תזבח פסוה״מ‪ ,‬יש לומד לפי שיטת הדמב״ם‬
‫דלאו דלא תזבח קאי דק על מום עובד כדמשמע‬
‫מדבדיו בפ״א מאיסודי מזבח ומפודש כן בסה״מ‬
‫מל״ת צ״ד‪ ,‬ועיי״ש בדמב״ן מל״ת צ״ד‪ ,.‬ונמצא‬
‫כשלמדים תועבה תועבה בג״ש ילפינן שאיידי במום‬
‫עובד אף שהיה בו קודם שהקדישו ובמום עובד הוקדש‬
‫קדוה״ג גמודה ולא נפדד‪ ,‬אם לא יפול בו מום קבוע‬
‫וכשכתוב שלא תאכל היינו שאם שחטו קודם שנפל‬
‫בו מום קבוע ואכלו עובד בלאו דתועבה הוי זה‬
‫דבד שנפסל אחד הקדישו מהקדבה ומאכילה דהא‬
‫היה כשד אחד שיתדפא להקדבה ולאכילה ונפסל‬
‫מזה דכל חלות קדוד‪.‬״ג ביש לו מום עובד הוא‬
‫משום דכמאן דליתיה דמי כדאיתא בדש״י בכודות‬
‫דף י״ד וא״כ הוקדש להקדבה ולאכילה וכששחטו‬
‫עשאו תועבה לזה שפסלו ולכן ממש דומה א ה‬
‫כל פסוד‪.‬״מ דנשחט בלילה ונשפך הדם ופסולי‬
‫מחשבה וכדומד‪ ,‬וילפינן גם הם שאסודין בלאו זה‪,‬‬
‫אגרות‬
‫שקד אף בדבד הדשות ואף אם אמד לקיים מצות‬
‫התודה ומוסד בעלמא אם אך אמד זה בשם ה'‬
‫והוא שקד חייב מיתה אף שאין שם לאו דבל תוסיף‪,‬‬
‫ולאו שניתן לאזהדת מיתת ב׳׳ד שייך דק באם‬
‫העונש הוא על שעבד הלאו ולא בזה שעשה דק‬
‫שנודענו שצדיך לענשו על איסוד אחד‪ .‬וגם אם‬
‫סובד כ״ג שגם זה שייך לאזהדת מיתת ב׳׳ד מ״ט‬
‫לא שייך לומד זה אם נימא שאיסוד בל תוסיף‬
‫הוא דק בהוספה במצוד‪ .‬דהא אם יאמד הנביא שה׳‬
‫צוד‪ .‬על ידו להוסיף במצות תפילין עוד בית וכדומה‬
‫הא חייב מיתה משום שהוא נביא השקד כדאיתא‬
‫ג״כ מפודש בדמב״ם פ׳׳ט מיסוה״ת ובהקדמתו לפי'‬
‫המשנה‪ ,‬וא״כ מה שני ליה לכ״ג לענין אם שייך‬
‫זה לאזהדת מיתת ב״ד בין אם בל תוסיף הוא‬
‫דק בהוספה במצוה ובין אם הוא גם במצוה חדשה‪,‬‬
‫והאמת שבכל אופן אינו שייך לאזהדת מיתת ב״ד‬
‫כיון שאין החיוב מיתד‪ ,‬בשביל הלאו כדכתבתי‪.‬‬
‫ב״ג מוקידו ואוהבו בלו׳־נ‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫םימן י״ז‬
‫לאו שבכללות‬
‫תדע״ז אוזדא‪.‬‬
‫שליט״א הגאב״ד שאצק‪.‬‬
‫ענף א‬
‫מ ש״כ כ״ג דודי שא״א לומד דלאו דתועבה הוא דק‬
‫לדבדים שנעשו תועבה שנפסלו מאכילה ומהקדבה‬
‫דד‪,‬א דינא דדמב״ם הוא אליבא דאחדים דדדשי‬
‫זה מג״ש תועבה מקדא דלא תזבח שאיידי שנעשה‬
‫המום בבהמת חולין‪ ,‬משמע שכ״ג סובד דאף שנעשה‬
‫המום קודם שהוקדש עובד בלאו דתועבה אם אכלו‬
‫לדעת הדמב״ם‪ .‬אבל אף שלאחדים שילפי מג״ש‬
‫דקדא דלא תזבח היינו צדיכין לומד כן אבל מה‬
‫נעשה הא מפודש בדמב״ם שאין הלאו דתועבה‬
‫אלא בנעשה המום בטונה אחד שהוקדש‪ ,‬שכך לשונו‬
‫בסה״מ מל״ת ק״מ שהזהידנו מלאכול פסוליי המוקדשין‬
‫שאין מותד לאכלן וזהו כקזנעשה אנחנו המום בכוונה‬
‫כמו שהתבאד בבכודות דף ל״ד או שהיה אותו הקדבן‬
‫נפסל אחד שחיטתו בדדך מדדכי ההפסד שמנעו‬
‫אכילתו והוא אמהו יתבדך לא תאכל כל תועבה‪,‬‬
‫נא‬ ‫ט שה‬ ‫או ״ ח‬
‫גם בכור וא״כ גם קרא דתועבה איירי בבכור שהיה‬
‫בו מום עיבר ששחטו שאסור באכילה אף שעתה‬
‫ד‪,‬וא מום קבוע‪ ,‬וא״ב ניליף מזה לבכור שד‪,‬טיל‬
‫בו מום בכוונה שיהיה אסור באכילה מטעם לאו‬
‫דתועבה כדסובר ר״א‪ ,‬ומ״ט פוסק שבכור איט אלא‬
‫מדרבנן מטעם קנס‪.‬‬
‫מלאו דתועבד‪ ,‬ואין יכולין לפדותו הוא משום דהטיל‬
‫ענף ב‬
‫המום בכוונה שהרי שחטו בכוונה ולכן נעשה תועבה‪,‬‬
‫וד‪,‬נכון לע״ד דד‪,‬נד‪ ,‬יש להקשות בחולין דף ל׳‬
‫דאמר אביי בשחט ביה פודתא נהי דאידחי ליה‬
‫מפסח מדמי פסח מי אידחי‪ ,‬אלמא דיכולין לפדות‬
‫משום שנעשה בע״מ קבוע בד‪,‬תחלת השחיטה כדפי׳‬
‫רש״י )ואין להקשות דהא מטיל מום בכוונה הוא‬
‫שלא נפרד‪ ,‬ונאסר באכילה‪ ,‬דיש לומר דמאחר דלא‬
‫שחט בכוונה להטיל בו מום אלא כדי להקריבו לית‬
‫בו דין לאו דתועבה אף שממילא נעשה בע״מ והוי‬
‫זה בכלל הוטל מום ממילא שנפדה(‪ ,‬וא״ב בשוחט‬
‫בחוץ הוי רק תחלת השחיטה באיסור כרת וסוף‬
‫השחיטה אינו באיסור כרת דהא נעשה בע״מ ושוחט‬
‫בע״מ פטור מטעם דאינו ראוי לבא בפנים בדאיתא‬
‫בד״פ פרת חטאת‪ ,‬וא״ב הניחא אם ישנה לשחיטה‬
‫מתחלה ועד סוף חייב אתחלת השחיטד‪ ,‬ואע״ג דסוף‬
‫השחיטה אינה מחייבת מ״מ הוי כמו שחט מקצת‬
‫סימנים בחוץ וגמרן בפנים דחייב אליביה אבל' אם‬
‫אינד‪ ,‬לשחיטה אלא בסוף מ״ט חייב כל שוחט בחוץ‬
‫כיין דעל סוף השחיטה לא מתחייב כמו שפטור‬
‫לדידיה בגמדן בפנים‪ .‬ובשלמא לפירוש התום' התם‬
‫בדף כ״ט שר׳ יוסף סובר דאף למ״ד אינה לשחיטה‬
‫אלא בסוף מ״מ אם ישחוט סימן אחד אף של בד‪,‬מד‪,‬‬
‫בחוץ וסימן אחד בפנים יהיה חייב משום שוחט‬
‫בחוץ מאחר שעשה בד‪ ,‬מעשה חטאת העוף בחוץ‪,‬‬
‫ניחא משום שאולי מום אינו אלא בשחט סימן‬
‫אחד וא״כ כבר נתחייב מטעם שעשה בה מעשה‬
‫חטאת העוף‪ ,‬וגם זה הוא דוחק דלשון כיון ששחט‬
‫ביה פורתא משמע שאף בפורתא ממש אידחי ליד‪,‬‬
‫מפסח וע״ז אמר אביי דלא אידחי מדמי פסח‪ ,‬אבל‬
‫אף אם נימא כן הוא רק לר׳ יוסף •אליבא דפי׳‬
‫התוס׳ אבל לרבא ולרש״י אף אליבא דר׳ יוסף‬
‫שאינו חייב למ״ד אינה לשחיטה אלא לבסוף אלא‬
‫דוקא בשוחט ב׳ סימנין בחוץ יקשה מ״ט חייב כל‬
‫ש־חט בחוץ הא סוף השחיטה לא היתד‪ ,‬באיסור‬
‫שחוטי חוץ‪.‬‬
‫אך שיש לתרץ דבהכי חייביד‪ ,‬רחמנא משום‬
‫דאם היה עושד‪ ,‬כל' מעשה זד‪ ,‬בפנים חיה מתקבל‬
‫בפנים נמצא שעשה בחוץ שחיטה שהיה ראוי בפנים‬
‫ואף שבעשיית• נפסל כבר מלבוא בפנים מ״מ כיון‬
‫שע״י שחיטה בחוץ נעשה שלא יתקבל בפנים חייביה‬
‫אגרות‬
‫וגם מכיון ששחטו נעשה בע״מ קבוע‪ ,‬וא״כ למ״ד‬
‫א׳־צ העמדה וו־‪,‬ערכה היד‪ ,‬אפשר לפדותו‪ ,‬ואף למ״ד‬
‫שצריך העמדד‪ ,‬והערכה מ״מ כל זמן שמפרכת היד‪,‬‬
‫אפשר לפדותה כדאיתא בחולין דף ל׳ שכ״ז שהיא‬
‫מפרכסת הרי היא כחית לכל דבר אף לענין ששייך‬
‫בה העמדה וד‪,‬ערכה וא״כ צריך לומר דמה שנאסר‬
‫לכן ילפינן מזה שכל מטיל מום בקדשים בכוונר‪,‬‬
‫שהוא דוקא אחר שהוקדשו אסור באכילה בלאו‬
‫דתועבד״ ונמצא שמהג״ש מקרא דלא תזבח דאיירי‬
‫במום עובר להרמב״ם ידעינן שקרא דתועבה הוא‬
‫לאו על פסוה״מ שנפסלו מהקרבה ומאכילה ונעשד‪,‬‬
‫קרבן פסול וידעינן מטיל מום בקדשים בכוונה שג״ב‬
‫ה־א מעין נדד זה שעתה נפסל לקרבן שהיה עומד‬
‫לזד‪ ,‬כדבאדתי‪ ,‬אבל פסולין כגון יצא בש־ד שהקדבן‬
‫לא נפסל אף דר‪,‬בשד נפסל מהקרבה ומאכילה אינו‬
‫בכלל לאו דתועבד‪ ,‬אלא נאסר בקדא דובשר נשדד״‬
‫וכן בכור שהטיל בו מום בכוונה שלא נפסל ממה‬
‫שהיה עומד דדין בכור אינו דוקא לקרבן ומתחלה‬
‫עמד לאכילה כמו להקדבד‪ ,‬דא״צ פדיה וא״כ לא‬
‫נפסל מכל דין בכור לכן אינו בכלל לאו דתועבה‬
‫דרק פסולין שנפסלו מכל מה שהיו עומדין כאלו‬
‫שנפסלו בשחיטה ובאחת מהעבודות שהרי עמדו‬
‫לקרבן דוקא ונפסלו מזה הוו בכלל' לאו דת־עבה‬
‫וכן קדשים שצריכין פדיה שעמדו להקרבה דוקא‬
‫דכ״ז שלא הוטל בהן מום אין עומדין לפדיה הדי‬
‫נפסלו ממד‪ ,‬שעמד• להיות ורק כשהוטל ממילא בהן‬
‫מום הוא כעמדו גם לזה כיון שכך דינם דאם יארע‬
‫בהן מום יפדו אבל להטיל בהם מום לא עמדו‬
‫לכך ולכן בהטלתו המום פסלן ממה שעמדו שהוא‬
‫להקרבד‪ ,‬דוקא שרק לזה הוקדשו‪ ,‬ולכן נאסרו בלאו‬
‫דתועבה שאף אם יפד• יהיו אסודין באכילה‪ ,‬אך‬
‫כשיפול בהן מום אחד אח״ב יתכשרו לפדותו ולא־כלו‬
‫שהדי לזה ג״ב עמד בדין הקדש ולא נגרע בסד‪,‬‬
‫שפסלן בהטלתו מתחלה בהן מום‪ .‬ונמצא שכל מה‬
‫שנאסרו בלא• דתועבה ענין אחד אף שהן הרבה‬
‫דברים ולכן לוקה אלאו דתועבה כדבארתי במכתבי‬
‫הקודם‪ .‬וא״ש דברי הרמב״ם שפיסק כאחרים דלאחרים‬
‫שילפי לה מג״ש תיעבה תועבת מקרא דלא תזבח‬
‫ילפינן דק דדמי לה‪ ,‬פסוה״ט שנפסל ד‪,‬קרבן וקדשים‬
‫שצריכין פדיה שהטיל בד‪,‬ן מום בב־ונה שאסורין‬
‫עד שיפול בהם מ־ם דד‪,‬א במום עובר אם שחטו‬
‫נעש־ה מום קבוע שאין לך מום גדול מזה ומ״מ‬
‫אסור משום שהטיל מום בכוונה וכמו כן בכל קדשים‬
‫כדלעיל‪.‬‬
‫ואף שקרא דלא תזבח איירי בכל קדשים ובכללם‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫נב‬

‫אבל במדקוליס שאין עובדין אותד‪ ,‬בבהמה ואינו‬ ‫דחמנא בד‪,‬כי ונהשב כמו שהיד‪ ,‬דאוי לבוא בפנים‪,‬‬
‫חייב שם אלא בזביחה הכשדה בפנים‪ ,‬היה לן לפטוד‬ ‫ול״ד לשאד מומין שאילו היה נעשה בפנים נמי‬
‫אם נחשב כמחתך עפד בעלמא‪ ,‬ולכן צדיך לומד‬ ‫לא היה דאוי לבוא בפנים‪ .‬ואף שלשיטת הדמב״ם‬
‫שכוונת דש״י הוא משום דשחיטתו לעכו״ם גדמה‬ ‫בפ״א מפסוה״ט הי״ת דסובד שלמ״ד אינה לשתיטה‬
‫זה שיהיה כמחתך עפד לכן חייב דבהכי חייביה‬ ‫אלא בסוף היה גם כשד אם גמדן בפנים לא קשה‬
‫דהמנא דהא נתדבה מקדאי שחיטת בהמה למדקוליס‬ ‫כלום לכאודה דהא אף גמד השתיטה הוא דאוי‬
‫שחייב בע״ז שם‪ .‬וכמו כן נפדש הכא שלכן חייב‬ ‫בפנים ולכן חייב משום שוהט בחוץ‪ ,‬מ״מ יקשה‬
‫שוחט קדשים בחוץ משום שהשחיטה בחוץ גדמה‬ ‫באם הוא דתוק מעודה באופן שלגמוד בפנים היתה‬
‫זה הפסול‪ .‬וכן איתא סבדא כעין זו בתוס׳ ב״ק‬ ‫שד‪,‬יה בשתיטה‪ ,‬וכן יקשה בשותט עוף קדשים בתוץ‬
‫דף ע״ב אך התם הוא למ״ד ישנה לשחיטה מתחלה‬ ‫שאינו דאוי שוב בפנים מאתד שהתתיל לשהוט אף‬
‫ועד סוף דנתחייב גם אמקצת השחיטה אך שאם יאדע‬ ‫מקצת סימן דאף שאין תמות בעופות היתה נפסלת‬
‫פסול אף בסוף השחיטה איגלאי מילתא דלא הויא‬ ‫מטעם טדפה בפנים שצדיכד‪ ,‬שם מליקה‪ ,‬ודותק לומד‬
‫שחיטה ולכן אם לא אידע פסול אחד דק פסול‬ ‫דבדייתא דזבהים דף ק״ז דמתייב משום שוחט תוץ‬
‫דשוחט חוץ ופסול דחולין בעודה גופיה אמדינן‬ ‫בעופות וכן ד׳ יוסף כאן דמשמע שאם גמד בחוץ‬
‫דבהכי חייביה דחמנא שפסול כזה לא יפקיע החיוב‪,‬‬ ‫היד‪ ,‬חייב אף למ״ד אינה לשתיטה אלא בסוף איידי‬
‫אבל למיד אינה לשחיטד‪ ,‬אלא לבסוף שעדיץ לא‬ ‫דוקא בשתט הקנה שלא נאסד מטעם טדפה קודם‬
‫היה כלל בשם שחיטה ונפסל קודם שהיה שחיטה‬ ‫ששחט הדוב ולכן אף אם שתטו מקצת היה דאוי‬
‫ליכא הוכחה מתום׳ שיש לומד סבדא זו‪ ,‬אבל מדש״י‬ ‫לבוא לפנים למליקה ויש להייבו משום שותט תוץ‪,‬‬
‫יש להוכיח שאמדינן סבדא זו אף לדידיה‪ ,‬דדש״י‬ ‫דהא סתמא קתני‪ ,‬ואף אם נדתוק לאוקמי כן יקשה‬
‫איידי שם אף למיד אינה לשחיטד‪ ,‬אלא לבסוף‬ ‫לדכא שלא מתייב בשותט בתדן אליביה אלא בב׳‬
‫כדאיתא במהדש״א שם‪ .‬אך הוכחה גמודה ליכא‪ ,‬דהא‬ ‫סימנין לפדש״י איד יחייב משום שוחט חוץ בעופות‬
‫שם איידי שכל הפסול הוא דק מזה שנשחט לשם‬ ‫כית שלא דאוי בפנים כששחט מקצת מטעם טדפה‬
‫עכו״ם‪ ,‬ובתום׳ ביק הוי הפסול דק ממה שנשחט‬ ‫ומשמע שאם היה גומד חוץ היה חייב אף למ״ד‬
‫חולין בעזדה ל ‪ p‬אמדינן דבהכי חייביה דחמנא‬ ‫אינה לשחיטה אלא לבסוף‪ ,‬אלא צדיך לומד מטעם‬
‫אבל הבא שאין הפסול משום שוחט חוץ דק משום‬ ‫דבהכי חייביה דחמנא דהא נתדבה שחיטת עופות‬
‫שנעשה בע״מ שהוא פסול אחד כמו כל בע״מ דק‬ ‫לחייב בשוחט בחוץ‪ ,‬מאחד דקודם שהתחיל לשחוט‬
‫שנעשה פסול האחד כאן ע״י השחיטה בחוץ אפשד‬ ‫היה דאוי בפנים ושחיטתו בחוץ גדמה שלא יהיה‬
‫ליד ■לסבדא דדש״י ותום׳ וליכא הוכחה לסבדא זו‬ ‫דאוי בפנים לכן יש לזה דין דדאוי לבוא בפנים‪,‬‬
‫אבל מ״מ מוכרחין לומד כן דאף כאן אמדינן סבדא‬ ‫ול״ד לשאד פסולין שהשחיטה בחוץ לא גדמה הפסול‪.‬‬
‫זו ולכן אין להוכיח מחיוב שוחט ח ת בעופות‬ ‫ואף שאין לומד בעופות כדבאדתי תחלה בבהמה‬
‫דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף‪.‬‬ ‫דאילו נעשה בפנים היה ג״כ נפסל‪ ,‬דעוף בפנים‬
‫לא נכשד אלא במליקה מ״מ ל״ד לשאד פסולין‬
‫והנה כל זה לא שייך אלא בקדשים שצדיכין‬
‫משום דהכא השחיטה בחוץ גדמה הפסול‪ ,‬ודמי קצת‬
‫פדיה שכ״ז שלא נפדו עדיין קדושתן עליהם ואסוד‬
‫למש״ב דש״י בחולין דף מ׳ דאף אם אמדינן שנאסד‬
‫לשוחטן והויא שחיטתן בחוץ באיסוד דהא עדיין‬
‫בשתזט סימן אהד לעכו״ם והוי כמחתד עפד בעלמא‬
‫לא הותדו לשחיטה אך שיש כאן חסדון שאין דאוי‬
‫אח״כ מ״מ חייב משום עכו״ם דשחיטת עכו״ם היא‬
‫לבוא בפנים מחמת שנעשה בע״מ בשחיטתו‪ ,‬אמדינן‬
‫עיי״ש‪ ,‬משמע שכוונתו משום דשחיטתו לשם עכו״ם‬
‫שעל בע״מ זה שנעשה בשחיטה בשעת החיוב חייביה‬
‫גדמה שיהיה כמחתד עפד ולכן חייב משום דבהכי‬
‫דחמנא בד‪,‬כי ומשגחינן לענין זה רק על תחלת המעשה‬
‫חייביה דחמנא‪ .‬אד אולי לענין עכו״ם י״ל שכוונתו‬
‫שהיה אז דאוי לבוא בפנים‪ ,‬אבל בבכוד שא'צ‬
‫לטעם אהד דאף אם נחשב למחתך עפד בעלמא‬
‫פדיה ואם הוא בע״מ הותד באכילה בלא פדיה‬
‫לא גדע משחט לה חגב בע״ז דף נ״א דג״ב חייב מטעם‬
‫א״ב כשהתחיל לשחוט ונעשה בע״מ הוי גמד השחיטה‬
‫שהוא כעין וביחד‪ ,‬כמו שבר מקל‪ ,‬ואף לחכמים שפטדי‬
‫בהיתד גמוד‪ ,‬יקשד‪ ,‬דלא הו׳׳ל להתחייב בשוחט ככוד‬
‫בשחט לה חגב אולי הכא שהוא בצואד בהמה ממש‬
‫ביזת מאחד דסוף השחיטה הוא בהיתר גמור‪,‬‬
‫ובשלמא למ״ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף‬ ‫מודו‪ ,‬אך שלטעם זה לא היה זה אלא בע״ז שעובדין‬
‫חייב עלי תחלת השחיטה וד‪,‬וי כמו גמר בפנים דחייב‬ ‫אותה בבהמה כמו התם דאינו חייב בשחיטת חגב‬
‫אף שג׳׳ב היה סוף השחיטה בהיתר גמור אבל למ״ד‬ ‫אלא בע״ז שעובדין אותה בחגב כדאיתא התם בתום׳‬
 ‫נג‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫בשבוז שלא נפסל לשחיטה זו כדאיתא בש״ד שם‬
‫ס״ק י״ז ובלהכעיס נפסל אף לאותה שחיטה‪ ,‬או מטעם‬
‫שנעשה כבר מומר בתחלת שחיטה שכבר עבר‬
‫למ״ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף והויא סוף‬
‫השחיטה שחיטת מומר כדאיתא בפמ״ג בש״ד ס״ק‬
‫י״ז גם לענין שחיטת שבת‪ ,‬דלבד שדוחק גדול לומר‬
‫בן דמה״ת נחשבהו שעושה להכעיס דמ״ט לא נימא‬
‫שצריך להבשר וטירחא הוא לו לחכות עד שיקריבוהו‬
‫ויזרקו דמו ובפרט בזה׳׳ז וראי סתמו לתיאבון משום‬
‫תאות אכילה וממון דהא מכרו והש׳׳ע בחו׳׳ט איירי‬
‫בזה״ז‪ ,‬הנר‪ ,‬אף אם עושה להכעיס לעבור איסור‬
‫שחיטת חוץ מסתבר שתהיה שחיטתו כשרר‪ ,‬דתא‬
‫אם לא ישחוט כראוי בכל הלכות שחיטה לא יעבור‬
‫בלאו דשוחט בחוץ דנתקלקלה בשחיטה לכו״ע אינה‬
‫שחיטה ואינו חייב אף למ״ד ישנה לשחיטה מתחלר‪,‬‬
‫וע׳׳ם כדאיתא בחולין דף כ׳׳ט ובתום׳ ב״ק דף ע״ב‬
‫איתא זה לענין איסור שחוטי חוץ‪ ,‬וא״ב לטעם‬
‫רש״י בדף ג׳ ששחיטת מומר לרגעים פסולה משום‬
‫שמועד לנבל בידים א״ב כשרוצים לפסול שחיטתו‬
‫משום שעבר בלאו דשוחט קדשים בחוץ הרי בהכרח‬
‫עלינו לומר ששחט כהוגן דאל״ר‪ ,‬הרי לא יעבור בלאו‬
‫דשוחט בחוץ דנתקלקלר‪ ,‬בשחיטה‪ ,‬ואף לשיטת התוס׳‬
‫התם שפסול מטעם שאינו בר זביחה שלכן אף‬
‫אם שחט כהוגן פסולה שחיטתו א״ב לא יעבור‬
‫כלל על איסור שחיטת חוץ מאחר דשחיטתו נבלה‬
‫והוא ככל קלקול בשחיטה‪ ,‬ונמצא שאם נחקזבהו כמומר‬
‫להכעיס בהתחלת שחיטה והוי גמר שחיטתו נבלה‬
‫לא עבר כלל על איסור שחיטת חוץ וממילא לא‬
‫היה מומר בשחיטר‪ ,‬זו ושחיטתו שחיטה ועבר על‬
‫איסור שחיטת חוץ‪ ,‬ול׳׳ר לשחיטת שבת שאיתא‬
‫בפמ׳׳ג רגמר שחיטתו היא שחיטת מומר מקוום דהכא‬
‫עדיין לא עבר על איסור שחיטת חוץ כל זמן שלא‬
‫גמר שחיטתו‪ ,‬וא׳׳ב מ׳׳ט נאסר מדאורייתא באכילד‪,‬‬
‫השוחט בכור תם בחוץ‪ ,‬ובשלמא בשאר קרשים אסור‬
‫באכילה מטעם שלא נפדה ואף אם פדו אותו קודם‬
‫גמר שחיטתה אסור באכילה מטעם תועבה אבל בכור‬
‫הא לא נאסר מטעם תועבה מ״ט אסור‪.‬‬
‫אכילתו מדאורייתא כדאיתא בחו״ט סי׳ רל״ד סעיף‬
‫אבל אולי יש לומר דשחיטד‪ ,‬בחוץ הוא כמאן‬
‫דחנקינון דאף בקד״ק שקזחטן בדרום רצה לומר‬
‫הגמ׳ בריש מעילה דכמאן דחנקינון הוו ורק מפני‬
‫שראוי לקק״ל לא הוו כמאן דחנקינון לענין מעילה‬
‫אבל בחוץ שאין ראוי לשום קדשים הוי כמאן‬
‫דחנקינון ולא הויא שחיטה אך לאיסור שחיטת חוץ‬
‫נחשבה שחיטה משום דבהכי חייביה רחמנא אבל‬
‫לד‪,‬תירו באכילה לא נחשב שחיטד‪ ,‬והויא גם תחלת‬
‫שחיטה כמאן דחנקינון ומום לא נעשד‪ ,‬רק בהתחלת‬
‫אגרות‬
‫אינה לשחיטה אלא לבסוף ופטור בגמרן בפנים‬
‫מ״ט חייב משום שוחט בחוץ בבכור‪ .‬ואף להרמב״ם‬
‫שסובר דאף אם התחיל לשחוט בחוץ יכול לגומרו‬
‫בפנים למ״ד אינה לשחיטה אלא לבסוף וא״ב ראוי‬
‫הבכור עדייו להקרבה אף שהוא בע״מ אם הוא‬
‫קרוב לעזרה‪ ,‬מ״מ מ״ט ■לא יהיה מותר לגמור שחיטתו‬
‫דהא כמו שיכול לפדות קדשים שהתחיל לשחוט‬
‫אף שג״ב לא נפסלו בזה ממזבח גם בבכור יש‬
‫לו לשחוט ע״ז דהא בכור לעניו אכילה בלא פריה‬
‫כקדשים לפריה רמו‪ ,‬שבמום שהותרו קדשים לפריה‬
‫הותר בכור לאכילה בלא פדיה בדאיתא ברמב״ם‬
‫רפ״ב מבכורות‪ ,‬וא״ב מאחר דתזינו שבהתחיל לשחוט‬
‫אף שכשר לקרבו עדייו דאף שאינו כשר לפסח‬
‫כשר הוא לשלמים ומ״מ יבוליו לפדותו דמטעם זה‬
‫לא אידחי מדמי פסח‪ ,‬מטעם דעכ״פ יש לו מום קבוע‬
‫ועל מום קבוע פודיו את הקחנזים אף באופו כזה‬
‫שעדייו ראוי לקרבו א״ב בבכור צריף להיות כה״ג‬
‫מותר אף בלא פדיה אף שעדיץ מותר למזבח‪ ,‬וא״ב‬
‫מ״ט חייב משום שוחט חוץ‪ ,‬ובהדיא איתא בבכורות‬
‫דף ל׳׳ו שחייב על בכור משום שוחט בחוץ‪ ,‬עיי״ש‬
‫ברש״י וברמב״ם פ״ב מבכורות זי״ח‪.‬‬
‫ועוד קשה דאף למ״ד ישנה לשחיטה מתחלה‬
‫ועד סוף הוא רק לחיוב שחיטת חוץ שחייב על‬
‫תחלתה אבל מ״ט יהיה אסור באכילה הא שוחט‬
‫בחוץ לא נאסר באכילה מטעם עצמו רק משום‬
‫שהוא קדשים שלא הותר בהיתר עבודות שלהו שלא‬
‫נזרק דמן כמפורש ברש״י קדושין דף נ״ז וא״ב‬
‫בבכור נהי שנתחייב משום שוחט בחוץ על תחלת‬
‫השחיטה מ״מ יהיה מותר באכילה מטעם שנעשה‬
‫בע״מ בתחלת השחיטה דאף שעשה בכוונה מותר‬
‫מדאורייתא באכילד‪ .‬ואף מדרבנן יהיר‪ ,‬מותר לבנו‬
‫דלא קנסו בנו אחריו כדמסיק התם‪ ,‬ובפירוש מצינו‬
‫דשוחט את הבכור אסור מדאורי' באכילה דהא שוחט‬
‫את הבכור קודם שהראהו לחכם ומכרו ואכלו הלוקח‬
‫מה שאכל אכל ומחזיר לו את הרמים כדאיתא ס״פ‬
‫כל פסוה״מ ודין זה אינו אלא במוכר דבר שאיסור‬
‫ב׳ ג׳ ועיין בסמ״ע סק״א‪ ,‬ואמאי הא נעשד‪ ,‬בע״ט‬
‫בהתחלת שחיטה והוי רק כצורם אזן בכור דמותר‬
‫מראורייתא באכילה‪ ,‬ובזה שעבר על איסור שוחט‬
‫בחוץ אין לפסול שחיטתו מטעם שחיטת מומר‬
‫דמומר לרבר אחד לא נפסל לשחיטה‪ ,‬ורוחק לומר‬
‫דנחשב מומר להכעיס וכשיטת מהרש״ל הובא בש״ד‬
‫יו׳׳ד סי׳ ב׳ ס״ק ט״ז דמומר להכעיס אפילו‬
‫בפעם אחת נפסל ונימא עוד יותר שאף בשחיטר‪,‬‬
‫זו נפסל דלהכעיס עוד גרע משוחט לעכו״ם ומקזוחט‬
 ‫מש ה‬
‫כדבארתי לעיל דהא בכור לאכילה הוא כמו שאר‬
‫קדשים לפדיה‪ ,‬ובזה היה צדיך להיות מותר אף‬
‫מדרבנן דהא לא עזזזה המום באיסור ואין לנו לקנסו‬
‫שהרי לא עבד איסודא וכדחזינן בשאר קדשים שאיכא‬
‫לאו דתועבה דמטיל מום בכוונה ומ״מ במום דהתחלת‬
‫שחיטה מותר וא״ב בבכור שאיסורו הוא מדרבנן‬
‫כ״ש שהיה צריך להיות מותר‪ ,‬ונמצא שקשה לן‬
‫בבכור ג׳ דברים א( בד‪,‬תחיל לשחטו בפנים והוציאו‬
‫לחוץ וגמר שחיטתו היה צדיך להיות מותר לכו״ע‬
‫ולמ״ד חולין בעזרה לאו דאורייתא היד‪ ,‬צדיך להיות‬
‫מותד אף אם כל השחיטה בפנים‪ .‬ב( בשחטו בחוץ‬
‫היה צריך להיות מותד באכילה מדאורייתא לכו״ע‬
‫אף למ״ד ישנה לשחיטה מתחלד‪ ,‬וע״ס אף שכבד עבר‬
‫על איסור שחיטת חוץ‪ ,‬ג( למ״ד אינד‪ ,‬לשחיטד‪ ,‬אלא‬
‫לבסוף לא שייך כלל איסוד שוחט בחוץ בבכור‬
‫מאחר שסוף השחיטה הוא היתד גמור מדאורייתא‪.‬‬
‫ענף ג‬
‫ולכן צ״ל שיש חלוק בין שאר קדשים לבכור‬
‫במום דשחיטה עצמה דאף דבשאר קדשים יכולין‬
‫לפדותו מ״מ בכבוד לא הותר באכילה במום זה‬
‫דשחיטה עצמה‪ ,‬והטעם דבקדשים שהיתד אכילה‬
‫שלהם הוא לאחר הפדיה שנעשו חולין לכן אף כשהן‬
‫תמימים אם אך היו יכולין לפדותן היו יכולין‬
‫לשחטם ולאוכלם ורק מטעם תדוש התודה שאין יכוליז‬
‫לפדותו דקדוד‪,‬״ג לא נפדד‪ ,‬אסורים ולכן בשחיטה‬
‫שנעשה בע״מ ויכולין לפדותו מותר ממילא לאוכלו‪,‬‬
‫אבל בבכור דאף בשעת היתר האכילה הוא קדשים‬
‫והיה צריך לד‪,‬יות עליו איסור שחיטה לעולם כמו‬
‫בכל קדשים אך שבבכור התירה התודד‪ ,‬לאוכלו כעונעשה‬
‫בע״מ אף שהוא קדשים ולכן בשחיטד‪ ,‬שלא התירה שהרי‬
‫נצטוו שישחטו את הבכור ולאוכלו בתודת קדשים‬
‫ולא לשוחטו ע״ד לאוכלו בתורת חולין‪ ,‬אסוד משום‬
‫משום דאין לו עדיין בבכור זה היתר אכילת חולין‪,‬‬
‫דל״ד לשאר קדשים שבלא חדוש התורה שלא נפדין‬
‫קדשי מזבח היו מותרין באכילה אחר שנפדו בלא‬
‫שום חדוש כיון דלאחר הפדיה הן חולין והוי איסור‬
‫שחיטד‪ ,‬ואכילה בתורת חולין רק משום שהן קדקוים‬
‫לכן כיון שנעשו בע״מ ע״י השחיטה שלפדיה אין‬
‫זד‪ ,‬שנשחט כשעדיין לא נפדד‪ ,‬חסרון דאין לנו‬
‫יותר ממה שנתחדש שאין נפדין דד‪,‬וא רק כשאין‬
‫בהן מום ובשחיטה הרי נעשו עכיס בע״מ בהתחלת‬
‫השחיטד‪ .‬לכן נפדין וממילא שייך לד‪,‬תיד באכילה‬
‫מצד שחיטתה אף קודם הפדיה אף שהוא לחולין‪,‬‬
‫אבל בכור שד‪,‬וא קדשים שד‪,‬רי לא נפדר‪ .‬רק שהוא‬
‫חדוש שיכולין לשוחטו ולאוכלו כשנעשה בע״מ אין‬
‫לנו יותד ממד‪ ,‬שנתחדש להתירו באכילה שד‪.‬וא רק‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫נד‬
‫שחיטת הסימניז וא״כ לא נחשבה ההתחלה רק‬
‫חניקה ולכן נאסרה מצד נקובת הושט‪ ,‬אבל א״כ‬
‫בהתחיל לשחוט הקנה מ״ט אסוד דלעניז זה ודאי‬
‫אין חילוק בין ושט לקנה ואף בקנה הוא מום‬
‫ועדיין לא נאסר באכילה מדין טדפה היה צדיך‬
‫להיות מותד באכילה מדאודייתא ולא מצינו חלוק‬
‫בזה‪ .‬וגם קשה דבסברא זו דכמאן דחנקינון דמי לא‬
‫שייך חלוק בין למ״ד ישנה לשחיטה מתחלה וע״ס‬
‫למ״ד אינה אלא לבסוף דהא הטעם הוא דכיון‬
‫דהקפידה תורה בקדשים שישחטו דוקא במקום זה הוא‬
‫עכוב בשחיטה כמו כל הלכות שחיטה וא״ב אף אם‬
‫אינה אלא לבסוף מ״מ כמו שצריך כל הלכות שחיטה‬
‫גם בהתחלה ובלא זה הוא נבלה צריך גם דין‬
‫המקום שהוא בקדשים במהלכות שחיטה שיהיה זה‬
‫גם בתחלתו ואל״ב יהיה כמאן דחנקינון‪ ,‬ובדמב״ם‬
‫איתא בפירוש בפ״א מפסוה״מ שלמ״ד אינה לשחיטה‬
‫אלא לבסוף כשר הקרבן בשחט מקצת סימנין בחוץ‬
‫וגמרן בפנים‪ ,‬ודוחק לומר דאיירי דווקא בשחט‬
‫מקצת קנה וגמרו בפנים ולא במקצת הושט דהא‬
‫הרמב״ם מפרש זה מסתמא בגמ׳ דגם לענין כשרות‬
‫קמיפלגי ומסתמא מפרש כן גם לדכא דמפרש‬
‫מחלקותם בסימן אחד בחוץ ואחד בפנים דכשר למ״ד‬
‫אינה אלא לבסוף שזה אף בקנה היה פסול אם‬
‫לא עשה בהלכות שחיטה ואם דין המקום בקדשים‬
‫הוא במהלכות שחיטה איך היה כשר‪ ,‬אלא ודאי‬
‫שצךיך לומך שאין שייך זה להלכות שחיטה ולא‬
‫הוי כמאן דחנקינון לענין היתך שחיטה‪ ,‬והא דאמך‬
‫ד‪,‬גמ׳ במעילה כמאן דחנקינון הוא חק לענין מעילה‬
‫כיון דגם קד״ק ששחטן בדחום לא חזו לא לגבוה‬
‫ולא להדיוט והולכין לאיבוד כקדשים שמתו לכן‬
‫כמו שקדשים שמתו אין מועלין בהן משום שהולכיז‬
‫לאיבוד כמו״ב קד״ק בדדום‪ ,‬ופסיק שם הגמ׳ דלא‬
‫הוו כמאן דחנקינון אף לענין מעילה מאחד דשחטן‬
‫במקום שדאוי לקק״ל‪ ,‬אבל היכא דשחטן בחוץ יהיו‬
‫לענין מעילה כמאן דחנקינון משום שהולכין לאיבוד‪,‬‬
‫אבל לענין היתר אכילה הויא שחיטה גמורה וכן‬
‫מפורש בזבחים דף ס״ט אמר רבא אם הועילה לו‬
‫שחיטת חוץ לחייבו כרת לא תועיל לו לטהרה‬
‫מידי נבילה עיי״ש‪ ,‬וא״ב נשארה הקוקזיא מ״ט אסור‬
‫שוחט בכור תם בחוץ באכילה מדאורייתא‪.‬‬
‫וכן קשה בשוחט בכור תם בפנים מ״ט יהיה אסור‬
‫באכילה בתורת בכור בע״מ למ״ד חולין בעזרה לאו‬
‫דאורייתא‪ ,‬ואף למ״ד דאורייתא יהיה כשר אם‬
‫יוציאנו באמצע השחיטה לחוץ ויגמור שם שחיטתו‪,‬‬
‫דזה שעדיין הוא ראוי למזבח אף שיש בו מום‬
‫זה דהתחלת שחיטה אין לו לעכב מלאוכלו בתורת‬
‫בע״מ כמו שאינו מעכב בשאר קדשים מלפדות‬
‫נה‬ ‫משה‬
‫הרמב״ם ולא על הגמ׳‪ ,‬הנה בגמ׳ יש לומר שסובר‬
‫דקאי לאו רתועבה על בשר בחלב כדסובר רב אשי‬
‫בחולין כתירוץ ב׳ של התוס׳ בכורות דף ל״ד ולא‬
‫כאחרים ולא נחלק בין בכור לשאר קדש־ים‪ ,‬אך‬
‫שהיה יכול להקשות גם על התום׳ לתירוץ קמא‬
‫דהגמ׳ סובר כאחרים וא״כ בע״ב צריך לחלק בין‬
‫בכור לשאר קדשים‪ ,‬אבל א״כ לא קשר‪ ,‬כ״כ דמאי‬
‫אולמיח דתום׳ מהרמב״ם‪ ,‬אך שעדיין יש לחקשות‬
‫דהא הביא המל׳־מ לעיל מזה דברי התום׳ ומ״ט‬
‫לא הקשה גם עליהם‪ ,‬ולפ״מ שבארתי איש בפשיטות‬
‫רבלא הרמב״ם יש לומר דאחרים לא כברי בכל קדשים‬
‫שיהיו נפדין במום שנעשה מהשחיטה עצמה דלא‬
‫כגמ׳ חולין וא״כ ליכא שום הוכחה מגיש דתועבה‬
‫תועבה שאיירי כמטיל מום שאף אם גם מטיל מום‬
‫בקדשים מותר באכילה אסור הכא מצד שהוא קרבן‬
‫שנפסל משום דלא הוכשר לפדיה במום דמהשחיטה‬
‫ואין למילף מהג״ש רק קדשים שנפסלו ולא מטיל‬
‫מום בקדשים כדבארתי בבכור אליבא דהרמב״ם ולכן‬
‫לא היה יכול להקשות על התום׳ אבל על הרמב״ם‬
‫שפיר מקשה שהוא מחלק בין קדשים לבכור אבל‬
‫מתורץ כדבארתי‪.‬‬
‫ב״ג מוקירו ואוהבו בלו״נ‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן יח‬
‫בענין ‪ npm‬שליח השייך לענין דלעיל‬
‫תרע״ז אוזרא‪.‬‬
‫מע״כ דודי הגאון הגדול מוה״ר יעקב קאנטראוויץ‬
‫שליט׳׳א הגאב״ד שאצק‪.‬‬
‫ענף א‬
‫מ ה שהחליט כ״ג דודי לדבר פשוט דהא שמחלק‬
‫רב נחמן בדין חזקת שליח בין דאורייתא‬
‫לדרבנן שחוא ע״כ מטעם שנחשב לספק ולכן בדרבנן‬
‫הוי ספיקא לקולא נראד‪ ,‬מהחלטתו כאילו לא מצינו‬
‫חלוקים אחרים בין איסורא דאורייתא לדרבנן‪ ,‬והנה‬
‫מצינו חלוקים הדבר‪ ,‬בדין בר ‪ r‬ה בביצה דף ל״ח‬
‫שבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירח לר׳‬
‫אושעיא ודין ברירה אף שדעת כ״ג דשייך לספק‬
‫ויש שכברי כן אבל הדבר‪ ,‬אין סוברין שהוא ענין‬
‫ספק ומ״מ יש חלוק בין דאורייתא לדרבנן א״כ מצינו‬
‫עוד חלוקים שחקלו בדרבנן‪ .‬ואף שיש סוברין דבדרבנן‬
‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫כשנעשה נע״מ מצד אחר ולא מהשהיטה עצמה שהוא‬
‫לדין הקרבתו ואכילתו בתורת קדשים לכן אין‬
‫שחיטת קדשים שייך להתירו לאכילת חולין‪.‬‬
‫עכ״פ איך שיהיה חזינן שיש חלוק בין בכור‬
‫לקדשים שצריכין פדיה במום הבא משחיטה עצמה‬
‫דכל הקדשים נפדין ונאכלין ובכור אינו נאכל דשחיטתו‬
‫כשלא הותר לאכילת חולין אינה מתירתו לאכילה‬
‫דדולין ולכן בשחטו בחוץ חייב לכו״ע דבל השחיטה‬
‫היא שחיטת קדשים בחוץ‪ ,‬ל״מ לשיטת הרמב״ם‬
‫דעדיין היה ראוי לבוא בפנים‪ ,‬אלא אם אף אינו‬
‫ראוי הרי בהכי חייביח רחמנא כמו בשאר קדשים‬
‫מאחר דבקדושתו הוא והיתר לגמור לשחיטתו לאכילת‬
‫חולין ליכא במום זה שעשה השחיטה עצמה‪ ,‬וכן‬
‫בשחטו בפנים אף שכל הקדשים הותרו לפדיה מ״מ‬
‫בכור לא הותר באכילה משום שמום זה שנעשה‬
‫בהשחיטה אינו מתירו לגמור שחיטתו לאכילת חולין‬
‫וא״כ בשוחט מום עובר בקדשים היו יכולין לפדותו‬
‫מצד שנעשה בע״מ ולכן כשילפינן מג״ש דתועבה‬
‫תועבה ראם שוחט בע״מ עובר אסור לאבלו בלאו‬
‫דתועבה ידעינן מזה שכל מטיל מום בקדשים נכוונה‬
‫אסור באכילה בלאו דתועבה‪ ,‬אבל בבכור בע״מ‬
‫עובר ששחטו הא לא הותר באכילה גם שלא מטעם‬
‫הלאו‪ ,‬דמום שעשה השחיטה עצמה אינו מתירו‬
‫באכילה והוי ככל פסוה״מ שנפסלו אחר שחיטה‬
‫ואינו ענין למטיל מום בבכור דאף אם מטיל מום‬
‫בבכור יהיה מותר באכילה מ״מ בשחיטה אסור לכן‬
‫אף שילפינן שהשוחט בכור בע״מ עובר אסור באכילה‬
‫בלאו דתועבה אין למילף מזה מטיל מום בבכור‬
‫אלא יש למילף מזה כל פכוה״מ שנפסלו אחר שהוקדשו‬
‫מהקרבה ומאכילה שעמדו לכך כדבארתי‪.‬‬
‫ואין למילף מטיל מום בבכור ממטיל מום‬
‫בקדשים כיון שחלוק גדול ביניהם שכל הקרבנות‬
‫נפסלו ממה שהיו עומדים שכל זמן שהן תמימים‬
‫עמדו להקרבה דלוה הוקדשו ובכור לא נפסל בהטלת‬
‫המום ממה שהיה עומר שמתחלה עמד לאכילה כמו‬
‫להקרבה כדבארתי במכתבי הקורם‪ ,‬ונמצא שמהג״ש‬
‫תועבה תועבה ילפינן רק פסוה״מ כגון נשחטה בלילה‬
‫ופסולי מחשבות וכדומה שפוכלין הקרנן וכן מטיל‬
‫מום בקדשים שג״כ נפסלו מקרבן ולא פסול יוצא‬
‫ונותר שלא נפסל הקרבן בזה ולא מטיל מום בבכור‬
‫שאף שנפסלו מקרבן לא נפסל מכל מה שהיה עומד‬
‫ולכן בכור שהטיל נו מום מותר מדאורייתא ונכונים‬
‫פסקי הרמב״ם ולא קשה עליו מג״ש דאחרים ואדרבה‬
‫זהו סייעתא לדבריו‪.‬‬
‫ומה שתמה כ׳׳ג דודי על המל״מ שהקשה על‬
 ‫ט שה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫נו‬

‫הזקה‪ ,‬וא״ב הזינן שיש להיות שאף שנאמן בדרבנן‬ ‫יש ברירה בין לקולא בין להופורא ובדאורייתא אין‬
‫גם נגד הזקה מ״מ בדאורייתא לא יהיה נאמן אף‬ ‫ברירה בין לקולא בין להומרא א״ב אינו משום‬
‫בליכא הזקה דלא כסברת ב״ג שהוא דבר שא׳א לומר‪.‬‬ ‫שהקלו בדרבנן רק משום טעמים אהרים שאין נוגע‬
‫לעניננו‪ ,‬אבל התום׳ בעירובין דף ל״ז ודאי לא‬
‫עוד מצינו במסיח לפי תומו שנאמן בדרבנן‬ ‫סברי כן דכתבו דמעשר ירק שעיקרו מן התורה‬
‫וגם נאמן לומר במסל״ת שהדיח הבשר בסי׳ ס״ט‬ ‫השוב כסדאורייתא אלמא דמשום שהקלו בדרבנן‬
‫סעיף י׳ אף שאיתחזק איסורא כיון שהוא מדרבנן‪,‬‬ ‫אמרינן יש ברירה דאי מטעמים אהרים לא שי ‪T‬‬
‫ועיין בנקוה״ב שם שכתב דמטעם ספק לא היה‬ ‫לומר שכיון שעיקרו מדאורייתא יהיה כמדאורייתא‬
‫לקולא משום שאיתהזק איסורא אבל מסל״ת מהני‬ ‫דעכ״פ הוא רק מדרבנן אלא ודאי דסברי שמטעם‬
‫אף באיתהזק ובדאורייתא לא מהני מסל׳׳ת אף בלא‬ ‫שהקלו בדרבנן הוא ולכן ביון שעיקרו מדאורייתא‬
‫איתחזק כמפורש בש״ך סי׳ צ״ח סק״ב‪ ,‬וג׳־כ הזינן‬ ‫ההמירו בו שאין ברירה‪.‬‬
‫דלא כסברת ב״ג‪ .‬ואף שבאמת אינו נאמן מסל״ת‬
‫באיתחזק איסורא אף בדרבנן להריב״ש הובא בש׳־ך‬ ‫ומציבו עוד ביבמות דף פ״א שלריש לקיש‬
‫שם ופסק כן המתבר בסי׳ קל״ז סעי׳ ו׳ והא שנאמן‬ ‫שסובר כל שדרכו לימנות שנינו ואינו בטל מ״מ‬
‫כאן הוא מטעם צרוף דעכו״ם אמנקיותא קפדי כדאי׳‬ ‫באיסור דרבנן בטל אף שדרכו לימנות גבי עיגול‬
‫בש״ו כאן ס״ק מ״ב ובסי׳ קל׳־ז ס״ק י״ט וא׳־כ‬ ‫בעיגולין עולה וזה ג״ב אינו ®’ ‪ T‬לדין ספק‪.‬‬
‫ליכא הוכחה שיכול להיות נאמן בדרבנן אף באיתהזק‬ ‫וכן התם בדף פ״ב לר׳ שישא בדיה דד׳ אידי‬
‫ובדאורייתא לא יהיה נאמן אף בלא איתהזק‪ ,‬מ״מ‬ ‫שרבנן סכרי לדידיה ג׳׳ב כר׳ יהודה דמין במינו לא‬
‫יש להוכית מזה שלא הוצרך לתרץ שנצטרף טעם‬ ‫בטל רק שמהלקי בין איסור דאורייתא לדרבנן דבדרבנן‬
‫דאמנקיותא קפדי כדי שלא יקשה מ׳׳ט אינו נאמן‬ ‫סכרי שבטל סין במינו הזיבן עוד הלוקים שהקלו‬
‫בדאורייתא בלא איתחזק אלא מצד קושיא אחרת‬ ‫בדרבנן‪.‬‬
‫שסותר למה שפסק בסי׳ קל״ז‪ ,‬וגם יש להוכיח אליבא‬ ‫וכן מצינו לענין צירוף כל מה שנכנס בספק‬
‫דהר״ן שהובא בב׳־י סי׳ קל״ז שפליג על הריב׳־ש‬ ‫שדעת הרא״ה שלא מצטרף רק באיסור דרבנן ולא‬
‫וסובר שנאמן מסל׳׳ת בדרבנן אף בהכשר כלי היין‬ ‫בדאורייתא הובא בש׳־ך יו״ד סי׳ קי״א סק׳׳ב‪ ,‬ובן‬
‫שאיתחזק איסורא ובדאורייתא לשיטת הש׳׳ך גם‬ ‫הוא דעת הפר׳׳ה‪ ,‬וג״ב אינו שייו לספק‪.‬‬
‫הוא ודאי סובר שאינו באמן אף בלא איתחזק דהא‬
‫וכן בנאמנות קטן לדברים שהם מדרבנן שלדעת‬
‫כתב הש״ך זה לדבר ודאי בסי׳ צ׳׳ה‪ ,‬וגם יש‬
‫המג״א סי׳ תל׳׳ז סק״ת אף באיתהזק איסורא כגון‬
‫להוכיח מזה גופא דהא חזינן שצרוף טעם דקפדי‬
‫טבילת כלים למ״ד מדרבנן משום שהוא בידו ולמ׳׳ד‬
‫אמנקיותא לא היה מועיל להכשיר מטעם ספק דרבנן‬
‫שהוא מדאורייתא אינו נאמן ולא מהני מה שהיה‬
‫לקולא כדאיתא בנקה׳׳ב משום דאיתחזק איסורא‬
‫ביד הקטן לשיטת הסג׳׳א אף שמהני מה שהיה בידו‬
‫ומ״מ אינו כמדאורייתא בלא איתהזק דהא יש חלוק‬
‫להאמינו בגדול ומ״מ מהני בדרבנן גם בקטן אלמא‬
‫ביניהם לענין מסל״ת וא״ב גם בלא צרוף הטעם‬
‫שהקלו בדין נאמנות בדרבנן אף שמטעם ספק לא היה‬
‫דאמנקיותא קפדי משמע שקילא איסורא דרבנן‬
‫בזה לקולא כיון דאיתחזק איסורא אף בדרבנן אלמא‬
‫באיתחזק מדאורייתא בלא איתחזק רק שלענין מסל״ת‬
‫דאיכא עוד דברים שהקלו בדרבנן‪ ,‬אך בזה אולי‬
‫איט נאמן גם בדרבנן באיתחזק אבל אינו מזה שאינו‬
‫יש לומר דהיה ביד הקטן נהשב כע׳־א או כספק‬
‫נאמן בדאורייתא בלא איתחזק דלא היה ראיה לדרבנן‬
‫הרגיל ולכן מועיל בדרבנן אף נגד הזקה ובדאורייתא‬
‫באיתחזק דבל הטעם שסובר ב׳׳ג שהן שוין הוא מזה‬
‫אין מועיל דוקא נגד הזקה אבל אם לא יהיה נגד‬
‫ששוין לענין ספק והא חזינן מכאז דאף ששוה לדאו׳‬
‫הזקה יהיה נאמן הקטן כשהיה בידו אף בדאורייתא‬
‫בדין ספק אף שיש צרוף טעם דקפדי אמנקיותא‬
‫כסברת ב׳׳ג לענין הזקת שליה‪ ,‬אבל זה אינו דבפמ׳׳ג‬
‫ומ׳־מ אינן שוין לענין מסל׳׳ת‪ ,‬וכמו כן יש לומר‬
‫באשל אברהם שם איתא מפורש דאינו נאמן הקטן‬
‫בכל דרבנן דאיתחזק שמ׳־מ אינו דומה לדאורייתא‪.‬‬
‫בדאורייתא אף בליבא חזקה והוא בידו ובדרבנן נאמן‬
‫ןא״כ מכל אלו נסתר היסוד ונפל הבנין ויש‬ ‫אף שאיכא חזקה כשהוא בידו‪ ,‬ומפרש הא דקטן‬
‫להיות חלוק בין דאורייתא לדרבנן גם בחזקת שליח‬ ‫היודע לשמור את ידיו אוכלין ע״י טהרות דוקא‬
‫דבדרבנן סמכינן להקל והוי כודאי ובדאורייתא לא‬ ‫כשהוא בידו כראיתא בריב״ש הובא בש׳׳ך יו״ד‬
‫סמכינן ואף שבדרבנן יסמכו על חזקת שליח גם‬ ‫סי׳ קכ״ז ס״ק ל׳׳א ודוקא בטומאה דרבנן דבדאורייתא‬
‫נגד חזקת איסור בדאורייתא לא יסמכו אף בלא‬ ‫אינו נאמן להמג׳׳א והפמ׳׳ג אף כשהוא בידו וליכא‬
‫נו‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫סמבינן לד‪,‬חשיבו כודאי ולא הוי אלא ספק שלא‬
‫אמדינן בכאן ספק לקולא‪.‬‬
‫וד‪,‬ק״ו שכתב כ׳׳ג דמה לענין ספק לא עשו‬
‫בעיקרו מד‪,‬״ת כמדאודייתא אף שלבו׳׳ע הוא לחומדא‬
‫בדאודייתא כ״ש לענין חזקת שליח שיש סברא‬
‫לומר דגם בדאודייתא סמכינן כדסובד ד׳ ששת שאין‬
‫לעשות בזד‪ ,‬כמדאודייתא‪ ,‬אינו כלום חדא דחזקת שליח‬
‫לא מחני דק מטעם שעשו מדאי דד‪,‬א מיידי באופן‬
‫שספקא לחומדא ומכיון שביש לו עיקר מד‪,‬״ת לא‬
‫עשו כודאי ממילא לא מד‪,‬ני משא׳׳ב לד׳ ששת שסובר‬
‫שהוא ודאי גמור‪ ,‬ועוד שלא שייך לומד ק״ו בתקנות‬
‫דרבנן שבספק שהוא דין מצוי לא רצו להחמיר‬
‫כ״ב באיסודין דרבנן אבל בחזקת שליח שלא מצוי‬
‫החמירו‪ ,‬אך כל קושית ב״ג דודי הוא משום שסובר‬
‫שהחלוק בין דרבנן לדאודייתא הוא מטעם שחזקת‬
‫שליח עשה ספק ובדרבנן דין ספק הוא לקולא וא״ב‬
‫כשסובד המל״מ שלא סמכינן בעיקרו מה״ת אחזקת‬
‫שליח אין לומד גם ספקו לקולא לדידיד‪ ,‬ונמצא‬
‫שדברי המל׳׳מ סותרים זא״ז מיניה וביה אבל מאחד‬
‫שכאדתי שהם דברים חלוקים ואין שייכים זה לזד‪,‬‬
‫לא קשה כלל ודברי המל״ם נכונים‪.‬‬
‫דאף אם נפרש כהדא״ד‪ ,‬שאיידי בתרומה דרבנן כמו‬
‫ענף ב‬
‫ויש להביא ראיה להמל״מ דספק לקולא אף‬
‫ביש לו עיקר מה״ת מחא דאמדינן שאני אומד בתדומד‪,‬‬
‫דרבנן בדאיתא ביבמות דף פ״ב ובפסחים דף י׳‪.‬‬
‫ותרומה דרבנן הוי עיקרו מד‪,‬׳׳ת דאף תרומה בזד‪,‬״ז‬
‫הוי עיקרו מד‪,‬״ת בדאיתא במל׳׳ם ומוכדחין לומד‬
‫כן‪ ,‬וגם ביו״ד סי׳ קי״א משמע שבכל איסודין דרבנן‬
‫אמרינן שאני אומר דאף באיסורי תורד‪ ,‬ושיעודין‬
‫דרבנן אמדינן שאני אומד וזה ודאי הוי עיקרו מד‪,‬״ת‪,‬‬
‫ודין שאני אומד הוא מטעם ספק דרבנן לקולא‬
‫כדאיתא בש״ך סק״א‪ .‬אך שיש לדחות דהא ע״ב‬
‫צריך לומר דדין שאני אומד עדיף מספק בעלמא‬
‫דד‪,‬א חזינן בגבינה של עכו״ם דספקו לחומדא כדאיתא‬
‫בש״ך כללי ס״ס סי׳ י״ח ומ״מ אמדינן שאני אומד‪,‬‬
‫ועיין בפמ״ג שהקשה זה וכתב ואולי שאני אומד קיל‬
‫טפי‪ ,‬אבל באמת קשה לומד כן דבש׳׳ך משמע שהוא‬
‫דק מטעם ספק לקולא כמפורש בסק״א ומשמע בסק״ד‬
‫שהוא בדוקא ובסק׳׳ו משמע דב׳ קדרות עוד גדוע‬
‫מכל ספק דעלמא‪.‬‬
‫ומד‪ ,‬שאמדינן גם בגבינד‪ ,‬של עכו״ם שאני‬
‫אומד אף שספק אם הוחלפה בגבינת עכו׳׳ם אסור צריך‬
‫לומד שלא החמירו דק בספק בגופו כיון שגם בלא‬
‫גזירתם היה חשש איסור הועילד‪ ,‬גזירתם להחשיב‬
‫כודאי איסור אבל לענין שאני אומר שהוא לענין‬
‫הקדרה לא החמירו מאחד דעל הקדרד‪ ,‬לא היד‪,‬‬
‫אגרות‬
‫חזקת איסור דלא כסברת כ״ג שהוכיה שסטכינז‬
‫אחז?ןת שליח בלא איתתזק אף בדאותיתא מתא‬
‫שסמכינן אחזקת שליח בדרבנן שאיתחזק‪.‬‬
‫ומעתה נסתלקה גם תמיהת כ״ג על חמל״ס‬
‫פ״ד דבכורות ה״א בד״ה והנני חוזר דאף שבספק‬
‫דרבנן לקולא סובר שאין חלוק בין האיפורים דאף‬
‫ביש לו עיקר מן התודה חוא לקולא מ״מ במקום‬
‫שלא אמרינן ספק לקולא כגת להמל״מ שם בספק‬
‫נעשה לו דבר ד‪,‬מתירו וצדיכין לסמוך אחזקת שליח‬
‫מחלקינן דבעיקדו מד‪,‬״ת לא סמכינן אחזקת שליח‬
‫דד‪,‬חמידו בו כשל תודה ולא סתרי כלל זד‪ ,‬לזד‪ ,‬מאחד‬
‫שהם דברים חלוקים‪ ,‬וזה שלדין ספק לא עשו עיקרו‬
‫מה״ת כמדאורייתא ובחזקת שליח עשו כמדאודייתא‬
‫ולא עשו לשני הדינים בשוד״ לא קשה כלל דהא‬
‫לד‪,‬דבה דברים מצינו שלא עשי ימדאורייתא כמו‬
‫לענין צרוף כל מה שנכנס בספק אליבא דד‪,‬דא״ה‬
‫שסובר דאין מצטרף דק באיסודין דרבנן מצטרף‬
‫אף ביש לו עיקר מדדת דד‪,‬א מצטרף גם באיסור‬
‫דאורייתא ושעוד דרבנן דודאי הוי עיקרו מה״ת‬
‫וגם עיקדא דדינא דצדוף הוא מתני׳ דתדומות פ״ד‬
‫עובדא דד׳ יוסי דמייתי עלה דאיידי בתרומה של‬
‫ירק מ״מ הוי עיקרו מה״ת כדאיתא בתום׳ עידובין‬
‫דף ל״ז א״ב חזינן שלא לכל הדברים עשו לעיקרו‬
‫מה״ת כמדאודייתא‪ ,‬וכן הא דיבמות לרבנן אליבא‬
‫דד׳ שישא בדי׳ דד׳ אידי דמין במינו לא בטיל‬
‫באיסודין דאורייתא ובדרבנן בטיל אף בדבר שיש‬
‫לו עיקר מד‪,‬׳׳ת‪ ,‬דד‪,‬א טומאת משקין חשיב ליד‪ ,‬עיקר‬
‫מה״ת בעידובין דף ל״ז‪ .‬וכן מד‪,‬א דלד״ל יש חלוק‬
‫לענין כל שדרכו לימנות בין דאורייתא לדרבנן‬
‫ובדרבנן הקלו אף ביש לו עיקר מד‪",‬ת דד‪,‬א תדומד‪,‬‬
‫בזד‪,‬״ז ג״ב נחשב לעיקרו מה״ת כדאיתא כאן במל׳׳מ‬
‫אליבא דדמב״ם ומוכדחין לומר ‪ p‬כדאי׳ במל״מ‪,‬‬
‫וכן במסל״ת אין חלוק דאף בעיקרו מדאורייתא‬
‫נאמן דדם שמלחו ובשלו ודאי נחשב עיקדו מדאורייתא‬
‫דכ״ש הוא מטומאת משקין שנחשב עיקדו מדאורייתא‬
‫מחמת שעיקר טומאד‪ ,‬הוא דאורייתא‪ ,‬ולכן לא קשה‬
‫מד‪ ,‬שגם לעינן ספק לא חלקו ובכל איסודין דרבנן‬
‫הוא לקולא והיכא שהוצדכנו לדין חזקת שליח דד‪,‬וא‬
‫במקום שלא היה ספקו לקולא חלקו דבעיקרו מה״ת‬
‫לא סמכינן מאחד דהם דברים חלוקים‪ ,‬וזד‪,‬ו כוונת‬
‫המל׳׳מ דאף דתקנת שליח עושד‪ ,‬לספק מ״מ הא‬
‫ספק לא מחני כאן מאחד שהוא ספק אם נעשד‪ ,‬לו‬
‫רבד המתידו שספק כזד‪ ,‬הוא לחומדא אף בדרבנן‬
‫ודק מטעם שסמכינן אחזקת שליח באיסודין דרבנן‬
‫לדין ודאי מחני ולבן ביש לו עיקר מדדת לא‬
 ‫מ שה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫נח‬

‫משום דרוב ע״ה מעשרין וגם אביי סובר סן סדאיתא‬ ‫בלל השש איבוד תודה עד עתה ולבן אף בגבינה‬
‫בתוס׳ סתובות דף ס״ד ומאן דלית ליה במנחות‬ ‫הוא לקולא בשאני אומר‪ ,‬וגם הפמ״ג לא אמר בההלט‬
‫דף ל״א משמע שסובר שמדינא צריך להפריש‬ ‫שהוא גדר אהד רק בלשון ואולי ונשאר בצ׳׳ע‪,‬‬
‫ולא הוצרכו לתקנה דלכן סובר שם דאין יכול להפריש‬ ‫וא״ב חזינן שספק בעיקרו מדאורייתא ג״ב לקולא‪,‬‬
‫מדמאי על טבל שנתערב בחולין‪ ,‬עכ״פ לא קשד‪,‬‬ ‫ואם נימא שגדר שאני אומר אינו מטעם ספק בדי‬
‫מעצם מה שמעשרין דמאי ולא אמרינן ספק לקולא‬ ‫לדהות הראיה תהיה עוד הוסהה שאין הסרה לומר‬
‫דשמא עישר‪ ,‬וכל קושית ב״ג הוא רק בספק שמא‬ ‫שחזקת שליח הוא מדין ספק דסמו שמקילין אף‬
‫בא מן ההפקר‪.‬‬ ‫בגבינה שספק לחומרא בקולא דשאני אומר אף‬
‫שבדאורייתא אין מקילין גם בלא איתחזק א״ב יבול‬
‫וצ״ל דספק שמא בא מן ההפקר ג״ב מיקרי‬
‫להיות שגם חזקת שליח הוא גדר אחר בדבאדתי‪,‬‬
‫ספק אם נעשה בו דבר המתיר שהופקר והותר‬
‫אד האמת שהוא מטעם ספק לקולא ואף אם נצטרד‬
‫בזד‪ ,‬או לא הותר משום שלא הופקר‪ ,‬ואף שד‪,‬כא הוי‬
‫לומר בהפמ״ג שאינו מטעם ספק עב״פ לא מטעם‬
‫הספק אם נעשה בו דבר האוסר שהחזיק בו אדם‬
‫זה‪ ,‬שהרבה משניות מפורשות דלא אמרי׳ ספק לקולא‬
‫או לא יש לומר דדבר האוסר נחשב שיש כאן‬
‫בתרומת תאנים שהביא כ״ג ולא בתב הפמ״ג שאינו‬
‫ודאי מאחר דהוא בארץ ישראל שאין שום מקום‬
‫מטעם ספק רק משום שהוקשה לו גבינות אבל‬
‫בא״י שהוא ספק דהא כל א׳׳י נחלק וליכא מקום‬
‫בל״ז היה ניחא ליד‪ ,‬לפרש גדר שאני אומר מטעם‬
‫מיוחד בא״י שפטור ממעשרות דק דמינים אלו‬
‫ספק לקולא‪ .‬אך אולי סובר ב״ג שתרומה בזד‪,‬״ז‬
‫מפקירין מפני גדיעותן או מקומות אלו הפקירו‬
‫לא נחשב עיקרו מדאורייתא דלא במל״מ ודק בתרומה‬
‫מפני שהן מקום יערים לפי׳ התוס׳ בשבועות דף‬
‫בזה״ז אמרינן שאני אומד ומשניות דדמאי הוא‬
‫י״ב והר׳ש כאן אבל בלא מעשר‪ ,‬הפקר לא נפטרו‬
‫בתרומת תאנים שהיה בזמן הבית ונחעזב לעיקרו‬
‫כל מקומות שבא״י ממעשרות ונמצא שהספק אף במינים‬
‫מדאורייתא וגם הזינן ביבמות דף פ״א חלוק בין‬
‫אלו הוא אם נעשה בו דבר המתירו שד‪,‬פקירו אותו‬
‫תרומה בזה״ז לתרומת תאנים וא״ב גם בזה נימא‬
‫או את מקומו שגדל שם או לא וספק אם נעשה‬ ‫שיש חלוק ביניהם ולא יסתרו משניות דדמאי פ״א‬
‫דבר המתיר הוא להמל״מ לחומרא אף בדרבנן‪ ,‬ולכן‬ ‫ותרומות פ״ז זו את זו‪ ,‬אבל אינו בלום דהא הרמב״ם‬
‫לא מחני ספק הפקר לבד‪ ,‬ואף של״ד לכאורה להא‬
‫סובר בספ״א מתרומות שתו״מ בזמן הבית השני‬
‫דהמל״מ דשם איירי בחזקת איסור דקודם שעירבו‬
‫היו מדרבנן והובא סאן במל״מ ותקנת דמאי הוא‬
‫היה בחזקת איסור וכן בספק טבל שהביא הוי חזקת‬
‫תקנת יוחנן ב״ג שהיה בזמן בית שני שלא היה‬
‫איסור אבל הא ספק עירוב דאיירי המליט שהוא‬
‫חיוב התרומה יותר מבזדי׳׳ז וא׳׳ס מתני׳ דהקלין‬
‫בעירובי חצרות ליכא חזקת איסור דרק בעירובי‬
‫שבדמאי הוא בתרומה בזדדז ומ״מ הוצרד הרמב״ם‬
‫תחומין שייד חזקת תהום ביתו‪ ,‬וכן משמע בפמ״ג‬
‫לפרש בתרי ספיקי ובספק א׳ היה אסור אף שהוא‬
‫בכללי ס׳׳ס סימן כ׳ דליכא חזקה בעירובי חצרות‬
‫תרומה בזה״ז ולא אמרי׳ בהוא ספק לקולא במו שד‪,‬וביה‬
‫דד‪.‬א תלה התם מחלוקת הרשב״א שסובר דאף בדיעבד‬
‫ב״ג דורי‪ ,‬ויקשה ממתני׳ דתרומות שאמדינן שאני‬
‫פסול עירוב בין השמשות בעירובי תחומין עם הרמב״ם‬
‫אומר בתרומת תבלין שודאי הוא עיקרו מה״ת דלא‬
‫ורש״י שסברי דבדיעבד כשר הוא בזה שהרשב״א‬
‫גרע מתרומת ירק אלמא הוסחה גדולה לקמ״ל שבסל‬
‫פוסק כר׳ יוסי בטומאה שד‪,‬וא כדעת הש״ו דלא‬
‫איסור דרבנן אמרינן ספק לקולא וקושית ב״ג אינה‬
‫אמרינן ספק לקולא בהזקת איסור אף באיסור דרבנן‬
‫על המל״מ אלא על המשניות דדמאי ותרומות‬
‫ולכן פוסל בביד‪,‬״ש שהוא ספק ולא הי״ל חזקת‬
‫שסותרין זא״ז‪.‬‬
‫בקורות והרמב״ם כשיטתו שפוסק כריט שספק לקולא‬
‫בדרבנן אף באיתחזק ולכן סובר דעירוב ב ‪,T‬״ש כשד‬ ‫והנה אליבא דהמל״מ לא קשה רד‪,‬א לפוטרו‬
‫אף בע״ת‪ ,‬וא״ב בעירובי חצרות שאף הרשב״א מודה‬ ‫מטעם ספק שמא עישרן הוא ספק אם נעשד‪ ,‬בו דבר‬
‫שמערבין לכתחלה בין השמשות אף שהוא ספק‬ ‫המתירו שספק זה לא הוי לקולא אף בדרבנן להמל״מ‪,‬‬
‫שלא הי״ל חזקת בקורות אף שסובר דבע״ת לא מהני‪,‬‬ ‫וגם בלא זת לא קשה בלום דד‪,‬א עיקר דמאי נתקנה‬
‫מוכח דבע׳׳ה ליכא חזקת איסור ל ‪ p‬מהני דרק‬ ‫על מעשרות דבזה״ז שד‪,‬ם מדרבנן ומתקנד‪ ,‬צריסין‬
‫בע״ת שאיכא חזקת תחום ביתו לא מהני להרשב״א‬ ‫לעשר ולא מספק‪ ,‬ואין להקשות לד‪,‬מל״מ מ״ט לא‬
‫משום דסובר דלא הוי ספקו לקולא באיתחזק‪ ,‬וא״ב‬ ‫הוצדסו לעשר בלא התקנה‪ ,‬דהוא משום דרוב ע״ה‬
‫איכא הוכחה שליכא חזקת איסור בע״ח ומ״מ בספק‬ ‫מעשרין הן דסן מוסרחין לומר למאן דסברי דבזמן‬
‫הונח אסור אף בע״ח משום דספק הונת גרע טפי‬ ‫הבית היה תדומד‪ ,‬דאורייתא דמ״מ הוצרסו להתקנת‬
‫נט‬ ‫מ שה‬ ‫או ״ ח‬
‫ולשיטת המל׳׳ס ניחא בפשיטות דהא גם הכ״מ סובר‬
‫כהמל״ס דהא פוסק בספק הונח בעירובי חצרות שאסור‬
‫ועיין במל׳׳ס שהביא מזה ראיה ולכן בריקן ומצא‬
‫מלא ויש להסתפק אם נעשה מלא ע׳׳י המכתשת‬
‫הוא ספק אם נעשה המתיר שספקו לחומרא‪ ,‬ואף‬
‫אם נימא שאין כאן חזקת איסור דהא לא מספקינן‬
‫עתה על הטמא שיהיה חזקת טמא והמקוה אין‬
‫לה חזקות בלל‪ ,‬מ״מ הא מבואר שאף בלא חזקת‬
‫איסור אם מסתפקים אנו על מעשה ההיתר אם נעקזה‬
‫כלל הוא לחומרא ולכן באן שהספק הוא אם נעשה‬
‫מקוד‪ ,‬ע״י המכתשת או לא‪ ,‬שהוא ספק אם נעשה‬
‫דבר המתיר הוא לחומדא אף בדרבנן אבל כשהיה‬
‫שם רוב מים כשרים שהוי הספק אם נעשה בו‬
‫דבר האוסרו ש ל ה ^ו אין צריך דאם רק נצטרפו‬
‫לו דברים המשלימין אף שאין עושין מהם מקוד‪,‬‬
‫לכתחלה כגון שבאו מים שאובים ע״י המשכה כשר‬
‫כדאיתא בתמורה דף י׳׳ב וכן כל הדברים המפורטין‬
‫בפ״ז סמקואות שמעלין ולא פוסלין דלרש״י בסוכר‪,‬‬
‫דף י׳׳ט ולד‪,‬רמב״ם אליבא דכ״מ בפ״ז ממקואות ה״ב‬
‫הוא לבד משלג ולהש׳׳ך בסי׳ ר״א ס׳׳ק ע״א אף שיטת‬
‫הרמב׳׳ם הוא כרש״י שאין עושין מהן מקוד‪ ,‬ומ״מ‬
‫משלימין‪ ,‬הוא ג״כ בדוב כשרין כמו השלמד‪ ,‬דשאובין‬
‫ע״י המשכה‪ ,‬נמצא שמקור‪ ,‬שיש בה רוב מים א״צ‬
‫לעור מים להכקזר אלא לצרוף וא״כ כשהיתה מקוד‪,‬‬
‫של כ״א סאד‪ ,‬היתה מקוד‪ ,‬כשרה בתנאי שיצטרפו‬
‫שם עוד מים ומאחר שעתה יש שם מ׳ סאה אם‬
‫לא היה ספק שמא נפסלו המים הראשונים שהיו‬
‫בו כשד אך שמסתפקין שמא נפסלו הראקזונים ע׳׳י‬
‫שניתוספו בו המים ע׳׳י המכתשת שפסלו גם ד‪,‬ראשונים‬
‫נמצא שהספק הוא אם נעשה בו דבר האוסר והפוסל‬
‫שספקו לקולא בדרבנן‪ ,‬ולבן אף שבב׳ הספקות ליכא‬
‫לא חזקת היתר ולא חזקת איסור מ״מ יש נ״מ אם‬
‫הספק הוא אם נעשה דבר המתיר כגון בריקן או‬
‫שד‪,‬יו מעט מים הוי לחומרא ובהיו בו רוב כשרים‬
‫דהוא ספק אם נעשה דבר האוסר הוי לקולא וזהו‬
‫שיטת הב״מ דיסבור כד‪,‬מל״מ ומחורץ קושית הש׳׳ך‪.‬‬
‫וראיית הר״י בתוס׳ ב״ב דף ס״ו מהא דמקוה‬
‫שהניחו ריקן ומצאו מלא שכשר שכולו שאוב ג״כ‬
‫מדרבנן נראד‪ ,‬לע״ד שאינו משום שסובר שהא שכקזר‬
‫הוא מדין ספק דרבנן לקולא אלא מפני שסובר דלא‬
‫היינו סומכין על חזקה שמסתמא עינוה האדם שמילא‬
‫כדין אם הוא מדאורייתא‪ ,‬ומוכיח זה ממה שמסיק‬
‫בתוספתא מפני שזה ספק מים שאובין למקוה‪ ,‬משמע‬
‫שהחזקה לא עשתה שיתחשב לודאי אינו שאוב ולכן‬
‫אם היד‪ ,‬מדאורייתא לא היתה מועילד‪ ,‬החזקה‪ ,‬והוא‬
‫כמו חזקת שליח שלא מועיל בדאורייתא‪ ,‬דאם‬
‫כהרקוב״א בתוס׳ שם שסובר דהיא חזקד‪ ,‬גמורה‬
‫אגרות‬
‫כדאיתא במג״א סי׳ שצ״ד סק״א‪ ,‬והטעם הוא מגד‬
‫סברת המל״מ דספק אם נעשה בו דבר המתירו‬
‫לא אמרינז ספקו לקולא‪ ,‬דאף דליכא חזקת איסור מ״מ‬
‫דבר ראוסרו יש כאן והספק הוא אם נעשה דבר‬
‫המתירו שלא הוי ספקו לקולא‪ ,‬ואוי אם נימא שגם‬
‫בעירובי חצרות הוי חזקת איסור מ״מ הא המל״מ‬
‫לא מחלק בדרבנן בין יש בו חזקת איסור לאין בו‬
‫חזקת איסור דהא כל הוכחת הש״ך דבאיתחזק לא‬
‫הוי ספקו לקולא הוא מהא דכתב שקיי׳׳ל כר׳ יוסי‬
‫דמחמיר בעירובין ד׳ ל״ו לל״ב אף באיסוד דרבנן שאין‬
‫לו עיקר מן התודה אם יש לו חזקת איסוד והמל״מ‬
‫הא כתב כאן דלא קיי׳׳ל בר׳ יוסי והביא מרמב׳׳ם‬
‫פ״י ממקואות שפוסק בפירוש כר״מ ומטעם זה‬
‫הוכיח שספק לקולא בדרבנן אף בעיקרו מה״ת‪,‬‬
‫וכמו כן יש להוכיח מזה שפוסק כר״מ שאף באיתחזק‬
‫הוי ספק לקולא דלא כש״ך ועיין בפמ׳׳ג שמסיק‬
‫מטעם זה שהלכה כר״מ דלא כש׳׳ך‪ ,‬וא״כ שהמל״מ‬
‫לא מחלק וסובר שאף באיתחזק ספקו לקולא ומ״מ‬
‫בספק אם נעשה דבר הסתיר סובר שלא הוי לקולא‪,‬‬
‫גם בלא איתחזק אם הספק הוא אם נעשה דבר‬
‫המתיר לא הוי לקולא‪ ,‬דהא ליכא למימד דהא דבעי‬
‫המל״ס שיעשה בו דבר המתירו בודאי והספק יהיה‬
‫רק אם הועיל מעשה ההיתר שנעשה בו הוא כדי‬
‫שיארע החזקה דהא בהניח עירוב ביה״ש לא מרע‬
‫כלל החזקה דהספק הא הוא שמא לא נעשה בזמן‬
‫המתירו ולא אורעה החזקה רבשלמא בטבל והספק הוא‬
‫אם היה בו דבר החוצץ שייך לומר קצת שאירע‬
‫החזקה כדמצינו בתום׳ בתובות דף כ״ג בודאי זרק‬
‫לר‪ ,‬וספק אם היה קרוב לו או לה דאיתרע החזקה‬
‫ולכן גם בטבילה שהיתר‪ .‬בזמן המועילה רק שהספק‬
‫נעשה מצד אחר אם הועילה שייך לומר דאיתרע‬
‫החזקה אבל היכא שהספק הוא על תחלת המעשה אם‬
‫יכלו כלל לעשות לא איתרע כלל דהא מבח החזקה‬
‫צריך לומר שלא יכלו כלל להרע לחזקה‪ ,‬אבל אף‬
‫שלא איתרע החזקה הוי ספק לקולא ומ״מ בספק הונח‬
‫הוא לחומרא‪ ,‬וא״כ אף בליכא חזקה אם אך הספק‬
‫הוא אם נעשה דבר המתירו הוי לחומרא‪.‬‬
‫ענף ג‬
‫ובזה ניחא קושית הש״ך ביו׳׳ד סי׳ ריא ס׳׳ק‬
‫קמ׳׳ד על הכ״מ רפ״י דמקואות ה״ג שכתב דלא‬
‫הוכשרו מים שאובין מספק אלא כשהיה שם מקוה‬
‫מים ונסתפק אם נפלו בו מים שאובין אבל אם‬
‫היה ריקן ונמצא מלא אינו בכלל זה ובשלא היתה‬
‫מבתשת בצדו שבשר הוא מטעם דמסיים בתוספתא‬
‫שחזקת המקואות כשדות וכתב ע״ז הש״ך ולא נהירא‬
‫דמה חלוק יש סוף סוף הכא והכא ספק הוא עיי״ש‪,‬‬
 ‫ט שה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫שהפקירו אותו או מקומו ולכן הוי לחומרא‪ ,‬ור‪,‬וצרבנו‬ ‫בראורייתא לא הי״ל לומר שזה‬ ‫שיש להועיל‬
‫להתירם או מחמת תרי ספיקי או מחמת חזקת הפקר‬ ‫ספק מים שאובין ומזה מביא הר״י ראיה שכולו‬
‫אבל בספק לבר היינו מחייבין‪.‬‬ ‫שאוב הוא מררבנז ולכן מועילה החזקה‪ ,‬והא רצריכיז‬
‫להחזקה ולא סגי בספק להור כגון שהיתה שם מבתשת‬
‫אך אם נימא רלא כהמל״מ אלא שכל ספק הוי‬
‫הוא מטעם סברת ר‪,‬ב״מ וכרבארתי רספק אם נעשה‬
‫לקולא בדרבנן יקשה מ׳׳ט לא סגי בספק הפקר‬
‫‪. .‬גבר המתיר הוא לחומרא אבל גם החזקה שמועילה‬
‫לבד לפוטרו מן המעשרות‪ ,‬ונצטרך לומר שנחשב‬
‫אינה גמורה ולא היתר‪ ,‬מועילה בדאורייתא חה ברור‬
‫לחזקת איסור שחזקה על כל הגדל בא״י שהן חייבין‬
‫שיטת הר״י‪ ,‬ואף שלשון התוס׳ בפסחים רף י״ז הוא‬
‫במעשרות ונסבור כהש׳׳ך שבחזקת איסור לא הוי‬
‫משום רספק דרבנן לקולא מוכרחין לומר שאין כוונתם‬
‫ספקו לקולא‪ ,‬אבל אין צריכין לזה רלא מצאתי‬
‫מטעם זה אלא מטעם החזקה אף שלא מועילה‬
‫עדיין מי שחולק בזה דהא המל׳׳מ כאן והמג׳׳א בסי׳‬
‫בדאורייתא משום שאינה ברורד‪ ,‬ועריץ יש ספק‬
‫שצ״ר סק״א והפמ״ג בכללי ס׳׳ס סי׳ כ׳ סברי שספק‬
‫רמ״מ בדרבנן אף שד‪,‬וא ספק המתיר סטכינן על‬
‫אם נעשד‪ ,‬דבר המתירו הוא לחומרא והכ׳׳מ ג״כ‬
‫החזקה‪ ,‬ומטעם זה אחד שהרשב״א בתוס׳ ב״ב הביא‬
‫מוכרח לסבור כן כרבארתי וד‪,‬טור והש׳׳ע סברי ג‪-‬ב‬
‫ראיה מחא דמקוה ריקן להיפוך מזה שמסיק התוספתא‬
‫כמותם כדאיתא במל״ם ואף להשיטות שהביאו ראיה‬
‫דחזקת המקואות בשרות ומחלק בסיפא ברינא דמכתשת‬
‫מד‪,‬א שמקור‪ ,‬ריקן שכולו שאוב מדאורייתא והש׳׳ך‬
‫בין ריקן להיו בו רוב מים כשרים שהוא לכאורה‬
‫ג״כ אפשר סברי בכל מקום כגון בספק הונח וכדומה‬
‫ראיה ברורה ותימה על הר״י איך הביא עור ראיה‬
‫לחומרא אך במקוה פליגי משום רחשבי זה לנעשה‬
‫מתוספהא זו שכולו שאוב מדרבנן‪ ,‬מסקי התוס׳‬
‫דבר המתיר אם היה מקוה כשר מדאורייתא ולכן‬
‫שראיות הרשב״א לא נראו לר״י ולא כתבו סאיזה‬
‫היה שם לקולא משום דנחשב לרירהו הספק אם נעשה‬
‫טעת‪ ,‬ולמה שבארתי א״ש שהתוספתא מפרש הר״י‬
‫דבר האוסר אבל בספק הונח וספק הפקר יודו שהוי‬
‫כד‪,‬כ״מ ולכן צריך לד‪,‬חזקה שמסיק בתוספתא ואין‬
‫לחומרא וא׳׳ש מתני׳ דריש דמאי‪.‬‬
‫משם ראיה להרשב״א ועוד יש ראיה שכולו שאוב‬
‫ב׳׳ג מוקירו ואוהבו בלו׳־נ‪,‬‬
‫סדרבנן מהא שכתב התוספתא שהוא ספק‪ ,‬והרשב״א‬
‫משה פיינשטיין‬
‫יפרש שאף בדאורייתא מועילה חזקה זו ולשץ ספק‬
‫שאיתא בתוספתא אין הכוונה שעדיין הוא ספק אלא‬
‫שספק זה מותר מטעם החזקה‪ ,‬ועיין בר״ש פ״ב‬
‫ממקואות שמפרש בן‪ ,‬וראייתו הוא או מפני שסובר‬
‫שכל ספק דרבנן לקולא אף בספק שמא נעשה בו‬
‫סימן יט‬
‫רבד המתירו רלא כהמל״מ ויפלוג על דין רספק‬
‫הונח‪ ,‬או שסובר שכיח שכשרה מדאורייתא הוי שם‬
‫בענין ברירה במקום שספק לקולא‬
‫מקוה עליה וד‪,‬וי כספק נפסלה ובסברא זו יפלוג על‬
‫השייך לענין דלעיל‬ ‫הכ״ם‪ ,‬עכ״פ השיטות שסברי שכולו שאוב מדרבנן‬
‫ומביאין ראיה מד‪,‬תוספתא דמקוד‪ ,‬ריקן סברי כהב״ם‬
‫תרע״ז אוזדא‪.‬‬ ‫שאז איכא ראיה כדבארתי בראיית הר״י‪ ,‬ונסתלקה גם‬
‫מע״כ דורי הגאון הגדול מוד‪,‬ר׳׳ר יעקב קאנטראוויץ‬ ‫קו׳ הב׳ של הש״ך על ד‪,‬כ״מ מד‪,‬א שבל הפוסקי׳ אינם‬
‫שליט״א הגאב״ר שאצק‪.‬‬ ‫סוברין כד‪,‬כ״מ בין הפוסקים שהביאו ראיה מתוספתא‬
‫זו רכולו שאוב מדרבנן ובין אלו שהביאו מכאן‬
‫מה שהחליט ב״ג דורי שדין ברירה לא שייך אלא‬
‫דכולו שאוב מדאורייתא אלמא שאין לחלק בהבי מכל‬
‫בדבר שצריך שיהיה וראי ואם ספק יהיה עריץ‬
‫הפוסקים‪ ,‬ולמה שבארתי הפוסקים שהביאו רא ‪,T‬‬
‫אסור ולבן אם אין ברירד‪ ,‬אסור אבל בדבר שלא‬
‫מכאן שכולו שאוב מדרבנן ודאי שסברי כהכ׳׳מ‬
‫בעינן וראי רגם ספק הוא לקולא אין שייך לברירה‬
‫ומוכרחין לומר בן כדבארתי‪,‬‬
‫ראף אם לא אמרינן ברירה יהיה מותר ומטעם זה‬
‫הקשה מפ׳׳ז דדמאי מ״ה רגם בטבל של תאנים הוצרך‬ ‫עכ״פ יצא מזה רספק אם נעשה דבר המתיר‬
‫לברירה וא״כ מוכח שספק בתאנים הוא לחומרא‪,‬‬ ‫הוי לחומרא אף בלא חזקת איסור ולבן אין מועיל‬
‫הנה אף שהשאג״א אליבא דתוס׳ ג״כ סובר כן מ״מ‬ ‫ספק דהפקר מאחר שד‪,‬ספק הוא בהמתיר שהאוסר‬
‫איני מבין איך יתכן לומר כן הא מצינו בב״ק דף‬ ‫יש באן דהא גדלו במקום איסור שכל א״י הוא‬
‫נ׳׳א דלמ׳׳ד יש ברירה אינו חייב השני לשלם כל‬ ‫מקום חיוב‪ ,‬אך שיש ספק שמא נעשה דבר המתיר‬
‫סא‬ ‫מש ה‬
‫שסובר תחומין דאורייתא דהא ג״ב סובר חמד גמל‬
‫כסו ד׳׳מ‪ .‬והוא תמוה בעיני וכי לא דאה ב״ג בדף‬
‫ל״ז שסובר ד״ש יש בדירה בעירובי תחומין ומקשה‬
‫דד״ש אדר׳׳ש ומפיך לה ד׳ יוסף שד׳׳ש סובר אין‬
‫בדירה ומקשה ודלסא כי לית ליה לד״ש ברירה‬
‫בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה ותירץ קסבד רב‬
‫יוסף דמאן דלית ליה בדירה ל׳׳קו בדאותיתא ול״ש‬
‫בדרבנן לית ליה‪ ,‬וא״ב חזינן שאיכא מ׳׳ד דאף‬
‫בעירובי תחומין שהוא דרבנן וספקו לקולא ולא‬
‫אמדינן בדירה‪ p ) ,‬יכול לסבור גם ד׳ יהודה‪ ,‬אך‬
‫שיש לדחות מהא דאיתא שם דתנא דבי איו נמי‬
‫סובר דאפילו בדרבנן ליח ליה בדירת‪ ,‬ותנא דבי‬
‫איו הוא אליבא דר׳ יהודה וא׳׳ב סובר ד׳ יהודה‬
‫תחומין דרבנן' ומ״מ סובר המד גמל דספקו לחומדא‪,‬‬
‫ול״ק להו לגמ׳ מ׳׳ט הוי להומרא דבל הקושיא לד׳׳ס‬
‫היה מזה שסובר גבי טומאה קלה לקולא אבל לר׳‬
‫יהודה שלא מצינו בטומאה קלה אפשר שסובר גם‬
‫שם לחומדא מטעם שעיקדו מה׳׳ת‪ ,‬וה״נ בע׳׳ת אולי‬
‫סובר די׳׳ב מיל הוא דאורייתא והוי עיקרו מה׳׳ת‪,‬‬
‫דאין לומד דיסבוד מטעם חזקת איסור כדמפדש‬
‫הש׳׳ך דכן סובר תירוץ הב׳ דגם׳ אליבא דד׳ יהודה‬
‫דא׳׳ב לא היה חמד גמל דהיה בחזקת ביתו‪ ,‬אבל יסבור‬
‫מטעם עיקרו מה״ת ולכן ספקו לחומדא ולא אמדינן‬
‫גם בדירה‪ ,‬וכן נימא שיסבור גם ד׳׳ש חמד גמל‬
‫אף שסובר דתהומין דרבנן כמו ד׳ יהודה ולכן סובר‬
‫דאין בדירה‪ ,‬וא״ב אין הוכחה מדף ל״ז שיש להיות‬
‫אין בדירה אף שספק לקולא‪.‬‬
‫אבל אין לפרש כל שיסבדו דע״ת נחשב עיקרו‬
‫סה׳׳ת‪ ,‬דהא איתא בתום׳ שם דמש״ה לא הביא מד׳‬
‫יוסי דאגודה של ירק משום דעיקרו מה׳׳ת‪ ,‬א׳׳ב מה‬
‫שהביא מע׳׳ת הוא משום דע׳׳ת אין עיקרו מה״‪^ 1‬‬
‫אבל עדיין יש לדחות דהא בע׳׳ב הא סובר ד׳ יהודה‬
‫דספק בע״ת לחומדא אף שאין לו עיקר מה׳׳ת‪ ,‬דהא‬
‫אמר חמד גמל אף שאמד ד‪,‬גמ׳ אליביה דהוא מדרבנן‬
‫שאין לו עיקר מה׳׳ת כלל והוא או שסובר דספק‬
‫דרבנן נפי לחומדא כדמצינו שסובר כן ד״א בנדרים‬
‫דף י״ט‪ ,‬או דהכא החמירו אף בספק מאיזה טעם‬
‫שיהיה‪ ,‬או משום שהוא אסמכתא דאל׳׳ב מאין נדע‬
‫מתנא דבי איו דהוא אליבא דר׳ יהודה שסובר‬
‫דבדרבנן לא אמדינן בדירה אלא ודאי שסובר הגט׳‬
‫דד׳ יהודד■ סובר דתחומין דרבנן‪ ,‬וכן' נימא שסובר‬
‫ד׳׳ש ולכן סכרי דאין בדירה‪ .‬אבל זה אינו דד‪,‬א‬
‫ד׳׳ש סובר בפירוש במתני׳ דספק עירוב כשר כד׳‬
‫יוסי ומ׳׳ט סובר דאין בדירה‪ ,‬וא׳׳ב אף שתירץ ב״ג‬
‫מהא דד׳ יהודה מה יתרץ מהא דד״ש‪ ,‬וכן מהא‬
‫דד׳ יוחנן וד׳ הושעיא בביצה דף ל׳׳ז דסבדי שתחומין‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫ההיזק אף שהניחו משתמש עד שימסור לו דליו‬
‫ולמ״ד אין ברירה חייב השני לשלם כל ההיזק‬
‫משהגיחו משתמש‪ ,‬ואם דין דאין בדירה הוא ספק‬
‫מ״ט חייב השני לשלם בל ההיזק הא ספק ממונא‬
‫לקולא אלמא דאין שייך זה לדין ספק דאף שספק‬
‫לקולא מ״מ אמדינן אין בדירה לחומרא‪ .‬ובן בהאהין‬
‫שחלקו שמחזירין זה לזה ביובל מטעם דאין בדירה‬
‫ואם הוא ספק מ״ט מחזידין הא ספק ממונא לקולא‬
‫דדין החזרה ביובל הוא מסתמא בדיני ממון שאזלינן‬
‫בספקא לקולא במו החזרת אונאה וגזל‪ ,‬ואף אם‬
‫נימא שדינו באיסור וקצת הובחה לזה מגטין דף‬
‫ב׳׳ה דקאמר משום דלהומרא מ״מ לשיטת הדמב״ם‬
‫דספק דאורייתא מן התודה לקולא לא היו צריבין‬
‫להחזיר ביובל מדאותיתא דמספק א״צ להחזיר והדין‬
‫דמהזידין זל״ז ביובל הוא מדאורייתא דהא מקשה‬
‫הגמ׳ לר׳ יוחנן בגטין דף מ״ח דלא משבחת לדידיה‬
‫דמייתי בבורים אלא חד בד חד עד יהושע בן נון‬
‫ובתום׳ שם הקשו שלא משבחת דין שדה אחוזה‬
‫לד׳ יוחנן‪ ,‬ואף שיש לדחות דקושית ד‪,‬גמ׳ היא דק‬
‫מקריאה דאף דאין מהזירין מ״מ הוא רק מספק‬
‫ואין קודין מספק בדאיתא בב״ב דף פ״א )ועיין בשאג״א‬
‫שמתרץ כעין זה דברי הדמב״ם שפוסק דקנין פירות‬
‫לאו כקנין הגוף ומ״מ פסק כר׳ יוחנן דמחזידין‬
‫זל״ז ביובל(‪ ,‬אבל אינו כלום דהא מאחד דאינו מחזיר‬
‫אף אם חייב להחזיר יש לו לקרות דלא גרע מיובל‬
‫ראשון‪ .‬ואין לפדש דקושית ר‪,‬גמ׳ היא אחד התקנה‬
‫דספק דאורייתא להומרא ונעשה הדין דמהזירין זל׳׳ז‬
‫ביובל וד‪,‬וי עתה כיובל שני‪ ,‬דא׳׳ב הי״ל לומד לא‬
‫משכחת דמייתי בכורים אלא חד בד הד עד זמן התקנה‪.‬‬
‫וכן חזינן מפורש בגטין דף כ׳׳ה דאין בדירה‬
‫אף לקולא ואין שום ספק כלל דהא אין פוסל אף‬
‫לכהונה למאן דלית ליה בדירה‪ ,‬וכן בבכורות דף‬
‫נ״ו אמרינן אין בדירה אף לקולא אף שספק הוא‬
‫לחומדא אלא ודאי שאין שייך לספק דברירה ליכא‬
‫ספק דאם יש בדירה הוא ודאי כשעת הברור ואם‬
‫אין ברירה הוא ג״ב ודאי ולא ספק דהא עתה אינו‬
‫ספק דודאי עומד לזה כמו לזה‪.‬‬
‫וגם בתחומין אמרינן אין בדידח אף שהוא‬
‫מדרבנן וספקו לקולא‪ .‬ומה שתירץ ב״ג משום דהוי‬
‫דבר שיש לו מתידין הוא תירוץ דק לרב אשי‬
‫בביצה דף ד׳ ולא לשאר אמודאי דסבדי דספק‬
‫לקולא אף ביש לו מתידין בדרבנן ואף רב אשי‬
‫יסבור בתחומין דספק לקולא דהא ספק עירוב מ!זד‬
‫אף בתחומין‪ ,‬וד׳׳ס שסובר דאסוד וצא משום דסובד‬
‫חחוטין דאורייתא‪ ,‬וזה הדגיש גם ב״ג בעצמו ותירץ‬
‫שד׳ יועדה שסובר דאי^ בדירה בתחומין הוא מעזום‬
 ‫ט שה‬ ‫או ״ ח‬
‫אמרינן דנעשה עליו החיוב והפטור שנעשה הוא‬
‫על חצי הב' ובשדוצים לחייבו אמרינן דנעשה עליו‬
‫הפטור והחיוב הוא על חצי הב' ולא מדין ספק‬
‫דנעשה כודאי לאופן זה דזיל הכא מדחי ליה וזיל‬
‫הכא מדחי ליה‪ ,‬וזו היא סברא עמוקה ובכובד״ ול ‪p‬‬
‫אינו יכול לעשר אף מיניה וביה כיון שיש לירון‬
‫שממה שנטלו המעשר הוא פטור עם חלק ממה‬
‫שנתנו להעכו״ם והשאר הוי חיוב וכן להיפוך‪ ,‬וזהו‬
‫מונה התום' ולא שסברי התום' דספק הוא באמת‬
‫שמא הגיע לו חלקו תאמתי‪ ,‬וכן בגט פסול בודאי‬
‫ואף דית גט אין בו דהוא כנכתב לשם שניהן בודאי‬
‫באופן שזיל הכא מדחי ליה‪ ,‬דאם נרצה לומד שנכתב‬
‫לשם לאה שבירר למחר אמדינן דהוא לשם לאה‬
‫האחדת‪ ,‬כיון דשקולין הם וחל שם שניהם מספק‬
‫לענין לדחות כל אחת את האחדת‪.‬‬
‫ועיץ בשאג״א סי' צ' שמפרש בכוונת התום'‬
‫שסבדי שהוא ספק ויש לו דיני ספק‪ ,‬וא״א לומד ‪P‬‬
‫כלל דמה יעשה עם גמ' דריש כל הגט ופלא שלא‬
‫הרגיש זה‪ ,‬וכן מה שמפרש דבתחומין הוא משום‬
‫דיש לו מתירין הוא‪ ,‬תמוה ומוקשד‪ ,‬כדלעיל‪ ,‬וזה‬
‫הקשה גם כ״ג‪ ,‬וגם כל ההוכחות שהבאתי שאף אם‬
‫ספק לקולא אמדינן דאין בדירה מהא דד׳׳ש בעידובין‬
‫דף ל״ז ומכל המקומות שהבאתי לעיל והוא לא‬
‫הזכיר מזה‪ ,‬ופלא גדול עליו וצ״ע‪.‬‬
‫והצל״ח דביצה דף ל״ח לא אמד דדין בדירה‬
‫שייך לספק דק למאן דמחלק בין דאורייתא לדרבנן‬
‫ולדידית לא קשה כלום מכל המקומות שהבאתי‪ ,‬דחם‬
‫לא אזלי אליבא דמאן דמחלק דד' יוחנן שסובר‬
‫דאין בדירה אף לקולא בדאודייתא בגיטין' ובבכורות‬
‫סובר שאין חלוק בין דאורייתא לדרמן בביצה שם‪.‬‬
‫אך שקשה ע״מ שמתחלה רצה הגמ' לומד שם דר׳‬
‫יוחנן מחלק בין דאורייתא לדרבנן וא״כ מ״ט לא‬
‫הקשה עליו מהא דגיטין ובכורות דמשמע שבדאודייתא‬
‫אין בדירה אף לקולא‪ ,‬וא״כ אין שייך לחלק בין‬
‫דאורייתא לדרבנן לשיטת הצל׳׳ח‪ .‬וצריך לומד דעדיפא‬
‫מיניה הקשר‪ .,‬והדמב״ם שפוסק כד׳ אושעיא שמחלק‬
‫בין דאורייתא לדרבנן סובר באמת שהיא ספק מגורשת‬
‫בפ״ג מגירושין ה״ד‪ ,‬ועיי״ש בכ״מ שמפרש כן דעת‬
‫הדמב״ם כהצל״ח‪ ,‬ומה שעדיץ קשר‪ ,‬מד‪,‬א דפ״ו‬
‫דבכודות ה׳׳י שפוסק כד' יוחנן דאין בדירה אף‬
‫לקולא‪ ,‬נראה דהוא משום דעשידי ודאי אמד רחמנא‬
‫ולא עשירי ספק‪ .‬ובב״ק דף נ׳׳א ג״כ נפרש שקאי‬
‫אליבא דמאן דלא מחלק וכן בכל הסוגיות דלעיל‪.‬‬
‫אבל למאן דלא מחלקי יודד‪ .‬הצל״ח דדין בדירה‬
‫לא שייך לדין ספק‪ ,‬וגם למאן דמחלק לא בדור‬
‫כדעת הצל׳׳ח שהרבה סוברים דבדאודייתא בין לקולא‬
‫בין לחומדא אין בדירה ובדרבנן לעולם יש בדירה‬
‫אגרות‬ ‫סב‬
‫דדבנז ומסתמא סברי כד' יוסי דספק עירוב כשד‬
‫דהא ר' יוחנן אמד בעידובין דף מ״ו דד' יהודה‬
‫וד' יוסי הלכה כר' יוסי ונד׳מ סובר דאין בדירה‪.‬‬
‫חזינן מכל זה שאף שספק לקולא אפשר לומר‬
‫שאי^ בדירה דאין שייך זה לדיני ספק אלא כיון‬
‫דעתה הא ודאי לא מבודד ועומד שיבוא מדוח זה‬
‫כמו מזה אינו יכול לחול כלל‪ ,‬וכן חלק זה עמד‬
‫ודאי מתחלה לזד‪ ,‬כמו לזה ולא היה כלל ספק בזה‬
‫אם לא אמדינן בדירה‪ .‬ואף לפי' התום' גיטיז דף‬
‫מ״ז שאם אין ברירה יש לומר שמא הגיע לו כל‬
‫חלקו של עכו״ם או חעיו וא״כ הוי ספק שמא הגיע לו‬
‫חלקו תאמתי מ״מ לא שייך לומד בספק כזה לקולא‬
‫משום דכל היכא שאמרינן ספק לקולא הוא משום‬
‫שאפשר להיות ‪ p‬גם בודאי ולכן בדדבנן תלינן‬
‫לקולא ואמרינן שהוא ‪ p‬אבל בברירה שלא שייך‬
‫עד התלוקה לומד על חלק אחד שזה הוא של ראובן‬
‫והשני של שמעון דאדרבה ברוד לכל שכל חלק‬
‫אפשר שיפול לזה כמו לזה ואין ®' ‪ T‬בזה ידיעה‬
‫כלל‪ ,‬לכן אף לאחד החלוקה לא שייך לומד שנתלה‬
‫אף מדין ספק לקולא שנפל לו חלקו באמת דאף‬
‫דהיה שייך לומר כן בדבר שהיה מבודד ונשכח‬
‫שהיה בזה ידיעה והיה אפשר לזכור וגם כשנתעדב‬
‫היה אפשר להכיר‪ ,‬לכן אף שנשכח ולא מכירין שייך‬
‫לומד מדין ספק לקולא שנתלה כמכירין אנו ויודעין‬
‫ודאי שזה שנפל לראובן הוא של ראובן באמו^ אבל‬
‫כשלא היה שייך ידיעה כלל אין שייך לתלות‬
‫אף מדין ספק לקולא שהוא כן באמת כיון דהוא‬
‫החלוקה‬ ‫זה עד‬ ‫בדוד לכל שאין לידע‬
‫בשום אופן ולכן אין שייך לתלות לקולא‬
‫לומד דמאתמול חל תחום ראובן על חלק זה דמה״ת‬
‫יחול ע״ז יוהד מע״ז בביה׳׳ש קודם החלוקה כיון‬
‫דד‪,‬יה אפשר להיות בהיפוך וכן מה״ת יחול עירוב‬
‫דמזדח כשבא למחר החכם למזרח כיון דהיה אפשר‬
‫שיבוא למערב ולא היה שייך ידיעה ע״ז וכן בכל‬
‫בדירה‪.‬‬
‫ויש עוד להסביר דמאחד שעמד לזה כמו לזה‬
‫שקולין הן וכשם שחל שם ראובן על חלק זה כ״כ‬
‫חל על חלק זה וכן שם שמעון חל על ב' החלקים‬
‫ולכן כל הדינים הבאים מצד ראובן וכן כל הדינים‬
‫שמצד שמעון נעשו על ב' החלקים בודאי בלא שום‬
‫ספק‪ ,‬וכן חל חיוב מעשרות מצד שם הישראל‬
‫ופטור מעשרות מצד העכו״ם על כל החלקים‪ .‬ואף‬
‫שבאמת לא חלין דק החיוב על חצי והפטור על‬
‫חצי‪ ,‬אבל מאחד ששקולים הן' ב' החצאים חל בין‬
‫החיוב ובין הפטור על שניהם‪ .‬ולכן סבדי התוס'‬
‫דאין תקנה לטבל זה מאחר דיש כאן חיוב ודאי‬
‫ופטור ודאי שכשאנו דנין אודות חצי זה לפוטרו‬
‫‪0‬נ‬ ‫ט שה‬
‫מצות אחדות הוא חטא גדול שמבטל חשיבות וכבוד‬
‫התודה שהוא יסוד בריאת וקיום העולם שלכן נענשו‬
‫עליה‪ .‬תהו טונת פרקו״י דכיון דלא מברכי גליא‬
‫דעתייהו דאינה מתנה חשובה להם פי׳ ענין עסק‬
‫למוד התודה עצמה אלא דק קיום המצות הוא המתנה‬
‫העזובה להם ולמוד התודה הוא דק עצד‪ ,‬וסבה‬
‫לקיום המצות‪ .‬גם יש לפרש לפ״ז באוד מלת זמזובד‪,‬‬
‫שברש״י לא ענין זמויבות ומעלה אלא מלשון סברא‬
‫וטהשבד‪ ,‬שהכוונה שהם חושבין שאינה מתנה כלל‬
‫מצד עצמה דד‪,‬א דק אז לא היו מבדכיז' דאם גם‬
‫הם סברו שהוא מצוה מציע אך שאינד‪ • ,‬מצוה‬
‫להעדיפה משאר מצות או אף שסברו שהיא קטנה‬
‫משאר מצות נטי היה להו לבדך ולכן צריך לומר‬
‫שהם חשבו שאינד‪ ,‬מצוד‪ ,‬מצ׳׳ע כלל כדלעיל‪.‬‬
‫אבל ד׳ יונה לא מפרש כן‪ ,‬דהא אם סברו כן‬
‫היו שוגגין ולא היו הייבין עונש גדול כ״ב )וטעם‬
‫דש׳׳י אולי הוא משום שלת״ה שגגות נעעוו כזדונות‬
‫כדאיתא בב״מ דף ל״ג ובפרט בכבוד התודה שמביא‬
‫לעזיבת התודה שחמוד מאד( לכן פי׳ דידעו שלמוד‬
‫התודה היא מצוד‪ ,‬גדולה אך מ״מ חטאו במזיד שלא‬
‫למדו התודה לשמה משום שלא היתה התודה חשובה‬
‫בעיניהם ללומדד‪ ,‬מצד חשיבותה דעניני ד‪,‬ד‪,‬בל כבוד‬
‫ופרנסה היו יותר השובין בעיניהם מצד חטאם‬
‫שהחשיבו עניני ההבל יותר ולכן לא ברכו כיץ‬
‫שמצד חטאם הרע לא רצו ללמד מחמת המצוה‪.‬‬
‫ואף שלדינא הא לכאורה היו צדיכין לבדך אף שלמדו‬
‫שלא לשמה דהא גם שלא לשמה צריך אדם לעסוק‬
‫בתודה כדאד׳׳י אמד דב בכמד‪ ,‬דוכתי‪ .‬ונהי שלא‬
‫קשה מה שלכאורה תמוה איך נתחייבו עונש ע׳׳מ‬
‫שלמדו שלא לשמד‪ ,‬הא אדרבה גם שכד יש ללומדים‬
‫אף שלא לשמה‪ ,‬ולא משמע שלמדו לקנטר ראם‬
‫לקנטר היה זה דבר הניכר גם לחכמים ונביאים‬
‫ולמה פי׳ שדק הקב״ה היודע עמקי הלב ידע זה‪,‬‬
‫אלא משמע שדק שלא לשמה למדו אבל לא לקנטר שזה‬
‫לא ניכר לבריות טונת האדם‪ ,‬וא״כ איך נתחייבו‬
‫עונש‪ ,‬דיש לומר דיסבור הד׳ יונד‪ ,‬שדק מחמת‬
‫שסופו לבא לשמה הוא מצוה כדמסיק שמתוך שלא‬
‫לשמה בא לשמה‪ ,‬ויפרש שהוא עיקר טעם בזה‬
‫שנחשב מצוה ולכן באלו שבזמן ההורבן’ ידע הקב״ה‬
‫היודע עתידות ועמקי הלב שכ״ב היו שקועים‬
‫במחשבתם הרעה שלא יבואו מזה לידי לשמה‪ ,‬אבל‬
‫הם שלא ידעו זה הא אף שידעו שלומדים שלא‬
‫לשמד‪ ,‬היה להן לבדך‪ .‬אולי יש לפרש טונת הר׳‬
‫יונה שלכן זלזלו בהבדכד‪ ,‬לא מצד שהם פטודין‬
‫לפי מעשיהם אלא מחמת שלא היתד‪ ,‬השובה בעיניהם‬
‫חטאו גם שלא לבדך אך מצד הברכד‪ ,‬לא היו‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫ולפ״ז ודאי שלא הוי מטעם ספק‪ .‬וא״נ לא קשה‬
‫קושית כ״ג על המל״ט מהא דהוצדד לברירה בטבל‬
‫של תאנים ומאן דלית ליה בדירה סובר אף בטבל‬
‫של תאנים אין בדירה דהוא משום דאין שייך בדירה‬
‫לספק‪ ,‬ואף להצל״ח לא קשה דלמאן דלא מחלק גם‬
‫להצל״ח אין שייך לספק וגם הא מוכרח כן דלכו״ע‬
‫ספק לקולא בתרומת תאנים כדמוכח מהא דשאני‬
‫אומר‪ ,‬וא״ב יקשה מזה ג״ב להאחרונים שסבדי‬
‫דכשספק לקולא יש בדירה‪ ,‬אך כבד הקשתי עליהם‬
‫הרבה קושיות וצ״ע‪.‬‬
‫ב״ג מוקירו ואוהבו בלו״נ‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן כ‬
‫באור בחלו‪ p‬פרש״י ופי׳ ר׳ יונה בעל‬
‫שלא ברכו בתורה תחלה‬
‫ב׳ דהוהמ״פ תש״י‪.‬‬
‫מע״ב ידידי הרב הגאון מהד״ד ישראל פורת‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫מ ה שהקשה כתד״ה על הד״ן נרדים דף פ״א שעל‬
‫שלא ברט בתורה תהלה הביא ממגילת סתרים של‬
‫ד׳ יונה שזה היה משום שלא היתה התודה חשובה‬
‫בעיניהם‪ ,‬והא גם דש״י בב״מ דף פ״ה פי׳ כן‪ .‬נלע״ד‬
‫שהם ב׳ פירושים ופליגי‪ .‬דהא יש לפרש דמה שלא‬
‫ברכו היה משום שסברו דלמוד התודה אינד‪ ,‬מצוד‪,‬‬
‫מצד עצמה כשאר מצות אלא דק כדי שידעו איד‬
‫לקיים המצות )ובחדושי באדתי בבאוד למוד גדול‬
‫שמביא לידי מעשה לתרץ סתירת דברי דש״י ב״ק‬
‫מרש״י קידושיןי וקושית התום׳(‪ ,‬ולכן לא ברכו עליה‬
‫כיון שהוא דק כדי שיהיה האפשריות לקיים מצות‬
‫ולא עדיף מעשית סוכה שאין מבדכין כדאיתא במנחות‬
‫דף מ״ב‪ .‬ונענשו על זד‪ ,‬נמזום שתורד‪ ,‬היא מצוד‪,‬‬
‫ללומדה בעצם לא דק בשביל שמזה ידעו איך‬
‫לקיים מצות אחדות והיא עוד מצוד‪ ,‬עדיפא כדאיתא‬
‫במתני׳ דיש פאה ותלמוד תורד‪ ,‬כנגד כולם‪ ,‬ואולי‬
‫העדיפות הוא דק מצד שמביא לידי מעשה ונמצאו‬
‫שניהם בידו כחזז׳׳י קידושין דף מ׳‪ ,‬או גם בעצם‬
‫היא עדיפא כדמוכדח לומד ‪ p‬למיד בירושלמי שם‬
‫אפי׳ כל מצותיה של תודה אינן שוות לדבר אחד‬
‫מן התודה והובא בד״ש‪ .‬עכ״פ זה שחשבו שלמוד‬
‫התודה אינה מצוד‪ ,‬בעצם אלא עצה וסבה לקיום‬
 ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫סד‬

‫סימן נא‬ ‫נענשים נ־־כ אם לא היה זה מצד שאינה חשובה‬

‫בעיניהם ללמוד לשמה‪ .‬ואולי סובר הר׳ יונה נדמשמע‬
‫בברבת אהבה רבה לעניו לצאת ידי‬ ‫מרמב׳׳ם פ׳׳ג מת״ת ה׳׳ה ובפ׳׳י מתשובה ה״ה שלא‬
‫גרים ובמצות ומשמע בפ״ג מת״ת שהוא דוקא‪ ,‬דתא‬
‫ברבת התורה‬
‫על מה שתלמוד תורה גדול ממצות מסיק לפיכך‬
‫יעסוק גם שלא לשמת עיי״ש‪ .‬ואף שקשה מובא‬
‫עש״ק אחו׳־ק תש׳׳ד‪.‬‬ ‫דעצם הראיה מקרבנות דבלק הוא רק ממצות וגם‬
‫בפסחים דף נ׳ ובערכין דף ט״ז ובסוטה דף כ״ב‬
‫ברוך‬ ‫הרה׳׳ג מהר׳־ר‬ ‫תלמידי‬ ‫מע׳׳ב ידידי‬
‫גרינפעלד שליט׳׳א‪.‬‬ ‫איירי במצות‪ ,‬ואולי גרים בתודה ובמדות שהרגילות‬
‫במדות מביא לידי לשמה‪ ,‬ויהיה ניחא הא רערכין‬
‫מ ה שהקשה כתר׳׳ה איך יוצאין באהבה רבה ידי‬ ‫דאיירי בענות ובסוטה נוקים פרוש מיראת ג״ב‬
‫ברכת התורה הא הוא רק לשון בקשה ורש׳׳י‬ ‫במדות וכן נדחוק בפסחים‪ ,‬ועדיין לא מתורץ הא‬
‫ותום׳ ברכות דף י׳׳א כתבו שלא גרסינן למדני חקיך‬ ‫דבלק וצ״ע‪ .‬עכ״פ כיון שהרמב״ם סובר כן אפשר‬
‫שאין זד‪ ,‬ברכה והודאת על שעבר אלא לשון בקשה‪,‬‬ ‫גם הר׳ יונד‪ ,‬סובר כן לכן אין לברך על מצוד‪ ,‬שלא‬
‫הנכון לע׳׳ד שד‪,‬וא רק לענין התימה דאין שייך‬ ‫לשמה‪ ,‬וממילא אף על תורה שלא לשמה אף שלכו׳׳ע‬
‫לחתום בתפלה ובקשה שלבקש צריך באמצע הברכר״‬ ‫צריך ללמד מ׳׳ם לענין ברכה לא עדיפא משאר‬
‫והחתימה היא‪ ,‬או להודאה על זה שמקוים אנחנו‬ ‫מצות דנימא דהמעלה בת׳׳ת היא רק מצד שמביא‬
‫שיעשה בקשתנו ותקנו לד‪,‬ודות ע׳׳ז עוד מתחלה‬ ‫לידי מעשה שעל ענין זה לא מתחייבין בברכד״‬
‫קודם שנעשד״ והטעם משום דבידו לעשות בקשתנו‬ ‫ורש״י פליג על הר׳ יונה או משום דגרים שיעסוק‬
‫שלכן ודאי יעשה כשנזכר״ או לטעם על בקשתנו‬ ‫גם במצות שלא לשמה וממילא צריך לברך גם‬
‫בהברכה משום שבידו היא כי הוא חונן הדעת‬ ‫כשעושה המצוד‪ ,‬שלא לשמה וא׳׳ם אף שלמדו שלא‬
‫והוא הרוצה בתשובד‪ ,‬וכדומה‪ .‬ולכן לא שייך שגם‬ ‫לשמה נמי היה להו לברך‪ ,‬או אף אם לא יגרום‬
‫בהחתימה יהיה בלשון בקשה דא׳׳ב במה נחלק‬ ‫ובמצות כהרמב׳׳ם וא׳׳ב יודה שא״צ לברך בעושד‪,‬‬
‫מהברכה גופה‪ .‬אבל לצאת ידי חיוב ברכה שצריך‬ ‫שלא לשמה מ״מ בת״ת שעדיפא משאר מצות סובר‬
‫לקיום מצוה שייך לצאת אף בלשון תפלה ובקשה‬ ‫שצריך לברך משום שיסבור שמעלת ת׳׳ת הוא גם‬
‫שממילא הוא כאמר בברכתו שנתן לנו התורה‬ ‫בעצם‪ .‬ולפרש שזלזלו בהברכה אף שהיו חייבין גם‬
‫דאל״ב על מה מתפלל שיתן בלבו ללמוד וללמד‪.‬‬ ‫לדידד‪,‬ו נראה לרש׳׳י דוחק‪ ,‬או שסובר שגם על שלא‬
‫ואף שלא אמר שצונו ללמוד נמי סגי לד‪,‬ברכה‬ ‫לשמה כזה שידוע להקב׳׳ה שלא יבואו לידי לשמה‬
‫לצאת‪ ,‬דהא למ׳׳ד דמברך רק אשר בחר בנו יוצא‬ ‫הוא ג׳׳ב מצוה ויש ע״ז אדרבה שכר לכן מפרש‬
‫בה אף שלא נאמר שם שצונו ללמוד‪ .‬וגם לדינא‬ ‫כפי׳ א׳ והכריע הר״ן כפי׳ הר׳ יונה ולא כפרש״י‪.‬‬
‫עיין בהשגות הראב׳׳ד ז׳׳ל על בעד‪,‬״מ שהיה יוצא‬ ‫ולמה שהזינן בפסחים ובהוריות דף י׳ שרשיי גורם‬
‫לכו׳׳ע באשר בחר שהיא מעולה שבברכות‪ ,‬אך שמ״ם‬ ‫במצות מה שפליג על הר׳ יונה הוא מטעם א׳‬
‫תקנו לברך גם לעסוק והערב נא מצד התפלה‬ ‫שבכל המצות יש לו לברך אף שהוא שלא לשמד‪,‬‬
‫שבה‪ ,‬וכוונתו נראד‪ ,‬דבאשר בהר יוצא הכל ולא‬ ‫וכ״כ בת״ת כטעם א׳ שלא גרע מכל המצות‪ ,‬אך‬
‫היד‪ ,‬צריך לברך שוב לעסוק והערב‪ ,‬אבל בלעסוק‬ ‫כ׳׳ש ליכא לרש״י קידושין דף מ׳ שמשמע שהעדיפות‬
‫והערב לא יצא לגמרי‪ ,‬שמצד חביבות הלמוד חייבו‬ ‫הוא רק מחמת ששניהם בידו שמביא גם לידי מעשת‬
‫ברכד‪ ,‬זו דאשר בחר שהיא מעולה‪ ,‬ולכן בשביל‬ ‫ונמצא שיש מהלוקת לדינא באחד שעושה טצוה שלא‬
‫התפלה שלא יכשל שאנו צריכין לזה לא רצו‬ ‫לשמד‪ ,‬שלרש׳׳י ורוב המפרשים יש לו לברך ולהרמב׳׳ם‬
‫לד‪,‬ניחד‪ ,‬ולא העוו שימצא שלעסוק והערב תד‪,‬יר‪,‬‬ ‫אין לו לברך‪ ,‬והוא הדוש גדול לדינא‪.‬‬
‫ברכד‪ ,‬שאינד‪ ,‬צריכה‪ ,‬כיון שהיא הקודמת שאז‬ ‫ידידו‪,‬‬
‫אינה עדיין לבטלה‪ ,‬וכיון שלא יצא בה ידי אקוד‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫בחד שהיא מעולד״ צריך לברך גם אשר בחר‪.‬‬
‫וניחא הלשון אין אנו רוצים שכתב הראב״ד‪ .‬ואף‬
‫שיש לפרש שכוונתו שתקנו בשביל זה מחדעו‪ ,‬אבל‬
‫מסתבר כפי׳ הראשון דיהיה ניחא מד‪ ,‬שאשר בחר‬
‫היא האחרונד‪ ,‬דאם חיה מברך תחלה לא היד‪ ,‬יכול‬
‫לברך לעסוק וד‪,‬ערב‪.‬‬
‫סה‬ ‫משה‬ ‫א ר׳ ח‬ ‫אגרות‬
‫שיהן בלבו להבין גם מד‪ ,‬שילמוד לאחד הרבה‬ ‫וכד‪,‬׳׳ג מצינו לענין ברכת מתיר אסורים וזוקף‬
‫זמן‪ ,‬ולכן ל״ד לברכה ההורה שאין שייך בפ״ע אלא על‬ ‫כפופים שלכתחלה מבדך תדווייהו מתזזלה מתיר‬
‫הלמוד שאח״ב לכן היא בדבר‪ ,‬בהכרח על הלמוד‬ ‫אסורים ואח״כ זוקף כפופים אף שאם קדם ובידך‬
‫אך שדנין מצד הפסק בין הברכה למעשה המצוה‬ ‫זוקף כפופים א"צ לבדך מתיר אסורים כדאיתא‬
‫שבזה נתנו טעם שבתודה ליכא חסרון בהפסק‬ ‫בסי׳ מ״ו סעי׳ ה׳‪ ,‬ומ״מ לא נחשב כברכה שאינה‬
‫גם בפ״ע‬ ‫לבטל הברכד״ אבלאד‪,‬בד‪ ,‬רבד‪ ,‬ששייך‬ ‫צריכה כייז שברכה מהחלה שאז לא היהה לבטלה‪.‬‬
‫לא קאי כלל על הלמוד דאח׳׳כ אם הפסיק ולא שנה‬ ‫וכ׳׳ב הבא אף שנימא שאם מהחלה בידך אשד בחד‬
‫על אתר‪ ,‬ודק בשנד‪ .‬על אתר שקאי ודאי גם על‬ ‫אינו צריך לבדד לעסוק והערב מ״מ ניחא מה‬
‫הלמוד יוצא‪ .‬ובק״ש פליגי הראשונים אם ממילא‬ ‫שמברך מהחלה לעסוק והערב‪ ,‬וצ׳׳ע לדינא‪.‬‬
‫הוא כשנד‪ ,‬על אתר‪.‬‬ ‫עכ״פ חזינן שאיו לשיז וצונו עיקר בברכה‬
‫רבה כשלא למד על אתר‬ ‫וטעמך שבאוובה‬ ‫ולת יכול לצאה גם בלשון בקשה שבאהבה רבה‬
‫לא נמשך הברכה על הלמוד משום דדק אם היד‪,‬‬ ‫וכוונת דש״י והוס׳ הוא דק על החהימה‪.‬‬
‫זד‪ ,‬בדבר‪ ,‬לבטלה נמשך הברכה אף על מה שילמוד‬
‫ועוד יש לפרש דאף אם נימא כפשטוה הלשון‬
‫אחד הפסק ולא באהבה רבד‪ ,‬דלא יהיה לבטלה אף‬
‫שבדש״י והוס׳ שבלשון בקשה אינו לשון ברכה‬
‫אם לא יתמשך על הלמוד‪ ,‬הוא דחוק דלא מתורץ‬
‫גם בכל ברכה‪ ,‬מ״מ בברכה ההורה שהוא מדאודייהא‬
‫להסובדים דגם ק״ש הוא על אתר והוי דין הירושלמי‬
‫אינו מצד שצריך לבדך על המצוד‪ .‬דהא מדאודייהא‬
‫שלא יצא הוא בלא קרא גם ק״ש א׳׳ב הא יהיה‬
‫ליכא חיוב לבדך על המצוד‪ .‬ולת אף על ההורה‬
‫לבטלה גם אהכה רבד‪ ,‬באם לא יהיה על הלמוד‪,‬‬
‫אינו מצד המצוה‪ ,‬אלא שחייבד‪ .‬לבדך על נהינה‬
‫וממילא יתמשך לדידך על הלמוד שאחד זמן‪ .‬אך‬
‫ההורה‪ ,‬ולכן אפשר שזר‪ .‬יוצא גם בהפלה משום‬
‫יש לתרץ כטעמך להסובדים דק׳׳ש לא הוי על‬
‫שממילא הוא כמברך על נהינה ההודד‪ ..‬ולפ׳׳ז היה‬
‫אתר ואיידי הירושלמי בקרא ק׳׳ש אבל א״כ הוא‬
‫מקום לומד דלשון וצונו הוא עיקר בבדכד‪ .‬על‬
‫תירוץ דחוק‪.‬‬
‫המצוד‪ .‬שהקנו רבנן ומצד זד‪ .‬צריך לבדך וצונו‬
‫ידידך ודבך‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫לעסוק‪ ,‬דלא גרעה מצוה הלמוד ההורה משאר מצוה‪,‬‬
‫וברכה אשד בחד היא הבדכד‪ .‬דצדיך מדאורייתא‪,‬‬
‫וא׳׳ב לא היד‪ .‬לו לצאה באשד בחד לבד ואדרבה‬
‫בברכה לעסוק והערב היד‪ ,‬לו לצאה גם הדאודייהא‬
‫משום דממילא הוא כבידך על נהינה ההורה וכדברי‬
‫ד׳ יהודד‪ ,‬אטד שמואל וד׳ יוחנן‪ ,‬אך אולי לד‪,‬יכד‬
‫םימן ‪S3‬‬ ‫שהוא מדאורייהא או משום שאשר בהד היא מעולה‬
‫שבבדכוה הקנו שיברך גם אשד בהד‪ ,‬אבל באשד‬
‫בהכדזת הדפים להודיע להמתפללים‬ ‫בחד לא יצא חיוב בדכד‪ ,‬שמדרבנן מהמה שלא‬
‫שאין יודעי; המקום‬ ‫אמד וצונו‪ .‬ובספק שאין צריך לבדך אלא אשד‬
‫בהד לבד הוא משום שספק דרבנן לקולא ומצד‬
‫היוב הדאודייהא שד‪.‬וא לחומדא יוצא באשד בחד‪.‬‬
‫תענית י״ז בתמוז תשט׳׳ו‪.‬‬ ‫אך יקשה קצה לפ״ז דא״כ היה לו לבדך לעסוק‬
‫מע״כ ידידי הנכבד מהד״ד יצחק לוי שליט״א‪.‬‬ ‫וד‪,‬עדב שיוצא הדווייהו ואף שלא יצא מד‪ ,‬שהקנו‬
‫בד ב ר להודיע להמתפללים הצדיכין לזה באיזה דף‬ ‫גם אשר בחד הוא דק מדרבנן שספק לקולא‪ .‬וגם‬
‫נכתב התפלה משום שאין יודעין בעצמם‪,‬‬ ‫יקשה איך יוצא באד‪,‬בד‪ ,‬דבד״ ולכן’ צריך לומד‬
‫יש להתשיב זד‪ ,‬צורך התפלד‪ ,‬בהא דד‪,‬כדזת השמש‬ ‫דאין וצונו עיקר בד‪,‬בדכה ולכן יוצא באד‪,‬בד‪ ,‬רבה‬
‫יעלה ויבא כדי להזכיר שלא ישכחו לומד יעלה‬ ‫כדלעיל אך לכההלה הקנו שניהם‪ .‬אך אפשר לדחוק‬
‫ויבא בתפלה‪ ,‬ואף לדבר שאינו עכוב לתזוד ההפלד‪,‬‬ ‫דכיון שאיכא כאן ברכה מדאודייהא לא הקנו הברכה‬
‫כקזלא יאמרו‪ ,‬בהא דעל הנסים נמי כתב המג׳׳א‬ ‫מדרבנן שצריך וצונו אלא לכהחלד‪ ,‬ולכן יוצא‬
‫באד‪,‬בד‪ ,‬רבד״ וגם בספק עדיף לומד המעולד‪ ,‬בבדכוה‬
‫בסי׳ דל׳׳ו סק״א שנוהגין לד‪,‬כדיז משום דעכ״פ הוא‬
‫כיון שבדיעבד יוצא בד‪ ,‬אבל מסהבד כדלעיל‪.‬‬
‫צורך תפלד‪ ,‬כדאיתא במ״ב שם סק׳׳ז‪ ,‬לכן אף‬
‫הודעת הדף אף שיש דברים שאינם עכוב בתפלד‪.‬‬ ‫וכיון שאד‪,‬בד‪ ,‬רבד‪ ,‬הוא בלשון הפלה‪ ,‬הוא‬
‫נמי עכ״פ הם צורך תפלה‪ .‬אבל הא לא התירו שם‬ ‫גם כדבר בפני עצמו שהדי שייך לההפלל עהה‬
 ‫מש ה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫סו‬

‫הדפים על נידות כל מספד על ניד אחד‪ ,‬ובעת‬
‫שיצטרף אעדיע יניח במקום הנראה לכל את הניד‬
‫שבמספר הדף שצריד אז‪.‬‬
‫ידידו‪,‬‬
‫משה פייגשטיין‬
‫סימן פג‬
‫לא ד‪,‬וי הפסק ביו׳׳ד סי׳ י״ט סעי׳ ה'‪ ,‬שהוא‬
‫אם לצרח בשעה״ד מחללי שבתות‬
‫לעשרה לקדיש ורןדושה‬
‫סק״ט ונימא גם בפסוד׳ז שאף שנ ‪,T‬נין לומד כל‬
‫המזמורים אינם חובה כ״כ דהא כשאין לו פנאי אינו‬
‫נשאלתי מתלמידי הרב ד׳ אברר‪,‬ם יוסף דאזענבעדג‬
‫שליטיא אם יש בשעת הדחק לצרף מחללי‬
‫שבתות לעקזדה‪ .‬רדישבתי דלמנהגנו שאף בש^ל‬
‫יחיד פודסין על שמע ואוטדין קדושה כתלמידי‬
‫דש׳׳י כעום דש״י שהביאו תוס' במגילה דף כ׳׳ג‬
‫ואיפסק כן בעו׳׳ע או״ח סי' ם*ט יעז לצרפם‪ ,‬דהא‬
‫כיון' שמקרא אהד ילפינן הדין בקדועז השם ליהדג‬
‫בעזאד עבירות שהוא בעשרה‪ ,‬והדין שאין אומדין‬
‫רבד שבקדושד‪ ,‬בפחות מעשרה‪ ,‬ולת כעום שקדוש‬
‫השם ליהדג ועא מחוייב אף לפני עשרה כופרים‬
‫ומומרים אם אף הם מישראל כדמוכח כן מהא‬
‫דסנהדדין דף ע׳׳ד דפשיט בעית ד' ירמיה בתשעה‬
‫ישראל ונכדי אחד שאינו מחוייב אלא בכולהו‬
‫ישראל דאתיא חוד תיד ממרגלים שהיו כולהו ישראל‬
‫כדפרש״י והתם הא היו כופדין בפרהסיא שגדיעי‬
‫ממחללי שבתות עיין בערכין דף ט־ו‪ ,‬אלמא שלזד‪,‬‬
‫עדיפי מומרים מנכדים א׳׳כ בהכרח שגם לענין‬
‫לומד דברים שבקדושה מצטדפי‪.‬‬
‫אבל להסובדין רבעי לכה׳־פ דוב מנין אפשר‬
‫שכיון דלא מקיימי יש להחעויבם כלא מתחייבי‬
‫כדסבדי התום׳ ‪ "p‬לענין שחיטה שלא מיחשבי בד‬
‫זביחה ול ‪ p‬אפשר שלא יצטרפו כדסובד הפמיג‬
‫וגם לדידוע יש לפקפק דאולי דק התם משום‬
‫שמפרעזין דמה שמצדיד תודה שהשוחט יהיה בד‬
‫זביחד‪ ,‬שהוא מקרא דמוזבחת שילפינן מה שאתר‪,‬‬
‫זובח אתה אוכל יש בלשון הזה גם שיהיה זובח‬
‫למעשה כמו שיש בלשון הזה שירדה מחוייב מביחה‪,‬‬
‫וכן בגיטין דף מיה שממעט מוקשדתם כל שאינו‬
‫בקעזידה שפסול לכתיכת סתימ אף מומר נמי משום‬
‫שבלשון זה יש גם שיד‪,‬יה קועוד למעשה כמו שיש‬
‫בלשון שיהיה מחוייב בקשירה‪ ,‬אבל לא משום שסבדי‬
‫אלא בין' קדיש לתפלת ערבית משום דתפלת ערבית‬
‫דשות ולא בין הפרקים בברכות ק*ש וכיש שלא‬
‫באמצע הפרקים‪ ,‬וגם בפסוקי דזמרה הא הדין כמו‬
‫בק״ש וברכותיה כדאיתא בסי׳ נ׳׳א סעי׳ ה׳‪ ,‬ונמצא‬
‫שאין היתד אלא בין ישתבח ליוצר‪.‬‬
‫אבל הנכון לע״ד רפיון דמה שאסור להפסיק‬
‫בפסוד״ז אינו מצד עצמם אלא הוא מטעם הברכות‬
‫חרא שברכת ברוד שאמד הוא על כל המזמורים‪,‬‬
‫ואף שבשביל זד‪ ,‬היה מקום להתיר אחד שאמד‬
‫מזמור דאשדי להסובדים דשיחה בין שחיטה לשחיטה‬
‫מטעם דכית דאינו חובה דאי בעי שחיט אי בעי‬
‫לא שחיט הוה כמו שח באמצע סעודה כדאיתא בט׳ז‬
‫אומד כולם א״כ אולי הוא כאי בעי אמד אי בעי‬
‫לא אמד ששיחה לא ועי הפסק‪ ,‬וכן להדאיש פ׳‬
‫כסוי הדם דסובר בשחיטה שהפסיק בקויחה צדיר‬
‫לבדד משום שגמר מצותה שבירד עליה ובשופר‬
‫והלל ומגילה כיח דלא סגי דלא גטיד א״צ לחזור‬
‫ולברד שהוא כסה באמצע הסעודד‪ ,‬כדפי׳ במעדני‬
‫יו״ט‪ ,‬א׳׳כ בפסד״ז כיון דעכ׳־פ כל המזמורים מצוד‪.‬‬
‫אחת דכשיש לו פנאי צריד לאומרם כולם שלמ‬
‫ודאי דעתו לגמור כולם לא הוי כגמר מצותו ולא‬
‫יצטרד לחזור ולברד שאף שאסור לכתחלה לא הוי‬
‫הפסק‪ ,‬וא׳׳ב לצודד היה לן להתיר‪ .‬אבל הא כתבו‬
‫התום׳ ברכות דף מ״ו טעם אחד שישתבח אינד‪.‬‬
‫פותחת בכדון■ משום שסמוכד‪ ,‬לבריד שאמד‪ ,‬ולכד‬
‫יש ליזהר שלא לספר ביניהם ‪ p i‬איתא בדוגד׳׳א‬
‫סי׳ נ׳־א סק״ד טעם זה‪ ,‬ואולי הוא גם כחנת המג׳׳א‬
‫סק׳׳ג עיי׳׳ש‪ .‬ונצטיד לומד שהתום׳ שהוצרכו לטעם‬
‫זה סבדי או כד‪.‬םובדים דעזיחה כין שחיטה לשחיטד‪,‬‬
‫לא הוי הפסק מטעם הט׳׳ז או כד‪,‬דא׳׳ש בשופר‬
‫ומגילה כדלעיל‪.‬‬
‫עכ׳־פ לצודד תפלה הא יקו להתיר מאחד דאיסוד‬
‫השיחה אינו כמו בק׳׳ש שהוא מצד עצמו אלא‬
‫דהוא מצד הבד ‪p‬ת שמצד הברכה הא מצינו שמותר‬
‫להפסיק אחד ברכת המוציא קודם שאכל לצודד‬
‫הסעודה כדאיתא בסי' קס״ז סעי׳ ו׳‪ ,‬וא׳׳ב ה״נ‬
‫יכול לד‪,‬פסיק אחד בדיד שאמד לצודד התפלה‪.‬‬
‫וכ׳־כ אין זה חסרון לסמיכות דישתבח כמו שאין‬
‫חסרון שאד הפסקים המותרים‪ ,‬לכן בין מזמור‬
‫למזמור יש מקום להתיר להכריז הדפים אבל משהתחיל‬
‫יוצר אוד אסור אף בין הפרקים עד אהד שמ״ע‪,‬‬
‫ואם צריד הרב גם אז להכריז צריד להתפלל שחרית‬
‫ביחידות בביתו‪ .‬וטוכ יותר לכתוב המספרים של‬
‫סז‬ ‫ט שה‬
‫ומש״כ ידידי שהלוח של הישיבה אינו מדוקדק‪,‬‬
‫הנה הוא בדיוק גדול ונכתב על דעתי‪ .‬וד‪,‬טעם דהחצות‬
‫של היום שהוא כשבא השמש באמצע הדרום שוד‪,‬‬
‫לעולם‪ ,‬אבל שני חצאי היום אינם שוים דק אתד‪,‬‬
‫ימים בשנה ולפעמים חצי הראקוון גתל ולפעמים‬
‫חצי האחרון‪ .‬ולכן בין לקולא בין לחומדא מסתבר‬
‫שנחלקו שקן שעות עד חצות ושש שעות מחצות‬
‫עד הערב‪ .‬ולכן מש״כ ידידי שהוא שבקותא וטעות‬
‫לא דבר נכונד‪ ,‬שהוא אמת גמור וליכא ע״ז שום‬
‫קושיא‪.‬‬
‫ומה שכותב ידידי ראיה מהרבה שמתפללין מנחה‬
‫הרבה זמן אחד שקה״ח‪ ,‬נדוד שהוא שלא כדין שד‪,‬די‬
‫מתפללין גם אחד צאת הכוכבים אף לד״ת‪ ,‬כי גם‬
‫לד״ת באופק דכאן הוא לכל היותר אינו מגיע לשעה‪,‬‬
‫ודק להחמיר בעלמא מצד קדושת השבת שחמור מאד‬
‫טוב להחמיר במוצאי שבת יותר מהדין ומטעם זה‬
‫אין מקפידין להמתין' כפי חקובון של שעה וחומקז‬
‫זמניות אבל ודאי מהראוי להחמיר וכמו שנוהגין אנו‬
‫בהישיבה אבל אינו מהדין‪ ,‬ואיך אפשר להקל להתפלל‬
‫מנחה אז‪ ,‬וגם מביא קלקול גדול שמקילין מצד זה‬
‫בהכנסת שבת‪ ,‬ולכן אין להביא ראיה מחם‪ .‬ומד‪,‬‬
‫שהביא מספד מלמד להועיל לא נכון כלל‪.‬‬
‫ומה שכותב ידידי שאביו הרב שליט׳־א העיד‬
‫שבעליס איילאנד היה דואה הרקיע מזהיר הדבד‪,‬‬
‫יותר משעה וחומש אחד שקזד׳ח‪ ,‬אינו הוכחה שהוא‬
‫קודם צה״כ‪ ,‬עיין בירושלמי דיש ברכות שאחד צה״כ‬
‫עדיץ יש אוד גדול דקורא לזה חמה נתונה באמצע‬
‫הרקיע‪ .‬וגם בגמ׳ דיש ברכות אמד משעה שהעני‬
‫נכנס לאכול פתו במלח‪ ,‬ועני וכד‪,‬ן חד שיעודא הוא‬
‫שהוא צה״כ כדפדש״י‪ ,‬ופי' שם שנקט עני שהוא‬
‫משום שאין לו נר להדליק‪ ,‬א״כ מפורש שאחד צה׳־כ‬
‫עדיץ יש אוד שא׳־צ אז נד‪ ,‬ועייז בתום׳ שם שהקשו‬
‫שעני מתי יתפלל דד‪,‬א זמן אכילתו היינו זמן ק״ש‪,‬‬
‫וכיון שבא זמן ק״ש אסור להתחיל בסעודה עד‬
‫שיתפלל‪ ,‬ותירצו דזמן ק׳־ש הוא קודם לזה בשיעור‬
‫שיכול לקרות שמע ולהתפלל‪ ,‬ונמצא שאחד צד‪,‬׳׳כ‬
‫יקו עדיין אוד עד אחד שיתפלל ויאכל שהוא עדך‬
‫עשרים מינוט שע״ז יש הכרח ואפשר שיש אוד ליותר‬
‫זמן‪ .‬ובכלל קשה לבטל בזה מה שדואין אף מחוץ‬
‫לעיר כוכבים הרבה בפחות משעד‪ ,‬אחד שקיעה‪ .‬אבל‬
‫ודאי ראוי להחמיר במוצאי שבת כדלעיל‪.‬‬
‫ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫דלא מקיימי הוא כלא מתהייבי במקום שלא נאמד‬
‫לשץ ששייך ע״ז גופא‪ ,‬ולכן אם אך עתה מתפללים‬
‫יש מקום להתיד לצדפם אף לדידהו‪ ,‬אבל לדידן‬
‫לבדכו ולקדיש ולקדושה יש לצדפם‪ .‬ואם ישמעו‬
‫להש״ץ יכול לומד כל התפלה להוציאם דכיון‬
‫שמהוייבין' בתפלה יבול להוציאן אבל מעלת תפלה‬
‫בצבוד מסתבד שלא יחשב‪ ,‬אבל יש לעשות כן‬
‫בשעה״ד לצאת ידי קדיש וקדושה ובדנו‪.‬‬
‫ולענין קדיאת התודה שצדיך דוקא שיהיו כולם‬
‫או דובן מחדיבין הוא ג״כ בספק זה שבאדתי‬
‫להסובדים דבעי דוב מנין הפדיסת שמע‪ ,‬כי גם קה״ת‬
‫שבעינן עשדה משמע במגילה שם שהוא מדין דבד‬
‫שבקדושה לא יהיה בפחות מעשדה‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן כד‬
‫בענין זמן קריאת שמע‬
‫א׳ דחנוכה תשי״ז‪.‬‬
‫מע״כ ידידי מו״ה ד׳ שלום הלוי קוגעלמאן‬
‫שליט׳׳א‪.‬‬
‫בד ב ר זמן ק״ש בשחדית הנה מנהג דוב מקומות‬
‫שבדינותינו דייסן וליטא וכן מנהג הישיבות‬
‫היד‪ ,‬עד שלש שעות מנץ החמה כשיטת הגד״א והגד״ז‬
‫וכן הוא העיקד לדינא בכל הענינים ודק יחידים‬
‫היו מחמידין לעצמן' עד ג' שעות מעלות השחד‪,‬‬
‫ובלוח יש לקבוע כעצם הדין‪ .‬ומנחה אין לד‪,‬תפלל‬
‫אחד שקיעה דק בשעת הדחק יכולין לסמוך על‬
‫המקילים‪ .‬עיץ במ״ב סי׳ דל״ג‪ .‬ולענין מוצאי שבת‬
‫מפני החומד יש להתמיד כד״ת‪ .‬וכן ידאה ידידי בכל‬
‫המקומות במ״ב שדעתו נוטה כהגד״א והדבה דאשונים‬
‫סובדין כן‪ .‬ולכן איני דוצד‪ ,‬לד‪,‬כנס בפלפולא בענין‬
‫זה כי מה אנחנו להכדיע בין הדים גדולים אבל‬
‫הגד״א הוא בתדאה והסכימו עליו כל העולם שמא‬
‫גדול טובא ודאוי להכדיע וא״כ הלבד‪ ,‬כבתדאה ובפדט‬
‫שגם הגרש״ז סובד ‪ .p‬ומש׳־כ ידידי שלתינוק שנולד‬
‫אחד שקיעה דסוף שבת שהיו נוד‪,‬גין למול בשבת‪,‬‬
‫ודאי הוא שלא כהדאוי שהעיקד לדינא כהגד״א‬
‫והגדש״ז שנמצא שהוא ספק איסוד מלאבד‪ ,‬והדאוי‬
‫לענין זה להחמיר כחומד ב' השיטות‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫סח‬

‫הברכות‪ ,‬אבל סברת הכ״מ הוא מצד הראיה משאלת■‬ ‫פימן כה‬
‫בניו של ר״ג כדבארתי שמהם מוכח ראם הזמן‬
‫ק״ש הוא דאורייתא היה מפסיד גם הברכות‪ .‬ולכן כיון‬ ‫לתרץ קושיא על הכ״ם בדין זמן רן״ש‬
‫שודאי אין לפרש להיפוך שפירוש בשכבר יד‪,‬יה רק‬
‫לזמן שהולכין לשכב זד‪ ,‬קודם חד‪ ,‬מאוחר ופירוש‬
‫ובקמך יהיה כל היום כ״ז שיושבין וא״כ הוי ודאי‬ ‫א' דר״ח אלול תש״ו‪.‬‬
‫לר״א זמן ק״ש דאורייתא גם ביום וממילא להכ״מ‬ ‫מע״כ תלמידי ידידי הרה״ג ד׳ אברהם יוסף‬
‫לא יהיה בהכרח אליביה הא דלא הפסיד הברכות‬ ‫ראזענבערג שליט״א‪.‬‬
‫שתנן בסיפא אף שברישא איירי גם ד״א‪ .‬ויפלגו ר״א‬ ‫בד ב ר קושית הגד״י ברוכסאן שליט״א על הכ״מ‬
‫ורבנן גם בזמן ק׳׳ש אם הוא מדאורייתא להכ״מ‪.‬‬ ‫סוף פ״א מק״ש דמהדש שבעצם אין חלוק‬
‫ואף שיש לחלק דביום אף שאינו מדאורייתא תקנו‬ ‫בין פידוש בשכבר לפי' ובקמד ששניהם הוא כ״ז‬
‫מדרבנן שלא הפסיד הברכות אבל בלילה שיש סייג‬ ‫שעדיין שוכבים על מטתם וכ״ז שבנ״א קמים דהיינו‬
‫שלא לתקן לא תקנו זה אבל הכ״מ יסבור כדלעיל‪.‬‬ ‫בל היום ורק מדרבנן הוא הזמן לק״ש‪ ,‬והוכיח זה‬
‫ובני הר״ר דוד נ״י תירץ על שאלת בניו של‬ ‫ממה שמכאן ואילד לא הפסיד הברכות ואלו לא היה‬
‫ד״ג למעשה דיש חלוק גדול לדינא דאם חייבין‬ ‫זמן ק״ש כלל היו ברכותיו לבטלה‪ ,‬מהא דלר״א יש זמן‬
‫מדין מ״ע דק״ש צריכין לכוין ואם הוא כקורא בתורה‬ ‫גם לק״ש של ערבית מדאורייתא ומסתמא מודה‬
‫והחיוב הוא רק בשביל חיוב הברכות שעליהם אינם‬ ‫דלא הפסיד הברכות מכאן יאילד דלא מצינו שפליג‪.‬‬
‫צריכין לכוין‪ ,‬וכן נוגע אולי גם לענין איסור‬ ‫הנה לכאורה היד‪ ,‬שי ‪ T‬לומר להכ״מ שגם ר׳׳א סובר‬
‫קריצה ורמיזה שיש בק״ש שחייב מצד העשה והוא‬ ‫שהוא מדרבנן מצד הרחקה אד סובר שתקנו הרחקה‬
‫נכח‪ .‬ידידו‪,‬‬ ‫יתירה משום שעד אשמורה דאשונד‪ ,‬כבר הלכו כולן‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫לישן ולא כפרש״י שהוא משום שמפרש גם בפי׳‬
‫בשכבך כ״ז שהולכים לשכב זד‪ .‬קודם חה מאוחר‪.‬‬
‫ואף שליכא ראיה להכ״מ מד״א שהשוה מדותיו ואפשר‬
‫לומד כפרש״י דמפרש בתרווייר‪,‬ו כ״ז שהולכין לשכב‬
‫וכ׳׳ז שקמים ממטתם‪ ,‬אבל כיון שמדרבנן אית ליה‬
‫ראיה נשמע מדרבנן לד״א כיון שלא מצינו שחולקים‬
‫סימן בו‬
‫בזד‪ .,‬אבל זה אינו נכון כדהקשת מהא דהקשד‪ ,‬בגמ׳‬
‫בדבר שמיעת ?ול זמר פנויה טהורה‬ ‫בדף ד׳ הנמים נמאן ס״ל אי כר״א לימדו כר״א‬
‫ואם גם טעמא דר״א הוא משום סייג א״ב הא ידע‬
‫סברא דסייג מאי היה קשה לו ואם הוקשר‪ ,‬לו‬
‫זאת חנוכה תשי״ח‪.‬‬ ‫דבשביל סייג הי״ל לומר כר׳׳א רק עד האשמורד‪,‬‬
‫מע״כ ידידי הרב הגאון מוהר״ד יחזקאל גרובער‬ ‫הראשונה מאי מתרץ‪.‬‬
‫שליט׳׳א‪.‬‬
‫ולכן צריד לומר דהא מזה ששאלו בניו של‬
‫ב מ ה שכתב כתר״ד‪ ,‬שא״א לו למחות שלא יבואו‬ ‫ר״ג אם חייבין לקרות משמע שאם יש זמן לק״ש‬
‫ההורים לשמוע בקול זמרת התינוקות בלא פרוד‬ ‫גם בלילה אין יכולין לקרות את״כ ראם יכולין‬
‫גדול ומחלוקת לכן רוצה לידע דעתי איך הוא עצם‬ ‫יתחייבו מצד חיוב הברכות שלא הפסידו‪ .‬ודוהק‬
‫הדין בקזמיעת קול זמר פנויה טהורה‪ ,‬וד‪,‬אריד כתר״ה‬ ‫לומר ששאלתם היתה רק אם יצאו חיוב ק׳׳ש אף‬
‫בזה לד‪.‬ביא כמה מקומות שמשמע לאיסור ומ״מ‬ ‫שמשמע כן קצת מלשון רש״י בדף ט' ד״ה א׳׳ר‬
‫מסתפק להיתר‪.‬‬ ‫דלשון התשובה חייבין אתם לקרות משמע שד‪,‬שאלה‬
‫הנד‪ ,‬בב״ש אד‪,‬״ע סי' כ״א סק״ד מפורש שקול‬ ‫היתה לעצם החיוב‪ .‬ולכן סובר הבדמ דהוא מחמת‬
‫פנויה מותר שלא מזעת תפלה וכן איתא במג׳׳א‬ ‫שאם מדאורייתא הוא הזמן ק׳׳זזו הפסיד הברכות‬
‫סי׳ ע״ד‪ .‬סק״ו דדק זמר של א״א לעולם אסור‪ ,‬ופשוט‬ ‫וממילא לא היו חייבין כלל וא״ב גם ביום אם היה‬
‫שכוונתו גם לכל ערוד‪ ,‬וחייבי לאוין דהא הביא‬ ‫זמן הק״ש דאורייתא היה מפסיד הברכות וכמפורש‬
‫מאה״ע סי' כ״א שמסיק שם ואלו הדברים אסורים‬ ‫בדבריו‪ .‬ולמה שבארתי לא אמר זה מסברא בעלמא‪,‬‬
‫גם בחייבי לאוין‪ ,‬וא״ב מה שמתירין בפנויה הוא‬ ‫דודאי אינה סברא ברורה דד‪,‬א רוב רבותינו הראשונים‬
‫דוקא כשאינה נדר‪ ,.‬וכן איתא בפמ״ג במשבצות סוף‬ ‫והאחרונים חולקים על ד‪,‬כ״מ ומודים שלא הפסיד‬
‫סט‬ ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫לשמוע שיכוונו ליהנות שאסודין‪ .‬אבל הא לבאודה‬ ‫סי׳ ע״ה שכתב שזמר בפנויה שלא בשעת ק״ש שדי‬
‫יקשה על המ״ב מהא דלידבד ע״ה בהדיה שהוכיח‬ ‫וידאה פנויה נדה מכלל עדות הויא עיי״ש‪ .‬ועיין‬
‫המ״מ דליכא איסוד בהסתכלות כדי לבודקה משום‬ ‫בבאה״ט אה״ע שם סק״ד שהביא שהבאד שבע כתב‬
‫דאם היה איסוד לא היו אומדים לע׳׳ה עמוד וחטא‬ ‫בין בתולה בין אלמנה אסוד ולא שדי אלא קול‬
‫בשביל שיזכה חביד‪ ,‬ומ״ט לא חוששין שמא הע״ה‬ ‫אשתו שלא בשעת תפלה‪ ,‬וכוונתו משמע שהוא אף‬
‫יכוין ליהנות מיופיה‪ ,‬אלא משמע דגם בכוונה ליהנות‬ ‫בבתולה טהודה כיון דמסיק דלא שדי אלא קול אשתו‬
‫ליכא איסוד כית שהיא פנויה טהודה וליבא חטא‬ ‫ופליג אב״ש‪ ,‬אבל לדינא דבו המתידין ובאו״ח לא‬
‫להע״ה‪ .‬וכדי לבדקה שכתב המ״מ הוא משום דשלא‬ ‫הביא הבה״ט הא דפליג הבאד שבע‪ ,‬משמע דלא חשש‬
‫לצודד ודאי אין לומד להע׳׳ה שיסתכל אף בפנויה‬ ‫לו לדינא מאחד שלא מצא עוד הסובדים כמותו‪,‬‬
‫דהוא כאומד לו שיהנה מזה שודאי הוא פדיצות לומד‬ ‫וכן במ״ב שם ס״ק י׳׳ז פסק שפותד בפנויח טהודה‬
‫זה‪ .‬וכיון שדשאי גם ליהנות בהסתכלות‪ ,‬גם ליהנות‬ ‫שלא בשעת ק״ש‪.‬‬
‫מקולה דפנויה טהודה אין לאסוד‪ ,‬דהסתכלות משמע‬ ‫ולא קשה כלום ממה שהביא כתד״ה מע״ז דף‬
‫מלשון הדמב״ם בה״ב שגדע משמיעת קולה עיי׳׳ש‪.‬‬ ‫כ׳ שהקשה הגס׳ על דשב״ג דדאה נכדית נאה ביותד‬
‫וצדיד לומד להמ״ב דאוסד להתכוד ליהנות מקול‬ ‫וכן על ד״ע שדאה אשת טודנוסדופוםהדשע ולאיסתכולי‬
‫פנויד‪ ,‬טד‪,‬ודה‪ ,‬דמה שמותד ליקח ע״ד‪ ,‬שיסתכל בהפנויה‬ ‫מי שדי‪ ,‬אף אם נימא שזימדא הוא כהסתכלות‪,‬‬
‫הוא משום שאין חוששין שיכוין ליהנות‪ ,‬וא״ב גם‬ ‫דנכדית כיון דאסודה בלאו באם הוא דדך חתנות‬
‫הבא אין לחוש שיכוונו ליהנות‪ ,‬דאף אם יש לד‪,‬ם‬ ‫ובפדהסיא היא עליו בקנאין פוגעין בו וכבדת מדבדי‬
‫הנאה משמיעת קול שידה אין לד‪,‬חשיב זד‪ ,‬חנאד‪,‬‬ ‫קבלה ואף בצנעא היא בד״ איסודים לכן יש לה‬
‫מהאשד‪ ,‬דכ״ב אם היה מזמד איש נמי היה להם‬ ‫דין עדוה וכמפודש כן בפמ״ג שם שלכן זמד של‬
‫הנאה דשמיעת שידה‪ .‬וכוונת המ״ב הוא שיתכוין‬ ‫נכדית אסוד כשל עדוה עיי״ש‪ .‬ועיין במ״מ פכ״א‬
‫ליהנות משמיעת קול אשד‪ ,‬שזד‪ ,‬דמי למסתכל בפני‬ ‫מאי׳׳ב ה״ג שאף להסתכל בפנויה מותדין' דכתב מהא‬
‫האשד‪ ,‬ליהנות מיופיה שדק מה שייד לחוש להדהוד‬ ‫דאמד אביי דהאי צודבא מדבנן דאזיל לקדושי איתתא‬
‫שכתב המ״ב‪ ,‬וכדאיתא בדמב״ם ובש״ע בפנויה שלא‬ ‫לידבד ע״ה בהדיה בב״ב דף קס״ח‪ ,‬דליכא איסוד‬
‫יסתכל דרך זנות‪ ,‬ובשמיעת קול שייד זד‪ ,‬דק במתכוין‬ ‫להסתכל בפנויה דאילו היה איסוד בהסתכלות כדי‬
‫ליהנות דוקא משמיעת קול אשד‪ ,‬ולא משמיעת קול‬ ‫לבדקה לא היו אומדים לע״ה עמוד וחטא בשביל‬
‫שידד‪ .‬בעלמא‪ ,‬ולזה אין לחוש כמו שלא חיישינן התם‪.‬‬ ‫שיזכה חבדך‪ ,‬וא״ב מוכדחין לומד שנכדית שאני‬
‫ובעצם משמע מלשון הדמב״ם והש״ע דבעדיות‬ ‫דיש לה דין עדוד‪ ,‬כהפמ״זט‬
‫כתבו והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אעזה ונתכוין‬ ‫והא דהביא כתד״ה מהא דאסוד לד‪,‬שתמש אף‬
‫ליהנות כמו שנסתכל במקום התודף‪ ,‬וע״ז כתבו‬ ‫בקטנה בקידושין דף ע׳ ואיפסק כן בדמב״ם ובש״ע‪,‬‬
‫וד‪,‬דבדים האלו אסודין גם בחייבי לאוין ובפנויה כתבו‬ ‫אין שי ‪ T‬לכאן לא לדמב״ם והש״ע ולא לדש״י‪,‬‬
‫אבל לא יסתכל ריד זנות‪ ,‬שהם שני ענינים דאם‬ ‫דלדמב״ם והש״ע הא לא אסוד אלא תשמישי חיבה‬
‫אינו דיד זנות אף שמתכוין ליד‪,‬נות אינו אסוד בפנויה‬ ‫שאין עושין זה אלא באשתו‪ ,‬וזמד הא לא הוי בכלל‬
‫ואין חוששין שיבא מזה לידי הדהוד‪ ,‬דלא מכל דבד‬ ‫זה דהדי הש״ע מתיד קול פנויה טהודה‪ .‬ולדש״י‬
‫חוששין להדהוד‪ ,‬ודאיה דהא הדהוד אסוד אפילו‬ ‫שאסוד בכל תשמישין משום הטעם שלא ילמדנה‬
‫בפנויה מדאודייתא כדאיתא בב״ש שם סק״ב ומ״מ‬ ‫להיות דגילה בין האנשים‪ ,‬נמי הוא דק כשמשמשת‬
‫להביט ביופיד‪ ,‬כתב הב״ש שלהדמב״ם הוא דק איסוד‬ ‫לאנשים לבד‪ ,‬אבל בכה״ג שאין זה ביהוד לאנשים‬
‫מדדבנן אפילו בא״א‪ ,‬ובפנויה לכו״ע מדבדי קבלד‪,‬‬ ‫אלא שממילא שומעין' גם האנשים אין שייך להחשיב‬
‫מקדא דאיוב‪ ,‬אלמא דאין חוששין שיבא מזה להדד‪,‬וד‪,‬‬ ‫זה שמשמשת להאנשים דלא תהיה דגילה בזה בין‬
‫וא״ב גם במתכוין ליהנות סבדי שאין לחוש להדהוד‬ ‫האנשים אחדי שכל מעשיה לזמד צדיכה גם בשביל‬
‫אך מ׳׳מ בעדיות וחייבי לאוין אסוד מצד איסוד‬ ‫הנשים לבד‪ .‬וגם בלא זה הא נוהגין להקל בהשתמשות‬
‫הנאה מעדוה שדבד זד‪ ,‬עצמו אסוד ולא אסדו זה‬ ‫בנשים אף עם גדולות כדאיתא בדמ״א סי׳ כ״א‬
‫בפנויה טהודה אבל עכ״פ יש גם לומד כהמ״ב שגם‬ ‫סק״ה ובד״מ אות ג׳‪ ,‬ובקטנות אולי מודו גם הב״י‬
‫בפנויה אסוד ואף שהוא שינוי בלשון מ״מ אולי הכוונה‬ ‫והב״ח‪.‬‬
‫אחד‪ ,‬דלשם זנות הוא ליהנות וכוי מפדש המ״ב אף‬ ‫אך מה שיש לחוש הוא למש׳ב המ״ב על זמד‬
‫שד‪,‬וא דוחק‪ .‬ול ‪ p‬יש לד‪,‬חמיד למעשד‪ ,‬כד‪,‬מ״ב שלא‬ ‫פנויה שמותר אף שלא יכוין ליהנות מזה כדי שלא‬
‫להתכוין ליהנות אף מזמד פנויה טהודה אבל אין‬ ‫יבא לידי הדהוד‪ ,‬וא״ב אפשד שימצאו מאלו שיבואו‬
 ‫מש ה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫להחמיר יותר מכפי הדין כפי הראוי לאנשי מעשה‪,‬‬ ‫לחוש שמא יכוונו ליהנות נדהונחתי שנן מוכרח‬
‫יש להתיר כשיהיו המזמרות קטנות לא יותר מבנות‬ ‫לומד להמ״כ‪.‬‬
‫י״א שנה‪ .‬וגדולות מבנות י׳׳א אף כשידוע שעדיין‬ ‫ואף להמ״ב נראה דכיון שאין האיפור מצד זד‪,‬‬
‫לא דאו דם אף שמדינא הוכחתי שיש להקל מ״מ‬ ‫עצמו דנהנה מפנויה טהורה‪ ,‬דק משום חשש שמא‬
‫יש להחמיר כי מאחד שככר יש כשנים אלו עתה‬ ‫יכא לידי הדהוד‪ ,‬אין זה אלא כפנויה גדולה שהיא‬
‫שרואות דם אין לחלק כיניהם‪ ,‬וכלא צודך אין להתיר‬ ‫טהורה אכל כקטנות אין לחוק! להדהוד כי אין‬
‫כלל כי כדברים כאלו המחמיר קדועו יאמר לו‪.‬‬ ‫מצוי שיתאווד‪ ,‬אף מהפדוצים ואף נכדים לקטנות‬
‫לתשמיש‪ ,‬וממילא אין שייך שיהדהד כעבירה ע״י‬
‫ומה שהכיא כתר׳׳ה מסוכה דף כ״ו דאיחא הילדים‬
‫שיסתכל כה או שישמע קולה אף כשיכוין ליהנות‬
‫לעולם חולצין מפני שדגילין כטומאה‪ ,‬נראה פשוט‬
‫ממנה‪ ,‬כייז דאין' בזה כקטנות שום קידוכ לתאות‬
‫דאינו משום שעל ילדים יש לחוש שיהדהדו מדברים‬
‫תשמיש שיבא להדהד ע״י זה‪ .‬ומה שאמד דבינא‬
‫שבעצם אין לחוש שלכן נימא שיהיו אסודין אף‬
‫בע״ז דף ל״ז דגזדו טומאה כתינוקת נכרית מבת ג׳‬
‫בשמיעת זמרת קטנות פנויות‪ ,‬דשם הא איידי דק‬
‫ויום אחד הואיל וראויה לכיאה ואמר בגמ׳ ע״ז דמהו‬
‫בנטסין לישן ובאוקים אביי דוקא בנשותיהן עמהן‪,‬‬
‫דתימא הא לא ידעה לאדגולי קמ״ל‪ ,‬אין הפירוש‬
‫אבל בלא נכנסין לישן אף טשותיהן עמהן אין לחוש‬
‫דקמ״ל שגם בת ג׳ שנים ידעה לאדגולי‪ ,‬אלא‬
‫אף בילדים ובלא נשותיהם עמהן אף בנכנסין לישן‬
‫הפירוש דאף דלא ידעה לאדגולי נמי גזרו טומאה‬
‫אין לחוינו‪ .‬ומ!דע ובמג״א סי׳ ל״ח לא נאמד שילדים‬
‫וכמפורש ‪ p‬בפי׳ הר״ח‪ .‬ומוכרח כן דד‪,‬א תינוקת‬
‫ח״ו חשודים לעבוד על איסור הדהוד‪ ,‬דא״כ היה‬
‫שיודעת טעם ביאה היא גדולה מבת ג׳ שנים ואינה‬
‫נמצא שילדים אסורים להניח תפילין וזה לא מצינו‬
‫מוסרת עצמה לביאה שלח היא משמרת מאיסור‬
‫אף לענין הנתד‪ ,‬בכל היום‪ .‬אבל בש׳׳ע נאמד בדמ׳׳א‬
‫יחוד כדאיתא בקידושין דף פ״א ועיין בב׳׳ח סימן‬
‫דק שאם א׳׳א לו בלא הדהודים מוטב שלא להניחם‪,‬‬
‫כ׳׳ב דהוא עד שתהיה בת ט׳ שנים ויום אחד‪ ,‬ומקורו‬
‫והקשה הב׳׳י הא לפדשיי להמקשן אסור בנכנס‬
‫נראה דד‪,‬וא מדש״י ע׳׳ז שם שכתב דלא ידעה‬
‫לישן ביום לילדים לד׳ יוסי משום שמא ידאו קרי‬
‫לאדגולי עד שתהא בת ט'‪ ,‬ומ״מ גזרו טומאה על בת‬
‫ע׳׳י שהדהוד בשינה מצוי בד‪,‬ן אלמא דבשביל ההדהוד‬
‫ג׳ שנים ויום אחד משדאויה לביאה‪ ,‬והטעם דאולי‬
‫מותר‪ ,‬ותירץ הב״י דהד׳׳מ מפרש דהמקשן היד‪ ,‬סבור‬
‫מוביל המיעוט שאונסין גם קטנות גזרו טומאה‪,‬‬
‫שאף לילדים אין לתוש להרהור שמא איסור דק‬
‫או דלא פלוג כיון שראויה לביאה‪ .‬אך נראה שיש‬
‫שהיה סבור שאסודין שילדים דגילין יותר בתשמיש‬
‫להקל אף ביותר מבנות ט' דדק לשמירה מיחוד‬
‫עם נשותיהן והוו בעלי קריין'‪ ,‬ויהיה לפ׳׳ז לד׳ יוסי‬
‫יש לחוש לבת ט׳ שגם היא תתפתה משום שיש‬
‫אסודין אף בלא נכנסין לישן אלא כשעדיין לא‬
‫לה קצת יצר הרע ובשביל רצונו אנות עם הגדולה‬
‫טבל מקריו שבלילה‪ .‬וע״ז הקשה המג״א דלהתדצן‬
‫יפתה גם את הקטנה בת ט׳‪ ,‬אבל ודאי לא מצוי‬
‫שאיידי בנכנסין לישן ביום ונשותיהן עמהן מצד‬
‫שיתאוה אף לבת ט' ולכן אין לחוש אף במכוין‬
‫החשש של הדגל דבר‪ ,‬אף ביום בהאפלת טלית הדי‬
‫ליהנות לשמא יבא לידי הדהוד אף בבת ט׳‪ .‬וכ״ש‬
‫יהיו אסודין מצד ההדהוד שא׳׳א להרגל רבד בלא‬
‫שאין לחוש לשמא יכוין שאף בגדולה פנויה טהורה‬
‫הדהוד‪ ,‬והי׳׳ל לומד שמא יבואו לידי הדהוד אף‬
‫הדי יותר נוטה שאין לחוש לשמא יכוין ליהנות‬
‫כשימלכו שלא לשמש‪) ,‬ופירוש מחצית השקל לא‬
‫כדהוכחתי לעיל‪.‬‬
‫נכון כלל דכגמ׳ לא הוזכר ק״ש אלא איידי שם‬
‫באלו שמניחין תפילין כל היום וצ׳׳ע ככוונתס‪ ,‬ופי׳‬ ‫והא דגזדו לישב שבעה נקיים משום חשש חימוד‬
‫הלב״ש נראה שד‪,‬וא כדבאדתי‪ .‬ובעצם לא קשה כ״כ‬ ‫גם בקטנה בנדר‪ ,‬דף ס״ו‪ ,‬משום דקטנה נמי מחמדא‪,‬‬
‫על הב׳׳י דלכן אמד שמא יבואו להרגל רבד משום‬ ‫שד‪,‬ביא כתד״ה נראה פשוט שאינו משום שיש לקטנה‬
‫שבלא הדגל רבד כגץ שא׳׳א להאפיל אין לחוש‬ ‫תאור‪ ,‬ויצר‪ ,‬דהא אף בקטנה בת ג׳ שנים ויום אחד‬
‫שיהדהדו באיסור‪.‬‬ ‫נמי חוששין להימור אף שאינה מוסרת עצמה לביאד‪,‬‬
‫ידידו‪,‬‬ ‫משום שעדיץ לא לבשה יצר‪ ,‬אלא הטעם דכיון שיש‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫עכ״פ קטנות שיש להם חימוד כגון יותר מבת ט׳‬
‫גזרו גם על כל קטנה הראויה לכיאה אף שאין לה‬
‫חימוד‪ ,‬ולכן <ע« שגם בת ט׳ אין לה יצר ותאור‪,‬‬
‫כ״כ נמי כיון שיש גם שחומרות גזרו על כל הקטנות‪.‬‬
‫לכן נראה למעעוה כיון שכתד׳׳ד‪ ,‬כותב שא״א‬
 ‫עא‬ ‫םשה‬
‫שסובר שא״צ להדחיק הוא מטעם דסובד דבמ״ד‬
‫ליכא מדאורייתא איסור צואה כלל אלא מדין ערוה‪,‬‬
‫ולת אף שרבנן אסרו מדין צואה אין זד‪ ,‬כעין‬
‫דאורייתא ול ‪ p‬הקלו בעומד בתפלה‪.‬‬
‫ולפ״ז איכא חומרא להרקוב״א ברואה רדד‬
‫זכוכית של החלונות העמוד של מי רגלים דיהיה‬
‫אסור כמו עדוה בעששית ותמוד לענין זה מצואה‬
‫שמותר‪ ,‬ולדש׳׳י והגמיי׳ יהיה מותר דד‪,‬וא כצואד‪,‬‬
‫שמותר בעששיו ‪J‬‬
‫ולהדשב׳׳א צריך לפרש הא דמים שותתין על‬
‫ברכיו דהוא באופן שנראה העמוד ואף שנראה דק‬
‫לתלותית המים מהעמוד דהוא ג״כ כהעמוד דמחובר‬
‫לו אבל כקומכוסה העמוד והלחלוחית בהבגדים לא‬
‫יצטדך לפסוק‪ .‬ואולי מדוייק לפ׳׳ז מה שנקט על‬
‫ברכיו ולא סתם מים שותתין שהוא לכל מקום שהוא‪,‬‬
‫משום דעל ברכיו הוא מקום הנראה שהרבד‪ ,‬ממנם‬
‫לא היו מכסים בדכיהם‪ .‬ולרש׳׳י וד‪,‬גמיי' צריו לומר‬
‫דהוא לאו דוקא דאף בלא נדאה אסור‪.‬‬
‫והנה הב׳׳י בסי׳ ע״ח הביא דבדי הדשב״א‬
‫והשמיט הא דכתב ומדכתיב ולא ידאה בך עדות‬
‫דבר‪ ,‬ומסיק שנקטינן להלכה כד‪,‬רשב״א‪ ,‬אם כן‬
‫סובר דד‪,‬וא מדין צואה ומ״מ מאחר שהוא דק מדרבנן‬
‫הקלו שלא להרחיק כשעומד בתפלה‪ .‬ולטעמו ניתא‬
‫מה שתירץ הלבוש שד‪,‬ביא בדברי חמודות פ״ג אות‬
‫ע״ד סתירת הב״י ממה שפסק בס׳׳ם צ' כהרוקת‬
‫בשם דש׳׳י שיצא כשהקזתין תינוק‪ ,‬דבשותתין על‬
‫ברכיו ובגדיו לא תועיל הדתקתו משא׳׳ב כקוהתינוק‬
‫השתין עיי״ש‪ ,‬שלכאו' הרי יכול לפשוט בגדיו וללבוקו‬
‫נקיים ולקנח הניצוצות שעל ברכיו‪ ,‬וצדיך לומר‬
‫כהפמ׳׳ג באשל אברהם סי' ע״ח סק׳׳א שלהפסק גדול‬
‫ומלאכה חששו וד‪,‬תידו לו לגמוד תפלתו כית שד‪,‬וא‬
‫דק מדרבנן‪ ,‬ובהליכד‪ ,‬דאינו הפסק כ״כ לא התידו‬
‫אף שהוא דק מדדבנן‪ .‬והטעם משום דבעצם אף‬
‫שד‪,‬וא רק איסור מדרבנן‪ ,‬נמי כיון שיש גם מדאורייתא‬
‫ענין זה הדי הוא דבר איסור ואין שיין לומר שלא‬
‫תקנו לאסור בכה׳׳ג‪ ,‬אלא דכיו^ דלהפסיק באמצע‬
‫התפלד‪ ,‬נמי הוא דבד איסוד רואין איזה איסוד‬
‫חמור שידחה השני‪ ,‬והכריעו שהפסק גדול הוא איסור‬
‫יותר חמוד מלהתפלל בד׳ אמות דמי רגלים וד‪,‬פםק‬
‫קטן דהליכה הוא איסוד קיל מאיסור תפלה בד'‬
‫אמות דמ׳׳ר‪ .‬אבל אם נימא כדבאדתי להדשב׳׳א‬
‫שמה שהקלו הוא משום דמ״ר אין שייכים כלל‬
‫מדאורייתא לצואה‪ ,‬והוא ענין תדש מדדבנן להחשיב‬
‫מי רגלים לצואה שייך לומר שלא אסרו בכד‪,‬׳*ג שד‪,‬וא‬
‫להפסיק בתפלה ואינו ענין הכרעת שיקול האיסורים‪,‬‬
‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫סימן כז‬
‫בענין עמוד דמי רגלים ובחולה שהמ״ר‬
‫יוצאים דר־ קנה של ראבער‬
‫ז׳ שבט תשי״ה‪.‬‬
‫טע״ב ידידי הרב מותר״ד אדיה ליב היימאז‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫בד בר קושיתו על הרשב״א ברכות דף כ״ב שכתב‬
‫דמי רגלים אינו אסור דאורייתא אלא כנגד‬
‫עמוד ומדכתיב ולא ידאה בך עדות דבר‪ ,‬הא קרא‬
‫זה קאי על ערוד‪ ,‬ואין שייך זה למי רגלים‪ .‬הנכון‬
‫לע״ד דהוקשה לרשב״א אם איסור התורה נגד העמוד‬
‫הוא משום דעמוד דמי רגלים מאום מיואה ומדין‬
‫צואה הוא אתה טעם יש להתיר כשנפול לארעא‬
‫בלא כסוי‪ ,‬דאף אם נימא רעל הקרקע אולי כיון‬
‫שעומדין ליבלע נתשבו כבלועין או שנבטלו להקרקע‬
‫אבל הא גם כשהם בכלי שאין' עומדין ליבלע ואין‬
‫שייך שיבטלו נמי אינו אסור מדאורייתא באם לא‬
‫נאסר הכלי מדין עביט‪ ,‬ולכן פי׳ שמה שאסור‬
‫כנגד העמוד הוא מצד שנחשב העמוד כהעדוה מצד‬
‫החבור להערוה‪.‬‬
‫וד‪,‬וצרד הדשב״א לטעם זה למה שהוכיח כאן‬
‫שאינו צריו להרחיק בעומד בתפלה ומים שותתין‬
‫על ברכיו הד׳ אמות‪ ,‬שתניא בצואה לעיל מזה‬
‫ואם היה איסור כנגד העמוד מדין צואה אך שלא‬
‫נחשבו מדאורייתא כצואה כקונפלו לארעא היה לן‬
‫להצריכו להדתיק ד׳ אמות גם מצד האיסור דרבנן‬
‫שיקו אף בנפלו לארעא‪ ,‬דכיון שעיקרו דמי רגלים‬
‫מדין צואה הוא דאורייתא כשאסרו מדרבנן גם בנפול‬
‫לארעא כעין דאורייתא תקון‪ ,‬ויש לד‪,‬דתיק כמו‬
‫מצואה דאודייתא‪ .‬ולכן כתב שאיסור כנגד העמוד‬
‫דאורייתא אינו מדין צואה שמי דגלים לא החשיבה‬
‫תורה כצואה כלל אלא שהוא מדין ערוה שאין שייך‬
‫זה בנפול לארעא והוי מה שאסרו מדרבנן מדין‬
‫צואה איסור דרבנן שאין עיקרו מדאורייתא לת אין‬
‫זד‪ ,‬כעין דאורייתא והקלו בעומד בתפלה‪.‬‬
‫וזד‪ ,‬נראד‪ ,‬בטעם מחלקותם באם צריו להרחיק‬
‫שהגמיי׳ פ״ד מתפלה הי״ג סובר שכשתוזד לד‪,‬תפלל‬
‫צריך להדחיק‪ ,‬וכן מביא הב׳׳י סוף סי' צ׳ מרוקת‬
‫שדש׳׳י יצא מביהכ׳־נ באמצע תפלתו כשד‪,‬שתין תינוק‬
‫שם דד‪,‬ם סכרי דכנגד העמוד שאסור מדאורייתא‬
‫הוא מדין צואה‪ ,‬והוי אף האיסור דרבנן בנפלו לארעא‬
‫חמיר שיש להצריד לד‪,‬דחיק כעין דאורייתא‪ ,‬וד‪,‬רשב״א‬
 ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫עב‬

‫סימן כ״ח‬ ‫ול ‪ p‬אין לחלק בין הליכה להפסק גדול ואין להפסיק‬
‫אף להליכה כדסובר הרשביא‪ .‬והוא להרשב״א סמש‬
‫בענין אם סגי ברובן שלא התפללו‬ ‫כהטעם בעוסד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי שלא‬
‫להחשב במעלת תפלה בצבור בצרוח‬ ‫יפסיק שהוא סטעם שלא גזרו לאסור להפסיק‬
‫התפלה כיון שהוא איסור שאין דוגמתו באורייתא‪.‬‬
‫אלו שכבר התפללו‬
‫ובחולה שנתנו הרופאים קנה חלול דרך האמה‬
‫והשתן' יוצא ררך הקנה לכלי זכוכית ודאי ליכא‬
‫כ׳׳ח אלול תשי׳׳ב‪.‬‬ ‫דין נגר העמוד אף להסוברין דהוא מדיו צואה‪,‬‬
‫מרדכי‬ ‫המופלג מוהר׳׳ר‬ ‫הרב‬ ‫מע״כ ידידי‬ ‫דהיה מקום לאסור כצואה שעל בשרו להאוסרין‬
‫שפיעלמאן שליט׳׳א‪.‬‬ ‫בסי׳ ע׳׳ו סעי׳ ד׳ שפוסקין כר׳ חסדא בדף כ״ה‪,‬‬
‫וגם במקומה הא אסור לכו׳׳ע כדאיתא ביומא דף ל׳‬
‫הנ ה בדבר מעלת תפלה בצבור ששמע שאמרתי‬
‫ואיפסק שם במעי׳ ה׳‪ ,‬אבל הא לא נגע כלל בגופו‬
‫שהוא דוקא כשכל העשרה מתפללין ולא סגי‬
‫בחוץ והמים והצואה שבתוך הגוף ודאי אינו כלום‬
‫ברוב המנין הוא האמת וכן מפורש גם בח״א כלל‬
‫שכל אדם הוא כן עיין בתוספתא סוף ירים לבאור‬
‫י״ט שכתב ועיקר התפלה בצבור הוא תפלת י׳׳ח‪,‬‬
‫הגר״א‪ ,‬וא״ב אין לאסור מצד קלוח העמוד‪ ,‬וכ׳׳ש‬
‫דהיינו שיתפללו עשרה אנשים שתם גדולים ביחד‬
‫שאין לאסור להרשב״א שהוא מדין ערוה שהרי הוא‬
‫עיי׳״נז‪ ,‬והביאו במ״ב סי׳ צ׳ ס״ק כ׳׳ח‪ .‬ומר‪ ,‬שהוזכר‬
‫מכוסה בהקנה‪ .‬ונשאר רק מצר המ׳׳ר שהם כבר‬
‫שסגי ברוב מנין הוא רק לענין לומר דבר שבקדועזר‪.,‬‬
‫בהכלי שכיון שהוא סתום ליכא איסור לרוב הפוסקים‬
‫והטעם פשוט דלא שי ‪ T‬ענין רובו ככולו על שעורים‬
‫דבכל שעורים אף משהו מעכב‪ ,‬ולכן גם בשעור‬ ‫מכוכית ורק להט׳־ז סי׳ פ׳׳ז שסובר שיש לחוש‬
‫דמספר אין שייך רובו ככולו וכדחזינן גם בכאן גופיה‬ ‫להסוברים רכלי זכוכית הרי הוא כחרס ולהאוסרים‬
‫בחשיבות צבור דבעינן עשרה מקרא רתוך תוך‬ ‫בכ״׳ח אף בכפאו על פיו יש לחוש לכתחלה אם‬
‫אפשר לכסות הכלי‪ .‬והקנה שהוא מראבער אפשר‬
‫ועדה עדה במגילה דף כ׳׳ג אף לענין אמירת דבר‬
‫שבקדחנזה בעינן כל העשרה ולא סגי ברובא משום‬ ‫שהוא ככלי עץ שלהאוסרים אף בכפאו על פיו‬
‫דהוא ככל השעורים רמצינו במרות וכן הוא בעזעורי‬ ‫שהלכה כמותם כרפסק המחבר בסעי׳ ז׳ צריך לכסות‬
‫מספרים ומשקלות שאין לפחות אף משהו ממה שנאמר‪.‬‬ ‫מדינא‪ .‬ונמצא שלכתחלה צריך לכסות גם הכלי ואם‬
‫ורק מזזיש עשרה שהוא כל הסך שצריך לחשיבות‬ ‫א׳׳א לכסות הכלי יכול להתפלל אף כשאינו מכוסה‬
‫צבור ור‪,‬נירון הוא רק כמה צריכין להיות מחוייבין‬ ‫אבל הקנה של ראבער מוכרחין לכסות‪ .‬ואם הקנה‬
‫באמירת הדבר שבקדושר‪ ,‬כרי שיוכלו לומר ראם‬ ‫הוא מפלאסטיק אפשר עריף מראבער ומ״מ טוב‬
‫כבר נפטרו אין יכולים אף שיש כאן צבור‪ ,‬בזה‬ ‫לכסותו‪.‬‬
‫®’ ‪ T‬דין רובו ככולו שכיון שהרוב מחוייבין נירץ‬ ‫והנה בהכניסו קנה קטנה ויוצא הקלוח לחוץ‬
‫כמו שכולן חייבין ויכולין לומר‪.‬‬ ‫שחוא מגולה נגד העמוד‪ ,‬אפשר אסור גם מדאורייתא‪,‬‬
‫ול׳׳ד לרואה דם בשפופרת שטהור משום רחוצץ‬
‫וכרמשמע זה בלשץ הרמב׳׳ן שהביא הר״ן במגילה‬ ‫מכותלי בית הרחם כראיתא ברקז׳׳י נדה רף כ׳׳א‪,‬‬
‫דף ה׳ שכתב רכל אותם רקא חשיב התם במתני׳‬ ‫דהכא לא שייך זה ראם הוא מרין׳ צואה אין מקום‬
‫דאין פורסין ברף כ״ג חובת צבור הם ואין עושין‬ ‫לחלק בין יצא ררך האמה או ררך הקנה דעכ״פ‬
‫אותם אא״כ בעשרה או רובם מחוייבין בדבר כגון‬ ‫הרי הוא כצואה‪ ,‬אבל למה שבארתי להרשב״א שהוא‬
‫שלא שמעו קדיש וברכו עיי׳׳ש‪ ,‬משמע דאין יכוליו‬ ‫מדין ערוח מסתבר שכיון שבא דרך הקנה אף שהקנה‬
‫לומר אלא כששייר חיוב על הצכור וחשיבות חיוב‬ ‫הוא דרך האמה אין להחשיבו לקלוח כערוה ואין‬
‫שייך על הצבור אף רק בחיוב רובן‪ ,‬ואף שאין לומר‬ ‫לאסור אף בלא כסוי‪ .‬אבל למעשה יש לאסור כשאינו‬
‫שאף שאלו שכבר יצאו מתחייבים ממש בשביל היותם‬ ‫מכוסה גם מדאורייתא כרוב הראשונים שהוא מרין‬
‫לרגע 'חד עם החייבים מ״מ שייך שם העזיבות‬ ‫צואה‪ ,‬ובמכוסה ברור שמותר כדלעיל‪.‬‬
‫חיוב עלייהו להתירם לומר שזר‪ ,‬סגי מצר אסמכתא‬ ‫ירידו‪,‬‬
‫דר‪,‬קרא דבפרוע פרעות במס׳ סופרים שרביאו התוס׳‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫בדף כ״ג שם‪ .‬וגם אפשר שבעת שחם יחד מתחייביו‬
‫ממעו כדין הרוב שביניהם ורק כשיפרשו משם יסתלק‬
‫החיוב מהם כיון שלא נתחייבו אלא מצד החייבים‬
‫עג‬ ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫האסמכתא דקרא להומרא כמו שיש שיטה בתוס׳ גם‬ ‫שהיו ביניהן ועתה הא אינם עמהם וחזרו לדינם‬
‫בחמקזה ועולשה מצד קרא זה לחומרא שבאהד לא‬ ‫שמחהלה שהיו פטודל‪.‬‬
‫יוכלו משום שמדין להייב הצבור כסברת הר׳׳ן בשם‬
‫ויש חלוק לדינא בין הנזעמים ראם לא מתחייבים‬
‫הרמב״ן ודאי אין שייך בחמשה ושלשה‪ ,‬אלא שצריך‬
‫ממש דק שסני בחשיבות שם היוב להתיר לומר‬
‫לומר דשיטות אלו מברי מדינא כתלמידי רש״י‬
‫דבר שבקדוקוה מצד הקרא‪ ,‬אף כשיהיו שם הרבה‬
‫בשמו שאין שייך זה להובות הצבור אלא שמ״מ אין‬
‫יותר מעקזרה ורק ששה חייבין שהם המעוט מהנמצאים‬
‫יבולין בפהות מה׳ או מג׳ מצד הקרא ךר‪.‬וא להומדא‪,‬‬
‫שם נמי יכולין לומר‪ ,‬אבל לטעם ב׳ שהוא מחמת‬
‫וא״כ אפשר שגם הא דאמרי רבותינו שבמערב והי׳׳א‬
‫שמתחייבים ממש המעוט כד‪,‬רוב בעת הצרוף‪ ,‬אם‬
‫בז׳ ובו׳ נמי אינו משום שהוא הובת צבור דאפשר‬
‫יש שם הרבה שד‪.‬ששה הם מעוט אין שייך שיתחייבו‬
‫הובת צבור הוא דוקא בכולן ורק שפריסת שמע‬
‫הרוב בשביל המעוט ולא יוכלו לומר אא״ב יתרצו‬
‫אינו דין צבור אך שמ״מ סברי מצד הקרא דדוקא‬
‫ארבעה מהפטורים להתהבר להששה לד‪,‬יות במנין‬
‫בז׳ או בו׳‪ .‬ואף אם נפרש שרבותינו שבמערב והי״א‬
‫העשרה ולהפרד משאר בנ״א הנמצאים שם‪ .‬אך‬
‫סברי שהוא הובת צבור ומ״מ סגי ברוב הייבין‬
‫למעשה אינו נוגע זה לעני! פריסת שמע שנוהגין‬
‫אפשר שמ״ד אה״כ שסגי באהד ופליג עלי ‪,T‬ו פליג‬
‫כתלמידי דש״י בשמו דאפילו בשביל אהד שלא‬
‫אעיקר סברתם דסגי בהובת צבור ברובן חייבין‬
‫שמע יכולים לפרוס על שמע משום דא״צ כלל שיהיה‬
‫אלא מצריך כולן ומה שיכולין לומר ז׳ או בו׳‬
‫היוב הצבור לומר קדיש וברכו דרשאי אף אהד לומר‬
‫מד‪,‬קרא הוא רק מעזום שאין זה חובת צבור וממילא‬ ‫דבר שבקדוקזה אם אך יש שם עשרה וכדכתב‬
‫אף אחד יכול לומר והקרא חידש רק שאין בזה‬
‫הרא״ש במגילה שם‪ ,‬וסברא גדולה היא‪ ,‬דלמה לא‬
‫דין חובת צבור‪ .‬וא״כ בקה״ת שודאי הוא חובת צבור‬
‫יצטרפו תשעה ששמעו עם היהיד שלא שמע שיאמר‬
‫אפשר לדידר‪,‬ו שאיפסק כותייהו‪ ,‬שצריך דוקא עשרה‬
‫הוא דבר שבקדושה הרי הוא מקדש השם בעשרה‬
‫כולן מהוייבין‪ .‬אך אפשר שקאי הא דרבותינו שבמערב‬
‫עיי״ש ואיפסק כן בסי׳ ס״ט‪ .‬אבל נוגע זה לעניו‬
‫והי״א על כל האמוך שם אף על אין מפטירים בנביא‬
‫קריאת התורה דבזה לכו״ע הוא חובת הצבור והיה‬
‫הבשבעה וששה מפטירין וע״ז לא פליג תנא בתרא‬
‫מקום לומר דיצטרכו שכל העשרה יהיו חייבין אך‬
‫אלא על פךיסת שמע וא״כ שמעינן שגם בקה״ת‬
‫מ״מ סגי ברובן חייבין מטעם הר״ן בשם הרמב״ן‬
‫נמי יכולין לקרא ברובן הייבין והוא מטעם הר״ן‬
‫שנקט זה גם על קה״ת שכתב זה על כל אותם‬
‫בשם הרמב״ן בדבארתי בב׳ הטעמים דלעיל‪ .‬ומכיון‬
‫דקא השיב התם חובת צבור הם ואין עושין אותם‬
‫שלא מצינו מי שפליג בפירוש על הרמב״ן אולי יש‬ ‫אא׳׳ב בעשרה או רובם מהוייבים בדבר‪ ,‬ולכן אם‬
‫לסמוך ע״ז למעעזה כשא״א להשיג עשרה מחוייבין‬ ‫נימא שבקהי׳ת כו״ע מות לרמב״ן שסגי ברובן חייבין‬
‫אבל בשכיל ספק טעם ב׳ כשיש הרבה אנשים‬
‫יהיה זה מטעם הרמב״ן ויהיה ספק ב׳ הטעמים‬
‫שאינם מחוייבין צריך לד‪.‬פריש מהם רק מה שצריכין‬
‫שכתבתי ויהיה נכון לההמיר כשיש רבים פטורין‬
‫להשלים שיהיו המעוט מד‪,‬הייבין’ כדלעיל‪.‬‬
‫יותר מהששה והשבעה ההייבין שיפרישו מהם רק‬
‫וניחא לפ״ז מה שהה״א נסתפק בכלל ל״א סעי׳‬ ‫שלשה וארבעה להתחבר להם בשביל טעם הב׳‪.‬‬
‫י״א בקה״ת אם דוקא כשכולן חייבין בקריאה עיי״ש‬
‫אבל בעצם יש להסתפק טובא למה שאיפסק‬
‫וכתב בבאור הלכה סי׳ קמ״ג שהראד‪ .‬לו גדול אחד‬
‫כתלמידי רש״י בשמו שלפרוס על שמע יבוליו’ גם‬
‫שמפורש בר׳׳ן רפ״ק דמגילה דברובן שלא קדאו‬
‫בשביל אחד א״ב אפשר לא סבירא לן כלל סברת‬
‫סגי והוא הר״ן בשם הרמב״ן שהבאתי לעיל‪ .‬אבל‬
‫הר״ן בשם הרמב״ן דר‪,‬יכאשהוא חובת צבור יסגי‬
‫למה שבארתי אף שראה דברי הר״ן בשם הרמב׳׳ן‬
‫כשרק דובן הייבין מאהר דלא מצינו זה‪ ,‬דבמס׳‬
‫נמי שפיר מסתפק למה דפסקינן כתלמידי רש״י‬
‫סופרים שמשם הוא מקור דין זה אפשד לא קאי‬
‫בשמו שלפרוס על שמע הוא אפילו בשביל יחיד‬
‫לדידהו הא דרבותינו שבמערב אומרים בשבעה וי״א‬
‫דלכן לא דמי לפריסת שמע דאינו הובת צבוד לדידהו‬
‫בששה רק על פריסת שמע בהא דמה שאיתא שם‬
‫וקד‪,‬״ת הוא חובת צבור שזהו הלוקו וד‪,‬ספק הוא‬
‫י׳ ששמעו עומדאחד‬ ‫׳ז ובמקום שיש ט׳ או‬
‫מטעם דבאדתי‪.‬‬
‫ויאמר ברכו או קדיש שהוא המ״ד שסובר כתלמידי‬
‫וא״כ בתפלה שרשאי ומחוייב לד‪,‬תפלל גם ביחידי‬ ‫רש״י בשמו שפליג על רבותינו שבמערב והי״א‬
‫ואינו דין חובת צבור רק שיש מעלד‪ ,‬וחשיבות‬ ‫כדאיתא ברא׳׳ש ועיין בב״י ובב״ה שודאי הוא רק‬
‫לד‪,‬תפלל בצבור שהוא כשיתפללו צבור שהם עשרה‬ ‫על פריסת שמע‪ ,‬א־־כ גם הא דרבותינו שבמערב והי״א‬
‫אין שייך כלל לומר שיסגי ברובן' מתפללין כמו‬ ‫הוא רק על פריסת שמע ויהיד‪ ,‬מחלקותם רק מצר‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫עד‬

‫דד‪,‬יה סובר כהד׳׳ן בשם הדמב׳׳ן דאף בחובת צבור‬ ‫שלא סגי שיהיו פחות מעשרה לאמידת דבר שבקדושה‬
‫סגי ברובן וזה שהוצרך לומר דר‪,‬כל הוא דבר שבקדושה‬ ‫וכמו בכל שעורי מספר שלא אמרינן דובו ככולו‪.‬‬
‫הוא כדי להתיר לד‪,‬תפלל גם בשביל יחיד ו ‪ p‬יותר‬ ‫ואף שלאמירת דבר שבקדושה יש שיטת מקצת‬
‫מסתבר(‪ .‬עכ׳׳פ שיטת מהד׳׳י מינץ מתורץ שפיר‪,‬‬ ‫רבותינו הצרפתים שהביא הר״ן במגילה דף כ״ג‬
‫וא׳׳ב אף החולקין עליו הוא דק בשביל הקדוקזה‬ ‫שמפרשי לרבותינו שבמערב והי״א שסגי בשבעה‬
‫מטעמים דלעיל אבל לענין מעלת תפלה בצבור שליכא‬ ‫וששה בלא צרוף ופליגי על מתני׳ ג״ב לא מצינו‬
‫הטעמים‪ ,‬כו׳׳ע יודו שהוא דוקא כקובל העשרה‬ ‫שפליגי בחשיבות צבור דהוא דק התם מצד הקרא‬
‫מתפלליו כדלעיל‪.‬‬ ‫דבפרוע פרעות ולא מדין דובו ככולו וגם בזה‬
‫מורו שאין הלכה כמותם אלא כגמ׳ די ח בסתם מתני׳‬
‫ומד‪ ,‬שחילק המג׳׳א בסק׳׳ד דבדאיכא שקוה שלא‬ ‫וגם דוב המפרשים לא מפרשי כמותם וליכא שום‬
‫התפללו מתפלל השת בלחש ובליבא ששד‪ ,‬יתחיל‬ ‫מ׳׳ד שיסבור דסגי בפחות מעשרה אלא ע״י צרוף‬
‫מיד בקול דם דד‪,‬א עיקר הכוונד‪ ,‬משום קדושה‪ ,‬אין‬ ‫וכדלעיל‪.‬‬
‫כוונתו דבדאיכא ששה יצטרך בלחש משום דין תפלה‬
‫בצבור בלחש‪ ,‬דזה ליכא כלל כיון שאין שם י׳ מתפללין‪,‬‬ ‫ועיץ בד״מ סי׳ ס׳׳ט בשם מהר׳׳י מינץ ראם‬
‫וגם בלא זה הא לא בשביל זד‪ ,‬צריך הש׳׳ץ להתפלל‬ ‫התפללו כבד בביהכ״נ ובאו אה׳׳ב עשרה שלא התפללו‬
‫בלחש דמד‪ ,‬שמתפלל בקול רם הוא נמי במעלת‬ ‫יכולין לחזור ולהתפלל ולהעמיד חזן כראשונים אף‬
‫תפלד‪ ,‬בצבור בית שהוא מתקנות התפלה בצבור‬ ‫שהראשונים עדיין בביהכ׳׳נ ודייק הד״מ דמשמע‬
‫והוי אף שמתפלל לבדו כמתפללין כולם ודק כדי‬ ‫מדבריו דבעינן דוקא שיהיו כל העשרה שלא התפללו‬
‫להסדיר תפלתו צריך להתפלל בלחש כדאיתא בסוף‬ ‫דמה שא״צ עשרה הוא דק בפריסת שמע והוא פליג‬
‫ר״ה וכן איתא במג׳׳א סי׳ קכ׳׳ד סק״ג אף לדינא‪.‬‬ ‫ע׳׳ז משום דג״ז הוא מדין דבר שבקדהזזה ואין לחלק‬
‫ואף שלעיל מזה כתב המג׳׳א טעם אהר דכתב‬ ‫ביניהם‪ ,‬וכתנתו שאפילו בשביל אחד מתפללין כל‬
‫בעוצדיך לעבוד לפני התכה לאלתר ואין בזה משום‬ ‫התפלה כדאיתא במג׳׳א סק׳׳ד למה שנוהגין כתלמידי‬
‫קטני אמנד‪ ,‬או משמיע קולו בתפלתו כיון דע׳׳י הדחק‬ ‫רש׳׳י בשמו‪ ,‬עכ״פ הזינן שאיבא שיטת מהר״י מינץ‬
‫הוא עושה כן משמע שבלא שעד‪,‬׳׳ד תיקנו בשביל זה‬ ‫שבתפלה ליכא דין זה משום דסובר דתפלה בקול רם‬
‫שיתפלל גם בלחש‪ ,‬אבל משמע שדהה זה מר‪,‬א דסוף‬ ‫לא נתקן כשהוא דק בשביל קדושה ומודים שהיה‬
‫ר׳׳ר‪ ,‬אף שאמד זה בשם ד׳׳ג ראם יקו גם טעם‬ ‫לנו לומד שהוא גם דין יהיר כמו שאמדו בקדיש‬
‫בשביל קטני אמנה לא היו מקשים לד״ג כלום‬ ‫וברכו שלכן יש לאומרו גם בשביל יהיר כמו בפריסת‬
‫דמ״ש ד׳׳ג מלדידהו לענין תפלת ה שת בלחש‪ ,‬וגם‬ ‫שמע אלא שנתקן בשביל עצם התפלה שהעו׳׳ץ צריך‬
‫תמוה עיקר טעם זה הא כיון שמוכרח להתפלל בקול‬ ‫לחזור התפלה להוציא את שאינו בקי ועשו זה‬
‫דם אף אם הוא דק בשביל קדושה אין שייך להחשיב‬ ‫לתקנה קבועה‪ ,‬אף שכל הקהל בקיאים ואף שכבר‬
‫קטני אמנה‪ ,‬עכ״פ בעוביל שיהיה לו מעלת תפלה‬ ‫התפללו כדאיתא בב׳׳י סי׳ קכ״ד בשם הדר׳׳א מתשובת‬
‫בצבור לא היה צריך להתפלל בלחש וא׳׳ב א׳׳א‬ ‫הרמב׳׳ם‪ ,‬וזהו דק חובת צבור שדק לצבור היתה‬
‫טעם חלוק המג׳׳א‪ ,‬אלא טעם חלוקו‬ ‫לפרש שזהו‬ ‫התקנה‪ ,‬וגם יש שסוברים שבתפלה אינו מוציא אפילו‬
‫דכשיש ששה יש חובת צבור בצרוף עד עשרה‬ ‫את האינו בקי כ׳׳א בצבור כדאיתא בב׳׳י שם בדיש‬
‫לחזרת הש׳׳ץ מתקנה הקמעה לצבור בשביל אין‬ ‫הסימן בקזם הדי׳׳צ גיאת וד׳ שדידא גאון והביאם‬
‫בקיאים ולכן' חייבוהו לסדר ג׳׳ב‪ ,‬אבל בליכא ששה‬ ‫הטור בסי׳ תקצ״ד‪ ,‬ומשמע שפוסק כן‪ ,‬וכן אולי סובר‬
‫שליכא דין חזרת הש׳׳ץ דק שבשבילקדושה של‬ ‫גם מהד׳׳י מינץ‪ ,‬ואף אם סובר כהד׳׳ן סוף ד׳׳ה‬
‫יחידים דשאי לד‪,‬תפלל בקול רם לא מסתבר שיחייבוד‪,‬ו‬ ‫שהביא שם הב׳׳י שסובר דמוציא את האיבו בקי‬
‫לסדר עוד מתחלד״ כיון דאין זה לחובת רבים אלא‬ ‫אפילו ביחיד מ״מ התקנה כשלא ידוע לנו שיש אינו‬
‫בשביל יחידים‪.‬‬ ‫בקי הא הוא ודאי דק בצבור‪ ,‬ומכיו^ שהוא חובת צבור‬
‫סובר דבעי שיהיו כולן מהוייבין דלא כד״ן בשם‬
‫והנה בדמב״ם לא מצינו מבואר מעלת תפלה בצבור‬ ‫הרמב׳׳ן‪ .‬אך ע׳׳ז פליגי הד״מ והמג׳׳א שיש גם‬
‫להתפלל יחד בלחקז בעשרה‪ ,‬ולכאורה משמע שסובר‬ ‫לתפלה בקול רם חיוב לכל יחיד לשמוע מצר הקדושה‬
‫שעיקר מעלת תפלה בצבור הוא דק חזרת הש״ץ‬ ‫וממילא גם זד‪ ,‬הוא דבר שבקדושה שיכולין לומר‬
‫שכן איתא בדבריו בפ׳׳ח מתפלה אחר שכתב מעלת‬ ‫אפילו בשביל אחד‪) .‬ואם היה חובת צבור אין ראיה‬
‫תפלת הצבור שנשמעת תמיד ולא יתפלל יחיד כ׳׳ז‬ ‫איך היה סובר הד״מ אם היה מודה למהר׳׳י מינץ‬
‫שיכול להתפלל עם הצבור‪ ,‬והדין שהחכמים לא היו‬ ‫שהיד‪ ,‬מצריך דוקא כולן או דגם אז היה פליג משום‬
‫עה‬ ‫מ שה‬
‫וקדא לצבור מ!ום עעודה אבל סגי מזזיתפללו יחד‬
‫רק הדוב מהם‪ ,‬הנה לבד שאין לפדש זה בדבריו‬
‫אף בדוחק משום דא״ב לא היה לו להאדיר כלל אלא‬
‫לכתוב ועיקר התפלה בצבור הוא תפלת י״ח דהייט‬
‫שיתפללו ביחד‪ .‬ואם להשמיענו שעשרה הם צבוד‬
‫כבד הזכיד זה למעלה‪ ,‬אלא ודאי שהשמיענו דלענין‬
‫זה צריד שיתפללו כל העשרה ביחד ולא סגי בדוב‬
‫מהם‪ .‬ו ‪ p‬מה שכתב הח״א שצדיך שיהיו העשודה‬
‫כולם גדולים לא כאן המקום אלא בכלל ל׳ כמפודש‬
‫שם דין זה‪ .‬אך נקט זה גם בכאן שלא נימא שלענין‬
‫מעלת תפלה ביחד עם עשדה יסגי גם שיתפללו‬
‫קטנים משום דתפלתם עוד עדיפא שהוא הבל שאין‬
‫בו חטא אף שלא מצטרפין לאמידת דבד שבקדושה‪,‬‬
‫לבן השמיענו שגם לזה אין מצטרפין‪ .‬אבל אף אם היה‬
‫אפשד לדחוק ודאי אין לנו לפרש כן דכי דין זה‬
‫אמרינן רק ממה שמשמע לן כן בדברי הח״א דאף‬
‫שאומד זה הח״א צדיד לראיות ולטעמים אלא הוא‬
‫ממה שבאדתי באורך כדאיות וטעם וא״ב ודאי זהו‬
‫כוונת הח״א‪.‬‬
‫והנה מעלת תפלה בצבוד אינו מצד נצב בעדת‬
‫הנאמד בברכות דף ו׳ בעשרה שמתפללין שעזכינה‬
‫עמהם דהא מעלה דנצב בעדת איכא גם בבית הכנסת‬
‫בדאיתא שם אף בלא עשדה‪ ,‬ומ״מ למעלת תפלה‬
‫בצבוד צדיך צבור דוקא אף בביהכ״נ‪ ,‬אלמא דמעלת‬
‫צבור הוא מטעם אחד הנאמר בדף ח׳ שהוא עת‬
‫דצון בשעה שהצבור מתפללין ואין הקב״ה מואס‬
‫בתפלתן של דכים כרדדיש מקראי שם‪ ,‬וממילא אין‬
‫דאיה משכנה״ג שהביא השע״ת סימן קב״ד סק״ה‬
‫שנחשב נצב בעדת אף שמקצתן התפללו‪ ,‬שלכן יהיה‬
‫לזה מעלת תפלה בצבור‪ ,‬דנצב בעדת איני ענינ מעלת‬
‫תפלה בצבור‪.‬‬
‫וכוונת השכנה״ג הוא בכלל ענין אחד ולענין‬
‫דברים הצריכין צבור כגון אמירת דבר שבקדושה‬
‫לא מצינו שיהיה עכוב שיעט התשעה אמן והא‬
‫דעת המחבר בפי׳ נ״ה סעיף ר שאף ישן מצטרף‬
‫ואף להט״ז שם סק״ד שפליג לא יצדיך שיענה דוקא‬
‫אמן• אד הוא אולי סובד דבד חדש שיש חלוק‬
‫לענין פריסת שמע בין בביהכ״נ למקום חול‪ ,‬דבבית‬
‫הכנסת שאף בלא עשדה יש מעלת נצב בעדת ימלין‬
‫לפרום על שמע אף בשביל אחד אם דק יש עשרה‬
‫שיכולים לומר דבד שבקחשה אבל במקום חול שדק‬
‫כשיש עשדה שמתפללין יש מעלת נצב בעדת‪ ,‬אין‬
‫יכולין לפרום על שמע בשביל אחד‪ ,‬ורק כשיש‬
‫תשעה שיענו אחר המברך אמן והרוב מהם מתפללין‬
‫יש בהו מעלת נצב בעדת ויכולין לפרוס על שמע‬
‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין שם בתורה והוא‬
‫שיתפלל שם תפלת הצבור‪ ,‬כתב בה״ד וכיצד היא‬
‫תפלת הצבוד יחיד אחד מתפלל בקול דם והבל‬
‫שומעים‪ ,‬ולא הזכיר כאן כלל הא דצריכים להתפלל‬
‫ביחד בלחש אלא בפ״ט ה״ב הזכיד מה שמתפללין‬
‫הכל בלחש שלא משמע שזה העיקר אלא שכן הוא‬
‫הסדד מאחר שכל הצבור שם‪ .‬אבל א״א לומד כן דהא‬
‫בתשובת הדמב״ם שהביא הב״י סי׳ קב״ד מהדד׳א‬
‫שהבאתי מפורעז שהזרת הש״ץ נתקנה עיקרה כדי‬
‫להוציא את שאינו בקי‪ ,‬אך מזזביל זה תקנו שתהיה‬
‫קבועה לעולם אף כשכולם בקיאים כמו שתיקנו‬
‫הקידועז בביהכ״נ שעיקרה נתקנה בשביל אודחים‬
‫ונתחייבו אף כשאין אודחים וכן בבדכת מעין שבע‬
‫עיי״ש‪ ,‬וא״ב א״א לומד שמה שתקנו רק להוציא את‬
‫שאינו בקי והבקי אינו יוצא בזה כדפסק בפ״ח ד‪,‬״ט‬
‫דלא כד״ג תהיה מעלת תפלה בצבוד שנשמעת ביותר‪,‬‬
‫ולבן מוכדחין לומד שהם ב׳ ענינים שמש״ב מתחלה‬
‫שנשמעת תמיד ולא יתפלל יחיד כ״ז שיכול להתפלל‬
‫עם הצבוד הוא בשביל התפלה בלחש שמתפללין‬
‫ביחד עשרה בנ״א ודק בשביל זה עדיפא תפלת‬
‫הצבוד עוד יותר מהמעלה להתפלל במקום שלומדים‬
‫לשיטתו שם‪ ,‬ואח״ב בתב עוד דבר שניתוסף בתפלת‬
‫הצבוד שיחיד מתפלל בקול רם והכל שומעין שנתקן‬
‫זה בשביל האינם בקיאין ושדין זה איכא גם ברוב‬
‫מחוייבין מהעשרה שסובד כשיטת הר״ן בשם הרמב״ן‬
‫שחובת צבוד הוא גם רק ברוב חייבין וחייבו גם‬
‫את הבקיאין לעמוד ולשמוע כדכתב אח״ב בפ״ט ה״ג‪.‬‬
‫ואף שלשונו דחוק מוכדחין לפדש כן שלא יפתור‬
‫דבדי תשובתו וא״ב לא הוזכר גם ברמב״ם הדין‬
‫דסגי כדוב מחוייבין אלא בדין חזרת הש״ץ ולא‬
‫בדין תפלה בלחש שבזה מסתבר שצדיך שיתפללו‬
‫כולן כדלעיל‪.‬‬
‫ידידו בלו״נ מברכו בכוח״ט‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן כט‬
‫עוד בענין הנ״ל‬
‫ב׳ דר״ח מדחשון תשי״ג‪.‬‬
‫מרדכי‬ ‫מוהד״ד‬ ‫המופלג‬ ‫הדב‬ ‫מע״ב ידידי‬
‫שפיעלמאן שליט״א‪.‬‬
‫הנ ה מה שהעיד בתד״ה במכתבו השני שאפשר‬
‫לפרש בכוונת הח״א שאין כוונתו בדוקא‬
‫שיתפללו כל העשרה ביחד אלא שיתפללו הצבור יחד‬
 ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫עו‬

‫בקול דם וכשיש ששה שלא התפללו מתפלל מתחלה‬ ‫ביץ שיש להם חשיבות צבור לתפלה וכל העשרה‬
‫בלחש כדאיתא במג״א סקי׳ד‪.‬‬ ‫עסוקין מ ה לבל הפחות בענית אמן‪ ,‬והוא מסברא‬
‫ואין כוונת המג״א משום דבששה שלא התפללו‬ ‫בעלמא או שיש לו ראיה כי אין הספר אצלי לעיץ‬
‫נוזשב תפלה בצבור אף שמשמע כן' לכאורה מהא‬ ‫בו‪ .‬עב׳׳ם איך שנימא הוא ענין אחר לגמרי ואין‬
‫שכתב בטעם שבליכא ששה לא יתפלל בלחש רק‬ ‫ראיה משם בלום‪ ,‬ואדרבה מהא שרק בענו כולם‬
‫יתחיל מיד בקול דם דהא עיקר הכוונה משום קדושה‪,‬‬ ‫אמן יש מעלת נצב בעדת חזינן שיש רבדים שבעינן‬
‫משמע דביש ששה הוי הכוונד‪ ,‬גם בשביל התפלה‬ ‫כל העשרה יוקא‪.‬‬
‫עצמה שנחשב בצבור‪ ,‬אבל לא מסתבר זד‪ ,‬אלא‬ ‫ומה ששמע כתר׳׳ה בשם הגאון די״ן מבדיסק‬
‫הטעם הוא דהא לכתחלה הא פסק הש׳‪-‬ע שם דצדיך‬ ‫שליט״א שסובר שגם אין לחזור התפלה לש״צ בליכא‬
‫לחזור אחד ששד‪ ,‬לכן אין לו להתפלל בלחש בשאין‬ ‫עשרה שהתפללו‪ ,‬אולי סובר במהד׳׳י מינץ שסובר‬
‫שם ששה ויעשר‪ ,‬כהדיעבד כיון שיכול בשביל הקדושד‪.‬‬ ‫כן ומטעם כדבארתי‪ .‬אבל אפשר שלא דייקו בעדותן‬
‫להתחיל תיכף בקול דם אבל כשיש ששד‪ ,‬דלכו״ע‬ ‫שהוא פלא שיעשה דלא כד״מ והמג״א‪.‬‬
‫יכול לד‪.‬תפלל בשבילם‪ ,‬דאף דאיכא שיטה בתום׳‬
‫ידידו דוש׳־ת באהבה‪,‬‬
‫רבעי שבעד‪ .‬מ״מ הא לא חש הש״ע לשיטד‪ ,‬זו לכן‬
‫יכול לד‪.‬תפלל בלחש וגם צריך כדי להסדיר את‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫תפלתו וזהו נראה גם בכוונת המג״א‪.‬‬
‫אבל לשון הדמב׳׳ם בפ״ח מתפלה ה״ד משמע‬
‫שיש לזה דין תפלת הצבור ובפרט בלשון ד‪,‬כ״מ‬
‫שכתב ופסק רבנו כי׳׳א משום דבכל דוכתא אשכחן‬ ‫סימן ל‬
‫דדובו ככולו ואם הוא דק לענין קדיש וקדושה הא‬
‫אדרבה היה מקום לומד דסגי אפילו באחד כשיטת‬ ‫עוד בענין הנ״ל‬
‫דש׳׳י דהא יש כל עשדד‪ ,‬במקום שאומד הקדושה‪,‬‬
‫ודק הקרא דבפרוע פרעות שהנידון הוא אם נמנה‬ ‫כ״ד כסלו תשי״ב‪.‬‬
‫כל התיבות או רק עד ברכו אין שייך לזה טעם‬
‫מע״כ ידידי הרב המופלג מהד״ד נח בדייער‬
‫דובו ככולו‪ .‬וא״כ משמע דקאי על עצם הדין' דתפלה‬
‫שליט״א בספדינג וואלי‪.‬‬
‫בצבור כפשטות לשץ הרמב״ם ושייך ע״ז הטעם‬
‫דרובו ככולו‪ .‬אבל אינו כלשון ד‪,‬גמ׳ בדף ו׳ דאמד‬ ‫בד בר אם להחשב תפלה בצבור פגי בששה שלא‬
‫לעשרה שמתפללין וצ״ע‪.‬‬ ‫התפללו וארבעה שהתפללו‪ .‬הנה לכאורה אין‬
‫להחשיב זה לתפלה בצבור דלזה בעינן שתהיה תפלת‬
‫הצבור ששייך זד‪ .‬דק כשכל הצבור מתפללין שהם‬
‫משה פיינשטיין‬
‫בל העשדד‪ .,‬ואף לר׳ אחא בר״ח שיליף בברכות דף‬
‫ח׳ מקרא דכי ברבים‪ ,‬שא״ב הא מצינו שרבים הם‬
‫שלשה בגיטין דף מ״ו ואיפסק כן בש״ע יו״ד סי'‬
‫סימן לא‬ ‫דכ״ח סעי׳ כ״א מ״מ לענין בצבור הא ילפינן מנצב‬
‫בעדת בדף ו׳ לעשרד‪ .‬שמתפללין ששכינה עמהם‪,‬‬
‫בענין אם רשאין להתפלל במרןום‬ ‫שזהו מעלת תפלת רבים ועדה הם עשרה‪ ,‬לת רבים‬
‫שקבוע לפריצות והוללות‬ ‫לגבי תפלה הם עשרה אף לד״א בד׳׳ח שלא פליג‬
‫עלייד‪.‬ו מה‪ .‬ורק לענין אמירת קדיש וקדושה שהעשרה‬
‫ערב סוכות תשי״ב‪.‬‬ ‫שצריכין הוא דק משום שדבר שבקדושה לא יהא‬
‫פחות מעשדד‪ .‬פגי בזד‪ .‬שיהיו שם עשרה אף שארבעה‬
‫מע״כ ידידי הרב הגאון המפורסם כש״ת מוהד׳׳ד‬ ‫בבר שמעו‪ ,‬ולרש׳׳י אף שתשעה מהם שמעו נמי‬
‫‪.‬זנחם צבי אייכענשטיין שליט״א הגאב״ד סט‪ .‬לואים‬ ‫יכולין לומד בשבילו קדיש וקדושה וכן איפסק בסי׳‬
‫ומחבר ספד הנכבד פדי יהושע שלום וברכה בל‬ ‫ס״ט‪ ,‬ורק לכתזזלד‪ ,‬צריך לחזור אחד ששה שלא‬
‫הימים‪.‬‬ ‫שמעו עיי״ש ובמגילה דף כ״ג בתום׳‪ .‬אך יש חלוק‬
‫הנ ה בדבר לשכור מקום שעושין בו כל התועבות‬ ‫אף למה שפסקינן כרש״י דאם אין שם ששד‪ ,‬שלא‬
‫להתפלל שם בימים הנוראים יפה הודה כתד״ה‬ ‫התפללו אינו מתפלל הש״ץ בלחש רק מתחיל מיד‬
‫עי‬ ‫טשה‬ ‫או״ח‬
‫עכ״פ חזינן דמה שעושין בהמקום מועיל למצות‬
‫התפלה שכיון שהוא מקום דגדסי בו הוא עדיף‬
‫להתפלל בו לכו׳׳ע‪ ,‬להדמב׳׳ם דק לגבי מעלת דוב‬
‫עם ולתום׳ אף לגבי חיוב בעשרה‪ .‬וא״כ מכלל הן‬
‫אתה שומע לאו שבמקום שנעשים בו דברים מתועבים‬
‫אינו מקום הרצוי לתפלה כלל כיון שהוא מקום‬
‫שנאוי להקב׳׳ה והמקום לתפלה הא עדיף במקום‬
‫שאהוב לו ביותר שהוא במקום דגדסי דאוהב ה׳‬
‫שעדים המצויינים בהלכה ביותר‪ ,‬וגם הוא טוב‬
‫בביהכ׳׳נ שג׳־כ אהוב לו‪ ,‬ולכל הפחות בסתם בתי‬
‫ישראל ומקומות בעלמא שאינם שנואים לו ותהיה‬
‫השכינה עמהם ע״י התפלה גופה‪ ,‬עיין בברכות דף‬
‫ו׳‪ ,‬אבל במקום עשיית תועבות ששנאוי לו אינו‬
‫מקום רצוי לתפלה כלל ואף ע׳׳י עשרה מתפללין‬
‫לא תהיה שכינה עמהם‪ .‬ולכן כיון שכל מעלת תפלה‬
‫בצבור שהוא בעשרה איתא בדף ח׳ משום שהוא‬
‫עת רצון ונשמעת התפלה שם ביותר כגידסת הדי׳׳ף‬
‫והדא׳׳ש וכן הוא בטור )עיין במעדני יו״ט( ובדמב׳׳ם‬
‫דפ״ח מתפלה‪ ,‬א״כ במקום עשיית תועבות שאינו‬
‫רצוי אף שתהיה התפלה בעשרה אין שם מעלת‬
‫תפלת בצבור כלל‪ ,‬וממילא עדיף להתפלל ביחיד‬
‫אף בביתו שאף שאינו מקום המקודש מ״מ אינו‬
‫תפלתו תתקדש לאותה שעה‬ ‫מקום שנאוי וע׳׳י‬
‫שתהיה השכינה שם ותשמע תפלתו‪ ,‬מלהתפלל במקום‬
‫המתועב ושנאוי אף בעשרה שלא הוי רצון כלל‪.‬‬
‫ומסתבר לע״ד שאף להדמב׳׳ם שלמעלת מקום‬
‫מדהה חיוב תפלה בעקזרה‬ ‫דגדסי סובר שלא‬
‫יודה בכאן שעדיף להתפלל ביחידות אף בביתו‬
‫ולא להתפלל במקום השנאוי אף בעשרה‪ ,‬דדק‬
‫התם שמעלת עשרה יש גם במקום האחד ואף‬
‫שלא בביהכ״נ סובר שעת רצון בעשרה שאין הקב׳׳ה‬
‫מואס בתפלתן של רבים עדיף ממעלת מקום דגדסי‬
‫שאף שהמקום רצוי ביותר מ״מ לא הובטח שתתקבל‬
‫תפלתו כיון שהוא יחיד‪ .‬והתום׳ סבדי דמעלת עת‬
‫רצון דעשדה הוא משום ששכינת עמהם ביותר שעוד‬
‫קדמה ואתיא כדאיתא בדף ו׳‪ ,‬לכן במקום דגדסי‬
‫שאין לו להקב׳׳ה אלא ד׳ אמות של הלכה הויא‬
‫השכינה שם עוד ביותר ממקום האחד אף בעשרה‬
‫ועדיף להתפלל שם אף ביחידות‪.‬‬
‫ויש מקום לומד שתליא זה בטעמי האמוראים‬
‫בדף ח׳ דלד׳ יוחנן משום דשב׳׳י וכן לד׳ יוסי‬
‫בד׳׳ח שהוא מקרא דעת רצון שידעינן מזה דק שבצבור‬
‫הוא עת רצון ולא הוזכר טעם‪ ,‬מסתבר שהוא מהמעלה‬
‫שמצינו בדף ו׳ שדדיש דבין ב״ד אדא א׳׳ד יצחק‬
‫מקרא דנצב בעדת שעשרה שמתפללין שכינה עמהם‪,‬‬
‫ולד׳ אחא בד״ח שהוא יליף מקרא דכביד ולא ימאס‬
‫אגרות‬
‫לאיסור‪ .‬וראיה גדולה מתא דמצוה להתפלל יותר‬
‫בבית המדרש היכא דגדסי‪ ,‬ולתום׳ ברכות דף ל׳‬
‫אף להתפלל ביהירות עדיף‪ ,‬ואף באין תודתו אומנתו‬
‫כמפורש בתד״י דף ח׳‪ .‬ולשון הדמ״א בסי׳ צ׳‬
‫סעי׳ י״ה אינו מדוייק לכאורה שכתב וי״א דאפילו‬
‫בלא עשרה עדיף להתפלל בבית המדרש הקבוע לו‬
‫ודוקא מי שתורתו אומנתו ואינו מתבטל בלאו הכי‬
‫דמשמע דלהי״א רק במי שתורתו אומנתו עדיף אף‬
‫בלא עשרה והא זה אינו דהי׳׳א הוא שיטת התום׳‬
‫שלדידהו הוא אף למי שאין תודתו אומנתו דהא לא‬
‫הוזכר בגמ׳ שהוא דוקא בתורתו אומנתו‪ ,‬וגם אם הוא‬
‫דוקא בתורתו אומנתו לא היה צריך לזה שאמד ד׳‬
‫חייא בד אמי משמיה דעולא מיום שחרב ביהמ״ק‬
‫אין לו להקב״ה אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד בדף‬
‫ח׳ אלא דהוא מטעם דגם התפלה עצמה היו מבטלין‬
‫כ״ש שאין לו לבטלו מפני ההליכה כדבתב הד׳ יונה‪,‬‬
‫אלא ודאי שאף לאין תודתו אומנתו סבדי דבמקום‬
‫שגדסי עדיף אף שלא בעשרה וכדאיתא כן שם‬
‫בתד״י אלא דאף לשיטת הדמב״ם שהוא דעת המחבר‬
‫שדוקא בעשרה עדיף חידש הד׳ יונה שיודה בתורתו‬
‫אומנתו עיי״ש בתד״י‪ .‬ועיין בהגד׳׳א בס׳׳ק כ׳׳ז‬
‫שעמד בזה‪.‬‬
‫וצריך לומד בכוונת הדמ״א שמש״ב ודוקא מי‬
‫שתורתו אומנתו הוא דברי עצמו ולא שיטת הי׳א‪,‬‬
‫דקאי על מה שהמחבר כתב סתם והוא שיתפלל‬
‫בעשרה ולא חלק שמי שתורתו אומנתו יתפלל אף‬
‫ביחיד היכא דגדים שמשמע שפליג אף בזה ומצדיכו‬
‫לילך לבית הכנסת להתפלל מטעם שאין לנו דין‬
‫תודתו אומנתו כדא״ד יוחנן בשבת דף י״א ואיפסק‬
‫כן בש״ע סי׳ ק״ו סעי׳ ג׳ וע״ז פליג הדמ׳׳א וסובר‬
‫שלענין זה שי״א שגם לכל אדם עדיף להתפל־'‬
‫אף בלא עשרה יש להודות כן אף בזמננו לכה״פ‬
‫למי שתורתו אומנתו‪.‬‬
‫וגם אפשר שאין כוונת הדמ׳׳א בויש אומדים‬
‫לשיטת התום׳ אלא לשיטת הד׳ יונה אליבא דהדמב׳׳ם‬
‫ויפרש שגם ד׳ יונה איידי בתורתו אומנתו שבזמננו‪,‬‬
‫דבתודתו אומנתו כדשב׳׳י וחבריו פשיטא דד‪,‬א‬
‫מבטלין גם התפלה לגמרי אלא שמחדש דאף אלו‬
‫שבזמננו נמי אף שאין לו דין תודתו אומנתו לבטל‬
‫התפלה מ״מ יש לו דין תודתו אומנתו שלא יצטרך‬
‫לילך לביהכ״נ להתפלל בעשרה‪ .‬והכ״ש שכתב הד׳‬
‫יונה יפרש שלענין שלא ללכת להתפלל בעשרה‬
‫אף לאלו שבזה״ז הוא כ״ש ממה שביטלו דשב״י‬
‫וחבריו התפלה עצמה ואף שהוא דוחק אולי מפרש‬
‫כן מפני ההכרח דאל״כ פשיטא ומה מחדש רבנו‬
‫יונה‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫עח‬

‫בעשרה אף להרמב״ם‪ ,‬ולתום׳ הוא פשוט זה שהרי‬ ‫ומקרא דפדה בשלום ני ברבים‪ ,‬הוא מצד שתפלת‬
‫אף במקום מקודש יותר כהיבא רגרסי עדיף מבעשרה‬ ‫הרבים מובטח להשמע ולהתקבל כמפורש בברייתא‬
‫מביתכ״נ אף שג״כ הוא מקום מקודש וכ׳׳ש שעדיף‬ ‫דתניא נוותיה ר׳ נתן אומר מנין שאין הקב״ה‬
‫ביחידי אף בביתו מלהתפלל במקום מתועב ושנאוי‬ ‫מואס בתפלתן של רבים‪ ,‬ולמה שבארתי יהיה בינייהו‬
‫אף בעשרה‪.‬‬ ‫חלוק לדינא‪ ,‬דלר׳ יוחנן משום רשב״י ור׳ יוסי‬
‫בר״ח עדיף מקום רגרסי מבעשרר‪ ,‬במקום אחר‬
‫והנה לכאורה היה מקום לפרש דמחלוקת הרמב״ם‬ ‫בשיטת התום׳ ולר׳ אתא בר״ח ור׳ נתן בברייתא עדיף‬
‫ותום׳ היא אם תפלה בצבור הוא חיוב לכן בשביל‬ ‫בעשרה אף במקום אחר מבמקום רגרסי ביחידי‬
‫עדיפות מעלה דהיכא דגרסי לא נדחה חיוב רתפלה‬ ‫כשיטת הרמב׳׳ם‪ ,‬ועיץ ברמב״ם רפ״ח מתפלה שהזכיר‬
‫בצבור‪ ,‬והתום׳ כבדי דגם תפלה בצבור הוא רק‬ ‫במעלת הצבור רק הא דר׳ נתן וד׳ אחא בר״ח‬
‫מעלה ולא חיוב לכן נדחית מפני מעלת היכא רגרסי‪.‬‬ ‫שכתב תפלת צבור נשמעת תמיר ואפילו היו בהן‬
‫אבל ברמב׳׳ם הוא מפורש שהוא רק משום שתפלתו‬ ‫חוטאין אין הקב׳׳ה מואס בתפלתן של רבים ולא נתב‬
‫בצבור נשמעת לפיכך לא יתפלל ביחיד כל זמן‬ ‫הא דר׳ יוחנן משום רשב״י ור׳ יוסי בר׳׳ח משום‬
‫שיכול להתפלל עם תצבור וא״כ אין שייך זה אלא‬ ‫דסובר רפליגי ונוגע זה לדינא‪ ,‬ופסק כר׳ אחא בד״ח‬
‫ביש להצבור המעלה דנשמעת ולא בדאין להם‬ ‫משום שאמר בגמ׳ לשון תניא נמי הבי מברייתא דר׳‬
‫כהא דמתפללין במקום מתועב ושנאוי כדבאדתי‪,‬‬ ‫נתן שלשון זה משמע שהוא הכרעת הגם׳ לפסוק כן‬
‫אף שגם טעם דעת רצון נאמר בשם תנא רשב׳׳י‪,‬‬
‫והנה מלשון הרמ׳׳א שכתב וי״א דאפילו בלא‬
‫והתום׳ פסקו כטעם דעת רצון משום ר׳ יוחנן ור׳‬
‫עשרה עדיף להתפלל בביהמ״ד הקבוע לו‪ ,‬ולא כתב‬
‫יוסי בר׳׳ח עדיפי דהוו רבים נגד ר׳ אחא בר׳׳ח‪,‬‬
‫בביהמ׳׳ד סתם כלשון המחבר משמע שמודד‪ ,‬להמחבר‬
‫ונגד ר׳ נתן שהוא תנא הא איכא רשב״י‪ ,‬ולשון‬
‫בביהמ״ד שקבוע ללמוד אבל הוא אינו לומד בו‬
‫תניא נמי הכי לא משמע להו שהוא ענין הכרעה‬
‫שצריך לילך להתפלל בעשרה‪ ,‬ורק כשהוא בעצמו‬
‫לפסוק הדין‪,‬‬
‫לומר שם פליג שעדיף אף בלא עשרה‪ ,‬ואם נפרש‬
‫שכוונתו לשיטת התום׳ כדמשמע כן מהגר״א נמצא‬ ‫עכ״פ גם להרמב״ם שהוא מטעם שאין הקב״ה‬
‫שאין זה מצד קדושת המקום ביותר דלענין קדושת‬ ‫מואס בתפלתן של רבים כר׳ אחא בר״ח ור׳ נתן‬
‫המקום לא שי ‪ T‬לחלק בין שלומר שם בעצמו או‬ ‫הוא דוקא כשיש בהו המעלה גם לענין שתהיה‬
‫לא כיון דעכ״פ הוא מקום קבוע ללמוד תורה‪ ,‬אלא‬ ‫השכינה עטהם כבדף ו׳‪ ,‬דכשאין השכינה עמהם אין‬
‫דמצד קדושת המקום לא היה עדיף לדחות תפלה‬ ‫שייך כלל שתהא תפלתם נשמעת ומקובלת‪ ,‬וגם‬
‫בצבור כדסובר המחבר ורק כשלומד בעצמו שם‬ ‫משמע מדף ו׳ שרק מצד שהשכינה עמהם נשמעת‬
‫שנזכר זכות למודו שם הוא עדיף ממעלת תפלה‬ ‫התפלה שאמר אבא בנימין' אין תפלה של אדם נשמעת‬
‫בצבור‪ ,‬וא״כ יש קצת לדחות הראיה מבאן שהוכחתי‬ ‫אלא בביהכ׳׳נ וסמיך לזה הא דרבין ב״ר אדא א״ר‬
‫שעדיף להתפלל ביחידי אף בביתו מלהתפלל בעקורה‬ ‫יצחק מנין שהקב״ה מצוי בביהב״נ ומנין לעשרה‬
‫במקום המתועב ושנאוי שאפשר שכיון שהמתפללים‬ ‫שטתפללין ששכינה עמהם‪ ,‬משמע שהוא הטעם על‬
‫אינם מאלו שעשו שם התועבות עדיף להו להתפלל‬ ‫שנשמעת בביהכ״נ משום שהשכינה שם כיון שמצוי‬
‫בעשרה אף שם מלהתפלל ביחידות בביתם‪ .‬אבל‬ ‫שם להיות עשרה דקדמה ואתיא כדפי׳ כן בהגהות‬
‫לא מסתבר כלל לפרש כן ברמ״א דהא בשיטת התוס׳‬ ‫הגרא״מ הורוויץ עיי״ש‪ ,‬וא״כ גם בעשרה שנשמעת‬
‫לא הוזכר שיהיה הביהמ״ד קבוע דוקא גם לו‪ ,‬ועיין‬ ‫הוא רק כששכינה עמהם‪ .‬וכ׳׳ש לגירסת ר״ת בתום׳‬
‫בלשון הר׳ יונר‪ .‬שכתב בשיטתם פירשו רבני צדפת‬ ‫ע״ז דף ד׳ ד״ה כיון אין תפלתו של אדם נשמעת‬
‫ז״ל שאפילו בלא עשרה היו עושין כן מפני שיותר‬ ‫אלא עם הצבור שקאי מה דסמיך ששכינה עמהם‬
‫נכון לד‪,‬תפלל יחידי במקום ששם קביעות התורה‬ ‫לטעם על שנשמעת וזה הוא לכו׳׳ע וחידש בכאן‬
‫יומם ולילה מלד‪,‬תפלל בביהכ״נ בציבור‪ ,‬א״כ הוא‬ ‫שמצד מה ששכינה שם לבר לא היה מובטח אלא‬
‫כמפורש שאינו מצד שלומר שם בעצמו אלא מצד‬ ‫בצירוף גם מחמת שאין מואס בתפלתן של רבים‪,‬‬
‫קביעות התורה שם אף לאחרים‪ .‬ולכן פשוט שהוא‬ ‫ולכן במקום המתועב ושנאוי שאין השכינה עטהם‬
‫מצד קדושת המקום ונשארה הראיה בתוקפה‪ .‬וכוונת‬ ‫אינו כלום מה שיתפללו שם בעשרה שלא יקובל‬
‫הרמ״א צריך לפרש כפי׳ שני שכתבתי שהיש אומדינו‬ ‫ולא ישמע תפלתם וא״ב ליכא המעלה דבעשרה‬
‫הוא שיטת הר׳ יונד‪ ,‬אליבא דד‪,‬רמב׳׳ם שד‪,‬וא מצד‬ ‫לכן עדיף להתפלל ביחידי אף בכל מקום אף שאינו‬
‫תורתו אומנתו שלא יבטל למודו וא״ב הוא שייך‬ ‫מקודש אבל גם אינו שנאוי ולא להתפלל שם אף‬
 ‫עט‬ ‫מ שה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫שטוב לפניו להתפלל בביהכ״נ שיש בו דוב עם‬ ‫דק כשהוא במקום שלומד בעצמו שלא יצטרך לילך‬
‫מבביהכ״נ שיש בו דק עשרת אבל לציבור שרוצים‬ ‫משם לביהכ״נ אבל כשאינו לומד בעצמו שם וצריך‬
‫להתפלל בעצמן בביהכ״נ קטן אפשר סובר שאין‬ ‫בהכדח לילך ולהתפלל יש לו לילך לביהכ״נ להתפלל‬
‫לפניהם עדיפות לילך לביהכ״נ הגדול בשביל דוב‬ ‫בעשרה דהא לא יתבטל מחמת זה יותר‪.‬‬
‫עם דנגד זה הא יתפללו ויאמרו קדושה בשני מקומות‬
‫והמג״א בס״ט קנ״ד בשם הדא״מ סובר דגם לציבור‬ ‫ועיי! בכאה״ט טי׳ קנ״א טק״א בשם הדא״מ דאפי׳‬
‫איכא מעלת דוב עם‪ .‬אבל כשרוצים ליפרד ולהתפלל‬ ‫נעשה בביהכ״נ עבירה שמצאו לשמש מתעולל עם‬
‫במקום מתועב ושנאוי שליכא מצוד‪ ,‬מודד‪ ,‬גם הריב״ש‬ ‫נערה שמותר להתפלל שם וכל קדושת ביהכ״נ עליו‪,‬‬
‫שיכולין לעכב גם מצד טענה שא״צ בכלל להפרד‬ ‫ומזה ראיה גדולה למה שבארתי שבמקום מתועב‬
‫וגם מצד טענת גרמת הפסד ממון‪ .‬אבל ודאי הוא‬ ‫ושנאוי כהא שנעשה לתועבות אסור להתפלל לכן‬
‫רק לענין לעכבם שלא יתפללו שם שיכולין אף אם‬ ‫היה שייך לירון אם יאסד ביהכ״נ הקבוע לתפלה‬
‫אין כוונתם בשביל האיסור להתפלל שם אלא בשביל‬ ‫שכבד נתקדש במה שאהד עבד שם עבירה וע״ז פסק‬
‫הפסד הממון‪ ,‬אבל אחר שכבר התפללו שם ליכא‬ ‫דלא נתבטלה קדושתו ומותר להתפלל שם‪ .‬והוא‬
‫תביעת ממון דגרמא בעלמא הוא‪ .‬ול ‪ p‬לא דק‬ ‫מטעמים הרבה חדא דאינו שלו ואין יכול לאסור‬
‫כתד״ה במה שכתב שטענתם זו אינד‪ ,‬כלום מצד‬ ‫דבר שאינו שלו‪ ,‬ועוד אף אם היה שלו לא היה‬
‫סברת הריב״ש דבנדון זד‪ ,‬שליכא מצוד‪ ,‬היא טענד‪,‬‬ ‫נאסר בעבירה באקראי שלא הוקבע המקום לזה‪,‬‬
‫גדולה‪.‬‬ ‫ועוד כיון שכבד נתקדעז אין אף ביד הבעלים כה‬
‫לטלק הקדושה בשום דבר דד‪,‬וי כאינו שלו לענין‬
‫והנד‪ ,‬כל זה הוא בעובדא שכתב כתר״ה שהמקום‬ ‫זד״ ועוד עדיין הוא נשאר קבוע לתפלה ולקדושת‬
‫היד‪ ,‬קבוע למעשה תועבות ועדין הוא קבוע לזה ורק‬ ‫ביהכ״ב ובאופן זה לא נאסר אף בהועמד שם צודת‬
‫ששכדו לימים אלו להתפלל שזר‪ .‬אפוד כדלעיל‪ ,‬אבל‬ ‫ע״ז להמג״א סימן קנ״ד ט״ק י״ז מטעם דהיא באד‪,‬‬
‫לקנות מקום כזה ולקבעו מהיום וד‪,‬לאה לבית הכנסת‬ ‫בגבולה עיי״ש‪ .‬אבל עכ״פ חזינן מזה דבמקום הקבוע‬
‫מסתבר שמותר‪ .‬והתום׳ במגילד‪ ,‬דף ו׳ שכתבו שקשה‬ ‫לתועבות אטור להתפלל שם‪ .‬וא״כ יש להתפלל אף‬
‫לומר שאותן מקומות מטונפות יכול ללמוד שם תודה‪,‬‬ ‫ביחידי ובביתו ולא להתפלל שם אף בעשרה כדכתבתי‬
‫אף שכוונת ד‪,‬גמ׳ הוא שיקבעו המקומות ללמוד‬ ‫לעיל‪ ,‬וכ״ש כשיש ביהכ׳׳נ בעיר שיכולין לד‪,‬תפי'ל‬
‫תורד‪ ,‬ברבים‪ ,‬הוא רק מחמת שמפרשים שהם בתי‬ ‫בעשרד‪ ,‬במקום קדוש וגם ברוב עם שאסור להתפלל‬
‫ע״ז שזה סברי שאסור למצוד‪ ,‬אף אחד הבטול משום‬ ‫שם‪.‬‬
‫דמאיסי למצוה דלא כד‪,‬רא״מ שד‪,‬ביא המג־׳א בסי׳‬
‫קנ׳׳ד ס־־ק י׳־ז שמתיר ועיין בדגמ״ד שכתב שמהתוס׳‬ ‫וכיון שנתבאר שהיד‪ ,‬אטור לחבדה צעירי ישראל‬
‫משמע שאסור אבל בבתים לשאר עבירות ותועבות‬ ‫להתפלל במקום המתועב ששכרו נמצא ממילא שגם‬
‫שאין שייך בהם איסור הנאד‪ ,‬לא נאסדו אף למצוד‪.,‬‬ ‫טענת ביהמ״ד הגדול לעכבם סנזביל גרמת הפסד‬
‫אך הוא רק כשקנו אותו וקבעוהו לביהכ׳׳נ אבל כל‬ ‫ממון היא טענה דד‪,‬ריב״ש לא אמר אלא כקזיש מציד‪,‬‬
‫זמן שלא נקבע לביהכ׳־נ ועדיק שם המתועב עליו‬ ‫דבונין ביהכ״נ שיהיה בקדושת ביהכ״ב קבוע לתפלה‪,‬‬
‫שבזה מסתבד שאין להתיר לד‪,‬תפלל שם דהא אפשר‬ ‫ובזד‪ ,‬סובר שאין יכולין לעכב אף שמכיל את כולם‬
‫שגם הקונה יעשהו לדברים המתועבים אף שאין‬ ‫שיהיה רוב עם משום דעכ״פ יש מצוה בבנין עוד‬
‫האיסור בזה ברור‪ .‬אבל בעובדא שכתב כתד״ד‪ ,‬שעדיין‬ ‫ביהכ״נ‪ ,‬וד‪,‬טעם אולי משום דאפשר שיתוטפו עוד‬
‫המקום קבוע לדברים המתועבים דק ששכרו להתפלל‬ ‫אנשים שיבואו לד‪,‬תפלל על ידי שיהיה עוד ביהכ״נ‪,‬‬
‫שם אסור בכדור כדפסק כתד״ה וכדהוכחתי לעיל‪.‬‬ ‫וגם אולי שייך גם מד‪ ,‬טעם קנאת סופדים‪ .‬וגם‬
‫אולי משום דכיון דדוצים בביהכ״נ אחד הוא בדוב‬
‫ידידו מוקירו ומכדכו בחג שמח‪,‬‬ ‫הפעמים ע״י קטטה וכדומה שאם יעכבום אפשר לבוא‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫לידי קטטה ומחלוקת ביותר שבזד‪ ,‬יותר טוב ליפרד‬
‫כדאיתא ברדב״ז הובא בפ״ת חו״מ סי׳ קס״ב סק״ו‪,‬‬
‫או דסובר דבכל אופן הוא דבד מצוד‪ ,‬לבנות עוד‬
‫ביהכ״ב שמוטיפין קדושה בזה שיתפללו בשני מקומות‬
‫ועדיף מבמקום אחד ומעלת דוב עם הוא דק להיחיד‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫מגז׳׳ש וענתה ואמרה מלוים הוא אף על אותו הנופת‬ ‫פימן לב‬
‫דוקא‪ .‬ויש לנו ראיה מילפותא דרבנן עצמן אם‬
‫צריכין ראיה‪ ,‬וא׳׳ב גם מקרא בכורים ואמירה דעגלד‪,‬‬ ‫בענינים הרבה בדברים שאומרים בלשון‬
‫ערופה שלמדין מעניה ואמירה מלוים נמי יש למילף‬ ‫הר!דש ובדברים שאומרים בבל לשון‬
‫גם על אותו הנוסת הנכתב דוקא‪ ,‬ואמירה דמשות‬
‫מלתמד‪ ,‬שילפינן' ודבר ממעוה ידבר‪ ,‬ודאי יש למילף‬
‫חמשה עשר באב תשי״ג‪.‬‬
‫כמו שהתם היה הנוסת הנכתב דוקז^‬
‫מע״ב ידידי ואהובי תלמידי הרה״ג ד׳ אפרים‬
‫וברכת כהנים נמי לר׳ יהודה שיליף מכה‪ ,‬עד‬ ‫גרינבלאט שליט״א‪.‬‬
‫שיאמר בלשת הזה ללה״ק הוא ממילא דוקא גם על‬
‫הנוסת‪ ,‬ולרבנן נמי הא לא מצינו שפליגי לדינז^‬
‫ענף א‬
‫ואם צריכין ילפותא לזה יש למילף ממה שילפי‬ ‫בד ב ר הספק שהבאת משו״ת חלקת יואב מה״ת סי׳‬
‫מברכה דלוים לענין לה״ק הוא גם לענין שצריך‬ ‫א׳ בדברים שצריכים לומר בלשון הקודש‬
‫שיהיה אותו הנוסת הכתוב בתורה דוקא‪ .‬ואף שנוסת‬ ‫אם צריך לומר דוקא בנוסח הכתוב בתורה או‬
‫הברכה לכאורה לא נכתב בתורה הנה איתא בתום׳‬ ‫שהקפידא היא רק שיאמר בלשון הקדש אבל יכול‬
‫סוטד‪ ,‬דף ל״ת לתרץ ע״מ שיליף ברכת כהנים מברכה‬ ‫לומר גם בנוסח אחר‪ .‬הנה לע״ד לא ידוע לי ספקו‬
‫דלוים ולא מוברכת דבהמ״ז משום דברכה דלוים‬ ‫כלל יפשוט דבדברים שנאמר נוסח בתורה כברכת‬
‫הברכות עצמן מפורשות בתורה שהוא היפוך הקללות‬ ‫כהנים וקריאה דחליצה וקריאה דבכורים וקריאת‬
‫המפורשות ולשון ב־מ״ז אינה מפורשת‪ .‬ואישתמיט‬ ‫הפרשה דמלך ואמירה דמשוח מלחמה ואמירה דעגלה‬
‫תוס׳ זה ממך שלכן הבאת באות ט׳ ראי׳ שא״צ‬ ‫ערופה הוא בלשון הנאמר בתור־ דוקא‪ .‬ולבד דא״צ‬
‫אותו הנוסת דוקא דהא ברכות דלוים לא נכתב‬ ‫ע״ז ראיה דמה״ת נימא שיוכל לומר בנוסח אחר‬
‫הנוסה בתורה‪ ,‬דמפורש בתום׳ שנתשב גם נוסת‬ ‫שלא אמרה תורה‪ ,‬דאף שהיינו אומרים דא״צ בלה״ק‬
‫הברכות מפורש בתורה‪ ,‬ועצם תיבת ברוך שלא‬ ‫הוא משום דאין הכרת ממה שנכתב בתורה בלה״ק‬
‫להתליפו בלשון אתר כגון לומר אשרי האיש קוא ג״ב‬ ‫שיצטרך לומר בלשון זה דוקא‪ ,‬דמתמת שנכתבה‬
‫מפורש דהא כתיב יעמדו לברך‪ .‬וכן פרשת המלך‬ ‫כה״ת בלה״ק נאמר נם מה שצריך לומר בלשון‬
‫דהוא קריאת הפרשיות של התודה הא ודאי אסור‬ ‫הקדש אבל ה׳׳ה שיכול לומר בלשון אתר אותו הנוסת‬
‫לשנות אף תיבה אתת מכפי הכתוב בתור־ ואפילו‬ ‫שנאמר בתורה שיאמר‪ ,‬דלא לקפידא נאמר האמירה‬
‫דקדוק אות אתת דמ״קז מכל קריאה אף של תקנת‬ ‫בלה״ק‪ .‬וכ״ש אם כה״ת בכל לשון נאמרה שאין לומר‬
‫עזרא‪ .,‬וכ״ש קריאה זו שתייב מדאורייתא‪ ,‬ובפרט‬ ‫שיצטרך דוקא בלה״ק‪ ,‬והוצרך לקרא לאשמועינן‬
‫שצריך לקרות דוקא מתוך הכתב ואיך שייך שיקרא‬ ‫דבאלו יש קפידא שיהיה דוקא בלה״ק‪ ,‬אבל לענין‬
‫בשינוי בתיבות אתרות דד‪,‬יה זה בעל פה כדאיתא‬ ‫הנוסת אין שייך להסתפק כלל דמאתר דהתורה אמרה‬
‫במגילה דף י״ת‪ ,‬ועיין בתום׳ סוטה דף ל״ג‪.‬‬ ‫נוסת זה איד אפשר לומר נוסת אתר‪ ,‬ואף אם נמצא‬
‫תיבה אתרת שפירושה ממש כתיבה אתת שבנוסת‬
‫ובדברים שלא נאמד בד‪,‬ם נוסת‪ ,‬כברכות ב״ג על‬ ‫התורה נמי כיון שבתרה תורה בתיבה זו איך נתליף‬
‫התורה ביו״ב וברכות המלך בהקהל עה״ת‪ ,‬ודאי פשוט‬ ‫מעצמנו על תיבה אתרת‪.‬‬
‫שהוא רק שצריך שיאמרם בלה״ק והנוסת מאלו‬
‫שתיקנו אנשי כנה״ג נוסת ברור יצטרך לומר אותו‬ ‫אבל יש גם ראיה דהא לר׳ יהודה דיליף מתליצה‬
‫הנוסת דוקא דאסור לשנות ממטבע שטבעו בברכות‪.‬‬ ‫שהוא בלה״ק מואמרה ככה‪ ,‬עד שתאמר בלשון הזה‬
‫אך לא מצינו נוסת ברור בכל הברכה מאנשי כנד‪,‬״ג‬ ‫ודאי גם הנוסת יש למילף שלא יוכל לומר בנוסה‬
‫רק בעיקרי הדבדים‪ ,‬דהא יש כמה נוסתאות ברצה‬ ‫אתר מכפי שנכתב‪ ,‬אף אם היה צריך ילפותא לזה‪.‬‬
‫ומודים ואתה בתרתנו וסלה לנו‪ ,‬לכן ודאי יכול לומר‬ ‫ולכן ברור שגם לרבנן שילפי מגז״ש דוענתה ואמרה‬
‫בכל נוסת שרוצה אך שיהיה שם ענין הברכה‪,‬‬ ‫נמי ל׳־פ בזה דהא לא מצינו שפליגי לדינא‪ .‬וא״ב‬
‫וכדאי׳ הלשון ברמב״ם ספ״ג מעבודת יו־״ב ומברך‬ ‫גם וענו ואמרו דלוים נמי הוא דוקא בלעוון הנוסת‬
‫על המקדש יהיה ענינה שיעמוד המקדש ושכינה‬ ‫שנכתב דוקא‪ ,‬וגם בלוים גופייהו הרי מאותו גז״ש‬
‫בתוכו‪ ,‬וכן הוא כוונתו בפ״ג מתגיגה והתתימות‬ ‫קול קול ממשה כמו שילפינן ללה״ק יש למילף גם‬
‫שמפורש איך יתתום ודאי אסור לשנות‪ .‬וכן' פשוט‬ ‫לאותו הנוסת הנכתב דוקא‪ ,‬דיעננו בקול היתד‪ .‬באותו‬
‫ששבועת הדיינים להד׳׳י מיגאש שצריך לומר בלד‪,‬״ק‬ ‫הנוסת הנכתב דוקא‪ ,‬א״ב גם מה שילפינן תליצה‬
‫פא‬ ‫םשה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫תורה לד‪,‬המיד ב׳ ההומרות שגם יהיה בלד‪,‬״ק‪ .‬ולמד‬ ‫נמי יבול לומר בבל נוסה שירצה אך שיהיה בלשון‬
‫זה הדמב״ם דצריך שתבין מברייתא דמשמיעק אותה‬ ‫שבועה או ארור שזהו ג״ב שבועה‪ .‬ונמצא שאין‬
‫בבל לשון שהיא שומעת‪ ,‬דמשמע לו שקאי גם על‬ ‫בהדברים שום ספק בלל‪) ,‬ופלא שהרמב׳ם לא הזביר‬
‫השבועה‪ .‬ועיין בב״מ שהביא הא דפרש״י אל האשד‪,‬‬ ‫שברבות ב״ג ביו״ב על קריאתו בתורה שהיא רוקא‬
‫משמע דברים הנבנסין בלבה‪ ,‬משמע שמפרש דגם‬ ‫בלשון הקורש וצ״ע(‪.‬‬
‫הרמב״ם מפרש בן‪ ,‬אבל בפי׳ המשנה הא גורם קרא‬
‫ענף ב‬
‫דואמר לאשה‪ ,‬וקצת תמוה דד‪,‬ב״מ ג״ב גורם קרא‬
‫דואמר לאשור‪ ,‬ומביא פרש״י דאל האשה‪ ,‬ואיגו מביא‬ ‫ומה שהקשת מה שקריאת הפרשה רהמלך בתב‬
‫מה שרש״י פי׳ דל״ג קרא דואמר לאשר‪ ,‬אלא קרא דאל‬ ‫הרמב״ם בפ״ג רהגיגה שיוצא אף מי שאינו מבין‬
‫האשה‪ .‬ואולי מפרש ד‪,‬ב״מ גם לגירסא דואמר לאשר‪,‬‬ ‫מ״ש מסוטה שבתב הרמב״ם שצריך להשביעה בלשון‬
‫דמשמע הנבנסים בלבה במו באל האשד‪ ,‬אף שמפרש״י‬ ‫שהיא מברת‪ ,‬ומלשונך באות א׳ משמע שאתה מקשה‬
‫לא משמע בן‪ ,‬אבל יותר נראה דלא יפלגו בפי׳‬ ‫עוד מק״ו רסוטה שהיא קלה שמשביעה בבל לשק‬
‫הלשון וטעם הדמב״ם הוא בדבארתי‪ ,‬עב״פ קושיתך‬ ‫מ״מ צריך שתבין לשון השבועה‪ ,‬ב״ש בפרשת המלך‬
‫מתורצת בפשיטות‪.‬‬ ‫שצריך דוקא בלה״ק שהיה לן להצריך שיבינו‪ .‬הוא‬
‫ולמה שבארתי בין לפרש״י בין להרמב״ם אין‬ ‫פשוט שבסוטה הא הילפותא מקרא שהוא בבל לשק‬
‫להצריך בהליצה שיבינו פירוש המלות דקריאתם‪,‬‬ ‫הוא מזה שצריך להשביעה דוקא בלשון ששומעת‬
‫ובאמת לא הוזבר ברמב״ם ולא ברא״ש ואף לא בש״ע‬ ‫כדפרש״י בסוטה רף ל״ב ה״ג ואמר אל האשה בבל‬
‫בהלבות הליצד״ ורק בסדר הליצה סעי׳ נ׳ ובפי׳‬ ‫לשון שהיא שומעת אל האשור‪ ,‬מקזמע דברים הנבנסין‬
‫סדר הליצד‪ ,‬סעי׳ ס״ה בשם הקונדריסין איתא שצריך‬ ‫בלבר‪ ,‬שתר‪,‬א מברת בלשון עיי״ש‪ ,‬וא״ב אין הלוק‬
‫היבם להבין דברי היבמה ומה שהוא משיב עיי״ש‪.‬‬ ‫בין בשישביעה בלר‪,‬״ק בין בבל לשק צריבה שתבין‬
‫ולבן משמע שלרמב״ם ודא״ש א״צ שיבינו פי׳ המלות‬ ‫הלשון שמשביעה‪ ,‬ומשמע מלשון רש״י שאם היה צריך‬
‫ואולי גם לקונדריסין ולהמהבר שהסבים לזה בסדר‬ ‫רוקא לה״ק לא היה צריך שתבין‪ ,‬ראל״ב איך מוביה‬
‫הליצה ובפי׳ הסדר הוא רק להומרא בעלמז‪ J‬וקצת‬ ‫מאל האשד‪ ,‬שביו) שמשמע דברים הנבנסים בלבה‬
‫משמע מדלא הוזבר אף לקונדריסין אלא שהיבם יבין‬ ‫שתהא מברת בלשון‪ ,‬שמשביעה בבל לשק‪ ,‬דלמא‬
‫מה שמשיב‪ ,‬ולא הזבירו גם ביבמה שתבין מה שקוראד‪,‬‬ ‫הוא עוד דין דצריך שילמדנה תהלה פירושו לשון‬
‫ואם ההבנה הוא מדין הקריאה שלא נהשבה קריאד‪,‬‬ ‫השובועה ותהא מברת בהלשון אף שישביעה בלה״ק‪,‬‬
‫בשאין מבינין מה שקורין אין שייך להלק בין היבם‬ ‫אלא משמע דלא מסתבר לגמ׳ שנפרש שיש שתי‬
‫להיבמה‪ ,‬ולבן יש ראיה מזר‪ ,‬שד‪.‬וא להומרא בעלמא‪,‬‬ ‫קפידות אלא ראם צריך בלה״ק דוקא אלמא דאמירת‬
‫והחמירו ביבם משום שהיבום תלוי רק בו שמייבם‬ ‫התיבות הוא העיקר וא״ב לא היה צריך שתבין‬
‫גם בע״ב‪ ,‬ונמצא שרק מהמת שהוא אינו רוצה ליבם‬ ‫ומדצריך שתבין אלמא דהעיקר הוא ידיעתה ובוונתה‬
‫עושין מעשה ההליצה‪ ,‬לבן' ההמירו בו ולא בה‪ ,‬ביון‬ ‫בהשבועד״ שלבן אין להלק בין לה״ק לשאר לשונות‪,‬‬
‫שאין תלוי בד‪ ,‬בלל והוא רק מצות אמירד‪ ,‬בעלמא‬ ‫ונמצא דאדרבד‪ ,‬שהוא דלא בהק״ו שלך אלא שאדרבה‬
‫שצריבה לקבול לפני הדיינים בלה״ק ובנוסה הנבתב‪,‬‬ ‫הוא להיפוך‪.‬‬
‫לא ההמידו שתבין אף לקונדריסין ולסדר הליצד‪ ,‬של‬ ‫והנה הרמב״ם בפי׳ המשנה גורם ואמר הבהן‬
‫הש״ע‪ ,‬ועריק צ״ע בזה לדינא‪.‬‬ ‫לאשר‪ ,‬בבל לשון שהוא אומר‪ ,‬וא״ב לא נאמר בקרא‬
‫ומה שגם בהוא רוצד‪ ,‬ליבם והיא אינה רוצד‪,‬‬ ‫דצריך שתבין‪ ,‬ויק׳ מנ״ל להרמב״ם פ״ג מסוטד‪ ,‬ה״ז‬
‫וד‪,‬פצירו בו שיהלוץ ובן בהייבי עשה ולאוין ועשד‪,‬‬ ‫מקרא שתהא בלשון שמברת‪ ,‬וצ״ל דסובר הרמב״ם‬
‫שמ״מ צריבה היא לומר מאן יבמי והוא לא חפצתי‪,‬‬ ‫דאם לא היתה צריבה שתבין לא היתה תורה מקילה‬
‫מפורש זד‪ ,‬בב״י בשם הרמב״ן דגזה״ב הוא ובדד‪,‬באת‬ ‫בסוטה שיהיה בבל לשון‪ ,‬דהא בספרי אמרו הובא‬
‫מתשובת הרשב״א‪ .‬וברור שאף הדא״ש שבתב בתשובתו‬ ‫ברש״י דאי לא בתב קרא להתיר בבל לשון הוד‪,‬‬
‫בלשון לא פלוג חבמים אין בוונתו שהוא רק מדרבנן‬ ‫אמינא דנגמר מיבמה מק״ו‪ ,‬ומה יבמד‪ ,‬קלה לא עשה‬
‫אלא בוונתו שלא פלגה התורה‪ .‬וד‪,‬לשון' מאן יבמי‬ ‫בה בל הלשונות בלה״ק‪ ,‬סוטר■ שהיא המורד‪ ,‬לא‬
‫ולא חפצתי שייך אף שהוא מצד האיסור או מהמת‬ ‫ב״ש‪ ,‬לבן סובר הרמב״ם דמה שהקלד‪ ,‬תורה בסוטד‪,‬‬
‫שנתרצד‪ ,‬לחלוץ ברצונה‪ ,‬ועיין בב״ש ס״ק ב״ט‪ ,‬ולבן‬ ‫החמורה שיהיה בבל לשק הוא משום ההומר שבזה‬
‫ברור שגם בחייבי לאוק ועשה אם יהיר‪ .‬אלם לא יובל‬ ‫שצריך שתבין ותביר הלקזון‪ ,‬ואין הפירוש בבל לקזק‬
‫להלוץ אף שתשאר עגונה משום דד‪,‬וא מדאורייתא‪.‬‬ ‫שהבהן רוצד‪ ,‬אלא בלשון שד‪,‬אשה מכרת‪ ,‬ולא רצתה‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫פב‬

‫המלות ממש‪ ,‬ובלה׳׳ק צריך שיבין פירוש המלות‬ ‫ענף ג‬

‫ממש כמו בשאר לשוגות‪.‬‬
‫ו»ש״כ הדמ׳׳א באו״ח סי׳ תל״ד סעי׳ ב׳ באמד‬
‫וגם יש לומד דלה׳׳ק שהוא לשון בעצם גמצא‬ ‫כל חמידא בלה״ק כולל חמץ ושאוד מונתו דוקא‬
‫שבהכרה יש באמירתו עגין בטול ודק משום שאמירה‬ ‫ללשון חמידא ואף שהוא תדגום קוראו לשון הקדש‬
‫בלא גתכוין למה שאומד איגו מועיל שיתבטל לכן‬ ‫מהטעמים דבאדו המפרשים‪ ,‬אבל בלשון הקדש ממש‬
‫כיון שיודע שיש בדברים אלו עגין בטול גמצא שגם‬ ‫אין בכלל חמץ גם שאור‪ ,‬ועיץ בבאודי הגד״א שהקשה‬
‫גתכוין‪ ,‬אבל בשאר לשוגות שדק משום הסכמת כל‬ ‫מהירושלמי שמבטל בלשון כל חמץ ומועיל אף שאין‬
‫אומה ואומה נחשבו לשוגות כדאיתא בד׳׳ן דיש‬ ‫בלשון הזה גם שאור וכדאיהא בדמב״ם שיאמר כל‬
‫נדרים שהוא דק משום הבנת המלות לאומה ואומה‬ ‫חמץ ולא הזכיר גם שאור‪ .‬והדמ״א אולי סובר שלשץ‬
‫כלשונה שזהו ענין ההסכם שמתיבה זו יבינו זה‬ ‫הירושלמי לאו דוקא שסגי מ ה אם יש לו גם שאור‪,‬‬
‫ומתיבה זו יבינו זה שעשה זה ללשון לכן למי שאין‬ ‫ואין' חלוק לגידסא זו בין לה״ק לכל לשון אלא‬
‫מבין אינו לשון כלל כיון שדק מצד ההבנה הוא‬ ‫דבלשוגות שחמץ ושאור הם גכללים בתיבה אהה‬
‫לשץ‪ ,‬לכן אף שיודע שבאמירת תיבות אלו יש ענין‬ ‫אומד דק אותה התיבה וכל לשון שהם בשתי תיבות‬
‫בטול כיון שעכ״פ אינו מבין פירוש התיבות שאומד‬ ‫צריו לומד שתיהן‪ .‬ואם גפדש בטעם הדמ״א בלשון‬
‫הוא כלא אמד כלום‪ ,‬ולכן אף שנתכוין לבטל‪ ,‬אבל‬ ‫המידא לא מפגי שהוא כולל בפי׳ הלשון גם שאור‬
‫הא עכ״פ לא ביטל ורצון לבטל בלא בטול אינו‬ ‫אלא משום דועא לשון שתקגו חכמים שהיתה כווגתם‬
‫כלום‪ .‬ואף להסובדים דמועיל בטול בלב צריו עכ״פ‬ ‫בתיבת המידא גם על המיעא שהוא שאור והוא‬
‫שיהיה מעשה הבטול בלב באופן שאם היה בפיו היה‬ ‫משום שדעתו ככווגת חכמים בלשון זה שבכאן קראו‬
‫זה בטול‪ ,‬וכיון שלא הבין מה שאומד הדי אין כאן‬ ‫גם לחמיעא בכלל המידא גיהא הירושלמי דגם בלה׳׳ק‬
‫בטול אף בלב אלא שיש רצון לבטל שזה אינו כלום‪.‬‬ ‫היתה התקגה בזמן ומקום הועא אבל עתה במקומותיגו‬
‫ולפ״ז לא יצא בלא מבין פירוש המלות ממש אלא‬ ‫שגהגו בלשץ התרגום והוא יאמר כל חמץ בלה׳׳ק יהי׳‬
‫בלה׳׳ק ממש אף במקומותינו‪ ,‬אבל בכל המידא שהוא‬ ‫דק חמץ לבד ולא שאור‪ ,‬וגם כשיאמר כל המידא‬
‫לשון תרגום הוא ככל לשון שבעינן שיבין פירוש‬ ‫צריך לידע שגם המיעא הוא בכלל המידא שאמר‪,‬‬
‫המלות ממש אף במקומותינו‪ .‬והוא חלוק גדול לדינא‬ ‫ואולי כיון שהלשון בכאן הוא גם שאור יחשב‬
‫בין שני הטעמים‪ .‬ואולי ב׳ הטעמים אמת לדינא‪,‬‬ ‫כדברים שבלב מה שהוא אומד שלא ידע‪ ,‬וצ׳׳ע לדיגא‬
‫וא״כ יהיה במקומותינו בין בלה״ק בין בכל המירא‬ ‫בזה‪.‬‬
‫הדין שיצא אף בלא מבין פירוש המאית ממש אם‬
‫אבל להגידסא בדמ״א ואם אמדו בלה״ק יצא‪,‬‬
‫אך יודע שהוא ענין בטול וצ״ע לדינא‪ .‬ולכן יש‬
‫שלפ״ז מפרשי שיש חלוק בין' כל לשון שצריד דוקא‬
‫להחמיר לכתהלה שיבין אף בלה׳׳ק ואף בכל המידא‬
‫שיבין מה שאומד‪ ,‬ללה׳׳ק שמועיל אף באיגו מבין‬
‫גם פירוש המלות ממש‪.‬‬
‫שזהו רבד תמוה מה שייך לחלק לעגין בטול בין‬
‫והירושלמי דפ״ב ה״ב מפסחים שאיתא רב אמד‬ ‫לה״ק לשאר לשון שיועיל בלה״ק אף בלא מבין מה‬
‫צדיך לומד כל חמץ שיש לי בתוף ביתי ואיני יודע‬ ‫שאומד‪ .‬לכן פי׳ המג׳׳א שודאי אף כשמבטל בלה׳׳ק‬
‫בו יבטל‪ ,‬הוא חידש רק הדין שצריך לבטל וועא‬ ‫צריך שיבין' שהוא מבטל ברבדיו שלא יחשוב שאומד‬
‫אותו הדין ממש שא׳׳ד יהודה משמו בבבלי דף ו׳‬ ‫תהגה‪ ,‬והחלוק בין לה״ק לשאר לשוגות שבשאר‬
‫הבודק צריך שיבטל ולא ד‪,‬וזכר כלל שיש קפידא‬ ‫לשוגות לא יועיל אף כשידע שברבדים אלו הוא‬
‫שיאמר בלה׳׳ק וגם הב׳׳י לא אטד כלל שלהידושלמי‬ ‫מבטל אם לא יבין ממש פידוש המלות‪ ,‬ובלה״ק‬
‫צריך לומד בלה׳׳ק‪ ,‬וגם מה שפי׳ בקה״ע צריך לומד‬ ‫מועיל זה‪ .‬והטעם אולי משום שעל לה׳׳ק וכן כל‬
‫בפה שהוא מבטל ולא מהני בטול בלב שהוא דלא‬ ‫המידא שמיוחד לבטול גחשב כל הלשון עגין אהד‪,‬‬
‫כדש׳׳י ודלא כרמב׳״ם אינו בדוד‪ ,‬אף שאיתא בלשון‬ ‫והוא פירוש ביטול החמץ‪ .‬לכן אין קפידא שיבין גם‬
‫צריף לומד‪ ,‬שאפשר לאו דוקא נקט לומד‪ ,‬אלא ה׳׳ה‬ ‫המלות‪ .‬אבל בלשוגות אחדים שלא גתייחדו להיות‬
‫שחושב בלבו לשון זה נמי סגי‪ .‬ואין ידוע לי היכן‬ ‫תיבות אלו לבטול אלא מחמת שפירוש התיבות הוא‬
‫מצאת בב׳׳י שמפרש בירושלמי שצריך לומד בלה׳׳ק‬ ‫עכ׳־פ ענין הבטול לכן צריך שיבין פירוש המלות‬
‫וכן אין צורך למש׳־כ דכוונת הירושלמי לחדש שיאמר‬ ‫ממש‪ .‬ולפ׳׳ז במקומותיגו שגהגו בלשון כל חמידא‬
‫בפה‪ ,‬דשפיד מהדש דצדיך עצם הבטול אף שבדק‬ ‫דתדגום ולא בלה״ק‪ ,‬דק בלשון כל חמידא יסגי‬
‫כמו בבבלי‪.‬‬ ‫ביודע דק שהוא ענין בטול אף שאיגו יודע פירוש‬
‫פג‬ ‫םשה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫אמן‪ ,‬ל מ משמע מזה שאמירת שבועה בעצמה נמי‬ ‫ומה שכתבת דבמנהת חנוך טצוה תרי״ב איתא‬
‫מהני‪ ,‬וחזינן שמהני נטי אמירתה אמן‪ ,‬וילפינן שפיר‬ ‫שפרשת המלך בהקהל לאו דוקא שצריך לשמוע‬
‫לכל השבועות‪ .‬ואין לומר משום דילפינן משם דאמן‬ ‫מד‪,‬מלך אלא כל אחד יכול לקרא פרשה זו‪ .‬הנד‪,‬‬
‫הוא קבלת דברים וזה אמדינן מםברא דקנלח דברים‬ ‫דבר זה אי! לומר כלל דד‪,‬מצוד‪ ,‬היא רק שהמלך‬
‫של שנועד‪ ,‬הוא כמוציא שבועה מפיו‪ ,‬דד‪,‬א נדף ל״ו‬ ‫יקרא וכל העם ישמעו כשאפשר להם ואם אי אפשר‬
‫אריב״ח אמן בו שנועה דכתיב ואמרה אמן אמן‪ ,‬בו‬ ‫לו לשמוע מחמת רנוי העם שמוכדח להיות מרחוק‬
‫קבלת דברים דכתיב ואמר כל העם אמן אלמא רהם‬ ‫נמי טהוייב להיות שם כל זמן הקריאד‪ ,‬ולכוין לבו‬
‫שני דברים‪ ,‬ואף שידעינן כנר שהוא קבלת דברים‬ ‫להקריאד‪ ,‬כדאי׳ ברמב״ם‪ ,‬ומשמע מלשון הרמנ״ם שיוצא‬
‫לא היינו יודעין שד‪,‬וא כמוציא שנועה מפיו אם לא‬ ‫בזה שעיקר המצוד‪ ,‬לכוין להכין לבם ולהקשיב אזנם‬
‫מהא דאמדד‪ ,‬אמן דםוטה‪ ,‬ולכן מםתפקא לי הדבר‬ ‫להקריאד‪ ,‬של המלך‪ ,‬וכיון שעשו זאת יצאו בין ששמעו‬
‫טובא ויותר נוטה שמהני שבועת עצמד״ ואף אם נימא‬ ‫בין שלא שמעו מצד הריחוק או משום שאין לו‬
‫שבעי גם השבעת הכד‪,‬ן בדוקא נמי עכ״פ אם במקום‬ ‫שמיעה טובד‪ ,‬עיין בכ״מ‪ .‬ולכן אין שייך שהמנ״ח יאמר‬
‫אמן תשבע בעצמד‪ ,‬מסתבר ודאי שמהני וצ״ע לדינא‪,‬‬ ‫מעצמו היפוך הרמב״ם ולא יזכיר איזד‪ ,‬ראיה לזה‪,‬‬
‫אבל אף שתשבע בעצמה לא יהיה כלום כשלא תבין‬ ‫וגם רק דרך רהיטת הלשון כמו שאין בזה הדוש‬
‫כדכתבתי לעיל שהוא מילפותא דקרא‪.‬‬ ‫כלל‪ ,‬וברור שכונתו בלשון קריאד‪ ,‬הוא לשמיעת‬
‫הקריאד‪ ,‬ולא רק בלשונו‪ .‬ואין לטעות מלשון ד‪.‬גמ׳‬
‫וחלוק התום׳ סוטה דף ל״ב שהניא המג״א‬
‫חגיגה דף ג׳ אם אנשים באים ללמוד‪ ,‬דד‪,‬כוונד‪,‬‬
‫סי׳ ס״ב לדינא שקידועז וברכה תפירות והמצות והלל‬
‫רמשמיעתם ראנשים יבא שילמדו מזה גם בעצמן‬
‫יוצאין בכל לשון אף באינן מבינים הלשון דלא כק״ש‬
‫ובביתם ולנשים יבא שישמעו ויקיימו‪ ,‬אבל לא שילמדו‬
‫ותפלה וכל השנוין במתני׳ דד‪,‬וא רק בלשון שמבינים‬
‫שם הפרשה בעצמן דד‪,‬א כתיב בקרא רק תקרא‬
‫אינו ברור לי הטעם‪ ,‬דדוחק לומר דכיון שד‪,‬ם מדרבנן‬
‫באזניהם שהמלך יקרא ולא שהם יקראו‪.‬‬
‫הקלו נהם דד‪,‬א קידוקז של שבת הוא דאורייתא‪ ,‬ותפלה‬
‫כתבו התום׳ דד‪,‬וא דרבנן ואף אם על ק״ש שכוזבו‬ ‫ומד‪ ,‬שכתבת שהמג״א סי׳ קצ״ג סק״ב סובר‬
‫דד‪,‬וא דרבנן לאו דוקא עיין במד‪,‬רש״ל‪ ,‬מ״מ תפלה‬ ‫דבאינו מבין יוצא בבהמ׳׳ז ששומע אם אומר מלה‬
‫הוא דוקא‪ .‬אלא צריך לומר ד?ףש הוא משום הקרא‬ ‫במלה עם המברך‪ ,‬הנד‪ ,‬אין זד‪ ,‬כוונת המג״א דבאומר‬
‫שמע ישראל בכל לשון שאתד‪ ,‬שומע‪ ,‬וכן בשבועת‬ ‫מלה במלה הרי אומר בעצמו ואף באומר אחר קטן‬
‫העדות הא נאמר ושמעד‪ ,‬בכל לשון שד‪,‬יא שומעת‪,‬‬ ‫מלד‪ ,‬במלה הוא יוצא כמפורש בסוכה דף ל״ח‪ ,‬אלא‬
‫וא״כ לא נתרבה כל לשון אלא לשון השומע‪ .‬ושבועת‬ ‫משום שיש מחלוקת בין הראשונים אם האינו מבין‬
‫הפקדון ילפינן תחטא תהטא משבועת העדות‪ ,‬ותפלה‬ ‫יוצא בברכות דף מ״ה‪ .‬עיין בתום׳ ורא״ש‪ ,‬אבל ד‪,‬מנד‪,‬ג‬
‫הוא משום דרחמי כל היכא דבעי מצלי ששייך זה‬ ‫הוא להקל כשיטת רש׳׳י דיוצאים אע״פ שאינם‬
‫רק בלשון שמבין למבעי רחמי ביה‪ .‬אך בהמ״ז דפי׳‬ ‫מבינים‪ ,‬ע״ז כתב המג״א שאם אפשר להם לומר מלה‬
‫רש״י ברף ל׳׳ג בכל לשון שאתר‪ ,‬מברך לא קבע לו‬ ‫נמלה טוב להחמיר כשיטת התום׳ והש׳׳ע שאין יוצאין‬
‫הכתוב לשון עיי״ש‪ ,‬לא ידוע לי טעם ברור מ״ש‬ ‫בשמיעה‪ ,‬ולכן טוב שיאמרו מלה בטלה שאז יוצאין‬
‫מקידוש‪ .‬אבל התום׳ אולי הוא לטעמייהו דפירשו‬ ‫לכו׳׳ע משום דהוו אומרין בעצמן שיוצאין אף להמחבר‬
‫שהוא למוד מקרא וד‪,‬ביאו מירושלמי וברכת כדי‬ ‫אף שאין מבין‪.‬‬
‫שיהא יודע למי מברך ניחא גם בהמ״ז‪ .‬ובקידוש‬ ‫ענף ד‬
‫אינו שייך זה‪ .‬ומסתבר שיצטרך עכ״פ לידע שהוא‬
‫ומה שפשוט לך דבטוטה לא יהיה כלום אם היא‬
‫אומד קידוש היום‪ .‬ובשאר ברכות צריך לומר שלא‬
‫תשבע בעצמה באמידתד‪ ,‬נופה השבועה אלא צריך‬
‫רצו להחמיר לתקן כעין דאורייתא‪ .‬אבל לפרש״י צ׳׳ע‬
‫דוקא שהכהן ישביעה והיא רק תאמר אמן‪ .‬לדידי לא‬
‫מ׳׳ש קידוש מבהמ״ז‪ .‬ואם נימא שאד‪,‬״נ שאין חלוק‬
‫פשוט כ״כ דלכאורה משמע שכשתשבע בעצמה נמי‬
‫לדידיה יקשה אמאי שיירם‪.‬‬
‫מועיל ראם היה צריך דוקא בהשבעת הכהן וד‪,‬יא‬
‫ובהא שמפרש מד‪.‬רש״ל בכוונת התום׳ ב״ב דף‬ ‫תאמר אמן‪ ,‬איך יליף מזה שמואל בשבועות דף כ״ט‬
‫קם״ד דבלה׳׳ק כשנודר בנזיר הוא נזיר אף כשאינו‬ ‫רכל העונד‪ ,‬אמן כמוציא שבועה מפיו דמי‪ ,‬הא בםוטה‬
‫מבין ובלשון נכרים צריך להבין ולשון דיגון למספר‬ ‫אינו מטעם דד‪,‬יא כמוציאה שבוער‪ ,‬מפיה בזה שאמרה‬
‫שנים וטריגון לשלשה הוא לשון חכמים שהוא כלד‪.‬״ק‪,‬‬ ‫אמן‪ ,‬דהא מוציאה שבועה מפיה לא מד‪,‬ני וא״ב הוא‬
‫ודאי תמוה לכאורה דמסתבר דכשאינו מבין אף‬ ‫דין אחר שאין שייך למילף למקום אהד שעיקר הדין‬
‫בלה״ק אין לו להיות נזיר כיון דלא נתכוין לנזירות‪.‬‬ ‫שם שצריך להוציא בשפתיו שיסגי שם גם באמירת‬
 ‫םשה‬
‫ובן מוכרח לתוס׳ ריש נזיד שכתבו אבל מחני‬
‫לישנא דמתני׳ כי אמר נזרו באחד מן שלש לשונות‬
‫הללו חייל עליה נזירות נמי כי אין מתבוין משום‬
‫דדמי טפי ללשון תורה מלשונות אחרים עיי״ש‪,‬‬
‫שתמוה מאד לכאורה וכי איזה חשיבות הוא ללשונות‬
‫אלו בזה שדמו ללשון תורה עכ״פ הם רק לשונות‬
‫נכדים‪ .‬אבל לפ׳ק ניחא דכיון שלשונות אלו דמו‬
‫לשל תורה יש לתלות שודאי ידע שיש בלשון זה‬
‫קבלת נזירות ולכן מה שחשב שהוא אומר לפטומי‬
‫מילי בעלמא אף בלא ידע הוא כדברים שבלב כמו‬
‫בלה״ק‪ .‬תה ודאי גם כוונת הר׳׳י בתום׳ ריש נת־ים‬
‫שכתבו והני דמתני׳ אפי׳ לא יבינו האי לשון ה״ה‬
‫נדר‪ ,‬ולא כתבו שום טעם‪ ,‬הוא ג״כ מטעם שדמו‬
‫ללשון תורה כדכתבו בנזיר‪.‬‬
‫והנה זה שכתב מהרש׳׳ל ע״מ שכתב שהתוס׳‬
‫סוברים דנ״מ בין לשון עכו״ם ובין לשון חכמים‬
‫דבלשון עכו׳׳ם צריכין להבין הלשון לאפוקי בלשון‬
‫שבדו חכמים הוי דינו כלה׳׳ק דכן משמע בתחלת‬
‫נדרים בתום׳ תמוה דהא שא״צ להבין לר״ל שהוא‬
‫לקוון שבדו חכמים לא הוזכר כלל בתום׳ לא בנדרים‬
‫ולא בנזיר‪ ,‬ואפשר שמצרכי דוקא שיבין שהוא לשון‬
‫נדרים ונזירות ומה שהזכירו שא״צ שיבין הו״ אררבה‬
‫לר׳ יוחנן שסובר לשונות נכרים הן שעליו הקשו‬
‫מ״ש הני לשונות דנקט משאר לישני ל־מא בכל‬
‫הלשונות הוא נדר‪ ,‬ותירץ הר׳׳י משום דהני דמתני׳‬
‫שאני משאר לשונות דהוא נדר אפי׳ לא יבינו ואיך‬
‫הביא משם להיפוך‪ .‬וצריך לפרש בכוונת מהרש׳׳ל‬
‫שמפהש כדבארתי שמעלת לה״ק שא״צ שיבינו הוא‬
‫מצד שתולין שידע מה שאומך שלכן גם בהני‬
‫לשונות דמתני׳ אף שהן לשונות נכרים נמי ביון‬
‫שדמו ללשון תורה תלינן שידע‪ ,‬וא״כ סובר מסברא‬
‫דב״ש לר׳׳ל שהם לשונות שברו חכמים שא״צ שיבינו‬
‫שיש יותר לתלות שידע שהוא לשון נדרים כיון‬
‫שהנהיגו חכמים לידור כן‪ .‬ולכן יצא ממילא חלוק‬
‫בלשון שאינו דומה כלל ללשון תורה‪ ,‬בין לשון‬
‫נכרים ללשון חכמים דבלשון נכרים צריכין להבין‬
‫ובלשון חכמים אף בלא יבינו יהיה נדר שאף שאינו‬
‫דומה ללה׳׳ק יש בהו אותו הטעם שיש בלה׳׳ק‪.‬‬
‫ולשון דיגון למספר שנים וטריגון לשלשה דאיירי‬
‫בהן אינו רומה כלל ללה׳׳ק‪ ,‬לכן כשחידשו התוס׳‬
‫דסומכוס השמיענו שאף בלא יודע הוא נזיר בדיגון‬
‫שתים ובטריגון שלש הוצרכו התום׳ לומר רהוא לשון‬
‫חכמים‪ .‬ומסקי וכה׳׳ג מצינו שאיכא לשון חכמים‬
‫ובכאן אפילו לר׳ יוחנן צריך לומר שהוא לשון חכמים‪,‬‬
‫וזהו פי׳ מהרש״ל בתום׳ והוכיח שפיר מתום׳ נדרים‪.‬‬
‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫פד‬
‫ואולי טעמו הוא דבלה׳ק שיש לנו לתלות שמבין‬
‫מה שאומר וכן בלשון שבדו חכמים שהרוב יודעיו‬
‫זה הוי זה כדברים שבלב מה שאומר שלא ידע מה‬
‫שאומר ולפטומי מילי בעלמא אמרן‪ ,‬וכמו במי שמבין‬
‫הלשון ונדר אך אומר שרק לפטומי מילי אמרן שודאי‬
‫הוא דברים שבלב דזה הוי הכחשה למה שאומר‪ ,‬עיין‬
‫בתום׳ שבועות דף כ״ו ד״ה גמר דרק בגמר לפת‬
‫חטים והוציא פת סתם אזלינן בתר הלב שאין הפה‬
‫מכחיש או משום דשייך התם איתקל מילוליה כדפי׳‬
‫הר׳׳ן נדרים דף כ״ח‪ ,‬שטעם זה משמע שסובר גם‬
‫הרמב׳׳ם שכתב בפ׳׳ב משבועות הי״א גם בנתכוין‬
‫לראובן ותוציא בפיו שמעון שהפה מכחיש את הלב‬
‫ומ״מ לא נאסר משום שלא גמר בלבו והוא מטעם‬
‫ששייך איתקל מילוליה אבל לומר שאמרן לפטומי‬
‫מילי בעלמא הוא דבךים שבלב דהפה מכחיש ולא‬
‫שייך איתקל מילוליה‪ ,‬ולכן גם באומר שאינו מבין‬
‫ולפטומי מילי אמךן הוו נמי דבךים שבלב‪.‬‬
‫ואף שודאי יש לחלק בסברא דכשירע מה שאומר‬
‫הרי אף לפי דבריו היו הדברים דברי שבועות‬
‫ונדךים אך שאומר שבלבו נתכוין שאומרם רק לפטומי‬
‫מילי בעלמא שלכן כיון שכל השומע דבריו יאמר‬
‫שנשבע ונדר הויא מחשבתו שהוא לפטומי מילי רק‬
‫דברים שבלב שאינם כלום‪ ,‬אבל באומר שלא ידע‬
‫מה שאומר שלפי דבריו אינם כלל דברי שבועות‬
‫ונדרים ובהכרח תם פטומי מילי בעלמא ומצד נאמנות‬
‫הא ודאי יש לנו להאמינו כדחזינן שנאמן בנדר בחרם‬
‫לומר שהוא בחרמו של ים בנדרים דף כ׳‪ ,‬לכן אף שכל‬
‫השומע יאמר שנשבע ונרר הוא רק מצד טעותם‬
‫שחוקזבים שיורע מה שאומר ואין עושת זה לדברים‬
‫כיון שבאמת לא ידע מה שאומר ולא היו דברים כלל‪.‬‬
‫אבל יש גם טעם שלא לחלק אלא כיון שבל‬
‫העזומע אין לו להסתפק כלל שמא אינו יודע מה‬
‫שאומר והם פטומי מילי הוו דברי שבועות ונדרים‬
‫בהכרח אף שהאמת שלא ידע ורק שהיה לן לבטל‬
‫הדברים דמאחר שלא ידע מה שאומר הרי היתה‬
‫מחשבתו רק לפטומי פילי שזה אינו כאם משום דהוו‬
‫דברים שבלב‪ .‬ול״ד לנדר בחרם ואמר שהוא בחרמו‬
‫של ים שאיכא ממש בהלשון גם חרמו של ים ומה‬
‫שהשומעים יאמרו שהוא בחרם האוסר הוא רק מעזום‬
‫שאין תולין שיאמר דברי הבל וכרי לרמות וכדומה‪,‬‬
‫שזה לא יפקיע חרמו של ים מלקוונו לכן כשאומר‬
‫שנתכוין לחרמו של ים אין כאן נדר גם מצד דברים‬
‫שבפיו‪ ,‬אבל בדברים שאין להם פירוקו אחר כשאין‬
‫להסתפק שמא אינו מבין במה שאומר יש בדבריו‬
‫בהכרח דבדי שבועה ונדר‪ ,‬וזה סובר מהרש׳׳ל לתוס׳‬
‫ב׳׳ב‪.‬‬
‫פה‬ ‫מ שה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫סובר דאף בלה׳׳ק צריך שיכיר‪ ,‬וא׳ב הוא דלא‬ ‫ולמה שבאדתי אף בלשיז לעז במקום שמדברים‬
‫כדבאדתי בדמב״ם‪ ,‬אבל לדעת התום׳ ומהדש׳׳ל הוא‬ ‫כולם באותו לשון שלכן יש לתלות שיודע גם הוא‬
‫כדבאדתי‪.‬‬ ‫שהוא לשון נדד ושבועה מה שאמד באותו הלשון יהי׳‬
‫ומה שכתבת שמעלת הינא ודיגון הוא משום‬ ‫נדד ושבועה אף שאינו מבין דיהיה כדברים שבלב‬
‫שהוא לשון יונית שיש לו חשיבות כדאמד במגילה‬ ‫כאותו הטעם שיש בלה״ק‪ .‬ויהיר‪ ,‬ניחא לפ״ז מש״כ‬
‫דף י׳׳ח לדשב׳׳ג ולרב ועזמואל‪ ,‬הנה אין לומד זד‪,‬‬ ‫הדמב״ם בפ״א מנדרים הט״ז בענין הכנדים יש‬
‫כלל לבד שרבנן פליגי עליה שם בדף ט׳‪ ,‬דאין זה‬ ‫מקומות שאנשיהם עלגים ומפסידין את הלשון ומכנין‬
‫שייך לחשיבות הלשונות כי אין שום סברא לזה‪,‬‬ ‫על דבר בדבר אחד‪ ,‬הולכין שם אחד הכנוי‪ ,‬ומסיק‬
‫אלא הוא מטעם דבאדתי‪.‬‬ ‫וכן כל כיוצא בזה הולכין אחד לשון כל העם באותו‬
‫מקום ובאותו זמן‪ ,‬וכן כתב בפ״א מנזירות ה״ח כל‬
‫ענף ה‬
‫כנויי נזירות כנזירות כיצד מקומות העלגים שמשנים‬
‫ובענין שבועת הדיינים שד‪,‬לח״מ כתב שלהדמב׳׳ם‬ ‫את הדבור ואמר שם הריני נזיק נזיח פזיך ה״ז נזיד‪,‬‬
‫אף לכתחלה יכולין להשביע בכל לשון שמכיר‪,‬‬ ‫מפוריזז דבמקומות אחדים שאין דגילין בלשונות אלו‬
‫ולדבותיו נמי בדיעבד נפטר בשבועה דכל לשון‪,‬‬ ‫אינו נדד ואינו נזיד‪ ,‬ו ת הוא כוונתו גם בפ״ב‬
‫תמוד‪ ,‬לכאורה דכיון דפי׳ בטעם רבותיו דסבדי דבעי‬ ‫משבועות ה״ד‪ ,‬שכתב כגון שד‪,‬יו אנשי אותו המקום‪.‬‬
‫ילפותא מקרא לכל לשון ובשבועת העדות איכא‬ ‫משום דבמקומות אחדים אינה שבועה וכן מפודש‬
‫ילפותא דושמעה ושבועת הפקדון מג׳׳ש‪ ,‬ולכן בשבועת‬ ‫בש״ע יו״ד סי׳ דל״ג סעי׳ י׳‪ .‬ולכאודד‪ ,‬כיון שמתכוין‬
‫הדיינים שליכא קרא הוא בלה״ק‪ ,‬א״כ מנלן שיפטר‬ ‫לנדוד ולישבע בזד‪ ,‬ויודע שד‪,‬וא לשון נדד ושבועה‬
‫אף בדיעבד‪ .‬וצריך לומד דד‪,‬א מוכדחין לומד שנפטר‬ ‫באיזה מקום ואף שעתר‪ ,‬אינו בשום מקום‪ ,‬אבל הא‬
‫בכל לשון מטעם דכתב הדמבים דשבועת הדיינים‬ ‫דוצד‪ ,‬לידוד בהלשון שדברו בזמן הגמ׳ מ״ט לא‬
‫היא שבועת הפקדון עצמה דהא אינו חייב קרבן‬ ‫יד‪,‬יה נדד ושבועד‪ ,‬הא נאמדין בכל לשון‪ .‬ולפ״ז יש‬
‫שבועד‪ ,‬על שבועת הפקדון אלא כעזנפטד בד״ ולכן‬ ‫לפרש דאיידי באומד שלא הבין מה שאומד שבמקומות‬
‫הוצרך ד׳׳פ לומד בשבועות דף ל״ז בממון שיש עליו‬ ‫שדגילין בלשונות אלו שתולין שודאי ידע מה שאומד‬
‫עדים דעבידי דמייתי וכדפי׳ הדמב׳׳ם בסוף פ׳׳ח‬ ‫הוי נדד ושבועה ונזיד‪ ,‬משום דד‪,‬וי כדברים שבלב‪.‬‬
‫דשבועות שכתב ואע״פ שכשיבואו העדים יתחייב‬ ‫וד‪.‬דמב׳'ם אינו מחלק כתום׳ דהני לשונות עדיפי‬
‫לשלם ונמצא שלא הועילד‪ ,‬לו כפירתו הדי הועילה‬ ‫מטעם דדמו לשל תורד‪ ,‬אלא מפרש שנקט הני כדפי׳‬
‫בעתה ושמא לא יבואו העדים עיי״ש‪ .‬וא״כ מוכדחין‬ ‫הד״ן בשם ד׳ יד‪,‬ודד‪ ,‬בד׳ חסדאי שאף שד‪,‬ן לשונות‬
‫לומד שנפטד בשבועתו בכל לשון מאחד דילפינן‬ ‫שנשתבשו נמי הוא ככל הלשונות אבל בכל הלשונות‬
‫מתחטא תחטא שחייב ק׳׳ש בכל לשון‪ .‬ובודאי לא‬ ‫סובד דבאותו מקום ואותו זמן מהני אף כשאינו‬
‫עדיף קפץ ונשבע שנפטר בכל לשון מנשבע אחד‬ ‫מבין והוא מטעם דבאדתי‪.‬‬
‫שחייבוהו ב״ד‪ .‬ולכן מוכדחין לומד שמד‪ ,‬שלא נאמד‬ ‫אבל מלשון הדמ׳׳א סי׳ ד״ז שכתב וכן אם אינו‬
‫בשבועת הדיינים שהיא בכל לשון שלכן היא דוקא‬ ‫מכיר אלו הלשונות שדברו בהם חכמים אע״פ שנדד‬
‫בלה״ק‪ ,‬הוא דק לענין לכתחלד‪ .,‬ולרב הונא א״ד‬ ‫בהם לאו כלום הוא וציין שכן נראה מדמב״ם פ״א‬
‫בב״ק דף ק״ו שנשבע אחד שחייבוד‪,‬ו ב״ד נפטר‬ ‫דנדדים ונזירות ופ״ב דעובועות‪ ,‬חזינן שמפרש‬
‫מלשלם אף כשיבואו עדים יהיה להד״י מיגאש דוקא‬ ‫בדמב׳׳ם דלא כדבאדתי אלא שאיידי במכיר הלשון‪,‬‬
‫כשנשבע בלד‪,‬״ק‪ .‬ומד‪ ,‬שלא תירץ ד״נ הא דעדים‬ ‫ומ״מ צדיך דוקא שיהיה באותו מקום ובאותו זמן‬
‫מעידים אותו שאכלו משלם קרן אף שכבד נשבע‬ ‫ובאינו מכיר אף שם לא מהני‪ .‬וצריך לומד דד‪,‬ני‬
‫ע״פ חיוב ב׳׳ד דהא אמד שם דבטוען טע״ג משלם‬ ‫לשונות כיון שהם מחמת שנשתבשו מצד העלגים‬
‫כפל‪ ,‬שאיידי בנשבע בשאר לשונות הוא משום דדוחק‬ ‫אינו לשון כלל בשאר מקומות וזמנים ואף שמתכוין‬
‫לאוקמי שלא עשו הדיינים כדצדיכים לעשות לכתחלד‪.,‬‬ ‫לנדוד אינו כלום כיון שאינו לשון כדאשכחן בכנויי‬
‫ואולי זהו טעם הלח׳׳מ אף שלא פי׳ דבריו‪.‬‬ ‫כנויים שאינו כלום אף שרוצה לנדוד בזה‪ ,‬ול׳׳ד לשאר‬
‫אבל בכ״מ שם הי׳׳ד מפרש שהדמב׳־ם סובר‬ ‫לשונות של נכדים שעצם הלשון הוא כן שבזד‪ ,‬יכול‬
‫בדעת רבותיו שאף בדיעבד לא נפטר ולכאורה הא‬ ‫לנדוד בכל מקום וזמן אם מכיר בהלשון‪ .‬ודק‬
‫א״א לומד כן מדחייב ק״ש בשבועת הפקדון שבכל‬ ‫בהמקומות שמדבדין בד‪,‬ני לשונות הוא נחשב כלשון‬
‫לשון‪ .‬וצריך לומד שסובר הכ״מ שצריך דק שהכפירה‬ ‫ומהני‪ ,‬אבל דק כשמכיד דבכל לשון נמי צריך שיכיר‪,‬‬
‫תד‪,‬יד‪ ,‬באופן שתועיל לו אבל השבועה א”צ שתועיל‬ ‫ודלא כתום׳ שבהני לשונות א״צ שיכיר‪ .‬ואולי הדמב״ם‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫פו‬

‫נפטר בשבועת הפקתן ומ׳׳מ יתחייב בק״ש אין זה‬ ‫דכיון דעכ״ם נשבע על כפירתו חייב‪ .‬לכן אן< שלא‬
‫שמעת הדיינים שהוא דוקא לפוטרו בהשבועה‪ .‬ולכן‬ ‫נפטר בשבועתו בשאר לשונות ויצטדן לישבע שבועה‬
‫צריו לומד שהרמב״ם סובר שאינו חייב ק׳׳ש אלא‬ ‫אחרת חייב‪ .‬וקצת ראיה מתא רחייב קרבן שבוע־‬
‫כשנפטר בשבועתו ויסבור דנפטד גם בלא נק״ו^‬ ‫אף בכופר הכל אן< קורם שתקנו היסת‪ ,‬כרחזינן‬
‫ומה שאמד דבא דהוזר הוא רק שחייב להשביעו עוד‬ ‫במתני׳ רפ׳ שבועת הפקרת רבפ׳ ארבעה שומרין‬
‫הפעם ואם לא ירצה לישבע לא יתחייב לשלם‬ ‫עיי״ש‪ .‬ויותר מזה מהא רהשביע עליו המשה פעמים‬
‫כדכתבתי להרא״ש לל״ב‪ ,‬ומה שחייב ק״ש גם בכופר‬ ‫בין בפני ב׳׳ר ובין שלא בפני ב׳׳ר חייב על כל אחת‬
‫הכל שהי׳ פטור גם בלא השבועה וכן בהשביע חמשה‬ ‫ואחת מטעם שאר״ש שיכול לחזור ולה ‪T‬ות בשבועות‬
‫פעמים‪ ,‬יסבור שאין להוכיח מזה שיתחייב גם בהוצדד‬ ‫רף ל״ו‪ ,‬והא עכ״פ כיון שכבר נפטר בשבועה ראשונה‬
‫לד‪,‬שבועה במודה במקצת ובשומדין שכפידתו עדיין‬ ‫אין מועיאת שוב שבועות האחרונות לפוטרו ררק‬
‫לא הועילה לו ליפטר שיתחייב על שבועה שג״ב‬ ‫ר‪.‬כפירה לברה סגי לפוטרו ומ״מ חייב רנהשבה שבועה‬
‫לא הועילה לו ליפטד דנמצא דעתין אין כאן כפירת‬ ‫דכפירת ממון כיון רהוצרן להכפירה ועשה זה בשבועה‬
‫ממון לא בהכפירד‪ ,‬ולא בהשבועה‪ .‬ואולי גם הכ״מ‬ ‫חייב ק״ש‪T .‬וחק לאוקמי שתבעו בכל פעם בפני‬
‫סובר כן בדעת הרמב״ם בעצמו‪ ,‬אבל לדעת רבותיו‬ ‫ב׳׳ד אחר שלא ירעו שנשבע שנמצא שבכל פעם‬
‫משמע לו שסובר הדמב׳׳ם דלא נפטר כלל ואין‬ ‫נפטר רק בהשבועה‪ ,‬שלא הוזכר זה בגמ׳ ולא ברמב״ם‬
‫שבועת הפקדון גם שבועת המינים כדסברי התום׳‪.‬‬ ‫פ׳׳ז ה׳׳ט‪ ,‬ולכן משמע קצת רתלוי רק בכפירה‬
‫ולהלח׳׳מ לא משמע לו שגם בזה פליג עם רבותיו‬ ‫שיפטור עצמו שזה יש בכל כפירה וכפירה כיון שיכול‬
‫מדלא נקט הרמב״ם הא ששבועת הדיעים היא שבועת‬ ‫לחזור ולהודות‪ ,‬ולכן אף לאידן גיסא כשלא נפטר‬
‫הפקדון בעצמה מתחלה לטעם על מה שכתב ואין‬ ‫בשבועתו משום שנשבע שלא כדין דהוא בשאר‬
‫ראוי לסמוד על הוראד‪ ,‬זו משום ששבועת הדיינים‬ ‫לשונות לרבותיו נמי חייב ק׳׳ש‪ ,‬כיון שעכ״פ כפר‬
‫היא שבועת הפקדון בעצמה‪ ,‬אלמא דגם לרבותיו‬ ‫רבד שמועילה כפירתו כשישבע כדין וכפר זה‬
‫סובר כן‪ ,‬לכן פי׳ הלח״מ דרק לכתחלה מצרכי רבותיו‬ ‫בשבועה אף באופן שהשבועה לא הועילה יש לחייבו‪.‬‬
‫שידרה בלשון הקדש ומדאורייתא כדלעיל‪.‬‬ ‫וראיה גדולה יש מהא דהייב קרבן שבועה אף‬
‫בנשבע בלא נק״ח‪ ,‬אף שאמד רבא בשבועות דף ל״ח‬
‫והנה להלח׳׳מ מוכדחין לומר דלהדמב״ם אף‬ ‫דדיינא דאשבע בלא נק׳׳ה נעשה כמי שטעה בדבר‬
‫לכתחלה לא צייד שיהיה בלה״ק דהא פליג על‬ ‫משנה וחוזר‪ ,‬ומשמע שהוא כלא נשבע שאם לא ירצה‬
‫רבותיו וכמפורש ברבדיו‪ ,‬ולכאורה תמוה מאד הא‬ ‫לישבע עוד הפעם בנק״ה יתחייב לשלם‪ ,‬וכן משמע‬
‫מפורש ברמב׳׳ם בהי״ב בת׳׳ח לכתחלה משביעין אותו‬
‫ברמ״א סי׳ פ״ז סעי׳ י׳׳ג שהחוזר הוא גם לענין‬
‫מיושב ותפילין בידו ונשבע בלה״ק‪ ,‬וזה כתב הדמב״ם‬
‫תשלומין‪ ,‬ולע״ד הוא תלויבמחלוקת תום׳ ולישנא‬
‫סתמא לא בשם רבותיו וא״כ סובר גם בעצמו‬
‫בתרא דהרא׳׳ש שם‪ ,‬דלתום׳ שהוא מדאורייתא בנק׳׳ח‬
‫שלכתחלד‪ ,‬צריך בלה״ק‪ .‬וצריו לומר דיש חלוק גדול‬
‫דהא מקשי שניליף גם לשבועת העדות וביטוי ופקדון‬
‫דד‪,‬לכתחלה שסברי רבותיו הוא מרץ התורד‪ ,‬ממה‬
‫דליבעי אנקוטי חפצא‪ ,‬עדיין הוא חייב השבועה‬
‫שלא נכתב איזה דבוי וילפותא שהוא אף בכל לשון‪,‬‬
‫דאורייתא שהדין דלא רצה לישבע שנתתינן לנכסיה‪.‬‬
‫אך בדיעבד שמד‪,‬ני הוא ממה ששבועת הפקתן שחייב‬
‫ולל׳׳ב דהדא״ש שהוא דק תק״ה להטיל אימה על‬
‫עליה ק״ש היא בכל לשון ונפטר בה‪ ,‬וא״כ הוא‬
‫הנשבע וא׳׳ב נפטר מדאורייתא וחייב מעתה דק שבועה‬
‫תיוב ומצוה על המינים להשביעו בלה״ק‪ .‬אבל‬
‫מדרבנן שבלא רצה לישבע לא נחתינן לנכסיה‪ ,‬דק‬
‫הלכתחלה שסובר הדמב׳׳ם הוא דק מצד המנהג שכתב‬
‫משמתינן לו ל׳ יום ונגדינן לו ושבקינן לו כדאיתא‬
‫בהי״ד שנהגו בכל ב״ד לד‪,‬שבע בלה׳׳ק‪ ,‬וטעם המנהג‬
‫בשבועות דף מ״א בחלוק בין שד׳׳א לשד״ד‪ .‬עכ״פ‬
‫נראד‪ ,‬שהוא מעניני האיום שבלה״ק הוא חמירא‬
‫לתום׳ לא נפטר בלאנק״ח ומ״מ חייב ק״ש‪ ,‬א״כ‬
‫לאינשי לישבע בו לשקר כיון שהוא לשון התודה‪,‬‬
‫אפשר שלא נפטר גם בשבועה דשאד לשונות להד״י‬
‫ובכמה דברים הקפידה תודה שת‪,‬יה דוקא בלה׳׳ק‪.‬‬
‫מיגאש‪ ,‬ומ״מ ניחא מה שחייב ק״ש‪ ,‬וזהו שיטת‬
‫ומדויק מש״כ הרמב״ם בד‪,‬לכד‪ ,‬זו ואף שבועת היסת‬
‫הכ״מ‪.‬‬
‫נהגו כל העם להשביע אותה בלה׳׳ק‪ ,‬שהרבותא הוא‬
‫אף שבשבועת היסת אין מאיימין האיום שבברייתא‬ ‫ובטעם הלת״מ למה שבאדתי צייד לומר שסובר‬
‫שנקטה הרמב״ם בהט׳׳ז כדאיתא בהי״ט‪ ,‬מ״מ איום‬ ‫דא׳׳א לומד ‪ p‬להרמב׳׳ם שכתב ששבועת הדיינים‬
‫זה שישכע בלד‪,‬״ק נוהגין גם בהיסת‪ .‬ולכן נקט שאף‬ ‫היא שבועת הפקדון בעצמה‪ ,‬ואם יש אופן שלא‬
‫פז‬ ‫משה‬
‫וכן מה שאיתא שם בתוס׳ בקושיתם דבשבועת‬
‫העדות וביטוי ופקחן בשהוא מושבע מפי אחדים‬
‫דהוי דומיא דשבועת הדיינים ליבעי בהו אנקוטי‬
‫תפצא‪ ,‬נמי אין כוונתם דהוא כשמשביעין אותו הב״ד‬
‫ולא כשנשבע בעצמו‪ ,‬דהא אף בנשבע בעצמו צריך‬
‫לאנקוטי חפצא ולית מאן דפליג עלה‪ ,‬וגם הא בעובדא‬
‫דקניא דדבא שאישתבע בעצמו כפשטות לשון ד‪,‬גמ׳‬
‫בנדרים דף כ׳׳ה‪ ,‬וגם הא צריך לפרש דאיידי בקפץ‬
‫ונשבע בדפי׳ התום׳ בשבועות דף כיט מטעם דבתבו‬
‫דדבא היה יודע הברייתא והיה משביעו ע׳׳ד המקום‬
‫וע׳׳ד ב״ד עיי׳׳ש‪ ,‬ומ״מ הוצרך ליקה ס׳׳ת‪ .‬ועיין בד׳׳ן‬
‫בנדרים שם שבדין לקח הס״ת משום דהיה מודה‬
‫מקצת‪ ,‬והש׳׳ך בס״ק ל״ח הוביח מזה דאף בהיסת‬
‫צריך נק׳׳ח עיי״ש‪ .‬ועיץ במ׳׳ע בפי׳׳א משבועות‬
‫הי׳׳ג שהוביח גיב מקניא דדבא שהיסת צריך נק״ת‬
‫ודחה דההוא דמאד‪ ,‬לפנים משוה׳׳ד הוא דבעא‪ ,‬וא״ב‬
‫יש קצת לומד שהתום׳ יסברו תירוץ זד‪ ,‬גם בשביל‬
‫מד‪ ,‬שסוברים דנשבע בעצמו א״צ נק׳׳ח‪ ,‬אבל לבד‬
‫שהוא דוחק אין נראה כלל שחתום׳ יפלגו על כל‬
‫הפוסקים וגם שהדא׳׳ש שכתב כתום׳ יפלוג גם‬
‫אמהד׳׳מ רבו שהביא הש״ך שם דתקיעת כפו דמתחלה‬
‫לא פטרו משבועה משום שהיה בלא נק״ח עיי׳׳ש‪ .‬אלא‬
‫בוונת התום׳ והדא׳׳ש דנשבע אף בעצמו אבל ע׳׳י‬
‫ציוי אחדים היה לן למילף אף בעדות וביטוי ופקחן‬
‫שיצטרך לנק׳׳ח ביון שנשבע שלא מרצונו אולי לא‬
‫המיר לו כמו בנשבע ברצון של עצמו‪ .‬אבל בעצם‬
‫שבועת החינים הוא שבועת עצמו אף היכא שמשביעין‬
‫אותו ביון שצריך לומד אמן בדכתב הד׳׳ן דיש‬
‫נדרים‪.‬‬
‫ענף ו‬
‫וסברת הדשב׳׳א בתשובה סי׳ תתמ׳׳ב שכתב‬
‫שבסוטה בל הלשון אפשר לומד בלשון חול תוץ‬
‫מן השם שצריך לומד בלשון הקדש‪ ,‬הוא פשוט‬
‫דודאי אף ששבועת סוטה נאמדה בכל לשון צריך‬
‫לאומדה דוקא תיבות אלו שבנוסח התודה אך שיכול‬
‫לתרגם תיבות האלו ככל לשון‪ ,‬וסובר הרשב׳׳א דד‪,‬שם‬
‫אי אפשר לנו לתרגמו‪ .‬ואף שפשוט שאף שבקרא‬
‫נבתב בשם הויה מ״מ ודאי אף לר״ח בר אידי‬
‫לא היו משביעין אותה אלא בשם אד׳ כמו שהוא‬
‫נקרא‪ ,‬דאף אם נימא שהכהן עמד בעת שהשביעה‬
‫בעזרה אף שהיא עמדה בשער נקנוד שלא נתקדש‬
‫שאינו מקדש ששם הוא מקום שרשאין לומד בברכת‬
‫כד‪,‬נים את השם ככתבו‪ ,‬מ״מ הא חזינן שהוצרך‬
‫בסוטה דף ל״ח לרבות מקרא דיברכו ברכת כהנים‬
‫בעזרה בשם ככתבו‪ ,‬וא״כ בסוטה שליכא קרא אף‬
‫אם הוא בעזרה אין לומר השם ככתבו‪ ,‬וגם אפשר‬
‫אר׳ח‬ ‫אגרות‬
‫בתיה נשבע נלה״ק מצד המנהג לאיים ולא אמדינן‬
‫שת״ח יודע שגם בכל לשון יש בל חומד השבועה‬
‫שלבן אין חלוק‪ ,‬ואף לכתחלה יניחו לו לישבע בכל‬
‫לשון‪ ,‬אלא שגם לת״ח חמיד להשבע לשקד בלשון‬
‫הקדש שניתנה בה התורה ועושה בה כל מצות הדבוד‬
‫בתפלות וברכות‪ .‬וגם אולי דוקא לת״ח שמכיר בלה״ק‬
‫שלומד בה כמו בלשון שרגיל בה לדבר וגם חמוד‬
‫לו טובא בלה״ק יותר‪ ,‬וגם מחמת שהקלו עליו שישבע‬
‫בישיבה ודק בתפילין יש יותר קפידא שישבע מצד‬
‫האיום בלה״ק‪ .‬אבל התם אדם שאף אחד שימבידו‬
‫לו פירוש לשון השבועה עד שיהא מכיר לשון‬
‫השבועה אינו מכיר בה ב״ב היטב במו בלשון שרגיל‬
‫לדבר בה וגם אינו חמוד לו כ״כ לה״ק כיון שאינו‬
‫לומד בה‪ ,‬טובד הדמב״ם שלא הי״ל להקפיד שיהיה‬
‫בלה״ק‪ .‬ולבן אם דיץ השביעו בלשון שהנשבע מכיר‬
‫ה״ז כמצותה שהוא לכתחלה להלוד׳מ‪ .‬ויהיה לפ״ז‬
‫אף לכתחלה ממש כי ההכרה ביותר עדיף יותר מהאיום‬
‫שיש להתם אדם מלה״ק‪ ,‬אע״פ שנהגו להשביע בלשון‬
‫הקדש אף לסתם אדם‪ ,‬בית שיש גם מעלה בלשון‬
‫שמדבר שמבידו ביותר לא הוי בעובד על המנהג‪,‬‬
‫אבל זהו דק בסתם אדם אבל בת״ח צריכים להשביעו‬
‫לבתחלה מצד האיום דוקא בלה״ק וכשישביעוהו‬
‫בלשון אחד יהיו כעובדים על המנהג‪ ,‬וניחא שיטת‬
‫הלח״מ בדמבים‪ .‬ומסתבר שגם להכ״מ מה שצדיד‬
‫לבתתלה להדמבים בלה״ק הוא דק מצד המנהג ומטעם‬
‫איום בדבאדתי‪ ,‬אך לרבותיו משמע לו שאף בדיעבד‬
‫לא נפטד דלא מסתבר לו שיהיה חלוק בדאודייתא‬
‫בין לבתחלה לדיעבד‪ .‬וגם בדמב״ם מפרש שאין חלוק‬
‫בין ת״ח לסתם אדם ואף בסתם אדם הם בעובדים‬
‫על המנהג כדיוקו מלשון שהשביעו ובת״ח נקט‬
‫לרבותא כפי׳ ראשון‪.‬‬
‫ומה שמשמע מדבריו בסוף דלשיטת ד״ת שהביא‬
‫הד״ן דיש נדרים דמושבע מפי עצמו ממש לא בעי‬
‫שם ומפי אחדים אף בעונה אמן בעי שם‪ ,‬יהיה‬
‫תלוק גם בשבועת הדיינים דבשישבע בעצמו לא‬
‫יצטרך שם אלא בשישביעוהו הדיינים והוא עונה אמן‬
‫צריך שם‪ .‬הנה פשוט ובדוד שבשבועת הדיינים אף‬
‫כשנשבע בעצמו צריך לישבע בשם או בכנוי כמפורש‬
‫בגמ׳ מקרא דואשביעך באלקי השמים וכדאיתא‬
‫בדמב״ם פי״א משבועות ובש״ע סי׳ פ״ז‪ ,‬ואף הדין‬
‫שהוא סובר שאף מושבע מפי אחרים ובשבועת‬
‫העדות לא בעיא שם‪ ,‬נמי סובר דבשכועת הדיינים‬
‫בעי שם‪ ,‬ואף בשבועת היסת מצריך בשם דלא כהלא‬
‫הודו לו בש״ע שם כעי׳ י׳׳ח‪ ,‬ולשון ד‪,‬גמ׳ היכי‬
‫משבעינן ליה אינו מחמת דאחדים משביעת אלא‬
‫דהכוונה היכי מצוין אנו איתו להשבע‪.‬‬
 ‫םשה‬ ‫או״ח‬
‫שאינו יכול להשביעה בהשם ככתבו יכול להשביעה‬
‫גם בשאד השמות‪ .‬ומוכרהין לפרש לד׳ הלל הא‬
‫שבשבועות דף ל״ה משמע שבסוטה משביעה בשם‬
‫המיוהד הוא רק בכוונתו דכהן שאומד השם יתכוין‬
‫שהוא חלוף לעום הויה המיוחד שבקרא ולהתכוין גם בו‪,‬‬
‫כהא דאיתא באו׳׳ח סי׳ ה׳‪ .‬ולפ׳׳ז נהי שאין יכולין‬
‫לתדגם שם אד׳ מ״מ איך שיתרגם הוא כנוי שיכול‬
‫להשביעה בזה‪ .‬וא״כ אפשר סובד הדמב״ם כר׳ הלל‬
‫ולכן סתם שמשביעה בלשון שמכרת ולא הזכיר שהוא‬
‫הוץ מהשם‪ ,‬שמשמע שאף השם מתרגם ואומד לה‬
‫בלשון שמכרת דלא כהדשב׳׳א‪ .‬ואף שבברכת כהנים‬
‫גם לד׳ הלל צריכין לכתהלה בשם אד׳ מ״מ בסוטה‬
‫כיון שעכ׳׳ס מהני גם בשאר שמות עדיף יוהד בלשון‬
‫שמכרת ואף שיסבירו לד‪ ,‬עד שתדע שהוא שם ה׳‬
‫אין ההכרה כ״כ כמו בלשון המכרת שמדברת בו‬
‫כדלעיל‪.‬‬
‫אך יקשה דאם הרמב׳׳ם סובר כרבנו הלל הי״ל‬
‫לכתוב בפי״ד מתפלה ה׳׳י שכתב שם ובמדינה אומדים‬
‫אותו בכינוייו והוא באד׳ שהוא דק לכתחלה ובדיעבד‬
‫אם אמרו גם בשאר שמות יצא‪ ,‬משמע דפליג על‬
‫ר׳ הלל וסובר כתום׳ דאד׳ הוא מן הנוסח ככל קרי‬
‫וכתיב‪ .‬אבל יש לומד דאף שפליג הרמב׳׳ם על ר׳‬
‫הלל בהא דברכת כהנים אינו מטעם התום׳ משום‬
‫שאינו כנוסח הקרא‪ ,‬דגם הוא סובר כר׳ הלל דאף‬
‫שם אד׳ הוא שם אחר ואינו כקרי דעלמא‪ ,‬אך מ״מ‬
‫לא יצאו בברכת כהנים בשמות אחרות מטעם אחד‬
‫דכיון דיכול לברך בשם אד׳ שהוא יותר מיוחד‪,‬‬
‫דמטעם זה נקרא באד׳ כדלעיל‪ ,‬אם יברכו בשמות‬
‫אחרות הוא כמו מעוט בהברכות שאסור משום בל‬
‫תגרע‪ .‬וטעם זה אינו שייך אלא בברכת כהנים‬
‫שלפעמים במקדש מברכין בשם הויה ככתבו נמצא‬
‫שנצטוו לבדך בהשם היותר גדול שאפשר לכן אף‬
‫כשא״א בשם הויה מהוייבין לבדך באד׳ שהוא הגדול‬
‫משאר השמות‪ .‬אבל בהשבעת סוטה שליכא מציאות‬
‫שישביע אותר‪ ,‬מזום הויד‪ ,‬הנכתב‪ ,‬ואף שאד׳־נ בד‬
‫יצחק בפסחים דף נ׳ דלעולם הבא כולו אחד נכתב‬
‫ביו׳׳ד ה״י ונקרא ביו״ד ה״י לבד שאין זה נוגע‬
‫לעולם הזה‪ ,‬הנה אז לא יהיו סוטות בעולם שכולם‬
‫יהיו צדיקים‪ ,‬עיץ בתום׳ ובתו״י יומא דף י״ג ז״ה‬
‫הלכה מש״כ בשם ר״ח כהן‪ ,‬נמצא שעיקר הה־וב‬
‫נאמר שיהיה דוקא רק בשם אחר אך בכוונת שם‬
‫הויה וכיון שמצד ד‪,‬ד‪,‬לכה לא הוי אד׳ הקרי כל‬
‫השמות שוין שיכול להשביע בהן בכוונה שהוא חלוף‬
‫שם הנכתב וכדלעיל‪.‬‬
‫והנה למה שבארתי בטעם מחלוקת רבנו הלל‬
‫בספרי והתום׳ שד‪,‬וא אם שם אד׳ נחשב קרי של‬
‫אגרות‬ ‫פח‬
‫הנהן היה עומד ג״כ בשער נקנוד שודאי אין לומר‬
‫השם ככתבו‪ ,‬לכן ודאי כוונת שם המיוחד זה הוא‬
‫בשם אד׳ שהוא כקריאתו‪ .‬אבל רק בשם אד׳ היה‬
‫משביעה אף לרבנן ולא בשאד כנויים אף בהאינם‬
‫נמחקין כיון דרק שם זה נכתב כדאיתא בתום׳ עים‬
‫על או אינו אלא בכנוי שדחו פי׳ דבנו הלל בספדי‬
‫שהוא אף שאד כנויים‪ ,‬דהיכי תיסק אדעתין לשבושי‬
‫קדא‪ ,‬וסברא זו שייך גם בסוטה‪ ,‬אף ששאני מבדכת‬
‫כהנים לענין בכל לשון דהא לא דחו פירושו מטעם‬
‫שצריך לומד בלה׳׳ק אלא משום דאין לומד נוסח‬
‫אהר‪ ,‬ולענין הנוסח אף שבסוטה נאמרה בכל לשון‬
‫מ״מ הוא דוקא אותו הנוסח‪ .‬אבל כיון שבסוטה הוא‬
‫בכל לשון היה לן לומר דיכול לתדגם את שם זה‬
‫להלשון שמשביעה‪ ,‬אבל סובר הדשב׳׳א שאי אפשר‬
‫לתרגמו אף שד‪.‬וא לשון אדנות ששייך לתדגמו אבל‬
‫לא יתרגמוהו בלשון אהר מסתם אדץ או מכפי שהיה‬
‫נקרא בחיריק תחת הנון ולכן מוכדחין לומד את‬
‫השם בלשון הקדש כקריאתו‪.‬‬
‫והנה טעם רבנו הלל בספרי שהביאו התום׳ ראם‬
‫לאו ככתבו היינו אומרים אף בשאר שמות כמו באד׳‬
‫שתמוה לכאורה מאד‪ ,‬נראה לע״ד דטעמו דכיון דגם‬
‫שם אד׳ אינו ככתבו לא איכפת לן באיזה שם יאמר‬
‫דאמרינן דבהכרח הוצא תיבת השם משאר התיבות‬
‫ראותו צריך להחליף ולאמרו בשם אחר‪ ,‬משום דסובר‬
‫דשם אד׳ במקום הויה לא דמי לכתיב וקרי הנמצאים‬
‫בתורה לומר שעזם הויה הוא הכתיב ושם אד׳ הוא‬
‫הקרי כיון שלפעמים נקרא גם ככתבו‪ ,‬אלא הוא דין‬
‫דכאן לא יאמר מה שנכתב וגם מד‪ ,‬שנקרא אלא‬
‫ממש שם אחד שלא התכר כאן לא בכתיבה ולא‬
‫בקריאה‪ .‬ואף שאיתא בקידושין דף ע״א ובפסחים‬
‫דף נ׳ נכתב אני ביר‪-‬ד ה׳׳י ונקרא אני באל׳׳ף דל׳׳ת‬
‫מפרש שאינו כקרי דעלמא אלא מדין אחר דכיון‬
‫דד‪,‬וא חלוף שם הויד‪ ,‬שהוא שם המיוחד צריך להחליף‬
‫בשם היותר מיוחד אחר שם הו ‪ ,T‬שהוא שם אד׳‪.‬‬
‫ועיץ בתום׳ שבועות דף ל ‪ ,T‬שכתבו לטעם על‬
‫גירסת פר״ח אד׳ מן השם אינו נמחק משום דשם‬
‫המיוחד הוא יש להחמיר בו יותר‪ .‬ולכן מטעם זה‬
‫נקרא באד׳ אבל אינו מצד הד‪,‬לכד‪ ,‬מסיני דקריין‬
‫וכתיבן שאמדו בנדרים דף ל״ז‪ .‬ולכן אף שעכ״ס‬
‫צריך לקדא בשם אד׳ אין זה מכלל הנוסח הכתוב‬
‫בתורה שא״א לשנווב ולכן מפרש דאו אינו אלא‬
‫בכנוי הוא גם בשאד השמות‪ .‬ונוגע זד‪ ,‬גם לדינא‬
‫בגבולין שאין יכולין לומר ככתבו שלר׳ הלל אף‬
‫שלכתחלה צריכין לומר בקזם אד׳ מ״מ בדיעבד יצאו‬
‫גם בשאר שמות‪ ,‬וא״כ לר׳ הלל בסוטה נמי כיון‬
‫פט‬ ‫משה‬
‫קרא דיכתבו בלה׳׳ק רהא כתיב וכתב האלות האלה‬
‫שילפינן מיניה בסוטה רף י׳׳ז דכתבד‪ ,‬למפרע פסולה‬
‫רכתיב האלה כי רכתיבא‪ ,‬ומהאי קרא יש למילף‬
‫נמי ריהיה בלה׳׳ק‪ .‬ומה שבק׳׳ש לא דרשי מהאלה‬
‫שיהיה בלה׳׳ק הוא משום דאין מ ה כדאי להוציא‬
‫מדדשא דשמע בכל לשון שאתה שומע‪ ,‬אבל בכתיבה‬
‫דסוטת דליכא קרא גם לכל לשון יש למילף מהאלד‪,‬‬
‫גם שיהיה בלה״ק‪ .‬ולהרמב״ם א״צ א ה דהדמב״ם‬
‫הא פסק כדשב׳׳ג בפ״א מתפילין הי׳׳ט דאין כותבין‬
‫ספרים אלא אקזודית שהוא גם בלה״ק אך התירו‬
‫ביונית שהיה בזמנם שעתה אינו בעולם עיי״ש‪ ,‬וגם‬
‫פסק בפכ״ג משבת הכ״ו שכתובים בכל לשת או‬
‫בכתב אחד לא ניתנו לקרות בהן ואין מצילין אותן‪,‬‬
‫וא״כ סובר דדק בלה״ק ניתנה ולכן כשליכא קרא‬
‫להכשיר בכל לשון הוא פסול וצריך לה״ק ואשורית‬
‫דוקא‪.‬‬
‫ידירו ואוהבו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן לג‬
‫בדבר מחללי שבת בפרהסיא לענין‬
‫נשיאת כפים‬
‫כ״ח מדחשון תש״י‪.‬‬
‫מע״כ ידידי הרב הגאון המפורסם מור‪,‬ד׳׳ד שלמה‬
‫יהודה ליב הלוי לעוויטאן שליט׳׳א הגאב״ד דאק‬
‫איילאנד‪.‬‬
‫הנ ה מכתב כתד״ה בדבר מחללי שבת בפרהסיא‬
‫לנשיאת כפים קבלתי ומה שלא השבתי כי‬
‫הוא מהדברים שקשה לדבר בזה‪ ,‬אבל כאשד קבלתי‬
‫מכתבו השני שמפציר בי להשיב אני משיב שלא‬
‫יחשדני כמזלזל ח״ו בכבוד תודתו‪.‬‬
‫והנה מדינא אף שמחלל שבת בפרהסיא הוא‬
‫כמומר לעכו״ם ומטעם זה סבדי האחרונים דפסול‬
‫לנשיאת כפים וכדאיתא במ״ב ס״ק קל״ד‪ ,‬אבל יש‬
‫לפקפק בזה טובא כי לא כללא הוא לכל הדברים‪,‬‬
‫ואין עתותי עתה בידי להאריך‪ ,‬אך איך שנימא הא‬
‫לשיטת הרמב״ם שעובד ע״ז פסול אפילו עשה תשובה‬
‫וכי יפסלו גם במחללי שבת ששבו בתשובה‪ ,‬זה ודאי‬
‫לא ניתן להאמד כלל וא״כ תזינן שלענין נ״כ אינו‬
‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫הכתיב הויה או שאינו כקרי אלא שאומוין שם אתר‬
‫תהתיו‪ ,‬נראה לע״ד שיש חלוק גדול בוינא בנטף‬
‫שעוה על שם הויה ואין נדאיז האותיות והוא בשבת‬
‫שאין יכולין להסיר‪ ,‬שאם אירע זה בתיבות אחרות‬
‫צריך להוציא אחרת משום שאסור לקרא על פה‪,‬‬
‫ומסתבר רהוא הדין בקרי וכתיב כגון על תיבת‬
‫ישגלנת נמי יצטרך להוציא אהדת משום שבהלכה‬
‫נאמד שתיבת ישגלנה בכאן יקרא ישכבנה ולא שיקרא‬
‫תיבת ישכבגה בע״פ‪ .‬אבל כנטף על שם הויה תלוי‬
‫במתלקותם רלתוס׳ ששם אד׳ הוא הקרי של שם‬
‫הויה הכתיב ככל קרי וכתיב יצטרך להוציא אהדת‬
‫דהא אותיות אלו דהויה הוא צריך לקרא שם אר׳‬
‫שהוא קריאה בכתב ולא בע״פ‪ ,‬ולרבנו הלל שאין שם‬
‫אד׳ קרי רשם הויה הנכתב אלא שהוא קריאה בע״פ‬
‫בשם אהד מהמת שאסור לקרא השם הנכתב לא‬
‫יצטרך להוציא אחרת מאחד דבכל אופן הוא קורא‬
‫על פה‪ .‬ואף הדמב״ם למה שבאדתי שאף שפליג על‬
‫ד׳ הלל בברכת כהנים סובר כד׳ הלל בעיקר הדבר‬
‫שאין שם אד׳ כקרי דהויה הנכתב נמי יש לו‬
‫לסבור דלא יוציאו אהדת‪.‬‬
‫ומש״ב הדמב״ם שלכתוב פרשת סוטה הוא בלה״ק‬
‫בפ׳׳ג ת״ח מסוטה שדחקת למצא מקוד לזה‪ ,‬ולע״ד‬
‫הוא פשוט דהא חזינן דמצריך גמ׳ קרא לאמידה‬
‫להאשה שהוא בכל לשון וממילא לכתיבה שליכא קרא‬
‫יש להיות בלה״ק דוקא‪ .‬אבל לכאורה הוא דק להטעם‬
‫שצריך לקרא הוא מה שהביא דש״י מספדי שבלא‬
‫קרא היינו למדין מחליצה דיבמה בק״ו שיהיה דוקא‬
‫בלה״ק שלכן מה שלא למדנו מהקדא נשאר כהק״ו‬
‫שיהיה בלה׳׳ק ומיתוקם קרא ומיתוקם ק״ו‪ .‬אבל‬
‫לטעם הראשון שכתב דש׳׳י דהיינו אומדים דצריך‬
‫לאומדה בלה׳׳ק כדרך שנכתב‪ ,‬בשלמא אם כל התודה‬
‫בלה׳׳ק נאמדה ניחא שכוונתו כדרך שנכתב בתודה‬
‫כדחזינן שאם בלה״ק נאמרה היה קריאת שמע רוקא‬
‫בלה״ק בלא קרא דשמע‪ ,‬ולכן בסוטה נמי היינו‬
‫אומדין מזה דבין האמירה ובין הכתיבה הם בלה״ק‪,‬‬
‫ולכן דק אמידה שלמדנו מקרא הוא בכל לשון‪ ,‬אבל‬
‫כתיבה שליכא קרא נשאר שהוא בלה״ק‪ ,‬אבל אם‬
‫כה״ת בכל לשון נאמרה לא היה לן לומד אף על‬
‫הכתיבה שיהיה בלה״ק‪ ,‬דהא על תפילין ומזוזות‬
‫שצדיכין לכתוב דוקא בלה״ק הוצרך לקרא דוהיו‬
‫למ״ד זה‪ ,‬כדאיתא במגילה דף ט׳‪ ,‬וא״כ בסוטה‬
‫שליכא קרא מנלן שצריך לכתוב בלה׳׳ק‪ .‬ואולי כוונת‬
‫דש׳׳י בטעם הראשון דוקא למ״ד כה׳׳ת בלה״ק נאמדה‬
‫וטעם שני שהביא מהספרי הוא למ״ד בכל לשון‬
‫נאמדה‪ .‬אבל נראה רגם בכתיבת פרשת סוטה איכא‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫נמצא שלרינא אין לפוסלו‪ ,‬אבל למעשה אפשר‬ ‫כעובד עכו״ם‪ .‬והטעם הוא פשוט דר‪,‬א אף לע״ז‬
‫יש בזת משום מיגדר מלתא וראוי יותר שלא להניחם‬ ‫גופיה חזינן חלוקים בסוף מנחות רבשחיטה לעכו״ם‬
‫לישא כפיהם כדנהג כתר׳׳ה כל הימים שהוא שם‪,‬‬ ‫אף שחייב מיתה בזריקה ואוסר הבהמה מ״ם כיון‬
‫ואף אם ליכא כהן אחר דלמגרר ודאי רשאים הב׳׳ד‪,‬‬ ‫דלא הוי שירות לא מיפסיל לרב נחמן ואף רב ששת‬
‫רר‪.‬רי אין בזה הפקעת עשה דכשלא אמרו לו אינו עובר‬ ‫שאוסר הוא דוקא במזיר משום שנעשה משרת לעכו׳ים‬
‫בעשה אבל' אם אמרו לו שיעלה באופן שיעבור‬ ‫ומטעם זה מודה רב ששת בשחט בשוגג‪ ,‬וכן פסק‬
‫בעשה מסתבר שצריך לישא כפיו ראף שרשאין‬ ‫הרמב״ם פ״ט מביאת מקרש הי‪-‬ג‪ ,‬וטעם זה לא‬
‫הב׳׳ד לעקור עקוה למיגדר מילתא אבל הא לא מצינו‬ ‫שייך מובת‪ ,‬שכל ענין הדמיון שבת לעכו״ם הוא‬
‫בגם׳ שהפקיעו זה הב׳׳ר וגם לא הגאונים ראח׳׳ב וגם‬ ‫מצר שנראה ככופר כרפי׳ רש״י בחולין דף ה׳ שזה‬
‫עכשיו לא היה קבת ב׳׳ד לתקן זה‪ ,‬אבל יותר טוב‬ ‫הוי אף בשוחט לע״ז כמו בזורק אן מ״ם אם לא‬
‫שלא יאמרו לו אף בליכא כר‪,‬ן אחר אף שלא יתקיים‬ ‫היה נחשב כומר לא היה נפסל‪ ,‬וא״כ בשבת שלא‬
‫מצות נ״כ כמו שעשה כתר׳׳ה‪ .‬אך למחות ביר חזקה‬ ‫שייך להחשיבו כומר אין לפוסלו‪ .‬ולכן כ״ש שלנ״ב‬
‫באלו עירות שמניחים אותם לישא כפיהם אף שאין‬ ‫אין לפוסלו‪ .‬ואף שלא הזכיר הרמב״ם חלוק בנ״כ‬
‫רוח חכמים נוחה מזה מסתבר שאין מחוייבין‪ .‬ידידו‪,‬‬ ‫בין שחיטה לזריקה מוכרחין לומר שסומך על הא‬
‫רכתב שם וברכה כעבודה היא כדאיתא בלח׳׳ם פט״ו‬
‫משה פיינשטיין‬
‫מתפלה ה׳׳ג‪ .‬ומהרמב״ם נשמע שגם לכו‪-‬ע אינו כעובד‬
‫עכו״ם לענין נ״כ‪ .‬וממילא יש להכשירו לנ״כ אף אם‬
‫לא שב כמו שכשר בעבר שאר עברות חמורות שאף‬
‫קודם ששב הוא כשר לנ״כ‪ ,‬וכמעט שלע׳׳ד זה ברור‬
‫פיטן לד‬
‫לדינא אף שהוא נגד דעת רבותינו האחרונים‪.‬‬
‫אם רשאין ליר!ח ס״ת לבית החתן‬ ‫וגם בחדושי בארתי בטעם החלוק בשבת להחשיבו‬
‫כעכו׳׳ם בין צנעא לפרהסיא שלכאורה אינו מובן‬
‫הא גם בצנעא הוא באותו החומר עצמו שיש‬
‫בש״ק תולרת תרפ׳׳ר רצו ליקח ס׳׳ת לבית החתן‬
‫בפרהסיא מצד שבת ולענין כפירה אדרבה בצנעא‬
‫והוריתי שרשאין שסמכתי ע׳׳ז שנוהגין בשמחת‬ ‫יש קצת יותר כפירה כראיתא בב״ק רף ע״ט בהחלוק‬
‫תורה ליקח ס׳׳ת למקום אחר לקרא מחמת שרוצין‬ ‫בין גנב לגזלן‪ ,‬ובארתי שכיון שהדמיון לעובר ע״ז‬
‫כל אחד לעלות לתורר‪ ,‬ובביהכ׳׳נ הוא טרחא גרולה‬ ‫הוא מצד שנראה ככופר שייך זה רק באם מצד זה‬
‫לצבורא ולכן גם הכא שרוצים כל קרובי החתן‬ ‫מחלל שבת אבל אם הוא מצד שאינו עומר בנסיון‬
‫וד‪,‬כלר‪ ,‬לעלות לתורה כנהוג ג״כ רשאין רזה נחשב‬
‫דהרוחת ממון או למלאות תאותו אין להחשיבו ככופר‪,‬‬
‫ג״כ לכבוד התורה שכל אחר רוצר‪ ,‬לעלות לתורה‬ ‫ולכן בצנעא יכול לומר שהוא רק למלא תאותו ואף‬
‫ביום שמחה ובביהכ׳׳נ הוא טרחא גתלה לצבורא‪,‬‬ ‫אם לא אמר כלום תלינן מצר חזקת כשרות שרק‬
‫ואף שנר‪,‬גו לקרות לתורה כל המחותנים בביהכ׳׳נ ולא‬ ‫למלא תאותו ולא מצד כופר‪ ,‬רחזינן שאף אוכל‬
‫קפדי אטרחא דצבורא הוא משום הכנסת ביהכינ ולא‬
‫נבלות לתיאבון יש לו חזקת כשרות שלא יאכל להכעיס‬
‫קפדי אבל בעובדא זו שהיו עניים ולא תר‪,‬יר‪ ,‬הכנסה‬ ‫משום רהחשור לקל לא חשוד לחמור‪ ,‬אבל בפרהסיא‬
‫מזה ואדרבה עור יהיה הפסד אם יקראו להמחותנים‬ ‫הרי מחשבתו וכוונותיו הם דברים שבלב שלא י תע‬
‫מה שהיו אחרים קונים ודאי קפרי‪ .‬וגם בכל חתונה‬ ‫להרואים והרואים יאמרו שעושה זה מצר שהוא‬
‫אף שתהיה הכנסה לביהכינ מזה יש לפקפק על ההיתר‬ ‫כופר נמצא שעשה מעשה כפירה בכל אופן אף‬
‫לעשות טרחא רצבורא גדולה‪ ,‬אך כבר נהגו כן‬ ‫אם בלבו הוא מאמין בה׳ ועושה רק מצד תאותו‬
‫ומוחלין ע״ז‪ .‬וגם סמכתי דמחמת שחתן רומה למלך‬ ‫דכיון שעשה לעיני רואים בהכרח הוא כאופן שהרואים‬
‫נחשב ארם חשוב רשרי לרירית כדאיתא באו״ח‬
‫יפרשו מעשיו שהם ירינוהו ככופר‪ .‬וא״ב בפה שיחע‬
‫סוף סי׳ קל״ה‪.‬‬
‫שרוב מחללי שבת הם בשביל האות הממון ויש‬
‫ואף שיש לפקפק כי גם ע״ז שבשמחת תורה‬ ‫הרבה שהולכים לביהכ״נ ’ להתפלל ואח׳׳כ הולכים‬
‫לוקחין סית למקום אחר אין רעת חכמים נוחה‬ ‫לבית מסחרם אפשר גם שהוא בפרהסיא נירון כבצנעא‬
‫מזה ואיב אפשור הבו רלא לוסיף עלה‪ ,‬אבל במ״ב‬ ‫שלא יאמרו הרואים כלל שהוא מעשר‪ ,‬כפירה רק שהוא‬
‫ס״ק מ״ח הביא שאף בר׳׳ה ויו״ב מזרוצים הרבה‬ ‫עושה עברד‪ ,‬דחלול שבת מוביל תאוה שא׳׳ב גם‬
‫לעלות לתורה ומוכרין המצות שמתרבה עי׳׳ז הכנסה‬ ‫לכל רבר אינו כעובד עכו׳׳ם וכיש לניב‪.‬‬
‫צא‬ ‫משה‬
‫התורה ובגמ׳ שם איתא ה׳ אלפים ותתפ׳ח שצריך‬
‫להלק כל התורה עוד למ״ג פסוקים‪ ,‬וא׳ב אפשר‬
‫שיש באמת בשני פסוקים גדולים אלו שלשה פסוקים‬
‫שנחשבו קריאה‪ ,‬וא׳ב אין ראוי שאותו הקורא יקרא‬
‫עוד פעם דרק נשא״א בענין אחר קורא עור פעם‪,‬‬
‫בגון בנהן שקורא פעם ב׳ כשלינא לוי ובן נשליכא‬
‫רק אחד שיודע לקרות בסוף סימן קמ״ג‪ ,‬ולבן אף‬
‫שצריך לקרא עוד הפעם משום דשמא אינם רק‬
‫ב׳ פסוקים יקראו אחד ואף שאם הם ג׳ פסוקים‬
‫ימצא שקראו ד‪ ,‬הא חסרון זה הוא אף כשיקרא‬
‫הוא עצמו אם הם ג׳ פסוקים‪ ,‬וזה שימצא אם אינם‬
‫רק ב׳ פסוקים שלא קרא לוי ג״ב אינו כלום דטעם‬
‫אנצויי לא שייך בכאן כיון שכבר קראוהו ולכן לעיר‬
‫בפסוקים גדולים שלא מפורש בגמ׳ שהם רק שני‬
‫פסוקים יש להורות לקרא אחר ונ״ש בהפרשיות של‬
‫אחר והתגלח שיש להורות כן‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫פימן לו‬
‫בהפטרת פ׳ ר!דשים כשברך כשהיה‬
‫פתוח בהפטרת התשפט ביחזרןאל‬
‫בשבת פ׳ קדושים טעו וגללו הנביא ביחזקאל בהפטרת‬
‫התשפט וברך כבר‪ ,‬ואמרתי שיש לחלק בין‬
‫נשקורין ההפטרה בחומשים ובספרא דאפטרתא ובין‬
‫נשקורין בנביא‪ ,‬משום שלפי מנהגנו הוא דבר שלא‬
‫מצוי כלל שיפטירו בהתשפט‪ ,‬והוא מטעם דכיון שלר״א‬
‫אין להפטיר בזה כמו שסובר במגילה דף כ״ה‬
‫שאין מפטירין בהודע את ירושלים את תועבותיה‬
‫מאותו הטעם עצמו אין להפטיר גם בהתשפט שג״ב‬
‫נאמר שם את תועבות אבותם הודיעם‪ ,‬ואף שהתי״ט‬
‫כתב דרק בהודע אין מפטירין דהוא משום שנתיב‬
‫בה אח״ב אביך האמרי ואמך חתית ‪ 1‬לא משום לשון‬
‫תועבותיד‪ ,‬ושחושב שם התועבות‪ ,‬ומשמע שם‬
‫שבהתשפט גם לר׳׳א מפטירין אבל לע׳׳ד א״א לומר‬
‫כן דהא משמע מגט׳ שהוא ממה שמגנה את ירושלים‬
‫כפי׳ הרע״ב שהרי אמר לו עד שאתה בודק בתועבות‬
‫ירושלים צא ובדוק בתועבות אמך כדכתב התי״ט‬
‫עצמו שמשמע ‪ ,p‬וגם הרמב״ם מפרש נן בפירוש‬
‫המשנה וא״ב גם התשפט אין להפטיר ומה שאנו‬
‫מפטירין הוא משום שאין הלכה כר״א‪ .‬ולכן נהגו •שרק‬
‫מדוחק עושין דלא כר׳׳א והוא כשצרינין לשתי‬
‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫של צדקה מסחברא שאיז להחמיר !ליי״ש‪ ,‬א״נ גם‬
‫הנא אין להחמיר‪.‬‬
‫ועל הטעם שדומה למלך הוא נחשב ארם השוב‬
‫יש לפקפק שדעח הגר״א שם דדוקא לחשוב בחורה‬
‫מותר ולבן אין להחשיב חתן לאדם חשוב‪ .‬דאף שלמלך‬
‫רשאין אף שאינו גדול בתורה נדמשמע בפ׳ אלו‬
‫נאמרין ודאי הוא דוקא מלך ממש דהא גם לריש‬
‫גלותא מקשה בירושלמי יומא‪ .‬אבל עיין בבאור‬
‫הלנה שהשתב״ץ סובר דאף אדם חשוב מצד עשירותו‬
‫נמי הוא חשוב לענין זד״ ובן משמע קצת גם דעת‬
‫הרמ״א נדהוניח בבאור הלנה שם ולכן אין להחמיר‬
‫ונ״ש שאין למחות‪ .‬וה׳ יושיענו שלא נבשל ח״ו‬
‫בדבר הלנה לעולם‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫פימן לה‬
‫בר!רא רר! שני פםורןים והם‬
‫פסולןים גדולים‬
‫בש״ק במנחה דפ׳ תזריע טעה הקורא וקרא ללוי‬
‫רק ב׳ פסוקים קרא דאת הצפר וקרא דוהזה‬
‫וברך כבר ברכה שלאהריו‪ ,‬והוריתי שיקרא לישראל‬
‫שהוא השלישי מאת הצפר בחזרה ואה״ב לקרות‬
‫לעוד ישראל מוביום השמיני‪ .‬ואף שבאחרונים איתא‬
‫שיותר טוב בטעות מה לקרא עוד הפעם לאותו‬
‫שקרא הב׳ פסוקים‪ ,‬עיין במג״א סי׳ קל״ז סק״ח‬
‫ובט״ז סק׳׳ד‪ ,‬נראה לע״ד שיש חלוק בין פסוקים‬
‫קטנים לגדולים‪ ,‬דבפסוקים קטנים שאי אפשר לחלקם‬
‫לג׳ פסוקים יותר טוב לקרא לאותו עצמו כיון‬
‫שהקריאה שכבר קרא אינו כלום ואף שכבר בירך היו‬
‫הברכות בודאי לבטלה ולב^ מ״ט נפסידו זכות קריאתו‪,‬‬
‫וגם במנחה בשבת ובשני וחמישי יש עוד טעם‬
‫שלא יטעו שיכולים להוסיף עוד רביעי‪ ,‬ובלוי וכהן‬
‫יש עוד טעם שהרי ימצא שלא קרא לוי וכהן‪ ,‬אבל‬
‫בפסוקים גדולים שיש להלקם לשלשה שודאי הוא‬
‫ספק אצלינו שמא הם שלשה‪ ,‬וכ״ש מחצי השניה‬
‫של הס׳׳ת שאחר והתגלה שמפורש בגט׳ בקידושין‬
‫דף ל׳ שהוא הצי התורה בפסוקים ואצלינו החצי‬
‫הוא ויאפר לו בו בפרשת צו שהוא ק״ס פסוקים‬
‫קודם והתגלח שנמצא שהאמת הוא שצריך לחלק‬
‫הפסוקים מוהתגלח עד סוף התורה עוד לק״ס פסוקים‬
‫וגם אצלינו יש ה׳ אלפים ותתמ״ה פסוקים בכל‬
 ‫משה‬
‫סימן לז‬
‫אם מותר להניח היד של כס‪ 1‬ז כתור‬
‫הס״ת לסימן שלא יטעו‬
‫חמשה עשר באב תשט״ז‪.‬‬
‫מע׳׳ב ירידי הד״ד שרגא פייוול פלאטקין שליט׳׳א‪,‬‬
‫הנ ה בדבר שהנהיג מע״ב להניח את היד של כסף‬
‫בתוך הס׳׳ת במקום סיום קריאת הראשון‬
‫כדי שהעולה אחריו ימצא את המקום שצריך להתחיל‬
‫ולא יבשל בבדכד‪ ,‬לבטלה כשיטעה על עמוד אחר‬
‫וערערו עליו אחדים מהקהל באמדם שהוא מנהג‬
‫בזיון ח״ו להס׳׳ת ושלח לי מע״ב העתקה מתשובת‬
‫הרב הגאון ר׳ אברהם בנימיו זילבעדכערג שליט״א‬
‫מפיטסבורג איך שהסכים להנהגת מע״ב וכתב שהוא‬
‫תקון גדול אבל רצון מע״ב והמערערים לידע דעתי‬
‫העניה בזה‪.‬‬
‫והנה אחרי שנשאלתי מוכרח אני לומר הנכון‬
‫לע״ד למעשה שאסור לעשות כן דהא אסור להניח‬
‫אף נביאים ע״ג ס״ת וכ׳׳ש היד שקדושתו קטנה‬
‫שמצד תשמישו פחותה קדושתו אף מקדושת ביהכ״נ‬
‫כמפורש ברמ״א סי׳ קנ׳׳ד סעי׳ ו׳ ואף עכשיו שנוד‪,‬גיו‬
‫לתלותן על הס״ת לנוי כדכתב המג״א ס׳׳ק י״ד הוא‬
‫רק כקדושת תשמישי קדושה‪ ,‬שודאי אסור להניח‬
‫על הס׳׳ת‪ .‬ול״ר למה שמכסין הס״ת כשהוא מונח‬
‫על השלחן פתוח בהמטפחת שזה נעשד‪ ,‬לנבור להס״ת‬
‫שאין כבודו להיות בלא מכסה וכמו שצריך להלבישו‬
‫במפה ומעיל מפני הכבוד‪ .‬וא״ב צריך טעם גדול‬
‫להכריע לומד שהנחת היר בתוכו יהיה מותר‪ .‬וטעם‬
‫זה שחושש מע״ב שאולי בלא זד‪ ,‬יטעד‪ ,‬לברך על‬
‫עמוד אחר ויהיה ברכה לבטלה‪ ,‬אינו טעם‪ ,‬דלא כל‬
‫מה שרוצה אדם לחוש נחשב חשש אלא מה שמצינו‬
‫או ראינו שחששו לזה הגדולים שלפנינו‪ ,‬משום‬
‫דלחשש רחוק אין לחוש‪ ,‬והטעות באופן שיצטרך‬
‫לחזור ולברך הוא חשש רחוק טובא כחזזינן בכל‬
‫הקהלות שלא אירע כזד‪ ,‬אלא אולי פעם אחת בהרבה‬
‫שנים וכהרבה קהלות לא אירע כזה לעולם‪ ,‬שאין‬
‫להחשיב זה חשש שצריכין לחוש לזה אף אם לא‬
‫היה נידון להכריע דבר איסור וכ״ש הכא שד‪,‬וא‬
‫להכריע דבר האסור בעצם שאין להחשיב זה לחשש‪.‬‬
‫וגם כיון שכיד הקורא או איש אחר לד‪,‬שגיח‬
‫ע״ז להראות להעולה מקום הקריאד‪ ,‬אין שייך להתיר‬
‫אף אם היה זד‪ ,‬חשש גדול כיון דיש לתקן זד‪ ,‬ע׳׳י‬
‫השגחת הקורא או השגחת איש אחר‪ ,‬ולחוש שמא‬
‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫צב‬
‫הפטרות לפי אחרי ולס׳ קדשים שיותר שייבין‬
‫לפרשיות אלו בבני כושיים והתשפט מפטירין ג□‬
‫בהתשפט אף שהוא דלא בר״א שלפי מנהגנו שמפטירין‬
‫ועדנה נכל שנת הגדול נין בשחל ערב פסה‬
‫בין כשחל מקודם נמצא שמפטירין בהתשפט רק‬
‫כשקביעות השנה הוא זח״ג במעונרת שאז קודין‬
‫אחרי בשבת שחל כ״ו ני ^ ופי קדשים בשבת שחל‬
‫ג׳ אייר אבל בקביעות אהדת כמו בה׳׳ה וה״ש הרי‬
‫מפטירין באחרי וערבה וצריכין רק להפטרה אחת‬
‫שלכן קורין כבני כושיים‪ ,‬ובקביעות ב״ה וז״ש‬
‫שחל ר״ה אייר בשבת שקורין אז בקדשים הרי‬
‫מפטירין השמים כסאי וא״צ אלא הפטרה אחת לאחרי‬
‫שקורין כבני כושיים‪ ,‬וכשד‪,‬קביעות הוא בב׳׳ש וג״כ‬
‫שר׳׳ה אייר הוא ביום א׳ שקורין אחרי בער׳׳ה‬
‫ומפטירין במחר חדש א״צ אלא הפטרה אחת לקדשים‬
‫שקורין כבני כשיים‪ ,‬וקביעות זח״ג במעוכרת הוא‬
‫דבר שלא מצוי שיש שמזדמן אחת לכ״ז ואחת לכ״א‬
‫ואחת לכ״ד וגם אחת למ״ד שנה שד‪,‬וא דבר רחוק‬
‫מאד שכמעט הוא נעלם מסתם אדם‪ ,‬אף שלפעמים‬
‫רחוקים אירע גם אחת לשלש שנים‪ ,‬וממילא יש‬
‫לתלות שידע בעת הברכה שצריך לקרא ככני כשיים‬
‫ור‪,‬יתה הברכה על בבני כשיים אף שהיה פתוח‬
‫במקום התשפט‪ ,‬וכבר הוריתי בשנת מקץ בחנכה‬
‫תר״פ שד‪,‬יד‪ ,‬הס״ת נגלל נפ׳ וישלח וברך‪ ,‬שלא יברך‬
‫פעם ב׳ כיון דידוע לכל שבשבת חנוכה הוא בפ׳‬
‫מקץ אך היד‪ ,‬סבור שהוא נגלל על מקץ ואף‬
‫שפתח ברור שלא ראד‪ ,‬ונמצא שהברכד‪ ,‬היתד‪ ,‬על‬
‫מקץ ודוגלילה אינה הפסק‪ ,‬וכן יש לד‪,‬ורות בכל שבת‬
‫כשאומר שידע איזד‪ ,‬פרשה צריך לקרא שאין לו‬
‫לברך פעם ב׳ רדוקא בחשב שצריך לקרות כאן‬
‫במקום שהיה פתוח צריך לברך פעם ב׳‪ ,‬ועיין‬
‫בפמ״ג בא״א סי׳ ק״מ בסופו שכתב כן והוא נכון‬
‫רכן מסיק במג״א שם דאינו מצד הפסק אלא משום‬
‫דלא היה דעתיה עלויה עי״ש‪ ,‬וא״ב גם הכא היתה דעתו‬
‫על הפטרת כבני כשיים שזה מצוי כמעט בכל שנה‪,‬‬
‫ולכן כשקורין בחומשין ובספרא דאפטדתא ששניהם‬
‫בספר אחד יקרא כבני כשיים‪ ,‬אבל כשקורין בנביא‬
‫שצריך להביא ספד אחר שהוא נביא של תרי עשר שאף‬
‫שהיתה דעתו על בבני כשיים יצטרך לברך כיון‬
‫שהוא בספר אחר לר״ל ביומא דף ע׳ ופסק כן‬
‫המג״א בסי׳ קמ״ג סק״ד וכן הגר״א שם סק״ה‪,‬‬
‫יש להן להפטיר נר‪,‬תשפט כיון שאיו הלכה כר׳׳א‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫צג‬ ‫מ שה‬
‫במקום מכובד שהוא לפני הבימד‪ ,‬ולא אדורי הבימד‪,‬‬
‫שהוא אחורי האנשים נמי הא אינו משומר שכיון‬
‫שהוא במקום נמוך ומקום גלוי שנקל לכל למשמש בה‬
‫אין זה שמור‪ ,‬ואף אם אין שם מי שימשמש בה‬
‫כגון שאין שם תינוקות נמי אין זה כבוד כיון‬
‫שאינו שמור בעצם‪ ,‬ועיין ריש תמיד שאיכא כבוד‬
‫בשמירה שאין מסיחין דעת כדאיתא בפי׳ הרא״ש‬
‫שם‪ ,‬וברור שזהו גם טעם הגדולה וכבוד שב׳ הרע״ב‬
‫והרמב׳׳ם בפירושו ובפ״ח מביד‪,‬״ב ה״א‪ .‬ואף אם אחד‬
‫ישגיח מרחוק אם לא ניכרת השגחתו אין זה כבוד‪.‬‬
‫אך מצד זה אולי יש עצר‪ ,‬להעמיד אדם אחד בר‬
‫דעת שישמרנה כל זמן היותה על הספסל‪.‬‬
‫ועוד הא בסעי׳ ג׳ שם איתא בהולך ממקום‬
‫למקום וס״ת עמו לא יניחנה ע״ג החמוד אלא בחיקו‬
‫כנגד לבו‪ .‬ואף התום׳ ברכות דף י׳׳ח דטבדי לגירסת‬
‫מהרש״א דמותר להניחה על החמור אפילו מפשילו‬
‫לאחוריו‪ ,‬מסתבר שד‪,‬וא רק ברוכב על החמור שכן‬
‫הוא דרך הבאה ממקום למקום שקשה הדבר מאד‬
‫להרוכב להניחה בחיקו ולכן אין זה בזיון שניכר זה‬
‫לכל שמצד זה מניחה על ד‪,‬חמוד אבל בעובדא דידן‬
‫שד‪,‬וא רבד קל להחזיקה בחיקו וכדנהגו כל העת‬
‫ומה שמניחים אותה על הספסל אדרבה ניכר שהוא‬
‫מצד שאין הוששין לכבודד‪ ,‬והוא להם כחפץ בעלמא‬
‫שלכן מתעצלין אף לטרוח קצת בקזבילה אפשר שגם‬
‫התום׳ יודו שאסור‪ .‬וגם הגר״א שם ס״ק י׳׳ב כתב‬
‫שהתום׳ נסתפקו בס׳׳ת דלא כגידסת מהרש״א‪ .‬ולדינא‬
‫הא עכ״פ איפסק בש״ע כרי׳׳ף לפי׳ הר׳ יונה‬
‫וכהרמב״ם סוף הל׳ ס״ת שבלא שעת הסכנה אסור‬
‫להניח על החמור‪.‬‬
‫ואין לומר דהתם הוא משום שגם הוא יושב‬
‫עליה ואסור לישב על המטה שס״ת עליה‪ ,‬דבשביל‬
‫זה מסתבר שאם הוא לצורך הס״ת היה מותר דהא‬
‫חזינן שלישב על המטה שס״ת עליה אין זה בזיץ‬
‫כ״כ דרבה בב׳׳ח א׳׳ר יוחנן סובר במנחות דף ל״ב‬
‫שמותר והתום׳ שם פסקו כוותיה ולכן אף רב הונא‬
‫שאוסר שפסקו כן הרמב״ם והש״ע שם סעי׳ ז׳ הוא‬
‫רק כשהס״ת שם לצורך האדם שילמוד בו אבל‬
‫בהבאה ממקום למקום שמניחה על החמוד הוא יושב‬
‫שם גם לצורכד‪ ,‬להביאה למקום השני המשומר‪ ,‬גם‬
‫לדידהו ליכא בזה איסור‪ ,‬אלא צריך לומר דר‪,‬איםור‬
‫הוא על עצם ההנחה שלא במקומה כשאפשר לו‬
‫להחזיקה ולהניחד‪ ,‬בחיקו וא״׳ב כ׳׳ש לד‪,‬ניחה על הספסל‬
‫בשביל עצלות לד‪,‬חזיקה שיש לאסור‪.‬‬
‫ועיין בסדור ר׳ יעקב עמדין שמשמע שיותר ראוי‬
‫שד‪,‬מוציא יחזיקה עד אחר שיקראו בראשונה אך‬
‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫יטעה המשגיה בעצמו ודאי הוא כמעט שלא יארע‬
‫בעולם דכיון דרמיא עליה הוא פשיעה כשיטעה‬
‫ולא השירי אינשי לפשוע דאטו בדשיעי עסקינן‪,‬‬
‫ולכן אין מקום להתיר בשביל תקון זה אף אם היינו‬
‫אומרים שהיה מותר בשביל הקונים כאלו‪.‬‬
‫אבל האמת נראה לע״ד שאף אם היה חשש‬
‫גדול לא היה מותר להניח בתוך הס״ת שהוא זלזול‬
‫בעצם‪ ,‬דמה שמתידין לפעמים זלזול בשביל תקץ‬
‫הוא רק כשהוא תיקון בהס״ת גופה ולא בכגון זה‬
‫שהוא רק תקון להגברא שלא יכשל כשלא יזדהר‬
‫בעון ברכה לבטלה‪ ,‬וכדמצינו בכעין זה בחת״ם יו״ד‬
‫סי׳ רס״ב וסי׳ ער״ב שקדירת השם כשהוא יתיר‬
‫שהוא גורם הפסול לכמה שמות שבס״ת מותר שזהו‬
‫כבודו שלא יגרום פסול ואם תפסול הוא בפתוחות‬
‫וסתומות ויכולין לתקן ע״י קדירת השם אפוד אף‬
‫שהוא תקון גדול וברור והובא בפ״ת סי׳ ער״ה‬
‫סק״ד עיי״ש‪ ,‬ולכן כ״ש בכאן כיון שאין זה לתקץ‬
‫הס״ת אלא לתקן הגברא אין שייך לומר זהו כבודו‬
‫ואסור‪ ,‬וכ״ש למה שנתבאר שאינו בגדר תקון כלל‬
‫שאסור‪ ,‬וצדקו המערערים בזה ויבטל מע״כ מנהגו‬
‫זה‪ .‬ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן לח‬
‫באין טי שיחזיק ס״ת השניה כיצד יעשו‬
‫ד׳ סיץ תשט״ז‪.‬‬
‫מע״כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר״ר שלמה‬
‫יהודה ליב הלוי לעוויטאן שליט׳׳א הגאב׳׳ד דראק‬
‫איילאנד‪.‬‬
‫בדבר ביהכ״נ שאין שם מי שרוצה להחזיק הס״ת‬
‫השניה עד אחר קריאת הראשונה‪ ,‬ורוצים‬
‫לעשות נקבים באיזה ספסל שיעמידו שם העמודים‬
‫של הס״ת הנקראים עצי חיים ותעמוד הס״ת סמוכה‬
‫לכותל של הספסל אם רשאים לעשות כן‪.‬‬
‫לע״ד נראה לאסור‪ ,‬דהנה איתא ביו״ד ר׳׳ס‬
‫רפ״ב שחייב אדם לנהוג כבוד גדול בס׳׳ת ומטעם‬
‫זה הוא הדין שמסיק שם ומצור‪ ,‬לייחד לו מקום‪,‬‬
‫ודין הכבוד פשוט שד‪,‬וא אף בזמן הקצר שהוציאו‬
‫אותר‪ ,‬מהארץ ובכלל הכבוד הוא שתהיה במקום‬
‫משומד ומכובד‪ ,‬ולכן אף אם יהיה בספסל העומד‬
 ‫‪ D‬שה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫צד‬

‫ומחזיקין אותם עד שיגמרו כל הקריאות הוא יותר‬ ‫כתב שרשאי גם למוסרה לאחר אם הוא ‪ P‬ד»ת‬
‫פדסום דהא כינר זה כל הזמן ואף להנכנסין והיוצאין‬ ‫אפילו אינו ראוי לכך כשרואה שהתורה חביבה עליו‬
‫שלא היו בביהכ׳׳נ כל העת‪ .‬אבל הטעם פשוט משום‬ ‫וירא אלקים שיש לד‪.‬קהל לחנכו כחיבוב המצוד‪ ,.‬הרי‬
‫שסובר ר׳ יוסה שעמידה בארון הוא יותר כבוד‬ ‫מפורש שהוא חשיבות וכבוד להחזיק הס״ת וא״ב‬
‫להס״ת ממה שמחזיקים אותר‪ .‬וכבוד התורה עדיף‬ ‫כשמבעטים בכבוד זה בשביל עצלותם הוא ודאי‬
‫מכבוד הצבור‪ ,‬ולכן נד‪.‬י שמנהגנו הוא שלא כהירו׳‬ ‫זלזול להס״ת‪.‬‬
‫אלא מוציאין אותן בבת אחת שחזינן מזה שאיכא‬
‫מאן דפליג על הירושלמי ונהגו כוותיה‪ ,‬אמינא שד‪,‬וא‬ ‫וגם מסתבר דכשיעמידו כן הס״ת יצטרכו כל‬
‫משום שסובר דכשמחזיקים אותה אין זה זלזול לד‪.‬ם׳׳ת‬ ‫העם לעמוד דהא אף על הבימה כשס״ת עומד צדיכין‬
‫ולח בשביל כבוד הצבור צריך לד‪,‬וציאם בבת אחת אבל‬ ‫לעמוד כדאיתא בתום׳ מנחות דף ל״ג סד״ה הא שכן‬
‫כשאין רוצים להחזיק אותה שהוא זלזול להס׳׳ת לא‬ ‫הוא מעשים בכל יום ולכן רק כשיושב האדם המחזיקו‬
‫נדחה כבוד הס״ת מפני כבוד הצבור דמה לא ראינו‬ ‫אף שהוא עומד בחיקו נחשב כיושב בישיבת האדם אבל‬
‫ממנהגנו שיש מי שפליג על הירועזלמי ולסבור שכבוד‬ ‫עמידתו בהספסל ודאי הוא עמידה לחייב להעם‬
‫הצבור עדיף‪ .‬וגם אולי לפ׳׳ז לא פליגין כלל על‬ ‫לעמוד‪ .‬ולהשכיבו על הספסל שמשמע מר״ת שם שא״צ‬
‫הירושלמי‪ ,‬דהירושלמי איירי דלא היה מי שיחזיק‬ ‫לעמוד שד‪,‬רי מוכיח ממה שש״צ מושיבו הכל יושבין‪,‬‬
‫שצריכין להעמידד‪ ,‬על ספסל שלכן צוד‪ ,‬ר׳ יוסה‬ ‫שהוא הישיבה על השלחן לקדות בו‪ ,‬שלמ גם‬
‫שלא יוציאו השניה עד אחר שיכניסו הראשונה‪,‬‬ ‫בארון צריכד‪ ,‬לד‪,‬יות מועזכב אלמא דאינו מפרש‬
‫וכשיש מי שיחזיק כמו שנהגינן גם ר׳ יוסה יודה‬ ‫שטעם שהכל יועזבין הוא משום ששם מקומו לקרות‬
‫שצריך להוציא שניהם בב׳׳א משום שלד‪,‬חזיקה ביד‬ ‫בו אלא משום שדווא מושכב‪ ,‬וא״ב אף מושכב על‬
‫הוא בדרך כבוד כמו בארון ולכן משום כבוד הצבור‬ ‫הספסל אין להעם לעמוד לר׳׳ת‪ ,‬מיט הא רוב‬
‫צריך להוציאם בבת אחת‪ ,‬ואף אם נימא שהוא‬ ‫הראשונים פוסקים כרש׳׳י‪ ,‬עיין בסי׳ רפ״ט סעי׳‬
‫גרוע קצת מכפי שהוא בארון מ״מ כיון שהוא רק‬ ‫ו׳ שרק המדקדקים יוצאין ידי שניהם וכתב הגד״א‬
‫קצת גרוע מכריע ככוד הצבור להוציאם בבת אחת‪.‬‬ ‫ם״ק י״ד דלענין דינא קיי׳׳ל כרש׳׳י וכמו שנפסק‬
‫ולכן צריך לעשות כד׳ יוסה בירושלמי שלא יוציאו‬ ‫באו״ח לענין תפילין וכן עושין בס״ת עיי״ש‪ ,‬א״ב‬
‫השניה עד אחד שיכניסו הראשונה להארון כשלא‬ ‫אין יכולין להשכיבה על הספסל רק על השלחן‬
‫יהיה מי שיחזיקנד‪.,‬‬ ‫משכיבין כשד‪,‬וא לצורך הקריאר״ ולהעמידה בשפוע‬
‫כמו שעושץ במזוזה מסתבר שלא יועיל לפטור מעמידה‪,‬‬
‫ואף אב נימא שמנהגנו להוציא שניהן בב״א‬
‫ולכן אין לעשות כן‪.‬‬
‫הוא משום שפליגין על ר׳ יוסד‪ ,‬בירושלמי ונימא‬
‫שלכו״ע עמידה בארון הוא יותר כבוד להס׳׳ת ממה‬
‫אבל אם אחר ידיעת דבר זה נמי לא ימצאו‬
‫שמחזיקין אותה וטעם אלו שפליגין שנד‪,‬גינן כוותיד‪,‬‬
‫אנשים שירצו להחזיק הסלת‪ ,‬לא יוציאו אלא ס׳׳ת‬
‫הוא דסברי דכבוד הצבור עדיף‪ ,‬נמי הוא רק במה‬
‫אחת וכשיגמרו קריאת ראשונה יוציאו השניה וביום‬
‫שנהגו להחזיקה בידו שאף שאין זה כבוד כעמידד‪,‬‬
‫שיש בו ג׳ ם״ת יוציאו השלישית אחר שיגמרו‬
‫בארון מ׳־מ אין זה זלזול כ״ב‪ ,‬אבל כשהוא עוד גרוע‬
‫קריאת השניה‪ ,‬שבעצם הא הירושלמי בג׳ מקומות‬
‫מהחזקה ביד הא לא נהגו ומנלן לפלוג על הירושלמי‬
‫ביומא פ׳׳ז ה״א ובמגילד‪ ,‬פ׳ הקורא עומד ה׳׳ה ובסוטה‬
‫גם בזה‪.‬‬
‫פ׳׳ז ה״ו סובר כד אינון תרתי תי מייבל חדא ומייתי‬
‫אבל מצינו בב׳׳י סי׳ רפ׳׳ב שמפדש כורסיא‬ ‫חדא ולא יוציאו שניהן כאחת‪ ,‬וד‪.‬מג״א סי׳ קמ״ז ם״ק‬
‫דבמגילד‪ ,‬דף כ׳׳ו שהוא כסא שהכינו להניח עליו ס׳׳ת‬ ‫י״א נשאר בקושיא מ״ט לא עבדינן כירושלמי ומם׳‬
‫ביום שמוציאין שתי תורות‪ ,‬וכן איתא שם בפרישה‪,‬‬ ‫סופרים‪ .‬ומה שתירץ קרה׳׳ע ביומא בקוידי קרבן ד׳׳ה‬
‫אלמא דהיו מקומות שלא היו מחזיקין בידים אלא‬ ‫כד דד‪.‬טעם משום שאין זד‪ .‬כבוד הצבור שיהיו מצפין‬
‫מניחין אותה על כסא שהכינו לכך וגם שהיה בשכיבה‬ ‫ודוממין עד שמביאין השניה ור׳ יוסה סובר שאין‬
‫שזהו סתם לשון לר‪.‬ניח‪ .‬והנר‪ ,‬ברש׳־י שם משמע‬ ‫חוששין לזה ודאי הוא תירוץ דחוק ובמה׳׳פ בסוטה‬
‫דד‪.‬וא השלחן שקודאין עליו וקורא לזה בימה של‬ ‫ד״ר‪ .‬וד‪.‬א הוכיח שגם ר׳ יוסה סובר טעם דכבוד‬
‫עץ ומפורש כן במ״ב סי׳ קנ״ד סק״י וכמעט שמוכרח‬ ‫הצבור ומ׳־מ סובר דלא יוציאו השניה עד אחר‬
‫כן בגמ׳ דאמר רבא מריש הו״א האי כורסיא תשמיש‬ ‫שיכניסו הראשונה להארון‪ ,‬והפ׳־מ שם כתב טעם‬
‫דתשמיש הוא ושרי כיון דחזינא שמותבי עלויה ס׳׳ת‬ ‫כדי להראות ולפרסם כבוד היום שנתחייב בו להוציא‬
‫אמינא דתשמיש קדושה הוא‪ ,‬ופרש׳׳י דלפעמי׳ מניחין‬ ‫ב׳ ם״ת וזד‪.‬ו טעם קלוש דכשמוציאין בבת אחת‬
 ‫צה‬ ‫משה‬ ‫או״ח‬
‫זו שהתחילו לפרוץ בעניו המחיצה שבין אנשים לנשים‬
‫בביהכ״נ שנשאר לנו למקרש מעט ואפשר שאין‬
‫חשורים שיעברו ארינא אלא מהסרון' יריעת חומר‬
‫האיסור ולכן רוצה כתר״ר‪ ,‬שאבאר מקור הרין והומר‬
‫האיסור ושיעור גובה המחמיא‬
‫והנה עצם הדיו שאף אם האנשים תם בצד אחר‬
‫והנשים בצר אחר אסודין הן להיות בלא מחיצד‪ ,‬הוא‬
‫לע׳׳ר רינא ראורייתא‪ .‬וראיה מסוכר‪ ,‬רף נ״א שהקשר‪,‬‬
‫בגמ׳ על הגזוזטרא שעשו בעזרת נשים במוצאי‬
‫יו״ט הראשון של חג כ ח להושיב הנשים מלמעלה‬
‫והאנשים מלמטה‪ ,‬הכתיב הכל בכתב‪ ,‬שאסור להוסיף‬
‫שום רבר בבנין הבית ובעזרה ותירץ רב רקרא‬
‫אשכחו שצריך להבריל אנשים מנשים כרפרקו״י‬
‫עיי׳׳ש‪ .‬ופשוט שכוונת התירוץ הוא שלכן הוא כמפורש‬
‫שצריך לעשות הזיזין והגזוזטרא ולא הוצרך להאמר‬
‫זה ע״י גר החוזה ונתן הנביא שהוריעו להם ע״פ הי‬
‫מלאכת התבנית והוי ג׳׳ז ממילא בכלל הכל בכתב‪.‬‬
‫ואם היה זה רק איסור דרבנן לא היה שייך למימר‬
‫שהוא ממילא בכלל הכל בכתב כיון שא״צ זה‬
‫מראורייתא ולרהות וראי לא שייך שירחה את האיסור‬
‫רר‪,‬כל בכתב אף אם היה איסור מראורייתא וכ״ש‬
‫איסור שהוא מררבנן לא ירחה איסור הכל בכתב‬
‫שהוא מראורייתא וכמפורש בחולין רמצר איסור הכל‬
‫בכתב ירעינן רלא בעינן כסוי הרם במוקרשין‪ .‬אלא‬
‫צריך לומר שהוא איסור מראורייתא ולכן הוא ממילא‬
‫כמפורש שצריך לעשות ויזין וגזוזטראות אף שלא‬
‫נאמר זה ע׳׳י הנביאים בהכל בכתב‪.‬‬
‫וכן הוא בירושלמי סוכה פ״ה ה׳׳ב שאמרו ע׳׳ז‬
‫שעשו התיקון בהוספה על הבנין ממי למרו מרבוי‬
‫תורה עיי׳־ש אלמא שהוא נקרא רבר תורה‪ .‬ואף‬
‫שאינו אלא קרא ברברי קבלה יש למילף שפיר‬
‫שהרי לא בא הקרא לחרש איסורין שנימא לא ילפינן‬
‫משם אלא שנאמר בקרא ררברי קבלה שיספירו‬
‫כרין התורה אנשים לבר ונשים לבר‪ .‬והוא כמו‬
‫שלמרנו כמה רינים ממעשיהם של הנביאים והשופטים‬
‫והמלכים שהוזכרו בקראי דרברי קבלי‪.,‬‬
‫וציץ בתום׳ זבהים רף ל׳׳ג שמפורש ברבריהם‪.‬‬
‫שבקוביל איסור ררבנן היה איסור לזעסיף שכתבו‬
‫ליעבד פשפש כדי לקיים סמיכה באשם מצורע שסובר‬
‫שהוא מראורייתא ולא יצטרכו לבטל דין תיכף לסמיכד‪,‬‬
‫שהיטה מצר גזירה שמא ירבה בפסיעות‪ ,‬א׳׳א משום‬
‫רירבר‪ ,‬בפסיעות גזירה ררבנן בעלמא היא וקרי כאן‬
‫הכל בכתב עיי׳׳קו‪ ,‬וא*כ גם הבא אם היה זה רק‬
‫מררבנן לא היה אפשר להוסיף אלא ודאי שהוצרכו‬
‫לעשות הגזוזטדא מדאורייתא שממילא הוא בכלל‬
‫הבל בכתב כדלעיל‪.‬‬
‫אגרות‬
‫בלא מפה‪ ,‬וכן הוא בכל המפרשים‪ ,‬ועי׳ כשער‪,‬״‪ X‬אות‬
‫ח׳ רגם בזמננו שאין מצוי להניה בלא מטפהת פעמים‬
‫שנשמט קצת המטפחת מתחתיה והשלחן משמש לס״ת‬
‫וזה אין שייך בהכסא שמניחין עליו רק ער שיצטרכו‬
‫לקרות בו ששם אין פותחין אותה כלל והס׳־ת‬
‫מעוטפת בהמעילין‪ ,‬ואף אם נימא שהמעילין בטלין‬
‫להס״ת ונחשב המטפחת משמש להס״ת אף שהוא‬
‫מלובש בהטעילין‪ ,‬מ״מ הא אין שייך לחוש להשמטת‬
‫המטפחת רק בהס״ת שקורין בה משום שעוסקים בה‬
‫להעביר העמורין בכל רגע ולא בהס״ת שמניחיו‬
‫אותה ואין מטלטלין אותה שם ער שלוקחים אותה‬
‫משם‪ .‬ולכן לא מובן מה שפי׳ הב״י שהוא הכסא‬
‫שמניחין עליו ער שיגמרו בראעזונה‪ .‬ובאו׳׳ח לא‬
‫פי׳ כן‪ .‬והמג״א וראי לא מפרש כן ראם כורסיא הוא‬
‫כסא ששם מניחין את הס״ת השנית הרי מפורש רלא‬
‫כירושלמי ומאי הוקשה לו על מה שאין עושין כירוש׳‬
‫ומם׳ סופרים הא מפורש בגס׳ רירן שהלכה כמותו‬
‫נגר הירושלמי שמוציאין בב״א ומניחין אותה על כסא‬
‫המוכן לזה‪ ,‬וא׳־כ מוכרהין לומר שהמג׳׳א פליג על‬
‫הב׳־י‪ .‬ומרלא הביאו לא המג״א ולא מחצה״ש את‬
‫הב״י והפרישה משמע קצת שלא היה זה בגירסתם‪.‬‬
‫עכ״פ מכירן שלא נמצא זה אלא בב״י ופרישה ביו״ר‬
‫ולא בעיקר המקום שהוא באו״ח והמג״א פליג‪,‬‬
‫ומירוקולמי ודאי קשה ‪ r s‬וצע״ג רברי הב׳׳י והפרישה‬
‫אין לעשותם למעשה ובפרט במקומותינו שלעולם נהגו‬
‫שמחזיקים את הס״ת בירים בישיבר‪ .,‬ואם לא ימצאו‬
‫מי שיוחיק יעשו כר׳ יוסר‪ ,‬בירושלמי שלא יוציאו‬
‫השניה ער שיכניסו הראקזונה‪.‬‬
‫יריח‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫‪ p'D‬לט‬
‫בענין המחיצה שצריך להיות בביהכ״נ‬
‫בין אנשים לנשים ושיעור גובהה‬
‫כ׳ב טבת תש״ו‪.‬‬
‫מעיב ירירי הנכבר מאר הרהיג מוהר״ר רור‬
‫שטערן מנר‪,‬ל ישיבת תורה ודעת‪.‬‬
‫ב הא דשאילנא לבאר ענין המהיצה שצריך לר‪,‬יות‬
‫בין אנשים לנשים בביהכ׳׳נ וכמר‪ ,‬הוא שיעור‬
‫גובר‪,‬ה אליבא רר‪,‬לכתא מקזום שיש מקומות במרינתנו‬
 ‫משה‬
‫ונדי שלא יקשה להדא״ש איך היה מותר לעעוות‬
‫סורג לד‪,‬תיר איסור טלטול שהוא דק מדרבנן כיון‬
‫שבבל אופן אסור להוסיף מצד הכל בכתב‪ ,‬צריך לומד‬
‫רבד חדש שהאיסור להוסיף מצד הכל בנתב הוא‬
‫בהד הבית דק בעזרת נשים ולא בחיל וקואד הד‬
‫הבית לכן היה מותר לעשות את הסורג להתיר הטלטול‬
‫אבל בעזרת נשים שישנו האיסור דהכל בכתב כמפורש‬
‫בגט׳ הוצרך רב לומד משום הקרא שהוא כמפורש‪.‬‬
‫וראיה גדולה שיש לחלק בין עזרת נשים לחיל‬
‫ושאר הד הבית אף שלכאורה דין אחד להם מדאורייתא‪,‬‬
‫הוא מזה שמצינו שחלוקין לענין איסור בנין עץ‬
‫להרבה ראשונים שהדי שיטת הדמב׳׳ם פ״א מבידו״ב‬
‫ה״ט כפי שסובר הדאב״ד בשיטתו שאסור אפילו‬
‫בעזרת נשים וכן סובר הדאב״ד בעצמו בסוף פ״ו‬
‫מע״ז שהדי תירץ על בימה של עץ שעעזו למלך‬
‫בעזרת נשים כמפורש בסוטה דף מ״א שהיה‬
‫מותר מחמת שלשעתה היתה וכן בגזוזטרא שהקיפו‬
‫בעזרת נשים בשמחת בית השואבה לשעתה היתה‬
‫דלא כדסובד בהלכות ביה״ב‪ ,‬וכן הביא הדאב״ד‬
‫בפירושו לתמיד פ׳׳א דף כ״ז בשם תום׳ צדפת‬
‫בשם הד׳ אלחנן בה״ד יצחק וד׳ יצחק אביו וגם הוא‬
‫עצמו סובר כן שם שיש איסור בנין של עץ אף בעזרת‬
‫נשים דהא ג׳׳ב הוצרך לתירוצים לעשיית הבימה‬
‫של עץ למלך שתירץ דדק אד‪,‬ל דומיא דנטיעה‬
‫שיושבין בצלו אסור עיי׳׳ש‪ ,‬וא״ב קשת טובא על‬
‫תום׳ צדפת בש׳־ד אלחנן וד׳ יצחק אביו ועל הדמב״ם‬
‫ועל הדאב״ד שבהלכות ע׳׳ז מהסורג שהיה מעץ‬
‫כמו שפדש׳׳י ביומא דף ט״ז וכן הד׳ שמעיה והדע״ב‬
‫במדות פ״ב מ״ג והכ׳׳ט בפ׳׳המביה״ב ה״ג ולא‬
‫מצינו מאן דפליג ודק על הדאב׳׳ד לתירוצו בתמיד‬
‫לא קשה‪ ,‬והוא היה בקביעות ולא הקשה עלייהו‬
‫הדאב״ד שם‪ .‬ולכן מוכרחין לומד שרק עזרת נשים‬
‫חמודה לאיסור עץ ולא החיל ושאר הד הבית ולכן‬
‫יכלו לעשות הסורג מעץ שהיה בעואד הד הבית‪.‬‬
‫ולכן גם לענין הכל בכתב יש לומד שדק בעזרת נשים‬
‫בעי הכל בכתב ולא בשאר הר הבית‪ .‬ואף שלענין‬
‫איסור עץ יש לתרץ כהדאב׳׳ד בפירושו לתמיד דדק‬
‫אהל אסור אבל מהדמב״ם שלא סבר ‪ p‬שכתב ואין‬
‫בונין בו עץ בולט וכן הדאב׳׳ד בהשגותיו בב׳‬
‫המקומות לא סבר כן ולא הכ״מ ולא תוס׳ צדפת‬
‫שמוכדחין לומד שמחלקי בין עזרת נשים לשאר הד‬
‫הבית נשמע שגם הראב׳׳ד יסבור כן שאף איסור‬
‫אהל לא יהיה אלא בעזרת נשים ולא בשאר הד הבית‬
‫שרידי היה ניחא ליה אליבייהו מסורג א׳׳ב גם לדין‬
‫הכל בכתב הוא דק בעזרת נשים ולא בשאר הד‬
‫הבית ולכן יכלו לעשות הסורג אף שלא היה מהכל‬
‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫צו‬
‫אמנם יש לעיין בזה שכתב מהדש״א בחדושי‬
‫אגדות טעם אחד על תיי ח הגמ׳ דקרא אשכחו‪,‬‬
‫דלפי שזה התיקון לא היה צודך עבודת המקדש‬
‫אלא לאפדושי מאיסודא דעדוד‪ ,‬לא הוד! בכלל הכל‬
‫בנתב וכוונתו היא לכאורה שהכל בנתב נאמד רק‬
‫על דברים שעושין לצורך עבודת המקדש ולא על‬
‫דברים שעושין בשביל שאד ענינים‪ .‬ויש לכאורה‬
‫ראיה לדבריו מהא דפי׳ הדא״ש במדות פ״ב ה״ג‬
‫והובא בכ״מ פ״ה מבית הבחידה ה״ג בצורך הסורג‬
‫שהוא להתיר איסור טלטול בשבת משום שהיקף‬
‫הר הבית לא מהני רהוי הוקף ולבסוף פתח עיי״ש‪,‬‬
‫וא״ב קשה הא הכל בכתב ואיך יכלו לעשות הסורג‬
‫בשביל זה‪ ,‬וכאן אין לומר רכיון שצריך לטלטל‬
‫הוא כמפורש שצריך לעשות הסורג דהא מדאורייתא‬
‫ליכא שום איסור לטלטל כיון שעכ״פ הוא מוקף‬
‫ולכן משמע לכאורה דכיון שאינו בשביל העבודה‬
‫אלא משום איסור שבת לא הוד■ בכלל הכל בכתב‬
‫כסברת מהדש״א‪ .‬וא״ב אין ראיה שהוא איסור‬
‫דאורייתא שד‪.‬די אף אם הוא דק מדרבנן ליכא‬
‫בזד‪ ,‬איסור דדיכל בכתב‪.‬‬
‫אבל א״א לומד ‪ p‬שהדי גם להוסיף בשביל‬
‫כסוי הדם אינו לצורך העבודה ומ׳־מ אמדו בגט׳‬
‫שבשביל איסור הבל בכתב ליכא מצות כסוי הדם‬
‫במוקדשין‪ .‬ועוד דלפ״ז למה הוצרך רב לתרץ משום‬
‫דקדא אשכחו הא גם בלא קרא היה להם לעשות‬
‫את התיקון כמו שעשו את הסורג בשביל היתד‬
‫טלטול אף שליכא קד<נ ולעצם איסור קלות ראש‬
‫עם הנשים לא צריך למקרא זה להשמיענו שאסור‬
‫מיהא ודאי מדרבנן שמגי לכאן וגם הא בשאר‬
‫מקומות שהוזכר איסור קלות ראש עם נשים לא‬
‫הביא קרא זה אלא ודאי שצריך לומד כדבאדתי‬
‫שמקרא זה ידעינן שהוא כמפורש שצריך לדיבדיל‬
‫בין אנשים לנשים במחיצה גם מדאורייתא וא״ב‬
‫ממילא הוא כנאמר לגד החוזה ולנתן הנביא לעשות‬
‫הגזוזטרא‪ .‬ואין להקשות מנלן מן התודה שיהיו‬
‫כלל שם נשים‪ ,‬ח״וא בהקהל ודאי היו צדיכין להיות‬
‫שם אנשים ונשים וא״ב צריכים היו לעשות הגזוזטרא‬
‫בעוביל הקהל וממילא מותדין גם בכל חג לעשות‬
‫‪ p‬בשביל שמחת בית השואבה‪ .‬ועיין בהגהות הדיעב״ץ‬
‫שכל הקושיא דדיכל בכתב היה בשביל הזיזין שהם‬
‫קבועים וממילא היה זד■ לכל חג ומצד הגזוזטרא‬
‫עצמה אין איסור‪ .‬אך אף אם נאמד דלא כד‪,‬דיעב״ץ‬
‫שאיסור מצד הכל בכתב הוא אף שלא בקביעות‬
‫וכדמשמע מהא דד״פ כסוי הדם‪ ,‬נמי ניחא דכיון‬
‫שהוא כנאמר שדשאין לעשות תוספת זה לא שייך‬
‫לחלק בין הימים ויש להתיר בכל עת‪.‬‬
 ‫צז‬ ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫לכאורה שסובר שטמא מת בחיל הוא מדאורייתא‪,‬‬ ‫בנתב‪ .‬וא״כ אף אם נימא שיסבור הרא״ש נהראב״ד‬
‫אבל עיץ בכ״מ ה״ט שמשמע שגם הרמב‪-‬ם לא פליג‬ ‫בפירושו לתמיד שלפי׳ז אין ראיה מעץ ג׳׳ה יבול‬
‫וכן מוכרח דר‪,‬א מפורש בנזיר דף מ״ד‪ .‬שבשער‬ ‫לסבור שחלוק עזרת נשים לעניז הכל בכתב‪.‬‬
‫נקנור מותר טמא מת ליכנס מדאורייתא אף שהוא‬
‫מעזרת נשים שעוד עדיף מחיל וכן בסוטה דף כ׳‬ ‫ועיין בהגהות הריעב״ץ בסוכה שם שדימה דין‬
‫עיי״ש‪ ,‬ולכן פשוט שמד‪ .‬שנתב הרמב״ם בטבו‪-‬י‬ ‫איסור עץ לאיסור הכל בכתב שלכן כתב שקושית‬
‫רבעזרת נשים שהוא מד״ס לומר שאף שד‪,‬וא מקרא‬ ‫ד‪.‬גמ׳ מהכל בכתב הוא מהזיזין הקבועין ולא‬
‫הוא רק מד׳׳ם להוציא מלשון הברייתא כרד‪.‬וצדו‬ ‫מהגזתטראות שהיו רק לפי שעה נמו שמותר מצד‬
‫ר׳ יוחנן לאשמועינן וכ״ש טמא מת בחיל שלינא‬ ‫איסור עץ‪ ,‬וכוונתו לתירוץ הראב״ד בהלכות ע״ז‬
‫רמז בקראי‪ (.‬וא׳־כ איך נתב רש״י על מעלת החיל‬ ‫וא׳׳ה גם לענין המקום יש לדמות‪ .‬ואף שלהראב״ד‬
‫ומעלת עזרת נשים שהן מדאורייתא ועיין בתו׳׳י‬ ‫דבהלנות ביה״ב שמתרץ בהא דבימה והגזוזטרא‬
‫שהקשו עליו‪ .‬ולכן צריך לומר נדפרשתי שעצם‬ ‫שבעזרת נשים נמי ליכא איסור עץ ומ״מ הרי מפורש‬
‫המעלה שקדושתו חמורה הוא דאורייתא אף שאינו‬ ‫שיש איסור הכל בכתב מ״מ לשאר הראשונים שהלוק‬
‫נוגע לדינא דשילוח‪ .‬וכן מדוייק לקזון רש״י בסוטה‬ ‫עזרת נשים משאר הר הבית לענין איסור עץ מסתבר‬
‫שכתב על מה שהקשה בגמ׳ למימרא דמת אסור‬ ‫שחלוק גם לענין איסור הכל בנתב ששני הדינים‬
‫נקנור‪,‬דד‪.‬א‬ ‫בשער‬ ‫שוין לדידהו גם לענין המקום כמו ששוין לענין‬
‫במחנה לויה‪ ,‬אף שאיירי שם‬
‫עזרת נשים וגם שערי נקנור לא נתקדשו בקדושת‬ ‫הקביעות להריעב״ץ‪ .‬ואף להדאב״ד דביה״ב אפשר‬
‫עזרה ור‪,‬רי הן נשאר הר הבית עיי״ש משמע שיש‬ ‫יודה לענין הבל בכתב שחלוק עזרת נשים משאר הר‬
‫בעצם טעם להחמיר מהמת שקדוקזתו יתירה אבל כיון‬ ‫הבית אך שבאיסור עץ סובר שלינא אף בעזרת נשים‬
‫שלא נתקדשו בקדושת עזרה הדי הוא לענין מת‬ ‫משום דכתיב באיסורו לא חטע אצל מזבח שהוא רק‬
‫כשאר הד הבית משום שלא נאסר מת אלא במחנה‬ ‫בעזרה כדאיתא בדבריו וקצת יקז לדייק מלשונו‬
‫שכינה כדבאדתי‪ .‬ו ח משמע שגם הדמב״ם סובר‬ ‫שכתב אבל בעזרת נשים ובהר הבית מותר אלמא‬
‫‪ p‬שרק על הדין שאסור לטבו״י כתב שד‪,‬וא מד״ס‬ ‫שיש באיזה איסור חלוק בין עזרת נשים להר הבית‬
‫ולא על עצם הקרושה‪.‬‬ ‫ודק בכאן לאיסור עץ סובר שליכא חלוק ולכן הזכיר‬
‫שבתרוייהו מותר מצד הקרא דאצל מזבח ה׳‪.‬‬
‫ולכן מאחר שקדושת עזרת נשים חמורה אין‬
‫להוכיח ממה שמצינו שבעזרת נשים יש איסור בנין‬ ‫וטעם החלוק הוא משום דקדושת עזרת נשים‬
‫עץ ואיסור הכל בכתב שגם בכל הד הבית יהיה ‪.P‬‬ ‫המורה משאר הר הבית כדאיחא בפ״א מכלים מ״ה‪.‬‬
‫לכן ניחא זה שבסורג היה של עץ ומה שלהרא״ש‬ ‫ואף שלענין הדין המוזכר שם שאין טבול יום‬
‫לא היה זד‪ ,‬באיסור הכל בנתב‪ .‬וזה שאנו יודעים‬ ‫נכנם לשם הוא רק מדרבנן כדאיתא ביבמות דף‬
‫שגם בעזרת נשים יש איסור עץ הוא משום שנקרא‬ ‫ד מ״מ מסתבר שעצם המעלה לקדושה שיש בה‬
‫עזדד‪ ,‬במשנה וחצר בקרא עיץ בחוס׳ פסחים רף‬ ‫הוא מדאורייתא רק שאינו נוגע לדינא רקזלוה טמאים‬
‫צ״ב וד‪.‬איסור בברייתא דתמיד דף כ״ה נאמר בעזרה‪.‬‬ ‫מדאורייתא משום שטמא מת גשלה רק ממחנה שנינה‬
‫ולפ״ז לא מצינו כלל סברא זו של מד‪.‬דש״א‬ ‫וזב נם מכל הר הבית ונמצא שלענין שלוה שוה עזרת‬
‫נשים אף שיש בה יותר קדושה לשאר הר הבית‬
‫וא״ב מה״ת נימא שהכל בכתב הוא דק בדבר שהוא‬
‫צורך המקדש ולח צריך לומר נדפירשחי משום‬ ‫משום שעכ״ס אינו מהנה שנינה וכל הר הבית‬
‫הוא ענ״פ מחנה לויה‪ .‬ומוכרח כן לדש״י יומא דף‬
‫שהוא כמפומז שיעשו הגזוזטרא‪ .‬ואולי גם חונת‬
‫מ״ד שפי׳ על מה שאר״א בר אהבה ש״מ מעלות‬
‫מהרש׳׳א נדבארתי אלא שנתן טעם על מה שלא‬
‫דאורייתא שד‪,‬וא נם על כל המעלות שתנן בפ״א‬
‫נאמר ביהוד בציוי הבנין משום דלא הוצרך לומר‬
‫דבלים והשיב שם גם מה שהחיל מקודש מהר הבית‬
‫אלא מה שנתחדש לבנות מדין המקדעז ולא מה‬
‫ועזרת נשים מן החיל‪ ,‬אף שאיסור טבו־־י בעזרת‬
‫שאסור גם מכבד בלא הבנין‪ .‬וגם שאם היה מצורך‬
‫המקדש היה נאמד אף אם היה ידוע שצריך לבנוו^‬ ‫נשים הוא רק מדרבנן‪ ,‬ואיסור טמא מת בחיל נמי הוא‬
‫רק מדרבנן )ואף שהרמב״ם פ״ז מביה״ב הט״ז לא‬
‫וממילא חזינן מסוגיא דסוכה דאף אם היחד‪,‬‬ ‫נקט שהוא רק מדרבנן כמו שנקט בהי־־ז לענין‬
‫מהיצר‪ .‬אבל מו שאפשר לבא לידי קלות ראש‬ ‫איסור טבו״י בעזרת נשים וכן לא נקט בפ״ג מביאת‬
‫יש עדין אותו האיסור מדאורייתא‪ ,‬דהא אף בראעוונה‬ ‫מקדש היה בטמא מת בחיל שהוא מדרבנן אף שנקט‬
‫שהיו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ פרעוי׳י שהנשים‬ ‫בזדו בטבו״י בעזרת נשים שהוא מדרבנן וא״כ משמע‬
 ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫צח‬

‫אף שהיו מובדלין בדין מחיצה שמועילה לשאר דברים‬ ‫היו בעזרת נשים והאנשים היו ברחגה של תר‪:‬‬
‫שצריכין מחיצה לא הועילר‪ ,‬לזה ונחשבו כמעורבין‬ ‫הבית ובחיל‪ ,‬שהיתה מחיצה גדולה ביניהם בדין מחיצה‬
‫ואסור מדאורייתא והוי כמפורש שיעשו גזוזטרא‪.‬‬ ‫אבל כיון שהוצדכו לעמוד נגד השעדים הפתוחים כדי‬
‫היוצא מזה גם בבתי כנסיות שמתקבצין שם‬ ‫לדאות את השמחה דאו שבאו לידי קלות דאש ולא‬
‫אנשים ונשים להתפלל טוב יותר לעשות גזוזטרא‬ ‫הועילה המחיצה וא״ב היה עדיין אמוד מדאודייתא‬
‫שהנשים יהיו למעלה‪ ,‬ואם מאיזה טעם קשר‪ ,‬לעשות‬ ‫של ‪ p‬הותד לעשות הגזוזטדא שמזה דאיה שהוא‬
‫גזוזטרא צריכים לעשות מחיצד‪ ,‬ממש כזו שתמנע‬ ‫מדאורייתא כדבאדתי‪ .‬ואין לומד שהאיסוד היה מדין‬
‫מלבוא לידי קלות ראש ולא סגי במה שנחשבה‬ ‫יהוד שהוא מדאורייתא שמא יכנה איש לפנים‪ ,‬חדא‬
‫מחיצה לכל דבר כגון בשערים פתוחים כמו שראינו‬ ‫דא״ב איפכא הוא לד׳ כהנא בקידושין דף פ״א שיותר‬
‫שלא הועילה במקדש והיה אסור מדאורייתא‪ .‬ולכן‬ ‫עדיף נשים מבפנים ואנשים מבהת‪ ,‬וגם לא כברייתא‬
‫לא פגי גם במחיצה של עשרה טפחים מן הקרקע‬ ‫דתנא איפכא ונימא שברייתא דכאן היא המתניתא‬
‫שאינה כלום לענין קלות ראש שהדי יכולים לדבר‬ ‫דבקדושין‪ ,‬דהא ברייתא רד‪,‬תם מתיר אנשים מבפנים‬
‫ולהרבות שיחה עם הנשים בלי שום קושי וליגע‬ ‫ונשים בחוץ והבא אוסר למסקנא בתרוייהו וגם אין‬
‫בידיהם ואין לך קלות רא׳נז גדולה מזו ונחעובו‬ ‫שייך למיפלג על מעשה רב‪ .‬וגם בנשים הרבה כאלו‬
‫כמעודבין ממש ואסור מדאורייתא שגרועה היא ממחיצה‬ ‫שהיו בשמחת בית השואבה אין לחוש ליהוד בין‬
‫שהבדילה בין עזרת נשים לחיל במקדש שלא הועילה‬ ‫לרמב״ם בין לרש״י‪ ,‬שלרמב״ם שאוסר אף עם נשים‬
‫אף שהיתר‪ ,‬יותר ניכר‪ ,‬אלא צריכים לעשות מחיצה‬ ‫הרבה אינו אוסר מצד שמא יפרוש אלא דוקא בפירש‬
‫גבוד‪,‬ה במדה כזו שלא יבואו לידי קלות ראש‪.‬‬ ‫כדאיתא בפכ״ב מאי״ב ה״ה ולרש״י שאוסר שמא‬
‫יפרוש הא אינו אוסר עם הרבה נשים‪ ,‬עיץ בח״מ‬
‫אבל מסתבר לע״ד שסגי במחיצה גבוהה עד‬
‫אה״ע סי׳ כ״ב סק״י‪ .‬ועוד שלא היה שיד יחוד‬
‫אחר הכתפים‪ ,‬רהרי הזינן שהמחיצה אינה מצד איפור‬
‫כלל התם רב׳ המקומות היו פתוחין' והולכין דרך שם‬
‫הסתכלות כדכתבתי לעיל שזה הרי ידעו גם מתחלה‬
‫בכל עת אל מחוץ להר הבית ולחיל ולעזרת נשים‬
‫ומ״מ התירו ולא חשו לזה‪ .‬ואף אחר התיקון הגדול‬
‫ולעזרה וכן מעזרה ולחוץ ועדיף מבית שפתחו פתוח‬
‫לא נזכר שד‪,‬יתר‪ ,‬שם דק גזוזטרא שהיא מקרשים‬
‫לר״ה‪ .‬ולכן צריך לומר שהאיסור חוא רק משום קלות‬
‫מונחים על הזיזין הבולטים וסתם גזוזטרא אינה‬
‫ראעז‪ ,‬וחעובו מתחלה שמה שבאו לידי קלות ראש‬
‫במתיצה עיין עירובין דף פ״זובתום׳ דף פ״ו ובפי‪,‬‬
‫היה מחמת שהאנשים הוצרכו לראות דוקא דדך‬
‫המשנה להרמב״ם שם ונמצא שנראו הנשים כיון‬
‫הנשים שהדי שניהם הסתכלו למקום אחד באו לידי‬
‫שלא הקיפו את הגזוזטרא במתיצה ולא חשו לזה‪ ,‬ואף‬
‫קלות ראעז‪ ,‬שאף שמצד ההסתכלות עצמה חזינן‬
‫שלא נראו להאנשים שעמדו תחת הגזחטרא מ״מ‬
‫שלא היתד‪ ,‬הקפידא דהא זה ידעו גם מתחלה‪ ,‬וא״ב‬
‫הרי נראו להאנשים העומדים באמצע‪.‬‬
‫היד‪ ,‬באופן המותד שלא נדאו מקומות המכוסים ולא‬
‫ואף שהרמב״ם לפירועוו למשנה סוכה שם כתב‬ ‫חששו שיסתכלו בכוונה ליהנות שזד‪ ,‬אפור אף במקומות‬
‫כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים עיי״ש‪ ,‬בע״ב אין‬ ‫המגולים ולכן התירו כשלא ידעו שיבאו לירי קלות‬
‫לפרש מצד איסור ההסתכלות בדלעיל וגם שהרי‬ ‫ראש‪ ,‬אבל כשראו שבאו מזה לידי קלות ראש שהוא‬
‫אף כשהן למעלה הן נראות מכיון שלא הוזכר שהיתה‬ ‫לד‪,‬רבות שיחד‪ ,‬ביניהם ולנגיעה בידיד‪,‬ם וכדומה‪,‬‬
‫מהיצר‪ ,‬להגזוזטרא כרלעיל‪ .‬ורוחק לומר שמכיון שלא‬ ‫התקינו להחליף שהנשים יהיו מבחוץ אחורי האנשים‬
‫נראו אלא לד‪,‬עומדים באמצע ונימא ששם היו רק‬ ‫שבזה יש מעלה שאין הכרח שיסתכלו בד‪,‬ן עיין בתום׳‬
‫המרקדים בשמחת בית השואבה שהם היו רק חסידים‬ ‫סנהדרין דף כ׳‪ .‬אבל עדיין באו לידי קלות ראש‬
‫ואנשי מעשה שלהם אין קפידא בהסתכלות כלרב‬ ‫שכיון שלא היתה מהיצר‪ ,‬במקום השערים היה בא‬
‫גידל ברכות דף כ׳‪ ,‬שהרי לא בכל חסידים ואנשי‬ ‫הקלות ראש מצד הנשים שראו דרך האנשים ולפיכך‬
‫מעשה מציגו מעלה זו דרב גידל דר‪,‬א רבנן דרב‬ ‫אף שלכל דבר הצריך מחיצה הרי הוא מחיצה גמורר‪,‬‬
‫גירל וכן רבנן דר׳ אחא בכתובות דף י״ז היו ג״ב‬ ‫מ״מ לענין הבדלת אנשים ונשים אינה כלום שעדיין‬
‫חסידים ואנשי מעשה ולא היתד‪ ,‬להם מעלה זו‪.‬‬ ‫הם כמעורבין ובאין לקלות ראש‪ .‬ונתברר שצריכים‬
‫ואדרבה אמר אביי בסוכר‪ ,‬דף נ״ב ובת״ח יותר מכולם‬ ‫מדאורייתא לעשות גזוזטרא שיהיו הנשים מלמעלה‬
‫ובסוף קידושין מצינו בר׳־מ ור׳ טרפון שעוד החמירו‬ ‫ור‪,‬אנשים מלמטה שרק אז אינם כמעורבין‪ ,‬ובלשון‬
‫על עצמן גם בדברים שאנשים פשוטים לא נחשדו‬ ‫המשנה במדות והקיפוה כצוצטרא שהנשים רואות‬
‫עליהם ולא סמכו על חסידותם ותורתם‪ .‬וגם ודאי‬ ‫מלמעלן וד‪,‬אנשים מלמטן כדי שלא יהיו מעורבין‪ .‬וכן‬
‫שהיו באמצע גם מד‪,‬עם הבאים לראות שלא נזכרו‬ ‫פסק הרמב״ם פ״ה מביה״ב ה״ט‪ .‬אלמא שבתחלה‬
‫צט‬ ‫עושה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫אלא שהקיפו בשקופין אטומים ואין בלשון הזר‪ ,‬תלונות‬ ‫בשום מקום שלא הניתו להרואים לעמוד במקום‬
‫כלל‪ ,‬ולכן צריך לפרש כמו שפירשתי‪.‬‬ ‫המרקדיט‪.‬‬
‫ומלשון הרמב״ם בפירושו משמע שמקום האנשים‬
‫ולכן במחיצד‪ ,‬גבוהד‪ ,‬עד אתר הכתפים שמסתכד‬
‫לא היה למטה תתת הגזחטרא שכתב שהיו מתקנים‬
‫שאין לבוא לידי קלות ראש יש להתיר‪ .‬והוא גובה ג׳‬
‫מקום לאנשים ומקום לנשים ומקום הנשים למעלה‬
‫אמות שדן י׳ת טפתים כדאיתא בשבת דף צ׳ב עיין‬
‫ממקום האנשים ולא כתב כלשון הרע״ב שהיו מושיביז‬
‫ברש״י ותום׳ שם ובתוס׳ עירובין דף מ׳ת ותום׳ ב״ב‬
‫הנשים מלמעלה והאנשים מלמטה‪ ,‬שהיה משמע תהת‬
‫דף ק׳‪ .‬ואף שלרשב״ם שם שעם הראש הוא ג׳ אמות‬
‫הגזוזטרא‪ ,‬אלא משמע שלא היו האנשים למטה מן‬
‫יש להקל בי־׳ז טפתים שפתות מי״ז ושליש א״א כדי‬
‫הנשים אלא מקום האנשים היה למטה על הרצפה‬
‫שלא יקשה עליו מהא דשבת שמפורש שם שלכד‪',‬פ‬
‫ומקום הנשים היה למעלה במקום גבוה וכן משמע גם‬
‫קדוב לי״ז הוו עד הכתפים‪ ,‬מ׳־מ יש להצריך י״ת‬
‫מלשונו בפ*ה מלולב הי״ב‪.‬‬
‫טפתים כתום׳ שפי׳ הרשב״ם תמוה‪ .‬ואף שנראים‬
‫הראשים אף בי״ת טפתים כשעומדות‪ ,‬לא יבא מזה‬ ‫ובזה מובן פירושו במדות פ״ב מ״ה שכתב שהקיפו‬
‫לידי קלות ראש‪ .‬וד‪,‬מהמירין להגביר‪ ,‬המחיצה עד‬ ‫אותה בשקופין אטומים ועשו בהם כמין מעלות כדי‬
‫שלא יתראו גם ראשיהן תבוא עליהן ברכר‪ .,‬ובפרט‬ ‫שיביטו מהן תנשים בשעת בנימת ישראל לשמתת‬
‫שהרבד‪ ,‬נשים במרינד‪ ,‬זו אינן נזד‪.‬רות בכסוי הראש‪.‬‬ ‫בית השואבה עיי‪-‬ש וכוונתו שלא היו זיזין יוצאין‬
‫אבל לדינא יש להת ‪ T‬גם בגבוהד‪ ,‬רק י״ת טפהים‬ ‫מהכותלים להנית שם גזוזטרא כפרש״י רלפידושו‬
‫ואם שנמצאות שם גם פרועי ראש כבר הורה זקן‬ ‫לא היה שם כותל אלא שעשו הגזוזטרא אטומה עד‬
‫בעל ערוך השולתן שבזה׳־ז שבעוה״ר יש הרבה כמותן‬ ‫הקרקע ושקופים הוא מלשון השקפה‪ ,‬ונעשו כמעלות‬
‫מותר להתפלל כנגדן ולכן אין למהות אבל בפתות‬ ‫לצר העזרה שיעמדו עליהן להביט משם‪ .‬ונמצא שלא‬
‫מי־׳ה טפהים אסור וצריד למחות בכל התוקף כי‬ ‫היה כלל מקום תהת הגזוזטרא לא כפרש״י וא״כ‬
‫אף אם היה אסור רק מדרבנן צריך למתות כ״ש‬ ‫נמצא שנראו הנשים לכל האנשים לפירושו של‬
‫שלע׳׳ד הוא מדאורייתא כדד‪,‬וכתתי לעיל‪.‬‬ ‫הרמב״ם‪ .‬ומוכרתין לומר שכוונתו בפירושו למוכה‬
‫להמתכלות כזאת שיכולה להביא לירי קלות ראש‬
‫וד‪,‬נד‪ ,‬יש מקום לומר שרק במקדש היה אסור‬ ‫שהוא רק כשעומדות הנשים למטה בלא מתיצה‬
‫מדאורייתא משום דין ידאה דומקרשי תיראו שאם‬ ‫או אף במתיצה נמוכה שהן כמעורבין‪ .‬וכתב זה‬
‫הוא בקלות ראש אינו בידאה וא׳־כ בביהכ״נ הוא רק‬ ‫מהמת שמוכר שההסתכלות מביאה לקלות ראש כמו‬
‫מדרבנן שאסרו גם בהם קלות ראש ולא מהני גם תנאי‬ ‫שכתב התי״ט ואמנם הסתכלות האנשים בנשים מביאה‬
‫עיץ במגילה דף כ״ת ובש׳׳ע או״ת סי׳ קנ״א סעי׳‬ ‫לידי קלות ראקז‪ ,‬אבל עכ*פ רק כשאפשר לבא מזה‬
‫י׳׳א וכ׳׳ש לקלות ראש של איסור שאין מועיל בד‪,‬‬ ‫לקלות ראש שייך לאסור וכשהן לפעלה אף בלא‬
‫תנאי‪ .‬אבל בשעת התפלד‪ ,‬וכמשזכירין שם שמים‬ ‫מהיצר‪ ,‬ולמטה במהיצה גבוהה עד אהר הכתפים‬
‫ודברי תורה וקדושה מסתבר שד‪,‬וא דאורייתא שהלא‬ ‫שאין שייך להוש לקלות ראש לא איכפת לן בד‪,‬מתכלות‬
‫הקדושה שתיקנו בביהכ״נ כתב הר״ן במגילר‪ ,‬דף‬ ‫אף לד‪,‬רמב״ם בפירושו לסוכה‪ .‬ואף אם נסתפק בכוונתו‬
‫כ״ו שד‪,‬וא משום שעיקרו עשוי לומר בו רבה שבקדושה‬ ‫בפירושו לדינא אין לנו אלא מש*כ הרמב״ם בהלכותיו‬
‫עיי׳׳ש ואם דברי הקדושה עצמן אין בהם דיני הקדושה‬ ‫פ״ה מביה״ב ר‪*,‬ט שד‪,‬וא כדי שלא יהיו מעורבבין וכן‬
‫לא היה שייך לתקן קרושד‪ ,‬על ביהכ׳׳נ בשבילם‪ ,‬ולח‬ ‫בפ״ח מלולב הי״ב שכתב כדי שלא יתערבו אלו‬
‫משמע שבעת התפלה הרי הוא בדיני קדושה מדאורייתא‬ ‫עם אלו והוא כמו שבארתי שבלא מהיצה גבוד‪,‬ד‪ ,‬יהשבו‬
‫ויהיד‪ ,‬אסור לנד‪,‬וג בו קלות ראש בתפלד‪ ,‬מדאורייתא‪.‬‬ ‫כמעורבבין כיון שבאין מזר‪ ,‬לקלות ראש אבל מצד‬
‫אבל מוכרחין קצת לומר שדין זד‪ ,‬הוא מדאורייתא‬ ‫הסתכלות עצמד‪ ,‬אין להוש‪.‬‬
‫בכל מקום קבוץ שד‪,‬רי ההספד שלעתיד שלמדין‬
‫משם לא מצאנו בו שיהיה במקדש ואם שם לא נאסר‬ ‫ואין לטעות לפרש בלשון שקופין אטומים שכתב‬
‫מדאורייתא אלא לצניעות בעלמא איך שייך למילף‬ ‫הרמב״ם בפירושו למדות שהיו שם הלונות שקופים‬
‫מזר‪ ,‬איסור דאורייתא למקדש אלא משמע שהוא‬ ‫אטומים וכמו בהלונות המקדש שפרש״י במנהות דף‬
‫איפור בכל מקום שצריכין להקכץ בו אנשים ונשים‬ ‫פ״ו שהיו רהבות מבפנים וצרים מכהוץ וכאן יהיה‬
‫שאסורין להיות בלא הבדלת מהיצר‪ ,‬ביניהם כדי‬ ‫להיפוך שבאופן זד‪ ,‬נאמר שהן רואות ואין נראות‬
‫שלא יבואו לידי קלות ראש‪ .‬אך אולי אף שבד‪,‬ספד‬ ‫כ״כ‪ ,‬ונפרש בפירושו בסוכר‪ ,‬שד‪,‬וא מצר ההסתכלות‬
‫יהיה לצניעות בעלמא הוא עכ״פ ראיה שיש בזד‪,‬‬ ‫לבד‪ ,‬שהרי לא אמר שעשו תלונות שקופים אטומים‬
 ‫משה‬
‫אסור ויקשה על הרמב״ם וש׳׳ע דכתבו ונתכוין ליהנות‬
‫ומשמע שלא רק על אצבע קטנה כתבו זה אלא‬
‫אף על כל מקום שדרכן להיות מגולות דאליב אין‬
‫חלוק בין מקומות המכוסים למקומות המגולין ואיך‬
‫כתב שם הש״ע באותו הסעיף וברמב״ם שם הביא‬
‫הרין שאסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה‪,‬‬
‫שועא משום שמגלות השוק כדאיתא ברשב״ם ביב‬
‫דף נ״ז הא אף במקומות שהדרך להיות מגולות‬
‫אסור‪ .‬ולכן משמע שבמקומות המגולות אסור רוקא‬
‫כשמכוין ליהנות ובמקומות שדרכן להיות מכוסות‬
‫אסור בכל אופן וא״כ קשה מהא דע״ז‪ .‬וצריך לומר‬
‫דכיון שהתפעל רשב״ג מיופיה עד שאמר עליה מה‬
‫רבו מעעזיך ה׳ נחשב זה הנאד‪ ,‬והקשה שפיר ותירץ‬
‫דקרן זוית הואי ולא הספיק לעצום עיניו כרפרש׳׳י‬
‫ונהנה לאונסו‪.‬‬
‫עכ״פ ודאי אסור להסתכל באשה אפילו במקומות‬
‫שדרת להיות מגולות כשמתכוין לראותה ועיץ בב״ח‬
‫או״ח סי׳ ע׳׳ה סעי׳ א׳ וזה אסור בכל מקום אפילו‬
‫ברחובות ויש חיוב על כל ארם להביט כפי האפשר‬
‫למטר■ כשהולך בשוק אך לא באופן שיהיה פרועז‬
‫קיזאי שיהיה מקיז דם לכותלים עיץ בסוטה דף‬
‫כ׳ב וברש״י שם ר״ה מקיז‪ .‬וכן כשבאר‪ ,‬אשה לשאול‬
‫להרב שאלה בעניני איסור והיתר מחריב להשתדל‬
‫שלא לר‪.‬ביט בפניה כרי שלא יבא ליהנות ח״ו מהראיה‬
‫וכן בכל מקום שפוגע בנשים‪ .‬אבל לא בשביל זה הוא‬
‫ענין חיוב המחיצה בבהכ״ג ובכל מקום שמתאספים‬
‫שמחוייבין לעשות מחיצה בין אנשים לנשים‬
‫כי בשביל איסור ההסתכלות הוא כמו בכל מקום‬
‫שהוא דין על האנשים שלא יסתכלו בהן כמו ברחובות‬
‫ואם יש מי שיעבור ויסתכל בכוונר‪ ,‬לראות ליהנות‬
‫אין אנו אחראין להם וכרהוכחתי בתשובתי בראיות‬
‫ברורות ואין מה להוסיף‪ .‬והטעם פשוט רזה לא ניכר‬
‫לאחרים‪ ,‬ורק בשביל קלות ראש הוא חיוב המחיצה‬
‫שזה ניכר לאחרים ובאין ממילא גם הם לקלות ראש‬
‫ולידי הרהור ח״ו שלזה סגי בגובה י״ח טפחים‪.‬‬
‫אבל ודאי שראוי לבעלי נפש להחמיר לעשות‬
‫כשאפשר גבוהד‪ ,‬יותר מראשיהן וזע* כשהן למעלה‬
‫שלא יתראו וכרכתבתי בתשובתי ואפריון נמטייה‬
‫לידידי כתר״ה אשר כוונתו היא לשם שמים שרוצד‪,‬‬
‫לד‪,‬דפיס ספר בשם כח הקדושה והטהרה לד‪,‬סביר‬
‫איך שראוי להחמיר כי ודאי רצוננו שיוכשר ררא‬
‫ויחמירו כראוי לבעלי נפש וליראי ה׳‪ .‬אבל כתר״ה‬
‫יודע שגם מד‪ ,‬שבררתי הדין והשעור להלכה היתד‪,‬‬
‫לשם שמים וב״ה שהיד‪ ,‬מזה תועלת גדולד‪.,‬‬
‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫ענין קלות ראש שלכן יש לאסור במקדש מדאורייתא‬
‫משום מצות יראה ויהיה בביהכ״נ מדרבנז ובשעת‬
‫התפלת דאורייתא אבל יותר מסתבר שהוא מדאורייתא‬
‫בב״מ קבוץ‪.‬‬
‫ובלא צורך קבוץ אף במקדש מותר שהרי‬
‫חנה התפללה סמוך לעלי הכהן וכהא דדחקה‬
‫ונכנסה בקידושין דף נ׳ב ולתוספות שם מותרות‬
‫נשים ליכנס בעזרה גם בלא דוחק עיין שם‬
‫אף שנמצאים שם הרבה אנשים אבל במקום‬
‫שצריכין להתקבץ בהא דשמחת בית השואבת וכהא‬
‫דיתקבצו להספיד לעתיד הרי הוא רין מדאורייתא‬
‫שצריך מחיצה להבדיל ביניהם‪ .‬ולפיכו גם בבתי‬
‫כנסיות שלנו שמתקבצים להתפלל צריו שתהיה‬
‫מחיצה ודוקא מחיצה כזו שלא יבואו מתוכה‬
‫לידי קלות ראש‪ ,‬שהוא או בגזחטרא שהנשים למעלה‬
‫והאנשים למטה אף כשנראות משם או במחיצה גבוהה‬
‫עד אחר הכתפים שהוא ייח טפחים‬
‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סיטן »‬
‫בענין איסור הסתכלות בנשים‬
‫כ״ז מרחשון תשט״ו‪.‬‬
‫מע״ב ידידי הרב הגאון המפורסם בחבוריו צבי‬
‫חמד מהדיר צבי הירש פריעדמאן שליט׳׳(^‬
‫הנה בדבר אשר הראני מה שכתב כתריה בספרו‬
‫חלקנו בתורתך בסיס שלח דברים ראוים בדבר‬
‫איסור הסתכלות בנשים וגם מה שהביא מס׳ יערות‬
‫דבש‪ .‬הוא ודאי דין ברור ומפוחזו בכמה דוכתי בגמ׳‬
‫בעיז דף כ׳ מקרא דונשמרת שלא יסתכל באשה נאה‬
‫אפילו פנויה ובא״א אפילו מכוערת ובכתובות דף‬
‫ייז שנפסק דאסור להסתכל בפני כלה אף בשביל‬
‫לחבבה על בעלה ובשבת דף סיד איר ששת מפני‬
‫מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכקויטין שבפנים‬
‫לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אעוה כאילו‬
‫מסתכל במקום התורפה וכיה גם בברכות דף כיר‪.‬‬
‫ונפסק כן בדמבים פכ״א מאיסורי ביאר‪ .‬היב ובאה״ע‬
‫סי׳ כיא‪.‬‬
‫וקצת יש ראיה מעיז שם דאפילו בלא כוונה‬
‫ליהנות אסור להסתכל דהא הקשה על רקזביג שראה‬
‫נכרית אחת נאד■ ביותר מהא דאסור להסתכל ולא‬
‫תירץ שרקזביג לא נתכוין ליד‪.‬נות אלמא דבכל אופן‬
‫י(א‬ ‫משה‬
‫שהרי לא הוזכרה ואם עשו היה זה רק לשמירה‬
‫בעלמ* אין חלוק בין הגירסא יושבות לרואות‪ ,‬דלנו׳ע‬
‫ידכא לראות גם בשד‪,‬ן יושבות ועעוו נמו שרוצות‪,‬‬
‫ואם נימא שיש חלוק הוא רק לענין אם עשו מחיצה‬
‫לשמירה ראם יושבות לא היה חשש נפילה ולא‬
‫הוצרכו לעשות מחיצה ואם עומדות הוצרכו למחיצה‬
‫מצר חשש נפילה‪ .‬אך יותר מסתבר שאין חלוק‬
‫בין הגרסאות‪.‬‬
‫ומה שרצה כתר׳׳ה לחרש דבשעת התפלה עדיף‬
‫שאין לחוש בלל לקלות ראש ואין באן איסור‬
‫מעודבין זב״ז וא״כ א״צ למחיצה כלל‪ ,‬ועוד יותר‬
‫שלפ׳׳ז יובלו לישב ממש מעורבין‪ ,‬הנה ח׳׳ו לומר‬
‫בן‪ ,‬ועזרא ליה מריה לנתר״ה‪ ,‬רהא במקדש אין‬
‫נכנסין שם אלא ביראה וא״כ לא היו נכנסין שם‬
‫אלא לצורך מצות שד‪,‬וא לעשות בעצמן איזה מצור‪.‬‬
‫או לראות נהנים בעבודתם שג״כ הוא מצוה‪ ,‬עיין‬
‫ביומא דף ע׳‪ ,‬ומ״מ היה אסור‪ ,‬חזינן שאין שום‬
‫קולא במה שעושין אז מצוה‪,‬ונ״ש בבית הכנסת‬
‫שאף בשעת התפלה אין חיוב היראה נ״ב כמו במקדעו‬
‫שמפורש בקרא שיש לחועז לקלות ראש‪ .‬ואדרבה‬
‫היה מקום קצת לומר דר‪,‬איסור שלא יד‪.‬יו מעורבין‬
‫הוא במקדש מצד חיוב היראר‪ ,‬שאם הוא באופן‬
‫שינולין לבא לירי ק״ר אין זד‪ ,‬ביראה‪ ,‬וא״כ יהיה‬
‫בביהכ״נ רק מדרבנן שאסרו גם בהו ק״ר ולא מהני‬
‫בזה גם תנאי‪ ,‬ובשעת התפלה ממש אפשר גם‬
‫לפ״ז הוא מדאורייתא כיון שמזכירין אז שם שמים‬
‫ודברי תורה וקדושה‪ .‬אבל מד‪,‬ספר דלעתיד לבא‬
‫שלמדין משם משמע דהוא איסור בבל מקום שמתקבצין‬
‫שם לאיזה חיוב להתקבץ ובלא צורך חיוב קבוץ‬
‫אף במקדש מותר בהא דחנה שהתפללה במקדעז‬
‫אצל עלי והכא דדחקה ונכנסה בקדושין דף נ׳׳ב‪,‬‬
‫ולתום׳ שם מותרות ליכנס בעזרה‪.‬‬
‫ותמיהני על נתר״ה שנתב שד‪,‬נשים היו באות‬
‫להקריב הפסח דמשמע שסובר בתר״ר‪ ,‬שיש חיוב‬
‫על כל החבורה להיות בעזרד״ והא פשוט שלא היו באות‬
‫לעזרה בערב הפסח אף לתום׳ שהיו מותרות ליננס‬
‫בעזרר״ אלא איש מהחבורה הי׳ שוחט הפסח דסגי אף‬
‫לנתחלה שיהיה רק אחד מהחבורה ולכן לא הזכירו‬
‫התוס׳ רק מסוטה ונזירה‪ .‬ולבן נראה שבע׳׳פ היו‬
‫אסורות משום שלא היה אפשר לעשות מחיצה בעזרר‪,‬‬
‫והיה אז חיוב קבוץ דפסח בא בננופיא‪ .‬ולמ״ר שיש‬
‫שליח‬ ‫לעשות חבורהשל נשים לבדן אולי עשוי‬
‫לאיש לשחוט‪ ,‬וגם על אעזה יחידה ליכא האיסור‪,‬‬
‫דדין הבדלה שלא יד‪,‬יו מעורבין הוא ההיפוך מאיסור‬
‫אנשים ונשיםשנקבצו הוא עיקר‬ ‫יחור שבר‪.‬רבר‪,‬‬
‫האיסור‪.‬‬
‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫פי‪5‬זן מא‬
‫בענין המחיצה בין אנשים לנשים‬
‫בהערותיו על תשובתי בזה‬
‫נ״ח מדחשון תשי״ב‪.‬‬
‫מע״ב ידידי הרב הגאון ר׳ שמואל טובי׳ שטערן‬
‫רב בקענזעס סיטי שליט״א‪.‬‬
‫מה שמסיק כתר״ה בתשובתו שבזמן שהעזרה נשים‬
‫היא על רצפה אחת עם של אנשים סגי‬
‫במחיצה כל דהו כגון ד׳ טפחים רוחב וי׳ אורך‪,‬‬
‫לא נראה כלל‪ ,‬אלא עדיין הוא איסור גמור‬
‫מדאורייתא שזה נחשב מעורבין‪ .‬ובכלל איני מבין‬
‫כוונת כתר״ה בד׳ טפחים רוחב ועשרה אורך‪ ,‬ובכל‬
‫אופן שהוא טונתו בין אם רוחב הוא במשך וי״ט‬
‫אורך הוא בגובה בין אם הרוחב הוא בגובה והאורך‬
‫הוא במשך הוא אסור אלא שצריך לעשות במשך‬
‫כל מקום ישיבת הנשים מחיצה גבוהה י״ח טפחים‪,‬‬
‫ואם הנשים הן בגובה שעור זה א״צ למחיצה מעצם‬
‫דין זה אלא מדין מעקה שלא יפלו‪.‬‬
‫וכן לא נראה לע״ר מש״ב בתר״ה שבגמ׳ סוכה‬
‫בברייתא שאיתא שלא יבואו לידי קלות ראש ובירוש׳‬
‫שאיתא שלא יהיו מעורבין פליגי‪ ,‬הנה בתוספתא‬
‫איתא שהיו באין לידי קלות ראש ומסיק שלא יהיו‬
‫מעורבין‪ ,‬ופשוט שהוא המברייתא שבגמ׳‪ ,‬וא׳׳ב הוא‬
‫טעם אחד‪ ,‬וכמפורש במתני׳ דמרות שלא יהו מעורבין‬
‫ולא יפלגו ׳׳עז אלא שהוא טעם אחר רמה שבאו‬
‫לידי ק״ר הוא נחשב מעורבין בדבארתי‪ .‬וגם מש״ב‬
‫בתר״ה לטעמו שד‪,‬ם ב׳ טעמים יש חלוק לדינא‪,‬‬
‫דלטעם קלות ראש הוא מצד הסתכלות וצריך גבוהה‬
‫שלא יהיו נראות בלל ולטעם שלא יהו מעורבין‬
‫סגי במחיצה ב״ר‪ ,‬הנה הוא דבר שא׳׳א לומר בלל‪,‬‬
‫דלא שייך זה להסתכלות בדבארתי שאף מהגזוזטרא‬
‫היו נראות וקלות ראש הוא מה שנקל להם לרבר‬
‫זה עם זו וליגע זה בזו בדבארתי‪ ,‬ואף לטעם שלא‬
‫יהיו מעורבין צריך שתהיה גבוהה י׳׳ח טפחים וזה‬
‫סגי שלא יהיה קלות ראש‪.‬‬
‫ומה שפי׳ בתר״ה כשקופים אטומים לא נכון‬
‫לע׳׳ד אלא בדפירשתי שלא היתה כלל מחיצה על‬
‫הגזוזטרא‪ ,‬ומנין לקח בתר״ה שהיתה שם מחיצה‪,‬‬
‫אלא היתה הגזוזטרא אטומה עד הקרקע ונרי שיראו‬
‫בל הנשים עשו מעלות מעלות‪ ,‬וההיתר הי׳ משום‬
‫שד‪,‬יו במקום גבוה כדבארתי‪ ,‬וכיון שעל הגזוזטרא‬
‫לא היה חיוב לעשות מחיצה וא״ב אולי לא עשו בלל‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫סימן ‪3S‬‬
‫מסופקני אם יש האיסור זה באופן שליבא חשש‬
‫בדבר מחיצה ביז נשים לאנשים בבית‬
‫באכילת הפסה שהיו אוכלין האנשים והנשים בבית‬
‫הכנסת ובענין הבימה‬
‫שלא נמנו עליו יותר מעשרה כדאיתא בפסחים דף‬
‫כ״ה תפוז תשט״ו‪.‬‬
‫ס״ד‪ ,‬ובמדרש רבה איכה איתא תני ר״ח אפילו מ׳‬
‫מע״ב ידידי הר״ר מרדכי קאהן שליט׳׳א‪.‬‬
‫הנה בדבר מחיצה שבין הנשים לאנשים ודאי מן‬
‫הראוי כשאפשר טוב לעשות גבוהר‪ ,‬שלא יתראו‬
‫הנשים כלל ובפרט במדינד‪ ,‬זו שהרבה נשים הולכות‬
‫פרועי ראש וגם בזרועות מגולות גם כשהולכות‬
‫לביהכ״ג ובעוה״ר אין כה למהות בידן‪ .‬אבל כשאי‬
‫אפשר כבר בארתי בתשובה שנדפסה זר‪ ,‬הרבה שנים‬
‫שצריכה להיות גבוהה עד אחר הכתפים שהוא‬
‫לבינוניות ערך ח׳י טפחים פחהו השיעור מרין המחיצה‪,‬‬
‫וגם אם יהיו בזרועות מגולות לא יתראו‪ .‬ובדבר השער‬
‫כיון שהוא שעת הדחק שאין מניהין באופן אחר‬
‫יש לסמוך על המקילין הרי״ף והרמב״ם שאין השער‬
‫ערוד‪ ,‬לענין ק״ש ודברי תורה‪ .‬ובזמננו שבעוה״ר‬
‫רוב הנשים הולכות פרועות ראש אף שהוא באיסור‬
‫כתב בערוך השלחן סי׳ ע״ה שאף להאוסרין נמי‬
‫יש להקל מאחר דעכיפ הא אין דרכן לכסות‪ ,‬וערוה‬
‫לאיסור ק״ש ודברי תורה תלוי בדרכן לכסותו ממש‬
‫ולא שהאיסור מחשיב למקום מכוסה‪ .‬ולע״ד נראר‪,‬‬
‫ראיה גדולה מהא דהוצרך רב ששת בברכות דף כ׳׳ד‬
‫להוכיח דשער באשה ערוה מקרא דשערך כעדר‬
‫העזים שהוא קרא דדברי קבלה ורק מסברא בעלמא‬
‫שהוא מדפשבה לה קרא בגור‪ ,‬כדפרש׳׳י‪ .‬ואפאי לא‬
‫הביא הקרא דופרע ראש האשה שילפינן מזה דאסור‬
‫לילך בגילוי הראש ומצד זה הוא מקום מכוסה שעושה‬
‫להשער דין ערוה‪ ,‬אלא ודאי שהאיסור לילך מגולה‬
‫לא היה עושר‪ ,‬את השער בדין ערוה‪ ,‬ולכן הוצרך‬
‫להביא קרא דמשבה לה בגוה שמזר‪ ,‬ש״מ תאוה‬
‫היא כרפרש״י‪ ,‬וא׳׳ב מאחר שאף דמשבח קרא בגוה‬
‫לא נאסר לקרות ק״ש כנגד שער פנויות שדרכן‬
‫לילך פרועות כמפורש בש״ע‪ ,‬אלמא דטעם זד‪ ,‬אינו‬
‫אוסר כשדרכן לילך פרועות‪ ,‬לכן כיון שעתה הורגלו‬
‫לילך אף הנשואות פרועות אף שהוא באיסור אינו‬
‫ערוד‪ ,‬לגבי ק״ש ודברי תורה‪ .‬ולכן בשעת הדחק‬
‫יש לסמוך ע״ז‪ .‬ויראי ה׳ יש להם להחסיר להפוך‬
‫פניהם לצד אחד כשאומרים קריאת שמע וכל סדר‬
‫התפלה וכשא׳א יסגרו עיניהם דכיון שלעצמן יכוליו‬
‫להחמיר אין זה שעה״ד לפניהם‪.‬‬
‫מה שרוצים לצרף יריעד‪ ,‬מעשה רשת אם‬
‫נראות בזה זרועות המטלות איבו כלום אבל אם‬
‫אגרות‬ ‫לוב‬
‫ובמקום קבח לדברי הרשות ואף בחתוטת‬
‫יחוד ויותר נוטה שליכא לאיסור זה דהא אשכחן‬
‫אחד‪ ,‬והיו שם כמה משפחות שאין לך בל פסה ופסה‬
‫ואפילו נ׳‪ ,‬בר קפרא אפר אפילו ק׳‪ ,‬דלר״ש אין‬
‫הפסה נאכל בשתי הבורות ואם יעשו מחיצה ביניהם‬
‫הרי יחשבו כשתי הבורות כדאיתא בפסחים דף פ״ו‬
‫ומדר״ש נשמע שגם לר׳ יהודה אף שנאכל בשתי‬
‫חבורות לא חייבו שהנשים יאכלו בחבורה אחרת‪.‬‬
‫וגם בדף צ״א תגן ואין עושין חבורת נשים ועבדים‬
‫וקטנים אף למאי שמפרש רבא שאין עושין נשים‬
‫ועבדים בחבורה אחת משום תפלות משפע שנשים‬
‫עם אנשים ישראלים מותר‪ ,‬ולמה דד‪,‬יה סבור ר׳‬
‫עוקבא בר חנינא לא עבדינן לנשים לבדן אלא דוקא‬
‫עם אנשים עיי״ש‪ .‬הזינן שגם לר׳ יהודה דאיירי‬
‫אליביה רשאין לאכול בחבורה אחת שהוא בלא‬
‫מחיצה‪ .‬וגם הא דהכלה הופכת פניה שפרש׳׳י ע״‪8‬‬
‫שארהב״א א‪-‬ר יוחנן מפני שר‪,‬יא בושה לאכול לעיני‬
‫האנשים ע׳׳י שמסתכלין בה שאין שייך בפני אביה‬
‫ואחיה אלא בפני אנשים אחרים‪ ,‬א״ב מפורש שלא‬
‫היה מחיצה ביניהם‪ .‬אבל בביהכ״נ ובשעת התפלד‪,‬‬
‫הוא איסור ברור ומדאורייתא וצריך שתהיה מחיצה‬
‫של י״ח טפחים ביניהם או שיהיו הנשים למעלה‬
‫והאנשים למטה כדבארתי‪.‬‬
‫ומש״ב כתר״ה שאני פירשתי הקושיא על הזיזין‬
‫ולא על הגזוזטראות‪ ,‬הנה כתבתי זה בשם הריעב״ץ‬
‫בהגהותיו‪ ,‬ואני אדרבה הקשתי עליו מר״פ כסוי‬
‫הדם‪ .‬אך מה שמקשר‪ ,‬כתר״ד‪ .‬דלפ״ד למה לא מקשינן‬
‫משום איסור לא תטע‪ ,‬הנה פשוט שד‪,‬זיזין היו של‬
‫מתכות אך הגזתטראות סוברים שהיו של עץ‪ .‬ועיץ‬
‫בד‪,‬גד‪,‬ת הריעב״ץ שם שאדרבה מזה שלא הקשה מלא‬
‫תטע הוכיח זה שמפרש שהקושיא לא היתה על‬
‫הגזוזטראות שלא היו קבועין אלא על הזיזין שד‪,‬יו‬
‫קבועים‪ ,‬וכוונתו שעל הזיזין ניחא משום שהיו של‬
‫מתכות‪ ,‬אבל משום הכל בכתב גם במתכות אסור‪,‬‬
‫ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫ר!ג‬ ‫משה‬
‫המחיצה ליכא חסדון‪ .‬אבל מצד אחר שאולי ילכו‬
‫בלבושי פריצות שנדאד‪ ,‬בשרן כמו שהן רגילות ללכת‬
‫בעוה״ר הרבה נשים במדינתנו וא״ב יהיה אסור‬
‫להמתפללין כשפניהן לצד עזהת הנשים להתפלל ולומר‬
‫דברי תודה‪ ,‬אם לא שתראו להזהיר שיהיו מלובקזות‬
‫בצניעות כשבאות לביהכ״נ ‪.‬וגם לידע שיקיימו‬
‫האזהרה‪.‬‬
‫דרק בשערות המגולות שנתפרצו רוב הנשים‬
‫בעוה״ד אין לאסור לקרות ק״ש כנגדן מטעם שלהרי״ף‬
‫וה‪,‬רמב״ם לא נאמה זה לענין ק״ש וד״ת‪ ,‬ואף‬
‫להמחבר בסי׳ ע״ה פעי׳ ה׳ ודעימיה שאוסרין נמי‬
‫כתב בערוך השלחן שכיון שנתפרצו בזה הרבה‬
‫נשים אף שהוא באיסור אין זה שוב בדין ערוד‪,‬‬
‫לק״ש וד״ת‪ .‬ויש לע׳׳ד דאיה גדולה לדבריו מהא‬
‫דד‪,‬וצרך רב ששת בברכות דף כ״ד להוכיח דשער‬
‫באש־ עדוה מקרא דשה״ש שנאמר שערך כעדר‬
‫העזים שלא נאמר לענין זה אלא מסברא בעלמא‬
‫מדמשבח לה קרא בגוה אלמא דיש לחוש שיבא‬
‫להרהוה‪ ,‬ואמאי לא הביא הקרא דופרע ראש האשד‪,‬‬
‫שמזד‪ ,‬ילפי׳ שאסורות לילך פרועות ראש מדאוהייתא‬
‫כדתנא דבר״י בכתובות דף ע״ב‪ ,‬אלמא דאין תלוי‬
‫דין השיבות לערוד‪ ,‬להדין שצריכין לכסות דאשן‬
‫ולכך הוצרך להסבדא מדמשבח קרא בגוד‪ ,‬ש״מ‬
‫שיש לחוש להרהור‪ .‬וא׳׳ב מאחה דחזינן שזה בעצמו‬
‫אינו עושה שיהיו בדין עהוה כדחזינן מהא הלא‬
‫הוו שערות בתולה בדין ערוה אלמא דבעינן תחתי‬
‫שיהיה דרכן לכסות ושיהיה זה דבר שיש לחוש‬
‫להרהור‪ ,‬ולכן אם דדך רוב ' הנשים ללכת מגולות‬
‫אף שהוא באיסור אין לה‪,‬חשיבן לערוה לק״ש וד״ת‬
‫ותלוי דק בהמציאות‪ .‬ולכן אף שמן הראוי להחמיר‬
‫אין למחות מלקדות כנגדן‪ .‬אבל אם נראה בשרן‬
‫במקום שצהיך להיות מכוסה אף שד‪.‬ולכות מגולות‬
‫מצד פריצות יש לאסור מלקרות ק״ש ואמירת ד״ת‬
‫כנגדן‪ .‬לכן אם רוצים דוקא בזכוכית יראה כתד״ה‬
‫להזהיר שיבואו לביהכ״נ מלובשות בצניעות‪ .‬ואם‬
‫יארע לפעמים שתבוא אחת מלובשת שלא כראוי ולא‬
‫יהיה באפשדי למהות בידה יצטרכו להזהר מלד‪,‬תפלל‬
‫ולומר ד״ת לצד ההוא‪ ,‬אבל לסמוך ע״ז בקביעות‬
‫אין יכולין‪ .‬ושמעתי כי יש זכוכית שדק מצד אחד‬
‫יכולין לראות וטוב לעשות בזכוכית כזו שהנשים‬
‫יוכלו לראות והאנשים לא יוכלו לראות‪ .‬והנני ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫היא יריעה כזו שנראות באופן שאין להכיר המקומות‬
‫שהן מגולות נחשב כסוי כיון שלא נהאה גלוי הבשה‬
‫רק נראות כצל בעלמא‪.‬‬
‫כשהנשים הן על הבאלקאני יוצאין בזה מצד דין‬
‫מחיצה אף שהמחיצה נמוכה מאחר שהן בגובה‪.‬‬
‫אבל מאחר שהולכות כזרועות מגולות צריף להוסיף‬
‫ידיעה עד שלא יתראו זרועותיהן‪ ,‬ואם אפשר טוב‬
‫להוסיף עד שלא יראו גם את השעד שלהן‪ ,‬אבל‬
‫הבתי כנסיות כשיש להם באלקאני אין מקפידין‬
‫שוב ואיני יודע טעם ובודאי הוא משום שאין‬
‫יכולין לעשות כלום שלא ישמעו להם‪ ,‬וצריכים‬
‫יראי ה׳ להפוך פניהם לצר אחר כשמתפללין‪.‬‬
‫בדבר הבימה‪ ,‬אין קפידא שיהיה באמצע בית‬
‫הכנסת ממש‪ ,‬וכמעט שעוד עדיף שיהיה קרוב יותד‬
‫לפנים דברוב פעמים אין המתפללין ממלאין כל‬
‫ביהכ״נ ועומדים רובם יותר קרוב לפנים וממילא‬
‫צריכה הבימה להיות באמצע עמידת המתפללין כיון‬
‫שעיקה הטעם הוא כדי שישמעו העם קה״ת‪ .‬ואם‬
‫אין מניחין מטעם הפסד מקומות ובחומה צהיך עכ״פ‬
‫דיוח גדול להיות בין העמוד להבימה לכה״פ כדי‬
‫שיוכלו לד‪,‬קיף את הבימה כטעם החת״ם‪.‬‬
‫בענין עמוד ודאי צריך לעשות דד‪,‬וא צדיד‬
‫להיות שלא במקום גבוה כדאטדי בכ״מ יורד לפני‬
‫התיבה‪ ,‬אבל כיון שאינו מפוהש זה שהוא הכהח‬
‫לביהכ״נ‪ ,‬אם אין מניחין אין מחוייבין לעשות מריבה‬
‫ומחלוקת בשביל העמוד‪ ,‬אבל ודאי צריך להשתדל‬
‫להשפיע שיעשו כראוי וכד‪,‬וגן בכל דבר‪ .‬וד‪,‬נה בעיהכם‬
‫סקרענטאן יש הגדא״צ גוטערמאן שליט״א שד‪,‬וא‬
‫רב מובהק ותתיישבו עמו בכל דבר להורות למעשה‪.‬‬
‫ידידו‬
‫משה פיינשטיץ‬
‫סימן מג‬
‫בענין מחיצה בביהכ״נ בין העז״נ שעשו‬
‫חלה שלמעלה מזכוכית‬
‫עדב ר״ה תשט״ז‪.‬‬
‫מע״ב ידידי מהר״ר אפרים אשר הלוי דאטענבערג‬
‫שליט״א רב בלאם אנדזשעלעם‪.‬‬
‫בד בר המחיצד‪ ,‬שעשר‪ ,‬חלק ממנה מזכוכית בערך‬
‫שליש מלמעלה‪ ,‬הנה יפה כתב כתר״ד‪ ,‬שמדין‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫קד‬

‫סימן מוז‬ ‫סימן מד‬

‫בענין סומא שהרגילו כלב להוליכו אם‬ ‫במקום שפרצו באיסור המחיצה שבין‬
‫יכול ליכנם לביהכ״ג לתפלה‬ ‫אנשים ונשים ורוצים איזה אנשים‬
‫להסיתם שישבו מעורבים ממש‬
‫יום א׳ כ״ג שבט תשי״ג‪.‬‬
‫י״ט סיון תשי״ר‪.‬‬
‫מע״ב ידידי הדב הגאוז המפודסם מוד<ד״ד פינחס‬
‫מע״כ ידידי מהר״ר בז ציון לפידות שליט״א‬
‫מדדכי טי ת הגאב״ד עליזאבעט שליט״א‪ ,‬שלו׳ ובדכד■‪.‬‬
‫דב בתיטאז‪ -‬אהיא‪.‬‬
‫הנה בדבד הסומא אשד למדו לכלב להוליכו ומוכדח‬
‫בד ב ר הענין שדבד כתד״ה עמי ע״י הטעלעפאן‬
‫הכלב להיות תמיד אצלו אם יכול ליכנס לביה׳־כ‬
‫אותח ביהכ״נ אחד שמתפללין שם אנשים‬
‫להתפלל בצבוד ולשמוע קדיש וקדושד■ וקה״ת וקדיאח‬
‫ונשים בלא מחיצה ביניהם אבל אינם מעודביז אלא‬
‫המגילה וכדומה אף שד‪,‬כלב מוכדח ליכנם עמו או‬
‫אנשים בצד אחד ונשים בצד אחד ובאו איזה‬
‫שיש בזה בזית להכניס בע״ח לביה״ב שהוא מקדש‬
‫אנשים עם הדאבאי שלהם ואמדו להם שבית שבלא‬
‫מעט‪.‬‬
‫מחיצה נמי אסוד לבז דוצים שישבו מעודבין ממש‬
‫והנה איתא בידושלמי פ׳ בני העיד ה׳׳ג ד׳‬ ‫זה אצל זה ונשאל בתד‪-‬ה משופטי המדינה אם יש‬
‫אימי מפקיד לספדיא אם אחא בדנש גבינת מלכלך‬ ‫ממש בטענתם‪.‬‬
‫באודייתא לגבכת תיועוז מקבליז ליה ולחמדיה ולמנוי■‬ ‫הנה פשוט שאיז ממש בטענתם מאחד דבישיבת‬
‫ודעא משום דסובד כד׳׳י בז לוי דאמד שם לעיל‬ ‫מעודביז ממש הוא הדבד‪ .‬יוחד חמוד מלישב בצד‬
‫מזה בתי כנסיות ובתי מדדשות לחכמים ולתלמידיהם■‬ ‫אחד בלא מחיצה‪ ,‬וכשעובדיז עבדה קלה אסוד‬
‫וכדאיתא גם בגמ׳ די ח בדף כיח אמד דבא חכמים‬ ‫להסיתם לעבוד עבדה חמודה‪ .‬ואודבד‪ .‬במקום שיושביז‬
‫ותלמידיהז מותדיז דאמד דיב׳׳ל מאי בי דבנז ביתא‬ ‫מעודביז ממש יש להשפיע עליהם אם אפשד שלבל‬
‫דדבנז‪ ,‬ולבז אמד ד׳ אימי לספדיא שאף אם הוא‬ ‫הפחות ישבו מפודדיז בצד אחד בדי שתהיה העבדה‬
‫דק קצת בז תודה נמי נחשב כ ת תודה לגבי זד■‬ ‫מגמ׳ סוטה דף מ״ח דא״ד‬ ‫באופז קל‪ .‬ודאיה לזד■‬
‫ומותד כשהוא אודח להיות שם עם חמודו וכל כליו‬ ‫נשי פדיצותא זמדי נשי‬ ‫יוסף זמדי גבדי ועני‬
‫והובא בד״ז במגילה שנג וא״ב חזינז דהכנסת חמוד‬ ‫ועני גבדי באש בנעודת‪ ,‬למאי נ״מ לבטולי הא מקמי‬
‫לביהכ׳־נ אינו קלות דאש ו מי ת יוחד מאכילד■‬ ‫הא‪ ,‬ופדש״י אם איז שומעיז לנו לבטל את שניהם‬
‫ושתיה ושיגד■ דאם היד■ יוחד מזה לא היה ניתד‬ ‫נקדים לבטל את זה שהוא באש בנעודת‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫לת׳־ח דאטו ת׳׳ח אינו מוזהד על מודא דמקדש כדאיתא‬ ‫חזינז מפודש דמחדיביז ב״ד ובל אדם אףבאופז‬
‫במג״א סי׳ קנ׳׳א סק״ב‪ ,‬ודייק גם מלשוז הטוד וש״ע‬ ‫שאיז בידם לבטל האיסוד לגמדי‪ ,‬שיבטלו לכל‬
‫דאינך מילי אסוד‪ ,‬וגם המג׳׳א הביא שם ידושלמי‬ ‫הפחות מה שבידם שלא יעשו האיסוד בכאש בנעודת‬
‫זה בדמז שכתב ו ת הוא בידושלמי שת״ח מותד‬ ‫שחמוד יוחד אלא באופז שהוא פדיצותא שקל מזה‬
‫להתאכסז בביד^כ׳׳נ עיי׳׳עו‪ ,‬והוא ידושלמי זה שמפודש‬ ‫אף שג‪-‬ב אטור‪ .‬וא״ב ודאי כשאחד יסיתם לעושיז‬
‫שגם דשאי להכניס שם החמוד‪ ,‬וגם הגד׳׳א בסק׳׳ח‬ ‫האיסוד באופז קל שיעשו באופז החמוד הוא חוטא‬
‫הביא לשת הידושלמי‪ ,‬ואי׳ב פוסקת בז‪.‬‬ ‫ומחטיא את הדבים‪ .‬וממש כז הוא בעניז זה שאם‬
‫וכית שהוא דק כאכילה ושתיה הדי לזה מהני‬ ‫דואים אנחנו מקום שיושביז מעודביז וא״א לנו‬
‫תנאי בבתי כנסיות שבחד־ל לאכול שם בשעת הדחק‬ ‫לעשות שיתפדדו ויעשו שם גם מחיצה ביניהם כמו‬
‫אף לכל אדם כדאיתא בד׳׳ז שם בשם הדמב״ז שמחני‬ ‫שהוא הדיז מחוייביז אנחנו לעשות מד■ שבידינו אם‬
‫התנאי אפילו בישובז לעניז שאם הוצדכו אנשי‬ ‫ישמעו לכל הפחות שיתפדדו הנשים לצד אחד אף‬
‫העיד להאכיל בהז עניים או להשכיבם שם והביאו‬ ‫שעדיץ יעשו איסוד אבל לא באופז החמוד יוחד‪.‬‬
‫הב׳׳י בסי׳ קנ״א‪ .‬ואף שבש׳׳ע טעי׳ י׳א משמע שפסק‬ ‫וא״ב בעובדא זו שיושביז מפודדיז אך בלא מחיצד■‬
‫דלא מהני תנאי כלל בישובז לעניז אכילד■ ושתיה‪,‬‬ ‫ודאי אלו האנשים והדאבאי שלהם שדוצים לעשות‬
‫עייז במג׳׳א ס׳׳ק י׳׳ד‪ ,‬אבל בסק״ב הביא גם שיטת‬ ‫שיהיו מעודביז ממש הם מחטיאיז את הדבים‪ .‬ידידו‪,‬‬
‫הג׳׳א מ!ום או׳׳ז שעל תנאי שדי אפילו בישובז‬
‫לאכול ולשתות לכל אדם ואף שלא מדוחק‪ .‬והגר׳׳א‬
‫משה פיינשטיץ‬
‫בסק׳׳ה הביא הדת בשם הדמב׳ז שעל תנאי מוחד‬
‫?ה‬ ‫משה‬
‫משום ההתאכסנות שהזכיר המג״א כםק״כ‪ ,‬ונוגע זה‬
‫ככיהכ׳־נ של א׳־י שאינו על תנאי שג״כ לפ״ז יש‬
‫להתירו אבל אין זה ראיה בדודה ועדיין יש לעיין‬
‫בבתי כנסיות של א׳׳י אבל בב״כ שלנו היא ראיה‬
‫בדודה לע׳׳ד שיש לד‪,‬תיד‪.‬‬
‫ועיין בברכות דף ס״ב שפדש״י בהא דאביי‬
‫מדביא ליה אמדא מגדלת לו שה ומלמדתו שהולד‬
‫עמו תמיד‪ ,‬והא אמי היה כמעט בל היום בביהמ״ד‬
‫וא״כ משמע קצת שהלד עמו גם לכיהמ׳־ד דאל׳־כ‬
‫אלא על המעט מהיום שהיה הילד לעסקיו היה הולד‬
‫עמו לא היה שייד לשון תמיד‪ .‬וגם הטעם שפידש׳׳י‬
‫כן הוא דאם לא היה עמו תמיד לא היי‪ ,‬הילד עמו‬
‫לכית הכסא וכמעט היום לא היה מתרגל ונמצא שגם‬
‫מגמ׳ דידן יש ראיה קצת׳ אד אין זה ראיה כרודה‪,‬‬
‫אבל מהירושלמי הוא ראיה בדודה כדלעיל‪.‬‬
‫ידידו ואוהבו בלונ״ח‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן מו‬
‫בענין ביהכ״ג שהועמדו שם הדגלים‬
‫מאה״ב וממדינת ישדאל שבשביל זה‬
‫איו דוצים אחדים להתפלל שם אם יש‬
‫בזה ממש‬
‫י״ט תמוז תשי״ז‪.‬‬
‫מע״ב ידידי הדב הגה״צ מוהד׳׳ד יעזכד בעריש‬
‫היילפעדן שליט״א הנקרא אדמו״ד מדיישא ובייטש‪.‬‬
‫הנה כדבר כיהכ׳׳נ שנכנה כדין לקדושת ביהכ״ג‬
‫וככר התפללו כו הוא כקדושתו אף אם נעשד‪ ,‬שם‬
‫עכידה ממש ועניני קלון‪ ,‬כמפורש כמג״א כד‪.‬ד‪,‬יא‬
‫עוכדא שמצאו שהשמש עשה ככיהכ׳־נ עכידת זנות‬
‫שמ׳־מ לא נתחללה קדושת כיהכ״ג בכף‪ .‬ומוכדחין‬
‫לומד שאף כשעת העכירה לא ירדד‪ ,‬מקדושתה‪ ,‬דאם‬
‫ידדה מי הקדישה אח׳־כ דהא הנידון היה תיכף‬
‫כשנעשתד‪ ,‬העכירה אם יתפללו שם ככמעלת קדושת‬
‫כיהכ״נ‪ ,‬אלא ודאי דהקדושד‪ ,‬שנעעזה ככיהכ׳־נ אינה‬
‫יורדת שוכ אף שלא מתנהגים שם בקדוקוד‪ ,‬ואף‬
‫כשעושים שם עכירות ועניני קלון‪ .‬וא״כ אף אם‬
‫נימא דהעמדת הדגלים כביהכ״נ הוא דבד איסור‬
‫לא נתחללה הקדושה ככף ועדיף להתפלל שם מלעשות‬
‫מנין כמקום חול כמו ככל כיחכ׳־נ‪.‬‬
‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫לכל אדם מדוחק ומשמע שפוסק כן ולכן שפיר‬
‫פסק המ״כ בכאוד הלכד‪ ,‬ד״ד‪ ,‬אכל שיש לסמוד על‬
‫הדמב״ן שכן סכדי גם הדת והדשב״א לחתיד אפילו‬
‫כישובן לכה״פ כשעת הדחק‪ .‬וכמדומני שכהדכה‬
‫מקומות נוהגין להקל אף שלא כשעה׳־ד‪ .‬ולצודד‬
‫מצוד‪ ,‬קצת כגון לאכול סעודה שלישית כשבת אף‬
‫שאין צודך גדול שהדי יכול כל אחד לאכול בביתו‬
‫נוהגין כמעט ככל המקומות להתיד‪ .‬ואף לעשות משתה‬
‫כקדיאת החתן או כד מצוה נוהגין להקל‪ ,‬אף שאין‬
‫כדוד שיש כזה ענין מצוה‪ .‬והחסידים טד‪,‬גין ככל‬
‫כתי כנסיות שלהן להתיד אף כדכד הדשות ממש כהא‬
‫דאכילה ושתיה כיום היא״צ‪ .‬א׳־כ מוכדחין לומד‬
‫שנוהגין כדש׳־י והג״א כשם או״ז שמותד על תנאי‬
‫אפילו כישוח לאכילה ושתיה וכה״ג אף כלא דוחק‪.‬‬
‫ונמצא שנפסק עתה כן להלכה אף אם אולי דק‬
‫כדודות האחדונים התחילו לנד‪,‬וג ‪ .p‬כמפודש כדש׳־י‬
‫שכת דף י׳ אף כמנד‪,‬ג כדעת יחיד במילי דאודייתא‬
‫לענין מתנות שכתכ וכי היכי דאחזו כמנד‪,‬ג כדאשית‬
‫הגז כימי ד׳־נ ולא מחינא כהו ונהגנא כולא כוותיה‬
‫השתא דנהוג אף כמתנות לא משנינן מנד‪,‬גא עיי׳־ש‪,‬‬
‫וכ׳־ש במילי דד טן כהא דאיסודי אכילה ושתיה‬
‫בכיהכ״נ‪ .‬אך אף אם לא נימא כחדושא דדש״י‬
‫דאולי החולקים על דש׳־י וסובדים דמתנות נוהגות‬
‫כחו׳־ל שהוא הדמכ׳־ם ושיטה דאשונה כש״ע יו״ד‬
‫סי׳ ס״א סעי׳ כ״א פליגי על דש״י גם כחדוש זד״‬
‫מ״מ כשעת הדחק ודאי יש לפסוק להתיד שכזה הא‬
‫מתידין גם הרמב׳׳ן והרשכ׳׳א והו״ן וכדפסק המ׳־כ‬
‫ככאוד הלכוע‬
‫ולכן כיון שכהכנסת חמוד חזינן שלא גדע‬
‫מאכילה ושתיה ושינה יש להתיד כככ׳־נ שלנו שעל‬
‫תנאי הן עשויות אם הוא כשעת הדחק לפסק המ׳־כ‬
‫ככאור הלכה‪ .‬וכודאי שכלכ לא גדע מחמוד ואין‬
‫לנו שעה״ד גדול מזה שאם לא נתידנו יתכטל כל‬
‫ימיו מתפלד‪ ,‬בצכוד וקה״ת וקריאת המגילה בצכוד‬
‫וגם יש ימים שהעג׳־נ גדולה מאד כגון כימים נוראים‬
‫וכה״ג שרכים מתאספים עיין כדמ״א ס״ס פ׳־ח‪ ,‬שלכן‬
‫ראיה גדולה שיש לד‪,‬תיד להסומא שד‪,‬כלכ שמוליכו‬
‫צדיך לד‪,‬יות אצלו תמיד‪ ,‬ליכנם לכיהכ׳־נ להתפלל‬
‫ולשמוע קה׳׳ת וכדומה‪ .‬אך טוכ שישכ סמוך להפתח‬
‫שלא לבלכל את הצמד‪.‬‬
‫וגם יש להסתפק דאולי ככלל ליכא שום כזיון‬
‫וקלות דאש ככניסת כהמה אלא כשד‪.‬כניסד‪ ,‬היא שלא‬
‫לצודד תפלה אלא לצודד התאכסנות כעובדא דידוקז׳‬
‫אכל מוד‪,‬מיסד‪ ,‬היא לצודד תפלד‪ ,‬של כעליו אפשר‬
‫אין זד‪ ,‬דכר כזיון וקלות דאש כלל‪ ,‬ויד‪,‬יח ניחא מה‬
‫שלא הזכירו זה לחדוקז דין משום דאין כזה אלא‬
 ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬
‫הרבה שנים ערך ל״ה שנה במתפללים יראי ה׳‬
‫וד‪,‬דבד‪ ,‬לומדי תורה וגם גדולי תורה ולומדים שם‬
‫שעורים קבועים וגם הרבה יחידים שקבעו שם‬
‫למודם וראוי שיקבע לעתיד בבוא הגואל במהרה‬
‫בא״י‪ .‬ועתה נמכר הבית הסמוך לד‪ ,‬במזרחד‪ ,‬לבית‬
‫תיפלה לעו״א ורק כותל החוצץ הוא המפסיק ביניהם‬
‫ורוצים מע״ב ‪.‬לידע דעתי הקלושה אם יש איזד‪,‬‬
‫חשש מלהתפלל וללמוד שם‪.‬‬
‫ככל דבר הול‪ .‬וגם דגל אה״ב שהוא ג״ב שם מוכיח‬
‫והנה לע״ד איני רואה בזה שום חשש לדינא‪.‬‬
‫דהנה בהיה ביתו סמוך לעכו״ם בע״ז דף מ״ז רק‬
‫בנפל צריך לכנוס לתוך שלו ארבע אמות לגירסת‬
‫רש״י והרא״ש ופסק כן הש׳׳ך סי׳ קמ״ג סק״ב‪,‬‬
‫אבל בעודו קיים היה מותר לדור בביתו‪ .‬ואף להגירסא‬
‫מי שהיה כותלו נמי פירושו כותל ביתו רבן מוכרח‬
‫דהא רישא איירי שכל הכותל היה של הע״ז ואם הוא‬
‫כותל לחצר ולגינה בעלמא הרי יכול עתה לד‪,‬ניח‬
‫ד׳ אמות כמו אחר שנפל‪ ,‬אלא ודאי דאיירי בכותל‬
‫ביתו שקודם שנפל מותר לדור שם אף שנמצא שהוא‬
‫נהנה ממש מע״ז דאיירי שם בנעבד הכותל עצמו‬
‫כמפורש ברש״י דלכן אבניו ועציו ועפרו מטמאין‪,‬‬
‫והטעם הוא משום דכיון שהיה הכותל של הע״ז‬
‫משועבד לשמש לכותל גם לבית הישראל קודם‬
‫שנעבד כדאיתא בר״ן בשם הירושלמי אין בידם‬
‫לאסור זכותו של הישראל דאין אוסר דבר שאינו‬
‫שלו אף בזכות תשמיש לבד‪ .‬ואף שאה״נ מפקיעין‬
‫מידי שעבוד נצטרך לומר שהוא עדיף משעבוד‪ ,‬וכ־ש‬
‫שהיה מותר לדור שם בסתם כותל שבינתים שהוי‬
‫מחצה למחצה עצם הכותל שמתחלה נבנה משל שניחם‬
‫משה פיינשטיין‬
‫שזהו דין הסיפא שלו ושל עכו״ם שבאופן זה לא‬
‫נאסר כלל המחצה שסמוך לביתו שאין בזד‪ ,‬ענין‬
‫איסור כלל‪ .‬ובאם בעת הסמיכה היה הכותל כולו‬
‫של אחד לא איירי במתני׳ אלא הוא בדין אחר‬
‫שתניא בתוספתא פ״ז מע״ז ה׳׳ב שאם סמך ביתו לבית‬
‫ע״ז כולו מטמא בביאה וכן יהיה אסור לדור שם‪,‬‬
‫ובסמכו הע״ז לכותל שלו יהיה אסור המחצה שלצד‬
‫הע״ז עייזש‪ ,‬וצריך לפרש או שהניח הישראל‬
‫להעכו״ם ברצונו לסמוך הע״ז לכותלו ומ׳׳מ לא‬
‫נאסר אלא המחצה שרק זה נחשב שנתן להם דהא‬
‫גם ביתו צדיכד‪ ,‬להכותל או שאיירי בד׳כ אך שעשו‬
‫מעשה שבזר‪ ,‬יכולין לאסור אף שאינו שלהם כר״ה‬
‫וכעולא אר׳׳י בחולין דף מ׳‪ ,‬ומ׳׳מ לא הועילה‬
‫המעשה אלא לאסור רק המחצה שלצד הע״ז‪ .‬ובנפל‬
‫ובנאו שהיה אסור לבנותו תניא בתוספתא שם חזר‬
‫לתחלתו פי׳ שכל הכותל נאסר אף שהוא ברשות‬
‫שלו כיון שעשה בותל לע׳יז ובל ביתו מסמא‬
‫בביאה ואסור לדור שם מצד אה״נ‪ .‬ואם בנאוהו‬
‫אגרות‬ ‫קו‬
‫ובעצם לא מובן איזה איסור ממש יש בדועמדת‬
‫הדגלים הא ליכא איסור להכניס דברים שהם חולין‬
‫אף שאין בהן שום צורך להביהכ״נ אף בנבנו בלא‬
‫תנאי וכל שק בנבנו על תנאי בבתי בנסיות‬
‫שלנו‪ ,‬ואף שאלו שעשו זה לדגל וסיק למדינת‬
‫ישראל היו רשעים‪ ,‬מכל מקום הא לא ההזיקו‬
‫זה לדבר קדוש‪ ,‬שנימא שיהיה תשש גרידה דעבוח־ו‬
‫זרה‪ ,‬וידוע לבל שעשו זה לסימן בעלמא והוי זה‬
‫שלא הכניסו זר‪ ,‬בשביל שמהשיבין זה לדבר קדוז‪1‬ז‬
‫אלא שהוא לסימן על מנהלי ביהכ״נ שמחבבין מדינה‬
‫זו ומדינת ישראל וחפצו להראות זה במקום רואים‪.‬‬
‫ולכן אף שודאי לא מן הראוי הוא להכניס בביהכ׳׳נ‬
‫שהוא מקום קדושה וכ״ש שאין להניחו שם בקביעות‬
‫וכ״ש לא אצל ארון הקודש‪ ,‬אבל איסור ממש לא‬
‫שייך לומר ע״ז אלא שהוא ענין הבל ושטות‪ ,‬ואם‬
‫אפשר באופן של שלום לסלקם מביהכ׳׳נ היה זה דבר‬
‫טוב אבל לעשות מחלוקת בשביל זה אסור‪ .‬ואם היה‬
‫כח בלא מחלוקת לעקור כל ענין הדגל כדי שלא‬
‫יהיה זכרון למעשה הרשעים היה ג״ב אולי נכון‬
‫לעשות‪ ,‬אבל ח״ו לעשות מחלוקת בזה‪.‬‬
‫ולכן אלו שרוצים לעשות בשביל זד‪ ,‬מנין במקום‬
‫אחר והועזבים שעושים בזה דבר גדול אין עושים‬
‫כד‪,‬וגן ורק הוא ענין פוליטיקא מצד כה היצר והשטן‬
‫אעור בעוה״ר מרקד בינן עד אשר ירחם ה׳ וישלח לנו‬
‫הגואל צדק ויערה עלינו רוח ממרום ללכת בדרך‬
‫התודה והאמת לבלי לנטות ימין ושמאל‪ .‬ידידו‪,‬‬
‫סיסן מז‬
‫בענץ ביהכ״נ אשר בית הסמור לה‬
‫נמכר לבית תיפלה לע״ז אם יש חשש‬
‫מלהתפלל שם‬
‫יום א׳ י״ד שבט תשי״ב‪.‬‬
‫מע״ב האלופים וד‪,‬נכבדים מנהלי ומתפללי בית‬
‫הכנסת רעים אהובים בברוקלין ובתוכם גם רבנים‬
‫וגאונים ך‪,‬חביבים מאד כ״א לפי מהללו יהלל‪.‬‬
‫בד ב ר ביהכ״נ רעים אהובים אשר הוא מקום מקדש‬
‫מעט הנשאר לנו בזה״ז כראוי וכד‪,‬גון זה‬
‫ר!ז‬ ‫מש ה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫להמצוד‪ .,‬ולבד שמסתבר כן הנה יש ראיה מזה‬ ‫הן‪ ,‬פי׳ בע״כ נייח מחצה למחצה‪ ,‬וא״כ מותר לדור‬
‫שלא נאסר הצמר של משתתוד‪ ,‬לבד‪,‬מד‪ ,‬לעשות גם‬ ‫שם‪ ,‬עיי״ש בתוספתא‪ ,‬ופלא שלא ראיתי רינים‬
‫הבגד של ד׳ הכנפות אף שבלא הבגד ליכא מצות‬ ‫אלו מבוארין בפוסקים‪ .‬עכ״פ בעובדא דיין אם היה‬
‫ציצית משום דאינו אלא גורם למצוה‪ .‬ומד‪ ,‬שאסוד‬ ‫בית הריוט היה מותר לדור שם והכותל נירון‬
‫לתקן טליתות במעילי ד‪,‬כומרים כדאיתא בסי׳ קל״ט‬ ‫מחצה למחצה אף באופן שהכותל עצמו היה נעבד‬
‫שם הוא דוקא טליתות המיוחדות לתפלד‪ ,‬שנחשב‬ ‫וכ״ש בבית תיפלה של הנכרים במקומותינו שאין‬
‫הטלית עצמה כדבר מצוד‪ ,‬כנרות של ביהכ״נ שג״כ‬ ‫עובדיו להבית שיש שאין אוסרין אף לבנות כשנפל‪,‬‬
‫לא הוו חובד‪ ,‬ומ״מ נחשבו דבר מצוד‪ ,‬לענין שמאוס‬ ‫עיין בש״ן סימן קמ״ג סק״א בשם הב״ח שודאי‬
‫אבל בגד של ד׳ כנפות בעלמא לא מצינו לאסור‬ ‫בקיים אין לאסור אף להש״ך‪.‬‬
‫וא״כ כ״ש בכאן שאין לאסור‪ ,‬דמאוס שייך רק‬
‫וא״ב גם ביהכ״נ מה״ת נימא שיהיה אסור‪ ,‬הא‬
‫במעשה המצוד‪ ,‬עצמה‪.‬‬
‫אדרבה מצד איה׳׳נ קיל ביהכ״נ מבית הדיוט שיש‬
‫אך יש לדון במה שהוא במזרח שמתפלליז‬ ‫בזה גם מצור‪ ,‬שלהרבה שיטות לא ליהנות ניתנו‬
‫לאותו הצד אולי שייך איסור מראית העין‪ ,‬כהא דישב‬ ‫אף כשיש גם הנאת הגוף‪ ,‬ואף שלא נסמוך עלייהו‬
‫לו קוץ בפני ע״ז לא ישחה ויטלנה מפני שנראה‬ ‫בדבר האסור בר‪,‬נאה מ״מ ברבר המותר בהנאה גם‬
‫כמשתחוה לעכו״ם ובנתפזדו לו מעותיו שאסור‪ .‬אבל‬ ‫להדיוט ודאי עדיף בזד‪ ,‬שיש מצוה‪ .‬וגם שום אדם‬
‫פשוט שאין שייך זה כאן כיון שאדרבד‪ ,‬ניכר לכל‬ ‫אין יכול ליתן רשות להעכו״ם ולאסור בשביל זה‬
‫שמשתהוד‪ ,‬ומתפלל להקב״ה כבכל בתי בנסיות שד‪,‬רי‬ ‫דאף הזט״ה מסתבר שלא יוכלו ליתן רשות באופן‬
‫רואין שהוא ביהכ״נ בד‪,‬ארון וד‪,‬ספדים ובכל דבר‪,‬‬ ‫האוסר דלאסור לא נתמנו לזט״ה‪ ,‬ואם הוא ביהכ״נ‬
‫ובכלל אין שייך לאסור אלא כשעכו׳׳ם היו משתחוים‬ ‫של רבים אף כולם לא יוכלו לאסור‪ ,‬וא״כ אף אם‬
‫במקום ההוא לד‪,‬ע״ז‪ ,‬כהא דישב קוץ ונתפזרו מעותיו‬ ‫יחשרום שהיה כל הכותל שלהם ונתנו רשות אינו‬
‫בפני ע״ז ששם הוא המקום שעובדיה משתחוים‪ ,‬אבל‬ ‫כלום‪ ,‬ואף אם היה רשותם אוסר הא בארתי מהתוספתא‬
‫במקום שאין עובדיה משתחוים כגון בבית אחר אף‬ ‫שלא נאסר אלא המחצר‪ ,‬שלצר הע״ז ובכלל אין‬
‫לצד הע״ז לא אסרו משום דלא שייך מראית העין‬ ‫מקום לחשוד זה שידוע לכל שכותל המפסיק בין‬
‫כיון שאינו במקום שמשתהוים העובדים‪ ,‬ולת כיון‬ ‫הבתים בנאו בשותפות‪.‬‬
‫שודאי העכו״ם לא יכנסו לביהכ׳׳נ להתפלל לד‪,‬ע״ז‬ ‫ולכן אין מקום לאסור מצד הנאד‪ ,‬אף אם נימא‬
‫שלהם אף להצר של בית הע״ז בי רק בבית הע״ז‬ ‫שיש איזה הנאד‪ ,‬גם מהצי שלצד הע׳׳ז שאסורה‬
‫פנימה הם מתפללים אין שייך לאסור מצד מראית‬ ‫בהנאה כגון שהוא כותל דק שד‪,‬הצי ממנו לא היה‬
‫העיז‪.‬‬ ‫עומד‪ ,‬דד‪,‬א אף אם היה כולו של ד‪,‬ע״ז לא היה‬
‫ובדבר שנשמע לפעמים קול שמזמרין לע״ז אם‬ ‫נאסר אף לד‪,‬דיוט וכ״ש ביהכ״נ‪ ,‬ורק אם היה כולו‬
‫הוא שיר שאם ישמעו שייך ליד‪,‬נות מזר‪ ,‬והוא מכלי‬ ‫דע׳׳ז רק שלא היד‪ ,‬נאסר להדיוט משום שאין יכול‬
‫שיר צריך לעשות מה שאפשר שלא ישמעו דשמא‬ ‫לאסור את של הישדאל אף זכות בעלמא שיש‬
‫יתכוין א׳ מהמתפללין ליהנות‪ ,‬ואם הוא רק קול שיר‬ ‫לד‪,‬ישראל בשלו דהאוסר היה אסור לביהכ״נ משני‬
‫של אדם אם אינו של נשים לא מצינו שיהיה איסור‬ ‫טעמים ! א( משום דע״ז היא כצואה וד‪,‬יה אסור‬
‫הנאה‪ ,‬ולכן אף שודאי אין להתכוין לשמוע מ״מ‬ ‫בתפלה ובתורה‪ .‬ב( דמאוס למצוד‪ ,‬אף שמותר בהנאה‬
‫הא לרוב בנ׳׳א הוא מאוס מלשמוע לזמרד‪ ,‬שלד‪,‬ם‬ ‫כמו ע״ז שבטלה וד‪,‬שתהוד‪ ,‬לאילן באופן שמותר‬
‫ואיסור ליכא בזד‪ .‬איו לחוש שמא יתבויז אחד‬ ‫להדיוט וד‪,‬משתהוה לבד‪,‬מה שבעי בדף מ״ז למצוה‬
‫לשמוע‪ .‬ואם הוא קול של נשים ודאי יש לראות שלא‬ ‫מהו שמא מאוס ואיפסק כן בסי׳ קל״ט סעי׳ י״ג‬
‫ישמע בביהב״נ‪ .‬ואם נשמע דק כעין הברה בעלמא‬ ‫ביו״ד ובסי׳ קנ״ד סעי׳ י״א באו״ח ובסי׳ י״א סעי׳ ח׳‬
‫אינו כלום‪ .‬וכיון שרק בעת פתיחת החלונות אומרים‬ ‫ע׳׳ש‪ ,‬וא״כ אפשר שאף באופן זה שמותר להדיוט מאוס‬
‫שנשמע יראו לסתום החלונות בעת שיש לחוקז שיהיה‬ ‫למצוד״ ולכן אף אם יכסו בבגד באופן שלא יאסר‬
‫קול מכלי שיד או קול זמר אשה‪.‬‬ ‫יאסר מצדטעם ב׳ שמאום למצוד״‬ ‫מטעם צואה‬
‫אבל בשלו ושל ע״ז שהמהצה שלצד ביהכ״נ אינו‬
‫והמקום שבחוץ אשר כותל חדר הפרוזדור של‬ ‫שייך לד‪,‬ע״ז ליכא גם טעם ב׳ דמאוס למצוה אף‬
‫בית התיפלד‪ ,‬שלד‪,‬ם סמוך לשם אין לאסור מלהתפלל‬ ‫אם גודם חזוק לכותל ביהכ״נ שהוא דק המחצה‬
‫שם ולברך ברכת הלבנה משום דרק החדרים שקבועים‬ ‫שלצד ביהכ״נ כיון שהמצוה עצמה לא נעשה בו‬
‫להעמיד שם הע״ז ולהתפלל לפניה נאסר מדין תשמיש‬ ‫רק שגורם בעלמא להטצוד‪ ,‬שזה אין לד‪,‬והזויב מאוס‬
 ‫םשה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫‪np‬‬

‫לאוסדו מיד אף קודם שנעבד כמפודש בתוס׳ שם‪,‬‬ ‫ע״ז אבל הפדחדוד שנעשה להלוך בעלמא או לתשמיש‬
‫וכ״כ הש״ך סי׳ קמ״ה סק׳׳ט גם בטונת הדמב׳׳ם והש׳׳ע‬ ‫אנשים ההולכים לשם אין זה אף תשמיש דתשמיש‬
‫וכן ציין הגד״א בסק״ו לתום׳ זה‪ ,‬אבל לאחד שנשתמש‬ ‫דאינו תשמיש לבית הע״ז אלא להאנשים‪ .‬וגדולה מזו‬
‫לבית ע׳׳ז אסוד בהנאה לעולם‪ ,‬וכ׳׳ז שהע״ז שם הא‬ ‫מצינו שאף מה שמיוחד להכומדים מלבושים כשנכנסים‬
‫אסוד בהנאה אף שלא הקצהו לתשמיש עמ״ם אלא‬ ‫לבית אלילים סבדי התום׳ בע״ז דף נ׳ שאץ נאסדין‬
‫לפי שעה כדאיתא בדש״י ובש״ע שם‪ ,‬וכ״ש במתני׳‬ ‫משום דנוי שלהם הוא אלמא דצודך ונוי האדם אף‬
‫שאיידי שהבית עצמו נעבד ואיך יהיה מותד לדוד בו‬ ‫שהוא לצודד עבודתם לא נאסדו כ״ש בדבד שנעשה‬
‫בסמך לבית הע׳׳ז‪ .‬אך אולי צדיך לפדש בטונת הפ״מ‬ ‫דק לצודך האדם בעלמא שאין בהם איסוד‪ .‬ואף‬
‫ומה׳׳פ שלא נשתמש בכותל בית הע׳׳ז אלא שעשה‬ ‫שיטה השניה בסי׳ קל״ט סעי׳ י״א שהוא המדדכי‬
‫עוד כותל סמוך לכותל הע׳׳ז ונעשה כטתל אחד עב‬ ‫האוטד באם הוא דק בבית תיפלתם יודה בזה דהא‬
‫ביניהם שאינו נהנה מכותל בית הע׳׳ז דק שעבד על‬ ‫בכל מקום כניסה אף שלא לע״ז היו עושין פדוזדוד‬
‫דין דהדחקת ד׳ אמות‪ ,‬וסובד שלא אמדוהו כשעבד‬ ‫לצדכיהם וממילא לא שייך בזה ענץ מאום למצוה‪,‬‬
‫ובנה‪ ,‬וזה קודא מחצה למחצה‪ .‬והוא דחוק דא״כ תלוי‬ ‫ואין בו ניב לא משום צואה‪ ,‬ומותד להתפלל שם‪.‬‬
‫איזו עובי עשה לכותלו אם שוד‪ ,‬לכותל הע׳׳ז או דקה‬
‫ועבה ממנה ואיד אמד מחצה למחצה שמשמע ש ק‬ ‫ידידם מוקידם‪.‬‬
‫שוין‪ ,‬אלא משמע שבנו בשותפות או שסמך לבית‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫הנבנה מכבד ואיידי בשסמך בהיתד וכמפודש בדץ‬
‫בשם הידושלמי וא״כ אינו חולק כלל על התוספתא‬
‫ויש לפסוק לדינא ככל חלוקי התוספתא‪ .‬אך לענין‬
‫דידן אין זה נוגע כלל דהכותל נבנה בהיתד ורשאי‬
‫לדוד שם ק‪,‬דיוט וכן ביהכ׳־נ כדבאדתי‪) .‬ועיין בהגווות‬ ‫סימן מח‬
‫חו״י על הדי׳׳ף שמפדש שהיה הבית נעבד לפני שזה‬
‫קנה בית הסמוך לו ומ״מ היה מותד לדוד קודם שנפל‬ ‫עוד בענין הנ״ל‬
‫והוא כפי׳ הפ״מ ומה״ס אבל א״א לומד כן כדלעיל(‪.‬‬
‫יום ג׳ כ״א שבט תשי״ב‪.‬‬
‫והנה ענין היא באה בגבולי שא׳׳ד גמליאל בע׳׳ז‬
‫דף מ״ד‪ ,‬אין שייך לעובדא דידן ולכל לא הזכדתיו‪ .‬כי‬ ‫מע׳׳ב ידידי הדב הגאץ הגדול המפודסם מוהד״ד‬
‫המדחץ הא היתה של העט״ם ויש בידם לאפוד את‬ ‫יונתז שטייף שליט־־א שלו׳ ובדכה כה״י‪.‬‬
‫שלהן אף דק בהכניסו לתוכו ע״ז לפי שעד‪ ,‬וב״ש‬
‫הנ ה קבלתי אתמול את מכתב הדד׳׳ג במה שהעיד‬
‫שמשמע שהעמידו בתוכו לקביעות‪ ,‬ואיך שייך בזה‬
‫לדון בעניז בית הכנסת דעים אהובים‬
‫היתד דגוזלת את ק בי ם‪ .‬אלא היא תשובה ע״מ‬
‫דשאילנא שדנתי להיתדא‪ .‬והנה בהא דכתב הדד״ג‬
‫שנהנה מנכסי הע״ז שד‪,‬קצו להדוהה ולהכיד טובה או‬
‫באות א׳ דהמה״פ בידושלמי כתב שהידושלמי אינו‬
‫גם שלא בטובה וכמפודש בגמ׳ שאמד אביי גנובתה‬
‫מחלק וגם הדמב׳׳ם לא חילק שפסק כידושלמי‪ ,‬אינו‬
‫מהכא וכי בא בגבולה מאי הוי והתנן עט׳׳ם שיש‬
‫מובן טונת הדד׳׳ג דא׳־כ אדדבח עוד קולא יותד‬
‫לה מדחץ או גינה נהנין מהן שלא בטובה‪ ,‬ותידץ‬
‫דלהידושלמי לפי הפ׳־מ ומה׳׳פ אף בסמך ביתו לבית‬
‫שלא בטובת ד׳׳ג כבטובת אחדים דמיא וכן מפודש‬
‫ע׳׳ז שסמך באיסוד נמי דק בנפל אסוד לבנותו אבל‬
‫בדיטב״א והביא פרש׳׳י שלכן פי׳ שלא היתה כלל‬
‫קודם שנפל היה מותד לדוד שם‪ .‬ונמצא שאין זח‬
‫הע׳׳ז במדחץ וד‪,‬וא משום שלא היה הנידון בתשובה‬
‫השגה ע״מ שהודיתי להיתד‪ .‬ודק אולי כוונת הדד״ג‬
‫דאשונה אלא מצד שנהנה ממדחץ השייך להע׳׳ז‬
‫לתדץ מה שתמהתי שלא נמצא בפוסקים שהוא מחמת‬
‫שדחיצת ד״ג הוא כבטובה וא״כ אין צודך לפדש‬
‫שפוסקים כהידושלמי שמיקל ביותד אף בסמך באיסוד‬
‫שהעמידוה במדחץ גופה‪ .‬ואף שתשובה השניה‬
‫לבית הע׳׳ז‪.‬‬
‫והשלישית שייכים אף כשהע״ז בתוכו פדש״י ‪P‬‬
‫בשביל תשובה ראשונד‪ ,‬וגם ממה שאמד בגמ׳ דבה‬ ‫אבל הא לא מסתבד כלל להתיד בסמך לבית‬
‫בד עולא וכי נעשה מדחץ נוי מאי הוי ואם היתה‬ ‫הע״ז שאסודה בהנאה אף בלא נעבד הבית עצמו‬
‫בתוט היה ודאי נאסד אם היה נוי כץ שהע״ז שם‬ ‫מטעם משמשי ע״ז‪ .‬דאף שפדש׳׳י בדף מ״ז בבית‬
‫עיי׳׳ש בריטב״א‪ .‬וא״כ אף אם נפרש שהיתה הע׳׳ז‬ ‫שבנאו מתחלה לעכו״ם ה׳׳ז אסוד שאיידי לעבוד הבית‬
‫בתוכו כהראב׳׳ר שהביא בריטט׳א נמי תשובה דר‪,‬יא‬ ‫עצמו‪ ,‬וכן כתב הדמב״ם בפ׳׳ח מע״ז ה״ד הוא דק כדי‬
‫קט‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫לא הזכירו הדמב״ם והש״ע טעם הראשון דהיא באה‬
‫בגבולי לנד דלא קשה כלום דהרי בשביל הטעמים‬
‫דאינו לנוי ואין נוהגין בה מנהג אלהות מותר אף‬
‫בקדם הע״ז‪ ,‬הנה לא שייך לד‪,‬זכיר טעם זה שאינו‬
‫טעם לד‪,‬תיר איסור הנאד‪ ,‬דבית שהכניסו בה ע״ז‬
‫כדלעיל‪ .‬אך שעדיץ יקשה מ״ט השמיטו עכ״פ חרדנו‬
‫זה דע״ז שיש לה מרחץ או גינד‪ ,‬שאם היו מתחלה‬
‫מרחץ וגינה ואח״כ ייחדום שיהיו של הע״ז מותר‬
‫ליהנות אף בטובה‪.‬‬
‫דבר אחר אין אומרים כמו שאמר על תירוץ השלישי‬
‫ולח הנכון לע״ד שהדמב״ם סובר שגם איסור‬
‫זה לא הותר מצד שהיא באה אח״כ כיון שהוא של‬
‫הנכדים שיכולים לאסור ורק בהא דד״ג שרחץ שלא‬
‫בטובה אך שלא בטובת ר״ג כבטונת אחדים דמי‬
‫הועיל הא דד‪,‬יא באה בגבולי שלא יאסד יותר משאר‬
‫אנשים כיון שלא מחזיק לד‪,‬ם טובה דק שבע״כ בלא‬
‫טתכוין הוא כנטובה להם והוי לא אפשר ולא מיכוין‬
‫חצרי לכו״ע בפסחים דף כ״ה ולא היה לו מרחץ‬
‫אחד שלא בטורח שזר‪ ,‬נחשב לא אפשר כדאיתא‬
‫בתוס׳‪ ,‬ואף שהוא פסיק דישיה שלתוס׳ והדא״ש‬
‫שם אסור דכמתבוין דמי‪ ,‬הא מפורש שם שרק‬
‫באיסורי דאורייתא אסור ואיסור ליהנות בטובה לא‬
‫משמע שיהיה דאורייתא‪ ,‬וא״כ היה מותר מן הדין‬
‫רק שהי״ל לד‪,‬חמיד‪ ,‬וגם אפשר שעצם הסברא שמה‬
‫שלא בטובת ד״ג כבטובת אחדים דמיא אינה אלא‬
‫שהי״ל לד‪,‬חמיד ולא מדינא‪ .‬ולכן כיון שמותר היה‬
‫מודד אין לו להחמיר כיון שהיא באה בגבולו‪ .‬ולעזמא‬
‫ירחצו שם גם אחדים כשיראו שר״ג רחץ לא חש‬
‫משום שהיה מותר מצד טעמים האחרים וא״כ נמצא‬
‫שטעם זה אינו שייך לדינא לאחרים אלא היה זה‬
‫טעם לד״ג לבדו שאין לו להחמיר ולח לא כתבו‬
‫זה הרמב״ם וד‪,‬ש״ע משום שטעם זה אינו מתיר מה‬
‫שאסור מדינא לדידד‪,‬ו‪.‬‬
‫וד‪,‬א דצל אשרה ולעבור תחתיה בגוזלת הרבים‬
‫שמותר נליכא דירכא אחדינא‪ ,‬נמי אינו שייך לעובדא‬
‫דידן דג״כ לא שייך שם הא דאין אוסר דבר שאינו שלו‪,‬‬
‫דהא האשרד‪ ,‬הוא של הנכרים שנאסרה בודאי וא״כ‬
‫יש לאסור ליהנות ממנד‪ ,‬אף הנאה שברשות אחרים‬
‫שיש שם ממנד״ ודק מעזום דד‪,‬ם רק איסורים דרבנן‬
‫לא אסרו רבנן בגוזלת ומפסדת הרבים ולכן רק‬
‫בליכא דידכא אחדינא התירו ודוקא ברץ לגידסת‬
‫הרי״ף והדמב״ם וגם לשאר הראשונים החמירו לכה״פ‬
‫לאדם חשוב שיעבור אף בליכא דירכא אחרינא דוקא‬
‫בריצה ]ופלא על חדד״ג שכתב שמגמ׳ משמע שאדם‬
‫חשוב אסור אף בליכא דירכא אחרינא הא מותר גם‬
‫לאדם חשוב רק שהצריכוחו לרוץ כמפורש בגמ׳‪.1‬‬
‫אגרות‬
‫באה בגבולי אינו לסלק איסור הנאה שנעשה ממה‬
‫שהכניסו לתוכו ע״ז שוראי יכולין לאוסרו אף‬
‫שהמרחץ קרם אלא מפני שהיו כאן' ב׳ נירונין‪ ,‬אחר‬
‫משום נהנה ממרחץ השייך להע״ז‪ ,‬ושני משום האיסור‬
‫הנאה רבית שהכניסו לתוכה ע״ז‪ ,‬ותירץ על איסור‬
‫נהנה ממרחץ השי ‪ T‬להע״ז שאין נהנין בטובה שהיא‬
‫באה בגבולי ועל איסור הנאה רהכניסו לתוכו ע״ז‬
‫ראין אומרים נעשה המרחץ נוי שאינו רבר נוי‪.‬‬
‫וניחא לפ״ז מה שלא אמר על תירוץ השני ג״כ בלשון‬
‫ועיץ בריטב״א שעמר בזה‪ .‬אבל הוא משום רהוערך‬
‫ר״ג לב׳ התשובות דוקא למר‪ .‬שהיה מותר משום‬
‫רהם על ב׳ האיסורים ראף שהיא באה בגבולו היה‬
‫אסור מער אה״נ רר‪.‬כניס לתוכו ע״ז ואף שאין‬
‫המרחץ נוי היה אסור מצר נר‪.‬נר‪ .‬ממרחץ שיש לה‬
‫ע״ז‪ .‬ולכן אין שייך לומר ביניהם לשון דבר אחר‪,‬‬
‫אבל תירוץ הג׳ שלא נאסר כלל משום שאינו נוהג‬
‫בו משום אלור‪ ,‬הוא תירוץ להתיר מצר ב׳ האיסורים‬
‫רגם איסור נהנר‪ ,‬ממרחץ שלר‪ ,‬ליכא כיון ראינם‬
‫עוברים לה אלא אררבה מבזין אותר‪ .‬לכן' אמר לשון‬
‫רבר אחר‪ ,‬והדיטב״א שרחק בזה הוא משום רמפחזו‬
‫כפרש״י שלא חיתה הע״ז עומרת במרחץ וא״כ היה‬
‫מגי בתירוץ הראשון היא באה בגבולי גם אם היתר‪,‬‬
‫מעשה הרחיצה ענין נוי כרמותר בצל והיה שייך‬
‫לומר רבר אחר גם על תירוץ השני‪ ,‬ואף שבתירוץ‬
‫השני לברו לא סגי רעכ״פ היה אסור משום נהנה‬
‫ממרחץ שיש להע״ז‪ ,‬והוא תירוץ רק על הנירון‬
‫רעושה נוי מ״מ כיון שתירח הראשון הוא על ב׳‬
‫האיסורים היה שייך לשון רבר אחר‪ ,‬והוצרך לרחוק‬
‫וכתב ומיהו לפי ששניהם בענין אחר לא אמר רבר‬
‫אחר כראמרינן באירך טעמ<ב וכוונתו למה שפירשתי‬
‫הוא רמאחר רתירוץ השני עכ״פ צריך לראשון לא‬
‫אמר לשון רבר אחר אף שהיה שייך גם לשון זר״‬
‫עכ״פ לכו״ע תשובת היא נאה בגבולי הוא תירוץ‬
‫רק על האיסור נהנה ממרחץ שיש להע״ז שכיון‬
‫שבאה הע״ז אחר שכבר נעשה המרחץ לכל הבא‬
‫לרחוץ לא נאסרו אף אחר שייחדו שיהיה של הע״ז‬
‫באיסור זר‪ ,‬ראין נר‪.‬נין מהן בטובה‪ .‬ואין כוונת רש״י‬
‫בלשץ גוזלת את הרבים מטעם אין אוסר רבר שאינו‬
‫שלו ראין שייך זר‪ ,‬בכאן ששלו הוא ויכול לאסור‪,‬‬
‫אלא כוונתו רהוא גזל והפסר לרבים שמתחלה היו‬
‫רוחצים שם אף שהוא מרחץ של הנכרים דר‪,‬א עשאום‬
‫לזה שירחצו הכל‪ ,‬לאו כל הימנר‪ ,‬רע״ז באיסור זה‬
‫לגוזלם ולר‪.‬פםירם מהנאה זו כיון שאינו איסור הנאה‬
‫ממש שבקרא דלא ידבק אלא איסור בעלמא‪ .‬ולפ״ז‬
‫פשוט מה שבדין מרחץ שיש נר‪ ,‬עכו״ם מותר לרחוץ‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫קי‬

‫כאן משום שאינו לפני הע״ז ולא רק בחדרי חדרים‬ ‫ונמצא למה שבארתי שהא דר״ג בטעם היא באה‬
‫אלא אף בבית מלא אנשים מותר משום ששם אין‬ ‫בגבולי אינו ש' ‪ T‬לדין לעבור תחת האשרה אף‬
‫נראה כמשתחוה כלל וזה ברור ופשוט‪ .‬ומקז״ב הש״ך‬ ‫לפרש״י ואין להקשות מזה על זה ולומר שדהדיז‬
‫בסק״ב והמחמיר אפי׳ שלא בפני אלילים תע״ב הוא‬ ‫הרמב״ם בשביל הדין' דצל אשרה‪ .‬ואף לסברת הדר״ג‬
‫דק לד‪,‬ניח פיו ע״פ הפרצופות לשתות שזה ניכר קצת‬ ‫הא בליכא דירכא אחרינא מותר גם לאדם חשוב‬
‫כמנשק לאלילים אף שלא בפני אלילים משום‬ ‫ובמדחץ אין שייך לשנות בריצה‪ ,‬א״ב אין קושיא‬
‫שהפרצוף עצמו נראה כאליל אבל בישב לו קוץ ליכא‬ ‫כלל אף לסברת הדר״ג‪ .‬ובפירוש ד‪,‬גמ׳ והרמב״ם הוא‬
‫שום מעלה שלא לשחות שלא בפני אלילים‪.‬‬ ‫מוכרח בדבארתי וא״ב לא שייכים כלל לעובדא די ח‬
‫ומה שחושב הדר״ג אולי בעת השתחואד‪ ,‬יהרהר‬ ‫לא להוכיח היתר ולא להוכיח איסור אף לאדם חשוב‬
‫אחד מהמתפללים להשתו׳׳ע אשר אחורי הכותל‪ ,‬ח״ו‬ ‫ואף באיכא כמה בתים לדור לח בעובדא דידן אף‬
‫לחשוש זה על ישראל קדושים אשר יהרהרו בע׳׳ז‬ ‫שיש כמד‪ ,‬בתי כנסיות ואף לאדם חשוב מותר לכתחלה‬
‫אשר הוא מאום ומשוקץ בכל עת ובפרט בעת‬ ‫כי כעובדא דידן הוא מטעם אין אוסר דבר שאינו‬
‫תפלתם להקב״ד״ ולכן מסתבר שהביד‪,‬כ״נ בקדושתו‬ ‫שלו שזה לא נאסר כלל ורק בנפל החמירו להתרחק‬
‫קאי ואין שום מקום לחוש לזה ואין לשנות אה״ק‬ ‫ד׳ אמות אף בלא נעבד הבית כדמשמע להש״ד אבל‬
‫ממקומו‪ .‬ול״ד כלל למה שאסרו איזה אחרונים להתפלל‬ ‫קודם שנפל ליכא שום איסור כדבארתי‪.‬‬
‫כנגד החלון כשרואין' משם הע״ז ואדרבה משם ראיה‬
‫ומה שכתבתי דמאוס לא שייך אלא במה שנעשה‬
‫דבלא כנגד החלון אף שהוא כנגד הע״ז ליכא איסור‬
‫המצוד‪ ,‬ממש דהוא רק בחצי השי ‪ T‬לביהכ״נ וכיון‬
‫ואף שם לא ברור האיסור כ׳׳ב‪.‬‬
‫שהוא דבר המותר וראוי למצור‪ ,‬אין לאסור מצד‬
‫ומש׳׳ב הדר״ג שמסתפק לאסור מצד רוצה בקיומו‪,‬‬
‫החצי השני כיון שמצד הנאת החזוק שיש לו מזה‬
‫הנד‪ ,‬הא מפורש במתני׳ שמותר אף שהוא כותל‬
‫מותר אינו כלום מה שמאוס למצוד״ כיון דד‪,‬וא רק‬
‫ביתו שרוצה בקיומו וברמב׳׳ם וש״ע ובטור איתא‬
‫גורם החזוק‪ ,‬הוא דבר המסתבר אף בלא ראיה‪ ,‬אך‬
‫ביתו‪ ,‬ואף להגירסא כותלו נמי מוכרח לפרש שד‪,‬וא‬
‫מטלית יש גם ראיה דאף שאינו מעשד‪ ,‬המצוד‪ ,‬עכ״פ‬
‫טתל ביתו כדכתבתי בתשובתי וכן משמע בר״ן שפי׳‬
‫גורם למצוד‪ ,‬ודאי הוי ומ״מ מותר‪ .‬ומש״ב הדר״ג‬
‫שהיה אחד מכותליו בית עכו׳׳ם‪ ,‬ולשון זה שייך רק‬
‫באות ה׳ שהמחצה של הכותל אסור בהנאה אפילו‬
‫בבית שיש לו ד׳ כותלים ופשוט שכן צריך לגרום‬
‫להדיוט אינו מובן‪ ,‬הא לענין זה שנהנה בחזוק הכותל‬
‫ברש׳׳י כדאי׳ ברש״י שעל הרי״ף וכן מפורש בריטב׳׳א‬
‫עיד״ז מותר מצד שאינו אוסר זכות הישראל כדלעיל‪.‬‬
‫שמביא שם בשם מורו הרא״ד‪ ,‬דד״א לאו דוקא דהא‬
‫סתם בית ד׳׳א וא״ב מאי כונסו לתוך ביתו אלא הכל‬ ‫ומש״ב הדר״ג באות ו׳ שמת שאין רואין הע״ז‬
‫כפ״מ שהוא‪ ,‬ואם ביתו גדול מצוד‪ ,‬הוא לד‪,‬רחיק ד׳‬ ‫אינו דומה לאינו נראה שבקת הנזכר בע״ז דף י״ב‬
‫אמות עיי״ש‪ .‬ואף אם נימא שהוא כותל גינד‪ ,‬וחצר‬ ‫שמותר‪ .‬הנה אני לא הבאתי מהתם כלום שא״צ ע״ז‬
‫נמי ודאי רוצה בקיומו שהרי צריך לכותל‪ ,‬אך אין‬ ‫ראיה דדבר פשוט הוא שבנראה להיפוך שמתפלל‬
‫שייך גם איסור זד‪ ,‬משום דלא נאסר זכותו גם מדין‬ ‫ומשתחוה להקב״ד‪ ,‬אין שייך איסור מראית העין‪ .‬וגם‬
‫רוצה בקיומו ולכן אין לחוש לזה כלל‪.‬‬ ‫הוספתי שאין שייך לאסור מצד מה״ע במקום שעובדיה‬
‫וידע הדר״ג שלבטל ביהכ״נ החשוב הזה לבד‬ ‫לא ישתחוו שם כבעובדא דידן שהמקום הוא ביהכ״נ‬
‫חוצאד‪ ,‬המדובר‪ ,‬לבנות ביד‪,‬כ״נ אחר שיכול לעלות‬ ‫ככל בתי כנסיות שהעכו״ם לא יתפללו ולא ישתחוו‬
‫עדך מאה אלף דולר‪ ,‬הוא בכלל לא חומרא אלא קולא‪,‬‬ ‫בכאן להע״ז‪ ,‬וניכר לכל שרק להקב״ה מתפללים‬
‫וח״ו לן לתקל בקדושת ביהכ״נ חשוב הזה ולבטלו‬ ‫ומשתחוים כאן אין שום חשש מראית העין בזה‪.‬‬
‫למכרו לדירת הדיוט ואולי יבא עוד מזה להמכר‬ ‫ומה שהביא הדר״ג שהש״ך יו״ד סי׳ ק״נ החמיר בזה‪,‬‬
‫ח״ו לבית תיפלה‪ ,‬לכן' ברור שהחומרא בז־ שלא כדין‬ ‫אינו מובן הא הש״ך כתב שם שלשחות ליטול הקוץ‬
‫רק מצד יראת הוראה וענוה אתי לקולא יתירה‬ ‫והמעות אסור לפני הע״ז אף שאין' אדם רואהו מדין‬
‫בקדושת ביהכ׳׳נ ולהפסד הרבים וגם להפסד ממון רב‬ ‫דכ״ד שאסור משום מ״ע אפילו בחדרי חדרים אסור‬
‫של ישראל בחנם שע״ז יש יותר להיות מיראי הוראה‬ ‫אף שאין אדם רואה שם‪ ,‬אבל ודאי הוא רק באופן‬
‫משום שיהיה קולא שלא כדין‪ ,‬וזהו הנראה לע״ד‬ ‫ששייך המ״ע שהוא רק לפני הע״ז כמפורש בלשון‬
‫ברור למעשה‪.‬‬ ‫ד‪,‬גמ׳ ובלשון הש״ע ששם משתחוים עובדיה להע״ז‬
‫ידידו דוש״ת באהבה‪,‬‬ ‫שאסור אף שלא היה שם אדם כיון שאם היד‪ ,‬שם‬
‫משה פיינשטייז‬ ‫אדם היד‪ ,‬מ״ע‪ ,‬אבל בחדרי חדרים ממש לא שייך‬
‫ר!יא‬ ‫מש ה‬
‫שלא נשתנה וכן בפשתן נשתנה כולו מ״מ כיון‬
‫שמסתבר שהוא דק איסור דרבנן יש לסמוך שגם‬
‫זה נחשב שינוי ובפרט שהרבה מקילין בכל אופן‪.‬‬
‫אבל נראה דבעח ד‪,‬בנין עד שישתנה לא יקדישוהו‬
‫לבית הכנסת אלא לבנין חולין בעלמא ודק אחד‬
‫שיתקנוד‪,‬ו וישתנד‪ ,‬יקדישוד‪,‬ו לביהכ״נ‪ .‬דד‪,‬א מוכרח‬
‫כן בהא דדוקא המשתחוה לחטים מותר הקמח למנחות‬
‫מצד השינוי אבל המשתחוה לקמח משמע שאסור‬
‫אף שג״ב ישתנה לרוב המנחות שד‪,‬קמיצה היא לאחר‬
‫אפיה‪ ,‬אלא ודאי דכיה' שנתקדש למנחה קודם השינוי‬
‫אסור לכן אף שהבנין יהיה לצורך ביהכ״נ מ״מ לא‬
‫יזמינוהו ויקדישוהו לביהכ״נ עד אחר התקון שישתנה‪.‬‬
‫ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫םי»ן ג‬
‫במכירת בית הכנסת כשיצאו היהודים‬
‫ממקום ההוא והוא ביהכ׳׳נ של כרכים‬
‫ואם הקונים ישמשו לבית תיפלה‬
‫י״ב תמוז תשי״ז‪.‬‬
‫מע״ב ידידי הרב הגאון מוד‪,‬ר״ר אליעזר שאד‪,‬נ־‬
‫פעלד שליט״א‪.‬‬
‫בדבר ביר‪.‬כ״נ שהוא במקום שהיהודים יצאו משם‬
‫למקומות אחרים וצריכים לבנות ביהכ״נ אחר‬
‫במקום שנתיישבו שם יהודים ואין להם הסך הצריך‬
‫לבנין ביהכ״נ אם לא שימכרו ביהכ״נ זה לנכרים והם‬
‫ישמשו שם לבית תיפלד‪ ,‬שלהם וד‪.‬נכרים הם נוצרים‬
‫מהכת שמחזיקים את יום השבת ליום קדוש שהם‬
‫אין עושין צלמים ותמונות אבל עכ״פ מאמינים באותו‬
‫האיש ומתפללים לו ונמצא שאף בלא הכנסת צלמים‬
‫ותמונות יעבדו שם ע׳׳ז בתפלתם‪ ,‬אם יש איזה עצה‬
‫ותקנד‪ ,‬שיבא למכידד‪ ,‬זו‪.‬‬
‫והנה תתלה צריך לדון אם אפשר בכלל למכור‬
‫דאולי נידון כביהכ״נ של כרכים‪ .‬ויש להתיר למה‬
‫שכתב המג״א בסי׳ קני׳ג ס״ק י״ב דאם אינם מתפללים‬
‫בו אפילו של כרכים יכולים למוכרו‪ ,‬ומשמע שד‪,‬וא‬
‫לכו״ע‪ ,‬וד‪,‬טעם נראה דאף לתוס׳ מגילד‪ ,‬דף כ״ו‬
‫דאסרי אף שמעלמא לא נתנו כלום לבנינו דמשום‬
‫שנעשה לדעת אותן רבים חמודה קדושתו מ״מ כיון‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫פימן »פ‬
‫בדבר בית תיפלה של עכו״ם שנחרב‬
‫אם מותר לקנותו לתקנו לביהכ״נ‬
‫ט׳ מרדושון תשי״ב‪.‬‬
‫מע״ב ידידי הדב הנכבד מוהר׳ר שמעון האנאווער‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫בד ב ר בית תיפלה של נוצדים קתולים שנחדב ע״י‬
‫שרפה זה יותר מכ״ו שנה‪ ,‬ואח״ב תקנו אותה‬
‫לבית ספר‪ ,‬ולפני ג׳ שנים נחרב עוד הפעם ונשאדו‬
‫רק המתלים שהם מלבנים וצדיד גם לתקן המתלים‬
‫שאין ראוין כמו שהן וכן בנין שהיה סמוך נחרב גם‬
‫הוא‪ ,‬ולא ניכר שם שום דבר מעניני הע״ז אם יש‬
‫להתיר לקנותם לעשות מהבנינים בית הכנסת אחדי‬
‫שיתקנום לזה‪.‬‬
‫והנה בעצם מה שנהגו בפה אמעדיקא לעשות‬
‫מבית תיפלה שלהם לבית הכנסת כאשר ראיתי בהרבה‬
‫בחי כנסיות והוא מחמת שסומכים על המג״א בשם‬
‫הרא״מ בסי׳ קנ״ד ס״ק י״ז‪ ,‬וכן דאיתי במ״ב שם‬
‫ס״ק מ׳׳ה שכתב וכמדומה שהעולם נוהגין להקל‬
‫עיי׳׳ש‪ .‬אי^ דעתי נוחד‪ ,‬מזה דפשוט שמאוס זד‪ ,‬למצוה‬
‫ות מבאר שם בבאור הלבד‪ ,‬שבאלו שהעמ ‪T‬ו שם‬
‫אליליהם יש לאסור‪ .‬ולכן אף שלא באתי לאסור את‬
‫אלו בתי כנסיות שכבד נעשו ע״פ הודאת חכמים‪,‬‬
‫וגם בכלל בדיעבד אין לאסור כדחזינן בלולב שיצא‬
‫בדיעבד אחר בטול‪ ,‬אלמא דטעם מאיס למצור‪ .‬הוא‬
‫רק דין דלכתחלד‪ ,‬וא״ב אפשר שאחרי שד‪,‬וציאו כבר‬
‫הוצאה גדולה ועשוהו לביהכ״נ נחשב בדיעבד גם‬
‫לד‪,‬תפלל בו לכתחלה אח״ב‪ ,‬אבל עכ״פ מפי לא תצא‬
‫היתר לזה‪ .‬אבל בעוברא זו שכבר נחרב ואף המתלים‬
‫הנשארים לא ישאדו כמו שד‪,‬ן שצריכים תקון הרבה‬
‫ויהיר‪ ,‬פנים חדשות לד‪,‬בנין יש מקום לד‪,‬תיר‪ .‬דד‪,‬א‬
‫איתא בסימן י׳׳א סעי׳ ח׳ חלוק בין המשתחוד‪ ,‬לבהמה‬
‫שצמרד‪ ,‬פסול לציצית למשתחוד‪ ,‬לפשתן נטוע שכשר‬
‫לציצית מטעם שהדי נשתנה‪ .‬והוא שיטת הרמב״ם‬
‫מהא ראיפשיטא בעיא דרב״ח לפירושו בע״ז דף מ״ז‬
‫שהמשתחווה לקמת חטים מותר למנחות עיי״ש במד‪,‬ר״מ‬
‫ובכ״מ פ׳׳א מציצית הי׳׳א ובמג׳׳א ובבאורי הגד״א‬
‫שם בסי׳ י״א‪ .‬וא׳׳ב גם הכא יש לדמות שיד‪,‬יד‪ ,‬מותר‬
‫לעשות ביהכ׳׳נ אחר שישתנד‪ ,‬מויתקנוהו שלא יהיה‬
‫ניכר כלל מה שנשאר מהבית תיפלה‪ .‬ואף שיש‬
‫לחלק דד‪,‬לבנים שנשארו לא ישתנו הן בעצמן ול״ד‬
‫לחטים ונעשו קמח שנשתנד‪ ,‬כולו ואין אף מקצת‬
 ‫מ שה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫קיב‬

‫הכנסת או ידעו ילא הסכימו אין לתייבם שלא עשו‬ ‫דודאי היו מסכימים כולם למכירה זו לא עדיף‬
‫איסור דבסתמא לא נעשו המנהלים שלוחיהם לעשות‬ ‫מאילו כל אלו שאירע לפעמים שהתפללו ויתפללו‬
‫דבר איסוד‪ ,‬אבל כיון שנעשה זה קודם שנעשה‬ ‫היו מבני העיר ממש שהיו יכולים למוכרה דאיז‬
‫ביהכ״נ לא נעשה כלל איסור ואיו שום חיוב עליהם‬ ‫לנו חלוק כמה דיוריז יש בעיר‪ ,‬וחומר הקדושה הוא‬
‫אף לא על אלו שמשכנו‪.‬‬ ‫משום שנעשה ליותר אנשים ממה שיש ביושבי העיר‬
‫ולפי רוב האנשים המתפלליז הוא חומר הקרושה‬
‫וגם מסתבדא שלא היה בכה הקהל להקדישו‬
‫כדמשמע בדף כ״ז ולכן אין יכולין בני העיר המועטיז‬
‫לביהכ״נ באופו שיפקע זכות הבאנק שלכן אף‬
‫שבשבילם היתה קלה מעט הקדושה לסלק קדושה‬
‫בשעבוד לבד למלוח רשאי המלוה אף אם הוא‬
‫החמודה‪ .‬אבל כשידוע שגם כל האנשים שהיו באין‬
‫ישראל למכדו כחולין ממש‪ ,‬דהא אף מתקדש גמור‬
‫לכאן היו מסכימים להמכירה הרי הסכימו כל האנשים‬
‫יכול המלוה לגבות מדין שעבוד מדינא בלא פדיון‬
‫שעשו חומר הקרושה והוי זה כדרו כאז ממש שהיתה‬
‫ורק משום דר׳ אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא‬
‫העיר בכפלי כפלים דיודיז מכפי שהן עתה שהיד‬
‫פדיון בערכין דף כ״ג ולתוס׳ שם אף ממטלטליו‬
‫הביהכ״ג בקדושה החמורה זו ואולי עוד חמורה‬
‫שליכא שעבוד נמי גבי ולא חל ההקדש מדינא‬
‫יותר מחמת שהיו מתפללין בקביעות כאן שמ״מ היו‬
‫עיי״ש‪ .‬ולומד שקדושת ביהכ״נ שהוא קדושת הגוף‬
‫יכולים למוכרה‪.‬‬
‫לקדושה זו יפקיע השעבוד כמו שמפקיע קדושת‬
‫הגוף דקדבנות לא מצינו זה ובלא ראיה איו להפקיע‬ ‫אבל א״כ הוא דוקא כשכבר אין באיו לשם‬
‫זכות המלוה‪ ,‬וא״כ כ״ש שלא נפקע זכות הבאנק‬ ‫עשרה להתפלל דכל זמן שיש שם עשרה להתפלל‬
‫שעדיף משעבוד שהוא כאפותיקי‪ ,‬וגם אולי יש‬ ‫הרי אפשר שיבואו גם שם מעלמא להתפלל שעדיק‬
‫להבאנק קנין משכת מדינא דמלכותא שבאופן כזה‬ ‫הקדושה חמורה ואין לנו ודאי שיסכימו‪ .‬ולכן רק‬
‫לא היה מפקיע שעבוד אף קדושת הגוף‪ ,‬עיין בפסחים‬ ‫אחר שיפסיקו מלהתפלל שם יהיה כה ביד מנהלי‬
‫רף ל״א ובדש״י ב״ק דף צ׳ לעניו חמץ שמפקיע‬ ‫ביהכ״ג למכור כי לא מצוי כלל שמעלמא יבואו עשרה‬
‫כקדושת הגוף שלא היה מפקיע אם נכרי היה קונה‬ ‫להתפלל כאן אף כשכבר אין מתפללין אנשי העיר‪,‬‬
‫משכון‪ ,‬ונמצא לפ׳׳ז שלא תלה כלל קדושת ביהכ״נ‬ ‫ואף אם נמצאו יחידים שמתפללים אבל הפסיקו‬
‫על זכות הכאנק ורשאי הבאנק למכרו אף אם היה‬ ‫מלהתפלל בצבור מחמת שלא מתקבץ עשרה נמי‬
‫של ישראל וכ״ש שאיו חיוב על אנשי ביהכ״נ למנוע‬ ‫כבר לא מצוי שמעלמא יבואו לכאן להתפלל ביחידות‬
‫לבאנק של נכרים מלמכור‪.‬‬ ‫ולא יחשבו שיצטרפו לעשרה ולא יבואו לביהכ״נ‬
‫זה‪ .‬וכן אף אם יש עשרה ויותר שאחרי שביהכ״נ‬
‫ומכיון שלא נפקע זכות הבאנק רשאי הבאנק‬ ‫פתוח מתפלליו שם אבל איו בכח מתפללין המעטים‬
‫למוכרו אפילו לארבעה דברים‪ ,‬וכ״ש שאיו חיוב‬ ‫לכלכל את ההוצאות שיש בביהכ״נ ומחמת זה‬
‫על אנשי ביהכ״נ למנעו מזה שאף אם היתה חלה‬ ‫מוכדחיו להסגירו ולא להתפלל בו נמי כיון שעכ״פ‬
‫הקדושה אין לחייבם למנוע את הבאנק‪ .‬אך שאם‬ ‫יהיה סגור ואיו מתפלליו בו נמי יהיו רשאין למוכרו‬
‫היתד‪ ,‬חלה הקדושה היה מסתבר שהיה אסור לגרום‬ ‫כי הוא כודאי הסכימו גם המעלמא למכור שהם‬
‫ולסייע בתמכירה להד׳ דבדים אבל מכיון שלא חלה‬ ‫הדי איו משתתפיו ולא ישתתפו בהוצאת ביהכינ‪.‬‬
‫הקדושה לעניו זכות הבאנק דשאין גם לסייע‬
‫והנה אם יש משכונא לבאנק שקוריו ״מארגערזש״‬
‫בד‪,‬מכירה כדי שימכרו ביוקר וישארו יותר רמים‬
‫על הבית הכנסת פשוט שאף שהוא בדין בית‬
‫עבור הקהל‪.‬‬
‫הכנסת של כרכים איו חיוב על אלו המעטים‬
‫עכ״פ למעשה יחכו עד שיפסיקו להתפלל שם‬ ‫שבכאן לשלם מכיסם להבאנק כדי שלא ימכור‬
‫ומכיון שהמעטים המתפללים שם איו יכוליו לכלכל‬ ‫את הבית הכנסת‪ ,‬שאיו בזה עניו צדקה והשבת‬
‫את ההוצאות ואחרים אין מחוייבין לסייעו בזה‪ ,‬הרי‬ ‫אבדה לאלו הרוצים להתפלל דוקא כאן‪ ,‬ומה שעשו‬
‫יפסיקו תיכף‪ ,‬שאז יש גם טעם הראשון שיכוליו‬ ‫אותו למשכונא מתחלה הדי עשו זה קודם שנעשה‬
‫למכור אף שהוא של כרכים‪ .‬וגם שבזה שיפסיקו‬ ‫ביהכ״נ ולא עברו על הא דאמר רבא דאסוד למשכן‬
‫מלהתפלל תפקע הקדושה להרמב״ן שהובא כר״ו‬ ‫ביכ״נ בדף כ״ו‪ .‬ראם משכנו אחר שהיה ביהכ״ג שהיה‬
‫מגילה שם ואני בארתי בתשובה אחת שאף אם היתה‬ ‫אסור למשכנו באופן שיוכלו למכור להשתמש בו‬
‫קדושה ממש כדסובד הר׳׳ן נמי נפקעת הקדושה‬ ‫לחול אפשר יש לחייבם לשלם כדי לעקור האיסור‬
‫כשאין צריכיו הקהל לא להביהכ׳׳נ זד‪ ,‬ולא להדמים‬ ‫שעשו‪ ,‬אבל היה זה רק על אלו שמשכנו בשליחותם‬
‫לדבר קדושה‪ ,‬ואף שד‪,‬כא הרי צריכים להדמים‬ ‫ובידיעתם‪ ,‬דאלו שלא ידעו ממה שמשכנו מנהלי בית‬
‫היג‬ ‫משה‬
‫ולא כתבת צדדי הספק‪ ,‬כי ההכרח להסיר תקלה‬
‫ומניעת פו״ר הביא תספק‪ ,‬משום שא״א לעשות במקום‬
‫אחר שאין נותנין מהממשלה רשות לעשות במק״א‪.‬‬
‫והנכון לע״ר להתיר בכגון זת בג׳ טעמים‪ ,‬חרא‬
‫דאף אם נימא שאין שום צד היתר לסלק הקדושה‬
‫אבל הלא האיסור הוא משום כבור ה׳ משום‬
‫שהמקום הוא מקום מקורש לתפלה ולתורה וגם‬
‫הוא רק איסור מדרבנן כדאיתא בר״ן מגילה שם‪,‬‬
‫וא״ב הא מציגו גדולה מזו שהתירה תורה למחות‬
‫שמו הגדול שנכתב בקרושה שהוא יותר זלזול בכבוד‬
‫ה׳ והוא איסור דאודייתא‪ ,‬כדי לעשות שלום בין איש‬
‫לאשתו‪ ,‬וגם עומדת בעזרה בראש פרוע ולב מגולה‪,‬‬
‫וא״כ כ״ש שיש ללמוד מזה שמותד לזלזל בקדושת‬
‫ביהכ״נ לעשות מקוה שד‪,‬וא ג״כ לעשות שלום בין‬
‫איש לאשתו ונוסף לזה לסלק מניעת פו״ר והסרת‬
‫תקלה לא רק לאחד אלא לק!הל גדול‪.‬‬
‫וחזינן שד‪,‬וא ק״ו גמור וליכא למידתי דהתם‬
‫הכשרו בכך דהא אחיתופל למד מזה שמותר לכתוב‬
‫שם אחספא ומישדא בתהומא במכות דף י״א‪ ,‬וכן‬
‫בנדרים דף ס״ו להתיר זלזול בכבוד ת״ח כדי לעשות‬
‫שלום בין איש לאשתו‪ .‬ואף ר״ש שפליג התם הוא‬
‫מטעם שפירש הרא״ש שם דל״ד להשקאת סוטה שקינא‬
‫לה בעלד‪ ,‬לשם שמים על שראה בה שהיתה עוברת‬
‫על דת יהודית והכא הדירה שלא לשם שמים ואין‬
‫כדאי לדחות מפני הישלום שביניהם כבוד ת״ח כיון‬
‫שהוא גרם לזה ויגרשנה ותנשא לאחר‪ ,‬אבל הכא‬
‫ודאי יש ללמוד מהשקאת סוטה אף לר׳׳ש‪ ,‬והכא‬
‫הוא עוד כ׳׳ש דהכא הא לא יועיל אף גירושין לינשא‬
‫לאחר‪ .‬ויותר מזה מציגו בחולין דף קמ״א שמצריך‬
‫קרא מטעם זד‪ ,‬שלא ידחה עקוד‪ ,‬דמצורע את העשה‬
‫דשלוח הקן אף שבכ׳־מ אין עשה דוחה עשר‪ ,‬משום שגדול‬
‫השלום בין איש לאשתו מזה שאמרה תורה בסוטה‬
‫שמו של הקב׳ד‪ ,‬שנכתב בקדושה ימתד‪ ,‬על המים‬
‫ומצורע אסור בתשד‪,‬״מ אף שבמצורע הוא רק זמן‬
‫קצר עד שישיג אחרים עכ״ז היה מקום ללמד עד‬
‫שהוצרך קרא ע״ז שלא ידחה העשת דשלות הקן‬
‫א״כ כ״ש בעובדא דידן שיש ללמד להתיר איסור‬
‫כבוד ביהכ׳׳נ לעשות שלום כיון שא״א להשיג מקום‬
‫אחר‪ ,‬ולכן הוא טעם ברור לד‪,‬תיר אף אם לא היה‬
‫עצה לסלק קדושת ביהכ׳־נ‪.‬‬
‫ועוד יש להתיר בעועת הדחק כזה באם ימכרו‬
‫אף בלא זט״ה במאה׳׳ע סתם דיש לסמוך אר׳ יהודה‬
‫במגילה דף פ׳ז דסובר מוכרין אותה לשם תצר‬
‫והלוקח מה שירצה יעשה דבימ דלא איפסק בגנד‬
‫הלכה כתכמים בפירוש דק משום שהלכה ברבים‬
‫כדאי הוא היתיד לסמוך עליו בקזעת הדתק באיסור‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫לבנות ביהכ״נ אחר ולא נפקעה תקדושד‪ ,‬בכדי ולא‬
‫יוכלו למכור להד׳ דברים‪ ,‬מ״ט הרי נקלשד‪ ,‬הקדושה‪,‬‬
‫ש ‪T‬אי אין לזה רק קדושת דמים‪ ,‬ויש לסמוך‬
‫יותר על טעם האחרון שאין קדושת בית‬
‫הכנסת תלה על זכות הבאנק וממילא רשאין אף‬
‫לסייע בהמכירה שתעשה הבאנק בכה המארגעחש‬
‫שלה כהלעיל‪.‬‬
‫ואם ישיגו הלואר‪ .‬על ערבות איזה אנשים באוסן‬
‫שלא יהיה שום חיוב על הביר‪,‬כ״נ שיהיה נמצא שאין‬
‫להקהל שום צורך בהרמים לבנין ביהכ״נ האחר‬
‫שהרי יש להם מעות בלא שום התחייבות על הקהל‪,‬‬
‫אף שערבותם יהיה מצד שירעו שאחר שימכרו ביהכ״נ‬
‫יחזירו להם הרמים שערבו‪ ,‬הביון שיהיה זר‪ ,‬בלא‬
‫חיוב שלא יוכלו לתבוע בדין הוא רק כרוצים הקהל‬
‫ליתן מתנה עבור ההנאה רהו״ל מינייהו שזהו טעם‬
‫להתיר גם מטעם הפקעת קרושה למה שבארתי‬
‫בתשובר‪ ,‬אף למכור לר‪,‬ר׳ הברים אף בלא היתר‬
‫שע״י הבאנק‪ .‬ויעשו המכירה ע״י הבאנק שיהיו ב׳‬
‫טעמים להיתר אבל אם א״א לר‪,‬שיג זה יש לסמוך‬
‫על ההיתר מטעם מכירת הבאנק לבר כדכתבתי‪.‬‬
‫ומה שהקונים לא יכניסו שם צלמים ותמונות‪,‬‬
‫ודאי עדיף מלמכור לאלו שמכניסיז‪ ,‬אבל גם זה‬
‫נחשב דבר מאוס כמו הד׳ דברים ורק מטעמים‬
‫שבארתי יכולין למכור וג״ב אין להתיר אלא בשביל‬
‫צורך הגדול הזה‪ .‬ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫פימן נא‬
‫בענין לעשות מהוה בעזרת נשים של‬
‫בית הכנסת‬
‫ז׳ כסלו תרצ״ב ליובאן‪.‬‬
‫מע״ב ירידי הרב הגאון תמפודסם מוהד״ר שמעון‬
‫טרעבניק שליט״א‪.‬‬
‫ענף א‬
‫בדבר אם יש להתיר לעשות מקור‪ ,‬בעזרת נשים‬
‫של ביהכ״נ ואם מהני מכירה לזה‪ .‬והנה‬
‫ספקה כתר׳־ה הוא רק מתמה שא״א לעשות במכירת‬
‫זט׳׳ה במעמד אנשי העיר שמפורש בראיש פ׳׳ר המגילה‬
‫סי׳ א׳ ואיפסק בשויע או״ת סי׳ קנ״ג פ״ט שמותר‬
‫ובלא זט״ה במאר‪,‬׳׳ע מפורש במשנה דף ב׳׳ז לרבנן‬
‫שאסור לעשות בית הטבילו־‪ ,‬ואיפסק כן שם בש׳׳ע‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫קיד‬

‫לדמים‪ ,‬כגון קדשים שמתו או חטאות המתות נפקע‬ ‫דרבנן כמפורש בש״ך יו״ד ס״ס רמ״ב בהנהגות‬
‫גם קדוקזת הדמים ומותר מן התורה בהנאה כמפורש‬ ‫הוראת או״ה‪ .‬ואין לומר דהפסק שבפוסקים הוא‬
‫ברש״י מעילה דף ג׳ ד״ה לא נהנין דרק מדרבנן‬ ‫כאיפפק בפירוש דהא הפופקים לא הכריעו מצד‬
‫לא נהנין‪ .‬וכן ברש׳׳י תמורה דף כ״ב במשנה וברע״ב‬ ‫עצמם שהלכה כחכמים דאין להם כח להכריע בין‬
‫שם שכתב אזלא קדושתה וברש״י נזיר דף כ״ח‬ ‫התנאים והאמוראים רק שהעתיקו הדין כחכמים‬
‫ובתוס׳ נזיר דף כ״ד‪ .‬וכן פסק הדמב״ם פ״א ממעילה‬ ‫מהכלל הלכה כרבים‪ .‬ול״ד לנפסק בגמ׳ בפירוש‬
‫ה״ו שכל לא נהנין הוא רק מדבדי סופרים וכוונתו‬ ‫שהתם חכריעו חכמי הגמ׳ שדברי השני אינם כלום‬
‫שהוא רק מדרבנן כדאיתא בכ׳־מ שם‪.‬‬ ‫ואין לסמוך עליו אף במקום הדחק אבל פסקי‬
‫הגאונים במחלוקת חכמי ר‪.‬גמ׳ אינם הכרעה והוא‬
‫]והמיתה צריך לומר לפ״ז שהוא דק מצוד‪,‬‬
‫כלא איתמר הלכתא רק מצד שהלכה כרבים פסקו‬
‫שימותו ושהטעות ילכו לים המלח אבל עכ״פ מותר‬
‫שמצד זה הא יש לסמוך על היחיד בשעת הדחק‪.‬‬
‫בד‪,‬נאה מן התורה‪ .‬וכן מה שאין פודין קדשים‬
‫וכמפורש היתר כזה בט״ז סי׳ רצ״ג לענין חדש‪,‬‬
‫להאכילן לכלבים שהוא מדאורייתא צריך לומר שרק‬
‫והש״ך בנקה׳־כ לא פליג עליה אלא משום דהוא סובר‬
‫לפדות לזה אסור אבל ליתנם לכלב מותר מן התורה‪,‬‬
‫דרק באיסור דרבנן סומכין על היחיד בשעה״ד‬
‫דאל״ב איזה הנאה יהיה מותר מדאורייתא‪ ,‬דהא‬
‫אבל באיסור דרבנן מודה‪ ,‬כמפודש בדבריו בהנהגות‬
‫לכלב לאו דוקא דגם לכל הנאות אין פודין כמפורש‬
‫או״ה‪ .‬ובהא דידן הוא רק איסור דרבנן‪ ,‬כדאיתא‬
‫בתוס׳ פסחים דף כ״ט‪ .‬ולכן צריך לומר דרק הפדיה‬
‫בר״ן‪ ,‬ולכן יש לסמוך אר׳ יהודה בשעה״ד אף‬
‫שלא לאכילה אסרה תורה דד‪,‬וא בזיון קדשים אבל‬
‫להש״ך‪.‬‬
‫ההנאד‪ ,‬בלא פדיה מותר ממילא שכיון שאין פודין‬
‫אבל באמת יש להתיר אף לדינזב דהנה רש״י‬
‫או מצד העמדה וד‪,‬ערכה או מצד שאין פודין לכלבים‬
‫בדף כ״ו ד״ה לא שנו סובר דבלא זט׳׳ה במאה״ע אין‬
‫לא שוד‪ ,‬כלום ואין ראוי אף לדמים ממילא פקעד‪,‬‬
‫מורידין הדמים מקדושתן ואף ביהכ״נ בקדושתו עומד‬
‫אף קדושת דמים כיון שאין ראוי אף לזה‪ ,‬וממילא‬
‫אף ביד לוקח ובזט״ה במאה״ע פקעה קדושתה מן‬
‫מאחר שנפקע הקדושה מותר ליהנות וליתנם לכלבים‬
‫ביהכ״נ ומן הדמים‪ .‬והקשה ע״ז דעק״א בגליון הש״ס‬
‫דשוב אינה קדושה ואין כאן בזיון קדשים‪ .‬ואף‬
‫שסותר דבדי עצמו בדף כ״ז שכתב דכיון דשקיל דמי‬
‫שממילא שוד‪ ,‬עתה דמים אין שייך זד‪ ,‬להקדקז דהא‬
‫ומעלי להו בקדושה מעולה כל דבעי לוקח עביד‬
‫כשהיה הקדקז לא היד‪ ,‬בו שיוי זה רק אה״ב נעשה‬
‫חוץ מד׳ דברים‪ ,‬הא דין זה ליכא כלל לרש׳׳י‬
‫בו השיוי‪ ,‬והיא סברא עמוקה‪ .‬וגם אפשר שהאכילה‬
‫שבמאה׳׳ע תרווייהו חולין ובלא מאה״ע תרווייהו‬
‫לכלב אינו גנאי‪ ,‬דד‪,‬א סכרי התום׳ פסחים שם ובזבחים‬
‫קודש ונשאר בצע״ג‪ .‬ועוד קשה מהא דאמר רבא‬
‫דף ע״א שמותר להאכיל לכלב כשפדה בשביל אדם‬
‫חלופי וזבוני שדי אוזפינהו אסור דאין על מה לחול‬
‫וכ״ב אינו גנאי גם בלא פדיה‪ .‬אך יותר נכון‬
‫הקדושה וכהאיתא ברש״י ה״ה חלופי חלה קדושתו‬
‫בסבדא הראשונה‪ .‬עכ״פ סכרי רש״י ותום׳ ורמב״ם‬
‫על החלוף והוא יצא מן הקדושה להשתמש בו‪ ,‬והא‬
‫ורע״ב דמותר בהנאד‪ ,‬מה״ת]‪.‬‬
‫לרש״י ליכא דין כזה‪ .‬וצע׳־ק על רעק״א שלא הקשה‬
‫וחזינן ג׳׳ב שאף שבהוממה נפקע קדוה״ג מחמת‬ ‫גם מזה‪.‬‬
‫שאינה ראויה לזד‪ ,‬מ׳׳מ נשאר בה קצת קדושה בגופה‬ ‫ענף ב‬
‫שאין מועיל ע״ז פדיון כמו איסור גיזה ועבודה‬ ‫והנכון לע״ד‪ ,‬דהנה הקשה הרמבץ הובא בר״ן‬
‫ועדיפא משאר קדושת דמים שמועילה הפדיה לגמרי‪,‬‬ ‫דכיון דביהכ״נ יש בו קדושה הרי היא קדושת‬
‫אף שאם אינה ראויה גם לדמים נפקע כל הקדושה‬ ‫הגוף ואיך נפדה‪ .‬ועיי״ש שרצה לחדש דהוא רק‬
‫ונעשה מה״ת כחולין גמורין וכשאינה ראויה לקדוד‪,‬״ג‬ ‫כתשמישי מצוה‪ .‬והוא דחוק מאד‪ ,‬וגם הר׳ץ הקשה‬
‫לא נפקע לגמרי להיות כקדושת דמים‪ .‬וצריך לומר‬ ‫עליו וגם שיטת הר״ן דחוק מאד בגדרי הדינים‪.‬‬
‫דכיון דקדושת הדמים נמשך מצד קדושת הגוף ולא‬ ‫ולכן צריך לומר דודאי הטילו בו חכמים קדושה‬
‫מצד שהקדיש לזה הויא קדושת דמיו שיור בגופו‬ ‫כד‪,‬ר״ן‪ ,‬אבל הא גם בקדושה דאורייתא חזינן דכשהדבר‬
‫דחדשה תורה שאם אינו יכול להקריבו לקרבן בעצמו‬ ‫נעשה אינו ראוי להקדושה פקעה הקדושה‪ ,‬דבהמה‬
‫יעשו ממנו מה שיכולין דהוא לפדותו ולהקריב אחר‬ ‫שהוקדשה ‪ ,‬קדוה״ג אין בה דין פדיה‪ ,‬וכשהוממה‬
‫במקומו‪ ,‬והוי זד‪ ,‬ג״ב מדין קרבן ולכן יש עליו דיני‬ ‫שאינה דאויה עוד לגופה נפקע ממנד‪ ,‬חומרת קדוה״^‬
‫קדוה״ג עד החלול ואף כקזנתהלל הוי עליו קצת‬ ‫אך מהמת שלדמים עדיין הוא ראוי נשאר בה קדושת‬
‫קדושה מעין שירים דקרבן דעדיין שם וזקרבן עליו)ועי׳‬ ‫דמים שהיתה בכלל קדוה״ג דיש בכלל מאתים מנה‬
‫בדש״י תמורה דף כ״ד ד׳׳ה יוצא(‪ ,‬כיון דרק מחמת‬ ‫ולכן צריכין ויכולין לפדותו‪ .‬ואם אינו ראוי גם‬
‫רןטו‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫עדיין קדושה בגופו שצריך הלול שיחול קדושתו על‬
‫ההלוף‪ ,‬ואף אחר שיתחלל ישאר עליו קצת קדושה‬
‫באיסור הד׳ דברים וכדומה כמו דמצינו בקדשים‬
‫שהוממו‪.‬‬
‫והנה בלא מאה״ע א״א לידע בהחלט שאין‬
‫הושבין לד‪.‬שתמש בו לעולם דדילמא יש אנשים‬
‫שהוצים להשתמש בו עתה או לאחה זמן‪ .‬ועיץ בהמב״ן‬
‫שהובא בר״ן שלענין הדמים כתב ג״כ דשלא במאה״ע‬
‫אין בני העיה הוצים מן הסתם שתכהש מצותן לגמהי‬
‫אלא שתחול קדושת ביהכ״נ על הדמים‪ ,‬וסבהא זו‬
‫ודאי יש לומר גם על ביהכ׳׳נ גופיה כי דוחק גדול‬
‫לחלק שלביהכ״נ גופיה יסכימו לזט״ד‪ ,‬ולענין הדמים‬
‫לא יסכימו‪ ,‬ואין מובן לי כלל איזה חלוק ודברי‬
‫הרמב״ן צ״ע‪ .‬ולכן אמינא שאד‪,‬״נ שגם על קדושת‬
‫ביהכ״נ א״א לידע החלט אנשי העיר דאולי רוצים‬
‫איזה אנשים עתה או אח״ז לד‪,‬שתמש בו לביהכ״נ‬
‫וא״ב לא נפקעה קדושתו כיון שיש עדייז“ צורך בו‪.‬‬
‫אך יש לדון מטעם אהד דכיון דזה ודאי דמצד דיני‬
‫ממון יש לזט״ד‪ ,‬בה למכור בל מה שנראד‪ ,‬בעיניהם‬
‫מנבסי הקהל לצרבם כי עליהם סמכו דעתם וגם‬
‫ביהכ״נ בכלל זה דלא עדיף משאר נכסי הקד‪,‬ל‪,‬‬
‫וממילא אהד שימכרו ששוב לא יהיה אפשר לד‪,‬ם‬
‫להשתמש בו לביהכ״נ אף אם יהצו מאחה שלא יהיה‬
‫שלד‪,‬ם אלא של הלוקה א״כ שוב אין צוהך בו‬
‫לביהכ״נ ונפקעה ממילא קדועזתו‪.‬‬
‫בו לכן לא נפקעה הקדושה אף שאין משתמשין בו‬
‫ענף ג‬
‫וזה יד‪,‬יה מחלוקת דש״י והפוסקים‪ ,‬דזת!ז״י סובר‬
‫שאין להם לזט״ד‪ ,‬רשות למכור להפקיע בזה הקדושד״‬
‫ל״מ למכור שלא לעלויי דהוי כסותר דבר מביהכ״נ‬
‫שלא לתקן שמפורש ברמ״א סי׳ קנ׳׳ב בשם המרדבי‬
‫דאסור‪ ,‬ולא נתנו להם רשות לעשות איסורין‪ ,‬ועיק‬
‫בפמ״ג בא״א דמעכב לבנות ביהכ״נ הוא בבלל נתיצה‬
‫וא׳׳ב מאחה שהמכיהה עשתה להפקיע הקדושה ההי‬
‫הוא כסותה כיון שאינו לתקן‪ .‬אלא אף אם מכהו‬
‫לעלויי בהדמים דהשתא ‪.‬אין איסוה בהדמים כיון'‬
‫שהוא ע״מ לתקן מ״מ סובר דאין להם השות ע״ז‪,‬‬
‫דאולי יש שאין רוצים לד‪.‬פקיע הקדושה‪ ,‬ול״ד למה‬
‫שיש לד‪,‬ם רשות מצד דיני ממת דלאפקועי קדושה‬
‫אינו בבלל הרשות שנתנו לד‪,‬זט״ה‪ .‬ולכן אין להם‬
‫רשות רק למוכרו כמכירת ס׳׳ת דישאר ביהכ״נ‬
‫בקדושתו וגם הדמים‪ .‬ורק במאד‪,‬״ע יכולין למוכרו אף‬
‫למישתא ביה שכהא משום דכיון דכולם הסכימו שלא‬
‫להשתמש בו עוה לביהכ״נ שע׳׳ז אין שום איסוה‬
‫דאין מחתיבין לד‪,‬תפלל דוקא בביהכ״נ זה‪ ,‬ואם היה‬
‫ידוע שלעולם ישאר כד‪,‬הלטתם היה נפקע ממילא‬
‫אגרות‬
‫זד‪ ,‬היה עליו קדושת הדמים‪ ,‬ול״ד לכל קדושת דמים‬
‫שדק מחמת שהם נכסי הקדש אסודיז בדיני הקדש‬
‫ולכן כשנפדו ששוב אינן נכסי הקדש הוו חולין‬
‫גמודין‪.‬‬
‫והנה ממש כעין הדאודייתא בקדשים גמודיז‬
‫תקנו דבנן בקדושת ביהכ״נ‪ ,‬דק שההומדות דדבנן‬
‫לא תקנו בביהכ״נ שכל הקדושה הוא דק מדדבנן‪ .‬אך‬
‫ממילא יש חלוק‪ ,‬דבקדשים כל זמן שדאויץ לא פקעה‬
‫דמה״ת יפקע כיון דהוא דאוי ואין יכולין לחזוד‬
‫מההקדש דלעולם יש צודך בו דאף המותר דחטאת‬
‫ואשם הלא הצדיכה תודה להקדיב עולות‪ .‬וא״כ יש‬
‫צודך בהן דאינו תלוי בדעת הבעלים‪ .‬אבל בביהכ״נ‬
‫כשהחליטו בני העיד שלא לשהתמש בו שוב לביהכ״נ‬
‫לעולם ששוב אין בו צוהך הוי כאינו האוי‪ ,‬דהא אין‬
‫מהוייבין להתפלל דוקא בביהכ״נ זה‪ .‬ואף שאין שום‬
‫חסדח בביהכ״נ אינו כלום‪ ,‬דאף בקדשים אם אין‬
‫צוהך נפקעה הקדושה אף שמצד הבהמה עדיק היה‬
‫האוי‪ .‬והאיה מחטאות המתות שבמתו בעליה אין‬
‫הסדון מצד הבהמה אבל כית שעכ״ס אין בה צוהך‬
‫נפקעה הקדושה ומותד ליד‪,‬נות מהם מן התודה‪ .‬דק‬
‫שבקדשים אין מציאות באופן שלא יהצו הבעלים אם‬
‫אך כשדין לד‪,‬קדבד‪ ,‬או לדמיהן כשיוממו דאין תלוי‬
‫בדעתם‪ ,‬אבל בביהכ״נ שיש במציאות דכשלא ישתמשו‬
‫בו אין בו צודך אף בלא חסדון הוי כאינו דאוי‪.‬‬
‫אבל כיון שאפשד שלאחד זמן יחודו וישתמשו‬
‫עתד‪ ,‬מצד שאפשד שישתמשו בו אה״ב‪ ,‬ואף אם נשאד‬
‫הק הקהקע הרי אפשד שיבנו עוד הפעם על מקום‬
‫זד״ ולכן צדיך שימכהוהו שאז א״א להם שוב להשתמש‬
‫בו לביהכ״ג דאינו שלד‪,‬ם אלא של הלוקה שקנאהו‬
‫לצהכו והוי זה מעשה ששוב לא ישתמשו בו לביהכ״נ‪,‬‬
‫ומאחד שידוע שלא ישתמשו בו לעולם ההי אין בו‬
‫צורך והוי כאינו ראוי שנפקעה הקדושה‪ .‬ואיסוד‬
‫ליכא בזה דר‪.‬א אין חיוב שיתפללו וילמדו דוקא במקום‬
‫זה‪ ,‬ואם היה יהוע שלעולם לא ישתמשו בו היה‬
‫נפקע אף בלא מכיהה‪ ,‬אבל א״א זה לידע ובהמכיהה‬
‫הוחלט זה‪.‬‬
‫ולכן תליא אם אין צהיכין לא לביהכ״נ זה‬
‫ולא לאחר במקומו וגם לא לקדושה אחהת אז נפקעה‬
‫כל הקדושה ממנו דאין בו אף קדושת דמים והוי‬
‫חולין גמוהין ומותה הלוקח אף לעשות הד׳ דברים‬
‫כמו דמצינו בקדשים שמתו וחטאות המתות שנפקעה‬
‫הקדושה לו‪.‬מרי מה״ת כיון שאין ראוין אף לדמים‪,‬‬
‫והאיסור דרבנן שאסרו בקדשים לא גזהו בביהכ״נ‪.‬‬
‫ואם צהיכים להדמים לבנות ביהכ״נ אחר או לקדושה‬
‫אהדת אז נשארה עליו קדושת דמים והוי מהמת זה‬
 ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫ר!טז‬

‫ונמצא שרצון המתנה עשה שלא יתפללו בו ויפקיעו‬ ‫הקדושה ניו^ ששוב אין צודך בו והויא המכירה‬
‫קדושתו‪ ,‬ולכן סובד חד מ׳׳ד דאסור דניון שצרינין‬ ‫רק מעשה נהגילוי דעת שישאר החלטתם לעולם‪ ,‬ולא‬
‫בעצם להקדושה במאי תפקע קדושתה בין שצרינין‬ ‫הפקיעה המנידה בלום ולכן אין איסור בהמנירה אף‬
‫לביהנ׳׳נ בין להדמים‪ ,‬וזה שלא יתפללו בו אינו‬ ‫שאינו לתקן‪ .‬ונ״ז אם אין צרינין להדמים לדבר‬
‫עושה שאין בו צורך כיון דהמתנה עשה זה דבלא‬ ‫קדושה אבל אם צריכים לדבר קדושה אז יש עליו‬
‫זה היו מתפללין שם ונשאוסרים ליתן הלא יתפללו‬ ‫קדושת דמים כיון דעדיץ יש בו צורך לקדושת דמים‪,‬‬
‫בו ויהיה בו צורך או ימכרו ויחיה צורך בדמים‪,‬‬ ‫וצדין שיתחלל קדושתו על דבר אחר ואף לאחר‬
‫ולכן נחשב שיש בו צורך וא״א להפקיע קדושתה‬ ‫החלול נשאר עליו קדושה קצת לענין הד׳ דברים‬
‫בנדי ואף בדמים יהיה אסור לדידיה אם צרינין‬ ‫וכדומה נדבארתי‪.‬‬
‫לביהנ״נ‪ ,‬ורק בשביל טובת הלוקח מונרין לו‪.‬‬ ‫ושאר הפוסקים סברי דזט״ד‪ ,‬לבד נמי ינולין‬
‫למכור אם נשארו הדמים בקדושתו דאז אין איסור‬
‫ואידך סובר דענ״פ עתה רצונם שלא להשתמש‬
‫בהמנירה דהוא ע״ם לתקן דלא עדיף זה מכל דין‬
‫בו לביהנ׳׳נ ולא בדמיו יד‪,‬יה מאיזה טעם שיהיה‬
‫ממו^‪ ,‬וממילא בשמנרו שוב לא ישתמשו בו לביהנ״נ‬
‫ובמה שיתנו יהיה כן לעולם וממילא אין שוב בו צודך‬
‫לעולם ואין צודך בו לקדושה ונפקעה קדושתו אף בלא‬
‫לביהנ״נ נפקעה ממילא הקדושה דדנין רק על‬
‫מאה״ע אף שיש אולי מי שרוצים להשתמש בו‪ .‬אבל‬
‫החלטתם עתה‪ .‬וזה שמצריך שיהיה להו הנאה ממנו‪,‬‬
‫למישתא ביח שיברא אין ינולין למכור דהא אסור‬
‫ועיץ במג״א סי׳ קנ׳׳ג ס״ק נ״ו בשם הריב׳׳ש שהוא‬
‫למכור לזה ביץ שמפקיעין הקדושה בהמנירה שלא‬
‫בדוקא‪ ,‬הוא מחמת שבלא הנאד‪ ,‬אסור להם לד‪,‬הליט‬
‫לתקן ולא היו בני העיר מסנימין אט״ה לעשות‬
‫זה‪ ,‬דדמי לסותד בלא תקון כיון שבלא זה היו‬
‫איסורין ואינם שלוחים ע״ז‪ .‬ואולי המכירה לא בטלה‬
‫משתמשין בו‪ ,‬אבל כיון שהיה לד‪,‬ם הנאה ממנו אף‬
‫אלא שהדמים ישארו בקדושתן שלא ככוונת הזט״ה‬
‫הנאה של חול נחשב נחייבין' לו מתנה שמחוייבין‬
‫ולמה להם לבטל המבירה‪ ,‬אבל הלוקח יכול לבטל‬
‫לשלם שחוב נמוד הא ודאי יכול לגבות אף מבית‬
‫בודאי שיאמר אדעתא דיהי׳ אסור בהד׳ דברים לא‬
‫הכנסת ולכן כשהיה להם הנאה כזו ממנו שצריכים‬
‫קנה‪ .‬והוי הדין להפוסקים דבלא מאה״ע צריך שיתחלל‬
‫ליתן לו מתנה רשאין להחשיבו לחוב‪ ,‬ואין איסור‬
‫קדושתו על דבר ואף אחר החלול נשאר בקדושתו‬
‫על החלטתם וממילא נפקעה קדושתו דהדר הו״ל‬
‫להד׳ דברים ובחמה‪ ,‬ובמאד‪.‬״ע נפקעה קדושתו לגמרי‬
‫מתנה נזביני שכיון שמכרו או נתנו נשאד בהחלטתם‬
‫נדבארתי אם א־־צ לקדושה אחרת‪ ,‬ואם צריכים‬
‫לעולם‪) .‬ומסתבר שבדיעבד אם נתנו במאה״ע אף בלא‬
‫להדמים לקדושה אז ג׳׳ב צריך לחלל דוקא ואסור‬
‫הנאד‪ ,‬מיניה נמי נפקעה קדושתו דענ׳׳פ מעתד‪ ,‬לא‬
‫בד׳ דבדים‪ .‬והוי במאה״ע ב׳ הדינים לבו׳׳ע‪ ,‬ולא‬
‫יתפללו בו ואין שוב צורך בו לקדושה רק שעברו‬
‫קשה עתה בלום קושית דעק׳׳א על דש״י דהא גם‬
‫על האיסור‪ .‬ולמאן דאוסד מסתבר שאף בדיעבד לא‬
‫לרש״י אינא דין תפקעה קדושת ביהב׳׳נ והדמים‬
‫נפקעה קדושתו משום דלדיחה דנין על הצורך בעצם‪.‬‬
‫בקדושתן ואם לא חללו הקדושה על הדמים שמכרו‬
‫ב( דאי ‪ T‬י גם בלא מאה׳׳ע משום דניון שהו׳׳ל‬ ‫למישתא ביה שברא בעת שאדיביל לקדושת הדמים‬
‫הנאה מינית אמדינן דודאי היו מתרצין כולם ליתן‬ ‫לא נפקעה הקדושה מביהב׳׳^ ולכן נתב רש׳י בדף‬
‫לו כיון שכבר לקחו ממנו הנאה ומתחשבין נמחוייבין‬ ‫נ׳׳ז דניון דשקיל דמי ומעלי להו בקדושה מעולה‬
‫לו והו״ל מתנה נזביני שרשאין להוציא לגמרי לחולין‬ ‫בל דבעי לוקח עביד דאיירי בטאה׳׳ע וצדיבין לקדושת‬
‫אם מסכימין כל בני העיר כגון במאד‪,‬״ע‪ ,‬והנא אף‬ ‫הדמים‪.‬‬
‫בלא מאה׳׳ע אמדינן שמסנימין לזה כיון שהוה לד‪.‬ו‬ ‫ולפ״ז ניחא סוגיא דמתנה שתמוה מאד דאם איידי‬
‫הנאה מיניה‪ .‬דבל הטעם שבעי מאה״ע משום דלא‬ ‫במאה׳׳ע נהרי׳׳ף ודא׳׳ש מ׳׳ט דמאן דאסר ולמה לן‬
‫נוכל לידע דעתם והבא הוא כידעינן‪ .‬והדי׳׳ף והרא׳׳ש‬ ‫שיהיה הנאה מיניה הא גם לשנרא מותד נדהקשו‬
‫לא סכרי כפי׳ ב׳ משום דאינה אומדנא גמורה ול ‪p‬‬ ‫הד׳׳ן ורשב׳׳א‪ ,‬ואם בלא מאה״ע נהרשב׳׳א מ׳׳ט דמאן‬
‫מפרשי שאיידי במאה׳׳ע ויפרשו נפי׳ א׳ והרשב״א‬ ‫דמתיד הא אין על מה לחול הקדושה בקושית‬
‫והש׳׳ע יפרשו כפי׳ ב׳‪ .‬אבל במכירה ינולין הרי״ף‬ ‫הדמב׳׳ן‪ ,‬ופי׳ הד׳׳ן ודמב ‪ r‬דחוק‪.‬‬
‫ורא״ש לפרש שיצא ביהנ׳׳נ לחולין אף בלא מאה׳׳ע‬ ‫ויש לפדש בב׳ דדבים‪ ,‬א( דאיירי במאה׳׳ע ויש‬
‫שלא נרש״י ובמתנה יכול רש׳׳י לפרש נפי׳ ב׳‬ ‫שמשתמשין עד'') בביהד׳נ או שצדינין לאיזה קדושה‬
‫דאיידי בלא מאה׳׳ע‪.‬‬ ‫וא״ב היה צריך חלול לנה׳־פ אבל מחמת שהם רוצים‬
‫ואף במאה׳׳ע אסור למשכנן ולהשכירן' ולהשאילן‬ ‫לתת לאחד הכריע אותם יותר לתת לו מלהחזיקו‬
‫דניון שלא מכרו לגמרי ונשאר ברשותן אפשר שעוד‬ ‫לביהנ״נ או למוכרו על דמים אף שצדינין להקדושה‪,‬‬
‫?יז‬ ‫משה‬
‫אלא נשימנדו אם חלה המכירה תפקע שזה אסור‬
‫דהוא כסותר שלא לתקן נדבארתי‪ ,‬אבל הכא שמהוייבין‬
‫למנוד לזה ואין איסור בהמנידה ואחד המכירה לא‬
‫יוכלו שוב להתפלל בו נפקעה ממילא הקדושה רק‬
‫שצריך הסכם בני העיר מדיני ממון משום שהם‬
‫הבעלים‪ ,‬א״נ תליא רק ברוב בני העיר ולא משגחינן‬
‫בהמעוט כלל כבכל צרכי העיר‪.‬‬
‫ואמינא עוד יותר דלא בעינן כלל אומדנא‬
‫שמסנימין דק נשנדע בודאי שהרוב איך רוצים יהיה‬
‫אסור דנ״ז שלא ידעינן הוא ננל צרכי העיר מטעם‬
‫שכבר סמנו עליהם כיון דלינא איסור בהמכידה‪,‬‬
‫ואף לדש״י שאין יכילמ אף לצורך קדושה אהדת אף‬
‫שאין איסור‪ ,‬דהוא משום שעכ׳־פ אין חיוב למכור‬
‫בשביל קדושה אהדת‪ ,‬ולכן סובר רלא נעשו שלוחים‬
‫לאפקועי קדושה אבל הנא שמחוייבין למכור ודאי‬
‫שהוא בכלל הרשות שנתנו להם לפקח בצרכי הצבור‪.‬‬
‫אך א״צ לזה רוראי יש לסמוך על האומרנא שכולם‬
‫ולנה״פ רובם יסכימו‪ ,‬ולא מבעיא לפי׳ ב׳ רמתנה‬
‫שיש ראיה לזה ממתנת מנ׳׳ש אלא אף להרי״ף‬
‫והרא״ש דלא סברי נפי׳ ב׳ הוא משום דאינה אומרנא‬
‫גדולה כיון דענ׳׳פ אין מהוייבין ליתן לו אבל הכא‬
‫דהיא אומדנא גדולה ודאי אנן סהדי שמתרצין ויודו‬
‫נו׳׳ע ששרי בלא מאה״ע‪.‬‬
‫ולכן בעוברא רירן שהוא לעשות מקוה וא״א‬
‫במק״א רשאין זט״ה למכור אף בלא מאה׳׳ע וגם ליתן‬
‫לאהר ויפקע קרושתו לגמרי ויוכלו לעשות שם מקור‪,‬‬
‫תה מותר אף מרינא‪ .‬אך בלא מנירה ונתינה לא‬
‫נפקעה הקרושר‪ ,‬בהחלטתם לבר משום ראולי לאהר‬
‫זמן יצטרכו לו נרבארתי‪ .‬ולכן טוב יותר אם אפשר‬
‫לעשות מנירה או מתנה אף בלא מאה׳׳ע רק המתעסקים‬
‫שסמכו עליהם בני העיר כמו הרב ור‪,‬גבאים ולר‪,‬תנות‬
‫שמוכרים שלא לרבר קרושה אלא לצורך מקוה ויהיה‬
‫חולין גמורין גם מרינא‪.‬‬
‫אך קצת יש לפקפק אולי ליכא אנן מהרי‬
‫שמסכימים שאולי יחשבו בני העיר שד‪,‬לוקח לא יעשה‬
‫אח׳־נ את המקוה שם אלא צורך עצמו שלא יאמינו‬
‫לשום ארם‪ .‬ולכן טוב להתנות עם הלוקח שע״מ כן‬
‫מונרין או נותנין לו באם יעשה באיזה מקום מקור‪,‬‬
‫ואז יהיה א״ס גמור אבל לא יתנו עמו שרוקא‬
‫בביהנ״נ יעקזה המקוה שאז יתבטל טעם ב׳ רמרברי‬
‫ר׳ יהורר‪ ,‬משמע שדוקא ימכרו סתם ולא להזכיר‬
‫שיעשה הר׳ רברים‪ .‬ואף שמרמב״ם פי׳׳א מתפלה‬
‫הי״ז משמע שיותר טוב אררבה שיתנו בפירוש‬
‫שיעשה גם הר׳ רברים‪ ,‬הוא רוקא במאה״ע משום‬
‫שצריך לפרש לריריה בררך אחר שעריין לא מבורר‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫ישתמשו בו לביהנ׳־נ וא״נ יש עדיין אודך בו ולא‬
‫נפקעה הקדושה‪ .‬ואף להלות הלבנים שהוא שהלוה‬
‫יצטרך ליתן אחרים נמי אפוד דניון שמקפידין‬
‫שיהזיר דוקא לכנים נראה שתושבין עוד לבנות‬
‫ביהנ״נ אהד‪ ,‬וא״נ יש להם עוד צורך בהקדושה יש‬
‫עליו קדושת דמים ולא נפקעה הקדושה בלא הלול‪,‬‬
‫דבמאה״ע נמי אין ינולין להפקיע קדושה נשצרינין‬
‫לה אף שהסנימו להפקיע‪ ,‬דנל הטעם שמועיל מאה״ע‬
‫משום שאז ידוע שלא יצטרכו עוד לביהנ׳־נ זה ולא‬
‫לדמיו לקדושה אחרת ונפקעה ממילא הקדושה כיון‬
‫שאין‘ עוד צודך בה במוקדשים שמתו כדבארתי‪ ,‬אבל‬
‫כשיש להם צודך או שנשאר ברשותן שעוד יוכלו‬
‫כשירצו להשתמש בו לביהנ״נ אין להם נח להפקיע‬
‫ל״מ נשצדינים עדיין לביהנ״נ שהוא קחה׳׳ג שלא‬
‫מתהלל‪ ,‬אלא אף לבנים שהן רק קדושת דמים נמי‬
‫הא צריך חלול‪ ,‬ולכן למשכן ולהלות ולהשאיל ולהשכיר‬
‫אסור אף במאה״ע לנו׳׳ע‪ .‬זהו מה שנדאה לע״ר‬
‫בבאור הסוגיא‪.‬‬
‫)ויש מקום לפרש שהמכירה לא נהשבה כסותר‬
‫מה דנפקעה הקדושה‪ ,‬דק רעל הדמים אין ינולין‬
‫להפקיע בלא מאה״ע משום דהדמים ישנם בעין וינולין‬
‫לעשות מהן עדיין דבר שבקדושה ולכן במתנה ינולין‬
‫דאין כאן דמים וטעם ההנאה שצריך הוא ע׳׳ז שדשאין‬
‫מצד דיני ממון ליתן שבלא זה לא היו שלוהים‬
‫ליתן ובטלה מתנתם‪ .‬אבל יותר מסתבר דהמנירה‬
‫כשהיא מפקעת קדושה הוא כסותר נדלעיל(‪.‬‬
‫ענף ד‬
‫והנה לפ׳׳ז בדברים שרשאין למכור נמו להספקת‬
‫תלמידים ולפדיון שבוים ולישא אשה ונ׳׳נ לעשות‬
‫מקוה נשא״א במקום אחר ני זהו בכלל לישא אשה‬
‫ועוד עדיף שהוא לכל העיד וגם להסרת תקלה‪ ,‬שודאי‬
‫אף אם היו נמצאים מוחים היה זה שלא כדין יש‬
‫לתלות שכולם מסכימים שלא להשתמש בו לביהנ״נ‬
‫אלא למוכרו לצורך מה שמהוייבין אף שאינו דבר‬
‫קדושה‪ ,‬ולכן סגי בזט״ה ורב העיר לבד דהא נל‬
‫צורך מאה״ע הוא לידע החלטתם והנא הוא החלט‬
‫מוכרח שאף שצריכים גם לביהנ״נ ולדבר קדועזה‬
‫הוא מכריע זה שיחליטו מצר הדין למכור בשביל‬
‫המקוה ות״ת ופדיון שבוים ולא להחזיקו לביהנ״נ‪.‬‬
‫ועוד נדאה דהנא אף אם היו אחדים מוחים ממש‬
‫שלא כדין אין להשגיח בהם‪ ,‬של׳׳ד למאי דמשמע‬
‫דאף המעוט ינולין למהות‪ ,‬משום דניון שיש אף‬
‫מעוט שדוצין להחזיקו לביהנ״נ הרי יש ענ״פ צורך‬
‫להקדושה בשביל המעוט ולא נפקעה עדיץ קדושתו‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫קיח‬

‫דמים שצריך חלול ואסור לעשות בהישנות דבר‬ ‫לי בעניותי וצ״ע בשיטתו והש״ע לא הביאו ולכז‬
‫גנאי כהד׳ דברים וזריעה‪ ,‬וא״כ שרפה הוא דבר‬ ‫אין להוש לזה‪ .‬ובלא מאה״ע שהוא כדבארתי יותר טוב‬
‫מגונה עוד יותר מהד׳ דברים ואיך מותר‪ .‬אבל נראה‬ ‫שלא להזכיר בפירוש כדי שיהיה גם טעם שסומכיז‬
‫דכיון שאין ראוין אלא להסקה אם נימא שנשארו‬ ‫על ר׳ יהודה בשעה״ד‪ ,‬אך יתנו שיעשה באיזה מקום‬
‫בקדושתן קצת ואסור לשורפן אף אחר החלול לא‬ ‫כדי שיהיה הא״ם ברור‪ ,‬והוא רק לרוהא דמלתא‬
‫ישוו כלום‪ ,‬ואי) ראוין אף לקדושת דמים וממילא‬ ‫שאם זה קשה לעשות יוכלו לעשות בכל אופן מטעם‬
‫פקעה קדושתן לגמרי אף בלא חלול ומותר לשורפן‪.‬‬ ‫הראשון שהוא ג״ב ברור ונכון‪.‬‬
‫ואף שממילא שוה עתה דמים אינו שייך זה להקדש‬ ‫ולמה שבארתי שעיקר הפקעה בזט״ה במאה״ע‬
‫דהא אח״כ נעשה בו השיוי כדכתבתי סברא זו לעיל‬ ‫הוא משום החלטתם שלא יתפללו בו לעולם שע״ז‬
‫בקדשים שמתו שאין פודין לכלבים מה׳׳ת‪ ,‬וממילא‬ ‫אין איסור והמכירה היא רק כדי שלא יוכלו לחזור‪,‬‬
‫מותר ליתנם מה׳׳ת לכלבים אף בלא פדיה וכ׳־כ‬ ‫ניחא תשובת הרא״ש שהביא המג״א בס״ק ב״ג שפסק‬
‫ממש הוא בבית הכנסת ישן ותיבות ישנות שאין‬
‫דזט״ה במאה״ע יכולין לשנות לדברי הרשות והקשה‬
‫ראוין העצים אלא להסקה שרשאין להסקה אף בלא‬
‫עליו המג״א דהאיך תפקע קדושתו בכדי‪ ,‬ותירוצו‬
‫חלול שלא כצד היותר טוב שכתב השע׳׳ת אלא‬
‫אינו כדאיתא בערוך השלחן סעי׳ ל״ג דמפורש‬
‫פקעה קדושתן לגמרי‪.‬‬
‫בתשובה שבנו עליות לביהמ״ד ואח״ב נתיישבו‬
‫ולמד‪ ,‬שבארתי ניחא מה שהוכיח הגס׳ במגילה‬ ‫שילמדו בביהכ״נ והשכירו העליות לדירות והשיב‬
‫דף כ״ז מר׳ יהושע בן לוי שאסור לשנות מבי‬ ‫הרא״ש שרשאין' לשנות לדבר הרשות אף שאין שם‬
‫רבנן לבי כנישתא אף שלא הזכיר אלא שמותר‬ ‫שום חליפין‪ ,‬והקשה עוד דמפורש בגמ׳ דאסור להשכיר‬
‫מביהכ׳־נ לעשות בית המדרש‪ ,‬וא״כ אפשר ששוין‬ ‫והרא״ש עצמו כתב הטעם דאין על מה לחול הקדושה‪,‬‬
‫ורשאין לשנות מזה לזה‪ .‬אבל הוא מחמת רכל הטעם‬ ‫ולכן כתב דאין למדין מהתשובה‪.‬‬
‫של רב פפא הוא מחמת שקדושת ביהכ״נ אוסרת יותר‬
‫ואני עיינתי בהתשובה ריש כלל ה׳ ונכון מאד‬
‫מקדושת ביהמ׳׳ד לאיזה דברים ולכן אם מותר‬
‫לפ״מ שבארתי‪ .‬ששם היה העובדא שהחרימו לעשות‬
‫לעשות מביהמ׳׳ד ביהכ׳־נ היה אסור כדי שלא יקלו‬
‫דבר זה שיחזור הרב ללמוד בביהכ״נ ולא בעליות‪,‬‬
‫בדינים האסורים בביהכ״נ ומותרים בביהמ״ד‪ ,‬ולכן‬
‫וא״ב הוי מחמת החרם החלטה עולמית שלא ללמד‬
‫צריך לומר שאוסר מביהמ״ד לעשות ביהכ״נ ממילא‬
‫בעליות אלא בביהכ״נ וא״ב לא צריך מכירה‪ ,‬דהא‬
‫נפקער‪ ,‬קדושת ביהכ״נ‪.‬‬
‫אף המכירה אינה היא המפקעת אלא מה שע״י זה‬
‫ידידו מוקירו מאר‪,‬‬
‫הוא החלט גמור שלא יוכלו להזור וא״ב גם החרם‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫עושה שלא יוכלו לחזור‪ ,‬ואף שיש לחלק דבחרם‬
‫יכולין להתיר כשירצו מ״מ אינו עומד להתיר‪ ,‬וזה‬
‫סובר הרא״ש מסברא‪ .‬וע״ז הביא ממה שזט״ה‬
‫במאה״ע יכולין למכור אף לשכרא אף שאין מתהלל‬
‫סימן נב‬
‫קדושתו על שום דבר וא״כ אין שום מעלה בהמכירה‪,‬‬
‫בענין ספר תורה שנתן סתם לביהכ״נ‬ ‫ומוכרחין לומר מטעם דשוב אין צורך להקדושה‬
‫כיו) שלא יתפללו בו‪ ,‬א״כ גם בלא מכירה יכולין‬
‫י״א מרחשון תרפ׳׳ז ליובאן‪.‬‬ ‫לשנותו אם רק הוא החלט גמור לעולם כמו בעובדא‬
‫דידיה שעשו חרם‪ .‬וניתא עתה מה שעשו חרם‬
‫מע׳־כ ידידי מחו׳ הרב הגאון מוהר׳־ר אליהו‬
‫ע״ז ובכוונה הזכיר זה הרא״ש דרק זה עשה ההיתר‪,‬‬
‫שחור שליט״א הגאב״ד פהאסט‪.‬‬
‫דאל״כ לא הי״ל להזכיר זה כיון שבהתשובה לא‬
‫ענף א‬ ‫דיבר בזה והוא ראיה לדברי‪.‬‬
‫בד ב ר ס״ת שנתן אחד סתם לביהכ׳׳נ ולא פירש‬ ‫ומצאתי בשע״ת סי׳ קנ״ב סק״ה שמח״ב בשם‬
‫כלום בעת הנתינה אם לחלוטין או רק לקריאה‬ ‫זרע אמת כתב שתיבות ישנות בביהכ״נ שאין ראוין‬
‫בעלמא שבש׳׳ע או״ח סי׳ קנ״ג סעי׳ כ׳ איתא שאין‬ ‫לתשמישן פקעה קדושתן ועל צד היותר טוב למכרם‬
‫הצבור יכולין להחזיק בו‪ ,‬והוא מתשובת מהרי״ק סי׳‬ ‫לעצים להסקה ובעד הדמים יקהו חדשים עיי״ש‪.‬‬
‫ע׳‪ ,‬והט״ז והעט׳־ז הביאו תשובת מהרש׳׳ל שהוא של‬ ‫ולמה שבארתי יש לפקפק קצת כיון שצריכי לחדשים‪,‬‬
‫הצבור‪.‬‬ ‫והישנות שוין איזה מטבע א״כ יהיה בהו קדושת‬
‫ל(יט‬ ‫מש ה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫ונאבדה נמי צדיו לכתוב אחדת‪ .‬דאין לומד דיוצא‬ ‫מפתבד לע״ד כמהדי״ק מאחד שכל יחיד הכותב‬
‫בכתיבה לבד דא״ב נצטדך לומד דהמצוה היא דק‬ ‫ס״ת דובה שיקדאו בו דבים א״כ מה״ת נימא שנתנה‬
‫שיכתוב משלו ולא שיהיה לו פ״ת‪ ,‬וא״ב במלו‬ ‫לחלוטין מזה שנתנה לביהכ״נ מאחד שיש לומד‬
‫שכותב בלא״ה ויוצא בזה ידי כתיבה לתידוץ הכ״מ‬ ‫שנתנה דק לקדיאה כמו שהיתה כוונתו מתחלה בעת‬
‫בדעת הדמב״ם מ״ט צדיך שיהיה לו עוד פ״ת לצאת‬ ‫שכתב ואיך נוציא מחזקת מ״ק בלא דאיה כמפודש‬
‫מהשידש‬ ‫ידי מצות פ״ת דהדיוט‪ .‬וגם מה מועיל לו‬ ‫זה במהדי״ק‪.‬‬
‫הא לא כתבו והמצוה היא דק הכתיבה‪ .‬אלא ודאי‬
‫ואני מופיף עוד יותד דהא מפיתן הפ״ת לבית‬
‫שיש עוד‬ ‫שעיקד המצוה היא שיהיה לו פ״ת דק‬
‫הכנפת לחלוטין ביטל בזה מצות עשה דידיה דכתיבת‬
‫דין שהקפידד‪ ,‬תודה שיכתוב משלו מ ה פובד הדמב״ם‬
‫פ׳׳ת‪ ,‬כדאיתא בחתשי דעק״א ביו״ד סי׳ ע״ד בשם‬
‫דבמלך שעכ״פ כותב ס״ת דמלך אין עליו שוב חיוב‬
‫הת״ח‪ ,‬וא״כ איד נימא שהוא שוטה כזה שכ״ב טדח‬
‫במצות פ״ת שיש גם בהדיוט דק שיהיה לו פ״ת‬
‫והוציא ממון דב לקיים מ״ע דכתיבת פ״ת ולבפוף‬
‫ולא שיכתוב דוקא‪ ,‬דדק שיהיו לו שני פ״ת איכא‬
‫יאבד המצוה בידים במה שיתן לביהכ״נ‪ ,‬ונתינה‬
‫במלו יותד על ההדיוט ולא גם בכתיבה דבזה הוא‬
‫לביהכ״נ הא אינה מצוה גדולה כ״ב אף כשאין להם‬
‫מלך כהדיוט שחייב דק באחד ולכן יוצא בשל אבותיו‪.‬‬
‫פ״ת אחדת דהא יכולין לקדא אף בשל יחיד וכ״ש‬
‫וכיון שעיקד המצוה הוא שיהיה לו פ״ת א״ב בנאבד‬
‫כשיש להם הדבה פ״ת בלא זו וא״ב ודאי אנן פהד‪-‬‬
‫הא אי[* לו‪ .‬ולכן בין בידש מאבותיו ובין בכתב‬
‫שלא נתן לביהכ״נ אלא לקדיאה בעלמא בפ״ת שלו‪.‬‬
‫בעצמו כשנאבדה צדיך לכתוב אחדת מאחד שאין‬
‫ואף אם הוא ע״ה ולא ידע שיאבד מצותו בזה שיתן‬
‫מועיל זה שהיה לו בחייו פעם אחת פ״ת דא״ב היה‬
‫לביהכ״נ ואולי עוד היה פבוד שיותד יש מצוה‬
‫יוצא אף בנאבדה של אבותיו אחד שכבד ידש דהא‬
‫כשיקדישנה לביהכ׳־נ‪ ,‬וא״ב אפשד היתה כוונתו‬
‫ודאי איידי הדמב׳׳ם בנאבדה אחד שידש דאי קודם‬
‫להקדישה לביהכ״נ לחלוטין‪ ,‬פשוט לע׳׳ד דהוא הקדש‬
‫שידש היינו לא הניחו לו אבותיו‪ ,‬ולכן צדיך לכתוב‬
‫טעות דבדוד אם היה יודע שיאבד מצותו בזה לא‬
‫אחדת גם בכתב בעצמו ואף ההדיוט‪ .‬והדמב״ם מחמת‬
‫היה מקדישה‪ ,‬ונהי שאיו לסמיד ע״ז כשהקדיש‬
‫שחידש כאן דיוצא בשל אבותיו ואיידי בזה נקט‬
‫בפידוש משום דאפשד שיודע שאבד מצותו ומ״מ‬
‫גם דין דנאבד בשל אבותיו אבל ה״ה בנאבד של‬
‫הקדישה אבל עכ״פ כשלא פיח‪1‬ו ממ״נ אינו הקדש‪,‬‬
‫עצמו נמי צדיך לכתוב אחדת ואין שום חלוק בזה‪,‬‬
‫דאם יודע הדין אנן פהדי שלא הקדישה‪ .‬ואם אינו‬
‫ואדדבה אם היה פובד שיש חלוק בזה היה מזכיד‬
‫יודע הוא הקדעז טעות‪ .‬ולכן בדוד לע״ד כמהדי״ק‬
‫זה בפידוש‪.‬‬
‫וכדמפיק הט״ז וכן משמע שפבדי המג״א והגד׳‪-‬א‪.‬‬
‫ודאיה גדולה יש שאיבד המצוה כהת״ח מהא‬ ‫ודבדי מהדש״ל לכאודה תמוהין'‪ ,‬וצדיו לומד שפובד‬
‫דכתב המדדכי בהלכות קטנות פי׳ תתקנ׳׳ז שאם‬ ‫מהדש״ל שלא אבד מצותו בנתינתו לביהכ״נ ועיין‬
‫הגיה בו אות א׳ שהוי כאילו כתבו הוי הטעם משום‬ ‫בפ״ת ביו׳׳ד שם סק״ג בשם ס׳ פדדפ דוד ובעל‬
‫שעתה לא חיפד מצוה מחבדו דאדדבה עבדה היתה‬ ‫ק״נ שפליגי על הת״ח ופבדי שיצא והוכיחו כן‬
‫בידו וזכה בקנייתו ובהגבהתו חיכה חבדו עיי״ש‪ ,‬והוא‬ ‫מדמב״ם וכן פובד גם מהדש״ל‪.‬‬
‫באוד על דבדי התום׳ מנחות דף ל׳ ד״ה אם והביאו‬
‫הד״מ‪ ,‬משמע מזה שהטעם דקונה פ׳׳ת מחבדו בחוטף‬ ‫והנה אין אצלי פפדים אלו ולא י תע לי‬
‫מצוה משום שחיפד מצוה מחבדו וכן מפודש בדדישה‬ ‫הוכחתם‪ .‬ואולי הוא מהא דבפ״ג ממלכים ה״א כתב‬
‫בשם י״מ והוא לדעת המדדכי‪ ,‬וא״ב מפודש שהמוכד‬ ‫הדמב׳׳ם אם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד כותב‬
‫פ״ת שלו איבד מצותו וא״ב גם הקדיש לביהכ״נ‬ ‫שני פ״ת עיי״ש‪ ,‬ומשמע להו דקאי או שנאבד אעזל‬
‫ודאי שאיבד מצותו דמ״ל מכדו להדיוט מ״ל מכדו‬ ‫אם‬ ‫אבותיו דאם נאבד מחוייב לכתוב אחדת אבל‬
‫לביהכ׳־נ‪ .‬ולכן אף שבפידוש חוטף מצוד‪ .‬יש שחולקין‬ ‫בעצמו כתב ונאבד אינו מחוייב לכתוב אחדת דאל״ב‬
‫ע״ז עיי״ש בדדישה משום דאין שייך בזד‪ ,‬גזל כיון‬ ‫הי״ל לכתוב דין זה גם בנאבדה אותה שכתב בעצמו‪.‬‬
‫שחבדו מכדו לו מדצונו הטוב‪ ,‬וגם מפתמא מכד לו‬ ‫אבל אינו מוכדח וגם לא מפתבד כלל לחלק‪ ,‬דהא‬
‫באופן המותד דלאו בדשיעי עפקינן וגם י״א דיחיד‬ ‫המלך יוצא בשל אבותיו במצות פ״ת שמחוייב גם‬
‫מותד למכוד פ״ת באו״ח פי׳ קנ״ג פעי׳ י׳׳ח‪ ,‬ולכן‬ ‫ההדיוט לשיטת הדמב״ם שם מטעם שכותב הכ״מ‬
‫אף שחיפד לו מצוה בזה אין לקדאו חוטף מצוה‪.‬‬ ‫שמאחד שכותב פ״ת שחייב מדין מלך פגי בהכי‬
‫]ועיץ בפ׳׳ת פק״ח בשם משנת חכמים שדוצה לומד‬ ‫עיי״ש‪ ,‬ומ״מ כשנאבדה חייב לכתוב אחדת ולא יצא‬
‫דבמוכד באופן המותד לא ‪.‬הוי בחוטף וצדיך לאוקמי‬ ‫במה שהי״ל איזה זמן פ״ת‪ ,‬א״כ גם כשכתב בעצמו‬
 ‫מש ה‬
‫ס״ת שזהו מצוה רבה ל ט יש לתלות שלא הקדישו‬
‫אלא נתנו לביהכינ כדי שיקראו בו בצבור בשלו‪,‬‬
‫וכ׳־ש למה שבאדתי שיאבד מצותו כשיתן וזה פשוט‬
‫ובדוד‪.‬‬
‫והנד‪ .‬בם׳ ערוך השלחן מסיק מחמת קושיא זו‬
‫דבסתמא אמדינן שנתן לחלוטין לצבור בין בס׳׳ת‬
‫בין בכלי כסף כמו שסובר מהרשי׳ל דלא כט׳׳ז שכתב‬
‫שפליגי בזה ובסעי׳ פ איידי בהוחזק אף לאחד‬
‫הנתינה שד‪.‬יתד‪ .‬של אבותיו שידוע שלא נתן' לחלוטין‬
‫דק לקדיאד‪ .‬בעלמא וטענו שאח״ב נתן לחלוטין עיי‪-‬ש‪,‬‬
‫ודבריו תמוהין לסתור דברי הט״ז וסברא גדולד‪.‬‬
‫מוכרחת מו שבאדתי‪ .‬וגם אם כפירושו היה הש״ע‬
‫מפרש דבד כזה בפירוקו ולא לסתום וגם במהדי׳׳ק‬
‫בסי׳ ע׳ הובא לשונו בט׳׳ז לא משמע כן ראם איידי‬
‫בהוחזק אף אחד שנתן לביהכ״נ שדק לקריאה נתן‬
‫למה הוצרך מהדי׳׳ק ליתן טעם שלא שייך חזקה‬
‫בס״ת העשוי מתחלתו ע*מ כן שיקראו בו הרבים‬
‫וקויהיה תמיד מונח בבידכ״נ‪ ,‬הא אף בלא זה ליכא‬
‫חזקד‪ .‬כשידוע שבא לשם בתורת שאלד‪ .‬ופקדון אלא‬
‫ודאי שלא ידוע איך נתן וטוענין הקהל שנתן לחלוטין‬
‫ע׳׳ז הוצרך לומד שאף לזה אין חזקה מאחד דידוע‬
‫שהיה מתחלד‪ ,‬קודם שבא ליד הקהל‪ ,‬של אביו‪,‬‬
‫דעשוי ע״מ ‪ p‬שיקראו בו רבים וקויהיד‪ ,‬בביהכ׳־נ‪,‬‬
‫וא״כ מפורש שלא כעה׳׳קז‪ ,‬והסתירה מסעי׳ י״ח לא‬
‫קשה כדבאדתי‪ .‬ולכן לדינא כיון שהמחבר והדמ״א‬
‫הסכימו למהדי״ק וגם הט׳׳ז מסיק כן הוי דעת מהדש׳׳ל‬
‫דעת יחיד ובפרט שמוכרח כמותם כדבאדתי‪ ,‬ולט‬
‫בנתן סתם הוא של הבעלים כפסק הש׳׳ע‪.‬‬
‫והנה בידש מאביו ס״ת שאיתא בסנהדרין דף‬
‫כ׳׳א שמצור‪ ,‬לכתוב משלו ומשמע שם דאינו יוצא‬
‫בקול אבותיו ולא שהוא דק מצוה מן המובחר דאל׳־כ‬
‫איך מקשה אטי מלך אין הדיוט לזג דלמא מלך‬
‫אינו יוצא בשל אבותיו וד‪,‬דיוט הוא דק מצוה מן‬
‫המובחר‪ .‬וא״כ טוד ש ם״ת שנתנה סתם לביהכ׳׳נ‬
‫ליכא האנן סד‪,‬די שלא נתן לחלוטין דהא לא איבד‬
‫מצותו דאף כשהיתד‪ ,‬שלו לא קיים המצוה‪ ,‬ואיב אפשר‬
‫שדמי לכלי כסף דהא ג׳־כ אץ לו בו דק טובת הנאה‬
‫בעלמא למיד דאף יחיד אץ יכול למכור ס״ת שלו‬
‫אלא ללמוד תורד‪ .‬ולישא אקוה שהוא מלתא דלא‬
‫שכיחא‪ ,‬וזה שיכול ללמוד בו ולחזור בו הפרקזה הרי‬
‫אנו דואץ שרוצה יותר שיהיה בביהכינ ויקראו בו‬
‫כרבים‪ ,‬וא'כ אפשר יורד‪ .‬אף הש״ע ביורש שנתן סתם‬
‫שהוא של ביהכינ כמו בכלי כסף‪ ,‬אף שיותר מסתבר‬
‫שליד לכלי כסף דד‪.‬א עכ«פ חזי ללמוד בו כשירצה‬
‫או להשאילו למקום שאין ס׳׳ת שהוא מצוד‪ .‬גחלה‬
‫להקואיל ספרים‪.‬‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫?כ‬
‫הגמ׳ דוקא במוכר באיסור והוא דחוק ולא מסתבר‬
‫זה להחולקין[‪ ,‬מ״מ בזה שסובר ד‪,‬מרדכי דהסר להמוכר‬
‫המצוה בזה שמכר לא מצינו מי שחולק עליו וכו״ע‬
‫מורו בזד‪ .,‬איבדא ראם נאבדד‪ ,‬או נגנבה יקו להסתפק‬
‫כיון שקולו היא דק אינה ברשותו אם צריו לכתוב‬
‫אהדת‪ .‬או מסתימת לשון הדמב״ם שנאבד משמע‬
‫בכל אופן אף שישנו בעולם ביץ שאינו ברשותו צריך‬
‫לכתוב אחרת דלא כס׳ בני יונה שהובא בפ״ת שם‪.‬‬
‫ואולי הפשיטא שכתב התו״ח הוא מסתימת לקוון‬
‫הדמב״ם‪ ,‬יעייק’ צ׳׳ע בזה‪ ,‬אבל בנתנה והקדישה אין‬
‫ספק לע׳׳ד בזה‪ ,‬ואינו יוצא כד‪,‬תו׳'ח ודעק״א‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫ור‪,‬נה הא״ד הובא בערוך השלחן הקשה דסתדי‬
‫דברי הש״ע אד‪,‬דדי דבסעיף י״ח פסק בכלי כסף‬
‫שנהגו להביאם תמיד לביהכ״נ בחגים יכולים לתפשם‬
‫שישאדו בחזקת הקדש אחד מיתת המקדיש ומ״ש‬
‫מס״ת דאין יכולין לד‪,‬חזיק בו‪ .‬ועוד ק׳׳ו הדברים‬
‫דהכלי כסף היו תמיד בביתו ודק בחגים היה מביאם‬
‫לביהכ״נ ומ״מ הוא של הקהל כ׳׳קז בסית שעמדה‬
‫תמיד בביהכינ‪.‬‬
‫ולעיד לא קשה כלום‪ ,‬לא מבעיא למה שבאדתי‬
‫דבס״ת אם יקדיש יאבד מצותו דאין שייך זד‪ .‬בכלי‬
‫כסף‪ ,‬אלא אף אם נימא כד‪,‬סוברים דלא איבד מצותו‬
‫יש לחלק דבכלי כסף מאחד שאין יכול להוציאן‬
‫לתשמישי חולין שלו ואין לו בהן דק טובת הנאה‬
‫בעלמא ליתנם לביהכ״נ זה או זה דהא אין לו ס״ת‬
‫בביתו דאם היה לו ודאי לא היד‪ .‬חולצן מס׳׳ת‬
‫שלו‪ ,‬לכן מאחד שכבד נתנם לביהכ‪-‬נ זה תלינן‬
‫שנתנן לחלוטין דאין טעם שלא יתנם לחלוטין מאחד‬
‫דאין יכול להשתמש לעצמו‪ ,‬ומצד המצות אחת היא‬
‫אם יתנם לביהכינ זד‪ .‬או זה‪ .‬ואף שהיד‪ .‬יכול למכור‬
‫ללמד תודה ולישא אקזה כקזיצטדך הוא מלתא דלא‬
‫שכיחא ולא אסיק אדעתיה שיצטרך לזה‪ ,‬ולכן כ״ז‬
‫שלא פירש שלא נתן לחלוטין ועא של הקהל‪ ,‬ודק‬
‫אם היד‪ .‬הדין דדשאי להוציאן לחולין היינו אומדין‬
‫דלא נתנם לחלוטין דק ליפות הס״ת בשלו כדי שיוכל‬
‫לד‪.‬וציאן לחולין כשיצטרך שהוא דבד המצוי אבל‬
‫מאחר שאינו יכול להוציאן לחולין ואין לו שוב בו‬
‫הנאה של כלום תלינן שנתנם לד‪.‬קד‪.‬ל ותלוי דין‬
‫איסור הוצאה לחולין ודי^ שישאד להקדעו זה מה‪,‬‬
‫ועיינתי במהרי׳ק סי׳ קס«א אות ג׳ משמע ‪ P‬קצת‪.‬‬
‫אבל בסית שתשמישו הוא קיום המצוד‪ .‬הה יש לו‬
‫מהסית וגם יטל ללמד בהסית שזהו תשמישו ולחזור‬
‫הפרקוד‪ .‬בס״ת שיקו התד מ ה עיץ בט׳ז סי׳ דפ׳ד‪.‬‬
‫סקיב ונמג׳א סק׳א‪ ,‬וגס יכול להקואילו במקום שאין‬
‫לןכ א‬ ‫משה‬
‫והב׳ שגם יכתוב הס״ת‪ ,‬ולכן במלך סובר הדמב״ם‬
‫שלא נתחדש לו דק שיד‪,‬יה לו שני ס״ת אבל מצות‬
‫כתיבד‪ ,‬סגי באחד‪ ,‬וחחסה תודה שדוקא בשניה‬
‫כתירוץ ד‪,‬כ״מ‪ .‬וא״כ א״ש דאין חלוק בין יורש לקונד‪,‬‬
‫דבתחדיד‪,‬ו יצא ידי המצוה שיהיה לו הס״ת אבל‬
‫לא יצא ידי מצות הכתיבה וזה חידש דבה בסנהדרין‪.‬‬
‫ובמנחות דף ל׳ חידש ד׳ יהושע בד אבא א״ד‬
‫גידל אמד דב בקונה שיש חסרון דהוא כחוטף מצוה‬
‫מן השוק וזה ליכא ביורש לסברת המדדכי‪ ,‬אבל עכ״פ‬
‫גם בקונה קיים המצוד‪ ,‬דיהיה לו ס״ת ולא קיים‬
‫מצות הכתיבה‪ ,‬וזהו תירוץ נכון מאד וגם לא נצטדך‬
‫לומד שדמ״א בסי׳ ע״ד שכתב דאינו יוצא בזה פליג‬
‫על דש״י דכוונת רמ״א הוא שלא נפטר מלכתוב‬
‫אהדת משום דעכ״פ צדיך לכתוב מוביל מצות הכתיבה‬
‫וחזז״י שכתב ומצור‪ ,‬עבד כוונתו המצוה שיהיה לו‬
‫ס״ת‪ .‬אך אף להט״ז שלא סבר כן דכתב בסוף סק״א‬
‫שדעז״י פליג אדמ״א וגם כתב שס״כ בקונה ס״ת סיד‬
‫עכו״ם שלקח מישראל לאו כחוטף מצוה אלא כאילו‬
‫כתבה ע״ש‪ ,‬חזינן מרבדיו שכיון שאינו כחוטף יוצא גם‬
‫בכתיבה אף שלא כתב ולא הגיה כלום‪ ,‬שא״כ ביורש‬
‫יקשה מ״ט לא יצא ונצטרך לומד לדידיה כתירוץ‬
‫הראשון‪ ,‬עכ״פ לדינא גם לדידיה יש לומד כתירוץ‬
‫ב׳ דיצא היורעו במ״ע שיהיה לו ס״ת ודק במצות‬
‫הכתיבה לא יצא כדמוכדחין לומד כן להדמב״ם‬
‫לתירוץ הכ״מ כדבאדתי‪ ,‬אך שבקונה יסבור שיצא‬
‫גם ידי מצות הכתיבה‪ ,‬וא״כ אף ביורש שנתן סתם‬
‫אנן סהדי דלא נתן לחלוטין דלא יאבד מצוד‪ ,‬שלו‬
‫דכ״ז שאין לו אהדת הרי עכ״פ מקיים מצוד‪ ,‬שיהיה‬
‫לו ס״ת וכשהקדיש איבד סצוה זו‪.‬‬
‫ענף ג‬
‫ומה שנסתפק כתר״ה בנתן ס״ת פסולד‪ ,‬שא״א‬
‫לקרות בד‪ ,‬אם אמדינן שמסתמא נתן לחלוטין או דיכול‬
‫לומד שנתן לשמירה בביהכ״נ מחמת שבביתו אין‬
‫מקום מכובד לס״ת‪ .‬הנה גם זה מסתבר שיכול לטעון‬
‫דמאחד שיש לד‪,‬סתפק אין יכולין להוציא מידו דהא‬
‫ודאי כשאי^ בביתו מקום מכובד ימל להניחו בביהכ׳׳נ‬
‫ומסתבר לע״ד שאין יכולין למחות בו דהא כבוד‬
‫ס״ת אף של יחיד מוטל על כל העולם‪ ,‬וא״כ מזאין‬
‫מקום מכובד בבית הבעלים מחוייבין כל אדם לדאות‬
‫שיהיה במקום המכובד דמ״ש ממצאה בשוק‪ ,‬ומאחד‬
‫שביהכ׳־נ הוא מקום מכובד ומשומד מחוייבין הקהל‬
‫ליתן לו דשות להניח שם וממילא א״צ ליטול מהם‬
‫דשות כלל‪ .‬ולכן אין ראיה מזה שהניח בביהכ׳׳נ‬
‫שנתנה להקהל ואין חזקה מזה כלל‪ .‬וטענה זו יכול‬
‫כל אדם לטעון דבכל בית אין מצוי כ״כ מקום מכובד‬
‫דד‪,‬א כל הבית משתמקוין וסצרץ שם נשים וקטנים‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫אבל באמת אינו בדוד דין זה שאינו יוצא בשל‬
‫אבותיו‪ .‬דהא קשה מובא לשיטת דש״י בקונה ס״ת‬
‫שסובר שיוצא וכן הסכימו הט׳ז והגד״א‪ ,‬מ״ש מיורש‪.‬‬
‫ואף שבפ״ת סי׳ ע׳׳ד סק״ז כתב שמחמת שבא לו‬
‫בלא סודה ובלא כסף אינו יוצא ובקנה יוצא משום‬
‫דקנה בכסף הוא דבד תמוה מאד לחלק בזה אף‬
‫בסברא וגם אין שייך כלל לומר זד‪ ,‬דאם יודש אינו יוצא‬
‫הוא מצד הקרא דכתבו כדאיתא בדמב״ן במלחמות‬
‫סוכה דף ם'‪ ,‬ולכן בעינן שיכתוב הוא או שלוחו או‬
‫שנימא שסגי שיעסוק בזה א״כ גם בקנה לא יצא‪ ,‬וא״כ‬
‫לדש״י שסובר דיצא בקנה ואינו סובר דכתבו וקרא‬
‫הוא דוקא מ״ם לא יצא בירקו‪ ,‬ועוד עדיף לדעת‬
‫המרדכי שבקנה הוא כחוטף מחמת שחיסר בזה מצוה‬
‫לחברו אבל ביורש לא שייך זה‪ .‬ולכן צריך לומד‬
‫שלדש״י יצא גם ביודעו ומדוקדק לשון מצוה שאמד‬
‫רבה ולא חייב‪ ,‬שדק מצוה מן המובחר הוא כטעם‬
‫הנ״י כדי שיטרח בד‪ ,‬וקדא אסמכתא בעלמא הוא‪.‬‬
‫וזה שמקשה ממלך הוא משום דמשמע לאביי שגם‬
‫במלך הוא רק למצוד‪ ,‬מן המובחר ואסמכתא בעלמא‬
‫הוא‪ ,‬ואף שהוא דוחק מ״מ צדיך לומד כן מצד חומד‬
‫הקושיא‪.‬‬
‫איבדא דיש לומד דהא זה משמע שלא בעי‬
‫שליחות לכתיבת ס״ת שלא מצינו מי שמחמיר בזה‪,‬‬
‫וגם הא גדולה מזה חזינן שאף בגט דכתיב וכתב‬
‫לד‪ ,‬סברי בתוס' בגיטין דף כ״ב ועוד הרבה ראשונים‬
‫שלא בעי שליחות וכ״ש בס״ת‪ .‬ועוד הא בס״ת אם‬
‫הכתיבה היא המצוה היד‪ ,‬זה מצות שבגופו שלא מהני‬
‫שליחות‪ ,‬וא״כ צדיך להבין איך הוא גרד מצות כתיבה‬
‫דס״ת שילפינן מכתבו שאינו יוצא בשל אבותיו‪,‬‬
‫וצדיך לומד דקפידת התודה היא שתהיה כתיבה‬
‫מיוחדת לכל קיום מצוד‪ ,‬דס״ת ולא יצאו שנים‬
‫בכתיבה אחת ולכן בידש שאבותיו כבד יצאו בס״ת‬
‫זאת ידי המצוד‪ ,‬אין יכול גב בנו לצאת בו דא״כ‬
‫נמצא שיצאו שנים בכתיבה אחת אבל בקנה שבקנייתו‬
‫חיסר המצוה מהמוכר ונמצא שהכתיבה היתה דק‬
‫לקיום מצוד‪ ,‬דאחד לכן יוצא הקונה דק שנקרא חוטף‬
‫מצוד‪ ,‬מחברו מאחד שרק בזה שחיסר המצוד‪ ,‬מחברו‬
‫יצא הוא‪ .‬ואף אם יוצאין מזל שותפות מ״מ הוא‬
‫בפעם אחד אבל ביורש שהם בשתי פעמים שבעת‬
‫שקיים אביו לא קיים בנו אינו יוצא דצדיך שתהיה‬
‫כתיבד‪ ,‬לכל קיום מצוד‪ .,‬זהו מה שיש לתרץ ולחלק‬
‫בין קונה ליורש ולומד שאף דש״י יודח ביורש שאינו‬
‫יוצא כדמשמע יותד בגמ׳ אבל הוא דחוק מאד‪ ,‬ולכן‬
‫יותר מסתבר שאין לחלק בין יורש לקונה‪.‬‬
‫וד‪,‬נד‪ ,‬נלע״ד ומוכדחין לומד ‪ p‬להדמב״ם לתירוץ‬
‫הכ״מ ע״ז שהמלך יוצא בשל אבותיו בס״ת שחייב‬
‫גם ההדיוט‪ ,‬שיש שתי מצות‪ ,‬חדא שיהיה לו ס״ת‪,‬‬
 ‫מש ה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫סכב‬

‫כדאיתא בדמב״ם פ״ז מס״ת ה״<^ דהא הדמב״ם לא‬ ‫ונ״ש שנאמן איש נגלה ממקום אהד שאין א דידה‬
‫הזכיד כלל דין קנה דק יודש‪ ,‬וע״ז מסיק דאם הגיה‬ ‫הגונה שטענה אמהית היא‪.‬‬
‫אות אחת הוא כאילו כתבו כולו׳ ]ועיין בשאג״א סי׳‬
‫אך האנן סהדי שנהבהי לנאודה אין שייך‬
‫ל״ז שכתב שלא יצא ביודש אף בכתב בעצמו כל‬
‫בס״ת פסולה שאף בלא נהינהו אבד מצוהו ולא‬
‫התודה חוץ מאות אחת שהניח לו אביו‪ ,‬ותמוה מאד‬
‫יפסיד כלום בנתינתו‪ .‬וגם עוד יתקן בזה דכשהוא‬
‫מנא ליה דבד כזה וגם הא בדמב״ם מפודש שיצא‬
‫שלו יש עליו איסוד להשהות ספד שאינו מוגה‬
‫אף בהגיה אות אחת‪ ,‬ולע׳׳ד בדוד שאף מלך יצא‬
‫וכשנתן לביהכ״נ נסתלק ממנו איסוד זה‪ .‬אבל יש‬
‫בהגהת אות אחת מאחד דנחשב ככתב כולו‪ ,‬ולכן‬
‫לומד גם לאידך גיסא דער־־פ הפסיד דהיה נקל לו‬
‫הקשה אביי שפיד ונסתלקה קושית השאג״א וזה בדוד‪,‬‬
‫לקיים המצוה כשיש לו ס״ת פסולה שאפשד לתקנה‬
‫וצע״ג בדעת השאג״א[‪ ,‬ואף התום׳ ומדדכי שכתבו‬
‫ואם יקדישנה שוב לא יוכל לקיים בקל דיצטדך‬
‫דאי ‪ T‬י בלקוח אין כוונתם למעט יודש דלא היו‬
‫להוציא הדבה הוצאות ולטדוח הדבה עד שדוב בנ״א‬
‫סותמין דבדיהם אם כוונתם למעט דבד שלא הוזכד‬
‫הדי חזינן שאין יכולין לקיים המצוה‪ ,‬ולכן' אף בזה‬
‫כלל בסוגיא זו‪ ,‬אלא כוונתם שלא נימא דהוא מילתא‬
‫יש אנן סהדי שלא נתן לחלוטין כדי שיוכל בנקל‬
‫בפ״ע שסובד דב ששת שיש מעלה כשיכתוב בעצמו‬
‫לקיים המצוה‪ .‬וגם הא ס״ת פסולה דשאי למוכדה‬
‫מע״י סופד‪ ,‬וע׳׳ז א׳ד ששת שאם הגיה בעצמו אות‬
‫כדאיתא ביו״ד סי׳ דפ״ב סעי׳ י״ח‪ .‬וא״כ הוא לו‬
‫אחת הוא כאילו כתבו בעצמו את כולו‪ ,‬אלא דאין‬
‫הפסד ממון‪ ,‬ולכן כ״ז שאין לנו הוכחה בדודה שנתן‬
‫שום מעלה לכתוב בעצמו יותד מע׳׳י סופד ודק אלקח‬
‫אין לנו לומד כן כיון דמהנתינה לא מוכח כלל‪ .‬ואולי‬
‫קאי דב ששת שאם הגיה אות אחת הוא כאילו כתבו‬
‫בכגון זה שאין לו מקום מכובד בביתו גם מהדש״ל‬
‫ואינו כחוטף ול׳׳ש הגיה בעצמו או ע״י סופד וזה‬
‫יודה שיכול לומד לשמידה הנחתי בביהכ״ג דדוקא‬
‫כדוד‪ .‬וא״כ אף יודש שהגיה אות אחת הוא ככתבו‬
‫אם יש לו מקום מכובד ובשביל זה לא היה לו‬
‫כולו לכו״ע‪ .‬ולכן אף אם נימא דלא יצא היודש כלל‬
‫שלא כדבאדתי‪ .‬וא״כ ליכא אנן סהדי ביודש מ״מ‬ ‫להניחו בביהכ״נ‪ ,‬וא״כ הדי נתנו לביהכ׳׳נ דק שאומד‬
‫בס״ת פסולה שיכולין להכשידה איכא אנן מהדי גם‬ ‫שנתנו דק לקדיאה בעלמא בזה סובד מהדש״ל שאינו‬
‫ביודש‪ .‬ומזה שלא תיקן עד עתה ליכא הוכחה דאין‬ ‫נאמן לטעון נגד סתם נתינה כ״ז שלא התנה‪ ,‬אבל‬
‫דוצה לקיים המצוד‪ ,‬דאולי לא היה לו אז כאפשדי‬ ‫כשאין בביתו מקום מכובד וטוען שלא נתנו כלל דק‬
‫ולכן מאחד שמהדי״ק והמחבד וד‪,‬דמ״א והט״ז סבדי‬ ‫הניחו לשמידה בעלמא יודה גם מהדש״ל שנאמן ואין‬
‫דלא הוי של הקהל צדיך לדון כמותם נגד מהדש׳׳ל‪,‬‬ ‫להוציא מחזקת מ״ק‪ .‬ואף שנתן דשות לקדא בו ודאי‬
‫ובפדט שמסתבד שגם מהדש׳׳ל מודה כדלעיל‪.‬‬ ‫אין זו נתינה דכל אדם נותן דשות לקדות בשלו ודק‬
‫הבאתו לביהכ׳׳ג היא ®’ ‪ T‬לנתינה וכיון שהבאתו היתד‬
‫אך מה שנתן עוד ידיעות ואמד להקהל שכנקל‬ ‫לשמידה אז הדשות לקדות בו אין ®’ ‪ T‬לנתינה‪ ,‬ועל‬
‫תוכלו להחליף ולהכשיך ס״ת הקהועה יש הוכחה קצת‬ ‫הבאתו ודאי יכול לומד שלשמידה הנחתיו כדבאדתי‪.‬‬
‫שנתן לחלוטין כמו שכתב כתה״ה‪ ,‬דאל״ב מה״ת יטפלו‬ ‫ואף אם נימא דהקהל יכלו למחות בידו מלהניח שם‬
‫בה להכשידה‪ .‬אבל אין כדאי בהוכחה זו להוציא‬ ‫נמי היה נאמן דהא י תע שלא קפדי הקהל בקוום‬
‫מחזקתו דאולי חעזב דכיון שעכ׳׳פ תעמוד בביהכ״נ‬ ‫מקום בזה ולכן מסתבד שאף מהדש׳׳ל יודה באם‬
‫הדבה זמן ויוכלו לקדות בו אם יכשידוהו יטפלו בזה‬ ‫אומד שלשמידה הניח שם וכ״ש בס״ת פסולה שלא‬
‫מאחד שבקל יוכלו להכשידו כדי שיקדאו בו זמן‬ ‫קדאו בה‪.‬‬
‫דב‪ ,‬ואדדבה קצת דאיה מזה שאמד להם שבקל יוכלו‬
‫להחליף שהוא כדי שיתדצו לתקנו אף שאינו שלוע‬ ‫ואף אם נימד שמהדש״ל פליג ע״ז מ״מ הא‬
‫לחלוטין אך יש גם לומד שאמד זה להגדיל מתנתו‬ ‫המהדי״ק סובד בודאי דהוא לבעלים דהא הוצדך‬
‫והוי הדבך ספק שאין יכולין להוציא מחזקתו‪ .‬ואץ‬ ‫בכלי כסף לזה שאמוד להוציאן לחולין וכדמשמע‬
‫לומה העליו היה להתנות בעת שנתן כיון שיש‬ ‫כן בקז״ע שתלוי זב״ז דהא בחד דינא נקטינהו‪ ,‬וכן‬
‫להסתפק במתנתו‪ ,‬דמאחך דהק בדיהיה תלוי ההא‬ ‫משמע בהגך־׳א ס׳׳ק מ״ו עיי״׳ש‪ ,‬ולכן כשאין שייך‬
‫נותן בחנם א״צ להתנות כדאיתא בתום׳ כתובות דף‬ ‫טעם זה כגון בס״ת פסולה חזא יכול למוכךן ואף‬
‫מ״ז‪ ,‬ואף שיש לחלק דהכא מאחד שאמד להם לתקן‬ ‫אם לא ימכוד צדיך הוא לעצמו כדי שיוכל לקיים‬
‫תליא גם בדעתייהו דאפשד שלא היו מתקנים אם‬ ‫המצוה בקל לא אמדינן שנתן לחלוטין מאחד שיש‬
‫לא היה נותן לחלוטין אבל זה אינו‪ ,‬דהא לא צוה‬ ‫לומד שנתן שם לשמירה‪ .‬ובפסולה ודאי אין חלוק‬
‫להם דוקא שיתקנו דק אמד להם שקל לתקן וא״ב‬ ‫ביודש דהא אף יודש שהגיה אות א׳ הוא בכתבו כולו‬
 ‫קכג‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫ילך ויעיד שפלוני הקדיש נכסיו אלא ודאי שאינו‬
‫נאמן‪ .‬וגם מה״ת יעשו תקנה כזו דדק בחזקת ישוב‬
‫שאין דנין שם דין גמור וגם הם רק תקנות בעלמא‬
‫ויש צורך בזה תקנו להאמין לעיא ועמפ״ע ולא‬
‫בכגון זה שהם עניני ממון ממש‪ .‬ובהא דידן שהאיש‬
‫לא היה מבני העיד רק גולה ממקומו ודר כאן לפי‬
‫שעה עד שיוכל לשוב לביתו ובפרט שהיורקוין דדים‬
‫עתד‪ .‬במקום אחד‪ ,‬לא שייך כלל מה שנהגו לקבל‬
‫עדים מבני העיר‪ ,‬עיץ בפ״ת סי' ז' ס׳ק כ״ו‪ .‬ואף‬
‫אם היו ב׳ עדים וסלקו עצמן הוא דבר קשה מאד‬
‫לסמוך על זד‪ ,‬כי איש פשוט לא יבין ענין הסתלקות‪,‬‬
‫וגם הא בכל אופן יותר נוטה בעובדא דידן שד‪,‬וא‬
‫של הבעלים כדבארתי ולכן לע״ד אין להוציא‬
‫מדרודשין‪.‬‬
‫והנה בעובדא דידן שחצי ס״ת לא היתה שלו‬
‫יש לעיין אף אם בפירוש הקדיש לביהב׳׳ג אם הוא‬
‫של ביהכ״נ‪ ,‬דהא הקדיש כולה ויש לדץ באן בדין‬
‫נדד שהותר מקצתו הותר כולו בספק שהובא בשער‬
‫המלך פי״ב מנדרים הי״ב בשם ם׳ קול יעקב וד‪,‬ובא‬
‫גם בפ״ת יו״ד סי׳ דכ״ט סק״א‪ ,‬והתם איידי בהקדש‬
‫ולא עדיף הקדש לביהכ׳׳נ מהקדש גמור ושייך בו‬
‫הותר מקצתו הותר כולו אם נסבור שאף אם מעיקרו‬
‫אין מקום לחול על מקצתו ג״כ הותר כולו‪ ,‬עיייש‬
‫שכתב שבזה פליגי הדיטב״א וד‪,‬ד״ן‪ .‬ואף אם נימא‬
‫שהיה כאן גם דין קנין מקזיכה או הגבהד‪ ,‬במה שנטל‬
‫השמש יש ג״כ להסתפק מחמת שבקנין אחד הקנד‪,‬‬
‫דבר שאינו שלו שלא חל הקנין‪ ,‬אם עכ״פ מועיל‬
‫לשלו‪ ,‬דלד‪,‬י"א בחר׳מ סי׳ ר״ג סעי׳ י׳ שד‪,‬חליף מעות‬
‫ומטלטלין לא קנד‪ ,‬גם המטלטלין‪ ,‬מסתבר שגם בכגון‬
‫זה אינו מכור‪ .‬אך הסמ״ע מסיק שם לדינא שלא‬
‫נבטל לענין מה שמועיל הקנין‪ .‬ובכעין הא די ח‬
‫איתא מפורש בשט״מ ב״ק דף פ׳יח בשם המאידי‬
‫שמכר האב מכירה גמורה מ״מ הויא מכירה לענין‬
‫קנין חפירות שיש לו‪ ,‬ועיין בהגהות אמרי ברוך שציין‬
‫להשט״מ‪ ,‬אבל באמת לא היד‪ ,‬כאן קנין דמה שלקח‬
‫השמש לא היה אדעתא דקנין דלא חשב אודות זד‪,‬‬
‫כלל‪ ,‬וד‪,‬העמדד‪ ,‬בביד‪,‬כ'־נ אינו כמובא ליד גבאי מאחד‬
‫דאף של היחיד צריך לעמוד שם‪ ,‬ונמצא שרק האמירה‬
‫יש כאן דמועילה כמו בהקדקז ולכן לא עדיף מהקדש‬
‫ממש‪ ,‬וכמו שבהקדקז אמרינן דהותר כולו אף אם‬
‫גם מעיקרו אין מקום לחול על מקצתו לד‪,‬דיםב״א‬
‫שזעבא בשעה״מ כ״ב יש לד‪,‬יות הכא‪ .‬אך לדינא אין‬
‫אנו צדיכין לזה דבל־׳ז נמי אין יכול^ לזעציא מחזקת‬
‫הבעלים ויורשיו כדבארתי‪.‬‬
‫ומד‪ ,‬שטענו גבאי ביהכ״ג שישלם לפי דמי שמידה‬
‫אינו כלום כדבארתי שכיון שאצל היחיד אין מקום‬
‫אגרות‬
‫אין הוכחה ממה שלא התנה אף שהזכיר אודות התקון‬
‫ולכן אף שיש ספק אין להוציא דודאי הוא מיקרי‬
‫מוחזק מצד חזקת מרא קמא והקהל לא הוו מוחזקין‬
‫משום שיש רשות אף להיחיד להניח ס״ת שלו בבית‬
‫הכנסת שהוא יותר מקום מכובד ומשומד וגם לא‬
‫קפדי בזה כדבאדתי‪.‬‬
‫■‬ ‫ענף ד‬
‫והנה אף אם נימא דהוא הוכחה הא לא ידעינן‬
‫זה אלא מעדותו של העזמש שהוא מבני העיר‪ .‬איבדא‬
‫דלדעת הסמ־׳ע בסי׳ ל״ז ס״ק ל״ג לא בעי סלוק‬
‫בס״ת כשיש ם־׳ת כשרה בביהכ׳׳נ‪ ,‬אבל לדעת התומים‬
‫בעי סלוק ומסתבר כדבריו רבעי שיסלק באם‬
‫שיצטרכו למכור לאופן המותר יתן הלקו‪ .‬ובלא טעם‬
‫דידיה מסתבר לכאורה שיצטרך מלוק דהא בע״ד‬
‫פסול אף אם אינו נוגע בדבר ובלא סלוק הוא בע״ד‬
‫דהא גם לדידיה יש בו חלק‪ .‬אך בזה יש לומר דלא‬
‫נחשב כממונו ממש‪ .‬ואינו בע״ד דהחלק שיש לכל‬
‫אחד בביהכ״ג ובכל עניני הקהל אינו שלו ממש כמ­‬
‫בשל שותפות ולכן דוקא כשיש לו הנאה מזה פסול‬
‫מצד נוגע בדבר‪ .‬ונדחה לפ״ז ראיית רעק׳׳א ביו״ד‬
‫סי׳ ע״ד דאינו יוצא בס״ת בשותפות מהא שאבד‬
‫מצותו בשהקדיש ס״ת לצבור‪ ,‬דבשל שותפות יש בו‬
‫חלק ממקז ובשל צבור אין לו חלק ממש‪.‬‬
‫וראיה לזה דהדבה סוברין דהקדש ביהכ״נ הוא‬
‫כהקדש לענין דאמירד‪ ,‬כמסירה‪ ,‬ואם הוא מתנה‬
‫להצבוד שיש לכל אהד מהם חלק ממש‪ ,‬ודאי שהיה‬
‫להם דק דין הדיוט שבעי קנין דוקא‪ ,‬וכיון שאין‬
‫שם חלק ממש לכל אחד ואחד לכן אם אין לו הנאה‬
‫כשר לעדות כהסמ״ע‪ .‬אבל בשביל שנוגע לו כשיהיו‬
‫רשאין למכרו צריך להסתלק כהתומים‪ .‬ואין להוכיח‬
‫מנדרים דף מ״ח שיכול לאסור חלקו בביהכ״ג וספרים‬
‫שהוא שלו וצריך להסתלק בכל אופן‪ ,‬דיש לומד‬
‫דנדדים שאני דעכ׳׳פ הזכות שיש לו יכול לאסור אף‬
‫שאינו דין ממון‪ .‬ובשל כרכים ודאי אין לו חלק ממש‬
‫דהא הר׳׳ן מפרש שם משום שיכולין למוכרן‪ ,‬וא״כ‬
‫בשל כרכים שאין יכולין למכור אין יכולין לאסור‬
‫משום שאינו חלק ממש‪ ,‬ועכ״ס נדחה ראיית רעק״א‪,‬‬
‫דהתו״ה אפשר דאיירי בכרכים אבל יותר מסתבר‬
‫דאף בשל כפרים אינו שלו ממש רק בנדרים שאני‪,‬‬
‫וצ״ע בזה לדינא‪.‬‬
‫והנה אף כשיסתלק ־הא אין כאן רק עד אהד‬
‫ואשה שאינן נאמנים‪ .‬ומש׳׳כ הרמ״א דאפילו עד מפי‬
‫עד מפי הקבלה נאמן‪ ,‬הוא דק בחזקת הישוב וכדומה‪,‬‬
‫אבל לא להעיד שראוכן הקדיש נכסיו לביהכ״ג ולעניים‬
‫דאל״כ לא שבקת חיי לכל בדיה דהרוצה להזיק לחברו‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫קפד‬

‫סימן נג‬ ‫מכובד מהוייבין לקבלו בביהכ״נ שהוא מקום מכובד‬

‫ומשומד‪ ,‬שבכבוד ס׳ת אף של יחיד מחוייבין כו׳ע‪.‬‬
‫ולבד זי׳ הא אין מקפידין בשום מקום ע״ז‪ ,‬וגם הוא‬
‫בדבר נאמן לרבו כבי חרי לומר על אחד‬
‫זה נהנה וזה לא הסר‪ .‬ולבד זה הא נהגו בכל‬
‫שראה בו דבר ערוה‬ ‫המקומות שס׳וז של יהידים מונהמ באדון הקדש‬
‫שבביהכ׳נ ולבן אין' יבולין לתבוע כלום‪.‬‬
‫ביב אדד תשטיז‪.‬‬
‫ותביעת גבאי תהבדא קדישא שלקהו סך מועט‬
‫מעיב בני אהובי מד שלו׳ דאוס ניי‪.‬‬ ‫בעד מקום הקבד משום שהשבו שנתן ס׳׳ת להצבוד‪,‬‬
‫הנ ה משיב בס׳ חפץ חיים סלל ד׳ סעי׳ ד‪,‬׳ שיבול‬ ‫תליא אם בעצם תיו צדיבין ליקה יותד באופן שאף‬
‫אחד שיודע בחבדו דבד עדוה לומד לדבו‬ ‫דוח הבמים נוהה מהם וגם אמדו בפידועז שמהמת‬
‫שמאמין אותו סבי תדי ומותד דבו לשנא אותו‬ ‫נתינת ס״ת אין לוקחין יבולין לתבוע‪ ,‬אבל אם לא‬
‫ולד‪,‬תדחק מחבדתו עד אשד יודע לו ששב מדדסו‬ ‫הזבידו בלום ואף בהזבידו אך היו דוצים ליקה הדבה‬
‫הדעד״ והוא מגמ׳ פסחים דף קי״ג‪ ,‬נדאה פשוט‬ ‫דמים שידוע שאין דוח חבמים נוהה מזה דק שא״א‬
‫שהוא לא שמאמין לו בבי תדי משום שהוא שומד‬ ‫למחות בידם‪ ,‬אין יבולין לתבוע דהא בטעותם עשו‬
‫תודה ומדקדק במצות ומתנהג בחסידות‪ ,‬דבשביל זה‬ ‫בהוגן ומה יתבעו‪ .‬זהו הנלע׳ד להלבה‪.‬‬
‫אף שהוא גדול מאד אין זה אלא מדין חזקה שהוא‬
‫והנה עיינתי במנחת חנוך מצוד‪ ,‬תדי״ג ומצאתי‬
‫בשד לעדות שמצד חזקה זו יש לו נאמנות דק סדין‬
‫שהקשה ג״כ מםנד‪,‬דדין ביודש אמנחות בקונה ונשאד‬
‫עד אחד ולא יותד ואסוד להאמין לו מה שאומד על‬
‫בקהזזיא ולדבדי א״ש‪ .‬וביורש שהגיה אות אחת בתב‬
‫חסדו‪ .‬אלא הוא איש שיודע בידיעה גמודה שניסה‬
‫ג״כ שדעת הדמב״ם שיוצא ותמה ג״ב על השאג״א‬
‫לו בנסיונות ובדומה שהיה עמו יחד נמה שנים ודאה‬
‫שבתב שלא יצא‪ .‬אך מש״ב דלתום׳ אין מועיל הגיה‬
‫שאינו משקד בשום אופן את זה דשאי להאמין בבי‬
‫אות אחת דק בקנה דמצוד‪ ,‬קעביד אף בלא הגיה‬
‫תדי שהוא ידיעה בדודה לו שאינו משקד ועדיף זה‬
‫ולא ביודש‪ ,‬אין נדאה בלל במו שבאדתי‪ .‬וגם מה״ת‬
‫מחזקה בעלמא‪.‬‬
‫נעשד‪ ,‬מחלוקת בחנם‪ ,‬ומאחד שבדמבים מבואד שיצא‬
‫ודאיה גדולה לזה מנתובות דף פ״ה שדבא ע׳׳נז‬ ‫ולא מציגו מי שחולק עליו ודאי בו״ע מודו בזד״‬
‫עדותה של אשתו בת דב חסדא שהאיתתא דאיחייבא‬ ‫וגם הא גם הדמב״ם בסה”מ מ״ע י״ח הובא בשאג״א‬
‫השבועה היא חשודה אשבועה אפנה לשבועה אשננגדה‪,‬‬ ‫פוסק שיצא בקנה ומ״מ פסק שהגיה מועיל ביודש‪,‬‬
‫וזימנא אחדינא העיד ד׳׳פ על שטדא דפדיעה הוא‪,‬‬ ‫ואיב אפשד שגם התום׳ סבדי בן דלא בסבדת המניח‪.‬‬
‫אמד לו דבא אע׳׳ג דאינא מד עד אחד לאו בלום‬ ‫ובהקדיש ונאבדה גם המניח מסבים להתו״ח דלא‬
‫הוא והקעזה ד׳ אדא בד מתנא ולא יהא ד״פ בבת‬ ‫יצא‪ ,‬ומתחלה הביא ראיה מהא דנאבד במלך שלא‬
‫ד׳׳ח‪ ,‬והשיב דבא בת ד׳׳ח קים לי בגווה דלא משקדא‬ ‫יצא בדמב״ם ד‪,‬ל׳ מלבים‪ ,‬ומה שרצה לחלק בסופו‬
‫מד לא קים לי בגוויה‪ ,‬והא זה בדוד דד״פ היה גם‬ ‫בין מלך להדיוט אין מובן בלל והוא תמוה והנבון‬
‫דבא סובד שד‪,‬וא גדול טובא מבת דב חסדא‪ ,‬דאם‬ ‫בדבאדתי‪ .‬גם משיב שזה שמועיל בתיבת אחד הוא‬
‫דבא היה סובד שבת ד׳׳ח גדולה מד״פ לא היה מקשה‬ ‫מטעם שליחות אינו נבון במו דבאדתי‪ .‬וגם ד‪,‬מניח‬
‫ד׳ אדא בד מתנא בדדך תימה ולא יהא ד״פ בבת‬ ‫מסתפק בגזל ולא נתייאשו הבעלים אם יצאו הבעלים‬
‫ד״ח‪ ,‬ואף אם היה שייך להסתפק לא היה מקשה בלשץ‬ ‫מאחד שהוא שלו אף שאינו ברשותו בדנסתפקתי‪.‬‬
‫זה אלא בלקזון וני בת ד״ח גדולד‪ ,‬מד״פ‪ ,‬אלא ודאי‬
‫משמע דזה היה בדוד לנו״ע אף לדבא שאינה שיינת‬
‫למדדגת ד״פ ומ׳״ט אטד דבא דד״פ לא קים לי‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫בגוויה ובת ד״ח קים לי בגווה‪ .‬והטעם הוא נדבאדתי‬
‫דמה שמניד דבא שהוא ת״ח גדול והוא מהאמודאים‬
‫הגדולים שהוא ידא שמים ויש בו בל המעלות ומדות‬
‫טובות מ״מ ביון שלא מניד אותו בנסיון הוא דק‬
‫מדין חזקת כשדות שאיש נד׳׳ס לא ישקד ולבן הוא‬
‫כדין חזקד‪ ,‬שיש על כל אדם כשד שהאמינה תודה‬
‫דק בדין עד אחד‪ ,‬אבל בת ד׳׳ח שמכיד אותה דבא‬
 ‫הכה‬ ‫משה‬
‫ברורה שאינו משקר הוא ג״ב רק השערה ריש‬
‫לפעמים לחלק רבר זד‪ ,‬מידיעתו שלא שיקר לו‬
‫ברברים אחרים‪ .‬אך זר‪ ,‬שרשאי הרב לסמוך על זה‬
‫הוא כענין הוראה שג״ב הוא בדמיון מלתא למלתא‬
‫ולת גם אחרים רשאין' לסמוך על הרב שהשערתו‬
‫אמת כמו שסומך על הוראותיו אבל אולי רשאי גם‬
‫שלא לסמוך על השערתו והוראתו בזה כסברתו בבאר‬
‫מים חיים‪ .‬ולע״ר מסתבר לחלק בין אדם שד‪,‬גיע‬
‫לר‪,‬וראד‪ ,‬לאנשים אחרים ובין הגיע להוראה לרבו‬
‫שמחוייב לסמוך על הוראתו‪ ,‬רבסתם אנשים שלא‬
‫הגיעו להוראה אין השערתם ודמיונם ראוי לסמוך‪,‬‬
‫ולכן אף שמאמין לו כבי תרי אסור לו לספר‬
‫להמאמינו‪ ,‬וניחא מה שאמר בגמ' רמהימן לרביד‪,‬‬
‫כבי תרי לימא לו ולא נצטרך לומר רה״ה לכל‬
‫אדם‪ ,‬רק אורחיה דמלתא נקט או לומר שנקט רביה‬
‫משום רצריך שיהיה המאמין לו איש סור וצנוע‬
‫כדכתב בבאר מים חיים בכלל ד‪ ,‬אלא משום רלסתם‬
‫ארם שלא הגיע להוראה אין השערתו ודמיונו ראוי‬
‫לסמוך ואין האמנתו כרין לכן אסור להגיר לו רק‬
‫לרבו וכוי לכל חכם שהגיע להוראה שיש לסמוך על‬
‫הוראתו ודמיונו מותר להגיר כשמאמין לו כבי תרי‪.‬‬
‫אבל יש חלוק בין סתם חכם שהגיע להוראה לרבו‬
‫ממש‪ ,‬לענין אחרים שאין מכיריו את המספר ומכירין‬
‫את החכם שנאמן כבי תרי שאחרים שאין מתוייבין‬
‫לסמוך על הוראתו אפשר אף אם סומך עליו גם‬
‫בןה אסור‪ ,‬כיון ראם היה אחר מסביר לו שאין לרמות‬
‫לשאר רברים שלא כסברת החכם לא היה סומך עליו‬
‫ולכן איז“ סמיכתו בזה כלום וממילא אסור להגיד לו‪.‬‬
‫אבל ברביה שסמך עליו משום שנאמן לו כבי תרי‬
‫רשאי לומר לתלמירו אחר שלו שמאמין לרביה כבי‬
‫תרי אף שאינו מכיר להמספר משום שהוא מחוייב‬
‫לסמוך על הוראת רבו במה שמדמה לקזאר דברים‬
‫שיורע בו שאינו נמ!זקר‪ ,‬ולענין עצם הגדתו הא נאמן‬
‫לו כבי תרי‪ ,‬ועדיין צ״ע למעשה בזה‪.‬‬
‫עכ״פ כשמאמין לו כבי תרי באופן שכתבתי‬
‫שרשאי היה להאמין לו והאמת היה ששיקר לו‬
‫משום שנתקלקל מכפי שהיה מכיר אותו רבו יהיה‬
‫נירון כאנוס על קבלת לה״ר ועל שעבר על לא‬
‫תשנא מאחר שעשה כרין שלא היה מחוייב לחוקו אה‪.‬‬
‫ומה שאמרתי שאם אחד מתחסר ואינו סומך על‬
‫סתם חזקת בקורות כרין■ התורה אלא סומך על איזה‬
‫אנשים שבחר בעצמו לא מצר שיודע ומכיר אותם‬
‫בברוד‪ ,‬אלא מצד טעמים קלושים שנדמה לו שהוא‬
‫יותר נאמן ונמצא שרימוהו יתחשב קצת כמזיר‪,‬‬
‫הוא ג״כ רבר אמת‪ ,‬רכיץ שאינו בררך קים לי בגוויה‬
‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫ביריעה ברורה ע״י כמה נסיונות שנזד^ לו שלא‬
‫משקרא אין זה מריץ חזקה אלא יריעה ודאית שלכן‬
‫רשאי להאמינה כבי תרי‪ ,‬חהו גם מה שאמר ר״פ‬
‫על אבא מר ברית רקים ליה בגוויה‪.‬‬
‫ולכן גם כאץ רק כשמאמין לו רבו כבי תרי‬
‫באופן זה שיש לו יריעה ברורה שלא משקר רשאי‬
‫להאמין לו לשנאתו ולהתרחק מחברתו וממילא רשאי‬
‫הוא לומר לרבו אבל לא כשמאמין לו כבי תרי‬
‫משום רהוא ת״ח ויר״ש שזהו עכ״פ רק מרין חןקה‬
‫שנאמן רק כדין עד אתד שאינו נאמן להעיד על‬
‫ארם שעבר עבירות לפוסלו ולשנאתו‪.‬‬
‫והנה התם בכתובות א״ר פפא כגת אבא מר‬
‫ברי דקים ליה בגוויה קרענא שטרא אפומיה ומקשה‬
‫קרענא ס״ר אלא מרענא שטרא‪ ,‬פרש״י ולא אזרקק‬
‫לגבות באותו שטר ולמקרע נמי לא קרענא‪ ,‬והטעם‬
‫מה פשוט דנהי שר״פ יודע שאבא מר בריה לא‬
‫משקר בידיעה ברורה‪ ,‬מ״מ הא ב״ר אחר שאין‬
‫מבירין בידיעה ברורה לא את ר״פ ולא את אבא‬
‫מר ברי ה אין רשאין להאמין להם אלא מדין חזקה‬
‫שהוא רק ברי[“ ע׳׳א שאינו כלום אף להרע השטר‬
‫והיו גובין ע״פ השטר‪ ,‬לכן אי אפשר לו לקרוע‬
‫השטר‪ ,‬ורק שר״פ שיודע בו שאינו משקר שהוא כיורע‬
‫בעצמו שהוא פרוע אינו יכול להזדקק לגבות בהשטר‬
‫כיון שיודע שהוא דין מרומה‪.‬‬
‫וא״ב יש ללמד מזה ראף שהרב האמין לו כשני‬
‫ערים אינו יכול לפסוק עליו שהוא רשע ופסול מאחר‬
‫רידיעתו הוא רק מיריעת עצמו שלכל העולם הרי‬
‫גם הוא אינו נאמן יותר מעד אחד‪.‬‬
‫אך מה שכתב בבאר מים חיים ררבו אסור לגלות‬
‫אח״ב למי שמאמר לו כדברי שני ערים משום רוראי‬
‫כשיתודע להשני שלא ראה בעצמו רק שעומע מאחר‬
‫לא יאמין לו תו ברברי שני ערים על עצם המעשה‬
‫מטעם שר‪,‬מספר הראשץ אינו נאמן לו כ״ב‪ ,‬אינו‬
‫דין מוחלט‪ ,‬ראם המאמין להרב כשני עדים היה‬
‫מאמין לו גם על זר‪ ,‬שתלמידו פלוני הוא נאמן‬
‫כבי תרי יכול לומר ורק אם לזה לא היה מאמין‬
‫להרב כבי תרי משום שחושב שהרב אפשר לו לטעות‬
‫בזר‪ ,‬אסור לו לומר כסברתו בבאר מים חיים‪ .‬ועיר‬
‫בבאר מים חיים בכלל ז׳ בסעי' ח׳ שכתב הטעם‬
‫דדבר זה אינו תלוי רק בהשערה ואינו מצוי שהשומע‬
‫הזה יהיה קים ליה טובא כהשערתו של המספר הזה‬
‫שלא יפול בו טעות בשום אופן הרי גם הוא כתב‬
‫משום שלזה אינו מאמין לו כבי תרי‪ .‬אבל הכוונה‬
‫במה שכתב שהוא רק בהקועדה אינה בהשערה מצד‬
‫צדקתו וחסידותו אלא שגם זה שמכיד אותו ביריעה‬
 ‫טשה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫קכו‬

‫אנן »הכא מתנינן לה אבניה ברזל אל תקרי אבניה‬
‫אלא בוניה‪ ,‬שלשון זה משמע שהוא ממש כמו שאמד‬
‫רב אשי ורק שדורזז מקרא אחר‪ ,‬והא לכאורה הוא‬
‫ענין אחר לא שאינו ת״ח אלא שדרש מהקדא דאבניה‬
‫ברזל שת״ח צריך להיות כברזל וידעינן רק שאם אינו‬
‫כברזל אינו עושה כראוי‪ .‬דבשלמא קרא דדריש‬
‫רב אשזי מוכפטיש יפוצץ סלע שייך לדרוש ראינו‬
‫ת״ח‪ ,‬דהא מצייר הת׳׳ח שהוא כפטיש מקזמע שאם‬
‫אינו כפטיש אינו בציור ת״ח‪ ,‬אבל קרא דאבניה ברזל‬
‫נאמר רק שהת״ח שלה מתנהגים כברזל‪ ,‬שמשמע‬
‫רק שהוא חסרון בהנהגת הת״ח ולא שבזה מתבטל‬
‫ממנו שם ת״ח‪ .‬אבל הוא בדבארתי‪ ,‬שטר‪ ,‬שא״ר‬
‫משה פיינשטיין‬
‫אשי שאינו ת״ח הוא לענין התועלת לגבי עלרא‬
‫שילמדו ממנו אינו כת״ח שיטעו מזה להחשיבו‬
‫שאומר ומתחרט בלבו ולא בפיו ואין לסמוך עליו‪,‬‬
‫וזהו גם רה שזרר אבא דת״ח שנחשבו בונים הוא‬
‫שיודעים מהם העולם איך להתנהג בדרך התורה‪,‬‬
‫וזהו שפרש״י ת״ח מקיימי עולם בבנינייהו‪ ,‬וכשלא‬
‫יקשו כברזל ויהיו נוחין לרצות להעוברין על דעתן‬
‫בעניו ת״ח שאינו ר!שה כברזל לפי׳‬
‫שיטעו לחשוב שהוא מפני שהתחרט בלבו הרי לא‬
‫יבנה שוב שלא יסמכו עליו להתנהג כמותו‪ .‬ונמצא‬
‫שאומרים תרווייוע דבר אחד אך משני פסוקים‪.‬‬
‫ומתני׳ דאבות מיידי בכעס על דבר שעשו שלא‬
‫כהוגן שהוא מפורסם וידוע גם לעלרא וגם להעושה‬
‫שד‪,‬וא רעשה רע שלא יטעו כשיהיה נוח לרצות‬
‫שהוא מתחרט בלבו אלא יבינו שהוא ררדר‪ ,‬הטובר‪,‬‬
‫שמתנהג משום שצריך להתנהג ברצון ונחת עם‬
‫הבריות‪ .‬יעיץ ברבנו יונה שם שכתב שלא ארד שלא‬
‫יכעום כלל לעולם כי לפעמים צריך האדם לכעוס‬
‫לקנאת ה׳ כפינחם לכן ארד קשה לכעוס שיש לו‬
‫לכעוס אך בקושי הפערים וג״כ טוב להתרצות ריר‬
‫בעור כעסו עליו ולא אחר שיסור כעסו מעליו אלא‬
‫בשעת הכעס מרש הוא נוח לרצות‪ ,‬כי זוהי ממרת‬
‫החסידות וטוב לבב עיי״ש‪ .‬הרי פי׳ שהכעס של‬
‫החסיר הוא לקנאת ה׳ כפינחס ור״ר מתרצה מיד‬
‫בשעת הכעס‪ ,‬והוא משום שהוא רבד מפורסם למעשה‬
‫רע וליכא שום חשש במה שיתרצה מיד שיבינו הכל‬
‫שהוא ממרת חהסידות וטוב לבב‪ ,‬אבל אם הדבר אינו‬
‫רפורסם לדבר רע כהא דמעשה פינחס אף שהוא ג״כ‬
‫לצורך שיתנהגו בדרך הטוב‪ ,‬אין לו להתרצות ריר‬
‫ומדויק לפיז לשון רב אשי שאומר שאינו ת״ח‪,‬‬
‫משום שאפשר אדרבה יצא רזה מכשול שלא יחושו‬
‫דלכאורה מה שייך זה לחכמתו והיה לו לומר שלא‬
‫לרבדיו כרו שלא הי׳ ת״ח כדלעיל‪.‬‬
‫טוב עושר״ אבל הוא משום שזהו הטעם שבזה יעשה‬
‫וניחא רה שמסיק רבינא בתענית אפ״ד‪ ,‬ריבעי‬
‫ליה לאינש לרילף נפשיה בניחותא שנאמד והסד‬
‫כעס מלבך‪ ,‬שמשמע שלא פליג על רב אשי‪ ,‬משום‬
‫דכיון דאיירי ברוצה להנהיגם ברבר טוב שלא ידעו‬
‫אלא מצר שנדמה לו שמועהג בחסידות יותר שהוא‬
‫ג׳׳ב רק מדין חזקה ואין חלוק בינו לאחרים שג״ב‬
‫נאמנים מדץ חזקה‪ ,‬והוא הא לא סמך על דין התורה‬
‫איך שייך להחשיבו אנוס על מה שסמך על סברת‬
‫עצמו‪ ,‬דבשלמא כשעשה כדין התורה שאמרה לסמוך‬
‫על הזקה ולהאמין לעד אחד על איסורין לא עבר‬
‫כלום אף שכלפי שמיא גליא דהיה איסור וד‪,‬ער‬
‫שיקר לו‪ ,‬אבל זה שלא סמך על דין התורה אלא על‬
‫סברת עצמו אין להחשיבו אנוס‪ ,‬וליכא סתירה כלל‬
‫לשני הדינים‪.‬‬
‫אביך אוהבך‪,‬‬
‫סימן נד‬
‫הרגמ״ה‬
‫י״א מנ״א תשי״ז‪.‬‬
‫מע״כ ידידי תלמידי הרה״ג מורי״ר אפרים גדינ־‬
‫בלאט שליט״א‪.‬‬
‫מ ה שהקשה ירידי על פירוש רגמ״ה בתענית רף‬
‫ד׳ בהא דא״ר אשי כל ת׳׳ח שאינו קשה כברזל‬
‫אינו ת״ח‪ ,‬שהוא שאינו קשה לרצות מהא רתנן‬
‫בפ״ה מאבות מי״א שחסיד הוא קשה לכעוס ונוח‬
‫לרצות‪ .‬הנכון לע״ד רהם שני ענינים‪ ,‬רבתענית‬
‫אי ‪T‬י שיהיה קשה כברזל להיות עומד על רעתו‬
‫כשהוא סובר זה לאמת לפי הדין וההלכה‪ ,‬שבזה‬
‫אם כעם על אלו שלא רצו לעשות כרעתו‪ ,‬אם יהיה‬
‫נוח לרצות הרי יאמרו שמה שנוח לרצות אינו מצד‬
‫מעלת מדותיו אלא מחמת שמתחלה לא היה לו‬
‫לכעוס שיודע בלבו שאין האמת בדעתו אך שאינו‬
‫רוצה להודות בפירוש שטעה‪ ,‬ויבא מזה מכשול‬
‫בדין זה וגם בדינים אחרים שלא יחושו להוראותיו‬
‫שיאמרו שאינו תיח הראוי לסמוך עליו‪.‬‬
‫שיאמרו עליו שאינו ת״ח ואין לסמוך על הוראותיו‬
‫והנהגותיו ולא יהיה התועלת שיש בעיר מת״ח‪,‬‬
‫ונמצא שבאמת הוא לגבי זה כאינו תיח‪ .‬וכן ניחא‬
‫מה שא״ר אבא לרב אשי אתון מהתם מתניתו לה‬
 ‫‪ P‬״‬ ‫ט שה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫המעיו״ט מודה שהוצצין‪ .‬וגם זה לא הוצרך הרמב׳׳ן‬ ‫מעצמם ודאי אם ככד כעס אין לו להתרצות בקל כמו‬
‫לאשמעינן אלא ועא כדבאדתי‪.‬‬ ‫שא׳׳ר אשי מטעם דבארתי אבל מתתלר‪ .‬צריך למילף‬
‫ורע שט״ס הוא מה שכתוב בש׳׳ך ברמב״ן‪ ,‬וצריך‬ ‫נפשי׳ בניחותא היינו שיבקש דרך איך להורותם‬
‫להיות בראב׳׳ן‪ ,‬וכן איתא בסד״ט ס״ק פ״ז‪ .‬ידידו‪,‬‬ ‫ולהנהיגם בניחותא שנא׳ והסד כעס מלבך‪ ,‬שהוא עצה‬
‫שיעץ קהלת לת׳׳ת שאף כשיש תועלת מכעסם יראו איך‬
‫משה פיינשטיין‬
‫שאפשר להסר הכעס ולבקש דרכים אחרים להורותם‬
‫בניחותא‪ ,‬שאם יעשו בדרך הכעס הדי לא יוכלו‬
‫להסירו תיכף כדי שלא יטעו לומר שנתחרטו בלבם‪,‬‬
‫סימן נה‬ ‫ואם הי׳ הכעס לקנאת ה׳ לרבדים מפורסמים בהא‬
‫דפינחס הרי צריך לעשות זה דוקא בכעס להראות‬
‫כבאור שיטת החינוך סימן ת״ל שאינו‬ ‫שצריך להתרגש לכבוד ה׳‪.‬‬
‫חוזר לראש בלא הזכיר שוי״ט בבהמ״ז‬
‫ועיין ברמב׳׳ם מה שלכאורה יש סתירה ממש׳־כ‬
‫ובאור בראב״ד פ״ב מברכות הי״ב‬ ‫בפ׳׳א מרעות ה״ד על הא דכתב בפ״ב ה׳׳ג בענין‬
‫הכעס והלח׳׳מ עמד בזה‪ .‬ולע׳׳ד בפ׳׳ב נקט הא דרבינא‬
‫ג׳ אייר תשי׳׳א‪.‬‬
‫שכתב וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על רבד שראוי‬
‫מע״כ ידידי תלמידי הרה׳׳ג מוהר׳׳ר נטע צבי‬
‫לכעוס עליו‪ ,‬והוא כדפירשתי שלא פליג על רב אשי‬
‫גרינבלאט שליט׳׳א‪.‬‬
‫ובעצם ראוי לכעוס עליו שהוא לש״ש‪ ,‬אבל מ״מ ילמד‬
‫הנ ה בדבר קושית כתר׳׳ה ידידי החמורה מאד ששיטת‬ ‫עצמו לבקש דרכים אהרים אם אפשר והם בדברים‬
‫החינוך דאין מחזידין בלא הזכיר קדושת היום‬ ‫שאין מפורסמים להעומדים שם שהוא דבר שצריך‬
‫בשבת ויום טוב בברכת המזון הוץ מליל א׳ של פסה‬ ‫לכעוס עליו ורק שממה שכועס על זה ילמדו שיש‬
‫ושל סוכות‪ ,‬דהוא נגר גמ' מפורשת בברכות דף מ׳׳ט‬ ‫בזה צורך‪ .‬אבל ברבדים המפורסמים שהוא רבד רע‪,‬‬
‫דאמר שוי״ט דלא סגי דלא אכיל אי טעי הרד‪ .‬הנה‬ ‫הוא דבר גדול שראוי לכעוס עליו שכתב בפ״א שע׳׳ז‬
‫מהמת שא״א כלל לומר שיסבור דאין מהזירין כלל‬ ‫ג״כ לא יהיה נוה לכעוס אם אפשר שלא להרגיש‬
‫שהוא היפוך הגמ׳ אפשר יש לומר שכוונתו רבשויו״ט‬ ‫שעשה בזה דבר רע אף שהוא הרגיש ויכול להסביר‬
‫לא יצטרך להחזיר לראש אלא לברכת בונה ירושלים‪,‬‬ ‫שהוא דבר רע רכיון דאפשר שאהרים לא הרגישו‬
‫ובליל א׳ של פסח ושל סוכות יצטרך להחזיר לראש‬ ‫לא יאמרו שעשה זה לש׳׳ש אבל בזה לא יהיה כמת‬
‫שהוא גם לברכת הזן ויהיה פידחזו הגם׳ אי טעי‬ ‫שאינו מרגיש כלל דכיון דהרבה ירגישו יאמרו שא״צ‬
‫הרד לבונה ירושלים‪.‬‬ ‫למחות‪ ,‬אלא יתנהג באופן בינוני‪ ,‬שאם האומדנא‬
‫והטעם בזה דהנה בפ׳־ב מברכות הי׳׳ב על הא‬ ‫הוא שהרבה ירגישו שראוי לכעוס עליו צריך לכעוס‪.‬‬
‫שפסק הרמב׳׳ם שבלא הזכיר קדושת היום בשבתות‬
‫ומה שהקשה ידידי על מעדני יו״ט הלכות מקואות‬
‫וימים טובים ונזכר כשכבר התחיל בברכה רביעית‬
‫סי׳ כ״ה שכתב כי אין לך מלבוש מהודק כ״כ על‬
‫חוזר לראש שהוא ברכת הזן‪ ,‬השיג הראב׳׳ר דלא‬
‫הגוף והש׳׳ך בסי׳ קצ״ח ס״ק נ״ו הביא מדמב״ז‬
‫גרעה ברכה רביעית ממי שרגיל לומר תחנונים אחד‬
‫דדוקא בבגדים רהבים ולא בקצרים ודבוקים לבשר‪,‬‬
‫תפלתו שאם לא הזכיר של ראש הוחנז אע׳־פ שסיים‬
‫הנה מה שלא ראה מעיו׳׳ט דברי הדמב׳׳ן לא קשה‬
‫שים שלום חוזר לעבודה ולא לראש הלכך ת״נ פוסק‬
‫כ׳׳ב‪ ,‬אך צריך להבין במאי פליגי‪.‬‬
‫וחוזר לתהלת בונה ירועזלים עיי״ש‪ .‬שלכאורה אף‬
‫שסובר דאין השובים כברכה אחת דלא כהרא״ש‬ ‫ואולי יש לומד רכוונת מעיו׳׳ט שלא מצוי‬
‫מ״מ מאי מייתי ממה שחוזר לעבודה ולא לראעז דה״נ‬ ‫בגדים דבוקים כ״כ שלא יכנסו המים ולכן לא גזרו‬
‫בברכת המזון יחזור רק לבונה ירוקזלים‪ ,‬הא הראיה‬ ‫רפויץ אטו שאינן רפויין‪ .‬וכוונת הש׳׳ך בשם רמב״ז‬
‫משם הוא רק שהתחנונים אף שאין חובה לאומרם מ״מ‬ ‫שבבגדים מהודקים אף שג׳׳ב הרבה מהן אינם דבוקים‬
‫אינם הפסק כיון שרגיל לאומרם‪ ,‬ראם היו הפסק‬ ‫כ׳׳ב שלא יכנסו המים יש לאסור אטו אלו המהורקין‬
‫היה צריך לתזור לדאעז התפלה ככל מפסיק באמצע‬ ‫ביותר ולכן בשל איש שהן קצרים וכן של אשה‬
‫תפלה וכמו ‪ p‬כיץ שאומרים הטוב והמטיב אתר‬ ‫בזה׳׳ז שהם קצרים אסור אף באלו שנכנסין המים‬
‫השלש ברכות אף שמדאורייתא א״צ לאומרה אינה‬ ‫אם אינם רתבין ממש‪ .‬וזה נראה בכוונת דבריהם לע׳׳ד‪.‬‬
‫הפסק וא״צ לחזור לראש‪ ,‬וא׳׳ב מיניה וביה הוא‬ ‫ולמעירט לא גזרו אף ברבוקים כשנכנסין המים משום‬
‫מופרך ראם הטוב והמטיב אינו הפסק אף להדאורייתא‬ ‫שלא מצוי דבוקים לגמרי אבל ברבוקים לגמרי גם‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬
‫אתון שיילמ לר׳ בת א״ל בשם ריב׳ל זה שעבר‬
‫תחתיו יתחיל ממקום שפסק מכיון דעניתון קדושת‬
‫השם כמי שהוא תחלת הברכה דמי עיי׳ש‪ .‬והא עכ״פ‬
‫זה ודאי שהיא רק ברכה אחת כל בדכת יוצר אור‬
‫עד יוצר המאורות‪ ,‬כמפורש במתני׳ דף י׳׳א בשחר‬
‫מברך שתים לפניה רק שמ״מ נחשב לא׳ ברוך גם‬
‫כתחלת ברכה וא״כ ודאי לא עדיפא מעלת ג׳ ראשונות‬
‫וג׳ אחרונות להחשב בברכה אחת יותר מבדכת יוצר‬
‫אור ולא׳ ברוך שהם ממש ברכה אחת ומ״מ אין‬
‫להשני להתחיל מיוצר אור‪ .‬ובמו ‪ p‬מסתבר שלא‬
‫יצטדך השני בנשתתק הראשון אחר אבות או בטעה‬
‫באתה גבור שעדיין לא התחיל אתה קדוש לחזור‬
‫לאבות אלא שסגי שיתחיל מהברכה דאתה גבור‪.‬‬
‫והא דא׳׳ר הונא טעה חוזר לראש ולעבודה צריך‬
‫לפדש שהוא רק בטעה ודילג שהתחיל אתה קדוש‬
‫ושים שלום ואין יכול לחזור למקומו‪ .‬וכן אולי הוא‬
‫בדיוק לשון הש׳׳ע בסי׳ קכ״ו עיי״ש‪ ,‬ודלא כדהביא‬
‫במ״ב ס׳׳ק י״א בשם נש׳׳א שחוא מטעם אין חולקין‬
‫חדא ברכה לב׳ אנשים דלא מסתבד כלל שיהיה‬
‫עדיף מיוצר אור שהוא ממש ברכה אחת‪ .‬ועיץ בבאור‬
‫הלכה שהביא מפ״ת בשם תשובת בית יהודה בש׳־צ‬
‫שנתעלף באתה גבור דדי שיחזור השני למקום‬
‫שפסק הראשון ולא לראש‪ ,‬ולע״ד הנכון אתו‪ ,‬וכוונתו‬
‫לתחלת אתה גבור‪.‬‬
‫וא״כ חזינן שקודם שהתחיל באהדת לא נחשב‬
‫נסיים לגמרי לענין שיצטרך לחזור לאבות ולעבודה‪.‬‬
‫וכן אפשר יסבור הראב׳׳ד‪ ,‬ולכן אף אם יודה להרא״ש‬
‫דגם ג׳ ברכות דבהמ״ז הם כאחד נמי א״צ לחזור‬
‫לראש אלא לתחלת בונה ירושלים כיון שמחשיב‬
‫ברכת הטוב והמטיב בתחנונים שלא הוי הפסק בדינא‬
‫דבהמ״ז רק שהוא הפסק שלא נחשב בסמוך לג׳ הברכות‬
‫דאורייתא )והנה מהרא״ש נמצא מופדך סברת הנש׳׳א‬
‫שבג׳ ראשונות וג׳ אחרונות נחשבו כאחד גם לענין‬
‫שאין לחלקם לשני אנשים כהדין בחדא ברכה‪ ,‬דד‪,‬א‬
‫להרא׳׳ש גם שלש דבהמ״ז הם כברכה אחת ומפורש‬
‫בהו שנחלקין לשלשה אנשים לרי׳׳ף ותום׳ ודא״ש‬
‫דף מ״ו וצ״ע(‪.‬‬
‫וכיון שבארתי שפיר שיטת הראב׳׳ד אפשר שגם‬
‫דעת החינוך הוא כהראב״ד ולכן סובר שבטעה בשבתות‬
‫וי׳׳ט אינו חוזר לראש בהמ״ז אבל מודה דיחזור‬
‫לבונה ירושלים ואי טעי הדר שבגמ׳ יפרש לבונה‬
‫ירושלים‪ ,‬וכן לשון אם טעה חוזר לראש שאמר שם‬
‫בפתח הטוב והמטיב הוא לבונה ירושלים‪ .‬וגם לשון‬
‫אי טעי הדר יש לפרש כשכבר הפסיק אחר בהמ״ז‬
‫שאז גם לראב׳׳ד חוזר לתחלת ברהמ׳׳ז‪ .‬וכן יש לפרש‬
‫הא דחוזר לדאש דא״ר שילא אמר דב‪ .‬אבל חוזר‬
‫אגרות‬ ‫ר!כח‬
‫מ״ט אינו אומר ברוך שנתן כמו בלא פתח בהטוב‬
‫והמטיב‪ ,‬וא׳ב צריו לומר משום שהוא הפסק וברור‬
‫שנתן צריו שיאמרהו ממור להשלש שמדאורייתא‬
‫בלא הפסק בינייהו‪ ,‬וכיון שהוא הפסק הא יש לו‬
‫לחזור לראש כדמובר הרמנ׳ם‪.‬‬
‫וצריך לומר דהראב״ד כיון שסובר שלא גרעה‬
‫ברכה רביעית מתחנונים שאחד תפלה ומוכרחין לומר‬
‫דאינה הפסק אמדינן במה שאינו יבול לומר ברוך‬
‫שנתן שאף שאינו בדין הפסק בבה״מ בכלל הוא‬
‫הפסק עכ״פ מבונה ירושלים שלא יחשב כשיאמר‬
‫עתה בדוך שנתן שהוא סמוך להשלש דמדאורייתא‪.‬‬
‫)ואולי גם לענין תחנונים שאחר התפלה היה כן אם‬
‫היה איזה מציאות לדינא שלא היו בדין הפסק בתפלה‬
‫אבל עכ״פ היה הפסק משים שלום(‪ .‬ול ‪ p‬מוכרח לחזור‬
‫לתחלת בונה ירושלים‪ .‬ואפשר לפ״ז שאף אם יודה‬
‫הראב״ד להרא״ש דנחשבו בל הג׳ ברכות כברכה אחת‬
‫נמי סובר ביון שאינו הפסק בדין בהמ׳ז הוא כעומד‬
‫באמצע בונה ירושלים שבטעה באמצע היה פגי לחזור‬
‫רק לתחלת בונה ירושלים ולא לברכת הזן‪ .‬וכן‬
‫אפשד סובר גם בג׳ ראשונות וג׳ אחרונות שבתפלה‬
‫שרק בהתחיל ברכה האחרת חוזר לאבות ולעבודה‬
‫אבל קודם שהתחיל אם לא יסבור כהראבי״ה שהביא‬
‫הרא״ש ריש תענית דיכול לומר משיב הרוח ומוריד‬
‫הגשם אחר החתימה דהרבה ראשונים חולקים על זה‬
‫מ״מ לא יצטרך לחזור לאבות אלא לאתה גבור‪.‬‬
‫וכדמצינו בר׳ יונה בברכות דף כ״ט יותר מזה בשם‬
‫רבנו הקדוש שאף בדברים שאין מחזירין אם עדיין‬
‫לא התחיל ברכה האחרת חוזר לראש הברכה משום‬
‫שלא נחשב עדיין סיום ממש וכאלו עומד באמצע‬
‫הברכה דיינינן ליה‪ ,‬וכן איתא ברא׳ש ובמרדבי שם‬
‫בש׳׳ר אלחנן ובשם ר׳ אבי העזרי‪ ,‬וכן איתא בתום׳‬
‫דף ל׳ עיי״ש‪ ,‬וא׳־כ כ״ש בדברים שמחזירין שלא‬
‫יצטרך לחזוד לאבות ועבודה אלא לאותה הבדכה‪.‬‬
‫ולכן אף לר׳ יצחק הזקן דבדברים שאין מחזירין‬
‫הביא ר׳ יונה בשמו דכיון שכבר סיים כל הברכה‬
‫אין מחזירין אותו‪ ,‬וכן הוא בתום׳ בשם ה׳׳ר יצחק‬
‫אפשר יודה דאינו סיום כ׳־כ שיצטרך בדברים‬
‫שמחזירין לחזור לאבות ולעבודה‪ .‬ועיין בסי׳ קי׳׳ד‬
‫סעי׳ ו׳ בבאוד הלכה שמשמע דלהסוברים שצריך‬
‫לחזור גם כשלא התחיל האחרת ואין יכול לומר‬
‫במקומו דלא כהראבי״ה והש׳׳ע סוברים דצריך לחזור‬
‫לאבות מ״מ אין הכרח שכו״ע יסברו כן ואדרבה יותר‬
‫מסתבר שיחזור רק לראש הברכה‪ ,‬וא״כ אפשר‬
‫שהראב׳׳ד יסבור כן‪.‬‬
‫ולע׳׳ד יש ראיה גדולה מהא דהביאו התום׳‬
‫והרא״ש דף ל״ד מירושלמי בטיטי אשתתיק באופנים‬
‫קכט‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫לד'מ אלא אף לד׳ יהודה יתחייב נבזית לבד והויא‬ ‫לדאש דדב מנשיא בד תחליפא אמד דב בפתח הטוב‬
‫החזרה בשביל הדאודייוטב‬ ‫והמטיב הוא דק לבונה ידושלים וכדצדיך לפדש כן‬
‫להדאב־־ד‪.‬‬
‫ונמצא לפ״ז שבשבתות וי״ט שאכילתם הוא אכילה‬
‫דהנאת הגוף כאכילה דחול‪ ,‬דהמצוה היא ההנאה‬ ‫אבל מחדש החינוך דהוא דק בשבתות וי״ט אבל‬
‫שמזה כדלעיל‪ ,‬הוי בעצם סתם בהמיז אף בלא הזכרה‬ ‫בליל א׳ דפסה וסכות צדיך לחזוד לתחלת בהמ״ז‪.‬‬
‫דקדתות היום ג״כ ®’ ‪ T‬להאכילה דשוי״ט וחסד‬ ‫והטעם הוא דהא יש חלוק בין אכילת פת דשוי״ט‬
‫דק מה שהיה צריך להזכיר ולא הזכיר‪ ,‬לס סגי‬ ‫לאכילת מצה ופת דליל א׳ דפסח וסכות‪ .‬דאכילת‬
‫בחזרה שיוכל להזכיר בת שהוא אף דק כשיחזור‬ ‫פת דשוי״ט הוא אכילה להנאת הגוף כאכילה שבחול‬
‫לבוגד‪ .‬ירושלים‪ ,‬ולכן כיון שלא הוי הפסק מבדי‬ ‫דהמצוה היא שבשבת וי״ט צדיך להתענג במאכל‬
‫דא״צ לחזור אלא לבונד‪ ,‬ירושלים‪ .‬אבל בהמ״ז בליל‬ ‫ועיקד אכילה הוא לחם וכן מי״ט מצד שמחה‪ ,‬כדאיתא‬
‫א׳ של פסח ושל סכות דהוא לאכילה דמצוה ג״כ‬ ‫בדא״ש דף מ״ט‪ .‬ובמצטעד ונהנה יותד בתענית‬
‫שאינו ענין דבד‪,‬מ״ז דאכילד‪ ,‬להנאת הגוף‪ ,‬נמצא‬ ‫פטוד‪ ,‬כדאיתא בסי׳ דפ״ח סעי׳ ב׳ וג׳‪ .‬ואכילה דמצה‬
‫כשלא הזכיר את של י ד ט היה ענין בד‪,‬מ״ז אהד‬ ‫בליל א׳ של פסה ופת בליל א׳ של סכות הוא חיוב‬
‫דד‪,‬נאה ולא בהמ״ז דלמצוה וד‪,‬וי כלא בדך ע״ז‬ ‫אכילה בעלמא שאין שייך כלל להנאת הגוף‪ .‬ולכן‬
‫כלל ולכן צריך לחזור לראש ממש שהוא לתחלת הזן‬ ‫לכאודה קשה‪ ,‬דהא בהמ״ז נאמדה בקדא באכילה‬
‫ולא פגי במה שיחזור לבונה ירושלים‪ .‬ואיידי החינוך‬ ‫דהנאת הגוף ומנא לן שבאכילה דמצוה נצטדך לבדך‬
‫במחזידין אותו כשלא הזכיר אף באופן שעדיין לא‬ ‫בהמ״ז‪ .‬אך שיש מקום לומד דעכ״פ יש בזה ממילא‬
‫הפסיק לכן כתב שהוא דק בב׳ סעודות לבד לחזור‬ ‫נם אכילה דהנאת הגוף וצדיך לבדך מצד הנאת‬
‫להזן שד‪,‬וא בליל א׳ דפסח וליל א׳ דסכות‪ .‬ודעת‬ ‫הגוף שיש בזה‪ .‬אבל א״ב יקשה דאם ביו״ט א׳־צ‬
‫קצת המפרשים שהביא הוא שיטת דש״י והרמב׳׳ם‬ ‫לאכול פת ולא היה צדיך לחזוד בשביל אכילה דיו״ט‬
‫דחוזד גם בשבתות וימים טובים לדאעז הזן‪ .‬ואף‬ ‫מ״ט צדיך להזוד בליל א׳ דפסח וסכות לתום׳ סוכה‬
‫שסתם החינוך דבריו מ״מ מוכדהין לפרש כוונתו‬ ‫דף כ׳׳ז ולל״ק דדא״ש בדכות‪ ,‬הא הפת שאוכל אינו‬
‫בדרך זו שנכון הוא בעצם‪ .‬ידידו מוקירו‪.‬‬ ‫בשביל אכילה דהנאת הנוף המחייבת בבהמ״ז ומצד‬
‫שיש בזה ממילא גם הנאת הגוף שחייבתו בבהמ״ז‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫הא אי בעי לא אכיל‪ .‬ודמי זה לשבת ודאש‬
‫חודעו ששכח להזכיד של דאש הודש שאינו חוזד‬
‫אף שמחוייב עתה לאכול פת‪ ,‬מטעם שאינו בשביל‬
‫ד״ח‪ ,‬כדאיתא בסימן קפ׳׳ח סעי׳ ז׳‪ ,‬ועיין במג״א‬
‫שם ס׳׳ק י״ב שלכל הטעמים שכתב גם בכאן לא‬
‫סימן נו‬ ‫היה לו לחזוד‪.‬‬
‫ולס מוכדחין לומד דגם מצד אכילה דמצוה‬
‫בדבר אלו שאין יכולין לחכות בסעודת‬ ‫בעצמה צדיך לבדך בהמ׳׳ז מק׳׳ו דד׳ ישמעאל בדף‬
‫החופה עד אחר שיברכו בהמ״ז ושבע‬ ‫מ״ח אם על חיי שעה מבדך על חיי עולם לא כ׳׳ש‬
‫ברכות אם יש עצה שיהיו רשאין ללכת‬ ‫לענין בדכת התודה לאחדיו‪ ,‬ואף שלענין בדכת התודה‬
‫בלא הז׳ ברכות‬ ‫אינו ק׳׳ו גמוד והוא דק מדדבנן הוא מטעם שאיכא‬
‫למיפדך מה למזון שבן נהנה כדאיתא בדף כ״א‪,‬‬
‫מע״כ יד ‪ T‬י הרב הגאון הצדיק מהד״ד שלו׳‬ ‫וא״ב לענין אכילה דמצוה שהיא חיי עולם ואיכא‬
‫יחזקאל שרגא דבין האלבעדשטאם שליט״א הגאב״ד‬ ‫הק׳׳ו וגם הוא נהנה הנאת הגוף שלס ליכא למיפדך‬
‫והאדמדר מציעשינאוו‪.‬‬ ‫ילפינן שפיר שחייב בבהמ׳׳ז מדאורייתא‪ .‬וניחא לפ*ז‬
‫מת שלכאורה כיון דמן התודה בעינן שביעה גמורה‬
‫הנ ה ודאי צדק כתד״ה שחיוב השבע ברכות אחד‬ ‫לדש׳׳י ותום׳ והרמב״ם ודוב הדאעוונים א״כ נמצא‬
‫הסעודה הוא על כל האוכלים מסעודת החופה‬ ‫שמדאורייתא אף בליל א׳ דפסח וסכות ליכא חיוב‬
‫ואף על אלו שאין דואין את החתן והכלה כמפורש‬ ‫בהמיז לענין הזרה מה״ת‪ ,‬דהא יותר מכזית אי‬
‫בסי׳ ס׳״ב סעי׳ י״א‪ ,‬ונמצא שאין דשאין לצאת קודם‬ ‫בעי לא אכיל‪ .‬ודוחק לומר שדק מצד הדדבנן הוא‬
‫שמנדכין הז׳ ברכות או שיברכו בפני עצמן בעעודה‬ ‫דיו התודה‪ .‬אבל לפ״ז ניהא‪ ,‬דמצד הק״ו הייב מדאף‬
‫הז׳ ברכות מואין לד‪,‬ם פנאי לחכות עד אחד גמד‬ ‫בבהמ‪-‬ז אף שאכל דק כזית מצה ופת ולא דק‬
 ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬
‫בבית העכו״ם אינה על הקביעות לאכול יחד בשלחן‬
‫אחד אלא מצד שלא יאמרו הרחמן יברך בעה״ב‪ ,‬וכן‬
‫בערב ת״ב אין הקפידא על האכילה יחד אלא כדי‬
‫שלא יתחייבו בזימון ע״י הקביעות‪ ,‬כמפורש בלשון‬
‫הש״ע שם סעי׳ ח׳‪ ,‬וא״כ איך נימא שיתבטל דעתם‬
‫ולא יתחעזב קביעות לאכילו^ אלא צריך לומר דכוונת‬
‫הדמ״א כדבאדתי שאף שודאי הוא קביעות להאכילה‬
‫מ״מ לא סגי בזה להתחייב בזימון אלא צריך שיקבעו‬
‫גם לברך ביחד ותלינן זה אף בסתם קביעות‪ ,‬ובבית‬
‫עכו״ם יש לתלות בסתמא שהוא קביעות דק לאכול‬
‫יחד ולא לבדך יחד כמפרש הרמ״א דבריו בסוןק‬
‫וד‪,‬וא באור על דבריו שבתחלה‪ .‬והוכיח מזה המג״א‬
‫גם באכלו ביחד בערב ת״ב שאף שג״כ הוא קביעות‬
‫לאכילה דאין מזמנין משום רבעי גם קביעות לבדך‬
‫יחד וזה ליכא בסתמא בערב ת״ב שליכא מעלה בזימון‪.‬‬
‫וא״כ כ״ש בפירש שאינו רוצד‪ ,‬לקבוע עמהן לברך‬
‫יחד שלא יתחייב בזימון‪.‬‬
‫אחדי כתבי זאת נזדמן לידי א״ח שנדפס שם‬
‫ס׳ חכמת שלמה מהגאון ר׳ שלמד‪ ,‬קלוגער ז״ל שפוסק‬
‫כן בפירוש ששלשה שישבו ע״ד שיהיו רשאין ליחלק‬
‫שרשאין ליהלק ולברך כל אחד בעצמו בלא זימון‪.‬‬
‫אבל ראיתו מסי׳ קצ״ה סעי׳ א׳ שלהמג״א אליבא‬
‫דהש״ע לא מצטרפין אפילו בבית אחד אם לא נתכנסו‬
‫מחחלה ע״ד להצטרף‪ ,‬ומחדש דבפירשו אף הב׳׳י‬
‫והט״ז יודו דאין מצטרפין בע״כ‪ ,‬אינו כלום דרק‬
‫בב׳ מקומות בבית אחד אף שרואין אלו את אלו‬
‫בעינן שיכנסו ע״ד להצטרף להמג״א אליבא דהמחבד‬
‫אבל בקזלחן אחד שהוא הקביעות לאכול' יחד א״צ‬
‫שיכנסו ע״ד להצטרף אף להמג״א וכמפורש שם במג׳׳א‬
‫שכתב ואף למש״כ בסי׳ קצ״ג סעי׳ ב׳ דלא בעינן‬
‫קביעות בתהלת הסעודד‪ ,‬מ״מ בעינן שיהיו קבועים‬
‫בשלהן אהד בסוף הסעודה ור‪,‬כא כל הבודד‪ ,‬היא‬
‫בפ״ע לכן אין מצטרפין אא״כ נכנסו לכך עיי״ש‪,‬‬
‫א׳׳כ מפורש דבקבועים על שלחן אחד לא בעינן‬
‫שיכנסו לכך‪ ,‬וא״כ אפשר אף פירשו לא מהני בקבועים‬
‫על שלחן‪ .‬אבל הראיה שכתבתי מד‪,‬רמ״א דסי׳ קצ׳׳ג‬
‫וממג״א סי׳ תקנ׳׳ב היא ראיה גדולה‪ .‬ונהגתי שעכ׳׳ס‬
‫לדינא סובר גם הגדש״ק כדכחבתי‪.‬‬
‫וממילא לא יתחייב גם בז׳ ברכות מאחר דלא‬
‫חייבו אלא לעשרד‪ ,‬ואף אשד ברא לא חייבו אלא‬
‫לשלשה ולכן כיון שלא מתחייב בזימון דעשדה ואף‬
‫לא לשלשה לא מתחייב בהז׳ ברכות ולא באשר ברא‪.‬‬
‫איבדא דלא ‪T‬וע לי בעניותי מקור להרמ״א מהגמ׳‬
‫דאולי פגי בקביעות אכילה לבד ולא יועיל מה שיפרשו‬
‫שאין רוצים להצטרף לבדך יחד‪ .‬ואולי הוא מסברא‬
‫דכמו שמועיל כוונה להצטרף אף שהם בעצם ב׳‬
‫אגרות‬ ‫קל‬
‫הסעודה‪ .‬אכל הא הוא דרד שא״א לככד‪ ,‬אנשים לחכות‬
‫עד אחר גמד הסעודה שנמשך לפעמים עד אחר‬
‫חצות חלילח כשתים ושלש שעות ועד שיבואו לביתם‬
‫הוא עוד יוחד משעה ומוכדחיז לקום בהשכמה לצורך‬
‫פרנסתם‪ ,‬ולברך בעצמן ד ברכות לא ימצאו מי שתדקק‬
‫להם וגם בעלי החופה והחתן והכלה יקפידו וצריך‬
‫לבקש עצה עבודם‪ .‬ומה שכתב כתד״ת שהרוצה לילך‬
‫קודם הד ברכות לא יקבע סעודתו על הפת‪ ,‬הוא רק‬
‫כשלא יאכל ממיני הסעודה אלא יטעום משהו‪ ,‬אבל‬
‫כשיאכל ממיני הסעודה רק שבמקום הפת יאכל פת‬
‫הבאה בכיסנין‪ ,‬הוא לע״ד כקבע סעודתו שיש לו‬
‫לברך המוציא ובהמ״ז אף שיאכל מעט ממנו ועיקר‬
‫השביעד‪ ,‬והקביעות ע״ז הוא רק משום הדגים וד‪,‬בשר‬
‫והמטעמים שאוכלין הרבה בסעודת חתונה‪ ,‬וכמפורש‬
‫כן במג״א סי׳ קס״ח סע״ק י״ג‪.‬‬
‫אבל לע״ד יש עצה קלה דאלו הרוצים שלא‬
‫לחכות עד גמר הסעודה וד ברכות יאמרו בפירוש‬
‫קודם שישבו לאכול שאין מתכוונים להצטרף לקביעות‬
‫עם שאר המסובין‪ ,‬שאז אף שיושבין בשלחן אחד לא‬
‫מתחייב בזימון‪ .‬וראיה לזה מרמ״א סי׳ קצ״ג סעי׳‬
‫ג׳ שכתב בטעם הםנר‪.‬ג שלא לזמן בבית עכו״ם דאף‬
‫שקבעו לאכול הוי כאילו אכלו בלא קבע דכיון‬
‫שיש לחוש ולירא כשישנו בנוסח הברכה ולא יאמרו‬
‫הרחמן יברך בעה״ב לכן מתחלה לא קבעו עצמן דק‬
‫לברך כל אחד לבדו‪ ,‬אלמא דלא מהני קביעות אכילה‬
‫אלא בסתם שהוא גם לברך ביחד אבל כשפירשו שאין‬
‫קביעותן לענין הברכה לבדך יהד אלא כל אחד לבדו‬
‫לא מחייב קביעות כזה בזימון‪ .‬ועיין במג״א סי׳ תקנ״ב‬
‫סק״ט שמוכיח מדין זד‪ ,‬דרמ״א דאף באכלו שלשה‬
‫ביחד בקביעות סעודה המפסקת לא תמנו מטעם דלא‬
‫חשיב קביעות משום דאין דעתם לקבוע ‪-‬כהא דרמ״א‬
‫סי׳ קצ״ג‪ ,‬וכוונתו משום דמוכח מרמ״א שלא סגי‬
‫בקביעות האכילה יחד לבד אלא שצריך שתד‪,‬יה‬
‫קביעותם גם ע״מ לברך יחד אך בסתמא הוא כנקבעו‬
‫גם לברך יחד כיון שיש מצות זימון וגם מעלת ברוב‬
‫עם אבל כשיש טעם שלא היו רוצים לקבוע לברך‬
‫יחד כמו בבית העכו״ם שיש יראת חעכו״ם אמרינן‬
‫אדרבה דמסחמא הוא כלא קבעו עצמן לבדך יחד‬
‫אלא לברך כל אחד לעצמו‪ ,‬לכן גם בערב תשעה‬
‫באב כיון דיותר טוב שלא לזמן לבדך יחד הוי אף‬
‫בנקבעו לאכול יחד שהוא דק לבדך כל אחד בעצמו‪.‬‬
‫ולשון מחצית השקל לא מדוקדק שמשמע שמפרש‬
‫שלא נחשב קביעות אף לאכילה בין בחא דדמ״א‬
‫בדין בית העבו״ם בין דהא דערב ת״ב ולכן נקט‬
‫דק תחלת לשון הרמ״א והטעם אולי הוא בגדר‬
‫בטלה דעתו‪ .‬אבל לבד שלא מסתבר זד‪ ,‬דהא היראה‬
‫קלא‬ ‫משה‬
‫ולכן בטלה דעת האוכלן בלא ת״קון‪ ,‬רהא בטובים‬
‫לאוכלן היים גם בלא דהק ודק שטובים יותר כשהם‬
‫מבושלין שדק בשביל זה אין אוכלין בלא דהק‬
‫שמברך נמי דק שהכל ודאי אין לומד דלא יתהשב‬
‫אוכל בעצם אלא הוא משום דכיון דעכ״פ אין‬
‫עומדין בסתם לאוכלן היים אין לו ההשיטת לבדך‬
‫ע״ז ברכה מפורטת דבטלה דעת האוכלן להומזיב‬
‫אכילתו‪ ,‬וזה הטעם נימא שצריך גם באין טובים‬
‫לאוכלם חיים ודק בשעה״ד אוכלים אותם חיים שג״כ‬
‫אפשר נהשב אוכל גם בזה מאחר שראוי עכ״פ לאכול‬
‫אבל מקזום דיכולים לתקנן בבשול ואין עומדין‬
‫לאוכלן היים אין להם ההשיבות לבדך ברכה מפורטה‪,‬‬
‫וא״כ הוא דק ביכולין עתה לתקנם בבשול וכדומה‪,‬‬
‫אבל כשאין יכולים לתקנם כהא דלא נגמר הפרי‬
‫שאיידי המהבד הוא שאף בבשול ובקזום דבר לא‬
‫יותקנו יותר מכקזהן היים דק שמאהד שאין דאויץ‬
‫לאוכלן כראוי אין תולשים אותן קודם שנגמרו אבל‬
‫עכ״פ אתרי שכבד נתלשו אין להם אכילה אהדת‬
‫אלא אכילה רשעת הדחק בין כשהן חיין בין כשיהבשלו‪.‬‬
‫ונמצא שעתה עומדין דק לאכילה דשעה״ד‪ ,‬יש להן‬
‫ההשיבות לבדך ע״ז ברכה המפורטת אף דק מצד‬
‫אכילה זו כיון דלית להו אכילה טובה מזו‪ .‬והוא‬
‫כמו שמבדכין על מיני פירות גדועים שיש מינים‬
‫אהדים טובים מהם ברכה המפורטת‪ ,‬אף אם לא היו‬
‫אוכלין אותם כעויהיו לו מינים הטובים‪ ,‬כיון דמינים‬
‫אלו אין להם אכילה אהדת טובה יותר לא אבדו‬
‫השיבות הברכה המפורטת‪ .‬וסובר הב״י שאף במין‬
‫זה כשנעקד קודם שנגמר הפרי כיון שא׳א לתקנו‬
‫שיוטב אכילתו מכפי שהוא הי נמי מברכיך עליו‬
‫ברכה המפורטת‪ ,‬ול״ד למה שכשיש לתקנן ע״י בשול‬
‫וכדומה שמבדכין דק שהכל כשהן היין כיון שאפשר‬
‫אותו הפרי לתקנו‪ .‬וזה ברוד טעם המהבד‪ .‬ובאם‬
‫יוטבו ע״י בקזול וכחמה ודאי גם המהבד מודה‬
‫שמבדכין כשהן היין שהכל דלא עדיפי מנגמר הפרי‬
‫באלו שטובים יותר מבושלים‪.‬‬
‫ונמצא לפ״ז שבדין ז‪4‬כתב ההיי אדם שבשלן‬
‫ומתקן באוד שהוטט מכפי שהיו היים מודה גם‬
‫המחבר שכשהן היים מברך שהכל ואתר שבשלן‬
‫ומתקן מברך ברכה המפודטח‪ ,‬ודק באלו שלא‬
‫מותתקנין ע״י בשול פליגי‪ ,‬דלהה״א גם בהו מברך‬
‫דק שהכל בין היים בין מבושלין כיון שעיקר אכילת‬
‫הפרי הוא דק בנגמד הפרי אף שעתה שכבד נתלשו‬
‫ליכא בהו אכילה טובה מזה‪ ,‬ולהמהבד מברך עלייהו‬
‫בפת״ע כיון שעתה ליכא בהו אכילה אהדה‪ .‬וכיון‬
‫שהוא ספק דרבוואתא יש לברך שהכל באופן זה בין‬
‫אתיים בין אממעולים‪ ,‬ואם ע״י בעוול מיתתקנים‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫הבורות שדין זה הוא בירושלמי דצדיך שנכנסו‬
‫מתהלה ע״ר להצטרף והובא ברא״ש סי׳ ל׳ לכן‬
‫מסהבר לרמ״א רמועיל טונה ג□ להיפוך ראף שהם‬
‫בשלחן אחר א□ נתכוונו בפירוש שלא להצטרף לא‬
‫יצטרפו‪ .‬ובעצם לפ״ז הא יש לפרש בהא ררבא ראצל‬
‫ריש גלותא ברכו ג׳ ג׳ אינו שהותר להם ליהלק‬
‫אף שנאסרו משום כבור הריש גלותא‪ ,‬אלא שבשביל‬
‫שיקפיר פירשו מתהלה שלא לקטע לברך יהר אלא‬
‫כל אהר בפ״ע‪ .‬וא״כ אפשר שזהו מקור הרמ״יב‬
‫אבל א״כ יקשה רהא המג״א טבר כהרט״א ולמה‬
‫כתב בסק״ו רהטעם משום זילותא רר״ג וגרול כבור‬
‫הבריות ולכן משמע שאף שנתהייבו בזימון רעשרה‬
‫סובר שבשביל כבור ר״ג מותרין להתהלק‪ ,‬וא״כ ליכא‬
‫ראיה מזה להרמ״א‪ .‬עכ״פ הרמ״א והמג״א סברי כן‪,‬‬
‫ויש לסמוך ע״ז למעשה לע״ר כשיש לו צורך והכרה‬
‫לצאת מהמה שמאהרין טובא והוא צריך להשכים‪.‬‬
‫ירי רו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן גז‬
‫בעניין פירות שלא נגמרו ונאכלין ע״'‬
‫הרהר! לעניין ברכה‬
‫ל״ג בעומר תשט״ו‪.‬‬
‫מע״כ ידירי הרב הנכבר מהר״ר נפתלי האפנער‬
‫שליט׳׳א‪.‬‬
‫ענף א‬
‫הנה ברבר פירות שלא נגמרו ונאכלין ע״י הרחק‬
‫רלהמהבר בסי׳ ר״ב סעי׳ ב׳ מברכין בפה״ע‪,‬‬
‫יפה הקשה בנשמת ארם ראפילו בנגמר הפרי אם אין‬
‫הררך לאוכלן חיים מברך שהכל אף שגם כשהן חיין‬
‫ראויק לאוכלן ע״י הרהק‪ ,‬רהא כתב המחבר בר״ם‬
‫ר״ה בקרא וסילקא וכרוב שטובים מבושלים יותר‬
‫מחיים מזהם היים מברך שהכל‪ .‬והטעם צריך לומר‬
‫דבשביל זה אף שהן טובים ג״כ כשהן חיים‪ ,‬עושה‪.‬‬
‫שאין אוכלין אותן כשהן היים רק בשעת הרהק‬
‫שאין לו פגאי ואין לו מקום לבשלן כ׳׳ש בלא‬
‫נגמר הפרי כשאין ראויץ לאוכלן שאין לברך אלא‬
‫שהכל‪.‬‬
‫ויעז לתרץ שיטת המהבר רהתם שיכולים לתקנם‬
‫ע״י האור הרי עומדים בסתם לאוכלן רוקא כשיתקנם‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫לענבים שנאסרו דוקא בכפול הלבן משום שבתבואה‬
‫וירק נאמד הזרע אשד תזרע שהוא משהושדשו‬
‫ובכרם נאמד ותבואת הבדם עד שיהיה בשם תבואה‬
‫ובן איתא בד״ש שם‪ ,‬וביון שנקרא בשם תבואה‬
‫יש להחשיבם פדי גם לענין ברכה ואף שעדיין לא‬
‫בא לעונת המעשרות משום דלטעשד בעינן שעוד‬
‫שיזריע ויצמיח ולענין בדנה טגי דק שנטעי גם‬
‫א ת תא דהכי וזה ביון שנקרא בשם תבואה משמע‬
‫שנטעי גם אדעתא דבוסד כשיהיה כפול הלבן‪ ,‬וזהו‬
‫כוונת הגד׳׳א במה שנתב ועיץ בפ״ב דעידובין‬
‫נ״ח ב' שלא מובן לכאורה מה שייך להתם‪ ,‬אבל‬
‫הוא דשם מפרש דלענין לבדך בדנה המפורטת‬
‫בעינן גמד פדי דא״כ הוא כעונת המעשרות‪ ,‬עיץ‬
‫בדמב״ם פ״ה משמיטה ויובל הי״ז בטעם שמותר‬
‫לקוץ בשביעית לאהד שהגיעו הפידות לעונת המעשרות‬
‫שהדי הוציא פידותיו משום שזה נחשב נכבד נגמר‬
‫לגמרי אף שעדיק היו מתגדלין הרבה‪ ,‬אבל קודם‬
‫לבן הא לא גמד פדי‪ ,‬ומ״מ מפורש שם בפוגלא‬
‫שמבדנין בפה״א אף שהגמד פדי יהיה כשיתקשה‬
‫מטעם דנטעי אינשי אדעתא דפוגלא ולכן אין‬
‫להקשות ע״מ שבוטד נפול הלבן טבדנין בפד‪,‬״ע משום‬
‫שג״כ נימא שנטעי אדעתא דהכי שמצד זה נקרא‬
‫תבואר‪.,‬‬
‫וניחא לפ״ז מה שלא הביא הגד״א מברכות דף‬
‫ל״ו דג׳־נ נאמד דין פוגלא‪ ,‬משום דבברמת לא‬
‫נאמד רבעי גמר פדי לברכה‪ ,‬וד‪,‬יה מקום לומד‬
‫שאי״צ גמד פדי לברכה בלל אלא דבנל אופן שראוי‬
‫לאכילה מבדכין ברכה המפורטת אף שלא נטעי‬
‫אדעתא דד‪,‬כי‪ ,‬ומה שמצריך בפוגלא לטעם דנטעי‬
‫אדעתא דפוגלא הוא דק בדבר שסופו לד‪,‬תקשות‬
‫שלא יהיה אובל שלבן הוא כעץ ולא נחשב פדי‬
‫בלל בהא דקורא שלבן אינו בשם פדי אף כשד‪,‬וא‬
‫דך לשמואל משום שעומד לד‪,‬יות עץ ואיפסק בוותיה‬
‫וועצדך לומר בצנון שג״כ סופו להתקשות שלא‬
‫יהיה אוכל אלא כעץ בעלמא שט״מ טבדנין כשועא‬
‫דך שנקרא פוגלא דטשום דנטעי אדעתא דפוגלא‬
‫נחשב פירא רזה שנטעי אדעתא דד‪,‬כי מטלק טמנה‬
‫שם עץ כ״ז שהוא דך‪ ,‬ואיב בענבים שיהיה אוכל‬
‫גם לכשיגטרו לא היו צריבין לבוסר כפול הלח‬
‫לטעם דנטעי גם לזה ולח גם בפחות מנפול הלח‬
‫היינו אומדים שמברן• בפה־ע דלא כתוס׳ וד׳רא׳ש‬
‫דהא לא מפורש בגט' ברכות דד‪,‬וא נם לענין ברכה‪,‬‬
‫לכן הביא מגם׳ דעידובין דטצריך לענין ברכה‬
‫מפורטת שיהיה גמד פדי ולא טגי בפד‪ ,‬שראוי‬
‫לאכילוק קהה הא ליכא בסוגלא דאף דלא נחשיבד‪,‬ו‬
‫לעץ מ ת שסופו לד‪,‬תקשות מיס הא לא נגמר הפידא‬
‫אגרות‬ ‫מלב‬
‫וטובים לאמל נמו אחד שנגמדו מבדד אחד‬
‫הבשול בפה״ע לתדוייהו‪ .‬ואם מיתתקנים קצת‬
‫שטובים יותד על ידי בשול מכפי שהם חיים‬
‫אבל עכ'פ הם גדועים הדבה מפידות שנגטדו ג״ב‬
‫יפלגו‪ ,‬דלהמחבד מבדך דק כשהם חיים שהכל אבל‬
‫טבושלין בפה״ע ולהח״א אף במבושלין שהכל‪ .‬ולשון‬
‫ואם לא שבשלן או מתקן באוד שכתב הח״א מונתו‬
‫שניתקנו כפידות גסודים או קדוב לזה‪ .‬ולמעשה‬
‫כיון שהוא ספק יש לבדך שהכל‪.‬‬
‫והא דכתב הגד״א בס״ק ז׳ דיותד נדאה שתלוי‬
‫בזמן חיוב מעשד דהוי פידי אף לענין בדכה‪ ,‬מוכדחין‬
‫לומד דלאו כלל גמוד הוא‪ .‬דהא בשקדים המדים‬
‫כשהן קטנים מודה הגד״א בט״ק י״ב שאף שאינם‬
‫פדי לענין טעשד מ״ט מבדכין עלייהו בפה״ע שמסיק‬
‫ומ״ט הדין אמת כמו בפוגל« ומונתו מטעם דנטעי‬
‫אדעתא דהכי‪ .‬כדהוכיח בה״ג שהביא הדא״ש מפוגלא‬
‫דף ל״ו שאף שלא נגמד הפדי מבדכין‬ ‫דבדכות‬
‫בפה״זב ומה שפטור ממעשד הוא משום דבמעשד‬
‫לא סגי במה שנטעי אדעתא דהכי דבעי גמר פדי‬
‫ממש שיהיה ראוי להזריע ולצמוח‪ ,‬כמפורש בדמב״ם‬
‫פ״ב ממעשר ה״ה‪ .‬ונראה שמטעם זה חזד ונקט שם‬
‫המדים פטודין לעולם אף שכבד נקט בפ״א ה״ט‬
‫המדים בין בגדלן בין בקטנן פטודין‬ ‫ששקדים‬
‫אבל הוא בשביל הטעם שבפ״א כתב לפי שאינן‬
‫אוכל שזה הטעם ליכא בקטנן שכיון שנטעי אדעתא‬
‫דהכי יען להחשיב אוכל כדחזינן לענין ברכה ול ‪p‬‬
‫הזד ונקט בפ״ב שהקדים בראש ההלכה שלטעשדות‬
‫צדיך שיגיעו הפידות להזריע ולצמוח שזהו טעם‬
‫פטור הקטנים‪ .‬ועית בנשמת אדם שהביא משם הד״׳א‬
‫פאטוואלד דאין לטילף טטעשד מסברא זו דבעי‬
‫במעשר שיזרעו ויצמחו והוא כסו שמקשה על‬
‫הגד׳א ובאמת מוכרח החלוק מהגד׳א גופיה טהא‬
‫דשקדים כדבאדתי‪.‬‬
‫וכן מסתבר שלא פליג הגד״א בשעוד בוסר‬
‫לברכה דבפה״ע שמפורש בתוס׳ ובדא׳ש ברכות דף‬
‫ל׳ו שהוא כפול הלבן וכדפטק הטחבד‪ ,‬וכדהוכיח‬
‫הגר״א בסק׳ד מסוף פ״ז דכלאים שתגן שם במ״ז‬
‫שנאסדץ ענבים באיסור כלאי הכרם משיעשו בפול‬
‫הלח‪ ,‬ושבק להא חעכיח הרא״ש משביעית דאין‬
‫קוצצין סשיגרעו וא׳ר אטי שהוא כפול הלבן‪ ,‬משום‬
‫דהגד־א לטעמיה בםק*ז שהקשה על הרזרש דמה ענין‬
‫לשביעית דהא אף בשביעית אסור לאכול עד שיבואו‬
‫לעונת הםעשדוו ‪ J‬אבל ם*מ מודה דבבוטד לענין‬
‫ברכה דבפה״ע הוא כפול הלח כהרא׳ש טהא דסוף‬
‫פיז דכלאים שפי' הדטב*ם בפ״ה מכלאים הי*ג‬
‫הטעם בחלוק התבואה וירק שנאסרין משישרישו‬
 ‫קלג‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫הפסד דפירא נגמרת עדיפא דהא אף משהגיעו‬
‫לעונת המעשרות תמוה קצת שהוא הפסד מה שקוצץ‬
‫קודם שנגמרת כולה דהא נוספין עוד שני שלישים‬
‫בזיתים וכדומה בכל אילן‪ ,‬אך שהטעם הוא כדכתב‬
‫הדמב־־ם שהדי הוציא פידותיו וכוונתו דכיון דגם‬
‫זה הוא כגמר פדי לא חייבה תודה לההזיקם בקרקע‬
‫עוד באם ירצה לתולשם דליכא שעוד יותר מגמר‬
‫פידא אבל קודם גמד פידא אף שדאוי לאכול גם‬
‫עתה וגם נטעי אדעתא דהכי מ״מ כיון שהוא הפסד‬
‫אמוד מלתולשם ולקצוץ עד גמד הפידא‪.‬‬
‫ואף שכיון שמתודץ שיטת הדא״ש היה לן‬
‫לפסוק בוותיה אבל עכ״פ כיון שהגד״א פליג יש‬
‫להחשיב זה לספקא דדינא שלכן אין לנו לבדך‬
‫לכתחלה בפה״ע ואם בידך בפה״ע כהדא״ש יצא‪.‬‬
‫ולענין אם לבדך שהכל או בפה״א‪ ,‬הנה התוס׳‬
‫והדא״ש בדף ל״ו דעל בוסר פחות מכפול הלח‬
‫מברך בפה״א וכן פסקו הסוד והמחבר‪ ,‬וכתב הסוד‬
‫הטעם דבל דבר שגדל על האילן ואינו עיקד הפרי‬
‫מבדכין עליו בפה״א‪ ,‬יעיק ברא״ש שיליף זה מקפריסין‬
‫דצלף לשיטת הבה״ג שכיון דלאו פירא נינהו אין‬
‫מבדכין עליו בפה״ע ומ*מ מבדכין עליו בפה״א‪.‬‬
‫ולכאורה ל״ד לקפריסין‪ ,‬שהתם הא נטעי אדעתא‬
‫דקפדיסין דאף אדעתא דעלין ותמדות נטעי כדתירץ‬
‫ד‪-‬ג בד יצחק בגם׳ דף ל״ו ורק משום דלאו פירא‬
‫ניגר‪,‬ו כדחזינן בערלה לא מבדכינן בפה׳ע לכן‬
‫ביון שעכ‪-‬פ גדל מהאילן שהוא מהארץ מברכין בפה״א‪,‬‬
‫אבל על פחות מכפול הלבן שלא נטעי לזה דלכן אין‬
‫מברכין בפה׳׳ע א״ב גם בפה׳׳א לא היה לן לברך‬
‫אלא שהכל‪ ,‬כדאשכחן בפידות הארץ דכשלא גמד‬
‫פידא אין מברכין בפה״א אלא שהכל כשלא נטעי‬
‫אדעתא דהכי כגון בהא דחזיז בעירובין‪ ,‬אלמא‬
‫דאף שעכ״פ גדל מהארץ כיח דלא גמד פידא אין‬
‫לו חשיבות פידא אף לענין בפה׳׳א‪ ,‬וא״ב מ*ש מסר‬
‫פחות מכפול הלבן שמברכין בפה״א אף שלא גמד‬
‫פירא ולא נטעי לזה‪.‬‬
‫ועיין במג״א סי' ר»ד סק׳ז שתי ‪ p‬דמשום דלא‬
‫גמר פירא נחית חד דרגא דלח בפרי האדמה מברכח‬
‫שהבל ובפרי העץ מבדכין בפה״א‪ .‬אבל תמוה מגלן‬
‫דה‪ ,‬דמסבדא ודאי אין לומר דבר מ ה ומקפדיסח‬
‫הא ליכא ראיה א״ב מ״ט לא יהיה כסו באין דרך‬
‫לאובלן חיים דאין חלוק בין פרי האדמת לפרי העץ‬
‫שבכולן מברך שהכל‪ .‬ועיץ בנש״א אוח ה׳ שהקשה‬
‫ג׳ב מנ״ל לחלק בין פה״א לפה״ע‪ ,‬והביא מקףל‬
‫בשם הגאונים דפירות שלא נגמרו בשולן כגון מסר‬
‫ופגים ומשלא כמרא מברכין שהכל‪ ,‬ורוצה לומר‬
‫שגם הוימבים סובר ‪ p‬דכתב בס*ה מברמת היה‬
‫אגרות‬
‫ויש בפוגלא חמדון מצד עצמו אלא משמו! שמר‪,‬‬
‫שנטעי אדעתא דפוגלא מחשיב זד! גם כפרי נגמר‬
‫לענין ברכה לכן בבוסר כפול הלבן אף שלא נגמד‬
‫פדי לענין מעשר מ״מ הוא כפדי נגמר לענין בדכוז‬
‫ומבדכין בפה־־ע וא״ב הוא דוקא כפול הלבן שנסעי‬
‫אדעתא דהכי מדאיקדי תבואה כדאיהא סוף פ״ז‬
‫דכלאים אבל לא בפחות מכפול הלבן שלא מיקרי‬
‫המדיםהביא‬ ‫שקדים‬ ‫‪ .‬ומדויק מה שלענין‬
‫דק הא דפוגלא שהוא גם בברכות ולענין בוסר‬
‫כפול הלבן הוצרך להא דעידובין דוקא‪.‬‬
‫ונמצא שלענין שקדים המדים ולענין בוסר‬
‫כפול הלבן גם הגד״א מודה דאינו כעונת מעשרות‬
‫אלא כשיטת הדא״ש שפסק כן המחבר‪ ,‬דלא ככאוד‬
‫הלכה שכתב בד״ה ושאר שלהגד״א בעינן בענבים‬
‫דוקא שיראו החרצנים מתוכן ולא מגי בכפול הלבן‪,‬‬
‫ודק בשאר אילנות שלא מצינו שעוד אחד פליג הגד״א‬
‫דהוי כשעוד שבמעשדות‪ .‬ואם ידוע לנו גם בשאר‬
‫אילנות שנטעי גם אדעתא דפחות משעור של מעשרות‬
‫גם להגד״א יהיה ברכת בפה״ע כמו בשקדים המרים‬
‫קטנים וכמו בכפול הלבן בבוסר שמודה הגר״א‬
‫מהאי טעמא‪.‬‬
‫יהיה להגד״א לענין בפה־־ע‬ ‫ומיתים אפשר‬
‫משיביאו שליש ובחדובין משידאו בהן נקודות שחורות‬
‫כדכתב בבאוד הלכה‪ ,‬וכיון שד‪,‬וא ספיקא דפלוגתא‬
‫דרבוותא דלהמ״א השעוד בחרובין משידאו בהן כמין‬
‫שרשראות ובזיתים עד שיגדל הנץ ולהגד״א בחרובים‬
‫הוא משידאו נקודות שחודות ובזיתים משיביאו שליש‬
‫אין לנו לברך בפה״ע עד השעור של הגדיא‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫ולמה שבארתי יש לתרץ שיטת הדא׳ש דתלה‬
‫דין ברכה דבפה״ע באיסור קציצת האילן בשביעית‬
‫מקושיא החמורה של הגד־א והגשמת אדם סהא‬
‫דאפילו בשביעית אסודץ לאכול עד שיבואו לעונת‬
‫המעשרות‪ ,‬דמקורו הוא פהא דבוסר כפול הלבן מבדד‬
‫עליו בפה״ע כדמוכת מהא דסוף פ״ז דכלאים שמטעם‬
‫זה מודה גם הגר״א כדלעיל ושעור כפול הלבן‬
‫נאמר גם לענין איסור קציצה בשביעית דא־־ד אפי‬
‫דשעור משיגרעו בגפנים שתנן באיסור קציצה‬
‫בשביעית הוא בשעור פול הלבן‪ ,‬ולכן סובר שגם‬
‫בחרובין וזיתים ושאר אילנות ועא לענין ברכה‬
‫במו שתנן לאיסור קציצה‪ ,‬ואינו בלום מה שאמור‬
‫לאכול מזביעית דד‪,‬א גם כפול הלס אסור לאכול‬
‫בשביעית ומ׳׳מ מברן■ בפה״ע‪ .‬והטעם דלענין איסור‬
‫קציצה בשביעית שהוא מטעם לאבלה ולא להפסד‬
‫צריך דוקא שיהיה גמר פרי שקודם לזה הרי הוא‬
 ‫משה‬ ‫א ו ״ח‬ ‫אגרות‬ ‫?לד‬

‫שנתגדל באדמה הראוי ועומד לאכילה הוא בברכת‬ ‫הנובלות שהן פגים מבדניז שהכל והן פידות שלא‬
‫פדי האדמה‪ ,‬אף שאינו עיקר הפרי כדכתב הטור‪.‬‬ ‫נגמרו‪ ,‬ומשמע לו דה״ה בתלשן קודם שנגמרו נמי‬
‫וא״כ הוא רק בתלשן כשלא נגמרו מחמת שרוצה‬ ‫הוא שהכל דק משום דאין דדך לתלוש קודם בשולז•‬
‫לאוכלן שנעשו עומדין לאכילה בעודן במחובר לאדמה‬
‫אבל פשוט לע״ד דהב״י סובר דדוקא בנובלות‬
‫אבל בנובלות שהן פידות שנפלו בעצמן כשהן פגים‬
‫שהם הפידות אשד נפלו מן האילנות פגים קודם‬
‫קודם שיתבשלו שלא תלשן ודק אחדי שכבד נתלשו‬
‫שנתבשלו כדפי׳ לשון זה הדמב״ם בפירוש המשנה‬
‫רוצה לאוכלן הדי לא נעשו עומדין לאכילה אלא‬
‫בדף מ׳ מברך שהכל ולא בתלשן בידים מחמת‬
‫אחדי שאין שייכין שוב להאדמה‪ ,‬שלכן אין להחשיבם‬
‫שרצונו לאוכלן עתה שאז אפשר שמבדכין בפה״א‪.‬‬
‫אף פדי האדמה‪ ,‬והוא טעם נכון‪ ,‬וזהו שיטת הב׳י‪.‬‬
‫והטעם דיש הדי עניני נטעי אדעתא דהכי‪ ,‬דהיכא‬
‫אך מ״מ הא לא הזכיר זה הדמב״ם בהלכותיו‬
‫דצדיך להחשיבו לפידא ממקו כנגמר צייד שיהיו‬
‫דין תלשן קודם שנגמרו איך דינם ואפשר שסובר‬
‫נוטעין אדעתא לתלוש כשיתגדל בשעוד כזה שהוא‬
‫דגם בתלשן הוא שהכל ונובלות אודחא דמלתא נקט‬
‫דק בבוסר כפול הלבן שאף שאינו פדי נמוד דהא‬
‫כדדוצה לומד בנש״א‪ .‬וגם אפשר סובר אדרבה‬
‫עדיין לא הגיע בזה לעונת המעשרות מ״מ עושה‬
‫שאף קודם שנגמרו אם אך ראוי לאכול הוא בברכת‬
‫זה שהרבה תולשין אז ונוטעין גם אדעתא דהכי‬
‫בפה״ע משום שנחשב ניטע גם לכל מה שירצה אף‬
‫להחשיבו פידא לברכת בפה״ע‪ .‬וכן בדבר שהגמד‬
‫שדק יחידים רוצים בכך דלא כתום׳ והדא״ש‪ .‬ול״ד‬
‫הוא כשיתקשה ולא יהיה ראוי לאכילה כמו צנון‬
‫לקפריסין שאינו פדי אף כשנגמר‪ .‬ודק בנובלות‬
‫צריך שיהיו נוטעין גם אדעתא לתולשן כשהוא פוגלא‪,‬‬
‫שנתלשו מעצמן שלא עמד לזה כתב שהוא דק שהכל‪.‬‬
‫דאם אינו עומד כלל לתולשו בעת שראוי לאכילה‬
‫ולכן שפיר כתב הב״י שלא הזכיר הדמב״ם דין פידות‬
‫אין שייך זה להתומזב אף פדי האדמה שמצד זריעתו‬
‫קודם שנגמרו ולא ידוע שיטתו‪ .‬ולדינא פסק כתום׳‬
‫וצמיחתו אינו עומד לאכילה והוי דק כנעשה עתה‬
‫והדא״ש שמבדכין בפה״א בפחות מכפול הלבן‪ ,‬והוא‬
‫אחד שנתלש אוכל כית שנהנה שע״ז אין לבדך אלא‬
‫מטעם נכון וכדבאדתי בבאוד ראיית הדא״ש מקפריסין‪.‬‬
‫שהכל‪ .‬וזהו טעם הגמ׳ דקודא מבדד דק שהכל‬
‫והזיז שמברך שהכל מטעם שלא גמד פידא‬ ‫ופוגלא מברך בפה״א‪ .‬אבל היכא שעומד לאכילה‬
‫אף שג״כ תלשן בידים והחשיבו לאוכל בעודו מחובר‬ ‫כשיגדל ויגמד הפרי וע״ז ניטע והוא ראוי לאכול‬
‫לאדמה‪ ,‬הוא מטעם המפורש בגמ׳ עידובין שם‬ ‫גם קודם שנגמר אך לא בחשיבות הפרי דלכן לא‬
‫מברייתא הפול והשעורה והתלתן שזרען לירק בטלה‬ ‫מצוי שיתלשו אז והנידון הוא לענין בפה״א סגי מה‬
‫דעתו אצל כל אדם ‪ .‬ואין מחקזבתו לאוכלן כלום‬ ‫שעכ״פ ודאי ידע כשנטע שאם ירצה לאכול כשלא‬
‫עד שאוכלן ממש שהוא אחד התלישה שאין שייכים‬ ‫נגמר יתלשהו‪ ,‬דאף שזה אינו כנוטע אדעתא דהכי‬
‫שוב להאדמה שלכן אין להחשיבו אף פדי האדמה‪.‬‬ ‫אבל לא הוי גם כלא נטע אדעתא דהכי שנימא‬
‫ולא מיבעי להסובדין שבגנונייתא מבדכין בפה״א‬ ‫שמחשבה ההיא תבטל תלישתו עתה‪ ,‬דלכן אף‬
‫כדכתב העטדת זקנים בסי׳ ד״ד סק״ג שהוא מטעם‬ ‫שפדי עץ לא נחשב כיון דעדיץ אינו פדי דלא‬
‫דפדש׳׳י דכו״ע אכלי להו שלכן מחשבתו לאוכלן‬ ‫היה עומד ליתלש מ״מ פדי האדמה עכ״פ הוי‪ ,‬דהא‬
‫עשאן לאוכל בעודו מחובר שודאי הטעם בדדבדא‬ ‫תולשו עתה לאוכלו והחשיבו לפדי חה הא מאדמה‬
‫משום שבטלה דעתו‪ ,‬אלא אף אם נימא שליכא חלוק‬ ‫הוא דבעודו מחובר לאדמה החשיבו לפדי‪.‬‬
‫דהא לא החכד בפוסקים נפי צריך לומד דהוא‬
‫מקוום שסבדי דאין הלכה כדב ואיך בדגנונייתא בטלה‬ ‫ומביא שפיר ראיה מקפריסין דאף דד‪.‬תם נטעי‬
‫דעתו‪ ,‬וכן משמע שסובר הדמב׳׳ם דפסק סתמא בפ״ב‬ ‫אדעתא דקפדיסין מ״מ הא בהכרח אינו הפרי של‬
‫דתדומות ה״ז התבואה והקטניות שזרען לירק בטלה‬ ‫העץ מדחזינן דלא נאסר בערלה‪ ,‬ומ״מ פדי אדמה‬
‫דעתו אצל כל אדם והידק שלהן פטור מקוטע‬ ‫נחשב משום דלענין פדי אדמה אין צריך שיהיה דוקא‬
‫מדסתם שאף בדגנונייתא בטלה דעתו‪ ,‬ולכן יסבור‬ ‫פדי המיוחד להתגדל מזה דהם דק האביונות אלא‬
‫דאף בדגנונייתא אין מעדבין ומבדכין שהכל‪ .‬ועיין‬ ‫דכל מה שנתגדל הראוי ועומד לאכילה הוא'בברכת‬
‫במ״ב סי׳ ר״ד בשער הציון אות י״א בשם מגן‬ ‫פדי האדמה‪ ,‬א״כ גם בבוסר פחות מכפול הלבן‬
‫גבודים שלדינא אין לחלק בזת‪ ,‬והוא לע״ד משום‬ ‫שאף שאין להחשיבו פדי העץ כיון שלא נטעי לתולשן‬
‫דאף בדגנונייתא בטלה דעתו כדמשמע מדפב״ם ולכן‬ ‫בשעוד כזה ואינו פדי המיוחד להעץ מ׳׳ם כיון שבעודו‬
‫לא קשה כלום מחזיז‪ .‬ואין צורך לטעם המניא דנחית‬ ‫מחובר לאדמה החשיבו לאוכלו שנעשה בתלישתו‬
‫‪-‬חד דרגא וטעמו דחוק וצ׳׳ע‪.‬‬ ‫עוסד‪ :‬לאכילה פגי להתחקוב פרי האדמה‪ ,‬דכל מה‬
 ‫סלה‬ ‫משה‬ ‫או״ ח‬ ‫אגרות‬
‫כזה הוא■ בברכת בפה״ע‪ ,‬ואם רק מעטים מברך‬ ‫וקורא נמי צריך לומר שבטלה דעתו מטעם‬
‫בפה״א דעכ״פ כשחשב לתולשו נעשה זה אוכל כשהוא‬ ‫דפרש״י בד״ד‪ ,‬דקלא לא נטעי אינשי אדעתא לאכול‬
‫עדיי! מחובר לאדמה‪ ,‬אבל שקדים בקוטנן שאינו‬ ‫את הקורא שהאוכל! ממעט ענפי האילן עיי׳׳ש‪ ,‬דכיון‬
‫נהנה מגוף הפרי שניטע לזה אלא מהקליפה ולא‬ ‫שיש טעם שלא לתלוש את הקורא שלא ימעט‬
‫יוכל שוב ליהנות מהפרי שניטע לזה הוא כבכוונה‬ ‫הענפים שהוא עושה שלא כהראוי בטלה דעתו ולא‬
‫שנטע שלא ארעתא דהכי שאי! מחשבתו עתה לאכול‬ ‫שוב‬ ‫נחשב אוכל מצד זה ער אחר התלישה שאינו‬
‫כלום כמו בקורא שלא נחשב מטעם זה אף פרי‬ ‫להאדמה שלכן אין להחשיבו אף פרי הארמה ומכרו‬
‫הארמה משום שנעשה אוכל רק אחר התלישה ומברך‬ ‫שהכל‪.‬‬
‫שהכל‪ .‬ואף שברשב״א כתב החלוק בי! הבוסר‬
‫משיגרע ואילנות משיוציאו דמברכי! בפה׳׳ע‪ ,‬אבל‬ ‫ענף ג‬
‫לזה לא הי׳ל להאריך אלא לומר דאינו עיקר הפרי‬
‫וניחא למה שבארתי הא דלכאורה תמוה שמתחלה‬
‫והוא כמו בוסר הפחות מכפול הלב! אבל הוצרך לזה‬
‫אמד בגמ׳ שצלף לא נטעי אדעתא דעלין ותמרות‬
‫משום דעב׳־פ היו מקשים מ״ט אינו מברך בפה׳׳א‬
‫דהא הקשה וכל חיכא דלא נטעי אדעתא רהכי לא‬
‫כבוסר הפחות מכפול הלבן‪ ,‬שלב! הוצרך לומר‬
‫מברכי! עליה והדי צלף שנטעי אינשי אדעתא דפרחא‬
‫שהנאתו אינה בגוף הפרי בשקדים בקוטנן‪ ,‬וכן הביא‬
‫ותנן על העלין ועל התמרות אומר בפה״א ותירץ‬
‫המג׳׳א בסי׳ ד״ד סק׳׳ו החלוק מהרשב״א גם מבוסד‬
‫ר״נ בד יצחק צלף נטעי אינשי אדעתא דשוחא‪,‬‬
‫פחות מבפול הלב! שמברכי! בפה״א ובשקדים מתוקי!‬
‫וכי פליגי במציאות איך נטעי אינשי‪ .‬אבלי חוא‬
‫בקוטנן שהכל‪ ,‬משום שאף בדשב״א הוזכר לעני!‬
‫כדבארתי שלעני! בפה״א פגי אף שלא הויא הנטיעה‬
‫בפה״ע ושהכל אבל ממה שהוצרך לומר שאינו נהנה‬
‫בשביל זה אבל שלא יהיה גם כאין נוטע ארעתא‬
‫מגוף הפרי מוכרח שהוא גם לתרץ מה שאי! מברכי!‬
‫דהכי‪ ,‬דלכן כשיחשוב לתלוש יתחשב לאוכל בעודו‬
‫בפה״א‪.‬‬
‫מחובר ויהיה לזה חשיבות פרי האדמה‪ .‬תה הוי‬
‫ולמה שבארתי ניחא שיטת הט״ז בסי׳ ר״ד‬ ‫בצלף שאף שלא היה נוטע בשביל חעלי! והתמרות‬
‫סק׳׳ד שעל השרביטי! של קטניות כשנזרעו בגנות‬ ‫אבל לא היה קפידא עתה שנטע בשביל הפדחא‬
‫יש לברך בפה׳־א‪ ,‬ולא קשה כלום משה״ק בנש״א‬ ‫שלא יתלשו את העלי! והתמדות וידעו זה בעת‬
‫ובאב! העוזר שכיון שכפרי העץ כמו בקפריסין דצלף‬ ‫שנטעו שאם ירצה בעלי! ותמרות יתלשום שהרי‬
‫כיו! שאינו עיקר הפרי נחית דרגא לבדך בפה״א‬ ‫אינם ממעטיט את האיל! בכך אבל דקלא הוא‬
‫יש לברך בשרביטי! שה! פרי האדמה רק שהכל‪,‬‬ ‫כמתכוין שלא ליטע אדעתא דקורא שממעט ענפי‬
‫דהט״ז לא סבר כלל סברא דחוקה זו אלא כדבארתי‬ ‫האילן לב! בטלה מחשבתו לתולשו לאכילה כדבארתי‪.‬‬
‫דבחזיז בטלה דעתו אבל היכא שלא בטלה דעתו‬
‫והא דלולבי גפנים ושקדים מתוקים כשהם‬
‫כד‪,‬א דגנות שנזדעים ע״מ לאבול חיים בשרביטיהם‬
‫דכים שאוכלים קליפתם החיצונה שכתבו התום׳‬
‫הוא אוכל בעודו במחובר שיש לברך בפה״א‪ .‬ובשדות‬
‫והרא״ש שמברכי! שהכל מטעם דלא נטעי אדעתא‬
‫צריך לומר שסובר הט׳׳ז דהוא כבכוונה שלא אדעתא‬
‫דהכי וכן איפסק בר״ם ד״ה נמי צריך לומר דיש‬
‫דלחים והשרביטים נזרעו משום שאי! רוצים שידרסו‬
‫מזה הפסד קצת ונחשב כחיה בכוונה ליטע שלא אדעתא‬
‫שם בנ״א ויפסידו השדה‪ .‬ולב! לא קשה מה שהקשה‬
‫דהכי דבטלה דעתו ולא נתחשב לאוכל בעודו במחובר‬
‫עליו באד‪,‬עו״ז מטעם הרשב׳׳א שאוכלי! ה! עצמן‬
‫והוא כמו קורא דלב! אי! להחשיבו אף פרי האדמה‪.‬‬
‫וכן מה שהקשה דלא תלוי בדעתיה אלא כל דעבירי‬
‫אינשי לנטוע אדעתא דהכי אף שבכאן אי! נוטעי!‪,‬‬ ‫וראיתי בתשובת הרשב״א סי׳ תכ״ח שכתב‬
‫והוכיח מענבים וזיתים במקום שנוטעי! שדות שלמות‬ ‫החלוק בי! בוסר ומשיוציאו דאילנות לשקרים המתוקים‬
‫כדי לעשות מהם יי! ושמן ואפ׳׳ה מברכי! עלייהו‬ ‫בקוטנן דשאר כל האילנות וכן הבוסר מגוף הפרי‬
‫בפה״ע‪ ,‬דהוא רק כשליכא קפידא גם כשיתלשו אבל‬ ‫שנוטעי! אות! מחמתו הוא אוכל‪ ,‬אבל שקדים המתו׳קי!‬
‫היכא שאיכא קפידא שלא לתלוש אף שהוא בשביל‬ ‫בקוטנן אינו נהנה מגוף הפרי אלא מקליפתו החיצונה‬
‫שלא לדרוס בשדה נמי בטלה דעתו ומברך שהכל‪.‬‬ ‫ראינו עיקר הפרי ואי! נוטעי! את השקד אדעתא‬
‫וראיה מחלוק ד‪,‬גמ׳ אליבא דרב בחזיז בי! בגנונייתא‬ ‫דקליפת השקרים אלא אדעתא דגרעיניהם והוד‪ .‬להו‬
‫לדדברא דג׳־כ לא מסתבר לומד שבאלו שבגנות‬ ‫בקורא עיי״ש‪ .‬והוא כדבארתי שכל האילנות אותו‬
‫טובים יותר לאכילה מאלו שבדברא‪ ,‬אלא נמי הוא‬ ‫הפרי הוא אוכל אף קורם שנגמר ולכן כיו! שהוא‬
‫הטעם שאלו שבשדות מחמת רחוק! או כדי שלא‬ ‫טוב לאבול אם כבר יש הרבה אנשים שתולשי!‬
 ‫מ שה‬ ‫או ״ ח‬
‫סק״ח שמכרו על השמן דר‪,‬פת הוא טפל ור‪,‬כ״ח‬
‫סוכר כשכיל הקוקזיא של הר׳ יונה על הרי״ף‬
‫דכתכ ראם אכיל ע״י פת הויא הפת עיקר ושמן‬
‫טפל וכי איצטריו הכא לאשמועינן שהפת הוא עיקר‬
‫ופוטר כל מיני מאכל‪ ,‬דהרי״ף סוכר דאף בחוקזקן‬
‫כגרונו ואוכל שמן הרכה ופת מועט לא אמרינן‬
‫רשמן עיקר‪ ,‬הנכון לע״ר אף שאיני כדאי שיש‬
‫לעשות כהמג‪-‬א‪ ,‬דהא הכ‪-‬ח עצמו נשאר כקושיא‬
‫רמ׳־ש מאוכל מליח וא׳־צ לאכול הפת אלא כדי שלא‬
‫יזיק שהפת טפל ונשאר כצ״ע‪ .‬ואף שכפי׳ די״כ‬
‫תירץ הכ״ח אליכא דרש״י והר׳ יונה שמפרשי כרף‬
‫מ״ד דמכרך על סירות גינוסר ופוטר את המליח‬
‫והפת ור‪,‬וא משום רפירות גינוסר חשוכים יותר‬
‫מפת‪ ,‬אכל נגר שמן חשוכ פת יותר ל ‪ p‬אפילו‬
‫כשאוכל שלא יזיקנו השמן נמי הוא עיקר ומכרו‬
‫על הפת‪ ,‬עכ״פ אינו תירוץ לרוכ הפוסקים שמכרו‬
‫על המליח שאינו חקזוכ כלל וכדנשאר שם כקושיא‬
‫לתום׳ והפוסקים‪ ,‬וכיון שוראי יש להורות כתום׳‬
‫והפוסקים שהן מרוכים ממילא גם הכא כיון שהפת‬
‫הוא רק כשכיל שלא יזיקנו השמן יש לו לכרך‬
‫על השמן‪ .‬ואף שוראי כשכיל קושיא לא נכטל‬
‫שיטת הרי׳־ף‪ ,‬הא כל ראיית הכ״ח מהרי׳׳ף הוא‬
‫רק מזכיל קושיא וכיון שנשארה עכ״פ קושיא ועוד‬
‫יותר גדולה דקשה אדינא איו נוכיח מקושיא זו‬
‫שרק שר‪,‬רי״ף לא היה לו לאשמעינן דין חרש ולעשות‬
‫מזה קושיא אחרת יותר גדולה‪ ,‬ואדרכר‪ ,‬יעז לדחוק‬
‫איזה תירוץ בד‪,‬רי׳׳ף ולא לחדש דין שיש עליו קושיא‪.‬‬
‫וגם מה שסוכר הכ׳׳ח ולהר׳ יונה פירות גינוסר‬
‫עדיפי מפת‪ ,‬לא הוזכר זה כד׳ יונר״ ואדרכד‪ ,‬פי׳‬
‫שם כא להשמיענו שפעמים שאפילו הפת נמי טפילה‬
‫שלא תאמר שלעולם אין פת טפילה מפני חשיכותו‬
‫קמ״ל שפעמים היא טפילה שאין עיקר אכילתו‬
‫בעכור הפת עיי״ש‪ ,‬משמעשזר‪ ,‬לכר שאין עיקר‬
‫אכילתו בעבור הפת עושה שהיא טפילה אף שחשוב‬
‫יותר מחפירות‪ ,‬וא״כ גם כמליח אם היה עיקר‬
‫אכילתו ימכור הר׳ יונה שמכרו על המליח ולא‬
‫על הפת דמ״ש‪ .‬ומה שמפרש שמכרו על הפירות‬
‫הוא מעזום שאינו מפרש שאכל ג׳ דכרים פירות‬
‫גינוסר ודג מליח ופת אלא רק שני דכרים שהוזכרו‬
‫כמשנה מליח ופת ומליח הוא הפירות דמחמת שהן‬
‫מתוקים •כיותר אינם נאכלים אלא עם מלח הרכה‬
‫היינו שמפזר עליהם הרכה מלח כדמפרקז ‪ p‬המג‪-‬א‬
‫כסי׳ רי״כ םק״כ כטונת הר׳ יונה‪ .‬וא״כ כעואוכל‬
‫הפת אף כדכרים אחרים רק כדי שלא יזיקט מה‬
‫שאוכל כהא דעומן זית ו ‪ p‬אם יהיה מציאות גם‬
‫כמליח שיהיה עיקר אכילתו והפת רק כדי שלא‬
‫אגרות‬ ‫? לו‬
‫ידרסו בשדר‪ .‬נוטעין אדעתא שלא יתלשו קודם‬
‫שיגמרו וכגנות לא איכפת לוש כ״ב ולכן סובר רב‬
‫שלא כטלה רעתו‪ .‬ואם גם כקטניות הוא כן הוא‬
‫חלוק כדוד כר‪.‬ט״ז‪ .‬ורכרי אר‪.‬עו״ז צ״ע‪.‬‬
‫ולכן לדינא למעשה בבוסר פחות מכפול הלכן‬
‫לכו״ע ובשאר אילנות קודם שהגיעו לעונת המעשרות‬
‫להגר״א שיש לחוש למעשה לדבריו שלא לברד‬
‫בפה‪-‬ע מדין ספק‪ ,‬יש לברך בפה״א רגם הגר׳׳א‬
‫לא פליג בזה‪ .‬ובאם אינם טוכים לאכילה באלו‬
‫שלא מיתתקנים ככשול וכדומה יש לכרך שהכל‬
‫מדין ספק‪ ,‬ואף במיתתקנים קצת אבל לא כגמורין‬
‫נמי יכרו רק שהכל‪ .‬ואם ע‪-‬י בישול מיתתקנים‬
‫וטוכים לאכול כפירות גמורים שלהמחכר ור‪/‬ה״א‬
‫יש לברך כפר‪,‬״ע ולהגר״א כרוכ האילנות תלוי כעונת‬
‫המעשרות יכרך כשר‪.‬ן חיים שהכל ואחר הבשול‬
‫כפר‪.‬״א‪ ,‬כדכתכ המ״כ כשעררצ וככאור הלכה‬
‫דלהגר״א והפמ״א אפילו מיתקן כאור קורם שהגיע‬
‫לעונת המעשרות מכרך כפה״א‪ ,‬וא'כ מספיקא דדינא‬
‫אין לכרך כפרו״ע אלא כפה‪-‬א ואם בירך כפה״ע‬
‫יצא‪ .‬אכל ככוסר כפול הלכן גם הגר׳א מודר‪ .‬שמכרו‬
‫בפר‪',‬ע אף כחיים דלא כהמ״כ‪ .‬וא'כ אף כאילנות‬
‫אחרות אם נרע בברור באיזה מינים שנוטעין גם‬
‫לאכול קורם שהגיעו לעונת המעשרות גם להגר״א‬
‫מכרכין כפר‪.‬״ע כמו ככוסר שהוא כפול הלכן‪ .‬ומסתכר‬
‫שדכרים אלו משתנים לפי המקום ולפי הזמן‪,‬‬
‫אכל כסתמא הוא עד שיגיעו לעונת המעקזרות לכר‬
‫מכוסר ששעורו כפול הל ‪ p‬ולבד שקדים המרים‬
‫כקטנותן שמכרכין כפה״ע‪ .‬ולענין שרכיטי קטניות‬
‫לע״ד יש להורות כהט״ז רכשל גנות מכרכין כפה״א‬
‫ובשל שרות שהכל‪ ,‬דדבריו נכונים מאד דלא כהח״א‬
‫וא ‪ p‬העוזר‪ .‬ובקטניות לחים גופייהו דהיא הפרי‬
‫עצמה מה יש לכרך כפה״א כרוב האחרונים דלא‬
‫כט״ז וכרהכיא כשע״ת כר״ם ר״ד כשם היד אפרים‬
‫שכן עמא רכר וכן כתכ המ״כ שם כסק״ט‪.‬‬
‫סימן נח‬
‫בענין שמן זית כשאוכל לרפואה ואוכל‬
‫עמו מעט פת שלא יזיסנו‬
‫וב ש מן זית כאכלו לדפואד‪ ,‬ואוכל עמו מעט פת‬
‫כרי שלא יזיקנו שר‪,‬מגיא סוכר כסי׳ ר״ב‬
‫? לז‬ ‫משה‬
‫יש לבדך עלייהו שהכל‪ .‬הנה למה שבארתי דלא‬
‫פליגי המקשה ור׳׳נ בד יצחק במציאות אלא שבעצם‬
‫לא נטעו אדעתא דעלין ותמדות גם בזמן הגם׳‬
‫כדאמד המקשה וד״נ בד יצחק מתרץ דק שאין‬
‫קפידא לנוטע שיהיה דוקא שלא לאכול העלין‬
‫והתמרות שנית שאין ממעטין את האילן בנך‬
‫לא איכפת לנוטע גם שיתלוש העלין והתמדות‬
‫כשירצה לכן לא בטלה דעתו אח׳׳כ כשיחשוב לתולשן‬
‫לאוכלן ונוהזזב לאוכל בעודו מחובר שזה סגי לחשיבות‬
‫פדי האדמה‪ ,‬אין מקום לחרוש הברני יוסף‪ ,‬שגם‬
‫מ מן ד‪,‬גמ׳ היה כן ומ״מ היה מברך בפד‪,‬׳׳א שמחשבתו‬
‫עתה לתולשם לאכילה מחשיבם לפדי האדמה לברכה‬
‫ולכן יש להודות אף בזמננו שיברך בפה״א כמו‬
‫דאיפסק בגם׳ ובש״ע‪.‬‬
‫סימן ס‬
‫ו בד בר ערד עפל שהקשה ידידי שכיון שהם גדלים‬
‫בקוודש אין להחשיבם עיקר הפרי‪ ,‬איני דואה‬
‫קו׳ דניון דנל הנטיעה היא אדעתא דהני הוא עיקר‬
‫הפרי בב״מ שהוא גדל אם בענף או בשורש‪ .‬וכן‬
‫בלפתות שג״ב הם בקרקע והם עיקר הפרי אף‬
‫שגם אותן שאונלין הירקות שלהן הגדלים מלמעלן‬
‫נבודיקעס וכדומה ונ״ש באלו שאין אונלין הירקות‬
‫שלהן שדק זה הוא הפרי ששפיד מבדכין בפה״זנ‬
‫ומסתבר דלד׳ יהודה שסובר דעל הירקות מברך‬
‫בורא מיני דשאים ועל הפידות בפה׳׳א יברך בבודיקעס‬
‫ונתמה שאוכלין השדשים והירקות על העודשים‬
‫בפה״א משום שהוא הפרי אף שהוא בקרקע ועל‬
‫הירקות בורא מיני דשאים אבל לדינא הלנה כרבנן‬
‫שעל תרווייהו בפה״א‪.‬‬
‫פימן טא‬
‫ברוטב של געפרעגעלטע ר!ארשן‬
‫ע ל הרוטב של גיפדעגעלטע קאדשן בהמדינות שעיקר‬
‫אכילתן הם חיים אבל גם מבשלין אותן לעשות‬
‫גיפדעגעלטע קאדשן נדי שיעמדו כל השנה וגם‬
‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫יזיק גם לד׳ יונה לא יברך על ד‪.‬עת אלא על השמן‬
‫והמליח‪ .‬וכן בפת אחד ששתה יי״קו שאוכל מעט‬
‫נדי להפיג הדיפות השתיה גם לד׳ יונה יהיה הפת‬
‫טפילה כדסבדי האחדונים שהביא המ׳־ב בסי׳ די״ב‬
‫סק׳׳ה‪ .‬ו ת יודה בהא דהביא המג׳׳א שם בשם‬
‫השל׳־ה באוכל פת למתק השתיה שהפת טפל‪.‬‬
‫ולע׳׳ד גם דש״י סובד דשמן לדפואה נשחושש‬
‫בגדונו ואוכל קצת פת שלא יזיקנו השמן שהיה‬
‫מבדך על השמן אם יש דבד מה‪ ,‬דהא על מה‬
‫שאמד בגם׳ בדף ל״ה אלא דקא אכיל ליה ע״י‬
‫פת א״ה הויא ליה פת עיקד פדש״י ע״י הפת משום‬
‫ליפתן ואם אף כשאכל דק לדפואה שהפת הוא שלא‬
‫יזיקנו מבדך על הפת הי׳׳ל לפדש ע־׳י הפת שלא‬
‫יזיק לו או שלא לפדש כלום‪ ,‬והיינו מפדשים שהוא‬
‫בכל אופן שכוונתו לאכול ומדמפדש שהוא משום‬
‫ליפתן אלמא שסובד שדו׳קא כשהוא משום ליפתן‬
‫הויא הפת עיקר אבל אם היה רק שלא יזיקנו ועיקר‬
‫אכילתו הוא בשביל השמן לרפואה אינו מברך על‬
‫הפת אלא על השמן בפה״ע‪ .‬ומה שלא תירץ זה‬
‫הגם׳ משום דאין דדך רפואה בשמן אלא ע״י‬
‫אניגדון כתירוץ המג‪-‬א‪.‬‬
‫ומה שפדש״י בפידות גינוסד שחשובים מן הפת‬
‫הוא דק לטעם מה שאוכל אותם לעיקר דבשמן‬
‫א׳׳צ ליתן טעם אם היה לרפואה כיון שהשמן הוא‬
‫הרפואה אף שאינו חשוב אבל בפידות גינוסד שהם‬
‫לבריאים הוצרך ליתן טעם ע״מ שעושה עיקר‬
‫אכילתו מהפידות ולא מהפת‪ .‬ואולי סובר גם לדינא‬
‫דאם לא היו השובים לאכילה יותר ‪ p‬הפת‬
‫אם אהד היה עושה את הפידות עיקר היתד■ בטלה‬
‫דעתו לכל אדם‪ .‬נמצא שלינא אף שיטה אחת‬
‫מהראשונים שיסבור דמבדך על הפת כשעיקר אכילתו‬
‫בשביל השמן לרפואה דלא נהב״ח ולכן יש להודות‬
‫שיברך על השמן נהמג״א‪.‬‬
‫ממיז ג‪9‬ן‬
‫בעדן העלין והחמרות דצלח‬
‫ובעני] העלין והתמדות דצלף שבגמ׳ איתא שמברך‬
‫עלייהו בפה״א וכן איפסק גם בעו״ע סי׳ ד״ב סעי׳‬
‫ו׳ ובשער הציון אות מ״א הביא בשם בדני יוסף‬
‫דנהיום לא נטעי אינשי אדעתא דעלין ותמדות‬
 ‫מ ש‪:‬ה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫הלח‬

‫דדבש בבכורות דף ז׳‪ ,‬מ״מ ע״י שהיו עכ׳׳ם בגוף‬ ‫בשביל שהן מוטעמים ביותר »סתבר שיש להחשיבם‬
‫הדבורים נאבד טעם חפירות שמצצו מהן‪ .‬וראיה‬ ‫גם כניטעו אדעתא דבשול ויש לברך גם על הרוטב‬
‫גדולה דאףדנאבד הטעם ע״י שהיו בגוף אינו משום‬ ‫בפר‪,‬׳׳ע‪ .‬וספקת הח׳׳א בכלל נ״ב סעי׳ ר׳ הוא רק‬
‫טעםבגופורהא בנמ׳ שם איתא‬ ‫שנכנס שם איזה‬ ‫במרינה שגרלין מעט מזעיר שלא מסתפקין גם‬
‫במי רגלים שלחמור שאף שודאי אין לו טעם‬ ‫לבשלם אך מ״מ יש שאין אוכלין כשהן חיים‬
‫המעוקין ששתה מהם וגם נוסף בהו ע״י שבאו מגוף‬ ‫מפני עניות! כרי לעשות געפרעגעלטע קארשן לצורך‬
‫החמור שמעלו לירקונא‪ ,‬ומ״מ אמר שם לחד טעמא‬ ‫חלשים וזקנים כירוע בהעיירות שהייתי ברוסיא‬
‫שלאו מגופיה מימצי‪ ,‬ולכן גם בדבש דבורים אף‬ ‫הלבנה‪ ,‬או מחמת שהרבה שמפני עניות! אין אוכלי!‬
‫שלכו״ע אין ממצות אותו מגופן עעזה מה שהיו בגוף‬ ‫אותן נשאר לעשירים גם לקנותם כדי לבשלן שנמצא‬
‫הדבורים לשנות טעם המי פירות‪ .‬אך בכלל תמוה‬ ‫שהבשול הוא שינוי מכפי הראוי היה לעשות במעט‬
‫למד‪ ,‬הוצרך לומר שאין טעם הסירות נרגש הא בכל‬ ‫הקארשן שגדלים שם‪ ,‬בזה מסתפק הח״א אולי לא‬
‫מי פירות אף כשה^ בעין מברך רק שהכל כדאיתא‬ ‫נחשבו שנטעי אדעתא דהכי אבל ברוב מדינות אף‬
‫בסי׳ ר״ב סעי׳ ח׳ וא״כ אף אם היה נרגקו טעם‬ ‫שאין בהן לרוב שגם יעמדו להתייבקו שאין ראויץ‬
‫אלאשהכל‪,‬ואולי מדמה לפירות‬ ‫הפירות לא היה‬ ‫אז אלא לבקזול אבל יש בהן עכ״פ הרבה כדי לאכול‬
‫שבשלן להרא״ש אבל לא מסתבר כלל וצ״ע‪.‬‬ ‫חיים לכל האנשים ונשאר עוד כדי לבשלם לעשות‬
‫געפרעגעלטע קארשן אין בזה שום ספק שיעז להחשיב‬
‫כניטעו גם אדעתא לבשלם וצריך לברך גם על‬
‫הרוטב בפה׳׳ע‪.‬‬

‫סימן פד‬

‫איך לברד על שומים ובצלים‬

‫סימן ‪3D‬‬
‫ו בד ב ר שומים ובצלים שבמדינותינו אין דרו לאכול‬
‫אף כשהם רכים בלא פת יש להורות לברך‬
‫שהכל על חיים בין רכים בין זקנים וכן במבושלין‬ ‫איך לברך על רעטאך‬
‫שמפורש בש״ע בשומים וד‪,‬׳׳ד‪ ,‬בצלים לברך שהכל‪.‬‬
‫ונמצא שלעולם מברך שהכל על שומים ובצלים כין‬ ‫על הצנון במדינתנו שהוא הרעטאך שהוא מר ואין‬
‫חיים בין מבושלין לבד מטיגן בצלים בשמן או‬ ‫דרך לאכול בלא פת שחידש הח״א שאין לברך‬
‫בחמאה מברך בפה׳׳א שהוא כדי להעוביח הבצלים‬ ‫אלא שד‪,‬כל יש לעקוות כן אף שהגר״ז פליג עליה‪,‬‬
‫כדאיתא במ״ב סי׳ ר״ד‪ .‬סק׳׳ז‪ ,‬וכן איתא במ״ב סק״ו‬ ‫משום שעכ׳׳פ הוא ספקא דרבוואתא‪ ,‬וטוב יותר‬
‫בנתבשלו בשול רב עד שמצטמקין ויפין לאכילה‬ ‫שלא לאכול בלא פת לכתחלה‪.‬‬
‫נמי מברך בפד‪,‬׳׳א‪ .‬ואם נתן בצלים לתוך שו^ אתים‬
‫כשמטגנין אותן אף שנמזתבחין כיון שאינם באים‬
‫אלא להשביח השומן מברך שהכל כדאיתא בשעה׳׳צ‬
‫אות י״א‪.‬‬
‫סימן פג‬

‫טעם על היתר דבש דבורים והברכה‬

‫םי&ן ‪HD‬‬ ‫עליו‬

‫שר‪,‬קשד‪ ,‬ידידי בדבר דבש דבורים דכיון דאין‬ ‫ומה‬

‫בענין הברכה על רעטשענא קאשע‬
‫טעם הסירות נרגש בהדבש כדאיתא במ׳׳ב‬
‫ו מ ה שהקקוד‪ ,‬ידידי מרעטשנע קאשע שסברו בפה׳׳א‬ ‫הב׳׳ח בסי׳ ר״ד סק״נ‪ ,‬מ׳׳ט לא נאסר מדין‬ ‫בקזם‬
‫אע׳־פ שנתמעך כדאיתא בשע״ת סי׳ ריה סק׳׳ז‪,‬‬ ‫היוצא מן הטמא‪ ,‬איני רואה שום קוקזיא דאף‬ ‫דבר‬
‫על הא דשומשמין שטהנן שמברך שהכל מפני שאין‬ ‫ממצות אותו מגופן כדאמר בטעם ההיתר‬ ‫שאין‬
‫קלט‬ ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫ממילא יש ספק איך לברך לאחריו כדאיתא בסי׳‬ ‫צורתן עליהם כלל‪ ,‬הנה הטעם הוא דברעטשנע‬
‫ר׳׳ח סעי' ד׳‪ ,‬לכן יש לאכלן דוקא בתוך הסעודה‪.‬‬ ‫קאשע הא הוא משום שכן דרכן לאכול כמפורש‬
‫ואם נתדבקו ע״י הבשול אפילו שלמים או שחלקן‬ ‫בשע״ת שם ובשומשמין אין דדך לאוכלן כך דהטחינח‬
‫אף בלא נתדבקו מברך כמ״מ ולאחריו על המחיה‬ ‫הוא לעשות שמן ולא בשכיל אכילה ולת כיון שאין‬
‫לכו׳׳ע‪ .‬ואם נתמעכו ע׳׳י הבשול לגמרי אף אם היו‬ ‫צורתן עליהן מברך שהכל להמג״א‪ .‬אבל לדינא הוא‬
‫בקליפתן מבדך במ״מ כדאיתא במ״ב סק״ג ד׳ ט׳׳ו‪.‬‬ ‫ספק‪ ,‬דאבן העוזר פליג וסובר דמכרך גם בשומשמין‬
‫ואף בלא חלקן אבל הסיד מהם יותר מקליפתן פשוט‬ ‫שטחנן בפה״א‪ ,‬ולכן טוב למנוע מלאכול שומשמין‬
‫שדינו כחלקן' ומבדך במ״מ והם הפערל גדויפן הדקים‪.‬‬ ‫שטחנן בלא פת‪ ,‬ואם צריך לאכול יש לברך שהכל‬
‫וזהו מש׳־כ המ״ב בס״ק ט׳׳ו ומצוי זה במין שקודין‬ ‫מספק‪.‬‬
‫פערל גרויפן‪ ,‬משום דלא כל הפעדל גרויפן שזין‬
‫דהגסים הם רק שהוסדה קליפתן‪ .‬ולאהריו על המחיד״‬
‫ואם ספק נראה לע״ד שיש לברך במ״מ מאחר שאף‬
‫בודאי הוסרה רק קליפתן לבד יש שסוברין דמברך‬ ‫סיכון סו‬
‫במ״מ לכן כשיש ספק שמא גם הוסר יותר שלכו״ע‬
‫הוא בברכת במ״מ יש להורות לברך במ״מ ולאחריו‬ ‫איך לברך על מערן וריבן‬
‫על המחיה‪.‬‬
‫בד ב ר לפת מערין ודיבן הנה במדינתנו אוכלים‬
‫אוכלים אותם הרבה גם כשהם חיים ולכן יש‬
‫לברך עלייהו אף כשהן חיים כפה״א וכן כשהן‬
‫סיכון סס‬
‫מבושלין בפה״א‪ ,‬וגם במדינה שכאתי משם‪ ,‬ג״כ‬
‫איך לברך על גרויפן זופא‬ ‫היו מברכין עלייהו בין חיים בין מבושלים‪.‬‬

‫בד ב ר גדויפן זופא שנתן הרבה מים שראוי רק‬

‫לשתיה ועיקר כוונתו רק להזופא טוב לעשות‬
‫כהח׳׳א שיברך במ״ט על הגרויפן והלביבות ועל‬
‫דבר אחר שהכל לצאת את המים‪ ,‬ואם אין לו דבר‬
‫אחר יברך על המים של הזופא שד‪,‬כל וטוב יותד‬
‫לבדך תחלה במ״מ ואח״כ שהכל על דבד אחר‪ ,‬ומה‬
‫שכתב במ׳׳ב שיברך תחלד‪ ,‬על המים ואח׳׳ב על‬
‫תגרויפן וכן איתא בנש׳׳א סוף כלל נ״ד בשם המג׳׳א‪,‬‬
‫הנה הנש׳׳א שם הקשד‪ ,‬עליו שד‪,‬רי בכ״מ במ״מ קודם‬
‫לשהכל‪ .‬ומה שדחק לתרץ ואפשר משום דמספקא‬
‫ליה דכשיברך תחלה במ״מ יפטור גם המים ולכן‬
‫מברך על המים תחלה‪ ,‬יקשה קצת דא״כ איך יברך‬
‫שהכל ד‪,‬א אפשר שצריך לברך במ״מ‪ ,‬ואם משום‬
‫דעל כל דבר יצא בשהכל הדי יצא גם על הגרויפן‪,‬‬
‫וצריך לומר דכוונתו דיכוין בברכתו שהכל שלא‬
‫לצאת אלא את המים ולא את הגרויפן‪.‬‬
‫אבל האטת שצריך להגיה במג״א בסי׳ ר״ד‪ ,‬סוף‬
‫סק׳׳ו להיפוך לברך על הלביבות תחלה ואח״ב על‬
‫המים ובדהגיה כן בנתיב חיים וביד אפרים‪ ,‬ויש‬
‫ספרי מג״א שנכתב כן במג״א גופא‪ .‬ואף שגם‬
‫ברעק׳׳א סי׳ ד׳־ח איתא בשם מג׳׳א תחלד‪ ,‬על המים‬
‫ואח׳׳כ על ד‪,‬לביבות אבל הוא תמוה ויותר נראה‬
‫כנתיב חיים ויד אפרים‪ .‬ואם יעשה כהח׳׳א לבדך‬
‫על דבר אחר שהכל ודאי צריך לברך במ״מ על‬
‫הגרויפן והלביבות תחלה‪.‬‬
‫סיכון פז‬
‫בהביאו פירות אחר שכלה אלו שהיו‬
‫לפניו‬
‫באם הביאו עוד פירות אחר שכלה מה שהיו לפניו‬
‫יש לעשות כהמ״ב סי׳ ד״ו סקכ״ב שאם היה‬
‫בסתמא שלא נתכוין לכלום אם ממין הראשון א״צ‬
‫לברך ואם ממין אחר צריך לכרך‪ .‬ואם הביאו לו‬
‫בעוד שלא כלה מה שהיו לפניו אף ממין אחר א׳־צ‬
‫לברך‪ ,‬אבל לכתחלה צריך שיכוין על כל מה שיביאו‬
‫לו‪ ,‬ואם הוא אורח בסתמא דעתו על כל מה שיביאו‬
‫לו וא׳־צ לברך‪.‬‬
‫סימן פוז‬
‫איך לברך על גרעינין שלמים שהוסרה‬
‫קליפתן‬
‫בד ב ר גרעינין שלמים שהוסרה קליפתן הוא ספק‬
‫אם במ״מ או בפה״א כ״ז שלא נתדבקו וגם‬
 ‫מ ש ה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫קט‬

‫שנתמעטו והניחן בגשמים ותפחו טמאין וחייבין‪,‬‬ ‫פימן ע‬

‫הרי מצטרף המים לטמא בטומאת מת ולחייב מעוום‬
‫פגול וחלב אף שהתם בעינן דוקא בשד המח ודוקא‬ ‫בפת מקמח קטנית שמעורב עם קמח‬
‫בעזר הפגול והחלב‪ .‬ואף שהתם אמר רבה ראם‬
‫מה׳ מיני דגן‬
‫מתחלה לא היה בו כזית ונתפח הוא רק מדרבנן‬
‫וכן איפסק ברמב״ם פי״ד ממאכלות אפורות ה״ד‪.‬‬ ‫בפת מקמח קטניות מעורב עם קמה מה' מיני דגן‬
‫היתה חתיכה גדולה של כמד‪.‬‬ ‫פשוטלכאורה ראם‬ ‫ואין בו כזית בנא״ם יש להודות כהגד׳׳א סי'‬
‫כגון עשרד‪ .‬זיתים והניחן בגשמים ונתפחו‬ ‫זיתים‬ ‫ר׳ח ס״ק ל״ד דבתחלה המוציא ולבסוף בורא נפשות‬
‫ונעשו עשרים וחתך ממנה כזית חייב אף שאין שם‬ ‫והגיה ‪ p‬גם בש״ע‪ .‬ולע״ד יש למחות באלו שמברכין‬
‫מעצם האיסור אלא חצי זית‪ ,‬דר‪.‬א הטעם של פחוח‬ ‫אחריו על המחיה דודאי ט״ס הוא בש׳־ע דמ״ש‬
‫מכזית בתחלה שנתפח שחלוק מד‪.‬יד‪ ,‬כזית ונתמעט‬ ‫מבשלום בקרירה שבליכא כבא״ם מדגן מבדד רק‬
‫וחזר ונתפח צייד לומר דד‪,‬וא מעזום דלענין חיוב‬ ‫בורא נפשות כדכתב הגר״א‪.‬‬
‫וטומאה הוא כאילו היד‪ .‬כבד רבד היתד ודבר טהור‬
‫שאיו שייך שיעשה איסור וטומאד‪ ,‬אבל כעזהיה בו‬
‫כזית שהיה דבר חיוב וטמא אף שנחמעט לא נפקע‬
‫ממנו שם איסור וטומאה מאחר שאפשר ליתפח‬
‫ולחזור לקדמותו וא״ב בחתיכה של עשרה זיתים‬ ‫סימן עא‬
‫שהיה עליד‪ ,‬שם איסור וטמא ונתפחה על עשרים‬
‫יעז לחייב ולטמא על כזית ממנה לבד‪ .‬וא״ב יה ‪.T‬‬ ‫בפת כיסנין שמעורב בתבלין הרבה‬
‫חלוק גם לברכת המזון בין היה פת גדול ועזראו‬
‫במים ואכל רק כזית ממנו שיתחייב בבהמ״ז להיה‬ ‫בד ב ר פת כיסנין שמעורב בתבלין הרבה כגון צוקער‬
‫פת פחות מכזית ושראו במים שיהיה פטור‪ .‬אבל‬ ‫לעקאך שכתב המ״ב בסי' ר״ח ס׳־ק מ״ח‬
‫כיון שאמר במנחות שם דמדרבנן מטמא אף כשגם‬ ‫שנוהגין העולם לברך לבסוף על המתיר‪ .‬אף רק‬
‫מעיקרא לא הוד‪ .‬ביה כזית ונתפח לכזית וכן איפפק‬ ‫מזעור כזית אף שהדגן שבו אין בו מיו^ הוא‬
‫ברמב״ם פ״ד מאה״ט הי״ג יש לחייב בבהמ״ז לכד‪.‬״פ‬ ‫תמוד‪ .‬קצת דאיך יצטרפו לדגן‪ .‬ומה שתירץ שטעמם‬
‫מדרבנן אף בהיר‪ .‬מתחלה פחות ממית ונתפח לכזית‬ ‫מפני שהתבלין באו לד‪.‬מויר את האוכל מצטרף‬
‫ואף שהוא תרי מדרבנן יש לחייבו‪.‬‬ ‫עם האוכל למזעור וד‪.‬ביא ראיה מהמג׳־א פי' ד״י‬
‫ומונתו להא שכתב שם המג׳־א בפק״א דאוכל ושותה‬
‫ותמוה טובא הא דאיתא ברעק״א בסי׳ ד״י בשם‬
‫אין מצטרפין‪ ,‬ומה שאמד ביומא דף פ׳ ציר שע״ג‬
‫ס׳ גן המלך ראם לא היה מי ת ונתפח ונעשה מי ת‬
‫ירק מצטרף ולא אמדינן משקה הוא דבל אכשודי‬
‫הוי ספק‪ ,‬הא כיון שהוא מטמא מדרבנן יש לו‬
‫אוכלא אוכלא הוא‪ ,‬אין שייך לכאן‪ .‬דהתם הוא רק‬
‫ודאי לביד אבל דק מדרבנן ונ״מ לענין ספק בדד‬
‫שנתבטל שם מעוקר‪ .‬מינה כיון דאכשודי אוכלא הוא‪,‬‬
‫שלא יצטרך לחזור ולברך ונמצא שד‪,‬וא דין כדוד‬
‫וכן הא רפת השרוי במשקה או ביין שהביא המג״א‬
‫שמדאורייתא א״צ לבדך ומדרבנן צייד לברך וצ״ע‪.‬‬
‫שם מתוס' זבחים דף ק״ט ד״ה עולד‪ .‬בסופו דכתבו‬
‫אבל מ״מ נדאד‪ ,‬דהוא דק כשראו במים אבל‬ ‫שם דרדר אכילה ששדה פתו ביין שעורו בכזית‬
‫בתבלץ וצוקעד הוא כמו קמח אחר שמעורב שהם‬ ‫הוא ג״ב מודט שנתבטל שם משקה מיניה אכל אין‬
‫העושין את הפת למין אחר לא דמו למים ומשקין‬ ‫ראיד‪ .‬משם דנחשב אותו האוכל דוקא באם היינו‬
‫ואף ביש שם הרבה זיתים ואכל רק כזית ממנו‬ ‫צריכין שיהיה דוקא אותו האוכל כגון הבא לענין‬
‫שאין שם כזית דגן היה מסתבר שלא יברך על‬ ‫ברכה רעל המחיה דצדיד דוקא שיהיה דגן אין לנו‬
‫המחיה‪ ,‬וכ״ש בלא היה בו מעיקרא כזית דגן‪ .‬ולכן‬ ‫ראיה משם דמצטרף‪ .‬והמג״א אי ‪T‬י רק לענין בורא‬
‫אף שהמ״ב כתב שנוהגין העולם לבדך לבסוף על‬ ‫נפשות שעל כל רבד מבדד ורק שאוכל ושותד‪ .‬אין‬
‫המחיה בכזית ממנו אף שאין שם כזית דגן תמוד‪,‬‬ ‫מצטדפין ע״ז כתב שפיר שנחשב אוכל כיון דאמזודי‬
‫לי מלתא ויש להחמיר לאכול כשעוד שיהיה שם‬ ‫אוכלא הוא‪ ,‬ולשון התוס' הוא דדרד אכילה‪ ,‬אבל‬
‫כזית דגן וכדמפיק גם במ״ב שטוב ליזהר‪ ,‬ולע״ד‬ ‫להצטרף לעל המחיה שבעי דגן דוקא ליכא ראיה‪.‬‬
‫מוכרחין לעשות כן דמאחד שעכ״פ נוהגין לבדך‬ ‫אך לכאורה יש להביא ראיה ממנחות דף נ״ד‬
‫בכזית לבד על המחיה אין גם לד‪,‬קל לברך בורא‬ ‫בכזית מן המת ונבלי‪ .‬וכן בכזית פגול וכזית חלב‬
‫קמא‬ ‫מ שה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫‪ P'D‬עד‬ ‫נפשות נגד הטנהג‪ ,‬ולעשות כהמנהג כיון שהוא דבר‬
‫תמוה אולי נוהגין בטעות כי בפוסקים לא הוזכר‬
‫בשתה יין פחות מרביעית אבל יותר‬ ‫מנהג זה וא״ב לא ידוע אם היה מנהג ברור‪ .‬לכן‬
‫מכזית‬ ‫מוכרה לאכול עד שישער שיש שם מי ת מהדגן‪.‬‬

‫מה שנסתפק המ״ב בשער הציון סי׳ ר*ח אות ע'‬

‫בשתה יין פחות מרביעית אבל יותר מכזית‬
‫או רוב רביעית ריש סוברין שצריך לברך אחריו‬ ‫‪ p'D‬ע‪5‬‬
‫מעין שלש וא״ב היה פוטר שאר המשקין ששתה‬
‫באבל תפוחים ושתה יין לעניו ברכה‬
‫לכן אף שמספק אינו מברך על היץ אפשר אין לו‬
‫לברך על שאר המשקין דכי משום שאין אנו‬ ‫אחרונה‬
‫יודעים לברר ההלכה יחוייב עי״ז לברך בנ׳׳ר‪ .‬לע״ד‬
‫ב א כ ל תפוחים וקותה יין דעת המ״ב רכיון שאיכא‬
‫אינו נכון כלל דכי כששתה גם יין לא נתחייב‬
‫מחלוקת האחרונים באם סיים בברכה אחרונה‬
‫לברד על המשקין ברכה אחרונה אלא ראף שנתחייב‬
‫על הארץ ועל הפירות שג״ב יצא כדאיתא בסי׳ ר״ח‬
‫לברך עלייהו פוטרתן ברכה אחרונה דעל היין‬
‫סעי' י״א‪ ,‬אם יצא נם על התפוחים דהביא דיש‬
‫כמו שברכה ראקזונה דיין פוטרתן לשאר משקין‪,‬‬
‫מאחרונים שכתבו ראם סיים ב ^ כ ה רעל היין על‬
‫ואם כן הוא רק כשמברך על היין ולא בלא‬
‫הפירות אפשר דיוצא גם על התפוחים רכן הביא‬
‫בירך אף שמה שלא בירך הוא מצד ספק להקל‬
‫הב״י בשם הרשב״א שאם חתם על הפירות יצא גם‬
‫עכ״פ הא לא בירך ואיך יפטור שאר המשקין‬
‫על התפוחים‪ ,‬והמג״א בס״ק כ״א כתב שלא יצא‬
‫דודאי מחוייבין‪.‬‬
‫כיון דבפתיחה לא הזכיר פירות וכדצריך לומר‬
‫ואם דעת המ״ב הוא דכיון שמה שיין פוטר‬ ‫להמחבר שסתם בסעי׳ י״ג דצריך לברך על התפוחים‬
‫מיני משקין הוא מדין טפל להיץ וסובר דטפל לא‬ ‫בורא נפשות אף שסובר דיכול לחתום על היץ גם‬
‫מתחייב כלל בברכה לכן כיון שהן טפלין להיץ‬ ‫על הפירות ולא הזכיר שיש חלוק לענין התפוחים‬
‫לא נתחייבו בלל שאר המשקין לברך עלי ‪,T‬ו וממילא‬ ‫איך חתם ולכן הוא ספקא דדינא וכן איתא בח״א‬
‫אין לברך עלייהו בנפטר מלברך על היין‪ ,‬יקשה‬ ‫כלל נ׳ סעי' ט׳ שהוא ספק‪ .‬לכן שפיר מסיק דיש‬
‫דא״ב אף אם היה ברור שאין לברך על פחות‬ ‫ליזהר או שיברך תחלה בורא נפשות על התפוחים‬
‫מרביעית נמי אין לו לברך על המשקין ולמה כתב‬ ‫ואז יוכל אף לחתום על הפירות אם רגיל בכד ואם‬
‫דכי משום שאין אנו יודעים לברר ההלכה יחוייב‬ ‫מברך תחלה על היץ שכן יותר ראוי לכתחלה יראה‬
‫לברך בנ״ר דמשמע ראם היה ברור שא״צ לברך‬ ‫לסיים דוקא על פרי הגפן ואז יצטרך לברך לכויע‬
‫היד‪ ,‬צריך לברך בנ״ר על המשקין רק משום ספק‬ ‫בורא נפשות על התפוחים‪ .‬ואם בירך תחלה על היין‬
‫דשמא צריך לברך מעין שלש אין יכול לברך‬ ‫וסיים על הפירות הוא ספק אם יברך על התפוחים‬
‫מעין שלש אין יכול לברך בנ״ר מדין ספק להקל‪.‬‬ ‫בורא נפשות‪ ,‬ומספק לא יברך וכן איתא בנש״א‪.‬‬
‫וזה תמוה ראם טפל לא מתחייב כלל בברכה אין‬
‫לו לברך מדין ברור אלא צריך לומר שסובר דטפל‬
‫נמי חייב בברכה רק שנפטר בברכת העיקר ולכן‬
‫אם היה פטור בברור מלברך מעין שלש על היין‬ ‫סימן עג‬
‫מודה שהיה חייב לברך בנ״ר על המשקין א״ב אף‬ ‫אם בהמ״ז פוטר מיני תבשילין מה׳ מיני‬
‫אם הדין הוא שחייב לברך אבל עכ״פ כיון שלנו הוא‬
‫דגן‬
‫ספק ואינו מברך אין לו במה לפטור את המשקין‬
‫מברכת בנ׳׳ר ולכן יש להורות שצריך לברד על‬ ‫בב ה מ״ז אם פוטר רייסא ומיני תבשילין שהן‬
‫המשקין בורא נפשוו^‬ ‫מחמשת מיני רגן יש להורות שיצא דלא‬
‫אך אף לפ״ז יש להסתפק מה שמסתפק בשער‬ ‫כהמחבר בסי' ר״ח סעי' י׳׳ז‪ ,‬משום דרוב הראשונים‬
‫הציון סי׳ ר״י סק״ד בחצי רביעית יין וחצי רביעית‬ ‫סכרי שיצא ובבאר הגולה רוצה לפרש אף בדעת‬
‫שכר אם מצטרפין לבורא נפשות מאחר דאפשר שעל‬ ‫ר׳ יונה כן‪.‬‬
‫חצי רביעית שהוא יותר מכזית מברך מעין ג׳ א׳׳ב‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫קמב‬

‫לקל שבהן לא מצטרף אם אין דבר שמשתוין■ בו‬ ‫לא נפטר לדידהו בבורא נפשות ולת אף שלא יברך‬
‫וא״כ אוכל ושותה שאין שוין בשעורין שזה בכזית‬ ‫אפשר לא יוכל לברך גם בנ״ר‬ ‫עכ״פ מעין ג׳‬
‫וזה ברביעית ואין דבר ששוין בו אין לד‪,‬ם להצטרף‬ ‫שאפשר שלא נפטר והויא לבטלה‪ .‬ומקום הספק הוא‬
‫ומפורש גם ביומא דף פ״א דהטעם דלא מיתבא‬ ‫דמאהר דחזינן ששייך בנ״ר על כל דבר בעצם דהא‬
‫דעתיה שאמרי רב ור׳ יוחנן הוא לרבנן החולקים‬ ‫אף פחות מכשעור פת ויץ מצטרפין להתחייב בורא‬
‫על ר׳ יהושע וסברי דגם בלא שוין בשעורין מצטרפין'‬ ‫נפשות‪ ,‬א״ב שייך בעצם ברכת בנ״ר גם בשתה‬
‫לקל שבהן אבל לר׳ יהושע שבאין שוין בשעורין‬ ‫כשעור אך מאחר שיצטרך לברך אח״ב גם מעין‬
‫לא מצטרפין א״צ לד‪,‬אי טעמא דלכן אוקמו רב הסדא‬ ‫שלש ימצא דבנ״ר היה לכטלה ששתי ברכות אינו‬
‫וריש לקיש שלא ידעו הטעם דלא מיחבא דעתיה‪,‬‬ ‫יכול לברך‪ ,‬לכן ביחע שלא יברך מעין ג׳ כהא‬
‫הא דאוכל ושותה אין מצטרפין כר׳ יהושע עיי״ש‪,‬‬ ‫רשתה כזית ורוב רביעית‪ ,‬דאף אם הדין שחייב‬
‫וא״כ כיון שד‪,‬לכה בר׳ יהושע שסתם מתני׳ במעילה‬ ‫עכ״פ לא יברך כיון שלא מבוררלנו ולחרש שמא‬
‫דף י׳׳ז‪ ,‬וסוגיא דשבת כותיה ואיפסק כן ברמב״ם‬ ‫יבא חכם גדול ויכרר לנו שצריך לברך ודאי אין‬
‫פ״ד מטומאת אובלין הי״א אין לד‪,‬ם לד‪,‬צטרף לענין‬ ‫לחוש מאחר שבדורנו אי^ מי שיכריע‪ ,‬ולחוש שמא‬
‫בנ״ר כדסובר המג״א‪.‬‬ ‫יבא אליהו ויברר הדין שחייב לברך הרי נפסק כרבי‬
‫בתענית דף י״ז שתקנתן קלקלתן ולא חיישינן לזמן‬
‫והנה לענין יו״כ משמע מגמ׳ חולין דף ק׳־כ‬
‫קצר דאיזה שעות לשמא יבנה המקדש וכ״ש הבא‬
‫דלמסקנא שהוא לר״נ ור׳ יוחנן גם לר׳ יהושע מה‬
‫דהוא רק שעה קלה הזמן שיוכל לברך מעין ג׳ אחר‬
‫שאין פצטרפין אוכל ושותה הוא משום דלא מיתבא‬
‫שחיתו שאין לחוש לשמא יבא אליהו ויברר הדין‬
‫דעתיה דלכן מסיק דאף דלענין יו״כ אמר ר״ל דציר‬
‫לכן יש לו לברך בורא נפשות‪ .‬וזה נראה לע״ד‬
‫שע״ג ידק מצטרף לככותבת אף שלא קריש לא‬
‫להודות למעשה שיברך כנ״ר על חצי רביעית יין‬
‫מצטרף לענין טומאת אוכלין בלא קריש ופרש״י‬
‫וחצי רביעית שאר משקין‪ .‬וכן נראה לע״ד דאם‬
‫דלענין טומאה כיון דלא שוו בשעורייד‪,‬ו לא מצטרפין‬
‫הוא במקום שאין לו סדור ואינו יכול לברך בעל‬
‫אבל ביו״כ תלוי במיתבא דעתיה והיו מצטרפין אף‬
‫פה ברכת מעין שלש ועד שיובל להשיג סדור יעבור‬
‫אוכל ושותה אם היה מיתבא דעתיה בצרוף אף‬
‫הזמן שיוכל לברך אחריו יש לו לברך בנ״ר אף‬
‫שלא שוו בשעורייהו עיי׳׳ש‪ .‬ומשמע שאף לר״ל אמר‬
‫על שעור שלם מיין‪ .‬ולכתחלה ודאי אין לו לשתות‬
‫זה דסובר שכששמע מר׳ יוחנן רבו הדר ביה דאל״כ‬
‫מעין שלש אבל‬ ‫יין כיון שאינו יכול לברך אחריו‬
‫הא צדיך לומר שטעם ר״ל בציר שע״ג ידק הוא‬
‫בעבר ושתה יש לו לברך כנ״ר משום דבורא נפשות‬
‫מטעם שנחשב אוכל‪ ,‬דד‪,‬א גם ליו׳־כ אמר שבעינן‬
‫שייך גם על כשעור אם לא יברך מעין שלש שאינו‬
‫שישוו בשעורייהו והוי ראיה מר״ל דגם לענין‬
‫לבטלה‪ .‬וכן יהיה הדין במיני מזונות ופירות דז׳‬
‫טומאת אוכלין מצטרף אף בלא קריש ומדד״ל נשמע‬
‫המינים ואף בפח אם אין לו סדור ואינו יכול‬
‫לכו״ע‪ .‬אלא ודאי צריך לומר שד‪,‬גמ׳ דחולין סובר‬
‫בעל פד‪ ,‬לבדך אף ברכת הזן אם עבר ואכל כשעור‬
‫דר״ל שביומא הדר כיה לגבי ר׳ יוחנן ותלוי גם‬
‫יצטרך לברך בורא נפשות‪,‬‬
‫לדידיה ביו״כ רק במיתבא דעתיה‪ ,‬לכן מדחי דלענין‬
‫טומאת אוכלין שתלוי בשוין בשעורייהו אין מצטרפין‬
‫משום שאף שהוא על הבשר לא נחשב אוכל כ״ז‬
‫שלא קריש‪.‬‬
‫סימן עת‬
‫עכ״פ גם לגמ׳ חולין' אף שלענין יו״כ מה שאין‬
‫מצטרפין אוכל ושותד‪ ,‬הוא משום דלא מיתבא דעתיה‪,‬‬ ‫לבורא‬ ‫באוכל ושותה לענין צירור!‬
‫מ״מ לכל דיני התורה אין מצטרפין משום דלא שוין‬ ‫■‬ ‫נפשות‬
‫בשעורייד‪,‬ו‪ .‬וא״כ גם לענין ברכה דבנ״ר נמי אין‬
‫מצטרפין אוכל ושותה כהמג׳׳א‪ ,‬ותמוה הא דמביא‬ ‫באוכל ושוחה שכתב המג״א בסי׳ ר״י שאין מצטרפין‬
‫המג״א ממה שציר שע״ג ירק מצטרף ביו״כ ולא‬ ‫אפילו לענין בורא נפשות והביא בשער‬
‫אמרינן משקה הוא משום דכל אכשורי אוכלא אוכלא‬ ‫הציון אות ה׳ שיש מפקפקים בזה משום דאולי הוא‬
‫הוא‪ ,‬דאף שביומא דף פ׳ אמר ‪1‬ה בגמ׳ אבל הא‬ ‫רק לענין יו״כ משום דקים להו לרבנן דלא מיחבא‬
‫בחולין מסיק דלאו אוכלא הוא לכל דיני התורה רק‬ ‫דעתיה‪ ,‬הנה יש טעם שלא יצטרפו משום שאין‬
‫ליו״כ לבד משום דמיתבא דעתיה וכדר‪,‬ביא בעצמו‬ ‫שוין בשעוריהן כדאיתא בשכת דף ע״ו ואפילו‬
‫רןמג‬ ‫משה‬ ‫או״ח‬
‫אוכל כמפורש בחולין שלא נחשב אוכל אלא מטעם‬
‫שהם שוין בשעוד בזית‪.‬‬
‫ובטעם המג׳׳א יש לומד משום דמשמע שהדמב׳׳ם‬
‫אינו פוסק כאביי בחולין דדוקא קדיש מצטרף‪ ,‬דהא‬
‫כתב בפ״ד מטו״א ה״ד סתם המרק מצטרף ולא‬
‫כתב שדוקא קריש‪ .‬ועיץ בכ״מ שנשאר בקושיא שכתב‬
‫ואיני יודע למה סתם רבנו והמרק ולא התנה שיהיה‬
‫כדאמרינן בגמ׳‪ .‬וסובר המג׳׳א שהוא משום‬ ‫קרוש‬
‫דלא פסק כאביי אלא אף לח מצטרף כשהוא על‬
‫הבשר‪ ,‬והטעם או משום דמשמע לו שרבא פליג‬
‫ע״ז ואף שלא פסק גם כרבא דאמר שומנא מצד‬
‫קושיית אביי דהוא עצמו יטמא טו׳׳א‪ ,‬מ״מ למאי דסבד‬
‫רבא שומנא הא הוא ודאי תקא בלח‪ ,‬דחלב קרוש‬
‫ודאי הוא אוכל בעצמו אף היה סבור דחלב מחוי‬
‫אינו אוכל בעצמו ומ״מ מה שהוא על הבשר נחשב‬
‫אובל‪ ,‬ב׳׳ב יסבור במרק גופיה שאף שאינו אוכל‬
‫מ״מ מה שהוא על הבשר נחשב אוכל‪ .‬ומה שאמד‬
‫שומנא הוא לרבותא דאף השומן כשהוא לח אינו‬
‫בעצמו אלא רק מצטרף אף כשהוא קרוש‬ ‫אוכל‬
‫הוא אוכל בעצמו וכ״ש מדק שבכל אופן הוא רק‬
‫מצטרף‪ .‬ואביי פליג בתרתי חרא דבשומנא אף כשהוא‬
‫לח הוא אובל בעצמו וב׳ דהמרק אינו אוכל כשהוא‬
‫לח אף כשהוא על הבשר ולא מצטרף אלא כשהוא‬
‫קריש ועל הבשר דוקא מצטרף‪ .‬ופסק הרמב״ם כרבא‬
‫כהכלל דהלכה כרבא נגד אביי במרק שכשהוא על‬
‫הבשר מצטרף אף כשהוא לח ובקדיש ליבא מחלוקת‬
‫לכן גם בקדיש הוא רק מצטרף‪.‬‬
‫וגם יש לומר דסובר הרמב׳׳ם דגמ׳ דיומא שלא‬
‫החבר שחזר בו ד׳׳ל פליג על אביי דחולין וסובר‬
‫שלא חזר בו ואינו סובר ד״ל הטעם דמיתבא דעתיה‬
‫ביריב‪ ,‬אלא שמחני׳ דאוכל ושוחה אין מצטדפין הוא‬
‫כר׳ יהושע דוקא משום דלא שוו בשעודיהן וט״מ‬
‫סובר דציר שע׳׳ג ירק מצטרף אלמא דהוא משום‬
‫דאכשורי אוכלא אוכלא הוא וכמפורש בטעמא דד״ל‬
‫ביומא דף פ׳‪ ,‬וכדהיה סבור המקשה על אביי בחולין‬
‫בדפרש״י דהיה סבור כיון דבהדי אוכל מיחבר אוכל‬
‫הוא‪ ,‬ופשוט שכן מפמזז רש״י בפי׳ אבשורי אובלא‬
‫שביומא‪ ,‬ולא נצטרך לרחוק שהטעם שאמד ביומא‬
‫לר׳׳ל הוא כשהיה סבור דר׳׳ל לא חזר בו אבל אחר‬
‫שאמר אביי שאינו אוכל לא נימא כגמ׳ דיומא‬
‫בטעמא דד״ל אלא שפליגא סוגיא דיומא אסוגיא‬
‫דחולין לאביי ופסק הרמב״ם כסוגיא שביומא שטעם‬
‫ר״ל הוא משום דמה שמיחבר לאוכל אוכל הוא גם‬
‫לכל דיני התורה שלא שייך מיחבא דעתיה‪ ,‬ולכן גם‬
‫לענין ברכה מצטדפין כהמג׳׳א‪.‬‬
‫אגרות‬
‫הא דחולין בסטיד וא״כ לענין ברכה אין להם‬
‫להצטרף וצע״‪1‬״‬
‫והנה בפו! השרוי במשקה ויץ' שאיתא בתום׳‬
‫זבחים דף ק״ט שמצטרפין משום דהוא דרד אכילה‬
‫שעודו בכזיח וציין להו המג״א ודימה זה לציד‬
‫שע״ג ירק‪ .‬הא מוכדחין לומר דאין כוונת התום׳‬
‫דחוא נחשב לאוכל דהא בחולין מסיק דלא הוי אוכל‬
‫בלא קדיש אלא דמשקין בדרף אכילה נמי שעורו‬
‫בכזית וא״ב אף שהוא משקה נמי כיון ששוה בהשעוד‬
‫להאוכל מצטדפין‪ .‬ומה שאין מצטרפין לטומאת אוכלין‬
‫לא יפרשו כפדש״י בחולין משום דלא שוו בשעורין‪,‬‬
‫דהא הוא דרף אכילה שלדידהו הם שוין בשעור‬
‫כזית אף שהוא משקה אלא יפרשו הטעם משום‬
‫דהמשקד‪ .‬אין לו טומאה כלל דהא רק שבעה משקין‬
‫מיטמאין והרוטב שהוא הציר היוצא מן הבשר אינה‬
‫משבעת המשקין‪ .‬ועיין בבכורות דף כ״ב בציר של‬
‫דגים שלאו בר קבולי טומאה הוא ועיין בפי׳ הראב״ד‬
‫בסוף עדיות ובפ״ז שם מ״ב‪ ,‬וה׳׳ה לבשר שהציר‬
‫טהור ואף שיש חלוק לענין איסור אכילה מדאורייתא‬
‫בין ציר בשר לציר דגים‪ ,‬דשל בשר אסור מדאורייתא‬
‫ושל דגים מותר מדאורייתא כדאיתא בתום׳ חולין‬
‫דף צ״ט ודף קי״ב‪ ,‬מ״מ לענין קבלת טומאה מסתבר‬
‫שאין לחלק‪] .‬והא דסובר הרמב׳׳ם בפט״ז מטו״א ה״ד‬
‫דאף של חגבים טמאים מתטמא טומאת משקין‪,‬‬
‫פוכרחין לומר דהוא ע״י מים דוקא וכמפורש ברא׳ש‬
‫פ״י דתרומות מ׳׳ט‪ .‬ומה שפי׳ במראה הפנים על‬
‫ירושלמי בהא דתנן בפ״ו דמכשירין מ״ה דם השרץ‬
‫מטמא ואינו מכשיר‪ ,‬הוא טעות דאינו עניו לכאן‬
‫דהתם איתדבי דם השרץ כבשרו מוזה לכם הטמא‬
‫כמפורש במעילה דף י״ז‪ ,‬וטמא מדין שרץ לא מדין‬
‫משקין וציר חגבים אינו כהחגבים דאף של טמאין‬
‫מותר והטומאה הוא מדין משקין' בשיגעו בטומאה‪,‬‬
‫ולה צריך לפרש דוקא ע׳׳י מים שבו[‪ .‬ולבן כיון‬
‫שמסיק שלא נעשה אוכל ב״ז שלא נקרש אף שהוא‬
‫על הבשר אינו מצטרף ליטמא כיון שאין לו דין‬
‫טומאה בלל‪.‬‬
‫עכ״פ לדירהו לענין ברכה רבנ׳׳ד באוכל השרוי‬
‫במשקה יש למילף שפיר שמצטרפין משום דשוו‬
‫בשעודייהו וביו׳׳ב לא היה מועיל זה אם לא היה‬
‫מיתבא דעתיה וא״ב גם בציר שע׳׳ג ירק יש למילף‬
‫שמצטרף לבנ״ר בדסובר המג״א‪ .‬אבל מחולין לפרש״י‬
‫שם אדרבה איבא ראיה שאין מצטרפין דלא כהמג״א‬
‫ומסתבר שפליגי בזה רש״י וחום׳ דלדש״י אין‬
‫מצטדפין לא ציד שע״ג ירק ולא פת ואוכלין השרויץ‬
‫במשקה‪ ,‬ולתום׳ מצטרפין ולא מטעם המג׳׳א שנחשב‬
 ‫טשה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫סטד‬

‫כבשו בד‪,‬ן בפה׳׳א מ״מ לעניו ברבר‪ ,‬אחרונד‪ ,‬שעודו‬ ‫)ויש הימה גדולה דביומא הא הקשה פשיטא‬
‫ברביעית ועל האוכל שעודו בכזית שאין מצטדפין‪.‬‬ ‫דציד שע״ג ירק מצטרף שהוא אף בלא טעם מיהבא‬
‫וזה קקוה על הח‪-‬א כלל נ׳ סעי׳ י׳׳ח שמסתפק בזה‬ ‫דעתיה ראם הוא מטעם מיהבא דעתיה הרי הוא‬
‫וד‪,‬ובא גם במ״ב וצ׳־ע ולדינא יש להורות שאיו‬ ‫הדוש שאף שהוא משקה שלא מיתבא דעתיה במשהו‬
‫מצטדפין‪.‬‬ ‫אף כשהוא משלים לאוכל גדמ כשהוא מיחבד בהאוכל‬
‫מיתבא דעתיה‪ .‬אלמא דהיה סבור שפשיטא שהוא‬
‫אוכל מאתר שא״א לשהותו אלא לאוכלו‪ ,‬ותירץ דמ״מ‬
‫אולי היו טועים לומר רהוא משקה לכן הוצרך‬
‫להשמיענו‪ .‬ובחולין אדרבה פליג אביי וסובר דהוא‬
‫מימן עו‬ ‫משקה גם לדינא לכל דיני התורה רק שמצטרף‬
‫ליוי׳ב משום שמיתבא דעתיה וצ׳׳ע(‪.‬‬
‫באבל טעט טעט ושהה יותר טכא״פ‬
‫עכ״פ הדמב״ם סובר כהמג״א‪ .‬ותמוה על הכ'מ‬
‫אבל היה כדי שביעה‬
‫שכתב שאינו יודע למה לא התנה שצריך שיהיה‬
‫קדוש הא פשוט שפסק כסוגיא דיומא שסובד שפליגא‪.‬‬
‫ובאם אכל כל אכילתו מעט מעט ששהה יוהד מכא׳׳פ‬ ‫וצריך לומד דלהכ״מ לא מסתבר שפליגי הסוגיות‬
‫בין כל חצי זית לחצי זית ואכל כדי שביעה‬ ‫ומה שאמד ביומא משום אכשודי אוכלא אוכלא הוא‪,‬‬
‫שמחדש הפמ׳־ג דחייב לבדך דושבעת קדינן ביה‪,‬‬ ‫הוא דק לענין יו״כ מטעם מיתבא דעתיה‪ ,‬וכדאיתא‬
‫לכאודד‪ ,‬הוא תמוה דדמי זה לחולה ששביעתו הוא‬ ‫כן בתוס׳ ישנים שם שכתבו ואע״ג דלענין שא״ד‬
‫כחצי זית שמ״מ אין חייב לבדך בהמ״ז משום דאכילת‬ ‫משקה הוא מ״מ לענין יוהכ׳׳פ כל דבר אכילה אוכלא‬
‫עכ״פ צריך שאינו בפחות מכזית‪ .‬ועיין בשע׳׳ת סי׳‬ ‫הוא עיי״ש‪ ,‬וכוונתם משום מיתבא דעתיה‪ ,‬אבל מ״מ‬
‫קצ״ז סק״ח בקזם תשובת דדב׳׳ז דמחדש בזקן וחולד‪,‬‬ ‫צריך לומד להדמב״ם שסובר שפליגי הסוגיות‪ ,‬וביומא‬
‫שלד‪,‬ם בכזית הוא כדי שביעת שיכולין לד‪,‬וציא אחדים‬ ‫סובר שהוא אוכלא לכל הרבדים‪ .‬ודאיית התו״י מהא‬
‫שאכלו הדבד‪ ,‬בדי שביעח של כל אדם‪ .‬והחדוש הוא‬ ‫שטבולו במשקה צריך נטילת ידים אינה ראיה כ״כ‪,‬‬
‫משום שהיה מקום לומד שכיץ שאינו דדך שכיעה‬ ‫דאפשד הוא בשביל שעת הנגיעה שאז היתד‪ ,‬משקד‪,‬‬
‫לדוב בנ׳׳א לא נחשב שביעה או משום שאין השביעה‬ ‫ונטמאו בנגיעד‪ ,‬וחששו שמא יגע אז בהמשקד״ וגם‬
‫מן הפת אלא מצד המחלה וחולשת הזקנה‪ ,‬והשמיענו‬ ‫אפשר דליבטל מדיןקבלת טומאה דמשקין לד‪,‬יות‬
‫דכיון שעכ״פ שבע מזה חייב מדאורייתא וכדכתב שם‬ ‫על האוכלונחשבלאוכל‬ ‫תחלה לא נבטל במה שהוא‬
‫גם חדוש בשבע מהכזית מחמת שאכל מקודם דברים‬ ‫לבטל דיןקבלתטומאה‬ ‫דלא הוי זד‪ ,‬כמעעזה שיבול‬
‫אחדים‪ .‬ועיץ בבאוד הלבד‪ .‬ס״ס קפ״ד שד‪,‬ביא ג״כ‬ ‫כ״ז שיש משקה טופח שיכולין המשקין לעבוד מהאוכל‬
‫תשובת הדדב׳׳ז ומפרש כן‪ .‬ואם גם בקזבע פחות‬ ‫על ידיו שיתבטל מה שיעבוד על הידים מחשיבות‬
‫מכזית היה חייב היה משמיענו יותר חרוש דאף‬ ‫האוכל ולכן אף שהוא נחשב לאוכל לכל הדברים‬
‫בפחות מכזית אם שבעו מזד‪ ,‬חייבין לברך ומדאורייתא‪,‬‬ ‫לא נבטל ממנו חומדת משקין‪ ,‬וזד‪ ,‬יסבור הרמב׳׳ם‬
‫אלא ודאי שבפחות מכזית פטור מלבדך אף מדרבנן‬ ‫אליבא דסוגיא דיומא שסובר לד׳׳ל שאין חלוק‬
‫אף בשבע מזה משום דעכ״פ אכילה ג״כ צריך‪,‬‬ ‫בין יו״כ לשאר דברים ופסק כסוגיא זו וכן סוכר‬
‫וא״כ איך אפשר לחייב באכל הרבה ושבע מזד‪,‬‬ ‫המג׳׳א‪.‬‬
‫אם לא אכל כזית בכא״פ שלא נחשב אכילה לאיסורי‬ ‫ועיין בח״א כלל נ׳ סעי׳ י״ז שפליג על המג״א‬
‫אכילה ולחיובי אכילה‪ ,‬וצ׳׳ע בטעם הפמ׳׳ג‪.‬‬ ‫וסובר שציד שע׳׳ג ירק ופת השרוי במשקה וביץ‬
‫ולדינא ודאי צריך ליזהר שיאכל לכה״פ כזית‬ ‫אין מצטדפין משום דלכלדבר הוא בדיו משקה‪,‬‬
‫אחד בכא״ס‪ ,‬ואם אירע שא״א לו לאכול כזית בכא״פ‬ ‫ולמה שבאדתי הוא דק לדש״י חולין אבל לתוס׳‬
‫יש להודות שלא לבדך בהמ״ז‪ ,‬ואף שבבהמ״ז ספק‬ ‫ולהדמב׳׳ם מצטדפין לתום׳ מטעם אחד ולהדמב״ם‬
‫לחומדא אבל כיון שיותר נוטה שהדין הוא שאין‬ ‫מטעם שכתב המג״א וא״ב יש להודות כהמג״א‪.‬‬
‫לו לבדך אין זד‪ ,‬בכלל ספק לחומדא‪ ,‬אך לכתחלה‬ ‫ולמד‪ ,‬שבאדתי שמה שאוכל ושותד‪ ,‬אין מצטדפין‬
‫ידאה שלא לבא לזה שלא יבא לעבוד על סברת הפמ״ג‪.‬‬ ‫הוא משום דלא שוו ב שעורים אין מקום להסתפק‬
‫גם ברוטב שמבדכיל עליו כמו על האוכל‪ ,‬דהא פשוט‬
‫שאף שמבדכין על המים שבשלו בהם הירקות או‬
 ‫תמה‬ ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫‪B p 'D‬‬ ‫סימן עז‬

‫בשיעור טעימה‬ ‫באכל פחות מכזית והלך לחוץ וחזר אם‬

‫בדבר טעימה בדבר אוכל יפה נתב המ‪-‬ב ס״ק י׳ ד‬
‫בשם אחרונים שהוא עד כזית‪ ,‬ורביעית הוא‬
‫רק שעור בתבשיל ואין שם מחלוקת כלל‪ .‬ומש״ב‬
‫המ‪-‬ב ודע דאף שבש״ע נתב א״צ לברך ממילא אסור‬
‫לברך‪ ,‬לא קאי אדלעיל אלא הוא ענין אחר לפרש‬
‫שביון שא״צ לברך הוא גם אסור ממילא‪.‬‬
‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫אם היר‪ ,‬בכא*פ אף אם הסיח דעתו באמצע‪ ,‬אף שעדיין‬
‫טצטרח בכא״פ‬
‫ו ב א ב ל פחות מנזית והלו לחוץ וחזר שצריך לברך‬
‫שנית בתחלר■ שנסתפק הטג׳׳א אם מצטרף‬
‫באבל בנאיפ עור פחות מנזית‪ ,‬יש להורות דמצטרף‬
‫נהמג״א במסקנתו‪ ,‬דמה לנו אם היה היסח הדעת‬
‫ביו האכילות לענין בהמ״ז מאחר דענ״פ אכל שעור‬
‫אכילה שצריך לברך נמו שפשוט שחייב באיסורין‪.‬‬
‫וגם בחיובי אכילה נגוז מצה ומרור מסתבר שיצא‬
‫לא מצאתי ראיה לזה‪.‬‬

‫סימן ‪MS‬‬

‫לחלק בין נתבשלו מתחלה הירקות עם‬ ‫פימן עח‬

‫בשר לנתבשלו בפ״ע ואח״ב נתבשל‬
‫בפרי שהוא פחות מבזית‬
‫בהם בשר‬
‫ב פ רי כעין פלוימען שאכל אהד שהוא פחות מנזית‬
‫ה׳ פיון תשי״ד‪.‬‬
‫ואכל מד‪ ,‬שבתוך הגרעין חרק הקליפה הקשה‬
‫האפנער‬ ‫נפתלי‬ ‫מע״נ ידידי הנכבד מהר״ר‬ ‫שלהמג״א סי׳ ר״י סק״ד הוא בדין בריח‪ ,‬ושער‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫הציון באות נ״ה הביא מס׳ מאמר מרדני שמפקפק‬
‫הסתירה שהקשה נתר״ה במ״ב סי׳ ר״ד‪ ,‬מס״ק י״ב‬ ‫בזד״ הנה לרינא שאין מברנין מצד ספק על בריר■‬
‫אס״ק י״ג‪ ,‬ל׳׳ק בלום דמהלק דנתבשלו‬ ‫פחותד‪ ,‬מנזית והנידון הוא רק לענין שלא יאכל‬
‫מתחלה הירקות עם בשר בהמים שהוא דינא דהש״ע‬ ‫לנתהלה פרי שלם שהוא פחות מנזית ודאי יש‬
‫דטעם הבשר שבמרק חשוב יותר ונעשה על המרק‬ ‫ליזהר גם בזה לנתחלה לאכול כזית נד‪,‬מג"א שמיקרי‬
‫דין ברכת הבשר‪ ,‬אבל נשנתבשלו ירקות לבד‬ ‫בריר‪ ,‬ואם איו לו יותר יזהר לנתחלד‪ ,‬להשאיר‬
‫שנעשה על המרק דין ברכת הירקות כמפורש בש״ע‬ ‫קצת מן הפרי גופיה‪ .‬ואם לא השאיר ואין לו יותר‬
‫לא נסתלקה מהמרק דין הברנד‪ ,‬שנעשד‪ ,‬נבר עליו‬ ‫אף שהוא פרי שאונלין כולו נמי אץ מברך אחריו‪.‬‬
‫בזה שבשלו אח״ב במים אלו בשר ונקלט בהם גם‬
‫טעם בשר‪ ,‬דאין סברא דבשביל שנשתבח הרוטב ע״י‬
‫שקלט גם טעם הבשר יוגרע ברכתו נדאיתא טעם‬
‫זה בשעה׳־צ סק״ב‪ .‬ובט׳׳ז נתב טעם אחר כיון שיש‬ ‫סימן ענז‬
‫לו טעם שלו‪ ,‬וכוונתו רעווב לא נסתלק דין ברכתו‬
‫מאחר שיש בו ענ״פ טעם עצמו שכבר קלט מתחלה‬
‫בכוונתו רת לטעום ובולע‬
‫קודם שבשל עם הבשר‪ .‬וא׳׳ב יש להורות כן לדינא‪,‬‬
‫ב כוונ תו לטעום לידע אם צריך לתקן ואף רק לידע‬
‫והרוצה להחמיר לברך מתהלד‪ ,‬על דבר אחר בפד‪,‬״א‬
‫אם הוא טוב ובולע הוא ספקא דדינא ולא‬
‫ועל דבר אחר שהכל יש לו מקום‪ .‬ומש׳׳ב בשה״צ‬
‫יברך דספק ברכות להקל‪ .‬ואם כוונתו גם ליהנות‬
‫שם שיותר טוב שיברך בפה׳׳א על מעט ירק מתהלד‪,‬‬
‫יש לו לברך דהא זהו עצת הה״א בכלל מ׳׳ט סעי׳‬
‫לא מתוקן כלום עדיץ אם לא יברך גם על בשר‬
‫ה׳ לצאת מספק לנתחלה כשצריך לטעום ואין ספק‬
‫מתהלד‪ ,‬שהבל‪ ,‬ואולי גם כוונת שעה״צ כן‪ ,‬אך הוא‬
‫של שעה״צ מוציא מודאי של הח״א‪.‬‬
‫רק לחומרא בעלמא ני לדינא יש להורות נהט״ז‬
‫בדהורה במ״ב‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫קמו‬

‫םי ‪ p‬פה‬ ‫סימן פ‪3‬‬

‫בברכת יאגדעם שחורים‬ ‫במרקחת לרפואה ונהנין בו‬

‫היאגדעם שהורים שנתב המ״ב בפי׳ ד״ג פק״ג‬ ‫לרפואה והוא‬ ‫ו בד בר מדקהת שאיז דגילין בו אלא‬
‫שדעת המג״א ועוד אהדונים לבדך בפה״ע‬ ‫לבדך בדנה‬ ‫דבר שנהנין בו יש להודות‬
‫ום״מ נוהגין לבדך בפה״א הם דק אלו שגדלין‬ ‫‪ p‬בסי׳ ד״ד‪,‬‬ ‫הראויה לו ביון שהסג״א והגד״א סובדי!‬
‫באילנות קטנות שגובח פהות מג׳ טפחים שהיו‬ ‫עיי״ש בס״ק‬ ‫גם הדמ״א‬ ‫ולהמג״א אפשר סובר‬
‫מצויים במדינותינו אבל היאגד״ש השחורים שבפה‬ ‫נ״ד‪ ,‬ות משסע החלטת המ״ב‪.‬‬
‫גדלים על אילנות גבוהות הרבה יותר מג״ט ועל אלו‬
‫צדיך לבדך בפה״ע לבו״ע‪ .‬וגם על יאגדש השחורים‬
‫שבמדינותינו אף שהמ״ב כתב שהעולם נוהגין לבדך‬
‫בפה״א‪ ,‬וכן איתא בה׳׳א‪ ,‬לא היה מנהג זה בכל‬
‫העולם דבהדבה מקומות וכן בפביבותינו היו מבדנין‬ ‫פיסן פג‬
‫בפה״ע נהמג״א‪ ,‬לבן במקום שלא ידוע המנהג יש‬
‫לברך בפה׳׳ע וכן כשיש פפק אם גדלים על אילנות‬
‫בברכת השטעניל נופל‬
‫פחותין מג״ט או גבוהין יש לבדך בנ״מ בפה״ע‪.‬‬
‫ו בד בר ה״שטעניל נופל״ ביון שאין ראוי לאכול אלא‬
‫לאחד הבשול‪ ,‬וגדל על עצי יעד שאין נוטעין‬
‫יש לבדך שהבל‪ .‬ולא ‪ pm‬הצ״ע שבתב חמ״ב ד״ם‬
‫ד״ג דמ״ש מפירות של אילני סדק ובני אסא שהוא‬
‫פימן פו‬ ‫שהכל‪ ,‬ועיץ במ״ב שם סק״ד‪ .‬ואף אם הוא ספק נמי‬
‫צריך לבדך שהכל‪ .‬ומהו השטעניל נופל לא ידוע לי‬
‫בברכת זורעווינעם וברכת פאזימקעם‬ ‫אך למעשה אין זה נוגע‪ ,‬דכל מין שאין ראוי לאכול‬
‫וברכת ערפערט‬ ‫לפתם בנ״א אלא אהד הבשול וגדל על עצי יעד‬
‫הזו ד עווינ ע ם הוא מין יאגדש אדום ואין ראוי‬ ‫צריך לבדך שהכל‪.‬‬
‫הקליפה לאכילה לפתם בנ׳׳א דק מוצצין‬
‫השרף הננופ בהם וטעם השרף הוא המוץ מאד‪,‬‬
‫ופירוש שלו בשפה המדוברת בכאן לא ידוע לי‪.‬‬
‫ובודאי גם בפה נמצאים מינים כאלו ובאין' מנהג‬ ‫פימן פד‬
‫ידוע יש לבדך שהכל נהמג״א‪.‬‬
‫הפאזימקעט הם נמו הפטראבעדעפ אך קטנים‬ ‫בבירך על ענבים בפה״ג‬
‫מהם וגדלים בתוך היערות על עשבים ומבדנין עליהם‬
‫הסתירה שהקשה כתר״ה בפי׳ ר׳׳ה מפעי׳ י״ד‬
‫ועל הפטדאבערעפ בפה״א‪ .‬ומין עדפעדט לא ידוע‬
‫לפעי׳ ט״ו ל״ק בלום‪ ,‬דרק בבידך על היץ‬
‫לי‪ ,‬אבל משמת אדם כלל נ״א אות ז׳ תמה על‬
‫בפה׳׳ג לא פטר את הענבים ממילא כיץ דלכתחלד‪,‬‬
‫המג׳׳א בעדפעדט משום שהוא מין יאגדש האדומים‬
‫הגדלים בעשבים שנתב המ״א לבדך בפה״א‪ .‬והעיקר‬ ‫צריו לבדך עלייהו בפה״ע‪ ,‬אבל בבידך על הענבים‬
‫לדינא כשמזדמן פדי מעץ כזה שהענף מתקיים וני‬ ‫בפה״ג יצא כיוו דשי ‪ T‬עלייהו גם לשון פדי הגפן‬
‫דהעץ קרוי גפן‪ ,‬ומטעם זה אף בבידך על היץ‬
‫שקיל פדי הדד מאותו ענף עצמו אולי יש לבדך‬
‫בפד‪,‬״ג ונתבוין להוציא גם הענבים כתבו המג׳׳א‬
‫בפה״ע כאגודה שהפנים לו המג״א‪ .‬דהנשמת אדם‬
‫והט״ז בשם הב״י דיצא‪ ,‬והוא ממש כדין ברכת בפה״א‬
‫פובד שניץ שהוא מחלוקת הפופקים יש לבדך בפה׳׳א‪,‬‬
‫אבל המ״ב פפק נהמג״א‪.‬‬ ‫על דבר שמבדכין בפה״ע נמ ‪p‬אד בפי׳ ד‪-‬ו פעי׳‬
‫נ׳ והלוק זה מפורעז במ״ב פ״ק ס״ט‪ ,‬וכן יהיה הדין‬
‫המין מאוזיש שנזכר בפי׳ ד״ג פעי׳ ג׳ שמבדבין‬ ‫בברכת שהכל על כל דבר דהוא דק בנתכוין לפטור‬
‫בפה״א לא ידוע לי פירושו‪ ,‬ולדינא תלוי בהכללים‪.‬‬ ‫עיץ במ״ב פי׳ ד״ו פק״ט‪.‬‬
‫ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
 ‫‪tn p‬‬ ‫משה‬ ‫א ד׳ ח‬ ‫אגרות‬
‫והנטן לע״ד דהנה לכאורה תמוה בגמ׳ מ׳׳ט‬ ‫סימז פז‬
‫תלי זב״ז דאם ביאת שמשו הוא אז וטהר יומא‪,‬‬
‫ואם ביאת אורו הוא אז וטהר גברא‪ ,‬מדוע לא נוכל‬ ‫בהרבה מיני פירות חדשים אם נפטר‬
‫לפרקו וטהר גברא גם אם ביאת שמשו הוא‪ ,‬ולפרש‬ ‫בשהחיינו אחת‬
‫וטהר יומא אף אם ביאת אורו הוא‪ .‬ואף שאם ביאת‬
‫אורו דהוא התחלת שקיעה יקז לומר שאין לפרש‬ ‫י״ט מנ״א תשי״ז‪.‬‬
‫וטהר יומא דיש בינתים עוד זמן' דהוא סוף שקיעה‬ ‫מע״כ ידידי תלמידי הרה״ג ר׳ אפרים גרינבלאט‬
‫ולא היה מזכיר הקרא תחלת שקיעה שרחוק הרבה‬ ‫שליט״א‪.‬‬
‫מטהר יומא ולכן צריך לומד וטהר גברא‪ ,‬אבל הוא‬
‫דוחק דאם ובא השמש הוא פירוש ביאת אורו אין‬ ‫ושאלת ידידי בברבת שההיינו במונח לפניו הרבה‬
‫בקרא זמן אחר לומר שהשמיענו שכאן בעינן גם צאת‬ ‫פירות חדשים אם יפטור הבל בברבה אחת‬
‫הכוכבים ושייך וטהר יומא אף אם ביאת אורו‪ .‬וטהר‬ ‫או שיברך על בל אחד ואחד בפני עצמו׳ פשוט‬
‫גברא ודאי שייך גם אם ביאת שמשו הוא ומנא לן‬ ‫לע״ד שצריך לפטור בולם בברבת שהחיינו אחת‬
‫צאת הכוכבים לביאת שמקזו והי״ל להסתפק עוד‬ ‫דאיז לגרום ברבה שאינה צריבה ובפרט שהיא ברבת‬
‫ספק שלישי אם וטהר יומא שהוא צה״ב ואז אין חלוק‬ ‫הרשות ואף באינו רוצה לאבול עתה איזה מין מהן‬
‫בפירוש ובא השמש או הוא וטהד גברא ואז יש ספק‬ ‫נמי הא נפטר בעצם בשבידך שהחיינו תיבף בראיה‬
‫אם אורו שהוא תחלת שקיעה או שמשו שהוא סוף‬ ‫אף בלא אבילה‪ ,‬ול^ אף שנוהגין לחבות מלברך‬
‫שקיעה‪.‬‬ ‫עד שיאבל מ״מ ביו^ שמברך בשביל אלו שאובל‬
‫מהם צדיך לצאת גם מאותו הפרי שאינו אובל‪.‬‬
‫וצריך לומר משום דקרא דוטהר אם נפרש‬
‫ואני מסופקני שאף אם יבוין שלא לצאת בברבת‬
‫גבדא כמו בכ״מ הוא מיותר דהא כתיב ואחר יאכל מן‬
‫שהחישו על איזה מין אם יועיל דר‪,‬א עב״פ בבד‬
‫הקדעזים שזה משמיענו כאן הקרא‪ .‬ולכן אם ביאת‬
‫בירך על שהגיע לאותו זמן שדאה הפירות והדי‬
‫אורו הוא אינו מיותר דהוצרך לאשמעינן קרא יתירא‬
‫ראה גם אותו ובהברח הוא גם הזמן שראה אותו‬
‫וטהר שנטהר תיכף בהתחלת שקיעה כדי שלא נפרש‬
‫הפרי נמי ואיך שייך שלא לצאת על מה שלא היה‬
‫קרא דובא השמש לסוף שקיעה‪ ,‬אבל אם ובא השמש‬
‫רוצה לברך עתה ביון דעב״פ בירך על הגעת אותו‬
‫ביאת שמשו הוא לא היה צריך לכתוב קרא יתירא‬
‫זמן דהפרי הוא רק גרם להבדבה ולא שהברבה היא‬
‫וטהר לאשמעינן דנטהר תיכף בתחלת שקיעה ולא‬
‫עליה‪ ,‬ובן מסתבר לע״ד לבאודה ב״ז שאין לי דאיה‬
‫בעי צה״ב דמה״ת נימא רבעי צה״ב דהא רק ובא‬
‫שלא יצא‪ .‬ידידו‪,‬‬
‫השמש ואחר יאכל כתיב ואין להסתפק מזה יותר‬
‫מהתחלת שקיעה‪ ,‬ולכן מוכרחין אז לפרש וטהר יומא‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫דהוסיף תקדא שלא סגי בביאת השמש לבד אלא‬
‫בעי גם צה״ב‪ ,‬ולכן אם ביאת אורו הוא שיש‬
‫לפרש אגבדא לינא לפרש וטהר יומא משום דלא‬
‫מציגו כן במקום אחר ואם ביאת שמשו הוא שאם‬ ‫םי»ן פח‬
‫אגברא הוא מיותר מוכרחין לפרש וטהר יומא‪ .‬חזינן‬
‫בענין טהר יומא ובענין ר!״ש עד חצות‬
‫מזה שיותר צריך לפרש וטהר גברא כל זמן שליכא‬
‫הכרח‪ ,‬וא״ב עדיין מ״ט מספקי במערבא דלמא ביאת‬ ‫י״ג טבת תפר״ח ליובאן‪.‬‬
‫שמשו וטהר יומא‪ .‬ולכן צריך לומר משום דוכא השמקז‬
‫כפשוטו הוא ביאת שמשו ממש וטהר בפשוטו קאי‬ ‫מע״ב דודי הגאון הגדול מהר״ר יעקב קאגטראוויץ‬
‫אגברא‪ ,‬וזה א׳׳א דוטהר יהי׳ מיותר לפ״ז‪ ,‬ומוכרחין‬ ‫שליט״א‪.‬‬
‫לשנות מפשוטו שהוא או לשנות פי׳ ובא השמש מפשוטו‬ ‫מה שפי׳ ב״ג קושית ד‪.‬גמ׳ ריש ברבות דלמא ביאת‬
‫ולפרש שהוא ביאת אורו דד‪,‬וא תחלת שקיעה ופירוש‬ ‫אודו הוא וטהר גברא לפי׳ התוס׳ דהוא התחלת‬
‫וטהר יהיה כפשוטו שהוא אגברא או לשנות פירוש‬ ‫שקיעה ועא בודאי ולא בספק משום שלא מציגו‬
‫וטהר לפרש שר‪,‬וא טהר יומא ופירוש ובא השמש‬ ‫במקומות אחרים אלא וטהר גברא‪ ,‬ובזה תירץ קושית‬
‫יהיה כפשוטו שהוא ביאת שמשו‪ ,‬ומספקי מה יכריח‬ ‫דעק״א בם׳ דו׳׳ח‪ ,‬הנה מה יעשה ב״ג בזה שבמערבא‬
‫לשנות אם וטהר יכריח לשטת פי׳ ובא השמש או‬ ‫אף שלא ידעו הא דרבה בר׳ שילא בעו לה דלמא‬
‫ובא השמש יכריח לשנות פי׳ וטהד‪ .‬ולכן לא היה‬ ‫הוא טהר יומא‪.‬‬
 ‫מ שה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫קמח‬

‫החרדים שהירושלמי סובר דרבנן פליגי עליה מדאו׳‬ ‫יכול להקשווז דודאי הוא וטהר גברא ולחזות פי׳‬
‫וא״כ הלכה כרבנן כמו בכ״מ דיחיד ורבים הלכה‬ ‫הפשוט דובא השמש אלא דהקשד■ טנא לן בודאי‬
‫כרבים‪ ,‬ולכן תמה איד עבד נוותיה‪ .‬וכן משמע‬ ‫לדחות פשוטו של וטהר וכמו שבמעדבא לא החליטו‬
‫מגט׳ דידן דדק אם פליגי מדאורייתא היו בניו‬ ‫מטקם שבארתי רטהר גברא‪ ,‬וא׳׳ב מקשה דעק׳׳א‬
‫עושין כרבנן דאל״ב מ״ט עשו עתה כד׳׳ג הא פליגי‬ ‫שפיר רמ״ט יהיו אסורץ מספק‪.‬‬
‫עלי׳ לפי׳ הד׳ יונה שדבנן עשו סייג שאף בדיעבד‬
‫ומה שהקשה כ״ג ראם הוא ספק השקול הלא‬
‫אינו יוצא ומה תיקן במה שהשיבן שרבנן כוותי‬
‫צריו לדרוש כמו קולא והומרא לחומרא מקשינן‬
‫סבידא להו מדאורייתא הא עכ״פ פליגי עליה‪ ,‬אלא‬
‫בוראי כמפורש ביבמות וקרושין‪ ,‬נראה לע׳׳ד שכלל‬
‫ודאי משום שאם מדאורייתא חייבין מסתבר כר׳׳ג‬
‫זה הוא דק במדות שנדרש כמו היקשא וק״ו ומה‬
‫וצריד לחוש לד׳׳ג כדחזינן שפסק ר״י אמד שמואל‬
‫מצינו אבל לא בדרשות קראי יתירי‪ ,‬וכמדומני שיש‬
‫כר״ג אף שרבנן פליגי עליה‪ ,‬וא׳׳ב מאחד שהידושלמי‬
‫למצא ראיות א ה וכן משמע בקצור כללים הנדפס‬
‫הקשה איד עשו כר״ג צריד לומד דסובד דמדאורייתא‬
‫בסוף ברכות שכתב כשם רגבי היקש וג׳׳ש לחומרא‬
‫פליגי עליה כפי׳ חרדים ועיי״ש איד שמפרש המשנה‪.‬‬
‫מקשינן וכן הדין בקיו‪ ,‬משמע דדוקא באלו שהן מדות‬
‫ולכן הוצרד בגט׳ להוכיח מהברייתא שסברי כר׳׳ג‬
‫לררוש אבל לא בקראי יתידי )אך מש״ב כשם שגבי‬
‫מדאורייתא דלא כהירושלמי‪.‬‬ ‫היקש וג״ש כן בק״ו‪ ,‬הנה ק׳׳ו מפודש בע״ז דף‬
‫ומה שהקשה כ״ג מאי מקשה לימרו כד״א הא‬ ‫מ״ו וג׳׳ש לא מצינו בגמ׳ והי״ל לומד כשם שהיקש‬
‫בני ר׳ג נסתפקו שמא פליגי אר״ג רק בזה דומן‬ ‫וק״ו דדשינן לחומרא כן בג״ש‪ ,‬וצ׳׳ע(‪.‬‬
‫ששוכבין נמשד לדידהו עד חצות וכדסובד הירושלמי‬ ‫אד לכאורה לא מובן מאי קשה לו לרעק׳׳א‪,‬‬
‫כן באמת‪ ,‬הוא פשוט לע״ד רגט׳ די ה לא רצה‬ ‫הא ודאי יש חלוק אם הוא איסור וראי או ספק‪.‬‬
‫לומד שיהיה בזה מחלוקת ובני ד׳׳ג שנסתפקו אפשר‬ ‫וצייד לומר שקושיתו היא רק על קושית ד‪.‬גמ׳ דמנ״ל‬
‫שלא ידעו מר׳׳א ולכן נסתפקו אולי סברי שזמן‬ ‫להקשות דלמא אה״נ‪ ,‬ומ׳־מ הוא סימן לזמן ק״ש‬
‫ששוכבין הוא עד חצות מאחר שלא ידעו שד׳׳א‬ ‫שהוא מצה״ב בית דאף אם הוא ספק אסודין עד‬
‫חולק‪ ,‬אבל אחרי שידענו מד׳׳א שזמן ששוכבין הוא‬ ‫צה״ב׳ ו ת איד פשטו במערבא מברייתא דסימן‬
‫רק עד אשמודה הראשונה לא מסתבר שיחלקו בזה‪,‬‬ ‫לדבר צה׳׳ב ראולי הוא רק מספק ולכן הוצרד‬
‫ולכן הקשה לימדו כד׳׳א‪.‬‬ ‫לתרץ מה שתידץ‪.‬‬
‫ב״ג אוהבו בלר׳נ‪,‬‬ ‫וכן מש״כ כ״ג דמחמת קרא וטהר בערב משמע‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫שטהור גם בעודנו יום ג׳׳ב נסתר מזה שבמערבא‬
‫לא החליטו לקולא‪.‬‬
‫ומה שהקשה ב׳׳ג בדף ד׳ על פרכת הגט׳ חכמים‬
‫כמאן סבירא להו הא מפורש במתני׳ דר׳׳ג אמר‬
‫מימן פם‬ ‫שרבנן כוותיה מברי‪ ,‬הנה בירושלמי סובר באמת‬
‫שרבנן פליגי אר״ג וסבדי דאין יכולין לקרות אחר‬
‫בלא אמר ברכת המעריב ערבים ונזכר‬ ‫חצות עד שתמה על ד׳׳ג היכי עבד כוותיה והוצרד‬
‫אחר התפלה‬ ‫לתרץ משום שהוא לשינון ומפרש בספר חרדים על‬
‫הירושלמי רמראורייתא פליגי רסברי כל זמן שעסוקין‬
‫נשאלתי מאחד שבטעות התחיל להתפלל ערבית‬ ‫בשכיבה כר״א רק שסברי דהוא ער חצות משום‬
‫בברכת אד‪,‬בת עולם ונזכר אחר תפלת‬ ‫דמיעוט אין ישנים עד חצות עיי״ש‪ .‬ומסתבר כפירושו‬
‫י״ח‪ ,‬אם צריד לברד ברכת המעריב ערבים‪ .‬והשבתי‬ ‫שאם המחלוקת היא בהסייג שלחכמים אף בדיעבד‬
‫שלע״ד נראה שצריד לברד כשנזכר ברכת המעריב‬ ‫עשו שלא יצא כרפי׳ הר׳ יונה לא היה »’ ‪ T‬להקשות‬
‫ערבים‪ .‬ודאיה מברכות דף י׳׳ב שאנשי משמר אמרו‬ ‫איד עבד טותיה דמ׳׳ט לא יחושו להא דר״ג לצאת‬
‫רק ברכת אהבה רבה ולאחר זמן אף שד‪,‬פםיקו‬ ‫הדאודייתא‪ ,‬דהא אדרבה יש לתמוה אחכמים איד‬
‫בהרבה דברים אמדו ברכת יוצר אור‪ ,‬ואין לומר שכד‬ ‫עקדו מ״ע דאורייתא כדהקשה הר׳ יונה‪ ,‬וגם הא‬
‫נתקן לאנשי משמר עיקר דינם‪ ,‬דהא מוכיח משם‬ ‫איפסק הלכתא מחמת זה כר״ג מאחד שמדאורייתא‬
‫ר׳ זדיקא א״ר אמי ארשב׳׳ל דסדר ברכות אין‬ ‫חייב‪ ,‬וא״כ ודאי שלא הי׳ ד׳׳ג מבטל דעתו מאחר‬
‫מעכבות גם לדידן כדמסיק שם ואם לאנשי משמר‬ ‫שחזינן שהלכת כמותו‪ .‬ולת צריד לומר כפירוש‬
 ‫קמט‬ ‫מ ש ה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫עביר כדאיתא בדמ״א וכוונתו מוכדחין לפרש דהוא‬ ‫הוא דין אחד לא היה דאית לדידן אלא ודאי שדינם‬
‫דוקא כשגם העכו״ם אינו מחוייב לעסוק מזבת‪,‬‬ ‫שוד‪ ,‬לשלנו אלמא דצדיך גם לדידן לבדד יוצר אוד‬
‫דאם העכו״ם מחוייב מצד תנאם אפילו כשלפעמים‬ ‫בטעה ולא בדך מתחלה אף נשנזנד אחד שכבד‬
‫אינו רוצה מצד עצלות וכדומה הדי הוא כשלוחו‬ ‫קדא ק״ש וגם כבד התפלל‪ .‬וזה פשוט שברכות‬
‫לזד‪ ,‬תשייתו הוא בשביל חיובו מתנאי היקודאל‪.‬‬ ‫ערבית הם כשל שחרית ולכן צריך לביד המעריב‬
‫אבל כשאינו מחריב מצד תנאם אף שמבין העט״ם‬ ‫ערבים אף אחר שהתפלל ואף אחר זמן רב אם‬
‫שאם לא יעסוק בשבת לא יהיה דעת הישראל נוחה‬ ‫עדיין הוא לילד״ ואולי גם עד הנץ כשלא נזכר‬
‫מזה וידאה להסתלק מהשותפות מותר דנית שלא‬ ‫קודם‪.‬‬
‫התנה הוא עכ״פ אדעתא דנפשיה‪ .‬ואף שבהא דמכס‬ ‫וזכורני שאאמו״ד הגאון זצ״ל הורד‪ ,‬לאחד שטעה‬
‫בסוף סי׳ דמ״ד משמע דמותד אף כשמחוייב העכו״ם‬ ‫ולא אמד השכיבנו ונזכר אחד התפלד‪ ,‬שצריך לומד‬
‫לקבל המכס בשבת‪ ,‬הא איתא בט״ז סק״ו ובש״ך‬ ‫אז השכיבנו‪ .‬אבל פשוט שהשכיבנו אינו יכול לומד‬
‫ס״ק י״ח דהתידו משום פסידא עיי״עו וזה לא שייך‬ ‫אלא עד עלות השחר כדאיתא בברכות דף ט׳‪.‬‬
‫בשותפות דלא נחשב זה הפסד לאדם כשלא יעשה‬
‫שותפות עם העכו״ם ולא ירויה מהשבת‪.‬‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫ומה שיתנד‪ ,‬עם העכו״ם בין כאופן א׳ בין‬
‫כאופן ב׳ ודאי נכון יותר שיכתבו זד‪ ,‬בשטר ואם‬
‫יעשו השותפות בשטר של ערכאות ע׳׳י לאיעד ודאי‬
‫‪p'D‬‬
‫צריד לעשות שטר שיהיו מפודשין התנאים שהתנו‪.‬‬
‫דמה שידברו בע״פ אינו כלום דניכד שהוא דק‬
‫להעדמה‪ ,‬אד אם יעשו שטר מתחלה עם תנאים אלו‬ ‫בענין שותפות עם עכו״ם לענין שבת‬
‫יהיה מותר אף אם יש להם טעם לעשות השטר‬
‫שע״י הלאיעד בסתם שותפות דיכול לסמוד דעיקד‬ ‫יעקב קורלאנד‬ ‫ידידי הנכבד מהר״ר‬ ‫מע״ב‬
‫השותפות הוא ע״פ השטר דמתחלה כמו שהתנו אף‬ ‫שליט״א‪.‬‬
‫אם לא יהיה לו תוקף בערכאות כיון שד‪.‬אמינו זה‬ ‫בדבר אם מותר לישראל לעשות שותפות עם עכו״ם‬
‫לזד‪ .,‬אבל אם יעשו השטר דסתם שותפות תחלה‬ ‫לכתחלה בתנאי המבואר בסי׳ רמ׳׳ה‪ ,‬ודאי‬
‫יהיה אפוד כיון שלא בטלוהו עיין בסעי׳ ג׳‪.‬‬ ‫מותר אף לכתחלה ויתנה עמו שעל יום השבת ועל‬
‫ושותפות הנקרא קאדפאדייעואן הוי ג״ב לענין‬ ‫יום אחד קבוע מימי החול אינם שותפים אלא שיום‬
‫שבת כסתם שותפות וצריך להתנות באחד מן הדרכים‬ ‫השבת שייך להעכו״ם בין יהיה דיוח או הפסד ויום‬
‫שנתבאר‪ .‬ושטר מכירה לעכו״ם כדרך שנוהגין‬ ‫להישדאל‪ .‬וצריו שיהיה‬ ‫אחד קבוע מימי החול‬
‫במכירת חמץ אין לעשות במדינותינו בכאן ואין‬ ‫מטהר כזה שיהיה האפשריות לידע כמה היה ביום‬
‫למילף ממה שעשו ביודאפ בשדות ודיחים בשטר‬ ‫השבת ובמד‪ ,‬היד‪ ,‬ביום הקבוע להישדאל ואז אף‬
‫מכירה לעכו״ם‪ .‬ידידו‪,‬‬ ‫אם בשעת חלוקה נתעצלו מלחשוב וחלקו בשוד‪ ,‬משום‬
‫האומדנא שמסתמא היה בשוד‪ ,‬או שרצו למחול זה‬
‫משה פיינשטיין‬
‫לזה מותר‪ ,‬אבל אם אי אפשר כלל לידע כמה יהיה‬
‫ביום אחד דיוח או הפסד אסור בתנאי כזה כי הוא‬
‫רק פטומי מילי בעלמא‪ .‬ומה שאיתא במג״א סק״ב‬
‫מזם מהר״ל חביב דלא נודע בכמה השכירו בשבת‬
‫סימן צא‬
‫כגון בחנות‪ ,‬אין הכוונה דבחנות א״א המציאות לידע‬
‫ברבר שותפות עם ישראל מומר לחלל‬ ‫כלל דאז היד‪ .‬אסור אבל צדיך לומד שעכ״פ אפשר‬
‫אף בחנות לידע כשיטדיחו אד שבחנות קשה לידע‬
‫שבת‬
‫ולכן אירע פעמים שלא נודע כמה היה הדיוח ולא‬
‫ג׳ מרחשון תשי״ז‪.‬‬ ‫נאסח בשביל זה‪.‬‬
‫מע״ב ידידי הרב מהד״ד דוד סילוועד שליט׳׳א‪.‬‬ ‫ות יכול לד‪,‬תנות עם העכו״ם שמצדו אין מחדיבין‬
‫לעסוק בשבת כלל אלא שיש דשות להעכו״ם אם ירצד‪,‬‬
‫בדבר שדחיקא ליה שעתא ורוצה אשתו להכנס‬ ‫הנה‬ ‫לעסוק בשבת אף שהוא להדויח לשניהם ויהיה מותר‬
‫בשותפות עם אחת שאינד‪ ,‬שומרת שבת בבית‬
‫לחלוק כל השכר בשוד‪ ,‬דעכו״ם אדעתא דנפשיה קא‬
 ‫םשה ׳‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫ר!נ‬

‫סימן ‪3S‬‬ ‫כביסה אם יש ‪ nn‬אופן שתהא מותרת‪ ,‬נראה לע״ד‬

‫שלא כל הדברים שהתירו בישראל שעשה שותפות‬
‫בדבר הנסיעה בספינות שמנהיגיה הם‬ ‫עם עכו״ם באו״ה סי׳ דמ״ה שייך להתיר בישראל‬
‫ישראלים‬ ‫אלא היתר זה לבד שיהיה שותף עמו דק לימות‬
‫ההול לבד וימי השבתות דמי י״ט לא יהיו שייך‬
‫לו כלל לא לשכר ולא להפסד‪ ,‬וההוצאות שהם על‬
‫ח׳ מנ״א תשט׳׳ז‪.‬‬ ‫כל השנה או ההדש כגון שכירות המקום וכדומה‬
‫מע״כ ידידי הדד‪,‬״צ הגאון המפורסם מוהדדמ״מ‬ ‫יכולין לההשיב לפי השבון הימים אף שלכאורה‬
‫שניאודסאן שליט״א האדמו״ד מליובאוויטש‪.‬‬ ‫יהיר‪ ,‬לו הנאה ממה שעושה שם שותפו בשבת דאם‬
‫לא היה עושה בשבת היה כל השכירות וכדומה‬
‫את מכתבו אלי והעתקת מכתבו להדבנים שבא׳׳י‬
‫על השבון השותפות דהיו משלמין כל השכירות בעד‬
‫קבלתי אבל ידע כ׳׳ג שאין שייך כלל להוראתי‪,‬‬
‫הששה ימים מ״מ אין לאסור זה כיון דעכ׳׳פ השכירות‬
‫כי זה ברוד ופשוט שאסור למנהיגי הספינה לחלל‬
‫הוא על כל הימים וא״כ מתהלה לא נתהייבו מהשותפות‬
‫שבת אף אם יפליגו ביום א׳ כי ליכא שום סכנה‬
‫דמי שכירות דק כפי הלק הששה ימים‪.‬‬
‫בזה״ז להעמידה בים וגם ידוע לכל אף לאין יודע‬
‫פרטיות הנד‪,‬גת הספינה‪ ,‬שאף אם הולך עיי אוטומאט‬ ‫וגם דוקא אם השותף שאינו שומר שבת א״צ‬
‫נמי צריכין לאנשים שיעשו מלאכה‪ ,‬ולכן אין שום‬ ‫להשותף השומר שבת שיכול לנהל העסק בעצמו‬
‫היתר לחלל שבת להוליך הספינה וגם ע״י עכו״ם‬ ‫או שיש לו שותפים אחדים‪ ,‬דאם בלעדיו לא יוכל‬
‫יש לאסור ות״ו לפני להתיר‪ ,‬ואיך עלה זד‪ ,‬על דעת‬ ‫לנהל העסק נמצא דבזה שנשתתף עמו גדם ששותפו‬
‫הו״ג שאתיר דבר כזה‪ ,‬וגם ידוע ומפורסם לכל מה‬ ‫יהלל שבת ואף שהוא ביום שאינו שותף של ישראל‬
‫שאמרתי בזה בפירוש שאסור להם להוליך הספינה‪.‬‬ ‫אסור‪.‬‬
‫אך שאלה זו לא נשאלה לפנינו כי אין שייך לשאול‬ ‫והיתר שיש בשותפות עם עכו״ם שיתנו שלהעכו׳׳ם‬
‫זה באפעריקא והרשעים אין שואלין שאלות‪.‬‬ ‫יהיה שכד השבת ולהישדאל יהיה שכד יום אהד‬
‫והשאלה שבכאן היא דק לאיזה יחידים אם‬ ‫כנגדו אין להתיר בישראל שמחלל שבת ניץ שנהנה‬
‫מותרין ליסע בספינה זו אף שהם לא יעשו מלאכה‬ ‫ממלאכת הישראל דעי׳׳ז נתרצה שיהיה להשומר‬
‫הא יעבדו על הנאה ממלאכת שבת שעבר ישראל‬ ‫שבת יום אחד מימי החול‪ .‬וכן ההיתר שכתב הרמ״א‬
‫במזיד‪ ,‬שע׳׳ז הוריתי שלא חמור זה ממלאכה ממש‬ ‫שם בשניהם עוסקים יחד בחול ובשבת עוסק העכו״ם‬
‫שאם הפליג באב״ג מותר אף בידוע שיהיד‪ ,‬אח״כ‬ ‫לבדו שמותר לחלוק כל השכר מטעם דעכו״ם אדעתא‬
‫פקוח נפש ויצטרך לעשות מלאכה ולהנוסע יהיה‬ ‫דנפשיה עביד נמי אסור בישראל דהרי נהנה ממלאכת‬
‫פ״נ דאין בידו להעמיד הספינה‪ .‬והוא מותר עוד‬ ‫ישראל בקזבת‪.‬‬
‫מכש״ב דאין עושה מעשה ובע׳׳כ הוא נהנה‪ ,‬וגם יש‬
‫ומה שתעשה אשתו יותר מלאכה מכפי המוטל‬
‫שאינם נהנים כלל דלא איכפת להו כלל אם יהיו‬ ‫עליה מצד השותפות ובעבור זד‪ ,‬תרצה האינה שומרת‬
‫בדרך עוד יום‪.‬‬
‫שבת ליתן לה מד‪,‬ריוח של יום השבת‪ ,‬הנזל זה אפוד‬
‫אבל מ״מ אין להתיר אף בג׳ ימים דקמי שבתא‬ ‫כיון ששכידותד‪ ,‬יחיד‪ ,‬מריוח של השבת הרי נמצא‬
‫מטעם שנימא שיש מצוד‪ ,‬בהנסיעה כהי״א שהביא‬ ‫שקזייך גם לד‪ ,‬העסק של השבת‪ ,‬אלא צריכה לקבוע‬
‫המג״א ס׳׳ק ט״ו‪ ,‬דהיתר מצוד‪ ,‬כיון שהוא עכ״פ‬ ‫לה שכירות עבור מלאכתה ולא יהיה נוגע לה כלל‬
‫דבר איסור אין לד‪,‬תיד אלא באי אפשר ליסע באופן‬ ‫מה שתעשה השותף שלה בשבת‪ .‬ידידו‪,‬‬
‫אחד שזה לא שייך בזמננו שיש ספינות אחדות של‬
‫משה פיינשטיין‬
‫א׳׳י מאמעדיקא וממדינות אחדות‪ .‬אבל ההיתר דקודם‬
‫ג׳ ימים שהוא אינו מחוייב לד‪,‬זהד עתה מלד‪,‬כנס‬
‫לדבר שיהיה סכנה בשבת ויהיה מוכרח לעבוד איזה‬
‫איסור דשבת‪ ,‬שליכא איסור כלל דלכן אף שלא‬
‫לצורך כלל מותר בגון רק לטייל בעלמא‪ ,‬יש‬
‫להתיר אף שיכול גם ליסע בספינות של נכרים‬
‫מאחד שיש לו רצת וצורך הנאה גופנית או טעם‬
‫אחר ליסע יותר בזו אף שאין בזה דבר מצוה‪ .‬זד‪,‬ו‬
‫מה שהוריתי וזהו טעמי ונימוקי‪ .‬ובודאי היה מן‬
‫ר‪,‬נא‬ ‫כוש ה‬
‫לחתוי אף בניצוצות וכירה שהבלה מועט לא תתחמם‬
‫בניצוצות מועטים ומפני כך אין לחוש לחתוי כראיתא‬
‫שם במ״מ ה׳׳ד‪.‬‬
‫וא׳׳ב הוא שייך רק בתנור שררך הבשול והאפיה‬
‫הוא הרבה פעמים בקטימר‪ ,‬וגריפר‪ ,‬וליכא היכרא במה‬
‫שגורף וקוטם שאין רעתו לחתות‪ .‬אבל בתנורי הגעז‬
‫שאין הדרך כלל לבשל בכסוי פח מתכות אין לך‬
‫היכר גחל מזה שמסלק רעתו מלחתות ואין לחוש‬
‫לחתוי‪ ,‬ונמצא שלפי״ז יש לתנורי הגעז שכיסה בפח‬
‫מתכות רין כירה קטומה‪.‬‬
‫אך לשיטת רש״י דבקטימה שמותר בכירה הוא‬
‫משום דאינר‪ ,‬מוספת הבל והוא כרפי׳ הר׳׳ן רטעמו‬
‫שאף שלשעתו מוסיף הבל מ״מ ו ס עוממות והולכות‬
‫אין שייך זה בתנורי הגעז שלא נפחת אורו וא׳׳ב‬
‫הוא מוסיף הבל שיש לאסור לפח‪ .‬איברא רבעצם‬
‫לולא רמסתפינא היה נראה לע׳׳ד רגם רש׳׳י סובר‬
‫רגחלים קטומים נחשבו מוסיף הבל אך לא אסרו‬
‫משום ההיכר שיש בהקטום שאין רעתו לחתות‪,‬‬
‫רר‪,‬א כן מפורש ברשיי רף ל״ז שפי׳ שאני הבא‬
‫בענין תנורי הנעז שבמדינתנו בכסוי פח‬
‫רקטמה וגלי רעתיה דלא ניחא ליה בצמוקי עיי׳׳ש‪,‬‬
‫וזה שפי׳ במתני׳ שיתן אפר ע׳׳ג גחלים לכסותם‬
‫ולצננם‪ ,‬אין הכוונה דלא יוסיף הבל אלא רהוא‬
‫גרוע מכפי שר‪,‬יה בלא כסוי האפר וא׳׳ב גלי רעתיה‬
‫שלא ניחא ליה בצמוקי רק שיהיה חם לבר רבשביל‬
‫זה לא אתי לחתויי רבלא החתוי יהיה חם דאם‬
‫לא היה מגדע כלל לא היה מזה גלוי דעת דלא‬
‫ניחא ליה בצמוקי‪ .‬ולא יקשה לפי״ז על רש׳׳י מה‬
‫שהקשה הר׳׳ן מהא ראסור להטמין ברמץ שגם לדיריה‬
‫יהיה חלוק בין שהיה להטמנר״ וכן לא יקשה קושיות‬
‫התוס׳ עליו‪ .‬ולפ׳׳ז גם לרש״י יש להתיר בתנורי‬
‫הגעז לכסות בפח של מתכות דג׳׳ב הא ודאי הפחית‬
‫החום מכלא הכסוי‪ .‬אך מה נעשה שהתוס׳ והר״ן‬
‫לא מפרשי כן בכוונת רש׳׳י אלא דסובר שכירה‬
‫קטומה לא נחשבה מוסיף הבל‪ .‬וא׳׳ב יש לאסור לדיריה‬
‫בתנורי הגעז בכסוי הפחים‪ .‬אבל לרינא כיון שרוב‬
‫הפוסקים פליגי ארש׳׳י‪ ,‬עיין בב׳׳י סי׳ רנ׳׳ג ובד׳׳מ‬
‫שם‪ ,‬וסוברין דבירה קטומה היא מוספת הבל ומ״מ‬
‫מותר כשהיה מצד היכרא שאין דעתו לחתות א׳׳ב‬
‫גם בתנורי הגעז יש לר‪,‬תיר כשמכסין בפח המתכות‬
‫כמו שנוהגין‪ ,‬ובפרט שגם לרש׳׳י אינו ברור שיאסור‪.‬‬
‫והנה היה מקום לומר רמה שפרש׳׳י בעל גבה‬
‫בדף ל׳׳ז שר‪,‬וא גם על כסוי שעל חללה הוא משום‬
‫דאזיל לטעמיה ראם מוסיף הבל אסור ובדפי׳ התום׳‬
‫ור׳׳ן בשיטתו ולכן בכסוי שעל חללה שמוסיף הבל‬
‫כיון שאין הגחלים קטומים אסור אבל לרוב הפוסקים‬
‫שאף כמוסיף הבל מתירין משום ד‪,‬ר‪,‬יכר יסברו שמותר‬
‫א ד׳ ח‬ ‫אגרות‬
‫הראוי אם אפשר לעשות תקנה לאסור לכל ישראל‬
‫ליסע עמהן אולי ימנעו הרשעים מליסע בשבת אלא‬
‫להעמירה באיזה נמל אבל זה אפשר רק לרבנות‬
‫הראשית שבא״י‪ ,‬וער שיתקנו שהניחן הוא רק לאיזה‬
‫יהירים איו לאסור להם בג׳ ימים הראשונים‪.‬‬
‫והנה לא היה נוגע למעשה מכיון שהפליגה בע׳׳ש‬
‫שאסור‪ ,‬אבל אם היתר‪ .‬מפלגת באב״ג ודאי היה‬
‫צריך להזהירם להרוצים ליסע מליהנות מהאור ובחמה‬
‫שנעשים בשבת וגם אמרתי כן בפירועז וכרהעיר‬
‫הו״ג‪.‬‬
‫ידידו מוקירו בלו׳׳ג‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן צג‬
‫מתכות אם יש בזה דין כירה או תנור‬
‫■‬ ‫כ׳׳ז ארר שני תשי״א‪.‬‬
‫מע״ב ירירי הרב ר' בנימין זאב צוקער שליט״א‬
‫מתלמירי הכולל רספרינג וואלי‪.‬‬
‫בד ב ר תנורי הגעז שבמרינתנו בכסוי פח של‬
‫מתכות שהעולם נוהגין היתר להשהות‬
‫שנסתפקת אם יש להן רין כירה או תנור‪ .‬הנה חומרת‬
‫תנור הוא משום שנקלט חומו לתוכו טפי מכירה‬
‫כדפרש׳׳י ברף ל׳׳ח ויכול להתמזזל שם מצד עצם‬
‫חומו אף נשיגרפו הגחלים ולכן ליכא היכרא ממה‬
‫שגורף וקוטם שמסלק דעתו מלחתות בגחלים אף‬
‫אם יצטרך למהר הבשול שזהו הטעם שמועיל בכירה‬
‫גריפה וקטימה נראיתא בר״ן בשם רב האי גאון‬
‫ורב אפרים גאון והסכים להו הר״ן‪ .‬וא״ב בתנור‬
‫שכיון שרב חומו אפשר שהגריפר‪ .‬ור‪.‬קטימה שעוקזר‪.‬‬
‫הוא משום שירא שלא יקריח תמזזילו ברבוי האש‬
‫ואינו היכר שהוא מחמת שמסלק רעתו מלחתות‬
‫אף לכשיצטרך למהר הבקזול ולכן אסור שמא יחתה‬
‫כשיצטרך למהר הבשול‪ .‬אך הוקשה להו רהניחא‬
‫בקטימר‪ ,‬אבל בגריפר‪ ,‬נר‪,‬י שאין היכר עכ׳־פ הא אין‬
‫שי ‪ 7‬כלל לחתות ור‪,‬וצרכו לומר שמחמת שרב חומו‬
‫מיחזי כיש שם גחלים לוחשות ואתי לשהויי בכירה‬
‫ולחתויי‪ ,‬עיי׳׳ש בר״ן‪ .‬והרמב״ם לא ניחא ליה בתירוצם‬
‫וכמו שלא ניחא ליה להר״ן שם‪ ,‬לכן תירץ בפ״ג‬
‫משבת ה״ו מעוום שא״א לגרוף כל האש וא״א שלא‬
‫תשאר ניצוץ אחת ובתנור שר‪,‬בלו חם יש לחוקו‬
 ‫»שה‬ ‫או״ח‬
‫הגעז שהוא דבד קל לפתוח יותר את נקבי הצינוד‬
‫להביא יותד געז יש לגזוד‪ ,‬מ*מ כיון שעכ״פ לא‬
‫גזדו אף בעצים וקש שסמוכים לדגידה‪ ,‬לכן גם‬
‫בגעז לא היה בכלל הגזדה זע> שעתה נעזעד‪ ,‬באופן‬
‫שלעולם הוא סמוך‪ ,‬כמו דבדוד שאף אם היה נעשה‬
‫רגילות שלעולם יהיו קש ועצים סמוך להכירה שלא‬
‫היה נאסר מוביל זה כיון שעכ״פ לא אסרו כ״כ‬
‫הוא בגעז שהוא דק כנעסזה הרגילות שהם לעולם‬
‫בסמוך להכירה שלא היה בכלל הגזרה ואגן לא‬
‫מחדעוינן איסודין‪ .‬וגם מסתבר שלעולם היה הרגילות‬
‫שיהיו עצים וקש סמוך להכירה דדוב בנ״א לא‬
‫היו מצמצמים להביא דק כפי הצורך ומ״מ לא‬
‫גזרו בשביל זה שלא יבא ליתן קש ועצים אחדים‪,‬‬
‫וא״כ הוא מטעם שלא חששו שמא יעזזזה בידים‪,‬‬
‫וא״כ הוא עוד כמפודש שאין לגזוד גם בתנודי הגעז‬
‫שצדיך לעשות בידינצ‬
‫ולפ״ז אף בלא כסוי גם על הכפתודים שעל ידם‬
‫מקטינים ומגדילים אלא שיכסה דק את האקו לבד נמי‬
‫אסקור יקז לד‪,‬תיד דגם בכסוי על האש לבד הוא היכר‬
‫גדול שאין דעתו לחתות ולהגדיל האש יותר וכמו‬
‫שנוהגין הדבד״ אך יותד טוב שהכסוי של פח המתמת‬
‫יכסה גם את הכפתודים כדי שההיכד יהיה גם במקום‬
‫החתוי כמו הקטום שיש אולי לחוק! שלא ידגיש‬
‫בהכסוי ויחתד״ ואף שהוא דבר דחוק מ״מ כיון שהיתר‬
‫ההיכר מצינו בהיכד שבמקום החתוי אולי הוא דוקא‬
‫בד‪,‬יתד כזה‪ .‬אבל ודאי זה לבד שיכסה את הכפתורים‬
‫ולא את האש לא יועיל שהעיקר הוא שצדיך לד‪,‬דאות‬
‫שדעתו להפחית שזה נראה יותד בכסוי האש‪ .‬אבל‬
‫כיון ששם היו תדווייהו למעליותא שמפחית את החום‬
‫והיה במקום החתוי אפשר הוא בדוקא ולכן יש‬
‫לד‪,‬חמיר לכסות גם את הכפתורים‪ ,‬אבל ני מ שיותר‬
‫מסתבר שגם בלא כסוי הכפתורים הוא היכר חשוב‬
‫יש להקל בשעת הדחק ואין' למחות באלו ד‪,‬נוד‪,‬גים‬
‫היתר בכסוי האש לבד‪.‬‬
‫ומה שכתבת דהחזון איש מחדש דדק קדידה של‬
‫חדס מתיר הש׳׳ע בסי׳ דנ״ג סעי׳ ג׳ להניח ע״פ‬
‫הכירד‪ ,‬ולא של מתכות דיש לחוש לבשול המתכות‬
‫שכתב הדמב״ם דהמחמם מתכות עד שנעשה גחלת‬
‫ה״ז מבשל ואף שעדיץ לא נעשה גחלת נראה דאסוד‪,‬‬
‫הנה הוא שי ‪ T‬דק באש גדול שיכול לעשות את‬
‫המתכות לגחלת שדמי זה למניח קדרה ופת במקום‬
‫שיתבשל ויאפה במשך זמן ודעתו היה לסלק קודם‬
‫שיתבשל ויאפה שאסור כיון דעתה הוא עושה כל‬
‫המעשד‪ ,‬שצריך האדם לעקזות במלאכת הבשול והאפיר‪,‬‬
‫שהוא להניחם במקום חם כזה שיתבשלו ויאפו שם‪,‬‬
‫ולכן אף כקזסלק אח״כ ונתבטלה המלאכד‪ ,‬אסור לעשות‬
‫אגרות‬ ‫קנב‬
‫בכסוי שעל גבר״ אך יקשה ע״ז שהטור סובר ג'כ‬
‫דלא כרש׳׳י וט״מ סובר שאסור בכסוי שעל גבר‪,‬‬
‫כרש״י‪ .‬ולכן צריו לומר משום דהתם דרך הבשול‬
‫הוא כך הרבה פעמים ראם האש גדול וידא שיקדיח‬
‫שבעצים קשה לצמצם וגם הרבה פעמים שאש קטן‬
‫לא ידלק ומוכרח לעשות אש גדול מניח כסוי על‬
‫גבה ואופה ומבשל שם דהא גם על עובי שפתה‬
‫יכול לבשל משום שהכירה בעצמה יש לה חום‬
‫לבשל ולא יגדע על גבה שהוא על האש ולכן לא‬
‫הוי היכד‪ .‬וא״כ בגעז שלא נמצא אף אחד שיבשל‬
‫בכסוי פח מתכות משום שיכול להקטין האש ולהגדילו‬
‫בצמצום כפי שצויד ל ח אין היכד גדול מזה ומותד‪,‬‬
‫וכמו שגם אתה חלקת‪ .‬אבל הוא דק מטעם שבאדתי‬
‫שיש טעם לזה שבתנודי הגעז אין מכסין לעולם‬
‫מעביל מעול יש לחלק ולהתיד ולומד שלא היה‬
‫זה בכלל האיסוד כיון שיש היכד בדוד אחדי שאין‬
‫מד‪ ,‬צודו לד‪,‬בשול‪ ,‬אבל אם לא היה טעם על זד‪,‬‬
‫שאין נוד‪,‬גין לבשל בכסוי לא היד‪ ,‬ניחא להלק מצד‬
‫שעכ״ס אין נוהגין לכסות להחשיב הכסוי לד‪,‬יכד‬
‫דאם היה לפעמים איזה צויד לכסות בשביל הבשול‬
‫כמו בכידה שלהם אפשד שאף שאחדים עב”פ אין נוד‪,‬גין‬
‫לכסות אף שיש צויד מ״מ הוא עושה בשביל הצודך‪.‬‬
‫וגם ממילא הא כבד היה זה בכלל האיסוד ולא היה‬
‫צודך לכסות‬ ‫בידינו לד‪,‬תיד‪ ,‬אבל כיון שאין שום‬
‫בשביל הבשול ומחמת זה לא נמצא מי שמכסה לא‬
‫היה זה בכלל האיסור ויש להתיר אף להטוד‪.‬‬
‫והנה יש טעם גדול לומד דלא שייך כלל הגזרה‬
‫בתנודי הגעז שלנו‪ ,‬דהא חזינן שדק לשלא יחתה‬
‫בהגחלים גזדו ולא לשטא יביא עוד עצים כשיכלד‪,‬‬
‫האש‪ ,‬דאם היה שייך למיגזד זה היה לן לאסור גם‬
‫בכירה שהסיקוה בקש וגבבא שלא שיין■ חזעש חתוי‬
‫שמא יתן עוד קש כ שיתמד הקש שבכירה‪ ,‬דד‪,‬א‬
‫ליכא בזה היכר‪ ,‬אלא צריו לומד ח ה לא גזרו‪.‬‬
‫ואולי משום דלא גזרו אלא בחתוי בפיו שקילא‬
‫לאינשי דלא חשיב לד‪,‬ו מעשה כ״כ מלעשות בידינ ‪J‬‬
‫וא״כ בתנורי הגעז שלא שייו חתוי בהגעז שכבר יש‬
‫שם אלא אם רוצה לד‪,‬גדיל האש צריו שיתן עוד‬
‫געז אחד שנותן ע״י שפותח יותר את נקבי הצינור‬
‫שיורד משם ד‪,‬געז‪ ,‬א״כ הוא כמו להביא עצים‬
‫אחדים שלא גזדו דלא חשקזו שיעשה בידים‪ .‬ואף‬
‫אם נימא שהטעם שלא גזדו שמא יביא עצים וקש‬
‫משום שרוב הפעמים אינם בסמוך להכידה שהוא‬
‫דבד קשה להביאם מדחוק ויבא לזמד קודם שיביא‬
‫העצים וממילא לא גזרו אף שנזדמן שהם בסמוך‬
‫מזעום שלא שכיח כ״כ‪ ,‬וכדאיתא חלוק כעין זד‪ ,‬בדיש‬
‫ביצד‪ ,‬בגזדד‪ ,‬שמא יקטום עיי״ש בתוס׳‪ ,‬וא״כ בתנודי‬
‫ר!נג‬ ‫משה‬
‫לחוש שתניח עד שישדף האוכל ודק לטעם הרא׳׳ש‬
‫אולי יש לאסור בדבר יבש אבל ביש בו מים וכל‬
‫דבר לח אין מקום לאסור‪.‬‬
‫ובדבר תנור שאש של תגעו מכוסה ויש נקבים‬
‫שעולה מהם חום האש לתוך התנור אם יש להקל‬
‫נפה מפסיק גם ליתן לכתהלה בשבת בנתבשל נל‬
‫צדנו כהא תג ד המדודה בדף מ׳ ונפסק בש׳׳ע או*ה‬
‫סי׳ שי״ח סעי׳ ט״ו שמותר ברחוק מן האש אף‬
‫במקום שהיד סולדת‪ ,‬פשוט שאסור שהוא דק בדת‬
‫כירה אף שמפסיק פה דהא הטעם שם הוא מטעם‬
‫שכתב הרא״ש והובא במג״א ס״ק ל׳׳ה משום דדמי‬
‫לסמיכה בכירה דשדי‪ ,‬וד‪,‬נא הרי הוא על הנידה או‬
‫בתוכה שאסור‪ .‬ומה שכתבת אולי יש לעשות ב‬
‫פחים וע״ו‪ ,‬איני רואה בוה שום מעלה דאם מותר‬
‫יש להתיר גם בפח אחד ואם חיה אסור גם בב׳‬
‫פחים אין להתיר ראם מותר הוא מצד שבהינר מותר‬
‫אף במוסיף הבל גם בפח אחד יש היכר ואם אסור‬
‫משום דניון דמוסיף הבל אין מועיל היכר מה יועיל‬
‫עוד הינד‪ .‬ול״ד להא דד‪,‬ביא המג׳׳א סי׳ רנ׳׳ג ס׳׳ק‬
‫ל״א ממהדי״ל בדבר על התנורים שלנו שמפסקת‬
‫מעויבה שמ״מ צריך שיניה איור‪ ,‬דבר להפסיק להיברא‬
‫דהתם המעויבה אינה הינדא דלא נעשית לוה דד‪,‬יא‬
‫מעצם התנור אבל הפח הדי אינו מהתנור וד‪,‬וא‬
‫משום דהמעשה בעצם הוא מעשה בשול משום שנן‬
‫להיברא‪.‬‬
‫ובדבר להקטין אש הגעו ביר׳ט אם עדיף ממנבה‬
‫לגמרי‪ ,‬איני דואד‪ ,‬מ ה טעם שיהיה עדיף דבהקטנה‬
‫הוא ג״נ מכבה כמו מכבד‪ ,‬לגמרי ויש אצלי הדוש גדול‬
‫ואיני דוצה לכתוב וה בנתס‬
‫והנד‪ ,‬עדוי מבשל כדי קליפה מדאודייתא דד‪,‬א‬
‫פוטר מחלה בשביל וה כדאיתא בתוס׳ פסחים דף‬
‫ל״ז‪ ,‬וגם הא ילפינן וה מקרא דתבושל בו כדאיתא‬
‫בתום׳ שם ובשבת וובהים‪ ,‬ולכן יש לאסור לערות‬
‫מתוך כלי ראשץ רותחין לכלי שד‪,‬דיהוד‪,‬ו במים קדים‬
‫שלא נתבשלו ונשארו בו טפים שמתבשלים הטפות‪,‬‬
‫ואף שלא ניחא ליה יש לאסור וצריך לנגבו‪ .‬ומה‬
‫שראית בשעה׳׳צ בסי׳ שי׳׳ה אות ה׳ דמשמע דהוא‬
‫מדרבנן הוא על התינד‪ ,‬שאם לא נצלה מב׳ הצדדין‬
‫פטור אם הוא דק כמאב״ד ומשמע מאיוה אחרונים‬
‫דנ״ק הוא רק נמאב׳׳ד‪ ,‬והוקשה לו דהא הוא דק‬
‫בצד אהד‪ ,‬לכן נתב דד‪,‬וא דק מדרבנן אבל בליכא‬
‫אלא נ״ק חייב מדאורייתא‪ ,‬אבל ניו^ שאין בוה שעוד‬
‫ומיובא אף שענ׳־פ אסור מדאודייתא משום דחצי‬
‫שעור אסור מה׳׳ת יש אולי להקל בהדיה במים קדים‬
‫שהיו מבושלים ונצטננו ניץ דיש סוברין דאין בשול‬
‫אחר בשול אף בלח שנצטנן וד‪,‬וא גם פיר דלא ניחא‬
‫ליה‪ ,‬אבל בלא נתבשלו לעולם יש לאסור‪ .‬ולפתוח‬
‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫מתחלה מלאכה על דעת שתתבטל אח״ב להדשב״א‬
‫בתום׳ שבת דף מ״ח ד״ה מאי ולהדא׳ש בדף מ׳‬
‫החולקים על דש׳י בדף מ׳ שמתיד בדעתו ליקה‬
‫משם קודם שיתבשל שנתב לא בשביל שיבשל שלא‬
‫תניחנו שם כדי בשול שתהא היד סולדת בו‪ ,‬שמשמע‬
‫מלשץ שאם תגיהנו יתבשל ותהא יד סולדת ומ״מ‬
‫מותד דד‪,‬תוס׳ והדא״ש מבדי דכיון שהוא במקום שאם‬
‫תניהנו יתבשל אפי׳ בכל היום אסור אף שדעתה‬
‫ליקחנו משם קודם שתהא יד סולדת כמפורש‬
‫בדבריהם‪ ,‬ולכן שייך לדידהו לאסור גם בשביל‬
‫המתנות אף שבשביל התבשיל אין לאסור משום‬
‫שכבר נתבשל‪ ,‬אבל באש ק ^ שא״א להמתכות‬
‫להעשות גחלת אף אם יעמוד שם כל היום כהאי‬
‫דכסוי הפה של מתנות שעל הגעו אין שייך וה‬
‫דהוי כמו נותן קיתון' של מים במקום שאינו יכול‬
‫להתחמם עד שהיד סולרת שמא שעור הבשול שמותר‬
‫<ע« לדידד‪,‬ו כדאיתא בדף מ׳ ובש׳׳ע סי׳ שי״ה סעי׳‬
‫י׳׳ר‪ ,‬ובמתנות אין לאסור לפיו אלא באש גדול‪ .‬וגם‬
‫דוקא בקדרר‪ ,‬ברבר יבש בלא מים אבל בקררה שיש‬
‫מ מים כרוב הקררות שלהעשות גחלת צריך שיכלו‬
‫מתחלה המים אין לאסור אף שהיה נעשה כן אם‬
‫היה עומד על האש כל היום ררק במה שהיה מתבשל‬
‫אם היה עומד כל היום אסרו אף שדעתד‪ ,‬לסלק קודם‬
‫עושין הדוצין לבשל לכן לא נתבטל חשימת המלאכד‪,‬‬
‫ממעשיה עתה בשביל מהשבתד‪ ,‬דק אחד שתסלק‬
‫ממש וממילא אסור בתהלה לעשות וה על סמך‬
‫מחשבתה‪ ,‬אבל בשביל המתכות שיעשו■‪ ,‬גחלת כשיעמוד‬
‫נל היום אין שיז לאסור כשמעמידה הקדרה עם‬
‫מים נדרך הבשול שהוא ההיפוך ממלאכת עשית‬
‫גחלים ממתכות שדרך המלאכה הוא להעמידה דוקא‬
‫בלא מים דאיך נחשוב מעשיה להיפוך ממה שעושה‬
‫דלא מבעיא להרא׳׳ש דמשמע דאין טעם האיסור משום‬
‫שמא תשכח ותניח עד שיתבשל דנימא דאף בשביל‬
‫הקדרה ניחוש שמא תשכח מלסלק עד שיכלו המים‬
‫ותעשה הקדרה גחלת דודאי אל לחוש לוה‪ ,‬אלא‬
‫הטעם משום דעתה הדי עושה מעשה נשול ממש‬
‫לא משגהינן על מחשבתד‪ ,‬לבטל שם המלאנד‪ ,‬ממעשיה‬
‫כ״ו שלא בטלה בסלוק ממש וממילא אסורה‪ ,‬וא״ב‬
‫בקדרה לענין המתנות כשיש שם מים אין שייך‬
‫וה נדלעיל‪ .‬אלא אף להדשב״א בתוס׳ שנתב בטעם‬
‫האיסור דלמא משתלי ואתי להניחן עד שיתבשל‪,‬‬
‫מסתבר שאין לחוש לוה ביש שם מים שתשכח מליקה‬
‫עד שיכלו ולא יהיה להם התבשיל לאכול היפוך‬
‫כל כוונתה שהיא נתנה כדי לאכול ותניח עד שלא‬
‫יהיה מה לאכול ואדרבה לטעם הרשב״א מסתבר‬
‫שאף בקדרה בדבד יבש נמי אין לאמוד דהא אין‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬
‫פיטן צח‬
‫בכלי טערמאם אם מותר ליתן‬
‫תבשיל חם בשבת‬
‫ח׳ תמוז תשט״ו‪.‬‬
‫מעיב ידידי הדה״ג ד׳ יוסף עליאש שליט״*‬
‫הנ ה בדבד הטמנה בכלי טעדמאס בעזבת שדדכו דק‬
‫להחזיק את החום אבל אינו מוסיף הבל אם‬
‫מותד בשבת‪ ,‬שפיד כתב כתד׳׳ה שכפי המבואד‬
‫בסי׳ דנ׳׳ז סעי׳ ה׳ בפינד‪ ,‬התבשיל בשבת מקדידה‬
‫שנתבשל בה לקדידה אהדת מותד להטמינו בדבד‬
‫שאינו מוסיף הבל‪ .‬אבל מטעם זד‪ ,‬הוא פלוגתא‬
‫דדבוואתא דהוא לשיטת הדמב״ם פ׳־ד משבת ה׳־ה‬
‫שכתב שלא אמדו להטמין בשבת אלא דבד חם שהוא‬
‫בכלי דאשוןשנתבשל בו אבל אם פינהו מותד‪,‬‬
‫וכדכתב כן הט׳׳ז סק״ה והמג׳׳א ס״ק ייד‪ ,‬אבל דש״י‬
‫פי׳ בדף נ«א בטעם דשב״ג שאמד דין זה לא אסדו‬
‫אלא אותו מיהם אבל פינה ממיחם למיחם מותד‬
‫השתא אקודי קא מקיד לה אדתוחי קא מידתה לד‪,‬‬
‫שהוא משום דהעותא ליבא למיגזד שמא ידתיח‬
‫דד‪,‬שתא אקודי קא מיקד לד‪,‬ו במתכוין אדתוחי מדתה‬
‫להו בתמיה‪ ,‬והיה לן לאסוד לדש׳׳י דבנתינתו‬
‫להטעדמאס מתכוין להעמיד החום ולא לקדד‪.‬‬
‫ועיין בד׳׳ן שדשיי הוכדח לפדש כן משום דסובד‬
‫בלד‪,‬טמין את הצונן שמותד הוא דוקא במטמין‬
‫מפני החמה שלא יחמו שאעזמועינן דלא גזדינן אטו‬
‫הטמנה דכדי שיחמו‪ ,‬אבל להטמין צונן כדי שיחמו‬
‫אסוד אע״פ שמטמין בדבד שאינו מוסיף הבל‪ ,‬וכוונתו‬
‫צדיך לומד דאוסד אף במטמין שלא יצוננו יותד‬
‫דלהחם ממש הא אין ®’ ‪ t‬בדבד שאינו מוסיף הבל‬
‫וההיתד לדש׳׳י הוא דק במתבוין לד‪,‬קד או שלא‬
‫יתחמם‪ .‬ואף שבפינה ממיחם למיחם לא מסתבד‬
‫כלל שההטמנה יעשד‪ ,‬כדי שלא יתחמם יותד ע״י החמד‪,‬‬
‫דדק בצונן אם יעמוד בחמה יתחממו אבל דבד חם‬
‫וממילא כיץ שההיתד הוא דק למקום שלא‬
‫אף שעידה מהכלי דאשון למיחם אחד עדיץ הוא‬
‫חם טובא שלא יתחמם יותד מזה עיי החמה ואיב‬
‫משמע שד‪,‬הטמנה היא שלא יצוננו יותד וישאדו‬
‫בחמימותם דבלי שני‪ ,‬שלדש׳׳י היה לו לאפוד‪ ,‬צדיד‬
‫לומד דכיץ שהפינוי ממיחם הכלי ראשון למיחם‬
‫השני היה כדי לקדדן שאינו דוצת בחמימות דבלי‬
‫דאשון אין לחועז לשמא ידתיח‪.‬‬
‫וזד‪,‬ו שכתב הד״ן דדש׳׳י שסובד דלד‪.‬טמין את‬
‫הצונן כדי שתפוג את צינתו אסור הוצרו לפרעו דמאי‬
‫דשדינן פינן ממיחם למיחם‪ ,‬היעו כגון שפינן כדי‬
‫אגרות‬ ‫?נ ד‬
‫?]ענם ותיבת ניד של צוקעד ומצות '‪V‬‬
‫הדבה ולבן יש לאמוד למעשה‪ .‬ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סינון צד‬
‫בענין לחמם דבר יבש בשבת‬
‫ב׳ ניסן תשי״ד‪.‬‬
‫יששכד‬ ‫משד‪,‬‬ ‫מהד״ד‬ ‫הדה״ג‬ ‫מע׳־כ ידידי‬
‫גאלדבעדג שליט״א‪.‬‬
‫הנ ה לד‪,‬חזיד מן המקדד על התנוד דבד גוש שנתבשל‬
‫לפני השבת אמוד למקום שאפשד להתחמם‬
‫עד שהיד סולדת אף דק ע״י זמן דב‪ ,‬דאף שביבש‬
‫שאין בו מדק לא שייר בו בשול אחד בשול‪ ,‬מ״מ‬
‫אסוד לתחזיד אף אם סלקו בשבת וב״ש בסלקו מע״ש‬
‫דאף דלא נצטנן אסוד דהוא בנותן עתה מחדש‬
‫שאסוד מדין איסוד החזדה שבדיש בידה‪ .‬אבל הוא‬
‫דק למקום שאפשד להתחמם שיהיה היד סולדת‬
‫דלמקום שאף אם יעמוד שם בל היום לא יהיד‪,‬‬
‫היד סולדת אלא יתחמם בפי הדאוי לאבילה לבד‬
‫לא אסדו בדאיתא בדמ״א סי׳ דנ״ג סוף סעי׳ ב׳‬
‫ובסעי' ד׳ ועיין במ״ב ס״ק ס״ח‪.‬‬
‫למקום שד‪,‬יד סולדת שאסוד לישדאל להחזיד‬
‫אסוד לעשות זה גם זדי נבדית במפודש ברמ״א‬
‫סעי׳ ה׳‪ ,‬ולת ההיתד שעשו שחממו ע״י נבדית‬
‫שטעמה מתחלד‪ ,‬איט כלום שזה אסוד ואף בדיעבד אסוד‬
‫לאכול כמפודעז שם‪ .‬ולמקום שאין היד סולדת גם‬
‫ע׳׳י ישדאל מותד‪.‬‬
‫אפשד לבא לידי יד סולדת מותד אף בדבד לח‪.‬‬
‫לתוך התנוד פשוט שאסוד ששם הוא ודאי חום‬
‫גדול וגם האש מגולה וגם לפעמים הוא סמוד לד‪,‬דפנות‬
‫באופן שהוא כעין הטמנה‪ ,‬ואם הוא תנוד גדול ואין‬
‫נדאה בו האש כלל ואינו דדך בעוול כבחול ולא יכול‬
‫לבא לידי יד סולדת יש להתיד גם בתוך התנוד אבל‬
‫כמדומני שליכא אופן כזה כלל‪.‬‬
‫ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫ר!נה‬ ‫משה‬ ‫אז״ ח‬
‫הגדול דכלי ראשון שלזה פינתו ממיחם למיחם‪,‬‬
‫אבל כשלא פינתו עתה כגון שנתן לכלי שני כדי‬
‫לאכול ונמלך שלא לאכול עתה‪ ,‬אלא לאחד איזה‬
‫שעות‪ ,‬והטמין כדי שלא יצוננו אפוד‪ ,‬שהדי לא‬
‫מוכח עתה בשעת הטמנה שאינו רוצה בחום דכלי‬
‫ראשון‪ ,‬ודלא כדסובד הדמב׳־ם שלא אסרו הטמנה‬
‫בדבר שאינו מוסיף הבל בחום שאינו בכלי ראשון‪,‬‬
‫אלא דגם בחום דכלי שני נמי אסרו ולס“ היה סבור‬
‫דבי דגם להטמין את הצונן שלא יצוננו ביותר אסור‬
‫וחזר בו דק אחד ששמע מד׳ ישמעאל בד׳ יוסי‬
‫שד׳ יוסי התיר להטמין את הצונן כדי שלא יצוננו‪,‬‬
‫והאיסור הוא דק כשהוא עכ״פ חם אף שהוא דק‬
‫בחום דכלי שני‪.‬‬
‫ונמצא דלא תלוי פירוש זה דפדש״י בפינה‬
‫ממיחם למיחם שההיתר הוא דק משום דאקודי קא‬
‫מיקד להו במתכוין להא דפי׳ בלהטמין את הצונן‬
‫שמותר דהוא דק בשלא יחמו‪ ,‬דהא התו״י מפרשי‬
‫בלהטמין את הצונן שגם שלא יצוננו יותר מותר‪,‬‬
‫ומ״מ מפרשי הבא כדש׳׳י דדק כשמוכח שנתכוין לצנן‬
‫מותר אבל בלא מוכח אפוד להטמין אף בחם דבלי‬
‫שני‪ .‬וא״כ גם לתו׳׳י יש לכאורה לאסור להטמין'‬
‫בטעדמאס שלא מוכח שאינו רוצה בחום דבלי ראשון‬
‫כדבאדתי‪ ,‬ואולי גם בחום דבלי שלישי אוסר התו״י‬
‫הל זמן שהוא חט‪.‬‬
‫וא׳׳ב אין ראיה גם מלשון הש״ע שכתב אם‬
‫פינד‪ ,‬לקדירה אהדת מותר שאפשר ג׳׳ב שהוא משום‬
‫שמוכח עתה ולא באינו מוכח‪ ,‬ואף שמתיר בסעי׳‬
‫ו׳ להטמין צונן כדי שלא יצטנן ביותר אפשר שהוא‬
‫משום שסובר כהתו״י‪ .‬אבל הט׳יז והמג׳׳א עכ״פ‬
‫מפרשים בכוונת הש״ע שסובר כהדמב״ם ודין דמותד‬
‫מכלי ראשון אף בלא‬ ‫להטמין כל חם שאינו‬
‫דבלי ראשון משום ש ‪p‬‬ ‫מוכח‪ .‬שאינו רוצה בחום‬
‫כתב בב״י שהעיקר כהדמב״ם‪ .‬ולשווי הטור הוא‬
‫כמפורש כהדמב״ם דכתב והא דאסוד להטמין בשבת‬
‫באינו מוסיף הבל היינו דוקא בקדירה שנתבשל בה‬
‫עיי״קו‪ .‬ולכן לדינא ודאי מותר כיון שדוב הראשונים‬
‫והאחרונים הט׳׳ז והמג״א סוברים כן גם בדעת השיע‬
‫וכדפסק כן גם במ׳׳ב ס׳׳ק כ״ח‪ .‬אבל מ״מ היה מקום‬
‫לבעלי נפש להחמיר כיון■ שלדש״י והתו׳׳י יש לאסור‪,‬‬
‫וקצת אדרבה יש לדייק גם מהש׳׳ע שסובד כהתו״י‪,‬‬
‫דאם היתד הטמנה בפינה ממיתם למיחם הוא כחרמב״ם‬
‫שלא אסרו אלא בחם שבכלי ראשון ולא בחם פחות‬
‫מזה שהוא בכלי שני שדינו כצונן שמותר להטמין‬
‫במפורש ברמב׳ם איך נקם דין זה קורם שנקט הדין‬
‫דמותד להטמין את הצונן שדין פינה לקרדה אחרת‬
‫נקט בסעי׳ ה׳ ודין דמותר להטמין צונן‬
‫אגרות‬
‫לקדדן ובכה״ג דוקא הוא דשדינן משום דלינא למיגזד‬
‫בה‪ ,‬דהשתא אוקודי קא מיקד לה במתהוין אוחומי‬
‫קא מיהם לה עיי״ש‪ .‬וכוונתו דאף דעתה מטמיז כדי‬
‫שיהזיקו הומם ולא יצוננו‪ ,‬מ׳־מ מותד מאהד שפינן‬
‫קודם שהטמין ממיהם למיהם במתכוין כדי לקדדז'‬
‫מחום הגדול דכלי דאשון אין לגזוד לשמא ידתיה‪,‬‬
‫שפידושו שמא ימצא קדידתו שנצטננה כשידצה‬
‫להטמינה וידתיהנה תהלה כדפדש״י בדף ל״ד‪ ,‬כיון‬
‫שאדדבה עשה מעשה להקד דדוצה דק בחום הקטן‬
‫דכלי שני‪.‬‬
‫אבל אף לפי׳ הד״ן בדש״י אין להחשיב במטמין‬
‫בכלי טעדמאם דמתכוין להקד מחום דבלי דאשון‪,‬‬
‫דדק בפינה ממיחם הכלי דאשון למיחם אחד שיהיה‬
‫דק בחום כלי שני הוא מעשה לכוונה להקד מחום‬
‫הגדול משום דאם היה דוצה בחום הגדול היה‬
‫מטמין' את מיהם הדאשון אבל הבא א״א לעשות‬
‫הטמנה זו במיהם הדאשון שהיה בחום כלי דאשץ‬
‫שאין בו מעלת טעדמאם ויתקדד במשך הזמן גם‬
‫לגמדי ומטעם זה פינה ממיתם הדאשון להטעדמאס‪,‬‬
‫וא״ב אינו עושה בזה מעשה הקדדה דאם היה אפשד‬
‫לו בחום כלי דאשון היה ג״ב דוצה ואולי עוד‬
‫יותד‪ ,‬וא׳׳ב יש לחוש לשמא ידתיח שהוא לשמא‬
‫ימצא קדידתו שנצטננה בשידצה ליתנה בהטעדמאס‬
‫וידתיחנה תחלה וא״ב היה לן לכאורה לאסור לדש״י‪.‬‬
‫והנה לפדש״י שלהטמין את הצונן שמותר הוא‬
‫כדי שלא יחמו מפני החמה הוי בהכרח גם מה‬
‫שאסר רבי להטמין את הצונן נמי הוא אף כדי‬
‫שלא יחמו משום דגזד אטו הטמנה כדי שיחמו וכן‬
‫מפורש ברש״י סנהדרין' דף כ״ד וא״ב לא שייך‬
‫לאקשויי על דבי וכי לא ידע מה שהתיר אביו‬
‫רשב״ג בפינה ממיחם למיהם להטמין דהוא אף כדי‬
‫שלא יתקדרו מטעם דאין לחוש משום דמתכוין‬
‫לאקורי אדתוחי מרתח להו בתמיה‪ ,‬אבל בצונן שאסור‬
‫אטו‬ ‫להחם שייך‪.‬לאסוראף במטמין שלא יהמו‬
‫הטמנה כדי שיהמו‪ .‬וא״ב בתו״י שהקשו וכי לא‬
‫ידע דבי הא דאבוה דשדי בפינה ממיתם למיחם‬
‫צריך לומד דמפדשי בלהטמין אתהצונן שאיידי‬
‫להטמין כדי שלא יצונן יותר דהוא כמו להחם כדפי׳‬
‫הר׳׳ן והדמב׳׳ם והגאונים ולכן הקשו שפיר דא״ב‬
‫למיחם שהוא דק בחום כלי‬ ‫מ״ש מפינה ממיחם‬
‫שני שמותר וכ״ש צונן שמותר‪ .‬וע״ז תירצו דהכא‬
‫דוקא דמוכה מלתא שנתכוין' לצונן שפינהו ממיתם‬
‫למיהם אבל קיתון‪ .‬של מים דלא מוכח מידי יהא‬
‫אסור להטמין וכוונתם דמה שמותר להטמין מה‬
‫שהוא בחום כלי שני הוא דק כשמוכח מלתא שאינו‬
‫רוצה בחום כלי דאשץ שהרי נתכוין לצנן מחום‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫קנו‬

‫ושלא יפול עפדודית חבובים וכדומה של ‪ p‬אף שגם‬ ‫נקם נטעי׳ ו׳‪ .‬וגם למה המו־ר כלל למינקט אח׳כ‬
‫משמד התום מותד כדאיתא בסי׳ דניז סעי׳ ב׳‬ ‫דין דמותד להטמין את הצונן הא פשיטא ראם גם‬
‫שמותד לשום כלים על התבשיל כדי לשמרו מן‬ ‫רבד שחם טובא רק שהוא בכלי שני מותר משום‬
‫העכברים או שלא יתטנף בעפרורית שאין זה כמטממ‬ ‫שלא נחשב חם שאסרו כ*ש בצונן ממש שמותר‪.‬‬
‫לד‪,‬חם אלא כשומר ונותן כסוי על הקדירד‪ ,‬ו ‪p‬‬ ‫בשלמא חרמב׳ם שנקט דין רצונן תחלה לא קשה‬
‫הוא בד״ן ובדשב״א שבת דף מ׳‪ .‬ואף שבמ״ב ס׳ק‬ ‫כ״ב חרא דהוא לא זו אף זו‪ ,‬ועוד ח ה שמותר‬
‫י״ד כתב דשדי כיון שאינו מבוק' לזד״ נדאד‪ ,‬שהוצרך‬ ‫להטמין צונן הוא הטעם והפירוש במה שמותר פינה‬
‫לזד‪ ,‬דק בכיסה בדברים שלא נעשו לכך שלכן אם‬ ‫ממיחם למיחם כדמפדש הדמב׳ם משום שגיז נחשב‬
‫היה מתכוין כשמנסה בכלים אלו שמעמידין התום‬ ‫כצונן' לענין זה‪ .‬אבל הש״ע שנקט היתר הטמנת‬
‫ולא כיסה בדבדים אחדים ובכיסוי המיוחד בכוונה‬ ‫קדידה אהדת קודם שנקט היתר הטמנת צונן איב‬
‫להעמיד החום היה אסוד אבל בנותן הכיסוי המיוחד‬ ‫הוא כזו ואיו צריד לומד זו שלא מצוי כעין זה‬
‫להבלי מותר בכל אופן אף שכוונתו גם להעמיד‬ ‫בש׳׳ע וגם אין לפדש שהוא כדי לידע טעם ההיתר‬
‫החום כיון שעכ״פ צריך לכסותו גם בשביל שלא‬ ‫רקדירה אחרת כיון שנקטו תחלה‪ .‬ולכן משמע קצת‬
‫ישפך וכדומד״‬ ‫שסובר הש״ע כהתו״י שגם להטמין חם בכלי שני‬
‫אסור ורק כשמוכח שאין דצונו בחום דבלי ראשון‬
‫ומדויק לשון השיע שכתב שאין זה כמטמין‬ ‫שהוא בפינה בעת שרוצה להטמין לקד ‪T‬ה אחרת‬
‫לתחם אלא כשומר ונותן כיסוי על הקדירה‪ ,‬ואם‬ ‫מותר כדכתבתי שאפשר לפרש ‪ p‬בלשץ הש״ע‪,‬‬
‫אף בכיסוי מצריך שלא יתמין להעמ ‪ T‬החום במד‪,‬‬ ‫ולחי היה מקום לאסור גם להטמין את הצונן‬
‫פשיטא ליה היתר כיסוי יותר מהיתר לשום הכלים‪,‬‬ ‫והשמיענו אח״כ בסעי׳ ר שאת הצונן עכ״פ מותר‬
‫אלא הוא משום דלשום הכיסוי המיוחד להבלי מותר‬ ‫להטמין‪.‬‬
‫בכל אופן' אף כשרוצד‪ ,‬גם שיעמיד החום כיון שעכ׳פ‬
‫צדיך לכסות גם בשביל שלא יפסד בעפרורית וכדומה‬ ‫‪ 0‬רכ אולי אף בטור שג״ב נקט דין היתר‬
‫וחידשו שלשום כלים אחרים במקום הכיסוי נמי‬ ‫הטמנת צונן אחי׳ב נמי נימא שסובר בהתו‪-‬י ונדחוק‬
‫מותד אם כוונתו כדי שלא יפסד בעפרורית אף שועא‬ ‫שמה שכתב היינו דוקא בקרירה שנתבשל בה אבל‬
‫פסיק דישא לענין העמדת החום שלא היה לן להתיר‬ ‫אם פינה התבשיל לקדירה אחרת מותר הוא רק‬
‫מטעם אין מתנוין שמותד בכל מקום‪ ,‬שהכא עכ'פ‬ ‫בפינה בעת שצריך להטמק שמובח‪ .‬ואף שאיב מצינו‬
‫מותר משום דד‪,‬נוונה בשביל שלא יתטנף בעפרורית‬ ‫שאסור גם בקדירה אהדת כשלא מוכח כגון שנמלך‪,‬‬
‫מחשיבו לכיסוי כמיוחד לד‪,‬קדידד‪ ,‬שמותר בכל «פן‪.‬‬ ‫נימא שכיון שלא שכיתא דבר כזד‪ .‬נקט כאודהא‬
‫דמלתא שסתם בקדירה אהדת הוא מוכח‪ ,‬ואף שהוא‬
‫וטעם זה הוא היתר גם לכו ‪ ,r‬ולכן כיון שמעצם‬ ‫דוחק אולי יש לפרש ‪ p‬מפני הקושיא‪ ,‬אבל עכ'פ‬
‫הדין הדי פסקו האחרונים כדדמב׳ם והד״ן ומפרשים‬ ‫הט׳ז וד‪,‬מג'א לא דייקי זה ומפרשי בטוד ובש׳ע‬
‫‪ p‬גם בדעת הטוד והשיע‪ ,‬של ‪ p‬ודאי מותד ליתן‬ ‫שמתירק משום שהוא צונן כד‪,‬רמב'ם‪ ,‬בטוד מפני‬
‫בהטעדמאס שהוא דק בחום כלי שני אך שהיה‬ ‫פשטות הלשון כדי שלא לדחוק‪ ,‬ובש*ע משום שכתב‬
‫לבעלי נפש לד‪,‬חמיר בשביל שיטת רש׳י וד‪,‬תו'י‬ ‫בב״י שהעיקר כהרמב״ם ואין רוצים לפרש שהזד‬
‫לכן יש לסמוך על טעם השני שכתבתי מהא דהוא‬ ‫בו בשיע‪ ,‬אבל עכ'פ יש מקום לד‪,‬המיד בחם בכלי‬
‫כיסוי המיוחד לו שיש לד‪,‬תיר אף במתכוין וגם‬ ‫שני כשלא מוכח לבעלי נפש‪ ,‬וממילא גם לדוחמיד‬
‫בעלי נפש אין לד‪,‬ם מד‪ ,‬לחשוש‪.‬‬ ‫מליתן' לטעדמאס‪.‬‬
‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫אבל ליתן להטערמאם נראה לעיר שיש עור‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫טעם להתיר דהא במה שנותן התבשיל לתוך הטערמאם‬
‫עדיץ לא עדיסא מכלי אחר ודק במה שסותם אזד׳ב‬
‫את פיר‪ ,‬בריכסוי העומר לכך ומר‪ ,‬הא ליכא איסור‬
‫דר‪,‬א מותר לכסות הקדירה אף בשבת כיץ שזהו ררך‬
‫שמידת הדבר גם מכמה רבדים כמו שלא ישפך‬
‫‪up‬‬ ‫משה‬ ‫או״ח‬
‫סימן צז‬
‫בענין טבריא וציפורי להכנסת‬
‫והוצאת שבת‬
‫ז׳ מדחשון תשי׳ג‪.‬‬
‫מע״כ ידידי הדה׳ג מוד‪,‬ד'ד בנימין זאב צוקער‬
‫שליט״א שלו׳ וברבה‪.‬‬
‫הנה במקום שיושב כת״ד שהוא לא דחוק מנוא‬
‫יאדק ומ״מ נשתנד‪ .‬השקיעד‪ .‬מפני ההד שכמערב‬
‫ונראית השקיעד‪ ,‬עדך עשרים מינוט קודם וגם בעידו‬
‫טפד‪ ,‬יש מקומות משתנים לפי העומק ולפי הקודבה‬
‫לההר איך לדון שם לענין שכת ויו״ט לכניפה‬
‫וליציאה‪ .‬ולכת״ד משמע מהא דטבדיא וציפורי שהיו‬
‫תון■ תחום אחד ומ'מ היו מקדימין בטבדיא ומאחדין‬
‫בציפורי בין בכניפת השבת בין ביציאת השבת כמפו׳‬
‫בשבת דף קי״ט אלמא דמשתנה הדין אף שהוא‬
‫בשביל עומק וגובד‪ .‬הד׳רים וד‪,‬מקומות פמוכים‪.‬‬
‫אכל עיי״ש בדש״י שכתב ממכניפי שבת בטבדיא‬
‫מפני שהיא עמוקה ומחשכת מבעוד יום ופבודץ‬
‫שחשכה וא״כ מפורש שדק פבודין שהשכר‪ ,‬ולא‬
‫שהאמת ‪ p‬אלא דמדינא עדיין אף להם איט שבת‬
‫רק שמחמידין מחמת שפבודין שחשכה כדי שלא‬
‫יבואו להקל כשחשכה ממש משום שלא ניכר כ׳כ‪.‬‬
‫אך לכאורה תמוה דא'כ במו״ש הי׳ל לד‪,‬חמיד שלא‬
‫יעשו מלאכד‪ ,‬כזמן דציפודי‪ ,‬וגם עיין בפי׳ ד׳ נמים‬
‫גאון שכתב דבטבריא שהיתר‪ ,‬נמוכה היו יוקזביד‪.‬‬
‫מקבלין עליהם השבת משקה״ח אצלם וקוקיעתה לשם‬
‫קודם שקיעתד‪ ,‬במקומות הגבוהים ומי שמקבל עליו‬
‫באותד‪ .‬השער‪ ,‬הדי עשה מיג לעצמו וד‪,‬וא משובת‬
‫מן היושבץ במקומות הגבוד‪,‬ים‪ ,‬א׳׳ב מפורש ג׳־כ‬
‫שהוא רק מיג לד‪.‬יוקןבים בטבדיא והוא מקוובת‬
‫מיוקובי מקומות ד‪,‬גבוד‪,‬ין‪ ,‬ואיזה השיטת שייר מ ה‬
‫הא לכל אחד עצם הדין כבמקומו‪ .‬וכן איתא בדבריו‬
‫גם למוצאי שבת בציפורי שמאחר שם פני הטזדח‬
‫לד‪,‬כפיף היו מקבלץ עליוע שימור השבת עד‬
‫שמכפיפין פני המזרח התחתון והעלית ולפיכו הן‬
‫משובתין מ ה הענין יותר מאנשי טבריא‪ ,‬משמע‬
‫שהוא דק חומרא ופיג דאל*כ איזד‪ ,‬שבח שיין■ בזת‬
‫ולט הנכון לע״ד דמדינא איט כלום מד‪ ,‬שבשמל‬
‫שהזעי מפתיד השמש לההקזיבה טשקעה למקום הזה‬
‫כמפורש ברקז׳׳י‪ ,‬אבל זהו דק לענין השקיעה שזה‬
‫תלוי במד‪ .‬שנכנסת בעובי הרקיע עיץ בפסחים דף‬
‫צ״ד ובתוס׳ שבת דף ל׳ה וזבחים דף נ״ו ולא‬
‫אגרות‬
‫סי&ן צו‬
‫בדבר נסיעה לאנשים בקאר אחר הדלקת‬
‫הנרות לביהמ״ד סמור ערך שני מינוטין‬
‫לכל היותר אם יש איזה חשש איסור‬
‫מע״נ ירידי יריש ר׳ משה מעצגער נ׳י‪.‬‬
‫נהנתי מאד אשר מע״נ נזדרז לקיים מצות תוכחה‬
‫לפי דעתו ותשואות חן חן למע״ב ‪ I'm‬לי‬
‫להקפיד בוה‪ ,‬ואי״ד‪ .‬בלא נדר לא אסע עוד משעת‬
‫הדלקת הנרות בקאר אף שאין מ ה ש‪8‬ץ איפור אף‬
‫לא משום מראית העץ‪.‬‬
‫כי ידע ידידי אשר איפור מראית העין הוא רק‬
‫בדבר שנעשה זה כדוב הפעמים באופן האפוד וד‪,‬וא‬
‫עושה זד‪ ,‬באופן המותר אפרו מפני מראית העין‪,‬‬
‫כגון לעשות ע׳י עכו״ם בקבלטת מלאכה בזו שהרבה‬
‫עושים בשכירי יום שהוא אופן האפור‪ ,‬לכו אפרו‬
‫גם בקבלנות משום מראית העין‪ ,‬ו ס בנשדו בליו‬
‫במים אפרו משום מראית העין לשוטחן בחמה במקום‬
‫שדואין בנ״א שיחשת שכבפן‪ .‬אבל לעשות דבד‬
‫היתד מפודפם בשביל איזה אנשים שיטעו לחשוב‬
‫שהוא דבר איפור לא אפרו‪ .‬ועונדא זו שידוע לכל‬
‫שנשים מקבלות שבת בהדלקת הנדות ואנשים מקבלים‬
‫שבת בתופפת קטן כי זמן הדלקת הנרות קבעו‬
‫בעשרים מינוטין קודם השקיעה בכאן וברוב המקומות‬
‫וא״כ הוא דבר מפודפם לכל אף לנשים שהאנשים‬
‫עדיץ מותריז במלאכה קרוב לי׳ח מיטט אף לכוזחלד‪,‬‬
‫אם לא יקבלו שבת‪ ,‬והשקיעה היתד‪ .‬בם׳ ויצא ‪432‬‬
‫וד‪,‬יו עוד אחד עשר מינוטין מתרגע שישבתי בקאר‬
‫שהיה ‪ 4.19‬עוד אחד עשר מינוטין למלאכד‪ .‬לכתחלה‬
‫שאפשר מ ה הזמן ליפע בקאד אף דרו דחוקה‬
‫חמשה פעמים מהשיעור שעד הישיבזק ועוד ישאדו‬
‫איזה מינוטין לתופפת שבו ‪ J‬ורק אפשר יש איזד‪.‬‬
‫נשים טועות שחושבות שמזמן הדלקת הנדות אפוד אף‬
‫לאנשים לא שיץ■ לאפוד מ ה משום מ׳אית העין‪ ,‬דלא‬
‫איכפת לן שיודעו האמת שלאנשים מותר כיץ‬
‫שעדיין לא קבלו שבו‪4‬‬
‫אבל מ״מ כיון שמע׳כ כותב שיש ח״ו קלקול‬
‫לאיזו נשים ואנשים שידמו שיש מ ת זלזול לשבת‬
‫קדש אראה בלא נדר שלא ליסע עוד בקאר פשעת‬
‫הדלקת וערוז^‬
‫ידידו המברכו מכות מצות התו ™ שקיים‬
‫לכבוד השי׳ת ולכבוד השבת קדקז לשפע ברנה שבא‬
‫ע׳י קיום שמירת השבת ולפוכת הקולונ‪4‬‬
‫משה פיינשטיץ‬
 ‫משה‬
‫וכן איתא בהגר׳׳א או׳־ח סי׳ ד־ס״א ס׳׳ק י׳׳ב‪ ,‬וא״כ‬
‫אין הכרח לומר דחד שעורא ממש הן אלא דהעיקר‬
‫תלוי בכוכבים דכשיראו ג׳ כוכבים בינונים הוא לילה‬
‫ושעורא דהכסיף העליון הוא לפעמי׳ יותר משעורא דג׳‬
‫כוכבים ותלוי זה בד‪,‬מקומות ולעולם אינו קודם‬
‫ג׳ הכוכבים ולכן לאלו שאין רואין או שאין בקיאין‬
‫יש להם להחמיר עד שיכסיף העליון חה סובר ר״נ‬
‫גאון‪ .‬ולכן בצפורי היה נמשך האדמת פני המזרח עד‬
‫שהכסיף העליון מצד שהיא גבוהה טפי יותר מג׳‬
‫כוכבים בינונים והם תיו בקיאין בכוכבים והיה‬
‫להם מדינא להוציא השבת בראיית ג׳ הכוכבים אף‬
‫שעדיין לא הכסיף העליון ואולי גם לא התחתון אך‬
‫מ״מ החמירו לקבל עליהם שימור השבת עד שמכסיפין‬
‫התחתון והעליון לסיג ולמעלה מחמת שעדיק הי׳ אור‬
‫גדול ונדמה כיום‪ ,‬ור׳ יוסי אמר שלמע׳ הי׳ גם לאנשי‬
‫טבריא לד‪,‬חמיר עד שיכסיף העליון גם בציפורי‬
‫אף שהוא כגזרה לגזרה דמ״מ יש מעלה בזה כדלעיל‪.‬‬
‫ואולי גם כוונת רש׳׳י כר״נ גאון שהוא רק לסיג‬
‫ולמעלה גם בציפורי דמדברי ר״נ גאון המפורשים‬
‫נלמד לדברי רש״י הסתומין לענין ציפורי ולא נעשה‬
‫מחלוקת ביניהם‪ .‬אך הרמב׳־ם שלא נקט שעורא‬
‫דהכסיף משמע לתירוץ הרמ״ך שד‪,‬ביא הכסף משנד‪,‬‬
‫שהם ממש שעור אחד ויפלוג ע״מ שבארתי לדעת‬
‫הר׳־נ גאון‪ .‬דלמה שבארתי נוגע שעורא דד‪,‬כסיף לדינא‬
‫לד‪,‬אין בקיאין בכוכבים שאסורין עד אחר השעור‬
‫דהכסיף אף במקומות שידוע שהג׳ כוכבים הם קודם‬
‫כמו בציפורי שכיון שאינו מכיר בכוכבים אסור לו‬
‫לסמוך על השערתו ויציאת הספק מלבו אלא לחכות‬
‫עד אחר שהכסיף העליון ממש‪ .‬ומה שבציפורי היה‬
‫רק לסיג ולמעלה הוא משום שהיו בקיאים שמ׳־מ‬
‫החמירו אבל להאינם בקיאין הוא מדינא מדין ספק‬
‫וגם איסור מדרבנן אלאחר שיצא הספק מלבו שלא‬
‫יסמוך ע״ז כיון שיכול לחכות עד אחר שיכסיף‬
‫העליון‪ .‬אבל אף אם נימא שממש שעור אחד הם‬
‫יקשה קצת מד‪ ,‬שלא נקט הרמב״ם שעורא דהכסיף‬
‫שנוגע זה להאינם בקיאין בכוכבים שאין אסורין‬
‫אלא עד אחר הכספת העליון‪ ,‬ומאחר שבכל אופן‬
‫קשה על השמטתו אין ראיה שפליג ע״מ שבארתי‬
‫לדעת הר״ג גאון‪.‬‬
‫ולמד‪ ,‬שבארתי ניחא דברי מהרי״ל וכפי שבארם‬
‫המג׳׳א בסי׳ רל׳׳ג דהוא בעיר שיועזבת בעמק דעד‬
‫סמוך לצאת הכוכבים היה מתפלל בשעת הדחק מנחה‬
‫אע״פ שנראד‪ ,‬בעיר לילה‪ ,‬משום דלדינא עדיין יום‬
‫הוא כיון דהוא רק מצד הסתרת ההרים אבל הוא רק‬
‫קודם צה״כ באותד‪ ,‬העיר )ולשון ‪.‬לילה שאמר הוא‬
‫ביה׳׳ש בהכרח דהא הוא קודם צה׳־כ(‪ ,‬אבל אחר‬
‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫קנח‬
‫לענין צאת הכוכבים דזה תלוי בראיית כוכבים וכיון‬
‫דנראין באותו המקום ג׳ כוכבים בינונים הוי לילה‬
‫אף שהוא מצד ההשבה שבא בכאן מההר‪ .‬ולכן' לדינא‬
‫היה צריך לד‪.‬יות בטבריא הכנסת שבת כמו בציפורי‬
‫והוצאת שבת לענין השקיעה ג״ב כציפורי‪ ,‬אבל‬
‫לענין צאת הכוכבים היה קודם תיכף כשנראו ג׳‬
‫כוכבים בינונים בטבריא אף שלא נראו עדיין‬
‫בציפורי תרווייהו לקולא‪ .‬אך הוא דוקא כשלא נמשך‬
‫זמן השקיעה בציפורי יותר מראיית ג׳ כוכבים‬
‫בינונים בטבריא‪ ,‬דאם היה נמשך יותר לא היה‬
‫אפשר להחשיב לילה כיון דיום ממש הוא שעדיין‬
‫לא נשקעה החמה אבל כיה שהשקיעה בציפורי היתד‪,‬‬
‫קודם ראיית הכוכבים בטבריא נחשב לילה בטבריא‬
‫בראיית הכוכבים שם אף שד‪,‬וא רק זמן קצר אחר‬
‫חשיבות השקיעה לדינא שהוא אחר השקיעה דציפורי‪.‬‬
‫אבל החמירו בטבריא להקדים מצד שסבורין שחשכד‪,‬‬
‫להכניס שבת מזמן ששקעה אצלם בשביל הסתרת‬
‫ההרים ולא החמירו בהוצאת שבת כיון דבמקומם‬
‫אין לחוש דהא כבר נראו כוכבים שם‪ .‬ור׳ יוסי אמר‬
‫שיש מעלה גם בטבריא לחכות בהוצאת שבת כמו‬
‫בציפורי מטעם דכיון דהן סמוכין כדי שלא יבואו להקל‬
‫בציפורי כשיראו שבטבריא הוא חול אף שידעו הטעם‪.‬‬
‫אף לפ״ז נמצא שבציפורי עשו כדין ור׳ יוסי‬
‫אמר שיש מעלה גם בציפורי להקדים כמו בטבריא‬
‫שלא יבואו להקל בטבריא כשיראו שבציפורי הוא חול‪,‬‬
‫אף שהוא כגזרד‪ ,‬לגזרד‪ ,‬דהא מדינא גם בטבריא אין‬
‫מחדיבין להקדים מ״מ יש מעלה בזד‪ ,‬דד‪,‬א לא אמר‬
‫שאסור אלא שהוא מעלה ויש שכר לזה שגם בשביל‬
‫חשש רחוק ודאי הוא מעלה‪ .‬וזה היה פירוקז נכון‬
‫בכוונת רש״י לכן בד‪,‬א דטבריא כתב וסבורין שחשכה‬
‫ובהא דציפורי לא כתב שסבורין שד‪,‬וא יום משמע‬
‫שד‪,‬וא מדינא‪ .‬אבל בדברי רב נסים גאון הא משמע‬
‫שגם האחור במוצאי שבת בציפורי היה רק לסיג‬
‫והוא מעלה ולא מדינא ולכאורה קשה טובא דהא‬
‫עד שיכסיף התחתון והעליון הוא מדינא ולר׳ יוסי‬
‫הוא עוד מעט יותר‪.‬‬
‫וצריך לומר שסובר דשני השעורים דהכסיף‬
‫התחתון והעליון והא דג׳ כוכבים בינונים דתרווייהו‬
‫אמדן רב יהודד‪ ,‬אמר שמואל בדף ל״ד ובדף ל״ה‬
‫בשבת שלכן כתב ד‪,‬כ״מ בפ״ה משבת ה״ד בשם הרמ״ך‬
‫דעז־־מ שחד שעורא הוא ותירץ בזה מת שהרמבד׳ם‬
‫לא נקט שעורא דהכסיף התחתץ והעליון עיי״ש‪,‬‬
‫שלכאורה יקשה דא״כ למה הוצרך לב׳ השעורים‪,‬‬
‫וצריך לפרש דלאלו שקשה לד‪,‬ם לראות הכוכבים‬
‫או שלא בקיאי בכוכבים מי הם הבינונים ידעו זמן‬
‫ביה״ש וזמן הלילד‪ ,‬משעורים דד‪,‬כסיף התחתון וד‪,‬עליון‬
 ‫?נט‬ ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫חשבת מצד רחוק המקום‪ ,‬פשוט וברור שאסור אף‬ ‫צה״כ באותה העיד אף שהוא מצד החשכת ההרים‬
‫לקטנים שאינם בני מצוד״ דכי חנוך תפלה עדיף‬ ‫הוא לילה באותה העיד ולס רק סמור לצה״ב היה‬
‫מחנוך מצות שבת‪ .‬וגם הא הוא כמצוים אותם לבוא‬ ‫מתפלל בשעה״ד‪ ,‬ושלא בשעה״ד לא סמך ע״ז משום‬
‫להתפלל בהמנין אף באופן שיחללו שבת‪ ,‬ולכן ודאי‬ ‫דלכתחילד‪ ,‬יש להחמיר משום סיג ומעלה להחשיב‬
‫ח״ו להסכים לדבר כזה שד‪,‬וא לא לחנך למצות אלא‬ ‫ננשקעה‪ .‬והביא הראיה מטבריא שמלשון יהא חלקי‬
‫אדרבה לחנכם להיפוך ח״ו‪ .‬ואם הבע׳׳ב לא ישמעו‬ ‫שא״ד יוסי משמע דאינו מדינא וגם לא איסור‬
‫ויתקנו המנין שהוא אדרבה קלקול וד‪,‬עבדה על דת‬ ‫מדרבנן אלא שהוא למעלה ולסיג שעשו לעצמן‬
‫באיסור שבת החמודה וכתר״ה אין בכחו להפר עצתם‬ ‫שלשון יהא חלקי הוא ממש כלשון תיתי לי שדייקו‬
‫דק במחאה ברבדים‪ ,‬איני רואד‪ ,‬מד‪ ,‬יכול כתד״ד‪,‬‬ ‫התוס׳ מזה דיש בכורות שליכא איסור‪ .‬וגם ראיה‬
‫לעשות עוד‪ ,‬אבל מ״מ צריך בכל העת לדבר בזה‬ ‫משם להחלוק שבין שקיעה לצד‪,‬״כ‪ .‬וגם ראיה שיש‬
‫בחומר האיסור ואם יזדמן איזה עצר‪ ,‬שיוכל להפר‬ ‫להחמיר לכתחילה לסיג ולמעלה ונכונים רבדיו מאד‪.‬‬
‫זה ודאי יתחייב להפר זה ולבטל את המנין שגורם‬ ‫אך נראה דמש״כ המג״א שגם בעיר שבתיה גבוהין‬
‫חלול שבת‪ .‬ובודאי כל זמן שיהיה המנין יש לכתר״ד‪,‬‬ ‫אמד מהדי״ל שזהו רק לענין עצם ההיתר להתפלל‬
‫לדבר עם כל אחד מהילדים ביחוד שיבאו בדגל‬ ‫אז מנחה שהוא עוד מכ״ש וסובר המג״א דשלא‬
‫אולי יועיל זד‪ ,‬לאחדים מהם כי זהו מצות תוכחד‪,‬‬ ‫בשעה״ד יש להחמיר לכתחלה להחשיב כנשקעה‬
‫ולמוד‪ .‬ידידו‪,‬‬ ‫החמד‪ ,‬משום טעות בנ״א אבל מה שלאחד צה״כ‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫הוא לילה לא מסתבר שבשביל הבתים שנעשו בידי‬
‫אדם יחשב לילד‪ ,‬במה שנראו עי׳׳ז הכוכבים ומד‪,‬‬
‫שלא כתב המג״א שיש חלוק לענין זה בין עיר‬
‫שבתיה גבוהין לעיר שיושבת בעמק הוא משום שלא‬
‫שכיחי עירות שישתנה צאת הכוכבים בשביל בתיהם‪.‬‬
‫םי»ן צם‬
‫ולכן להלכד‪ ,‬מדינא תלוי הכנסת השבת אף‬
‫באור איסור שיש בהזמנת אנשים שיבואו‬ ‫במקומות הנמוכים כמו על ד‪,‬ד‪,‬רים ולהוצאת שבת‬
‫להתפלל בביהכ״נ בשבת כשיודעין‬ ‫תלוי בצאת הכוכבים כפי המקום אף שהוא מצד‬
‫הנמיכות ולמעשר‪ ,‬יש לד‪,‬חמיד לסיג במקומות הנמוכים‬
‫שיבואו במאשינעם‬
‫כפי שקיעתם אף שהוא בשביל ההדים כדד‪,‬חמידו‬
‫מ׳ לעומר תשי״ג‪.‬‬ ‫בטבדיא‪ ,‬ולמעלה יתירד‪ ,‬יש להחמיר גם ביציאה‬
‫על צד‪,‬״כ שבמקום ההדים כיון שהמקומות סמוכים‬
‫נשאלתי מוע־ב ד׳ נפתלי קאדלבאך מדעטראיט אם‬
‫אף שהוא סיג לסיג כמו שא״ר יוסי וכן ראוי לבעלי‬
‫יש איסור לפני עור להזמין אנשים שיבואו‬
‫תודה לד‪,‬תנד‪,‬ג‪.‬‬
‫להתפלל בשבת לביהכ״נ כשיודע שיחללו השבת‬
‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫בנסיעה במאשינעס‪ .‬והשבתי דלד‪,‬זמין את הרחוקים‬
‫באופן שאי אפשר שיבואו בלא הלול שבת ודאי‬
‫משה פיינשטיין‬
‫אסור‪ ,‬והוא עוד גדוע מאיסור לפנ״ע שהדי הוא‬
‫עוד באיסור מסית‪ .‬ואף שאיסור מסית לחיוב סקילה‬
‫הוא רק מסית לעבוד עכו׳ם‪ ,‬מ״מ לענין האיסור‬
‫ועונש כלפי שמיא בכל החומד שאין טוענין למסית‬ ‫פיטן צח‬
‫יש בכל האיסורים כמפורש בסנהדרין דף כ׳׳ט שיליף‬
‫ר׳׳ש בר נחמן א‪-‬ד יונתן מנין שאין טוענין למסית‬ ‫בע״ב שרוצים לעשות מנין עבור חינוך‬
‫מנחש הקדמוני אף שלא היה חטא ע׳׳ז אלא האיסור‬ ‫הילדים וברור שיבואו במאשינעם בשבת‬
‫אכילה מעץ הדעת‪ .‬חזינן שאיסור מסית יש לכל‬
‫עבירה‪ ,‬אך שאין עונשין בדיני אדם דק על מסית‬ ‫י״ג תמוז תשט״ו‪.‬‬
‫לע״ז‪ ,‬אבל בדיני שמים יענש‪ ,‬ולא ילמדו עליו‬ ‫מהר״ד אריה משד‪ ,‬אלי׳‬ ‫מע׳׳כ ידידי חרב‬
‫סנגוריא‪.‬‬ ‫קאפלאן שליט־א‪.‬‬
‫ואיסור לפנ׳׳ע יש אף באינם רחוקים כ״כ כעזידוע‬ ‫הנה בדבר רצון הבע״ב לעשות מנין עבור‬
‫שיתעצלו לילך בדגלים ויסעו במאשינעס אבל איסור‬ ‫הילדים לחנכם שברור שיבואו במכוניות ויחללו‬
 ‫טשה‬ ‫או״ח‬
‫יצא ידי סעודת שבו^ חזא בכזית אינו יוצא סעודת‬
‫שבת אלא בכביצה כדאיתא בסי׳ רצ״א )וקשה לי‬
‫טובא על המג״א מק׳־א שכתב בכביצד‪ ,‬לאו דוקא‬
‫אלא יותר מעט מככיצה דככביצה מיקרי אכילת‬
‫עראי והטעם כדאשכהן לענין סוכר‪ ,‬דבכביצד‪ ,‬היא‬
‫אכילת עראי‪ .‬וכן מפורש כהגד׳׳א סק״ב דילפינן מסוכה‬
‫אך פסק כגמ׳ יומא ולכן גם כביצד‪ ,‬לא הוי עראי‬
‫עיי״ש‪ .‬וד‪,‬א מקוד הדין דבעי בסעודת שבוז בכביצה‬
‫הוא מהדץ כדאיתא בב׳׳י‪ ,‬ומפורש בד״ן בסוכה‬
‫דף כ׳׳ז לתרץ מה שהקשד‪ ,‬הא מצד יו״ט מחוייב‬
‫לאכול פת‪ ,‬שמצד יו׳׳ט סגי כככיצה שמותד לאכול‬
‫חוץ לסוכה ומצד סוכר‪ ,‬צריו לאכול יותר מכביצה‬
‫מד‪ ,‬שמחייבו בסוכד‪ ,‬עיי״ש‪ ,‬א״כ מפורש שסעודת‬
‫שבת ויו״ט סגי בכביצד‪ .‬אף שהוא עראי לענין סוכר״‬
‫וצע״ג(‪ .‬ובמיני דגן ודאי אינו יוצא סעודת שכת‬
‫בלא פת כדאיתא בסי׳ רע׳׳ד‪ ,‬וד‪.‬וא דוקא פת שמבדכין‬
‫עליו ג׳ ברבות כדאיתא כברכות דף מ״ט בתום׳‪,‬‬
‫וכן פסקו הדמב״ם והמחבר דהא פסקו במעה בברכת‬
‫המזון ולא הזכיר של שטז וידט שחוזר‪ ,‬עיץ במג״א‬
‫סי׳ קפ׳׳ח סק׳׳ט וגם בשבת הא כו׳׳ע מודו דכעי‬
‫פת שמבדכין עליו ג׳ ברכות‪ ,‬דדק בי״ט פליגי חתוס׳‬
‫בסוכה דף כ׳׳ז‪ .‬וא״כ איך נחשב מקום סעודד‪ ,‬כשאוכל‬
‫דק כזית פת וכאכל דק מיני דגן אפילו טובא מאחד‬
‫שאין יוצא בד‪,‬ן ידי סעודה וגם אין להם צרוף‬
‫לסעודת השבת שיאכל אח״כ במקום האחד להדי״ף‬
‫והדמב״ם וד‪,‬מחבד שצדיו לבדך בשינוי מקום אף‬
‫בפוא ואין לומד דאד‪,‬׳׳נ דלדי״ף ודמב״ם לא נחשב‬
‫במקום סעודד‪ ,‬אלא סעודה קבועה שיוצא בה ידי‬
‫סעודת שבת‪ ,‬דהא המחבר פסק כד‪,‬די׳׳ף ודמב״ם‬
‫ופסק בסי׳ דע״ג סעי׳ ה׳ כהגאונים שהוי מקום‬
‫סעודה באכל דבר מועט ושתד‪ ,‬כוס יץ שחייב עליו‬
‫ברכה וא״כ צריך לומד שלא הצריכו לדין מקום‬
‫סעודה שתהיד‪ ,‬סעודה שיוצא בד‪ ,‬ידי סעודת שבת‬
‫ונצטדו לומד אז כטעם הפרישה שיהיד‪ ,‬צרוף להסעודד‪,‬‬
‫שאינו שייך אלא באם א״צ לבדך בשינוי מקום‪ ,‬אלא‬
‫שהצריכו שתר‪,‬יד‪ ,‬בשם סעודה בעת הקידוש ולכן‬
‫סגי בכל דבר הסועד‪ ,‬כךאיתא במג״א סי׳ ת ״ ג ס׳׳ק‬
‫י׳׳א ובהגד״א ס״ק ט*ו‪ .‬ומשמע מהםג׳׳א דלא כל‬
‫ז׳ המינים נחשבו מקום סעודה אף שצריך בדכד‪,‬‬
‫מעין ג׳ כמו יץ מאחר דלא סעיד דד‪,‬א המג׳־א מחדקז‬
‫שם דק דנדאד‪ ,‬לו דאוכל מיני תרגימא מה׳ המינים‬
‫יצא ואם כל ז׳ המינים כן מאי רבותזב וגם משמע‬
‫ממג״א דתלוי דק בסעיד דאם היה סעיד אף שלא‬
‫היד‪ ,‬צריך לבדך אחריו מעין ג׳ נמי היד‪ ,‬מיקרי‬
‫מקום סעודד״ דהא הוצרך לומד בשכר שלא הוי‬
‫מקום סעודד‪ ,‬משום דלא סעיד אף שברכתו שהכל‬
‫כדאיתא כסי׳ ד׳״ד וא״כ לאחריו אינו מכדך אלא‬
‫אגרות‬ ‫קם‬
‫מסית ליכא באינם דחוקים‪ .‬ואם אינה בלשון הזמנה‬
‫אלא מתם הודעה שעושים מנין ונותנים פרסים‬
‫להנאים להתפלל שהכוונה בעצם הוא דק לקרובים‬
‫אבל ידוע שיבואו נם דחוקים במאעוינעם מסתבר שאין‬
‫בזה דין מסית ובדין לפנ״ע יש להסתפק‪ .‬וצריכים‬
‫לפדש שלא יתנו פרסים אלא לאלו שיבואו בדנליהם‬
‫בהיתר‪.‬‬
‫ובדבר שרוצה להסתלק מלהיות מעםבעד בבית‬
‫הכנסת שהרבה מהמתפללים שם אין מתנהגים כשורה‪,‬‬
‫דעתי נוטה שאין להסתלק כדי שיהיה מי שימחה‬
‫כידם‪ ,‬ואין להתייאש לומד שודאי לא ישמעו‪ ,‬כי מעט‬
‫מן האוד חתה הרבה מן החשו‪ ,‬ולכן אולי תועיל‬
‫המחאה להרבה איסורים‪ .‬אך הוא כיז שמתנהגים‬
‫בביהכ׳נ כשורה‪ ,‬אבל אם ישנו ח״ו מסדר ביהכ׳׳ג‬
‫כגון שיסלקו המחיצה שכין אנשים לנשים או שישנו‬
‫אף במקצת סדר התפלה וקה״ת מחוייבץ כל יראי‬
‫ה׳ להסתלק מלהיות מעמבעדס שם‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן ק‬
‫בענין שתית יין לחשיבות מקום‬
‫סעודה לקידוש‬
‫כ״ח מדחקזון תדפ״ז ליובאן‪.‬‬
‫מעיב ידידי הרב הגאון המפורסם מוהד״ד אדיה‬
‫ליב שיפמאן שליט״א הגאב׳׳ד פוחאוויץ‪.‬‬
‫ענף א‬
‫מ ה שהקשה כתר׳׳ה על הב״י או״ח סי׳ דע״ג שכתב‬
‫שגם התוס׳ והדא׳׳ש יכולין לסבור דשותה כוס‬
‫יץ מיקרי במקום סעודה לענין קידוש עיי״ש‪ ,‬הא‬
‫התוס׳ וד‪,‬דא׳׳ש סכרי דיץ אינו מדברים המעונין ברכה‬
‫לאחריהן במקומן בפסחים דף ק״א‪ ,‬ואיב איך מיקרי‬
‫כמקום סעודה הלא הא בד‪,‬א תליא‪ .‬וכוונת כתדיד‪,‬‬
‫היא מהא דאיתא בדרישה ופרישה סי׳ דס׳ט‪.‬‬
‫ולע׳׳ד אדרבה תמוהין דברי הפרישה דד‪,‬א הדי״ף‬
‫פסק כרב ששת שם דאף בדברים המעונין ברכה‬
‫לאחריהן במקומן נמי צריו לכדו בשינוי מקום‪,‬‬
‫וכן פסק הדמב״ם בפ׳׳ד מברכות ה״ג והמחבר בסי׳‬
‫קע׳׳ח סעי׳ א׳‪ ,‬וא״כ אף באוכל מי ת פת ומיני דגן‬
‫במקום שקידש ועיקר סעודתו הוא במקום אחד אין‬
‫להחשיב מקום סעודד‪ ,‬דהא אין שום צירוף לדידהו‬
‫מד‪ .‬שאוכל כאן עם עיקר סעודתו ואין שייך טעם‬
‫הפרישה‪ .‬וליכא למימד משום רבד‪,‬כזית שאכל כאן‬
‫קסא‬ ‫טשה‬ ‫או״ח‬
‫שלא נגמדה עד אחר שיברך ולכן צריך לומר דנל‬
‫מד‪ ,‬שאנל הוא אכילה אחת ונתחדש יותד שאף אהר‬
‫שאנל הכל לא נגמרה האכילה עד אחד הבדכה ולכן‬
‫צריך שיברו במקומן‪.‬‬
‫ולפ״ז דברים שאין מעונין ברנה במקומן לכאורה‬
‫קשה נר‪,‬י שברכת בודא נפשות הוא מדרבנן מ'מ‬
‫כל דתקון דבנן כעין דאורייתא תקח וא״ב מ*ט‬
‫לא תקנו שיבדך גם בודא נפשות במקומן‪ ,‬ונ׳׳ש‬
‫שיקשה לשיטת התוס' וד‪,‬דא״ש דאף יץ ושבעת המינים‬
‫א״צ במקו^ אף שד‪,‬וא דאודייתא להדא״ש פ' כיצד‬
‫מברנין סי' ט״ז והטור סי' ד״ט עיין בט׳׳ז שם‬
‫סק״ג ור' יונר‪ ,‬בר״פ כיצד מברנין )ומה שד‪,‬קשר‪,‬‬
‫בחדושי אנשי שם ממד‪ ,‬שנתב ד׳ יונד‪ ,‬בדף מ״ד‬
‫שמעין ג' הוא מדדבנן ודצה מחמת זה לדחוק שלאו‬
‫דוקא נתב בדה־פ לא קשה כלום דכוונת הד' יונה‬
‫בדף מ״ד שנוסח הבדנה שיהיה בה מעין שלש הוא‬
‫דק מדרבנן דמדאודייתא פגי במעין הזן לבד נדד‪,‬וניח‬
‫מזה שיצא בתמדי בבדנת הזן לבד עיי״ש דרק על‬
‫זה שייך להוכיח( ועוד הרבה ראשונים וא״ב תמוה‬
‫מ״ש מבדנת המזון דלחם‪.‬‬
‫וצדיך לומד דבדבדים שאין טעונין במקומן הוא‬
‫מחמת דבאנילות אלו הויא כל בליעה אכילה אחדת‬
‫ולכן אין שייך לומד שהבדכד‪ ,‬תהיה גמד האכילה‬
‫דנבר נגמרה בבליעתו‪ .‬ור‪,‬טעם הוא דבלחם שהוא יותר‬
‫קביעות הוי כל מר‪ ,‬שאוכל אכילה אחת ושייר גם‬
‫לומר שהברכה תר‪,‬יה גמר האכילה ויצטרך לברך‬
‫במקומן‪ ,‬אבל שאר דברים אין אכילתן נחשב קביעות‬
‫לכן כל בליעה ובליעה היא אכילה אחרת וממילא‬
‫א״צ במקומן דאף שהאנילר‪ ,‬גרמה שיברך אין שייך‬
‫קפידא באיזה מקום יברך‪ ,‬ובשבעת המינים פליגי‬
‫דמאן רסברי רצריך במקומן הוא משום דנחשב‬
‫קצת קביעות ולד‪,‬סובדין שהוא דאורייתא כבר‪.‬מ ‪ r‬דלתם‬
‫אפשר לומד שתקנו שיהיו במקומן אטו בהמ״ז דלתם‬
‫שהיא אכילד‪ .‬קבועה וצריך במקומן‪.‬‬
‫ב( דאין חלוק בין טעונין במקומן לאין טעונין‬
‫לענין צרוף האכילות ואין ^טעם במקומן נדי שיגמוד‬
‫בברכה דאפשר שכבר נגמרה בבליעתו בכל פעם‬
‫נטעם ב' אך שהוא דין אחר שצריכד‪ ,‬להיות בר‪.‬מ'ז‬
‫דוקא במקומן מאחה טעם ולא הקפידו בבורא נפשות‬
‫או אף לא במעין ג' לכל חד כדאית ליה מאיזה חלוק‬
‫דחלוק שבארתי לא שייך לפ״ז‪.‬‬
‫לומר שכל מה שאנל נחשב אכילה אחת נטעם א'‬
‫ענף ב‬
‫והנד‪ ,‬בטעם דב חסדא שמחלק שם בפסחים לענין‬
‫שינוי מקום דדדקא דבדים שאין טעונין במקומן‬
‫אגרות‬
‫בורא נפשות משום דתליא בסעיד ולא בבדנד‪ .‬במקומן‪.‬‬
‫וכן יסבור הב״י ולכן אף לתום׳ ורא׳ש דמבדי דיין‬
‫אינו טעון בדכד‪ .‬במקומו נמי הוא מקום סעודה‬
‫מאחד דסעיד דלא נפדישה‪.‬‬
‫והנה יש מקום לומד נדינא דהפדישה דיהי' חלוק‬
‫בין טעונין במקומן לאין טעונין לעני! קידוש אך מטעם‬
‫אחד‪ .‬דתנת קשה טובא מה שהקשו חתוס' פסחים‬
‫דף ק״א על הדשב״ם דסובד דיץ צדיו בדכה במקומן‬
‫דא״ב אמאי איתותב ד׳ יוחנן הא ד' יוחנן אי ‪T‬י‬
‫ביץ‪ ,‬דלבאודד‪ .‬לא קשה כלום דד' יוחנן לא איידי‬
‫בשתה דביעית דהא קאמד יצאו בלשת דבים והשומעים‬
‫לא שתו אלא מעט שלא צדיני כלל בדב הלאחדיו וגדוע‬
‫עוד מא״צ בדכה במקומן ולכן איתותב‪ ,‬ומצאתי באבן‬
‫העוזד שתידץ זה לדשב״ם עיי״ש‪ .‬אבל עכ״פ תמוה‬
‫איך הקשו תתוס' וגם הרשב״ם הקשה זר‪ .‬ותירץ‬
‫ברוחק‪ ,‬והלא תירוץ אבן העוזר הוא תירוץ פשוט‪.‬‬
‫והנכון לע״ד דהנד‪ ,‬יש להסתפק אם כל מה‬
‫שאוכל אף בבליעות הרבד‪ .‬נחשבו אכילת אחת כ ‪r‬‬
‫שלא הסיח דעתו‪ ,‬או שהן הרבה אכילות וזר‪ ,‬שנפטר‬
‫בבדכד‪ ,‬אחת הוא דמאחר שלא היה היסח הדעת קיימא‬
‫הבדכד‪ ,‬על כל האכילות וכמו דסגי בבדנה אחת‬
‫על הדבה מצות כגון בשחיטה של הדבה בהמות‬
‫של הדבה טליתות אף שודאי אין שייך‬ ‫וציצית‬
‫לומר שהן אחת וכ״כ סגי על כל האכילות בבדנה‬
‫אחת‪ .‬וקצת יש להביא ראיה להסוברים בסח בין‬
‫שחיטה לשחיטה זו׳צ לברך ביו״ד סי' י״ט סעי׳‬
‫ה' וכן בין טלית לטלית סכרי דלא הוי הפסק כדאיתא‬
‫במג״א סי' ח' ס״ק י״ד דמדמו זר‪ .‬לסח באמצע סעודר‪,‬‬
‫עיי‪-‬ש‪,‬ואם סעודתו נחשבה אכילר‪ ,‬אחת הא ל׳׳ד כלל‬
‫לאמצע סעודה‪ .‬אך אולי העיקר סמנו על הסברא‬
‫דאי בעי לא ישחוט‪.‬‬
‫והנה הא דיש דבדים המעונין בדנה במקומן ויש‬
‫שאינן טעונין במקומן יש לפדש בב' אופנינצ א(‬
‫דבעצם אין קפידא באיזה מקום יברך דבל הינא‬
‫דמברנת לרחמנא מברכת נדהיד‪ .‬סבוד רבד׳ח שיאמדו‬
‫לו בבדנות דף נ״ג‪ ,‬ולכן אם ענין הברכת היה רק‬
‫דד‪,‬אכילה נדמה לו חיוב הודאה בבדנה אד‪,‬״נ שלא‬
‫היה קפידא בזה אלא צריך לומר שהברכה הוא דבר‬
‫אחד עם האכילה דהתורר‪ ,‬אמרה שיגמור אכילתו‬
‫בבדנה ולכן צדיך שתד‪,‬יד‪ ,‬במקום האכילה דבמקום‬
‫אחר לא נראה שהיא מהאנילד‪ .,‬אבל לפ ‪ r‬מונדחין‬
‫דאל״ב לא שייך לומר דהברנה תהיה גמר אכילתו‬
‫כיון שבכל בליעה הוא גומר ומתחיל אח״נ אכילה‬
‫אהרת וא״נ נבר נגמרה האנילר‪ ,‬בבליעתו ואיו נימא‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬
‫רב חטדא‪ .‬וגם הרשב״ם הקשה זה והוצרך לתרץ‬
‫בדוחק‪ .‬אבל לאופן ב׳ שוווא כטעם הרא׳׳ש אין שייך זה‬
‫אלא באכל ושתה שם כשעור שחייב ברכד‪ ,‬שאז אם‬
‫לא יאכל כאן יצטרך לחזור למקומו כדי לברך אבל‬
‫בפחות מכשעור שא׳־צ לברך פלל ולא יצטרך לחזור‬
‫למקומו אף אם לא יאכל כאן לכן הוי זד‪ .‬שינוי‬
‫מקום וצריך לברך אף לרב חטדא ולא קשה כלום‬
‫על הדשב׳׳ם כתירוץ אבן העוזר דר׳ יוחנן איירי‬
‫בפוצת מכשעור ואיתותב שפיר‪ .‬ולכן ניחא מד‪ ,‬שהרא״ש‬
‫לא הקשה עלי הרשב״ם אף שלא סבר בווחיד‪ ,‬משום‬
‫דלטעם הדא׳׳ש לא קשה כלום‪ .‬ועיין במרדכי שכתב‬
‫ב׳ פירושים על לקיבעיה קמא הדר‪ ,‬פי' ראשון פי׳‬
‫הרשכ׳׳ם ופי׳ שני שד‪.‬וא טעם הרא׳׳ש וכתב שם‬
‫בבגדי ישע בשם רש׳׳ל שאין חלוק ביניהם אלא‬
‫פירוש הלשון עיי׳׳ש‪ ,‬והוא דוחק גדול‪ .‬ולמה שבארתי‬
‫חלוק גדול ביניהם‪ ,‬דלפי׳ י״מ אין להקשות על‬
‫הרשב״ם ולפירוקז קמא יש להקשות ונ״מ לדינא‬
‫בפחות מכשעור כדבארתי‪.‬‬
‫אתת ונחשב במקום השני רק כגומר סעודתו ואף‬
‫אך יקשר‪ .‬למה שבארחי לדעת דשב׳־ם מד‪,‬‬
‫שכתב בדברים שאינן טעונין במקומן עמידתו זוהי‬
‫גמר סעודתו וכן איתא ברש׳׳י‪ ,‬הא אף במקום שאכל‬
‫לא היה להם צרוף אלא שנפטרו בברכה אחת כמו‬
‫שנפטרו ב׳ שחיטות וב׳ טליתות‪ .‬וצריך לומר שכוונתם‬
‫דנגמרו כל אכילותיו לענין הברכה שבירך דד‪,‬יחה‬
‫קיימא עלייהו וצריך לבדך עתה ברכה אחרת‪ .‬ובע״כ‬
‫חא צריך לומר כן בשחיטה שצריך לברך בשינוי‬
‫מקום דבעמידתו הוא גמר שחיטוחיו לענין הברכה‬
‫שקיימא עלייהו אף דגם במקום זד‪ ,‬היו הרבה שחיטות‬
‫ומ״מ נפטר בברכה אחת משום וקיימא הברכה על‬
‫כל מה שישחוט כאן אבל כשהלך נגמרו שחיטותיו‬
‫ששייכי להברכה וכ״כ נפרש כוונתם הנא דעמידתו‬
‫תוא גמר סעודתו ששייכא להברכה‪ .‬ואף שהוא קצת‬
‫דחוק מוכרחין לומר כן‪ ,‬חרא רכן הוא הפירוש‬
‫בשחיטה ועוד דאיזה טעם הוא דטעודד‪ ,‬אחריתי היא‬
‫לחייב בברכה הא בשחיטה וטלית וכל המצות ודאי‬
‫הם שני דברים אף במקום אחד ומ׳׳מ נפטר בברכה‬
‫אחת‪ ,‬אלא עיקר הטעם דשינוי מקום הוא כד‪,‬יסח‬
‫הדעת ולכן צריך לפרש כדבארתי בכוונתם‪.‬‬
‫לאכול אכילה גדולה והגמד לא הוי עד אחר שיברך‬
‫נמצא דלאופן הא׳ דהטעונין ברכר‪ ,‬במקומן הוא‬
‫מחמת דאכילחן הוא יותר קביעות והוי כל מה שאוכל‬
‫אכילה אחת והאינן טעונין הוא מחמת שאין אכילתן‬
‫קביעות והויא כל בליעה אכילה אחרת‪ ,‬יש מקום‬
‫לומד שלדין קדוש במקום סעודה יצטרך דוקא דברים‬
‫הטעונין בדכד‪ ,‬במקומן שזהו קביעות וצדוף לכל מה‬
‫שיאכל ולא סגי בהאין מעונין במקומן שאין להם‬
‫■ ‪if‬‬
‫אגרות‬ ‫ר!סב‬
‫צריך לברך אבל דברים המעונין במקומן א״צ לברך‪,‬‬
‫יש נ״ם בין ב׳ האופנים‪ ,‬דלאופן א׳ הוא פשוט דכ״ז‬
‫שלא בירך הא לא גמר סעודתו אם לא הסיח דעהו‬
‫דר‪,‬א הסעודד‪ ,‬יש לה קביעות שמצרף כל מה שיאכל‬
‫לאכילה אחת עד אחר שיברך דד‪,‬ברכה היא גמר‬
‫האכילה ולכן א״צ לברך בשינוי מקום אבל באין‬
‫טעונין במקומן שכבד נגמרה האכילה רק שבאותו‬
‫מקום קיימא הברכה על כל האכילות שאכל כאן ולכן‬
‫כששינה מקומו צריך לתזור ולביד• יעיץ ברשב״ם‬
‫שכתב הואיל ולא בירך אחריהן והלך במקום אחר‬
‫למעוד על דעת קביעות הראשונה הלך וכן פרש״י‬
‫עיי״ש וד‪,‬וא כטעם זוב אבל לאופן ב׳ שאין חלוק‬
‫ביניהן לענין צרוף האכילות צריך לומר דטעם רב‬
‫חסדא שאין קפידא בשינוי מקום באלו שמעונין‬
‫במקומן כטעם הרא״ש שכיון שאם לא היה אוכל‬
‫כאן היה צריך לתוור למקומו ולברך הוי כאלו ע ^ץ‬
‫במקומו עיי״ש‪ .‬באור דבריו חד‪ .‬שמאוגד מחמת‬
‫הברכה מצרף האכילות שבשני המקומות לאכילה‬
‫שמצד עצמן הן הרבה אכילות מ״» הברכר‪ .‬מאגדן‪.‬‬
‫וגם יש לפרש שאינו מצרף את האכילות רק אח‬
‫המקומות דמאחר דמחוייב כאן לאכול כמו שעשה‬
‫במקומו הראשון אם לא ידצד‪ .‬לחוור למקומו הוו לענין‬
‫האכילה כמקום אחד‪ .‬וגם יש לפרש שאף שאינו‬
‫מצרף כלום מ״מ מאחר שמחוייב לחוור למקומו או‬
‫לאכול במקום הב׳ קאי הברכד‪ ,‬גם על מה שיאכל‬
‫במקום הב' ב״ז שלא בירך ולא הסיח דעתו‪.‬‬
‫ויש חלוק לדינא בין למה שבארתי לאופן א׳‬
‫שהוא טעם הרשב׳׳ם ובין לאופן ב׳ שהוא טעם הרא״ש‬
‫איך שנפרש בדבריו‪ ,‬באבל במקום הראשון פחות‬
‫מכשעור ודעתו היתה כשד‪,‬תחיל‪ ,‬לאכול עוד בין‬
‫במקום זד‪ ,‬בין במקום אחר‪ ,‬דלאופן א׳ דצריך במקומן‬
‫משום רד‪,‬וא קביעות ולא נגמר עד שיברך לכן אף‬
‫בפחות מכשעור הא קבע עצמו לאכול אכילה גדולה‬
‫שלא יגמר עד אחר שיברך‪ ,‬ולכן אף ששינה מקומו‬
‫קודם שאכל כשעור א״צ לברך לרב חטדא כמו‬
‫בכשעור‪ ,‬דהחחלת אכילה ודאי נחשב מרגע שהתחיל‬
‫אף שעדיק לא אכל כשעור מאחד שדעתו היחה‬
‫וא״כ אוכל במקום השני ע״ד קביעות הראשונה‬
‫כטעם הרשב׳׳ם‪ .‬וכן סברי גם התום׳ ולכן מקשו שפיר‬
‫על חרשב׳׳ם אמאי איתוחב ר׳ יוחנן הא איירי ביין‬
‫דאף שלא שחה כשעור מ״מ א״צ לברך בשינוי מקום‬
‫כיון שדעתו לשתות עוד הרבה בביתו ולא הוי גמר‬
‫שתייתו עד אחר שיברך אם יק טעון ברכה במקומו‪,‬‬
‫וברייתא איירי בדברים שאין טעונין במקומן כדאוקים‬
 ‫ר!שנ‬ ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫כח ביד חכמים לעקור בשב ואל תעשה‪ ,‬אף שלא‬ ‫צרוף לסעודד״ ואף להרמב״ם והמתבר שאין מועילין‬
‫מסתבר כלל לומר כן דמה״ת יתקנו זה הא כל‬ ‫מה שמעונין ברכה במקומן שלא לברך בשינוי מקום‬
‫תקנתם הוא בשביל כבוד שבת ואיך יתקנו שיתענה‬ ‫יועילו להחשיב במקום מעורה אף שאין להם צרוף‬
‫בשבת מצר תקנתם שעוד יגרעו בתקנתם‪ .‬אך אף אם‬ ‫עם מעורר‪ ,‬הקבועה שיאכל במקום האחר‪ ,‬כיון רגם‬
‫נתעקש לומר כן מ״מ הא מדאורייתא יכול לטעום‬ ‫באן אכל עכ״פ מעורה שיש לה קביעות ומגי זה לענין‬
‫קודם קדוש וא׳׳ב כשאין לו רק יץ היה מחוייב‬ ‫קירוש אף שלא יצא פעורת שבת‪ .‬ור‪,‬פרישה שלא‬
‫לשתות כדי שלא יעבור על איסור תענית כ׳׳ז שלא‬ ‫אמר טעם זה הוא מחמת שסובר כטעם ב׳ ראין חלוק‬
‫אסרו לטעום בלא קדוש וצריך קרא לאסור בנזיר‪.‬‬ ‫בקביעות ולכן נהי שמחמת הברכר‪ ,‬מאוגר אם הלך‬
‫וגם לרוב הפוסקים קדוש במקום סעודה הוא רק‬ ‫לחזור למקומו או לאכול עור במקום שהוא מ״מ הא‬
‫מדרבנן ומדאורייתא יצא בתפלה וא״ב היה מחוייב‬ ‫אינו מחוייב לאכול רוקא במקום שהתחיל וא״ב אין‬
‫לשתות היין כדי שלא יתענה וא״ב מ״ט לא הקשו‬ ‫זה קביעות לר‪,‬מקום יותר מאין־ טעונין במקומן דאררבה‬
‫שלכו״ע היה יכול לומר דצריך קרא לאסור יץ‬ ‫באין טעונין במקומן עליו יותר לאבול במקום שהתחיל‬
‫מצור‪ ,‬בכד‪,‬׳׳ג‪ .‬אלא ודאי שאין זה קושיא כלל‪ ,‬חרא‬ ‫כרי שלא יצטרך לברך עור הפעם‪ .‬ולכן אין לחלק‬
‫ראם לצייר מציאות רחוק הא צייר שם בגמ׳ בשבועה‬ ‫בין טעונין במקומן לאין טעונין מצר קביעות אלא‬
‫שאשתה דהוא מציאות יותר קרוב מזה שכמעט אינו‬ ‫מטעם הפרישה דר‪,‬וי קביעות סעורר‪ ,‬אחת עם מה‬
‫בנמצא‪ ,‬ועוד דמסתבר רעל מה שיזדמן לו אחר שנעשד‪,‬‬ ‫שיאכל במקום האחר סעודת שבת‪ .‬אבל א״ב קשר‪,‬‬
‫נזיר שאין לו דבר אחר אלא יין לא צריך קרא‬ ‫כדלעיל‪ ,‬וצריך לומר שאין חלוק ביניהם כלל רק צריך‬
‫לאסור יין מצוה כזו דד‪,‬א כבר נעשה היין להנזיר‬ ‫לענץ קדוש שיהיה סעיד כטעם המג״א וד‪,‬גר״א‪.‬‬
‫ככל איסורי התורה וכמו שמצות סעודת שבת אינר‪,‬‬ ‫ואף לפ״מ שבארתי לאופן א׳ שיש לחלק מ״מ אין‬
‫דוחה שאר איסורי מאכלות כ״ב אינה דוחה איסור‬ ‫זה הכרח דיש לומר אף לאופן א׳ כד‪,‬מג״א וכן יסבור‬
‫יין דנזיר דר‪,‬א בעת שנדר שנאסר אז ביין לא היה‬ ‫הב״י‪ .‬ודעת הפרישה צ״ע‪.‬‬
‫עומד שיהיה לו שתיית יץ מצור‪ .,‬ורק אם היה קידוש‬
‫ועיץ בחדושי רעק״א סי׳ רע״ג סעי׳ ה׳ שד‪,‬ביא‬
‫על היין דאורייתא דקודם שנעקוה נזיר היה שתיית‬
‫ראיה להפרישה מהא דלד‪,‬רא״ש שסובר דמדאו׳ אין‬
‫יין דמצוד‪ ,‬היה מקום לומר שלא יוכל לאסור בנדרו‬
‫קדוש אלא במקום מעודד‪ ,‬מאי פריך דיש נזיר קדושא‬
‫יין מצור‪ ,‬שמחוייב בו ור‪,‬וצרך לקרא לאסור גם‬
‫ואבדלתא מושבע ועומד הוא בתמיד‪ ,‬כפי׳ התוס׳‪ ,‬הא‬
‫יין מצור‪ ,‬אבל מאחר שעל היץ אינו מדאורייתא‬
‫משכחת דאין לו רק יין וצריך מדאורייתא לשתותו‬
‫ולא היה בעת שנדר שום יץ מצוד‪ ,‬ונאסר בכל אופן‬
‫למיחשב למקום סעודה אע״ב דלהרא׳׳ש לא מיקרי‬
‫דלא היה אז מה שיעכב מלחול האיסור רק שאוד׳ב‬
‫שתיית יין במקום מעודד‪ .,‬וכן הקשה בס׳ ישועות‬
‫אירע שיהיה מצוה בשתיית יין מחמת שאין לו דבר‬
‫יעקב וד‪,‬וכיח מזה שבמקום סעודד‪ ,‬אינו אלא מדרבנן‬
‫אחר לאמל אין טעם להצריך קרא דמה׳׳ת ידחה‬
‫ולד‪,‬רא״ש נצטרך לומד שיפרש כהמפרש שם )ועיין‬
‫איסור נזיר מ״ש משאר איסורין‪ .‬וזה נכון מאד‪.‬‬
‫בפי׳ הרא״ש לנזיר הנדפס בש״ס ווילנא שמסיק כר״ת‬
‫ונוגע זה גם לדינא בנשבע שלא לאכול איזה מין‬
‫שמפרש בתמיד‪ ,‬והישועות יעקב לא ראד‪,‬ו(‪ .‬ותמיהני‬
‫בשבת פלוני ואירע אח״ב שלא היה לו דבר אחר‬
‫מאד עליהם אם זהו קושיא מ׳׳ט לא הקשו לכו״ע‬
‫אלא מין דאסר שאם לא יאכל כשבועתו‬ ‫לאכול‬
‫דד‪.‬א אסור להתענות בשבת לכו׳׳ע מדאורייתא עיין‬
‫יתענה מחמת זה בשבת שד‪,‬וא איסור מדאורייתא‬
‫בסי׳ תק״ע באו״ח ובסי׳ רט״ו ביו׳׳ד ובמג׳׳א סי׳‬
‫שמ״מ חלה השבועה כיון שבעת שנשבע לא היה אז‬
‫רפ״ח סק״ז וא״ב משכחת יין מצור‪ ,‬באין לו רק‬
‫אכילת מין זה מצור‪ ,‬ולא היתר‪ ,‬שבועתו לעבור על‬
‫יין וצריך מדאורייתא לשתותו כדי שלא יתענה‪ .‬ואין‬
‫דבר מצוד‪ ,‬חלה בכל אופן ונאסר בשבועתו אף אם‬
‫לומר ראם לא יוכל לקדש יהיה אסור לו לשתותו משום‬
‫אירע שנעשהזה דבר מצוד‪ .,‬ועיץ בחו״ט‬ ‫אח״ב‬
‫שאסור לטעום קודם שיקדש ול ‪ p‬לא הקשו רק‬
‫סי׳ ע׳׳ג סעי׳ ה׳ בראובן שנשבע שלא למכור משלו‬
‫אם יהיה נחשב מקום סעודה וימל לקדש‪ ,‬דהא‬
‫לפרוע שום חוב ואח״ב נשבע לפרוע לשמעץ לזמן‬
‫איסור טעימה קודם קידוש ודאי הוא רק מדרבנן וא״ב‬
‫פלוני וכשד‪,‬גיע הזמן אין לו מעות שיש חלוק בין‬
‫ודאי אם אין יכול לקדש כגון שאין לו אלא ירקות‬
‫קדם חוב שמעון להשבועה שלא חלה השבועד‪ ,‬ובין‬
‫מחוייב לאכול ולשתות כדי שלא יעבור על איסור‬
‫קדמה השבועה לחוב שמעון שחלה וכתב הסמ׳׳ע‬
‫תענית דשבת שאסור מדאורייתא דלא יתקנו רבנן‬
‫שאף שנשבע שלא למכור לפרוע שום חוב שהוא‬ ‫לעבור אדאורייתא‪ .‬ואף אם נימא שאסרו בכל אופן‬
‫לבטל המצוה מ״מ כיון דעדיץ לא היה חייב חלה‬ ‫אף שממילא יעבור על איסור תענית דאורייתא דיש‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬
‫התודה אך שעדיין צדיכין לקרא עוד בשביל חובת‬
‫שבעה קרואים שהוא ג״ב חיוב בשבת‪ ,‬הוי חיוב זה‬
‫טפל לעיקר הקריאה ולא הצריכו לומד עוד קדיש‬
‫בשביל זה דנפטד בקדיש של עיקר הקריאה דבטל‬
‫להעיקד‪ ,‬ונדמצינו כעין זה בעוד ענינים‪.‬‬
‫וכדמונח טעם זה בכל מפטיר שגם קריאתו‬
‫בתודה וקריאת ההפטדד‪ ,‬היה לנו להצריך שיאמר קדיש‬
‫אחריו דהא בזמן החז״ל היו אומדין הקדיש אחד‬
‫ההפטרה דהרי לא היו מפסיקין בקדיש בין שביעי‬
‫למפטיר כמפורש בתום׳ ודא״ש מגילה דף כ״ג‪.‬‬
‫ולינא למימד דכוונתם דבזמן הש׳׳ם לא היו אומדים‬
‫כלל קדיש ודק אח״כ תקנו להפסיק בין שביעי‬
‫למפטיר להודיע שאינו ממנין הז׳‪ ,‬דהם גם בד״ח ובב׳‬
‫וה׳ שאין מפטידין נמי אומדים קדיש אף שא״צ להפסיק‬
‫כלום‪ .‬אלא ודאי שעיקר הקדיש אחד קה׳׳ת תקט‬
‫חז״ל אך שהיו אומדים אחד ההפטרה שנגמרה כל‬
‫הקריאה בכל פרטיה‪ .‬ועיין בדמב״ם פי״ב מתפלה ה״כ‬
‫שיש מקומות שגם עתה נוהגין לומד הקדיש אחד‬
‫ההפטרה‪ ,‬וא׳־כ חזינן מפורש שהקדיש הוא מעצם‬
‫הדין ולא דק להפסיק המפטיר מהראשונים וכוונת‬
‫התום׳ והרא׳׳ש הוא שאחד סדור הש׳׳ם תקנו דק‬
‫שד‪,‬קדיש יאמרו אחד הז׳ קודם המפטיר כדי להפסיק‬
‫ולהודיע שאינו ממנין השבעה‪ .‬וא״כ יקשה כיון‬
‫שהמפטיד צריך ג״כ לקדיש במה נפטר עתה אחדי‬
‫ששינו מנהג הש׳׳ם‪ .‬וצריך לומד כיון שההפטרה‬
‫הוא טפל לקה״ת שבלא קה׳׳ת לינא הפטרה והשם‬
‫מוכיח ע״ז בטל להקדיאה שהוא העיקר ואף קריאתו‬
‫בתודה הוא דק טפל דהא דק מפני כבוד התודה‬
‫קורא נבטלו לעיקר הקריאה ונפטרו בקדיש שעל‬
‫העיקר‪ .‬ו ‪ p‬מפוסזו בב׳׳י שם שהביא שהשבלי הלקט‬
‫ם!זם הדאב״ד כתב שלפי שאין המפטיד עולה ממנין‬
‫העולים שאין קורא בתודה אלא מפני כבוד התודה‬
‫לפיכך די לו בקדיש שיאמר קודם ההפטרה ויתערב‬
‫עם עולי הספד עיי׳ש‪ ,‬כוונתו לתרץ בזה מה שהקקוה‬
‫בפה נפטר המפטיר מקדיש ותירץ מטעם שד‪,‬וא‬
‫טפל נפטר בקדיש שעל העיקר שנתערב עמהם‬
‫כדבארתי‪ .‬וסברא זו עצמה סובר הדזדקו בגמד כל‬
‫הפרקוה עם השקזי שעיקר חיוב קה׳ת כבד יצאו‬
‫חה שצריך לקרא עוד לשביעי בשביל חובת שבעה‬
‫קרואים הוא דק טפל לעיקר הקריאה ונפטר בקדיש‬
‫של העיקר‪ .‬ומהד׳׳מ סובר שחובת שבעה קרואים‬
‫הוא עיקר בפני עצמו כמו עצם קה״ת ולא נהקוב‬
‫טפל ולכן לא נפטר בקדיש שלפניו אף שהיה אחר‬
‫הפרקוה‪ ,‬וא״כ בעובדא דידן שהרביעי הוא ג׳‪-‬ב מעיקד‬
‫הפרקזה שצריך לקרא היום גם להדא׳ש יצטרך לומד‬
‫עוד קדיש אחד הרביעי‪.‬‬
‫אגרות‬ ‫קסד‬
‫השבועה וא״נ מפורש שאף שנעשה אוז״נ »צוד■ לא‬
‫נפקעת השבועה נסבדתי‪.‬‬
‫וא״נ אף אם קדוש במקום סעודה דאורייתא‬
‫דין הוי ■סעודה לענין זה לא קעזה כלום מנזיד ויכול‬
‫הרא׳׳ש לסבור דיין הוא מקום סעודה נהב״י לדעתו‪.‬‬
‫וצ׳׳ע דעת דעק״א והישועות יעקב‪ .‬והנני ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן קא‬
‫במעה ההורא בחול המועד פסח ואמר‬
‫קדיש אחר קריאתו בס״ת ראשונה‬
‫כ*ז ניסן תדצ״ג ליובאן‪.‬‬
‫מע״ב ידידי הנכבדים מאד חשובי עדת קהל‬
‫טיפקאוויץ ובתוכם ידידי החשוב מאד ד׳ שלמה חיים‬
‫קאנטדאוויץ נ״י‪.‬‬
‫ענף א‬
‫בד בר מה שטעה הקורא בחוה״ם פסח אחד שגמר‬
‫לקרא בסית הראשונה שהוא השלישי אם‬
‫צריך לומד עוד הפעם קדיש אחד הרביעי‪ .‬לכאורה‬
‫תלוי זה במחלוקת הד״מ פדוטנבודג והדא״ש שהביא‬
‫הטור באו״ח סי׳ רפ״ב בטעה ש״צ וסיים הפרשה‬
‫עם השקזי ואפר קדיש שאז עולה המפטיר לפנין‬
‫השבעה שדעת םהד'מ שצריך לומד אחריו עוד הפעם‬
‫קדיש‪ ,‬והדא״ש סובר שאין לומד קדיש פעם אחרת‪,‬‬
‫וא'כ גם בעובדא דידן יצטדך למהד׳׳מ לומד פעם‬
‫ב׳ קדיש אחד הרביעי ולהרא׳׳ש לא יצטרך לומד‬
‫פעם אחרו^‬
‫אבל הוא דק אם נפרזזו טעם הרא׳׳ש שלא תקנו‬
‫לומר שני פעמים קדיש מטעם טדחא דצבודא או משום‬
‫דאין קפידא בקדיש שיהיה דוקא אחריו ונפטר גם‬
‫קריאת השביעי בדיקדיש שלפניו שטעמים אלו שייכי‬
‫גם בעובדא ד ‪T‬ן דהא הס׳׳ת השניד‪ ,‬היתה גם מונחת‬
‫שם‪ .‬אבל טעמים אלו דחוקים דהא מציט בכל מקום‬
‫שהקדיש תקנו לומד דוקא אחריו‪ ,‬דהא לפני תפלת‬
‫ייח יש קפידא שיאמרו קדיש לפניו‪ ,‬כדאיתא במג‪-‬א‬
‫סי' דצ״ב סק‪-‬ב ומ״מ א׳א לומד קדיש לפני י‪-‬ח בלא‬
‫אמידת איזה רבד לפני הקדיקו כמפורש שם חזינן‬
‫דקדש ״’ ‪ T‬דק אחריו ולא לפניו‪ ,‬וא״כ אין הקדש‬
‫שי ‪ T‬על השביעי שקרא אחריו‪ .‬וגם טעם טדחא‬
‫דצבודא הוא טעם קלוש מאד‪ .‬ולת מסתבר שדק‬
‫התם שגמרו כל הפרקוה שהוא חובת היום דצאו כבד‬
‫ידי חובת קריאת הפרעוה שהוא עיקר חיוב קריאת‬
‫ר!םה‬ ‫משה‬ ‫או״ח‬
‫לטעם פגם‪ .‬אך על יו׳־ט שקריאה רמוטפין‬ ‫א״צ‬
‫מזניה אינה חובה כרכתב הר׳ ישעיה ומ״מ סובר‬
‫גם בזה הראב״ד רצריך לומר הקדיש אחר המפטיר‬
‫אף שאין כאן טעמו הראשון לכן כתב שעכ״פ מחשש‬
‫פגם צדיך לומד הקדיש אחר המפטיר‪ .‬ומרוקדק לפ ‪r‬‬
‫מה שלא ערבם לכתוב אבל ביום שיש בו ב׳ ס״ת‬
‫דר‪,‬יה נכלל בין שבת בין יו״ט אלא חלקם וכתב‬
‫ביו״ט וכו' משום‬ ‫אבל בשבת שיש בו ב' ס״ת וכן‬
‫דהם מתרי טעמי רבשבת שיקו בו ב' ס׳־ת הוא‬
‫מטעם שאמד מתחלה דהא היא קדיאד‪ ,‬חיובית וביו״ט‬
‫לא שייך טעם זה ראינר‪ ,‬חובד‪ ,‬לכן אמר וכן ביו״ט‬
‫לא יקדיש עד אתר המפטיר מטעם חח‪2‬ו שיש בו‬
‫חשש פגם זר‪,‬ו באור דבדי הדאב״ד‪ .‬אבל מנהגנו‬
‫שסובר כן גם הרא״ש דאומרין קריש אף בשבת ר׳׳ח‬
‫וד׳ פרשיות קורם המפטיר קשה קושית הר׳ ישעי׳‪.‬‬
‫כמו הפרשה עצמה ומיט אומרין קריש לפני המפטיר‬
‫ענף ב‬
‫וצריך לומר דיש שני עניני קריאה חדא רחייבו‬
‫ללמר התורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי ובמנחר‪,‬‬
‫בשבת‪ ,‬כמפודש בב״ק דף פ״ב מצד מצות למוד‬
‫התורה‪ .‬וכן ביו״ט הוא מצד מצות למוד התודה כדאיתא‬
‫בסוף מגילה מוידבד משה מצוחן שיהיו קורין כל אחד‬
‫ואחד בזמנו ור‪,‬וא רק למצות למוד בעלמא דלפרטם‬
‫ולהוריע איך לקיים מצות החג אין שייך אחרי שרוב‬
‫הלכות החג צריך להכין קודם החג ומחמת זה רורשין‬
‫בהלכו׳ החג ל׳ יום קודם החג משום שצריך הכנה‬
‫הרבה קודם‪ .‬ומצד מצות למוד תקנו שילמדו סך‬
‫מנין הקרואים בכל זמן כתקנתם וכל דיני קריאה‪.‬‬
‫ונהגו לחובה לגמור מצד מצות למור כל התורה‬
‫בשבתות של כל שנה ושנר‪.,‬‬
‫ויש עוד קריאה שתקנו לפרסם ולהודיע כמו‬
‫שקלים ופרה וחדעז כדאיחא ברש״י מגילד‪ ,‬דף כ״ט‬
‫ו ק קריאת זכור הוא כרי לזכור בפר‪ ,‬והוא עצם‬
‫קיום המצוה דזכירה וא״כ אינם מצד מצות לימוד‪,‬‬
‫וכן קדיאה דתענית שהוא לעודד לתשובה וכן בתנכה‬
‫ופורים שהוא לפרסומי ניסא‪ ,‬וכן קריאה דר׳׳ח משפע‬
‫שאינה בכלל תקנת פשה מקרא דוידבר משח אף‬
‫שר׳ח איקדי מועד‪ ,‬דהא ילפינן מקרא זה נמי‬
‫שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח‬
‫בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות תג בחג ומשמע‬
‫דר״ה ויו׳כ לא ומפודש כן במד‪,‬רש'א בחרושי אגדות‪,‬‬
‫אלמא דלא כל מועדות נכללו באסמכתא דקרא זה‬
‫אף שודאי נקדאו מועדות‪ ,‬וביש ד׳׳ת שליכא בכלל‬
‫תקנה זו‪ .‬ואיב אף לענין תקנת הקדיאד‪ ,‬שנשמע‬
‫מקרא זה נמי יש לומר שלא נבללו כולם ואין ריח‬
‫בכלל זע« שבתקנה זו וראי גם ר ‪ ,r‬ויויב בכלל‪.‬‬
‫אגרות‬
‫אך יקשה להדא״ש דסובד שנחשב דין ז׳ קדזאים‬
‫לטפל מאחר שנגמרה קריאת הפרשה אף בששה א״כ‬
‫ביום שיש בו ג׳ ט״ת כמו בשבת ר״ח טבת אדר ניסן‬
‫שאומרים קריש אחר השניה ומפודש כן בדא״ש‬
‫פ״ג רמגילה סי׳ ה׳ רמשום שהשביעי קורא בשניה‬
‫הוי לא נגמרה הפרשה וכתב עור ראם השביעי היה‬
‫קורא בשניה כשמוציאין שתים או בשלישית כשמוציאין‬
‫שלש היה המפטיר צריד לכפול לפי שלא יאמרו‬
‫קריש ער שיגמרו הפרשה עיי״ש‪ ,‬הא לרידיה כיון‬
‫שגמרו הפרשה אף בששי הוי נגמר עיקר הקריאה‬
‫אף שעדיין לא קראו ז׳ קרואים והיה לן לומר קדיש‬
‫אחר הראשונה ואם מחשיב שלא נגמרה הפרשה‬
‫משום שגם קריאת ר״ח הוא חובת היום כמו הפרשה‬
‫עצמה ולא מחמת שעריין לא קרא ר‪,‬ז׳ א״ב גם‬
‫קריאת מפטיר בס״ת השלישית נמי הוא חובת היום‬
‫אחר השניה‪ .‬אלא ודאי דאין סובר חלוק בזה שהוא‬
‫חובת היום אלא הוא משום שהוא קריאת השביעי‬
‫וכמפורש ברבריו‪ .‬וא״ב קשה הא לריריה לא תליא‬
‫כלל קדיש בקריאת ר קרואים רק בהפדשה לבד‬
‫אף שגמרו בששה והיה לן לומר קדיש אחד הדאשונה‪.‬‬
‫והנכון לע״ר דהא צריך להבין כיון רודאי גם‬
‫קריאת המפטיר כשמוציאין ב׳ וג׳ טית היא מחובת‬
‫היום ומ׳׳ט אומד הקדיש לפניו‪ .‬ועיין בב׳׳י שם‬
‫בשם הר' ישעיה שהקשה זה על שבת ד״ח ו ד‬
‫פרשיות ותירץ שקריאת המוטפין ביו׳׳ט אינה חובה‬
‫שלא הוזכדה בתלמוד ולמ קוראם המפטיר שקריאתו‬
‫אינה חובה‪ ,‬והוי ככל מפטיר שנפטר מטעם טפל‪.‬‬
‫ובשבת ר״ח ור׳ פרשיות סובר שיקרא השביעי‬
‫פרשה הנוטפת ויאמר קריש אחר השניה כשיעו‬
‫שחים ואחר השלישית כשיש שלש ס״ת ואה״ב יחזור‬
‫המפטיר ויקרא כבכל שבת‪ .‬ותוא כמנהג ר' אליהו‬
‫ור' משלם בתום׳ ורא״ש במגילה שבג ור' ישעיה סובר‬
‫כן רק בשבת ר״ח וד׳ פרשיות‪ .‬ובשבלי הלקט בשם‬
‫הראב׳ר שהובא בב׳י כתב שהמפטיר קורא מונית‬
‫כמו שאנו עושין אך לענין הקדיש סובר ראומר‬
‫אחר המפטיד והוא ג״ב מטעם הד' ישעיה שהוא‬
‫מחובת היום דהא בראקו רבריו נתן טעם עיז שנפטר‬
‫בכל שבת המפטיר בקדיש שלפניו משום שאין‬
‫קדיאתו אלא מפני כבוד התורה וא״ב שמעינן מזה‬
‫שאם קדיאתו חיובית צדיך לומד הקדיש אחדיו וזהו‬
‫טעמו‪ .‬ומה שכתב טעם אחד שאם יקדיש על הדאשון‬
‫ויקרא המפטיד בשני בלא קדיש חוששין אנו לפגם‬
‫ספר השני‪ ,‬שלכאורה קשה הא כבר אמר טעם יותר‬
‫נכץ משום שהיא חיובית ולא טפילה ולמה לו טעם‬
‫זה‪ .‬וצריך לומר שוראי על שבת שיזו בו ב' ס׳ת‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫ר‪,‬סו‬

‫לקרות מנין אנשים וא״ב בת״ב שאסור הלמוד לא‬ ‫ולכן ניחא מה שבכל המועדות מפסיקין קריאת‬
‫עשו ע״ז דין למוד וסגי בקריאת אחד ורק כשחל‬ ‫הפרשה וקורין אף בשבת רק בשל קריאת יו״ט לבד‬
‫בשני ובחמישי שכבר היתר‪ ,‬תקנה עוד ממשה ועזרא‬ ‫ובר׳׳ח אין מפסיקין קריאת הפרשה רק שמוסיפיז‬
‫מצד למוד לא עקרו וצריו ג׳ אבל כשחל בג׳ וד׳‬ ‫לקרא גם של ר׳׳ח‪ ,‬משום רכל המועדות שילפינן‬
‫שרק מצד ת״ב היא אינה מצד למוד ומגי באחד‪.‬‬ ‫מקרא דוידבר משה שצריך לקרות מענין היום‬
‫ור׳ יוסי סבר שמ״מ תקנו גם בו דין למוד כיון‬ ‫מפסיקין וקורין כל הקריאה מענין היום וגם משום‬
‫דעכ״פ תקנו לקרות והוא מדברים המותרים בת׳׳ב‬ ‫שגם קריאה דיו״ט היא מאותו ענין קריאה מצד‬
‫וצריך שלשה‪ .‬עכ״פ אף בקריאות שעיקרן הוא לקריאה‬ ‫מצות לימור כמו הקריאה רכל שבת אבל בר״ח‬
‫בעלמא לפרסם או לטעמים אחרים שלא שייך לומר‬ ‫שלא ילפינן מקרא זה דק שהיא תקנה אחרת לקרא‬
‫מצד זה כמה יקראו אבל תקנו ממילא גם דין למוד‬ ‫בר״ח והוא לא בשביל מצות למוד אלא כדי לפרסם‬
‫שקוייך ע״ז דיני הקריאה וכמה יקראו‪.‬‬ ‫שהוא ר״ח כדמצינו כסוכה סוף דף נ׳׳ד שעשו‬
‫והנה מצד קריאת הפסוקים לא היו מתקנים‬ ‫עוד דברים לפרסם שהוא ר׳׳ח אין מפסיקין קריאת‬
‫לומר קדיש דר‪,‬יה סגי בהקדיש שאומרים אחר אקזרי‬ ‫הפרשה שהוא ללמוד רק שמוסיפין לקרא גם של‬
‫ויהיה קאי על כל הפסוקים שקראו קודם‪ ,‬ורק על‬ ‫ר״ח לפרסם )רק כשחל ר׳ח בשני ובחמישי מצד בטול‬
‫קד‪,‬׳'ת שמדין למוד תקט קדיש בפני עצמה משום‬ ‫מלאכה מפסיקין קריאת היום וקורין רק בר״ח אף‬
‫חשיבות מצות הלמוד או משום שהוא ענין אחר‬ ‫שהוא ענין קריאה אחרת משל בדה דהוא ללמוד‬
‫לגמרי‪ .‬וזה שאומרים קדיש אף אחר קריאת ר׳׳ח‬ ‫ויצאו בזה ב׳ עניני הקריאות אבל בשבת שליכא‬
‫והנכד‪ ,‬ופורים ותענית משום שגם בד‪.‬ו נעקזה גם‬ ‫בטול מלאכה אין מפסיקין וקורין תרוייהו כיון שהם‬
‫דין למוד כדבארתי‪.‬‬ ‫מב׳ עניני קריאה כדי שיהיה ניכר דקזל שבת הוא‬
‫ללמוד(‪.‬‬
‫וא״כ בשבת ר״ח ור׳ פרשיות שדין למוד יצאו‬
‫וקצת משמע כן ברמב״ם פי״ג מתפלה דדין‬
‫בפרשת השבת ורק שעכ׳׳פ צריך לקרא של ר׳׳ח‬
‫קריאת ר״ח כתב קודם שכתב שמשה תיקן ורק‬
‫וד׳ פרשיות לפרסם ולהודיע וממילא הוא גם בדין‬
‫אח״כ בה״ח כשהתחיל דיני קריאת המועדות וכתב‬
‫למוד‪ ,‬הוי דין למוד שלהן רק טפל לד‪,‬קריאר‪ ,‬כיון‬
‫בהו שמפסיקין וקוראין בענין המועד לא בסדר‬
‫שעצם קריאתה אינה ללמוד‪ .‬ומטעם זה לא איכפת‬
‫שבת כתב תיכף שמשה תיקן שהיא לתרץ בזה‬
‫לן מה שקורא זה המפטיר אף שקריאתו אינד‪ .‬לחובה‬
‫מ״ט מפסיקין מסדר שבת משום שהוא תקנת משה‬
‫רק לכבוד התורה כיון דעכ׳־פ איכא הפרסום מזה‪,‬‬
‫לקרא בכל מועד ענינו‪ ,‬וא״כ משמע שקריאת ר״ת‬
‫וגם מצד כבוד התורה הוא קורא זה גם כדין למוד‬
‫שכתב תחלה וגם אין מפסיקין מסדר שבת אינה‬
‫ממילא וד‪,‬ויא אף קריאת המפטיר כתקנת קריאה זו‬
‫מתקנת משה מקרא דוידבר משה‪.‬‬
‫בין לענין העיקר ובין לענין הטפל שבו‪ .‬ולכן‬
‫מאתר שדין למוד שבו שזה מצריכו שיאמרו לאחריו‬ ‫וראיה גדולה לזה ממגילה דף כ׳׳ט דסובר‬
‫קדיש הוא רק טפל נמצא שהוא טפל לקריאת‬ ‫רב יוסף שאין משגיחין בר״ח‪ ,‬ואם היה מתקנת‬
‫הפרשה שעיקרה ללמוד ככל מפטיר שג״כ קריאתו‬ ‫משה כמו מועדות היה זה עיקר כמו מועדות‪ ,‬ומרב‬
‫הוא כדין למוד אך מכיון שעיקרו אינו ללמוד אלא‬ ‫יוסף שלדידיה מוכרחין לומר שר״ח אינו בכלל‬
‫מפני כבוד התורה נחשב טפל לעיקר הקריאה‪ ,‬כ׳׳כ‬ ‫התקנה דוידבר משה נשמע נמי לרבה שבזה לא‬
‫קריאת ד׳ פרשיות ור״ח וחנכה שהלמוד שזד‪ ,‬מצריכו‬ ‫פליגי רק שרבה סובר דר׳׳ח יותר עיקר מקריאת‬
‫לקדיש אינו עיקר הקריאה הוא טפל לעיקר הקריאה‬ ‫חנכה אבל עכ״פ גם לדידיה תקנה אחרת היא וזוהי‬
‫שהיא פחזות השבת ונפטר בד‪,‬קדיש שלאחר הפרשה‬ ‫ראיה ברורה‪.‬‬
‫ככל מפטיר‪ .‬ומתורץ קוקוית הר׳ ישעיה שהביא‬ ‫נמצא שקריאות אלו אינם מצד מצות למוד‬
‫ביי וד‪,‬וא מנד‪,‬גנו ונכון מאד‪.‬‬ ‫אך מ״מ כיון שהוצרכו לתקן הקריאה עשו ע^‬
‫ממילא גם מצות למוד והצריכו שיקראום סך מנין‬
‫ענף ג‬ ‫אנשים ארבעד‪ ,‬בר׳׳ת ושלשד‪ .‬בקואר ימים‪ .‬וניחא‬
‫ונמצא לפ׳׳ז שהקדיש תקנו לומר אחר שגמרו‬ ‫בזה טעם מ״ד בתענית דף כ׳׳ט שבתשעד‪ ,‬באב‬
‫כל הקריאד‪ ,‬שעיקרה ללמוד‪ .‬סריכ למה שבארתי שסך‬ ‫שחל בג׳ ו ד קורא רק אחד משום שכעצם כיון‬
‫הקרואים הוא רק מדין למוד הוו פסוקי קריאת‬ ‫שהקריאה אינה בקוביל למוד רק לעורר בתשובה‬
‫כל השבעד‪ ,‬קרואים מדין למוד שתקנו שילמדו בשכת‬ ‫היה סגי דק בקריאת אחד דק שכיון שהצריכו לקרות‬
‫זו פרשה זו ולחלקה לשבעה קרואים‪ .‬וא*כ בשבת‬ ‫מאיזה טעם שיהיה עקוו ע״ז גם דין למוד והצריכו‬
 ‫‪to p‬‬ ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫וגם מסתבר שאף אם קראו שבעד‪ ,‬בראשונה‬ ‫ד׳־ח טבת אדר וניסן שיש ג׳ ס״ת דהוכדתו לתקן‬
‫מחמת שרצו להוסיף הוי כבאמצע הפרשה כיץ דמצד‬ ‫שיקרא אחד מהשבעה קרואים פרשת ד״ת דהא לא‬
‫החיוב נחשב של ד׳׳ח מהפדשד‪ ,‬בשבת זו לא נשתנה‬ ‫תקנו שיקראו יותר משבעה קרואים לתוכה הוכרחו‬
‫במד‪ ,‬שהוסיפו והוי כמו קראו שבעה קרואים פחות‬ ‫ממילא להחשיב גם פרשת ר׳׳ת בשבת זו מפרשת‬
‫מהפרשה שודאי אף להדא״ש צריך לומד עוד הפעם‬ ‫היום שעיקרה ללמוד ונחשב שלא נגמר פרשת היום‬
‫קדיש‪.‬‬ ‫עד אחד שקרא השביעי פרשת ד׳׳ת בס״ת השניה‪,‬‬
‫דלת אף שלדא׳׳ש אם גמרו הפרשה בששי הויא‬
‫אך כשמחת תודה שבכל מקום מוסיפין לקרא‬
‫קריאת השביעי דק טפל משום שגמרו בששת גם‬
‫הרבה לכאורה היה צריך שיאמרו קדיש אחד הדאקוונה‬
‫מה שהיה צריך השביעי לקרות וא׳׳ב גמדו כל‬
‫דד‪,‬א הפדשד‪ ,‬כבד נגמדד‪ .,‬וזוהי קושית הד״ד אבודדהם‬
‫מה שתקנו ללמוד היום דק שלא למדו בהתקנה‬
‫בשם גאון שהובא בב״י ויהיר‪ ,‬הקושיא דוקא בש׳׳ת‬
‫בשבעה ונמצא שעיקר הקריאה יצאו ודין שבעה‬
‫ולא בשאר ימים שיש בהם ג׳ ס״ת וד‪,‬וסיפו באיזד‪,‬‬
‫קרואים הוא דק טפל אבל בשבת ד׳׳ת וד' פרשיות‬
‫מקום כדבאדתי‪ .‬ועיי״ש שתירץ שני תירוצים א׳‬
‫שהשביעי קורא בשל ר״ת גם להדא׳ש הוא מעיקר‬
‫שלא לחלק בימים שיש בהם ג' ס׳־ת בין זת לזרי‬
‫הפרשה שתקנו לקרות היום ללמוד דגם להדא׳־ש כל‬
‫ועוד שלא ליתן פתחון פה לקוטן לומד סיימו‬
‫מה שתקנו לקרות להשבעה היא היא הפרשה שהצריכו‬
‫את התודה ואין חפצים לקרות‪ .‬וכפי פשוטו דחוק‬
‫היום ללמוד ולכן לא נחשבה נגמרה הפרשה עד‬
‫מאד שיהיה פתחון פד‪ ,‬לשטן ברגע שמקדישין‪.‬‬
‫שיקראו גם את של ד׳־ח‪ .‬וכן אם היה המנהג‬
‫וגם תירוץ שלא לחלק דחוק כיון שמחולקים בהוספה‬
‫שיקרא השביעי בשלישית היה נחשב שלא נגמרה‬
‫והדבר‪ ,‬שינויים נוהגין בש״ו^ אבל למה שבאדתי‬
‫הפרשה עד אחד כל הקריאות והמפטיר היה צריך‬
‫נכון מאד כוונת הדד׳׳א בתירוצו הב׳ שכיון שקריאת‬
‫לכפול‪.‬‬
‫בראשית אינה שייכת להיו״ט אלא הוא כדי שלא‬
‫ליתן פ״פ לשטן לומד שאין חפצים עוד לקרות א״כ‬ ‫ומדוקדק מאד לשון הדא׳׳ש שכתב שלא יאמרו‬
‫הוא מצד למוד כקריאת הפדשד‪ ,‬וד‪,‬ם ענין אחד שתקנו‬ ‫קדיש עד שיגפדו הפרשה ולא אמד עד אחד שיקראו‬
‫ללמוד היום פרשת ברכה ובראשית נחשבו ודאי‬ ‫שבעה קרואים משום שאין הקפידא לקדיש בקריאת‬
‫כפרשה אחת שאין להפסיק ביניד‪,‬ם בקדיש כמו שאין‬ ‫שבעד‪ ,‬דק שמה שצריך לקרא לשבעה קרואים הם‬
‫להפסיק באמצע הפרשה‪ .‬ובדיעבד יש להסתפק אם‬ ‫הסימן עד כמה היא הפרשה ואין להפסיק באמצע‬
‫צריך לחזור ולומד עוד קדיש אחד בדאקזית כיון‬ ‫בקדיש‪ ,‬וצריך לומד הקדיש אתר השניה למנהגנו‬
‫שלא הוזכר בגמ׳‪ .‬ויותר מסתבר שצריך לומד כיון‬ ‫שהשבעה קרואים נגמרו בשניה שבזה נחשב נגמרה‬
‫שעכ׳׳פ לפ״מ שנהגו הוא כבאמצע הפרשה ול׳׳ד‬ ‫הפרשה אף שגמרו הסדרה בראשונה‪ .‬ואף בדיעבד‬
‫לקריאת המוספין שאינה מצד למוד‪.‬‬ ‫שאמדו קדיש אחד הדאשונד‪ ,‬יצטרכו לומד פעם‬
‫שניה כמו באמדו באמצע הפרשה‪ ,‬ודק כשגפדו‬
‫ועיין בפמ״ג סי׳ תדפ״ד בא״א סק׳׳ה שמסתפק‬ ‫הפרשה שצדיכין כל השבעה לקרות בששד‪ ,‬ואמרו‬
‫כזה בקראו שבעד‪ ,‬בראשונה ואמרו קדיש אם יצטרך‬ ‫קדיש סובר הדא״ש שנפטר אף השביעי שיקרא‬
‫לומד עוד הפעם אחד השניה‪ .‬ומקום הספק צריך‬ ‫אח״כ מטעם טפל כדאיתא בטור בשמו וליכא שום‬
‫לומד דאולי אזלינן בתר עשייתו לענין דיעבד‬ ‫סתירה ושיטתו נכונה‪.‬‬
‫כיון שבעצם קריאת ד״ח אינה ללמוד דק מחמת‬
‫שהשביעי קוראו וכיון שהוסיפו לא נחשב שוב‬ ‫אך יש להסתפק ביום שיש בו ג׳ ס״ת וטעו‬
‫קריאתו ללמוד ויש לקריאתו דין טפל ונפטר בקדיש‬ ‫וקרא הששי בשל ד״ח ואמרו קדיש שיקרא השביעי‬
‫דלפניו דלא כהמסתבד שכתבתי או דלמא לא פלוג‬ ‫בשלישית אולי יורד‪ .‬הדא״ש שצריך לומד פעם שניה‬
‫פי׳ שלא חלקו כשהוסיפו מלא הוסיפו ונחשב לעולם‬ ‫קדיש דאף לפי מנהגנו כבד גמדו הפרשה אבל כיון‬
‫כבאמצע הפדשד‪ ,‬כהמסתבד שכתבתי‪ .‬ויפרש בהדד״א‬ ‫שיש מקופות שנהגו כד׳ אליהו וד׳ משלם תלוי‬
‫שהביא הב׳׳י שנקט בש׳׳ת משום דאודחא דמלתא‬ ‫במעשיו דכיון שקרא עתה רק לששה עשה כמנהג‬
‫ששם בכל מקום מוסיפין או שאף בש״ת מסיק שלא‬ ‫מקום אחד וד‪,‬וי לא נגמרה הפרשה עד אחד השלישית‪.‬‬
‫חלקו לתירוץ ראשון‪ .‬אך הוא דחוק דהא טעם ב׳‬ ‫ויותר מסתבר שלא תלוי במעשיו אלא במנד‪,‬ג המקום‬
‫לא שייך בשאר ימים‪ .‬ואולי יפרש שהדד׳׳א איידי‬ ‫ובפרט שעשה זה בטעות דהא דצד‪ ,‬לעשות כהמנהג‬
‫לענין לכתהלה שבשאר ימים ודאי לכתחלה אזלינן‬ ‫ונחשב אף בזד‪ ,‬שנגמדד‪ ,‬הפרשה כשניר‪ ,‬אף שקראו‬
‫בתר המנהג ונחשב באמצע הפרשה אף כשהוסיפו‬ ‫דק ששה ולא יצטרך לומד עוד קדיש פעם אחרת‬
‫ודק בדיעבד מסתפק הפמ׳׳ב ואין לפרש בכוונת‬ ‫לד‪,‬דא״ש כמו בכל שבת כשגמרו בששה‪.‬‬
 ‫טשה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫‪nop‬‬

‫סימן קב‬ ‫הפמ״ג דבהחלט סובר דמדינא אזלינן בתר מעשיו‬

‫ולא היד‪ .‬צריך לומר קדיש פעם אתר רק מחמת‬
‫בענין שני נערים שנעשים בעלי מצוה‬ ‫לא פלוג משאר ימים בלא טעות שצריך לומר אתר‬
‫איך להתנהג ברגיאת המפטיר כשרוצים‬ ‫השניה‪ ,‬דד‪,‬א אדרבה נימא לא פלוג לאידך גיסא‬
‫שניהם בדוקא לקרות‬ ‫להדא״ש שלא יאמרו עוד פעם קדיש אם אמר אחר‬
‫שנגמרה הפרשה‪ .‬ואף למהד״מ שייך לומד לא פלוג‬
‫י׳׳ט כסלו תשט״ו‪.‬‬ ‫שלא יאמרו ב׳ פעמים קדיש אחר שגמרו שבעה‬
‫מע״ב ידידי הרה״ג מוהד״ר משד‪ ,‬ישכר גולדברג‬ ‫קרואים הפרשה‪ .‬ובפרט שהפמ׳׳ג סובר בסי׳ דפ״ב‬
‫שליט׳׳א‪.‬‬ ‫מר׳א ס״ק י׳ז כהדא״ש ולכן צריך לומר בכוונתו‬
‫כדפירשתי שלא פלוג בין הוסיפו ללא הוסיפו‪.‬‬
‫בדבר שני נערים שנעשים בר מצוה ורוצים דוקא‬
‫ולדינא מסתבר כן בהחלט וצריך לומד קדיש פעם‬
‫ששניהם ינגנו כל ד‪,‬ד‪,‬םטרד‪ ,‬וכל הברכות‪.‬‬
‫ב׳ כדבאדתי אף להרא״ש‪.‬‬
‫הנד‪ ,‬לכאורה היה מקום לומד דכית דדוצין כל‬
‫הנמצאים בביה״ב לשמוע את שניהם יכולין לקרא‬ ‫עכ׳׳פ אף מהפמ״ג חזינן שלא בכל דוכתי א״צ‬
‫תרדיוע כאחד וכד‪,‬א דאיתא במגילה דף כ״א בהלל‬ ‫לומר קדיש להדא׳׳ש פעם שניה וא״ב הוא כדבאדתי‬
‫ובמגילה אפילו עשרה קודין מ׳׳ט כיון דהביבה‬ ‫שרק בגמד כל הפרשה עם ד‪,‬ששי שעיקר קה״ת כבד‬
‫יהבי דעתיד‪,‬ו ושמעי ולח גם הבא שחביב להו לשמוע‬ ‫יצאו והוי זה שצריך לקרא בשביל חובת שבעה‬
‫את שניהם יהבי דעתייד‪,‬ו ושמעי ואין בזה משום‬ ‫קרואים דק טפל לעיקר הקריאר‪ ,‬סובר שא׳־צ לומד‬
‫תרי קלי לא משתמעי‪ .‬אבל למעשר‪ ,‬אין לסמוך על‬ ‫פעם אחר שנפטר בקדיש של העיקר אבל כשלא‬
‫זה דכיון דאסדו לקרות שנים בתורה ובנביא יש‬ ‫גמד כל מה שנד‪,‬גו לקרא למנין הקרואים שצריך‬
‫לאסור בכל אופן אף אם הוא באופן דמשתמעי‪.‬‬ ‫הוי זה כבאמצע פרשה וצריך אף לדידיד‪ ,‬לומר‬
‫וקצת ראיה דהא ודאי איידי אף ששמעו הקריאה אף‬ ‫קדיש עוד הפעם‪.‬‬
‫שקראוד‪ ,‬שנים דבלא שמעו הא לא יצאו אף בקרא‬ ‫ולכן בחוה״מ פסה שאף אם נימא שכיון שלא‬
‫אחד וא׳׳ב לאיזה צורך אמדו שלא יקראו שנים‬ ‫הוזכר בגמ׳ קריאת וד‪,‬קדבתם שקורין לרביעי וד‪,‬יו‬
‫וכי דק עצר‪ ,‬טובה אמדו בזה‪ ,‬אלא משמע שהוא‬ ‫קורין כל הארבעה בקריאת קדש בכספא פסל במדבדא‬
‫תקנת שלא יקראו שנים כיון שמצוי שלא ישמעו‬ ‫מ״מ עתה שנד‪,‬גו שהרביעי קורא וד‪,‬קדבתם הוי גם‬
‫ויתרשלו מלחזור ולקרא וכיון שהוא תקנד‪ ,‬יש לומד‬ ‫והקרבתם מפרשת הקריאד‪ ,‬ביום זה והוי כבאמצע‬
‫שלא פלוג ואף באופן שחביבה להו ויהבי דעתייד‪,‬ו‬ ‫פרשה שאף אם טעה ואמר קדיש צריך לומד ע ‪T‬‬
‫נמי יעז לאסור‪ .‬אך ראיה גדולה ליכא דאפשד‬ ‫הפעם קדיש אף להדא״ש ו ה צריך לעשות לדינא‪.‬‬
‫החידוש הוא שבקריאת שנים לא משתמעי כהוגן‬
‫ודק הוא כקול הברה בעלמא אבל אם יהבי דעתיד‪,‬ו‬ ‫וכן הוא כמפורש במג׳׳א סי׳ תדפ״ד סק״ד שכתב‬
‫בטעו וקראו בשל ד״ת ד׳ שצריך לקרות תמישי‬
‫שהוי שמיעד‪ ,‬ממש אף משנים אפשר לא אסרי אף‬
‫בשל הנובר‪ ,‬משום פגם הספד שלכתתלד‪ ,‬יאמר קדיש‬
‫בתודה ובנביא וא׳׳ב הבא שחביב להו ויהבי דעתייד‪,‬ו‬
‫אחד החמישי ואם אמד אחד הרביעי לא יאמדנו‬
‫שמעי שפיר ויוצאין‪.‬‬
‫אחד החמישי משמע שרק מחמת שקראו כבד ד׳‬
‫והנד‪ ,‬בתוס׳ ב״ב דף ט״ו משמע שיש מחלוקת אם‬
‫שקריאת החמישי בשל הנובר‪ ,‬הוא דק משום פגם הספר‬
‫רשאין לקרות שנים כשאחד יהיה בלחש שהד״י‬
‫א״צ לומר עוד הפעם קדיש‪ .‬וכן מפורש בפמ״ג שם‬
‫סובר שהסדסוד שעומד אצלו היה מסייע לו בנחת‬
‫שכתב על המג״א הואיל וכבר קראו ד׳ גברי משמע‬
‫וד‪,‬א דלא יקראו שנים היינו שניהם שוין בקול דם‬
‫מפורש שאם טעו ואמרו קדיש אחד השלישי צריך‬
‫וה איתא בטור אדח סי׳ קמ׳׳א בעזם הרא״ש ולעיל‬
‫לומד אחד הרביעי קדיש פעם אחד‪ .‬ו ח ודאי הוא‬
‫מזה בשם ד׳׳ת שהקשה על ד׳ מעוולם שסובר שבכל‬
‫גם בחוה׳׳מ פסח אף שוהקדבתם לא הוזכר בגמ׳‬
‫התורה לבד ח׳ פסוקים אחרונים היה קורא ביחד‬
‫מאחד שקורא אותו הרביעי שהוא ממנין הקרואים‬
‫עם הש״ץ‪ ,‬מהא דקראו שנים בתודה לא יצאו‬
‫הוי כבאמצע הפרשה כדבאדתי ולכן אין חלוק ביו‬
‫ומפרש שהסדסוד שהוא החזן העומד אצל הקורא‬
‫ר״ח חנכה לחוד‪,‬׳׳מ פסח ובכולהו צריך לומד עוד‬
‫לא יקרא עמו אלא יעמוד שם ויעותוק משמע שסובר‬
‫הפעם אחר הרביעי קדיש למ״ע‪.‬‬
‫דאף אם אחד מד‪,‬ן בלחש אסור‪ .‬ואם נימא כר״ת‬
‫שאסור אף שיקרא אחד בלחעו שלא שייך לא מעותמעי‬ ‫אוהבם ומוקידב^‬
‫אלמא דאסרו משום לא פלוג בכל אופן וא׳ב כ׳׳ש‬ ‫משה פייגשטיין‬
‫קסט‬ ‫משה‬
‫יקרא השני בתורה תחלה ואח׳׳ב ההפטרה ובודאי‬
‫שיש בזה משום טדחא דצבודא אבל צדיכין למחול‬
‫ע״ז כדי שלא יבואו למחלוקת ‪.‬וטוב שלא יגביהו‬
‫ויגללו התודה אחר קריאת הראשון בתורה אלא‬
‫יכסוה ויקרא הד‪,‬פטדה ואח״ס יכנסו העשרה שיצאו‬
‫ויקרא השני בתודה ויגביהו ויגללו ויקרא את הד‪.‬פטרד■■‬
‫כי מכיון שקדיאת המפטיר בתורה אינו מחיוב הקריאד■‬
‫אלא בשביל כבוד התורד■ מכתבד שאין לד‪.‬וציא‬
‫כ״ת בשביל זד‪ ,‬ואחד שכבר יגביהו ויגללו אותה‬
‫יש לד‪,‬חשיב הפתיחה מחדש כד‪,‬וצאה ולכן יותר טוב‬
‫שלא להגביה ולגלול אחר הראשון אלא יכסוד■‬
‫כדכתבתי‪.‬‬
‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫‪ p'D‬קג‬
‫אם יש לקרא בשעה״ד הפטרת ה׳‬
‫עזי בפ׳ בהר‬
‫ט' אדד ב' תשי״ד‪.‬‬
‫מע״כ ידידי הדה״ג מוהריד משה ישכד גאלד־‬
‫בערג שליט״א רב בנוא ארלינס‪.‬‬
‫מ ה שאירע ששני ילדים למדו הפטרת ד■' עזי‬
‫שנוהגין להפטיר בפ' בחקתי ואפשר לבא עי״ז‬
‫למחלוקת בביהכ״נ והפסד לד‪,‬קהלה משום שאין רוצים‬
‫ליחלק לשני מנינים ודוצד■ כתריד‪ .‬שלאחד יקראו‬
‫בפ׳ בד‪,‬ד ויקרא ג״כ ד■' עזי אם מזאין לעשות‪.‬‬
‫הנד■ אם היה מזדמן זה בשמו אחרת אין לנו‬
‫לשנות לקדא הפטרה אחרת כי בעצמנו איננו יכולים‬
‫לומד שתפטדה זו שייכת להפרשה שקורין בשבוע‬
‫זו אף שנדמה לנו‪ .‬אבל לקרא הפטרת ד■' עזי בפ׳‬
‫בד‪,‬ר מכי^ שלד‪,‬רפב״ם ד■' עזי היא הפטרת פ'‬
‫בד‪,‬ד עיי״עז בסוף סדר התפלות שלו שנדפס בסוף‬
‫הלכות מילד״ יש לסמוך בשעהיד מד■ על דעת הדמבים‬
‫אף שד‪,‬וא נגד מנהגנו‪ ,‬דלא גרע דעת הדמב״ם ומנהג‬
‫מדינתו גם אצלינו במקומותינו שאין נוהגין כמותו‪,‬‬
‫כיחיד נגד רבים שמוכרחין לעשות כהדבים ומ'מ‬
‫בהפ״ט או בשעד‪,‬״ד סומכין גם על דעת יחיד בדברים‬
‫שוס מדרבנן גם להש׳׳ך כמפורש בש׳ך בהנד‪,‬גוח‬
‫אויה ביו״ד סוף סי' רפ״ב‪ .‬וביקז לד‪,‬ב'ח שאפילו‬
‫באיסור דאורייתא סובר כן וכן הוא גם דעת הטיז‬
‫בסי' רצ׳ג סק״ד לענין חדש בחח לארץ במדינותינו‬
‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫שאסור כששניהם בקול רם אף שנזדמן שיהבי דעתייהו‬
‫ושמעי כהא דהכא‪ .‬אך להד״י יש להסתפק אם אסרו‬
‫בבל אופן כששניהם בקול דם דבזה יודה שאסרו‬
‫משום לא פלוג ורק באחד מ ק בלחש סובר שלא‬
‫היתה בכלל הגזירה כיון דלעולם לא שייף באופן‬
‫מ ה הא דלא משתמעי או שלדידיד■ לא גזדו כלל‬
‫אלא שהשמיענו הדין דלא משתמעי כשמיעה ממש‬
‫כטעם ב'‪ .‬וא״ב למעשה כיון שלר״ת אסור בודאי‬
‫ולהר״י ורא״ש נטי יש להסתפק בד» דהכא אין להם‬
‫לקרא ביחד אף שלא שייף הטעם דלא משתמעי‬
‫משום דיהבי דעתייהו ושמעי דעכ״פ לא פלוג‪.‬‬
‫אך תמוד■ טובא שיטת ר״ת דאם דאיסור היה‬
‫גם כשאחד מדין בלחש איך התירו עתר■ לנהוג לקרות‬
‫שנים כדי שלא יתבייעז‪ .‬וכ״ש שקשה זה למאי דמשמע‬
‫מתום' ר״ד‪ .‬דף כ׳׳ז ובד״ן מגילד■ דף כ״א דדאידנא‬
‫קדו תרי אף בקול רם‪ ,‬דלא כתבו דד‪.‬אידנא מסייע‬
‫הש״ץ להקורא דרויה משמע דאינם שוים והיה‬
‫שייף לפרש באחד מהן בלחש שכן אפשר לפרש בתוס'‬
‫מנחות דף ל' עיי׳׳ש אלא כתבו סתמא דהאידנא‬
‫קרי תרי בלשון הר״ן ופה שנוהגין לקרות שנים‬
‫בתורד‪ .‬בלשון התום'‪ ,‬משמע דרעואין גם לקרות‬
‫שניהם בקול רם דא זד■ ממש הוא דין דלא משתמעי‬
‫ואיך התירו מזביל שלא לבייש‪ .‬ואולי אף שלא הזכירו‬
‫וסתמו דבריהם עדיך לומר שכוונתם שאהד מהם‬
‫יקרא בלחש‪ .‬אבל עכ״פ לד׳׳ת יקשה דדא אוסר‬
‫גם באחד מהן קורא בלחש‪ .‬וצריך אמד דכדי שלא‬
‫יתבייעו עדיף מלגזור בשביל לא פלוג ולכן אף‬
‫אחר שגזרו בזמן הגט' התירו הגאונים כשראו שבא‬
‫מזד■ לבייש איזה אנשים משום דסברי דבאופן כזד■‬
‫שיבא לידי ביוש לא תקנו לאסוד גם כשאחד יקרא‬
‫בלחש שהוא רק משום לא פלוג‪.‬‬
‫אבל לפ״ז נצטדך לומר שלא סגי לענין הבדכה‬
‫שלא תהיה לבטלד■ כשיקרא באופן שלא ישמיע לאזניו‬
‫כדסובר הב״י בסי' קמ״א דאם היה סגי לא היה‬
‫להם להתיר מד■ שאסרו שלא יקדאו שנים אף באחד‬
‫מהן בלחקו רר‪ «,‬לא יבא מזר■ לבייקו דאפשר לד^עולד‪,‬‬
‫שיקרא כאופן שלא ישמיע לאזניו דזד■ ודאי לא‬
‫היה בכלל הגזירה דלא שייף לא פלוג על קדיאד■ כזו‪.‬‬
‫ולכן צריך לומר שלר״ת לא סגי בזה דלא כב׳׳י אלא‬
‫שישמיע לאזניו דוקא שעל קריאה כזו שייך לגזור‬
‫מטעם לא פלוג וד‪.‬יה אסור קודם שבאו לחשש‬
‫ביוש לאיזה אנשים וד‪.‬וכרחו להתיר מוראו שבאו‬
‫פזר■ לחעוש ביוש כדלעיל‪.‬‬
‫עכ״פ לטעקור■ אסור לשניד‪.‬ם לקרות ביחד‪ .‬וצריכין‬
‫באופן זה ששניהם רוצים בדוקא לקרות הכל שיצאו‬
‫עשדה בנ״א אחר קה״ת קודם קריאת הדיפטרה ואז‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫קע‬
‫בשד וכלי חלב זה אחר זה‪ .‬הנה צריך שפה שבתוכו‬ ‫עיי״ש‪ .‬והפטדה הוא ענין דרבנן שגם הש׳׳ך יודה‬
‫שהוא על פה שפניחין הכלים‪ ,‬שיהיה לכלי בשד‬ ‫שיש לפפך ע״ד הרפב״ם לקרא בם' בהר הפטרת‬
‫אחרים ולכלי חלב אחדים‪ ,‬ועצם הדיש וואשער‬ ‫ה׳ עזי‪.‬‬
‫שמשיפין בתוכו הדבד שפניחין עליו הכלים שהוא‬ ‫ופה שגם בפ' בוזקתי יקראו הפטרת ה׳ עזי‬
‫רק הדפנות שפביבותם יכולין להשתמש בו לשניהם‬ ‫אין זד‪ .‬בלום ביון שבפ׳ בהקתי הוא בפנהג דפדינותיני‬
‫בזד‪ ,‬אחד זה‪.‬‬ ‫ופה לנו פה שעשו בשבת העבדה שלא בפנהעו‪ .‬וגם‬
‫ידידו מוקירו‪,‬‬ ‫הא חזינן לאלו שהיו נוהגין להפטיר בחתונה שוש‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫אשיש כדאיתא בפ״ם תכ״ה שהיו פפטידין נם כשיש‬
‫חתנים בב׳ ובג׳ שבתות זו אחר זו שוש אשיש‬
‫אלפא שאין קפידא בזד‪ .‬שיקראו הפטרה אחת אף‬
‫בשבתות פפוכות‪.‬‬
‫‪ p ’D‬קת‬
‫משה פיינשטיין‬
‫בענין להתפלל על החולה ביו״ט‬
‫ביו״ט אחרון של פפח ביקש חולה שיתפללו בעדו‬
‫והיה פפוכן אבל לא היה פכנת היום ואמרו‬
‫מזמורי תהלים והתפלה עבורו‪ ,‬ושאלוני אם עשו‬
‫פימן ד‪,‬ד‬
‫כדין‪ ,‬ואמרתי שיפה עשו דכיץ שבעצמו ביקש‬
‫שיתפללו ויאמרו תהלים והוא מפוח יש לחוש‬ ‫בדבר בת מצוה‬
‫לטריפת דעתו אם לא יעשו כדבריו‪ ,‬וכדמצינו‬
‫שד‪,‬תידו איפוד דרבנן כפו קנין פשכ׳׳מ בב׳׳ב דף‬ ‫י׳׳א שבט תשט׳ז‪.‬‬
‫קנ׳׳ו‪ ,‬וגם מה שהתירו לגרש בגיטין דף ע״ז‪ ,‬כתבו‬ ‫מע׳׳ב ידידי הנכבד הדה״ג פהד״ר ברוד אהרן‬
‫התופי בביב שם ובעירובין דף ע׳׳א שד‪,‬וא כדי שלא‬ ‫פופקא שליט׳׳א‪.‬‬
‫תטתף דעתו וכן הוא בתום׳ ביצה דף י׳׳ז עיי׳׳ש‪,‬‬
‫בדבר ענין החפצים לוזנהיג איזה פדר ושפחה בבנות‬
‫וד‪,‬תופ׳ גיטין שכתבו דהתירו לגרש כדי שלא תפול‬
‫כשנעשו בנות פצוה‪ ,‬הנה אין לעשות זה‬
‫קמי יבם מסתבר שפות דד‪,‬יה פותר גם משום שלא‬
‫בבית הכנפת בשום אופן אף לא בלילה‪ ,‬כי בבית‬
‫תטרוף דעתו‪ ,‬אך שבגידושין סברי דפותר נם משום‬
‫הכנפת אינו פקום לעשות דברי הדשות אף בנבנו‬
‫שלא תפול קמי יבם ונ״ט שמותד לדידהו אף שהוא‬
‫על תנאי‪ ,‬והצערעפאניע של בת פצוה הוא ודאי‬
‫לא התחיל בגירושין דק היא בקשה ואין לחוש‬
‫רק דברי רשות והבל בעלפא ואין שום פקום לד‪,‬תיר‬
‫שיצטער מזה שפ״ם פתירין בגיטין ולתום׳ דפקופות‬
‫לעשות זה בבית הכנפת‪ .‬ובייש מ ה שד‪,‬פקוד בא‬
‫האחרים אפשר אפור בכד‪',‬ג‪ .‬ורואד‪ ,‬אני שכ״ש שיש‬
‫פד‪,‬רעפאדפער וקאנפערוואטיווער‪ .‬ודק אם דוצה האב‬
‫להתיר לר‪,‬תפלל עבודו כשביקש מחשש טירוף הדעת‬
‫לעשות איזד‪ ,‬שפחה בביתו רשאי אבל אין זה שום‬
‫ואף בשבת יש להתיר וכשלא ביקש בעצמו אלא‬
‫ענין ופפד להחשיב זה דבר פצוה ופעורת פצוה‪,‬‬
‫אחרים ביקשו אפור‪.‬‬
‫כי הוא רק כשפחה של יום הולדת בעלפא‪ .‬ואי‬
‫משה פיינשטיין‬
‫איישר חילי הייתי פבטל בפדינתנו גם פדד הבר‬
‫פצוד‪ ,‬של הבנים שכידוע לא הביא זה שום איש‬
‫לקרבו לתורה ולפצות ואף לא את הבר פצוד‪ ,‬אף‬
‫סימן קו‬ ‫לא לשעד‪ ,‬אחת‪ ,‬ואדרבד‪ .‬בהדבד‪ ,‬פקופות מביא זה‬
‫לחלול שבת ועוד איפוידים‪ .‬עכ״פ פה שכבר הונהג‬
‫אם לברך את המתענים בה״ב בשחרית‬ ‫בפה וגם בא זה פפקוד פצוה קשה לבטל‪ ,‬אבל‬
‫כשיש חתן‬ ‫לחדש זה בבנות שהוא בלא פקור פצוד‪ ,‬כלל‪ ,‬אף‬
‫בשבת ו׳ פרחשץ שנת תרפ׳׳ג היה חתן בביהפ׳׳ד‬ ‫בבית ודאי הי׳ יותד טוב למנוע אף שליכא איפור‪ ,‬אבל‬
‫ושאלו אם לברך פי שיתענו תענית בה׳׳ב‬ ‫לעשות בביהכ׳׳נ אף בלילה בשעד‪ ,‬שאין מתפללין‬
‫כמנהג‪ .‬ואפרתי שיכולין לברך כי לכאורד‪ ,‬אין בזה‬ ‫אפור‪.‬‬
‫שום טעם למנוע מלברך את המתענים דאין זה‬ ‫ובדבר הכלי החדשה לדחץ את הכלים שנקרא‬
‫ענין אבלות ואף פליחות אומרים כשיש תתן ואומדים‬ ‫בשם ״דיש וואשער״ אם יבוליו לרחוץ שם כלי‬
‫?עא‬ ‫מש ה‬
‫צורך לבישה שמותר ולא כשרק הוא ליפות הלבישה‬
‫שאין להחשיב זד‪ ,‬צורך לבישה‪ ,‬דהא התוס׳ פי׳ התם‬
‫בד״ה בידית דאיידי באופן דלא יתגלו שוקיד‪ .‬כשתטול‬
‫הבירית וא׳׳ב הוי זד‪ .‬ג״ב רק ליפות שבתי שוקיד‪ ,‬לא‬
‫יתקמטו וכדומד‪ ,‬ומ״מ מותר משום דדך לבישה‪ .‬וא״ב‬
‫גם כאן מה שתוחב בהצואדון כדי שלא יתקמטו הקצוות‬
‫הוא צורך לבישה ובמלבוש ממש הוא‪ .‬וכן ראיה ממה‬
‫שמותרת לצאת במוך שבסנדלה אף שאינו תכשיט‬
‫משום שנחשב עכ״פ צורך לבישד‪.,‬‬
‫וכן אין לאסור מצד גזירת תכשיט דהא אין‬
‫זה רבד נוי ואין בזה חשש שלפה ומחויא ומותר‬
‫גם לנשים וכ׳׳ש שאין לאסור לאנשים‪.‬‬
‫והא דמשמע לכתד׳׳ד‪ ,‬דתכשיט אסור אם לא‬
‫שהוא דדך מלבוש הוא טעות‪ ,‬דכמה תכשיטי! מציגו‬
‫שמותר אף שאין שייך עלייהו לבישה ולא צורך‬
‫לבישה כגון צלוחית של פלייטון שאין בזד‪ ,‬דדך‬
‫לבישה דהא חזינן דבאין בה בושם חייבת חטאת‬
‫בדף ס׳׳ב והבושם שיש שם ודאי לא יעשה חשיבות‬
‫לבישה אלא ודאי דתכשיט מותר מצד עצמו וכיון‬
‫שיש בה בושם הוא תכשיט למי שדיחד‪ ,‬דע‪ ,‬כדאיתא‬
‫בדש׳־י שם‪ .‬וכן יוצאד‪ ,‬בפלפל ובגלגל מלח שנותנת‬
‫בפיה כשדיחד‪ ,‬דע אף שודאי אינו דדך לבישה משום‬
‫דהוא תכשיט למי שדיה פיה דע‪.‬‬
‫ומש׳׳ב רש״י בשריון ובקסדא ובגפיים דכולד‪,‬ו‬
‫מין מלבושי! הן במלחמה בדף ס׳ וכן איתא בדמב׳־ם‬
‫ד״פ י׳׳ט אם היו כלים שהן דדך מלבוש כגון שדיון‬
‫וכובע ומגפיים ה׳׳ז פטור‪ ,‬הוא פשוט דהא הלכה כדבנן‬
‫דבלי המלחמד‪ ,‬אינם תכשיטי! ולכן הוצרכו לפטור‬
‫בכלים אלו משום שד‪,‬ן דדך מלבוש חקא‪ .‬ואדרבה הא‬
‫לד׳׳א שסובר שכלי המלחמה הם תכשיטי! מותר‬
‫לצאת בסיף וקשת ותריס ואלה ורומח אף שאינן דדך‬
‫מלבוש ורבנן לא פליגי עליה אלא משום דאינם‬
‫תכשיטי! כמפורש בגמ׳ וא׳׳ב מפורש שמה שהוא‬
‫תכשיט מותר אף באינם דדך מלבוקז‪ .‬ודק שאסרו‬
‫חכמים באופן שיש לחוש בנשים לשלופי ולאחווי‬
‫ואסרו גם באנשים באותו תכשיט שהוא בין לאיש‬
‫בין לאשר״ אבל בדבר שתוחבין שלא יתקמטו קצות‬
‫הצואדון שאינו דבר של נוי אין שייך חשש זה ומותר‪.‬‬
‫ויש להתיר גם לתחוב לכתחלד‪ .‬שם בשבת‬
‫שאין נראה כמערים להוציא אלא ביבר שנותנת‬
‫לתוך פיר‪ .‬אבל במוך שבסנדלד‪ ,‬מותרת ליתן לכתחלד‪,‬‬
‫עיץ בלב׳־ש בסעי׳ ט׳־ו ובמ״ב ס־׳ק מ׳׳ח והטעם‬
‫משום שידוע לכל שיש לו צורך בזד‪ ,‬אף בכאן וכ*ש‬
‫הבא שאין להדבד צורך אחד שאין שייך חשש זד‪.,‬‬
‫ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫א ו ״ח‬ ‫אגרות‬
‫הסליחה דתענית צבור קבעו‪ ,‬אך מ״נו כתב המג״א‬
‫סי׳ תצ״ב שנוהגיז כשיש מילה או חתונה לבדך‬
‫במנחה משום מהיות טוב‪ -‬ולת אמינא שבמקומותינו‬
‫יש לברך בשחרית דהא לכאורה תמוה טובא בשלמא‬
‫בשיש ברית מילר‪ .‬יש תקנה לברך במנחה שאיז‬
‫נוהגיז שמחה במנחה אף כשהיה ברית מילר‪ .‬בשחרית‬
‫שאומרין אף תחנון ולכן מחמת מר‪.‬יות טוב רוחי!‬
‫למנחר‪ .‬אף שאין טעם נכון לרחות זר‪ .‬אבל בחתונה‬
‫מה יתקנו בזר‪ .‬שירהו למנחה רהא אף במנחה כשיהיה‬
‫החתן בביהמ״ר נוהגין שאין אומרין תחנון כל שבעת‬
‫ימי המשתר‪ .‬ואיך שייך מר‪.‬יות טוב בזר‪ .‬שירתו‬
‫למנחר‪ ,.‬ולרחות לגמרי משמע ממג״א שאין רוחי!‪.‬‬
‫וצריך לומר שטעם המג״א הוא משום שר‪.‬יו מפטירין‬
‫בזמנו במקומות מרינתו בשוש אשיש ולכן לא נאר‪,‬‬
‫להזכיר אז שם תענית מאחר שמזכיר לשון שמחר‪,‬‬
‫ולכן מחיות טוב רוחי! למנחר‪ ,‬שאין מזכירי! שמחה‪.‬‬
‫וא״ב במקומותינו שאין מפטירין שוש אשיש הרי‬
‫מנחה הוא כמו שחרית ואין לרחות למנחה כי מאחר‬
‫שלא יתקנו כלום למר‪ .‬ישנו מכל השנים‪ .‬ולא מסתבר‬
‫לומר רמה שקורין החתן לתורה הוא ג״ב הזכרת‬
‫שמחד‪ .‬וכ׳׳ש במקום שמזמדץ אותו ואלים לדחות‬
‫אבל לא מסתבר זה כלל לע׳׳ד והנטן למעשה כזעדאתי‪,‬‬
‫וה׳ יורנו דדך האמת אף במנד‪.‬גי ישראל הקדושים‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫‪ p'D‬קז‬
‫באם מותר לתחוב בתוך הרואלנער של‬
‫כתנת וכדומה כדי שלא יתרןמט‬
‫ולצאת בזה בשבת‬
‫י״ח סיון תשי״ז‪.‬‬
‫מע״ב ידידי הרה״ג ד׳ משד‪ .‬זאב אספיס שליט״א‪.‬‬
‫בד בר שאלת כתד״ד‪ .‬אם מותר לתחוב בתוך הצואדון‬
‫הוא הקאלנעד של הכתנת כדי שקצות‬
‫הצואדון לא יתקמטו ולצאת בזד‪ .‬בשבת לדד‪".‬ד‬
‫דמשמע לו דתכשיט שלא נחשב בדרך מלבוש אסור‪,‬‬
‫וגם כיון שדבר שד‪.‬וא תכשיט בין לאיש ובין לאשר‪.‬‬
‫אסור גם לאיש וגם הנשים משתמשות בזה בצוארון של‬
‫בגדיהם‪ .‬הנד‪ .‬פשוט שמותר לכתחלד‪ ,‬לצאת בזה דצורך‬
‫הלבישד‪ ,‬היא וכמו בידית שלובשת על בתי שוקיה‬
‫להדקן כיון דצודך לבישה היא כדפדש״י בדף ס׳׳ג‪.‬‬
‫ואין לומר דדוקא היכא שבל״ז מיגליא שוקיד‪ .‬הוי זה‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬
‫כובע גדול של לבד על המצנפת עיי׳־ש‪ ,‬מפורש‬
‫דד‪,‬יתר האנשים הוא רק משום שהוא דרך מלבועז‪.‬‬
‫ומה זה דרך מלבוש הא מפורש בט״ז ובמג׳־א שהוא‬
‫כשמתעטף בו קצת מהגוף שהוא יותר מהצעיף‬
‫לחוד ועפ׳׳ז הוא היתר האנשים דוקא שהוא כשמכסד‪,‬‬
‫בכובע הגדולה יותר מבכובע הקטנה‪ .‬ומדויק לשון‬
‫הרמ׳׳א שכתב כובע על ראשו שלכאורה לא נכון‬
‫לשון זה דהא איירי שיש לו כובע על דאשו והוד‪,‬‬
‫לו למינקט כובע על כובעו‪ ,‬אבל הוא משום שאינו‬
‫מתיר אלא כשהכובע הגדולה מכסה קצת מראשו‬
‫במקום שהיה גלוי מכובע הקטנה התחתונה‪ ,‬וא״ב‬
‫אדרבה ראיה מכאן שאסור‪.‬‬
‫ומד‪ .‬שכתב הרמ׳׳א בסעי׳ ל״ו ומותר ללבוש‬
‫שני כובעים זה על זה הוא ענין אחר‪ ,‬עיין באו׳׳ז‬
‫ששם הוא מקוד הרמ׳׳א מפורש שם בהלכות שבת‬
‫סי׳ פ׳׳ד אות ו׳ שד‪,‬וא דוקא בכובעים שכן דרך כל‬
‫בני אדם ללובשם‪ ,‬וד‪,‬וא או לנוי או לחמום ומחלק‬
‫בנ׳׳א לחגור בו‬ ‫שם משתי חגורות דאין דרך‬
‫ובטלה דעתו אצל כל בני אדם‪ ,‬והוא אף באופן‬
‫שיש לו צורך בהן כקמרא עלוי המיינא שבשבת‬
‫דף נ׳׳ט שהתחתון הוא לתשמיש לחגור בו והעליון‬
‫הוא לתכשיט לנוי שמ׳־מ בטלה דעתו‪ ,‬ובכובעים‬
‫כו׳־ע דרכן כן ובלא צורך ודאי לא היה דרך בנ׳׳א‬
‫ללבוש לבטלה‪ .‬ומסיק שם האו״ז וכן מותד ליתן‬
‫אלמונץ על הראעז ולהשים עליו הכובע שכן נוהגין‬
‫בנ׳־א גם בחול‪ ,‬פירוקן רבדיו שכן נוהגין בנ׳׳א בשביל‬
‫הקוד להשים אלמונץ שהוא בלשוננו ״פאטשיילא׳׳‬
‫על הראש ועליו הכובע שהוא לנוי או ג׳׳ב לחמום‬
‫ביותד‪ ,‬וכתב וכן על זה משום שהוא טעם אחד‬
‫על היתר דשני כובעים זע׳׳ז‪ .‬ובימי הרמ׳׳א מסתמא‬
‫היו ג״כ נוהגין ללבוש שני כובעים זע׳׳ז לנוי או‬
‫להמום‪.‬‬
‫שאם הוא להמום יש להתיר‬ ‫ומסתבר לע׳׳ד‬
‫כן דלא שייך בטלה דעתו לזה‬ ‫אף שאין דרך בנ׳׳א‬
‫להתחמם ורק אם הוא לנוי‬ ‫דזהו עיקר לבישה‬
‫המיינא שייך לומד בטלה דעתו‪.‬‬ ‫בעלמא כקמרא עלוי‬
‫עכ״פ דק בכובעים שדדך בנ״א ללבוש כן‬
‫איירי הרמ״א במה שמתיר בסעי׳ ל׳׳ו אבל כובע‬
‫הדק שעל הכובע שאינו מחמם יותר וגם אינו לנוי‬
‫דאין בזת שום נוי ואדרבד‪ ,‬הוא להיפוך שמגרע‬
‫הנוי אלא הוא רק לאצולי טינוף בהא דעובדא‬
‫דידן לא שייך להא דדמ׳‪-‬א ויש לאסור‪.‬‬
‫ול׳׳ד לקאלאשן שמותר שד‪,‬ם גם מחממיך‪ ,‬וגם‬
‫הקאלאשן הם לא רק להגן על המנעלים אלא גם‬
‫להגן על הגוף שלא יצטער ממד‪ ,‬שנדטבין המנעלים‬
‫בהמים ומרגיש בגופו רטיבות וצינון כידוע‪ ,‬ושלא‬
‫אגרות‬ ‫ר!עב‬
‫פימן קח‬
‫בענין המכסה מפלאםטיר! שמשימין על‬
‫הכובע אם מותר לצאת בשבת‬
‫י״ד כסלו תשי״ב‪.‬‬
‫מע״ב ידידי הרב הגאו! המפורספ הצדיק מותר‪-‬ר‬
‫שלום יחזקאל שרגא רובין האלבערשטאם האדמו״ר‬
‫טשעשינאוו שליט״א‪.‬‬
‫בדבר המכסה על הכובע שהוא מרבד דק ״פלאסטיק״‬
‫המתוח על הכובע כמדתו להגן מפני הגשמים‬
‫כבד ראה כתד״ה כל הדברים בזה‪ .‬והנה מברייתא‬
‫דנדדים דף נ״ה שאיתא שם יוצאין בעזק עבה‬
‫ובסגוס עבה וביריעה ובחמילה מפני הגשמים‪ ,‬אין‬
‫ראיה דהתם הא מתעטף בו בדרך מלבוקז רזה ודאי‬
‫מותר אף שכוונתו רק לאצולי מטינוף‪ ,‬דחלוק זה‬
‫הא מפורש בש׳׳ע סי׳ ש״א סעי׳ י״ג באשה נדה‬
‫שקושרת בגד לפניה שלא תתלכלך אסורה לצאת‬
‫ואם עשוי כעין מלמש מותר‪ ,‬וכן בסעי׳ י׳׳ד שכתב‬
‫הדמ׳׳א דאסור לאשר‪ .‬ליתן בגד על צעיפה מפני‬
‫הגשמים כתב הנדז בסק״י דנראה חהו על הצעיף‬
‫לחוד‪ ,‬אבל אם מכסה גם הגוף הוה דדך מלבוש‬
‫דקזרי‪ ,‬וכן כתבו המג׳׳א ס׳׳ק כ׳׳ג מזם מהרי״ל‬
‫שאפילו חתיכת בגד פשתן כל שמתעטפת בו כדרך‬
‫מלבוש שרי‪ ,‬וכוונתו ג׳׳ב אף בעטוף על מקצת‬
‫הגוף שרי‪ ,‬אבל על הצעיף לחוד אינו כדדך מלבוש‪.‬‬
‫וא׳׳ב הוא הדין באנשים רעל הכובע להוד לא דמי‬
‫לשק ויריעה והמילה שמתעטפים בד‪,‬ם גם הגוף‬
‫או מקצתו‪.‬‬
‫וכן הא דכתב הרמ״א שם שמותר ללבוש כובע‬
‫על ראשו מפני הגשמים שפירושו כדכתב במשנה‬
‫בדורה ס״ק נ״ב שלובש מלמעלה כובע גדולה‬
‫והוא מהב״י‬ ‫על כובעו כדי שלא יטנף עיי״עז‪,‬‬
‫סוף הסימן שכתב שפשט המנהג באלו הארצות‬
‫לשום האנשים כובע גדול של לבד ע׳‪-‬ג המצנפת‬
‫מפני הגשמים עיי׳׳ש‪ ,‬נמי הוא דק באופן שהכובע‬
‫הגדולד‪ ,‬מכסה יותד מגוף ראעזו מכובע הקטנה‬
‫והמצנפת‪ ,‬שזהו ג׳׳ב נחשב דרך מלבוש כיון שמכסה‬
‫יותר‪ .‬ו ח מוכרח מלשון הב׳־י שכתב מתחלה דבר‬
‫שהוא דדך מלבוקו אפילו אינו אלא משום אצולי‬
‫טינוף שרי דלא גרע מסדינין שמביאין הבלנים‬
‫שמותר להביאם דדך מלבוש‪ ,‬וההיא דיוצאים בשקים‬
‫מפני הגשמים כיון דדדך מלבוש הוא‪ ,‬ותא דאסר‬
‫בהגמ״ר לנשים לישא מכסה על ראעון היינו שלא‬
‫כדרך מלבוש דוקא‪ ,‬אבל אם הוא דדך מלבוש‬
‫שרי׳ ועפ״ז אפשר שפשט המנהג לשום האנשים‬
‫קעג‬ ‫‪ D‬שה‬
‫מן הקטן הוא משום דלכתחלה יש עכ״פ להתמיד‪.‬‬
‫ואף שזה שהוא דק לכתחלה הוא משום דאיידי בד״מ‬
‫כדאיתא בסמ״ע מ״מ כיון שהוא דק דין דלכתחלה‬
‫סובד דיש להחמיר גם בזה׳׳ז שליכא דין גדול‬
‫ומופלא‪ .‬לכן אף אם יחשוב אותי כתד׳׳ה לגדול‬
‫רשאי לחלוק וממילא מחוייב לומר דעתו ואין מן‬
‫הצורך להתנצל‪ .‬אבל עכ״פ בעצם השאלה האמת‬
‫כדכתבתי לאיסור‪.‬‬
‫ותחלה אני אומר דמה שכתב כתד׳׳ה דיש כאן‬
‫תדי דרבנן שהיא הוצאה כלאחר יד אף אם נאסור‬
‫ועוד שאין לנו דד‪,‬״ד‪ .‬הנה מפודש בגמ׳ שבת דף‬
‫י״ב שמסיק שהזב שיוצא בכיסו לאצולי בגדיו מטינוף‬
‫חייב חטאת משום דבשביל אצולי מטינוף דרך הוצאה‬
‫היא כן ודק שנחשב מלאבד‪ ,‬שא״צ לגופה ותלוי‬
‫במחלוקת ד׳ יהודה וד׳׳ש‪ .‬ולכן אף אם נימא שגם‬
‫באצולי מטינוף גשמים נחשב א״צ לגופה הא חייב‬
‫לד׳׳י‪ .‬וגם יש סבדא גדולה לומד כיון דהא׳־צ לגופה‬
‫שבכאן אינו מפני שאין לו צודך ממש לגוף ההוצאה‬
‫אלא מפני שא״צ להזיבה שעל ידה בא הכיס הזה‬
‫כדפדש׳׳י אפשד אין שייך זה בגשמים שצריכין לעולם‬
‫ויש צודך בהן‪ .‬ודק לטעם התוס׳ בדף צ׳׳ד גם לאצולי‬
‫מטינוף גשמים נמי יש להחשיב א״צ לגופה שהדי‬
‫בשביל שלא יטנף בגדיו יכול לישב בביתו עיי״ש‪.‬‬
‫אך אף לתוס׳ שהיא מלאבד‪ ,‬שא״צ לגופד‪ ,‬הא שיטת‬
‫הדמב׳׳ם בפ׳׳א משבת ה״ז ועוד דאשונים שא״צ‬
‫לגופה חייב ולהדמב״ם ועוד דאשונים יש לנו דה׳׳ד‬
‫ונמצא שלדידד‪,‬ו הוי הנידון באיסוד דאודייתא וחיוב‬
‫חטאת‪ .‬איברא דלענין רה׳׳ר כבר נהגו כדש״י ותוס׳‬
‫המקילין שאין לנו דין דה׳׳ד אבל לדין א״צ לגופה‬
‫אין שייך מנהג אצלינו דהא לכו״ע אסור ונוהגין‬
‫איסור שאין ניכד אם הוא דאורייתא או דדבנן וא״כ‬
‫הוא ספק דדינא‪ .‬וגם יש עוד ספק שמא נחשב‬
‫צריכה לגופה כדלעיל לרש׳׳י‪ .‬וא״כ אין בזה בבדור‬
‫אלא חד דרבנן‪ .‬וגם הא בנוא יארק וברוקלין יש‬
‫אולי מקומות שהם דה״ר דאודייתא שהולכין שם‬
‫ששים רבוא ואם בנוא יארק אפשר שאינו דאורייתא‬
‫מצד היקף המחיצה לבד הגשרים מ״מ בברוקלין‬
‫אפשר יש מקומות שהם רר׳״ר וישאר רק חד ספק‬
‫דרבנן ספק דאורייתא מטעם א״צ לגופר‪ ..‬ובכלל הם‬
‫איסורים דרבנן שראוי לד‪,‬חמיר בהן מצד הרמב״ם‬
‫ודעימיה שלדידד‪,‬ו הוא דאורייתא ולכן אם מצד הדין‬
‫נוטה לאסור אין להקל מצד הצירוף שהם תרי דרבנן‪.‬‬
‫ועתר‪ ,‬נבא לעיקר הדין הנד‪ ,‬במתעטף דרך מלבוש‬
‫אף שכוונתו רק לאצולי מטינוף מותר חהו ענין‬
‫הברייתא דנדרים‪ .‬ואם הוא להציל מצער הגוף‬
‫מותר אפילו לבשו שלא בדרך מלבוש כמפורש‬
‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫להצטער הא מותה כמו במוך שהתקינה לנדתד‪,‬‬
‫שלא להצטער שמותר כדאיתא בתום׳ שבת דף ס״ד‬
‫ובש׳׳ע סעי׳ י״ג‪ .‬ואיני יודע מה שהסתפקו הגדולים‬
‫שהביא כתד׳׳ד‪ .‬בזה‪ .‬ולכן לע״ד אין להתיד לכסות‬
‫הכובע בזד‪ .‬ו ה אני מודד‪ ,‬לאיסוד לכל אלו ששואלים‬
‫ממני‪ .‬ידידו מוקידו מאד‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן קנז‬
‫עוד בענין הנ״ל‬
‫ד‪,‬׳ אדד תשי״ב‪.‬‬
‫מע׳׳ב ידידי הנכבד הדב הגאון מו׳׳ה ד׳ מנשה‬
‫קליין שליט׳׳א שלום ובדכד‪.,‬‬
‫הגה מה שמתנצל כתד״ה במד‪ ,‬שחלוק עלי בדבד‬
‫הלכה הוא למותר כי כן דרך התורה שצדיך‬
‫לברר האמת וח״ו מלשתוק מי שסובר שאינו כן‬
‫בין לקולא בין לחומדא‪ .‬ומצד לא תענר‪ ,‬על רב‬
‫עיין בנ׳׳י סנד‪,‬דדין דף ל״ו בשם המפדשים לאו‬
‫למימדא דאסוד לענות על דב דאדרבה אסוד לו‬
‫לשתוק אלא הכי אמר קרא שדאוי לעשות בענין‬
‫שלא יצטרכו לענות על רב כלומר שידברו הם תחלה‬
‫ולא מפני כבודו אלא שיש לחוש שמא לא ירצה‬
‫התלמיד אח״ב לחלוק על הדב עיי׳׳ש‪ ,‬וכן משמע‬
‫מפדש״י במתני׳ דף ל״ב שכתב שמא יחייבנו הגדול‬
‫ולא ידצו לחלוק על דבדיו משמע שודאי דשאין‬
‫לחלוק וגם מחוייבין כדסובר הנ׳׳י אך שחוששין‬
‫שמא לא ידצו‪ .‬ולתוס׳ דף ל״ו שסברי שאסור לחלוק‬
‫עיין במהרש״א ומהד׳׳מ הא סבדי בלשון אחד שלא‬
‫נאמר האיסור אלא בדיני נפשות ואף לפי׳ הראשון‬
‫יכולין דרך שאלה‪ .‬והרמב״ם אף שבפירוש המשנה‬
‫כתב אסור לנשארים לחלוק עליו מ״מ בהלכותיו‬
‫בפי׳׳א מסנהדרין ה׳׳ו לא כתב בלשון שאסור משמע‬
‫שסובר בחבודו כפי׳ הנ׳׳י‪ .‬ולבד זה אין דין זה‬
‫אלא בעמידה למנין ולא באמד הגדול הדין דרך‬
‫למוד או אף דרך תשובד‪ ,‬למעשה ולא היה בצרוף‬
‫למנין וכדאשכחן כמה פעמים שד‪,‬קשו התלמידים‬
‫לדבם על פסק דינם ור‪,‬וראתם ואף שאפשר הוא‬
‫מטעם התום׳ משום שהוא דרך שאלה או משום‬
‫שאינו בד״נ הי׳׳ל לתוס׳ להביא ראיה מכאן אלא פשוט‬
‫שד‪,‬וא מטעם דלא נצטרפו למנין‪ .‬וגם מסתבר שאין‬
‫בזד‪,‬״ז דין גדול ומופלא לגבי דין זר‪ ,‬שלא לחלוק‬
‫עליו‪ .‬ואף שהרמ״א בחו״מ סי׳ י׳׳ח כתב דטוב להתחיל‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬
‫הגוף אסור‪ .‬וראיה גדולה היא מהש״ג עוד מכיש‬
‫דהקאפילי משמע שכדוב הפעמים הציל מצעד הגוף‬
‫משום שכוכעיהם היו דכים ומ״מ לא הותר כשכיל‬
‫זה גם כהפעם שלוכשו דק לאצולי מטיטף כ״ש מכסה‬
‫דיח שדוכ הפעמים הוא דק לאצולי מטינוף שלא‬
‫יותר כשכיל איזה פעמים של אצולי מצעד‪.‬‬
‫ומה שכתכתי בתשוכתי הנדפסה דלכישה שנחשכה‬
‫דדך מלכוש הוא שמתעטף כו קצת מהגוף יותר מהצעיף‬
‫לחוד לא היתד‪ .‬כוונתי הגוף דוקא אלא אף מקצת‬
‫מהראש יותר וכדכתכתי כסמוך על הדמ׳׳א שאינו‬
‫מתיר אלא כשהכוכע הגדול מכסה קצת מראשו בטקום‬
‫שלא כיסה הכוכע הקטן התחתון‪ .‬דד‪,‬עיקר הוא שיכסה‬
‫יותר מהדאשץ כין מהגוף כין מהראש‪ .‬וסכדת הפמ״ג‬
‫שמצריך מקצת הגוף וד‪.‬ח״א כלל נ״ו שמצריך עוד‬
‫רוב הגוף תמוה ושפיר הקשה כשער הציון מנין לו‬
‫ויש להקשות זה גם על הפמ״ג שפשוט שד‪.‬דאש הוא‬
‫כגוף לענין שם מלבוש‪ .‬וכוונת ה « שכתב מכסה‬
‫גב הגוף כוונתו גם להדאש אך שיהיה יותר מד‪,‬צעיף‬
‫כמדויק מתחלת דכדיו‪ .‬וממילא כל דברי כתד״ה‬
‫בזה הוא למותר‪ .‬וכן מה שחידש כתד״ה בדכדי‬
‫הט״ז שיש חלוק בין דדך עיטוף שבזה גם בראשה‬
‫בלבד מודה דשדי לנתינה בעלמא שמיקל הט ‪ r‬דבמכסה‬
‫גם גופה עכ׳פ שדי‪ ,‬הוא נכון דק אם נפרש שכוונת‬
‫הט״ז הוא גוף ממש‪ .‬אבל האמת שאין טעם לחלק‬
‫בין ראש לבד לגם מקצת הגוף וכוונת ד‪,‬ט ‪ r‬בלשון‬
‫גוף הוא אף להדאש לבד שיותר מהצעיף‪ .‬ומסתבר‬
‫שבתדוי ‪,T‬ו בעינן שיהיה בעיטוף וכדהזינן בסינר‬
‫עשוי כעין מלבוש שכתב המג״א בסק״ב דהוא מלפניה‬
‫ומאחדיד‪ ,‬אכל מאחריה בלבד וקושדתו ברצועות‬
‫לפניה אסוד וה״ח לפניה בלבד אסור בדאיתא במ״ב‬
‫אף שמכסד‪ ,‬מקצת מהגוף אבל הוא משום דליכא‬
‫עיטוף‪ .‬ולא מסתבר שהט״ז יפלוג ע״ז דד‪,‬א כן מפורש‬
‫בהגמ״ד ד״פ במה אשה כשם ס׳ התרומה ו ^ הביאו‬
‫בהגמי״י פי״ט משכת הכ״ב‪ .‬אבל בעיטוף מותר‬
‫אף שהוא דק מקצת מד‪,‬דאש שג״ן הוא בכלל הגוף‬
‫ואין חלוק כין ראש לגוף כלל‪.‬‬
‫ומה שכתבתי דהדמ״א שמתיר בשני כובעים‬
‫זע״ז הוא ענין אחד ולא פירשתי שהעליון מכסה‬
‫יותר מהתחתון הוא משום דאם היה מכסה יותר‬
‫לא היה ®’ ‪ T‬למנקט זד‪ .‬אצל דין דאסוד שתי חגורות‬
‫דל׳׳ק כלום משום שכחגודות הא לא מכסה כלום‬
‫מהגוף דהם על הבגדים ושם מלבוש שלהם הוא‬
‫דק מפני הצורך לחגור שבחגודה השניה אין שום‬
‫צורך אבל ככובעים אם הגדולה מכסה יותד מהדאש‬
‫הוא בגד ממש והיה מותר אף באין דדך הכל‬
‫ללובשם‪ .‬וגם הא כבד נקט זה הרמ״א בסעי׳ י״ד‪.‬‬
‫אגרות‬ ‫קעד‬
‫בטוד וש״ע סי׳ ש״א סעי׳ י״ג י״ד וכדכתכתי כתשובה‬
‫הנדפסוכ אכל יש חלוק גדול דכשהוא דדך פלכוש‬
‫הוי ההיתד ככל זפן אף שאין לו שום צודך כגון‬
‫שלא כזפן גשפים כפפודש כדא״ש נדדים כפידושו‬
‫והוא פוכדח דהא לאצולי פטינוף נפי הוא כלא‬
‫צודך לענין ההיתד ופ'פ פותד פצד שהוא דדך‬
‫פלכוש‪ .‬והדוקה שהכיא הכ״י שפשפע דאוסד כשק‬
‫כשליכא גשפים אולי הוא דק שפא יתכייש ויסיד‬
‫השק ויכיאנו כידו‪ .‬וגם הש״ג לא יאסור כדדך‬
‫פלכוש אף שכוונתו לאצולי פטיטף שלא יחלוק על‬
‫הטור והש״ע וגם הא אף הדוקה שפחפיד פתיר‬
‫כזפן גשפים אף שכוונתו דק לאצולי פטינוף ואיך‬
‫אפשר שיפלוג אכולהו ולא היה פזכידם כלל‪ .‬אכל‬
‫שלא כדרך פלכוש שפותר אם הוא להציל פצעד‬
‫הגוף שההיתר הוא לא שהותרה הוצאה כשכיל צעד‬
‫הגוף אלא טפני שצעד הגוף שניצול כזה עושה זה‬
‫לפלכוש אף שלא כלכישה גפורה כפוך לנדתה לכן‬
‫הוא פלכוש דק כפציל פן הצער אכל כאם אינה‬
‫פצטעדת ולוכשתו דק לאצולי פטינוף אסור דאינו‬
‫פלכוש אף שלפעפים היא ניצולת כלכישה זו פצעד‪.‬‬
‫ולכן הפוך לנדתה אם קושדתו לאצולי כגדיה פטינוף‬
‫אף שהדכה פעפים קושדתו כדי שלא תצטער אפודה‬
‫' ותלוי ההיתר לאיזה כוונה לוכשתו‪ .‬ול־׳ד כלל לשק‬
‫והטילה דדועים שהוא דדך לכישה פפש דק שאין‬
‫רגילים שאד אנשים לילך כזה שלא כשעת גשמים ואף‬
‫אם אין דגילין לילך כלל כזה כיון שעכ״פ הוא‬
‫כדרך לכישה אין שייך לאסור כשכיל כוונתו שהוא‬
‫לאצולי מטינוף או אף שלא לצורך כלל‪ .‬ופשוט שזהו‬
‫לכישת הקאפילי שכש״ג שתולה ההיתר כהכוונה‬
‫שלא היה זה לכישה ממש אלא דק על הכובע ושם‬
‫לכישה דנקט משום שצריך שיהיה מהודק שפיר‬
‫כדי שלא יוכל ליפול שזוע ענין לכישה אך אינה‬
‫לכישה על הגוף אלא על הכוכע לכד כמו המכסה‬
‫שלנו שכזה אף שהדכה פעמים לוכשו להנצל מצעד‬
‫וצינה שמותר מ״מ אסור כהפעם שלוכשו לאצולי‬
‫דק מטינוף מטעם שכאדתי דכיון שכעצם אינו דדך‬
‫מלכוש דק שמפני שניצול כזה פצער הגוף נעקזה גם‬
‫זה כשם פלכוש לת לא הותר אלא דוקא כשהכוונה‬
‫היא להנצל מן הצעד‪ .‬ולכן כמכסה שלנו שגם הכוכע‬
‫שלנו כעצמו הוא קשה שמגין שפיר על הגוף ואינו‬
‫מצטער כלום והוא רק לאצולי מטינוף כידוע דוכ‬
‫המכסים כזה אסור‪ .‬ואף שמזדמן לפעמים רחוקים‬
‫כגשם גדול וחזק שהכוכע הקשה שלנו ג״כ לא יציל‬
‫מצעד הגוף וצדיך להמכסה להציל מהצער שאז‬
‫יחשכ מלכוש כמוך לנדתה שלא להצטער מ״מ כדוכא‬
‫דרוכא פעמים שאינו כן שהכוכע כעצמו מציל מצעד‬
‫קעה‬ ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫מכסה על ראשן ביה״ג לביהכ״נ שלא ירדו הגשמים‬ ‫לכן הוכרחתי לכתוב שהוא ענין אחר שמותר אף‬
‫על צעיפיהן כדר‪,‬עתיק כתר״ד‪ ,‬הנה נקט מכסה על‬ ‫באופן שלא מכסת יותר וע״ז חוקשה משתי חגורות‬
‫ראשם שהוא כדוב המכסאות שמכסה גם הלק מהגוף‬ ‫דמסתבר להאו״ז לדמות יותר לשתי חגורות מלשני‬
‫אך הצורך שלהן הוא בשביל שלא ירדו על צעיפיהן‪.‬‬ ‫בגרים ממש שחוא לבישת ממש על חלק גדול מהגוף‬
‫ובזה פליג הט״ז שמפרש שאיירי דמכסה רק הצעיף‬ ‫וידוע לכל שלובשים חרבה בגדים זע״ז לחמום ולנוי‬
‫לבד וא״כ אין ראיה לחלק נשים מאנשים וגם‬ ‫כדאיתא בתום׳ שבת דף נ״ט ותירץ שגם בשני‬
‫בנשים מותר אם מכסה גם מהגוף‪ ,‬וזה מוכרח ראם‬ ‫כובעים ןע״ן מותר משום שגם בכובעים חיח דרך‬
‫מטעם שמא יסירו כשיפסקו הגשמים הי״ל לאסור‬ ‫כל בנ״א ללובשם בזמן האו״ז וכן בזמן הרמ״א‬
‫אף אם כוונתן להנצל מצער וצע׳׳ג אליבא דמד‪,‬רשד״מ‪.‬‬ ‫ומסתמא היה זה לחמום ואף לנוי מותר דל״ד לקמרא‬
‫עכ״פ נלע״ד שבמכסה שלנו גם מהרשד״מ לא היה‬ ‫עלוי המיינא להאוסרין שרק יחידים לבשו כן לנוי‬
‫מתיר‪.‬‬ ‫ובטלה דעתם כרבארתי שם‪.‬‬
‫והנני ידירו דוש״ת‪,‬‬ ‫והחלוק שכתבתי טגאלאשן הוא פשוט שדבר‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫המחמם יותר שזהו לבישה ממש אין שי ‪ T‬לאפור‬
‫מחמת שמזיק לו החמום ולובש לכוונה אחרת דבגד‬
‫גמור מותר בכל אופן כמו שמותר ללבוש בקיץ‬
‫בגד עליון של חורף דעכ״פ בגר הוא ובגדים מותרין‬
‫סימן קי‬ ‫אף שמזייקיז לו וזה אין שייך בחמכפה על הכובע‬
‫הקשה שלנו שאינו עושה כלום ואף אם היה מכפה‬
‫עוד בענין מ ״ ל‬ ‫עב לא היה מחמם יותר ואין להחשיבו מלבוש אלא‬
‫מפני הצורך להנצל מצער שזה אינו מועיל אלא‬
‫פורים תשי״ב‪.‬‬ ‫כשלובשו ממש לחנצל מן הצער ולא כרובא דרובא‬
‫מע״כ ירידי הרב הגאון מור‪,‬ר״ר מנחם מענרל‬ ‫פעמים שלובשין רק לאצולי מטינוף כרבארתי ומוכרח‬
‫רובין שליט״א שלום וברכה‪.‬‬ ‫זה להשיג שהביא כתר״ה‪ .‬ומה שהביא בשם רש״ש‬
‫הנ ה מה שהקשה כתר״ה מ״ש דבעטוף ע״ג עטוף‬ ‫דאפשר להציל מפני הדלקה אסור שתי חגורות‬
‫אפילו אין מוסיף לכסות מהגוף יותר שרי‬ ‫משום דהוא להערים אבל כשמכוין ללבוש אפשר‬
‫ובכובע ע״ג כובע כתבתי שאסור כשלא מכפה יותר‬ ‫שרי אף שלא שייך לעניננו לא מסתבר כלל ראם‬
‫מהראקז מכפי כובע התחתון‪ .‬הנה ידאד‪ ,‬כתר״ה שכובע‬ ‫גם שתי חגורות הם כשני בגרים זעיז מיש שבבגדים‬
‫ע״ג כובע דימה האו״ז לב׳ חגורות זע״ז שסובר כרש״י‬ ‫התירו ובחגורות אסרו ואין בזה לדחות דברי רש״י‪.‬‬
‫לאיסור וד‪,‬וכדח לתרץ מחמת שבכובעין דרך כל בנ״א‬ ‫ולהתיר הגאלאשן אין צורך לזה כדלעיל‪ .‬וגם בגאלאשן‬
‫ללובשן והוא כדכתבתי שם או לנוי או לחמום שכן‬ ‫יש לי עוד טעם במה שמותר שאין שייך בהמכסח‬
‫היה הדרך אצלם באופן כובעים שלהם ולא הוקשה‬ ‫דכובע ואין הצורך להאריך‪.‬‬
‫לו גם על שני בגדים זע״ז מ״ש משתי חגורות‪ .‬ועיין‬ ‫ומה שהביא כתריה תשובת מהרשדימ שמתיר‬
‫בתוס׳ שבת דף נ״ט שכתבו שהחלוק ממלבושים הוא‬ ‫בכובע של לבר שלובשים על המצנפת מפני הגשמים‬
‫שאדם לובשם בשביל הקוד אבל תרי המייני מה‬ ‫לאצולי טינוף לא ידוע לנו איך היו הכובעים‬
‫הנאה יש עיי״ש וצריך לומר בכוונת התוס׳ שבשביל‬ ‫והמצנפת בזמנו ולכן צריך לאוקמי באופן שהכובע‬
‫שהדרך ללבוש בשביל הקור כמה מלבושים נעקזה‬ ‫של לבד מכסה מהראש יותר שרק בזה מתיר אף‬
‫כל לביקזה ועיטוף בשם בגד ומלבוש אף שאינו על‬ ‫שכוונתו היתד‪ ,‬רק לאצולי מטינוף או שהיה באופן‬
‫ואף שבגד זד‪ ,‬אינו מועיל‬ ‫בקורואלא על בגדיו‬ ‫שמחמם יותר שאז אף בלא מכסה יותר מותר כבגד‬
‫לחמם כגון שהוא דק מאד או שא״צ להחמום‪ .‬דלא‬ ‫על בגר וכב׳ כובעים דרמ״א במעי׳ ל״ו ולכן אף‬
‫מסתבר שהתוס׳ יסברו שאסור אף במלבוש ממש‬ ‫שד‪,‬וא לבשם רק לאצולי מטינוף מותר כיון שהוא‬
‫ללבוש זע׳׳ז דד‪,‬א בדף קמ׳׳ז בסכניתא פי׳ התוס׳‬ ‫מלבוש ממש ולנשים אוסר אף זה מהטעם דיש‬
‫שהוא בגד דק מאד ומ״מ שרי אף שאין מועיל כלום‬ ‫לחוקו דיסירו המכסה מעל ראעזן כשיפסקו הגשמים‪.‬‬
‫ועיץ בבאורי הגד״א בסי׳ ש״א ס״ק פ״ה‬ ‫לחמום‪.‬‬ ‫משום דמד‪,‬דשד״מ מפרש הא ראסור לנשים ליתן‬
‫שכתב כן בפירוקו לתוס׳‪ .‬אבל הוא כדבארתי שהדרך‬ ‫בגד על צעיפיהן מפני הגשמים הוא אף באופן‬
‫ללבוש לחמום נעשה מצד זה כל לבישה ועיטוף‬ ‫שמכסה יותר גם מהגוף דלא כהט־־ז וכדמשמע לשונו‬
‫ממש בקזם בגר ומלבוש אף שאינו על הגוף ממש‪ .‬ומה‬ ‫שכתב בשם המררכי נשאלתי אם מותר לנשים לשאת‬
 ‫ט שה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫סעו‬

‫לתרץ בזה שיטת רש׳׳י דפי׳ במוך שהתקינה לנדתה‬ ‫שאסורים לבדים הקשים אף דדך עיטוף מתא דבי‬
‫בדף ס׳׳ד שהוא שלא לטנף בגדיה שהקשו התום׳‬ ‫סדיא בדף קמ״ו כדאיתא בסעי׳ ל״ד■ והוא משום דאין‬
‫דאצולי טינוף הא אסוד דמשאוי הוא כדאיתא בדף‬ ‫מחממין כדמשמע מדש״י שם שעל דכין דשרי סי׳‬
‫י״א‪ .‬דרש״י סובר דכיון דהמוך דבוק לגופה נחשב‬ ‫שדרכן להתתמם בהם א״כ בקשין דאסוד הוא משום‬
‫דדך מלבוש ול״ד לכיס הזב שאמוד להיות דבוק‬ ‫שאין מתממין צדיד לומד דבשביל זה אין הדרד‬
‫לגופו שהוא להאמה מצד איסוד הוצאת זדע לבטלה‬ ‫להתעטף בהם והוו כתיבה וקופה ומחצלת שאסורין‬
‫כדאיתא בנדה דף י״ג אלא היה רחוק מהגוף לכן‬ ‫כדאיתא בנדרים דף נ״ה ופי׳ הרא״ש שם דלאו דרד‬
‫כיון שלא נוגע בגופו אינו דרך מלבוש ואם יעשה‬ ‫מלבוש הוא אלא משאוי‪ .‬ואף שודאי אי ‪T‬י שהיו בדדו‬
‫של נחשת דמשמע קצת דמותר אף סמוך להאמה‬ ‫עיטוף ולבישה דבלא דדך מלבוש אסור אף בבגד‬
‫אין זה בגד אלא כתיבה וקופה שלכן אסור‪ .‬אבל‬ ‫כדאיתא בסעי׳ י״ד אלמא דאף דרך עיטוף ולבישה‬
‫התום׳ מברי דאף בנוגע בגוף אם אינו מקיף הגוף‬ ‫כיון שהם דברים שאין מתעטפין ולובשין בהן הוא‬
‫סביב אינו דדך מלבוש לכן אסור במוך לנדתה‬ ‫משאוי אף בדדך עיטוף ולבישה ואסור‪ .‬ולכן גם‬
‫אף שנוגע בגופה אלא בסינר שמלפניה ומאחדיה‬ ‫הלבדים הקשים שאין מחממין אין הדרך להתעטף‬
‫כדכתב המג״א‪ .‬ונמצא שעל הבגדים כמכסה דידן גם‬ ‫בהם והוו משאוי אף בדרך עיטוף ולבישה‪ .‬אבל‬
‫לרקז״י יש לאסור אב הוא רק לאצולי טינוף דעל‬ ‫בדקין טובא כסכניתא שהדרך להתעטף בהם אף‬
‫הבגדים גב רש״י מודה‪.‬‬ ‫שאין מחממין מותר מאתר דהוא מקום לבישה ועיטוף‬
‫אף שההמום עשה זה למקום לבישה ועיטוף‪ .‬עכ״פ‬
‫ומה שהביא כתר״ה מרש״י דף ק״כ שמעפודת‬ ‫בתרי המייני שליכא הנאה ורק מפני הצורך לובשים‬
‫הוא לעטוף ראעזו אף שתשיב שם גם כובע פשוט‬ ‫זה לא נחקזב בגד אלא חגורה אחת שלזה יש צורך‬
‫שהמעפורת איידי שמכסה יותר דהכובע הוא רק‬ ‫ולא מחשיב זה שיהיה דרד לבישה בזה גם בלא‬
‫מקצת מראשו ובהמעפורת מעטף כל ראשו ועיטוף‬ ‫צורך ולהתיר עוד חגורה‪ .‬ולכן גם שני כובעין מדמה‬
‫הראש הוא כעיטוף הגוף‪ ,‬ואף שבלשון הט ‪ r‬סק״י‬ ‫האדז שהי״ל לאסור שג״ב רק מפני הצורך הוא‬
‫כתב נראה דזה על הצעיף לחוד אבל אב מכסה‬ ‫הלבישה והוצרך לומר שמותר משום שדרך כל בנ״א‬
‫גם הגוף הוה דרך מלבוש פשוט שכוונתו יותר‬ ‫ללובשן‪ .‬וא״ב הוא רק באופן כובעין שלהם ולא‬
‫מהצעיף אף שמכסה דק הראש ולא מהגוף כלל‬ ‫בהמכסה שלנו‪.‬‬
‫נמי הוה דרך מלבוש דהרזמז בכלל הגוף לענין זה‪.‬‬
‫ומה שהביא כתר״ה מתפילין שהוא דרך מלבוש‬
‫ותמוה לע׳־ד מה שהפמ׳׳ג מפרש שיהיה קצת מגופה‬
‫בדף ס״א אף שאין בהם עיטוף הגוף אין שייך לכאן‬
‫והח״א מצריך שיהיה דוב גופה מנא להם זה‪ .‬ועיין‬
‫דודאי כל שהדרך ללובשן על הגוף הוא דרך מלבוש‬
‫במ״ב בשער הציון אות נ״ז שהקשה רק על הח״א‬
‫אף שהוא רק משהו על הגוף‪ .‬אך כשהוא רק לאצולי‬
‫אבל היא קושיא גב על הפמ״ג וגם על עצמו שבט״ז‬
‫מטינוף‪ .‬ודרך הלבישה צריך להתיר לו מצינו שאין‬
‫מפרש ג״כ שהוא דוקא קצת מגופה ופשוט שכוונת‬
‫מועיל מה שהוא על הגוף רק שיהיה מוקף כל‬
‫הט״ז במכסה גם הגוף שהוא גם הראש בכלל )ואולי‬
‫הגוף כמפורש במג״א סק׳כ בסינר עשוי כעין מלבוקז‬
‫מפרש שאיירי שהצעיף הוא מחזיק כל הראעז ואין‬
‫שמותר אף לאצולי טינוף מדם נדותה שהוא רק כשהוא‬
‫מה לכסות יותר מהראעז וסובר בעצמו דדרך עיטוף‬
‫מלפניה ומלאחריה‪ ,‬אבל תפילין הוא דרך מלבוש‬
‫מותר להמג״א גם בצעיף לבד אבל הוא דוחק(‪.‬‬
‫משום שהדרך ללובשן בחול אף שהוא רק בשביל‬
‫ומעולם לא היתה כוונתי שיצטרך לעטוף גם קצת‬
‫המצוה מ״מ עשה זה להחשיב דרך לבישה אף בזמן‬
‫מהגוף כדמשמע ממכתב העזני של כתר״ה ובפירוש‬
‫שליכא מצוד! כדאיתא כן בתום׳ עירובין דף צ״ו‬
‫כתבתי שמותר במכסה יותר מכובע התחתון אף שהוא‬
‫שכתבו דהיינו דוקא לאיש משום דדגיל ללובשן בחול‬
‫ג״כ דק מהראש אבל המכסה שלנו שאינו מכסה‬
‫ו ת בדף צ״ה כתבו דלא מיקרי מלבוש אלא במקום‬
‫יותר מהתחתון ואינו מציל מצער הגוף אלא מטינוף‬
‫שדגיל להניחו בחול‪.‬‬
‫יש לאסור‪ .‬דק אם כובע התחתון הוא כזה שידטב‬
‫והנה לרש״י שפי׳ טעם אחד במה שאמוד שלא‬
‫מהגשמים ויהיה לו צעד הגוף היה שייך להתיר אבל‬
‫במקום תפילין משום שבולטין יותר מדאי והוי‬
‫הכובעים שלנו שהם קשים והם עצמם מגינים על‬
‫כמשאוי מסתבר שיפלוג על המג״א וסובר דכיון‬
‫הגוף והוי זה רק לאצולי טינוף יש לאסור‪.‬‬
‫דהוא עכ״פ על הגוף ממש הוא דרך לבישה בכל אופן‬
‫ידידו מוקירו דוש״ת‪,‬‬ ‫וא״כ גם בסינר מאחריה לבד יש להתיר לרש״י כיון‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫שהוא על גופה ממש והמג״א הוא כתום׳ בזה‪ .‬ויש‬
‫י!עז‬ ‫ט שה‬
‫סימן קיג‬
‫להתרחץ עם בורית לח‬
‫ובדבד להתדחץ עם בודית בשבת ויו״ט‪ ,‬הנה‬
‫פשוט שאמוד משום ממחק‪ .‬ואף בבודית שהוא לח‬
‫כמים אף שד‪,‬דבה נוהגין להתיד אין בדוד לי כ״ב‬
‫ההיתד מביון שנעשה מזה המולינעם ומתפשט תדבה‬
‫יותד מכפי שהוא ע״י הדחיצה וא״ב ניבד שעדיין‬
‫יש מ ה קצת ממחק לא כשאד דבדים לחים כמים‬
‫ושמן‪ .‬אף שאפשד שבדבד לח ליכא אימוד ממחק‪.‬‬
‫ולבן אין נוהגין בביתי היתר זה ובן ראוי להחמיד‪.‬‬
‫ולהושיט יד לאשה כדרך הנותנים שלום בהפגשם‪,‬‬
‫פשוט שאמוד אף לפנויה שהדי הן נדות וכ״ש לאשת‬
‫איש‪.‬‬
‫‪ p'D‬קיד‬
‫להתקשט לאשה בליפסטיק‬
‫ובדבד אם מותד לאשה להתקשט בליפמטיק‪,‬‬
‫הנד‪ ,‬אפודה משני טעמים מאימוד ממחק ומאימוד‬
‫צביעה ואם הוא לח שליכא ממחק יש עכ״פ אימוד‬
‫צביעה‪ .‬וכן אפוד לאשה לצבוע את פניה מדין צביעה‬
‫אבל לזדוק את הפאודעד ל מ על הפנים שלא מתקיים‬
‫כלל אין בזה אימוד צביעה‪.‬‬
‫סימן קטו‬
‫בענין להדליק את הגעז מהפיילאט לייט‬
‫ולהקטין את האש ביו״ט‬
‫בדבר להדליק את הגעז ביו״ט מהפיילאט לייט‪,‬‬
‫פשוט שמותד כי אין בזה חשש מוליד‬
‫אש אלא הוא הדלקה מאש הדולק כבד ולא דמי‬
‫לעליעקטדי שיש חשש הולדת אש שלס אמוד להדליק‪.‬‬
‫ובדבד להקטין את האש בידט‪ ,‬הנה כשצדיו‬
‫להקטין את ד‪,‬אש כדי שלא ישדף ולא יתקלקל התבשיל‬
‫שבקדדה מותד ואף אם יכול להנית אש זה הגדול‬
‫ולד‪,‬דליק אש אחד שיהיה קטן יכול להקטין אען זה‬
‫ולא להדליק אש אחד כי כשהוא לצודך התבשיל‬
‫אין חלוק בין הדלקה לכבוי כיון שגם כבוי מותד‬
‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫סימן היא‬
‫בשעון שלובש על גוח ידו אם יש‬
‫לחוש להוצאה בשבת‬
‫ח׳ תשרי תשי״ז‪.‬‬
‫מע״ב הנכבד מוה״ ד״י גאדדאז שליט״א‪.‬‬
‫ובדבד אם מותד לאיש ללבוש שעון על ידו‬
‫בשבת‪ ,‬הנה השעונים שנושאין בכים פשוט שאמוד‪.‬‬
‫ואף כשנושאין על הבגדים מבחוץ אפשד אינו בדין‬
‫תכשיט כיון שאינו לובשו כשעומד‪ .‬עיץ במ״ב סי׳‬
‫ש״א ס״ק מ״ה ובבאוד הלבד‪ .‬שם‪ .‬אבל בשלובשו‬
‫על גוף היד ממש יותד נוטה שנחשב לבישה ממש‪.‬‬
‫ודאיה מטבעת שיש עליה חותם לאיש שאין עליו‬
‫איסוד הוצאה אף שתשמישו הוא למלאכת שאסודה‬
‫בשבת וכשיתקלקל החותם לא ילבישנו ומ״מ מותד‪,‬‬
‫משום דכיון דהוא על גופו ממש הוא לבישה שאין בה‬
‫איסוד הוצאה אף שאינו תכשיט כלל ועיקד עשייתו‬
‫הוא לתשמיש‪ .‬וכן בי״ח כלים בשבת דף ק״ב נחשב‬
‫מודד שבצואדו ופרש״י ותלהין דאשיו לפניו לקנח‬
‫בו פיו ועיניו‪ ,‬וכוונת דש״י הוא שעיקד הלבישה‬
‫לבך‪ ,‬דאם עיקדו לחמום לא היה נאמד אף שתלויץ‬
‫דאשיו שהם בטלין לעיקד הבגד אלא מפדש שעיקד‬
‫הלבישה היא לתשמיש זה שיקנח פיו ועיניו בדאשין‬
‫התלויין ומ״ם כיון שנלבש על צואדו היא לבישה‬
‫שמותד‪ .‬ולכן אף בשעון כשמלבישו על כשדו ממש‬
‫הוא לבישה שיש להתיד אף שעיקד הלבישה הוא‬
‫לתשמיש‪ .‬אבל מ״מ אף שמטעם זה אין למחות‬
‫באלו שנושאין אותו כשהוא לבוש על ידו ממש‪ ,‬דאוי‬
‫לכל בן תודה וירא שמים שלא ללובשו בשבת כדי‬
‫שלא יבואו להקל בכל שעון ושלא יבואו להקל בשעון‬
‫זה להלבישו על הבתנת שתדבה לא ידעו להפדיש‬
‫וכן אני מצות לתלמידי‪.‬‬
‫סימן קיס‬
‫לנקות שנים בשבת ויו״ט‬
‫ובדבד לנקות שנים בשבת ויו״ט עם טוט פעיסט‬
‫פשוט שאמוד שהוא ממחק‪ .‬ובלא טוט פעיסט בהבראש‬
‫המיוחד לזה מותר שהוא כמו רחיצת שאר אבר‬
‫אחד אבל ישטוף דק בצונן‪ .‬ואת הבדאש טוב שלא‬
‫ללחלח במים קודם הניקוי מחשש מחיטה בשעד‪.‬‬
‫ואחד הניקוי לא ידחץ את תבדאש אף שלא בשפשוף‬
‫שאין שם מחיטה משום שאין' לו צודך שוב היום‬
‫ואין לדחוץ בשביל מחד‪.‬‬
 ‫טשה‬ ‫א ו״ ח‬
‫שלא התירו בשמיני ע״פ כדי להצילו מכרת שאף‬
‫בכה״ג נפטר מכרת‪ .‬ולהדמב״ם במי יש להוכיח מזה‬
‫שלא התירו הזאה בשמיני שחל בי״ג שחל בשבת‬
‫להצילו מכרת אם במזיד לא הזה בשביעי‪ .‬וכן יש‬
‫להוכיח מאיזמל שאסרו אף אם במזיד לא הכין איזמל‪.‬‬
‫ולפי׳׳ז יש להוכיח לפשוט מה שנסתפק כתד״ה‬
‫בכוונת התום׳ בהא שנתב שלא ישמע לנו אם הוא‬
‫משה פיינשטיין‬
‫גם מותר לכתחלה כדי להנצל מסקילה‪ ,‬דהא הזאה הוא‬
‫עיי אחדים ומ״מ אם לא היה נפטר מכרת סכרי‬
‫התום׳ שלא היו אוסדין נדי להצילו מנדת וא״ב‬
‫גם הבא מותדין אף אחדים כדי להצילו מסקילה‪.‬‬
‫אך הוא דק לפירוש לשון לא ישמע שבקושית התום׳‬
‫דאיידי בחזד בו ורוצה לתקן שלא יעבור על איסור‬
‫אפיד״ אז כדי להנצל מסקילה מותרין אף אחדים‬
‫לדדות מצד פ״נ נמו שסבדי התום׳ שהיו מותדין‬
‫אחדים להזות עליו נדי להצילו מנדת‪ .‬אבל אם‬
‫אינו רוצה אף אח׳׳ב לדדות שדוצד‪ .‬שיאפה אף שיתחייב‬
‫סקילה אין להוכיח כלום משם דד‪.‬תם הדי חזר בו‬
‫אבל הנא שעדיין עבדיו הוא ולא איכפת ליה שיסקלוהו‬
‫אפשר אין מחוייבין אחרים להצילו וא׳־כ אסור להם‬
‫בדבר מה שהקשה כתר״ה בתום׳ שבת דף ד׳‬
‫לרדות שד‪,‬וא חלול שבת נדי שינצל מסקילה‪.‬‬
‫שהביאו מהא דערל הזאה ואיזמל העמידו‬
‫וד‪.‬נה הב׳׳י באו׳׳ח סי׳ ש׳׳ו הביא שדעת הדשב״א‬
‫שאסור לחלל שבת כדי להציל מעבירות אף אם‬
‫אח׳׳כ נשיפחידוה ותמר דתה תעבור במזיד‪ ,‬ואף‬
‫לשיטת התום׳ שסברי שמותר נדמסיק שם הב״י‬
‫הוא דוקא בלא פשעה אבל בפשעה לנו״ע אסור‪ .‬וא׳׳ב‬
‫מפורש שהינא שעבר במזיד אסור לאחדים לרדות‬
‫כדי להצילו מאיסור סקילה וכרת‪ .‬וא'כ מוכדחין‬
‫לחלק מהא שסבדי התוס׳ דד‪,‬יה מותר להזות כדי‬
‫להצילו מנדת משום שהתם חזר בו ורוצה לקיים‬
‫מצות ק׳־פ ולא להתחייב נדת אבל הנא שבמזיד‬
‫רוצה לעבוד עדיין אין מחוייבין להצילו מכרת מצד‬
‫פ״נ ולת אסור לחלל שבת ע׳׳ז‪ .‬וא״ב אף אם התרו‬
‫בו שהוא פ״נ ממש דד‪.‬א יהרגוהו ב׳׳ד נמי אין‬
‫מחללין כדי להצילו‪ .‬דהא לשיטת התום׳ גם לווצילו‬
‫מכרת נחשב פ״נ דאל׳׳ב מ״ט סברי דאם לא היה‬
‫נפטר מכרת באיסורם היה מותר להזות נדבארתי‬
‫הא פשע ואיו אומרין לאדם חטא נדי שיזכה חברך‬
‫בפשע‪ ,‬וגם אם אומדין אף בנפטר היו אומדין כדי‬
‫לזכותו אלא וראי שד‪,‬יד‪ .‬מותר מצד פ״נ משום דעונש‬
‫כדת הוא גם למות בקוצר ימים‪ ,‬ומ״מ נתב הב׳׳י‬
‫שאף לתום׳ דוקא בלא פשעה אבל בפשעה שרוצה‬
‫להמר מרצונה הטוב אין לחלל שבת להצילה מכרת‪,‬‬
‫וא״נ גם בהתדו בו שיסקלוהו אין לחלל שבת להצילו‬
‫מאחד שרוצה בנך‪ ,‬דלתום׳ כך לי כרת נמו סקילה‪.‬‬
‫ולכן אף אם נימא שאף בפשעה וברחה להמר מחלליו‬
‫אגרות‬ ‫קעח‬
‫לצורך אוכל נפש כמו בבשרא אגומדי כמפורש בביצה‬
‫דף כ׳ג‪ .‬ולהקטין שלא לצורך בשול אלא משום‬
‫הפסד הגעז הוא כמו כבוי הגעז לגמרי ואם כבוי‬
‫לגמרי אסור אסור גם להקטין‪.‬‬
‫ידידו מברכו בגח״ט‪,‬‬
‫םימן קטז‬
‫בענין התירו לרדות‬
‫ענף א‬
‫כ׳ מרהשון תרפ ‪ r‬ליובאן‪.‬‬
‫מע״כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהד״ד שמעון‬
‫טדעבניק שליט״א הגאב׳ד האדיאץ‪.‬‬
‫דבריהם במקום כרת שאינו חייב כרת הואיל ורבנן‬
‫אסרו לו שכ״כ מאחר שאמרוהו לרדות יפטר מסקילה‪,‬‬
‫תא שם הוא אנוס עכ׳־פ מחמת האיסור דרבנן אבל‬
‫הכא כבר עשה מעשה העבידה ואם יחלה אח״כ‬
‫ודאי היה חייב‪.‬‬
‫הנכון לע׳־ד דראייתם היא מהא דאסור הזאה‬
‫בכל אופן אף שכבד היה יכול ליהזות וליטהר קודם‬
‫ערב הפסח ולא הזה במזיד שלא חש למצות פסח‬
‫שחייב כדת כה״ג כדאיתא בפסחים דף ס״ט וא׳׳ב‬
‫איך אסרו רבנן כשחזר בו בע׳׳פ שחל בשבת ורצה‬
‫ליהזות וליטהד ולהקריב פסחו הא יתחייב כרת‪.‬‬
‫בשלמא כשחל שביעי שלו בע״פ ניחא מת שלא‬
‫יתחייב כרת דהוא אנוס כיון שאסרוהו אבל כשחל‬
‫שמיני שלו בע״פ ועבד אתמול במזיד ולא הזד‪.‬‬
‫שעתר‪ .‬איו לפוטרו מחמת אנוס דתא אתמול לא היד‪.‬‬
‫אנוס ומ״מ אסרו רבנן משום דכיון שעכ״פ נמנע‬
‫עתה מחמת האיסור דרבנן לא יתחייב כדת‪ .‬איברא‬
‫דלדעת הדמב״ם פ״ו מק״פ ה״ו איו ראיה מזה דתוא‬
‫סובר שאף בחול שחל שמיני שלו בע״פ ולא הזה‬
‫קודם לא יועיל מה שיזה ויטהר ע״פ דעכ״פ לא‬
‫יוכל לד‪.‬קריב הפסח ואיב לא יפטר מכרת אף אם יתירו‬
‫לו‪ .‬אבל תוס׳ לשיטתייתו בפסחים דף צ׳ ודף צ״ב ראף‬
‫בשביעי זדפ אם יזה דטהד חייב להביא פסח‬
‫ואם לא יטהר חייב כדת לת מוכיחין שפיר מזר‪.‬‬
 ‫לועט‬ ‫משה‬
‫להזות כדי להצילו מכרת מאחר דחזד בו‪ .‬ולהרשב׳א‬
‫בלא התרו בו אסור דהא לדידיה לא נחשב כרת‬
‫פ״נ כדסובר בהוציאו בתו בחזקה שאין מחללין‪.‬‬
‫ובהתרו בו יש להסתפק דהא אף שחזר בו אם לא‬
‫יספיק לרתת קודם שתאפה מסתבר שחייב סקילה‬
‫דהוא כמו חזר בו אחר שכבר נאפה דלא מהניא‬
‫תשובה ליפטר ממיתת בי״ד כדאיתא במכות דף י״ג‬
‫וא״ב אף שחזר בו קודם שנאפה אם היה סמוך‬
‫כ״ב שא׳׳א לו לרדות קודם שתאפה נמי הוא כחזר‬
‫בו לאחר שנאפה וחייב סקילה ולכן אם ע״י אחרים‬
‫יספיק לדדות יש להסתפק להרשב״א אם יש לו דין‬
‫פ״נ מאחר דהוא פ״ג ממש ראם לא ירדו יהרג בב׳׳ד‬
‫או דלהצילו ממיתת ב״ד אין דין פ״נ אף בחזר‪.‬‬
‫ומסתבר דבחזר גם להרשב״א מחללין ובלא חזר‬
‫אין מחללץ דהא לתום׳ מוכרחין לומר כן ולא‬
‫מצינו שהרשב״א יפלוג בזה ומה״ת נפיש פלוגתא‬
‫ויפלגו רק בלא התרו דלתום׳ יש גם לכרת דין‬
‫פ״ג ולכן בהוציאו בתו בחזקה ויש לחוש שיסיתוה‬
‫לעבור במזיד אף רק פעם אחת על איסור אחד‬
‫מחיי׳־כ מחללין שבת להצילד‪ ,‬וכן בר‪,‬דביק פת במזיד‬
‫וחזר בו שבעצמו לא יספיק רק ע״י אחרים מותרין‬
‫ונמצא למה שבארתי ששיטת התום׳ דגם כרת‬
‫אף האזע־ים אף בלא התרו אבל בהתרו לא יפלגו‪.‬‬
‫הוא פ״נ‪ ,‬אף אם יש לחוש שיסיתוה דק לעבור פעם‬
‫ואין לומר למה שבארתי שהביי לא סבר כחום׳‬
‫גם התוס׳ לא סברי כהב׳׳י בזה שמחלק בין פשעה‬
‫ללא פשעה להציל מהמרה ונימא דמאחר דסברי‬
‫דכרת נחשב פ״נ מחללין אף בפשעה ולא חזרה ודלא‬
‫כד‪,‬ב״י לדידהו‪ ,‬דד‪,‬א טבל הוא איסור מיתה דגיכ‬
‫הוא בקצור ימים וא׳־כ לתוס׳ יש להחשיב זה לפקוח‬
‫נפש ומ״מ רק איסור זוטא מותר לחבר ליעבד‬
‫כדי שלא יאכל הע׳׳ה טבל שהוא במיתה וגם זה‬
‫הוא רק כדי שלא יאכל הע״ה טבל על ידו כדאיתא‬
‫בתום׳ ורשב׳׳ג פליג אף בזח ואם אף בפשע מחללין‬
‫מצד פ״נ א״כ אף שלא ע״י חבר וגם איסודא דבר‪,‬‬
‫הי״ל לד‪,‬תיר לחבר ליעביד כמו בכל פ׳־נ דעלמא‪.‬‬
‫ואף דאיירי התם בעידובין דף ל״ב בתאנים שהוא‬
‫רק טבל מדרבנן מ״מ ודאי שכן הדין גם בטבל‬
‫דאורייתא באופן שחייב בלקוח דלא מציגו חלוק‬
‫בזה שבטבל דאורייתא גם רשב׳׳ג יודר‪ ,‬מצד פ״כ‬
‫אלא ודאי מוכדחין לומר שגם לתום׳ יש חלוק‬
‫בין פשע ללא פשע כהב׳׳י דהתם שרוצה הע״ה‬
‫לעבור במזיד על איסור מיתד‪ ,‬דטבל אסור לחלל‬
‫שבח כדי להצילו‪.‬‬
‫ועיין במג׳א סי׳ ש׳׳ו ס׳׳ק כ׳׳ט שדחה דברי‬
‫הב״ח שתירץ דבש״ו איירי שהפחידוה שתמר ובסי׳‬
‫שכ״ח אי ‪ T‬י שרוצים לאונסה‪ ,‬דאדדבה כשאונסין‬
‫אוחד‪ ,‬אומדים לאדם חטא בשבילו עיי׳׳ש‪ .‬ולפ״מ‬
‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫שבת להצילה ציץ בערוך השלחן שכתב שצ״ע‬
‫בפושעת הוא רק מטעם שבחלול שבת מצד פ״נ‬
‫יש עוד טעם שיחלל שבת אחת כדי שתשמור‬
‫שבתות דבל ימי חייה‪ ,‬וזה הטעם שייך אף בפושעת‪,‬‬
‫אבל לא שייך זה אלא התם שאם לא יניחוה‬
‫להמר לתאותה עתה תשמור אח״ב כל דיני התורה‬
‫כמו שאירע הרבה מעשים כאלו אבל הבא שחילל‬
‫שבת ועריץ רוצה לחלל לא שייך כ״ב טעם זה‬
‫דיותר קרוב שגם בשבתות האחרות יחלל וא״ב אדרבה‬
‫נקלקלהו‪ .‬ולכן אף אם נסתפק בברחה להמר אץ‬
‫להסתפק הבא כלל ואסור לחלל שבת לשיטת התום׳‪.‬‬
‫אבל להרשב״א שסובר דאף בהוציאו בתו בחזקה‬
‫ויש לחוש שיפחתה להמר אין מחללין שבת להצילה‬
‫וא״ב צ״ל דסובר דאין שייך בזה פקוח נפש אף‬
‫שתתחייב כרת‪ ,‬יש להסתפק בהתרו בו שחייב סקילה‬
‫דהוא פ״נ ממש אולי מותר ככל פ״נ דעלמא‪ .‬ולדידיה‬
‫אין להוכיח מהזאה ואיזמל דהא אף אם לא יפטר‬
‫מכרת באיסורם יהיה אסור לחלל שבת‪ .‬וסברת‬
‫ריב״א שכיון שאסרוהו נפטר מסקילה סובר הרשב״א‬
‫רק מסברא בעלמא כמפורש בחדוקזיו דף ג׳ ד״ר‪ ,‬הא‪.‬‬
‫אחת חלול שבת במזיד או זנות דאשת איש שהוא‬
‫איסור כרת רשאין לחלל אף איסור שבת כמו שמחללין‬
‫לכל פ״נ דעלמא‪ .‬דהא לא משום שלא יעבור עבירה‬
‫בעולם מחללין דאז היה נצרך שיהיה חלול המצילין‬
‫איסודא זוטא לגבי עבירת חברו‪ ,‬אלא משום פ״נ‬
‫של חברו כדי שלא יתחייב כרת ויקצרו ימיו ולכן‬
‫הוא ככל פ״נ שמחללין אף במלאכה גמורה ואף‬
‫בכמה מלאכות‪ .‬והוא דלא כדמשמע בב״י שם דנתן‬
‫טעם למה שמותר לחלל שבת אף באיסור דאורייתא‬
‫משום שהוא איסור זוטא לגבי המרה וחלול שבת דבל‬
‫ימיה‪ ,‬דלפ׳־מ שבארחי לדעת התום׳ א״צ לזה דאף‬
‫אם אין לחוש רק שתעבור עבדה אחת דברת במזיד‬
‫הוא פ״ג ומחללין שבת לחום׳‪ .‬וצריך לומר שהב׳׳י לא‬
‫סבר כתום׳ בזה אלא כהדשב״א דלא נחשב פ״ג ולת‬
‫הוצרך לומר שהוא איסורא זוטא לגבי כל הימים‬
‫ואם אין לחוש דק לעבדה אחת אסור לחלל אבל‬
‫דעת התום' הוא נדבארתי‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫והנה בחזר בו ורוצה לדדות ולא יספיק בעצמו‬
‫לרדות כל הבכרות קודם שתאפר‪ ,‬אחת מהן שלכן אחר‬
‫שהתידו לדדות כמסקנא דגמ׳ יתחייב סקילה וכרת‬
‫אם לא ירדה‪ ,‬לתום׳ יהיו מותרין גם אחרים לרדות‬
‫כדי להצילו מסקילה וכדת כדסברי דהיו מותרין‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫קפ‬

‫יחסר לו מצור‪ ,‬רבה דפסח‪ .‬זהו מה שנראה בכוונת‬ ‫שבארתי נכונים דברי הב״ח מאד דבמחלוקת התוס׳‬
‫הב״ח‪ .‬אך מש״כ הב׳׳ח דבזו אנו רואין דברי הרשב׳׳א‬ ‫עם הרשב״א אם אומרץ לאדם חטא כדי שיזכה‬
‫להחמיר משמע שהתוס׳ פליגי אף בזה‪ .‬וכן מש״ב‬ ‫חברו פוסקין כהרשב״א לחומרא שדוקא היבא דעביד‬
‫המניא דאדרבה כשאונסין אותו אומרין לאדם חטא‬ ‫איסורא ע״י של חבר ולא בעניו אחר דלא כתום׳‬
‫כמש״ל בשם התום׳ תמוה היכן מצאו זה בתום׳‬ ‫דבב״ט שלא פשע אומיי!‪ .‬אבל באם יש לחוש‬
‫וצ״ע בזה לעיע‪.‬‬ ‫שיפחידור‪ ,‬שתמר ותעבור אח״כ ברצון חיי״כ ומיתות‬
‫ב״ר מחללין שבת מצד פ״נ כשיטת התום׳ בזה‪ .‬ואין‬
‫ואגב אזכיר מה שתמוה טובא בתום׳ גיטין‬
‫דף מ״א ועירובין דף ליב שכתבו דפשע שהדביק‬ ‫סותרין שני הדינים אהדדי כחלוק הב״ח‪ .‬ואם אף‬
‫בעוברא דמי׳ שכ״ח היה חשש שמא ע״י שנשים‬
‫סמוך לחשיכה וכן העתיק הב״י דבריהם הא ר׳ ביבי‬
‫דעתן קלות ימיתוה ותעבור ברצון על אחת מחיי״כ‬
‫איירי בשבת דאם לא ירדד‪ .‬יהיה חייב חטאת‬
‫היו מותרין לחלל שבת אף שיותר חמורה כדי להצילה‬
‫ובסמוך לחשיכה הוא רק איסור דרבנן‪ .‬ומצאתי‬
‫מכרת שהוא פ״נ מאחר דעתה אינה רוצה לעבור‬
‫ברשיש שמפרש דזד‪ ,‬היתד‪ .‬טעותו שהיה סבור‬
‫ולא פשעה‪ ,‬אבל מאחר ששם איירי באונם אין‬
‫דעדיין יום הוא ובאמת כבר חשכה וא״כ אף לפי‬
‫שייך פ״נ דאינה נענשת ע ‪ r‬דאונס רחמנא פטריה‬
‫טעותו פשע שאף לדידיה עכ״פ היה סמוך לחשיכה‬
‫ולכן אין מחללין אף באיסורא זוטא דפסק כהרשב״א‪.‬‬
‫ולא הי״ל ליכנס לבית הספק ועוד דמדרבנן אסור‬
‫עיי״ש‪ .‬ותמוה דא״כ נמצא שבסבוד שהוא יום חול‬ ‫אך באמת דברי הש״ע אין לתרץ בזה‪ ,‬דהא‬
‫שלפי שגגתו לא פשע ושפיר עבד מותרין אחרים‬ ‫הב״י לא סבר כתום׳ ולא נחעוב כרת פ״נ לדידיה‬
‫לרדותו קודם שיבא לידי איסור חטאת וא״כ מאי‬ ‫וא״כ צריך גם כאן שיהיה איסורא זוטא ומטעם‬
‫הקשה ר׳ ששת וכי אומרין לאדם חטא דלמא‬ ‫דאומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חברו ודלא‬
‫איירי ר׳ ביבי בשוגג כזה שהיה סבור שהוא יום‬ ‫כהרשב״א וא״כ קשה מסי׳ שכ״ח דאין אומרין לאדם‬
‫חול או שמלאכת אפיה מותרת שלפי טעותו לא‬ ‫חטא אף באיסורא זוטא‪ .‬ואף שלכאורה לא קשה‬
‫פשע ולכן אומרין חטא‪ ,‬אלא ודאי שהשגגה עצמה‬ ‫דבסי׳ שכ״ה הוא הגהת הרמ״א ואפשר שפוסק‬
‫היא פשיעה וכן מפורש בתום׳ עירובין שכתבו‬ ‫בתוס׳ שכרת נחשב פ״נ וכרשב״א שאין אומרין‬
‫ואע׳׳ג דד‪,‬וי שוגג איבעי ליה לאסוקי אדעתיה‪.‬‬ ‫חטא כדתירצתי ולא השיג בסי׳ ש״ו משום דלדידיד‪,‬‬
‫וכוונתם דבשוגג הוא ג״כ פשיעה דאינו אנוס דהו״ל‬ ‫מחללין מטעם התוס׳ אבל מזה שלא השיג בד״מ‬
‫לאסוקי אדעתיה דמטעם זד‪ ,‬חייב חטאת וזד‪ ,‬ברור‬ ‫על הב״י משמע קצת שסובר כב׳׳י ויקשה‪ .‬אבל בעצם‬
‫ותמוד‪,‬ין מאד דברי הרקו״ש‪ .‬ולה כוונת התום' בזר‪,‬‬ ‫נכונים דברי הב״ח אף להב״י דהא בעי שיהיה‬
‫שכתבו סמוך לחשיכד‪ ,‬צע״ג‪ .‬זהו שנראה בענין זה‬ ‫איסורא זוטא מהאיסור שיעבור חברו ובאונס ודאי‬
‫לפום ריהטא‪.‬‬ ‫שאף עבירה היותר חמורה היא זוטא אף לגבי‬
‫אוהבך ב״לונ‪,‬‬ ‫איסור דרבנן במזיד דאונס רחמנא פטריה ושרי‪ .‬ורק‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫ביש לחוש שתעבור במזיד ע׳׳י שיפחידוה או בחציה‬
‫שפחה וחציה בת חורין שממציאה עצמה לזנות‬
‫שתסית אחרים שיעברו במזיד ועתה לא פשעו שבלא‬
‫הסתה לא יעברו עוברין איסורא זוטא בשבילן‬
‫להצילן מאיסורא רבא דאף שיעברו ע״י הסתה הם‬
‫פימן קיז‬
‫מזידין וחייביזי בעונשי התורה‪ .‬ובעשה דהשלמה‬
‫עוד בעניו הנ״ל‬ ‫איירי נמי שלא היה אנוס רק שכח להביא קודם‬
‫התמיד‪ .‬ולא מצינו בתום׳ שאף לגבי לעבור באונם‬
‫י״א טבת תרפ״ז ליובאן‪.‬‬ ‫אומרין חטא‪ .‬ובעבד שד‪,‬וא אנוס ואין יכול לקיים‬
‫מע״כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר׳׳ר שמעון‬ ‫מצות פר׳ר ומ״מ אומדין חטא הוא רק מטעם ששבת‬
‫טרעבניק שליט״א הגאב״ד האדיאץ‪.‬‬ ‫מצוה רבה כדאיתא בתום׳ ב״ב דף י״ג‪ .‬והנה‬
‫בתום׳ שם איתא שאף פסח הוא מצוה רבה ולפ״ז‬
‫ענף א‬ ‫אף בהיה אנוס גמור קודם התמיד ולא היה יכול‬
‫קבל תי הערות כתר‪-‬ה על דברי‪ .‬ומה שהקשה‬ ‫להביא כפרתו נמי עוברין עשה דהשלמה בשבילו‬
‫כתר״ר‪ ,‬על תירוצי בתום׳ שבת דף ד׳ ניחזי‬ ‫ול״ד לאונסין אותו לעבור עבירת כרת דאין עוברין‬
‫אנן אם היה יכול להזות בי״ג ודחה הזאתו למחרתו‬ ‫אף איסורא זוטא‪ ,‬משום דקיום מצוה שאני דעכ״פ‬
‫קפא‬ ‫משה‬
‫אבל לר׳׳א שמדינא דוחין מכשירין את השבת סובר‬
‫ר‪,‬גמ׳ שלא מסתבר לחלק‪ .‬ולא שייך להקשות דאינו‬
‫בעידנא דהא כל מכשירי מצוד‪ ,‬אינן בעידנא ומ״מ‬
‫סובר ר׳׳א שדוחין שבת משום דלענין הכשר מצור‪,‬‬
‫הוא בעידנא וא״כ אף בי״ג תדחה הזאה שבת‬
‫כיון דהוא זמן האחרון שיכול ליטהר להקריב פסח‪.‬‬
‫עכ״פ שמעינן מזה דאין חלוק בין יכול לתקן אחר‬
‫שש לקודם שם לענין כרת להרמב״ם‪ .‬ואין לומר‬
‫דדוקא לר״א אין מחלקין מאחר דמחשיב מכשירי מצוה‬
‫במצור‪ ,‬עצמה‪ ,‬דמה שייך זה לחיוב המצור‪ ,‬ראם‬
‫המצור‪ ,‬לא חלה עליו עריץ אין שייך כאןי חיוב‬
‫מכשירי מצוה‪ .‬וגם לרבנן זה שאין דוחין הוא‬
‫מחמת שלא נכתב ע ‪ r‬במועדו ולכן ודאי שאף‬
‫לרבנן חייב כרת אם לא נטהר כדסובר ר‪,‬גמ׳ לר׳׳א‬
‫ודלא כרש״י‪.‬‬
‫ואף שלמסקנא סובר ר״א שעל טמא מת בשביעי‬
‫שלו שוחטין וזורקין דלא כהרמב״ם וא״כ איירי‬
‫בשביעי בי״ר שחל בשבת ויש לדחות מה שהוכחתי‬
‫דרמב״ם לא סבר בזה כרש״י‪ .‬אבל זה אינו כלום‬
‫ראם סובר כרש׳׳י מאי דוחקייהו לאוקמי ר״א דלא‬
‫כר‪,‬לכתא ולהקשות מתחלה הא היה יכול לומר‬
‫דר״א סובר כהלכתא דטמא מת אף בשביעי בי״ד‬
‫נדחד‪ ,‬לפסח שני ומ״מ אינה דוחה הזאה שבת משום‬
‫דהוא כי׳׳ג שלא רמיא חיובא עליה‪ ,‬וערל שלא מל‬
‫בי״ד אחר שש שרמיא חיובא עליה חייב כרת‬
‫ולא היה קשה כלום ומדלא אמר הכי ש״מ שלא‬
‫מסתבר לגמ׳ שיהיה חלוק בזה )דאין לומר שבפירוש‬
‫אר״א שהזאה בי״ד אינה דוחד‪ ,‬שבת דמנא ליה‬
‫ובפרט שכוונת ר״ע הוא בי״ג כדאיתא בלח״מ שא״א‬
‫שגם ר״ע הוא דלא כהלכתא(‪ ,‬ולכן הוצרך מתחלה‬
‫לחלק שהיכא דגברא לא חזי לא רמיא חיובא עליה‬
‫והקשה מערל ומברייתא דענוש כרת טמא על שלא‬
‫נטהר והוצרך לתרץ דר״א סובר שוחטין וזורקין‬
‫על טמא מת בשביעי שלו דלא כהלכתא ויהיה בע״כ‬
‫כוונת ר׳׳א בי״ד רלא ככוונת ר״ע ‪.‬וא׳־כ מוכח‬
‫מפונית הגמ׳ להרמב״ם דאין חלוק בין קודם שש‬
‫לאחר שש לענין כרת‪.‬‬
‫ואף שמצינו חלוק בפסחים דף צ׳׳ח ובזבחים‬
‫דף ק׳ לענין אנינות בין קודם חצות לאחר חצות‪,‬‬
‫ל׳׳ד לבאן משום דאף דלא נתחייב עדיין בפסח מ״מ‬
‫נתחייב להכין עצמו שיהיה ראוי לפסח דבזה מחוייב‬
‫לעולם ואם לא הכין עצמו ממן האחרון שאפשר‬
‫לד‪,‬כין חייב כרת‪ .‬ולא קשה מדרך רחוקה שהיד‪ ,‬יכול‬
‫לתקן קורם שקז לצאת מביתו בזמן שהיה יכול לבוא‬
‫ומ״מ פטור כשלא היה יכול לבא אם היה יוצא‬
‫מביתו אחר חצות‪ ,‬דהתם הוא גזה״ב דוקא בטהור‬
‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫ואירע לו אונס ודאי פטור מכרת‪ .‬תמיהני איך שיין‬
‫לכאז הא הבא ידע שבשבת אסור להזות ונמצא‬
‫שכל הזמן שיכול להזות הוא רק היום וכשלא הזה‬
‫במזיד איד יתחשב לאנוס הא לא הזה כל הזמן‬
‫שיכול וא׳־כ יתחייב כרת‪ .‬ואף לשיטה הראשונה‬
‫ביו״ד סי׳ רל׳׳ב סעי׳ י״ב שסובר דנחשב אנוס ברחה‬
‫למחר ואח״ב שכח יודה הנא• יעיץ בחו׳׳ט סי׳ ע״ג‬
‫סעי׳ ז׳ מפורש בכעין זה בחל יום האחרון בשבת‬
‫שחייב לפרוע קודם השבת‪.‬‬
‫אך מה שהקשה כתר״ה מרש׳׳י פסחים דף ס׳׳ט‬
‫דמשמע שם דהחיוב כרת הוא דוקא אם יכול לתקן‬
‫משש שעות דאז רמיא תיובא רפסה עליה אבל מקמי‬
‫הכי לא רמיא תיובא עליה ופטור אף שהיה אפשר‬
‫לתקן מתחלה וחילק בזה רש׳׳י מהיד‪ .‬בדרך רחוקה‬
‫עיי״ש וא״ב אף שחל ע״פ בשבת נמי פטור מכרת‬
‫על שלא הזה ונטהר כי״ג ערב שבת משום רעדין‬
‫לא רמיא היובא עליה זהו קשה לכאורה אבל א׳׳א‬
‫לומר דכו״ע סברי כרש״י דהא לר‪,‬רמב״ם שסובר‬
‫דטמא מת שחל שביעי שלו בע״פ והוזה וטבל‬
‫נמי אין שוחטין עליו בע״כ איירי מחלוקת ר״א ור״ע‬
‫בהזאה אם דוהר‪ .‬שבת רק בי״ג שחל בשבת כדאיתא‬
‫בלח׳־מ פ״ו מק״פ ה״ו‪ .‬א״כ קשה מאי הקשה אביי‬
‫טערל שלא מל הא התם יכול לתקן אחר שש שעות‬
‫שרמיא תיובא עליה ור‪.‬כא איירי בי׳׳ג שעדיין לא‬
‫רמיא תיובא עליה ולכן אינו דוחה‪ .‬וכן מתחלה‬
‫למה הוצרכו לומר שהיכא דגברא לא חזי לא רמי‬
‫תיובא עליה אף אחר זמן החיוב והוכיחו מזה‬
‫רבה ורבא ראם אינו ראוי למול בלא חמין אין מחמין‬
‫בשבת להברותו ולמולו אף לר״א‪ ,‬הא יכלו לומר‬
‫שדוקא בעת החיוב סובר ר״א דמכשירי מצור‪ ,‬דוחין‬
‫ולא בי״ג שעדיין לא רמיא תיובא עליה וכמו שסובר‬
‫כן הרמב״ם באמת שמחמת זה העמידו דבריהם בהזאה‬
‫במקום כרת עיי״ש בפ״ו היו‪ .‬אלא ודאי שסובר‬
‫ד‪,‬גמ׳ שאין חלוק כלל בזה ראם אך רמי תיובא‬
‫עליה אף שנברא לא חזי היה חל עליו החיוב ליטהר‬
‫ולהכין עצמו שיוכל להקריב הפסח בעת האחרונה‬
‫שאפשר אף שעדיין לא חל עליו חיוב דפסח ואם‬
‫לא נטד‪,‬ר אז חייב כרת ולכן היה דוחה שבת לר״א‬
‫דמכשירי מצוה ג״כ דוחין והוצרך לומר דהיכא‬
‫דגברא לא חזי לא רמי תיובא עליה אף אחר שש‬
‫שעות ומקשה שפיר מערל שלא מל‪ .‬ואף שהרמב׳׳ם‬
‫אמר טעם זה ע״מ שהעמידו במקום כרת‪ ,‬הוא רק‬
‫טעם לתקנת רבנן לדינא דאין מכשירי מצוה דוחין‬
‫שבת ורק מחמת דר‪,‬וא רק איסור דרבנן לא היו‬
‫צריכין לאסור במקום כרת כמו שלא העמידו באונן‬
‫וכדומה ע׳׳ז אמר הטעם משום שאינו זמן ד‪,‬קרבן‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫א ד׳ ח‬ ‫אגרות‬ ‫קפב‬

‫ענף ב‬ ‫שראוי להקריב הפסה רק שמחוסר ביאתו לעזרה שזהו‬

‫שיעוד דדך דחוקה וכדאמרינן ברף צ״ר ררך רחוקה‬
‫וכן יסברו התום׳ דשבת דאין חלוק בין י״ג לי׳׳ד‬
‫לטהור ואין ד י ו דחוקה לטמא ואף לדבא דפליג‬
‫אחד חצות לענין כדת דלא כדש״י ולכן הוכיחו‬
‫התם מסתבר לע״ד שהוא משום שסוכד דגם לטמא‬
‫שפיר מהזאה כדבאדתי‪ .‬אך שקשה קצת מהא דכדף‬
‫יש דין דדו רחוקה ולא גדע במה שהוא גם טמא‬
‫צ׳׳ד פיוקזו התום׳ כדש״י דדבא סובר דתנא דעדל‬
‫כקושית התום׳ שם בד״ה ואין אבל אם הוא כמקום‬
‫שלא מל מוכרח לסבור גם בדרך דחוקה ששעודו מן‬
‫קרוב ולא נטהר חייב כדת אף שביום י״ג היה‬
‫המודיעים וא׳׳ב מדמה דכא דין טמא וערל לדרך‬
‫צריך ליטהר‪.‬‬
‫דחוקה‪ ,‬ולא מטעם שהערל הוא בדרך דחוקה אלא‬
‫דאף שהוא בירושלים פטור להכין עצמו למ׳׳ד לא‬ ‫וא״ש לפ״ז מה שאמד דבא שם תנאי היא דת״ק‬
‫אמדינן ליה קום עייל מחוץ לירושלים‪ ,‬וא׳׳ב זה‬ ‫אליבא דד׳׳א סובר דדדך דחוקה הוא חוץ לירושלים‬
‫שלמ״ד מן המודיעים חייב כדת ערל שלא מל הוא‬ ‫וא״ב עריץ יש להקשות מ״ט לא אמדינן ליה קום‬
‫מחמת דכמו שאמדינן לו קום עייל כ׳׳ב אמדינן קום‬ ‫עייל ועיץ ברש״י ותום׳ שם שדחקו מהמת זה לפרש‬
‫מול וא״כ כמו שהתם לא אמדינן קום עייל דק מחצות‬ ‫דכ״כ אפשר שיש עוד תנא שלישי אליביה מאחד‬
‫כ״ב לא אמדינן קום מול דק מחצות כרש׳׳י דדף‬ ‫דמצינו דפליגי תנאי אליביד‪ .‬והוא דוחק גדול‪ .‬אבל‬
‫ס׳׳ט וא״ב קשה אתוס׳ שבת מתום׳ דפסחים‪ .‬ויש לומד‬ ‫למה שבאדתי א״קז דדבא סוכר דק שלא גדע בזה‬
‫דאף לפירוש זה יש לפרש דסבדי דדבא סובר דזה‬ ‫שהוא גב ערל ולכן אם דדך דחוקה הוא מאסקופת‬
‫שהקלה תודה בדדך דחוקה הוא שאין מחוייבין‬ ‫העזרה ולחוץ מ״ט חייב כדת ערל שלא מל הא‬
‫אף הדחוקים לילך ולהקריב קודם שמחחיבין הקרובים‬ ‫אינו כעזרה דעדל אסור לבא בעזרה כטמא כדאיתא‬
‫לילך שהתודה שותד‪ ,‬החיוב על כל העולם בשוד‪.‬‬ ‫בדמב׳׳ם פ׳׳ב מחגיגה אבל לת׳׳ק אליבא דד״א‬
‫ולא שהקלה תורה עוד יותר לרחוקים‪ .‬ולכן אם אמדינן‬ ‫א׳׳ש דאיידי בערל שבירושלים שלא נפסד מטעם‬
‫שדרך דחוקה היא מאסקופת העזרה או אף חוץ‬ ‫דדך דחוקה ולכן חייב כדת מטעם ערל והוא פידועז‬
‫לידועולים שיכול להגיע ומ״מ לא אמדינן ליה קום‬ ‫נכון מאד‪.‬‬
‫עייל מוכרחין לומד שלא חייבה תודה כלל להכץ‬
‫עצמו וא׳׳ב כ׳׳ש בלא חזי אף בקרוב נמי אין מחריב‬ ‫ובע׳׳ב צריך לומד פ להדמב״ם דהא הדמב״ם‬
‫להכין עצמו דלא מסתבו׳ לו לומד שד‪.‬קלה תורה‬ ‫סובר דשעוד נדו מיל דדדך דחוקה מתחיל עם‬
‫בדרך דחוקה יותר כדחוק מבקדוכ ולכן אמדינן‬ ‫עלות השמש עד התחלת זמן הפסח וא״ב חזינן מפורש‬
‫לכל אדם שאפשר לד‪.‬גיע קום עייל ולא יפטר מטעם‬ ‫שאף שעדיץ לא דמיא חיובא דפסח עליה דהא הוא‬
‫דדך דחוקה אלא שמחויב לילך ולד‪.‬קדיב• י ל פ אפשר‬ ‫קודם חצות מ׳־מ חייב להכין עצמו לפסח ואם לא‬
‫לסבור שגם בערל וטמא צדיכין להכין עצמן‪ .‬וממילא‬ ‫הכין חייב כדת‪ .‬וא׳׳ב מוכרחין לומד דמה שנפטר‬
‫יש לחלק בין דדך דחוקה לטמא דטמא חייב אף אם‬ ‫בהיה מהלך יום ויותר אף שעכ׳׳ס היה יכול להכין‬
‫לא נטהר בי׳׳ג אם הוא זמן האחרון שאפשר לו ליטהד‬ ‫עצמו כשיוצא מביתו קודם‪ ,‬שודאי לא מסתבר לחלק‬
‫דדוקא בדרך דחוקה הוא גזה׳׳ב שהקלה על הדחוקים‬ ‫בין י»ד קודם חצות לימים הקודמים‪ ,‬דהוא גזה׳ב‬
‫שלא להחמיר עליהם יותר מהקדופם ולא יתחייב‬ ‫בדרך דחוקה שפטור ונתנה תורה שעוד כמה הוא‬
‫לילך ולד‪.‬קדיב קודם שש אכל להכין עצמן מחוייפן‬ ‫דדך דחוקה שפטור מלהטריח לבא לידוקזלים שהוא‬
‫אף קודם וכן יסברו התום׳ דקזבת דלא כדש׳״י‪.‬‬ ‫ט׳׳ו מיל שאם ירצה לבא להתחלת זמן הפסח יצטרך‬
‫ומד‪ ,‬שכתב כתדיה מסברתו שבהזאד‪ .‬הפקיעו‬ ‫לצאת מביתו ביום הקודם שמאחד דסתמה תודה הוי‬
‫החיוב ולכן אף שהזיר בי״ג הוי ו חן בלא חיוב ניב‬ ‫בכל אופן דרך דחוקה רק הפחות שהוא באותו יום‪.‬‬
‫נדחה ממילא‪ ,‬דהא מוכח מסוגיא דדף ס׳ט לד‪.‬רמכ'ם‬ ‫וא׳׳ב כטמא שיכול ליטהד שע״ז ליכא גזה׳ב ודאי‬
‫אם לא נטהר בי״ג חייב כדת אף שבי׳־ד ודאי אין‬ ‫אף די״ג הוא יום האחרון נמי חייב ליטהד ואם לא‬
‫עליו חיוב דד‪,‬א אז הוא טמא שנדחה לפסח שני‬ ‫נטהר חייב כדת דהא כך לו קודם חצות כמו י׳ג‪.‬‬
‫אף שנטהר לדעת הדמכ׳׳ם‪ ,‬אלא ודאי חדון שודאי‬ ‫וא׳׳ב מוכדחין לומד שדבא נמי סובי פ ופונתו‬
‫י פ א לידי עבירת כרת אף שאחיב יסתלק החיוב‬ ‫כדבאדתי‪ .‬וא׳׳ב אף אם לא נסבור בזה כהדמב׳׳ם‬
‫נמי חייב כרת וא׳״ב גם לתום׳ ולפ׳׳ע יש להיות‬ ‫יש לפרש כן שהוא שעוד לדרך דחוקה דלדקז״י‬
‫כן‪ .‬וגם עצם הסברא אינה מוכרחת דמה״ת יפקיעו‬ ‫שהשעוד הוא עד אחד זמן הפסח שהוא עד השקיעה‬
‫החיוב יותר מבכימ כמו באיזמל וחתיכת יבלתו‬ ‫הוי הפחות מחצות שהוא זמן החיוב אבל בטמא‬
‫וכדומה שודאי אין שי ‪ T‬לומר שהפקיעו החיוב‬ ‫חייב אף בי׳׳ג‪.‬‬
‫הפג‬ ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫לאסוד מצד פ׳־נ‪ .‬ואף שיש לחלק לגבי אחדים מסבדת‬ ‫וכ״ב מסתבר שהוא גם בהזאה‪ .‬וא״נ אף הינא‬
‫התום׳ שכתבו לגבי עצמו מ״מ יש לומר כן דכשחזד‬ ‫שהזיד בי״ג מת״ת יפקיעו החיוב הא בתקנה אחת‬
‫בו אף בעת שלא יספיק בעצמו לרדות קודם שתאפה‬ ‫אסרו להזות בשבת בין שלא היה יכול מתחלה בין‬
‫ויש כאן אחרים שאם נתיר להם יספיקו אין לחייבו‬ ‫שהיה יכול‪ .‬וזה שהקשה כתד״ה דא״ב למה פטור‬
‫סקילה אף שאסרו לאחרים כמו שאם היו אוסרין‬ ‫מכרת‪ .‬הא זה בארתי שהוא הוכחת התום׳ שכיון‬
‫גם לו שהיה פטור מסקילה אם היה מספיק לרדות‪.‬‬ ‫שנמנע מצד תק״ח פטור מכרת כמו שפטור מסקילה‬
‫וכן נפדש בדעת הב׳׳ח אם נימא שסובר כתום׳ דכרת‬ ‫ואם לא חזר בו אף בי״ד וקמי שמיא הא גליא‬
‫הוי פ׳־נ‪ .‬ויהיה לפ׳׳ז אף בהתדו בו שלכו״ע מסתבד‬ ‫יתחייב ודאי כרת כיון שהזיר בי״ג וירע שלמחר‬
‫שנחשב פ״נ בחזר בו כדבארתי יהיו אסודין לדדות‬ ‫הוא שבת שלא יוכל להזות‪ .‬וזהו שיטת התוס׳‪.‬‬
‫אף כשד‪,‬וא לא יספיק בעצמו וד‪,‬וא יפטד מסקילה‬ ‫ומד‪ .‬שהקשה כתר״ה איד אפשר לומד דלהציל‬
‫להב׳־ח דלא כדכתבתי במכתבי הקודם‪ .‬ומתום׳ עצמן‬ ‫מכדת נחשב פ״נ הא בדידיה תלוי לתקן ע״י תשובה‪,‬‬
‫אין דאיה דאחדים אסורין ויש לומד לדידד‪,‬ו דמטעם‬ ‫אין זד‪ .‬כלום דהא על כריתות אינד‪ .‬מועילד‪ ,‬תשובד‪,‬‬
‫פ״נ מותדין דמאחד דלא העמידו כאן במקום כרת‬ ‫לבד אלא גם יסודין כדאיתא ביומא דף פ״ו ולהנצל‬
‫ור‪,‬תירו לרדות‪ ,‬יתחייב כרת וסקילה אם לא ירדו‬ ‫מן היסודין אפשד ג״ב שהוא פ״נ כי מי יודע איזד‪.‬‬
‫ולכן מותרין גם אחרים לרדות מטעם פ׳־נ כדכתבתי‬ ‫יסודין יהיו וגם אם לא יהיו לו יסודין מחשבונות‬
‫שם‪.‬‬ ‫השי״ת שנעלמו ממנו הרי לא יפטר מכרת‪ ,‬דפירוש‬
‫ידידו ואוהבו בלו׳נ‪,‬‬ ‫תולין אין הכוונה רמגין מן המיתד‪ .‬והיסורין כד‪.‬א‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫דריש שבועות ביש בה ידיעד‪ .‬בתחלה ואין בה ידיעד‪.‬‬
‫בסוף ששעיר הנעשה בפנים ויוד‪.‬״כ תולד‪ .‬שפרקז״י‬
‫שד‪.‬וא להגין עליו מן היסורין‪ ,‬דר‪,‬א בכאן אמר בגמ׳‬
‫שיסודין ממדקין וא״כ לא תגין התשובה ויוד‪.‬״כ‬
‫מהיסורין וכ״כ אין מגינין מן המיתד‪ .‬וכדת דמעוד‪.‬״ז‬
‫סימן קיח‬ ‫ואץ להקשות דא״כ למאי תולין‪ .‬דהא בחלול השם‬
‫נמי הוזס־ תולין אף שאינן מגינין לא מיסורין ולא‬
‫עוד בעניו הנ״ל‬ ‫ממיתה אלא ודאי שכוונת תולין הוא שתולין הכפדה‬
‫משום דגם התשובה צריכה להכפרה‪.‬‬
‫כ״ח שבט תדפ״ז ליובאן‪.‬‬
‫ומד‪ ,‬שתמה כתד׳׳ה הא תלוי בדידה שיכולה‬
‫להנ״ל‪.‬‬
‫שלא לעבוד‪ ,‬אינו כלום דכיון שהיא עתד‪ ,‬אנוטד‪,‬‬
‫קבלתי הערות כתד״ה על תשובתי השניה‪ .‬והנה‬ ‫ויש לחוש שיפחידוד‪ .‬ויסיתוה ותעשד‪ ,‬אז בדצון ע״י‬
‫דין דחדמ סי׳ ע׳׳ג סעי׳ ז׳ בנשבע ליתן‬ ‫ד‪,‬ד‪,‬םתד‪ ,‬אין שייד לומד שתלוי בדידד‪ ,‬דלא נחשבה‬
‫ביום פלוני ואידע בשבת עיינתי בגוף התשובה‬ ‫פושעת ורוצית לעבור‪ ,‬שלא נצילה מחמת זד‪ ,‬כמו‬
‫ומשמע שבכל אופן עובר על השבועד״ מתחילה השיב‬ ‫בעועוית במזיד אלא דנחשבת כאנוסה אף שלענין‬
‫הדא״ש שדואד‪ ,‬את דברי שמעון כי כוונת שניהם היתה‬ ‫עונשין נחשבת כמזידה וכדאיתא בתום׳ גבי חציה‬
‫שיהיה שמעון פרוע בז׳ בניסן כמועתק בטור וא״כ‬ ‫שפחה וחציד‪ ,‬בת חורין שמשום שד‪,‬יתד‪ ,‬מחזדת עצמה‬
‫הוא ממש דין דאגודר‪ .‬כמו שכתבת‪ .‬ויד‪,‬יה הוכחה‬ ‫לזנות חמין לאטסין לענין שאומדין חטא אף שודאי‬
‫דאם ידוע שמחד לא יכול לקיים לא הוי אנוס לכו׳׳ע‬ ‫הם מזידין לענין עונשין א״כ גם לד‪,‬צילו לשיטת‬
‫דד‪,‬א ע״ז לא פליגא דעד‪ ,‬הדאשונה דלא הוזכד בחו׳־מ‬ ‫התום׳ דהוי פ׳׳נ מצילין מאחד דעתה היא אנוסה‬
‫שם מחלוקת בזד‪ .,‬ואח״ב השיב ועוד אני אומד שאם‬ ‫כדבאדתי‪ .‬והב״ח שפסק דאחדים אסודין לדדות‬
‫לא פרע ראובן קודם ז׳ בניסן צריד ראובן ליתן‬ ‫בד‪.‬דביק במזיד הוא מחמת שלא פסק כתום׳ בזזכ‬
‫מעזכון ביום השבת‪ .‬ושוב אמרו לי שנשבע לפרוע‬ ‫וגם י״ל שד‪,‬ב״ח סובר דאם לא התירו לאחדים‬
‫מעות‪ .‬כוונתו בזד‪ ,‬אף אם נימא דשבועתו היא דוקא‬ ‫מחמת דפשע לא יתחייב בסקילה כסברת התום׳ אם‬
‫על יום ד‪,‬ד‪,‬וא כטענת דאובן ג׳־כ אינו יכול ליפטד‬ ‫לא אפשד לו בעצמו‪ ,‬דאף דלעצמו לא העמידו במקום‬
‫משבועתו דצריד ליתן משכון ואף אם נשבע מעות‬ ‫כדת מ״מ כשהוא צדיך לאחדים העמידו במקום כדת‬
‫דוקא מ׳־מ חלד‪ ,‬שבועד‪ ,‬וממילא צדיך לפדוע קודם‪.‬‬ ‫שאין אומדין חטא בשביל שיזכד‪ ,‬חבדד וממילא נפטד‬
‫ומוכדח ‪ p‬בדבדיו לפדש דאם לא היתד‪ ,‬שבועתו‬ ‫מסקילה כיון שאם לא אמדו היו אחדים מדדין‬
‫דוקא על יום הד‪,‬וא א״כ מד‪ ,‬כתב שוב אמדו לי‬ ‫והיד‪ ,‬נפטד א׳׳א לחייבו סקילד‪ ,‬דאיס לא היה אפשד‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫קפד‬

‫לפדוע בע ‪!r‬ו וכשלא פדע עבד על השבועה אף‬ ‫שנשבע דוקא מעות איזה קפידא יש בזה מאחד‬
‫שביום חיוב השבועד‪ ,‬הוא אנוס מצד איסוד דדבנן‬ ‫שעזבועחו לא היחד‪ ,‬דוקא על יום ההוא שהוא שבת‬
‫דכיון דד‪,‬יד‪ ,‬יכול לתקן אף קודם החיוב לא נחשב‬ ‫ולמה הוצדך הדא״ש לומד ששבועחו חלה מאחד שלא‬
‫אנוס וזהו הוכחתי מד‪,‬א דחר־מ סי׳ ע״ג והיא הוכחד‪,‬‬ ‫ידע שיהיה שבח אין זה נשבע לבטל אח המצוה‬
‫גדולה לע־־ד‪.‬‬ ‫הא אף ב ‪T‬ע שהוא שבח מ״ט לא יחול הא שבועתו‬
‫אינה על יום השבח אלא ודאי שטוף דבדיו הוא‬
‫)ויש סחידה גדולה בתשובות הדא״עז דמתשובה‬
‫אף אם נימא ששבועתו היא דוקא על יום ההוא‬
‫זד‪ ,‬שהיא בכלל ח' חא מוכח דסובד דלעבוד על‬
‫לפדועדו?!א‬ ‫דלא חלד‪ ,‬בנשבע‬ ‫ואז סובד הרא״ש‬
‫ל״ח דדכנן לא חלה השבועה דהא הפדעון אף במעות‬
‫מעות אם היה יודע שאותו היום הוא שבח דהוי‬
‫הוא דק איסוד דדבנן ומ״מ לא הלה בידע שהוא‬
‫נשבע לבטל אח המצוד‪ ,‬ודק מחמת שלא ידע שיהיה‬
‫שבת דהא כתב דק דנית דבשעד‪ ,‬שנשבע לא ידע‬
‫שבח חלד‪ ,‬שבועתו‪ .‬וא״ב יש להקשות דהא זה ודאי‬
‫דז׳ בניסן יהיה בשבח אין זה כנשבע לבטל את‬
‫מסחבד שאם ישבע לעבוד על איסוד דדבנן שאסוד‬
‫המצוד‪ ,‬וכן העתיק לשונו בטוד חו״ט‪ .‬וגם משמע‬
‫לעבוד האיסוד כדי לקיים שבועתו דודאי העמידו‬
‫דלא כש״ך וד‪,‬גד־־א דמפדשי שהשבועה חלה דק‬
‫דבדיהם נגד שבועה שלו דאליב היה יכול כל אדם‬
‫שאסוד לו לקיים שבועתו ולעבוד על האיסוד דדבנן‬
‫לעבוד על איסודין דדבנן‪ ,‬ויש כה בידם לעקוד‬
‫דא״ב בידע שהוא שבת נמי לא היה נפסד מן העובועד‪,‬‬
‫בשב ואל תעשה‪ ,‬וכמפודש בתשובת הד״ן שד‪,‬ביא‬
‫והיה צדיו לפדוע קודם השבח כדי שלא לעבוד על‬
‫הב״י ביו״ד סי׳ דל״ם לענין דיביח מדבדיהם עיי״ש‬
‫השבועה אלא ודאי משמע דסובד הדא״ש שלא חלה‬
‫ו ‪ p‬מסיק הב״ח שם אליבא דכו״ע‪ .‬ואף שהש״ו‬
‫כלל והיא שבועת שוא מטעם שבאדתי או כטעם‬
‫ביו״ד שם סק״ב בחב דק דכופין אוחו לשאול על‬
‫הש״ך בשם מהדלב״ח שם ולכן אם היה יודע שהוא‬
‫נדדו מ־־מ ודאי שאף אם לא ישאל יהיה אסוד‬
‫שבת לטענת דאובן שהשבועה היחד‪ ,‬דוקא על יום‬
‫לעבוד על האיסוד דדבנן וכן מפודש בד‪,‬גד״א ס״ק‬
‫הד‪,‬וא לא היתה חלה כלל ולא היד‪ ,‬עליו שום חיוב‬
‫י״ח עיי״ש‪ .‬ועיין בד״מ חו״מ שם אוח ד׳ שנסתפק‬
‫מצד השבועה ככל נשבע לבטל את המצוד‪ ,‬והעדר‬
‫הדשב׳־א אם מוחד לפדוע מעות שפדעון הוא דק‬
‫הדא״ש לומד שהיא חלה ולא נפטד מן השבועה‬
‫דדבנן ועובועה דאודייחא אבל למעשד‪ ,‬גם הוא מתמיד‬
‫משום דלא ידע שיהיה ד בניסן בשבח‪ .‬ובחשובד‪,‬‬
‫וכהב״ח אליביה‪ .‬ולהדא״ש שסובד בחשובה זו דעובועד‪,‬‬
‫בכלל י״א הובא בב״י יו״ד סי׳ דל״ט כתב דשבועד‪,‬‬
‫לא חלה לעבוד על איסוד דדבנן ודאי מסחבד שאף‬
‫חלה לבטל מצוה דדבנן ואסוד לעשות וכן נמי‬
‫באופן שחלד‪ ,‬העובועה יהיה אסוד לעבוד האיסוד כדי‬
‫חלה לעבוד על איסוד דדבנן עיי״זזו וודא סוחד‬
‫לקיים השבועד״ ואולי זהו טעם המתבד שפסק שם‬
‫לחשובה שבכלל ה'‪ ,‬איבדא דד‪,‬טוד ביר־ד לא העתיק‬
‫בסעיף ד דנשבע לעבוד על ל״ח דדבנן לא חלה‬
‫סוף תשובת הדא־׳ש דכלל י״א שת נטי חלה לעבוד‬
‫עליו שבועה דכיון דאף אחד שנשבע אסור לו‬
‫איסוד דדכנן ולת אולי לא גדים זה בהתשובה‬
‫לקיים שבועתו ממילא אינה חלה דהוי כמו אי אפשר‬
‫ויסכוד הדא״ש כהמחבד שדק שלא לקיים מצוד‪,‬‬
‫לקיימה והויא שבועת שוא וד‪,‬חולקים ע״ז כדאיתא‬
‫דדבנן חלד‪ ,‬השבועד‪ ,‬אבל לעבוד אינד‪ ,‬חלד‪ ,‬ולמה‬
‫בש״ו יסבדו דלא נומזב מה שאסוד כאי אפשד לקיים‬
‫שבאדחי הטעם דכיון שאסוד לו לקיים שבועתו הוא‬
‫דאם יעבוד על האיסוד יקיים שבועתו וכמו אם‬
‫כמו א״א לקיימה דלא חלה החלוק פשוט דדק לעבוד‬
‫לא היד‪ ,‬נתמעט מקדא נשבע לעבוד על איסודי חודה‬
‫על איסור העמידו דכדיהם שהוא לעקוד בשב ואל‬
‫שודאי מסתבד שמ״מ לא היה נדחה הלאו מפני‬
‫תעשה כדכחב הדת בתשובתו שהביא הב״י אכל‬
‫שבועתו דמאי אולמיה לאו דעובועה מלאו אחד אד‬
‫לעבוד על עשה דדבנן שד‪,‬וא בקום עשה לא העמידו‬
‫שמ׳־מ היתה חלה השבועד‪ ,‬לענין דאם עבד על הלאו‬
‫דכדיהם וממילא חלה דד‪,‬א אפשד לקיימה אבל לטעם‬
‫קיים שבועתו ואם לא עבד הלאו עבד שבועתו ולכן‬
‫מהרלב״ח שאיסוד מדדבנן דאיכא לאו דלא תסוד‬
‫באיסוד דדבנן שלא נתמעט חלה השבועה לענין זה‬
‫הוא כשל חודה ממש לענין שלא חלד‪ ,‬השמעה‬
‫אף שאסוד לקיים שכועחו‪■.‬‬
‫לכאודה גם בנשבע שלא לקיים מצוה דדבנן לא‬
‫הי״ל לחול וד‪,‬א פסקו שנשבע שלא לקיים מצו־‬ ‫ומאחד שאסוד לו לעבוד על האיסוד אף שחלה‬
‫דדבנן חלד‪ ,‬וצ׳ע לטעמו‪ .‬אבל הב״י הא גודם בחשו'‬ ‫השבועד‪ ,‬א־־כ בלא ידע שיהיד‪ ,‬שבח נהי שחלה השבועה‬
‫הדאתזו דכן נמי עבירה ד ד מן וא״ב סתדי ב׳‬ ‫עכ׳׳פ אסוד לו לקיים שבועתו והוי אז אנוס וא׳ב‬
‫התשובות אהדדי וצע״ג ולא ראיתי לע ‪ r‬מי שר‪,‬רגיש‬ ‫מ״ט עובד על הקזבועד‪ .,‬אלא ודאי דמאחד דיודע‬
‫בזד״(‬ ‫בע״זזו שמחד הוא שבת ואסור לפדוע מחוייב הוא‬
 ‫קפה‬ ‫משה‬ ‫או״ר‬ ‫אגרות‬
‫קפידא ולכן אין דורה שבת )ומצאתי כן בם׳ אוד תדש‬ ‫איבדא דצדק כתד״ד■ בידע שהוא שבת להסובדים‬
‫שמפרש בדף ע״ח שסובר ‪ p‬ד׳ נתן ומוכית מהא‬ ‫שדלה שבועה לעבוד על איסור דרבנן‪ ,‬דאף בהיר‪.‬‬
‫דיליף מקרא שכל ישראל יוצאין בפסח אתר אף‬ ‫אנוס כל העת ועתה הא הוא אנוס מצד האיסור‬
‫שלא יהיה כזית לכל אחד ותירוץ דאי ממשכי‬ ‫דדבנן נרשב עובד על השבועה מאחד דהא ידע‬
‫נדחה והקדא איידי אף לכתחלד‪ ,‬עיי״ש(‪.‬‬ ‫בעת השבועד‪ ,‬מאונס זה דיהיה אסור מדדבנן ומ״מ‬
‫ומה שד‪,‬קשה כתד״ד‪ ,‬מ״ט לא פירשו בטומאות‬ ‫נשבע שיעבוד‪ ,‬ומ״מ יהיה אסור לעבוד האיסור‬
‫שאין הנזיד מגלח היא קושיא גדולה‪ .‬ואולי סובר‬ ‫דדבנן כדי שלא לעבוד השבועה כדלעיל‪ .‬אבל בלא‬
‫הדמב״ם שבטומאות שאין הנזיד מגלה דההזאה בי״ד‬ ‫ידע שהוא יהיה שבת א״כ לא היה מזיר ועתה‬
‫תועיל להקריב ידתד‪ ,‬שבת משום דלא שייך טעמו‪.‬‬ ‫שנודע שהוא שבת הדי הוא אנוס ומ״ט נחשב עובד‬
‫ועיין בידוקזלמי שד׳ אוקועיא מוקים למתני׳ בי״ג‬ ‫על השבועה אלא ודאי מאחד שיכול לתקן אף קודם‬
‫שרל בשבת ומפרש במה״פ דסובד כד‪,‬דמב״ם ולח יליף‬ ‫החיוב ולא תיקן עובד אם ידע שלמחר לא יוכל לתקן‪.‬‬
‫מזה דדוקא בי״ג אינו דוחה אבל בי״ד שחל בשבת‬
‫ומה שהוכיר כתד״ה דאף לד״א לא נדחה שבת‬
‫דוהר‪ ,‬אם היתד‪ ,‬מועילה ההזאד‪ ,‬כגון בטומאות שאין‬
‫בשביל מצות מרד‪ ,‬מהא דאמד דאכילת פסרים לא‬
‫הנזיד מגלח‪ ,‬ועדיין צ״ע מה‪.‬‬
‫מעכבא ולכן אין מזין בשבת‪ ,‬והא עכ״פ אכילת‬
‫ומה שדרת כתד״ד‪ ,‬תירוצי בפסחים דף צ׳׳ד‬ ‫פסחים היא מ״ע שדוחה שבת היא ומכשיריה לד״א‬
‫דסוגיין קאי כד״א דאינו סובר דעדל כטמא וכתב‬ ‫כמו במצד‪ ,‬וא״כ מ״ט אין מזין כדי שיוכל לקיים‬
‫כתד״ה שגם בדמב״ם נסתפק הלח״ם שאפשר סובר‬ ‫מצות אכילת פסח בלילה‪ .‬הנד‪ ,‬קושיא זו אינה‬
‫כד״א‪ ,‬הנה אינו מובן דאדדבה לפ״מ שד‪,‬חליט הלח״ם‬ ‫דוקא עלי דד‪,‬א מה שבאדתי מוכרח כן לפי׳ הלר״ם‬
‫שהדמב׳׳ם סובר כד״א א״ב גם ד״א סובר דעדל‬ ‫ופי׳ המשנה להדמב״ם בעצמו שמפרשים דד״ע איידי‬
‫אסור ליכנס לעזרה ומאיס הוא איסור גמור וא״ב אף‬ ‫בהזאה די׳׳ג בשבת‪ .‬ומה שרצה כתד״ה לדחוק דהזאד‪,‬‬
‫לד״א הוי העדל חוץ לעזרה כמו שבאדתי‪.‬‬ ‫דטומאות שאין הנזיד מגלת שהוא בי״ד אסרו משום‬
‫ומה שדחה כתד״ד‪ ,‬דלולא העמידו דבריהם‬ ‫הזאה די״ג בשבת ולד״א אין שייך לגזור משום‬
‫במקום כדת היה מותר גם לאחדים מטעם דאומדין‬ ‫הזאה די״ג מאחד דאף מלאכד‪ ,‬דאורייתא דוחה‪,‬‬
‫חטא כדי שיזכה חברך אף בפעזעו בשב ואל תעשה‪,‬‬ ‫הוא דהוק מאד ראם יש טעם לגזור גם ד״א יודה‬
‫לא ידוע לי כוונת כתד״ה מה שייך זה לדברי‬ ‫שיכולין לגזור דיש כה ביד חכמים לעקוד רבד‬
‫דעכ״פ הא העמידו דבריהם ואסור להזות והוקשה‬ ‫מה״ת בשב ואל תעקזה‪ .‬וגם ודאי הא בדוד שד״א‬
‫לתוס׳ בתיה יכול להזות בע״ש ולא הזה במזיד‬ ‫מודה לגזירה דאין תוקעין בשבת דד‪,‬א לא יפלוג‬
‫שחייב כדת מ״ט לא התירו מטעם פ״נ דסבדי מסברא‬ ‫אדבן יוחנן ב״ז דבו וכל דודות הראשונים שלא תקעו‬
‫שכרת הוא פ״נ ולח הוכיחו שנפטר מכרת אף‬ ‫בגבולין בשבת אלא ודאי מארד שאיכא טעם לגזור‬
‫גוזדין אף לד׳׳א‪ .‬וזה שלא קשה וליעבדיה לד״א‬
‫בכד‪,‬אי גווסנ‬
‫צריך לומד משום דלמוד התקיעה וכן הלמוד איד‬
‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫משה פייגשטיץ‬ ‫נוטלין לולב לא נחשבו אף הכשר מצוה ודק בהזאה‬
‫מקשה הגם׳ וניעבדיה לד״א משום דבהזאה אין‬
‫ההעברה להתלמד איך להזות דק שמא יהיה באופן‬
‫שמוכרח להעביד ד׳ אמות בדה״ד או מרשות לדשווד‬
‫ולכן מצד הומר הקושיא צריך לומד דליד״א‬
‫אכילת פסחים לא מעכבא כלל דאין בזה חיוב עשה‬
‫סימן קיט‬
‫מיוחדת כמו מצה אלא דק דין אכילת של שאד‬
‫אכילת קדקוים שלא מוטל החיוב על כל אדם בעצמו‪.‬‬
‫עוד בענין הנ״ל‬ ‫ובע״כ צ״ל כן דאל׳־כ מאחד שאסרו הזאה ולא יוכל‬
‫לאכול הפסח איך מותר לו להביא הפסח ולעקור‬
‫ה׳ אדר דאשץ תדפ׳׳ז ליובאן‪.‬‬
‫מ״ע בידים הא אם לא יביא יקיים מצות פסח‬
‫לדג׳׳ל‪.‬‬
‫שני ועתה לא יוכל לקיים כי יפטר בזה שד‪,‬ביא עתה‪.‬‬
‫קבלתי העדות כתד״ד‪ ,‬על מכתבי השלישי‪ .‬ומד‪,‬‬ ‫אלא ודאי שסובר שאין על האדם חיוב כלל דק אם‬
‫שתמה כתר״ד‪ ,‬ע*מ שכתבתי שלד׳׳א בדף‬ ‫יוכל יתחייב לאכול כמו בכל אכילת קדשים ולכן‬
‫סיט דאכילת טפחים לא מעכבא אין בפסח חיוב‬ ‫מאחד שיוכל להקריב אף שלא יוכל לאכול אין‬
 ‫מ ש ה­‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫‪wp‬‬

‫כזית מבשר הפסח לכל אחד ביחוד ומטעם זה בעינן‬ ‫עשה מיותרת לאכול כמו במצר■ אלא כמו שאר‬
‫גברא דחוי לאכילה ול^ הפסח בעינן שיהיה ראוי‬ ‫אכילת קרשים וכתב כתר״ה שלא שמענו זרי‪ ,‬הנר‪,‬‬
‫לאכילה ור׳ נתן סובר שהוא ככל אכילת קסזזים‬ ‫עיץ םבחים רף ק׳ במת אחר ששחטו וזרקו עליו‬
‫רק שדוקפידה תורה בפסח בגזה׳׳ב שיהיה גברא‬ ‫שאין רוחר‪ ,‬מצות אכילת פסחים איסור אנינות לילה‬
‫דחוי לאכילה ולכן לא ילפינן מזה שיהיה גם הפסח‬ ‫ררבנן רק למ״ר אכילת פסחים מעכבא לפי׳ הקונטרס‬
‫ראוי לאכילה‪ .‬וכן סובר ר׳׳א אבל אם היה מעכבא‬ ‫שהובא בתום׳ שם משום ראין עליו יותר חיוב‬
‫היה דותדי איסור הזאה כדבארתי‪.‬‬ ‫מכל אכילת קדשים‪ .‬ואף שלגירסת הצ״ק שם בגליון‬
‫ליכא פירוש זה מ״ם בתום׳ שלפנינו וכן בשט״מ‬
‫ומה שדחה כתר׳׳ה הוכחה שלי דמותר להביא‬
‫גרים כן בתום׳‪ .‬הרי שמענו דבר זה מגדולי הראקזונים‬
‫הפסח אף שאסרו הד‪,‬זאה ולא יוכל לאכול ויעקור‬
‫■ סובר דלכו״ע‬ ‫ואדרבה ר׳ אדא בר מתנה ה ‪T‬‬
‫מצות עשה דאכילת פסח בידים‪ ,‬מטעם דמאחר דשני‬
‫הוא רק ככל הקדשים דדיא לא יסבור כר׳ נתן‪,‬‬
‫דברים הם איך ידחה מצות הקרבה מצד שלא יוכל‬
‫וגם א׳׳ב מ׳׳ט לא אמר מעכבא מרבנן דר׳ נתן אלא‬
‫לקיים מצות אכילה‪ ,‬הנה אף שלכאורה צדק כתר׳׳ה‬
‫ודאי דסובר דאף לרבנן אין העכוב אלא להכשיר‬
‫אבל הא יש לדקדק דרשאי לדחות לפסח שני כדי‬
‫הפסח דהקפידד‪ ,‬תורה שיהיה ראוי לאכילה כמו‬
‫לקיים מצות אכילה דר‪,‬א בנטמא מזר וחלב קיים שאין‬
‫שאף לר׳ נתזי יש קפידא כהכעור הפסח שיהיה‬
‫זורק את הדם ואם זרק הורצד■ לד׳ נתן ור׳ יהושע‬
‫ראוילאכילה ולרבנן יש קפידא נמי‬ ‫גברא‬
‫וא״ב בודאי אין יכול להביא עתה פסח אחר דהא אחר‬
‫שיהיה הפסח ראוי לאכילה אבל אם אחר כך‬
‫שחיטה א׳׳א לו לימשך ממנו כשהקרבן כשר ואף‬
‫פסולבבעלים שהפסח כבר הוכקזר אין‬ ‫אירע‬
‫הדם לא יפסל עד עיבור צורה‬ ‫אם לא יזרוק‬
‫ולכן הקשה‬ ‫האכילה יותרמכל קדקוים‬ ‫חיוב‬
‫וידחד■ לפסח שני אף שמצות הקרבה יכול לקיים‬
‫מאי דהוד■ הוה לכו׳׳ע‪ .‬אך רבינא תירץ וד‪,‬וכיח‬
‫זרק הורצה‪ ,‬ומכל מקום אסור‬ ‫עתה דד‪,‬א אם‬
‫רק מרבה ב״ר הונא שיש חיוב אכילה יותר לכדו״פ‬
‫לכתחלה לזרוק הדם ולקיים מצות הקרבה משום דלא‬
‫למ״ד שמעכבא‪ .‬ולכן אף לר׳׳א יקו לומר כן ואין‬
‫יוכל לקיים מצות אכילה דכשלא יזרוק וידחה לפסח‬
‫כאן שום תימה‪.‬‬
‫שני יקיים גם מצות אכילה‪ .‬ואין לומר משום דלמצוה‬
‫בעינן במצות הקרבה שיהיה ראוי לאכילה דהא הקרא‬ ‫)ואף לתום׳ שכתבו שם דאף לד׳ נתן דוחה‬
‫דלפי אכלו קאי לר׳ נתן רק דבעינן גברא דחזי‬ ‫איסור אנינות דרבנן אפשר שהוא משום דסברי‬
‫לאכילה אבל הפסח לא איכפת לן דהא ליכא קרא‬ ‫דעב״ם יש יותר קפידא באכילת פסחים מבבל קדשים‬
‫ע״ז כדאיתא ברש״י‪ .‬ואף שמתוס׳ דף ע׳׳ח ד״ה‬ ‫מאחר דתלוי בה הכשר הקרבן אף לר׳ נתן דבעינן‬
‫ולד׳ נתן משמע קצת דלמצוה בעי לפי׳ החכמת‬ ‫גברא ראוי לאכילה‪ ,‬או מחמת דמוטלת עליו מצות‬
‫שלמה בדבריהם מ״מ מרש״י משמע שלא בעי מלל‬ ‫אחריני דהא אינו נאכל‬ ‫האכילה יותר מעל‬
‫אף למצוה‪ .‬וא׳־כמוכרחין לומר שזה שאין זורקין‬ ‫אלא למנויו לא העמידו דבריהם ודחיא אנינות‬
‫הוא כדי לקיים מצות אכילה‪ .‬וחזינן מזה שרשאי‬ ‫דרבנן אף שאכילת שאר קמזים אין דוחין אבל‬
‫שלא לקיים מצות הקרבה כדי שלא להפסיד מצות‬ ‫עכ״פ לר׳ נתן גם לדידד‪,‬ו אפשר הוא רק חיוב העשה‬
‫אכילה וגם עוד אסור הוא להקריב‪.‬‬ ‫דאכילה כמו בשאר קדשים ולכן אף לכתחלה יוצאין‬
‫ואף שלפי׳ הקונטרס בתוס׳ זבחים אין עליו‬ ‫כל ישראל בפסח אחד לדידיה כדד‪,‬וכיח מזה האור‬
‫יותר חיוב מכלאכילת קדשים מ״מ מאחר שכל‬ ‫חדש‪ .‬וזה שאיתא בתום׳ דף ע״ח ד׳׳ה ולר׳ נתן‬
‫דדוקא דיעבד הוא רק מדרבנן ועיץ בתום׳ דף‬
‫הקרבתו הוא לאכילה דלא בא לכפרה דהא לא יפלוג‬
‫פ׳ ד׳׳ד■ נזרק‪(.‬‬
‫ר׳ נתן על מתני׳ דפסח שבא בטומאה נאכל בטומאד‪,‬‬
‫שלא בא מתחלתו אלא לאכילה דד‪,‬א רישא דמתני׳‬ ‫וכמעט שמוכרח לפרש כן דהא בד׳א איירי‬
‫סובר כר׳ נתן‪ ,‬דק שסובר דאין כאן מצוה חמזה‬ ‫שהחסרון הוא בגברא שאף לך׳ נתן טעכבא אך‬
‫שכל אחד יתחייב לאכול כזית אלא כשאר אכילות‬ ‫שמ״מ לא מעכבא משום דמיחזי חזי ויכול לתקן‬
‫קדעזים שמחוייבין לאכול הבשר‪ ,‬והפסח בא למצוה‬ ‫עצמו א״כ מה הוצרך לומר לא מעכבא ועוד אף‬
‫זו‪ .‬ולכן לא מעכבא מן התורה כמו בכל קדשים‬ ‫לרבנן נימא כן וליכא למימר דאה״נ דד‪,‬א לישנא‬
‫מאחד שמצד עבודות הקהבן הותך לאכילה אך‬ ‫דאכילת פסחים לא מעכבא אמרינן רק לר׳ נתן‪.‬‬
‫שנפסל מחמת טומאדי אבל מדרבנן אסדו לזדוק‬ ‫אלא ודאי שד‪.‬כוונה היא דלא מעכבא כלל דאין' בזה‬
‫כדי שיוכל לקיים מצות אכילה שבשביל זד‪ .‬בא‬ ‫יותר חיוב מכל אכילת קדשים‪ ,‬ובזה תליא גם‬
‫הפסח‪ .‬וכן מפורש בתוס׳ דף פ׳ דד‪,‬וא מדרבנן וא׳׳ב‬ ‫מחלוקת ר׳ נתן ורבנן דרבנן סכרי שיש חיוב אכילת‬
‫ר!פז‬ ‫משה‬
‫ממצד‪ ,‬דאיכא למיפרך מה למצה שח נוהגת בנשים‬
‫כאנשים ומעומד ושתי הלחם שכן צורך גבוה ומלולב‬
‫שכן טעון ד׳ מינים וממוכר‪ ,‬שכן נוהג בלילות כבימים‬
‫ומשופר של ר׳׳ה שכן מכנסת זכרונות של ישראל‬
‫לאביהן שבשמים ומשופר של יוה״כ שחשיבא דנפטרו‬
‫עבדים ושדות חוזרות כפידכת הגמ׳ שם ואף שבתום׳‬
‫שם ז״׳ה אי לתירוץ א״נ כתבו דיש למילף במד‪,‬‬
‫הצד אבל לתירוץ הד׳ פורת וכן לתוס׳ ‪ n n‬חזזוין‬
‫לא ילפינן במה הצד‪.‬‬
‫ומה יש לי״נוב קצת מה שתמוה טובא ברש׳י‬
‫פסחים דף נ״ח שכתב צליית פסח אינו דוחד‪ ,‬שבת‬
‫מפני שצורך הדיוט הוא ויכול לצלות מבעוד יום‪,‬‬
‫איזה טעם הוא זה שצורך הדיוט הוא הא כל מצוד‪,‬‬
‫שזמנה קבוע דוחה שבת אף שהוא צורך הדיוט כמו‬
‫מילה‪ ,‬ומחמת שיכול לצלותו מבע׳י אין דוחה אף‬
‫צורך גבוד‪ ,‬כמו הקטרת אימורין שאין דוחין שבת‬
‫ויו׳ט וא״כ למה הוצרך אד‪ ,‬שצורך הדיוט הוא‬
‫)ואף בע״פ שחל בשבת שיש חלוק בין הקטרת‬
‫אימודין שדוחה שבת מחמת שחביבה מצוה בקועתה‬
‫וצלייתו אינד‪ ,‬דוחה שבת מחמת שאפשר משתחשך‬
‫נמי א״צ לטעם שצורך הדיוט הוא אלא משום שהצליה‬
‫בעצמה אינה מצוה ואין שייך לומד שחביבה בשעתה(‪.‬‬
‫ולפי מה שכתבתי ניחא דד‪,‬וצרך לטעם זד‪ ,‬לד׳א‬
‫שאם היה צורך גבוה היינו למדין לדידיה מעומד‬
‫ושתי הלחם שמכשירין דוחין שבת וא״כ ד‪,‬׳׳נ ידחד‪,‬‬
‫צלייתו שבת ולכן כתב שצורך הדיוט הוא דלכן אף‬
‫לר״א אין דוהר‪ ,‬דאיכא למיפרך מה לעומר ושתי‬
‫הלחם שכן צורך גבוה וזה ברוד לע״ד‪ .‬ולבן נסתלקה‬
‫הוכחת כתד״ה אף אם נסכים לתמיהתו שמ״מ חלוק‬
‫אכילת פסח ממצה לענין דחיית שבת א־׳׳א‪.‬‬
‫ידידו ואוהבו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫‪ P 'S‬קט‬
‫עוד בענין הנ״ל‬
‫י׳ אייר תדפ״ז ליובאן‪.‬‬
‫לוע׳ל‪.‬‬
‫כתדיד‪ ,‬על מכתבי הרביעי‪ .‬ומשיב‬ ‫ק ב ל תי הערות‬
‫דכמו לדידי ניחא מה שאין דוהיו‬ ‫בתדיד‪,‬‬
‫לפסח שני אף שבנטמא בשד והלב‬ ‫בשחל האכילד‪,‬‬
‫ונדחה לשני בשביל האכילד‪ ,‬משום‬ ‫קיים אינו זורק‬
‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫איז שייך לומד דמדרבנז יהיה קפידא בהקרבה שיהיה‬
‫ראוי לאכילה דמה״ת יתקנו זה ומוכרחין לומר שהוא‬
‫כדי שלא יתבטל מצות האכילה‪ .‬וכ״ש אם נימא‬
‫שלא כפי׳ הקונטרס דאף לד׳ נתז יש מצוה מיוחדת‬
‫לאכול כזית פסח שודאי יש לאסור להקריבו לכתחלה‬
‫באופן שלא יוכל לקיים מצות אכילה‪ .‬וא״כ הקשתי‬
‫שפיר איך מותר להביא הפסח מאחר שאסרו ההזאה‬
‫ולא יוכל לאכול‪ .‬ולכן צדיך לומד כמו שכתבתי‬
‫שלד׳׳א אין עליו יותר חיוב מכל אכילות קדקזים‬
‫כמו לר׳ נתן לפי׳ הקונטרס ולכן צריך להביא‬
‫לקיים מצות הקרבה אף שלא יוכל לאכול‪ .‬ואף‬
‫שבנטמא בשד וחלב קיים אפוד לזרוק אף לד׳ נתן‬
‫הוא רק מדרבנן ולכן אינו שייך הכא שאם יאסרוהו‬
‫רבנן להביא מאחד שאסרו ההזאה יוכרחו להתיר‬
‫ההזאה כדי שיוכל להקריב הפסח ולכן העמידו על‬
‫דברי תורה שאין קפידא אף אם לא יוכל לקיים‬
‫אח״כ מצות אכילה‪.‬‬
‫וכיון שמצות אכילת הפסח לר״א הוא רק ככל‬
‫אכילת קדשים שרק אם יכולים לאכלם יש עליו‬
‫המצוד‪ ,‬ל״ד למצד‪ ,‬שהיא מצוד‪ .‬הכרחית ולכן אף‬
‫לד׳׳א אין אכילתו דוהר‪ ,‬שבת‪.‬‬
‫והנה אף אם נסכים לתמיהת כתר׳׳ד‪ ,‬שלכו׳ע‬
‫יש מצוד‪ ,‬מיוחדת על כל אחד לאכול כזית מבשר‬
‫הפסח כמו במצה מ״מ מסתבר לע׳׳ד שד׳׳א מודה‬
‫במצות אכילת פסח שאין דוחה שבת אף שמצות‬
‫מצה דוחד‪ .,‬וכעין ראיה יש מהא דלא מצינו שר׳׳א‬
‫יסבור שאם לא הספיקו לצלות הפסח בע״פ שחל‬
‫בע״ש שצלייתו תדחה שבת וגם במשנד‪ ,‬שפליג ר׳א‬
‫בריש אלו דברים לא פליג אצלייתו שמפורש שם‬
‫שאינו דוחה שבת‪ .‬ואף שיש לדחוק דמתני׳ איידי‬
‫דק בע״פ שחל בשבת ולכן לא פליג ד״א אצלייתו‬
‫דאפשד משתחשך ואין זד‪ ,‬מצות היום עכ״פ הו׳ל‬
‫לפלוגי ולומד בד׳א בע״פ שחל בשבת אבל בחל‬
‫בע״ש דוחד‪ ,‬צלייתו שכת כשלא הספ״ק לצלותו קודם‬
‫שבת ואף בהספיק הא לד״א אף באפשר מע־־ש דוחד‪,‬‬
‫את השבת ולכן אף שאין זה ראיד‪ ,‬גמורה זכר לדבר‬
‫איכא דד״א מודד‪ ,‬במצות אכילת פסח שאינו דוהר‪,‬‬
‫שבת‪.‬‬
‫ויש לי טעם גדול אף אם נימא דד׳א נמי‬
‫סובר דיש מצוד‪ ,‬מיוחדת בפסח שיאכל בל אחד‬
‫כזית‪ ,‬דהא ליכא קרא באכילתו שידחה שבת ובהמצות‬
‫שדוחין איכא קראי׳ ועיק בתום׳ שבת דף קל׳׳א דיה‬
‫רזווין‪ ,‬דק שנצטרך למילף מאלו שדוחין וא׳׳ב יש‬
‫לומר שר׳׳א סובר כדיש בפסחים דף צ״א שנשים‬
‫פטורות מאכילת פסח ובמצד‪ ,‬חייבות ולח אין למילף‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫קפח‬

‫קדשים ולכן אינו דוחה‪ .‬וד‪,‬יא ראיה בדודה ודברי‬ ‫ראם נחזהו לשני יצטדט להתיר ההזאה נמו׳ב‬
‫נתד‪-‬ה תמוהים מאד‪.‬‬ ‫לנתר׳ה ניחא‪ ,‬הנה לע״ד מסתבר שלנתד״ה שהיא‬
‫מצור‪ ,‬חיובית על הארס מראורייתא א׳־נ זה שמצינו‬
‫ובאם אידע פסול בדם ובבעלים ודאי יצטדד‬
‫בנטמא בשר וחלב קיים אין זורק את הרם נרי‬
‫להביא פסח אחד מאחד שהוא פסול ואין ®’ ‪ T‬כלל‬
‫שיקיים מצות אפילה בשני הוא מראורייתא‪ ,‬וא״ב אף‬
‫לדין עבוד צודה אך אני כתבתי לד׳ נתן דאם זרק‬
‫הנא ביון שלא יובל לקיים מצות אכילה צריף לרחותו‬
‫הורצה נהי שאסור לזרוק מ״מ הדם הא כשד ליזדק‬
‫לשני‪ ,‬ולבן נהי שמחמת זה יצטרכו להתיר הו!זאה‬
‫עד שיפסל בשקד‪,‬״ח א״כ פסח כשד הוא ואינו יכול‬
‫נדי לקיים מצות ר‪,‬קרבה מת בנו הא מצות הקרבה‬
‫לימשך ממנו ולד‪,‬ביא אחד וממילא ידחה לשני ואף‬
‫דוהר‪ ,‬שבת וא״ב מה״ת נדחד‪ ,‬מצות אכילה נהי‬
‫שאין לי ראיה לדין זה מ׳־מ כך מסתבר‪ .‬ומש״כ‬
‫בשביל האנילד‪ ,‬לא ניתנה שבת לידחות הא האכילה‬
‫נתד״ה דאפשד שיכול לפסול הדם ביציאה אף‬
‫הוא דק גודם שידחה בשביל ההקרבה‪ .‬בשלמא לדידי‬
‫שלטמאות אסור‪ ,‬איני דואה חלוק בזה‪ ,‬הא חזינן‬
‫שאין זה מצוה חיובית על האדם זריב ודאי זד‪,‬‬
‫בפסול בדם ובבעלים שבעי עבוד צודד‪ ,‬מ״ט לא‬
‫שאין זורק את הדם בנטמא בשד הוא דק מדרבנן‬
‫יוציאו הבשר לחוץ ולשרפו בו ביום אלא ודאי שאסור‬
‫ולבן לא החמירו במקום שיגרום להתיר ההזאה‪.‬‬
‫וק״ו מתדומד‪ ,‬שאסור להפסיד בידים בכל אופן‬
‫ואף אם נימא גם לנתד״ד‪ ,‬שזה שאין זורק את‬
‫כדאיתא בספ״ק דפסחים אף בנולד ספק טומאה‪.‬‬
‫הדם בנטמא בשד הוא דק מדרבנן בתום׳ דף‬
‫ואף שיש מקום לומד דבשביל קיום מצות פסח יהיר‪.‬‬
‫ם' דמדאודייתא אף שהיא מצוה חיובית לא נדחה‬
‫רשאי להפסיד בידים לד׳ יהושע שמתיר לטמא בידים‬
‫בשביל זה לשני‪ ,‬מ״מ מאחד שרבנן דחוהו לשני‬
‫משום הפסד חולין נשתטמא בלא זה וא״נ יהיה‬
‫בדי שיקיים מצות אכילה דאורייתא מה״ת ימנעו מזד‪,‬‬
‫דשאי הנא גם לטמא הדם בידים‪ ,‬אבל לא מסתבר לומר‬
‫מחמת שיגרום לעבוד איסור הזאה שד‪,‬וא דרבנן‬
‫כן מאחד שמדאורייתא הוא כשר וצריו לזודקו ורק‬
‫הא ענ״פ זד‪ ,‬עדיף שיקיים מצוה דאורייתא ובפרט‬
‫מדרבנן אםדוד‪,‬ו איך נתיר לטמא ולפסול ולשפוך‬
‫לד׳׳א שסובר שעשה אלים שיש בה נח לדחות‬
‫הדם בידים ולס ודאי שהוא אסור וא״ב יחזה לשני‪.‬‬
‫אף איסור דאורייתא דשבת‪ .‬ונד‪,‬י שהבא לא ניתנד‪,‬‬
‫אבל מד‪ ,‬שלטמא פשיטא לנתד׳׳ד‪ ,‬לאיסור ולהוציא‬
‫לידחות מחמת שזמנה אח׳׳ב מ״מ הא באן גודם‬
‫מסתפק לא מצינו חלוק בזה‪ .‬ועיץ בדש׳י בזבחים‬
‫שידחה מחמת הקרבה שזמנד‪ ,‬היום‪ ,‬רק שינולין‬
‫דף פ״ב שהקשה ליפסלינהו לחצונים לד‪,‬נשיר‬
‫אנו לעבור על איסור דרבנן שאסרו לד‪,‬קריב באופן‬
‫פנימיים ותירץ למיפסלינהו בידים אסור‪ ,‬א׳־כ מפורש‬
‫שיבטל מצות אכילה ואז לא תד‪,‬יה עשה שזמנה היום‬
‫שאסור לפסול בידים בכל עניני פסול אף בד‪,‬ננםת‬
‫ולא תדחה שבת אף באיסור דרבנן‪ ,‬אדדבד‪ ,‬נימא דלא‬
‫פנים שאינו של מאי וכ׳׳ש ביציאה שהוא גנאי‬
‫נעבור על איסור זה דרבנן ויקיים עשר‪ ,‬דאורייתא‬
‫נדאיתא בתום׳ מנחות דף ט׳‪ .‬ואין לומר דדוקא לד׳׳א‬
‫דד‪,‬וא עדיף ותהיה עשה שזמנה היום ותדחה הזאה‬
‫שאזיל לטעמיד‪ ,‬בספ׳׳ק דפסחים אמד זה רש׳׳י דלדבנן‬
‫שהוא דק איסור דרבנן לבד‪ .‬אבל לדידי ניחא דתדוייהו‬
‫בלא זה פסול משום שלא סבדי רואין ‪,‬דד‪,‬יד‪ .‬לו‬
‫דק דרבנן וזהו כוונתי בתשובתי הקודמת שקצדתי‬
‫לדש׳׳י להזכיר זה וא״נ מקזמע ברור שלנו*ע אסור‪.‬‬
‫בזה‪ .‬אך מ'מ בתהק יש לדחות ראייתי נמו שנתב‬
‫ומד‪ ,‬שהקשר‪ ,‬כתר׳׳ד‪ ,‬מתום׳ דף ם־׳ח ד״ה ומד‪,‬‬ ‫נתר׳׳ה דגם לדידיה הוא רק דרבנן פתוס' דף פ'‬
‫שחיטד‪ ,‬בםופו דנתבו אינא למיפדך מה לד‪,‬נך שנן‬ ‫ואיסור שבת עדיף‪.‬‬
‫בשעת דחייתו מיד יכול לקיים מצותן אבל פמח‬
‫אינו נאכל אלא בלילד״ א״נ נ״ש ששבת של י׳ג‬ ‫ומד‪ ,‬שדחה נתד׳ד‪ ,‬ראייתי מזבחים דף ק׳ איני‬
‫לא ידחד‪ ,‬בשביל הקרבד‪ ,‬דייד‪ .‬הנד‪ ,‬התום׳ נשארו‬ ‫מבץ שאני הוכחתי מפי' הקונטרס שבתום׳ שם‬
‫בקושיא וא״ב אליבא דאמת םברי התום׳ שענ׳׳פ‬ ‫כגירסא שלפינו דדוקא לרבנן חזי אנינות ולא לד'‬
‫ילפינן משום דהגמ׳ אינו םובד םברא זו כיון דעתד‪,‬‬ ‫נתן ואיירי שם במת אחר ששחטו וזרקו דגם לרבנן‬
‫הוא זמן האחרון או נ תיד ת מלא הרועים עיי״ש וגם‬ ‫יצאו נבר ידי מצות הקרבד‪ ,‬אף שיהיה אסור לאכול‬
‫נתר״ד‪ ,‬הזכירו‪ .‬ולכן אף שסברי דכל הקרבת ר‪,‬פםח‬ ‫דמאי דד‪,‬וה הוד״ ומחמת זה הקשה רי אדא בר מתנה‬
‫נחשב מכשירי מצות אכילה דט״ו ומ'מ דוחד‪ ,‬אף‬ ‫דסבור דגם לרבנן הוא דק ככל קדשים ואמר לו‬
‫מכשירי ד‪,‬פםח כ״נ דוחה אף בי׳׳ג תעי אדרבה‬ ‫רבינא חעז חיוב אנילד‪ ,‬מיוחדת למ׳׳ד דמעכבא ולס‬
‫ראיה לדברי מד‪,‬תום׳‪.‬‬ ‫דוחה אנינות דמצות אכילת פסח שד‪,‬יא מצוה המוטלת‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫ידידו מוקירו‪,‬‬ ‫עליו בחיוב דוחה אנינות אבל לר' נתן הוא רק ככל‬
 ‫?פט‬ ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫העכו׳׳ם צורכו אלא סלוק הפחד צורכו שזה הא‬ ‫סימן רןכא‬
‫הוא דק בהמעשה שעושה אף בלא תכלית שיאכל‬
‫העכו׳׳ם‪.‬‬
‫בענין מלאכה בשבת משום פחד מיתה‬
‫וא׳׳כ אין שייך כלל למילף מכאן לעושה מצד‬
‫ציוי אב שיחשב שלא לגופת דד‪,‬א לבד שעיקר‬ ‫י״ג תמוז תש״ד‪.‬‬
‫המצוד‪ ,‬בכבוד אב הוא להאכילו א׳׳ב צריך הוא‬ ‫מע״ב הרב הגאון המפורסם מוהד״ד יעקב הכהן‬
‫ממש לאכילה דאביו‪ .‬ואף אם היתד‪ ,‬המצוה דק‬ ‫מעסקין שליט׳א‪.‬‬
‫על השמיעה לדברי אביו שהוא מעשה הבשול נמי‬
‫עיינתי במהדי״ק סי׳ קל״ז דמחדש דעובדא תנ די‬
‫יש לו צורך לגופד‪ ,‬דבשול במה שהוא עושה בזה‬
‫שאמד לישראל קטול לי אספסתא ושדי‬
‫מצוה שלא היה לו המצוה בלא ציויו ומה לנו אם‬
‫לחיואי ובשל לי קדרה בשבת ואי לא קטלינא לד‬
‫הוא צורך לאכילה או צורך לעצם המעשה‪ .‬ואף בלא‬
‫ביבמות דף קכ׳׳א היה לד״ש דק איסור מדרבנן‬
‫מצוה אם יש לו איזה רצון לעשות ציוי חברו נמי‬
‫מטעם שהיא מלאכת שא״צ לגופה כמו הריגת מזיקין‪.‬‬
‫הוא צורך לגופה של המלאכד‪ ,‬מה שלא היה זה בלא‬
‫ולכאורה תמוה דהא בין טעם דש׳׳י ובין טעם תוס׳‬
‫ציויו אבל כמד‪ ,‬שניצול מפחד מיתר‪ ,‬שזה היה עוד‬
‫בשבת דף צ״ד אין שייך בכאן דטעם התום׳ דצדיכה‬
‫יותר כשלא היה תעכו׳׳ם מצוהו כלל סובר מהדי״ק‬
‫לגופה הוא לצורך שהיה במשכן והריגת מזיקין א״צ‬
‫שנחשב א״צ לגופת כמו בהריגת מזיקין שלא יוזק‬
‫להם ובמשכן היו צריכים לעורות‪ ,‬הדי הכא‬
‫שזה היה גם כשלא היה המזיק כלל כאן וכמו הוצאת‬
‫צריך שיתבשל לצורך אכילת אדם ולקטול אספסתא‬
‫מת שהצורך הוא שלא יד‪,‬יה כאן שזה היה גם כשלא‬
‫לצורך אכילה דבהמה ומה לנו מה שלא היה עושה‬
‫היה מת כלל שלא נחשב צורך לגופת‪ .‬ומד‪ ,‬שהוא‬
‫המלאכה לצורך זה בלא פתר מיתה עכ״פ עתה עושה‬
‫לצורך אכילה סובר מהדי״ק שאינו כלום דמחשבת‬
‫לצורך אכילה שזהו צורך גופה הצריך במלאכה‬
‫עכו״ם איגד‪ ,‬שייכת לעושה המלאכה כדבארתי‪ .‬ולח‬
‫דשבת‪ .‬ואף טעם דש״י דאינה אלא לסלקה מעליו‬
‫על מתדי׳־ק ליק כלום דק דברי הספר שהביא כתד׳׳ד‪,‬‬
‫ג״כ הוא דק לענין עצם המלאכה שצריך שיהיה‬
‫שיליף גם לעושה מצד ככור אב אינו כלום וד‪,‬ם‬
‫לתכלית איזה צורך ותועלת ולא לתכלית שאינו‬
‫רבדים בטלים ממש‪ .‬והורג מזיקין איידי באין רצין‬
‫צורך ותועלת בעצם וא״כ אף בבשל וקצר לצורך‬
‫אחריו שליכא פקוח נפש אלא הוא מטעם מלאכה‬
‫עכו״ם מפני פחד מיתה נמי הא עצם המלאכה עעוה‬
‫שא״צ לגופה כמפורש בגם׳ דף קכ״א‪ .‬ידידו מוקירו‪,‬‬
‫לצורך ומה לנו מצד איזה טעם רוצה לעשות המלאכה‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫ומ׳׳ש מעשית רפואה לצורך חולה דנחשב צריך‬
‫לגופה אף שברצונו לא היה רוצה בזה משום דמ״מ‬
‫אחדי שנחלה וצריך לרפואה נחשב חבשול ושחיקת‬
‫הסמנים צריכה לגופה‪ .‬ועיין בחדושי הדמב״ן בשבת‬
‫סימן קכם‬ ‫שם לענין תופר יריעה שנפל כד‪ ,‬דרנא דנחשב צריכה‬
‫לגופה אף שברצונו לא היתה נופלת שם דדנא‬
‫בענין קריעת שק תפור ושל ניר שבו‬
‫רגזימ כיו^ שנפלד‪ ,‬צריך הוא לגופד‪ ,‬של תפירה‬
‫צוקער וכדומה ופתיחת תיבת שפראטן‬ ‫ונהנד‪ ,‬בת עיי״ש‪ ,‬וה״נ ברפואה וא״כ גם בבשל וקצר‬
‫וכדומה כל מיני קענם‬ ‫מצד פחד העבו׳ם עכ״פ אחדי שצריך מצד הפחד‬
‫ה׳ מדחקוון תרצ״ו ליובאן‪.‬‬ ‫הדי הוא לאכילה שהיא צורך המלאכה‪.‬‬
‫מע״כ גיסי כאחי אד‪,‬ובי הרב הגאון מומ״׳ר‬ ‫וצריך לומד דכוונתו דכיון שהוא מצד פחד‬
‫נחמיה הכהן שלים־א הגאביד טאלידא‪.‬‬ ‫העכו״ם אין נוגע לו כלל מחשבת העכו׳׳ם שהוא‬
‫לאכילה דמחקובתו היא להנצל מד‪,‬פחד במה שיעשר‪,‬‬
‫ענף א‬ ‫הבשול והקצירה וד‪,‬וי זד‪ ,‬כמבשל וקוצר שלא לצורך‬
‫בדבר אם יש להתיר לקרוע ולחתוך השק תפור‬ ‫כלל אלא לזרוק לים שיש להחשיב א׳־צ לגופה‬
‫שמונה בו הצוקעד כשצריך להם בשבח‪,‬‬ ‫דלדיריד‪ ,‬אינו כלום צורך האחד כשאיני רוצה בצורכו‬
‫וכן מזהוא שק של ניר חתום אם מותר לקורעו‬ ‫ול״ד לעועזה לצורך אכילת אחר שדוצד‪ ,‬בהנאתו‬
‫ליקח הצוקער‪ ,‬ו ח אם מותר לפתוח תיבד‪ ,‬ממסי‬ ‫שודאי נהקוב צדיכד‪ ,‬לגופה משום ואכילת האחד‬
‫מתכת סתומד‪ ,‬שיש בו דגים קטנים שנקראו שפראטן‬ ‫שרוצה בזד‪ ,‬הא הוא צורכו אבל הכא אין אכילת‬
 ‫כ! ש ה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫קצ‬

‫המיתנא שד‪,‬וא דק מיחזי כסותר והוצרך לומר שהיה‬ ‫ולפתוח כל מיני קענם מכל מיני מאכל ומשקים‬
‫מותר משום דלא גזרו בשבות ביה״ש‪ ,‬אכל קשה‬ ‫כשאדין ליקהם לאכול בשבת‪ ,‬באשד שהוא ענין‬
‫הא מקלקל אף בסתירת אהל אין להיות לדש״י שום‬ ‫עמוק מאד בתדבד‪ .‬דברים מוקשים אבאר הענין‬
‫איסור ואף בשבת יהיה מותד לא רק במיחזי כסותר‬ ‫באורך לבאר דברי רבותינו הראשונים •שיטתם‬
‫אלא אף בשבירת המגדל שהוא סותד ממש‪.‬‬ ‫בזה לפי ענ״ד וד‪,‬מםקנא להלכד‪ ,‬ואיך לנהוג למעשה‪,‬‬
‫וה' יעזרנו שלא נכשל ח״ו ברבד הלכה‪.‬‬
‫ועיין בדשב״א שג״כ כתב דבמגדל גדול אסור‬
‫הנד‪ ,‬בשבת דף קמ״ו תנן שובד אדם את החבית‬
‫ורק בחבית שדי‪ ,‬אבל לדידיה ניחא שהוא דחה שם‬
‫לאכול הימנה גרוגרות‪ ,‬ופדש׳׳י משום דאין במקלקל‬
‫טעמא דמקלקל וסובר דמטעם מקלקל היה אסור‬
‫שום איסור בשבת‪ ,‬ואף הד׳׳ז שם שהקשר‪ ,‬על דש״י‬
‫מדרבנן דק שמותד מטעם דאין בנין וסתירה בכלים‪,‬‬
‫דד‪,‬א יש איסוד מדרבנן במקלקל מסיק דמ״מ בד‪,‬יתד‬
‫ולכן בכלי גדול שד‪,‬וא כאד‪,‬ל ששייך בו בנין וסתירד‪,‬‬
‫דכאן הוא כדש׳־י דכיץ שמקלקל פטור ואיסורו‬
‫אמוד אף שהוא מקלקל‪ ,‬אבל להרץ שכתב החלוק‬
‫הוא דק מדרבנן התידו משום עורך שבת אף‬
‫בין כלי קטן לגדול אף לטעם ההיתר בקטן מחמת‬
‫לכתחלה‪ .‬אבל קשה טובא כדהקשה הפמ״ג במשבצות‬
‫מקלקל קשה טובא וכ׳׳ש שקשה לרש״י‪ ,‬ושם בעידובין‬
‫סי' שי״ד סק׳׳א דא״כ איך מחלק הדין שם מחמת‬
‫באותו הדבור עצמו תמוה דברי דש׳י דכתב‬
‫הקושיא מעירובין דף ל״ד דלא שרינן לשבר את‬
‫דלטיפסקיה בידיה שפיד דמי אפילו לד' אליעזר‬
‫המגדל דבכלי גדול אסור רד‪,‬וי כאהל דשייך בו‬
‫דאין התיכה אפודה אלא במחובר אבל הכא מקלקל‬
‫בנין וסתירד״ הא אף בסותר בבנין ממש שבקרקע‬
‫הוא ושרי‪ ,‬הא כיון שמקלקל הוא אף אם התיכה‬
‫נמי פטור מקלקל ורק מדרבנן שייך לאסור‪ ,‬וא‪-‬כ‬
‫היתד‪ ,‬אסורה גם בתלוש נמי היה מותד ואם החתיכה‬
‫גם בכלי גדול הי״ל להתיר לצורך שבת מהאי‬
‫חיא בתלוש שליכא איסור גם אם היה מתקן היה‬
‫טעמא גופיה‪ .‬וכן הביא קושיא זו במחצית השקל‬
‫לן להתיר ולמה מצריך שהחתיכה היא בתלוש‬
‫מום עו״ש שרמז המג״א בסק״א ומפרש שע׳׳ז תירץ‬
‫ושד‪,‬וא מקלקל‪.‬‬
‫המג״א שהד״ן פליג על רש״י וד‪,‬ומיהו כי שריא‬
‫והנכון לע׳׳ד דד‪,‬א באמת עכקזיו שצריך ליקה‬ ‫^קא בכלי קטן דלא שייך ביה בנץ וסתירה‪ ,‬אבל‬
‫משם הגרוגרות ואין יכול לפותחה אלא בשבידד‪,‬‬ ‫בכלי גדול לא שכתב הד״ן לא קאי אפידוש ראשון‬
‫הוא עתד‪ ,‬תיקון ולא קלקול‪ ,‬ומה שנחשב מקלקל‬ ‫שד‪,‬וא אליבא דפדש׳׳י אלא הוא שיטד‪ ,‬אחרת‪ ,‬אבל‬
‫הוא משום דכיון דבד‪,‬כלי עצמה אין שבירד‪ ,‬תיקון‬ ‫הוא פירוש דחוק מאד כדכתב הפמ׳־ג ונשאר בצ״ע‪.‬‬
‫אלא קלקול הוא בדין מקלקל אף שעתר‪ ,‬ברגע זו‬ ‫ואף אם נימא מחמת קושיא זו שהד״ן אין סובר‬
‫הוא לו תיקץ לענין הגרוגרות שדוצד‪ ,‬דרקא עתר‪,‬‬ ‫כן מה נתרץ על רש״י דג״כ קשה זה עוד ביותר‪,‬‬
‫ליקחם משום דצריך שהתיקון יהיה במה שעשה‪,‬‬ ‫דד‪,‬די הביא הר״ן שגם דש״י סובר דבמגדל גדול‬
‫ל״מ לר״ש דפרש׳‪-‬י בשבת דף ק״ו דס״ל דתקון אצל‬ ‫אסור מטעם סתירד‪ ,‬ורש״י הא סובד דבמקלקל ליכא‬
‫אחרים אינו כלום להחשיבו מתקן‪ ,‬אלא אף לד'‬ ‫איסור כלל ואף באהל שבקרקע ממש הוא מקלקל‬
‫יהודד‪ ,‬דס״ל דנחשב מתקן לפדש״י שם הוא רק‬ ‫בהשבירה‪ .‬ומה שד‪,‬לב״ש כתב דלדש״י אה״ג שמותד‬
‫במבעיר לאפרו או לבשל קדרתו שהאפר ובשול הקדרה‬ ‫גם בכלי גדול ודאי א״א כלל לומר כן להכחיש את‬
‫א״א להו להיות בלא הבערה וניכר בהאפר ובקדדה‬ ‫הרץ בעדותו לרש״י‪ ,‬ובפיחש איתא ברש״י עירובין‬
‫הבשולה שהיה הבערד‪ .‬לכן מחשיב זה תיקון ההבערד‪,‬‬ ‫דף ל״ד‪ ,‬דלמיפסקיה בידיה היה מותד להפסיק‬
‫אף שד‪,‬ם דברים אחדים לא ההבערד‪ ,‬עצמה מאחר‬ ‫המיתנא שקשור בו המנעול אף שהוא אהל משום‬
‫דתקון אחדים זה נעשה דק בהבערה ובהכרח הם‬ ‫דאינו סותר ממש אלא דק מיחזי כסותר דפתיחת‬
‫מהתיקונים שיש בהבערה רק שלר״ש לא השיבי‬ ‫דלת בעלמא הוא‪ ,‬וא׳׳כ הרי מפורקן דלשבור את‬
‫מחמת שבשביל תיקון זד‪ ,‬א״צ לגופה‪ ,‬ולס לר'‬ ‫המגדל שהוא סתירת בנין ממש אסור‪ ,‬וגם בפסיקת‬
‫יהודד‪ ,‬שמחייב בא״צ לגופה הוא גם מתקן‪ ,‬אבל‬ ‫המיתנא שהוא רק מיחזי כסותר כתב דש״י שם רק‬
‫שבירת החבית לגבי הגרוגרות אין תיקון זה כלל‬ ‫שהיה מותר משום דבשבות לא גזרו בין השמשות‬
‫מתיקוני השבירה דהא אין הכרח לגרוגרות שיחיה‬ ‫ולא משום שהוא לצורך שבת שאף בשבת היה לו‬
‫שבירת החבית שאף שעתד‪ ,‬שצריך לגרוגרות אלו‬ ‫לד‪,‬תיר‪ ,‬אך זה הוא משום דלרש׳׳י שכתב דאין‬
‫הוכרח לשבירת החבית לא ניכר זה כלל בהם רכל‬ ‫במקלקל שום איסור לא מצינו שהתירו שום איסור‬
‫הגרוגרות לוקחים אותם בלא שבירת חבית‪ ,‬לכן‬ ‫לצורך שבת‪ ,‬ולכן במגדל גדול שד‪,‬וא אהל ויש‬
‫אין להחעויב מה שנזדמן עתר‪ ,‬שבהשבירד‪ ,‬לקחם‬ ‫מ איסור סותר היה אסור בשבת אף רק להפסיק‬
 ‫ר!צא‬ ‫םשה‬ ‫או״ח‬
‫בתב דוקא מקצת האחרון שבהצורה וא׳׳ב מ׳‪-‬ט‬
‫בעבד תביתא בדף ע׳׳ד בתב רש׳׳י בד׳׳ד‪ ,‬תנור‬
‫דליכא משום מבד‪ ,‬בפטיש משום דמאליה נגמרה‬
‫מלאבתו בתנור הא עב׳׳פ מד‪ ,‬שנעשה לא יעשר‪,‬‬
‫עוד ויש להחשיב מד‪ ,‬שעשה גמר מלאכר‪ ,‬ויתחייב‬
‫משום מבר‪ ,‬בפטיש אף שעדיץ מחוסר גמר מלאבד‪,‬‬
‫בתנור‪ ,‬ולבן צריך לומד שאין פירוש גמר מלאבד‪,‬‬
‫דחייב משום מבר‪ ,‬בפטיש שיהיה סוף המלאבד‪ ,‬שלא‬
‫יצטרך יותר לעשות‪ ,‬אלא פירושו שבמעשיו נגמר‬
‫מר‪ ,‬שנעשה דענין מבד‪ ,‬בפטיש הוא לא מצד העשיר‪,‬‬
‫שבעצם אין בזה חשיבות מלאכה אלא מצד מה‬
‫שנעשד‪ ,‬בזה דגומר במה שעושה עתה להתשיב‬
‫מד‪ ,‬שבבר נעשה לדבר גמור‪ ,‬כגון הא שפרש״י‬
‫שלאתר שחצב את האבן סביב ומבדיל מן ההר‬
‫קצת הוא מכד‪ ,‬בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת‬
‫ונופלת‪ ,‬שודאי אין במעשיו שום תשיבות מלאכד‪,‬‬
‫שהרי הוא בבר אבן תלוש המונת שם‪ ,‬אבל מביון‬
‫שכן עושין תוצבי אבן ואין מתשיבין מלאבתן לגמורה‬
‫בלא זה הדי נעשה בהכאד‪ ,‬זו גמר על מד‪ ,‬שנעשה‬
‫בבר להתשיבה מלאבד‪ ,‬שנגמרה‪ ,‬היא מלאבה בפני‬
‫עצמה מלאבת מבד‪ .‬בפטיש‪ ,‬ובן הוא הא דפי' ר״י‬
‫בתוס' שהוא המכוש האתרון שמכה על הכלי בשעת‬
‫גמר מלאבד‪ ,‬שבכלי לא הועיל בלום שגם בלא‬
‫מכוש זה הוא כלי אבל כיון שהאומנים לא מתשיבין‬
‫הכלי לגמור מתמת איזה עקמימות משד‪,‬ו להשוותו‬
‫כדאיתא בר״ן בשם פד״ת בדף ע׳־ג עד שיכו גם‬
‫מכוש האחרון הדי עשה במכוש זה תשיבות מלאכר‪,‬‬
‫שנגמרה על מה שנעשה בבר‪ ,‬אבל לא שעשיית‬
‫‪ .‬סוף המלאבה היא המלאבה דמבה בפטיש‪ ,‬ואף‬
‫שבאלו יש עוד לומר שעשיית סוף מלאבד‪ ,‬הוא‬
‫המלאבה שמבה בפטיש‪ ,‬אבל פי׳ ב׳ דר׳־ת שד‪,‬ביא‬
‫הר׳־ן שמבה על האבן שבבנין להשוותה לחברותיה‬
‫הא הוא באמצע הבנין דא״א להשוות אהד שנגמר‬
‫הבנין בהכאד‪ ,‬ומ״מ הוא גמד מלאבד‪ .‬לענין מבד‪.‬‬
‫בפטיש‪ ,‬וא״ב הוא רק בדבארתי דלא בעינן סוף‬
‫מלאבד‪ ,‬אלא מה שמחשיב את מה שנעשה לגמור‬
‫ביון שדרך הבונים אחר שבנו מקצת להשוות את‬
‫האבנים קודם שנתייבשו ואין מחשיבין מד‪ ,‬שעשו‬
‫לגמור המקצת שבנו בשלא השוו אף שאין בהשואה‬
‫זו תשיבות מלאבת בונר‪ ,‬דד‪,‬וא רק ליפוי בעלמא‪,‬‬
‫של׳׳ד למשוה גומות בקרקע הבית שתייב משום‬
‫בונד‪ ,‬דהתם יותר ראוי לד‪,‬שתמש בשהקרקע שוה‬
‫אבל בכותלים הוא רק ליפוי שאין שייך זד‪ ,‬לבונה‪,‬‬
‫אבל מאחר שאין מחשיבין הבונים מלאבתם לנגמר‬
‫אף המקצת שבנו בלא השואר‪ .‬הרי עשו בד‪,‬ש‪1‬אד‪,‬‬
‫זו חשיבות גמר מלאבד‪ .‬לר‪,‬מקצת בנין שעשו הוא‬
‫אגרות‬
‫שלא‬ ‫לו‬ ‫תיקוןבמה שעשר‪ ,‬אלא תיקון בעלמא‬
‫שייך להמלאבד‪ .‬ולבן נתשב מקלקל‪.‬‬
‫והנה במלאבת סותר הא מגי תיקון בזה שאינו‬
‫ניבר במה שעשה לבו״ע אף לר״ש דהא א״א לצייר‬
‫במותר שיהיה תיקון בהסתירה ‪.‬גופה ראם לא היה‬
‫מעולם נמי היה יבול לבנות עתה‪ ,‬וא״ב‬ ‫נבנה‬
‫תזינן שבמותרמגי בתיקון כזה שיש לו רק עתה‬
‫שבבר בנוי ושאני סותר משאר מלאבות‪,‬‬ ‫אתרי‬
‫ובמפורש בתום׳ דף ל׳׳א מהאי טעמא שמותר שאני‬
‫שאף ר׳׳ש מודה במותר שאף שאין מתקן בסתירה‬
‫זו יותר משלא היה בנוי שם מעולם נתשב מתקן‬
‫ותייב עיי״ש‪ ,‬וכ״ב מתולק סותר משאר מלאכות‬
‫גם לזה שבסותר אין צריך שיהיה ניכר שהתקון‬
‫הוא מהסתירה אף שבשאר מלאכות צריך שיהיה‬
‫התיקון ניכר מהמלאכד‪ ,‬שעושה‪ ,‬ולבן במגדל גדול‬
‫ששייך בו מתירה אסור לשוברו ליקת מה שבתוכו‬
‫דאף שהוא מקלקל לגבי המגדל ביון שעב׳׳פ עתה‬
‫הוא תיקון לו משום שאינו יכול ליקת מה שבתוכו‬
‫אלא בשבירה הוה מתקן במותר וחייב‪ ,‬ורק במגדל‬
‫קטן שאין בו מלאבת מותר רק מלאבד‪ ,‬אתרת‬
‫פטור מטעם מקלקל שבכל מלאבות צריך שיהיה‬
‫תיקון הניכר בעצם המלאבה שעושה‪ ,‬זהו מה שצריך‬
‫לומר לדעת רש׳׳י והר׳׳ן‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫אבל עריץ קשר‪ ,‬איזד‪ ,‬מלאבד‪ ,‬הוא במגדל קטן‬
‫שהוצרכו להתיר רק מתמת מקלקל הא כיון שאין‬
‫בו סתירד‪ ,‬מתמת דאין בנין ומתירה בכלים יש‬
‫להתיר מטעם זר‪ .‬לבד בדפי' הדשב״« וזה שאסור‬
‫כשמתכוין לעשות כלי‪ ,‬הוא משום דבשנוקבה לעשות‬
‫בפתת נאת יש לחייבו מטעם מבה בפטיש כבכל גמר‬
‫כלים בבריש הבונד‪ ,‬לשמואל במעייל שופתא בקופינא‬
‫דמרא וכדאיתא ברש׳׳י דף מ״ז במתזיר מטה של‬
‫טרסיים בד״ה תייב תטאת עיי׳־ש‪ ,‬אבל בשבירה‬
‫בעלמא ודאי אין כאן גמר מלאבד‪ ,‬שאין זה במעשה‬
‫האומנים ואין שייך לחייבו מטעם מבד‪ ,‬בפטיש‬
‫ולת כיון שאין בנין ומתירה בבלים יש להתיר‬
‫מטעם זה לבד‪ ,‬ולמה הוצרכו לזה שהוא מקלקל‪.‬‬
‫ודכבון לע׳־ד דלבאורד‪ .‬תמוה דבמסתת שתייב‬
‫לשמואל משום מבה בפטיש בדף ק״ב פרש׳׳י גמר‬
‫מלאכה הוא שהמקום שחרץ חריץ זה לא יחרוץ‬
‫עוד עיי׳־ש‪ ,‬אף שעור צריך לחרוץ הדבר‪ ,‬עד שיוכל‬
‫ליקה האבן למקום שצריך‪ ,‬וכן משמע מלשת הרמב׳׳ם‬
‫בפ׳׳י משבת ד‪,‬׳׳ת שבתב המסתת כ׳־ש חייב משום‬
‫מבד‪ ,‬בפטיש‪ ,‬ולא בתב משוע אחרון‪ ,‬ובן בד‪,‬ט׳׳ז‬
‫בתב הצר בכלי צורה אפילו מקצת הצורה‪ ,‬ולא‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫קצב‬

‫הנקב שעשה הוא דבד גמור וקיים בהכרח שא״א‬ ‫מלאכה דמכה בפטיש‪ ,‬וא״כ אף לדש״י ותום׳ הוא‬
‫להתבטל כמו במסתת כ״ש שחייב משום מבה בפטיש‪,‬‬ ‫כן דק שציידו מכד‪ .‬בפטיש באופן אהר‪.‬‬
‫דבקודח הא לא התחיל עדיק כלום‬ ‫דל״ק כלום‬ ‫וכיון שמלאכת מכד‪ .‬בפטיש הוא על זה שההשיב‬
‫במלאכתו שצדיך לעשות דד‪,‬נקב שעשה אין בו שום‬ ‫במה שעושה עתה גמד מלאכד‪ .‬על מה שנעשה‬
‫צודך דק תקיעת היתד הוא הצודך וזהו מלאכתו‬ ‫אף שאינו גמד ממש אם אך המקצת שנעשד‪ .‬נגמד‬
‫שעוזזזד‪ ,‬ולכן איז ®’ ‪ T‬לחייבו משום מכד‪ ,‬בפטיש‬ ‫בזה‪ ,‬כ״ש כשבמעשיו נעשד‪ .‬דבד גמור בהכדה‬
‫שהוא בזד‪ ,‬שנעשד‪ ,‬איזה דבר והדי בהנקב שקדח‬ ‫שאיא להתבטל אף שד‪,‬וא רק מקצת ותהלת הדבד‬
‫עדית לא נעשד‪ ,‬כלום‪ ,‬ודק לדב דהוא משום בונד‪,‬‬ ‫שהושב לעשות שהוא חייב במלאכת מכד‪ ,‬בפטיש‪,‬‬
‫יש לחייבו משום שעכ״פ הוא ממעשד‪ ,‬הבנין‪ ,‬ופדיו‬ ‫ומדוקדק לפ׳׳ז לשון ד‪,‬גמ׳ בדף ע״ד‪ ,‬דכה וד׳ זידא‬
‫שסיד לשמואל דקודח לאו גמד מלאכה הוא ואין‬ ‫דאמדי תדוייהו כל מידי דאית ביה משום גמד‬
‫לחייבו‪.‬‬ ‫מלאכה הייב משום מכד‪ ,‬בפטיש‪ ,‬ולא אמדו בל‬
‫מידי דהוא גמד מלאבד״ משום דאין הכוונה דיהיה‬
‫ענף ג‬
‫גמד מלאכה שעוקזה אלא דמה שעשה הוא דבר‬
‫נמצא לפ״מ שבאדתי מזזעושד‪ ,‬דבר שא׳׳א לבטל‬ ‫נגמד וקיים בין מהמת שבהכדה הוא דבד קייס‬
‫מה שעשה דד‪,‬וא בהכדח דבד קיים חייב מטעם‬ ‫שא״א לבטלו בין מחמת שנחשב במעשיו לנגמד‪,‬‬
‫מכה בפטיש אף שאינו בגדד מלאכה מצד עצמו‬ ‫וזהו לשון דאית ביה פי׳ דאף שהוא תחלת מלאבד‪,‬‬
‫ל״מ לשמואל דמסתת שהלכד‪ ,‬כמותו כדפסיק הדמב״ם‬ ‫אבל יש בו גם גמד מלאכה בזה שסך מלאכה שעשה‬
‫בפ״י הי״ח אלא אף דב לא פליג בזה דמה שפליג‬ ‫כבד הוא דבד קיים וא״צ לעוד דבד לעשות להחזיקו‪,‬‬
‫במסתת הוא מטעם אחד כדבאדתי בחדועזי )נדפס‬ ‫חייב משום מכד‪ ,‬בפטיש אף שאין בו גדד מלאכה‬
‫בספדי דבדות משה על ב״ק סי׳ כ״ג ענף י׳׳ב(‪,‬‬ ‫דזה עצמו שנעקזה דבד גמוד היא מלאכה‪.‬‬
‫ואם עחזזה לגמר חייב מטעם מכה בפטיש אף באפשד‬
‫ולכן מסתת אף בכ׳׳ש הדי חדיץ שעשד‪ ,‬אף‬
‫לבטל ג״כ בליכא גדד מלאכה מצד עצמו‪ ,‬ולכן‬
‫שצדיך להדוץ עוד הדבה חייב משום מכה בפטיש‬
‫כשחותך החבל אף שהוא תלוש ואין כאן גדד מלאכה‬
‫משום דמה שחדץ הוא דבד גמוד שלא יחדוץ עוד‬
‫במעשיו בעצם‪ .‬יתחייב מטעם מכה בפטיש שהדי‬
‫וכן בצד מקצת הצודד״ אבל בעביד הביתא שכ׳׳ז‬
‫הוא דבד גמוד בהכדח אם הוא מתקן וכ׳׳ש בהא‬
‫שלא הוסק בתנוד אין מה שעשה דבד קיים דדק‬
‫דאיידי בעידובין שחותך בשביל לפתוח המגדל שהוא‬
‫התנוד יחזיק ויקיים מה שעעזה לא הוו מעשיו גמד‬
‫למעשה גמד שיהיה פתוח שודאי יש לחייבו משום‬ ‫מלאכה ואין בו משום מכד‪ ,‬בפטיש‪.‬‬
‫מכה בפטיש‪ ,‬ולכן הוצדך רש׳׳י לומר אף אחר‬
‫שכתב דאין חתיכה אסורה אלא במחובר ואינו מלאכה‬ ‫ואף שגם במלאכת בונה בעינן שתד‪,‬א מלאכתו‬
‫בעצם גם זה שהוא מקלקל דבמתקן היה חייב מטעם‬ ‫מתקיימת אבל הוא אף ביכול להתבטל מה שעשה‬
‫בפטיש‪ ,‬וכן הוא בשבירת חבית קטן אף שאין בו‬ ‫כיץ שאפשד גם להתקיים כשלא יבטלו היא מלאכה‬
‫איסור בנין וסתירה לרש׳׳י והרץ מ״מ אם היה‬ ‫דבונד‪ ,‬שהרי תיקן בזה דלא יצטרך שוב לעשות‬
‫מתקן בהשבירד‪ ,‬היה חייב מטעם מכה בפטיש מטעם‬ ‫זה‪ ,‬אבל מכה בפטיש שהוא לד‪.‬חשיב מה שנעשה‬
‫זה שבאדתי‪ ,‬אף שעדיין אינו גמד דעוד יתקננו אחד‬ ‫לגמוד הוא שייך דק כשא׳׳א להתבטל אם עדיין לא‬
‫השבת להיות נקב יפה כפי האפשד לו‪ ,‬מאחד דבל‬ ‫נגמר המלאכד‪ ,‬ממש כד‪,‬א דמסתת ובאם הוא נגמד‬
‫עשייתו הוא דבר גמוד בהכדח מחמת שא׳א לבטל‬ ‫ממש אף כשיכול להתבטל כיון דגמר בזה מה שעשה‬
‫מעזזזה השבידה שעשה ולכן הוצדכו לטעם מקלקל‪.‬‬ ‫מכבר אף רק מקצת כד‪,‬א דד‪,‬שואת האבנים לחברותיה‪,‬‬
‫ומש׳׳ב דקז׳׳י עידובין שאין חתיכה אפודה אלא‬ ‫אבל קודם שהשוה אין כאן גמר כיון דמצד עצם‬
‫במחובר דמשמע דאם היה במחובד היה אסוד והא‬ ‫המלאכה הדי אפשד לבטלו ומצד מחשבתו הדי עוד‬
‫לשון במחובד לא משמע שהוא בנין שיד‪,‬יד‪ ,‬מדין‬ ‫צדיך לעעזות להשוות‪ ,‬ולכן בחביתא אם יש בנין‬
‫מלאכת סותר שעזייך התידץ שכתבתי על קושית‬ ‫בכלים חייב משום בונה אף דעדיין צדיד להחזיק‬
‫ד‪,‬פמ״ג והעו״ש על הר״ן ועל מה שקשה ברזזז״י‬ ‫שלא יוכלו לבטלו להסקה בתנוד מעזום דהדי אפשד‬
‫דסוף הדבור אלא משמע שהוא במחובר ממש דהוא‬ ‫גם לד‪,‬תקיים אבל כיון שאין בנין בכלים אין לחייבו‬
‫מדין מלאכת תולש שהוא ככל המלאכות שבעי מחקן‬ ‫משום מכד‪ ,‬בפטיש דעדיין לא מחשיבין לגמוד כיון‬
‫בעצם המלאכה וכיץ שהוצדך לומד שד‪.‬וא מקלקל‬ ‫שאפשד שיתבטל בלא הסקה בתנוד‪.‬‬
‫כדי שלא יתחייב מטעם מכד‪ ,‬בפטיש‪ ,‬א׳־כ גם בחתיכד‪,‬‬ ‫ואין להקשות לפ‪-‬ז מאי מקשד‪ ,‬ד‪,‬גמ׳ לשמואל‬
‫ממחובד שהיה תולש נמי היה פטור במקלקל‪ ,‬ונדאה‬ ‫בדף ק״ג מקודח דלאו גמר מלאכה הוא‪ ,‬הא עכ״פ‬
‫קצג‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫מתקן לענין ליקה האוכלין מאחר שזס כלים קטנים‬
‫דלית בד‪,‬ו משום מלאכת סותר‪ ,‬ולהדשב׳׳א והדיטב״א‬
‫כאן וד‪,‬מרדכי פ׳ הבונד‪ ,‬בשם הרא׳׳מ מותר משום‬
‫שאין בנין וסתירה בכלים‪ ,‬ואף לדידד‪,‬ו מסתבר‬
‫שר‪,‬ד‪,‬יתד הוא רק לצורך שבת‪ ,‬ועיין בחדושי אנשי‬
‫שם שעל המרדכי שם‪ ,‬וכן הוא לתירוץ ראשון של‬
‫התוס׳ בעידובין דף ל״ד ד׳׳ד‪ ,‬ואמאי‪ ,‬וכן הביאו‬
‫התוס׳ שם וכאן מירושלמי‪ ,‬וכן מסיק הגד״א בסי׳‬
‫שי״ד סק׳׳ג‪ .‬אבל התוס׳ כאן ובעירובין בתירוץ ב׳‬
‫וד‪,‬דא״ש סברי דדוקא בחבית של מוסתקי דד‪,‬יא‬
‫חבית שבודה שמחבקין שבדיה בזפת מותר אבל‬
‫בחבית שלימד‪ ,‬אסור עיי׳׳ש‪.‬‬
‫חשיבות דבד גמור היא המלאכד‪ ,‬אין שייך זד‪,‬‬
‫ענף ד‬
‫וד‪,‬נה לתוס׳ שבת משמע שהוא דק מדרבנן‬
‫דהא הביאו מביצה דף ל״ג שמוקים ד‪,‬גמ׳ הא‬
‫דשובד את החבית במוסתקי משום דמקשד‪ ,‬לד׳׳א‬
‫שאוסר לקטום לד‪,‬ריה גזידה שמא יקטמנו לחצוץ‬
‫שיניו שחייב חטאת מ׳׳ט לא אסרו לשבור את החבית‬
‫לאכול הגרוגרות שמא יתכוין לעשות כלי‪ ,‬וסבדי‬
‫שהקושיא היא אף לרבנן משום דאף דלא אסרו‬
‫לקטום להדיה הוא משום דאף לחצוץ שיניו סבדי‬
‫שאין בו איסור דאורייתא אבל בשובר את החבית‬
‫שבמתכוין לעשות כלי הוא איסוד דאורייתא יש‬
‫לגזור כמו לד״א‪ ,‬ולכן גם לדידד‪,‬ו צריך לאוקמי‬
‫במוסתקי שלא שייך לגזור בר‪,‬ו דמהמת גריעותו‬
‫לא הייס עליה וליכאלמיהש שמא יתכוין לעשות‬
‫כלי‪ ,‬ולפ׳׳ז יש ג״כ להתיר בשק של ניר שלא‬
‫יחוס עליד‪ ,‬דגרוע הוא מהבית של מוסתקי וליכא‬
‫למיגזר שמא יתכוין לעשות כלי‪ ,‬אבל לקרוע שק‬
‫של בגד יש לאסור דאפשד שיחוס עליה ויש‬
‫לגזור שמא יתכוין לעשות כלי‪ .‬ולשבור תיבת שפראטן‬
‫וכל חקענס יש לידע דרך המדינד״ ראם דרכם‬
‫לד‪,‬שליכם לאשפה ואין חסים עליו אף עניים יש‬
‫לד‪.‬תיר‪ ,‬ואם יש אנשים שהסים עליו ומשתמשין‬
‫בו לאיזה דבר יש לאסור מצד גזירה שמא יתכוין‬
‫לעשות כלי‪ ,‬ואף לעשירים יש לאסור באותן מקומות‪.‬‬
‫ובתוס׳ ביצה שם ד״ד‪ ,‬כי תניא פירשו בטעם‬
‫אחר דמהמת שבמוסתקי היא הבית רעועה יחוס‬
‫עליה דלא יקלקל ויעשה נקב לכל הפחות שיוכל‬
‫עיי״ש וטונתם צריך לפרש דלא יסמוך על מה‬
‫שיתקן אותם אחר שישברהו לעשות בפתה נאה‬
‫דירא שמא יקלקלהו לגמרי וישמור מתחלה לעשות‬
‫הנקב לכל הפחות שיוכל וישאר בנקב שיעשה בלא‬
‫תיקון יותר תה עצמו לא הוי תיקון דעכ׳׳פ נתקלקל‬
‫מבתהלה‪ ,‬ולפ״ז אין להתיר אף בשק של ניר‬
‫ותיבות הקענס אף במקומות שמשליכין שהרי הם‬
‫אגרות‬
‫דדש״י סובר כשיטתו בב״ק דף ל״ה דבמקלקל נפי‬
‫ד‪,‬וא בגדר מלאבד‪ ,‬דהא פוטר שם מתשלומין בהזיק‬
‫בשבת בד‪,‬בערד‪ ,‬כשלא צריך גם לאפדו שד‪,‬וא מקלקל‬
‫שהתוס׳ שם ד‪,‬קשו עליו של״ד לשוגג שיש בו איסוד‬
‫מלאכד‪ ,‬ובמקלקל אין כאן איסור מלאכד״ וצריך‬
‫לומד דדש״י סובר דמקלקל נמי ד‪,‬וא בגדד מלאכד‪,‬‬
‫אך שנתחדש לפוטרו מחיובים )וכדבארתי בספרי‬
‫דברות משד‪ ,‬סי׳ כ״ג טעמו עיי״ש(‪ ,‬ולכן אף מדאורייתא‬
‫יש איסור במקלקל אבל הוא דוקא בשאר אבות‬
‫מלאכות שעצם המעשר‪ ,‬ד‪,‬וא חמלאכד‪ ,‬שזח חא ישנו‬
‫גם במקלקל אבל במכה בפטיש שבעצם המעשה‬
‫ליכא גדר מלאכה רק מצד מה שנעשה ממעשיו‬
‫במקלקל שאין שום חשיבות מזר‪ ,‬וממילא ליכא‬
‫במקלקל דמלאכת מכה בפטיש שום איסוד‪ .‬ול ‪p‬‬
‫כתב רש״י דבהתיכד‪ ,‬ממהובד שהוא תולש היה אסור‬
‫משום שאף במקלקל הוא איסוד מדאורייתא אף‬
‫שאין מתחייבין ולא היה שייך להתיר גם בבין‬
‫השמשות‪ ,‬אבל כיון שהוא תלוש שאין האיסור‬
‫אלא מצד מכד‪ ,‬בפטיש לכן כיון שמא מקלקל שרי‬
‫לגמרי וכן בשבירת חבית קטן שהוא רק מדין מכד‪,‬‬
‫בפטיש כתב שפיד דש״י דאין במקלקל שום איסור‬
‫בשבת‪ ,‬ולפ״ז מתורץ גם קושית העו״ש וד‪,‬פמ״ג‬
‫מאיסור דמגדל גדול אף בלא תירוצי דלעיל משום‬
‫דבמגדל גדול שיש בו מלאכת סותר אם היה בשבירת‬
‫המגדל בעצמו שד‪,‬יד‪ ,‬זה סותר ממש היד‪ ,‬אסור‬
‫לדש״י אף במקלקל ממש בלא שום תיקון גם‬
‫מדאורייתא ולא היה ניתר בביה״ש‪ ,‬ואולי יהיה ניחא‬
‫לפ״ז מד‪ ,‬שהיד‪ ,‬ניחא לד‪,‬מג״א אליבא דרש״י דלכן‬
‫כשתירץ דברי הד״ן אף שעל רש״י ליכא תירוץ‬
‫זה היה ניחא שתמוה מאד כדהקשתי עליו‪ ,‬דלפ״ז‬
‫על רש״י לא קשה משום דסובד בשאר מלאכות‬
‫שגם מקלקל הוא איסור מדאורייתא אך שלא מתהייבין‬
‫ודק במכר‪ ,‬בפטיש סובד שליכא איסוד‪ ,‬אבל על‬
‫הד״ן הקשד‪ ,‬שפיר דד‪.‬ר״ן הא סובר דבמקלקל גם‬
‫בכל מלאכות ליכא איסור מדאורייתא כמו במכר‪,‬‬
‫בפטיש‪ ,‬אך שאסרו מדרבנן בין בשאר מלאכות‬
‫לצורך שבת‪,‬דא״בגם‬ ‫ין במכד‪ ,‬בפטיש‪ ,‬ור‪,‬תירו‬
‫במגדל גדול הי״ל להתיר‪ ,‬אך גם על הר״ן לא קשה‬
‫כתירוץ הראשון שכתבתי שסותר שאני‪ ,‬ונתבאר‬
‫שיטת דש׳׳י וד‪,‬ר׳׳ן בטוב בלי פקפוק‪.‬‬
‫ואחרי שתירצתי שיטת רש״י וד״ן בהיתר שבירת‬
‫החבית‪ ,‬נחזור לדינא שלדידד‪,‬ו מותר לקרוע השק‬
‫ליקה הצוקער וכן לקרוע שק של בגד וכן לפתוח‬
‫בשבירה תיבת השפראטן וכל הקענס אף שד‪,‬ם של‬
‫מתכת‪ ,‬כיון דד‪,‬וא מקלקל בעצם המלאכה אף שהוא‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫קצד‬

‫וא׳ב אסור לדידהו לקרוע השק ליטול הצוקעד ולשבור‬ ‫בריאין ולא שייך טעם זה‪ ,‬אבל מסתבר שאם אינו‬
‫תיבות השפראטן וכל הקענס מדין סותר מדאורייתא‬ ‫חס עליה בלל במו של ניד ודאי אין לחוש לבוונת‬
‫וכן פסקו גם הטור והש״ע בר״ס שי״ד שבחבית‬ ‫עשיית בלי בסברת התוס׳ והרא״ש דשבת ורק בחבית‬
‫שלימה אפוד מדינא מטעם שיש סתירד‪ .‬בכלים‬ ‫של מוסתקי סבדי בביצה שחס עליה ולבן פירשו‬
‫ורק בחבית מוסתקי מותר‪ ,‬וד‪,‬דמ׳׳א מצריך שיהיה‬ ‫טעם שמחמת זד‪ .‬אין לחוש אבל כשודאי לא חס‬
‫גם כלי קטן שלא מחזיק ארבעים סאד‪ ,‬משום דסובר‬ ‫אין לחוש גם לדידד‪,‬ו כטעם תוס׳ והדא״ש שבת‪.‬‬
‫דבנין רעוע הוד‪ ,‬אף במוסתקי ובקרקע הוה אף‬ ‫אבל התום׳ עירוביז ב תיי ח ב׳ סברי דבחבית‬
‫בזה בנין ולכן כשמחזיק מ׳ סאה שהוא כאד‪,‬ל שבקרקע‬ ‫שלימה אסור מדאורייתא מחמת דיש בנין וסתירה‬
‫לרש״י ור*ן והרבה ראשונים דאף דאמרו רבה ורב‬ ‫גמורה אף בכלים ובמוסתקי מותר שכיון שהם רק‬
‫יוסף בעידובין שם טעם זה דק לד־׳א אבל לאביי‬ ‫חתיכות מדובקות לא הוד‪ .‬בנין וסתירה גמורה ואינו‬
‫הא פרקז׳׳י שלכו׳׳ע הוא אחלי■ ולס סובר הדמ׳־א‬ ‫בכלים חהו גם כוונת הד׳ יצחק בתום׳ עידובין‬
‫שלא יפלגו בזה אף המתרצים הא דעידובין מטעם‬ ‫וכן כתב הדא‪-‬ש בעידובין‪ .‬ותמוה שם בדא״ש שכתב‬
‫שיש בנין וסתירה בכלים דאף שיכלו לתרץ דאיידי‬ ‫גם טעם דשיי שלא גזרו שמא יתכוין לעשות כלי‬
‫במגדל גדול מ׳׳מ תירצו מטעם שיש סתירה גם‬ ‫מחמת גריעותו‪ ,‬הא בלא זה ליכא למיגור משום‬
‫בכלים משום דפבדי דכן האמת מהא דשופתא‬ ‫שאף אם יתכוין הוא רק מדרבנן דאין בנין כזה‬
‫בקופינזב וא‪-‬צ לאוקמי במגדל גדול דוקא‪ ,‬וכן מפורש‬ ‫בכלים דאם היד‪ .‬מדאורייתא בנין כזה היד‪ .‬גס‬
‫בתום׳ עידובין דלא מחמת הקושיא חידשו זה שיש‬ ‫סתירה מדאורייתא וד‪.‬יד‪ .‬אסור גם במוסתקי מצד‬
‫בנין וסתירח בכלים אלא דאף שיש לתרץ דאיידי‬ ‫עצמו מדינא כמו בשלימה לדידיה‪ ,‬ובתום׳ לא הזכירו‬
‫במגדל גדול תירצו מחמת שיש סתירה גם בכלים‬ ‫בעידובין טעם דש״י וכן הוא כמפורש בתום׳ ביצה‬
‫מהא דעזופתא בקופינא וממילא יש להם תירוץ‬ ‫שלתום׳ עידובין א״צ לטעם דש״י‪ ,‬וזה שכתבו שם‬
‫גם אם איידי בכלי קטן ולא חזרו כלל מחדוש‬ ‫דכיץ שחם מדובקים מפת ואין החתיכות שלימות‬
‫דתידח ראשון דמגדל גדול הוי כאהל ושייך בו גס‬ ‫לא הוי שום תיקון כלי‪ ,‬כוונתם מדאורייתא דהא‬
‫בנין וסתירה הרעוע אף שאינו בכלים‪ ,‬ופסק הדמ׳׳א‬ ‫מפורש תנן שלא יתכוין לעשות כלי אלא דכיון‬
‫מפורש בב׳׳י שזה שלא סמכו על‬ ‫כמותם‪ .‬וכן‬ ‫דאינו תיקון כלי מדאורייתא דק מדרבנן אין לגזור‬
‫תירוץ ראשון דאיירי במגדל גדול הוא מחמת הא‬ ‫ולאסור לשבור‪ ,‬אבל הדא״ש שכתב כתום׳ וד‪,‬זכיד‬
‫דעוופתא בקופינא דגם בכלי קטן יש בו בנין‬ ‫גם טעם דש׳׳י הוא תמוד״‬
‫וסתירה גמורה וא״כ אין הברח שיחזרו מהא דגדול‬
‫וצריך לומר שסובר הדא״ש דאף במוסתקי אם‬
‫יש לו דין אהל‪ .‬וכן משמע גם שיטת הב״י דהא‬
‫יתכוין לעשות כלי אף שאינו בונד‪ .‬יתחייב מטעם‬
‫הוא פוסק דדוקא במוסתקי שדי וא״כ בד‪,‬כדח שגם‬ ‫מכה בפטיש דעכ׳׳ס גמד מלאכה הוא‪ ,‬והוי להדא״ש‬
‫בסיף איידי נמי‬ ‫הא דמותדלהתיז ראש החבית‬
‫במוסתקי כמו לדש״י בכלי שלם שאף שסובר שאין‬
‫במופתקי כדאיתא במג׳׳א פק״ז ומ׳־מ הביא הב״י‬
‫בנין בכלים כלל מ״מ חייב מטעם מכר‪ .‬בפטיש‬
‫מתה׳׳ד בשם או״ז דאיירי בקטנה דאינד‪ ,‬מחזקת‬
‫מחמת גמר מלאבד‪ ,.‬ואף במופתקי חייב לרעז״י מטעם‬
‫יותר ממ׳ סאה אבל מחזקת אסור ומשמע שסובר‬
‫מכד‪ .‬בפטיש דהא מוקים למתני׳ במופתקי ומ״מ‬
‫גם הוא בן להלכה אף שלדידיה איידי במוסתקי‬
‫חייב במתכוין לעשות כלי‪ ,‬ובן הוא להרא״ש במופתקי‬
‫דוקא א״כ חזינן שגם הוא סובר כדרמ׳׳א‪ .‬וצע׳׳ק‬
‫לבד וא״ב עדיין יקשה מ״ט לא גזרו שמא יתכוין‬
‫על שלא כתב זה בש׳׳ע‪ .‬עכ״פ שיטת הרמ‪-‬א נכונה‬
‫לעשות כלי ולכן צריך לטעם רש״י שאין לגזור‬
‫ומקודד‪ ,‬מתום׳ ומוכרח כן גם דעת הב״י‪ ,‬ולא קשה‬
‫מחמת שלא יחוס מצד גריעותו אבל שלא במופתקי‬
‫בלום קושית ערוך השלחן עליו בסעי׳ ח׳ שכיון‬
‫אסור מצד עצמו מחמת שיש סתירה בכלים ולמלאכת‬
‫שפוסק חלוק דבין גדול לקטן הו׳׳ל לפסוק שמותר‬
‫סותר סגי בתיקון שד‪.‬וא לאכול עתה כדלעיל‪ .‬והתום׳‬
‫לשבור גם שלימד‪ ,‬כיץ שנפתלקה הקושיא מעידובין‪,‬‬
‫סבדי דבמוסתקי ליכא אף מכה בפטיש משום שאין‬
‫דד‪,‬א לא משום קושיא זו פסקו כן אלא מהא דשופתא‬
‫בזה שום חשיבות על מה שנעשד״ רק מדרבנן אסרו‬
‫בקופינא‪.‬‬ ‫מטעם בונה לכוין לעשות כלי ולשבור לא אסרו‬
‫ועיין בדשב׳׳א ביצה שם שהקשה על שיטת‬ ‫משום צורך שבת לכן לא הוצרכו לטעם רש׳י‪.‬‬
‫התום׳ עירובין קושיא גדולה דהא לד׳ אחא בד‬ ‫עכ״פ לתום׳ עידובין ודרא׳׳ש שם אסור לשבור‬
‫יעקב שם לא איידי מתני׳ דשובד אדם את החבית‬ ‫כלי שלם מדין סתירה שלזה מד‪ ,‬שצריך להגרוגדות‬
‫במוסתקי ולא נאסר מחמת סתירה ו ס הקשה הגר׳׳א‬ ‫שבו לאוכלם עתר‪ ,‬הוא נחשב תיקץ ואסור מדאוריית*‬
 ‫ר‪,‬צה‬ ‫משה‬
‫ועיץ בעדוך השלחן סעי׳ ה׳ שכתב שהדמב״ם‬
‫סובר מתמת דמקלקל הוא ואיסורו רק מדרבנן בזד‪,‬‬
‫הקלו בכלים לומד שאין סתירה בכלים‪ ,‬חה ודאי‬
‫הוא רלתא בלא טעם לומר שיקילו רבנן בכלים‬
‫יותד אם האיסור שוה ולא משמע כן מכל הראשונים‪,‬‬
‫אלא מה שמחלקי לתקל בכלים שדוקא בבנין גמור‬
‫יש בנין הוא מדאורייתא אבל אם מדאורייתא שוין‬
‫באיסור אין מקום לומד שיקילו רבנן בכלים‪ ,‬וגם‬
‫מתום׳ ורא׳׳ש שהוצרכו לומר מחמת דסברי דיש‬
‫סתירה בכלים דאיירי במוסתקי תזינן בפירוש שאין‬
‫חלוק בזה דאף שמקלקל יש סתירה בכלים לדידד‪,‬ו‬
‫כמו בקרקע ולא הקלו בכלים יותר מבקרקע‪ ,‬ופלא‬
‫שהביא עוד מרבדי התום׳ דאיד‪ ,‬לרבדיו בעת‬
‫שאדרבה הם סותרים לדבריו‪ ,‬אף אולי יש לומר‬
‫בשיטת הדמב״ם כדבריו מטעם מקלקל אבל יהיה‬
‫מותר נם בכלי גדול ואף בקרקע ובעידובין איירי‬
‫בשל אבן כירושלמי שאינו יכול לשוברה ויהיה‬
‫דלא כהר׳׳ן שאף לטעם זד‪ ,‬מסיק דדוקא בכלי קטן‬
‫מטעם דבאדתי שלפ״ז לד‪,‬דמב״ם שיש סתירה נם‬
‫בכלים היה לו לאסור ונצטדד לומד שפליג הרמב״ם‬
‫על הדין בזד‪ ,‬והוא דוחק דלפה שבאדתי טעם הד״ן‬
‫הוא נכץ מאד‪.‬‬
‫והנכון לע׳׳ד דהא גם על הר׳׳ן קשה דגם‬
‫הוא סובר דיש בנין בכלים כראיתא בדבריו ד״פ‬
‫הבונה א״ב איד מותר בכלי קטן הא אוסר בכלי‬
‫גדול מטעם דיש סתירה א׳׳ב נם בקטן הרי כיון‬
‫שיש בנין יש סתירה ואיד כתב בכאן דאין סתירה‬
‫בקטן וסותר דברי עצמו ועיין בב׳׳י שהקשה זד‪,‬‬
‫ותירץ שד‪,‬ד״ן מחלק בפ׳ הבונד‪ ,‬דבעושה כלי מתחלתו‬
‫או כלי שנתפרק וצריד אומן בחזרתו לא מיקרי‬
‫בנין בכלים אלא עושה כלי מיקרי ומיחייב משום‬
‫בונד‪ ,‬אבל בכלי שנתפרק וא״צ אומן בחזרתו אין‬
‫בנין בכלים והביא כן גם רהמ׳׳מ פ׳׳י הי׳׳ג‪ .‬ולכאורה‬
‫אינו מובן במה מחולקין דברי הד׳׳ן מדברי התוס׳‬
‫שלהתום׳ א״א לחלק בין גדול לקטן בשלם ולהד׳׳ן יש‬
‫לחלק‪ ,‬וצריד לומד בכותתו שהרץ אינו מחלק‬
‫בין בנין גמור וסתירה גמורה לבנין וסתירה גרועה‪,‬‬
‫אלא דק בין אם הוא כבר כלי לעשיית כלי‪ ,‬דמפרש‬
‫שמה שאמדו אין בנין בכלים הוא בדוקא אחד שכבר‬
‫הוא בשם כלי כמן בנתפרקו וא״צ אומן דעדיץ‬
‫שם כלי עליו וה״ה אם מוסיף בו אינו חייב רשום‬
‫מנד‪ ,‬דכיון דהוא כלי נמצא שעשייתו הוא בכלים‬
‫וע׳ז אמרו אין בנין בכלים אבל בעושר‪ ,‬כלי‬
‫רתחלתו הדי אינו עושה בכלי דד‪,‬א עריץ ליכא‬
‫כלי לא מיקרי בנין בכלים אלא הוא בונד‪ ,‬כלי‬
‫והייב משום מנד‪ ,‬תהו כמעט רפודש בדברי הר׳־ן‬
‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫בסק״ד בסופו שמביצה מהמקשה אדרבה מוכח שפותר‬
‫אף בשלימה מצד סתירה דהא כל קושיתו היא‬
‫דק משום גזירה והיא קושיא גחלה מאד‪ .‬ולפ״ט‬
‫שכתבתי להדא״ש שאף במוסתקי חייב בנתכוין לעשות‬
‫כלי מטעם מכה בפטיש יש לומד שגם ר׳ אחא‬
‫בד יעקב ידע שאיירי במוסתקי ומ״מ הקשה שהי״ל‬
‫לאסור לשבור דלמא יתכוין לעשות כלי ותירץ‬
‫ר׳ אשי דכיון שתניא ההיא במוסתקי שאני שאין‬
‫לחוש שיתכוין לכלי מחמת גריעותו‪ ,‬ואף שהוא‬
‫קצת דוחק מ״מ צריו לפרש ‪ p‬לדידהו‪.‬‬
‫ענף ה‬
‫ותנה הרמב״ם פסק דיש בנין בכלים בפ״י‬
‫משבת הי״ג בעבד חביתא ובשופתא דקופינא ומ״מ‬
‫פוסק בחבית דמותד לשוברה ליקח הגרוגרות בפכ״ג‬
‫ד‪,‬״ב ומדסתם משמע ראף בחבית שלימה מתיר‬
‫וכן איתא בק״ג פ׳ חבית‪ .‬ועיין בש״ג שכתב שמוכדחין‬
‫לומד שהדמב״ם סובר כתוס׳ דדוקא במוסתקי שדי‬
‫אף שסתם כיון שסובר דיש בנין בכלים אבל לא‬
‫נכון כלל דודאי היה מפרש אם היה מתיר רק‬
‫במוסתקי ולא היה סותם שיטעו להקל שלא כדין‪,‬‬
‫וכן הדי״ף סתם והשמיט אוקימתת דב אשי דאיירי‬
‫במוסתקי ותוכיח מזה הדשב״א בביצה שסובר דמותד‬
‫לשבור אף שלימה וכן ברוד שסובר גם הדמב״ם‪ ,‬ולכאו׳‬
‫הוא תמוד‪ ,‬טובא‪ .‬ומש״ב הק״ג דהרמב״ם סובר‬
‫כד‪,‬ד״ן ביצה שם דלרבנן דד״א דסברי דקוטם לחצוץ‬
‫בו את שיניו אינו אלא משום שבות הוא מטעם‬
‫דסברי דעשיית כלי בקטימד‪ ,‬ולא בסכין שהוא‬
‫שלא כדרכו לא מיתסד אלא מדרבנן‪ ,‬ולכן גם בעושה‬
‫כלי ע״י שבירה שהוא שלא כדרכו לא מיתסד אלא‬
‫מדרבנן אף בשמכוין לעשות כלי ומש״ה כי לא‬
‫מיכוין שדי אף לכתחלה עיי״עו‪ ,‬אינו תירוץ כלל‬
‫על הרמב״ם דסובר דיש בנין בכלים‪ ,‬דד‪,‬א הוא‬
‫טעם דק אם השבירה בעצם היה מותר מצד שאין‬
‫סתירה בכלים רק שהיה לן לגזור דלמא יתכוין‬
‫לעשות כלי שאסור היה זה טעם נכון דכיון שאף‬
‫כשיכוין לכלי אינו אסור לרבנן אלא מדרבנן רחמת‬
‫שהוא עשיית כלי שלא כדרכו אין לגזור בלא‬
‫מתכוין לכלי‪ ,‬אבל להרמב״ם שיש בנין בכלים הא יש‬
‫גם סתירה בכלים וא״ב כשם שאסרו מדרבנן הבנין‬
‫שלא כדרכו כ״ב ודאי אסרו הסתירד‪ ,‬שלא כדרכו‬
‫ככל מלאבד‪ ,‬שלאחר יד שאסרו מדרבנן דמ״ש סתירה‬
‫מבנין‪ ,‬וגם הא בסתירת מסתבר שלא שייף שיהיה‬
‫סתירה שלא כדרכו וגם בקובידת החבית הוא סתירה‬
‫כדרכו וא״ב יהיה אסור לשבור מצד עצמו לא דק‬
‫מדרבנן אלא נם מדאורייתא‪ ,‬וצע״ג במונת הק״נ‬
‫שאץ תירוצו‪ .‬כלום‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫‪«p‬‬

‫דאמד בדף קכ״ב אי יש בנין בכלים יש סתירה‬ ‫שמ ויותד מפורש זד! בדברי המ״מ שנחב אבל‬
‫בכלים‪ ,‬דודאי אי אמדינן דיש בנין גם בכלים‬ ‫העושר‪ ,‬בלי מתחלתו אין לך בנין גדול מוה ואין‬
‫דהפידוש הוא שאף שהוא כבד בשם כלי יש בנין‬ ‫נקדא וה בנין בכלים שהדי אינו כלי אלא עושה‬
‫במה שהוסיף בהו בחזרת הדלה דאיידי שם יש‬ ‫כלי עיי״ש‪ ,‬והטעם אולי משום דבקדקע יש חשיבות‬
‫גם סתירה בנטילת הדלת דמלאכות בונה וסוחד‬ ‫מלאבד‪ ,‬רכונה בכל משהו שעושה שמדבר המיטלטל‬
‫תלדין זה בזד‪ ,‬אבל כשאמדינן אין בנין בכלים‬ ‫מחברו לד‪,‬יות קבוע‪ ,‬וכן הוא בכלי גדול שנחשב‬
‫הדי אין גם סתירה אך שבעשיית כלי יש בנין‬ ‫אהל ודבר קבוע מחמת גודלו הוי כל משהו שמוסיף‬
‫משום דעדיין אינו בכלים אין שייך זד‪ ,‬בסתירה‬ ‫בנין וכשנוטל הוא סותר בכל משד‪,‬ו שסותר הקביעות‬
‫דד‪,‬די הוא בכלים‪ ,‬וזד‪ ,‬פשוט לשיטח הד״ן וד‪,‬מ״מ‪.‬‬ ‫שעשה אבל בכלים קטנים שאין קבועין אין שום‬
‫חשיבות מלאכה על מה שמוסיף אף שנקבע לכלי‬
‫ולכן ניחא מה שמותר לשבור החבית אף שלימה‬ ‫שלא נתחדש איזה חשיבות על הדבר שד‪,‬די הוא‬
‫אם היא קטנה ואין כאן מלאכת סותד כדכחב הד״ן‬ ‫מיטלטל כמתחלד‪ ,‬וגם אין חשיבות מלאכה על‬
‫בשבת‪ ,‬אבל לנקוב יפה שיהא לפתח אף שבונד‪,‬‬ ‫מעשיו מאחד שבלא מעשיו נטי היד‪ ,‬בשם כלי‪,‬‬
‫לא יהיה מחמת דבכלי הוא מ״מ יהיה אפוד מצד‬ ‫אבל היכא שבמעשיו נעשד‪ ,‬בשם כלי כגון בעשר‪,‬‬
‫מכה בפטיש והיה לן לגזור לאסור גם לשבוד‬ ‫כלי מתחלתו או שנתפרק באופן שצריך אומן להחזירו‬
‫לד״א ואוקים ד׳ אשי לד״א במוסתקי דבשלימה‬ ‫שבטל מתודת כלי הדי יש כאן חשיבות מלאבד‪,‬‬
‫יהיה אסוד מדרבנן אבל לרבנן הוא עשיית כלי‬ ‫גדולה על מעשיו שהדי ממעשיו נעשה כלי ואין‬
‫כלאחד יד ואסור דק מדרבנן אף שיתכוין לנקב‬ ‫לך בנין גדול מזה‪ ,‬עכ״פ איך שנימא בטעם הדבר‬
‫יפר‪ ,‬ולכן לא נודו אף כשלימה כדכחב הד״ן בביצה‪,‬‬ ‫הא סכרי הד״ן וד‪,‬מ״מ שרק בונה בכלים שישנם‬
‫זהו שיטת הר״ן וד‪,‬וא כוונת הב״י שלכאורה לא‬ ‫כבד בשם כלים אמדינן דאין בנין בכלים אבל‬
‫מובן כלל מד‪ ,‬תידץ בזה ולמה שבארתי הוא נכון‬ ‫בעושה בשם כלי במעשיו עתה יש בנין‪.‬‬
‫מאד‪.‬‬
‫ומוכרח כן להדמב״ם דבפ״י הי״ב פסק שהבונה‬
‫וכן מוכרח גם שיטת הדמב״ם כדכתב ד‪,‬מ״מ‬ ‫ע״ג כלים פטור וד‪,‬וא מירושלמי ר״פ הבונה כדאיתא‬
‫אליביד‪ ,‬וכדבאדתי‪ ,‬ולכן גם לדידיד‪ ,‬אף שיש בנין‬ ‫במ״מ אף שודאי הוא בנין נמוד דהא בירושלמי‬
‫בעושה כלי מ״מ אין סתידד‪ ,‬בסותד כלי‪ ,‬לכן פסק‬ ‫מפורש שבנין כמשכן אם היו בונים ע״ג כלים היד‪,‬‬
‫דמותד לשבור אף חביח שלימה‪] ,‬והדמב״ם שסתם‬ ‫פטור דאמד אדנים כקרקע הן אבל אם היו ככלים‬
‫משמע שסובר עוד יותד שגם כלי גדול יותד ממ׳‬ ‫לא היה חייב משום בונד‪ ,‬אף שהוא בנין נמוד‪ ,‬וא״כ‬
‫סאד‪ ,‬מותר לשבור דאינו סובר שנחשב כאהל והמשנה‬ ‫מאי טעמא מחייב בהי״ג עושה תנוד וחביתא‬
‫דעידובין יתרץ כירושלמי בשל אבן שאינו יכול‬ ‫ושופתא בקופינא משום בונה‪ ,‬ולכן מוכדחין לומר‬
‫לשוברה‪ ,‬אבל בפמ״ג בא״א סק״ג כתב שגם להדמב״ם‬ ‫דסובר הרמב״ם כהד״ן והמ״ם אליביה שבונה בכלים‬
‫יש בנין בכלי של מ׳ סאה[‪ ,‬וניחא לפ״ז מד‪ ,‬שנקט‬ ‫אף בנין נמוד אינו בנין אבל עשית כלי מתחלה‬
‫הדמב״ם דין דשובד את החבית בדיני מכה בפטיש‬ ‫שעדיין לא היה בשם כלי ובמעשיו נעשה כלי‬
‫בפכ״ג משום שאף כשיתכוין לנוקבו יפה אינו ממלאכת‬ ‫הוי בונה שמפרש לשון הגמרא אין בנין בכלים‬
‫בונה רק משום מכד‪,‬בפטיש‪ ,‬וגם ניחא מה שלא‬ ‫בדוקא‪.‬‬
‫הזכיד בדיני סותד בהט״ו דסותד גבינה או מסיד‬
‫ולפ״ז הוא דק בבונה אבל בסתירה ליכא כלל‬
‫יד הקרדום חייב משום סותד משום דליכא בזד‪,‬‬
‫אופן שיחייב בסתירת כלים דד‪,‬א בעת שסותר היד‪,‬‬
‫משום סותר‪ .‬וזד‪,‬שכתב שם שפדק עץ תקוע ה״ז‬
‫כלי ונמצא שסתירתו היתד‪ ,‬בכלים ואין סתירה‬
‫תולדת סותר צריך לומד שהוא עץ תקוע מאד‪,‬ל‬
‫בכלים‪ ,‬וגם להטעם שכתבתי אין שייך בסתירה‬
‫הקבוע שלעיל מזה ולא מכלים‪.‬‬
‫דבר‪,‬רבד ודאי אין חשיבות מלאכה דד‪,‬וא מקלקל‬
‫מד‪ ,‬שמנפח בכלי זכוכית אין בו‬ ‫ולפ״ז ניחא‬ ‫וכל חיוב במלאכה דסותד הוא משום שצריך לו‬
‫משום בונד‪ ,‬שנשארו התום׳ בדף עיר בקושיא‬ ‫לבנות כלי אחד וכדומה שג״כ אינו חשיבות על‬
‫לשיטחם‪ ,‬משום דד‪,‬נפוח שעושה משמע שד‪,‬וא אחד‬ ‫מעשיו מה שנעשד‪ ,‬סחור מזה לכן אין כסותר כלי‬
‫שכבד נעשה בצודח כלי ע״י הדפוס דלכן אמד‬ ‫מלאכת סותר‪ .‬עכ״פ איך שיהיה בטעם הדבר הא‬
‫לשון מנפח בכלי ולא אמד מנפח כלי זכוכית ואין‬ ‫סבדי דהלשון מרחיק דבכלים אין סתירה וכל סתירת‬
‫בנץ בכלים כשכבר הם בשם כלי‪.‬‬ ‫כלים הדי הוא בכלי וא״כ נמצא שאף שבעושה כלי‬
‫יש בנין מ׳־מ כסותר כלי אין סחירה‪ .‬ול״ד להא‬
‫ר!צז‬ ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫שכל תפירת בגד הוא כן אלא אף אם דק במקום‬ ‫ונמצא שיש לנו גם דעת הרי׳׳ף והרמב״ם לתתיד‬
‫קטן קורע מחמת דעביד כי כיסתא ולתפור אח״ב‬ ‫אף בחבית שלימד‪ .‬אבל עכ״פ מאחד שרבותינו בעלי‬
‫כהוגן שרק בדרך מקדה מחמת שקלקלו באדיגד‪,‬‬ ‫ד‪.‬ש״ע אסרי בכלי שלם יש לאסור‪.‬‬
‫או בתפירה הוצרך לזה‪ ,‬מ״מ אחרי שכבר הוצרך‬
‫ענף ו‬
‫לזר‪ ,‬ניכר לעולם שד‪,‬תיקון בהתפירה נעשד‪ .‬בקריעה‬
‫וד‪,‬נד‪ .‬בבגדים לא מצינו שיהיה שייך בנין‬
‫לכן יש להחשיב תיקונו שהוא בהקריעה‪ ,‬והוא כמו‬
‫וסתירה‪ ,‬משמע דלא שייך רק בכלים של עץ ומתטת‬
‫הבערה לבשול קדרה‪ ,‬וכיון שמצינו בו תיקון ממש‬
‫וחרס שהחלל שלהם עומד כבנין ואד‪,‬ל‪ ,‬אבל בבגדים‬
‫הניכר שהוא רק מהקדיעד‪ ,‬הוא ככל מלאכות שלא‬
‫שמתקפלים ואינם כבנין אין בהם מלאכת בונה‬
‫סגי בהתיקון במד‪ .‬שצדיך עתה למה שמקלקל בקריעה‬
‫וסותר‪ ,‬וא״ב לקרוע שק אולי יש להתיר גם לשיטת‬
‫ליקח האוכלין שאין ניכר בהם שום תיקון שאין‬
‫התוס׳ והרא״ש והטור והש״ע דכיון דאין בו בנין‬
‫התיקון דק לו עתר‪ ,‬ולא במד‪ ,‬שעשה ואין להחשיבו‬
‫אין בו סתירה‪.‬‬
‫מתקן‪ .‬ולכן תניא בתוספתא שמותר לקרוע ליקח‬
‫היין וד‪.‬מוריים‪ ,‬וא״ב אף התוס׳ והרא״ש והטור‬ ‫ואף שלכאורה יש לומר לאידך גיסא דלכו״ע‬
‫וד‪,‬ש״ע מסתבר שיורו בזד‪ ,‬משום דבבגד ושק אף‬ ‫יהיה אסור‪ ,‬דד‪,‬א קורע הוא ג״ב מלאכה ומלאכת‬
‫לדידהו ליכא משום בנין וסתירה אלא משום תופר‬ ‫קורע הוא אף בבגד קטן וא״ב כמו שאסור לשבור‬
‫וקורע ובקורע פטור מצד מקלקל ולכן מותר לצורך‬ ‫בכלי גדול או בבנין דיש סותד מטעם דבסותד‬
‫שבת‪,‬דרק בכלי עץ וחרס ומתכות וזכוכית וכדומה‬ ‫נחשב מתקן גם בזה שצריך עתה להאוכלין שבו‬
‫אסור לדידד‪,‬ו דסברי דיש סתירה בכלים ובסותר‬ ‫אף שאינו תיקון בגוף המלאבד״ ב״ב יהיר‪ ,‬אסור‬
‫פגי גם בתיקון זה כדבארתי‪.‬‬ ‫בשק אף בקטן משום קורע דג״ב סגי רק בתיקון‬
‫מה שבסותר‪ .‬אבל הא איתא בתוספתא פי״ז דשבת‬
‫ויש ראיה גדולה מהא דבפותת בית הצואר שא״ר‬
‫ה״ט ופ״ג רביצה ה״ט הובא בב״י ובמג״א ס״ק י״ד‬
‫יד‪,‬ודה אמר רב שחייב חטאת בדף מ״ח‪ ,‬פדש״י‬
‫קורע אדם את העור שע״ס החבית של יץ ושל‬
‫דהוא משום מכר‪ ,‬בפטיש‪ ,‬וכתב הב״י בסי׳ שי״ז‬
‫מורייס‪ ,‬ופי׳ במנחת בבורים משום הא דאמרינן‬
‫שאינו חייב משום קורע הוא משום דלא‬ ‫שזר‪,‬‬
‫שובר את החבית לאכול גרוגרות עיי״ש‪ .‬וגם בתום׳‬
‫מיחייב משום קורע אלא בקורע ע״מ לתפור‪ ,‬וכן‬
‫שבת דף מ״ח משמע דמה שפותח בית הצואר‬
‫בתב הריטב״א במכות דף ג׳ הובא בכ״מ פ״י‬
‫אפוד הוא מחמת שמכוין לפתחא אבל אם לעין‬
‫ה״י עיי״ש והוא תמוה כדד‪,‬קשד‪ ,‬העו״ש שרמז המג״א‬
‫יפה מכוין היה מותר כמו בחבית וא׳׳ב הרי מפורש‬
‫בסק״י וד‪,‬ביא אותו הפמ״ג בא״א שם ובמחה״ש‬
‫דקורע מותר כדי ליקה האוכלין שבו‪ .‬ולכאורה‬
‫מהא דחייב אף בקורע בחמתו לד׳ יהודה דמחייב‬
‫הא יש לאסור כמו במותר‪.‬‬
‫במלאכד‪ ,‬שא״צ לגופה כמפורש בגמ׳ דף ק״ד‪ ,‬והבא‬
‫צריכהלגופד‪ ,‬ויתחייב גם לר׳׳ש מטעם קורע‬ ‫היא‬ ‫וצריך לומר דבקורע לא נחשב זה שצריך‬
‫וכתב המחה״ש שלא מצא תירוץ לקרזזית העו׳׳ש‬ ‫ליקה האוכלין שבו למתקן דאף שבסותר באדתי‬
‫ופלא על המג״א שלא חש לקושיא זו וכתב דלא כעו״ש‬ ‫לרש״י וד‪,‬ר״ן שד‪,‬ור‪ ,‬מתקן‪ ,‬הוא מחמת שבסותר כל‬
‫בלא שום טעם‪ ,‬בשלמא בחיה פתוח וחוד ותפרו‬ ‫תיקונו לעולם לא ניכר בשום דבר דאף שיש לו‬
‫שכתב הרמ״א‪ ,‬שג״ב החיוב בפתחו הוא מטעם‬ ‫מחמת הסתירה המקום או העצים והאבנים שצריך‬
‫מכה בפטיש ולא משום קורע כדכתב הדיטב׳׳א וד‪,‬כ׳־מ‬ ‫להם אבל הא אין הכרח להמקום והעצים והאבנים‬
‫לפי׳ ר״ת‪ ,‬יש לתרץ בדוחק כדתירץ הפמ״ג בא״א‬ ‫שצריך להם שיהיו מבנין ולא ניכר בהם זה כלל‪,‬‬
‫שם אות י׳׳א דקודע אינו אלא בבגד גופיה ולא‬ ‫שלא כמבעיר לבשול קדרה ולאפר שא׳׳א להו להיות‬
‫בתפירות כמו במשכן שהיו קורעין ביריעה גופר״‬ ‫בלא הבערה וניכר בהם שהיה הבערה שלכן אף‬
‫אבל לרש״י שקורע בבגד גופיד‪ ,‬מ״ט לא יתחייב‬ ‫שהתיקון הוא לא בעצם ההבערה אלא לגבי רבדים‬
‫משום קורע‪.‬‬ ‫אחרים נחשב זה כתיקון ההבערה עצמה דבמקום‬
‫ולכן הנכון לע״ד שצריך לומד דרוב בנ״א‬ ‫ועצים ואבנים לא ניכר שהיד‪ .‬סתירה משום שאין‬
‫תופרין באופן שאין צורך לקרוע כדי לפתוח בית‬ ‫הכרח לזה ולכן אף שלמקום זה ועצים אבנים אלו‬
‫הצואר אלא שמתחלה הוא נעשד‪ ,‬בבית הצואר‬ ‫שהיו בבנין היו מוכרחין לסתירה לא ניכר זד‪,‬‬
‫פתוח כמו שתופרין בזמננו רק שאירע שטעה ותפר‬ ‫ואין שייך להחשיב תיקון הוייתם מהסתירה‪ ,‬ומ״מ‬
‫באופן שהיה סתום והוצרך עתה לקרוע כדי לפתוח‬ ‫חייב בסותד אלמא דבסותר סגי בתיקון כזה ובהכי‬
‫בית הצואר נמצא שאין פתיחת בית הצואר תיקת‬ ‫חייבד‪ ,‬רחמנא כדאיתא בתום׳ דף ל׳׳א‪ ,‬אבל בקורע‬
‫המוכרח לקריעה ואף אחד שהוצרך לזה לא ניכר‬ ‫לא מבעיא כשצדיך לתפידתו לעשותו לשתי חתיכות‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רןצח‬

‫שהיו שם ומ״ט לא ניליף מקודע ע״מ לתפור שהיה‬
‫במשכן‪ ,‬גם קורע לתיקון אחד כהא רעל מתו ובחמתו‬
‫למאן דמחייב מלאכה שא״צ לגופה דד‪,‬וא תיקון‬
‫השייך להקדיעה עוד יותר מע״מ לתפור ומ״ש‬
‫האי תיקון מהאי תיקון‪ .‬אבל לפ״ז ניחא דרש״י‬
‫מפרש דמה שאמר ע״מ לתפור בא להוציא באם‬
‫הקריעה אינה לדבר שמוכרח לזד‪ ,‬בעצם וגם אינו‬
‫ניכר שייכותו לזה‪ ,‬שאינו בכלל מלאכת קריעד‪,‬‬
‫אלא מד‪ .‬שניכר שהוא מקדיעד‪ ,.‬משום דבמשכן אף‬
‫שהקדיעד‪ ,‬היתד‪ ,‬לצורך מה שנזדמן במקדה שנפל‬
‫דרגא בהידיעד‪ ,‬אבל היתה ע׳׳מ לתפור שניכר שהתיקון‬
‫בא מד‪,‬קדיעד‪ ,‬ואיו למילף מזר‪ ,‬רבד שלא ניכר‪,‬‬
‫ויש למעט מזר‪ .‬רק פתיחת בית הצואר וכדומה שרק‬
‫אצלו נזדמן שצריך לקרוע שאינו ניכר שאינו בכלל‬
‫מלאכת קדיעד״ אבל קורע על מתו ובחמתו שתיקונו‬
‫מוכרח לקדיעד‪ ,‬ודאי ילפינן מקורע ע״מ לתפור‬
‫שהיה במש ‪ p‬עוד מכ״ש לד‪,‬מחייב א״צ לגופה כמפורש‬
‫ברף ק״ה‪.‬‬
‫שיהיה ניכר שד‪,‬וא מד‪,‬קריעה אבל כפותת בית‬
‫חד‪ ,‬יש לפרש גם בכוונת התוס׳ בדף ע״ג‬
‫ד ‪ ,r‬וצריך שכתבו דאפילו לד׳ יהודה דמחייב במלאכד‪,‬‬
‫שא״צ לגופת בעינן בזומד שיהיד‪ ,‬צריך לעצים‬
‫להתחייב משום קוצר דלא מיקרי בעצים קוצר אלא‬
‫בענין זד‪ ,‬מידי דד‪,‬וה אקודע ע״מ לתפור‪ ,‬שלכאורד‪,‬‬
‫קשר‪ ,‬כרד‪,‬קשה דעק־־א בגליון הש״ס שם מהא דקודע‬
‫על מתו חייב‪ ,‬ועוד הקשר‪ ,‬דבניחא ליה בעצים‬
‫לד‪,‬שתמש בהם אלא דעתה איט עושר‪ ,‬בשביל זד‪,‬‬
‫מיקרי צדיכר‪ ,‬לגופד‪ ,‬בהא דבתולש עולשין בארעא‬
‫דיליה שחייב בכל שד‪,‬וא מצד שמייפה את הקרקע‬
‫אף שלא נתכוין ליפוי הקרקע ולא עשה בשביל‬
‫זד״ ונשאר בקושיא עיי״ש ובס׳ דרוש והדוש‪ .‬אבל‬
‫למד‪ ,‬שבאדתי ניחא דכוונתם דמקודע ע־־מ לתפור‬
‫שמצריך במתני׳ ולא סגי בתיקון שאינו ניכר שהוא‬
‫בא מקדיעד‪ ,‬אף שעכ׳׳פ עתר‪ ,‬הוצרך לקריעה דוקא‪,‬‬
‫שמעינן דלא עצם המעשה לבד היא המלאכה והתיקון‬
‫הוא רק פרט ותנאי בדין החיוב‪ ,‬שצריך שגם יתקן‬
‫בד‪,‬מלאבד‪ ,‬שעושה דא״כ ‪ rm‬סגי בכל תיקון שיד‪,‬יד‪,‬‬
‫אף שלא ניכר‪ ,‬כיון שעכ׳׳פ עשה עצם המלאכה‬
‫וד‪,‬יה בתיקון‪ ,‬אלא ודאי דגם התיקון הוא שיין‬
‫לעצם המלאכד״ דד‪,‬מעשד‪ ,‬עם התיקון יחד הוא המלאכה‬
‫ולמ כיון שהתיקון איט ניכר שהוא מהקריעה אינו‬
‫שייך לו לד‪,‬צטדף ונשאר רק מעקזה הקריעה לבד‬
‫דאינה חשובה מלאכה‪ ,‬וא׳כ הוכיחו מזר‪ ,‬שגם בזומר‬
‫וא״צ לעצים אף שהמעשה שעושה‬ ‫להצמיח האילן‬
‫הוא מעקזד‪ ,‬קוצר ודד׳׳ל לד‪,‬תחייב גם מקזום קוצר‬
‫ואף שצריך שיהיה תיקון הרי יש כאן תיקון שנצמח‬
‫מזר‪ .‬האילן דמ׳ש תיקון דצריך לעצים או תיקון‬
‫שמא נעשה ע״י קדיקד‪ .‬ואין להדשיב תיקון זד‪.‬‬
‫מתקן למלאכת קריעה ונשאר עצם ד‪.‬קדיעה בלא‬
‫תיקון שהוא כמו דין מקלקל ופטור מצד קורע‪,‬‬
‫ול״ד לקורע על מתו ובהמתו שהדי הוא תיקון הקריעה‬
‫ממש בעצם‪ ,‬ולכן הוצרד דש״י לומד שהוא מטעם‬
‫מכה בפטיש‪ ,‬והוא ראיה גדולה למה שבארתי‬
‫דבמלאכת קורע צריו שיהיה תיקונו ניכר שהוא‬
‫מקדיעה‪ ,‬וא״ב כ״ש ליקה אוכלין שאין לההשיבו‬
‫מתקן למלאכת קורע שיש להתיר לצורך יו״ט‪.‬‬
‫ולמד‪ ,‬שבאדתי כ״ש לפר״ת שכבד היה פתוה‬
‫שודאי אין הפתיהה מתיקוני מלאכת קורע שלא‬
‫היה הכרה שיסתמו וא־־כ ודאי שלא ניכר שהיה‬
‫קריעד‪ ,‬וא״צ לטעם הפמ״ג שהוא דוהק‪.‬‬
‫אך מלשון הדמב״ם שנקט לדין פותה בית‬
‫הצואר בדיני קורע משמע שמהייב מטעם קורע‬
‫וכן כתב בערוך השלהן סי׳ שי״ז סעי׳ כ״א להדמב״ם‪,‬‬
‫וצריך לומר בטעמו שסובר דרק כשאין התיקון‬
‫בהקדיעה עצמה אלא לגבי דברים אתרים בעינן‬
‫הצואר שהקריעה עצמה הוא התיקון אהדי שהיה‬
‫סתום א״צ שיד‪,‬יה ניכר שהיה זה ע״י קריעה‪ ,‬ורש״י‬
‫ודעימיה סכרי גם בזד‪ ,‬דעכ״פ כיון שאין עושין‬
‫פתיתת בית הצואר בקריעה רק שבמקרה נזדמן זה‬
‫לא נתשב זה מעיקר מלאכת קריעה אלא כמתקן‬
‫לגבי אתדיני שצד ‪ T‬שיהיה ניכר שהיה בקריעה‬
‫דוקא לתקונו‪ ,‬כמו בקורע ע״מ לתפור שזהו עיקר‬
‫מלאכת קריעד‪ ,‬שיש בה צורך קבוע או שד‪,‬וא‬
‫ניכר וזה היה במשה שהתיקון היה ניכר שהוא‬
‫מקדיעה ויש למילף מזה דק דוגמתד‪ .‬שהתיקון יהיה‬
‫ניכר מקדיעה אף אם אפשר לתקנו גם שלא בקריעה‬
‫וכ׳׳ש כשא״א תיקונו אלא בקריעה כמו קורע על‬
‫מתו ובהמתו שיש למילף אבל פתיתת בית הצואר‬
‫שלתיקונו כדרך האומנים א״צ לקריעה ואף אתר‬
‫שנזדמן במקדה שצריך לקריעה לא ניכר זה לא‬
‫נוכל למילף שיחשב מתיקוני הקריעה והוי כעושה‬
‫קריעה בלא תיקון שאינד‪ ,‬מלאכה ואף שגם אינו‬
‫מקלקל בקריעה זו‪ ,‬מ״מ הא לגרד מלאכה בעינן‬
‫שיהיד‪ ,‬מתקן דוקא ראם אינו מתקן יש לו דין‬
‫מקלקל‪.‬‬
‫ענף ז‬
‫חהו לע‪-‬ד כוונת דש‪-‬י בדף זרג שכתב אבל‬
‫קורע שלא לתפור לא הוי במשכן דלכאורה קשה‬
‫טובא אף אם נימא שסובר דבעינן דוקא ע״מ‬
‫לתפור שלא כסוגיא דקודע על מתו בדף ק׳ה דאיזה‬
‫טעם הוא וכי בעינן שיהיה אותו התיקון עצמו‬
‫שהיה במשכן הא ילפינן בכל אבות כמה תולדות‬
‫שאינם שייכים בלל למה שהיה במשמ ולהתיקובים‬
‫רןצט‬ ‫משה‬
‫מכבשים ושלקות שסחטן לגופן‪ ,‬אבל עכ״פ תידוץ‬
‫התוס׳ יש לתרץ גם לדידיה‪ ,‬ולכן לא קשה עליו‬
‫קושית התום' אף שסובד דלא בעינן ע׳־מ לתפוד‬
‫וסובד דמלאכד‪ ,‬שא״צ לגופה חייב ומ״מ פוסק דדוקא‬
‫בצדיך לעצים חייב משום קוצד‪ ,‬ועיין במ׳׳ב בבאוד‬
‫הלבד‪ ,‬ס׳־ס ש״מ שעמד בזה ולפ׳־מ שבאדתי א׳׳ש‪.‬‬
‫ומש״ב שם בבאוד הלכה לתדץ קושית דעק׳א דחוק‬
‫מאד והנכון כדבאדתי‪ .‬זהו מה שנדאה במחלוקת‬
‫דש׳׳י והדמב׳׳ם בפתיחת בית הצואד אם יש בו‬
‫משום קורע אבל בקודע ליקח אוכלין שודאי הוא‬
‫תיקון דק לדבד אחד גם הרמב״ם יודה דפטוד‬
‫משום קורע מטעם דבאדתי דבזה לא יפלוג אדש׳׳י‬
‫ודעימיה‪ ,‬ולכן מותר לצורך שבת כמפורש בתוספתא‪.‬‬
‫והמחבר בב״י שכתב כדש׳׳י שאין בפתיחת‬
‫בית הצואר משום קורע אלא משום מכה בפטיש‪,‬‬
‫והביאו המג׳־א בסק׳־ו ובסי׳ ש״מ בסופו פסק דהמפדק‬
‫ניידות דבוקים ‪ r,n‬תולדת קורע והוא סותר לכאורה‬
‫הא דסי׳ שי״ז‪ ,‬ועיין בנשמת אדם כלל כ״ט שהקשה‬
‫זד‪ ,‬ונשאר בצ׳־ע‪ ,‬ובמ׳־ב כבאור הלכה שם כתב‬
‫דחזד בו בסי׳ ש׳׳מ מד‪,‬א דסי׳ שי׳׳ז‪ ,‬וזה לא נכון‬
‫כלל דהא את הש״ע חיבר אחד שחיבר כל ספד‬
‫הב׳׳י ואם כבד כשחיבר ספד הב״י חזר בו בסי׳‬
‫ש״מ איך כתב אח׳־כ כשחיבר ספד הש׳׳ע בסי׳‬
‫שי׳־ז עוד הפעם כדש׳־י דד‪,‬א לא הזכיר משום קודע‬
‫אלא כתב שמתקן מנא הוא‪ ,‬משמע רזה עצמו הוא‬
‫המלאכה משום שתיקן בזה המנא שגמרו ובדפי׳‬
‫במ״ב‪ ,‬ואח׳׳ב עוד הפעם חזר בו ולכן א׳־א לומד‬
‫כן כלל‪ ,‬וגם בכלל לא מצינו בחבורו שיחזור בו‬
‫ויסתור את עצמו וא״ב קשה טובא‪ .‬ולפ״ם שבאדתי‬
‫יש ליישב דבמפדק ניידות דבוקים ניכד שהיו דבוקים‬
‫ונתפרקו כידוע ברוב הפעמים וא״ב ניכר שהיה‬
‫התיקון דוקא מקדיעד‪ ,‬אחדי שהיו כבד דבוקים והוי‬
‫כפו קורע ע׳־מ לתפוד שהיה במשכן אחדי שנפל דדנא‬
‫בידיעה שהיתר‪ ,‬מלאבד‪ ,‬פחפת שניכר שהוא פהקדיעד‪,‬‬
‫וגם נחשב צריכה לגופד‪ ,‬וחייב אף לד״ש‪ ,‬וכן ממש‬
‫הוא פפדק ניירות דבוקים שניכר שהיו דבוקים‬
‫ונתפרקו שחייב מחמת קורע ואף לד׳׳ש‪ ,‬ולכן אף‬
‫שפסק הש״ע בפתיחת בית הצואד כדש׳־י שאין בו‬
‫משום קורע שהוא מחמת דהתם אין ניכר שתיקונו‬
‫בא פהקדיעה ואין שייך לפעשה הקריעה כדבאדתי‬
‫שפיר פסק בפפדק ניידות דבוקים שחייב משום‬
‫קודע דבזה גם לדש״י והדיטב״א יש בו משום‬
‫קודע פשום שניכר שנתפרקו ושייך תקונו למעשה‬
‫הקריעה כדבאדתי‪ ,‬וכן הוא גם בעורות דבוקים‬
‫שפחייב הש׳׳ע שהוא משום שגם בעורות ניכר שהיו‬
‫דבוקים ונתפרקו‪ ,‬ואף להפוסקים כד׳׳ש שפוטר‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫דצמיחת האילן‪ ,‬ואף שגם משום נוטע חייב דמעשד!‬
‫זו חמידה בגפנים הוא מצמיח היה לו להתחייב‬
‫חדתי אף בא׳׳צ לעצים כלל כגון שמשליכם לאבוד‬
‫או שאינם דאוין לעצים‪ ,‬משום תיקון זה דצמיחח‬
‫האילן לבד‪ .‬ובשלמא לד״ש דבעי צדיכה לגופה‬
‫ניחא שאין לחייבו משום קוצד דהא אם לא היה‬
‫נצמח שם ענפים מדובים ולא היה צדיך לזימוד‬
‫נמי היה ניחא לו‪ ,‬ולכן אין לחייבו על המעשה‬
‫דק מצד הצמיחה שלכוונה זו עשה בזמידתו שהוא דק‬
‫חדא משום נוטע‪ ,‬אבל לד' יהודד‪ .‬דמחייב בא״צ‬
‫לגופה מ״ט לא מחייב תדתי גם משום קוצד כיון‬
‫שעשה מעשה הקצידה והוא מתקן מ ה לענין צמיחה‬
‫ולא מקלקל‪ ,‬אבל מכיון שמקודע שמצדיד ע״מ‬
‫לתפוד ולא מגי בתיקון שאינו ניכד שמעינן שהתיקון‬
‫הוא מהמלאכד‪ .‬גופה שהמעשד‪ ,‬יחד עם התיקון הוא‬
‫המלאכה לכן כיון שהתיקת הוא לצמיחה אינו שייך‬
‫זה למלאכת קוצד אלא למלאכת נוטע ולכן אינו חייב‬
‫אלא חדא משום נוטע‪ .‬ודק בצדיך לעצים שיש בכאן‬
‫ב׳ תיקוני׳ תיקת מה שצדיך לעצים ששייך למלאכת‬
‫קוצד ותיקון הצמיחה ששייך לנוטע חייב תדתי‪,‬‬
‫ו ‪ p‬הוכיחו מהא דכבשים ושלקות שסחטן לגופן‬
‫שמותד אף שלמימיהן חייב חטאת לד׳ יוחנן שלא‬
‫נחשב תיקון מה שסוחט שלא יהיו שם המים אף‬
‫לד' יד‪,‬ודה שמחייב בא״צ לגופה‪ ,‬משום שכיון שהתיקון‬
‫הוא מהמלאכה גופד‪ ,‬שאין שייך זה בתיקון זה שלא‬
‫יהיו שם מים שלא שייך למלאסז דישה דאין דדך‬
‫דישה בכך וד‪,‬וי כמעשה בלא תיקון שחסד עדיץ‬
‫עיקד המלאכד״ וזד‪,‬ו פידוש נכת ואמת בתום׳ ומתודצים‬
‫קושיות דעק״א דודאי סבדי גם התום' דקודע בחמתו‬
‫ועל מתו שחייב‪ ,‬ומעדאויין לעצים להשתמש בד‪,‬ם‬
‫נחשב צדיך לעצים וחייב תדתי בין לד׳ יהודה‬
‫בין לד״ש וכוונת התום׳ כשודאי א׳־צ לעצים כגון‬
‫באין דאוין לעצים או במשליכן כדבאדתי בדבדיהם‪.‬‬
‫ואף להדמב״ם דסובד דפותח בית הצואד חייב‬
‫משום קודע שבאדתי שסובד דכיון שהקדיעה עצמה‬
‫לא בעינן שיהא ניכד ואף דק מד‪,‬‬ ‫הוא התיקון‬
‫שבמקדד‪ ,‬נזדמן שד‪,‬יד‪ ,‬צדיך להקדיעה‪ ,‬נמי יכול‬
‫וכדבאדתי משום שגם לדידיה הוי‬ ‫לתדץ כתום׳‬
‫התיקון מהמלאכה גופה אך אף בלא ניכד סובד‬
‫ששייך להקדיעה כיון שעתה אחדי שהיה סתום הויא‬
‫הקדיעה עצמה התיקון וד‪,‬וו ביחד המלאכה דקדיעה‪,‬‬
‫כמו בתיקוןדע״מ לתפוד‪ ,‬אבל אם התיקון אינו‬
‫שייך להמעשה גם להדמב׳׳ם חסד עיקד המלאכד‪,‬‬
‫עדיין‪ ,‬ולכן בזומד כשא׳׳צ לעצים שתיקון הצמיחה‬
‫אינו שייך לקוצד אלא לנוטע פטוד משום קוצד‪,‬‬
‫אך לדידיה אין להביא דאיה מע״ט לתפוד אלא‬
 ‫משה‬
‫כלל מלאכת סותר ולכן בע׳־כ מאתר שבהכרח יש‬
‫למילף גם מלאכת סותר דהיתה במשכן מוכרחין‬
‫למילף אף שאינו דומה בזה למשכן כיון שעכ׳־פ‬
‫דומה לאותן שלא ידעו ציוי ה׳ שאז הוא ככל‬
‫סותר שלא ניכר תיקונו שבא מסתירה אך שיהיה‬
‫עכ״פ מתקן‪.‬‬
‫ובזה ניחא מה שאמר עולא בדף ל׳־א דקסבר‬
‫ר׳ יוסי דבעי שיהיה סותר ע״מ לבנות במקומו‬
‫דוקא‪ ,‬ובמשכן שהיה ע״פ ה׳ הוא כע״מ לבנות‬
‫במקומו דמי‪ ,‬שלכאורה אינו מובן החלוק והתירוץ‬
‫בזה‪ .‬אבל הוא משום דמאחר שבעצם לא היה לן‬
‫למילף כלל מלאכת סותר ששייך להיות עתה ממשכן‬
‫מחמת שהתם היה התיקון ניכר כיון שמוכרחין‬
‫דוקא לאותן הקרשים שא״א בלא סתירה‪ ,‬רק מחמת‬
‫שמוכרחין למילף גם מלאכת סותר ילפינן אף שאין‬
‫דומה כ׳־כ‪ ,‬לכן סובר דילפינן מה שעכ״פ יותר‬
‫דומה למשכן דתוא ע״מ לבנות במקומו מחמת שצריך‬
‫להמקום לבנות באופן אחר שזה ניכר קצת כיון‬
‫שהמקום הוא דבר קבוע והיה ידוע לכל אדם שהיו‬
‫בסביבות מקום ההוא שרדה שם בנין ועתה שיראו‬
‫שם בנין אחר ניכר להם שע״י סתירה נבנה כאן‬
‫בנין הנמצא עתה שתיקונו היה רק בהסתירה דבנין‬
‫הראשון‪ ,‬אבל לבנות שלא במקומו שמצד ידיעת‬
‫המקום הרי הוא מקלקל שנשאר המקום בלא בנין‬
‫ועל העצים והאבנים שנבנה מהם במקום אחר‬
‫לא ניכר כלל שלקחם מאיזה בנין שסתרו ואין‬
‫שייכים להסתירה לשום אדם לא ילפינן זה ממשכן‪.‬‬
‫ואף שגם לבנות במקומו אינו כבמשכן שהתם ידעו‬
‫כל ישראל‪ ,‬והכא רק אחדים שהם יודעי המקום‪,‬‬
‫מ״מ כיון שמוכדחין למילף ילפינן מה שלכה״פ‬
‫יותר רמי למשכן‪ .‬ורבה שהקשה ממשכן לא הבין‬
‫כוונתו וחשב שהוא מטעם אחר ולכן הקשה דגם‬
‫במשכן היה ע״מ לבנות שלא במקומו‪ ,‬ותירץ עולא‬
‫כיון שע״פ ה׳ יחנו כסותר ע׳־מ לבנות במקומו‬
‫דמי‪ ,‬משום דהטעם הוא כדי שיהיה ניכר שרדה‬
‫סתירה וכיץ שע״פ ה׳ סתרי כדי לבנות דוקא מאותן‬
‫הקרשים הוי אף במקום אחד כבמקומו דניכר שהיה‬
‫סתירה לכל היודעים ציוי ה׳ שהם היו כל ישראל‬
‫שהוא יותר מבבל סותר אף לבנות במקומו‪ ,‬ומחמת‬
‫זה מצריך ר׳ יוסי שיהיה ע״מ לבנות במקומו‪.‬‬
‫ולת׳׳ק החולק ע״ז‪ ,‬הוא מטעם שכיון שג׳־ז לא דמי‬
‫לגמרי ילפינן גם כל סותר דסלקינן היכר שמידיעה‬
‫חיצונית שלא ניכר בעצם הדבר שאז דומה כל‬
‫סותר למקזת וילפינן שסגי במותר שיהיה רק מתקן‬
‫עכ׳׳פ‪ ,‬והוא באור נכון בסוגיא זו לע׳־ר שלכאורה‬
‫אינה מובנה‪.‬‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫במלאכה שא״צ לגופה מחייבי הנא כיון דהוא ממש‬
‫כמו הקורע בנפל דרגא ומתורץ קושית הנשמת אדם‬
‫והמ״ב‪.‬‬
‫ועיץ כבאור הלכה שכתב טעם אחד בזה שאין‬
‫משום קורע בפתיחת בית הצואד לרש״י דמלאכת‬
‫קורע הוא דוקא כשמקלקל בעת הפעולה אלא שמכוין‬
‫בשביל איזה תיקת ולא בפותח בית הצואד דמשוי‬
‫ליה מנא ע׳י הקריעה עצמה‪ ,‬ואינו נכץ כלל והוא‬
‫בלא טעם ובלא מקור מגמ׳‪ ,‬ואף שבמשכן היה מלאכת‬
‫קורע בנפילת דרנא ביריעה שהיה קלקול ע״מ‬
‫לתקן יש ודאי למילף לחייב כשהקריעה עצמה עושה‬
‫התיקון עוד מכיש‪ ,‬אלא טעם דש״י הוא כדכתב‬
‫הריטב״א וכן סובר הש׳־ע והמג׳׳א ולא קשה כלום‬
‫מקורע בחמתו ועל מתו כדבארתי ואין לדחות דברי‬
‫רבותינו הראשונים בחנם‪ ,‬וא״ב ראיה גדולה שלקרוע‬
‫ליקח אוכלין מותר כמפורש בתוספתא ולא יפלוג‬
‫גם הרמב׳־ם‪.‬‬
‫ענף ח‬
‫ולפ׳־מ שבארתי נמצא שלקרוע אגרת חתום‬
‫ליכא איסור דאורייתא‪ ,‬דלא כהפר״ח וספר הזכרונות‬
‫שהובא בנשמת אדם שם בכלל כ׳־ט ובמ״ב סי׳‬
‫ש״מ סעי׳ י׳־ג בנאור הלכה עיי״ש בד״ה הנייר‪,‬‬
‫ורק מדרבנן אסור שאף שליקח אוכלין בארתי‬
‫שמותר וכדאיתא בתוספתא הוא מחמת שלצורך‬
‫שבת התירו אבל באגרת חתום שלא שייך צורך‬
‫שבת לא התירו ואסור מדרבנן‪ ,‬וגם הנשמת אדם מסיק‬
‫שהוא רק מדרבנן אך מטעם אחר‪ ,‬וכן סובר החכ״צ‬
‫שהובא בבאור הלכה שם ולא נתב טעם ובבאור הלכה‬
‫הקשה עלייהו ופקפק בזה עיי״ש ולפ׳־מ שבארתי מוכרח‬
‫כן מהא דתוספתא שאין בזה איסור דאורייתא דאל״כ‬
‫לא היה שייך להתיר ליקח אוכלין ולכן ברור‬
‫שהאיסור הוא רק מדרבנן‪.‬‬
‫ומה שרצה בנשמת אדם לומר שלא שייך קורע‬
‫בעורות שלכן מתיר בתוספתא שקורע את העוד‬
‫שע״פ חבית של יין תניא שם‪ ,‬לא נכון כלל והנשמת‬
‫אדם בעצמו דחה זה מירושלמי שמפורש שיש‬
‫קריעה בעורות‪ ,‬ובן דחה זה בביאור הלכה שם‬
‫ד׳׳ה אין שוברין וברור שאין בזה חלוק‪ ,‬ולכן‬
‫כשהתיר בעור יש לר‪,‬תיר גם בשק ובגד ונייר‪.‬‬
‫והנה סותר שהיה במשכן שהוצרכו לבנות במקום‬
‫האחר שיחנו רוקא מאותן הקרשים עצמן שכבר‬
‫הוקמו והיו במשכן שא׳־א זה בלא סתירה וא״ב‬
‫ודאי ניכר שהיה סתירה‪ ,‬וא׳־כ לפ׳־מ שבארתי היה‬
‫תיקונו בהסתירה שלא ככל סותר שבעולם‪ ,‬ויקשה‬
‫איך ילפינן משם מלאכת סותר שאין תיקונו ניכר‬
‫שהוא מסתירה‪ .‬וצריך לומר משום שא״כ לא יצד ‪T‬‬
‫רא‬ ‫משה‬
‫חותלות בתמדים אבל אינו לטעם‪ ,‬דטעם ההיתד‬
‫לד׳נו׳׳י הוא מטעם היתד שבידת חבית ומל מלים‬
‫שמותד לדידיה‪ ,‬ולהש־־ע שאוסד במל מלים הוי‬
‫ההיתד בחותלות מטעם שהוא מקליפה אבל לא מחמת‬
‫שמתבשלין בו הוא מקליפד‪ ,‬דאם היו משתמשין‬
‫בו אח״ב לבשל בו תמדים אחדים או לדבדים אחדים‬
‫היה זה בשם מלי אף שמתבשלים שם‪ ,‬אלא שהוא‬
‫מחמת דדדך העולם שזודקין אותו לאבוד וא׳׳ב‬
‫נעשה דק לתמדים אלו שלמן הוא מקליפה‪ ,‬ולמן‬
‫אף חותלות של גדוגדות שאין מתבשלין שם נמי‬
‫הוא מקליפה מיון דדדך העולם שזודקין אותו לאבוד‬
‫אחד שאומלין הגדוגדות ונמצא שנעשה דק לגדוגדות‬
‫אלו‪ .‬וזד‪,‬ו פידוש טעם הש״ע שנתן טעם על מה‬
‫שמותד לקדוע החותלות אף שהוא מלי שלם שאסוד‬
‫לדידיה משום שבחותלות הוו מקליפת אגתים מחמת‬
‫שנעקזו דק לפידות אלו במו קליפד‪ ,‬דבידי שמים‪.‬‬
‫וזהו פירוש אמת ונבון לע׳׳ד בדברי הש״ע‪.‬‬
‫וא׳׳ב יש למילף מזה גם למל מלי שנעשה‬
‫מד‪,‬״ג במו שיש בהרבה קענם ותיבות שפדא^‬
‫שנעשין המלים דק בשביל אומלין אלו ואחר שאומלין‬
‫אותן זודקין את הקענס לאשפה ומ״ש משמתקלקלין‬
‫ואין ראוין מלל להשתמש בהם עוד הפעם שיש‬
‫להתיר משום שהקענם הם מקליפה לד‪,‬אומלין שבהם‪.‬‬
‫אבל טעם היתד זה הוא דק משידוע שבני המדינה‬
‫זורקין אותם אחר שאומלין לאשפה‪ ,‬אבל אם יש‬
‫בנ״א שמשתמשים בהם לאיזד‪ ,‬דברים אחדים ליבא‬
‫היתד זד‪ .,‬ובצוקעד שנממדין חבילות מרובין בני ‪T‬‬
‫ובשק של נייד‪ ,‬כשהן רק לצוקעד אלו הוי מקליפה‬
‫שידוע שמשלימין את שק הנייד ונייד ועבדך בו‬
‫לאשפה‪ ,‬יעז להחשיבם כקליפה ומותר למו׳׳ע מטעם‬
‫הש׳׳ע שפי׳ בהיתר חותלות‪.‬‬
‫והנה המג״א בס״ק י״ג בתב שמשמע דוקא‬
‫הני דלאו מלים גמורים דאינם עשוים אלא שיתבשלו‬
‫התמרים בתומם‪ ,‬אבל מלי גמור פשיטא דאסוד‪,‬‬
‫והוא תמוה מאד דאם טונתו מד‪,‬פמ׳׳ג שמחמת שעשוין‬
‫להתבשל בתובו הוי בעוומד לפרי קשה משד‪,‬׳׳ק‬
‫הפמ״ג בס״ק י־־ד על מש״כ שבלי גמור אסור דמשמע‬
‫אף שנעשה להתבשל תמרים הוא בשם מלי וד‪,‬היתד‬
‫הוא דק משאינו גמור א״ב גם בנעשה לבלי מותר‬
‫במו חבית דנעשה ממוסתקי ונשאר הפמ׳־ג בצ׳׳ע‬
‫שמדמיב שני הרבדים‪ ,‬ואם טונתו מדמפדש בערוך‬
‫השלחן סעי׳ י״ט דההיתד הוא מחמת דחותלות‬
‫אינם מלים גמורים שמלאים נקבים ומדברים חלושים‬
‫שנוחין לינתק וליסתד ומותר במו מלי ממוסתקי‬
‫שאין בהם חשיבות בנין וסתירה‪ ,‬וזה שמתב דאינם‬
‫עשוין אלא שיתבשלו התמרים הוא לא לטעם הד‪,‬יתר‬
‫אלא להומחה שאינם מלים גמודים משום שע׳׳ז‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫ענף ט‬
‫והנד‪ .‬בתיבות של שפדאטן וקענס של מיני‬
‫אובלין יש בד‪.‬דבה מהם היתד מטעם אתר‪ ,‬דד‪.‬נד‪.‬‬
‫בדין חותלות של גדוגדות ושל תמדים שתניא בדף‬
‫קמ״ו שמתיד ומפקיע וחותך‪ ,‬איתא בש״ע סי׳ שי״ד‬
‫סעי׳ ח׳ טעם חדש מטעם שבל זה הוא במו ששובד‬
‫אגוזים או שקדים סדי ליטול האוסל שבהם ולסן‬
‫מותד אף לחתוך גופן של חותלות‪ .‬פי׳ שהחותלות‬
‫נבטלו לד‪,‬תמדים וגדוגדות ונחשבו במו קליפת הפדי‪,‬‬
‫והטעם בזד‪ ,‬סתב הפמ׳׳ג בא״א ס׳׳ק י״ג דסיון דע׳׳י‬
‫כך מתבשלים התמדים דעים סדאיתא בדש׳׳י ונמצא‬
‫שנעשו החותלות לא לבית קבול משאד מלים אלא‬
‫לגומדם שיהיו ראוין לאטל למן נחשבים משומד‬
‫הפדי ומחמת טעם זה הוקשה לו בס״ק י־־ד על‬
‫גדוגדות דהם א״צ להתבשל בבלים ואין צדיבין‬
‫להבלים אלא לבית קבול ומ׳׳ט גם של גדוגדות‬
‫מותדין ולמן דחק שבגדוגדות הוא מטעם אחד שעשוין‬
‫מהתיבות קטנות ודמו למוסתקי‪ .‬והוא תמוה מאד‬
‫דהא בש׳׳ע נקט תטדים וגדוגדות ■בחדא מהתא‬
‫ואתדוייהו מסיק הטעם שהוא במו ששובד אגוזים‪,‬‬
‫וגם א׳׳ב יש חלוק לדינא בבלי שלם שבתמדים‬
‫דעים שמתבשלים שם יהיה מותד ובגדוגדות יהיד‪,‬‬
‫אסוד וממפודש מן בפמ״ג שמלים גמודים שאין עשוין‬
‫מהתיבות קטנות אסוד אם אין עשוין להתבשל‬
‫שם תמדים עיי׳׳ש ]ותיבת אבל שבפמ׳׳ג הוא ט״ס‬
‫וצדיך להיות אם[ וא״ב איך עידבן הש״ע‪.‬‬
‫ולמן הנבון לע׳׳ד שהותלות הם מלים שעשוין‬
‫דק לתמדים וגדוגדות אלו שאהדי שאומלין אותם‬
‫זודקין הבלים לאשפה ואין משמדין אותם להניח‬
‫בהם תמדים וגדוגדות אחדים או להשתמש בהם‬
‫לדבדים אחדים‪ ,‬ולמן אינם בשם מלים מיון דעשוין‬
‫שישתמשו דק לתמדים וגדוגדות אלו אלא נבטלו‬
‫להתמדים וגדוגדות שבהם ונחשבו כמו קליפת אגוזים‬
‫דהוי דק במו שעשו קליפה להם מיון דשיימין דק‬
‫להם ויותד לא ישתמשו בהם ומ׳׳ל קליפה שבידי‬
‫שמים או שנעשה בידי אדם‪ ,‬ואין נוגע לנו מאיזה‬
‫טעם עושין זה ביון דעב״פ נעשה הכלי דק לפידות‬
‫אלו הוא דק כקליפה ואינו בשם מלי‪ .‬איבדא‬
‫דבתמדים עושין זה להתבשל שם אבל לא בשביל‬
‫זה הוא מקליפד״ ואין מוונת דש׳׳י בזה שטזב‬
‫שמתבשלים שם שזהו ההיתד שדוקא מחמת זה נחשב‬
‫כקליפה דד‪.‬א א״כ יקשה גדוגדות שלא כתב ע״ז‬
‫דש״י כלום‪ ,‬וגם לא משמע לשון רז!‪ ' 1‬י שהוא לטעם‬
‫על ההיתד‪ ,‬וגם הא לדש״י מותד אף בכלי שלם‬
‫העשויה לקבל ובודאי לא היה צדיך לטעם זה‪,‬‬
‫אלא הוא פידוש בעלמא שנקט האמת על מה עושין‬
 ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬
‫הש״ע לכן הביא המג׳׳א שכן משמע מירושלמי‬
‫דד‪,‬תם מפורש משמעות זו‪ ,‬דאיתא בירושלמי פ׳‬
‫כלל גדול ה״ב תני ד׳ הושעיא חותל של תמרים‬
‫ופטיליא של תמרים קורע ומתיר‪ ,‬ופריך ואין זו‬
‫סתירד‪ ,‬ומשני נעשד‪ ,‬כשובר את החבית לאכול ממנה‬
‫גרוגרות דמותד‪ ,‬ואיב מפורש שמטעם היתד שבירת‬
‫החבית מותר בחותלות שהוא דק במוסתקי ולא‬
‫בכלי גמור לשיטת התום׳ והש׳ע‪ ,‬וכן כתב כשידי‬
‫קרבן דיד‪ ,‬ואין שזה כוונת ראיית המג״א מירושלמי‪,‬‬
‫וא״כ יש לפרש שזהו גם כוונת המג״א במשמע‬
‫הראשון שכתב שקאי על הגם׳ דבבלי דנקט זד‪,‬‬
‫בסוגיא דחבית ומירושלמי הוא כמפורש‪ ,‬וכוונתו‬
‫להקשות ולדחות טעם החדש שבש׳׳ע על חותלות‬
‫דהוא כשבירת אגחים ומותר מחמת זה גם בשלם‬
‫דא'כ איבו כחבית‪.‬‬
‫ולהש־ע צריך לפרש שמה שמתרץ בירושלמי‬
‫נעשה כשובר את החבית לאכול ממנד‪ ,‬גרוגרות‬
‫הוא שמביא מחבית כמו דמותר לשבור חבית‬
‫ממוסתקי אף שנעשד‪ ,‬ככלי מטעם שאינו בשם כלי‬
‫כיח שאינו כלי גמור לא נחשב סתירה‪ ,‬כ״ב מותר‬
‫בחותלות אף בשלם שג׳׳ב אינו בשם כלי אף‬
‫שנעשה ככלי מטעם שהוא נחשב כקליפד‪ ,‬אין‬
‫להחשיבו סתירה‪ ,‬דבלא מתני׳ דחבית היינו אומדים‬
‫שכיון שנעשה ככלי יש בו סתירד‪ ,‬אף שאינו בשם‬
‫כלי ולכן הביא ממתני׳ דחבית דמותד כשאינו בשם‬
‫כלי‪ .‬ואף שגם אם היה אסור בחבית אף דמוסתקי‬
‫היד‪ ,‬אפשר להתיר בחותלות אף בשלם לטעם הש״ע‬
‫משום דכיון דהוא כקליפה הוד‪ ,‬שם האוכל עליו‬
‫והוי כחותך האוכל ועדיפא מאינו בשם כלי‪ ,‬אבל‬
‫גם שם אוכל אין עליו‪ ,‬מ־מ כיון שעיז ליכא מתני׳‬
‫הביא ממתני׳ דחבית דכיון שבחבית מותר מחמת‬
‫שאינו בשם כלי כ־ש שאין שייך סתירה בחותלות‬
‫ומותר שלבד שאינו בשם כלי אף בשלם כמו בחבית‬
‫של מוסתקי הוו חותלות עוד בשם אוכל‪ ,‬חד‪,‬ו פירוש‬
‫נכון בירושלמי אליבא דד‪,‬ש״ע ולא קשה קושית‬
‫המג״א‪.‬‬
‫ויותר מסתבר שגם המג׳א סובר כן וקאי המשמע‬
‫שכתב על הש״ע וכוונתו לפרש דדוקא בכלים‬
‫שדרך העולם לעשותם דק לתמרים שיתבשלו בתוכם‬
‫וכהיג שעומדים להקדע ולד‪,‬זדק לאשפה ולא לד‪,‬שתמש‬
‫בהם לדבר אחר אבל כלי הראוי להשתמש בו גם‬
‫לרבדים אחדים אף שהוא עשאו דק להתבשל בהם‬
‫התמרים אסור דבעינן דד‪,‬כלי יהיה באופן שמיוחד‬
‫דק לזד‪ ,‬ולא להשתמש בו עוד‪ ,‬ולכן אם הוא כלי‬
‫חשוב יותר שראוי גם להשתמש בו אחד שיקח‬
‫משם התמרים ברבדים אחדים לא נתבטל ממנו‬
‫אגרות‬ ‫רב‬
‫א־צ לכלים גמורים‪ ,‬קשה מובא דא'כ למה הוצרך‬
‫הש־ע לטעם דהוא כשובר אגוזים כיון דר‪,‬ר‪,‬יתר הוא‬
‫דק מחמת שאינו כלי גמור כבסעי׳ א׳‪ .‬ופלא על‬
‫בעל ערוך השלחן שלא הדגיש בזה וגם בעצמו‬
‫הזכיר טעם שהוא כשובר אגוזים ושקדים בג׳ מקומות‬
‫בסעי׳ ט״ו בסלים ושקים שיש בהם פידות וקשורים‬
‫פיותיהם בחבלים שהם חותמות שבכלים‪ ,‬ובסעי׳‬
‫י״ט בחותלות של תמרים‪ ,‬ובסעי׳ כ׳ בקשרי השפוד‬
‫שקושרים בטלד‪ ,‬או בעוף צלוים עיי׳ש‪ ,‬וד‪,‬א לדידיה‬
‫אין זה שום היתד ולאיזה צורך כתב זה וצע״ג‬
‫בכוונתו‪ .‬והאמת הוא בכוונת הש־ע כדבאדתי וד‪,‬וא‬
‫טעם להתיר בחותלות אף בכלי שלם שאסור להש־ע‬
‫ושייך זה רק בחותלות של תמרים ושל גרוגרות‬
‫וכהיג שעשדן דק לפידות אלו‪ ,‬ובסלים ושקים‬
‫שיש בהם פידות אין שי ד כלל טעם זה‪ ,‬ו ת אין‬
‫שייך טעם זד‪ ,‬בקשרי השפוד שהוא מה שקושר‬
‫הטלה לד‪,‬שפוד דלא כערוך השלחן שהזכיר טעם‬
‫זה גם בהו בסעי׳ ט״ו ובסעי׳ כ׳‪ .‬ודק במה שהזכיר‬
‫בערוך השלחן מה שקושר העוף והדקין כשממלא‬
‫אותן שייך גם טעם זה אבל על קשרי השפוד‬
‫אין שייך זה וההיתר דשם הוא מטעם שהוא פסיקת‬
‫תלוש בלא תיקון ובלא סתירת כלי כדכתב המג׳׳א‬
‫בס»ק י׳ ד וטעם זה הוא גם לחתוך החבל שקושר‬
‫הסל והשק כמפורש בדשיי עידובין דף ל־ה‪ ,‬אבל‬
‫טעם בשובר אגוזים לא שייך כלל בסלים ושקים‬
‫וקשרי השפוד‪] ,‬ובמה שקושר העוף והדקין בשממלא‬
‫אותן שכתבתי ששיד הטעם דכשבידת אגוזים‬
‫מסופקני אם יש לד‪,‬תיד כיון שאין מ ה כלל צורך‬
‫שבת דהא יכולין לחתוך העוף והדקין גופייד‪,‬ו ולא‬
‫החוט‪ ,‬אך אם יש צורך מד‪ ,‬יש לד‪,‬תיד[‪.‬‬
‫ובכוונת המג״א אפשר לפרש דפליג על טעם‬
‫הש־ע דד‪,‬וא כשבירת אגוזים שסובר שקליפה שנעשד‪,‬‬
‫ע״י אדם אין למילף מקליפה רבידי שמים דאגוזים‬
‫אלא כתב דמשמע מגמ׳ דהיתר חותלות הוא דוקא‬
‫מחמת דאינם כלים גמורים אבל כלי גמור אסור‬
‫כהא דסעי׳ א׳‪ .‬ולא קאי המשמע שכתב המג״א‬
‫על הש‪-‬ע אלא על הגמ׳‪ ,‬וכוונת משמעותו הוא מהא‬
‫דהביא ד‪,‬גמ׳ דין דהותלות בסוגיא דעל מתני׳ דשובד‬
‫אדם את החבית משמע דמטעם היתד שבירת חבית‬
‫הוא שהוא רק במוסתקי כאוקימתת דב אקזי לשיטת‬
‫התום׳ והש־ע ולא מטעם חדש ששיד אף בשלם‪,‬‬
‫ומחמת שמשמעות זו איגד‪ ,‬מוכרחת דאפשד שאף‬
‫שמא מטעם חדש נקט לד‪ ,‬בסוגיא זו משום דאיידי‬
‫בדיני היתד שבידה ליקח אוכלין‪ ,‬נקט נמי דין‬
‫חותלות להשמיענו שיש עוד היתר ששיד אף בכלי‬
‫שלם מטעם שהוא כשבירת קליפת אגוזים כדסובד‬
‫רג‬ ‫משה‬
‫ולשבור הקענס שהם ממתכות באלו שיש‬
‫שמשתמשין בהם אהד שלוקחין האוכלין לדברים‬
‫אחרים וכן כלי עץ וכלי חרם וכלי זכוכית וממיני‬
‫פלאסטיק‪ ,‬הם בפלוגתא דרבוותא שרש״י והרי״ף‬
‫והרמב״ם ור״ן ורשב״א ודיטב״א והרא״מ ותירוץ‬
‫ראשון רתום׳ עירובין והגר״א מתידין אף בשלם‪,‬‬
‫ולתום׳ שבת אסור מדרבנן בכלי שלם שהם עליו‬
‫שמא יתכוין לעשות כלי ורק במוסתקי שלא חם‬
‫וליכא למיגור מותר ולדידהו יש להתיר בשק של‬
‫נייר וקענם כאלו שודאי אין חסים עלייר‪,‬ו כגון‬
‫קטנים ביותר שליכא למיגור‪ .‬ולתום׳ עירובין בתירוץ‬
‫ב׳ ולהרא׳׳ש והטור והש׳׳ע אםוד בכלי שלם מטעם‬
‫שיש סתירה בכלים ולכן יש לאסור כיון שרבותינו‬
‫בעלי הש״ע המחבר והדמ״א הכריעו לאסור‪ .‬אך‬
‫אולי באלו הנוהגין היתר בזה ע״פ הוראה מחכם‬
‫אין למהות וכן כתב בערוך השלהן סי׳ שי״ר סעי׳‬
‫ח׳ שאין למחות‪.‬‬
‫ובכלי גדול שמחזיק ארבעים סאה‪ ,‬אסור לכויע‬
‫ואף במוסתקי אסור בכלי גדול כהדמ׳א‪ .‬ובאדון‬
‫שבבנין אסור אף כשהוא קטן ואף לחתוך ההבל‬
‫אסור בהו לכו״ע‪.‬‬
‫וכל זד‪ ,‬מדינא אבל למעקוה אין להתיר כיון‬
‫שבני תורה מועטין בעוה״ר ע ח בשבת דף קל׳ט‬
‫שבמקום שאינן בני תורו; יש דברים שאין להתיר‬
‫כדי שלא יבואו להקל‪ ,‬ורואר‪ ,‬אני שכ״קז מ ה וכיש‬
‫ברוד ובמקום פי ח כממננו ומקומותינו שצריך‬
‫להחמיר ואין לקרוע לא שק של בגד ולא של‬
‫נייד ולא לשבור תקענם ותיבות השפדאטן ואף לא‬
‫לחתוך ולקרוע ההבל שקשור בו השק אף בדברים‬
‫שהם יותר צורך שבת וכ״ש בדברים שאין בר‪,‬ם‬
‫צורך שבת כ׳׳ב דק שהוא לכבוד ועונג שהמניעה‬
‫אף רק מהמת ידאה מחקוקז חלול שבת זד‪,‬ו כבור‬
‫שבת היותר גדול‪.‬‬
‫אך אם יש צורך גדול נגח בסעודת נישואין‬
‫או שהזמין אורחים ויהיה לו בוקות יקרע וישבור‬
‫ע׳׳י עכו״ם ואם ליכא עכו׳׳ם אם הוא ת״ח ובצנעא‬
‫יש להתיר לו בצורך גדול כזד‪ ,‬שיהיה לו מקזת‬
‫אבל דק ברבדים שכתבתי שמותרין מדי«נ אבל‬
‫לשבור כלי שלם אין להתיר אף בצורך גדול כזה‬
‫אף לא לת׳׳ח בצנעא אלא ע׳׳י עכו״׳ם יש להתיר אף‬
‫בהו במקום צורך גדול‪.‬‬
‫מערב‬ ‫ולענין יו״ט מזלא היה אפשר לו לפתוח‬
‫תק״ט‬ ‫ידט שמעצם הדין מותר כראיתא במג״א סי׳‬
‫חמוד‬ ‫ס*ק ייג אף לעשות נקב חדקו אף שר‪,‬וא‬
‫שהיה‬ ‫מקובירה‪ ,‬עית בחרוקוי דעק״א סי׳ שי«ד רק‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫שם כלי במה שייחדו עתה לתמרים וגם חושב‬
‫שלא להשתמש בו יותר‪ ,‬ולשון לאו כלים גמורים‬
‫וכלי גמור שכתב המג״א אין כוונתו לשלם ושבור‬
‫אלא לעשוים רק לתמרים או שראויין גם אחר‬
‫שיקהו התמרים לשאר רברים‪ .‬והוכחתו מהירושלמי‬
‫הוא אליבא דפירשתי להש״ע כוונת הירושלמי דמוכיה‬
‫משם שאם אינו בשם כלי מותר שלכן גם בחותלות‬
‫אף שלם כיון שאינו בשם כלי מותר‪ ,‬א״כ הוא‬
‫רק באינו ראוי לתשמיש אחר שלא נעשה עליו‬
‫שם כלי בשביל התמרים שבתוכו שאדרבה ‪1‬ה‬
‫עושהו בשם אוכל ולא בשם כלי אבל בכלים שראוין‬
‫גם לרבדים אחרים לא יתבטל שם כלי ממנו ביחורו‬
‫לתמרים ואף בנעשו מתחלה לתמרים כיון דראוין‬
‫גם לתשמישין אחדים אהד שיקהו התמרים ממנו‬
‫נעשה ממילא גם בשם כלי‪ .‬בשביל שאר התשמישין‬
‫ואסור וכדכתבתי לעיל לטעם היתר ‪1‬ה שהוא דק‬
‫כשבני המדינה זורקין אותם אהר שאוכלין לאשפה‬
‫אבל אם יש שמשתמשין בהם ליכא היתר זה‪ .‬וזה‬
‫יש לפרש בכוונת המג״א ולא פליג על הש״ע אלא‬
‫שמפרש רבריו שהוא כדבארתי‪ .‬ובשילת תמרים‬
‫שכתב הא ודאי לאו דוקא רהא איתא בגמ׳ ובש״ע‬
‫גם גרוגרות‪ ,‬אלא כוונתו שנעשה דק לצורך פירות‬
‫אלו כדבארתי אך מהמת שבתמרים נעקור‪ .‬זה בשביל‬
‫שיתבשלו נקט זונ‬
‫ענף י‬
‫נמצא לדינא שאלו הקענם ותיבות השפראטנס‬
‫וכן צוקער וכה״ג שאר מיני אוכלין שנמכרין הבילות‬
‫כרובין בשק של נייר שנעשו רק בשביל אלו‬
‫המונחים שם וגם ידוע שאחר שלוקהין משם האוכלין‬
‫זורקין אותם בני המדינר‪ .‬לאשפה יש להתיר לכו״ע‬
‫לשובדם ולקודעם מטעם הש״ע שדמי לשובר אגוזים‬
‫שכתב בחותלות‪ ,‬וכל ש מ באלו שרובן נשברין‬
‫ומתקלקלץ בפתיחה ער שאין דאוין כלל לשום‬
‫דבר שמותר מטעם הש״ע דר‪,‬וי כשבירת אגוזים‪.‬‬
‫ובצוקער ומיני אוכלין שבשק של בגד שראוין‬
‫לתשמיש אחר וכן אלו הקענם שיש מבני המדינה‬
‫שמשתמשין בהם אהר שלוקהין האוכלין שבו לרבדים‬
‫אחרים ליכא טעם היתד זה‪ .‬ו ת אף בשקים מנייר‬
‫אם לא נעשו רוקא לאוכלין אלו ליכא טעם היתר‬
‫זד‪ ,‬דהוא כקזבידת אגתים‪ .‬אבל בשקים של בגד‬
‫ושל נייד יש להתיר לקרוע אף להש״ע מחא דהתוספתא‬
‫ומטעם שבאדתי שסתירה לא שייך מזל בגד וני ‪T‬‬
‫רק קורע וקורע שאני מסותר דלא סגי בהיקון כזד‪,‬‬
‫דלקיהת האוכלין ואם השק אינו תפור דק קשור‬
‫בהבל מותר ודאי לחתוך החבל לכו״ע שד‪,‬וא דין‬
‫הותמוח שבכלים שבעיתבץ‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רד‬

‫דר שם הוא ישראל‪ ,‬אם מותר להיות שם בשבת‪.‬‬ ‫הדין דאין מורין ‪ p‬לרבים כדאיתא נמ״ב ם״ק‬
‫והשבתי להיתר במקום צורך גדול זה של צנה‪ ,‬דהא‬ ‫כ״ח להרמ״א בםעי׳ א׳ שהוא ‪ p‬בכל מבשירי^ שא״א‬
‫לא אפשר הוא ואף אם מיכוין הא הוא איסור דרבנן‬ ‫לעשותו מעיו״ט לכן לשבור אף כלי שלם שגם‬
‫ולרש״י פסחים דף כ״ו משמע שבאיסור דרבנן‬ ‫בשבת הרבה ראשונים רתירין יש ביו״ט גם להורות‬
‫לא אסרו אף לרבא ומעשה שבת הא אסור רק‬ ‫וכ״ש באלו שרדינא מותרין לכו״ע אף שכתבתי‬
‫מדרבנן לר׳ יהודה לכו״ע‪ .‬ואף לתום׳ שם ד״ה‬ ‫שאין להתיר זה בזמננו שיש ודאי להתיר ביו״ט‬
‫ותסברא דלרבא אסור אף באיסור דרבנן מ״מ הא‬ ‫גם להורות לרבים‪ ,‬אבל בכלי גדול שמחזיק ר׳‬
‫לצורך גם הם סכרי דאין לאסור ואף שהצורך‬ ‫סאה יש לאסור אף ביו״ט‪.‬‬
‫שבתום׳ שם הוא במקום מצוה לתקן בית קדשי‬ ‫ובאלו אוכלין שבקענס שיתקלקלו כשיפתחו‬
‫ה?‪,‬דשים מ״מ ודאי צורך גדול נחשב ג״ב צורך‬ ‫אותם בעריו׳־ט נראה לע״ד דאף אם היה אטור‬
‫כמו בצורך למצוה ולכן לא כתבו בלשון תירוצם‬ ‫בהא דנקב חדש נמי הוא מותר דמסתבר בפשיטות‬
‫כשהוא לצורך מצוה כגון לתקן בית קה*ק אלא כתבו‬ ‫שהא שכתב הרמ״א שאין מורין כן לרבים הוא‬
‫כשהוא לצורך כגון לתקן בית קה״ק משמע שבכל‬ ‫רק בדברים שבעצם יכולין לעשות מעיו״ט רק‬
‫צורך גדול סכרי שלא אסרו‪ ,‬ואין לנו צורך יותר‬ ‫משום שנשבר ביו״ט הוצרכו לעשות ביויט ע״ז‬
‫גדול מצנה דהכל חולין אצל צנה דהתירו מחמת‬ ‫אמר שאין מורין זה לרבים שלא יבואו לתקן ג״ב‬
‫זה אמירה לעכו״ם להסיק התנור להחם הבית בס׳׳ם‬ ‫בנשבר מעיו״ט כמפרש הטעם בשפוד שנשבר ביו״ט‬
‫ער״ו‪ .‬ולכן יש להתיר שלא יצטרכו לצאת מביתם‬ ‫אבל בדברים שטבען להתקלקל כשיעשו אותם בערב‬
‫בשבת‪.‬‬ ‫יו״ט שאין שייך גזירה זו יש להורות שמותר‬
‫ואף שיכולים לסגור את מקום הכנסת החום‬ ‫גם לרבים ולכן כיון שמותר לעשות אף נקב חדש‬
‫אינו כלום‪ ,‬דבל לא אפשר וקא מיכוין יש לו עצה‬ ‫כשא״א לעשות מעריו״ט וכ״ש שמותר לשבור מרינא‬
‫שלא ללכת שם אבל כיון שאין עושה מעשה לכוונתו‬ ‫אין שייך להחמיר מלהורות לרבים אלא בדברים‬
‫מותר וכ״ב הבא אינו מחוייב לסגור‪.‬‬ ‫שאין מתקלקלין והאי אפשר לעשות מעיו״ט היה‬
‫משום שלא היה לו בעיו״ט אבל כשמתקלקלין‬
‫וגם אני מסתפק אולי נחשב הנאת חום דבר‬ ‫שבעצם אין יכולין לעשות מעיו״ט יש ודאי להורות‬
‫שאין בו ממש שהוא עוד דרבנן כקול' מראה וריח‬ ‫גם לרבים שמותר‪.‬‬
‫מהמת שאיןבו ממש‪ .‬אבל עיץ בט׳׳ז יו״ד סי׳‬ ‫ובעצם יש טעם גדול להתשיב פתיחת הקענם‬
‫קמ״ב סק״ג שכתב שאסור לחמם נגד שלהבת‬
‫כמלאכה בהאוכלין ממש ולא שהוא רק מלאכה‬
‫כשקשורה בגחלת של ע״ז ומראורייתא הוא כדכתב‬
‫במכשירין להש״ע שסובר בטי׳ שי״ר בחותלות דנהשבו‬
‫גם ה״סטים״ כיון שבא משלהבת‬ ‫בסק״ב וא׳׳ב‬
‫כקליפת אגוזים ובאוכלין הא להמחבר בסי׳ תציה‬
‫שקשור בשמן אף שהוא בלא פתילה נמי נחשב‬
‫סעי׳ א׳ מותר אף כשאפשר לעשות מעיו״ט ואף‬
‫קשור בדבר שיש בו ממש‪ .‬ואף שבשייפיה מנא‬
‫להרמ״א הא מתיר ע׳׳י שינוי והשבירה ודאי הוא‬
‫משחא ואיתלי ביה נורא אמר אביי בביצה רף ל״ט‬
‫שינוי‪ ,‬אבל מ״מ למעשה אין להתיר באפשר לעשותן‬
‫דלא נחשב יש בו ממש מ״מ אולי בשמן טובא שהוא‬
‫מעיו״ט אלא באי אפשר לעשותן מעיו״ט כרלעיל‪.‬‬
‫בכלי אפשר הוא כיש בו ממש שלהט״ז יש לאסור‬
‫גיסו אוהבו‪,‬‬
‫מדאורייתא באיסורי הנאה וממילא בשבת הוא רק‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫חד דרבנן וצ״ע בזה לדינא דלכאורה מ״ש חום‬
‫ממראה נגר אש שמשמן ופתילה של הקדש שהביאו‬
‫התוס׳ בפסחים דף כ״ו מירושלמי על בוררת אשה‬
‫חטים לאור בית השואבד‪ ,‬משום דמראה אין בה‬
‫סימן ר‪,‬גג‬
‫משום מעילה עכ״פ להט׳׳ז משמע דאסור מדאורייתא‬
‫)ומה שכתוב ברעק״א על הט׳׳ז‪ ,‬כ״ב להדיא‬ ‫אם צריך לצאת מז הבית כשישראל‬
‫הרא׳׳ש ביצה דף ל״ט איני יודע כוונתו דלא הוזכר‬
‫עושה הסטים להחם בבית עצמו‬
‫שם לענין חמום ובכלל לא הוסיף הרא״ש כלום‬
‫ומתחמם בזה גם ביתו‬
‫על לשת הגם׳ וצ״ע בכוונת רעק׳׳א( אבל מ״מ יש‬
‫להתיר כדלעיל‪.‬‬ ‫נשאלתי מידידי הגאון ר׳ יצחק הוטנער שליט׳׳א‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫באשר שעושה ה״סטים׳־ בהבית אשר גם הוא‬
‫רה‬ ‫משה‬
‫פסולת מתוך אוכל עיק בבאוד הלכה שם שתירץ‬
‫דכיון דא״א בענין אחר ודרך אכילתו בכך לא מיקרי‬
‫פסולת מתוך אוכל שאינו אלא לאכול התוך והוא‬
‫נכון‪.‬‬
‫ובדבר הכשר התנורים של הגעז רבמדינתנו אין‬
‫כ׳׳ב קפידא כי לדינא אין צריכין הכשר כלל כי‬
‫אין משתמשין עליהם אלא בקדרות שהוו כקוני‬
‫כלים שנגעו זב״ז‪ ,‬ובפדט שעבד מעל״ע שאף אם‬
‫היה משתמש עליו ממש לא היה נאסר ורק לחומדא‬
‫בעלמא צריך להכשיר במה שאפשר‪ .‬אך לנקות צריך‬
‫מדינא אולי יש איזה בעין‪ .‬ולימות הפסח צריך ללבן‬
‫את המקומות שמעמידין הקדרות ג׳׳ב מצד חומרא‬
‫שהחמירו בחצובה לימות הפסח או לכסות בפח של‬
‫מתכות אבל לכל השנה אין צריך‪ .‬ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן קכת‬
‫בעגין פירור! אגוזים‪ ,‬וכפירות מלוכלכים‬
‫אם מותר לרוחצן בשבת‬
‫י׳׳ב תשרי תשי״ג‪.‬‬
‫מע״ב ידירי הרה״ג ר׳ בנימין זאב צוקער מישיבת‬
‫בית מררש עליון בספרינג וואלי‪.‬‬
‫הנה מה שאסוך לפךק אגוזים מתוך קליפתן הירוקה‬
‫אינו מטעם שכיון שיש שם ב׳ קליפות יהיה‬
‫על העליונה דין מפרק כדכתב ידידי‪ ,‬אלא משום‬
‫דקליפה הירוקה אינה עשויה להשאר עם האגוז‬
‫ולכן הוא כמו הדגן מן השבלים שאין דרכן להשאירן‬
‫עם הדגן וכמפורש זה בח׳׳א כלל י״ד סעי׳ א׳ עיי״ש‪.‬‬
‫ולכן הקליפות שדרכן להשאר עם הפרי אין בהם‬
‫מפרק וכן מפורש במ״ב ס״ק כ׳׳ד שמותר לשבר‬
‫הקליפה הקשה ולקלוף גם הקליפה הרקה שעל האגוז‬
‫גופא עיי״ש‪.‬‬
‫ובפירות מלוכלכין באבק אם יש איסור לרוחצן‬
‫מדין בורר כמו שאסור לשרות הכרשינין במים‬
‫להסיר הפסולת וכתב במ״ב שה״ה תפוחי אדמה‬
‫וכה״ג שכתב ידידי שכמדומה שאין העולם נוהגין‬
‫כן‪ ,‬הנה האיסור בורר אף שהוא בדירת הפסולת‬
‫שאסור אפילו לאלתר פשוט שכיון שא״א ליקח‬
‫האוכל ודרך אכילה הוא לדחת הפסולת מותר כדי‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫סימן קכד‬
‫בעגין בורר לאכול לאלתר בכ‪ 81‬ומזלג‬
‫כ׳׳ד כסלו תשי״ב‪.‬‬
‫מע״כ ידידי הרה״ג ר׳ נח ברייער שליט״א‬
‫בספדינג וואלע‪.‬‬
‫בדבר בודד בשבת לאכול לאלתד אוכל מתוך‬
‫פסולת ע״י מזלג וכף אם נחשב כבורר‬
‫בכלי שאסור‪ .‬הנה פשוט לע׳׳ד דאם ע״י המזלג‬
‫והכף נברר בנקל מבידו שנמצא שמסייעים למעשה‬
‫הברירה יש להחשיב זה בורר בכלי ויש לאסור‬
‫כמו בקנה ותמחוי אבל אם איז עושים להברירה‬
‫כלום יותר מבידו אלא מחמת שאינו רוצה ללכלך‬
‫ידו או מחמת שהוא מרחוק ואינו יכול להגיע שם‬
‫בידו או מחמת שהוא דבד לח ואינו יכול ליקח‬
‫בידו ובדומה הוא רק כבודר בידו שמותד לאלתד‬
‫באוכל מתוך פסולת‪ .‬דהא פידוש קנה איתא בדש״י‬
‫שבת דף ע״ד שהוא צינוד דחב מלאחדיו וקצד‬
‫מלפניו ונותן קטנית במקום הדחב ומנענעו והקטנית‬
‫מתגלגל ויודד דדך פיו הקצד והפסולת נשאד בכלי‬
‫והובא בסי׳ שי״ט סעי׳ ד׳‪ .‬וא״ב הוא כלי שמתברר‬
‫בנקל עי״ז אף שאין עיקר הברירה בכלי זה אלא‬
‫בנפה וכברה ופטור דהוא כלאהד יד מ״מ אסרו‬
‫מדדבנן כיה שדמי לברירה מאחר דג׳׳ב ע״י הכלי‬
‫נבדד כדפרש״י שם‪ ,‬וא״כ אף בתמחוי שפרש״י‬
‫בביצה דף י״ב שהוא קערה גדולה נמי הוא באופן‬
‫שע׳׳י הקערה מתבדד ביותד קלות ע״י ההתפשטות‬
‫בהקערה ונפרד האוכל מהפסולת ובהו נאמר פטור‬
‫אבל אסור וניליף מזה לכל כה״ג בכלים שמסייעין‬
‫להברור‪ .‬אבל כשהמזלג והכף לא מסייעין להברור‬
‫אלא משום שאינו ךוצה ללכלך ידו או שרחוק ממנו‬
‫אין לאסור‪.‬‬
‫וראיה גרולה מהא שלקלוף שומים ובצלים‬
‫ולהמג״א אף לקלוף תפוחים אסור משום בורר כראיתא‬
‫ס״ס שכ״א ומ״מ מפורש שם ררק להניח אסור אבל‬
‫לאכול לאלתר שרי אף שסתם קליפת שומים ובצלים‬
‫הוא בסכין ותפוחים א״א כלל לקלוף ביד‪ .‬אלא‬
‫צריך לומד כיון דלעצם הבדידה אין הסכין מבדר‬
‫ביותר באם היה עושה זה ביר ומה שעושה בסכין‬
‫הוא מחמת שא״א לו לעשות החתיכה ביר או‬
‫אף שאפשר לו ברוחק ובקושי אבל קל הוא לעשות‬
‫ע׳י סכין ולא מסייע לענין הברור כלום הוא כבורר‬
‫ביד שמותר לאכול לאלתר‪.‬‬
‫ומה שקשה הא בקליפת שומים ובצלים הוא‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רו‬

‫שיביאו ובקדואים ליכא ודאי‪ ,‬והאחרונים הכריעו‬ ‫לאכול לאלתר כפו רפותר לקלוף שרפים ובצלים‬
‫כהש״ע דלא כהט״י• ' ‪ r s‬בפ׳יב שהוא פשום דיודעים‬ ‫לאכול לאלתר כדכתב בבאוד הלכה בפ״ם שכ״א‬
‫דוי ד בעה״ב להביא הרבה פינים ז « ‪ .‬ולכן פסתבד‬ ‫עיי״ש‪ .‬ופה שרוהצין העולם פירות הוא רק בכה״ג‬
‫שדוקא בנקדאו לכבדם כפירות‪ ,‬דאם רק נקלעו‬ ‫כשפביאין הפירות לאוכלם תיכף‪ .‬וגם ברוב הפעפים‬
‫לשם ונתן להם הבעדדב פצר דדך ארץ פירות‬ ‫רחיצת הפירות הוא רק ליתרון בעלמא רהרבה בנ׳׳א‬
‫לכבדם אין שי ‪ T‬לופר שיודעים דדרכו להביא הרבה‬ ‫אוכלין אותם גם בלא רחיצה ואז ליכא איפור כמו‬
‫שניפא שספכו ע׳׳ז ולכן צדיכיו לביד ע״פ שיביא‬ ‫יץ ופים צלולין שיש בהן קצת קיפפין רקין שראוייו‬
‫להם אח־פ ידיח‪,‬‬ ‫לשתות בלא׳־ה שפותר אף במשפרת אף שהוא דרך‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫בורר לשיטה הא׳ במעי׳ י׳ שהלכה כן‪ .‬ועיין בפ׳־ב‬
‫שהוא פחפת שראוי לרוב בנ״א וכוונתו אף שלפפונקין‬
‫אין דאויין‪ .‬ואף הרפב״ם שאוסר בפשמרת יודה‬
‫בכאן דטעמו הוא שלא יעקוה בדיד שהוא עושה‬
‫בחול כדאיתא בפ״ב ס״־ק פ״א וברחיצה לא שייך‬
‫פיטן קכו‬ ‫זה‪ .‬ותפוחי ארפה הם פלאים אבק ועפר שלרוב‬
‫בנ״א ואולי לכולם אין ראוין בלא רחיצה לכן אפוד‬
‫עש״ק כ׳־א טבת תרצ״ג‪ ,‬ליובאן‪.‬‬ ‫כיון שאיט לאכול לאלתר‪ .‬וה״ה כה״ג אם הוא‬
‫באופן שאין דאוין לדוב בנ״א יהיו אפורין אם לא‬
‫בענין חממו המרווה בשבת ע״י ישראל‬ ‫יהיה לאכול לאלתר‪.‬‬
‫אם מותר לטבול בה‬ ‫וקצת היה נראה לע־ד דדק ליתן לתוך כלי‬
‫שיש בו מים כדאיתא בכרשינין שזה הוא פעשה‬
‫ענף א‬ ‫בודד בהא דפדיח וקזולה בביצה דף י‪-‬ד וכדכתב‬
‫איסור זה בפג״א סק׳׳ט ובת׳־א כלל ט׳ת סעי׳ ו׳‬
‫ב עי רנו ליובאן אחדי שעלה בידנו בחסד השי״ת‬ ‫שאסור ליתן לתוך הפיס אבל ליתן עליהם פים‬
‫לתקן פקוה ביפי הגזדד‪ ,‬בבית הפדחץ של‬ ‫ואינו נותנם בהפים הוא דרך רחיצה ולא דדן‬
‫הפושלים באופן שלא הכירו שהוא פקוד! כשרה אירע‬ ‫בודד׳ ורחיצה לא נאסר בפידות כפו שלא נאסר‬
‫שהתחילו להחם הפדחץ דק בקובת והבלו היה ישראל‬ ‫בכלים‪ .‬וקצת ראיה לזה לפה שסבדי האחרונים‬
‫ופפילא גם המקוה הוחפה בתערובות הפין שהוחפו‬ ‫רגם בכל דבר שייך בורד והביאו ראיה מבדידת‬
‫בשבת ע׳׳י ישראל ונשאלתי אם דשאות הנשים‬ ‫קנים לעשות חלתא בדש״י שבת דף ע׳׳ד עיץ‬
‫לטבול בה והוא שעת הדחק גדול שאין פקום אחד‬ ‫בח״א סעי׳ ה׳‪ ,‬ופיס הא פפודש בשבת דף קי״ח‬
‫לטבול שם‪.‬‬ ‫דמותד להדיח קערות כקזאפשר שיצטדך להם אף‬
‫פעדבית לשחרית אלפא דרחיצת כלים מהלכלוכים‬
‫והנה אבדד תחלה איסוד דחיצה בחפין שהוחפו‬
‫שעליהם אין זה שייך לבודד וא׳׳ב הייה רחיצת‬
‫בשבת בהיתר שחידש הפג״א סי׳ שכ׳־ו סק׳׳ו דאסוד‬
‫פידות אין להיות שייך לבודד‪ .‬ופשוט שבקעדות‬
‫לרחח בד‪,‬ם אפילו ידיו ואפילו רק בפושרין אף‬
‫אף שאין דאוין לכל אדם פותרין להדיחן‪ .‬לכן אפשר‬
‫שבקול ע׳־ש פותר בפושרין אפילו כל גופו עיין בטיב‬
‫הוא פטעם דבאדתי דדק ליתן בפים חוא פעשה‬
‫תנינא סי׳ כ״ד‪ ,‬ופניו ידיו ורגליו אף בחמין‪ .‬ובנויב‬
‫בודד ולא ליתן עליהם פים‪ .‬וציע לדינא אבל פה‬
‫שם פשפע דבפוקודין פותר אפילו בשל שבת בהיתר‬
‫שראוי לרוב בגיא אף שהוא פשחדית לאחד הפנחה‪,‬‬
‫דתירץ הא דאסוד בפתחפם נגד הפחדה אחד‬
‫ופה שאינו ראוי אבל הוא לאכול לאלתר פותר‬
‫שנשתטף בצונן אף שהוא דק פוקודין פשום דדומח‬
‫לרוחצם בכל אופן בברוד ודק מ ה נוהגין לרחוץ‪.‬‬
‫כרוחץ בחפין כדאיתא בתום׳ שבת דף פ' פשום‬
‫דפתחפם נגד המדודה בחפים שעליו אבל ברחיצה‬ ‫ובדין קרואים בבית בעה״ב לאכול פיני פידות‬
‫מפש בפוקזרין פותר אף דהתם הא הוחפו בשבת‪.‬‬ ‫שפסק הפחבד באו׳׳ח סי ׳־קע׳׳ט סעי׳ ה׳ דא״צ לבדך‬
‫ופלא על הנו׳׳ב שלא הביא דברי הפג״א שאוסר‬ ‫אלא על הראשון‪ .‬הנה פשפע דאף החולקים בסי׳‬
‫בשל ש « ואף שבפה שפיירי שם בקזל ערב שבת‬ ‫ר״ו בברד בסתפא על פירות שלפניו והביזע לו‬
‫גם המניא מודח הי*ל לופר דלהפג״א לא קשה‬ ‫פפין אחד אחד שכלה הראשון שצריך לבדד הכא‬
‫כלל פהא דפתחפם דבשל שבת אסוד אף בפוקזרין‬ ‫פוח פשום דהוא כדעתו על כל מה שיתן בעהיב‪,‬‬
‫אך הוא פחדקז שבעלפא גם בשל שבת פותד בפושרק‬ ‫לבד הט׳׳ז שפליג פטעם שמצייד שיהיה לו ודאי‬
‫רז‬ ‫משה‬
‫גם לרחיצת כל הגוף דלא בקיאי כו״ע בדינא‪ .‬ומה‬
‫שב״ש דאסרי להחם גם לצורך פניו ידיו ורגליו‬
‫ביו״ט ומ״מ לא אסרו לרחוץ פניו יו״ר מגזירה‬
‫זו דלא בקיאי כו׳׳ע בדינא וכל גופו אסרו‪ ,‬הוא‬
‫משום רלדידהו גזרו מטעם אחר שהבלנים חשודים‬
‫להחם עיקרן לרחיצה משום פרנסתן כדאיתא בדף‬
‫מ׳ שחשודץ לעשות באיסור וטעם זה אין שייך‬
‫בפיו״ר שכל אחד רוחץ בביתו ואינו הולך למרחץ‬
‫וגם א״צ ע״ז מים הרבה‪ .‬וזה שלא גזרו בית שמאי‬
‫בפיו׳׳ר מצד שלא בקיאי כו״ע בדינא אף שהרבה‬
‫פעמים גזרו מטעם זה‪ ,‬הוא משום דלב׳׳ש שסבדי‬
‫דאסור לעשות ביו׳׳ט רק לצורך אוכל נפש לבד‬
‫ליכא למיגזד מחמת שלא בקיאי דכו׳׳ע ידעי זה‬
‫שהוא כפשטות הקרא‪ .‬ולכן רק בכל גופו גזרו‬
‫מחשד הבלנים‪ .‬אבל לב׳׳ה שסבדי דמותר לעשות‬
‫ביו׳׳ט לכל מה שקזוה לכל נפש ובזה ודאי לא‬
‫בקיאי כו״ע איזה דבר נחשב שור‪ ,‬לכל נפש ואיזה‬
‫אינו שוד‪ .‬יש לומד שמחמת זה גזרו שלא לרחוץ‬
‫כל גופו בהותמו ביו‪-‬ט אף בהיתר לשתיה כדי שלא‬
‫יבואו לד‪,‬חם בטעות לרחיצת בל גופו‪.‬‬
‫ולבן ניחא שהתוס׳ כתבו בד׳׳ד‪ ,‬אלא בדף ל׳׳ט‬
‫טעם דחשד בלנים משום דלב״ה לא צריבי לזה‬
‫דניחא בפשיטוו^ ולהרמב׳׳ם וד‪,‬מחבר לא שיין בלל‬
‫טעם זה דחשד בלנים לאפוד הרתיצה בביתו‪ ,‬דהא‬
‫מחלקי בסי׳ תקי״א סעי׳ ב׳ בשל עיר׳ט שמותר‬
‫לדידהו בביתו אפי׳ כל גופו ובמרחץ אפוד והוא‬
‫מטעם חשד הבלנים בבדף מ׳ ומ״מ לא אסרו מחמת‬
‫זה בביתו‪ .‬וא׳׳ב גם בשל יו׳׳ט בהיתר מ»ט אסרו אף‬
‫בביתו הא מטעם חשד בלגים אינו אסור לדידהו‬
‫אלא במרחץ‪ .‬ולבן מוכרחין לומר דהוא מטעם שלא‬
‫בקיאי בדינא‪ .‬ומה שלב׳׳ש לא שייך טעם זה והוי‬
‫הגזירה לדידהו דק משום חשד בלנים ומ״מ גזרו‬
‫אף בביתו צריך א מד להדמב׳׳ם וד‪,‬מחבר שב‪-‬ש‬
‫סכרי שלא פלוג ובכל מקום אסרו משום השד בלנים‬
‫ויהיה אסור לב״ש אף בשל עידט גם בביתו כמו‬
‫במרחץ כדסברי התום׳ וד‪,‬רא״ש לדינא‪ .‬והחלוק של‬
‫הרמב׳׳ם וד‪,‬מחבד בשל עיו״ט דרק במדתץ אסרו ולא‬
‫בביתו הוא דק לב״ה והוי לדידהו עוד מחלוקת‬
‫בין ב״ש לב׳׳ה‪.‬‬
‫וא״כ לא שיין זה אלא ביו׳׳ט אבל בשבת‬
‫שאסור לעשות מלאבד‪ .‬בכל אופן ובו״ע ידעי זה‬
‫מ׳׳ט אסרו לרחוץ בשל שבת בהיתר יותר מבשל‬
‫ע*ש ומ״ש משתיה ובל הדברים שמותר בנעשה‬
‫בד‪,‬יתד כגת בעכר׳ם שעשה לצורך עצמו‪ ,‬ומחמת‬
‫חשד בלגים הא אין ^׳ ‪ t‬על פיר׳ד לבד שכל אחד‬
‫רוחץ בביתו דאל״ב היה אסור גם בשל ע״ש במו‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫ורק במהחמם אסור משום דיותר דו»ר‪■ .‬לרוחץ בח»ין‬
‫וצע״ק‪ .‬עכ״פ להנו״ב מותר בפושרין אף בשל שבת‪.‬‬
‫אך תירוצו תמוה דמה״ת נראה במתחמם שהוא‬
‫בפושרין יותר כרוחץ בחמין מרחיצה ממש בפושרין‪,‬‬
‫וכוונת דברי ריב״א בתום׳ שבת שם אינו דכאן יותר‬
‫דומה לרוחץ בחמין אלא דכאן נמי דומה לרוחץ בחמין‬
‫וזהו טעם האיסור והשמיענו שלא נימא טעם האיסור‬
‫במתחמם אחר ששטף בצונן הוא משום מבשל דהא‬
‫משמע בכולה שמעתא דהפשיח לא והו בישולן‬
‫כדאיתא בתום׳‪ .‬וא״ב הוא כהמג״א דהא הבא הוא רק‬
‫מפשיר ומ״מ מחמת שדומה לרוחץ בתמין אסור‬
‫אלמא דבפושרין נמי אפוד בשל שבת‪.‬‬
‫ועיץ בערוך השלחן שג״ב סובר דפושרין מותר‬
‫ותמה על המג״א דפושרין מעולם לא נאסרו וכ״ש‬
‫ברחיצה כזו דמתחמם שאינה בגדר רחיצה כלל‬
‫ולבן פי׳ דאי ‪ T‬י דוקא במקום שהיד סולדת שנעשו‬
‫חמים והוכיח כן מרש״י שם דבתב מפשר מחמם‬
‫וזה נכון ומוכרח‪ .‬וזה שאין !»וד משום מבשל‬
‫צריך לומד או משום דהוא כלאחר יד כמו לדשב״ג‬
‫בסכה שמן או משום דא״א שיהיה אצל האש עד‬
‫שתהיה היד סולדת ממש אבל עב״פ נעשו חמין‬
‫הרבה קרוב ליד סולדת ושי ‪ T‬בו גזירת רחיצה‬
‫בחמין אם הוא דומה לרוחץ‪ .‬וכן צריך לומד בכוונת‬
‫התוס׳ שלענין איסור מבשל הו״ל דין מפשר דאינו‬
‫בשול במים בית שאין היד סולדת אף שהן חמין‬
‫הרבה אבל לענין איסור רתיצה בחמין שאסרו בדדך‬
‫רחיצה שהוא בתמין הרבה אף שאין היד סולדת‬
‫הוי זה חמין ואסור להרא׳ש בזה גם בידיו לבד‪.‬‬
‫נמצא שלנו״ב ועה׳׳ש מותר בל גופו בפושרין‬
‫אף בועחמו בשבת בהיתר אבל בחמין אסור אף‬
‫ידיו לבד‪ .‬ואף להדמב׳׳ם דמתיד בפניו ידיו ורגליו‬
‫לחמם אחר שנטלם נגד המדודה כבסעיף ד׳ הוא‬
‫מטעם שכתב המג״א סק״ה משום שסובר שאין‬
‫זה רחיצה גמורה אבל ברחיצה ממש גם להרמב״ם‬
‫אסור אף אבד אחד ומפורש בן בעה״ש סעי׳ ב׳‬
‫שאפי׳ הוהמו ע״י עכו״ם לצורך עצמו אסור אפי׳‬
‫ידיו לבד דאין האיסור מפני המלאכה אלא מפני‬
‫עצם הרחיצה שבן גזרו חכמים עיי׳׳ש‪ .‬אבל תמיהני‬
‫מאד מ״ט יהיה חמוד רחיצת פניו ידיו ורגליו‬
‫המותרת בשבת מכל תשמישיו שאין חלוק בין נעשה‬
‫בע׳ש לנעקזה «‪1‬בת באופן המותר‪ .‬ומה שדימה‬
‫המג׳׳א ליו*ט שאסור רחיצת בל הגוף בהוחמו ביו״ט‬
‫אף בהיתר אף שבשל עידט מותר‪ ,‬ל״ד בלל דהתם‬
‫שמותר להחם ביו׳ט למה ששור‪ ,‬לכל נפש ודק לרתיצת‬
‫כל הגוף אסור להחם גזרו שלא לרחוץ במים‬
‫שהוחמו ביויט בל גופו בדי שלא יבואו להחם‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫דג׳־כ אסור מדרבנן אך ממילא ילפינן מזה גם‬
‫שמותר בשל שבת דג״כ רק מדרבנן הוא ויהיה‬
‫מזה הוכחת שמותר הדחצת כל גופו דאל׳׳כ מי גרע‬
‫מחמין ע״ג מכה‪ ,‬וזה לא קשה כלל דאדדבה מה׳׳ת‬
‫נימא דאיידי בשל ע״ש ולהוכיח דאיירי בכל גופו‬
‫נימא דאיירי בשל שבת בהיתר או ע״י עכו״ם‬
‫וליכא הוכחה כלום‪ ,‬ומה שנקט מרחיצין נמי ניחא‬
‫משום דלהחם ע״י עכו״ם ודאי מותר וקמ׳׳ל שהרחיצה‬
‫אף ע׳׳י ישראל מותר כיון שהוא חולה אף שאין בו‬
‫סכנה לדעת הרמב׳׳ם‪ .‬ואם נימא דר׳ דימי סובר דגרע‬
‫מחולה שנפל למשכב ורק דחיצד‪ ,‬בשל ע״ש התירו‬
‫שהוא איסור קיל משאר דרבנן‪ .‬לבד שהוא דוחק‬
‫הו״ל לד׳ יוסף לתרץ רק שהוא חולה ולמה לו‬
‫לומד על קושית ר׳ דימי עליו מפני שסכנד‪ ,‬הוא‬
‫לו )אך אולי האמת נקט(‪.‬‬
‫ולכן מסתבר שר׳ יוסף סובר דאיירי מתני׳ לא‬
‫רק בהיתר הרחיצה לבד אלא גם בהיתר ההמום‬
‫לצורך זד‪ .‬משום שסובר שהיא סכנד‪ .‬בימים הראשונים‬
‫לכו״ע ובשלישי לראב״ע וזה שנקט מרחיציז ולא‬
‫מחמין משום דנקט בזה טעם ההיתר דכיון שצריך‬
‫לרחוץ מותר גם להחם דד‪.‬צודך הוא בשביל סכנד‪.,‬‬
‫ור׳ יעקב סובר דנקט מרחיצין משום שאיירי רק‬
‫בהיתר רחיצה ולכן דייק דאיירי בכל גופו דבאבר‬
‫אחד מי גרע ממכה‪ .‬וע״ז א״ד יוסף דבהוחמו בשבת‬
‫איירי‪ .‬היינו להחם בשבת רבעי סכגה וא״כ אפשר‬
‫דד‪,‬סכנה היא רק בהרחצת מילה‪ .‬והקשה ר׳ דימי‬
‫מנא לך דילמא בהוחמו בע״ש פליגי רכן משמע‬
‫לשון מדחיצין דמתיר דק איסור רחיצה ואין כוונתו‬
‫דוקא בשל ע׳׳ש דד‪,‬״ה בשל שבת בהיתר דדין‬
‫אחד להם ותירץ ר׳ יוסף דא״א לומר כן דהא סכנה‬
‫היא לו וא״כ מותר ודאי גם להחם ומוכרחין לומר‬
‫ראף דנקט מרחיצין כוונתו גם על ההמום‪ ,‬אך נקט‬
‫מדחיצין משום שזהו טעם ההיתר )וגם אולי נקט‬
‫מרחיצין לאשמועינן דגם רחיצד‪ ,‬אסורה בהוחמו‬
‫באיסור ע׳׳י ישראל שלא במקום סכנד‪ ,‬וגרע מעזאד‬
‫איסורין דרבנן שמותר ■בחולה‪ .‬וטעם גדול יש דכיון‬
‫שאסור לישראל לעשות זה להחולה ועבר ועשה‬
‫שייך לקנסו שלא יהנר‪ ,‬ממנו דהא לא היה אפשר‬
‫לעשות הרפואה בלא איסור דאורייתא הוי בהקנס‬
‫כלא עשר‪ ,‬אף ששאר איסורין דרבנן התירו לחולה‬
‫משום שלא הוצרכו לעבור אדאורייתא ולדינא צ״ע(‬
‫וא״כ לא לבד שליכא הוכחד‪ ,‬להמג״א יש אדרבה‬
‫ראיה מקושית ר׳ דימי שאין חלוק‪.‬‬
‫אך מה שהביא מהרא״ש שכתב מפני שמפשיר‬
‫לכך צריך אדם ליזהר אחר שנטל ידיו שלא יחמם‬
‫נגד המדורה עד שינגבם תחלה‪ ,‬אף שהוא רק להפשיר‬
‫אגרות‬ ‫רח‬
‫שאסרו מטעם זה כל גופו אף משל ע״ש‪ .‬וגם‬
‫להרמב״ם והמחבר הא לא נאסרו ביו״ט מטעם‬
‫השר בלנים אלא במרחץ‪ .‬אך בזה יש לומר דבשבת‬
‫גזרו גם בביתו משום מרחץ כמפורש כן ברמב״ם‬
‫פכ״ב משבת ה״ב אף שביו״ט לא גזרו בביתו משום‬
‫רלא המיר איסורו‪ .‬ועיץ בר״ן שבת שם שכתב‬
‫רסבר רביו״ט מותר להחם מראורייתא גם לכל‬
‫גופו ולכן לא גזרו ביו״ט גם בביתו אטו מרחץ‬
‫גם לומר שאף אם מראורייתא אסור לכל‬ ‫ויש‬
‫גופו נמי לא גזרו בביתו אטו מרחץ בשל עיו״ט‬
‫משום שלא המיר איסורו אבל בעזבת שחמיר גזרו‬
‫גם בביתו אף שהוא גזירה לגזירה‪ .‬אבל פיו״ר‬
‫קשה מ״טגזרו כיון שלא שיז גזירת בלנים ומ״ש‬
‫מבשל ע״ש שמותר‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫ולכן מסתבר כיון דברמב״ם לא מציגו שאסור‬
‫פניו יריו ורגליו בהוחמו בשבת בהיתר סובר באמת‬
‫רשרי ואין חלוק בין של ע״ש לשל שבת בהיתר‬
‫רכל גופו אסור בתרריהו אטו מרחץ ששם אסרו‬
‫מטעם השר בלנים ופידר מותר בתרוייהו דלא‬
‫כמג״א‪ .‬ורק ביו״ט יש חלוק בין עיו״ט לשל יו״ט‬
‫בהיתר מטעם דלא בקיאי‪ .‬ודאיית המג״א מדף קל״ר‬
‫לפי׳ מחצית השקל מהא דמתקיף ר׳ יוסף ולא שני‬
‫לך בין חמין שהוחמו בשבת לשל ע״ש דבמכה שרי‬
‫רק של ע״ש ובמילה מותר אף בשל שבת‪ ,‬דע״כ‬
‫כוונתו בהוחמו בהיתר ואסור לרבנן דאי באיסור‬
‫ההמום שרבנן אסרו להחם הו״ל לומד דאב״ע אומר‬
‫מחמין כיון דברחיצה גם רבנן מודים‪ ,‬ג״כ לא מוכרח‬
‫ויש עוד ראיה להיפוך דהא קשה טובא לפירוקזו‬
‫איך יפרש אתקפתא דרב דימי וממאי דהכא בחמין‬
‫שהוחמו בשבת פליגי דלמא בחמין שהוחמו בע״ש‬
‫פליגי‪ ,‬ויהיה הוכחת ר׳ יעקב הוכחה דאיירי בכל‬
‫גופו אדרבה יקשה מנא ליה לר׳ יעקב להוכיח זה‬
‫דלמא איירי בשל שבת ואז ליכא הוכחה‪ .‬וליכא למימר‬
‫דר׳ דימי סובר באמת דאסור בשל שבת בין בימים‬
‫ראקוונים לרבנן ובין בשלישי לראב״ע‪ ,‬דהא ודאי‬
‫יודה שהוא כחולד‪ .‬שנפל למשכב לכה׳־פ שאף שאין‬
‫בו סכנד‪ ,‬מותר לדעה הראשונה בסי׳ שכ׳׳ח סעי׳‬
‫י״ז שהיא שיטת הרמב׳׳ם להטור וגם לדעה האחרונד‪,‬‬
‫שהיא שיטת הרמב״ם לב״י יש לד‪,‬תיר דאיסור רחיצה‬
‫מסתבר שאינו נסמך למלאכה דק גזירה בעלמא משום‬
‫חשד בלנים שאינו שייך בבית רק משום לא פלוג וא׳־כ‬
‫ודאי שמותר אף בשל שבת בהיתר אף אם אינד‪ .‬סכנה‬
‫וגם לומר לעכו״ם להחם בשביל זה‪ .‬וא״כ נצטרך לומר‬
‫דקושית ר׳ דימי היא דלמא איירי מתני׳ בעזל ע״ש‬
‫רט‬ ‫משה‬
‫רהא לא לבר שלא ניחא ליה בהבשול אררבה רוצה‬
‫שיתקדרו החמין ורמי זה להא רדף ע״ה גבי חלזון‬
‫שפטור על נטילת נשמה מטעם רכמה דאית ביה‬
‫נשמה טפי ניחא ליה ורק מדרבנן אסור לכן לא‬
‫גזרו‪ .‬וגם אולי א״א לגזור ראם נגזור יצטרכו לגזור‬
‫גם בשתיה שלא יערבו בו חם וצונן ואפשר אין‬
‫יכולין לעמוד בה או מצד מניעת עונג שבת וממילא‬
‫אין שייך לגזור רלרחיצה יהיה אסור לערב‪.‬‬
‫ולכן אין שייך לגזור שלא לרחוץ פיו״ר בשל‬
‫ע״ש כיון דלא ר‪,‬וחמו בשבת דאף אם יראו שמערב‬
‫להחםבנתינת‬ ‫לקרר לא יטעו מזה‬ ‫ישהאל בצונן‬
‫צונן בחמין דהא אף אם מותר בטעותו יהיה אסור‬
‫לרחוץ בהם כיון רהוחמו בשבת‪ .‬אך כל גופו אסרו‬
‫משום דיחשבו שהיום הוחמו כיון שהם מרובין‬
‫דיאמרו שלא הכין כ״ב מע״ש אלא פחות מזה רותחין‬
‫החבה כפי מה‬ ‫צונן בהם כדילהחם‬
‫הוסיף‬
‫שצריך לחמין‪ ,‬דמסתבר רכוונת להחם הוא כשחסר‬
‫לו מים חמין כפי צורכו וצריך לר‪,‬חם עור מים אף‬
‫שכוונתו גם לקרר הרותחין‪ ,‬וכוונת לקרר הוא כשיש‬
‫לו מים חמין כל צורכו וצריך לערב בצונן כרי‬
‫לקררם‪ .‬ולכן יטעו שהיום הוסיף להחם ע״י שנתן‬
‫בהם צונן ער כדי צורכו ויאמרו שמותר להחם‬
‫מועטין‬ ‫בפיו״ר שהם‬ ‫בכגון צונן בחמין אבל‬
‫לא יטעו וירעו שהכין מערב שבת‪ .‬וניחא לעזון‬
‫בדף ל״ט ריחשוב שהיום הוחמו ויטעה‬ ‫רש״י‬
‫ליתן צונן בחמין כדי להחם‪ ,‬ראם לא יחשוב‬
‫שהיום הוחמו לא יטעו‪ .‬וגם ניחא פרש״י שם‬
‫רבקרקע מותר רבטלי להו מתורת חמין שלכאורה‬
‫קשה איזה טעם הוא שלא לגזור‪ .‬ואין לפרש ריאמרו‬
‫שהם חמי טבריא רא״ב היה חלוק בין מקום שמצוי‬
‫שם מעינות חמין לשארי מקופות‪ .‬אבל לפ״ז ניחא‬
‫דאמבטאות שבקרקע וראי נעשו להחם שם כשהמים‬
‫באמבטי שבזה האופן מחמין הרבה בפעם אחת ולא‬
‫יטעו לומר שהוחמו היום רזה וראי שלא נחשדו‬
‫לר‪,‬חם בדרך אסוה הידוע‪,‬וירעו שהוחמו בע״ש ולא‬
‫יבואו להקל‪ .‬אך מ״מ היה מקום לאסור משום ריהיה‬
‫בכלל גזהת חמין ונימא לא פלוג ע״ז פרש״י שאינו‬
‫בכלל הגזרה משום דבטלי להו מתורת חמין כיון‬
‫רר‪,‬חטום היה בקרקע כמו מעין חם‪.‬‬
‫זהו מה שנראה לע״ר טעם לשיטת המג״א במה‬
‫שאוסר אף רחיצת אבר אחה בשל שבת אף בהיתר‬
‫וחמור מכל הרבדים‪ .‬אך עכ״ז אין הכרח לפרש כן‬
‫לדש״י שיש לומר שפיו״ר לא גזרו בהוחמו בהיתר‬
‫אף בשבת דאין הגזרה שלא ירחצו בשל שבת כרי‬
‫שיועיל שלא יחמו לרחיצה אף לפי טעותם שמותר‬
‫להחם בדרך זה אלא רהוא גזירה שלא ירחצו מחמת‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫הוא ראיה קצת אף שיש ג״כ לדהות רנוונתו שמא‬
‫יעשו המין שהיד סולדת ומטעם בשול רהא לא‬
‫הזכיר טעם אבל יותר משמע דהוא מטעם רחיצה‪.‬‬
‫אבל להרמב״ם משמע דאין הלוק‪ .‬וכן משמע רעת‬
‫הר״ן שכתב הלכך נקטינן משמעתין רחמין שהוחמו‬
‫בשבת אסורין בהנאה ליומן אפילו לשתיה כדתנן‬
‫אסורין ברחיצה ושתיה אבל הוחמו מע״ש מותר‬
‫פיו״ר עיי״ש משמע שאין מחלק הוחמו בשבת מבשל‬
‫ע״ש ברין רהיצה אלא באלו שאסורין בהנאה ליומן‬
‫אפילו לשתיה והוו דין רחיצת פיויר ודין שתיה‬
‫שוין‪ ,‬וא״ב הוא רק בהוחמו באיסור ע״י החמין‬
‫או ע״י עכו״ם לצורך ישראל אבל לא בהוחמו בהיתר‬
‫כמו עכו״ם לצורך עצמו וכדומה שאז יש לו דין‬
‫מכל‬ ‫של ע״ש‪ .‬ונמצא שדין המג״א אינו ברור ומוסכם‬
‫הפוסקים רהרמב״ם והר׳׳ן לא סכרי זה וא״ב אפשר‬
‫כהמג״א‪.‬‬
‫שכו״ע יסברו כן ורק להרא״ש משמע קצתוהיום‬
‫ולדעה הראשונה והאחרונה שבסי׳ שכ״ח סעי׳ י״ז‬
‫יש ראיה רלא כמג״א מסוגיא רדף קל״ר כרלעיל‪.‬‬
‫וטעם המג״א עכ״פ צריך להבין מ״ט אסור‬
‫ברחיצה יותר מכל הדברים‪ .‬וצריך לומד רזה וראי‬
‫שלא גזרו דלמא יחמו בשבת כמו שלא גזרו שלא‬
‫יאכלו וישתו בשבת דברים מבושלים מחשש שמא‬
‫יבשל בשבת דלא נחשדו ישראל ע״ז כרהקשה הר״ן‬
‫והרשב״א‪ ,‬אלא יש לחוש שיטעו ברינא כרהביאו‬
‫הר״ן והרשב״א מירועזלמי רהבלנים יתנו שם עצים‬
‫סמוך לחשיבה והם מתבעדים כל השבת שזה אסור‬
‫שמא יחתה בגחלים‪ .‬ולכן נהי שמחשר בלנים אין‬
‫לאסור פיו״ר מטעם שכל אחר רוחץ בביתו כדחזינן‬
‫שלא אסרו בשל ע״ש וגם אפשר שלא גזרו כלל‬
‫מחשד בלנים בביתו כמו להרמב״ם ביו״ט מ״מ‬
‫יש טעות אחר בדינא ששייך לטעות בזה כל ארם‬
‫כדפרש״י בדף ל״ט ר׳ה בכלי ראתי להחם בשבת‬
‫כגון נותן צונן בחמין‪ ,‬והוא מטעם שלא בקיאי בדינא‬
‫להחשיב גם זה לבשול‪ .‬ומה שבשתיה לא גזרו מחשש‬
‫זה הוא משום רלא שכיח לערב צונן וחמין לשתיה‬
‫וגם רובן כלי שני אבל לרחיצה שהכל מעהבין‬
‫וגם הם חמין הרבה עיין ברש״י דף מ״ב גזרו‬
‫שלא לרחוץ בהוחמו בשבת כלל כדי שלא יבואו‬
‫להחם בשבת אף בדרך זה‪ .‬וטעם זה שייך אף בפיו״ר‪.‬‬
‫ובשל ע״ש לא גזרו אף שגם בשל עיש סוכרחין‬
‫לערב בהם צונן כמפורש ברף מ״ב עיי״ש בדש״י‬
‫ד״ה אלא‪ .‬הוא משום דכוונתו שם רק לצנן החמין‬
‫ולא להחם הצונן ולכן לא יטעו מזה שפותר להחם‪,‬‬
‫וגם אין לחוש דיעשה איפכא ליתן צונן לתוך החמין‬
‫דלמה יעשה איפכא כיון שכוונתו לצנן‪ ,‬וגם אף‬
‫אם יעשה איפכא לא יעבור על איסור דאוהייתא‬
 ‫‪ D‬שה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫אך יש לעיין מהא דדיה דף כ״ח דהנודד ממעין‬ ‫שיאמרו שחותמו בשבת שנתנו צונן בחמין ויטעו‬
‫טובל בו טבילה של מצוד‪ .‬בימות הגשמים ולא בימות‬ ‫שמותר לחחם באופן זה ולכן עשו לזח דין חותמו‬
‫החמה משום שיש לו גם הנאת הגוף‪ .‬אבל הא‬ ‫בשבת באיסור שאסור וידעו מזה דאסוד לחתם בדדו‬
‫הדשב״א בנדרים דף ט״ו סובר דאף ביש לו הנאה‬ ‫זה ועל פיו״ד לא גזרו כדבאדתי דמשום שהן מים‬
‫בעת קיום המצוה נמי מותר‪ .‬דגם בהנאת תשמישך‬ ‫מועטין לא יאמרו שהוסיף מים והוחמו בשבת‬
‫עלי מקשה דמחמת מצות עונד‪ .‬יהיה מותר דלאו‬ ‫ובאיסור ידוע לא יחשדו שעשה ולכן נשארו כדין‬
‫ליהנות ניתנו‪ .‬ומחליט לדינא באם אסר תשמיש כל‬ ‫תוחמו בע־־ש שמותר‪ .‬וא״ב גם בהוחמו בשבת בהיתר‬
‫הנשים מותר משום מצות פדיה ודביה דלאו ליהנות‬ ‫נמי מותר פיו״ד כיון שלא יאמרו שהוסיף מים‬
‫ניתנו אף שיש לו גם הנאת הגוף‪ .‬ועיין בשער המלך‬ ‫ובאיסור ידוע לא יחשדוהו ולא יבואו לטעות ונשארו‬
‫פ״ח הלכות לולב שהביא כן גם בשם המאידי דיש‬ ‫בדינם שהוהמו בהיתר ומותר‪ .‬ולחוש דיאמדו שע״פ‬
‫פירוש אחד במצות לאו ליהנות ניתנו שאע״פ שבשעת‬ ‫צואתו החם הנכרי לא גזרו כמו שלא גזרו בכל‬
‫קיום המצות איבא הנאה לגוף אין בכך כלום ובלבד‬ ‫הדבריט והטעם או משום דלא שכיחא או משום‬
‫שלא יהנד‪ .‬אחד עשית המצוד‪ ,.‬ומודד הנאה ממעין‬ ‫דאמידה לעכו״ם הוא דק מדרבנן ולא גזרו גזירה‬
‫שאסור לטבול בימות החמה מתרץ משום שגזרו שמא‬ ‫לגזירה‪ .‬עכ״פ כמו שלא גזרו בכ״מ כ״ב לא גזרו‬
‫ישהא ויהנד‪ .‬אחד עשית המצוד‪ .‬ומטעם זה כתב בשם‬ ‫ברחיצה‪ .‬וזה מסתבר יותר לפרש בדש״י וא״ב‬
‫ד׳ שמואל דמותד לסכך באיסורי הנאה אף שיש גם‬ ‫גם דש״י יכול לסבור דלא כמג״א דק שלטעם‬
‫הנאה לגוף משום דהוא בשעת קיום המצוד‪ ..‬ועוד כתב‬ ‫דש״י יש דדך לפרק! טעם המג־־א‪ .‬ובעכו״ם שהחם‬
‫השעד‪,‬ימ שאף הרזיה סובר כן במצוד‪ ,‬דאורייתא‪ ,‬ולת‬ ‫לצודד עצמו מסתבר שאף להמג״א מותר דכיון שאינו‬
‫מחלק דבתעניות אסור לתקוע מודד הנאד‪ .‬משום דסובד‬ ‫שייך להלכות שבת הוי כמו בשל ע״ש אף שערוך‬
‫דתקיעד‪ .‬הוא גם הנאד‪ ,‬לגוף דיש נהנים בתקיעתם‬ ‫השלחן לא כתב כן‪.‬‬
‫ומ״מ מותר בדיה שהוא דאורייתא מטעם דלאו ליהנות‬ ‫נמצא שמסתבר לדינא שאין דין רזזיצה חמיד‬
‫ניתנו אף כשיש לו הנאה בשעת קיום המצוד‪ ,‬ובמצוה‬ ‫בשל שבת בהיתר ומותר לרחוץ פיו״ד אף בחמין‬
‫דרבנן אסור דק בכגון זה שיש לו הנאת הגוף ובליכא‬ ‫וכל גופו בפושרין וא‪-‬כ בעכו״ם שהחם מים בשבת‬
‫הנאת הגוף אף בדרבנן לאו ליהנות ניתנו מצד הנאת‬ ‫שלא לצודד ישראל והחמו בהם מקוה ונעשו פושרין‬
‫המצוה גופה עוד מכיש כמפורש ברזיה גבי לולב‬ ‫יש להתיר לטבול בהם אף שהוא כל גופו דהא אף‬
‫ביויט שני וד‪,‬יא הוכחה גדולד‪.,‬‬ ‫רחיצה מותר כמו בשל ע״ש דלא כמג׳א‪ .‬אבל‬
‫ועיין בניי בנדרים שם שגיב הביא שיש סוברין‬ ‫בחמין אף זדי עכוים שהחם לצודד עצמו יש לן‬
‫לאסור לכאורה דהא ברחיצה אסור בחמין כל גופו‬
‫כהדשב׳א דאף שיש הנאת הגוף בשעת קיום המצוד‪,‬‬
‫אף בשל ע״ש‪ .‬ובישראל שתחם במזיד אף לצורך‬
‫מותר דסובדין' דתקיעה גיכ איכא הנאת הגוף וכן הביא‬
‫עצמו או לצורך עכדם יש עוד איסור אחד שאסור‬
‫שסוברין רבותיו של הדיטביא אך שהדיטב״א חולק על‬
‫ליהנות בו ביום ממעשה שבת אף לאחדים‪ .‬ולענין‬
‫רבותיו וסובר דבהגאת הגוף אסור ובשופר ליכא הנאה‪.‬‬
‫איסור זה ודאי גם מה שנעזבו פושרין הוי זה‬
‫ומשמע שם שלד‪,‬ניי מסתבר יותר כרבותיו של‬
‫הנאה ממעשה שבת ו א ^ ‪.‬‬
‫הדיטב״א שמותר וגם לשון רבותיו משמע שהם רבים‪.‬‬
‫ומה שאסור בטבילה בימות החמה כתב שאין מצות‬
‫ענף ג‬
‫טבילה במעין ובימות החמה כמצות שופד ותשמיש של‬
‫מצוד״ ולא כתב טעם ע״ז• יאץ לומד שסובר דטבילה‬ ‫אבל נראה לידר רבד חדש דהא לדי יוחנן‬
‫אינה נחשבת מצוה‪ ,‬דהא על טבילה אמדו מצות לאו‬ ‫הסנדלר הוי מעשה שבת מגדדי איסורי הנאה כדילפינן‬
‫ליד‪,‬נות ניתנו וגם איזה טעם הוא שלא תחשב מצוה‬ ‫מקדש ואף למ״ד שהוא דק מדרבנן בב׳ק דף ע״א הוא‬
‫כתשמיש לפו׳׳ד‪ .‬ולת צריך לומד דכוונתו ג״כ שמא‬ ‫מגדר זה דעשו כאיסורי הנאה מאסמכתא לקדש‪ .‬וא״ב‬
‫ישד‪,‬א אחד קיום המצוד‪ ,‬שזה אין שייך לחוש בתשמיש‬ ‫לא עדיף מכל איסורי הנאה שאמדינן מצות לאו ליהנות‬
‫שכל התשמיש מצוד‪ ,‬ואין שייך שם שיהוי ודלמא‬ ‫ניתנו‪ .‬ולת אף לד׳ יהודה שאסור דק ביומו ומותר‬
‫ישמש גם אחד שיקיים המצוד‪ ,‬זה לא חייעזינן וכן“‬ ‫במוצאי שבת נמי לא חמיד מלד׳ שחנן הסנדלר ויש‬
‫בשופר לא שייך שיהוי בתקיעה זו עצמה דק לפעם‬ ‫לו בו ביום דק כדין איסורי הנאה וכלשון חד״ן‬
‫אחד שע״ז לא חיישינן‪ .‬ואף שיכול לצאת בתקיעות‬ ‫שאסודץ בהנאה ליו ‪ p‬וא״ב גם לד׳ יהודה מותר‬
‫קצרות דק כשיעור תקיעה ויש לחוש שיעשה תקיעות‬ ‫לדבר מצוה דלאו ליהנות ניתנו וא׳ב מותר לטבול‬
‫ארוכות אינו כלום משום דכל התקיעד‪ ,‬בי^ קצרה בין‬ ‫טבילה של מצוה אף שהוחם עיי ישראל‪.‬‬
 ‫ריא‬ ‫םשה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫תשמיש וטבילה ותקיעה אמדינן לאו ליהנות ניתנו אף‬ ‫אדובד‪ ,‬היא מעשה המצוד‪ ,‬ממש כל התקיעה שלא‬
‫שיש לו גם הנאה כיון דמעשה ‪ 1‬ה חייבה דחמנא והוא‬ ‫מתחלקת ולבז כולה לאו ליהנות ניתנה‪.‬‬
‫עושה החיוב נחשבה ד‪,‬ד‪,‬נאד‪ ,‬כבא לו ממילא מהמצוד‪,‬‬
‫ומסתבד שגם התום׳ סבדי ‪ p‬בד״ה דף נ״ח‬
‫ולא מהדבר אבל פדוטד‪ ,‬דד׳ יוסף שאינה הנאת‬ ‫שכתבו דאם אמד תקיעת שופד עלי אסור לתקוע‬
‫מעשה המצוד‪ ,‬גופה אלא שמחמת המצוד‪ ,‬יש לו עוד‬
‫בשופר של מצוה אפי׳ לדבא כדמדלק גבי סוכה אם‬
‫הנאה אחרת וד‪,‬וו המצוד‪ ,‬וההנאה שני רבדים ונמצא‬ ‫לא נחלק רגבי סוכה בלא מצוה יש הנאה בישיבה‬
‫שאיסור הנאה עשה לו ב׳ דברים מצוה והנאת פרוטה‬
‫ובשופר אי לאו מצוד‪ ,‬אין הנאה בתקיעה ולכאורה לא‬
‫לכן נהי שמצד המצוה ליכא איסור דלאו ליהנות‬
‫מובן כוונתם‪ .‬וצריו לפרש דהא הד׳׳ן הקשה בנדרים‬
‫ניתנו מ״מ איכא איסור שע״י המצוד‪ ,‬יש גם עוד רבד‬
‫דף ט״ז דאפילו אמד ישיבת סוכר‪ ,‬למה נאסר בישיבה‬
‫הנאת פרוטה שאינה מצוה וגם זה עשה האיסור הנאה‬ ‫של מצוד‪ ,‬דכיון דלאו ליהנות ניתנו הדי איט נהנה מן‬
‫לכן אסור דהוי כמו אם היה שכד מצוד‪ ,‬בהאי עלמא‬
‫הסוכר‪ ,‬דסבד בקושיתו שאין שייך נדד שלא על הנאד‪,‬‬
‫תיכף שודאי היה אסור דהא או היתה המצוד‪ ,‬ניתנה גם‬ ‫והביא בשם התום׳ ששייך נדד אף על זריקת צרוד‬
‫ליהנות ממנה כיון דמשלמין לו בעד זה‪ ,‬וכ״כ הוא‬
‫עיי״ש‪ .‬ובזה מסתפקי התום׳ הכא דמתחלה אמדו דכ״כ‬
‫מה שמשתכר פרוסה דד׳ יוסף אבל זה שנד‪,‬נד‪ .‬ממעשה‬
‫אם יאסור עליו התקיעה יד‪,‬יד‪ .‬אסור וכן החליט הד״ן‬
‫המצוד‪ .‬גופה אינו כלום כיון דבהנאה זו עושר‪ .‬המצוה‬
‫לדינא‪ .‬ואח׳׳כ אמדו שאפשר לחלק רגבי סוכה יש‬
‫וזהו חיובו שעושד״ והוא נכון‪ .‬ולכן המודד אפוד‬
‫הנאה בישיבה ושייך ע״ז נדד ומה שמותר באומד‬
‫להחזיר אבדה מצד הנאת פרוטה דר׳ יוסף‪ .‬וגם ניחא‬
‫הנאת סוכה עלי משום שדק ההנאה אסורה עליו ולת‬
‫מה שהקשו התוס׳ בשבועות מזה שמיתהני פרוטה דד׳‬
‫המצוה שלאו ליהנות ניתנד‪ ,‬מותר אף שיש לו גם‬
‫יוסף אף שסברי כהרשב״א‪.‬‬
‫הנאת הגוף כיו^ שכוונתו העיקרית היא למצוד‪ ,‬ומה‬
‫שממילא יש לו גם הנאד‪ ,‬הוא דק כאנוס וכהנאה הבאר‪,‬‬
‫ענף ד‬ ‫לאדם על כרתו בלא אפשר ולא מיכוין ששדי לכו׳׳ע‬
‫אבל כשאסר הישיבד‪ ,‬אסור גם בישיבת מצוד‪ ,‬כיון‬
‫וד‪,‬נה בדמב׳׳ם פ״א משופד ה׳׳ג איתא וכן שופד‬
‫שעכ״פ יש גם הנאת הגוף בהמצוה ושייך ע״ז איסור‬
‫של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין‬
‫נדד אבל תקיעה שבלא מיכוין לשיר ליכא כלל הנאה‬
‫מעילה ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות‬
‫הוא דק בזריקת צרוד לים דאין שייך ע״ז ענין נדר‪.‬‬
‫לאו ליהנות ניתנו‪ ,‬וד‪,‬קשד‪ ,‬בלח׳׳מ הא בגט׳ איתא‬
‫וזהו כוונת התום׳ חזינן מפורש דאף שסבדי התום׳‬
‫שמעל ותירוצו דחוק דלא מצינו מחלוקת בזה וגם‬
‫שיש הנאה בישיבד‪ ,‬בסוכר‪ .‬מ׳׳מ מותר בישיבה דמצוה‬
‫שדבא יסמד דלא כד‪,‬לכתא‪ .‬ועוד הקשה א־׳ב מד‪ ,‬הקשה‬
‫באומד ההנאה מחמת שלאו ליהנות ניתנו אף שיש לו‬
‫הדמב׳׳ם והלא נד‪,‬נה הא כבד תידץ דאין בקול דין‬
‫גם הנאת הגוף‪ .‬והיא ראיה בדודה וכן כתבו גם‬
‫מעילד‪ ,‬ותירץ משום דעכ*פ מדרבנן אסור וכעין‬
‫המדדכי וד‪,‬גי׳א בר״ה שם וכן כתב באו׳׳ז הגדול הל׳‬
‫דאורייתא תקץ עיי״ש אבל הא יותר קקזה למה הוצרך‬
‫ד״ה סי׳ ד״ס‪.‬‬
‫לומר שאין' בקול דין מעילה ולא הסתפק במה שלאו‬
‫ליהנות ניתנו דד‪,‬א מודד‪ ,‬הדמב״ם דגם באיסורי הנאה‬ ‫אך לכאורה סותר למד‪ ,‬שבתום׳ שבועות דף מ״ד‬
‫דאורייתא לאו ליהנות ניתנו דהא מסיק לפיכך המודר‬ ‫הקשו מ״ט מותד מודד הנאד‪ ,‬לתקוע ולסבול הא‬
‫הנאד‪ ,‬משופד מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה וזד‪,‬‬ ‫מיתהני פרוטהדד׳ יוסף הא לתום׳ ד״ה מותר אף‬
‫תימה גדולה‪ .‬ועיין בטעם המלך שפי׳ דהדמב״ם סובר‬ ‫בנהנה בשעת קיום המצוד״ והנאה דפרוטה דדב‬
‫כד‪,‬ד״ן דאם יש לו גם הנאת הגוף לא אמרינן לאו‬ ‫יוסף גם ‪ p‬הוא דק בשעת קיום המצוה‪.‬‬
‫ליהנות ניתנו ולא היה יוצא מטעם מצוד‪ ,‬הבאה‬ ‫מתוספות ‪1‬ה‬ ‫המלך שהביא ראיה‬ ‫ועיץ בטעם‬
‫בעבירה ולכן הוצרך לומד דאין מעילד‪ ,‬בקול וע״ז‬ ‫דלא כדשב׳א אבל אם כן הוא סותר לתוספות‬
‫הקשה וא״ת והלא נד‪,‬נה בשמיעת הקול פי׳ מ ה‬ ‫ד׳ד‪ ,‬שצריך לומד לדידוד שסבדי כדשב״א‪ .‬וגם‬
‫שמקיים המצוה לזה תירץ מצות לאו ליהנות ניתנו‪,‬‬ ‫קשה אדשב״א מסוגיא דנדדים דף ל׳׳ג דמחמת שנהנה‬
‫וד‪,‬וא תמוד‪ ,‬מאד שיסתום דבריו והלא נד‪,‬נד‪ ,‬ותהיה‬ ‫פדוטד‪ ,‬דד׳ יוסף אסור המודד להחזיר אבדד‪ .‬למריר‬
‫כוונתו על הנאה דקיום המצוה שאין זד‪ ,‬בסתם לשון‬ ‫אף שלאו ליהנות ניתנו‪ .‬אך מ ה יש קצת לתדץ דכיון‬
‫נהנה והי״ל לפרש והלא נד‪,‬נה בקיום המצוד״ גם‬ ‫דאם המדיר לא היד‪ ,‬רוצה שישיב לו ליכא מצוה נחשב‬
‫מה שתירץ הא דבגט׳ אמר שמעל אף שקול אין בו‬ ‫כנד‪,‬נה ממנו שלא במצוה אבל הוא דוחק‪.‬‬
‫מעילה דד‪.‬וא בהנאת קיום המצוד‪ ,‬לר׳ יד‪,‬ודד‪ ,‬דסבר‬ ‫והנכת' לע׳׳ד דדק בהנאד‪ .‬של המעשד‪ ,‬גופה כגון‬
 ‫ט שה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫ריב‬

‫דמצות שופד היא השמיעה שאין שייך בה גזל דד‪,‬א‬ ‫מצות ליהנות ניתנו לא מובן לע״ד דהא כשם שהנאתו‬
‫אין נוגע בו כלל לכן אף התוקע יוצא דאף שהתוקע‬ ‫מהקול אין בו מעילה אף שוהאי הוא הנאה אבל הוא‬
‫ודאי עבד על גזל במה שלקחו ותקע בו מ״מ לא הויא‬ ‫משום שאין בו ממש כדפי׳ רש״י בפסהים דף כ״ו‬
‫מצוד‪ ,‬הבאר‪ ,‬בעבירה משום דד‪,‬מצוד‪ ,‬היא כמו דבר‬ ‫א״כ אף ההנאה שיש לו בקיום המצוה ע׳׳י הקול‬
‫אחד לא מהגזל ודעי כמו אחר השומע‪ .‬ותירוץ זה‬ ‫נמי אין בהנאה זו ממש ואין להיות להנאה זו ג״כ‬
‫ממש מתרץ הרמב״ם גם בשופד של עולד‪ ,‬דאף‬ ‫דין מעילה דמ״ש הנאת הגוף שיש לו מהקול מהנאת‬
‫שהתוקע מעל בתשמישו ופגמו לא הויא מצוד‪ ,‬הבאר‪,‬‬ ‫מצוד‪ ,‬שיש לו מהקול הא תדדיהו הוא רק ע׳׳י הקול‬
‫בעבירה משום שהשומע ודאי יצא שאין בקול דין‬ ‫שאין בו ממש ואם כוונתו מטעם שהם ב׳ הנאות‬
‫מעילד‪ ,‬לכן אף התוקע בעצמו יצא בשמיעתו כמו אחר‪.‬‬ ‫ע״י הקול נמי לא מסתבד שיהיה עדיפות לב׳ הנאות‬
‫ואח׳׳כ הקשה דעכ״פ הא נהנה משמיעת הקול דסובד‬ ‫מהנאה אהת וזה ברוד ופשוט‪ .‬ומה שכתב שיש לו‬
‫דיש הנאד‪ ,‬בתקיעה או גם בשמיעה והויא הקושיא על‬ ‫סיוע מרשב״א יבמות דף ק׳׳ג שכוונתו למש״ב‬
‫כל שומע מצד איסורא דדבנן כהלח״מ ועל התוקע‬ ‫הרשב״א שם דכיון דלא יצא לא נהנה ולא עבד‬
‫בעצמו גם מדאורייתא דר‪,‬א התוקע מעל מחמת הנאתו‬ ‫איסודא אמדינן דלא יצא שיקשה והלא עדין אף שלא‬
‫בתקיעתו שזהו תשמישו‪ ,‬ויותר נראה שהקושיא היא‬ ‫יצא יהיה לו הנאה מהקול וא״כ משמע מהרשב״א‬
‫דק על התוקע‪ .‬וע״ז תירץ דמצות לאו ליהנות ניתנו‬ ‫דאיירי בהנאת המצוד‪ ,‬ויועיל בלא יצא שלא יהיה‬
‫וא״כ ליכא איסור הנאה בשל הקדש‪ .‬אך בשוגג‬ ‫מעילד״ אינו כלום דהא עכ״ם יקשה מה מועיל בשלמים‬
‫ימעול משום דנשתמש בו ופגמו ונהנה בתקיעתו כדדך‬ ‫אם נימא שלא יצא ואף דאיירי התם בהנאת מצוה מ״מ‬
‫תשמישו דע״ג גם בקול יש מעילד‪ ,‬כהמל׳׳מ אבל מ״מ‬ ‫הלא יש גם הנאה בהקול אלא ע״כ צריך לומר‬
‫אף שאמוד למעול במזיד יוצא בו כיון שד‪,‬מצוה‬ ‫דד‪,‬דשב״א סובר שליכא הנאה בקול שופר כשאינו‬
‫בשמיעד‪ ,‬שאין בה דין מעילד‪ ,‬להשומע ולכן יוצא‬ ‫מתכוין לשיר וא״כ ליכא משם הוכחה של כלום‪.‬‬
‫גם התוקע וזד‪,‬ו פידוש דברי הרמב״ם ונסתלקו הקועויות‬
‫וד‪,‬נכון לע׳׳ד דהנה המל׳׳מ בפ״ח מכלי המקדש‬
‫ונכון מאד‪.‬‬
‫ה״ו כתב דד‪,‬א דקול ומדאה וריח אינו אסור כ״א‬
‫וא׳׳כ מפורש שהרמב׳׳ם סובר כד‪,‬רשב״א דאף‬ ‫מדרבנן היינו דוקא היכא דהודלקה בהיתד אז הנהנה‬
‫ביש לו הנאת הגוף בשעת קיום המצוד‪ ,‬נמי לאו‬ ‫מאותו האור אין בו מעילה דאין בו ממש אבל הלוקח‬
‫ליהנות ניתנו דהא סובד דיש לו הנאה בתקיעתו ומ״מ‬
‫פתילה של הקדש ומדליקה פשיטא שאין לך מועל‬
‫תירץ דלאו ליהנות ניתנו ומותר והוא דלא כטעם‬ ‫גדול מזה‪ .‬וד‪,‬וא נכון מאד דודאי הוא דק כששומע‬
‫המלך שכתב להיפוך וא׳׳א לומד כלל כדבריו‪ .‬וגם‬ ‫קול השיר של הלוים אינו מועל או כשרואד‪ ,‬לאור‬
‫בשעה״מ כתב שמשמע מפשט דברי הרמב״ם דאיכא‬ ‫הקדש אינו מועל אבל כשהדליק לעצמו ודאי מעל‪,‬‬
‫הנאד‪ ,‬בתקיעד‪ ,‬וכן הביא מפ״ח שכתב כן בדעת‬ ‫וכ״כ כשלקח הכלי שיר ושד לעצמו ודאי יש בו‬
‫הדמב״ם‪ .‬ונמצא שיש לנו גם שיטת הרמב״ם כהרשב״א‪.‬‬ ‫מעילד‪ ,‬ככל תשמיש בכלי הקדש כשיפגם ויהנה שו״ו^‬
‫וא״כ הוו שיטת הר״ן וד‪,‬ריטב״א והכל בו כיחידים‬ ‫וד‪,‬שומע ממנו או הרואה לאוד שהדליק אחר באיסור‬
‫לגבי הרמב״ם והתום׳ והרז״ה והאור זרוע והרשב״א‬ ‫נמי לא ימעול דעיקר חלוק המל״מ הוא בין המדליק‬
‫וד‪,‬מרדכי וד‪,‬ג״א והמאידי והר׳ שמואל שהביא ורבותיו‬ ‫והמשורר להרואד‪ ,‬והשומע‪ .‬וא׳׳כ גם שופר של עולה‬
‫של הריטב״א וד‪,‬נ״י‪ .‬ואף שגם לשון רש״י בד״ה שם‬
‫שתקע בו בעצמו מעל התוקע דד‪,‬א הוא משתמש בו‬
‫שכתב שאין כאן אלא הנאת קיום המצוד‪ ,‬אבל לא בימות‬
‫ופגמו דהא זד‪,‬ו תשמישו‪ ,‬ועיין במג״א סי׳ תקפ״ו‬
‫החמד‪ ,‬דאיכא הנאת הגוף משמע כד‪.‬ד״ן מ״מ הוו‬
‫שמפורש דשופד הוא דבר הנפגם ואם אינו דבר הנפגם‬
‫המתירין מרובין‪ .‬ואפשר שכוונת רש״י הוא דק מצד‬
‫מעל התוקע בהנאה שו״פ כיון דזהו תשמישו והוא יש‬
‫הגזירד‪ ,‬שמא ישהד‪ ,‬שלכן לא כתב באיסור שביה״ח‬
‫בו ממש‪ ,‬ורק השומע לא ימעול משום דאין בו ממש‪.‬‬
‫דאיכא נמי הנאת הגוף שד‪,‬יד‪ ,‬משמע דזה עצמו שיש‬
‫וניחא מד‪ ,‬שבגמ׳ איתא שמעל אף שקול אין בו מעילד‪.,‬‬
‫גם הנאת הגוף עם קיום המצוד‪ ,‬הוא האיסור כדסובר‬
‫הר׳׳ן אלא כתב דאיכא הנאת הגוף שמשמע שאין זה‬ ‫והנה לפ״ז היה צריך להיות שלא יצא אף שמצות‬
‫עצמו האיסור בשביל ההנאה שיש לו בשעת קיום‬ ‫לאו ליהנות ניתנו משום דעכ״ם מעל בתשמישו ופגמו‬
‫המצוה אלא שבעזביל דאיכא הנאת הגוף אסרו שמא‬ ‫כדרך הנאה וכן בשלמים הא אסור וד‪,‬ויא מצוה הבאה‬
‫ישד‪,‬ד‪ ,‬אחד קיום המצוה ליהנות שאז תהיה הנאת הגוף‬ ‫בעבירזק ותירץ ע״ז הרמב״ם שאין בקול דין מעילד‪,‬‬
‫לבד ומתחלד‪ ,‬בימה״ג שכתב שאין כאן אלא הנאת‬ ‫וכוונתו כדכתב הרמב״ם לעיל מזה גבי שופר הגזול‬
‫קיום המצוה כוונתו שלכן אי^ לגזור שמא ישהד‪ ,‬ולכן‬ ‫דאי^ בקול דין גזל שפי׳ המ״מ שבא לתרץ דכיון‬
‫ריג‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫נמי מסתבר שאין■ שייך לאסור אלא מחמת שיש עכ״פ‬
‫רחיצה אסורה במו בהוחמו באיסור החמירו ברחיצת‬
‫אף בשל היתר מהטעמים שיש לגזור בהם כדבארתי‬
‫אבל אם לא היה כלל רחיצה האסורה מדינא לא היה‬
‫מקום לאסור ולכן בטבילה שליכא טבילה האסורה‬
‫כיון שלאו ליהנות ניתנו אין מקום לאסור אך אף‬
‫אם נפקפק אליבא דהמג״א מ״מ יש להתיר כיון‬
‫שהרבה חולקין עליו ומסתבר כדבריהם כדבארתי‪.‬‬
‫רבא בעצמו שהתיר בתקיעד‪ ,‬הוא האוסר במעין בימות‬
‫ענף ה‬
‫וא״ב ודאי לא יחלוק והטעם שמא ישהה וצ״ע‬
‫והנה יש עוד טעם גדול לד‪,‬תיר בעובדא דידן‬
‫דהדי״ף פסק בשבת דף קל״ד שמדחיצין אותו כדרכו‬
‫בין לפני המילה בין לאחר המילה אף בחמין שהוחמו‬
‫בשבת ואף שהר״ן כתב בדעת הרי״ף שדוקא בהוחמו‬
‫בע״ש שרי קודם המילה ודחק לפרש דהוהמו בשבת‬
‫קאי רק אלאחר מילר‪ ,‬הוא דוחק גדול וברא״ש מפורש‬
‫בדעת הרי״ף וכן סובר גם בעצמו שאף בחמין שהוהמו‬
‫בשבת וע״י ישראל נמי מרחיצין אפילו קודם המילה‪,‬‬
‫וכן כתב הרשב״א וד‪,‬קשה מ״ט מותר קודם המילה הא‬
‫רחיצה בשבת אסורה בחמין ונשל איסור הא איכא עוד‬
‫איסורא דמעשה שבת ומכשירי מילה אין דוהין שבת‬
‫ותירץ דמעשד‪ ,‬שבת אינו אסור אלא משום קנם ובמקום‬
‫מצוד‪ ,‬לא קנסו וכן הרחצת בל גופו לאו מלאכה היא‬
‫אלא שאסרוד‪ ,‬מפני גזירה לא גזרו ■במקום מילה‬
‫וכוונתו צריך לומר שהוא במקום מצוד‪ ,‬לא גזרו ראם‬
‫מילד‪ ,‬דוקא גם במה שלא קנסו מ״ט אמר במקום‬
‫מצוד‪ ,‬אולי ג״כ מילה דוקא אלא ודאי שאין סובר‬
‫שיהיה חלוק בין מילד‪ ,‬לכל מצות וכן הביא בשם ר׳‬
‫יונה‪ .‬א״כ מפורש שבמקום מצוה לא גזרו איסור‬
‫רחיצה ולא קנסו איסור מעשת שבת‪,‬‬
‫וכן הוא ודאי כוונת הרא״ש שכתב אע״פ שאסרו‬
‫רחיצת כל גופו בחמין אפי׳ מע״ש לצורך מילת שרי‬
‫עיי״ש ואיירי אפילו עבר ישראל והחם בשבת במפורש‬
‫שם והוא מטעם שלצורך מצות לא אסרו ולא קנסו‬
‫דהא הרא״ש אין סובר חלוק בין מילה לשאר מצוה‬
‫לענין אמידה לנכרי וא״כ גם לענין היתר רחיצה‬
‫ומעשה שבת אין חלוק ובכל מצוד לא גזרו ולא קנסו‪,‬‬
‫ובמפורש ברשב״א במקום מצוד‪ ,‬לא קנסו‪ ,‬איברא‬
‫דברשב״א איכא תירוץ ב׳ ששייך רק במילה‪ ,‬דתירץ‬
‫דכיון דהוצרכו להתיר שבות דרחיצה לגבי מילה אחר‬
‫המילה משום סכנד‪ ,‬לא רצו לאסור לפני המילה דד‪,‬וי‬
‫כחוכא‪ .‬אבל טעם זה אין לומר בכוונת הרא״ש דד‪,‬יה‬
‫מפרש טעם כזה אלא ודאי דכוונתו משום דלצודך‬
‫מצוה לא גזרו וזד‪ ,‬הטעם הוא מפורעו בדבריו דלצורך‬
‫מילד‪ ,‬שרי והוא משום שהוא מצות‪,‬‬
‫אגרות‬
‫לא ברור לן שיטת רש״י דיש נם משמעות דלא‬
‫כר״ן‪.‬‬
‫והנה ברמב״ם לא הוזכר דין' מודר הנאד‪ ,‬ממעין‬
‫כלל ואם היה מקום לומר דמתיר גם בימות החמה‬
‫היד‪ ,‬ניחא משום שהוא כמו בתקיעה ממש שמתיר‬
‫אף שסובר דיש לו הנאד‪ ,‬בתקיעתו ולכן אין שום‬
‫הדוש ושינוי דין במעין ולא הוצרך להזכירו‪ .‬אבל‬
‫קשה לומר כן דלא מציגו בגמ׳ חולק ע״ז וגם הא‬
‫החמה לטבול אף שלהרמב״ם גם בתקיעה יש לו הנאד‪,‬‬
‫בהשמטתו‪.‬‬
‫ולכן מסתבר לדירתו שגם במעשה שבת נמי‬
‫מותר לטבול טבילת של מצוד‪ ,‬כיון דלאו ליהנות‬
‫ניתנו דלא עדיף מעשה שבת מכל איסורי הנאה ואף‬
‫שיש לו הנאד‪ ,‬בשעת קיום המצוד‪ ,‬נמי מותר‪ ,‬ושמא‬
‫ישתה מסתבר שאין לגזור כיון שהוא רק איסור הנאה‬
‫דרבנן וכ״ש שהוא שעת הדחק כזד‪ ,‬שהוא מניעה‬
‫מפו״ר ושלום בית‪,‬‬
‫ולפ״ז יש טעם גדול ונכון' למה שכתב הקרבן‬
‫נתנאל בס׳ במה מדליקין סוף סי׳ ב״ב שטבילה במי‬
‫מקוה בחמין לא הוי בכלל גזירת מרחצאות ועיין‬
‫בנו״ב תנינא שנתן טעם קלוש וגם אינו שייך אלא‬
‫תיכף בכניסת ליל שבת ובד‪,‬וחמו ע״י נתינת חמין‬
‫ולא כשתוחמו בסאמאוואר וכדומה או כשגם החמין‬
‫כשרין למקוה‪ ,‬אבל לפ״ז יש טעם נכון בכל האופנים‬
‫דכיון שאף בתוחמו בשבת באיסור נמי מותר לטבול‬
‫משום דלאו ליהנות ניתנו‪ ,‬אין מקום לאסור הטבילה‬
‫בגזירת רחיצה אף שיש טעם לגזור כדי שלא יבואו‬
‫לתחם בשבת‪ ,‬דרק רחיצד‪ ,‬שאסור בשל שבת באיסור‬
‫אסרו בכל אופ^ כיון דיש לטעות שהוחמו באיסור‬
‫כשרוחץ כל גופו נתנו לד‪,‬ם דין הוחמו באיסור אבל‬
‫טבילה שמותר בבל אופן גם בהוחמו באיסור שלכן‬
‫אף למד‪ ,‬שיטעו שהוחמו בשבת נמי מותר אינד‪ ,‬שייכת‬
‫להיות בכלל גזרת מרחצאות‪ ,‬אם לא דיגזרו מחדש‬
‫ביהוד לאסור הטבילה בהוהמו בשבת בין באיסור בין‬
‫בד‪,‬יתר וזה לא מצינו שאסרו ומעצמנו לא נאסור‬
‫דאולי לא רצו לתקן איסור למנוע הטבילד״ ול״ד‬
‫לאם תיתת גם טבילה בכלל גזירת מרחצאות שהיו‬
‫צריכין אם לא היו רוצים לאפוד הטבילה לפרש שלא‬
‫אסרו הטבילה למצוה אף שהיה לד‪ ,‬להיות בכלל אבל‬
‫כיון שאינה בכלל הגזירה לא הוצרכו לפרש שלא אסרו‪.‬‬
‫ולבן אף למחר ביום ואף בד‪,‬וחמו בסאמאוואר ואף‬
‫כשגם החמין בשרין למקות נמי מותר‪,‬‬
‫ואף להמג״א שאוסר ברחיצת גם בתוחמו בהיתר‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫ריד‬

‫ותשובת הדמב׳׳ם אינו מוכדע ויותד מסתבד שמודו‬ ‫וכן פסק הטור באו״ח ס״ם של״א שמותר לרחוץ‬
‫שמותד והוי דעת הד״ן דק דעת יחיד‪.‬‬ ‫לפני המילה במים שעבר ישראל והימם בשבת ולא‬
‫אסרו איסור רחיצה בפל הגוף לצורך מצות מילה‬
‫)ובש״ג יש ט״ם שמתהלד‪ .‬כתב דמותד לדהוץ‬
‫וכן כתב ביו״ר סי' רס״ו‪ .‬וכן מפורש במ״מ פ״ב‬
‫במים שעבד ישדאל והממן ותיכף אח׳׳ז כתב אבל‬
‫משבת הי״ר שאף שאסור לומר לנכרי להחם מים‬
‫במים שהוהמו בשבת אסוד לדחוץ וסותד תיכף דברי‬
‫לצורך מילה מ״מ בעבר ואמר לנכרי ואף בעבר ישראל‬
‫עצמו ולב^ צדיך למחוק תיבות במים שהוחמו בשבת‬
‫וחממן בעצמו מותר לרחוץ לפני המילה משום שכל‬
‫אסוד לדחח ואות ד' מתיבת דאין וצדיך לגדום‬
‫אלו מותרין מה״ת אפילו לבריא ואין בהם אלא משום‬
‫אבל אין היתר להמם(‪.‬‬
‫גזירת מרחצאות ובמקום מצוה לא העמירו גזירתם‬
‫ומפורש שבכל מצור■ לא העמירו ופי' כן ברעת הרי״ף‬
‫וכטעם ב' של הדשב״א ששייך דק במילה לא‬
‫משמע מכל המפדשים דמכולהו משמע שלצודך מצוה‬ ‫והרמב״ם‪.‬‬
‫לא קנסו ולא גזדו וכמפודש במ״מ‪ .‬וא״כ אף לטבול‬ ‫אך לפי התשובה שהביא הכ״מ בפ״ב ממילר■ ה״ח‬
‫טבילת מצוה לא גזדו גזידת מדחצאות ולא קנסו‬ ‫שהעזיב הךמב״ם לחכמי לוניל משמע שהךמב״ם אין‬
‫איסוד מעשד‪ .‬שבת ומותד לטבול אף בחמין שהוחטו‬ ‫סובך ‪ p‬אלא אוסך בהוחמו באיסוך דהשיב דךק על‬
‫בשבת ע״י ישדאל‪ .‬ועוד כ״ש הוא דבמילה הוא דק‬ ‫יום ג' קאי מערב בהוחמו בשבת אבל עכ״פ דעת‬
‫מכשידי מצוד‪ .‬ובטבילה היא המצוה גופה‪ .‬וגם הוא‬ ‫המ״מ בעצמו שמותד ושגם הדמב״ם סובד כן דלא‬
‫בשם אחד טבילה ולא דחיצה‪ .‬ולטעם זה תדדה מותדת‬ ‫כבהתשובת ואף לפי התשובה אפשד שכוונתו דק‬
‫לדחוץ במים המין גם המקומות שנעשה בהן דבד‬ ‫שאמד להחם ולא משכחת לה אבל בעבד וחממן אף‬
‫חוצץ מעת החפיפה דעיש בית שהוא לצודד מצוה‬ ‫ישראל אולי סובד דמותד להחם כהמ׳מ בקזמו‪.‬‬
‫אם אי אפשד לה בצונן‪ .‬וזה שכתב הש‪-‬ך יו״ד סי׳‬ ‫ואף דעת הראב״ר משמע שמותר בעבר וחימם‬
‫קצ״ט ס״ק י״ב שדוקא בחמין של ע״ש מותרת לדהוץ‬ ‫דד‪,‬א כתב בד!שגתו פ׳ב ממילה ה״ח אבל לפני המילה‬
‫בית הסתרים צדיך לומר שהוא מהמת שאין הכרה‬ ‫לא משכחת לה אלא שחממן עמים ואין אומד לו‬
‫כ״כ לדחת ביהיס כית שכבד רחצה בעת החפיפד‪.‬‬ ‫שחמ^ מעצמו עיי״ש משמע מלשון זד■ שעכי־פ חמם‬
‫ודק לחומרא בעלמא רוחצת עוד הפעם לכן אסורה‬ ‫לצורך התינוק דק שלא אמרו לו וזד‪ .‬הא אפוד לדבד‬
‫בשל הוחמו כשבת אכל כשנעשה שם דבד חוצץ שהוא‬ ‫הרקוות כיון' שעשה לצורך ישראל חזינן שגם הוא‬
‫עכוב לטבילה הוא הכשד מצוד‪ .‬שג'כ לא גזדו ולא‬ ‫סובר שלא גזרו לאסור לצורך מצוד‪ .‬א'כ מנלן לחלק‬
‫קנסו לטעם זה‪ .‬ולפ״ז ניחא בפשיטות מש״כ ד‪.‬ק'נ‬ ‫שבעבד וצוד‪ .‬לנכדי או שעבד ישראל וחימם יהיה‬
‫שטבילת מי מקוד‪ .‬בחמי^ לא הוי ככלל גזידת‬ ‫אסור גם למצוד‪ .‬בית שגם זה הוא דק קנם דרבנן‬
‫מרחצאות שד‪.‬וא כמעט לכל הפוסקים ח ת להר״ן‪.‬‬ ‫ומצד גזידת מדחצאות ודאי אין חלוק‪ .‬ולכן מסתבר‬
‫שגם הדאב׳ד סובר שמותר בעבר וחימם וליכא לא‬
‫ול ‪ p‬מחלץ טעמי נראה לע‪-‬ד למעשה להתיר‬ ‫גזירת מרחצאות ולא איסור מעשה שבת לצודד מצוד‪-‬‬
‫לטבול בשבת אף בהוחמו בנתינת מים חמין שהמם‬ ‫ואיב מסתבר שנם חכמי לוניל והרז״ה ותשובת‬
‫ישראל בשכת במקום שאי אפשר לטבול ביום אחד‬ ‫הרמב״ם יסברו כן רק הקשו דלא משכחת זה בהיתר‬
‫כבעובדא רי ח דכדאי רוב הפוסקים לסמיד עליהם‬ ‫ולא הי״ל לסתום שמדהיצין לפני המילד‪ .‬שמשמע‬
‫נגד הדת אף שכנראד‪ .‬נם הב״י הסבים לו‪ .‬ואף בלא‬ ‫שמחמין לצורך זה אבל כעבד והימם מורו שמותר‪.‬‬
‫דוחק גחל היה אפשר לסמד עליהם ור ש בשעה׳ד‬ ‫ו ‪ p‬מקזמע יותר בד‪.‬שגת הראביד שהביא המ׳׳מ שם‬
‫גדול ‪ .1P‬שבלא זד‪ .‬יבטלו בנות ישראל מפו״ר לגמרי‬ ‫בהל׳ שבת שכתב רק שאין מחמין לו חמין' ולא‬
‫וגם יש לחוקו שח׳ו יבואו לי ח מכשול שאף על דעת‬ ‫השיג שאין מדהיצץ‪.‬‬
‫יחיד היו יבילת לסמוך בקזעזז׳ד גדול מ ה כמפורקז‬
‫בגם׳ ובפוסקים וכיש שהמתידק' הם רובא דדובא וגם‬ ‫וא'כ יש לנו שיטת הדקזב׳א בתירוץ ראעוון וד׳‬
‫הוא' במלתא ד ד מן שאזלינן לקולא■ אד צדיסז ליתן‬ ‫יונה והמ‪-‬מ וד‪.‬רא'ש והטור והרי״ף והדמב‪-‬ם לדידהו‬
‫החמין אחד שכבר יהיו שם הצוננץ במקוה ולא‬ ‫שליכא איסור דהיצד‪ .‬ולא איסור מעקזה שבת לצווך‬
‫חיישינן שתעקור‪ .‬לד‪.‬יפוך אם גם החמין כשדין למקור‪.‬‬ ‫מצוד‪ .‬ו ‪ p‬נוטר‪ .‬שסובר גם הראב״ד‪ .‬ולכן אף שד‪.‬ר׳ץ‬
‫כמו שלא גזרו בשתיד‪ .‬ו ר ש שהוא לצורך מצוד‪ -‬ואם‬ ‫לא סבר ‪ p‬אלא דאסור בהוהמו באיסור זע« לצורך‬
‫אפשר לד‪ .‬בפושרין תראה שיהיו דק פושרין ואם קשת‬ ‫מצוה ואולי נם חכמי לוניל והרז׳ה ותשובת הדמב״ם‬
‫לד‪ .‬מותרת נם בחמין‪.‬‬ ‫מ׳ט הם המעוט ובפדט שדעת חכמי לוניל והרז״ה‬
‫רטו‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫בזמנד״ ומה שמקשה הגמ׳ בביצד‪ ,‬שם מבדייתא‬ ‫והנד‪ ,‬יש כאן עוד שאלה דד‪,‬טבילה אי אפשד לה‬
‫דחייבי טבילות טובלין כדדק צדיך לומד לדידד‪,‬ו‬ ‫דק ביום ויהיו תדי קולות הדחקת חפיפד‪ ,‬מטבילד‪,‬‬
‫כ תיי ח ב׳ דתוס׳ שם ובניצד‪ ,‬דמשמע שאף אם אין‬ ‫וסדך בתד‪ ,‬שד״ת אוסד בתום׳ נדה דף ס״ז ואיפסק‬
‫טבילה ממגד‪ ,‬מצוד‪ ,‬נמי טובלין כדדכן אם דוצין‪.‬‬ ‫כן בשיע יו״ד סי׳ קצ׳ט סעי׳ ז׳‪ .‬אבל נראד‪ ,‬לע״ד‬
‫וא׳׳ב לדידהו אף שלא בזמנד‪ ,‬אם ביום אחד א׳׳א לד‪,‬‬ ‫שבשעת הדחק גדול מ ה אין לחוש לזד‪ .‬כלל וכדאי הד׳‬
‫לטבול נמי לא גזדו מצד מיחזי כמתקן לדחות מצות‬ ‫משלם לסמוך עליו ובפדט שבסבדא אין מקום לחומדא‬
‫פו״ד ועוד הוא כ׳׳ש דמצות פר׳ד ושבת מצוה דבה‬ ‫זו כיון שד‪,‬ם ב׳ עניני קולא ולכן מסתבד שאף ד״ת‬
‫ובפדט כשיש לחוש למכקזול‪ .‬וגם אם מזזביל טבילה‬ ‫לא החמיד אלא כשתצטדך לדחות יום אחד או שנים‬
‫בזמנד‪ ,‬לא גזדו כ״ש כשתתבטל הטבילה לגמדי ולא‬ ‫אבל לד‪,‬דכה ימים לא יפלוג ד׳׳ת וכ׳׳זז בעובדא די ח‬
‫תוכל ליטהד לבעלה לא גדדו‪ .‬ואולי אף התוס׳ דפליגי‬ ‫שאם לא עכשיו לא תוכל לטבול כלל ודאי שאין‬
‫הוא דק כקוביל טבילד‪ .‬בזמנד‪ .‬סבדי שלא הוי‬ ‫בסבדא זו כדאי לדתות בנ׳׳י לגמדי מפדד ולבא ח״ו‬
‫שדינן איסוד מיתזי כמתקן אבל לבטל לגמדי מצות‬ ‫לידי מכשול ולעגן בנות ישדאל שמעינו שד‪,‬קלו‬
‫טבילה גם לדידוע אפשד הוי שדינן ולח דקדקו‬ ‫לתקנת עננות לא דק תדי קולי אלא כהנה וכהנה וכיש‬
‫בלשונם וכתבו משום דטבילד‪ ,‬בזמנד‪ .‬מצוד‪ ,‬לא הוד‪,‬‬ ‫שד‪,‬וא לא דק לאחת אלא לכל בנות העיד בדוד שאין‬
‫שדינן ולא כתבו סתם משום מצוה לא הוד‪ ,‬שדינן‬ ‫לחוש לזד‪ .‬כלל ומותדת לטבול אף ביום השבת ואף‬
‫משמע דדק משום מצוה זו לא שדינן אבל משום‬ ‫בועחמו ע׳׳י ישדאל בשבת‪ .‬וה׳ יושיענו שלא נכשל‬
‫מצוד‪ ,‬דנה כמו פו׳׳ד ושבת שדינן‪.‬‬ ‫ח׳׳ו בדבד הלכה‪.‬‬
‫ולולי דמסתפינא היה נדאד‪ ,‬לע״ד דבזה״ז שטבילת‬
‫נדד‪ ,‬לא נטד‪,‬דה אלא לכעלד‪ ,‬דאין לנו טהרות וגם לא‬ ‫ענף ו‬
‫נטד‪,‬רה לטהרות דכלנו טמאי מתים אין שייך כלל‬
‫אך עדיין יש לעיין דכיון דדק טבילה שדי מחמת‬
‫גזירת מתקן דהא לכאורה קשד‪ ,‬טובא דהכא בביצד‪,‬‬
‫מצוה והרחיעד‪ ,‬אסודה א״כ תהיה אסודד‪ ,‬משום מתקן‬
‫מקשה מ׳׳ט אסוד לד‪,‬טביל כלי בשבת ואמרו בה רבה‬
‫בשבת דלא שייך נדאה כמיקד‪ .‬ועיץ בנוב׳ת סי׳ כ״ו‬
‫וד׳ יוסף וד׳ ביבי טעמים אחדים וד‪,‬די״ף פסק עוד‬
‫לענין מה שלא מיתה בנשים הטובלות בחמין בליל‬
‫לדינא דלא כדבא‪ ,‬והא ביבמות דף מ״ו מקשה על ד׳‬
‫יוסי דאמד אין מטבילין פשיטא דכית דא״ד יוסי‬ ‫שבת משום שיש לומד שלא גזדו בטבילה משום חמין‬
‫תדתי בעינן תקוני גבדא בשבת לא מתקנינן וא״כ‬ ‫כהק׳׳ג שגיב עמד ע׳׳ז דא׳ב תדייה אסודה משום מתקן‘‬
‫הוי סתמא דגמ׳ כטעם דבא‪ ,‬ועוד מקשה פשיטא ולא‬ ‫ותידץ דדק לענין מים דעים שד‪,‬יד‪ ,‬מצוי הטבילה בהם‬
‫כמו ביפים ואולי עוד יותד הקשד‪ ,‬בגמ׳ דהיה צדיד‬
‫צדיך להשמיענו כלל וד‪,‬כא בביצד‪ .‬לענין כלי מקשד‪,‬‬
‫מ״ט דאסוד ואומדים טעמים אחדים והדי׳׳ף פוסק‬ ‫לאסוד הטבילה בהו בשביל מתקן והוצדך לומר דגם‬
‫לדינא דלא נאסד משום מתקן‪.‬‬ ‫בדעים נדאד‪ ,‬כמיקד בביצד‪ ,‬דף ייח אבל לאחד דמשני‬
‫וצדיך לומד דלא כל הענינים שוים דגדות ודאי‬ ‫נראד‪ .‬כמיקד שוב לא אסדו הטבילד‪ .‬כלל זע« במקום‬
‫שנזדמן שלא נדאה כמיקד כדמצינו ביום הכפודים‬
‫הוא תקון גמוד שנעשד‪ ,‬בזה ישדאל ואולי א׳׳צ לומד‬
‫דמיחזי כמתקן אלא דד‪,‬וא מתקן גמוד‪ ,‬ואף שמדאו׳‬ ‫שמותו• מצד הואיל ובשבת שדי גם ביוה׳׳ב שדי‬
‫ודאי אין איסוד דאף אם מתקן‘ מה בכך דעכ׳׳פ איגד‪,‬‬ ‫בביצד‪ ,‬שם וכ״כ אמדינן הואיל ובצונן שדי גם בחמין‬
‫מלאכד‪ ,‬אבל מדדכנן אסדו כיון דמתקן ממש הוא ודמי‬ ‫שדי‪ .‬וצדיך לד‪,‬וסיף שאף בזהיז שדוב הטבילות הם‬
‫למלאכד‪ ,‬כמו מתקן כלי‪ .‬וע״ז מקשד‪ .‬פשיטא דתקוני‬ ‫בחמין מ‪-‬מ כיון שד‪,‬ם לא אסדו אנן לא אסדינן וגם‬
‫גכדא לא מתקנינן‪ .‬אכל הא דביצה שד‪.‬וא דק לטהד‬ ‫אולי דוב הטבילות הם בפושדין שליכא איסוד דחיצד‪,‬‬
‫מטומאתו אינו תקון בעצם דלא נעשד‪ ,‬דבד חדש ולא‬ ‫אף בשל שבת להשיטות שבאדתי דלא סבדי כהמג׳׳א‬
‫נשתנה מכפי שהיה דק שנסתלקה טומאתו‪ ,‬שמתחלד‪,‬‬ ‫וממילא מותו• גם בחמין‪ .‬ואף לד‪,‬מגיא יש לד‪,‬תיד‬
‫היתד‪ ,‬הטומאד‪ .‬עליו דק עד שיטד‪,‬ד וא״כ לא ניתקן‬ ‫משום דדוב^ הם בפושדין דע״ש‪ .‬אבל הוא טעם דחוק‪.‬‬
‫בעצם‪ ,‬בזה סובד ד‪,‬גמ׳ של״ד למתקן ולק הקשה מ״ט‬ ‫ובעובדא דידן יש לע״ד עוד טעם לד‪,‬יתד דד‪,‬מדדכי‬
‫אסוד להטביל ותידצו דבה וד׳ יוסף וד׳ ביבי טעמים‬ ‫סוף הלכות נדה הביא בשם בד‪',‬׳ג ותשובת הגאונים‬
‫אחדים והדי״ף פסק כן דלא הוי כמתקן ודק דבא סובד‬ ‫דאם טבילד‪ ,‬בזמנה מצוד‪ ,‬מותדת לטבול בשבת וד‪,‬ביאו‬
‫דמ״מ נדאד‪ ,‬כמתקן' כלי כיון דמתחלה היה טמא ולא‬ ‫הב״י וכוונתו אף בלא טעם שנדאד‪ ,‬כמיקד כגון בזה״ז‪,‬‬
‫היד‪ .‬יכול להשתמש בו לטד‪,‬דות ועתד‪ ,‬יכול להשתמקו‬ ‫והוא דלא כתוס׳ שבת דף קי״א שסבדי דלא היו‬
‫בו‪.‬‬ ‫מתידין איסוד מיחזי כמתקן בשביל מצות טבילד‪,‬‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רטז‬

‫לרפואה מעשר‪ ,‬שעתזוה גם להנאתו לא יבואו לד‪,‬קל‬ ‫וחפשתי ומצאתי בריטב׳׳א יבמות שאומד ג' כ‬
‫מחמת זד‪ ,‬לשחוק סממנים שהיא מלאכה‪ .‬חהו פירוש‬ ‫סברא זו שבאדתי‪ ,‬לתרץ קושית התום׳ וזתם ע״ז דאמד‬
‫נכון מאד‪.‬‬ ‫תקוני גבדא בשבתא לא מתקנינז תא לפניז טומאה שדי‬
‫לטבול בשבת משום דנדאה כמיקד ותידץ הדיטב׳׳א‬
‫וניחא לפ׳׳ז מה שיכול לטבול אף לתרומה וקדשים‬
‫חזואני הנא שהוא תקת נמוד להכניסו תחת כנפי‬
‫שצריך כוונה‪ .‬וכן מה שיכולה לבדך על הטבילה דלפ׳׳ז‬
‫השכינה ויש בו משום שבות אבל התם דלא הוי‬
‫א׳צ להסתיר מבני אדם שעושה לטבילה דד‪,‬היתד הוא‬
‫תקון נמוד שדיא מטעם דנדאה כמיקד עיי״ש וכוונתו‬
‫דק מה שעושה לתקונו מעשה שעושה גם להנאתו‬
‫צדין לומד כדבאדתי שגבי גד הוא תקיז נמוד בעצם‬
‫למיקד ולא יגדע מה שמעשה זה הוא גם תקונו‪ .‬ודק‬
‫ולבז אמוד מצד עצמו שדמי למלאכה ולא דק משום‬
‫לטבול כלים שמעשה כזה אינו עושה שלא לתקון‬
‫שמיחזי כמתקז ולבז אף שגדאת כמיקד נמי אסוד‬
‫מיחזי כמתקן שיבא לד‪,‬קל לתקן גם בדברים שהם‬
‫כיון דמצ״ע הוא אסור דכי יהיה מותר לעשות מלאכה‬
‫מלאכה כיון שגם עתה תיקן בדברים שהם דק לתקן‪.‬‬
‫מו שהדואים לא יבינו שהיא מלאכה‪ .‬אבל טבילת‬
‫אבל אדם אף בימות הגשמים ובמים רעים כין שאירע‬
‫כלים מטומאה לטהרה אינו תקון בעצם דק מחמת‬
‫לפעמים שרוחץ שם מזבא בשרב ומלוכלך בטיט א׳׳ב‬
‫שנראה כמתקן ויבואו להקל גם בתקוני מנא ולכן‬
‫עועוה מעשה זו אף להנאתו במים אלו אף שהוא‬
‫באדם שנראה כמיקד ולא נראה במתקן‪ ,‬מותר ואף‬
‫לפעמים דחוקים מ״מ כיץ שאירע שעתזזה זה לא‬
‫שהוא עצמו יודע דכוונתו לטבילה לא איכפת לן כיון‬
‫מיקרי שעושה מעשה תקון אלא מתקן במעשה הנאה‪.‬‬
‫דלא מינכד ממעשיו‪ .‬א״ב חזינן מהדיטב״א שיש חלוק‬
‫ולכן הקשו שפיר דגם בטבילת גד מ״ט אסור‬ ‫בין תקוני הטבילות‪ .‬וצע״ק שלא הקשה קושיתי שהיא‬
‫לטבול כיון דתקונו הוא דק במעשה שעושה גם להנאתו‬ ‫יותר גדולה דעל קושיתו הא יש לתרץ גם כתום׳‪.‬‬
‫ולא גדע במה שהוא גם תקון אף שהוא תקון גמור‪.‬‬ ‫עכ״פ לתירוצו מתורץ גם קושיתי כדבאדתי‪.‬‬
‫לכן הוצרכו לתרץ דכיון דבעי שני ת״ח לעמוד שם‬ ‫ואף התוס׳ יבמות שתירצו תידת אחד על מה‬
‫בשעת טבילה להודיעו המצות שבאופן חדש כזה אין‬ ‫שלא אמדינן בטבילת גד נראה כמיקד משום דבעינן‬
‫עושין להנאה הויא גם הרחיצה כמעעוה חחזז שדק‬ ‫שני ת׳׳ח עומדין בשעת טבילה נמי יסברו דיש חלוק‬
‫לתקון הוא ואסור‪ .‬אבל גם ד‪,‬ם יודו שיש חלוק בין‬
‫בין התקונים דטבילת גדות הוא תקון גמור בעצם‬
‫התקונים כדמוכדח כן לתרץ קחנויתי‪.‬‬
‫ול ‪ p‬אסור לכו״ע משום מתקן ופשיטא הוא‪ ,‬ומטומאה‬
‫לטהרה אינו תקון גמור ולב^ לא סברי זד‪ ,‬המקשה‬
‫ענף ז‬ ‫ודבר‪ ,‬וד׳ יוסף וד׳ ביבי ודק דכא סובר דמיחזי כמתקן‪.‬‬
‫אבל לא נראה לד‪,‬ו לתרץ בזד‪ ,‬מד‪ ,‬שלא אמדינן בגד‬
‫ולמה שבאדתי לתוס׳ דנדאד‪ ,‬כמיקד אינו משום‬
‫נדאד‪ ,‬כמיקד‪ ,‬משום דמפדשי בנדאה כמיקד לא משום‬
‫שיטעו הרואין שכוונתו להקד אלא דאין לאסור דבר‬
‫דד‪,‬רואים יחשבו שהוא מיקד דעכ״פ הא הוא עצמו‬
‫שעושין להקד דאין שייך לעשות ע״ז גדר מלאכה‪,‬‬
‫יודע שכוונתו לטבילה ובפרט בדברים הצדיכים כוונה‬
‫ניחא מה שהדמב״ם פי׳׳ג מאיסורי ביאה ה׳׳ו כתב בהא‬
‫לטבילה וגם התירוץ על מים רעים וימות הגשמים‬
‫דאין מטבילין גד בשבת משום שהדבר צריך ב״ד‬
‫דחוק דד‪,‬רואד‪ ,‬ודאי לא יתלה במד‪ ,‬שאירע לפעמים‬
‫וכוונתו שהוא בכלל גזירת אין דנין בשבת שתמוה‬
‫דחוקים שבא מזדב ומלוכלך בטיט ובצואה אלא יאמר‬
‫מאד הא בגמ׳ מפורש שהוא משום דתקוני גברא בשבת‬
‫כפי האמת שד‪,‬וא לטבילת אלא מפרשי דכיון שעושה‬
‫לא מתקנינן‪ .‬ומש״ב הכ״מ שלא כתב טעם ד‪.‬גמ׳ מצד‬
‫לתקונו דק מעשה שעושה גם להנאתו אין בזה ענין‬
‫קושית התום׳ מהא דשדי לטבול מטומאה משום‬
‫מלאכה ולא יבא להקל מחמת זה לתקן כלי שהוא מעעזה‬
‫שנראה כמיקד ולא ניחא ליה תירוץ התום׳ לא נכון‬
‫ממש‪ .‬והוא כמו שתנן בשבת דף ק׳׳ט כל האוכלין אוכל‬
‫כלל לדחות סוגית סתמא דגמ׳ וגם שאמד בגמ׳ ע״ז‬
‫אדם לרפואד‪ ,‬ולא גזרו לשחיקת סממנים דג״ב אין‬
‫פשיטא בשביל קושיא‪.‬‬
‫פירושו שלא ידעו הדואים שאוכלם לרפואה אלא שכיון‬
‫אבל כיץ שלפ׳׳ז דחוק תידח התום׳ דעכ״פ הא‬ ‫שעושה לדפואד‪ ,‬דק מעשה שעועזה גם לאכילתו אין‬
‫עועזה דק מעעוה שעושין להקד‪ ,‬וגם יש עוד להקשות‬ ‫בזה גדר מלאכה ולא יבא לד‪,‬קל מחמת זה לעשות‬
‫איך שייך לאסור הטבילה דגר הא קודם שטבל הוא‬ ‫דפואד‪ ,‬גם במלאכה‪ .‬ו ס צדין לפרש בשבת דף נ׳׳ג‬
‫נכדי שאין עליו איסור שבת ואחד הטבילה הדי שוב‬ ‫דבהמה שאחזה דם אין' מעמידין אותה במים בשביל‬
‫אינו עושה כלום‪ .‬לכן מפרקו הדמב׳׳ם שאין' כוונת‬ ‫שתצטנן גזירד‪ ,‬משום שחיקת סממנים ואדם מותר‬
‫ד‪,‬גמ׳ בתקוני גברא לא מתקנינן על הטבילה דע׳׳ז‬ ‫משום שנראה כמיקד דג״ב פירושו דכיץ שעושה‬
 ‫ריז‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫דמיקר רק בזמן טהרות והיה התקון בטבילתה לכל‬ ‫ליכא איסור אלא הוא על ישיבת הב״ד לעשותו גר‬
‫העולם‪) .‬ולפ״ז גם טבילת בע״ק לתפלה אף אם היה‬ ‫שהוא בכלל גזירה ראיז רניז ומפרש הטעם דאסרו גם‬
‫חוב גמור אינו נחשב תקון לאסור בשבת משום דד‪,‬וא‬ ‫להזרקק לגרות בשבת שהוא מטעם תקובי גברא לא‬
‫רק לו לבד‪ .‬אך אולי בבע״ק יש תקון גם לכל העולם‬ ‫מתקנינן רטעם שמפורש בביצה רף ל״ז שמא יכתוב‬
‫מד‪ ,‬שנטהר ללמד תורה לאחרים ולד‪,‬צטרף לעשרה‬ ‫איז שייך בגרות וכרמצינו רבריני נפשות ומלקות‬
‫ולכן הוצרכו לזה שאינו חיוב אלא חומרא בעלמא‬ ‫שאיז רניז הוצרך לומר בסנהרריז רף ל״ה טעם אחר‬
‫או מחמת שהוא רק דרבנן(‪ .‬ואף שיש קצת לחלק מהא‬ ‫משום עינוי הייז דאיז רוחה שבת משמע רלא היה‬
‫דר‪,‬מ״מ דבטומאד‪ ,‬לא נאסר מתחלה לכל העולם שד‪,‬יה‬ ‫נאסר משום שמא יכתוב דשייך רק בריני ממונות‬
‫מותר להם כי הטמאים יכלו להעותמש בו לכן לא הוי‬ ‫לתירוץ א׳ רתוס׳ ביצה וסתם התום׳ בסנהרריז עיי״ש‬
‫תקון' גמור מד‪ ,‬שהותר גם לטהורין אבל הכא שכל‬ ‫ולב^ הוצרך בגמ׳ לומר בגרות משום שברי! זה רגרות‬
‫ההיתר שלד‪ ,‬בטהרתה הוא רק לבעלד‪ ,‬ובנדתד‪ ,‬נאסרד‪,‬‬ ‫מתקניז גברא ולכז הוי גם ישיבת ב״ר לעשות גר‬
‫גם לו ובטבילתד‪ ,‬הותרד‪ ,‬לו שהוא לכל ההיתר שאפשר‬ ‫בכלל גזירה דאיז רניז בשבת‪ .‬ונקט הרמב״ם רק הא‬
‫לד‪ ,‬אולי הוא מתקן‪ ,‬אבל לא מסתבר לחלק דפשוט‬ ‫ראיז רניז משום רגרר האיסור הוא מצר איסור ראיז‬
‫משמע כוונת ד‪,‬מ״מ משום שאינו לכל העולם וא״כ‬ ‫רנין' אך הטעם שהוא בכלל האיסור אמר בגמ׳ מצר‬
‫כ״ש נדד‪ ,‬שאינו אלא ליחיד שלא נחשב תקון‬ ‫תקוני גברא אבל אינו גרר האיסור ונקט האיסור ולא‬
‫ומותרת גם בלא נראה כמיקר‪.‬‬ ‫הטעם‪.‬‬
‫ואולי זה שד‪,‬מדדכי מתיר מחמת שטבילה בזמנד‪,‬‬ ‫ואחרי שיש לחלק בין התקונים כרבארתי לעיל‬
‫מצוד‪ ,‬לא פליג אתוס׳ שבת דלא מהני טב״ז מצוה‬ ‫מסתבר שיש לחלק עוד ררוקא מטומאה לטהרה או‬
‫להתיר איסור מתקן אלא משום דבזד‪,‬״ז דד‪,‬וא רק‬ ‫טבילת כלים חדשים שהוא תקון לכל העולם דמתחלה‬
‫לבעלד‪ ,‬ליכא איסור מתקן אך מ״מ כיון שקצת מתקן‬ ‫היה טמא ואסור לכל העולם ובהטבילה הותר ונטהר‬
‫הוי מחמיר לאסור אם לא היה טבז״מ‪ .‬ולת ניחא שלא‬ ‫לכל העולם שהוא תקון הניכר לכל ואף שאינו תקון‬
‫בעי טבילה בזמנה של תורה רק בזמנד‪ ,‬שנד‪,‬גו האידנא‬ ‫בעצם שלא נשתנה מכפי שהיה מ״מ לתשמישיז הוא‬
‫משום מצות עונד‪ ,‬כדאיתא ברמ׳׳א סי׳ קצ״ז‪ .‬ור״ת‬ ‫תקון גמור לכל העולם וכן היתד‪ ,‬טבילת נדה בזמן‬
‫במרדכי שאוסר בנשים שלנו כיון שאין טובלות בזמנה‬ ‫שד‪,‬יו טד‪,‬רות אבל בזה״ז שד‪,‬טבילד‪ ,‬היא רק לבעלה‬
‫של תורה לטבול בשבת אולי אינו מטעם מתקן אלא‬ ‫שלעלמא היא אסורה אחר הטבילה כמתחלה מאיסור‬
‫מטעם איסור רחיצה שנד‪,‬גו בשבת אפילו בצונן‪ .‬וא״כ‬ ‫א״א וכן לטד‪,‬רות היא כמתחלד‪ ,‬אין זה מתקן כ״כ כיון‬
‫בעובדא י י ח שאם לא תטבול בשבת לא תוכל לטבול‬ ‫שנוגע רק לאחד ולא מצינו שאסרו הטבילה באופן כזד‪,‬‬
‫כלל או שידחה לד‪,‬רבד‪ ,‬ימים עדיפא ממצות טבז״מ‬ ‫מטעם מתקן ולכן לא צריך בטבילת נדה בזה״ז לטעם‬
‫ומותרת לטבול בשבת אף לר׳׳ת‪ .‬וא״כ אין סתירה‬ ‫שנראד‪ ,‬כמיקר‪ .‬ולכן אף שעתר‪ ,‬נוהגין במקומותינו‬
‫מהראשונים לדברי אך מהאחרונים לא משמע ‪ p‬ולכן‬ ‫איסור בשבת ברחיצד‪ ,‬בנהר וכן במים חמין שאסור‬
‫הייתי מסתפינא לחדש זד‪ ,‬אך מ״מ לסניף ודאי יש‬ ‫מדינא ברחיצה ורק לטבול מותרת לא נאסרה מטעם‬
‫לצרף זה‪ .‬ובפרט שכבר נהגו הנשים לטבול בשבת אף‬ ‫מיחזי כמתקן כיון שהוא דק לבעלד״‬
‫בחמין ואיני מחדש דין חדש בסברא זו רק שאני מתרץ‬ ‫וסמך גדול לסברא זו יש מהמ״מ פ״ד מידט הי״ח‬
‫ד‪,‬מנד‪,‬ג בסברתי שלא נצטרך לתרץ בדתוקי האחרונים‬ ‫שכתב שבטבילת כלים חדעוים אסור מטעם מתקן‬
‫ודאי יש לומר כתירוצי שנכון מאד לע״ד ואם אינ^‬ ‫לכו״ע ואף אם טבילתן הוא רק מדרבנן כיון שהוא‬
‫נביאות בטת נביאות הן ועושות כדין ובכזה אני‬ ‫תקץ גמור שמתחלה היד‪ ,‬אסור לכל ועתה הותר לכל‬
‫אומר שמקום הניחו לי לד‪,‬תגדר בו‪.‬‬ ‫ורק בטבילת טומאד‪ ,‬שאף קודם טבילד‪ ,‬היה הכלי ראוי‬
‫והנה המג׳׳א סי׳ שכ״ג ס׳׳ק י״ג כתב על הא דכתב‬ ‫לד‪,‬שתמש בו לטמא ולמי שאין אוכל חולין בטהרה יש‬
‫הרמ׳׳א שאם הוא כלי שראוי למלאות בו מים ימלאנו‬ ‫שלא חשבי הטבילד‪ ,‬תקון ובטומאה דדבריהם לכו״ע‬
‫מים מן המקור‪ ,‬ועלתה לו טבילד״ דלא יברך כדי שלא‬ ‫אינו תקון עיי״ש‪ .‬וא״כ מאחר שיש סברא זו לחלק בין‬
‫יהיר‪ ,‬מוכח שעושה לבום טבילד‪ ,‬עיי׳׳ש‪ .‬ולמה שבארתי‬ ‫תקון לכל העולם לטהורין לבד אף שעכ״פ הוא תועלת‬
‫לתוס׳ יבמות ולרמב״ם פירוש דנראה כמיקר שכיון‬ ‫לכל העולם מנויטד‪,‬רו כ״ש שיש לחלק בין תועלת‬
‫שעועוה לתקונו מעשה שעושר‪ ,‬גם לד‪,‬נאתו אין לחוש‬ ‫לטהורין שהוא עכ״פ לכל העולם כשיטהרו לנרד‪.‬‬
‫למתקן אף שיפרסם שעושה לטבילה דאינו בגדר‬ ‫בזד‪,‬״ז שהוא רק לבעלה ולכר־ע אין זה תקץ כלל‪ .‬ולכן‬
‫מלאכה‪ ,‬היד‪ ,‬יכול לברך כמו שכתבתי דמטעם זה‬ ‫אף לדבא דסובר טעם מתקן מטומאה לטהרה יורד‪,‬‬
‫יכול אדם לברך על הטבילד‪.,‬‬ ‫שטבילת נדד‪ ,‬לבעלד‪ ,‬לא נחשב תקון וא״צ לטעם דנראד‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫ריח‬

‫םימן קכז‬ ‫אבל יש לחלק דבכלי אם ישאב שלא לצודד ודאי‬

‫אסוד בשבת ויו״ט משום טדחא יתידא וא״ב לא הוי‬
‫בענין פר!וח נפש שהביא על עצמו‬ ‫בשמטביל מעשה שעושה לועאתו דמעשה מה שהוא‬
‫בפשיעה אם דוחה שבת‬ ‫רק להטביל או לדלות שלא לצורך אינו עושה להנאתו‬
‫בי להנאתו אינו הטבילה והדליה אלא מד‪ ,‬שלוקה המים‬
‫ל׳׳ג בעומד תרפ׳׳ז ליונאן‪.‬‬ ‫לביתו והוי מעשה שלו דק שלוקח מים אלא שא״א בלא‬
‫מעיכ ידידי הרב הגאץ המפורסם מוד‪,‬ד״ר חיים‬ ‫דליד״ וכשצדיך לטובלה הוי עיקר עשיתו טבילת הדלי‬
‫הכהן כץ שליט״א הגאב‪-‬ד מסטיסלאוו‪.‬‬ ‫ולמ היא נחשבת מעשה אהדת מבפי שעושה להנאתו‪.‬‬
‫מ ה שנסתפק ידידי אם כשהסכנה הביא האדם על‬ ‫דק שמכל מקום מתירין משום שמדלה באמת‬
‫עצמו בפשיעתו דזזזמא אסור לחלל שבת עליו‪,‬‬ ‫מים לצדנו כדמשמע בד‪,‬גמ׳׳יי פדק כ״ג משבת‬
‫וד‪,‬ביא כתר׳׳ה ראיה מהמג״א סי׳ דמ״ח ס׳ק י״ד‬ ‫ה״ח וממילא הויא טבילה שעתר‪ ,‬נמצא שעושה‬
‫דסונד דאין מחללין‪ .‬הנה לע״ד א׳א לומד זה כלל‬ ‫ממש מעשד‪ ,‬הנאתו שד‪,‬וא לקיחת המים‪ .‬ואם‬
‫דלא נזכד בשום דוכתא חלוק נזה‪ ,‬וגם מציגו מפורש‬ ‫בן בשמברך על טבילת כלים נמצא שעושה מעשה‬
‫בבעה׳׳מ שבת דף י׳׳ט והובא בד״ן ובדיטב׳׳א שמחללין‬ ‫הטבילה אך שממילא לוקח אח״ב בשנדלד‪ ,‬נ‪1‬ה מים את‬
‫שהוא מפרש איסוד דאין מפליגין משום דמקום‬ ‫המים לביתו אחד שכבד נעשד‪ ,‬מעשה הטבילה ודמי‬
‫סכנה הוא וג׳ ימים קמי שבתא מיקרי ונראה כמתנה‬ ‫כמו שהיה נמלך אח״ב ליקה המים לכן מיחזי כמתקן‬
‫לדחות את השבת מפני שאין לך דבר שעומד בפני‬ ‫דהרי עושה מעשה שלא היד‪ ,‬עושה בלא צודך לטבילה‬
‫פ״נ‪ ,‬מעזמע מזה שאם לא היה פ״נ דוהר‪ ,‬שבת היה‬ ‫ולכן לא יברך‪ .‬אבל באדם שגם לד‪,‬קד עושד‪ ,‬רק מעשד‪,‬‬
‫מותר ואם כשפשע בד‪,‬באת הסכנה אין דוחה שבת‬ ‫זו עצמה שעושה בטנילד‪ ,‬שאי| נוטל ברחיצתו כלום‬
‫מ״ט אפוד להפליג‪ ,‬וד‪,‬י״ל דק לומד דאם יפליג פחות‬ ‫לביתו יכול גם לבדך דלא גדע מד‪ ,‬שמעשה זה הוא‬
‫מג׳ ימים קודם השבת לא ידחה שבת‪ ,‬וגם לענין‬ ‫גם תקונו ואף אם היה מבדד קודם לעשיתו נמי היה‬
‫דחוי שבת אם נימא בפשע אין דוחה אין סברא‬ ‫מותד‪.‬‬
‫לחלק בין קודם ג׳ לאחד ג׳ דהחלוק מ ה הוא רק‬ ‫ועיין בישועות יעקב סי׳ שכ״ג םק״ה דמחלק בין‬
‫מדרבנן ומדאורייתא מותר בכל אופן כדמשמע לכל‬ ‫טבילת כלים דד‪,‬בדכה היא קודם‪ ,‬לטבילת אדם דמנדך‬
‫הפירושים באיסור הפלגד‪) ,‬לבד לפידועו הדי׳׳ף אפשד‬ ‫אח׳־כ‪ ,‬ומטעם זה כתב נסי׳ שכ״ג םק״ג שלתרומה‬
‫שד‪,‬וא דאורייתא(‪ ,‬וא״כ אף אם יפליג מיום א׳ יהיה‬ ‫דבעי כוונה לא יוכל לברך דיהיה מוכח מזד‪ ,‬דנתכוין‬
‫אסור לחלל וא־׳כ איזה חלוק יש לענין הפלגה לטעם‬ ‫לטבילה‪ .‬ולמה שבאדתי לתום׳ יבמות ולרמב״ם יכול‬
‫בעה׳׳מ‪ .‬ולא מציגו מי שחולק על בעה*מ נזה‪ .‬וגם‬ ‫לברך אף לטבילה לתדומה‪ .‬ואף קודם הטבילד‪ ,‬היה‬
‫מצינו בנדה דף ח׳ חסידים הראשונים לא היו משמשין‬ ‫יכול לבדך‪ .‬ודק בכלים אינו יכול לבדך מטעם‬
‫מטותיהן אלא ברביעי שלא יבואו נשותיהן לידי‬ ‫דבאדתי‪ .‬אך להדיטב״א ופשטות לשון דש׳־י דנדאה‬
‫חלול שבת‪ ,‬ופדש״י שלא תלד בשבת ויצטרכו לחלל‬ ‫כמיקד הוא מחמת שאין ניכר לכל‪ ,‬צדיך לתרץ‬
‫עליה את השבת‪ ,‬ואם כשבא הפ״נ בפשיעה אין‬ ‫כהישועות יעקב אך מ״מ אף לדידהו בנדה בזה״ז לפ״מ‬
‫מחללין שבת היה לן לאסור מדינא לכו״ע לשמש‬ ‫שבאדתי יכולה גם לברך‪.‬‬
‫קודם רביעי דיפשעו בהבאת הסכנה בשבת ולא יוכלו‬
‫מכל זה נראה לדינא למעשה שאם אי אפשד לה‬
‫לחלל עליה שבת‪ .‬וגם מאי קאמד שלא יבואו לידי‬
‫ביום אחד לסבול כעובדא דידן שיכולה לטבול אף ביום‬
‫חלול שבת הא לא יבואו דחא אסור אלא הי״ל לומד‬
‫השבת סך הטבילות שנוהגות בחול כדי שתד‪,‬יה טבילה‬
‫כדי שלא תבוא לידי סכנה כשילדו בשבת ולא יוכלו‬
‫בלא פקפוק‪ ,‬ולברך בין הטבילות‪ .‬ובפושדין ואם קשה‬
‫להצילן‪ .‬אלא ודאי שיהיה מותר לחלל שבת דלא יפלגו‬
‫לה מותרת אף בחמין ואף בד‪,‬וחמו ע״י ישראל במזיד‬
‫על משנה מפורשת בפ׳ מפנין שמחללין שבת על‬
‫אך לא תשהא שם להנאתד‪ .,‬וכן דשאה לרחוץ מקום‬
‫יולדת אף שד‪,‬ם פושעים כזד‪ .‬לחסידים הראשונים‬
‫שנזדמן שנעשה חציצה מאחד החפיפה דע״ש‪ ,‬גם‬
‫ולשמואל‪ ,‬ולכן מדינא מותר לעשות בחול כל דבר‬
‫בפושרין ולא תשפוך החמין דק אחד שיהיה שם צונן‬
‫הצריך אף שיגרום אח״כ שיהיה סכנה בשבת ויצטרכו‬
‫אבל לא תאמד אפילו לעכו״ם שיחם לד‪ ,‬אלא אם יש‬
‫לחלל שבת ומדרבנן אסרו פחות מג׳ ימים כהפלגה‬
‫שם חמין שחממו מעצמן כדרכן תערבם לטבול זהו‬
‫בספינה וכדומה‪ ,‬ולכן מותר לשמש בכל יום ורק‬
‫הנראה לע׳־ד למעשר‪ ,‬בשעת הדחק גדול כזה עד‬
‫מצד מדת חסידות לא שמשו חסידים הדאעזונים‬
‫שירחם השי׳ת ויבטלו הגזרות בקרוב‪.‬‬
‫עד רביעי‪ .‬וא'כ מוכח שפ״נ דוחה שבת אף שהביא‬
‫עליו בפשיעתו‪ ,‬וד‪,‬וא בדור‪.‬‬ ‫משה פיינשטיין‬
 ‫ריט‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫להסתכן בעצמן הא סכנתא חמידא מאיסודא‪ ,‬אלא‬ ‫ומד‪ ,‬שכתב הדיב״ל שהביא המג״א שם דכיון‬
‫ודאי כדבאדתי‪.‬‬ ‫דיודע בודאי שיחלל שבת אפוד‪ ,‬הוא דק אסור‬
‫והספק שבתום׳ שבת דף ד׳ הוא אם להנצל‬ ‫להפליג אפילו ביום אב״ג אבל אם הפליג והיה את״כ‬
‫ממיתת ב׳׳ד יש לו דין פקוח נפש להתיר לחלל שבת‬ ‫השש סכנה גם לדידיה יהיה מותד לתלל שבת‪ ,‬דאם‬
‫ובזר‪ ,‬ודאי יש לד‪,‬םתפק‪.‬‬ ‫נפדש דאסור גם לתלל שבת בעבד והפליג מ״ש ודאי‬
‫מספק‪ ,‬דהא היה צדיך לומד דהוא מדאודייתא דלא‬
‫ומה שרצה כתד׳׳ה לומד דגדד יש כח ביד‬ ‫מסתבד דדבנן יאסרו בפ״ג מה שמז התודה מותד‪,‬‬
‫חכמים לעקור רבר מן התורה הוא מצד דחיה לא‬ ‫וגם אולי איז כה ביד חכמים לגזוד שלא להציל‬
‫מסתבר כלל דהא בעי קדא בכל דבר שרוחה כר‪,‬א‬ ‫בפ״ג במקום שמותר מהית‪ .‬אלא ודאי שלא קאי‬
‫רעשה דוחד‪ ,‬ל״ת‪ .‬וגם אין שייך כלל לענין דחיה‬ ‫הדיב״ל אלא לענין להפליג שאוסר אף ביום אב״ג‪,‬‬
‫אף אם היה איסור תודה‪ ,‬דהא אין איסור הזאד‪,‬‬ ‫ומדין התורד‪ ,‬גם הוא סובר כהש״ע שמותר ואולי‬
‫ואיזמל צריך לדחות פסח ומילה אלא דד‪,‬פםה צריך‬ ‫גם כל ימי התול משום דבתול מותר לעשות כל‬
‫לדחות איסור הזאה ואם היה איסור הזאה דאורייתא‬ ‫רבר הצריך לו אף שיגרום שיהיה לו סכנד‪ ,‬מזה‬
‫לא היה יכול לרהות לר״ע דהוא רק מסזזידי מצוד‪,‬‬ ‫בשבת אם לא יעשה אז מלאכה ורק מדרבנן סובר‬
‫ואין לפסח כח לדחות זה וממילא נפטר מפסח מטעם‬ ‫שאמדו אם ידוע בודאי שיצטרך לתלל שבת רהוה‬
‫שאינו יכול לקיים כיון שד‪,‬וא אסוד ליטהר‪ ,‬ואף‬ ‫כמתנה לתלל שבת ובספק לא אסרו בג׳ ימים‬
‫שאם עבד והיזד‪ ,‬הדי היד‪ ,‬יכול לקיים מ״מ מאחד‬ ‫הראשונים של השבוע כמו בכל ספק דרבנן ובפחות‬
‫שאסור הוא כמו אנוס וא״כ אף אם היד‪ ,‬האיסור‬ ‫מג׳ ימים סובר הדיב׳׳ל שד‪,‬המירו אף בספק דכיון‬
‫מדאורייתא לא היד‪ ,‬מדין דחיה אלא מטעם אנוס‬ ‫דהוא קמי שבתא מיחזי כמתנה לחלל שבת אף בספק‬
‫ואיך שייך לומר כשהאיסור הוא מדרבנן משום שיש‬ ‫משום דצריך כבד לחשוב אודות שבת‪ .‬זד‪,‬ו מד‪,‬‬
‫כח בידם להעמיד דבדיד‪,‬ם שיהיה מגדר דחיד‪ ,‬אלא‬ ‫שנראה מוכרח ברעת הריב״ל‪ .‬אבל אם עבר וד‪,‬פליג‬
‫שד‪,‬וא ג״כ משום שלא התירו איסודם וממילא אינו‬ ‫או יצא בשיירא אפילו בע׳׳ש אף כשוראי יצטרך‬
‫יכול לקיים ופטור מרץ אנוס‪.‬‬ ‫לחלל שבת יד‪,‬יה מותר אף לרידיה‪ .‬וגם אל״כ לא‬
‫ומה שכתב כתד״ד‪ ,‬שלא מסתבר להחשיבו אנוס‬ ‫היד‪ ,‬שייך איסור להפליג ולצאת בשיירא מצר שבת‬
‫ולפוטרו מקרא דולנערה מחמת איסור דרבנן‪ ,‬אלא‬ ‫אלא היה לד‪,‬דיב״ל לומד ד ‪,T‬יד‪ ,‬אסור לחלל שבת‬
‫היכא שאונסין אותו בפועל ממש בעונשי הגוף‪ ,‬לא‬ ‫ולכן אסור לילך מטעם סכנה‪ ,‬אלא ודאי שגם הוא‬
‫מובן לי טעם כתד״ד״ דמיט לא יחשב אנוס‪ ,‬וד‪,‬א‬ ‫סובר כהדז״ד‪ ,‬שמותר לחלל שבת ואין כאן סכנה‬
‫כשאיסור דאורייתא שלא נדחה לא היד‪ ,‬מניחו להקריב‬ ‫אלא שאסור מטעם חלול שבת והוי דק איסור דרבנן‪.‬‬
‫ודאי הוא מטעם אנוס ולא מחמת שהאיסוד דוחה‬
‫ומש״כ המג׳׳א ועפ״ז סומכין עכשיו שמסתכנין‬
‫לעשר‪ ,‬רפסה דאף אם לא ידחר‪ ,‬איך יקריב ויעבור‬
‫בעצמן שלא לחלל שבת נראה דלא איירי ביש חשש‬
‫בקום ועשר״ אלא בע״כ שממילא נדהר‪ ,‬כיון שאינו ימל‬
‫סכנד‪ ,‬ממש שהמחמיר בזד‪ ,‬הוא מתחייב בנפשו‪ ,‬אלא‬
‫לד‪,‬קדיב מצד האיסור והוי אנוס וא״כ גם באיסור‬
‫דיש רבדים שתלוי בטבע האדם שאיש שטבעו אמיץ‬
‫דרבנן ודאי יש לפוטרו מטעם שד‪,‬וא אנוס בשביל‬
‫לב אין חושב זד‪ ,‬לסכנר‪ ,‬שאינו ירא להשאד לבדו‪,‬‬
‫האיסור‪ .‬ועיין בדיש כתובות דמשמע דתקנת חכמים‬
‫אך יש אנשים מוגי הלב וחושבים זה לסכנה ומותדין‬
‫הוא אונם דיליף מינד‪ ,‬ר׳ יוסף לחלה שהוא אטם‬
‫לחלל אם יצטרכו בכד‪,‬״ג בשבת שהדי אין יכולין‬
‫ממש ואם תקנתא דרבנן לא נחקזב אונס לפוטרו היה‬
‫לערב לד‪,‬ם שלא יהיה סכנה‪ .‬ודבר זד‪ ,‬תלוי בדעת‬
‫צריך לומר בע״כ באנוס מטעם תקנת שקדו טעם אחר‬
‫כל אחד בעצמו‪ ,‬ולכן מאחד שאמוד לילך מזיידא‬
‫משום שנחשב כלא הגיע הזמן שאין שייך זה בחלה‪,‬‬
‫אם יד‪,‬יו מוגי הלב ויצטרכו לחלל שבת הם מחליטים‬
‫אלא ודאי שמעוכב מחמת תק״ח נחשב אנוס לד‪,‬פטר‬
‫בעצמם להבליג על דעתם שלא לחוש לדבר שהרבה‬
‫ולכן סובר ד׳ יוסף שמטעם אונם אינו מעלה לד‪,‬‬
‫אנשים אין חועובין זד‪ ,‬לסכנד‪ ,‬ולא יצטרכו לחלל שבת‬
‫מזונות ויליף מזה גם אונם מפני כחלה וחלתה‪,‬‬
‫ומותרין לילך‪ .‬וזד‪,‬ו כוונת המג״א במה שכתב שמסתכנין‬
‫וד‪,‬וא בדוד ופשוט‪.‬‬
‫עצמן שאף שבאם היה מותר לילך בשי ‪ T‬א היה חועזב‬
‫ומר‪ ,‬שתירץ כתר׳ד‪ ,‬ד ‪p‬ון דמלאכת האפיר‪ ,‬לא‬ ‫זה מצד טבעו לסכנה וד‪,‬יד‪ ,‬מחלל שבת ע*ז אבל‬
‫נגמרה עד אחר שתאפה הוי המשך המלאכד‪ ,‬כל‬ ‫מאהד שאיכ יהי אסור לילך מחליט בדעתו שלא‬
‫עת האפיר‪ ,‬וכשדדח קודם הוא מפסיק שלא תגמר‬ ‫להיות מוג לב ולא יחלל שבת ע»ז ויד‪,‬יד‪ ,‬מותר‬
‫המלאכה ולכן כקור‪,‬יה אטם ברגע האחרונד‪ ,‬ולא‬ ‫לילך‪ .‬ובזדב צריך לומד ‪ ,p‬דאל־כ איך היו מותדין‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רב‬

‫סימן קכח‬ ‫דדה נחשבת המלאכה שנעשית באונס‪ ,‬הוא דוחק‬

‫גדול‪ ,‬דהא עכ״ם החיוב הוא דק על מעשיו שהוא‬
‫הדבקתו בתנור שאה׳׳ב אינו עושד‪ ,‬כלום וכל מד‪,‬‬
‫בדבד מדידת החום בשבת ויו״ט‬ ‫שנעשה אח״ב הוא בכלל מעשיו דמתחלה ונמצא‬
‫שכבר עשה הכל מאחד דלא היה בדעתו לדדות‬
‫וצריך אח״ב לעשות מעשר‪ ,‬להפסיק המלאכה ותתבטל‪,‬‬
‫כ‪-‬ד כסלו תשי׳׳ב‪.‬‬
‫וא״ב כל שלא עשד‪ ,‬כלום אח״ב ולא נתבטלד‪ ,‬האפיר‪,‬‬
‫מע׳׳ב ידידי מהר״ר נח בדייעד שליט״א הלומד‬ ‫ונאפה אף שמה שלא עשה לבטל האפיר‪ ,‬היה באונס‬
‫בבית מדרש עליון בספרינג וואלי‪.‬‬ ‫הויא האפיה בכלל מעשיו בד‪,‬דבקתו שע״ז היה דעתו‬
‫בד ב ר מדידת החום ע׳׳י טערמאמעטעד בשבת ויו״ט‬ ‫ולא היה לז לפוטרו‪ .‬ול׳׳ד להא דסי׳ דל״ב סעי׳ י״ב‬
‫אם אסור ואם הוא מדאורייתא‪ .‬דע שאיסור‬ ‫ביו״ד‪ ,‬דד‪,‬תם עדיין לא עשת כלום לעבור על שבועתו‬
‫מדידה בכלל אינה מדאורייתא אלא במהתך כשמכוין‬ ‫ומצד השבועד‪ ,‬יש לו דשות להניח על יום האחרון‪,‬‬
‫וקפיד אמדה כמפורקז בשבת דף ע״ד בסלית סילתא‬ ‫אפל הבא הדי כבד עשה כל מה שבידו לעשות‬
‫א׳׳ד אשי אי קפיר אלשחתא חייב משום מחתך עיי׳׳ש‬ ‫במלאכת האפיר‪ ,‬רק שיכול לבטל המלאכה והרי עכ״פ‬
‫בפדש״י וכן פסק הרמב״ם פי״א משבת ה״ז אבל זולת‬ ‫לא ביטל‪.‬‬
‫זה הוא דק מדרבנן במקח וממכר ואף בשאלה כדאיתא‬ ‫)ובעצם חידוש המנחת חנוך שמדביק פת בתנור‬
‫בשבת דף קמ״ט וביצה דף כ״ט ואיפסק ברמב״ם פ״ד‬ ‫סמוך לחשיבה של מוצאי שבת שלא יספיק להאפות‬
‫מיו׳׳ט הכ״א ובש״ע או״ה סי׳ שכ״ג‪ .‬וכן אסרו אף‬ ‫עד אחר השבת יהיה פטור‪ ,‬יש לפקפק‪ ,‬דיש גם‬
‫למדוד בביתו במו למדוד שעורים ליתן לפני בהמתו‬ ‫לומר דבל המלאכה נעשה בהדכקתו דהא אח״ב‬
‫ולמדוד קמה ביו״ט ללישת עיסה בביצה שם וברמב״ם‬ ‫אינו עושה כלום ורק זד‪,‬ו כל מלאכת האפיר‪ ,‬שביד‬
‫שם הכ׳׳ב ובש״ע ס״ס תקי״ז וד׳׳ס תק״ו‪ .‬ועיי״ש‬ ‫האדם‪ ,‬דדק על מעשה האדם חייבה התורד״ אך אם‬
‫בדש״י שפי׳ מטעם שנראד‪ ,‬כמודד למכור‪ .‬ובתוס׳‬ ‫לא תאפה כגון אם מרדה אח״ב קודם שתאפה או‬
‫שבת דף קכ׳׳ו כתבו באיסור מדידד‪ ,‬דלא הוי איסור‬ ‫אף אם בדרך נס לא תאפה איגלאי מילתא דלא היתה‬
‫כ‪-‬ב אלא משום דהוי כעובדא דחול עיי״ש ופשוט‬ ‫מעשה הדבקתו מלאכה אבל כשנאפה איגלאי דהיתה‬
‫הדבקתו מלאכה‪ ,‬וא״ב אף שנאפה במוצאי שבת‬
‫לכאורד‪ ,‬שכוונתם על מדידה זו של צרכי הבית ודק‬
‫נמי הרי עשה כל מלאכת האפיר‪ ,‬שביד האדם בשבת‬
‫בפז יוד‪ ,‬כזו התירו לצורך מצוד‪ ,‬ופליגי אטעמא דרש״י‪.‬‬
‫ויש לחייבו‪ .‬ול״ד לזה שברדד‪ ,‬קודם שנאפה פטור‪.‬‬
‫ועיין במג״א סי׳ ש״ו ס״ק ט״ו שהביא דבדי התוס׳‬
‫וא׳׳ב נסתלקה הוכחתו שזורע שאני ואפשר שגם‬
‫להלכה‪ .‬וא״ב נמצא שאין שייך אף דרבנן במדידת‬
‫זורע הוא כמבשל‪ .‬ולכאורה מתוס׳ שבת דף נ׳ ד״ד‪,‬‬
‫החום שע״י טערמאמעטעד שאינו ענין כלל למדידה‬
‫מקצת שתירצו על קושית הערוך דבלא השרישו איירי‪,‬‬
‫האסורה אך הוא חומרא בעלמא שיש מעלד‪ ,‬להתמיד‬
‫משמע דלא כמנחת חנוך דאף בזורע בעי השרשה‪,‬‬
‫וד‪,‬דוצד‪ ,‬להקל אין למהות בו‪.‬‬
‫דד‪,‬א איידי שם לענין זורע כלאים דמותר להטמין‬
‫ואם הוא למדוד איש חול־ אף באופן שאינו סכנה‬ ‫ואינו חושש לאיסור זורע כלאים‪ ,‬אך מ‪-‬מ חייב אף‬
‫פשוט שמותר אף מדידד‪ ,‬גמורה כשאין בד‪ ,‬משום מחתך‬ ‫שהד‪,‬שדשה הוא בחול משום דבל מעשה האדם במלאכת‬
‫כמפורקז בש׳׳ע סי׳ ש׳׳ו סעי׳ ז׳ במדידת אזור דלא‬ ‫זורע הוא דק הזריעה וע׳׳ז חייבה תורה אם נשדש‬
‫הוזכר שאיידי ביש בו סכנה וגם אף אם יש סכנד‪ ,‬לא‬ ‫אח״ב דאיגלאי דהוא זריעה‪ .‬אבל בלא נשדש איגלאי‬
‫הותר ברפואה דלחשים אם אין הרפואה ברורה כמו‬ ‫דלא הויא זריעה כדבאדתי במבשל‪ .‬וצ״ע בתוס׳‬
‫בקמיע שצריך דוקא למומחה שריפא ג׳׳פ ואם נוקים‬ ‫אליבא דהמנחת חנוך(‪.‬‬
‫באופן כזה לא היה צריך להתיר משום שלא נאסר‬ ‫אך בכלל איני יודע מד‪ ,‬צורך לבקש סברות‬
‫מדידד‪ ,‬של מצוד‪ ,‬דאף מלאכה דאורייתא היה מותר‬ ‫לזד‪ ,‬שפטור מסקילה דהוא פשוט שכיון שרבנן אסרוהו‬
‫אלא ודאי דאיידי אף בליכא סבנה ואין ברוד הרפואה‬ ‫אין לחייבו אף שבכל אונס יהיה חייב‪ ,‬דאל״ב לא‬
‫שמ‪-‬מ נחשבת מדידד‪ ,‬של מצוד‪ ,‬מטעם דלרפאות הגוף‬ ‫היו אוסרין חכמים‪ .‬רק שקשה ראייתם מערל הזאד‪,‬‬
‫מצוה היא אף בליבא סכנה‪ .‬ועיין במ״ב שם ס״ק ל״ו‬ ‫ואיזמל כקושית ידידנו הגאון ד׳ שמעון טרעבניק‬
‫וכ׳׳ש שאסור להתמיד במדידת טעדמאמעטער שאין‬ ‫שליט׳׳א הגאב״ד האדיאץ ועל זה לא תירץ כתד״ד‪,‬‬
‫בה חשש איסור ממש‪ .‬וגזרת שחיקת סמנים לא שייך‬ ‫כלום‪ ,‬ואני בתשובתי אליו בארתי אל נכון בעה‪-‬י‪.‬‬
‫בזה שאין המדידד‪ ,‬עצמה הרפואה‪ .‬ובמדידת אזור‬ ‫ידידו‬
‫החולה ללחוש עליו שהיא עצמה מעשה הדפואד‪ .‬אולי‬ ‫משה פיינשטיין‬
 ‫רכא‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫חלל כיון שהוא צינון המצוי אם הוא חום מעט אין‬ ‫כיון שהוא רק רפואה דלחשים לא הוי בכלל הגזרה‬
‫מחללין וכרבארהי השיעור‪.‬‬ ‫רשחיקה סמ»נים‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫וכרכר פתיחה הפרעזערירער איני רוצה להשיב‬
‫כי יש טעמים לכאן ולכאן ועיין בם׳ היובל של עז״ה‬
‫להגרי׳׳א הענקין שליט״א‪ .‬וכן איני רוצה להשיב בכתב‬
‫ברבר סגירה הגעז ביו״ט‪ .‬אך אם הקטנת האש של‬
‫לול‬ ‫סימן‬ ‫הגעז הוא לצורך הבשול כרי שלא ישרף ויתבשל בטוב‬
‫אז פשוט שמותר כבשרא אגומרי‪ .‬ואם אפשר להשיג‬
‫מאשינקע שעושה שלא יהיה שום חשש בפתיחת‬
‫כבאור התרי לישני דאביי בטעם כל‬ ‫הפרעזערירער טוב לתקנה בהפרעזערירער‪.‬‬
‫האוכלין אוכל ארם לרפואה בשבת‬ ‫משה פיינשטיין‬

‫כ׳׳ח מנ׳׳א תשט״ז בעטעלהיים‪.‬‬

‫מע״כ בני אהובי הרה׳׳ג ר׳ רור שליט׳׳א‪.‬‬
‫הנה בפי׳ התרי לישני ראביי בברב׳ רל׳׳ח שבלישנא‬
‫קמא אמר כל האוכלין אוכל ארם לרפואה‬ ‫סימן קכט‬
‫בשבת משום רגברא לאכילר‪ ,‬קא מכוין ובלישנא‬
‫אחרינא אמר גברא לאכילה קא מכוין ורפואר‪ ,‬ממילא‬ ‫בענין שיעור קרחת חם ביותר להיתר‬
‫קא הויא שלכאורה חמור‪ ,‬במה פליגי ופירשח רל״ק‬ ‫חלול שבת‬
‫סובר בשותר‪ ,‬מי רקלים לצמאו שבשבת רף ק״ט שהוא‬
‫רוקא אם אינו חולה כפרש״י שם ול׳׳ב סובר ראף חולה‬ ‫מע״כ ירירי מהר״ר אהרן רזייקאבם שליט״א‪.‬‬
‫מותר במכוין לצמאו כהחולקים עליו הוא פי׳ נכון אם‬
‫הנה ברבר קרחת תם ביותר שמחללין עליו את השבת‬
‫נפרש שקושית אביי על ר׳ יוסף לא היתר‪ ,‬מכל‬
‫כראיתא באו׳׳ח סי׳ שכיח סעי׳ ז׳ ששאל ירירי‬
‫האוכלין שאוכל לרפואה רזה הא מותר גם לרפואר‪,‬‬
‫כמה היא מרח החום‪ ,‬הנה אין בזה רבר ברור אבל אין‬
‫ואולי שתיתא רכר‪ ,‬שעיקרו לרפואה אסור אלא הקשה‬
‫צריך שיהיה ברור שהוא סכנה רעל ספק נמי מחללין‬
‫מהסיפא רמתני׳ רכל האוכלין שמסיים חוץ ממי רקלים‬
‫וכל שהארם חועוש לזה שמא הוא תם ביותר מחללין‬
‫אבל שותה מי רקלים לצמאו ואליבא רר׳ יוסף התם‬
‫ורק מה שתופס שהוא רק מעט חום בברור‪ ,‬אין‬
‫שחנא חוץ ממי רקרים ופי׳ שהוא זיתום המצרי שמותר‬
‫מחללין‪ .‬וסתם בני ארם חוששין כשהוא קרוב למרת‬
‫רק כשמכוין לצמאו שכה׳׳ג נמי איירי הא רבותשין‬
‫מאר‪ ,‬ושנים שר‪.‬וא חם ביותר ולכן על מדד‪ ,‬זו מחללין‬
‫את השחוח בשבח רתנא בהרי ושוחין זיתום המצרי‬
‫ואין רשאין להחמיר‪ .‬ואם אחר חושש גם בקרוב למאר‪,‬‬
‫שהוא נמי רוקא במכוין לאכילה כרפירש כן‬
‫ואחר ורוצה שיחללו עליו נמי מחללין רלא גרע ממכה‬
‫הגרא״מ הורוויץ בהגהותיו אך לא כרפירש בטעם‬
‫שאינה של חלל שאם החולה אמר שצריך לחלול‬
‫ל׳׳ב רמי רקרים לאו היעו זיחום המצרי כגירסח‬
‫שמחללין‪ .‬ובתינוק שאין שייך זה אם רואין שמצטער‬
‫רבינו תם רלכן זיחום המצרי מוחר גם בצריך‬
‫ביותר וכרומה לזר‪ ,‬מה שניכר שר‪,‬וא חולר‪ .‬אף שהחום‬
‫לרפואה כרר‪,‬קשח ראין שייך שיסתפק הגמרא‬
‫הוא קטן רק יותר ממאה מהללין‪ .‬סוף רבר אם רק לא‬
‫איך הגירסא וגם רוחק לומר של׳׳ב הוא כשאר‬
‫אמוראי בשבת רפליגי אר׳ יוסף רהא איירי כאן אליבא‬ ‫ברור לר‪,‬ו להחשיב שר‪,‬וא מעט חום מתללין‪.‬‬
‫רר׳ יוסף לכן פירשח של׳׳ב סובר כר‪,‬חולקים על רש״י‬ ‫עור נראה לע׳׳ר ברור שאם החום בא ממחלה‬
‫רמותר במי רקרים שר‪,‬וא זיתום המצרי אף בחולה‬ ‫שבריאה או ממחלת שאר אברים פנימיים הוא מכר‪,‬‬
‫כששותה לצמאו וכן הוא בבותשין אח השתוח שנקט‬ ‫של חלל ומחללין אף אם הוא רק חום קטן‪ .‬וכל הנירון‬
‫בהרי זיתום המצרי שמותר אף בחולר‪ ,‬אבל רוקא‬ ‫בקרחת הוא בצינון בעלמא שלא בא מאבר מיותר רק‬
‫במכוין לאכילר‪ .‬והוא נכון‪ .‬אבל לפי׳ התוס׳ רקושיח‬ ‫שזר‪ ,‬גופיה שנצטנן הביא עליו חום או שבא החום‬
‫אביי היא מל׳ כל האוכלין שמרייק רמוחר אף ברבר‬ ‫ממחלר‪ ,‬באבר שמבחוץ כגון מירו ורגלו צריך שיהיה‬
‫שעיקרו לרפואה )ומי רקלים שאסור צריך לומר רהוא‬ ‫חם ביותר והשיעור הוא כרבארחי‪ .‬וכן הוא כשמרגיש‬
‫משום שקשה למרה כראי׳ בשבח רף ק׳׳י שר‪,‬ם רוקרים‬ ‫הצינון בחוטם ואף אם הוא מהצואר אף שר‪,‬וא של‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רכב‬

‫יותר להניחו עבור חולים שיזדמנו יש לאסור גם‬ ‫את המרד׳ ואיז דרך כלל לשתות שלא לרפואה ול״ד‬
‫האכילה‪ ,‬ור‪,‬א תנן כל האוכלים דמשמע אפי' שעיקרו‬ ‫לאונלין ומשקין שהם מאבל בריאים שנתב הש״ע‬
‫לרפואה גם אחר שבבר נעשה דמחזיקין אותו רק‬ ‫בסימן שנ״ח מעיף ל״ז שמותר לאונלז לרפואה‬
‫לרפואה מותר לאכול אף חולה לרפואה‪ .‬ובודאי צריך‬ ‫אף על פי שקשים לקצת רברים עיק שם‪,‬‬
‫טעם ע״ז דלנאודה היה מסתבר לאסור בזה בסברת ר׳‬ ‫שהתם עומרים למאכל בריאים שהרוב אין חוששין‬
‫יוסף בבחישת שתיתא ואמר אביי ע״ז בתרי לישני‬ ‫במר‪ .‬שקשים להקצת רברים רק מעט נזהרים‬
‫בל״ק אמר הטעם דמאחר שראוי לאכילה שיש ודאי‬ ‫מלאונלם אבל מי דקלים אין עומר לבריאים משום‬
‫איזה אנשים שיאכלו אותו לאכילה‪ ,‬לא נחשב שהוא‬ ‫שקשה טובא למרה ולבן אסור בסתמא אלא רק‬
‫היכר שאוכל לרפואה ומותר משום שיתלו שהוא לכוונת‬ ‫כשמנוין לצמאו רוקא( א״ב אין לפרש בן דהא מותר‬
‫אכילה שהוא מהאנשים היחידים שרצונם לאכול זה‬ ‫אף בצריך לרפואה ועיקר כוונתו היא בשביל הרפואה‬
‫להנאתם ולא להניח חקא עבור חולים ולא יתלו שמה‬ ‫וא״ב צריך לר‪,‬בין באור ב׳ הלשונות שהוצרך לומר‬
‫שאוכל הוא משום שהוא תולה ואובל לרפואה‪ .‬ני חולים‬ ‫דלאנילה קא מנוין ובמאי פליגי שהוסיף בל״ב הא‬
‫הם מעוטא‪ .‬וא״ב הוכיח דהכא נמי לענין לתקן שיהיה‬ ‫ררפואה ממילא קא הויא ונרנתבת בעצמך ונשארת‬
‫ראוי לאכילה בהא דבחישת שתיתא רנה יש להתיר‬ ‫בקושיא לתוס׳‪.‬‬
‫דאף שאין רגילות לבחוש לאכילה שתהיה רנה מ״מ‬ ‫והנבון ל ע ^ דהנה תמוה לכאורה לאיזה צורך‬
‫יתלו שהוא מהאנשים היחידים הרוצים לאכילתם ברנה‬ ‫מסיק אביי כלל לר‪.‬ני לישני דאיך שנימא בטעם היתר‬
‫ולא יתלו שהוא חולד‪ ,‬ועושה זה לרפואה ביון שחולים‬ ‫לאכול אונלין לרפואר‪ .‬בשבת נרהה קושית ר׳ יוסף‬
‫מעוטא ודלא בסברת ד׳ יוסף‪ .‬ולפ״ז בידוע שהוא חולה‬ ‫רהא הוא אותו הרבר עצמו ולא שייך לשון אלא מה‬
‫היד‪ ,‬אסור‪.‬‬ ‫אית לך למימר הבא נמי‪ .‬ולבן צריך לומר רר׳ יוסף‬
‫נמי ירע הא רתנן בל האונלין אובל אדם לרפואר‪.‬‬
‫ובל״ב סובר דאף אם נימא בסברת ר׳ יוסף‬
‫בשבת אבל היה סבור רדבר שאין רגילות לעשותו‬
‫שיתלו שעושה לרפואד‪ ,‬נמי מותר דאף ביותר מזה‬
‫לצורך אכילה משום שעיקרו לרפואה אבל הוא טוב‬
‫בגון בידוע שהוא חולה נמי יש להתיר אף שידוע‬
‫לאכילה יש חלוק בין האכילה עצמה ובין לתקן שיהיה‬
‫שבשביל רפואד‪ ,‬הוא אובל מטעם רניון שראוי לאכילה‬
‫ראוי לאכילה נר‪.‬א רבחישת שתיתא רלאונלו בשכבר‬
‫גם לבריאים רק שלא רגילי לאוכלו מצד שלא מצוי‬
‫הוא מתוקן ביון שטוב לאכילה עומר הוא אחר שבבר‬
‫ואף אם הוא משום שלאכילה היו אונלין דברים‬
‫נתקן גם לאכילה רבריאים כשאין בו שוב צורך‬
‫שיותר מוטעמים ויותר משביעין‪ ,‬מ־־מ מותר דלא‬
‫לר‪.‬חולים ולבן מותר גם לחולה לרפואה ביון רעתה‬
‫איכפת לן מאיזה טעם וסבה רוצה לאכול דבר זה‬
‫שבבר נעשה הוא גם מאבל בריאים שלא לרפואה‪ .‬אבל‬
‫דאף שהרפואה גרמה שירצה לאכול דבר זד‪ ,‬הוא‬
‫לתקן שיהיה הרבר ראוי לאכילה נר‪.‬א רבחישת שתיתא‬
‫כמו סבה אחרת שהיתה גורמת לו לאכול זה דמאחר‬
‫שאין רגילות לעשות מתחלה לבריאים יש לאסור‬
‫שהוא דבר מאבל בעצם הרי יש נמה סבות וטעמים‬
‫דידוע שעושה זה לרפואר‪ .‬ולבן מקשה ביון רלאנילה‬
‫שהיו גורמים שירצו לאכול זה‪ ,‬הויא גם הרפואה‬
‫אין עושין שתיתא רנה אין להתיר הבחישה בשבת אף‬
‫רק סבה וטעם הגורמת לו שיאכל זה אבל עצם מעשה‬
‫שנשר‪,‬וא נבר עשוי אונלין אותו גם בריאים‪ ,‬אלא‬
‫האכילה הוא לכוונת אכילה בעצם כאכילת בל אדם‬
‫האכילה לבר כשבבר עשוי יש להתיר‪ .‬ומזה שאין‬
‫וכאנילתו בשאר מינים‪ ,‬וכשאוכל דבר זה לא יאבל‬
‫מברך על שתיתא רנה אלא שרינל לרב ושמואל ראיה‬
‫שאר דברים חהו שאמר גברא לאכילה קא מנוין‬
‫שאין רגילות לעשות בן לאכילה ואין עומר לבך ולבן‬
‫ורפואה ממילא קא הויא פי׳ שבשביל הרפואה בחר‬
‫נתבטלה חשיבותו‪ ,‬וא׳׳ב קשה לרידר‪,‬ו ממתני׳ שבוחשין‬
‫לאכילתו דבר זה‪ .‬ולבן מסיק דבשם שמוכרח לומר‬
‫את השתות בשבת‪.‬‬
‫נאחד משתי הלשונות בהיתר אכילה ברברים שאין‬
‫רגילות לאוכלן שלא לכוונת רפואה ניץ שהן ראוין‬ ‫ורתר‪ ,‬אביי רלרידך רמה שאין רגילות לעשות‬
‫לאכילה הבא נמי יש להתיד לתקן דבר מאבל‬ ‫אף שראוי לעשות גם לאכילה וא״ב אפשר שימצאו‬
‫לרפואד‪ ,‬בהא דבוחשין את השתות שאיירי ברנה אף‬ ‫איזה אנשים שיעשו זה גם לאכילה שמ״מ נחשב שהוא‬
‫שאין רגילות לעשות בן לאכילה דיאמרו שהוא‬ ‫היכר שעושה לרפואה ואסור לעשות ולאנילר‪ .‬שמותר‬
‫מהיחידים שעושין בן לאכילה ולא יתלו שהוא‬ ‫לדירך הוא מפני שאחר שכבר נעשה הוא רגילות‬
‫לרפואה ללישנא קמא‪ .‬ובן יש להחשיב זה ננתכוין‬ ‫שיאכלו גם בריאים ולא יניחוהו עבור חולים שיזדמנו‪,‬‬
‫לאכילה וד‪,‬רפואד‪ ,‬הוא רק גורם שירצה לתקן‬ ‫נמצא ראם אין רגילות גם לאוכלו אף שטוב לאכילה‬
‫לאכילתו דבר ז ת‬ ‫משום רד‪,‬וא דבד שלא מתקלקל ודמיו יקרים שעומד‬
‫רכג‬ ‫משה‬
‫בברכה ואף אם אין לחייבו בשתיתא דכה בברכת‬
‫בורא מיני מזונות משום שאין רגילות לעשות כן‬
‫ור‪,‬וי כאין עומר לכך מ״מ שהכל ודאי יש לחייבו‬
‫לבדד רלא גרע מכל רבד אכילה שאף שאין עומר‬
‫לזה‪ ,‬שמברך שהכל‪ .‬אבל היכא שכבר אכל כל צרכו‬
‫ולא היה אוכל שום רבד דלכתחלה לרפואה קא‬
‫מכוין פי' דאף עצם האכילה ידוע לו שהוא לרפואה‬
‫קא מכוין אימא לא ליבדיך עלויה כלל קמ׳׳ל כיון‬
‫דאית ליה הנאד‪ ,‬בעי ברוכי‪.‬‬
‫וניחא לפ״ז האריכות אף בלא סבדתך שידעינן‬
‫ממתני' גופיה דצדיך לברך באפשד שגם לאכילה‬
‫ממין‪ ,‬אלא רמאותו הטעם עצמו שהרפואה הוא רק‬
‫גודם שירצה לאמל דבר זה שמצד זה מותר בשבת‬
‫כדתנן במתני׳ הוא גם טעם לבדך‪ .‬ולכן הוצרך‬
‫לומר דעכ״פ בלכתחלה לדפואד‪ ,‬קא מכוין לא היינו‬
‫יודעין שצריך לברוכי כיון דאינו אוכלו לכוונת אכילה‬
‫ול׳׳ד למה שמותר בשבת דהוא מטעם דלא ניכר שלא‬
‫שייך זה לברכה‪ .‬וד‪,‬שמיענו שצריך לבדך עכ״פ אף‬
‫שאינו לאכילה דמשום דאית ליד‪ ,‬הנאה בעי ברוכי‪.‬‬
‫אבל גם פידושך נכון מאד דבאופן שאיכא למימר‬
‫דמונתו לאכילה הוא כמפורש במתני' שצריך לבדך‬
‫דאל״ב היה אסור בשבת דמדלא מברך ניכר שהוא‬
‫לרפואה‪ .‬אך למד‪ ,‬שבארתי אין צורך לזה דאף אם‬
‫נפקפק בסבדתך משום דנימא שמה שלא מברך אין‬
‫זה היכר כיון שאינו במעשה ויש להרואין לומר‬
‫שכבר בידך על דבר אחד ונפטר גם מזה או שבירך‬
‫בלחש או ששכח מלבדך‪ ,‬מ״מ הוצרך להאריך משום‬
‫שהיכא שד‪,‬וא צריך לאכילה איזד‪ ,‬רבד והרפואה נדמה‬
‫לו שבחר בזה אף דלא מפורש שצריך לבדך ידעינן‬
‫מצד אותה הסברא עצמד‪ ,‬שמותר בשבת כדבאדתי‪.‬‬
‫אבל סבדתך לע״ד טובה משום דאף דלהרואין לא‬
‫ניכר שד‪,‬וא לא בידך שלכן ליכא היכר להו שהוא‬
‫לרפואה ואין לאסור מצד האחרים מ״מ היה לן‬
‫לאסור מצד עצמו שלו ניכר שעיקרו הוא לרפואה‬
‫מדפטדינן לו מלברך אלא משמע שצריך לבדך משום‬
‫דאמרינן דנזמזב זה ממש עיקרו לאכילה מטעם‬
‫דבאדתי דהדפואה נחשבת דק כגורם‪ .‬ומה שמותר‬
‫בשבת גם כשלא היה אוכל שום דבר עתה והוי אף‬
‫עיקרו האכילה לרפואד‪ ,‬מטעם שכתבתי דלא ניכר כלל‬
‫דאין שייך לאחדים לידע רבד זה ולא אסרינן מצד‬
‫ידיעת עצמו הוא מטעם שהתם שהוא דק ידיעה‬
‫שבלב לא אסרו בשביל זה ואף אם היה פטור מלברך‬
‫לא היה שייך לאסור כיון שעיקרו מידיעה בלב‪ .‬אבל‬
‫אם היה אסור אף במתכוין גם לאכילה אם לא היה‬
‫אוכל זה שלא מצד הדפואד‪ ,‬הדי היד‪ ,‬זה ניכר ממש‬
‫בכל חולה כשיש דברים מוטעמים יותר לאכילה או‬
‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫ורב יוםף אולי לא מדייק לשון כל האוכלין‬
‫שבמשנה וסובר אף באכילה לאיסור‪ .‬אבל יותר‬
‫מסתבר שבאכילה מודה כדיוק אביי מלשון כל דאיידי‬
‫אף באין רגילות לאכול ומחלק בין האכילה להתקון‬
‫משום דהאכילה אף ברפואת ממש לא שייך גדר‬
‫איסור אלא גזירה משום השחיקה לעשות אותה‬
‫הרפואד‪ ,‬שצריכה שחיקה‪ ,‬שבאכילה של דברים הדאוין‬
‫לאוכלן לא שייך לאסור משום שמא יבשל אותם‬
‫דהא לא אסרו במיני אכילה הצדיכים בשול שלא‬
‫לאוכלן שמא יבשל וממילא אין לאסור בשביל זה‬
‫אף לחולה‪ .‬אלא שייך לאוסרן משום דאם נתיר אכילת‬
‫רפואה זו יבואו לאכול מין דפואד‪ ,‬שצריכה שחיקה‬
‫כמו שאסרו אף רפואות שאין צודך לשוחקן ולבשלן‬
‫שהוא דק מטעם זה וועא כחדא גזירה משום דאי לא‬
‫הא לא קיימא הא‪ .‬שלכן הקלו בדברים שראוין לאכילה‬
‫כיון שיש לומד אף בדבר דחוק שאין כוונתו לרפואד‪,‬‬
‫ולא יבואו להקל בשביל זר‪ ,‬בשאר רפואות‪ .‬אבל‬
‫לתקן ששייך בזה הגזירה ממש שאם נתיר לתקן זה‬
‫לרפואה יבואו לתקן רפואד‪ ,‬אחרת שצריכה שחיקה‬
‫שר‪,‬וא מלאכד‪ ,‬יש לאסור כית שלתלות שמתקן לאכילה‬
‫הוא דבר רחוק מאחר שאין רגילין לתקן זה לאכילה‪.‬‬
‫ודחה אביי שאין לחלק משום דאם אין לתלות‬
‫בלאכילד‪ ,‬משום שלא מצוי היה זה בד‪,‬בדח בכלל‬
‫האיסור כשאר רפואד‪ ,‬אף באלו שאין צדיכין לשחיקה‬
‫ולמלאכה אלא מה אית לך למימר משום דיתלו‬
‫יותר שהוא לכוונת אכילה משום שחולים הם מעוטא‬
‫א״כ ה״נ יש להתיר התקון כית שיתלו שהוא לאכילת‬
‫ובל״ב סובר שאף שהאמת שלא יתלו שכוונתו הוא‬
‫לאכילה כסברת ר' יוסף מותר משום דד‪,‬וא ממש‬
‫נחשב לאכילה מטעם דהרפואה הוא רק גורם שירצה‬
‫באכילה זו כרלעיל ולכן אין לחלק בין אכילה לתקון‬
‫וגם לתקון בבחישת שתיתא יש להתיר‪.‬‬
‫והנר‪ ,‬למה שבארתי היה שייך לאסור אף ללישנא‬
‫אחרינא כשאין שייך כלל להתכוין לאכילה רהוא‬
‫באכל כבר כל צרכו שלא היד‪ ,‬שוב שום צורך לאכילתו‬
‫וא׳׳ב אין שייך לומד שהרפואה הוא דק גדם שירצה‬
‫לאכול זה אלא עיקר האכילה הוא דק לכוונת דפואד‪,‬‬
‫וד‪,‬יד‪ ,‬לן לאסור בכה״ג‪ .‬וצריך לומד שהוא משום‬
‫ח ה הא אין ניכר כלל דאין שייך לאחדים לידע‬
‫דבר זה דאפשד במה שאכל שהוא עדיין לצרכו והוי‬
‫הרפואה דק גדם שיאכל דבר זה ולא דברים אחדים‬
‫שנחשב עיקר כוונתו לאכילה ולכן מותר בשבת בכל‬
‫אופן‪ .‬אבל א״כ הוא דק לענין רפואה ולא לענין‬
‫ברנד‪ ,‬שוד‪ ,‬תלוי בידיעתו לבד ולכן אף שהיכא‬
‫שהוא צריך עדיין לאכול איזד‪ ,‬דבר אכילה ובשביל‬
‫הדפואד‪ ,‬בחד לאכול רבד זה פשיטא שיש לחייבו‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רכד‬

‫שלכאורה תמוד‪ ,‬כיון שאיו יכולין למילף שיהיה כפת‬ ‫מטעם אהד שאין דגילווז לאכול דבד זה ד‪,‬יד‪ ,‬זד‪,‬‬
‫שנעשה בו עדיפות מבתחלה שצריך לבדך המוציא‬ ‫כידיעד‪ ,‬גלויה ממש והיד‪ .‬לן לאסור‪ .‬ולכן הוצרך לומד‬
‫שזה הא לא שייך בירקות אין למילף גם שיהיו‬ ‫שכיון שצריך לאכול איזה דבד הוא נחשב כוונתו‬
‫קיימין במלתייהו‪ .‬אבל כיון שהלמת־ הוא מפת‬ ‫לאכילה וד‪,‬רפואה הוא דק כגורם שיבהד זה לאכילתו‪,‬‬
‫שנתבשל ילפינן שפיר‪ .‬אך מה שאיידי בפת שנתבשל‬ ‫וממילא מותר גם כשלא היה אוכל כלום עתה שהוי‬
‫הוא כךבאדתי‪.‬‬ ‫גם עיקרו לדפואד‪ ,‬משום שזה הוי דק ידיעה שבלב‬
‫אביך אוהבך‪,‬‬ ‫כדבארתי‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫ופידושך בהא דמוכיח רבנאי משמית דאביי‬
‫מדקתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנה ע״י‬
‫האוד אף ירקות נמי נשתנו ע״י האוד דזאת אומדת‬
‫שלקות מבדכין עליהן בפה״א שהקשו התוס׳ דלא הוי‬
‫ירקות דומיא דפת שהדי פת אישתני לעלויא וירקות‬
‫סימן קלא‬ ‫יש שאין משתנות לעלויא שפי׳ מהדש״א דמשמע‬
‫ברופא אם מותר ליסע לבית החולים‬ ‫לונוס׳ שדייק ממתני׳ בכל שלקות אפי׳ בתומי וכרתי‬
‫הרחורן ממנו בשבת ויו״ט‬ ‫דלא משתנין לעלויא וא״כ לא הוו דומיא דפת‬
‫שקשה טובא מאי מתדצי ופירשה דד‪,‬למוד הוא מפת‬
‫ב׳׳א מדחשון תשט׳׳ו‪,‬‬ ‫שבשלו ופדוסות קיימות דאישתנו לגדיעותא ולא‬
‫מע״ב יךיךי הדה׳׳ג מוהד״ד שמעון האנאוועד‬ ‫מגדע את הברכה‪ ,‬הנה יקשה דהא לא הוזכר זה במתני׳‬
‫שליט׳׳א‪.‬‬ ‫אלא בהבדייתא בדף ל׳׳ז ושם לא הוזכרו ירקות ואיך‬
‫מדייק זה ממתני׳‪ .‬וצריך לומד לפירושך משום דהטעם‬
‫בד ב ר הרופא שמשמרתו הוא בבית החולים שדחוק‬
‫דפדוסות קיימות שמברך המוציא הוא משום דעדיין‬
‫הדבד‪ ,‬מדידתו שאי אפשר לו לבא ברגליו‬
‫הוא בשם לחם ופת וא״כ גם פת שבשלו הוא בכלל‬
‫אם מותר לו ליסע לשם בשבתות וימים טובים‬
‫פת שבמתני׳ ונמצא שמפורש במתני׳ גם דיו פת‬
‫באויטא שלו באשד שתמיד יש לדאוג שם לספק פקוה‬
‫שנתבשל ויליף שכן הוא גם בירקות שקתני דומיא‬
‫נפש‪.‬‬
‫דפת‪ .‬אבל יקשה דא״ב אף בלא דומיא דפת‪ ,‬מירקות‬
‫הנה פשוט שאף אם יש שם ודאי חולה מסוכן‬ ‫עצמן שתנן סתמא יש למילף אף שלקות דג״ב הן‬
‫ורוצה דוקא ברופא זד‪ ,‬שאם הוא כבד בביתו מותר‬ ‫בשם ירקות דלא נשתנה שמייהו בהבשול אלא משמע‬
‫לו ליסע לשם ולחלל שבת בכל הצריך למהר ביאתו‬ ‫שאין למילף מדתנן סתמא דיש לאוקמי דאיידי בדרך‬
‫לשם‪ ,‬מ״מ כשיודע הרופא מזד‪ ,‬ערב שבת מחוייב‬ ‫דוב אכילתן שהוא בלא נתבשלו א׳׳ב גם בפת יש‬
‫הרופא להשאד ללון באיזה בית הסמוך לבית החולים‬ ‫לאוקמי כן אלא צריך לומד דד‪,‬למוד הוא מעצם‬
‫שודאי אפשר להשיג מקום ללון ואף אם יצטרך‬ ‫פת דנעשד‪ .‬ע׳׳י אוד וא״ב יקשה דיש למילף דק‬
‫לשלם דמי שכירות בעד הלינה אין להתיר לו לבא‬ ‫בנשתנו לעלויא‪.‬‬
‫לביתו שיביאנו זה לחלל שבת למהר ליסע לבית‬ ‫ונראה לע׳׳ד דידקות ופת תדוייהו מלמדין זה על‬
‫החולים‪ .‬ואף אם אין מקום סביבות בית החולים‬ ‫זה דכמו דפת בעצם הוא דבד שנשתנה ונעשה פת‬
‫ללון שם הדי יכול ללון בבית החולים גופיה ואף‬ ‫ע״י האוד כן איידי בירקות גם בנשתנו ע׳׳י האוד‪,‬‬
‫שלא יהיה לו שם יין לקדוש וסעודה חשובה לכבוד‬ ‫וחוזר ירקות ומלמד על פת דכמו שירקות נשתנו‬
‫השבת נמי היה צריך להשאד שם דמצות סעודת‬ ‫עיי האוד אחד שכבד היו בשם ירקות ובברכת‬
‫שבת וקדוש לא תדחה איסור מלאכה דשבת‪.‬‬ ‫בפה״א כן איידי גם בפת אף שנשתנה ע״י האוד‬
‫אך אף כשאין מקום ללון סביבות בית החולים‬ ‫כשכבד היה בשם פת ובברכת המוציא ובפת שנתבשל‬
‫ובבית החולים אין מניחים ללון‪ .‬ולהשאד כל הלילה‬ ‫הוא שינוי לגדיעותא ומ״מ לא מגדע הברכה כ״ב אף‬
‫בחוץ נימא שאי אפשר משום שצריך הרופא כדי ליךע‬ ‫בירקות שנשתנו לגדיעותא שמ״מ במלתייהו קיימי‪.‬‬
‫איך לרפאות לישן בלילד‪ ,‬במנוחה דלא גדע ממלמד‬ ‫והוא ג״ב כפידושך שהלמוד גם לגדיעותא הוא מפת‬
‫שאסור לו להיות נעור בלילה משום שלא יוכל ללמד‬ ‫שנתבשל אבל הידיעה שאיידי במתני׳ גם בפת‬
‫היטב כדאיתא בדמ״א יו״ד סי׳ דמ״ה וכ״ש שיש‬ ‫שנתבשל הוא משום דחחדין ירקות ללמד על הפת‪.‬‬
‫לחוש זה ברופא שנוגע לפקוח נפש וא״ב היה מוכרח‬ ‫וניחא לפ׳׳ז מש״ב התום׳ כלומד מה הפת אין בשול‬
‫לבא הביתה שלכן הדי יש להתיר לו ליסע אף שמחלל‬ ‫מגדע את הברכה אף הירקות נמי במלתייהו קיימי‬
‫רבה‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫שבקיאר‪ ,‬לידע גם בלא נר ודאי רשאר‪ ,‬שלא להאמין‬ ‫שבת כיון שאי אפשר לו לבא ברגליו וגם כדי למהר‬
‫לה ובדין קאמרה וכדחזינן שהמג׳׳א בסי׳ ש״ל סק׳׳ב‬ ‫ביאתו לשם‪ ,‬מ״מ הוא רק כשיש שם חולה שרוצה‬
‫נשאר בקועויא למה לן טעמא דמייתבא דעתא הלא‬ ‫דוקא שרופא זה ירפאנו ואף אם אין החולה מקפיד‬
‫צריכים להדלקת הנר לראות מר‪ ,‬שצריכה עיי״ש‪.‬‬ ‫איזה רופא אבל נזדמן שקראו לרופא זה שיבא‬
‫ואף שברמב׳׳ם פ״ב משובת הי״א מפורש שהדלקת‬ ‫לרפאותו‪ ,‬שאז מותר אף כשיש רופא אחר שירפאנו‬
‫הנר איירי קודם שהתחיל הדם להיות שותת שכתב‬ ‫מטעם שאיתא בר״ן וברא״ש נדרים דף מ״א בשם‬
‫בשעה שהיא צועקת בחבליה שהוא אף זמן רב קודם‪,‬‬ ‫ירהפלמי לפי שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות‪,‬‬
‫ומד‪ ,‬שד‪,‬שמיט זה בש׳׳ע פשוט שלא יפלוג בזה דאחר‬ ‫וכדאיפסק בשו״ע יו׳׳ד סי׳ של׳׳ו סעי׳ א׳ שד‪,‬מונע‬
‫ששותת הדם לא מסתבר שיש בקיאים שיוכלו לידע‬ ‫עצמו מלרפאות ה״ז שופך דמים ואפילו יש לו מי‬
‫בחשך מר‪ ,‬שצריך אלא דאיירי קודם לזה בשעה‬ ‫שירפאנו שלא מן הכל אדם זוכה לד‪,‬תרפאות וממילא‬
‫שהיא צועקת בחבליה‪ ,‬ועיין בבאור הלבד‪ ,‬שמשמע‬ ‫פשוט שמחוייב גם לחלל שבת כשקראו לו‪ .‬אבל‬
‫מלשונו שהם חולקים ולא מסתבר כלל‪ .‬אך מ״מ‬ ‫כשיש רופא אחר ואין קפידא להחולה איזה רופא‬
‫מקשר‪ ,‬המג׳׳א משום שמסתבר לו שגם מתחלה בשכבר‬ ‫ירפאנו וגם לא קראו לו ודאי אסור לו לחלל שבת‬
‫יש לה חבלי לידה יש כבר בעצם לחוש שמא יראו‬ ‫דמנא ליה שממנו יזכה להתרפאות ולא מרופא אחר‬
‫בכל רגע סימני פתיחת הקבר דשתיתת הדם וכיוצא‬ ‫דאדרבר‪ ,‬אולי דוקא מרופא אחר ואין נכנם זד‪ ,‬בכלל‬
‫שע״ז צריך להדליק נר ואין לד‪,‬מילדת לסמוך על‬ ‫ספק כיון דאין טעם ידוע שהוא עדיף‪.‬‬
‫בקיאותה‪ .‬ולכן אף שלרינא היתה אולי רעזאה המילדת‬
‫ולכן כיון שבבית החולים יש הרבה רופאים‬
‫לסמוך על בקיאותד‪ .‬מ״מ כשהיולדת מפחדת שמא‬
‫ורובא דרובא דהחולים אין מקפידין מי יהיה הרופא‬
‫תטעד‪ ,‬ולא תדע מה לעשות אף שבקיאה‪ ,‬שפיר‬
‫וגם אין קודאין לו ביהוד לכן לא רק שאסור לו‬
‫קאמרה שלא תתייקוב דעתה בלא נר‪ .‬אבל בעובדא‬
‫ליסע אלא אף אם היה סמוך לשם אסור לו לעבוד‬
‫דידן שאין לה מה להתפחד ויודעת שאין שום צורך‬
‫שם בשבת ויו״ט וצריך הוא להשתדל שיעבוד ביום‬
‫ותועלת בנסיעת הבעל והאם אתר‪ ,‬ורק תונבא בעלמא‬
‫אחר תחת יום השבת‪.‬‬
‫הוא מה שמתפחדת ליסע בעצמה אולי פחד כזה‬
‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫אינו גדול כ״ב שיביא לסכנה כיון שאין שום טעם‬
‫משה פיינשטיין‬
‫לפחדר‪.,‬‬
‫אבל מ״מ לרינא כיון דמצינו ביולדת שעלולה‬
‫להסתכן מחמת פחד מי הוא שיכול לסמוך על‬
‫חילוקים בחזזזש פקוח נפש ולכן אם אומרת שהיא‬
‫מתפחדת אף אחרי שמסבירין לה שאין מה לפחד‬
‫ליסע בעצמה יעז בזר‪ ,‬חעזש פקוח נפש וצריך הבעל‬ ‫סימן קלם‬
‫או האם ליסע עמה‪ .‬ואף אם נוסעת להאספיטאל‬
‫כשעדיץ אינה צועקת בחבליה אם הוא במקום רחוק‬
‫יש לו ג״כ ליסע עמה ראף שעתר‪ ,‬לא תסתכן אבל‬ ‫בדבר האשה שצריכה ליסע בשבת‬
‫הא אפשר באמצע הדרך יתוספו לה החבלי לידר‪,‬‬ ‫בטע‪p‬םי להאספיטאל כדי ללדת‬
‫עד השיעור שתצעק בחבליה שאז יש לחוש לשמא‬
‫תסתכן' מחמת פחדותד״ ‪,‬ובכלל בנסיעה בקאר שלא‬
‫ומפחדת ליסע בעצמה‬
‫שייך שמא ירבה בשבילו דר‪,‬וא שוה לאחד ולהרבר‪,‬‬
‫אין מה בעצם שום חלול שבת לד‪,‬נוסע עמה כיץ‬ ‫סיון תשי׳׳ב‪.‬‬
‫שמותר הנסיעה בשבילה ואיני יודע בזד‪ ,‬איסור ברור‬ ‫מע״ב ידידי הרה׳׳ג ר׳ צבי גערצולין שליט׳׳א‪.‬‬
‫אף מדרבנן אם חר‪,‬אםפיטאל הוא בעיר או בתוך‬
‫בד בר האעזה כשצריכר‪ ,‬בשבת ליסע בטעקסי לד‪,‬אם־‬
‫התחום אך אולי משום מראית העין ולכן יש לד‪,‬תיר‬
‫פיטאל כדי ללדת והיא רוצד‪ ,‬שגם הבעל או‬
‫אם תצטער מזר‪ ,‬אף שלא יבא לידי סכנה‪.‬‬
‫אמה יסעו עמה משום שבזר‪ ,‬יש לד‪ ,‬יתובי דעתא‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫אם יש להתיר כמו הדלקת נר שמותר אף כשאין‬
‫צורך בעצם רק משום יתובי דעתא בעזבת דף קב‪.‬‬
‫והשבתי דלכאורה ל׳׳ד להתם דדרך כל האדם להתפחד‬
‫שמא לא יראו מה שצריכד‪ ,‬דאף שהמילדת אומרת‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫ד׳׳ח מועד כדכהבו התום׳ מ״מ הא גם מילה דילפינן‬
‫מביום אפילו בשבת הוא דק דבוי ומ׳׳ש הך דדשא‬
‫מהך דדשא‪ .‬הנה הנמן לע״ד דודאי כוונתו הוא‬
‫דק על דבד המפודש בהודה לא ע״מ שדודשין‬
‫טדבוי בדמצינו הדנה דבדים שאסדו מה שמותד‬
‫מה״ת אף שהם מדדשות הקדאי ודק קדא דביום‬
‫השמיני שאני דהא מפודש בסנהדדין דף נ״ט שכל‬
‫הקדא נאמד דק למישדי שבת משום דלמצות טילה‬
‫בשמיני הא נאמד לאבדהם וכשלא היה נשנית בסיני‬
‫היה זה כדין שדק לישדאל ולא לב״נ ואדדבה כשנשנית‬
‫גם בסיני היה זה גם לכ״נ שלא כדין וא״כ הוא‬
‫דק משום שלא נאמד הקדא לעצם מצות מילה לא‬
‫נחשבה לנשניה בסיני והוי החיוב מילה בעצם‬
‫דק בשביל הציוי לאבדהם וקדא דוביום השמיני‬
‫הוא דק למישדי שבת לכן נחשב שהיתד שבה במילה‬
‫הוא מפודש בתודה ולא דק שהוא מדדשא כיון דדק‬
‫ע״ז נאמד‪.‬‬
‫ותידוץ בתד״ה מחמה דלא נעקד לגמדי הדבוי‬
‫דבמועדם דבניסן ותשדי מחללין יש מקום לתדץ‬
‫זה אף שלא מסתבד ועיין בחת׳׳ס סי׳ ק״ט מתדץ‬
‫בעין זה קושיה ההו׳׳י מדיבית דנכדי אך שדוקא‬
‫אם הוא בשביל שלא ללמוד ממעשיהם דאם מהמת‬
‫דאתי למיסדך באיסוד דיבית לא היה מועיל מה‬
‫שהתידו בכדי חייו עיי״ש ולדבדיו לא שייך תידוץ‬
‫כתד״ה במה שאסדו לחלל שבת לקדוש שאד ד״ה‬
‫אבל עב״פ אפשד לתדץ כן אף שהוא דלא כהחת׳׳ס‪.‬‬
‫אך קצת דאיה מהט״ז יו׳׳ד סי׳ קי׳׳ז שאמד זה על‬
‫תום׳ סוכה דף ל׳׳ט שכתבו שהאיסוד סהודה הוא‬
‫דק לקנות להדויה מהא דבהדיא שדי דהמנא למבוד‬
‫נבלה עיי״ש דלכאודה יקשה על ההוס׳ הא בנזדמנו‬
‫מותד ואין לפדש שזהו כוונה התום׳ דאין לאסוד‬
‫אף בנזדמנו דהא לא כתבו זה על מתני׳ דנזדמנו‬
‫מותד ועיץ בד״ש פ״ז דשביעית מ״ג ובדא׳׳ש על‬
‫מ״ד שכתבו זה להוכחה שבנזדמנו מוהד אבל התום׳‬
‫לא כתבו זה אלא להוכחה שמתני׳ איידי בקנה‬
‫להדויה וע״ז הא לא הוצדכו להקדא דמפודש שם‬
‫מע״כ ידידי הדה״ג ד׳ אבדהם וויינפעלד שליט׳׳א‪.‬‬
‫במתני׳ הסמוכה ועיין בחו״י שהקשה עלייהו‪ .‬ולכן‬
‫צדיך לומד שכוונה התום׳ דאין לפדש שאמוד‬
‫לאחדים למכוד אף שלא קנו להדויח דדק למי שנזדמן‬
‫לבד מותד למכוד ולא לאחדים הדוצים להטדיח‬
‫עבודו מטעם שמא יבא לאכול ודק לו בעצמו לא‬
‫אסדו מפני הפסדו‪ .‬וע״ז כתבו שאין לומד כן כיון‬
‫דההודה ההידה בהדיא למכוד וא״כ מה לנו הוא‬
‫מ׳׳ל אחדים‪ .‬ופי׳ הט׳׳ז בכוונתם דלכן אין לאסוד‬
‫גם מדדבנן ועיץ בחה״ס סי׳ ק׳׳ה ד״ה ובהוס׳‪.‬‬
‫ולהט׳׳ז אין לאמוד אף כשמדויח האחד המוכד‬
‫אגרות‬ ‫רכו‬
‫‪ p ’B‬קלג‬
‫אם מותר לרחוץ זרןנו בשבת‬
‫ר׳ שרגא קאלמאנאוויץ‬ ‫ידידי הדד‪,‬״ג‬ ‫מע״כ‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫בד ב ר שאלהו אם צדיך ליזהד נשבה שלא לדחוץ‬
‫אה זקנו מצד חשש סחיטה‪ .‬הנה ביו״ד סי׳‬
‫קצ״ט הביא הב׳׳י מהכל בו שתטה איך מוהד לטבול‬
‫בשבת הא יש השקז סחיטה בשעד‪ ,‬ותידץ הב״י דכיון‬
‫דהדטב׳׳ם פסק דאין סחיטה בשעד אלמא דד׳ אשי‬
‫לא פליג אדבה וד׳ יוסף בשבת דף קכ״ח לכן אין‬
‫לחוש עיי״ש‪ .‬ולכאודה תמוה הא עכ״פ אסוד מדדבנן‬
‫כדאיתא במ״מ פ׳׳ט משבה והביאו הב״י והמג״א‬
‫סי׳ ש״ל‪ ,‬וצדיך לומד בכוונת תידוץ הב״י דכיון שהוא‬
‫דק איסוד דדבנן מותד באינו מתכוין אף אם הוא‬
‫בדדך פסיק דישיה‪ ,‬וגם ביון שפשוט שסחיטה דשעד‬
‫הוא דק מדין מפדק שלבון אינו שייך בגוף והשעד‬
‫הוא בדין הגוף שאינו שייך לבון ולכן כיון שהוא‬
‫הולך לאבוד הוא פסיק דישיה דלא ניחא ליה שודאי‬
‫לכו׳׳ע מותד באינו מתכוין כיון שהוא דק איסוד‬
‫דדבנן ולכן אינו מחוייב ליזהד‪ .‬ולצודך מותד גם‬
‫להתכוין לדהוץ אם יש שם עפדודית כיון שעל‬
‫הסחיטה אינו מתכוין ולא ניחא ליה‪ .‬ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן קלד‬
‫בטעם הט״ז על מה שלא אסרו‬
‫מילה בשבת‬
‫כ״א אדד א׳ תשי׳׳א‪.‬‬
‫בדבר שהקשה כתד׳׳ה על תידוץ הט״ז או״ה סי׳‬
‫תקפ״ה סק׳׳ד‪ .‬דמה שלא גזדו במילה לאסוד‬
‫בשבת מגזדה שמא יעבידנו ד׳ אמות בדה״ד הוא‬
‫משום דההודה דיבתה בפידוש וביום השמיני אפי׳‬
‫בשבת לא דצו לעקוד דכדי הודה בפידוש משום‬
‫גזדה‪ ,‬דא״כ כיון שמה״ת מחללין שבת על כל‬
‫החדשים כדיליף כד׳׳ה דף כ״א מבטועדם מ״ט‬
‫אסדו מזאד חדשים מדדבנן‪ .‬ואף שהקדא נאמד‬
‫בניסן ותשדי ושאד חדשים הוא דבוי מדאיקדי‬
 ‫רכז‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫ומד‪ ,‬שלכתוב באפר ובאבק דרכים אסור שפדש״י‬ ‫בשבילו‪ .‬וא״כ חיינז שאיז לאסור נגד מה שמפודש‬
‫בקזבת דף ק״ד בלשון אחד ששרט באצבעו כמו‬ ‫להיתר אף אם רק במקצת אסרי דהא הוכיהו מזה‬
‫אותיות בעפר נגוב שמשמע אף בעפר תיחוח שאין‬ ‫שאיז לאסור אף לאחרים אף שישאירו ההיתר לו‬
‫שום חבור להאותיות )אף שלשון שרט אינו מדוייק‬ ‫לעצמו‪ .‬לכן תירוץ כתר״ה לא נבון כ״ב אבל מה‬
‫על עפר שאינו מדובק מ״מ משמע שאסור אף בתיחוח(‬ ‫שתירצתי הוא נכון ואמת בכוונת הט״ז‪.‬‬
‫צריך לומר מעוום שעושה עכ״פ כמעשה כתיבה גזרו‬
‫וקושית החו״י סי׳ קמ״ב מריבית דנכרי שאסרו‬
‫בו אף בלא חבור‪ .‬וכ״כ אסור להמג׳׳א חבור אותיות‬
‫לא ירענא רהא כתבו התוס׳ ב״מ דף ע׳ תהו‬
‫כסף אף שאינו בדרך כתיבה כיון שהוא מחובר‬
‫קושית הגמ׳ שאיתיביה רבא איך אסרו חכמים‬
‫ככתב‪ .‬דגם המג״א אינו סובר שיש בזד‪ .‬מלאכת‬
‫נגר קרא מפורש וכשמתרץ הגמ׳ רהקדא יש לפרש‬
‫כתיבה ממש דד‪,‬א לא אמד וא״כ אפשר דחייב‬
‫תשיך כפשטות הלשון שהוא ליתן לנכרי ריבית‬
‫בשבת אלא אפשר דאסוד לעשותו בשבת משום‬
‫לאפוקי אזזיך דלא לעבור עליו בעשה ול״ת שוב‬
‫דגם הוא סובר דרש״י בגיטין דף כ׳ שכתב באנדוכתרי‬
‫לא הוי כמפורש אף להסוברים דאיכא מצור‪ .‬ליקה‬
‫שאינו כתב משום שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על‬
‫ריבית מהנכרי כשמלוהו כיון דקאי גם על ליתן‬
‫הבגד וב׳ ראשיו תחובין שמדייק הב״י באה״ע סוף‬
‫וגם פשטות הקרא הוא כן ונמצא שהמצור‪ ,‬דליקה‬
‫סי׳ קכ׳׳ד‪ ,‬שאם הוא קבוע כגון בארוג או מרוקם‬
‫ריבית מנכרי הוא רק כמררשא ששייך לאסור‪ .‬ידירו‪,‬‬
‫כמו שדוקמין הנשים אצלנו שהוא קבוע הוא כתב‬
‫עיי׳׳ש הוא דק ברקימה שעועזה מעשר‪ ,‬בד‪,‬אות גופיה‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫ולא באותיות של כסף שכבד נגמרו רק שמחבדן‬
‫שבזה גם לדש׳׳י אינו כתב אף בחבור קבוע כדכתב‬
‫הנש״א )ומד‪ ,‬שכתב הנש״א שם דמה״ט חק תוכות‬
‫לא מיקרי כתב אין שייך לכאן דלענין שבת חייב‬
‫סימן קלה‬
‫נמי בהק תוכות וצ״ע( וגם חלוק השני שכתב הנש״א‬
‫דאף אם הוא כתב לגבי גט אין להוכיח שיהיה‬
‫כתיבה גם לחיוב שבת וטונתו דדומיא דמשכן‬ ‫בהעמדת אותיות כתובים כל אחד בניר‬
‫בעינן הוא חלוק נ טן אך כוונת המג״א דלרש׳׳י‬ ‫אחר זה אצל זה בשבת אם יש‬
‫שברקימה קבועה הוא כתב לענין כתיבת גט יש‬ ‫בזה משום כותב‬
‫לאסור מדרבנן בשבת אף בתחיבת אותיות כסף‬
‫כיון שלדידיד‪ ,‬איכא ע״ז שייכות כתב מאחד שהוא‬ ‫ט״ו סיון תשט״ו‪.‬‬
‫מחובר ככתב‪ .‬אבל כשליכא תדוי ‪,T‬ו שאינו מחובר‬ ‫מע״כ ירידי הנכבד הרב ר׳ יצחק נוסבוים‬
‫ככתב ואינו בדרך כתיבד‪ ,‬גם לדידיה מותר‪.‬‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫ועיין בח״א סעי׳ ו׳ שהוא כמפורש שבהעמדה‬
‫הנה בדבר אם מותר להעמיד נאמבעדס כתובים‬
‫לבד ליכא שום איסור דהא כתב דיחבדם ע״י‬
‫בנידות מיוחדות כל אחד בניר אהר זה‬
‫מחט דדך ב׳ נקבים לבד דלא הוי חבור דלא יתקיים‬
‫אצל זה כדי שידעו הצבור באיזה דף הם צריכים‬
‫וגם יעשה ביד שמאל‪ ,‬ואם גם העמדה לבד אסור מה‬
‫עתה מחשש כתיבה וכן לסתור מחשש מחיקה‪ .‬הנכון‬
‫יועיל זה שאינו חבור טוב מ״מ הא עשה הכתיבה‬
‫לע״ד ראם אינו מחבר את האות אלא העמדה בעלמא‬
‫בהעמדה לבד ואף שאינו מתקיים לזמן רב הא‬
‫אין בזד‪ .‬שום השש‪ ,‬דד‪,‬א אף בחבור כד‪,‬״ג באותיות‬
‫ג״ב אסור מדרבנן אלא ודאי שבלא חבור אינה‬
‫של כסף בפרוכת שמחדש המג״א בסי׳ ש״מ סק״ו‬
‫כתיבה כלל ולא אסרו ולכן מסתבר להח״א שאף‬
‫שאסור אינו דין בדור עיץ בנשמת אדם כלל ל״ז‬
‫בחבור אם אינו חבור טוב לא אסרו‪.‬‬
‫אות ב׳ שלכל הפוסקים לא הוי כתב ולדש׳׳י נמי‬
‫ולכן לדינא תליא אם יש איזה חבור דקובען‬ ‫מסתפק אולי דוקא במעשה רוקם סובר שהוא כותב‬
‫הגבאי שלא יזתו ממקומן יש לאסור כד‪,‬מג׳׳א ואם‬ ‫ולא בתחיבת אותיות כסף‪ .‬עכ״פ בחבור אוסר המג״א‬
‫אין שום חבור דק שהעמידן אות זה אצל זה‬ ‫ויש להחמיר כדפסק גם הח״א וכן במ״ב ס׳׳ק כ״ב‪.‬‬
‫לבד אין לאסור לא מצד כותב ולא מצד מוחק‪ .‬ידידו‪,‬‬ ‫אבל בלא חבור כלל משמע שאין מקום לאסור‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫דמסתבד שגרוע מלכתוב במקזקין שאין מתקיימין‬
‫שעכ״פ לרגע שהן מתקיימין הוא בחבור אבל הכא‬
‫שלא מחובר כלל אינו ענין כתיבה כלל‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫סימן קלז‬
‫לתרץ הערתו על לשון איצטבא‬
‫שא״ר זירא‬
‫עד״ח תמוז חש״ח‪.‬‬
‫מע״כ ידידי הרב הגאץ מוהד״ד ישראל פורח‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫מה שהקשד‪ ,‬כחד״ה על לשון איצטבא שאד׳ז א״ד‬
‫יהודה בשבח דף ז׳ והא ד״ז שיבח לרחבא‬
‫לפרש״י ברכות דף ל״ג על שאמר לשון סטיו ולא‬
‫איצטבא משום שדקדק בלשון רבו וא״כ מ״ט לא‬
‫אמד גם ד״ז סטיו‪ .‬ואף שודאי הוא מחמת שגם‬
‫ר׳ יהודד‪ ,‬אמד שם לשון איצטבא כוונת בתר׳ד‪,‬‬
‫היא להקשות על ד׳ יהודה מד‪ ,‬ששינה בלשונו‪ .‬וכן‬
‫הקשה כחד ‪ ,r‬מקידושין דף ע׳ שד׳ יהודה אמר‬
‫דהי׳ל לדיג לומד ליתיב אאיצטבא כדאמדי אינשי‬
‫ולא הזכיר שהיד‪ ,‬לו לומד גם סטיו‪ .‬הנה לע״ד משמע‬
‫מלשון רש״י שבוז דף ה׳ ודף צ״א שפירוקז סטיו‬
‫אינו האיצטבא עצמה אלא מקום האיצטבאות‪ ,‬ולכן‬
‫בקידושין שאיידי לענין האיצטבא עצמה שאמד‬
‫לו ר'נ שישב על הקרפיטא אמר שנקראת איצטבא‬
‫ולא סטיו‪ .‬ובן בד‪.‬א דר׳׳ז א׳׳ד יד‪,‬ודד‪ ,‬באיצטבא שלפני‬
‫העמודים שאיידי באמצע דה״ד שהיו שם העמודים‬
‫לחלוח הפרגמטיא ואיצטבאוח לפניהם שבא למעט‬
‫ולחייב בין האיצטבאות כמו שממעט בין העמודים‬
‫מטעם חימנין דדרסי רבים ואי־כ איידי דוקא‬
‫באיצטבא עצמה לכן אין לקראו סטיו אלא איצטבא‪.‬‬
‫ובברייתא דדף ה׳ במחנות לפלטיא דרך סטיו‬
‫דאיידי באיצטבאוח שלפני החנויות כאיסטווניח‬
‫בברייתא דף ו׳ ופטוד אף בין האיצטבאוח מחמת‬
‫שועא מקום האיצטבאוח קרי לזה סטיו‪.‬‬
‫ונמצא שיש חלוק בבין האיצטבאוח שבאמצע‬
‫דה״ד לסמוך לרשות היחיד ומדויק כן מרש׳׳י בפירוש‬
‫סטיו‪ .‬אך לכאורה מהמ׳׳מ פי״ד משבח ה״ו וקצת‬
‫גם מהט״ו משמע שאינו מחלק שהוכיח שהלכה כדב‬
‫יהודה בבין העמודים מברייתא דאיסטווניח וד‪,‬א ברייתא‬
‫דאיסטווניח איירי בסמוך לדה״י שפטור גם בין‬
‫האיצטבאות כר׳ יהודה שאיירי באמצע רה״ד ומחייב‬
‫בין האיצטבאוח‪ ,‬וא״כ משמע ששוה להמ״מ סמוך‬
‫לדה׳׳י לבאמצע רד‪,‬״ר וגם בברייתא אינו פוטך אלא‬
‫על האיצטבאוח ואין חלוק בין לשון סטיו לאיצטבזב‬
‫אבל עיין ברשב״א שבח שם דההוכחה היא ממה‬
‫שלא חשיב בברייתא גם בין העמודים וא״כ ניחא דאף‬
‫אגרות‬ ‫רכח‬
‫סימן קלו‬
‫בדבר שיעור האצבע והאמה לפי מדת‬
‫האינטשעם שבמדינה זו‬
‫ערב חנוכה וזשי״ז‪.‬‬
‫מע״כ ידידי מוהד״ד שלום הלוי קוגעלמאן‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫מ ה שדוצה ידידי לידע שיעור האצבעווז על‬
‫האינטשעם שבמדינתנו מפני שדכו הדעווז‪ .‬הנד‪,‬‬
‫אני בעצמי איני מבין מה שייף מחלוקת בזה‬
‫שד‪,‬אחרונים שקלין וטדיין וזה אומר בכד‪ ,‬וזה בכד״‬
‫כי שיעוד אצבע הוא כפי מדת אדם בינוני ברוחב‬
‫האצבע באמצע פרק הראשץ מהאגודל‪ ,‬וכפי שאני‬
‫מדדתי הרבה פעמים נמצא אמה של תורד‪ ,‬שהוא‬
‫כ״ד אצבעות מדת כ״א אינטשעם ורביע‪ .‬ויש אולי‬
‫להחמיר במקום שהוא לחומדא עד כ״ג אינטעזעס‬
‫האמה ועל יוחד לע״ד אין מקום להחמיר‪ .‬אף מ'מ‬
‫לשיעור מקוד‪ ,‬מהראוי להחמיר להחשיב כ״ד אינטקזעס‬
‫האמה‪ .‬ובעצם הדין מדת כ׳׳א אינטשעם ורביע האמה‬
‫היא מדה הנכונד‪ ,‬בין לקולא בין לחומדא‪ .‬ומה‬
‫שמצינו בקזם הח״ס שד‪,‬וא יוחד על מדה זו שמדדתי‬
‫אולי מדוח מדינתו אז היו שלא כמדות שהן עחד‪,‬‬
‫אף במדינתו‪ .‬וגם אולי בזמנו שכבר עברו מאה‬
‫ועשרים שנה בערד היו האצבעות של אדם בינוני‬
‫מעט עבות מבזמננו‪ .‬ועיץ בחח״ם אויח טי׳ קכ ‪r‬‬
‫שהביא מד‪ ,‬שכתב בחשובה אהדת שהאצבע היא‬
‫כפי כל דוד ודוד וד‪,‬ביא כן מהגאון חוח יאיר‬
‫ולכן ודאי לא שייף להביא מה ששיערו כל אחד‬
‫בזמנו במדות מדינתו שד‪,‬וי אז אלא צריך למדוד‬
‫עתה ולכן הוא לדינא בזמננו עתה כדכחבחי‪.‬‬
‫ובדבר מדת הרביעית ידוע שיטח הצל״ח‬
‫שהשיעורים לפי האצבעות ולפי הביצים שבזמן הגמ׳‬
‫היו שוין ובזמננו שיעור האצבעות גדול משיעור‬
‫הביצים ערך כפלים ועיץ בחח׳ם שם מעד־כ ע״ז‬
‫עכ'פ גם החח״ס מסכים שהרביעית הוא כלי המחזיק‬
‫מים הנופלים משלש ביצים וכן צריו לנהוג למעשה‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫רכט‬ ‫משה‬
‫ולכן בדוד שמה שכתב הדמב׳־ם דפ״ה מבית‬
‫הבחירה וכולו היה מקודד‪ ,‬סטיו לפנים מסטיו‪ ,‬שכוונתו‬
‫דבל הד הבית היה מקודד‪ ,‬באופן זה סטיו לפנים‬
‫מסטיו‪ ,‬ולא שכולו ממש היה מקורה‪ ,‬וסטיו לפנים‬
‫מסטיו הוא ענין חדש לגמרי‪ ,‬אלא שכולו היד‪ ,‬מקודד‪,‬‬
‫שכתב נמשך לסטיו לפנים מסטיו שכתב בתר הכי‬
‫כפשטות הלשון וכדמוכדח כן מירושלמי‪ .‬ובמל״מ‬
‫שד‪,‬ביא דק תחלת דברי הירושלמי משמע קצת שמפרש‬
‫שכולו ממש היה מקורה אבל א״א לומד כן ומוכרח‬
‫כדבאדתי‪.‬‬
‫וד‪,‬נד‪ ,‬לענין שצריך לדייק לומד בלשון רבו‬
‫הא מפודש זה במתני׳ דעדיות פ׳׳א מ״ג ובלשץ' חייב‬
‫ויקשה למה הביא מרחבה‪ ,‬אלא משום שבשביל זה‬
‫צריך לומד דלא היה משנה לשון המשני‪ ,‬דיותד‬
‫עדיף דד‪,‬א גם רבו היה צריך לומד בלשונה אלא‬
‫שהביא שדחבא היה מדקדק בלשון רבו לומד שלא‬
‫לחינם שינה רב יהודד‪ ,‬מלשון המשנה משום דדיבד‬
‫על תדדיהו על האיצטבאות ועל הקרוי ומתני' בין‬
‫דפסחים ובין דסוכה איידי דק באיצטבא גופה לבד‬
‫או בקרוי שהוא גגה לבד לכן לא נקט סטיו אלא‬
‫איצטבא כטעם דבאדתי‪.‬‬
‫ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫םי»ן קלח‬
‫בענין אם אפשר לעשות תירוון‬
‫עירוב בבדורולין‬
‫בע״ה ערב חג השבועות תשי׳׳ב‪.‬‬
‫מע״ב ידידי הרב הגאון המפורסם יר״א באמת‬
‫ובתמים כש״ת מוהר״ד צבי הירש אימענשטאט‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫אחדש״ט באהבה וכבוד הראוי לידידי כתד ‪.,r‬‬
‫הנד‪ ,‬בחוהמ״פ הבטחתי אחדי שדברתי עם‬
‫כתר׳׳ה בע״פ מה שנראד‪ ,‬לע׳׳ד בענין תקוני העירוב‬
‫בבדוקלין ובמאנהעטן לד‪,‬לכה אך ידע נא ידידי‬
‫כתד״ה שאין עתותי בידי כלל אף לשעה קלה ואני‬
‫משיב תיכף דק בדברים לנוגעים למעשה שא״א‬
‫לדחותם ולכן נדחה כתיבתי בזה עד היום ועתה‬
‫באתי לקיים הבטחתי ולכתוב הנדאד‪ ,‬לע״ד בעה״י‪.‬‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫שלא השיב גם איצטבא דבאמצע דד‪',‬ד דמודה ד׳‬
‫יהודה‪ ,‬הוא משום דזה ודאי ידעיג] מאיסטוונית דסמוך‬
‫לדה״י דחשיב בבדייתא דלענין האיצטבא עצמה איז‬
‫לחלק בין סמיד לדה״י לבאמצע דה״ד דאם גם‬
‫האיצטבא עצמה היתה דה״ד משום דהיתה נבטלת‬
‫לדה׳׳ד גם בסמיד לרה״י היתה נבטלת‪ .‬ודק אם‬
‫האיצטבא עצמה אף באמצע דה״ד היא נדמלית משום‬
‫דלא נבטלת יש ממילא חלוק לענין בין האיצטבאות‬
‫בין באמצע דה״ד לסמוך לדה״י שבסמוך לדה״י לא‬
‫שייך כ״ב זימנין דדדסי דבים וניחא תשמישתיה‬
‫כמו באמצע דה״ד‪.‬‬
‫ועיין בדשב״א שהקשה על דב יהודה מאי קמ״ל‬
‫הא בהדיא קתני והאיסטוונית והוא כדבארתי שדין‬
‫על האיצטבא שסיד יש למילף באמצע דה״ד מסמוך‬
‫לדה״י‪ .‬ואף שמד׳ יהודד‪ .‬שמעינן דדוקא על האיצטבא‬
‫ולא בין העמודים ולא בין האיצטבאות שהוא תדוש‬
‫דהא פליג בזה על ד׳ דימי א״ד יוחנן‪ ,‬מ־׳מ מקשה‬
‫דלענין האיצטבא שהוא כדמלית שמעינן שפיד ולא‬
‫דצה לדחוק שקמ״ל דק הדיוקא דדוקא על האיצסבא‬
‫ולא הבינים דמשמע ליה מל׳ הגמ׳ דעיקד דין דגופיה‬
‫מחדש ד׳ יהודה וממילא שמעינן הדיוק דבין העמודים‬
‫הוא דה״ד ו ת גם בין האיצטבאות‪.‬‬
‫ובהד הבית איירי נמי במקום האיצסבאות‬
‫שהשמיענו שכל מה שהיה שם היה כפול שהדי‬
‫מקום האיצטבאות היה גם מקודה וגם הקדוי היה‬
‫כפול ולכן אמד סטיו‪ ,‬שהמקום קדוי סטיו וידעינן‬
‫מזה שכל מה שהיה במקום ההוא בין האיצטבאות בין‬
‫הקדוי היה כפול סטיו לפנים מסטיו ולא שכל הבית‬
‫היד‪ ,‬מקודה‪ .‬וכן משמע קצת בפסחים דף י״ג שקדי‬
‫ליה גג האיצטבא ואם כל הד הבית היה מקודה‬
‫לא שי ‪ T‬לקדאו על שם האיצטבא‪.‬‬
‫ועיץ בידושלמי תענית פ׳׳ג ה״ט על עלו להד‬
‫הבית מפני הגשמים דהא אמדד‪ ,‬הד הבית מקודה‬
‫היה ותני כן אסטיו לפנים מסטיו היה שלכאודד‪,‬‬
‫תמוה דהא ותני כן הוא תניא נמי הכי כדאיתא‬
‫בקה״ע ואיזה הוכחה היא מזה שהיה מקודד‪ ,‬והמפדשים‬
‫לא ביאדו כלום‪ .‬ולכן אמינא שהוא מפודש כדבאדתי‬
‫שפי׳ סטיו אינו האיצטבא עצמה אלא מקום האיצטבא‬
‫וא׳׳ב יקשה מ׳׳ט נקט הברייתא לשון סטיו אם לא‬
‫היה מקורה ואין במקום ההוא אלא האיצטבאות‬
‫וד‪,‬י״ל לומד איצטבא לפנים מאיצטכא היה‪ ,‬אלא‬
‫צריך לומד משום דהיד‪ ,‬גט מקורה אבל דק מקום‬
‫האיצטבאות לכן אמד לשון סטיו דקאי על המקום‬
‫דאיצטבאות שהוא לכלול גם הקרוי שעליהם כדפדשתי‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫ארבעה אמדינן פי תקרד‪ ,‬ומתרת לכל החודבד‪ .,‬לכן‬
‫צריך לומד דאף דלא נפרצה בשאר רוחות נמי כיון‬
‫שלא עבידא לחוצד‪ ,‬ממנד‪ ,‬לא אמרינן פי תקרה‬
‫דד‪,‬לכד‪ ,‬כדבא‪ .‬ולכן לגבי כל החורבה לא נימא‬
‫פי תקרה אף שאמדינן לגבי תחתיו רקורד‪ ,‬ואיידי‬
‫בכל אופן אף שלא נפדצד‪ ,‬לשאר דוחות דלא תתיר‬
‫אלא תחת הקורד‪ ,‬ולכן בעינן שתתיד‪ ,‬דחבד‪ ,‬ארבעת‬
‫כדי שיהיו מחיצות לאדבעד‪ ,‬דלפחות אינד‪ ,‬מחיצה‬
‫וצריך לדין פי תקרה לד׳ פיותיד‪ ,‬בכל אופן‪ .‬ודיוק‬
‫התום׳ שרש״י סובר דא״צ ארבעה רוחב לדין פי‬
‫תקרה יהיה זד‪ ,‬באם נעשד‪ ,‬לד‪,‬תיד החצר כגון הקורה‬
‫למבוי שנעשד‪ ,‬לכל המבוי שבזד‪ ,‬משמע להו שסובר‬
‫דאמרינן פי תקדה גם בפחות מרוחב ו״ דאל׳׳ב‬
‫לא היד‪ ,‬צריך רש״י לפרש במד‪ ,‬שמצריך ד׳ יהודד‪.‬‬
‫רוחב ד׳ מטעם דבעינן מחיצד‪ ,‬לרוחב ד'‪ ,‬הא בלא‬
‫זה צריך דוחב אדבעד‪ ,‬דבפחות לא נימא פי תקדד‪.,‬‬
‫אך הקשו ע״ז מקורה ד׳ מתדת במים שנעשד‪ ,‬להתיר‬
‫שהוא נעשה לכל החצרות ומ״מ מצריך רוחב ד׳ וכן‬
‫מקורה שד‪,‬וא דק משום היכר אף שנעשה להתיר‬
‫שהוא לכל המבוי‪ .‬ועוד מסתבר שכיון שמצריך‬
‫דבא לדין פי תקדה שתד‪,‬יד‪ ,‬התקרה עבידא לזה‬
‫שכמו שלא אמרינן בשטח אודך ורוחב כ״ב לא‬
‫נימא בגובד‪ ,‬ולכן העלעוועטאד שלא נעשד‪ ,‬לסכך‬
‫כלל אין לומד אף לתחתיו דין פי תקרר‪ .,‬ול״ד‬
‫לעליד‪ ,‬ע״ג ב׳ בתים ולגשרים המפולשין בעירובין‬
‫דף צ׳׳ד‪ ,‬שסובר ר׳ יד‪,‬ודה דאמרינן פי תקרר״ דהתם‬
‫מצד המחיצות שבצדדין הוא כנעשה התקדד‪ ,‬גם‬
‫בשביל דין המחיצות שתחתיו‪ .‬ומוכרח זה מהא‬
‫שדוקא בגשרים המפולשין שפדש״י שיש לד‪,‬ם‬
‫מחיצות מלמטה בשני הצדדין השמיענו ר׳ יד‪,‬ודד‪,‬‬
‫שאמדינן פי תקרה שלכאורה תמוה טובא לרש״י‬
‫דסובר שגם בלא מחיצות כלל אמרינן פי תקרד‪,‬‬
‫לדב ואביי וכשלש רוחות אמרינן לכו׳׳ע א״ב הי״ל‬
‫לר׳ יהודה לומר אף דליכא מחיצות כגון דהגשרים‬
‫הן דק ע״ג עמודים אמרינן פי תקדה וגם נדויח‬
‫שיד‪,‬יד‪ ,‬נוגע זד‪ ,‬גם לדינא דעתה שאומד זה ד׳‬
‫יד‪,‬ודה ביש ב׳ מחיצות אינו נוגע לדינא כלל דד‪,‬א‬
‫הוא דה״י לד ‪T‬יה מטעם שסובר ב׳ מחיצות‬
‫דאו׳ ודין פי תקרד‪ ,‬שמעינן שסובר דק מצד יתורא‬
‫דסיפא והא הי״ל לומד באופן דליכא מחיצות וד‪,‬יד‪,‬‬
‫מוכרח שהוא רק מצד פי תקרה דהא זה רצה ד'‬
‫יד‪,‬ודד‪ ,‬לד‪,‬שמיענו בדין הראשת‪ ,‬ולכן מוכדחין לומר‬
‫שבעצם כיון שלא נעשו העליה וד‪,‬גשרים לתחתים‬
‫אין לומר פי תקרה ודק מצד שני המחיצות שבצדדין‬
‫שנעעוו שם נחשב כנעשד‪ ,‬גם התקרד‪ ,‬של העליה‬
‫והגשרים גם לתחתיד‪,‬ן שבין המחיצות ואמרינן פי‬
‫תקרד‪.,‬‬
‫אגרות‬ ‫רל‬
‫והנה מה שרוצת הרב הגאץ ד' רפאל בעד‬
‫ווייסמאנדעל שליט׳׳א והאריך בקונטרסו לדון על‬
‫העלעוואטאר בדין פי תקדת יודד וסותם לההשיב‬
‫חלק גדול מעיד ברוקלין כמוקף מחיצות משום שבג'‬
‫רוהות כותב שמוקפת ים ונהד וגידודי הים והנהר‬
‫נעשו כבנין ע״י אדם ולא מבטלי רבים המהיצות‬
‫ונשאר רק דוח אחד שאמרינן פי תקרה לדינא‬
‫שהלכה כרב אף בב׳ דוחות כמין גאם‪ ,‬ועוד מחדש‬
‫שפי תקרה עדיף עוד ממחיצות גמורות שלכן אף‬
‫להסוברין דרבים מבטלי מחיצתא אף במחיצות‬
‫גמורות לא יבטלו מחיצות הנעשות מדין דפי תקרה‪.‬‬
‫ולע״ד אין לדון מה דין פי תקרה להחשיב‬
‫מחיצה מכמה טעמים‪ .‬חרא מהא דמסיק הגמרא‬
‫בעירובין דף צ״ה ובסוכה דף י״ט דרבא אמד ע״כ‬
‫לא קאמד רב התם אלא דהני מחיצות לאכסדרה‬
‫עבידי אבל הבא דהני מחיצות לאו לסוכה עבידי‬
‫לא‪ .‬ופדש״י בסוכה ואילו מחיצד‪ ,‬מעלייתא היא הוד‪.‬‬
‫סמכינן עלד‪ .‬אבל לאכשורי ע״י גור אחית לא דכי‬
‫אגמריה רחמנא למשה גור אחית במחיצה העשויד‪.‬‬
‫לחלל שלה אגמריה ולא לחוצד‪ .‬לד‪ .‬עיי״ש‪ .‬ופשוט‬
‫שגם דש״י בעירובי! שכתב אע״ג דלא בעי מחיצות‬
‫לשמן כולי האי מיהא לא מקילינן עיי״ש׳ אין כוונתו‬
‫שלא רצו חכמים להקל אלא מדאורייתא לא מקילינן‬
‫למילף מפי תקרד‪ .‬שנאמד בהלכת גם ללא נעשד‪.‬‬
‫לזה כמו שאין חלוק במחיצות גמורים אם נעשד‪.‬‬
‫לזד‪ .‬או לא‪ ,‬דכיח דהוא חרוש להקל אין לנו אלא מד‪.‬‬
‫שנאמד בההלכד‪ .‬דד‪.‬וא דוקא כשנעשה לזה‪ ,‬דלא‬
‫מסתבר לומד שיפלגו דבורי רש״י אהדדי‪.‬‬
‫וא״ב פשוט שהעלעוועטאר שלא נעשה לתרה״ר‬
‫אינה מחיצד‪ ,‬לדזרה״ר מדין פי תקרה אף אם היה‬
‫נחשב מחיצד‪ .‬לתחת העלעוואטאד מדין פי תקרה‬
‫לדבא שד‪.‬לכד‪ .‬כמותו כמו התם שהוא מחיצה לגבי‬
‫האכסדדד‪ .‬ואינד‪ ,‬מחיצד‪ ,‬לגבי הסוכה‪.‬‬
‫ומתייק לפ״ז מה שפדש״י בעירובין סוף דף‬
‫צ״ד בהא דא״ד יהודה קודד‪ ,‬אדבעד‪ ,‬מתיר בחורבה‬
‫חורבד‪ ,‬הפרוצה בדה״ד ונאסרת בטלטול ויש בה‬
‫קודד‪ ,‬דאקזית נתונים על שני יתדות מותר לטלטל‬
‫תחתיה דארבע פיותיה יודדין וסותמין ב׳ בצדיה‬
‫וב' בראשיה עיי״ש‪ ,‬ולא פי׳ שמתיר לכל החורבה‬
‫כגון שנפרצד‪ ,‬רק להדה״ר ומתיר מצד פי תקרה‬
‫לכל החורבה‪ ,‬ואין ל ת ת משום דא״ב היד‪ .‬פגי גם‬
‫בקודה טפח כדדייקו התום׳ בדף פ״ו מפדש״י דעתין‬
‫יקשד‪ ,‬על ד׳ יהודד‪ ,‬מ״ט נקט קודד‪ ,‬זא־בעה ובאופן‬
‫דנפדצה גם בשאר דוחות יאמר דינו בלא נפרצה‬
‫אלא לצד דה״ד ונשאר שם קורה ואף בלא רוחב‬
‫רלא‬ ‫משה‬
‫הרבה מאד אין לומר בו לרש׳׳י פי תקרה אף אם‬
‫היה נעשה גם לסכך על מה שתחתיה‪ .‬והוא‬
‫מדאורייתא דאם בבקיעת רבים ממש היו אומרים‬
‫פי תקרה לא היה מקום לפסול בסוכה בחצר מצד‬
‫דדמיא‪.‬‬
‫אך על טעם זה משמע שפליגי התום׳ דהא‬
‫לדידהו אין חלוק בין מפולש לאויר או לאכסדרה‬
‫וכן לאויר בקעה לענין שבת שבכולהו בזה כנגד‬
‫זה לא אמרינן פי הקדה ובכמין נאם אמרינן פי‬
‫תקדה‪ ,‬וא׳׳ב אינו מטעם בקיעת דבים אלא משוס‬
‫מצדכי דיהיו שתי מחיצות דעדיפי דהוא בשתים‬
‫דעריבן שעדיפי משתים דלא עריבן עיין בסוכה‬
‫דף ז׳ ועיין במאירי עירובין דף כ״ת ודף צ׳ שכתב‬
‫לשת זה‪ .‬דאם היו סוברין טעם בקיעת רבים לא‬
‫היו יכולין להוכיח שלא נימא אף בבקעה במפולש‬
‫לכן אף שאין זד■ ראיה גדולה דאפשר דמודו עכ״פ‬
‫שבבקיעת דבים אין אומדים פי תקרה אך סוברים‬
‫דבחצר אף לענין סוכה לא נחשב בקיעת רבים ומ״מ‬
‫פסולה אלמא שמעינן גם זה דלא אמרינן אלא‬
‫במחיצות דעריבן מ״מ משמע יותר שפליגי דהא‬
‫ליכא ראיה לפירושם שלא נימא פי תקרה וא״כ‬
‫מה״ת נימא בעצמנו חדוש זה‪ .‬עכ׳׳פ לרקו׳׳י לא‬
‫אמרינן פי תקרה בבקיעת רבים ולתום׳ לא שמעינן‬
‫בהדיא שפליגי‪ ,‬וא״כ ודאי ראוי להתמיד‪.‬‬
‫ועוד הא לשיטת הרמב״ם פי״ז משבת הל׳ ל׳׳ה‬
‫באכסדדה בבקעה שיש לה ג' מחיצות וברביעית‬
‫אמרינן פי תקרד■ ומותר לטלטל שמ״מ לא הוי רה״י‬
‫והזורק מרה״ר לתוכה פטור כזורק למבוי סתום‬
‫שיש לו קורה עיי׳׳ש‪ ,‬ואף שבקודה הוא מטעם‬
‫שהוא רק משום היכד כמפורש גם ברמב״ם שם‬
‫ה״ט והכא הוא מדין פי תקרה מ״מ בתרווייהו‬
‫סובר שאינו רה׳׳י וכדכתב המ׳׳מ שד‪,‬רמב״ם סובר‬
‫שבג׳ מחיצות אינו רה״י גמור רק שאף שהוא‬
‫כרמלית הא מותר מן התורה ולא אסרו בקורה‬
‫היכרא וכןבאופן שיש דין פי תקרה אף‬ ‫שאיכא‬
‫היכרא בזהכגון שאינד‪ ,‬בריאד‪ ,‬לקבל אריח‬ ‫שליכא‬
‫או שהיא למעלה מעשרים או שהוא רהב מעשר‬
‫אמות או אולי כיון שהוא קירוי ורחב הרבה סובר‬
‫שאינו היכר כקורה או שאינו במבוי אלא בחצר‬
‫וכר‪,‬א דאכסדרה שנמי אינו כמבוי וקורד■ לא מהני‬
‫אלא במבוי לא אסרו כיון שיש לו מחיצה דדין‬
‫פי תקרד‪ ,‬ואינו כשאר כרמלית‪ .‬על כל פנים‬
‫עושה לרשות היחיד‬ ‫כיון שפי תקרד■ אינו‬
‫לא מסתבר שתחשב מחיצה לחצות ברה׳׳ר ובמקום‬
‫שרבים בוקעין‪ .‬אך בזה הרבה חולקים עליו‪ .‬ועוד‬
‫הא שיטת התום׳ בערובין דף צ״ד דפי תקרה הוא‬
‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫ומה שאף לאביי הוצדך לומד ד׳ יהודה ביש‬
‫ב׳ מחיצות אף שאביי הא סובר דאף שלא נעשה‬
‫לסוכה אמדינן פי תקרה‪ ,‬צ׳ל אליבא דרש״י דגם‬
‫אביי אפשד מורה לרבא בלא נעשה התקרה לתחתיו‬
‫שלא אמדינז פי הקדה ורק בסוכה ע״ג אכסדרה‬
‫שאין לה פצימיז פליג דסובר דכיון שאמרינן בהו‬
‫פי הקרה לאכסדרה אמרינן ממילא גם להסוכה דלא‬
‫יהיו כסתדי אבל במטה ומעלה בהא דעליה וגשרים‬
‫שלמעלה לא שייך ענין פי תקרה לא אמדינן‬
‫נמי אלמטה גם לאביי כשלא נעשה בשביל‬
‫למטה‪ .‬ואם כן נמצא שאף לתהת העלעוועטאר‬
‫לא נימא פי תקרה ולא דק לדבא אלא אף לאביי‪,‬‬
‫דלא מציגו מי שיפלוג על רש״י בזה ולכן אף‬
‫פי תקרה כשליכא ב׳‬ ‫שלהסובריםדלא אמרינן‬
‫מחיצות ליכא הכרת לסבדא זו‪ ,‬ובפרט לזה שגם‬
‫אביי מודה‪ ,‬מ״מ כיון שלרש״י מוכרח לומר כן‬
‫ולא מציגו חולקים עליו בזה מסתבר שגם התום׳‬
‫וכל המפרשים סוברים כן משום דהוא מלתא דמסתבר‬
‫ומוכרח זה גם מסברא‪.‬‬
‫ונמצא למה שבארתי שאם היה מציאות תקרת‬
‫שנעקזה שלא בידי אדם לא נימא פי תקרה לא‬
‫רק לרבא שהלכה כמותו אלא אף לאביי כיון שלא‬
‫עבידא גם לתחתיד‪ ,‬דהא לא עבידא לשום דבר‪.‬‬
‫ועוד הא לשי׳ רש״י בסוכה די״ח בהא דאמר‬
‫אביי מודינא לך בההיא דהו״ל כמבוי המפולש דלא‬
‫אמרינן פי תקרה אף שסובר כרב שאף בלא מחיצות‬
‫כלל אמרינן פי תקרה הוא מטעם דכיון דאויר‬
‫פתוח לנגדו דמיא למבוי מפולש ועשוי לקפנדריא‬
‫לבקעת הרבים עיי׳׳ש בפרש״י‪ ,‬א׳׳ב מפורש שסובר‬
‫רש״י דבבקעי רבים ל״א פי תקרה ולכן אף באויר‬
‫שהוא פתוה דק לחצר שדמיא למפולש וכנעשה לבקיעת‬
‫בסוכה‪.‬ואולי כוונתו שגם מדאורייתא‬ ‫רבים פסלו‬
‫פסול בסוכה דלענין סוכה גם עשוי רק לבקיעת‬
‫בני החצר נחשב נעשה לבקיעת רבים שלא אמרינן‬
‫פי תקרה משום דלסוכה הא צריך דופן מיוחד לו‬
‫אף שהוא עומד בחצר‪ .‬אך במפולש לאכסדרה ולא‬
‫לאויר החצר נחשב כלא נעשה לבקיעה כלל ואמרינן‬
‫פי תקרה אף בכל המחיצות והטעם אינו ברור‬
‫כ״ב דגם במפולש לאכסדרה שייך קצת לומר שנעשה‬
‫לבקיעת בני הבתים דהא צריך גם בזה דופן‬
‫מיוחד להסוכה‪ .‬ואולי זהו כוונת התום׳ שם שכתבו‬
‫דסברא משונה היא עי׳׳ש‪ ,‬ולכן יותר מסתבר דרק‬
‫מדרבנן פסלו בסוכה לרש״י משום שדמיא למפולש‬
‫ולכן לא נראה הדמיון אלא שמפולש לאויר החצר‬
‫ולא לאכסדרה ולא הויא סברא משונה‪ ,‬וא״כ פשוט‬
‫שהעלעוועטאר שעשוי ממש תחתיו לבקיעת רבים‬
 ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רלב‬

‫שיש לו מעלת פתח אבל הדין שאינה מתרת כל‬ ‫מרין פתה ולכן סברי שלא אמרינן פי תקרה בקרן‬
‫החורבד‪ .‬הוא הסותר ואומר שאינה מהיצר‪ ,‬וגם זד‪.‬‬ ‫זוית משום רפתחא בקרן ‪t‬וית לא עברי אינשי רלא‬
‫הוא נראה ומה לנו אם נסתר כה המהיצד‪ .‬מצד‬ ‫כפרש״י שם וכן סובר גם הרא״ש שם ופסק כן גם‬
‫שנראד‪ .‬מבקיעת גדיים או מצד שנראה מאיסור החורבה‪.‬‬ ‫הטור בסי׳ שס״א וכן גם הש״ע שם בסעי׳ ב׳ פסק‬
‫ולמ׳׳ד מחיצד‪ ,‬תלויה מתרת אף שגדיים בוקעין ואינו‬ ‫כן עיין במגיא סק״ד וכן סובר הרמב״ם בפי״ז הל״ה‬
‫חושש כלום להסתירה לבטל כה המחיצד‪ .‬גם הקורה‬ ‫לפי׳ הכ״מ על הא רכתב והוא שלא תהיה באלכסון‬
‫ארבעה אף שאינד‪ .‬מתדת את כל החודבד‪ .‬מתרת מיד‪,‬א‬ ‫עיי״ש ובב׳׳י סי׳ שס״א‪ .‬וא״כ אף אם היה העלע־‬
‫לתחתיה ואינו כלום מה שסותר לבטל כה המחיצה ולכן‬ ‫וועטאר באופן שאמרינן פי תקרה היה זה רק במקום‬
‫פי׳ שר׳ יהודד‪ .‬סובר שמחיצד‪ ,‬תלויה מתרו^ והנד‪ .‬הרב‬ ‫שהולך כשות ולא בהמקומות הרבות שהולך באלכסת•‬
‫הגאון ד׳ רפאל בעד ווייסמאנדל שליט׳׳א בסוף קונטרסו‬
‫ונמצא מסקנת הרברים שלרש״י והרמב׳׳ם אין‬
‫מוכיח שפי תקרר‪ .‬עדיף ממחיצות גמורות שלא בטלי‬
‫לומר כלל פי תקרה בהעלעוועטאר בכל אופן שהיה‬
‫בבקיעת רבים אף למ״ד דבטלי רבים מחיצתא גמורות‬
‫נעשה‪ .‬ובאופן שהוא נעשה עתר■ אליבא ררבא שהלכת‬
‫מד‪,‬א דלהדשב׳׳א שסדטיא ופלטיא הוא רה״ר אפילו‬
‫כמותו אין לומר פי תקרה לגבי ררו״ר לכל המפרשים‬
‫בדלתות מדינר‪ .‬נעולות יקשר‪ .‬נד*ט לא הוי כל‬
‫וממילא אין לומר גם לא לתהת העלעוואטאר אף‬
‫ביהכ׳׳נ רה׳ד דבשביל מה שהוא גם מקודד‪ .‬לא‬
‫רק לטעם א׳ משום רנמצא שהוא מר׳ רוהות שלא‬
‫יעשה יותר דה״י אלא שמצד הקירוי אמרינן פי‬
‫אמרינן פי תקרה אלים‪ 2‬רתוס‘ ורוב הפוסקים‪ .‬וגם‬
‫תקרה שעדיף שלא אמדינן רבים מבטלי מחיצתא‬
‫מסתבר כטעם הב׳ שגם לתחתיו אין לומר כלל פי‬
‫ונתן טעם על זה‪ .‬אבל ודאי אין לומד ‪ p‬ואף באופן‬
‫תקרר‪ .‬ולא רק לרבא אלא אף לאביי אין לומר‬
‫שלא ‪ t ’w‬פי תקרר‪ .‬מצד הקירוי הוא רה׳י אף‬
‫כרבארתי‪ .‬וא״ב אינו כלום היתר של פי תקרר‪.‬‬
‫לזזרקזב׳׳א וגם הא בעזרד‪ .‬לא היד‪ .‬פי תקרר‪ .‬שלא‬
‫טהעלעוואטאר‪.‬‬
‫היה פקודה והיה דז‪*7‬י לשבוד וקושיתו אינה כלום‬
‫דגם הרשביא מודד‪ .‬שאם הדבים צדיכים לד‪.‬יות‬ ‫והנד‪ .‬למה שבארתי יש מקום לתרץ דברי רש׳׳י‬
‫במקום מוקף מחיצות דוקא כפו בביד‪,‬כ'נ ועזרה דמקדש‬ ‫בדף פיו תתפוהין מאד שכתב בהא דר׳ יהודה רקורד‪.‬‬
‫הוא רה׳׳י וכן בכל קבח רבים באופן שדק מצד‬ ‫אדבעד‪ .‬טתרת בחודבד‪ .‬משום שסובר שמהיצה תלויה‬
‫המחיצות נקבצים שם ורק בסדטיא ופלטיא שהרבים‬ ‫מתרת כד׳ ישמעאל בד׳ יוסי שהקשו התוס׳ הא‬
‫הנקבצים אינם צריכים לד‪,‬מחיצות אך שמ״מ עשו‬ ‫הוא מרץ פי תקרה ואקוכהן רב דסובר דמחיצה‬
‫שם מחיצות מאתה טעם סובר שלא מהני לסלק דין‬ ‫תלויה אינה מתרת אלא במים ומימ סובר פי תקרה‪.‬‬
‫דה׳ד ולהשיטד‪ .‬שבתר‪*,‬ד סי׳ ע״ג אין בו דין דה״ד‬ ‫עיייש‪ .‬דרש*י מחלק בין היכא שנעשד‪ .‬לד‪.‬תיד את‬
‫נמוום שעכ»פ לא דמו לדגלי מדבר אבל לא נעשה‬ ‫כל החצר והחורבה וכן כגון בד‪.‬א דאכסדרה בבקעה‬
‫דהיי כמו במקורה חה פשוט ובדוד‪.‬‬ ‫שבזה אמדינן פי תקרה ולא נחשב כמחיצד‪ .‬תלויה‬
‫שהדי נחעובת כמגעת עד הקרקע והגרים שבוקעין‬
‫הוא בבוקעין דדך פחח וליכא שום חסרון בהמחיצד‪.‬‬
‫שלא סותר לה שום דבר אמר שאינד‪ .‬מחיצה‪ .‬ובין‬
‫הקורה ארבעה שאף שיש להחודבד‪ .‬שאר המחיצות‬
‫לא מתרת את כל החורבה כית שלא עבידא לד‪ .‬אף‬
‫סימן קלט‬
‫שמתרת את המקום שתחתיה שעבידא לזה ונמצא‬
‫שד‪.‬וא חסרון בהמחיצה שמה שלא הותרה החודבד‪.‬‬
‫בענין אם אפשר לעשות תיתמ עירוב‬ ‫כולה הוא סותר ואומד שאינה מחיצה‪ .‬שלמ סובר‬
‫במאנהעטן שהוא נוא יאר‪p‬‬ ‫רעז׳׳י שאף למקום שתחתיה תלוי בדין מחיצד‪ .‬תלויה‬
‫דלמ״ד אינה מתדת מצד בקיעת גדיים שהטעם‬
‫ענף א‬ ‫משמע מעזום שבקיעתן סותר להמחיצה שכיון שהוא‬
‫ונדבר מאנר‪.‬עטן‪ .‬הנה המחיצה שנבנד‪ .‬משטח המים‬ ‫מחיצה ולא פתח הרי בקיעתן מדאה שאינד‪ .‬מחיצה‪,‬‬
‫עד הקרקע שלמעלה שגבוד‪.‬ה יותר מעשרד‪,‬‬ ‫ומטעם זה הוא דק בבקיעת גדיים שנראה הסתירה ולא‬
‫טפחים שמקפת ‪3‬ל העיד ודאי היא מחיצה גמורד‪.‬‬ ‫בבקיעת דגים שאינן נראין כרפדש‪-‬י בשבת דק׳׳א‪ .‬לכן‬
‫וגם נעשית לדירה שהרי היה המקום נמוך‬ ‫גם בפי תקרה רקורד‪ .‬אדבעד‪ .‬אין להתיר אף לתחתיה‬
‫ומשופע והגביהו ועז‪1‬זאוד‪,‬ו חזק בד‪.‬בנין ומקום ישר‬ ‫לא מצד בקיעת הגדיים שאינה סתירה בפי תקרה‬
‫כדי שיוכלו לילך ולטייל שם ולישב שם על‬ ‫ל*פ לתוס׳ שהוא מדין פתח אלא אף לרשיי יורד‪.‬‬
‫רלג‬ ‫משה‬
‫הד״י בהוס׳ דאף בלא מחיצוה נמי הוא רה״י דזה‬
‫שרה״י עולה עד לרקיע לא יפרש מטעם ג ת אסיק‬
‫אלא שהוא דין ברה״י שאף שהמחיצוה הם רק‬
‫עד עשרה כמו שמגיעין ולא יוהר חופם דינו‬
‫דרשוה היחיד עד לרקיע ומדויק לפי זה שלא‬
‫נאמר מהיצוה דעשרה עולין ער לרקיע אלא רהיי‬
‫עולה ולת לא אינפה לן מה שלא נינרין המחיצוה‬
‫ולינא גוד אסיק דמ״מ הוא בדין דה״י‪ .‬אך כיון‬
‫שלינא מחיצוה משום דלא אמדינן גוד אסיק מחמה‬
‫שאין נינדין הדי הוא נפרץ במלואו להבליטה ואם‬
‫הוא ברוחב ארבעה ה״ה נדמליה ואוסר אה נל הגג‪.‬‬
‫ול״ד למערה שע״ג הוא רהיד נדמשמע בדף ס״א‬
‫ואף דק בנהנסה החפירה בקרשים הוא רה״ד דלא‬
‫מצינו חלוק בזה דההם לא ניכר בלל שיש דה״י‬
‫החהיו שאף שמכוסה רק בקרשים אפשר מונחים‬
‫על הקרקע אבל בגג הא נדאה שהחהיו הוא רה״י‬
‫ואף שאין נראה מהחהיו ממש אלא מן הצדדין נחשב‬
‫ניכר• יציץ במג״א סי׳ שמ׳׳ה סק״י והוא מהמ״מ‬
‫פי״ד משבה הנ״ג בהחלוק בגומא בין מלאה מים‬
‫שהזודק להונה חייב למלאה פירוה שהזורק להונה‬
‫פטור שאמר אביי בשבח דף ק׳ מטעם שבמלאה‬
‫מים ובל הדברים הלחים נראין המחיצוה ובמלאה‬
‫פידוה אינן נינדוה עיי״ש ולבן דין עולה עד לרקיע‬
‫נמי אפשר יש חלוק בין נראה הדה״י לאינו נראה‬
‫דבמערה לא נדאה ובגג הוא נראה נדבאדהי ‪.‬‬
‫אבל הרא״ש בדף צ״ב לא הילק בין מקום‬
‫הבליטה לננגד המחיצוה אלא נהב דניון דלא אמרינן‬
‫גוד אסיק בלא מיננר מחיצהא הוי כל הגג נרמלזה‬
‫ולדידיה אף בבליטה משהו נטי אסור כל הגג כיון‬
‫דהוא בעצמו נרמליה ונדאיהא נן בקרבן נהנאל‬
‫להדא״ש עיי״ש‪ .‬וצריך לומר דהרא״ש סובר דמה‬
‫שרה״י עולה עד לרקיע הוא מטעם שהמחיצוה עולוה‬
‫עד לרקיע מדין גוד אסיק וביון שאין נינדוה שלא‬
‫אמרינן גוד אסיק אינו רה״י ונדהביא בסוף דבריו‬
‫לשח רש״י בדף צ״ב שגדול נמי אסוד שאין לו שום‬
‫מחיצה ובל שאין לו מחיצוה אינו רה״י‪ .‬ובן לא‬
‫יסבור טעם מהרקויא‪.‬‬
‫אך יהיה חלוק לדינא בין הטעם שבארהי לטעם‬
‫מהרעז׳א‪ .‬רלטעם מהרש״א יש לכאורה לומר בבולט‬
‫מהגג רק חצי טפח ואולי גם טפח אחר לרה״ר‬
‫גור אהיה רהא מצינו בקזבה רף ק״א רעל חצי טפח‬
‫ואולי גם על טפח לינא חסרון רבקיעה גריים עיי׳ש‬
‫ברש״י וחוס׳ גבי עמור ברה״ר גבוה עשרה ורהב‬
‫ד׳ ואין בעיקרו ד׳ ויש בקצר שלו שלשה שמפרקזי‬
‫ההוס׳ שעובי הקצר שלו שלשה טפחים ולמעלה‬
‫ארבעה שליכא ברוחב נזה בקיעה גריים ואם עובי‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫האיצטבאות שקבעו שם ולהביא לשם אה הילדים‬
‫הקטנים ליישנם שם שזהו עניני דידה ממש ולכן‬
‫הוא מוקף לדידה ממש כל המחיצה שמשטה המים‬
‫עד הקרקע ואף אם יש איזה מקומוה שלא נעשה‬
‫המחיצה לזה מ״מ בדודבה מקומוה נעשה לזה וממילא‬
‫מהדה כל ההיקף‪ .‬ואף אם כל מחיצה זו לא היהה‬
‫נעשיה לדידה הא בחלק גדול נבנהה מחיצה של‬
‫גובה עשדה טפחים למעלה וזהו דק לדידה‪ .‬ואף‬
‫שהיא מחיצה ע״ג מחיצה שאין מועיל לעשוחו מוקף‬
‫לדידה הא מפורש בעידובין דף כ״ד‪ .‬ומודה ד׳ ששח‬
‫שאם עשה מחיצה על החל שהועיל מ״ט הואיל‬
‫ובאויר מחיצוח העליונוח הוא דד ומה שאמד אביי‬
‫בדף כ״ד גם במחיצה אגודא דנהרא אין עושין מחיצה‬
‫ע״ג מחיצה הא אוקמא החום׳ שהיה שם חל גבוה‬
‫עשד מן השביל או שדייה זה מעבר הנהר שלא דייה‬
‫רחב יוהד מעקזד ודייו שם גידודין גבוהים עשרה‬
‫ומצד השביל דייה נמוך ע״ש‪ .‬אך א״צ לזה כי גם‬
‫מחיצה שעד הקרקע היא נעשיה לדידה כדלעיל‪.‬‬
‫ובדבר הגשרים העובדים לברוקלין ולדזודזי פיטי‬
‫נלע״ד דהליא בדישלש שיטוח שפליגי בגג שבולט‬
‫חת למחיצוח הביה בעירובין דף פ״ט שלדיד״י בחום׳‬
‫כל הגג שבין דימחיצוה של הביח הוא מדינא דה״י‬
‫ורק מקום הבולט לדדי״ד הוא כרמליח באם הוא‬
‫באופן שלא אמדינן פי הקדה כגון דעבידי ני אורזילא‬
‫ומצד גוד אחיה לא אמרינן משום בקיעה גדיים משום‬
‫דמקום פטור אף בגבוה עשדה לא הוי כשהוא ברוחב‬
‫ארבעה אך ממילא נאסר נל הגג משום דנפדץ במלואו‬
‫למקום האסור דנרמליח ואם אין הבליטה ארבעה‬
‫שהוא מקום פטור יהיה מוהר לדיר״י‪ .‬וטעם שהגג‬
‫הוא רה״י לא מבואר בחום׳ שלכאורה חמודי דדיא‬
‫לא מיננרא מהיצהא שלא אמרינן גוד אסיק וחירץ‬
‫מהרש״א דניון שהי״ל לומד גוד אחיה דק שמצד‬
‫גדיים בוקעין לא אמדינן גוד אחיה לכן סילק דין‬
‫מחיצה רק ממקום שהגדיים בוקעין שהוא ממקום‬
‫הבליטה ולא מכל גג שכנגד המחיצוה שא״א לגדיים‬
‫לבקוע עיי״ש‪ .‬והוא חמודי דעכ״פ ביון שבמקום ששייך‬
‫לומד גוד אחיה לא אמדינן מצד בקיעה גדיים ממילא‬
‫אין כאן מחיצה גם על הגג שבנגד דימחיצוח דהא‬
‫אין שייך גוד אחיה באמצע הקירוי אלא בסוף הקירוי‬
‫במפורש בסונדי דף ד׳ לענין גוד אסיק שלא אמרינן‬
‫באמצע הגג וה״די לענין גוד אחיה‪ .‬וצריך לומד‬
‫בכוונה מהחזו׳א שנחשב מצד גוד אחיה מחיצה‬
‫אף שדיגדיים בוקעין אן־ שלא מועילדי על‬
‫מקום בקיעה הגדיים ולכן על המקום שכנגד‬
‫המחיצות שליכא בקיעה הגדיים מועילה‪ .‬והוא‬
‫דחוק לומר זה בלא ראיה מוברהוב אבל לע״ד סובר‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫הוא פירוש דהוק דאיזה חלוק יש‬ ‫הגג רה׳׳י‪ .‬אבל‬
‫גדיים דין הדרן מחיצתא או לא‬ ‫להיות בבקיעת‬
‫כדלעיל ויש לאסור להדא׳ש את‬ ‫ומסתבר לפרש‬
‫שעוד המועט כדבאדתי‪.‬‬ ‫הגג אף בבולט‬
‫חסרון רבקיעת גריים היה סגי שיהיה בקצר שלו‬
‫ענף ב‬
‫שנים ויהיה באמצע ויהיה רק טפה מכל צר וא״ב‬
‫ומסקנת התוס׳ מירושלמי דכיון שהוא למעלה‬
‫מעשרה הוא מקום פטור אף שרחב טובא ולענין הגג‬
‫שכנגד המהיצות לתדחיתו בין להתוס׳ בין להדא״ש‬
‫יש להתיר אך הטעמים תליא אף להירושלמי במחלוקת‬
‫הד״י בתוס׳ והרא׳׳ש שלהד״י בתוס׳ שהוא דה׳׳י‬
‫הוא מותר מטעם שד‪.‬וא רה״י ולא נפרץ למקום‬
‫האסור כיון שהבליטה הוא מקום פטור אף שבולט‬
‫יותר מארבעה‪ ,‬ולהדא״ש אינו דה׳׳י אך הוא מותר‬
‫מטעם שכל הגג ד‪,‬וא מקום פטור‪.‬‬
‫ואולי יש הלוק בינייהו לדינא באם הוא יתד‬
‫על בית סאתים דלד‪,‬דא״ש שכל הגג הוא מקום‬
‫פטור אין לאסור גם בבית סאתים כיון חד‪ ,‬שהוא‬
‫מקום פטור הוא מטעם שהוא למעלה מעשרה‬
‫אין לאסור גם בבית סאתים דד‪,‬א גם כן אינו‬
‫חמוד מכדמלית שאינו תופס ביותר מעשרד‪ ,‬כדאיתא‬
‫בדש׳׳י שבת דף ז׳ עיי״ש‪ ,‬ולהד״י בתוס׳ שכנגד‬
‫המחיצות הוא דה״י יש לאסור בבית סאתים גם‬
‫על הגג דלא עדיף למעלה על הגג כשהוא דה׳׳י‬
‫מלמטה בארץ וכיון שביותר מבית סאתים עשאו‬
‫כדמלית ה׳׳ה על הגג כשהוא דה׳׳י אך לא יתפוס‬
‫יותר מעעזדה מגובה הגג‪ .‬וניהא לפ״ז מה שהתוס׳‬
‫והדא״ש פליגי שהתוס׳ מפרשי שגם גמ׳ דידן‬
‫יכול לסבור כירושלמי והא שאסור הגג לרב אף‬
‫בגג יהירי בלא מינכדא מהיצתא כדאיתא בדף צ׳‬
‫בד‪,‬א דפדיך קשיא דדב אדדב מפרשי משום דידע‬
‫שפיר דאיירי ביותר מבית סאתים‪ ,‬והדא׳׳ש כתב מיהו‬
‫לפום גמ׳ דידן משמע דגג הוי כדמלית היכא‬
‫דלא מינכדא מחיצתא והוא מהא דקשיא דדב אדדב‬
‫ולא ניחא ליה לפרש כתוס׳ אף שהאמת שאיידי‬
‫התם ביותר מבית סאתים כדמוכרח לומד בהא‬
‫דשמואל שאיירי בזה וא׳׳ב ודאי אפשר שגם המקשה‬
‫ידע זה וקושיתו היתה כפי׳ התום׳ ולא נעשה‬
‫מהלוקת בין הירושלמי לגמ׳ דידן שלכאורה תמוה‬
‫אבל הוא משום דתלוי בשיטתייהו דלהתוס׳ שהוא‬
‫דה״י כנגד המחיצות יש לאסור בבית סאתים גם‬
‫על הגג ולכן כיון שאי ‪ T‬י ביותר מבית סאתים‬
‫כדמוכרח לאוקמי לשמואל ניחא מה שיש לאסור‬
‫לרב והקשה שפיר אף שגם גמ׳ דידן סובר כד‪,‬ירופולמי‬
‫וד‪,‬וצדך לתרץ דאיידי במינכדא מחיצתא ונחשב‬
‫גם על הגג מוקף לדירד‪ .,‬ולהדא״קז שאינו רה׳׳י‬
‫וא׳׳ב הוא מקום פטור להירועולמי שאין לאסור‬
‫אגרות‬ ‫רלד‬
‫הקצר הוא באמצע הוא רק על הצי טפח ואם הוא‬
‫מצר אהר הוא גם בטפה‪ .‬וקצת משמע שמפרשי‬
‫שעומר באמצע ודק בחצי טפח ליכא הסרון דבקיעת‬
‫גדיים ראם עומר מ! הצר ונימא שגם בטפח ליכא‬
‫משמע שרק בהצי ספה ליכא בקיעת גריים ואיירי‬
‫שעומר הקצר של שלשה באמצע אבל ראיה גרולה‬
‫ליכא שאולי רצה למינקט באופן שאיך שיעמור‬
‫הקצר לא יהיה החסרון דבקיעת גדיים וא״כ אפשר‬
‫שגם בטפח לא יהיה החסרץ‪ .‬ולרש״י משמע שגם‬
‫ביותר מטפה ליכא הסרון רבקיעת גריים ראין ררך‬
‫להתחכך‪ .‬אך לא נאמר שעור לרש״י דרק הרבה‬
‫אי אפשר רהוא כמו קנה ובראשו טרסקל רמבטלי‬
‫בקיעת גריים גור אהית כרתקשו התוס׳‪ .‬וא״כ יהיה‬
‫מותר הגג לתוס׳ בבולט חצי טפח ואולי גם בטפח‬
‫ולרש״י אף ביותר מעם אך לא ירוע כמת‪ .‬וקצת‬
‫מסתבר שר‪.‬וא טפח ומהצת רכיון שסתם כמה העובי‬
‫ועובי הא בהכרח יש לו מסתבר שהוא על הפהות‬
‫שבמרה הנזכרת שהם בטפחים ויהיה עוביו בקצר‬
‫שלו טפח אחר ובאמצע נמצא שמכל צר הוא בולט‬
‫למעלה ספה ומהצר‪ .‬רהא רש׳׳י גם בטרסקל פי׳‬
‫בעירובין רף ל״ג שהיה הקנה תחוב באמצעיתו‬
‫והתם מבטלי בקיעת גדיים משום רבולט קרוב לשני‬
‫טפהים מכל צר שהקנה הוא רק הרבה וא׳׳ב הנא‬
‫איירי נמי שהקצר הוא באמצעיתו אבל כיון שעביו‬
‫טפה הרי בולט רק טפה ומחצה מכל צר ובשעור‬
‫כזה סובר שלא מבטלי בקיעת גדיים משום דאין ררך‬
‫להתהכך וכוונתו שאף שלפעמים בוקעין גדיים אבל‬
‫כיון שאין הדרך להתכהך לא נהשבה בקיעה בזה‬
‫שאירע לפעמים שמתהככין ובוקעין‪ .‬אבל לטעם‬
‫שבארתי אף בזה יהיה כל הגג כרמלית דגור אסיק‬
‫הא לא אמרינן כיון דלא מינכר מחיצתא וגור‬
‫אתית לא אמדינן אף שליכא בקיעת גדיים בשעור‬
‫מועט כזה דהא לא הדרן מהיצתא שאיתא בעירובין‬
‫דף ל׳׳ג והובא בתוס׳ כאן דאף לר׳׳י בד׳ יהודה‬
‫לא אמדינן גור אהית בלא הדרן מהיצתא אף שלא‬
‫סבר כלל חסרון דבקיעת גדיים ולכן גם לרבנן‬
‫בבולט בגג שעוד המועט שגם לדידד‪.‬ו ליכא הסדון‬
‫דבקיעת גדיים נמי כיון שלא הדרן מחיצתא אין‬
‫לומד גור אתית‪ .‬ולמהדש״א צריך לדחוק דמפרש‬
‫במה דמודה ד״י ב׳׳ר יהודה בלא הדרן מחיצתא‬
‫שיש להוש לבקיעת גדיים ולכן באם ליכא בקיעת‬
‫גדיים כגון על כל הגג למהדש״א אליבא דתוס׳‬
‫שאין אז חסרון דבקיעת גדיים אמדינן גור אתית‪.‬‬
‫וא׳׳ב בבולט הגג לדת׳׳ד שעוד המועט שליכא חסרון‬
‫דבקיעת גדיים אף למקום הבולט גם להדא׳׳ש יהיה‬
‫רלה‬ ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬
‫אף בלא מחיצות הא לזה צריך שלא יהיו גדיים‬
‫ושום מינים בוקעין ולכן אף שגדיים אין בוקעין‬
‫מצד מחיצות הבית מ״מ הא אנשים בוקעין שם‬
‫שזה ג״כ נחשב בקיעה ומבטל שלא יחשב רד‪,‬״י‪.‬‬
‫ולכן אפשר שלהרמב״ן אם סובר כתירושלמי יהיה‬
‫כל הגג כרמלית ואם סובר כסברת הר״י והרא״ש‬
‫הוא מקום פטור‪ .‬אבל אפשר דכיץ דביתא כמאן‬
‫דמליא דמיא אין להחשיב הליבת האנשים שם‬
‫כבקיעה‪ .‬ואף שבשבת דף ה' משמע דכמאן דמלי‬
‫דמיא הוא מצד הקירוי לבד דהא אמר שם וכ״ת‬
‫ה״נ במקורה התינח ברה״י מקורה ברה״ר מקורה‬
‫מי חייב משסע ראם היה חייב גם ברה״ר מקורה‬
‫היה ניחא גם רה״ר דעני מה שחייב אף שליכא עקיהה‬
‫והנחה ע״ג מקום ד׳ משום דהיה נחשב כמאן דמליא‬
‫מצד הקירוי‪ .‬ומ״מ חזינן שמבטלין בקיעת גדיים‬
‫שלא יהיה רה״י על מקום הגג שבולט להרה״ר אלמא‬
‫שלא מהני מה שנחשב כמאן דמליא לסלק הבקיעה‪.‬‬
‫אך אולי בלא מחיצות לא אמרינן כמאן דמליא דמי‬
‫אף במקורה דתרוייהו בעינן דהא פירש״י בשבת‬
‫דף צ״ז בטעם כמאן דמלי מתוך שהוא חשך ומלא‬
‫הבלא עיי״ש דטעם זה לא שייך אלא כשאיכא‬
‫תהוייהו מחיצות ומקוהה‪ .‬ואה״נ שהיה יכול למיפהך‬
‫דבהה״ה מקוהה לא שייך כמאן דמליא כיון שליכא‬
‫מחיצות אף דעדיפא פהיף שליכא חיוב כלל בהה״ה‬
‫מקוהה וגם שהוא ממימהא מפוהשת ו‪"7‬א מסבהא‪.‬‬
‫ובל״ז הא צהיך לומה כן דאף אם גם במקוהה‬
‫בלא מחיצות נימא כמאן דמליא לא היה שייף לומה‬
‫כן בהה״ה ראם כמאן דמליא שפהש״י רבה סתום‬
‫מכל צד הוי כמלא חפצים עד גגו דאין אויהו‬
‫חשוב אויה‪ ,‬איד יהיה דה״ד ואיך נימא לחייבו‬
‫בשני דבדים הסותדים זא״ז דאם נחשבהו כעשה‬
‫הנחה ע״ג מקום ד׳ משום דכמלא חפצים דמי‬
‫ואין בו אויה אין שייך להחשיבו הה״ה ואם הוא‬
‫הה״ד מחמת שבאמת אין שם כלום איך נחעזבהו‬
‫כהניח על דבה שנמלא ונסתם וא״כ מוכדחין לומה‬
‫שפהיך מעדיפא מזה וממימהא מפוהשת‪ .‬וא״כ אפשה‬
‫כדמסתבה דאף שאינו הה״ה לא אמהינן במאן דמליא‬
‫דמי אלא בדאיכא תדדיהו מחיצות ומקוהה‪ ,‬כדמשמע‬
‫מטעם דש״י בדף צ״ז וגם מלשונו בדף ה' שבתב דבד‬
‫סתום מכל צד שכוונתו למעלה ומהצדדין שהם‬
‫מחיצות וקידוי לגידסת הב״ח שהפידוש מתחיל‬
‫מתיבות דבד סתום וכן מוכדח ממש״ב הוי כמלא חפצים‬
‫ולא כתב והוי עיי״ש‪ .‬ולכן אף שבקיעת גדיים שתחת‬
‫הגג הבולט מבטלין שלא יהיה דה״י על מקום הגג‬
‫לא מתבטל מקום הגג שכנגד הבית שבטלא דמי‬
‫אף להדמב״ן שצדיכין לעשותו לדה״י מצד עצמו‬
‫אגרות‬
‫גם בבית סאתים כדבארתי לכן מה שהקשה בגמ'‬
‫רידן שלרב הוא אסור מוכרחיז לומר דפליג אירושלמי‬
‫וסובר שאף למעלה מעשרת הוא כרמלית ברחב‬
‫ארבעה‪ .‬והנה שיטת הרמב״ן בחידושיו לשבת דף‬
‫צ״ט והובא ברשב״א שם דכי אמרינן דרה״י עולה עד‬
‫לרקיע ה״מ רה״י גמורה במהיצות כגון חצר אבל‬
‫עמוד לא עיי״ש דלא כרש״י והרמב״ם פי״ד משבת‬
‫ה״ג ׳לא חילק וכן הוא בטור וש״ע סי' שט״ה‬
‫סעי' ה׳ בלא חלוק‪ .‬נמצא דלהרמב״ן ודאי הא דרה״י‬
‫עולה עד לרקיע הוא מטעם שהמחיצות עולות עד‬
‫לרקיע מדין גור אסיק כדכתבתי להדא״ש‪ .‬אבל הרא״ש‬
‫אין הכרח שיסבור כהרמב״ן בעמוד דמסתבר שלא‬
‫יפלוג עליו הטור דפליג ארמב״ן וסובר גם ברה״י‬
‫דעמוד שעולה עד לרקיע‪ ,‬דהוא משום שסובר דגם‬
‫בעמוד נחשבו מחיצות ואמרינן גור אסיק‪ .‬וכן מוכרח‬
‫להרא״ש שכתב הא דפרש״י רכל שאין לו מחיצות אינו‬
‫דה״י וא״כ הא דעמוד גבוה י׳ הוא רה״י הוא משום‬
‫שנחשב שיש לו מחיצות‪ .‬והרמב״ן סובר דעמוד‬
‫אך שמ״מ‬ ‫גבוה י׳ לא נחשב' שישלו מחיצות‬
‫כיון שגבוה י' ורחב ד' הוא רה״י וכיון שהוא בלא‬
‫מחיצות אינו עולה למעלה רלא כדבארתי להר״‪-‬י‬
‫בתוספות‪ .‬אבל לכאורה עכ״פ נמצא שגם להרמב״ן‬
‫יש להיות להגג במקום שבין כותלי הבית שאין‬
‫הגדיים בוקעין דין דה״י לא מצד עליית רה״י‬
‫דהבית אלא מצד עצמו שהרי הוא גבוה י׳ ורהב‬
‫ארבעה ורק מקום הבולט לרה״ר שגדיים בוקעין‬
‫תחתיו הוא או מקום פטור אף ברחב ד׳ אם סובר‬
‫כהירושלמי או ברחב ד׳ הוא כרמלית אם סובר שלא‬
‫מצינו רחב ‪ n‬שיהיה מקום פטור כהר״י וכהרא״ש‬
‫ויאסר אז הגג מטעם נפרץ במלואו לכרמלית כסברת‬
‫הר״י‪ .‬אך כשנעיין יש להסתפק דאפשר שלהרמב״ן‬
‫אינו בדין רה״י‪ ,‬דהא פשוט שלאו דוקא אמרינן‬
‫בקיעת גדיים דה״ה בקעת מינים אחרים מבטלין‬
‫במו גדיים כדהקשה ר״א בריה דרבא בשבת דף‬
‫ק״א שגם בקיעת דגים תבטל ותירץ רב אשי‬
‫שבקיעת דגים לא שמה בקיעה ופרש״י לפי שאינן‬
‫נראין וא״כ במינים אחרים הנהאין שמה בקיעה‪.‬‬
‫וא״כ גם בקיעת האנשים שתהה הגג יש לבטל‬
‫שם רה״י דהגג כמו שמבטלין בקיעת גדיים שתחת מקום‬
‫הבולט ולכן רק במינכרא מחיצתא שאמרינן גור‬
‫אסיק שיש מחיצות ממש שעולה רה״י ער לרקיע‬
‫הוי חגג הה״י ו מ להה״י שאף שבלא מינבהא‬
‫מחיצתא עולה כח ושם רה״י עד לרקיע הוי הגג‬
‫רה״י אבל להרמב״ן שאין עולה הרה״י דהבית‬
‫למעלה ורק שרוצים אנו לעשותו רה״י להרמב״ן מצד‬
‫עצמו מחמת שגבוה עשרה שלהרמב״ן נעשה רה״י‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫שמר‪ .‬שצריך רלתות אינו משום שהוא ברין רשות‬
‫הרבים ראם הוא רשות הרבים ממש אין מועיליז‬
‫גם רלתות אלא רוקא כשהן ננעלות ממש בלילה‬
‫לכו״ע‪ .‬וזה שמועילין רלתות שרק הראויות לנעול‬
‫אע״פ שאינן ננעלות הוא רק כשאינו ברין רה״ר‪,‬‬
‫להרי׳׳ף והרא״ש הוא רק במבואות המפולשין ולשמואל‬
‫רפסק כחנניה אליבא רב״ה שאף שאינו רה״ר מצריך‬
‫שיהיה רלת בצר אחר ולרירר‪,‬ו לא משכחת זה‬
‫אליבא ררינא רהלכה כרב באיסורי שפסק כת״ק‬
‫שסגי במבואות המפולשין לרה״ר בצוה״פ מכאן ולחי‬
‫וקורה מכאן וברת״ר הא פסקי כר׳ יוחנן שגם רלתות‬
‫לא מתני אלא רוקא כשננעלות בלילה כמבואר ברי״ף‬
‫ורא״ש בעירובין רף ו׳‪ .‬ולהרשב״א שר‪,‬ובא במ״מ‬
‫ובכ״מ בפי״ז משבת ה״י שפסק כשמואל רהלכה‬
‫כחנניה משכחת זר‪ ,‬לרינא במבואות המפולשין אבל‬
‫ברה״ר מצריך עעלות ממש כר׳ יוחנן אך פגי ברלה‬
‫אחת הננעלת כמפורש ברבריו עיי״ש במ׳׳מ והובא‬
‫גם במג״א׳׳ סי׳ שס׳׳ר סק״ב‪ .‬ולהרמב׳׳ם שם רסגי‬
‫ברה״ר ברלתות מכאן ומכאן הא מפורש במ״מ שם‬
‫שפסק שכחן של מחיצות יפה ררבים לא מבטלו‬
‫ליה וכרעת מי שאמר כן פ׳ עושין פסין ברף כ״ב‬
‫וכן מפורש בלשון הרשב״א שהביא הכ״מ שהרמב׳׳ם‬
‫סובר שאין הלכה כר׳ יוחנן אלא כר׳׳א תלמירו‬
‫ראמר בעושין פסין כאן הוריעוך כחן של מחיצות‬
‫וסבירא ליה עיי״ש‪ .‬וכוונתו רמה שאמר שם אלא‬
‫באן ולא סבירא ליה הוא רק לר׳ יוחנן שמצריך‬
‫בירושלים שיהיו ננעלות בלילה אבל לר״א סבירא‬
‫ליה ופסק כן‪ .‬ואם כן צריך לומר שהוא חקא‬
‫ביש שם מחיצות שלר׳׳א ררבים לא מבטלו ליה סובר‬
‫שמועילין רלתות הראויות לנעול אף בלא ננעלות‬
‫שהוא רק כרפי׳ בתוס׳ ברף כ״ב שהיה לירושלים‬
‫צוה״פ רחשיב כמחיצה אין הרבים רבקעי מבטלין‬
‫המחיצה לר״א‪ .‬ואף שלא הווכר ןה ברמב״ם שרק‬
‫ביש צוה׳׳פ מותר גם בלא ננעלות מוכרחין לומר‬
‫כן רמצר הרלתות לבר כשהן פתוחות לגמרי תמיר‬
‫וברוחב ט״ז אמח אין מקום לר‪,‬חשיבם למחיצות‬
‫רבשלמא כשננעלות בלילה כיון שנעשו לוה שייך‬
‫טעם הרשב״א שבמ׳׳מ ובמג״א שאין רה״ר אלא‬
‫המסור לרבים ככל עת הואיל ויש לזה רלת ננעלת‬
‫בלילה וחוסמת היא את העוברים שם בלילה אין‬
‫ןר‪ ,‬רה׳׳ר עיי״ש אבל כשהן פתוחות תמיד אין שום‬
‫טעם להחשיבם למחיצות‪ .‬וגם טעם הרשב״א מסתבר‬
‫שהוא רק כשיש צוה״פ כסתם שערים שמדינא הוא‬
‫מחיצח רק שסובר כר׳ יוחנן דרבים מבטלי מחיצתא‬
‫לכן סובר שרק במסור לרבים בכל עת מבטלי‬
‫מחיצחא ולא בננעלות בלילה שיש זמן דחוסמח‬
‫היא אח העוברים שלא חשוב בקיעתן כזו לבטל‬
‫אגרות‬ ‫רלו‬
‫מחמת שגבוה עשרה בלא מחיצות הבית וחלוק זה‬
‫הא צריך לומר גם למהרש״א שהבאתי לעיל‪.‬‬
‫ויהיה חרוש לרינא למה שבארתי רצריד תרתי‬
‫להחשיב כמאן רמליא מחיצות ומקורה שאם יהיר‪.‬‬
‫עליה ע״ג תקרה שע״ג עמורים בלא מחיצות והם‬
‫של שני בנ״א ולול פתוח ממטה לר‪.‬עליר‪ .‬שלא יוכלו‬
‫לערב זע״ז אלא בקביעות פולם רר‪.‬א מה שא״צ‬
‫פולם להתיר לערב בלול פתוח מן בית לעליה‬
‫איתא בעירובין רף ע״ו משום רביתא כמאן רמלי‬
‫רמי שלא אמרינז זה בלא מחיצות‪ .‬ואם נפרש‬
‫שמש״ב רש״י רבר פתום מכל צר שהוא ברוקא לא‬
‫יוכלו לערב בלא פולם קבוע אף אם יהיו למטה ג׳‬
‫מחיצות ררוקא בבית גמורה כררד הבתים שיש‬
‫להם מחיצות מכל הצררין אמרינן כמאן רמליא אך‬
‫אולי לאו רוקא נקט לשון מכל צר וצ״ע לרינא אבל‬
‫בלא מחיצות כלל מפתבר שוראי לא אמרינן כמאן‬
‫רמלי ולא יוכלו לערב בלא סולם קבוע‪.‬‬
‫ענף ג‬
‫וא״ב בהגשרים שהולכין ממאנהעטן שיש תחתיהן‬
‫מחיצה גמורה להר׳׳י בתוס׳ הוא רה״י ער בנגר‬
‫המחיצה מרין רה״י עולה ער לרקיע אבל מ״מ אסור‬
‫מטעם רפרוץ במלואו לחלק הגשר שאחר המחיצה‬
‫שהוא על הנהר‪ .‬ולהרא״ש לכאורה כולו כרמלית‬
‫ולמסקנת התוס׳ שמסקי כהירושלמי הוי הגשר שאחר‬
‫המחיצה מקום פטור והוי נפרץ למקום המותר‪.‬‬
‫ולהרא״ש להירושלמי כולו מקום פטור לכאורה ומטעם‬
‫קרפף אין לאסור מקום הגשר שהוא רה״י להר״י‬
‫רגם הגשרים נחשבו מוקף לרירה שיש שם גם‬
‫איצטבאות לישב שם ומקומות לטיול אך האיסור‬
‫הוא מטעם שנפרץ במלואו למקום שאחר המחיצה‬
‫כרלעיל להר״י‪ .‬וכיון שהוא רק מטעם פרוץ במלואו‬
‫לכרמלית יש להתיר שם בצורת הפתח אם אף‬
‫אם עוברים שם ס׳ רבוא‪ .‬ולמסקנת התוס׳ כירושלמי‬
‫יש להתיר בלא שום תקיז ‪.‬אבל להרא״ש שכיון‬
‫שלא מינכרא מחיצתא אין על הגשרים ריז רה״י‬
‫אפשר יש לרונו גם לרה׳־ר אם עוברים שם ס׳ רבוא‬
‫אם עולה בשפוע יותר מר׳ אמות ער עשרה בגובה‬
‫ראף שאין רה״ר עולה למעלה מעשרה מ״מ בית‬
‫שעולה בשפוע כזה שאם היתה ארעא סמיכתא היה‬
‫רה״ר אפשר נירון כארעא סמיכתא אף שתחתיו‬
‫רה״י וא״ב כשעוברין ס׳ רבוא הוא רה״ר רצריך‬
‫רלתות ולהשיטות רלא מצרכי ס׳ רבוא הוא רה׳׳ר‬
‫בכל אופן כיון שרחב ט״ז אמה ובעי רלתות‪ ,‬ואף‬
‫אם נימא להרא״ש דר‪.‬וא כרמלית כיון שגבוהה‬
‫עשרה ול״ר לארעא סמיכתא כיון שנראה ונרגש‬
‫לכל שהוא באויר‪ ,‬מ״מ אפשר צריך רלתות‪ ,‬כיון‬
‫רלז‬ ‫משה‬
‫בלילה אף שלתוס׳ ליכא בזה״ז דה״ד כמפורש בתוס׳‬
‫שבת דף ס״ד ומהד־׳ם מדוטנבודג במרדכי שם פליג‬
‫וכתב דאפילו מאן דמצדיך נעילה בלילה ה״מ בדה־׳ד‬
‫עצמו או במבואות המפולשין אבל לדידן שלית לן‬
‫דה״ד לא בעו נעילה והובאו דבריהם בד״מ סי׳‬
‫שסיד‪ .‬ופשוט שכוונת מהד״מ הוא שא״צ גם דלתות כלל‬
‫דהא במבואות המפולשין לדה׳׳ד ליכא מ־׳ד רבעו נעילה‬
‫אבל עכ״פ משמע דפליג מהד״מ דק לדידן דלית לן‬
‫דה״ד אבל בכדמלית בזמן שהיה מצוי דה־׳ד גם‬
‫הוא מודה דיש רבעי דלתות ראם לא היה שום‬
‫כדמלית בעי דלתות דק במבואות המפולשין לחד‬
‫מ״ד הי״ל לומד אבל כדמלית לא ולכן לדידן לא‬
‫בעו נעילה משמע דיש גם כדמלית בזמן ד‪,‬גמ׳ שהיה‬
‫צריך דלתות וכן משמע ממה דמסיק דאפילו בסדטיא‬
‫מכאן ובקעה מכאן אמדינן ד״ה עושה צוה׳׳פ דהוצדך‬
‫להוסיף זה שלא נימא דכמו שמצינו שהחמירו לחד‬
‫מ־׳ד במבואות המפולשין אף שאינו דה־׳ד כ״ב יש‬
‫להחמיר גם בזה״ז באופן שכתב הד״י שהוא בכדכים‬
‫דיש דוב עם ובקעי טובא אף שליכא ס׳ רבוא דמיחזי‬
‫יותר כדה־׳ד דמסתבד שרק בזה סובר הד״י שבעי‬
‫דלתות ולא בדרכים בעירות קטנות שליכא דוב עם‬
‫לכן הביא ממבוי המפולש לסדטיא שהוא דה״ד גמור‬
‫מכאן ולבקעה מכאן שג״ב מיחזי עוד יותר דבצד‬
‫אחד מפולש לדה׳׳ד גמור ולא החמירו כ־׳ש לדידן‬
‫דידוע שהוא דק כדמלית שאין להחמיר‪ .‬וא״ב בגשרים‬
‫באופן שבקעי רבים כרה־׳ר גמור ודק שהוא כדמלית‬
‫מהמת שהוא למעלה מעשרה גם למהד״מ יש להצריך‬
‫דלתות ואולי גם ננעלות כדסובד הד״י‪ .‬וא״ב יש‬
‫אולי להחמיר שיצטרכו דוקא דלתות ננעלות בלילה‬
‫שאף שבד״מ כתב שכיון דהמ״מ והטור כתבו דדבדי‬
‫הדמב״ם עיקר אין לזוז מדבריהם מ״מ בש״ע סי׳‬
‫שס״ד סעי״ב לא הגיה לומד שהי״א שהוא כהדמב״ם‬
‫עיקר משמע דחזד בו וסובר דיש להחמיר דבעי‬
‫ננעלות כדאי׳ בפמ״ג וכ״כ במ״ב בשעה״צ אות ט׳‬
‫ולמה שבאדתי תלוי זה בבקיעת רבים כבדה״ד גמור‬
‫אף שאינו בדין דה״ד מאיזה טעם‪ .‬ונמצא שלהדא׳׳ש‬
‫אף אם נימא שהגשדים הם דק בדין כדמלית אם‬
‫בוקעין רבים כבדה״ד גמור שהוא למאי דס״ל שצריך‬
‫ס׳ דבוא יצטרכו דלתות וגם יש להחמיר שיהיו‬
‫ננעלות בלילה‪.‬‬
‫אבל להד״י בתוס׳ שעד כנגד המחיצה הוא‬
‫דה״י דק שאמוד מטעם דנפדץ למקום האסור לחלק‬
‫הגשר אחד המחיצה שהוא כדמלית אין להצריך‬
‫דלתות אף שבקעי שם רבים דס׳ דבוא כיון דהוא‬
‫דק תקון הדה״י‪ .‬ול״ד למה שהחמירו בתקון הדה״ד‬
‫שבהצוה׳׳פ רוצים לעשותו לדה״י וכן לחנניה שהחמירו‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫המחיצה אבל בלא צוה״פ שדק הדלתות הן דומחיצות‬
‫א״ב כשנפתחו הדי ליכא מחיצות כלל ומ״ל מה‬
‫שבלילה עעלות עכ״פ בעת שהן פתוחות ליכא מחיצות‬
‫ומ׳׳ש מנפדץ פדצה ‪ r o‬שהוא דה״ד אף שג״ב עומד‬
‫לתקן‪ .‬ולכן גם טעם הדשב״א אין שייך בלא צוה׳׳פ‬
‫וכ״ש שלהדמב־׳ם שמתיד בפתוחות תמיד שאינו כלום‬
‫בלא צוה׳׳פ‪ .‬ומה שלא הזכיד זה הדמב״ם הוא‬
‫משום דסתם דלתות הם לצודת הפתח וכמו דמשמע‬
‫מלשץ התום׳ שלא כתבו בתידוצם דהיה לידושלים‬
‫צוה״פ אלא לשון הואיל והיה לידושלים צוה״פ דמשמע‬
‫שבדוד להם שהיה צוה״־׳פ ומנא להו זה אלא ודאי‬
‫משום שכן דדך השעדים והדלתות שהם לצוה״פ‪.‬‬
‫וא״ב שזה שמועילין דלתות שאינן ננעלות הוא‬
‫דוקא משום שאינו בדין דה־׳ד צדיך לומד שמה‬
‫שהתמידו להצדיך דלתות להדמב״ם בדה״ד שי׳׳ל‬
‫צוה״פ משום שעכ״פ בקעי ביה דכים כמו בדדך‬
‫דה״ד החמירו שלא יועילו צוה״פ ולחי וקודה אף‬
‫שלא מבטלי המחיצות אלא דלתות‪ .‬מסתבד שאף‬
‫אם נדון הגשדים לכדמלית כיץ שנדאה ונדגש‬
‫שהוא באויד שלא כאדעא סמיכתא מ״מ כיון דבקעי‬
‫ביה דכים כמו בדדך דה״ד הוא בכלל החומדא‬
‫שצדיד דלתות‪ .‬וכן להדשב״א בשם הד־׳ח שפסק‬
‫כשמואל דהלכה כחנניה דגם במבואות המפולשין‬
‫לדה־׳ד צדיך דלת מצד אהד מסתבד שכ״ש בדה״ד‬
‫שי״ל צוה״פ אף לד׳ אלעזד שלא מבטלי מחיצתא‬
‫יודה להדמב־׳ם שלא יותד בלא דלתות‪ .‬ואפשד יסבוד‬
‫שגם לד׳׳א יצטדך להתיד שתהיה דוקא ננעלת בלילה‬
‫וכדמשמע כן מלשונו שהובא בכ״מ שאף אחד שכתב‬
‫שהדמב״ם סובד כד״א הקשה עליו דמשמע מהסוגיא‬
‫דלאו בדה״ד גמודה היא מתניתא אלא במבואות‬
‫המפולשין לסדטיא מכאן ומכאן עיי״ש אלמא דאף‬
‫לד׳׳א שאין לזה דין דה־׳ד מ״מ סובד דצדיך דוקא‬
‫ננעלת בלילה‪ ,‬אלמא דבקיעת דכים אף שלא מבטלי‬
‫המחיצות חמוד להתמיד שצדיך דלתות ואולי גם‬
‫ננעלות‪ .‬וא״ב אפשר שגם להדי־׳ף והדא״ש יצטרכו‬
‫אף לד־׳א להתיר דוקא בדלתות ננעלות בלילה‪ .‬ואף‬
‫שלדידהו אפשר שלת״ק שליכא חומדא דדלתות‬
‫במבואות המפולשין ליכא התומדא בכל דרבנן אף‬
‫בדה׳״ד לד־׳א ויסגי אף להתיר בצוה״ס לא מסתבר‬
‫להרבות במחלוקת אלא יסברו כהדשב־׳א שאף לד״א‬
‫לענין להתיר גם לדידיה צריך שיהיו ננעלות‪ .‬וא״ב‬
‫על הגשרים כיון שבקעי דכים אף אם הוא כרסלית‬
‫יש להצדיך לדידהו דלתות וגם שיהיו ננעלות‬
‫בלילה‪ .‬ועיץ בתוס׳ עידובין דף ס׳׳ב שמצריך ד״י‬
‫לאותן ישראלים הדדים יחידים בכדכים המוקפים‬
‫הומה דעודי לטלטל בכולה שיהיו דלתותיהן ננעלות‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫שהביא הגד״א שאף במקום ד׳ הוא מקום פטור‬
‫למעלה מעשרה יהיה מקום פטור‪ .‬ולהדא״ש יהיה‬
‫זה דק כדמלית אבל יצטדך דלתות כדלעיל‪.‬‬
‫ועיין בנוב׳׳ת סי׳ מ׳׳ב שבגשר אוסר מטעם פרצה‬
‫והוא כדבאדתי להד״י ואף להידושלמי אפשר היה‬
‫שם בעובדא דידיה סמוך לחמים בתוך עשרה שתוי‬
‫כרמלית‪ .‬וכן משמע שסובר גם שמתבטלין המחיצות‬
‫ע״י בקיעת הרבים אך משום שלא היו ס׳ דבוא‬
‫לא מתבטלין כדהביא מהמג׳׳א ולהדמב״ם הוא משום‬
‫שגם מחיצות רבידי שמים לא מתבטלין עיין‬
‫שם ולא כתב שאין שם המחיצות משום שלא‬
‫ניכדין המחיצות אם בן ראיה מהנו׳׳ב שגם בלא‬
‫ניכדין הוא רה׳׳י בעצם ונאסד רק מדין פרצה‬
‫לכרמלית וא״כ הוא בהד׳׳י בתוס׳ ואולי כובד שגם‬
‫הרא׳׳ש כובד כן כדכתב המג׳׳א‪ .‬וכיון שחוא מטעם‬
‫פרצה יש להתיר בצוה״פ אף אם בוקעין ס׳ רבוא‬
‫כדכתבתי לעיל‪.‬‬
‫אבל למעשה אם בוקעין ס׳ דבוא יש להחמיר‬
‫כיון דיותר נוטה בדעת הרא״ש כהחולקים על המג״א‬
‫וא״כ אפשר שהוא גם דה״ד ואף אם הוא כדמלית‬
‫כיון שבקעי ביה רבים כמו בדה״ר הא באדתי שצריך‬
‫דלתות וגם יש להחמיר שיהיו ננעלות בלילה‪ .‬אבל‬
‫הא פשוט שלפי החשבת אין בכל גשר ס׳ רבוא עוברים‬
‫בבל יום דכשנחלק העוברים ושבים על כל הי׳׳ג‬
‫גשרים שיש במאנהעטן ועוד דרכים של החפירות‬
‫הנקראים טונעלס לא יהיו ס׳ רבוא עו״ש בכל גשר‬
‫ואפילו בגשרים היותר בעו׳׳ש עליו‪ .‬וא״כ למאי‬
‫דנהגינן להקל כהשיטות שמצרכי ס׳ רבוא לחשיבות‬
‫רה״ר יש להתיר בצוה׳׳פ על הגשרים אף אם נימא‬
‫בדעת הדא״ש כההולקים על המג״א‪.‬‬
‫ענף ה‬
‫אבל בענין הס׳ רבוא נלע״ד דבר הדש והוא‬
‫נכון ומוכרח דהא לכא־רה תמוה טובא מה שהמחבר‬
‫בסי׳ שמ״ה סעיף ז׳ כתב בשיטת הי״א שכל שאין‬
‫ששים רבוא עוברים בו בכל יום אינו רה׳׳ר הא‬
‫לא נמצא לשון זה בדברי בעלי שיטה זו אלא שיהיו‬
‫שם בעיר ששים רבוא כדאיתא ברש׳׳י עירובין דף‬
‫ו׳ שכתב רה״ר משמע רחב ט׳׳ז אמה ועיר שמצויין‬
‫בה ס׳ רבוא וכן הוא ברא׳׳ש שם וגם בדף נ׳׳ט‬
‫כתב רש׳׳י סך הס׳ רבוא דק על העיר עיי״ש‪ .‬ואף‬
‫שלענין ירושלים כתב רש׳׳י בדף ו׳ ויש בה דריסת‬
‫ס׳ רבוא ג״כ צריך לפרש על העיר לא על כל רחוב‬
‫ורחוב‪ ,‬איברא דבלשון התוס׳ שבת דף ס״ד איתא‬
‫דאין מבואות שלנו רחבות ט״ז אמה ולא ס׳ רבוא‬
‫בוקעין בו ובר״ן שם בשם ס׳ התרומה איכא ממש‬
‫שיחו ס׳ רבוא עוברים שם בכל יום כלשון הש׳׳ע‪,‬‬
‫אבל הנה בלשון התוס׳ אדרבה משמע שקאי על‬
‫אגרות‬ ‫רלח‬
‫במבואות המפולשין שמה צדיך להעשות דד‪,‬״י ההמידו‬
‫שלא יעשה בדין רה״י בצוה״פ אלא בדלתות אבל‬
‫בשהוא כבד דה״י אף שבקעי דבים רק שנאסד‬
‫בפדצה אין למילף שגם מה ההמידו שלא יועיל‬
‫צוד‪,‬״פ לתקן הפדצה וממילא יש לנו לומד דמועיל‬
‫צוה״פ כדינו כבל מקום שהוא מהיצה‪ .‬ולמסקנת‬
‫התוס׳ כידושלמי א״צ שום תקון בדלעיל‪.‬‬
‫ענף ד‬
‫והנה המג״א בסי׳ שע״ד סק״ה הביא הא דהד״י‬
‫בתוס׳ שדוקא מה שבולט לדה״ד אם הוא דהב ד׳ הוא‬
‫בדמלית ואוסד גם שאד הגג מצד נפדץ במלואו‬
‫וכתב וכן משמע בדא״ש הזינן שמפדש גם בדא״ש‬
‫שהוא כהד״י בתוס׳ ובקדבן נתנאל הקשה עליו‬
‫שבדא״ש משמע שאף כשאין בולט ד׳ לדה״ד אסוד‬
‫משום שכל הגג הוא בעצמו כדמלית מטעם שהביא‬
‫מדש״י דכל שאין לו מחיצה אינו דה״י עיי׳׳ש‪ .‬אבל‬
‫נדאה שהמג״א הוכיח זה מתוס׳ שכתבו על פדש״י‬
‫שהוא כדה״י אף שג״ב הביאו לשון רש״י שכתב שכל‬
‫שאין לו מחיצה אינו דה׳׳י א׳׳ב משמע להמג׳׳א שגם‬
‫הדא״ש שהביא מדש״י זה הוכחה לפידושו הוא פידוש‬
‫אחד וכוונת דש״י מפדשי התוס׳ שאין לו מחיצה‬
‫אף בעיקדו לא דק במקום זה משום דסבדי שגם‬
‫לדש״י הדה״י עולה ולא המחיצות ולכן מפדש המג״א‬
‫זה גם בכוונת הדא״ש אף שסתם דבדיו‪ .‬ונמצא‬
‫שלהמג״א ליכא מחלוקת בזה שנגד המחיצות הוא‬
‫דה״י והאיסוד הוא מטעם פדצה לחלק הגשד שאהד‬
‫המחיצה שהוא כדמלית וא״כ יש להתיד בצוה״פ‬
‫כדכתבתי להר״י אף כשעובדין עליו דבים דס׳ דבוא‪.‬‬
‫אך לההולקים על המג״א דהם הפמ׳׳ג והק״נ שאסדי‬
‫אליבא דהדא״ש אף בבליטה משהו וכדמשמע פשטות‬
‫לשון הדא״ש‪ .‬וכן פוסקין לחומדא מסתימת הפוסקים‬
‫ולכן אף אם שם נוטה שיש להקל מטעם שכתב‬
‫בבאוד הלכה בסי׳ שמ״ה בסעיף ט״ז שיש לצדף‬
‫שיטת מסקנת התוס׳ שלמעלה מעשדה הוא מקום‬
‫פטוד אף בדוחבו ד׳ והגד״א שם בס׳׳ק מ׳׳ג הביא‬
‫שכן דעת הדמב׳׳ם ודשב״א וגם דעת דש׳׳י ותוס׳‬
‫בדף צ״ח גבי זיז ארבעה למעלה מעשדה ומשמע‬
‫שכן פוסק הגר׳׳א ובן הביא המ״ב בשם הא׳׳ר עיי׳׳ש‪.‬‬
‫מ״מ על הגשרים שעולים יותר מד׳ אמות בגובה‬
‫עשרה טפחים ורחבים ט׳׳ז ורבים של ס׳ רבוא‬
‫בוקעין אפשר הוא דה״ר דבזה אפשר כברי כהרא״ש‬
‫שהוכיח מדש״י לההולקים על המג׳׳א שאין הרה׳׳י‬
‫עולה אלא המחיצות וכדסובר כן הרמב׳׳ן שהבאתי‬
‫לעיל וכיון שאין ניכרות אין עולין וא״כ אפשר‬
‫הוא גם רה׳׳ר‪ .‬אך אפשר שגם לשיטתם בהרא׳׳ש‬
‫אינו רה׳׳ר דל׳׳ד לארעא סמיכתא כיון שנראה לכל‬
‫שעומד באויר למעלה מעשרה וא״כ יהיה להשיטות‬
‫רלט‬ ‫משה‬
‫היה רה׳׳ר וא״כ אין למילף שיצטרכו לעבור בכל‬
‫רחוב ורחוב ס׳ דבוא‪.‬‬
‫ולכן אני אומר שודאי סגי בזה שישנם בעיר‬
‫ולכל היותר שישנם ברחובות כל העיר ס׳ רבוא‬
‫שזה הוי כמו במדבר במתנה אבל ממילא יש חלוק‬
‫בין רה״ר דעיר לרה״ר דדדבים דבדרכים אם אין‬
‫עוברין שם ששים דבוא הרי ממילא ליכא שם ס׳‬
‫רבוא לכן בד‪,‬כרח שיעברו שם ס׳ רבוא‪ ,‬ויהיה מה‬
‫שמצריך הש״ע להי׳׳א שיהיו ם׳ רבוא עוברין בו‬
‫בדרכים דוקא‪ ,‬ובאם הוא ברחובות העיר שאיירי‬
‫בריש הסעיף יהיה הפירוש עוברין בו בעיר לא‬
‫בכל רחוב ורחוב ומה שנקט הש׳׳ע לשון כזה שיותר‬
‫משמע שיהיו עוברין בו באותו מקום לבדו כל הס׳‬
‫דבוא הוא בשביל דרכים שמחוץ לעיר ששם צריך‬
‫שיהיו עוברין בו באותו הדרך לכן לא חש למינקט‬
‫לשון זה ביון שיש לפרש לשון זה ברחובות העיר‬
‫על העיר אף שהוא בדוחק כיון שהוא לשץ מרווח‬
‫על הדרכים‪.‬‬
‫וא״כ יש להסתפק בהגשרים שהולכים ממאנהעטן‬
‫לבדוקלין אם יש להחשיבם שאינם מהעיר משום שהם‬
‫חוץ לעיר או יש להחשיבם מהעיר מפני שהוא גם‬
‫לתשמישי העיר שיש שם איצטבאות לישב שם‬
‫ומקומות לטיול ואם הם מהעיר נחשבו ביש שם‬
‫ם׳ רבוא בזה שבכל העיר יש ששים רבוא במאנהעטן‪,‬‬
‫ואם נחשבו שאינם מהעיר הרי צריך חשבון הששים‬
‫רבוא בכל אחד לבדו כמו בדרכים שאין שייך לצרף‬
‫להם אלו שבעיר‪ ,‬וזה הא ליכא לפי החשבון כדלעיל‪.‬‬
‫ואם נחשבו מהעיר שא״כ חוא כיש שם ששים‬
‫רבוא יש לנו להחמיר שיצטרך דלתות וגם‬
‫ננעלות בלילה כדבארתי לדעת הרא״ש אליבא‬
‫דד‪,‬חולקים על המג״א‪ .‬אך כיון שאפשר שאין להחשיבם‬
‫מד‪,‬עיר שאז אף להרא׳׳ש אליבא דד‪,‬חולקים על המג׳׳א‬
‫סגי בצוד‪,‬״פ ולהר׳־י בתוס׳ לכו״ע סגי בצוה״פ‬
‫אף שיש שם ס׳ רבוא ולהמג״א גם לד‪,‬דא״עז סגי‬
‫בצוה׳׳פ אף ביש שם ס׳ דבוא וכן הוא לנו״ב‪,‬‬
‫ולהתום׳ במסקנא שהוא כירושלמי מותר אף בלא‬
‫תקון לכן היד‪ ,‬מקום לד‪,‬קל שיסגי בצוד‪,‬״פ על‬
‫הגשרים להתיר במאנהעטן אף שיש שיטד‪ ,‬גדולה‬
‫לאסור‪.‬‬
‫)וראיה גדולה למד‪ ,‬שבאדתי דלא בכ״מ צריך‬
‫שיעברו שם ס׳ דבוא דהא בעידובין דף כ״ב איתא‬
‫ואפילו במעלות בית מרון הוא רד‪,‬״ר ופדש״י‬
‫שמהלכין בה בזא׳׳ז ולא שנים יחד וא״כ אף אם‬
‫ילכו בלא הפסק כל הכ׳׳ד שעות של תמע׳׳ל לא‬
‫יעברו ס׳ רבוא ומ״מ הוא רד‪,‬״ר וחייבין עליו אף‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫העיר שלכן כתבו בלשון יחיד בוקעין בו ולא כתבו‬
‫בלשון רבים בוקעין בהן כמו שכתבו בלשון ובים‬
‫דאין מבואות רחבות וא״כ הוא כמוכרח שהם׳ רבוא‬
‫קאי על העיר דאם היד‪ ,‬בעיר ם׳ רבוא בוקעין אף‬
‫שלא בכל מבוי ומבוי הוו כל המבואות הרחבות ט״ז‬
‫אמה דה״ר‪ .‬וא״כ אפשר שגם כוונת ם׳ התרומה נמי‬
‫הוא על העיר דמתוס׳ גשמע גם לס׳ התרומה‪ .‬וגם‬
‫הוא תמוד‪ ,‬טובא דהא הילפותא הוא מדגלי מדבר‬
‫שמסתבר שלא היו עוברין כל הששים דבוא בכל רחוב‬
‫ורחוב אלא שהיו במהגר‪ ,‬שהיתר‪ ,‬י״ב מיל על י״ב‬
‫מיל ששים רבוא ויש למילף שבעיר שד‪,‬יא ג״כ‬
‫בשטח כזד‪ ,‬וב״ש בפחות בשטח זד‪ ,‬שיש בד‪ ,‬ששים‬
‫רבוא אף שאין עוברין ששים רבוא בכל רחוב ורחוב‬
‫נמי הוא רה״ר‪ .‬ומסברא נדמה שאף עיר שאין בד‪,‬‬
‫תושבים ס׳ רבוא אבל בצרוף עם הנכנסים בתוכה‬
‫בכל יום יש ם׳ רבוא נמי הוי רה״ר דמאי שנא‪ .‬וזהו‬
‫כוונת רעז״י בדף נ״ט במש״ב שלא היו נכנסין בד‪,‬‬
‫תמיד ם׳ רבוא של בנ״א עיי״ש שהשמיענו דא״צ‬
‫שיהיו התחנזבים שלה דוקא ס׳ רבוא אלא דאף עם‬
‫צרוף הנכנסים הם ס׳ רבוא נמי הוא דה״ר‪ .‬אבל‬
‫מנא לן למילף שיצטדבו הס׳ דבוא לעבור בכל‬
‫יום בכל רחוב ורחוב‪ .‬ואף זה שיהיו בחוצות בצרוף‬
‫הרחובות כולם ס׳ דבוא נמי אולי אין למילף דאולי‬
‫לא היו במדבר כל הס׳ רבוא ביחד בחוצות דאולי‬
‫היו הרבד‪ ,‬מהן באד‪,‬לים ויש למילף דק שיהיו בעיר‬
‫יהד עם אלו שנמצאו בבתים ם׳ רבוא שיש האפשריות‬
‫שיהיו גם בחוצות יחד נמי יהיה רה״ד‪ .‬אך בזה‬
‫אולי כיון שלא מסתבר לצרף אלו שבאד‪,‬לים ילפינן‬
‫השעור של ס׳ רבוא שיהיו בחוצות וגם אולי אמדו‬
‫שמהסך שהיו במדבר יחד עם הטף ונשים היו‬
‫בחוצות ס׳ רבוא אבל למילף שיעבדו בכל רחוב‬
‫ורחוב זד‪ ,‬ודאי אין למילף‪ .‬ואף שרש׳׳י בשבת‬
‫דף צ״ו כתב על מה שאיתא שם ומחנה לויה רד‪,‬׳*ר‬
‫הואי פי׳ שהיו הכל מצויץ אצל משד‪ ,‬דבינו נמי לא‬
‫מסתבר שהיו בכל יום הס׳ רבוא אצל משד‪ ,‬דלא‬
‫בבל יום הקד‪,‬ילו את העם כ׳־א בעת הצורך ע״י‬
‫חצוצרות ואם בכל יום היו שם בל העדה לא היו‬
‫צריכים לחצוצרות‪ .‬וגם הא משמע שכל מחנה ישראל‬
‫היו רה״ר דבכ״מ הוזכר שרה׳׳ר מדמין לדגלי מרבד‬
‫והדגלים היו במחנה ישראל ולא במחנד‪ ,‬לויה וא״כ‬
‫צריך לפרש בכוונת רש״י שמפרש טעם ע׳׳ז שאומד‬
‫שמשת חוה יתיב במחנה לויד‪ ,‬שהוא בחוץ מקום‬
‫שד‪,‬וא רה׳׳ר ולא באד‪,‬לו שהוא רה׳׳י שד‪,‬וא מטעם‬
‫שד‪,‬יו הכל מצויץ אצל משה רבינו ולא היה אפשר‬
‫זד‪ ,‬בבית אלא בחוץ שהוא מקום מדווה וא״כ אין‬
‫הרה״ר של מהנר‪ ,‬לויה אלא מאותו הטעם שכל המחנה‬
 ‫משה‬
‫ולכאורה מוכרח שבירושלים לא היה מועיל‬
‫עירוב ראם היה מועיל עירוב מ״ט לא עירבו‬
‫בירושלים הא משמע בדף ס״ח שיש לעעזות עירוב‬
‫ומוטל זה על חכמי העיר ודוחק טובא לומר דידוע‬
‫היה שבאותה שעה שהביאו חכמים ממעשה בשוק‬
‫של פטמים שהיה ברושלים שהיו נועלין ומניחין‬
‫את המפתח בחלון שע׳־ג הפתח לא היה עירוב מצד‬
‫איזה אונם‪ .‬וא״כ אולי יש לנו להחמיר כיון שלהרשב״א‬
‫וד׳ אפרים שבבעה״מ הוא גם רה״ר ולהגדולים‬
‫שהביא התה׳׳ד וכן הביא ממרדכי בש״ר אפרים‬
‫מרעגענשבורג הוא עכ״פ אסור מדין כרמלית וכן‬
‫הא הוכחתי שגם רש׳׳י בחד לישנא סובר שהוא‬
‫כרמלית וגם הא איכא ראיה גדולה לשיטה זו‪ .‬ומה‬
‫שעשו תיקונים לעיירות שביוראפ ולא החמירו‬
‫בסרטיא ופלטיא לשיטות אלו אין ראיה דלא חיישינן‬
‫להו אלא דהוא משום שנהגינן להקל שצריך ם׳ רבוא‬
‫ובעיירות הא לא היו ם׳ דבוא גם בסרטיא ופלטיא‬
‫ולכן אף שנחמיר כהרשב״א ור׳ אפרים שאין מועיל‬
‫לדה׳׳ר אף מחיצות גמורות לא היה שייך להחמיר‬
‫בהו‪ .‬וכן לא היו אף כרמלית לשיטות הגדולים‬
‫שבתה״ד ולשון אחד שברש״י דרק בדה״ר של ששים‬
‫רבוא שהוקף במחיצות סבדי שאף שאינו בדין‬
‫רשות הרבים הוא בדין כרמלית כמו בירושלים דגם‬
‫הם סברי כהרשב״א שרה׳׳ר אף כשהוקף במחיצות‬
‫לא נעשה רה״י רק שפטורין משום דל״ד לדגלי‬
‫מדבר וא״כ הוא כרמלית כדאיתא ברש׳׳י וא״כ‬
‫בפחות מם׳ רבוא שאינו רה״ר מועילין המחיצות‬
‫וגם רק צוה״פ לעשות לרד‪,‬״י‪ .‬אבל בעיר גדולה‬
‫שם׳ רבוא מצויין בסרטיא ופלטיא שלו שזה לא‬
‫היה כלל בעיירות שביוראפ שעשו התקונים כמפורש‬
‫בכל הראשונים והפוסקים אין לנו מנהג להקל בזה‬
‫וא׳־כ יש לנו להחמיר כיון שמצינו הרבה ראשונים‬
‫שאוסרין ויש ראיה גדולה לדבריהם כדלעיל‪.‬‬
‫וגם הא אף לפי׳ ראשון דדש׳׳י שכן סובר‬
‫התה׳־ד שבמוקף מחיצות ליכא שום איסור והוא‬
‫בדין רה״י אף בעיר שצז׳ רבוא בוקעין בד‪ ,‬נמי‬
‫הא מוכרחין לומר שירושלים עכ׳־פ היתד‪ ,‬אסורה‬
‫משום שלא עירבו שתמוד‪ ,‬טובא מ״ט לא עירבו‬
‫כדד‪,‬קשתי שדוחק לומר שאותה שעד‪ ,‬לא היה דאף‬
‫על שעה אחת תמוה מ״ט לא עירבו‪ .‬ולכן אולי‬
‫מכיון שבאין לירושלים מכל המקומות ברגלים וגם‬
‫בכל השנה להקריב קרבנות ולאכול מע׳־ש חששו‬
‫לשמא יראו אנשים ממקומות שלא יהיו מתוקנים‬
‫במחיצות כמו ירושלים ויטלטלו גם שם לפיכך‬
‫לא עירבו כדי שיהיו אסורים גם בירושלים דכ״ז‬
‫שלא עירבו הרי גם חצר אסור ככרמלית‪ .‬ואם ‪P‬‬
‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רט‬
‫שדש׳׳י ד‪,‬א מצדיך שיהיו ם׳ דבוא‪ .‬ולכן צריך‬
‫לומר כדבארוזי שבעיר סגי בזה שיש ם׳ רבוא‬
‫בכל העיר וגימא שמעלות בית מרון היה בעיר‪.‬‬
‫ואף שבר״ה דף י״ח פרש״י הדרך קצר ואין שנים‬
‫יכולין לילך זה בצד זה שהעמק עמוק משני צירי‬
‫הדרך עיי״ש צריך לומר דלא דק שם כ״כ כיון‬
‫שאין נוגע שם וקראו דרך אף שהוא מדחובי העיר‬
‫וגם בל״ז הא מוכרח לפרש שהיה מרחובי העיר דהא‬
‫רה״ר צריך שיהיה ברוחב ט״ז אמה ואם היה דרך‬
‫בעלמא כיון שקצר כ״כ לא היה שייך להיות רה״ר‬
‫ולכן צריך לומר שהיה מרהובי העיר והיה רוחב‬
‫הרחוב שהוא בין החצרות והבתים שמשני הצדדין‬
‫נז״ז אמה והיה מקום התלוך דק קצר מאד באמצע‬
‫הרחוב ומשני הצדדין עד החצרות והבתים עמק‬
‫עמוק וזה ג״ב הוא בדין רה״ר דאולי היה ראוי‬
‫קצת לתשמיש להעוברים במשאות ואף שאלו הצריכים‬
‫להרוחב דנז״ז הם מועטים מ״מ הוא רה׳׳ר בצרוף‬
‫הם׳ רבוא של כל העיר כדבארתי‪ ,‬אבל אט היה‬
‫בדרך ודאי אין להחשיבו שהוא רוחב ט״ז בשביל‬
‫המוענזין שמשתמשים שם‪(.‬‬
‫אך הנה לעומת זה שכתבתי שיש מקום להקל‬
‫הא איכא שיטת הרשב״א הובא בבה״ט סי׳ שמ״ה‬
‫סק״ז שסרטיא ופלטיא הוא רה״ר אף בעיר שמוקפת‬
‫מחיצות ודלתותיה נעולות וכן איתא בבעה״מ בעירובין‬
‫דף כ׳׳ב בשם הר׳ אפרים דרה״ר לא מיערבא‬
‫אפילו בדלתות נועלות ויש סוברין שאף שאינו‬
‫רה׳־ר הוא עכ״פ כדמלית כדהובא בתה״ד סי׳ ע׳־ג‬
‫ואף שהתרה״ד עצמו סובר שהוא דה׳׳י מ״מ יש‬
‫שיטה האוסרת ומשמע שכן סובר גט רש׳־י בדף ק״א‬
‫שכתב לענין ירושלים אבל עכשיו דדלתותיה ננעלות‬
‫כדגלימדבר שהוא דרך פתוח‬ ‫לאו רה׳׳ר שאינה‬
‫כל שעה עיי״ש ולשון זה משמע שאינו רה״י דהא‬
‫דומהלדגלימדבר הוא הפטור‬ ‫רק מחמת שאינה‬
‫שזה עושה רק שלא יתחייב בדין רה״ר כדאעזכחן‬
‫לשון זה ברה׳׳ר מקורה אבל לא יעשה מה שאינה‬
‫חמה לדגלי מדבר בדין רשות היחיד‪ .‬איברא‬
‫דלשון רש״י דלעיל מזה שכתב שהיא כולה‬
‫כחצר של רבים שלא עירבו דהואיל ודלתותיה‬
‫ננעלות בלילה מערבין את כולה משמע שהוא דק‬
‫משום חסרון עירוב וביותר מפורש הוא ברש״י ד״ו שב׳‬
‫אבל נעילת דלתות משויא לה כחצר של רבים ומערבין‬
‫את כולה וכ׳׳ז שלא עירבו הויא כרמלית עיי״ש כדהוכיח‬
‫התה״ד מרש״י אבל עכ״פ מרש״י של דבור זה‬
‫שכתב דל׳׳ד לדגלי מרבד משמע שהוא כדמלית‬
‫וצריךלומרשהם שתי לשונות‬ ‫ולא מחני עירוב‪.‬‬
‫בדש׳׳י‪.‬‬
‫רמא‬ ‫משה‬
‫שנהגו להקל שלא כשיטה זו מתרי טעמי הדא שלא‬
‫היו בעיירות שלנו ס׳ רבוא ועוד שלא היתה עיר‬
‫של ל״ב מיל וממילא יש לתוש גם לשיטה זו‪ ,‬ועיין‬
‫במ׳׳ב סי׳ שס״גבשער הציון אות צ״ד שהביא‬
‫מס׳ גאון יעקב שהסכים לשיטה זו‪ .‬ולמה שבארתי‬
‫שהוא שעור ל״ב מיל נמצא שאלף כורים הוא הרבה‬
‫פחות ויהיה רה״י אף לשיטה זו ונצטרך לפרש‬
‫בלשון התום׳ בדף כ׳׳בשנקטו הגוזמא וה״ה לאלף‬
‫כורים דמה שעור יהיה עיי״ש שהוא מחמת שלא‬
‫אסקי אדעתייהו שעוד דמחיצות נראין לכן גם אלף‬
‫בורין הוא הגוזמא לפרש מזה שאפילו שעור היותר‬
‫גתל הוא רה״י אבל הרמב״ן והריטב׳׳א שסברי‬
‫שעור דנראין המחיצות אין מאלף בורין שום הוכהה‬
‫שאין לזה שעור דאלף בורין ויותר מזה עד ל׳׳ב מיל‬
‫הוא רה׳׳י ורק יותר מל״ב מיל אינו רה״י‪.‬‬
‫ומה שרוצה כתר״ת לומר שאולי אין להכניס‬
‫בחשבון הם׳ רבוא את הנכרים ולא הנשים וטף‬
‫הנה בתום׳ עידובין דף ו׳ מפורש שלא גמרינן אלא‬
‫מלתא דכתיבא במספרם‪ .‬וזד‪ ,‬מוכרה דאל׳׳כ ליכא‬
‫שעור מבורר נהי שמצד הנשים וטף יש לשער אבל‬
‫מערב רב ליכא לשער דלא ידוע כמה היו‪ .‬ועיין‬
‫במכילתא שלר׳ ישמעאל היו ק״כ רבוא שהם כפלים‬
‫מם׳ רבו ולר׳׳ע מאתים וארבעים רבוא שהם ד׳‬
‫פעמים ם׳ רבוא‪ ,‬ולר׳ נתן לגירסת הגר׳׳א היו ש״ם‬
‫דבוא שהם ששה פעמים ם׳ רבוא ולכל מאן‬
‫דאמר לא נאמר זה מפורש בתורה ולא מסתבר‬
‫שיהיה הדין הנאמר בתורה בלא קצבה‪ .‬אך‬
‫אפשר דכוונת התוספות שמלתא דכתיבא במספרם‬
‫עושה זה לבד רה״ר אבל עכ״פ גמרינן שיהיו ם׳‬
‫רבוא מישראל וזכרים מבני עשרים ומעלה דוקא‬
‫ויהיה רה׳׳ר בין אם הם עצמן שם בין אם יש גם‬
‫נכרים ונשים וטף שלא יחשבו אותם‪ .‬אב׳ל לבד‬
‫שלא מסתבר כן ודי לן למילף רק החדוש שחחכר‬
‫בראשונים דצריך מספד ם׳ רבוא‪ ,‬חנה בלשון מהר׳׳מ‬
‫שבמרדכי ר״פ הדר כתב על היהודים היחידים‬
‫הדדים בכרכים המוקפין מחיצות שמצריך הר״י‬
‫שיהיו דלתותיהן נעולות^ שא״צ זה לדידן דלית‬
‫לן רה״ר שכוונתו משום דלית לן כרכים הבוקעין‬
‫שם ס׳ דבוא שזהו הטעם שלייזא לדיח דה״ר והא‬
‫בעיר כזו שכולה של עכו׳׳ם אף בזמן שד‪,‬יו הערים‬
‫גדולות ביותר נמי לא היה רה״ד כיון שאין דרים‬
‫שם ישראלים א״כ משמע דבכל ס׳ דבוא אף נכרים‬
‫נמי הוא רח״ר וא״כ גם נשים ופחותים מבני עעזרים‬
‫מצטרפים לסך ם׳ רבוא לעשות דה׳׳ר‪ .‬והטעם פשוט‬
‫שאין שייך למילף שיהיו דוקא ישראלים וזכרים‬
‫וגדולים אף שבדגלי מדבר היו כן דהא ילפינן‬
‫מכל אבות גם דברים התמים להאבות שהיו במשכן‬
‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫גם במאנהעטן שהוא עיר שבאין ממקומות הרבה‬
‫שא׳׳א שם לתקן וגם סמוכים לה בתוך התחום‬
‫מקומות שלא יוכלו לתקן‪ ,‬אין לתקן ולא לערב‬
‫גם במאנהעטן כרי שיהיו אסורים גם במאנתעטן‬
‫ולא יבואו לטלטל גם במקומות שאי אפשר‬
‫לתקן‪ .‬ונמצא שאף לדירהו משמע שאין לתקן להתיר‬
‫במאנהעטן אף אם יכולין לתקן‪.‬‬
‫ענף ו‬
‫והנה יש עוד שיטת הריטב״א בשם הרמב״ן‬
‫שאיכא שעור בגודל רה״י במשך האורך והרוחב‬
‫שהוא כל שאין המחיצות נראות לעומד באמצע‪.‬‬
‫אך למה שרוצה המ״ב סי׳ שמ״ו סעי׳ ג׳ בבאור‬
‫הלכה לפרש דברי הרמב״ן שהוא רק במחיצות‬
‫שלא נעשו בידי אדם ליכא חשש זה‪ .‬אבל הא‬
‫ברשב׳׳א בדף כ׳׳ב מפורש שיש שעור לגודל רה״י‬
‫וא׳׳ב הוא גם במחיצות שנעשו בידי אדם וכן משמע‬
‫שהריטב״א מפרש כן ברמב״ן‪ .‬אך מסתבר לע״ד‬
‫שיש בזה שעור ידוע מגמ׳ בכורות דף נ׳׳ד שמע״ב‬
‫מצטרף כמלא רגל בהמה רועה וכמה הוא רגל‬
‫בהמה רועה ט׳׳ז מיל ומפרש בגמ׳ דקים לחו לרבנן‬
‫דשיתסר מילי קא שלטא ביה עינא דרועה עיי״ש‬
‫וא״ב מש״כ הרמב״ן שיהיה ניכר לעומד באמצע‬
‫הוא ל׳׳ב מיל ושטה כזה אולי ליכא במאנהעטן‬
‫וא׳׳ב הוא רה״י גם לשיטה זו ואף שלא נראו המחיצות‬
‫מצד הבתים מסתבר שלא יתבטל בזה הרה׳׳י שנעשה‬
‫מהמחיצות‪ .‬ואף שהרשב״א משמע דלא מפרקו שעור‬
‫שנראין דלכן אסיק בצ״ע כמה הוא השעור אין‬
‫ספקו מוציא מידי פשיטותא דרמב״ן וריטב״א‬
‫שהוא כשעור שנראין‪ .‬אבל הריטב״א לא הזכיר לשון‬
‫לעומד באמצע רק לשון תוך המחיצות משסע שאף‬
‫בעומד אצל המחיצות מצד אהד צריך שיראה צד‬
‫השני וא״ב הם רק ט׳׳ז מיל וכדי שלא יהיה סתירה‬
‫מלשון הריטב״א בשם הרמב;׳ן ללשון הנמצא בהדושי‬
‫הרמב״ן גופיה מסתבר שכן מפרש הריטב׳׳א לשון‬
‫שעומד באמצע שכתב הרמב״ן שכוונתו רק לתוך‬
‫המחיצות ולאו דוקא באמצע ממש אלא שכל תוך‬
‫המחיצות קרא לשון באמצע‪ .‬אבל אפשר שבאמצע‬
‫דוקא שהם ל״ב מיל וכן הא מסתבר דכיון דלעומדין‬
‫באמצע נראין המחיצות יש להחשיב להו מקום‬
‫בין המחיצות לרה׳׳י וממילא גם לכו־־ע הוא רה״י‬
‫דאין שייך להתחלק בדיניו לאלו מלאלו ולכן אף‬
‫שסתם הריטב׳׳א וכתב לשון תוך המחיצות כוונתו‬
‫לעומדין באמצע ולא כתב בפירוש משום שמוח‬
‫זה מאליו‪ .‬ולכן אם ליכא ל״ב מיל הוא רה׳׳י גם‬
‫לשיטה וו‪ .‬אבל אם איכא ל׳׳ב מיל יש אולי לחוש‬
‫גם לשיטה זו ביש ם׳ רבוא בעיר ובזה לא שיז‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רמב‬

‫סימן קט‬ ‫שהם התולחת שהייבום עליהם כמו על האבות‬

‫ולת יש למילף שפיר שיהיה רה׳׳ר גם מס׳ רבוא‬
‫עוד בענין הנ״ל‬ ‫רנכרים ממה שהיה רה״ר מס׳ רבוא מישראל ובז‬
‫יש למילף גם נשים ופחותים מבני עשרים ראיז‬
‫מקום לחלק ביניהם ורק סך פחות מס׳ רבוא איז‬
‫ה׳ שלח תשי׳׳ב‪.‬‬
‫למילף דוראי רשות הרבים רם׳ רבוא הוא רשות‬
‫מע׳׳ב ידידי הרב הגאון המפורסם בתורה ובגדולה‬ ‫של רבים ביותר מרה׳׳ר של פחות מס׳ רבוא ולבז‬
‫מהר״ר צבי הירש אייזענשטאט שליט׳׳א‪.‬‬ ‫הקשו התוספות שפיר שאף בס׳ רבוא לא היה לנו‬
‫הנה במה שהעיר כתר׳׳ה ע׳׳ז שלא דברתי כלום‬ ‫לחייב רבמדבר היתה של הרבה יותר מס׳ רבוא‬
‫בדבר שאין השערים מכוונים אף שעיקר יסודו‬ ‫לאין מספר והוצרכו לתרץ דלא גמרינן ממשכן‬
‫של כתר׳׳ה להתיר היה בשביל זה‪ ,‬הנה לא נעלם‬ ‫אלא מלתא דכתיבא במספרם אבל סך הזה וראי‬
‫ממני זה אבל למה שבארתי שצורך דלתות אינו‬ ‫ילפינן גם אם הם מנכרים ונשים ופחותים מבני‬
‫הקא כשהוא בדיני רה׳׳ר אלא אף שלענין הדינים‬ ‫עשרים ואין להסתפק בזה כלל‪.‬‬
‫הוא כרמלית אם אך בקעי ביה רבים כברה׳׳ר גמור‬
‫והוא רחב ט״ז אמה צריך דלתות ויש גם להחמיר‬ ‫ומש״ב להקל מצר שנוסעים במאשינעס שהם‬
‫שיהיו ננעלות כרהוכחתי ובארתי באורך ולכן אף‬ ‫רשות לעצמן לא מסתבר כלל‪.‬‬
‫זה שאין השערים מכוונים אינו כלום שעכ״פ כרמלית‬
‫היוצא מזה לדינא שיש שיטות גדולות שאף‬
‫וראי הוי וכיץ שבקעי רבים יש להצריך דלתות‪.‬‬
‫אם היו הדלתות ננעלות היו מאנהעטן וכן ברוקלין‬
‫אבל מה שלא הזכרתי זה כלל אף לפלפולא‬ ‫רה׳׳ר‪ .‬וכן יש הסוברין אף שלא היו רה׳׳ר אסורין‬
‫ולברודא הוא מטעם שבעניותי אני נבוך בעיקר‬ ‫בדין כרמלית‪ .‬ומנהג נגד שיטתם אץ לנו וא״ב‬
‫דין זה שמנלן שצריך שיהיו השערים מכוונים זה‬ ‫מהראוי להחמיר‪ .‬ונוסף ע׳׳ז שאף אם נחלוק ע׳׳ז‬
‫כנגר זה רמש״ב הרא׳׳ש שיהא פלושו דומה לדגלי‬ ‫הא יש סברא להחשיב רה״ר מצד הגשרים אך מצר‬
‫מדבר‪ ,‬תמוה דמנלן שבדגלי מדבר היו מכוונים‪.‬‬ ‫זה היה יותר נוטה להקל כדלעיל‪ ,‬אך מ״מ לצרף‬
‫ומלשון רש״י באמת אין ראיה שלא כתב שהשערים‬ ‫להחמיר ודאי היא ראויה‪ .‬ונוסף לזה אף אם לא‬
‫מכוונים אלא כתב רה׳׳ר שלה מכוון משער לשער‬ ‫היה שום חששות בהתקונים לא היו צריכים לערב‬
‫וא׳׳ב אפשר שהולך אף באופו עקלתון ואין השערים‬ ‫ולהתיר ל״מ אם לא יוכלו להתיר בתקונים בברוקלין‬
‫מכוונים נמי הוא רה׳׳ר ובא למעט אם מפסיק באמצע‬ ‫הסמוך בתוך התחום אלא אף אם גם בברוקלין‬
‫מבואות שאין רחבים ט״ז אמה או שמפסיק מקום‬ ‫היו יכולים לתקן אבל הא יש מקומות שלא יוכלו‬
‫שאין בו דריסת ששים רבוא או שמפסיק מקום‬ ‫לתקן או שלא יתקנו אף שיכולין ובשבילם נמי‬
‫מקורה שזה יש למילף מדגלי מדבר שכל הרחובות‬ ‫לא היו צריכים לערב ולהתיר במאנהעטן ואולי גם‬
‫היו רחבין בשוד‪ ,‬ט״ז אמה ולא היו מקורות ודריסתן‬ ‫לא בברוקלין כדהוכחתי לשיטתם מהא דלא עירבו‬
‫שוה‪ .‬וכן יש לפרש בלשון הרא׳׳ש שכתב רק שיהא‬ ‫בירוקולים‪.‬‬
‫רה׳׳ר שלה מפולש משער לשער‪ ,‬היינו שמשער‬
‫זד‪ ,‬לשער זה היה רה׳׳ר בלא הפסק דבר המבטל‬ ‫עיינתי גם בקונטרס הגר״מ פאלאק שליט׳׳א‬
‫מריני רה ‪ .T‬וכן יש לפרש לשון הגהות מרדכי שכתב‬ ‫ויש מ דברים שכיווננו שנינו לרעה אחת אבל‬
‫רחובות שלה מפולשות משער לשער‪ ,‬שאין הכוונת‬ ‫לדינא ולמעשה נלע׳׳ר כדבארתי הנ״ל‪.‬‬
‫על השערים שיהיו מכוונים‪ .‬אך במג׳׳א סי׳ שמ׳׳ה‬
‫סק״ח כתב על לשון הש׳׳ע מפולשים משער לשער‬ ‫והנני ירידו מוקירו בלב ונפש ומברכו בחג‬
‫פי׳ שהשערים מכוונים זה כנגד זה ויש לאותו ררך‬ ‫שמח ובקבלת תורה בלב שלם ולזכות בחג הבע״ל‬
‫המכות משער לשער כל דיו רה׳׳ר עיי׳׳ש׳׳ וזה‬ ‫לקיים מצות ראיה חגיגה מומחה בבית הבחירה‬
‫תמוה מנ׳׳ל שיהיו השערים מכוונים‪ .‬איברא רכן‬ ‫שיבנה במהרה ע׳׳י הג״צ‪,‬‬
‫איתא ברמב׳׳ן במלחמות דף כ׳׳ב שכתב חייבין עליה‬
‫משום רה׳׳ר לפי ששעריה מכוונים זה כנגר זה‬
‫משה פיינשטיין‬
‫אבל תמוה גם על הרמב׳׳ן״ מנא ליה דבר חדוש■‬
‫מה לומר בלא ראיה מגמ׳ והא איו ללמוד מדגלי‬
‫מדבר שגם שם מנא ליה שד‪,‬יו מכוונות‪.‬‬
‫רמג‬ ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫שלא הקפיד והוא דוחק‪ .‬ואולי סובד דש״י דתדוייהו‬ ‫ועיץ בהגד״א ס״ק ט״ו שלא ציץ לדש״י דף‬
‫לקולא שאם יש לו רשות להניח כליו לא איכפת‬ ‫ו׳ אלא לדש״י דף נ״ט ד״ת ואין לד‪ ,‬אלא פתח‬
‫לן אף אם יש שם כלים קלים ומותדין לטלטלם ואם‬ ‫אחד ולאו מפולשת היא‪ ,‬אלמא שמפדש הגד״א‬
‫יש שם כלי שהיא מוקצד‪ ,‬או כלי כבד שקשה לטלטלו‬ ‫שא״צ שיהיו חשעדים מכוונים אלא שיהיו שני‬
‫אף שהניח שלא ברשות נמי הוא תפ׳׳י ודלא כד‪,‬טוד‬ ‫פתחים כדי שתהיה מפולשת אבל אף באינם מכוונים‬
‫דאף ביש לו רשות מצדיך שיהיה מוקצה או דבד‬ ‫הוא דה״ד‪.‬‬
‫כבד{‪ ,‬לא נעשה פלוגתייהו רחוקד‪ ,‬שיצריכו לד‪,‬ניח‬
‫ומש״כ התום׳ דף כ״ב דירושלים היתד‪ ,‬מפולשת‬
‫שם כל מת שירצה‪ .‬אלא ודאי שאף שאין לו דשות‬
‫מד׳ צדדין וחייבין משום דה״ר לעומד באמצע‬
‫דק ליתד של מחרישה נמי הוא תפ׳׳י לכו׳׳ע אחדי‬
‫הפילוש הוא דק לד׳ יהודה דב׳ מחיצות דאורייתא‬
‫שלא הוזכר שפליגי בזה‪ .‬וגם בכלל איך נימא בלא‬
‫אבל לרבנן אף בלא מכוונים השערים אפשד מחייבי‪.‬‬
‫ראיה שזד‪ ,‬לא יחשב תפ״י‪.‬‬
‫ולכן צע׳׳ג דבר זד‪ ,‬ולא דציתי לכתוב במה שאין‬
‫ומש״כ כתד״ד‪ ,‬שיש פוסקים שצריך שלא ישכיר‬ ‫לי בדור דברים‪.‬‬
‫פנה מיוחדת‪ ,‬הנה לא עיין בב׳׳י דמפורש שם שפנה‬ ‫ידידו‪,‬‬
‫מיוחדת הוא חסרון דמקשת שם מעכו׳׳ם שהשכיר‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫לעכר׳ם שדק ביש לו תפ׳׳י בכל הבית יכולין‬
‫לשכור מהמשכיר כמפורש בסי׳ שפ״ב סעי׳ י׳׳ג‬
‫ותירץ משום דהכא בעי שיהיה שם גם כלי שלו‬
‫סגי גם בפנת אבל לא שיש מעלה בפנה מיוחדת‬
‫דבכל הבית עדיף אם יש לו דשות להניח איזה‬ ‫סימן יןמא‬
‫הפץ בכל הבית בלא יחוד מקום אף שודאי השכיר‬
‫לחבית שהשוכר ישתמש בו דכיון שיש גם לו דשות‬
‫בענין כלי שכור אם נחשב תפיסת יד‬
‫לאיזה חפץ הוא תפ׳׳י‪ .‬וכ״ב הוא גם בפנר‪ ,‬מיותרת‬
‫אף שהיא ג״כ שכורת לתשמישי השוכר אבל גם לו‬
‫למשכיר לענין טלטול בשבת‬
‫יש רשות שם להניח איזה חפץ פגי להחשיב‬
‫תפ״י‪.‬‬ ‫י״ב״ טבת תש״ח‪.‬‬
‫ובעצם דין דרש״י אף שמסיק החיי אדם כלל‬ ‫מע״כ ידידי הר״ד חיים וועג שליט״א שלום‬
‫ע״ג סעי׳ ג׳ רבעי שיהיה לו רשות דלא כדש״י‬ ‫וברכה‪.‬‬
‫ורצה עוד לדחוק ברש״י היפוך כל המפרשים דאף‬ ‫הנ ה מד‪ ,‬שרוצח כתר״ד‪ ,‬לומד שצריך שיהיה לו‬
‫התוי׳׳ט הא פי׳ בדש״י אשוכד אף לפי׳ הדוחק‬ ‫דשות להניח בפנה מיוחדת איזה כלי שירצה‬
‫שלו שודאי דחוק טובא ומפני זד‪ ,‬לא נראד‪ ,‬זד‪,‬‬ ‫היום זו ומהד אהדת ולכן במקום תנוד הגעז שאין‬
‫להח״א אבל פי׳ הח״א ודאי נבטל נגד כל מפרשי‬ ‫ביכלתו להניח במקומו כלי אחד לא נחשב תפיסת‬
‫שיטת דש״י‪ .‬וגם הח״א בעצמו בנשמת אדם כתב‬ ‫יד‪ .‬הנה פשוט ובדוד שאף אם יש לו רשות להניח‬
‫שמרמב״ם וטור וש׳׳ע משמע שלא בעי שיהיה לו‬ ‫דק דבר אחד כגון יתד של מחרישה לבד נמי הוא‬
‫דשות‪ .‬אך שמסיק שכיון שאין לנו בהדיא מי‬ ‫תפיסת יד‪ .‬דהא לדש״י לפשטות לשונו בעידובין‬
‫שיחלוק על תמדדכי ומהדי״ק ותוי״ט צריך לדחוק‬ ‫דף פ׳׳ו שכתב בניטל בשבת אינו תפ״י דאי בעי‬
‫שגם כוונתם הוא דיש לו דשות‪ .‬אבל פשוט לע״ד‬ ‫שקיל ושדי ליה לבדאי איידי שאין למשכיר דשות‬
‫שלא נכון כלל דהא הב״י כבד הביא לשון מד‪,‬די״ק‬ ‫כלל להניח שם דק שתניח שם בעצמו ויש דשות‬
‫ומ״מ סתם בש״ע ולא הזכיר ששייר לו דשות אלא‬ ‫לשוכר להשליבם לחוץ נמי מותר אם לא יוכל‬
‫ויש לו שהוא דק בדרך מקדרמהמת שלא נטלם‬ ‫להשליכם מצד הכובד או מצד מוקצה וכדמפדשי‬
‫א״כ הוא כמפורש‬ ‫עדיין וגם הרמ״אלא הזכיר‬ ‫כן הב׳׳ח והק״נ בכוונתו‪ ,‬ודאי הוא דק על מה‬
‫שלא פסק בזה כמד‪,‬די״ק אלא כרמב״ם וטור ודא׳׳ש‬ ‫שהניח‪ .‬וא״ב אף לההולקים וסוברים דבעי שיהיה‬
‫שלא הזבירו‪ .‬ופלא על הה״א שלא הרגיש זה ולכן‬ ‫לו דשות )וכדמשמע כן גם בלשון דש׳׳י במשנה‬
‫ודאי יש לפסוק כדמב״ם וטור ודא״ש וד‪,‬ש׳׳ע נגד‬ ‫דף פ״ת שכתב שיש לבעה״ב מקום בדירתו של‬
‫המדדכי ומד‪,‬די׳׳ק דאף בהיו מועטים היה הלכה כדברי‬ ‫זה שנותן שם כליו להצניע עיי׳׳ש שלשון זה משמע‬
‫המיקל כ״ש שד‪,‬ם המרובים וגדולי הפוסקים‪ .‬והמ׳׳ב‬ ‫שיש לו דשות וצ׳׳ע סתירת דברי דש״י אד‪,‬דדי‪,‬‬
‫נמשך אחדי הה׳׳א ואינונכון כלל‪) .‬ובשער הציון‬ ‫ועיץ בתוי״ט שמפרש דכוונתו דעתה יש לו מקום‬
 ‫ט שה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רמד‬

‫דהא משלם לו בעד זה יותר ובודאי מחוייב להחזיקו‬ ‫אות ח׳ נפל טעות מפורש שכתב שהתוי״ט מפרש‬
‫כל הזמן שהתנו ואף שודאי רשאי שלא לר‪,‬שתמש‬ ‫גם כוונת רש״י דאי בעי שקיל קאי אמשכיר‪ ,‬דבתוי״ט‬
‫ולהחזירו אך שישלם לו השכירות מ״מ כ׳׳ז שלא‬ ‫אף בפי׳ שדוחק ברש״י הוא אי בעי שקיל השוכר אן;‬
‫החזיר מחוייב לשומרו כל ימי השכירות ואין רשאי‬ ‫באיסור מצד ריני ממון מ״מ כיון שאינו מאיסור‬
‫להשליכו לחוץ כי רשות הנפקר קנוי למפקיד אף‬ ‫שבת חוששין לוה עיי״ש ופירוש שקאי אמשכיר‬
‫ברשות שוכר למשכיר שג״כ הוא מר׳ שומרין‪ .‬ואף‬ ‫הוא פי׳ הנשמת אדם( ומתרוייהו נלמד שב׳ הפירושים‬
‫אם דברינא דמלכותא ומנהג העיר פטור בגנבה‬ ‫א׳׳א לפרש ברש״י שפי׳ התוי׳׳ט ודאי דוחק בסברא‬
‫ואבדה והוא בסתם כשכר ע״ד כך נמי הוא כשוכר‬ ‫ממש בלא טעם דמאי נ״מ אם הוא מאיסור שבת‬
‫שהתנה להיות פטור מגו׳׳א שמ״מ הוא שומר למשכיר‬ ‫או מאיסור ממון כדכתב בעצמו מ״מ רחק לפרש‬
‫לענין הרשות שמחוייב להחזיקו בביתו וזה פשוט‪.‬‬ ‫כן משום שלשון רש״י משמע לו כמפורש שקאי‬
‫אשוכר והנש״א דחק בלשונו משום שא״א לומר‬
‫והסחורה ומיני פרקמטיא שכתבו הראשונים‬
‫שלא כהסברא לכן וראי יש לתלות שלא כתרוייהו‬
‫כוונתם לזה שהיה מוקצה וברמב׳׳ם וטור וש׳׳ע‬
‫אלא כהב׳׳ח והק״נ‪.‬‬
‫הוזכר כלים ואף יתד של מחרישה שאמר רבב׳׳ת‬
‫בגמ׳ אפשר שהשאילו לו ואין כאן דיוק כלל‪ .‬ולשון‬ ‫ומה שהקשה בשער הציון שאו״ו כתב בין דברי‬
‫להצניעו שכתב הרע׳׳ב וכן הוא ברש׳׳י הוא פשוט‬ ‫הרמב״ם ובין דברי רש׳׳י‪ .‬הוא פשוט משום דסובר‬
‫שהשייכות לבעה״ב הוא זה שמצניע שם ושומר שם‬ ‫דבכל ענין אסור בין אם אין רשות לשוכר להוציאם‬
‫חפצו השכור כדבארתי שהשוכר משועבד ליתן לו‬ ‫כגון שיש רשות למשכיר להניח שם או אף באין‬
‫מקום ואינו רשאי להשליכו לחוץ כשלא משתמש‬ ‫רשות למשכיר אבל אין מקום משומר אחר שכשיוציא‬
‫בו‪ .‬ואיני יודע למה דייק יותר מרע״ב הא גם‬ ‫השוכר יויק בידים אבל יש לחוש שהמשכיר יוציאם‬
‫ברש׳׳י איתא לשון זה ולא הוקשר‪ ,‬לז עלי ופשוט‬ ‫ובין אם אין לחוש שהמשכיר יוציאם כגון שאינו‬
‫שאינו כלום‪.‬‬ ‫בכאן אבל אין לו רשות למשכיר ויש מקום משומר‬
‫ומש׳׳כ כתר׳׳ה שתפ׳׳י הוא דוקא שיש לו רשות‬ ‫בחוץ או חפץ שאין לחוש להפסד וגנבה אף כשיהיה‬
‫לבא בעצמו בלא רשות השוכר‪ ,‬זה ודאי אינו כלום‬ ‫בחוץ שיש לחוש שהשוכר יוציאם אסור‪ .‬ואין לומר‬
‫דאף אם יש לו רשות לשמור שם חפצו ער איזה‬ ‫דלשון הרמב״ם שקאי אמשכיר משמע דהשוכר אין‬
‫זמן ולא יהיר‪ ,‬רשות ליכנס כלל אלא שיוציא לו‬ ‫יכול להוציאם וא״כ הוא מחמת שצריך שיהיה לו‬
‫חפצו הוא תפ׳׳י ורשות גמור ולא ניתן זה לד‪,‬אמר‬ ‫רשות כדדייק הנש״א מלשון הב׳׳ח דאינו כלום‬
‫כלל לכן דיני ברור למעשה‪ .‬ידידו‪,‬‬ ‫חרא דהא לפעמים אין רשאי השוכר משום מויק‪,‬‬
‫ועוד דיחיה רק ראיה רג׳׳ו אסור רבעי שיהיה‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫שם דוקא חפציו בודאי ואין מועיל הרשות לבד‬
‫כדסובר הב׳׳י וגם לא במונחים שם כלים שאפשר‬
‫שיטלם דלא כדכתבתי לעיל לרש״י‪ .‬אבל רשות‬
‫לא בעי דסגי ביש שם כליו דמשכיר לבד‪ .‬וא״כ‬
‫הוא כמפורש בש״ע שא״צ וכדרצה כן לומר מתחלה‬
‫סימן קמב‬ ‫גם הח׳׳א‪.‬‬

‫ולשון בקביעות שכתב הח״א ודאי אין לומר‬

‫בהדוש ההודש אם היה מעומד‬
‫איכפת לן בור‪ ,‬דודאי אם יהיה לו רשות ליום‬
‫י״ז מנ״א תשי״ז‪.‬‬
‫תלמידי הרה״ג מו״הר׳ אפרים‬ ‫מע״כ ידידי‬
‫גרינבלאט שליט׳׳א‪.‬‬
‫מה שהקשה רעק׳׳א על המג׳׳א ר״ס ^י ‪ r‬שכתב‬
‫שנוהגין לעמוד בעת שמברכין החדש ואומר‬
‫ר״ח פלוני ביום פלוני דוגמא קירש החדש שהיה‬
‫מעומד היכן מצינו זה‪ ,‬ודאי היא קושיא גדולה ועוד‬
‫הקשה שברפ׳׳ג דר״ה משמע שהיה מיושב‪ .‬ואולי כשהיו‬
‫שבעינן שיהיה לו קביעות גם בימי החול דמה‬
‫השבת זד‪ ,‬לבד נמי מותר ובריטב׳׳א לא נקט וה לדינא‬
‫אלא דכן היה כחצרו של בונייס אבל ברור שמותר‬
‫גם לשבת זה בלכד‪.‬‬
‫אך בכלל אין דבר זה נוגע לחדושי שאמרתי‬
‫שגם דברים השכורים נחשב תפ״י למשכיר דאף‬
‫אם צריד רשות הא יש למשכיר רשות שהשוכר‬
‫מוכרח להחזיק חפץ השכור של המשכיר מדין שומר‬
‫ככל שוכר וד‪,‬כא לא יכול השוכר לחזור בו משכירותו‬
‫רמה‬ ‫משה‬
‫שם דק פעם אהת מקודש וכן מפורש הגידסא בדף‬
‫כ״ד ו ת הוא בדמב״ם שם אבל עניית העם שהיה‬
‫בתרי זימנא היה בעמידד‪ .,‬וגם כיון שהוא מצוד‪,‬‬
‫לקדש היה זה ככל מעשה מצוה שצריך לכתהלה‬
‫לעשותד‪ ,‬מעומד כהלל לולב ושופר‪ .‬ולכן אנו שמבדכין‬
‫ההדש הוא דוגמא להעם צריכים לומד מעומד‪.‬‬
‫ואולי גם הב״ד לא גדיעי מהעם למצות הקדוש וענו‬
‫גם הם עם העם אהד אמידה הדאשונד‪ ,‬לפס״ד‬
‫תדי זימני מקודש למצות קידוש ועמדו אז כבעשיית‬
‫כל מצוד‪ .,‬וזה נכון בכוונת המג״א‪ .‬ידידו‪,‬‬
‫משד‪ .‬פיינשטיין‬
‫פי»ן קסג‬
‫בדין ברכת הלבנה מעומד‬
‫י״ט מנ״א תשי״ז‪.‬‬
‫מע״כ ידידי תלמידי הדד‪,‬״ג מו״ד‪ .‬ד׳ אפרים‬
‫גדינבלאט שליט״א‪.‬‬
‫מה שהקשה ידידי על הא דציין המציין למה שכתב‬
‫הדמ״א בסי׳ תכ״ו סעי׳ ב׳ שצריך לבדך מעומד‬
‫שהוא מהטור והא הוא גמ׳ מפורשת בסנהדרין דף‬
‫מ״ב שאמד זה אביי וליכא הולק עליו היא קושיא‬
‫גדולה‪ .‬וגם תמוד‪ ,‬טובא על מה שהשמיט המהבד דין‬
‫זה המפורש בגמ׳ ובדמב״ם ובטור‪.‬‬
‫והנכון לע״ד דמהרמב״ם משמע דדק בבידך בליל‬
‫הראשון מברך מעומד שהוא כתב בפ״י דברנות הי׳׳ז‬
‫וצריך לבדך ברכה זו מעומד שכל המברך על ההדש‬
‫בזמנו כאילו הקביל פני השכינד‪ ,‬ואחד זה כתב אם‬
‫לא בידך בליל הראשון מברך עליה עד ט״ז יום‬
‫בהודש עיי״ש‪ .‬מדנקט דין דמעומד וכאילו הקביל‬
‫פני השכינה קודם שנקט הדין דעד ט״ז בהדש מבדכין‬
‫משמע דדק כשבירך בליל הראשון בדיוק בתהלת‬
‫הדושה הוא כמקבל פני השכינה‪ .‬וטעמו דהוא גודם‬
‫בדברי ד׳ אסי א״ד יוהנן כל המברך על ההדש בזמנו‬
‫ומפרש מלשון זה דיש לכתהלה ודיעבד בבדכד‪ ,‬זו‬
‫דלכתהלה צריך להשתדל לראותה בתהלת החשה‬
‫ולברך עליה ובדיעבד אם לא דאד‪ .‬אותה בליל‬
‫הראשון שהוא תהלת החשה מברך עד ט״ז שתתמלא‬
‫פגימתד‪ ,‬וא״ד אסי א״ד יוהנן שאם זכה לבדך בזמנו‬
‫שהוא בתהלת החשה הוא כאילו מקבל פני השכינד״‬
‫ומדויק הלמוד מההדש הזה שאיידי התם בתהלת‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫צדיכין לם־־ת בהא דהביאו התום' ברכות דף מ״ח‬
‫מפרקי דד״א מביאין ס״ת ועושין עגולה ובשביל הס״ת‬
‫שאינה במקומה עמדו כשאמרו מקודש החדש ולכן‬
‫גם אנו שמהזיקין ס״ת כשאומרים ד״ה פלוני עומדים‪.‬‬
‫ואולי לזכר זה מהזיקים הס״ת דאל״ב מאין מנהג זה‬
‫לההזיק ם״ת בשעת ברכת ההדש‪ .‬אבל לא משמע‬
‫שיהיה זה כוונת המג״א כיון שלא היה זה בקביעות‪.‬‬
‫והנכון לע״ד שהדי מפורש בד״ה דף כ״ד שמתהלד‪.‬‬
‫אומד ראש הב״ד מקודש ואה״ב עונין גם כל העם‬
‫מקודש מקודש ובודאי העם שנמצא שם במקום מושב‬
‫הב״ד לא ישבו אלא עמדו‪ .‬ורמז לזד‪ .‬בהליצד‪ .‬שג״כ‬
‫איכא עוד עם שם לבד הב״ד ואיכא מצוד‪ .‬עלייהו‬
‫לומד הלוץ הנעל איתא הלשון ביבמות דף ק״ו ד׳‬
‫יהודד‪ .‬אומד מצוד‪ ,‬על כל העומדים שם לומד הלוץ‬
‫הנעל משמע דשאד העם שנמצאו בישיבת הב״ד‬
‫הם עומדים‪ ,‬וכ״ש שד‪.‬עם שנמצאו בישיבת ב״ד דקדוש‬
‫ההדש שהם סמוכין שלא ישבו אלא היו עומדים שם‬
‫והיה הדין שיאמרו אהד אמידת הב״ד ג״כ מקודש‬
‫מקודש כדילפינן מקראי‪.‬‬
‫ומשמע לע״ד שעיקר המצור‪ .‬היא בעניית העם‬
‫דאמידת דאש הב״ד הוא פסק הדין שפסקו אהד‬
‫הקידתם את העדים שר‪,‬הדש מקודש וזה הוא לעיכובא‬
‫אף שכבד הדבר בדוד משום שצריך שיהיה ע״פ פס״ד‬
‫של הב״ד כמפורש בדיש ראוהו ב״ד נהקח העדים ולא‬
‫הספיקו לומד מקודש עד שהשיכד‪ ,‬ה״ז מעובד‪ .‬אבל‬
‫אהד שפסקו הב״ד מצוד‪ ,‬על העם לקדשה באמידת‬
‫תדי זימגי מקודש מקודש כדילפינן מקרא אשד‬
‫תקראו אותם ומקרא דד‪,‬ם יאמרו מועדי‪ .‬ולכן באמידת‬
‫דאש הבי״ד שהוא לפסוק הדין תנן שאומד דק פעם‬
‫אהת מקודש וכן הוא גם בדמב״ם פ״ב מקה״ה ה״ה‬
‫משום שאמירתו הוא דק לפס׳׳ד‪ ,‬ועניית העם היא‬
‫המצוה דקדוש וע״ז נאמד שיאמרו ב׳ פעמים מקודש‬
‫מקודש ומצוה זו היא למצוד‪ ,‬ולא לעכובא‪ .‬ומהלוקת‬
‫רבנן וד״א ב״ד צדוק בלא נראד‪ ,‬בזמנו הוא בעניית‬
‫העם דפס״ד דב״ד מסתבר שגם לרבנן לא צריך‬
‫דהא בהכרה הוא מעובד ואין שייכות בזה לעיונא‬
‫דבי דינא אלא בעניית העם פליגי דרבנן סבדי‬
‫דכיון דד‪.‬וא מצוד‪ ,‬לקדש אף אהד שכבד נפסק הדין‬
‫דד‪,‬וא ד״ה א״כ אף כשד״ה ביום ל״א יש מצוד‪,‬‬
‫לקדשו דביום ל״א הוא דק ככבד נפסק הדין וד״א‬
‫בד״צ סובר שא״צ משום שכבד קדשוד‪.‬ו שמים‪.‬‬
‫והנד‪ ,‬הדוגמא לנו הוא דק מאמידת העם שהפס׳׳ד‬
‫כבד היה בב״ד האהדון של ד׳ הלל‪ ,‬וזה היה מעומד‬
‫משום שהעם עמדו‪ .‬וזה שבד״פ ראוהו ב״ד משמע‬
‫דד‪,‬יה בישיבה הוא על אמידת דאש הב״ד שזהו‬
‫ככל פס״ד שצריך לאומרו בישיבה‪ .‬וצריך לגרום‬
 ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רמו‬

‫סימן קמד‬ ‫חדושה‪ .‬וע״ז דוקא אמר אביי הלכך נימדינהו מעומד‬
‫וכמפודש ברמב״ם על טעם הדין דצריך לבדך מעומד‬
‫שכל המברך על החדש בזמנו כאילו הקביל פני‬
‫בטעם שאין מר!דשין הלבנה תחת הגג‬ ‫השכינה‪ .‬ויפרש שאף שבתנא דבד״י לא הוזכר בזמנו‬
‫הכוונה על בזמנו דוקא כדפי׳ ר׳ אבי א״ד יוחנן‪.‬‬
‫י״ט מנ״א תשי״ז‪.‬‬ ‫אבל בלא ראה בליל ראשון שמברך עד ט׳׳ז שהוא‬
‫רין הדיעבד אינו כמקבל פני שכינה וממילא א״צ‬
‫מע״כ ידידי תלמידי הדה״ג מו״ת ד׳ אפרים‬
‫לברך מעומד‪.‬‬
‫גרינבלאט שליט״א‪.‬‬
‫מ ה שהקשה ידידי מת שתגר׳׳א ציין בסי׳ תכ׳׳ו‬ ‫ולכן המחבר שכתב בסעי׳ ד׳ שאין מבדכין עד‬
‫סעי׳ ד׳ על הא דכתב הרמ״א ואין מקדשין‬ ‫שיעברו שבעת ימים וטעמו צריך לומר שאף שסובר‬
‫הלבנה תחת הגג שהוא מהא דמדימר ומד זוטדא‬ ‫כהרמב״ם שרק בזמנו הוא כאילו הקביל פני השכינה‬
‫מכתפי אהדדי בסנהדרין דף מ״ב איזה ראיה היא‬ ‫וא״כ יש לכתחלה לבדך בחדושה וכדהזכיר בסעי׳‬
‫משם‪ .‬הנה הב״ח ג״כ כתב שלמדו מהתם משום‬ ‫א׳ וזה יותר טוב ממעלת לברך בעת שנהנין מאורה‬
‫שמפרש מכתפי אהדדי שלא הית עומד כל אחד‬ ‫דלכן לא כתב זה המחבר שם‪ ,‬מ״מ מאחד שבזה״ז‬
‫בפני עצמו ומברך אלא נתחברו יחד כתפיהן להדדי‬ ‫אין מי שיכול לצמצם ולברך בחדושה ובליל ראשון‬
‫ומבדכין יחד שזהו דרך חשיבות להקביל פני השכינה‬ ‫כתב שלכן עדיף לחכות עד שיעברו שבעת ימים‬
‫ולכן אין מקדשין תחת הגג דאין זה דרך כבוד‬ ‫ואז יש כבר מעלת נהנין מאורה ולא הוצרך לכותבה‪.‬‬
‫אלא יוצאין לתוך הרחוב כדרך שיוצאין לקבל פני‬ ‫ונמצא ממילא שבזמננו ליכא דין זה דמברר מעומד‬
‫המלך שיוצאין לקראתו עיי״ש‪ ,‬וא׳׳כ אולי גם כוונת‬ ‫להמחבר ולכן השמיט דין דמעומד משום שפוסק‬
‫הגד״א הוא לזה שכמו שהקפידו לבדך יחד משום‬ ‫כהרמב״ם‪ .‬אבל הטור לא סבר כלל שיש מעלה‬
‫שהוא דדך חשיבות כ׳־כ יש להקפיד שיקדשו בדחוב‬ ‫בליל הראשון אלא דדין שוה הוא עד ט״ז בחדש‪.‬‬
‫כיציאה לקראת המלך‪ .‬אבל הוא דחוק לומד שיכוין‬ ‫ואף שכתב הטור א״ר יהודה הרואה לבנה בחדושה‬
‫הגד״א לזה בהציון לשם לבד בלא באור‪.‬‬ ‫כוונתו לכל הט״ז הנקראת עדיין בחדושה דכן משמע‬
‫ולכן נראה שגם הוא מפרש כהב״ח בלשון‬ ‫מלשונו שלא הזכיר שזמן דט״ז הוא בתנאי אם לא‬
‫מכתפי שהוא להתחבר יחד אבל לא משמע מלשון‬ ‫ראה ליל הראשון אלא כתב אח״ז א״ר יוחנן עד מתי‬
‫זה שהצריכו לברך בצבור או ברוב עם דלא הוזכר‬ ‫מברכין עד שתתמלא פגימתה וגם לא הזכיר תיבת‬
‫כאן עוד אנשים אלא הם שניהם לבד‪ .‬וגם אם‬ ‫בזמנו דכתב רק הא דתנא דבר״י שלא הוזכר שם‬
‫הוא להצריך צבור ורוב עם היה אומר לשון שמשמע‬ ‫בזמנו וע״ז כתב הא דאמר אביי הלכך מברכין מעומד‪.‬‬
‫יותר ברור לזה‪ .‬אלא מפרש שלא היו מרימר ומר‬ ‫ואולי גם בהא דד׳ אפי א״ר יוחנן לא גריס תיבת‬
‫זוטרא מברכין בביתם אף שלא מצרכי צבור ורוב‬ ‫בזמנו וכן איתא בר׳׳ח בלא תיבת בזמנו ואף אם‬
‫עם אלא היו יוצאים מביתם ונתחברו יחר וא״כ‬ ‫גרים אולי סובר דתנא דבר״י פליג וסובר דגם עד‬
‫אינו משום שיש חשיבות בשנים יותר מבאחד דלא‬ ‫ט׳־ז הוא כמקבל פני השכינה‪ .‬וכן פסק הדמ״א שליכא‬
‫מצינו מעלה בשנים לברכה‪ ,‬אלא שהוא משום שאם‬ ‫מעלה בליל הראשון ובכל עת שמברך הוא כמקבל‬
‫היה יוצא מביתו לבדך ביחיד לא היה זה דבר‬ ‫פני השכינה וצריך לברך מעומד‪ .‬ונמצא שמגמ׳ ליכא‬
‫הניכר שהיה נדאה דק כנזדמן לו דאיית הלבנה‬ ‫ראיה דאפשד לומר כהרמב׳׳ם אלא מהטור הוא הראיה‬
‫בחוץ ולכן נתחברו יחד שבזה ניכר שיצאו לחוץ‬ ‫ולכן שפיר ציין להטור‪ .‬ידידו‪,‬‬
‫בשביל זה‪ .‬ונמצא שהראיה הוא ממש ממה שעשו‬
‫מרימר ומר זוטרא‪ .‬וגם שבשביל זה שיהיה ניכר‬
‫משה פיינשטיין‬
‫יש מעלה בשנים יותר מביחידי‪.‬‬
‫ועיין ביד רמה שפי׳ במכתפי פירוש אחר שזקנים‬
‫היו וכבדים ולא היו יכולין לעמוד והיו עבדיהן‬
‫סומכין על כתפיהם ומברכין מעומד‪ ,‬ולפירושו אין‬
‫משם ראיה לא כדפירשתי להגר״א ולא כד‪,‬ב״ח‬
‫אלא הוא דין מעומד שאמר אביי שאף שד‪.‬יר‪ .‬קשה‬
‫להם החמירו בזה כיון שהוא כאילו מקבל פני השכינה‪.‬‬
‫רמז‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫שהן חתימת קטנות בעו בטול‪ .‬ואולי הא דצריד לבטל‬
‫פחות מכזית איירי בהניחו כמקום משומר לאוכלו ושכח‬
‫לבערו קודם שיצא שהחשיבו וה״ה בפירורין אם קבצן‬
‫שלא יאבדו משום שרצה לאוכלן לא יתבטלו ממילא‬
‫כיון רר‪,‬קפיד‪ ,‬ררק בסתמא לא השיבי‪ ,‬וצריך בטול‬
‫וא״כ גם כפירורין גדולים אם אך פחותין מכזית ולא‬
‫חשב עליהן לאוכלן לא השיבי ובטילי ממילא וצ״ע‬
‫לדינא‪ .‬ויש להחמיר לבטלן באינו בביתו אף בלא‬
‫החשיבן כטעם הראשת‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן קמו‬
‫בענין חבילות של חמץ שנשלח מכאן‬
‫לארץ ישראל ומתעכבים עד‬
‫אחר הפסח‬
‫כ׳־א אדר תשט׳׳ו‪.‬‬
‫מע״כ ידידי ר‪,‬רכ הגאון המפורסם כש״ת מוהר״ר‬
‫שלום יחזקאל שרגא רובין האלבערשטאם הארמרר‬
‫מציעשינאוו שליט׳׳א‪.‬‬
‫הנה בדבר החבילות של חמץ ששולחין מכאן‬
‫להקרובים שכארץ ישראל ומתעכבים עד אחר‬
‫הפסח שכתכ כתר״ד‪ ,‬דהיכא שר‪,‬משלח ימכרם לנכרי‬
‫אין שום שאלה דר‪,‬א כל היכא שנמצאים הם שלו‪,‬‬
‫לע׳׳ד הוא רק כשאם יחזור כו מהשלוח לקרוכו יהיו‬
‫מחוייבין מהבי דואר להחזיר לו וגם שיהיה סיפק‬
‫בידו להודיע לחכי דואר שחזר כו ולא יתנו למי‬
‫שנשתלח לו שהוא כשהידיעה לבי דואר והחזרה‬
‫לידו לא יעלה כסך שיוי החמץ‪ .‬אבל כשלא יחזירו‬
‫לו או אף במחוייבין להחזיר לו אבל יעלה הוצאת‬
‫הידיעה להבי דואר והחזרה לירד כסך החמץ שודאי‬
‫לא יעשה זה שום איש‪ ,‬שא״כ יצא כבר החמץ‬
‫מרשותו והוי זה כשלו ואינו כרשותו שאינו יכול‬
‫לא למכור ולא להפקיר כמפורש ככ״ק דף סיט ודף‬
‫ע׳ וא״כ גם כטולו לא יהני ויהיה עוד אסור מדאורייתא‪.‬‬
‫והרבה פעמים שולחים החכילה לא רק מחמץ אלא‬
‫חמץ יש שם מעט ושאר מינים מרובים וגם לפעמים‬
‫שולחים גם בגדים שהבי דואר לא יחזירו החמץ‬
‫לכד אלא כל החבילד‪ ,‬שאז יהיה לו עוד הפסד לבקש‬
‫שיחזירו לו וא״כ אין לר‪,‬ועיל מ ה מכירת וכטול‬
‫המשלח‪.‬‬
‫אגרות‬
‫ומדויק זה קצת ממה שנקט בגס׳ זה תיכף להא‬
‫שאמר אביי שנימרינהו מעומד‪ .‬ואולי תלוי זה בגירמת‬
‫תיכת אהדדי דלהגורסין מכתפי אהדדי הוא כפירוש‬
‫הב״ח והגריא ולמהרש״ל שלא גרים אהדדי אלא‬
‫מכתפי ומברכי הוא כפי׳ היד רמה‪.‬‬
‫וטעם מהרי״ל שהכיא המג״א שלא יאהיל טומאה‬
‫הוא טעם שלא ידוע לנו איזה קפידא שייך בזה‬
‫לכרכת הלבנר‪ ,‬יותר מכל דבר מצוד‪ ,‬ודברי קדושה‪.‬‬
‫ובפרט בסתם בתים וגגות שכר‪,‬ן מותר ליכנם לשם‬
‫ואיך שי ‪ T‬לחשוש לטומאה לברכת הלבנה שהוא‬
‫רק איזד‪ ,‬חומרא וצ״ע‪ .‬ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן קמה‬
‫בענין פירורים שבטלי ממילא‬
‫מע״כ ידידי מהר״ר אהרן דזייקאבס שליטיא‪.‬‬
‫ובדבר הפירורין מפורש בפסחים רף ו׳ בגם׳ דלא‬
‫תשיבי וא״צ בטול ו מ אי׳ במג׳׳א סי׳ תל׳׳ד‬
‫סק״ה להלכה והבטול הוא רק שמא ימצא גלוסקא‪.‬‬
‫ורק פירורין דבצק צריך לבטל משום דמתככדין יחד‬
‫ונרבקין והשיבי כראיתא במג׳׳א סי׳ ת׳׳ס סק״ב בטעם‬
‫מר‪ ,‬שצריך לבטל הפירורין בלש אחר זמן איסור חמץ‪.‬‬
‫ואיני רואה כהא דעכבר שנכנס למקום כדוק וככר‬
‫בפיו שום משמעות שפירורים יצטרכו בריקה ובטול‪.‬‬
‫אבל ודאי אחר זמן איסורו לא מועיל מה שנפרד וצריך‬
‫שרפה לכתחלר‪ ,‬וכפי המנהג ויוצא גם בזריה לרוח או‬
‫זורק לים ונר‪,‬ר בדיעבד כדאיתא בסי׳ תמ״ר‪ .,‬וביוצא‬
‫לצורך עצמו שאינו חתר כפחות מכביצה לר״מ וחכמים‬
‫ובפחות מכזית לר׳ יהורר‪ ,‬בפסחים רף מ״ט שהדין‬
‫שמבטלו בלכו כדאיתא ברש״י ואיפסק כן בסי׳ תמ״ר‬
‫טעי׳ ר אלמא דאף בפחות ממית לא השיב פירורין‬
‫וצריך בטול מדאורייתא דפירורין שא״צ בטול הוא‬
‫כפירורין רקין ולא כשהן חתיכות קטנות אף שפחותות‬
‫מכזית‪ .‬ואח״ז האיסור שאינו יכול לכטל פליגי המג׳׳א‬
‫ורעק׳׳א רלהמג׳׳א ס״ק י״ר א״צ לחזור ולרעקיא צריך‬
‫לתזור מטעם שחצי שיעור נמי הוא איסור עיי״ש‪ .‬ואף‬
‫שלענין לאבדן ביד איתא בברכות דף נ״כ שפירורין‬
‫שאין בהם כזית מותר לאבדן ביר ואיפסק מ בסי׳‬
‫ק״פ סעי׳ ג׳ מ״מ כיון שיש שמהשיבין פירורין כאלו‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫ירצה ואין ®' ‪ T‬להחשיב שיש לו עדיין בהחמץ‬
‫בזה שהואיל והיה יכול לשקד ולומד שאינו רוצה‬
‫אע״פ שרוצה‪ .‬חה בדוד‪ .‬וגם האבני נזר הביא ראיה‬
‫מתום׳ שלא ®' ‪ T‬כאן הואיל ולא כתב טעם אבל הוא‬
‫פשוט מטעם דבאדחי ואדרבה סברת הואיל שכתבו‬
‫הוא טעות במח׳־כ הגדולים האבני נזר ודובר מישרים‪.‬‬
‫גם מה שכתבו האבני נזר ודובר מישרים‬
‫לשיטתם שאמרינן בזה הואיל דמ״מ להפנ״י דד‪,‬ואיל‬
‫לא חשיב יוחד מגורם לממון וקבלת אחדיוח‪ ,‬הו״ל‬
‫כמקבל אחריות על חמצו של נכדי בביתו של נכדי‪,‬‬
‫לא נכון כלל דהחמץ שכבר היה בבית הישדאל‬
‫אף דק מה שהוא באחדיוחו ולא שלו חייב לבערו‬
‫ואינו כלום מד‪ ,‬שיניחהו בביתו של נכדי אף שהנכרי‬
‫יקבל עליו אהדיוח כמפורש בסי׳ ח״מ לד‪,‬ה״י סק׳׳ה‬
‫ועיין בדבריו בסק׳׳ו‪ .‬ואף להמג׳׳א שסובר דבקבל‬
‫הנכרי אחריות שדי הוא רק בשל נכדי שקבל הישדאל‬
‫עליו אחריות דכיון דנכדי השני קבל עליו אותן‬
‫האהדיוח עצמן שמעתה הוא בעצם כאין על הישדאל‬
‫גם האהדיוח שקבל שהדי שוב לא יהיה לו שום הפסד‬
‫ואין לו צורך בקיומן אבל היכא שהוא משום הואיל‬
‫ולא משום אהדיוח כגון בחלה‪ ,‬דאדדבה אין עליו‬
‫אחריות‪ ,‬לא שייך זה‪ .‬וא׳׳ב גם אם נימא שחייב‬
‫מטעם הואיל ואי בעי לחזור שאינו מצד אחריות‬
‫נמי לא יועיל מד‪ ,‬שהוא עתה ביד הנכרי אף להמג׳׳א‬
‫אבל האמת שאין שייך כאן הואיל כדבארחי לעיל‪.‬‬
‫נחזור לדינא שברוב הפעמים אין יכולין לא‬
‫המשלח ולא מי שנשלח לו למכור לנכדי וגם לא‬
‫לבטל וא׳׳ב יש לכאורה לאסור‪ .‬אבל אפשר דכיון‬
‫שאינו ברשותו דד‪,‬משלה אינו עובר על בל ידאה‪.‬‬
‫ופה שגזלן עובד ונאסר החמץ אף שאינו שלו ולענין‬
‫שאד דינים הא שוין שלו ואינו ברשותו לבדשוחו‬
‫ואינו שלו הוא מטעם דין האחריות שעל הגזלן דהייב‬
‫באונסין שג׳׳ב מתחייב בשביל זה כבעוד אבל הנגזל‬
‫לא יעבוד• ועיץ ברא״ש פסחים דף ה' מר‪ ,‬שהביא‬
‫מהמכילתא שעל שלו ואינו ברשותו אינו עובר‪,‬‬
‫רק בעובדא דהמכילתא דהוא במפקיר ונפקד לפי'‬
‫יש מן הגאונים פליגי הד׳ יונה וד‪,‬רא׳*ש אבל בנגזל‬
‫וגזלן יודו שהנגזל אינו עובד והגזלן עובר מדין‬
‫אהדיוח‪ .‬ולת בעובדא דידן באופן שאין יכול המשלה‬
‫למכור ולבטל משום שאינו ברשותו נמצא שאינו‬
‫עובד בבל ידאה‪ ,‬ומי שנשחלה לו ד‪,‬א לא קנד‪,‬‬
‫ואין עליו גם אחריות שודאי אינו עובד וממילא‬
‫אין לאסור כיון ששום איש לא עבד עליו‪ .‬אבל‬
‫למעשה עדיין צריך לעיץ בזה‪.‬‬
‫ולנחחלה בשבא אחד לשאול איך לעשות כשרוצה‬
‫לשלה חמץ לקרובו‪ ,‬טוב לומר לו שיתן לנכרי‬
‫אגרות‬ ‫רמח‬
‫וכיון שנימא שיש להמשלת דין דאינו ברשותו‬
‫לא יועיל גם מכירת מי שנשתלחו לו שהביא נתד״ה‬
‫משו״ת אמדי יושר שיכול מי שנשתלה לו למכור‬
‫מה שבדרך שעדיין לא הגיע לידו מדין זכיה לדעת‬
‫המג״א בסי׳ תל״ו ס״ק י״א שאף מי שאינו נפקד‬
‫יכול למוכרו מטעם זכיה וגם אפשר יש להחשיב למי‬
‫שנשלה לו כמו נפקד‪ ,‬דהא מדין זכיה אין יכולין‬
‫לעשות מה שהבעלים אין יכולין דזכיה הוא מדין‬
‫שליחות וכין שהבעלים לא מצו עבדי שליה לא‬
‫מצי עביד‪ .‬ושייך דין דהאמדי יושר דק היכא דהבעלים‬
‫מצו מזבני כגון שבידו להחזיר כדלעיל רק שלא‬
‫מכרו שאז יכול מי שנשתלה למכור מדין זכיה‪.‬‬
‫ובהא דאף להמצדיכין נפקד דוקא כתב כתד׳׳ה‬
‫דכיון דהחמץ נשלה לו אף שלא זכה בו הוא כמו‬
‫נפקד‪ ,‬אינו נבון שהטעם שמצריכין נפקד דוקא‬
‫הוא משום שהנפקד הוא מחוייב מדיני שמידה למכור‬
‫וא׳־כ הוא כהתנה עמו שגם ימכור ועדיף עוד משליח‬
‫וכמפורש טעם זה באבני נזר סי׳ של״ז‪ ,‬ולא שייך‬
‫זד‪ ,‬במי שנשלה לו שעד שיבא לידו והוא עדיין של‬
‫בו אין לו שום רשות כלל‬ ‫המשלח ויכול לחזור‬
‫וא»כ הוא כאחד שלדידהו שאהד אין יכול למכור‬
‫מטעם זכיה גם הוא אינו יכול‪ .‬אבל לדינא ודאי‬
‫יכול למכור גם אהד מדין זכיה‪.‬‬
‫דמה שדוצד‪ ,‬האבני נזר שם לומד שאף שהוא‬
‫זכיה מ״מ עובד משום הואיל אי אמד לא בעינא‬
‫דהא יכול למחות כשנודע וכן הביא כתד״ה משו״ת‬
‫דובר מישרים )ופלא שכתד׳׳ה שהביא תשובת האבני‬
‫נזר לענין שמצריךנפקד דוקא שהוא דק מצד‬
‫סברא דבאחד איכא טעם דהואיל כמפורש שם הביא‬
‫סברא דהואיל דק משו׳׳ת רובד מישרים( לע״ד ל״ד‬
‫כלל להא דהואיל אי בעי מיתשיל עליה דפסהים‬
‫דף מ״ו‪ ,‬דהתם אף אחד שכבד אינו שלו נשאר‬
‫לו זכות שיהיה שלו ע״י שאלה וכן הא דכתב הד״ן‬
‫פסחים דף ל״א במשכנו להחמץ אצל נכדי ואמר‬
‫לו קני מעכשיו דהיה עובד מטעם הואיל ובידו‬
‫לפחתו אי לאו דמהסדא ממונא משום שאף שנקנד‪,‬‬
‫להנכדי מ״מ הא דק על תנאי ראם לא יפדנה עד‬
‫אחד הפסח נקנה לו ונמצא שהשאיר לו זכות בימי‬
‫הפסה לפדותה לכן היה עובד אם לאו דמהסדא‬
‫ממונא‪ ,‬אבל הכא שנמכר לנכדי מצד שזכות הוא לו‬
‫רק שאם יאמר שאינו רוצה כשיתודע לו הדי נתגלה‬
‫שלא היה זכות לו ולכןכיון שכלפי שמיא גליא‬
‫שיתרצה הדי זכות הוא ונקנה להנכרי ולא נשאר‬
‫לו ממילא שום זכות אחר שנקנה דאם היה אומד‬
‫שאינו רוצה היה זה דק גלוי דעת שאינו זכות‬
‫והדי לפי האמת שהוא זכות א*א להיות כלל שלא‬
‫רמט‬ ‫םשה‬
‫שרק מסברא הקשה‪ .‬ולע״ד הא תימה גרולה יש‬
‫על הרמ״א משיטת התום׳ מנחות רף ם״ט ר״ר‪ ,‬רבלע‬
‫ור‪,‬ר״ש והרא״ש בפי״א מאהלות מ״ז וד‪,‬ר״מ מפונטיזא‬
‫שברא״ש בכורות רף ז׳ ור״ת בתום׳ בכורות שם‬
‫ר״ר‪ ,‬רג דאין חלוק בין איסור לטומאה שאם אינם‬
‫שלמים הוי עכול וניתרין גם לאכילה ולר״ת תלוי‬
‫ממן העכול‪ .‬וגם יש שמתירין אף חטים שבתרנגולות‬
‫שלא אסרי בפסח משום שר‪,‬וו כמעובלין‪ .‬וא״ב איך‬
‫שייך לאסור הבהמה שנתפטמה מאיסורין הא מה‬
‫שנכנס לגוף הבהמר‪ ,‬שמזה נעשר‪ ,‬הבשר והשומן‬
‫הוא עור יותר כשרוף ואינו בעין‪ ,‬מהבעין שבמעים‬
‫אחר שהתחיל להתעכל‪ .‬דר‪,‬א לא מחמת שאינו ראוי‬
‫לאכילה הותר בעכול רהא אף בראוי לאכילה מתירין‬
‫מחמת עכול רבלא ראוי אין צורך אה ואין שייך‬
‫בזה מחלוקת אלא הוא משום דר‪,‬וי בעכול נחשב‬
‫כשרוף ואינו בעולם וא׳־כ כ״ש שמד‪ ,‬שנכנס לגוף‬
‫שממש אינו בעין שהוי מזזרוף‪ .‬ועור הא וראי לא‬
‫נכנם מהאיסור לגוף הבהמה להע׳נזות בשר ועוומן‬
‫רק אחר שנתעכל ואז כבר אינו איסור וכרמותר‬
‫מטעם זה אפרוח שנולר מביצת טריפה כראיתא‬
‫בתמורה רף ל״א‪.‬‬
‫ובשלמא לתירוץ רב האי גאון ולתום׳ ורא״ש‬
‫בכורות שם בתירוץ ראעזון שמחלקת איסור מטומאזז‬
‫יש לפרש שסברי דאין מועיל כלל עכול לענין איסור‬
‫כל ז ^ שראוי לאכילה ראף שנשתנה לרבר אחו‬
‫נמי אסור בית רנעזזזה מן האיסור וכמו שאסור צירן‬
‫ורוטבן‪ .‬ור‪,‬״ז חמ ה לאם היר‪ ,‬אפשר להוציא מהאיסור‬
‫ע״י מכונות מר‪ ,‬שמוציא הגוף מר‪,‬אכילה ולהעזזזות‬
‫איזה מאכל כמו שנעשר‪ ,‬בעור הזוומן בגוף שודאי‬
‫היה אסור‪ .‬וזרב גם הנוף שהוא המבוגר‪ ,‬העועזה בעור‬
‫ושומן ממר‪ ,‬שאוכל יש לאסור אם עשה מאיסוריו‬
‫מחמת שאכל דברים אם ‪T‬ים‪ .‬וזד‪ ,‬שלענין טומט־‪,‬‬
‫מועיל עכול הוא מטעם אחר‪ .‬דהא לענין טומאה‬
‫שוין בע״ח ומחובר לקרקע שאין בד‪,‬ם דין טומאד‪,‬‬
‫וא״ב מה שנעשה כבר בשר ו שו^ ודאי לא שית‬
‫בהו טומאר‪ ,‬מצד שהוא חי ולק אף בקצת עכול‬
‫לבד ועדית ישנה הנבלה בעין נמי נטהרה‪ ,‬דבמה‬
‫שהותחלה להתעכל נתחברה בזד‪ ,‬לד‪,‬גוף כית דכבר‬
‫שלט עליה כח הגוף לעשות ממנו בעור ועזומן שהוא‬
‫דבר חי ומחובר לחי טד‪,‬ור כחי ודין זד‪ ,‬ליתא באיסור‪.‬‬
‫וכמו דמצינו חלוק זה לענין חבור לקרקע בפסחים‬
‫דף ל״ד בשתילי תרומד‪ ,‬שנטמאו ושתלן טהורין‬
‫מלטמא אף שאין זרעו בלד‪ ,‬ולזרים אסורים מדאורייתא‬
‫כיון שאין זרעו כלד‪ ,‬דחבור לקרקע מסלק דין טומאד‪,‬‬
‫ולא דין איסור וכ״ב הוא לענין חבור לחי שאף שסלק‬
‫הטומאה לא סלק האיסור‪.‬‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫המכירו במתנה גמורה את החמץ שישלח לקרובו‬
‫ויקנה במשיבה כראיתא בתום׳ ע״ז רף ע״א ר״ח‬
‫פררשני רבמתנה רליבא כספא לבו״ע קונה נברי‬
‫במשיבה או בהגבהה או שימבור להנכרי ויקנה‬
‫במשיכה ובבפף משום מחלוקת רש״י ור״ת כדאיתא‬
‫בתום׳ ד״ה ר׳ אשי ויבקש את הנכרי שישלח זה‬
‫לקרובו וא׳׳ב הוא חמצו של עכו״ם ממש‪ ,‬ומי שנשלח‬
‫לו הרי לא קנה וממילא לא יהיה שום השש לאסור‪.‬‬
‫אד כ״ז הוא כשיתקבל אחר הפסח ראם יתקבל בבי‬
‫רואר שבארץ ישראל בימי הפסח שיש עליהם אחריות‬
‫החבילה והם ישראלים הרי יעברו הממונים על הבי‬
‫רואר מדין קבל אחריות ולזה כמרומני שליכא שום‬
‫עצה דאף באופן שמועיל מכירת המשלח הרי יעברו‬
‫כשיהיה בימי הפסח בבי רואר שבמדינת ישראל‪.‬‬
‫ידירו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן קמז‬
‫בענין תרנגולות שאוכלות חמץ לשחיטה‬
‫לצורך הפסח ובדבר חלב בהמה‬
‫שאוכלת חמץ‬
‫ייט למביי תרצ׳־ה ליובאן‪.‬‬
‫מע׳׳ב גיסי כאחי הרב הגאון המפורסם מהר״ר‬
‫ראובן הלוי לוואוויץ שליט׳א‪.‬‬
‫ענף א‬
‫בד ב ר תרנגולות שמפטמים אותם בחמץ בימי הפסח‬
‫ו ק ברבר חלב בהמות שאוכלות חמץ שיש‬
‫בזד‪ ,‬שיטות שונות באחרונים ורצונו לירע דעתי‬
‫העניה מה‪ .‬ובאשר שר‪,‬וא ענין עמוק מאז־ ורבותינו‬
‫האחרונים לא דקדקו מד‪ ,‬כל הצורך הנני לבאר‬
‫ענין זר‪ ,‬ולייעוב רברי רבותינו ולאסוקי הנכון לע״ר‬
‫למעשה ור‪,‬׳ יועזיענו שלא נכשל ח״ו ברבר הלמק‬
‫הנד‪ ,‬דעת הרמ״א ביו״ר סי׳ ם׳ רבהמה שנתפטמה‬
‫כל ימיר‪ ,‬רק ברברים האסורים אסורה‪ .‬והוא מתום׳‬
‫תמורה רף ל״א ר״ר‪ ,‬שינקה‪ .‬ור‪,‬ש׳יך השיג ררק‬
‫באיסורי הנאר‪ ,‬יש לאסור אבל לא באיסורי אכילה‬
‫כיון שאינו אוכל האיסור ומעוכל הוי מזרוף והתום׳‬
‫כתבו דק בכרשיני עכו׳ם שאסורין בדזנאר‪ ,‬עיי׳׳ש‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫הגוף עליו לשנותו אף שלא ניכר ולא שינה ממש‬
‫עדיין ולת בטומאה שחבור מטהר טהור דגם בזה‬
‫יש להחשיבו מחובר אבל לענין איסור שחבור אינו‬
‫מתיר אין מועיל מה שידעינן ששלט בו כה הגוף‬
‫כ״ז שלא שינהו ממש מכפי שהיה שעדיין אינו כנשדף‪.‬‬
‫עכ״פ חזינן שגם לענין איסור יש דין עכול אף‬
‫להסובדים תירוץ שחלוק איסור מטומאה וא״כ גם‬
‫לדידהו קשה על הדמ׳׳א‪ .‬אך אולי התום׳ שהדמ״א‬
‫קאמד לדידהו לא יסברו כהטוד אלא דבאיסודים ליכא‬
‫כלל דין עכול‪.‬‬
‫בשד וקזומן דאין ניכר האיסור‪ .‬אך לתום׳ ודא׳׳ש‬
‫וגם מוכרח לפרש כן בהא׳׳ג שבתום׳ מנחות‬
‫בכורות שלא הזכירו זה דק כתכו סתם שיש לחלק‬
‫ובד״ש אהלות שכתבו נהי דאיפסל מתודת אוכל לענין‬
‫איסור מטומאה משמע שמדינא מחלקין וא״כ אפשר‬
‫טומאת אוכלין מ״מ לענין איסור לא ליהוי עכול‬
‫מידי דחוה אחלב שבכפרים ונבלת בהמה טמאה בכ״ט‬
‫שצריך מחשבה אע״ג דלענין איסודא לקי בלא שום‬
‫מחשבה עיי׳׳ש שלכאורה תמוה מאד כדהקשה הדש״ש‬
‫דלענין טומאה חמורה טמא אף בנפסל מאכילה ולענין‬
‫טומאת מת דאיידי כאן טמא עוד יותר אף בנפסל‬
‫גם מכלב ואף בסדוח מעיקרו‪ .‬ועוד הקשה דבבכודות‬
‫דף כ״ג כתבו להיפוך לענין סרוחה מעי׳קדא דלאיסוד‬
‫אכילה לא צריך קרא להתיר בנבלה ולטומאה צריך‬
‫קרא למעטה מטומאה‪.‬ועוד קשה הא כשהיה כבד‬
‫אוכל אדם לא נטהר עד שיפסל מכלב כמפורש‬
‫בטהרות פ״ח מ״ו והובא בפסחים דף מ׳׳ה וא״כ‬
‫יקשה אף אם היה איידי כאן בטומאת אוכלין‪.‬‬
‫והנכון לע׳׳ד דמדבדים שבעינן מחשבה לטומאת‬
‫אוכלין מחמת שעדיין אינו אוכל ולענין איסודא לקי‬
‫חזינן דלענין איסודא לא בעי שיהיה בשם אוכל‬
‫אלא דדבד זה נאסר לאכילה בכל אופן שיעשה אף שלא‬
‫יהיה בשם אוכל אם אך הוא ראוי לאכילה דכשאינו‬
‫ראוי הוא דק עפדא בעלמא ואינו בשם איסור אכילה‬
‫אבל כ׳׳ז שהוא ראוי אף שאינו עומד לאכילה ואינו‬
‫אוכל אסור ולוקה עלאכילתו‪ .‬אבל לטומאה בעי‬
‫שיהיה דוקא בשם שטימאה התודה ולכן בעי לטומאת‬
‫אוכלין שיהיה בשם אוכל כדכתיב מכל האכל‪ .‬וא״כ‬
‫יש למילף מזה גם לכל הטומאות שיהיה דוקא‬
‫בשם שטימאה התודה גבלה ומת אבל אם נשתנו‬
‫לשם אחד נטהדו דכבד ליתנהו בעולם זה שטימאה‬
‫תודה‪.‬‬
‫והנה עכול אף שעדיין ראוי לאכילה ודאי שינה‬
‫הדבר מכפי שהיה ואינו עתה בשם נבלה ומת‬
‫ולכן נטהדו מטומאת נבלה ומת ואוכלין‪ .‬אבל לענין‬
‫איסודא אינו מועיל דעכ״פ נעשה זה מאיסור‪ ,‬ונהי‬
‫שעתה הוא בשם אחד מ״מ לא ניתר בשום שינוי‬
‫כ׳׳ז שראוי לאכילה‪ .‬והוא כדבאדתי וניחא מאד‬
‫ונסתלקו קושיות הדש׳׳ש וקושיתי‪ .‬ומסקי התום׳‬
‫אגרות‬ ‫ת‬
‫אכן מלשון רב האי גאת שכתב דשאני טומאה‬
‫דאפושי טומאה לא מפשינן דהוא שייך דק בדרבנן‬
‫כדאיתא בביצה דף ז׳ משמע שמן התודה גם לענין‬
‫איסור מועיל עכול ורק מדרבנן אסרו באכילה שלא‬
‫יועיל עכול או דק שלא יועיל עכול קצת ולענין‬
‫טומאה לא גזרו דאפושי טומאת לא מפשינן‪ .‬וא״כ‬
‫גם לרב האי גאון יקשה על הדמ״א‪ ,‬דאף אם נימא‬
‫שגזרו שלא יועיל עכול לגמרי מ״מ ודאי הוא דק על‬
‫הבעין שניכר ‪ n‬האיסור כדי שלא יבואו להקל‬
‫באיסודין אבל לא על מה שנכנס לגוף ונעשה מזה‬
‫שהוא כדבאדתי שאין עכול מועיל כלל‪.‬‬
‫אבל מטור משמע שאף לתידת זה דחלוק איסור‬
‫מטומאה הוא דק כשהוא שלם דלענין טומאה כיון‬
‫ששהה כדי עכול הוי כמעוכל וטהור ולענין איסור‬
‫לא הוי כמעוכל ואסור אבל באינו שלם אז גם תירוץ‬
‫זה מודה להד״מ מפונטיזא דהוי עכול אף לענין‬
‫איסור ומותר כדכתב הש״ד כן אליבא דב״י בכוונת‬
‫הטור ביו״ד סי׳ פ״ג ס״ק ל׳ כדי שלא יקשה סתירת‬
‫הטור דבאו״ח ס״ם תס״ז כתב שהדא״ש הסכים‬
‫שאין ללמד איסור מטומאה וביו׳׳ד ס״ם פ״ג כתב‬
‫שדג טהור שבלע דג טמא אסור דלא חשיב כמעוכל‬
‫כיון שהוא שלם שכתב הב״י שהוא כהד״מ ולכן‬
‫כתב שדק בשלם מחלק בין איסור לטומאת ואף‬
‫לתירוץ ראשון דהש׳׳ך דאין סובר כהד׳׳מ לחלק בין‬
‫בלעו שלם ללעסו אלא מחלק בין אם הוא כמו‬
‫שבלעו שאז אינו כמעוכל לנתעכל קצת שאז הוא‬
‫כמעוכל גם לעניז איסור עכ״פ מודה דבעכול מקצת‬
‫הוי כמעוכל לענין איסור‪.‬‬
‫וטעם חלוק איסור מטומאה לענין שלם צריך‬
‫לומד דכיון שברוב הפעמים נתעכל בכדי שתפול‬
‫לאוד ותשדף או במעל״ע לכן כיון שעבד זמן זה‬
‫נתחבר להגוף ויש לו דין הבע״ח שאינו מטמא‪.‬‬
‫ואף שבקרקע אין מועיל זמן השרשה אם לא נשרש‬
‫באמת מ״מ בחי נחשב מחובר כיון דכבד בחיותו‬
‫הוחלט לנו שהוא מעוכל כדוב הפעמים אחדי שלא‬
‫היה אפשר לנו לידע אז ונעשה כבד ע״ז שם מחובר‬
‫לחי לא נתבטל שם חבודו אף כשדואין אחד שנשחט‬
‫שלא נתעכל‪ .‬אבל באיסור שלא ניתר בחבורו אסור‬
‫כיון דעכ׳׳פ הוא בעינו ולא נשתנה בעצם‪ .‬ודק אם‬
‫כבד התחיל להתעכל שכבד שלט עליו כה הגוף‬
‫ושינהו בעצם מכפי שהיה הוי כנשדף האיסור שבלע‬
‫ונעשה דבר אחד שהוא היתד‪ .‬ועוד יש לומד דכיון‬
‫דעבד הזמן שצריך להתעכל ודאי כבר שלט כה‬
 ‫רנא‬ ‫משה‬
‫וא״ב אף בגורם אחד כולו מאיסור אין לאסור מצד‬
‫האיסור תנאה אלא שד‪,‬וא דין אחר שכיון שבא מאיסור‬
‫הוי כיוצא מאיסור ואסור אף שנשתנד‪ .‬לדבר אחר‪.‬‬
‫ובזו״ז גורם מותר או מחמת בטול כהר״ן או מאחר‬
‫שיש עוד גודם שהאיסור לבד לא היה יכול לעשותו‬
‫לא הוי יוצא מהאיסור כיון שהוציד לתויתו גם‬
‫להיתר‪ .‬או שאין בכח האיסור לאסור היוצא ממנו‬
‫יותר מהוא עצמו שיאסור עוד אף מה שאינו יכול‬
‫להוציא בלא היתר‪ .‬וזה יש לומר בטעם מחלוקת‬
‫דש״י ותוס׳ בע׳׳ז שם דלדש״י שאף אם הגורמים הם‬
‫מב׳ ענינים הוי זו״ז גודם יסבור כטעם האחרון‬
‫ולתום׳ שבעי שיהיו ב׳ הגודמים מענין אחד יסברו‬
‫כטעם הראשון שלא הוי יוצא מהאיסור‪ .‬וכיון שמה‬
‫שאסור בגורם אחד הוא מצד יוצא מהאיסור שייד‬
‫זה אף באיסורי אכילה‪.‬‬
‫אבל בשבח הבא בחי ע״י אכילה אפשד שאין‬
‫שייף איסור זה דיוצא מד‪,‬איסור כגון להסוברין‬
‫דעכול מתיד איסורין אף בזמן שראוין לאכילה‬
‫משום דסבדי דעכול שאני דכשאבד בהעכול שם‬
‫הראשון לא נחשב בשם בפ״ע שיחשב יוצא מהאיסור‬
‫אלא נתבטל לגמרי להחי שנמצא בתוכו והחי ודאי‬
‫לא נקרא יוצא מהאיסור שאכל וממילא אף אחר‬
‫שהקיא ואינו בהחי איו שייד שוב לאמוד כיון דכבר‬
‫נסתלק שם הראשון האוסרו והותר ממנו‪ .‬ואף כשנתעכל‬
‫במעי בהמה טמאד‪ ,‬נמי אין לאסור כיון ששם‬
‫הראשון נסתלק ומ!וד‪,‬קיא או שנמצא במעיו שוב‬
‫אינו בקום בהמד‪ ,‬טמאד‪ ,‬רק בשם פרש בעלמא ולכן‬
‫מותר בעכול בכל אופן לדידד‪,‬ו‪ .‬וא״ב אף באבל‬
‫איה״נ אין שייד לאסור‪ ,‬דגם אלו שאסור גם אפרן‬
‫הוא מחמת שנשאר עדיין עצם האיסור אבל עכול‬
‫עדיף מעודפד‪ .‬שהוי כלא נשאר כלום ממנו‪ .‬דאל״ב‬
‫היה אסוד גם באיסורי אכילד‪ ,‬כשעדיין ראוי לאכילד‪,‬‬
‫כדבארתי‪ .‬וממילא לדידהו כ׳׳ש שאין שי ‪ T‬לאסור‬
‫בהמד‪ ,‬שנתפטמה באיסודין אף באיה׳׳נ‪ .‬אבל להא׳׳נ‬
‫שבתום׳ ור׳׳ש דסובד שאין עכול מתיר איסורין‬
‫דגם עכול נחשב יוצא מהאיסור אף שד‪,‬וא בהחי‬
‫א״ב אפשר שגם מד‪ ,‬שנעעזה מזה בשד ושומן אף‬
‫שודאי הוא בשם החי ממש מ״מ הוא נחשב יוצא‬
‫מהאיסור‪ .‬וא״ב אף באיסורי אכילה אסורה הבהמד‪.‬‬
‫שנתפטמה מהם‪ .‬אף יש גם לומד דאף שעצם הדבר‬
‫שנתעכל אסור מ״מ מה שנעשה מזה בשר וקזומן‬
‫מותר משום דד‪.‬בעין שנתענל לא נתבטל להחי ונחשב‬
‫יוצא מד‪,‬איסור אבל הבשר והשומן שהוא החי ממש‬
‫לא נהשב יוצא מהאיסור כיון דד‪,‬וא בשם ההי המותר‬
‫וא״ב מותד אף באד‪,‬״נ‪ .‬אבל להלק איסורי אכילת‬
‫מאיסורי הנאד‪ .‬אין בזה טעם‪ .‬וא׳׳ב לתוס׳ תמודה‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫שזהו כתידוצו של דב האי גאת פי׳ שלא כדכתבו‬
‫בדעתו תחלה משום דאפושי טומאה לא מפשינז‬
‫אלא מטעם זה‪ .‬אך דחו דאולי בעי גם לאיסורא‬
‫שיהיה בשמו וזה שלוקה בלא מחשבה הוא משום‬
‫דאין לד מחשבה גדולה מזה‪ .‬וזהו בוונת הד״ש‬
‫שכתב שאינו דמיון לזה‪ .‬אבל עכ״פ לא חודו בהו‬
‫משום דיעז לומד זה גם בלא דאיה מהתם אלא‬
‫מסבדא בעלמא כדבאדתי‪ .‬וגם יש קצת דאית מאכל‬
‫במתעסק שחשב שדוק הוא ובלעו שחייב חטאת‬
‫באיסורי כרת דאכילה אף שאין כאן מחשבה‪ .‬וזה‬
‫שלא הביאו התום׳ זה משום דלא מציגו זה מפורש‬
‫)ונצל ורקב הוא משם ודין אחר ולא מדין יוצא‬
‫מבשד המת(‪.‬‬
‫וא״ב א׳׳ש שיטת הרמ״א לתום׳ דאוסד בהמה‬
‫שנתפטמה באיסורי אכילה‪ .‬אבל למסקנת התוס׳‬
‫והד״ש ולהר״מ מפונטיזא שברא׳׳קז ולדב האי גאון‬
‫כפי שכתבו תתוס׳ מתחלה ולהטוד אף למאן דמחלקי‬
‫איסור מטומאה שמועיל עכול להתיר איסורין ודאי‬
‫אין מקום לאסור בהמה שנתפטמה באיסורי אכילה‪.‬‬
‫וא־־כ עדיין קשה איד פסק הרמ״א דלא כמסקנת‬
‫התוס׳ והד׳׳ש אלא כהא״נ‪ .‬ומתוס׳ תמורה דאיידו‬
‫בברשיני ע״ז דאסירי בהנאה אין דאיה שיפלגו‬
‫על מסקנות תוס׳ מנחות‪ ,‬ויאסרו גם באיסורי אכילה‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫והנכון לע״ד דהרמ׳׳א סובר שאם באיסורי‬
‫אכילה היא מותרת לא היה מקום לאסור גם בנתפטמה‬
‫באיה״ג דהא זה שאם נתיר לו לאכול הבהמה נמצא‬
‫שיהיה לו הנאה מאיה׳׳נ שאכלה מוכרחין לומר שזה‬
‫לא נחקוב הנאה מהאיסור אלא שהאיסור גרם לו‬
‫הנאה צדדית שלא מגופה שאינו אסור דאל״ב מאי‬
‫מהני זה וזה גורם להתיר אף באיה״נ ואף בע״ז‬
‫כמפורש בע׳׳ז דף מ׳׳ט לר׳ יוסי וכן איפסק להלכה‬
‫הא עכ״פ כיון שמתירין לו הדי נהנה מאיה״נ‪ .‬ואף‬
‫לטעם הר׳׳ן שם דהיתר זד‪ .‬וזה גורם הוא מטעם‬
‫בטול יקשה דאף על עצם בטול ברוב יקשה דכיון‬
‫שמותר נמצא שנהנה‪ .‬אלא ודאי צייר לומר שזה‬
‫לא נחשב הנאד‪ .‬מגוף האיסור כיון שאינו בעולם‬
‫רק שגרם לו הנאה במה שעל ידו נעשה דבר אחר‬
‫שד‪,‬וסק התנור ונזדבלה השדה ונתפטמה הבהמה וזה‬
‫לא נאסר מצד האיה״נ שעל האיסור‪ .‬וכן בנתבטל‬
‫ברוב לא נחשב הנאד‪ .‬בגוף האיסור אחרי שנתבטל‬
‫ונחעוב לענין דיניו כאלו אינו וד‪,‬וי רק כגורם הנאד‪,‬‬
‫צדדית‪ .‬ול״ד גם לדמים דע״ז דהתם הוא מחמת‬
‫שתופס דמיו שאין שייף זה בדבד שבא מחמתו‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רנב‬

‫אבל הסובדין שעכול מתיר יסברו שדק השבח‬ ‫שאסדי בהמה שנתפטמה בכדשיני ע׳׳ז ה״ה נמי‬
‫אסור ובלא הושבחה אף שכל חיותה היתד‪ ,‬מכדשיני‬ ‫שאסדי ‪ m‬באיסורי אכילה וסברי כהאי׳ב שבתום׳‬
‫ע״ז אין לאסור ואם אכלה בינתים גם שא״ד מותר‬ ‫מנהות ובאופן ראשון דגם הבעי! שנתעכל הוא‬
‫גם השומן‪ .‬וניחא עתה מה שבע׳׳ז אמד דק תרזה‬ ‫בשם החי ומכל מקום אסור דנהשב יוצא מהאיסור‬
‫ואמאי לא נקם שבאם מלידתה אכלה כרשיני ע״ז‬ ‫ולמ אסרי גם החי ממש‪ ,‬מחמת הבשר והשומן‬
‫אסורה לגמרי‪ .‬דהוא משום דבכל אופן שתהיה‬ ‫שבא מהפסום שנחשב יוצא מהאיסור אם עיקר‬
‫מותרת כעותדזה דמצד העמדת החיות לא נאסרה‬ ‫גדילתו מהם דהוי הר גודם‪ .‬וזהו שיטת הדמ׳׳א‬
‫דלא כתום׳ תמורה‪ .‬והתום׳ תמורה ידחקו ויתרצו‬ ‫לתום׳ תמורה שמוכיח מהם לאסור אף באיסורי‬
‫דמלתא דשכיחא נקט דבדוב מתחילין לפטמה בכדשיני‬ ‫אכילה אף שאי ‪T‬י בכדשיני ע״ז שהם איה״ג‬
‫ע׳׳ז בגדולתה אבל אם מתחלת לידתה או כשעדיין‬ ‫אך יקשה דלפ״ז מ״ט לא הוכיח הדמ״א מגמ׳‬
‫לא נתגדלה התחילו לפטמה תאסד לגמרי‪ .‬ולכן‬ ‫דע״ז דף מ״ט דתניא פדה שנתפטמה בכדשיני ע״ז‬
‫ניחא מד‪ ,‬שהוכיח הדמ׳׳א דוקא מתום׳ תמורה ולא‬ ‫תרזה ובחד גודם כו״ע סכרי תרזה כמפורש שם‪.‬‬
‫מגמ׳ דע״ז‪ .‬וגם ניחא מה שהתום׳ בתמורה כתבו‬ ‫וגם יקשה לפ״ז על הסובדין שעכול מתיר כיון שסובר‬
‫שזר‪ ,‬רק לפום דיהטא שמשמע שמסתפקי לד‪.‬ו ולא‬ ‫שאין חלוק בין איסורי אכילה לאיה״נ‪ .‬וצריך לומד‬
‫הביאו כלל הא דע׳׳ז כדהקשה הש׳׳ך דלפ׳׳ז הוא‬ ‫אף לדמ״א דאיסוד ע״ז שאני מטעם והיית הדם‬
‫נכון‪.‬‬ ‫כמוהו שכל שאתה מהוה ממנו ה״ה כמוהו ולכן גם‬
‫השומן שניתוסף ממנו אף שהוא בשם החי שלא‬
‫ענף ג‬ ‫נחשב יוצא מהאיסור אלא בשם עצמו מ״מ הדי עכ״פ‬
‫נתהוה מע׳׳ז‪ ,‬ובזו׳׳ז גודם מותר אף בזה משום שלא‬
‫וד‪,‬נד‪ ,‬רבנן דפליגי עליה דדחב״א בתמורה בדין‬
‫הויא הויתו מע״ז כיון שלא היה נעשה השומן משל‬
‫כשדד‪ ,‬שינקה מטרפה א׳יא לומד לתום׳ תמורה דהוא‬
‫ע״ז לבד אף שגם משל היתר לבד לא היה נעשה‬
‫משום דסבדי דעכול מתיר או לכה״פ מה שנכנס לגוף‬
‫השומן דמ׳־מ כיון שהוצרך גם להיתר הוי איסור‬
‫החי מותר‪ .‬דא״כ יקשה מה הוקשה לגמ׳ מכדשיני ע״ז‬
‫ע״ז דק מסייע בעלמא‪ .‬ולכן אינו יכול להוכיח משם‬
‫שמותר הא כפשוטו ניחא‪ ,‬דדחב׳׳א איידי בינקה‬
‫לאסור נתפטמה בשאר איסודין‪.‬‬
‫כל העת דק מטרפה כפשטות הלשון וזה היה כל‬
‫אכילתה שבכדשיני ע״ז כה׳׳ג דהוא חד גודם אסור‪.‬‬ ‫אבל שייך זה דק אם הושבחה וניתוספה בשומן‬
‫ואף אם היה נהשב זו״ז גודם לא היה קשה כ״כ‬ ‫מחמת כדשיני ע׳׳ז אבל אם לא הושבחה דק שמחמת‬
‫דאולי יסבור דחב׳׳א כמ״ד זו׳׳ז גודם אסור‪ .‬ומצאתי‬ ‫הכדשיני ע״ז היא חיה כגון בעובדא דתמודה שינקה‬
‫קושיא זו האחרונה בישועות יעקב או״ח סי׳ תמ״ח‬ ‫חלב רותח שחרית כל ימיה שמזה אינד‪ ,‬יכולה‬
‫סק׳׳ט‪ ,‬ותירוצו אף לפ״מ שמוכיח מזה דרק לגבור‪,‬‬ ‫להשביח דק שמחמת זה יכולה לעמוד ולהחזיק קיומה‬
‫פוסל דחב״א דלא כתום׳ ובפסולי גבוה לבד לכו׳׳ע‬ ‫כמפורש שם‪ .‬ואף שודאי מועיל גם להשמין בצרוף‬
‫מותר זו׳׳ז גודם כתום׳ תמורה דף ל׳ ד׳׳ה אבל‪ ,‬לא‬ ‫מה שאכלה בינתים מ״מ מחמת זה לא היה נאסר‬
‫נכון כלל דד‪,‬א אין הכרח לזה דק שכן סובר ד׳׳ה‬ ‫משום דהוי זו״ז גודם וכל האיסור הוא מחמת שעיקר‬
‫בד חיננא א׳׳ד נחמן אליבא דד״א אבל דבא סובר‬ ‫חיותה הוא מהחלב היינו שלעצם חיותה וקיומה‬
‫שם דאסוד לד״א בזו״ז גודם אף בפסולי גבוד‪,‬‬ ‫לא היתד‪ .‬צריכה לאכול יותר‪ .‬ובאופן כזה איירו‬
‫וא״כ ודאי שאף לד׳׳ה בד תיננא אד״נ אפשר שסובר‬ ‫התום׳ גם בכדשיני ע״ז כמפורעז בש״ך שמצד השומן‬
‫כן דחב״א כדבא לד׳׳א דאף בפסולי גבוה לבד‬ ‫אין לאסור דד‪.‬וי זו׳׳ז גודם דק שאוסדין מחמת‬
‫אסדינן נמי זו׳׳ז גודם וא״כ עדיין מאי מקשר‪ .,‬וגם‬ ‫העמדת החיות שלה שהוא מחמת כדשיני ע״ז לבד‪.‬‬
‫לא מתורץ בזה קושיתי הדאשונד‪ ,‬דאמאי לא מוקי‬ ‫מסתבר בזה שאין שייך לומד שהויתה הוא מהחלב‬
‫שינקה כל העת דק מטרפה כפשטות הלשון שהוא‬ ‫ומכרשיני ע׳׳ז כיון שלא נתהוה שם רבד חדש דק‬
‫חד גודם ולמה הוצרך לאוקמי דוקא שהניקה חלב‬ ‫שהעמידו הישן שתחיה מזה כבתחלה‪ ,‬וגדילתה הוא‬
‫רותח משחרית לשחרית‪.‬‬ ‫מחמת השנים‪ .‬ומ״מ אסרי התום׳ גם להדיוט א״כ‬
‫ולכן צריך לומד ראם כל אכילתה היתה מיניקת‬ ‫מוכדחין לומד שסבדי דהכח שיצא מהאיסור ונכנס‬
‫טרפה גם לרבנן היתה אסורה משום דגם הם מודו‬ ‫בגוף החי שמזה הוא חי נשאר באיסורו לעולם אף‬
‫בכל אכילתה מכרקויני ע׳׳ז שאסור‪ .‬ואף אם הוא‬ ‫ששם אחד עליו‪ ,‬והוא דק כהא׳׳נ שבתום׳ מנחות‬
‫זו׳׳ז גודם שיש שסבדי שמותר‪ ,‬מ״מ או שמשמע‬ ‫וכאופן א׳‪ .‬וא״כ אף בשאר איסודין ואף דק באיסורי‬
‫להו שדחב׳׳א פליג אד״א דמתני׳ וסובר זו״ז גודם‬ ‫אכילה לבד נמי אסוד‪.‬‬
‫רנג‬ ‫םשה‬ ‫א ו״ ח‬
‫בע״ז דאיירי רק בנתפטמה בכרשיני ע״ז בגדלותה‬
‫כדקזכיחא יותד‪ .‬וטעם הכרעתם נראה מזה שלא‬
‫אוקים כפשוטו דכל אכילתה היתה מהיניקה שהוא‬
‫מחמת שאז לא היו פליגי דבנן ואם דק למזבח‬
‫פוסל דחב׳׳א א־׳כ ודאי אפשד שיפלגו דבנן ולא‬
‫יחמידו למזבח יותד מלהדיוט ואיך היה בדוד שלא‬
‫יפלגו‪ .‬ולכן הכדיעו שודאי דין אחד למזבח ולהדיוט‬
‫וא״כ פשיטא שלא יפלגו רבנן כמו שמודו שתדזה‬
‫והוצדן לאוקמי דוקא טשחדית לשחדית שאז דוקא‬
‫פליגי רבנן כדבאדתי‪ .‬וזהו שיטת הדמ״א לתוס׳‬
‫תמוהה ונסתלקו כל קושיות הש״ן בזה‪.‬‬
‫והסובדין דעכול מתיה יפדשו בתמודה דדחב״א‬
‫דק למזבח פוסל אך לא מחמת שלמזבח אין עכול‬
‫מתיה דלכן יהיד‪ ,‬אסוד השבח שבא מזה דלענין‬
‫זה אין חלוק כדד‪,‬וכיח מהא שמותדת כשהאכילה‬
‫כדשיני ע״ז‪ .‬ואף שקום איידי שאכלה גם שא״ד‬
‫דהוא זר׳ז גודם או עוד יותד מהיתד מ״מ אם‬
‫נימא שאין עכול מתיה למזבח אף שמתיה לטומאה‬
‫ולאיסודין מחמת שבעכול נאבד שם הראשון לגמרי‬
‫וכיון שהוא בהחי אין כאן אף יוצא ממנו א״כ זה‬
‫שאין מתיר למזבח מוכרחין לומר דלמזבח דנין‬
‫כלא נאבד בהעכול כמו אם היה נעשד‪ ,‬זה במכונה‬
‫שלא ע״י הגוף שהיה אסור כצידן ודוטבן‪ .‬דאם נימא‬
‫שהוא כנאבד ע׳׳י העמל שם הראשון אין טעם‬
‫לאוסרו למזבח ולד‪,‬תעויבו כיוצא מהאיסור יותר‬
‫טלהדיוט כיון דבשביל דהוא בקום החי לא הוי‬
‫בשם יוצא מהאיסוד לדידהו מאיזה טעם יהיה למזבח‬
‫בשם יוצא מהאיסור‪ .‬א״ו אם נחמיר למזבח נאמד דלא‬
‫טזשב נאבד כלל בהעטל לגבי מזבח ועדיץ הוא‬
‫בשמו הראשון וא״כ הוא כצירו ורוטבו שאין שייך‬
‫להתיר בזו״ז גודם‪ ,‬דודאי אם יתבשלו היתר ואיסור‬
‫בקדרה אחת אסור הציר וד‪,‬דוטב שיצא מבשול‬
‫תערובות זה ואף אם יהיה הדוב מהיתד נמי יהיה‬
‫אסור כ״ז שלא יהיה שעור בטול‪ .‬ומדמפורש שבהמה‬
‫שאכלה כדשיני ע״ז בלא מוקצה מותדת גם למזבח‬
‫אף אם גיסא שאיירי שאכלה גם דברים אחדים דד‪,‬וי‬
‫זה וזה גורם או אף באכלה דובו מהיתר נמי‬
‫יש ראיה שהעכול נחשב כנאבד מהעולם גם למזבח‬
‫ואיו כאן איסור‪ .‬וא״כ קשר‪ ,‬מ״ט פוסל דחב״א‬
‫ינקה מן הטרפה‪ .‬ומסיק דמצד הפטום לא נאסרה‬
‫אלא מצד גידולה דאיידי שהניקה משחרית לשחרית‬
‫שזהו העמדת חיותה‪ .‬ואף שלענין איסור עוד יותר‬
‫מותר מהשבח דהא בכדשיני ע׳׳ז אפוד השבח ועצם‬
‫הגידול מותר לדידהו‪ ,‬מ״מ למזבח גרע לדחב׳׳א כיון‬
‫שגדם הפסול עצם חיותד‪ ,‬שבלעדי הפסול לא היה‬
‫ראוי לקדבן משום שהיה מת ולא היה נתגדל דאף‬
‫אגרות‬
‫מותר כת״ק דמתני׳ וא״כ ‪ ' T ' k‬בחד גורם או שמשמע‬
‫להו שגם ר״א פליג ארחב״א ומכשיר בינגןר‪ ,‬מטרפה‬
‫אף שסובר זו״ז גורם אסור‪ .‬ולכן מוכרחין לומר‬
‫שאדרבה עיקר אכילתה הם מדברים אחרים ומ״מ‬
‫פוסל החב״א אף שבזה גם להאוסרים זו״ז גורם‬
‫צהין להיות מותה ולכן הקשה מ״ט הא לכו״ע‬
‫צדין להיות כשד גם למזבח אף שאכלה דבהים‬
‫אפודים כמו דמותה וכשה לכו״ע באכלה כהשיני‬
‫ע״ז בלא מוקצה אם אין עיקד אכילתה מהם‪ .‬ולכן‬
‫הוצדך ד״ח טדיטאה לאוקמי שהחלב הניקה משחרית‬
‫לשחדית שזה אוסד דחב״א״ אף שעיקד אכילתה‬
‫היתד‪ .‬משא״ד הואיל ויכולה לעמוד עליה מע״ל בלא‬
‫אכילה אחדת הוי העמדת החיות דק ע״י החלב שד‪.‬וא‬
‫גודם אחד דאיסוד בזה דדמי כמו שיש באיסוד לבד‬
‫כדי לחמץ ולכן אף שבשבח הבשד והשומן הוא‬
‫ודאי זו״ז גודם או גם העיקה משאה אכילות דד‪,‬יתד‬
‫מ״ט נאסדה מחמת עצם העמדת החיות שהוא מהאיסוד‬
‫לבד אף שהוא מעוט האכילה‪ .‬וע״ז פליגי דבנן‬
‫וסבדי שלא נחלק שבח הבשד ועצם החיות אלא שהם‬
‫דבד אחד משום שד‪,‬כל שייך לחיותד‪ ,‬ובטלל הוי זו״ז‬
‫גודם או עיקד מדוב אכילתה שהוא היתד אבל‬
‫בהיתר‪ ,‬אכילתד‪ ,‬דק מכדשיני ע״ז או מחלב טרפה‬
‫גם לרבנן אסורה לתום׳ תמורה‪.‬‬
‫נמצא שאף שד‪,‬גמ׳ דתמורה איירי לדחב״א מ״מ‬
‫מוכרח שגם לרבנן אסורה בעיקר גדילתה מאיסור‬
‫ונסתלקה קושית הש״ך מהא דלית הלכתא כרחב״א‪.‬‬
‫וגם לפ״ז אי״צ לדחוק כהש״ן דהתום׳ מחדשי‬
‫בתמודד‪ ,‬מה שלא ידעינן מסוגיא דע״ז באכלה כדעויני‬
‫ע״ז רק משחרית לשחרית שד‪,‬וא דוחק גדול דלא‬
‫הוזכד זה בתום׳ ואדרבה כתבו אם אכלד‪ ,‬כל ימיה‬
‫דמשמע דכל או דוב אכילתד‪ ,‬מהם‪ ,‬וגם מגא להו‬
‫שגם בכרשינים יועיל אכילת שתרית למעל׳׳ע יותר‬
‫מאכילת צהרים דד‪,‬א גם בחלב אמר רק חלב‬
‫רותח ומעומע שלא כל חלב וא״כ לא כל המאכלים‬
‫שוין בזה‪ .‬ולפ״מ שבאדתי הוא כפשוטו שאיירי‬
‫באכלה דוב אכילתד‪ ,‬מכדשיני ע׳׳ז ומחדשי שאף שבע׳׳ז‬
‫אטד דק תרזה הוא מחמת דאיידי שם דק בנתפטמה‬
‫בגדלותה בכדשיני ע׳׳ז שדק ד‪,‬שומ^ והשבח ניתוסף‬
‫משל ע״ז לכן מועיל מה שתרזה ותהיה כבתחלה‬
‫להתידה אבל אם כל ימיה מעת לידתד‪ ,‬התחילו‬
‫לפטמה בשל ע״ז תאפה לגמדי מחמת שגם עיקד‬
‫גדילתה שהוא העמדת החיות שתתגדל היה משל‬
‫ע״ז‪ .‬ומה שמשמע מלשון לפום דיהטא שמסתפקי‬
‫בזה הוא מחמת פשטות סוגיא דע׳ץ שמשמע בכל‬
‫אופן שיועיל תדזה ולכן אולי דק למזבח מחמיד‬
‫לפסול ולא להדיוט‪ .‬ומ״מ הכריעו לאסור ויתרצו‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רנד‬

‫אף למזבח‪ .‬ולכן רק בחלב פליג שתיכף נכנם ממנו‬ ‫שהעכול עושה כנאבד מהעולם מ״מ גרם הוי לראויות‬
‫לגוף כריאה ששואבת כל מיני משקין וראוי למי‬ ‫הקרב! וגם זה פוסל מקרב! לרחב״א‪ .‬ולעני! הגרם‬
‫שדעתו יפה גם ער מעל״ע‪ .‬ורבנן פליגי וסברי שאף‬ ‫אין לו עדיין שם חי שיתבטל להחי ולא יקרא שם‬
‫למזבח הוי כמעוכל כמו להדיוט‪ .‬ואף אם נסבור כרש״י‬ ‫הראשון עליו‪ ,‬אבל כשכבד גדלה וראויה לקרב! אין‬
‫חולין דף קט״ז שלא הוי החלב כמעוכל להדיוט מ״מ‬ ‫פוסלה מקרבן מה שהושבחה ע״י איסורים ופסולים‬
‫מה שנכנס לגוף אפשר לסבור שאין שייך שוב‬ ‫בית דהשבח והשומן אינם בשם בפ״ע אלא בשם‬
‫לו והוכשר כמו אחר העכול‪.‬‬ ‫החי שכבר יש עליו בלא גרם האיסור ולכן נתבטל‬
‫אף שם הגרם מהשומן והשבח וכשר אף למזבת‬
‫ענף ז‬ ‫בשאר איסורי! בכל אופן ובכרשיני ע״ז בזו״ז גורם‪.‬‬
‫ונמצא דכרשיני ע״ז לעני! הדיוט ושאר איסורי!‬
‫ולמה שבארתי מדוקדק מש״כ הרמב״ם בפ״ג‬
‫למזבח לדחב״א הם מהופכין דבע״ז להדיוט אסור‬
‫מאיסורי מזבת הי׳׳ד טעם ע״ז שבהמה שפטמה‬
‫השבח והשומן וכשר עצם הגידול משום דגרם מותר‬
‫בכרשיני ע״ז מותרת למזבח שהרי נשתנו‪ .‬דהוא‬
‫אף בע״ז‪ ,‬ולמזבח בשאר איסורי! לרחב״א פסול‬
‫הטעם שבארתי שכל ההיתר הוא מחמת העכול‬ ‫עצם הגידול וכשר השבח והשומן ורבנן פליגי עליד‪,‬‬
‫שנשתנה בזה ממה שהיה בשמו הראשון וכנאבד‬
‫ומבשרי גרם גם למזבח‪ .‬וזה צריך לומר אם יפרשו‬
‫מן העולם‪ .‬והוא כמפורש בפירושו למשנה והוא‬
‫כרש״י דפוסל לעולם מחמת שינקה כל ימיה‪.‬‬
‫אותו הטעם עצמו שכתב בפ״ט ממ׳׳א הט״ו להתיר‬
‫קבה שבשלה בחלבה שהוא מצד העכול‪ .‬וכאן שהוא‬ ‫אבל אפשר שיפרשו כהדמב״ם והרע״ב דרק‬
‫למה שנכנס לגוף ונעשה בשר ושומן הוא עוד‬ ‫לאותו היום בלבד פוסל רחב״א מחמת שעדיין לא‬
‫בכ׳׳ש ואף להחולקים שם יודו בכאן‪ .‬ובכל איסורין‬ ‫נגמר עכולו ממעיה ואחר שכבד נתעכל ונעעוה שבח‬
‫וכן בע״ז לענין עצם הגידול מגי טעם זה אף בגורם‬ ‫רפומן כשרה אף לרחב״א אף בכרשיני ע״ז משום‬
‫כגון שכל אכילתה היה רק מאיסור לבד‪ .‬ובלא טעם‬ ‫שעכול שכבר נכנס לגוף מתיר אף לקרבן ורק‬
‫זה שבעכול הוא כנאבר מן העולם היה אסור אף‬ ‫כ״ז שהוא עדיין במעים בעין מחמיר רחב״א שלמזבח‬
‫בזו״ז גורם דהיה זה נחשב כבשלו בקדרה אחת‬ ‫נידון כישנו בעולם‪ ,‬אף שלאיסור הוי כעכול וניתר‬
‫תערובות איסור והיתר כדבארתי‪ .‬ורק באיסורי‬ ‫להרי״ף ס״פ כל הבשר ולרמב״ם פ״ד ממ״א הי״ט‬
‫ע״ז ועל מה שהושבחה לבד צריכין גם לזו״ז גורם‬ ‫ובפ״ט הט״ו תיכף כשינקה אף שהוא עדיין חלב‬
‫להתיר אף להדיוט כרי שלא יחשב הויתו מע״ז‬ ‫צלול דד‪,‬א מתירי! קבה שבשלה בחלבה וקבת כשרה‬
‫כרבארתי וכמפורש כן ברמב״ם פ״ז מעכו״ם הי״ד‬ ‫שינקה מטרפה וקבת טמאה‪ ,‬מ״מ למזבח נידון כ״ז‬
‫וביו׳׳ד סי׳ קמ׳׳ב סעי׳ י״א‪ .‬אך משמע מרמב״ם‬ ‫שישנו בעין בשמו הראעזון‪ .‬אך שתמוה איזה פסול‬
‫וקז״ע שבכל אופן אף אם פטמו רק בכחזויני ע׳׳ז‬ ‫שייך בזה כיץ דמה שנכנס כבר לגוף הוכשר והאיסור‬
‫לבד הוי זו״ז גורם ומותר דלא כש״ך דהא סתמו‬ ‫הוא רק במה שהוא עדיין במעים וזה אינו שייך‬
‫שמותרת ולא חלקו שדוקא בנתפטמה גם בשל היתר‬ ‫להקרבן‪ .‬וצריך לומר דכ״ז שישנו הבעין שבמעים‬
‫וטעמם משום דכיון רסברי רלא בעינן שיהיו שני‬ ‫שנמשך ממנו מה שנכנס לגוף לא נתבטל להגוף‬
‫הגורמים מעני! אחד דצל האשרה והקרקע נחשבים‬ ‫אלא שייך להבעין שבמעים שיוצא ממנו כצירו‬
‫שני גורמים אף שאינם מענין אחז־ וכן מתירין‬ ‫ורוטבו וכיון שהבעין אינו כמעוכל למזבח ואסור‬
‫נטע אגח של ערלה בספ״י ממע״ש וביו״ד סי׳ דצ׳׳ד‬ ‫אסור גם מה שנכנס לגוף ורק אחר שנתעכל לגמרי‬
‫סעי׳ י״ב‪ ,‬א״כ גם הכא הוו שני גורמים דעצם חיותה‬ ‫ואין הבעין בעולם כלל אז נתבטל מה שנכנס לגוף‬
‫ובריאותה גורם ג״כ להשבה כידוע שיש בהמות‬ ‫להגוף ואינו בשמו הראשון וכשר‪ .‬ויהיה פירוש‬
‫אוכלי! מרה אחת וסין אכילה אחד ואחת הושבחה‬ ‫הסוגיא שהוכיח שא״א לומר דטעם הפסול של רחב״א‬
‫יותר מחברתה ויש גם שאינה משבחת כלל וא׳־כ‬ ‫משום השבח דהא האכילה בכרשיני ע״ז מותרת‬
‫חזינן דתלוי לא רק באכילה אלא גם בהיותה ובריאותה‬ ‫כדבארתי לפי׳ ראשון אלא כדתני ר״ח טדיטאה‬
‫וא״כ הוי לעולם ובכל אופן זר׳ז גורם ומותר‪.‬‬ ‫שינקה בשחרית ופסולה רק אותו היום‪ .‬ובכרשיני‬
‫וקצת צ״ע על רש״י שג״כ סובר דלא בעינן‬ ‫ע״ז כשעדיין לא נתעכלו אולי ג״כ יסבור שפסול‬
‫שיהיו שני הגורמים ממין אחד ומ״מ מצריך בע״ז‬ ‫אך אין שם זמן מע״ל‪ .‬ויותר מסתבר שבכרשינים‬
‫דף מ״ט ד׳׳ד‪ ,‬מאי לאו שתתפטם גם בשל היתר‬ ‫גם דחב׳׳א יודה משום שכ׳ת שלא התחיל להתעכל לא‬
‫להיות זו׳׳ז גודם‪ .‬ואולי סובר כהט״ז סי׳ קמ׳׳ב‬ ‫נכנם לגוף כלום ואין שייך לאסור מה שבמעים‬
‫סק׳׳ד שאם מוכרח להאיסור נחשב גורם אחר אף‬ ‫וכשהתחיל להתעכל אין ראוי לכלום ואין שייך לאסור‬
 ‫רנה‬ ‫ט שה‬ ‫או ״ ח‬
‫שאכלה רבר איסור אסורה לאכול ואח״ב מותרת ומקורו‬
‫מפי׳ הרמב״ם והרע״ב לרחב״א שאוסר רק באותו‬
‫מעל״ע וכן הביא בבר‪,‬״ט בשם ס׳ בית יעקב‪ .‬ולכאורה‬
‫אין לזה מקום כלל כרר‪,‬קשה הפמ׳׳ג רמה יועיל‬
‫מעל״ע לאכילת כל ימיה‪ ,‬ומוברח לסבור שמה שנכנס‬
‫לגוף הותר א׳׳ב גם בתוך מעל״ע איזה איסור שייך‪.‬‬
‫בשלמא למזבח אסור רגנאי הוא אבל להריוט איזה‬
‫טעם יש לאסור‪ .‬וגם הא מפורש בע׳׳ז פרה חרזה‬
‫ולא סגי במעל״ע‪ .‬אבל למה שבארתי יש קצת‬
‫מקום לרבריהם רהא מפי׳ הרמב׳׳ם והרע״ב לרחב׳׳א‬
‫שמעינן ראם אין עכול מתיר מחמת שנחשב כישנו‬
‫בעולם אף מה שנכנס לגוף לא נתבטל להגוף אלא‬
‫שייך להבעין שבמעים שיוצא ממנו בצירו ורוטבו‬
‫א״ב אם נסבור כהא׳׳נ שבתוס׳ מנחות שעכול אינו‬
‫מתיר איסורין והוי כבעין אך נסבור כאופן ב׳‬
‫שמה שנכנס לגוף ונעשה בשר שומן גם לריריה‬
‫מותר רנתבטל להגוף ואינו בשם האיסור ולח מותר‬
‫לאחר שנתעכל אף שאכלה כל ימיה והשמינה בתכלית‬
‫השומן מ״מ כ׳׳ז שלא נתעכל שהוא איסור שייך‬
‫לו אף מה שנכנס לגוף בצירו ורוטבו וג״ב אסור‬
‫ויסברו של״ר חלב אלא כל רבר איסור כ״ז שלא‬
‫נתעכל ומחמת שלא ירוע כמה הוא העכול החמירו‬
‫עד מעל״ע כמו בחלב‪ .‬וכמו בעופות ודגים לריב״ב‬
‫ופדה שתרזה הוא דוקא בע׳׳ז ודוקא בשומן כדבאדתי‪.‬‬
‫ונסתלקו קושיות חפמ״ג‪.‬‬
‫)ומש׳׳ב הפמ״ג גם לרמב״ם שבאכלה כל ימיה‬
‫לא מחני מעל׳׳ע לא מובן כלל דהא מפורש ברבדיו‬
‫שאחר העכול מותרת ואפי׳ השמינה בתכלית השומן‬
‫מותרת ואכילת כל ימיה הוא לאחד העיכול ומותר‬
‫לדידיה וצע״ג בכוונת הפמ״ג‪(.‬‬
‫אך שקשה הא דחב׳׳א אמר זה ואין הלכה כמותו‬
‫כדפסק ברמב״ם ורע׳׳ב‪ .‬וצריך לומד שחוששין שמא‬
‫פליגי רבנן רק בחלב אבל ברבדים יבשים אפשר‬
‫שלכו״ע לא הוי כמעוכל כהא׳׳נ שבתוס׳ מנחות‪.‬‬
‫ואולי סברי של״פ רבנן דלא כרמב״ם ודע״ב וכדאיתא‬
‫בכו׳־פ סי' ס׳ בשם כנה‪,‬׳׳ג‪ .‬וקושית הכו׳׳פ לא שייך‬
‫לשיטתו דרק מעל״ע אסורה‪ .‬אבל א״א לומר כן‬
‫כלל דא״ב אמאי נקט דחב״א למזבח כיון שגם‬
‫להדיוט אסור ובשלמא אם רבנן פליגי ומבשרי אף‬
‫לקרבן נקט להודיעך כח רבנן כדמתרץ בחולין‬
‫דף נ״ח לר״א ואף שג״ז דוחק כיח שלא התבדו‬
‫במשנה וברייתא כדמקשה בפמ״ג מ״מ יש לומד‬
‫כן אבל אם רבנן ל״פ ודאי א״א לומר כן ומוכדחין‬
‫אז לומר דרק למזבח פסלי‪ .‬ולכן צריך לומר לדידד‪,‬ו‬
‫כתירח ראשון שרק בחלב פליגי‪ .‬זהו מד‪ ,‬שאפשר‬
‫לתרץ דברי ד‪,‬כנד‪",‬ג והבי״ע‪ .‬אבל ודאי שיטתם דחוק‬
‫אגרות‬
‫שיש עור גורם באיסור ע״ז‪ .‬וא"כ ד!״נ מוכרח‬
‫להאכילה ואף שהט׳׳ז כתב שם גם להרמב״ם כן‬
‫א״א לומר זר‪ ,‬כפ״מ״ שבארחי‪ .‬או שרש״י סובר‬
‫רהחיות אינו עושר‪ ,‬בהשבח רק הוא מקום שנעשר‪,‬‬
‫בו השבח ואף שחזינן שיש שאינם נשכחים כ״כ‬
‫הוא רק שהוא גוף כזה שאינו ראוי להשתבח כ״ב‬
‫אבל כשהוא ראוי משתבח שלא מהמת עשיתו‪ .‬ורמי‬
‫לתנור שהוסק שג״ב יש תנורים שאין ניסקין בטוב‬
‫ומ״מ נחשב שבח ר‪,‬ר‪,‬םקה רק מעצים וכ״ב נחשב‬
‫הכא השבח רק מהפטום‪ .‬אבל הרמב״ם וש״ע סברי‬
‫שבכל אופן הוי זו״ז גורם מצר סיוע החיות‪ .‬ולכן‬
‫לקרבן נמי סתים הרמב״ם שמותרת בר‪,‬מר‪ ,‬שפטמר‪,‬‬
‫בכרשיני ע״ז שמשמע אף בכל ימיה ומיום הולרה‬
‫אף שבע׳׳ז צריך שיהיה זו״ז גורם לענין השבח‬
‫משום שסובר שבכל אופן הוי זו״ז גורם וסמיד‬
‫על הא רבהלכות ע״ז מחיר להריוט מטעם זו״ז‬
‫גורם‪ .‬אך הוצרך גם לטעם נשתנו רבל״ז היה‬
‫אסור אף בזו״ז גורם כרבארתי‪ .‬ואף שכבר נקט‬
‫טעם זה בר‪,‬לכות מ״א לענין קבה שבשלה בחלבה‬
‫נקטו גם כאן שלא נימא שלקרבן המיר ונחשב‬
‫בבעין כריש לטעות מרברי רחב״א‪ .‬אך צע״ק מ״ט‬
‫לא נקט גם רין ינקה מטרפה שכשרה גם בו ביום‬
‫רלא כרחב״א כיון שלפירושו מורה גם רחב״א‬
‫שכשרה אחר העכול ואולי סובר רלרחב״א גם בברשיני‬
‫ע״ז פסולה כ׳׳ז שלא נתעכל ולכן מרסתים שמותרת‬
‫שמשמע אף תיכף ור‪,‬וא רלא כרחב״א ירעינן גם‬
‫רין ינקה מטרפה או שכיון שלא נקט שפסולה‬
‫הוא כפוסק שכשרה‪.‬‬
‫ועיץ בפמ״ג סי׳ ס' בש״ר סק״ה שכתב שלא‬
‫הבין טעם נשתנו שכתב הרמב״ם ולמה שבארתי‬
‫הוא טעם נכון ומרוקרק מאר‪ .‬גם מר‪ ,‬שהקשר‪ ,‬הפמ״ג‬
‫הא זו״ז גורם אסור לכתהלה ואיך כתב שמותרת‬
‫שמשמע אף לכתחלה‪ ,‬ל״ק כלום לע״ר רר‪,‬א כיון‬
‫דלהריוט מותר לכתחלה לאוכלה משום שהוא כריעבר‬
‫כיון שכננר נתפטמה א״ב הוא מן המותר לישראל‬
‫ויכול ממילא גם להקרישה בתחלה רשוב אין כאן‬
‫פסול‪ .‬ועור הא מוכרחין לומר רבפסולין אחרים‬
‫שאינם איה״נ מותר זו״ז גורם גם לכתחלר‪ ,‬דר‪,‬א כל‬
‫האסורין למזבח ולרותיהן מותרין מטעם זו״ז גורם‬
‫לרבנן בתמורה רף ל׳ ולשון מותרין הוא אף לכתחלה‪.‬‬
‫וא״ב אף בכרשיני ע׳׳ז שהוא איה״נ אחרי שכבר‬
‫הותרה בר‪,‬נאר‪ ,‬לר‪,‬ריוט מחמת שהוא כריעבר וכטעם‬
‫התוס׳ פסחים רף ב״ו גבי תנור אין שייך לאסור‬
‫למזבח רמזה שנכשר גם למזבח לא ניתוסף לו‬
‫הנאה ממנו וזהו ברור ופשוט‪.‬‬
‫והנר‪ ,‬הפמ״ג הביא מכנח׳׳ג שסובר רמעל״ע אחר‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫רנו‬

‫אבל מצאתי במקור חיים פק״א שג״ב סובר‬
‫שאפרן ופחמין הוי שלא כדרך הנאתן וחידש מחמת‬
‫זה שרק באה׳׳נ שאסודין גם שלא כדרך הנאתן‬
‫אסור האפר מדאורייתא אבל בחמץ דמותר שלא כדרך‬
‫הנאתו מותר אפרו מדאורייתא ורק מדרבנן אסרו‪.‬‬
‫וא׳׳ב אפשר שסובר כן גם הכו׳׳פ שלא משגחינן על‬
‫מה שהוא עתה דרך הנאתו דלא נאסר אלא דוקא‬
‫דדך הנאד‪ .‬שבעת האיסור ולכן סובר דגם אכילת‬
‫בשד הבהמה אינו דרך הנאת ד‪.‬אה*נ שאכלת ואף‬
‫שבשדפד‪ ,‬אהדו מדרבנן האפד וד‪.‬גחלים מ״מ אכילת‬
‫בשר ד‪.‬בד‪.‬מד‪ .‬לא מצינו שאסרו‪ .‬אבל לע״ד מסתבר‬
‫כדבארתי דמה נעשה עם הסוברין דד‪,‬וא מדאורייתא‬
‫אף בחמץ‪ .‬וא״ב הוי זד‪ .‬כדרך הנאתן כיון שעתה‬
‫נשאר זה שלא בסברת הכו״פ‪ .‬ואף הסוברין שאיסור‬
‫האפר מדרבנן נמי אפשר שלא יפלגו בזה אלא שסברי‬
‫דלא החמירה חורה בנקברין יותר מבנשדפין דמאלו‬
‫שהצריבה תורה שרפד‪ .‬כערלה וכלה׳׳ב שמותרין אחר‬
‫שנשרפו ילפינן גם לכל אד‪.‬״נ‪ ,‬אף לאלו שלא הצריכה‬
‫תורד‪ .‬שרפה‪ .‬וא׳׳ב בבד‪.‬מד‪ .‬שאכלה אד‪.‬׳'נ היה מקום‬
‫לאסור גם לדידהו אבל העיקר בטעם שבארתי דאם‬
‫מתירין אכלה איסורי אכילה יש להתיר גם אכלד‪.‬‬
‫כל איה״נ אף אלו שאסודין גם שלא כדרך הנאתן‬
‫לכד השבח מאיסורי ע״ז מטעם אחר אם לא אכלה‬
‫דברים אחרים יש שאוסדין גם מהמתירין‪.‬‬
‫נמצא דלמתידין עכול מותרת חבהמד‪ .‬שנתפטמה‬
‫ובפ״ס שבארתי לתרמ׳׳א אין שום חלוק בין‬
‫אף מאיה״נ ואף מאלו שנקברין ואף מאלו שאפודין‬
‫אבלה איסורי אכילה או איסורי חנאה דלד‪.‬אוסדין‬
‫גם שלא בדרך הנאתם אף באותו היום‪ .‬ורק בנתפטמה‬
‫אפוד אף באיסורי אכילה ולהסתידין מותר אף באיה׳׳נ‬
‫באיסורי עיז לבד אסור השבח והשו ‪ p‬לדש׳י ותוס׳‪.‬‬
‫דלא כשיך ורק בכרשיני ע״ז יש גם מהמתירין' שאסדי‬
‫ואם אכלד‪ .‬גם רבדים אחרים מותרת אף באיסורי‬
‫ע׳׳ז מטעם זו׳׳ז גורם‪ .‬ולהרמבים ושי׳ע מותרת‬
‫אף בנתפטמה באיסורי עיז לבד מטעם זר״ז גודם‪.‬‬
‫ולהאוסרין עכול ובאופן ראשת אסורה גנתפטמד‪.‬‬
‫מאיסורין לבד אף רק מאיסורי אכילה שמותרין‬
‫בהנאה‪ .‬ואם אכלה גם דברים אחרים מותדת מטעם‬
‫זו״ז גורם וד‪.‬וא שיטת הרמ׳׳ת ולת לדינא אף‬
‫שתירצתי שיטת הדמ׳׳א בטור מ*מ הוא דק דעת יחיד‬
‫שהוא רק לתום׳ תמורה שר‪.‬וא רק להא״נ שבתוס׳‬
‫מנחות וד׳׳ש אד‪.‬לות‪ .‬וגם בתמורה מסחפקי מד‪ .‬דק‬
‫הכריעו שיותר נוטה לאסור אבל אינו החלט גמור‪.‬‬
‫ודעת המתידין הם כל המתירין עכול שד‪.‬ם כמעט‬
‫כל הראשונים‪ ,‬מסקנת התום׳ מנחות וד‪.‬ר״ש אהלות‬
‫ור״ת בבכורות ורב האי גאון כפי שכתבו תחלה והר׳׳מ‬
‫מפונטיזא שבראיש בכורות והטור והרמב״ם והש׳׳ע‪.‬‬
‫וגם הרייף פ׳׳פ בל הבשר שמתיר חלב טריפה שבקבה‬
‫מטעם עכול ודמב״ן שם וכן דעת הב״י סי׳ פ״א‪.‬‬
‫ואף ר״ת ובעה׳׳מ ודשב׳׳א והטור שאוסרין בצלול‬
‫הוא מחמת שעדיץ לא התחיל להתעכל דהא בקרוש‬
‫דמנ״ל לחלק בין חלב לדברים יבשים לענין עכול‪.‬‬
‫וגם אף אם הוא איסור מד‪ .‬שנכנס לגוף באותו‬
‫יום הוא רק מעט דמעט שנתבטל בששים או במאה‪.‬‬
‫ואין לומר דד‪.‬וא כיש לו מתירין מחמת דיותר אחר‬
‫מעל״ע דהא אחר ששחטו שוב אין לו מתירין ורק‬
‫לכתחלה שי ‪ T‬לאסור מלשחוט אבל בדיעבד מ״ט‬
‫אסור‪ .‬בשלמא לקרבן אף שג״ב בטל מעט האיסור‬
‫מ״מ שי ‪ T‬לאסור כיון דבעת השחיטד‪ .‬וקבלת הדם‬
‫ישנו להאיסור שנמשך ממנו לגוף בעין במעים הוי‬
‫בניכר האיסור שאינו נבטל ונמצא שבעת השחיטה‬
‫וקבלת הדם שהם סדיני הקרבן נראד‪ .‬שעושה‬
‫העבודות מאיסור אבל להדיוט אין שייך זה דהא‬
‫בעת האכילה כבר אין האיסור בעין שאף אם ישנו‬
‫בעולם אין שייך שוב להכשר וא׳׳ב מ״ט לא יתבטל‬
‫המעוט‪ .‬וגם דחוק מאד לפרש מעצמנו שרבנן נמי‬
‫אסרי בכרשינים ושא׳׳ד יבשים של איפור ופליגי‬
‫דק בחלב אחדי שלא מצינו שום רמז בגמ׳ ואדרבד‪.‬‬
‫יש טעם גדול לומר לאידך גיסא דבכרשיני ע׳׳ז‬
‫ודברים יבשים גם רחב״א מודד‪ .‬שמותר כדכתבתי‬
‫לעיל וכדמשמע פשטות הלשון מגמ׳ אבל לא לפרש‬
‫איפכא ולכן מסתבר לע״ד שאין לחוש לדבדיד‪,‬ם‬
‫לדינא‪.‬‬
‫ענף ה‬
‫השומן והשבח ומצריבין שתרזה‪.‬‬
‫ועיץ בכו׳׳פ שג״ב דעתו להתיר אף כאבלה‬
‫איה״נ לבד בכרשיני עיז אך כתב הטעם משום שלא‬
‫הוי כדרך הנאתן ולכן בנתפטמה בכלאי הכרם ובשר‬
‫בחלב שאסורין גם שלא כדרך הנאתן כדאיתא בפסחים‬
‫דף ב׳׳ד אסור לדידיה כמו בכרשיני ע״ז‪ .‬וטעמו‬
‫אינו מובן כ״ב מ״ט לא ועי זה כדרך הנאתן ומ״ש‬
‫מאפד ונחלים של חמץ וכל איה׳׳נ הנקברין דאסורין‬
‫כדאיתא בסוף תמורה וברמב״ם ספ״ג מחמץ ובאויח‬
‫סי׳ תמ״ה סעי׳ ב׳ שהרבה סוברין שהאיסור הוא‬
‫מדאורייתא וכן משמע מתוס׳ סוף תמורה‪ .‬ועיין‬
‫בפמ״ג בא״א סק״א שכתב כן גם להב״ח‪ ,‬אף שודאי‬
‫הוא שלא כדרך הנאתן של החמץ ומ״מ אסור‪ .‬וצריך‬
‫לומר שהוא משום שאחר שכבד נשרף ונעשה אפר‬
‫ונחלים הוי עתה הנאת האפר והגחלים דדך הנאתן‪.‬‬
‫וא״ב אף ההנאה מבשר ושומן הבהמה שבא מאיה״נ‬
‫שאכלד‪ .‬נמי אחרי שנשאר מאה׳׳נ רק זה שנעשה‬
‫בשר שומן יש להחשיב זד‪ .‬כדרך הנאתן‪.‬‬
‫רנז‬ ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫דאינו שוב דגס וא״ב קשה טובא מ׳׳ט אוסר בהמה‬ ‫מתירין מטעם עכול אף שראוי לאכילה עיי״ש‬
‫שנתפטמה באיסורין‪.‬‬ ‫ברמב״ן במלחמות‪ .‬ואף רש״י שאוסר גם בקדוש הוא‬
‫מחמת שסובר רעריין אינו עכול דוה שנקרש אינו‬
‫וצריך לומר שהרמ׳״א סובר דכיץ שוד‪ ,‬שחלוק‬
‫מחמת שהתחיל להתעכל אלא מצד החמימות והחמיצות‬
‫איסור מטומאר‪ ,‬הוא להןר׳נ ולתום׳ תמורה מחמת‬
‫דשם שכן טבע החלב בכ״מ גם שלא בגוף להתקרש‬
‫שאף שנשתנר‪ ,‬לדבר אחר אסור משום שהוא יוצא‬
‫מצר חמימות וחמיצות וא״ב כ״ו שהוא כמראה חלב‬
‫מהאיסור א״ב עכ״פ אינו שיור איסור הראשון רק‬
‫קרוש כטבעו בכ״מ סובר שאינו עכול והוא כמו‬
‫נולד ממנו איסור מחדש שהוי זה סרוח מעיקרו‬
‫רג שלם הנמצא במעי דג אבל כשהתחיל להתעכל‬
‫דד‪,‬א אינו ראוי לאדם ומותר אף שלא נפסל מאכילת‬
‫גם רש״י אפשר יורה שמותר‪ .‬וברמב״ם מפורש‬
‫כלב‪ .‬ואף שגם לארם ראוי למי שרעתו יפה או‬
‫דוה להיתר ולכן וראי יש להורות כותייהו להיתר‬
‫למי שאינו יודע מ״מ נחשב סרוח מעיקרו כיון‬
‫נגד ספק רעת יהיר תום׳ דתמורה אף שהרמ״א החמיר‬
‫רכשידעו סתם בנ״א לא יוכלו לאוכלו אף שרק‬
‫מחמת מאום הוא‪ .‬ורק קודם העכול שהוא עריין‬ ‫כשיטה זו‪.‬‬
‫האיסור ממש אמרינן בחולין דף ע״א שצריך שיפסל‬ ‫ןאין מובן כלל מה שבדרכי תשובה סי׳ ם׳‬
‫מגר אפי׳ שלא בפניו או ליפסל גם מכלב אבל‬ ‫סקי׳׳ג הביא מם׳ דע״ת שאף להמתירין נתפטמה‬
‫בסרוח ומאום מעיקרו כשם שמגי בנפסל רק מגד‬ ‫באיסורין היינו רוקא שאינן של בשר רהוי שינוי‬
‫לכו״ע אף לר״מ שאוסר נו׳׳ט לפגם בע״ז דף ס״ח‬ ‫אבל באיסורין של בשר נבלה וחזיר רמעיקרא בשר‬
‫כ׳׳ב סגי רק בנפסל מגר מחמת מאיסותא‪ .‬ולכן‬ ‫והשתא בשר יש לאסור‪ ,‬דאין לזה שום מקום לאסור‬
‫סובר הרמ׳׳א שכיון שמטומאה חזינן ששם הראשון‬ ‫שלא זו תדרך כלל אלא מטעם שעכול מתיר ולכן‬
‫אין כאן רק דבר חרש שיצא מהאיסור לא נאסר‬ ‫לא שייך כלל חלוק זה‪ .‬ואף כשיש בהדשר טעם החלב‬
‫מאחר שמאום מעיקרא לסתם בנ״א והמעוט בטלה‬ ‫שנתפטם נמי אין שום טעם לאסור להמתירין דלא‬
‫דעתם‪ .‬וא״ב לא שייך זד‪ ,‬בהבשר והשומן שנעשה‬ ‫כרהביא שם בשם ם׳ מזמור לדוד ומסגרת השולחן‬
‫מהאיסור שאינו מאום שלכן כיון שיוצא מהאיסור‬ ‫שלכו׳׳ע אסור בזה‪ ,‬אלא שבדור שמותר להמתירין‬
‫אסור‪.‬‬ ‫אף בזד‪ ,‬ולכן כיון שמסקינןי ריש להורות כהמתירין‬
‫ואף שעדיין יקשה הא עכ״פ כיון שכבר הותר‬ ‫מותר אף בזה‪.‬‬
‫בהעכול איך יאסר אח״ב‪ .‬יש לומר או שאוסר‬ ‫אך צ״ע על הרמ״א שהרי פסק כר׳׳ת לר‪,‬תיר‬
‫רוקא באכלה רברים שלא נפסלו מאכילה כשתתחיל‬ ‫חלב הקרוש בסי׳ פ׳׳א סעי׳ ו׳ א״ב מתיר גם הוא‬
‫להתעכל ויצא משם הראשון דאז כיון שנאסר גם‬ ‫עכול לאיסורין וא״ב איך אוסר בר‪,‬מר‪ ,‬שנתפטמה‬
‫בשם החרש שלו לא הותר כ׳׳ז שלא נפסל לגמרי‬ ‫באיסורין והש״ך הביא שם בס״ק ט׳׳ו שבתורת חטאת‬
‫מאכילת ארם או דוקא שיפסל גם מכלב‪ ,‬או שיסבור‬ ‫שהוא ר‪,‬רמ״א כתב גם בחלב שאסורה הכשרה שינקה‬
‫דלא הותר מה שיש שם מד‪,‬ראוי לאדם כשעומד‬ ‫כל ימיה מטרפה אף שמתיר החלב ר‪,‬קרוש מחמת‬
‫להתקבץ משם ול״ד לאפרוח ביצת טרפה שמותרת‬ ‫שנתעכל ואף ברברים יבשים הביא בט״ז סי׳ פ׳׳ג‬
‫מחמת שגדלה לכי מסרחא שכבר פקע איסורא דר‪,‬תם‬ ‫ס׳׳ק י״ד בשם הד״מ שהוא הרמ׳׳א שמותר רג טמא‬
‫לא מתקבץ כלום ונולדד‪ ,‬ממד‪ ,‬שלא ראוי לאכילה‬ ‫שבמעים אם אינו שלם מחמת דחשיב כמעוכל‪.‬‬
‫כמו שנולרין מש׳׳ז שאין ראוי לכלום אבל באכילה‬ ‫)וגם יש קצת ראיה ממה שמתיר באו׳׳ח סי׳ תס״ז‬
‫יסבור שרק נתקבץ הראוי מהאינו ראוי‪ .‬ואף שהוא‬ ‫סעי׳ י׳׳ב בחטת שבורה שבתרנגולים מטעם ס״ם‬
‫דוחק צריך לומר כן להרמ׳״א כדי שלא יסתרו‬ ‫שמא נתעכל ושמא עתר‪ ,‬נפלה‪ ,‬ראף דאפשר רד‪,‬ם״ם‬
‫דבריו אהדרי‪ .‬וטעם זה שייך רק באם יש חלוק‬ ‫הוא מחמת שמא הלכה כד‪,‬מתירין עכול‪ ,‬אבל לפ״מ‬
‫בין איסור לטומאר‪ ,‬שאז הוא בשם אחר ולכן ‪mt‬‬ ‫שאיתא בח׳׳י שם סק״י בשם תש״ך דמחמת ס׳׳ם‬
‫בלע רבר שאינו ראוי לאכילה כגון שלעסו הותר‬ ‫דפלוגתא אין מתירין בחמץ צריך לומר דסובר‬
‫גם מאיסורו שהוי סרוח מעיקרו‪.‬ובבלע דבר הראוי‬ ‫הרמ׳׳א בהחלט ראם נתעכל מותר אך תספק הוא‬
‫גם אחר זמן העכול כגון בבלע שלם יהיה אסור‬ ‫שמא לא נתעכל והוי ס״ם דמעשד‪ ,‬שמותר גם‬
‫עד שיפסל לגמרי‪ .‬ואפשר לומר זה כרעת הטור‬ ‫בחמץ‪ .‬אך כחטה אפשר לע״ר שד‪,‬וא מטעם אחר‬
‫דמחלק בין איסור לטומאה ומ״מ מתיר רג שבמעים‬ ‫דבנתעכל אין בו שוב כח החמח וזה שדימו לעכול‬
‫שאינו שלם ויהיה כוונתו רוקא שבלע אינו שלם‬ ‫דאיסורין הוא רק כשלימה שוראי מחמיץ עדיין‬
‫כהר׳׳מ מפונטיזא אליבא רר‪.‬אגורה שהביא המג״א‬ ‫ראם דינו כנתעכל אף שמ^מ^ היה מותר מאחר‬
 ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬
‫לע״ד מ״מ הדין אמת ובדוד עוד יותר שמותרת‬
‫גם באכלה אה״נ שאסודין גם שלא כדדך הנאתן‬
‫כדבאדתי‪.‬‬
‫מצד יוצא מהאיסור דאל״ב איך מדמין איסור לטומאה‬
‫ענף ו‬
‫והנה באו״ת הובא בט״ז סי׳ פ״א סק״ח ובפמ״ג‬
‫סי׳ ס׳ כתב שאף שמדינא מותרת בהמה שינקה‬
‫מטמאה כמו תרנגולת שנתפטמה משרצים מ׳׳מ אסור‬
‫לקנותה לכתחלה אם הוא ידוע משום מראית עין‬
‫והש׳׳ך ג׳׳ב הביאו שאוסר לכתחלה אך לא הזכיר‬
‫שהוא משום מ״ע ואדרבה משמע מהש״ך מראש‬
‫רבדיו שטעמו משום שזו׳׳ז גודם אסור לכתחלה‬
‫וא״ב נמצא לאחד שמסקינן שמותר גם בהד גודם‬
‫אין שייך לאסור לכתחלה‪ .‬אבל זה א״א דהא כתב‬
‫הש״ך דהאו״ה סובר ג״כ דאף עיקר גדילתה מהבהמה‬
‫טמאה שהוא חד גודם מותר מחמת דמעוכל הוי‬
‫כשרוף א״ב מ״ט אוסר לכתחלת ולכן צריך לומד‬
‫שטעמו משום מ״ע כדהביא הט״ז ועיין בפמ״ג שכתב‬
‫שהמ״ע הוא שיאמרו שאוכל איסור ואף אם אכלה‬
‫גם דברים אחדים יאמרו שזו״ז גודם מותר לכתחלה‪.‬‬
‫ותמוה מאד לע״ד מראית עין כזה דמה׳׳ת יטעו‬
‫לומר שאוכל איסור כיון שהוא דבד היתד גמור‪.‬‬
‫בשלמא קבת טרפה שינקה מכשדה שיש אוסדין‬
‫בסי׳ פ׳׳א סעי׳ ו׳ ניחא כיון רכל הבהמה אסורה‬
‫לא ידגישו שקבר‪ .‬שאני אבל בכשרה שינקה מטרפה‬
‫אם מותר איזה מ״ע יש כאן הא כולו היתד ואין‬
‫כאן שום איסור‪ ,‬והיכן מצינו מ״ע כזה לאסור דבר‬
‫המותר מחמת שיש שיטעו לירון שהוא איסור ומחמת‬
‫זה נאסור ממש שלא כדין ונניח להם בטעותם‪.‬‬
‫לדינא יש להתיר אף באה׳־נ כדבאדתי שכן סבדי‬
‫ול״ד למנהג איסור קטניות בפסה דהתם אתי‬
‫לאיחלופי שלא יבחינו בין פת קטניות לפת דגן‬
‫ובין מעשה קדרה דקטניות למעשה קדרה דדגן כיון‬
‫שתם בשם אחד ומיני קטניות שלמים אסרו משום‬
‫לא פלוג עיין בח״א ובמ״ב סי׳ תנ״ג סק״ו‪ .‬ואף‬
‫זה הוא דק מנהג בעלמא במקומות שנוהגין בזה‬
‫ולא איסור‪ .‬וכ״ש הבא שאין שייך איחלופי ואין‬
‫מנהג בזה שודאי אין לאסור‪.‬‬
‫אך אולי יקז לדמות זה להא דאוסד או׳׳ה אפרוח‬
‫שנולד מביצת טרפה הובא בדמ״א סי׳ פ״ו סעי׳‬
‫ז׳ אף שמפורש בגט׳ להיתר ונימא ג״ב שטעמו‬
‫משום מ״ע דיטעו ע״ה לדמותו ליוצא מן האיסור‬
‫אף שנטרח קודם שנולד וא״ב גם הכא יטעו לדונו‬
‫כיוצא מן האיסור ויהיה האו״ה לשיטתו‪) .‬ותימה‬
‫גדולה על טעם שאילת יעב׳׳ץ שהובא בפ״ת שם‬
‫סק״ד ובגליון מהרש״א שם שכוונתו הוא שאסור‬
‫אגרות‬ ‫רנ ח‬
‫בסי׳ תס״ז ס״ק כ״ב עיי״ש במחצית השקל‪ .‬אבל‬
‫למסקנת התוס׳ שאין חלוק בין איסור לטומאה א״ב‬
‫הוי ההיתר מהמת שאינו בעולם ולא סבדי דיש לידון‬
‫ולכן ודאי שמה שנכנס לגוף שאינו בעין אינו‬
‫כיוצא מהאיסור כדבאדתי‪.‬‬
‫ויצא מזה דק שהטור והמתידין דק הלב קרוש‬
‫יכולין לסבור כהדמ״א אבל תחלת ומסקנת התוס׳‬
‫מנחות והד״ש אהלות וד״ת בתוס׳ בכורות וד׳ האי‬
‫גאון כפי שכתבו תחלה והמתידין חלב צלול שהם‬
‫הדי״ף ודמב״ם ודמב״ן והב״י א״א להו לסבור כהדמ״א‬
‫ומותר לדירתו בהמה שנתפטמה באיסודין‪ .‬ועיץ‬
‫ברמב״ן במלחמות שם מפורש שאף קדוש לא נפסל‬
‫מאכילת אדם שהדי מעמידין בו ולכן ודאי אף‬
‫בקדוש דוחק גדול לפרש שהוא מטעם שאינו ראוי‬
‫מחמת מאיסותא שהרי אינו מאום ליתן בחלב ואף‬
‫אם מאוס לאבלו בעינו לא יאבד שם אוכל כיון‬
‫שאינו מאוס להעמיד בו‪ .‬ולכן אף שמוכדהין לדחוק‬
‫כן בדעת הדמ׳׳א שיסבור שנחשב נפסל מאכילת‬
‫אדם דלא כדמב״ן מ״מ ודאי יותר מסתבר כדמב״ן‬
‫ובפרט שלא מצינו הולק עליו בזה שמחשיבו ראוי‬
‫לאכילה וא״ב גם למתידין דק בקדוקז נמי מותר‬
‫לדידהו נתפטמה באיסודין דלא כדמ״א‪.‬‬
‫ולפ״ז יש גם מקום לחלוק הש״ך שאוסר באכלה‬
‫אה״נ ומתיר באיסורי אכילה שסובר ג״ב כדמ״א‬
‫שהוא מטעם סרוח מעיקרו ולכן מתיר מת שנכנס‬
‫לגוף כיון שכבד הותר דלא כדמ״א מה‪ .‬וא״ב‬
‫באה׳־נ שאין שייך זה שגם סרוח מעיקרו אסור‬
‫נאסר גם הנכנס לגוף דהוא יוצא מהאיסור אבל‬
‫דוב הראשונים‪ .‬ובפרט שלדמב״ם וש״ע מפורש שגם‬
‫בשל ע״ז מותר מטעם דלעולם הוי זו״ז גודם‪ .‬ובחמץ‬
‫בפסח יש גם שיטת רש״י בפירוש להיתר גם מטעם‬
‫זה וזה גודם דהא כתב בע ‪ r‬דף מ׳׳ט ד״ה מאי‬
‫דהוי זה וזה גודם אף שעתה אכלה דק משל‬
‫ע״ז מחמת שהיתה גדילה קודם לכן על ידי שאד‬
‫אכילות‪ .‬ואם כן בהמץ בפסח הוא לעולם זו״ז‬
‫גודם אף שאכלה דק חמץ מחמת האכילה דקודם‬
‫הפסח‪ .‬אך לעניו החלב אולי לא שייך טעם דש״י‬
‫דאפשד שהחלב בא דק מאכילת אותו היום אבל‬
‫לפ״מ שבאדתי מותר גם החלב מבהמה שאכלת‬
‫חמץ‪.‬‬
‫ולכן נלע״ד מדינא להתיר בהמות ועופות שאכלו‬
‫חמץ ושאר איסודין בין הבשר ובין החלב‪ .‬ובפרט‬
‫שכן סבדי גם הכו׳׳פ ומהרי״ט וכן פסק בס׳ עדוך‬
‫השלחן בסי׳ ס׳ ביו׳׳ד ואם כי טעמייהו לא נראה‬
‫רנ ט‬ ‫משה‬
‫עם מי שינקה מטדפה אלא ודאי שרבנן פליגי‬
‫אדהב״א וזה קשה על הרמ״א אף למה שבארתי‬
‫כיון דמודו כשרוב אכילתה היה רק מיניקת טרפה‬
‫שאסורד‪ .,‬והנכון לע״ד דיסבור הרמ״א דכיון שזה‬
‫שלא נבטל ברובא הוא מחמת כל שבמנין או כדמתרץ‬
‫ר׳ אשי שם בדף ע״ג שבע״ח השיבי ולא בטלי‬
‫אין שייך זה אלא באיסור מצד עצמו כגון שנטרפה‬
‫או ולר טדפה אבל בינקר‪ ,‬מטרפה שאסורה מחמת‬
‫שנעשה מחלב אסור לא עדיפא מהחלב עצמו שאסר‬
‫אותה שהיה בטל ולכן אף שהוא בע״ח לא המירא‬
‫מהאוסרו‪ .‬ולא קשר‪ .‬אף אם נימא כד‪,‬פמ״ג במשבצות‬
‫סי׳ פ״א סק״ח להרמ״א שכן סובר גם הכו״פ אליביה‬
‫שאמורה לעולם‪ ,‬משום דנבטל ברוב‪ .‬והוא כעין‬
‫דמצינו בחתיכה הראויה להתכבד שנבטלד‪ ,‬באין‬
‫איסורה מחמת עצמה‪ .‬ואף שודאי יש לחלק משם מ״מ‬
‫הוא סברא נכונה לת ‪ p‬דברי הרמ״א‪.‬‬
‫ענף ז‬
‫וד‪,‬נר‪ ,‬בבאורי הגר״א סק״א הביא ראיה לד‪,‬רמ״א‬
‫מספרי פ׳ ראד‪ ,‬סי׳ ק״א שאיתא שם ועדיין לא אדבה‬
‫ולד טרפה שינקת מבד‪,‬מה טמאד‪ ,‬עם הטהורה משמע‬
‫אבל מטמאה לבדה אסוד עיי״ש‪ .‬ולע״ד א״א לפרש‬
‫כן בספרי דאם מוסיף להתיר דוקא כשינקה גם‬
‫מטהודה מצד זו״ז גורם הא כבר ריבד‪ .‬שם לעיל‬
‫להתיר ולד טרפה שהוא מחמת זו״ז גורם ולמה‬
‫לו לרבות עוד היתר בזוז״ג‪ .‬ואין לומר דולד טרפה‬
‫מרבה בנתערבה ואח״ב נטרפה שלא נאסדה מצד‬
‫עובר ירך אמו כאחד מאבריה‪ ,‬דא״ב אין שייך זה‬
‫לרבות מבכהמר‪ ,‬דפירושו כיון שהיא בד‪,‬מד‪ ,‬טהודה‬
‫תאכלו הא כל טרפד‪ ,‬היא בד‪,‬מה טהורה ואסורה‬
‫ואדרבה הא כל איסור טדפה הוא רק בטהורד‪ ,‬ולא‬
‫בטמאה ואם יש לד‪,‬טריפו מטעם ירך אמו ליכא‬
‫אף רמז מ־קרא זה דמותר מהמת שיש לו סימני טהדה‪.‬‬
‫אלא ודאי שצריך לומד דאיירי בנטרפה ולבסוף‬
‫עיבוד‪ ,‬שיש דק לאוסרו מצד יוצא מן האיסוד וריבה‬
‫מקרא דכיון שהיא טהורה מותרת מטעם דיש כאן‬
‫גם עוד גודם דהיתר‪ .‬וא״כ יקשה למה לו לדבות‬
‫עוד היתר חו״ז גודם ביניקה‪ .‬לכן יש לפרש‬
‫שמרבה גם ינקה מטמאד‪ ,‬לבד שמ״מ מותדת כיון‬
‫שהיא בד‪,‬מה טתודה ולא אזלינן בתר האכילה כלל‬
‫מטעם דהוי כאינו בעולם כלל ואין כאן יוצא מהאיסור‬
‫כיון שנבטל להחי שד‪,‬וא בתמה טהורה‪ .‬וצדיך לגדוס‬
‫מן בהמה טמאד‪ ,‬ולמחוק תיבות עם ד‪,‬טד‪,‬ורה‪ .‬ואף‬
‫אם נגרום כן נפרש כמו בין שפידושו שמרבה‬
‫בבל אופן שינקה בין מטמאה בין מטהורה‪.‬‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫להושיב תרנגולת על ביצת טרפד! מחמת שאסור‬
‫לבטל איסור לכתחלד‪ ,‬הא מפורש בשבת דף י״ז‬
‫שגזרו בגידולי תרומה שמא משהי לתרומה טמאה‬
‫גביה עד זמן זריעה ואתי לידי תקלת א״ב מפורש‬
‫שמותר לזרוע תרומה טמאה שהוא איסור אף שיתבטל‬
‫מאיסורו ראם היה אסור לזרוע אין לחועז שמא‬
‫יעשת איסורין וגם אם היו חוששין שיזרע באיסור‬
‫היו גוזרים כדי שלא יעבור על איסור זריעה‪ .‬ובכלל‬
‫אין שייך למבטל איסור כיון שנעקוה עפרא בעלמא‬
‫ואיזה שייכות הוא למת שאסור לזרוע ערלה שהוא‬
‫אה״ג‪ .‬ומצאתי גם בספר ערוך השלחן שכתב שאין‬
‫זה טעם(‪ .‬אבל לבד שלא דמי גם לשם אף אם נימא‬
‫התם כטעם זד‪ .‬דהתם יש קצת לטעות דהא ההיתר‬
‫הוא חרוש וחריפות דהרי ר׳ הונא ודכא בתמורה‬
‫דף ל״א רצו לאסור אבל הבא שאדרבד‪ .‬לאסור‬
‫הוא הדוש וחדיפות וההיתר פשוט מד‪.‬״ת נחועו שיטעו‬
‫בזה‪ ,‬הנה א״א כלל לומד כן דהא מקזמע מלשון או״ד‪.‬״‬
‫שתדנגולת שנתפטמה משרצים מתיר לגמרי וליכא‬
‫אף משום מ״ע דאל״ב מה פשוט לו יותר להיתר‬
‫תרנגולת שנתפטמה משרצים מהיתר בהמד‪ .‬שינקת‬
‫מטמאה דמביא ראיה מתרנגולת אלא ודאי דבתדנגולת‬
‫ידוע להיתר ממעשים בכל יום שנוד‪,‬גין היתד כדאיתא‬
‫מפורש ראיה זו כן במרדכי יבמות פ׳ אלמנה לכ״ג‬
‫וא״ב מ״ש ינקה מטמאה דאוסר משום מראית עין‪.‬‬
‫ולכן ברור לע״ד שבנתפטמד‪ .‬מאיסורין אף‬
‫האו״ה אינו אוסר אף משום מ״ע ורק בינקה מטמאה‬
‫אוסר משום מ״ע שיאמרו שנולדד‪ ,‬מתטמאד‪ ,‬משום‬
‫דלא היתה מרחמא דלאו דידה ולא מינד‪ ,‬כדאיתא‬
‫בבכורות דף כ״ד שמסתפק הגמ׳ להתיר מחמת זה‬
‫חזיד שכורך אחד דחל וא״ב ודאי אם לא היתו‬
‫יודעין שנולדד‪ ,‬מטד‪,‬ורה היינו אוסרין מחמת זה‬
‫ולכן אף שאנו יודעין בברור שנולוד‪ ,‬מטהורה אסודה‬
‫מחמת מ״ע דהאינן יודעין יאמרו דכיון שיונקת‬
‫מהטמאה מסתמא נולדד‪ ,‬ממנה‪ .‬וותו מראית עין גמור‬
‫ששייך לאסור מחמת זה אבל לא מחמת הפטום‬
‫מאיסודין דבזד‪ ,‬אין שייך כלל מ״ע‪ .‬ובינקה מטרפה‬
‫לא יאסוד משום מ״ע משום דאף אם יטעו שנולדה‬
‫מהטרפד‪ .‬נמי מותרת דולד טרפד‪ .‬הלבד‪ ,‬כרבנן דר״א‬
‫דמותדת וכדאיפסיק ביו״ד ס״ס ע״ט‪ .‬וזד‪.‬ו פי׳ ברוד‬
‫באו״ד‪ .‬ודלא כד‪,‬פמ״ג ואין מחלוקת כלל בין או״ה‬
‫להמדדכי דבעובדא דאו״ה שינקה מטמאד‪ .‬אפשד שגם‬
‫המרדכי יודה שאסור משום מ״ע ובינקה מטרפה‬
‫בדור שגם האו״ד‪ .‬מודד‪ .‬שליכא שום איסוד אף‬
‫לא משום מראית עין‪.‬‬
‫ועיין בכו״פ שד‪,‬וכיח מהא דלא מתדץ בזבחים‬
‫דף ע״ד דמשכחת נתערב בטדפד‪ ,‬כגון שנתערבו‬
 ‫מ ש ה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רם‬

‫ל״א אלמא דבתר מעיקרא אזלינן‪ .‬ועיץ בח׳׳י שם‬ ‫ויותר נלע״ד לפרש בדרך אוור דלפירוש זד‪,‬‬
‫ותירוצו לא הוי אלא אדבש אבל ע״ז שמתיר הר׳‬ ‫שאיירי באמו טרפד‪ ,‬שד‪,‬דרך ד‪,‬וא שיבקר‪ ,‬ממנד‪ ,‬שג״כ‬
‫יונח גם המוסק שנעשה מדם המתקבץ בחטוטרת‬ ‫הוא איסור יקשה למה שבק יניקה מטרפה ונקט‬
‫שבצואר איזה חיה לא מתורץ בתירוצו כלום‪ .‬ומה‬ ‫מטמאד‪ ,‬שלא שכיח בלל והא אין חרוש לדין זר‪,‬‬
‫שדהק הח׳׳י במוסק כדרצה לומר המג׳׳א שלא הוי‬ ‫בטמאת יותר מבטרפה‪ .‬איברא שהגר״א בד‪,‬גהותיו‬
‫מאכל אין שייך זה למה שמוביח מדבש דבתר השתא‬ ‫לספרי הגיה במקום טמאה עם הטהורה‪ ,‬בשרה עם‬
‫אזלינן‪ .‬וכן מה שתירץ המקר־ח בסק׳׳ד ג״כ אינו‬ ‫טרפה‪ ,‬אבל קשה למחוק כל הספרים והוא עצמו‬
‫אמוסק ומה שדחק המקו׳׳ח אינו שייך לדבש אלא‬ ‫באן בבאוריו להש״ע נקט בגידסת הספרים‪ .‬ולבן‬
‫לאפרוח שמביצת טרפה‪ .‬ואין לומר בבוונת הד׳ יונר‪,‬‬ ‫צריך לומר שלא איירי בלל באיסור פטום מאיסוריז‬
‫שגם בדבש בן כדאיתא סברא בזו בדבש שנתערבו בו‬ ‫אלא בלא ידעינן ממי נולדה וראיטה יונקת לפעמים‬
‫איסורין בר׳׳ן ע׳׳ז דף ל׳׳ט דאינו שייך זה לבתר‬ ‫מטד‪,‬ורד‪ ,‬ולפעמים מטמאה אין חוששין שמא נולדה‬
‫השתא אזלינן שבתב הר׳ יונה‪.‬‬ ‫מהטמאד״ ראם ינקה מטמאד‪ ,‬לבד ודאי היתה אסורה‬
‫אף שיש לה סימני טהרה ומפורש בן בש׳״ך סי׳ ע״ט‬
‫ולבן' הנבון לע׳׳ד דד‪,‬ד׳ יונה ס״ל דאיסור שנשתנה‬
‫סק־׳ז בשם עט״ז ומסיק תש״ך שהוא פשוט והניחה‬
‫לשם אחר הוי בנשרף ואינו בעולם כלל השם הראשון‬
‫מעוברת שבתב ברור ופשוט שלאו דוקא ובבל אופן‬
‫ואין כאן עתר‪ ,‬רק השם השני שהוא היתר אך מ״מ‬
‫אסורה דיש לחוש דדלמא לא מרחמא שאינד‪ ,‬מינה‬
‫יש לאסור מטעם שבארתי דהוי כיוצא מן האיסור‬
‫אם לא ילדתו‪ ,‬אבל כיון שינקה לפעמים גם מטהורה‬
‫ולכן לא הוי אלא כשנעעזה השינוי מהאיסור עצמו‬
‫שגם על הטהורד‪ ,‬יש חזקה דלא היתד‪ ,‬מרחמא אא״ב‬
‫ע״י איזה סיבה ומעשה במו אפרוח מביצה וחלב‬
‫ילדתו דאף שד‪,‬וא מינה ג״ב יש חזקה דהלבה‬
‫מדם ביון דד‪,‬לידה והחליבה וד‪,‬יניקד‪ ,‬עשו רק שיתעבר‬
‫כרשב׳׳ג בבבורות ולבן אף אם נימא שחזקה דלא‬
‫הדם ואז נשתנה הדם בעצמו לחלב בלשון ד‪,‬גמ׳ דם‬
‫מרחמא שאינה מינה היא יותר גדולה מבריע זה‬
‫חדקו מ״מ‬ ‫נעכר ונעשה חלב ולבןאף שהוא דבר‬
‫שיש לה סימני טהרה שלא מצוי לד‪,‬יות לולד שנולד‬
‫הא הוא יוצא מהאיסור וב׳׳ש באפרוח שע״י ההמום‬
‫מטמאד‪ ,‬שזה בעצמו שקול בחזקה שאינה מרחמא‬
‫נעשה מהביצה עצמה אפרוח שנמצא שגם שם זר‪,‬‬
‫שאינה מינה והיה זה ספק השקול אף בינקה מטמאה‬
‫החדש היה בהדם והביצה‪ .‬ולבן הוצרך לחרוש התורה‬
‫לבד במפורש שם לבן מביון שינקה גם מטד‪,‬ורד‪,‬‬
‫בחלב ולזה שבברנעקור‪ ,‬עפרא באפרוח‪ .‬אבל באם‬
‫מברעת גם חזקה הקטנה את הספק להחזיק שהיא‬
‫השינוי עושה ממט דבר אחר בגון בדבש שיש בו‬
‫טהורה אף לקולא ומותרת באבילה‪ .‬וזה שייך לרבוי‬
‫כח להפך כל הנתערב בו לדבש וא׳׳ב הוי המעשר‪,‬‬
‫קרא זה דמרבה להתיר דמביון שיש לה סימני‬
‫ע״ש הדבש ולא ע׳׳ש המתערב שאינו עושה כלום רק‬
‫טד‪,‬רד‪ ,‬כטהורה הוא הכרעה להיתר‪ .‬ומה שאמר ולד‬
‫גורם בעלמא שיהיה להדבש ממה לעשות אינו נחשב‬
‫טרפה הוא איידי מרישא או שיש למוחקם כמו‬
‫ליוצא מן האיסור כית שהוא לא עשה כלום רק‬
‫שמוחק הגר׳׳א בד‪,‬גד‪,‬ותיו‪ .‬וזהו פי׳ נכון ומדוקדק‬
‫נורם בעלמא‪ .‬וכן יסבור הד׳ יונה בטעם היתר‬
‫בספרי וא״כ ל״ק כלום על המתירין ולפי׳ ראשון‬
‫עבול דביון שהוא בשם פרשאינו בשם הראשון‬
‫אדרבה יש עוד ראיה להמתירין מהספרי‪.‬‬
‫ורק שיש לאסור מטעם יוצא מאיסור לבן ביון שלא‬
‫האובל עשה העבול רק הגוף דיש בו בה לעבל בל‬ ‫והנה יש עוד טעם להתיר לשיטת הר׳ יונה‬
‫אובל שבא לנופו אין נחשב ליוצא מהאיסור כיון‬ ‫ברבות דף מ׳׳ג שאיסור שנפל לדבש מותר מחמת‬
‫שאין הכח בהאוכל אלא בהנוף‪ .‬ולכן אף במוסק‬ ‫שדרך הדבש להחזיר מה שנפל לתובו לדבש דיינינן‬
‫שנעשה דוקא בחטוטרת שבצוארה אף שעוקזה זה‬ ‫ליה כדבש ומותר לדידיה דבקו שידוע שעירבו בו‬
‫רק מדם שנקבץ שם נחשב עיקר המעשה ע׳׳ש‬ ‫סלת לפסח בדהביא הט״ז בסי׳ תס׳׳ז סק״י ותח״י‬
‫מקום הנעשה בו שהוי בזורע בקרקע דבר איסור‬ ‫ס׳׳ק ט׳׳ז בשם תשובת הרא׳׳ש מחמת שטבעו להפך‬
‫שזרעו בלה שלא נחשב יוצא מהזרעים שהוא יוצא‬ ‫הסלת לדבש ובתר השתא אזלינן וא׳־כ גם בהמה‬
‫מהאיסור אלא ע׳׳ש הקרקע והזרעים הם רק בנורמים‬ ‫שנתפטמה מאיסורין הרי ודאי נתהפך לדבר מותר‬
‫ליתן במקום זה בה הצמיחה וב״ב הוא הדם בחטוטדת‬ ‫לבהמה טהורה ולהלב טד‪,‬ור ובתר השתא אזלינן‪.‬‬
‫שביון שנשתנד‪ ,‬באן לדבר אחר הוי כזרעו בלה שאין‬ ‫ועיין במנ״א סי׳ רט׳׳ז סק׳׳ג שהקשה מהא דאמר‬
‫המעקזה נקרא על שמו אלא ע״ש המקום‪ .‬ול׳׳ר לאם‬ ‫חלב חרוש הוא מחמת שבא מדם בבבורות דף ו׳‬
‫היה השנוי נעשה ע׳׳י מבונה שבידי אדם שודאי‬ ‫ובן מהא דד‪,‬וצרד להתיר אפרוח שנולד מביצת טרפה‬
‫היה אסור דמשום שאינו טבעי נקרא השינוי ע׳׳ש‬ ‫מטעם דקודם שנולד נעשה עפר בעלמא בתמורה דף‬
‫רפא‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫שלא מכר אך זהו להורות לדינא אבל לבעלי נפש‬
‫ודאי טוב שיחמיר לעצמו כיש אוסרין ולא לאכול‬
‫החלב ולא לשחוט עוף שידוע שנתפטמה מחמץ לבד‬
‫ובסתמא אין לחוש אף לבעלי נפש‪.‬‬
‫והנד‪ ,‬בחלב של בהמת נכרי הביא בשע״ת גם‬
‫דעת הב״א להתיר ובמ״ב בס״ס תמ״ח הביא שיש‬
‫אוסרין גם בזה‪ .‬וטעמם משום שגם מחמץ של נכרי‬
‫אסור ליהנות או אולי מהמרי כד‪,‬רמ״א לאסור גם‬
‫באיסורי אכילה‪ .‬אבל לע״ד מסתבר דבר חדש שאף‬
‫שאסור ליהנות מחמץ של נכדי ל״ד לחמץ של ישדאל‬
‫דבשל ישראל אסודין אף הפחמין ובשל נכרי פשוט‬
‫שאם שרף הנכרי חמצו יהיו מותרין הפחמין בהנאה‬
‫דד‪,‬א חמץ של נכרי אף שעתה אסור בד‪,‬נאד‪ ,‬יותר‬
‫אחה״פ וא׳־כ מה לנו אם עבר הפסח שאין עתד‪ ,‬איסור‬
‫חמץ או עבר החמץ דאחר שנשדף אין כאן חמץ‬
‫וליכא איסור חמץ ולכן רק של ישראל אסור משום‬
‫שאסור לעולם אף כשעבר הפסח וד‪,‬״ד‪ ,‬כשעבד החמץ‪.‬‬
‫וא״כ גם כשהאכיל הנכרי החמץ לבד‪,‬מתו כבר ליכא‬
‫החמץ בעולם והוי כעבד הפסח שאין שוב מה לאסור‬
‫ולכן אף להרמ׳־א שאוסר בר‪,‬מד‪ ,‬שאכלה גם רק איסורי‬
‫אכילד‪ ,‬ג״ב יהיה מותר חלב של בהמת נכרי בפסח‬
‫כיון שעתה ליכא החמץ ואולי זהו טעם הב״א‬
‫שמתיר חלב של בהמת נכרי שאכלה חמץ אף שמשמע‬
‫מספרו יד אפרים ביו״ד סי׳ ס׳ שמחמיר כד‪,‬רמ”א‬
‫אף באיסורי אכילה‪.‬‬
‫ולפ״ז מסתבר עוד כיון דחמץ שעבד עליו‬
‫הפסח אף של ישראל הוא רק מדרבנן דמדאורייתא‬
‫מותר אחד‪,‬״פ א״ב כששרף החמץ אף אחר זמן‬
‫איסורו דאין כאן שוב החמץ הוי כעבר הפסח וליכא‬
‫בד‪,‬פחמין שום איסור מדאורייתא‪ .‬ולכן אף להסוברין‬
‫בכל הנקברין שאסור האפר מדאורייתא מ״מ בחמץ‬
‫יהיו האפר והפחמין מותרין מדאורייתא ורק מדרבנן‬
‫אסורין משום דמדרבנן הוי גם החמץ אד‪,‬״נ לעולם‬
‫ככל אד‪,‬״נ‪ .‬והוא לדינא כשיטת המקו״ח אך לא‬
‫מטעמיה ומתורץ בזה קושית המג״א סי׳ תמ ‪ ,r‬סק׳־א‬
‫ע״ז שמותר לשרוף חמץ הא בכל נקברין אסור‬
‫לשרוף דכיון דבחמץ רק מדרבנן אסור האפר‬
‫לא גזרו לחוש שמא יהנר‪ ,‬מהאפר‪.‬‬
‫ונמצא לפי חדוש זה שחלב של בהמת נכרי שאכלה‬
‫חמץ אין להחמיר אף לבעלי נפש כיון שאף לד‪,‬רמ״א‬
‫אין מקום לאסור‪ .‬זהו הנלע״ד בסוגיא זו לד‪,‬לכד‪,‬‬
‫וגם למעשה הכותב בימי עניו ומרודו ומצפד‪ ,‬לישועת‬
‫ה׳ גיסו כאחיו אוהבו‪,‬‬
‫משה פיינשטיץ‬
‫ולכתוב בשטר המכירה שגם המאכיל יהיד‪ .‬על חשבון‬
‫העכו״ם הקונה‪ .‬אבל הבשר והחלב לא נאסרו אף‬
‫אגרות‬
‫הטבעי כיון שלא היה מוכרת להשתנות ולד‪,‬אבד ולכן‬
‫אינו כאבוד בהשינוי אלא שהמכונד‪ ,‬גרמה לו להתחלף‬
‫אבל הבא שגם המקום שנעשה בו הוא דבר טבעי‬
‫ומוכרח שיבא לשם לד‪,‬שתנות לדבר אחר הוי כזרעו‬
‫כלה שהוא רק גורם בעלמא ולא נחשב יוצא ממנו‬
‫אלא מהמקום‪ .‬זהו מה שיש לי לומר לדעת הר׳‬
‫יונה לתרץ קושית המג״א‪.‬‬
‫עכ״פ איך שנימא מותרת בהמה שנתפטמה‬
‫באיסורין לדעת הר׳ יונה דאף לתירוץ המקו״ח‬
‫דמי זה לדבש דאף שדרכן להאכיל לבהמה ולהעעזות‬
‫בשר ושומן מ״מ ודאי לא אחשביה בזד״ דלא ניכר‬
‫השבח בשם המאכל דאיסור זד‪ .‬שאכל דד‪,‬א מכל‬
‫מאכל היה השבח ואין החשיבות בזה המאכל‪ .‬ול״ד‬
‫לאפרוח שמביצד‪ ,‬זו שלא היה אפשר לה לצאת‬
‫מביצה אחרת‪ .‬וגם אפשר לומר החלוק של המקו״ח‬
‫בדרך אחר דחלב ואפרוח שמביצה זו הוכרחו לבא‬
‫מאיסור דוקא ולכן נקרא ע״ש האיסור אבל בדבש‬
‫אין הכרח שיעשה מאיסור דאם היה נופל דבר היתר‬
‫נמי היה נעשד‪ ,‬דבש ולכן לא נקרא ע׳־ש האיסור‪.‬‬
‫וא״ב באכילת בד‪,‬מה ודאי היה נעשד‪ ,‬השבח גם‬
‫מאכילת היתר לכן לא נקרא ע״ש האיסור‪.‬‬
‫ולכאורה יש ראיה להיתר מהא שבד‪,‬מה טמאד‪,‬‬
‫שאכלה רק היתר שכולו איסור ולוקה אף על כזית‬
‫מצומצם ולא אמדינן דד‪,‬יוצא מאכילת היתר ונעשה‬
‫בשר ושומן בגופה יהיה היתר וא״ב גם להיפוך‬
‫בטהורד‪ ,‬שאכלה איסור ניזיל בתר ד‪,‬בד‪,‬מד‪ ,‬אבל אינו‬
‫כלום דד‪,‬תם היה האיסוראף אם היה נברא כולו‬
‫מאוכלין היתר כמו התולעים שנתהוו מפירות‪ .‬אך‬
‫לדינא מותר מטעמים דלעיל‪.‬‬
‫היוצא מזה שבהמה ועופות שנתפטמו מחמץ בפסח‬
‫וכל אד‪,‬י־נ אף בלא אכילות היתר כלל מותרות לאכילה‬
‫בו ביום‪ .‬וכן מותר גם החלב שלה אף מבהמת ישראל‬
‫ואף שעבר על איסור בל יראד‪ .‬ואיסור הנאה מותרות‬
‫דאיסורא דעבד עבד אבל הבשר וד‪,‬חלב לא נאסרו‬
‫מזה‪.‬‬
‫ולענין להאכיל חמץ ודאי אסור אף אם ימכור‬
‫ד‪,‬בד‪,‬מות וד‪,‬עופות לנכרי משום דאף בהמת נכרי‬
‫וחמץ של נכרי נמי אסור לישראל להאכיל דד‪,‬א‬
‫אף לד‪,‬שכיר החמוד להוליך חמץ יש שאוסרין עיץ‬
‫בסי׳ ת״נ במ״ב ס״ק פ׳ד‪ ,‬ולד‪,‬וליך בעצמו אסור‬
‫לכו״ע וכן לפרוק חמץ של נכדי מבהמת נכרי אוסר‬
‫המג״א אף בחנם‪ .‬ורק במקום הפסד יש להתיר‬
‫לד‪,‬אכיל ע״י עכו״ם כשימכור הבהמות וד‪,‬חמץ לנכרי‬
 ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬
‫ואף שהעכו״ם אין יודע דינים מ״ט הא אינו יודע‬
‫גם שלא יועיל שיור זה ולכן אם לא היה מסכים‬
‫מספק לכל מה שירצה המוכר הי״ל להתנות בדבר‬
‫שרוצה בדוקא שאף אם אינך צריך בשביל האיסור‬
‫איני רוצה אלא באופן שאוכל למכור למי שארצה‪.‬‬
‫וטעם המשאת בנימין שהוא מתקנה כהא‬
‫דמערופיא בחו׳׳מ סי׳ קנ״ו סעי׳ ה׳ ברמ״א‪ ,‬הא הוא‬
‫טעם רק לאיסורא בעלמא על ישראל האחר שהיה‬
‫אסור לו לקנות אבל לא להוציא מידו כדאיתא התם‪.‬‬
‫וכן הא שמדמה לסקדיקון שצריך להחזיר לבעלים‬
‫הראשונים כשקנה תוך י׳׳ב חדש כדאיתא בחו׳׳מ‬
‫סי׳ דל״ו סעי׳ ג׳ אף דהקנין קיים דאגב אונסיה‬
‫גמר ומקני אלמא רעשו תקנה שיחזור לבעלים‬
‫הראשונים מכיון שמכר באונס וה״נ בכאן הוא‬
‫כמוכר באונס בשביל שלא יעבור על האיסור כדהביא‬
‫המחצה״ש משמו‪ ,‬אינו מובן‪ ,‬חדא הא אררבה מפורש‬
‫בגיטין דף נ״ה דקמייתא ומציעתא כיון דקטלי אגב‬
‫אונסיה גמד ומקני ולא דנו בה דין סיקדיקון ופדש״י‬
‫והלוקח ממנו מקחו קיים ודק בבתרייתא דבל דקטיל‬
‫ליקטלוהו אף שעדיין היו מתפחדים לא היה בדוד‬
‫שמתפחד כ׳׳ב עד שיקנה בלב שלם דחושב למחר‬
‫תבענא ליה בדינא וגם יש שמתפחד ומקנה בלב‬
‫שלם‪ ,‬בזה הושיב ב׳׳ד ונמנו שתלוי בשהיית י״ב‬
‫חדש מטעם דפדש״י בדף נ״ח רגבי סיקריקון הוא‬
‫דחזוד ונמנו דכיון דגמר ואקני אגב אונס מיתה‬
‫ואפילו בתר דגזור כל דקטיל ליקטליה מסתפי ליה‬
‫מקמא דקמיה דאקטול וסופו הוכיח שהניחה בידו‬
‫יב׳׳ח ולא צעק אליו עיי׳׳ש משמע דבתוך יב״ח לא‬
‫אמרינן רגמר ומקני וגם אחר יב׳׳ח הוא רק מתקנה‬
‫ומדינא הי״ל להחזיר לבעלים לעולם‪ .‬וגם בלא זה‬
‫הא בסיקריקון הוא תליוה ויהיב שלא גמר ומקני‬
‫כדאיתא בנה׳׳מ שם סק״ג בשם הריב״ש והתקנה‬
‫הוא לאידך גיסא שיקנה הלוקח ויתן לבעלים רביע‪.‬‬
‫וא״ב לא נמצא כלל שם תקנה זו דאף שקנה‬
‫העכו״ם מ״מ יצטרך ישראל הקונה ממנו להחזיר‬
‫לבעלים‪.‬‬
‫ועוד אף אם נימא כהמשאת בנימין שהתם קנה‬
‫העכו״ם ועשו התקנה להחזיר להבעלים נמי אינו‬
‫ראיה לכאן דהתם גדד התקנה הוא שכיון שמכר‬
‫רק באונס לא יהיה קנין כמפורש שם במתני׳ לקח‬
‫מסיקריקון מקחו בטל שלשון זה משמע כפשוטו‬
‫משום שמכר לו רבר שאינו שלו ולכן אף אם נפרש‬
‫כהמ׳׳ב שהוא מתקנה נמי היתר■ התקנה שלא קנה‬
‫העכו׳׳ם אבל הבא א׳׳א לעשות תקנה כזו שלא יקנה‬
‫העכו״ם דא׳׳ב יעבור על ב־׳י וב׳׳י ויאסר החמץ‬
‫בהנאה ולא ישוה אף פרוטה אחת אלא שצריך לתקן‬
‫אגרות‬ ‫ר סג‬
‫סימן קמח‬
‫בענין קנ ה ישראל אחר החמץ מן‬
‫העכו״ם אחר הפסח‬
‫חמשה עשר באב תשט״ו‪.‬‬
‫מע״ב ידידי תלמידי הרה״ג מו״ה ד׳ אפרים‬
‫גדינבלאט שליט״א‪.‬‬
‫מ ש״כ המג״א סי׳ תמ״ח סק״ד בטעם חדוש המשאת‬
‫בנימין שאם קנה ישראל אחד החמץ מן‬
‫העבו׳׳ם אחד הפסח צריו להחזיר לבעלים דאמדינן‬
‫אדעתא דעבו״ם אפקריה אדעתא דבו״ע לא אפקדיה‬
‫שהקשת דהפקר בי האי אינו בלום דבעינן שיפקיר‬
‫לכל עיין במחצית השקל שהקשה זה‪ .‬ושפיר תירץ‬
‫דכוונת המג״א כמש״ב הט״ז סק״ו שיכול למכור‬
‫לעכו״ם בשיור זה שאם ירצה העכו״ם אחר הפסח‬
‫למוכרו יהיה מוברח למכור דק לו ולא לשום אדם‬
‫אחד ונמי לא יעבור בבל יראה ובל ימצא וגם כתב‬
‫הט׳׳ז שלכן אפילו אם לא התנה בפירוש עם העכו״ם‬
‫אנן סהדי שאדעתא דהכי יצא החמץ מרשותו וכן‬
‫סובר המג׳׳א דסתמא דמלתא הוי כאילו התנה כן‬
‫עיי״ש‪ ,‬ולכן יש לפרש שהוכיח המג״א שאמדינן‬
‫אנן סהדי כזה מהא דאמדינן בב״ק דף קט״ז דאמרינן‬
‫אדעתא דאדיה אפקדיה אדעתא דכו׳׳ע לא אפקדיה‬
‫וב־־כ אמרינן הבא אנן סהדי שהוא כהתנה שלא‬
‫ימכור לאחדים אלא להחזיק העכו״ם לעצמו אבל אם‬
‫ירצה למכור יצטרך למכור דוקא לו‪.‬‬
‫אבל תמוה לכאורה דהא אפשר שהעכו״ם לא‬
‫היה מתרצה לקנות בשיור זה ומה מועיל האנן סהרי‬
‫שמצדו הא תלוי זה גם בדעת העכו״ם הלוקח‪,‬‬
‫וכמפורש בתוס׳ כתובות דף מ״ז שלא אמדינן אנן סהדי‬
‫שלא ע״מ כן לקחה כיון שאיכא נמי דעת מקנה‬
‫שאפשר שלא היה מקנה לו לרעתו‪ ,‬וכ״ב גם בכאן‬
‫אין לומר אנן סהדי זה שרוצה לשייר זה שלא יוכל‬
‫למכור לאחדים כיון שתלוי גם בדעת העכו״ם הלוקח‬
‫שאולי לא היה רוצה לקנות בשיור זה‪ .‬וצריך לומר‬
‫שבחמץ סברי שאיכא אנן סהדי שהעכו״ם הלוקח כיון‬
‫שיודע שכל מכירתו לו הוא רק בשביל שלא יעבור‬
‫הישראל בבל יראה וראי לא ימכור לו בסתמא יותר‬
‫ממה שצריך לדין זה אלא כפי התנאים שסגי לו‬
‫לזה ולש בסתמא סומך על דעת המוכר שרוצה‬
‫ודאי בתנאי זה שלא יוכל למכור לאחדים ואם‬
‫העכדם אינו רוצה בשיור זה הי״ל להעכו״ם הלוקח‬
‫להתנות שרוצה דוקא שיוכל למשד גם לאחדים‪.‬‬
 ‫רפג‬ ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫‪ p'D‬קנ‬ ‫שאף שקנה העכו״ם מ״מ כית שהיתה המכירה מצד‬
‫אונס האיסור לא יוכלו אחרים לקנות מהעכו״ם‬
‫לא רק איסורא בעלמא אלא גם שתתבטל מכירתם‬
‫ב דב ר נופח שטר מכיר ת חמץ‬ ‫ויצטרכו להחזיר לבעלים ותקנה כזו לא נמצא שם‬
‫ואיזה פר‪,‬פורןים‬ ‫ולא בשום מקום אף אם נימא כשיטתו‪ .‬ולכן דברי‬
‫המ״ב כפי שהביא במחצה״ש צע״ג וס׳ מ״ב איו‬
‫אצלי לעיק בו ופלא על מחצה״ש שניחא לו דברי‬
‫המ״ב‪ .‬ולכן פשוט שמפני זה הוצרכו הט״ז והמג״א‬
‫כ״ו טבת תש״י‪.‬‬ ‫לטעם אנן סתרי ששייר זכות זה שלא יוכל למכור‬
‫מע״ב ידידי הרד‪,‬״ג ר׳ אורי מאיר הכהן ר״מ‬ ‫לאחרים וזה סכרי שסגי שלא לעבור בבל יראה‬
‫בתורה ודעת שלו׳ וברכה‪.‬‬ ‫ובל ימצא‪ .‬ידידו‪,‬‬
‫הנ ה בדבר נוסח שטר מכירת חמץ מסתבר כשרק‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫איש אחד מוכר כל חמצו לנכדו אין להחשיב‬
‫זה כמינו ידוע משום שיש במיני חמץ דבר זול‬
‫ביותר כסו לחם וקמח ויש דבר היוקר כמו יי׳הזו‬
‫וכדומה וד‪,‬וי זה כמכר כל מה שיש בתיבה ועזק‬ ‫סימן קמט‬
‫זד‪ .‬שלא קנד‪ ,‬לשיטת הרמב״ם פכ״א ממכירה וד‪,‬ש״ע‬
‫סימן ר״ט מטעם דאינו יודע הלוקח אם הוא תבן‬
‫בחנונים חשודים לאיפור חמץ שמכרו‬
‫או זהב ומשמע שגם הטור מודד‪ ,‬בדין זה משום‬ ‫חמצם לנכרי ע״י הרב כנהוג‬
‫דד‪,‬וי כמשחק בקוביא ועיין בפרישד‪ ,‬סי׳ רמ״א סוף‬
‫ה׳ אייר תשי״ז‪.‬‬
‫סעי׳ ו׳‪ .‬אבל כיון שמתנד‪ ,‬כפי שישומו ג׳ בקיאים‬
‫הביא הפ״ת ר׳׳ם ר׳׳ט בשם תשובת באר יצחק‬ ‫מע״ב ידידי הרה״ג מהר״ר נחמן יוסף גאלדשטיין‬
‫שליכא חסרון דאינו מסוים דד‪,‬א סמכא דעתיה‬ ‫שליט״א‪.‬‬
‫דודאי לא ישומו לחייבו יותר משויו עיי׳׳ש‪ .‬אך‬ ‫בדבר החנונים שמוכרים חמצם ע״י הרב כנד‪,‬וג‬
‫קצת יש לפקפק בזד‪ ,‬דד‪,‬א באינו ידוע כסו בערמה‬ ‫והוא חשוד לעבור לסחור בחמץ בפסח‬
‫זו של חטים שבסעי׳ א׳ שקנה פסקו הרמב׳׳ם וד‪,‬ש״ע‬ ‫ונוטל כל מה שצריך למכור בפסח מאלו החמץ‬
‫דיש לד‪,‬ם אונאד‪ ,‬וא״כ אף אם היה קונד‪ ,‬בד‪,‬א דסעיף‬ ‫שמכר ע״י הרב‪ ,‬פשוט שאין זה בטול על המכירה‬
‫ב׳ בכל מה שבתבה ובשק לא היה עדיף ממינו‬ ‫כי מצד תנאי המכירה להעכו״ם נכתב בשטר המכירה‬
‫ידוע דרישא שהיה אונאד‪ ,‬ומ״מ פסקו שלא קנד‪ ,‬אף‬ ‫שמה שיטול יהיה כקונד‪ ,‬אז מהעכו״ם ויצטרך לנכות‬
‫שכיון שיהיה אונאה ממילא לא שייך לא סמכא‬ ‫מהסך שחייב לו העכו״ם וממילא אין כאן שום‬
‫כפי השומא מצד‬ ‫דעתיה דד‪,‬א בהכרח יהיה זה‬ ‫בטול על המכירה ומה שלא לקח הוא של העכו״ם‪.‬‬
‫דין אונאה‪ .‬וא״כ משמע שהוא כמשחק בקוביא בעצם‬ ‫ובלא זה אין שייך לבטל קנין שכבר נעשה ואינו‬
‫הקנין כיון שאינו יודע אם קונד‪ ,‬דבר השוד‪ ,‬רק‬ ‫שוב בעלים על זה אלא הוא או כקונה מחדש או‬
‫פרוטות או שוה מאות דינרים ואף שלא יהיה לו‬ ‫כגוזל‪ ,‬שהוא ודאי עבר על בל יראה כיון שקנד‪,‬‬
‫הפסד מאיזה מין שיהיה שם דד‪,‬וא עכ״פ רק מעשר‪,‬‬ ‫בין למקח בין לגזל אבל רק על מה שלקח בידו‬
‫שחוק בעלמא‪ .‬וגם אולי היה סבור הלו׳קח שדק דבר‬ ‫וקנה ו‪'7‬א על מה שנשאר‪.‬‬
‫קטן יש שם ולא נתכוין לקנות דבר הגדול עיי׳־ש‬
‫ואין לומר שאיגלאי מילתא שלא מכר בלב‬
‫בש׳׳ך סק׳׳ב שמשמע לע״ד שכוונתו לב׳ הטעמים‬
‫שלם אלא שהערים‪ ,‬דמה״ת נימא כן דאף שחשוד‬
‫בפירוש כמשחק בקוביא שטעמים אלו שייכים גם‬
‫לעבור להנאתו כשאינו יכול בהיתר לא יעבוד על‬
‫בלא יהיה לו הפסד‪ .‬וצ׳׳ע דברי הבאר יצחק‪.‬‬
‫מה שיכול לעשות בהיתר‪ .‬ואף אם נימא שבזה״ז‬
‫אבל הוא רק ביחיד אבל ברבים שמכרו ע״י‬ ‫במדינה זו ליכא חזקה זו דבחולין דף ד׳‪ ,‬הוא רק‬
‫מורשה כפי ד‪,‬נד‪,‬וג שודאי יש להרבים מכל מיני‬ ‫שלא יחליף שהוא לבקש תחבולות להיתר אבל על‬
‫החמץ בין מהזולים בין מהיקרים שלכן הוא כידוע‬ ‫מה שעשד‪ ,‬בהיתר ממש‪ ,‬ודאי ל» נימא שבלבו‬
‫להנכרי הלוקח שקונד‪ ,‬מכל המינים רק שלא ידוע‬ ‫לא רצה בההיתר‪ ,‬ולכן ברור ופשוט שהמכירה קיימת‬
‫לו המשקל וד‪,‬מדה והמנין שקונה אף להרמב׳׳ם‬ ‫וטוב עשה כתר״ה שד‪,‬שתדל שימכרו חמצם‪ .‬ידידו‪,‬‬
‫וכ׳׳ש הכא שמתנים לפי המשקל וד‪,‬מדה והמנין‬ ‫משה פיינשטיין‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רסד‬

‫הוא דק לדוחא דמילתא דבדיעבד אף אם לא יכתבו‬ ‫שישקלו וימדדו וימנו וכפי השומא דבקיאים‪ .‬ולכן‬
‫זה ליכא שום חשש בהמכידה כדלעיל‪.‬‬ ‫טוב לפרוט בשטר המכירה כל המינים כדי שידע‬
‫ובדבר המקומות שצריך להשכיר מקום החמץ‬ ‫הנכדי הלוקח איזה מינים הוא קונה ויהיה מינו‬
‫כדי שיקנה הא״י גם בתורת חצר הנה צריך לכתוב‬ ‫ידוע כי אולי אינו יודע אתה מינים שייכים לחמץ‪.‬‬
‫שמקום החצר שבדירתו שברחוב זה בנומבעד זה‬ ‫אבל כשהמוכר המשלח מצוה להשליח הדב המורשה‬
‫הוא מעזכיר לו וזה בעצמו עושה המקום למסוים‪.‬‬ ‫ממנו למכור א״צ שיפרוט דבשליח לא איכפת לן‬
‫ובקועה שבא המוכר להדב לעקזותו שליח צריך לומד‬ ‫מה שלא ידע על איזה מין הוא שליח מחמת שיטעה‬
‫בפידוקז שעושהו שליח למכור החמץ ולהשכיר מקום‬ ‫באומד דעתו שיש להמוכד דק לחם ולא יי׳׳ש דעכ״פ‬
‫החמץ וגם ליתן דריסת הדגל להנכדי בכל ביתו‬ ‫יועיל כשימכור מספק גם יי׳׳ש וימצא שיש לו‪.‬‬
‫כדי שיוכל לילך אל מקום החמץ המושכר לו ליקח‬ ‫ולכן הרב המורשה הרי מוכד מספק מכל מין ומין‬
‫החמץ כקזדוצה‪ .‬ואם המוכר צד ‪ T‬להשתמקו או לילד‬ ‫שיש אצל כל אחד אף אלו שאינו חושב באומדנא‬
‫במקומות שהחמץ מונח שם צריך לכתוב שמשאיר‬ ‫שלו שיש לו והנכרי הלוקח הדי ודאי קונה כל מין‬
‫לו תשמיש חכות דרה׳ר במקומות החמץ שנשכרו‬ ‫ומין הנפדט שלו לא איכפת אם הם של ראובן‬
‫וכמדומני שבשטרי המכירה נכתבו תנאים אלו‪.‬‬ ‫או של שמעון והויא מכירתו ברורה שטמכא רעתיה‬
‫לכן אין בזה שום חשש‪ .‬אבל אם יארע שרק יהיר‬
‫בהנוסחאות הנדפסים שראיתי יקז איזה טעיות‬ ‫או אף יותר אבל רק מקצת אנשים שאפשר יש לחשוב‬
‫ואיני זוכר את של מי דאיתי כי אני בעצמי איני‬ ‫שאין להם אלא רברים זולים מסתבר לע״ר שיצטרכו‬
‫עוסק בזה במדינה זו‪ .‬ובמדינותינו היו דוב רבנים‬ ‫לפרוט מה שיש להם מהמינים רחמץ ותע״ח אף‬
‫כ״א עושה נוסח לעצמו או שקבלו מאבותיהן ודבותיהן‬ ‫שיתנה כפי השומא רבקיאים‪.‬‬
‫או נוסח של רב גדול אחד ולא היה בזה נוסח‬
‫קבוע‪ .‬והיו מקומות שהיו עושין מקח קצוב על כל‬ ‫ואם אירע שאחד מן המינים שנפרטו אין לשום‬
‫דבר אך דוב המקומות כתבו כפי שישומו ג׳ בקיאים‬ ‫ממש‬ ‫איש מהמוכרים שחשש כתד״השיהיה טעות‬
‫שיבררו ב׳ הצדדים ויקז שהתנו וכתבו שסומך על‬ ‫וכוונתו שיתבטל המקח‪ .‬הנה יש לכתוב בשטר‬
‫המורשה מי שיברור ויש שהיו מצוים לפרוט ויקז‬ ‫המכירה שהותנה שאף אם יתבטל המקח לגבי רבד‬
‫שלא הקפידו ובכל אופן הוא טוב ואין לפקפק‬ ‫אחד לא יתבטל לגבי דברים האחדים ולא יהיה‬
‫בהמכידה‪.‬‬ ‫בקני את וחמוד וכמדומני שכתוב כן בנוסחאות שטרי‬
‫המכירה וגם צריך להתנות זה בפידוקו עם הנכרי‬
‫והנה יש להקפיד שהאו״ג יהיה לא פחות משיעור‬ ‫כמו שצדיך שידע הנכרי מכל התנאים המבוארים‬
‫פרוטה לכל אחד מהמוכרים כגון אם היה מורשה‬ ‫בשטר‪ .‬ובעצם הא מתנים ונכתב בהשטד שרשאים‬
‫מת״ק אנשים יהיה האו״ג חמשה דאלאדן כי אף‬ ‫כל אחד מהמוכרים ליקח מה שרוצים ונאמנים ע״מ‬
‫שסענט של מדינתנו הוא יותר מפרוטה אבל כיץ‬ ‫שלקחו וא״ב יהיה מה שהזכיר דבר שלא היה כמו‬
‫שהיא מטבע הפחותה במדינתנו צריך לכה״פ סענט‬ ‫בהיר‪ ,‬ולקחו בחזרה‪ .‬ול ‪ p‬אין■ קפידא מ ה גם אם‬
‫אחד במקום פרוטה לכל אחד‪ .‬כי מקומע לע״ד מריקו‬ ‫יפרטו המוכרים ויטעו לכתוב דבר שאין להם‪ .‬ו ת‬
‫קידועזיז בתוס׳ ומדף י״ב בגמ׳ דכקזהאיסדין מתדילץ‬ ‫גם אם יקוכח מלרקוום איזה דבר אינו כלום כי‬
‫אחד מששה‪ ,‬והא לא משמע שהאיסדין הוקטנו‬ ‫ודאי עושה את השליח למכור גם מה ששכח ופורט‬
‫ממשקלם שהיו ר׳ שעורות כסף אך מ״מ כיץ שהוזלו‬ ‫דק לדוחא דמילתא שזה ידוע לו ויש אפשר אצלו‬
‫הרי נמצא שמטבע הפחותה היא רק אחד משקזה‬ ‫גם עוד דברים שנשכח ממנו בשעה זו שגם ע״ז‬
‫אף שיתירה משיוי חצי שעורה ואף שיקז קצת לדחות‬ ‫עושוע שליח דמה׳׳ת ירצה למכור חמץ שפרט וישאיר‬
‫מסתבר יותר כן ויקז לחוקו לדינא‪.‬‬ ‫אצלו עוד חמץ לעבוד בבל ידאה הא כל מכירתו‬
‫הוא בשביל האיסור ואין לד אומדנא גדולה מזו שעל‬
‫ירידו מוקירו‪,‬‬
‫כל חמץ שיש לו עושהו שליח למכור‪ .‬ומי שנוהג‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫שכל אחד מהמוכרים מפרטים מה שיקז לו טוב‬
‫שיכתוב בשטר המכירה שמוכר אף מה ששכחו‬
‫לרשום וכן בשטר הרשאה יכתוב בפירוש שעושה‬
‫לשליח אף ע׳־מ ששכחו לרקזום אם אך יש לו אבל‬
‫רסה‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫לכאורה לנקר הרחים דהא קמח בקמח הוא בדין‬
‫לח בלח ואינו חוזר וניעור ומטעם זה מותר אם‬
‫יש ששים נגד הדגן שצמח כדאיתא בסי׳ תנ״ג סעי׳‬
‫ג׳ וא״כ נד‪,‬י שזימנין טחנו תבואר‪ ,‬לתותה מ׳׳מ‬
‫הא מה שנתערב מהאבק שעל הרחים הוא דק משהו‬
‫שבטל ואינו חוזר וניעור‪ ,‬ולא הוי מבטל איסור‬
‫לכתחלה דד‪,‬א אין כוונתו לערב דלא ניתוסף לו‬
‫כלום בזה אלא כוונתו רק לטחון וקשח מ״ט צריך‬
‫לנקר הרחים‪ .‬ואין לומר דד‪,‬וא מחמת שנעשד‪ ,‬סביבות‬
‫הדחים עיסה כידוע‪ ,‬דהא אם באנו לחוש לבצק‬
‫זה לא היה שום תקנה דזה נעשה בשעה אחת וא״כ‬
‫היה צריך לנקר הרחים בכל שעד‪ ,‬ואין מי שחש‬
‫לזה אלא ודאי משום דבצק זה נעשה מזיעת הרחים‬
‫מחמת חמימות העבודד‪ ,‬שזר‪ ,‬אינו מחמיץ לכו״ע‬
‫אף להיש אוסרין בסי׳ תס׳׳ו סעי׳ ג׳ דלא שייך‬
‫כאן טעם המג׳׳א שם סק׳׳ה משום חיעת הרחים‬
‫הוא רק חום העבודה‪ .‬וגם בל״ז הסכימו האחרונים‬
‫להלכה שזיעת החומה מותר כדעה הראעזונה עיין‬
‫במ״ב שם סק׳׳ח‪ .‬וא״כ אף לבצק שיש שם קודם‬
‫הנקוד לא היה צריך לחוש‪.‬‬
‫וצריך לומד משום ראם נטחן שם תבואה לתותה‬
‫נעשה הבצק שסביבות הדחים גם מקמח תבואר‪,‬‬
‫הלתותה מחמת זיעת הרחים וכשנתערב פרור מבצק‬
‫זה חוזר וניעור דר‪,‬א הפירור היה חמץ משום שהוא‬
‫מקמח תבואה לתותה שהיה חמץ עוד בעודו קמח‪,‬‬
‫ומעלת קמח שבטל כמו לח בלח ליכא דהא הוא‬
‫פרור דלא נבטל אף אם נידוק טובא כדאיתא בסי׳‬
‫תס״ו סעי׳ ד׳ ועיין במג״א ובח׳׳י שם‪ .‬ולענין חומרת‬
‫פרור ודאי אין חלוק אם נעשה ממים או מדברים‬
‫שאין מחמיצין דעכ״פ הוא פרור שלא מתערב יפר‪.,‬‬
‫וזד‪,‬ו מה שנראה לע׳׳ד טעם גדול למנד‪,‬ג ניקור‬
‫הדחים‪.‬‬
‫וא״כ לא שייך זה אלא במקום שיש בצק מחום‬
‫עבודת הרחים אבל בנפה של הפיטעל לא נמצא‬
‫בצק מעולם‪ ,‬ואף אם נמצא בדרך מקרה שם בצק‬
‫לא נכנס לתוכו דאינו מתפרד דהא לא נטחן שם‪,‬‬
‫ורק אבק הקמח יש שם דיש לו דין לח בלח שבטל‪.‬‬
‫ולכן א״צ לנקותו מדינא רק לזריזות בעלמא ומחמת‬
‫שקשה לנקותו כתבו שנכון לעשות חדשד‪ ,‬אבל כשקשר‪,‬‬
‫לד‪,‬שיג חדשה אלא בהוצאד‪ ,‬מרובה טובא וכ׳׳ש‬
‫בשנים אלו שאי אפשר זה כלל במדינתנו אין‬
‫לד‪,‬קפיד בזד‪ ,‬ויש להכשיר אף בלא פיטעל זזדקז‬
‫רק צריך לנקות כפי האפשר נפת הפיטעל בבערעוטל‬
‫וגם זה הוא רק לזריזות בעלמזב‬
‫ואף שיעז קצת לחוש שבאבק הקמח שיש על‬
‫הפיטעל יש גם מבצק תבואה הלתותד‪ ,‬שנתערב‬
‫אגרות‬
‫סימן ‪!5‬גא‬
‫בענין הכ שר ניקור דדחים לפס ח‬
‫וכיבוס השקים‬
‫ח׳ אדר ראשון תרפ״ז ליובאן‪.‬‬
‫מע״כ הרב הגאון מהר״ר אליהו שחור שליט״א‬
‫הגאב״ד פאהאסם‪.‬‬
‫בד בר מה שרצה כתר״ה לדון מאחר שבדחים‬
‫שבמדינותינו אין מכבסין החטים כלל א״צ‬
‫מדינא לנקר הדהים ורק זריזות בעלמא הוא‪ ,‬דהא‬
‫אין לחשוש שמא כבסן הנכרי כמו שמותר ליקח‬
‫חטים מנכרים‪ ,‬הנה לע״ד ל״ד כלל משני טעמים‬
‫חרא דודאי יש נכרים שלותתין החטים ליפותן כידוע‬
‫באם נמצא בהחטים טאזע מכבטין לנקותן מהטאזע‬
‫וכדומה‪ ,‬וגם יש שהחטים שהכין לעצמו לותת כדי‬
‫שיהיה קמח משובח‪ .‬אד מ״מ מותר לקנות מהם‬
‫חטים דאזלינן בתר רובא‪ .‬וחשש דקבוע ליכא דאין‬
‫ניכר במקומו כדאיתא בתום׳ בכמה דוכתי וגם הם‬
‫ני ‪T‬י ברוב הפעמים עיין בח׳׳י סי׳ תנ״ג ס״ק ט״ז‬
‫ולכן תלינן שמה שקונה אינם מכובסין‪ .‬וגם יש‬
‫לדון מטעם חזקה דנעמידם בחזקתן שאינן מכובסין‬
‫וכשדים לפסח כי תיכף כשנקצרו לא נכבסו‪ .‬אבל‬
‫כשאנו דנין על הרחים הא ודאי גם החטים שנכבסו‬
‫נטחנו שם‪ ,‬ובשלמא אם יש בעיר שני רחים יש‬
‫לומר על בל אחד דניזיל בתר רובא שבל מה שנטחן‬
‫ברחים זה היה מרוב החטים שאינם מכובסין אבל‬
‫כשאין בעיר רק רחים אחד שיש בו ]פעטעלאוו‬
‫וולסיד לעשות סלת דחטים א״כ ודאי גם המעוט‬
‫הנכבסין נטחנו ברחים זה ולכן צריך לנקר מדינא‬
‫כמנהג דש״ע‪.‬‬
‫שנית דידוע דרוב נכרים כשטוחנין חטים למלת‬
‫לותתין החטים קודם הטחינד‪ ,‬ורק לקנות מהן שרי‬
‫דכשמוכרין חטים לאחרים אינם מכבסין דלמה להם‬
‫זה ולחוש דלמא נמלד אחר שלתתן למכור הוא‬
‫רק מעוט וחשש בעלמא ואזלינן בתר רובא וא״כ‬
‫אדרבה נמצא שהדוב שטחנו בהדחים שהם נכרים‬
‫ביש שני רחים‬ ‫כבסו החטים‪ .‬וטעם זה הוא‬
‫בעיר‪ .‬וגם טוחנין למאלץ שהוא המץ גמור ולכן‬
‫אף כשיש שני רחים צריך לנקדם‪ .‬ואף שידיעתי‬
‫הוא רק מעירי אבל חושב אני שגם בעיר כתד׳׳ה‬
‫הוא כן‪.‬‬
‫אך לענין להצריך כים חדש זהו ודאי חומרא‬
‫יתירה‪ .‬דהנה הא יש לדון מטעם אחר דלא יצטרכו‬
 ‫‪ D‬שה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רפו‬

‫בדינים נדי שידע להזד‪.‬יר שלא יבואו לידי מכשול‬ ‫‪ 07‬הקמח שנפרשו להפיטעל שיש לו רין פרור‪,‬‬
‫אבל בדיעבד שהושיבו קטן נאמן‪ .‬אבל בלא שומר‬ ‫אינו כלום רהא כל רפריש מרובא פריש אמרינן‬
‫יש לחוש שמא טחנו אז לתותה‪ .‬ואם א״א הדבר‬ ‫נמי בחמץ נראיתא בתום׳ פסחים רף ט׳ ר׳׳ה היינו‬
‫להושיב שומר כל העת נמו בשבתות יש ענ״פ‬ ‫וא״ב כל מר‪ ,‬שנפרש להפיטפל אמרינן רמרובא‬
‫להכשיר בקמח פיטעל שבעצם אין מקום לאוסרם‬ ‫פריש ואין שם מבצק נלונ^ והנא שאינו ניכר‬
‫רק מצד גזירה שמא יכשירו גם את קמח הנטחן‬ ‫רהא גם בר‪,‬בצק יש שאינו חמץ ראינו מלתותים‬
‫לבד ואף בנטחן הם נמה ספקות ובפרט הנא‬ ‫וגם אולי הרוב אינו חמץ ולכן אף אם נימא שנחשב‬
‫שבזמן מועט הוא שיש ספק שמא לא טחנו ביום‬ ‫הפרישה לד‪,‬פיטעל נגרם הפרישה בירים אמרינן‬
‫זד‪ ,‬לתותה וגם יש להעמיד הדהים בחזקת נקודות‬ ‫מרובא פריש נמו נינבשינהו וניירינהו בזבחים רף‬
‫לפסח‪ .‬ולכן על הזמן שאפשר להושיב שומר צריך‬ ‫ע״ג נ תי ר ח התוס׳ שם וא״נ ריינינן שאין בהפיטעל‬
‫לר‪,‬ושיבו ועל מה שא״א אין להקפיד על קמח הפיטעל‬ ‫מהפירורים נלום רק אבק קמח בעלמא שנבטל‪.‬‬
‫בשעת הדחק כבימינו במדינתנו‪.‬‬ ‫אבל מ״מ אין להתיר מחמת זר‪ ,‬קמח הפיטעל‬
‫ובדבר השקים ודאי בלא כבוס א״א להתיר‬ ‫בלא נקור רחים כלל הגזירה שמא יקה מן הקבוע‬
‫דדוב השקים יש בהם בצק ממים ממש שהולינום‬ ‫היינו מקמח שנטחן לבר ולא נפרש להפיטעל‪.‬‬
‫בגשמים במשך כל השנד‪ ,‬שהיה בהן קמח או נשפך‬
‫ולע״ר יש עור טעם לר‪,‬תיר הפיטעל אף אם‬
‫עליהן מים דד‪,‬א לא שמדום נמו שראיתי בעיני‬
‫נימא שוראי נתערב שם פירור מהבצק שמחטים‬
‫הרבה שקים דבוק עליהם בצק וד‪.‬וא חמץ דנעשה‬
‫לתותים‪ ,‬דר‪,‬א נקבי נפת הפיטעל רקים מאר נבגר‬
‫הבצק ממים ובודאי נפדך ויתערב בד‪,‬קמח וחוזר‬
‫והוי בסינון רבר לח שנפל בו פת שמועיל להמג״א‬
‫וניעור ולכן הם גדועים מהדחים שלא ניקרו שיש‬
‫סי' תמ״ז ס״ק י״ג והודי ס״ק י״ז ו ‪ p‬הסכימו‬
‫שם ספקות הדבר‪ ,‬דהנא הוא כודאי‪) .‬ולכן הזהרתי‬
‫האחרונים רלא נט״ז עיין במ״ב שם ס״ק ל״ו‪.‬‬
‫לאותם שהקלו בשנים אלו ליקה קמח מסלוצק אקזר‬
‫וא״ב נפת הפיטעל שהוא נבגר הוי בסינון שמועיל‬
‫הוא קמח מן השוק ולא היה בידי נח לאוסרם‬
‫אף בפירור ראף אם נכנס מעט מהפירור ררך נקב‬
‫מחמת שבסלוצק התירו שלא היה אפשר להם לד‪,‬שיג‬
‫קטן נזה יש לו ג״ב רין לח בלח כסברת הח״י‪.‬‬
‫קמח אחר ולכן אף בעירי היו הרבה שהקלו ליקה‬
‫ולסברא זו יש מקום להתיר קמח פיטעל אף בלא‬
‫קמח מסלוצק‪ ,‬אשר ישגיחו ליקה רק משק חדש‬
‫נקור רחים‪ .‬אבל אולי גםלסברא זו יש לגזור‬
‫שאין בו בצק‪ (.‬ואף השקים שבדקו ואין בהם חמץ‬
‫שמא יכשירו גם קמח הנטחן לבר שלא ירעו טעם‬
‫יש לד‪,‬חמיד לנתחלה נמו בדחים דקומא היה בהם‬
‫יש להכשיר‬ ‫החלוק בזה‪ .‬עכ״פ אםניקרו הרחים‬
‫קמח ממקום שמכבסים החטים‪ ,‬ואף שהוא בטל‬
‫לנתחלר‪ ,‬אף בלא ניס חרש אם קשה לר‪,‬שיג בלא‬
‫דד‪,‬וא קמח בקמח שיש לו דין לח בלח מ״ם יש‬
‫הוצאה מרובה פיטעל חרש ורק צריך לנקות נפי‬
‫להחמיר לזריזות בעלמא אם אפשר נמו בד‪,‬פיטעל‪.‬‬
‫האפשר בבערשטל ונרומה‪ .‬ונמרומר‪ ,‬לי שה נור‪,‬גין‪.‬‬
‫אבל רוב השקים יש להם בצק מבפנים או בחוץ‬
‫ואסור מדינא‪ .‬אבל כבוס מד‪,‬ני בהתרת התפירות‬ ‫וענין השמירה אחר הניקור הוא שלא יטחנו‬
‫ובמים חמין ואפר שקורין לויג והביטה‪.‬‬ ‫תבואר‪ ,‬לתותה‪ ,‬ולא יניחו שקים עם קמח זר‪ ,‬על‬
‫ומד‪ ,‬שהקשה נתר״ד‪ ,‬איך הנשים נאמנות הא הוא‬ ‫זר‪ .‬ונתמה‪ .‬וגם בשביל רין לשמר‪ .,‬והנה זה שהחמירו‬
‫דבר שיש בו טורח‪ ,‬הוא פשוט לע״ד משום דד‪,‬וא‬ ‫בשמירת קטן מצר חששת החימוץ לא מובן מה שאין‬
‫רק איסור משהו דרבנן שנאמנות נשים אף בדבר‬ ‫הקט^ נאמן רהא אף אם וראי טחנו בה תבואה‬
‫שיש בו טורח נדאיתא בפסחים דף ד לענין בדיקת‬ ‫לתותר‪ ,‬הוא רק ררבנן וגם רק ספק ראפשר לא‬
‫חמץ ועיי״ש בתוס׳ ד״ה הימנוד‪,‬ו‪ .‬ומש״ב נתר״ד‪,‬‬ ‫נתחמץ‪ ,‬ולמה שבארתי יש עור ספק שמא לא נתערב‬
‫שהבובסות חשודות להקל הנד‪ ,‬יש למצוא נשים‬ ‫כלום דהא הקמח מתבואה הלתותה שודאי נתערב‬
‫כשדות שיכבסו ואם לינא יתנה עמהן שיבדוק אח״ב‬ ‫בטל דהא הוא לח בלח וכל החשש הוא שמא נתערב‬
‫את השקים לראות אם ננבסו בטוב ומירתתי ויועיל‬ ‫פרוד מהבצק שנעשה מהלתותד‪ ,‬שהוא רק ספק וא׳׳ב‬
‫אף אם ישנה אח״ב לבודקם‪ .‬ואף שהט״ז נתב שאסור‬ ‫מ״ט לא יד‪,‬יה קטן נאמן דהא נאמן בדרבנן ונ׳׳ש‬
‫לכבס נבר הסכימו האחרונים שמותר וכן נהגו‬ ‫בספק דרבנן‪ .‬ולכן צריך לומר שמה שמחמירין‬
‫בנ״מ אף שלא בשעת הדחק ורק המהדרין יש‬ ‫בקטן הוא רק מצד הדין דלשמד‪ .,‬וזה אין מעכב‬
‫שהחמירו לעצמן‪ .‬ועיין בח״י שתירץ היטב ראיית‬ ‫ני עיקר הדין הוא שמירר‪ ,‬משעת לישה ו ס משמע‬
‫הט״ז ונתב שנן עמא דבר להקל ולבן אין להחמיר‬ ‫במ״ב בשעה״צ אות ס״ט עיי״ש‪ .‬וגם אפשר שהחמירו‬
‫בזה‪.‬‬ ‫לנתחלד‪ ,‬שלא יושיבו קטן אלא גדול היודע קצת‬
‫רםז‬ ‫משה‬ ‫א ו ״ח‬ ‫אגרות‬
‫אבל לבד זה א״א לפרש זה בלשון הדי״ף שכתב‬ ‫ובדבר הכשר מאליראווענע כלים נוהגין אנו‬
‫אבל בימות הפסה אסור למילש ולמיפא יותר מה׳‬ ‫להחמיר שלא תועיל הגעלה‪ .‬ורק כשאירע דק ספק‬
‫רבעים וא״כ מפורש דבכל ימות הפסח אסור דאל׳׳כ‬ ‫איסור ויש הפסד יש להקל ע״י הגעלה ג׳ פעמים‪.‬‬
‫הי״ל לומר אבל ביו״ט של פסח וגם הא איסור‬
‫ובדבר הבוטילקעס של זכוכית אלו המיוחדין‬
‫למילש ודאי הוא בכל ימות הפסח א־־כ גם איסור‬ ‫לשכר אנו מוריו לאיסור כהח״א‪ .‬ושאין מיוחדין‬
‫למיפא הוא על כל ימות הפסח דלא מסתבר לחלק‬ ‫לשכר רק שלפי שעה היה שם שכר אף שנשתהה‬
‫בין הדבקים לפרש למילש גם על חוה״מ ולמיפא‬ ‫שם יותר ממעל״ע יש להקל בעירוי במקום שנהגו‬
‫דק על יו״ט‪ .‬ואין גם לומר דכיון‬ ‫נפרש שקאי‬ ‫היתר אם נראה שהוא נקי‪ .‬ואם שם יי״ש אף לפי‬
‫דנאסדה בלישה אסוד לאפות גם בחוה־־מ מצד האיסור‬ ‫שעה נוהגין אנו לאסור אף בפחות ממעל״ע‪ .‬ובסטראביו‬
‫לעסוק בחמץ דהא אם מחשבי חכמי צרפת כהמץ‬ ‫וכן בהרבה מקומות דאיתי שנוהגין איסור שלא‬
‫גמור או כשיאור לא דק למיפא אסור אלא אף‬ ‫יועיל עירוי בכל כלי זכוכית שיש עליהם שם‬
‫להשהות אסור אלא צריך לומד דהוא דק חשש‬ ‫כלים חמוצים‪ .‬ובפה נוהגין היתר בכלי זכוכית‬
‫בעלמא לאכילה ולא לשהיה וא״כ מסתבר שגם לא‬ ‫בעירוי בנשתמשו בהם בצונן אף בכבוש אף שהיה‬
‫להנאה ויהיה אף לחכמי צרפת מותר ליתן לכלבו‬ ‫חמץ גמור ואם דק בחשש חמץ אף בנשתסשו בחמין‪.‬‬
‫וממילא צריך לאפות בהוה״מ כדי שלא יתחמץ‪.‬‬ ‫ובשכר ויי״ש נוהגין כמו שכתבתי‪ .‬ומשה״ק כחר״ה‬
‫ואף לשיטת ר׳ ירוחם שהביא הב״י סי׳ תנ״ו שבמזיד‬ ‫על הח״א מדוע לא נסמוך על מראית העין שהוא‬
‫בלש יוחד מכשעוד קנסוהו לכר׳ע עיי״ש נמי מסתבר‬ ‫נקי‪ ,‬אולי הוא מצד לא פלוג שדובן קשה לנקוחן‪,‬‬
‫גם בהנאה‪ .‬ולכן אם נימא שדוקא‬ ‫שלא קנסוהו‬ ‫ולכן אין שייך זה באין מיוהדין לשכר ומטעם זה‬
‫נקט למיפא יהיה הפירוש שאף בעת האפיה יש‬ ‫אולי נהגו לחלק בזה‪.‬‬
‫לחוש שמתהמץ פת שהוא גמל מה׳ רבעים ואסור‬ ‫ידידו ואוהבו בלו״נ‪,‬‬
‫לכתהלה כמו שאסור בלישה וזה לא מסחבד להו‬
‫משה פיינשטיין‬
‫ולכן כתבו שלישנא בעלמא נקט כדמתדצי הד״ן וכן‬
‫הרמב״ן במלחמות‪ .‬ידיח‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬

‫‪ p'D‬קנג‬

‫בה א ד כ ת ב הרי״ח בי מות הפסח אסור‬

‫סימן קנג‬
‫למיל ש ולמיפא יותר מה' רבעים‬
‫ל אפות מצה על טסי ברזל הנתונין‬
‫ט׳ תמוז תש׳׳ז‪.‬‬
‫על אש הגעז‬
‫מע״כ ידידי הדב הגאון מוהר״ר גדשון האגער‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫כ״ג אדר שני תשי״ז‪.‬‬
‫מע״כ ידידי הרב ר׳ מ ד משה ריס שליט׳׳א‪.‬‬ ‫מה שרוצה כחד״ה לתרץ מש״כ הרי״ף פסחים דף‬
‫ל״ז אבל בימות הפסח אסור למילש ולמיפא‬
‫הנ ה בדבד האיש שאפה מצות על טסי בדזל‬
‫יותר מה׳ רבעים שהקשו עליו הר״ן והרא״ש ובעד‪,‬״מ‬
‫שהעמיד על גבי האעו של הגעז ותדתיח‬
‫דלמיפא אין חלוק בפסח משאד יו״ט דהא שצריך‬
‫את הטסי ברזל קודם שהדביק את המצות והרבד‪,‬‬
‫דק קבא מלוגנאה לפסחא הוא מצד הלישה‪ ,‬שהדי׳׳ף‬
‫ערערו עליו ולא הזביר טעם המערעדין ורוצה‬
‫יסבור כחכמי צרפת שאסור אף בדיעבד בלש יותר‬
‫לידע דעתי בזה‪.‬‬
‫משעור חלה ולכן הויא האפיר‪ ,‬שלא לצורך‪ .‬הנה‬
‫והנה פשוט שאם הרתיח את ד‪,‬טסי ברזל שהיה‬ ‫הר״ן ובעה״מ לא סברי כחכמי צרפת ואולי לא‬
‫חם מאד עד שנשדף קש ואם היה נוגע בידו היה‬ ‫ידעו שיטתם כלל דהרי לא הביאו שיטה זו ואף‬
‫נכוה‪ ,‬המום כזה הוא אופה ולא מהמיץ וכשד‪ .‬אבל‬ ‫הרא״ש שהביא שיטה זו לא רצה לפרש דברי הדי׳׳ף‬
‫בפחות מזה אף שהיד סולדת בו מסתבד שיש לחוש‬ ‫כמותם אחדי שתמה על מה שעלה בדעתם לאסור‬
‫שמחמיץ ואינו אופה מיד‪ ,‬דכיון שהדבר‪ ,‬דבדים‬ ‫כמפורש בדבדיו‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רסח‬

‫‪ p 'D‬קנד‬ ‫אין מחבשלין בחום כזה אולי מחמיץ ואף שנאפה‬

‫כמעוך זמן אולי הספיק להחמיץ עד שלא נאפה‪.‬‬
‫בענין מי פ י ח ת אין מחמיצץ‬
‫דהא לשון הטור בסי׳ תס״א בשם ר׳ נטדונאי גאון‬
‫ח׳ אלול תשי׳׳א‪.‬‬ ‫ולשת הש״ע מרתח רתת והפת נאפית מיד ואינו‬
‫מע׳׳ב ידידי הרה״ג ר׳ יעקב ליב מאינישטעד‬ ‫בא לידי חמוץ‪ ,‬משמע דאם לא נאפית מיד אף שתאפה‬
‫שליט׳׳א‪.‬‬ ‫לאחר זמן יש לחועו שתחמיץ קודם שתאפה‪ .‬ואין‬
‫הכוונה שנגמדה האפיה מיד דזה ליבא בדוב התנורים‬
‫בהערותיו עלי בענין מי פידות אין מחמיצין‬ ‫ואולי גם לא בכל העולם‪ ,‬אלא הכוונה שהתחיל‬
‫שבאדתי לאיסור ונדפס בספר היובל של‬ ‫ליאפות מיד ואם אין החום גחל אינו מתחיל ליאפות‬
‫הפרדס‪ .‬הנה לא כתבתי שעיסה שנילושה במי פירות‬ ‫אלא עד שמתחמם הפת ויש לחוש שיתחמץ קודם‬
‫הוא באיסור חמץ דכדת כי זה לכו״ע ליכא כי שיטת‬ ‫שהתחיל ליאפות‪.‬‬
‫דש׳׳י והראב״ד והד׳׳ש שכתבתי הוא שהוא נוקשה‬
‫ועובדים בלאו דמחמצת או מדרבנן כמחלוקת התנאים‬ ‫ולת מסתבר שדק בחום שנשרף קש ונכוה ידו‬
‫ר״מ וד׳ יהודה וכדכתבתי מפורש בכל רוחב הענין‪.‬‬ ‫בנגיעה מתחלת המצה ליאפות מיד אבל בתום פחות‬
‫ולשון ואסור כחמץ גמור שכתבתי הוא שאין להקל‬ ‫מזה לא מתחלת ליאפות מיד ויש לחוש שתתחמץ‬
‫בזה לחולה וזקן כי הוא מדינא איסור גמוד לכל‬ ‫קודם‪ .‬ולא ידוע לי היכן מצא כתד׳׳ה שביד סולדת‬
‫ולא רק מנהג חומדא בעלמא שהתירו לזקן ולחולה‪.‬‬ ‫בו אופה ולא מחמיץ דבחזון איש סי׳ י״ט שהביא‬
‫כתד״ה אין כוונתו שהתנור חם כשיעור יד סולדת‬
‫ומש׳׳ב כתר׳׳ה דאף שהם ג׳ עמודי עולם מ׳־מ‬
‫אלא על המצה שכשהיא חמה שהיד סולדת בה‬
‫הא דוב הראשונים מתירין‪ .‬הנה כתבתי שאף שרוב‬
‫לא חתחמץ‪ ,‬ואף זה לא ידוע לי מקור לדבריו‬
‫הראשונים פליגי עלייהו אבל כיון שנהגו בכל‬
‫אבל בתנור חם דק כעזיעור יד סולדת מסתבר לע״ד‬
‫המקומות כוותייהו הוא כנפסקה ההלכה כמותם ולא‬
‫שיש לאסור‪ .‬ואם דוצה לאפות מצה על הטסי ברזל‬
‫מהני התרה שאין בדורותינו מי שיכול להכריע‬
‫יראה להסיק אש הגעז עד שישרוף קש על הטס‪.‬‬
‫כדהבאתי מחיי אדם כלל קכ״ז וזה הוי אף ביחיד‬
‫וגם נראה שלא תהיה מגולה לאויד כי אף שמתחתיו‬
‫נגד רבים‪ .‬וכדחזינן יותד מזה שאף לקולא נחשב‬
‫הוא חם בשיעור שיאפה מ״מ למעלה האויד מקרר‬
‫פסק הלכה במנהג מהא דנהגו כר׳ אילעי בראשית‬
‫ואפשר שתתחמץ עד שלא תתחיל ליאפות גם למעלה‬
‫הגז וכר׳ יאשיה בכלאים אף שהיה כדעת יחיד‬
‫לת צריך שיעשה גם גג וכותלים‪ ,‬וד״ג קדקע‬
‫וא״כ פ׳ש שיש לחוש לזה כשנהגו לחומרא כדעת‬
‫שהוזכר בטור בשם בה״ג איירי שהוא בקרקע הכירה‬
‫יתיד שיהיה נחשב כפסק הלכה‪ .‬ואף שיש סברא‬
‫דזהו טדוקנין שפדש״י בברכות דף ל׳׳ז ד׳׳ה כובא‬
‫לומד דדוקא בנהגו לקולא הוא כפסק הלכה משום‬
‫דארעא שעושה מקום חלל בכירה וכן הוא בש״ע‬
‫שלהקל א״א אם לא דפוסקין ומודין כן אבל כנהגו‬
‫סי׳ קס״ח סעי׳ ט״ו ובמ״ב סק״ט כאן איתא שהוא‬
‫לחומדא הא אף בלא הוראה שאסור יש להחמיר‬
‫טרוקני^ שבסי׳ קסית וא׳׳ב אינו מגולה לאויר וכן‬
‫עיין בדש״י כתובות דף ז׳ ד״ה ומי איכא וא״כ‬
‫יש לפרש בטפקא‪.‬‬
‫אפשר שהוא רק מנהג להחמיר בעלמא ולא כפסק‬
‫הלכה שלכן היה מקום לומר ששייך ע״ז התרה‬ ‫זהו ברור הלכה זו למעשה וכדכתב הח״א בכלל‬
‫אבל מ״מ יותד מסתבר שנעשה כהוראה ובמפורש‬ ‫קכ׳׳ח סעי׳ כ״ז שצריך שיהיה חם מאד ו ה הוא‬
‫בח״א ולכה׳־פ לדין ספק‪ .‬ולכן ל׳׳ק כלום ממה‬ ‫פירוש מרתח דתח שבטור וש״ע שזהו חום שיותר‬
‫שבכמה מקומות פוסקין להקל כדעת הרבים ואין‬ ‫גדול מיד סולדת כמו במים רותחין שהוא חם יותד‬
‫חוששין לדעת יחידים אף שהם עמודי עולם כי כאן‬ ‫הדבה מיד סולדת דהוא מעלה רתיחות‪ .‬ולכן אם‬
‫הוא מצד שנהגו כהיחידים‪.‬‬ ‫האיש ההוא הסיק עד שהיו הטסי ברזל חם טובא‬
‫ומה שהביא כתד״ה מס׳ מגן האלף ומפד״ח‬ ‫עד שנשרף קש ועשה מהטסי ברזל כמין תבה‬
‫שגם לדש״י כתבו דסובד דמ״פ אין מחמיצין‪ .‬הנה‬ ‫בגג וכותלים שלא היתה המצה מגולה לאויד שפיד‬
‫ודאי אינו כלום לדחוק ברעז׳׳י למה שבאדתי שליכא‬ ‫עביד ואם לא היה חם כ״כ או שהיתה המצה מגולה‬
‫קוכזיא עליו ואדרבה עוד הרבה ראיות שכתבו התוס׳‬ ‫לאויר לא עשה כהוגן ושפיר ערערו עליו‪ .‬ידידו‪,‬‬
‫כדכתבתי באורך וכדסבדי הראשונים בשיטת דש׳׳י‪.‬‬
‫ומש״כ כתר״ה שלא ברוד שיטת הדאב׳׳ד משום‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫שהפד׳׳ח הביא שהדאב״ד סובר שאין מתמיצין‪.‬‬
‫פשוט שאין לומר כן ולמיתלי בוקי סריקי בראב״ד‬
‫רס ט‬ ‫םשה‬
‫לסעודת השבת שחל שנה זו בערב הפסח מחיוב‬
‫הפת ולחם משנה שצריכים לשתי הסעודות‪ ,‬אבאר‬
‫מתחלה עצם איסור מצה בערב פסח שפליגי הראשונים‬
‫בזמן האיסור וממילא יתבאר גם למעשה‪.‬‬
‫הנה רבותינו הראשונים פליגי אם איסור מצה‬
‫הוא כל היום רע״פ או רק מזמן איסור חמץ‪ ,‬שרעת‬
‫בעה״מ והרא״ש בפסחים רף מ׳׳ט שהוא רק מזמן‬
‫איסור חמץ והרמב׳׳ן סובר שם שהוא אסור בכל‬
‫היום‪ .‬והביא הרמב׳׳ן ראיה מירושלמי ר׳־פ ערבי‬
‫פסחים מררצה שם לומר על רבי שהיה מתענה‬
‫בע״פ שלא היה אוכל לא חמץ ולא מצה‪ ,‬לא מצה‬
‫מן הדא דר׳ לוי ראמר האוכל מצה בערב פסח‬
‫כבא על ארוסתו בבית חמיו‪ ,‬ותענית הרי הוא בכל‬
‫היום עיי״ש‪ .‬ולכאורה ראייתו תמוה כדהקשה עליו‬
‫שם הר׳ץ דאולי רק למה שרצה מתחלה לומר על‬
‫מה שלא אכל חמץ שהוא מן הרא דר׳ יהורה בן‬
‫בתירא שאוסר בחמץ כל היום משום שמכשיר בפסח‬
‫ש׳סחטו שחרית‪ ,‬שפיר היה סובר שהיה אסור גם‬
‫במצה כל היום ‪ p‬דר׳ לוי אבל למאי רמסיק ודבי‬
‫לא סבר כריב׳׳ב ולא איתמר חמץ אלא מחצות‬
‫מדאורייתא ומסוף ד׳ שעות מדרבנן גם איסור מצה‬
‫אפשר לא מיתסרא אלא מהאי זימנא ואילך עיי״ש‪.‬‬
‫והנכון לעיר דמשמע מפשטות לשון הירושלמי‬
‫שר׳ לוי וריב״ב פליגי באיסור אכילת מצה אם‬
‫הוא תלוי באיסור אכילת חמץ‪ ,‬רריב׳׳ב סובר שתלוי‬
‫באיסור אכילת חמץ שהרי תני ר׳׳י בן בתירד‪ ,‬אומר‬
‫בין חמץ בין מצה אסור‪ ,‬ולכן אף שלדידיה גופיה‬
‫נמצא שאסור כל היום ‪^p‬וום שמכשיר בפסח ששחטו‬
‫שחרית ואסור מחמת זה בחמץ כל היום משום‬
‫לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח‬
‫ועדיין חמץ קיים ולכן אסור לאכול גם מצה כל‬
‫היום‪ ,‬וא״כ אליבא דרבנן שפוסלין בפסח שזזוחטו‬
‫שחרית שלכן לא איתסר בחמץ אלא מחצות גם‬
‫במצה לא איתסר אלא מחצות‪ .‬אבל ר׳ לוי סובר‬
‫שאין תלוי איסור אכילת מצה באיסור אכילת חמץ‬
‫אלא אף לרבנן שאיסור חמץ הוא מחצות נמי אסור‬
‫במצה כל היום‪ .‬ומשמע זה להירושלמי ממה שלא‬
‫הזכירו לא ריב׳׳ב ולא ר׳ לוי שהוא ‪^p‬וש שעות‬
‫ולמעלה‪ ,‬דהא צריך לומר ררק מזה יודע הירושלמי‬
‫גם בריב׳׳ב שאוסר בכל היום כדכתב הרמב׳׳ן בהא‬
‫רריב׳׳ב אוסר בין בחמץ בין במצה שפירושו שאסור‬
‫בכל היום רכן הוא וראי מדלא קאמר בהדיא משכו‬
‫שעות ולמעלה‪ ,‬וכוונתו שמזה הוא הוכחת הירוקזלמי‬
‫רהא צריך ע׳׳ז הוכחה גדולה שהרי הוא דלא כמסקנת‬
‫הגמ׳ בזבחים דף י״ב שא׳׳ר יוחנן דגם בן בתירא‬
‫פוסל בפסח שעוחטו שחרית וא״כ הרי היה לן‬
‫או״ח‬ ‫אגרות‬
‫שיסבור רקטניוח אסורין מדינא טריז חמץ נוקשר‪.‬‬
‫נגר המפורש בכ״ט כרהקשה ע״ז בח״י סי׳ חנ״ג‬
‫ופשוט שהוא כרפי׳ המ״מ שקאי על מי פירוח‪.‬‬
‫ומה שרוצה לתרץ בקובץ תמוה‪ .‬ובכלל איך נימא‬
‫מחלוקת חדשה כשאפשר לומר שסובר כרש״י ולכן‬
‫אין לחוש לזה כלל‪ .‬וברור שסובר כרש״י שהוי‬
‫חמץ נוקשה בעיסה שנילושה במ״פ‪ .‬ובקטניות מותרין‬
‫גם להראב״ד מרינא‪ .‬ומה שלא הביאו הטור וב׳׳י‬
‫והב״ח משיטת הראב״ר שג׳־כ סובר כרש״י לא יתורץ‬
‫כלום בזה שנימא שסברי שקאי על קטניות דאררבה‬
‫יקשה ביותר חרא שעכ״ס הב״י והב״ח שראו דברי‬
‫המ״מ היה להו להביא ולחלוק עליו ועור שהי״ל‬
‫להביא מחלוקת הראב׳׳ד בקטניות ואדרבה מפורש‬
‫בב״י סי׳ תנ״ג בשם הגמי״י שאף תינוקות של בית‬
‫רבן יודעין שמותר מטעם חמוץ ואם הראב״ר אוסר‬
‫איך יורעין תינוקות של בית רבן שמותר נגד‬
‫הראב׳׳ר‪ .‬ועיץ בתום׳ גיטין דף מ״ה שאין שייך‬
‫ארם יורע כשאיכא מחלוקת‪ .‬וגם מהא שמסיק הב״י‬
‫ולית רחש לרבדים הללו זולתי האשכנזים משמע‬
‫רבספרר בכל המקומות נהגו היתר בקטניות ואם‬
‫הראב׳׳ר אוסר עור מדינא והוא היה מחכמי ספרד‬
‫וראי היו מקומות שהיו נוהגין כהראב״ר שהיה רב‬
‫מובהק ומפורסם טובא והרבה נשמעין לו‪ .‬ולכן‬
‫ברור שגם הראב׳׳ר מתיר קטניות וגם אכל בעצמו‬
‫ככל הספררים והשגתו היא על מי פירות כפי׳‬
‫המ״מ‪ .‬ומה שלא הביאוהו משום שאינו נוגע שיטתו‬
‫להכריע הדין כיון שעכ״פ הרבים מתירין ולהביא‬
‫שיש מי שאוסר הא הביאו מרש׳׳י‪.‬‬
‫ומה שהוצרכו לטעמים האחרים הקלושים הוא‬
‫להמנהג שאין אוכלין מצה עשירה היינו שנאפה‬
‫בשימור כמצה שהלכה כחכמים דאפשר לשומרה‬
‫שלא תחמיץ ורק בזה מותר לחולה תקן כדבארתי‪.‬‬
‫ובל דברי מרוקדקין להלכה ולא הפרזתי על המרה‬
‫כלל‪ .‬ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן קגה‬
‫בענין איסור א כי ל ת מצה ב ע רב פס ח‬
‫ואיך יעשו אלו שאין רוצים להשאיר‬
‫חמץ ל שתי הסעורות ר ש ב ת שחל בע״פ‬
‫ה' אדר שני תשי׳׳ר‪.‬‬
‫מוהר״ר‬ ‫מע'כ ירידי הרב הגאון המפורסם‬
‫שמחה עלבערג שליט״א עורך הפררס‪.‬‬
‫מה שרוצה כתר׳־ה לידע דעתי הקלושה בדבר‬
‫איד יעשו אלו שאין רצונם להשאיר חמץ‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫ער‬

‫למיסבר הא מצינו כמה פעמים שחולק דבי על רשב־׳ג‬ ‫לפרש שמד■ שתני שאוסר ריב״ב בין חמץ בין‬
‫אביו שהיה גם רבו כמפורש בהקדמת הרמב־־ם‪,‬‬ ‫מצה שהוא רק מחצות‪ ,‬ואיך רצד‪ ,‬לומר שדבי‬
‫ובפרט שלא ידוע איך היה סבור רבו ר׳ יעקב בד‬ ‫שיזיה מתענד■ כל היום היה משום דריב״ב‪ ,‬ולכן‬
‫קודשיפי‪ .‬אלא צריך לומר שאף מתחלה ידע שאינו‬ ‫פי׳ הדמב״ן שהירושלמי פליג על ר׳ יוחנן דגמ׳‬
‫סובר כריב־־ב מטעם שחלוקין עליו חבריו ודולכד■‬ ‫בבבלי ותוכחתו הוא מדלא קאמר בהדיא משש‬
‫כרבנן‪ ,‬ודק שהיה סבור שמי־מ החמיר על עצמו‬ ‫שעות ולמעלה‪ ,‬וא״ב גם בר׳ לוי בהכרח סובר‬
‫כריב׳׳ב ולכן הקשה שפיר דאין להחמיר להסוברין‬ ‫הירושלמי שהוא אוסר במצה כל היום מהוכחת זו‬
‫שלא כמותו אלא תלמידיו ורבי לא היה תלמידו‬ ‫עצמה מדלא אמר בד‪,‬דיא משש שעות ולמעלה‪ ,‬ור׳‬
‫אלא תלמיד של ר׳ יעקב בר קורשיפי‪ ,‬ולכן כיון שגם‬ ‫לוי לא תלה בחמץ דהא לא הזכיר איסור חמץ‬
‫מתחלה ידע שהוא רק להחמיר לא היה שייך זה‬ ‫כלל‪ ,‬וגם הא ודאי לא סבר כריב״ב שהוא יחידאה‬
‫אלא לאיסור דאורייתא ולא לאיסור מצה דרבנן‬ ‫אלא כרבנן שלא הוכשר הפסח אלא מחצות שלכן‬
‫והוצרך לומר שד‪,‬וא מן הדא דר׳ לוי‪.‬‬ ‫לא איתסר בחמץ אלא מחצות‪ ,‬ומ״מ אוסר במצה‬
‫כל היום‪ .‬ולכן ניחא שאף למה שהיה סבור מתחלה‬
‫נמצא שמהירושלמי איכא ראיה גדולה להרמב״ן‬
‫שמה שלא אכיל רבי חמץ הוא מן חרא דריב׳׳ב‪,‬‬
‫וזהו אולי כוונת הגר״א בסי׳ תע״א ס׳׳ק נר שכתב‬
‫לא אמר גם על מה שלא אכל מצה שהוא נמי‬
‫על קושית הר״ן דמירושלמי אין הכרח דבל היום‬
‫משום דריב״ב אף שריב״ב אמר איסור שניהם‬
‫אסור‪ ,‬דאין דבריו מוכרחין ודועתיק לשון הירושלמי‬
‫בברייתא‪ ,‬אלא אמר על מצה שלא אכיל מן דר׳‬
‫עיי״ש‪ ,‬שלכאורד■ לא כתב שום תירוץ‪ ,‬אבל הוא‬
‫לוי שלא תלוי באיסור חמץ שאף לרבנן אסור במצה‪,‬‬
‫משום דמלשץ הירושלמי שהעתיק הוא ההכרח של‬
‫והטעם פשוט דהא בעצם אין הלכה כריב׳׳ב רק‬
‫הרמב׳׳ן שאסור כל היום לר׳ לוי אף לרבנן כדבארתי‪.‬‬
‫שיש שהחמירו לחומרא בעלמא ולכן גם מתחלה‬
‫ולהר־׳ן נצטרך לומר דמה שאמר בירושלמי מן‬
‫היה סבור שלא שייך להחמיר אלא בחמץ שהוא‬
‫דר׳ לוי ולא מן דריב״ב הוא מחמת שר׳ לוי אמר‬
‫איסור דאורייתא ולא במצה שהוא רק איסור דרבנן‬
‫טעם האיסור דמצה לכן אף שגם ריב״ב אמר שאסור‬
‫והוצרך לומר שהוא מן הדא דר׳ לוי שלדידיה‬
‫נקט מן דר׳ לוי משום הטעם‪ ,‬ונפרש לפ״ז שגם‬
‫אסור במצה כל היום אף לרבנן מדינא‪.‬‬
‫מה שעל שלא אכיל חמץ אמר משום דריב־־ב‪,‬‬
‫הוא בשביל הטעם דמכשיר בפסח ששחטו שחרית‬ ‫וזהו ברור פירוש דברי הרמב״ן במש״ב לפיכך‬
‫דהא להר״ן גם לר׳ לוי תלוי באיסור חמץ וסובר‬ ‫היה אומר על רבי שהיה מתענד■ בערב פסח שלא‬
‫כריב״ב אם אוסר כל היום אלא הוא בשביל הטעם‬ ‫היה אוכל מצה מן דר׳ לוי‪ ,‬שלכאורה הם דברים‬
‫שבר׳ לוי החבר לאיסור מצה ובריב״ב לאיסור‬ ‫מיותרין שכבר ביאר הוכחתו שהרי כתב לעיל מזה‬
‫חמץ‪ .‬ומה שעדיץ יש להוכיח ממה שהקשה בירושלמי‬ ‫ואתה למד ממנה שכל היום אסור לאכול מצה כרקתני‬
‫דלא היה רבי תלמידו של ריב׳׳ב שלא קשה כלום‬ ‫עלד■ בבן בתירא בין בחמץ בין במצה אסור שפירושו‬
‫דודאי יכול תלמיד לפסוק כחכם אחד שאינו רבו‬ ‫אסור כל היום‪ ,‬ולמה הוצרך לאסוקי עוד הלפיכך‬
‫אף שג״כ הוא יחיד וכ״ש כשרבים חולקים עליו‬ ‫היה אומר על רבי‪ ,‬אבל הוא משום שמריב׳׳ב ליכא‬
‫שגם התלמיד מוכרח לפסוק כהרבים‪ ,‬וגם הא באמת‬ ‫ראיד‪ ,‬דאפשר שהוא משום רבן בתירא לטעמיה‬
‫סובר רבי כריב״ב בזבהים דף י״ב לענין לפסול‬ ‫כקושית הר״ן ולכן מסיק לפיכך שגם לר׳ לוי‬
‫שלא לשמו ומוכרחין לומר שידע דלא פסק כריב״ב‬ ‫הוא כל היום שהוא גם לרבנן‪ ,‬היה שייך לומר על‬
‫להכשיר אף לד‪.‬ירושלמי דסובר לריב׳׳ב שגם מכשיר‬ ‫רבי שהיה מתענד■ ולא אכיל מצה מן דר׳ לוי‬
‫אך יפרש הר״ן שד‪.‬יה סבור שהחמיר גם באיסור‬ ‫ולא מן דריב״ב שלד‪.‬חמיר במצה שלא כדינא לא‬
‫דרבנן כריב׳׳ב‪ ,‬וזה ודאי הוא דוחק וכוונת הר״ן‬ ‫היה שייך לומר כלל‪.‬‬
‫הוא דמ״מ אפשר לדהות‪.‬‬ ‫וניחא גם מה שהאריך הרמב־־ן בפירוש קושית‬
‫וניחא לפ״ז מה שבעד‪,‬״מ הוצרך למה שמחדש‬ ‫הירושלמי שרבי לא היד■ תלמידו דריב״ב‪ ,‬שלכאורה‬
‫שהאיסור לאכול מצה הוא רק משש שעות ולמעלה‬ ‫אין בזד■ צורך לההוכחה דאסור כל היום‪ ,‬שהוא‬
‫להסברא שכתב ודיקא נמי דמדמי ליה לארוסה‬ ‫אדרבה מדרצה לומר שסובר כריב׳׳ב‪ ,‬אבל הוא‬
‫שרק מחמת זה שסובר דלא שייך לדמות לארוסד■‬ ‫להוכיח דגם בתהלד■ ידע שרק להחמיר אמר שעשה‬
‫קודם שש שעות הוא מפרש בירושלמי שהוא משש‬ ‫כריב״ב ולא שהיה סבור לרבי שהלכה כריב׳׳ב‪,‬‬
‫שעות ולמעלה שהוא כדבארתי שפשטות הירושלמי‬ ‫דאם היה סבור שסובר רבי הלכה כריב״ב לא היה‬
‫הוא אדרבה כהרמב־־ן שאסור כל היום אבל כיץ‬ ‫קשה כלום ממה שאינו תלמידו דכי רק כרבו צריך‬
‫רעא‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫עליו החיוב דעונד‪ ,‬שלא יתחיל בביאד‪ ,‬שאינד‪ ,‬של‬
‫מצוד‪.,‬‬
‫ולהרמב״ם שסובר דבלא קידושין אסור מן‬
‫התורה בלאו דקדשה‪ ,‬יש להסתפק משום שלדידיה‬
‫יש לומר כב׳ הטעמים דאפשר שגזרו אטו פנויה‬
‫כיון שאינד‪ ,‬קנויה לו לגמרי או כטעם הב׳ שאסרו‬
‫להתחיל בביאת הדשות‪ .‬ומסתבר שבזר‪ ,‬נחלקו ב׳‬
‫הלשונות שבמ״מ רפ״ו מאישות שעל מש״כ הרמב״ם‬
‫דאפילו אם קדשה בביאד‪ ,‬אסור לו לבא ביאר‪ ,‬שניה‬
‫בבית אביה כתב בלישנא קמא דהוא אף אם ביאה‬
‫נישואין עושר‪ ,‬מדלא אמדו נ״מ אם מותר לבא‬
‫עליה‪ ,‬ובלישנא בתרא כתב דד‪,‬וא מחמת דהרמב״ם‬
‫סובר דאע״ג דבעיא לא איפשיטא בד‪,‬דיא משמע‬
‫דאביי ורבא סבירא להו דאירוסין עושה עיי׳׳ש‪,‬‬
‫דל׳׳ק סובר כטעם ב׳ ולכן כיון רזה ודאי שאף‬
‫למ׳׳ד נישואין עושה אינו מתחייב בשאר כסות‬
‫ועונד״ ראם היה מתחייב גם בהם הרי היא כנשואה‬
‫גמורה ולא היה לו לאסוקי כלל ד‪,‬נ״מ בינייהו‬
‫דד‪,‬א ידוע החלוקים הרבים שבין נשואה לארוסה‪,‬‬
‫אבל כיון שלהחיובים פשיטא ליה דאינה בדין‬
‫נשואה הוצרך לומר שד‪,‬נ״מ הוא ליורשה ומיטמא‬
‫לה ומיפר נדריה‪ ,‬ולכן כיון דאיסוד ביאה בארוסתו‬
‫הוא משום שאסרו כשעדיץ לא נתחייב בעונה יש‬
‫לאסור אף בקידשה בביאה אף שנישואין עושה כיון‬
‫שעל כל פנים לא נתחייב עריץ בעונה כמו שאסרו‬
‫בכל ארוסה‪ ,‬אבל לטעם א׳ שאסרו ארוסה באיסור‬
‫פנויה מאחר שעדיין אינה קנויה לגמרי‪ ,‬מסתבר‬
‫להמ״מ דכיון דכנשואה היא להקרא שארו שהדי‬
‫יורקוה ומיטמא לה ומיפר נדריה כאשתו הנשואד‪,‬‬
‫אין מקום לאוסרה עליו בדין פנויד‪ ,‬אף שחסר עדיין‬
‫קנין להחיובים דשאר כסות ועונה‪ ,‬דרק ארוסה‬
‫כזו שלגבי דידיה ליכא שום דיני אישות שייך‬
‫לאוסרה אף שלגבי אחריני היא א״א כדמשמע לשון‬
‫הטור‪ ,‬אבל כיון שאיכא דיני אישות לאיזה דברים‬
‫גם לגבי דידיה שיורשה ומיטמא לה ומיפר נדריה‬
‫אין שייך להחשיבה לו כפנויד‪ ,‬אף שחסר עדיין קנין‬
‫לאיזה חיובי אישות‪ ,‬וזה סובר לישנא בתרא‪ ,‬ולכן‬
‫אם נישואין עושה היה מותר לבועלה והוצרך לומר‬
‫בלישנא בתרא שסובר הדמב״ם דאירוסין עושר‪.,‬‬
‫והנד‪ ,‬לטעם א׳ שהוא מצד איסור פנויה אין‬
‫שייך כלל דמיון מצד‪ ,‬בערב פסח לאיסור ארוסה‬
‫בבית חמיו דהא בכל השנה ליכא איסור מלאכול‬
‫מצה‪ ,‬ואיך שייך שיהיה איסור בערב פסח בשביל‬
‫כל השנד‪ ,‬ונצטרך לפרקז דאין הכוונה לדמיון ולמשל‬
‫אלא שהוא לענין המציאות שנמצא שאף שכבר‬
‫יש עליו דיני פסח במקצת אסור במצה שלא כבימי‬
‫אגרות‬
‫שסובר שאין שייך לדמות לארוסה קודם שש שעות‬
‫הוא מוכרח לדחוק ולפרש בירושלמי אחד שש כהד״ן‪,‬‬
‫והדמב״ן סובר ששייך לדמות לארוסה גם בכל‬
‫היום‪ ,‬וצריך להבין במאי פליגי‪.‬‬
‫והנכון לע״ד שפליגי בטעם דאסרו ארוסתו‪,‬‬
‫אם הוא משום דעדיין אינה קנויה לו לגמרי החשיבו‬
‫לה לגביה כקודם הקידושין שהיה אסור בה באיסור‬
‫פנויה‪ ,‬או דכיון שבאידוסין אין עליו עדיין חיוב‬
‫עונה ואחר הנישואין הא יהיה עליו בה חיוב עונה‬
‫אסרו רבנן להתחיל בביאת דשות‪ ,‬דאף שאחר‬
‫הנישואין התירו אף שלא בזמן עונה שהוא רשות‬
‫]ועיין בפסחים דף ע״ב שמשמע שליכא ביאה באשתו‬
‫שאינה מצוה‪ ,‬ודאי אי אפשר לומר כן דהא איכא‬
‫שלא בשעת עונתה ובעת שאשתו לא מתאוית לו אלא‬
‫הוא מתאווה לה‪ ,‬וגם ברש״י שם מפורש שמה‬
‫שאמר שם חייב אדם לשמח אשתו בדבר מצוה‬
‫הוא דוקא אם רואה שמתאוית לו‪ ,‬וכן מפורש‬
‫בש״ע או״ח סי׳ ר׳־מ פעי׳ א׳‪ ,‬ועיץ בס׳ בעלי הנפש‬
‫להראב׳׳ד בשער הקדושה כי ביאה שלהנאת עצמו‬
‫כשאינו צריך לולד ולא לתיקון הולד ולא לשמחת‬
‫האשה כי אמרה שאינה צריכה לו אין לו שכר של‬
‫כלום‪ .‬וצע״ג מד‪ ,‬שלא תירץ שם בפסחים דאיירי‬
‫הא דא״ר יוחנן אשתו נדד‪ ,‬בעל חייב משום דלא‬
‫עביר מצוד‪ ,‬בשלא בשעת עונתה ולא היתד‪ ,‬מתאוד‪,‬‬
‫לו[‪ ,‬מ״מ אסרו להתחיל ביאות אשתו בביאר‪ ,‬שאינה‬
‫של מצוה‪ .‬ועיין ברש׳׳י כתובות דף ז׳ שכתב ואסר‬
‫לנו את הארוסות מדרבנן שגזרו על היחוד של פנויה‬
‫ואף ארוסה לא התירו עד שתיכנס לחופה‪ ,‬משמע‬
‫דהוא מצד איסור פנויה דקודם הקידושין וכדפי׳‬
‫בחדושי אנשי שם וד‪,‬וא משום דעדיץ אינה קנויה‬
‫לגמרי כטעם הא׳‪ .‬וכן משמע בטור אד‪,‬״ע סי׳‬
‫נ״ה שכתב האשת משנתארסה אע״פ שד‪,‬וא כא״א‬
‫לחייב הבא עליה אינה חשובה כאשתו שהרי אסור‬
‫לו לבא עליה עיי״ש‪ ,‬אבל להסוברים דליכא כלל‬
‫איסור בפילגש המיוחדת לו כדכתב הב׳׳ש פי׳ כ׳׳ו‬
‫פק״ב להרא׳׳ש אף לא איסור מדרבנן א״א לומר‬
‫בטעם איסור ארוסה מחסרון קנין גמור‪ ,‬דד‪,‬א אין‬
‫לך מיוחדת לו יותר מארוסה ומ״מ אסורה אף‬
‫שליכא איסור כזה מצד חסרון קנין אלא הוא איסור‬
‫שנאמר דוקא בארוסה כדכתב שם הב״ש בשם‬
‫הרמב״ן שדוקא באשה שרוצה לישא שתהא קנויה‬
‫לו אסרו כשהיא ארוסה עיייש‪ ,‬וא״כ לא שייך כלל‬
‫לומר שהוא מדין פנויה שהרי בפנויד‪ ,‬כה״ג ליכא‬
‫איסור‪ ,‬ולכן מוכרחין לומר לדידד‪,‬ו שר‪,‬וא כטעם‬
‫ב׳ דבאעזה שנושאה בקנין שיהיה לו בה חיוב‬
‫מצות עונה אסרו לו לבא עליה מזעדיץ ליכא‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫היה ביאת מצוה דקידוקןין‪ ,‬דאף שמנגיד רב על‬
‫מאן דמקדעו בביאה מ״ם מעעוה מצוה היא‪ ,‬והוי‬
‫זה במו אחד הנישואין שלא אסרו אף ביאות הרשות‬
‫מאחר שהתחיל בביאה דמצוה‪ ,‬וכשקיחזו בביאה‬
‫הרי בבר התחיל בביאד‪ ,‬דמצוד״ ולכן רק למ״ד‬
‫אירוסין עוקזה הוא בכלל איסור ארוסה מטעם לא‬
‫פלוב וזד‪ ,‬אפשר לומר בטעם לישנא בתרא דהמ״מ‪,‬‬
‫ולישנא קמא סובר דכיון דמנגדין על מאן דמקדש‬
‫בביאה אין להחשיב שהתחיל בביאה דמצוה‪ ,‬ולכן‬
‫יש לאסור אף למ״ד נישואין עושה‪ ,‬ואיב אף‬
‫שסובר הרמב״ם דאיסור אכילת מצד‪ ,‬בערב פסח הוא‬
‫כל היום אפשר שיסבור כלישנא בתרא דהמ״מ‬
‫בית שגם לדידיה אפשר לומר כטעם ב׳‪.‬‬
‫לארוסה שנאסרה לעלמא שהוא דין אישות ממש‪,‬‬
‫והנד‪ ,‬למה שבארתי יקשה להרא״ש אליבא‬
‫וכ״ב הבא הוא רק מה שנאסר בחמץ שהוא מדין‬
‫דהב״ש שמתיר פלגש שלבן איסור ארוסה הוא מטעם‬
‫תוך הפסח ממש וזה ליבא אלא מחצות‪ .‬וזהו שיטת‬
‫ב׳ ומ׳־מ סובר שאיסור אכילת מצת הוא דוקא מזמן‬
‫בעה׳־מ שכתב שרמיון ארוסה לא שייך אלא משש‬
‫איסור חמץ ואילך הא לפ״ז אין לדחוק בידועזלמי‬
‫ויש לפרש כפשטות המשמעות שאסור בכל היום‬
‫כדסובר הרמב״ן‪ ,‬ואולי מצד זה יש לדחוק בהרא״ש‬
‫כתובות דלא בהב״ש אלא כהקרח נתנאל בפ״א סי׳‬
‫י״ב דלא שמתיר הרא״ש ליקח פלגש אלא שכוונתו‬
‫אם עבר על איסור פלגש והוליד בנים ממנה קיים‬
‫מצות פריה ורביה עיי״ש‪ ,‬אבל נראה אליבא דהב״ש‬
‫עחה יותר משמע להרא״ש שם דסובד הרא״ש דכיון‬
‫שלטעם ב׳ היה שייך לאסור במצה גם משלשים‬
‫יום קודם הפסח ולא רצו לאסור ב״ב וגם משמע‬
‫לו מירושלמי דלא אסרו גם בליל י״ד אף שכבר‬
‫נתחייב בבדיקה‪ ,‬דהאלריב״ב שתלוי בחמץ אין‬
‫לאסור בלילה ולכן גם לד׳ לוי לא אסר בלילה‬
‫דהא לא הוזכר שפליגי בזת ולכן אין טעם שיקבעו‬
‫האיסור מעה׳׳ש שאין שום חרוש בדינים אלא מחצות‬
‫שאז נשתנה בזה שישנם כבר קצת דיני פסח‪,‬‬
‫ומצד זה דחיק לפרש בירושלמי כהר״ן שהוא רק‬
‫מחצות ואילך‪.‬‬
‫ומסתבר לפ״ז שהרא״ש ובעה׳־מ אף שתרוייהו‬
‫סברי דאסור רק מזמן איסור חמץ ואילך‪ ,‬פליגי‬
‫בהטעמים דבעה׳׳מ היה מורה שלטעם ב׳ דאיסור‬
‫ארוסה היה אסור כל היום דר‪,‬א הוא פי׳ טעמו‬
‫דקודם חצות לא שייך לדמות לארוסה ולטעם ב׳‬
‫הא ודאי שייך להחשיבו כארוסה גם מתחלה‪ ,‬דד‪,‬א‬
‫מהב״ש משמע שלאו דוקא ארוסה אסרו אף להמתירין‬
‫פלגש אלא אף משודכת לו שישאנה לאשה בקנין‬
‫ובכתיבת תנאים כנהוג אסרו‪ ,‬דהא כתב התירוץ‬
‫בשם הרמב׳׳ן דדוקא כשרוצה לישא אשה שתהיה‬
‫קנויה לו לכל דבר ותהיה אסורה לכל אדם אמרה‬
‫תורה שיקדש אותה ויכנוס אותה לחופה ויברך ז׳‬
‫אגרות‬ ‫ערב‬
‫הפסח ממש שכן הוא גם בארוסה שאף שכבר יש‬
‫עליה ריני אישות אסורה לבעלה‪ ,‬אף שלענין הטעמים‬
‫הם מהופכין רבארוסה הוא משום רעדיין אינה קנויה‬
‫לגמרי ולכן היא באיסורה הראשון רקורם האידוסין‪,‬‬
‫ובמצה ערב פסח אררבה מה שכבר יש עליו קצת‬
‫דיני הפסח עשה האיסור רקורם שהיו עליו כלל‬
‫ריני פסח שהוא בכל השנה לא היה שום איסור‪.‬‬
‫אבל נקט הא רבבא על ארוסתו רק משום שעכ״פ‬
‫שוו לענין מציאות זה רהם מקורבין בבר זה לאישות‬
‫וזה לריני פסח ואסורין‪ ,‬וא״ב אינו שייך זה אלא‬
‫לאחר חצות שכבר יש עליו ריני פסח במה שנאסר‬
‫בחמץ‪ ,‬רער חצות ליכא עריין שום רין מריני‬
‫פסח‪ ,‬דאף שיש דין בריקת חמץ והשבתד‪ ,‬ל״ר‬
‫שעות ולמעלה שנאסר בחמץ‪.‬‬
‫אבל לטעם הב׳ שהאיסור בארוסה הוא רוקא‬
‫מחמת שכבר קנויה לו אסרו קודם שנעשה עליו‬
‫חיוב מצות העונר‪ ,,‬הוא ממש איסור מצר‪ ,‬בערב‬
‫פסח ענין אחד ורמיון ממש לארוסה‪ ,‬שגם במצה‬
‫אסרו להתחיל באכילה דרשות קודם שנעשה עליו‬
‫חיוב מצות אכילת מצה‪ ,‬וא״ב אפשרלאסור גם‬
‫קודם חצות‪ ,‬שאף שליכא עדיין דיני פסח ממש‬
‫מ״מ בית שכבר הוא זמן ד‪,‬ד‪,‬כנה לפסח שייך לאסור‪.‬‬
‫ובעצם היה שייך לאסור לפ״ז גם משלשים יום‬
‫קוה׳־פ משעה שמתחילין לדרוש בהלכות הפסח שאז‬
‫עליו להזהר בצרכי הפסח כדאיתא בדף ו׳ עיי״ש‬
‫ברש״י‪ ,‬אך לא רצו לאסור כ׳־כ‪ ,‬אבל עכ״פ אין‬
‫תלוי באיסור החמץ‪ .‬ולש ביון שפשטות הירושלמי‬
‫משמע שאסרו כל היום יש לאסור בכל היום ואין‬
‫לדחוק בהבעה״מ והר״ן‪ .‬ובזר‪ ,‬פליגי בעה״מ והרמב״ן‪.‬‬
‫ונמצא לפ״מ שבארתי שהשני לשונות שבמ״מ‬
‫אליבא דהרמב״ם באם יש איסור ארוסה למקדש‬
‫בביאה למ״ד נישואין עועזה‪ ,‬פליגי נמי בדין מצה‬
‫בערב פסח אם הוא מחצות או כל היום‪ ,‬דללישנא‬
‫קמא שאף אם ביאר‪ ,‬נישואין עושר‪ ,‬אסור שהוא‬
‫כטעם ב׳ יש לאסור מצה בערב פסח כל היום‪,‬‬
‫וללישנא בתרא ראם נישואין עושה לא היה אסור‬
‫שהוא כטעם א׳ אין לאסור אלא מחצות‪ .‬וא״ב נמצא‬
‫שלמש״כ המ״מ פ״ו מחמץ ומצה הי״ב שמשמע‬
‫מהרמב״ם שאיסור מצד‪ ,‬הוא כל היום יש להוכיח‬
‫שאף למ״ד נישואין עושה אסור לבועלה להרמב״ם‬
‫כלישנא קמא דהמ׳־מ‪ ,‬אך אולי יש מקום לומר דאף‬
‫לטעם ב׳ לא אסרו למ׳׳ד נשואין עועוד‪ ,‬כיון שכבר‬
 ‫רעג‬ ‫ט שה‬
‫ויש גם מקום לשיטת המג״א שכתב בפק׳׳ו‬
‫ומשמעדביום י״ג מותדין לאכול מצה‪ ,‬שמדייק‬
‫הח״י שפובד שאפוד גם בליל י״ד והוא מטעם‬
‫שאז יש שינוי מימים הקודמים שנתחייב בבדיקה‬
‫וכיון שאיכא ראיה מהירושלמי שאפוד כל היום‬
‫פובד מפבדא שהוא גם בלילה‪ ,‬ויפרש שיחלוקו‬
‫בזה ד׳ לוי ודיב״ב‪ ,‬שלדיב״ב שתלוי באיפור חמץ‬
‫הוא דק ביום אף לדידיה ולד׳ לוי שאינו תלוי‬
‫באיפור חמץ אפוד גם בלילה וליכא קושיא עליו‬
‫מירושלמי‪ .‬וא״כ אולי יש לתוש לדברי המג״א‬
‫דמפתבר טעמיה ולאפוד מדינא לאכול מצה בליל‬
‫י״ד‪.‬‬
‫והנד‪ ,‬מהדמב״ן משמע לע״ד דבר חדש‪ ,‬שאם‬
‫רוצה לבער את הבל מלפני השבת ולא להניח‬
‫כלום מחמץ על פעודות השבת נאפד במצה גם‬
‫מכיון שכבד אי אפשר לו לאכול חמץ‪,‬‬ ‫בלילד‪,‬‬
‫דהא כתב בפוף דבריו טעם על מה שהדי״ף כתב‬
‫הירושלמי הזה בכאן‪ ,‬פ״פ אלו עוברין על מתני׳‬
‫די״ד שחל בשבת ולא במקומו שהוא בד״פ ערבי‬
‫פפחים‪ ,‬לומד שאם בא לבער הכל בלא שיור‬
‫לאכול הימנו‪ ,‬והטעם לזה שכיון שביעוד חמץ בלילה‬
‫נעשית לו מצה כאדופה בבית חמיו עיי״ש‪ ,‬וכוונתו‬
‫שאף שמדינא הוי איפור אכילת המצה מעלות‬
‫השחר‪ ,‬הוא דק כשיכול לאכול חמץ דהוא כשחל‬
‫בחול או אף בשבת כקזהניח חמץ שלכן אף שלפי‬
‫טעם הב׳ שכן פובד הדמב״ן היד‪ ,‬לן לאפוד עוד‬
‫לאפוד‬ ‫קודם הפפח אבלכיון שלא רצו‬ ‫הרבה‬
‫כ״כ לא אפרו אף ליל י״ד אלא מעלות השחר שכבר‬
‫עליו החיוב לד‪,‬כין לפפח‪ ,‬אבל כשחל בשבת וכבד‬
‫ביעד הכל קודם השבת בלא שיור שא״א לו עוד‬
‫לאכול חמץ שבהכרח חלוק לו גם הלילד‪ ,‬די״ד‬
‫בשבת מימים הקודמים נעשית לו מצה כאדופה‬
‫בבית חמיו אף שלא נעשית כאדופה לאחדיני שהניחו‬
‫חמץ‪ ,‬וכ״ש אליבא דד״מ שסדינא מבעדיו הכל‬
‫מלפני השבת‪ .‬והנד‪ ,‬יש מקום לפרש שפובד כהמג׳׳א‬
‫דאף בחול אפוד וכוונת הדי׳׳ף דאין לו לבער‬
‫הכל בלא שיור לאכול הימנו אלא מוכרח להניח‬
‫חמץ לפעודות השבת משום דלא יוכל שוב לאכול‬
‫פעודות השבת משום דמצה אפור‪ ,‬ומש׳׳כ והטעם‬
‫לזד‪ ,‬שכיון שביעוד חמץ בלילה נעשית לו מצה‬
‫כאדופה‪ ,‬הוא לטעם על מה שחלוק ליל כל י׳׳ד‬
‫מימים הקודמים ואולי מפרש ‪ p‬המג״א אבל הוא‬
‫דחוק לפ׳׳ז לשון נעשית לו דהיה לו לומד נעשית‬
‫מצה כיון דלכו״ע הוא כן‪ ,‬ולכן משמע כדכתבתי‬
‫אך לא מצאתי הדוש זה בפופקים‪.‬‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫ברכות‪ ,‬אבל פלגש א'צ ברכה וקידושין עיי״ש‪,‬‬
‫נמצא שהאיפור הוא אף באינה מקודשת אם אך‬
‫רוצה לישאנה בקנין אישות‪ ,‬וא״כ ודאי יש לדמות‬
‫לזה במצה אף קודם שנאפד ממש בדיני פפת‬
‫אלא גם בשעה שיש עליו חיוב הכנה שהיה שייך‬
‫אף משלשים יום קודם הפפח ואיך כתב שלא שייך‬
‫לדמות לאדופה אלא משש שעות ולמעלה‪ ,‬לכן‬
‫צריך לומר לדידיה שפובר כטעם א׳ כדלעיל‪ .‬והדא״ש‬
‫שלא כתב טעם במה שנראה לו דתוא דק מזמן‬
‫איפור חמץ ואילך אפשר לומד שהוא מטעם אחד‪ ,‬ולכן‬
‫כיון שלהב״ש פובד הדא״ש כטעם ב׳ שלפ״ז שייך‬
‫לדמות לאדופה אף קודם זמן איפור חמץ צריך‬
‫לומד בטעמו כדתידצתי שהוא מטעם דכיון שהיה‬
‫מצד הטעם שייך לאפוד עוד מקודם עד שלשים‬
‫יום ולא אפרו אין טעם שיקבעו שוב מעלות השחר‬
‫אלא מאחד זמן איפור החמץ כדבאדתי‪ .‬ולהק״נ‬
‫שפובד שהדא״ש אופר פלגש וכדמשמע שפובד כן‬
‫הטור מדמפדש בטעם איפור אדופה משום שלגביה‬
‫ליכא בה עדיין דיני אישות שא״כ בפנויה ודאי‬
‫אפוד לדידיה‪ ,‬גם לתרא״ש הוא מטעם שפובד‬
‫כטעם א׳ כדבאדתי לבעה״מ‪] .‬ותמוה מש״כ הב״ש‬
‫שגם להטוד נראה לו שפובד שאין איפור בפלגש‬
‫ומה שכופין אותו להוציאה מביתו הוא משום דבושה‬
‫מלטבול‪ ,‬דהטוד הא ודאי פובד דאפורה כדמוכח‬
‫מפי׳ נ״ת בטעם איפור אדופה שכתב‪ ,‬וצ״ע בדעת‬
‫הב״ש שכנראה אישתמיטתיה הא דפי׳ נ״ה[‪,‬‬
‫ולכן אף שאיפוד מצד‪ ,‬בע״פ הוא דק מדרבנן‬
‫שלכללי הודאד‪ ,‬שכתב הדמ׳׳א בחו״מ פי׳ כ״ה פעי׳‬
‫ב׳ היה לן להודות כד‪,‬מקילין שהוא דק מזמן איפור‬
‫חמץ ואילך‪ ,‬מ״מ כיון שנתבאר שפשטות משמעות‬
‫הירושלמי הוא כפידוקז הדמב׳׳ן שאפוד כל היום‬
‫דפידוש בעה״מ והר׳׳ן הוא דוחק לכן יש להתמיד‬
‫כדמב״ן והדמב״ם להמ״מ ועוד ראשונים שאפדי‬
‫כל היום‪ ,‬וכמו שנוהגין במדינותינו‪.‬‬
‫ולמד‪ ,‬שבאדתי יש מקום למה שנד‪,‬גו הרבה‬
‫שאין אוכלין מצד‪ ,‬מד״ח ניפן כדהביא הח״י פי׳‬
‫תע׳׳א סק״ז משכנד‪,‬״ג דכיון דלטעם ב׳ שמטעם‬
‫זה אפרו כל היום היה שייך בעצם לאפור עוד‬
‫משלשים יום קודם לרבנן ומשתי שבתות לדשב״ג‪,‬‬
‫אך לא רצו חכמים להטריח כ״כ על הצבור לכן‬
‫שייך שיחידים יחמירו על עצמם גם משלשים‬
‫לרבנן ומשתי שבתות לדשב״ג‪ ,‬ומכיון שאינו מדינא‬
‫התמידו דק שתי שבתות כלדשב״ג‪ ,‬ויש גם יחידים‬
‫שמחמידין גם בזה לנהוג איפור במצה כל שלשים‬
‫יום קודם‪.‬‬
 ‫טש ה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רעד‬

‫שלקוה במי פירות ידי חובת מצה בלילה‪ ,‬וא׳־נ‬ ‫נמצא שלמעשה בסעודת שחרית אף קודם ר­‬
‫יש לאסור לדידהו לאוכלו בערב פסה‪ ,‬אבל רוב‬ ‫שעות אסור לאכול מצד‪ .‬כיון שלהרמב״ם ורמב׳ן‬
‫הראשונים הא סוברין דאף מי ביצים הוא בדין‬ ‫ועוד הרבה ראשונים אסור כל היום‪ ,‬ובסעודת‬
‫מי פירות וכן איפסק בש״ע סי׳ תס״ב סעי׳ ד׳‬ ‫ערבית כיון שלרוב הפוסקים לינא איסור בליל‬
‫וכן נוד‪,‬גין במדינותינו ובר״ס תס״ב איפסק שבכל‬ ‫י״ד אין למחות באלו שבשביל מצות סעודת שבת‬
‫מי פירות אין יוצאין י״ח מצה בלילה משום שהוא‬ ‫יאכלו מצה‪ ,‬אבל מהראוי להחמיר כיון שלהמג״א‬
‫מצד‪ ,‬עשירה‪ ,‬וד‪,‬וניח המג׳׳א בסי׳ תע״א סק״ה שאף‬ ‫אסור גם בליל י״ד ולמה שבארתי לינא קושיא‬
‫בתערובות מים הוא מצה עשירה ואין יוצאין בה‬ ‫עליו מהירושלמי ואפשר שמפרש כן גם ברמב״ן‪,‬‬
‫ידי חובת אכילת מצה דאל״ב לא היר‪ ,‬צרין להא‬ ‫וגם נשביער הכל מלפני השבת הא באדתי שמשמע‬
‫דהיא מצה עשירה דפשיטא דאין יוצאין בד‪ ,‬משום‬ ‫מרמב״ן שנאסר הוא במצה גם בלילה‪ ,‬ולכן ודאי‬
‫דמי פידות אין מחמיצין עיי׳׳ש‪ ,‬והסכים לו הח״י‬ ‫שמהראוי להחמיר שאף שלא נמצא חרוש זה‬
‫בסי׳ תס״ב סק׳׳ב עיי״ש וממילא לינא איסור‬ ‫בפוסקים מ״מ הא לא מצינו גם שחולקין בפירוש‬
‫מלאכול בע״פ‪ .‬ואף אם היו מוזנרץ ב׳ השיטות‬ ‫על הרמב״ן‪.‬‬
‫בש״ע בלא הנרעד‪ ,‬היה לנו להקל לנללא דהוראה‬
‫ולכן טוב לאלו שאין רוצים להניח חמץ על‬
‫שנתב ברמ״א כיון שהוא רק איסור מדרבנן‪ ,‬וגם‬
‫יום השבת משום שחוששין למכשולים שאפשר לבא‬
‫הא נמה ראעוונים סכרי שאיסור אכילת מצד‪ ,‬הוא‬
‫מזה יקיימו מצות שתי הסעודות במצה עשירה‬
‫רק מזמן איסור חמץ ואילן ואין מקום להחמיר‬
‫שכיון שקובע עלי ‪.T‬ו סעודות השבת יצטרן לברן‬
‫תרי חומרות באיסור דרבנן‪ ,‬ולכן פשוט שטוב‬
‫המוציא ובהמ״ז‪ ,‬וכמפורש ‪ p‬בב״י סי׳ תמ״ד שנכון‬
‫לאכול בב׳ הסעודות מצה עשירד‪ ,‬אף הנילוש בביצים‬
‫לעשות כן שנתב ואין להקשות יבעד הכל מלפני‬
‫אבל לאטל רק עד הזמן שדשאין לאכול חמץ‬
‫השבת ולא ישי ‪ T‬כלום ובשבת יאכל מצה עשירה‪,‬‬
‫למנד‪,‬גנו שאין אונלין מצה עשירד‪ ,‬בפסח וגם לא‬
‫דניון שאין סיפוק בידי כל אדם לעשות מצה‬
‫בערב פסח אחר זמן היחר אכילת חמץ להרמ״א‬
‫עשירד‪ ,‬לכל הג׳ סעודות לא אטדחו רבנן עיי״ש‪,‬‬
‫סי׳ תמ״ד‪.‬‬
‫חזינן שהיה דאוי לתקן ולהנהיג לבער הבל מלפני‬
‫וד‪,‬נד‪ ,‬שמעתי שרב גדול אחד אמר שלאכול‬
‫השבת נדי שלא יבואו לידי תקלד‪ ,‬באם ישאר מהחמץ‬
‫מצה בסעודת ליל שבת יש בזה משום בל תוסיף‪,‬‬
‫ולקיים מצות הסעודות במצד‪ ,‬עשירד‪ .‬אן שלא‬
‫אבל הא מפורש בבעה״מ לר״מ שמבערין את הבל‬
‫אטדחו רבנן‪ -‬ול ‪ p‬לאלו הרוצים ואפשר להם לד‪,‬טדיח‬
‫מלפני השבת שיאכלו סעודות שבת מן המצה‪ ,‬וטונתו‬
‫ולאפות מצה עשירה לשתי הסעודות הוא עדיף‪,‬‬
‫במצה הכשרה לצאת מצות מצה דד‪,‬א הקשד‪ ,‬ע״ז‬
‫אף שסעודת שבת הא צריכים לפת שמבדנין עליו‬
‫ממה שאסור לאכול מצה בערב פסה ותירץ דד‪.‬איסור‬
‫המוציא ובהמ״ז‪ ,‬אלא משום דניון שאוכל אותם‬
‫הוא רק משש שעות ולמעלה ובמצה עשירה הא‬
‫לסעודות שבת המחוייבין בפת אין לן קביעות‬
‫לינא איסור‪ .‬וכן מפורש במ״מ פ״ג מחו״מ ה׳׳ג‬
‫גדולה מזה‪.‬‬
‫שנתב ויש שהיו מחמירין שלא לשייר כלל אלא‬
‫לאכול מצה עשירד‪ ,‬או מצה נתקנד‪ ,‬קודם חצות‬ ‫ועי׳ בשע״ת סי׳ קס״ח סק״ט שיש מי שסובר דאף‬
‫לפי דעת קצת מפרעזים עיי״ש‪ ,‬והיעו להסוברים‬ ‫כל מה שאוכל בשבת נחשב קבע נמו שמצינו‬
‫דמותר לאכול מצה עד חצות‪ ,‬וכן הביאו הסוברים‬ ‫למעשר ומברן המוציא וג׳ ברכות אן מסיק שאין‬
‫להתיד מצה עד חצות מתוספתא שתניא ואופה לו‬ ‫חלוק‪ ,‬אבל הוא רק כשאוכל שלא לסעודות המחוייבות‬
‫מצה מע׳׳ש שמפרשים שהוא לאכילה דב׳ סעודות‬ ‫אבל לסעודות המחוייבות לנו״ע הוא קביעות סעודה‪,‬‬
‫של שבת נדמשמע בר״ן דף י״ג ומפורש זה בד‪,‬שגת‬ ‫ובפרט שיש סוברים דבנילוש בביצים ושאר מי‬
‫הראב״ד על בד‪,‬״מ שם בשם הר׳ יצחק אבן גיאת‬ ‫פירות חוץ מדבש ושמן וחלב ויש הסוברים שגם‬
‫ובמאירי שם וכן הביא הב״ח בסי׳ תמ״ד בשם‬ ‫בדבש ושמן וחלב לחם גמור הוא ומברן המוציא‬
‫הרוקח שמפרש כן בתוספתא שד‪,‬וא אופה המצה‬ ‫עיין במג״א סי׳ קס״ח סעי׳ ט״ז ובאבן העוזר שם‪,‬‬
‫לאכול ב׳ הסעודות וא״כ הוא במצה גמורה שיוצאין‬ ‫ואף שאין הלנה כמותן שלא בקביעות סעודר‪ ,‬מ״מ‬
‫בד‪ ,‬ידי חובת מצה בליל פסח‪ ,‬א׳׳ב מפורש שמותר‬ ‫בקביעות סעודה ‪,p‬א דסעודת שבת המחוייבות ודאי‬
‫לאכול בליל שבת שהל בי״ד ולינא בזה משום‬ ‫צדין לברן המוציא וג׳ ברכות וכמפורש שנן ראוי‬
‫בל תוסיף‪ .‬ובהגמי״י שם אות ב׳ שמפרש שכוונת‬ ‫לעשות‪ .‬ואף שיש הסוברין דבנילוש במי ביצים‬
‫התוספתא הוא מצה עשירה‪ ,‬הוא משום דגורס ואופה‬ ‫לא חשיב מי פירוו! עיץ בתוס׳ דף ל״ד‪ .‬שרש״י‬
‫לו מצד‪ ,‬בע״ש לצורן מנחה שאסור במצה שאינה‬ ‫נסתפק מ ה ולדורמב״ם פ״ו מחו׳־מ ה״ה יוצאין במצה‬
 ‫ערה‬ ‫משה‬
‫הסעודות במצה עשירד‪ ,‬ולאוכלם דק בזמן היתר‬
‫אכילת חמץ‪ .‬ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫םיטן קנו‬
‫בענין אכיל ת הביצה שהיא למנהגנו‬
‫ב שני התב שילין בליל הפסח‬
‫פודים תשט״ו‪.‬‬
‫מע”כ ידידי תלמידי הדה״ג ר׳ אפרים גרינבלאט‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫הנ ה בדבר הביצה שהיא באד‪ ,‬בסדר ליל פסח‬
‫בחשבון השני תבשילין מפורש בגמ׳ דף קי״ד‬
‫שהב׳ תבשילין הוא אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה‬
‫ואף שאמר זה רב יוסף שמצריך ב׳ מיני בשר דוקא‬
‫מ״מ משמע שליכא מאן דפליג בזה ואף ד׳ הונא וחזקיה‬
‫ורבינא שלא מצרכי שני מיני בשר הוא זכר לחגיגה‬
‫דד‪,‬א מד׳ הונא וחזקיה שלא מצרכי בשר כלל‬
‫חזינן דאף שאחד מהן ודאי הוא לפסח ומ״מ הוא גם‬
‫בתבשיל אחר לדידד‪,‬ו א”כ אף לרבינא שמצריך גרמא‬
‫שהוא בשד כפרש״י ורשב״ם נמי הבשולא הוא כנגד‬
‫החגיגה אף שאינו בשר‪ ,‬וגם הא לא שייך לאבלות‪.‬‬
‫וכן מפורש בד״ן שם שכתב כולהו אמוראי מורו‬
‫דטעמא רב׳ תבשילין משום הכי הוא‪ .‬ומה שהב״י‬
‫בשם הכל בו כתב שהוא זכר לאבלות בית המקדעז‬
‫הוא רק טעם על מה שבחרו בביצה ולא החמירו‬
‫לעשות שני מיני בשד שהוא לצאת ידי כו״ע וגם‬
‫מחמת שהרמב״ם בפ״ח מחו״ט ד‪,‬״א פסק כרי יוסף‬
‫ועיץ בב״ח שעמד בזד״ ותירץ הכל בו שד‪,‬וא משום‬
‫שאיכא עוד טעם משום אבלות אף שלא תקנו‬
‫חכמים בשביל זה מ״מ הוא טעם להכריע להנד‪,‬יג‬
‫שתהיה ביצה‪ ,‬אחד משני החבשילין‪ ,‬כי לא רצו‬
‫להנדויג להוסיף בשביל זד‪ ,‬על תקנת חכמים להצריך‬
‫ג׳ תבשילין וזה בדוד ולא כדמשמע מדבריך שפליגי‬
‫בטעם תקנת תבשיל שני אם הוא בשביל זכר לחגיגה‬
‫או בשביל אבלות דליכא בזה פלוגתא דלכו״ע טעם‬
‫אבלות אינו טעם מדינא אלא מנהג בעלמא שלכן‬
‫נהגו בביצה‪.‬‬
‫והנד‪ ,‬לענין אכילה הא בב״ח וט״ז שם איחא‬
‫שמנהג אשכנז היה שלא לאוכלם משום שנד‪,‬גו‬
‫לצלותם ואין אוכלין צלי אפילו ביצה צלויה אבל‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫עשירה‪ ,‬ונז אולי יפרשו דוסוברים דאסוד בכל היום‬
‫או שיפרשו כהר״ן והראב״ד וד‪,‬מאירי שהוא שלא‬
‫יניח לאפות המצה שצריך לפסח למוצאי שבת עיי״ש‪,‬‬
‫אבל עכ״פ בזה שליכא משום בל תוסיף כו״ע מורו‪.‬‬
‫והטעם פשוט דד‪,‬א לעבוד שלא בזמנו לכו״ע‬
‫בעי כוונה למצוד‪ ,‬כדמסיק בעירוביז דף צ״ו‪ ,‬ומה‬
‫שעושה זה למצות דמעודת שבת כיון שאינו למצור‪,‬‬
‫דאכילת מצה אלא לאכילת סעודת שבת שהוא‬
‫לאכילת פת איזד‪ ,‬שהיא איז זה מחכייז למצוה‬
‫דמצה‪.‬‬
‫וגם נראד‪ ,‬דאף למ״ד דגם לעבוד שלא בזמנו‬
‫לא בעי כוונה נמי בכה״ג דד‪,‬וא למצוה אהדת מודה‬
‫שליכא בל תוסיף‪ ,‬דהא אף למאי דהיה סבור‬
‫בעירוביז לומד אליבא דת״ק שגם לעבור שלא‬
‫בזמנו לא בעי כוונה הקשה מהישן בשמיני בסוכה‬
‫שאין זה במשנה וברייתא ומ״ט לא הקשה ממשנה‬
‫מפורשת בשני מקומות בר״ה ובסוכה שהתקין דיב״ז‬
‫משהרב ביהמ״ק שיהא לולב ניטל במדינה שבעה‪,‬‬
‫אלא הוא משיום דרק שלא בכוונה כלל סובר דאיכא‬
‫בל תוסיף אבל בכוונה למצוד‪ ,‬אהדת גם הוא מודה‬
‫שאין בזה משום בל תוסיף‪ ,‬ול״ד לישן בשמיני‬
‫בסוכה שהקשה שילקה לדידיה‪ ,‬דשינה בשמיני הוא‬
‫מצד שינה דשביעי שהוא ממצות סוכה דשבעה ימים‬
‫ואין זה לכוונת מצוה אחרת‪ ,‬ולכן אף שתקנו לחוש‬
‫לספק היה לן לאסור לדידיה מצד בל תוסיף‬
‫כיון שסובר שא״צ כוונה שלא יועיל אף כשיכויז‬
‫שאם הוא שמיני לא יהיה לכוונת מצוד‪ ,‬דהוי כלא‬
‫נתכוין שאסור לדידיה‪ ,‬ולכן מסיק מזה שבעי כוונה‬
‫מפרש דש״י בעירובין דיתבינן בתנאי דאם הוא שמיני‬
‫לא מכוין למצות סוכה ואף שבנ״א יועיבין בסתם ויש‬
‫גם אלו שאין יודעין כלל הדין צריך לומר שכיון‬
‫שעושין על דעת החכמים נחשבו כנתכוונו לכוונת‬
‫החכמים‪ .‬אבל בלולב שבימים האחדים היא מצוה‬
‫אחרת של זכר למקדקז עדיף מלא נתכוין כלום‪.‬‬
‫ומודה אף למה שהיה סבור לוז'ק‪ ,‬שאין בזה משום‬
‫בל תוסיף‪ .‬וא״כ כ״ש בעושה זח למצוד‪ ,‬דאכילת‬
‫סעודות שבת שהיא לגמיי מצוה אחרת וגם ענין‬
‫אחר שליכא בזה משוב בל תוסיה אף למא■ דרצה‬
‫לומד אליבא דת״ק שעיבד גם כלא כוונה למצוה‪,‬‬
‫ולמסקנא הא ודאי לא שייר זה‪.‬‬
‫אבל אף שליכא בל תוסיף מהראוי להחמיר‬
‫מצד‬ ‫מלאכול מצד‪ ,‬גמורה אףבסעודת ליל שבת‬
‫הסוברים דאסור לאכול מצה כל היום שסובר המג״א‬
‫שאסור גם בלילה‪ ,‬ולמד‪ ,‬שבארתי בטעמו יש לחוש‬
‫לשיטתו ולמה שבארתי להרמב״ן דאלו שביערו הכל‬
‫מלפני השבח אסורין גם בלילה‪ ,‬אלא יאכלו שתי‬
 ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רעו‬

‫וא״כ אין מקום למה שנד‪,‬גו לאכול ביצים הרבה‬ ‫מהרש״ל סובר שמדינא דגמ׳ צריו לאוכלם מכיון‬
‫ואין בזד‪ ,‬שום מצוד‪ .,‬וכן סובר הח״א אבל הביצה‬ ‫שהוא לזכר אכילת פסח וחגיגה והט״ז אף שריסכיס‬
‫שמהשני תבשילין גם להח״א יש קצת מצוד‪ ,‬לאוכלה‪.‬‬ ‫למנהג אשכנז לענין הזרוע שהוא זכר לפסח שלא‬
‫ועיי״ש בח״א סעי׳ ו׳ שכחב טעם אחר במה שבחרו‬ ‫יאמרו שהקדיש לפסח שהוא כ״ש מהגבהה כשאוכל‬
‫בביצה דבלשון תרגום היא ביעא ורוצה לומר רבעי‬ ‫ואומר זכר לפסח שיש לחוש אף כשהוא מבושל‪,‬‬
‫רחמנא ופרקינן ולא כתב כלל טעם אבלות‪ ,‬משום‬ ‫הסכים שהביצה נאכלת כיון שהוא גם סימן לאבלות‬
‫דמשמע ליה שד‪,‬גר״א חולק גם על עיקר הטעם‬ ‫וכוונתו שלכן לא יאמרו שהקדיש לחגיגה כדחששו‬
‫דאבלות אף שכחב זה הב״י בשם הכל בו‪ .‬עכ״פ‬ ‫בזרוע‪ ,‬דאין לפרש שרק מצד זה יש לאכול דהא‬
‫גם הח׳׳א סובר שיש מצוה קצת להנוהגין לאוכלר‪.‬‬ ‫משום זכר לחגיגה היה לן להצריך לאכול אבל‬
‫ורק בביצים אחרים ליכא שום מצוד‪ ,‬אף במקום‬ ‫מפני שהיה קצת חשש אף בביצה שאין שייך לקרבן‬
‫שנוהגין‪ .‬ידידו‪,‬‬ ‫כיון שהובאה בשביל זכר לחגיגה אבל כיון שיש‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫עוד טעם בשביל אבלות לא ניכר כ״כ שהוא לחגיגה‬
‫ואין לחוש‪ .‬ועיין בהגר״א סי׳ תע״ו סק״ו שכתב‬
‫שהאכילה שצריך משום שהוא זכר לחגיגה‪ ,‬דסובר‬
‫דכיון דאינו ראוי לקרבן אין שייך החשש דיאמדו‬
‫דר‪,‬קדיש וגם הזרוע סובר שאם היד‪ ,‬מבושל היו‬
‫סימן קנז‬ ‫אוכלין מטעם שהוא זכר לפסח ויסבור דד‪,‬א דאמר‬
‫דבא דבשר אסור להגביה הוא ג״כ משום דנהגו‬
‫בצלי כפר״ח ודלא כט״ז שאף במבושל אסור להגביה‪.‬‬
‫ב דב ר סיום למוד ספר מרורא אם‬
‫ויהיה ניחא דהא רבא היה מהדר אסילקא וארוזא‬
‫נח שב סעודת מצרה‬ ‫ואמר דק שבשר אסור להגביה שהוא לאלו שעושין‬
‫התבשיל דזכר לפסח בשר ולא במה שהוא עשה‬
‫ר״ח שבט חשט״ו‪.‬‬ ‫משום דבסילקא וארוזא שלא שייך לקרבן ליכא‬
‫מע׳־כ ידידי הרה״ג הנכבד מוהר״ר משה יששכר‬ ‫איסור להגביה וא־״ב גם בביצד‪ ,‬לא שייך האיסור‬
‫גאלדבערג שליט״א‪.‬‬ ‫לאכול מצד חשש דד‪,‬קדיש לחגיגה וא״צ למד‪ ,‬שיש‬
‫עוד טעם דאבלות ‪.‬וא״כ בדור שגם החיי אדם סובר‬
‫בדבר אם יש להחשיב סעודת מצוד‪ ,‬לפטור הבכורים‬
‫שצריך לאכול הביצה שאין דרכו של הח״א לפלוג‬
‫מהתענית ערב פסח ולאכול בשר מר״ח אב‬
‫על הגר״א‪ .‬ואף שכתב רק ומותר לאכול הביצה‬
‫עד התענית גם כשמסיימין בחבורה שלומדים מקרא‬
‫במעי׳ ו׳‪ ,‬הוא משום ואיירי שם בצלויה ואוסר‬
‫בעיון והרב דורש לפניהם מדרשות חדל על הפסוקים‪,‬‬
‫שם בבשר ששכח וצלה ביו״ט לאכול בלילה נקט‬
‫שדעת כתר״ה שגם זד‪ ,‬נחקזב סעודת מצוד‪ ,‬כסיום‬
‫בביצה שמותר וכיץ שמותר צריך לאוכלה‪ .‬ואולי‬
‫מסכת וכהא דחזינן שעושין סעודה לגמרה של תודה‬
‫כיץ שיש מקומות שנוד‪,‬גין כאנשי אשכנז שאין אוכלין‬
‫בקריאת התורה בשמחת תורד‪ ,‬כדאיתא בטור ובדמ״א‬
‫לכן כתב מותר מפני שאין זה חובר‪ ,‬כ״כ‪ .‬ומה‬
‫סי׳ תרס״ט והב״י הביא ממדרש שה״ש אסמכתא‬
‫שכתב בסעיף ט׳ שאין בזה שום מצוה הוא על‬
‫מקרא דויעש משתה דשלמד‪ ,‬א״ד יצחק מכאן שעושין‬
‫מה שנהגו לאכול הרבה ביצים בליל הסדר זכר‬
‫סעודה לגמרה של תורד״ א״כ משמע דלאו דוקא‬
‫לחורבן כמו שמפרש הט״ז בדברי הרמ״א דסי׳ תע׳־ו‪,‬‬
‫תורה שבע״פ אלא אפילו תודה שבכחב‪ .‬הנד‪ ,‬אף‬
‫ע״ז כתב הח״א שאין בזה שום מצוה מטעם רכן סובר‬
‫שודאי אין זה ראית ברורה רקה״ח שד‪,‬וא קביעות‬
‫הגר״א שם שכתב ע״ז ולי נראד‪ ,‬הטעם מפני שעושין‬
‫לכל ישראל אפשר שאני‪.‬‬
‫אותו זכר לחגיגה שלכאורה הא הוא רק על הביצה‬
‫אבל מ״מ נראה לע״ד שהדין אמת דאף למוד‬ ‫דשני התבשילין ומה שייך להרמ״א אבל כוונתו‬
‫בעיון הספרים של תורה שבכתב נמי יש להחשיב‬ ‫לחלוק על ד‪,‬מנר‪,‬ג הזה דבא זד‪ ,‬ממה שאוכלין הביצד‪,‬‬
‫הסיום סעודת מצוד‪ ,‬זד‪,‬א מצינו דלאו דוקא סיום‬ ‫דמהשני תבשילין שהיו סבורים שהוא מטעם האבלות‬
‫מסכת ללמד אלא כל מצוה שנמשכד‪ ,‬משך זמן נמי‬ ‫כדסובר הט״ז והח׳׳י ולכן אכלו בשביל זה הרבד‪,‬‬
‫יש שמחה בסיומה כדאיתא ברשב״ם ב״ב דף קכ״א‬ ‫ביצים וכמפורש זה בד״מ אות י׳ שמזה נשתרבב‬
‫בטעם רבה וד׳ יוסף דיו״ט של חמשה עשר באב‬ ‫המנהג לאכול ביצים בליל פסח ולכן■ כתב ולי נראה‬
‫הוא משום שפוסקין בו מלכדות עצים למערכד‪,‬‬ ‫שאין האכילה דהביצה בשביל טעם האבלות דלא‬
‫לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה בזאת‪.‬‬ ‫מצינו זד‪ ,‬בגמ׳ אלא דהוא בשביל שהוא זכר לחגיגה‬
‫רעז‬ ‫משה‬
‫שהמנהגים עדיין חלוקים מדין שני בתי דינים בעיר‬
‫אחת‪ ,‬איך יתנהגו אם ישאר כל אחד במנהג מדינתו‬
‫או שיהיו שניהם שוים להחמיר בחומרות שתי‬
‫המדינות או האשה צריכד‪ ,‬לד‪,‬תגד‪,‬ג כמנהג הבעל‬
‫או הבעל כמנהג האשד‪.,‬‬
‫הנכון לע״ד דד‪,‬אשת צריכה להתנהג כמנהג‬
‫הבעל בין לחומדא בין לקולא‪ .‬דחא דין מנהג בד‪.‬ולך‬
‫ממקום למקום כשאין דעתו להזוד למקומו הראשון‬
‫נוהג כמנהג המקום שבא לשם בין לקולא בין‬
‫לחומדא כמפורש ביו׳׳ד סי׳ רי״ד‪ .‬וד‪,‬וא מגמ׳ דחולין‬
‫דף י׳׳ח דמסיק רב אשי דד׳ זירא שאכל כשסליק‬
‫לא׳׳י מוגרמת דרב ושמואל משום דר׳׳ז אין דעתו‬
‫לחזור הוד‪ .,‬ולהמג׳׳א בסי׳ תס׳׳ח סק״ט סובר שגם‬
‫הרמב״ם סובר כן‪ .‬אך אף לד‪,‬ש״ד יו׳׳ד שם סק׳׳ח‬
‫שלהרמב׳׳ם אף באין דעתו לחזור נותגין עליו חומדי‬
‫מקום שיצא משם מסיק שלהלכד‪ ,‬הוא כד‪,‬דא״ש והד׳׳ן‬
‫פסחים דף נ״א שבאין דעתו לחזור נוהג גם להקל‬
‫כמקום שבא לשם וכן פסק גם החק יעקב בסק״ט‪.‬‬
‫וכן פסק במ״ב ס׳׳ק י׳׳ט ועיי׳׳ש בבאור הלכד‪.,‬‬
‫והנה באשה לאהד נישואד‪ ,‬שנחקזבת בכל מקום‬
‫נכנסה לרשות הבעל‪ ,‬הוא משום שמקומה להיות‬
‫אצל הבעל מדאורייתא שזהו עיקר הנישואין שנמסרה‬
‫להבעל לד‪,‬יות בביתו כדאיתא בכתובות דף מ״ח‬
‫וד‪,‬וא מטעם דדין נשואה הוא שתהיה בבית הבעל‬
‫וד‪,‬וא מדאורייתא‪ ,‬שלכן איתא בקידושין דף ל׳ שאשר‪,‬‬
‫אין סיפק בידה לקיים מצות כבוד אב ואם מפני‬
‫שדשות אחדים עליה שלכאורה תמוד‪ ,‬טובא הא שעבוד‬
‫מלאכד‪ ,‬דאשד‪ ,‬לבעלה הוא דק מדרבנן ואיך אמד‬
‫זה על הקדא דנאמד איש‪ ,‬ועיק בתרי כתובות דף‬
‫ל׳׳ט שדחו בזה פי׳ ד׳׳י שד‪,‬וכיח מזה דאין סיפק‬
‫בידר‪ ,‬שנישואין מוציאין מרשות אב הא מדרבנן‬
‫הוא‪ ,‬אלא צריך לומר משום דאף שמן התודה ליכא‬
‫דין שעבוד מלאכד‪ ,‬על האשד‪ ,‬מ״מ איכא דין על‬
‫האשה שתהיה אצל בעלה שזהו עיקר נישואין וא״כ‬
‫אין סיפק בידד‪ ,‬לילך אצל אביה להאכילו ולהשקותו‬
‫ולעשות כל עניני כבוד‪ .‬ומד‪ ,‬שכתב בש׳׳ע יו״ד‬
‫סי׳ ד״מ סעי׳ י׳׳ז שהאשה אין בירד‪ .‬לעשות שד‪,‬יא‬
‫משועבדת לבעלה צריך לפרש שאין הכוונה דמשועבדת‬
‫למלאכד‪ ,‬דהא זעי מדאורייתא היתד‪ ,‬פטורה אלא‬
‫שמשועבדת לבעלה להיות בביתו וכלשת הקרא ואם‬
‫בית אישה נדדה ובגירושין נאמד ושלחה מביתו‬
‫ובפרשת בכורים קורא אותר‪ ,‬ולביתך כמפורש בגיטין‬
‫דף מ׳׳ז והוא משום דהיא צדיכד‪ ,‬להיות בביתו‬
‫דבעל‪.‬‬
‫ולכן בד‪,‬נישואין אין לך הולכת ממקום למקום‬
‫גדול מזו‪ .‬והוא אדעתא שלא לחזור בהכרח שאין‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫ואף שלא מצינו חיוב ומצוה לעשות סעודה בחמשה‬
‫עשר באב ומסתבר דאף בזמנם שגמרו ממש המצוה‬
‫נמי לא עשו סעודה דק יו״ט בעלמא שלא להתענות‪,‬‬
‫הוא משום דלא היו אנשים מיוחדים שהם עשו‬
‫כל המצוד‪ ,‬אלא זה מעט וזה מעט עד שגמרו והוי‬
‫הגמד לכלל ישראל בכולל ולא לכל אהד בפרט‬
‫ולכן לא חייבו בסעודד‪ ,‬אלא לעשות יו״ט בעלמא‬
‫לכל ישראל‪.‬‬
‫אבל עכ״פ יש ללמד מזר‪ ,‬שיש לעשות שמחה‬
‫לגמר כל מצוד‪ ,‬ולכן באנשים מיוחדים שעושין מצוד‪,‬‬
‫משך זמן יש להן לעשות סעודד‪ ,‬לשמחתם כי שמחד‪,‬‬
‫אחרת כמו לעשות את היום ליו״ט לא שייך ביחידים‬
‫אבל סעודד‪ ,‬הא מציגו שעושין יחידים לגמד מצותם‬
‫בסיום מסכת וכ״ב הוא לגמר מצוד‪ ,‬אחרת מאחר‬
‫שחזינן שיש לעשות שמהר‪ ,‬בגמד כל מצוה‪ .‬ועוד‬
‫אפשר שאף שלא חייבו בסעודת בגמד מצות כריתת‬
‫עצים מ״מ אם עשו סעודד‪ ,‬היתד‪ ,‬סעודת מצוד״‬
‫ועיין בהגר״א יו׳׳ד סוף סי׳ דמ״ו ס״ק ע״ו‬
‫שד‪,‬וכיח מהדשב״ם לזה שבסיום מסכת צריך לשמוח‬
‫ונקראת סעודת מצוד‪ .,‬ומפורש בנ׳׳י ב״ב שם סתם‬
‫בכל מצוה שכשר‪,‬שלימה עושין שמחד‪ ,‬ומשתה ויו״ט‬
‫עיי״ש‪ .‬וא״ב ודאי יש ללמד מזר‪ ,‬שגם למוד מקדא‬
‫בחבורה שנמשך איזה זמן שלא גדע מכל מצוד‪,‬‬
‫שיש לעשות שמחה ומשתה והיא נחשבת סעודת‬
‫מצוה כשגומדין איזה ספד כשלמדו בעיון‪ .‬אבל‬
‫פשוט שהוא דק כשלמדו כפי פירוש אמת שד‪,‬וא כאחד‬
‫מפירושי רבותינו הראשונים ולא בפירושים מאנשים‬
‫דעלמא שרובן בדואים ואינם אמת והרבה יש גם‬
‫כעין מגלה פנים בתורה שלא כהלכד‪ .,‬ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫פירן קנח‬
‫באיש ואשה שהם ממדינות חלו ‪ p‬ו ת איך‬
‫ינהגו במנהגים החלורוים‬
‫ט׳׳ו תמוז תשט״ו‪.‬‬
‫מע׳׳ב ידידי הדב הנכבד מהר׳‪ Y‬יעקב מיכאל‬
‫דזיקאבס שליט״א‪.‬‬
‫הנה איש ואשת שד‪,‬ם ממדינות חלוקות אשד כל‬
‫מדינה יש לד‪ ,‬מנהגים הלוקים נגד מדינה‬
‫האחדת להתמיד ולהקל ונישאו זה או בנוא יאדק‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רעח‬

‫היא כמקום בעלה‪ .‬ולהש״ך שלא כתב טעם אפשר‬ ‫יבולה אף לחזור בד■ ואם בממשבה בעלמא שלא‬
‫גם באלמנה וגרושה שניסת לבעל שממקום אחר‬ ‫לחזור נעשה בדיני המקום שבא לשם ב״ש באשה‬
‫שאף לקולא היא כמקום בעלה השני ואף באנשים‬ ‫שניסת שהוא במעשה שאין בידה לחזור שיש לה‬
‫אם יהיה באופן שלא יוכל לחזור‪ .‬ולדינא אין נוגע‬ ‫להיות בדיני המקום שהלבה לשם‪ .‬ולבן אם יש‬
‫זה משום שהש״ך וכל האחרונים הא פסקו כהרא״ש‬ ‫חלוקי מנהגים בין בית אביה לבית בעלד■ יש לד■‬
‫דבכל אין דעתו לחזור אין עליו חומרי המקום שיצא‬ ‫לנהוג במנהג בית בעלת בין לקולא בין לחומרא‪.‬‬
‫משם‪ .‬ולכן כיון שאף שבין הבעל ובין האשה הם‬
‫ויש מקום לומר שאף להדמב״ם אליבא דהש״ך‬
‫בנוא יאדק יש עכ״פ חלוקי מנהגים ביניהם משום‬
‫שסובר דאף באין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי‬
‫שבפה נוא יארק נשאר כל אחד במנהגי עידו שביודאם‬
‫המקום שיצא משם נמי הוא רק באין דעתו לחזור‬
‫בין לקולא בין לחומרא מטעם שהם כב׳ ב״ד בעיר‬
‫שמא דק במחשבה בעלמא שבידו בבל עת שרוצה‬
‫אחת נחשב ממילא לגבי האשד■ שניסת לבעל שמנהגיו‬
‫לחזור ממחשבתו ולהמלך לחזור למקום שיצא משם‪,‬‬
‫אחרים ממנד‪.‬גי בית אביד■ כיצאד■ ממקום בית אביה‬
‫משום שנפרש שטעם הרמב״ם הוא משום שמחשבד■‬
‫ובאה למקום בעלה שצריכה להתנהג במנהגי בעלה‬
‫אינד■ מוציאד‪ ,‬מידי ודאי נתחייב אבל בנישואיו שהוא‬
‫בין לקולא בין לחומרא בין בדברים שאין נוגעים‬
‫מעשה שלא לחזור שוב למקומה הראשון דבית אביה‬
‫לאיסורים בין בדברים הנוגעים לאיסורים‪ .‬ואין צריך‬
‫אפשר מודד■ שאף לקולא היא בדיני מקום בעלה‬
‫התרת נדרים‪ .‬ואם היה צריך לא היה מועיל להרבה‬
‫שבאת לשם‪ .‬ולפ״ז אם יחיה אופן שעשה שלא יובל‬
‫שיטות עיין בסי׳ רכ״ח סעי׳ ל׳ ובש״ך שם ס׳׳ק‬
‫לחזור למקומו הראשון בגון ברוצח שגלה לערי‬
‫פ׳׳ו ופ״ח‪ .‬ואף בדברים שיכולים קהל להתיר בלא‬
‫מקלט שאין בידו לחזור נמי אף לד‪,‬רמב״ם אליבא‬
‫שאלד■ צריך התרת הקהל כולו ולא יחיד בלבד‪.‬‬
‫דהש״ך יהיה במנהג העיד שגלה לשם אף לקולא‪.‬‬
‫והנה הקשה בני הדד‪,‬׳׳ג ר׳ דוד נ״י מהא דעירובין‬ ‫אך בהק יעקב שם בתב בטעם הדמב״ם דעיקד‬
‫אר״א ב״ר צדוק אני מבני סנאב בן בנימין פעם‬ ‫דין מנד‪.‬ג חל על האדם ממקום שיצא משם ובן‬
‫אחת חל תשעה באב בשבת ודחינוהו לאחד השבת‬ ‫משמע גם בהגר״א סק״ח א״ב אין להסתלק החיוב‬
‫והתענינו בו ולא הקזלמנו מפני שיו׳׳ט שלנו היה‬ ‫אף כשא״א לו לחזור בהא דדוצח שגלד■ לעדי מקלט‬
‫והא דאבר׳׳צ היה כהן ורק אמו היתד■ מבניסנאב‬ ‫ובהא דנישואין לדעת הרמב׳׳ם לדידהו‪ .‬אבל אף‬
‫כתירוץ א׳ רתום׳ שם ואם האשד■ יש לה מנד‪,‬גי‬ ‫לדידהו יש טעם גדול שבאשד■ שעומדת להנשא‬
‫הבעל גם להקל גם האם לא היה לה היו׳׳ט של‬ ‫שתהיה מומדחת לצאת למקום בעלה גם מנחלד■ אין‬
‫יהיה יו׳׳ט‬ ‫קרבן העצים שהיו לבני סנאב ואיך‬ ‫להחשיבה לקבועה במקום הזה שיחולו עליה תקנות‬
‫לבנה ד׳ אלעזד אלמא דאף אחר נישואיה נשארה‬ ‫ומנהגי המקום שנולדה ושד‪.‬יתה שם גם למשתצא‬
‫בחומרי בית אביה ונתחייב גם בנד■ כמותר■ כמו‬ ‫משם‪ .‬ול״ד לאנשים שלא עמדו לצאת משם ואף‬
‫שמתחייב אדם במנהגי בית אביו‪ .‬אבל מאחד שמסתבר‬ ‫ברוצח שגלה לעדי מקלט ישאדו חומרי המקום‬
‫שהיא צריכה לנד‪.‬וג במנהגי בעלה כדלעיל וגם אם היה‬ ‫שיצא משם משום שלא עמד להיות רוצח ולגלות‬
‫חלוקי מנהגים בין האב להאם מסתבר שהבן היה‬ ‫משם אבל באשד■ שעומדת לזד‪ ,‬אפשר אינה במלל‬
‫עליו להתנהג במנהגי אביו לכן הנכון לע׳׳דשמד■‬ ‫תקנות ומנהגי המקום שנעשו על יושביה נאם‬
‫שכתבו התום׳ אחד תירוץ השני או חתנם היה וד‪,‬יה‬ ‫ניסת למקום אחר‪ .‬ולבן אף שבאנשים אף משנעשה‬
‫עמהם בסייעתם קאי גם על תירח הראשון דאמו‬ ‫יציאתו באופן שלא יובל לחזור נמי יש עליו חומרי‬
‫היתה מבני בנימין שג״ב בעצם לא היה מתחייב‬ ‫המקום שיצא משם לטעם הח״י וד‪,‬גר׳׳א בדעת הרמב״ם‪,‬‬
‫בהיו״ט של בני סנאב רק משום שהיה עמהם בסייעתם‬ ‫מ־*מ באעזה שניסת למקום אחר גם לדירתו אפשר‬
‫והיד■ לו היו״ט מצד עצמו‪.‬‬ ‫גם לד‪.‬רמב״ם יש לה לנהוג כמקום בעלד‪ .‬גם לקולא‪.‬‬
‫וד‪ 1‬ני ידידו‪,‬‬ ‫אך לפ״ז יהיה זד■ רק בבתולה שניסת אבל בד‪,‬יתד■‬
‫נשואד■ ונתגרשה או נתאלמנה ואח״ב ניסת למקום‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫אחד לא יסתלקו ממנה הומרי המקום שיצאת משם‬
‫כיון שלא עמדה להתגרש ולהתאלמן כשהיתה נשואה‬
‫לראשון‪.‬‬

‫עכ״פ יש גם מקום גדול שגם הרמב״ם אף‬

‫לטעם הח״י והגד״א י ‪T‬ה בבתולד■ שניסת שאף לקולא‬
‫רעם‬ ‫משה‬
‫כל הימים שמימי הספירה אבל לא בהימים שאין‬
‫אומרים בהם תחנון מדינא שהם ז׳ ימי הפסח‬
‫וששה שבתות ושלשה ימי ר״ח ראייר ומיון ולכן‬
‫אוסרין כל הימים לבד מר״ח‪ .‬אבל טעם שלשה‬
‫המנהגים האחרים הוא שאין מדקרקין לאסור כל‬
‫הימים שמתו בהם אלא מאחר שמתו רק בל״ג יום‬
‫דכשמנכין ז׳ ימי הפסח וקזשה שבתות ושלשה ימי‬
‫ר״ח שהם ט״ז יום נשארו ל״ג יום וכנגד זה נהגו‬
‫למנות ל״ג ימים אף עם השבתות רימי הספירה‬
‫להתאבל קצת וממילא יש ימים שרשאין להסתפר‬
‫בהן אבל יש שהתחילו למנות מאחר ריח אייר שיש‬
‫כ״ח מאייר וה׳ מסיון שהם ל״ג שאסרו ויש שהתחילו‬
‫למנות מא׳ רר״ח אייר שהם ל׳ מאייר וג׳ מסיון‬
‫שהם ל״ג שאסרו חוץ מל״ג בעומר שהתירו מאיזה‬
‫טעם אחר משום שהוא הלולא דרשב״י כדאיתא‬
‫בעט״ז ויש שמונין בהפסקות שהוא מאחר איה‬
‫פסח עד א׳ דר״ח אייר שהם ששה ימים וכל אייר‬
‫ול״ג בעומר שהם כ״ז ימים הרי הם‬ ‫לבד מר״ח‬
‫ל״ג שלימים ולכן מתירין מריח סיון‪) .‬ותמוה מאד‬
‫מש״כ בשער הציון על מנהג זה באות י״ג שלא‬
‫מאין מצא המנהג להקל ביום ב׳ של‬ ‫ידע בברוד‬
‫פיון‪ ,‬הא איכא ל״ג שלימים אף אם מסתפרין בא״ח‬
‫פסח וגם הם שלימים שלא מקילין לומר ביום אחר‬
‫מהן מקצת ככולו ואף אם נימא שהיו מסתפרין גם‬
‫בער״ח פיון מטעם מקצת היום ככולו או שהיו‬
‫מסתפרין גם ביום ל״ב בעומר לעת ערב כדי לעשות‬
‫ביום אחד מקצת היום ככולו נמי לא נגרע ממספר‬
‫הל״ג יום מלשני המנהגים האחרים ואם מחמירין‬
‫להיות ל״ג שלימים הוא עוד עדיף ואם לא היו‬
‫מסתפרין גם באח״ס הרי הם ל״ד יום והי״ל להקשות‬
‫לאידך גיסא ואיך מקשה להיפוך וצ״ע בכוונת שהע״צ(‪.‬‬
‫והנה לדינא מנהג המחבר הוכרע לדינא‬
‫במקומותינו דלא כמותו לענין יום הל״ג בעומר שהרי‬
‫אין אנו אומרים בו תהנון ומרבים בו קצת שמהה‬
‫כהרמ״א וכמדומני שעתה בכל העולם אף הספרדים‬
‫נוהגין בו שמחה‪ .‬וכן המנהג דאוסרין בכל הימים‬
‫לבד מר״ח כתב המג״א מדהשמיט הדמ״א זה ש״מ‬
‫שלא ס״ל הכי ונשאר לנו רק המנהג שאוסרין רק‬
‫עד ל״ג בקר ואח׳׳כ מתידין ושלשה מנהגים האחרים‬
‫שמשונים בחשבון הל״ג ימים איזה לאוסרם‪ .‬ולכן‬
‫אמינא דבר חרש שעזלשה המנהגים הם נחשבין‬
‫למנהג אחד דעיקר המנהג הוא שצריך להתאבל‬
‫ל״ג ימים עם השבתות שביניהם ואין חלוק איזו‬
‫ל״ג ימים מאלו הג׳ מנהגים ודשאין לשנות ממנהג‬
‫זה לחשבץ הל״ג יום למנהג אחר מהם אך שיהיה‬
‫באופן שכל בני העיר ינהגו כן מפני המחלוקת ולא‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫סי ^ קנט‬
‫■ברבר הנישואין בימי הספירה בכ אן‬
‫נוא יארק וברוקלין‬
‫י״ח ארר תשי״ח‪.‬‬
‫מע״ב ידידי הרה״ג ר׳ יהושע אפעלנוים שליט״א‬
‫נשיא ועד הדגנים דפלעטבוש ולכל החבדים הדגנים‬
‫החשוכים מועה״ד שליט־׳א‪.‬‬
‫בד ב ר הנישואין כימי הספידה ככאן נוא יאדק‬
‫ובדוקלין שנתקבצו אנשים מכל המקורות‬
‫אשר היו המנהגים משונים שבעצם יש לכל אחר‬
‫לעשות כמנהג הרקום שבא משם משום דהוי כשני‬
‫ב״ד בעיר אחת שליכא משום לא תתגודדו וגם מהרבה‬
‫מקומות נשכחו מנהגם ורוצים כתר״ה לידע דעתי‬
‫העניה איך להתנהג‪.‬‬
‫והנה רצינו בענין זה הרבה מנהגים חלוקים‬
‫דהמחבר בסי׳ תצ״ג סעי׳ ב׳ כתב שאין להסתפר‬
‫עד ל״ד בבקר‪ .‬ויש נוהגין כפי שמשמע מרמ״א‬
‫שלא להסתפר דק עד ל״ג בבקר‪ .‬ויש נוהגין להסתפר‬
‫עד אחר ר״ח אייר ואח״ב אין מסתפדין ער עדב‬
‫שבועות ח ח רל״ג בעומר כדאיתא ברמ״א סעי׳‬
‫ג׳ ובמג״א סק״ה‪ .‬ויש שמסתפרין ער א׳ דר״ח אייר‬
‫ואוסרין מא׳ דר״ח אייר עד ראשון של ימי הגבלה‬
‫בבקר כדאיתא במג״א‪ .‬ויש שהיו אוסרין מאחר‬
‫אסרו חג רפסה עד ר״ח אייר ומסתפרין בב׳ ימים‬
‫רר״ח אייר ובל״ג בעומר ושאר ימי חדש אייר‬
‫אוסרין ומסתפרין מר״ח פיון ואילך כדאיתא במ״ב‬
‫ס״ק ט״ו מסדור ררך החיים‪ .‬ויש שאסרו כל הימים‬
‫רפסה ער שבועות לבד ימי ר״ח ראייר וסיון כדאיתא‬
‫במג״א שם‪ .‬והנה טעם שני מנהגים ראשונים שהוא‬
‫עד ל״ד בבקר או רק עד ל״ג בבקר הוא שסברי‬
‫תרוייהו ראסוד להסתפר עד יום שפסקו מלמות‬
‫אבל פליגי מתי פסקו רהמחבד סובר שפסקו ביום‬
‫ל״ד משום שמתו עד פרום העצרת שהוא ט״ו יום‬
‫קודם עצרת נשארו ל״ ר יום ומקצת יום ל״ר ככולו‬
‫כדאיתא בב״י ובב״ח ובבאורי הגר״א סק״ו‪ .‬והסוברין‬
‫דרק עד ל״ג בבקר סוברין שפסקו ביום ל״ג כדאיתא‬
‫בבאורי הגר״א סק״ט על זה שכתב הרמ״א שביום‬
‫ל״ג בעומר מרבין במדינות אלו קצת שמחה שהמקור‬
‫לזה מסוף תענית מחמשה עשר באב שמרבים בו‬
‫שמחה משום שפסקו מתי מדבר נמצא דטעם שני‬
‫המנהגים שוה שהוא שאסרו כל הימים שמתו‪ .‬וכן‬
‫הוא טעם מנהג האחרון שאסרו כל הימים לבר מר״ח‬
‫שג״כ אוסר הימים שמתו בהם אבל סובר שמתו‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רפ‬

‫עיי״ש‪ .‬וטעם שהתירו נראה דביון שבנישואין לאיש‬ ‫משום לא תתגודדו כיון שכל ג׳ המנהגים ר‪,‬ם מדין‬
‫זה לא יהיה סתירה מנישואין אחרים ומתספורת‬ ‫אהד ורק המנהג דרק עד ל״ג הוא מנהג אהד ויהיה‬
‫לא נחשב סתירה ומצד מנהג העיר הרי כל המנהגים‬ ‫אסור לשנותו ככל דין מנהג ובזה כתב הרמ״א‬
‫מחשבון הל״ג ימים שוין ולא נחשב שינוי ולא‬ ‫שאיכא משום לא תתגודדו שהוא שאחדים ינהגו‬
‫איסור לא תתגודדות משום דעיקד המנהג הוא חשבו^‬ ‫כמנהג המחבר ואחדים כהמנהג לחשבון הל״ג ימים‬
‫ל״ג ימים בכל אופן שהם כדבאדתי ולמחלוקת נמי‬ ‫אבל ג׳ המנהגים שכולם הם בחשבון הל״ג ימים‬
‫לא חששו שהכל יבינו חלוק בין נישואין לתספורת‬ ‫ליכא משום לא תתגודדו רק משום טעם מחלוקת‬
‫ולא יאמרו שחולק על כולנו‪ .‬אך מ״מ אסר זה‬ ‫יש לאסור‪ .‬ולכן בנוא יארק וברוקלין וכדומה שכל‬
‫הגאון ר׳ משולם משום שעכ״פ נמצא שבעיר ליכא‬ ‫המנהגים מכל העולם איתנהו וא״כ לא שייך מחלוקת‬
‫איסור לנישואין אלא כ״ט יום‪ .‬וא״כ לא שייך זה‬ ‫שידוע זר‪ .‬לכל שיש בכאן כמד‪ .‬מנהגים יכול כל‬
‫אלא בעיר שכולם זקוקים רק לרב אחד וצריך‬ ‫אחד לשנות מל״ג אלו לל״ג אחרים אך לא בשנה‬
‫לעשות מצד העיר זמן אחד שלא יהיה מצד תקנת‬ ‫אחת שאז הרי לא יהיה לו חשבון ל״ג‪ .‬אבל אין‬
‫העיר תרתי דסתרי אבל בעיר כנוא יארק וברוקלין‬ ‫רשאין לשנות ממנר‪.‬ג חשבון ל״ג ימים ולאסור עד‬
‫שנקבצו משם מכל המקומות ואין צורך מצד העיר‬ ‫ל״ג ולהתיר מל״ג ואילך שהוא מנהג מטעם אחר‪.‬‬
‫לעשות מנהג אחד דהרי יש תרי והרבה ב״ד לכן‬
‫אבל זד‪.‬ו לשיטת הגר״א‪ ,‬דלהב״ח גם אלו שנוהגין‬
‫אף להנאון ר' משולם משגחינן רק על איש זה‬
‫רק עד ל״ג בקר ומשם ואילך מתירין אינו משום‬
‫וכיון שאצלו ליכא תרתי דסתרי בנישוזרן יש להתיר‬
‫שסבדי דפסקו מלמות ביום ל״ג אלא דסברי ג״כ‬
‫בכל הימים שיש מנהג להתיר באחד משלשה המנר‪,‬גים‬
‫כטעם התום׳ שמתו בכל הימים לבד הט״ז ימים‬
‫לתגר״א ולהב״ח יש להתיר אף מל׳׳ג בעומר ואילך‬
‫שאין אומרים בהם תחנון מדינא רק שעושין הזכר‬
‫כדבארתי‪.‬‬
‫לאבלות לג ימים מא' דספירה עד ל״ג וחושבין נם‬
‫ולשון החת׳׳ס משמע שלא ברוד לו איסור‬ ‫ימי הפסח בכלל ונמצא דנם מנד‪,‬ג זה דעד ל״ג‬
‫הגאון ר' משולם שכתב והרי קמן דעד הגאון הקילו‬ ‫בקר הוא מנהג מדין אחד עם שלשד‪ ,‬המנהגים‬
‫פד‪ ,‬בנישואין אפילו בתרתי דסתרי אהדדי וכן בכמד‪,‬‬ ‫וא״כ יכולין לשנות למד‪ .‬שבאדתי גם למנר‪.‬ג זה‪.‬‬
‫ורוב מקומות ובתספורת החמירו עיי׳׳ש חזינן מלשון‬ ‫וכיון שבדברים אלו הולכין להקל כדאיתא בזד׳י‬
‫זה דלא ברור לו לדינא כאיסור של הגאון ד' משולם‬ ‫סק׳׳ב יש מקום לד‪,‬קל לשנות גם למנהג זד‪ .‬כלשיטת‬
‫כיון שכתב שרוב מקומות לא סברי כותיה‪ .‬ולכן‬ ‫הב״ח אף שלשיטת הגר״א יש לאסוד מלשנות למנד‪,‬ג‬
‫אפשר שגם הגאון ר׳ משולם תיקן בעירו רק לחומרא‬ ‫זה‪.‬‬
‫בעלמא‪ .‬ולכן ודאי שבנוא יארק וברוקלין וכדומד‪,‬‬
‫והנד‪ .‬מסתבר לע״ד שאין להוה!זיב תרתי דסתרי‬
‫שנקבצו שם מכל המקומות אין מקום להחמיר כלל‪.‬‬
‫מתספורת לנישואין‪ ,‬ונישואין של בחור שהתירו‬
‫והנה החת׳ס שם בתחלה כתב אלא לפי׳׳ז לא‬ ‫לישא אף בימי אבלו משום פו״ר וכן למי שיש‬
‫יהיה המסדר קידושין או אחד מבני החופד‪ ,‬מאותן‬ ‫לו בנים קטנים‪ ,‬ודאי אם לא היה מנהג מיוחד‬
‫שהיו בחופה אחרת בזו השנה באופן שהוא תרתי‬ ‫לאסור מלישא בימי הספירד‪ ,‬לא היינו למדין מאיסור‬
‫דסתרי אף לא בעיר אחרת עיי״ש‪ .‬והוא תמוד‪ ,‬דודאי‬ ‫תספורת ואף למי שקיים מצות פו״ר ובניו גדולים‬
‫המסדר קידושין וכל הקרואים רשאים להיות בחופד‪,‬‬ ‫נמי עכ״פ יש מצוד‪ ,‬בנישואין ולא היינו למדין‬
‫של מנהג המחבר ובחופה של מנהג הרמ״א כי אין‬ ‫מאיסור תספורת‪ .‬ולכן אף שנהגו גם לאסור נישואין‬
‫האיסור על הקרואין השמחים בהנישואין‪ ,‬דהא עושין‬ ‫אין להחשיב תרתי דסתרי מתספורת לנישואין‬
‫סעודות נישואין בכל ז' הימים כשנשא בר״ח אייר‬ ‫והיד‪ ,‬שייך לר‪,‬נד‪,‬יג באיזה מקום היתר לנישואין‬
‫ובל׳׳ג בעומר אף שד‪,‬ן בימי הספירה ונר‪,‬י שעל החתן‬ ‫כשצריכין עד אחר ר׳׳ח אייר או לד‪.‬תיר מר״ח סיון‬
‫והכלה אין לאסור משום שד‪,‬וא יר־ט שלהם ואיכא‬ ‫ולאסור תספורת בימים אלו‪ .‬ומצאתי מפורש כן‬
‫חיוב שמחה אבל על האחרים שאינו יו׳׳ט שלהם‬ ‫בחת״ם חלק או׳׳ח סימן קמ״ב דמתספורת לנישואין‬
‫וליכא עליהם חיוב שמחה !רך שמחים בסעודות‬ ‫אין סתירה זל״ז וליכא משום לא תתגודדו ומטעם זה‬
‫הנישואין בימי הספירה אלא ודאי שהאיסור הוא‬ ‫מתיר בעיר קטנד‪ ,‬שלא יזדמן בשנה זו עוד חתונה‬
‫דק על החתן והכלה לבד וכשהן מותרין ליכא ממילא‬ ‫בימי הספירה שיד‪,‬יד‪ ,‬סתירה לחתונד‪ ,‬זו ואף במקומו‬
‫שום איסור על המסדר קידושין ור‪,‬קרואים‪ .‬ומשמע‬ ‫פרע׳זזבורג שהיתד‪ ,‬עיר גדולה לא היו מקפידין‬
‫שאף בעבר ונשא שדשאין הקרואים לשמח עמו‬ ‫תחלה וד‪,‬יו מתידין בנישואין אף שבכל שנד‪ ,‬היה‬
‫דהא איתא בש׳׳ע סעי' א׳ שאם קפץ וכנס שאץ‬ ‫תרתי דסתרי עד שבא הגאון ד׳ משולם וד‪,‬נהיג לאסור‬
‫רפ א‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫מזד‪ ,‬לזה בטעמים משום דנחדש דאיסוד לא תתגודדו‬
‫הוא דק כשחלוקין באותה המעשה שניכר גם לאין‬
‫יודעין הטעמים‪ .‬אבל טעם זר‪ ,‬הוא הדוש גדול וד‪,‬וקשה‬
‫להחת״ם דהי״ל להגאון לכדרפ להקשות ולתרץ ומלשון‬
‫הגאון נראד‪ ,‬דמתספודח לא הוד‪ ,‬קשה לו מידי‬
‫ולכן דחה מש״ב תחלה שאין סתידד‪ ,‬מזד‪ ,‬לזד‪ ,‬שהוא‬
‫משום דאין המעשים שוין אלא שהוא משום דנישואין‬
‫הוד‪ ,‬מצוד‪ ,‬ולפעמים הזמן דחוק שלכן לא ילפינן‬
‫נישואין מתספורת שכל אחד הוא מנד‪,‬ג בפני עצמו‬
‫ולכן ליכא משום לא תתגודדו‪ .‬ומדויקין רבדיו‬
‫דכתב על כן היה נראד‪ ,‬דמתספורת לנישואין לינא‬
‫משום לא תתגודדו והרי כבד אמד שאין סתירה‬
‫זד‪ ,‬לזר‪ ,‬וא׳־כ ליכא לא תתגודדו ומה חידש עתד‪,‬‬
‫בהעל כן‪ .‬אבל הוא משום דלטעם דלעיל הדי איכא‬
‫בעצם לא תתגודדו דק שהוא דין באיסור לא תתגודדו‬
‫שאין עוברין עליו אלא אם הם אגודות חלוקות‬
‫באותו המעשה ממש ולא בשני דברים אף שהוא‬
‫סתירה מזה בהטעמים אבל למסקנא דנישואין שאני‬
‫משום דהוה מצוד‪ ,‬ולפעמים הזמן דחוק מסיק דעל‬
‫כן היה נראה שליכא גם בעצם משום לא תתגודדו‬
‫מאחר שאף שאיכא הטעם לאסור לא אסרו‪ .‬ונוגע‬
‫זה משום דלטעם זה שליכא גם בעצם לא תתגודדו‬
‫ורק משום הנישואין דעיד אחרת שהיו שם אותו‬
‫המסדר קידושין ואותן הקרואים איכא סתידד‪ ,‬ע״ז‬
‫שפיר יש לומר דלא הוי לא תתגודדו מצד זה מאחד‬
‫דהודאתם היה דק להעיר אחדת‪ ,‬שבשני עיירות‬
‫ליכא איסוד לא תתגודדו ועליהן בעצמן הא ליכא‬
‫איסור‪ .‬וזהו כל כוונת החת״ס מכל זה כתבתי עד‬
‫סוף רבדיו היינו שמש׳־כ דלפ״ז לא יהיה המסדד‬
‫קידושין או אחד מבני החופה מאותן שהיו בחופה‬
‫לחופה זו הוא רק לפי‬ ‫אחדת בזד‪ ,‬השנד‪,‬שסותר‬
‫מש״ב פר׳־מ שהוא כדבארתי שבעצם יש לא תתגודדו‬
‫אך שצריך שיהיה ניכר גם לאין יודעין הטעמים‬
‫שלכן היה מסתבר לאפוד כשהיו בב' החופות אך‬
‫מלשח" הגאון נד׳ דנישואין אין למילף כלל מתספורת‬
‫שע״ב היה נדאה דליכא אף בעצם לא תתגודדו‬
‫רק משום סתירה בנישואין שא״ב שפיד כיון שבאותה‬
‫השנה לא היה נישואין אחדים באותו העיר שיסתור‬
‫לחופד‪ ,‬זו יש לד‪,‬קל זהו באור דברי החת״ם שלכאורה‬
‫אין לד‪,‬ם באור ונמצא שאף הוא מתיר למסקנתו‬
‫גם לאותו המסדר קידושין ולאותן הקרואים להיות‬
‫בשתי התופות‪ .‬ונמצא בשנוא יארק וכדומה שמותרין‬
‫לעשות נישואין אף באופן שהם תרתי דסתדי דד‪,‬ם‬
‫כשתי עירות שאין להתמיד אף להגאון ד׳ משולם‬
‫דשאין גם אותו המסדר קידושין ואותן הקרואים‬
‫להיות בשתיהן‪.‬‬
‫אגרות‬
‫עונשין אותו ואם יהיה אסור לילך אל הסעודות‬
‫ולשמחו אין לך עונש גדול מזה‪ .‬וממילא כיון שבעיה‬
‫זה הותד משום שליכא לחתן וכלה תדתי דסתדי‬
‫לעשות החופה בד״ח אייד ובעיד האחדת הותד‬
‫לעשות בימי הגבלה משום שליכא שם תדתי דסתדי‬
‫אין מקום לאפוד להמפדד קידושין ולהקדואים להיות‬
‫על שתי החופות‪ .‬ולכן צדיך לומד שגם החת״ס לא‬
‫אמד זה למסקנא לדינא אלא דק בתחלה שכתב‬
‫בטעם שיש להתיד בעיד קטנה משום שזה האיש‬
‫שנושא לא סתד עצמו ואיסודו דק משום לא תתגודדו‬
‫דפלג מודין וזה לא שייך שהדי השתא הבא ליכא‬
‫מי שהודה כך ולכן אם הוא אותו המסדד קידושין‬
‫עצמו ואותן הקדואים הדי הודו להיפוך ממה שעושה‬
‫זה ואיכא לא תתגודדו דאף שהודאתם היה לחתן‬
‫וכלה שבעיד אהדת מ״מ כיון שבעצם הדי איכא‬
‫לא תתגודדו אף כאן מתספודת לנישואין ודק שהיה‬
‫סבור עתה שאיסוד לא תתגודדו הוא דק באותה‬
‫המעשה ולא כשיש סחידה ממעשה אהדת שתלוי‬
‫באותו טעם שהוי זה דק סתידה בטעמים ולא בהמעשה‬
‫ולכן כיון שבעצם איכא לא תתגודדו דק שחסד‬
‫שיהיה זה ניכד גם במעשה לאין יודעין הטעמים‬
‫ע״ז סובד החת״ם שכיון שאותו המסדד קידושין‬
‫והקרואים היו על חופה אחרת הסותרת לזו גם‬
‫במעשה אף שעליהם ליכא איסור והוראתם היה‬
‫לעיד אחרת עכ״פ מוכיח זר‪ .‬להכיר בסתירת הטעמים‬
‫שיש גם בעיד זו מתספורת לנישואין‪ .‬אבל למסקנתו‬
‫סובר שמתספורת לנישואין ליכא גם בעצם לא תתגודדו‬
‫ולכן אינו כלום מה שהמסדר קידושין והקרואים יהיו‬
‫על ב׳ החופות כיון שלד‪.‬ם ליכא איסוד והוראתם הוא‬
‫לעיר אהדת ואין שום הוכחה על מקום זד‪ .,‬ויהיו‬
‫מותרין להיות על שתי התופות‪.‬‬
‫ופירוש זר‪ ,‬מוכרת בדכדיו שכתב אחר זה אך‬
‫מלשון הגאון נראד‪ ,‬דמהתספודת לא הוד‪ ,‬קשה לו‬
‫מידי ואפשר משום דנישואין הוד‪ ,‬מצוד‪ ,‬ולפעמים‬
‫הזמן דחוק‪ ,‬שלכאודד‪ ,‬לא מובן כוונתו דד‪,‬א כבד‬
‫כתב כל זד‪ ,‬כתבתי לפי מש״כ פר׳מ שבנר‪ ,‬ספיקו‬
‫על איסור הגאון ד׳ משולם ושם לא הזכיד דק‬
‫שסותרים אד‪,‬דדי בנישואין ומשם יש ללמד דתספודת‬
‫ונישואין אין סתירה זה לזה‪ ,‬ושם לא נתן הטעם‬
‫דנישואין הוד‪ ,‬מצוה ומה זה שכתב אזז״ב אך מלשון‬
‫הגאץ מה הוסיף מ ה וגם מלשון אך משמע שהוא‬
‫אומד עתה דלא כמתחלה‪ .‬אבל כוזנתו כדבאדתי‬
‫דמתחלה היה סבור שמה שמתספודת לנישואין ליכא‬
‫לא תתגודדו הוא משום שבמעשה אין סתירה מזה‬
‫לזד‪ ,‬כיון שהם מעשים חלוקים אף שיש סתירה‬
 ‫משה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫רפב‬

‫ומה שאין המנהג דוקא בסעודה אחת הוא משום‬
‫דחלב ובשד אף אם אוכל החלב קודם יש שאין‬
‫אוכלין בסעודה אחת ולכן לא רצו להנהיג שיעשו‬
‫דוקא בסעודה אחת וגם יש לחוש שלפעמים ישכחו‬
‫ויאכלו הבשד תחלה לכן יותד טוב לנהוג לבדך‬
‫אחר אכילת החלב עיין בפמ״ג במשבצות סק״ג‬
‫ובש״ד סק״ו‪ .‬ועיין בח״י שיש שאוכלין בשבועות‬
‫בסעודה אחת אבל מסיק שיותר טוב ליזהר כמו‬
‫בכל השנה עיי״ש אלמא דמצד ענין המנהג היה‬
‫יותר טוב בסעודה אחת אבל בשביל שלא לבא‬
‫לחשש איסור לא רצו להנהיג כן‪ .‬ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫משה פיינשטיץ‬
‫ולכן למעשה יש להתיר לכתחלה לעשות נישואין‬
‫עד אחר ר׳׳ח אייר‪ .‬וכן בל׳׳ג בעומר בלילה וביום‬
‫רזה שמחמיר הא״ר הובא במ״ב ס״ק י״א לא מסתבר‬
‫כלל דנישואין ודאי קילי מתספורת כדכתב החת״ס‬
‫והוכחת הא״ד מלא דאיתי שמקילין אינה ראיה‬
‫דאדרבה על נישואין צריך מנהג מיוחד וברור‬
‫שהנהיגו לאסור וזה לא ידוע ממה שלא ראה‪ .‬וכן‬
‫מותר מר״ח סיון ואילך‪ .‬ואף שכתבתי שלהב״ח‬
‫יש להתיך גם מל׳׳ג בעומך ואילך מ״מ לכתחלת‬
‫אין להתיך נגך שיטת הגה״א הק להספרדים הנוהגים‬
‫כהמחבד‪ .‬ובשעה״ך גבול יש גם לאשכנזים להתיך‬
‫מלי׳ג בעומך ואילך כהב׳׳ח‪.‬‬
‫והנני יךיךם‪,‬‬

‫סימן קפא‬
‫סימן קם‬
‫בענין פירות הנושרין‬
‫ב ט ע ם הרמ״א ב א כיל ת מ אכל‬
‫ז׳ מדחשון תדפ״ג‪ ,‬ליובאן‪.‬‬ ‫חלב ב שבו עו ת‬
‫מע׳׳ב ידידי הדה״ג מוהד׳׳ד אליעזד שך שליט״א‬
‫בישיבת סלוצק‪.‬‬ ‫חמשה עעור באב תשט״ו‪.‬‬
‫בד ב ר קושית ידידי בביצה דף ג׳ בתוס׳ ד׳׳ה גזידה‪,‬‬ ‫מע״ב ידידי תלמידי הדה״ג מו״ה ר׳ אפרים‬
‫היא קושיא אלימתא‪ ,‬ועיין במהד״מ שיף‬ ‫גדינבלאט שליט״א‪.‬‬
‫שהקשה זה ותידץ דביצה היא עכ״פ בכלל פידות‬
‫מ ש״כ הדמ״א בסי׳ תצ״ד סעי׳ ג׳ שמה שאוכלין‬
‫הנושדין דנושד הוא‪ ,‬ומידי דבעי מדא והצינא אינו‬
‫מאכלי חלב בשבועות שהוא כמו השני‬
‫בכלל פידות הנושדין דאינו נושד וכן איתא בגליון‬
‫תבשילין שלוקחין בליל פסח זבד לפסח וזבד לחגיגה‬
‫מהדש״א וכן הוא מוכדח לתדץ‪ ,‬אבל עדייז“ קשה עכ״פ‬
‫כן אוכלין מאכל חלב ואח״ב אוכלין מאכל בשד‪,‬‬
‫מ׳׳ט גזדו על הנושדין אף באלו שאין שייך הטעם‬
‫פשוט שאין כוונתו שגם בכאן צדיך שני תבשילין‬
‫דשמא יתלוש יותר מעל דבד שנתלש ע׳׳י עכו׳׳ם בשבת‬
‫דיקשה דא״ב יסגי כמו התם‪ ,‬אלא הוא להוכיח‬
‫דיש להיות בכללם אף אלו דבעי מרא וחצינא אף‬
‫שעושין זבד להקדבנות דהדי תקנו להביא בליל‬
‫שאין שייך גזירה דשמא יתלוש בעצמו ומ״ט בנשרו‬ ‫פסח שני תבשילין כדאיתא במתני׳ דפסחים דף‬
‫מעצמן אין מחלקין וגזדו אף בדבד שאין שייך הגזידה‬ ‫קי׳׳ד לכן שפיך יש לנהוג גם בשבועות זבד לשתי‬
‫כמו ביצה‪ ,‬ובנתלש ע״י עכו׳׳ם מחלקין וצדיך לטעם‬ ‫הלחם שהוא לאכול שני לחמים וע״י זה שאוכלין‬
‫אחד לאסוד במידי דלא שייך הגזידה דתלישה נימא‬
‫מאכל חלב ומאכל בשד שאין לאוכלם מלחם אחד‬
‫איפכא וכדמסתבד יותד או שבתדוייהו לא נחלק‪.‬‬
‫הדי יאכלו מב׳ לחמים‪ .‬וזהו מה שמסיק הדמ׳׳א‬
‫והנכון לע׳׳ד דהנה בחדושי באדתי שאף שיש‬ ‫וצדיכים להביא עמהם ב׳ לחם על השלחן דהוא‬
‫צודך לתקן לאסוד איזה דבד לסייג ולגדד לא אסדו‬ ‫מסקנת דבדים כדמשמע ממג״א ומפודש כן במהצה״ש‪.‬‬
‫דבנן אלא באופן ששייך בזה גדד מדינא ודין קבוע‪,‬‬ ‫ומה שלא תקנו חז״ל גם בשבועות כמו שתקנו‬
‫והוכחתי זה מהתלת מילי שנקדאו הלכתא בלא טעמא‬ ‫בליל פסח הוא משום דשתי הלחם לא היה נאכל‬
‫אף שטעם יש כדאיתא בתוס׳ גיטין דף י׳׳ד מעוום‬ ‫אלא לכהנים ולפנים מן הקלעים ולא היה ניכד‬
‫ראף שיש שם טעם לצורך התקנה אבל אינם טעמים‬ ‫זה אף בז ‪ p‬הבית בכל בתי ישדאל לבן לא תקנו‬
‫למה שמועיל ולא תקנו מחמת הצודך דבר שאין לו‬ ‫לעשות זבד שלא היה זה בבתים מעולם‪ .‬אבל עכ״פ‬
‫שום גדד מדינא ודק כהני תלת מילי עשו אף‬ ‫יש ללמוד משם דטוב לנהוג כן‪.‬‬
 ‫רפג‬ ‫טשה‬
‫שאין שייך שינשרו מעצמן אינם בכלל הגזירה דרק‬
‫עשיית העכו״ם שייך בהו ולא גזרו על עשית העכו״ם‬
‫דאדעתא רנפשיה עביר‪.‬‬
‫והנר‪ ,‬כל זה הוא מחמת שאין שייך גזירה דשמא‬
‫יתלוש בדבר שבעי מרא וחצינא מחמת טרחא או‬
‫כטעם השני שבתום׳ משום דאינו מתאוה ולכן גזרו‬
‫בגדר שבארתי מקזום דסגי בזה‪ ,‬אבל אם היה שייך‬
‫הגזירה אף באלו היו מוכרחין לגזור בגדר אחר כדי‬
‫לכלול גם אלו והיו צריכין לגזור על כל דבר שנעשה‬
‫בשבת שנחשבת מעשה שבת והיה נאסר ממילא כל‬
‫דבר הנעשה בשבת ע״י עכו״ם אף שאין שייך שם‬
‫הגזירה‪ ,‬ולכן הוצרכו התוס׳ לומר שלא שייך גזירה‬
‫דשמא יתלוש בדבר שבעי מרא וחצינא או דאינו‬
‫מתאוה‪ ,‬והוכיחו זה ממד‪ ,‬שמותר מעשה העכו״ם בנר‪,‬‬
‫זד‪,‬ו מה שנראה בדעת התום׳ מצד חומר הקושיא אף‬
‫שעדיץ הוא דחוק וצ״ע עדיין'‪ ,‬ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן קפב‬
‫באור דברי התום׳ ריש מו״ק ד״ה חייב‬
‫לענין חיוב מל תות ב מ ל א כ ת יו״ט‬
‫מע׳׳ב ידידי תלמידי הרה״ג ר׳ אברהם יוסף‬
‫ראזענבערג שליט״א‪.‬‬
‫בד ב ר קושיתך על התום׳ ריש מו׳־ק ד׳׳ה חייב דהא‬
‫אין חלוק מלאכות ביו״ט כדאיתא במכות דף‬
‫כ־‪-‬א‪ ,‬וא״ב איך מפרשי לענין מלקות דהוא רק ליו׳׳ט‪,‬‬
‫וצריך להוסיף בקושיתך דדוחק לפרש דכוונתם בשבת‬
‫והתרו למלקות ולא למיתר‪ ,‬ולמ״ד במכות דף י״ג‬
‫רלאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד לוקין עליו ונימא‬
‫שהחלוק מלאכות בשבת הוא אף למלקות ממילא‪.‬‬
‫וקצת ראיה דהא לד‪ -‬נתן שהחלוק מלאכות לחטאות‬
‫ילפינן מר‪,‬בערה דסובר לחלק יצאת‪ ,‬בשבת דף ע'‪,‬‬
‫ודאי הוא ילפותא גם למלקות למ״ד דלוקין ומדר'‬
‫נתן נשמע גם לטעם ר׳ יוסי ולשמואל התם דמ״מ‬
‫ממילא הוא החלוק אף למלקות כדי שלא נעשה‬
‫מחלוקת ביניהם‪ .‬דודאי דוחק לפרש שלא אליבא‬
‫דהלכתא‪ ,‬וממילא גם תירוצך דחוק דהא הלכתא‬
‫כרבה דאין חלוק מלאכות ביו״ט ולא מסתבר שאביי‬
‫פליג לדינא אלא דרק הקשה עליו מהברייתא דהמבשל‬
‫גיד דחשיב בקזול והבערה בתרתי אבל ודאי קבל‬
‫תירוצו‪ ,‬וכדמשמע בפסחים דף מ׳׳ח‪) .‬ופלא על‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫בלא טעמא‪ ,‬וא״כ אף הנא שהיה צורך לתקן לסייג‬
‫שלא יתלוש לגזור שלא לאכול לא היה שייך לתקן‬
‫לאסור היכא דאיכא החשש ולהתיר היכא שליכא‬
‫החשש אלא דהצורך לתקן בשביל הסייג שלא לתלוש‬
‫גרם שיתקנו דבר קבוע שיש לזה גדר מדינא‪.‬‬
‫והנה היה שייך לגזור שלא יהנו ממלאכת שבת‬
‫בשבת‪ ,‬והטעם לדינא שהרי אסור מעשה שבת בעשר‪.‬‬
‫במזיד‪ ,‬ויאסרו אף מד‪ .‬שנעשה בשבת ממילא או‬
‫ע״י עבו״ם‪ .‬אך א״ב היה אסור בכל המלאכות שזה‬
‫לא רצו חכמים לגזור מאחר שאין צורך לזה לכן‬
‫לא גזרו בגדר זה‪ .‬והיד‪ ,‬מקום לומר שגזרו בגדר זה‬
‫שכל דבר שנעשה ממילא נחשב כנעשה בשביל האוכלו‬
‫ולוקחו אחר כך ולכן אסור כמו בעשה עכו״ם מלאם־‪.‬‬
‫בשביל ישראל‪ ,‬ואיסור זד‪ ,‬לא שייך בעשה עכו״ם‬
‫אדעתא דנפשיד‪ ,‬דאין שייך לד‪,‬חשיב שעשר‪ ,‬עבור‬
‫הישראל ולשנות דעתו‪ ,‬וא״ב אין שייך האיסור אלא‬
‫בנשרו ממילא ואף בביצה שנולדה דג״ב היא מלאכר‪.‬‬
‫אם היה עושה הישראל בעצמו דד‪,‬וא עוקר דבר‬
‫מגידולו כדאיתא בשבת דף ק״ז לענין דלדל עובר‬
‫שבמעי בהמה‪ ,‬והרי נחשב מצד הגזירה כנעשד‪ ,‬בשביל‬
‫ישראל האוכלו ואסור‪ ,‬אבל בעכו״ם שתלש לעצמו‬
‫אין שייך זה‪ ,‬ולכן הוצרך שם לטעם מוקצה‪ .‬אבל‬
‫טעם זד‪ ,‬אין לומר לתוס׳ דא״ב אף ברבר דלא בעי‬
‫מרא וחצינא נמי צריך לטעם מוקצה בעכו״ם שתלש‬
‫לצורך עצמו‪.‬‬
‫וצריך לומר דטעם הגזירד‪ ,‬דשמא יתלוש שייך‬
‫גם בעכו״ם שתלש וא״ב הי״ל לגזור גם על מד‪,‬‬
‫שעכו״ם תלש רהוא לאסור שלא ליהנות מכל מה‬
‫שנעשה בשבת‪ ,‬אבל כדי שלא יכלול דברים שלא‬
‫שייך בהו הגזירה גזרו רק כדבארתי‪ ,‬דדבר שנעשה‬
‫ממילא הוא כנעשה בשביל האוכלו אח״ב‪ ,‬אך נוסף‬
‫שלאו דוקא נתלש ממילא אלא אף אם תלש עכו״ם‬
‫אם אך הוא דבר שאפשר שיתלש מעצמו כגון פירות‬
‫הנושרין דנחשב כנתלש מעצמו ולא נחשב עשיית‬
‫העכו״ם כלום‪ .‬וסמך לזה יש להביא מרשב״א ס״פ‬
‫כל כתבי שכתב דבפירות הנושרין דממילא קא אתו‬
‫אי שריית ליה אתי למעבד איהו בידים דמיחלף ליה‬
‫וכן אסירי בתלשן עכו״ם דאי שריית ליה אתי למיכל‬
‫אפילו כשנשרו מעצמן‪ ,‬וכולה חרא גזירה היא‪ ,‬והביאו‬
‫בדרוש וחרוש רעק״א בביצה רבמידי דאתיא ממילא‬
‫אפילו נעשה ע״י נכרי אסור והוא מטעם דבארתי‬
‫דד‪,‬וא ג״ב גדר אחד קבוע בתקנה רפידות תנושרין‬
‫דדבר שנשר ממילא נחשב כנעשד‪ ,‬בשביל האוכלו ואף‬
‫אם לא נשרו מעצמן אלא תלשן עכו״ם אם אך הם‬
‫פירות שאפשר לינשר מעצמן נחשבין כנשרו לעני^‬
‫שלא יועיל תלישת העכו״ם לר‪,‬תירן‪ ,‬אבל פירות‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫ביו״ט‪ ,‬אבל הוא מחמת שמשמע לו דאיידי אף‬
‫בעשה שתיהן במעשה אחת דהבערד״ וראיה לזה‬
‫קצת מהא דבפסחים הקשה אביי לדבה שפוטד מצד‬
‫הואיל מזה שמחייב בברייתא על הבעדת במבשל‬
‫גד‪,‬׳׳נ והיה ניחא ליה מזר‪ .‬שסובד דבת דאין חלוק‬
‫מלאכות ביו׳׳ט ודק כשתירץ לו בשביל קושיא דד‪,‬ואיל‬
‫דעייל עצי מוקצה הקשה תא את הוא דאמדת אין‬
‫חלוק מלאכות ליו׳׳ט ואיך מתייבת לו תרתי משום‬
‫מוקצה ומשום מבשל גיד עיי׳׳ש בפדשי׳י‪ ,‬והוא תמוה‬
‫מאד דאף כשהוא הבעדה ממעז יקשה זח יעיץ בתום׳‬
‫שעמדו בזה‪ ,‬אבל נדאה מדבריהם שבעצם לא קשה‬
‫ורק הביאו שבמכות אמר אפיק הבערד‪ ,‬בלא תא‬
‫דד‪,‬ואיל‪ ,‬והא לכאורה היא קושיא עצומה בכאן גופה‬
‫מ׳׳ש מוקצה מהבערה‪ .‬אבל למה שבארתי ניחא דד‪,‬א‬
‫על הבערה יש עכ״פ לדחוק ולתרץ דאיירי בעשה‬
‫הבשול וד‪,‬הבערה בב׳ מעשים בזא׳׳ז אבל בעצי‬
‫מוקצה שהאיסור הוא משום הכנה דשייך רק באם‬
‫ממזל בהו לשבת ולא בהבעדתן בעלמא או שלא‬
‫לשבת‪ ,‬עיץ בריש ביצה‪ ,‬ונמצא שהאיסור דעצי‬
‫מוקצה הוא רק בעת הבשול והוו במעשה אחת‬
‫שמבשל בעצי מוקצה לכן הקשת מאין חלוק מלאכות‬
‫ליו״ט‪ ,‬ונמצא שבעצם לא קשה כלום ודק הביאו‬
‫התום׳ שבמכות לא רצה לתרץ כן אלא אמר אפיק‬
‫הבערה גם מצד אין חלוק מלאכות לבד בלא הא‬
‫דד‪,‬ואיל משום דמשמע יותר שאיירי במעשר‪ ,‬אחת‬
‫כדלעיל‪.‬‬
‫והנה גם במנכש ומשקה מים לזרעים אף שמשמע‬
‫שהשעור בתדוייהו הוא כל שד‪,‬ו אבל אף שמועיל‬
‫לזריעה אף הכ׳׳ש מסתבר שבנכוש רק עשב אחד‬
‫כשיש עוד הרבה אין מועיל לצמיחה כלום ולרפויי‬
‫ארעא הוא גם כשנשארו הרבד‪ ,‬מועיל לכ׳׳ש‪ ,‬ובמשקה‬
‫מסתבר שלרפויי ארעא צריך שיהיו מים שיכנסו‬
‫בעומק קצת ולזריעת מועיל לכ׳׳עו אף דק על הזרעים‬
‫ואצל הזדעים אף שלא היה כדי לרפויי הקרקע‪ ,‬ול ‪'p‬‬
‫אם עשת זה בב׳ מעשים יש לחייב שתים אף ביו‪-‬ט‬
‫מצד חלוק הד‪,‬תראות אף שבתחלה‪ ,‬וכיון שפליגי‬
‫בהתדאד‪ ,‬שהוא למזיד שבשבת אין שייך תרתי מעומע‬
‫לתוס׳ שקושית אביי הוא שלענין יו״ש יש לתרריד‪,‬ו‬
‫לחייב שתים‪ ,‬ואולי לא גרסי התום׳ תיבת בשבת‪.‬‬
‫הם כשעור אחד אבל ב׳ מלאכות שהם ממש ב׳‬
‫והוקשה להו למה שבארתי שפיר שזה ודאי לא‬
‫קשה כלל על דבר המפורש פעמים אין מספר בש׳׳ס‬
‫שלוקין ב׳ מלקיות מהא דרשעד‪ ,‬אחת אתה מתייבו‬
‫דד‪,‬א ליכא בדדכא מיניה‪ ,‬אבל הכא שעל ומור ענף‬
‫הדאשון חייב מלקות על נוטע ורוצים לצרפו לשעור‬
‫בשול ביצת קלה שנשלם בזמוד השני לחייבו גם‬
‫על קוצר הקשו דד‪,‬א חיוב ממש הוא בדדבה מיניה‬
‫אגרות‬ ‫רפד‬
‫הדיטב״א דכתב דהקשיא שאמד בגמ׳ הוא משום‬
‫דסבר יש חלוק מלאכות ביו׳ט ואף דרבה לא סבר‬
‫כן וגם ד׳ יוסף אזיל בשיטתית מ״מ היא קשיא‬
‫מהא דהמכשל גה״ג ביו״ם דצדיו רבה לדהוקי הא‬
‫עכ״פ כיון שסברי דאין חלוק מלאכות ליכא קושיא‬
‫דכאן וברייתא דמבשל גה״ג ביו״ט לא הזכיר כלל‪,‬‬
‫ואדרבה בפסחים ומכות שהקשה מברייתא דגר‪,‬״נ‬
‫ביו״ט לא אמר קקזיא וצ״ע(‪ .‬ועוד הקשית הא משניות‬
‫מפורשות הן דלוקין ב׳ מלקיות אמעשה אחת‪ ,‬ולמה‬
‫הוצדכו התוס׳ להביא מהא דאביי דלוקה ארבע‬
‫בפוטיתא‪.‬‬
‫והנכון לע״ד דהנה זה ודאי שחשעורים דהמלאכות‬
‫הם אף ליו״ט כמו לשבת ולא יצטרפו חצי שיעור‬
‫דמלאכה אחת עם ח׳׳ש דמלאכה אחרת ומשום דחצי‬
‫שעוד לא נחשב שעשה מלאכה ההיא ונמצא שלא‬
‫עשר‪ ,‬לא זו ולא זו ומלאכה עכ״פ הא צריך לעשות‬
‫גם ביו׳׳ט‪ ,‬וזה הא ודאי שזמור למלאכת נוטע חייב‬
‫בכל שהו וכן מפורש ברמב״ם פ׳׳ח משבת ה״ב‬
‫וזמור למלאכת קוצר שהוא מחמת שצריך לעצים‬
‫הא שעודו כדי לבשל ביצר‪ ,‬קלה כמפוזשז במלקט‬
‫עצים בשבת דף ק״ג וברמב״ם שם ה״ח‪ .‬וא׳־כ יש‬
‫לצייר בהוצדך לשעור בשול ביצה קלה לזמוד שני‬
‫פעמים דמלאכת נוטע נגמרה בראשון ועל השני חייב‬
‫מצד שעתה השלים מלאכת קוצר‪ ,‬ואיירי בעשה גם‬
‫זמור השני תכ״ד להתדאתו‪ ,‬ולכן יש לחייבו שתי‬
‫מלקיות משום שהתדאות מחלקות‪ ,‬ואף אם לא יועילו‬
‫שתי התראות מתחלה לחייבו שתים על שני שעודים‬
‫שילקוהו על כל שעור אלא צריך שיתרהו התראה‬
‫שניה אחר שעבד כשעור על התראה ראשונה‪ ,‬דלא‬
‫כדסובד הירושלמי בפ״ו דנזיר ה׳׳ד שבד‪,‬תרהו‬
‫שכשישתה צלוחית יץ זה שיש בה עשרה זיתים‬
‫ותתחייב עשדד‪ ,‬מלקיות מקבל התדייה בדעת הזאת‬
‫וכן פי׳ הדמב״ם במשנה דמכות פ״ג והרע״ב שם‪,‬‬
‫אלא כדסברי התוס׳ בנזיד דף מ״ב דצריך התראת‬
‫אחר כל שעוד ושעור‪ ,‬מ״מ בשתי מלאכות שהם‬
‫ממש ב׳ ענינים ורק לענין הלאו הם אחד יועילו‬
‫ההתראות לחלקם באם הם כזא״ז אף שהתרה מתחלה‪,‬‬
‫משום דשעודים שאני כיון שגם הרבה שעורים הוא‬
‫ענין אחד וכ״ז שלא מתחלקי בב׳ התראות בינתים‬
‫ענינים ודק שהלאו עשאן לאחד מתחלקי בב׳ התראות‬
‫דמתחלד‪ ,‬כיון דהתדאות מחלקי הלאו לחייבו שתים‪.‬‬
‫ואף שלפ״ז היה יכול דבה לתדץ דמעשה הבזנזול‬
‫ומעקזה הבערת עשה כזא׳׳ז כגון שהבעיר קודם‬
‫שהעמיד הקדרה‪ ,‬ולכן חייב בב׳ ההתראות שמתחלה‬
‫על הבשול ועל ההבערד‪ ,‬אף שאין' חלוק מלאכות‬
‫רפ ה‬ ‫םשה‬ ‫או ״ ח‬
‫דלא חשיב במתני׳ כדאיתא בהג׳׳א ובהגמ״יי שד‪,‬ביא‬
‫הב״י לא קשר‪ ,‬ב*כ כמפורש בתום׳ דף י׳׳ז ר־ה ותנא‪,‬‬
‫שתנא ושייר כדמוכרח מחא דלא פשיט כעיית ר׳׳ז‬
‫באבוד‪ ,‬לו אבירה מד‪,‬א דלא תני לה עיי׳׳ש‪ .‬וכן‬
‫מפורש בריטב׳׳א שם שמניינא דמתני׳ לאו דוקא‪,‬‬
‫ומר‪ ,‬שמשמע דמה שחשיב בסיפא דאלו מכבסין הוא‬
‫דוקא מדהקשה בדף י״ח ר׳ ירמיה על ר׳ אסי א׳׳ר‬
‫יוחנן במי שאין לו אלא חלוק אחד שמותר לכבסו‬
‫בחולו של מועד ממתני׳ דלא חשיב לח‪ ,‬ו ת הקשה‬
‫רבא על ר׳ יצחק בר יעקב בר גיורי משמיה דר׳‬
‫יוחנן שאמר בכלי פשתן שמותר לכבסן בחש׳׳מ ממתני׳‬
‫דלא חשיב לה‪ ,‬כבר עמד בזה הריטב״א ותירץ דרק‬
‫בסיפא דאלו מכבסין הוא דוקא משום דקתני לישנא‬
‫יתירא הרי אלו מותרין ושאר כל אדם אסורין' דמפרש‬
‫דקאי רק אסיפא עיי״ש‪.‬‬
‫ועוד שמעינן מתום׳ דף י׳׳ח תירוץ אחר אף‬
‫אם נפרש רגם רישא דאלו מגלחין הוא דוקא‪ ,‬משום‬
‫דמתני׳ נימא שאיירי להתיר אף בלא גילח קודם‬
‫הרגל שהם רק אלו דחשיב ובגילח קודם הרגל שכו׳׳ע‬
‫מותדין לא איירי‪ ,‬דהא מוכיחין בד״ד‪ ,‬אע׳׳ג מדלא‬
‫משני הב׳׳ע כשלא כיבסו לפני הרגל‪ ,‬פי׳ דד‪,‬יר‪ ,‬לו‬
‫לתרץ קושית ר׳ ירמיה דמתני׳ איירי בלא כיבסו‬
‫קודם הרגל שד‪,‬תם אסורין כו״ע אף מי שאין לו‬
‫אלא חלוק אחד ובכבסו לפני הרגל שמותר שם מי‬
‫שאין לו אלא חלוק אחד לא איירי‪ ,‬דמוכרחין לומר‬
‫שאף בפשע ולא כיבסו לפני הרגל שרי באין לו‬
‫אלא חלוק אחד עיי״ש‪ .‬חזינן דאף דבסיפא חא הוא‬
‫דוקא מ״מ לא היד‪ .‬קשה אם נוקים דאיירי רק‬
‫בגוונא חד דהוא בלא כיבסו לפני הרגל משום‬
‫שכגוונא ההוא יד‪.‬יה בדוקא‪ ,‬וכדמוכרח כן מתירוץ ר׳‬
‫יעקכ לר׳ ירמיה כגמ׳ דמוקים דאיירי באית ליד‪,‬‬
‫תרי ומטנפי‪ ,‬וכ^ מתרץ אביי קושית רבא דאיירי‬
‫מתני׳ בשאר מיני דלאו פשתן משום דבגוונא זה הוא‬
‫דוקא‪ ,‬א״כ אף אם אלו מגלחין נמי הוא דוקא יקז‬
‫לאוקמי דאיירי רק בלא גילח קודם הרגל וד‪,‬כא עוד‬
‫עדיף מתירוצם בכיבוס דהכא כו״ע מותרין ובכיבוס‬
‫הא אסור למי שיש לו הרבה אף אם כבסן לפני הרגל‪,‬‬
‫ונמצא שלא קשה כלום על ר׳׳ת מחא דלא חשיב‬
‫במתני׳ מתרי טעמי‪.‬‬
‫אך מהטור משמע רלא מקשה ממה שלא חשיב‬
‫במתני׳ אלא מהא דלא אמר זה כגמ׳ כי חיכי דאמר‬
‫גבי כיבוס שמותר באין לו אלא חלוק אחר‪ ,‬ודין‬
‫זה הא לא נזכר במתני׳ אלא בגמ׳‪ ,‬אלמא רקושיתו‬
‫היא מד‪.‬א שלא נקט בגמ׳‪ .‬ואף שיש לתרץ גם קושיא‬
‫זו אליבא דתוס׳ וריטב׳׳א דרק זה הוצרך לומר‬
‫משום דבבא דסיפא הוא דוקא השמיעט דמ״מ מותר‬
‫באין לו אלא חלוק אחד אף שמחמת זה צריך לאוקמי‬
‫אגרות‬
‫נגד צרוף למלקות וא״כ יצטרך דוקא שעור שלם‬
‫לבד תזמור שחייבוהו משום נוטע‪ ,‬ואולי ג□ שעור‬
‫שלם לא יועיל כיון שמתחייב היד‪ .‬על כל אחד לבד‬
‫המלקות בשביל נוטע הוא רבא מיניה לגבי חיוב‬
‫דקוצר לריש לקיש שפוטר גם בחייבי מלקות שוגגין‬
‫ודבר אחר‪ .‬והוכיחו התום׳ בתירוצם דמ״מ אינד‪.‬‬
‫פוטרת מצרוף למלקות דבל שם מלקות חד רשעה‬
‫הוא‪ ,‬מחא דריסק ט׳ נמלים והביא אחד חי והשלימן‬
‫לכזית דחייב גם משום נבלה ומשמע בכל אופן אף‬
‫אם אכל את החי תחלה ואין המלקות דעליו לבד‬
‫פוטרין מלהצטרף להט׳ לשעור כזית לחיוב נבלה‪,‬‬
‫והוי כוונת התום׳ בלשון' וכר בסוגיא דאמר אביי‬
‫וכוונתם למכות ולא לפסחים‪ ,‬ותיבות במס׳ פסחים‬
‫פ׳ כל שעה הוא הוספת המרשים מראה מקומות ולא‬
‫מלשון התום׳‪ ,‬ואף שהוא דוחק בלשון מוכרחין לפרש‬
‫זה בשיטת התום׳ שמוקשין לכאורה מאד‪.‬‬
‫ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סיסן קסג‬
‫בענין ת ספו ר ת הזלןן בחוה״גן בזה״ז‬
‫ב טרינ תנו‬
‫א״ח סכות‪ ,‬תש׳׳ח‪.‬‬
‫מע״ב ידידי הרב מור‪.‬״ר אברר‪,‬ם זעליג קראהן‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫הנה לאלו שנחוץ להם לגלח הזקן במספרים בחוד‪”,‬מ‬
‫יש להתיר בזה׳׳ז במדינתנו שכל אלו הרגילים‬
‫בתספורת הזקן מסתפרים בכל יום ולכן אין שייך‬
‫טעם החולקין על ר׳׳ת שהביא הטור בסי׳ תקל״א‬
‫שמתיר במי שגלח קודם המועד לגלח במועד‪ ,‬מטעם‬
‫דאמרו כל הסריקין אסורין סריקי בייתום מותרין‬
‫שהוא הטעם שאסור באבדה לו אבידד‪ ,‬ערב הרגל‬
‫כדאמר אביי במו״ק דף י״ד דהוא משום דלא מיגליא‬
‫לכו׳׳ע אונסיה כדפדש״י‪ ,‬וכן הכא מי יודע אם גילח‬
‫קודם המועד כרב׳ שם הטור‪ ,‬וא״כ במדינה שכל‬
‫המסתפרין מסתפרין בכ׳׳י ואף אם רק רוב מהמסתפרין‬
‫שידוע שאף שנסתפר בערב יו״ט מסתפר עתה ואין‬
‫®’ ‪ T‬חשש זה יש להתיר לכו׳׳ע אף להטור וכל‬
‫החולקים‪.‬‬
‫ומה שהוכיח עוד הטור מהא דלא חשיב זה‬
‫במתני׳ באלו מגלחין‪ ,‬הנד‪ ,‬אם הקושיא היא מד‪.‬א‬
 ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רפו‬

‫אבירה פמתני׳ שלא נקיט לה דהוא משום דלא‬ ‫מתני׳ באוקימתא כדר‪,‬קשה ותירץ בגם׳‪ ,‬אבל מר‪,‬‬
‫שכיחא שיאבד ולא יהיה לו פנאי לגלח כדמתרץ‬ ‫שמותר בגלות בגילת קורם ר‪,‬רגל לא הוצרו למינקט‬
‫‪ p‬הנחל אשכול‪ .‬וא״כ ודאי לא קשה מה שלא נקיט‬ ‫בגמ׳ כיון שר‪,‬םברא מכרית זה וליכא קושיא ע״ז‬
‫באם כל בני המדינד‪ ,‬מסתפרין בכל יום שאולי היה‬ ‫ממתני׳ ררישא הא לאו רוקא‪ .‬וצריך לומר דר‪,‬טור‬
‫אז מלתא דלא שניחא‪ ,‬ואפשר שלא היה במציאות‬ ‫פליג על התום׳ וסובר דבפשע ולא כיבס קודם הרגל‬
‫כלל‪ ,‬אך אפשר שבאבדה אם מותר הוא כמו יוצא‬ ‫אסור לכבס אף כשאין לו אלא חלוק אחד ורק בכיבם‬
‫מבית האסורים שהוא מטעם שהיה אנוס‪ ,‬אבל מ״מ‬ ‫קודם הרגל מותר ששייך בו ממש גם אותו הטעם‬
‫יש לתרץ דדבר שלא היה מצוי אז לא רצה למינקט‪.‬‬ ‫עצמו שיש במי שגילת קודם הרגל ולכן מסתבר‬
‫להטור שאם מותר גם בגילוח הי״ל לגמ׳ להביא‬
‫אך מה שיש לעיץ הוא דאולי כיון שרק מחמת‬
‫מדין זה ראי׳ לדין הכיבוס עור מכ״ש‪ ,‬ולת הוכיח‬
‫שכל בני המדינר‪ ,‬מסתפרין בכל יום רוצים אנו‬
‫דאסור לגלח דלא כר״ת‪ .‬וא״ב שייך ראיה זו אלא דלא‬
‫לר‪,‬תיר‪ ,‬ואם באופן נזה לא היה בזמן התנאים וב׳׳ד‬
‫כר׳׳ת שמתיר אף כשרק הוא עצמו רוצה לגלח עוד‬
‫הגדול שהתירו הא דחשיב במתני׳ ממילא לא היה‬
‫הפעם בחוה״מ אף נשגילח ערב הרגל אף שכל בני‬
‫זה בכלל ההיתר ונשאר באיסור המלאכה שיש‬
‫המדינה אין מגלחין כ״ב בסמוך‪ ,‬אבל אם ההיתר‬
‫בעצם על גלוח‪ ,‬ועיין בנחל אשכול שכתב דכאן אין‬
‫הוא רק במקום שכל בני המדינה רגילין להסתפר‬
‫האיסור הדוש אלא ההיתר דמלאכר‪ ,‬ולכן אסור אף‬
‫בסמוך כמו בכל יום או אתת בשני ימים או בשלשה‬
‫שליכא הגזירה דשמא יכנס מנוול דעכ׳׳פ הא לא‬
‫לא קשה כלל ממה שלא הוכיח להתיר גם בכיבוס‬
‫התירו ואף אם ברור שאם היה ב״ד הגדול היו‬
‫דד‪,‬א בכיבוס אינו כה״ג דהא כל בני המדינר‪ ,‬יש‬
‫מתירין להם נתנה תורה רשות ולא לנו עיי״ש‪ .‬וגם‬
‫להן הרבה חלוקים וגם בכלל לא היד‪ ,‬שייך להוכיח‬
‫הנו״ב קמא סי׳ י״ג נתב דאף לר״ת שמתיר בגילת‬
‫מהיתר זה שאולי לא הי׳ בזמנם מקום שכל בני המדינה‬
‫ערב הרגל הוא רק מצד האיסור שלא יכנס לרגל‬
‫מסתפרין בכל יום ואף לא בשנים ושלשה ימים‪.‬‬
‫מנוול אבל ענ״פ יודה שאסור משום מלאכה ויועיל‬
‫ולהשמיענו עצם הדין ראם יארע מקום כזה יהיו‬
‫זה רק להתיר ע״י פועל שאין' לו מה יאכל עיי״ש‪.‬‬
‫מותרין הוא דבר שפשיטא כיון שהסברא מכריח זה‪.‬‬
‫אבל פשוט לע״ד רכיון שהוא לצורך המועד‬
‫לקשוט וליפוי אין בזה שום איסור מדין מלאכה‬ ‫ואף אם נימא דרישא נמי כיון שכתיב אלו הוא‬
‫אלא משום הגזירה שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין‪,‬‬ ‫דוקא וכדאיתא באשכול וגם לא נימא שכיון שנוקים‬
‫כדמונרת לומר כן לתום׳ דף י״ד דכתבו ג׳ שיטות‬ ‫בחד גוונא לא יקשר‪ ,‬משום שזה גופיה נחשב כלאו‬
‫בגלוח הראש‪ ,‬רמתחלה כתבו דגלוח הראש נמי אסור‬ ‫דוקא דלא כדפירשתי לתום׳‪ ,‬והא דמתרץ מתני׳‬
‫במועד מצד הגזירה שלא יכנסו מנוולים דגם בראש‬ ‫אע״ג דאית ליה תרי ומיטנפי ואפי׳ דשאר מיני‬
‫אין לך ניוול גדול מזה‪ ,‬ולפ׳׳ז מותרין אלו השנויץ‬ ‫נפרש שאינו אוקימתא‪ ,‬אלא דנקט רק אלו שמותרין‬
‫במתני׳ להיתר גלוח במועד גם בגלוח הראש‪ .‬ואח״כ‬ ‫בכל גווני אע״ג דאית ליהתרי ומיטנפי ולא מה‬
‫כתבו ושמא לא קאי טעמא בגמ׳ אלא אשארא אבל‬ ‫שמותר דוקא באם אין לו אלא חלוק אחד וכן נקט‬
‫גילוח של רא׳סו אסור משום מלאכר‪ ,‬אפילו במקום‬ ‫רק דברים שמותרין בכל המינים ולא מה שמותר‬
‫אונם ורק שאר גילוח דהוא של יפוי הקשה דהוה‬ ‫דוקא ממין אחד דפשתן‪ ,‬וכן משמע קצת מלשון‬
‫לך למישרי לצורך המועד אע״פ שהיא מלאכה‪,‬‬ ‫אע״ג דאית ליה תרי ומלשון אפילו דשאר מיני‪ ,‬רזה‬
‫ותירץ שהוא משום שלא יכנסו מנוולים‪ .‬ואח״כ‬ ‫אינו שייך לתרץ במה שלא נקט גילח ערב הרגל‬
‫כתבו ועוד יש לפרש שנראה שמותר לגלח ראשו‬ ‫דג״כ הוא מותר בכל גווני‪ .‬והוא דלא כתום׳ דלפ׳׳ז‬
‫במועד וכוונתם דליכא שום איסור בגילוח הראש‬ ‫לא יקשה דיתרץ הב״ע בלא כיבסו קודם הרגל דא״ב‬
‫אף לכל אדם‪ ,‬דהא הקשו ע׳׳ז מאי קמ״ל נזיר ומצורע‬ ‫הא איירי גם באין לו אלא חלוק אתר אף שלא שוה‬
‫ואם מונתם הוא רק להשנויץ במשנה אין כאן קושיא‬ ‫בכל הגווני והי״ל למינקט הגוונא שמותר‪ .‬וכן צריך‬
‫דהא צריך למיתני שהם מותרין אף שכל אדם אסורין‪,‬‬ ‫לפרש לד‪,‬םוברין דרק בכבם לפני הרגל מותר בחלוק‬
‫ואין לפרש שהקושיא היא דפשיטא להתיר בנזיר‬ ‫אחד נדי שלא יקשה עלייהו קושית התום׳‪ .‬אבל‬
‫ומצורע מכ״ש מאונסין דבא ממדה״י דהא בנזיר‬ ‫גם לפ״ז לא יהיה הקושיא מהא דלא נקט במתני׳‬
‫ומצורע מותרין אף בהיה להם פנאי כדפשיט בגם׳‬ ‫אלא על ר׳׳ת שמתיר גם באירע רק שיחיד גלח ערב‬
‫וכהפשיטותא איירו התום׳ מתחלה ולכן ברור שהקושיא‬ ‫הרגל אבל להא שמותר בזמננו במדינתנו מחמת‬
‫היא רק להעוד יש לפרש שאף כל ארם מותרין‬ ‫שכולם מסתפרין בכל יום לא קשה כלום‪ ,‬דהא‬
‫בגילוח הראש א׳־כ מאי קמ״ל נזיד שהוא דק גילוח‬ ‫מונרחין לומר לפ״ז מה שלא פשיט הא דאברר‪,‬‬
 ‫רפז‬ ‫םשה‬
‫חשיבות צייד המועד לומד שיהיה זה ממילא באיסור‬
‫מלאכה‪ ,‬וכ^ משמע מכל הראשונים שלא הזכירו דק‬
‫הא דלא יכנסו לדגל כשהן מנוולין ולא איסור מלאכה‪,‬‬
‫ודק גילוח הראש לשיטה שניה דתוס׳ אסור משום‬
‫מלאכה משום דלא נחשב צודד המועד מטעם שבאדתי‬
‫לרירית‬
‫והנה יש שיטה רביעית בתוס׳ ד״ה ושאר‪,‬‬
‫דגילוח הזקן אינו כלל מלאכה לענין חוה״מ משום‬
‫שאין בו טורח כ״כ‪ ,‬והיה מותר אף בלא צודד כלל‬
‫ודק גילוח הראש שיש בו טרחה נחשב מלאכה אבל‬
‫משום צודד המועד מ״מ היה מותר אי לאו הגזירה‬
‫דיכנסו כשהן מנוולין עיי׳׳ש‪ .‬ומשמע דשאד גילוח‬
‫מותר ממש ולא גזרו כלל‪ .‬ואולי מדמין זה למעבדת‬
‫סכין על פניה של מטה דמותדת בכל אופן כדאיתא‬
‫בדף ט׳‪ ,‬ודק אגילוח הראש גזרו‪ .‬וא״כ צייד לומד‬
‫הטעם דאף שהגזידד‪ ,‬הא שייך בכל גילוח מ״מ אין‬
‫שייך לאסור כיון שליכא בהו גרד מלאכה לענין' חוה״מ‬
‫ודק גילוח הראש שייך לאסור מצד הגזירה משום‬
‫דאיכא ביה נדד מלאכה אף לענין חוה׳׳מ משום‬
‫טידחא‪ ,‬ונמצא שלשיטה זו יש בגילוח הראש איסור‬
‫מלאכה‪ .‬אבל אף לשיטה זו כיון שהתירו להשנדין‬
‫במתני׳ חזינן דלא אמדו בזה לא פלוג ודק באופן‬
‫שישנה הגזירה אסרו משום מלאכה לכן אף בגילוח ערב‬
‫הדגל שליכא הגזירה לד׳׳ת אין לאסור משום מלאכה‬
‫כעצם הדין‪ ,‬וכן להחולקים על ד״ת מ״מ אם יהיה‬
‫מדינה שכל בני המדינה מתגלחין בכל יום או ביומים‬
‫ושלשה ימים אין לאסור משום מלאכה למה שבאדתי‬
‫דבזה לכו׳׳ע ליכא הגזירה‪.‬‬
‫ועיי^ באוד גדול על משניות דפי׳ קושית הגמ׳‬
‫ושאר כל אדם מ׳׳ט אסודין אף שהיה יכול לגלח‬
‫קודם משום ריפוי דמיא לאוכל נפש לענין חוה׳׳מ‬
‫כמו שכתב הדמב׳׳ן והדיטב׳׳א‪ ,‬ובאוכל נפש הא מותר‬
‫אפילו כיוון מלאכתו במועד עיי׳׳ש‪ ,‬וא״כ אין שייך‬
‫בזה איסור מלאכה כמו שאין שייך באוכל נפש‪ ,‬דלא‬
‫כהנו״ב והנחל אשכול‪ ,‬ולכן אף להחולקים על ד״ת‬
‫ביחיד ששינה מיי ד כל אדם שאף שגילח בערב‬
‫הדגל רוצה להתגלח בחוד‪.‬״מ וסבדי שאסור הוא דק‬
‫מטעם שלא מינכדא אחד שגילח כדכתב הסוד אבל‬
‫באם כל אדם עושין כן לכו׳׳ע יהיה מותר וליכא‬
‫איסור מלאכה‪ ,‬וא״צ לב״ד הגדול להתיר משום‬
‫שמעולם לא היה זה בכלל איסור‪.‬‬
‫ומש״ב התוס׳ בדף י׳׳ג משום דקתני באידך‬
‫פידקץ רבדים שעושין לצורך המועד כמו מוכרי‬
‫פידות דנעשים כדין קתני נמי ואלו נעשים שלא‬
‫כדין' לצורך המועד‪ ,‬הוא מחמת דמשונין מכל אדם‬
‫שדק הם מותדין ולכן נחשב שעושין שלא כדין משום‬
‫דאינו כדין כל אדם‪.‬‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫הראש‪ ,‬ומצורע צריך לומד שנקטו אגב אודחא משום‬
‫שנקטם ביחד במתני׳ אבל הקושיא היא דק מנזיד‪.‬‬
‫ועיין בתום׳ דעק״א שמפרש שגם לעוד יש לפרש‬
‫הוא דק לאלו השנדין‪ ,‬ופירוש הקושיא דהוא דק‬
‫פשיטא מכ״ש דבאים ממדה״י ולכן נשאר בצ״ע על‬
‫קושיחם הא קמ״ל דאף שהיה להם פנאי עיי׳׳ש‪ ,‬אבל‬
‫בדוד שסבדי בהעוד יש לפרש דמותד גילוח הראש‬
‫לכל אדם ולכן הקשו שפיר‪ ,‬ומצאתי בדש״ש שמפרש‬
‫כדברי‪ .‬וגם בלא זה מוכרה כן ראם דק לאלו השנויין‬
‫במתני׳ הא כבד כתבו שיטה כזו‪.‬‬
‫ונמצא שיש ג׳ שיטות והוי המחלוקת אם יש‬
‫בגילוח הראש ענין יפוי משום דיש הרבה שאדרבה‬
‫אין' מגלחין הראש בשביל יפוי‪ ,‬כדאיתא בנדרים‬
‫דף ט׳ בעובדא דשמעון הצדיק שאמד להנזיד מה‬
‫ראית להשחית שערך הנאה‪ ,‬ועיין בדמב״ם ספ׳׳א‬
‫מביאת המקדש‪ ,‬ולכן אף להדוצה לגלח ראשו אין‬
‫חשוב צודן המועד ואסור ממילא משום מלאכה‪ ,‬תהו‬
‫סברת שיטה השניה שבגילוח הראש אסורים אף אלו‬
‫השנויין במתני׳‪ .‬ואח״ב כתבו שיש לפרש שמותר‬
‫כל אדם לגלח את ראשו משום דלאלו שמסתפדין‬
‫נחעוב יפוי והוי צורך המועד שליכא איסור מלאכה‪.‬‬
‫וכיון שבראש יש אדרבה שמתייפין בגידול שעד‬
‫סכרי דלכן לא נחשב גיחל שעד הראש ניוול אף‬
‫לאלו שמסתפדין וממילא ליכא גם הגזירה שלא יכנסו‬
‫לדגל כשהן מנוולין ומותר לכל אדם כיון דעכ״פ‬
‫הגילוח הוא יפוי לו עתה אף שאינו ניוול גם כשלא‬
‫יגלח‪ .‬ושיטה ראשונה סוברת דנחשב לאלו שנאה‬
‫להם יותר בגילוח ניוול כשלא יתגלחו ולכן אסור‬
‫לכל אדם ומותר להשנויין במשנה‪ .‬זהו פירוש ג׳‬
‫השיטות שבתום׳‪.‬‬
‫ומפורש דמה שהוא לצודד יפוי ליכא איסור‬
‫מלאכה אף שהוא מלאכה בעצם דלכן מותר גילוח‬
‫הראש לכל אדם לעוד יש לפרש‪ ,‬ולכן מותר מדינא‬
‫שאד גילוח אף שהוא מלאכה משום דמה שהוא לצודד‬
‫המועד להתייפות לא היו צריכים להתיר שאינו‬
‫בכלל איסור מלאכה שנאמד בחוה״מ‪ ,‬ולכן פשוט‬
‫שאף אחד שאסרו חכמים לא נעשה איסור מלאכה‬
‫אלא הוא דק האיסור שלא יכנסו מנוולץ‪ ,‬ולא מסתבר‬
‫כלל לומד דכיון שיש לחוש שלא יכנסו לדגל כשהן‬
‫מנוולין נמצא שצידד המועד הוא אדרבה שלא להתגלח‬
‫אף שישאד מנוול‪ ,‬דהא בשביל ימים הבאים דדגל‬
‫הוא ודאי צויד המועד להתגלח והיתד המלאכד‪,‬‬
‫בצויד המועד פשוט שהוא דק בשביל צייד המועד‬
‫זה ועל ימים הבאים לא בשביל מועדים אחדים ולא‬
‫בשביל ימים שכבד עבדו ולכן מה שהוא צודד‬
‫מועדים אחדים וימים שעבדו אינם כלום לשנות‬
 ‫םשה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫רפח‬

‫אחר יו״ט משמע ראם מת ביו׳׳ט אף שנקבר בחוד‪,‬׳׳מ‬ ‫ומש״ב הנו״ב דאולי שיעדו חכמים שאין נחוץ‬
‫נמי אין קורעין לבן מסתפק נתר׳׳ד‪ ,‬איך להורות‬ ‫נ״נ להתיר בגלוח איסוד מלאבד‪ ,‬במועד שאין נ׳׳ב צודך‬
‫למעשה‪.‬‬ ‫המועד‪ ,‬פשוט לעיר שאין שייך זה רק ביחיד שבטלה‬
‫הנה פשוט לע׳׳ד לתורות שצריך לקרוע משום‬ ‫דעתו‪ ,‬אבל אם נל אדם ממדינה זו מקפיד ע״ז אין‬
‫שמשעת מיתר‪ ,‬עד הקבורה נחשב שעת חימום ולבן‬ ‫שייך סברא זו כלל דעניני יפוי שייך רק בדעת בנ״א‬
‫על אדם בשד שאיט גדול בתורה סוברים הרבה‬ ‫והוא דבד המשתנד‪ ,‬בכל עת ומקום לפי מנהג בנ״א‬
‫ראשונים שקורעין גם אלו שנודעו אחר מיתה וקודם‬ ‫שבמדינה הד‪,‬יא‪.‬‬
‫הקבורד‪ ,‬אף שלא בפניו‪ ,‬והרמב״ן שמצריך בפניו ג״נ‬ ‫ומה שמשמע מנו״ב‪ ,‬ובנחל אשכול הוא מפורש‬
‫הוא אף שלא היה בשעת מיתר‪ ,‬ואחר הקבורה אין‬ ‫שאסור גילוח מדאורייתא בכל אדם כיון שלא התירו‪,‬‬
‫קודעין‪ ,‬עיץ בטור סי׳ ש״ט‪ ,‬והטעם הוא נדמשמע‬ ‫עיץ במ״מ רפ״ז מיו״ט בשם דמב״ן ודשב׳׳א והביאום‬
‫בדא״ש מו״ק דף נ״ה דאחר הקבורה לאו שעת חימום‬ ‫גם הנ״י ריש מו״ק וד‪,‬ב‪-‬י בסי׳ תק׳׳ל שלצורך המועד‬
‫הוא‪ ,‬אלמא דעד הקבורה נחשב שעת חימום‪.‬‬ ‫אף מלאכת אומז" שאסרו אינו מן התורה‪ ,‬ואיב כיש‬
‫ועוד איתא שם בסוף והא דתניא באבל רבוני‬ ‫עניני יפוי שהוא באוכל נפש שאיט שייך לאיסור‬
‫חנם שמת נל העומדין בשעת מיתתו קורעין‪ ,‬נדאד‪,‬‬ ‫תורה ובזר‪ ,‬יודו נו״ע ולכן דבריהם צ״ע שלא נכון‬
‫דשבוש הוא‪ ,‬ואדם נשר שמת צריך להיות‪ ,‬ועיין‬ ‫כלל‪.‬‬
‫בב״י שם שמזה ראיה דסובד גם הרא״ש נרמב״ן‬ ‫ולכן ברוד לע״ד דבזמנט במדינתנו שנוד‪,‬גין אלו‬
‫רבעי שיהיד‪ ,‬בפניו וד‪,‬כוונה הוא כדפי׳ בתפארת‬ ‫הרגילין בתספורת הזקן להסתפר בכל יום ואף אם‬
‫שמואל דכל שעומדין בשעת מיתתו רצה לומר בפניו‬ ‫ביום אחר יום או אחת לשלשה ימים‪ ,‬לינא שום‬
‫בין מיתר‪ .‬לקבורה‪ .‬והוא מוכרח דהא זהו לשון‬ ‫איסור‪ .‬ואולי גם הנר׳ב יודה בנזר‪ ,‬דמשמע שם בסוף‬
‫הראב׳׳ד ברא׳׳ש שם שנתב בתחלת דבריו דד‪,‬עומדין‬ ‫התשובה שדק יחידים היו רגילין להסתפר בכל עת‬
‫בין מיתר‪ ,‬לקבודד‪ .‬חייבין באדם נשר‪ ,‬ומ״מ נתב‬ ‫בזמט ובמקומו‪.‬‬
‫שיש לגרוס אדם נשר בל שעומדין בשעת מיתתו‬
‫אבל מ״מ איני נוהג להתיר אלא למי שיש לו‬
‫קורעין‪ ,‬אלמא דבין מיתה לקבורה נקראו עומדין‬
‫צורך ביותר או מצטער ביותר‪ ,‬ואם אחד ידצד‪ ,‬לסמוך‬
‫בשעת מיתה‪ ,‬וסובר הב״י דשייך זה לנד‪,‬״פ כשהם‬
‫ע״ז גם בשביל היפוי לבד אין למחות בידו ני‬
‫בפניו אבל שלא בפניו אף שהוא קודם הקבורה‬
‫מעצם הדין הוא מותר לע״ד‪ .‬ידידו‪,‬‬
‫ענ״פ אין שייך לקוראם עומדין בשעת מיתר‪ ,‬כיון'‬
‫משה פיינשטיין‬
‫שאינם כלל שם‪ ,‬אלמא דד‪,‬וא נחשב עוד כבשעת‬
‫מיתה‪ .‬ולהטור אליבא דהרא״ש שמחייב בין מיתר‪,‬‬
‫לקבורה אף שלא בפניו הא צריך לומד דנחשבו‬
‫אף שלא בפניו נעומדין בשעת מיתה‪ ,‬א׳׳ב ודאי הוא‬
‫גם שעת חימום‪.‬‬
‫סימן קסד‬
‫ואף הרמ״א שם סעי׳ ו׳ שנתב שא״צ לקרוע‬
‫על אדם נשר שאיט חנם אא״ב עמד בשעת יציאת‬
‫ב מ ת ביו״ט ונר‪,‬בר בחוה״ט‬
‫נשמה‪ ,‬אינו משום שחולק וסובר דלאו שעת חימום‬
‫הוא‪ ,‬אלא דסובד דגם בשעת חימום א״צ לקרוע על‬ ‫לענין ‪ p‬ריעה‬
‫אדם כשר שאינו חנם אלא בשעת יציאת נשמה שדומה‬
‫לס״ת שנשרפונ וד‪,‬יתרון בין אדם נשר לסתם אדם‬ ‫נ״ג מיון‪ ,‬תשט׳׳ו‪.‬‬
‫הוא רק לענין חיוב הבניה נשיטד‪ ,‬אחת שבד״ן שבת‬ ‫מע״ב ידידי הרב הנכבד מהר״ר יצחק אייזיק‬
‫דף ק״ה‪ ,‬אבל מודה רשעת חימום נחשב עד הקבורד‪..‬‬ ‫צין שליט‪-‬זב‬
‫ולכן כיון שכל הטעם דאין קורעין בחוה״ס במת‬ ‫מ ה שמסתפק נתר״ה על מת ביו״ט ונקבר בחוה״ס‬
‫ביו״ט הוא משום שאינו שעת חימום נדנתב גם‬ ‫אם יקרע בחוה׳־מ‪ ,‬משום שבמג״א סי׳ תקמ״ז‬
‫המ״ב‪ ,‬יש לחייב אף במת ביו״ט אם נקבר בחוה״ס‬ ‫סק״ג נתב אם נקבר ביום טוב אין לקרוע עד אחר‬
‫וכמפורש במג״א‪ .‬ונראד‪ ,‬שגם המ״ב סובר נןי וכוונתו‬ ‫יו״ט דד‪,‬ד‪,‬יא שעתא לאו שעת חימום ולאו שעת‬
‫מת ונקבר‪ ,‬ואולי נשמט תיבת ונקבר ראם היה פליג‬ ‫שמועה היא‪ ,‬משמע הא נקבר בחוה״מ קורע בשעת‬
‫על המג״א היד‪ .‬מזכיר ענ״פ שיטת המג״א‪ .‬ועיץ‬ ‫קבורה שנחשב ג״כ כשעת חימום‪ ,‬ובמשנד‪ ,‬בדורה ס״ק‬
‫במל״ס פי״א מאבל ה״א שבתחלת דבריו נתב רק אם‬ ‫י״א איתא אם מת ביו״ט איו לקרוע במועד עד‬
‫רפט‬ ‫בו שה‬
‫שם מטעם רכן משמע בגנד שם מדקאמר ולישלח‬
‫ליה מהבא בשיר לא ישתו וכן הוא לשון המשנה‬
‫בסוטה דף מ״ח משבטלה סנהדרין בטל שיר בבית‬
‫המשתאות‪ .‬אך הוסיפו דראוי להחמיר בכיוצא‬
‫דההוא בירושלמי דהוה קאים ודמיך בזמרא שמתענג‬
‫ביותר‪ ,‬וזהו כוונת הטור או״ה סי׳ תק״ס שכתב‬
‫ופרש׳׳י כגת לשורר בבית המשתה והתום׳ מפרשים‬
‫דאפילו בלא משתה נמי ודוקא למי שרגיל בכך‪.‬‬
‫ונראה פשוט שלא פליגי רכן משמע לשון החום׳‬
‫דראוי להחמיר בכיוצא כוונתם בכה׳׳ג‪ ,‬דלמי שרגיל‬
‫בכך שמתענג ביוחר דמי לבית המשתאות לכל אדם‬
‫אף שאינם רגילין דג־־כ הוא תענוג ביותר‪ .‬וכן איתא‬
‫ברמ׳׳א סעי׳ ג׳ שכתב ויש אומרים דוקא מי שרגיל‬
‫בהם כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או‬
‫בבית המשתה ופי׳ במג׳׳א סק״ה דבבית המשתה אסור‬
‫אפילו למי שאינו רגיל בהם‪ ,‬והוא משום דטעם אהד‬
‫להם והזינן שמפרש שלא פליגי רש״י וחוס׳‪.‬‬
‫אבל שיטת הרמב״ם בפ״ה מתעניות הי״ד שמחלק‬
‫דבכלי שיר אסור בכל מקום אפילושלא בבית‬
‫המשתאות וא״כ הוא גם לכל אדם אפילו לאינו רגיל‬
‫ובשירה בפה אסור רק על היין וכן הביא שם הטור‬
‫בשם הרמב׳׳ם בחבורו וכן פסק המחבר בש״ע וזה‬
‫תמוה מנא להו חלוק בין כלי שיר לזמרא בפומא‬
‫שלכאורה הוא דלא כגמ׳ דגיטין‪.‬‬
‫והנכון לע״ד דהרמב״ם מפרש דמה שמקרא דאל‬
‫תשמח‪.‬אל גיל כעמים ידעינן דהוא אסור אף בפומא‪,‬‬
‫אינו משום דאל גיל הוא משמע גם פומא כמו‬
‫בכלי שיר יותר מקרא דבשיר לא ישתו‪ ,‬משום‬
‫דשיר הוא משמע יותר בכלי מבפומא‪ .‬אלא דגם‬
‫בשיר משמע גםבפומא כמו בכלי‪ ,‬ואולי סתם‬
‫שיר הוא יותר משמע פומא‪ .‬וקצת ראיה ממת ששירת‬
‫הלוים על הקרבן הוא העיקר בפה כדמסיק בסוכה‬
‫דף נ״א ובערכין דף י״א וכן פסק הרמב׳׳ם בפ״ג‬
‫מכלי המקדש ה״ג‪ ,‬אף שנקרא שירה שבהרבה קראי‬
‫שבערכין שם שילפינן מצות שירה נאמר לשון‬
‫שירה או לשון שמחה‪ .‬אבל מפרש שמהר קרא‬
‫היינו אוסרין רק זמרא דמנא רכן היינו מוקמינן‬
‫הקרא משום שהיא שמחה ותענוג ביוחר‪ ,‬שהיה‬
‫מסתבר שרק בזה אסרו חכמים ולא בזמרא דפומא‪,‬‬
‫משום שיש לפרש לקולא באיסור דרבנן‪ ,‬אבל מכיון‬
‫שנבחב עוד קרא דרשינן מקרא השני שאסור גם‬
‫זמרא דפומא‪.‬‬
‫והנה בקרא דאל תשמח ישראל אל גיל לא נאמר‬
‫שהוא בבית משתה ומפרש הרמב׳׳ם שהוא בכל מקום‬
‫כסתם הקרא וקרא דבשיר לא ישחו יין הרי נאמר‬
‫שהוא דוקא בבית משתה‪ .‬ונמצא שעל האיסור דכל‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫מח ביו״ט אינו יכול לקרוע בחור‪,‬״מ‪ ,‬ולבסוף דבריו‬
‫איתא אבל מת ונקבר ביו״ט‪ ,‬א״ב ברור דגם בתחלת‬
‫דבריו אף שכתב רק מת היתה כוונתו שגם נקבר‬
‫ביר׳ט‪ ,‬וא״ב גם במ״ב יש לפרש כן וליכא מחלוקת‬
‫בזד״ ולכו״ע בנקבר בחוד‪,‬״מ צריו לקרוע‪.‬‬
‫ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן קסו!‬
‫אם האבל בעצמו מותר להספיד‬
‫מתו בחול המועד‬
‫נשאלתי אם האבל עצמו מותר להספיד מתו בחוה״מ‪.‬‬
‫והשבתי שלע״ד נוטה להתיר משום שהוא‬
‫מחוייב בבכי שלשה ימים ועצם הבכי מצינו שאף‬
‫לאחרים התירו דנשים במועד מענות שהוא באופן‬
‫שכולן עונות‪ ,‬ולכן באבל עצמו תמהוייב בכבודו‬
‫אף לעורר אחרים שיבכו מסתבר שיכול אף להספיד‪.‬‬
‫ועדיין צ״ע לדינזב אבל אמרו לי שיש באיזה ספרים‬
‫שאונן מותר להספיד מטעם שאינו מחוייב בשמחה‬
‫דהא אונן פטור מכל המצות‪ ,‬וזה טעות לע״ד דאיסור‬
‫הספד אינו משום חיוב שמחה דהא בר״ח וחנוכה‬
‫ליכא חיוב שמחה ומ״מ אין מספידין וא״ כלא גרע‬
‫חוח״מ מינייהו שיש בו איסור להספיד אף שלא מצד‬
‫מצות שמחה ובאיסורים הא גם האונן אסור‪ .‬אך‬
‫אולי יש להתיר כדנוטה הדעת שכתבתי‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫מימן קפו‬
‫בענין איסור זמרא בזה״ז‬
‫ד׳ תמוז תשי״ה‪.‬‬
‫מע״ב ידירי הנכבד מר מלך פרעס שליט״א‪.‬‬
‫בד ב ר איסור שמיעת קול זמר משחרב ביהמ״ק‪,‬‬
‫הנה בגיטין דף ז׳ משמע דאין חלוק בין‬
‫זמרא דמנא לזמרא דפומא‪ ,‬אבל האיסור פרש״י‬
‫שהוא לשורר בבית המשתאות‪ ,‬וכן כחמ התוס׳‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רצ‬

‫בכל מקום‪ .‬וא׳׳ב יש מקום לומד שגם דש״י יסבור‬ ‫מקום נאמד דק חד קדא שלכן יש לאוקמי דהוא דוקא‬
‫כן אך משום שבפי׳ ד‪,‬גמ׳ אינו נוגע זה לא הזכיר‬ ‫בזמדא דמנא נמפודש בגמ׳ שמחד קדא היינו אוסדין‬
‫מה שבמנא אמוד בכל מקום‪ .‬ואין כוונת הטור‬ ‫דק זמדא דמנא ובבית המשתה שנאמד עוד קדא‬
‫שהדמב׳׳ם חולק על דש׳׳י אלא שמדש״י אין לידע‬ ‫דבשיד לא ישתו יץ אמוד אף זמדא דפומא‪ .‬והוי‬
‫זה דאפשד שמפרש דתדוייהו קראי איירו בבית משתד‪,‬‬ ‫הפידוש בגמ׳ שהקשה על מד עוקבא דלישלח להו‬
‫ואף שלא הוזכר בקרא דאל תשמח אל גיל שתיית‬ ‫מקרא דבשיד לא ישתו שקרא זה נאמד במתני׳ דסוטה‬
‫יץ מפדש כן משום שנכתב אל גיל כעמים שדרכם‬ ‫בטעם האיסור בבית משתאות ותירץ דבלא קדא דאל‬
‫לשמח בשידה בשתיית יין‪ ,‬אבל ודאי אפשר שלא‬ ‫תשמח אל גיל שהיה קדא דבשיד לא ישתו דק חד‬
‫פליג וגם דש׳׳י אוסר בזמדא דמנא בכל מקום דלא‬ ‫קדא הו׳׳א דדק זמדא דמנא אסור לכן הזכיר הקרא דאל‬
‫כד׳׳ח שכתב שלדש׳׳י אף בכלי שיד לא אפוד אלא‬ ‫תשמח אל גיל שלא הוזכר במתני׳ שמזה ידעינן דזמדא‬
‫בבית המשתה‪ .‬אבל מדמ׳׳א שנקט הוי״א דוקא מי‬ ‫דמנא אסור גם בכל מקום א׳׳ב למה נאמד בשיר לא‬
‫שרגיל בהם או בבית משתד‪ ,‬על דין דכלי שיד משמע‬ ‫ישתו יין דהא גם בלא שתיה אפוד אלא שהוא לאסור‬
‫שסובר דלדש״י ותוס׳ ליכא כל האיסור אלא בבית‬ ‫בבית משתה אף זמרא דפומא‪ .‬ומסתבר שכל השאלה‬
‫משתה או למי שרגיל בהם כדסובד הד׳׳ח‪.‬‬ ‫היתה בזמדא דפומא‪ ,‬דהא כיון דידעו שזמדא אסור‬
‫הדי ידעו המשנה דסוטה א״ב הדי מפורש שם גם הקרא‬
‫היוצא מזה דבפומא אין לאפוד שלא בבית משתה‬ ‫ולמה שאלו ממד עוקבא מנלן‪ ,‬ודוחק לומד שהיו‬
‫ולמי שאינו רגיל משום דכמעט כל הראשונים מתידין‬ ‫השואלים אנשים פשוטים שלא ידעו המשנה ומה שידעו‬
‫דק הדמב׳׳ם בתשובתו נגד עצמו כהלכותיו‪ .‬ולא‬ ‫איסור זמדא הוא ממה שראו מנהג העולם‪ .‬אלא דודאי‬
‫קשה מזמדא דגדדאי שאסור שהקשה מזה הב׳׳ח‪ ,‬דהוא‬ ‫ידעו זה מהמשנה וממילא ידעו גם הקרא דבשיד לא‬
‫משום דכיון שלעולם מזמדין בעת מלאכתן לשחוק‬ ‫ישתו אבל שאלו מנלן דאסוד גם בפומא וע׳׳ז השיב‬
‫הוא כרגיל בכך בשעת שכיבה וקימר‪ ,‬שאסור דמ״ש‬ ‫הקרא דאל תשמח אל גיל שמזה ידעינן לאסור גם בכל‬
‫באיזד‪ ,‬זמן הוא הרגילות‪ .‬אבל ודאי מהראוי לבעל‬ ‫מקום א״כ קרא דבשיד לא ישתו בע׳׳ב הוא לאסור‬
‫נפש להחמיר כהדמב׳׳ם בתשובתו והב״ח פסק כותיה‬ ‫בבית משתה גם בפומא‪ .‬ובעצם הו׳׳ל לגמ׳ להקשות‬
‫אף שראייתו אינה כלום מ‪-‬מ ראוי להחמיר‪ .‬ובזמדא‬ ‫גם על השואלים הא מתני׳ היא מקרא דבשיד לא‬
‫דמנא אסור בכל מקום שכן סובר הדמב״ם והמחבר‪,‬‬ ‫ישתו אבל הקשה על מד עוקבא משום דעליו ניחא‬
‫ולמה שבאדתי אפשר שגם דשי׳י ותום׳ לא פליגי‬ ‫לגס׳ יותר להקשות דודאי ידע המשנה אבל בעצם‬
‫לכן אף שהדמ׳׳א והד׳׳ח סבדי שפליגי ומתידין שלא‬ ‫היא קושיא גם על השואלים דמסתמא היו ג״כ ת׳׳ח‬
‫בבית משתד‪ ,‬ואינו רגיל יש לד‪,‬חמיד אף שהוא‬ ‫וידעו המשנה‪.‬‬
‫איסור דרבנן‪ .‬ואם הוא לדבר מצוד‪ ,‬משמע מתום׳‬
‫ומדמ׳׳א שמותר אף שאינו לשמחת חתן וכלד‪ ,‬דהא‬ ‫ונמצא שגם להדמב״ם פירוש השאלה למד עוקבא‬
‫נקטו כגון בבית חתן וכלה הכל שדי משמע דחתן‬ ‫והתשובה היתה בזמדא שאסור בבית המשתאות בפי׳‬
‫ובלד‪ ,‬שנקטו הוא דק לציוד וה׳׳ה לכל רבד מצוה‪.‬‬ ‫דש׳׳י שת מוכרח כדכתבו התוס' מדקאמד ולישלח‬
‫אבל הכענקעטס שעושין לצורך צדקה מסופקני אם‬ ‫להו מבשיד לא ישתו‪ ,‬אבל ממילא ידעינן מתשובת‬
‫הוא בכלל היתד רבד מצוה מאחד שהסעודד‪ ,‬וד‪,‬שמחד‪,‬‬ ‫מד עוקבא שאיכא איסור גם בכל מקום בזמדא דמנא‬
‫אינד‪ ,‬מצוד‪ ,‬בעצם דק שהוא לאסוף עי׳׳ז הרבה אנשים‬ ‫כדבאדתי‪ .‬ועיין בדברי חמודות בד״פ אין עומדין‬
‫שיתנדבו אבל אפשר יש להחשיב שהוא לדבר מצוד‪,‬‬ ‫שמשמע שמפרש דהדמב׳׳ם סובר דהשאלה למד עוקבא‬
‫כיון שהוא לבבוד מקיימי מצות צדקה ולכן טוב‬ ‫והתשובה היתה באיסור דשלא בבית המשתה‪ ,‬אבל‬
‫להחמיר אם אפשר ואין למחות באלו המקילין‪ .‬וע׳׳י‬ ‫לא נבון כלל דהא מוכרח לפרש כדש״י כדהוכיחו‬
‫הרדיא אם נשמע זמדא דפומא מותר ואם בבלי זמר‬ ‫התוס׳‪ ,‬וגם הא א׳׳א כלל לפרש כן דא׳׳ב מנא ליד‪,‬‬
‫אפוד‪ .‬ובימי ספירת יש לאסור בזמדא דמנא אף‬ ‫לדמב׳׳ם לחלק בזמדא דפומא בין בית משתה לכבל‬
‫להמתידין‪ .‬ידידו‪,‬‬ ‫מקום וד‪,‬י״ל לאפוד גם ככל מקום אף בפומא‪ .‬איבדא‬
‫שכן הביא הטור משמו בתשובד״ אבל הא בהלכות‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫אינו סובר כן ובדפסק המחבר‪ .‬ולכן מוכדחין לומד‬
‫שדוקא מחמת שמפרש כדש׳י שאיידי הגס׳ לענין‬
‫איסור זמרא בבית משתה למד הדמב״ם חלוקו שבבית‬
‫משתה אסור אפילו בפומא ובזמדא דמנא אסור גם‬
 ‫רצא‬ ‫משה‬
‫ויש לעיר ראיה גדולה לדבריו מריש פסחים‬
‫דאמר ראב׳׳י לדידי אשכרנא דקא פלגי רבנן בין‬
‫יממא לליליא גבי תענית צבור‪ ,‬אלמא דהלילה לא‬
‫נחשב מהתענית כלל ראם הוא מהתענית רק שאיסור‬
‫האכילה מתחיל מהבקר לא הוי זה פלגותא בין‬
‫יממא לליליא אלא דדיני היום הוא רק להתענות‬
‫ביום ולא בלילה והיד‪ .‬זה בהרבה דינים בכל יו״ט‬
‫שיש שאינם אלא ביום ומ״מ נחשב גם הלילה בשם‬
‫היום וכן באיסור אכילה דהוא רק ביום לא היה‬
‫זה נחשב פלגותא מהלילה ולכן' משמע כבעה׳׳מ שהלילה‬
‫לא נחשב כלל מהתענית‪ .‬אבל ודאי אין בידינו‬
‫להכריע בין הראשונים בשביל קושיא‪ ,‬מכל מקום‬
‫לענין זד‪ .‬שמדינא לא היד‪ .‬לן לאסור כלל‬
‫אלא שהוא מנד‪.‬ג בעלמא משום אבלות דרבים ולא‬
‫מסמנא מלתא אפשר גם הרי״ף ורש״י ורמב״ן הסוברים‬
‫דהתענית מתחיל מבערב יודו שלענין זה הוא רק‬
‫מהזמן שניכר שמתאבלין שהוא מהבקר שמתרילין‬
‫להתענות‪ .‬וגם לבד זד‪ ,‬במנהג יש לילד אחר המיקל‬
‫ולכן יש להתיר לצורך ובאופן זה שחל י״ז בתמוז‬
‫ביום א׳ שהוא דבר שאינו מצוי לא שייך לחקור‬
‫איך נהגו דבדבר שלא מצוי לא שייך מנהג ולכן‬
‫יש להקל‪.‬‬
‫אבל בי׳׳ז בתמוז שחל בש׳׳ק ונדחה ליום א׳‬
‫פשוט לע״ד שיש לאסור משום דדיני בין המצרים‬
‫חלו עוד בשבת דיש מהם שנוד‪,‬גין גם בשבת‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סיטן קסט‬
‫במה שאין נוהנין לתר!וע בתענית צבור‬
‫ב׳ דר״ח מררשון תשי״ג‪.‬‬
‫מע״כ ידידי הרה״ג המופלג מוהר׳׳ר מרדכי‬
‫שפיעלמאן שליט׳׳א‪.‬‬
‫מ ה שהקשה בתר״ה על מד‪ ,‬שכתב הריטב״א שלפי‬
‫הסברא שצריך חצוצרות בתענית נהגו בצרפת‬
‫שלא לתקוע לעולם בתענית צבור כיון שאין לנו‬
‫חצוצרות‪ ,‬וכי אין אנו יכולים לעשות חצוצרות של‬
‫כסף‪ ,‬הנה לע׳׳ד משמע שלהסוברים שהתקיעה היא‬
‫בחצוצרות צריך דוקא באלו החצוצרות שנעשו לתקוע‬
‫בהם במקדש דוקא‪ .‬דלכן ניחא מה שכלל הרמב׳׳ם‬
‫למצוד‪ ,‬אחת התקיעות שבשעת הקרבנות והתקיעות‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫פימן קסז‬
‫בחתונה שבליל י״ב טבת אם צריכין‬
‫החתן והכלה להתענות בי״א אח‬
‫שהתענו בעשרה בטבת‬
‫נשאלתי ממחותני חרב הגאיז ר׳ יצחק אייזק‬
‫טענדלער שליט״א בחתונה שבליל י״ב טבת‬
‫שזמן התענית של החתן והכלה הוא בי״א אם יכולין‬
‫לצאת בתענית דעשרה בטבת אף שהוא ביום ארד‬
‫קודם לטעם שהוא לכפרה שהוא עיקר לדינא‪.‬‬
‫והשבתי שאין יוצאין וצריכים להתענות בי״א ג״כ‪.‬‬
‫וראיה מהטג׳׳א סי׳ תקע״ג סק״א שכתב דבימים‬
‫שבין יו״כ לסוכות אף שהם מהימים שאין מתענין‬
‫מ״מ מתענה חתן כיון שאינו מהגמ׳ ומשמע שאף‬
‫למחרת יו׳׳ב אף שהתענה אתמול ביו״ב ועדיף משאר‬
‫תעניות שנתבפר בו ממש‪ .‬ובאמת תמוה לכאורה מהא‬
‫דבבא בן בוטא שהיה מביא אשם תלוי בכל יום‬
‫חוץ ממחרת יוה״ב וא״ב גם החתן מ׳׳ט מתענה‪.‬‬
‫וצריך לומר דבחתן חוששין אולי עבר במזיד איזה‬
‫חטא ושם באשם תלוי הוא רק על הספק ולבן צריו‬
‫להמתין עד שיבנס לבית הספק‪ .‬וא״כ ב״ש עשרה‬
‫בטבת שלא נתכפר בו שצריך להתענות בי״א‪ .‬ואין‬
‫לומר דכוונת המג״א הוא רק על ג׳ ימים האררים‬
‫ולא על מחרת יוה׳ב‪ ,‬ראם לא היה צריך להתענות‬
‫במחרת יוה״כ הי׳ אסור להתענות דהא מימים שאסור‬
‫להתענות בהם הוא והי״ל להמג״א לומר שבמררת‬
‫יוה׳׳כ אסור ולא לסתום אלא ודאי שצריך להתענות‪.‬‬
‫משה פיינעיטיין‬
‫םימן קסח‬
‫אם רשאין לעשות נישואין באור‬
‫לי״ז בתמוז‬
‫נשאלתי מידידי הגאח ר׳ מנחם פאלאק זצ״ל בשנת‬
‫תש־׳י שחל שבעה עשר בתמוז ביום א׳‬
‫אם יש לעשות נישואין בליל מוצאי ש״ק אור‬
‫לי׳׳ז בתמוז‪ .‬והשבתי שלצורך יש להתיר‪ .‬דלכאורד‪,‬‬
‫תלוי זה במחלוקת הראשונים אם התענית מתחיל‬
‫בלילה ואומדים עננו באור התענית דלבעל המאור‬
‫תענית דף י״א שאין אומרים משום שהתענית מתחיל‬
‫מבקר‪ ,‬גם דיני בין המצרים אין מתרילין אלא‬
‫מד‪,‬בקר‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫לא הזכיר בערבית מעין יו״ט מחזירין אותו עיי״ש‬
‫ולע״ד יש להוכיח עוד מזה שביו״ט שני של גליות‬
‫מתפללין של יו״ט ומחזירין אותו אם לא הזכיר כדי‬
‫דלא ליתי לזלזולי בו וטעם זד‪ .‬יש אף בערבית‬
‫של ר״ה‪ .‬ויקשר‪ .‬מזה לכאורה על מש״כ הח״א כלל‬
‫כ״ד ס^י׳ י׳ בשם הגאון ר׳ אבלי פאסוועלער שאם‬
‫טעה בערבית של ד״ד‪ .‬ולא אמר המלך הקדוש‬
‫אינו חוזר כדין ר״ח בערבית וכתב הח״א שהוא‬
‫דין מחודעז‪ ,‬הא הוא כשיטת האית דמפרשי ולדינא‬
‫אינו כן כדמסיק הר׳ יונה ומוכרח כן כדהוכחתי‪.‬‬
‫ודוחק לומר דרק ביו״ט שני שהוא מדרבנן חששו‬
‫דלא ליתי לזלזולי ואלמוהו רבנן אבל בערבית דר״ה‬
‫שהוא דאורייתא או אף ספק דאורייתא לא יזלזלו‬
‫ולכן לא אלמוהו‪ ,‬דאף אם היה אפשר לומר כן אם‬
‫היה מבואר הרין אבל מנא לו חדועו זה ולכנוס‬
‫בדחוקים ובפרט שד‪.‬וא נגד הר׳ יונה בפירמז‬
‫דמחזירין‪.‬‬
‫בחצוצרות כדעת הרמב״ם א׳׳ב הוא דוקא בחצוצרות‬
‫וד‪.‬נכון לע״ד דודאי בלא הזכיר של יו״ט בערבית‬
‫דמקדש לכן לא נהגו לתקוע לעולם דחרי אין לנו‬
‫יסברו גם הר״א פאסוועלער והח׳׳א כהר׳ יונה‬
‫שמחזירין אך בהזכיר של יו׳׳ט ולא אמר המלך‬
‫הקדוש בזה חידשו דאין מחזירין כמו בר״ח‪ .‬והטעם‬
‫דהא איתא בר״ר‪ .‬דף ח׳ מלמד שאין ב״ד של מעלה‬
‫נכנסין לדין אא״ב קידעזו ב״ד של מטד‪ .‬את החדעז‬
‫ולכן מאחר שאין מקדשין את החדעז אלא ביום‬
‫אין נכנסין לדין אלא ביום למחר‪ ,‬וזר‪ .‬שאמרינן‬
‫בעשי״ת המלך הקדוש איתא ברש״י ברכות דף‬
‫י׳׳ב לפי שבימים אלו הוא מראד‪ ,‬מלכותו לשפוט‬
‫את העולם‪ ,‬וא״כ לא שייך זה אלא למחר שנכנסין‬
‫אז לדין ולהלן כל י׳ הימים אף בלילות אבל בליל א׳‬
‫של ר״ה שעדיין לא נכנסו לדין דד‪,‬א לא קידעזו החדש‬
‫עדית אין צורך בעצם לומר המלך הקדוש ורק לכתחלה‬
‫אומרים כמו שמזכירין בר״ח ערבית את של ר׳׳ח כדי‬
‫שלא לשנות הלילה מהיום וחשו לזר‪ ,‬רק לכתחלר‪,‬‬
‫ולא לד‪,‬חזירו נשכח ולא הזכיר וכן הוא בר׳׳ה ערבית‬
‫לענין המלך הקדוקו‪ .‬וזד‪,‬ו דין מחודש ממש שלא‬
‫הוזכר בתר״י והוא נכון ונמצא לדינא שאם לא‬
‫הזכיר של יו׳׳ט בערבית ר׳׳ד‪ ,‬חוזר כהר׳ יונה ואם‬
‫הזכיר של יו׳׳ט רק לא אמר המלך הקדוש אינו‬
‫חוזר‪.‬‬
‫ובערבית דליל ב׳ היה מסתבר שחוזר דלא גרע‬
‫מכל עשי׳׳ת אך אפשר שאם נצריכו לחזור יהיה‬
‫זה זלזול דיו׳׳ט שני שחיה מוכח דאינו יו״ט אבל‬
‫יותר נוטר‪ ,‬שמצד דבר דלא שכיח ליכא זלזול ולכן‬
‫יש לד‪,‬חזירו‪ .‬וד‪,‬ח׳'א סתם בזה משמע קצת שאינו‬
‫מחלק בין ליל א׳ דר׳׳ד‪ ,‬לליל שני אבל הנכון‬
‫דבליל שני יש להחזירו כדכתבתי‪.‬‬
‫אגרות‬ ‫רצב‬
‫שבעתות הצרות בספר המצות מ״ע נ״ט ובמנין‬
‫המצות בתחלת החבור של היר החזקה והמ״מ בריש‬
‫הלכות תעניות הקשה עליו עיי״ש‪ .‬אבל הוא משום‬
‫דצריך דוקא חצוצרות שבמקדש לכן מפרש שהויא‬
‫המצוד‪ .‬מה לעשות בחצוצרות שציותה תורה לעשות‬
‫שהוא ממילא מצוה אחת כל מה שתוקעין בהן‪.‬‬
‫וזד‪.‬ו אולי כוונת המ״מ בתירוצו שהמצור‪ .‬היא אחת‬
‫כללית לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקרבנות‬
‫ובעת הצרות בין במקדש ביו בגבולין ואין ראוי‬
‫למנותן בשתי מצות עיי״ש ושייך זד‪ .‬רק כשצריך‬
‫לתקוע באותן החצוצרות דמקדש דוקא אבל אם‬
‫היה הדין בכל חצוצרות שאין שייך שתוויה המצוה‬
‫מד‪ .‬לעשות בחצוצרות אלא שהוא על מעשה התקיעה‬
‫ודאי הי״ל לחועזבם לשתי מצות כמו שחושב תקיעת‬
‫שופר דר״ה ותקיעת שופר דיוה׳׳ב דיובל בשתי מצות‬
‫במצוה קל״ז ובמצוח ק״ע‪ .‬וזר‪ .‬סובר הדיטב״א אליבא‬
‫דמנהג צרפת שסברי שהתקיעד‪ .‬בתעניות היא‬
‫החצוצרות‪.‬‬
‫ומד‪ .‬שהקשר‪ .‬כתר״ה שנשמט מהמג״א ומהאחרונים‬
‫מקור המנהג שאין תוקעין דברי הריטב״א ל״ק כלום‬
‫דר‪.‬מג״א כתב לעיל מזד‪ .‬הא דכתב ד‪.‬מ״מ שהמחוור‬
‫כדברי הרשב״א או שופר או חצוצרות לכן הקשר‪.‬‬
‫דלמה אין נוהגין לתקוע בשופר וד‪.‬וצרכו האחרונים‬
‫לתרץ מה שתירצו כי מצד מנד‪.‬ג צרפת לא היה‬
‫לנו לנהוג כן כיון שסובר דהמצוד‪ .‬היא גם בשופר‪.‬‬
‫ידידו דוש״ת באד‪.‬בה‪,‬‬
‫משה פיינשטיץ‬
‫סימן קע‬
‫באם לא אמר המלך הקדוש בליל‬
‫ראש השנה‬
‫תרפ״ט ליובאן‪.‬‬
‫הנ ה בתר״י פ' תפלת השחר ד״ד‪ .‬שאין מקדשין‬
‫כתוב ואית דמפרשי ביו״ט של ר״ד‪ .‬כיון‬
‫שתלוי בר״ח אם טעה ולא הזכיר של יו״ט בערבית‬
‫אין מחזירין אותו וד‪.‬וא פליג שאע״פ שתלוי בד״ח‬
‫כיון שר‪.‬וא יו״ט ומצות יר־ט אלימא טפי שיש בר‪.‬‬
‫איסור מלאכה יש לנו לחן אותו כמו יו׳׳ט ואם‬
‫רצג‬ ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫יש לד‪.‬ודות כהמג׳׳א וכן סובד גם הגד״א ו ‪ p‬במשנד‪.‬‬ ‫ולמה שבאדתי נמצא דבמתפלל שחרית ד״ה‬
‫בדורד‪ .‬שצריך לחזור למלכיות שהוא לאתר‪ .‬בחרתנו‬ ‫קורם הנץ ושכח לומר המלך הקרוש לא יחזור‬
‫ולומד על הסדר‪ .‬ידידו‪,‬‬ ‫דל״ד לד״ח שחוזר משום דבדיעבד אט קדשו משעלה‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫ע״ה קודם הנץ נמי מקודש אבל כיון דלכתחילה‬
‫צריו לקדש החדש דוקא אחד הנץ ככל רבד שצדיו‬
‫ביום ודאי לא קדשו מעולם קודם הנץ א״כ ממילא‬
‫לא נכנסו ב״ד של מעלה לדין עד אחד הנץ‪ .‬אבל‬
‫מ״מ מסתבר שחתר דאין לחלק משאר היום כיון‬
‫פימן קעג‬ ‫שהוא בדין יום גם קודם הנץ‪ .‬וצע״ק לדינא‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫באם מחוייב להכנם בחולי בשביל קיום‬
‫מצות עשה דשופר וכדומה‬

‫נשאלתי באחד שהיה חולה במחלת שטות והוא‬

‫בבית החולים ונרפא אבל הרופאים אומרים‬ ‫פימן קעא‬
‫שצ״ל שם עוד איזה שבועות תחת השגחתם כדי‬
‫שלא יתקלקל ח״ו‪ ,‬אם צריכים לד‪.‬וציאו משם כדי‬
‫בענין סדר ‪.‬מלכיות זכרונות שופרות‬
‫שיקיים מצות שופד שבבית החולים אי אפשר‪ .‬והשבתי‬
‫שלע״ד אין צריכים לד‪,‬וציאו כי על עשד‪ .‬גם אונס‬
‫ממון יותר מחומש נחשב אונס לפוטרו ואולי גם‬ ‫מע״ב ידידי מהד״ד אהרן רזייקאבס שליט״א‪.‬‬
‫בפחות מחומש עיין בסי׳ תדנ׳׳ו במג״א סק״ז ובספרי‬ ‫ובדבר ברכות מלכיות זכדונות שופרות שאיתא במג״א‬
‫דברות משד‪ .‬על ב״ק סי׳ פ״ט הערה כ׳׳ח‪ ,‬וא״כ‬ ‫סי׳ תקצ״ג סק״ד דאם הקדים זכדונות למלכיות‬
‫כ׳׳ש זד‪ .‬שעדיף להאדם אף מחומש ממון ויותר‬ ‫לא יצא ונמצא לדידיה באמד זכדונות או שופרות קודם‬
‫שהיה מוציא לד‪.‬תרפא אף כל ממונו שנחשב אנוס‬ ‫שיחזור לאתה בחרתנו שכולל בה מלכיות ואומר על‬
‫ממצות עשה דשופד ופטור‪.‬‬ ‫הסדר‪ .‬אבל עצם דברי המג״א הוא דק לפי׳ שני של‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫הר״ן אבל לפי׳ ראשון שהעכוב דבדכות הוא שאם אינו‬
‫יודע כולן לא יאמר אף אותן שיודע וכן מפרשי‬
‫הדא״ש והטור אין לנו דין זד‪ .‬שיעכב גם הסדר וא״כ‬
‫תמוד‪ .‬קצת מד‪ .‬שהכריע המג״א למעשה כפי׳ שני של‬
‫פימן קעג‬ ‫הד״ן אך הוא משום שמשמע לו כן מלשון הרמ׳׳א‬
‫שמש״ב ואם התפלל קודם שתקע יצא הוא פירוש על‬
‫סדרן אינו מעכב‪ .‬אבל צדיך טעם ואולי הוא משום‬
‫באלו התוקעין בתפלת לחש ומפסיקין‬ ‫שאם לא יחזור ויאמר מלכיות אחר זכרונות הרי הוא‬
‫באמצע הברכה לשמוע התקיעות‬ ‫ספק לבטלה וגם ספק לא יצא וגם יהיה ממילא כל‬
‫ה׳׳ט ברכות ספק לבטלה ואם יחזור ויאמר על הסדר‬
‫כ׳׳ז אלול תש׳׳ז‪.‬‬ ‫יצא בודאי וישאר דק ספק בדבר‪ .‬זו לבד לבטלד‪..‬‬
‫מע״כ בני מר דוד שליט״א‪.‬‬
‫אך אם מטעם זד‪ .‬היה לן לומד באחד שטעה ואמר‬
‫ב מ ה שהקשת לאלו הנוהגין לתקוע כשמתפללין‬ ‫כבד כולן שלא על הסדר שלא יחזור כיון דאפשד‬
‫בלחש ויש שעומדין אז באמצע הברכה‬ ‫שיצא ואין כאן ברכד‪ .‬לבטלה ואיך יחזור ויד‪.‬יד‪ .‬ספק‬
‫ומפסיקין לשמוע התקיעות מ״ט לא יהיה זד‪ .‬הפסק‬ ‫ברכה לבטלד‪ .‬ולכן משמע שסובר הדמ״א וד‪.‬מג״א‬
‫לד‪.‬חולקים על רש׳׳י בשמיעת קדושה שהוי הפסק‬ ‫בהחלט כפי׳ ב׳ של הר׳׳ן שכן מסתבר לחו יותר ואולי‬
‫בתוס׳ ברכות דף כ״א בשם ד״ת ותוס׳ סוכד‪ .‬דף‬ ‫זד‪.‬ו מש״ב בס׳ לקט יושר לד׳ יוסף בר׳ משד‪ .‬תלמידו‬
‫ל״ד‪ .‬ד״ד‪ .‬שמע‪ .‬הנכון לע״ד שדק התם שיוצא‬ ‫של בעל תה׳׳ד שהביא ידידי משום שמדמה הברכות‬
‫רק מחמת שהוא כעונה סברי שד‪.‬וי הפסק אבל בעצם‬ ‫לתקיעות ובתקיעות חוזר בהקדים תרועה לתקיעה‬
‫סברת רקו״י ששמיעה לא הוי הפסק לא פליגי עליה‬ ‫שאין זד‪ .‬כסדרן‪ .‬ולכן מפדשין גם עכוב דתקיעות‬
‫ולכן בתקיעות שהשמיעה לבד היא המצוד‪ .‬ואינו‬ ‫שמעכב הסדר וכן משמע מהמג׳׳א עיי‪-‬ש‪ .‬עכ״פ לדינא‬
 ‫סשה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רצד‬

‫גם רבא לכן הוצרכו לומר משום שברייתא זו סוברת‬ ‫מהמת שהוא כתוקע בקצמו גם לדידהו לא הוי הפסק‪.‬‬
‫דלא בעי כוונד‪ ,‬להוציא ונצטרך לומד שלא גרסי‬ ‫ויש להוכיח מזה שגם קריאת התורה שבארתי בתשובה‬
‫מגילה בברייתא זו כדי שלא יקשה ממגילה כדלעיל‪.‬‬ ‫אחת שאינו מצד שהוא כעונה דהא עונה אדרבה‬
‫אך יקשר‪ ,‬דא״ב מ״ט הוקשה לגמ׳ דכמו שלא פליג‬ ‫לא יצא דהא בעינן דוקא סך קרואים‪ ,‬ג״כ לא יהיה‬
‫אמשמיע באם אינו עושה בעצמו אפשר שלא פליג‬ ‫הפסק לכו״ע ואם הוא באופן שלא יהיה הפסק מצד‬
‫נמי אשומע דכיון שאינו עושה בעצמו אין שייך‬ ‫השתיקה צריך להפסיק ולשמע קה״ת‪.‬‬
‫לו מעעזה של אחרים‪ .‬ואולי כיח שהוא מדין ערבות‬
‫ויש עוד טעם לומר דאף באמצע הברכה הוא‬
‫שייך לו אם אך נתכוין לו שהוא לערבותו ולכן‬
‫מקום התקיעות כמו בסוף הברכה ולכן לא הוי‬
‫תלוי כוונת השומע רק בדין מצות צריכות כוונה‬
‫הפסק דמצותו בכך וא״ב לא יהיה ראיה לקריאת‬
‫דלרבא לא צריך ועדיין צ״ע‪ .‬אבל לכל הראשונים‬
‫התורה אבל לא מסתבר כן אלא כדלעיל שבעצם‬
‫ודאי מסתבר כדלעיל‪ .‬אביך‪,‬‬
‫סברת רש״י לא פליגי‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫והנה המנ״ח הביא מס׳ יום תרועה דגם התקיעה‬
‫היא מצוד‪ ,‬וכתב דיוצא בתקיעת אחרים מדין שליחות‬
‫וזה ודאי פלא דמ״ש משאר מצות‪ .‬אך אולי כוונתו‬
‫מדין שומע כעונה וא״ב יש לד‪,‬יות הפסק להחולקים‬
‫על רש״י‪ .‬אבל דבריו תמוד‪,‬ין לבד שברמב׳׳ם מפורש‬
‫סימן קעד‬ ‫שדק השמיעד‪ ,‬היא מצוה‪ ,‬דהא יקשר‪ ,‬מר״ה דף‬
‫כ״ח דהקשד‪ ,‬ארבא משמע קול שופר או קול מגילד‪,‬‬
‫אם כיוק יצא ואם לאו לא יצא מאי לאו אם כיוון‬
‫בפםולןי מיפה ויואל בהפטרת‬ ‫לצאת לא לשמוע לשמוע והא שמע ותירץ סבור‬
‫שבת שובה‬ ‫חמור בעלמא הוא שתמוה דעל מגילה לא שי ‪T‬‬
‫לתרץ זה והטו״א נשאר בקושיא ואף תירח הרש׳׳ש‬
‫ב שבת שובה תרפ״ד הפטירו בנביא ורצו לומר גם‬ ‫שאיירי בלועז ששמע אשורית הא לא תירץ זה‬
‫פסוקי דסוף מיכה קודם פסוקי יואל כמו‬ ‫ד‪,‬גמ׳‪ .‬ולכן צריך לומד דבמגילה שהוא מטעם שומע‬
‫שנדפס בחומשים אבל הא אין יכולים לומר בנביא‬ ‫בעונד‪ ,‬לא הוקשה לו דגם לרבא ודאי צריך כוונה‬
‫כי אין לדלג למפרע אח׳ב לפסוקי יואל רצו לומר זה‬ ‫דבלא כוונה אין שייך לו מעשה האחר ואין שייך‬
‫בחומש ולא הנחתי‪ .‬ואמרתי להפטיר תיכף אחרי פסוקי‬ ‫זה כלל להא דמצות א״צ כוונד‪ ,‬דהוא רק כשעושה‬
‫הושע פסוקי יואל וגם אחרי פסוקי יואל לא הנחתי‬ ‫בעצמו אבל בשופר שרק השמיעה היא המצוד‪ ,‬שזה‬
‫לדלג עד סוף מיכד‪ ,‬שהוא רחוק‪ ,‬וגם אין שום צורך‬ ‫עתזוה בעצמו א״ב לרבא מ״ט בעי כוונה ולכן תירץ‬
‫לזד‪ ,‬כי גם ביואל נגמר בדבר טוב ולמה לן עוד‪,‬‬ ‫רק על שופר‪ .‬וא״ב מוכה דלא כר‪,‬מנ״ח בשם יום‬
‫דמסתבר לע״ד שרק בשביל לסיים בדבר טוב‬ ‫תדועד‪.,‬‬
‫הצריכו לסיים או בפסוקי מיכד‪ .‬או בפסוקי יואל‬ ‫וד‪,‬נד‪ ,‬מה שקשה טובא דא״ב מ״ט בעי בר‬
‫וד‪,‬מדפיסים הדפיסו בטעות תרוייהו ולא סיימו שאו‬ ‫חיובא וכוונה להוציא לר׳ זירא נלע״ד דהוא מחמת‬
‫זד‪ ,‬או זד‪ .,‬והעיקר הוא כדשקורין בחומש או בספר‬ ‫שצריך שישמע קול שופר של מצוה ולכן סובר ר״ז‬
‫אפטרתא סגי בפסוקי מיכה משום טדחא דצבורא‬ ‫דשכלא נתכוין להוציא והוי רק מצוד‪ ,‬דידיה הוי זה‬
‫וכשקורין בנביא שא״א במיכה מהמת שהוא רחוק‬ ‫לגבי האחר כתקיעה שלא למצוד‪ ,‬דמה שי ‪ T‬לו מצוד‪,‬‬
‫מסיימין בפסוקי יואל וממילא מתחילין בפסוקי‬ ‫של האחדים והוי לגביה דידיד‪ ,‬כתוקע לשיר‪ .‬ועיין‬
‫דתשובה אף שהוא הרבה וגם לגמור שיעור כ״א‬ ‫ברמב״ן במלחמות שג״ב כתב דבעי שישמע תקיעה‬
‫פסוקים כיון שחד ענינא הוא‪ .‬ועיין בדגול מרבבד‪,‬‬ ‫דמצוד‪ ,‬ולכן אמינא שא״ב לא רחוק לומר שמצור‪.‬‬
‫שכתב באופן אחר שהוא דחוק לחלק בין שהוא בפ׳‬ ‫של אחרים לא נדהזזב מעשה מצוד‪ ,‬לדידיד‪ ,‬לר״ז‪.‬‬
‫וילך לאם הוא בפ׳ האזינו אבל מסתבר לע״ד כדברי‬ ‫ורבא שגם בתוקע לשיר סובר דיצא יסבור שא״צ‬
‫והוא גם מוכרח‪.‬‬ ‫להתכוין לד‪,‬וציא דלא גרע מתקיעה לשיר וכדסברי‬
‫כמעט כל הראשונים שר״ז פליג ארבא‪ .‬וד‪,‬תוס׳ בד ‪,r‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫אבל שסברי דאף רבא מודד‪ ,‬לדר״ז צריך לומר‬
‫שסברי כהמנ׳׳ח בשם היום תרועה ולכן גם בשופר‬
‫הוא מדין שומע כעונה שבזה הא בארתי שמודד‪,‬‬
 ‫רצה‬ ‫משה‬
‫לכל ל״ת שאין לוקין עלייהו‪ .‬ולכן אין להחמיר‬
‫להתענות הרבה וכ״ש להסוברים שהוא רק איסור‬
‫מדרבנן‪.‬‬
‫אבל מ״מ מהראוי להתענות תענית אחד כשלא‬
‫קשה לו תענית כ״כ שזה נלע״ו שהוא כעין חיוב‪.‬‬
‫דהא מצינו בכה״ג בהא דהתענה בשבת תענית חלום‬
‫שצריך למיתב תעניתא לתעניתא בברכות רף ל״א‬
‫ובתענית דף י״ב ואיפסק כן ברמב״ם פ״א מתעניות‬
‫הי״ב על שביטל עונג שבת ואיתא שם בהגמי״י‬
‫אות ט' דה״ה בהתענה בשוגג בשבת צריך למיתב‬
‫תענית לתעניתו דאין נראה לחלק בין שוגג לתענית‬
‫חלום עיי״ש‪ .‬וא״כ ה״ה על עשה ול״ת אחרים אף‬
‫באופן שאין צריך תעניות הרבה ולא זז ער שמוחלין‬
‫לו כשעשה תשובה שיש לו עכ״פ להתענות תענית‬
‫אחד לכפרה אף שבהתשובה עצמה מוחלין לו‪ .‬ועיין‬
‫בט״ז או״ח סי׳ רפ״ח סק״ג בסופו שאיתא שם רחייב‬
‫להתענות על עשה ול״ת‪ .‬אך שם אפשר איירי בעבר‬
‫במזיד ובהגמי״י בשם הר׳ אלחנן מפורש ראפילו‬
‫בשוגג‪ .‬ודוחק לחלק בין מצות עונג שבת לשאר עשה‬
‫ול״ת‪.‬‬
‫ואם לא קשה לפניהם התענית יש להם דוקא‬
‫להתענות ולא לפדות בממון לצדקה ולהפטר מהתענית‪.‬‬
‫אבל ודאי טוב להרבות בצדקה כי צדקה וראי הוא‬
‫כפרה וכמפורעו ברמב״ם פ״ב מתשובה ה״ד שהוא‬
‫מדרכי התשובה‪ .‬והצדקה שנותנים בשביל זה לכפרתו‬
‫לא יהיה מרמי מעשר אם הוא נוהג כהראוי ליראי‬
‫ה׳ להפריש מעשר כספים‪ .‬ושיעור הצדקה אין שייך‬
‫לקבוע באופן מוחלט דהא תלוי לפי דעת האדם‬
‫וגם לפי כחו‪ .‬אבל לע״ד אין להחמיר על השבים‬
‫ויש לקבוע באופן זה שיתן לצדקה באם אינו עשיר‬
‫לא פחות מכפי שיעלה לו שתי סעודות שהיה אוכל‬
‫עם דמי תטירחא להכין הסעודות‪ ,‬שהוא לא כפי‬
‫שהיה עולה לו בביתו שאשתו או הוא עצמו טודחין‬
‫אלא כפי שמשלמין ברעסטאראן במה שרגיל לאכול‪.‬‬
‫ואין לחייבו אף כשהוא עשיר אלא החצי מכפי‬
‫מקחו של כבשה שמינה‪ .‬והטעם משום שהאיסור‬
‫הוא מחמת שאפשר תיו‪ ,‬לבא לירי חיוב חטאת ואם‬
‫הי׳ האיסור ממש הי' חייב חטאת שהוא כבשה או‬
‫שעירה שאי׳ במג״א סי' של״ו ס״ק ל״ו דצריך ליתן‬
‫כפי מה שקונים הפחות שבכבשים באותו זמן‪ ,‬והוא‬
‫לעני ולעשיר יש ליתן כפי כבשה שמינה כוכתב ר׳‬
‫ישמעאל בן אלישע על פנקסו בשבת דף י״ב‪ ,‬וזה‬
‫שנכנס לספק בשוגג ונשאר דק בחטא זה שלא ראתה‬
‫דם יש לו ליתן כשהוא עשיר החצי מדמי כבשה שמינה‪.‬‬
‫ובעבור אשתו נמי יתן כן כי הבעל מחוייב בכפרת‬
‫אשתו כדאיתא בחת״ס ס״ס קנ״ד‪.‬‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫סימן קעה‬
‫בשכחו האיש והאשה שהוא שעת וסת‬
‫ושמשו ולא ראתה דם בדבר‬
‫התשובה והכפרה‬
‫י' שבט תשי״ז‪.‬‬
‫מו״ה ר' אהרן יעקבס‬ ‫הנכבד‬ ‫מע״כ ירידי‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫ו הנ ה בשכהו האיש והאשה שהוא שעת הוסת ושמשו‬
‫ולא ראתה רם שיש רסברי דהפרישה היא‬
‫מדאורייתא עיין בנו״ב קמא סי׳ נ״ה ד״ה והנה‬
‫כבר‪ ,‬ויש רסברי שהוא מדרבנן למ״ד וסתות דרבנן‬
‫עיין בתורת השלמים סי׳ קפ״ר סק״ג עכ״פ צריכים‬
‫לעשות תשובה שאף על איסור דרבנן בשוגג צריכים‬
‫לשוב בתשובה על אשר לא נזהרו ולא אסיק אדעתייהו‬
‫דהוא יום הוסת‪ .‬אבל הוא בעיקר דיני התשובה שהוא‬
‫להצטער על זה שאירע להם חטא זה ולהתוודות בפה‬
‫בצנעא ולקבל להזהר ביותר שלא יארע עור זה החטא‪.‬‬
‫אבל שאר עניני תשובה שאינו חיוב גמור אין ראוי‬
‫להחמיר בדורנו שהם תשושי כח‪ .‬דהא אף אם הוא‬
‫איסור דאורייתא אינו ענוש כרת ומלקות על איסור זה‪,‬‬
‫וא״כ משמע שהוא כעבר על עשה לענין חלוקי כפרה‬
‫שתשובה מועילה תיכף‪ ,‬שלא זז משם עד שמוחלין‬
‫לו‪ .‬רהא עולה מכפרת גם על לא תעשה שניתק לעשה‬
‫שהוא לאו שאין לוקין עליו כדאיתא ביומא רף ל״ו‬
‫ואמר רבא בזבחים רף ז' עולה דורון הוא משום‬
‫דבלא תשובה הוא זבח רשעים ובתשובה הא לא זז משם‬
‫ער שמוחלין לו ואם על לאו אף שאין' לוקין עליו לא‬
‫נמחל בתשובה לבר הא צריך על זה עולה ואיו אמר‬
‫שהוא דורון‪ .‬ולרש״י הא לאו רוקא נקט ל״ת שניתק‬
‫לעשה דה״ה בכל לאו שאין לוקין עליו א״כ אף אם‬
‫איסור ובשעת הוסת ואורייתא עכ״פ הא אין לוקין‬
‫עליו ולא זז משם עד שמוחלין לו בעשה תשובה‪.‬‬
‫אך לתוס' שם שדוקא נקט ל״ת שניתק לעשה משום‬
‫שעולה מכפרת ווקא על ניתק לעשה משום שיש‬
‫לו תקנה עי״ש וא״כ ליכא ראי' ובשאר ל״ת שאין‬
‫לוקין עלייהו שנמי לא זז משם עד שמוחלין לו ואפשר‬
‫שצריך גם ליו״כ כחלוק הב׳ מכפרה‪ .‬אבל מסתבר‬
‫שלענין זה אין לחלק ולא חמור שאר ל״ת שאין‬
‫לוקין עלייהו מניתק לעשד‪ ,‬ואדרבה הרי ניתק לעשה‬
‫חמור שאפשר גם לבוא לחיוב מלקות בלא קיימו‬
‫או בביטלו‪ ,‬ורק לענין כפרת עולה סבוי התוס׳ דדוקא‬
‫על ניתק לעשה מכפרת מצד קרא דונרצה לו ומשמע‬
‫שיש לו תקנה וריצוי במקום אחד‪ .‬אבל לענין תשובה‬
‫שמוחלין לו‪ ,‬גם לדיוהו יש למילף מניתק לעשה‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רצו‬

‫‪8‬ימן קעז‬ ‫ובדבר אם צדיד האיש להודיע לאשתו א ‪T‬‬

‫ששגגו ושמשו באיסור כדי שתשוב‪ ,‬הנה בריש‬
‫בהוילונות של עץ שעל החלונות אם‬ ‫שבועות חזינן שאף שלא ידע כלל צריד כפרה‬
‫בטומאת מקדש וקדשיו ושעירי דגלים ודאשי חדשים‬
‫כשרים לסכר כשיסתרם‬
‫היו מכפדין על זה‪ .‬ואיתא שם בדף ט׳ אף באין‬
‫י״ג תשרי תש״א‪.‬‬ ‫סופו להודע כלל צדיד כפרה עיר׳ש ופשוט שכן‬
‫הוא בכל המצות שצריך כפרה וא׳׳ב טוב להודיע‬
‫מע״כ ידידי הדב הגזאן המפורסם מהד״ד זעליג‬ ‫לאשתו כדי שתשוב ותתכפד‪.‬‬
‫הכהן פאדטמאן שליט״א שדרה הגאב״ד אסיפאוויטש‪.‬‬ ‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫הנה אחדי שדברתי בטעלעפאן נפל ברעיוני שאולי‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫היתה כוונת כתד״ה על הוילונות של עץ שאחדים‬
‫תולין בחלונותיהן שהמעמיד את המקלות הדקים‬
‫הוא אריג שמיטמא בכל שהוא כדאיתא בשבת דף‬
‫ס״ג‪ .‬ואף לתום׳ שם שיש קצת שיעוד כדי לכוף‬
‫ולקפל ולי>ןח בו מרגלית או מחט‪ ,‬מ״מ ודאי הוא‬
‫פחות משלש אצבעות וא״כ יש בהן השיעור‪ .‬ובדמב״ם‬
‫סימן קעו‬
‫ד״פ כ״ב מכלים משמע שכ״ש ממש מיטמא‪ .‬ומפורש‬
‫בכמה מקומות שבשביל האריג טמא כל הכלי אף‬
‫שלא היד‪ ,‬טמא מצד עצמו עיין בפ״ג מעדיות מ״ה‬ ‫בספק גדולה והיתה חולה בהפםלו‬
‫גבי קלע שבית קבול שלה ארוג טמאד‪ ,‬אף לד׳‬ ‫בין השתיות‬
‫רופא בן הדכינס שבשל עוד מטהר מקזום שאין לד‪,‬קלע‬
‫טומאד‪ ,‬מצד עצמה עיץ בפי׳ הדאב״ד שם דמ״מ‬
‫מוביל האריג טמא הכל‪ .‬ובפכ״ג מכלים מ״ה החרם‬ ‫ילדה ספק בת י״ב או בת י״א והיא חולה צדדתי‬
‫טמא מפני הזוטו שהוא אריג עיי״ש ברע״ב ובתפא׳י‬ ‫לד‪,‬תידה לשתות ביו״כ מד‪ ,‬שצריכה דק‬
‫)ומש״ב בתו״ח שם דבעינן שיד‪,‬יה ג׳ על ג׳ תמוד‪.(,‬‬ ‫בד‪,‬פסק קטן כדי שתית רביעית בין השתיות דפחות‬
‫ובביצה דף כ״ג בדחים של פלפלין האמצעית טמא‬ ‫מכדי לוגמה‪ ,‬דד‪,‬א שיטת הדמב׳׳ם דדק כדי שתית‬
‫משום כלי כבדה ולפדש״י התם טמא כל הרחים‬ ‫רביעית מצטדפין ואף שד‪,‬מ״מ הביא שיטה שחולקת‬
‫בשבילה עיי״ש‪ .‬וא״כ גם הוילון של עץ שהוא דק‬ ‫וסוברת דגם בשתיד‪ ,‬הוא בכדי אכילת פרם אבל‬
‫פשוטי כלי עץ יטמא מפני האריג המחזיק העצים‪.‬‬ ‫העיקר כהדמב״ם‪ .‬ועיין בד״ן יומא שדק מחומדא‬
‫וממילא פסולים לסכך מדינא ואף אחדי שיסתדם‬ ‫כתב שצריך לחוש להא דכדיתות והביא תוספתא‬
‫כמו בלאי כלים שפסולין לסכך‪.‬‬ ‫מפורשת כהדמב״ם‪ ,‬והמ״מ מתרץ הא דכדיתות‪ .‬ואף‬
‫ובעת שדברתי חשבתי שהוא מעץ לבד שהוא‬ ‫אם נימא דהוא ספק יש להתיר בעובדא זו משום דד‪,‬וי‬
‫דק פשוטי כלי עץ ואמרתי ג״כ שפסול אבל ו ק‬ ‫ס״ם ספק כד‪,‬דמב״ם ואף אם מצטדפין בכא״פ דלא‬
‫מדרבנן משום שבדבר דחב טמא אף לתום' סוכה‬ ‫כד‪,‬דמב״ם שמא היא קטנה והוא ס״ם המתד‪,‬פך‪.‬‬
‫דף ה׳ וד‪,‬ביאם המג״א להלכה בסי' תדכ״ט ם»ק י»א‬ ‫ומצד זה יש להקל בבת י״ב ויום א׳ שאין לה‬
‫וכ״ש להדמב״ם פ״א מכלים ה״י שלא חלק בפירוש‬ ‫סימנים אבל יש לד‪ ,‬חזקה דדבא שאינו ודאי דד‪,‬א‬
‫וצ״ע בדעתו כי גם הוא סובר שיש כלי עץ פשוטים‬ ‫אץ סומכין זרז בדאודייתא יש ג‪-‬כ לזדזזבו סיס‪.‬‬
‫שאינם מקבלים טומאה אפילו מדדבנן כדאיתא בכ'מ‬ ‫ואף אם לא נחשיב כס״ס גמור מקוום דחזקה דדבא‬
‫אבל מהבי־י משמע שמטמא כל פסזוטי כלי עץ מדרבנן‬ ‫עדיפא מספק יש עכ״פ להתיר כיון שד‪,‬עיקד‬
‫דהא מפרש בשפודין שפסולין לסכך שד‪,‬ן של עץ‬ ‫כהדמב‪-‬ם ודק שמחמידין וד‪,‬וי גם צד ההיתר עדיף‬
‫והובא במג״א ר״ם תרכ״ט‪ .‬אבל היה קצת ספק‬ ‫מספק ולכן כיון שאינו ודאי גדול יש להקל בשתיה‬
‫בעת שדברתי אם הוא תשמיש לקרקע אך היה נראה‬ ‫כדי הפסק שתית רביעית‪.‬‬
‫לי שנחשב תשמיש אדם וטמא כמו שאמרתי אז‬
‫בדברי עם כתד״ד‪ ,‬אבל אם הוא אריג אין שייך‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫להסתפק כלל ובדוד שפסול גם סדינא‪ .‬ידית‪,‬‬

‫משה פיינשטיין‬
‫רצז‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫במקומו והספק הוא רק מחמת שנשכח לא נבטל‬ ‫סיפן קעח‬
‫הקביעות בשנחתו לד‪,‬חשב מעורב ועריץ נחשב כנינר‬
‫במקום קביעותו רק שהוא אינו יודע ויש לו דין‬ ‫בענין בשחבטן ובדין אדר וסכך פסול‬
‫קבוע‪ .‬וזה נראה בכוונת המעיו״ט פגד‪,‬״נ סי׳ כ׳‬
‫אות ע׳ שנתב על הדא׳׳ש שג׳־נ נתב דבעינן שש‪,‬יה‬
‫והדמיון לטיט הנרור! וסוגיא דלבוד‬
‫האיסור ניכר במקומו דבט׳ ישראל וענו״ם אחד‬ ‫באמצע‬
‫אין לך נינד במקומו גדול מזה שכל אחד הוא בן דעת‬
‫כ״ז אלול תרצ״א ליובאן‪.‬‬
‫ובפני עצמו עומד ולא שייך לומר שד‪,‬ן מעורבין‬
‫מע״נ ידידי הרב הגאון ד‪,‬מפורםם מד‪,‬ר״ר שלמד‪,‬‬
‫משא״ב שאד בע׳׳ח דמחשבינן להו דבר המעורב‪,‬‬
‫דנוונתו דאף שאין מנירין מי הוא הישדאל ט״מ כיון‬ ‫לנדא שליט״א הגאב״ד סטראבין‪.‬‬
‫שהם בני דעת א״א להתערב דנשישאלו מהם וירצו‬
‫להשיב היו ידועין ונינרין לכן נחשבו בעצם כל‬
‫ענף א‬
‫אחד קבוע וידוע אף להאין יודעין משום דד‪,‬דבד‬ ‫מה שהקשה נתד״ד‪ ,‬בפ״א מ״א דשקלים דפי׳ התפארת‬
‫הוא כידוע בעצם לכל כיון שהי׳ אפשר לידע הוי זה‬ ‫ישראל הטעם דמחובר לא בטיל משום דהוי‬
‫נידעו ושכחו שאין להתבטל מעלת הקביעות‪.‬‬ ‫קבוע‪ ,‬מד‪,‬א דסונה דף ט׳ בעושה סוכתו תחת האילן‬
‫שחמתו מדובה טצלתו שנשר שהקשה הגמ׳ הא‬
‫ואין ראיה מזר‪ ,‬למה שמחדש הנרו׳׳פ הובא‬
‫קא מצטדף סנך פסול בהדי סכך נשר מתרץ ר׳‬
‫אחד בסוף העולם יודע‬ ‫בחו״ד שם דאף אם דק‬
‫פפא בשחבטן ופדש״י דסנך נשר רבה עליו ומבטלד‪,‬‬
‫נחשב מיננד האיסור ויש לו דין קבוע אף שאנחנו‬
‫דמדאורייתא כל מילי בטל ברובא אלמא דאף מחובר‬
‫אין יודעין ואף שאין ידוע לנו מי הוא דישראל‬
‫בטל ברוב‪ .‬ועיין ברש״ש שם שהוכיח מזד‪ ,‬שבאילן‬
‫היודע דלזה אין טעם כלל וגם החוו״ד שם הקשד‪ ,‬ע״ז‬
‫שצלחו מרובד‪ ,‬מחמתו לא מחני חבטן שמחובר לא‬
‫מאמר לשלוחו צא וקדש לי אשה שלהתום׳ רק מדרבנן‬
‫בטיל משום דחשיב ובחמתו מרובד‪ ,‬אין צלו חשוב‬
‫אסור משום קנם ולא הויקבוע אף שד‪,‬אשד‪ .‬והשליח‬
‫ובטיל שפיר אבל לטעם התפא״י שהוא מטעם קבוע‬
‫יודעין ודאי מזה אלא ודאי שצריך שגם אצלו יהיו‬
‫אין לחלק לכאורה דגם בחמתו מרובד‪ ,‬הוא קבוע‪.‬‬
‫ידועין במקומן )וכן הקשה הפמ״ג בש״ד שם ס״ק‬
‫ועיין בחו״ד סי׳ ק״י סק״ו שג״ב כתג מטעם קבוע‬
‫י ״ד ד״ה ואני עיי׳״ש שהוא ג״נ סובר לדינא שד‪,‬וי‬
‫)ומלשון החו״ד שם אפשר לטעות דרש״י נתב‬
‫קבוע ומביא זה מפר״ח ופ״ת אך נשאר בצ״ע‬
‫טעם דד‪,‬ו״ל קבוע אבל ברש״י גיטין שהביא מדף‬
‫אבל החו״ד מדדה זד‪ ,‬ונתב שא׳׳א לומר כן מצד‬
‫נ״ד בנטיעה של ערלה לא נתב טעם אלא דפל‬
‫דהנא שאני משום דגם‬ ‫קושיא זו ועוד עיי״ש(‬
‫זמן שהיא במקומה כמחובר חשיבא ולא בטלה ותיבות‬
‫הוא היה יכול להודע לכן נחשב נהיו נינדין גם‬
‫דהו״ל קבוע הוא טעם עצמו של החו״ד ולא דק‬
‫לו ושכח אה״נ אבל התם שלא היה יכול לד‪,‬ודע הוי‬
‫בלשונו( וקשה מ׳׳ט בטל בחבטן‪.‬‬
‫אצלו תערובות גמור שאין ניכרין אף שיש בעולם‬
‫טי שיודע‪ .‬וד‪,‬רמב״ן והרשב‪-‬א שסברי דבאמר לשלוחו‬ ‫והנכון לע״ד הביון העיקר מצות סונה הוא‬
‫אסור מרינא בכל הנשים והוא מטעם קבוע כדאיתא‬ ‫מה שיושב בצל סונה כמפורש ברא״ש ור״ן בדף‬
‫בחו״ד סק״ג‪ .‬ג׳־נ מסתבר שאינו משום דיודע אזזד‬ ‫נ׳׳ב לפרש״י ור״ח וד‪,‬רי״ף בטעם דפסלי בחמתד‪,‬‬
‫בסוף העולם אלא דסבדי דאף דעדיין לא דיה אפשר‬ ‫וצלתר‪ ,‬ני הדדי אף שפרוץ כעומד מותר משום‬
‫לו לידע מ״מ כיון דעמד להתברר וגם אפשר שעוד‬ ‫דלמטה חמת האויר נראית רחבה מן הצל של סנך‬
‫יתברד ע״י עדי הקידושץ נחשב נמי נדבר מבורר‬ ‫עיי׳׳ש‪ ,‬דק שיש דינים מאיזה דבר יהיר‪ ,‬הצל לכן‬
‫ושכח אח׳־נ‪ .‬וגם אפשר דסברי נדאיתא שם בחו״ד‬ ‫כשנעשה הצל מחערובוח נשר ופסול לא דיינינן‬
‫כיון דר‪,‬םפק הוא בין אנשים לא שייך בטול וד‪,‬ו״ל‬ ‫על הסכך אלא על הצל והצל ממעוט הפסול הוא‬
‫קבוע והטעם משום דספק בין אנשים אינו ספק‬ ‫מעורב ולא נינד שאין בזה דין קבוע כדאיתא‬
‫בעצם דד‪,‬א הדבר בעצמו מכריח לומר שבעצם הוא‬ ‫בתום׳ ב״מ דף ו׳ ובכמה דונתי‪ ,‬ורק אם היינו דנין‬
‫דבר ידוע וניכר כיון דהוא בבני דעת‪ ,‬ולכן אף לאלו‬ ‫על הסנך היה לזה דין קבוע אף שאין ניכר דדוא‬
‫שאין יודעין נחשב כניכר וקבוע כיח שהוא בהכרח‬ ‫גבי נטיעה של ערלה ושל כלד‪,‬״נ שנתערבו בנטיעות‬
‫דבר הניכר בעצם ואין מגרע מד‪ ,‬שאיננו יודעין‬ ‫אחרות שלא בטלה נמי אינו ניכר שמפרשי שמחובר‬
‫חשיבות הקביעות להחשיבו מעורב‪ .‬אבל אם הספק‬ ‫נחשב קבוע אף בלא ניכר‪.‬‬
‫הוא שלא באנשים שמצד המציאות אפשר שיהיה‬ ‫והטעם צריך לומר משום דבעצם הא אין‬
‫ספק לכל אדם לכן אף שיש אמה איש באיזה מקום‬ ‫שייך כקרקע תערובות שד‪,‬וא דבר הקבוע וניכר‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫רצח‬

‫הוא מד‪,‬פסול דלענץ הצל כך לי סכך דק כמעובה‪.‬‬
‫אבל אם היה תלוי בסכך אז מכיון שהווב הוא‬
‫מסכך כשך היה נבטל תפסול והיה כאילו כולו סכך‬
‫כשד אף בצלת האילן מרובה‪ .‬ועיץ בר״ן דף ט׳‬
‫שכתב שבצלתו מרובה לא מיבטל ברובה כיון שאין‬
‫סכך הכשר מועיל בסוכה‪ ,‬וצריך להוסיף לדבריו‬
‫שדין הסוכה תלוי בצל דאל״כ אין זד‪ ,‬טעם של‬
‫כלום‪.‬‬
‫)ואולי נפרש כן כוונת הרמב״ם בפ״ה מסוכר‪.‬‬
‫הי״ג שכתב עירב דבר שמפככין בו בדבר שאין‬
‫מסככין בו וסיבך בשניהם אע״פ שהכשר יתר על‬
‫הפסול פסול דתמוד‪ ,‬מ״ט לא בטל ברוב מ״ש מבבל‬
‫התודה כולה‪ .‬ואף אם בפסול דמחובר יש לתרץ‬
‫מ״מ הא כלל כל הפסולין בחרא מחתא ואף אלו‬
‫שאין ניכדין‪ .‬וגם קשר‪ .‬מ״ש מסוכי תאנים ובהם‬
‫תאנים וכיוצא שמפורש בדף י״ג שאם פסולת מרובה‬
‫על האוכלין כשרד‪ ,‬ואיפסק כן גם ברמב״ם פ״ה‬
‫דעירב סכך פסול בכשר‬ ‫ה־׳ג‪ .‬ולכן אולי נימא‬
‫שפסול איידי באופן שאפשר שגם בהפסול היה‬
‫צלתד‪ ,‬מרובה או לכד‪,‬״פ בג׳ בד׳ טפחים צלתד‪ ,‬מרובה‬
‫מסכך הפסול שאז במקום ההוא אין מועיל הכשר‬
‫בסוכר‪ ,‬והוו ד׳ טפחים סכך פסול ולא נבטל ברוב‬
‫אבל אם ידוע שנתערב באופן שלא הוי מהפסול‬
‫צלתד‪ ,‬מרובה בלא הכשר על משך ג׳ ד׳ טפחים‬
‫בטל הפסול וכשר לסכך ומצטרף לד‪,‬שלים‪ .‬וזהו‬
‫דין דסוכי תאנים וקשין ובהן שבלין רכבל‬
‫מרובד‪ ,‬מסכך‬ ‫מהסוכד‪ ,‬לא הוי צלתה‬
‫הפסול לכן מצטרף גם הפסול להכשיר‪ .‬ונקט‬
‫הדמב״ם סתם פסול משום דבדוב הפעמים יש לחוש‬
‫שיד‪,‬יה במקום אחד בג׳ וד״ט צלתה מרובד‪ ,‬גם משל‬
‫הפסול לבד דהא אין מסככין בצמצום והדין באופן‬
‫שבטל שד‪,‬וא כשאין לחוש שיד‪,‬יד‪ .‬במקום אחד צלתד‪,‬‬
‫מדובה משל הפסול לבד סמך על הא דסוכי תאנים‬
‫שבה״זט ועדיין צ״ע בזה(‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫והנה בהא דכאן מלמעלה כאן מלמטה בדף כ״ב‬
‫שלפרש״י והרי־־ף בשוין למטה כשר הניחא לר״פ‬
‫דסובר פדוץ כעומד כשר אבל לד״ד‪ ,‬בדר״י מ״ט‬
‫כשר כיון שאזלינן בתר הצל והוא סובר שפדוץ‬
‫כעומד פסול‪ .‬ואף שר״פ איידי שם מ־׳מ הא גם‬
‫לר״ה בדד״י צריך לתרץ כן כדי שלא יקשה עליו‬
‫מסתירת המשניות‪ .‬ומש״כ הרש״ש דלכן מסיק רש״י‬
‫בידוע שהקנים רחבים מן האויד דלר״ס א״צ לזה‬
‫הוא אליבא דד״ה בדר״ישהוא יסבור דבתר מעלד‪,‬‬
‫אזלינן‪ ,‬הוא דבר תמוד‪ ,‬דיפלגו ר״פ ור״ד‪ ,‬בדר״י‬
‫בזד‪ ,‬שלא מצינו‪ .‬ומלשון דש״י לא מוכח כלום‬
‫שיודע ומכיר לא מחשיב זה להחשיבו קבוע גם לאלו‬
‫שאין יודעין כיון דלדידהו הוא מעורב גמור שהרי‬
‫אין הכרח שידעו מזה ולת בטיל‪ .‬וזה צריך לומר‬
‫בכוונת התו״ד ולכן אח״ב בטק״ו הקשר‪ ,‬על הכרו״ם‬
‫מתום׳ ועוד קושיות ולא הוכיח אדרבה ראיה מרמב״ן‬
‫ודשב״א‪ .‬וגם לא הקשה אדמב״ן ורשב״א קושית‬
‫ד‪,‬ועוד שלו משום דאף לרמב״ן ודשב־־א יש לומר‬
‫שרק בספק בין אנשים שמוכרח שיש יודעיז הוא‬
‫קבוע כדבארתי ועיץ בבינת אדם שער הקבוע סי׳‬
‫ב׳ שג״ב מתרץ כעין זה‪.‬‬
‫וסברא זו דמעיו״ט באנשים יש לומר גם בקרקע‬
‫דג״ב אין שייך ספק תערובות בעצם אלא ע״י שכחה‬
‫ואף לאלו שלא היו שם היו יכולין להודע מאלו‬
‫שהיו שם‪ .‬ולךמב״ן וךשב״א כיון שבעצם הוא רבד‬
‫המוכרח לד‪,‬יות ידוע וניכר גם לכל העולם נחשב‬
‫כקבוע ודאי גם בקרקע שיז זה‪ .‬ואף שלהתוס׳‬
‫שםברי דגם באנשים בהא דאמר לשלוחו צא וקדש‬
‫אשד‪ ,‬אינו בדין קבוע שא״ב מד‪ ,‬שבט׳ ישראל ועכו״ם‬
‫אחד הוא קבוע הוא משום שגם הוא היה יכול‬
‫לד‪,‬ודע כדלעיל‪ ,‬א״ב יש לחלק דרק התם שהיד‪ ,‬יכול‬
‫להודע בעת הספק אבל בקרקע הא עתר‪ ,‬שהוא‬
‫עת הספק אינו יכול להודע‪ .‬מ״מ לא מסתבר לחלק‬
‫דרק באנשים‪ ,‬שלנו בעצם מעורב ואינו ניכר ורק‬
‫מחמת שיכולין לשאול ולהודע היה לנו להחשיב‬
‫בניכר וכנשכח לכן אין שייך זה אלא בט׳ ישראל‬
‫ועכו״ם אחד ולא באמר לשלוחו שלא היה אפשר‬
‫מקום‬
‫לד‪,‬ודע אבל בקרקע שבעצם הוא דבר שלא היה‬
‫יכול לד‪,‬תערב לכן אף לאחדים שלא ידעו מעולם‬
‫הוא רק כנשכת והוי בקביעותו‪.‬‬
‫גם יש להסביר שעיקר הדבר הוא דניכר עושה‬
‫שלא נחשב דבר המעורב‪ ,‬וא״ב בס׳ ישראל ועכו״ם‬
‫אחד שהוא ג״ב ניכר עושה שלא הוו מעורבין‬
‫ורק באומר לשלוחו צא וקדש דלאלו שבכאן לא‬
‫ניכר םברי התוס׳ דהוי כמעורב ולרמב״ן ורשב״א‬
‫גם בזה הוא ניכר כיון דידוע גם לאלו שבכאן‬
‫הד‪,‬יכר בזד‪ .,‬וא״ב בקרקע שודאי היה ניכר ולא‬
‫הוי דבר המתערב הוי בדין קבוע אף אחד שנשכח‬
‫ואף לאחדים כדלעיל‪.‬‬
‫ולכן אם היה הנידון על הסכך לא היה נבטל‬
‫מחובר אף שלהיושב בהסוכד‪ ,‬לא ניכר‪ .‬אבל מאחר‬
‫שדנין על הצל שהוא מעורב ואינו ניכר בעצם אין‬
‫לו דין קבוע ובטל‪ .‬וזד‪ ,‬שבצלת האילן מרובה אינו‬
‫מועיל רוב כשר לבטל ג״ב יש לומד מטעם דתלוי‬
‫בצל וכשכבר איכא מאילן צלתו מרובה בלא הכשר‬
‫נמצא שהכשר לא הועיל להצל אף שמצד העובי‬
‫של הסכך הוי רוב הסכך מהכשר דמ״מ דוב הצל‬
‫רצט‬ ‫משה‬
‫שנאמרה ההלכה שכשרה בפחות מד׳ בגדולה דד‪,‬תם‬
‫לא חפר מהשעור שיש לה דין פוכה ולת כל זמן‬
‫שאין בהפכך פפול ד׳ טפחים שאינו מקום חשוב‬
‫בפ׳׳ע נבטל להפוכד‪ ,‬וכדאיתא בט״ז פי׳ תרל׳׳ב‬
‫פק״ג‪ ,‬וממילא הוא גם צל פוכה וישנים תחתיו‬
‫דהא צל יש מזה כמו מבעוד ולכן מאחר שנבטל‬
‫להפוכה הוא גם צל פוכר‪ .,‬אבל בקטנה שחפר‬
‫השעוד דמחיצה שצריכה להיות מפכך כשר לא‬
‫היה לו להפכך פפול להשלים‪ .‬וצריך לומר במד‪,‬‬
‫שמשלים דהוא מחמת שכבר כשהיה אויר דד‪,‬וא‬
‫קודם שפיכך בהפפול היה נשלם מחיצת ז׳ ע׳׳י‬
‫הלכוד‪ ,‬לא מגדע מה שפיכך אח״ב בפכך פפול‪.‬‬
‫ואף בהיה פכך פפול קודם או שנעשו בב״א נמי לא‬
‫גדע מאויר דפכך פפול הוא דק כלא פיכך אחדי‬
‫שאמרה תורד‪ ,‬דצריך לפכך בפפולת גורן ויקב‬
‫וממילא אין לפפול יותר מבלא פיכך כלל‪ ,‬דאם‬
‫היה נכתב בקרא שפפול לפכך על מינים הפפולין‬
‫ודאי היה גרע מאויר כיון דאין שייך בו לבוד‬
‫אבל מאחד שלא נכתב פפול על הפפולין רק שיפככו‬
‫בהכשר אין על הפפול דק דין שלא פיכך בהכשר‬
‫ולא ®’ ‪ T‬שיגרע מלא פיכך כלל דדל פכך פפול‬
‫מהבא היה אז אויר וד‪,‬יתד‪ ,‬נחשבת מחיצה ז׳ מדין‬
‫לבוד גם עתה אין לפופלו‪.‬‬
‫אבל א״ב היה לנו לומר דאף דבגדולה ישנים‬
‫בפכך פפול פחות מארבעה מ״מ בקטנה פחות משלשה‬
‫אין ישנים כיון שכל הכשרו הוא משום דהוא כאויר‬
‫ואיך יהיה עדיף מאויר‪ .‬ול״ד לגדולה דשם הוא ככשר‬
‫ממש כיון דנבטל להפוכה שלכן גם הוא צל פוכה‬
‫אבל הבא אם היה נחשב פכך‪ ,‬הוא פפול ולא היה‬
‫מצטרף להשלים שעור הפוכה וא״ב מ״ט ישנים‬
‫תחתיו‪ .‬ולכן הוצרך ד׳ אושעיא לומר שהוא מטעם‬
‫פפל היוצא מן הפוכה נידון כפוכה שאף שיוצא באמת‬
‫מתורת פוכה דהא הכשרו הוא רק משום שנידון‬
‫כאויר מ״מ נידון כפוכה וישנים תחתיו משום דעכ׳׳פ‬
‫הוא פפל שאיכא ממנו צל ועדיף מאויר שאין צל‬
‫מזה ואינו יועזב בצל פוכר‪ ,‬שלכן אינו גם בהכשר‬
‫פפל היוצא מן הפוכה‪ .‬ומדויק לפ״ז מה שעל זד‪,‬‬
‫אמר בגט׳ ומאי יוצא יוצא מתורת פוכה ולא אמר יוצא‬
‫מהכשר פוכה דרכה בב׳׳ח א״ר יוחנן במעוטה חמתה‬
‫מדובה מצלתה ומה דפירש׳׳י שאפי׳ מין כשר אינו‬
‫דחוק קצת‪ .‬אבל לפ״ז ניחא שהתם ליכא פתירה‬
‫בעצם הכשרות שלו בכאן רק מדינא דעיקר הפוכה‬
‫שפפולה בחמתה מדובה לכן הוא רק יציאד‪ ,‬מהכשר‬
‫עיקר הפוכה אבל אין שייך לומר שהוא יציאה‬
‫גם מתודת פוכה דאחרי שהכשירה תורה בכאן אין‬
‫כאן יציאה מתורת פוכד‪ ,‬דכן הוא תורת פוכה להכשיר‬
‫בכאן‪ .‬אבל בסכך פפול פחות מג׳ בפוכה קטנד‪,‬‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫דמפיק זד‪ ,‬לתרץ לשון המשנה דאמר צלתה מדובה‪.‬‬
‫ועיץ בר״ן שכתב דלר״ה בדר״י נמי תני ליה בכי‬
‫הדדי מלמטה משום דלמעלה עומד מדובה ומלמטה‬
‫נמי הוו כי הדדי עומד מרובה על הפרוץ מחשיב‬
‫ליה‪ .‬ולכאורה אינו מובן כיון דבצל תליא דין פוכה‬
‫מה יועיל הרבוי דלמעלה להחשיבו עומד מדובה‪,‬‬
‫אף שלמטד‪ ,‬הם דק שוין‪.‬‬
‫והנכון לע״ד דיש שני דינים בפכך אחד מטעם‬
‫מחיצה כמו הדפנות ובלא זה אינה סוכה ושני מטעם‬
‫צל שבעינן שיוקזב בצל פוכה‪ .‬ומוכרה זה מד‪,‬א‬
‫דאויר פחות מג׳ טפחים מצטרף להשלים שעוד‬
‫פוכה ואין ישנים תחתיו דלכאודה כיון שאין ישנים‬
‫תחתיו מה שייך להפוכה להצטרף‪ .‬ואין לומר דשעור‬
‫ז׳ טפחים נאמד רק על רוחב החדר‪ ,‬והפכוד עליו‬
‫צריך להיות דק על ד׳ טפחים שהוא שעור חשוב‪,‬‬
‫חדא דמנא לן זה ועוד א׳׳ב מ״ט פפולה באויר ג׳‬
‫בפוכה של ד׳ דפנות בפוכה קטנה בשלמא בג׳ דפנות‬
‫יש לומר משום שאין שייך מקום הפכד להדפנוח‬
‫כיון דיצא מתודת לבוד אבל בד׳ הלא עדיץ יש ג׳‬
‫דפנות‪ .‬אך אולי יש לדחוק דהדופן שנמשך יותר‬
‫מהפכך לא נחשב דופן‪ .‬אבל עדיץ מ׳׳ט פפולה‬
‫במיעטו בשפודין כדאמר אביי בדף י״ח ופשוט שהוא‬
‫בכל פוכה קטנה אף ביש לה ד׳ דפנות‪ .‬וזד‪ ,‬ודאי‬
‫אין פברא לומר דההלכה נאמרה דצריך לפכך בפכך‬
‫כשד ד׳ ומשהו דעל ד׳ יש עוד מקום לומר משום‬
‫שהוא שעור חשוב אבל על משהו יוחד מד׳ ולא‬
‫כל הפוכה אין פבדא כלל לומר‪.‬‬
‫ולכן אמינא דיש ב׳ דינים בהפכך דין מחיצד‪,‬‬
‫כהדפנות דבל׳׳ז איגד‪ ,‬פוכר‪ ,‬ודין צל‪ .‬ומצד דין‬
‫מחיצה אומדין לבוד כבכל מחיצות אבל חפר דין‬
‫הצל‪ .‬ודין שעוד ז׳ טפחים הוא רק לדין מחיצה‬
‫אבל לדין צל ליכא כלל דין שעור אם אך נחשב‬
‫צל פוכה דד‪,‬יינו שלא נבטל הצל בהחמה שהוא כשצלתה‬
‫מרובה הוי יושב בצל פוכה‪ .‬אך בחפר השעוד פפולה‬
‫מדין המחיצה שצריכה להיות ז׳ טפחים‪ .‬ולכן באויר‬
‫פחות מג׳ דיש לו דין מחיצה ז׳ מדין לבוד כשר‬
‫במקום הצל שד‪,‬די יש כאן מחיצה ז׳ וגם יושב בצל‬
‫פוכה‪ ,‬אבל במקום האויר אין ישנים דאף דישן‬
‫במחיצה ז׳ דפוכה אבל לא בצל פוכה‪ ,‬וכשיש שלשה‬
‫פפולה דנהי דצל פוכר‪ ,‬יש כאן אבל חפר מחיצה‬
‫ז׳ למעלה‪.‬‬
‫והנה פכך פפול בפוכה קטנה היה צריך להיות‬
‫לפ׳׳ז גדוע מאויר ולא יצטרף להשלים דד‪,‬א מחיצה‬
‫זו דהגג הצריכד‪ ,‬תורה דוקא שתהיה מפכך כעור‪,‬‬
‫ובשלמא באויר יש דין לבוד אבל בפכך פפול אין‬
‫שייך לבוד כדאיתא בתום׳ רף י״ט‪ .‬ול״ד למה‬
 ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬
‫ועיין בב׳׳ח ס״ם תדל״ב שכתב וד‪,‬׳׳ט כיון דנפיק‬
‫מתודת לבוד חשיב למעט שיעודה דסוכד‪ ,‬לעולם‬
‫בין כעוהוא ג׳ טפחים אויד לחוד ובין כשהוא ג׳׳ט‬
‫עם הסכך פסול ביחד והוא כטעם דבארתי דאל׳׳כ‬
‫לא שייך המעלה דנפיק מתודת לבוד לגבי סכך פסול‪.‬‬
‫שבסכך פסול ישנים תחתיו אף שסותד לעיקר הכשדו‬
‫ענף ג‬
‫ולמה שבאדתי דבקטנה לא נבטל הסכך פסול‬
‫להסוכד‪ ,‬משום דעדיין אינה סוכד‪ .‬א״כ אף בגדולה‬
‫שלא הוכשדה כגון שסיכך בסכך פסול וכשד ופסול‬
‫וכשד באופן שצדיך לצדוף הפסול משום דאין‬
‫ז׳ טפחים מסכו כשר במקום אחד נמי לא ישלים‬
‫הפכו פסול בפחות מד׳ כדין סכך פסול אלא כשהוא‬
‫פחות משלשד‪ ,‬דהיה נכשר גם באויד דלא‬
‫נגדע בזה שנסכך בסכך פסול וממילא עדיפא דגם‬
‫ישנים תחתיו מדין פסל יוצא שא״ד אושעיא כמו‬
‫בקטנד‪ .,‬וזה יש לפדש בטונת הדמב׳׳ם בפ׳׳ה הט״ז‬
‫שכתב סיכך בדבר פסול ודבד כשר זה בצד זה‬
‫ואין במקום אחד מסכך הפסול דוחב ג״ט אלא‬
‫פחות אם היה כל הסכך הכשד יותד על כל הסכך‬
‫הפסול כשר ואם היה זה כמו זה בצמצום אע״פ שאין‬
‫במקום אחד שלשה ה׳׳ז פסולה מפני שסכך פסול‬
‫כפדח הוא נחשב‪ ,‬שאין לפדש שטונתו משום‬
‫דבעינן שיהיה הכשד יותר משום דסובד כר׳׳ד‪ ,‬בדד׳׳י‬
‫דפדח כעומד אסור דד‪,‬א נפסקה ההלכד‪ ,‬כד״פ דפדח‬
‫כעומד מותד בעירובין דף ט״ז וד‪,‬דמב״ם עצמו פסק‬
‫כן בפט״ז משבת הט״ז כדד‪,‬קשה המ״מ אלא כוונתו‬
‫שבכאן אין לד‪,‬םכך פסול מעלת סכך פסול אלא הוא‬
‫כדין אויד דכפדוץ נחשב ולכן הוא נידון לענין הכשד‬
‫הסוכד‪ ,‬כמו שהיה במקום הסכך פסול אויד שאז אם‬
‫היה בצמצום צלתד‪ ,‬וחמתד‪ ,‬כהדדי פסולה משום‬
‫שלמטה הטתה מרובה כדפרזןז׳׳י שכן פוסק גם‬
‫הדמב״ם בהי׳׳ט לכן אף בסכך פסול כיון שבכאן נידון‬
‫כאויד פסולה‪ .‬וזהו כוונת תירוץ המ״מ ולכן פוסל‬
‫בשוין בצמצום מטעם דהוא כחמתד‪ ,‬מרובד‪ ,‬למטה‬
‫עיי״ש‪ .‬ואף שעתה ליכא חמה למטה ונמצא שהצל‬
‫שלמטה הם שוין מהכשד ומהפסול דדק חמה‬
‫מאויר הוא מרובד‪ .‬מצל סכך השוד‪ ,‬אבל בסכך‬
‫פסול וכשר השוין גם הצל שלמטה שוה‬
‫מהכשד כמו מהפסול ואין ®’ ‪ T‬טעם הפסול‬
‫באויד וסכך שוין‪ ,‬מכל מקום כיח שלד‪,‬כשיד הסוכד‪,‬‬
‫צריך לצרוף הפסול לא מצטדף דכיון דבלעדיו לא‬
‫היתד‪ ,‬מודה הסוכד‪ ,‬ליכא כאן טעם הכשר סכך‬
‫פסול שד‪,‬וא מטעם דנבטל להסוכה וטעם הכשר‬
‫אויר דד‪,‬וא מדין לבוד נמי לא שייך בסכך פסול‬
‫וכל ד‪,‬ד‪.‬כשר הוא משום דלא גרע מהאויד שד‪,‬יה‬
‫אגרות‬ ‫ש‬
‫שהכשרו כאן הוא רק משום שנידון נאויד שא״כ‬
‫הא יש להיות פסול לישן תחתיו אף בכאן ומ״מ‬
‫ישנים תחתיו נמצא שיגא גם מתורת סוכה דאף‬
‫בכאן שהוכשד הוא דק מתורת הכשד ארר שאין‬
‫ישנים תחתיו ומ״מ עדיף מאויר ממש שזהו הכשדו‬
‫מטעם שעכ״פ איכא צל כדלעיל לכן אמד בזה שכשד‬
‫אף שיוצא גם מתורת סוכה‪.‬‬
‫וניחא לפ״ז מד‪ ,‬שהקשו התום׳ אמאי נקט ד׳‬
‫אושעיא סוכד‪ ,‬קטנה דגם בגדולה איצטדיך לאעומועינן‬
‫דישנים תחתיו‪ ,‬דלא קשה כלל דבגדולה הוי הכשרות‬
‫דוקא משום שהוא סכך דד‪,‬א אויר יותר מג׳ פסול‬
‫ואם היה נידון כאויר היה פסול וא״כ צדיך לומר‬
‫דד‪,‬תורה הכשידד‪ ,‬לםכך פסול כשד‪,‬וא פחות מד׳ שאינו‬
‫מקום חשוב בפ״ע דנבטל להסוכד‪ ,‬כשד‪,‬יא כבד סוכד‪,‬‬
‫וממילא הוא גם צל סוכה ופשוט שישנים תחתיו ואינו‬
‫בשם פסל היוצא מן הסוכה אלא הוא סוכה ממש‬
‫דתא כל הכשדו הוא מחמת שד‪,‬יא סוכה ממש בזד‪,‬‬
‫שנבטל‪ .‬אבל בקטנה אף בפחות מג׳ שכל הכשד הוא‬
‫דק מחמת שנידון כאויר דאל״כ לא היד‪ ,‬מצטדף ולא‬
‫היה שם סוכד‪ ,‬שיתבטל לגבה לכן הוצדך לחדשו‬
‫דמ״מ ישנים מטעם דין פסל היוצא אף שסותר‬
‫לעיקד טעם הכשדו‪ .‬חד‪ ,‬נכון מאד‪.‬‬
‫ולכן יש חלו׳ק גם לענין צדוף דבגדולד‪ ,‬אין‬
‫מצטדפין אויד וסכך פסול משום דסכך פסול נבטל‬
‫לד‪,‬םוכד‪ ,‬וד‪,‬וא כסכך כשד ובקטנה מצטרפין לפסול‬
‫בג׳ מעזום דגם הםכך פסול הוא מצד שנחשב כאויד‪.‬‬
‫דהא הטעם שלא שוו השיעורין להדדי ליכא אליבא‬
‫דדבנן דבי רב כדד‪,‬קשד‪ ,‬דבד‪ ,‬עליש‪,‬ו דכיון דהוא‬
‫משום הפלגה מה לי איתפלג בסכך פסול מד‪ ,‬לי‬
‫איתפלג בסכך פסול ואויד אבל הוא מטעם דבאדתי‬
‫דסבדי דכשליכא ד׳ טפחים שאין לו חשיבות מקום‬
‫נבטל להסוכה והוא עצמו נעשה סכך כשר‪ .‬וא״כ‬
‫מ׳׳ט מצטךפין בקטנה «לא הוא כדבאדתי משום‬
‫דבקטנה שעדיין אינה סוכה אין שייך שיתבטל‬
‫לד‪,‬תמ!זר וכל כשרותו הוא מחמת שנידץ כאויד‬
‫ולכן מצטדפין‪ .‬וזהו כוונת דש״י בדף י׳׳ח ד״ד‪,‬‬
‫טפחים‬ ‫בשפודין לא הוי מעוט דכיון דאיכא ג׳‬
‫דנפקי מד‪,‬כשר סוכד‪ ,‬השיבי באפי נפשייד‪,‬ו ולא‬
‫מצטרפין בהדה לאשלומד‪ ,‬לשעורא וליתיה לשעודא‬
‫דסוכה‪ ,‬שלכאורה הא בפחות מד׳ ליכא חשיבות מקום‬
‫אבל הוא משום דחשיב כאויר שלא יהיה דין‬
‫לבוד וד‪,‬וי באפי נפשיה לכן אף שמיעט בשפודין‬
‫נמי הוא בהפסול דעדיץ הוא חשוב באפי נפשיה‬
‫דליכא שם סוכה עדיין שיבטל הסכך פסול לגביה‪.‬‬
‫שא‬ ‫םשה‬
‫כדכתב הדמב׳׳ם ואם גם בטור גדסינן ג׳ סובר גם‬
‫הטור כן‪.‬‬
‫אך שיש לד‪,‬קשות לכאורה מהא דבין נסד לנסר‬
‫כמלא נסר בני ד׳ טפחים כעזר לרב דאמד גם באמצע‬
‫בד׳ אמות בדף י״ח עיי״ש ברש׳׳י וכן מפורש בתוס׳‬
‫דף י״ד ד״ה ומודד‪ ,‬בסופו שלרב כשר אף בלא‬
‫ב׳ פסלין באמצע ולהדמב״ם מ׳׳ט כעזר הא לא‬
‫מצטדפי ביותר מג׳ להשלים שעוד סונה‪ .‬וצריך‬
‫לומר דיש חלוק בין מ״ד שבאמצע פוסל בד׳ טפחים‬
‫למ״ד בד׳ אמות‪ ,‬דלמ״ד בד׳ אמות אינו מטעם‬
‫שנבטל הסכך פסול בפחות מד׳ אמות להסוכד‪ ,‬דהא‬
‫שעוד גדול הוא יותר מחשיבות מקום ויותר מכל‬
‫שעוד סוכה‪ .‬וגם הא חזינן שלא נבטל דהא אף‬
‫לרב אינו ישן תחת הסכך פסול ביותר מארבעה‬
‫טפחים כמפורש במתני׳ דף י״ד בנתן נסר שהוא‬
‫רחב ד״ט כשדה ולא ייעון תחתיו ומפודעו בגמ׳ שם‬
‫שניחא זה גם לרב‪ .‬אבל הוא משום דגם סכך פסול‬
‫יש שעור שלא מפסיק לפסול סכך הכשר כשהופסק‬
‫טד‪,‬סוכד‪ ,‬בפחות מד׳ אמות אף שמקום סבך הפסול‬
‫הוא בפסולו ואין ישנים תחתיו‪ .‬ולכן אמר בגמ׳‬
‫עוד יותר שגם לאמפסיק מלהצטרף שני פסלים‬
‫הכשרים שכל אחד אין בו כשעוד אף שאם היה‬
‫אויר היה הפסק ולא היו מצטרפין משום דסכך‬
‫בו שעור גדול עד ד■‬ ‫פסולעדיפא דהתודה נתנד‪,‬‬
‫אמות‪ .‬ובסוכה קטנה גם לדידי׳ נימא שמצד הסכך פסול‬
‫לא היה משלים השעוד דהא זה לינא בדין סוכד‪,‬‬
‫גדולה שהוא רק מצרף פסלים הכשרים שעשית‬
‫הסכך פסול הוא דק שלא לד‪,‬פסיק ולכן בקטנה מה‬
‫שגם משלים הוא מטעם שנידון כאויר שמשלים‬
‫מטעם לבוד כדבאדתי‪ .‬וזד‪,‬ו מה שאמד רבה לדידי‬
‫דאמינא ד׳ אמות משום שעודא הוא ובקטנד‪ ,‬שהוא‬
‫בשלשה אמד לאו משום דשוו שיעודייהו להדדי‬
‫אלא משום דליתיה לשיעורא דסוכד‪ ,‬דהוא משום‬
‫שלהשלים בלא סכך כשר אינו יכול אלא משום‬
‫דנידון כאויד אבל בגדולה שהוא לענין שלא יפסיק‬
‫הוא משום שעורא מדין עצמו של הסכך פסול‪.‬‬
‫ולכן אינו מפסיק גם בנסר ופסל מלהצטרף להתכשר‪.‬‬
‫אבל למ׳׳ד בד׳ טפחים שלדידיה לינא בלל דין‬
‫דסכך פסול כשהוא נשאר בפסולו שלא יפסיק סכך‬
‫הכשר דזה שבפחות מר׳ שכשר הוא מחמת שגם מקום‬
‫הסכך פסול כשד וישנים תחתיו דנבטל לד‪.‬סוכד״ ולכן‬
‫כשגם בגדולה צדיכד‪ .‬הסוכה לסכך הפסול להכשירו‬
‫משום שהפסלים רחוקים זה מזה אינו יכול רק‬
‫בפחות משלשה מטעם שנידון כאויד משום דבל‬
‫זמן שאין הסוכר‪ ,‬כשרה בלעדיו לא שיד שיתבטל וכיון‬
‫שנשאר בפסולו הוא גם מפסיק‪ .‬ולכן סובר הרמב׳׳ם‬
‫דבנשר ופסול אינה נשדד‪ ,‬אלא כשד‪,‬וא פחות מג׳‪.‬‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫שם לולא הםכך פסול לת יש לפכול אף בשוין כיון‬
‫שבאויד היה זה פסול אף שלא שייך הטעם דאויד‪.‬‬
‫ויש טעם גדול לומד דבשוין ממש אף שפסול‬
‫באויד משום שלמטה חמתה מדונה יוכשד בסכך‬
‫פסול דליכא טעם זה ואף שכל הכשדו הוא מדין‬
‫אויד ובאויד כה״ג היה פסול מ״מ כיון שהטעם שהיה‬
‫פסול באויד ליכא כאן נשאד בכאן דק המעלה דאויד‬
‫דד‪,‬יה מכשיד מדין לבוד וחסדון דהאויד שלא היד‪,‬‬
‫צל שוה כד‪,‬חמה ליכא כאן דבכה״ג אם היה המציאות‬
‫גם כשד‪,‬יד‪ ,‬אויד נמי היה כשד ונמצא שהסכך פסול‬
‫עשה דק המציאות שבדין אויד שנידון הוא בהכדח‬
‫הצל מסכך הכשד שוה לחמת האויד שנידון עתה‬
‫שלכן יש להכשיד כיון שהלכה שפדוץ כעומד כשד‬
‫וד‪,‬וא כשיטת הר״ן‪ .‬והדמב״ם שפוסל בעזוין בצמצום‬
‫סכך כשד ופסול הוא משום שא״א לצמצם ולמלאות‬
‫כל הדיוח שסיכך בסכך כשד באופן שלא יהא בו‬
‫אויד כלל כדכתב ד‪,‬כ״מ ולכן כיון שנידון הסכך‬
‫פסול כאן כאויד הדי היה זד‪ ,‬חמתד‪ ,‬מדובה‪ .‬וא״כ‬
‫יכול לסבוד הדמב״ם כהד״ן דמחלק בין סכך פסול‬
‫לאויד דלא כד‪,‬כ״מ שכתב דהדמב״ם אינו סובד כד‪,‬דץ‬
‫דטעם הכ׳׳מ הוא משום דסובד כדבאדתי להמ״מ‬
‫שמאחד שכל הכשדו דהסכך פסול בכאן הוא משום‬
‫שנידון כאויד לא עדיף מאויד אף בשוין אף שאין‬
‫כאן הטעם דאויד ולכן כתב דכיץ דכתב הדמב״ם‬
‫שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב אינו סובד כהד״ן‬
‫אבל לא מוכדח זה דאפשד סובד כהד׳׳ן משום דאף‬
‫שהכשדו הוא משום דנידון כאויד ואין להעדיפו‬
‫מאויד מ״מ הבא עדיף נהזזום שבמציאות כזה שבהכדח‬
‫נעשה ע״י הסכך פסול גם אם היה אויד היה כשד‬
‫כדבאדתי‪.‬‬
‫וניחא לפ״ז מה שקשה טובא ברמב״ם דלמה‬
‫נקט שאין במקום אחד מסכך פסול דוחב ג״ט אלא‬
‫פחות אם היה כל הסכך הכעוד יותד על כל הסכך‬
‫פסול כשד‪ ,‬הא הו״ל למיתני פחות מד׳ טפחים דהא‬
‫איידי בגדולה ששעודו בד׳‪ .‬ועיין בב׳׳י סי׳ תדל״א‬
‫שעל הטוד לגידסתו שג״ב הוא ואין בהן ג׳ כתב‬
‫שאיידי בקטנד‪ ,‬וכן הוא בב״ח ובפדישה לגידסא‬
‫זו אבל על הרמב׳׳ם דוחק לומד כן דמשמע דאיידי‬
‫בגדולה שסליק מיניה ובדאב״ד מפודש שאיידי‬
‫בגדולה‪ .‬אבל למה שבארתי ניחא דד‪,‬א כשהסכך‬
‫כשר אינו במקום אחד ז׳ טפחים צדיך לצדוף והפסול‬
‫אינו מצטרף מצד עצמו אלא מצד שנחשב כאויד‬
‫ולכן כשהוא ג׳ טפחים או יותר דאם היה אויר‬
‫לא היה מצטרף גם בסכך פסול אינו מצטרף וא״כ‬
‫בהכרח צריך לאוקמי מתני׳ דהמקדה סוכתו בשפודין‬
‫אם יש ריוח ביניהן כשדה שהוא דק בפחות משלשה‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫וגזרינן‪ ,‬דאינן כתקרה ממש אבל דומות לתקרה‬
‫שהם נסרים של ד׳ בזה ששוין שגם בשלשה אם‬
‫היה אויר במקומם לא היה דין לבוד‪ .‬ואף שמתחלה‬
‫בדברי שמואל פרש״י בד״ה בשאין שר״מ חייש‬
‫למעוט העושין תקרה מהן הוא לדעת המקשה שהיה‬
‫סבור שאפילו בפחות משלשה נמי פוסל ר״מ לשמואל‬
‫היה בהכרח מצד שר׳־מ חושש למעוטא גם לגזור‬
‫בשבילם אבל לאחר שהקשה ע״ז שבפחות משלשה‬
‫קנים בעלמא נינתו וא״א שיגזור ר״מ אף שיש מעוט‬
‫העושין תקרה מהם ואף שר״מ חייש למעוטא מ׳־מ‬
‫כיון דמדאורייתא כשר אף בכולן עושין תקרה מהן‬
‫מאחר שעתה עושה לשם סוכה ורק מדרבנן גזרו‪,‬‬
‫גם ר״מ מודה שאין לגזור בשביל המעוט וא״ב גם‬
‫בשלשה אין לגזור ולכן א״ר פפא שטעם ר״מ משום‬
‫דשוין לעניןלבוד גזרו גם בהו מטעם לא פלוג‬
‫ור׳ יהודה סובר כיון שמחולקין מר׳ שאין בהן‬
‫שעור מקום לא שייך לא פלוג ועיין במהר׳־מ‬
‫שג״ב פי׳ דר׳־פ אינו סובר דגזרו לר״מ בשביל‬
‫המעוט‪ .‬ועיין בר״ן ורשב״א שהקשו מה שייך טעם‬
‫לבוד ושעור מקום לר‪,‬גזירה דהוא מחמת שעושין או‬
‫אין עושין תקרה מהן ולפ״ז ניהא וזה מפרש הרמב״ם‪.‬‬
‫ולכן סובר הרמב״ם דכיון שכל האיסור לר׳־מ‬
‫בנסרים של שלשה הוא בשביל נסרים של ד׳ אין‬
‫לאסור בהן יותר מאלו שיש בהן ד׳ וכיון שבד׳ כשר‬
‫בשני פסלין באמצע אין לפסול גם בנסרים פחותין‬
‫משלשה ומחצה כשיש שני פסלין באמצע‪ ,‬אף שבסבך‬
‫פסול באופן כזה בב׳ פסלין כשדין באמצע גרע‬
‫בפהות מג׳ והצי משום שלא יהיה בב׳ הכשרין‬
‫שיעור הכשר סוכה מ״מ בנסרים כשר משום דאין‬
‫למיגזר יותר מנסרים רארבעה שרק בשיבילם נאסרו‬
‫שלכן נידונים כמו בהיו נסרים ארבעה שהיה כשר‪.‬‬
‫וממילא עדיפי דכשיש ב׳ פסלין והוכשר כשר גם‬
‫במקום הנסרים שנבטלו להסוכה דהא גם סכך פסול‬
‫ממש נבטל לסוכה כשרה כשינוא פחות מארבעה‪.‬‬
‫זהו שיטת הרמב׳׳ם והוכהתו הוא מזה שלא יקשה‬
‫קושית הרשב״א כדבארתי‪.‬‬
‫ולהראב״ד שהביא הר״ן ולהרשב׳׳א שסברי דרק‬
‫בסכך פסול פחות מג׳ ישנים תחתיו אבל בג״ט‬
‫אין ישנים תחתיו ומ״מ שעורו בסוכה גדולה בארבעה‬
‫א׳׳ב צריך לומר דאף למ״ד בר״ט יש דין שיעור‬
‫בסכך פסול שלא לד‪,‬פסיק בין סכך הכשר אף שהוא‬
‫נשאר בפסולו וכן גם לענין להצטרף שני הפסלין‬
‫הכשרין שלא יפסיק בפחות מד׳‪ ,‬ורק בקטנה ליכא‬
‫דין זה משום שהוא צריך להשלים לשעור הכשר‬
‫סוכה שלזה ליכא כח בסכך פסול מצ״ע אלא מטעם‬
‫שנידון כאויר‪ .‬ועיץ ברשב״א שכתב דבי רב דלא‬
‫הדרי תשובה הוא משום דג׳׳ב סכרי דסכך פסול‬
‫אגרות‬ ‫שב‬
‫ענף ד‬
‫ונמצא שלהרמב״ם אף בנסרים פחותים מארבעה‬
‫לר״מ שפוסל לסבך בהם נמי הוצרך ר״ה ברר״י לאוקמי‬
‫בב׳ פסליז באמצע ומתורץ לרידיה קושית הרשב״א‬
‫דאמאי לא תירץ לשמואל רבאמצע בר׳ רומורה‬
‫ר׳ מאיר שאם יש בין נסר לנסר במלא נסר שמניח‬
‫פסל ביניהם ובשרה איירי אסיפא אנסרים שאין‬
‫בהן ר׳‪ .‬ומה שתירץ משום רסתמא א״ר מאיר וא״ב‬
‫איירי אף בנסרים שיש בהן ד׳ הוא דחוק ראררבה‬
‫מדלא אמר ומודה ר׳ יהודה אלא ומודה ר״מ משמע‬
‫דאיירי במה שפליגי ועיין ברש״י ותוס׳ בדף י״ד‬
‫שהקשו מ״ט לא אמר ומודה ר׳ יהודה והוצרכו‬
‫לדחוק בזה וא׳׳ב יותר משמע דאיירי בפחותים מד׳‬
‫ובתוס׳ מפורש שם דעיקר ומורה קאי על פחותים‬
‫מד׳‪ .‬ונצטרך לדחוק דהומודה הוא בתרי אנפי רעל‬
‫פחותים מד׳ כשר אף בלא ב׳ פסלין באמצע ובד׳ דוקא‬
‫בב׳ פסלין באמצע‪ .‬ולהרמב״ם ניחא דבין בד׳ ובין‬
‫בפהותין מד׳ חוצרך ר״ה בדר״י לאוקמי לשמואל דסכד‬
‫פסול פוסל באמצע בארבעה דוקא בב׳ פסלין באמצע‪.‬‬
‫ובפהותין משלשה שכשר אף בלא ב׳ פסלין באמצע‬
‫אף אם היה סכך פסול לא היה יכול לאוקמי דהא‬
‫נסרים פהותים מג׳ הם סכך כשר גם לר׳־מ ובהכרח‬
‫איירי בנסרים שהן יותר משלשה שאף שהן פחותים‬
‫מד׳ יקשה על מ״ר רבד׳ טפחים והוצרך לאוקמי‬
‫בב׳ פסלין באמצע אך יהיה הלוק דבפחותים מד״ט‬
‫כיון שיש ב׳ פטלין שהן ז׳ טפחים כולה כשרה‬
‫דלסוכה כשרה נבטל סכך פסול פחות מד׳ ובד׳‬
‫לא יוכשר אלא במקום ב׳ הפסלין‪.‬‬
‫אך שעדיין יקשה דבנסרים פחותים מג׳ וחצי‬
‫אבל יותר משלשה שאף בב׳ פסלין באמצע יחסר‬
‫משיעור סוכה כקושית רש״י שע״ז תירץ רש״י‬
‫משום שבפחות מד׳ כולה כשרה ואף תחת הנסרים‬
‫וכוונתו שגם בלא ב׳ פסלין באמצע ולהרמב״ם יקשה‪.‬‬
‫וצריך לומר דהרמב׳׳ם סובר דלר״מ שפסול בנסרים‬
‫יותר מג׳ מטעם גזירת תקרה אינו משום שגם‬
‫בנסרים של שלשה יש בהם גזירת תקרה מצד‬
‫עצמן אלא משום שנפקי מתורת לבוד כמו נסרים‬
‫שיש בהן ארבעה לא פלוג וגזרו גם בהו גזירת‬
‫תקרה כדי שלא יבואו לטעות בהו‪ .‬ור׳ יהודה סבר‬
‫כיון דמחולק מד׳ בזה שאין לו שיעור מקום לא‬
‫גזרו דלא יבואו לטעות להשוותם דהרי מהולקין באיזה‬
‫דבר לא שייך לא פלוג‪ .‬וזהו פירוש הגמ׳ מר סבר‬
‫כיון דליתנהו שיעור מקום לא גזרינן ומר סבר כיון‬
‫דנפקי להו מתורת לבוד גזרינן ששי ‪ T‬זה רק באם‬
‫מצד עצמן אין טעם לגזור ואולי זהו בוונת רש״י‬
‫בד״ה כית שכתב השיבי להיות דומות לתקרה‬
‫שג‬ ‫מש ה‬
‫מרובה שפסולה אף שיש שם לבוד משום שנבטל הצל‬
‫והוא כליכא צל‪ .‬ואם סיכך ע״ז בסכך פסול נמי פסולה‬
‫משום שיושב בצל סכך פסול וכשנתערב כשר בפסול‬
‫והרוב הוא מהכשר אף שבלא הפסול היתר‪ ,‬חמתה‬
‫מרובה שנמצא שהפסול עושה הכשר נמי כשר מטעם‬
‫דמהיצר‪ ,‬כעזרה היתר‪ ,‬גם מהכשר לבד מטעם לבוד‬
‫ונשאר הנידון רק על הצל שכיון שאינו ניכר ממי‬
‫הוא הצל נבטל צל הפסול ברוב הכשר אף במחובר‬
‫ואין לו דין קבוע כדלעיל‪.‬‬
‫והנה חזינן בפירוש שאם הצל לא נבטל בהחמה‬
‫אז אף שיושב במקום שחמתה מרובה נקרא שיושב‬
‫בצל סוכה‪ .‬דר‪,‬א ברף י׳׳ט בהא ררבה בב״ח א״ר‬
‫יוחנן ברובה צלתה מרובה מחמתה ומעוטר‪ ,‬חמתה‬
‫מרובת כשרה אף לישב במקום שחמתה מרובה כראיתא‬
‫בר״ן ועיין בט״ז ר׳׳ס תרל״א‪ .‬וא׳׳ב חזינן דמיקרי‬
‫יושב בצל סוכת אף שבמקום ישיבתו הוא צל מועט‬
‫אם אך לא נבטל הצל שיושב בה בהחמה כגון‬
‫התם שיש לה צרוף רבוי הצל של שאר הסוכה‬
‫במקום שאינו יושב‪< .‬רכ כעזיש לו צל וחמד‪ ,‬מע״מ‬
‫שודאי לא נבטל הצל בהחמד‪ ,‬דהא לא תיבטל במע״מ‬
‫וד‪,‬וא ודאי צל סוכה יש להיות אף לר״ר‪ ,‬בדר״י‬
‫שאוסר בפרוץ כעומד כשר בכאן‪ .‬דרק לענין מחיצה‬
‫של הסוכה מצריך שיגדור רובא וגם ברוב סכך‬
‫כשר אבל כשגדר רובא למעלה א״כ יש בה דין‬
‫מחיצה כשרה רק למטה החמה והצל שזין יש להכשיר‬
‫דהא לענין ישיבה בצל סוכה לא בעינן שישב ברוב‬
‫צל רק שישב אף במעוט צל אך בצל שלא נבטל‬
‫שיהיה על הצל שם צל סוכה ובמע״מ הרי ודאי‬
‫לא נבטל הצל ולכן אף לר״ה בדר׳׳י יש להכשיר‬
‫באם למעלה צלתד‪ ,‬מרובה אף שלמטה הן שזין‪.‬‬
‫ואולי זהו גם כוונת הר״ן שהבאתי‪ .‬ואף שיש קצת‬
‫לחלק דבמעוט חמתה מרובה נבטלה החמה ברוב‬
‫הצל ובמע״מ נהי שד‪,‬צל לא נבטל אבל גם החמה‬
‫לא נבטלה וא״כ יושב גם בחמה‪ .‬אבל זה אינו‬
‫שהחמה לא נבטל לעולם כמו שלא מהני שום דין‬
‫לד‪,‬חשיבו שאין שם חמד‪ ,‬כד‪,‬א דלבוד ורוב סכך‬
‫אינו עושה מקום האויר אף שהוא פחות מג׳ כנבטל‬
‫החמה אף שסכך פסול נבטל ודבשרות הוא משום‬
‫דד‪,‬צל שעליו הוא בשם צל וא״כ גם במע׳׳מ שלא‬
‫נבטל הצל יש לד‪,‬כשיר‪.‬‬
‫ענף ה‬
‫שמה שאויר מצטרף ואין‬ ‫והנה למה שבארתי‬
‫שיש ב׳ דינים בסוכה ולדין‬ ‫ישנים תחתיו הוא מטעם‬
‫מ״מ אין יושב בצל סוכה‪,‬‬ ‫מחיצה מד‪,‬ני לבוד אבל‬
‫הנרוק אף לרש׳׳י שסובר‬ ‫ניחא דמית ר‪,‬גמ׳ לטיט‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫משום שיעורא ואויר משום הפלגה ולכן אין מצטרפין‬
‫או שאף שתרוייהו משום הפלגה מ״מ כיון דלא‬
‫שוו בשיעורייהו אין מצטרפין אף דשוו בטעמייהו‪.‬‬
‫ולמה שבארתי לא היה צריך לזר‪ ,‬דהא סכך פסול‬
‫נבטל להסוכד‪ ,‬ונשאר רק האויר בלבד כדבארתי‪,‬‬
‫אבל הוא מטעם שהרשב״א לטעמיה שסובר דאין‬
‫ישנים בסכך פסול בשלשד‪ ,‬מוכרחין לומר לדידיה‬
‫שגם סכך פסול יש לו שיעור שלא לד‪,‬פסיק ולכן‬
‫הוצרך לתרץ כתירוציו‪ .‬ולשיטתם היה יכול ד״ה‬
‫בדר״י לתרץ אליבא דשמואל בנסרים פחותים מד׳‬
‫ואז כשר בלא ב׳ פסלין כמו למ״ר בד׳ אמות‬
‫כרמקשה הרשב״א והוצרך לדחוק במה שתירץ‪.‬‬
‫אבל לרש׳׳י ותוס׳ והרז״ה וד‪,‬רא״ש ורוב הפוסקים‬
‫שסברי דסכך פסול פחות מד׳ ישנים תחתיו וכדאיפסק‬
‫כן בטור וש״ע ר׳׳ס תרל״ב‪ ,‬שא״ב מסתבר לומר‬
‫כדבארתי להרמב״ם שסכך פסול אין בו דין שיעור‬
‫שלא להפסיק וצחף כשנשאר בפסולו רהא אין לנו‬
‫הוכחה לזה דכשאינו ד׳ הוא נבטל בסוכה כשרה‬
‫דר‪,‬א גם ישנים תחתיו ומ״מ סברי דנסר ופסל ונסר‬
‫ופסל פחות מד׳ כשר אף בלא ב׳ פסלין‪ .‬ולכאדרה‬
‫בג׳ ויותר מ״ש מסוכה קטנה שאינו משלים שכ״ב‬
‫הי״‪-‬ל גם להפסיק‪ .‬וצריך לומר דסברי דכית שאם‬
‫הי' ג׳ סכך כשר ופחות מג׳ אויר ואח׳׳כ סכך פסול‬
‫משהו עד שעור הכשר ואח״ב עוד סכך כשר ואויר‬
‫פחות מג' אצלו ואח׳׳ב סכך פסול משהו עד שעור‬
‫הכשר היו אומרים לבוד והי' נחשב כיש לו מחיצה‬
‫ז' אך שחסר צל סוכר‪ ,‬וא׳׳ב כשסיכך אח״ב מקום האויר‬
‫בסכך פסול לא נגרע בזה ונידון כאויר עד השלמת‬
‫שעור סוכר‪ ,‬וד‪,‬יותר נירון כסכך פסול כמו שהוא‬
‫ונחשב גם עתר‪ ,‬שיש כאן מהיצר‪ ,‬ז' של הכשר‬
‫סוכר‪ ,‬וממילא הויא סוכה גדולה דהא עתר‪ ,‬אין לד‪,‬‬
‫הפסק בשעור כשרותה מדין מהיצר‪ ,‬וממילא נבטל‬
‫הסכך פסול לגבר‪ ,‬כיון שהוא פחות מד׳‪ ,‬דלענין‬
‫להחשיבה סוכה גדולה תלוי רק במשך המחיצד‪,‬‬
‫ולא בהצל שזה אינו דין על הסוכר‪ ,‬רק על הישיבה‪,‬‬
‫ומאחר שנבטל כשר בכל משך הסוכה אף תחת‬
‫הפסול גם לישן דכיון שנבטל הרי יושב בצל‬
‫סוכה‪ .‬נמצא לשיטתם דר‪,‬מקרה סוכתו בשפודין‬
‫בכלאופן‬ ‫ש ריוח ביניהן כמותן שכשרה הוא‬
‫בפחות מד' אף ביותר מג׳ וד‪,‬וא מטעם שנחשב‬
‫עד שיעור השלמה לז' כאויר והיותר סכך פסול‪.‬‬
‫והרמב״ם סובר דלא מחלקינן הסכך פסול להחשיב‬
‫מעט כאויר ומעט כסכך פסול ולכן סובר דאינו כשר‬
‫בשלשה אלא בפחות‪.‬‬
‫עכ״פ נמצא דיש ב' דינים בסוכה דין מהיצר‪,‬‬
‫ז' כדפנות אך שצריך שיהיה מסכך כשר ולבוד‬
‫מהני לזד‪ .,‬ודין שיושב בצל סוכר‪ ,‬כשדה‪ .‬וחמתד‪,‬‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫תודה שיהיה במקוה ולסימן בעלמא נאמד כל בשרו‬
‫שכל גופו עולה בהן ולא שבשביל זה נאמד השיעור‪.‬‬
‫ולכן כיון שיש ב׳ דינים אין הכדח שכל הסך יהיה‬
‫ממה שדאוי לטבילה אלא מצד דין המים שעל מים‬
‫דקדא נאמדה ד‪.‬ד‪,‬לכד‪ ,‬מים שכל גופו עולה בד‪,‬ן‬
‫ולכן כשד כשד‪»!,‬־בעים סאד‪ ,‬כולן הם משם מים‬
‫אף שאין כולן דאוין לטבילה כמו טיט הנדוק כדלעיל‪.‬‬
‫וכ״ב הוא לענין סוכד‪ ,‬שאף שהשיעוד נאמד‬
‫כדי ראשו ורובו ושלחנו מ״מ הוא דק לסימן ולא‬
‫שבשביל זה נאמד השיעור דעל השינה והישיבה‬
‫לא שייך לומד שיעוד דק לומד שצריך שיהיה שם‬
‫ראשו ורובו ושלחנו ואם לא יהיה לו שם מקום לזה‬
‫לא יצא במצות סוכר‪ .,‬וגם לטעם הירושלמי שהובא‬
‫בדא״ש שהשלחן הוא דק טפח וא״ב היד‪ ,‬סגי מצד‬
‫זה גם בו׳ על ז׳ ורק שצריך שיוכל לישב ולהעמיד‬
‫השלחן לכל מקום שירצה כדאיתא בפני משד‪ ,‬פ׳‬
‫הישן ה״ח עיין שם ולכן מסתבר שהשיעור אינו‬
‫שייך להישיבה והשינד‪ ,‬בסוכה אלא דד‪,‬וא שיעוד לדין‬
‫מחיצה ודק שהוא סימן להשעוד‪ .‬אבל הקשה ע״ז‬
‫מי איכא מידי דאצטדופי מצטרף והוא אינו כשד‬
‫דהא כאן יש לומד דהשיעוד הוא בשביל הישיבה‬
‫דהקפידה תודה שיוכל לישב ישיבת קבע בהסוכה‬
‫שירצה וגם מסובין כשירצה ועיין‬ ‫שהוא בכל צד‬
‫בדף ז׳ שאמד ע״ז שמצדכי ב״ש שיהיה גם שלחנו‬
‫שהוא משום דדידת קבע בעינן‪ .‬ולכן לא היה סגי‬
‫בעינן שיהיה ראשו ורובו ושלחנו‬ ‫להקשות והא‬
‫בסוכה דודאי איידי באדם זוטר ובעמידד‪ ,‬שאוכל‬
‫במקום הסכך וגם בסוכה גדולה א״צ שיהיה גם שלחנו‬
‫בסוכה וכן בדוד שא״צ ליכנס באדם זוטד שיהיה‬
‫אף ששה טפחים בסוכה גדולה ודק לשעוד נאמד ז‪.,‬‬
‫שאפשר שהוא דק לסימן אבל הקשה דבלא ראיה יש‬
‫לנו לומד שהשיעור הוא על כשדות הסוכה שיהיה‬
‫מקום שכשר לישיבה לאדם בינוני כפי ראשו ורובו‬
‫הצלחנו ושיעור זה הוא לכל אדם אף לזוטד דמי‬
‫איכא מידי דמצטדף להשלים וד‪,‬וא אינו כשד דכ״ז‬
‫שלא מצינו בכה״ג באיזה מקום אין לומד כן‪ .‬וע״ז‬
‫הוכיח ד׳ יצחק בן אלישיב מצזיט הנדוק שהוא מתני׳‬
‫שמצטרף לשיעור מ׳ סאה אף שלטבול בו כשכולו‬
‫טיט הנדוק לא עלתה לו טבילה משום שהט‬
‫אינו ראוי לטבילה וא״ב מ״ט מצטרף להשלים הא‬
‫שיעוד ד‪,‬מ׳ סאה הוא כדי שיהא כל גופו עולה בו‪,‬‬
‫והעפר שבו אינו ראוי לטבילה אלא שאמרינן‬
‫דהשיעוד הוא דק לדין סך המים ויכולת הטבילד‪,‬‬
‫הוא דק לסימן בעלמא א״כ מצינו בכד‪,‬״ג‪ .‬ואף‬
‫שהתם מוכרח יותר לומד בן כדבאדתי‪ ,‬מ״מ גם‬
‫התם אפשר שלתדדיהו בעינן שיעוד שכל גופו עולד‪.‬‬
‫בהן בין על סך המים בין על ראויות הטבילה‬
‫אגרות‬ ‫רש‬
‫שטיט הנדוק בעת שמצטרף טובליז בו והכא איז‬
‫ישנים תחתיו אף שמצטרף שו!?ןשו עליו התום׳‬
‫דאיז זה יוכיח כייז דל״ד לאויד‪ .‬דר‪,‬א קושית הנט׳‬
‫ומי איכא מידי שאצטדופי מצטרף והוא עצמו אינו‬
‫כשד הוא דכייז דהשיעוד דז׳ טפחים הוא בשביל‬
‫ראויות הישיבה כדי ראשו ורובו ושלחנו והישיבה‬
‫הא צריכה להיות בצל איך אפשר לומד שהשיעור‬
‫הוא בשביל דיז המחיצה ומגי בלבוד אף שאיז ראוי‬
‫לישז שם‪ .‬וע״ז מביא ראיה מטיט הנדוק שג״ב‬
‫שיעוד מקוד‪ .‬ארבעים סאה הוא כדי שיוכל אדם‬
‫בינוני לטבול בהם כדאיתא בפסחים דף ק״ט מים‬
‫שכל גופו עולה בד׳ז וא״ב היה צדיף להיות כל‬
‫הארבעים סאה ממים שיוכל לטבול בהז והא טיט‬
‫מיםועפרוכשמצטדף טיט‬ ‫שמעורב‬ ‫הנדוק הוא ממה‬
‫הנדוק גם העפר שמעורב בו מצטרף להשלים שיעוד‬
‫המקור‪ ,‬והוא רבד שאיז שייך בו טבילה ונמצא שחסר‬
‫השעוד מרבד הראוי לטבילונ ולכז נד‪.‬י שבתעדובות‬
‫המים הוי שם מים גם על העפר שאינו מתחלק‬
‫העפר מהמים ונחשב שיש כאן מ׳ סאד‪ .‬מים׳ מ״מ‬
‫מים שדאוין לטבילה אין כאן מ׳ סאד‪ ,‬דאף שהעפר‬
‫נעשה בשם מים אין ראוי לטבילה וד‪,‬טבילה שנעשה‬
‫שם הוא דק מצד המים דשם‪ .‬וא״ב חזינן שאף‬
‫שהשיעור הוא בשביל יכולת הטבילה מ״מ על הטבילה‬
‫אין שעור שאם יכול לטבול סגי והשיעור הוא‬
‫דק בדין המים שבעינן מ׳ סאד‪ ,‬ויש ב׳ דינים א׳‬
‫שיהיה בהמקוה מים ומצד דין זה סגי שיהיו רק‬
‫בשם מים ב׳ שיוכל לטבול וע״ז אין שיעוד‪ .‬וד‪,‬טעם‬
‫פשוט דאין לומד שההלכה נאמדה בכמה מים מתכסה‬
‫כל גופו דלמה לן זה אחד שנאמד שצריך שיתכסה‬
‫כל גופו ידאד‪ ,‬בעצמו אם נתכסה כל גופו וגם הא‬
‫אף השעוד מ׳ סאד‪ .‬תליא לפי רוחב ואודך ועומק‬
‫הגומא וגם תליא בגודל האדם והכלי אלא ודאי‬
‫שהשיעור נאמד כמה מים צדיך להיות בהמקוד‪,‬‬
‫שהוא בשיעור שאדם בינוני היה יכול לטבול כל‬
‫גופו אם היה גומא כזו שהוא אמה על אמה ועומק‬
‫ג׳ אמות שיש שם מ׳ סאה ואז דשאי לטבול מי‬
‫שמתנסה בהם כל גופו‪ .‬ואף שודאי היה יכול לטבול כל‬
‫גופו אף אם יהיו שם מים פחותים וימלאו לשיעור‬
‫אמות בעצים ואבנים ועפר סביבות הרגלים‬ ‫הג׳‬
‫להגביה עליו המים אבל מדלא נאמד שיהיה שם‬
‫גם מינים אחדים אלא ורחץ במים ש״מ שכל עומק‬
‫אמות צריך להיות דוקא במים שכשיטבול‬ ‫הג׳‬
‫שם המים בעצמם יכסו כל גופו‪ .‬וא״ב מוכדחין גם‬
‫מזה לומד שהשיעור אינו בקזביל יכולת הטבילה‬
‫לבינוני שדק במקור‪ ,‬שראוי לבינוני ועכשד לכל‬
‫שהדי בדוד שיכול בינוני לטבול בפחות ע״י הגבהת‬
‫עצים ואבנים אלא שהוא שיעוד לסך המים שהצריכה‬
‫טה‬ ‫‪ D.‬ש ה‬
‫לא הויא חציצה ור״א סובר שחוצץ ובמן הצד לנו״ע‬
‫אין מטבילין משום רחוצץ דאין שם מים מקדימי!‪.‬‬
‫וגם אם פרה שותד‪ ,‬אין שייך שידבק לגופו עד‬
‫שיחצוץ ולא היה אומד ד״א שאין מטבילי! במים‬
‫צפי! ע״ג‪ .‬ולבן לא הביא דש׳׳י מפ׳׳ב דשם אין‬
‫העפר שבהטיט מצטרף להשלים שיעור מ׳ סאה ואין‬
‫ראיה לבאן אלא הביא מטיה׳׳נ דפ״ז דשם מצטרף‬
‫אף העפר ואיירי שם בפרה שוחד‪ ,‬וקזותה בגמרא‬
‫זבחים‪ .‬וזהו פי׳ נבון בסוגיא ובפרש׳׳י‪.‬‬
‫ועיין בתפא׳׳י שג׳׳ב רוצה לומר דבפ״ב דמקואות‬
‫לא איירי לעני! צרוף‪ .‬ועיי׳׳ש במשנה אחרונר‪ ,‬שרצה‬
‫ובזבחים שהוא שיעור‬ ‫לומר בכוונת רש׳׳י כאן‬
‫היורד בפי חבית ולכן הקשד‪ .‬עליו מ׳׳ט לא נקט נשאר‬
‫תנאי ולא דק דשעור שראוי לד‪,‬דיקו מבלי אל כלי‬
‫שיותררך משיעורים‬ ‫דפרש״י הוא שיעור אחר‬
‫וזה שלא נתב דש״י מהא דהמים מצד אחד‬
‫רתנאי בפ׳׳ב והוא ברור ופשוט‪.‬‬
‫דאין מטבילי! בטיט ומ׳־מ מצטדף נפי׳ התום׳ נדאה‬
‫וד‪,‬נה בטיט הנרוק שפרה שוחד‪ ,‬ושותה מסתבר‬
‫למה שבארתי לרש׳׳י שגם מן הצד טובלי! דניון‬
‫שנכנס לשם מתערבים המים מחמת רכותו נמו‬
‫בל מים שמתערב ושייך גם שם טבילה ביון רר‪,‬מים‬
‫וחציצה אינו שייך בטיט בזד‪ .‬דלא‬ ‫באין לשם‬
‫נדבק לגופו‪ ,‬אבל בטיט דפ׳׳ב אין טובלי! מן הצד‬
‫אף שג־׳ב באים לשם מים משום ראי! מקדימי! להטיט‬
‫ונדבק הטיט לגופו וחוצץ‪ .‬ור׳׳א סובר שאף במים‬
‫מקדימי! חוצץ שנרבק טיט לגופו יפה אף נשהקדימו‬
‫המים‪.‬‬
‫ועיין בשט״מ זבחים שם בשם תום׳ חיצוניות‬
‫דג״כ מחלקי לתרץ קושית התוס׳ דבמתני׳ דפ״ב‬
‫דמקואות נאמרו שיעורים אחרים ולא פרד‪ ,‬שוחת‬
‫ושותה‪ ,‬משום רבהטבלה במים סגי אף בקנה יורד‬
‫ואינך חלוקים דמפרש התם לכל חד כדאית ליה‬
‫אבל לטבול בטיט עצמו מצריך הגמ׳ בזבחים דוקא‬
‫שתהא פרה שוחה ושותד״ ומונרחין לומר לדידהו‬
‫כדבארתי לרש׳׳י שבמתני׳ רפ׳׳ב אינו טיט הנדוק‬
‫ררפ״ז שמצטרף משום רזה‪,‬שמצטרף גם טובלין בו‪,‬‬
‫ובפ׳׳ב לא מצטרף העפר שבטיט או שגם המים‬
‫שבו לא מצטרפי דלא איירי שם בצרוף אלא בדין‬
‫חציצד‪ ,‬ראם נימא שגם הטיט שבפ׳׳ב מצטרף מנ״ל‬
‫לגמ׳ זבחים דין דטובלין גם בטיט בשיעור דפרה‬
‫שוחה ושותה‪ ,‬ואם הוא מסברא משום שהוא מים‬
‫ממש ביון שראוי לשתיית פרה מנא ליה שרק‬
‫משלים‪ .‬וגם מנ״ל לגמ׳ שריש לקיש איירי לעני!‬
‫לטבול גם בהטיט הא אפשר רק לעני! השלמה‬
‫להשיעור והטבילה היא בהמים שלרביעית אינו‬
‫משלים‪ .‬אלא ודאי שלפי׳ זה צריך לומר דאם אך‬
‫מצטרף להשלים טובלי! גם בד‪,‬טיט וכשאין טובלי!‬
‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫ולא אמדינן כן דאי! למדיז מחידוש די! דק על‬
‫שנאמדה שהוא על מים דהקדא‪ .‬ולכן גם בסונה‬
‫אמדינן נדמסתבד דעצם הישיבה והשינה אין להן‬
‫שעוד אלא הוא שיעוד לדי! המחיצה ודאשו ודובו‬
‫ושלחנו שהוא מעני! הישיבה הוא דק סימן להשיעוד‬
‫ומדין מחיצה הא אמדינן לבוד באויד בבבל מחיצה‬
‫אך שאין ישנים מצד דין השני שצדיך לישב בצל‬
‫סונה‪ .‬ונמצא אף ששם בטיט הנדוק מצטדף וגם‬
‫טובלי! שם הוי מעשה ותועלת הטבילה דק מהמים‬
‫דשם ולא מצד העפד שיש בהטיט שמשלים דאין‬
‫שייך לטבילה ולא הוצדך דש״י לפדש זה ני אם‬
‫היה שייך בו טבילה היה מועיל אף בכולו טיט‬
‫הנדוק מאחד ששם מים עליו נדחזינן מהא שמצטדף‬
‫ולבן ל״ק עליו קושית התוס׳‪.‬‬
‫דדש׳׳י סובד דהתם לא איידי בטיט הנדוק ולא‬
‫יקשה קושית התום׳ מזבחים דף נ׳׳ב דאמד שם‬
‫דטיט הנדוק שמשלים למקוה הוא נשפדה שוחה‬
‫ושותה ממנו דלא נהשיעודים דבל התנאים במקואות‬
‫פ׳׳ב בדין דמצד אחד אין מטבילי! בטיט אלא דטיט‬
‫הנדוק שמשלים למקוה שתנן בדפ׳׳ז דמקואות הוא‬
‫דך מאד ושם מים עליו נזה שפדה שוחה ושותה ממנו‬
‫נדאמר בזבחים ולבן מצטרף אף העפר שבו אבל‬
‫טיט דפ״ב דמקואות לא איירי שם לענין צרוף ואינו‬
‫מצטרף העפר שבטיט רק המים שבו‪ .‬ואף אם נימא‬
‫שמחדעז שם במתני׳ גם דין הצרוף הוא רק על‬
‫המים שבו שמצטרפין למי מקור‪ ,‬שג׳׳ז הוא הדוש‬
‫אבל הטיט לא מצטרף משום שהוא יותר עב משעור‬
‫פרה שוחר‪ ,‬ושותה‪ .‬ואף שרש״י באן ובזבחים שם פי׳‬
‫שראוי לד‪,‬ריקו מכלי אל כלי אין פירושו בשיעור‬
‫היורד בפי חבית שא׳׳ר אליעזר במתני׳ בפ׳׳ב‬
‫דמקואות בהא דטיט אלא דהוא יותר דק ורך וכוונתו‬
‫שד‪,‬ורק לגמרי מבלי אל כלי ולא נשאר בלום בנלי‬
‫הראשון ויורד בפי החבית הוא יותר עב שרק יורד‬
‫בפי חבית אבל בלי הראשון לא מתרוקן לגמרי‬
‫שנשאר שם מעט מן הטיט בדופניו ובשוליו‪ .‬וגם‬
‫אף בטיט שהורק לגמרי מכלי אל כלי לא כולם‬
‫הוא ברין טיט הנרוק שמשלים למקוה דלא כולם‬
‫פרה שוחה ושותה דהא אמר עלד‪ ,‬אי דפרה שוחה‬
‫ושותה אי דאין פרה שוחה ושותה אלמא דאף באלו‬
‫שהורק מכלי אל בלי נמי יש שהוא עב בזד‪ ,‬שאין‬
‫פרה שוחד‪ ,‬ושותה ואין לו דין טיט הנרוק שמצטרף‬
‫אף הטיט‪ .‬ועיקר טונת המשנה בפ׳׳ב בטיט הוא‬
‫לאשמועינן מחלוקת ר״א ור׳ יהושע שלר׳ יהושע‬
‫מטבילי! במים צפין על גביו מטעם שהמים מקדימי!‬
 ‫‪.‬משה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫שו‬

‫כסתום אך נאמדה דא׳־צ לגדור יותר דיש דין מחיצד‪,‬‬ ‫רק בהמים כד‪,‬א דטיט דפ״ב אין מצטרף גם להשלים‬
‫כשאין בהחור ג׳ טפחים‪ .‬ואם נחשב כסתום אז‬ ‫לטבול בד!מים‪ .‬וא״כ בהכדח טיט הנדוק דפ״ז‬
‫אף בסכך יש לומד לבוד לדין מחיצה אף שאין‬ ‫דמקואות שמצטרף הוא טיט אחד מהא דפ״ב ומפרש‬
‫יכולין לישן שם מצד דין הב׳ דצדיך לישב בצל סוכה‪.‬‬ ‫ד‪,‬גמ׳ דזבחים דהוא בשיעור פדה שוחה ושותה וזהו‬
‫אבל אם לא נחשב כסתום דק שא״צ לגדור יותר‬ ‫כדבאדתי בשיטת דש*י דסוכה והוי שיטת רש־י‬
‫אז בסכך שצריך לסכך הכל מטעם דין הצל א׳׳א‬ ‫ושיטת תוס׳ חיצוניות שבשט״מ בדדו אחד‪.‬‬
‫ממילא לומד שהתורה לא הצריכה לסכך יותר‬ ‫ועיץ בשיע יו״ד סי׳ ר״א סעי׳ ל״ב שנקט‬
‫וממילא לא שייך לבוד בסכך אף לדין מחיצה דלא‬ ‫שיעור פדה שוחה ושותה ומ״מ אין טובלין כשהוא‬
‫נאמר ב׳ עניני סכוך לב׳ הדינים שיש בסכך‪ .‬אך‬ ‫מן הצד אלא בתמים והוא כשיטת התום׳ דגם‬
‫כל זה הוא באמצע אבל סמוך לדופן אף לטעם‬ ‫בטיט דפיב דפליגי התנאי הוא טית״נ דשיעורו בפדה‬
‫הב׳ שא״צ לגדוד יותר נמי יש לומד לבוד מצד‬ ‫שוחה ושותה והמחלוקת הוא באיזה שיעור נחשב‬
‫הדופן דהוא מהסוכה כדאמרינן בכל מקום וממילא‬ ‫שותה אבל רש״י ותום׳ חיצוניות לא סבדי כן ומש״ב‬
‫יש כאן מחיצה של ז׳ טפחים‪.‬‬ ‫הב״י שכן הוא משמע גם מדמב״ם וכן כתב בבאה״ג‬
‫וזהו מחלוקת ד׳ אחא ודבינא אם אמדינן לבוד‬ ‫אינו מוכרח דאולי מהא דחלקם בב׳ הלכות דבפ‪-‬ח‬
‫באמצע בהסכך‪ .‬ומוכיח דלבוד אין נחשב כסתום‬ ‫ממקואות ה‪-‬ט בדין דנמדד עם המקור‪ .‬נקט שיעוד‬
‫דזהו הטעם של מ׳׳ד אין לבוד באמצע כהסכך‪,‬‬ ‫דפדה שוחה ושותה ובה״י בדין שאין מטבילין‬
‫מאדובד‪ ,‬שאין בה פיט שאמרינן לבוד גם בטומאה‬ ‫בהטיט אלא בד‪,‬מים כשד‪,‬טיט מצד אחד נקט סתם‬
‫לענין שאם הטומאד‪ ,‬בבית אינד‪ ,‬יוצאד‪ ,‬מחור פחות‬ ‫טיט רך משמע קצת שאינו בשיעור דפדה שוחה‬
‫מטפח לא בכותל ולא בגג לבית אחר ולעליה ומ״מ‬ ‫ושותה דד‪,‬״ט וצ״ע בשיטתו‪.‬‬
‫באם הטומאד‪ ,‬נגד הארובה בוקעת ועולה אף בפחות‬
‫מטפח ולא נטמא מה שבבית או כשהכלים נגד‬ ‫ענף ו‬
‫הארובה לא נטמאו מטומאד‪ .‬שבבית ואם דין לבוד‬
‫והנה בדף י״ח פליגי ר׳ אחא ודבינא באויד‬
‫הוא שנחשב כסתום היה צריך להיות דין נגד הארובה‬
‫באמצע שחד אמר יש לבוד באמצע וחד אמד‬
‫כהבית ולא היתה נבקעת הטומאד‪ ,‬דרך חור הארובה‬
‫אין לבוד באמצע והביא ראיה ממתני׳ דדפ״י דאה־‬
‫שפחות מטפח וכן מטומאה שבבית היתר‪ .‬נמשכת‬
‫לות בארובד‪ ,‬שטומאד‪ ,‬כנגד אדובד‪ ,‬כל הבית כולו‬
‫טומאד‪ ,‬על הכלים שכנגד הארובה שפחותה מטפח‪.‬‬
‫טהור אלמא דאין לבוד באמצע‪ .‬ותמוה מאד איו‬
‫אלא ודאי דלא נחשב לבוד כסתום רק שא׳׳צ לגדור‬
‫אפשר להביא ראיה משם הא שם אף סמוך לדופן‬
‫יותר ולכן אין שייך זה אלא בשהטומאה היא‬
‫נמי לא אמרינן לבוד דלא הוזכר חלוק בין אם‬
‫בבית שכל המשכת הטומאה יותר מכנגד הטומאה‬
‫הארובה היא באמצע אוסמוך לדופן‪ .‬ועוד קשה‬
‫הוא מחמת המחיצה של האהל‪ ,‬וכיון שאין שם פ׳׳ט‬
‫הא ודאי ד‪,‬ד‪,‬וכחה היא מפחות מפ״ט כדאיתא בדשב׳׳א‬
‫הרי הוא נידון כמחיצה ואינה יוצאד‪ ,‬הטומאד‪ ,‬דדך‬
‫מעוום דפחות מטפח גבי טומאר‪ ,‬זעא כפחות מג״ט‬
‫שם אבל באם הטומאר‪ ,‬כנגד הארוכה אין שייך‬
‫גבי שאר דברים ומוברח זה דד‪,‬א בטומאד‪ ,‬לא‬
‫כלל לידון עליה בדיני מחיצה של האד‪,‬ל שסביבותיו‬
‫אמדינן לבוד בטפח אף בכותלים ולא היה שייך‬
‫מהבית כיון דאינה מונחת שם לומר שכיון שנגדד‬
‫להביא משם לכאן אלא ודאי דהוכחתו היא מהסיפא‬
‫שם באהל א״צ לגדור שוב על מקום זה דהא במקום‬
‫מאין בארובה פ״ט דאף בטומאד‪ ,‬אמדינן לבור‬
‫שישנה הטומאה שם לא התחיל לגדור כלל וליכא‬
‫ומ״מ לא אמרינן בארובה‪ .‬ואיב הא ודאי אמדינן‬
‫עליו כלל מחיצה וממילא נבקעת הטומאד‪ ,‬כנגדו‬
‫לבור באם הטומאה היא בבית שכל מה שבעליה‬
‫כיון שאין שם מה לחצוץ‪ .‬וכן אם הכלים מונחים‬
‫טהור ואין יוצאד‪ ,‬הטומאה דרך ארובד‪ ,‬פחותה‬
‫כנגד הארובה אין שייכים להמחיצה דאד‪,‬ל הבית‬
‫מטפח אף שד‪,‬וא באמצע וזרב מוכרחין לומר שמד‪,‬‬
‫וממילא לא נטמאו דלגבי דידר‪,‬ו אין שייך אהל‬
‫שהטומאה כנגר אדובד‪ ,‬טהור מד‪ ,‬שבבית אינו‬
‫של הבית דנימא שא״צ לגדוד יותר דלמה ששייך‬
‫משום דאין לבוד באמצע אלא מטעם שאין שייך‬
‫לדידהו לא התחיל כלל לגדור‪ .‬וכן ממילא לא‬
‫לכאן וד‪,‬יא סוגיא תמוה מאד‪.‬‬
‫נמשכה טומאה בבית שנסדק מצד זר‪ .‬לצר זה‬
‫אף בכל שהו כדאיתא בר״פ י״א דאהלות דמאחד‬ ‫והנכמ לע״ר דלמה שבארתי שיש ב׳ דינים‬
‫דכנגד הסדק טהור אין שייך שיטמא בבית האחר‬ ‫בסוכה דין מחיצה שע״ז בעינן שיעור ז׳ טפחים ודין‬
‫דהא מפסיק טהרה ופסקה המשכת הטומאה‪ .‬ונשאר‬ ‫שצריך לישב בצל סוכה ניחא‪ .‬דד‪,‬נד‪ ,‬יש להסתפק‬
‫דין לבוד רק בטומאד‪ ,‬בבית שאינה יוצאה דרך‬ ‫בהלכה דלבוד אם נאמרה דנחשב כסתום‪ ,‬או דאינו‬
‫שז‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫לגבי יציאד‪ .‬ולכן אף לגבי הבאה היה נידון דק‬ ‫חוד פחות מטפח לעליה מאחד דצריכין להביא‬
‫מדין אהל דדבד המק״ט ולא מתחלק לדונו לענין‬ ‫בכאן טומאה מצד מחיצת האהל שעל הטומאה לכן‬
‫הבאה לבית שעשאד‪ .‬שייך לבית בדיני אהל הבית‬ ‫נידון בדיני מחיצה שא״צ לגדוד חוד פחות מטפח‪.‬‬
‫אבל מזהטומאד‪ .‬שייכת ודאי לאד‪.‬ל הבית מצד‬
‫וניחא לפ״ז מה שבנתן דגלו מלמעלן ואח״ב‬
‫המקצת שבבית לא מתחלק ונידון בדין אד‪.‬ל‬
‫באה לשם טומאה תחת האדובה שסבדי חכמים שם‬
‫הבית ואינה יוצאד‪ ..‬וכן סובד גם ד׳ יוסי אך מחדקז‬
‫במ״ב דדגלו קדמה את הטומאה טהוד משום דבעת‬
‫שאם יש בחתיכת הטומאה שני שיעורים ושיעור‬
‫שנתן דגלו שלא היתד‪ .‬שם טומאה תחת האדובה‬
‫ממנה הוא בבית מזיעוד ממנה הוא כנגד הטומאה‬
‫היד‪ .‬נידון מקום זה בדיני מחיצת אהל של הבית‬
‫נחשב כל חלק בפ״ע אף שהם חתיכד‪ .‬אחת וממילא‬
‫משום שא״צ לגדוד גם חוד פחות מטפח לכן אף‬
‫מה שכנגד הארובה לא נידון בדיני מחיצת אהל‬
‫אחד שבאת לשם הטומאה לא נעשה על מקום זה‬
‫הבית וד׳ יהודה סובד שלא מתחלקת החתיכד‪.‬‬
‫דין אחד לגבי דגל איש זה שסתם שכבד נעשה‬
‫ממילא הוא כיז‪1‬ז דק שיעוד אחד שגם לד׳ יוסי‬
‫לגביה בדין מחיצה של הבית‪ .‬וגם יש לפדש לפ״ז‬
‫נידון מאהל הבית‪ .‬וד״מ סובד שמתחלק ב׳ הדינים‬
‫עוד טעם דכיון דהיד‪ .‬שם דגלו וד‪.‬יד‪ .‬ממש סתום כל‬
‫דכשדנין על היציאה מהארובה לא נידון בדיני‬
‫האהל אף נגד הטומאד‪ .‬שלכן הויא הטומאד‪ .‬שייכת‬
‫מחיצת אהל הבית ומה שמטמא בנתן דגלו‬
‫לאד‪.‬ל הבית דמחמת זה נטמא כל מה שבבית נידון‬
‫מלמעלן אף בקדם להטומאה הוא משום דסובד‬
‫יוצאה‬ ‫בדיני מחיצה של הבית ואינה‬ ‫ממילא‬
‫דקודם שבאה הטומאה לשם שאינו נוגע למעשה‬
‫ממילא גם לטמא את האיש שסתם בדגלו‪ .‬אך בטעם‬
‫אין שייך לדון כלל אם מקום האדובד‪ .‬נחשב ממחיצת‬
‫זה יש לפקפק דאולי כיון דדבד המק״ט אינו חוצץ‬
‫אד‪.‬ל הבית או לא וכל הנידון נעשה דק אחד שבאד‪.‬‬
‫בפני הטומאד‪ .‬הוא כפתוח לגבי הטומאה לצאת‬
‫הטומאה לכן מטמא אף בקדמה דגלו את הטומאה‬
‫שלענין זה לא שייכת הטומאד‪ .‬לאד‪.‬ל הבית ודק‬
‫כמו בקדמה הטומאה‪.‬‬
‫להביא את הטומאד‪ ,‬שייכת למחיצת אהל הבית‬
‫עכ״פ הוא דק אם לא נחשב כסתום בדין לבוד‬ ‫ואולי פליגי בזד‪ .‬חכמיםוד״ש שם בשתי דגלים‬
‫אבל אם ההלכד‪ .‬היא דנחשב כסתום מדין לבוד‬ ‫זו ע״ג זו שקדמו את הטומאה ומשך הדאשון את‬
‫ובטומאד‪ ,‬דין לבוד הוא בפחות מטפח‪ ,‬לא היה מקום‬ ‫דגלו ונמצא דגלו של שני שם שלד״ש טהוד ולחכמים‬
‫לחלק והי״ל להאדובד‪ ,‬דין כסתום מצד אהל הבית‬ ‫טמא דד״ש טובד טעם הב׳ שהוא מצד הטומאד‪.‬‬
‫אף כשהיא נגד הארובה בכל אופן‪ ,‬וממילא דאיה‬ ‫שנעשה עליה דין מחיצת אהל הבית שלכן גם‬
‫מכאן לסוכר‪ ,‬דאין' לבוד באמצע הסכל כדבאדתי‬ ‫השני טהור וחכמים לא סבדי טעם זה משום‬
‫דבסוכה תלוי בזה דק באמצע ולא אצל הדופן אף‬ ‫דד‪.‬יה מתחלק דין היציאה מדין ההבאה‬ ‫שסבדי‬
‫שבטומאה הוא גם אצל הדופן‪ ,‬והוצרך לדחות ד׳נזאני‬ ‫ודק מצד שלרגל זה שטתם קודם שבאת הטומאד‪.‬‬
‫הלכות טומאה דד‪,‬כי גמידי להו‪ ,‬פי׳ שאינו כסתום‬ ‫לשם נעשה מקום זה בדין מחיצת אהל הבית לכן‬
‫אבל בכל לבוד הוא כסתום וממילא יש לבוד אף‬ ‫הוא לאיש זה ולא לדגל השני שהוא האד‪.‬יל על‬
‫בסכך גם באמצע‪ .‬ולשון דש׳׳י דד‪,‬כי גמירי להו‬ ‫הטומאה אחד הגעת הטומאד‪ .‬לשם‪.‬‬
‫מסיני דאין לבוד באמצע לא מובן‪ ,‬דבטומאה אין‬ ‫והנה במקצתה בבית ומקצתה כנגד אדובה‬
‫חלוק בין באמצע לאצל הדופן‪ ,‬ואולי טעות סופד‬ ‫פליגי שם במ״ג דלר״מ גם כנגד הטומאד‪ .‬טמא‬
‫הוא‪ ,‬או שיטפא דלישנא דגמ׳ דסוכה שם נקט אבל‬ ‫ולד׳ יהודד‪ .‬כנגד הטומאד‪ .‬טהוד ולד׳ יוטי אם‬
‫כוונתו או דאין דין לבוד כלל בטומאה או דאינו‬ ‫יש בטומאה כדי שתחלק ותטמא את הבית ותטמא‬
‫כסתום כדבאדתי‪.‬‬ ‫כנגד הטומאה טמא ואם לאו הבית טמא כנגד‬
‫הטומאה טהוד שלכאורה טעם ד׳ יהודה וד׳ יוסי‬
‫ענף ז‬
‫תמוה‪ .‬אבל הוא משום דסובד ד׳ יהודד‪ .‬שכיון‬
‫וד‪,‬נה למה שבאדתי שדק בסוכה שייך לחלק‬ ‫שמקצתה בבית הדי שי ‪ T‬לטומאה זו מחיצת אהל‬
‫כלבוד בין באמצע לסמוך לדופן‪ ,‬צדיך להבין ראיית‬ ‫של הבית להביא הטומאד‪ .‬להבית ממילא נידון‬
‫מ״ד יש לבוד באמצע משתי קורות שאינן נוגעות‬ ‫מקום זה מאהל הבית אף שהוא פתוח ואינה יוצאה‪.‬‬
‫זו מו שאמדינן לבוד‪ ,‬הא שם אין שייך לחלק‪ .‬וצריך‬ ‫ול׳־מ אם יסבור כר״ש בשתי דגלים שלא מתחלק‬
‫לומד דהא טעם מ״ד יש לבוד באמצע הוא משום‬ ‫דין היציאד‪ .‬מדין ההבאה אלא אף אם יסבוד‬
‫שסובר דדין לבוד הוא שנחשב כסתום כדבאדתי‬ ‫כחכמים דמתחלקים ונידון כל אחד בפ״ע הוא דק‬
‫הוכיח משם שפיד דדין לבוד הוא שעושה כסתום‬ ‫התם משום דכולה היא תחת הדגל שנידון כפתוח‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫והיה מניח פחות משלשה ששם היתה מחיצה ממש‬
‫שאמרינן לבוד‪ ,‬אלא ודאי שהוא כסתום וא״כ דאיה‬
‫דאמרינן בסכך באמצע נמי לבוד‪ ,‬ודחי דשאני‬
‫קורות דרבנן הקלו דיחשב כסתום אבל בעלמא לא‬
‫הוי לבוד כסתום‪ ,‬ולכן בסכך איןלבוד באמצע‪.‬‬
‫וזהו פי׳ נכון ואמת לע״ד בסוגיא החמודה והמתמיה‬
‫מאד בעד‪,‬״י‪.‬‬
‫והנה שם בעידובין הקשה ד׳ אדא בד מתנה‬
‫לדבא שאמר לדברי האוסר להשתמש תחת הקורה‬
‫דאמדינן חודו הפנימי יורד וסותם נמי אסור משום‬
‫קורה ע׳׳ג מבוי וליכא‪ ,‬מהא דתניא היתד‪,‬‬ ‫דבעינן‬
‫קורתו משוכה פחות מג׳ שכשרה והיה סבור שמשוכה‬
‫הוא מבחוץ שנמשכה לתוך דה׳׳ד וד‪,‬א אינה ע״ג‬
‫מבוי‪ ,‬ואיתא בגליון בשם ת״י שגם לד׳ חסדא‬
‫פריך‪ ,‬וכוונתו דהא גם הוא אוסר במשוכה לחוץ‬
‫דהא מחמת זה אוסר בקודה דבוקה לכותלי המבוי‬
‫מבחוץ לדברי המתיר‪ ,‬משום דכיון דחודו החיצון יורד‬
‫וסותם היא כמשוכה לחוץ ולא אמדינן לבוד‪ ,‬וא״כ‬
‫במשובה לחוץ ממש גם לדברי האוסר יהיה אסור‬
‫אף לד׳ חסדא‪ .‬אבל נראה לע״ד דניון שלבוד נחשב‬
‫א״כ נחשב למעלה שיששם מחיצה ממש‬ ‫כסתום‬
‫כסתום עד כותלי המבוי‪ ,‬וא׳׳ב למ׳׳ד חודו הפנימי‬
‫סותם נחשב סותם חודו של הלבוד שהוא סמוך‬
‫המבוי גם למטה‪ ,‬דרק למ׳׳ד חודו חיצון‬ ‫לכותלי‬
‫יורד וסותם הוא רחוק מהנותלים וא״כ אין לומר‬
‫לבוד למטה משום שאיט מחיצה ממש‪ ,‬דהא למ׳׳ד‬
‫זה אף בקורה שהוא דבוק ממש סובר שרק חודו‬
‫החיצץ סותם ונ׳׳ש שלא יועיל במשובה שרק ע׳׳י‬
‫לב ‪ T‬נעשה דבוק‪ ,‬אבל לדברי האוסר שחודו הפנימי‬
‫סותם יוכשר לד׳ חסדא אף במשובה‪ ,‬ויהיה הברייתא‬
‫במשוכד‪ ,‬כדברי האוסר שהוא גם ד׳ שמעון ברבי‬
‫שהוא תנא ולכן הקשר‪ ,‬רק לדבא‪.‬‬
‫והנה לר׳׳ח בתוס׳ דף נ׳׳ב שסובר ראם מלמעלה‬
‫שוין אף שלמטה חמתה מרובה כשדה דנחשב פרוץ‬
‫כעומד משום דתלוי דק בהסנד ולא בהצל‪ ,‬יקשה‬
‫קושית נתד׳׳ה מ״ט בטיל בשחבטן הא מחובר לא‬
‫בטיל‪ .‬וצריך לומר או דיסבוד נפי׳ הר׳׳ן דלא מטעם‬
‫בטול כשד בחבטן עיי׳׳קו‪ ,‬או דיסבוד דמחובד נמי‬
‫בטיל באינו ניכר דהא כן סברי התוס׳ ב׳׳ב דף‬
‫צ׳׳ד ד״ה סאה‪ ,‬דמפרשי הא דנל סאה שיש בה רובע‬
‫ממין אחד ימעט במחוברים לקרקע ומ״מ בטיל‬
‫בפחות מרובע‪ ,‬ועיץ ברש׳׳ש דיש שקלים שהוכיח‬
‫כן מתוס׳‪ .‬ומה שנטיעה של ערלה לא בטלה יפרשו‬
‫מטעם שנטיעה הוא רבד חשוב ולא בטיל‪ ,‬או דסובד‬
‫רצל בחמה שניכר לא בטיל‪ ,‬והא שחמתר‪ ,‬מרובה‬
‫מצלתה שפסולה אינו מטעם שבטל הצל ברוב‬
‫אגרות‬ ‫שח‬
‫וממילא אמריב! גם בסנך לבוד אף באמצע‪ ,‬דהנה‬
‫בעידובין דף ח׳ סובר ד׳ חסדא בנעץ ב׳ יתדות‬
‫בשני כותלי מבוי מבחוץ והניח קורה על גביה!‬
‫שלדברי המתיר להשתמש תחת הקורה מטעם דחודו‬
‫החיצון יורד וסותם אסור‪ ,‬ופדש״י דאין הסתימה‬
‫מחוברת לכתלים ויש אויר ביניהם‪ ,‬והנא לאו מחיצה‬
‫ממש היא לד‪.‬נשיד הפסק אויר שמכאן ומכאן ע״י‬
‫לבוד עיי״ש‪ ,‬חזינן דלדין לבוד בעינן מחיצה ממש‪.‬‬
‫וא״ב בשלמא אם דין לבוד הוא שנחשב כסתום‬
‫ניחא מה שבשתי קורות שאין נוגעות אמדינן לבוד‬
‫בפחות משלשה משום דהרי הוא כסתום למעלה‬
‫דבמקום הקורות למעלה הדי הם ממש וממילא סותם‬
‫גם למטה‪ ,‬אבל אם דין לבוד אינו כסתום רק‬
‫שא״צ לגדוד יותר א״נ גם למטה נחשב כן דלא‬
‫יחשב למטה יותר סתום מלמעלה‪ ,‬ולמטה הרי אינו‬
‫מחיצה ממש ואין לומד לבוד‪ .‬ולכן מונדחין לומר‬
‫שדין לבוד הוא שנחשב כסתום וא״ב למעלה ששם‬
‫הוא ממש שאמדינן לבוד נחשב כסתום וממילא הוא‬
‫כסתום גם למטה דהא למטה אץ מחדשין עתה כלום‬
‫מדין לבוד‪ ,‬אלא הסתימה שנעשה למעלה בהקורה‬
‫יורד וסותם גם למטה‪ ,‬ומאחד שחזינן משם שדין‬
‫לבוד הוא שנחשב כסתום ראיה שאף בסכך יש לבוד‬
‫גם באמצע כדלעיל‪.‬‬
‫אך שיקשה לכאורה שלפי׳ זה יש להביא הראיה‬
‫גם מרישא מקורה היוצאת מכותל זה ואינה נוגעת‬
‫בכותל אחד שדין לבוד הוא שנחשב כסתום‪ ,‬דאל״ב‬
‫לא היו אומרין לבוד למטה‪ ,‬וברש״י מפומזו דהדאיה‬
‫היא רק מהסיפא מדין ב׳ קורות שאינן נוגעות זו‬
‫בזו שהוא באמצע‪ ,‬דנתב וכן ב׳ קורות וע״נ באמצע‬
‫אויר פחות מג׳ שלא בסמוך לתפן עיי׳׳ש‪ .‬וצריך‬
‫לומד דארישא היה אפשר לומר דכיון שיש רין‬
‫לבוד לא היה צריך להתחיל לגדור אם היה עושה‬
‫גדר ממש רק סמוך לשלשה להנותלים דהם הא‬
‫קבועים ממש שהיה דין לבוד להגדר‪ ,‬לכן אף‬
‫קורה שתקנו שיועיל במקום הגדר לא הצריכו דק‬
‫במעזך הזד‪ ,‬אף שעתה לא שייך שנימא לבוד מעוום‬
‫שלינא מחיצה ממש למטה‪ ,‬משום שלא הצריכו לתקן‬
‫בקורה שיהיה יותר ארוך מכפי שצריך בגדר‪ ,‬ולכן‬
‫לא היה ראיה משם שלבור הוא כסתום‪ ,‬אבל בשחי‬
‫קורות שאינן נוגעות זו מו שהאויד הוא באמצע‬
‫שלא בסמוך לדופן שהוא המשך שצריך לתקן בגדר‪,‬‬
‫וא״נ ודאי על משך זה תקנו שיהיה הקורה‪ ,‬ומ״מ‬
‫אמרינן לבוד מוכיח שפיר דלב ‪ T‬נחשב כסתום דאם‬
‫אינו כסתום לא היה מועיל בקורה משום שלמטה‬
‫לא נימא הלבוד‪ ,‬כיון דאינו מחיצה ממש אלא ע׳׳י‬
‫חודו יורד וסותם‪ ,‬ול״ד לאם היה מתקן בגדר ממש‬
 ‫שט‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫סי׳ תר״ל סעי׳ ז׳‪ .‬והוא כמפורש גם כתום׳ דלשיטתם‬
‫שבמפולש לא הוכשר לסוכר‪ ,‬משום רלא הוכשר גם‬
‫לשכת אלא מיירי במכוי סתום מג׳ רוחות וסיכך‬
‫לצר הלהי‪ ,‬ואם המיגו הוא לענין הרינים הרי מפולש‬
‫הוא לענין הסוכה ומה לנו לענין הסוכה מה שסתום‬
‫המכוי רחוק מהסוכה‪ ,‬אלא וראי שהמיגו הוא לענין‬
‫ההיתר ממש ולת כיון שלחי זה הוא עתר‪ ,‬מחיצה‬
‫לר‪,‬תיר הטלטול כמכוי זה שסתום מג׳ רוהות‪ ,‬הוא‬
‫מהיצר‪ ,‬נמי להכשיר הסוכר‪ ,‬לההשיכה לרופן שלישי‬
‫אף שהסוכר‪ ,‬הוא מפולש‪ .‬וממילא יש למילף מזה‬
‫שרק כמקום שמתיר ממש לשכת מכשיר הסוכה‪,‬‬
‫וא״כ וראי יש לומר ראף שמתיר לרכרים אחרים‬
‫שלא שייך להסוכה‪ ,‬נמי אינו כלום‪ ,‬אלא רוקא כמה‬
‫שהוא מתיר לשכת לרכרים השייכים להסוכה ולכן‬
‫כיו״ט שלרכרים השייכים בסוכר‪ ,‬א״צ למהיצות‪ ,‬נמצא‬
‫שהלחי לא התיר כלום לי״ט ליכא מיגו להכשיר‬
‫הסוכר״‬
‫ואף שוראי יש לחלק דכיון שעכ׳־פ מתיר לענין‬
‫איסור הוצאה ריו׳׳ט היום שייך לומר המיגו‪ ,‬ול״ר‬
‫ללהי כחצר שלא מתיר כלום לשכת‪ ,‬מ״מ אהרי‬
‫שחזינן רכעינן שיתיר ממעז למעשה יש גם מקום‬
‫שפיר לומר דלא אמרינן המיגו אלא כשמתיר רוקא‬
‫לרברים שצריכים להכיאם כסוכה שליכא זה כיו״ט‪.‬‬
‫אכל יקשר‪ ,‬לראכי׳׳ה שהכיא הרא״ש כפסי‬
‫ביראות שכתב וכחצר אם עשה כיוצא כו רפיא‬
‫כירי אם היתר‪ ,‬כשרה להצר שגם כחצר כשרה‪ ,‬נמצא‬
‫מע״כ ירירי תלמירי הרה״ג מהר״ר ניסן ליפא‬
‫רק שיש לו כה להתיר‪ ,‬א״כ‬ ‫שא״צ שיתיר ממש‬
‫לו כה להתיר‪ ,‬רהרי מתיר‬ ‫גם כיו״ט הא יש‬
‫לר‪,‬רכרים שאינם לצורך הנוייך לומר המיגו‪ .‬ואולי‬
‫טעם הראבי׳׳ה דאף כחצר נחשכ מתיר משום ראם‬
‫היו נוטלין מחיצות החצר היו הפסין מתירין ולכן‬
‫נהשכו מתירין ממש גם למעשה‪ ,‬וכן רצה חתני‬
‫הרה״ג ר׳ אליהו משר‪ ,‬שליט׳׳א לפרש כטעם ספקו‬
‫אם נהשכ גם מצר זה שמועילין כשינטלו מחיצות‬
‫או כיון שעכ׳׳ם עתה שישנן‬ ‫ההצר לומר המיגו‬
‫מחיצות החצר לא נחשכו הפסין כמתירין ולא אמרינן‬
‫המיגו‪.‬‬
‫ולע׳׳ר יש ראיר‪ ,‬לפי׳ זר‪ ,‬מלשון הב׳׳י בהטעם‬
‫שנותן להחלוק כמר‪ ,‬עהזזרי ראכי״ה אע״פ שאין שם‬
‫בור וכחצר פסולה שכתב איכא למימר רהתם הכור‬
‫הוא הרבר הצריך להם והכא הויא הסוכר‪ ,‬רבר‬
‫הצריך להם‪ ,‬אכל מאחר שלא התירו שם ע׳׳י פסי‬
‫ביראות אפילו כבור שהוא דכר הצריך להם אלא‬
‫במקום שאינו מוקף מחיצות‪ ,‬ה״נ לא מכשירינן‬
‫אלא במקום שאינו מוקף מחיצות עיי׳׳עז‪ ,‬שלשון‬
‫זה לא מובן הא במקום המוקף מחיצות לא צריך‬
‫אגרות‬
‫כדפדש״י ריש סוכר‪ ,‬אלא משום שכיון שהםכד ר‪,‬וא‬
‫לעשות צל לא נחשכ סכו וסוכר‪ ,‬בדבר שאיןי עושר!‬
‫צל‪ ,‬ולת כעי שיסכך הרכר‪ ,‬ולא סגי כלכור‪ .‬אכל‬
‫כמע״מ סגי רפרוץ כעומר כשר ונחשכ סכד וסוכר״‬
‫וכיון שלא נכטל ר‪,‬צל נתשכ שיושכ כצל סוכר‪,‬‬
‫אף שהוא צל מועט כרהוכחתי לעיל ממעוטה חמתר‪,‬‬
‫מרוכר‪ ,‬ורוכר‪ ,‬צלתר‪ ,‬מרוכה‪ ,‬אכל צל כצל שלא ניכר‬
‫כטיל שפיר ולכן גם לריריר‪ ,‬יש לתרץ כמו שתירצתי‬
‫שכיון שאנו רנין על הצל אין לו רין קכוע‪.‬‬
‫וכוונת רש״י שכטיל הצל המועט כרוב ההמה‬
‫אף שניכר‪ ,‬נראה שאין כוונתו מרין תערובות אלא‬
‫שנכטל המועט לגכי רוכ החמר‪ ,‬ולא להקרא שיש‬
‫צל כמקום זה‪ ,‬ור‪,‬תוס׳ ימכרו רר‪,‬צל חשוכ יותר ולא‬
‫נבטל‪ .‬ירירו ואור‪,‬כו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫טיטן קעט‬
‫בענין סי כך ע״ג מבוא שיש לו לחי‬
‫וע״ג פסי ביראות‬
‫כ׳ מנ״א תשט״ו‪.‬‬
‫אלפערט שליט״א‪.‬‬
‫הנ ה ברבר קושיתך אליבא ררינא שהוצאה שלא‬
‫לצורך היום אסור ביו״ט מ״ט לא מכשירין‬
‫סיכך ע״ג מכוי שיש לו לחי וע״ג פסי כיראות גם‬
‫ביום ראשון שהוא יו״ט‪ ,‬רהא מהני לגכי יו״ט להתיר‬
‫מר‪ ,‬שאינו לצורך ואיכא מיגו להכשיר גם לסוכר״‬
‫הנכון לע״ר מה שתירץ בני שלו׳ ראוכן נ״י שלא‬
‫אמרינן המיגו לר‪,‬כשיר לסוכה אלא כשהותר בהמחיצה‬
‫רלחי ופסין לטלטל מה שצריך לטלטל כהסוכה שהם‬
‫לצורך אכילה וכל הרברים הצריכים לישיבה וטיול‬
‫בסוכר‪ ,‬ולכל רברים אלו אין צריכים להלחי ופסין‬
‫ביו״ט שר‪,‬ם רברים המותרים ביו״ט בלא זה משום‬
‫שהם לאוכל נפש וצורך היום‪ ,‬ומה שעזזוו היתר‬
‫לרכרים שאינם לצורך ישיכת הסוכה אין זה מיגו‬
‫להכשירם לסוכר״‬
‫והטעם רר‪,‬א הזינן' שלא אמרינן מיגו רמר‪,‬ני‬
‫לחי לאיסור שבת מהני זה נמי להכשר סוכה‪ ,‬רר‪,‬א‬
‫לא טר‪,‬ני לחי כחצר אף כשכת כי אם במבוי משום‬
‫שרק כשמתירין ממש אמרינן המיגו כדאיתא כרמ״א‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫להכשיר הסוכה בפסול דאורייתא‪ .‬ומשמע בפשיטות‬
‫דמה שאין מועיל לחי בדה׳׳ד הוא גם מדאורייתא‬
‫אף למ׳׳ד לחי משום מחיצה דהדמב׳׳ם לא נקט‬
‫דד‪,‬כשידו בלחי הזורק לתוכו חייב אלא בה״ט במבוי‬
‫שהוא כדמלית ולא בד‪,‬״י כשכתב שלהי אינו מועיל‬
‫בהכשר רה׳׳ד לא נתב שמ׳־מ הזורק לתוכו חייב‬
‫משמע דאף מדאורייתא אין מועיל לחי לדה״ד‪ ,‬ואף‬
‫דש״י שבתא דא׳׳ד יהודה מבוי שאינו ראוי לשיתוף‬
‫המזוידו בלחי הזורק לתוכו חייב פי׳ שהוא מפולש‬
‫וכן פי׳ הדא״ש בסוכה ולא כתבו שה״ה דה״ד‪ ,‬אלמא‬
‫דבדה״ר לא יועיל לחי אף לחייב להזורק לתוכו‪,‬‬
‫וא״ב קשה טובא קועזית התני שליט׳׳א אף בזמן‬
‫שהיה גם דה׳׳ד‪ ,‬וכ״ש בזה״ז להמחבד והדמ״א שכתבו‬
‫כאיזה מקומות שכל דה״ד שלנו הם כדמלית‪ ,‬עיין‬
‫בסי׳ ש״ג הי׳׳ת ובס״ס שנ׳׳ז שלא הי׳ל כלל לכתוב‬
‫די^ המיגו להכשיר הסוכה בלחי משהו שהוא פסול‬
‫דאורייתא‪ ,‬וכן הקשה בפסין שבכרמלית שמדאורייתא‬
‫מותר בלא זה איך אמדינן המיגו‪ ,‬שהמחבר והדמ״א‬
‫הא איירו בכדמלית דלדידהו ליכא דה״ד בזה׳׳ז וגם‬
‫מפורש במג׳׳א וד‪,‬פסין בשדד‪ ,‬אף ששדה הוא כדמלית‬
‫לכו״ע‪ ,‬ועיין כהגד׳׳א שכתב דוקא כשהפסין ברה״ר‬
‫ועיין מג״א‪ ,‬ואולי כוונתו לחלוק על המג״א ולהכשיר‬
‫דוקא ברה״ר ולא בשדה‪ ,‬אבל א״א לומד כן דמה‬
‫יעשה הגר׳׳א בלחי שג״ב אינו מתיר מדאורייתא‪.‬‬
‫ולכן מצד חומר הקועזיא נראה לומד דהמיגו‬
‫הוא מזה שמדאורייתא מהני הלחי והפסין לעשותו‬
‫דשות היחיד יש כעצם לומר מיגו שיהיה לו‬
‫חשיבות מחיצה גם להכשיר הסוכה‪ ,‬אבל כיון שלדין‬
‫זה שנחשב דה׳׳י ע״י הלחי והפסין לא ניכר זה‬
‫למעשה לא מבעיא כשהם בכרמלית ואין רה״ר סמוך‬
‫לו שלא יצוייר חיוב כלל‪ ,‬אלא אף אם הוא סמוך‬
‫לרדו״ר לא שכיה כלל שיעברו ויתחייבו מיתה או‬
‫חטאת ואין ניכר מצד דין החיוב שהלחי וד‪,‬פםין‬
‫נחשבו מחיצה‪ .‬אך אולי מצד איסור הוצאה שנעשה‬
‫ע״י הלחי והפסין לדה׳׳ד שמעתה אסור לד‪,‬וציא‬
‫מהמבוי ומתוך הפסין לדה״ד ומדה״ד לתוכן הוא‬
‫דבר הניכר ותועיל להכשיר הסוכר‪ ,‬באם סמוך‬
‫לדה״ד‪ .‬ואפשד גם זה לא נחשב ניכר שאף קודם‬
‫שנעשה דה״י לא היה מצוי להוציא מהמבוי לדה״ד‬
‫ביץ שברה״ד אסור להעביר ד׳ אמות לא מזדמן‬
‫כ״ב להוציא לשם ולהיפוך כי אם במקרה רחוק‪,‬‬
‫ולכן לא אמרינן המיגו משום דהמיגו הוא שלא יסתרו‬
‫מעקזי הדינים דשבת וסוכה זה לזה וכשלא ניכר‬
‫למעשה ליבא סתירה‪ ,‬ולכן אחר שאסרו רבנ^ לטלטל‬
‫ד׳ אמות בכדמלית שעתה נמצא שניכר דין התודה‬
‫מה שנעקזה המבוי ד׳י הלחי ותוך הפסין רה״י שהדי‬
‫עשו שם היתר טלטול מה שעתה ליכא היתר זה‬
‫אגרות‬ ‫שי‬
‫להיתר של הפסין ואיך כתב שלא התירו‪ ,‬והי״ל‬
‫לומר שבמקום שמוקף מחיצות אינם מתירים עתה‬
‫ביון שבלא הם מותרין לטלטל שם והמיגו לא‬
‫אמרינן אלא כשמתיר עתה ממש‪ .‬ולכן צריך לומר‬
‫רסובר הב״י לראבי״ה דאף שיש היתר אחר נמי‬
‫יש להחשיב הפסין למתירים מטעם דאם לא היו‬
‫מחיצות החצר היו הפסין מתירין ומטעם זה מסתפק‬
‫ראבי״ה להתיר גם בחצר‪ .‬ולכן כתב הב״י ראיז זה‬
‫בפסין שלא התירו אלא במקום שאינו מוקף מחיצות‬
‫שליכא היתר אחר אבל כשהבאר הוא במקום המוקף‬
‫מחיצות לא התירו לסלק המחיצות ולעשות פסין‬
‫משום דדק מדוחק התירו‪ ,‬וכיון שבכאן איכא מחיצות‬
‫כדין לא התירו לסמור על הפסין‪ ,‬וא״ב נמצא‬
‫שבמקום המוקף מחיצות אין להם כח להתיר כלל‬
‫ודק המחיצות ממש הם המתירים ולכן ליכא מיגו‬
‫ואין להכשיר הסוכה בחצר ע״י הפסין‪.‬‬
‫ונמצא לפ״ז שגם הדאבי״ה מצריך להמיגו שיתיר‬
‫ממש לשבת אך שבצד שמתיר בפסין אף בחצר‬
‫סובר שאף שאין צורך להם עתה מ״מ נחשבו‬
‫שאם ינטלו המחיצות היה‬ ‫שמתידיןגם עתה כיון‬
‫מותר מובילם‪ .‬וא״ב אין שייך זה אלא בשבת ולא‬
‫ביו״ט שלדברים הצדיכים להסוכה אין צורך לשום‬
‫היתר כמו בחול ושייך התירוץ דלעיל גם להצר‬
‫שמתיר אף בחצר‪.‬‬
‫ולמה שבאדתי דברי הב״י נמצא שבלחי יתיר‬
‫אף בחצר לראבי״ה דהא בלחי דשאין לכתחלה לסלק‬
‫המחיצות ולסמוך על הלחי ונמצא לראבי״ה שנחשב‬
‫מתיר גם עתה לומר מיגו להכשיר הסוכה‪ ,‬ודלא‬
‫כרמ״א דגם בלחי לא מכשיר כשהוא בחצר‪ ,‬דלדמ״א‬
‫צריך שיהיה ההיתר עתה דק מהלחי שדק אז‬
‫אמרינן המיגו שלכן הוא דק כשהוא במבוי כדאיתא‬
‫במג״א‪.‬‬
‫והנה התני הדה״ג דא״מ שליט״א הקשה הא‬
‫למאי דמצדיכין שיתיר הלחי ממש נמצא בכדמלית‬
‫שהוא דק לענין“ איסור דרבנן דמדאודייתא ליכא‬
‫איסור הוצאה וטלטול אלא ברה״ר ואיר אמדינן‬
‫מיגו להכשיר הסוכה אף בשפסולה מן התורה כמו‬
‫בלחי פחות מטפה דהא לכל הפוסקים איירי בלחי‬
‫משהו‪ ,‬ואף התוס׳ שכתבו דמיידי בלחי טפח הוא‬
‫דק משום דמפדשי במבוי סתום מג׳ רוחות‪ ,‬אבל‬
‫במבוי מפולש אם היה מועיל לחי להתיר לשבת‬
‫כגון לד׳ יהודה היה ניחא להומה שנכשרה הסוכה‬
‫אף בלחי משהו והא גם מבוי מפולש שמועיל לחי‬
‫אינו דה׳׳ר‪ ,‬דדה״ר לא ניתר בלחי עיין בעידובין‬
‫דף ו׳ וברמב״ם פי׳׳ז מקובת ה׳׳י‪ ,‬וא׳‪-‬ב לא נמצא‬
‫מן התודה שיתיר לחי לטלטול ואיר אמרינן מיגו‬
‫שיא‬ ‫משה‬
‫אך מה שקשה טובא תירוץ הד״ן הוא מש״ב‬
‫ומעתד‪ ,‬אפילו בסוסה שאסור לטלטל בה מדאורייתא‬
‫כגו^ שפרוץ שלה מדובה‪ ,‬על העומד או שאחד‬
‫ממחיצותיה אדובד‪ ,‬הדבה אף שלענין שבח אסור‬
‫לטלטל מדאורייתא להלן מן הדופן הקצר מזזבת‬
‫דעלמא‪ ,‬אפ״ה בשבת דסובה שדי משום מיגו עיי״ש‪,‬‬
‫הא בטובה מוחד לטלטל מדאורייתא גם בשבת‬
‫דעלמא אף בלא מחיצות בלל משום דד‪,‬וא דה״ד‬
‫מקודד‪ ,‬בדאיתא בשבת דף ד׳ ודף צ״ח ואיפסק בן‬
‫בדמב״ם ובטור וש״ע ולית מאן דחולק ע״ז‪ ,‬וא״ב‬
‫ליבא שום ראיה‪ ,‬ממה שבשדה גם לשובח שאמדינן‬
‫המיגו לקולא וצע״ג‪ .‬ידידך ואוהכך בלו״נ‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫א ו ״ח‬ ‫אגרות‬
‫שלא נרה׳׳י אמרינן עתה המיגו‪ .‬ואף שההיכר הוא‬
‫ע״י ריני חכמים עכ״פ הרי ניכר עתה בזה הין‬
‫הראורייתא שנעשה ר״ה ושייך המיגו אף לראורייתא‬
‫דאי לא נימא המיגו‪ ,‬הרי יסתור זה לראורייתא ברין‬
‫השבת‪.‬‬
‫והנה לא שייך תירוץ זה אלא אם נפרש נזעם‬
‫הסיגו שהוא הין רכשנראה שסותרין ריני שבת‬
‫וריני סוכה נחשב ברין מחיצה לתרוייהו אבל אם‬
‫נפרעז נזעם המיגו שהוא מראחשבה תורה עתה‬
‫למחיצה לרין אחר יש לה הין חשיבות מחיצה גם‬
‫לרין השני אך שהחשיבות צריך להיות למעשה רוקא‬
‫לא היה שייך שיועיל מה שר‪,‬למעשה הוא רק מריני‬
‫רבנן' גם לראורייחא רעב״פ הא מראורייתא לא אחשבה‬
‫למעשה‪.‬‬

‫אבל יש להוביח ראינו מצר אחשבה מהא רה‪,‬קשה‬

‫הר״ן הובא בב״י אמאי אמרינן מיגו בר‪,‬״ג לקולא‬
‫סימן ד‪,‬פ‬ ‫נימא איפבא להומרא רמיגו הלא הוי רופן לשבת לא‬
‫הוי רופן לסובר‪ ,‬ברין הראשץ ררבא‪ ,‬ומיגו הלא הוי‬
‫רופן לסובר‪ ,‬לא הוי חפן לקזבת ברין השני והשלישי‪,‬‬
‫כבאור התום׳ סוכה דפברי דלרבא‬ ‫ורחק לתרץ זה ואם המיגו הוא מטעם אחשבה לא‬
‫מטמא לרורוכים ע״פ אחר חצות‬ ‫שייך להקשות בלל‪ ,‬ולבן משמע שהוא מטעם שלא‬
‫ב״ד מנ״א תשט״ו‪.‬‬ ‫יסתרו אד‪,‬ררי מקילין בהמיגו‪ ,‬ומקשה שפיר ראררבר‪,‬‬
‫מע״ב ידידי תלמידי הדה״ג מהד״ד ניסן ליפא‬ ‫נימא מטעם זה לחומדא בד‪,‬מיגו שג״ב לא יסתרו‬
‫אלפעדט שליט״א‪.‬‬ ‫אהדדי והוצרך לדחוק לתרץ‪ ,‬וביון שד‪,‬וא מטעם‬
‫שלא יסתרו אד‪,‬דדי שי ‪ T‬שפיר התירוץ שאף שהסתידד‪,‬‬
‫מ ה שד‪,‬קשת על התום׳ סובה בדף ב״ד‪ ,‬שהקשו לדבא‬ ‫למעשה נעשה ע״י דיני רבנן מ״מ ביון שעתה נראה‬
‫בזבחים דף ק׳ האף במת לאחד חצות אם‬ ‫סחידד‪ ,‬בדין הדאודייתא יש דין המיגו להקל‪.‬‬
‫לא שחטו חדקו עליו אין שוחטין וזודקין עליו‪,‬‬ ‫וניחא לפ״ז מה שמתרץ הד״ן הביון שהתודה‬
‫אלמא מטמא לקדובים אפילו היכא דמטא זמן חיובא‬ ‫פירשה מחיצותיה של הבובה‪ ,‬וא״א לז׳ ימים בלא‬
‫הפסח והא איו למילף מהחן הפטור מק״ש חזזאני‬ ‫שבת הדי הכשירה גם לשבח‪ ,‬שלבאודה תמוד‪ ,‬הא‬
‫ק״ש דלית ביה בדת‪ ,‬והא פדש״י שם ההוא משום‬ ‫אין הברח שיטלטלו בהסובה מזזבת שאפשר להביא‬
‫דאית ליה לד״ש דדחמנא דחייד‪ ,‬מקרא דשלמים‬ ‫שם קודם העזבת אבל ביון שהמיגו הוא בדי שלא‬
‫קרבנו דבל קדבנוחיו לא יביא אלא בשהוא שלם‬ ‫יסתדו הדינים למעשה‪ ,‬וא״ב א״א שתהיה הסובה בשדה‬
‫וממילא אין שי ‪ T‬דידחה הפסח מצות הקבורד‪,‬‬ ‫לסובר‪ ,‬בשבת ויהיה אפוד לטלטל בה בשבת דד‪,‬די‬
‫והטומאד‪ ,‬מדין עוסק במצוה הפסח מאחד דאסוד‬ ‫יסתדו זה לזה‪ ,‬אלא או שיד‪,‬יד‪ ,‬מותר גם לטלטל או‬
‫להביא פסחו משום דאינו שלם אף בלא טומאה‪,‬‬ ‫שתד‪,‬יה פסולה לשבח גם לדין סובה‪ ,‬וביון שא״א‬
‫היא קושיא גדולה דלא מצינו פירוש אחד וגם בחום׳‬ ‫לז׳ ימים בלא שבת הדי הבשידה תודה שלישית‬
‫החם דף צ״ט מפורש בפדש״י‪.‬‬ ‫אפילו טפח לדין סוכה‪ ,‬גם לשבת ממילא ידעינן‬
‫דרבא‬ ‫והנבון לע״ד דד‪,‬תום׳ סובה לא מפחזזי הא‬ ‫מצד זה גם שמותר לטלטל אף שבשאר שבתות אסור‬
‫דדבא‬ ‫דהתם מצד דין אנינות משום דקשיא להו‬ ‫לטלטל‪ ,‬ו ‪ p‬לא קשה‪ ,‬שהא לא נאמד שיעשו הסוכר‪,‬‬
‫לאחד‬ ‫בפסחים דף צ׳׳ח מחלק נמי בין קודם חצות‬ ‫בדד‪,‬״ד דבשאד מקומות ליכא איסור טלטול המאחד‬
‫אימת‬ ‫חצות לענין אנינות בד‪,‬מקשד‪ ,‬התם דמית האב‬ ‫שפידשד‪ ,‬תודה דיני מחיצות של סוכר‪ ,‬ולא אמדה‬
‫לשם‬ ‫אילימא קודם חצות בנו ממונה עמו יביאנו‬ ‫שלשבת יעשו הסובר‪ ,‬דוקא במקום שליכא איסור‬
‫דמית‬ ‫פסח הא חלה אנינות עילויה מעיקרא אלא‬ ‫טלטול משמע דבשה גם לשבת אף בדה״ד ואף סובה‪,‬‬
‫לפסח‬ ‫אחד חצות‪ ,‬וניחא בבנו ממונה עליו המביא‬ ‫גדולה‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫שיב‬

‫בקודם חצות אם לא יטמא יכולין לשחוט עליו‪,‬‬ ‫משום דחיילא עליה דין פסח ולא דחיא ליה אנינות‪,‬‬
‫ואם לא פליגי כדמשמע במו״ק דף ט״ו גם לר״ש‬ ‫אין בנו ממונה עמו יביאנו לשם שלמים הא קבעתיה‬
‫אחר חצות יש לשחוט עליו לכתחלה כדסובד בפסחים‪,‬‬ ‫חצות‪ .‬ותירץ רבא לעולם קודם חצות ויביאנו לפסח‬
‫וגם הא לאביי גם לר״ש שוחטין לכתהלה במת‬ ‫שני‪ ,‬משמע דלאחר חצות מסכים להמקשה דבנו‬
‫לאחר חצות וא״כ לא פליגי רבנן ור״ש בזה‪ ,‬ומנ״ל‬ ‫ממונה מביאו עתה לפסח ראשון וא״ב סובר גם‬
‫לרבא לחלוק עליו אליבא דר״ש‪ ,‬ועוד תמוה מה‬ ‫רבא כתירח אביי‪.‬‬
‫שמפרש כן כוונת הכ״מ דלפ״ז שאליבא דר״ש פליגי‬
‫ועיין בכ״מ פ״ו מק״פ ה״ט שכתב דמשמע‬
‫שלרבא פליג ר״ש על רבנן ומחמיר אף באחר‬
‫להרמב״ם שאביי ודבא לא פליגי לענין דינא ולמ‬
‫חצות‪ ,‬א״כ היה יכול גם לפרש כפרש״י שמת לאחר‬
‫פסק שם דבמת אחר חצות שכבד נתחייב בק״פ‬
‫ששחטו וזרקו עליו וסובר דאף בדיעבד פסול ומנ״ל‬
‫שוחטין עליו ואוכל כתירוץ אביי‪ ,‬ובמת קודם חצות‬
‫מזה שמודה רבא לאביי בפסחים אליבא דרבנן‬
‫אין שוחטין עליו ואם שחטו וזרקו עליו אוכל‬
‫שבדיעבד כעור אחר חצות לר״ש שידחוק לפרש‬
‫כתירוץ רבא שהוא מפרש לא כפרש״י שמת אחר‬
‫ודלא כרעו״י‪ ,‬ואולי שכיון של״פ‬ ‫שעברו ושחטו‬
‫ששחטו וזרקו עליו אלא דמת קודם ועברו ושהטו‬
‫לדינא מסתבר להקטין מחלקותם אף במה שפליגי‬
‫עליו וזרקו הדם טובל ואוכל לעדב משום שבדיעבד‬
‫לר״ש‪ ,‬והוא דוחק גדול‪.‬‬
‫כשר אף שחל עליו אנינות ולא היה שלם‪ .‬וכתב‬
‫ולכן' צריף לומר בכוונת הכ״מ שכיון שחזינן‬ ‫הלח״מ שאין לפרש כוונת הכ״מ שבכאן גופיה משמע‬
‫שרבא מודה לאביי בפסחים דלאחר חצות אף לכתהלה‬ ‫להרמב״ם שלא פליגי לענין דינא‪ ,‬דע״כ הא פליגי‪,‬‬
‫שוחטין עליו מוכרחין לגרוס בתירוץ רבא אידי‬ ‫דהא לאביי כשמת אחר חצות יביא אף לכתחלה ולרבא‬
‫ואידי קודם רצות‪ ,‬ואף שבכ״מ גופיה איתא הגירסא‬ ‫הא אפילו במת לאחר חצות לא יביא לכתחלה דהא‬
‫אחר חצות צריך לומר דלאחר שכתב ומשמע לרבנו‬ ‫אמר אידי ואידי לאחר חצות‪ ,‬וגם יש להקשות‬
‫דאביי ורבא ל״פ כוונתו גם לגרוס קודם חצות דלא‬ ‫יותר דמשמע מזה שלא אמר רבא אידי ואירי בין‬
‫כדכתב תחלה‪ .‬עכ״פ חזינן דבשביל קושיא זו דחקו‬ ‫קודם חצות בין לאחר הצות כאן קודם ששהטו וזרקו‬
‫לד‪,‬רמב״ם לפרש בהא דרבא פי׳ דחוק וגם לגרוס שלא‬ ‫עליו כאן לאחר שעוהטו חדקו עליו‪ ,‬דבקודם חצות‬
‫כבכל הספרים‪ ,‬ולא רצו התוס׳ לפרש כן כיון שהוא‬ ‫אף בדיעבד שעברו ושחטו חרקו עליו פסול דלא‬
‫דוהק וגם צריך לשנות הגירסא‪.‬‬ ‫כדמב׳־ם שבקודם חצות נמי פוסק דבדיעבד ששחטו‬
‫כפי' ראשון‬ ‫וכן לא מסתבר לתוס׳ לפרש‬ ‫חרקו עליו כשד״ אך אולי לא מקשה זה הלח׳־מ‬
‫דבדש״י פסחים שם דאינו מדין אנינות דר״עו‬ ‫משום שיש לפרזזו אידי ואידי אף אחר חצות אף‬
‫דכשהוא שלם מביא ולא כשהוא אונן אלא דרק בבנו‬ ‫שהוא דוהק‪ ,‬ולח הקשה רק מה שעכ״פ פליגי‬
‫ממונה עליו לבדו מחלק בין קודם חצות לאהר‬ ‫בלכתחלה במת אחר חצות‪ ,‬אלא מפרש כוונת הכ״מ‬
‫חצות‪ ,‬דקודם חצות חוששין שמא יבא לידי פסול‬ ‫שלדינא לא פליגי הוא מהא דרבא בפסחים דסובר‬
‫ממתני׳ דאין שוחטין' על האונן בפני עצמו ואחר‬ ‫נמי חלוק דאביי בין קודם חצות לאחר חצות אף‬
‫חצות אין להוש דמזהר זהיר מעוום חובת פסח‬ ‫לענין לנתחלה )ומכאן חזינן דמה שהגיה בגליון‬
‫דחייל מעיקרא‪ ,‬וצריך לומר לפי׳ זה דהסוגיא‬ ‫ד‪.‬גמ׳ בפסחים שצ״ל רבה הוא טעות אלא הגירסא‬
‫דפסתים אינו סובר כלל הא דר״ש שיש איסור‬ ‫שאצלינו רבא הוא הנכץ( וזהו לדינא‪ ,‬ובזבהים‬
‫באנינות אף בקודם תצות ובזבחים קאי רבא אליבא‬ ‫פליגי אליבא דר״ש שלאביי גם לר״ש שוחטין עליו‬
‫דר״עז‪ ,‬שודאי דוחק גדול לומר לפרש כן בעת‬ ‫אחר תצות לכתחלה‪ ,‬ולרבא סובר ר״ש שאסור‬
‫שמצינו איסור הקרבה באנינות מד‪,‬א דר״ש ושיש‬ ‫לכתחלה אף אחר תצות‪ ,‬וכוונתו דמאחר חצות לר״ש‬
‫חלוק אליביה בין חצות לאחר חצות בתירוץ אביי‬ ‫אליבא דרבא דבדיעבד כשר שמעינן דה״ה קודם‬
‫ולא מצינו מפורש שרבנן פליגי עליה דר׳׳ש‪ ,‬ובמו״ק‬ ‫חצות לכו״ע‪ ,‬שאף שאסור לכתחלר‪ .‬בדיעבד כשר‪,‬‬
‫אדרבה משמע שלא פליגי ואיו נימא שסתמא דגמ׳‬ ‫ואולי לר״ש סובר רבא שקודם חצות אף בדיעבד‬
‫יהי׳ דלא כר״עז‪ ,‬וג״כ חלוק בין קורם חצות לאחר‬ ‫פסול ולדבנן קודם חצות הוא כאחר חצות לר״ש‬
‫חצות מטעם דחוק‪ .‬ובחד שרק מצד קועויא זו‬ ‫ולכן אמד רבא אידי ואידי אתד חצות ויהיה בדוקא‪,‬‬
‫דרבא פסחים אדרבא זבחים הוכרח רש״י לפרש כן‪,‬‬ ‫וסוגיא דפסהים הוא לרבנן דד״ש‪ ,‬ודבדי הלח״מ‬
‫ולכן לא מסתבד להו לתוס׳ פידוקו ז ת‬ ‫תמוהין' דמנ״ל מתלוקת כזה בין ר׳׳ש לרבנן לענין‬
‫אלא מפרשי שרבא סובר כאביי ממש חהו החלוק‬ ‫אחר חצות דאם פליגי על הא דריש שאוסר לאונן‬
‫גם בפסחים לרבא‪ ,‬ואר‪',‬נ דמצד אנינות כשמת אחר‬ ‫להביא קרבן‪ ,‬איכ ליכא כלל דין זה לרבנן ואף‬
‫שיג‬ ‫משה‬
‫מהא דעוקזה צדיכותא מפסח אף דלא מטא זמן חיובא‬
‫משום דאיכא כדת‪ ,‬וא׳־כ מפורש שאיכא מעלת כדת‬
‫אף שמצות הקבורה אין לה תעולומין ופסח אית‬
‫ליה תשלומי! וא׳־כ במטא זמן חיובא מנלן‪ ,‬דהא‬
‫האנשים שבקרא שנטמאו לא ידעו עדיץ שאיכא‬
‫שאיכא כדת‬ ‫תשלומין לפסה שני ומ״מ נטמאו‬
‫בפסח‪ ,‬וע״ז אמד משום דלא מטא ז ת חיובא‪ ,‬וכדת‬
‫דפסח אף שג׳־כ נאמד רק בפרשה זו מ׳׳ט ודאי נאמד‬
‫תיכף ככל הלכות הפסח שנאמרו במצרים ובסיני‪,‬‬
‫וכן כמה מצות ואזהרות ועונשין שנאמרו בסיני ונכתבו‬
‫בלשון שהיה מעזמע שנאמרו אח״כ‪ ,‬ודק דין פסח‬
‫שני לא נאמר תחלה עד ששאלוהו אותן האנשים‬
‫שנטמאו כמפורש בקרא וכדאיתא בדש׳׳י בפי׳ החומש‬
‫שם ודאויד‪ ,‬היתה פרשה זו להאמד ע״י משה כשאר‬
‫כה׳׳ת כולה אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן כד‪,‬א‬
‫דפדשת נהלות‪ ,‬ולכן אמד בהצדיכותא שהיה כדת‪.‬‬
‫ובכה׳׳ג במטא זמן חיובא אד‪,‬״נ דלא היה מיטמא‬
‫לקרוביו אף להמקעון ולדבא לתוס׳‪ ,‬אבל לא יצוייד‬
‫זה אחדי שנאמרה דין פסח שני אלא בשגג ונאנס‬
‫בראשון ומת אהד מקרוביו בי׳׳ד אייר אחד חצות‬
‫שהוא לדבי פסחים דף צ״ג וכן פסק הדמב״ם פ״ד‪,‬‬
‫מק״פ ה״ב שגם על פסח שני חייב כדת ואין לו‬
‫שוב תשלומי! שבכד‪,‬״ג לא יטמא אף לדידהו אף‬
‫שסוברין דבפסח ראשון מיטמא לקרוביו‪ ,‬ובמילה גם‬
‫לדידד‪,‬ו לא יטמא לדש״י דהא כשימול אף אחד‬
‫זמן ליכא ברת וגם בלא זה על האב ליכא כדת‪,‬‬
‫ונמצא שבדש׳׳י זבהים מצינו תידח על קושית‬
‫התום׳ סוכה‪.‬‬
‫אבל לדינא הא פירשו דש׳׳י ותום׳ בכ״מ שהולך‬
‫לשחוט את פסחו לבד לא מיטמא לקרוביו‪ ,‬וכן בהולך‬
‫למול את בנו מטעם דפדש״י בברכות דף י׳׳ט דהם‬
‫מצות חמודות ששייך בהן כדת והוא כאביי שאף‬
‫לד״ע דיטמא מצוד‪ ,‬לא מיטמא דבדייתא דולאחותו‬
‫ד״ע קתני לה‪.‬‬
‫וד‪,‬נד‪ ,‬הדמב׳־ם לא הזכיר דין זה דלשחוט את‬
‫פסחו ולמול את בנו אינו דשאי ליטמא לקרוביו דק‬
‫שכתב החלוק בין קודם חצות לאחד חצות באינו‬
‫עתיד ליטמא להם אלא מצד דין אנינות שהוא דין‬
‫דד׳״ט שפסק הדמב׳׳ם כותיה בפ׳׳ב מב׳־מ הי״א אבל‬
‫כשאפשר לו ליטמא לא הזכיר‪ .‬אך אולי ממילא משמע‬
‫גם שאינו מיטמא דהא בסתמא אפשר לו ליטמא‪,‬‬
‫וכתב סתם שאחד חצות שוחטי! עליו‪ ,‬אלמא דגדהה‬
‫מצות הטומאה לקרוביו אהד חצות שכבד יש עליו‬
‫חיוב הפסח כברייתא חלאחותו‪ .‬אבל מד‪ ,‬שלא נמצא‬
‫בדמב׳׳ם דין דלמול את בנו לא יטמא לקרוביו ציע‪.‬‬
‫ידידך אוהבך בלו׳׳ג‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫העות היו יכולים לשהוט ולזדו?ן עליו כדמתדץ אביי‪,‬‬
‫אבל סובר דמצד מ״ע דקבודה וטומאה שעליו נדחה‬
‫ממצות הפסח ופליג על אביי בדין זה שאמד שברייתא‬
‫דהלך לשחוט את פסחו אינו מיטמא לאחותו הוא‬
‫גם לד״ע דסבד לה יטמא חובה משום דדישא דההיא‬
‫ד״ע קתני לה‪ ,‬אלא סובד כהמקשן דלד״ע אף לאחד‬
‫חצות מיטמא ל?ןדוביו וסיפא דברייתא לאו ד׳׳ע‪,‬‬
‫או שסובד דבא דדו?ןא בכ״ג ונזיד איידי שהולך‬
‫לשחוט את פסחו דמדבה מולאחותו שאף שניתוסף‬
‫גם זה שהולך לשחוט את פסחו מיטמא למת מצוד‪.‬‬
‫כדפרש׳י כאן ובסנהדדין דף ל״ה ולא סבר כסבהת‬
‫השד מקוצי בתוס׳ ברכות דף כ׳ וכן' בתוס׳ סנהדרין‬
‫שם דלא צריך קדא להולך גם לעשות פסחו בכ״ג‬
‫ונזיד ליטמא למת מצוה אם הולך לעשות פסחו לבד‬
‫מיטמא לקרובים‪ ,‬ובזה פליג דבא על אביי דאביי‬
‫הוכיח להלוקו לענין אנינות דאסוך להביא קרבן מהא‬
‫דד״עו בין אחד חצות לקודם חצות מהא דאיכא‬
‫חלוק זה לענין ט״ע דקבודה וטומאה לקרובים מסתירת‬
‫הבדייתות ייוסף הכהן ולאחותו‪ ,‬ודבא סובר כהמקשן‬
‫לענין מ״ע דטומאה וקבורה והחלוק לענין אנינות‬
‫שסובר בפסחים הוא מסברתו בלא ראיה וכדפשוט‬
‫כן לגמ׳ בפסחים‪ ,‬ולכן מתרץ דבא דקודם חצות‬
‫אין שוחטין עליו אף כשידוע שלא יטמא להמת‪,‬‬
‫מדין אנינות דדי׳ש אבל אף לאחד חצות אין שוחטי!‬
‫עליו משום המצוד‪ ,‬שצריך ליטמא למתו‪ ,‬והא דאונן‬
‫טובל ואוכל פסחו איידי שמת אחד ששהטו וזרקו עליו‬
‫דכיון שכבד שחטו וזרקו עליו אין לו ליטמא לקרוביו‬
‫משום דהוי כעסוק ממש במצות הפסח או משום‬
‫הפסד קתזוים‪ ,‬זהו פי׳ הא דדבא בזבחים לתוס׳‬
‫סוכר‪ ,‬ומקשים שפיר‪.‬‬
‫וד‪,‬נה לפ״ז יש לדרוש מולאחותו שלאחותו אינו‬
‫מיטמא במת אחד שכבד שחטו וזרקו עליו‪ ,‬אבל למת‬
‫מצוה מיטמא אף אחד שבבר שחטו וזרקו עליו‪ ,‬ודק‬
‫שלשון הברייתא הוא הדי שהלך לשחוט את פסחו‬
‫שג׳־כ לא מיטמא לאחותו‪ ,‬וא״כ לא קשה כ״כ אם‬
‫נימא שלשון הזה אינו כד״ע מאחד שעצם דרשת‬
‫הלמוד מולאחותו לשוחט פסחו הוא גם כד״ע שקתני‬
‫ברישא‪ ,‬דד‪,‬היא לא איכפת לתנא מה שנקט הלשון‬
‫אליבא דד׳ ישמעאל כשסבר כמותו אף שהוא דרשת‬
‫ר׳־ע‪.‬‬
‫ועיץ בדש״י זבחים שם ד׳׳ה דלמא שכתב‬
‫ואפילו מת לאחד חצות נמי קאטד ד׳׳ע יטמא משום‬
‫דקסבד מצוד‪ ,‬ואין לד‪ ,‬תשלומי! הלכך מטמאינן ליה‬
‫וממילא אזל ליד‪ ,‬כדת דהו״ל טמא ופסח יש לו‬
‫תשלומין בשני‪ ,‬והסכימו לו גם התוס׳ התם וד‪,‬וא‬
‫תירוץ על קושית התוס׳ דסוכד״ ולא קשה על רשיי‬
 ‫טשה‬
‫סימן קפם‬
‫בסוכה שלמעלה צלתה מרובה ולמטה‬
‫חמתה מרובה‬
‫ד' שבט תשי״ז‪.‬‬
‫הנכבד מו״ה ד' אהדן יעקבם‬ ‫מע״כ ידידי‬
‫שליט״זה‬
‫בד בר הסוכה שלמעלה צלתה מדובה ולמטה חמתד‪,‬‬
‫מדובד■‪ ,‬הנה אם היד■ נמצא כזה היתד■‬
‫פסולה לשיטת דש״י ודמב״ם דפסולד■ כששוין מלמעלה‬
‫אף שפדוץ כעומד מותד כדד^קשה ד״ת בדף כ״ב‬
‫ותידצו הדא״ש והד״ן דבסכך ואויד ניתנד■ הלכה‬
‫שיהא הצל מדובה א״ב תלוי במקום הצל שהוא‬
‫מלמטד■‪ .‬ואף הדמב״ם שגם בסכך כשד ופסול פוטק‬
‫דפסולה ואינו מחלק כהדא״ש והד״ן הוא משום‬
‫דסובד דנידון מקום סכך הפסול כמאן דליתא שהיה‬
‫אויד כדתידץ כן המ״מ בפ״ה מסוכה הט״ז‪ .‬ותידוץ‬
‫זה דחוק קצת דהא לא חשבינן לסכך פסול כמאן‬
‫דליתא דהדי דיניהם חלוקין דסכך פסול פוסל‬
‫באדבעה ואויד פוסל בשלשה‪ .‬ומשמע לי שגם המ״מ‬
‫הדגיש בזה לכן כתב דסכך פסול לענין זה כפדוץ‬
‫הוא נחשב עיי״ש שמשמע מלשון זה שדק לזה לבר‬
‫הוא נידון כפדוץ אבל לא מובן לכאודה החלוק‪ .‬ועיין‬
‫בכ״מ שתידץ משום שמצטדף לסכך הפסול גם האויד‬
‫שיש במקום סכך הכשד וכן כתב בש״ע סי׳ תדל״א‬
‫סעי׳ ד' נמצא שגם להדמב״ם הוא משום דתלוי‬
‫בסוכה בצל דלמטה לב׳ התידוצים‪ .‬ולד״ת היתד■‬
‫סוכה כשדה דתלוי לדידיה דק בהסכך‪ .‬וא״כ היה‬
‫לן לפסול סוכה כזו דדוב השיטות ובש׳׳ע סבדי‬
‫כדש׳׳י וד‪.‬דמב״ם‪.‬‬
‫אבל משמע בגמ׳ שליכא מציאות כזה דד^א‬
‫תנן ושצלתד■ מרובה מחמתה כשדה דמשמע הא כי‬
‫הדדי פסולה ומוקים ד״פ דלמעלד■ קאי‪ ,‬ותנן שצלתה‬
‫מדובה מחמתה כשדד■ סתם דהוא אף במשהו מדובה נמי‬
‫כשד משום שאז הוא למטה שוין‪ .‬ובודאי עדותן אמת‪,‬‬
‫ומד■ שכותב ידידי שנדאה בחוש למטה שחמתה‬
‫מדובה אולי הוא משום סבה אחדת כגון שהקנים‬
‫היו עגולים שלכן הוא חמתה מדובה והסוכר■ כשדה‬
‫דדעא כקנד■ עולה וקנה יודר בסוכה דף כ״ב ולכן‬
‫אין לחשוש לדינא אם אך ידוע שלמעלד■ צלתה‬
‫מדובה מחמתה דאין להדהד אחד דברי הגמ׳‪ .‬ידירו‪,‬‬
‫משוז פיינשטיין‬
‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫שיד‬
‫סימן קפא‬
‫בדין מ סכו כרה״ר לר״א‬
‫כ״ד‪ ,‬מנ״א תשט״ו‪.‬‬
‫מע״כ ידידי תלמידי הדה״ג מהד״ד ניסן ליפא‬
‫אלפעדט שליט״<^‬
‫במה שפסול לד״א מסכך בדה״ד בסוכה דף ל״א‬
‫שהקשת הא עצם הסוכה היא שלו ודק מקום‬
‫העמידה שהוא הדצפה אינה שלו והא לא מצינו‬
‫שהדצפה היא מעיקד המצוד■ כהסכך ודפנות דק‬
‫משום שא״א המציאות בלא דצפה ואם בשביל זה‬
‫נמי הוא בכלל מצות הסוכד■ שלכן הוא בכלל הלמוד‬
‫לך משלך תאסד להדמב״ם גם הדצפה בהנאה כמו‬
‫הסכך וד‪,‬דפנות ואם לא נאסדד■ משום דאין הדצפה‬
‫מכלל הסוכה אין להצדיך שתהיה שלו‪.‬‬
‫הנכון לע״ד בזה דאף שאינה ממצות הסוכה‬
‫כיון שבלא הקדקע אין שייך מציאות הסוכה כלל‬
‫אין לך מעמיד גתל מזה‪ .‬ונמצא שכל עשית הסוכה‬
‫הוא בגזל ושאלה דעיקד העשיה הוא בהמעמיד‪ ,‬ולכן‬
‫הוא ודאי בכלל הקדא דתעשה לך משלך דבהכדח הוא‬
‫מהעשיה שע״ז נמי נאמד לך משלך‪ ,‬ולת נדאה‬
‫דאם לא יוכלו הנסדים של הדפנות לעמוד בלא‬
‫מסמדים והמסמדים יהיו גזולים תהיה פסולה לכו״ע‬
‫דכיון דד‪,‬ם מעמידים את הסוכה הדי עשית הסוכה‬
‫גם מהמסמדים והעקזיה צדיכה להיות משלך‪.‬‬
‫אך עדיין קשה קושיתך על הדא״ש דאוסד בהנאה‬
‫דק הסכך ולא הדפנות דמאי דדרשינן מחג הסוכות‬
‫הוא דוקא בסכך‪ ,‬א״כ אמאי לא נימא דדומעוט של‬
‫חג הסכות תעשה לך נמי יהיה דק אסכך ולא אדפנות‬
‫דהדפנות כשאינם מעמידין את הסכך מ״ט הם בכלל‬
‫המעוט‪ ,‬ואולי אד‪.‬״נ להדא״ש דלא מצינו בו מפודש‬
‫איך סובד בדפנות גזולות‪ ,‬ובדוב הפעמים הם מעמידין‬
‫את הסכך ואז ודאי הם בכלל המעיט כדלעיל‪.‬‬
‫אך מה שבדוד לך שלדמב״ם מותדת הדצפה‬
‫כוונתך מדין עצי סוכה‪ ,‬אבל מדין נויי סוכה ודאי‬
‫אסודין‪ ,‬אך לי לא בדוד הדבד דיותד נוטה שאם‬
‫הוא במקום שמוכדחין לעשות דצפה כגון שא״א להיות‬
‫על הקדקע ממש יהיה אפוד להדמב״ם מדין עצי‬
‫סוכה‪ ,‬ואם אפשד גם על הקדקע דק שעשד■ דצפה‬
‫לנוי הוא בדין נויי סוכה‪ ,‬והקדקע עצמה לא נאסדה‬
‫משום דקדקע עולם לא נאסד גם בדין עצי סוכה‪,‬‬
‫וצ״ע עדיין לדינא‪.‬‬
‫ידידך ואוהבך‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫שטו‬ ‫משה‬
‫לתקוע בו ודאי אין אף קצת ספק שיעשה בזה השופר‬
‫של הקטן‪ ,‬דמה״ת נימא שנתנו במתנה להקטן כיון‬
‫שאין צורך בזד‪ ,‬לקיום המצוד‪ ,‬דד‪,‬א יוצא גם בשאול‬
‫ואיך נימא שנתן לו במתנד‪ ,‬בסתמא כל זמן שלא‬
‫אמר לו בפירועו שנותן לו ככל מתנה שצריך‬
‫להקנות בפירוש‪ .‬ולכן כדור שבשאר הימים שיוצאין‬
‫בשאול לא הוי בסתם מזונתנו לקטן לברך עליו אלא‬
‫רק בשאלה ולא במתנד‪ .‬אף אם היה להם כמה‬
‫אתרוגים שאין צריך להם דכשאפשר לומר שהוא רק‬
‫משאילו לא נימא שהוא במתנה‪ ,‬וכ׳׳ש כשאין לו‬
‫דק אחד דצריך לו בעצמו למחר שאיא לו ליתן‬
‫במתנה גמורה לאחד שיוכל לאוכלו אלא ליתן ע״מ‬
‫להחזיר או לכה״פ שיהיה בטוח שיתן לו למחר בחזרה‬
‫וא״כ למה לו כל העסק הזה הרי יכול דק להשאילו‪.‬‬
‫ולכן אם יודעין שאשתקד נתנו להקטנים דק בשאר‬
‫הימים אין כאן בית מיחוש לחשוש שפא קנד‪,‬‬
‫הקטן במתנה ונעשה של הקטן‪.‬‬
‫דק ביש לחוש שנתנו להקטן ביו״ט ראשון‬
‫דאין יוצאין כשאול ולכן כשנותן לקטן לצאת בו‬
‫מוכרח ליתן לו במתנה ואמרינן בסתמא שנתן לו‬
‫במתנה ולכן פסקו דלא יתננו לקטן קודם שיצא‬
‫הוא בעצמו אף בסתמא‪ ,‬ומוכח מזה כר‪,‬סובדים שאין‬
‫יוצא האב בחינוך בנו באתרוג שאול כשיטה הראשונה‬
‫במ״ב שם ס״ק כ״ח ומפורש בפמ״ג בא׳׳א שם אות‬
‫ח׳‪ ,‬וכן משמע מהרא׳׳ש ראם כשיטד‪ ,‬הב׳ שאף‬
‫בשאול יוצא האב במצות חינוך אין כאן אנן‬
‫סהדי שנתן לו במתנה דלגבי קטן אף יו׳׳ט ראשון‬
‫הוא כשאר הימים כיון שיוצא בשאול וכ״ש באין‬
‫לו דק אתרוג אחד שאיכא אנן סהדי להיפוך כיון‬
‫שצריך‪ ,‬ולשיטה הב׳ נצטרך לאוקמי דאיירי ביש‬
‫לו הדבר‪ ,‬אתרוגים שאין לו צורך בהם‪ ,‬ולכן אמרינן‬
‫דטסתטא עבד כהרגלו בגדול או שמסתמא רוצה‬
‫שהקטן יצא בד‪.‬מצוה באמת ולא רק לחינוך בעלמא‪,‬‬
‫אבל באין לו דק אתרוג אחד שמוכרח ליתן לו רק‬
‫ע׳׳ם להחזיר שזר‪ .‬אינו מועיל בקטן כדאיתא בר׳׳ן‬
‫והוי אנן סהדי שלא נתן לו לא הוי זד‪ ,‬מתנת‬
‫ובגט׳ יפרש שזה מחדש ר״ז שלא ליקני לקטן‬
‫באין לו רק אחד אלא יתנהו מואלה דג״כ יוצא‬
‫בחינוך‪ ,‬ונמצא שהחשש הוא דק לשיטה הראשונה‬
‫שלכאורה יותר מסתכד לרינת אבל ניחזי אנן מנהגנו‬
‫שנותנין לקטן ביום הראשון אף שצריך שיהיה‬
‫שלו גם ביום שני מטעם ספיקא דיומא‪ ,‬ומטעם זד‪,‬‬
‫מצריך הפט׳׳ג לקנות לולב אחר ביום ב׳ עיי״ש‪,‬‬
‫אבל אנו אין נוד‪,‬גין כן אף בעת שד‪,‬יו מצוין וא׳׳ב‬
‫חזינן שנהגו כשיטה הב׳ שיוצא בחינוך אף בשאול‬
‫ולכן לא הוי מסתמא כנתן כמתנד״ ואולי מחמת‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫סינון קפג‬
‫אם לברך על סוכה שיצאו מצד‬
‫תקנת מריש‬
‫נשאלתי בסוכה שכיסוה בסכך של אחרים שלא‬
‫ברשותם שמתקנת מריש יצאו בה‪ ,‬אם‬
‫מברניז עליה‪ ,‬שהרי כתב המג״א בסי׳ תרל״ז בס״ק‬
‫ג׳ דאין לברך בסוכה שעשו ברשות הרבים מטעם‬
‫שהעכו״ם שגם להם יש חלק לא מחלי אף שיצאו‬
‫בה עיי״ש‪ ,‬ואולי גם זד‪ ,‬יש לדמות להא דהמג״א‪.‬‬
‫והשבתי שצריך לברך דהא חזינן שהמג״א שם בסק״ד‬
‫הוכיח מעובדא דריש גלותא דמותד לישב לכתחלח‬
‫בסוכר‪ ,‬דגזלו העצים משום תקנת מריש והוא משום‬
‫דמפדש דהיה להם סוכר‪ ,‬אחרת ומ״מ ישבו בזו‪,‬‬
‫ש״מ דמותריז אפילו לכתהלד‪ ,‬ראם לא היה להם סוכר‪,‬‬
‫אחרת לא היה ראיה שמותרין לכתהלה‪ ,‬וא״כ מוכרהיז‬
‫לומר שגם ברכו עליה דאליכ היד‪ ,‬אסור לכתהלר‪,‬‬
‫לישב שם מצד הברכה כדמצינו בתרומות פ״א מ״ו‬
‫שאלו שאין יכולין לברך אסור להם לתרום לכתהלה‬
‫מצד מניעת הברכה‪.‬‬
‫אבל תמוד‪ ,‬לכאורה דהא בשינוי שקונה מדאורייתא‬
‫אין מברך כדאיתא בסי׳ תרמ״ט סעי׳ א׳ ואיך עדיף‬
‫תקנת השבים דבמריש מבקנין דאורייתא וצ׳׳ע‪ ,‬אבל‬
‫עכ״פ לדינא מברך‪ ,‬וכן איתא במשנה ברורה ס׳׳ק ט״ו‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן קסד‬
‫בענין לולב דשנה העברה‬
‫עש״ק שובה תרצ״ג ליובאן‪.‬‬
‫מע׳׳ב ידידי הרב הגאון מהר״ר אליהו שחור‬
‫שליט״א הגאב״ד פאהאסט‪.‬‬
‫בד ב ר לולב דאשתקד שהעירו כתר״ה וגיסו הר״ד‬
‫אברהם שליט״א בזה דמשך החג דאשתקד כבר‬
‫נתנוהו לתינוקות לבדך‪ ,‬הנה איברא דבמ״ב סי׳‬
‫תדנ״ח ס״ק כ״ב איתא שלא לבדך על לולב דאשתקד‬
‫אם זוכר שנתנו בטתנד‪ ,‬לקטן‪ ,‬אבל בעובדא דידן‬
‫נראה לע״ד שיכולין לברך עליו דהא זד‪ .‬בדור‬
‫שבמצור‪ ,‬אחרת כגמ אם היה נותן שופרו לקמ‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫שטז‬

‫מהתינוקות שלאו בני מחילה נינהו בשלמא מגדולים‬ ‫הדוחק נהגו כן דמה יעשה כשיש לו שני בנים‬
‫דבני מחילה נינתו היה ניחא שכיון שנהט איט‬ ‫קטנים‪.‬‬
‫גזל דודאי מחלי אהדדי ואפילו עומד וצוח לאו‬
‫אך אף אם לא נימא כן אלא דמסתמא נתן לו‬
‫כל כמיניה אבל ליקח מקטנים שלאו בני מחילה‬
‫במתנה כשיטה הא׳ ואף שאין יכול לקיים עם בט‬
‫נינהו מאי אהני מנהג‪ .‬וצדיך לומד מזה דבד חדק!‬
‫השני ומ׳׳ט נתן גם לשני וא״כ עשה דק כשיטה‬
‫דאם הקטן השליך דבד במקום הפקד ואבדון משום‬
‫הב׳ וליכא שוב אנן סהדי על מתנת הדאשון‪ .‬נימא‬
‫שאין דוצה בו שוב ואין לו צודך בזד‪ .‬ואין חושב‬
‫דמה שיכול לתקן עשה כדאוי שהוא לבנו הדאשון‬
‫שוב כלל אודותו נעשה הפקד‪ ,‬דאף שקטן אינו יכול‬
‫נתן במתנה וכשאינו יכול שהוא עם בנו השני‬
‫להפקיד הוא דק שדבדיו וד‪.‬סכמתו אינו כלום ולכן‬
‫עשה לכה״ט כשיטה הב׳‪ .‬ומה שלא יוכל בעצמו‬
‫אם אינו במקום הפקד ממש ודוצים שיהיה הפקד‬
‫לבדך ביום שני לא חש לזה ואולי פסול דאינו שלו‬
‫מצד דבדי הקטן שהפקידו אינו כלום אבל אם הוא‬
‫שאני או שנהגו דלא כד״ן וש״ע לענין פסול שלו‪,‬‬
‫ממש במקום הפקד שאפשד להאבד ע״י שיתקלקל‬
‫וכן משמע פשטות לשון ד‪.‬גמ׳ ביו״ט שני שלא היה‬
‫או ע״י שיגנב שם אז הוא הפקד אף שה ‪ .T‬של‬
‫קודא לחוה׳׳מ בשם יו׳׳ט תה צע׳׳ק על הד׳׳ן‪ ,‬וא״כ יש‬
‫קטן‪ .‬והטעם דכיון דד‪.‬וא אבוד ואינו תחת שמידתו‬
‫לחוש שמא נתן לק^ הדאשון במתנה כדי שיוכל‬
‫ודשותו וגם אינו חושב שיהיה עוד בדשותו ועבודו‬
‫לקיים בו מצות הינוד כד‪.‬וגן‪ ,‬אבל הוא שייר דק‬
‫נפקע השלו מדינא‪ ,‬וכמדומני ששמעתי ממו״ד הגד׳׳פ‬
‫כשהוא של האב לבד אבל באתדוג הקהל שמה‬
‫פדוסקין סבדא כזו באבידה שמה שאבוד ממנו היה‬
‫שיוצאין הגדולים צדיכים לטעם דהוי כאילו פידשו‬
‫מפקיע השלו דק מצד מצות השבת אבידד‪ .‬עושה שלא‬
‫שכל הקהל נותנים חלקם לכל מי שנוטלו לצאת‬
‫הופקע משום שמשתמד ממילא עבודו וביאוש נסתלק‬
‫בו ע״מ שיהזירוהו להם כדאיתא בסי׳ תדנ״ח סעי׳‬
‫דין השבה וממילא הופקע השלו‪.‬‬
‫ט׳ וא״כ לענין קטנים שידצו ליקה האתדוג הוי‬
‫ולע׳׳ד תלוי זד‪ ,‬במחלוקת אביי ודכא ביאוש‬
‫אדדבה באילו פידשו שלא מקנים לקטן וממילא לא‬
‫שלא מדעת דלדבא צדיד לומד סבדא זו וכשהדבד‬
‫הוי כפידשו להקנות לקטן אף אם יקה באהדונה‬
‫עומד להתייאקז לא אמדד‪ ,‬תודד‪ ,‬דין השבד‪ ,‬דדין‬
‫שלא יהיה עוד ספק שמא יש עוד גדול שצדיך‬
‫השבה הוא דק כשיחפשנה ויתבענה כמו שמלה‬
‫לצאת כי כיון שדק קטן אחד יכול לצאת מה‬
‫ונדנד שאין בו סי ת שיתייאש כשידע שאבד הדי‬
‫איכפת להו להאחדים שיתחשב כאילו פידשו לענין‬
‫לא יתבענד‪ ,‬לעולם דקודם שידע לא יתבענה מחמת‬
‫שיצא בו קטן אחד שאינו שלהם‪ .‬ומאחד שלא הוי‬
‫שחושב שהיא אצלו ואחד שידע לא יתבענה מחמת‬
‫כפידשו לענין קטנים‪ ,‬אף אם יתן אחד לבנו קטן‬
‫שיתייאש לכן ליכא דין השבה וממילא נפקע השלו‬
‫בפידוש לשם מתנה איט כלום‪ .‬וגם בל״ז מה׳׳ת‬
‫בזה שהוא אבוד ממנו דאף שהוא אינו יודע וחושב‬
‫נימא שהוי כפידשו לתת גם לקטן שהוא מתנה‬
‫באמתהוא‬ ‫מ״מ הא‬ ‫שהוא תחת שמידתו ודשותו‬
‫גמודה בלא תנאי שאולי לא יניה הקטן לאחדים‬
‫אבוד ונפקע השלו אף עתד‪ ,‬והוה של המוצא כמו‬
‫לצאת למחד ולא לקטנים אחדים גם היום‪ ,‬ולכן‬
‫אחד שנתייאש‪.‬‬
‫לע׳׳ד אין כאן בית מיהוש‪ ,‬וכ״ש בשנה זו שיום‬
‫ולפ״ז הוא שייד דק באם ידע שאבוד יתייאש‬
‫דאשון הוא שבת והוא ליו״ט שני שהדבה סובדים‬
‫תיכף מחמת שאין בו סימן אבל בדאד‪ ,‬שנפל משנים‬
‫דלא כד״ן‪ ,‬וגם הוא דק ספק דאפשד שביום דאשון‬
‫שלא יתייאש כשימשמש ולא ימצא ויתבע איזה‬
‫דאשתקד לא נתנו לקטנים משום דעד הלילה חשבו‬
‫ימים ושעות עד שידע שחבדו לא לקחה יתחייב‬
‫שאולי יצטדך עוד גדול לצאת כיון שלא היה אלא‬
‫לד‪,‬תזיד אף שודאי יודע אחד זמן ויתייאש כי עכ״פ‬
‫אתחג ולולב אהד בעיד‪ ,‬ומה שנתנו בשאד הימים‬
‫הדי עדיין לא התייאש ותובעה יש דין השבה ולא‬
‫אינו כלום כדבאדתי‪ .‬ולכן בדוד שיכולין לבדד על‬
‫נפקע עדיין השלו‪ .‬ולא נצטדד לומד שלא יתייאש‬
‫לצאת‬ ‫לולב דאשתקד בלא ספק‪ ,‬וגםאני מוכדה‬
‫לעולם כפשטות לשץ התוס׳ ב״מ דף כ״ו דזה לא‬
‫בשנה זו בלולב דאשתקד‪ ,‬וזכודני שגם א״מ הגאון‬
‫מסתבד כלל אך נפדש כוונתם שלעולם אינו מתייאש‬ ‫זצללה״ה בדך פעם אחת על לולב של אשתקד‪.‬‬
‫תיכף כשנודע שאבד אף שידע שאבד קודם שמצא‬
‫זה ולא החזיד לו חבדו דעדיץ סובד שיחזיד לו‬ ‫ועוד יש טעם להתיד אף אם קנה הקטן ממש‬
‫כשיתבענו בדבים‪ ,‬ואף שאח״כ יתייאש אינו כלום‬ ‫דהא איתא בדף מ״ה מיד התינוקות שומטין את‬
‫כיון דעתה עכ״פ תובע וד‪,‬וי כשמלה ויש בו דין‬ ‫לולביהן ואוכלין אתדוגיהן ופדש׳׳י שהגדולים שומטין‬
‫השבה‪ .‬ולדש״י שסובד שם שלדבא הוי יאוש גם‬ ‫מהקטנים ואין בזה משום גזל שכך נהגו משום‬
‫שם צדיד לומד דסובד שזה שתובע דק מחבדו מצד‬ ‫שמחה‪ ,‬ולכאודה תמוה מה מועיל מנהג ליקח‬
 ‫שיז‬ ‫משה‬
‫ועדיין דעתו עליו אין במה להסתלק ממנו בעלותו‪,‬‬
‫והלמוד משמלה הוא שלא נימא שאף אחד היאוש‬
‫יתחייב בהשבה להחזירו לבעלותו ול״ד לזוטו של‬
‫ים דאין על מי לחייב בהשבד‪ ,‬כיון שאבוד מכל‬
‫אדם אבל במצויה אצל כל אדם נעשה חיוב אף קודם‬
‫שנמצא דכשימצא מי שד‪,‬וא יתחייב להשיב מאחר דעומד‬
‫לזה‪ ,‬וילפינן משמלה דאינו חייב אלא כשלא נתייאש‬
‫דעדיין הוא שלו‪ ,‬או דלא נימא שלא נסמוך שנתייאש‬
‫באין בו סימן וילפינן משמלד‪ ,‬שסמכינן שנתייאעו‪,‬‬
‫ואין לומד בטעם אביי שגם הוא סובר דאבוד לבד‬
‫מפקיע השלו דק שסובר דחייב בהשבה כ״ז שלא‬
‫נתייאש ממש דמנא ליה זה הא שמלה כתיב שיש‬
‫לה תובעין ולכן צריך לומד שסובר דהוי שלו ולכן‬
‫חייב בהשבה בהכרח קודם שידע אף של״ד לשמלה‬
‫וילפינן משמלה רק שפטור אחד היאוש‪.‬‬
‫ולפ״ז ניחא מה שהקושיא מיתמי בדף כ״ב‬
‫אינו לרבא משום דלדבא אף ביתמי הוא כיאוש‬
‫כדכתבו התוס׳‪ ,‬דד‪,‬א גם של יתמי הוי אבוד ונפקע‬
‫השלו דיתמי ואין תובעין ופטור מהשבד‪ .,‬אך לכאורה‬
‫גם לאביי לא קשר‪ .‬דעכ״פ הדי הוא אבוד וכנשדף‬
‫ממש לענין בעלות היתומים כיון שכל אדם היד‪,‬‬
‫מסלק דעתו מהם וממילא נפקע השלו כיון דהוא‬
‫בדוד כ״כ שאף אם עומד וצוה אינו נאמן ונהי שלאו‬
‫בני דעת נינהו ואין יכולין להפקיר רבד שברשותם‬
‫אבל דבר שאבוד מהם ודק מחמת שדעתו עליו‬
‫עדיין לא נפקע בעלותו ובזה הדי עכ״פ אין דעתם‬
‫עליו כמו כל אדם ויש להיות ככל אדם שנפקע‬
‫בעלותו‪ ,‬וצריך לומר דבתמדי דזיקא אין היאוש‬
‫עושה כאבוד להחעזיב שמסלק דעתו מהנופלים דהרי‬
‫אפשר בכל עת שיבא בעצמו לעיין באילנותיו כדרך‬
‫בעה״ב וילקט גם את הנופלים דהא בשדך‪,‬ו הם‪,‬‬
‫וגם לא מהני יאוש ברשות וכוונת היאוש הוא‬
‫שאינו מקפיד ע״ז ומפקידם כיון דיודע שאיכא‬
‫שקצים ורמשים דקא אכלי להו ולכן לא איכפת‬
‫ליה גם שאדם יאכלם וא״כ הוא מטעם מחילה שלא‬
‫מהני ביתמי‪) .‬וגם אולי כל אדם מחוייב להיות‬
‫אפוטרופוס שלהם במקום שליכא אחד וא״כ הוי‬
‫כעומד בעצמו שם שלא הוי יאוש דכשדואה שלא‬
‫נאכלו ע״י השקצים לא היה מתייאעז ול״ד לכל‬
‫אדם שאינו כאן והחיוב על אחרים הוא דק מחמת‬
‫דין השבה שזד‪ ,‬ליכא אחר היאוש אך זה לא מסתבר‬
‫כ״כ(‪ ,‬ויותר מסתבר דלאביי הא הוי היאוש קודם‬
‫שנפלו בעודם על האילן שאינם אבודים כלשון‬
‫ד‪,‬גמ׳ מעיקרא דאם אחד שנפלו הא לא ידע דנפל‬
‫מיניה וא״כ אינו מטעם יאוש אלא מחמת הפקד שאינו‬
‫מקפיד על הנופלים שזד‪ ,‬לא מועיל ביתמי אבל‬
‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫טעותו שחברו גנב לא נחשב תו מין לן!נין השבה‬
‫כיון דאינו תובע מכל אדם שמא מצא כמו בשמלה‬
‫שהתביעה היא מכל אדם אם מצא שדק בזד‪ .‬חייבה‬
‫תודה להשיב‪ ,‬אבל הבא שמכל אדם אם היה מסתפק‬
‫ששייך לתבוע מהם משום שאבד‪ ,‬היה מתייאש ולא‬
‫היה תובע כלל דהא אין בו סימן וכל תביעתו הוא‬
‫דק מחברו לבד לא נחשב זה תובעין לענין שיתחייבו‬
‫גם אחדים בד‪,‬שבה ולכן מוקים שהוא דוקא לאביי‪,‬‬
‫אבל לתום׳ נצטרך לומד כטעם ראשון‪ ,‬ולעולם‬
‫שכתבו הוא לאו דוקא אלא כוונתם כדבארתי‪.‬‬
‫אבל לאביי דסובד לא הוי יאוש צריך לומד‬
‫שיסבור או דלא נפקע השלו באבוד ומטעם זה חייב‬
‫בהשבה וביאוש שא״צ להחזיר הוא משום דד‪,‬וא‬
‫כד‪,‬פקד ומהני רק כשאינו ברשותו משום דאינו הפקד‬
‫ממש‪ ,‬או דאף הוא סובר דנפקע השלו אך לא‬
‫באבוד לבד כל זמן שדעתו עליו שחושב שד‪,‬וא‬
‫תחת שמירתו וברשותו או שעדיין מחפש אתריה‬
‫דאף שד‪,‬וא בטעות משום שאינו יודע שאבד מ׳׳מ‬
‫עדיין לא סילק דעתו ממנו דאף באין בו יאוש אם‬
‫היינו יודעין שלא נתייא׳נז ודעתו עליה היה שלו‬
‫אך שאין נאמן שלא נתייאש שאמדינן דודאי התייאש‬
‫כדוב בנ״א וסילק דעתו ממנו וא״כ הוא דק בידע‬
‫אבל בלא ידע ד‪,‬די ודאי לא סילק דעתו ממנו ולכן‬
‫ד‪,‬וא עדיין שלו‪ ,‬ואף שבזוטו של ים שדיא רחמנא‬
‫אף בלא ידע‪ ,‬הוא משום דד‪,‬תם הוא אבוד ממש‬
‫ואין שייך עליו בעלות דכיון דאבוד מכל אדם הוא‬
‫ממילא סלוק בעלות בעצם מחפץ זה דלענין בעלות‬
‫הוא כמו נשרף ממש דאף דאפשד שיבא לידי אחד‬
‫בהצלה באופן דחוק או שלא בכוונד‪ ,‬מ״מ הא עצם‬
‫הבעלות הוא מיואש מזד‪ ,‬דכל הדואד‪ ,‬מתייאעז מהצלה‬
‫שיהיה בעלים עליו ולת הוי לענין בעלות כנשדף‬
‫ממש ואינו בעולם‪ ,‬אבל באבוד רק ממנו שיכול עוד‬
‫לבא אצלו ע״י שימצא הוא בעצמו או שאחרים ישיבו‬
‫לו לא נחשב אבוד גמור אפילו ממנו כ״ז שלא‬
‫נתייאש‪.‬‬
‫ויותר מסתבר דכיון שאינו אבוד מכל אדם‬
‫ושייך עליו עצם ענין בעלות דלא הוי כנשרף לא‬
‫נפקע ממילא בעליו הראשון ממנו אבל יאוש מד‪,‬ני‬
‫שכיון שסילק דעתו ממנו הוי לענין שיהיה הוא‬
‫הבעלים עליו כאבוד וכנשרף ממש דכמו שמצינו‬
‫שיאוש דכל אדם מסלק ענין עצם הבעלות כיון‬
‫שאין דעת שום אדם עליו כ״כ יאוש של הבעלים‬
‫מסלק בעלותם ממנו כיון שאין דעתו עליו )וזהו‬
‫אולי כוונת הירושלמי שד‪.‬ביאו התוס׳ בדף כ״ז‬
‫ד״ד‪ ,‬מה דיליף דין יאוש מזוטו של ים(‪ ,‬ולכן בעי‬
‫ידיעה דהוי יאוש ממש אבל בלא ידע שלא נתייאש‬
 ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫שיח‬

‫סימן קפה‬ ‫באבידה ממש ואץ בו סימו אף שיודע שהוא של‬

‫יתומים הרי אלו שלו אף לאביי מטעם שנפקע‬
‫בענין אתרוג שנקרש בקור גדול‬ ‫בעלותם כיון שעכ׳פ נתייאשו ואין דעתם עלייה‪,‬ו‬
‫ול ‪ p‬ניחא מה שלא הקשה מכל אבידה ולא מצינו‬
‫חלוק באבידה שאין בה סימן בין גדולים לקטנים‬
‫ט״ז כסלו תשי״ז‪.‬‬
‫אף שהלכה כאביי והוא נכון‪.‬‬
‫מע״כ ידידי מו״ד‪ ,‬ר׳ מיכאל קאסטעל שליט״א‪.‬‬
‫וא״כ למדנו מזה דאם השליף הקטן בידים למקום‬
‫בד ב ר האתרוג שהניחו אשתקד בפריזער ונקדש‬
‫הפקד ואבדון הוא הפקר לכו״ע שנפקע השלו‪ ,‬כיץ‬
‫מהקור וד‪,‬יה טוב ונאד‪ ,‬בתחלת ימי הסוכות‬
‫שאינו הושב עוד שיהיה תחת בעלותו‪ ,‬רק בהשליך‬
‫ואחר שמונה ימים משד‪,‬וציאוהו מהפריזעד נתעפש‬
‫במקום דואים אז מכיון שאין בו דעת מהוייב כל‬
‫ונפסל אם הוא הוכחד‪ ,‬שגם תחלה היה מקולקל או‬
‫אדם מטעם השבת אבירה לשמור עבור הקטן במקום‬
‫שיש חשש כבוש‪.‬‬
‫משומר עד שיגדל כיון דד‪ .‬א רב־ שא״צ להפקירו‬
‫הנד‪ ,‬פשוט שכבוקז הוא רק כקומונח בתוך מים‬ ‫רק מחמת תסרון דעת הוא מפקיר ואם ה־ד‪ ,‬גדול‬
‫אבל מה שנקרש מקוד גדול אין זה כבוש‪ ,‬וראיה‬ ‫לא היה מפקיד‪ ,‬אבל ב!‪,‬שלי־ שלא במקום רואים‬
‫שבשר שנקרש לא נאסר אף שהיה קרוש יותר‬ ‫שכבר נעשד‪ .‬אבוד כיון שהוא במקום הפקר ואבתן‬
‫מעל״ע‪ ,‬ואף בבקוד שהיה במים ונקדש הבשר עם‬ ‫או שהוא אף במקום רואין אם הוא דבר שכל ארב‬
‫המים פליגי אחרונים דהמנ׳׳י סובר דקרח לא חשיב‬ ‫היה משליף ומפקיר הוי הפקר אף שהוא יויע שהוא‬
‫כמים וד‪,‬ובא בבאה״ט סי׳ ס״ט סק״ח והפ״ת הביא‬ ‫של קטן וא״צ להשיב והרי היא שלו‪.‬‬
‫מתשובת דבר שמואל שהוא כמים ואוסר במעל״ע‬
‫מדין כבוש‪ ,‬והפמ״ג בש״ד ס״ק ם׳ הביא עוד‬ ‫ולכן ניחא מה שהגדולים שומטין מד‪,‬קטנים‬
‫אחרונים שפליגי על המנ״י אבל מסיק כד‪,‬מנ״י לדינא‬ ‫כיץ ששום אדם אינו מקפיד מהמת שנהגו מצד‬
‫להיתר ומ״מ מחמיר למעשה עיי״ש‪ ,‬אבל בנקרש בלא‬ ‫שמחה שחוטף מי שיכול וכל אדם מתייאש מזה‬
‫מים פשוט שלכו״ע אין זה כבוש‪ ,‬ובנקרש ג׳ ימים‬ ‫שלכן גם הקטנים מתייאשין ואין מקפידין שהרי‬
‫נמי אינו כבוש דאין חלוק בכבוש בין מעל״ע אחת‬ ‫גם הגדולים מפקירין הוי זה כאביי ממנו ונפקע‬
‫לכמה ימים אך שיאסר מדין שהה ג׳ ימים בלא‬ ‫השלו‪ ,‬ולכן ליכא דין גזל אף מקטנים‪,‬‬
‫מליחה כדאיתא בפמ״ג שם‪ ,‬וא״כ גם באתרוג שנקרש‬
‫אף כמד‪ ,‬ימים לא יפסל מדין כבוש כשנקרש בעצמו‬ ‫וא׳׳כ אף אם הקנה בשנה העבדה לקטן והקטן‬
‫בלא מים לכו״ע ואף אם נקדש במים להמנ׳׳י שהסכים‬ ‫אחר שיצא ידי המצוד‪ ,‬ביום השביעי ששוב אין‬
‫לו הפמ״ג לדינא‪,‬‬ ‫צורף לו בהלולב תניחו לגמרי על מנת שלא ליקה‬
‫אותו עוד ולא חשב כלל אודותיו הוי כמשליך‬
‫אבל יש לעיין דהרי ידוע שהרבה פירות‬ ‫במקום הפקר ממש וכל אדם היה עושה כן שלא‬
‫מתקלקלין בקרישה כמו התפוחים שנשתנד‪ ,‬לטעם‬ ‫הורגלו בני אדם לד‪,‬טמין הלולב לצורך שנה הבאר‪,‬‬
‫אחר ולמראד‪ ,‬אחרת ואין מתקיימין כלל וכן הרבה‬ ‫וגם לא היה שוד‪ ,‬אז פדוטד‪ ,‬ולא כלום‪ ,‬לכן אין‬
‫פירות וגם תפוחי אדמה משתנים לטעם אחר ואין‬ ‫מחוייבין בהשבה ונפקע בעלותו אף של הקטן‪ ,‬ולכן‬
‫מתקיימין וכן מיני קישואין כמו אוגערקעס וכדומה‪,‬‬ ‫אף שאחד לקחו לד‪,‬טמינו זכה מן הד‪,‬פקר ונעשה‬
‫ולכן אפשר שגם אתרוג משתנה ע״י הקרישות ומצד‬ ‫שלו אף שכבד היה קנוי לקטן‪ ,‬ודין שכתב המ״ב‬
‫זה אין מתקיים וזהו הסיבה שנתעפש אחר ח׳ ימים‬ ‫אינו אלא במקום שדרכן להטמין לשנה הבאה‪,‬‬
‫משהוציאוהו מהפריזער א״כ אולי נעשה ע׳׳י השינוי‬ ‫וזד‪ ,‬ג״כ טעם נכון לד‪,‬כשיר לברך על לולב דאשתקד‬
‫אף קודם שנתעפש כתפח וסרח שפסול‪ ,‬ואף שעדיין‬ ‫ואף בתקנה ודאי לקטן וכ׳׳ש בסתמא שאין לחוש‬
‫לא נתפח ונברח אולי כיון שכבר היתה בהאתרוג‬ ‫לזד‪ ,‬בשנה זו שלא מצוי לנו במדינתנו לולבים‪.‬‬
‫הסיבה שיתפח ויסרח יש לפסול אף קודם שנתפח‬
‫ונסרח‪ ,‬או שכיון שעכ״פ עדיין לא נתפח ונסרח כשר‪.‬‬
‫וד‪,‬נכון לע״ד דתלוי בהבעיא דרבא בסוכר‪ ,‬דף‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫ל״ו בנולד באתרוג סימני טרפד‪ ,‬שהוא בנימות וקיימי‬
‫סימפונהא דהיינו חדרי הזרע כדפרש״י שם‪ .‬שטעם‬
‫הבעיא איתא שם דלמא התם הוא דלא שליט בה‬
 ‫שיט‬ ‫משה‬ ‫או״ח‬
‫מלצאת י׳׳ח המצוה ומלברך עליהם הנד‪ ,‬כל החשש‬
‫שייך רק לשיטת ר״ת סוף יבמות ובסוכה דף ל״ט‬
‫ששמור אסור באנילד‪ ,‬וממילא יש לפסול מדין אין‬
‫בו היתר אכילה בסונד‪ ,‬דף ל״ד״ אבל הא רוב‬
‫הפוסקים חולקים עליו נדאבאר‪.‬‬
‫רש׳׳י סוף יבמות וכן בסונד‪ ,‬שם דד‪,‬א מפדש‬
‫שמה שצריך לקנות בהבלעה ולא ליתן לד‪,‬דיא הוא‬
‫אף שאין האתרוג שוה ג׳ סעודות משום דאיירי‬
‫במ^ המשומר שאסור למסור לע״ה דמי שביעית‬
‫אפי׳ משד‪,‬ו ביון שחשוד בודאי עיי׳׳ש‪ ,‬א״ב מפורש‬
‫שד‪,‬אתרוג מותר באכילה וכשר‪ ,‬וכן סובר הרמב׳׳ם‬
‫בפ״ח משמיטה הי׳׳ב ברש״י דאיידי הא דצריך לקנות‬
‫בהבלעד‪ ,‬בלוקח מן השמור‪ .‬וכן הר״ש בפ״ח משביעית‬
‫מ׳׳ו מפרש שמה שתנן שצריך לשנות בהבצירה‬
‫ובד‪,‬דריכה הוא בשמור דבמופקר בוצר נדרנו עיי״ש‪,‬‬
‫ומוכיח כן מהירושלמי א״ב מותרין באכילה‪ ,‬וכן‬
‫מסיק הרשב״א בסונד‪ .‬שמותר והביא כן גם בשם‬
‫רבנו הגדול שד‪,‬וא הרמב״ן ומפורש ‪ p‬ברמב׳׳ן‬
‫בפירושו על התורה פ׳ בד‪,‬ר ותלו זה במחלוקת ב״ש‬
‫וב״ה בשדד‪ ,‬שנטייבה בשביעית בפ׳׳ד משביעית מ״ב‬
‫שבד‪,‬״א אוכלין והלנד‪ ,‬נב״ה וכן הוא ברשב׳׳א סוף‬
‫יבמות עיי״ש‪.‬‬
‫וכן הוא גם דעת הראב״ד דלבד הראיה ממד‪,‬‬
‫שלא השיג על הרמב׳׳ם בפ״ח משמיטה הוא מפורש‬
‫בפירושו לספרא שמפרש בפ׳ בהר בד‪,‬״ה אידך מחלוקת‬
‫דב׳׳ש וב״ה לגירסתו שבש״א אונלין פירות שביעית‬
‫שלא מן הטובה ובד‪,‬״א בטובה ושלא בטובה דהוא‬
‫לענין שמור דשלא מן הטובד‪ ,‬הוא מן השבות‬
‫ובטובה הוא מן השמור‪ .‬ור׳ יהודה סבר חלוף הדברים‬
‫דד‪,‬וא מקולי ב״ש ומחומרי ב״ד״ וא״ב הלבד‪ ,‬בת״ק‬
‫אליבא דב׳׳ה דמן השמור מותר‪ ,‬ואף שלעיל מזה‬
‫במחלוקת שדד‪ ,‬שנטייבה שלב׳׳ש אין אוכלים ולב״ד‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫אונלין מפדש בפירוש ראשון שב״ה אין דנין אותה‬
‫כשמור וכוונתו משום דמפרש דאיירי שהפקיר אותה‬
‫אחר שטייבד״ הנד‪ ,‬בפירוש שני מפרש שאף השמור‬
‫סברי ב״ה שמותר‪ ,‬וממה שמסיק שפליגי בזה‬
‫במחלוקת השניה דסיפא באכילה בטובד‪ ,‬הוא הכרעה‬
‫שהעיקר כפירוש שני ובן איתא בדבריו בד‪.‬״ג שמן‬
‫השמור אסור אליבא דב״ה לר׳ יהודד‪ ,‬שהוא נפי׳‬
‫שני‪ ,‬וא״ב לת״ק סברי ב״ה שמותר‪.‬‬
‫ומסתבר לע״ד שב׳ הפירושים הם לא ב׳ שיטות‬
‫בראב״ד אלא שמפרש הב׳ פירושים בד‪,‬נרח שת׳׳ק‬
‫יפרש נפי׳ ב׳ דד‪,‬א סובר לב״ה ששמור מותר ור׳‬
‫יהודד‪ ,‬שסובר לב״ה דשמור אסור מוכרח לפרש כפי׳‬
‫א׳‪ .‬אך נמצא שב׳׳ש וב׳׳ה סברותיהם הפובות רלב׳׳ש‬
‫נטייבה גרועד‪ ,‬משמור ולב״ד‪ ,‬שמור גרוע מנטייבה‬
‫אגרות‬
‫אוידא הדר בריא אבל הנא דשליט בה אוירא‬
‫סרוחי מסרהת א״ד לא שנא‪ ,‬שפשוט שאין הבונה‬
‫באו דלמא לא שנא שאף דשליט בה אוירא הדר‬
‫בריא דלא מסתבר שיהיה ספק לגם׳ בהמציאות אם‬
‫הדר בריא או לא‪ ,‬אלא הפירוש הוא דאף שלא‬
‫הדר בריא וסרוחי מסרהת מ״מ לא שנא וכשר כל‬
‫זמן שלא נסרהה‪ ,‬וא״ב גם באתרוג הנקרש שהיא‬
‫הסיבה שיסרה ויתפה תלוי בבעיא זו‪ .‬והראשונים‬
‫פליגי בבעיא זו שלא נפשטה דלהרי״ף אליבא דהטור‬
‫והב״י בסי׳ תרמ״ה הוא לקולא וכשר והטור פוסק‬
‫לחומרא ובש׳׳ע סעי׳ ד׳ הביא שתי השיטות ולכן‬
‫גם בזה יפלגו ב׳ השיטות ויש לההמיר ני לדעת‬
‫הב״ה גם להרי׳׳ף והרמב׳׳ם אפשר שסוברין להומרא‬
‫עיי״ש‪ ,‬ולכן אף בלינא אתרוג אהר יש ליטול בלא‬
‫ברנה‪ .‬ועיין במ״ב ס״ק י״ז שנתב ויש לההמיד‬
‫בדבר זה במקום שאפשר‪ ,‬משמע שבלינא אהד יכול‬
‫לסמון על שיטה ראשונה שבש׳׳ע שהוא כדעת‬
‫המנשירין אף ליטול בברכה‪ ,‬אבל לע׳־ד דמאחר‬
‫שגם שיטת הרי״ף והרמב׳׳ם אינו ברור דלהב׳׳ח גם‬
‫הם מחמירים וליכא בלל שיטה בראשונים המבשרת‬
‫מסתבר שיש לו ליטול בלא ברנה אבל כשיש אתרוג‬
‫גם להמ׳׳ב אין ליטול אתרוג זה‪.‬‬
‫אבל יש לבדוק עוד איזה פעמים ני מפעם‬
‫אחד אין לידע בברור שאולי היתד‪ ,‬סיבה אחרת‬
‫במד‪ ,‬שנתקלקל ויראה מע״ב כשיגיע סמוך לחג‬
‫הסוכות לבדוק בד‪,‬רבה אתרוגים שיניחם בפריזער‬
‫עד שיקדשו ואח׳׳ב יוציאם ויראה אם יתקלקלו במשך‬
‫שמונד‪ ,‬ועשרד‪ ,‬ימים ויהיה בדיקה ברורה ויכול‬
‫לבדוק גם באתרוגים פסולים מצד חזזית וכדומה‬
‫ויודיעני אז אי׳׳ה ועד שלא נדע שאין מתקלקלים‬
‫יש לאסור‪ .‬ידידו‪,‬‬
‫סימן קפו‬
‫בעניו אתרוגי שמיטה‬
‫ערב סובות תשי״ג‬
‫בד ב ר האתרוגים שד‪.‬ביאו מא״י בשנה זו סוף שנת‬
‫תשי״ב שהיא שנת שמיטה ע״פ הוראת ב״ד‬
‫הראשית שעשו כתקנתם ע׳׳י מנירה לנברי שהרבה‬
‫אין סוברין היתר זה אם יש להמחמירין איזד‪ ,‬זזשש‬
 ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬
‫באסור באכילד‪ ,‬שאף התום׳ לא אמדו הטעם בי׳ ומבשרי‪,‬‬
‫ולכן בודאי אין להחמיר כהמג׳׳א בד‪,‬א דשמור בשמיטה‬
‫שאין איסור אכילה שלו ברור‪ ,‬ונמצא שבשנה זו אין‬
‫שייך להחמיר בלל שלא לצאת באתרוגי א׳׳י‪.‬‬
‫והנד‪ ,‬בהדוקוי בארתי שאם אזלינן באתרוג בתר‬
‫לקיטה כירק הוי זמן הכעור בר׳׳ה משום שאחר‬
‫ר׳׳ה ליכא במחובר פירות של שביעית להסוברים‬
‫דד‪,‬וא לקיטה ממש לא כתום׳ ר׳׳ה דף י׳׳ג שלקיטה‬
‫הוא גמר פירי ואתרוגים תלועזין מסתבר שלא מצוי‬
‫מזרות וא׳־כ היה להדמב׳׳ם שסובר שאחר הכעור‬
‫אסור באכילה פסול ביום ראשון ולד‪,‬מג״א גם בכל‬
‫הז׳‪ ,‬ולמד‪ ,‬שבארתי אף לד‪,‬מג״א בשר בשאר הימים‬
‫כיון שאין האיסור ברור דבאתרוג הוא רק ספק אם‬
‫בתר לקיטה או בתר חנטד‪ ,‬כדאיפסק ברמב׳־ם פ״ד‬
‫משמיטד‪ ,‬הי׳־ב ועיי׳׳ש בכ׳׳ט‪ ,‬דיש לסמוך על המכשירין‬
‫כדלעיל‪ ,‬אבל לבד זה הא מסיק הכ׳־מ בפ״ז ה״ג‬
‫דלהלכה סומכין על הראעוונים שמתירין לאכול אחר‬
‫שהפקיר וזבד‪ ,‬בהו מחחזו‪ ,‬ולכן טוב להוציאם לחוץ‬
‫ולהפקירם ולחזור ולזכות בהם מספק מצות בעור‪,‬‬
‫אך אם לא עשה כן מסתבר שאין לפסול האתרוג‬
‫אף ליום ראשון כיון דבירו להפקיר כמו שכשר של‬
‫טבל כדאיתא בר׳־ן וברשב׳׳א בשם הדמב״ן אף‬
‫שקודם שתיקן הוא איסור אכילה ונד‪,‬י שאין עליו‬
‫דין שותפות מכיון שיכול להפריש עליו ממק״א‬
‫כדד‪,‬וכיה הרמב׳׳ן מפ׳ יש נוחלין אבל הא כולו‬
‫אסור באכילת אלמא דכיון דבירו לתקן ולהתירו‬
‫באכילה לא נחשב איסור אכילה לכן גם אחר הכעור‬
‫כיון שבידו להתיר ע׳׳י הפקר אין לפוסלו‪.‬‬
‫ואף שהבעור הוא בחו׳׳ל הא נפסק דלא כדשב׳׳א‬
‫בפסחים דף נ׳׳ב‪ ,‬ואיפסק ‪ p‬בדמב׳׳ם פ׳׳ז הי׳־ב‪,‬‬
‫ומצד איסור אין מוציאין מא״י לחו״ל הא לא נאסרו‬
‫הפירות כלל‪ ,‬וגם לשיטה אחת בתום׳ פסחים שם‬
‫מותר להוציא שלא לאכילה עיי׳׳ש‪ ,‬ולחד שיטה‬
‫בר׳־ש פ׳־ו מ׳׳ה תלוי זה במחלוקת רשב״א ורבנן‬
‫לענין בעור בארץ וסתמא כרשב׳׳א וא״ב ליכא כלל‬
‫איסור זה‪ ,‬אך לשיטה הב׳ שבתוס׳ ור׳־ש איבא איסור‬
‫זה‪ ,‬אבל לא נאסרו באכילה‪ .‬וממה שהמוכרים עבדו‬
‫ולקחו לסחורה בא׳׳י והביאו כאן לא נאסרו באכילד״‬
‫ואנחנו כאן צריכים לקנות מהם בהבלעה ע״י הלולב‬
‫כעצת ד‪,‬גמ׳ וזה מועיל אף שלא להחשיב מסייע‬
‫ידי עוברי עבירה כדאיתא ברשב׳־א שמה שבשמור‬
‫אפילו בכחצי איסר אמור הוא קנסא דנראה במסייע‬
‫ידי עו׳׳ע שמשמר פירותיו ומ׳־מ התירו בהבלעה‪,‬‬
‫וגם פשוט שכיון שהם עושין ע״פ הוראה ליכא איסור‬
‫לפנ׳׳ע ולא איסור מסייע ידי עו׳׳ע שר‪,‬עושה ע׳׳פ‬
‫הוראה אין לו שום חטא אף אם ההלכה שלא‬
‫כמותו כ׳׳ז שלא עמדו למנין בקבה בל חכמי הדוד‬
‫אגרות‬ ‫שב‬
‫אליבא דר׳ יהודה דתא לא מחליף אלא מחלוקת‬
‫דבטובה ולא מחלוקת דנטייבה‪ .‬אך לשון הראב״ד‬
‫בפי׳ ראשון אליבא דב׳׳ש שכתב בנטייבד‪ ,‬דהו״ל‬
‫בשומר יקשה דהא לר׳ יהודה צריך לומר שסברי‬
‫ב׳־ש שגרועה בטייבה משמור וא׳־ב משמע שמפרש‬
‫זה אליבא דת׳׳ק‪ ,‬והא לת׳־ק סברי ב׳׳ה דשמור מותר‬
‫כפי׳ שני‪ .‬וצריו לומר שבהא דב״ש מפרש כת״ק‬
‫ובהא דב׳׳ה מפרש פירוש הב׳ שיהיה פירוש אחד‬
‫גם אליבא דר׳ יתודח ומעצמנו נבין שלד׳ יחודח‬
‫צריך לפרש לב׳׳ש שגרוער■ נטייבה משמור‪ ,‬ואף שהוא‬
‫דוחק מוכרהין לפרש בן‪ .‬וא׳־כ ליכא אלא שיטה‬
‫אחת בדאב׳׳ד שלת׳׳ק אליבא דב׳־ה מותר בשמור‬
‫וכדחזינן מחא דלא השיג על הרמב״ם‪ ,‬ולכן מש״ב‬
‫הראב׳׳ד בהשגותיו על בעה״מ סוכה שלא אסרה‬
‫תורה אלא המשומר ביד ישראל ולא המשומר ביד‬
‫עכו׳־ם צריך לומר שלא הוא סובר כן אלא שאף‬
‫לשיטת הצרפתי מקשה שאין לאסור שמור ביד עכו׳׳ם‪.‬‬
‫וכן סתם חתום׳ רטובה נשארו בקושיא על ר׳־ת‬
‫ומוכיחין כן מתו׳־כ ומהסוגיא דשם שמותרין לאכילה‪,‬‬
‫ונמצא שיש לבו רוב הראשונים נגד ר״ת ורבותיו של‬
‫רש״י ובעת׳׳מ שאסדי ויש לסמוך עלייהו אף ביו׳׳ט‬
‫ראשון שצריך לכם מדאורייתא‪.‬‬
‫וכ׳׳ש בשנה הזאת שיום ראשון הל בשבת‬
‫שליכא דין דלכם מדאורייתא שלתוס׳ דף ל״ה שאיסור‬
‫אכילד‪ ,‬אינו פוסל אלא ביום ראשון הוא כשר לכו׳׳ע‪,‬‬
‫ורק לענין הברכה לבד יש ספק משום דביו׳־ט שני‬
‫לד‪,‬מחבר נוטלין ולא מברכין בפסולי יום ראעוון בסי׳‬
‫תדמ״ט סעי׳ ה׳ שנמצא שהוא ספק על דרבנן שודאי‬
‫יש לסמוך על המתירין ולברך דהא יש גם הרבה‬
‫ראשונים ובתוכם הדמב׳׳ם שסברי שמבדכין ביו״ט‬
‫שני במו בשאר הימים‪ ,‬עיץ במ״מ פיה מלולב ה״ט‪,‬‬
‫ואף שלרמב״ם אליבא דד‪,‬מג״א שם סק״ב אתרוג‬
‫שפסול באכילד‪ ,‬פסול לכל ז׳ ו ה לש״ע שם‪ ,‬וכתב‬
‫המג״א שאף שהוא רק משום לכם ראו חז״ל לאוסרו‬
‫כיון שהפסול הוא בגוף האתרוג מ״מ הא אף המג״א‬
‫מודה שדשיי ותוס׳ וכל בו מכשירין ויש לסמוך‬
‫עליהם בהרבה דברים כמו בערלת חו״ל ובנאסר‬
‫מבליעת איסור עיי״ש‪ ,‬וא״ב אף להמג״א יש לסמוך‬
‫עלייהו בזה שאיו איסור אכילה שלו ברוד‪ .‬ולבד‬
‫זה עיין בהגר״א ס״ק ב״ח שליכא כלל שום פוסק‬
‫שיסבור דמה שאסור באכילה יהיה אסור בל ז׳‪.‬‬
‫והרמב״ם והש״ע איירו בדברים הצריכים שרפה‬
‫כמפומזו בר״ן ורשב׳׳א והמג״א לא עיין שם‪ ,‬וגם‬
‫רעק״א נשאר בצ׳־ע על טעם המג״א מהא דאף ימנו‬
‫מכשירין אף שפסולו בגופו א׳־כ לית להו טעם התום׳‬
‫דפסולו בגופו גדע אף ביבש כ׳־ש שלית להו טעם זה‬
 ‫שכא‬ ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫העניים‪ ,‬אלא הבוונד‪ ,‬הוא בהטלית שלובשין בשעת‬ ‫ונפסק שלא כמותם כמו שלא הטאו מקומו של ריה״ג‬
‫של ד׳ כנפות‬ ‫התפלה)ובן בזמננו שלובשין בגד‬ ‫כלום בזה שאכלו בשר עוף בהלב והעושין כר״א‬
‫רק לקיום המצוד‪ (,‬אף שזהו רק מנהג בעלמא ולא‬ ‫עוד קבלו שבר על עזזוית סבין למול בשבת אף‬
‫מצוד‪ ,‬אף מדרבנן‪ ,‬אלא הוא כיון דעב׳־פ הוא דבר‬ ‫שהאמת לדינא שהוא עוד בהיוב סקילה ולבן אין‬
‫העושר‪ ,‬לבבוד שמים יש עליו מצוד‪ ,‬שיעשר‪ ,‬בהדור‬ ‫שייך באן קנסא ולא סיוע ידי עו״ע בלל‪ ,‬ומה‬
‫מקרא דואנוד‪,‬ו‪ ,‬והוא גם מדאורייתא אף שעצם‬ ‫שפי׳ הרשב״א בשל עזיקה שהוא חופר וגדר למלוי‬
‫המעשה אינו דאורייתא אבל אחרי שעושר‪ ,‬זה לקיום‬ ‫עפר שקנסו לאסור הפירות בנוטע בשביעית יעקור‪,‬‬
‫איזד‪ ,‬מצוד‪ ,‬ומנר‪,‬ג שהוא נחשב לכבוד שמים הוא‬ ‫פשוט שהוא רק בנטיעה שבלא זה לא היה גדל בלל‬
‫קפידת התורה שיהיה בואנוד‪,‬ו‪ ,‬וא״ב אין צורך לתקן‬ ‫ולא בעבודות אחרות דהא בנטייבד‪ ,‬ב״ה מתיריז‬
‫בזה‪ ,‬אבל התקנה הוא מדין הדר שנאמר במצוד‪ ,‬דד׳‬ ‫בדד‪,‬ביא בעצמו‪.‬‬
‫דבעינן הדר לעבובא שתקנו זה גם בשאר‬ ‫מינים‬
‫ולבן אין לחוש למר‪ ,‬שאסרם גאון אחד ליקחם‬
‫יומי שד‪,‬ם מדרבנן אך הטעם שתקנו זה אף שלא‬
‫ולצאת בהם‪ ,‬ומד‪ ,‬שהפריז אותו גאון עוד לומר‬
‫בדברים אחרים הוא משוםדביון דלבתהלה‬ ‫תקנו‬
‫שהמובר וקונה אותם הוא בבופר במעשר‪ ,‬בדאעזית‬
‫יש דין הדר מצד ואנוהו במו לבל הפצות תקנו שיהיה‬
‫ואם בפרהסיא הוא במחלל שבת בפרהסיא שד‪,‬וא‬
‫פסול גם בדיעבד מדין הדר‪ ,‬ונמצא שאין עצם‬
‫במומר וחשוד על בל התורה הוא טעות בדבר משנד‪,‬‬
‫הדין משום ואנוהו שזה הא אינו לפסול וגם אינו‬
‫בבורות דף ל׳ ההשור על השביעית א״ח על‬
‫מדיני מצור‪ ,‬זו אלא שזה הוא רק גורם למה שתקנו‬
‫המעשרות‪ ,‬וגם בשבת גופה הוא רק בחשוד על ל״ת‬
‫דין הדר‪ ,‬ולבן הקשו התוס׳ שפיר על רש׳׳י דבתב‬
‫ולא על עשה ואיסור סהורה הוא רק עשה‪ ,‬ובגיטין‬
‫בגדר פסול יבש דבעינן ואנוד‪,‬ו דמשמע דזד‪ ,‬הוא‬
‫דף נ״ד איתא נחשדו ישראל על השביעית‪ ,‬אף‬
‫גדר הפסול שזה אינו אף בשאר יומי רק דזד‪ ,‬גרם‬
‫לעבוד‪ ,‬ומ״ס ודאי לא היו חשודין על בל התורה‪.‬‬
‫שיתקנו דין הדר שנאמר בעיקר מצוה זו ביום‬
‫ראקזון שהוא דאורייתא‪ .‬ולא מתורץ בתירוצך ע״פ‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫דברי התוס׳ אלא הרש״י ד״ה בשלמא יבש פסול‬
‫משום זבד למקדש‬ ‫בדרבנן נמי ביון דמצוד‪ ,‬הוא‬
‫בעינן הדור מצוד״ שלשון זה יש ‪ ,‬לפרש שד‪,‬וא רק‬
‫לטעם שעשה שיתקנו הפסול וגם שהתם צריך ליתן‬
‫ליה בגזול‪,‬‬ ‫טעם ע״מ שניחא ליה ביבש והוקשה‬ ‫סימן קפז‬
‫אבל במתני׳ שד‪,‬וא מפרש עיקר הדין דחוק לפרש‬
‫שנקט אף אם בוונתו בשביל שאר יומי רק הטעם‬ ‫בהערתו על תום׳ ר״פ לולב הגזול‬
‫שגרם לתקן ולא נקט טעם מה שתקנו‪.‬‬ ‫בענין הדר‬
‫והנבון לע׳׳ד בדעת רש״י שודאי גם הוא לא‬
‫יפלוג אד‪,‬א דמפורקז בגמ׳ שד‪,‬וא מצד קרא דהדר‬ ‫ער׳׳ח אלול תשי״ג‪.‬‬
‫שנבתב באתרוג ובמפורקז גם ברש׳׳י בדף ל׳׳א שפי׳‬ ‫ליפא‬ ‫ניסן‬ ‫ר׳‬ ‫הרה״ג‬ ‫תלמידי‬ ‫מע״ב ידידי‬
‫מד‪ ,‬אתרוג בעי הדר בדבתיב ביה‪ ,‬ובן פי׳ בד״ד‪,‬‬ ‫אלפערט שליט׳׳א שלו׳ לך ולתורתך‪.‬‬
‫אבל והוסיף שם שלא דרשינן ליה אידור לשון‬ ‫הנ ה בוונת התוס׳ סובה דף כ״ט שתקון בשאר‬
‫עוד שיהיה‬ ‫יווני בדדריש ‪ p‬עזאי אלמא שצריך‬ ‫יומי בהדר משום הדור מצוד״ אינו בהדור‬
‫רק לזה שיהיה הדר‪) .‬ואף שלא‬ ‫דבל המצות מטעם ואנוד‪,‬ו‪ ,‬שבשביל ואנוהו א״צקרא דד‪,‬דר מיותר‬
‫מסתבר שלבן עזאי לא יצטרך הדר אף באתרוג‬ ‫לתקן דהוא דין על בל המצות בין דאורייתא בין‬
‫דא״ב אף לרבי ור׳ אבוד‪ ,‬דדרשי נמי מהדר לידע‬ ‫דרבנן שצריך לעשות בהדור‪ ,‬ויותר מזה מצינו‬
‫מזר‪ ,‬שהוא אתרוג יפלגו אמתני׳ ואיך יפלוג ר׳ אבוד‪,‬‬ ‫ברש׳׳י ב״ק דף ט׳ מקרא ואנוד‪,‬ו גם לעשות טלית‬
‫שהוא אמורא אסתמא דמתני׳ וגם רבי דוחק לומד‬ ‫נאה ציצית נאד‪ ,‬ומשמע שגורס בן בברייתא דשבת‬
‫שיפלוג אמה שסתים במתני׳ שיבש פסול ובן חזזית‬ ‫דף קל׳׳ג‪ ,‬וביון שנקט ציצית נאה בפ׳׳ע א״ב טלית‬
‫שפסול שד‪,‬וא לתוס׳ דף ב׳׳ט משום הדר‪ ,‬וצריך‬ ‫הוא על הבגד גופיה שעושין בו הציצית ואין שייך‬
‫לומר דתרתי יש למידרש מהדר‪ .‬אך בבאן הוצרך‬ ‫שיצטרך בבל בגדיו שלובש שיהיו נאים דהא הם‬
‫רש״י לומר שלא דריש ר׳ יהודד‪ ,‬אידור ב ‪ p‬עזאי‬ ‫היו לובשים בל בגדיהם של ארבע בנפות בדמשמע‬
‫משום ראם היה דריש אידור בבן עזאי לא היה‬ ‫בתוס׳ ברבות דף י״ח וב״ב דף ע׳׳ד ומה יעשו‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫שכב‬

‫בדיעבד לא יצא אבל במקום הדחק הכשידום כיון‬ ‫בדוד לדבא שד׳ יהודה שמכשיר ביבש הוא דק‬
‫שא״א בענין אחד שהקדבן נתנאל דחק בטעם זד‪,‬‬ ‫בלולב ולא באתרוג דהא אפשד שלא דדיש הדתי‪,‬‬
‫ולכן פי׳ שהוא דק בשאר יומי שהם מדרבנן או‬ ‫אבל בן עזאי ודבי וד׳ אבוה שלא מציגו שפליגי‬
‫שגם ביו׳׳ט ראשון תקנו ליקה מדרבנן‪ ,‬וא״א לפרש‬ ‫אמתני׳ בפסול יבש הוא ודאי משום דדדשי תרתי(‪.‬‬
‫כלל כן בדא״ש שכתב מסרן הכתוב לחכמים‪ ,‬אבל‬
‫אבל דש״י סובר דהפסול דהדד אינו פסול‬
‫כוונתו למד‪ ,‬שבארתי שד‪,‬פסולים אלו שמטעם הדד‬
‫בעיקר המצוה דאתדוג לומד שלא זה האתרוג נאמד‬
‫שהוא מדין ואנוד‪,‬ו לא אמדינן שיוכשר דק הנאה‬
‫במצות אתרוג אלא הוא עוד דץ דצדיך לקיים מצות‬
‫ביותר כשיש הדבד‪ ,‬כדין הלכתחלה דאנוד‪,‬ו שא״כ‬
‫אתרוג בהדר וא״ב הוא מאותו הדין עצמו שהצריכה‬
‫לא הי׳׳ל למתני׳ למינקט פרטי דינים בזה‪ ,‬אלא‬
‫תודה ואנוהו בכל המצות שאינו דין בעצם המצוה‬
‫שמסרן הכתוב לחכמים לענין הפסול לומד מה נקרא‬
‫אד באתרוג נתהדש בקרא דהדד‪ ,‬שהוא גם פסול‬
‫שאינו הדד כשיש הרבה לענין שפסול אף בדיעבד‪,‬‬
‫בדיעבד‪ .‬ויש הלוק גדול לדינא בין אם פסול הדד‬
‫אך לשון כדי שיזהרו ישראל במצות הוא דחוק כיון‬
‫הוא מעיקר מצות אתרוג או שהוא פסול אהד‬
‫שד‪,‬וא דין התודה‪ ,‬ואולי הוא ליתן טעם ע״מ שהחמידד‪,‬‬
‫שצדיך לקיימה בהדר‪ ,‬אם הוא שעת הדהק שאין‬
‫תודה בכאן באותו דין דואנוד‪,‬ו שד‪,‬וא כדי שמכאן‬
‫שם אלא יבש דאם הוא בעיקר מצות אתרוג שלא‬
‫ילמדו להזהדבכל המצות שיהיה בהדור כיון שחזינן‬
‫נאמד הטצוה אלא בהדר פסול שהוא כמו פדיש‬
‫שיש מצוד‪ ,‬שד‪,‬קפידד‪ ,‬תודה גם לעכב‪ ,‬ויהיה לפ״ז‬
‫ודמון אבל אם הוא דין אהד מדין שצדיך ואנוהו‬
‫ניחא דיוק לשונו שלא כתב שיזהרו במצות אתרוג‬
‫במצות‪ ,‬אך שנתהדש שפסול גם בדיעבד אינו שייך‬
‫ומיניו אלא סתם שיזהרו ישראל במצות שמשמע‬
‫אלא כשיש גם לת שכשנוטל יבש עובד על ואנוהו‬
‫בכל המצות‪.‬‬
‫פסלד‪ ,‬תודה באתרוג לגמרי אבל בליכא לת שליכא‬
‫וד‪,‬נד‪ ,‬בזה פליגי לרקו׳׳י ד׳ יהודה ורבנן דד׳‬ ‫יפה ונוי מזה הדי אינו עובד על ואגוד‪,‬ו ואפשר נחשב‬
‫ראיה מבני כדכין שהיה שעה״ד‬ ‫יהודה שמביא‬ ‫גם מקיים ואנוהו כית שליכא דעדיף מיניה אין שייך‬
‫שכשר לולב יבש גם בלא שעה״ד סובר דהדד‬ ‫גם הפסול שנתחדש בקרא דהדד‪.‬‬
‫שכתוב באתדוג הוא מעיקר מצות האתרוג‪ ,‬ולכן‬ ‫והנה מציגו מחלוקת בין הראשונים בהא שאמדו‬
‫אם נקיש לולב לאתרוג היה ג״כ מעיקר מצות הלולב‬ ‫רבנן בדף ל״א בלולב היבש אין שעת הדחק ראיה‪,‬‬
‫שגם בשעד‪,‬״ד היה פסול ומדהכשידו ש״מ שלא מקשינן‬ ‫שהדאב״ד בחזרתו הביאו הדא״ש בסי׳ י׳׳ד סובר‬
‫לולב לאתרוג ולא בעי הדד לעכובא בלולב‪ ,‬ורבנן‬ ‫'שפסול אפילו במקום הדחק‪ ,‬ומה שאמדו אין שעה״ד‬
‫סבדי דד‪,‬וא פסול דין אחד מדין ואנוד‪,‬ו שנתחדש‬ ‫ראיה הוא דק ליטלו כדי שלא תשתכח מהן תודת‬
‫באתרוג לפסול שלכן אף שמקשינן לולב לאתרוג‬ ‫לולב ואתרוג ולא מבדכין ע לי ^‪ ,‬וכן איתא בהשגות‬
‫הוא כשד בשעה״ד‪ .‬ולפ׳׳ז יש לפמז בפש׳׳כ דש׳׳י‬ ‫פ״ה מלולב ה״א‪ ,‬אבל הד׳ ישעיה דטדאני ו ‪p‬‬
‫ולא דדשינן לד׳ יהודה אידוד לשון יווני כדדדיש‬ ‫הדאב״ד מתחלה סבדי שבשעת הדחק המזוידו רבנן‬
‫בן עזאי אף שבן עזאי דדיש תרתי מהדד כדלעיל‪,‬‬ ‫ו ‪ p‬מסיק הדא״קז שיוצאין בד‪,‬ם ומבדכין עליהם‬
‫דאם אינו מיותר לגמרי סובר דש׳׳י שאף שדרשינן‬ ‫כיון שא׳׳א בענין אחד אף דשלא בשעד‪,‬״ד אפילו‬
‫תרתי מטעם דשקולין הן היה זה דק שדין ואנוד‪,‬ו‬ ‫בדתבד לא יצא‪ .‬ופליגי בזה שכתבתי דהדאב׳׳ד‬
‫שיש גם בלא קרא זד‪ ,‬תידש בקרא זד‪ ,‬דפסול בכאן‬ ‫בחזרתו סובר שפסול הדד הוא מעיקר מצות אתרוג‬
‫אבל לא דין חדש לגמרי שאם אינו הדד לא יהיה‬ ‫ל ‪ p‬הוא כמו פדיש ודמון שאין חלוק שאף כשליכא‬
‫שייך לד‪,‬מצוד‪ ,‬כלל כפדיש ודמץ שלדדשא כזה אינו‬ ‫אתרוג פסולין דאין שייכין להמצוה ול ‪ p‬הוכרח‬
‫שקול כד‪,‬א דאידוד ולא היה דדיש תרתי לכן הוצרך‬ ‫לפרש דהוא דק שלא תשתכת פינייהו תודת אתרוג‬
‫לומד דד׳ יהודה לדבא דדדיש הדד לאתרוג צריך‬ ‫ולולב‪ ,‬ורק לענין זה עדיפי מפריש ודמון שאין נוטלין‬
‫לומד דסובד דלא דדיש אידוד כבן עזאי‪.‬‬ ‫אף בשביל שלא תשתכח דלמא אתי למיסדך ויבש‬
‫אין לחוש כדאיתא בהדא״ש בדברי הדאב״ד‪ ,‬וד‪,‬ד״י‬
‫ועויטת הדמב״ם דמכשיד בשעה׳׳ד דק בלולב‬
‫דטדאני והדאב׳׳ד מתחלד‪ ,‬והדא״ש סבדי דהוא דין‬
‫יבש ולא בשאר המינים ואף הגמי״י שממזזיד גם‬
‫אתר מדין ואנוהו שבאתרוג ומיניו נתחדש לפסול‬
‫בד‪,‬דם יבש אבל לא בשאר מינים ו ‪ p‬לא מכשדי‬
‫של ‪ p‬כשליכא לת הוא כעזר מה״ת ויוצאין בו ממש‬
‫בשאר פסולין דהדד צ׳׳ע איך סבדי בחדוקו דד‪,‬דד דאם‬
‫אף ביום דאשת ומבדכין עליהם‪.‬‬
‫הוא מעיקר מצות אתרוג אך בלולב אין יבש חסדון‬
‫כ״כ היד‪ ,‬לו להכשיר גם שלא בשעה׳׳ד בדיעבד‪,‬‬ ‫וניחא מש׳׳ב הדא׳׳זזז דכל הגי פסולי מסרן‬
‫ואם הוא דין אתר מדין ואנוהו של ‪ p‬יש חלוק‬ ‫הכתוב לחכמים וד‪,‬ם אמדו שלא בשער‪,‬״ד אפילו‬
‫שכג‬ ‫סשה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫קנד‪ ,‬הגזלה ביו״ט וממילא ה״ד‪ ,‬בקנה בשינוי הרשות‬ ‫בשער‪,‬״ד מ״ש לולב משאר מינים ומ״ש יבש מחזזית‪.‬‬
‫דלקיהה זו שנטל לקיים מצות לולב דד‪,‬א אין שעור‬ ‫ואולי סברי שב׳ הענינים אנו למדים מהדר דדבר שהוא‬
‫לאחיזתו לקיום המצוד‪ ,‬וא״ב ברגע ראשון שלקה‬ ‫אינו הדר בעצם אף בליכא עדיפי ממנו הוא פסול‬
‫יקנד‪ ,‬וברגע השניה שעדיין אוחז יקיים המצוד‪ ,‬שהוא‬ ‫מעיקר מצוה אהרוג שלכן אף בשעה״ד פסול והם‬
‫כבד אחר שקנה‪ ,‬ולכן במה שיתקנו לפסול גזול גם‬ ‫כל הפסולין מטעם הדר ויבש דשאר מינים‪ ,‬ודבר‬
‫בשאר יומי לא יהיה ניכר שהוא כעין דאורייתא‬ ‫שמה שאינו הדר הוא משום שיש דעדיפי מיניה‬
‫כיץ שלא פסלו שאול דדק טעם שפסול גם בשאול‬ ‫כגון יבש דלולב ולהגמי״י גם יבש דהדם אין ללמד‬
‫ניכר ביום ראשון גם בפסול דגזול וימצא שבשאר‬ ‫שהוא פסול בעצם המצוה אלא שמ״מ למדין אנו גם‬
‫יומי אם נפסל גזול הוא מטעם עצמו שמתב״ע‬ ‫בזה שדין ואנוהו הוא בכאן גם לפסול‪ ,‬ועדיין צ״ע‬
‫פסול שזה ליכא במצוד‪ ,‬דרבנן‪.‬‬ ‫בשיטתם‪.‬‬
‫ותכ״ש שכתבת דמד‪ ,‬אם חיוב מה״ת לא יצא‬
‫בבאר‪ ,‬בעברד‪ ,‬כ״ש במצוד‪ ,‬דרבנן דהיובו קטן‪ ,‬איני‬
‫דואר‪ ,‬בזה כ״ש דכי דבר מוכרה הוא מסברא שלא‬
‫להכשיר ושלא יוצא במהב״ע דהא הזינן שצריך‬
‫ע״ז קרא ותום׳ בד״ט סברי שד‪.‬וא דק מדרבנן‪ ,‬ולכן‬ ‫סימן קפח‬
‫אפשר שרק במצוד‪ ,‬דאורייתא שחיובה גדול הקפידה‬
‫תודה או שתקנו רבנן שלא יצא כשעשה בזה עברד״‬ ‫בהערתו על התום׳ בענין מצוה‬
‫אבל במצוד‪ ,‬דרבנן לא דאו להחמיר בזד‪ ,‬וממילא‬ ‫הבאה בעבירה‬
‫נפטר בכל אופן‪ ,‬ולא הוזכר בר׳ יצחק ב״נ אמר‬
‫שמואל שהוא תקנד‪ ,‬שיוצא אף בגזול אלא שלא‬
‫ולשון דתקון שכתבו התום׳ בגזול בשאר יומי‬
‫תקון שלא יוצא וממילא יוצא‪.‬‬
‫לר׳ יוהנן משום מצוד‪ .‬הבאה בעבירה‪ ,‬שהקשת שזה‬
‫והגירסא דבאשרה פסול מטעם מהב״ע שהביאו‬ ‫יש לפסול אף בלא תקנד״ הנה אפשר אין הכוונד‪,‬‬
‫התום׳ היא גירסת הרמב״ם להמ״מ מטעם שנטיעת‬ ‫דתקון שיהיה פסול כמו שפסול ביום ראשון בהא‬
‫האילן מתחלה היתה להיות נעבד עיי׳׳ש‪ .‬ובעיר‬ ‫דלעיל מזה בד׳ מינין ולקיהה לכל אהד והדר‪,‬‬
‫הנדהת והאי צדקת שאין שייך והוא רק משום‬ ‫שזד‪ .‬הא ודאי לא תקנו‪ ,‬דביום ראשץ הוא מדין‬
‫מיכתת שעודיה‪ .‬וקושית התום׳ היא דק על אשרה‬ ‫לכם משלכם ובשאד יומי הא לא תקנו זה‪ ,‬אלא הוא‬
‫ולא על עירהנדהת‪ ,‬אך הביאו עיר הנדהת אגב‬ ‫משום דד‪.‬תום׳ סכרי דבל פסול מהב״ע הוא רק‬
‫גררא דהוזכרו בגם׳ בטעם אהד חה פשוט‪.‬‬ ‫מדרבנן כדאיתא בדף ט׳ בתום׳ בתירוצם והוי פירוש‬
‫וד‪,‬נד‪ ,‬למה דכתבו התום׳ בד״ה הא קנייה דכיון‬ ‫דתקון על עצם הדין בין בשאר יומי בין ביום‬
‫שקנד‪ ,‬קודם מעשר‪ ,‬המצוה לא חשוב מד‪,‬ב״ע גם‬ ‫ראשון‪ .‬אבל יותד נלע׳׳ד לפרש אף אם מהב׳׳ע‬
‫במעילה אחר שמעל ויצא לחולין ליכא שוב מהב״ע‪,‬‬ ‫הוא כר״ת בתום׳ שם שהוא מדאורייתא אבל במצוד‪.‬‬
‫אך שיקשה לרב יהודד‪ ,‬דסובר דיצא משום שמעל‬ ‫דרבנן גם ר׳ יוחנן סובר דלא תקנו לחוש למהב׳׳ע‬
‫בתקיעתו ויצא לחולין בשופר של עולה בר״ה דף‬ ‫אך סובר שד‪.‬כא תקט לפסול גזול גם בשאר יומי‬
‫כ״ח‪ ,‬הא נמצא שבמעשה המצוה נעשה העברה שיצא‬ ‫שהוא מדרבנן כעין דאורייתא ביום ראשון שאיכא‬
‫אז מרשות הקדש ומ״ט יצא‪ ,‬וא״כ היה מקום לפרש‬ ‫בגזול גם פסול זד‪ ,.‬וד‪.‬וי פי׳ דתקון שכתבו גם‬
‫דזהו קושית רבא דאימת מעל לבתר דתקע כי קא‬ ‫בגזול כד‪.‬א דלעיל מזר‪ ..‬ור׳ יצחק בר נחמני אמר‬
‫תקע באיסורא קא תקע שלכאורה החסרון הוא משום‬ ‫שמואל סובר שגם בדרבנן זה דלולב דעזאד יומי‬
‫מהב״ע‪ .‬אבל לע״ד נראה דד‪,‬הוצאד‪ ,‬לחולין אינו‬ ‫לא תקנו לחוש למהב״ע‪ .‬וניחא לפ״ז מה שהוצרך‬
‫איסור כלל דד‪,‬א מותר ■להוציאו לחולין ע״י פדיון‬ ‫לומר מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול שהוא‬
‫וא״כ גם בדרך מעילה אין ההוצאד‪ ,‬לחולין האיסור‬ ‫לתרץ מ״ש גזול משא׳׳ד שתקנו כשיש בהן טעם‬
‫רק שההנאד‪ ,‬הוא האיסור‪ ,‬ופליגי ר׳ יהודד‪ ,‬ורבא‬ ‫לתקן לפסול כעין דאורייתא דיום ראשון‪ ,‬משוםדביום‬
‫בענין ההוצאד‪ ,‬לחולין שנעשה ע״י המעילה דלרב‬ ‫ראשון לא ניכר למעשה הפסול דמד‪.‬ב״ע דד‪,‬א בלא‬
‫יד‪.‬ודה היציאה לחולין כשנד‪.‬נד‪ ,‬הוא למפרע עוד‬ ‫זה פסול משום שאינו שלכם דאף בשאול פסול‪,‬‬
‫קודם שנהנה‪ ,‬וטעמו ראם מעשה ההנאד‪ ,‬היתד‪ ,‬בשל‬ ‫ובאופן שקנד‪ ,‬כגון ביאוש למ׳׳ד שקונה או ביאוש‬
‫הקדש במה יצא לחולין אח״כ הא שוב אינו עושה‬ ‫ושינוי השם או שינוי רשות כשר גם משום מהב״ע‬
‫כלום בד‪,‬חקדש ומ״ט לא נשאר בד‪.‬קדשו‪ ,‬ורבא סובר‬ ‫כדאיתא בתום׳ דף ל׳ ד״ה הא עיי׳׳ש דמסקי אפילו‬
 ‫מ ש ה‬ ‫או״ח‬ ‫אגרות‬ ‫שכד‬

‫שלא ישחרר ומצד מצות ה׳ ברוד שהוא אף כשיקיים‬ ‫רהיציאה לחולין הוא אחר שנהנה דבזה שנתחייב‬
‫עיד״ז מצוד‪ ,‬אחרת ונמצא שאין עושה בזה רצון‬ ‫להקרש בער מעילתו בהנאתו נתחרש שהוא כפריה‬
‫ומצות ה׳ כיון דנגד המצוה שיקיים ע״י השחרור‬ ‫בההתחייבות וא״ב הוא רק אחר הנאתו ונמצא‬
‫עושה העבירה דשררור וממילא אין כאן שום צורך‬ ‫שהתקיעה היתר‪ ,‬באיסורא‪ ,‬ורק זה היא קושית הבא‬
‫לו שיש לאסור‪ .‬ותירץ מצוה דרבים שאני ויש לפרש‬ ‫כמפורש בדבריו‪ ,‬ונמצא שאף להב יהודה לא קשה‬
‫בשני דרכים‪ :‬א( דכיון דד‪,‬וא מצוה דרבים יקיימו‬ ‫כלום‪ .‬ותירוץ חותנו הרה״ג שליט״א למד‪ ,‬שבארתי‬
‫ע״י השחרור נמצא דיהיה זד‪ ,‬ריור דנגד האיסור‬ ‫שד‪,‬קושיא היא ע״מ שנעשה מצות התקיעה בעברה‬
‫שיעשה הוא בעצמו יקיימו הרבים מצוד‪ .,‬ולכן אף‬ ‫ההנאה והיציאה‪ ,‬מהקדש אינו‪ ,‬דעכ״פ הא נעשה‬
‫שודאי גם זה לא היה דוחה עשה דשרדור מדיני‬ ‫בעברה הדק ע״מ שתקע אחר שיצא כבר לחולין אם‬
‫דריה אבל כיח שהוא לצורך עצמו והרבים ליכא‬ ‫נימא דג״ב נחשב מהב״ע משום שבאה מעברה היר‪,‬‬
‫האיסור שחרור כלל כסברת הר״ן‪ .‬ב( דרשיבות‬ ‫שייך תירוצו אבל כיון שזה הא לא קשה כלל‬
‫מצוה דרבים אף דרבנן נחשב עדיפא לענין להחשיב‬ ‫לתום׳ אלא על מה שנעשה התקיעה בעברה ממש‬
‫צוךך שלכן אף שלא שייך שידחד‪ ,‬עשה דשחרור‬ ‫לא מתורץ בתירוצו‪ ,‬אבל העיקר הוא כרבארתי‬
‫דאורייתא מדיני דחיה מ״מ כיון שלצוהך הבעלים‬ ‫שנכון מאר‪.‬‬
‫ליכא האיסור כסברת הד״ן יש להחשיב זה צורך‬
‫ור‪,‬נה בהא רר׳ אליעזר ששחרר עברו להצטרף‬
‫שלו גם מצד עצמו‪ .‬ובשני דרכים אלו פליגי התוס׳‬
‫לעשרה שהקשה בגמ׳ ברכות דף מ״ז מהב׳׳ע היא‪,‬‬
‫והבה״ג דהתוס׳ מפרשי כדרך הב׳ שכן משמע קצת‬
‫תמוד‪ ,‬טובא למאי דסבדי התום׳ דאדרי שכבר נעשה‬
‫יותר הלשון מצוד‪ ,‬דרבים שהוא על חשיבותה ולא‬
‫האיסור קודם המצוד‪ ,‬שכבר קנה קודם שלקחו‬
‫אמר מצוד‪ ,‬שרבים מקיימים שאני שהיה משמע‬
‫למצוד‪ ,‬לא נחשב מהב״ע‪ ,‬שהשחרור הא נעשה קודם‬
‫לא מצד חשיבות המצות אלא מצד דבוי המקיימים‬
‫שנעשה המצוד‪ ,‬דארד השחרור הא התפללו ואמרו‬
‫כדרך הא׳‪ ,‬ולכן הקשו על הבה״ג דכיון שאשכחן‬
‫הדבר שבקדושה‪ ,‬והתפלה והדבר שבקדושה לא עשו‬
‫שמצוה דרבים יש חשיבות להמצוה גופה אף שהיא‬
‫כלום במעשה השחרור‪ ,‬ואף אם לא נימא כתום׳‬
‫דרבנן‪ ,‬א״ב גם מצות יו״ט שהוא מצוה דרבים יש‬
‫אלא כיון שגרמה העברה להמצוה נמי הוא נחשב‬
‫לה חשיבות יותר וא״ב הי״ל ליו״ט האחרון אף‬
‫מהב״ע‪ ,‬אין שייך שם דכי היה סבור שעבד שנשתחרר‬
‫שהוא דרבנן כיון שהיא השובר‪ ,‬ועדיפא לדחות‬
‫באיסור שעבר רבו ושחררו לא יצטרף לעשרה‬
‫האבלות אף שהיא דאורייתא ביום ראשון כיון שהוא‬
‫לעולם ואף לדינא נימא שהוא כן דרק כשמשרדר‬
‫בשב ואל תעשה שיש כת ביד חכמים לעקור שלכן‬
‫בשביל המצוה דרבים מתרץ שד‪,‬יה מותר אבל כששרדר‬
‫מסתבר להו שתלוי בחשיבות ועדיפות והקשו שפיר‪,‬‬
‫באיסור נמצא שלא יצטרף וזה דבר שלא ניתן‬
‫והבה׳׳ג מפרש כדרך הא׳ שהעדיפות בכאן משום‬
‫להאמד דודאי נעשה בקדושת ישראל אף כשנשתחרר‬
‫שהן רבים המקיימים ולכן ל״ד לאבלות שגם מצות‬
‫באיסור ומצטרף לכל רבד שבקדושה‪ ,‬ואין לומד‬
‫יו״ט הוא רק להיחיד ולכן כיון שהוא רק מדרבנן‬
‫דצריך גם שהמצוה תגרים להעברה‪ ,‬חרא דמנלן‬
‫אין בכחד‪ ,‬לדחות אבלות שמדאורייתא אף שהוא‬
‫לפ״ז לומר כן ועוד הא המצוה גרמה רק לעשות‬
‫בשב ואל תעשר‪ .,‬ועיין בד‪,‬גד‪,‬ות הגדא״מ מפינסק‬
‫רצון לר״א שירצה לשחרר אבל לא גרמה אף‬
‫שמשמע שמפרש כפשוטו ולא נכון כלל‪.‬‬
‫במשד‪,‬ו לעצם השחרור‪.‬‬
‫וסבדתך ופירושך נראים דחוקים מאד‪ .‬ובדבר‬ ‫ולכן בדור לע״ד שאין הכוונה בקושית הגמ׳‬
‫קושית המנחת חנוך איך יוצא בממזר ידי פו״ר‬ ‫כבכל מקום בלשון מהב״ע שהוא לענין שלא יצאו‬
‫הא הוא מהב״ע בארתי בפשיטות שמצות פו״ך‬ ‫בדבר הצריך עשרה שעשו אז אלא שהוא ע״מ‬
‫שיוצא בבן ובת אינו כשאר קיום מצוד‪ ,‬שיוצא‬ ‫שתירץ לדבר מצוה שאני דודאי אין לפרש הטונה‬
‫בהן דהא קיום המצוה אינו תלוי בו דאינו בידו‬ ‫שהדבר מצוה דרה איסור עשר‪ ,‬דלעולם תעבודו‪,‬‬
‫והמצור‪ ,‬על האדם שייך רק על הנישואין והביאות‬ ‫דלבד שאין עשה דורה עשה הא הוא דק מצוה‬
‫שזה הוי בידו ונמצא שבן ובת הוא רק הזמן שנפטר‬ ‫דרבנן ואיך תדחה הדאורייתא‪ ,‬אלא הוא מטעם‬
‫מנישואין וביאה וע׳׳ז אין שייך ענין מהב״ע דכיון‬ ‫סברת הד״ן‪ ,‬דכיון דעושה זה בשביל רצונו לקיים‬
‫דעכ׳׳פ יש לו בן ובת אין לחייבו יותר‪ .‬ומטעם‬ ‫תפלה בצבור ולשמוע דבר שבקדושה אין כאן איסור‬
‫זה ניחא הא דנפטד לר׳ יוחנן בבנים שהיו לו‬ ‫כמו במשחרד לצורך ארד שלו‪ .‬וע״ז הקשה דל״ד‬
‫כשהיה עט״ם ביבמות דף ס״ב אף שלא היה אז בד‬ ‫לצורך איזה הדורה והנאה שלו משום דכיון שאין‬
‫חיובא וכ׳׳ב בבנים שהיו לאדם כשהיה שוטה ונתפקח‬ ‫בזה אלא כדי לקיים מצות ה׳ הא מצות ה׳ היא‬
‫שכה‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫שמסקי ובהבדלד‪ ,‬עצמה מזכיד קדושת יו״ט דהמבדיל‬
‫בין קדש לקדש קא מבדך‪ ,‬משמע משום דזה עושה‬
‫שגם ההבדלה אף שעיקרה באר‪ ,‬בשביל השבת והיה‬
‫לן למיחשבינהו חבילות אף שתרוייהו מוביל עיולי‬
‫יומא משום דעכ״פ הם שני דברים דלא כסברת‬
‫הד׳׳ן מ״מ אתדי שתקנו להזכיד בה גם של יו״ט‬
‫משום כבודה שתהיה גם לקדושת יו״ט‪ ,‬נמצא שגם‬
‫ההבדלה היא משום קדושת יו״ט והוו ממש דבד‬
‫אחד וטעם זה הא ליכא בברכה על המצות‪ .‬אבל‬
‫עכ״פ אף שראיה ליכא יש לומד תירוץ זה מסברא‪,‬‬
‫דאף שלא נראה להו לפרש כהד״ן שיחשבו כתדא‬
‫מלתא אף שהם ב׳ דברים בשביל שהשוו בזה‬
‫שתדוייהו עיולי יומא נינהו משום שמה שיש להם‬
‫סיבה אחת לחיובם לא יחשיב ב׳ דברים נפרדים‬
‫כחדא אבל במצות לרבנן שלא מדמו כל דבר ודבד‬
‫לכל יום ויום סברי שהציוי אינו דק סיבה בעלמא‬
‫להברכה אלא כל עיקר הברכה הוא על הציוי שממש‬
‫שויו לזה כל המצות‪ ,‬והוא תירוץ נכון‪.‬‬
‫ותירוץ כתד״ה השני מחמת שד‪,‬וא במעשר‪ ,‬אחת‬
‫שמבדך ברכה אחת אין שייך לאין עושין חבילות‪,‬‬
‫ול״ד לאין אומדים שתי קדושות על כוס אתר‬
‫שעושה שני מעשים שהם שתי ברכות על כוס‬
‫אחד נחשב זה חבילות‪ ,‬לכאורה אינו שייך תירוץ‬
‫זר‪ ,‬לטעם שלא יהא נראה כמשאוי דמסתבד שטעם‬
‫זה כו״ע סברי כדפידשו דש״י ורשב״ם בפסחים‬
‫שם‪ ,‬ודק שבמקום שלא שייך טעם נראד‪ ,‬כמשאוי‬
‫סבדי התוס׳ עוד טעם במו״ק דף ח׳ כדאבאד בסמוך‪.‬‬
‫ומה שהביא כתד״ה ראיה ממנחות דף צ״ט שיוצא‬
‫לד׳ יוחנן משום רשב׳׳י מצות תלמוד תורה בק״ש‬
‫שחרית וערבית ליכא אף שמץ ראיה‪ ,‬לא דק משום‬
‫שהוא דק בדיעבד אינה ראיה דבשביל זה היה‬
‫קצת ראיה ממה שלא הוזכר שגם בשביל שלא יעשו‬
‫מצות חבילות צריך ללמד עוד פרק משמע שזה‬
‫לא שייך כלל התם‪ ,‬אכל הוא משום דבהכדח כיון‬
‫שיש בזה שתי המצות הוא יוצא בשתיהן שד‪,‬די‬
‫אינו תלוי בו לומד שעליו שלא לעשות חבילות‪,‬‬
‫דד‪,‬א התודד‪ ,‬עשאן חבילות דהרי הוא דבד שיש‬
‫בו ממילא שתי מצות והוא ככמה דברים שיש‬
‫תדי עשה בעשייתן שאין שייך לדין שיעשה שלא‬
‫יהיו חבילות‪.‬‬
‫אבל אבאר הנכון לע״ד ויתקיים תירוץ זה‪.‬‬
‫דלכאודר‪ ,‬תמוה טובא בהא דאין נושאין נשים במועד‬
‫שאמדו בגמ׳ מו״ק דף ח׳ אמוראי כמה טעמים‪ ,‬יש‬
‫שהוא מדאורייתא ויש שהוא מדרבנן הא דאין מערבין‬
‫שמחה כשמחד‪ ,‬והא דושמחת בחגך בחגך ולא באשתך‬
‫שהוא מדאורייתא והוא גם טעם רבד‪ ,‬כד״ה דמניח‬
‫אגרות‬
‫שגם לד״ל נפטר בהם אף שלא היד‪ ,‬בר חיובא‬
‫שבשאר מצות כה״ג שעשה בשטותו לא יצא וצריו‬
‫לחזור ולעשותם כשנתפקח בשעוד אפשר ליה לקיים‬
‫דבפו״ד ביון שבן ובת הוא דק שלאיש בזה לא‬
‫הייבה תורה בנישואיו וביאות ד‪,‬רי עב״פ יש לו‬
‫‪ p‬ובת ואין לחייבו אף שבאו לו שלא בקיום מצוה‪.‬‬
‫והנני אוהבך בלו״נ‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סיסן קפט‬
‫בענין מצות הרבה דמכרך על המצות‬
‫ובענין אין עושין מצות חבילות‬
‫ד׳ מנ״א תש״ח בפד טענענבוים‪.‬‬
‫מע״ב ידידי הרב הגאון המפורסם מהר״ר משה‬
‫בלעו שליט״א‪.‬‬
‫במה שהקשה כתד״ה על התנא קמא בסובה דף‬
‫מ״ו בהיו לפניו מצות הדבר‪ ,‬דמבדו על‬
‫המצות‪ ,‬הא אין עושין מצות חבילות חבילות‪ ,‬ורצה‬
‫כתד״ה לתרץ מטעם שברכת כל המצות הוא עניו‬
‫אחד‪ ,‬אפשר לתרץ זה‪ .‬ואיני דואר‪ ,‬מה שחזר בו‬
‫כתד״ה מצד פי׳ הר״ן פסחים דף ק״ב שמשמע‬
‫לכתד״ה מזה שכתב הר״ו משום דתרוייהו עיולי‬
‫יומא נינהו‪ ,‬הוא משום דכיון דאמד בין קדש לקדש‬
‫הוא באמת קדוש היום להבא‪ ,‬הא בד״ו א״א לפדש‬
‫כוונה זו דא״ב לא היה לו להד״ו לאסוקי דבהמ״ז‬
‫וקדושא תדתי מילי נינהו דבהמ״ז למפדע על מזונו‬
‫וקדושא להבא עיולי יומא הוא‪ ,‬הא אף אם היה‬
‫גם בד‪,‬מ״ז להבא נמי אין בו שייכות לעניו קדושא‪,‬‬
‫אלא חזינו דהד״ו סובד דבעצם קדושא ואבדלתא‬
‫הם ב׳ דבדים‪ ,‬דהקדוש הוא בשביל קדושת יו״ט‬
‫והבדלה הוא כשביל קדושת השבת‪ ,‬אך מ״מ כיון‬
‫ששוים בזה שתרוייהו עשה עיולי יומא נחשבו חדא‬
‫מלתא לעניו שלא להחשיב זה לחבילות‪ ,‬וא״ב גם‬
‫בברכה על המצות שבין על ציצית ובין על תפילין‬
‫מברך דק משום ציוי התורה לעשותם יש להחשיבם‬
‫חדא מלתא וכנוסח הברכה שד‪,‬וא על שקדשנו במצותיו‬
‫וצונו לעשות שזה שוד‪ ,‬בכל המצות‪.‬‬
‫ואדרבה אם יש לפקפק בתירוץ כתר״ה הוא‬
‫אליבא דרש״י ודשב״ם שם בדף ק״ב דמלשונם‬
 ‫מש ה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫שכו‬

‫התוב׳ דאין עושי‪ :‬מצות חבילות לברכות דף מ׳׳ט‬ ‫שמחת הדגל ועוסק בשמהת אשתו כדאמד אביי‪,‬‬
‫ולא לעיקר הדין שהוא בסוטה משום דדאיית התום׳‬ ‫והא דמפני הטורח וד‪,‬א דמפני בטול פו״ד שהוא‬
‫לטעם זד‪ ,‬הוא דק מברכות‪ .‬וגם מדוייק מד‪ ,‬שדש׳׳י‬ ‫מדרבנן‪ ,‬ואמאי לא אמדו שנאסר גם מדין אין‬
‫בברכות בתב דק שדומין לעושין מצות חבילות‪,‬‬ ‫עושין מצות חבילות‪ ,‬ולא מבעיא להסובדים הטעמים‬
‫משום שאין שייך שם טעם נראה כמשאוי שד‪,‬וא‬ ‫שד‪,‬ם רק מדרבנן שד‪,‬ם עולא ור׳ יצחק נפחא שודאי‬
‫עיקר האיסור לבן בתב דק שדומין לחבילות משום‬ ‫הי״ל לומד גם טעם דאין עושין מצות חבילות‪,‬‬
‫טעם שיהא לבו פנוי ששייך גם בזה‪.‬‬ ‫אלא אף להסובדים הטעם שהם מדאורייתא נמי‬
‫יש להקשות מה שלא הזכירו גם איסור זה‪ ,‬ובדאמד‬
‫אבל מטעם זה שייך לאסור רק בחתימה שכיון‬
‫באין משקין שתי סוטות כאחת בברייתא דסוטה‬
‫שלא החשיבו למעלה גדולה לחתום בשתים ממילא‬
‫דף ח׳ מטעם שאין עושין מצות חבילות אף שאיכא‬
‫אסור שאינו כמטבע שטבעו חכמים משום שרצו‬
‫גם קרא משום שעב״פ איבא גם טעם זה אף שהוא‬
‫שיהא לבו פנוי למצוד‪ ,‬אחת‪ ,‬אבל מטעם זה לבד‬
‫רק איסור מדרבנן משום שנוגע לעוד רבדים‪ ,‬וא״ב‬
‫לא היו אוסרין לעשות שתי מצות כאחת בעצמם‬
‫ה״ג הי״ל להזכיר גם טעם זה אף שאיכא גם קראי‬
‫בלא ראיה מקרא שיש קפידא בזה ולכן להא דאין‬
‫לאפוד מדאורייתא‪ ,‬ואף שהתם אפשר אמד טעם‬
‫נושאין נשים במועד הוצרך לגזה״ב מהקדא‪ ,‬ולא‬
‫זה משום שסובר כת׳׳ק שהוא ר״ש דמצד הקרא‬
‫היה נאסר מדין אין עושין מצות חבילות‪ ,‬אך הוכיחו‬
‫משקין בדותתת לכן הוצרך לומר טעם דאין עושין‬
‫התום׳ מברכות שיש בזה קצת טעם ולכן אפשר‬
‫מ״מ גם הבא הי״ל להזכיד טעם‬ ‫מצות חבילות‪,‬‬
‫בשמחה הקפידה תודת לטעם זד‪ ,‬ביותר ולאסור‬
‫זה בית שנוגע עכ״פ לרבדים אחרים‪.‬‬
‫מצד זה‪.‬‬
‫אבל עכ׳׳ם עדיין היה להו לתום׳ לומד הא‬ ‫ויש מקום לומר דליכא איסור זה בנשיאת‬
‫דאין עושין מצות חבילות לא דק למשל לכאן אלא‬ ‫נשים במועד משום דד‪,‬טעם שלא יהא נראה במשאוי‬
‫לקרא שם האיסור מדין אין עושין מצות חבילות‬ ‫לא שייך כ׳׳ב לחוקו בדבר שמחה כדחזינן שד‪,‬תום׳‬
‫דהא הגט׳ בברכות אמד גם על הא דאין חותמין‬ ‫שכתבו שהוא כמו שאין עושין מצותחבילות לא‬
‫בשתים לפי שאין עושין מצות חבילות אף שתא‬ ‫כתבו טעם זה אלא כתבו טעם אחר דבעינן שיהא‬
‫רק מטעם שיד‪,‬א לבו פנוי למצוה אחת‪ ,‬א״כ גם‬ ‫לבו פנוי למצוד‪ ,‬אחת ולא יפנה עצמו הימנד״ וטעם‬
‫האיסור דאין נושאין נשים במועד ואין מערבין‬ ‫זה אינו טעם גמור לאסור מצד זה בעצמם‪ ,‬דלכן‬
‫שמחה בשמחד‪ ,‬שנתחדש בהגזה״כ מקראי כיון שד‪,‬תום׳‬ ‫בסוטה שם לא כתבו התום׳ טעם זה אלא טעם‬
‫כתבו שהוא מטעם שיהא לבו פנוי ד‪,‬יד‪ ,‬לד‪,‬ו לקרא‬ ‫דמיחזי עליה כמשאוי‪ ,‬וראייתם מאין עושין חבילות‬
‫להאיסוד בשם אין עושין חבילות אף שהוא מדאורייתא‬ ‫הוא רק שעכ׳׳פ יש גם טעם זה בהא דאין עושין‬
‫מהקדאי‪.‬‬ ‫כדאשכחן בברכות דף מ״ט דאין‬ ‫מצות חבילות‬
‫ולכן צריך לומד דד‪,‬יכא דעושה מעשה אחת‬ ‫חותמין בשתים דהתם אין שייך טעם דנדאה עליה‬
‫שמחוייב לעשותה מצד שתי מצות כגון השמחה‬ ‫שייך זה אלא באם יעשר‪ ,‬שתי‬ ‫כמשאוי דאין‬
‫כשנשא במועד שמחוייב לעשותה בין מצד החג‬ ‫המצות בכל אופן‪ ,‬בהא דשתי סוטות שני מצודעין‬
‫בין מצד הנישואין לא שייך לאסור מצד אין עוקזין‬ ‫שני עבדים שתי עגלות אסרו שיעשה אותן כאחת‬
‫מצות חבילות כיון דכולד‪ ,‬יכולה להחשב לכל מצוד‪,‬‬ ‫אלא בזד‪ ,‬אחד זה‪ ,‬אבל למיחתם בתדתי במושיע‬
‫ביחוד ומקיים כל מצוד‪ ,‬בשלמותה‪ ,‬ואין כאן חשש‬ ‫ישראל ובונה ירושלים שכשאמרו עליו יחתום רק‬
‫דנדאד‪ ,‬כמשאוי במת שעשה שיקיים עוד מצוה‬ ‫בחרא ולא יעשה השני כלל איז שייר לאסור ולומד‬
‫בהמעשה שעושה דדק בשצדיך לעשות שני מעשים‬ ‫שמוטב גם שלא יעשה כלל‪ .‬לכן מוכדחין לומר‬
‫לשתי המצות ועושה באמצע עסקו במצוד‪ ,‬אחת‬ ‫שיש גם טעם שיהא לבו פנוי למצוד‪ ,‬אחת דבשביל‬
‫עוד מצוה אחרת‪ ,‬נראה שד‪,‬דבד עליו כמשאוי שלכן‬ ‫זה ניחא ומסתבר מה שראו חכמים שעדיפא אף‬
‫עוקוה שני המעשים ביחד מד‪ ,‬שאין עושר‪ ,‬כן אף‬ ‫שלא יעשה השני כלל‪,‬ומדוייק מד‪ ,‬שעל הגליץ‬
‫בעניני חול אלא כשאין לו פנאי וממהר לפרק‬ ‫בברכות שם ציין במסירת ר‪,‬שיס רק טעם תום׳‬
‫משאו אבל כשעושה שיהיד‪ ,‬לו ב׳ מצות במעשד‪,‬‬ ‫מו״ק דבעינן שיהא לבו פנוי למצדה אחת ולא‬
‫אחת שעוקזה לא נראה מהירות להפטד מד‪,‬מצות‪.‬‬ ‫יפנה עצמו הימנד‪ ,‬ולא טעם דש״י ותים׳ בסוטה‬
‫וכן אין באן טעם שיהא לבו פנוי למצוד‪ ,‬אחת ולא‬ ‫ורש״י ורשב״ם בפסחים שם אלא הרא משום דטעם‬
‫יפנה עצמו הימנה כיח דבהכדח הא לבו פנוי‬ ‫נד«־‪ ,‬כמשאוי לא שייך בכרסות אלא טעם ת׳ ס׳‬
‫להמעשד‪ ,‬שעוקזד‪ ,‬לתמצות דד‪,‬רי עושה רק מעשר‪,‬‬ ‫מו׳׳ק‪ ,‬ובו בתום מי״ק ציין בגליון על הא דד‪,‬ביאו‬
‫שכז‬ ‫טשה‬
‫נאסר מדין אין עוקוין מצות חבילות משום שהוא‬
‫במעקזה אחת‪.‬‬
‫ויש מקום לחדש דבעבודה שבמקדש ליכא איסור‬
‫דחבילות משום דהט‪,‬נים עושים מצד שעליהם לעבוד‬
‫עבודת המקדש לא מצד מצוה בעלמא שיש על‬
‫הכזעים אלא מצד עבדות להמקדש שהדבר מוכרח‬
‫להעשות במקדש ולכן אדרבה יש להם לעעזות בזריזות‬
‫היותר אפשרי כדי שיהיה הדבר עשוי במקדש‪,‬‬
‫דהא לענין המקדש באמת הוא כמשאוי דד‪,‬יינו שד‪,‬דבר‬
‫צריך לד‪,‬עשות וזה מוטל על הכד‪,‬נים‪ ,‬ודק בהשקאת‬
‫סוטות שאינו מעבודות המקדש וכן בטהדת מצודעין‬
‫שהוא ענין הצפודין שאינו מעבודת המקדש וכן‬
‫בדציעד‪ ,‬דעבדים וד‪,‬באת עגלה עדופד‪ ,‬שד‪,‬ם מצוות‬
‫בעלמא יש בהם איסור זה‪.‬‬
‫ומדוייק מה שדין זה דאין מסהדין שני מצודעין‬
‫כאחת כתב הדמב״ם דק בדין הצפודין וסדר הטהרה‬
‫שבחוץ בפי״א מט״צ ה״ו ולא נקט גם בדין הקדבנות‬
‫שאח״כ בשמיני שהוא גמד טהדתו משום שאז הוא‬
‫מעבודות המקדש שליכא דין זה‪.‬‬
‫ולפ׳׳ז מתורץ גם קושית התום׳ סוטה ממה‬
‫שמותר להביא שתי עולות וחטאות בעזרה כאחת‪,‬‬
‫משום שבמקדש ליכא דין זד‪ ,‬מחמת שאחרי שנתקדש‬
‫הוא דין עבודד‪ .‬שיעשה הדבר שלזה זריזות עדיף‪,‬‬
‫צ״ע בזה כי אני טתב דק לפום דיהטא‪.‬‬
‫ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן ל‪,‬צ‬
‫בעני; מדליר! נר חנוכה ע״י שליח‬
‫עש״ק שמות תדפ״ו ליובאן‪.‬‬
‫מע״כ גיסי אהובי הדה״ג ד׳ נחמיה הכהן שליט״א‪.‬‬
‫בדבר קושיתך על מה שאיתא במשנד‪ ,‬בדודה בסי׳‬
‫תדע׳׳ה סק׳׳ט בשם הפמ״ג שאם אחד מדליק‬
‫צריך בעה״ב לעמוד שם ולשמוע הבדכד״ הא בחנוכד‪,‬‬
‫יכולין לעשות שליח וא״כ יברך השליח כמו בהפרשת‬
‫תדומה וכדומה שמברך השליח אף שבעה׳׳ב אינט‬
‫שם ועיין בב״ח‪ ,‬זהו כוונת קושיתך אך שלא נתבאר‬
‫היטב בדבריך ונסתלקה בזד‪ ,‬תידוצך דעכ׳־פ מ״ש‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫אחת ואינו נפנה מהמעשר‪ ,‬למעשר‪ ,‬אחד‪ ,‬ממילא‬
‫לבו פנוי לכל מצוה מהם כיון דכולה הוא קיום‬
‫לכל מצוד‪ ,‬מהם ביחוד‪ .‬ועל טונה דמחשבד‪ ,‬בעלמא‬
‫אין שייך הטעם‪ ,‬לא מבעיא אם מצות א״צ כוונד‪,‬‬
‫אלא אף שצריכות טונה הוא טונה לצאת וע״ז‬
‫יכול לכוין לצאת גם ידי שתי מצות‪ ,‬ולכן אינו‬
‫שייך בעירוב שמחה בשמחת דין דאין עושין מצות‬
‫חבילות‪ ,‬ולא יכלו התום׳ לד‪,‬זכיד בשם איסור זד״‬
‫אך שמ״ט הוכיחו למשל מד‪,‬א דבדטת שיש בדין‬
‫אין עושין מצות חבילות גם טעם שלא יפנה מהמצוה‪,‬‬
‫א״כ יש לומד שבשמחה הקפידה תודה שיהא לבו‬
‫פנוי בשמחה דק בשביל דבר אחד אף שלא היה‬
‫וגם לא נדאד‪ ,‬מזה שום חסדץ במעשה המצוה‪,‬‬
‫ונמצא שתירוץ השני של כתד׳׳ה מתקיים שפיר לשני‬
‫הטעמים ויש גם כמו ראיה לזה וד‪,‬וא תירוץ נכון‪,‬‬
‫שכיון שמעשר‪ ,‬אחת היא בדכד‪ ,‬דעל המצות אין‬
‫שייך לאיסור אין עושין מצות חבילות‪.‬‬
‫והנה יש לכאורה קושיא גדולה מה שמותר‬
‫לכתחלה לשחוט שתי בהמות בבת אחת בסכין דג׳‬
‫צוארין מ׳׳ט לא יאסד מדין חבילות ואף ששחיטה‬
‫היא רק מצוד‪ ,‬דרשות הא גם רציעה דעבדים הוא‬
‫דק מצוה דרשות דאם רוצה שיעבדד‪,‬ו יותר מחוייב‬
‫לרצוע אבל ליכא שום מצוד‪ ,‬שירצה האדון שיעבדהו‬
‫ומ״מ יש איסור דחבילות‪ ,‬א״כ מ“קז שחיטה דמותד‪.‬‬
‫וגם בקדשים שהוא מצוה חיובית לא הוזכר שכשישחוט‬
‫ב׳ זבחים בב״א יהיה אסור גם מאיסור אין עושין‬
‫מצות חבילות‪ ,‬ואף שקרא דתזבחהו הוצרך לאסור‬
‫מדאורייתא מ״מ הי׳׳ל להזכיר בשום דוכתא שיש‬
‫גם איסור זד״ והתום׳ בסוטה שהקשו משחיטת קדשים‬
‫הקשו דק ממה שמותר להביא עולה השניה כשעדיין‬
‫לא נשחטה הראשונה‪ ,‬אך אולי עדיפא מינה הקשו‬
‫התום׳ וקצת משמע כן בלשונם‪.‬‬
‫והנה בשחיטת חולין יש מקום לתרץ לומד‬
‫דהמצוה הוא על הבשר שרוצה לאכול בעצמו או‬
‫להאכיל לאחדים שצריך להכשירם לאכילה ע״י‬
‫מעשר‪ ,‬השחיטה‪ ,‬ולענין הבשר הוו אף כמה בהמות‬
‫בשם בשד אחד‪ ,‬ויש כאן דק מצוד‪ ,‬אחת לשחוט‬
‫כדי לד‪,‬כשיד אפילו אלף חתיכות אף שהם מכמה‬
‫בהמות ולט יכול לעשות במעשה אחת‪ ,‬אבל בקדשים‬
‫שודאי שחיטה של כל קרבן היא מצוה בפ׳׳ע שהיא‬
‫מכפרת בלא שום קפידא כמה אימודין ובשר יש‬
‫לה ותלוי זה דק ברטהמה אין לתרץ זה‪ .‬ולכן‬
‫צריך לומד דגם זה נחשב מעשה אחת כיון דנשחטים‬
‫בסכין אחד שאין בזה משום חבילות כדלעיל‪ ,‬וכן‬
‫מוכרח לומד נמי בהא דמותד לכתחלה לשחוט הרבה‬
‫חיות ועופות במקום אחד ולכסותן בכסוי אחד ולא‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫בתב שמתום׳ מוכת שליכא מצוה בראי׳ מ״מ מאתר‬
‫שנתקנה ברכה ע״ז ודאי גם לתום׳ יש לכל הפתות‬
‫הדור לראות וגם לתירוץ ראקזון רתום׳ מסתבר‬
‫שאיכא מצות‪ .‬וגם מסתבר לפרש רזה גופיה קוקזית‬
‫התוס׳ דמ״ט בהנוכה תקנו מצוד‪ ,‬וברכה על הראיה‪,‬‬
‫ונסתלקה הוכתת המג׳׳א‪ ,‬דדוחק לומר שיברכו ע״ז‬
‫ולא יהיה אף הדור מצות בראיה‪ ,‬ואף אם נפרש‬
‫‪ p‬בדעת התום׳ מ״מ הב׳׳י לא יסבור כן אלא‬
‫דלכו״ע יש מצוד‪ ,‬בראיה רק שאין מברכין אם כבר‬
‫יצא בעיקר המצוד״ ולכן בקזאין שם ישראל שעתה‬
‫ודאי יש הדור להדליק כדי לראות הנרות איכא‬
‫הדור ליחלק הוא מאקותו ולא תד‪,‬יה ברכתו לבטלה‬
‫אף להר׳׳ן דיהיה מד‪,‬מד‪,‬דרין‪ ,‬ולכן מאתר שלהמרדכי‬
‫מוכרת להדליק פסק שם הב״י כהמרדכי‪.‬‬
‫ורעימיה שצריך להדליק כי נכון להדר לצאת שיטת‬
‫וראיית הפמ״ג למהרש׳׳ל מר׳ זירא בשבת דף‬
‫ב״ג תמוה לע׳׳ד‪ ,‬דהא ע״כ לא עשה כהמהדרין‬
‫דנשתתף בפריטי והמהדרין מדליקין לעצמן עיין‬
‫במ׳׳ב סק״ג‪ ,‬ואולי גם מהרש׳׳ל יסבור כהב׳׳י במקום‬
‫שאין ישראל ואולי זד‪,‬ו כוונת הפמ״ג בתירוצו סק׳׳ט‪,‬‬
‫דאל״ב אין מקום לתירוצו להב׳׳י רנהי שמצור‪ ,‬לדאות‬
‫מצאתי בשו״ת הרמ״א סי׳‬ ‫מ״מ איך יברך‪.‬שוב‬
‫צ״א משמע כן מדבריו‪ ,‬וא״כ נמצא שתירוץ הרב‬
‫דריגא אינו אליבא דפסק הש״ע דאין תיוב ברנד‪,‬‬
‫לרואה שיצא במצות הדלקה‪ ,‬וא״כ גם בשלותו שהדליק‬
‫עבורו יצא‪ ,‬וא־־צ לברך שוב על הראיה ורק לכתתלד‪,‬‬
‫צריך לתוש גם להמרדכי‪ ,‬אבל מלשון הפמ״ג משמע‬
‫שהוא ענוב להברכות אם לא ישמע הברכות‪ ,‬ולכן‬
‫עדיין קשר‪ ,‬קוקזיתך מזלמא הב״ה סובר כהמרדכי‬
‫אבל על הפמ״ג קשר‪..‬‬
‫והנכון לע״ד דהנה יש לעיין בכל מקום מ״ט‬
‫מברך השליה‪ ,‬הא השליה אינו מתוייב בהמצוה אלא‬
‫הבעד‪,‬״ב מקיימה במעשה השליה‪ ,‬וא״ב יש על בעה״ב‬
‫לברך ולא על השליה‪ ,‬ונהי שאין הבעה״ב שם וא״א‬
‫לו לברך דהא אינו יודע מתי יעשה השליה מ״מ‬
‫גם השליה לא היה לו לברך‪ ,‬והא מוכרת ממשנה‬
‫מפורשת שמברך השליה דאל״ב היה אסור לכתתלה‬
‫לתרום ע״י שלית כמו שאסור לאלם ולערום ולבעל‬
‫קרי במ״ו פ״א דתרומות‪ .‬ועיין במג״א סי׳ תל״ב‬
‫סק״ו שמקשה זה לענין ברכת בעור תמץ שמברך‬
‫השליה‪ ,‬ותירץ דמ״מ מצוה קעביד עיי״ש‪ ,‬ואף‬
‫שראייתו ממילא תמוה דהתם הוי התיוב גם על כל‬
‫אדם‪ ,‬וכן ראיית הת״י מקידושין תמוד‪ ,‬דהתם לא‬
‫נתקנה הברנד‪ ,‬שדוקא המקדש יברך ולכן אף שאין‬
‫התתן שומע הברכה כגת שהוא הרש יכולין לברך‬
‫אף לר‪,‬ב״י‪ ,‬ותמיהני טובא מ״ט לא הביאו מהא‬
‫אגרות‬ ‫שכח‬
‫מתרומה‪ .‬והנה מה שכתבת בשם הרב מריגא לתרץ‬
‫זה שצריך לשמוע בשביל ברכת הראיה וזמן רמהריב‬
‫לראות‪ ,‬אינו תירוץ נכון רהרבה ראשונים הולקים‬
‫ע״ז‪ ,‬ובש״ע סי׳ תרע״ו סעי׳ ג׳ ובט״ז ובמג״א שם‬
‫פסקו רא״צ לברך ברכת הראיה וזמן אם הרליקו‬
‫עליו בתוך ביתו אף שלא ראה ולא שמע‪ ,‬ואף‬
‫שבב״ה איתא כרברי הרב מריגא‪ ,‬הוא מהמת שהב״ה‬
‫סובר כהמררכי עיין במג״א ובפמ״ג שם סק״ב‪ ,‬אבל‬
‫להש״ע א״צ‪ .‬וזה שאיתא בסי׳ תרע״ז סעי׳ ג׳‬
‫שבמקום שאין בו ישראל מרליק בברכות ועיין במ״ב‬
‫שכתב שהוא סותר לסי׳ תרע״ו סעי׳ ג׳‪ ,‬הנה לע״ר‬
‫לא קשה כלום כי בוראי אם רוצה להרליק במקום‬
‫שהוא שם יכול להדליק בברכות לכו״ע רלא גרע‬
‫ממהדרין‪ ,‬ולכן כתב המהבר שי״א הוא המרדכי‬
‫המרדני מאהר שלכו״ע אין שם ברכה לבטלה‪,‬‬
‫ואדרבה הוא מהמהדרין ולהמררכי מוכרה להדליק‬
‫לכן הביא שיטתו שנכון לעעוות כן‪ ,‬אבל בסי׳ תרע״ו‬
‫לענין רואה בלא מרליק לא הביא שיטתו כי ספק‬
‫ברכות להקל ובפרט שרוב הראשונים סברי שאין‬
‫לברך והויא ברכה לבטלה‪ ,‬ואף שגם להדליק לא‬
‫נהגו שאקזתו תדליק אף למהדרין מטעם דאשתו‬
‫כגופו עיין בפמ״ג סי׳ תרע״א במ״ז סק״א‪ ,‬וא״כ‬
‫ה״ה כשאשתו הדליקה שאיו לו להדליק‪ ,‬מ״מ אם‬
‫רוצה שלא לצאת זה בשל זו ולהדליק כל אהד‬
‫בפני עצמו רשאין כדאיתא ברמ״א סי׳ תרע״ז סעי׳‬
‫ג' ובט״ז סק״א ובמג״א סק״ט בשם מהרי״ל‪ ,‬ואף‬
‫שמהרקז״ל פליג ע״ז הובא בט״ז שם סק״א מ״מ‬
‫לא פסקו כותיה‪ ,‬ואף שגם הב״י כתב שאין לסמוך‬
‫על תה״ד לברך ברכה שאינה צריכה‪ ,‬מ״מ במקום‬
‫שאין ישראל רואה הנרות דלהמרדכי מוכרה להדליק‬
‫סומך על תה״ד שלא הויא ברכה לבטלה‪.‬‬
‫ובלא זה יש לומר רד‪,‬א שלא מסתבר להב״י‬
‫טעם תה״ד עיין בפמ״ג שהוא מטעם שלא מציגו‬
‫הדור זה בגמ׳ שידליקו הוא ואשתו בפני עצמן‬
‫דכגופו דמיא‪ ,‬וא״כ אין שייך זד‪ .‬אלא ברואה הנרות‬
‫שההדור הוא רק מצד הדלקה כל אהד בעצמו‬
‫בזה לא מצינו שיהיה הדור גם ליהלק הוא מאשתו‬
‫אבל באין דואר‪ ,‬נרות אשתו שעתה ודאי יש הדור‪,‬‬
‫דהא לכו״ע יש הדור לראות הנרות‪ ,‬דאל״ב לא‬
‫היה שייך ברבה ע״ז אף בלא הדליקו עליו‪ ,‬אלא‬
‫ודאי יש הדור לראות הנרות רק שסברי דמאהר‬
‫שיצא בעיקר המצוה א״א שיתהייב לברך על הראיה‬
‫כדאיתא בר״ן שבת דף כ״ג עיי״ש‪ ,‬אבל מצוה ודאי‬
‫יש לראותם ועיין בפמ״ג בא״א סק״ט סי׳ תרע״ז‬
‫שכתב כן בפירוש‪ ,‬ואף שהמג״א בסי׳ תרע״ו סק״א‬
‫שכט‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫וא״כ מאחד שסבדידמבדך בדכת הנם בביתו אף‬
‫שבידך בהדלקתו בביהכ״נ‪ ,‬אלמא שהדלקתו בבית‬
‫הכנסת אינו כלום‪ ,‬כיון שהוא דק מצד ד‪,‬מנד‪,‬ג גם‬
‫זמן יש לו לבדך‪ ,‬ואף אם נימא שנתקן זמן גם‬
‫בשביל היום מ״מ גם בשביל המצוה צדיך לבדך‬
‫זמן נמו בשופד וסוכה אם לא ישב בלילה צדיך‬
‫אף‬ ‫לבדך ביום עוד הפעם זמןעל הסוכה‪ ,‬וא״כ‬
‫אם כשבידך זמן שלא בשעת הדלקה יצא זמן‬
‫דהיום מ״מ זמן דד‪,‬דלקד‪ ,‬לא יצא‪ ,‬ומאחד שהדלקד‪,‬‬
‫דביהכ״נ אינו מצוה לא יצא כדמוכח מבדכת נס‪.‬‬
‫אך א״צ לזה דמסתבד דלא נתקן זמן על היום שלית‬
‫בהו קדושה לא בחנוכד‪ ,‬ולא בפודים‪ ,‬ועיין בסי׳‬
‫תדצ״ב במ׳׳ב סק״א ובבאור הלכה שם בשם המאירי‬
‫שיש לבדך זמן על היום כמו ביו׳׳ט אף בלא‬
‫ראיית נרות‪ ,‬ומס׳ מור וקציעה הביא לענין פורים‬
‫שיברך זמן אף כשאין לו מגילה‪ ,‬אבל המאירי סובר‬
‫שגם נס צדיך לבדך‪ ,‬וא״ב עדייו איו לחלק‪ ,‬אבל‬
‫הביא מבדני יוסף בשם הד״י מלכו שמחלק דנם‬
‫לא יבדך וזמן יבדך‪ ,‬ואולי המה׳׳ב וזדע אמת סבדי‬
‫כן‪ .‬אבל לא מסתבד כלל אלא כדמסיק הבדכ״י‬
‫בשם האחדונים שגם שהחיינו אין לבדך על היום‬
‫וד‪,‬וא מוכדח מגמ׳ שאמד דוקא הדואה מבדך כדלעיל‪,‬‬
‫וכן אין לפטוד מי שהדליק בביהכ״נ מבדכת זמן‬
‫מחמת שבעת הדלקתו דאה הנדות דמאחד דלא‬
‫השיני נדות דמצוד‪ ,‬מכיון שאינו אלא מנהג לא‬
‫נחשב זה גם לדאיה‪ ,‬וכמו דמחייבי אח״כ אותו‬
‫בנדבת הנס‪ ,‬ויתחדש מזד‪ ,‬דכשאינו עתיד להדליק‬
‫שצריך לברך על הראיה לא יברך על דאיית גרות‬
‫דביהכ״נ‪ .‬אך אולי לתירוץ ראשון שבתום׳ סוכה‬
‫דף מ״ו שתקנו משום הבינות הנס שייך גם בראיית‬
‫נדות ביהכ״נ דג׳׳ב לפרסומי ניסא הודלקו‪ ,‬ומ׳׳ם‬
‫לא יצא המדליק בביהכ׳׳ב משום דלא הותקן ברכד‪,‬‬
‫לרואה אלא באינו עתיד להדליק וגם לפ״ז גם‬
‫זמן לא יצא‪ .‬סוף דבר אין שום סבדא לחלק בין‬
‫ברכת נס לברכת זמן‪ ,‬וא׳׳ב צע״ג דינא דהמח׳ב‬
‫וזרע אמת‪ ,‬ומסתבר שצריך לברך בביתו גם זמן‬
‫שד‪,‬דלקתו בביהנ׳׳נ אינו בלום‪ .‬אבל אם היה צריך‬
‫לד‪,‬דליק ב׳ פעמים כגון להדד׳׳א בשם הרמב׳׳ם‬
‫שיצוייר זה גם לדינא ודאי א״צ לברך בפעם ‪a‬‬
‫לא זמן ולא נם רק לד‪,‬דליק לבד‪.‬‬
‫גם אינו דואה משמע שלא מבדך כלום‪ ,‬דאל״ב‬
‫וא״ב זד‪ ,‬שהשליח מברך נטעם המג׳׳א משום‬
‫דמ׳־מ מצוד‪ ,‬קעביד לא עדיף מאם היה הוא בעצמו‬
‫מחוייב לד‪,‬דליק שני פעמים‪ ,‬ולכן אם בירך תתלה‬
‫על שלו אין לו לברך עתה כשמדליק לאחד ברכת‬
‫נס וזמן‪ ,‬ואם בירך לאחר קודם לא יוכל אוו׳כ‬
‫על שלו לברר ברכת נם וזמן‪ ,‬וימצא שהדליקו נרות‬
‫אגרות‬
‫דתרומות וצ״ע‪ .‬עכ״פ צריך לומד כטעם המג״א‬
‫משום דהשליח עושה מעשה הפצוה‪ ,‬וא״נ לא עדיף‬
‫מאם היה הוא בעצמו מחוייב להדליק ב׳ פעמים‬
‫שלא היה מבדד על פעם הב׳ דק בדכת להדליק‬
‫שהיא בדכה על מעשד‪ ,‬המצוד‪ ,‬אבל בדכת הנם וזמן‬
‫לא היה מבדך בפעם הב׳ דהא חזינן עתה שמיום‬
‫השני אין מבדך זמן‪ .‬ונם שמבדך הוא מחמת שבכל‬
‫יום היה נם הדש כדאיתא בשבת דף כ״ג‪ ,‬אבל‬
‫אם הדלקת כל הימים היה על נם אחד לא היה‬
‫מבדך בשאד הימים דק בדכת להדליק לבד‪ ,‬וא״כ‬
‫באם היה חייב לד‪,‬דליק ב׳ פעמים ביום אחד לא‬
‫היה מבדך בפעם הב׳ בדכת הנם שהדי ביום אחד‬
‫הם על נם אחד‪.‬‬
‫ויש לצייד זה גם להלנה כגון להדד׳׳א בשם‬
‫הדמב׳׳ם שהובא במג״א סי׳ תדנ״א ם״ק כ״ה בםופו‬
‫שאם לא היה לו דק נד אחד ובידך וד‪,‬דליק ואח״כ‬
‫נזדמנו לו עוד נדות מבדך נשמדליקם אף שאינו‬
‫אלא למהדדין‪ ,‬מסתבד לע״ד בדוד שא״צ לבדך‬
‫אלא בדכת להדליק דד‪,‬א ב׳ ההדלקות הם על נס‬
‫אחד וכבד בידך על אותו הנם‪ .‬ותמוה מאד מה‬
‫שהביא השע״ת סי׳ תדע׳׳א ס״ק י״א בשם מה״ב‬
‫וזדע אמת שאם הדליק קודם בביהכ״נ לא יחזוד‬
‫לומד בביתו שהחיינו אם לא שמדליק להוציא ג״כ‬
‫את אשתו וב״ב עיי״ש‪ ,‬דלפ״ז לא יבדך בביתו גם‬
‫בדכת שעשד‪ ,‬נסים נדהוכחתי מגם׳ כיון דעל נם‬
‫אחד הוא‪ ,‬וכיון שסובד שמבדך שעשד‪ ,‬נסים משום‬
‫דבידך שלא בעת קיום המצוה שלא כתקון תנמים‬
‫כיון דאינו יוצא בד‪,‬דלקתו בביד‪,‬כ״נ‪ ,‬ודק מנהג בעלמא‬
‫הוא לפדסומי ניסא ומה שמבדכין הוא כמו על הלל‬
‫דד׳׳ח נדאיתא בנאד הגולה‪ ,‬אבל מדינא אינו כלום‬
‫והוי כבידך שלא בשעת ההדלקד‪ ,‬שלא יצא ולכן‬
‫מבדך בביתו בדנת הנם א׳׳כ גם שהתיינו הי״ל‬
‫לבדך‪.‬‬
‫וצדיך לומד שהמח״ב וד‪,‬זדע אמת סובדין דבדכת‬
‫זמן הוא על היום נמו ביו״ט ולכן כשבידך זמן‬
‫אף בלא ד‪,‬דלקה יוצא כמו שיוצא ביו׳־ט בבדכת‬
‫זמן אפילו בשוק‪ ,‬אבל זד‪ ,‬אינו דלא הוזכד זה בגמ׳‬
‫לענין תנוכד‪ ,‬דאמד הדואד‪ .‬מבדך שתים אבל אם‬
‫לא היה תולה זמן בדאיה וגם הו״ל לאסוקי ואם‬
‫אינו גם דואד‪ ,‬מבדך אחת אלא ודאי שלא נתקן‬
‫בחנוכד‪ ,‬ובפודים זמן על היום כית שאין בד‪,‬ימים‬
‫קדושה ודק על מצוד‪ ,‬דד‪,‬דלקד‪ ,‬וראיה נתקן גם‬
‫בדכת זמן כמו על כל המצות שבאין מזמן לזמן‪,‬‬
‫ולכן כשבידך שלא בעת קיום המצוד‪ ,‬אינו כלום‪,‬‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫של‬

‫השליח לברך‪ ,‬ולכן הבא שאיירי במדליק איש‬ ‫רק בברנד‪ ,‬אחת‪ ,‬וחז״ל תקנו ג׳ ברכות או שתים‪,‬‬
‫עבור אשה ולהיפוך סובר שפיר הפמ״ג דאין יכול‬ ‫ולכן אסור לו לד‪,‬דליק אם אין בעה״ב עומד אצלו‪,‬‬
‫השליח לברך אלא נשבעה״ב ישמע הברכות והוי‬ ‫אבל אם בעה״ב עומד אצלו יכול לבדו לד‪.‬וציא‬
‫נמו שמברך בעד‪,‬״ב בעצמו דשומע כעונה‪.‬‬ ‫הבער‪.‬׳־ב דנחשב כמו שמכרו בער‪,‬״ב בעצמו ואף אם‬
‫והנר‪ ,‬יש לתמוה דא׳׳ב מ׳׳ט ינולין להוציא‬ ‫ידליק להאחר קודם יוכל לכוין שלא לצאת בעצמו‬
‫האקזה הא זה שאם יצא מוציא הוא מטעם ערבות‬ ‫גם בברכות נס וזמן רק שמכרו להוציא את בעה״ב‬
‫נראיתא בדש״י ובר״ן בד״ה רף נ״ט וכן בנשים‬ ‫השומע‪ ,‬ויוכל לבדו גם בביתו אח״כ נס וזמן כתקנת‬
‫שאין להן ערבות איך יכולות להוציא אף נשים‬ ‫חז״ל‪ ,‬אבל באינו עומד שיחסר בהדלקה אחת ב­‬
‫אחדות‪ ,‬בשלמא בביתה יכולה להדליק ולהוציא אף‬ ‫ברכות שחייבו חכמים לכל הדלקה אסור זה לעשות‬
‫את בעלה וכל בני הבית בברכת נס וזמן להמררני‬ ‫במו שאסרו לאלם וערום לתרום מצד חסרון הברכה‪.‬‬
‫דחייב מ ה כל אר« משום רעריץ לא יצאה בעצמה‬
‫עוד יש לתרץ ברבר חדש שגם ברכת לד‪,‬דליק‬
‫ובלא יצא מוציא אף שלא מטעם ערבות נמו שמוציאות‬
‫לא יוכל לבדו ברינא רהפמ״ג דאיירי באשר‪ ,‬עבור‬
‫אנשים בברכת המזון אם הן חייבות מדאורייתא‬
‫איש ואיש עבור אשה‪ ,‬ויהיה נכון מה שקשה קצת‬
‫נראיתא בברכות רף נ׳‪ ,‬אבל במרלקת בער איש אחר‬
‫מ׳׳ט נקטו באיש עבור אשה ולהיפוו ולא נקטו‬
‫בביתו שד‪,‬יא לא יצאה בזה בין אם הדליקה נבר‬
‫הדין בשני אנשים‪.‬‬
‫בביתה או לא וכן איש בער אשה בביתה שהוא‬
‫אינו יוצא בזה איך ינולין לר‪,‬וציא מאחר שליכא‬
‫ואקדים לזד‪ ,‬רהנה ברא״ש וברבנו יונר‪ ,‬ברכות‬
‫דין ערבות‪ ,‬ובב״ח איתא בפירוש הובא בבה״ט‬
‫דף כ׳ איתא דנשים אין להם ערבות‪ ,‬ור‪,‬ישועות‬
‫שארם שד‪,‬דליק יכול להדליק לאשה ולברך אם‬
‫יעקב או״ח סי׳ קפ״ו סק׳׳ג הוסיף שאף אנשים אין‬
‫עומדת אצלו בשעת הברכה‪ ,‬וקושיא זו היא אף בלא‬
‫להם ערבות תשים‪ .‬והנד‪ ,‬תירוץ המג״א בסי׳ תל״ב‬
‫דברי‪ ,‬ותימה שלא הרגישו בזה האחרונים‪.‬‬
‫רזה שהשליח מברך משום דמ״מ מצוה קעביד מסתבר‬
‫והנמן לע״ד בזה דבר חדש‪ ,‬רר‪,‬נד‪ ,‬יש לדקדק‬ ‫לומר שהוא מטעם דבל ישראל ערבין זה בזה ונחשב‬
‫בר״ד‪ ,‬דף נ״ח דתניא בברייתא ובהלל ובמגילד‪,‬‬ ‫גם למצוד‪ ,‬דיליר״ ולפ״ז א״ש קצת הראיה ממילה‬
‫אע״פ שיצא מוציא‪ ,‬מ״ט פרט הלל ומגילה הא כל‬ ‫שמביא ראיה לתירוצו דכמו שהתם ג״כ הוי עיקר‬
‫הברכות אע״פ שיצא מוציא‪ ,‬ועוד הא דומיא דריעוא‬ ‫המצוד‪ ,‬על אבי הבן ומ״מ יש מצור‪ ,‬גם על אחרים‪,‬‬
‫דאיירי בברכת הנהנין היה לו לאסוקי בותיה‬ ‫וסובר המג״א שהתם במילה נמי הוא מדין מעין‬
‫ברכות המצות ומ״ש דשבק למיתני בדידיה ותני‬ ‫ערבות‪ ,‬ואף ששם איתרבו מקרא הוא נרי לחייבם‬
‫הלל ומגילה‪ ,‬ותמיהני שלא מצאתי מי שהרגיש‬ ‫אף למול קטנים יתומים אף שעדיץ אינם מצוים‪,‬‬
‫בזד‪ .,‬ולבן צריך לומרדחידשה הברייתא שבהלל‬ ‫אבל מ״מ לאו מצוה רידהו היא‪ ,‬דאל״ב היו נאסרין‬
‫ומגילה אף באופן שליכא ערבות כגון אנשים עבור‬ ‫באכילת פסח נמו האב מחמת זנדיו‪ ,‬אלא וראי רעל‬
‫נשים נמי מוציא אף ביצא‪ ,‬והטעם דניון דר‪,‬ם‬ ‫הב׳ד וכל ישראל מוטל רק שיראו שיקויים מצות‬
‫מצות על נס רנפרש דהלל אי ‪T‬י בהלל דלילי‬ ‫מילד‪ ,‬בכל ישראל אבל לא שהוא מצור‪ ,‬דידד‪.‬ו‪ ,‬וא״ב‬
‫פסחים שכתבו התוס' בסוכר‪ ,‬רף ל״ח ד״ר‪ ,‬מי‬ ‫הוא מעין דין ערבות אף במילה הקפידה תורד‪,‬‬
‫רעל הנס בא‪ ,‬וכן בהללדחנובה )ואני בארתי במק״א‬ ‫יותר שאף על הקטנים יתומים צריכים לראות‬
‫וסוכות הוא על נס‬ ‫דגם הלל דיו״טאף דשבועות‬ ‫שיקויים בהם מצות מילה‪ ,‬ומ׳־מ מאחר שענ׳־פ יש‬
‫דיציאת מצרים‪ ,‬והונחחי זד‪ ,‬בראיה נכונה‪ ,‬ואין‬ ‫עלייהו מצור‪ ,‬צריכין לברף נשמלין כ״נ בכל מצוד‪,‬‬
‫כאן המקום להאריך אבל החוס׳ הא לא סברי כן‬ ‫בשעוקזה בשליחות בעהיב צריף השליח לבדו רר‪,‬א‬
‫ונוקים דאיירי בהלל דלילי פסחים וחנוכה‪ ,‬וגם למה‬ ‫מטעם ערבות מוטל גם עליו שיקיימו גם אחרים‬
‫שבארתי צריך לאוקמי כן דהא בהלל ריו׳׳ט פטורות‬ ‫ונחשב גם לענין ברבה כמוטל עליו המצוה‪ ,‬במו‬
‫נשים נדאיתא במשנה שם(‪ ,‬ולבן כל מה שקורין הוא‬ ‫במילה שג׳׳ב חיוב מילת אחרים שעליו ג׳׳ב אינו‬
‫פרסומי ניסא ופרסומי ניסא הוא חיוב על בל‬ ‫חיוב בעצם שלו רק לראות שיקיימו האחרים‬
‫אדם‪ ,‬ולכן אף שכבר יצא במצות קריאת המגילה‬ ‫נדהונחתי ומ״מ צריף לברף‪ ,‬תהו הוכחת המג״א‬
‫וההלל יש עריץ עליו מצוד‪ ,‬לפרסם הנם במה שיכול‬ ‫ממילה משום שסובר שמה שמברך הוא משום שמוטל‬
‫וממילא נחשב שעדיץ שייך הוא להמצוה ויכול להוציא‬ ‫עליו המצור‪ ,‬מדין ערבות‪ ,‬וא״ב לשיטת הרא״ש וד׳‬
‫אף שאין עליו ערבות‪ ,‬מאחר שבקריאה זו מפרסם‬ ‫יונה ולהוספת היקזועות יעקב אין שיז זה באיש‬
‫הנס עוד‪ .‬וסברא זו מוכרחת להישועות יעקב‪ ,‬רהנר‪.‬‬ ‫עבור אשר‪ ,‬ולהיפוד‪ ,‬ראין בד‪,‬ם ערבות ולא יוכל‬
‫שלא‬ ‫ט שה‬
‫בדבר‪ ,‬חיוב כזה‪ ,‬כדד‪,‬וכיח המג״א ממילה מאחד‬
‫דד‪,‬חיוב הוא על אותר‪ ,‬המצוד״ אכל מטעם חיוב‬
‫דפדסומי ניסא הא עכ״פ לא חייבוהו שיעשר‪ ,‬ויברך‬
‫עוד הפעם ולבן אינו יכול לבדך בעצמו‪ ,‬ודק כשהמשלח‬
‫עומד ושומע הברכות ונחשבו לברכות המשלח דשומע‬
‫כעונה דק שיש דין דצדיך שישמע מפי המחוייב‬
‫בדבר לענין זד‪ ,‬נחשב מחוייב בדבר ושי ‪ T‬באותד‪,‬‬
‫מצוד‪ ,‬קצת כדבאדתי‪ .‬ולכן אם מדליק איש עבוד‬
‫אשד‪ ,‬ולהיפוך ואשד‪ ,‬עבוד אשד‪ ,‬אין יכול השליח‬
‫לברך אף בדכת לד‪,‬דליק אם אינו עומד המשלח‬
‫ואסור להדליק כלא ברכה כמו שאסודין אלם וערום‬
‫לתרום‪ ,‬אכל בעומד המשלח ושומע הברכות דהוו‬
‫ברכות המשלח יכול להדליק ולברך‪ ,‬וא״ש דינא‬
‫דהב״ח ופמ״ג אף לענין ברכת להדליק דהא איירו‬
‫באיש עבוד אשד‪ ,‬ולד‪,‬יפוך וזד‪ ,‬תירוץ נכון‪.‬‬
‫ולענין דינא נדאד‪ ,‬דב׳ התירוצים אמת‪ ,‬ונמצא‬
‫דאיש עבוד אשד‪ ,‬ולהיפוך אין יכול השליח לבדך‬
‫כלל באין עומד המשלח אף ברכת להדליק ואיש‬
‫עבוד איש יכול לבדך ברכת לד‪,‬דליק‪ ,‬אבל ברכת‬
‫הנם חמן לא יוכל לברך באינו עומד אצלו כדבאדתי‬
‫בתידה דאזזזון‪ ,‬ולכן אסור לשליח להדליק בכל‬
‫אופן אם אינו עומד המשלח מצד חסרון הברכות‪.‬‬
‫ומד‪ ,‬שנשארתי בתימה על השע״ת בשם מח״ב‬
‫וזרע אמת עלה בדעתי שיש לתרץ בדוחק דסכדי‬
‫דבדכת נם שי ‪ T‬לבדך בכל פעם שעועוד‪ ,‬מעשה‬
‫לזכדון הנם‪ ,‬וקצת ראיה לזד‪ ,‬מברכת שעשה נסים‬
‫בפורים שמברך אף ביום אף שתדויד‪,‬ו על נם אחד‪,‬‬
‫ואף שד‪,‬דמב״ם סובר דזמן אינו מברך בפ״א ממגילה‬
‫ה״ג‪ ,‬ומ׳־מ שעשה נסים מברך עיי׳׳ש‪ ,‬אבל הוא‬
‫דוחק גדול וכמעט שא״א לומד כן‪ ,‬דהא בגמ׳ איתא‬
‫דזד‪ ,‬שמברך כל יומא נם הוא מטעם דנם כל יומי‬
‫איתא ופדש״י דד‪,‬דליקו בו שמונה ימים‪ ,‬משמע דבלא‬
‫זד‪ ,‬לא היה מברך רק פעם אחת אף דמדליק לזכרון‬
‫הנס בשמונת הימים‪ ,‬ודוחק לומד דבגמ׳ אמר זה‬
‫רק לדוחא דמלתא‪.‬‬
‫וזה שבפורים מברך גם ביום על הנס אף‬
‫שאינו מברך זמן לד‪,‬רמב״ם צריך לומד דלענין ברכת‬
‫הנם כו״ע מורו דלילד‪ ,‬לא נחשב כלום לגבי יממא‬
‫והוי כבירך שלא בשעת פרסום הנם בסברת התוס׳‬
‫וד‪,‬דא״ש במגילד‪ ,‬דף ד׳‪ ,‬ודק לענין זמן פליג הדמב״ם‬
‫וסובר דמ״מ הא בידך בשעת התחלת המצוה ולא‬
‫גרע מבירך זמן בחול בשעת עשיית הסוכה דיוצא‬
‫ידי זמן דסוכר״ וא״ב ה״נ הא בירך בשעת עסקו‬
‫במצות מגילה אף שאינד‪ ,‬עדיין עיקר המצוד״ וזד‪,‬ו‬
‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫בתב שם שנסתפק אם במצות דרבנן יש ערבות‪,‬‬
‫ורצה להוביח מתום׳ דליכא ערבות ודק מחמת שלא‬
‫מצא בקדמונים חלוק מד‪ ,‬בתב שאין חלוק ויש‬
‫ערבות אף בדרבנן אבל דאיד‪ ,‬מפורשת לא מצא‪,‬‬
‫וקשה טובא הא ברייתא מפורשת היא דבהלל ומגילה‬
‫אע״פ שיצא מוציא והוא דק מטעם ערבות אף‬
‫שהם מצות דרבנן‪ .‬ולבן צריך לומד שסובר בדברי‬
‫דבהלל ומגילה מוציא אף בלא ערבות‪ ,‬בדמוכדח‬
‫לומד בן בברייתא מהא דלא תני בדידיה דד‪,‬וא‬
‫בבדבת המצות ראם יצא מוציא‪ ,‬אבל מאחד שבהלל‬
‫ומגילה אף בלא ערבות מוציא ניחא דתני ג״ב‬
‫בדידיה משום דבל הברייתא איידי בלא ערבות‬
‫דדישא בבדבת הנהנין ליבא ערבות‪ ,‬ולבן אינו מוציא‪,‬‬
‫ואשמעינן בסיפא דבהלל ומגילד‪ ,‬אף בלא ערבות‬
‫מוציא‪ ,‬וגם הוא חרוש גדול ולבן תני הלל ומגילה‬
‫ולא תני ברכת המצות דאיט חדוש גדול מאחד‬
‫דאיבא ערבות‪ ,‬וגם שמעינן זה מרישא דפדט דוקא‬
‫ברבת הנהנין ולא תני סתמא לא יברך אדם לחברו‬
‫אא״ב צריך לאותד‪ ,‬בדבר‪ .‬ש״מ שדוקא ברבת הנד‪,‬נין‬
‫אבל שאד ברכות שאיבא ערבות מוציא וד‪,‬לל ומגילד‪,‬‬
‫לא היינו יודעין שמוציא אף בלא ערבות‪ ,‬לכן תני‬
‫הלל ומגילה ולת היד‪ ,‬מקום לומר שבמצות דרבנן‬
‫ליכא ערבות וד‪,‬יד‪ ,‬עוד הוכחד‪ ,‬מד‪,‬בדייתא‪ ,‬אבל‬
‫באמת שאיכא ערבות אף במצות דרבנן‪ ,‬וכוונת‬
‫הברייתא שא׳־צ בהלל ומגילה לטעם ערבות ונ״מ‬
‫שאף בנשים מוציא ולכן לא הוכיח מזר‪ ,‬הישועות‬
‫יעקב כלום‪.‬‬
‫יצא לנו מזר‪ ,‬דבד‪,‬לל ומגילה שד‪,‬ם על נס‬
‫מוציא אף ביצא שלא מטעם ערבות‪ ,‬לכן גם בברכות‬
‫נדות חנוכד‪ ,‬נמי לא צריך לטעם ערבות דג״ב הוא‬
‫על נס ולכן מוציא אף נשים וכן נשים מוציאות‬
‫אנשים אף ביצא‪ .‬וזהו טעם נכון ומוכרח כדי שלא‬
‫יקשה מהדא״ש וד׳ יונד‪ ,‬וכןהסכימו בל הפוסקים‪.‬‬
‫וד‪,‬נד‪ ,‬טעם זד‪ ,‬דפדסומי ניסא לא מד‪,‬ני אלא‬
‫לענין שיחעוב שייך בברכה ומחוייב בדבר שיוכל‬
‫לד‪,‬וציא ולא יהיה כמי שאינו מחוייב בדבר מאחר‬
‫דחייב הוא עכ״פ בפרסומי ניס<נ ואף שלא תקנו‬
‫שיקרא עוד הפעם מ״מ מאחד ששייך הוא קצת‬
‫נוהזזב שומע מפי המחוייב בדבר ויצא דשומע כעונה‪,‬‬
‫אבל לענין שיוכל לבדך בעצמו אין מועיל טעם‬
‫זד‪ ,‬דיש עליו מצוד‪ ,‬לפרסם הנס‪ ,‬דהא עכ״פ לא‬
‫חייבוהו מחמת זה לא להדליק ולא לברך עוד הפעם‪,‬‬
‫דבשלמא טעם ערבות מועיל גם לענין זד‪ ,‬דד‪,‬א‬
‫מחוייב הוא לדאות שיקיים חברו את המצוד״ ולכן‬
‫כשעושד‪ ,‬הוא המעשר‪ ,‬חייב גם בברכה דסגי לענין‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫תנוכד‪ ,‬בשמן חמאד‪ ,‬או שומן שנאסרו בהנאד‪ ,‬מדין‬
‫בשר בחלב מטעם דאסור להשתמש לאורה ומצד‬
‫הנאת המצוד‪ ,‬לאו ליהנות ניתנו מרוב הראשונים‬
‫שמפרשים בע׳׳ז דף י״ג שבמניח העטרה נמצא נהנה‬
‫ואסור שהוא מד‪,‬נאד‪ ,‬דמניחין לו המכס אלמא דאף‬
‫מה שמרוית במה שנשארו מעות שלו בידו בהנתת‬
‫העטרד‪ ,‬ואין נוטלין ממנו המכס נחשב נהנה מע׳׳ז‬
‫שאסור‪ ,‬א״ב גם הבא באם יש לו מעות לקנות נר‬
‫הנובר‪ ,‬שהיה ודאי מוציא מעותיו כפי שמחוייב‬
‫ומרויח ע׳׳י שקיים המצוה בשמן האסור בהנאד‪ ,‬יש‬
‫לד‪,‬חשיב הנאד‪ ,‬שאסור‪ ,‬והם רוב ראשונים הר׳׳ח‬
‫והר״ן בפירוש שני והריטב׳׳א והמאירי והטור וד‪,‬דמ״א‬
‫יו׳׳ד סי׳ קמ״ט סעי׳ ג׳‪ ,‬לכאורה היא קושיא גדולה‪.‬‬
‫אך אף אם נימא שד‪,‬מח״ב וזרע אמת מדמין‬
‫והנכון לע׳׳ד דרק היכא שהחיוב שעליו הוא‬
‫ליקה ממנו המעות שלו בהא דחיוב המכס‪ ,‬ואיסור‬
‫הנאד‪ ,‬דע״ז וכדומה עשה שישארו מעותיו בידו ולא‬
‫יקהו ממנו סכרי ראשונים אלו שאסור גם הנאה‬
‫זו מאה׳׳נ כיון דעכ״פ הרוית ממון ממנו אבל מצוד‪,‬‬
‫שאין התיוב שעליו להוציא ממון כחנוכה ושופר‬
‫וסוכר‪ ,‬וכדומה רק שכיון שמחוייב להדליק הנר‬
‫ולתקוע בשופר ולישב בסוכר‪ ,‬ואין לו נר להדליק‬
‫ולא שופד לתקוע בו ולא סוכד‪ ,‬לישב בד‪ ,‬ואונס‬
‫ממון אינו אונס לד‪,‬פטר נעשד‪ ,‬עליו בהכרת חיוב‬
‫להשיג הנר והשופר והסוכר‪ ,‬אף שצריך להוציא‬
‫מעותיו ע לי ^‪ ,‬ולכן כשיש לו שמן דאד‪,‬״נ ושופר‬
‫ועצים דאד‪,‬״נ הרי יש לו לקיים המצוד‪ ,‬בלא הוצאת‬
‫מעותיו ולא נעשה עליו חיוב כלל לד‪,‬וציא ממון‬
‫ולא שנפטר ע״י האה״נ מלזעציא מעותיו אלא שנגרם‬
‫על ידם שלא נעשה עליו חיוב כלל וד‪,‬נאד‪ ,‬זו וראי‬
‫הוא רק גרם בעלמא שלכו״ע אין שייך לאסור‬
‫ונשאר רק מה שהוא נהנה מקיום המצוד‪ ,‬שעל זה‬
‫הא לאו ליהנות ניתנו‪.‬‬
‫ולפ ‪ r‬לא קשה גם מה שהקשר‪ .‬כתר״ד‪ .‬ממה‬
‫שאסור להמודר להחזיר אבדה להמריד משום שמרויו‪,‬‬
‫פרוטה דרב יוסף‪ ,‬דבצדקה הא כל החיוב הוא‬
‫עליו שיוציא ממונו דוקא שיתן פרוטד‪ .‬וריפתא‬
‫שלו להעני וע״י החזרת האבדה להמדיר נפטר ומרויח‬
‫הפרוטה והריפתא דאף שד‪,‬ד‪,‬נאה היא שנשאר שלו‬
‫בידו נמי הוא הרותר‪ ,‬מהמדיר שאסור‪ ,‬ול׳׳ד לנר‬
‫הנובר‪ ,‬ושופר וסוכר‪ ,‬וכדומה שאין התיוב שעליו‬
‫הוצאת הממון כדלעיל‪.‬‬
‫מוהר׳׳ר‬
‫ומתורץ בזה מה שקשה טובא מ׳׳ש הנאה דפרוטד‪,‬‬
‫דרב יוסף שנפטר מפורע חובו ושוקל את שקלו‬
‫שמותר במ ‪T‬ר הנאה‪ ,‬ועיין בתוס׳ נדרים דף ל׳׳ג‬
‫שד‪,‬קשו זה‪ ,‬ומר‪ .‬שתירצו משום דד‪,‬וא בנוטל בעצמו‬
‫אגרות‬ ‫שלב‬
‫סברת ד‪,‬רמב״ם בפורים‪ ,‬אבל ודאי שאינו מברך‬
‫על נס אתר ב׳ פעמים שעשה נסים אף שעושה‬
‫ב׳ מעשים לזכרון הנס כפשטות הגם׳ דשבת והובא‬
‫גם בט׳׳ז ריש סי׳ תרע״ו‪ ,‬אלמא דסובר דדוקא קתני‬
‫בגמי‪ ,‬וא״ב הבא ממ״נ אם הדלקה דביהכ׳׳נ נתשב‬
‫קיום המצוה גם נס אין לו לברך‬ ‫מברף בשעת‬
‫עוד הפעם‪ ,‬ואם מאחר שמדינא אין לו להדליק‬
‫בביהכ״נ לא נחשב לכלום גם זמן יש לו לברך‬
‫בביתו‪ ,‬ול״ד לפורים שאינו מברך זמן להרמב׳׳ם‬
‫ביום דהתם עכ״פ בירך בשעת קיום מצוד‪ ,‬מדינא‬
‫אבל הבא בביהכ״נ אינה מצוד‪ ,‬דהרי לא תייבו רבנן‬
‫כלל‪.‬‬
‫זה להרמב״ם בפורים משום דכיון דמצד המנהג‬
‫הדליק הוי נמי כבירך בשעת עסקו במצוד״ מ״מ‬
‫לדינא לא היה להם לפסוק כן דהא נד‪,‬גו במדינותינו‬
‫כתוס׳ וד‪,‬רא״ש שמבדכין בפורים זמן גם ביום מאחר‬
‫דאז הוא עיקר המצוד‪ ,‬דל״ד לסוכר‪ ,‬דהתם העשיר‪,‬‬
‫הוא בשביל הישיבה וגורם לה וד‪,‬וי שייכות למצוה‬
‫זו‪ ,‬אבל קריאה דלילה אינה בשביל קריאה דיום‬
‫ואינה גורמת לקריאת היום ולכן מאחר שד‪,‬יא עיקרית‬
‫מברך גם עליה זמן‪ ,‬וא׳׳ב כ״ש שבברכתו בביהכ״נ‬
‫לא יצא על מד‪ ,‬שבביתו שהוא העיקר‪ ,‬ולכן עדיין‬
‫תמוד‪ ,‬לי דברי המח׳׳ב וזרע אמת ומסתבר לדינא‬
‫כמו שבארתי לעיל‪ ,‬זהו מה שיש לי בענין זד‪ ,‬לפום‬
‫דיהטא‪ .‬גיסך הדוש׳׳ת אוד‪,‬בך‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן קצא‬
‫בענין הדלרןת נר חנוכה בשמן שאסור‬
‫בהנאה כשיש לו מעות לרןנות‬
‫שמן מותר‬
‫ד׳ מנחם אב תשי״ז‪.‬‬
‫המפורסם‬ ‫מע״ב ידידי הרב הגאון‬
‫טוביה גאלדשטיין שליט״א‪.‬‬
‫מה שהקשר‪ ,‬כתד״ה על השער אפרים שהובא‬
‫בבאה׳׳ט סי׳ תרע״ג סק״א שהתיר להדליק נד‬
‫שלג‬ ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫הוא רק משום שלא נמצא אופז אחר שיבא השקל‬ ‫מהמדיר ופורע חובו דחוק קצת דהא איז כוונתו‬
‫להקדש אלא בהוצאת ממונו אבל כשנמצא מי ששקל‬ ‫ליפטר מהפרוטה לעני אלא לקיים מצות השבה‬
‫עבורו הוא רק כסלק חיוב הוצאת ממונו למצוה‬ ‫להסדיר והתורה פטרתו‪ .‬אבל לפ׳׳ז ניחא דהוא משום‬
‫זו ונחשב מבריח ארי שהוא רק גורם בעלמא להשאיר‬ ‫דחיוב דפריעת חוב הוא ככל המצות משום שהחיוב‬
‫את שלו בידו שמותר במודר הנאה‪ ,‬אכל חיוב‬ ‫חוא שיסולק תביעת הבע׳׳ח ממנו באיזח אופן שיהיח‬
‫צדקה ליתז פרוטה לעני הוא חיוב שיתז משלו‬ ‫שהוא אף במחילה דהמלוה ואף בפריעת אחרים‬
‫דוקא ראם אחר נתז הוא מצות האחר ולא נתקיים‬ ‫עבור סלוק החוב ולא כהוצאת ממונו דוקא לכז‬
‫בזד‪ ,‬מצוד‪ ,‬שעליו ולא נפטר מחיוכו‪ ,‬לכז במה‬ ‫נחשב זה רק הנאה דהברחת ארי‪ ,‬ואף מצות נתינת‬
‫שבד‪,‬שבת האבדד‪ ,‬למריר נפטר מליתז פרוטח לעני‬ ‫השקל שא״א לו לחפטר במחילח נמי עכ״פ אין‬
‫הוא הרוחר‪ ,‬מד‪,‬מודר שאסור אף שההרוחה היא שנשאר‬ ‫החיוב עליו שיתז הוא ומשלו‪ ,‬דחא אף אחר יכול‬
‫שלו בידו דעכ״פ ממש הרוחה מהמדיר הוא‪.‬‬ ‫ליתן בעדו גם בלא הקנאה לו במתנה מתחלה‪ ,‬וראי׳‬
‫מפ״א משקלים מ״ז דתנן השוקל ע״י עני וע״י‬
‫וד‪,‬נה התוס' דנדרים שגם בצדקה סברי דד‪,‬וא‬ ‫שכנו וע״י בז עירו פטור מקלבון‪ ,‬ואם היה צריד‬
‫כפורע חובו שהיה לז להתיר במד‪ ,‬שנפטר מצדקר‪,‬‬ ‫להקנות להם במתנה איז שייך לפוטרם מקלבוז דאיזה‬
‫ע״י השבת אבוד‪ ,‬לד‪,‬מדיר‪ ,‬צריך לומר לפ״ז דד‪,‬וא‬ ‫חלוק יש בנתינת השקל מאיזה מעות שלו הוא‬
‫משום דסברי דמה שמרויח שנשאר שלו בידו ונהנה‬ ‫נותן אם השיגם ע״י שהרויח בפעולה ומסחר או‬
‫משל עצמו אף שד‪,‬מדיר עשה לו זה הוא רק גורם‬ ‫ע׳׳י מתנה מאחר שעכ״פ נותן עתה משלו‪ ,‬אלא‬
‫לו שיהנה ממד‪ ,‬שיש לו כבר ולא נחטזב שנהנה‬ ‫פשוט דאיירי שלא הקנה להם אלא שהאחר שקל‬
‫מהמדיר‪ ,‬וד‪,‬וא כהטעם שאיתא בתוס' כתובות סוף‬ ‫עבורם לפוטרם בשל מעות האחר שלכן פטור מקלבון‬
‫דף ק׳׳ז לעניז‪ .‬שפטור מלשלם למי שפידנס את‬ ‫כיח דנפטרים בשל האחר‪.‬‬
‫אשתו לחנז דל״ד ליורד לשדה של חברו שלא‬
‫ברשות דנותז לו מה שד‪,‬ד‪,‬נד‪,‬ו דהתם השבח בעיז‬ ‫ומש״ב הרע״ב פטור כיון שנותז להם במתנה וכן‬
‫הוא‪ ,‬אבל הכא לא השביח לו שום שבח אלא‬ ‫איתא ברמב״ם פ״ג משקלים ה״ג׳ איז הכוונה שנתן‬
‫שהצילו מגביית בעל חובו ולא מידי יהיב ליה‪,‬‬ ‫להם מתנה בקנין אלא שנתן השקל להקדש עבור‬
‫וד‪,‬וד‪ ,‬כמבריח ארי דאע״ג דמד‪,‬נד‪ ,‬אותו לא מתחייב‬ ‫העני ושכנו ובז עירו לפוטרם בשלו באופז שלא‬
‫מידי עיי״ש‪ .‬ומה שמצרכי התוס' הנא להטעם דמצי‬ ‫יתחייבו לו כלום כמתנהראם נתז להקדטו באופז‬
‫לא ברי היזקא‪ ,‬הוא‬ ‫למימר מפייסנא ליה לפיכך‬ ‫שמתחייבים שהוא בהלואה ע״פ בקשתם והתחייבותם‬
‫משום ראם היה ברי היזקא היד‪ ,‬נחשב ככבד נגבה‬ ‫לו אף שלא נתז לידם נמי הוא כנתנו בעצמם‬
‫ואיז לו סך החוב‪ .‬וכדמצינו אף במציל מז הארי‬ ‫מקזלהם שחייבים בקלבוז‪ .‬וניחא קצת לפ״ז טעם‬
‫שבאיז יכול להציל שברי היזקא נחשב כבר כאינו‬ ‫הרמכ״ם שמסיק שם שהרי נתז חצי שקל מתנה‬
‫שלו ודרי הוא של המציל לק גם בחוב אם לא‬ ‫כדי להרבות בשקלים עיי״ש‪ ,‬שטונתו לחלק מהקנה‬
‫היה אפשר לו לד‪,‬פטר מז החוב אלא דוקא בגביה‬ ‫שהרי כששקל‬ ‫להם והם נתנושחייביז בקלביז‬
‫ממנו היה נחשב כנותז לו המדיר בפריעתו להבע״ח‬ ‫משלו עבור האחרים לפוטרז הרי עיקר נתינתו‬
‫דבר חרטו שאסור‪ .‬ובצדקה יש טעם גדול לפ׳׳ז‬ ‫כדי להרבות בשקלים אך משום שא״א לו באופז‬
‫להחשיב כמבריח ארי אף אם היה ברי שד‪,‬יד‪ ,‬נותז‬ ‫אחד להרבות בשקלים משום העשיר לא ירבה הוכרח‬
‫ככברניתז להעני ואיז לו‬ ‫לד‪,‬עני דאין להחשיב‬ ‫ליתנם עבור האחרים לפוטרז ולכז לא חייבוהו בקלכוז‬
‫סך זד‪ ,‬מאחר דהוא דק מצוד‪ ,‬בעלמא שלא נגבה‬ ‫כיוז שהוא נותז יותר מחיובו‪ ,‬אבל כשנתז להם‬
‫בדיינים אם לא היה רוצה ליתז צדקד‪ ,‬וממילא‬ ‫מתנה בקניז והם נותנים הדי איז שום אחד מהז‬
‫אף שידוע שהיה נותן וע׳׳י השבת האבדד‪ ,‬לא יתז‬ ‫נותז יותר מחיובו וחייביז בקלבוז‪ .‬וכז כשמתחייביז‬
‫הוא רק גורם לו שיהנה משל עצמו ולא כנתינת‬ ‫להחזיר לו הרי איז נותז משלו יותר מחיובו ולבז‬
‫דכד חדש‪ ,‬אבל בתוס' כתבו גם בפרוטד‪ ,‬שאינה‬ ‫חייב‪) ,‬ומסתבר שגם שלא מדעתו יכול אחר לשקול‬
‫מצויד‪ ,‬כ״כ וכוונתם שלא ברי היזקא‪ ,‬ואולי לרוחא‬ ‫על ידו ויפטר מחיובו כמו בפרעיז חוב אם אך‬
‫דמלתא כתבו זה התוס'‪ ,‬ויותר נראד‪ ,‬שהתוס׳ סכרי‬ ‫לא ימחה כקזנורע(‪.‬‬
‫דלעניז איסור הנאה מהמדיר אם היה ברי שיתן‬
‫להעני מצד קיום המצוה שעליו היה נחשב לענין‬ ‫וכייז שנפטר גם בנתינת אחרים הרי החיוב‬
‫איסורא נבכר נתז דחיוב המצוה נסי הוא כמכריח‬ ‫עליו הוא לא הוצאת ממונו דוקא אלא שיבא להקדש‬
‫כמו הגביה דב״ד אף שלענין חיוב תשלומיז היה‬ ‫שקל על ידו‪ ,‬לכז הוא ככל המצות דהוצאת ממונו‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬
‫הנאתו בעצם הוא רק משל עצמו וד‪,‬איםור הנאד‪,‬‬
‫הוא רק טרם לו הנאה מדבר המותר‪ ,‬ומה שבנוטל‬
‫הלוה משל המדיר ונותן להמלוה אסור הוא מטעם‬
‫דכיון שלא פרע המדיר להמלוה אלא נתן להלוה‬
‫הרי בהכרת יש לו להתחייב כיון שנטל בידו ואף‬
‫בלא נטל בידו אם המדיר פרע ע״פ בקשת הלוה‬
‫המודר יש לו להתחייב בהכרת וא׳־כ כשנותן לו‬
‫המדיר ע״מ שלא יתחייב היא הנאה גמורה משל‬
‫המדיר שנתן לו מתנה דהרי הוא כזכה הוא עצמו‬
‫אף אם התנה ע״מ שאין לו רשות אלא לפרוע‬
‫החוב‪ ,‬וכן הוא אם ע״פ ציויו להבריח המדיר את‬
‫הארי יש לאסור דהרי יש לו להתחייב כפועל והוא‬
‫טתן לו פעולתו בחנם ולכן רק בעושה מעצמו‬
‫מותר‪ ,‬אבל במניח העטרה ליפטר מהמכס שאין‬
‫בזה שייכות התחייבות על הנחתו העטרה ונשאר‬
‫רק מה שנהנה בזה שנשאר שלו בי ת אינו כלום‬
‫בית שעצם ההנאה הוא משל עצמו‪.‬‬
‫שלא יקחו‪ ,‬לא נחשב כחסר כבר ולא הוי כר‪,‬שגת‬
‫אבל א׳׳ב יקשה על תום׳ ע׳׳ז מ״ט אסור‬
‫להחזיר אבדה להמדיר מצד הרוחת פרוטר‪ ,‬דר׳ יוסף‬
‫כדר‪,‬קשו תום׳ בנדרים כיון שלא סכרי תירוץ תום׳‬
‫דנדרים וגם לא סכרי בתירוצי דבצרקה שהחיוב‬
‫הוא להוציא ממונו דוקא אסור כשמרויח מאר‪,‬״נ‬
‫להפטר‪ ,‬דר‪,‬א במכם נמי הוא כר‪,‬חיוב שיוציא‬
‫ממונו‪ ,‬דאף שלא איכפת להו שאחרים ישלמו עבורו‬
‫הא לא אפשר לשלם משל אחרים ראסורים גם הם‬
‫מלר‪,‬נות לע׳׳ז וגם אם נכרים ירצו לשלם עבורו‬
‫אסור כמו בממוט ובהמכם מרוית שיפטר שהי״ל‬
‫לאסור כמו בצדקה‪ ,‬אלא ע״ב סכרי דכיון דעכ״פ‬
‫נר‪,‬נה בעצם רק משל עצמו מותר כתום׳ נררים‬
‫בזה וכטעם תום׳ כתובות וא׳׳ב יקשה קושית תום׳‬
‫נדרים‪ .‬וצריך לומר כד‪,‬חרושי אנשי שם דתקא‬
‫במכם של גזלה שלא הוי ברי היזקא שלא נחשב‬
‫כגבוי ואבוד כבר ממט פליגי לר‪,‬תיר‪ ,‬ואולי גם‬
‫במכם קבוע ךכיון שאסור גם ליתן המכס אולי‬
‫רשאי לבקש תחבולות כשחד וכדומה להבריח אף‬
‫שמרינא היה לו שלא ליקח שם כלל דעכ״פ אם‬
‫עבר ולקח אולי רשאי‪ ,‬ולכן סכרי דנחשב ההנאד‪,‬‬
‫רק משל עצמו‪ ,‬אבל בפרוטה דרב יוסף אף שלא‬
‫הוי כגבוי מ׳־מ כיון שר‪,‬ר‪,‬נאה היא שלא יתחייב‬
‫לר‪,‬וציא שזהו חיוב צדקה נחשב הנאה מהאר‪,‬״נ אף‬
‫שד‪,‬וא להשאיר שלו בידו‪ ,‬דרק במכם שאין עליו‬
‫חיוב מדינא שרשאי להבריח רק מצד שידוע שיפסיד‬
‫לא נחשב כנותן לו דבר חדש בסלוק החיוב אלא‬
‫מצד שנחשב כחסר כבר שזה לא הוי אלא בברי‬
‫היזקא ובמכס של גזלה לא הוי עתין כחסר‪ ,‬ואולי‬
‫גם במכם קבוע כזה שאסור ליתן לא נחשב כחמר‬
‫אגרות‬ ‫שלד‬
‫מסתבר שלא היה שייך להחשיב כנותן דבר חדש‬
‫אם היה ®’ ‪ T‬זד‪ .‬בצדקה כית שלא נגבה בב׳ד‪,‬‬
‫דלענין איסור יש עכ״ם להחשיב כנותן דבר חדש‬
‫ולת הוצרכו בקושיתם לומר דבפרוטה דרב יוסף‬
‫נמי לא ברי שיתן והקשו שפיר והוצרכו לדחוק‬
‫בתירוצם‪.‬‬
‫עכ״פ לתום׳ מה שמרויח ע״י המדיר שנשאר‬
‫שלו בידו מותר והוא כשיטתם בע״ז דף י״ג שמצד‬
‫הנאת פטור המכס היה מותר להניח העטרה דלא‬
‫נחשב נהנר‪ .‬מע״ז כיון שעצם ההנאה היא שנשאר‬
‫שלו בידו‪ .‬ואף שבמכם הוא ברי היזקא שבאופן‬
‫כזה הא סכרי התום׳ בנדרים שיש להחשיב כהשיג‬
‫דבר חדש ע״י האיסור הנאד״ אולי מטעם זה כתב‬
‫בחדושי אנשי שם שבמכם קבוע אסור ח ה נחשב‬
‫כגבוי וכנחסר כבר‪ ,‬ורק במכם של גזלה שרשאי‬
‫להבריח את המכס ולבקש תחבולות כשחר וכדומה‬
‫דבר חרש מהע׳׳ז‪ .‬אבל מסתבר שאף במכם קבוע‬
‫כיון שמאלו שמניחין העטרה אין נוטלין המכס‬
‫זה טפא עושה שלא יתחשב כחסר כבר ער שנטלו‬
‫ממנו ממש‪ ,‬וממילא אינו כנותן דבר חדש‪ ,‬אך הוא‬
‫כהטעם שכתבתי שבצדקה היה נחשב כמבריח ארי‬
‫אף בהיר‪ ,‬ברי שהיה טתן לר‪,‬עני כיון שלא היו‬
‫גובין ממנו אם לא היה רוצה ליתן דלכן גם הבא‬
‫כיון שאם היד‪ ,‬מנית את העטרה לא היו גובין‬
‫ממנו אין להחשיב כחסר אף שידוע שמצד האיסור‬
‫לא יניח את העטרה ויגבו ממנו דלכן לא היה‬
‫כנהנה בדבר חדש מהע״ז‪ ,‬אבל למאי דכתבתי שהתום׳‬
‫נדרים סכרי דלעניז איסורא יש להחשיב ככבד‬
‫נתן מצד חיוב המצור‪ ,‬כ׳׳ש דיש להחשיב ככבד‬
‫נגבה מצד שלא יעבור על איסור נר‪,‬נה מע״ז וד‪.‬יה‬
‫לן לאסור‪ .‬אך אולי כיון שגם ליתן המכס יש‬
‫איסור מטעם מהנד‪ .‬לא הוי כנגנה‪ ,‬וגם אפשר‬
‫שתום׳ דע״ז פליגי אתוס׳ נדרים בסברא זו‪.‬‬
‫והנה לתירוץ התום׳ נרדים שבמחזיר אבדה‬
‫להמדיר נחשב בנוטל בעצמו מכיסו של המדיר‬
‫שאף שהוא מבריח ארי אסור‪ ,‬יקשה דבמניח עטרה‬
‫נמיהרי עושה בעצמו להשאיר המכס שיש לאסור‬
‫בידו‪ ,‬וצריך‬ ‫אף שהוא מבריח ארי לד‪,‬שאיר שלו‬
‫לומר דאה׳־נ שתום׳ נדרים פליגי בזה אתוס׳ ע׳׳ז‬
‫ויפרשו שם שהאיסור הוא משום נד‪,‬נר‪ ,‬דנפטר מהמכס‬
‫כהר״ח והר׳׳ן בפי׳ שני‪ ,‬אף שסברי כתום׳ ע״ז‬
‫לענין זה שד‪,‬רוחר‪ ,‬מה שנשאר שלו בידו לא נחשב‬
‫הנאה מהאה״נ‪ ,‬והתום׳ ע׳׳ז סברי דגם כשטטל‬
‫בעצמו להשאיר שלו בידו אין לאסור כיון דעכ׳׳פ‬
‫שלה‬ ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬
‫וגם קיום המצור‪ .‬אף אם ליהנות ניתנו אולי אין‬ ‫כדלעיל‪ ,‬אבל בצדקה שהוא היוב עליו להוציא‬
‫להחשיב זה הנאה של כילוי כיון שאין ההנאד‪.‬‬ ‫ממונו אף שלא ברי כ״ב‪ ,‬עכ״פ מה שמסלק החיוב‬
‫מעצם הבילוי כדכתב כתר״ה‪ .‬אבל היא הנותנת לאסור‬ ‫הוא נחשב הנאה מהאה״נ‪ ,‬ול״ד לפורע הובו ושוקל‬
‫גם להדליק נר חנוכה אף שלאו ליהנות ניתנו‪,‬‬ ‫שקלו שאין החיוב להוציא ממונו דוקא‪ ,‬ונמצא שאף‬
‫דכי מצד הנאתו אסור בד‪,‬נאה של כילוי הא אין‬ ‫לתום׳ ע״ז הוי החלוק בצדקה מפורע חובו כסו‬
‫זה איסור הנאה אלא הוא מצד הדוש התורה שגם‬ ‫להחולקים עליהם‪ ,‬ורק במכם אסרי החולקים דסברי‬
‫תרומד‪ ,‬טמאה נאסרה לזר שהוא לתשמישין העושין‬ ‫שאף שהוא חיוב של גזלה נחשב חיוב שהסלוק‬
‫בתרומד‪ ,‬טמאה שהם רק בבילוי דשרפה להסקה‬ ‫נחשב כנהנה והוי כסלוק חיוב של צדקה שאסור‪.‬‬
‫וד‪,‬דלקד״ וא״כ אף הדלקד‪ ,‬דמצוה אף שאינה ענין‬
‫הנאד‪ ,‬מ״מ תשמיש האדם ודאי הוי‪ ,‬והתורד‪ ,‬אסרה‬ ‫והנה לתום׳ נדרים שמה שנוטל בעצמו להבריח‬
‫אר להשתמש בתשמישי תרומה טמאד‪ ,‬שהוא כין‬ ‫הארי אסור לכאורה יש לאסור ליקח שמן האסור‬
‫שעושד‪ ,‬להנאה בין שעושין למצור‪ ,‬בהכילוי‪] ,‬וכן‬ ‫בהנאה לנר חנוכה וכן שופר האסור בהנאה וכדומה‬
‫יהיה אסור להדליק נר חנוכד‪ ,‬בטבל שג״כ נאסר‬ ‫דהא נוטל בעצמו להשאיר מעות שלו בידו שלא‬
‫בקרא גם בטמאה אלא משעת הרמה ואילך כדאיתא‬ ‫יצטרך להוציאם למצותו‪ ,‬ואולי גם לדידהו יש לחלק‬
‫בתום׳ פסחים דף ט׳ וכמו שאסור בד‪,‬נאה של‬ ‫נר חנוכה ושופר וכדומה שלא נאמר בהו כלל עניז‬
‫בילוי כ׳־כ אסור בתשמיש מצוד‪ ,‬של בילוי[‪ ,‬וזהו‬ ‫הוצאת ממונו בחיוב המצוה שלא יתחשב אף הברחת‬
‫טעם גדול למה שאסור להדליק נר חנוכה בשמן‬ ‫ארי‪ ,‬רעשה שלא יתחייב כלל בהוצאת ממון כיון שיש‬
‫שרפה לזר‪.‬‬ ‫לו במה לקיים המצוה בלא הוצאת ממון שזה מותר‪,‬‬
‫אף שלוקח בידים בעצמו האה״נ לקיים המצוה‪ ,‬ורק‬
‫אך יקשה לפ״ז מ׳־ט מותר כשאין לו שמן‬ ‫בפורע חובו ושוקל שקלו שיש עליו חיוב הפרעון‬
‫אחר וכי מצות נר חנוכה ידחה איסור זרות דאורייתא‪,‬‬ ‫שהוא רק בנתינת ממון להמלוה ולהקדש‪ ,‬נמצא‬
‫ועיין במל״מ פ״ב מתרומות הי׳׳ד שהקשה זה וד‪,‬וכיח‬ ‫שהארי ישנו בכאן ורק שיש עצות במה להבריחו‬
‫מכאן שאיסור זרות בתרומה טמאה להסקה וד‪,‬דלקה‬ ‫ע׳׳י מחילה ופריעת אחרים בעדו‪ ,‬בזה סברי שכיון‬
‫הוא רק מדרבנן כדסובר הר״ש ובמקום מצוה לא‬ ‫שלקח בעצמו הנאת הברחת הארי מאיסור הנאה‬
‫גזור‪ .‬וניחא מד‪ ,‬שלכאורד‪ ,‬תמוה שם במל׳׳מ שכתב‬ ‫אסור ואין חלוק לתירוצם בין פורע חובו לפרוטה‬
‫דאין לומר משום דמצות לאו ליהנות ניתנו כדסובר‬ ‫דרב יוסף‪ ,‬אבל בינם לנר חנוכה ושופר וכדומה‬
‫השער אפרים באיסורי הנאד״ משום דמדקאמר מי‬ ‫יש טעם לחלק ולהתיר‪.‬‬
‫שאין לו שמן חולין משמע דבדוחק התירו דטדינא‬
‫אסור‪ ,‬וכוונתו דאם מטעם לאו ליהנות ניתנו היה‬ ‫ונמצא שבנר חנוכה ושופר וכדומה לכו״ע יש‬
‫מותר אף שלא מדוחק‪ ,‬ונהי שד‪,‬וכיח שאין ההיתר‬ ‫להתיר‪ ,‬ובצדקה לכו״ע אסור‪ ,‬ובלפרוע חובו ולשקול‬
‫מטעם זה יקשד‪ ,‬דנד׳ט יהיה מותר גם מטעם זה‬ ‫את שקלו לתום׳ נדרים אסור ולתום׳ ע׳׳ז וגם‬
‫שלכן יהיד‪ ,‬מותר אף ביש לו שמן אחר‪ ,‬אלא צריך‬ ‫להחולקים עליהם מותר אם אך הוא דבר המותר‬
‫לומר שמזד‪ ,‬שאסור ביש לו שמן משמע דאין כאן‬ ‫בהנאה לאחרים‪ ,‬ובמכס של גזלה שמותר להבריח‪,‬‬
‫היתר דלאו ליהנות ניתנו והטעם כדבארתי משום‬ ‫ואולי גם במכם קבוע כשאסור ליתנו לרש״י ולתום׳‬
‫דאין האיסור על הד‪,‬נאד‪ ,‬אלא על התשמיש שזה‬ ‫ע׳׳ז מותר‪ ,‬ולהחולקים עליהם שהם רוב המפרשים‬
‫איכא אף בטצוה‪ ,‬ומה שמותר באין לו שמן הוא‬ ‫אסור‪.‬‬
‫מקזום דאין האיסור אלא מדרבנן ולא גזרו במקום‬
‫מצוד‪ .,‬ור' ינאי שמתיר אף ביש לו שמן של חוליו‬ ‫ומה שהביא כתר״ה מהירושלמי סוף תרומות‬
‫אולי סובר דכיון שלא גזרו לצורך מצוד‪ ,‬לא גזרו‬ ‫שר' ניסא אומר שרק באין לו שמן של חולין‬
‫אף בלא דוחק ולא אסרו אלא לצורכו שהוא לד‪,‬נאתו‬ ‫מדליק בקזמן שרפה לנר חנוכה וכן פסק הרמב״ם‬
‫דוקא‪ ,‬אך אם נימא שהוא איסור לזר מדאורייתא‬ ‫בפי״א מתרומות הי״ח‪ ,‬להוכיח דכשיש לו אסור‬
‫כדרצה לומר המל׳׳מ לתום׳ יקשה איך התירו כקואין‬ ‫אף דמצות לאו ליהנות ניתנו משום דעכ״פ משתרשי‬
‫לו שמן אחר‪ ,‬וצ״ע עדיין‪.‬‬ ‫באה‪-‬נ‪ ,‬הנה גם כתר״׳ה מסיק שאין ראיה משם‬
‫אבל נשאר בקוקזיא שלא ברור לו טעם האיסור‪.‬‬
‫וד‪,‬א דאיתא בנה״מ סי' ער״ה דהא דבככרי‬ ‫ולע׳׳ד ודאי אין שייך לכאן דתרומה טמאה אינה‬
‫עלי מערבין הוא דוקא בעירב למצוה שלא מחריב‬ ‫מאיסורי הנאה ואף שאסור בהנאה של כילוי אין‬
‫בדבר שלא היה מוכרח לקנות במעותיו דאם היה‬ ‫הרוחת השטן שבביתו הנאה של בילוי האסור לזרים‬
 ‫משה‬ ‫או ״ ח‬ ‫אגרות‬ ‫שלו‬

‫בהנאה‪ .‬ועיין בב׳׳ב דף מ״ג דשייו כד‪,‬״ג אף‬ ‫מחוייב לקנות הדי נהנה‪ ,‬צריך לומד דהוא משום‬
‫להכשיד לעדות כשיתנו מה דקיץ להו‪ ,‬אך להאב״א‬ ‫דעידובי תהומין צדיך להיות דוקא משלו כדמסיק‬
‫לא נכשדין משום דיש לחוש שלא יתנו כית ודוח‬ ‫בעידובין דף פ׳ דצדיך לזכות‪ ,‬וכן איפסק בדמב״ם‬
‫להו‪ ,‬שזה שייך דק בד‪,‬כשד עדות שעדיין נוגעין‬ ‫ובש׳׳ע פי׳ תי׳׳ג ונמצא שמדויח מזה ממש כמו‬
‫הם כדפי׳ רשב׳׳ם וגם דוקא בעניי דדמו עלייד‪,‬ו‬ ‫בצדקה שאסוד‪ ,‬ולכן הוצדך לאו׳קמי דאיידי דוקא‬
‫אבל לענין איפוד הנכפים שאפד עליו הדי בשביל‬ ‫בלא היה מחוייב לקנות‪.‬‬
‫האיסוד ודאי יתן מה דהיה נותן משלו כדי שלא‬
‫יעבוד על האיפוד ואין לחוש לכלום‪.‬‬ ‫ודבדי המחנה אפדים דמי שאסד נכסיו יכול‬
‫ליתן מהם לצדקה מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו‪,‬‬
‫ידידו‪,‬‬ ‫שתמוהין מאד כדהקשה בנה״מ שם בתדתי‪ ,‬הדא‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫דהא אית ביה נמי הנאת הגוף דהעני יהזיק לו‬
‫טובה‪ ,‬ועוד דהא פוטד עצמו מפדוטה דידיה ועדיף‬
‫מפדוטה דדב יוסף דהכא הוא ודאי עיי״ש‪ ,‬הנכון‬
‫לע״ד דלדש׳׳י ד״ה דף כ״ה שפי׳ בטעם לאו ליהנות‬
‫ניתנו משום דלא ניתנו לישדאל להיות קיומם להם‬
‫סימן קצם‬
‫הנאה אלא לעול על צואדיהם ניתנו‪ ,‬הדי משמע‬
‫דאין זה משום דדק הנאה גופנית היא הנאה ולא‬
‫בעניו להפםיק לומר שם רשעים ירקב‬ ‫הנאת הנפש ושכד המצוה‪ ,‬אלא דאף שנהשב זה‬
‫כשקורין המן בקריאת המנילה בפורים‬ ‫הנאה דמטעם זה אסד ד׳ יהודה שם לקיים מצוה‬
‫באה׳־נ‪ ,‬מ״מ כיון שלא ניתנו להנאה ועזכד זה אלא‬
‫פודים תשט״ו‪.‬‬ ‫לעול שנקיים דצון ה׳ אין לאפוד אף שנגדם מזה‬
‫מע״כ ידידי תלמידי הדה׳׳ג ד׳ אפדים גדינבלאט‬ ‫שיש לו על קיום דצץ ה׳ הנאד‪ ,‬ושכד היותד גדול‬
‫שליט׳׳ןב‬ ‫בעולם כיון דהנאה והשכד הוא דק על קיום דצון‬
‫ה׳ שיש בזה‪ ,‬ודעתו וכוונתו לעשות הדצון דלולא‬
‫ומה שהקשת על הלבוש שפובד שאומדים שם דשעים‬
‫זה אין במעשה זד‪ ,‬שום הנאד‪ ,‬ושכד‪ ,‬ונמצא שהשופד‬
‫ידקב כשאומד המן בשעת קדיאת המגילה‬
‫האפוד שעשה בו המצוד‪ ,‬הוא דק גודם בעלמא ליהנות‬
‫בפודים והובא במג׳׳א פי׳ תד״צ ם״ק כ׳׳א הא הוא‬
‫מענינים אחדים שזה מותד כמו בהלך לקבוד האה״נ‬
‫הפסק ותידצת שאולי זה מענין קדיאת המגילה‪ ,‬הנה‬
‫ומצא שם אוצד שמותד ליהנות מהאוצד וכדומה‪.‬‬
‫איתא קושיא זו ותידוץ זה בשעד הציון בס׳ משנה‬
‫בדודה אות נ״ז‪ .‬ועיי׳׳ש שהביא דאיה מפוף סעי׳‬ ‫ומטעם זה נראד‪ ,‬דאף מה שע׳׳י קיום המצוד‪.‬‬
‫י״ג שהוא מהא שבדודשה שקודא פסוק במגילה‬ ‫מכבדין אותו בנ״א לא נאמד מלקיים המצוה באיפודי‬
‫שלימה ודודשו אם כיוק לבו לצאת ידי חובתו‬ ‫הנאה‪ ,‬כמו שלא נאפד בשביל השכד שיש לו‬
‫יצא ולא יפפיק בה בענינים אחדים כשדודשד‪ ,‬שאמוד‬ ‫מקיום מצוד‪ ,‬שהוא הדבה יותד‪ ,‬ול״ד למעין בימות‬
‫לד‪,‬פסיק בד‪ .‬בענינים אחדים אלמא דהוא אף לכתחלה‬ ‫החמה שיש לו הנאת הגוף מעצם המעשה‪.‬‬
‫אין מד‪ ,‬שדודש הפסק דאם לבדיעבד הא אף בשח‬
‫בינתים בדבדים אחדים נמי יצא כדאיתא בדמ״א‬ ‫ולכן פובד המחנ׳׳א דכיון שנתינתו להעני הוא‬
‫פעי׳ ו׳‪.‬‬ ‫לעשות צדקה לא בשביל דעות וידידות שנמצא‬
‫אבל בני הד״ד דוד נ׳׳י הקשה שמנלז שאף‬ ‫שאין החזקת הטובה של העני אלא על שקיים‬
‫לכתחלה מותד לדדוש בתוך הקדיאה הא מלשון‬ ‫המצוד‪ ,‬דד‪,‬א ידוע להעני שלא היה נותן לו מתנות‬
‫המשנד‪ ,‬היה כותבה דודשה ומגיהה אם כית לבו‬ ‫בעלמא אלא שהוא למצות צדקה לא עדיף מה‬
‫יצא מוכדח שלא בידך לפניה כמפודש בתום׳ בדכות‬ ‫שגם העני מחזיק לו טובה על קיום המצוה מהחזקת‬
‫דף י׳׳ג על הא דד‪,‬יה קודא בתודה וד‪,‬גיע זמן המקדא‬ ‫טובה והשכד שנותן לו השי׳׳ת וממה שמכבדין אותו‬
‫אם כיוון לבו יצא בשם הידושלמי דמוכיח מזה‬ ‫בנ״א בשביל המצוד‪ ,‬שאין לאפוד‪.‬‬
‫דבדכות אינן מעכבות והדאיה פשוט שהוא שאם‬
‫בידך אין לך כוונד‪ ,‬גדולה מזה וא״כ גם הכא מוכדח‬ ‫ומצד הדוחת פדוטה שמחוייב ליתן ודאי צדיו‬
‫לומד מלשון אם כיוון לבו דאיידי בלא בידך לפניה‬ ‫לפדש שכוונת המחנ״א היא שיתן לו הפדוטה שהיה‬
‫ולכן ניחא מה שיכול לדדוש דבלא בדבה כתבו‬ ‫נותן לו מקולו לבד מה שיתן לו מאלו שאפד עליו‬
‫שלז‬ ‫משה‬ ‫א ו״ ח‬ ‫אגרות‬
‫הפםוקים אבל בבידך גם בדרשות הפסוקים אפשר‬ ‫התום׳ בברכות דף י״ד לענין הלל דד״ה דאם אין‬
‫אסור‪ .‬וא׳׳ב אין ראיה משם להתיר לומר שם רשעים‬ ‫מברנין אין שייד הפסקה וא״נ גם במגילה במי שלא‬
‫ירקב בקריאה שמברבין עליה וצ״ע‪ .‬ואולי סובר‬ ‫בירד אין שייך הפסקה לתום׳ ובן מפורש בטור סי׳‬
‫הלבוש שמה שבירושלמי פ׳ בני העיר ה׳׳ז איתא‬ ‫תרצ״ב שתלוי הפסקה בברכה‪ .‬ועיין בב״י שם‬
‫שד׳ יונתן הוה אמר בד מטי להאי פסוקא אשר‬ ‫וא״כ מנלן דאף כשמברך במו שצריכין נמי יהיה‬
‫הגלה נבובדנצר אמר דבונדנצר שחיק עצמות היה‬ ‫מותר לררוש‪ .‬ומ״ש מק״ש שפשוט שאסור לדרוש‬
‫זה בשעת הקריאה ובן איתא בשירי קרבן שהר׳׳ש‬ ‫פירוש הפסוקים ומה שנדרש עליהם‪ .‬ו ל הוא‬
‫בס׳ י״מ פי׳ על מה שרב אמר צריך לומר אדור‬ ‫בש״ע ביון שגם בן בתב אם ביוץ לבו צריד‬
‫המן הוא בעת הקריאה וא״כ מפורש שאינו הפסק‬ ‫לאוקמי בלא בירד ומשכחת לה בקרא עור‬
‫וטוב לומד זה‪ .‬אבל הא בדא״ש פ״א ה׳׳ח מפורש‬ ‫הפעם מחמת שנסתפק אם יצא בקריאה ראשונה‬
‫שהוא אהד קריאת המגילה וכמו שאנו טהגין ובהא‬ ‫דמספק א״צ לברך שאז מותר לדרוש‪ ,‬שמ״מ אסור‬
‫דר׳ יונתן אפשר לפרש שהיה בעת למודו ולא בעת‬ ‫להפסיק בענינים אחרים לכתחלה והטעם אולי משום‬
‫הקריאה‪ .‬ולבן מספק אולי יותר טוב שלא לומד זה‪.‬‬ ‫שסובר המחבר בהר׳ יונה בברכות שם שאף בלא‬
‫ידידו‪,‬‬ ‫ברכה כיון שהתחיל בשבחו של מקום אין לו להפסיק‬
‫בשיחה בטלה ונ״נ במגילה אין לו להפסיק באמצע‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫פרסום הנם בדברים אחדים שאין שייך זה בדרשת‬
 ‫אגרות משה‬
‫חלל! קדשיס וטהרות‬
‫והם מה שחנני השי״ת להשיב לשואלים אותי מתלמידי וחברי דבר‬
‫ה׳ זו הלכה‪ ,‬וגם מה שבאתי בכתובים לגדולי תורה‬
‫להשתעשע בדברי תורה‪.‬‬

‫מ א ת‬

‫משה פ י י נ ש ט י י ן‬
‫ר״מ מתיבתא תפארת ירושלים גנוא יארק‬
‫ומלפנים אבד״ק ליובאן‪ ,‬פלך מינסק‬

‫בן אאמו״ר הצריר! חסיד ועגיו מרן ר׳ דוד זצ״ל‬

‫שהיה אבד״ק אתדא וסטראבי! ברוסיא‬

‫נוא יארק‬
‫לפ״ק‬ ‫תשי״ט‬ ‫שנת‬
‫וא׳־כ מאחד שבשעה שהביא הבכורים היו טובים‬
‫והיה יכול לקרא עליהן אז קודם עצרת מדאורייתא‬
‫וקדשו מדאורייתא לכן אף שמדרבנן אסרו לקבל‬
‫עתה אלא שימתין עד העצרת‪ ,‬אין לדמות למי‬
‫שהפריש בכורים בביתו פידות שיתקלקלו עד שיביאם‬
‫לירושלים כהא דדחוקים שצדיכין מחמת זה להביא‬
‫גרוגרות וצימוקין שאם לא עשו כן אלא הפרישו‬
‫לחים סובר הדדב״ז שלא נתקדשו מתחלה‪ ,‬דהכא היו‬
‫דאוין גם לקבל ולקרות מדאורייתא כשהביא‪ .‬וא׳׳ב‬
‫מנא ליה לדדב״ז שכיון שעט׳פ לא יקרא מצד‬
‫איסור דרבנן לקבל עד שתבוא עצרת לא קדשו‪.‬‬
‫ומסתבר היה לע׳׳ד שודאי קדשו אך יש להסתפק‬
‫אולי נחשבו שלא נדאו לקריאה מאחד שעכ׳־פ לא‬
‫יוכל לקרא עד שיקבלו ממנו‪ ,‬אף שמה שאין מקכלין‬
‫הוא דק מדרבנן‪ ,‬וא״ב יש להיות דינם בבכורים‬
‫שמביאין ואין קודין שניתדין גם בלא קריאה‪ .‬ואם‬
‫אין הקלקול כ׳־כ שאין דאוין לאכילה אלא שנעשו‬
‫גדועים אף שבבכודים לא מתקדשי מה שאינו מן‬
‫המובחר‪ ,‬מ׳־מ מאחד שכבד נתקדשו בקדושת בכורים‬
‫נאסרו לזרים וחוץ לירושלים והותרו לכהנים בהנחה‬
‫אצל המזבח‪ .‬ואפילו לתוס׳ ב׳׳ב דף פ׳׳ב בשם‬
‫הירושלמי דבלא לקטן מתחלה לכך אין ניתדין‬
‫אלא בקריאה הבא ביון שיתקלקלו קודם עצרת‬
‫הדי הוא כאילו לקטן מתחלה לכך שלא לקריאה‪,‬‬
‫וכ״ש להדמב׳׳ם שלא פסק כהידושלמי‪.‬‬
‫אין מקבלין מ״מ ודאי הוא דק מדרבנן ויפרש הא‬
‫אבל אולי נחשבו נראו לקריאה כיון דמדאודייתא‬
‫מקבלין וקודין והאיסור דרבנן מלקבלם שעושה שלא‬
‫יקראו מחשיב זה לאינו ראוי לקריאה שמעכבת כיון‬
‫שבעצם צריך גם עתה קריאה ואין יכולין ברמודה‬
‫גם הדמב״ם בכה׳׳ג בקונה שני אילנות דכתב בפ״ד‬
‫ה״ד שבל שאינו ראוי לקדיאה מפני הספק הקריאה‬
‫מעבבו ‪ J‬ונפרש שטעמו דאף שבהפדיש קודם לחג‬
‫ועבד עליהן החג פוסק שם בהי׳׳ג דמביא ואינו‬
‫קורא דלא כד״א א׳׳ר הושעיא הוא משום דבזמן‬
‫ההבאה אין ראוין לקריאה ותלוי לדידיה בההבאה‬
‫סימן ‪H‬‬
‫בענין בכורים שהביא קודם לעצרת‬
‫ט״ז מנ״א תשי״ז‪.‬‬
‫מע״ב ידידי הדה״ג מו״ד! ד׳ אפרים גדינבלאט‬
‫שליט׳׳?^‬
‫מ ה שכתב הדדב״ז פ״ב מבכודים ה״ו בהביא בכורים‬
‫קודם לעצרת שאין מקבלין ממנו אלא יניחם שם‬
‫עד שתבוא עצרת ויקרא עליהן שמסתבדא שבפידות‬
‫המתקלקלין כשימתין עד שתבוא עצרת כיון שבשעת‬
‫קריאתן אינם דאוים לא נתקדשו מתחלה‪ ,‬שכתבת‬
‫שראיה לרבדיו מהא דהדחוקים מביאים גרוגרות‬
‫וצימוקין‪ .‬ולע״ד צריך עיון טובא דהא איתא במנחות‬
‫דף ס״ח קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא‬
‫כשד‪ ,‬וכן פסק הדמב״ם פ״ו מתמידין הי״ו‪ ,‬וא״ב‬
‫צריך לומד שמה שלא קרבו הבכורים מאנשי הד‬
‫צבועים כדתי ‪ p‬הירושלמי בסוף חלה הובא בד״ש‬
‫שם שנייה היא שהדבד מסויים שלא יקבע הדבר‬
‫חובה‪ ,‬ופי׳ הד״ש מפני שאנשים גדולים היו ויסמט‬
‫עליהס א״נ משום דמינכרא מלתא טובא‪ ,‬ופי׳ בתוס׳‬
‫אנשי שם כוונת תירוץ זה משום שהיו אנשים‬
‫הדבד״ ונמצא שביחיד ואינו מפורסם מקבלין הימנו‪.‬‬
‫ואף שמשמע מהדמב״ם שסתם אין מקבלין שאף מיחיד‬
‫דידושלמי מתוך שהדבר מסויים שהוא בעודה והוא‬
‫דבר ניכר‪ ,‬שלא במנחות שלא ניכר שהוא מחדש‪,‬‬
‫אסרו לקבל אף כשהביא בדיעבד‪ .‬ומטעם זה כתב‬
‫שיניחם שם עד שתבוא עצדת דמשמע דוקא אותן‬
‫בכורים שהביא יניחו עד עצרת והוא משום דקדשו‬
‫בדין בכורים מאחד דמדאודייתא אם הביא כשד‬
‫ויצא ידי מצותו וא׳׳א להוציאן לחולין‪ .‬וכן הוא‬
‫בתוספתא דיש בכורים ואם הביא ימתין עד שתבוא‬
‫עצרת ויקרא עליהן‪ ,‬משמע דקדשו וימתין עם אותן‬
‫הפידות ויקרא עליהן דוקא‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫קדשים‬ ‫אגרות‬ ‫שמב‬

‫במקום קרוב אף בגרוגרות וצימוקין ראם לא קדשו‬ ‫אבל כשבזמן ההבאה הם בעצם צדיכין לקריאה‬
‫היה לו בספק להצריך שיפריש מתדוייהו מלחים‬ ‫כהאדשני אילנות ואין יכולין מפני הכפק מעכבת‬
‫ומיבשים אלא צריך לומר דאף במקום קרוב יצאו‬ ‫הקריאה‪ .‬וכן נימא אף בכאן שאינו ספק אבל כיץ‬
‫ביבשים לכן אמד שרק ממקום שודאי יכול לתרום‬ ‫ראוי לקריאה מצד‬ ‫שמדאורייתא יש לקרא ואינו‬
‫מן המובחר נקרא קרוב דממקום שהוא ספק מפריש‬ ‫שאסרו רבנן לקבל עד עצרת שנתקלקלו גם להדמב״ם‬
‫גרוגרות וצימוקין‪ ,‬וכן נראה לע״ד בדור לדינא‪.‬‬ ‫מעכבת‪ .‬ומש״ב הכ״מ דהתם שאני דמחמת ספק‬
‫וספד ניד שהביא ידידי אין אצלי ואיני רואה צורך‬ ‫הוא אין כוונתו שאין ראוילקריאה מחמת ספק‬
‫להגיה כלום‪.‬‬ ‫שאין לזה טעם‪ ,‬אלא כוונתו שכיון שהוא‬ ‫גרע‬
‫ומה שהקשה ידידי על המלאכת שלטה שכתב‬ ‫מחמת הטפק אין קודין נמצא דלהצד שהוא בכורים‬
‫בהא דהרחוקים לא הביאו משקין משום דמשקין‬ ‫צריך גם עתה קריאה ואין יכול לקרא ראסרו רבנן‬
‫אין יכולין להביא בכורים והא יין מביאין והקושיא‬ ‫לקרא מספק הויא אינו ראוי לקריאה שמעכבת גם‬
‫היא על צימוקין שהם ענבים יבשים אבל על‬ ‫לדמב״ם‪ .‬ולפ״ז יש להיות הדין שירקבו‪.‬‬
‫גרוגרות לא קשה כלום דמשקין מתאנים אין מביאין‪,‬‬ ‫ואף אם נימא שכוונת הרדב״ז הוא לא לקריאה‬
‫אבל אף מצימוקין לא קשה על המלא״ש דהוא‬ ‫אלא להנחה בעזרה וכיון' שלא מקבלין ליכא גם‬
‫אזיל אליבא דפידועו הרטב״ם דמתני׳ דתדומות פי״א‬ ‫הנחה עד עצרת וכיון שמתקלקלין לא אפשר גם‬
‫מ״ג ומתני׳ דסוף חלה פליגי דבתרומות הוא כד׳‬ ‫לעשות הנחה‪ ,‬ומה שהוא אף דק מדרבנן נמי הוא‬
‫יהושע שמביאין יץ לבכורים ומתני׳ דסוף חלה‬ ‫כלא אפשר כיון שלא יעשו עכ״פ הנהר‪ .‬במציאות‬
‫פליגא שאף יין מזמן אין טביאין לבכורים כמפורש‬ ‫ונמצא שבשעת הפרשה היו אלו שאין דאוין להיות‬
‫התם בלא״ש‪ .‬ולכן סובר שמתני׳ דהרחוקין מביאין‬ ‫בהם הנחה שלכן לא נתקדשו‪ .‬נמי דחוק דמנא ליה‬
‫צימוקין ולא יץ הוא משום דסובר כמתני׳ דחלה‪.‬‬ ‫זה שבשביל איסור דרבנן יתחשב כלא אפשר בעצם‬
‫אך הקושיא היא על' הרמב״ם שבחבודו חזר בו‬ ‫שיצא מזה קולא דלא קדשו כלל דאף שמצד איסור‬
‫ופסק כמתני׳ דתדומות שמביאין יין א״כ מ״ט כתב‬ ‫דרבנן לקריאה מספק הזינן שנחשב אינו ראוי לקריאה‬
‫שהביאו צימוקין‪ .‬ומה שתירץ ידידי שדק בדיעבד‬ ‫הוא לחומדא שלא יותרו לאכילה‪ .‬ולכן דברי הרדב״ז‬
‫מביאין יין ולא לכתחלה‪ ,‬עיין בתוס׳ ערכין דף י׳׳א‬ ‫צ״ע לענ״ד‪.‬‬
‫שדחו פירושו כזה ומסקי דגם לכתחלה מביאין יין‬
‫ומה שידידי רוצה לחדש שקרובים אם יביאו‬
‫והדמב״ם ודאי סובר כן ואף בלא בצדן מתחלה לכך‬
‫גרוגרות וצימוקין לא יצאו ולא קדשו דהוא לעיכובא‪.‬‬
‫עיץ בדדב׳׳ז‪ .‬אבל בעצם לא קשה כלום דאשמועינן‬
‫לא נראה לענ״ד דהא אם הם נחשבו פירות גדועין'‬
‫דאף שיכוליה להביא יץ דשאין להביא גם צימוקין‬
‫לא היו אף הדחוקין יכולין להביא כתמרים שבהרים‬
‫דלא שייך להחשיב יין מובחר לגבי צימוקין כיה‬
‫ופידות שבעמקים שאף שאין לו אחדים פטודין‬
‫דשני ענינים הם דלרוצים לאכול חשוב הצימוקין‬
‫ולא נתקדעזו כלל לר׳ יוחנן במנחות דף פ״ד שהרמב״ם‬
‫כיץ לרוצים לשתות‪.‬‬
‫פסק כותיה בפ״ב ה״ג‪ .‬ולכן נהי שהרחוקים אין‬
‫ומה שבתום׳ אנשי שם רוצה לומד דבמנחות‬ ‫יכולין להביא לחים שהן מן המובחר‪ ,‬נמי לא היו‬
‫שתנן בהביא קודם לעצרת אם הביא כשד‪ ,‬הכוונה‬ ‫יכולין להביא יבשים ולא היו מתקדשין‪ .‬אלא צריו‬
‫שצריך להניח עד עצרת ובסוף חלה ברבים או‬ ‫לומר דגדוגרות וצימוקים לא נחשבו כפירות גדועין‬
‫ביחיד מפורסם מחזירין‪ ,‬לא נראה לע׳׳ד כלל‪ ,‬דא״כ‬ ‫אלא שלחים עדיפי מינייהו‪ ,‬ולכן גם הקרובים אף‬
‫לא היה מקשה הירושלמי ע״ז כלום דהא גם במתני׳‬ ‫שהיה להם להביא מן הלחים שהם יותר מובחרים‬
‫דחלה אפשר הוא שהצריכו אותם להניח עד עצרת‪.‬‬ ‫מ״מ אם הביאו גרוגרות וצימוקין נתקדשו וגם קודין‬
‫ואין לומר דהקושיא היא לא על המשנה אלא‬ ‫עליהם דבזה יודה גם ר׳ יוחנן לר״ל באם הביא‬
‫על מה שא״ר בא ‪,‬בירושלמי שם שהחזירום‪ ,‬דהא‬ ‫קדקו נעזזזה ככחוש בקדשים‪.‬‬
‫לא נקט הקושיא סמוך למה שאמר והחזירום אלא‬ ‫ומהירושלמי שאיתא עד היק עד כדי שהוא‬
‫לאחד הפסק כמה ענינים‪ .‬אלא ודאי שאם הביא‬ ‫יכול לתרום מן המובחר‪ .‬איני דואה שום ראיה‬
‫כשר שבמנחות הוא שבדיעבד כעזהביא מקבלין ומניחין‬ ‫דכוונת הירושלמי הוא שעד מקום שודאי לא יתקלקלו‬
‫וקודק ולב^ הקשה בירושלמי שפיר ותירץ לפירוש‬ ‫הוא נחשב מקום קרוב דאם הוא ספק צריף להפריש‬
‫הדמב׳׳ם שאסרו מדרבנן אף ביחיד ואינו מפורסם‬ ‫גרוגרות וצימוקין דאולי יתקלקלו‪ .‬וא׳׳ב אדרבה‬
‫משןם שהדבר מסוים כדבארתי ואינו מחלק הדמב״ם‬ ‫איכא קצת ראיה מהידוקזלמי להיפוך שיצא וקדקזו‬
 ‫שמג‬ ‫מ שה‬ ‫?דשים‬ ‫אגרות‬
‫וטעם הרמב״ם שחקזובין משנה הבאה לא מובן‬ ‫בין יחיד לרבים וליחיד מפורסם דלא כהד״ש‪ ,‬ומד‪,‬‬
‫כ״ב כדד‪,‬קשד‪ ,‬הדאב״ד שלא מצינו שחנוכד‪ ,‬יתחשב‬ ‫שלא נקט הדמב״ם שצריך להחזיר הוא משום שלא‬
‫ראעז השנד‪ ,‬לאיזה דבר‪ .‬וטעם ד‪,‬כ״מ שמחמת דמחנוכה‬ ‫מפרש שקאי על בכורים קודם לעצרת וגם בד״ש‬
‫ואילך כלים לחיה מן השדה הוא כשנה חדשה לענין‬ ‫ליתא זה כדד‪,‬ביא ד‪,‬ד‪,‬תא״ש מם׳ ב״ד‪.‬‬
‫זד‪ ,‬לא מובן כלל דבפסחים דף נ׳׳ג איכא עוד‬
‫ומד‪ ,‬שמשמע בדמב״ם שביום עצרת עצמו מביא‬
‫זמנים בענבים עד הפסח בזיתים עד עצרת ובתמרים‬
‫הבכורים וד‪,‬שט״מ בכורות דף כ״ו כתב דלאחד‬
‫עד הפורים ולכן צ״ע בטעם הדמב״ם‪.‬‬
‫עצרת‪ ,‬עיין במהדי״ט אלגזי ד״פ עד כמד‪ ,‬שסובר‬
‫ומה שאין מביאין אחד הנובר‪ ,‬מחפירות שבכרו‬ ‫שפליגי וטעם תום׳ חיצוניות שהוא כהשט־־מ כתב‬
‫קודם חנוכה לא מבואר הטעם ולהרמב׳׳ם אפשר‬ ‫שם משום דאין יכול לד‪,‬ביא הקדבן שאינו חובת‬
‫צריך להביא דוקא באותה שנה מאיזה דדשא‪,‬‬ ‫היום ולכתחלד‪ ,‬צריך להביא הבכורים עם הקרבן‬
‫ולהראב״ד שכתב שדינם שירקבו וד‪,‬ביא כ^ מירושלמי‬ ‫אף שאינו מעכב‪ .‬ומד‪ ,‬שכתב במנחת חנוך במצוה‬
‫מנחות אולי הוא מדרבנן משום דלא יאמרו שמאלו‬ ‫י״ח דקדבן זד‪ ,‬שהוא לשמחה דשאי להביא אף ביו״ט‬
‫שבכרו אחר הנובר‪ ,‬הביא וצ׳׳ע‪.‬‬ ‫דיוצא בו משום שמחת יו״ט‪ ,‬פשוט לע״ד שאסור‬
‫ואם הפירות יתקלקלו עד לעצרת שכתב הרדב״ז‬ ‫מדין אחר שאין מעדבין שמחד‪ ,‬בשמחה כיון שהקדב^‬
‫שלא יתקדינזו להרמב״ם מסתבר שיפטר גם מלעשות‬ ‫ילפינן משום שנאמד ועזמחת א׳׳א להביאו ביר־ט‬
‫מהם יץ כשהם טובים כדי שיוכל לד‪,‬חזיקם‪ ,‬דיין‬ ‫שחייב בשמחד‪ ,‬מצד יו־־ט ולכן אף אם נימא שהבכורים‬
‫איתרבי שיכול לד‪,‬ביא בכורים אבל לא שיתחייב‬ ‫עצמן אינם שמחה ומותר להביאן מצד עצמן מ״מ‬
‫לעשות יץ כדי לד‪,‬תחייב בבכודיג^ ואף שיין הוא‬ ‫הקרבן שחייבה התורה להביא ביום הבאתו הבכורים‬
‫נחשב מובחר לדין בכורים מ־־מ אין לחייבו לעשות‬ ‫לשמחה ודאי אין יכולין להקריבו ביו״ט ולערב‬
‫ייז•‬ ‫שמחת בכורים בשמחת היום‪ .‬וגם היה מקום לומר‬
‫וגירסת הירושלמי שלפנינו שהוא כדכתב הרדב״ז‬ ‫דהבכורים שגורמים לחייב בשמחה הוא בדין' אין‬
‫הפרישן קודם לחנוכה ועבדה עליהם חנוכה ונרקבו‬ ‫מעדבין שמחה בשמחה‪ ,‬אבל כיון שהרמב׳׳ם מעזמע‬
‫לאחר חנוכה לא קדעזו ופירושו שאם נדקבו אח״ב‬ ‫שסובר דמביאין הבכורים ש׳׳ט שאין הבכורים עצמן‬
‫לא נדקבו קדשו לא מובן כלל‪,‬‬ ‫לא קדשו ואם‬ ‫בשם שמחד‪ ,‬אבל הקדבן נראה שגם להדמב״ם אין‬
‫ולבן מסתבר כגידסת ד‪,‬פ״מ שהםשני דינים והוא‬ ‫מביאין ביו״ט מטעם זה‪ ,‬וא״ב יקשה מ*ט מביא‬
‫בדין אחד כד‪,‬גידםא שהביא הראב״ד מידועזלמי‬ ‫הבכורים להדמב־־ם בעצרת הא אין להביא לכתחלה‬
‫מנחות ולדינא הוא כדסובר הדאב״ד בב׳ הדינים‬ ‫בלא הקדבן‪.‬‬
‫והטעם נכון' כדבאדתי לד‪,‬ראב״ד‪ .‬אבל משמע שגם‬ ‫ולכן נראה שרק בכורים אלו כיון שכבר הביאם‬
‫הדאב״ד לא היד‪ ,‬לו גירסא זו בירושלמי דבכורים‬ ‫ומונחים שם הוא כמו שהביא בלא קרבך שאין‬
‫מדלא הביא מכאן שנאמד במקומו‪ .‬עכ״פ שיטת‬ ‫מדחין אותו להמתין ער שיביא קרבן ולכן אין‬
‫הראב־׳ד ברורה ול״ק עליו כלום ועזיטת הרמב״ם‬ ‫מדחין אותו למחר גם בבכורים אלו כיון שהם‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫*"׳>• ’ י’יי׳‬ ‫שם מונחים ומובאים מתחלר‪ .,‬וגם התום׳ חיצוניות‬
‫לא יפלגו בזה דלא כמהרי״ט אלגזי שעושר‪ ,‬מחלוקת‬
‫ביניהם דהתום׳ חיצוניות איירי בתחלת הבאה שצריך‬
‫להביא אחר עצרת ובזה יודר‪ ,‬גם הרמב״ם שבשביל‬
‫סימן ב‬ ‫הקדבן לא יביא לכתחלה עד אחר עצרת ולא הוצרך‬
‫בענין שערים ללןדש ?דשים‬ ‫לכתוב זד‪ ,‬דכיון שכתב שצריך קרבן פשוט שאין‬
‫במלןרש ראשון‬ ‫להביא ביו״ט‪.‬‬
‫וטעם הדאב״ד רפידות שנתבכדו אחד חנוכה‬
‫צום העשירי יהי׳ לששון ולשמחה תרפ׳׳ז‪ ,‬ליובאן‪.‬‬ ‫שפטודין מבכורים משום שאינם אלא פסולת חפירות‬
‫מע״כ אדוני אבי מורי ורבי הגאון הגדול מוהר״ר‬ ‫ודינם כתאנים סודות ומדוקבות שלא קדקוו‪ ,‬לא‬
‫דוד שליט״א‪.‬‬ ‫קשר‪ ,‬עליו כלום ממה שכמה פידות שמתבכרי^ אחד‬
‫במאי דבדיק לן א״מ בדש״י שבת דף ל׳ שכתב‬ ‫חנוכד‪ ,‬שד‪,‬ם טובים‪ ,‬דתמרים שבד‪,‬רים ופידות‬
‫דבקו שערים של בית קדשי הקדשים‪ ,‬הא‬ ‫שבעמקים נמי יש בד‪,‬ן טובים אבל כיון שהרבה‬
‫בק׳׳ק לא היו שעדים אלא פרוכת‪ ,‬הנד‪ ,‬לא מצאתי‬ ‫מד‪,‬ן אינם טובים נחשבו כולם שאינם מן המובחר‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫רו ד שי ם‬ ‫אגרות‬ ‫שמד‬

‫ובבנין דלעתיד ביחזקאל פרק מ׳׳א בפסוק ג׳ מפרש‬ ‫מקור נכון שלא היו שערים ואדרבה משמע גם‬
‫המלבי׳׳ם נסי שיהיו דלתות לקה׳׳ק וכן איתא בצורת‬ ‫ברש״י מנחות דף צ״ח שהיו שערים‪ ,‬שכתב בד״ה‬
‫הבית שלו‪ .‬ואף שמה שמפרש בפסוק כ״ג שקאי‬ ‫בפרוכת פרוכת היתד‪ ,‬פרוסה בפתח כית ק״ק לצניעות‬
‫ולקדש אפתח של קה׳׳ק אינו כפירוש הראשונים דד‪,‬וא‬ ‫בעלמא ולא משום מחיצה דהא אמה טרקסיז הואי‬
‫פרש׳׳י שם וכן בפי׳ הר׳ שמעיה במדות רפ׳׳ד שפירש‬ ‫במקדש ראשץ' עיי״ש‪ ,‬וכוונת רש״י דמאחר שהיה‬
‫שהוא לפתח ר‪.‬ד‪,‬יכל ולקדש הוא כלפי פנים ו ה פי׳‬ ‫כותל היו גם דלתות ולא הוצרכו לפרוכת אלא‬
‫הרא״ש שם וגם לפי׳ הרמב״ם צריך לפרש כן בהקרא‬ ‫לצניעות בעלמא‪ ,‬ומחמת ‪1‬ה שפשיטא לרש״י שלא‬
‫אבל משאר מקומות משמע שיהיו דלתות‪ ,‬עכ׳׳פ‬ ‫הוצרכו במקדש ראשון לפרוכת כתב שם וכי תימא‬
‫במקדש דאשון' משמע ודאי שהיו דלתות‪.‬‬ ‫לוקמא במקדש שני דהוי פרוכת משום דהוקשה‬
‫קצת לומר שהיה פרוכת אף שלא הוצרכו לכן‬
‫והנס שהיו דוחקין ובולטין בפרוכת כשני דדי‬
‫הוצרך להוכיח בראיות שא״א לומר דאיירי במקדש‬
‫אשה צריד לומר דהיה נעשה כשפותחין הדלתות‬
‫שני ומוכרחין לומר שאיירי במקדש ראשון והיה‬
‫וגם אפשר שד‪,‬יו בולטין דרך הדלתות והיה נס‬
‫שם הפרוכת אף שלא הוצרכו לה לצניעות בעלמא‪.‬‬
‫כפול זהו הנכון לע׳׳ד‪.‬‬
‫ועיין ביומא דף נ״ד שאיתא בגם׳ כהוכחת רש״י‬
‫ועיץ בתויו׳׳ט פ׳׳ז דתמיד שמה שפי׳ הרע׳׳ב‬
‫שהקשה על הא דא׳ר קטינא שמגללין לעולי רגל‬
‫הגביה לו את הפרוכת הוא בפתחו של אולם שלא‬
‫את הפרוכת ומראין להם אח הכרובים במאי עסקינן‬
‫היד‪ ,‬לפתחו של אולם דלתות שיפד‪ ,‬פי׳ ולא כהכ״מ‬
‫אי במקדש ראשון מי הואי פרוכת אי בשני מי‬
‫בפ״ד‪ ,‬מכלי המקדש הי׳׳א שלהרמב׳׳ם שסתם צריך‬
‫הוו כרובים‪ ,‬ומתרץ לעולם במקדש ראשון ומאי‬
‫לומר שגם על פתח הד‪,‬יכל היה פרוכת משום דלא‬
‫דבבי והוצרך להוכיח מהא דאר״ו‬ ‫פרוכת פרוכת‬
‫שמענו זה בשום מקום והוא תמוה מאד דד‪,‬א מפורש‬
‫אמד רב דבמקדש שני היו י׳׳ג פרוכות שמהן אף‬
‫דד‪,‬יה שם פרוכת כר״ז אמר רב ביומא שם וכתובות‬
‫למקומות שהיו שערים ופרש״י וכי היכי דבמקדש‬
‫דף ק׳׳ו‪ ,‬וזה קשר‪ ,‬גם על הרע׳׳ב שדחק לפרש‬
‫שני היו פרוכות כנגד הפתחים ד‪,‬״נ במקדש ראשון‪,‬‬
‫על האולם דוקא‪ ,‬ואף על ד‪,‬כ״מ שכתב רק שלהרמב׳׳ם‬
‫וזה שהוצרך לראיה זו כדפירשתי משום שהם שלא‬
‫צריך לומר שד‪,‬יד‪ ,‬שם פרוכת הא מפורש זה בגמ׳‬
‫לצורך אלא לצניעות בעלמא‪ ,‬ראם לא היו דלתות‬
‫וצע׳׳ג‪ ,‬והרא׳׳ש פי׳ על פרוכת שבהיכל שהיה‬
‫לא היד‪ ,‬צריך לראיה ממקדש שני דאיך היה אפשר‬
‫לצניעותא‪ ,‬וזה מדוייק‪.‬‬
‫להיות פתוחים לגמרי גם בלא פרוכת דד‪,‬א יזונו‬
‫בנך ותלמידך‪,‬‬
‫עיניהם בכל יום מק״ק דרך הפתח‪ ,‬ומצינו שאף‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫באומנין' הקפידו בכך כדאיתא במדות פ״ד מ״ה‬
‫והובא בפסחים דף כ״ו וגם לא היה מקשר‪ ,‬מתחלה‬
‫מי הואי פרוכת דהא לא היה אפשר בלא זה‪ ,‬אלא‬
‫ודאי שברור לגם׳ שהיו דלתות לק״ק ולא הוצרכו‬
‫סימן ג‬ ‫לפדוכת ולכן היה מקשה שלא היה שם פדוכות‬
‫כיון דהיו דלתות וד‪,‬וצדד לתדץ שמ״מ היו שם‬
‫אם היה במקדש כלי פחות מרביעית‬ ‫לצניעותא בעלמא ולהוכיח מר״ז אמר רב ממקדש‬
‫שני‪.‬‬
‫ועיינתי בקראי במלכים כתוב שלפתח הדביר‬
‫כ׳ אדד א׳ תשי׳׳ד‪.‬‬
‫עשה דלתות ומשמע מפסוקים הקודמים שהדביר‬
‫מע״כ ידידי הדב הגאון מהד״ד שמואל טוביה‬
‫הוא מקום קדשי הקדשים או כפרש״י שם שהוא‬
‫שטערן' שליט״א רב בקענזעס סיטי‪.‬‬
‫האמה טרסקין שלפנים ממנו הוא קה״ק‪ ,‬ובהאמה‬
‫בד ב ר מה שחידש כתר׳׳ד‪ ,‬דמספר השבע מדות‬ ‫טרסקין היה פתח שהוא לק״ק א״ב מפורש שהיו‬
‫שבמקדש שהקטנה היתד‪ ,‬לא פחות מרביעית‬ ‫דלתות לפתח בית קה״ק ומוכרח כן דבתר הכי‬
‫לא היה זה אלא במדות אבל בכלים שלא נעשו‬ ‫כתיב ש ‪ p‬עכור‪ ,‬גם לפתח ההיכל אלמא שמתחלה‬
‫למדד‪ .‬היו גם כאלו שפחותים מרביעית‪ ,‬הוא נכון‬ ‫איירי שהוא לפתח קה״ק וכן מפורש בפי׳ המלבים‪.‬‬
‫מסברא דכמו שלא היתה מדה למזרקות שמקבלין‬ ‫ובדד‪,‬״י מפודש שהיו דלתות לקדש הקדשים דכתיב‬
‫הדם ולא היו שוין לד‪,‬מדות בשיעורם שודאי היו‬ ‫ופתח הבית דלתותיו הפנימיות לקדש הקדשים עיי״ש‪.‬‬
‫שמה‬ ‫מ שה‬ ‫חדשים‬ ‫אגרות‬
‫דד‪,‬יו כשדין לקבלה והולכה אף שאז היד‪ .‬מוטל העבודה‬ ‫שם גם ד‪,‬מהזיקים במדד‪ ,‬שליכא כלל בהשבע מדות‪,‬‬
‫דוקא על אהרן אלמא דהיתה הודאת שעה שקבלה‬ ‫כ״כ יש לד‪,‬יות שד‪,‬יו כלים שלא ד‪,‬יו מהזיקים‬
‫והולכד‪ ,‬לא יחשבו עבודד‪ ,‬בקרבנות ראותו היום‬ ‫רביעית‪ .‬דכי ד‪,‬וא דין אף במדות שלא יד‪,‬יד‪ ,‬כלי‬
‫וא׳׳ב היו כשדין גם באונן אותו היום קבלה והולכה‬ ‫מדד‪ ,‬פהות מרביעית דד‪,‬א גם יותר מרביעית לא‬
‫ומ״מ ילפינן משם פסול אנינות דבשם שמה שהיה‬ ‫דדו‪ ,‬אלא דוקא כל אהת מצומצם במדתד‪ ,‬דוקא‬
‫חשוב עבודה אז דהוא זדיקה היה פסול באונן כ״ב‬ ‫לא פהות ולא יותר ד‪,‬דביעית ד‪,‬יתה דוקא רביעית‬
‫פסול לדורות אף קבלה והולכד‪ ,‬שחשובים עבודה‬ ‫וההצי לוג ד‪,‬יתד‪ ,‬דוקא לא פהות ולא יותר וכן‬
‫לדודות‪ ,‬הנה הוא דחוק מאד דמה׳׳ת נתלה פסול‬ ‫כולם‪ ,‬וכיון שבאלו שלא נעשו למדות היו שמהויקים‬
‫אונן בחשיבות עבודה נימא דדוקא בזריקה פסול‬ ‫במדד‪ ,‬אהדת מכפי המדות אלמא שאין למילף מכלי‬
‫דהא לא נוכל למילף קבלה והולכה מזריקת כדאיתא‬ ‫ד‪,‬מדות א״כ יש לעשות גם כאלו שפהותים מרביעית‪.‬‬
‫בזבחים דף ד׳ לענין לשמה‪ .‬איברא דאין למילף‬
‫וגם ככלים שנעשו ליכש ולא למדה כגון לקדש‬
‫היתד מבני אהרן דאפשר לומד כסברת ב׳׳ג אבל פסול‬
‫הקומץ‪ ,‬מסתכד שהיו פהות מהצי עשדון‪ ,‬שדק ככלי‬
‫ג״ב אין למילף‪ .‬ואולי כוונת כ״ג מדכתיב הן הקריבו‬
‫ולא כתיב הן זרקו משמע דאם אן שם הקרבה‬ ‫המדד‪ ,‬היו דק שתים במדות היבש ודוקא עשדון‬
‫ע׳׳ז נפסל באנינות ודק קבלה ותולכד‪ ,‬מצד הוראת‬ ‫והצי עשדון לא פהות ולא יותר אבל אלו שנעשו‬
‫שעה שלא היה אז עלייהו שם הקרבה הוכשרו ולכן‬ ‫שלא למדה יכלו לעשות כמו שדוצין' וכמו שצדיכין‪.‬‬
‫לדודות ששם הקרבה הוא גם על קבלד‪ ,‬וד‪,‬ולכה לכל‬ ‫אבל ראיה מזבהים דף כ״ב דאיתא דקידוש‬
‫הדינים נפסלו באונן ועדין הוא דוחק אך אולי צריו‬ ‫ידים ודגלים כשדה אפילו בפהות מרביעית אף‬
‫לומד כן מצד הקוקזיא‪.‬‬ ‫שצדיו להיות מכלי שרת שהביא כתד״ה‪ ,‬ליכא‬
‫ולע׳׳ד אולי יש לומר דלקדבנות המלואים היה‬ ‫דיש לפרש שהכלי היד‪ ,‬מהויק רביעית או יותר‬
‫לבני אהרן דין כהן גדול כיון שנמשחו אז הוצרכו‬ ‫אבל לא היו שם מים אלא פהות מרביעית‪ .‬וכדמוכרח‬
‫לעשות איזו עבודד‪ ,‬לחנוך‪ ,‬ולקרבן ד״ח שד‪,‬וא קדשי‬ ‫לומד כן לפי׳ התום׳ התם ד״ה בין שתירצו דאיירי‬
‫דורות היד‪ ,‬להן דין הדיוטים והוצרך אהרן לעשות‬ ‫דהוה ביה רביעית מעיקרא עיי׳׳ש‪ .‬ואף להגליון‬
‫הכל‪ ,‬משום שהעבודה‪ ,‬דאותו היום אף של קדשי דודות‬ ‫שמגיה ברש״י ואותו הכלי א״צ להחזיק רביעית‬
‫היה דוקא בכד‪,‬״ג כמפורש שם אף שלמצות אכילה‬ ‫יש לפרש כן‪ ,‬לא דלא היה יכול להחזיק רביעית‬
‫אף באנינות לא היה החדוקו בקדשי דורות‪ .‬וכן‬ ‫אלא דלא היה בו רביעית‪ .‬אבל עכ״פ הדין אמת‬
‫לא היה החדוש שיש לבני אד‪,‬דן דין כה״ג דק‬ ‫מסברא כדבארתי‪.‬‬
‫לקדשי שעת שהוצרכו להתחנך בהם ולא לקרשי‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫דודות‪ .‬וממילא היה קרבן ראש חודש דאותו היום‬
‫חמוד שאף הקבלה וההולכה היו פסולין בבני אהרן‬
‫שהן הדיוטים רק באד‪,‬דן שהיה הכ״ג אף שבקדבנות‬
‫המלואים היו כשדין לקבלה והולכה ומסתבר שגם‬
‫לזריקה‪ .‬ונמצא שהיו ג׳ חדושים באותו היום‪ ,‬א׳‬
‫פימן ד‬
‫שדוקא הכ״ג יקריב‪ ,‬ב׳ שגם בני אהרן היה להו‬
‫דין ב׳׳ג‪ ,‬ג׳ שמחוייבין לאכול אף באנינות‪ .‬ובקרכן‬
‫ראש חודש שהוא קדשי דורות לא היו שני החרושים‬ ‫בענין עבודה דיני אהרן בשמיני‬
‫האחרונים אבל הראשון שדוקא הכהן גדול יקריב‬ ‫למלואים‬
‫היה גם בו וממילא היה חמור עוד במלואים לענין‬
‫הדוש דבכ׳׳ג‪ .‬ועדין צ״ע‪.‬‬ ‫ב׳ תמוז תרפ׳׳ו ליובאן‪.‬‬
‫ב״ג אוהבו בלו׳׳נ‪,‬‬ ‫מע׳׳ב דודי הגאון תגדול מהר׳׳ר יעקב קאנטראוויץ‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫שליט״א‪ ,‬הגאב׳׳ד טימקאוויץ שליט׳׳א‪.‬‬
‫מ ה שתירץ כ׳׳ג קושיתי בפדש״י בזבחים דף ק׳׳א‬
‫ד׳ה משה שכתב וד‪,‬לא עלי הטלת כל העבודד‪,‬‬
‫וכ״ג אני ומקריב אונן‪ ,‬הא מפורש בקרא שהיו כשדין‬
‫לקבלת והולכת הדם שפסולין ג׳׳ב באונן‪ ,‬דמאחד‬
 ‫משה‬ ‫‪ p‬דש'ים‬
‫האכילה כדפרש׳׳י שם לש אף כשהבשר טד‪,‬ור לא‬
‫הותר באכילה ע״י זריקה דטמאים אף למ‪-‬ד הותרה‬
‫וכ״ש למ״ד דחויד״ וא־־כ לא קשה כלום ממה שד‪,‬רמב״ם‬
‫סובר דד‪,‬יתר דבצבור הוא ע״י ציץ‪.‬‬
‫ומש׳׳ב כתר״ד‪ ,‬אולם דברי הדמב״ם נכונים‬
‫וברורים לפי דברי תוס׳ יומא דלמ״ד דחויה אסור‬
‫הבשר וד‪,‬רמב״ם פוסק דטומאד‪ ,‬דחויד‪ ,‬ולכן שפיר‬
‫פסק דאין הקדבן נאכל‪ ,‬לא מובן כוונתו וכי דק‬
‫הרמב״ם שקרבן צבור הנקרב בטומאה לא נאכל‬
‫הבשר אף כשד‪,‬בשר טהור הוא דין מוקשד‪ ,‬שצריד‬
‫לתרצו‪ ,‬הא אדרבה כן משמע פשטות לשון המעונד‪,‬‬
‫דפסחים שסתם ואינן נאכלים בטומאד‪ ,‬שד‪,‬וא אף‬
‫כשלא נטמא הבשר‪ ,‬וש הא הוכחתי דסובר דש״י‬
‫ואף למ׳‪-‬ד הותרה כתבתי שיש לומר כן‪ .‬ודק שצדיד‬
‫טעם לחלק מדם שנטמא חרקו שהותר גם המור‬
‫לאכילה כשהוא טד‪,‬ור ועל זה לא מתורץ כלל בזה‬
‫שד‪,‬רמב״ם סובר דחויה דעכ״פ עדיף זד‪ ,‬מדם של‬
‫קרבן יחיד שנטמא שגם לא דחויד‪ ,‬ואסור לזורקו‬
‫ום״מ כקועבר וזרקו הותר גם הבשר לאכילה וא״ב‬
‫איזה טעם הוא שבשביל שד‪,‬יא דחויה לא יותר‬
‫הבשר לאכילה‪ ,‬ונמצא שאין בזה שום תירוץ כלל‬
‫זה לא הותר אלא להכשיר הקרבן לאפוקי צבור‬
‫אלא צריך לתרץ בחלוקי שהוא נכון אף למ״ד הותרה‬
‫וכ׳׳ש ששייך לחלק למ״ד דחויה‪ .‬ואין הכרח לומר‬
‫דהרמב״ם הוא דק מחמת שסובר דהויה סובר שאסור‬
‫הבשר אף כשהוא טהור כדסברי התוס׳ יומא כדבארתי‬
‫אלי בי^ בספרי שם אלא אפשר דאף למ׳־ד ועתרד‪,‬‬
‫בקרבן יחיד אף שהוא רק בדיעבד שעבר וזרק‬
‫סובר דאסור הבשר‪ ,‬דסברת התוס׳ לחלק לענין היתר‬
‫הבשר כשהוא טהור בין מ״ד הותרה למ‪-‬ד דהויה‬
‫סברא דחוקד‪ ,‬היא ולעעוות מחלוקת חדקזד‪ ,‬ביניהם‬
‫בלא שום ראיה‪ ,‬ובספרי שם בארתי מה שהוכרחו‬
‫התוס׳ לחדקז זה אבל הקשתי עלייד‪,‬ו ונשארתי בצ״ע‪,‬‬
‫ומדברי כתר״ה משמע שפשוט לו סברת התוס׳ תה‬
‫לא נכו^ כלל‪.‬‬
‫ומש״ב כתר״ה שניחא מה שלא תירץ הכ״מ‬
‫בספ״י ממעד‪,‬׳׳ק דמש״ב הרמב׳׳ם שנאכל לטד‪,‬ודים‬
‫אי ‪T‬י שלא נגעו בבשר שד‪,‬וא מטעם שסובר דאף‬
‫כשד‪,‬בשר טד‪,‬ור אסור לאבלו בית שהקריבוהו טמאים‬
‫הנה בספרי כתבתי שם זה סוף ד״ד‪ ,‬עכ׳־פ עיי״ש‪.‬‬
‫ואין צורך לומר משום דסובר דחויה דאף לט״ד‬
‫הותרה אפשר סובר כן כדלעיל‪ .‬ודברי הרש׳׳ש ב״ק‬
‫שמוכיח דנאכל לטהורים אם לא נטמא הבשר כתבתי‬
‫בספרי שם פוף ענף א׳ שלא נכון כלל דד‪,‬א אף‬
‫לתוס׳ יומא שציין אינו נאכל לרב ששת דסובר‬
‫דהויה‪ ,‬וראייתו אינו כלום דאיירי שהקריב כהן טד‪.‬ור‬
‫כדכתב במד‪',‬ב‪.‬‬
‫אגרות‬ ‫שמו‬
‫סימן ה‬
‫בעניו סרבן טומאה בצבור שהבשר לא‬
‫נטמא לענץ אכילה והערתו על‬
‫ספרי סי׳ פ״א ענה א׳‬
‫פורים תשט״ז‪.‬‬
‫מע״כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוז־‪.‬ר״ר טשה‬
‫הלוי שטיינבערג שליט׳א הגאביד בראדי‪.‬‬
‫הנ ה מה שהקשר‪ .‬כתר״ה על מה שכתבתי בספרי‬
‫על ב״ק סי׳ פ״א ענף א׳ לרש״י וד‪.‬רמב״ם‬
‫שסוברין דקרבן צבור שקרב בטומאה אינו נאכל‬
‫אף שלא נגעו בבשר שד‪.‬וא טשום שהקרבת טמאים‬
‫אינו מתיר באכילה‪ ,‬וחלקתי ממה שבדם שנטמא‬
‫וזרקו שהציץ מרצד‪ .‬הותר הבשר כשהוא טהור לאכילד״‬
‫שהוא רק בטומאת הדם שכיון שמרצה הציץ הוא‬
‫בזריקת דם טד‪,‬ור שמרצה לגמרי אף להתיר הבשר‬
‫באכילה ולא בטומאת הגוף דכהנים העובדים שדק‬
‫מחמת שהוא קרבן צבור כשרים להקריב שמצד‬
‫ידי חובתן' ולא לד‪,‬תיר באכילה‪ .‬מהא שד‪,‬רמב״ם‬
‫בפ״ד מביאת מקדקז ה ‪ r‬שגם הא דקרח צבור קרב‬
‫בטומאת הגוף הוא מצד שד‪,‬ציץ מרצה ומ״מ לא‬
‫נאכל‪ ,‬הנה כוונתי בהחלוק הוא ח ה שמרצה אף‬
‫הוא בזריקת דם טד‪,‬ור אף להתיר באכילה אף שהוא‬
‫ע״י ריצוי ציץ דכיון שעכ״פ מרצד‪ ,‬הציץ הוא‬
‫לגמרי אבל לא בהיתר שד‪,‬וא רק בקרבן צבור שהוא‬
‫בטומאת הגוף שרק מחמת שד‪,‬וא קרבן צ ‪n‬ר כשרים‬
‫להקריב שמצד זה לא הותר אלא להכשיר הקרבן‬
‫לאפוקי צבור ידי חובתן ולא להתיר באכילה אף‬
‫להסוברין דלד‪,‬יתר צבור לא בעי ציץ ואף למ״ד‬
‫הותרה וכ״קו להסובדים רבעי ציץ שהוא דוקא‬
‫להכשיר הקרבן‪.‬‬
‫והטעם פשוט דבקרבן יחיד אין לומר דהתורר‪,‬‬
‫מקפדת שיוכשר קרבנו אף שנטמא הדם דד‪,‬א אסור‬
‫לזרוק הדם שנטמא אף שממילא יופסל הקדבן אן■‬
‫שמ״מ הכשירה כשזרק בדיעבד ע״י ריצוי ציץ לכן‬
‫הוא גם ריצוי לאכילה כמו לד‪,‬כשר הקרבן דמ״ען‪ ,‬אבל‬
‫בהכשר דטומאת הגוף בקרבן צ ‪n‬ר שאף למ״ד דחויה‬
‫הא מחוייבין להקריב לכתהלד‪ ,‬בטומאה שהוא משום‬
‫שהקפידה תורה שיקריבו הצבור קרבנות המחוייבין‬
‫וד‪,‬שמיענו מתני׳ דפסחים דף ע״ו דהקפידא הוא רק‬
‫להכשיר הקרבן לאפוקי צבור ידי חובתן ולא לד‪,‬כשר‬
 ‫שמז‬ ‫מ שה‬ ‫קדשים‬
‫לשמא ימות וא׳׳ב גם ד״ש דסובר התם כר׳ יהודה‬
‫נמי חועזש למיתה וסובר טומאה דחויה וליכא לדידיה‬
‫ב׳ התירוצים‪ ,‬וצריך לומר בע׳׳ב שיש לו איזה‬
‫טעם אחר‪ ,‬ולכן' לא הקשה זה גם לד׳ יהודה ורק‬
‫מטומאת בשר הקשה באם נזדמן בפנים שאין חציץ‬
‫על מצחו‪ .‬וגם להדמב׳׳ם שסובר רבעי ציץ לדחות‬
‫טומאה בקרבן צבור מסתבר שבלא ציץ יפסל אף‬
‫בדיעבד כשליכא אחר דמש׳׳ב התום׳ דכיון דא״א‬
‫להיות על מצחו דחיא טומאה כיון דקדבן צבור הוא‪,‬‬
‫הוא רק מצד מידי דהוה אטומאת נברא דלא מרצי‬
‫ציץ עלה ודחיא טומאה כמפורש בדבריהם‪ ,‬וא״ב‬
‫להרמב״ם דנם בטומאת גברא הוא מצר ריצוי ציץ‬
‫יהיה פסול נם בדיעבד‪ ,‬וברייתא ראם אין שם אלא‬
‫הוא אומרים לו הוי פקח ושתוק הוא דוקא כשישנו‬
‫הציץ על מצחו‪ ,‬וא׳׳ב אין שי ‪ T‬כלל תירוצו דבדיעבד‬
‫אם אירע טומאה אמרינן עכ״פ דחויה כקושית התוס׳‪,‬‬
‫דלהרמב׳׳ם לא אמדינן דחויה בלא ציץ והיה פסול‪.‬‬
‫ולכן אין תירוצו כלום אף ששיבחו וקראו אמת‪.‬‬
‫אלא בזמן שהוא על מצחו דתקשה לדידיה כ״נ‬
‫וכוונת הכ׳־מ בשם הרי׳׳ק שכתב שאותה קועויא‬
‫אינה מוכרחת שהשאג׳׳א בסי׳ ל׳׳ח הקשה כיון' דר׳׳עו‬
‫ור׳ יהודה חשבוה לקושיא מאן חשיב ומאן ספץ‬
‫לומר שאין קושיא זו מוכרחת‪ ,‬נראה לע׳׳ד דלהרמב׳׳ם‬
‫שאם דחויה מצריך ריצוי ציץ ולמה שכתבתי שלכן‬
‫פסול בדיעבד אף כשאין לו אחרת א״ב היה נמצא‬
‫שעל עבודות פנים ליכא כלל דין דבמועדו אף בטומאה‬
‫לכן מוכרחין לומר או דאף באינו על מצחו מרצה‬
‫כר׳׳ש או רעל עבודות הפנים דחיא טומאה בצבור‬
‫אף בלא ציץ‪ ,‬ולא קשה להרמב׳׳ם קועזית התום׳‬
‫ואולי מזה הוא מקורו‪ .‬ולבן לר׳ יהודה שדריש‬
‫מצח מצחו ואית ליה קרא יתירא שדוקא עודהו על‬
‫מצחו מרצה לא היה קשה אף אם היה טובר טומאה‬
‫דחויה בצבור ובעי ציץ שמ׳־מ בעבודות פנים דיויב‬
‫דוחה אף בלא ציץ ולכן רק לרוחא דמלתא מחמת‬
‫שר׳ יהודה סובר כן תירץ לו שטומאה הותרה‪.‬‬
‫ונמצא שהקושי׳ דר״ש ודאי קושיא גדולה היא‬
‫שמכרחת לומר דבר חרוש אבל כוונת הפ׳מ בשם‬
‫הרי׳׳ק דאינה מכרחת לומר דוקא דאף באינו על‬
‫מצחו מרצה או דטומאה הותרה רק משום שיותר‬
‫היה מסתבר שהחדוש הוא רק ממה שמצינו גם‬
‫במק׳־א כמו לר׳׳ש שהוא מצד שמצח מצחו לא משמע‬
‫לו‪ ,‬ולר׳ יהודה משום שסובר טומאה הותרה אבל‬
‫להרמב׳׳ם שהדין' הוא שדחויה ואץ על מצחו אינו‬
‫מרצה הוי מצד זה הכרח לדבר חדעז ממען שאף‬
‫שבכל קרבנות צבור בעינן ציץ לדחות טומאה‪.‬‬
‫בעבודת פנים ביו׳׳ב אין צריך‪.‬‬
‫אגרות‬
‫ולמה שכתבתי שנם למ״ר הותרה אסור הבשר‬
‫יקשה קושית הנבורת ארי והדש״ש ביומא דף ד‬
‫שצריך הזאה משום שעיר ה ^ ו ן הנאכל דהיכא‬
‫דאיכא שירים מהדרינן אטהדה‪ .‬אבל לא קשה כלום‬
‫דהא הוא רק מעלה בעלמא בשביל עבודת יוה‪-‬ב‬
‫דלעבודות יום אחר וכן לאכילת קדשים אין חוששין‬
‫כלל למי שהוא בחזקת נזהרה להזות עליו ולכן נם‬
‫בשביל אכילת השעיר אין' לחוש כלל ואין להזות‬
‫עליו בשביל זה ונם עתה שמזין עליו אין שום‬
‫זהירות באכילת השעיר יותר משאר קדעזים דהא‬
‫מתחלק לערב לכל הבהנים אף שעליהם לא הזו‬
‫ואיך נחוש בשביל חשש נזומאת הבשר שקיל מנזומאת‬
‫הנוף לכן הומזש להזות הוא רק בשביל ההקרבה‬
‫שהוא מעבודת היום שלכן מקשה שפיר שאם הותרה‬
‫הזאה למה לי )וס׳ נבורת ארי אין אצלי לעיין בו(‪.‬‬
‫ומה שתירץ מהר״ץ חיות על קוקזית הכ״מ בשם‬
‫מהר״י קודקם בפ׳׳ד מביאת מקדש ה״ח דהרמב״ם‬
‫שפסק נזומאה דחויה איך פסק דאין הציץ מרצה‬
‫ביוה״ב יוכיח שאין עודד‪,‬ו על מצחו ומרצה משום‬
‫דמפרש דרק לד׳ יהודה שסובר דמיתה שכיחא מקשה‬
‫ר״ש קושית ד‪,‬נמ׳ מדוע לא מפדישין כ״נ מטומאת‬
‫המת משום דצריך לאהדורי על טהרה אבל לדינא‬
‫שאין חועושין למיתה לא קשה כלום ראם אירע‬
‫טומאה הא דחיא ומותר להקריב ולהפריש אין‘ צריך‬
‫משום דלא שכיחא‪ ,‬שהקשה עליו כתד״ה הא קושית‬
‫ר״ש בטומאת בשר דהציץ מרצה ולא בטומאת הנוף‬
‫שלא מרצה ציץ וניחא לכתר״ה משום דהתירוץ‬
‫הוא להרמב״ם שנם בטומאת הנוף סובר שצריך‬
‫ציץ לרצות לדחות בצבור‪ .‬אבל לע״ד אף להרמב׳׳ם‬
‫שייך קושית ר״ש רק בטומאת מזור רעל טומאת‬
‫הגוף דכ״נ כיון שסובר דחויה לא יעבוד הכ״נ אלא‬
‫הכהן שהתקינו תחתיו ואף שלא מצאתי זה ברמב׳׳ם‬
‫הוא פשוט ומפורש זה בתום' יעזנים דף ו' סד״ה‬
‫הפרישהו דקצת תקנה עשו לטומאת מת בהתקנת‬
‫כהן אחר עיי״ש‪ ,‬דהא מחזירין אף על משמר אחר‬
‫להרמב״ם שם הי״ד וכ״ש שיש לחזור בנטמא כ״ג‬
‫לכהן האחר אף בעבודות דבחוץ שאיכא ציץ וא‪-‬ב‬
‫לא היה ניחא לר׳ יהודה אף אם היה סובר כר״ש‬
‫דהציץ מרצה אף כשאינו על מצחו דעכ׳־פ היה לן‬
‫להפרישו מטומאת מת בדי שיעבוד הכ׳׳ג‪ .‬אלא‬
‫מוכרחין לומר דלא הקשה לו ר״ש מזה מאיזה‬
‫טעם ואולי לא ידע ר״ש שר׳ יהודה חושש למיתה‪.‬‬
‫ועיין בגיטין דף כ״ח שאביי ורבא מפרזזוין הא‬
‫דאוסר ר׳ יהודה באומר שני לוגין שאני עתיד‬
‫להפריע! משום דחייעו לבקיעת הנוד ומוכיחין דחייש‬
 ‫משה‬ ‫ר!דשים‬ ‫אגרות‬ ‫שמח‬

‫דאין למשקין טומאה בל עיקר‪ ,‬ולבן מקשה ר״ש‬ ‫והיה מקום לומר לפ״ז שבבל קרבנות צבור‬
‫לר׳ יהורה שפיר‪ ,‬אבל הרמב״ם שסובר בר״א ובר׳‬ ‫מורה ר׳ יהורה שטומאה רחויר■ בצבור‪ ,‬ורק לב״ג‬
‫יוסי בן יועזר אליבא ררב שגם טומאת עצמן אין'‬ ‫ביוה״ב אף בבל עבורותיו גם באלו שנושא הציץ‬
‫למשקין ליבא קושיא שהרי אין שייך טומאה בעבורות‬ ‫סובר שהותרה רביון רלעבורות פנים מוברחין לומר‬
‫פנים‪ ,‬אבל א״ב יקשה על הב״מ בשם מהרי״ק‬ ‫מצר הקרא רבמוערו שהותרה בהו טומאה לב״ג‬
‫שהקשו זה ורחקו לתרץ‪ .‬וצריך לומר שהוא מטעם‬ ‫יליף מזה גם עבורות חוץ שביו״ב לב״ג שהותרה‬
‫שהרמב׳׳ם סובר שקטרת מצר חיבת הקרש מק״ט‬ ‫בהו טומאה‪ .‬וניחא לשונו הנח לב״ג ביו״ב שטומאה‬
‫טראורייתא בראיתא בלח״ט פ״ו מאי״ט ה״ח והביא‬ ‫הותרה לו בצבור ואם הוא מרין טומאה הותרה‬
‫ממה רבהריא פסק הרמב״ם בפי׳׳ח מפסוה״ט הי״ב‬ ‫בצבור שבבל הקרבנות היה לו רק לומר הנח ליר׳ב‬
‫שאובל בזית מלבונה שנטמאה אחר שנתקרשה בבלי‬ ‫שטומאה הותרה בצבור‪ ,‬לבן משמע שבבל קרבן‬
‫לוקה א׳׳ב הוא מראורייתא ובן סובר הב״מ בסוף‬ ‫צבור סובר רחויה בר״ש ורק לב״ג ביו״ב סובר‬
‫פי״ח דלהרמב״ם הוא מדאורייתא וחייב מלקות על‬ ‫שהותרה ולבן אמר הנח לב״ג שטומאה הותרה לו‬
‫לבונה וקטרת שנטמאו וצריך לומר שמה שבספ״י‬ ‫רוקא‪ .‬אף שלא הותרה בשאר קרבנות צבור‪ ,‬ו ‪p‬‬
‫מטו״א סובר דחיבת הקדש הוא רק מררבנן הוא‬ ‫לא ביו״ב בעבורות שרשאי גם בר^ הריוט לעבור‪.‬‬
‫רק לענין הבשר אבל במה שנחשבין באובלין מצד‬ ‫ואם נימא בן נמצא שפסק הרמב״ם בר׳ יהורה בבל‪.‬‬
‫חיבת הקדש לקבל טומאה אם יוכשרו הוא מדאורייתא‬ ‫ומה שלא הזביר בפירוש רביר׳ב שאני שא״צ ריצוי‬
‫וא׳׳ב שייך להרמב״ם טומאה בעבודת הקטרת שבפנים‬ ‫ציץ לפי שהוא לרינא בבלל שבתב בה״י בל קרבנות‬
‫ומקשו שפיר אבל יש לתרץ בדלעיל‪ ,‬ואולי הוא‬ ‫הצבור קבוע זמנם לפיבך רוחין' את השבח ואת‬
‫גם בוונת הב״מ בשם הרי״ק בדבארתי‪.‬‬ ‫טומאת המת‪ . ,‬וגם יר־ב בבלל זה אף שבעבוחת‬
‫הפנימיות ליבא ריצוי ציץ ובע״ב הא שבתב שצריך‬
‫ומה שד‪,‬ביא בתר״ה קושיא נפלאה מהגר״י‬ ‫ציץ הוא על שאר קרבנות צבור‪ ,‬ואם נימא בן‬
‫וויידענפעלד דבעבודת פנים ליבא אלא פר ושעיר‬ ‫נמצא שבנטמא הב״ג יובל לעבור בעצמו רלא ברבתבתי‬
‫שר״ש אית ליה דפרים ושעירים הנשרפים אין‬ ‫לעיל להרמב״ם אך אף לפ״ז היה יותר מסתבר‬
‫מטמאין טו״א וליבא בלל טומאה‪ ,‬לע״ד אינו בלום‬ ‫שהרמב״ם שטתם טומאה רחויה הוא אף ביר׳ב אך‬
‫מתהי טעמי חרא דבללא דה״ש הוא רק לענין טומאת‬ ‫שבעבורות פנים רחיא אף בלא ציץ ברלעיל רלא‬
‫אובלית משום דאובל שאין אחה יבול להאבילו לאחהים‬ ‫בר׳ יהורה בחלוקו יו״ב משאר קרבנות צבור ובשנטמא‬
‫לא קרוי אובל‪ ,‬אבל לדם שהוא בהין טומאת משקץ‬ ‫הב״ג יצטרך בהן שהתקינו לעבור להרמב״ם‪ .‬אבל‬
‫גם לר״ש הוא בדין משקה אף שאסור בהנאה ולא‬ ‫בסנהררין רף י׳׳ב מפורש שמוביח מבאן שר׳ יהורה‬
‫הי״ל שעת הבושר ואף דגם במשקה בתיב אשר‬ ‫סובר בבל קרבן צבור אף בפסח טומאה הותרה‬
‫ישתה לא מצינו שדריש זה ר״ש לענין שצריך‬ ‫והגירטא שם הנח ליוה״ב שטומאה הותרה בצבור‬
‫שיהיה מותר לאחרים וידרוש גם הוא פהט למשקה‬ ‫בלא תיבות לב״ג ולו וא״ב בטל פירוש זה אלא‬
‫סהוח בה׳׳א או להבות הדם בר׳ יהודה בספהא‪.‬‬ ‫ברלעיל‪ ,‬ולא מסתבר לומר שפליגי הסוגיות אליבא‬
‫ועוד הא אין מועלין בדמים מדאוהייתא אף לה״ש‬ ‫רר׳ יהורה‪.‬‬
‫במפורש ביומא דף נ״ט ומפוהש ‪ p‬במעילה דף‬
‫והנה בעצם הקושיא שהביא בתר״ה מם׳ משנת‬
‫י״ב שר״ש אומר דם בתחלתו אין מועלין וא״ב‬
‫חבמים רבעבורות פנים הא ליבא אלא רם וקטרת‬
‫מוחה מן התוהה להשקות דם הפר והשעיר לעבו׳׳ם‬
‫שרם קרשים לא מק״ט בלל ברפסק הרמב״ם בפ״י‬
‫והוי זה משקה שאתה יבול להשקותו לאחהים‪ ,‬ולבן‬
‫ברב ראמר רבן ממש בפסחים רף‬ ‫מטו״א הט״ז‬
‫מק״ט לה״ש שסובה דטומאת משקין דאוהייתא אף‬
‫ט״ז‪ ,‬וקטרת שאינו אובל אלא מרין' חיבת הקרש‬
‫דם הפר והשעיר ומקשה שפיר‪.‬‬
‫הוא רק מררבנן להרמב״ם שם הי״ז‪ ,‬הא נמצא‬
‫ומשה״ק בתר׳׳ה בתום׳ מנחות דף ט״ו שבתבו‬ ‫גופא הוא תירתעל קושית הב״מ‬ ‫שאררבה זה‬
‫דמה שהוצרך ר׳ יהודה בשבט אחד טמא שבולן‬ ‫בשם מהרי״ק רר״ש הא סובר בפסחים שם רמשקין‬
‫יעשו בטומאה לטעמא דאין קרבן צבור חלוק אף‬ ‫טמאין ומטמאין ראורייתא וא״ב לא סברי בערותו‬
‫דסובר הותרה משום דיש בה אבילה‪ ,‬הלא נאבל‬ ‫של ר׳ יוסי ‪ p‬יועזר בלל ויש טומאה לרם קרשים‬
‫בטומאה‪ .‬לע״ד לא קשה בלל דאף דהותרה האבילה‬ ‫ובן סובר שם ר׳ יהורה אף אחר שחזר בו ואף‬
‫מצד הקרבת הבהנים את הדם בטומאה בפסח מה‬ ‫להצר רלגמרי הרר ביה אמר בגט׳ שהוא בר״מ‬
‫שלא הותרה בשאר קרבנות צבור האבילה בהקרבת‬ ‫רטומאת עצמן הוא מראורייתא ולא שהוא גם בר״א‬
 ‫שמט‬ ‫מ שה‬
‫להתיד למ׳׳ד הותדה אם ידצו אף מדין‘ תודה‬
‫ולכן אמדו דבנן ליחלק[‪ ,‬וא״נ אדדבה דאית מתום׳‬
‫דגם לאכילה דפסח הותדה וא״צ לדחוק נ תי ד ח‬
‫הנו׳׳ב ונתידוץ בנו הד׳ שמואל עיי״ש‪.‬‬
‫ומה שהוצדנו התום׳ בפסחים דף ע״ט במה‬
‫שא"צ נועים טמאים ליזהד מליגע בבשד משום‬
‫דאישתדאי טומאת אימודים הוא למ״ד דחויה‪ .‬ולא‬
‫שהיו מותדין באכילה בלא נטמאה הבשד‬ ‫מטעם‬
‫אף בלא החדוש בפסח שבא לאכילה‪ ,‬אלא משום‬
‫שהיד‪ ,‬להו ליזהד בשביל איסוד האחד כדבאדתי‬
‫לעיל אי לאו היקש דאימודין‪ .‬ולכן דאיית הגאון‬
‫זקנו של נתד״ה שבלא נטמא הבשד מותד גם בקדבנות‬
‫צבוד הבאות בטומאה דלא נדש״י וכוונתו דאל״נ‬
‫לא היו צדינין להיקש דאימודין כיון דגם בלא‬
‫נטמא הוא מחדוש דבפסח אינה דאיה למה שבאדתי‪.‬‬
‫הביתיצחק שהביא נתד״ד‪ ,‬דחוקים‪,‬‬ ‫ודבדי‬
‫ידידו מוקידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫םי»ז ו‬
‫בענין אינו ראוי לסמיכה‬
‫מע״נ ידידי הדב הגאון הגתל מוד‪,‬ד״ד יעקב‬
‫מעסקין הנהן שליט״א‪.‬‬
‫ענף א‬
‫בדבר קושית טודי אבן במגילה דף ח׳ על התום׳‬
‫שתידצו ביבמות דף ק״ד על זה שעדל‬
‫וטמא משלחין קדבנותיהן ולא מיפסל הקד ‪ p‬מטעם‬
‫אינו דאוי לסמיכה נמו באינו דאוי לבילד‪ ,‬מדדדשינן‬
‫מזובו ולא מנגעו‪ ,‬הא קדבן זב הוא עוף שלא‬
‫בעי סמיכה היא קושיא גדולד‪ .,‬ומש׳׳ב הדש״ש‬
‫בשם הגאון הדנצי״ב מוואלאזין דהוא טעות סופד‬
‫וכוונתם לקדא דננתב במצודע דדרשינן מטומאתו‬
‫ולא מזובו‪ ,‬הוא דוחק להגיה בתום׳ בחמשה מקומות‬
‫נאן‪ ,‬ובגיטין דף נ׳׳ח ובמנחות דף ס״ב ובזבחים‬
‫דף ע״ד‪ ,‬ובנדה דף ס״ו‪ ,‬ומש״נ הדש״ש בנזיד‬
‫דף נ׳׳ט שיכול הזב להביא גם בהמה תחת העוף‬
‫שחייב לא נכון כלל‪ .‬ועוד הקשד‪ ,‬הטו״א שם הא‬
‫מצודע אינו משלח קדבנותיו נדאיתא במו״ק דף‬
‫ט״ו ובע׳׳נ צדיך לומד נדמסקי שם התום׳ מצד‬
‫רןדשים‬ ‫אגרות‬
‫טמאים‪ ,‬מ״מ לטמא הבשד שיאכלו גם בשד קדשים‬
‫שנטמא שהוא איסוד אהד מ״ט נתיד הא אף למ״ד‬
‫הותדה אמוד לנהנים טהודיז ליטמא ולעשות בטומאה‬
‫ונ״ש בפסח ואף לל׳׳ב דלד׳׳נ עבדי נמי טמאין‬
‫נשאיכא גם טהודין בההוא בית אב ודאי דאם‬
‫נולן טהודין אסוד להטמאות ולעבוד בטומאה ולכן‬
‫אף שבשביל שבט אחד סובד ד׳ יהודה שכולן‬
‫עושין בטומאה משום שלא לחלק בין הנהנים העובדים‬
‫וכיון שסובד הותדה גם זד‪ ,‬הוא טעם שלא לחלוק‪,‬‬
‫שיד זה דק בהקדבה שכיון' שעובדים הנהנים טמאים‬
‫בשל שבט הטמא ינולין לעבוד גם בשל הטהודים‬
‫אבל לענין הבשד שאף הטמאים ינולין ליזהד שלא‬
‫לטמא היה לן לאמוד דהוא נמיטמאין במקום שיש‬
‫לד‪,‬יות טהודין לגמדי‪ .‬אך משום שהיה מקום לומד‬
‫דלא משגחינן כלל בענין הבשד אם הותדד‪ ,‬ההקדבה‬
‫דד‪,‬א כן היה סבוד ד׳ ששת שד‪,‬קשד‪ ,‬על ד״נ ממנחת‬
‫העומד דלינא חלוק אליבא דמ״ד הותדה בין אלו‬
‫שאין בהן מצות אכילד‪ ,‬לאלו שיש בה^ מצות אכילה‬
‫וא׳׳נ גם בפסח כיון שהותדה ההקדבד‪ ,‬אין להשגיח‬
‫כלל בענין הבשד לת הביאו נדמונח התם מתידוץ‬
‫ד״ג שמודה הינא דאינא שידים לאכילה שיש לד‪,‬קפיד‬
‫להקדיב בטהודין אף שמותד גם בטמאין בשביל‬
‫מצות האכילה ולכן הכא בפסח אף שההקדבה אין‬
‫מחלקין בין השבטים ניו^ שסובד הותדה מ״מ הא‬
‫ליגע בבשד ינולין ליזהד גם בשל נולן ולכן הוצדך‬
‫לטעם דאין קדבן צבוד חלוק‪.‬‬
‫ולפ״ז לא קשד‪ ,‬גם קושית ד׳ ליב איגד בנוב״ת‬
‫או״ח סי׳ פ״ו מםנד‪,‬דדין דאף בשביל פסח אמד‬
‫בגמ׳ שא״א לומד שלד׳ יהודה מעבדין מפני הטומאד‪,‬‬
‫כיון שסובד הותדד‪ ,‬וד‪,‬א לתום׳ כיון דיש בו אכילה‬
‫היא דחויה‪ ,‬דלמה שבאדתי והאי גם לאכילה דפסח‬
‫הותדה דלנן אין‘ מעבדין בשביל זה וסבדת התום׳‬
‫ועא דק דנשלינא טעם הא גם למ״ד הותדה אמוד‬
‫להטמאות ומטעם זה מגי בהטעם שאין קדבן צבוד‬
‫חלוק שפדש״י בפסחים דף פ׳ דהוא דק משום‬
‫שגנאי הדבד‪ ,‬ועיץ במהדש״א שם דאינו טעם לדינא‬
‫וכוונתו דהוא דק טעם למ״ד הותדה ולא למ׳׳ד‬
‫דחויה‪] .‬וסובד דש׳׳י דהלמוד ערוך הוא בפיו של‬
‫ד׳ יהודה שאין קדבן צבוד חלוק שאמד במנחות‬
‫הוא דק בנטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדדין‬
‫ולא על שבט אחד טמא דפסח‪ .‬ועיץ בנו״ב שם‬
‫שנשאד בקושיא על דש״י אבל לא קשד‪ ,‬נ״נ‪ .‬וגם‬
‫אינה סתידד‪ .‬ממש״נ דש״י תחלד‪ ,‬יעשו בטומאד‪,‬‬
‫אף טהודין אם ידצו ואח״נ נתב דאסוד ליחלק‬
‫שתמה הנו״ב‪ ,‬דנוונת דש״י הוא שאף שאינו טעם‬
‫להתיד אם היה אמוד כגון למ׳׳ד דחויה הוא טעם‬
 ‫משה‬ ‫קדשים‬ ‫אגרות‬ ‫שנ‬

‫נשים וא״כ לא ®' ‪ T‬שיהיה פסול בהקרבן כשאינו‬ ‫קושיא זו דמזובו ולא מנגעו הוא לענין טהרה מדין‬
‫יכול לסמוך‪.‬‬ ‫משכב ומושב ולא לענין הבאת קרבנות וגם זה‬
‫וגם הא מצד הקרבן הרי הוא ראוי לסמיכד‪,‬‬ ‫היא קושיא גדולזק‬
‫דד‪.‬א ראוי להקריבו כשיטהר ויוכל לסמוך עליו‪,‬‬
‫‪.‬והנמן לע״ד דלכאורת הא לא קשה כלום‬
‫דד‪,‬א אין הכרח לד‪,‬קרבן שיקריבוהו היום ונמצא‬
‫קושית התום׳‪ ,‬דסמיכה איט הפרוז במעשה תקרבן‬
‫שמה שמקדים להקריבו היום בלא סמיכד‪ ,‬הוא‬
‫שנימא שכיון שאינו ראוי לעעוות בו כל המעשים‬
‫רק שאינו סומך עליו אבל לא שאינו ראוי‪ .‬אבל‬
‫שהצריכת תורה ודא קרבן פסול כמו כבילה‪ ,‬דהא‬
‫מטעם זה כיון שהתום׳ איירו בערל שאסור לעולם‬
‫חזינן' שאותו קרבן עצמו אם הוא קרבן נשים א״צ‬
‫ובמצורע שלא ידוע אם יטהר אפשר יש להחשיב‬
‫סמיכד‪ ,‬וא״ב הוא רק מצוה על הבעלים ולא דין‬
‫זה כאין ראוי לסמיכה לעולם אף שאם ימול הערל‬
‫ב־קדבן ואין שייך לפוסלו‪ .‬ול״ד לקריאה דבכורים‬
‫הרי יוכל לסמוך ומה שאסור למול מצד סכנד‪,‬‬
‫שאף שנמי יש שמביאין ולא קורין ומ״מ אלו‬
‫היה מסתבר שאין להחשיב זה כלא אפשר כלל‬
‫שנתחייבו בקריאה מעכבת בהו הקריאה‪ ,‬דר‪,‬תם‬
‫וכן המצורע אפשר שיטהר מ״מ אולי יש להחקויב‬
‫סוכרחין לומר דיש שני עניני בכורים‪ ,‬בכורים‬
‫זה כלא אפשר אבל ודאי הוא דוחק וכ״ש שאין‬
‫בקריאה ובכורים בלא קריאה דלכן תליא איך לקטם‬
‫להקשות מצד סברא זו‪.‬‬
‫כדאיתא בירושלמי שר‪,‬ביאו התום׳ ב״ב דף פ״ב‪,‬‬
‫וצריך לומר שקושיתם הוא משום דלכאורה‬ ‫דאם נימא דרק ענין אחד יש בבכורים יש לחייב‬
‫יש לומר שחסרון שמצד הבעלים הוא ממילא חסרון‬ ‫הקריאד‪ ,‬בכל ענין אם רק אפשר לקרא וא׳׳ב נהי‬
‫בהקרבן דכיון שהבעלים אין יכולים לשלחו להקריב‬ ‫שלענין שהקריאה תעכב נחלק שבלא נראו לקריאר‪,‬‬
‫כל זמן שהם טמאים מצד חסרון מצות סמיכד‪,‬‬ ‫מעולם אינר‪ ,‬מעכבת‪ ,‬אף שככ׳׳מ גם אינו ראוי‬
‫הוא חסרון בקרבן מדין מחוסר זמן דגם מחוסר‬ ‫לכילה מעולם מעכב כדחזינן דחרש וחרשת מלידר‪,‬‬
‫זמן דבעלים הוא בפסול מחוסר זמן‪ .‬אך אם סמיכר‪,‬‬ ‫נמי יש להן דין אין ראוין לקריאה ומעכבין בחליצה‪,‬‬
‫אינה מעכבת אף כשלא ראוי לסמיכד‪ ,‬לא היה‬ ‫מ״מ בבכורים נימא שאינו מעכב מאיזה ילפותא‬
‫שייך לפוסלו מדין מחוסר זמן דבעלים דלא גרע‬ ‫דקרא‪ ,‬אבל מ״מ מ׳׳ט יהיה בבצרן לשגרן ביד‬
‫מאם היה חסרון' דלא מעכב בגוף הקרבן שלא‬ ‫אחר או בצרן לד‪,‬ביאן אחר החג או נתן דעתו למכור‬
‫היה נפסל מדין מחוסר זמן כיון שהוא רק דין‬ ‫שדהו משעה ראשונה לא נראו לקריאה ראם אח׳׳ב‬
‫דלכתחלה‪ ,‬אבל כיון שאינו דאוי מעכב ויש לו‬ ‫יביא בעצמו וקודם החג ולא ימכור שדהו מ״ט‬
‫להיות עכוב להבאת הבעלים א״כ יש לפסול הקרבן‬ ‫לא יוכל לקרא וא״כ הוו נדאו לקריאה ותעכב‪.‬‬
‫מטעם מחוסר זמן‪.‬‬ ‫אלא ודאי צריך לומר דבכורים שאין קורין הוא‬
‫ואף שיש מקום לחלק דכחסרון שהוא דק‬ ‫ענין אחר‪ ,‬בכורים דבלא קריאה‪ ,‬דאם ידוע בשעת‬
‫בשביל איסור להביאו ליכא דין מחוסר זמן על הקרבן‬ ‫הבצירה שלא יוכל לקרא לא נתחייב כלל בבכורים‬
‫כשהוא מצד איסור על הבעלים כהא דאין יכולין‬ ‫דקריאה אלא בבכורים דבלא קריאד‪ ,‬שילפינן שישנם‬
‫לסמוך שאין יכולין לשלחו כדי שלא לעבור על‬ ‫בכורים כאלו‪ ,‬ולכן אף לקטן להביאן באופן שלא‬
‫עשה דסמיכד‪ ,‬דרק בחסרון בגוף הקרבן הוי בדין‬ ‫יצטרך לקרא לא נתחייב במצות בכורים דקדיאה‬
‫מחוסר זמן אף שהוא רק חסרון מצד איסור כהא‬ ‫אלא בבכורים דבלא קריאה‪) ,‬ומםתבר של ‪ p‬אף אם‬
‫דאותו ואת בנו ול״ד למחוסר זמן דבעלים מעצם‬ ‫יביאם קודם החג ובעצמו ולא ימכור שדהו נמי‬
‫חיוב הבאת הקרת שגם מצד מחוסר זמן בחיוב‬ ‫לא יתחייב בקריאה וצ׳׳ע בזה לדינא(‪ ,‬וניחא עתה‬
‫הבעלים נמי הוא בדין מחוסר זמן דכיון דרק‬ ‫שאין חלוק בין בכורים לכל אינו ראוי לבילה שאף‬
‫מצד איסור דבעלים אין יכולין להקריב אבל זמן‬ ‫באינו ראוי מעולם נמי מעכב‪ ,‬דבבכורים הוא מחמת‬
‫החיוב כבר יש על הבעלים שגם על הבעלים אין‬ ‫שנתחייב בבכורים דמצוד‪ ,‬חדקזה אחרת שאין בה‬
‫זה חסרון בעיקר חיובם בהקרבן אין שייך כ״כ‬ ‫קריאה‪.‬‬
‫שיעשה עוד להתחשב מחוסר זמן בהקרבן לפוסלו‪,‬‬
‫ובסמיכר‪ ,‬לא מסתבר לומר שקרבן נשים הוא‬
‫אבל התום׳ מצד הסברא לא מסתבר להו לחלק‬
‫דמאחר דגם מחוסר זמן דד‪,‬בעלים הוא בדין מחוסר‬ ‫ענין קרבן אחר דמה״ת נימא כן מעצמנו וא״כ‬
‫זמן כדאיתא בזבחים דף קי״כ ומצינו שמצד איסור‬ ‫מסתבר מצד זה שסמיכד‪ ,‬אינו דין במעשה הקרבן‬
‫נמי הוי בדין מחוסר זמן באותו ואת בנו בחולין‬ ‫אלא מצוה בעלמא על הבעלים שלא נתחייבו בהו‬
 ‫שנא‬ ‫משה‬ ‫רןדשים‬ ‫אגרות‬
‫ג׳ רגלים‪ ,‬מ״מ הלמוד הוא דמצר חיוב דשמיני‬ ‫דף פ׳ אין לחלק בין בגופו לבבעלים וגם מחוסר‬
‫אין עליו דין דוקא בשמיני אלא מצד דין אחר‬ ‫זמן דבעלים פוסל אף שהוא רק מחסרון איסור‬
‫דממילא כיון שר‪,‬יה יכול בשמיני ולא הביא הרי‬ ‫ולכן הקשו שפיר‪.‬‬
‫הוא מאחר‪ .‬ולפי׳ הרא״ש הוא דוקא בג׳ רגלים‬
‫וא״ב אף שממילא ברגל אחד עובר בעשה אבל‬ ‫ענף ב‬
‫עד הרגל יכול לכתחלה להביא אחר שמיני‪ .‬וא״ב‬
‫גם בכל הקרבנות דאיכא זמן כמו ביום מלאת‬ ‫והנה הא דמצורע אינו משלח הוא מאותו טעם‬
‫דנזיר וקרבנות דזב חבה ויולדת יכול להביאם‬ ‫עצמו דאבל אינו משלח כדמשמע במו״ק דף ט״ו‬
‫גם לאחר הזמן ובד‪,‬ו אף להר׳־ן והרמב״ם לא יעבור‬ ‫וברמב״ם פ״ב מביאת מקדש הי״א‪ ,‬והוא מדיליף‬
‫על עשה קודם לרגל ועל בל תאחר קודם לג׳‬ ‫ר״ש שם ובזבחים דף צ״ט מקרא דשלמים דאינו‬
‫רגלים ומפורש בר׳׳ן שם למד זוטרא בריר‪ ,‬דר׳‬ ‫מביא כשהוא חסר‪ .‬ואף שהוא פסול גם בדיעבד‬
‫מרי שהוא בבל תאחר קרבנותיו רטהרה שהוא‬ ‫כמפורש בדמב״ם שם‪ ,‬ודאי אינו דין בהקרבן שצריך‬
‫דוקא בג׳ רגלים וממילא אף בעשר‪ ,‬אינו עובר‬ ‫שיקרב כשלימות ובשמחה אלא שהוא דין בהאדם‬
‫קודם לרגל ראשון‪ .‬ולשון הרמב׳׳ם בפ״א ממחו״ב‬ ‫שהחסר באונן ומצורע אינו יכול להקריב קרבנות‪,‬‬
‫ה״ד‪ .‬עברו ימים אלו ולא הביאו כפרתן הרי אלו‬ ‫וזה שנפסל הקרבן צריך לומר שהוא מטעם שנחשב‬
‫מקריבין כפרתן לאחח שמשמע קצת שהוא רק‬ ‫כקרבן בלא בעלים דכיון שאינו יכול להקריב א״א‬
‫דיעבד אין זה מדין חיוב הבאתו אלא מדין זריזין‬ ‫שיתחייב להקריב כל זמן' שהוא חסר‪.‬‬
‫מקדימין ור‪,‬וא כמו זמן שלשים דפדיון הבן שהוא‬
‫וראיה לזה מהא דמחלק אביי מבחים דף ק׳‬
‫רק שלא ישהה המצוה כדאיתא בש׳׳ע יו״ד סי׳‬
‫בפסח דבמת לאחר חצות שקדמה חובת שחיטת‬
‫ש ‪ ,r‬סעי׳ י׳־א‪ .‬וא׳־כ ודאי אי^ כוונת הלמוד ולא‬
‫הפסח לאנינות שמקריב פסחו עיי״ש‪ ,‬ואם הוא‬
‫מנגעו שיהיה מחוייב בדוקא להביא קרבן זיבתו‬
‫פסול בהקרבן אין שייך להכשירו מחמת שכבר‬
‫כשהוא מנוגע דוקא ביום השמיני שודאי רשאי‬
‫נתחייב דעכ׳׳פ במה יוכשר הרי עכ״פ אינו יכול‬
‫להביא גם אחר זמן‪.‬‬
‫עתה להקריבו כשלימות ובשמחה‪ .‬אלא ודאי שהוא‬
‫וממילא יש לאסור כשהוא מצורע להביא קרח‬ ‫דין בהאדם שאינו יכול להקריבו כשועא חסר שזה‬
‫זיבתו קורם שיטהר מדינא דר׳׳ש דמצורע אינו‬ ‫עשה שלא יתחייב ונחשב כבלא בעלים‪ ,‬ולכן כשכבר‬
‫משלח קרבנותיו מחמת שהוא חסר כמו שאסור‬ ‫נתחייב בהפסח כשהיד‪ ,‬שלם ולא נסתלק חיובו‬
‫למצורע לד‪,‬ביא שאר חטאות כיון שיכול להביא‬ ‫כשנעשה אח״ב חסר דחיוב לא שייך שיסתלק צריך‬
‫אח׳־כ‪ .‬אלא צריך לפרש דנתרבד‪ ,‬בקרא דמזובו‬ ‫להקריבו גם ספהוא חסר דכיון דגם עתה הוא‬
‫ולא מנגעו רק שנתחייב בקרבן זיבה אף שהוא‬ ‫חייב הרי יש עליו בעלים וכשר הפסח‪.‬‬
‫חסר‪ ,‬אף שבשאר קרבנות הא בארתי שאינו מתחייב‬
‫והנה הא דדרשינן מזובו ולא מנגעו דמפרשי‬
‫כשהוא מצורע שד‪,‬וא חסר‪ ,‬דהכא בקרבן זיבה נתרבה‬
‫התום׳ ראם יטהר מזובו יביא קרבן אע״פ שהוא‬
‫שמתחייב אף כשהוא חסר‪ .‬ומועיל זה לאם יעבור‬
‫מצורע הא ודאי אין לומר דיתחייב כשד‪.‬וא מצורע‬
‫וישלח קרבנות זיבה יוכשרו רד‪,‬א עתה איבא בעלים‬
‫לד‪,‬ביא דוקא ביום השמיני דהא לא עדיף מזב‬
‫על החטאת וכשר‪ ,‬כמו בפסח שנתחייב קודם שנעשד‪,‬‬
‫טד‪,‬ור לגמרי שיכול להביא קרבנותיו אף לאחר‬
‫אונן שכשר אף שמא חסר‪ .‬ואף שבפסח מקריב‬
‫הזמן דשמיני‪ .‬ומשמע מספרי פ׳ נשא פיסקא כ״ט‬
‫גם לכתחלה‪ ,‬הוא משום רבפסח הוי החיוב דוקא‬
‫שאף לכתחלה יכול להביא לאחר זמן דיליף שמיני‬
‫על יום זה ולכן כיון שנתחייב מחוייב להקריבו‬
‫שמיני מיום השמיני ירצה מד‪ ,‬שמיני האמור להלן‬
‫הבא שאין חיובו דוקא על יום זה אסור‬ ‫אבל‬
‫הכשיר בו שמיני ומשמיני וד‪,‬לאה אף שמיני האמור‬
‫להקריבו כשהוא מצורע שהוא חסר‪ ,‬אבל כשהקריב‬
‫באן הכשיר בו שמיני ומשמיני וד‪,‬לאד‪ ,‬והובא ברש״י‬
‫בדיעבד כשר‪.‬‬
‫בפי׳ החומש שם‪ ,‬א׳־כ כמו שלכתחלד‪ ,‬הוא להלן‬
‫הבעלים‬ ‫שמעינן מזר‪ ,‬שחסרון מצד‬ ‫וא׳׳ב‬ ‫גם משמיני והלאד‪ ,‬גם בנזיר יכול גם לכתחלד‪,‬‬
‫פלד‪,‬קריבו היום אינו חסרון בד‪,‬קרבן לפוסלו מדין‬ ‫להביא לאחר זמן‪ .‬ואף שבמאחר להביא אחר‬
‫מחוסר זמן דאם היה מצד חסרון שאסור לבעלים‬ ‫זמן קרבנות נזירות טומאה עובר משום בל תאחר‬
‫להקריבו היום פסול דמחוסר זמן כמו באותו ואת‬ ‫דנזירות טהרה כדאיתא בנדרים רף ד׳ ולד‪.‬ר״ן שם‬
‫בנו שפוסלו בדין מחוסר זמן‪ ,‬לא היד‪ ,‬כשר אף‬ ‫והרמב״ם ספ״ה דנזירות הוא עובר מיד אף קודם‬
 ‫משה‬ ‫קדשים‬
‫לא היה מצורע כבר היה נתחייב וא״כ ודאי הם‬
‫תרתי זיבות ויתחייב תרתי אף שעדי! לא היה‬
‫מתחייב מטעם שהוא מצורע שהוא חסר‪ .‬וגם ל״ד‬
‫ליום פ״א שחל בשבת שאם לא היה ראוי גם‬
‫לקרב! צבור לא היתד‪ ,‬חייבת תרתי לב׳׳ש כמפורש‬
‫במתני׳ בכריתות דף ז׳‪ ,‬משום דהתם אינו ראוי‬
‫לכל היולדות כמותה שיום פ״א שלהם בשבת ולכ!‬
‫היה ג״כ נחשב כנקבע לד‪ !,‬מלאת ימיטד‪,‬רה ביום‬
‫פ״ב באם אירע בשבת ולכ! הוצרכו ב׳׳ש לזה שראוי‬
‫לקרמ צבור שלכ! כשר בדיעבד כשהקריבו בשוגג‬
‫כמפורש ברמב׳׳ם פ׳׳ב משגגות הי׳׳ד‪ .‬אבל במצורע‬
‫ודאי אינו שייך שזה יעכב גמר זיבתו או מלאת‬
‫ימי הלידה ואם לא נימא ה אלא נדמהו ללילה‬
‫למ׳׳ד לילה מחו״ז וליום פ״א שחל בשבת אם‬
‫לא היה ראוי לקרב! צבור משום דלא נחלק כדבארתי‪,‬‬
‫משום דד‪,‬וא דחוק קצת בחל בשבת לומר שהוא‬
‫כלא נמלאו עד פ׳׳ב‪ ,‬אלא דנימא שעכ״פ כיו!‬
‫שלא יצא לשעה הראויה להביא קרב! חייב חדא‬
‫על תרוייד‪,‬ו‪ ,‬ול״ד לחטאת רעל חטא דהעלמות מחלקי!‪,‬‬
‫א״כ אף שנתחייב נמי אם עכ״פ לא יוכל להביא‬
‫יצא לשעה‬ ‫מחמת שיופסל מדי! מחו״ז הרי לא‬
‫הראויה להביא קרב! ויתחייב רק חדא כמו בפ׳׳א‬
‫שחל בשבת שאף שודאי נתחייב מ״מ אי לאו שראוי‬
‫לקרב! צבור דמחמת זה כשר בדיעבד ששגגו והקריבו‬
‫היה חייב דק חרא‪ .‬וא״כ לא יועיל מה שנתחייב מצד‬
‫רבויא דקרא‪ .‬ולב! צריך לומר דחסרו! שמצר הבעלים‬
‫אינו עושהו למחו״ז וכשד בדיעבד אחרי שנתחדש‬
‫שנתחייב אף כשהוא מצורע‪.‬‬
‫נמצא שמדרשא דמזובו ולא מנגעו ידעינ! שחסרו!‬
‫מצד הבעלים אינו פוסל הקרב! וא״כ אף בחסרו!‬
‫סמיכה שג״כ הוא מצד הבעלים לא נעשה פסול‬
‫בהקרב! מטעם מחו״ז וממילא אי! שייך כא! חסרו!‬
‫דאי! ראוי לבילה‪ .‬וזהו באור נכו! בכוונו! התוס׳‬
‫לע״ד‪.‬‬
‫פסול וקאי רק לעני! החיוב בעלמא לא שייך‬
‫ענף ג‬
‫והנה רש״י בנדר‪ ,‬דף ל״ז בד״ה ולא מנגעה‬
‫כתב כיו! שטהרה מזובה סופרת מיד ותביא קרב!‬
‫לזיבתה ואז תיטהד מלטמא בועלה ואפילו מנוגעת‬
‫והקשה הטו״א במגילה שם דלמה לה קרב! לטהרה‬
‫מלטמא בועלה‪.‬‬
‫וחנכו! לע״ד דאף שודאי להתירה לבעלה א״צ‬
‫קרב!‪ ,‬מ״מ סובר דש״י דלעני! לטמא את בועלה‬
‫יש חלוק דרק לחולי! ולתרומה אינה מטמאה אבל‬
‫לקדשים מטמאה‪ .‬דרש׳׳י לטעמיה בזבחים דף י״ז‬
‫שכתב דלמ״ד מחוסר כפורים דזב כזב דמי נהקוב‬
‫אגרות‬ ‫שנב‬
‫בדיעבד אף שנתחייב בהקרבן‪ .‬ולא מסתבר כלל‬
‫לדחות דרק בקרב! זיבה נתחדש שלא נפסל מצד‬
‫חסרו! איסור הבעלים דודאי יש למילף מיניה גם‬
‫לעלמא‪ .‬ואף שאיכא הדוש שהוא רק בקרב^ זיבה‬
‫ולא בקרבנות אחרים שהוא לעני! שבקרבנות אחרים‬
‫לא מתחייב דלכ! פסול אף בדיעבד כשעבר ושלח‪,‬‬
‫דהוא מטעם שילפינ! מקרא דשלמים גם לעכובא‬
‫לפוסלו אף בדיעבד והוא אולי משום דכמה שלמים‬
‫כתיבא והוי שנה לעכב והוא מטעם שלא נתחייב‬
‫כדהוכחתי מזבחים דף ק׳ מחא דאביי ואיב בע״ב‬
‫שהחדוש דנתחייב הוא רק בזיבה‪ .‬אבל מה שאפשר‬
‫למילף שליכא סתירה מקרא אחר יש ודאי למילף ולב!‬
‫ילפינ! מזה שמה שאי! יבולי! הבעלים להקריב‬
‫מצד איסור אינו עושה פסול דמחוסר זמ!‪ .‬ומפסח‬
‫שמקריבו כשנעשה אונ! אחר שנתחייב אי! ראיה‬
‫דבפסח ליכא איסור דמכיו! שנתחייב מחוייב להקריבו‬
‫כיו! שהוא רק ביום זה וממילא אי! שייך פסול‬
‫דמחו״ז אבל בזב מצורע שאף שנתחייב אסור להקריב‬
‫משום שיכול להמתי! עד אחר שיטהר שהיה ל!‬
‫לפוסלו מטעם מחו״ז ונתרבה שכשר בעבר והקריב‬
‫ראיה דמצד חסרו! איסור בהבעלים לא נפסל הקרב!‬
‫בדי! מחוסר זמ!‪ ,‬ולב! בדיעבד כשהקריב כשר‪,‬‬
‫ורק בשאר קרבנות שלא נתחייב כשהוא מצורע‬
‫פסול שהוא כאי! לו בעלים אבל בזב שנתחדש‬
‫שנתחייב אף כשהוא מצורע שהוא חפר כשר ממילא‬
‫בדיעבד כמו שכשר בפסח כשנתחייב שהוא קודם‬
‫שנעשה אונ!‪.‬‬
‫ואי! לומר דבאמת פסול אף שנתחייב מדי!‬
‫מחו״ז והחדוש שנתחייב מהני רק דאם יעשה עוד‬
‫הפעם זב בקזהוא עדי! מצורע יתחייב תרתי‪ ,‬חדא‬
‫דהקרא קאי לעני! הבאת קרב! ולב! נהי שא״א‬
‫שיוכשר להביא אף לכתחלה כפשטות הקרא מאחר‬
‫שיכול להביא למחר מ״מ ניחא לשו! הקרא דכיו!‬
‫דכשר בדיעבד קאי הרבוי לדיעבד‪ ,‬אבל אם הוא‬
‫כלל ללשו! הקרא דחוא להקרבה ממש‪ .‬ועוד דממ״נ‬
‫אם נדמהו לחטאת דעל חטא א״צ כלל לקרא לחייבו‬
‫כדי שיתחייב תרתי כמו שבחטאת חלב אף בלא‬
‫קרא חייב תרתי אף כשהיה מצורע בב׳ האכילות‬
‫אם היו בב׳ העלמות וכ״כ הכא דד‪.‬א הם שתי זיבות‬
‫מפורדות‪ .‬ול״ד לראה בלילה למ״ד מחו״ז שנחקזבו‬
‫אחד לעני! קרב!‪ ,‬דהתם דאי! ראוי לכל לקרב!‬
‫הוי כמו שנקבע מתחלה גמר הזיבה לעני! קרב!‬
‫רק למחר ביום השמיני‪ ,‬אבל הכא שרק עתה‬
‫אירע שלא נתחייב מחמת שד‪,‬וא מצורע אי! שייך‬
‫להחשיב שלא נגמרה זיבתו לעני! קרב! כיו! דאם‬
‫שנג‬ ‫משה‬ ‫רןדשים‬ ‫אגרות‬
‫כתוב בפדשה‪ ,‬דאף שכל מצודע אסוד מאחד שיכול‬ ‫לגבי קדשים שלא הותר אצלם כאלו לא טבל ומונין'‬
‫להביא לכשיטהד מ״מ זבה מצוהעת מביאה אף‬ ‫דאשון ושני‪ .‬ולכן גם לענין טומאת בועל נדה‬
‫לכתהלה משום המשועבדת לבעלה ואין הבעל מחוייב‬ ‫נחשבת כלא טבלה לגבי קדשים ויטמא כדין בועל‬
‫להפסיד מחמתה להיות טמא לקדשים בבעילותיו ז׳‬ ‫נדה בכל חומדתו דהא אף לאחד הספידה מטמאה‬
‫ימים כדין בועל נדה‪ .‬לכן אם יהצה הבעל מחוייבת‬ ‫את בועלה כל ומן שלא טבלה וכיון שלגבי קדשים‬
‫להביא קהבן זיבתה אף לכתחלה כדי שלא תטמאהו‬ ‫נחשבת כלא טבלה בלא הבאת נפדתה מטמאה‪ .‬ואף‬
‫בביאתו לקדשים‪ .‬וא״ב הוא דק מצד טומאת בועל‬ ‫שאין שום איסוה לבועלה נמי טמא‪ ,‬דאין טומאת‬
‫נדה מחוייבת להביא כפהתה אף כשהיא מצודעת‪,‬‬ ‫בועל נדה עונש על האיסוד שעליו דהא קטן בן‬
‫אכל מצד טומאת משכב ומושב והיסט אף שיסבור‬ ‫ט׳ שבעל קטנה בת ג׳ נמי טמא בדין בועל נדה‬
‫בכאן כדש״י פסחים שאינו מטמא מצורע כזב‪ ,‬מ׳׳מ‬ ‫אלא הוא טומאה בעצם אף אם לא היה אסוד אם‬
‫לא תוכל להביא לכתחלת דהא מצורע אסור להביא‬ ‫אך היא נדה‪ .‬והויא כוונת דש״י דק לענין טומאה‬
‫קרבן' מחמת שהוא חסד‪ .‬לכן כיון שרש״י רצה‬ ‫לקדשים‪.‬‬
‫לפרש שמביאה לכתהלה הוצרך לומד שהוא משום‬ ‫אך שיש עדי^ לדקדק דמ״ט לא כתב דש״י גם‬
‫שאז תיטהה מלטמא בועלה שמצד זה מותרת ומהוייבת‬ ‫שאז לא תטמא בהיסט ולא תטמא משכב ומושב‬
‫לכתחלה שלא להפסיד את בעלה שמשועבדת לו‪,‬‬ ‫לגבי קדשים דכיון שהיא כלא טבלה כל זמן שלא‬
‫‪,‬לא הזכיה הא שתיטהד מלטמא משכב ומושב והיסט‬ ‫הביאה נפדתה יש לה לטמאה לקדשים גם בהיסט‬
‫לקדשים‪ .‬ולא קשה מרש״י פסחים דלא כטורי אבן‪.‬‬ ‫ומשכב ומושב‪ .‬אבל בזה יש לומד הדש״י דכאן יסבוה‬
‫וניחא עתה מה שבזב במגילה לא כתב שיביא‬ ‫כדש״י יומא דף ו׳ דגם מצודע מטמא משכב ומושב‪,‬‬
‫קרבן בימי הלוטו‪ ,‬משום דזב שאינו מטמא את‬ ‫ואולי יסבוד גם שמטמא מצודע בהיסט‪ ,‬ואף שהדמב״ם‬
‫האשה בביאתו‪ ,‬וגם מצורע להד מ׳׳ד אסוד בתשמיש‪,‬‬ ‫שסובד ג״ב כדש״י שמטמא מצודע משכב ומושב‬
‫יהיה אסור להביא לכתהלד‪ .‬קרבן זיבתו כל זמן‬ ‫בפ״י מטומאת צדעת הי״א ומ״מ סובד דבהיסט אינו‬
‫שלא נטהר מצרעתו אף שנטהר מלטמא משכב ומושב‬ ‫מטמא כדאיתא שם בכ״מ‪ ,‬נימא שדש״י סובד שמטמא‬
‫ובהיסט‪ ,‬כיון דאינו מפסיד כלום למי שמשועבד‪,‬‬ ‫גם בהיסט כפשטות לשון המשנה בפ״ה חבים מ״ו‬
‫לכן לענין לכתהלה לא היה יכול רש׳׳י לצייד‬ ‫וכקושית התוס׳ בפסחים דף ס״ז והסוגיא שם יפדש‬
‫בזב לענין קרבן‪ ,‬והוי קרא דזב לענין קרבן דוקא‬ ‫בימי ספידו כמו שמפדש הד׳ משה מפונטייזא בתום׳‬
‫אדיעבד אבל בדין לכתהלה הוא דק בלא קרבן‬ ‫יומא שם‪ .‬ולכן אף אחד שתביא נפדתה תטמא‬
‫ולא יטהר באמת לקדשים דק לחולין ולתרומה‬ ‫מצד הצדעת‪.‬‬
‫לענין שלא יטמא משכב ומושב ובהיסט שהוא בטבילה‬
‫וכן צדיך לומד שסובד דעז״י במגילה דף ח­‬
‫לבד‪ .‬אך שבמגילה סובר דש״י כדפי׳ ביומא וגם סובר‬
‫שפי׳ שיטבול סיד כשיתדפא מצדעתו‪ ,‬משום דאם‬
‫שמטמא מצוהע גם בהיסט לכן כתב שיטבול‬
‫יטבול קודם שיתדפא לא תועיל הטבילה דעדין‬
‫לסעויתדפא ולהש״י פסחים תועיל גם טבילתו בימי‬
‫יטמא משכב ומושב ובהיסט מטעם מצודע כדאיתא‬
‫הלוטו‪ ,‬ובאם יעבוד ויביא קהבנו יטהה אף לקדעוים‬
‫בטו״א‪ ,‬ולא קשה כלום משום דהוא כדסובה ביומא‪.‬‬
‫לדש״י מגילה לכשיתדפא מצרעתו ולרש׳׳י פסחים‬
‫אבל יקשה מ״ט לא פי׳ כאן כמו במגילה לענין‬
‫אף בימי הלוטו‪ ,‬אך דש״י צייד דק הדין שהוא‬
‫משכב ומושב והיסט לכשתתדפא‪ ,‬ואם דצה לחדש‬
‫לכתהלה‪ .‬ואין סתירה מדש״י נדה למגילה‪.‬‬
‫דהקדבן מעכב לטהדה לקדשים היה לו לפהש שעתה‬
‫והקדא חידש בין להש׳׳י מגילה בין לרש״י‬ ‫תביא קדבן ותיטהד לכשתתדפא לענין משכב ומושב‬
‫נדד‪ .‬תהוייהו שמועילה הספירה בימי הלוטו לטומאה‬ ‫והיסט לקדשים‪ ,‬אף שהספידה והקדבת הקדבן היו‬
‫ולהבאת קד ‪ p‬שד‪.‬וא כל מה דכתיב בפרשה ולכן‬ ‫בימי הלוטה‪ .‬ובשלמא במגילה שלא פי׳ לענין קדבן‬
‫עביד צדיכותא לענין דין הטומאה שם בנדה‪ ,‬שהדי‬ ‫אולי סובד שם דאינו יכול להביא קהבן כתוס׳‬
‫גם לדי^ הקדבן מוכרה להטהד בהספידה ונסתלק‬ ‫מו׳׳ק אבל בנדה היה לו להזכיד גם משכב ומושב‬
‫קהנזית הטו׳׳א‪ .‬אך ממילא ידעינן חלוק לענין להביא‬ ‫והיסט לכשתתדפא כבמגילה‪.‬‬
‫קרבן לכתהלה בין זב לזבד‪ ,‬כדבארתי ונכון מאד‪.‬‬
‫והנכון לע״ד דלפ״מ שבאדתי ניחא דדש״י סובד‬
‫יחדו מוקירו‪,‬‬
‫חבה יכולה אף לכתחלה להביא כפהתת כשהיא‬
‫משה פיינשטיין‬
‫מצודעת כיון שבדיעבד כשד מאחד שנתחייבה מדבויא‬
‫דקרא מזוכה ולא מנגעה שקאי גם לענין קדבן דג״ב‬
 ‫משה‬ ‫לןד שים‬ ‫אגרות‬ ‫שנד‬

‫בעבירה משום דלא מחמת העבירה יוצא בהמצור‪.‬‬ ‫סימן ז‬

‫וסובר נתר׳׳ה שסמינת טמא ודאי דמי לאתרוג דאשרר״‬
‫לע״ד לא דמי כלל דהא צריך להבין מ׳׳ש גזל‬ ‫בענין אינו ראוי לסמיכה‬
‫מאשרה דבגזל נחשב שמחמת העבירד‪ ,‬באה המצוה‪,‬‬
‫דמש״כ נתר״ר‪ ,‬בנוונת התום׳ דהעבירר‪ ,‬מסייעת‬ ‫ט' סיון ‪•r f n n‬‬
‫להמצור‪ ,‬אינו טובן במה הוא הסיוע בגזל יותר‬ ‫להרב הנ׳ל‪.‬‬
‫מאשרר״ ובן מה שהביא מרשב״א שהמצוה מסייעת‬
‫בעבירה ודאי אין שייך זה בגזול קודם יאופז ובמצות‬ ‫ענף א‬
‫לולב אין שייך זה לגמרי כדאיתא בתוד״ה הא ואץ‬
‫הנ ה מה שדחה בתר״ה דברי בסברת המנ״ח דמטעם‬
‫כוונת הרשנ״א ליתן טעם על פסול גזול ביו״ט שני‪.‬‬
‫מצור‪ ,‬הבאר‪ ,‬בעבירה לא היה נחשב כאובל‬
‫וצריו לומר בכוונת התום׳ דבאשרה האיסוד‬ ‫חוץ לסובר‪ ,‬אלא שלא קיים המצוה‪ ,‬לע״ד אינה שייבת‬
‫דעבד עבד ועתר‪ ,‬בשעת עשית המצור‪ .‬אינו עושה‬ ‫לכאן‪ ,‬דהא רק במצוה שאינה חיובית שייבא סברתו‬
‫שום איסור ונשאר רק מת שהאיסור דמנבר שנטעו‬ ‫דמצר מצור‪ ,‬בעבירה לא נחשב בעושר‪ ,‬דבר‬
‫לאשרה גרם שיהיה לו אתרוג או שמה שעבר על‬ ‫אחר הייט כמו שאוכל במקום אחר שלא בסוכה כיון‬
‫איסור הנאה דאשרה ועיר הנדהת גרם שיהיה לו‬ ‫דעב״פ הוא בסובה רק דיש להחשיב כלא אכל כלל‬
‫עתר‪ ,‬אתרוג אבל עתר‪ ,‬אין עושה שום איסור דמצות‬ ‫היינו שאינו עושר‪ ,‬מה שעושר‪ ,‬ולת ביון שאינו‬
‫נפסלבזת ביון דעתר‪,‬‬ ‫לאו ליהנות ניתט לבן לא‬
‫מחוייב לאבול אינו עובר בעשר‪ ,‬ובודאי בלילה‬
‫בעת עשית המצור‪ ,‬איט עושה שום איסור‪ ,‬אבל‬ ‫הראשון שמחוייב לאבול בסוכר‪ ,‬גם להמנ״ח יחשב‬
‫בגזל שעושה איסור גזל בבל רגע נמה שאיט משיב‬ ‫בבאר‪ ,‬בעבירה שעבר על העשר‪ ,‬משום דהרי הוא‬
‫לו האתרוג הגזול ניץ שלא קנאו נמצא שבעת‬ ‫כאילו לא אבל ובן מפורש בדבריו‪ .‬וא״ב בסמיכר‪,‬‬
‫עשית המצור‪ ,‬עושר‪ ,‬איסור גזל במה שמעכב בידו‬ ‫אם היא בעבירה יש להחשיב כלא סמו ונמצא שאינו‬
‫עד אתר עשית המצור‪ ,‬ואם לא היה עושה איסור גזל‬ ‫יבול לקיים במציאות‪.‬‬
‫ברגע זו בגון שהיה משיבו לבעליו לא היה עוקזה‬
‫בו המצור‪ ,‬ונמצא שבאה המצור‪ ,‬מהמת העבירה בגזל‪.‬‬ ‫וגם עוד יותר אף אם נימא שנחשבת סמיכה‬
‫אך שלא קיים המצוד‪ ,‬נמי היה לו להחשיב איט‬
‫וממש כן הוא סמיכת טמא שבכל רגע ששור‪,‬ה שם‬
‫עושה איסור דהא אף בלא שד‪,‬ר‪ ,‬שעור השתחואה‬ ‫ראוי לבילר‪ ,‬דד‪,‬וא כמו שד‪,‬ביא מין אהד בצבי ובאיל‬
‫הוא איסור דאף למלקות בעי רבא בשבועות דף‬ ‫שבעינן‬ ‫שלא הבשירר‪ ,‬תורה‪ .‬דהא הראויות לסמיבד‪,‬‬
‫ט״ז אולי לא גמירי שהיה וגם כשטימא במזיד בעי‬ ‫אין הכוונה למעשה הסמיכד‪ .‬אלא למצות הסמיכה‬
‫רב אשי אולי לא גמירי שהיה וגם לפום ריהטא‬ ‫דאף אם ראוי למעשה הסמיכה אם אינו ראוי לקיים‬
‫דשמעתין ובפרט בלשון רש״י במתני׳ ר״ר‪ .‬חייב‬ ‫בזה המצור‪ ,‬דסמיבה ברור שנחשב איט ראוי לסמיכה‬
‫ולשון הרמב׳׳ם בפ״ג מביאת מקדש הנ״א משמע‬ ‫ושייך בזה סברת רשב״ם ב״ב דף פ״א דהוא כמו‬
‫שננטמא בחוץ ונכנס לעזרה בטומאד‪ ,‬לא גמירי שהיה‬ ‫שהביא מין אתר רהא סברת רשב״ם הוא על המנחה‬
‫וא׳׳ב מחריב נבל רגע לצאת ונמצא שבעת שעושה‬ ‫ולא על מעשה הבלילה דלא היה צריו לטעמים‬
‫מצות סמינר‪ ,‬עושה איסור טמא במקדש ואם לא‬ ‫דהבלילה הא ברור שאי אפשר לעשותר‪ ,‬אך הוקשה‬
‫היה עושה איסור טמא במקדש שהיה יוצא לא היה‬ ‫לו למה פוסל מד‪ ,‬שאינו ראוי למצות בילה גם‬
‫עושר‪ ,‬מצות סמיכה‪ ,‬וא״ב באה המצוה מחמת עבירת‬ ‫את המנחה ונתן טעם דניץ שנצטוה להביא מנחה‬
‫טמא במקדעו וד‪,‬ויא מצוה הבאה בעבירה ממש נמו‬ ‫שיובל לקיים בה מצות בלילה נחשבת המנחה שאינו‬
‫לולב הגזול‪.‬‬ ‫יבול לקיים בה מצות בלילר‪ ,‬בר‪,‬ביא מין אחר שלא‬
‫הוכשר למנחה וביב ממש הוא בסמיבה שאם איט‬
‫איברא דברמב״ם פ״ג ממעעוה הקדבטת הי׳׳א‬
‫איתא ראם סמך הטמא סמך שלפי' א' רהכ״מ‬ ‫יכול לעינרבו מצות סמינר‪ ,‬הוי כהביא קרכנו ממין‬
‫אחר שלא הונשר להקרבן‪ .‬וא״ב מה שייך לנו אם‬
‫ולהלת״מ סובר שיצא ידי מצות סמינר״ אבל להמ׳׳מ‬
‫מעשה הסמינה אפשרית ניץ שאין המצור‪ ,‬אפשרית‬
‫והלח״מ רפ׳׳ח מלולב דסברי להרמב״ם שמצות הבאה‬
‫בקרבן זה רעדין הוא כהביא מין אתר דהא אנו‬
‫בעבירה הוא פסול וגם אף בשל אשרה הוא פסול‪,‬‬
‫דנין על המנחה והקרבן ולא על הבלילה והטמינה‪.‬‬
‫צריך לומר חד‪ ,‬שיצא בסמיכה הוא מטעם הלח״מ‬
‫מחמת שפוסק דביאר‪ ,‬במקצת לא שמה ביאה ומעייל‬ ‫ומה שדחה כתר״ה דברי בשיטת התום' ר״פ‬
‫ידיה וםמך‪ ,‬וא״כ אין באן עבירה ואסור רק מדרבנן‪.‬‬ ‫לולב הגזול רבאשרה לא נפסל מטעם מצוה הבאה‬
 ‫שנה‬ ‫מ ש ה‬
‫ובחדושו של שעה״מ פ׳׳א מק״פ דבקדשים גם‬
‫רב מודה דאי עביר מהני משום דבעינן שנה לעכב‬
‫שהביא כתר״ר‪ ,‬אינו מתורץ כאן בסמיכה לע׳׳ד‪ .‬דהא‬
‫לכאורה קשה מ״ט פסול אינו ראוי לבילה הא‬
‫קדשים הוא וליכא שנה לעכב‪ .‬ועיץ בתום׳ קידושין‬
‫דף כ״ה שהקשו זה ותירוצם רחוק‪ .‬וצריך לומר‬
‫בפשיטות רכמו שודאי א״צ שנה לעכב לפסול מנחה‬
‫משעורים וקפח וקרבן מצבי ואיל משום דהא ההכשר‬
‫מחטים וסלת ובקר וצאן הוא החרוש דבלא קרא‬
‫לא היה כלל דין מנחה וקרבןבעולם ולכן שאר‬
‫המינים שלא נתחדשו להכשירם לדין קרבן נשארו‬
‫פסולים ממילא בלא שום קרא‪ .‬וכ״ב הוא פסול‬
‫דאינו ראוי לכילה דמה שאינו ראוי לכל המצות‬
‫שנאמרו במנחה לא היתר‪ ,‬בכלל חרוש ההכשר‬
‫וממילא פסול אף שליכא שנה לעכב כמו ממין אחר‬
‫כסברת הרשב״ם‪) .‬ומסתבר שרק מחמת שהוא בקד׳נזים‬
‫כתב הרשב״ם טעם זה דהא אין שייך טעמו באינו‬
‫ראוי לביאת מים וצריך לומר כטעם התום׳ נדר‪,‬‬
‫דף ס׳׳ו ובכמר‪ ,‬מקומות‪ ,‬וא״ב גם כבילה יתרץ כן‪ ,‬ולכן‬
‫צריך לומר שדק בקדשים הוצרך לטעם זה משום‬
‫דלא סגי בתירוץ התום׳ נדה דהא ליכא שנה לעכב‬
‫כקושית התום' קידושין‪ .‬והתום' נדר‪ ,‬צריך לומר שג״כ‬
‫סברי כטעם הרשב״ם דליכא למימר כתירוץ התום'‬
‫קידושין דא״ב הוא קרא מפורש ולא סברא(‪ .‬וכ״ב‬
‫ודאי לא הוצרך שנר‪ ,‬לעכב לפסול זר לד‪,‬קרבה‪.‬‬
‫וניחא גם שא״צ שנר‪ ,‬לעכב שלא יסמכו נשים דכיון‬
‫דהסמיכה הוא החדוש ולא נאמר אלא באנשים‬
‫ממילא אין לנו סמיכת נשים אף למצור‪ ,‬וממילא‬
‫אסורות מטעם עבודר‪ ,‬בקדשים כדמשמע בחגיגה‬
‫דף ט׳׳ז‪ .‬אך לענין סמיכת נשים שהוא לפטור קרבנן‬
‫ממצות סמיכר‪ ,‬אפשר לא מצרכינן כלל כה׳׳ג גם‬
‫בקדשים שנה לעכב וא״צ להטעם שכתבתי‪ .‬אבל‬
‫מוכרחין לומר הטעם שכתבתי בסמיכת טמא לתירח‬
‫ב׳ דכ״מ פ״ג ממעה׳׳ק שסמיכת טמא אף בעבר וסמך‬
‫אינו כלום משום שילפינן מקרא וסמך ושחט שאינו‬
‫כלום שאין לומר שקרג‪1‬נן נתמעט ממצות סמיכד‪,‬‬
‫דהא הטעם הוא משום דצריך שתהיה הסמיכד‪ ,‬בעזרה‬
‫משום דהשחיטה היא לפני ה' בעזרה ותיכף לסמיכה‬
‫שחיטה ואין טמא נכנם לעזרה כמפורש בגט׳ וברקז׳י‬
‫זבחים דף ל״ב וא״ב אינו דין על הקרבן של הטמא‬
‫אלא הוא דין על חטמא שלא יסמוך וגם לא מצד‬
‫מעוטא מר‪,‬קרא וא׳׳ב מ״ט לא יצא בעבר וסמך אלא‬
‫הוא משום דעכ׳׳פ הרי א״א לומר שחיחש מצות‬
‫סמיכר‪ ,‬נאמרה אף לטמאים כיון דאינו יכול ליכנם‬
‫לדידיה כלא‬ ‫לעזרה שהוא מקום הסמיכה והוי‬
‫נאמרה לו מצות סמיכד‪ ,‬וממילא אסור גם מטעם‬
‫ק ד שי ם‬ ‫אגרות‬
‫וא״ב לא שייך זה במצורע וזב דאסורין מן התורר‪,‬‬
‫גם במחנה לויה שא״א להם להבנים ידיהם לעזרה‬
‫שהם בשיעברו ויבנסו לעזרה ויסמבו לא יצאו בזה‬
‫ידי סמיבה מטעם מצוה הבאה בעבירה להרמב״ם‬
‫אליבא דהמ״מ והלח״מ ולבל הסוברים שהוא פסול‪.‬‬
‫וגם בבלל יש שיטה דסמיבת טמאים אינה בלום‬
‫מקרא דוסמד ושחט ובן סובר גם פי׳ ב׳ דהכ״מ‬
‫שם ונמצא שדברי קיימים ונבונים‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫ומה שהקשה בתר״ה מ״ט יוצא בסמיבת טמא‬
‫הא מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביר לא‬
‫מחני ואף לדברי יקשה זה להסוברין דיוצא כגון‬
‫להסוברין דאין זה פסול כמו להכ״מ אליבא דהרמב״ם‬
‫ברפ״ח דלולב ולכל הסוברין כן‪ .‬נלעיד פשוט דאי‬
‫עביר לא מהני הוא רק בשהאיסור הוא על מעשה‬
‫זו כגון אם היה איסור שלא לסמוך אבל אם האיסור‬
‫הוא מצד אחר אין שייך שלא תהני הסמיכה דהא‬
‫ע״ז לא אמרה תורה שלא יעשה ואין צורך לכאן‬
‫לחדושו של שעה״מ ולחדושו של מלא הרועים שהביא‬
‫כתר״ה‪ .‬וחדושו של מלא הרועים דאיסור התלוי‬
‫במקום כגון במתפלל ומצא צואה כנגדו לא אמרינן‬
‫דאי עביר לא מהני הוא תמוה אצלי דהאיסור הוא‬
‫על גוף התפלה שאסור להתפלל במקום שיש בו‬
‫צואה ולא שייך לומר דהאיסור הוא על המקום וא׳׳ב‬
‫מ״ש משאר לא תעביד‪.‬‬
‫אבל הנכון לע״ד דאי עביר לא מהני אינו אלא‬
‫ברבר שאם נימא שלא מהני אין כאן איסור כגון‬
‫כל הני דמקשה בהו בסוגיא דתמורה דלכן מכתבו‬
‫שלא מהני להיות איסור מאחר שהתורה אינה רוצה‬
‫שתהיה האיסור ואפשר לה לעשות זה אך אביי הוכיח‬
‫שמהני דאל״ב אמאי לקי כיון שנמצא שאין כאן‬
‫איסור ולכן לרבא שתירץ דהמלקות הוא משום‬
‫דעבר אמימרא דרחמנא נשאר כדמסתבר שכיון‬
‫שהתורה אינה רוצה בהאיסור נבטל המעקזת ואין‬
‫כאן איסור‪ .‬אבל באם אף שלא יהני יהיה האיסור‬
‫כגון באיסור תפלה במקום שיש בו צואה שהאיסור‬
‫הוא על הזכרת השמות ודברי קדושה אף אם לא‬
‫יצא בהם ידי מצות תפלה ולא יועיל כלום מה‬
‫שתתבטל המצות אין טעם שתתבטל מצד האיסור‬
‫ומאי העבד עבד מדינא ורק מטעם זבח רשעים תועבה‬
‫אינה תפלת‪ .‬אח״ז הראו לי שנמצא כסברתי בשעה׳׳מ‬
‫פ׳׳ג מגירועוין הי״ט בשם מהריט״ץ ומהרימ׳׳ט‬
‫ונהניתי מאד‪.‬‬
 ‫מש ה‬ ‫לןד שים‬ ‫אגרות‬ ‫שנו‬

‫סימן ח‬ ‫עב ‪T‬ה בקדשים‪ .‬ותירוץ א׳ דר>כ״מ סובד דכיון דלא‬

‫נתמעט קרבנו שלו מדין סמיכה רק מחמת שהוא‬
‫אסור מליכנם בעזרה אינו יכול לקיים‪ .‬א״א לומר דאינו‬
‫בעניז הנ״ל ובענין נקמצה בלילה‬ ‫מכלל מצות סמיכה ולכן יצא בעכר ונכנס וסמך‪.‬‬
‫וא״כ יקשה לתירוץ א׳ הא עכ״פ לא יצא מטעם‬
‫אי עביר לא מהני ולא גרע זה ממעוטא בפירוש‬
‫ח׳ תמוז תרח״ץ‪.‬‬
‫שלא היה באפשריות סמיכה אף בלא שנד‪ .‬לעכב‪.‬‬
‫להדב הנ״ל‪.‬‬
‫ולכן צריך לומר כדכתבתי שכיון שלא על מעשה‬
‫הגה מה שתירץ כתר״ר‪ ,‬רבדיו הראשונים בסמיכה‬ ‫הסמיכה נאמר האיסור אין שייך שלא יד‪,‬ני אף שאסור‬
‫איני יודע מה תיקן‪ .‬ומה שהביא בשם הפנ׳׳י‬ ‫מצד אחר וזד‪ ,‬ברור ופשוט‪.‬‬
‫ב״ק דף ס׳׳ז שקרכן הגזול כשר ואינו עולה לבעלים‬
‫וראייתו מט״ז או״ה סי׳ ל״ב ס״ק י״ה דאף‬
‫הוא ודאי דבר שאינו דקרבן גזול פסול לגמרי‬
‫בשכת שאין יכול לגדור א״צ להוציא ס״ת אהרת‬
‫שהרי מדמה לפסח‪ .‬וכוונת הפנ״י הוא רק בגזל‬
‫בנדכקה אות לאות מטעם ראוי לבילד‪ .,‬הנה שם‬
‫קרבן דחבריר‪ ,‬וכן מוכרח ומשמע בדבריו‪ .‬ובבאור‬
‫אף כשכת אם יגרור ע״י עכו״ם ואף ע״י עצמו‬
‫חלוק התוס׳ בין אשרה לגזול הוא מוכרח כדבארתי‬
‫במזיד תוכשר הס״ת שגרירה אינה כתיבה שפסולה‬
‫מחמת שלעשות המצוד‪ ,‬הוכרח לעשות אז עבירה‬
‫כעכו״ם ומומר‪ ,‬לכן נמצא שממש הוא ראוי לבילה‬
‫שלא להשיבו וזה ממש הוא בסמיכת טמא שלקיים‬
‫בעצם רק שאיסור שבת דביעא עליה‪ .‬ויהיה לכתר״ה‬
‫מצות סמיכה הוכרח לעשות עבירה לשהות כשהוא‬
‫רק ראיה באם נסבור שהסמיכה כשרה בדיעבד‬
‫דאין לחלק כדכתב כתר׳׳ה דבגזל‬ ‫טמא במקדקז‪.‬‬
‫ע״י טמא אבל להסוברין שפסולה עדין יקשה‪ .‬אבל‬
‫בנטילתו האתרוג בידו הוא גוזל וכסמיכה כבר‬
‫למה שתירצתי א״ש בפשיטות‪.‬‬
‫עבר בכניסתו‪ ,‬דבי בגזול איירי שרק עתה בנטילתו‬
‫גזלו הא אף בגזול עור מכמה ימים אינו יוצא‪.‬‬ ‫ור‪,‬תירוץ שהביא כתר״ר‪ ,‬בשם הגאון ר׳ יצחק‬
‫וגם מש*כ כתר׳׳ה בזה הלשון וכיון דיוצא הוא נעשה‬ ‫זצ״ל בפאניוועז לא שמעתיו רק עתה ממכתב כתר״ה‪.‬‬
‫גזלן ובסמיכה עבר על ביאר‪ ,‬בטומאד‪ ,‬אף בלא סמיכה‪,‬‬ ‫אבל אינו מתורץ כזה קושית הטו״א על התוס׳‬
‫לא מובן כלל דאיזה שייכות הוא מה שיצא בהמצוה‬ ‫ולא על רש״י נדה רק הקושיא דסתירת רש״י נדה‬
‫להעשות גזלן דאף כשלא יצא הוא גזלן והוא כמו‬ ‫ורש״י מגילה‪ .‬ולע״ד אינו ברור דכרי הגאון הנזכר‬
‫לכן לע״ד אין מקום לחלק סמיכת טמא‬ ‫בסמיכה‪.‬‬ ‫דיחקזב המקדיש מביא הקרבן דיותר מסתבר שהמצורע‬
‫מאתרוג הגזול ובאור התום׳ הוא כדבארתי‪.‬‬ ‫המתכפר נחשב המביא דמ״ש מתמורה דמתכפר‬
‫עוקזד‪ ,‬תמורה‪ .‬אך חלוק הב׳ בשם הגאון הנזכר‬
‫ונהנתי מש׳׳ב כתר״ה שמהרי׳׳ט סובר בתירוצי‬
‫שכתב כתר׳׳ה דמצורעת ליכא בה דין אבלות הוא‬
‫שאי עביר לא מהני הוא רק באם לא מהני אין‬
‫מילתא דמסתבר אך לא מצד תשמיש המטה דמותדת‬
‫כאן איסור‪ .‬ומש׳׳ב כתר״ר‪ ,‬שהתוס׳ ל״ס להו חלוק‬
‫דד‪,‬א גם מצורע מוהלט איכא תנאי במו׳׳ק רף ז׳‬
‫זה מהא שהקשו משוחט על החמץ אינו ראיה דד‪,‬תם‬
‫דסברי דמותר בתה״מ וכן איפסק ברמכ״ם פ״י‬
‫אם יפסל לא יהיה איסור זה דבפסח פסול ליכא‬
‫מטומאת צרעת ה׳׳ו ומ״מ יש לו דין חסר כאבל‬
‫איסור דשוחט על החמץ כדאיתא במל׳׳מ פ״א מק״פ‪.‬‬
‫לענין שלוח קרבנות‪ ,‬אלא הוא מצד שאין לד‪ ,‬כל‬
‫ומכה״ג באלמנה ל״ק כלום דלאו דלא יקה הוא על‬ ‫הלכות אכל דד‪,‬א אינה פורעת ופורמת כדתנן בסוטר‪,‬‬
‫הקידושין ואף לרבא דלא לקי אלא כשבעל מ״מ‬ ‫דף כ׳׳ג ואיפסק ברמב׳׳ם שם ה״ח ולכן אפשר שגם‬
‫בלא קידושין ליכא לאו דלא יקה כמפורש בקידושין‬ ‫לענין שלוח קרבנות אין לה דין אבל ויכולה לשלוח‬
‫וברמב״ם פי״ז מא׳׳ב‪ ,‬וא׳׳ב כשיבטא הקידוקזין ליכא‬ ‫קרבנותיה‪ .‬ועכ׳׳ז צ״ע בזה והנכון יותר כדבארתי‬
‫איסור זה‪ .‬ופלא גדול על שעה״מ שהקשר‪ ,‬קושיא‬ ‫בחדוקזי‪.‬‬
‫כזו ומצאתי בס׳ מעשה חושב על שעה׳׳ם שג״כ‬
‫ידידו מוקירו מאד‪,‬‬
‫הקשה על קושיתו‪ .‬וכן ל״ק כלום משוחט בקזבת‬
‫ומכותב גם בשבת‪ .‬אך שיש להקשות קושית שעה״מ‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫מקושית תוס׳ מצורם אוזן בכור‪.‬‬
‫ולכן אמינא שצריך לומד גם כתירוץ הש״ך‬
‫איתנהו ‪.‬דאם הוא‬ ‫חו״מ סי׳ ר״ח סק״ב ותרוייהו‬
‫מוכרח להיות באיסור כמו בצורם אזן בכור שאין‬
‫שנז‬ ‫מ ש ה‬
‫רמעשה זר וראי הוא מעשה והיה אפשר לומר‬
‫רמלה זר כשר אף שע״י קוף או ממילא פסול‪.‬‬
‫וא״כ גם כל מעשה במנחה ובקרבן כגון יציקה‬
‫ובלילה הוא כן ראף שלא בעי כהן מ״מ מעקזה‬
‫ארם בעינן שהוא אף בזר ולא במעשה קוף ובממילא‪.‬‬
‫וא״כ אין הוכחה כלום מהא שלא בעי כהן ובגרי כהונה‬
‫במלוי שכשר גם ע״י קוף‪ .‬וגם מלשץ התום' משמע‬
‫ראף אם היה צריך כהן אף שלא היה צריך בגרי‬
‫כהונה נמי לא היה שלא ממנו כסדרו הקוף והא אז‬
‫ודאי היה פסול מעשה קוף ולכן לכאורה הם רבדים‬
‫תמוהין‪.‬‬
‫והנכון לע״ד דהא לכאורה תמוה אדרבה קושית‬
‫התוס׳ איזה דמיון הוא ללחם הפנים שאיכא זמן‬
‫למעשה הסדור שבעי דוקא ביום השבת ולכן שלא‬
‫בזמנו שהוא שלא במצותו הוי כמו שסדרו הקוף‬
‫אבל במלוי המים הא ליכא זמן למעשה המלוי‬
‫וא״כ אף אם היה צריך כהן ובגדי כהונה נמי‬
‫במה היה נחשב שלא במצותו להחשיבו כמעשה קוף‬
‫כיון שלמלוי כל יומא זמנו הוא‪ .‬וצריך לומר דהתום'‬
‫סברי דאין לומד שהחקזיבות כמעשה קוף הוא מחמת‬
‫דהסדוד שלא בקזבת הוא שלא כמצותו דא״כ אף‬
‫כשסדר בליל שבת נהי שאינו מחוסר זמן מ״מ הא‬
‫נמי הוא שלא כמצותו ויחשב כמעשה קוף ולא יפסלו‬
‫ומ״ט קמץ בלילה נקדש ליפסל‪ .‬ומש׳׳כ דש״י דכמצותו‬
‫חשיבא מחמת דלילה אין מחו״ז צריך באור מ״ט‬
‫נהשב זה במצותו דמ״ש חסדון זמן שמחשיבו שלא‬
‫כמצותו יותר מפסול לילה‪ .‬ואם במנחה אפשר עוד‬
‫לדחוק שכיון שדין המנחה שצריכה ביום הוא מביום‬
‫צותו שאינו דין פרטי במנחה אלא על עצם הקרבת‬
‫קרבנות לכן נהשב במצותו רק שנעשה בפסול‪,‬‬
‫אבל בלה״פ שעצם דינו הוא דק למחר ביום נהי‬
‫שלא נהשב מהו״ז אף בלה״פ דהא גם בפסח שאף‬
‫ביום לא הוי זמנו עד אחר חצות ומ״מ לא הוי‬
‫מחו״ז כמפורש בזבחים י״ב‪ ,‬מ״מ הוא דין בלת״פ‬
‫בעצם שיסדר דוקאביום וא״כ ודאי הוא שלא‬
‫כמצותו כמו דין דמחו״ז ומ״מ משמע דנקדש כיון‬
‫דאינו מחו״ז ומפורש כן בתום׳ זבהים דף פ״ז ד״ה‬
‫לשלהן‪ .‬איברא דהתום׳ יומא דף כ״ט ד״ה כמו סכרי‬
‫דגם בלילה הוי כמו שסדרו תקוף כשידע שהוא לילה‬
‫וכ״כ במנחה שנקמצה בלילה הוא כנתט שם הקוף‪.‬‬
‫אבל רש״י ותום׳ זבחים לא סבירא להו הכי‪ .‬ולכן‬
‫צריך לומר חד‪ ,‬שאינו כמצותו אינו מחשיב כנעשה‬
‫ע״י קוף שאינו כלום אלא שהוא מעשה שנעשה‬
‫בפסול אבל הוא רק מד‪ ,‬שאינו כמצותו מצד קפידת‬
‫התורה בדיני הקרבן שאם נעשה שלא כדיניו הוא‬
‫ג״כ קרבן אך בפסולמשום שנעשה שלא כדין אבל‬
‫קדשיט‬ ‫אגרות‬
‫‪ ,‬יכול לעשות שיעשה מעצמו לא היה מהני לרבא‬
‫אף שהאיסור יש אף אם לא יהני‪ .‬ובאם יסתלק‬
‫האיסור אם לא יהני לא מהני אף אם יכול להיות‬
‫גם בהיתר‪ .‬והטעם משום רהא רינא ררבא הוא‬
‫מסברא שאין להועיל מעשה שנעשה באיסור ולכן‬
‫אם יסתלק האיסור נמצא כשניטא שמהני מועיל‬
‫האיסור ראף שהיה יכול לעשות גם בהיתר מ״מ‬
‫הא עתה עשה באיסור והועיל האיסור‪ .‬וכן אף‬
‫כשלא יסתלק האיסור אם לא היה יכול לעשות‬
‫בהיתר נמצא שהועיל האיסור רהא בהיתר לא היה‬
‫יכול לעשות‪ .‬ולכן רק כשהיה יכול לעשות בהיתר‬
‫והיה מסתלק האיסור טהני‪ .‬וזה נכון ומוכרח רמטה‬
‫שהקשו משוחט פסח על החםץ ליכא תירוץ הש״ד‬
‫רהא יכול לעשות בהיתר ולכן צריך לומר ראם‬
‫מסתלק האיסור לא מחני בכל אופן‪ .‬ומצורם אזן‬
‫בכור ליכא תירוץ מהריט״ץ דהא אין האיסור מסתלק‬
‫לכן צריך לומר ראם אי אפשר להיות בהיתר לא מהני‬
‫בכל אופן כתירח הש״ך ומהריט״ץ ביחר‪ ,‬וזה נכון‬
‫וכן סברי התום׳‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫ובהא רתירצו התום׳ במנחות רף ק׳ ובסוכה‬
‫רף נ׳ על מה שהקשו מ׳׳ט לא אמרינן במילא‬
‫במקורשת מע״ש שהוא כמו שסדרו הקוף ולא יפסל‬
‫בלינה משום רלא בעי כהן בבגרי כהונה במלוי‪.‬‬
‫וראי תמוה מה שייך זה שנחשב עשיתו שלא בזמנו‬
‫כמעשה קוף אם צריך כהן בבגרי כהונה או שכשר‬
‫גם בלא בגרי כהונת וגם בזר‪ .‬וטש״כ כתר״ה בשם‬
‫הלבוש מררכי דכוונת התוס׳ רכיון שלא בעי כתן‬
‫בבגרי כהונה מוכח שאין המלוי דין כלל אינו נכץ‬
‫ראיכא כמה רברים שכשרין בזר והם רינים מוכרחין‬
‫כמו שחיטה וקדושת המנחה ויציקה‪ ,‬ולהיוב עשה‬
‫איכא הרבה כמו בלילה סמיכה פתיתה‪ .‬וגם אין‬
‫לומר שכוונתם שלכן כשר אף עי״ קוף דהא שחיטה‬
‫וסמיכה פסולין ע״י קוף ומסתבר שגם יציקה פסול‬
‫ע״י קוף וכן כל מעקוה המנהה ע״י קוף נחשב כלא‬
‫נעשה‪ ,‬וראיה מהא רטוכיח ר׳ יוסף במנחות רף‬
‫כ׳ שלא מלח כלל כשר משום דלא אפשר לפרש‬
‫מתני׳ דלא טלה כשר לא מלח כהן אלא זר רזר לא‬
‫קרב לגבי מזבח ואם על ירי קוף או ממילא‬
‫כשר הא אפשר לפרש לא מלח כהן אלא קוף או‬
‫שנפל ממילא שלא במעשה שאין שייך איסורים‬
‫ליקרב למזבה אלא וראי שכל מעשה הקרבנות צריו‬
‫למעשה ארם ואם היה ע״י קוף או ממילא הוא‬
‫כלא מלח כלל‪ .‬ולכן רק אם היה אפשר לפרש שמלח‬
‫זר לא היה יכול להוכיח רלא מלה כלל כשר משום‬
 ‫ט שה‬ ‫חדשים‬ ‫אגרות‬ ‫שנח‬

‫קודם הזמן שעדין לינא מצות לה״פ ואין מה לעבוד‬ ‫אם הוא שלא נמצותו מה שאין שייך כלל להקרבן‬
‫אבל מלוי וקדוש המים שא״צ נד‪,‬ו בבגדי נד‪,‬ונה אף‬ ‫אף שלא מצד קפידת התורה בדינים לא נהשב מעשה‬
‫שצריך מעשה אדם אינו מדיני עבודה רק שבלא‬ ‫בלל אלא מעשה קוף בעלמא‪ .‬ולכן רק כשסדר שלא‬
‫מעקזד‪ ,‬אדם א״א להתקדש דד‪,‬אדם צריך להקדיש‬ ‫בשבת שהוא מהו״ז אינו שייך למצות לה״פ בלל‬
‫ע״י הנלי יכול אף עתה לעשות שיועיל לד‪,‬תקדקו‬ ‫דהא הוא רק מצוה השייך לשבת ונו אם לילה‬
‫בזמן העבודה שאפשר אז להתקדש ולנו אם ימלא‬ ‫היה מחו״ז נמי הרי נחלק היום מהלילה והיא מצוד‪,‬‬
‫במקודשת תוקדש ליפסל בלילה שהוא זמנו ניון‬ ‫השייך רק ליום השבת ולא היה שייך לומר שהוא רק‬
‫שבלילה אינו מחוסר זמן‪ .‬וזהו באור ננוו בדברי‬ ‫קפידא בדיני הקרבן אלא דעיקר קרבו שייך רק‬
‫התוס׳‪.‬‬ ‫ליום השבת ובלילד‪ ,‬לא היה מעשה קרבו בלל אבל‬
‫נירו שלילה אינו מחו״ז משום שלא מתחלק היום‬
‫מד‪,‬לילד‪ ,‬ביון שד‪,‬וא אותו היום עצמו שייך עצם‬
‫ענף ג‬ ‫הקרבן גם בלילה רק שד‪,‬וא קפידת התורה בדיני‬
‫וד‪,‬נד‪ ,‬לשיטת הרמב״ם בפ״ה מתו״מ הי״ג שאף‬ ‫הקרבן שיהיה דוקא ביום ובפסח יש קפידא בדיניו‬
‫בלה״פ מועיל סדורו בחול למצות הסדור בשבת‬ ‫שיהיה דוקא אחר חצות ולנו אם עשה שלא בדיניו‬
‫שסדר בלילה נחשב מעשה סדור לד‪,‬״פ אך בפסול‪.‬‬
‫שפוסק שא״צ לסלק ולחזור ולסדר דלא נרש״י‬
‫ביומא שנתב שצריך לסלק ולחזור ולסדר‪ .‬וא״נ‬ ‫והוי פירוש שלא במצותו דא״ר אשי לא להלכות‬
‫יקשה עליו מ״ט לא נפסל בלינה ניון שהוקדש‪.‬‬ ‫הקרבן אלא לעצם מצות הקרבן‪ .‬אבל קומץ בלילה‬
‫ואף שד‪.‬רמב״ם פוסק לילה מחו״ז בפ״ג ממחו״נ‬ ‫שאינו מחו״ז נחשב במצותו בעצם הקרבן אף שהוא‬
‫שלא במצותו בדיניו וזד‪,‬ו כוונת רש״י‪.‬‬
‫ה״ד מ״מ הא פוסק דנלי שרת מקדעזין שלא בזמנם‬
‫בפ״ג מפסה״מ הנ״א ומטעם זה פוסל קמץ ונתן‬ ‫וא״ב נמצא שאין דין הסדור מצד עצמו גרם‬
‫בנ״ש בלילה וא׳׳נ מ״ש לה״פ שלא נפסל וגם קשה‬ ‫שיחשב כמעשה קוף אלא משום שאינו ®’ ‪ T‬לקרבן‬
‫מרנ אשי שאמר דד‪,‬וא כסדרו הקוף ואיד יונשר‬ ‫בלל ולנו אף שלא היד‪ ,‬בלל זמן על הסדור‪ ,‬אם‬
‫סתרו לשבוב‬ ‫לעיקר המצוה הוא שלא בזמנו היה נחשב אז הסתר‬
‫במעשר‪ ,‬קוף ולבן הקשו שפיר ממלוי שאף שלינא זמן‬
‫וד‪,‬ננוו לע״ד דד‪,‬נד‪ ,‬התוס׳ יומא דף נ״ט בד״ה‬
‫על מעשר‪ ,‬המלוי וד‪,‬קדוש מ״מ ניון שלעיקר המצוד‪,‬‬
‫נהדריה הקשו הא בלא נקמצה נמי תצא לנית‬
‫יש זמן הוו בל המעשים שנעשו קודם הזמן כמעשה‬
‫השריפה כיון שהמנחה נתקדשד‪ ,‬בנלי‪ .‬ות ‪T‬וצם‬
‫קוף ומ״ט נפסל דס״ל דמעשה קוף לא מהני לקדש‬
‫דבלא נקמצד‪ ,‬נפסל בעמוד השחר ובהקמיצה נשרפת‬
‫אף למ״ד שבלי שרת מקדשיו שלא לדעת‪.‬‬
‫לאלתר תמוד‪ ,‬מאד למה דנתבו דיש לפרש גם בלא‬
‫קידש הקומץ דהא יכול להחזיר הקומץ לדונתיה‬ ‫והנה לכאורה נהי שזמן הוא בשבת או למחר‬
‫כמפורש בגמ׳‪ .‬וצריך לומד דסברי בתירוץ זה נרש״י‬ ‫מ״מ הא מצינו במד‪ ,‬דברים שיבול אדם לעשות‬
‫דאיירי בקידקז הקומץ דעתד‪ ,‬יש טעם מה שנשרף‬ ‫עתה שיועילו לאחר זמן וא״ב הוא מעשה אדם אף‬
‫לאלתר משום דנפסל בשקיעת החמה נדם נדנתבו‬ ‫שעשה שלא בזמן המצוד‪ ,‬וממילא יועיל להתקדקו‬
‫בתו״י שם‪ .‬אבל ג״ז נתבו התוס׳ במנחות שא״א לומר‬ ‫ויפסל בלינה‪ .‬וצריך לומד דאין שייך בסדור לה״פ‬
‫נן דמשמע שמיפסל משום לינה שהוא בעמוד השוזר‬ ‫לעשות בחול לד‪,‬ועיל בשבת וד‪,‬טעם מקזום דאין‬
‫ונו מפורש ברש״י יומא שם וא״נ קשד‪ ,‬קושית‬ ‫מעשה הסתר נדי שיהיו על השלחן משבת עד‬
‫התוס׳‪ .‬ומש״נ במנחות דלאו דוקא נקט נקמצד‪,‬‬ ‫השבת רק מצד התועלת היוצא מסדורו אלא הוא‬
‫הוא דוחק ודש״י לא סבר נן וכן מפורש ברמב״ם‬ ‫מעיקרי העבודד״ שבלד‪,‬״פ הוא גם עצם מעקזד‪ ,‬הסדור‬
‫שם שדוקא קמץ ונתן הקומץ בנ״ש נשרפת ולנו‬ ‫ולבן אין שייך לעשותו בחול שהוא קודם שייכות‬
‫צריך לומר דסברי רש״י והרמב״ם דשלא בזמנו‬ ‫מצות לה״פ דעדיו איו מה לסדר‪ .‬ולבן חילקו התוס׳‬
‫שלא קדקזי ליקדב אף למ״ד דקדשי ליפסל ועינו‬ ‫דבמלוי וקדוש המים אינו נו אלא דד‪,‬וא רק בשביל‬
‫שליקרב לא קדשי נלל אף ליפסל‪ .‬ומדוקדק לדידד‪,‬ו‬ ‫התועלת שיש מזר‪ ,‬שיתקרקזו המים לד‪,‬מ‪1‬וירם לנסוך‬
‫לשון ד‪,‬גמ׳ דאמר אינו קתש ליקרב דלנאורה הוא‬ ‫ולנו ינול לעשות אף קודם הזמן לעניו שיועיל‬
‫לשון תמוד‪ ,‬דהא מה שאינו נקרב אינו מחטרוו קדושה‬ ‫להתקדעו נשיגיע הזמן וממילא יפסלו בלינה בלילה‬
‫אלא מחמת שנפסל בלינה ואף מה שנקדש ביום‬ ‫שאינו מחו״ז‪ .‬וד‪,‬ונחת חלוקם הוא מדין נד‪,‬ן ובגדי‬
‫שודאי היא קחשד‪ ,‬גמורה נמי נפסל בלינה‪ .‬ונו‬ ‫נד‪,‬ונד‪ ,‬דבסדוד לד‪,‬״פ שבעינן בהן בבגדי נוענה א׳ב‬
‫תמוד‪ .‬לאיזה דבר אמר בבדייתא דקרב ביום אינו‬ ‫הוא עבודה בלד‪.‬״פ ואין שייך לעשות עבודד‪ ,‬בלד‪'.‬פ‬
‫שנט‬ ‫משה‬ ‫ר(דשים‬ ‫אגרות‬
‫לפוסלם בלינר‪ ,‬ולכן אף בלר‪,‬״פ גופיה אינו שלהן‬ ‫קדוש בלילה הא אף שהוקדש פסול בלינה‪ .‬אבל‬
‫אלא על הלחם שנסדר בשבת דלחם שלא נסדר בשבת‬ ‫לפ״ז הוא מדויק דליקרב לא קדשי בלל ומסתבר‬
‫אין שייך להיות עליו בתורת שלחן )ואולי הוא גם‬ ‫שאף אם יעלו ירת שלא ככל פסול לינה כיון דלא‬
‫כוונת התוס׳ בזה שכתבו דנסדר כר‪,‬לכתו נעשה לחמו‬ ‫קדשו כלל‪ .‬ורק אם הוא נוגע ליפסל לבד נקדש‬
‫של שלחן טפי אך שמשמעות לשונם הוא בדרך אחר‪.‬‬ ‫שישרף בלינתו‪ .‬ולבן הוא שייך רק באם כמות‬
‫וגם שלפ׳׳פ שבארתי ל׳׳ק מר‪ ,‬שד‪,‬קשו למר‪ ,‬לא אמר‬ ‫שהוא בב״ש זה אינו יכול ליקרב כגון שקמץ וקדש‬
‫שאינו נפסל על השלחן בשום ענין(‪ .‬ולכן הוא‬ ‫הקומץ בכ״ש שלהקריב צריך להחזיר הקומץ לדוכתיה‬
‫אצלו ככל כ״ש שמקדש ליפסל בלינד‪ ,‬שדין כיש‬ ‫ולחזור ולקמוץ שנמצא שכפי שהוא עתה בכ״ש זה‬
‫ודאי יש לשלחן כדאשכחן במזבח הפנימי בזבחים‬ ‫אין כאן אלא פסול לכן נקדש ליפסל וממילא אין‬
‫דף כ״ז‪ .‬נמצא שהלחם שסדורו בחול או בליל שבת‬ ‫יכול שוב להחזירו ולערכו עם השירים כדאיתא‬
‫אף למ״ד שאינו מחו״ז לא נסדר על שלחן אלא‬ ‫ברש״י‪ .‬אבל אם היה ראוי להקריב כמו שהוא בכ״ש‬
‫על כ״ש בעלמא וא׳׳ב הוא כמו כלי אחר עד ביום‬ ‫זה כגון מנחה שנתקדשה בלילה ועדין לא נקמצה‬
‫השבת שיעשה אז שלחן אך שסדור אחר לא צריך‬ ‫למ״ד לילה מחו״ז שהויא שלא בזמנה שאין מקדשין‬
‫להרפב׳׳ם משום שעכ׳׳פ ע׳׳י מעשיו יהיה הלחם‬ ‫ליקרב לא נפסלה אף שמקדשין ליפסל משום דלענין‬
‫מסודר בשבת על השלחן‪ .‬ודומה זה להניח הלחם‬ ‫ליקרב שדנין עתה לא נתקדשה כלל ואין מה ליפסל‪.‬‬
‫רחוק מהעזלחן באופן שיבא מעצמו על השלחן אח׳׳ב‬ ‫ולכן בדוקא נקט נקמצה בלילה ואיירי בנתן בכ״ש‬
‫בכח ראשון דודאי נחשבו מעשיו דבכ״מ נחשב כח‬ ‫בלילה כדאיתא ברש״י וברמב״ם שדוקא אז נפסלה‬
‫ראשון מעשיו ממש והבא דמי לכח ראשון אף שיהיד‪,‬‬ ‫כדבארתי‪ .‬איברא שלמ״ד לילה לאו מחו״ז נפסל גם‬
‫אחר זמן כיון דבד‪,‬כרח יד‪,‬יר‪ ,‬זה‪ .‬ואף אם היה פסול‬ ‫בלא נקמצה משום דבזמנו נקדש גם ליקרב ונפסל‬
‫בהניח רחוק מהשלחן אף שהיה בא עליו בכח ראשון‬ ‫דמתרץ רבה שסובר לילה‬ ‫בלינה ואם כן למאי‬
‫היה זד‪ ,‬מטעם אחר משום דלאו דרך שרות בכך ולא‬ ‫לאו מחו״ז צריך לומר כתוס׳ של״ד נקמצה‪ ,‬מ״מ‬
‫משום דאינו מעשיו שזה אין שייך בסדרו בחול‬ ‫אביןדלילה מחו ‪ r‬והוא‬ ‫למאי דסובר אבוה דר׳‬
‫במעשיו ממש‪ .‬ומה שעשה זה בחול שהוא שלא בזמנו‬ ‫מטעם שמקדשים שלא בזמנם ליפסל וכן פסק הרמב״ם‬
‫סובר הרפב״ם דאף כל עבודד‪ ,‬היו יכולים לעשות‬ ‫ודאי דוקא קתני כדפרש״י אליביה ואיירי גם בקידש‬
‫מתחלד‪ ,‬שיועיל בזמנו דעיקר המעשה הוא התועלת‬ ‫הקומץ ורבה מוכרה לדחוק דלאו דוקא קתני בברייתא‬
‫שיצא מזר‪ ,‬שזר‪,T ,‬י בזמנו בשבת‪.‬‬ ‫שלא נקמצה‪ .‬ולכן לדינא שלילה מחו״ז מוכרהין לומר‬
‫עכ״פ לענין הלחם הוא כאלו נסתלק מהכ׳׳ש‬ ‫מטעםשכ״ש מקדשין שלא‬ ‫כאבוד‪ ,‬דר׳ אבין שהוא‬
‫שהונח שם ונסדר עתר‪ ,‬על השלחן שהוא כמקום‬ ‫ממנם ליפסל ודוקא קתני‪.‬‬
‫אחר‪ .‬ואם היה נקדש כשד‪,‬יר‪ ,‬רק בכ׳׳ש שמא שם‬ ‫והנד‪ ,‬למד‪ ,‬שבארתי ל׳׳ק כלום לכאורה לאבוד‪,‬‬
‫הראשון לא היד‪ ,‬ראוי לדין לר‪,‬״פ רק ליפסל וא״ב‬ ‫דר׳ אבין מסדור הלחם בחול לשיטת הרמב׳׳ם‬
‫היד‪ ,‬נקדש ליפסל ושוב לא היד‪ ,‬יכול להתבשר‬ ‫דא״צ לחזור ולסדר דר‪,‬א ג׳׳ב ראוי ליקרב כמו‬
‫כשנעשה כלי אחר בשם שלחן והיד‪ ,‬כמו קומץ שנתקדש‬ ‫שד‪,‬וא ולא נקדש כלל כיון שעד יום השבת היד‪,‬‬
‫כלילה שנפסל‪ .‬ולכן צריך לומר דאין מקדשין שלא‬ ‫שלא בזמנו דלילר‪ ,‬מחו״ז וממילא לא נפסל כמו‬
‫בזמנם אף ליפסל דלא כאבוד‪ ,‬דר׳ אביו וקמיצת‬ ‫במנחד‪ ,‬שלא נקמצה‪ .‬וניחא פסקי הרמב״ם כפשוטו‬
‫לילה דפסול הוא משום דלילה לאו פחו״ז ונקפצה‬ ‫ויקשה על ר׳׳ז ורבה שהקשו מזד‪ ,‬אאבוה דר׳ אבין‪.‬‬
‫לאו דוקא ובלד‪,‬״פ איירי שקדם וסלקו‪.‬‬
‫ומסיק רב אשי דבלה״פ שמצותו לסדר על‬ ‫וצריך לומר דר‪,‬נה בזבחים דף פ׳׳ז איתא דאין‬
‫השלחן דוקא שהוא במקום שעושד‪ ,‬שלא יפסל בלינד״‬ ‫לינד‪ ,‬מועלת בשלחן וכתבו שם התוס׳ לחלק מר‪,‬א‬
‫הוי סדורו בחול שהוא דק כ׳׳ש שקדושתו יפסול‬ ‫דהכא' דמשמע דבשלחן נמי פוסל לינד‪ ,‬דבנסדר‬
‫בלינה שלא במצותו לכן נחשב כמו שסדרו הקוף‬ ‫כד‪,‬לכתו ביום השבת אין לינר‪ ,‬פועלת בשלחן ושלא‬
‫לגבי מעשת קדוש החדש דבלי שרת שאין להיות‬ ‫בר‪,‬לכתו היה פוסל לפאי דלא ידע דהוא כסדרו‬
‫זה כלל בלה״פ ונחשבו מעשיו רק מה שביום השבת‬ ‫הקוף או בלילה למ״ד אינו מחו״ז‪ .‬והטעם מסתבר‬
‫מ‪,‬יד‪ ,‬מונח ע״י זד‪ ,‬על השלחן אכל מד‪ ,‬שבמעשיו‬ ‫דדין שלחן אין לו אלא על הלחם שנסדר כשבת‬
‫נעשד‪ ,‬ג״ב שמא בכ׳׳ש עד יום השבת לא נחשבו‬ ‫שלזה הוא שלחן שרק זר‪ ,‬צריך לד‪,‬יות עליו אכל‬
‫מעשיו אלא כמעשה קוף כיון שקדוש כזד‪ ,‬הוא‬ ‫לכל דבר אינו שלחן אלא כ״ש כשאר כ״ש דהא‬
‫שלא במצותו‪ ,‬דבשלמא אם גם קמש דשלחן היה‬ ‫ודאי לא יועיל השלחן לבשר ולחם של מנחות שלא‬
 ‫מ ש ה‬ ‫ס ד שי ם‬ ‫אגרות‬ ‫שם‬

‫שיוציל ביום השבת להרמב״ם שזהו מצשה הצדיך‬ ‫פוסל בלינוז כמו קידוש דכ״ש אז אף אם סדר ממש‬
‫ודק שממילא נצשה גם מצשה הקדוש דכ״ש שפוסל‬ ‫שלא צל השלחן היה נהשב כמצותו והיה קדוש‬
‫בלינה משום דבחול הוא רק כלי שדת צ״ז א״ד‬ ‫ליפסל דמה שאינו בב״ש המיוחד לו לא היה מחשיבו‬
‫אשי דאינו מצשיו אלא מצשה קוף כיון שמצשה זה‬ ‫שלא במצותו וכ״ש צל השלחן שלא בזמנו כיון‬
‫דקדוש א״צ לצשותה‪ .‬אבל אם סדר שלא צל השלחן‬ ‫שצצם הדבד הוא במצותו דמקום וזמן הם רק דינים‬
‫כלל אלא ממש בכ״ש אחר שבכ״ש זו א״א כלל‬ ‫שנאמדו להכשיר דהקפידה תורה שיצשה במקום וזמן‬
‫לצשות מצשה הצריך דלא יבוא ממצשיו כלל צל‬ ‫זה אבל ליפסל ליכא דינים דבכל מקום ובכל זמן מקומו‬
‫השלחן ואין כאן אלא מצשה הקדוצו דכ״ש שפוסל‬ ‫וזמנו הוא לפסול ולכן כיון שמצינו ששייך להתקדש‬
‫בלינה ואין שייך לומר שהוא צושה מצשה הקדוש‬ ‫רק ליפסל היה נפסל‪ .‬ואף למ״ד דאין מקדשין שלא‬
‫דשלחן נחשבו מצשיו אף שהוא שלא במצותו ויוקדש‬ ‫בזמנם אף ליפסל הוא רק בזמן משום דסובר דשלא‬
‫ליפסל דשלא במצותו לבד אף שהוא בצצם המצשה‬ ‫בזמנו ליכא כלל שם לה״פ ולכן בלילה אם אינו‬
‫לא היה מחשיב למצשה קוף כיון דצכ״פ הם מצשיו‬ ‫מחו״ז ששייך אז שם לה״פ אף שצכ״פ הוא פסול‬
‫שרק זה הוא צושה‪ .‬ואם כוונתו מטצם אחד דשלא‬ ‫מ״מ נקדש ליפסל משום דפסולי קרבן שייך רק‬
‫במצותו לא נקדש לא היה אומר ר׳ אשי טצם שהוא‬ ‫להכשיר ולא ליפסל‪ .‬וא״כ גם בסדר בכ״ש אחר‬
‫כמצשה קוף‪ .‬ולכן צריך לומר דאף שלא במצותו‬ ‫היה נפסל גם לדידיה‪ .‬אבל מכיון שקדוש דכ״ש‬
‫היה נקדש אם אך הוא צושה זה‪ ,‬אבל מכיון שסדר‬ ‫אינו כלל הקדוש דשלחן לח הוי קדוש דכ״ש בלה״פ‬
‫צל השלחן שרק צתה בחול הוא רק כ״ש אבל בשבת‬ ‫שלא במצותו בצצם המצשה ונמצא שלא צשה מצשה‬
‫יהיה שלחן ונמצא שמצשיו הם קדוש דשלחן שממצשיו‬ ‫הקדוש שצריך לצשות דק מצשה אהדת שאינו‬
‫יהיה ביום השבת צל השלחן ודק שממילא יש כאן‬ ‫כלל בו לכן הוא כמצשה קוף בצלמא שאינו‬
‫צוד מצשה קדוש דכ״ש צ״ז אמר שהוא כמצשה‬ ‫כלום אף ליפסל‪ .‬ולכן אף בלא קדם וסלקו ולילה‬
‫קוף‪ .‬ונמצא לפ״ז שגם בלה״פ הוא כמו במנחה שאם‬ ‫אינו מחו״ז נמי לא נקדש ליפסל משום דדין שלחן‬
‫יוכשר בכלי זה לא הוקדש ליפסל ובכלי אחר הוקדען‬ ‫אין צליו דק ביום השבת והוי סדורו בחול ובליל‬
‫אך שם הוא מחמת שלא הוקדש ליקדב והכא לא‬ ‫שבת שהוא אז רק כ״ש כמצשה קוף‪ .‬וא״כ ממילא‬
‫סגי בטצם זה אלא בטצם שקדוש שלחן הוא צנין‬ ‫שמקדשין שלא‬ ‫ל״ק גם אאבוה דר׳ אבין דאף‬
‫קדוש אחר וקדוש דכלי שרת שממילא נצשה הוא‬ ‫בזמנם מ״מ בלה״פ שלא היה אז שלחן נחשבו סצשיו‬
‫מצשה קוף‪ .‬וזהו דרך נכון ואמת בדמב״ם לצ״ד‪.‬‬ ‫לצנין הקדוש דצד יום השבת דק כמצשה קוף ומצשיו‬
‫ידידו מוקידו‪,‬‬ ‫נחשבו רק מה שנצשה מזה ביום השבת קדושת‬
‫שלחן‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫וניחא לפ״ז מה שהקשו התוס׳ במנחות דף צ׳‬
‫בסוף ד״ה שאפי׳ צל לשון שאפילו הוא צל השלחן‬
‫לאו טצם הוא‬ ‫ימים דבים אין בכך כלום דהא‬
‫צל מה שבשר סדור בחול כשנותנה לשבת הבאה‬
‫פימן ט‬ ‫דהוא דק מחמת שאין מקדשין שלא בזמנם‪ .‬והוא‬
‫תימה גדולה ופלא צל מה שכתבו התוס׳ שלאו‬
‫טצם גמור הוא דהא אינו טצם של כלום‪ .‬וגם‬
‫באור בתום׳ שכתבו דבחטאת‬ ‫ברמב״ם מפורש זה לטצם ההכשר בסדוד בחול‪ .‬ולפ״ז‬
‫מרדיביו בע״ב‬ ‫ניחא דזהו ציקר הטצם מה שצושה שלא במצותו‬
‫משום שקדוש דעולחן אינו פוסל בלינה וקרוקו‬
‫כ״ב שבט תש״ז‪.‬‬ ‫דכ״ש פוסל בלינה לכן הוא מצשה אחרת אבל אם‬
‫מצ״ב ידידי הרב הגאון מוהר״ר פינחס יוסף‬ ‫גם שלחן היה פוסל בלינה היה זה כמצותו אף‬
‫לצווינסאן שליט״א שהיה הגאב״ד טשיזצווא בפולין‪.‬‬ ‫שהוא בלילה או שלא בזמנו כדבארתי‪.‬‬

‫הנ ה בדבר קושית כתד״ה בתוס׳ קידושין דף מ״א‬ ‫וגם מסתבר צוד שדוקא מחמת שיש כאן במצשיו‬
‫שתידצו דמחטאת לא ילפינן שאר קרבנות‬ ‫גם מצשה הצריך לצשות כגון בסדד צל השלחן‬
‫לדין שליחות משום דבחטאת כתיב אותו אפילו‬ ‫בחול שהוא צושה מצשה הקדוש שהשלחן צושה‬
‫בצ״ב או כמהרש׳׳א שמהפך הגירסא דבשאר קרבנות‬ ‫דלא יפסל בלינה מכיון שיכול לצשות גם בחול‬
‫שסא‬ ‫מ ש ה‬ ‫ר!דשים‬
‫החסיר לו מצות סמיכה וא״ב אי! שייך לומר שהוא‬
‫מדי! שליחות אלא צריך לומר שיבולי! אחרים לשחוט‬
‫בע״ב‪ ,‬ולא בעינ! אף שיהיה שלוחו‪ .‬והוא עוד יותר‬
‫מתום׳ דמשמע דצריך לדי! שליחות אך שמקריבי!‬
‫בע״ב רק כששחט בעצמו ע״י כפיה או שעשה‬
‫שליח ע״י כפיה‪ .‬וא״ב הרצו! שצריך ודאי הוא רק‬
‫להתכפר ולזה כיץ שלא שמענו שאינו רוצה יש‬
‫לתלות שירצה מאחר שעכ״פ הקריבהו‪ .‬והתוס׳‬
‫שמצריכי! לדי! שליחות אולי סכרי בהא דב״ק שאחרי‬
‫שהגנב עכ״פ הקריבו ולא יעשה שוב בו מצות‬
‫סמיכה הוא זכות לו שיוכשר ויתכפר בו והוי הגנב‬
‫שלוחו מדי! זכיה ועדי! צע״ק בזה‪ .‬עכ׳־פ קושית‬
‫כתר״ה מתורץ בטוב‪.‬‬
‫אך פשוט שאי!' חלוק בי! חטאת לעולה ושלמים‬
‫לעני! שמועיל כופי! אותו עד שיאמר רוצה אני‬
‫כדאיתא בערכי! בחטאת נזיר שממשכני! וכדאיתא‬
‫בתוס׳ יבמות דף פ״ז באמרו לו אכלת חלב לר״מ‬
‫שמחייב שממשכני! ובתום׳ ר״ה דף ו׳ שממשכנין‬
‫בחטאת אחד שעברו ג׳ רגלים‪ .‬וכוונת התוס׳ מוכרחי!‬
‫לומד דהוא על קרב! פסח שסברי דבפסח לא יועיל‬
‫רצו! דכפיה דלא יצא ידי מצות הבאת פסח אלא‬
‫ברצו! גמור רבו סכרי שלא נתחדש זה‪ ,‬דלמילף‬
‫מעולה וחטאת יש לדחות בכמה פירכות‪ .‬ודברי‬
‫מהרש״א שבחטאת אי! מקריבי! בכפיה הוא נגד גמ׳‬
‫ותום׳‪ .‬והקרני ראם הדגיש דק מסתירת התום׳ ולב!‬
‫לא אמר בלשו! קושיא משים דאפשר דתוס׳ דכא!‬
‫פליגא‪ ,‬אבל הוא קשה מחטאת נזיר דמפורש בגמ׳‬
‫דלכל הדינים יש לחטאת נזיר די! כל החטאות אף‬
‫שקראו בזבחים דף ט׳ בלשו! עולה‪ ,‬וצע׳׳ג‪.‬‬
‫ומה שהקשה כתר״ה דניליף משליחות האשה‬
‫דאינה מתגרשת בלא דעת הבעל ולא יכול למיפדך‬
‫מה לגירושי! שב! ישנ! בע׳׳ב‪ ,‬הנה סברא דבעל‬
‫ברחה עדיף לעני! שליחות הוא מחמת שקל להתגרש‬
‫מלהתקדש בדאשכה! לעני! בע״ב כ׳־כ קיל לגרש‬
‫מלקדש לעני! שליחות וטעם זה שייך גם בשליחות‬
‫האשה וזה פשוט‪ .‬אך אף אם נימא דלא שייך‬
‫הפידכא בשליחות דאשה נמי לא קשה למה שבארתי‬
‫בחדושי ששליחות לקבלה הוא עני! שליחות אחרת‬
‫שליתא בכל שליחות‪ ,‬שהדי האשד■ אינד‪ ,‬עושה כלום‬
‫בדוגירושי!'‪ .‬ומטעם זה בארתי מד‪ ,‬שצריך עדים‬
‫לקיומא בשליחות לקבלה ולב! אי! שייך למילף‬
‫כלל שאר דברים משליחות לקבלה אלא משליחות‬
‫הבעל שע׳׳ז ודאי פריך שפיר שב! ישנ! בע״ב‪.‬‬
‫ומה שהקשה כתר׳׳ה על עצם הסברא דחושב‬
‫זה לעדיפות הא דישנז בד׳ב מאחד דאי! לד‪ .‬שייכות‬
‫אגרות‬
‫מקריבי! בע״כ‪ ,‬הא בעיב! רוקא שיאמר רוצה אני‬
‫ואנן סהרי רניחא ליה בכפרה וא״ב אינו בע״ב‪.‬‬
‫והיא קושיא גרולה‪.‬‬
‫הנכו! לע״ד דהתוס׳ דכא! סברי דלא נחשב‬
‫רצו! דע״י כפיה רצו! גמור‪ ,‬דלב! תירצו התום׳‬
‫בב״ב דף מ״ח דהוצרך לקרא אע״ג דסכרא הוא‬
‫דאגב אונסיה גמר ומקני משום דהוד‪ ,‬אמינא דפסול‬
‫הוא לגבי מוכח חבה רשעים הוא עיי״ש‪ ,‬ואם‬
‫מהסברא אמרינ! דנתרצד‪ ,‬לגמרי איך שייך להחשיבו‬
‫לזבח רשעים אלא ודאי דמהסברא לא אמרינ! דמתרצה‬
‫ממש כמו דהיה רוצה מעצמו אלא דעכ״פ גמר ומקני‬
‫מצד האונס במרה כזו שסגי לקני!‪ .‬ולב! היה‬
‫מקום לומד דלקרב! פסול רצו! כזה דנחשב עדי!‬
‫רשע כיו! שאינו רוצה לגמרי וחיהש הקרא שנרצה‬
‫הקרב! וכשר‪ .‬ולב! סכרי התוס׳ דכא! האף אחר‬
‫הדוש התורה לא אמרינ! ההוא עדות הקרא שאגב‬
‫אונסיה מתרצה ממש כמו באם היה רוצה מעצמו‬
‫אלא שנתחדש דכשר לקרב! רצו! כזה אף שאינו‬
‫רצו! גמור ואי! לו שם רשע מצד חטא זה אבל‬
‫עכ״פ אינו רצו! גמור‪.‬‬
‫ולב! מסתבר להו ראם עצם מעשה השחיטה‬
‫והקרבה היה צריו דוקא לרצונו לא היה מועיל‬
‫רצו! כזה דאינו גמור‪ ,‬אלא כיו! דעצם המעשה א״צ‬
‫לרצונו כלל רק משום שאינו מתכפר כשאינו לרצונו‬
‫בעינ! שיתרצה להתכפר בו ע״ז נתחדש דסגי גם‬
‫ברצו! כזה‪ .‬וניחא לשו! המשנה בערכי! דף כ״א‬
‫שאמר אע״פ שאי! מתכפר לו עד שיתרצה ולא‬
‫אמר אע״פ שאי! מקריבי! עד שיתרצה ההוא מטעם‬
‫שמצד ההקרבה לא היה צריך שיהיה לרצונו דע״ז‬
‫נאמר יקריב אותו מלמד שכופי! אותו דהוא אף‬
‫בע׳׳ב ממש אבל הא צריך עכ״פ שיהיה לרצונו‬
‫משום דאינו מתכפר אלא לרצונו וממילא אי! להקריב‬
‫בלא רצונו ע״ז נתחדש שמועיל מה שיתרצה אף‬
‫בכפיה אף שאינו רצו! גמור‪.‬‬
‫)ויש להסתפק לפ״ז בעולה ושלמים שבשרי!‬
‫אף כשאי! מרצי!■ הבאי! לאחד מיתה ואף לאח׳׳מ‬
‫הגר שאי! לו יורשי! אפשר יוכשרו בדיעבד‬
‫כשהקריבום בלא אמירת רוצה אני אך שהבעלים‬
‫לא יצאו משום שאי! מרצי!‪ ,‬ורק בחטאת בע״ב‬
‫יפסל כיו! שלא נתכפר וב! באשם וצ״ע לדינא(‪.‬‬
‫יעיץ בב״ק דף ע״ו שאיתא בהקדיב הגנב תמימים‬
‫מבפנים לשם בעלים שכשר הקרב! וגם נתכפרו‬
‫הבעלים ההא אמר שחזרה קר! לבעלים‪ ,‬אף שודאי‬
‫אי! שייך להחשיב זה למעשיו כיו! הלא ידע כלל‬
‫מזה ואף זכות לכאורה אי!' שייך להחשיב דהא‬
 ‫מ ש ה‬ ‫ק ד שי ם‬ ‫אגרות‬ ‫שסב‬

‫היה נחשב במה היתה הודאת שעה כמו שתירצו‬ ‫כלל לעשיית הגירושין‪ ,‬הנד‪ ,‬על הגמ׳ לא קשד‪.‬‬
‫התום׳ לענין חטאת‪ .‬אך כוונתו להקשות על התום׳‬ ‫כלל דאיידי דק למיפדך הלמוד לקידושין מגירושין‬
‫מ״ט הקשו דק מחטאת והי׳ל להקשות גם מעולה‬ ‫דע״ז פריך שפיר דגם בקידושין אין לה שייכות‬
‫ושלמים גופייד‪,‬ו שקרבין בבמה מ״מ לא היד‪ ,‬צריך‬ ‫כלל בעשיית הקידושין כמפורש בד׳ץ נדרים דף‬
‫לעשות מתן םביב וג׳־כ יתדצו שהיתה הודאת שעה‪.‬‬ ‫ל׳ כמו בגירושין ומ׳־מ בעינן דעתה ורצונה ובגירושין‬
‫ונראה לע״ד דממה שהיה צריך לעשות במלואים‬ ‫הוא אף בע״ב לכן פריך שפיר‪ .‬ואדרבה ניחא מד‪,‬‬
‫דכד שמותר דק שא״צ זה כבמה לא הקשו כמו‬ ‫שעל הלמוד לתרומה פריך פידכא אוזדיתא מה‬
‫שלא קשה עצם ההקרבה דבבמה ליכא שום חיובים‬ ‫לגירושין שכן ישנן חול ולא שישנן כע״ב‪ .‬ודק‬
‫לד‪.‬קדיב שם והכא היו מחוייבין לד‪.‬קדיב דוקא שם‬ ‫על התום׳ שכתבו דמה שלא פריך גם על תרומה‬
‫קדכטת אלו שנצטוו במלואים‪ .‬אך דק מחטאת שאין‬ ‫שכן בגירושין ישנן בע״כ‪ ,‬הוא משום דקידושין'‬
‫קרב בכמה שהוא ממילא איםוד מלהקריב בבמה‬ ‫יוכיחו שיז■ לד‪,‬קשות קושית כתד׳׳ה דמאחד דאין‬
‫דד‪,‬א אינה באד‪ .‬נדבה הקשו דד‪,‬א חזינן שלא נצטוה‬ ‫לד‪ ,‬שייכות לגירושין אין כאן בע״ב כמו במוכר‬
‫משד‪ ,‬שילבש בגדי כהונד‪ ,‬אף שכדי ללמד להם איך‬ ‫חפץ‪ ,‬ואיך כתבו שהיה שייך למיפדך שכן ישנן‬
‫לעשות היה יותר ראוי שיעבוד בבגדי כהונה‪ ,‬וא״ב‬ ‫בע״ב‪ .‬ואולי כיון שבקידושין בעינן דעתה אף שג״ב‬
‫משמע שאיםוד לא רצה להתיר ולבישת בגדי כהונה‬ ‫אי^ לה שייכות לד‪,‬מעשח אמדינן דגם כגירושין‬
‫בבמה הוא איםוד לכן הוקשה לד‪,‬ו דכ״כ לא הי״ל‬ ‫איט מחמת שנחשבת כחפץ בעלמא אלא שהוא קולא‬
‫להתיר להקריב חטאת שג׳־כ אמוד בבמה‪ .‬ותירצו‬ ‫במעשד‪ ,‬הגירושין לכן שייך למיפדך דכ׳כ הקלד‪,‬‬
‫דכיון דאינה חטאת שנאמרה לדודות אלא חטאת‬ ‫תודה לגרש ע״י שליח כדבאדתי לעיל‪.‬‬
‫דד‪,‬וראת שעה דק שם לא היה זה בכלל האיםוד‬
‫שאמוד לד‪.‬קדיכ בבמה ולא היד‪ .‬זה הדוקו לד‪,‬תיר רבד‬
‫שנאמר‪ .‬ואין כוונתם דזעדאת שעה היתד‪ ,‬מה שהתיר‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫האיםוד דד‪.‬קדכת חטאת בבמה אלא דאינה חטאת‬
‫שנאסרה‪ ,‬דחטאת זו שהיתר‪ ,‬דק מועדאת שעה לא‬
‫היתד‪ ,‬בכלל האיסור‪ .‬והביאו ע׳׳ז דאיד‪ ,‬משדיפתה‬
‫שחזינן שאינד‪ ,‬ככל חטאות דנאמרו לחדות דלא‬
‫מציט חטאת חיצונד‪ ,‬נשרפת אלא זו‪) .‬ולשון חטאת‬ ‫סימן י‬
‫יחיד שכתבו התום׳ תמוד‪ ,‬דד‪,‬א גם פרו של אד‪,‬ת‬
‫נחשב חטאת יחיד ונשרף וגם פד כהן משוח ודאי‬
‫הוא דק חטאת יחיד ונשרף‪ ,‬אבל כוונתם חטאת‬
‫בענין ימי המלואים שהיה נחשב‬
‫חיצונד‪ ,‬ואולי צריך לגרום כן וכדאיתא בדש׳י‬ ‫כבמה לתום׳‬
‫בחומקו פ׳ תצוד‪ ,‬וס׳ שמיני עיייש(‪ .‬ומוכדחין לפרש‬
‫‪ p‬דאם כוונתם להביא דאיה שד‪,‬יתה ההקרבה הודאת‬ ‫ייג ניסן תש״ד‪.,‬‬
‫שעד‪ ,‬יביאו מעצם הבאת החטאת שד‪,‬יתד‪ ,‬רק הודאת‬ ‫מע*כ ידידי הרב הגאץ מוהד״ד יצחק דוד‬
‫שעד‪ ,‬דבל קרבנות המלואים היו דק קדקזי שעה‪,‬‬ ‫אתרוג שליט׳׳א‪.‬‬
‫אלא ודאי שהביאו לראיד‪ ,‬שחטאת זו לא היתה‬
‫בד ב ר שכתבו התום׳ בע״ז דף ל‪-‬ד בשם הר־׳י‬
‫מגדרי ודיני םתם חטאת שנאמר לחדות אלא עני^‬
‫מאודלינש שהיה נחשב מ׳ ימי המלואים‬
‫חטאת אחד שלא נאמד קרבן חטאת כזד‪ ,‬כלל‬
‫כמו במד‪ ,‬שלס בעו במה שימש משה משום דאין‬
‫לדודות‪ ,‬וממילא לא היתד‪ ,‬בכלל האיסוד שלא נקרבת‬
‫בגדי כהונה בבמה שהקשה ידידי כתר׳ה שא״כ‬
‫בבמה‪.‬‬
‫גם מתן םביב הא אין בבמד״ הנה ודאי איו כוונת‬
‫וראיה גדולד‪ ,‬דד‪,‬א בבמה ליכא גם קדוקו ידים‬ ‫כתריה להקשות ע״מ שזרק משה מהעולה וד‪,‬שלמים‬
‫ודגלים ומ״מ מפורש בקרא ורחצו משה‪ .‬ועיץ ברש׳י‬ ‫שתי מתנות שהן ארבע דהא מפורש כן בציוי ה׳‬
‫זבחים דף י״ט שמשה לא שמקו בשמיני למלואים‬ ‫לו בפ׳ ואתה תצוד‪ ,‬שיזרוק פביב בין בעולה בין‬
‫וכדמשמע כן לשץ ד‪,‬גמ׳ שם בדף ק*ב שלא התכד‬ ‫בהקזלמים שפידוקוו שתי מתנות שד‪,‬ן ארבע כמפורש‬
‫אלא שבעת ימי המלואים‪ .‬ונצטרך לדחוק לדידיה‬ ‫סבחים דף נ׳׳ג‪ ,‬וא״כ גם זריקת פביב ת׳ ימי‬
‫שמה שכתוב בסוף פקודי ויקטר ויעל לא קאי על‬ ‫המלואים זעא ‪ p‬דגיב נאמר םביב‪ ,‬ולס אף אם‬
 ‫שסג‬ ‫מש ה‬
‫ידיו ורגליו אף ביום השמיני‪ ,‬ולכן צריך לומד‬
‫כדבארחי שלא הוקשה להו אלא ממה שאמוד בבמת‬
‫אבל קדוש ידים ודגלים נהי שא׳־צ מ״מ ליכא איסור‬
‫לכ^ לא הקשו כלום ממה שהצריך ה' למשה שירחוץ‬
‫ידיו ורגליו לעבודתו‪.‬‬
‫ומה שהביא כחר״ד‪ .‬בשם הגאון הנצי׳׳ב בספרו‬
‫העמק דבר שלא הקריבו נסכים בז' ימי המלואים‪,‬‬
‫תמוה מאד הא מפורש בפ' ואחה תצוד‪ ,‬שהוזהרו‬
‫בקרבן תמיד בכל שבעת ימי הטלואים וגם בנסכיו‪,‬‬
‫ועיין בדש״י בחומש בפ' פינחס שמה שנאמר בואחד‪,‬‬
‫חצוה הוא רק על ימי המלואים‪ .‬ואף לר' ישמעאל‬
‫שלא קרבו נסכים במדבר מודד‪ ,‬שבקרבנוח צבור‬
‫קרבו נסכים ואף במלואים כדאיחא בתוס׳ קידושין‬
‫דף ל׳׳ז עיי״ש‪ .‬ואולי כוונתו על שאר הקרבנוח דלא‬
‫מצינו בפירוש סובר דלא היו נסכים מדין במה‬
‫ואין הספר בידי לעיץ בו ולידע כוונתו‪.‬‬
‫ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סיסן יא‬
‫לבאר דברי ר׳ יונה באבות פ״ה מ״ה‬
‫באכילת לחם הפנים‬
‫כ״ר‪ ,‬סיון חשי״ח‪.‬‬
‫מע״כ ידידי הרב ר׳ הלל דוב ליטוואק שליט׳׳זב‬
‫הנ ה דברי רבנו יונת באבות פ״ה מ״ד‪ ,‬ודאי‬
‫מוקשים מאד‪ ,‬דהא דין לחם הפנים שאוכלק‬
‫אוחו ביום השבח שסלקוהו מהשלחן ובליל מוצאי‬
‫שבת ככל קדשים הנאכלין ליום אחד שהוא ליום‬
‫ולילה שלאחריו עד שיעלד‪ ,‬עמוד השחר מדאורייתא‬
‫ומדרבנן' רק ער חצות ככריש ברכות‪ .‬ומד‪ ,‬שכתב‬
‫הרמב״ם בפירושו בפ״ב דמנחוח ולה׳׳פ אינו נאכל‬
‫אלא ביום השבח בלבד‪ ,‬פשוט שכוונתו גם להלילה‬
‫של מוצאי שבח וזה נקדא ג״כ ביום השבח בלבד‪,‬‬
‫משום שלקדקזים הלילד‪ ,‬הולך אחד היום שלפניו‬
‫כדאיתא חולין דף פ׳׳ג‪ .‬וגם המשנה אינו קורא אותו‬
‫יום אחר דחנן במנחות דף ק׳ לחה״פ נאכל לא‬
‫יותר על אחד עשר שד‪,‬וא בחלו שני ימים טובים‬
‫של ר ‪ ,r‬קודם השבח שד‪,‬קשד‪ ,‬רשיי דא'כ נמצא‬
‫שיו״ב חל בעובח ולא יאכלו אלא לערב מוצאי‬
‫ק ד שי ם‬ ‫אגרות‬
‫משר‪ ,‬אלא על אהרן‪ .‬ויותר דהוק מה שנצטרך לומר‬
‫שגם ויערך עליו ויעל הנרת נמי לא קאי על‬
‫משה אף שגם בציוי נאמר למשה וערכת ור‪,‬עלית‬
‫שפשוט שקאי על משת כדכתיב בראש הפרשה וככל‬
‫הדברים האמורים שם שרק משה הוצרך לעשות‪,‬‬
‫ומ״מ לרש״י נצטרך לדחוק שוערכת והעלית שאני‬
‫מכל הדברים שאלו רק אמר למשה שיאמר לאד‪,‬ר‪1‬‬
‫שיערך הלחם ויעלת הנדת‪ .‬ועיין ברמב׳ן בפי׳‬
‫החומש סוף פקודי שאפשר להיות שאד‪,‬רן הקטיר‬
‫וכן היתר‪ ,‬גידסתו ברש״י שם משום שע״ז לא נאמר‬
‫בציוי שיקטיר משה‪ ,‬אבל א״א לומר דאהרן ערך‬
‫הלחם והעלה הנרות מאחר שבפירוש נאמר בצירי‬
‫למשה שהוא יעשת אבל לרש״י דזבחים נדחוק גם‬
‫בזה דאל״ב הא גם הדלקת הנרות ועריכת לה״ם‬
‫צריך קדוש ידים ודגלים ואיך כתב רש״י דמשה‬
‫לא קדש ידיו ורגליו בשמיגי הא הוצרך לקדש‬
‫בשביל עריכת לר‪,‬״פ והדלקת הנרות‪ .‬ואף לשיטת‬
‫הרמב״ם פ׳׳ט מבה״ם ה״ז שמותר לזר להדליק הנרות‬
‫וא״כ א״צ גם קדוש ידים ורגלים‪ ,‬מ״מ לעריכת‬
‫לה״ם ודאי צריך דהא אף שאין הזר חייב מיתה‬
‫מ״מ הוא באזד‪,‬רה וכ״כ הוא בלא רחח ידים ורגלים‬
‫כמפורש שם בה״ד‪ ,‬ובה״י‪ .‬וגם בלא זר‪ ,‬הא משה‬
‫העלה הנרות בהיכל שלהרמב״ם בפיד‪,‬״מ ספ״א דבלים‬
‫משמע שמדאורייתא אסור ליכנם שם בלא קדוש‬
‫ידים ודגלים דלא כמסקנת התום' סנהדרין דף פ״ג‬
‫אליבא דגט׳ דזבחים עיי״ש‪ ,‬אלא כתוספתא דבלים‬
‫או שמפדש כד׳ר״ש שמדחה הראיד‪ ,‬מזבחים עיי״ש‪.‬‬
‫אך אולי סובר רש״י כחום' שליכנס להיכל א״צ‬
‫קדוש ידים ורגלים‪ .‬ובד‪,‬דלקח הנרות יסבור כרמב״ם‬
‫שהית מותר גם א ד וא״כ א״צ קחש ידים ודגלים‪,‬‬
‫ובעריכת לד‪,‬״פ ניטא שכיח שעדיכר‪ ,‬ההיא לא היחה‬
‫כדין אלא הודאת שער‪ ,‬שדין לד‪'.‬פ לסדר בשבת‬
‫ואז היה באחד בשבת לכן סובר שלא היה צריך‬
‫ועדין צ״ע‪ .‬עכיפ לרש״י זברים מוכרחין‬ ‫קדוש‪,‬‬
‫לומד דמשד‪ ,‬קידעו ידיו ורגליו מ׳ ימי המלואים‪,‬‬
‫אף שלהר״י דאורלינש בחום׳ ע ‪ r‬היד‪ ,‬כמו במה‬
‫ומ״מ לא הקשו כלום‪ .‬ואף לרש״י בפי' החומש‬
‫דמשה שימש גם בשמיני קדבנות צבור ו ת פי׳‬
‫הרמב״ן שם והר״ט בשט״ט זבחים שם ושבעת דנקט‬
‫בדף ק׳׳ב הוא לאו דוקא‪ ,‬וזר׳ב אפשר שבז' ימי‬
‫המלואים לא עשה קדוש ידים ורגלים‪ ,‬אבל א׳־כ‬
‫לומר להדיי דאודלינש שגם ביום שמיני‬ ‫נצטרך‬
‫היה נחשב כבסה לגבי משה דר‪,‬א גם ביום השמיני‬
‫לא שמש בבגדי כד‪,‬ונה כדסברי החום' למ״ד שמשר‪,‬‬
‫היה בדין כיג כל הארבעים שנד‪ ,‬מאחר שלדידיד‪,‬‬
‫לא היד‪ ,‬כהן‪ .‬וזדכ עדין יקשה למה הוצרך לקדעו‬
 ‫מש ה‬ ‫רודשים‬
‫ומה שאפשר לפרש בכוונת הר׳ יונה לע״ד‬
‫הוא כדאבאר‪ ,‬דהא חזינן' דאינו דוצה לפדש שהפסול‬
‫שלא נמצא הוא על טומאה שיותר מצוי דהוא אף‬
‫קודם שהוכשרו ליקרב‪ .‬וגם לפ״מ שפדש״י התם‬
‫וביומא דף כ״א שהוא מטעם שאם נפסלים אין‬
‫אחרים להביא תחתיהן ששייך זה דוקא רק בפסולין‬
‫שקודם הקטרת הבזיכין שאהד הקטדתם כבד נעשה‬
‫מצותן ונשאה דק מצות האכילה שהוא ככל מצות‬
‫אכילת קדשים ולא היה בהם הנס שלא יפסלו‪,‬‬
‫וא״כ לשיטת התום׳ לא נפסלין אז ביוצא עיין‬
‫בתום׳ זבחים דף כ׳ ובמנחות דף ט׳ ודק אהד‬
‫הקטדת הבזיכין נפסלין ביוצא שהוא רק לפסול‬
‫לאכילה‪ ,‬ורק ביצאו הבזיכין היו נפסלין גם להקטדה‬
‫שזה דבד שלא מצוי כלל דתיכף כשמסלקין הם‬
‫מקטידין ולא היה שייך להחשיב זה לכעין נם‪.‬‬
‫ואף לרש״י שסובר דמשקדשו בכלי נפסלין ביוצא‬
‫בזבחים שם ובדף פ״ה ובמנחות דף פ״ז נמי הוא‬
‫דק משנסדד על השלחן שאין טעם להחשיב לנס‬
‫מה שלא הוציאום לחוץ קודם שהוצדכו לסלקם מעל‬
‫השלהן דמה״ת יעשו כן לעבוד על דין לפני תמיד‬
‫שנאמר בלה״ס‪ .‬אך לרש״י ולתום■ היה הנם שלא‬
‫המחשבה לפגל למחר דוקא אלא אף בחשב לאכלו‬
‫אירע להם טומאה שזה דבד מצוי שאיזה כהן נטמא‬
‫בעזדה באיזה טומאה שאפשר לו שיגע בהלחם‬
‫התי״ט מהא דמפורש בפי״א בחל יו״כ להיות בשבת‬
‫או בהבזיכין קודם הקטדה והיו נפסלין והיה נם‬
‫שלא אירע דבר כזה אף שבקרבנות אחדות אירע‬
‫לפעמים‪ .‬דהה׳ יונה סובר שאין לחוש לטומאה דהא‬
‫שבקדשים הלילה הולך אחר יום שעבר‪ .‬ולכן בהוה‬
‫טומאה הותדה בצבוד ולא היה נעשה נם בשביל‬
‫זה‪ ,‬ואין להקשות מנם חנוכה שנעשה נם אף שטומאה‬
‫ביום השבת אחה שהסיהוהו ונקטרו הבזיכים ובלילה‬
‫הותרה בצבוד שיש מתדצין להדאות חיבתן' של‬
‫ישראל שהוא רק לזמן הנצחון‪ .‬וגם שם יש מתדצין‬
‫בענין אחר עיין בב״ח סי׳ עת״ר בשם הרא״מ‪,‬‬
‫ולכן מפדש הר׳ יונה שהוא לענין שלא נפסל ביוצא‬
‫ולינה שהוא אחר הסלוק מעל השלחן ובשביל מצות‬
‫אכילתן נמי לא אירע תקלה משום חביבותן ביותה‬
‫שהוא מנחה חדשה ולה״פ הוא מצד הנם הקבוע‬
‫שהיה חם בשעת הסרתו כדהזכיר הד׳ יונה כאן‬
‫שכתב כי ביום השבת יעדכנו והיה חם בשעת‬
‫הסדתו‪ ,‬שכוונתו שלכן' נעשה בו גם זה שלא יארע‬
‫בו תקלה למנוע ממצות האכילה‪ .‬ומכיון שהוסר‬
‫מעל השלחן כבר מצוי שגם אחד מהכהנים יוציא‬
‫בשגגה לחוץ מהעזרה‪ .‬והנה בכל שבתות השנה אין‬
‫כ״כ הדוש שברוב הפעמים אוכלין תיכף אבל בשבת‬
‫שהל יוה״כ שמתחלקין לערב וזד‪ .‬קודא בשבוע‬
‫שאחר השבת‪ ,‬שמוצאי שבת נקרא שבוע שאחר‬
‫השבת משום שהוא התחלת השבוע ומ״מ לא אידע‬
‫שנפסל לעולם ואף בכל שבת לא אירע לאלו שהניחו‬
‫אגרות‬ ‫שסד‬
‫שבת שהוא יום י״ב‪ ,‬ותירץ דלענין אכילת קדשים‬
‫הלילה הולך אחה היום שעבר הילכך מתקדי י״א‪.‬‬
‫וכן צריך לפרש בכוונת הרמב״ם שבקהא כתיב‬
‫רק ביום השבת אבל גם הלילה דמוצאי שבת נקרא‬
‫יום השבת לענין קדשים‪ .‬וכן הוא במש״כ שם‬
‫ושתי הלחם נאכלות יום עצרת שכוונתו גם להלילה‬
‫שבמוצאי יום עצהת משום שגם הלילה נקהא לענין‬
‫קדשים יום עצרת שהולך אהר יום שעבר וכמפורש‬
‫תיכף שם בהמב״ם שאוכלין גם בלילה שכתב ואין‬
‫מניחין ממנו למחה לפי שהן מנחה והמנחה נאמה‬
‫בה קדש קדשים היא כהטאת וכאשם וכבר בארנו‬
‫בהמישי מזבחים שהחטאת והאשם אין מאהרין' אותו‬
‫למהה הק נאכלים ליום ולילה עה חצות עיי״ש‪,‬‬
‫ופשוט שקאי זה אתרוייהו שנקט לעיל מזה גם‬
‫על לה״פ‪.‬‬
‫איבדא דלשון הדע״ב שם משמע דאין אוכלין‬
‫אותו בליל מוצאי שבת שכתב ואם בשעה שהקטיר‬
‫שני הבזיכין של לבונה חשב על אחד מן המערכות‬
‫של לחם לאכלו למהר כלומה שלא בזמנו עיי׳ש‪,‬‬
‫שמשמע מלשון כלומר שבכאן אין צהיך שתהיה‬
‫בלילה הוא פגול‪ .‬אבל ודאי א״א לומר כן כדהקשה‬
‫שמתחלקות בערב והרע״ב עצמו כתב במיט שם‬
‫שנאכל במוצאי שבת והוא הק לאחד עשר מקזום‬
‫שהוא טעות ואין מחלוקת בזה דלכו״ע נאכל לה״פ‬
‫מדאורייתא ומדרבנן רק עד הצות הלילה‪.‬‬
‫ונמצא שמש״כ הבנו יונה שהיו צריכין לאכול‬
‫אותו בשבוע שאהה השבת שהכירוהו‪ ,‬לא מובן כלל‬
‫דמשמע דביום השבת לא היו אוכלין אותו אלא‬
‫אחר השבת‪ ,‬והא אדרבה עיקר חיוב האכילה הוא‬
‫ביום השבת שרק זה נאמד בקרא כדכתב הרמב״ם‬
‫בפירושו שם כמו שביאר ביום השבת ביום השבת‬
‫יעדכנו‪ ,‬וכוונתו לא שמקהא הזה ידעינן דין האכילה‬
‫שקהא זה הוא על דין הסדור על השלחן כדהקשה‬
‫התי״ט‪ ,‬אבל כוונתו שכיון שלא הוזכר בלה״פ אלא‬
‫יום השבת הרי בהכרח גם הקרא דאחר זה שנאמה‬
‫בו מצות האכילה קאי רק על יום השבת דהוזכר‬
‫בכאן ומה שאוכלין אותו גם בלילה דמוצאי שבת‬
‫הוא משום דלענין אכילת קדשים הוא גם בלילה‬
‫בחשיבות יום השבת דהולך אחד יום שעבד וא״כ‬
‫איך כתב שהיו צריכין לאכול אותו בקזבוע שאחר‬
‫השבת‪.‬‬
‫שסה‬ ‫מש ה‬ ‫ק ד שי ם‬ ‫אגרות‬
‫דהוא דין בשחיטה מאחר שאין שייך כלל להקפיד‬ ‫את חלקם לאבול לערב שיפסל‪ .‬ובעצס מכיוז שסובר‬
‫בזה בשחיטת אלא דהוא דין רק בקדשים כשאר‬ ‫שגם בשביל מצות האבילה נעשה בהו נס היה‬
‫עבודות‪ ,‬ואף ששחיטה לאו עבודת היא מ״ם יש‬ ‫יבול לומר גם שלא אירע פסול טומאה דאבילתן‬
‫לומר שהקפידה תורה גם בשחיטה דקדשים כמו‬ ‫לא הותרה בטומאה בדאיתא בפסחים דף ע״ו‪ ,‬אבל‬
‫שהצריכה בעבודות‪ ,‬וכמו שהקפידה תורה בהמקום‬ ‫בדי שלא נטעה לפרש על הקטרה דוקא בפרש״י‬
‫שבעי דוקא בעזרה ובקק״ר דוקא בצפץ וא״ב ליבעי‬ ‫נקט יוצא ולינה שלא שייך ב״ב שיארע לפסול‬
‫!זנה לעכב ככל דיני קדשים‪ .‬נצטרך לומר שהתום׳‬ ‫מהקטרה‪ .‬זה נראה בדוחק לפרש דברי ר׳ יונה‬
‫!־ריש חולין ור״פ איזהו מקומן לא סכרי כתירוץ‬ ‫התמוהים‪ .‬ידידו‪,‬‬
‫ד״ת מטעם דבלי לא שייך למילף בחולין'‪ ,‬אלא‬
‫מטעם דמסקי שיש בקרא ב׳ דרשות ולכן דרשינן‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫הקל לחולין רבעי רק תלוקז והחמור לקדשים רבעי‬
‫גם כלי‪ .‬אבל אם היה רק קרא אחר שבעי כלי‬
‫היינו אומרים שגם בחולין בעי כלי דוקא‪ .‬והם ב׳‬
‫תירוצים בתום׳ ולא נצטרך לדחוק כמהר״מ שנדחק‬
‫לתרץ למה הוצרכו התום׳ לזה‪ .‬ונ״מ גדולה לדינא‬ ‫סימן ים‬
‫דלתירוץ ר״ת הוא דין בקדשים וא״ב בעי שנה‬
‫לעכב ומאחר שליכא עכובא כשר בדיעבד גם בלא‬
‫כלי‪ ,‬ולתירוץ הב׳ הוא דין בשחיטה ולא בעי קרא‬
‫בהערותיו על חדושי כשנים ששחטו‬
‫לעכב ופסול אף בדיעבד בלא כלי‪ .‬וכן יסברו התום׳‬ ‫בקדשים‬
‫ריש חולין ור׳־פ איזהו מקומן‪ .‬עכ״פ איך שנימא‬
‫ראיה גדולה לדברי משיטת התום׳ דפסלי אף בדיעבד‬ ‫ב״ט אלול תרפ״ט ליובאן‪.‬‬
‫בשחיטת קרעזיט בלא כלי אף שליכא קרא לעכב‪,‬‬ ‫מע״ב ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר״ר שמעון‬
‫משום דכיון שהוא דין בשחיטה אף שהוא חרוש‬ ‫טרעבניק שליט״א הגאב״ד האדיאץ‪.‬‬
‫רק בקרעזיט לא בעי עכובא מטעם שכתבתי בחדושי‪,‬‬
‫מה שהקשה בתר״ה משחיטת פרו או פרה בזר דבעינן‬
‫וא״ב אף הרמב״ם שמכשיר בדיעבד גם בלא כלי‬
‫חוקה לעבב בראיתא ביומא דף מ״ב‪ ,‬לא קשה‬
‫לא יפלוג ע״ז רק דסובר דבלי הוא דין בקדקזים‬
‫בלום משום דהא חזינן גם בקדשים ששחיטה בשרה‬
‫ולא מדיני השחיטה כמו שסובר ר״ת ולכן' בעי‬
‫בזר וקדשים מקדשים ילפינן וא״ב אף בפרו ופרה‬
‫עכובא ומאחר שליכא עכובא כשר בדיעבד‪.‬‬
‫אין' לומר דיהיה זה דין בשחיטה אלא הוא דין‬
‫והנה הרמב״ם אין מחלק בין כלי לצור וקנה‬ ‫בפרו ופרה ולבן בעי חוקה חה פשוט‪.‬‬
‫אם אין הכלי כלי שרת דלכתדזלה מצריך דוקא‬
‫ומשה״ק בתר״ה מדין רבעי בלי בקדשים‪ ,‬הנה‬
‫כ״ש ובדיעבד מכשיר אף בקרומית של קנה שאינו‬
‫לשיטת התוספות ריש חולין ובר״פ איזהו מקומן‬
‫כלי כלל וא״ב ודאי הוא דין רק בקדשים דמה‬
‫שמשמע שסברי שאף בדיעבד פסול בלא בלי בקדשים‬
‫שייך להכשר שחיטה שיהיה תבלי קדוש בקדושת‬
‫רק שבלי שרת לא בעינן לחד תירוצא‪ ,‬ועיין בב״מ‬
‫כלי שרת‪ .‬אבל לתום׳ שלא מצרכי כלי שרת אף‬
‫ולח״מ פ״ר מטעה״ק היז שמפורש שם דדעת התום׳‬
‫לכתחלה אלא כלי לבד ילפינן מהקרא אף בכלי‬
‫דפסול אף בדיעבד אף שלא מצינו עבובא‪ ,‬נמצא‬
‫חול‪ ,‬מסתבר לומר שהוא דין בשחיטת וממילא‬
‫אדרבה ראיה משם דמאחר רהוא דין בבל הקדשים‬
‫פסול אף בדיעבד‪ .‬חה הדין ג״ב נראה שתליא בב׳‬
‫אמרינן שהוא דין בשחיטה שבקרשים הצריבה תורה‬
‫התירוצים דלתירוץ ר״ת בעי כלי שרת דהא מה‬
‫שתהא השחיטה דוקא בבלי ולבן לא בעי שנה לעבב‪.‬‬
‫שמוקמינן הקרא בקדקזים יותר מבחולין הוא מטעם‬
‫דבשאר עבודות בעו כלי והתם הא בעו כלי שרת‬ ‫ואף שאם שייך קפידא בדיני שחיטה להצריך‬
‫דוקא וכן באמת כתב ר׳׳ת בתירוצו דבעי כלי‬ ‫כלי יקשה דמנלן' דחולין לא בעו בלי במו שילפינן‬
‫שרת וכן סובר גם הרמב״ם ולכן הוא דין בקדקוים‬ ‫מאותו קרא דויקח את המאכלת דבעינן שחיטה‬
‫ובעי קרא לעכובא וכיון' שליכא לא מעכב וכשר‬ ‫בתלוש אף בחולין בחולין דף ט״ז‪ ,‬ועיץ בתום׳‬
‫בדיעבד אף בלא כלי‪ ,‬ולתירוץ בתרא ילפינן רק‬ ‫שם ד״ה מנין דבלי לא שייך למילף להצריך בשחיטת‬
‫שבעי כלי וסגי אף בכלי חול כתום׳ ריש חולין‬ ‫חולין אלא בקדשים כשאר עבודות‪ ,‬וא׳׳ב ליכא למימר‬
 ‫מש ה‬ ‫‪p‬ד שי ם‬ ‫אגרות‬ ‫שסו‬

‫ותום׳ דמשמע רהם ב׳ ענינים‪ .‬וצריך לומר דהם‬ ‫ור׳׳פ איזהו מקומן והוא דין בשחיטה דקדשים ולכן‬
‫לא גרסי בספרי דרשא דמלאכר■ כהגירסא שבספרי‬ ‫אף בדיעבד פסול חניון שהוא דין בשחיטה לא‬
‫הנדפס שדרשא דמלאכד‪ ,‬הם בחצאי עגולים לסימן‬ ‫בעי שנה לעכם‬
‫מחק ומשמע שכן גורס הגר״א וגרס דין דמלאכה‬ ‫אך יקשה לפ״ז למה שדחו התום׳ ראיית רבנו‬
‫אח״כ על פסוק אחר‪ .‬ואולי סברי דגמ׳ דידן פליג‬ ‫אפרים וסברי דבעי דוקא כלי שרת ומשמע שג״ב‬
‫ודורש רק אותה ולא אותה וחברתה‪ ,‬ופסול מלאכר■‬ ‫פסלי אף בדיעבד בלא כלי שרת‪ ,‬דאל׳־כ לא היו‬
‫הוא מטעם היסח הדעת וליכא ע׳׳ז קרא מיותר‪,‬‬ ‫מרחקי לפרש בתוספתא דלא בעינן כלי יפה ראם‬
‫וכן' משמע מתו׳׳י יומא דף מ׳׳ב ד״ה שלא עיי׳׳ש‪.‬‬ ‫בדיעבד כשר אתי שפיר התוספתא כפשוטו‪ ,‬והא‬
‫וא״כ ל״ק כלום מרמב׳׳ם‪ ,‬ואף מתום׳ ל׳׳ק כלום‬ ‫ליכא קרא לעכב‪ ,‬וכלי שרת הוא ודאי דין בקדשים‪,‬‬
‫דבלא קרא היינו אומרים רב׳ פרות כאחת נחשבו‬ ‫וצריך לומר ראם היה צריך כלי שרת יש לומר‬
‫כפרה אחת דפרה ואפילו פרות ולכן צריך קרא‬ ‫דמעכב אף בלא שנה לעכב מעזום דאז היינו אומרים‬
‫דושחט אותה ולא אותה וחברתה והשמיענו בזה‬ ‫שהוא כדי שיתקדש הדם ע״י הסכין כדאיתא בסוטה‬
‫או דיש גם לב׳ פרות דין מלאכר■ או שהוא דין‬ ‫דף י״ד שאמר דם אע״ג דקדישתיה סכין בצואר‬
‫חדש ולכן ל׳׳ק כלום דבב׳ זבחים אין שייך שיתחשבו‬ ‫בהמה ופרש״י משום דסכין הוא כלי שרת עיי״ש‪,‬‬
‫לזבח אחד‪.‬‬ ‫וניליף ממנחה שבעי לעכובא קדושה בכלי שרת‬
‫קודם הקמיצה ומתן כלי כדאיתא במנחות‪ ,‬ואף‬
‫ומשה״ק כהר׳׳ה לרש׳׳י דאף במעוט בתרא צריך‬
‫שבסוטה שם יליף אדרבה מנחה שבעי קומץ קדוש‬
‫כל דיני שחיטה‪ ,‬איך ממרק אחר ד‪,‬שחיסר■ בתמיד‬
‫כלי מדם נימא שילפינן' תרוייהו מהדדי לעכובא‬
‫דיו״ב הא הויא שחיטה בשנים‪ ,‬לע׳׳ד ל׳׳ק כלום‬
‫דם ממנחה לקדושה ראשונה שבעי בכלי שרת ומנחה‬
‫ל״מ אם נימא שאינו דין בהלכות שחיטה‪ ,‬דריני‬
‫מדם לקדושה אחרונה‪ ,‬ואף שהוא דוחק צריך לומר‬
‫קדשים נאמרו רק על מה שמעכב ולא על מעוט‬
‫כן לדחוי התום׳‪ ,‬וא״כ אפשר שר״ת יכול לסבור‬
‫בתרא דהוא אחר שד‪,‬וכשר ורק בדיני שחיטה נאמר‬
‫גם כדחוי התום׳ ולא כרמב״ם וגם יכול לסבור‬
‫החדוש‪ ,‬אלא אף למה שבארתי דהוא דין בהלכות‬
‫כרמב״ם‪ .‬אבל לר׳ אפרים דסובר דכלי בעי ולא‬
‫שחיטה דקדשים נמי א״ש‪ ,‬דהא לכאורה בקדעזים‬
‫כלי שרת א״ב ודאי א״א לומר דבלי שצריך הוא‬
‫מאחר שבעו כוונה לשחיטה נמצא כשמכוין רק להוציא‬
‫בשביל לקרש דליכא שום מעלה לקדוש בכלי אם‬
‫הדם ולא לשחיטה הוא רק מחתך מזר דבשלמא‬
‫אינו כלי שרת‪ ,‬ואם נימא שסכין חמור שמקדש אף‬
‫בחולין שלא בעי טונה נחעוב זה שחיטה ומאחר‬
‫שהוא כלי חול אפשר שיקדש גם סכין שאינו כלי‪,‬‬
‫שגם מעוט בתרא הוא בשם שחיטה פוסל אם לא‬
‫ולכן מה״ת יעכב מאחר שליכא קרא לעכובא‪ ,‬ומוכרחין‬
‫עשה כדיני שחיטה אבל בקחזוים בלא כוונה אינו‬
‫לומר משום שלדידיה אמרינן שהוא דין בשחיטה‬
‫בשם שחיטה מאחר דכוונתו הוא רק לחתוך הבשר‬
‫ולא בעי קרא לעכב‪ ,‬ונמצא שמדין כלי הוא אדרבה‬
‫כדי להוציא הדם‪ .‬אך מ״מ גם בקדשים יפסלו דרסה‬
‫ראיה גדולה לדברי‪.‬‬
‫וכל דיני שחיטד‪ ,‬במעוט בתרא אף כשמכוין שלא‬
‫לשחיטת מקוום דהוא עכ״פ שחיטה בחולין ומטהר‬ ‫ומש״ב כתר״ה דא״א לומר דשוחט ב׳ ראשין‬
‫מידי נבלה אף בקדשים דלענין טומאת נבלה שויןי‬ ‫הוא מעין מתעסק לתום׳ דף ל״ב דשוחט ב׳ פרות‬
‫חולין וקמזים וכששהד■ ודרס במעוט בתרא בקדשים‬ ‫עדיף ממלאכה ומגזה״ב וקוחט אותה ולא אותה וחברתה‬
‫שלא בכוונד■ לשחיטר‪ ,‬תיפסל השחיטה לענין איסור‬ ‫נפסל וכן משמע מדברי הרמב״ם פ״ד מפרד■‪ ,‬הנר■‬
‫וטומאת נבלה וממילא פסול אף לקדעוים‪ ,‬וא״כ לא‬ ‫לא עיץ כתר״ד■ ברמב״ם דמפורש שם שאין כלל‬
‫שייך זה אלא בדיני שחיטה ששייכי גם בחולין‬ ‫ב׳ ענינים דמושחט אותה יליף תרוייהו שחיטה דב׳‬
‫אבל בדין שאין שנים שוחטין זבח אחד שהוא דין‬ ‫פרות ודחולין ומלאכר■ כדאיתא בה‪-‬א בפסול שחיטת ב­‬
‫רק בדיני שחיטת קדשים ולא בחולין‪ ,‬ל ט מאחר‬ ‫פרות מקרא ראותה ובהי‪-‬ז בפסול מלאכה בשעת‬
‫שהוא בלא כוונה לשחיטה לא נחשב שחיטה לדין‬ ‫שחיטת הפרה מקרא ראותה ובלא כוונר■ סובר גם‬
‫זה כיון דלגבי קדשים בעצם אינה שחיטה דלא‬ ‫בשחיטה שכשרה אף שסובר כר׳ נתן דכשרה השחיטה‬
‫כוונה אלא מריז' חולין שאין שם רין זה דלא ישחטו‬ ‫בחולין עיי‪-‬ש בכ״מ‪ ,‬משום דלדידיר■ ליכא ב׳ ענינים‪,‬‬
‫שנים‪ ,‬וזה תירוץ ברור‪ ,‬וגם כתר׳׳ד‪ ,‬רמז שיש לתרץ‬ ‫וכן מפורש בפי׳ המשנר‪ ,‬בפרה פ״ד מ״ד ברמב״ם‬
‫כן בלא טעם ולכן כתב שהוא דוחק ובאמת הוא‬ ‫ובר׳׳ש וברא׳׳ש שהביאו כן מספרי דמושחט אותר■‬
‫גם נסתר מהא דכתב רקז׳׳י בדף ל״ב בשוהה למות‬ ‫ילפינן פסול מלאכר״ וא׳׳ב קשה אדרבה על רקז׳׳י‬
‫שפז‬ ‫מש ה‬ ‫ק ד שי ם‬ ‫אגרות‬
‫היתה דבדף ק״א שביצא פן ההיכל נפסלה לפשוט‬ ‫לחתוך בפקום שחיטה ולא פד‪,‬ני פה שפנוין‬ ‫אפוד‬
‫בעיא דדבא שהוא דק אם הוא דלא כגידסתנו ולא‬ ‫לשחיטה‪ .‬אבל להטעם שבאדתי ניחא דבחולין‬ ‫שלא‬
‫כתב זה ד‪,‬כ״פ‪.‬‬ ‫בעי כוונה לא יגדע כוונתו שם שחיטה פיניה‬ ‫שלא‬
‫ודברי פהד״י קודקס לא פובן כלל שלכאורה‬ ‫בקדשים שבעו כוונה לדין הנוסף בקדשים‬ ‫אבל‬
‫הם דברי טעות דהא בשפיני לפלואים לא היה כלל‬ ‫כדבאדתי‪ .‬ידידו ואוד‪,‬בו‪,‬‬ ‫פגדע‬
‫קרבן שהזו פטנו בד‪,‬יכל ובפרט ששעיר הנשרף היה‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫שעיר ד״ח ושאלת משה היתד‪ ,‬שפא נכנם הדם‬
‫לפנים שהוא להיכל‪ ,‬ולשון לפני ולפנים שבגט׳ הוא‬
‫ט׳׳ם כדהגיה בשט״פ וכן הוא בדש״י‪ ,‬וע׳׳ז השיב‬
‫אהרן הן לא הובא את דמה ושאל פשה עוד שפא‬
‫חוץ לפחיצתה יצאה שפירושו בהכרח חוץ לעזרה‪,‬‬ ‫סימן יג‬
‫וע״ז השיב לו אהרן בקדש היתד‪ ,‬שפירושו בעזרה‬
‫דוקא ולא בהיכל שבהובא דפה להיכל נפסלה וא׳׳ב‬ ‫בהזה מקצת הזיות והוציאן חוץ להיכל‬
‫איך פפרש הד״י קודקס שבקדש היינו היכל היפוך‬
‫וקושיא על מהר״י קורקם‬
‫הדין והקראי‪ ,‬ופלא שלא הדגישו בזה הכ׳׳פ והלח׳׳פ‬
‫בטעות גדול הזה וצע׳׳ג‪.‬‬
‫י׳ פנ״א תשי״ז‪.‬‬
‫וגם פה שכתב דבבדייתא דד׳׳י הגלילי פשפע‬
‫פע״ב ידידי הדה״ג פו״ה ד׳ אפדים גדינבלאט‬
‫דנפסל ביצא הוץ להיכל לא טובן כלל פה דאה שם‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫וצ״ע‪ .‬ידידו ■אוהבו‪,‬‬
‫מ ה שהקשה ידידי על הפנחת הנוך פצוד‪ ,‬קל״ט‬
‫משה פיינשטיין‬
‫שעל הדטב״ם פ״ב פפטוה״פ הי״ד על דין‬
‫השלישי שנקט אם גפד הזיות שבקה״ק והוציאן‬
‫להיכל והזד‪ ,‬פקצת הזיות וד‪,‬וציאן הוץ להיכל והוד‬
‫והכניסן להיכל איט גופד הזיות שבהיכל שכיון‬
‫שיצא הדם חוץ לפקופו נפסל‪ ,‬הקשד‪ ,‬שדין זה היה‬
‫פימן יד‬
‫יכול לפינקט גם בפד העלם ושעידי ע״ז שנקט‬
‫בדישא ועל ד‪,‬גפ׳ לא הקשה‪ ,‬הוא פשוט לע״ד דלפי‬
‫בענין חטאת העוח שמתו בעלי׳ לרש״י‬ ‫הגירסא בגפ׳ זבחים דף פ״ב שכן' הוא בדש‪-‬י‬
‫נזיר שאין בעוה דין מתה‬ ‫ובדאב״ד שם שד‪,‬בעיא היא ביצא לפזבח הפניפי‬
‫שהוא ג״כ בהיכל ובעצם הוא פקום אחד ודק פשום‬
‫דכתיב בקדא ויצא בעי דדלפא דחפנא שויה שני‬
‫כ״ח אדר ראשון‪ ,‬תרה״ץ‪.‬‬
‫פקופות דכתיב ביד‪ ,‬יציאה אבל ביצא חוץ להיכל‬
‫מעיב ידידי הרב הגאון הפפורטם פוהד״ר אברהם‬ ‫פפש פשיטא ליה שהוא טקום אחד ולאו מקופו הוא‪,‬‬
‫חיניץ שליט׳׳א‪.‬‬ ‫לא היה שייך לפיבעיא בפד העלם ושעידי ע׳׳ז‬
‫שבדידהו לא כתיב יציאה וכל ד‪,‬ד‪,‬יכל הוא פקום‬
‫ענף א‬ ‫אחד ולא נפסל וביצא חח להיכל הא פשיטא לו‬
‫ע ל דבד קושית שעד‪,‬״פ פ״ד פפסוה׳׳פ על שיטת‬ ‫שלאו פקופו הוא ונפסל‪ .‬אבל להרפב״ם שנקט אף‬
‫רש״י בנזיד דף כ״א שבחטאת העוף לא גפדינן‬ ‫בפר ושעיד של יוה״ב ביצא חוץ להיכל ועיץ בלח״פ‬
‫דתמות פהא דגיטין דף ב׳׳ח שמוקים ד־־פ פתני׳‬ ‫שעפד בזה ופשוט שהיה לו כך הגידסא בגט׳ לכן‬
‫בחטאת העוף ופצדכא להקריבו דוקא מחפת שהוא‬ ‫הוקשה לו שהיה לו לפינקט דין זה גם בבעיא‬
‫בחזקת קיים‪ .‬הנבון לע׳׳ד דזה ודאי א״א לומד‬ ‫דגם׳ גם ברפב׳׳ם אף בפד העלם ושעידי ע״ז‪.‬‬
‫דיכשיד דש׳׳י להקריב חטאת העוף שפתו בעליו‬ ‫ופלא על הב״פ דנקט גידסת הגפ׳ כפו שהוא‬
‫דהא פפורש ביופא דף נ״ה בטעם ד׳ יהודד‪ ,‬שאופד‬ ‫בגפ׳ דידן ולא כתב שהרפב״ם היה לו גידסא אהדת‪.‬‬
‫שלא היו שופרות לקיני חובה הוא פשום הטאת‬ ‫וכן תפוה עליו שהביא הד״י קודקס שפביא פבקדש‬
 ‫מש ה‬ ‫רןדשים‬ ‫אגרות‬ ‫שסח‬

‫לרבנן יש דין מיתה בחטאת העוף וטעם רבנן‬ ‫שמתו בעליה ודאי• יאיז לומר כסברת השט״נו‬
‫הוא משום דאין' חושקזין למיתה ומקשה שפיר שבזה‬ ‫במנחות רף ר׳ בשם הר״ר יחיאל בר יוסף רבהטאת‬
‫מ״ט יפלוג ד׳ יהודה‪ .‬אד אם נימא כסברת השט׳׳מ‬ ‫יולדת רהוא מכשיר מתה גם בחטאת העוף ולא‬
‫בשם הד׳׳ר יחיאל בר יוסף דמכשידין שאני שא״כ‬ ‫בחטאת העוף שהוא לכפרה והובא בשעה״מ שם‬
‫גם לרבנן מתה במכשירין יש לתרץ דהא בברייתא‬ ‫בסופו הא לד׳ יהודה לא היו שופרות גם לקיני‬
‫מפורש דנותנת בשופר ואוכלת בקרשים הדי שהוא‬ ‫כפרד‪ ,‬דמטמא מקדש ושאר החייביז וגם הקשה שם‬
‫להכשיר שאיכא דין מיתה אף לרבנן וא״כ הוא‬ ‫בשט״מ הד״ד שמואל מאיוודא מיומא דף מ״א‬
‫מחמת שלא חיישי למיתה אבל נצטרך לומר כב׳‬ ‫במטמא מקדש עני שהפריש מעות לקינו והעשיר‬
‫התירוצים היינו רלד׳ יהודה מתה אף במכפדין‬ ‫שא״ר פפא בלקח פרידה אחת אי חטאת זבן' אין‬
‫ובמכשידין לכו׳׳ע מתה כדי שלא יקשה מיומא דף‬ ‫מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו והאי חטאת אזלא‬
‫מ״א דאיידי במכפרין שזה ודאי דוחק בלא טעם‪.‬‬ ‫למיתה עיי״ש‪.‬‬
‫וגם אין מקום כלל לתלות זה במחלוקת ד׳‬
‫ואין לתרץ כדמתדץ בשעה״מ דלר׳ יהודה שסובר‬
‫יהודה ורבנן לענין חטאת צבור שה״ה בחטאת עוף‬
‫בתמורה דף ט״ו דאף חטאת הצבור שכפרו בעליה‬
‫אף שהוא קרבן יחיד מחמת דבקדבן זה שחייב‬
‫מתה אף שאין בצבור כל החמש מתות סובר ודאי גם‬
‫היחיד ליכא כל החמש‪ ,‬דא״כ יפלגו רבנן גם בשעיר‬
‫בחטאת העוף שמתה שכל הטעם דבחטאת העוף‬
‫נשיא שלא תמות מחמת שליכא בדידיה ולד חטאת‬
‫סבדי שלא גמרינן הוא כדאיתא בפי׳ הדא״ש קנים‬
‫ולא מציגו זה‪ ,‬וגם א״כ בפד יוה״כ אף שלא‬
‫פ״ב מ״ה בשם הר״י מאודלינש דהוא מאותו הטעם‬
‫יתחשב קרבן צבור או קרבן שותפין אין להיות בו‬
‫דאין חטאת צבור מתה משום דליתנהו לכולהו חמש‬
‫דין מיתה משום שאין שייך בו ולד חטאת וביומא‬
‫ובעוף נמי ליכא לכולהו חמש דלא שייך בו עבדה‬
‫דף נ׳ מפורש שדוקא מחמת שהוא קרבן צבור‬
‫שנתה ולא ולד חטאת ולא תמורה דאין תמורה‬
‫או קרבן שותפין אינה מתה לר׳׳א וד׳׳ש‪ .‬אלא ודאי‬
‫בעוף וכיח שלד׳ יהודה גם חטאת צבור מתה אף‬
‫שביחיד נאמדה דין מיתה בכל חטאת אף לרבנן‬
‫שליכא כולהו גם חטאת העוף מתה ולכן ניחא מה‬
‫וא״כ אף בעופות אין לומד כלל שמחמת ולד ותמורה‬
‫שלר׳ יהודה לא היו שופרות לקיני חובה משום‬
‫לא נאמרה בהו דין מיתה אלא אם אמדינן שליכא‬
‫דלדידיה גם בחטאת העוף גמרינן דמתה ונוקים‬
‫בעופות דין מיתה הוא מטעם אחד שההלכה לא‬
‫גם הא דד״פ ביומא דף מ׳׳א אליבא דד׳ יהודה‬
‫נאמרה אלא בבהמות ולא בעופות וא״כ גם לד׳ יהודה‬
‫וכן אוקים בשעה״מ הא דלא יביאו היורשים חטאתה‬
‫יש להיות כן דבזה לא מצינו שפליגי ומכיון שסצינו‬
‫בספ״ב דקנים כד׳ יהודה ועוד מקומות עיי׳׳ש‪ ,‬דלבד‬
‫שמתה לר׳ יהודה ודאי הוא גם לרבנן‪.‬‬
‫שהוא דוחק לאוקמי המקומות שנאמרו בסתמא שהוא‬
‫ולכן צריך לומר דודאי גם לרש״י מתה חטאת‬ ‫דק לד׳ יהודה‪ ,‬הא בירושלמי פ׳׳ו משקלים ה׳׳ד‬
‫העוף שמתו בעליה ושכפרו בעליה אך מחדש שאינו‬ ‫מקשה על ר׳ יהודה מברייתא שנותנת בשופר ולא‬
‫מצד ההלכה דחמש חטאות מתות רזה לא גמרינן‬ ‫חיישינן שמא דמי חטאות מתות מעורבות בהן‪,‬‬
‫בחטאת העוף אך מתה מצר אחר‪.‬‬ ‫ואף שהוא דק לרבנן דר׳ יהודה הא פליג על זה‬
‫דהנה זה ודאי דאף בלא ההלכה לא היה שייך‬ ‫בברייתא דהובא בירושלמי שם וביומא דף נ׳׳ה‬
‫להקריב חטאת שמתו ושכפרו הבעלים לחטאת כיון‬ ‫והוא בתוספתא פ״ג משקלים ה״ב )ותמוה מש״כ‬
‫ששוב לא יכפר ואינו ראוי עתר‪ ,‬לזה‪ ,‬אך שהיד‪,‬‬ ‫קה׳׳ע ובתקלין' חרתין שהקושיא היא מהא שלא‬
‫לו דין מותר חטאת שאזלא לנדבה לעולה לקיץ‬ ‫פליג ד׳ יהודה אברייתא דנותנת בשופר דודאי פליג(‪,‬‬
‫המזבח‪ ,‬כמפורש כן בשבועות דף י׳׳ב בחטאת צבוד‬ ‫נראה פשוט שמקשה דכיון דלדבנן לא חיישינן‬
‫לד׳׳ש שאינה מתה‪ ,‬שבא לנדבה שהוא עולה לקיץ‬ ‫למיתה מ״ט חייש ד׳ יהודה דלא מצינו שיפלגו‬
‫המזבח מדינא אף החטאת בעצמה ומדרבנן תדעה‬ ‫בדין חזקה‪ .‬ואם פליגי באם יש דין מיתה בחטאת‬
‫עד שתסתאב ויפלו דמים לנדבה עיי׳׳ש‪ ,‬וכ״כ היה‬ ‫העוף מנא ליה שלרבנן שנותנת בשופר הוא משום‬
‫הדין גם בחטאת יחיד שהי׳׳ל דין מותר חטאת‬ ‫שלא חיישי למיתה הא אפשר שכו״ע חיישי למיתה‬
‫ובאה ההלכה לחדש דין מיתה בחטאת יחיד אבל‬ ‫אך שמ״מ סברי שנותנת בשופר משום דמכשרי‬
‫להקריבה לחטאת היתה פסולה אף בלא ההלכה‪,‬‬ ‫אף לאחר מיתת הבעלים ולכן פליג ר׳ י־ודה לטעמיה‬
‫וא״כ בעוף נהי שליכא לרש״י דין מיתה מצד ההלכה‬ ‫דגם חטאת העוף מתה וכיון שחוששין למיתה יש‬
‫מ״מ פסול להקריבו לחטאת‪.‬‬ ‫לחוש שמא מעורב שם דמי חטאת מתה אלמא דגם‬
‫שסט‬ ‫מ ש ה‬
‫כהא דיומא שם בעולה זבן שאמד דאזלא לנדבה‬
‫או אף עופות סתומין דנזיד שכל זמן שלא נתפרשו‬
‫יש להם גם שם עולה כיון שהיה יכול להקריב‬
‫כל אחד מהן עולה‪ ,‬אבל בעוף חטאת שנשאד שמדין‬
‫מותר חטאת צריך לשנותו לעולה עתה שהוא לשל‬
‫צבור‪ ,‬לא הוי זה כמתדמי ממילא אלא כמו שמקדישין‬
‫עתה לעולה כיון שעתה נתחדש זה והצבור הא נתמעטו‬
‫מלהקריב עולת עוף מקרא הוהקהיב מן התרים‬
‫היחיד מביא עוף ואין הצבור מביאין עוף כדהביא‬
‫רש״י בשבועות מתו״כ‪ ,‬וכיון שאצל הצבור נתחדש‬
‫השינוי מחטאת לעולה נחשב זה הבאתם של הצבור‪.‬‬
‫ואף שהתום׳ בשבועות כתבו בטעם דמקיצין‬
‫בעוף משום דמה יעשה ממנו שמשמע לכאורה דמשום‬
‫דאין מה לעשות בו וילך לאבוד התירי לקית‬
‫בו‪ ,‬נצטרך לומר שהש״י אין סובה מטעם זה אלא‬
‫מטעם דכיון דד‪,‬ם לא הקדישוהו אינו בכלל מיעוטא‬
‫דקרא‪ .‬וגם מסתבר כן דכיון שנתמעטו שאין יכולין‬
‫להביא הצבור עוף לא שייך להתיר שיביאו מחמת‬
‫הפסד קדשים‪ ,‬דאף אם נימא שהוא דין דלכתחלה‬
‫שלא יביאו עוף ואם הביאו הורצה אפשר אין‬
‫להתיר לעבור בידים אף שהוא הפסד קדשים כדמצינו‬
‫בהרבה מתות שהוא בשביל איסור דלכתחלה‪ ,‬וכ״ש‬
‫אם נימא דאף בדיעבר אין יכולין הצבור להביא‬
‫עוף‪.‬‬
‫ויותר מסתבר שגם כוונת התוס׳ אינו מחמת‬
‫הפסד קדשים אלא דכיון שכשבא לצבור כבר היה‬
‫קדוש לעולה שנמצא שאין על הצבור לעשות בו‬
‫שום התחדשות אלא לעשות בו מעשה דין ההקרבה‬
‫שיש בו מכבר יכולין' לעשות דאינו בכלל מיעוטא‬
‫דקרא שהוא רק על הדוש ההבאה ולא כשהוא‬
‫רק לגמור עשיית מה שכבר הובא כרבארתי לרש״י‬
‫ומוכרח כן דהא א׳׳א כלל לפרש משום הפסד קרשים‬
‫דהא בעולת העוף לא יהיה הפסד קדשים אף אם‬
‫לא יקבלוד‪,‬ו הצבור רעולה יכולין להקריב אף אחה‬
‫מיתת הבעלים משום דאינו לכפרה‪ ,‬וכדרצו התוס׳‬
‫לומר ביומא שם שהוא לנדבת יחיד‪ ,‬וא״כ לא‬
‫יקבלוהו ויהיה לנדבת יחיד ולא יופסד‪ .‬ולכן מוכרחין‬
‫לפרש דכיון שאין עושין הצבור בו התחדשות אינו‬
‫בכלל מיעוטא דקרא ויכולין לקבלו לנדבת צבור‬
‫ככל מותרות ופירוש דמה יעשה ממנו שכתבו התוס׳‬
‫הוא דאין מחדשין הצבור בו כלום אלא דעושין‬
‫בו רק המעשה שרק זה יש בו מכבר דההי א״א‬
‫לעשות בו ענין אחר‪ ,‬דאם היה אפשר לעשות ב׳‬
‫דברים וד‪,‬צבור היו עוש^ עולה היה נתשב זה‬
‫לתדוש מהצבור שאין יכולין ומטעם זה הוא מת‬
‫שאין יכולין לשנות חטאת שנשאר להקריבו לעולה‬
‫לןדשים‬ ‫אגרות‬
‫וניהא הא דגיטין אף א□ נכשירו לעולה‪ ,‬דהא עולה‬
‫וחטאת משונין במעשיהם ואם יעשה חטאת כמעשה‬
‫עולה ועולה כמעשה חטאת פסולין כהאיתא בזבחים‬
‫ר״פ חטאת העוף ולכן אם לא נעמידהו בהזקת קיים‬
‫לא יוכלו להקריבו‪ .‬וכן ניחא הא דלה׳ יהודה לא‬
‫היו שופרות לקני חובה מאחר דאם תמות ודאי‬
‫יהיו בכאן דמי מותר חטאת שהיא עולה ולא יוכלו‬
‫להקריב כלום מצד ספק חטאת ספק עולה‪ ,‬ולברור‬
‫המעות וליתנם לעולה אין בדידה‪ .‬ואף שיכול לפדות‬
‫דמעות יש לתם פדיון‪ ,‬צריך לומר דכיון דיצטהך‬
‫לפדות כל דמי השופר על אחדים דהא לא יסגי‬
‫כשיפדה דק הד׳ זוזי של עולה בכ״מ שהם דעדין‬
‫ישאדו שם דמי חולין מעורבין שאינם של המחוייבות‬
‫חטאת ולא יוכל לקנות בעדם עבור המחוייבות‪,‬‬
‫וליקח ד׳ זוזי ולומר אם הם של עולה מוטב ואם‬
‫לאו יתהללו עלייהו א׳׳א דאין הקדען מתהלל על‬
‫הקדש‪ ,‬לכן הוא טירחא יתירא וחיישינן שמא לא‬
‫יעשו כן ולכן סובר שלא היו שופדות‪.‬‬
‫אך שיקשה מה שאמר ונברור ד׳ זוזי ונשדי‬
‫במיא הא כיון שבעוף ליכא הלכה דמתות‪ ,‬יש‬
‫במעותיהן דין מותד חטאת שהוא לנדבה‪ .‬וצריך‬
‫לומר דרש״י נזיר לא יגרוס תיבת במיא ומפורש‬
‫גירסא כזו בתוס׳ תמורה דף ל׳ ד״ה ואידך שגרסי‬
‫רק ונשרינהו‪ .‬וקצת מוכרת כן דהא בכל מקום כשיש‬
‫דין' מיתה הוזכה במעות שילכו לים המלח ולמה‬
‫יאמר בכאן במיא סתם ולא בים המלוצ וכיון שנגדוס‬
‫רק ונשדינהו יש לפרש גם שהם לנדבה‪ ,‬ופירושו רק‬
‫ונשרינהו מכאן או פירושו ונשדינהו לשופרות נדבה‪.‬‬
‫)ורש׳׳י ביומא שכתב דהולכות לים המלח יסבור‬
‫דלא כרש״י נזיר ולא קשה זה דידוע דבנזיר אינו‬
‫פירוש רש׳׳י‪ .‬אבל מהסוגיא לא קשה ארש״י דנזיר{‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫אבל מהא דדף מ״א הא מוכרח לומר שפסול גם‬
‫לעולה דהא התם ידוע שהוא חטאת שכפרו בעליה‬
‫ואזלא למיתה‪ .‬וצריך לומר דיסבור הש״י דנזיר‬
‫שהוא מטעם שאין מקיצין כעולת העוף כדאיתא‬
‫בשבועות דף י״ב‪ .‬ול״מ אם יסבור רש״י כדרצו‬
‫התום׳ לומר ביומא שם ד״ה והאי שאף דמתרמי‬
‫עוף ממילא אין מקיצין ודאי ניחא דהא מותר‬
‫חטאת לנדבת צבור אזלא‪ ,‬אלא אף אם נימא דיסבור‬
‫כמסקנת התוס׳ שם דכשמתרמי עוף ממילא מקיצין‬
‫בו וכדכתבו כן התוס׳ בנזיר דף כ׳׳ז סוף ד״ה וכי‬
‫תימא לתירוץ הראשון אליבא דפי׳ הקונטרס דסתמא‬
‫הוא רש׳׳י‪ ,‬מ׳׳מ הוא רק בנשאר עוף שהוא עולד‪,‬‬
 ‫משה‬ ‫לןד שים‬ ‫אגרות‬ ‫שע‬

‫אף שחטאה וממילא לא היתד‪ ,‬מתקדשת עתה לתטאת‬ ‫מדין מותר חטאת נדבאדתי ואולי לכוונה זו נתבו‬
‫אף שצדינד‪ ,‬נפדה‪ ,‬מ׳׳מ כיון שכבד הוקדשה מצד‬ ‫התום׳ לשון זה‪ .‬אך איו שנימא לדש״י נזיד ודאי‬
‫חטא זה כשהיתה מחוייבת ינולין להקדיבה לנפדת‬ ‫!נדיך לומד כן‪.‬‬
‫החטא אף שנסתלק החיוב דד‪,‬א לא נפסלה בסלוק‬
‫וגם אפשד לומד דהשינוי מתטאת לעולה מצד‬
‫החיוב מאחד שלינא בה דין מיתה מצד דיני הקדבן‪.‬‬
‫דין מותד תטאת העוף הוא כעין פדיה וכיון שעוף‬
‫ולב^ יש חלוק בין חטאת בהמה לחטאת העוף דבחטאת‬
‫אין לו פדיון אין ינולין גם לשנותו מתטאת לעולה‪.‬‬
‫בד‪,‬מד‪ ,‬תמות משום שיש עליו דין מיתד‪ ,‬מדיני‬
‫ענ׳־פ נמצא■ שתטאת העוף אף אם אין בו הלנה‬
‫הקדבן מהלנד‪ ,‬שנעשה עליו שהוא ממילא פסול‬
‫דמיתה מ״מ מתה בהנדת נשמתו ונתנפדו הבעלים‬
‫בהקדבן אבל בנטמאד‪ ,‬שקדבנד‪ ,‬היא חטאת העוף‬
‫מטעם שפסול להקדיבה לא לתטאת מתמת שלא‬
‫שליכא דין מיתה מהלנד‪ ,‬וליכא פסול בהקדבן שכבד‬
‫שייך שוב לנפד‪ ,‬ולא לעולה מדין מותד תטאת‬
‫נתקדש אף שנסתלק החיוב מחמת הפדת הבעל דמיעקד‬
‫משום דאין מקיצין בעולת העוף‪ ,‬וגם אינו דאוי‬
‫עקד יש להקדיבו לחטאת כיון שצדינה ענ״פ נפדה‪.‬‬
‫לפדיון דאין פדיון לעוף‪ .‬ולכן אמד בדף מ״א שתטאת‬
‫וזהו שיטת דש״י דנזיד‪.‬‬
‫העוף שהפדיש מצודע עני והעשיד מתה אף שליכא‬
‫הלנה דמיתה בתטאת העוף‪.‬‬
‫ענף ג‬
‫והנה יש תלוק גדול דאם המיתה הוא מהלכה‪,‬‬
‫וכעין חלוק זד‪ ,‬צדיך לומד לתדץ מה דקשה‬ ‫הוא מדיני קדבן שתטאת שמתו ונתנפדו בעליו יש‬
‫טובא ביומא דף נ' בהא דינול השני לבא בפד‬ ‫עליו דין מיתה אבל אם ליכא ההלבד‪ ,‬אין' המיתה‬
‫של נ״ג הדאשון שמת מתמת דחטאת צבוד הוא‬ ‫מדיני קדבן ולא נעשה עליו כלל דין מיתה אך‬
‫שלא אזלא למיתד״ שתמוה מאד נדד‪,‬קשו הוזום׳‬ ‫שממילא היא מתה מתמת שאינד‪ ,‬דאויה לכלום‪.‬‬
‫ד״ד‪ ,‬תטאת דנהי שלא אזלא למיתה מ״מ אינו כשד‬
‫ויצא מזה ממילא תלוק לדינא באשד‪ ,‬שנדדה בנזיד‬
‫לחטאת אלא לדעיה נמפודש לד׳־א וד׳׳ש שמתמת‬ ‫והפד לה בעלה אם נימא דבעל מיעקד עקד‪ ,‬דד‪,‬א‬
‫שאין חטאת צ מד מתה ידעו ותידוץ התום' לא מובן‬
‫בעצם תטאה וצדינה נפדה לד׳׳א הקפד דעכ׳׳ם‬
‫דאף שהאמת הוא נדבדיהם דד‪,‬דעיד‪ ,‬הוא מדדבנן אבל‬
‫ציעדה עצמה מן היין אבל א״א לד‪,‬ביא תטאת לנפדתה‬
‫הא אינו משום שמדאודייתא כשד לחטאת‪ ,‬אלא‬
‫אף לד״א הקפד דעל תטא הצעד בלא נזידות הדי לא‬
‫מחמת שמדאודייתא יונשד הוא עצמו לעולה מצד‬ ‫תייבה תודה ולהתנדב תטאת א״א דלא יתקדש כלל‬
‫דין מותד תטאת נמפודש בשבועות דף י״ב וא״ב‬
‫דאינה באה נדבה וכיון דמיעקד עקד הדי נמצא‬
‫אנתי קשה איך מכשיד כאן לחטאת לשני‪ .‬ואם‬
‫שלא היתד‪ ,‬נזידה‪ ,‬ונמצא שצדינה נפדד‪ ,‬דתטאת‬
‫נימא דד‪,‬נשדות הוא משום דלא מתו כל בעליו‬
‫אך שאינה יכולה לד‪,‬ביא מתמת שנסתלק ממנה התיוב‪.‬‬
‫שאתיו הנהנים שג״ב מתנפדין בו קיימין‪ ,‬נדאיתא‬
‫ולכן בהקדישה משלה את קדבנותיה קודם שהפד‬
‫בתום'‪ ,‬דלנן אינו עדי^ מותד חטאת‪ ,‬א״ב גם אם‬
‫שעדין היתד‪ ,‬מחוייבת בהחטאת על תטא הצעד שזה‬
‫אין לו דין חטאת צבוד או לד׳ יד‪,‬ודד‪ ,‬שגם חטאת‬
‫עשה שהוקדשה הבהמה לתטאת‪ ,‬ובהפדת הבעל‬
‫צבוד מתה נמי הדי לא מתו כל הבעלים ויונשד‬
‫זעקד נדדד‪ ,‬נסתלק התיוב ואינד‪ ,‬יפלה להקדיבו‬
‫לתטאת ני להנשידו לחטאת אין לנאודד‪ ,‬שום חלוק‬
‫ו״ל במתו בעליה שיש לה דין חטאת שמתו בעליה‬
‫בין ד' יד‪,‬ודד‪ ,‬לד״ש ובין חטאת צמד ליתיד‪.‬‬
‫ותמות מהלנד‪ ,‬כמפורש בגמ׳‪ .‬הוא דק משום שדין‬
‫ולכן צדיך לומד דיש חלוק גדול כץ דץ‬ ‫‪,‬מיתד‪ ,‬הוא מהלנד‪ ,‬דמצד דיני חטאת שנעשה בה‬
‫מיתה לדין מותד חטאת שדץ מיתד‪ ,‬הוא מגוף‬ ‫מצד החיוב להקדישה נעשה זה דין שנשיסתלק‬
‫דיני החטאת בעודנו חטאת‪ ,‬שנשיסתלק החיוב ממי‬ ‫החיוב מאיזה אופן במיתה ונפדה דהבעלים וה״ה‬
‫שד‪,‬וקדש עמדו הוא מצד דיניו למיתה‪ ,‬ולכן נדף‬ ‫מצד אחד כגון שד‪,‬פד לד‪ ,‬בעלה יהיד‪ ,‬בה דין מיתה‬
‫שגם אחיו הנהנים הם שותפין מ״מ כיון שהנ״ג‬ ‫ואינד‪ ,‬דאויה שוב לקדבן ולנפדה‪ .‬אבל אם לא היה‬
‫מת נעשד‪ ,‬מצדו דין מיתד‪ ,‬ואף אם מצד הנהנים‬ ‫בה דין מיתה מצד ההלכה אין בה בעצם שום פסול‬
‫נשאד בו גם כשדות הא אין ^׳ ‪ t‬ליחלק ופסול‪.‬‬ ‫ולכן אף שבמתו בעליה ממש וכן בנתנפדו שלא‬
‫ונ״ש אם נימא שהעיקד נחשב הנ״ג ונשנסתלק‬ ‫שיד שוב לכפר יש בה ממילא דין מיתה מאחד‬
‫החיוב ממנו נתבטל ממנו ממילא גם מכל הנד‪,‬נים‬ ‫שאינד‪ ,‬דאויה לכלום אבל בנסתלק דק התיוב והיא‬
‫כיון דדק מקופיא מתנפדי והוי דין מיתד‪ ,‬בכולו‪.‬‬ ‫חיה וגם לא נתנפדד‪ ,‬שעדין צדיכד‪ ,‬נפדד‪ ,‬היו ינולין‬
‫אבל דין מותד חטאת שהוא לעולה אין שי ‪ T‬לומד‬ ‫להקדיבה לחטאת לנפדת חטאה דאף שאינד‪ ,‬מחוייבת‬
 ‫שעא‬ ‫משה‬ ‫קד שים‬
‫בו שלכן רצה כתר״ר‪ ,‬לירון ברבר חדקו כי אם תהיה‬
‫עצת אחרת שלא יסריח כמו הפריזעדידער שנתחדש‬
‫בזמננו לא יתחייבו לשרוף לפ״ז‪ .‬הנה לע״ר לא‬
‫ניתן זה להאמר שברור שכל טעמי המצות שלא החכרו‬
‫בגמ׳ לרינא כמו טעמי החינוך וטעמי הרמב״ם‬
‫בספרו מורה נבוכים אינם נוגעים כלל לדינא ואין‬
‫למדים מר‪,‬ם כלל אף להחמיר וכ״ש להקל משום‬
‫שלא כיוונו כלל לדינא כי מנין להם לומר מסברת‬
‫עצמן בלא ראית מגמ׳ טעמים שישנו הדין‪ ,‬אלא‬
‫כוונתם לומר זה לטעמים בעלמא להבין איזה דבר‬
‫מוסר ולמוד מכל מצוה ולא שטעם זד‪ ,‬הוא בדוקא‬
‫כי ידוע שיש עוד כמה טעמים גלוים ונסתרים‬
‫ידועים ואין ידועים לכל מצוה‪ ,‬ואולי לפי טעמים‬
‫ההם ישתנר‪ ,‬הדין לת כל טעם שלא הוזכר בגמ׳‬
‫לדינא אינו כלום לחרש מד‪,‬ם דינים‪.‬‬
‫וד‪,‬גע עצמך אם טעם החיטך הוא לרינא הלא‬
‫אמר רק שטבע כל בשר להפסל בשהיה וא׳־כ מ״ט‬
‫נפסלו גם מנחות שהוא לחם מצה ורק ביום ולילה וגם‬
‫מצותן דוקא כשרפת הא לחם אין טבעו להפסל‬
‫בשד‪,‬יר‪ ,‬כזו‪ .‬וגם בבשר גופיה איד ‪ T’W‬לחלק‬
‫ששלמים יהיו בשני ימים ולילה אם כבר אדם קץ‬
‫בנשר של יום ולילה‪ .‬אך היה מקום לומר רד‪,‬איסור‬
‫להותיר אינו מטעם זד‪ ,‬אלא הוא גזה׳־כ בכל קרבן' כפי‬
‫הזמן שנתנד‪ ,‬תורה‪ ,‬והטעם נתן החינוך רק על‬
‫מצות השרפה רמכיון שכבר נאסר מלאכול הרי‬
‫יקולקל ברוב הימים לת נצטוינו לשורפו כדי שלא‬
‫יקוץ בעת שיקולקל‪ .‬ומת שצריך לשרוף מיד הוא‬
‫כדי שלא ישכח אח״ב‪ .‬וגם אולי הוא רק מדין זריזין‬
‫מקדימין ואף להצל״ח שהביא המנ״ח במצור‪ ,‬קמ״ב‬
‫שגם בפסולין איכא לאו דבל תותירו מ'מ בנותר‬
‫ודאי אין שייך זה ויהיה גם לדידיה בנותר רק‬
‫מדין זריזין מקדימין‪ .‬ולכן אף בלחם צריך לשרוף‬
‫כיון דנאסר מלאכול משום שגם לחם מתקלקל בזמן‬
‫רב לתפסל מאכילת אדם וגם מאכילת כלב כדמשמע‬
‫בפסחים דף מ״ה‪ .‬אבל א״ב דטעמו רק על השרפה‬
‫אחר שכבר נאסר ולא על ‪,‬עצם האיסור יקשה דלמה‬
‫לו לטעם זה הא יש טעם יותר פשוט כדי שלא‬
‫יבואו לאבלו כשיהיה קיים כמו שרפה דערלה וכלאי‬
‫הכרם שאין לנו לחקזוש על מה שיקוצו בהם אלא‬
‫שדווא כדי שלא יבואו לתקלה לאכול וליהנות מתם‬
‫וא׳־כ גם בשרפת נותר אחר שבבר נאסר יאמר טעם‬
‫זה‪ .‬אלא ודאי דטעמו הוא גם על עצם האיסור‬
‫להותיר שאין שיז זה בפחות משני ימים ולילה ואין‬
‫שייך זה בלחם‪ .‬ולכן צריך לומר שאין טעם זה טגע‬
‫לרינא אלא רבר מוסר בעלמא לכן לא דק שיד‪,‬יר‪,‬‬
‫שייך הטעם בכל הקרשים‪ .‬ואף אם נפרש שד‪,‬טעם הוא‬
‫אגרות‬
‫שיתיר‪ ,‬מדיני ר‪,‬חטאת בעודנו חטאת‪ ,‬ראיד שי ‪T‬‬
‫בחטאת דיני עולה אלא שד‪,‬וא דין על המותר‬
‫אחר שכבר ניתותר דאינו ראוי לחטאת קידשתו‬
‫אז התורה לעולה‪ .‬וכדמוכח כן מהא דכתבתי לעיל‬
‫שנחשבו אז כמקדישין‪ ,‬ולת אין שייך לומר דמצר‬
‫הכ״ג שמת נעשה עליו רין עולה וממילא יפסל‬
‫לחטאת‪ ,‬דהא דין עולת ליכא כ״ז שאינו מותר‬
‫שעדין הוא חטאת‪ ,‬ולהעשות עליו רין מותר נטי‬
‫אינו שייך דמותר אינו דין אלא דבר בעצם שאם‬
‫אינו מותר בעצם אינו ®’ ‪ T‬שיהיה דין שיתחשב‬
‫למותר‪ .‬ולכן כיון שקיימין אחיו הנהנים שהם ג״כ‬
‫שותפים ויתכפרו בו אם יקריבוהו הרי אינו מותר‬
‫בעצם דעדין הרי ראוי לחטאת‪ ,‬וכיון שאינו מותר‬
‫לא הוקדש עדין לעולה וממילא הוא עדין חטאת‬
‫כשר‪ ,‬ואף אם רק מקופיא מתכפרי מ״מ כיון שמתכפרין‬
‫אותר‪ ,‬הנפרד‪ ,‬עצמה אם יקריבוהו אינו מותר ולא‬
‫נתקדעו לעולת והוי חטאת כשר‪ .‬ואם נימא שהם‬
‫שותפין ממש דבקכיעותא מתכפרי ניחא בפשיטות‬
‫רהא מצד חלקם נשאר נו כשרות חטאת וממילא‬
‫אינו יכול להתקדש לעולה‪ ,‬ומאחר שאינו עולה‬
‫לא נפסל מחטאת דדין מותר אינו פסול רק שאין‬
‫צורך בו‪ ,‬ורק כשיעשה עולה יופסל לחטאת ומכיון‬
‫שיש בו גם כשדות לא נעקזת עולה ולא נפסל‪.‬‬
‫תה יש לפרש גם בטונת התוס׳ דרעיה דרבנן‬
‫הוא‪ ,‬משום ראם היה הרעיה מדאורייתא היה זה‬
‫מדיני חטאת כמו דין המיתה דחטאות המתות‪,‬‬
‫אבל כיון שהוא דק מדרבנן ומדאורייתא הוא עצמו‬
‫כשר לעולד‪ ,‬אין שייך שיהיה זה מדיני החטאת‬
‫בעודנו חטאת אלא הוא דין רק על המותר שאינו‬
‫אלא אחר שנעשה מותר כדבארתי‪ .‬ומצד דין דרבנן‬
‫אין שייך לגזור כאן ברכתנו התוס׳‪.‬‬
‫ידידו מוקירו מאד‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן טו‬
‫בטעם החינוך במצות שרפת נותר‬
‫ה׳ תמוז תרצ״ט‪.‬‬
‫מע״ב ירידי הרב הגאון המפורסם מוהר״ד יעקב‬
‫ר‪,‬כד‪,‬ן מעסקין שליט״א‪.‬‬
‫ענף א‬
‫בדבר טעם החינוך למצות שרפת נותר שמחמת‬
‫שמתקלקל נצטוינו לשורפו לבל יקוץ אדם‬
 ‫םשה‬ ‫רןדשים‬ ‫אגרות‬ ‫שעב‬

‫שיהיו בשרפה משום דקבורה יש קצת חשש וד‪,‬תורה‬ ‫רק על השרפה אחד שכבר נאסר נמי יש הכרח‬
‫חששה באיסודין אלו גם לזה‪ .‬ודוחק לומד דרש״י‬ ‫דאין טעם החינוך לדינא דתא לטעמו היה צריו‬
‫קאי דק על ערלה וכלאי הכרם שרק בהו יסבור‬ ‫לאסור לשהות מלשרוף יותר מזמן שעלול להתקלקל‬
‫שהוא כדי לבערם כיון דליכא שום דין בשדפתן‬ ‫והיה צריך להיות גם זמן אחרון לשרפה שיעבוד‬
‫ואולי יסבור שליכא כלל בהו מצוה לשרפם דוקא‬ ‫על העשה באם יתאחר עד שכבד יקוצו בו‪ .‬אלא‬
‫מדאורייתא דלא כדמשמע מתוס׳ שם ומד‪ ,‬שלא‬ ‫ודאי שאין הטעם נוגע לדינא‪ .‬וממילא בדור שאין‬
‫יקברו הוא רק מדרבנן‪ ,‬דהא במתני׳ איתא שם גם‬ ‫חלוק שאף אם יהיה מציאות שלעולם לא יקולקל‬
‫שדפד‪ ,‬דפסולי קדשים וא״ב היה לו להזכיר שיש‬ ‫נמי יהיה בו דין נותר בכל קרבן כדינו ומצותן‬
‫חלוק ביניהם אלא ודאי שגם על שרפת קדשים‬ ‫תהיה בשרפה דוקא‪.‬‬
‫פסולין אמד טעם ו‪1‬קלד‪ ,‬משום שמשמיענו דגדד‬ ‫איברא דראיית כתד״ה מהא דשבת דהוצדך לקרא‬
‫המצוד‪ ,‬הוא לבערם מן העולם כדבארתי‪.‬‬ ‫שלא ידחה שרפת קדשים את יו״ט ואם אפשר שלא‬
‫ומד‪ ,‬שהוצרך רש״י לכתוב חדוש זד‪ ,‬כאן הוא‬ ‫ע״י שרפה אז לא היה שייך לדחות כלל כדד״ל‬
‫משום דקשה לכאורה מובא מ״ט לא חשיב במתני׳‬ ‫דאם יכול לקיים שניהם אינו דוחה ולא היה צריך‬
‫גם נותר וטמא בכלל הנשדפין ונקט רק חוץ לזמנן‬ ‫לקרא‪ ,‬יש לדחות דאולי ליכא מציאות שלא ע״י‬
‫וחוץ למקומן‪ .‬ולכן אמינא דבר חדש דנותד וטמא‬ ‫שרפה ומה שעד אחר יו״ט לא יקולקל כיון שעכ״פ‬
‫שבהו נכתב דין שרפה הוא דין שרפה בעצם כדיני‬ ‫בזמן רב יקולקל צריך לשורפו גם תיכף מצד‬
‫עבודה בכשרים אבל חוץ לזמנן וחוץ למקומן שלא‬ ‫זריזין מקדימין‪ ,‬ובשביל זריזות נמי היה מקום‬
‫נכתב בהו שדפד‪ ,‬רק שילפינן מקרא דבקדש באש‬ ‫לומר שדוחה וי״ט כדאשכחן כעין זה אף לשבת‬
‫תשרף או גמ׳ גמירי לה כדאיתא בפסחים דף פ״ב‬ ‫לענין הקטרת אימורים מטעם חביבה מצוד‪ ,‬בשעתה‬
‫הוא רק לבערם מן העולם והקפידה תודה שבעודם‬ ‫לכן הוצרך קרא לאשמועינן דמטעם זריזות לא דחי‪.‬‬
‫יהיה בשרפד‪ .‬דוקא‪ .‬ולכן הבא שהשיב גם דברי‬ ‫דכן מוכרחין לומר להמנ״ח דמסיק דאף בחול רק‬
‫חולין כערלה וכלה״ב שלא מסתבר כלל לומד שיהיה‬ ‫מטעם זריזות צריך לשורפו מיד‪ .‬וזהו גם פי׳ דברי‬
‫בהם דינים בעצם אלא כל דינם הוא מצד לבערם‬ ‫התו״י בשבת דף כ״ה שכתבו ושמא מכאן לא ניליף‬
‫מן העולם‪ ,‬לא חשיב נותר וטמא שהוא מדין שרפה‬ ‫לפי שיכול לעשות אחר יו״ט‪ ,‬ולא הוקשה להו מה‬
‫בעצם אלא חוץ לזמנן וחוץ למקומן שאף בקדשים‬ ‫שהוצרך לקרא לפי תירוצם‪ .‬אבל אף שנדחה הראיה‬
‫הוא רק כדי לבערם מן העולם‪ .‬ולכן הוקשה לרש״י‬ ‫מ״מ הדין הוא אמת שצריך דוקא שרפה כדלעיל‪.‬‬
‫כאן דא״ב דשמעינן ממתני׳ שלא נקט גם נותר‬
‫אך מה שיש להסתפק בענין דין שרפה אם‬
‫וטמא שגדר השרפה בהני דנקט הוא כדי לבערם‬
‫הוא דין בעצם שבקרבנות שנפסלו צריך לעשות‬
‫מ״ט אין נקברין דאם ליכא עדיפות היה לן למילף‬
‫מעשר‪ ,‬שרפה‪ .‬וקצת מעזמע כן מחא דיש דין לשרפם‬
‫גם שאר כעורים ותירץ במה שנתן טעם משום דלמא‬
‫דוקא בעזרה‪ .‬או שהוא כדי שלא יהיו בעולם והקפידה‬
‫אשכח אינש ואכיל להו שלכן שרפה הוא יותר בעוד‬
‫תורד‪ ,‬שיהיה דוקא בשרפה‪ .‬ולא קשה ממה שצריך‬
‫ואין למילף שאד ביעודים משרפה וכ׳׳ב יש טעם‬ ‫לשרוף בעזרה דדוגמא לזר‪ ,‬מציגו במריקה תזזטיפה‬
‫גם בעניני בעור אחרים שלא ילפינן‪.‬‬
‫דבלי נחשת שבשלו בהם חטאת ושבירת כלי חרם‬
‫ולא קשה מחא דלא נקט במתני׳ שאר פסולין‬ ‫שצריך שיהיו בעזרה אף שהוא רק לפלוט ולבער‬
‫כגון יוצא וחטאת שלא לשמה וכדומה משום דמחוץ‬ ‫הבליעה משום דהכעור דקדשים הקפידד‪ ,‬תורה שיהיה‬
‫לזמנן וחוץ למקומן שמעינן כל הפסולין‪ .‬ורק בנותר‬ ‫בעזרה וא״ב גם בשרפת פסולין אף אם הוא כדי‬
‫וטמא היה קשה דעיקר שרפה בדידהו כתיבא‪ .‬ואין‬ ‫לבערם מן העולם נמי יש לומר שהקפידה תורה‬
‫לומר משום דבנותר וטמא ליכא חדוש ובמתני׳ רצה‬ ‫שיהיה בעזרה‪ .‬נלע״ד שיש להביא ראיה מסוף תמורד‪,‬‬
‫למינקט דבר שלא מפורש בקרא שהוא חדוש שגם‬ ‫דפרש״י בד‪,‬א דנפורפין לא יקברו משום דלמא אקזכח‬
‫בהו שורפין דא״ב היה לו למינקט פסול דיוצא שהוא‬ ‫אינש ואכיל לד‪,‬ו שקשה טובא כדהקשד‪ ,‬רעק׳׳א בגליון‬
‫יותר הדוש מפגול ששייך יותר למילף מנותר‪ .‬ועיין‬ ‫הש״ס איזה טעם צריך הא פשיטא שלא יקברו‬
‫בכ׳׳ט פי״ט מפסוה״מ ה״ה לענין הא שאין שורפין‬ ‫לבטל מצותן‪ .‬ולכן צריך לומר דכוונת רקו׳׳י היא‬
‫את הנותר ואת הפגול אלא ביום משום דפגול ונותר‬ ‫לא גזרה דרבנן אלא שהוא טעם לדין שרפה מראו׳‬
‫בחדא שייטא שייטי‪) .‬ועיין במנ׳׳ח מצוה קמ״ג שד‪,‬ביא‬ ‫דמשמיענו בזה דגדר המצוה הוא כדי שלא יהיו‬
‫ראיד‪ ,‬מהא דפגול ונותר מצטרפין ולא דק לע׳׳ד דהא‬ ‫בעולם שלא יבשלו באיסורין ומה שהקפידד‪ ,‬תורד‪,‬‬
‫שעג‬ ‫מ ש ה‬
‫ר׳ יהודה איך יליף מקדשים‪ .‬עוד הקשו התום׳‬
‫הא ממעטינן לעיל מהנותד שאד איסודין משדפד‪,‬‬
‫ותידח דשב׳׳א בתום׳ דמחלק בין חמץ לשאר איסודין‬
‫מחמת דדמי יותר לנותד דחוק דיקשה מה שמקשים‬
‫עליו אח״כ ותידוצם דחוק‪ .‬ולכן הנכון לע״ד דהנה‬
‫בהרבה מקומות איתא שנותר הוא לאו הניתק לעשה‬
‫ובניתק לעשר‪ ,‬מציגו ב׳ ענינים א( מחמת שסמוך‬
‫להלאו דהשמיענו התודה דעל לאו זה אם עבד יעשה‬
‫זאת ויפטר כדאיתא בדש״י מכות סוף דף י״ד ופסחים‬
‫דף פ׳׳ד וזה אינו שייך אלא בנכתב סמוך להלאו‬
‫כדאיתא בתום׳ כתובות דף ל׳׳ב והוי פירוש ניתק‬
‫שניתק העונש דלאו לעשה‪ .‬ב( אף שלא נכתב‬
‫סמוך להלאו אבל העשה מנתק ממש את הלאו‬
‫שעושהו כלא היה כגון בגזל שאם מקיים עשה דהשבה‬
‫שוב אין כאן גזל כדאיתא שם בתום׳ כתובות‪ .‬ואף‬
‫שגוזל ע׳׳ט למיקט ולהשיב אח״ב עובד ג״ב בלא תגזול‬
‫כדאיתא בב״מ דף ם״א ונמצא שלא תיקן דהא על‬
‫העבד הדי כבד גזל‪ ,‬צריך לומד דמ״מ מנתק הלאו‬
‫מאחד דמכאן ולהבא הוא כלא גזל‪ .‬אך יקשה מאונם‬
‫שגירש למאי דס״ד מתחלה במכות דף ט״ו שג׳׳ב‬
‫אם מחזירה הוא מנתק מכאן ולהבא ומ״מ לא הוי‬
‫ניתק לעשה‪ .‬וצריך לומד דבאונם כין דלא הלאו גדם‬
‫העשה דהא בלא הלאו ג״ב חייב בהעשה אין שייך‬
‫לומד שמנתק הלאו דהא אין שייך כלל להלאו‪ ,‬ומה‬
‫שעבד הא כבד עבד דלעשות שלא היה לגמרי א׳׳א‬
‫במציאות‪ .‬אבל בגזל שהלאו גדם להעשה דבלא הלאו‬
‫א״א להעשה להיות חדשה התודה שאם עבד הלאו‬
‫יתקן לכה׳׳פ שמכאן' ולהבא יהיה כמקדם לכן נחשב‬
‫ניתוק הלאו אף שאינו מועיל אלא אמכאן ולהבא‪ .‬נמצא‬
‫דתדוייהו בעינן שהלאו יגרום העשה ותהיה עשה כזו‬
‫שעוקר הלאו מכאן ולהבא היינו שהמעשה הוא היפוך‬
‫הלאו כמו בגזל‪ .‬ותידצתי בזה בחדושי בפסחים מה‬
‫שקשה מתום׳ כתובות אתוס׳ מכות עיי׳׳ש‪.‬‬
‫והנה שרפת נותר לכאורה הוא ג׳׳ב שלא מטעם‬
‫הלאו אלא מטעם שהוא פסולי קדשים דבל פסולי‬
‫קדשים בשרפה‪ ,‬ונמצא שלא הלאו גדם למצוד‪,‬‬
‫דשדפה‪ ,‬וא״ב בלא קרא דבאש תשרפו שנכתב‬
‫סמוך אינו שייך להלאו אף שהעשד‪ ,‬הוא אחד הלאו‬
‫דבל הטעם בעשה שמוכרח לד‪,‬יות אתר הלאו שנחשב‬
‫לניתוק הוא מחמת שהלאו גדם להעשה אבל בנותר‬
‫הא לא הלאו גדם אלא הפסול‪ .‬והוי ניתק לעשה‬
‫דק בזה שנכתב סמוך להלאו והוי ניתק לעשה‬
‫דענין א׳‪.‬‬
‫אבל יש לומד דדך חדש דאף נותר הוא ניתוק‬
‫נמוד‪ ,‬דהנה חזינן שלאו דלא תותירו אינו ע׳׳ז‬
‫מ ד שי ם‬ ‫אגרות‬
‫לאיסור פגול ולאיסור נותר אין מצטדפין אלא‬
‫שמצטדפין לאיסור החדש דלא יאכל כי קדש שכל‬
‫שבקדש פסול בא הכתוב ליתן ל״ת על אכילתו‬
‫כתירוץ ב׳ וג׳ דתוס׳ זבחים דף ע״ח וכן מוכרח‬
‫להדמב״ם דפסק בפי״ח מפסוה״מ ה״כ שפגול ונותר‬
‫וטמא שבללן זב״ז ואכלן חייב מטעם שאין האיסודין‬
‫מבטלין זא״ז כד׳ אלעזד בזבחים ע״ט ואם פגול ונותר‬
‫מצטדפין ממש א״צ לזה שאין איסודין מבטלין זא״ז‬
‫דהא אדרבה עוד מצטדפין שני חצאי זיתים לכזית‪.‬‬
‫ולא מסתבר כלל לומד דבשביל טמא הוצרך לטעם‬
‫זה דא״ב היה לו לומד שני זיתים נותר וזית טמא‬
‫שבללן זב״ז ואכלן חייב גם משום טמא‪ .‬אלא ודאי גם‬
‫הדמב״ם סובד דלאיסוד פגול ולאיסור נותר אין‬
‫מצטדפין ולא יתחייבו כדת על צדופן ולכך הוצרך‬
‫לומד בנתעדבו זית מכל אחד לזה שאין מבטלין‬
‫איסודין זה את זה‪ ,‬ומה שפסק בהי״א במצטדפין‬
‫הוא למלקות או לאיסודא בעלמא על איסור דכי‬
‫קדש כתירוץ התוס׳‪ .‬ומסתבר שגם כל פסולין יצטרפו‬
‫לאיסור זה כדמשמע במכות דף י״ח‪ .‬אבל עכ״פ זה‬
‫שפגול יותד שייך לנותד הוא אמת כדכתב הכ״מ(‪.‬‬
‫וא״ב אם כוונת מתני׳ לאשמועינן חרוש הי״ל למינקט‬
‫יוצא או שלא לשמה דחטאת שהוא יותד חרוש אלא‬
‫ודאי שאין כוונת המשנה כאן לחדועו שנשדפין‬
‫פסולי קדשים אלא למנות הנשדפין ונקט חד מפסולי‬
‫קרבן וא״ב קשה דהי״ל לכתוב נותר וטמא שמפודשין‬
‫בקרא‪ .‬ולכן סובד דש״י שדוקא הני נקט כאן בהדי‬
‫ערלה וכלה״ב וה״ה שאד פסולין דלא כתיבי כותייהו‬
‫שהם כדי לבערם מן העולם ומ״מ צריך שרפה‬
‫דוקא מטעם דהוא יותד בעוד כדלעיל ולא נקט נותר‬
‫וטמא שכתוב דין שרפה שלהם בקרא דהוא דין‬
‫שרפה בעצם‪ .‬ושמעינן מזה נמי שאף שפגול יותד‬
‫שייך לנותד מ״מ לענין שרפה אינו מגרד נותר אלא‬
‫מגדר שאד פסולין מהלכה או מדבויא‪ .‬ודלא כהמנ״ח‬
‫שכתב דפגול הוא בכלל נותר ונחשב ג״כ כמפומ‪1‬ז‬
‫בתודה אלא דהוא מגדר שאד פסולין כדבאדתי‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫והנה מסתבר שמה שכתבתי שנותר יש בו דין‬
‫שרפה בעצם לא מצד לבערו מן העולם פליגי בזה‬
‫ד׳ יהודה ורבנן דפליגי בחמץ בפסחים דף כ״ז‪ .‬דהא‬
‫קשה טובא איך שייך כלל למילף חמץ מנותד הא‬
‫בנותר הוא מטעם דבל פסולי קדשים בעו שרפה‬
‫וחולין מקדשים לא ילפינן ועיין בדא״ש שנתן זה‬
‫לטעם שאין הלכר כר׳ יהודה אף שלדידו ליכא‬
‫פידבא מאשם תלוי דגם התם בשדפה אבל קשה על‬
 ‫מש ה‬ ‫רןדשים‬ ‫אגרות‬ ‫שעד‬

‫אבל חמץ שהוא בגדר אחד עם נותר לבל תותירו‪,‬‬ ‫שלא אכלוהו דאף אם יאבדוהו או ישרפוהו באופן‬
‫אף שנתמעט מצד דין שרפה דפסולי קדשים‪ ,‬מ״מ‬ ‫שאינו בעולם לא יעבוד אלאו דלא הוהידו אף‬
‫לא נתמעט מדין שרפה החדש שיש בנותר‪.‬‬ ‫שיעבוד על העשה דאכילה ועוד איסודין‪ ,‬וא״ב‬
‫מוכדחין לומד שלאו דלא תוהידו הוא שלא ישאירו‬
‫ורבנן סכרי שאף שודאי צריך לומד מצד הקרא‬
‫ממנו להיוח קיים למחר‪ .‬ונמצא שכששודפו למחר‬
‫יתידא שניתוטף בנותר עוד דין שרפה לנתק הלאו‬
‫ועושהו אבוד מן העולם הוי זה תקון ועקידת‬
‫אין הכרח לומד שהוא כדי לנתקו ממש שיהיה‬
‫הלאו מכאן ולהבא כמו השבה דגזל‪ .‬ונשאר רק זה‬
‫כלא הותיד מצד נתוק דאופן ב׳‪ ,‬אלא אדרבה‬
‫שלא הלאו גדם להשדפה אלא הפסול ותרוייהו בעינן‬
‫כיון שנכתב סמוך להלאו שיש לו דין ניתק לעשה‬
‫לנתק הלאו‪ ,‬ע״ז חדשה תורה שכתוב עוד הפעם‬
‫גם בעשה בעלמא‪ ,‬אמדינן כדמסתבד יותר שמהקדא‬
‫אצל הלאו מצוד‪ ,‬דבאש תשרפו אף שכבד כתב‬
‫יתירא נתחדש שיש בו דין שדפד‪ ,‬בעצם והיא העשה‬
‫דין שרפה בנותר ובכל הפסולין דאיכא דין שרפה‬
‫שמנתק לא עשה דבל שרפת פסולי קדשים והניתוק‬
‫בנותר לבד דין' שרפה מצד פסולי קדשים אלא‬
‫הוא מצד שנכתב סמוך כענין א׳‪ .‬ול ‪ p‬לא שי ז‬
‫מטעם שיהיה נתוק הלאו לעקרו מכאן ולהבא ולעשר‪,‬‬
‫למילף לחמץ שהוא מצד בעוד מן העולם‪ .‬ומשדפת‬
‫זו גדם דק הלאו‪ .‬ויש בנותר ב׳ רבדים לשרפה‬
‫כל פסולים שהוא ג״ב לבעור ליכא למילף משום‬
‫מטעם פסולי קדשים ומסעם הלאו‪ .‬ואף שיש לומד‬
‫דחולין מקדשים לא ילפינן דדק אם גם כדי לנתק‬
‫דרק מדין אחד דפסולי קדקזים הוא והנתוק הוא‬
‫הלאו היה צריך בעוד מן העולם והוא בשרפה‬
‫משום שסמוך להלאו מ״מ מאחד שעכ׳׳פ כתוב קרא‬
‫היה שייך למילף כדבאדתי‪ .‬וגם יש למעט מהנותר‬
‫כתתמעטו שאד איסודין‪.‬‬ ‫יתידא לאשמועינן שהוא נתוק הלאו ממילא הוי‬
‫גם דין שרפה בשביל זה‪.‬‬
‫ונמצא שלד׳ יהודה ליכא גם בנותד דין שרפה‬
‫וא״ב צריך להבין מ׳׳ט הצדיכד‪ ,‬תודה גם בשביל‬
‫בעצם אלא שהוא לבערו ‪ p‬העולם ולרבנן איכא‬
‫לנתק הלאו שיהיה מכאן ולהבא כלא עבד גם כן‬
‫בנותר גם דין שרפה בעצם‪ .‬וכ״ב יהיה בטמא‬
‫דוקא שרפה הא בכל איבוד מן העולם לא היה‬
‫)ובטמא אולי י ‪T‬ה גם ר׳ יר‪,‬ודה(‪ ,‬ויהיה מתני׳‬
‫עובד בבל תותירו‪ .‬חזינן מזה ראם צריך לבער‬
‫דתמורה שחשיב רק חוץ לזמנן וחת למקומן שמזה‬
‫שלא יהיו בעולם חדשה תודה שצריך דוקא בשרפה‬
‫הוכחתי שנותר יש בו דין שרפה בעצם דלא כד׳‬
‫ולא נחשב במצות התודה מאבד מן העולם בעשיתו‬
‫יהודה‪ .‬ואף שדישא דנקט חמץ בפסח בנשרפין הוא‬
‫בלא שרפה‪ .‬וזהו סובד ד׳ יהודהולכן יליף מזה‬
‫כר׳ יהודה מ״מ סיפא דבנן' ובמו בטיפא לענין‬
‫אפום תלוי דפליגא אד׳ יהודה‪.‬‬ ‫גם לחמץ דלא שייך לומר בזה שקושים שאני‬
‫דדק בדין שרפה מטעם פסולי קדשים שייך לומד‬
‫ענף ג‬ ‫דבקדשים החמירה תורה יותר משאר אה״ג‪ ,‬אבל‬
‫במה שצריך לאבדם מ^ העולם כדי לנתק הלאו‬
‫והנה למה שבאדתי נטתלקה קושיא גדולה שהקשה‬ ‫שיהיו כאילו איבדם מתחלה אין שייך לחלק דהא‬
‫השעה״מ על הרמב״ם פי׳׳ט מפטוה׳׳מ ה׳׳ה שמשמע‬ ‫אף שהוא קדשים לא היה עובר מתחלד‪ ,‬אם היה‬
‫שרק נותר ופגול נשרפין דוקא ביום מהא דמפודש‬ ‫מאבד בכל אופן איבוד לכן יש ללמוד מזה גם‬
‫בתדב פ׳ צו באש ישדף בנה אב לכל הנשרפים‬ ‫לשא״ד שיש בהן מצות התודה לאבדם מן העולם‬
‫שלא יהיו נשרפים אלא ביום‪ ,‬והביא שהקשה זה‬ ‫שצריך לעשות דוקא בשרפה‪ .‬ולכן דן שנותר ישנו‬
‫גם הקדבן אהרן ונשאר בקושיא‪ .‬ולמה שבאדתי‬ ‫בבל תותירו היעו שמצות שרפה שלו החדש שנכתב‬
‫שפליגי ד׳ יהודה ורבנן שלד׳ יהודה גם בנותד‬ ‫סמוך להלאו כדי לנתק הלאו שהוא כדי שלא יהיה‬
‫אין בו דין שרפה בעצם‪ ,‬ולרבנן חלוק נותר שיש‬ ‫בעולם כמו אם לא היה מותיר שמסברא היה סגי‬
‫בו גם דין שרפה בעצם ניחא דלד׳ יהודד‪ ,‬שסתם‬ ‫מטעם זה גם בשאר איבודין ומ״ט בעי דוקא שרפה‬
‫ספרא שהוא התו״ב כמותו ודאי יש ללמד כל הנשרפין‬ ‫אלמא דכקזצדיך לעשות בעור במצות התורה הוא‬
‫במה מציגו מנותד‪ ,‬כיון שכל הנשרפין הם בגדר‬ ‫דוקא בשרפה‪ ,‬לכן גם חמץ שהוא נמי בבל תותירו‬
‫אחד כנותר שהוא לבערם מן העולם ומצינו ננותר‬ ‫היעו שמצות התודה להשביתו כדי שלא יראה‬
‫שהקפידה חורה דוקא ביום כ״ב הוא בכל הנשרפים‬ ‫ולא ימצא בעולם נמי הוא בשרפה‪ .‬וממילא לא‬
‫דפסולי קדשים‪ ,‬אבל לרבנן שנותר הוא מגרד אחד‬ ‫קשה קושית התום׳ מהא דממעטינן מהנותר שאר‬
‫מצד מצות שרפה בעצם לא נוכל ללמד לכל הנשדפין‬ ‫איסורח' דהוא רק מדין שרפה דאיסורי הנאה נתמעטו‬
 ‫שעה‬ ‫מש ה‬ ‫ר!דשים‬ ‫אגרות‬
‫שהסוגיא אתיא כד׳ יהודה נראה לדמב״ם שהוא‬ ‫לבערם מן העולם שיהיד‪ ,‬ג״כ ביום‪.‬‬ ‫דק‬ ‫שהם‬
‫דוחק‪ .‬וזהו באוד נכון' ואמת לע״ד בשיטת הדמב״ם‬ ‫שהדמב״ם פסק בפ״ג הי״א מהמץ כדבנן‬ ‫כיון‬ ‫ולכן‬
‫התמוה מאד‪.‬‬ ‫בנין אב מנותד לכל ועשדפיז לכן לא‬ ‫ליכא‬ ‫א״ב‬
‫הנשדפין שיהיו ביום‪.‬‬ ‫בכל‬ ‫כתב‬
‫אך מ״מ לענין בדבר‪ ,‬אינני דואה טעם על כל‬
‫הפסולין שלא לבדך על שדפתן אף שהוא דק כדי‬ ‫ומד‪ ,‬שבפגול סובר שנשרף ביום אף שגם פגול‬
‫לבער מן העולם דמ״ש מבעוד המץ שודאי הוא דק‬ ‫הוא דק לבער מן' העולם כדשמעינן ממתני׳ דתמודה‬
‫כ ח לבער מן העולם ואם יתבעד ע׳׳י שנשרף‬ ‫הוא מחמת דיליף מג״ש עון עון מנותד‪ .‬דהא הזינן‬
‫ממילא נמי ודאי מהני ומ״מ צריך בדבר״ ועיק‬ ‫בפסחים דף פ״ב שתנא דבי רבה בד אבוד‪ ,‬יליף‬
‫בדא״ש דיש פסהים ועיקר הבדכד‪ ,‬היא בשביל‬ ‫מג״ש זו דיצטדך פגול עבוד צורה‪ ,‬ולכן אף להחולקין‬
‫הבעוד‪ .‬ואיני יודע מנא ליה לכתד׳׳ה שלא היו‬ ‫עליו משום שלא מסתבר למילף זה מנותד ודאי‬
‫מבדכין על שרפת פסולי קדעןים ויותר מסתבר שהיו‬ ‫ילפי לדין שנשרף ביום כנותר‪ .‬ולמילף שתהיה‬
‫מבדכין‪.‬‬ ‫גם מצות שרפה אינו שייך דדק דינים יש למילף‬
‫מג״ש ולא טעמים ונדרים והדין ילפינן אף שהוא‬
‫ועל קבורת מת ומיתת ב׳׳ד שאין מבדכין מסתבר‬ ‫מטעם ונדד אהד‪ ,‬משום שאין משיבין על ג״ש‪.‬‬
‫לע׳׳ד פשוט דמהמת שהוא לפורעניות אין מבדכין‪,‬‬ ‫ואין להקשות שניליף מפגול כבנין אב לכל הנשדפין‪,‬‬
‫ורמז לזה מה שאין■ מפסיקין בקללות מטעם דאמד‬ ‫דלא מבעיא אם נימא שדבר הלמד בג״ש אינו חוזר‬
‫דיש לקיש שאין אומדים ברבר‪ ,‬על הפורעניות‬ ‫ומלמד בבנין אב אלא אף אם חוזר ומלמד כבנין‬
‫במגילה דף ל״א‪ ,‬ולכן כ״ש שאין לבדך על מצוה‬ ‫אב שבעיא דלא איפעויטא היא בזבחים דף נ׳‪ ,‬נמי‬
‫דפודעניות‪ .‬ומטעם זה אין מברכיו אף על קריעה‬ ‫אין למילף דד‪,‬א פגול המור שהוא בכרת וגם יעז‬
‫אף שאין שייך טעם כתד׳׳ה דהא נקרע ממילא לא‬ ‫בו כדיני קרבן כשד שצריך שיקרב המתיר במצותו‪,‬‬
‫יצא ידי חובתו‪ .‬ידידו מוקירו‪,‬‬ ‫ודק לענין ע מ ד צורד‪ ,‬לרבה בד אבוד‪ ,‬ילפינן‬
‫מפגול לכל הפסולין משום שהוא עוד כ״ש מפגול‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫ההמוד‪ ,‬אבל למילף חומדא לא ילפינן מפגול החמוד‪.‬‬
‫ואף שמנותד יליף לד׳ יהודה לכל הפסולין בספרא‬
‫אולי הומדת כדת אינד‪ ,‬שייכת להצריך מחמת זה‬
‫שרפתו ביום‪ ,‬אבל מה שיש בפגול דיני קרבן כשד‬
‫ודאי שיז להצריך ביום‪ .‬וממה הצד בפגול ומנותד‬
‫לא ילפינ^ דעל מה הצד ודאי יש למיפדך שהם‬
‫בכרת דעל מה הצד פדכינן פידכא כל דהו כמפורש‬
‫סימן טז‬ ‫בכמה חכתי‪.‬‬

‫בעניו חלה שעיר המשתלח אחר כפרה‪,‬‬ ‫ומד‪ ,‬שלא מצריך הדמב׳׳ם טמא לשרוף ביום‬
‫ותי׳ על מה שלא צריך לןרא להדחיפה‬ ‫אף שגם בטמא יש בו מצות שרפה בעצם‪ ,‬הוא מהא‬
‫דמקשה בפסחים דף פ״ב באש ישדף דטמא למה‬
‫שתדחה שבת‪ ,‬ולתרץ הסתירה‬
‫לן מאהד שגמרא גמידי לה דבל פסולין בשרפה‪,‬‬
‫מיומא אכריתות‬ ‫ואם היה טמא צריך מצד הקרא דנתחדעו שיש בו‬
‫דין שדפד‪ ,‬בעצם לשרוף ביום מהמת שניליף מנותד‬
‫י״ג מנ׳׳א תדח׳׳ץ‪.‬‬ ‫היה צריך הקרא להבי ל ח משמע שטמא א״צ לעוודפו‬
‫ביום‪ ,‬וממילא אין לנו הדוש דין בזה שמצד הקרא‬
‫מע״ב ידידי הרב הגאון מוהרח׳׳ד בדושטין‬
‫יש בו דין שרפה בעצם יותר מאם הוא מטעם‬
‫שליט״זנ‬
‫לבערו מן העולם כשאר פסולין‪ ,‬לכן מקשה שפיר‬
‫ב מ ה שהקשה כתד״ה הא גם אהד הגדלה פוסלין‬ ‫למה לן הקרא‪ .‬וד‪,‬טעם צריך לומד דמסתמא היה‬
‫מומין בשעיר המשתלה כמפורש ביומא דף‬ ‫לגמ׳ פידכא שלא טבל למילף טמא מנותד‪ .‬ולפרש‬
 ‫מ ש ה‬ ‫ר!דשים‬
‫והנכון לע״ד דהדבדים שמוכרה לעקזות בהשעיד‬
‫מצד מצות היום הוא בכלל הלמוד דכל עבודת‬
‫היום שדוהה שבת וא״צ ע״ז למוד מיוהד‪ .‬ואף שד‪,‬יא‬
‫מצוד‪ ,‬שבהוץ ולא עבודד‪ ,‬שבפנים מ״מ הא ודאי‬
‫בשא״א לקיים מצות עזאזל א״א לקיים מצות שעיר‬
‫הפנימי דכמו שאין הגודל קובע אלא בראוי לשם‬
‫כך ודאי לא היה הגודל קובע אלא בראוי גם‬
‫לעזאזל אם היה איזה מציאות בזה‪ ,‬ואם בשבת‬
‫לא היה מצות שלוה מהמת שלא היה דוהה שבת‪ ,‬לא‬
‫היה שייך לקבוע כלל לעזאזל דאף שאין השלוה‬
‫מעכב מ״מ כשא״א לשלוה יש לעכב או מצד אינו‬
‫ראוי לבילה או מצד דעצם שם עזאזל לא שייך‬
‫כיון שלא ישלהוהו‪ ,‬וממילא לא היה נקבע גם להשם‬
‫ולא היה אפשר לקיים בשבת אף מצות שעיר הפנימי‬
‫וממילא גם כל עבודת היום לא יוכלו לקיים בשבת‬
‫דתלדין זב״ז ההא אף הסדר מעכב‪ ,‬ולכן ממילא‬
‫מאותו הלמוד ששעיר הפנימי וכל עבודת היום‬
‫דוהה שבת ידעינן שגם מצות שלוה ודהיפת השעיר‬
‫דוהה שבת אבל הרכבתו על כתפו בהלה שדק דבר‬
‫מקדה הוא ואינו מדיני המצוה שבכל שלוה לא נוכל‬
‫למילף שידהה שבת מעצם עבודת היום משום דלא‬
‫יגדע עבודת היום ההא היה ראוי לשלוה כשילך‬
‫בעצמו וצריך לקרא מיודד שמצות שלוה דוהה שבת‬
‫ומהשלא אוקים הקרא דעתי אפילו בשבת‬
‫מצד עצמו‪.‬‬
‫בנקטעד‪ ,‬דגלו אהד הכפרה שאינו יכול לילך כיון‬
‫ולפ״ז ניהא הסתירה מיומא אכדיתות שהקשו‬
‫התוס׳ דבכדיתות דהה ראיית דפדם דאין עירוב‬
‫וד‪,‬וצאה ליוה״ב וביומא לא דהה‪ .‬דהנה לפ״ז גם‬
‫ליו״ב עצמו היה צריך קרא שאף שאינו מעכב‬
‫ולא יגדע עבודת היום כשנאסוד בהלה שהוא דבר‬
‫מקדה דוחה איסור הוצאד‪ ,‬דיו״ב ואם מיו״ב יש‬
‫למילף גם לשבת ניליף גם שבת‪ ,‬ואם נימא כדהיית‬
‫ד‪,‬גמ׳ בכריתות מהמת דיו״ב הכשרו בכך אין למילף‬
‫שבת מיו״ב‪ ,‬דאף שהרכבהעל כתפו דהלה אינה‬
‫מהכשר המצוד‪ ,‬בכל יו״ב אלא מקרית‪ ,‬מ״מ אם עצם‬
‫מצות השלוה הוא הכשרו ביוה״ב מצד עצמו אף‬
‫באופן שלא מגדע עבודת היום יש לו לדחות ממילא‬
‫כשהלה גם איסור הוצאה דגם זה הוא הכקזדו‬
‫ממילא בהכרח דד‪,‬א א״א באהד ועדיף זה ממכשידין‬
‫שא״א לעקזות מע״ש‪ .‬ומה שצריך קרא משום דבלא‬
‫קרא לא היה דוחד‪ .‬אף יו״ב דכיון שאינו מגדע‬
‫עבודת דרום ואינו מההיובים שבכל יו״ב היה מקום‬
‫לומד דאף יו״ב לא ידהה משום דאין הכשדן בכך‬
‫בכל יו״ב שא״צ למלאכה במצות שלוח‪ ,‬אבל אהד‬
‫שנתרבה מקרא שדוחה יו״ב נימא שד‪,‬וא מטעם‬
‫אגרות‬ ‫שעו‬
‫ס״ד וא״כ מסתבר שגם הלה שהוא ג״כ פסול בקרבז‬
‫נמי יש לפסול אף במשתלה אהד הגדלה וא״כ איו‬
‫מוליכו על כתפו כשהלה‪ .‬ומה שרצה כתד״ה לתרץ‬
‫דהוא משום שלמוד פסול דהלה הוא מקרא אהד‬
‫ואינו בכלל מומין לא מסתבר דהא גם מהוסר ומן‬
‫איתדבי לפסול במשתלה אהד הגדלה וא״כ מ״ט‬
‫לא ניליף במה הצד גם זקן והולד‪ ,‬ומזוהם לפסול‬
‫אהר הגדלה‪.‬‬
‫והנכון לע״ד בפשינזות דדוקא קודם כפרת דמים‬
‫לד׳ יהודה או כפרת דברים לד״ש פוסלין מומין‬
‫אף שהוא אהד הגרלה אבל אה״ב אין פוסלין מומין‬
‫כיון דשוב אין מעכב הוייתו כלל לעצם הכפרה‬
‫ואין שייך שהמומין יפסלו לזה‪ ,‬ודק שאפשר לומר‬
‫שיפסלוה המומין ממצות שלוה ודהיפה שיהיה בלא‬
‫שלה ולא דהף כמו מת ממש שלא יצאו ממצות‬
‫שלוה ודהיפה‪ ,‬אבל ע״ז אין שייך לפסול כיון שעכ׳־פ‬
‫יכול לקיים זה‪ .‬ונזעם גדול הוא דהא מה שפוסלין‬
‫מומין' אהד הגרלה ילפינן מלה׳ וא״כ אינו שייך‬
‫זה אלא אם נוגע זד‪ ,‬לכפרה דבפנים אבל לא למצות‬
‫שלוה ודהיפד‪ ,‬כשאינו מעכב הכפרה דבפנים‪ .‬ואיידי‬
‫הא דהלה מרכיבו על כתפו כשהלה אהד כפרה‪.‬‬
‫דלפ״ז גם במומין לא יופסל אהד הכפרה יש לומד‬
‫דמלתא דיותד שכיה נקט וגם אולי גם נקטעה דגלו‬
‫נושא את עצמו לד׳ נתן‪ ,‬דעדיף מכפות‪ .‬ודק בהלה‬
‫שכל גופו כבד עליו הוא ככפות‪ .‬וגדולה מזה מציגו‬
‫שיטת התום׳ שבת דף ק״ל שאף קטן בן יומו נושא‬
‫א״ע וא״כ ודאי אפשר שנקטעד‪ ,‬רגלו הוא נושא‬
‫א״ע אף לכו״ע דהוא עדיף מקטן ולכן אוקים בהלה‬
‫כדי לאוקמי גם לר׳ נתן‪.‬‬
‫ואגב אכתב לידידי כתד״ה מה שקשה טובא‬
‫הא איצטריך הקרא למצות הדהיפה שידהפנו גם‬
‫בשבת אף שמת ע״י זה ופסיק רישא הוא לתשובת‬
‫ר״א בדף ס״ו וכמפורש במתני׳ דף ס״ז ולא היה‬
‫מגיע להצי ההד עד שנעשה אברים אברים וגם‬
‫לרבנן דד״א דאפשד ליאדע שלא ימות בהדהיפה‬
‫הא סכרי שמהוייב לירד אהדיו ולהמיתו וא״כ איד‬
‫הקשה הגמ׳ עתי ואפילו בשבת למאי הלכתא שהפירוש‬
‫הוא איזה הלול שבת יש בזה כדפדש״י הא איכא‬
‫הלול שבת במלאכת נטילת נשמה‪ .‬ועיין בשאג״א‬
‫סי׳ ע׳ שהקשה זה ותירוצו דהוק‪.‬‬
‫שעז‬ ‫מ ש ה‬ ‫‪p‬ד שי ם‬ ‫אגרות‬
‫בעבודת היום דהא עכ״פ ראוי לשלוח כעוירצה ואין‬ ‫שג״ז הכשרו בכך באם מזדמן ולא ניליף מזה שידחה‬
‫בזה חסרון דאין ראוי לכילה וגם שם עזאזל שייך‬ ‫גם שבת משום דמצות שלוח ודחיפה שדוחה שבת‬
‫בו‪ ,‬וא״ב לא ידעינן מזה שעבודת היום דוחה שבת‬ ‫נימא שאינה מצד עצמת אלא מצד עבודת היום ולכן‬
‫שגם הרכבה תדחה שבת כשלא ירצה לילך‪ .‬ומיו״ב‬ ‫בחלה שאינו מגדע עבודת היום אפשר לא היה‬
‫אין למילף דאיכא למיפרך דשאני יו״ב דהכשרו‬ ‫דוחה וצריך לקרא מיוחד למילף שנדחה גם שבת‪.‬‬
‫בכך מצד מצות השלוח בעצמה שהוא מצות היום‬ ‫יש איסור הוצאהביו״ב‪ ,‬ראם אין‬ ‫אבל הוא אם‬
‫כדפריך בכריתות‪ ,‬לכן צריך קרא דעתי לומר‬ ‫איסור הוצאה ליכא ביו״ב איסור בחלה יותר מסתם‬
‫שהרכבתו באינו רוצה לילך ובחלה דוחה שבת‬ ‫יו״ב וא״צ קרא ליו״ב אלא לשבת‬ ‫שעיר שבכל‬
‫משום שגם מצות השלוח דוחה שבת מצד עצמה‪.‬‬ ‫בלבה וא״ב מדייק רפרם שפיר שאין עירוב והוצאה‬
‫ליו״ב בכל אופן‪ ,‬ראם אין למילף שבת מיו״ב יקשה‬
‫ואם נימא כצד הא׳ שהרכבה דבריא שיש לחוש‬
‫גם עיקר הדין מנ״ל שדוחה שבת הא הקרא איצטריד‬
‫בכל שעיר יהיה לענין עכוב בעבודת היום אם‬
‫ליו״ב‪ ,‬ואם יש קרא אחר ליו״ב הי״ל להזכירו‪,‬‬
‫נאסור כמו אם היה אסור מעשה הדחיפה והמיתה‬
‫ואם יש למילף יקשה מ״ט לא הזכיר שילפינן מתקרא‬
‫וממילא לא היה צריך קרא להתיר אף לשכת‪,‬‬
‫גם כל יו״ב ואם מקרא אחר ידעינן יו״ב מ״ט‬
‫ומדמצריך קרא נצטרך לומר שלא כדכתבתי שאם‬
‫מצריך קרא לשבת‪ ,‬ואם נימא שמקרא דעתי ילפינן‬
‫נאסור יהיה עכוב אלא דאף אם נאסור בהרכבה‬
‫תרתי משום דמשמעותו הוא לעולם מ״מ הי״ל להזכיר‬
‫ואף הדחיפה שהוא עיקר מצות השלוח לא יעכב‬ ‫גם יו״ב אלא ודאי שאין הוצאה ליו״ב וא״צ ממילא‬
‫עבודת היום דכיון דאין החסרון בגופו אלא מצד‬ ‫קרא ליו״ב אלא לשבת בלבר‪.‬‬
‫איסור שבת אין בו חסרון דאינו ראוי לכילה‪ .‬ול״מ‬
‫אם נימא דמצוה הבאה בעברה שלא יצא הוא רק‬ ‫והנה כל זההוא לר׳ נתן שרק בחלה יש‬
‫מדרבנן דנמצא ראם יעברו וישלחו אף כשנאסור‬ ‫איסור הוצאה אבל לרבנן שבכל שעיר יש איסור‬
‫יקיימו המצוה מדאורייתא שודאי יש להחשיב ראוי‬ ‫הוצאה בהרכבתו שלכן יש לחוש בכל שעיר שמא‬
‫לכילה‪ ,‬אלא אף להסוברים שמדאורייתא לא יצא‪,‬‬ ‫לא ירצה לילך ויצטרך דוקא להרכיבו‪ ,‬כדמצינו הרכבה‬
‫וכן למאי דמשמע קצת מיבמות דף כ׳ דעשה כשאינה‬ ‫כזו בדף ס״ה בפסחים דא״א לומר ראיירי בחלה‬
‫דוחה הל״ת ועבר ועשה העשה לא יצא מהא דכ״ג‬ ‫דהיה פסול לפסח אלא איירי שם בבריא שאין רוצה‬
‫באלמנה מן הנישואין אף אם בעל לא קנה שנמצא‬ ‫לילך שעל הרכבה זו ודאי לא היה צריך קרא‬
‫שאם לא תדחה שבת לא יקיים כעויעבור וישלח‬ ‫ליו״ב אף אם יש איסור הוצאה ביו״ב דלשון‬
‫מצות שלוח‪ ,‬מ״מ אולי מצד איסור לא נחשב אינו‬ ‫שלוח משמע בכל אופן אף כשלא ירצה השעיר‬
‫ראוי לכילה‪ ,‬או מטעם אחר נימא שאין כאן חסרון‬ ‫לילך ברגליו דהא לא נאמר איך יוליכנו לשם אלא‬
‫דאינו ראוי לכילה‪ .‬וגם שם עזאזל נימא ששייך‬ ‫סתם שלוח דהוא בכל אופן וממילא ידעינן שדוחה‬
‫אף כשידוע שלא ישלחנו מצד האיסור שבת כיון‬ ‫איסור הוצאה דיו״ב ואין חלוק בין חולה לבריא‪.‬‬
‫שאינו חסרון בגופו ולכן מעבודת היום שדוחה שבת‬ ‫אבל לענין שבת אם לא היה קרא וכל הדחוי שבת‬
‫לא ירעינן שגם השלוח תדחה שבת‪ .‬וזה שדוחה‬ ‫בדחיפה הוא משום שאם נאסור יהיה זה עכוב‬
‫יו״ב הוא מצד מצות השלוח עצמה שהוא הכשר‬ ‫בעבודת היום‪ ,‬יש להסתפק בהרכבה דבריא שאין‬
‫יו״ב ואין למילף גם לשבת כרפריך בכריתות וצריך‬ ‫רוצה לילך אם כיון שיותר קרוב שגם מתחלה‬
‫קרא דעתי למצות שלוח בעצמה שידחה שבת אף‬ ‫בעת ההגרלה היה בו חסרון זה שלא ירצה לילך‬
‫למצות דחיפה ומיתה וכ״ש להרכבה‪ .‬ולכן בכריתות‬ ‫ונמצא שלא היד‪ ,‬ראוי להיות שעיר המשתלח ביו״ב‬
‫שלא הזכיר חלה משום דאיירי אף בבריא שאינו‬ ‫זה שהוא בשבת אם נאסור להרכיבו וא״ב לא נקבע‬
‫רוצה לילך וכרבנן דאינו נושא את עצמו דחה שפיר‬ ‫גם השעיר דלשם ותיפסל כל העבודה ולכן גם‬
‫לצד הא׳ שצריך קרא לשבת אף לרחיפה משום‬ ‫הרכבה שדוחה שבת ידעינן ממילא מאותו הלמור‬
‫דמיו״ב ליכא למילף דהכשרו בכך‪ ,‬ולצד הב׳ צריך‬ ‫עצמו שעבודת היום דוחה שבת כמו שידעינן מזה‬
‫קרא רק להרכבה שדוחה שבת דלא ניליף מיו״ב‬ ‫מעשה הדחיפה והמיתד‪ ,‬שרוחה שבת‪ ,‬וממילא גם‬
‫דר‪,‬כשרו בכך כרבארתי‪ .‬וביומא שאיירי בחלה רוקא‬ ‫לחלה לא היה צריך קרא להתיר דלרבנן אין חלוק‬
‫ולר׳ נתן דאם יש איסור הוצאה ליו״ב היה צריך‬ ‫בין חולה לבריא‪ .‬או דכיון שעכ״פ היה אפשר‬
‫קרא גם ליו״ב תוכיח רפרם שפיר‪.‬‬ ‫להתקיים בו מצות שלוח כשילך מעצמו אינו עכוב‬
 ‫משה‬ ‫ק ד שי ם‬ ‫אגרות‬ ‫שעה‬

‫ע׳׳ז‪ ,‬אבל רבותא הוא למיחזי דברי התום׳ ולת‬ ‫שוב מצאתי בדש״ש שג״ב תירץ דביופא שאיידי‬
‫פשוט שסברי התום׳ דילפינן מהקדאי דפוסלין מום‬ ‫בחלד‪ ,‬לא שייך לדחויי רד‪,‬כשרו בכך אבל לא ביאר‬
‫ומחוסר זמן אחד הגדלת גם לכל הפסולין וכמפורש‬ ‫דבריו וממילא חמוד‪,‬ין דגם כשאינו רוצה לילך‬
‫ביומא שם שיש למילף‪ ,‬דהא הוצרך למעבד צריכותא‬ ‫אינו תדיר‪ ,‬וגם אם אין הכשרו בכך פנ״ל גם‬
‫ע׳׳ז שאיכא תרי קדאי חד לפסול בע׳־מ וחד לפסול‬ ‫ביו״כ שדוהה‪ .‬ולמד‪ ,‬שבאדתי הוא נכון‪.‬‬
‫מחוסר זמן אחד הגרלה‪ ,‬וכיון שמצריך להו אין‬
‫כאן ענין ב׳ כתובים הבאים כאחד וילפינן' עתה גם‬
‫לכל הפסולין שפסולין גם אחרי הגרלת אם היה‬
‫שייך להעשות אח׳־כ‪ ,‬ולכן סכרי התום׳ דגם פסול‬
‫משה פיינשטיין‬
‫עיה־׳ג מצד ממשקה ישראל ו ח חליפי ע״ז אם‬
‫היו פסולין לקרבן היו פסולין גם במשתלת אף‬
‫שלא מטעם הגרלה שיד‪,‬יד‪ ,‬ראוי לשם ואף שלא שי ‪T‬‬
‫בפסולין אלו שיהיו אחר הגדלה מ״מ הפסול שלהן‬
‫הוא גם בעצם מצד המשתלח עצמו ויש למילף‬ ‫סיםן יז‬
‫לפסול גם בצפורי מצורע מדחנא דבי ר׳ ישמעאל‬
‫ו מ בחליפי ע״ז‪ .‬ולקי הוצרכו לחחזז שכקודין לכפרה‪,‬‬
‫ו ^ יפסל לדידהו נרבע ונעבד גם שלא מטעם‬ ‫בענין טהורות למעוטי עוה שהרג‬
‫דמשחתם הוא כפום גם אחד הגדלה‪ .‬ולכן אין נוגע‬ ‫את הנפש‬
‫זה דמשחתם הוא כפום לענין המשתלח אחר הגרלת‬
‫וניחא מה שלא כתבו התום׳ בחולין דף כ׳׳ג שיש‬
‫נפקותא מהא דמשחתם הוא כמום גם לענין משתלח‪,‬‬ ‫כ״ג תפוז תש״ז‪.‬‬
‫משום דאף בלא זה היה פסול דילפינן מבע״מ ומחוסד‬
‫מע״כ ידידי הרד‪,‬״ג ד׳ נטע צבי גרינבלאם‬
‫זמן‪.‬‬
‫שלים״א‪.‬‬
‫ועתה נבאד בעומק הדבר שמוכדח ‪ p‬דהא יש‬
‫להסתפק בהא דאין הגורל קובע אלא בדאוי לשם‬ ‫ענף א‬
‫אם הוא מקזום דאם אחד אינו ראוי הוא כמגריל‬
‫דק על שעיד אחד ואינו כלום משום שנאמר שיגדיל‬ ‫בד ב ר תידוצך על קועזיא החמורה בחולין דף ק״פ‬
‫על שני שעירים ונמצא שהפסול הוא רק של השם‬ ‫על תירוץ דבינא דטהודות אחי למעוטי עוף‬
‫אך ממילא צריך בקזעת הגרלה שיהיה גם המשתלח‬ ‫שד‪,‬רג את הנפש דהא זה נמי נפקא מדתנא דבי‬
‫כשד‪ ,‬או שמצד ההגדלה לא היה חסרון כיול שעכ״פ‬ ‫ד׳ יעזמעאל כרד‪,‬קשו התום׳ על צפודי עיר הנדחות‬
‫הוא מום שעיר ומתקיים לשון הקרא על שני‬ ‫ו ח כתבו התום׳ דנעבדין פשיטא דאסודיו כיון דאין‬
‫השעירים ואם יעלה הגורל דשם על המור לשם‬ ‫דאוין לכפרת וא״כ גם נוגח הא אין ראוי לכפדה‪,‬‬
‫והעזאזל על השני יוכשרו שניהם ואם לאו יביאו‬ ‫שתידצת דהילפותא הוא דק ממד‪ ,‬שפסול במשתלה‬
‫אחרים להגריל בשביל של השם‪ ,‬אלא הוא פסול‬ ‫מדין עצמו ולא מהמת שאין הגודל קובע אלא בראוי‬
‫במשתלת שצריך שיד‪,‬יד‪ ,‬כשד גם לשם דמאחר דעהזוין‬ ‫לשם ומדין עצמו מצינו דק בע*מ ומחוסר זמן‬
‫עליו הגדלה שאפשר שיעלה עליו גם הגודל לשם‬ ‫שילפינן מקראי ביומא דף ס״ג שפסולין גם אחד‬
‫פסלה התודה בעצם כל הפסולין גם במשתלת‪.‬‬ ‫הגדלה וכן טרפד‪ ,‬מקרא דיעמד הי שאיתא בדמב״ם‬
‫ולכאורה מלשון רש׳׳י יומא שם ותמורה דף ו׳‬ ‫פ״ה מעבודת יוה״כ הי״ח כדפי׳ המל״מ שם‪ .‬ולכן‬
‫שכתב אין הגורל קובע לשם אלא את הראוי לשם‬ ‫נוגה אהד הגדלה יוכשר למעזתלח ורק נדבע ונעבד‬
‫וכיון דלא ידע על איזה יעלה הגודל לשם א׳א‬ ‫אף אחר הגרלה יופסלו משום קרא דמשהתם שהוא‬
‫לד‪,‬יות אחד מד‪,‬ן מחו״ז ובע״ב תרויתע בעינן תמימים‬ ‫דבר ערוד‪ ,‬ועכו״ם שילפינןי דכל שהמום פוסל דבד‬
‫עיי׳׳ש‪ ,‬משמע דהוא דק מצד קביעות של שם כאופן‬
‫ערוד‪ ,‬ועכו״ם פוסל‪ .‬ואף שלכאורה תירוצך נכון‬
‫הא׳‪.‬‬
‫ושבהתיו לפני בני היעויבר‪ ,‬ועוד ת״ה‪ ,‬וגם מצאתי‬
‫אבל דחוק לפדש כן בהא דחולין דף י׳א שאמד‬ ‫עיקר סבדתך בס׳ תפארת יעקב שמדהד‪ ,‬בזר‪ ,‬דבדי‬
‫ד׳ אחא בד יעקב מתחלה מקרא מזני השעירים‬ ‫התום׳ שמוכיהין להכקויד לכפרה בהמת עיה״נ וחליפי‬
‫שעט‬ ‫כו ש ה‬ ‫רןדשים‬ ‫אגרות‬
‫דיבה מוכדחין לומד שג״כ איכא לד״א בד יעקב‬ ‫דבעינן' שיהו שניהז שוין וא״ב הוא פסול מצד עצמו‪.‬‬
‫דק תדי קדאי יתידי דחד קדא הוא שיהיו שוין‬ ‫ואף שמה שבעינן שוין הוא דק דין דלכתחלד‪.‬‬
‫לכשדות והתדי קדאי יהיה חד למדאד‪ ,‬וקומה וחד‬ ‫מ״מ לענין שוין בכשדות מסתבד לד״א בר יעקב‬
‫לדמים וכדאיתא בתוס׳ אליבא דד״ש דמדאה וקומה‬ ‫שהוא פסול גם בדיעבד‪ ,‬דכיון דבעי הגדלה שיש‬
‫הם מחד קדא‪ ,‬ולד״א בן יעקב נצטדך לומד אליבא‬ ‫טעם להצדיך שיהיו שוין לכשדות לכה״פ לענין‬
‫דד״ש אם נימא כתידוץ התוס׳‪ ,‬דכל התלתא ילפינן‬ ‫לכתהלד‪ ,‬כדי שיוכל להתקדש כל אחד מהן גם לשם‬
‫מחד קדא וחד לשוין בכשדות וחד לד‪,‬יקש דד״ש‬ ‫הוי הקדא לענין זה כשנה לעכב‪ ,‬ול״ד למדאה‬
‫שאינו מכפד על הכהנים‪ ,‬ולד׳ יד‪,‬ודד‪ ,‬יהיה חד‬ ‫וקומה ודמים שלא ידענו מסברא בלא קרא שיהיו‬
‫לשוין בכשדות וחד לדמים וחד לקומד‪ ,‬ומדאד‪ ,‬ולשוין‬ ‫מעכבי‪,‬ושעיד‬ ‫קדאלא‬ ‫שוין וא״ב ליכא אלא הד‬
‫בכשדות הוא לעכובא כדבאדתי‪ ,‬ועיין בתו״י שיש‬ ‫שעיד ■שדיבה אף אם אינם שוין ביומא דף ס״ב‬
‫דגדסי דק חד למדאד‪ ,‬ולקומה וחד לדמים והשלישי‬ ‫לא דיבה להוציא מעכובא דתנא הקדא לעכב אלא‬
‫לא הוזכד‪ ,‬ופידוש דבי שם דחוק ומסתבד דהוא‬ ‫להוציא שלא נדדוש מחד קדא כל הדמויין ויהיה‬
‫לשוין בכשרות כדר״א בר יעקב‪.‬‬ ‫קדא שני לעכובא אלא שנפדש לדדוש לכל אחד קדא‬
‫מיוחד וא״ב ליכא אלא קדא אחד לכל דבד שהוא‬
‫וזהו מד‪ ,‬שמסיק ר׳׳א בר יעקב וכי תימא מאי‬ ‫ממילא דק למצוד‪ ,‬כיון דלא שנה לעכב‪.‬‬
‫נפקא לן מינה היינו שהקשד‪ ,‬מנא לך דד‪,‬וא לעכובא‬
‫יותר משאר הדמויין כמראה וקומד‪ ,‬ודמים שהן דק‬ ‫וניחא לפי״ז מה שתמוד‪ ,‬טובא מ״ש דבלא דבי‬
‫לכתחלד‪ ,‬ולכן אין ראיד‪ ,‬דאזלינן בתר רובא גם‬ ‫דחמנא שעיד שעיד היינו למדין כל הדמויין מחד‬
‫בדבד דמעכב דמה שאי אפשד נחשב בדיעבד‪ ,‬ותירץ‬ ‫קדא וקדא השני היינו למדין לעכובא לכל הדמויין‬
‫הא אין הגודל קובע לעזאזל אלא בדבד הדאוי‬ ‫ואחדי שנתדבה שעיד שעיד לד‪,‬כשיר בדיעבד מצדיד‬
‫לשם‪ ,‬פי' דכיון דבעי הגדלה מסתבד שמד‪ ,‬שנתחחזז‬ ‫תלתא קדאי לשלש הדמויין‪ ,‬הא אם צדיך תלתא קדאי‬
‫דיהיו שוין לבשורות הוא לעכובא משום דלדין לכתחלה‬ ‫למצוד‪ ,‬לכל דבד בפדט א״צ שעיד שעיד לדברי‬
‫לא צריך קרא וא״כ הוא כשנד‪ ,‬לעכב ולא יפקיע‬ ‫דעכובא מנא לן‪ .‬ועיין במצפה איתן שאולי כוונתו‬
‫מזה גם מד‪ ,‬שדיבד‪ ,‬בשעיד שעיד כדבאדתי‪ .‬וזד‪,‬‬ ‫להקשות זד‪ .,‬אבל הוא משום דבלא שעיד שעי ד‬
‫פי' נכת ומוכדח דודאי דוחק לומד דחזד בו בסוף‬ ‫דיבה הייט למדין כל הדמויץ מקדא אחד אף‬
‫דבדיו ממה שאמד מהקדא דבעינן שיד‪,‬יו שוין‪ .‬ואף‬ ‫אם יש סבדא לחלק משום דד‪,‬יד‪ ,‬הלמוד מדין היקש‬
‫שבמהרש״א מקומע דמפדש שחזד בו אבל א׳׳א כלל‬ ‫כמפודש בשבועות דף י״ג וא״ב אין שייר לחלק‬
‫לומד כן דד‪,‬א ד״א בד יעקב בעצמו אומד כל‬ ‫בסבדות בעלמא למילף מהיקש דק חדא אבל כיון‬
‫הדבדים ואם חזד בו תכ״ד לא היה לו שוב להזכיד‬ ‫ששעיר שעיד דיבד‪ ,‬ואין שייך לדבות לד‪,‬וציא משנה‬
‫דבדיו הדאשוונים אלא ודאי שצריך לפרשו כדבאדתי‬ ‫הכתוב לעכב לכן נתגלד‪ ,‬בזד‪ ,‬שלא לדדוש מדין‬
‫שעצם הפסול ידעינן' מד‪,‬קדא דשני השעידים דבעינן‬ ‫היקש אלא לדבר בעלמא שיש לדבות מכל קדא‬
‫שיהיו שרן אך כדי שלא נכשיד בדיעבד הוצרך‬ ‫דק חדא שמסתבד יותד ולכן מצדיך אחד הדיכוי‬
‫לד‪,‬א דד‪,‬גרלה‪.‬‬ ‫תלתא קדאי דק למצוה‪ .‬ומה שנקט בשבועות לד‪,‬כי‬
‫איתקיש הוא משום דכן היה צדיך לומד בלא דבוי‬
‫דשעיר שעיד‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫וד‪,‬נד‪ ,‬חזינן שם דבלא שעיד שעיד שד‪,‬יו דודשין‬
‫עכ״פ חזינן מד׳׳א בד יעקב שהוא פסול במשתלה‬ ‫מחד קדא כל הדמויין למצוד‪ ,‬ומהשני לעכובא ויקשד‪,‬‬
‫מצד עצמו כאופן ב'‪ .‬ודאיד‪ ,‬לזד‪ ,‬מתמודה דיש דף‬ ‫מה היו דודשין מהשלישי‪ .‬ולכן מוכדחין לומד‬
‫ז׳ דאיידי לענין ללקות משום מקדיש בעל מום‬ ‫דד‪,‬שלישי היה לדדשת ד״א בד יעקב בחולין שצדיו‬
‫שמתדץ דבא דד‪,‬וצדך לדבות במשתלח כגון שהומם‬ ‫שיהיו שוין בכשדות דאף שהוא היקש יש למילף מחד‬
‫בו ביום אחד הגדלד‪ ,‬וחיללו על חבדו בד׳מ‪ ,‬מסיק‬ ‫קרא רק שיהיו שוין במזזדות שד‪,‬וא דבר המסתבר‬
‫סד׳׳א בשולמא מעיקדא לא ידענא אי האי מוקבע‬ ‫מלמילף דברים שאינם בסברא כלל אלא גזה״ב‬
‫לשם אבל הבא כימ דמינכד שם לא לקי קמ״ל‪,‬‬ ‫בעלמא ונשארו שני מקראות היתדים שנדדשו שיד‪,‬יו‬
‫ואם האיסוד בלא דיברא דקרא לא היה במשזתלח‬ ‫שרן' גם בכל הדמויין למדאד‪ ,‬וקומה ודמים חד‬
‫אלא מצד הספק שמא יעלד‪ ,‬עליו הגודל לשום איד‬ ‫למצוד‪ ,‬וחד לעכב‪ ,‬ולכן אף אחר שאיכא שעיד שעיד‬
 ‫םשר‬ ‫ק ד שי ם‬ ‫אגר‪ 1‬ת‬ ‫שפ‬

‫דהוא על הקדישה ואח״כ נטרפה דלא ילפינן ממשקה‬ ‫היה לוקה מספק וא״כ היה צריך הקדא שיש איסוד‬
‫ישראל ומאשר יעבוד אלא ממן הבקר ומפרש‬ ‫מקדיש בע״מ מצד המשתלה גופיה כדי ללקות אף‬
‫הרמב״ם שאינו רק גזה״כ בעלמא לפסול אלא שהתורה‬ ‫מעיקרא‪ .‬אלא צדיך לומר דאף בלא קרא היה איסור‬
‫פסלה לטרפה מטעם הקריבהו לפחתך‪ .‬והוא תמוה‬ ‫בעצם גם על המשתלה מצד מעשה הגרלה שעושין‬
‫מאד דמנא ליה זה להרמב״ם ליתן טעם על הפסול‬ ‫עליו שאפשר יעלה עליו הגורל דלשם והוא איסור‬
‫טרפה‪ ,‬אף שאולי נוגע זה לפסול עוף שנטרפה‬ ‫ודאי מקרא דשני השעירים ולא ספק‪ .‬ולשון רש״י‬
‫אחר שהקדישה עיץ בכ״מ רפ״ג מאי׳־מ מ״מ מנ״ל‬ ‫יומא ותמורה צריך לפרש שכוונתו ראם היה נקבע‬
‫שפסולה דלא מציגו זה בפירוש בעוף וא״כ אולי‬ ‫גם לשם אף באינו ראוי רק היה כנפסל אח״כ‬
‫לא נפסלה טרפה בעוף אלא מצד משקה ישראל‬ ‫וכדמצינו כזה במעשר בהמה ותמורה לא היה זה‬
‫שאינו בנטרפה אחר שהקדישה‪ ,‬ומשיב הכ״מ דסובר‬ ‫חסרון לגבי המשתלח שהוא לא נפסל בזה אח׳׳ב‬
‫דהוא סמך בעלמא או אפילו בלא קרא הו״ל לפוסלה‬ ‫אבל כיון שלא נקבע לשם על אינו ראוי גם לעזאזל‬
‫משום הקריבהו לפחתך דחוק מאד‪.‬‬ ‫נפסל מלהקבע דבעינן שיהיו שוין כדלעיל‪.‬‬
‫ולכן צריך לומר דיש חלוק בטעם זה לענין‬ ‫וכיון' שהוא פסול בעצם במשתלה גם בלא הקראי‬
‫משתלח ראם הוא פסול בעלמא מצר הקרא הוא‬ ‫יקשה למה הוצרכו הקראי לבעל מום ומחוסר זמן‪,‬‬
‫ככל הפסולין שיש למילף ממומין ומחו״ז שיפסל‬ ‫וצריך לומר משום שהיה מקום לומר דהפסול במשתלה‬
‫גם במשתלה אבל אם הוא מצד הטעם דהקריבהו‬ ‫הוא רק עד אחר ההגרלה ונתחדש בקראי דבע״מ‬
‫לפחתך אין שייך למילף ממומין' ומהו״ז דרק פסולין‬ ‫ומהו״ז שפסולין אף אחד הגרלה‪ ,‬ילפינן שפיר לכל‬
‫בעלמא מצד קפידת הקרא נתחרש שישנה הקפידא‬ ‫הפסולין דגם אחר הגרלה פסולין אף במשתלה ורק‬
‫גם במכפר בחוץ אבל טרפה שפסולה מצד טעם‬ ‫מבע״מ לבד היו פסולין כאלו שלא היינו ילפינן‬
‫הקריבהו לפחתך אין שייך זד‪ .‬אלא כשמקריבהו‬ ‫משום דאולי בע״מ רמאים פסלה תורה בו גם אחר‬
‫בפנים ולא בחוץ דאינו מקריבו לפחתך אלא שהוא‬ ‫הגרלה משום דמאיס גם לכפרה בהוץ ולא שאר‬
‫מעשה מצוה בעלמא שמכפר‪ .‬אבל הוא רק לצד‬ ‫פסולין וממהו״ז לא ילפינן דאפשר כיון שאין בו‬
‫הב׳ שנתחדש שגם במכפר בחוץ פסולין מומין ומחו״ז‬ ‫הסרת אף למקדש רק משום דלא מטא זמניה בזה‬
‫דלצד הא׳ שנתחדש דמה שצריך שיהיו שוין הוא‬ ‫נתחדש שגם לכפרה בחת בעינוי מטא זמניה לכפרה‬
‫לעולם גם אחר הגרלה יש למילף גם טרפה דג״כ‬ ‫ולא שאר פסולין אף אלו דמאיסי דאולי לכפרה‬
‫היה פסול קודם הגרלה מטעם דבעינן שיהיו שוין‬ ‫בחוץ לא נפסלו ויהיו פסולין במשתלה רק עד‬
‫ונתגלה שפסול זה הוא בו לעולם‪ .‬ולכן נימא שהרמב׳׳ם‬ ‫אחר הגרלה אבל אחר שנכתבו הקראי בין בבע״מ‬
‫סובר כצד הב׳ וא״כ אין למילף לפסול טרפה במשתלה‬ ‫ובין במהו״ז איגלאי דהוא כמו השעיר בפנים דבל‬
‫מהקראי דמומין וטחו״ז מצד דין החדש דקראי‬ ‫הפסולין פסולין גם בו אף אחר הגרלה‪ ,‬וזהו שיטת‬
‫אלו אבל מ״מ פסול טרפה במשתלה מצר הקרא‬ ‫התום׳ והוא מוכרח‪.‬‬
‫דשני השעירים דבעינן שיהיו שויל בכשרות‪.‬‬
‫אך יש להסתפק אם מה שנתחדש שפסול אף‬
‫ולמד זה הרטב׳׳ם מהא דהוצרך ר׳׳א בר יעקב‬
‫אחד הגרלה הוא ג״ב מצד שיהיה ראוי לעזם דלא‬
‫לפסול טרפה במשתלה מקרא דשני השעירים ומהא‬
‫הוכשר למשתלח אלא שעיר כזה שראוי לשם כמו‬
‫דאין הגודל קובע הא היה לו לומר דילפינן ממומין‬
‫שהיה נפסל בשביל זה גם בלא הקראי מתחלה קודם‬
‫ומהו״ז כשאר הפסולין‪ .‬אבל הוא מחמת דטרפה‬
‫הגרלה ונתחמז בהקראי דפסול זה שבעינן שיהיו‬
‫שאני משאר הפסולין שפסולו הוא מצד הטעם‬
‫שוין לכשרות הוא לעולם אף אחר הגרלה והוא‬
‫דהקריבהו לפחתך שלכן לא נוכל למילף טרפה מינייהו‬
‫אותו הפסול עצמו דבעינן שיהיו שוין דקודם הגרלה‬
‫ולכן אמר ר״א בר יעקב דמ׳׳ט פסול טרפה מקרא‬
‫שהיה בלא הקראי‪ ,‬ומה שהוצרך לקרא דשני השעירים‬
‫דשני השעירים ואין הגורל קובע אלא בראוי לשם‪.‬‬
‫הוא כדי שלא נימא דקראי דמומין ומחו״ז איירו‬
‫ומזה הוא מקורו שאף שילפינן זה מקרא רטן הבקר‬
‫קודם הגרלה‪ ,‬או שנתחדש שמכפר בחת נמי נפסל‬
‫מ״מ הוי פסולו רק מטעם הקריבהו לפחתך חהו‬
‫בפסולין דמומין ומהו׳׳ז כמכפיר בפנים וילפינן מינייהו‬
‫טעם הקרא וממילא ידעינן שגם בעוף פסולה בנטרפה‬
‫כל הפסולין והוא דין חדעז שנתחדש בקראי אלו‪.‬‬
‫אחר שהקדישה‪.‬‬
‫וד‪,‬נה כיון' שטרפה היתה כשרה לקרבן אי לאו‬ ‫והנה טרפה מפורש ברמב״ם פ״ב מאיסורי מזבח‬
‫הקראי לא מסתבר שנדרוש הא דיעמד חי שממעט‬ ‫ה׳׳י שפסולו הוא משום הקריבהו לפחתך ופשוט‬
‫שפא‬ ‫משה‬ ‫רןדשים‬ ‫אגרות‬
‫ומזוהם פסולין‪ ,‬וע״ז הועילו הקראי ותם בבל הי׳׳ד‬ ‫טרפה מצד המשמעות שלא נחשב חי דאם לא נחשכ‬
‫דברים שמנה שלא הורצו‪ .‬אבל נוגע טעם זה דאינו‬ ‫חי לגבי משתלח ופסול מחמת זה כ״ש שאיז לחהשיבו‬
‫מן המובחר לענין שאינו פוסל במשתלת אחר הגרלה‪.‬‬ ‫חי לגבי הפנימי ובל הקרבנות ויש לפוסלו מצד‬
‫ובן מסתבר שפסול מחוסר אבר מבפנים שנמי הוא‬ ‫שאינו בחי‪ ,‬אלא מוברחין לומר דנחשב בחי ביון‬
‫דק משום שאין מקריבין חסר מקרא דתמים יהיה‬ ‫שיש בו עב״פ חיות ולבז הוצרך לפסול טרפה לקרת‬
‫לרצון בבבורות דף ל״ט‪ ,‬דג״ב לא יופסל במשתדח‬ ‫מהקדא‪ .‬א״ב איך יהיה עוד משתלח חמור שלא יחשב‬
‫אחר הגרלה משום דג״ב אינו מדי^ פסול בעלמא‬ ‫חי לגביה‪ .‬ולת צריך לומר דמיעמד הי לא היה‬
‫אלא ועא מגדרי הקריבהו לפחתך שזה שייך יותר‬ ‫נפסל בתחלה משום דנהשב הי אבל פסולו הוא‬
‫במקדש‪ .‬אבל פסול ממשקה ישראל ונרבע ונעבד‬ ‫מקרא דשני השעירים בדאמר ר׳׳א בר יעקב וילפינן‬
‫דהם פסולין בעלמא יש למילף מבע׳׳מ ומחו״ז לפסול‬ ‫מקרא דיעמד חי שלא יגרע מחיותו ממת שהיה‬
‫במשתלת אף אחר הגרלה‪ .‬ולצד הא׳ יש למילף‬ ‫בעת הגרלה אלא יעמד בחיותו שהיה לו מתחלה‪.‬‬
‫גם טרפד‪ ,‬ומחוסר אבר מבפנים לפסול גם אחר‬ ‫ונמצא שרק אחרי שדורש ר׳׳א בר יעקב שצריך‬
‫הגרלה‪.‬‬ ‫שיהיה שוה לפנימי קודם הגרלה ופסול אז אם‬
‫היה טרפה ידעינן מיעמד הי שגם בנטרף אח״ב‬
‫ועיץ ברש״י חולין דף ק״מ שבתב גם לגבי‬
‫נמי נפסל וא״ב לא קשה על הרמב״ם מר״א בר‬
‫מומין דפסול במשתלת משום דבעינן ראוי לשם‬
‫יעקב דחולין וא״צ לדחוק בתירוץ המל״מ שלא נבון‬
‫שבאיזה שיפול הגורל לשם יהיה ראוי למזבח‪ .‬והוא‬
‫בלל ולפ״ז אתי שפיר‪.‬‬
‫תמוה דד‪,‬א פסול אף בנפל בו מום אחר הגרלה‪ .‬וצריך‬
‫לומר דד‪,‬וא מחמת שסובר בצד הא׳ שאיגלאי בקראי‬
‫דמומין ומחו״ז דלעולם בעינן שיהיו שוין לבשרות‪.‬‬ ‫ענף ג‬
‫ומדויק מה שלא הזביר רש״י דאינו קובע הגורל‬
‫בבשאר דובתי משום דהכא איירי דוקא אחר הגרלה‬ ‫וראיה שלא בל הפסולין ילפינן מבע״מ ומהו״ז‬
‫דהק מזה יליף בדלעיל‪ .‬ויהיה לרש״י גם טרפה‬ ‫לפסול במשתלה אחר הגרלה‪ ,‬דאותן' שהז מצד טעם‬
‫שפסול אחר הגהלה גם בלא קהא דיעמד חי ובן‬ ‫ד שיז יותר במקדש מבחוץ לא נפסלו אחר הגרלה‬
‫יהיה פסול מחוסר אבר מבפנים אף אתר הגרלה‪.‬‬ ‫מחא דמפורש ביומא דף ס״ו דהלה המשתלה בשר‬
‫ולא יקשה עליו מר״א בר יעקב שלא יליף ממומין‬ ‫אף דהולה הא פסול לקרבן‪ ,‬אלא צריך לומר דביון‬
‫ומחו״ז דלצד הא׳ גם במומין ומחו״ז הוי עיקר‬ ‫שהוא מטעם שאינו מן המובחר ולא פסולא בעלמא‬
‫הפסול מהא דבעינן שיהיו שוין ובהקראי איגלאי‬ ‫במפורש ברמב״ם פ״ג מאי״מ הי״א שלא מנה חולה‬
‫שהוא פסול לעולם ולבן נקט עיקר הלמוד דיותה‬ ‫זקן ומזוהם במנין האסורין למזבח משום דמנה שם‬
‫א״צ לד‪.‬ובית לרובא‪ .‬ויהיה בזה מחלוקת בין הרמב׳׳ם‬ ‫אינו מן המובחר שבבלל זה הוא פסול דזקן והולה‬
‫לרש״י‪.‬‬ ‫ומזוהם‪ ,‬אין למילף למבפר בחוץ שאין קפידא ב״ב‬
‫שיהיה מן המובחר‪ ,‬ואף שדרשינן לפוסלם מתלתא‬
‫אבל א״ב יקשה לרש״י מד‪,‬א דחלה השעיר שלא‬
‫קראי עיין' בבורות דף מ׳׳א ותמורה דף ב׳׳ח‪ ,‬מ״מ‬
‫נפסל ביון דלדידיה הוא מטעם דבעינן שלעולם‬
‫סובר הרמב״ם שאינו פסול גזה״ב בעלמא אלא דטעם‬
‫יהיה ראוי לשם היה לן לפוסלו‪ .‬וצריך לומר דד‪,‬נה‬
‫פסולן משום שאינו מן המובחר‪ .‬ונ״מ לענין הלה‬
‫זה נראד‪ ,‬פשוט דחקא קודם בפרת דמים לר׳ יהודד‪,‬‬
‫אחר הגרלה דבשר דאם היה מדין פסול בעלמא היה‬
‫או בפרת דברים לר׳ שמעון פוסלין מומין אף‬
‫לן למילף ממומין ומחו״ז שפסול אף אחר הגרלה‪,‬‬
‫שהוא אחר הגרלה אבל אח״ב אין פוסלין מומין‬
‫תהו מקור הרמב״ם שאף שדרשינן מקראי מ״מ‬
‫ביון דשוב אין מעבב הוייתו בלל בדאיתא ביומא‬
‫סובר שהוא מטעם שאינו מן המובחר‪.‬‬
‫דף מ׳ ולבן* אין שייך שהמומין יפסלו לזה‪ .‬ואף‬
‫שאפשר לומד שיפסל ממצות שלוח ודחיפה שיתחשב‬ ‫ופשוט שיש חלוק בין זקן הולה ומזוהם שאיכא‬
‫בלא שלח ולא דחף במו מת ממש שלא יצאו מצות‬ ‫קראי למיפסלינהו לדברים שאינן מן המובחר וליבא‬
‫שלוח ודחיפה‪ ,‬מסתבר שאין שייך לפסול לזה כיון‬ ‫קראי בגו^ ארבעה חוליים אחרים שבתב הרמב׳׳ם‬
‫דעכ״פ יכול לקיים זד‪ .,‬וגם יש טעם גדול דהא‬ ‫בפ״ב מאי״מ ה׳׳ח דעלייהו בתב ואם הקריבן יראה‬
‫מה שפוסלין מומין אתר הגרלה ילפינן מלה׳ א׳־כ‬ ‫לי שהורצו ועל זקן חולה ומזוהם לא בתב שהורצו‬
‫אפשר אינו שייך אלא אם נוגע זה עדין לכפרה‬ ‫ופשוט שלא הורצו‪ .‬ועיין במל״מ ה״ו שבתב לענין‬
‫דבפנים משום שעדין צריך לעמוד חי עד הכפרה‬ ‫זקן דאם עבר והקריב שפסול וברור שגם חולה‬
 ‫מש ה‬ ‫ח ד שי ם‬ ‫אגרות‬ ‫שפג‬

‫סימן כ״ז מה שבאדתי בזה[ וא״כ הוא שאני בזה‬ ‫אבל לא למצות שלוח ודחיפה כשכבד אינו שייך‬
‫מכל הפסולין דג״כ הטעם הוא עיקר הפסול שהתודה‬ ‫לכפדה דבפנים‪.‬‬
‫מאסה לקרבן בהמה העושה דע כזה ברציחה‪ ,‬ול״ד‬ ‫וא״כ נפדש לדש״י דאיידי הא דחלה מדכיבו‬
‫לשאר פסולין אף לרובע ונרבע ונעבד דהם פסולין‬ ‫על כתפו בשחלה אחד כפדה דוקא ומה שלא אוקים‬
‫בעלמא כשנעשה בהם הסבה שפוסלתן כמום ודביעה‬ ‫הקדא דעתי אפילו בשבת בנקטעה דגלו אחד הכפדד■‬
‫וע״ז ואתנן ומחיר ושלא מן המותר לישראל וכדומה‪,‬‬ ‫שאינו יכול לילך כיון דלפ״ז גם במומין לא יופפל‬
‫שהבהמה לא עשתה שום רבד דאף באונס נפסלת‬ ‫אחד הכפדה‪ ,‬אולי מלתא דשכיח יותד נקט‪ ,‬וגם‬
‫והוו המעמוים דק שם וסבת הפסול‪ .‬ולכן אף שכל‬ ‫אולי נקטעה דגלו נושא את עצמו לד׳ נתן דעדיף‬
‫הפסולין ילפינן ממומין ומחו׳׳ז לפסול גם אחד‬ ‫מכפות ודק בחלה שכל גופו כבד עליו הוא ככפות‪.‬‬
‫הגדלה מ״מ המית את האדם אין לטילף דאולי‬ ‫וגדולה מזו מציגו שיטת התום' בשבת דף ק״ל‬
‫דק להקרבה מאפה התודה לבהמה שהמיתה ולא‬ ‫שאף קטן בן יומו נושא את עצמו וא״כ ודאי‬
‫במצוד‪ ,‬אחרת ובחוץ‪ ,‬וגם אפשר שאף בפנים אין‬
‫אפשד שנקטעה דגלו הוא נושא את עצמו אף‬
‫הקפידא מצד הכפרה אלא מצד ההקרבה‪ .‬ודמי זה‬
‫לכו״ע דהא עדיף מקטן ולכן' אוקים בחלה כדי‬
‫למה שבאדתי בטרפה וחולה ומחוסר אבד בפנים‬
‫לאוקמי גם לד׳ נתן‪ .‬ולהדמב״ם אף בחלה קודם‬
‫שכיון שהטעם הוא עיקר בפסול שלהם לא ילפיג]‬
‫כפדה ואחד הגדלה נמי יוכשד שפסול זה אין למילף‬
‫כיון שלא שייך כ״כ בחת ולכן גם נוגח אין שייך‬
‫ממומין ומחו׳׳ז כדלעיל‪.‬‬
‫כ״כ לפסול בחוץ שועא ג״כ פסולו מצד מעשיו כעק‬
‫עונש להשוד שהוא ממילא עיקר בהפסול‪.‬‬ ‫ענף ד‬
‫ומציגו כעין זה במוראה של עולת העוף שפדש״י‬
‫בחומש פ׳ ויקרא טעם על שאינה נקטדת משום‬ ‫וכיון שיצא לנו דגם שאד פסולין ילפינן ממומין‬
‫שניזץ מן הגזל וועא ממדרש רבה והובא בילקוט‬ ‫ומחו״ז לפסול במשתלח אחד הגדלה לבד אלו‬
‫שם ולא נפסלה אלא להקרבה על המזבח מחמת‬ ‫שפסולם הוא מצד טעם שאינו שייך כ״כ בחוץ‬
‫שנאת הגזל אבל הוכשרה למצות השלכתו אל מקום‬ ‫ולדש׳׳י גם אלו ילפינן‪ ,‬נשאדה הקושיא דא״כ גם‬
‫הדשן במזרחו של כבש ולד‪,‬עשות בו הנס להבלע‬ ‫נוגח פסול אחד הגדלה ויש למילף מזה גם לצפודים‬
‫במקומן כמפורש ביומא דף כ״א‪ .‬ולכן גם מצד‬ ‫מדתנא דבי ד׳ ישמעאל שיליף מכשיד ממכפד‬
‫הרציחה נמי אפשר לא נפסל אלא להקרבה ולא‬ ‫שפסול עוף שהדג את הנפש ולמה הוצדך דבינא‬
‫מצד הכפרה וכ״ש לבחוץ לא נפסל אף שהוא מכפר‪.‬‬ ‫לקדא דטהודות‪ ,‬ועוד קעזה ביותד דהא הוא כמפודש‬
‫ולכן יוכשר נוגח אחר הגדלה כדכתבת בתירוצו‬ ‫שמזזד עוף שהדג את הנפש ע״פ עד אחד וע״פ‬
‫אבל לא מטעמך אלא מטעם זה שבאדתי‪ .‬ולכן' כשד‬ ‫בעלים דהא אומר דלשלוח לא בעי קדא משום דבעי‬
‫גם בצפודים מצד הנגיחה כגון בע׳־פ עד אחד וע״פ‬ ‫לאתויי לב׳׳ד וקיומי ובעדת הרע‪ ,‬ואם גם ע״פ‬
‫בעלים ודק כשחייב מיתה ממש שעומד ליאסד באכילה‬ ‫ע״א וע״פ בעלים פסול היה צריך הקרא גם לשלוח‬
‫‪.‬כשיביאוהו לב׳׳ד ויגמרו דינו פסול ששייך למעוטי‬ ‫דהא פטור ממיתה וא״צ לאתויי לב׳׳ד אלא ודאי‬
‫מלשון טהורות ולא אסורות‪ ,‬אף שאינם עדין אסורות‬ ‫דרק בהרג בעדים שחייב מיתה פסול אף קודם גמר‬
‫ממש כיון שעומדות לכך‪.‬‬ ‫דץ אבל שלא בעדים כשד ולכן א״צ קרא לשלוח‪,‬‬
‫]ואף שבדמב׳׳ם פי׳׳א מטו׳׳צ ה״ח כתב סתם אין‬
‫אבל עדין יקשה לדש״י שסובר כצד הא׳ דד‪,‬פסול‬
‫לוקחין מצפורים שהרגו את הנפש ומשמע כדי]‬
‫לעולם הוא מצד שבעינן שיהיו שוין לכשרות א״כ‬
‫קרבן שפסול אף בלא עדים מ״מ מגמ׳ הוא כמפורש‬
‫יש לפסול גם נוגח במשתלח אחר הגדלה וממילא יש‬
‫שכשדין וצע׳׳ג בדברי הדמב׳׳ם[‪ ,‬וא״כ קשה מ׳׳ט‬
‫לפסול גם בצפודים‪ .‬אך אולי כיון שאפשר שאף‬
‫לא נפסלו מתנא דבי ד׳ ישמעאל‪.‬‬
‫הפנימי לא נפסל בנוגח אלא מצד ההקרבה ולא‬
‫מצד הכפרה נמצא שגם הפנימי אם היה כמשתלח‬ ‫והנכון לע׳׳ד דנוגח כיה שלא נפסלה בהרגה‬
‫שהוא כפרה בלא הקרבה היה נכשד ונמצא שלענין‬ ‫באונס כמפורש בב׳׳ק דף מ׳‪ ,‬הוי הפסול על מעשה‬
‫הכפרה שרק זה יש במשתלח גם הפנימי כשר‪,‬‬ ‫הבהמה שאף שאין שייך חטא בבהמה מ״מ פסלה‬
‫ולכן אין שייך לדדחזז שיהיו שוין לפסול במשתלח‬ ‫תודה במוביל מעשה רע שעשתה והוא כעין עונש‬
‫לעולם לענין' זה אלא רק עד אחד הגרלה שאז‬ ‫המיתה שענשתו תודה לשוד שהמית דלכן הוא‬
‫יש גם במשתלת שייכות הקרבה‪ ,‬ולכן גם לדש׳׳י‬ ‫שייך רק בדציו• ]יעיץ בספרי דברות משה סוף‬
‫שפג‬ ‫משה‬ ‫לזדשים‬ ‫אגרות‬
‫קדוה׳׳ג בתמורה‪ ,‬וגם ל״ד לדין' סיפא בה׳׳י שם‬ ‫יוכשר נוגח אחד הגדלה במשתלת וממילא אין לפפול‬
‫שהמקדיש דובע ונרבע ומוקצה ונעבד ואתנן ומחיר‬ ‫מצד הקרא דטהודות ולא אסורות‬ ‫בצפודים אלא‬
‫רחל עלייהו קדוד‪,‬׳׳ג גם בקדועזת הפה ועל נוגח‬ ‫שהוא דק בנגח בב׳ עדים שיתחייב מיתה כשיביאוהו‬
‫לא חל קדוה״ג בקדושת פד‪ .‬לת לא נקט נוגח‬ ‫לב״ד‪.‬‬
‫בדיוק לא ברישא ולא בסיפא משום דסובר כד‪,‬מאירי‬ ‫והנה בשט״מ ב״ק דף מ״ה איתא בשם המאידי‬
‫וכדבארתי‪ .‬ולא הוצדך למינקט דין נוגח שהוא‬ ‫דהקדיש שוד שהמית לא ידדה עליו קדושת מזבח‬
‫כמקדיש מום קבוע שבקדושת פה לא חל קדוד‪,‬״ג‬ ‫דק קדושת דמים ונפדה משום שנוגה פסול לקדבן‪.‬‬
‫וע׳׳י תמורה חל משום דסמך על הא דד‪,‬שמיט דין‬ ‫ולבאודה תמוה מ״ש ממקדיש דובע ונרבע ונעבד‬
‫נוגח מב׳ הדינים שנקט בה״י‪ .‬וזה נראר יותר נכון‬ ‫שמפורש בתמורה דף כ״ח דחל עלייהו קדושת הגוף‬
‫מלדחוק כד‪,‬לח׳׳מ ובפרט אחדי שמצינו שהמאירי‬ ‫במקדיש מום עובר וצריכין מום קבוע ליפדות עליהן׳‬
‫סובר כן מסתבר שגם הרמב״ם סובר כן‪.‬‬ ‫איברא דגם הדמב״ם פ״ג מאי״מ ה״י לא הזכיר‬
‫אוד‪,‬בך‪,‬‬ ‫נוגח באלו שחל עלייהו קדוה״ג אבל לא הזכיר‬
‫משה פייגשטיין‬ ‫רק בקדושת דמים‪ ,‬ועיין בלח״מ‬ ‫גם באלו שהם‬
‫הי־‪-‬א שעמד בזה‪ ,‬ותירץ דהוא כמו דובע ונרבע‬
‫ואף שהוא דוחק יש לתרץ כן‪ ,‬אבל המאירי הא‬
‫מפורש שסובר שלא חלה על נוגח קודשת הגוף‪.‬‬
‫ולכן צריך לומר כדבארתי דגוגח הוא מגדר‬
‫אחר ולכן אין למילף זה מפסול רובע ונרבע דחדוש‬
‫סימן יח‬
‫זה שחלה קדוה׳׳ג עלייהו בקדוקזת פה נאמר ברובע‬
‫ונרבע ונעבד מהיקש דמשחתם למום כדאיתא בתמורה‬
‫בענין בל יחל בהקדש ובהאזהרה‬ ‫דף כ״ח‪ ,‬וקולא וחומרא לחומדא מקשינן לבן הוי‬
‫דהקדש‬ ‫ההיקש למום עובר‪ .‬ולב^ ניחא מה שאמר שם בגמ׳‬
‫כקדשים שקדם מום עובר להקדישן אף שלא שייד‬
‫כלל לדמויי למום עובר‪ ,‬ושאר הפסולין ילפינן מינייהו‪,‬‬
‫כ״ד‪ ,‬מנ״א תרצ״ד‪ ,‬ליובאן‪.‬‬ ‫ולכן נוגח אין למילף מינייהו שאפשר דבנוגח מאסה‬
‫מע׳׳ב ידידי הרב הגאון מוהר״ר אריה ליב‬ ‫התורה בו גם להתקדש לקדוה״ג להקרבה‪ .‬וזה‬
‫שיפמאן שליט״א הגאב״ד פוכאוויטש‪.‬‬
‫סובר המאירי‪ .‬ואולי גם הרמב״ם דלת לא הזכיר‬
‫מה שד‪,‬קשה כתר״ה על הדמב״ם פ״א ממעילה שלא‬ ‫נוגח בהדייהו‪ .‬אך ברמב״ם עכ״פ צ״ע דהא לא הזכיר‬
‫הביא לאו דבל יחל והא מפורש בנדר‪ .‬דף‬ ‫גם בהדי דברים שלא חלה עליהם קדוה״ג ולכן‬
‫מ״ו שהקדיש קטן מופלא ואבלו אחרים לוקין משום‬ ‫משמע יותר כהלח‪-‬ם‪ .‬אבל טעם המאירי שמחלק‬
‫בל יחל‪ ,‬הנד‪ ,‬להרמב״ם עצמו לא קשה דהוא סובר‬ ‫נוגח מרובע ונרבע הוא טעם נכון‪.‬‬
‫בפ״ב מנדרים ה״א דהמודר אינו לוקד‪ ,‬והובא בד־׳ן‬
‫אבל א״ב הוא רק בקדושת הפה אבל בקדושת‬
‫נדרים דף ט״ו ד״ה הלבד״ וא׳׳ב ודאי אין לוקין‬
‫תמורה וקדושת מעשר בהמה שמתחלה חיילא קדוה״ג‬
‫אחרים על הקדשו‪ ,‬שהרי טעמו הוא משום דד‪,‬מודר‬
‫רידד‪,‬ו אף שלא להקרבה דהא חיילא גם על בע״מ‬
‫לא נדר כמפורש בדבריו שכתב שהרי לא אמר‬
‫קבוע ודאי יש לחו לחול גם על נוגח אף בלא‬
‫שמעון כלום עיי״ש‪ ,‬דד‪,‬רמב״ם מפרש לא יחל דברו‬
‫שום קרא כיון דבל פסולו הוא רק בשביל ההקרבה‬
‫הוא דוקא דברו שד‪.‬וא דיבר לא יחל א״ב גם‬
‫וקדוה״ג דתמורה ומעקזר ברמר אינה בשביל ההקרבה‬
‫בהקדיש הרי האחרים לא נדרו ואין עוברין לדידיה‬
‫ומתורץ מזה גם קושיתך מנוגח שנכנס לדיר להתעשר‬
‫בבל יחל וד‪,‬וצרך לד‪,‬ביא לאו אחר‪ .‬וגם הראב״ד‬
‫אף שליכא עליו קרא בבכורות דף נ׳׳ז דלפ״ז אתי‬
‫לא הזכיר בהשגתו בד‪,‬״ג לאו דבל יחל משום שג״ב‬
‫משמע שמודה להרמב׳׳ם דהמודר איט לוקה דלא‬ ‫שפיר‪.‬‬
‫השיג עליו בהלכות נדרים לכן הוצרך גם הוא‬ ‫ואולי כיון שנוגה חלוק משני הדברים שנקט‬
‫לבקש לאו אחר‪ ,‬משום דאיירו גם באחרים שמעלו‪.‬‬ ‫שם הרמב״ם שאינו בדין טומטום ואנדרוגינוס וטרפה‬
‫ועל הר״ן וד‪,‬רשב״א החולקין וסברי שהמודד לוקד‪,‬‬ ‫וכלאים ויוצא דופן שנקם ברישא דה״י שאינם‬
‫אפשר אה״נ שלוקין לדידהו במעל בד‪,‬קדש על בל‬ ‫קדושים קדוה׳׳ג אף בתמורה ונוגח הא חל עליו‬
 ‫משה‬ ‫קדשים‬ ‫אגרות‬ ‫שפד‬

‫נזיר הו״ל נזיר פי׳‬ ‫דכיון דאמר הריני‬ ‫יהל‪ .‬אך יש להקשות דמ״ס היה לו להרמב״ם לכתוב‬
‫שייך כלל‪.‬‬
‫נדרו ואי אפשר לו שוב לחלל דאף‬ ‫וכבר קיים‬ ‫שאם נהנה המקדיש עצמו ילקה גם משום בל‬
‫אם יעבור אהלכות נזיר הוא נזיר וקם ליה דק‬ ‫יחל‪.‬‬
‫באיסור בל יאכל ובל ישתה והוצרך לתרץ דע״כ‬ ‫והנכון לע״ד דלא מסתבר כלל שילקה בנהנה‬
‫הקישן הכתוב גם לבל יחל כדאיתא בר׳׳ן‪ .‬וא״כ‬ ‫מן ההקדש על בל יחל שהדי כבר הוקדש ונתקיים‬
‫במעילה שליכא היקשא ודאי ליכא בל יחל ומנזיר‬ ‫נדדו ורק זד‪ .‬היה נדדו וקיימו ושוב אין עליו שום‬
‫אין למילף דעיקר נזירות הוא האיסודין מיין ומטומאה‬ ‫נדר דהנדר לא היה לאוסרו בהנאה אלא להקדישו‬
‫ותגלחת ונחשב כנדר עלייר‪,‬ו רק שבלא היקשא היינו‬ ‫לקרבן או לבדה״ב דק שממילא יש על זה גם‬
‫אומרים שנדרו הוא רק מה שעשה עצמו בקדושת‬ ‫איסור הנאה משום דקרבן וממון הקדש אסור בהנאה‪.‬‬
‫נזיר וממילא יש עליו הלכות נזיר חד‪ ,‬הא קיים‬ ‫ואף אם יתנה בפירוש שיהיה מותר בהנאה יהיה‬
‫תיכף באמירתו ומהיקשא למדנו שעיקר נדדו הוא‬ ‫אסור אף שודאי לא נדר זה‪) .‬אך יש לדחות דכיון‬
‫גם על האיסורין‪ .‬וזה לא שייך בקדכן והקדש‬ ‫דהוא מתנד‪ ,‬ע״מ שכתוב בתודה הוא כלא התנה(‪,‬‬
‫שעיקר נדרו הוא למוסרו לרשות הקדש ולא איכפת‬ ‫וא״ב איך יעבור בבל יחל כיון שכבר קיים נדרו‬
‫ליה אם היה מותר או אסור בהנאד‪ ,‬שודאי אין‬ ‫ולא הללו‪ .‬ורק אם נדר ליתן להקדש ולא נתן או‬
‫שייך זה לנדרו‪.‬‬ ‫שנדד להקריב קרבן ולא הקריבו שייך בל יחל דעדין‬
‫לא קיים נדדו דאף שהפריש הקרבן מ״מ כיון שלא‬
‫)ואם התנה ע״מ לשתות יין יש להסתפק אם‬
‫הקריבו עובר בבל יהל וכן הוא מפורש ברמב״ם‬
‫חייב גם משום בל יחל על יין כיון שבפירוש לא‬
‫ריש הלכות ערכין וכן הוא ודאי גם בקרבן ואף‬
‫היה נדרו ע״ז והוי האיסור רק משום מתנה ע״מ‬
‫שלא הזכיר זה בפי״ד ממעה״ק הי״ג מ״מ ודאי סובר‬
‫שכתוב בתודה דד‪,‬וא דק מד‪,‬לכות התורה דנזיר‬
‫כן וסמך עצמו על מה שכתב בהלכות ערכין או‬
‫ועובר רק משום בל ישתה או שכיון שהתנה ע״מ‬
‫ע״מ שכתב ריש הלכות נדרים דכתב דנדרים כוללין‬
‫שכתוב בתורה הם פטומי מילי בעלמא וכלא התנה‬
‫גם נדרי הקדעו ולכן ודאי באמר הרי עלי עולה‬
‫והוי כנדר גם על יין וצ״ע לדינא(‪.‬‬
‫ולא הקריבו אף שהפרישו עובר בבל יחל וכן מפורש‬
‫ואף לפי׳ התום׳ וד‪,‬רא״ש והדשב״א וד‪,‬ר״ן דאין‬ ‫במל״מ שם שכתב דע דעובר נמי משום לא יהל‬
‫ראיה מהמקשן שסבר דההיקש הוא שעובר דק בבל‬ ‫דברי עיק לעיל בפ״א מהלכות ערכין וכוונתו שסמך‬
‫יהל מ״מ איכא ראיה מתירוץ רבא שהוצרך קרא‬ ‫הרמב״ם על הא דהלכות ערכין‪ .‬וכן מפורש ברמב״ם‬
‫לעבור בבל יחל אבל בלא קרא לא היה עובר‪,‬‬ ‫בספר המצות מל״ת קנ״ז הובא במל״מ שם גם בקרבן‬
‫ולכאורה מ״ט דמה׳׳ת נטעה שנעקר חלאו דבל יחל‬ ‫שכתב כשנדר קרבן ולא הקריבו ועברו עליו ג׳‬
‫מנזיר הא הוא נדר ככל נדרים ולכן צריך לומר‬ ‫רגלים חייב משום בל תאזזר ומשום בל יחל וכן‬
‫מטעם שבארתי שבלא קרא היינו אומרים דכבר‬ ‫כל הדומה לקרבן כמו שידור לבדד‪,‬״ב או לצדקה‬
‫קיים נדרו ואין שייך שוב לעבור על בל יחל‪,‬‬ ‫או לביהכ״נ עיי״ש‪ .‬אבל בהקדען בדה״ב כקזנתן‬
‫וחידש הקרא שגם האיסורין הם בכלל נדרו שהם‬ ‫קיים נדרו ואין עליו שום חיוב מעתה אין שייך‬
‫עיקר הנזירות‪ .‬וא״כ בהקדקו ודאי כבר קיים ואין‬ ‫שוב בל יחל אף אם יעביר ויהנה ממנו אה׳׳כ ואף‬
‫שייך בל יחל וזהו ראיה גדולה לדברי‪.‬‬ ‫אם יאבדנו ויאכלנו ששוב לא יוכלו להשתמש לבדק‬
‫הבית נמי לא יעבור על בל יחל כיון שכבר נתן‬
‫וא״כ מוכרחין לפרש בנדה בהקדיש הוא ואכלו‬
‫ואין עליו אחריות אם יאבד מה לי אחר מה לי‬
‫אחרים שלוקין שאינו מטעם בל יחל אלא מלאו‬
‫הוא וא״כ כשם שאם יאבד אינו עובר בבל יחל‬
‫דמעילה דד‪,‬א אם מופלא סמוך לאיש דאורייתא הוי‬
‫כ״כ אם יאכלנו דמ״ש וסברא גדולה היא‪.‬‬
‫הקדשו הקדש לחייב אחרים בלאו דמעילה וא״כ‬
‫מה״ת נפרש שם באיסור בל יהל‪ .‬ומה שהוזכר‬ ‫בגט׳‬ ‫דהקשה‬ ‫ובזה פירשתי הא דנדרים דף ג׳‬
‫כברייתא בל יחל הוא רק על נדרים ולרב הונא‬ ‫נזיר הוה ליה נזיר אכל קם ליה בבל יאכל‪ ,‬ופי׳‬
‫הוי פירוש הברייתא שהוא עצמו בעודנו קטן עובר‬ ‫בל יחל דנזירות היכי משכחת לה כית דאמר הריני‬
‫כבל יהל וכ״כהיינו אומרים שחייב קרבן מעילה‬ ‫רש׳׳י וליכא לא יהל וכן פי' הר״ן בפי׳ שני דבלא‬
‫בלא מיעוטא דקרא‪ .‬ולדהוי הגמ׳ שהקטן פטור רק‬ ‫היקשא לא היה עובר בבל יהל ולא פירשו טעם‬
‫שנדרו וד‪,‬קמוו חל מדאורייתא הנה זדון שבועה כבר‬ ‫והוא מטעם דבארתי וכמפורש בקושית הגמ׳ ומדוקדק‬
‫פירשו התוס׳ בד״ד‪ ,‬כגון שאיירי באכל בעצמו‬ ‫הלשון דהיכי משכחת לה בל יהל בנזירות פי׳ דאין‬
 ‫שפה‬ ‫מ ש ה‬
‫על בל יחל במעשה לוקה דבאופן זה שמחוייב‬
‫להביא יש בל יחל גם בד‪,‬קדש בדהבאתי לעיל‬
‫מדמב״ם‪ .‬ואף שלדמב״ם עבד בל יחל גם בשלש‬
‫דגלים בדאיתא בספר המצות והובא במל״מ דיש‬
‫הלנות עדבין מ״מ אינו לוקה משום דאין בו מעשה‬
‫אבל נשאנל לוקה דיש בו מעשה ובזה האופן צייד‬
‫שהקטן ילקה בהקדש ואיידי דא״ד הונא אבלו נקט‬
‫אח״ב נמי אבלו אחדים אף דשם הוא מטעם איסור‬
‫מעילה דאף לד״ן ודשב״א לא ילקו אחדים במה‬
‫שגרמו שלא יובל הנודד לקיים נדדו וא״ב הי״ל‬
‫לומד נהנו אחדים אבל איידי דאד״ה אבל דהוא‬
‫דוקא אמד נמי אח״נ אכלו אף הזום הוא מטעם‬
‫הנאזע ואף שגם באבר בידים ולא אבדו נמי עובד‬
‫בנד‪,‬״ג על בל יחל נקט אבל דיותד שניה‪.‬‬
‫היוצא מזה דבהקדש שבבר הוקדש נתקיים הנדר‬
‫ושוב ליכא בל יחל באבלו ונ״ש בדק נהנו ולבן לא‬
‫נתב חדמב״ם איסור בל יחל במעל בהקדש‪.‬‬
‫ומה שהקשה נתד״ה על הדאב״ד שנתב דאזהדת‬
‫מעילה הוא מקרא דבתדומת הקחזוים לא תאבל‪,‬‬
‫מדוע לא הביא קדא דונל זד לא יאבל קדש שהביא‬
‫דש״י בפסחים דף ל״ג‪ .‬הנה אם כוונת הדאב״ד הוא‬
‫נדש״י מחמת הג״ש דחטא חטא מתרומה נדמשמע‬
‫מנ״מ היתד‪ ,‬קושיא גדולה דעיקד לאו דתדומה הוא‬
‫מקרא רובל זד כדש״י דקדא דבתדומת הקתזוים‬
‫קאי לבת נד‪,‬ן שנבעלה לפסול לה שפסלה מן הנהונד‪,‬‬
‫ולחחדת שאינה חוזרת לחזה ושוק ביבמות דף ס״ח‪.‬‬
‫אבל הנבון לע״ד שהדאב״ד אינו סובר נדש״י‬
‫דהוא מנ״ש חטא חטא מתרומה שאם נדש״י לא‬
‫היד‪ ,‬לו לנתוב באן הלאו דתדומה דמה נוגע לנו‬
‫מקוד הלאו דתדומד‪ ,‬דנבד נתבאר בהלטת תרומות‬
‫והיד‪ ,‬לו דק לומד כאן דאזהדה דמעילה הוא מג״ש‬
‫חטא חטא מתרומה שדק זה נוגע לכאן‪ .‬ולכן צדיו‬
‫לומד שלהדאב״ד לא מסתבר לפרש כדש״י דחכמים‬
‫נמי ילפי ג״ש דחטא דחטא לענין הלאו ודק לא‬
‫למיתה ממיעוטא דבו שהוא דוחק‪ .‬ועיין בדש״י‬
‫מנות דף י״ג דנתב בד״ה הקדעו אזהרתו אינה‬
‫מפורשת בל בך ונראה בעיני דמהנא אתא דאתיא‬
‫חטא חטא מתרומה נדבי וממיתה הוא דמעטיה‬
‫וג״עז נדקיימא קיימא וילפינן אזהרה דמעילד‪ ,‬מאזהרה‬
‫דתדומה‪ ,‬משמע שגם לדש״י הוקשה זה אך שמ״מ‬
‫נראה בעיניו נד ואין לו ראיה מנם׳ לזה לט לא‬
‫שמיע ליה לד‪,‬דאנ״ד הא דדש״י או לא סבידא ליה‬
‫מצד הדוחק דניון דנתמעט ממיתה אין למילף גם‬
‫מלקות וקאי הג״ש למילי אחריתי ולא לעונשין‬
‫ולאזד‪,‬חת‪ ,‬וביש שאין להקשות על הדמב״ם מחמת‬
‫‪p‬ד שים‬ ‫אגרות‬
‫נשיוגדיל דאחדים ודאי אין מחדיבין על שבועתו‪,‬‬
‫וב״ב יפדש הדפב״ם הא דבל יחל דאיידי דאנל‬
‫בשהגדיל‪ .‬והד״ן והדשב״א יפדשו דאיידי בבל יחל‬
‫גם לעני! אחדים גדולים המודדים דעבדי אבל יחל‬
‫ביון שחל איסוד קונם של הקטן‪ .‬ובהקדש איידי‬
‫לענין איסוד פעילה דנתמעט מקדבן בשוגג וממלקות‬
‫דמעילה במזיד לא נתמעט וחייבין בין הוא בשיגדיל‬
‫ובין אחדים מלקות על לאו דמעילה ולא איידי‬
‫בהקדש אלאו דבל יחל דליתא בלל בהקדש‪ .‬וד״ן‬
‫ודשב״א שהקשו על הדמב״ם‪ ,‬הוא משום דמשמע‬
‫להו בשם שאוקים בהקדש באחדים האובלין מטעם‬
‫דניחא ליה לאוקמי בשאבלו סמוך לנדדו ב״ב מסתמא‬
‫אוקים גם בבל יחל באחדים שאבלו דאל״ב מ״ט‬
‫ניחא ליה לאוקמי באחדים ביון דבל הרישא צדיו‬
‫לאוקמי כשהגדיל‪ ,‬ולבן מסתמא אוקים גם בבל יחל‬
‫באסד עליהם בקונם ואבלו שהמודד חייב דלא‬
‫בדמב״ם‪ .‬והדמב״ם לא חש לזה משום דלא נחשב‬
‫זה אוקימתא דאיידי בבל אופן שאפשר לצייד חיוב‬
‫ולבן בשבועה ובבל יחל שא״א באחדים איידי כשהגדיל‬
‫ובהקדש שאפשר גם באחדים צייד באחדים‪ .‬וזה‬
‫בדוד לשיטת הדמב״ם‪ .‬ומובדח גם להד״ן והדשב״א‬
‫בקתזזיתם אף שבתבו דק הקדישו דבוונתם על איסוד‬
‫קונמות ולא על איסור הקדש משום דבהקד׳נז ליבא‬
‫בל יחל‪ .‬ועיין בנ״י נרדים שם שבתב בפירוש‬
‫בהקתזזיא על הדמב״ם מ!זם הדשב״א ומוקים לה‬
‫התם בשהקדיש הקטן או אסר ואבלו אחדים עיי״ש‪,‬‬
‫ולבאודה קשה דלא ד‪,‬וזבד שם בלל אסר אלא ודאי‬
‫משום דמהקדיש ל״ק בלום דלא איידי בהקד׳נז בבל‬
‫יחל משום דליתא בהקדש אלא דד‪,‬קושיא היא משום‬
‫דבמו שאוקים בהקדש שאבלו אחדים ב״ב אוקים‬
‫בבל יחל שאסר ד‪,‬ק^ ואבלו אחדים בדבאדתי‪.‬‬
‫ולפ״ז ניחא הא דאמד ד״ה שם הקדיש ואבל‬
‫לוקה דקשה מד‪ ,‬שייך אכילה בד‪,‬קח!ז דהו״ל לומד‬
‫הקדיש ונד‪,‬נד‪ ,‬דעיקד האיסור בהקחזז הוא ההנאד‪,‬‬
‫ונמו בכל מקום שנזכר הקתזו אמד נהנה ולא אכל‪.‬‬
‫אבל הוא משום דאף שד״ה סובר דקטן ישנו בבל‬
‫יחל הוא דק באיסור בל יחל דהוא מדיני נרדים‬
‫אבל באיסור אבילת תדומד‪ ,‬שמיניה ילפינן איסוד‬
‫הנאד‪ ,‬דקחזזים או בשאר לאוין דקדעוים ליתא דהא‬
‫בבל איסורי התודד‪ ,‬אף לד״ה פטור הקטן וא״ב‬
‫ודאי שאיגו גם בלאו דמעילה שאינו מהלבות נרדים‪.‬‬
‫ולבן לא היד‪ ,‬יבול לצייד שחייב קטן בנהנה מן‬
‫הקדשו רק באבל שחייב באם הקדישו לקרבן שאמד‬
‫הדי עלי לד‪,‬ביא שוד זד‪ ,‬לקרבן שמחריב להביאו‬
‫ואם אבלו שעזוה מעשד‪ ,‬שלא יובל להקריבו ועבד‬
 ‫מש ה‬ ‫ק ד שי ם‬ ‫אגרות‬ ‫שפו‬

‫דסבר דאיסוד מצד בעלות לא נבטל מברייתא דנדרים‬ ‫שהיא יוהד פשוטה דאיך היא פשוטה כיון שצדיו‬
‫ומ״ט לא הביא זה ד‪,‬גמ׳ שם‪ .‬וצדיך לומר דאף לד׳‬ ‫לגיש וצדיך לדהוק‪.‬‬
‫אבא דק ממון הדיוט לא בטיל אבל ממון הקדש‬
‫אבל סובר שבפשוטו היא האזהדה הקדא עצמו על‬
‫בטיל‪ ,‬דד‪,‬א צדיך להבין מ׳׳ט לא בטיל ממונא ח ה‬
‫הקדש בלא הג״ש‪ ,‬דהא מקדא דבתרומת הקדשים‬
‫שאמר דיאכל הלה וחדי אינו טעם מצד עצמו דהא‬
‫ילפינן נמי שההחדת לבית אביה אינה הוזדת להזה‬
‫גם באיסודין אם נתערב לו איסור בהיתר אוכל‬
‫ושוק והיא בלאו א״כ הזינן דאף שהיא כהנת לתדומה‬
‫ותדי אלא שהטעם הוא שענין בעלות אינו דין‬
‫מ״מ למה שלא הותדה דהוא לאכילת קדשים היא‬
‫בגוף הדבר שהדבר לא נשתנה אם הוא של ראובן‬
‫בלאו כמו זד א״כ יש למילף מזה דכל נהגות‬
‫או של שמעון רק שד‪,‬וא דין אחד שיש להבעלים‬
‫שלא הותדו בקדשי קדשים הם בלאו זה ואף כהנים‬
‫עליו‪ .‬ומטעם זה בארתי מה דד‪,‬ולדות שייך לד‪,‬גזלן‬
‫במה שלא הותדו מקדשים כגון בעולה הם בלאו‬
‫שד‪,‬ם ברשותו ולא להנגזל שהם שלו‪ ,‬משום דכיון‬
‫זה‪ ,‬והוא אופן אהד עם למוד דונדדיך לעולה ומשם‬
‫דאין בעלות בגוף הדבר אינו כאיסודין שהימא‬
‫ניליף בבנין אב לכל הקדש כמו מונדדיך להרמבים‪.‬‬
‫מן הטמא טמא ומן הטהור טהור ולכן לא היה שייך‬
‫וזהו כתנת הדאב״ד שקדא דבתדומת הק^!וים הוא‬
‫הולד להבעלים של האם אלא מכיון שהיא שלו היא‬
‫יותד פשוט שמשם ילפינן דלאו דוקא זד עובד‬
‫עומדת ברשותו אף כשהיא ברדדר ונולד ברשותו‬
‫בלאו אהקדש אלא אף כהן למה שלא הותר מקדשים‬
‫ועבורו ולכן כשהיא בבית הגזלן שעתר‪ ,‬נחלק וע־שות‬
‫הוא בלאו והוי הלאו מיניה גופיה ולא מג״ש וגם‬
‫מד‪,‬שלו הוי הולד להגזלן‪ .‬ולכן בנתעדבו ליכא תערובות‬
‫הוא יותר פשוט מהדרשא דקדא דונדריך דהוצרך‬
‫אלא בהחטים ולא בהבעלות ועדין יש לכל אחד‬
‫לקיו ולאם אינו ענין והכא הוא למוד מוכרח ממילא‪.‬‬
‫זמתו על מה שהיה לו בכ'מ שהוא ולכן נעשו‬
‫וזה לע״ד פירוקו האמת בכוונת הדאב״ד‪.‬‬
‫שותפין בהתערובות כל אחד כפי הסך שיש לו דהא‬
‫אפשר גם להיות בעלות של שנים עליו‪ ,‬וזד‪,‬ו הטעם‬ ‫ידידו‪,‬‬
‫שממון לא בטל‪.‬‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫ויש לפרש לפיז גם מה שאמד דיאכל הלה‬
‫וחדי שהוא לטעם שפירושו דד‪,‬א אם היו מערבין‬
‫בכוונה קב הטין בעשרה קבין או שקנו בשותפות‬
‫ואחד נתן הרבה ואחד נתן מעט היה גם בעל‬
‫המעט בעלים כפי חלקו וכשנתערב שלא במונה‬
‫יאכל וחדי הא כיון שאף בעל המעט הוא בעלים‬ ‫סימן יט‬
‫כשיעדבו בכוונה אלמא דבעלות אין מתערב להתבטל‬
‫איכ גם שלא בטונה אין מתעדבין ויש לו כפי חלקו‬
‫ולא יאכל ויחדי מחמת שלא נתכוין לערב‪.‬‬ ‫בענין בטול הקדש ברוב‬
‫וא״כ הוא דק בממון הדיוט אבל בהקדש אין‬
‫כאן בעלים על הדבר מדין ממון דהדיוט שהבעלים‬ ‫כ״ו מנ״א תדצ״ד‪ ,‬ליובאן‪.‬‬
‫יש להם דינים על הדבר דאין שייך זה בגבוה אלא‬ ‫מע״כ ידידי הדב הגאון מוהד״ד אדיה ליב‬
‫דדין הקדש הוא דק דין בגוף• החפץ שהוא איסוד‬ ‫שיפמאן שליט״א הגאב׳׳ד פוכאוויטש‪.‬‬
‫חפצא שהחפץ נעשה ממון הקדש ו מי אף דין‬ ‫מה שהקשה כתד״ה על תום׳ סוף מעילה ד״ה‬
‫הממון של הקדש בגוף הדבר‪ ,‬ולכן כשנתערב בעול‬ ‫פדוטד‪ ,‬שהקשו דליבטל פרוטד‪ ,‬של הקדש בדוב‪,‬‬
‫הדיוט הדי נתערב גם דין הממון ונבטל כמו האיסור‬ ‫מהא דביצד‪ ,‬דף ל״ח דממונא לא בטיל ואיסור הקדש‬
‫דמ״ש כיון שגם דין הממון נתערב‪ .‬ולא קשה מזה‬ ‫הוא משום הממון‪ .‬הנד‪ ,‬יקשה ברייתא מפורשת כתוס׳‬
‫שהקדש נבטל ברוב על ד׳ אבא ולמ לא הביא‬ ‫בנדרים דף נ׳׳ח דהקדש דק משום יש לו מתידין‬
‫ד‪,‬גמ׳ שם מהא דהקדש‪.‬‬ ‫לא בטיל ומדאורייתא בטיל ובמין בשאינו מינו בטיל‬
‫ומה שהקשה כתר״ה על תידח התום׳ דמטבע‬ ‫אף מדרבנן‪ .‬ובעצם לא קשה כלום דהא למסקנת הגמ׳‬
‫חשוב ולא בטיל הא גם דבר חשוב דלא בטיל‬ ‫בביצה שם דאיסורא בטיל אף איסור שד‪,‬וא מצד‬
‫הוא רק מדרבנן וכמו שלא ניחא לתום׳ בזה שלא‬ ‫בעלות‪ .‬אך קצת יש להקשות על ד׳ אבא דביצד‪,‬‬
‫שפז‬ ‫משה‬
‫בטיל מצד יש לו מתירין דנהי שהוא רק איסור‬
‫בעלמא אבל כיון שעב״פ הצריכוהו ליתן פרוטה מהכיס‬
‫להקדש הוא בהקדישו בזה פרוטה אחת מהכיס‪ .‬ובן‬
‫צריך לומר להרמב״ם דסתם שמעל רמשמע שהוא‬
‫מדאורייתא כסתם מעילה‪ .‬וזהו כוונת הב״מ שמתרץ‬
‫ע״ז שלא בטיל ברובא מטעם יש לו מתירין או מטעם‬
‫דבר חשוב דאף דוראי הוא רק מדרבנן מ״מ מועלין‬
‫מדאורייתא מטעם דכיון דהצריכו ליתן פרוטה להקדש‬
‫הוי בהקרישוהו‪ .‬ומצינו שהקדש ב״ד מועיל שימעלו‬
‫מדאורייתא גבי רם שיצא לנחל קדרון להר׳ חיים‬
‫בתום׳ יומא דף נ׳׳ט‪ .‬ובן סובר הרמב״ם בפ״ב‬
‫ממעילה הי״א שהוא מדאורייתא והוא מטעם הר׳‬
‫חיים שבתום׳ ואף החולקים הוא מטעם דלא סכרי‬
‫שהקדישו בדם רק הוא איסור בעלמא אבל הנא‬
‫שהצרים לפדות דמטעם זה הוא דבר שיש לו‬
‫מתירין א״ב הוא בהקדישו‪ .‬ואין לומר דרק התם‬
‫ברם שהוא של צבור יבולין להקדיש דהב״ד הם‬
‫בבעלים ולא בשל יחיד‪ ,‬דהא הפקר ב׳׳ד הפקר‪.‬‬
‫וגם ודאי הא רוצה לשמוע דברי חכמים והוי אולי‬
‫גם בהקדיש בעצמו‪ .‬וזהו טעם הכ׳־מ דסובר ראף‬
‫מצר יש לו מתירין נמי הויא המעילה מדאורייתא‪.‬‬
‫אבל יש גם לומר רביש לו מתירין שבעצם‬
‫נבטל גם מדרבנן לא הוי בהקרישוהו רק שאסרו‬
‫איסור בעלמא דמה״ת יעשו עוד יותר מכפי שהוא‬
‫והוי מה שהצריכו ליתן פרוטה רק כמו שהצריכו‬
‫להקדיש ולא ככבד הקדישו‪ ,‬דהא דק אסרו לסמוך‬
‫על הבטול אבל הבטול ישנו בעצם וכשעבר נמצא‬
‫שסמך על הבטול ואין באן הקדש רק שעבר אאיסור‬
‫דרבנן אבל בדבר חשוב שלא נבטל מדרבנן ונחשב‬
‫בישנו בעולם מדרבנן ואף אם יעבור אין שייך‬
‫שיסמוך על הבטול דהא אמרו שלא נבטל וצריך‬
‫בהכרח ליתן פרוטה להקדש הוי ממילא בהקדיש‬
‫וזד‪ ,‬ג״ב אפשר לומר בדעת התום׳‪ .‬וגם מהב׳־מ‬
‫משמע שמסתפק דהא יש חלוק לרינא בין התירוצים‬
‫בשנתערב הקדש דבר שאינו חשוב שלתירוץ יש‬
‫לו מתירין לא נבטל ולתירוץ דבר חשוב נבטל‪,‬‬
‫וא״כ קשה למה הזכיר בלל תירוץ דבר חעווב‬
‫אלא ודאי משום שמספקא ליה אם שייך גם ביש‬
‫לו מתירין להחשיב בהקדישו או לא‪ .‬אך יותר‬
‫נכון ששייך ואם המעילה הוא מדאורייתא בדסובי‬
‫הרמב״ם יש לתרץ גם מטעם יש לו מתידין‪ .‬והתום׳‬
‫יסברו שהוא מדרבנן משום דלא סכרי שיתחשב‬
‫בהקדישו ואולי בשל יחיד סכרי דאין יבוליו להקדיש‬
‫והוי רק מעילה מדרבנן ולבן הוא רק באם הוא‬
‫דבר חשוב ולא מטעם יש לו מתירין לבד‪ .‬אך יש‬
‫ק ד שי ם‬ ‫אגרות‬
‫בטיל מדין יש לו מתירין מרמת שרק מדרבנן‬
‫הוא היא קושיא גדולה‪ .‬ועיין במל״מ פ״ז ממעילה‬
‫ה״ו שרוצה לומר שהתום' סברי דדבר רשוב לא‬
‫בטיל מן התורה ותמה ע״ז שהוא דבר רדש‪ ,‬וכן‬
‫רצה לומר שם על הב״מ שמתרץ שלא בטילי מטעם‬
‫יש לו מתירין או מטעם דבר חשוב שסובר הב״מ‬
‫דגם יש לו מתירין לא בטיל מה״ת‪ ,‬וג״ב תמה‬
‫עליו רק מרמת שלא מציגו דבר שלא יהיה לו בטול‬
‫מה״ת והביא מהרשב״א שבתב בן‪ .‬ואני תמה על‬
‫המל״מ איך רצה לתלות בוקי סריקי בדברי הבל‬
‫כאלו בתום׳ ובב״מ שודאי הוא רק מדרבנן ובמפורש‬
‫בתום׳ עצמן בזברים דף ע״ג ר״ה אלא ובעור מקומות‬
‫וכן בב״י עצמו שהוא בעל הכ״מ מפורש ביו״ר סי'‬
‫ק״י לענין שמותר בנפל ארד מהן משום שהוא‬
‫מדרבנן‪ .‬וביש לו מתירין מפורש בגמ׳ ב”מ דף‬
‫נ״ג שהוא מדרבנן‪ ,‬וא״ב נשארה הקושיא מ״ט יש‬
‫בו מעילה ואף אם נימא שהמעילד‪ ,‬הוא מדרבנן‬
‫יקשה לתום׳ מ״ש דבר חשוב מיש לו מתירין‬
‫כדהקשה כתר״ה‪.‬‬
‫והנכון לע״ד דיש רלוק גדול בין מה שלא‬
‫בטיל מטעם יש לו מתירין למה שלא בטיל מטעם‬
‫דבר חשוב‪ ,‬דטעם דבר חשוב הוא שמצד חשיבותו‬
‫לא נבטל ונחשב בישנו עדין בעין אינו מעורב‬
‫ומטעם זה נחשב מדרבנן כקבוע בדאיתא בזבחים‬
‫דף ע״ג אף שדין קבוע הוא רק בלא מעורב וזהו‬
‫עיקר טעם שלא בטיל משום דנחשב כקבוע מצד‬
‫חשיבותו וקבוע הוא במחצה על מרצה‪ .‬אבל ביש‬
‫לו מתירין ודאי נבטל שאין לו שום חשיבות שיתחשב‬
‫כבעין אלא שאסרו חכמים שלא יותר בדין הבטול‬
‫ביון דיכול לאבלו בהיתר גמור שלא יהיה בלל‬
‫שם ענין האיסור‪ ,‬א״ב הוא איסור דרבנן בעלמא‬
‫שלא לסמוך על הבטול אבל בעצם נבטל אף מדרבנן‪.‬‬
‫ולבן ניחא דברי התום׳ רמצד דהוא דרבנן לא קשה‬
‫כ״ב דמצינו מעילה מדרבנן בבריש מעילה ולכן‬
‫ניחא להו דאם לא בטיל מחמת דבר רשוב שמעל‬
‫כיון דהוי כישנו בעין‪ .‬אבל באם לא נבטל רק מטעם‬
‫שיש לו מתירין שבעצם נבטל אף מדרבנן רק שהוא‬
‫איסור בעלמא שלא נסמוך על הבטול‪ ,‬אף מדרבנן‬
‫אין לו למעול ביון שליבא כאן בעצם ההקדש אף‬
‫מדרבנן וזהו פירוש נבון בתום׳‪ .‬ויש גם לומר‬
‫דהמעילה היא דאורייתא דביון דהרשיבו דבר זדנזוב‬
‫שנתערב בישנו בעין הוא ממילא בהקדישוהו רבנן‬
‫ביון שאמרו שלא בטיל והצריכו ליתן פרוטה מהכיס‬
‫להקדש הוי בהקדישו בזה פרוטה מהכיס ומועליז‬
‫מדאורייתא‪ .‬וסברא זו יש גם לומר במה שלא‬
 ‫מש ה‬ ‫רןדשים‬ ‫אגרות‬ ‫שפח‬

‫שפסלן דרו לינה‪ ,‬דאם על ההפסד ליכא לכאורה‬ ‫גם לומר לתום' שהוא מדאורייתא ומ״מ מחלק בין‬
‫ילל מקום לחלק באיזה אופן הפסידם אבל אם‬ ‫יש לו מתירין לדבר חשוב כדכתבתי‪.‬‬
‫הוא על שפסלן יש מקום לחלק בין הפסולין משום‬
‫ידידו‪,‬‬
‫דכל פסול הוא שם וענין בפני עצמו ושייך להיות‬
‫משה פיינשטיין‬
‫בינייהו קלים וחמורים שלכן שייך שלפסול בלינה‬
‫יהיה לאו אף שלפסול ביציאה וטומאה ליכא לאו‪.‬‬
‫ולכן אף שנמשלה האור עולין גם פסולין מ״מ הם‬
‫פסולין שלא הוכשרו בזה אלא שמ״מ עולין ושייך‬
‫לאסור בלא ילין שלא לפוסלם אף שלא יהיה חלוק‬
‫לענין ההקטרה‪.‬‬
‫ואף שבזבחים דף מ״ג א״ד יצחק א״ר יוחנן‬
‫סימן כ‬
‫הפיגול והנותר והטמא שהעלן לגבי מזבח פקע‬
‫איסור מהן במשלה בהן האור כדאוקים ר׳ זירא‬ ‫בענין בל ילין במשלח האור‬
‫ופרש״י שלא יתהייב האוכלו וכן הוא ברמב״ם פי״ח‬
‫מפסוה״מ הכ״א עיי׳׳ש‪ ,‬וא״כ משמע שגם הפסולין‬
‫הוכשרו וא״כ להרמב״ם שאיסור לא ילין הוא שלא‬ ‫כ׳׳ה ניסן תשי״ג‪.‬‬
‫לפוסלן בלינה לא שייך במשלה בהן האור שאף‬ ‫מצ׳־כ ידידי הדה׳׳ג מהר״ר מנשה קליץ שליט״א‬
‫בנפסלו כבד הוכשרו‪ .‬אבל הא מפורש בכריתות‬ ‫שלום וברכה‪.‬‬
‫דף י״ד באבר פיגול שהעלהו ע״ג מזבח דפקע איסור‬
‫בדבר מה שתירץ כתר׳׳ה קושית הזכרון יוסף‬
‫פיגול ויהיה עליו איסור נותר כעוילין' ואיירי ג״כ‬
‫דלמה לא תירץ הגמ׳ בפסחים דף נ״ט דהקרא‬
‫בטשלה בהן האור כמפורש בתום׳ שם ומבתים‬
‫דמשמע דלבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין‬
‫בתום׳ דף מ״ב‪ .‬וצריך לחלק דרק כשהעלה אחד‬
‫איירי במשלה בהן האור וקרא דלא עולת חול ביו״ט‬
‫שנעשה נותר נפקע איסור נותר אבל בהעלה קודם‬
‫איירי דוקא בלא משלה בהן האור כדסברי כן התום׳‬
‫שנעשה נותר נעשה אח״כ כשיעבור הזמן בפסול‬
‫בשבת דף כ׳‪ ,‬דלא יכול לאוקמי הכי ראם במשלה‬
‫ואיסור נותר‪ .‬אף שלענין הקטרה מסתבר שיעלו דלא‬
‫האור הא אף כשילין יעלו‪.‬‬
‫יגרע בזה שנעשה לחמו של מזבח עוד בהכשר‪ ,‬מ״מ‬
‫כיון שיפסל בהלינה שייך לאסור בלא ילין‪.‬‬ ‫הנה קושיתו היא מחמת דפשיטא ליה לכתר״ה‬
‫שכיון שבמשלה האור עולין אף בפסולין אין להקפיד‬
‫ובעצם נראד‪ .‬שאף שנסתלק האיסור אכילה‬
‫כלל אם ילינו‪ .‬אבל הא יותר מסתכר לכאורה דאף‬
‫כשמשלה בהן האור אינו מעזום דהוכשר בזה‪ ,‬דהא‬
‫שגם פסולין יעלו יהיה קפידא שלא ילינו דאפשר‬
‫עדין יקשה וכי האור דרזבח מקור‪ ,‬טהרה כמו שהקשה‬
‫אין איסור דלא ילין מחמת שפוסלן מלהקריב דהא‬
‫ר״ח על ההעלאה לבד ומד‪ ,‬ניחא ליה בתירוץ ר׳׳ז‬
‫לפוסלן' בשאר פסולין כגון להוציא ח ת לעזרה אף‬
‫שמשלה בהן האור‪ ,‬אלא דהוא משום דאיסורי אכילה‬
‫שאסור להפסיד קדשים ליכא איסור לאו ואף לטמא‬
‫שנאמרו בהפסולין לא נאמרו אלא כשהן באותה‬
‫הקדשים ליכא לאו לר׳ יוחנן במכות דף י״ר שקרא‬
‫הקדושה עצמה שהיו בעת שנפסלו אבל מזונתקדשו‬
‫בכל קדש לא תגע הוא אזהרה רק לתרומה ואיפסק‬
‫בקדושה היתירה דחידשה התורה בעליה על המזבח‬
‫כן ברמב״ם פי״ח מפסוה״מ הי׳׳ב‪ .‬וא״כ מה שנאמר‬
‫כדדריש מקרא בר״פ המזבח מקדש לא נאמרו‬
‫לאו על לא ילין אינו מצד הפסול מזה דמ׳׳ש משאר‬
‫האיסורין אף שנשארו בפיסולן‪ .‬אך בעליה ל מ­‬
‫פסולין אלא הוא קפידא בעלמא שלא להלין ולכן‬
‫על המזבח בלא משלה האור אף שג״כ נתקדעוו‬
‫אף שמשלה האור שעולין גם כשנפסלו וליכא הפסד‬
‫אבל הא רק על המזבח הן בקדושה היתירה דמזבח‬
‫קדשים נמי יש לומר דהקפידת חורה שלא ילין‬
‫ולא כשירדו דד‪,‬א ירדו לא יעלו‪ ,‬וא״כ ליכא המציאות‬
‫אותם‪.‬‬
‫שיסולק איסור האכילה דכשאוכלם אינם בהכרח‬
‫על המזבח אלא בפיו לכן מקשה דכי מזבח מקוה‬ ‫אבל אף אם נימא שהאיסור דלא ילין הוא‬
‫טהרה היא לסלק טומאד‪ .‬ופסול והקשה גם מסברא‬ ‫רק מחמת שפוסלן וכדמשמע מלשון הרמב״ם פ״א‬
‫אף שד‪,‬י״ל גם להקשות מהא דחזינן שאם ירדו‬ ‫מק׳׳פ שכתב המניח אימורין ולא הקטירן עד שלנו‬
‫לא יעלו‪ .‬אבל כשמשלה בהן האור דנשארה קדושה‬ ‫ונפסלו בלינד‪ ,‬ה״ז עובר בלא תעשה עיי״ש‪ ,‬נמי‬
‫היתירה של המזבח עליו אף לכשירד נסתלקו ממילא‬ ‫מסתבר שאינו משום שהפסיד הקדשים אלא על‬
‫שפט‬ ‫משה‬
‫משלה בהן האור גם כעזירדו אין לינה מועלת‪.‬‬
‫אבל יקשה לתגירסא רמי ליד‪ .‬ר׳ ספרא לרבא‬
‫דרבא הא סובר לינה מועלת בראשו של מזבח‪.‬‬
‫ולכן אמינא דבר חדש דכדי שלא יקשה מתרגום‬
‫אונקלוס שאמרו ע״פ ר״א ור׳ יהושע כדאיתא במגילד‪.‬‬
‫דף ג׳ על רבא דהא הוא תרגם בב׳ מקומות בפ׳‬
‫משפטים ובפ׳ כי תשא לא יביתון בר טטדבחא‬
‫עיץ ברש״י שם‪ .‬שרבא יחלק בין הלאו להפסול‬
‫דאף שנפסל גם בראשו של מזבח מ״מ איסור חלאו‬
‫ליכא בראשו של מזבח והתרגום איירי רק לענין‬
‫הלאו‪ .‬ועיין' ברמב״ן פ׳ תשא שמקזמע שסובר שרבא‬
‫פליג על התרגום אבל ודאי יש לומד לתוס׳ שיסברו‬
‫שרבא לא פליג כדמסתבר יוחד שלא יפלוג על תנאי‬
‫אלא יחלק כדבאדתי ומודה לענין הלאו‪ .‬וא״ב למה‬
‫שבארתי גם בידדו אם משלה בד‪,‬ן האוד לא יהיה‬
‫איסור הלאו וא״ב מקשה רב ספרא אף לרבא שפיר‬
‫דד‪,‬א א״א לאוקמי במשלה האור דא״ב לא יעבור‬
‫בלא ילין אף כשירדו אף שסובר דיפסלו בהלינה‪.‬‬
‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן ג א‬
‫בענין מצות עליה ברגלים אם צריך‬
‫לילך ברגלים דול(א‬
‫ז׳ אדר תשט״ו‪.‬‬
‫טע״ב ידידי הרב הגאון מוהר״ר שניאור זלמן‬
‫שניאודסאן שליט־׳א‪.‬‬
‫בד בר מצות עליה ברגל שמסתפק כתר״ד‪ ,‬אם צריך‬
‫לילך דוקא ברגלים מעיקר המצוד‪ ,‬או דק‬
‫מדין הר הבית משום ששם אסור לרכוב על בהמה‪.‬‬
‫וד‪,‬נה פשוט שעצם הדוליכה להעזדה אינו מהמצוה‬
‫אלא הוא הכשר מצוד‪ .‬משום שבלא הד‪.‬ליכד‪ ,‬לשם‬
‫לא יוכל להראות בעזרה והוא כמו עשיית סוכה‬
‫שעצם המצוה היא הישיבה בסוכר‪ ,‬והעשיה היא הכקזר‬
‫המצוה שבלא העשיר‪ .‬לא יוכל לישב בסוכה וכן‬
‫הוא ממש בהליכה לעזרה וממילא אין חלוק איך‬
‫ק ד שי ם‬ ‫אגרות‬
‫האיסורין שנעשו רק בהיותם בקדושה הקטנת דסתם‬
‫קדשים‪ .‬ולבן סובר הגט׳ דבשירד אבר הפיגול‬
‫מהמזבח אף אהר שמשלה האור שנסתלק איסור‬
‫הפיגול ולן עד שנעשה נותר שאיסור הנותר נעשה‬
‫בשהיה בבר בקדושה היתירה נאסר באיסור נותר‬
‫אף שהדיז בו שיעלו ול״ד לנותר קודם שהעלהו‬
‫על המזבח שנעשה האיסור כשהיה רק בקדושה‬
‫הקטנה שלא נאסר כשהיה בקדושה היתירה דמזבח‪.‬‬
‫ולפ״ז ודאי שייך לאסור בלא ילין כיון שלא מתבשר‬
‫כלל אף במשלה האוד‪.‬‬
‫וגם לתום׳ זבחים דף פ״ו אליבא דרש״י שמפרש‬
‫וכולן שפקעו מע״ג המזבח לא יעלו גם אפסולין‬
‫יש הלוק גם לדינא דהעלאה בין קודם לינה לאחר‬
‫שילין' לכל ג׳ התירוצים לתירוץ א׳ שקודם לינה‬
‫שהם כשרים אף כשפקעו אהר שנתעכלו יתהייב‬
‫להחזיר ואחר לינה לאהד שנתעכלו לא יחזיר‪.‬‬
‫ולתירוץ ב׳ לאחר לינה שנפסלו אין מחוייב להחזיר‬
‫וממילא כיץ שהוא יו״ט יהיה אסור וקודם לינה‬
‫יהיה מחוייב להחזיר‪ .‬ולתירוץ ג׳‬ ‫שהן כשרין‬
‫קודם לינה אף ביררו מאליהן יעלו ולאחר לינת‬
‫דק בהודידן יעלו ולא בירדו מאליהן‪ .‬אך אף‬
‫להרמב״ם שלא מחלק חלוקי התוס׳ אליבא דרש״י‬
‫עיץ במל״מ פ״ג מפסוה״מ ה״ט נמי שייך לאסור‬
‫בלא ילין כדלעיל ונמצא שהקשה הזכרץ יוסף שפיר‪.‬‬
‫ולתרץ קושיתו זו החמורה יש מקום לע״ד‬
‫לומר דהנה בזבחים דף פ״ז א״ר יוסף מאן לימא‬
‫לן דחצות בראש המזבח משוי להו עיכול דלמא כל‬
‫היכא דמשכחא לחו משויא להו עיכול וכן' איפסק‬
‫בגט׳ שם ונפרש טעמו שהוא דכיץ שמשלה בהן‬
‫האור נחשבו בכ״מ שנמצאים כמו שהן על המזבת‬
‫ולכן אם הגיעו למידת שרירי שנעשים עיכול בחצות‬
‫נעשים עיכול כל היכא דטשכחא להו‪ .‬אבל לפ״ז‬
‫גם קודם שנעשו שרידי יתחשבו כאלו הן ע״ג‬
‫המזבח דאין מקום לומר שהשרירי יעשה זה אלא‬
‫טשילת האור שבזה שייך למזבח יותר׳ )כדחזינן‬
‫מתירוץ א׳ רתום' אליבא דרש״י שהבאתי(‪ .‬ואף אם‬
‫בפסולין לא נימא כאלו הן ע״ג המזבח מ״מ בכשרין‬
‫ודאי יש לומר כן שהוא בטעם ר׳ יוסף‪ .‬ולכן למ״ד‬
‫שאין לינה מועלת בראשו של מזבח אפשר גם‬
‫בירדו מהמזבח אחר שמשלה כהן האור הוא כעל‬
‫המזבח שאין לינה מועלת לדידיה‪ .‬והסוגיא דכריתות‬
‫שסובר דנעשה נותר אף אתר שמשלה בהן האור‬
‫הוא כמ״ד דלינה מועלת בראשו של מזבח‪ .‬וא״ב‬
‫היה אפשר לומר דבפסחים שהקשה ר׳ ספרא הוא‬
‫למ״ד אין לינה מועלת בראשו של מזבח לכן אם‬
 ‫משה‬ ‫‪ p‬דש י ם‬ ‫אגרות‬ ‫שצ‬

‫היא שילכו ברגלים דוקא היה סגי רק בקרא אחד‬ ‫יבא לעזרה א□ ברגליו או ברכיבה על כתפי חברו‬
‫דמה לנו בעלי קבין ומה לנו חיגר וחולה כיון‬ ‫או גם ברכיבה על בהמה‪.‬‬
‫שפירוש המעוט הוא דכתיב רגלים שלמדנו מזה‬ ‫׳ודיוק כתר׳׳ה מלשון הגמ׳ בחגיגה דף ז׳ ר״י‬
‫שהמצוה היא שילכו ברגלים שממילא ידעינן דבל‬ ‫בר׳ יהודה אומר שלש רגלים בשנה נצטוו ישראל‬
‫מי שאינו יכול לילך ברגליו פטור דהא א׳׳א לו‬ ‫לעלות ברגל‪ ,‬שכיון שכבר אמר שלעז רגלים שהוא‬
‫לקיים המצוה‪ .‬אלא ודאי שאין שייך לפרש הקרא‬ ‫לכוונת החגים למה כפל עוד הפעם לומר ברגל‬
‫שמצריך שילכו ברגליהם דוקא מאחר שעצם ההליכר‪,‬‬
‫ש״מ שפירוש ברגל הוא שילכו ברגליהם דוקא ולא‬
‫אינה כלל מהמצור‪ ,‬אלא הוא הכשר מצור‪ ,‬משום‬
‫ברכיבה‪ .‬הנה אם נפרש כן היה משמע שרק לילך‬
‫שבלא ההליכר‪ ,‬לא יוכל לקיים מצות ראיה בעזרה‬ ‫ברגל דוקא נצטוו רק שלש רגלים בשנה אבל יש‬
‫ולכן אין שייך ע ‪ r‬דינים איך שילכו ויבואו לשם‪,‬‬
‫עוד שנצטוו לעלות אך שאז יכולין' גם לרכוב‬
‫ומוכרחין לפרש שהוא מעוט בעלמא על מי שאינם‬
‫והא שלא בשלש רגלים לא נצטוו כלל לעלות‪,‬‬
‫יכולין לילך ברגליהם ולכן אם היה נכתב קרא‬
‫ואם היתר‪ ,‬הכוונה לאשמעינן דצריכים לילך ברגל‬
‫אחד היינו ממעטין רק בעלי קבין שאין לו כלל‬
‫דוקא היח לו לומר שלש רגלים נצטוו ישראל‬
‫רגל והוצרך לקרא שני למעט גם מי שאינו יכול‬
‫לעלות ואין עולין אלא ברגל כמו שאמר על דינים‬
‫לילך ברגלים לבד וצריך לעוד משענת לבר מרגליו‬
‫האחרים וגם להביא קרא ע״ז כי אין זה דבר‬
‫כדפרש׳׳י והוא כמו מעוט חרש ואף באזנו אחת‬
‫פשוט שיאמר זה מסברא בלא קרא כי ודאי אין‬
‫דהוא מעוט בעלמא אף שלא חסר לו בקיום המצור‪,‬‬
‫לומר מסברא דבר כזה כיון שעצם ההליכה אינה‬
‫דראיה כלום ואף במצות הקהל לא חסר לו כלום‬
‫המצוד‪ ,‬אלא רק הכשר המצוה כדלעיל‪ .‬ולכן ברור‬
‫דהא יכול לשמוע ומ׳־מ נתמעטו‪.‬‬
‫בפירוש רגלים דר׳ יוסי בר׳ יהודה הוא שלש‬
‫זמנים נצטוו לעלות ברגל הוא בחג‪ ,‬ואף שמסיק‬
‫ויותר מזד‪ ,‬חזינא דר‪,‬גמ׳ בדף ג׳ הביא ראיה‬
‫דמפעמים נפקא בעלי קבין שפטורין מקרא דמה יפו‬ ‫כל חג בפרט‪ ,‬נקט רגלים וברגל לאשמעינן דעיקר‬
‫המצוה היא רק פעם אחד וביום ראשון ורק מי‬
‫פעמיך בנעלים ופרש׳׳י אלמא בבעלי מנעלים שייכי‬
‫פעמים עיי׳׳ש‪ ,‬שזה ודאי שליכא קפידא שילכו‬ ‫שלא חג יש לו תשלומיו כל שבעה ולא שצריך‬
‫במנעלים אף עד הר הבית ובהר הכית היה אסור‬ ‫בכל יום מפסח וסוכות להראות בעזרה‪ .‬וזהו שלש‬
‫ואיך שייך למעט לפוטרם מחמת שבעלי קבין אין‬ ‫רגלים שרק שלש פעמים נצטוו וברגל שרק ביום‬
‫יכולין לילך במנעלים אלא ודאי שהוא רק מעוט‬ ‫הראשון שהוא העיקר והתחלת החג ובשבועות רק‬
‫בעלמא לאלו שמשונין מסתם בנ׳׳א שאינם יכולין‬ ‫יום ראשון לבד הוא החג הוא עיקר המצוה ושאר‬
‫לילך במנעלים אף שאין זה קפידא בהפצוה‪ .‬איברא‬ ‫היפים לתשלומין וסובר כר׳ יוחנן דכולן תשלומין‬
‫דעתה שנתמעטו מקרא דרגלים גם חיגר וחולד‪,‬‬ ‫דראקזון בדף ם׳‪ .‬ור׳ אושעיא שסובר תשלומין זה‬
‫וכל שאינו יכול לילך ברגליו הוי גם מעוט דבעלי‬ ‫לזה יפרש ברגל שהשלש פעמים נצטוו בימים של‬
‫קבין מאותו הטעם עצמו דאינו יכול לילך ברגליו‪.‬‬ ‫החג ולא בימי החול דר‪.‬וא בכל שבעת ימי הפסח‬
‫וכן נמי ברור דאפילו היה כתוב רק קרא דרגלים‬ ‫ביום אחד מהם ובשמונת ימי החג ביום אחד מהם‬
‫לבר נמי היינו ממעטין רק בעלי קבין‪ .‬וראיה מהא‬ ‫ובשבועות רק יום אחד וממעט השקוה ימים דאחר‬
‫דלא סגי בקרא דדגלים לבד והטעם משום דמקרא‬ ‫שבועות שהם רק תשלומין ולא חיוב מצד עצמן‬
‫אחד יש למעט רק בעלי קבין שאין לו כלל רגל‬ ‫וחיגר בשבועות ונתפשט למחר פטור כדכתבו התום׳‬
‫בדף ם׳ דאף לר׳ אושעיא לא מסתבר בשבועות‬
‫כדלעיל‪ .‬ומה שאמר ואומר פעמיך בנעלים הוא‬
‫למימר תשלומין זה לזד‪.,‬‬
‫טעם על מה שר‪,‬מעוט דבעלי קבין עתר‪ ,‬שנכתבו‬
‫שניהם דרשינן מפעמים למעט בעלי קבין ומרגלים‬ ‫וכן אין להוכיח ממה שנתמעטו אלו שאיו יכולין‬
‫חיגר וחולה‪ ,‬שלכאורה הא קרא דרגלים קודם והי׳׳ל‬ ‫ללכת ברגליד‪,‬ם שפטורים מהראיה דר‪,‬וא משום שצריך‬
‫למעט בעלי קבין מקרא ראשון שיותר ראוי למעטם‬ ‫לילך דוקא ברגלים‪ ,‬דהא אדרבה יש להוכיח ראם‬
‫ומפעמים חיגר וחולה וע״ז תירץ משום דפעמים‬ ‫צריך לילך ברגלים דוקא לא היה צריך לשני‬
‫משמע בבעלי מנעלים ומצאתי שמפרש ‪ p‬גם בטורי‬ ‫מעוטים דקראי רגלים ופעמים שמפעמים הוא מעוט‬
‫אבן‪ .‬עכ״פ אם היד‪ ,‬כתוב רק פעמים לבד דמי‬ ‫לבעלי קבין ומרגלים הוא מעוט לחיגר וחולה וכדומה‬
‫שאינו יכול לילך ברגליו היה חייב‪ ,‬שלא היה‬ ‫שאין יכולין לילך ברגליהם כדאיתא בדף ג׳ ובדף‬
‫הטעם בבעלי קבין שהיו פטורין משום דאין יכולין‬ ‫ד׳ ועיי׳׳ש ברש׳׳י ואם גדר המעוט הוא משום שהמצור‪,‬‬
 ‫שצא‬ ‫מש ה‬ ‫? ד שי ם‬ ‫אגרות‬
‫שניתוסף עוד פטור לקטן יותר מצד קטנותו אינו‬ ‫לילך ברגליד‪,‬ם משמע שהיינו מפרשים טעם ד‪,‬מעוט‬
‫פוטרו כיון דבשביל חינוך הוא ששייך בו גם כשהוא‬ ‫מר‪ ,‬שע״י זה שנהתך רגלו משונה מסתם בנ״א‬
‫בקזני הפטורים מאחד שיתפתח מקמי גדלותו מה‬ ‫בזה שאינו יכול לילך במנעלים‪ ,‬משום דבזה שמשונה‬
‫לנו אם הוא רק בפטור אחד דקטנות או גם בשני‬ ‫שהוא בעל מום אינו כלום דהא שאר בע״מ חייביו‬
‫פטודין דקטנות וסומא‪ ,‬אבל הוא רק כשליכא שינוי‬ ‫בראיה‪ .‬אלמא דשייך למעט אף שאץ' קפידא בהמצוה‪.‬‬
‫באופן ביאתו לשם מכפי שעושין גדולים דהוא‬ ‫ולת גם מר‪ ,‬שנתמעטו עתה חיגר וחולה וכל מי‬
‫כשהולך ברגליו דכן עושין גדולים שכן צריך להתחנך‬ ‫שאינו יכול לילך ברגליו הוא אף שאיז הליכה‬
‫לעשות בגדלותו אבל בקטן שאינו יכול לילד אלא‬ ‫ברגל שייך בעצם המצוה‪.‬‬
‫לרכובעל הכתף שהוא שונוי באופן ביאתו לשם‬
‫והנה לכאורה יש קועזיא גדולה בהא דסברי‬
‫שאין עושין כן גדולים לא חייבוהו לחנכו אף‬
‫ב״ש בקטז שיכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות‬
‫שבעצם המצוד‪ ,‬שהוא בד‪,‬דאיר‪ ,‬בעזרה לאהד שיבא‬
‫מירושלים להד הבית חייב אביו להביאו אף שאינו‬
‫לשם ליכא שינוי והיה שייך לחייבו‪ ,‬מאחד דעכ״ס‬
‫יכול לעלות ברגליו והא בבעיא דדשב״ל בדף ו׳‬
‫ליכא מציאות חיוב בגדול כה״ג‪ .‬וניחא פה שב״ד‪,‬‬
‫בקטן היגד לב״ש ביכול להתפשט מקמי גידולו‬
‫מודים בקטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות‬
‫פשיט אביי דבל היכא דגדול פטור מדאורייתא קטן‬
‫חייב אף שבגדול כד‪,‬״ג פטור דד‪,‬א נתמעט זקן אף‬
‫נמי פטור‪ ,‬א״ב איך מחייבי באינו יכול לילד מצד‬
‫שיכול לילד באחיזה ובמשענת אחרת לבד מרגליו‬
‫קטנותו עכ״פ הא אם היה בגדול כד‪,‬״ג מחמת חולשתו‬
‫ועיין בטורי אבן שהקשה זד‪ ,‬ודחקמאד בדברים‬
‫נמי היה פטור דזהו פטור דחולה ואם מחמת דכשיגדל‬
‫וסברות בעלמא שאינם נכונים‪ .‬אבל לפ׳׳ז ניחא‬
‫לא יהיה בו חסרון זה הא גם בהיגד קטן איירי‬
‫דאחיזד‪ ,‬בקטן בידו של אביו אינו שינוי אף באופן‬
‫שיתפשט מקמי גדלותו שלא יהיה בו כשיגדל חסרון‬
‫ביאתו לשם דאף קטנים שיכולין לילד לבדם כגדולים‬
‫זה‪ .‬וצריך לומד דמה שפטור חיגר וחולה ואינו‬
‫בלא אחיזה נמי דרכם לאחוז בידו של אביהם ולכן‬
‫יכול לילך ברגליו‪ ,‬אינו משום שהוא קפידא בהמצוד‪,‬‬
‫אף כשלא יכול לילך בלא אחיזה אינו שינוי מדדך‬
‫שילכו בדגליהם שלכן כיון שאין יטלין לקיים‬
‫הקטנים שיכולים לילך‪ ,‬וזד‪ ,‬ודאי שמה שדרך קטנים‬
‫המצוה כתקונה פטרתם התודד״ אלא דההליכד‪ ,‬אינה‬
‫לאחת בשיכולים לילך אינו נחשב שינוי מגדולים‬
‫מהמצוד‪ ,‬והפטור הוא מעוט בעלמא משום דמשונים‬
‫כיון שלא מצד צורך ההליכה עושין■ זה אלא מצד‬
‫משאר בנ״א בהלוכם ולכן' שייך זה דק בגדול בכל‬
‫שכרוכים לאביהם וממילא לא הוי שינוי גם לקטנים‬
‫אופן שאינו יכול לילך הוא משונה שהוא בכלל‬
‫שצדיכין לזה‪.‬‬
‫המעוט אבל קטן שאינו יכול לילך מצד קטנותו‬
‫עכ״פ שמעינן אף מב״ה וכ״ש מב״ש שהפטור‬ ‫שכן הוא דדך כל הקטנים כמותו ואינו משונה בזה‬
‫באינם יכולים לילך ברגליד‪,‬ם אינו מצד שד‪,‬ליכד‪,‬‬ ‫משאר קטנים אינו שייד בכלל מעוט זד‪ ,‬ולכן מחייבי‬
‫ברגלים הוא קפידא בהמצוה אלא מעוט בעלמא‬ ‫ב״ש‪ ,‬ורק בקטן היגד אף בזמן שאף אם לא היה‬
‫לאלו שמשונים משאר בנ״א בהלוכם כדבאדתי‪.‬‬ ‫היגד לא היה יכול לילך מצד קטנותו שנמצא שאינו‬
‫משונה‪ ,‬כיון שעכ״פ גם אם היה גדול לא היה יכול‬
‫ובדבר השעור מירושלים להד הבית לכאורה‬
‫היה אפשר לפרש ממקום האחרון שסמוך להר הבית‬ ‫לילך מצד חיגדותו שד‪,‬יד‪ ,‬אז משונה פשיט אביי‬
‫דאף שבקטן לא ניכר השינוי מחמת חיגרותו אין‬
‫שהוא סוף המקום שדרים ולנים שם בנ״א כדכתב‬
‫כתר״ה‪ ,‬אבל יותר היה מסתבר שהוא לכל אחד‬ ‫לחייבו יותר מבגדול‪.‬‬
‫ממקומו שלן שם עם הקטן שלו ביון דמשם הא‬ ‫וב״ד‪ ,‬סכרי דאף שטעם הפטור שאיכא במעוט‬
‫צריך להוליכו דעד מקום הלינה הביאתו אמו דמחייבא‬ ‫הקרא דגדול חיגר ליכא בקטן שאינו יכול לילד‬
‫בשמחה כדאיתא בדף ו׳ ועל יותר ממקום הלינה‬ ‫מצד קטנותו דאינו משונה משאר קטנים דכותיה‬
‫שבירושלים לא תוליכהו אמו דבשביל השמחה שבאת‬ ‫מ״מ כיון שרק מדרבנן הוא לא חייבו בו כשאינו‬
‫אמו הוא בכל מקום מירושלים‪ .‬ולכן סתם מירושלים‬ ‫יכול לילך מאחד שליכא מציאות כה״ג לגדול שאינו‬
‫שהוא מכל מקום שלן שם הקטן‪ .‬אבל בירושלמי‬ ‫יכול לילך שחייב‪ ,‬אף שאין' בו טעם הפטור דבגדול‬
‫פ״א דחגיגה ה״א בעי מאיכן את מודד מן' החומה‬ ‫כדפרש״י במתני׳ הראוי לעלות ברגליו חייב הכתוב‬
‫או מן הבתים ופשיט תני שמואל מן השילוח ושילוח‬ ‫וכיון דגדול פטור מה״ת קטן לאו בר חינוך הוא‪,‬‬
‫היד‪ ,‬באמצע המדינה ולא מבואר הטעם לא בצדדי‬ ‫ואף לדשב״ל בצד הבעיא דקטן טומא לב״ה חייב‬
‫הבעיא ולא בהפשיטות וצ״ע‪ ,‬ואולי סובר שעשו‬ ‫ביכול לד‪,‬תפתח אף שגדול פטור הוא משום דמה‬
 ‫מ ש ה‬ ‫‪p‬רשים‬ ‫אגרות‬ ‫שצג‬

‫בר׳ יהורד‪ ,‬רכיון דעכ״פ היו הרבה אנשים שהוצרכו‬ ‫רבר קבוע לכל שיהיה מאמצע ירושלים והמפרשים‬
‫לתקן מנעליהם בחוה״ט משום ראף שהיו מעוט‬ ‫לא פירשו בזה כלום‪ .‬והרמב״ם סתם כלשון המשנה‬
‫מהעולים לרגל היו עם רב וממילא קיל לענין‬ ‫מירושלים להר הבית בפ״ב מהגיגר‪ .‬ה״ג יעיץ בשירי‬
‫ארבעה עשר שרשאין לעשות אף מנעלים הרשים‬ ‫קרבן שעמר בזה‪ ,‬ומת שכתב ראפשר רהרמב־׳ם סובר‬
‫לצורך המוער ורבנין אמרין רכיץ שעכ״פ אלו שהוצרכו‬ ‫רלפסה מרמינן ליה שהוא סמוך לאסקופת העזרה‬
‫לתקן מנעליהם בחוה״מ היו מעוט העולין משום‬ ‫לא נכון כלל ראין שייך לרין ררד רחוקה כלל‪,‬‬
‫שרובן בבהמה היו עולין נחשב זה כלא שכיהי‬ ‫וגם מנא ליה להרמב״ם זה להכריע מעצמו רלא‬
‫אף לתקן ולא נחשב לרוב ישראל שאיכא קולא‬ ‫כירושלמי‪.‬‬
‫בחוה״מ לענין מלאכה ררצענין יותר ממלאכות אחרות‬
‫והנכון לע־׳ר רסובר רליכא בזה שעור אלא כל‬
‫ב״כ לכן אין להקל מחמת זד‪ .‬בארבעה עשר‪ .‬ואפשר‬
‫אחר ממקום שלן עם הקטן רער התם הביאתו אמו‬
‫שגם לירתזולמי יש למילף לענין תקון המנעלים‬
‫ומשם צריך האב ליקהנו שילך עמו לעזרה כרבארתי‬
‫ביון שעכ״פ היו הרבה מתקנין אבל כיון שאינו‬
‫שזה היה מסתבר ולכן סתם מירושלים להר הבית‬
‫ניכר כ״כ משום שלא היו הרוב אין למילף מזר‪,‬‬
‫שהוא במפורש ממקום שלן‪ .‬משום שהרמב״ם סובר‬
‫להקל גם תחלת מלאכד‪ ,‬ולא פליגי הירושלמי והבבלי‬
‫רר׳ וירא רבגמ׳ ריח שמקשה ער הכא מאן אתייה‬
‫בזה‪.‬‬
‫ואביי שהשיב עד הכא רמחייבא אמיה בשמחת‬
‫וקצת מוברח זה רהא נזירין ומצורעין שמגלחין‬ ‫אייתיתיה אמיה מכאן ואילך אם יכול לעלות ולאחוז‬
‫במוער ואף אם נצרף כל המותרין לגלח במועד‬ ‫בידו של אביו מירושלים להר הבית חייב ואם לאו‬
‫בהבא ממדינת הים ויוצא מבית האסורין וכן המותרין‬ ‫פטור פליג אירושלמי רנותן שעור רהא האם לא‬
‫לכבס במועד הוא וראי מעוט קטן טובא ולא שכיהי‬ ‫הביאתו יותר ממקום הלינה וא״ב הוא בכלל מכאן‬
‫כלל יותר מעניים העולים לרגל שאף שהיו המעוט‬ ‫ואילך שמעום צריך שהקטן יכול לאחוז בידו של‬
‫היו וראי עם רב וכיון שלא מחשבי רבנין בשביל‬ ‫אביו ולעלות להר הביו ‪J‬‬
‫הקולא להמעוט רעניים שהן מרובין לר‪,‬תיר בשביל‬
‫זה בארבעה עשר איך מתירין' ספרים וכובסין בשביל‬ ‫ומה שתקשה בתר״ר‪ .‬על הרמב״ם פ״ב מחגיגה‬
‫מעוט היותר קטן טובא אלא משמע דד‪,‬תם למדין‬ ‫ה־־א שרורש למעט היגר וחולה מבעלתך לראות‬
‫אותה המלאכה עצמה לכן למדין אף מקולא שמקילין‬ ‫מי שיכול לעלות ברגליו‪ ,‬וכי כל עליה היא רוקא‬
‫למעוט אף שהוא קטן טובא אבל מנעלים שהוא‬ ‫רגלית היא וראי קחנויא‪ ,‬אף שאין ע״ז ראיה מועיל‬
‫ללמד תהלת מלאכר‪ ,‬מסוף מלאכד‪ ,‬אין למדין מזוביל‬ ‫עמו רכב ופרשים‪ ,‬כי רכב הוא שם על הבהמות‬
‫שמקילין למעוט אף שהן עם רב‪ .‬וצריכים הירושלמי‬ ‫שרוכבין עליהם עיין בדש״י בשלח על הפסוק רכב‬
‫והבבלי תרוייהו לשני הדברים שהיו מעוט ושהוא‬ ‫בחור ולא על האנשים הרוכבים עליתם‪ ,‬אבל בלא ראי׳‬
‫תחלת מלאכה מסוף מלאכה‪.‬‬ ‫היא קושיא שאין' שום משמעות לעליה שהוא ברגל‬
‫רוקא‪ .‬וביותר קשר‪ .‬הא ר‪.‬גמ׳ רריש מרגלים ולא‬
‫והנה דין דרכיבה בהר הבית אסורה לא ראיתי‬ ‫מבעלתך לראות ומנא ליה לדרוש מעצמו מקרא אחר‬
‫מפורש רק מסברא יש לאסור מהא רמצינו בב״מ‬ ‫ולא אמר כדרשת ר‪,‬גמ׳ וכיפי׳ בעצמו בפי׳ המקונה‬
‫רף ט׳ דאין זה צניעות לרכוב ע־׳ג בהמה רפרש״י‬ ‫וצע״ג‪.‬‬
‫בטעם אדם בינוני שלא קנה ברכיבה באמר לו קני‬
‫כדרך שבנ״א קונים מטעם רא׳׳ר כד‪,‬נא שאין דרכן‬ ‫והמחלוקת בירושלמי פסחים פ״ד ה״ז לא מסתבר‬
‫של בנ״א ליבוב בעיר שר‪,‬וא משום צניעותא וממילא‬ ‫שיהיה המחלוקת אם רוב עולי רגלים היו רוכבים‬
‫בהר הבית גם לארם חשוב יש לאסור‪ .‬אבל א״כ‬ ‫או הולכים ברגלים אלא דלכו״ע הרוב היו רוכבין‬
‫היה אפשר להתיר לישב בקרון שבהמה מוליבר‪,‬‬ ‫מטעם שפי׳ בקה׳׳ע רהא מי שאין לו קרקע פטור‬
‫ואולי גם זה אינו ררך צניעות משום שהוא דרך‬ ‫מן הראיה ומי שיש לו קרקע הא מוכרח שיהיה‬
‫גאור‪ .,‬וקצת ראיהיש מפ״ג רבכורים מ־׳ר שתנן‬ ‫לו בהמה לחרוש בה עיין בשבת דף קי׳׳ה דקרא‬
‫הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל הסל‬ ‫ר׳ יוסי לשורו שדו מטעם שד‪.‬וא עיקר של שרה‬
‫על כתפו וכן איפסק ברמבים פ״ג מבכורים הי״ב‬ ‫כרפרש״י‪ ,‬אך היו גם מעוט שלא היה להם בהמות‬
‫וסוף פ־׳ד‪ ,‬ואם היה מותר להביא לשם בד‪,‬מר‪ ,‬קשורה‬ ‫והיו שואלין בהמה מאחרים לחרוש שדותיהם או‬
‫בקרון מ״ט נטלו כשהגיעו לר‪,‬ר הבית והיה להו‬ ‫שהיו בני בית מרובים שלא היה אפשר להם לרכוב‬
‫להוליך בקרון ער סמוך לעזרה ושם יטלו על בתפם‪.‬‬ ‫על בהמה אחת או שתים שד‪.‬יו להם‪ .‬וסובר ר׳ יוסי‬
‫שצג‬ ‫משה‬ ‫ק ד שי ם‬
‫כגון שמחוייב חטאת ואשם בלא זד‪ ,‬נאמן כיון שאין‬
‫לו ריוח ובאופן שיש לו ריוח כגון שיש בו מום‬
‫עובר לזמן ארוך ואין יכול לשוחטו לא במקדש‬
‫ולא במדינה הרי יכול לשאול ויפריש אחר תמים‪.‬‬
‫אבל במעשר בהמה אף אחר שישאל ויצא לחולין‬
‫הרי יתחייב עכ״פ להפריש שנית ויצא עוד הפעם‬
‫תמים ומה ירויה מזה‪ ,‬ונמצא דבעצה דשאלה לא‬
‫יוכל לעשות בהיתר והיה לן לחשדו שיעשה באיסור‬
‫ולת הוכרח לומר שהיה לו עצה אחרת דאי בעי‬
‫שדי ביה מומאבכוליה עדריה‪ .‬ואף אם יש בו‬
‫מום עובר לזמן ארוך שעתה יהיה לו תועלת קטן‬
‫בשאלת כשיצא אחר תמים מ״מ אינו כמו אם יאמר‬
‫שהוא מום קבוע שלא יצטרך להקדיש שוב וגם‬
‫שאפשר שגם בפעם שני יצא הראשון שהוא במום‬
‫עובר וטוב לו יותר לשקר לומר שהוא מום קבוע‬
‫ולכן אמר טעם דאי בעי שדי מומא‪.‬‬
‫ואדרבה לכאורד‪ ,‬יש דאיה משם דיכול לשאול‪.‬‬
‫דהא עתה לא יכול למישדי מומא וכוונת הגמ׳ שהיה‬
‫יכול מתחלה למישדי מומא כדפרש״י וא׳׳ב יש לחוש‬
‫שמא עתד‪ ,‬נחשד שכבר אין לו עצה זו וכמו שבקדשים‬
‫הוצרך לומר דאי בעי מיתשיל ולא אמר דאי בעי‬
‫משה פיינשטיין‬
‫לא הקדיש מעיקרא‪ ,‬משום דבעינן שעתה יהיה‬
‫לו עצה מטעם דאולי אחר שהקדיש נחשד וזה יש‬
‫לחוש גם במעשר‪ .‬ולכן צריך לומר לכאורה דגם‬
‫במעשר הוא מטעם דאי בעי מיתשיל אבל זד‪ ,‬לבד‬
‫אינו עצה במעשר דשמא יצא תמים או יצא הראשון‬
‫הוסיף דאחר שישאל ישדי מומא בכוליה עדריה‬
‫ואח״ב יפריש דודאי יצא בע״מ‪ .‬וא״כ ראיה דיכול‬
‫לשאול במע׳׳ב‪.‬‬
‫אך יש לדחות דאולי כיון שלא היה נחשד‬
‫מתחלה לא חיישינן שמא אח״כ נתחרט ולכן סגי‬
‫בעצה שהיה יכול לעשות מעיקרא‪ .‬ומה שבד‪,‬קדש‬
‫לא אמר טעם שאי בעי לא הקדיש משום דאיירי‬
‫אף בחטאת ואשם שמחוייב להקדיש ועתה נעשה‬
‫בו מום עובר לזמן' ארוך דסתמא קתני ורואה את‬
‫קדשיו ולכן הוכרח לומר שיש לו עצה בשאלה ולא‬
‫משום דבעי שיהיה לו עתה עצה‪ .‬ות צריך לומר‬
‫לפרש״י דכתב בפירוש אי הוה בעי מעיקרא‪ .‬אך‬
‫יקשה מה שפי׳ אם יש לו שלמים והא בשלמים‬
‫לא צריך לטעם שאלה דהא אי בעי לא הקדיש‬
‫מעיקרא וצריך לומר שלא דק בזה וגם אולי כוונתו‬
‫לשלמי חובה כגת שלמי חגיגה‪.‬‬
‫]ולפ״ז נסתלק תירוץ מהרי׳׳ט אלגזי על שד‪,‬שמיט‬
‫הרמב׳׳ם ד‪,‬א דרואה את קדשיו משום דסובר דלא‬
‫אמרינן מיגו דשאלה בד‪,‬קדש דעכ״פ הי״ל לכתוב‬
‫אגרות‬
‫ול״ד למד‪ ,‬שאף לעבדו וקרובו אינו יכול ליתן בהר‬
‫הבית כדאיתא בתוספתא ספ״ב דבכורים ואיפסק‬
‫ברמב״ם שם דד‪,‬תם הטעם שאין שררות לפני הקב״ה‬
‫ולכן כיון שאדם צריך לנושאו מוכרח לישאם בעצמו‬
‫אבל אם היו רשאים בבהמה שאין שייך טעם זה‬
‫מי׳ט היה צריך לישאם בעצמו גם בהר הבית דמצד‬
‫שצריך ליתן מידו ליד הכד‪,‬ן מקרא חלקה הטנא‬
‫מידך שאיתא בירושלמי היה סגי לזה בעזרה לבד‬
‫אלא משמע שאסור להביא שם בד‪,‬מה אף בקרון להביא‬
‫סירות וא״ב כ״ש שלהבאת אדם אסור‪ .‬אבל ראיה‬
‫ברורה ליכא דאולי רק משום כבוד מצות הבכורים‬
‫הלכו ברגליהם ולא משום איסורא‪ .‬וא״ב אולי סובר‬
‫הר״א אבן עזרא שליכא איסור ממש מלרכוב ע״ג‬
‫בהמה ולישב בקרון בהר הבית אבל אין זה דרך כבוד‬
‫ולכן ודאי היו רובן מהדרין לילך ברגליהם בהר הבית‬
‫מיראת וכבוד המקדש אבל כיון שאינו איסור ממש‬
‫אפשר היו מועטים שרכבו וישבו בקרון גם בהר‬
‫הבית עד העזדה ולכן פי׳ שרובם רגלים הם וקאי‬
‫בהר הבית ומתורץ קושית כתר״ד‪ ,‬החמורה עליו‪.‬‬
‫והנני ידידו‪,‬‬
‫סינון כב‬
‫באם יש שאלה במעשר בהמה‬
‫י״ח טבת תרצ״ג‪ ,‬ליובאן‪.‬‬
‫מע׳׳ב ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר״ד חיים‬
‫הכהן כץ שליט׳׳א הגאב״ד מסטיסלאוו‪.‬‬
‫מ ה שכתב ידידי שיש שמביאין ראיה דאין שאלה‬
‫במעשד בד‪,‬מד‪ ,‬מהא דבבכודות דף ל״א אמר‬
‫בטעם דרואה את קדשיו דאי בעי מיתשיל עלייהו‬
‫ובמה שרואה את מעשרותיו דאיבעי שדי ביה מומא‬
‫בכוליה עדריה ולא פגי ליה בטעם הראשון בקדשיו‪,‬‬
‫הנד‪ ,‬תמיהני דאין משם אף ריח ראיה דהא התם‬
‫אמר שאינו חשוד במומי קדשיו ומעשרותיו אף‬
‫שחשוד בבכור משום דמה לו לשקר הדי יכול‬
‫לעשות בד‪,‬יתר וא״ב הניחא בקדשים שאם ישאל‬
‫עלייד‪,‬ו לא יצטרך שוב לד‪,‬קדיש ובאם חייב להקדיש‬
 ‫מ ש ה‬ ‫ח ד שי ם‬ ‫אגרות‬ ‫שצד‬

‫משל דסומכום למה״ד לאדם שהביא כפרתו בין‬ ‫דדואה את קדשיו בנדדים ונדבות דיש לו מיגו‬
‫השמשות ספק מבעוד יום נתכפר לו ספק משחשכה‬ ‫דלא הקדיש והוא עוד עדיף ממינו דשדי ביה טומא‬
‫שאין מביא אשם תלוי‪ ,‬ולכן בידעו שטעו והזדו בהן‬ ‫במע״ב כדבאדתי‪ .‬או אולי סמיך בזה על תא דכתב‬
‫פוטר להעושה על פיהן משום דלא ידע שהזדו‬ ‫במע״ב[‪.‬‬
‫מאשם תלוי‪ ,‬ול״מ למ״ד ב״ד מביאין דלא אפדסמא‬
‫ולפ ‪ r‬יש קצת דאיה מדש״י דאי! שאלה במע״ב‬
‫מלתא אלא אפילו למ״ד צבור מביאין דטפדסמא‬
‫מזה שלא מפדש דיש לו עתה המיגו אכל אפשד‬
‫מלתא והוו אמדין ליה דהכא כספק מבעו״י ספק‬
‫משום שסובד שיותד אינו צריך‪ .‬אך לע״ד יש דאיה‬
‫משחשכה אי שאיל לא אשכח אינש דטשייליה שתמוה‬
‫גדולה שאין שאלה דהא הקשו ב״ש לב״ה בנזיד‬
‫הא משם לא נוכל לידע זה ואדרבה תא בספק‬
‫דף ל״א מקדא לתשיעי עקוידי ולאחד עשד עשידי‬
‫עשה מלאכה בשבת ביה״ש חייב אשם תלוי ולהיפוך‬
‫שהוא מקודש בטעות והשיבו ב״ה מהא שעל השמיני‬
‫אם נזדמן ספק אחד בכפדתו שהביא נמי פטור‬
‫אין מועיל טעותו אלא כתוב שקידש העשידי הוא‬
‫מאשם תלוי וא״כ אין הטעם שם מהמת דלא יכול‬
‫קידש התשיעי והאחד עשד והא עדין יקשה הא‬
‫לידע אלא מהמת שספק נתכפר אין שייך לאשם‬
‫עעזידי יש בו שאלה אף שהכתוב קידשו ומ״ש‬
‫תלוי ומאי שייך לכאן והיא קושיא גדולה‪ .‬והנה‬
‫תשיעי ואחד עשד שאין מועיל בהם טעות ושאלה‬
‫גם דברי ד׳ אלעזד שמחייב באשם תלוי שא״ד‬
‫מהמת שהכתוב קידשו ומאי ניחא להו בתידוצם‬
‫זירא משל למה״ד לאדם שאכל ספק חלב ספק שומן‬
‫והוכחתם מזה שלא מועיל על שמיני והיה להו‬
‫ונודע לו שמביא אשם ול״מ למ״ד צבור מייתי‬
‫לומד שדרשת הכתוב שקדוש תשיעי ואחד עשד‬
‫דמפדסמא מלתא אלא אפילו למ״דב״ד מביאין‬
‫הוא דוקא כשקדאם עשידי בכוונה ואם א׳׳א לומד‬
‫דלא מפרסטא מלתא אי הוד‪ .‬שאיל הוו אמרין ליה‬
‫כן מהמת שכך נאמדה ההלכה בטעה הי״ל דק‬
‫תמוה הא א״ב היה ליה להביא חטאת דהא אי‬
‫לתדץ שהוא גזה״ב בתשיעי ואחד עשד שקדושים‬
‫שאיל היה יודע שהוא חלב ודאי ואיזה שייכות‬
‫בטעות ואין בהן שאלה וג״ז אינו תידוץ דט״ט‬
‫אשם תלוי לכאן מטעם זוק‬
‫לא ניליף‪ .‬אבל טעם שאמדו כתוב שקידש העשירי‬
‫והנכון לע״ד דהנד‪ ,‬בשבת דף צ״ג גדים רש״י‬ ‫הוא קידעו התשיעי והאחד עשר הוא סותר תירוצם‬
‫וד״ש לטעמיה דאמד יחיד שעשה בהודאת ב״ד‬ ‫ולבז* מוכדהין לומד דגם עזזזידי אין בו שאלה משום‬
‫חייב ור‪.‬קשו בתום׳ דד‪.‬א אדרבה תנן בהדיא בהודיות‬ ‫שהכתוב קידשו אף שלא דיבר כלום דעשידי מאליו‬
‫דף ג׳ הודו ב׳־ד וחזרו בהן והלך ועשה על פיהם‬ ‫קדש והיא ראיה מוכרחת‪ .‬וזה שנחשב נדוד לעני!‬
‫ר״ש פוטר‪ .‬ועיין בדשב״א ובדיטב״א שתירצו קצת‬ ‫התפסה הוא משום דעכ״פ נעשה במעשה אדם והתרה‬
‫אבל הקשו דעכ״פ ראיה ליכא ואיך אמר לטעמיה‬ ‫אין מועיל משום דדק דבור יש להתיר ולא טעשו^‬
‫ולכן גרפי שד״ש פובד שלא צריך קדא משום דאנום‬ ‫והפרשת תרומות ומעשרות והלה לא נחשב מעשה‬
‫הוא אבל דברי דש׳׳י תמוד‪.‬ין מאד‪.‬‬ ‫משום דבהפרשה לא נעשה תו״מ והלה בלא קריאת‬
‫וצריך לומד בזד‪ ,‬דהא טעם ט׳׳ד דיחיד שעשה‬ ‫שם והוא ברור לע״ד‪ .‬ידידו‪,‬‬
‫בהודאת ב״ד פטור הוא מטעם אנום כדאיתא ברש״י‬
‫משה פיינשטיין‬
‫ותום׳ ורשב׳׳א וריטב״א בשם הגאונים וזה ודאי‬
‫שבחזדו והביאו כפרתן אינו אנום כ׳־כ כיון דד‪,‬יה‬
‫יכול לשאול דמטעם זד‪ ,‬מחייב ר׳־מ אף שפובד‬
‫רבהודאת ב׳־ד פטור וא״כ ט״ט פוטר ד״קו‪ .‬ויש‬
‫לפרש בב׳ דרכים א( דכןון דהורו ב׳־ד ועשו רוב‬ ‫סימן ‪9‬ג‬
‫הקהל נדמזב כהיתר גמור להעושה כיון שד‪,‬ודו ב׳׳ד‬
‫בסוגיא דהוריות משל דסומכום ור׳‬
‫הגדול שאין להרהר אחריהם ונתקבלד‪ ,‬הודאתם‬
‫למעשה ברוב הצבור‪ .‬ולה אף שחזרו בהן כל זמן‬ ‫אלעזר התמוה מאד‬
‫שלא ידע העושה נחשב לו כהיתר‪ ,‬ואין לחייבו‬
‫כ״ט אדר תדצ״ג‪ ,‬ליובאן‪.‬‬
‫אף שאינו אנום דד‪,‬א היה יכול לשאול משום דדווא‬
‫טע״כ ידידי הרב הגאון המפורםם מהד״ד שמעץ‬
‫כלא חטא כלל‪ .‬וזוזו טעמא דר׳ יהודד‪ .‬אמד רב‬
‫טדעבניק שליט״א‪.‬‬
‫בלישנא ב׳ אליבא דד״ש רכל הוראד‪ ,‬שיצאד‪ ,‬ברוב‬
‫צבור יחיד העועוד‪ ,‬אותר‪ ,‬פטור‪ ,‬משום שנחפזב היתר‬ ‫בד בר קושית ידידי בהוריות דף ד׳ אמד ד׳ יוסי‬
‫לד‪,‬עח!זד‪ ,‬וזד‪ ,‬לא הוה אלא כשיצאד‪ .‬ברוב צבור‬ ‫בד אבין ואיתיטא ד׳ יוסי בד זבידא‬
‫שצה‬ ‫מש ה‬
‫לא יביאו פר פטור בשהוא במדינה אתרת או בנבהל‬
‫לצאת מכלום וכשהוא עם ב׳׳ד במדינה חייב רק‬
‫אשם תלוי ולא חטאת אף שפוסקין כמ׳׳ד יחיד שעשה‬
‫בהוראת בי״ד חייב מעוום דמוכרחין לומר דר״ש‬
‫ור׳׳א סברי כן• ועיץ בר״ח שבתב ולית הלבתא‬
‫אפי' בחד מתנאי דמתני׳ ולא דברייתא משום דבולהו‬
‫סברי יחיד שעשה בהוראת ב׳׳ד פטור והלבה דחייב‪.‬‬
‫דהרמב׳׳ם והראב׳׳ד סברי שאדרבה פוברחין לומר‬
‫שאף לפ׳׳ד חייב הבא פטור והוו ר׳׳ש ור׳׳א ור״ע ובן‬
‫עזאי אליבא דדינא‪.‬‬
‫ב( דביון דעעזייתו הוא ע״פ הוראת ב׳׳ד נחשב‬
‫גם עשייחו אף שהוא אחר הבפרה מעשה אחד עם‬
‫מעשה הקהל ביון שסיבת העשיה הוא אחד עם‬
‫של הקהל נחשבו בל העשיות שנעשו מצד סיבה‬
‫זו בגעשו בבת אחת בעת ההוראה וממילא נתבפר‬
‫גם הוא בקרבןהקהל‪ .‬ול״ד לחטא דאחר הפמזזה‬
‫ובפרה‪ ,‬דהכא נחשב כקודם הפרשה ביון דהסיבה‬
‫קודמת ולכן פטור מכבשה ושעירה‪ .‬וזהו טעם ר׳‬
‫יהודה אפר רב בלישנא קפא אליבא דר״ש הואיל‬
‫וברשות ב״ד הוא עושה פי׳ שועא בעשיות בל‬
‫הקהל לבן הוי גם מעשיו אחד עם מעשה הקהל‪.‬‬
‫ולפ׳׳ז ג׳׳ב צריך לומר דר׳׳ש סובר דיחיד שעשה‬
‫בהוראת ב״ד חייב דלא נחשב אנוס דאם היה סובר‬
‫שפטור מטעם אנוס‪ ,‬מנא ליה סברא זו דנחקזב‬
‫כמעשה אחד ונתכפדו כולם בהפר שמטעם זה יפטר‬
‫אף פי שעשה אחר הכפרה הא זה רפטורין מכבשה‬
‫ושעירה הוא משום אנוס ודק הדוש התורה הוא‬
‫בפר על הודאת ב׳׳ד כשעשו רוב הקהל ע״י זה‬
‫וא׳׳ב אין לפוטרו למי שעשה אחד שחזרו ונתכפרו‬
‫שכבר אינו אנוס‪ .‬ולכן פוכרחין לומד דסובר דאינו‬
‫אנוס וחייב וזה שפטורין כל אחד ואחד מהקהל‬
‫מכבשה ושעירה הוא משום שנוחזזב מעשה כולם‬
‫כחטא אחד ונתכפרו בהפר ולכן שייך סברא זו אף‬
‫בעשה אחר הכפרה מחמת ההוראה שהיא אותה סיבה‬
‫עצמה שעשו הקהל‪.‬‬
‫וזהו התלוק בין ב׳ הלשונות דר' יהודה אמר‬
‫רב ולתרוייהו לישני מוכח דר׳׳עז סובר שחייב בגי'‬
‫רש״י ר׳׳ש לטעמיה והוא גם מקור להרמב׳׳ם והראב׳׳ד‪.‬‬
‫וכדרך הב׳ אפשר לומר בכוונת הר״מ בר יוסף‬
‫ברשב״א ותירוץ ראשון שבריטב״א עיי׳׳ש‪.‬‬
‫והנה ר' אלעזד סובר כר״ש וכלישנא בתרא דר׳‬
‫יהודה א״ר דנחקזב היתר ולכן מודה באם היה במדה׳׳י‬
‫שפטור משום דנחשב גביה היתר כיון שעשה מעשה‬
‫שפשטה ברוב צבור ע״פ הוראה ונמצא אף כקונודע‬
‫לא נודע שעשה איסור‪ .‬אבל כשהיה בעיר יאפשר‬
‫ר‪ 1‬ד שי ם‬ ‫אגרות‬
‫דנתפשטה ההוראה ולכן אמר בלשון זה שיצאה‬
‫ברוב צבור‪ .‬ומפרש עוד לפי שלא ניתנת הוראה‬
‫אלא להבחין בין שוגג למזיד‪ ,‬פי׳ שלא ניתנה‬
‫ההוראה רק להחשיב העושה במותן לשוגג דהא‬
‫אדרבה ניתנה שיעעזו בן ויחשבוהו להיתר ולבן‬
‫כשנתקבלה ההוראה שעשו כן נחשב זה להיתר בל‬
‫זמן שלא ידע העושה מהחזרה‪) .‬דפחזו״י שההודאה‬
‫ניתנה להבחין בין שוגג למזיד להודיע שהעושה‬
‫על פיהן שוגג הוא ולא מזיר וזה ע״פ הוראה עשה‬
‫לפיבך שוגג הוא ויחיד העושה בהוראת ב״ד פטור‬
‫לא מובן בלל ראם הוא שוגג יש לחייבו חטאת כנ ‪,‬‬
‫שוגג וצע׳׳ג בבוונתו‪ .‬ומה שפי' בפי׳ השני שהוא‬
‫להבחין בין שוגג העושה בשגגת עצמו לעושה מזיר‬
‫וברשות ב״ד וזה הרי עשה מזיר על פיהם ופטור‬
‫נמי דחוק פה שקראו מזיר(‪.‬‬
‫וא״ב טובח שר׳׳ש סובר דיחיר שעשה בהוראת‬
‫ב׳׳ד חייב שאין לו דין אנוס אף בלא חזרו בהן‬
‫ביץ שהיה יבול עב׳־פ שלא לעשות אך שמחדש‬
‫דהיבא שפשטה ברוב צבור פטור מטעם דנעשה בהיתר‬
‫אף שאינו אנוס דלבן גם בחזרו בהן שודאי אינו‬
‫אנוס נמי פוטר מטעם דעדין יש אצלו הטעם דנעשה‬
‫בהיתר‪ .‬דאם ניפא שסובר ר״ש ריחיד שעשה בהוראת‬
‫ב״ד פטור דנחשב אנוס שטעם זה הא ליבא בחזרו‬
‫בהן ששוב לא הוה אנוס דהיה יבול לשאול ומה‬
‫שפוטר הוא משום שמחדש דהיכא שפשטה ברוב‬
‫צבור יש גם טעם דנעשה בהיתר‪ ,‬יקשה מנא ליה‬
‫לר׳׳ש זה להחשיבו בהיתר דפסברא אין לומד זה‪.‬‬
‫דבשלמא אם סובר שגם בלא חזרו אינו אנוס שהיה‬
‫קשה פ״ט פטורין בל אחד ואחד מבבשה ושעירה‬
‫בשעשו רוב הקהל ונצטרך לומר מעזום דתוא בהיתר‬
‫בזה שנתקבלה ההוראה ב׳׳ב עד שפשטה ברוב צבור‬
‫ולבן אף אם חזרו בהן נמי אצלו הוא עדין בהיתר‬
‫ביון דלא ידע מהחזרה אבל אם היה סובר שהוא‬
‫אנוס הרי היה ניחא מה שבל אחד ואחד פטור מבבשה‬
‫ושעירה דהא אף יחיד שעשה פטור א׳׳ב מנ׳׳ל‬
‫לחדעז שהוא בהיתר שיפטר מטעם זה אף בשחזרו‬
‫בהן והביאו בפדתן שבבר אינו אנוס‪ .‬ולבן פוברחין‬
‫לומר מזה שר״ש פוטר אף בחזרו בהן שאינו סובר‬
‫בלל טעם אונם בהוראה וא׳׳ב סובר יחיד שעשה‬
‫בהוראת בי״ד חייב‪ .‬וזהו פה שאמר ר״ש לטעמיה‬
‫דאפר חייב דהוא ממה שפוטר ר״ש כאן וניתא מאד‬
‫שיטת רש׳׳י דפבאן הוא מקורו‪.‬‬
‫וגם מבאן הוא מקור הרמב׳׳ם והראב״ד דסברי‬
‫בפי״ד מעזגגות ה״ה דיחיד שעשה אחר שפשטה‬
‫ברוב הצבור אף שהוא אתר חזרה ובפרה שעוד‬
 ‫מ ש ה‬ ‫ק ד שי ם‬ ‫אגרות‬ ‫שצו‬

‫שלא לרד זד‪ ,‬שד‪,‬יה יכול ללמוד‪ ,‬דהא אם היה‬
‫חוקר ושואל היה יודע מהחזרה ולכן לא הוי רעשה‬
‫אהד עם מעשד‪ ,‬הקהל ולא נתכפד בהפד וחייב‬
‫כשבה ושעידה‪ .‬או דילרא שעדין נהשב עשיתו שהוא‬
‫מסיבת ההודאה והוא רעשה אחד עם רעשה הקהל‬
‫דלא נסתלק אחדיות ההודאד‪ ,‬כל זרן שאינו יודע‬
‫רשום דלא סליק אדעתא לרישאל דרה״ת יעשה‬
‫אצלו ספק שרא חזדו בהן שיחקוד וידדוש בזה‬
‫ואגב אודחא לא אשכח אינש דלישייליה על רה‬
‫הביאו הפד וא״כ עדין הוא רעשד‪ ,‬אחד עם הקהל‬
‫ונתכפד בהפד‪ .‬ונמצא שהוי לסורכוס חיוב ודאי‬
‫דלטעם זה הוי ודאי איסוד דק ספק נתכפד בהפר‬
‫ספק לא נתכפד שע״ז אין מביא א״ת כמו בהביא‬
‫חטאתו ביה״ש שהוא ג״כ ספק נתכפד שאין מביא‬
‫א״ת דעל ודאי חיוב וספק נתכפד ליכא חיוב אשם‬
‫תלוי‪.‬‬
‫ואח״כ הסביד ר״ט לא נימא דודאי אינו כמעשה‬
‫אהד כיון דחזדו וד‪,‬יד‪ ,‬יכול להודע ע״ז רשיב ול׳־מ‬
‫וכו׳ דלא אשכח אינש דלישייליה ולכן אפשד שלא‬
‫נסתלק אחדיות הד‪,‬ודאד‪ ,‬כל זרן שאינו יודע‪ .‬ו;א‬
‫שפליג סומכוס על ד״א וסובד דיותד נוטה שלא‬
‫היה יכול לידע דבזה לא מסתבד שיפלגו אלא‬
‫דתדריד‪,‬ו סברי דהוא ספק השקול‪ ,‬ורחלקותם הוא‬
‫דק דר״א סובד שהיה כהיתד ועושה הספק בזה‬
‫דיכול לשאול שהוא ספק איסוד ולכן הסביד צד‬
‫הספק דיכול להודע אי הוד‪ ,‬שאיל‪ .‬וסומכוס סובד‬
‫שד‪,‬וא איסוד וד‪,‬יה לו להיות חייב חטאת אך שרתכפדין‬
‫בהפד אך אם היד‪ ,‬רוכדח לשאול לא היה לו כפדה‬
‫בהפר והיה צדיך להביא כשבה או שעידה ועושה‬
‫הספק מהרת שמדינא לא היה צדיך לשאול דק‬
‫שדדה מזדמן לשאול אגב אודהא דלא אשכח אינש‬
‫דלישייליה לספק נתכפד בהפד‪ .‬ולכן הסביד צד‬
‫הספק דלא היה לו לידע‪ .‬ואף אם ב׳׳ד רביאין‬
‫נמי הוא רק ספק נתכפר משום דודאי פדסרו בבתי‬
‫מדדשות לכה״פ וד‪,‬יה יכול לשאול שם דק דאז‬
‫לא רבעיא שהיה נחשב ספק נתכפר שיש יותר‬
‫סברא שלא היה יכול לידע בקל אלא אף אם צבור‬
‫מביאין דנקל להודע נמי הוא כספק מבעוד יום‬
‫ספק משחשכה דהוא ספק נתכפד רשום דלא אשכח‬
‫אינש דלישייליה‪ .‬ולא פליג סורכוס על ד״ש בדינא‬
‫וסורכוס סובד כד׳׳עז וכלישנא קמא דד׳ יהודה‬
‫דק דלד״ש הוי ודאי נתכפד בהפד ולסומכוס הוא‬
‫אמד דב דפטוד מי שאינו יודע הוא מחרת שהוא‬
‫דק ספק נתכפר אבל עכ״פ לתדוייהו פטוד מאשם‬
‫מעשה אחד עם מעשה הקהל ונתכפד ג״כ בהפד‪.‬‬
‫תלוי ומחטאת‪ .‬והוא באוד נכון בסוגית הגמ׳‪ .‬ופרש״י‬
‫אך מסתפק בד‪,‬יד‪ ,‬אפשד לו לידע שאולי לא נחשב‬
‫בהסוגיא צ״ע‪.‬‬
‫כרעשה אחד דכיון שכבד חזדו ופדסמו החזדה‬
‫ידידו ואוד‪,‬בו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫לו הדבד להודע דאי הוד‪ ,‬שאיל הוו ארדין ליה‬
‫אין לד‪,‬השיב אף אצלו כהיתד גמוד אף שלא שאל‬
‫וגם אין רהדיב לשאול ועדין לא ידע מד‪,‬חזדד‪,‬‬
‫ומהזיקו להיתד‪ .‬רשום דהשיבות תדבד להיתד לא‬
‫תלוי בדעת האיש העושה אלא תלוי במה שההודאה‬
‫ורעשה הקהל ההשיבו להיתד עד שיהזדו וידעו‬
‫שאסור שרצד זה אין לההשיב אף להאין יודעין‬
‫רההזדה אלא כספק היתד כיון שיש גם יודעין‬
‫ויש לתשוב על כל איש שהוא רהיודעין ולא לודאי‬
‫איסוד כיון שיש אינן יודעין שאולי הוא רהאינן‬
‫יודעין‪ .‬ואף שלרי שנודע שהזדו הוא ודאי איסוד‬
‫והייב אם שכה עוד הפעם הוא משום דשגגתו השניה‬
‫אינה שייכת כבד להודאת הב״ד אבל למי שלא נודע‬
‫הוא דק ספק היתד ולא ודאי היתד דכיון שאפשד‬
‫לו גם לידע שיש להסתפק בו גם ליודע כבד כבד‬
‫איתדע השיבות הד‪,‬יתד מצד ההודאה ורעשה הקהל‬
‫דהא תלוי קצת גם מהאיש ברה שלא שאל‪ .‬ודק‬
‫לרי שהוא ברדה״י או אף להחזיק בדדך לד״ע‬
‫שא״א לו לידע החזדה מחשיבה עדין ההודאה ורעשה‬
‫הקהל לו כודאי היתד דלא איתדע לו חשיבות‬
‫ההיתד כלום‪.‬‬
‫ובזה פליג ד״א אד״ש דרחשיב לרי שלא‬
‫נודע ודאי היתד אלא דהוא ספק היתד והוי כאוכל‬
‫ספק חלב ספק שומן כיון דאפשד לו לידע דאי‬
‫הוה שאיל הוו ארדין ליה‪ .‬אבל בלא זה היינו אומדין‬
‫שמי שלא היה בעיד בשעת גביה או שלא גבו ממנו‬
‫בפידוש על הפד וכ״ש לר׳׳ד ב״ד מביאין נחשב‬
‫לו כודאי היתד משום דיותד קדוב שאינו יודע‬
‫ודיינינן לו בתד דוכא לכן ארד שהוא ספק שקול‪.‬‬
‫ואין הכוונה שעל שגגה זו שלא שאל חייב אשם‬
‫תלוי מטעם דד‪,‬ו״ל לשאול ואינו אנוס דא״כ הי״ל‬
‫לחייבו חטאת אלא דאנוס לא הוי גם בלא זה דד‪,‬א‬
‫סובד דיחיד שעשה בהודאת ב״ד חייב אלא דהוא‬
‫טעם מ״ט לא נחשב לו כודאי היתד כיון שלא ידע‬
‫כדסובד ד״ש ולכן אמד רשום דהיה יכול לידע ויש‬
‫לד‪,‬סתפק בו ספק השקול ליודע ולכן הוי מחמת‬
‫זד‪ ,‬ספק היתד וחייב א״ת‪ .‬ונחשב איקבע איסודא‬
‫כיון שהוא בעצם איסוד‪ .‬וידיעתו נחשבה שנודע‬
‫שעבד דק ספק איסוד חהו טעמא דד׳ אלעזד‪.‬‬
‫נתבטלה ההוראה מאלו שאפשד להם לידע ונסתלק‬
‫האחריות רהם והוי סיבת חטאו כסיבה חדשה מהמת‬
 ‫שצז‬ ‫מ ש ה‬
‫מהקזבים שהיו ה׳ רבוא אבל אכתי הנך רמתו מדורו‬
‫של צהקיהו ועו נפישי טפי‪ .‬ועזה קשה המקשה והא‬
‫מזידין הוו ומתרץ הוראת שעה היתה‪ ,‬א״ב נהחו‬
‫דברי ר״פ ועיץ בתוס׳ שכתבו הוא הדין רעל כולהו‬
‫מצי לתרוצי הכי ובגמ׳ משמע שקאי דברי ר״פ‬
‫רהא גם ר׳ יוסף אח״ב אומר כטעם ר״פ דאין צבור‬
‫מתים‪.‬‬
‫ועוד קשה מה שסותר לגירסתנו לסוגיא רתמורה‬
‫דשם לא דחה הראיה רמשעירי רגלים ור״ח כמו‬
‫שדחה כאן‪ .‬וכן כאן משמע שמתרץ הא דר״פ‬
‫ובתמורה אמר ואב״א משמע שלפ״ז לא צריך לטעם‬
‫ר״פ‪ .‬ו ח לא הביא בתמורה ההוכחה מעגלה ערופה‬
‫מקרא ראשר פהית‪.‬‬
‫ובתמורה קשה תירוץ התוס׳ בד״ה קס״ר שהקשו‬
‫למה דקס״ר רמאן ראית ליה חטאת צבור שנתכפרו‬
‫בעליה מתה אית ליה נמי חטאת צבור שמתו בעליה‬
‫מתה הא מפורש במתני׳ דבמתו בעליה ליכא מאן‬
‫דפליג רחטאת שמתו בעליה ליתא בצבור ובכפרו‬
‫בעליה פליג ר׳ יהודה וסובר שתמות ותירצו רל״ד‬
‫דמתני׳ פשיטא רמתו בעליה ליתא בצבור היינו‬
‫כשמתו כל הבעלים ולא נשאר בהן אחר אבל הבא‬
‫ס״ד העדין מקצת הבעלים קיימין ומשיה קאמר‬
‫דקרבה הא אם מתו כל בעליה ליתא בצבור אף‬
‫שכפרו בעליה מתה כ״ש כשקיימין מקצת הבעלים‬
‫ל״ר לכפרו‪ .‬ועיץ בשט׳׳ט בשם תוס׳ אחרות שכתב‬
‫באמת איפכא דס״ד דבלא מתו כל הבעלים איירי‬
‫מתני׳ שמוהר‪ ,‬ר׳ יהודה אבל הבא ס״ר רמתו כל‬
‫הבעלים לכן מדמה לכפרו בעליה‪ ,‬וגם זה לא מובן‬
‫קצת הדמיון אבל תירוץ התוס׳ לא מובן כלל‪ .‬וכן‬
‫קשה דברי התוס׳ בד״ה ור‪,‬א הבא שהקשה הרשב״א‬
‫מה ענין זה למתו בעליה‪ ,‬דאיירי בהפרישו החטאת‬
‫ומתו אח׳׳ב וד‪,‬כא הרי לא הפרישו שום דבר ותירץ‬
‫ר׳ נתנאל דכיון דבלא הפריש מצי להקריב אלמא‬
‫יש כפרה למתים וא״ב כ״ש דהיבא שהפריש ומתו‬
‫אח׳׳ב דראוי לד‪,‬קריב‪ ,‬והוא תמוד‪ ,‬הא המקשה סובר‬
‫רכמו שמתו בעליה קרבה כ״ב כפרו בעליה קרבה‬
‫ולפ״ז ל׳׳ר כלל רמתו בעליה שקרבה הוא מטעם‬
‫שיש כפרה למתים ובכפרו בעליד‪ ,‬הלא אין שוב‬
‫כפרה וא״ב איזה דמיון הוא‪.‬‬
‫והנכון לע״ד ריש להסתפק בשם צבור אם הוא‬
‫ק ב ח יחידים כל אישים הפרטים‪ ,‬או דהכלל ביחד‬
‫הוא רבד אחד שאינו מתחלק וזהו שם צבור‪ .‬ונוגע‬
‫זה לחיובי הצבור דלצר הראשון הוא חיוב על כל‬
‫יחיד ויחיד מהיחידים הנמצאים שיביאו ביחד מממון‬
‫שנשתתפו בהשקלים קרבנות המוספין‪ .‬ולצד השני‬
‫רודשים‬ ‫אגרות‬
‫סימן כד‬
‫בסוגיא דאין צבור סתים בהוריות דה ו׳‬
‫ותמורה דה ט״ו התמוהים סאד‬
‫י״ג אייר תרצ״ג‪ ,‬ליובאן‪.‬‬
‫מע״כ ירירי הרב הגאון המפורסם מוהר״ר שמעון‬
‫טרעבניק שליט״א‪.‬‬
‫ב מ ה שהעיר ירירי בסוגיא רהוריות רף ו׳ עיינתי‬
‫והנה כל הסוני׳ תמוה מאר חרא על מה שרחה מי‬
‫רמי שעיר ר״ח רלמא לא מייתי מצבור איך אפשר‬
‫הדבר רבמשך השנה לא מת איש כקושית ירירי וגם‬
‫הא וראי שמביאין שעיר ר״ח אף שמתו איזה אנשים‬
‫ועיין בתוס׳ הרא״ש שהקשה זה ומה שתירץ מ״מ‬
‫דלמא אלו מעות שעלו מהקופה מאותן שהם עדין‬
‫חיים תמוה דהא יש חלק לכל ישראל בכל השקלים‬
‫ראל״ב נמצא דאלו שנשארו בשירי הלשכה אין להם‬
‫חלק בהקרבנות וכן נמצא שכל שעיר אינו אלא‬
‫לבעלי השקלים שנקנו מהם וזה וראי אינו ולכן‬
‫רבדיו צע״ג וכרהקשה גם כתר״ה‪.‬‬
‫ועוד קשה דאמר אלא טעמא דר״פ מהכא דכתיב‬
‫כפר לעמך ישראל אשר פרית ה׳ ראויה כפרה זו‬
‫שתכפר על יוצאי מצרים ודחי מי דמי התם כולהו‬
‫איתינון מגו דמכפרה אתיים מכפרה נמי אמתים‬
‫אלא הכא מי הוו חיים ומתרץ אח״נ רכתיב ורבים‬
‫משמע מלשון זה דקאי מלתא דר׳־פ רק רמתרץ‬
‫דבריו ולכאורה כיון שהיו חיים א»צ לומר כטעם‬
‫ר״פ דאין צבור מתים ושמכפרה נמי אמתים דהא‬
‫אחיים הוא מביא‪ .‬ועיין בתמורה דף ט״ו שמשמע‬
‫שם באמת דלתירוץ זה לא צריך לטעם ר״פ‬
‫שאמר שם ואב״א כי אקרבינהו להני חטאות אחיי‬
‫אקרבינהו אבל לישנא רסוגיא זו משמע שמתרץ‬
‫בזה הוכחת ר״פ מעגלה ערופה‪ .‬ועיין בשט״מ תמורה‬
‫שגם שם גייס לישנא דקאי מלתא רר״פ ותמוה‬
‫מאי שייך הא דר־־פ לתירוץ זה‪.‬‬
‫ועור קשה רמקשה ודלמא מועטין הוו ופרש״י‬
‫והו״ל חטאת שמתו רוב בעליה ולא קרבה ומשני‬
‫דרבים הוו רהבוכין היו מרובים וד‪.‬וי כחטאת שרוב‬
‫בעליה קיימין וקרבה ותמוה איזה חלוק יש בין‬
‫רוב בעליה למעוט ועית בתוס׳ הרא״ש שהקשה‬
‫זה‪ .‬וגם הא מתחלה הוכיח משעיר ר״ח אף שמתו‬
‫רק מועטין ודחה רק שרלמא לא מייתי והבא אמר‬
‫שתלוי ברוב‪ .‬וגם א״ב וראי לא שייך לטעמא דר״פ‪.‬‬
‫ועוד הקשה הרמ״ה בתוס׳ הרא״ש נהי שהיו מרובין‬
 ‫משה‬ ‫ק ד שי ם‬ ‫אגרות‬ ‫שצח‬

‫אינם כלל של היחידים ושייכים דק להכלל שאין‬ ‫אין כלל חיוב על אישים הפרטים אלא הוא חיוב‬
‫שייך בו מיתה‪ .‬ודחה דלמא לא מייתי פירוש שלא‬ ‫על הכלל‪ .‬ונמצא שלענין שעירי ד״ח ודגלים שהם‬
‫מתו הרבה אנשים עד שישוה חלקם בהשעיד פרוטה‬ ‫כפרה על מי שחטא בלא ידע בטומאת מקדש וקדשיו‬
‫שהרבה אנשים צריך לשעוד פרוטה בשעיר ופחות‬ ‫שודאי דק יחידים חטאו בזה וא״א לחייבם קרבן לצד‬
‫מפרוטה לא חשיב שיש מדמיהן בקזעיד ולכן אין‬ ‫הא׳ חייבה תודח בלא ידע את כל אחד ואחד להביא‬
‫משם הוכחה לד׳ פפא‪.‬‬ ‫קרבן בשותפות עם כל היחידים על עבירת ספק‬
‫דלא ידע ונתכפר כל או׳׳א על ענידת ספק שלו‬
‫והוכיח מעגלה ערופה שמכפר גם על יוצאי‬
‫בהחלק שיש לו בהשעידים‪ .‬וממילא כיץ שיש לו‬
‫מצדים והא אין כפרה למתים אלא ודאי כיון שהוא‬
‫חלק בשעיר הפנימי נתכפר גם על הזדון שלו‪ .‬אף‬
‫מצבור והצבור נחשב כדבר אחד ולא שייך בו‬
‫שהזדון שאינו ספק הוא ודאי דק למיעוט החוטאין‬
‫מיתה וממילא הוא כפרת אף על המתים שגם הם‬
‫ואין שייך לצבור אבל כיון שמחמת כפרת הספק‬
‫חלק מהצבור‪ .‬ונשארה הוכחה זו דד׳ פפא‪.‬‬
‫שזה שייף לכל או״א מישראל הוא משל צבור ויש‬
‫אך הקשה דהוא דק לענין כפרה אבל להתחייב‬ ‫לכל או״א חלק בו נתכפרו ממילא בו אלו יחידים‬
‫בקרבן על חטא המתים לבד ליכא הוכחה משם‪ ,‬משום‬ ‫שחטאו בזדון גם על הזדון‪ .‬ולצד הב׳ שהחיוב‬
‫דאף שנחשבו הצבור מכל הדורות כאחד‪ ,‬הוא רק‬ ‫הוא דק על הכלל משום שאין כאן חיוב על היחידים‬
‫לשייכות הכפרה אבל עב״פ לחייב בקרבן דוד האחרון‬ ‫דהא הם רבדים שאין לחייב את החוטאים בקרבן‬
‫שלא חטאו עכ׳׳ם א״א מטעם זה דהא מעשה החטא‬ ‫אבל כיון שכל חטא אף של יחיד הוא פגם וחטא‬
‫בבד ליכא בעולם כיון שכל החוטאים מתו‪ .‬ול״ד לאיש‬ ‫גם בצבור דהיחיד הוא נאבד מהכלל חייבה תודה‬
‫יחידי שחטא בילדותו שחייב כל זמן שהוא חי משום‬ ‫את הצבור שהוא הכלל בקרבן צבור לכפר על פגם‬
‫שעדין ישנו החטא כיון שהחוטא בעולם ולא נתכפר‬ ‫זה שנעשה בהצבוד בטומאת מקדקו וקדשיו וכשנתכפד‬
‫עדין בקרבן שרק הקדבן הוא חמכפד לגמרי על‬ ‫החטא בהקדבן שלכן נסתלק הפגם מהצבור ממילא‬
‫חטא שמתחייבין בקרבן אבל צבוד אף שקיים לעולם‬ ‫נסתלק החטא גם מהיחיד שחטא‪.‬‬
‫מ״מ מעשה החטא ליכא כיון שאין החוטאים בעולם‬ ‫ובזה נראה שמחולקין המקשה דהודיות וד׳‬
‫דהא החטא עכ״פ נעשה ע״י קבוץ אנשים פרטיים‬ ‫פפא שהמקשה סובר כצד הא׳ וא״כ שיז בודאי‬
‫ואינם כבד ונשאר על צבור הקיים דק חטא ופגם‬ ‫מיתה גם בצבור כשימות דוד ההוא‪ .‬וד״פ חידש‬
‫בלא מעשה עבירה‪ ,‬וחטא בלא מעשה אין מחייב‬ ‫שהוא כצד הב׳ וא״ב אין שייך מיתה בצבור דהא‬
‫בקרבן‪ .‬ולכן פריך מי דמי התם בעגלה ערופה‬
‫כלל ישראל קיים לעולם כדאמד לפי שאין מיתה‬
‫הביאו החיים על המעשה שאירע לתם ששייך לחייבם‪,‬‬
‫בצבור והוא טעם לדבריו כמשמעות לשון לפי‪ .‬ואף‬
‫וכיון שחיוב צבור הוא שהוא כדבר אחד גם עם‬ ‫שהמתים אין שייך להם כפרה בקדבנות‪ ,‬דהא אין‬
‫דורות הקודמים מתכפרים גם דודות הקודמים על‬
‫הכפרה על האנשים הפרטיים שמתים דק על כלל‬
‫החטאים ופגמים שנשארו על הצבור מזמנם כיון‬
‫הצבור שלא מת לעולם ואחד שנתכפר הצבור ונסתלק‬
‫שגלתה תודה שבעגלה ערופה יש כפרה גם על‬
‫החטא נתכפרו ממילא גם אלו שמתו ושייך להם‬
‫חטאים ופגמים הקודמים שלא ידועים ושאי אפשר‬ ‫ממילא נפדה בקרבן זה אף שמתו דהא כבד ליכא‬
‫להביא קרבן מתכפרים ממילא גם דודות שמתו דהא‬ ‫החטא‪.‬‬
‫כאיש אחד הם‪ .‬אלא תכא מי הוו חיים חוטאים‬ ‫ורצה להוכיח משעיר ד״ח שודאי איכא דמיתו‬
‫שיתחייבו בקרבן ועל חטא דוד הקודם א״א לחייב‬ ‫מעת נתינת השקלים ואם צבור הוא קבוץ אישים‬
‫דוד זה אף שהם אחד דאין כאן מעשה חטא‪ .‬ותירץ‬ ‫פרטיים והוא חיוב על היחידים על ספק שלהם‬
‫דאה״נ דהיו חיים עדין מדוד הקודם שחטאו וישנו‬ ‫להביא בשותפות שעיר מדמי תרומת הלשכה שהן‬
‫החטא עדין ושייך לחייבם‪.‬‬
‫מעות משותפות נמצא שלקחו השעיר גם מדמי‬
‫אך הוא דק לרב פפא דהחיוב הוא רק על‬ ‫המתים ויש גם להטתים חלק בהשעיד וא״א להקריב‬
‫הצבור שהוא כאחד ומתכפדין בו גם הדוד שחטאו‬ ‫חטאת מדמי חטאת שמתו הבעלים דהולכין לים‬
‫מחמת שהם אחד ונתכפר החטא שחטאו אז דק שצריך‬ ‫המלח‪ .‬וגם בד׳׳ח השני הא לא חטאו המתים קודם‬
‫שיהיה קיים עדין החטא לכן כיון שיש גם עתה‬ ‫ד״ח העבד‪ ,‬דעל מה שחטאו בספק ולא הודע להם‬
‫מדוד ההוא נחשב שישנו החטא אף שרובן מתים‬ ‫נתכפרו בד׳׳ח העבד וא״ב איך טקדיבץ מדמיהן‬
‫ושייך החיוב וחייבין עתה להביא בשביל מה שחטאו‬ ‫חטאת‪ .‬אלא ודאי כצד הב׳ דצבוד הוא דבר אחד‬
‫כבד דהא כאחד הם‪ .‬אבל אם נימא כתמקשה דהוא‬ ‫כללי ואין שייך כלל להיחידים ולכן גם מעות הלשכה‬
‫שצט‬ ‫משה‬
‫שייך הוראת שעה בזה‪ .‬וא״ב עדין יש להקשות הא‬
‫מתו להו וצריך לטעם ר״פ דאין הצבור מתים‪ .‬זהו‬
‫פירוש טוגיא רהוריות בדרך נכת‪.‬‬
‫והמקשר‪ ,‬בתמורה סובר כר'פ דצבור הוא דבר‬
‫אהד ואין שייך בו מיתה ול^ ניחא ליה מתני׳‬
‫רמתו בעליה ליתא בצבור וסובר עוד יותר דגם‬
‫לענין חיוב הקרבן שייך לתייב את דור השני משום‬
‫דמביאין על זמן החטא שאז היה מעשה חטא‪ .‬אך‬
‫סובר דר‪,‬כפרה בהקרבן אינו שייך להצבור אלא‬
‫להחוטאים דהא החטא נעשה ע׳׳י אנשים פרטיים‬
‫ולא כללית‪ ,‬ולכן סובר ררק חיוב ההבאה הוא על‬
‫הצבור אבל הכפרה הוא על האנשים החוטאים‬
‫רהצבור הכללי מחוייב להביא כפרה על אנשים‬
‫הפרטיים שיתכפרו בו‪ .‬וא׳׳ב כשמצינו שדור בית‬
‫שני הביאו קרבן על חטא ח ד צרקיהו שמעינן‬
‫דאף החוטאים המתים נתכפרו בו דאל״ב אין שייך‬
‫להביא כיון שאין מי שיתכפר בו ואף אם היו‬
‫איזה אנשים בחיים נמי אין שייך להביא דהא שעירי‬
‫ע׳׳ז באים רק לכפר על רוב הצבור‪ .‬לכן הוקשה לו‬
‫דהא מיתה ודאי מכפרת אף בלא קרבן וא׳׳ב נהי‬
‫שאינה מתה בצבור מטעם שמתו בעליה יהיה דין‬
‫מיתה משום דהוא חטא שכפרו בעליה במיתתן‪.‬‬
‫ואף שכפרו בעליה אינה במיתה אלא כשהיא אבודה‬
‫בשעת כפרה או הפרשה הוא מחמת שבל״ז הוא‬
‫רק כניתותרו מעות אבל כפרת מיתת הבעלים שהוא‬
‫ענין כפרה אחרת ולא נתכפר כלל בקרבן הוא בכלל‬
‫כפרו בעליה אף בלא אבור‪ .‬ובשלמא אם כפרו בעליה‬
‫בצבור אינה מתר‪ ,‬אף שג׳׳ב אינר‪ ,‬קריבה משום‬
‫דכבר יצאו ידי חובתן ואינה באה נדבה או רשות‬
‫אלא היה דין שתרעה היה ניחא גם מה שקרבו דור‬
‫השני משום דהטעם שליכא עליה דין מיתה אף‬
‫שנתכפרו דכיון שצבור המחוייבין להביא החטאת‬
‫אין מתכפרין בו אין עושה כפרת החוטאים שום‬
‫רושם בקרבן של המחוייבין שלא נתכפרו בו דאיזה‬
‫שייכות יש להם כיון שאינו שלהם וגם לא נתכפרו‬
‫בו ומה שאין רשאין להקריבו זה אינו עושה דין‬
‫מיתה ביון ששייכות חיוב יש על הצבור בכל‬
‫עת כדאיתא בזבחים דף ו׳ ראויין היו ישראל‬
‫להקריב קרבנותיד‪,‬ן בכל עת אלא שחיסך הכתוב‬
‫ועכבתן שלא להביא הוא רק כעין אנוס שאין יכול‬
‫להקריבו שאין בו דין מיתה‪ .‬וזד‪.‬ו כוונת התום׳ ד׳׳ה‬
‫וקא קרבה שכתבו למ׳׳ד תרעה דכיון דלא אזיל‬
‫למיתר‪ ,‬אפילו לאקרובי נמי ראוי פי׳ כיון דהכפרה‬
‫לא עשה דין מיתה היו יכולין גם לד‪,‬קריב מצר זה‬
‫רק שאין יכולין משום שר‪,‬תורד‪ ,‬עכבתן עד הזמן‬
‫ולכן כשהוא בזמנו יכולין לד‪,‬קדיבו כגון הא דיומא‬
‫רןדשים‬ ‫אגרות‬
‫חיוב על היהירים א׳־כ נהי שאם נשארו רובן איו‬
‫לפוטרן אף לדיריה משום רכיון שנשארו הרוב אין‬
‫צריכין כלל לחיובם להמעוט ראף אם המעוט לא‬
‫חטאו נמי היו הייבין כל הצבור כיון דהם הרוב‬
‫וא״ב במה יפטרו כשמתו מעוטן אבל כשמתו הרוב‬
‫ונשאר רק מעו ‪ p‬אין לחייבם דכיון רהוצרכו להרוב‬
‫כפרה למתים‪ .‬ולכן רק לר״פ‬ ‫שמתופטורין ראין‬
‫מהני מה שהיו גם חיים סחר הקורם ולא להמקשה‪.‬‬
‫אבל הקשה נהי שלא צריו לר״פ שיהיו רובן‬
‫מרור החוטאים קיימין מ״מ יש להצריך שיהיו רובן‬
‫מיושבי ארץ ישראל שברור הזה באופן שאם היו‬
‫חוטאין עתה היו מחייבין את הצבור‪ .‬ראל״ב נהי‬
‫שנחשב מחמת אלו שנשארו קיימים רהחטא קיים‬
‫מ״מ נשאר קיים רק חטא שאין לחייב מחמתו רלא‬
‫עריף מאלו חטאו עתה ממש שהיו פטורין כיון שהם‬
‫מועטין‪ .‬ולכן מקשה דלמא מועטין הוו מדור החדש‪.‬‬
‫ותירץ שרבים היו ביושבי א״י ולכן לר״פ חייב‬
‫כיון שהחטא קיים אף שהם מעוט מהחוטאים שמתו‬
‫ביון שהם רוב מחר הזה ושייך לחייבם עתה על‬
‫חטא ההוא דחר הקורם כיון שכל הדורות הם צבור‬
‫אחד וממילא מתכפרין בהם גם המתים‪ .‬אבל להמקשה‬
‫שדור החדש אינן שייכין לצבור הקודם א״כ כיון‬
‫שהם המעוט מדור הקודם שחטאו פטורין ונשארה‬
‫הוכחת ר״פ מעגלה ערופה‪.‬‬
‫וניחא מה שאין צריך שיהיו מרובין רק מהד׳‬
‫רבוא שבאו לא״י ולא מדורו של צדקיהו כמפורש‬
‫ברש״י דלמא מעוטא דצבור דבית שני הוו משום‬
‫שחיוב הצבור בהוראת ב״ד תלוי רק ברוב אנשי‬
‫א״י ואין משגיחין על יושבי חו״ל כדאיתא בדף ג׳‬
‫ונפסק ברמב״ם פי״ג משגגות ה״ב‪ .‬ומה שמסיק‬
‫רש״י הו״ל חטאת שמתו רוב בעליה ולא קרבה אין‬
‫כוונתו לחלק בין רוב למעוט‪ ,‬רק ראם אינם הרוב‬
‫מבית שני ואין לחייבם על חשבון של עתה רק‬
‫על שעת החטא היו פטורין דהתם מועטין הוו דהרוב‬
‫מתו ראם הדוב היו קיימים היו חייבים אף להמקשה‬
‫דא״צ להמעוט‪ .‬ומש׳׳ב להתירוץ דרובן דבית שני‬
‫הוו וחייבין לר״פ דהו״ל כחטאת שרוב בעליה קיימין‬
‫כוונתו משום דעתה הוו רובא ומתחייבין עתה כמו‬
‫שקיימין בעליה דד‪,‬צבור קיים לעולם‪ .‬ול^ אמר כחטאת‬
‫בכף הדמיון‪ .‬ומקשר‪ .‬הא מזידין הוו ותירץ הוראת‬
‫שעה היתה פי' לא שהיתה ההוראת שעד‪ ,‬להביא‬
‫חטאת בלא טעם רק שהיתה ההוראת שעה להחשיבם‬
‫כשוגגים מחמת שרובם עשו כן ונעשר‪ ,‬כהיתר בהוראה‬
‫ולכן הקריבו קרבן כשוגגין ע״י הוראת ב״ד‪ .‬אבל‬
‫אם גם שוגגץ היו פטורין משום רמתו לא היה‬
 ‫משה‬ ‫ר!דשים‬ ‫אגרות‬
‫שמתו החוטאים ואין על מי לד‪,‬ביא הכפרה אלא‬ ‫שהביאו דאמר בפר ואפילו בדמו של פר דפריך‬
‫ש״מ שאין הצבור מתים אף לענין זר‪ ,‬משום דהכפרה‬ ‫והא חטאת שמתו בעליה היא ומשני ביון רעל בפרת‬
‫הוא על הפגם שנעשה בהצבור‪.‬‬ ‫צבור נמי אתי לאו מתו בעליה היא דאף שמ״מ‬
‫הי״ל להצריך רעיה אלא משום דכיון רעל בפרת‬
‫וזה שאמר הוכחתו מזה שמביאין מתרומת‬
‫צבור נמי אתי שלכן היה ראוי להקריב בכל עת‬
‫הלשכה ודלמא מתו מרייד‪,‬ו דד‪,‬ני זוזי שזה פובר‬
‫אלא שעכבה תודה שלא להביא עד הזמן שהוא‬
‫גם המקשה דתמורה נמי והוכחתו הא היא רק מזה‬
‫יו״ב והרי הוא עתה יו״ב ראוי גם להקריבו‪.‬‬
‫שדלמא מתו החוטאים‪ ,‬הכוונד‪ ,‬היא שהרי גם לדידך‬
‫שמודד‪ ,‬אתה שאין הצבור מתים משום דהצבור‬ ‫וכיון שדין מיתה אינו עושה כפרת החוטאים‬
‫הוא דבר אחד‪ ,‬מנא לך ודאי משעירי רגלים ור׳׳ח‬ ‫בקרבן צבור יכולין אף להפרישו לכתהלה אחר‬
‫שלא חיישינן דלמא מתו מרייד‪,‬ו דהני זהי אלא‬ ‫שמתו החוטאים מאחר שנעשה חיוב על הצבור‬
‫ש״ם שאין הצבור פתים והכפף אין שייך להפרטיים‬ ‫ועדין לא יצאו י״ח ותועלת כפרתו יהיה גם להמתים‬
‫אלא להכלל‪,‬א״ב יש לך למידק משם גם לענין‬ ‫דהא עדין לא היה להם כפרת קרבן ואף שאין צורך‬
‫הכפרה שמתכפרין בו כלל הצבור דאל״ב דלמא‬ ‫להמתים בכפרת הקדבן משום שנתכפרו במיתתן‬
‫מתו החוטאין‪ .‬ואף שלא אסיק זה בפירוש אולי‬ ‫מ״מ תועלת יש להם מזה כדמצינו בעגלה ערופה‬
‫משום שהוא מובן וגם אולי יש איזד‪ ,‬חסרון בהגירסא‬ ‫שאף שג״ב נתכפרו במיתתן מ״מ יש להם גם כפרה‬
‫שלנו וחסר המסקנא‪ .‬וניחא לפ״ז הלשון אלא היינו‬ ‫זו וכ״ב הבא יהיה להמתים גם כפרת קרבן‪ .‬אבל‬
‫טעמא שאין הצבור מתים משעידי דגלים ור״ח‬ ‫אם נימא שכפרו בעליה בצבור מתה חזינן שנחשב‬
‫ולא אמר כלשון דאיתא בהוריות אלא דיוקא דר״פ‬ ‫עיקר ד‪,‬קרבן של החוטאים המתכפרים בו ולכן‬
‫שהוא לשון יותר נאה‪ ,‬משום דבתמודה פירושו‬ ‫כשנתכפרו באחר עשו עליו דין מיתה כמו בקרבן‬
‫אלא היינו טעמא דידך שגם אתה מודה שאין הצבור‬ ‫שלהם א״ב גם כשנתכפרו במיתה יעשו עליו דין‬
‫מתים הוא משעירי רגלים וד״ח א״כ אתה יכול‬ ‫מיתה וכ״ש שלא יפרישו לכתהלה‪.‬‬
‫למידק מהתם נמי גם לענין כפרד‪ ,‬כר״פ‪ .‬והוא‬
‫לשון מדוקדק מאד וניחא שינוי הלשון בהוריות‬ ‫וזה צריך לומר בכוונת התום׳ ד״ה קס״ד שזה‬
‫מבתמורה‪ .‬ולכן לא דחה בתמורה ההוכחה משעירי‬ ‫ידע רמתו בעליה לא שייך בצבור דד‪,‬וא מיתת כל‬
‫רגלים ור״ח כיון דגם המקשה סובר כן‪.‬‬ ‫הבעלים משום שהצבור נחשבים כל הדורות כאחד‬
‫שאינו מתחלק אך היה סבור דהמתכפרים הם החוטאים‬
‫ואח״כ אפר ואב׳׳א כי אקדובינהו להני חטאות‬
‫שהם אנשים הפרטיים שבהם שייך מיתה ואם גם‬
‫אחיי אקדובינהו משום דד‪.‬וו מרובין בהד׳ רבוא‬
‫המתכפרים נחשבים כבעלים על הקרבן הוא דק‬
‫שעלו וחייבין להביא על כפרת חוטאין שהן בחיים‬
‫כמקצת הבעלים קיימין היינו שהצבור שד‪,‬ם המביאין‬
‫כיון שכל הדורות הם צבור אחד‪ .‬ולכן אף אם לא‬
‫הקרבן קיימין והפרטיים שהם המתכפדים מתו‪ .‬ולכן‬
‫נימא כד״פ דתמורה אלא כהמקשד‪ ,‬דהמתכפרין הם‬
‫דין מיתה מצד מיתת בעלים ליתא בצבור כיון‬
‫היחידים נמי ניחא דאין המתים מתכפרין בו דיהיה‬
‫דד‪,‬מביאין קיימין אבל מצד כפרו בעליו שייך גם‬
‫מחמתם דין כפרו בעליה ולכן אמר ואב״א‪ .‬אבל‬
‫בצבור כיון דהמתכפרים שגם הם בעלים נתכפרו‬
‫להמקשה דד‪,‬וריות לא יועיל זד‪ ,‬ולכן אמר שם זה‬
‫במיתתן כדבארתי‪ .‬ולכן תלה זה בדין כפרו בעליה‬
‫דק לר״פ וניחא גם סוגיא דתמורה וגם השינוי‬
‫וד‪,‬קשה למ״ד כפרו בעליה בצבור מתה‪ .‬ואף שד‪,‬וא‬
‫דקותי הסוגיות‪ .‬וזהו הנכון לע״ד לפום ריחטא כבאור‬
‫קצת דוחק בלשון התום׳ מ״מ צריך לפרש כן‪.‬‬
‫ענין חמור הזה בב׳ הסוגיות‪.‬‬

‫וקושיתך על ספקת התום׳ בריש הוריות אם‬
‫ב״ד חייבין כשבה ושעירה‪ ,‬הא מפורש במתני׳ דוקא‬
‫כשידע אחד מהן שטעו חייב אבל בלא ידע נחשב‬
‫כל אחד מד‪,‬ב״ד כסומך על כל הב׳׳ד ביתד‪ .‬נראה‬
‫לתרץ שהתום׳ סברי דלא נחשב בהוראתו סומך‬
‫על הב״ד דהא צריך לומר דעתו בעצמו דאל׳׳כ‬
‫אין להחשיב דעתו בפנין הב׳׳ד ולכן אפשר שגם‬
‫העשיה הוא על דעתו וחייב ובסיפא קמ״ל רבותא‬
‫דאף שיודע שטעו ועשה רק ע״ד ב״ד מחמת שטעה‬
‫ותירץ ר״פ שהצבור אין מביאין בעד כפרת‬
‫החוטאים הפרטיים אלא בעד החטא ופגם שנעשה‬
‫ע״י חטאם בהצבור אך ממילא נתכפרו גם הפרטיים‬
‫כיון שנתפלק החטא‪ ,‬ופגם שנעשה בצבור כיון שאין‬
‫הצבור מתים צריכין כפרד‪ ,‬לעולם‪ .‬ואין מחלק בפוגיא‬
‫זו בין כפרד‪ ,‬לחיוב הקרבן ולכן לא הביא בתמורה‬
‫הא דעגלד‪ ,‬עדופד‪ ,‬דהא גם המקשה פובר שהצבור‬
‫קיים ושייך כפרה על המתים‪ .‬אבל הביא משעירי‬
‫ר״ח ורגלים ראם הכפרה הוא על החוטאים הא אפשר‬
‫תא‬ ‫מש ה‬
‫ועיין בבכורות דף מ״ה בעלי נגעים טהורים‬
‫פסולין באדם שהוא גם בהק כמפורש בדמב״ם פ״ח‬
‫מביאת מקדש הט׳׳ו‪ ,‬ולשון הש״י שם כגון ספחת‬
‫נמי כוונתו בפחות מד׳ מהאות שהוא בהק והוא‬
‫לשון הקרא וטהרו בכהה הנגע מספחת היא ופרש׳׳י‬
‫שם‬ ‫שם בחומש שםנגע טהור׳ )ואף שפרש׳׳י‬
‫תמוה מאד כדהקשה הד״ש פ״א דנגעים מ״ג מ״מ‬
‫הא פי׳ כן(‪ .‬וצע׳׳ק על שכתב דש׳׳י כגון ספחת‬
‫שיש לטעות בו ולא נקט בהק‪ .‬עכ״פ כוונתו לפחות‬
‫מד׳ מראות שהוא בהק וקראו במתני׳ בשם נגע‬
‫וכן בהש״י בחומש ובע׳׳ב שלא יסתור לשון דש׳׳י‬
‫דשבועות צריך לפרש אינו נגע לטמא כדבאדתי‪.‬‬
‫ולמד זה דש״י בשבת מהספרי שהביא דמדבה‬
‫עה שלא נזקק לטומאה שהוא קודם שהראה לכהן‬
‫וא״ב הדי עדין לא ידוע לו שהוא נגע דהא דוחק‬
‫לאוקמי קרא דוקא בת״ח שיודע שהוא נגע שיטמא‬
‫הכהן ועל ספק לא היה נכתב לאו ודאי לחייבו‬
‫מלקות ובתוספתא דפ״ג דנגעים מפורש שלוקה‪,‬‬
‫לכן צריך לומר שאף בפחות מד׳ מראות שהוא‬
‫בהק נמי חייב‪ .‬ואין כוונתו כדכתב המל״מ דפ׳׳י‬
‫מטו׳׳צ דדאייתו מהא דתניא גם ולאחה הפטור‪,‬‬
‫שהוא דוחק גחל‬ ‫צריך להגיה בדש׳׳י‬ ‫ולדבריו‬
‫וגם בספרי שלנו לא נמצא גירסת המל׳׳מ‪ .‬איבדא‬
‫דהר״ש ספ״ז דנגעים גודם ואחד הפטור אבל אינו‬
‫כגידסת דש׳׳י‪ ,‬ועוד שמלאחה הפטור ליכא ראיה‬
‫כדהקשה בעצמו דהתם יכול לבא לידי טומאה‬
‫כשיפשה או שיולדו שעד לבן ומחיה ובבהק לא יכול‬
‫לבא לידי טומאה‪ .‬אלא ודאי ראיית רש״י הוא‬
‫מלא נזקק לטומאה שהביא כדבאדתי‪.‬‬
‫והא דבשבועות דף ד׳ מצריד לאיסור קציצת‬
‫בהרת שיהיה מד׳ מראות שהקשו שם התום׳ פשוט‬
‫לע״ד דדש׳׳י מפרש לענין תולש שעד לבן וכוה‬
‫מחיה שע׳־ז אינו עובר אלא בד׳ מראות‪ ,‬ולשון‬
‫בקוצץ בהרתו שאמד בגמ׳ הוא גדר האיסור אבל‬
‫המעשה שבכאן היה שתלש שעד לבן‪ .‬והתום׳ נראה‬
‫להו דוחק לשון בקוצץ בהרתו לאוקמי על תולש‬
‫שעד לבן וכוה מחיה לכן פליגי על דש׳׳י וסברי‬
‫דבבהק ליכא איסור אבל יצטרכו לדחוק בהא דספדי‬
‫ותוספתא שאיידי בת׳׳ח שיודע שהוא מד׳ מראות‬
‫שיטמאנו הכהן אבל בלא ידוע לא ילקה בקצץ עד‬
‫שלא דאד‪ ,‬הכהן‪.‬‬
‫בשם‬ ‫עכ״פ שיטת דש׳״י שאף בהק כיון שהוא‬
‫אני‬ ‫נגע אף שטהור ישנו בלאו דקציצה ורואה‬
‫בשם‬ ‫שהדברים ק״ו על פחות מכשעור שוהאי הוא‬
‫גדול‬ ‫נגע אך שטהור משום שצריך שיהיה נגע‬
‫קדשים‬ ‫אגרות‬
‫במצוה לשמוע רברי חכמים חייב הטעות זה הוא‬
‫דבר חדש ולא הין הב״ר ונחשב טעות עצמו וג״ב‬
‫הוא תולה בדעת עצמו וחייב‪.‬‬
‫ידידו ואוהבו מאד‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫פיסן כה‬
‫בעגץ קציצת נגע פחות מבגדים‬
‫כ״ד אדד תש״א‪.‬‬
‫יעקב‬ ‫מוהר״ד‬ ‫הגדול‬ ‫מע״ב דודי הגאון‬
‫קאנטראוויץ שליט״א‪.‬‬
‫בד ב ר שהביא כ״ג דודי ראיה מדש״י בכורות דף‬
‫ל״ד שקוצץ נגע פחות מבגדים נמי עובד‬
‫בלאו דקציצת בהרת ודאי היא ראיה‪ .‬ומה שתמה‬
‫כ״ג שמן הסברא יש להיות דוקא בכשעוד‪ ,‬נלע״ד‬
‫דדש׳׳י לשיטתו בשבת דף קל״ב שנגעים טהורין‬
‫שמפורש שם שעובד בלאו על קציצתן פי׳ שהוא‬
‫גם בהק אלמא שאין' האיסור תלוי דוקא במה שמטהר‬
‫עצמו בזה דהא בבהק היה טהור אלא תלוי בשם‬
‫נגע וסובר דש״י דגם בהק הוא עכ״פ בשם נגע‬
‫אלא שהוא נגע טהור‪ .‬ואף שלשון רש״י בשבועות‬
‫דף ה׳ כד״ה שניה ולמטה מן הקדום אינו נגע‬
‫אלא בהק וטהור יש לפרש כוונתו שאינו נגע שמטמא‪.‬‬
‫ואולי סובר רש״י דגם על בהק דין הוא שיראה‬
‫לכהן אף שידוע לו שהוא למטה מד׳ מדאות כפשטות‬
‫לשון הקרא ואף שבמשנה לא מציגו דין זה מ״מ‬
‫מסתבר כן ולא נקטה המשנה דין המפודש בקרא‪.‬‬
‫וא״ב יש לו גם דינים כמו בנגע‪ .‬וגם כיון שמצינו‬
‫שבהק שאני מבשר ממש אף שהוא להקל דמחיה‬
‫במראה בהק אינו מטמא כמפורש במשנה פ׳׳א‬
‫דנגעים מ״ה ובתו׳׳ב דריש מקרא בשד חי ולא‬
‫הכהק והובא בר״ש‪) .‬ופלא על שהרמב״ם כתב בפ׳׳ג‬
‫מטומאת צדעת ה׳׳ב דמחיה מטמאה אף במראה לבן‬
‫שפחות מד׳ מהאות ובה׳׳ג כתב הוא עצמו שמחיה‬
‫שבתוך הבהק שהוא כתוך הבהרת אינה סימן טומאה‬
‫ואמאי לא יחשב גם הבהק מתוך המחיה וצע״ג(‪,‬‬
‫לכן הוא בשם נגע אך טהור ואסור בקציצה‪.‬‬
 ‫מש ה‬ ‫? ד שי ם‬ ‫אגרות‬ ‫תב‬

‫מביאת מקדש הט׳׳ו ולכן אין תימה אם הצריכו‬ ‫כגרים‪ ,‬וכמו באיסודין שג״ב לחיובא צריך שעוד‬
‫גם בנגעים טהורים שיהיה דוקא בכגדיס לפסול‬ ‫כזית ומ״מ וראי שם איסור יש גם על פחות מכזית‬
‫לעבודת אך מה שפדש׳׳י כשבת גם פרחה בכולו‬ ‫אף לד״ל דמתיד חצי שעוד מן ד‪,‬תורד‪ .‬וכ״ש לד׳‬
‫תמוה מאד איד ®’ ‪ T‬להתבשר לעבודה הא כל‬ ‫יוחנן דכבד באדתי דפידוש חזי לאיצטדופי אינו‬
‫גופו א׳׳א לקצוץ ובקציצת מעט לא יוכשר לעבודה‪.‬‬ ‫שזהו גדר האיסור‪ ,‬דאיזה טעם הוא לאסור מן‬
‫ואם כוונתו דק לחדש דאסוד בקציצה שנקט אגב‬ ‫התודה מהמת זה אלא דהוא סימן ראף משהו הוא‬
‫אודחא א׳׳ב הו׳׳ל למינקט גם פחות מכגדיס‪ ,‬וצ׳׳ע‪.‬‬ ‫איסור דאל׳־כ לא היה מצטרף כמו שאין היתד‬
‫אך אולי לא רצה למינקט אגב אודחא גם פחות‬ ‫מצטרף ולכן יש לאוסרו וע״ז אמד ד״ל דאף שהוא‬
‫מכגדיס שלא נטעה שפסול לעבודה ודק פרחה‬ ‫מ״מ דק אכילה שהוא כזית אסדה רחמנא‬ ‫איסור‬
‫בכולו שאין שייך לטעות נקט אגב אודחא‪ .‬זהו‬ ‫לאכול מאיסור‪ .‬ומטעם זה אף באופן שלא שייך‬
‫הנלע׳׳ד לפום דיהטא‪ .‬ב״ג‪,‬‬ ‫צירוף נמי הוי חצי שעוד מזזם האיסור דמאלו‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫שחזי לאיצטדופי הוא סימן לכל האיסורים וכל‬
‫הרבדים שצדיכין שעוד שאף פחות מכשעוד הוא‬
‫באותו השם דק שאינו חייב ואינו מטמא משום‬
‫שצריך שיהיה גדול כשעוד‪ ,‬ולכן אף נגע פחות‬
‫מכגדיס הוא כשם נגע דק שאינו מטמא‪ .‬ולכן ישנו‬
‫לדש״י באיסור קציצה וגם לד־־ל יהיה אסור וגם‬
‫סימן נו‬ ‫בהלאו ממש ללקות דהא על איסור קציצה ליכא‬
‫כמה יקצוץ דהא אף בקצץ משהו מהנגע‬ ‫שעוד‬
‫כגרים ותלש שעדה אתת מב׳ שעדות לבנות וכוה‬
‫בענין שחיטה בבהמת עיר הנדחת‬ ‫מקצת מהמחיה כעדשה חייב‪ .‬אך אם יסבור רש״י‬
‫כשיטת הדמכ״ם דאינו לוקה עד שיועילו מעשיו‬
‫יש להסתפק אם ילקה באותו ספק שמסתפק המל׳־מ‬
‫ט״ו טבת תדצ״ג‪ ,‬ליובאן‪.‬‬
‫שם כלאחד הפטור‪.‬‬
‫מע״נ ידידי הרב הגאון המפורסם מהד׳׳ד חיים‬
‫הכהן הגאב״ד מסטיסלאוו‪.‬‬ ‫ולתום׳ שבועות שפליגי על מז״י כבהק יש‬
‫להסתפק אולי יודו בפחות מכגדיס‪ .‬משום שבבהק‬
‫ענף א‬ ‫אולי סכרי דאינו בשם נגע ואף אם יודו שהוא‬
‫בשם נגע כלשון המשנה דנכודות אבל הוא נשם‬
‫נגע טהור לכן' סכרי דאינו באיסור קציצה אבל‬
‫מה שהקשה ידידי על שעלתה בתיקו בעיית ד׳‬
‫פחות מכשעוד כיון שבאדתי שהוא בשם נגע הוא‬
‫תסדא בסנהדרין דף קי״ב אם מהני שחיטה‬
‫גם בשם נגע טמא לכן הוא בכלל האיסור קציצה‪.‬‬
‫לבהמת עיר הנדחת הא איכא למיפשט מדנב׳׳י חולין‬
‫או שסבדי דאינו אסור אלא כמה שמטהר עצמו‬
‫דף ק״מ דמצריד קרא למעט צפודי עיד‪.‬״נ לטהדת‬
‫בהקציצה ואף שלאחד הפטור ודאי אסור כמפורש‬
‫מצורע אף שכתוב בהו ושתט ואם אינה שחיטה‬
‫בתוספתא ולגידסת הד״ש והמל׳־מ גם בספרי‪ ,‬הוא‬
‫לטהר מטומאת נבלה א׳׳ב אינה בשם ושחט דמצודע‬
‫משום שהיה יכול לבא לידי טומאה ובקציצתו עשה‬
‫וממילא אימעיטו צפודי עיה״נ ולמה לן קרא למעוטי‪.‬‬
‫שלא יבא לידי טומאה כסברת המל״מ‪ ,‬וא״נ בפחות‬
‫הנה לכאורה לא קשה כלום דהא משמע התם דאי‬
‫מכגדיס ג״נ לא יהיה אסור לדידהו‪ .‬ענ״פ דש״י‬
‫לאו דצפוד פירושו דוקא טהור היה בעי קרא למעט‬
‫לשיטתו וראי נכון מה שסובר שאסור לקצוץ גם‬
‫טמאות אף שלא שייף שתיטה בטמאות דהא לא‬
‫נגע פחות מכגדיס עוד מכ״ש‪.‬‬
‫מטהרת שחיטה בבהמה טמאה מטומאת נבלה ואף‬
‫שבעופות טמאים ליכא דין טומאת נבלה מ״מ שמעינן‬ ‫ומה שלא פי׳ דש״י בשבת גם פחות מכגדיס‬
‫מבהמה טמאה שלא שיץ• שחיטה בטמאות‪ .‬ובדור‬ ‫הוא משום דפחות מכגדיס אולי סונר שאינו פוסל‬
‫שיזזו איסור נבלה בעוף טמא שנשחט למ׳׳ד דאיסוד‬ ‫לעבודה משום שלא ניכר כ׳׳ב וכן לא פי׳ בבכורות‬
‫נבלה חל על איסור טמא במעילה דף טיז ובמכות‬ ‫פחות מנגדים מהאי טעמא‪ .‬ואין לתמוה ע״ז דהא‬
‫דף ט״ז‪ .‬אלמא דמ״מ לא היינו יודעין ממילא ממה‬ ‫גם בשומא בלא שעד איתא בכתובות דף ע׳׳ה רבעי‬
‫שבעי שחיטה בצפורי מצורע דבעי דוקא טהורות‬ ‫שתהיה גדולה כאיסד ואיפסק כן בדמנ״ם פ״ת‬
‫תג‬ ‫משה‬ ‫ת ד שי ם‬
‫מיתה כיון שלא נשתנה בר‪,‬שריטה לשום דבר ולכן‬
‫בצפורי מצורע שהשהיטה אינד‪ ,‬להכשיר לאכילה‬
‫ולסלק טוסאה רק לעשות סעשד‪ ,‬שהיטר‪ ,‬לא היה‬
‫זר‪ ,‬הסרון בשהיטה אף שהן טמאות שלא סלק שם‬
‫איסור וטומאת נבלה דמ״מ יהיה זר‪ ,‬בשם שהיטד‪,‬‬
‫כיון שסועילה להכשירו לטד‪,‬רת מצורע‪.‬‬
‫ולפ״ז אם ישרוט ישראל לעכו״ם בהסה של‬
‫עיה״נ לא יטמא במפרכסת טומאת אוכלין אף למ״ד‬
‫דאיסורי הנאה מטסאין טו״א סשום דהיא כשתיטד‪,‬‬
‫פסולה כשהר‪ ,‬ודרס אף שבטסאר‪ ,‬הוא שהיטה לדין‬
‫זה‪ .‬וא״ב אף שסטמאות ניהא מה שבעי קרא למעט‬
‫ולא ידעינן ממילא ממה שצריך שהיטד‪ ,‬מ״מ בשל‬
‫עיה״נ קשה מ״ט לא ידעינ^ ססילא מושהט להצר‬
‫דלא מהניא שהיטד‪ ,‬בבהמה דעיה״נ לטהרה סירי‬
‫נבלה ולמד‪ ,‬לז קר<נ‬
‫והנכון לע״ד דהנה זה ודאי כשנולד בכור אהר‬
‫גס״ד נמי אינו נהרג דלא מצינו הלוק בזה אף‬
‫שכבר נאסר במעי אסו רהא רק בהוייתו נקדש‬
‫בבכורר״ משום דעכ״פ עתה שהוא בכור יצא מכלל‬
‫בהמתד‪ ,‬והוי שלל שסים בהכרה‪ .‬ואולי סותר גם‬
‫בד‪,‬נאר‪ ,‬כיון שיצא עתה מכלל שללה דסתתלה לא‬
‫נאסר מה שיצא אף אה״ב מכלל שללה‪ ,‬דל״ד לסר‪,‬‬
‫שלא ניתר כשקנה אהר מעיר אהדת אה״ב משום‬
‫שאינו רשאי לקנות ואין המכירה הלד‪ ,‬וא״א לצאת‬
‫שוב מעתה אתר גס״ד מרשות עיה״נ אבל בכור‬
‫יצא בהכרת מתזזות שללה וסשם בד‪,‬מתד‪ ,‬ולכן מותר‬
‫הבכור אף שנולד אתר גמ״ד‪ .‬ואף אם אסור בד‪,‬נאה‬
‫סשום שכיון שנאסר עכ״פ במעי אסו אין הוזר לד‪,‬יתרו‬
‫אבל עכ״פ יצא מהיוב הריגה‪.‬‬
‫ולכן ניהא מה שד‪,‬תוס׳ הולין בד״ד‪ ,‬למעוטי‬
‫רצו לומר לפ״מ שד‪,‬תליטו דפסול דאינו סמשקד‪,‬‬
‫ישראל ליכא בהיתה לו שעת הכושר שאם עבר‬
‫והקדיש והקריב בהמת עיה״נ שיהיה קר ‪ p‬כשר‪,‬‬
‫משום דאף שאינו יכול למכור ולהוציא מרשותו‬
‫ס״מ לר‪,‬קדיש לקרשי מזבתישאינר‪ ,‬יציאד‪ ,‬מרשותו‬
‫דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראו^ כדאיתא‬
‫בב״ק רף ע״ו סשום דהוא עולתו של המקדיש‬
‫ורק שקורא שם שמים עליו להקריבו לעולה ע״ז‬
‫הוא בעלים אף שד‪,‬וא איסור הנאה‪ ,‬לא מבעיא‬
‫בשל עיה״נ שכל איסור הנאה שלו הוא מהפת שאיש‬
‫מד‪,‬עיר הנדתת הוא הבעלים דבלא בעלותו לא היה‬
‫נאסר דדבר של הפקר הנמצא בעיר לא נאסר ולכן'‬
‫הוא בעלים גם לקרא שם עולת עליו‪ .‬אלא אף‬
‫בתליפי ע״ז שנסי סכרי התום׳ דמזר בדיה לצפורים‬
‫משום רכל איסורי הנאה לא נפקע שם הבעלים‬
‫אגרות‬
‫סשום דהיינו אוסרים דאף דאינה שריטה להועיל‬
‫למה שצריך שהיסה כסו לסלק איסור נבלה ס״מ‬
‫צריך במצורע לשהוט אף בטמא במעשה והכשר‬
‫דיני שריטה משום דא״צ שם שהיטה להכשיר איזה‬
‫רבר שאינו מכשיר כלום אלא שהצריכה התורה‬
‫לעשות סעשה שריטה ובדיניה שזה שייך לעשות‬
‫אף בטמא‪.‬‬
‫ודוגמא לזה מצינו בטומאת אוכלין בחוליז דף‬
‫קי״ה בישראל ששהט בהסה טסאר‪ .‬לעכו״ם שמטסאה‬
‫טוסאת אוכלי) אף במפרכסת ומצריך הגס׳ בדף‬
‫קכ״א דוקא הכשר שריטה כבהמה טהורה אף שהשתיטה‬
‫אינה מועלת בטמאה לכלום מ״מ בעינן מעשה שריטה‬
‫ובדיניה לההשיבו אוכלא במפרכסת‪ .‬וכ״ב הוא בצפורי‬
‫מצורע שאינו מכשיר לאכילה ובעינן רק מעשה‬
‫שריטה ובדיניה היה אפשר גם בטסאות אי לאו קרא‪,‬‬
‫וא״ב גם בשל עיה״נ אף שאינה שהיטה להכשיר‬
‫שום דבר מ״ס כיון שאינו מכשיר כלום ובעינן‬
‫רק שיהרגנד‪ .‬במעשה שריטה ובדיניה היינו מכשירין‬
‫בלא קרא‪.‬‬
‫אבל כשנעיין לא דמי דהא בעיא דרב הסדא‬
‫הוא רק בעיה״נ משום דכתיב לפי הרב שגם בהשהיטה‬
‫מקיים זה ונהשבה מסילא הריגה כלשון התורה‬
‫דהא אמר לפי הרב אסר רהסנא ל״ש שהטה משהט‬
‫ול״ש קטלא מקטל ופרש״י דבין בשריטה ובין בהריגה‬
‫קרינא ביה לפי הרב דאפילו שהטה מיתה בעלמא‬
‫היא ולא סהני מידי‪ ,‬וצריך להבין איזה קפידא‬
‫הוא הא עכ״פ הוא שוהט כדין בשהיטה ראויה‬
‫שיכול להכשיר ואין בה שום הסרון‪ .‬וצריך לומר‬
‫סשום דזה גופיה הוא הפרוז בהלכות שריטה שבעינן‬
‫שלא יהיה בשם הריגה ולכן אינו מכשיר לכלום‬
‫כשאר פסולי שריטה שהיה דרסה‪ .‬ואף שגם בשור‬
‫הנסקל צריך להכותו גם בסיף ושהיטה כשלא יכול‬
‫להסיתו בסקילה‪ ,‬ס״מ לא קראו התורה בשם הריגה‬
‫דשם סקילה ודאי לא נקרא כשנהרג בסיף ושריטה‬
‫ולכן אם שהט כדין לא הוי בשם הריגה אף שג״ב‬
‫קיים בזה סצות ובערת הרע אלא דקיים אותה‬
‫בשריטה‪ .‬ולכ[* נהי דושתט הנאמר בצפורי מצורע‬
‫הוא לא שיעשה בה שהיטה המבשרת לאכילה רק‬
‫שיעשה בה מעשה שריטה בדיניה אבל עכ״פ הא‬
‫צריך לעשות בדיני שהיטה וכיון שבשל עיה״נ הוא‬
‫בשם הריגה הוא תסרון בד‪,‬לכות שהיטה ונסצא שלא‬
‫נעשה בדיניד״ ול״ד לטמאות שזה שאינה בשם‬
‫שהיטה אינו מהמת שסצינו שנקרא מיתה אף כשעזותט‬
‫בדיני שריטה אלא סשום שאינה מועילה לכלום‬
‫דעדין הוא באיסור וטומאת נבלות וממילא הוא בשם‬
 ‫משה‬ ‫ל‪,‬ד שים‬ ‫אגרות‬ ‫תד‬

‫שעודיה שהם כמפוזרים ואינם ביחד ואף שעכ׳׳פ‬ ‫מהם ובהזקתו קיימא אף שאינו שלו ולכן אף שאינו‬
‫ידלק השעור בפזוד כזר‪ .‬אינו כלום מאחר דהוא דק‬ ‫יכול להקדיש לענין שיצא מרשותו מ״מ אפשר‬
‫לשעודא בעלמא ולא להדלקה ממש דהא כשר גם‬ ‫יכול להקדיש לקרבן שעדין שם הבעלים עליו‬
‫כשהדליק בשמנים ופתילות הפסולים בשבת משום‬ ‫רק שנקרא שם שמים עליו‪ ,‬ווה סגי לסלק דין‬
‫שאין נמשכים אחר הפתילה ואין האור נתלה יפה‬ ‫הריגה מעליו כיון דנקרא גם שלל שמים‪ ,‬דאף שודאי‬
‫באותן הפתילות אף שידוע שאפשר שיכבה‪ ,‬אבל‬ ‫נשאר באיסור הגאה שלו‪ ,‬דל״ד לבכור שנסתפקתי‬
‫בזריקת הדם אף אם נימא שצריך גם בכלי שיהיה‬ ‫דהתם יצא לגמרי משם שללה ובד‪,‬מתה והכא שם‬
‫שעור זריקד‪ ,‬כדאיתא בזבחים דף צ״ג לענין הזאה‬ ‫בעליו עליו וא״א להעשות עליו היתר יותר מבתחלה‬
‫דחטאות הפנימיות דבעינן דוקא קבלת שעור הזאה‬ ‫אבל עכ״פ כיון שהד‪,‬קדש חל מחמת שכשר גם‬
‫בכלי אחד‪ ,‬ונימא שהוא כן גם בזריקה רכל קדבנות‬ ‫איסור הנאה שד‪,‬יה לו שעת הכושר נסתלק דין‬
‫רבעי שיד‪.‬יד‪ ,‬בכלי אחד שעור הזריקה‪ ,‬מ״מ הוא‬ ‫הריגה מעליו כיץ דנקדא גם שלל שמים‪ ,‬דאף שודאי‬
‫משום שצריך לזורקה בזריקה אחת שלענין זה אף‬ ‫אחר גמ׳׳ד כמו בבכור וכשר הקרח בדיעבד אם‬
‫אם נחשבו כמפודדים הדי יהיה עכ״פ בזריקה אחת‬ ‫הקריב‪.‬‬
‫בפזוד כזד״ ועית בתום׳ עירוביו דף פ׳ ד״ה אבל‬ ‫וד‪,‬צ״ע שכתבו התום׳ הוא דדלמא לא חל ההקדש‬
‫דבלחי שכשר אף מאשרה פי׳ הד׳ אברהם משום‬ ‫כיון דאינו בעלים מלעשות בו שום דבר דלשרפה‬
‫ראם היה מדבק הכתיתים בכותל הוי לחי ובלבד‬ ‫קיימא אינו בעלים להקדישו לעולה‪ ,‬אף שמצד איה״נ‬
‫שלא יהו ניטלות ברוח‪ ,‬וכוונתו דלכן כשר כיון שאין‬ ‫אם לא היה צריך לעשות כלום היה יכול לד‪,‬קדישו‬
‫החבור צריך מצד שדינו דלחי להיות אחד דהא‬ ‫דאינו הוצאת דשות‪ ,‬ואינו בכלל איה״נ דמצות לאו‬
‫גם כתיתים מפורדים שדבוקים בכותל כל אחד‬ ‫ליהנות ניתנו‪ ,‬מ״מ מאחד שצריך לעשות בו מעשה‬
‫בפני עצמו באופן שלא ניטלות בדוח כשד‪ ,‬ונמצא‬ ‫שרפה סלקד‪ ,‬התורה מהבעלים זכות מלעשות בו‬
‫שד‪,‬חבוד עושה דק שלא יתפדח הכתיתים זד‪ .‬מזה‬ ‫שום דבר‪ ,‬ואינו שי ‪ T‬לומר עבד ועשה דהא אינו‬
‫שע״ז לא אמרינן מיכתת שעורא וממש גם בזריקה‬ ‫מעשה בעלמא דד‪.‬א צריך לחול עליו ההקדש מקודם‬
‫שמה שצריך השעוד בכלי הוא כדי שיד‪.‬יד‪ ,‬השעור‬ ‫ואם לא חל משום דאינו כביתו דהוא בעלים לעשות‬
‫בהזדיקה שלענין זה אף אם נחשבו כמפחרים‬ ‫בו מה שרשאי וד‪,‬בא אינו יכול משום דצדיך לעשות‬
‫במקומות הרבה נמי הא יהיה מזה זריקה אחת‬ ‫בו מעשה שרפה את ®’ ‪ t‬להכשיר הקד^‪.‬‬
‫שאין לומר ע״ז מיכתת שעורא‪ .‬אך אולי מפרש‬
‫וניחא לפ״ז מש״ב כיון דלשרפה קיימא ולא‬
‫מהרש׳׳א דד‪,‬תום׳ דכאן לא סברי כפי׳ הד׳ אברהם‬
‫כתבו להריגה ואף שבגליון הגיה שצריך להיות‬
‫אלא כתירוץ א׳ רתום׳ דבעצם גם בלחי שייך כתותי‬
‫דלהריגה אבל במהרש״א מפורש שגירסתו דלשדפה‬
‫מיכתת שעורא‪ ,‬ורק כיון דלא בעי אלא שעור‬
‫כבגידסא דידן ולא כד‪,‬גד‪,‬ת הגליון‪ .‬ופי׳ מהדש״א‬
‫זוטא לא החמירו בו במלתא דרבנן‪ .‬ולכן גם בזריקה‬
‫שהוא מטעם כתותי מיכתת שעורא תמוה מאד מה‬
‫כשיש שעור אמרינן מיכתת שעורא‪ .‬וגם אולי הא רשמן‬
‫שייך כתותי מיכתת שעורא בקרבן הא אף אם נימא‬
‫של ערלה לנד חנוכה שאוסר בלר‪.‬״ק נמי הוא דלא‬
‫שאין הקטרה פחותה מבוית א״צ שיהיה חתיכד‪ ,‬אחת‬
‫כשיטת הר׳ אברהם דגםבנד חנוכה השעור הוא‬
‫של כזית אלא אף אם הן פתיתים מפורדין מצטדפין‬
‫בשביל שצריך שידלק השעור וכבתה אין זקוק לה‬
‫דלא עדיף מקומץ דד‪,‬וא מפורד וא״ב אף אם כמיכתת‬
‫משום שתקנו דק הדלקה אחת לקיים בה המצוד‪,‬‬
‫דמי הויא הקטרה בכזית ואף בזריקת הדם אף אם‬
‫ולא שיעשה בשתי פעמים ולכן כבתה אין זקוק‬
‫נימא שצריכה שעוד אין שייך מיכתת בדבר לת‬
‫לה‪ ,‬ומה שבשמנים ופתילות הפסולות נמי יוצא‬
‫ועיץ בשע״ת או׳׳ח סי׳ תרע״ג בשם לקט הקמח‬
‫משום ספק דרבנן לקולא‪ ,‬וקצת ראיה מהעמידה‬
‫בשמן' של ערלה שאסור להדליק מטעם רבעי שעורא‬
‫במקום הדוח וכבתה זקוק לה‪ ,‬כדאיתא במג׳׳א ס׳׳ק‬
‫וכתותי מיכתת שעודא ואולי סובר מהרשיא כמותו‬
‫י״ב בשם הש׳׳ג‪ ,‬משום דהוה כלא נתן שמן כשעור‬
‫שגם בדבר לח שית מיכתת שעודיה‪ ,‬וא׳ב גם‬
‫וצ״ל בטעם החלוק משמנים ופתילות הפסולות משום‬
‫בזריקת הדם שהוא רבד לח וסובר שבעי שעורא‬
‫שבמקום הרוח הוא כודאי תכבה ובשמנים ופתילות‬
‫לכן פוסל בשל עיה*נ‪ .‬אבל ליד לשם דבנד חנוכה‬
‫הוא ספק‪ ,‬ואם סובר כשיטת הר׳ אברהם לא שייך‬
‫הא כבתה אין זקוק לד‪ ,‬והשעוד הוא דוקא בשעת‬
‫מיכתת שעודא כיון שעכיפ הוא נדלק השעוד‪) .‬ומשיב‬
‫הדלקד‪ ,‬שאז צרת שיתן בכלי כשעוד שנמצא שצריך‬
‫המגיא ולא יברך צריך לומר דד‪.‬וא משום דלא‬
‫להיות בכלי השעוד יחד‪ ,‬וזה ג׳׳ב הוא בדת מיכתת‬
‫תה‬ ‫מ ש ה‬
‫שג״כ אין בהם שהפה אף שיש בהן הריגה וד‪,‬שמיענו‬
‫הדמב״ם כאן דמ״מ אסור בהנאה מדין אחר דילפינן‬
‫משוה״נ שבהמה שנהרגד‪ ,‬בב׳׳ד אסורה בד‪,‬נאד‪ ,‬כדילפינן'‬
‫גם הובע ונדבע משוה״נ‪ ,‬ואף שד‪,‬תם סקילה והכא‬
‫סיף והתם הוא מדין עצמה והכא מצד הבעלים‬
‫סובר הרמב״ם שאין לחלק‪ .‬ועיקד תדוש אד‪,‬׳׳נ בבהמה‬
‫השמיענו דד‪,‬וא מילפותא דשוה״נ ואגב נקט הדין‬
‫גם בקוחטו שחיטה כשדה אף שאין בזה רבותא‪ ,‬אבל‬
‫הכ״מ משמע שמפדש הדוש הרמב״ם דק בשהטו וזה‬
‫תמוה וצ״ע(‪ ,‬עכ״פ התוס׳ פליגי עליו וסברי שגם‬
‫הבע״ה שאמרה תורה בהם הדיגה הם בכלל שללה‬
‫וצריך לשרוף את הבשר אהד שנהרגו‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫והנד‪ ,‬אין שייך ספק זה אלא מהמת שצריך‬
‫להקדישו קודם שישחטנו לשם זבה אבל אם לא‬
‫היה צדיך להקדישו מתחלה אלא האם היה שוהם‬
‫חולין לשם עולה היה נקדש בזביהתו לעולה‪ ,‬היה‬
‫יכול לשוחטו לעולה ולהקדיבו והיה נפקע ממילא‬
‫מדין הריגה ומשרפה דד‪,‬א מצינו בחולין דף מ׳ עשה‬
‫בה מעשה‪ ,‬אסדד‪ ,‬לבהמת תבהו חזינן שמהשבד‪ ,‬בשעת‬
‫עשייתו מעשד‪ ,‬נחעזבה אף המחשבה כמעשה‪ ,‬וא״כ‬
‫נד‪,‬י שלשרפה קיימא אבל מכיון שעשה מעשה ששחט‬
‫לשם עולה הויא אף המחשבה מעשה וחלה עליו שם‬
‫הקדש ונפקע ממילא דין ההיגד‪ ,‬ושדפד״ ואף לההולקים‬
‫שם וסבדי דאין אוסד דבד שאינו שלו אף במעשה‬
‫הוא דק באינו שלו שהבעלים מעכבים ואף מעשיו‬
‫ממש לא היה כלום אם היה אפשד לבטלם אבל‬
‫הכא שאף שאינו רשאי מ״מ אין' כאן מעכב דק‬
‫שאמידתו להקדיש אינו כלום משום שאינו כביתו‬
‫כיון דאינו בעלים לעשות בו כלום אבל כשעבר‬
‫ועשה מעשד‪ ,‬לשם עולה הויא אף לדידדע המחשבה‬
‫כמעשה והיה חל דק כל הספק דתוס׳ הוא מחמת‬
‫שצדיך להקדישו קודם שיתחיל לשחוט שהוא דק‬
‫אמידה בעלמא אולי אינו חל‪.‬‬
‫והנה בצפורי מצורע שא״צ לד‪,‬קדישם תחלה‬
‫דהא לד׳ יוחנן גם אין נאסדין מתחלה וכל שם‬
‫צפודי מצודע נעשה דק בהשהיטה‪ ,‬ואף לד״ל דאוסר‬
‫משעת לקיחה נמי יודה דאין הכהה לקדוח שם‬
‫קודם השחיטה‪ ,‬דאף אם לא יקבע אותם עד השחיטה‬
‫גופה נמי יוכשרו והלקיחה היא מצוד‪ ,‬אף שלא‬
‫יוקבעו בכך למצודע דהא לד' יוחנן ודאי צריך‬
‫לומד ‪ p‬וא״כ גם לר׳׳ל מ״ט לא נימא כן דאין‬
‫מצות הלקיחה משום שצריך לקדוח להם שם דוקא‬
‫? ד שי ם‬ ‫אגרות‬
‫בדור לן דינא דהש״ג דאפשר אין למלק משמנים‬
‫ופתילות ואף אם יכבד‪ ,‬בודאי יוצא אם ד‪.‬יד‪ .‬כשעוד(‪,‬‬
‫עכ״פ יש מקום לתדץ דבדי מד‪,‬דש״א אף שדוחק‬
‫גדול הוא להחשיב מיכתת שעודא בלח שהם בעצם‬
‫טפים מפורדים והחבוה הוא ע״י הכלי שהוא דבד‬
‫המותה‪ ,‬אבל כיון שמצינו דלקם הקמה סובר ששייך‬
‫נם כזה מיכתת שעודא אפשר לפרש גם דברי מההש״א‬
‫כן ודק אליבא דתירוץ א׳ דתוס׳ כדלעיל‪ .‬ועדין‬
‫צ״ע במונה מהרש״א‪ ,‬אבל עכ״פ הזינן שגדיס לשדפה‬
‫ולכאורה הי״ל לומר להדיגה‪.‬‬
‫אבל לפ״ז אתי שפיר דאם אחר ההריגד‪ ,‬לא‬
‫היה צריך לשדוף אף שהם איסורי הנאה היה יבול‬
‫להקדיש דעיקר שם קדבן הוא על הבשר כדחזינן‬
‫דכל החלוקים בין עולה ושלמים ואשם הוא בהבשד‬
‫ולכן אם הבשד לא היו צריכים לשרוף היד‪ ,‬יכול‬
‫להקדישו לעולה כיון שאין זד‪ ,‬הוצאת דשות ומצות‬
‫לאו ליהנות ניתנו‪ ,‬ומכיון שהיד‪ ,‬קדוש לעולה היה‬
‫מסתלק ממילא דין הדיגה כיון דנקדא גם שלל‬
‫שמים כמו בבכור‪ ,‬ולכן הוצרכו לומר דלשדפד‪ ,‬קיימא‬
‫דסבדי התום׳ דד‪,‬בע״ח אחד שהורגים אותם צריך‬
‫לשדוף את הבשר ככל שלל עיה״נ‪ ,‬ולכ^ אולי אינו‬
‫בעלים להקדישו לעולה מאחד שצריך לשורפו ואינו‬
‫בעלים לעשות בו שום דבר‪ .‬ואף שבדמב״ם פ״ד‬
‫מע״ז ה״ו לא הזכיד ששודפין את הבשד אחר‬
‫שנהדגו ובהי׳׳ב הוא כמפודש שאין שודפין שבע״ה‬
‫אינם בכלל שללה דהדי כתב בהמה של עיה״נ שנשחטה‬
‫אסורה בד‪,‬נאד‪ ,‬כשור הנסקל שנשחט‪ ,‬ואם יקו דין‬
‫שרפה גם על בע״ח דק שמתחלה צריך לד‪,‬ורגם‬
‫פשיטא דמה׳׳ת תפקע דין שהפר‪ ,‬בזה ששחטם אלא‬
‫משמע דעל בע״ה לא נאמד אלא ההיגד‪ ,‬ולא שהפה‪.‬‬
‫ולכן היה מקום לומד דששחטד‪ ,‬מותרת והוצרך‬
‫להשמיענו דאף אהד ששחטה אסורה בהנאד״ )והנה‬
‫דבדי הרמב׳׳ם תמוהין מאד כדהקשה התני מהרא״מ‬
‫שליט״א‪ ,‬דאף שבשוד הנסקל הוא הדוש גדול מה‬
‫שאסוד בהנאה אפילו שחטו משום שדינו בסקילה‬
‫ולכן אולי לא נאמר איסוד הנאה דק כשנסקל כדינו‬
‫אבל בבהמת עיה׳־נ שדינה בסיף אין שום טעם‬
‫להתיר בהנאה מחמת שקיים מצות ההיגד‪ ,‬בסיף‬
‫בהלכות שחיטה‪ ,‬וד‪,‬דמב״ם נקם לשון שזזזוה״נ יותר‬
‫פשיטא שאסוד משל עיה״נ‪ .‬ולס אולי למה שנתבאר‬
‫שהדמב״ם סובר דליכא דין שהפה‪ ,‬על הבע׳׳ח לכן‬
‫אפשד שהקדא דלא ידבק קאי דק על שללה שיש‬
‫עלייהו דין שרפה כדתזינן דעל אלו שאין עלייהו‬
‫דין שרפה כגון פירות המחובדץ ליכא איסור הנאד‪,‬‬
‫דלא ידבק‪ ,‬א״כ אפשר לא קאי נמי על בהמתה‬
 ‫מ ש ה‬ ‫ה ד שי ם‬
‫יכול גב לר‪,‬קדישו לעולה‪ .‬ובזה נחלקו שתי הגירסאות‬
‫רתום׳‪ .‬ונמצא שחמור עתה להמסקנא מקרבן לצד‬
‫אחד בתוס׳‪] .‬והנה בשל עיה״נ יש ליתן טעם דהוא‬
‫משום שצפורי מצורע אינם שלל שמים דאינם הקדש‬
‫ורק משום שאינם כבהמתה הוצרך הקרא להשמיענו‬
‫שמ״מ כיו^ שאינם שלל שמים יש להם דין שללה‬
‫שלא יכול להפקיע דין עיה׳׳נ אבל הקדש מפקיע‬
‫אף אח״ב כפו בכור שנולד אם רק הל כצד האחד‬
‫שבתום׳‪ .‬אבל מה שגם של חליפי ע׳׳ז חמור צפורי‬
‫מצורע מקרבן אין לזה טעם לכאורה ותמוה קצת[‪.‬‬
‫אך מה שקשה הוא מה שאיתא ברש״י ד״ה אלא‬
‫הוצאת רשות כ״ש שתל שם צפורי מצורע דודאי‬
‫בשחוטה אפי׳ ההיא דשהוטה היא ולא אכלי לה‬
‫ויכול לשורפה אחר שחיטה לא תיתי מעיה״נ‪ ,‬משמע‬
‫שבלא קרא שהיה כשר להביא משל עיה׳׳נ היה‬
‫צריך לשורפה הא כשם שיצא מכלל בהמתר‪ ,‬כך‬
‫יצא מכלל שללה ולמה לן לשורפד״ וגם אולי גם‬
‫אין להתיר לשורפה דצפורי מצורע הוא מהנקברין‬
‫שלא ישרפו לרבנן בסוף תמורה‪ .‬אך בזה יש לומר‬
‫דכיון דאפר עיה״נ אסור כדאיתא בחולין דף פ״ט‬
‫עיי׳׳ש ברש״י ד״ה בעפר ראי ‪ T‬י באפר שרפתה‪,‬‬
‫ואפר ע׳׳ז שאיסורי הנאה הוא והטעם דילפינן מקרא‬
‫ולא ידבק כמו ע׳־ז‪ ,‬ליכא חשש בהשרפה ורשאי‬
‫לשרוף גם לרבנן‪ .‬ואולי נדייק מלשון ויכול לשורפה‬
‫שכתב רש׳׳י ולא כתב וצריך לשורפה שגם רש׳׳י‬
‫סובר שא״צ לשורפד‪ ,‬או משום שיצא מכלל שללה‬
‫כרלעיל או משום שסובר כהרמב׳׳ם שליכא בבע׳׳ח‬
‫די^ שרפה כלל‪ ,‬אך כוונתו משום דאמר שעל הא‬
‫דעולוה לא צריך קרא שלא אמרה תורה שלח‬
‫לתקלה הוצרך לפרש דבשחוטה ליכא תקלה משום‬
‫דלא אכלי לה ואין לחוש גם לשמא אתי אינש‬
‫ואשכח להו ויהנה ממנו כדחוששין בנשרפין שלא‬
‫יקברו מטעם זה וכיון שיקחם לצפורי מצורע הרי‬
‫יקברנו כרינו ויבא לידי תקלה משום דיכול לשורפה‬
‫אחר שחיטד‪ ,‬ולא מצד החיוב אלא כדי שלא יבא‬
‫לידי תקלה‪ ,‬וא׳־כ היה יכול להביא מעיה״נ בלא‬
‫קרא והוצרך הקרא למעטו שלא תיתי מעיה״נ‪ .‬אבל‬
‫אף שמדוייק לשון רש׳׳י לפ׳׳ז מ״מ דוחק לפרש‬
‫כן כוונת רש״י‪ ,‬משום דאף שלשלוח לא צריך קרא‬
‫בקזביל שלא אמרר‪ ,‬תורה שלח לתקלר‪ ,‬דד‪,‬וא תקלה‬
‫גמורה דהרי נשלחד‪ ,‬להיות כעואר עופות שידוע‬
‫לכל שמותרין לאוכלם כשיצודם אבל התקלה דנקברין‬
‫שאת דרך לקבור דבר היתר וניכר בד‪,‬קבורה שהוא‬
‫דבר איסור שלכן לא חקזשד‪ ,‬תורד‪ ,‬לכל איה״נ לחשש‬
‫תקלה זו שהוא רק לחוקו לאינשי רשיעי או טפעואי‬
‫ורק בדברים דהמצוה בשרפה יש לחוש מלשנות‬
‫אגרות‬ ‫תו‬
‫קורם השחיטה כמו בקרבן אלא הוא מצוד‪ ,‬בעלמא‬
‫לכתהלה שיהיו שוות גם בלקיהתן כאהד אבל קביעותן‬
‫וקריאת שמן אף לר״ל יכול אם ירצה להתנות שלא‬
‫יוקבעו אלא בשחיטה‪ .‬ואף אם נימא שבכל אופן‬
‫נאסרין בלקיהתן לר״ל משום רממילא הוי זה קריאת‬
‫שם וקביעות ואין מועיל תנאי‪ ,‬מ״מ יודה שבאם‬
‫לא הלה קריאת השם מתחלה כגון בשל עיה״נ‬
‫לצד סברת התום׳ שלא הל ההקדש יחול אה״ב‬
‫בשחיטה כמו לר׳ יוחנן‪ .‬וא״ב ניחא מה שצריך‬
‫קרא למעט צפורי מצורע משל עיה״נ‪ ,‬דלא מבעיא‬
‫לצד סברת התום׳ שהל שם הקדש משום דאין זה‬
‫אינו הוצאת רשות ולאו ליהנות ניתנו‪ .‬ומאחר שהל‬
‫אף שאינו הקדש אינו שוב בכלל בהמתה כיון שאינו‬
‫נאכל ואין נהנין מהם כבהמתה כדמיעט רבינא בכור‬
‫בע׳׳מ משום שלא נאכל בתורת בהמתה‪ ,‬וזה עור‬
‫עדיף מבכור בע״מ שעכ׳־פ נאכל ונהנין ממנו‪ ,‬ולכן‬
‫איכא שמואל דסובר דד‪,‬וא שללה בסנהדרין רף‬
‫קי״ב אבל צפורי מצורע אף שמואל יסבור שאינו‬
‫בכלל בהמתה כיון דאין נאכלין ואין נהנץ מהם‪.‬‬
‫ואף לר׳ יוחנן דסובר רמתיים מותרין בהנאה מ״מ‬
‫גם לדידיה הא יש מצות לקיחה ועומדין מעתה‬
‫רק לטהרת מצורע שלא יבואו לכלל אכילה והנאה‪,‬‬
‫ולכן אינו בכלל בהמתו־‪ ,‬ונסתלק ממנו דין הריגה‬
‫אף שנעשה אח״ב כמו בכור שנולר אח״ב והוא‬
‫שחיטה מעלייתא‪ .‬אלא אף לצד סברת התוס׳ רלא חל‬
‫ההקדש הוא רק בהקדש שצריך לחול קודם שחיטה‬
‫לא חל באמירה בעלמא‪ ,‬אבל בצפורי מצורע שא״צ‬
‫לקרא להם שם ויכולין להקבע מזחיטה בלא קריאת‬
‫שם מתחלה לכן נהי שלא חל השם בעת הלקיחה‪ ,‬מ״מ‬
‫חל בשעת התחלת השהיטה שעושה מעשה לשם מצורע‬
‫ונפקע ממילא דיזי הריגה והוא שחיטת מעלייתא‬
‫וקרינן ביה ושחט ולא נחשב אף התחלת השחיטה‬
‫הריגה משום דנפקע בבת אחת דין הריגה ונעשה‬
‫שחיטה‪ .‬והוי הציע שבתום׳ רק אקרבן ולא קשה‬
‫מזה אצפורי מצורע דבצפורי מצורע היה מ!זר בודאי‬
‫בלאו הקרא ולכן הוצרך לקרא לפסול משל עיה״נ‪.‬‬
‫ולהגירסא דלר‪,‬ריגה קיימא ג״ב טעם הצ׳׳ע משום‬
‫דאין יכול לעשות בו שום דבר אלא הריגה שלכן‬
‫אינו בעלים לד‪,‬קדישו גם קדודו׳׳ג רעולה וד‪,‬וא משום‬
‫דנימא לגירסא זו דאף דחלוקי הדינים בין הקרבנות‬
‫הוא בד‪,‬בשד מ״מ שם הקרה שעושר‪ ,‬הוא על כל‬
‫הבד‪,‬מה שהוא דוקא כשהיא חיה ולא על הבשר שיש‬
‫בהבהמה ולבן כיון שצריך דוקא להורגה אינו בעלים‬
‫כשהוא חי על שום דבר אחר מלעשות בו ואינו‬
‫תז‬ ‫מ ש ה‬ ‫ח ד שי ם‬
‫בע׳׳ח שנהדגין שודאי אסודין בהנאד‪ ,‬דגם עלייהו‬
‫כתיב ולא ידבק אף שמצות השריפה לא יהיה‬
‫עלייהו מ״מ יהיה עלייד‪,‬ו דין שרפה מטעם איה״נ‬
‫שיש בכלל שרפה דקדא שבי הענינים ולא שייך‬
‫למעט גם מדין שרפה כיון דהוא איה״ב כשללה‪.‬‬
‫ויש נם מקום לומד דלכן יהיה בהו גם מצות‬
‫שרפה מאחד שא״א למעט שלא יהיה בהו שדפד‪,‬‬
‫א״כ קאי ושרפת גם עלייד‪,‬ו ממילא הוא גם במצות‬
‫שרפה שבקרא דושדפת‪ .‬אבל נוגע זה בצפורי מצורע‬
‫משל עיה״ב אם היו כשדין שמצות שרפה א׳׳א‬
‫לד‪,‬יות דד‪,‬א יצא מכלל בהמתה וכן מכלל שללד‪,‬‬
‫דמ״מ כיון שד‪,‬איסוד הנאה שעלייהו לא נסתלק יד‪,‬יד‪,‬‬
‫ממילא בהו דין שרפה מטעם איה״ב שלו‪.‬‬
‫אבל ודאי יש נם לומד דבע״ח ליכא בהו מצות‬
‫שרפה כדסובד הדמב״ם אבל יהיה בהם דין שרפה‬
‫מטעם האיה׳־נ שלהן ואולי גם הדמב״ם יודה לזה‬
‫ואף שלא מצינו ברבדיו הא לא הזכירם נם בכלל‬
‫איה״נ הנקברים ובע״ב הא דין אחד יש בהן‪ ,‬אך‬
‫אולי הם כמו ע״ז שדינו בשחיקה וזריה לדוח או‬
‫שרפה ומטיל לים המלח כדכתב בפ״ח מע״ז ה״ו‬
‫וצ׳׳ע איד סובר בהו הרמב״ם לדינא‪.‬‬
‫ובסוגיא זו דחולין קשה דמקשת על הא שתירץ‬
‫טד‪,‬ורות למעט טרפות מדתנא דבד׳׳י נפקא מה‬
‫ניחא ליד‪ ,‬אם הוא למעט טמאות דג״כ יש למילף‬
‫מדתנא דבד״י דבעינן ממשקה ישראל ולא מטמאות‬
‫דאסודות שלא היתד‪ ,‬לד‪,‬ן שעת הכושר )אח״ז רב‬
‫בא לידי ם׳ תפארת יעקב על חולין ומצאתי שהקשה‬
‫זה(‪ .‬והנכון לע״ד דלא ילפינן גרדי וטעמי הפסולין‬
‫משום שודאי יש לחלק דטעם זה לא יהיה במכשיר‬
‫בחוץ שאולי קיל ממכפד ודק עצם הדין ילפינן‬
‫משום דלמדנו דמכשיר צריך להיות שוד‪ ,‬בכל הפסולין‬
‫כמכפד יהיה מאיזה טעם שיהיה‪ .‬ולכן טרפה שפסול‬
‫במכפד בחוץ ילפינן שפסול נמי בצפודים שהוא‬
‫מכשיר‪ ,‬אבל זה שטמאות פסולות במכפד הוא לא‬
‫מצד ממשקה ישראל דד‪,‬א אף מינים טד‪,‬ודים אחדים‬
‫נמי פסולין דבעי דוקא שעיר למשתלח ועגלה לעריפה‬
‫ורק שנצטרך למילף כמו שפסולין שעיר ועגלה‬
‫האסודין באכילה מטעם ממשקד‪ ,‬ישראל כ״כ ניליף‬
‫למכשיר צפודי מצורע שפסולין בטמאות זה לא‬
‫ליכא ואף אם נימא שאימא הוא דק מדרבנן שלכן‬
‫ילפינן שהטעם לא ילפינן כדי שיפסל מטעם זה‬
‫בדבר חדש כשלא נוכל למילף עצם הדין כזה שאין‬
‫למילף דליבעי שעיר ועגלה דהא בעי צפורים דק‬
‫שניליף הטעם רבעי ממשקה ישראל וממילא נפסלו‬
‫טמאות אף שלא שייך למילף עצם הדין מהתם‬
‫וזה לא ילפינן‪.‬‬
‫אגרות‬
‫גם לחשש רחוק זה‪ ,‬לא מסתבר שמעצמנו נאסור‬
‫מליקח משל עיה״נ צפור השחוטה בשביל חשש‬
‫תקלה זו מחמת שיעשו בו קבורה ולא שרפה שרש״י‬
‫יצטרך לתרץ זה שבעי קרא משום שיכול לשורפר״‬
‫לכן צריך לפרש כוונת רש׳^ דהוא בשביל מצות‬
‫שרפה דעיה״ג דסובר דגם הבע״ח הם בכלל שללה‬
‫שצריך לשורפם אחד שנהרגו דלא כהדמב״ם והוקשה‬
‫לו דנהי דליכא תקלה הא עכ״פ אינו צריך קרא‬
‫שלא יבא משל עיה״ג דגם בלא קרא א׳׳א לו‬
‫להביא שלא יעבוד מצות שרפה דצפודי מצורע הוא‬
‫מהנקבדין‪ ,‬ותירץ דיכול לשורפה אחד השחיטה שדין‬
‫קבורה בצפורי מצורע אינו עכוב מדיני הצפודים‬
‫אלא מדין איה״נ דנקבדין בסוף תמורה שלכן כשליכא‬
‫חשש מצד האפר כמו הבא יכול לשורפה‪ ,‬וגם אולי‬
‫לא צריך לזה דדין לא ישרפו לרבנן הוא רק‬
‫מדרבנן ודין שרפה דעיה״נ הוא דאורייתא‪ .‬וא״ב‬
‫קשה הא בלא קרא שהיה יכול להביא משל עיה״נ‬
‫בשם שיצא מכלל בהמתה כך יצא מכלל שללה‬
‫ולמה לן לשורפה‪.‬‬
‫וצריך לומד שדש״י סובר דיש ממילא שני‬
‫דינים בשרפת שלל עיה״ג אחד מצות שרפה ואחד‬
‫דין שרפה מטעם איה״נ של שללה שהצריכה התודה‬
‫בהו שרפה כשדפה דעדלה וכלאי הכרם והויא כוונת‬
‫דש״י ששורפה מדין הב׳ מצד איה״נ שלו ודין זה‬
‫איכא אף שיצא מכלל מצות שרפה דשללה מאחד‬
‫שהוקבעו לצפודי מצורע מ״מ כיון שאיסור הנאה‬
‫שנעשה עליו קודם שהוקבע הא לא נסתלק יש‬
‫עליו דין שרפה מדין איה״נ שלו‪ .‬ומה שהוצרך‬
‫לומר זד‪ .‬בכאן אולי ראם מצד צפודי מצורע היה‬
‫צריך קבורה מדין הצפרים כדסובר הדמב״ם בפי״א‬
‫מטו״צ ה״א שמה שתגן בדפי׳׳ד מנגעים וקוברה‬
‫בפניו הוא קבלה מפי השמועה שא׳׳ב הוא מדיני‬
‫הצפודים ולא היה יכול לשורפה כדין שד‪,‬צריכה‬
‫תודה ואף שהוא דק מצד איה׳׳נ שלו נמי לא‬
‫היה צריך קרא למעט והוצרך לומד שיכול לשורפה‬
‫משום שדין הקבורה של הצפוד הוא דק מדין איה״נ‬
‫כדסובד הד״ש והדא״ש שם‪ ,‬ולכן יכול לשורפו‬
‫שמעצם הדין דאורייתא הוא עדיף גם לרבנן דמדד׳‬
‫יהודה נשמע לרבנן ודק מד‪,‬חשש תקלה דאפד שבכאן‬
‫צריך קרא למעט‪.‬‬
‫וניחא בזה קושית הדש״ש דכיון שמחוסר הריגה‬
‫אין להצריך שדפד‪ ,‬כמו דנתמעטו הרבדים שמחוסדין‬
‫תלישה וקביצה חזודפה‪ ,‬דרק מה שמחוסר קביצה‬
‫שייך למעט משום שנתמעטו גם מאיסור הנאה אבל‬
 ‫מ ש ה‬ ‫הדשים‬ ‫אגרות‬ ‫תח‬

‫הנה לע״ה מסתבה המשני מינים פסול אף מטהוהות‪.‬‬ ‫ולפ״ז ניחא מד■ שמשמע מדש״י ד״ה אף בחוץ‬
‫ההא איתא פי״ה מנגעים מ״ה והובא ביומא הף‬ ‫דמחוסד דאשי אבדים שפסולין לצפודים ילפינן‬
‫ס״ב הלמצוה צהיך שיהיו שוות בכל אף במהאה‬ ‫נמי מתנא דבד״י שכתב אף בחוץ עשד■ מנשיד‬
‫וקומה שילפינן מזר■ שכתב שתי מיותה‪ ,‬וגהר הלמוה‬ ‫צפודים כמכפד שעיד המשתלח דאסוד במום וכן‬
‫מזה והאי הוא כהי שיתחשבו יותה זוג אחה במה‬ ‫משמע מתום׳ ה״ה שלא שהקשו וחיות למה לי‪,‬‬
‫ששוין‪ .‬וא״ב כ״ש שבעינן שיהיו ממין אחה ולכן‬ ‫שתמוה לכאוהה הא ההיש לעיל מחיות שחיין ראשי‬
‫באינן שוות‬ ‫אף שנתהבה שבהיעבה בשהות אף‬ ‫אבהים שלהן‪ ,‬וצהיף לומה שסבהי הה!וא קוהם שה‪.‬ביא‬
‫הוא הק במהאה וקומה וכהומה שעכ׳־פ שייך לקוהאם‬ ‫הא התנא הבה״י אבל אחה שהקשה שלמעוטי טהפות‬
‫זוג כיון שהם ממין אחה‪ ,‬אבל אם הם מב׳ מינים‬ ‫מתנא הבה״י נפקא גם מה■ שמחוסה אבה פסול‬
‫שוהאי אינם זוג פסול אף בהיעבה‪ .‬וא״כ טמא‬ ‫נמי מהתנא הבה״י נפקא‪ ,‬ועיין במהה״מ שלא כתב‬
‫וטהוה שהן בוהאי ב׳ מינים היו פסולין אף אם‬ ‫אלא הלא איצטהיך קהא החיות למעט טהפות אחהי‬
‫היו כשהין גם טמאות‪ .‬ולכן מוכהחין לומה שאם‬ ‫שהקשה שנפקא מתנא הבה׳׳י אבל עהין לא מתוהץ‬
‫היו כשהות טמאות היתה כשהה גם השחוטה והיה‬ ‫כלום אם היה צהיף קהא החיות למעט מחוסה‬
‫יכול להביא גם שתיהן טמאות אף שנכתב ושחט‪.‬‬ ‫אבה‪ .‬ולכן בהוה שחסה בדבהיו הגם מחוסה אבה‬
‫נפקא מתנא דבה״י‪ .‬ולכאוהה תמוה הא והאי לא‬
‫וגם יש לזה עור טעם גהול רה‪.‬א יהוע הכל‬
‫ילפינן שגם מומין יפסלו בצפודים כמו מכפה השעיה‬
‫בילה מעכבת חד■ וראי שב׳‬ ‫שאינו האוילבילה‬
‫המשתלח שפוסלין בו כל המומין‪ ,‬ההא מומין אין‬
‫מינים נחשבו יותה אינן שוין משינוי המהאה וקומה‪,‬‬
‫פוסלין אפילו לקהבן ובוהאי לא יהיו צפוהים חמוהים‬
‫ואם הק המשולחת היתה כשהה בטמאה והיה מוכהח‬
‫מקהבן דעוף וא״ב איד ילפינן להאשי אבהים שבשעיה‬
‫להביא השחוטה ממין טהוה שאינן שוין הוי אינו‬
‫שפסול הוא מהין מומין שזה לא ילפינן‪ ,‬הלפ׳׳ז‬
‫לומה שהיו‬ ‫האוי לבילה שמעכב‪ .‬ולכן מוכהחין‬
‫הלא משגחינן על הטעם אלא על ההין ניחא העכ״פ‬
‫שתיהן בשהות בטמאות בלא קהא הל׳׳ה לעיה״נ‬
‫מחוסה אבה פסול במכפה ילפינן זה גם למכשיה‬
‫וחליפי ע״ז שקאי הלמוה הק על אחת משום ההן‬
‫אף שמה שהתם פסולין כל מומין א״א למילף שא״ב‬
‫מין אחה ויכולין להיות שוין ואף שאין המים‬
‫הא אפשה שהק זהו טעם הפסול גם במחוסה אבה‬
‫לשל עיה׳׳ג וחליפי ע״ז מ״מ יכולין להיות שוין‬
‫במכפה שטעם זה הא לא ילפינן משום דההין עכ׳׳פ‬
‫הגם את המשולחת לא יקנה בהמים וא״כ יהיו‬
‫ילפינן משום שהלמוה הוא ההן שוין בההינים‬
‫שוין גם בהמים ההא אין חיוב שיקח הוקא בהמים‪.‬‬
‫ששייך בשניהם אף שלא שוו בהטעמים‪.‬‬
‫אבל בטמאות אם היה קאי הק על אחת לא היה‬
‫אוהבך מאה‪,‬‬
‫אפשה כלל לה‪.‬יות שוין ולא היה האוי לכילה‪.‬‬
‫והנה■ חפשתי ומצאתי במל׳־מ פי״א מטו״צ ה״א‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫שז־וביא בשם ההמב״ן שהוצה להכשיהבהיעבה גם‬
‫שאינה ההוה והוקשה להמב‪-‬ן ממאי התנן שחט אחת‬
‫ונמצאת שאינה ההוה יקח זוג לשניה המשמע הבהיעבד‬
‫נמי לא מד^ני ותיהץ ההטעם בזה שאע׳׳פ שבהיעבד‬
‫םימן הז‬
‫כולן כשהות כשהם שני מינים פסולות‪ ,‬חזינן מפוהש‬
‫כטעם האשון שכתבתי הב׳ מינים פסולות אף בהיעבד‬
‫אף כששתיהן מטהוהות ההא התם אייהי בב׳ מינים‬
‫תשובה שני׳ בענץ הנ״ל‬
‫מהוהות ומ*מ פסול בהיעבד לדיהיה וכיש בטמא‬
‫וטהוה אם נימא שהשחוטה א״א בטמא היש גם‬ ‫ה׳ אהה תהצ״ג‪ ,‬ליובאן‪.‬‬
‫טעם שני דאין האוי לבילה שהיה פסול ולכן‬ ‫מע״ב יהיהי ההב הגאון המפורסם מה■ה ‪ T‬חיים‬
‫מוכהחין לומה הבלא קהא היתה כשהה אף השחוטה‬ ‫הכד‪,‬ן שליט״א הגאב׳׳ד מטטיסלאוו‪.‬‬
‫וזה בהור‪.‬‬ ‫ענף א‬
‫ומש״כ יהיהי הלענין טומאת אוכלין תלוי‬
‫במחשבה‪ ,‬אינו מובן הא לא מהניא מחשבה בנחהה‬ ‫מש״כ ידידי דקדא דבעי למעט טמאות הוא רק‬
‫ואף בשה‪,‬ה ודהס וכן בעכו״ם ששחט כדאיתא בחולין‬ ‫על המשולחת אבל על השחוטד■ לא בעינן‬
‫דף קכ*א ומ״ש בשחט בהיני שחיטה שמהניא מחשבה‬ ‫קהא משום הבעינן ושחט ובטמאה אין שיד שחיטה‪.‬‬
‫תט‬ ‫מ ש ה‬
‫חזקיה וד׳ יוחנן בחולין דף קכ״א דחזקיה אמד‬
‫אינה לאברים ובן נח אינו מוזהד עליה משום אבד‬
‫מן החי דמתה היא וד׳ יוחנן אמד ישנה לאברים‬
‫ובן נח מוזהד עליה דלאו מתה היא‪ ,‬וא״ד זידא‬
‫שחזקיה מודה לענין טומאת נבלות שלא מטמאה‬
‫דיצתה מכלל חיה ולכלל מתה לא באת וכוונתו‬
‫שזה סבדי כו״ע ולכן לא נסתלק ממנה דיני חיה‬
‫שהיו בחייה אבל להעשות עליו דיני חיה מחדש‬
‫לא נעשה כיון דיצתה מכלל חיה ממש דק שלענין‬
‫איסוד אבר מן החי פליגי דחזקיה סובר דכיון דמעלת‬
‫החיים עשה איסור אמה״ח שמעלה זו כבד אינה‬
‫במפדכסת לעשות דין חדקו‪ ,‬ול״ד לדין נבלה שזה‬
‫הדין צריך להתחדש עליה דוקא במיתתה שהחיות‬
‫אדרבה סותר לדין נבלה ועדין אינה מתה‪ .‬ואם‬
‫יסבור חזקיה כמ״ד לאו לאברים עומדת בדף ק״ג‬
‫ודאי ניחא דא״ב צריך להתחדש עתה דין אמה״ח‬
‫כשמפריש האבר ועתה כבד אינה בכלל חיה אלא‬
‫אף אם יסבור לאברים עומדת שאיסור אמה״ח‬
‫חל בשעה שנולדה מ׳׳מ הא עכ״פ החלות הוא דק‬
‫לכשיפדוש האבר מהבהמה דבלא פרישה הדי היה‬
‫ניתר בהמיתה וחסד עדין תנאי פדישת האבר לחלות‬
‫האיסור למעשה וזה ג״ב הוא חדוקז דבר שצריך‬
‫מעלת החיים לעשותו שכבד ליכא מעלה זו במפדכסת‪.‬‬
‫וד׳ יוחנן סובר דעכ׳׳פ כיון שהיה עליה בחייה דין‬
‫אמה״ח אם היה נפרש האבר מן הבהמה אף שהוא‬
‫מצד מעלת החיים לא נסתלק כיון שיש בה קצת‬
‫חיות שאינה מתה לגמרי‪ ,‬לא מבעיא למ״ד בדף ק״ג‬
‫שר׳ יוחנן סובר לאברים עומדת וחל כבד עליה‬
‫דין אמה״ח אף שחסר עדין תנאי הפרישה לא מחשיב‬
‫זה לדבר חדש שמתחדקז עתה אלא אף למ״ד שר׳‬
‫יוחנן סובר דלאו לאברים עומדת שעתה צריך‬
‫להתחדש האיסור מ״מ הא למעשה היה כבד בהבהמה‬
‫דין זה שהאבר הנפרש ממנה יהיה באיסור אמה״ח‬
‫אף שעדין לא היה האיסור בעצם לא נחשב זה‬
‫דבר חדש כיון שלא מתחדש למעשה ולכן לא‬
‫מסתלק ממנה דין זה ומתחדש בהכרח גם האיסור‬
‫בעצם שעתה צריך להתחדקז מאחד שלאו מתה‬
‫היא ואין לסלק ממנה דינים הראשונים שהיו בה‬
‫מתחלה מתחדש נמי מה שעדין חסד להיות אסור‪.‬‬
‫עיקר הדבר דחזקיה סובר כיון שצריך עוד להתחדקז‬
‫ע״י החיות לא מתחדש בחיות מה וממילא מסתלק‬
‫גם מה שהיה עד עתה וד׳ יוחנן סובר דמה שהיה‬
‫א״א להסתלק וממילא אף שלקיים מה שהיה כבר‬
‫צריך להתחדש‪ ,‬עוד דבר הוא גם מתחדקז כיון‬
‫שהחדוש הוא רק לקיים מה שהיה כבר‪.‬‬
‫רןדשים‬ ‫אגרות‬
‫דאיזה חלוק יש להיות לענין מחשבה מה שאשכחן‬
‫היתד ברכותה‪ .‬אלא ודאי שהלכה היא דמעשה שחיטה‬
‫ובדיניה מחשיבה לענין טומאת אוכלין כמתה אף‬
‫בטמאה אם יש היתד בדכותה או בשוחט או בבהמה‬
‫ומהניא מחשבתו‪ ,‬אבל בנהרה ואף רק בשהה ודדס‬
‫שלא עשה כהכשר שחיטה שליכא היתר ברכותה‬
‫לא מהניא מחשבה כיון דעדין הוא חי ועל חי‬
‫לא מהניא מחשבה‪ .‬וישראל ששחט טמאה לישראל‬
‫אף שלא מהני משום דבטלה מחשבתו כמפורש‬
‫ברש״י בדף קי״ז וכוונתו דבטלה דעתו אצל כל‬
‫אדם‪ ,‬עכ״פ זה שמהני כששחט הטמאה לעכו״ם הוא‬
‫משום מעלת השחיטה וכן מפורש ברש״י דף קכ״א‬
‫ד״ה בעי דטעמא דמשוינן לה אוכלא משום שחיטה‬
‫היא דהא נחרה אין בה טומאה עיי״ש‪ .‬א״ב מצינו‬
‫דוגמא שיש דבר שצריך שם שחיטה ומעשה שחיטה‬
‫בכל דיניה אף שאינה מועילה להכשיר שום רבד‬
‫וא״ב אף בצפורי מצורע שאינו מכשיד כלום היה‬
‫מקום לומד דק שהצריכה התודה לעשות מעשה‬
‫שחיטה ובדיניה בזה שנכתב ושחט וזה שייך אף‬
‫בטמאות‪.‬‬
‫תה שהקשת דבצפודי מצורע הא שחטם ישראל‬
‫לישראל אינו כלום דהטעם שלישראל לא מהני‬
‫הוא משום דבטלה דעתו וא״ב לא שייך זה בצפורי‬
‫מצורע שאינו לאכילה וגם צריך לשוחטם‪ .‬ורציתי‬
‫בהלכאודה לדמות גם של עיה״נ לטמאות ודחיתי‬
‫דבשל עיה״נ הוא חסרון בהלכות שחיטה אם אינו‬
‫מטהר מידי נבלה כיון שהוא בשם הריגה והוי‬
‫כשהה ודרס‪ .‬וגם לענין טומאת אוכלין מסתבר‬
‫שלא יהני בקול עיה״נ כמו בשהה ודרס‪.‬‬
‫וניחא לפ״ז מה שהדאב״ד פ״ג מטו״א ה״ד הקשה‬
‫דק על שחט עכו״ם בטהורה מ״ש נחירה משחיטה‬
‫ולא ארישא בשחט ישראל בטמאה‪ ,‬משום שבישראל‬
‫ניחא ליה דהא בעינן הלכות שחיטה אבל בעכו״ם‬
‫שפסול לשחיטה שאף בשחיטה כדין היא שחיטה‬
‫פסולה כשהה ודרס מטעם דהוא עכו״ם שאינו בתורת‬
‫וזבחת ומ״מ מטמא טו״א א״ב קשה מ״ש נחירה‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫ואגב אכתוב מה שנראה לע״ד כבאור דברי‬
‫הדאב״ד המוקשים מאד שלכאורה הוא נגד הגמ׳‪,‬‬
‫שסובר הראב״ד רגבי עכו״ם ששחט אפילו טהורה‬
‫מטמא טומאת אוכלין במפדכסת‪ ,‬והטעם דהנה בשחט‬
‫בה שנים או רוב שנים ועדין היא מפרכסת פליגי‬
 ‫משה‬ ‫לןד שים‬ ‫אגרות‬ ‫תי‬

‫לעכד״ם נמי הא הלכה כד' יוחנן דאסודה לבן נח‬ ‫ויש גם לפרש דחזקיה סובר שהחיות עושה‬
‫מדין אמה״ח נמצא דעשאו לאוכל דק לאחד שתמות‬ ‫האיסור ונדלעיל וד׳ יוחנז סובר שהמיתה הוא‬
‫דד‪,‬א לא יפריש אבד ממנה בעורר‪ ,‬מפרכסת להאכיל‬ ‫המסלק שלא יובל להיות שוב דיז ארה״ח ונ״ז‬
‫לעכו״ם דלא יעבוד אלפנ״ע‪ ,‬וא״ב לא נתחדש על‬ ‫שלא היד■ מיתה אף שאינה בכלל חיה יש בו‬
‫עתד■ כלום במעשיו לחשיבות אוכל‪ ,‬ממילא לא נסתלק‬ ‫ייז אמה״ח‪ .‬ולפ״ז מה שא״ד וידא יצתה מכלל חיה‬
‫מהבהמה שם בע׳׳ח שהוא כה לסלק שם אוכל אף‬ ‫ולכלל מתד■ לא באת הוא דק לחוקיה שלדידיה‬
‫עתה כשהיא דק מפרכסת דדינים הראשונים לא‬ ‫בא לתדץ‪ ,‬דלד׳ יוחנן שמיתה הוא המסלק נמצא‬
‫נסתלקו ממנה כיון שעכ״פ אינה בכלל מתה‪ ,‬ולכן‬ ‫שכ״ז שלאו מתה‪ .‬היא כדין חיה אף שאמה״ח הוא דיז‬
‫בישראל שנחר או שחט שלא כד‪,‬וגן אף לעכו׳׳ם‬ ‫ואיסור שהחיות צריך לחדש‪ .‬ולשאר דברים אפשד‬
‫לא הוי אוכל במפדכסת‪ .‬ודק שחט כהוגן שדין השחיטה‬ ‫גם ד׳ יוחנן מודה דאינה בכלל חיה לחדש דין‬
‫החשיבד‪ ,‬כמתה גמורה לכל הדינים שבעולם הוי‬ ‫חדש‪.‬‬
‫ממילא גם אוכל וכששחט טמאד■ לעכו״ם אף שהכא‬
‫והנה בעצם כל חי הי״ל להתחשב אוכל דלא‬
‫לא נעשתה בהשחיטה כמיתר‪ ,‬לענין כל הדברים‬
‫גדע מחטים בקליפתם דחסד יותר עבודות לעשות‬
‫מ״מ להחשב אוכל נחשבה כשחיטה שמחשבתד‪ ,‬כמיתה‬
‫מהן אוכל ומ״מ הם בדין אוכל‪ .‬ויש לפרש במה שדבר‬
‫גמורה שלכן הוא אוכל כשחיטה כשדד‪ ,‬בטהורה‪.‬‬
‫חי לא מיטמא בטו״א בשני טעמים ! א( דהחיות‬
‫וזהו טעם חלוקו בעכו״ם מבישדאל שבעכו״ם אף‬
‫מסלק דין הטומאד■ כפשטות הלשון בחולין דף ע״ה‬
‫בנחירה הוי אוכל במפדכסת‪.‬‬
‫גבי בן פקועה חי וחכ״א אינו מיטמא טו״א מפני‬
‫והוכחתו הוא משום דהוקשה לו דבעכו״ם אף‬ ‫שדווא חי וכל שהוא חי אינו מיטמא טו״א‪ .‬ב( שהחיות‬
‫שחיטה היא בנהירה דשחיטת עכד׳ם הוא פסול בשחיטד‪,‬‬ ‫מחשיבו בשם בע״ח ולא בשם אוכל‪ .‬ודינה בשחטה‬
‫כשד‪,‬ה ודרס וכיון דבשחיטה אין חיות הפידכוס‬ ‫ונחדד‪ ,‬לאוכלה אך עדין היא מפרכסת הדי שם אוכל‬
‫מוציא מידי טומאת אוכלין משום שעשה מעשה‬ ‫נעשד■ בה בהכרח כיון רעשה בה מעשה לד‪,‬חשיבד■‬
‫להחשיבה אוכל גם בנהירה הדי עשה להחשיבה‬ ‫אוכל‪ .‬ואין שייך שמה שהחיות סלק שם אוכל‬
‫אוכל ואין חיות דמפדכסת יכול לחדש סלוק שם‬ ‫עד עתה נשאר עליו כה זה שמסלק אף שם אוכל‬
‫אוכל ממנה‪ ,‬ותירץ שבשביל שנחדד‪ ,‬לישראל שהישדאל‬ ‫הנעשה עתה דהא סלוק משם אוכל שנעשה עתה‬
‫לא יאכל מצד האיסור בטלד‪ ,‬דעתו ומחשבתו וד‪,‬ויא‬ ‫לא היד‪ ,‬שייך תחלה כשהיה חי גמור וצריך כשרוצים‬
‫לה כנחידד‪ ,‬לאבוד שלא לאכילה דלא נתחדש בה‬ ‫שלא יטמא טו״א שהחיות של עתה דמפדכסת יחדש‬
‫עתה כלום דלא נעשד‪ ,‬אוכל דק אחד מיתד‪ ,‬ממש‬ ‫לסלק שם האוכל שלזה הדי יצתה מכלל חיה שאינו‬
‫משום שלא נסתלקו ממנה דינים הראשונים שד‪,‬יו‬ ‫יכול לחדש עליה דיני חיה‪ .‬אבל הוא דק לטעם‬
‫מתחלה שד‪,‬חיות מסלק שם אוכל אבל אם שחטה‬ ‫ב׳‪ ,‬אבל לטעם א׳ שכל חי הוא בעצם מתחשב‬
‫בשחיטה בשדה לישראל ובבהמה טהורה אף ששחיטתו‬ ‫אוכל אך שחיות מסלק דין טומאה אף שהוא אוכל‬
‫פסולה מ׳־מ ודאי עשה זה משום שהיה סבור שיד‪,‬יה‬ ‫אינו כלום מה שעשה מעשה להחשיבה אוכל דגם‬
‫מותר לישראל לאוכלה בשחיטתו בהלכות שחיטה‬ ‫בל״ז הוא אוכל ומ״מ החיות סילק דין הטומאה‬
‫א״ב חשבה לאוכלה אף תיכף שכן הוא דין שחיטת‬ ‫א״כ גם עתה כשהיא מפרכסת שעכ״פ חיה היא‬
‫ישראל ונהי שטעה שבאמת לא יאכלנה הישדאל‪,‬‬ ‫לענין הדינים הראשונים מסלק חיותה דין הטומאה‬
‫מ׳׳מ הא לפי דעתו ומחשבתו עשאה אוכל במעשיו‬ ‫אף שהוא אוכל‪.‬‬
‫ובטלה דעתו צריך לומד שלא אמדינן בדבר שאין‬
‫להעכו״ם העושד‪ ,‬לידע שזה שישראל אסור לאכול‬ ‫וסובר הדאב״ד כטעם ב׳ ולכן בעכו״ם ששחט‬
‫בהמות טמאות ו ה בלא שחיטה כדין הוא דבר‬ ‫ונחר לאכילה שעשה מעשה לד‪,‬חשיבה אוכל מטמאה‬
‫מפורסם ולכן אין מחשבתו כלום אבל בטרח לידע‬ ‫טו״א אף כשהיא מפרכסת ואין שייך לחלק בין‬
‫איך לשחוט ושחט כדין שג׳׳ז אסור לישראל לאכול‬ ‫שחיטה לנחידה דעכ״פ נעשה אוכל וחיות דמפדכסת‬
‫משום דשחיטת עכו״ם גופה הוא פסול בשחיטד‪,‬‬ ‫אינו יכול לחדש לסלק שם אוכל ממנו^ אבל הוא‬
‫אינו דבר מפורסם דיש להו לחשוב שמד‪ ,‬שאס ‪T‬‬ ‫דק בעכו״ם ששחט ונחר לאכילה עשאו אוכל אף‬
‫כששוחט עכוים הוא משום שאין יודע לשחום כהוגן‬ ‫במפדכסת דהא גם עתה היה אוכל אם דצד‪ ,‬אבל‬
‫לכן לא בטלה דעתו והוי אוכל דאף שהישראל‬ ‫בישראל ששחט שלא כדין או נחר שהוא לא יאכל‬
‫עכ״פ לא יאכלו הדי יאכל בעצמו ועכו״ם אחדים‪.‬‬ ‫מצד האיסור ואף בחשב לעכוים או בסתמא שהוא‬
‫תיא‬ ‫מ ש ה‬ ‫ק ד שי מ‬ ‫אגרות‬
‫סובר בתירוץ זה שלא בטלה דעתו שלא ירוע‬ ‫וקאי זה שאיתא בגם׳ דבעי הכשר שחיטה גם‬
‫לעכו״ם כ״כ שצריך שחיטה כדין דוקא‪ ,‬ולפ״ז לא‬ ‫אשחיטת עכו״ם בטהורה לישראל‪ ,‬וא״כ שחזינז‬
‫קאי הא דאמד בגמ׳ רבעי הכשר שחיטה אעכו״ם‬ ‫רכששחטה כדין בטהורה לישראל שהויא מחשבה‬
‫דק אישדאל בטמאה‪ ,‬דד‪.‬א כ״ש בשד‪,‬ה ודרס שפסולה‬ ‫מהניא להחשיבו אוכל אף כשהיא מפרכסת‪ ,‬שאיז‬
‫לא ידוע להעכו״ם‪ .‬זהו מה שיש לפרש דברי הדאב״ד‬ ‫לומר הטעם שיהיה לזה ריני שחיטה אף רק לריז‬
‫המוקשים מאד ועדין צ״ע‪.‬‬ ‫טומאת אוכליז רהא שחיטת עכו״ם גופיה הוא פסול‬
‫בשחיטה כשהה וררם אלא צריך לומר משום רהוא‬
‫ודש״י ודמב״ם סבדי דגם שחיטת עכו״ם בטהורה‬
‫לישראל כדין הויא שחיטה ונחשבת כמתה לענין‬ ‫עשה בזה להחשיב אוכל שזה מועיל א״ב כשנהר אף‬
‫טומאת אוכלין כיון שיש היתד בדכותד‪ ,‬כדפדש״י‬ ‫טמאה סתם שהוא לאכילת עכו״ם נמי יש להועיל‬
‫ול״ד לשהה ודרס דשחיטת עכו״ם אף שד‪,‬וא פוסל‬ ‫כרלעיל‪.‬‬
‫בשחיטד‪ ,‬איט פסול במעשה השחיטה‪) .‬וקצת צ״ע‬ ‫אך מת שכתב הראב״ר שם או שמתה מאליה‬
‫על ד‪,‬כ״מ שכתב וה״ה נמי היכא דשהה בה או‬ ‫מטמאה טו״א במחשבה תמוה דע״ז שתועיל מחשבה‬
‫דרס בה או איכא פגימת הסכין דלא מיטמאה‬ ‫לבר בלא מעשה לעשות אוכל במפרכסת לית ליה‬
‫טו״א כיון דלית בה שם שחיטה ולא הזכיר שמפורש‬ ‫ראיה והוא גם תמוה רהא לא חסר לז כאן מחשבה‬
‫זה בגמ׳ וגם לא כתב על הדאב״ד שהוא נגד ד‪,‬גמ׳‬ ‫כרכתב לעיל מזה בקושיתו ואי משום שאיז בה‬
‫ואולי מחמת שבגט׳ אפשר לפרש שקאי דק על‬ ‫מחשבה הרי אמרו נבלת בהמה טהורה בכ״מ א״צ‬
‫ישראל בטמאה כדבאדתי לפ״ב דד‪,‬ראב״ד לכן כתב‬ ‫מחשבה וכוונתו רלכן אף במפרכסת אין להצריך‬
‫זה כאומד מעצמו ועדין צע״ק(‪ ,‬ולדידהו בשחט‬ ‫מחשבה ואיך כתב עתה רמטמאה טו״א במחשבה‪.‬‬
‫ונחר לעכו״ם לא יטמא טו״א בטפדכסת עד שתמות‪.‬‬ ‫ואולי סובר ראחרי שמצינו שמעשה לאכילה מועיל‬
‫במפרכסת שלא יוכל שוב החיות לסלק שם האוכל‬
‫ענף ג‬ ‫משום שר‪,‬וא בלוק חרש שלא היה ער עתר‪ .‬כשהיתה‬
‫חיה גמורה סובר רגם מחשבר‪ ,‬לבר כגון במתה‬
‫מאליה ועריז מפרכסת חירש מ שם אוכל לא‬
‫ובעיית דב חסדא בסנד‪,‬דדין מסתבר שאין ספק‬
‫מפני שבלא מחשבר‪ ,‬אינו עומר לאכילר‪ ,‬רר‪.‬א נבלת‬
‫כלל אם יצא מצות סיף דד‪,‬א ודאי לפי חרב‬
‫בהמה טהורה סתמא עומר לאכילר‪ .‬וא״צ מחשבר‪.‬‬
‫הוא דאולי אף שהוא לפי חרב‬ ‫הוא דק הספק‬
‫בשביל זה אף לאוכלה כשר‪,‬יא מפרכסת רלא קפרי‬
‫וקיים בזה הריגה דסיף מ״מ כיון שעשה בד‪,‬לכות‬
‫העכו״ם בזר‪ ,‬אבל בלא מחשבה הא החיות אף‬
‫שחיטה מטהר מידי נבלה דשם הדיגד‪ ,‬אינו פסול‬
‫רמפרכסת מסלק שם אוכל רזה הוא דין שמתחלה‬
‫או דלמא דשם הדיגד‪ ,‬הוא פסול‬ ‫בד‪,‬לכות שחיטה‬
‫ובמחשבה ביחור לאוכלה עתה נעשה שם אוכל‬
‫בהלכות שחיטה רבעי שיקרא זביחד‪ ,‬או שחיטה‬
‫חרש עליו ביחור על עתר‪ ,‬שסלוק זה לא היה‬
‫ולא הדינר‪ ,‬ולא בעי דק לטחרד‪ ,‬מידי נבלזע ואיני‬
‫מתחלה ואין בחיות של עתה כח לחרש סלוק חרש‪,‬‬
‫יודע מה הכריח לידידי שיפרש שאם הוא שחיטה‬
‫ועדיז צ״ע‪.‬‬
‫לטהר מידי נבלד‪ ,‬לא יצא מצות סיף ומד‪ ,‬שלא‬
‫הזכיר גם זד‪ .‬משום שד‪,‬וא תלוי בדין לטד‪,‬דד‪,‬‬ ‫ואח״כ תירץ עור ריש חלוק אף בעכו״ם לעכו״ם‬
‫מנבלד‪ ,‬והבעיא מי נדחה מפני מי‪ ,‬דעצם הפירוש‬ ‫בין נחירה לשחיטה רנחירה כ״ז שמפרכסת אין‬
‫לא נכון וגם דעכ״פ הי״ל להזכיר זד‪ .‬וכי סברא‬ ‫מיתתר‪ ,‬ניכרת שתעשה אותה אוכל מפני שר‪,‬וא‬
‫בדודד‪ ,‬היא שתלוין זה בזה הא ודאי יש לומד‬ ‫כארם שנתעלף או כמי שנבעת ונפל‪ ,‬ופשוט שכ״ש‬
‫דאף שד‪,‬וא הדיגד‪ ,‬הוא גם שחיטת כשדה לטהר‬ ‫במתה מאליה‪ ,‬ולא מהניא המעשה והמחשבר‪ ,‬להחשיב‬
‫מנבלת‪ .‬ואף שמלשון דש‪-‬י שכתב או דלמא לפי‬ ‫אוכל שהחיות מסלק כמתחלה כיון שלא ניכר השינוי‬
‫חרב היינו שלא כדרך שחיטד‪ ,‬אבל דדך שחיטה‬ ‫בחיותו‪ .‬אבל שחיטת שנים או רובן מיתתר‪ ,‬ירוער‪,‬‬
‫לה לטהרהמידי נבלה נמזטע קצת כפי'‬ ‫מהניא‬ ‫היא ואע״פ שמפרכסת אוכל היא‪ ,‬וכוונתו רלכן כיון‬
‫ידידי ראם מטהר מידי נבלד‪ ,‬הוי לפי חרב דוקא‬ ‫שנעשה בהכרח אוכל אין יכול־ שוב חיות רמפרכסת‬
‫וא״כ לא יצאידימצות סיף‪,‬‬ ‫שלא כדדך שחיטה‬ ‫לסלק שם אוכל‪ .‬ומה שיש חלוק בשחט עכו״ם‬
‫אבל אין טעם ומקום לומד כלל זד‪ ,‬וכוונת רש׳׳י‬ ‫לישראל בין טמאה לטהורה כמפורש בגמ׳ צריך‬
‫צריך לפרש דלפי חרב שנאמד בקרא ולא כתיב‬ ‫לומר גם לתירוץ זר‪ ,‬רבטמאר‪ ,‬לישראל בטלר‪ ,‬רעתו‬
‫שישחטם משום שמצות סיף הוא בד‪,‬דיגה דחדב‬ ‫שירוע לו שלא יאכל הישראל אך בטר‪,‬ורר‪ .‬לישראל‬
 ‫‪f I‬‬ ‫מש‬
‫ומש׳׳ב ידידי דיש להסתפק בבהמה שאסורה‬
‫בהנאה לפוטרה מבכורה וציינת לעיץ במנחת חנוך‬
‫שכתב דלהכ״מ שתירץ דהרמב״ם פוסק כמ*ד דבעינן‬
‫היתד אכילה יהיה ולד שנולד מטרפה פטור מבכורה‪.‬‬
‫הנה ברוד שהוא טעות וליכא אף הוה אמינא בזה‬
‫לכו״ע ודק להוכחה כתב המנ״ח כמפורש בדבריו‬
‫דהא בדור שחייב ולד מטרפה בבכורה ולא בעי‬
‫היתד אכילה א״ב לא בעינן לכם בבכורה וחייבת‬
‫כהמת הפקד עיי״ש ברבדיו‪ .‬ובעצם אין ש' ‪ T‬כלל‬
‫להכ״מ דפ״ו מבכודים ה״ד דהא לכו״ע מסיק הגמ׳‬
‫בסוכה דף ל״ה דבעינן היתד אכילה אף למ״ד‬
‫לפי שאין בה דין ממון והכ״מ תידץ דק דהדמב״ם‬
‫פוסק כמ״ד היתד אכילה לבד ולא דין ממון וא״ב‬
‫הויא קושית המנ״ח מטדפה לכו״ע ואין שייך כלל‬
‫להכ״מ ואינו מובן כלל למה הביא שם את הכ״מ‬
‫שאין שייך כלל לקושיתו‪ .‬עכ״פ לדינא ולד מטדפה‬
‫קדוש בבכודה בלא ספק כדפשוט להמנ״ח‪ .‬וא״ב‬
‫ודאי גם איה״נ כגון ולד הנוגחת קדוש בבכודה‬
‫דאין חלוק כלל בין איסודי אכילה לאיסודי הנאה‬
‫דגם איה״נ הוו של הבעלים כמפודש בקצה״ח שם‪.‬‬
‫ובעצם הוכחת המנ״ח מזה שלא בעינן לכם‬
‫שגם בהמת הפקד חייבת אינו מוכדח דמסתבד דהיתד‬
‫אכילה לא שייך למילף אלא מלשון לכם שפידושו‬
‫הדאוי לכם בכל דדכי הנאתו כדאיתא בדש״י ותוס׳‬
‫אבל לשון בקדך מקנך משמעותו דק שיהיה שלו‬
‫ולכן טדפה חייבת דהוא שלו על מה שיש בה‬
‫אבל בהמת הפקד פטודה משום שאינו שלו‪ .‬ושל‬
‫מע״ש תלוי אף בבכודד‪ ,‬במחלוקת דחב״א ודב אסי‬
‫באתדוג דכמו באתדוג הוי מע״ש אף לכם שפידושו‬
‫עוד יותד משלו לבד דבעי גם שיהיה לכם בכל‬
‫דדכי הנאתו ומ״מ לא בעי שיהיה לו דין ממון‬
‫לדחב״א דכיון שעכ״פ מה שיש בו דהוא האכילה‬
‫הוא שלו ונקדא מחמת זה מעשדו כ״כ בבכודה‬
‫כיון שעכ״פ לכל דדכי הנאתו הוא שלו אף שאין‬
‫בו דין ממון קדינן בקדך ולדב אסי כיון שאין‬
‫בו דין ממון לא הוי בקדך כמו שאינו לכם באתדוג‪.‬‬
‫ולכן תלה הידושלמי כמחלוקת ד״מ ודבנן‪ ,‬שסובד‬
‫כדב אסי‪ ,‬והדמכ״ם שפסק כמ״ד היתד אכילה פסק‬
‫דחייבת בכבודה‪ .‬אך ימצא לפ״ז שאם נטדפה בהמת‬
‫מע״ש תפטד מבכודה דהא אין זה לא דין ממון‬
‫ולא היתד אכילה וצ״ע לדינא בזה‪.‬‬
‫ומש״ב ידידי איך אפשד שלאחד גמ״ד יעשה‬
‫עלייהו דין שלל שמים וגם אם נעשה מ״ש דין‬
‫הדיגה מדין איה״נ דלפי חדב נפקע ואיה״נ לא‬
‫נפקע‪ .‬הנה לע״ד אף שיש סבדא גדולה לומד שיש‬
‫? ד שי ם‬ ‫אגרות‬ ‫תיב‬
‫אף שלא כדדך שחיטה לכן נקט לפי חרב ולא‬
‫כצד הראשון שנקט לפי חרב לומר דאפילו שחטה‬
‫מיתה דלפי חרב בקלמא היא ולא בשם שחיטה‬
‫דלכן הוא פסול בשחיטה ולא מטהרה מידי נבלה‬
‫אלא דהוא משום דיכול להרוג בחרב גם שלא נ ד דו‬
‫שחיטה אבל כשהודג כדרד שחיטה מטהר מידי‬
‫נבלה וגם קיים מצות סיף‪.‬‬
‫ולכאורה מזבחים דף ס״ט דאמד רבא אם הועילה‬
‫לו שחיטת חוץ לחייבו כדת לא תועיל לו לטהרה‬
‫מידי נבלה ופרש״י אלמא שחיטה שמה משמע קצת‬
‫ראם אינה מטהרת מידי נבלה אינה בשם שחיטה‪.‬‬
‫אבל כשנעיץ מוכח להיפוך דהא לא אמד מחמת‬
‫לשון שחיטה שנאמד בקרא מטהר בנבלה אלא מחמת‬
‫שמועילה לחייבו כרת כ״ש שמטהרת מנבלה אבל‬
‫אם לא היתה מועילה לכרת אף שנכתב בקרא‬
‫שם שחיטה לא היה מוכח שמטהר מנבלה דשם‬
‫שחיטה בעלמא שאינו מכשיר כלום אפשר שאינו‬
‫מטהר מנבלה דק משום שצריך לעשות במעשה‬
‫ודיני שחיטה שייך לכתוב בשם שחיטה‪ .‬וההוכחה‬
‫היא דק מתועלת השחיטה מזה שהועילה לענין‬
‫כדת אף שלא היה כתוב כלל בקרא בשם שחיטה‪.‬‬
‫ולכן בצפורי מצורע שאינו מכשיר כלום אף שנאמד‬
‫ושחט אין ראיה מזה שמטהרת מידי נבלה דכוונת‬
‫הקרא הוא דק שיעשה במעשה שחיטה‪ .‬וכוונת‬
‫דש״י אלמא שחיטה שמה הוא לא מצד שכתוב‬
‫בקרא שחיטה אלא שחיטה שמה לתועלת ונמצא‬
‫שיש מכאן עוד ראיה לדברי ולכן צריך קרא למעט‬
‫טמאות אף משחוטה‪.‬‬
‫ומה שהקשה ידידי ע״מ שכתבתי דבכוד שנולד‬
‫מכוזמת עיה״נ אחד גמד דין קדוש בדין בכור‬
‫הא הוא הפקד ובהמת הפקר פטורה מן הבכורה‪.‬‬
‫הנה לע״ד בדוד כהקצוה״ח בסי׳ ת״ו סק״ב שדק‬
‫בהוזמו עדיו הוי הפקד משום דאיגלאי שלא היה‬
‫איסור הנאה והיה יכול להפקידו אבל בלא הוזמו‬
‫אינו הפקד משום דאינו ברשותו להפקיד אף שנחשב‬
‫בעלים וכדהוכיח מהדמב״ם‪ .‬ותשובת ש״ע הגד״ז‬
‫שכתב ידידי שפליג בזה אינו בידי לעיץ בו‪ .‬ואין‬
‫לומד כלל דהפקידו עוד קודם גמ״ד טרם שנאסרה‬
‫בהנאה כמו שכתבת בגליון מכתבך דא״ב הרי אינה‬
‫שללה ולא היו צדיכין שרפה ומותדין בהנאה כמו‬
‫נכסי עיר אחרת שבתוכה שגם שלל הפקר הא‬
‫אינו שללה‪ ,‬וא״ב איך יצוייר שרפת נכסי עיה״נ‬
‫בפועל ולכן ודאי מוכדחין לומד דההפקד הוא אחד‬
‫גמ״ד שכבד נאסרו בהנאה ואינם ברשותם להפקיר‬
‫ונשארו בעלים בע״ב וזה בדוד וא״ב חייב בבכורה‪.‬‬
‫תיג‬ ‫מ ש ה‬ ‫‪p‬ד שים‬
‫ענף ד‬
‫אינו מצד עצמם אלא מצד שהן שללה‪ ,‬דאיה״ב‬
‫ומשד‪,‬״ק ידידי עלי מ״ש נכסי צדיקים שממעטינן‬
‫אלו שמחוצה לה ושל רשעים שבעינן נמי שיהיו‬
‫נקבצים לתוכה לא יועיל אם יוציאם לאחד גמ״ד‬
‫מתוכה ליותר ממד‪,‬לך יום‪ .‬לא קשה כלום דד‪,‬תם‬
‫הוא רק מסמן איזה ממון נאסר ונתחייב בשרפד‪,‬‬
‫שמה שבתוכה נאסרו אפילו נכסי צדיקים ושל רשעים‬
‫נאסרו אף אלו שאינם בתוכה אם אך אפשר לקבצם‬
‫אל תוך רחובה באותו היום לפדש׳׳י ואחד שנאסרו‬
‫ונתחייבו בשרפה יש עליהם דין זה בכ״מ שהם‪,‬‬
‫ולד‪,‬רמב״ם בפ״ד מע״ז ה״ט שמפרש דנקבצין לתוכה‬
‫הוא קפידא שבעינן דוקא שי׳קבצו לתוכד‪ ,‬בעת‬
‫השדפד‪ ,‬אד‪,‬״נ דסובר שאף שכבד נאסרו בהנאה‬
‫מותר דהא בעת הגמ״ד נתחייבו לקבצם ולשורפם‬
‫ומ״מ הותרו אח״כ כשעבדו ולא קבצום כמפורש‬
‫בכ״מ‪ .‬ואף דאיסוד אינו חוזר להיתרו כדכתבתי‬
‫לעיל ואף לד‪,‬צד שנסתפקתי בבכור דאולי מסתלק‬
‫גם האיסור הוא דק בבכור שיצא מכלל שללה‬
‫ובד‪,‬מתה שלא נאסר זה אבל הבא הרי נאסרו אלו‬
‫דהא לא נשתנו יותר בזה שאינם בכאן וכל העת‬
‫היו מחוייבין לקבח ולשרוף וא׳־כ איך הותרו אח״ב‪.‬‬
‫וצריו לומד דסובר הרמב״ם דאיסור הנאח על‬
‫נכסי עיה״נ הוא רק באלו שהיו בתוכד‪ ,‬כדכתיב‬
‫החרם כל אשד בד‪ .,‬וזד‪ ,‬ודאי כיון שנאסר שוב‬
‫אינו חוזר להיתרו אף שנסתלק ממנו שם האיסור‪.‬‬
‫אבל מה שבחוצה לד‪ ,‬אף של רשעים אינו בכלל‬
‫החרם דק דילפינן מובל שללה תקבח כדאיתא בגידסא‬
‫דידן בגמ׳ ולא כגידסת דש״י דילפינן מכל אשד‬
‫בה‪ ,‬ועיץ במהרש״א שנשאר בקושיא על גידסת‬
‫רש״י מנ״ל למילף מכל אשד בד‪ ,‬גם מה שבחוצה‬
‫לה מ״ש משל צדיקים שילפינן מקרא זד‪ ,‬דק מה‬
‫שבתוכד‪ ,‬עיי״ש‪ .‬ולס סובר הרמב״ם דקדא דהחרם‬
‫שהוא איה״נ הוא אף על של רשעים רק אמה‬
‫שבתוכד‪ ,‬ומכל שללה ילפינן שנכסי רשעים שבחוצה‬
‫לה מחוייבין לקבצם ולשורפם והוי דק חיוב שרפר‪,‬‬
‫ולא איוד־נ והחיוב שרפה הוא רק כשנקבצו ממש‪.‬‬
‫אך ממילא סובר הכ״מ דנעשה גם איה׳־נ משום‬
‫דעומד לישדף דהא מחוייבים לקבצם ולשורפם ועושה‬
‫מצות שרפה איסור הנאה ולכן כשעברו ולא קבצום‬
‫שנפטרו משרפה דחיוב שעל האדם ודאי יכול לד‪,‬סתלק‬
‫כיון שהתורר‪ ,‬לא חייבד‪ ,‬אלא בתנאי קביצה וממילא‬
‫נסתלק גם דין איה׳־נ שהיה רק מחמת שעמד לזד‪,‬‬
‫אבל כשהיד‪ ,‬שם בשעת שדפד‪ ,‬אז ודאי אף שלא‬
‫שרפוהו כבד נתחייב בשרפד‪ ,‬בלא תנאי ונאסר בהנאה‬
‫לגמרי‪ .‬ושבתוכה שאף של צדיקים הן בכלל החרם‬
‫אגרות‬
‫חלוק בין איה״נ מצד עצמם לעיה״נ שאיה״ב שלהם‬
‫מצד עצמם שאינם תלוין בדבד ודאי אין שייך‬
‫לומד שישתנה אח״ב אבל בעיה״נ דתלוי בבעלות‬
‫ושם שללה אף אח״ב אם היה אפשד שיסולק בעלותם‬
‫נמי היה מסתלק איה״נ שלו‪ ,‬דק שא״א זה שבית‬
‫שנאסדה בד‪,‬נאה מכדו אינו מכוד אבל בכוד שבהכדח‬
‫יצא מדשות שללה מסתלק גם האיה״נ ממנו דד‪,‬רי‬
‫לא נאסד חפץ זה אלא שללה והדי עתה אינו שללה‪,‬‬
‫אבל מ״מ יותד מסתבד שכיון שנאסד אין חוזד‬
‫להיתדו דאף שנעשד‪ ,‬האיסוד מחמת סבה שנסתלק‬
‫אח״ב מ״מ כיון שעכ״ם נאסד אינו ניתד שוב‪ .‬אך‬
‫כל זד‪ ,‬הוא לדין איסוד הנאד‪ ,‬אבל להחיובים שמצדיך‬
‫התודד‪ ,‬להדוג ולשדוף ג״ב דק משום שהן שללד‪.‬‬
‫זה ודאי כיון דבטל הדבד בטל החיוב דחיובים‬
‫אינם שייכים על החפץ לומד שכיון שחל שוב לא‬
‫נפקע והוא דין דק על האדם שמחוייבין הב״ד‬
‫לשדוף ולהדוג שללה ובהמתד‪ ,‬וכיון שעתד‪ ,‬אינו‬
‫שללה ליכא שוב חיוב לשדוף ולהדוג גם את זד‪,‬‬
‫ונשאד הבכוד דק בדין איה״נ שאיסוד בית שחל‬
‫שוב לא נפקע אף שנעשד‪ ,‬האיסוד בשביל דבד‬
‫שנתבטל אח״ב כיון שנעשד‪ ,‬עכ״פ בלא טעות דבעת‬
‫הגמ״ד היה הדבד ונאסד בודאי אבל החיובים לעשות‬
‫בו נפקעו כשבטל הדבד‪.‬‬
‫ונסתפקו התום׳ בקדבן אם יכול להקדישו שמצד‬
‫איה״נ סבדי דיכול להקדישו לקדבן שאינו שינוי‬
‫מדשות לדשות אבל האיסוד ודאי ישאד עליו אף‬
‫להצד שנסתפקתי בבכוד דכיון שצדיך לד‪,‬קדיש ודאי‬
‫אינו יכול להוסיף עליו בד‪,‬קדשו היתד יותד מכפי‬
‫שהיד‪ ,‬בו אך שמ׳־מ נעשה קדבן וכשד משום שהיה‬
‫לו שעת הכושד ומצות לאו ליהנות ניתנו‪ .‬ונסתלק‬
‫ממילא חיוב הדיגד‪ ,‬כיון דנעשד‪ ,‬עתד‪ ,‬שלל שמים‪,‬‬
‫וד‪,‬םפק שלד‪,‬ם הוא דק מחמת דלשדפה קיימא אינו‬
‫כביתו וכן להגידסא דלד‪,‬דיגד‪ ,‬קיימא הוא מטעם‬
‫שאינו כביתו וכדבאדתי מחלקותם‪ .‬ולכן בצפודי‬
‫מצודע שא״צ להקדישו קודם לא מסתפקי דבודאי‬
‫היו כשדות בלא קדא דמעשה מהני לחול שם‬
‫צפודי מצודע עליו וא׳־כ אף שאיה״נ לא נפקע‬
‫כיון שנאמד מ׳־מ חיוב הדיגה שעל הב״ד נפקע‬
‫וד‪,‬וי שחיטה‪ .‬אך כיון שאיה״נ נשאד עליו כתבתי‬
‫לדש״י דיד‪,‬יה ממילא דין שדפה כעדלד‪ ,‬וכלה״ב‬
‫ולכן כתב דש״י שיכול לשודפה ונסתלקו קושיותיו‬
‫דודאי יכול לד‪.‬עשות דין שלל שמים כיון שתלוי‬
‫בדבר וטעם גדול יש מד‪ ,‬שלפי חדב נפקע ואיה״נ‬
‫לא נפקע‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫קדשים‬ ‫אגרות‬ ‫תיד‬

‫קאי לר״ש וגם הא פטור שם מדו׳׳ה וראי שיכולין‬
‫לאוקמי אף בשחט תמימים בחוץ וא׳׳ב קשה מ׳׳ט‬
‫לא תירץ ר״ל בהקדישו בעלים קדוה״ג‪ ,‬אף שיש‬
‫לדחוק דאיירי רישא דומיא דסיפא אבל הוא דוחק‪.‬‬
‫ור‪,‬נבת לע״ד רודאי אינו ברשותו ממש שהוא‬
‫ברשות אחרים במו בגזול אין יבול להקדיש גם‬
‫קדוה״ג רביון שרשות אחרים עליו אין יבול לעשות‬
‫בו שום דבר דד‪,‬א אררבר‪ ,‬בל תשמישיו ושבריו‬
‫שייך להגזלן שברשות ואין לו שום זבותים בו‬
‫מחמת השלו ולבן לא נחשב השלו לבלום רק לעבב‬
‫להגזלן שגם הוא לא יובל למוברו ולהקדישו וזה‬
‫חדשד‪ ,‬תורה בקרא דביתו‪ ,‬אבל אינו ברשותו בזה‬
‫שבאמת הוא ברשותו ובידו בגון מה שהביא הקצה״ח‬
‫מרש׳׳י פסחים רף ל׳ לענין שעבוד דד‪,‬וד‪ ,‬אינו‬
‫ברשותו מחמת שמשועבדין למלוה אבל עב״פ הן‬
‫ברשות הלוה‪ ,‬בזה יש לחלק דרק לטבירה וקדושת‬
‫דמים שהוא מסירת מרשותו לרשות אחר אינו יבול‬
‫דבבר מסור הרשות שרוצה למסור‪ ,‬לאחר והשלו‬
‫לבד ילפינן מביתו דאינו יכול למבור ולהקדיש‬
‫אבל קדוה״ג שאין כאן מסירת רשות ואף אחר‬
‫ד‪.‬ד‪,‬קדש הוא לענין רשות כמתחלה ועדין הוא תורא‬
‫וראובן ורק שקורא שם שפים עליו ע״ז הוא בעלים‬
‫דהא ברשותו הוא לעשות כל מד‪ ,‬שיכול וממילא‬
‫אחר שחל שם קרבן ונעשה בו קדוה׳׳ג מפקיע‬
‫מידי שעבוד‪ .‬וכ״ב הוא איה״נ שרק בדין הוא‬
‫אינו ברשותו כיון שאינו יכול להשתמש בו אבל‬
‫בעצם הוא ברשותו ויכול לעשות בו מה שאפשר‬
‫לעשות באיה״נ ולכן יכול להקדישו לעולה שאינו‬
‫מסירה לרשות אחר רק קריאת שם בעלמא ברשות‬
‫שהוא שם ורק קדושת דמים ומכירה שהוא מסירה‬
‫לרשות אחר אינו יכול שאיה״נ אינו שייך להמסר‬
‫מרשותו לרשות אחר רק דר‪,‬ם בחזקתן שהיו קודם‬
‫שנאסרו‪ .‬וזה היתד‪ ,‬כוונתי כשתדקדק בדברי שם‬
‫וא׳׳ב לא קשר‪ ,‬כלום מזר‪ ,‬שלא תירץ ר׳׳ל דאיירי‬
‫דפים ופריך שפיר עיי׳׳ש‪ ,‬וזד‪,‬ו תירוץ על קושית‬
‫בקרבן‪.‬‬
‫ידידי לפי דעתו בבוונתי ולדברי הקצה״ח והמנ״ח‪.‬‬
‫וראיית קצה״ח מהכ׳׳ט דסובר דדעת הרמב״ם‬
‫דמקדיש קדוה״ג בדבר שלא בא לעולם אע״ג דקדושת‬
‫דמים לא חייל בדבר שלב״ל דה׳׳ה לענין דבר‬
‫שאינו ברשותו אינה ראיה כ׳׳ב דהא דשלב״ל לא‬
‫הוה גם שלו אלא שנחשב כשלו מחמת הזכות שיש‬
‫לו עתה דלכשיהיה יהיה שלו א״ב הוה זה גם‬
‫ברשותו דזכות זה שיש לו עתה הוא גם ברשותו‪.‬‬
‫ומלשון קצר‪,‬״ח עצמו משמע שאין כ״כ ראיה מהכ״מ‬
‫רק שיש לומר שה״ה לענין אינו ברשותו משמע‬
‫שיש גם לחלק והוא כדבארתי‪.‬‬
‫ונאסר בהנאה מקרא זה ודאי לא יועיל מוז שיוציאם‬
‫פתרי טעמי חרא דנאסר בלא תנאי ועוד דכיון‬
‫שנאסר אין התר להיתר‪.‬‬
‫ורש״י סובר שגם בנבסי רשעים שבהוצה לה אינם‬
‫ניתרין שוב או דסובר בגירסתו דילפינן ג״ז מקרא‬
‫דבל אשר בה שנאמר בקרא דההרם או שיותר‬
‫מסתבר שגם רש״י גורם מובל שללה בהמוקף ברש׳׳י‬
‫וצריך למהוק תיבות אשר בה בדי שלא יקשה‬
‫קושית מהרש״א‪ ,‬אך מ״מ סובר רש״י דגם מה‬
‫שילפינן מובל שללה יש לו גם דין דההרם דקאי‬
‫על בל האמור בפרשה‪ .‬עב״פ חזינן מפורש מהרמב״ם‬
‫והב״מ דחיוב שרפה יבול להסתלק וא״ב ב״ש בשאה״ב‬
‫יצא מבלל שללה ובהמתה שנפקע החיוב דהריגה‬
‫ושרפה‪ .‬ולע״ד מסתבר שחיוב שרפה רעיה״נ יסתלק‬
‫אם יעברו ויוציאו למקום שא״א לקבצם ביום השרפה‬
‫דחיוב הב״ד הוא רק על שרפה פעם אחת ביחד‬
‫ולקבוץ אז בל מה שיבולין באותו יום‪ ,‬אבל איסור‬
‫הנאת לא נפקע מאחר שנאסר דאיסוד אינו ניתר‬
‫אך שמ״מ יהיה דין שרפה מצד איה״נ בערלה‬
‫ובלה״ב למה שבארתי לרש״י‪ .‬אך אף אם לא נימא‬
‫בן לא קשה בלל אמד‪ ,‬שבתבתי בבבור דנסתלק החיוב‬
‫הריגה ואדרבה ראיה גדולה לזה מהרמב״ם לפי׳‬
‫הב״מ בדבארתי‪.‬‬
‫ומה שהקשת ידידי על באורי בספק התום׳‬
‫ועל המנ״ח שבתב שמפרש בדברי מב״ק דף ס״ח‬
‫שמשמע שם ראף קדוה׳׳ג אינו יבול להקדיש מת‬
‫ברשותו דאל״ב היה מתרץ ר׳׳ל דאיירי‬ ‫שאינו‬
‫שהקדישוהו בעלים ביד גנב קדוה׳׳ג‪ ,‬הנר‪ ,‬לא עיין‬
‫ידידי בהמקור שהוא הקצה׳׳ח סי׳ רי״ז סק׳׳ב בסופו‬
‫שממנו הביא המנ׳׳ח חרוש זה דקדות״ג יבול להקדיש‬
‫אף אינו ברשותו דשם הקשה קצה׳׳ח בעצמו קושיא‬
‫זו ותירץ משום דקאי לר״ל שאוקים בשוחט בע״מ‬
‫בחוץ ופרש״י בקדם מומן להקדשן שהוא רק קדושת‬
‫אבל אני בעצמי לא אמרתי זד‪ ,‬דלא מסתבר‬
‫בלל בר‪,‬קצה״ח וגם לא בתב טעם בזה רק שהביא‬
‫בשם הריב״ש משום דבי יקדיש את ביתו הוא‬
‫קדושת דמים‪ ,‬והוא טעם קלוש מאד דמ׳׳ט לא‬
‫מזה גם קדוה׳׳ג‪ ,‬וגם תירוצו על הקושיא‬ ‫ניליף‬
‫פב׳׳ק אינו נבץ דהא רק סיפא שאר״ש קדשים‬
‫שחייב באחריותן מוקים בשוחט בע״מ בחוץ בדי‬
‫שלא יקשה עליו ממה שסובר שחיטה אינה ראויר‪,‬‬
‫לא שמה שחיטה אבל רישא דגנב ור‪,‬קדיש דלא‬
‫תטו‬ ‫מ שה‬ ‫ר!דשים‬
‫מכין דק טף ונשים של העובדים ואח׳׳ב כתב‬
‫ובין שהודחה כולה בין שהודחה רובה על הדינים‬
‫שנקט אח״ב שכתב שם גם והורגין כל נפש חיה‪,‬‬
‫א״ב משמע מפורש שאין חלוק ואף בהמת צדיקים‬
‫טעונין הריגה‪ .‬והטעם הוא משום דיש לומר גם‬
‫לאידך גיסא דאין זה דין שהבהמה מחוייבת מיתה‬
‫על מעשיה כמו ברובע ונרבע ונוגח‪ ,‬ועיין בסנהדרין‬
‫דף נ׳׳ה דאמד דכא אמדה תורה בהמה נהנית מעבירה‬
‫תיהרג ואף לאביי בעי שתביא תקלה וקלון‪ .‬אבל‬
‫בעיה׳־נ שהבהמה לא עשתה כלום אין שייך חיוב‬
‫הריגה עליה וכל דין הריגה שלה הוא דק מצד‬
‫אבוד ממון עיה״נ כמו שרפת כל שללה שבבע״ח‬
‫הוא בהריגה‪ .‬והטעם פשוט דהא לא נתחייבו מיתה‬
‫וכ״ש מיתה חמורה בשרפה ודק משום שצריך לאבד‬
‫ממונם סגי בסיף שג־׳ב הוא אבוד דהא נאסר מצד‬
‫זה בהנאה ולכן לא צריך שרפה כדסובד הדמב״ם‬
‫ומטעם אה״נ אולי סגי לקוברן ולדש״י שצריך‬
‫לשודפן הא באדתי שהוא דק מדין איה׳־נ‪ .‬ואף‬
‫להדש״ש שצריך לשודפן אח״ב מצד המצוד‪ .‬ג״ב‬
‫הריגה שצריך משום שהקלה תורד‪ ,‬על הבע״ח שלא‬
‫להמיתן במיתד‪ .‬החמודה דשדפה ולכן הצריכה דוקא‬
‫שיהרגו תחלה‪ .‬ולכן סובר הדמב״ם דאף של צדיקים‬
‫בעי הדיגד‪ .‬משום שהוא קולא ולא חומרא‪.‬‬
‫דלפי מאי דסברינן לעיל דהקדש חשיב שינוי רשות‬
‫ומטעם זה נראה מה שפשוט להרמב״ם דגם‬
‫עופות בעי הריגה אף שבקרא לא כתיב רבוי לעופות‬
‫וד‪,‬כ׳־מ עמד בזה וכתב ואפשר דמכל נפקא והוא‬
‫דוחק שידרוש בעצמו מה שלא החבר בגמ׳‪ .‬אבל‬
‫הוא מטעם דמ״ש לענין הקולא שלא לד‪.‬מיתם בשרפד‪,‬‬
‫עופות מבד‪,‬מות דדק היכא שהצריכה תורה חיוב‬
‫על הבהמה או על האדם בעי רבויא אבל היכא‬
‫שהוא קולא שבלא קרא היינו מחמידין עליה שרפה‬
‫משום דבכלל שללה הם והקרא חידש קולא על‬
‫הבהמות ודאי ילפינן גם עופות אף בלא דבויא‬
‫כיון דאותו הטעם ממש שייך גם בעופות‪ ,‬דהא‬
‫ודאי גם עופות הם בכלל כל שללה כמפורש הכי‬
‫בחולין שאסודין בהנאד‪ ,‬וכמפורש בירושלמי רבעי‬
‫רק בעוף הטס וא״ב היה לן להצריך שרפה ילפינן‬
‫שפיר מבהמות שד‪,‬קלה תודה בבע״ח שגם עופות‬
‫בכלל קולא זו ובעו הריגה‪ .‬חהו טעם ומקור גדול‬
‫להדמב״ם‪ ,‬וזה נראה בטונת טעם ראשון של הכ׳־מ‬
‫שכתב מקרא מלא הוא ואת כל בהמתר‪ ,‬וה״ה לשאר‬
‫נפש חיה שטונתו גם בלא רבוי מקרא כלל ולא‬
‫קשה עליו קושית הדש״ש ממה שצריך דבוי בכלאים‪.‬‬
‫מ״מ מלשון הדמב״ם משמע שישנם בדין הריגה‬
‫ומטעם זה נראה לע״ד שא״צ להיות הגמ׳׳ד‬
‫בפניהם אף למ״ד אין גומדין דינו של שוד שלא‬
‫אגרות‬
‫ענף ה‬
‫ומה שה?ןשה ידידי מתום׳ ב״ק דף ע״ו ד״ה‬
‫והשתא שכתבו דשינוי רשות לענין קניז יאוש‬
‫ושינוי רשות הוי אף קרבן‪ .‬נלע״ד דהוא דק לעניו‬
‫קנין אחר היאוש משום דלא בעי שינוי רשות‬
‫ממש רק דישתנה מכפי שהיה דמה׳׳ת יהיה שינוי‬
‫רשות יותר קנין משינוי הגוף ע׳׳י זה דנעשה‬
‫הקדש‪ .‬ואף שעדין לא ידע דשינוי השם נמי הוא‬
‫קנין משום דשינוי השם אינו שינוי כ״ב אבל‬
‫קדוה״ג ודאי הוא שינוי כשינוי רשות‪ .‬וכן משמע‬
‫בשט״מ שכתב אע״ג דהכא לא הוי הקדש כמכירה‬
‫כיון דשם בעליו עליו מ״מ לענין קניה חשיב‬
‫שפיר שינוי כמכירה והוא מטעם דנעשה בו עכ׳׳ם‬
‫שינוי בגוף ע״י ההקדש אף שאינו שינוי הגוף‬
‫גמוד‪ .‬אך הוא אם נימא דשינוי דשות הוא קנין‬
‫מצד השינוי כשהיה יאוש אבל אם שינוי דשות‬
‫אינו קנין דק שאצל השני הוא בהיתרא אתא‬
‫לידיה משום שהיה אחד יאוש‪ ,‬אם איגו שינוי‬
‫רשות כמכירה אינו קונה‪ .‬ויסברו התום׳ דכאן‬
‫דשינוי דשות הוא קנין כשהיה יאוש‪ .‬ואם נימא‬
‫שאינו קנין נצטרך לומד כתירוץ הב׳ שבשט״מ‬
‫לא ידעינן האי מסקנא דהכא דגם עתה תודא דדאובן‬
‫ולפי מסקנא דהכא נאמר לעיל משום שינוי השם‬
‫ושיגוי השם ודאי הוא מצד קנין‪ .‬אך מתום׳ דף‬
‫ס״ו ד״ה ש״מ ודף ס״ז ד״ה מעיקרא דמחלקי בין‬
‫קדשים שחייב באחריותן לאין חייב דבאין חייב‬
‫דוקא הוא שינוי רשות משמע שמטעם שינוי דשות‬
‫הוא דלא כדכתבתי שד‪,‬וא מצד שינוי דקדושה דא״ב‬
‫אין שייך לחלק דגם אלו שחייב באחריותן קדשי‬
‫קדוה׳׳ג ומשם יש להקשות קושית ידידי עלי אך‬
‫אולי פליגי אתוס׳ חולין‪ ,‬וגם אולי יש לומד דכיון‬
‫שאין חייב באחריותן הוא בעיני בנ״א כשינוי דשות‬
‫ומועיל לענין קנין אף שמסירת רשות ליכא כיון‬
‫דקדבנו הוא ונתכפר בו דעכ״פ כיון שאין נוגע‬
‫לו לעניני ממון הוא כעין שינוי דשות וסגי לקנין‬
‫בהדי היאוש‪ .‬ומש״ב ידידי דעל חליפי ע״ז לא‬
‫שייך סברתי לא מובן דמ״ש משל עיה״נ ושייך‬
‫גם ע״ז תירוצי בתוס׳‪.‬‬
‫ומה שחידש ידידי דיש להסתפק בבהמת צדיקים‬
‫אולי אינם בדין לפי חרב‪ ,‬אף שסברא הגונה היא‬
‫רעל נשים וטף פי׳ וכתב שני דינים שבהודחה‬
‫כולה מכין כל נפש אדם טף ונשים ואם דובה‬
 ‫משה‬ ‫ר!דשים‬
‫מיתד‪ ,‬על הבהמה והיד‪ ,‬צדיד לגמוד דינם של‬
‫הבהמות בפניהם דוקא‪ .‬ומזה מוכיח דכיון שא״צ‬
‫להעלותם לירושלים לב״ד הגדול מוכדחין לומד דד‪,‬וא‬
‫דק קולא כבע״ח שאסור לשודפן ואין שום דין‬
‫מיתה עליהם דק אבוד ממון כדבאדתי‪ .‬ול ‪ p‬סובד‬
‫שאין זה פסול בשחיטה‪ .‬וא״כ הוא דק אם אין‬
‫גומדין דינו של שוד אלא בפניו אבל אם גומדין‬
‫שלא כפניו ליכא דאיה ממה שאץ מעלין את הבהמות‬
‫לידוקזלים שאינו דין מיתה על הבד‪,‬מה דאף אם‬
‫הוא דין מיתה נמי א״צ בפניהם‪ .‬ולכן רב חסדא‬
‫שמשמע שסובד בב״ק דף צ״ר שלכו״ע גומדין דינו‬
‫של שוד שלא בפניו דאל״ב לא היה יכול להוכיח‬
‫שם דדבנן סכדי דאין אומרין באיה״נ הדי שלד‬
‫לפניד כדדחי דבה‪ ,‬לא יכול להוכיח כלום מזה‬
‫שאין מעלין בבהמות לב״ד הגדול ולכן' נסתפק בזה‬
‫דאולי דין הדיגה הוא על הבהמה והוי פסול בשחיטה‬
‫אבל הדמב״ם שפוסק כדבה דאין גומדין דינו של‬
‫שוד אלא בפניו יש לו הוכחה מזה שאין מעלין‬
‫אותן לגמוד דינם בפניהם שאין עליהם דין מיתה‬
‫ולכן לא בעי הדיגה דוקא ואינו פסול בשחיטה‪.‬‬
‫אבל אף שהוא חדוד נפלא ומתודץ בזה הרמב״ם‬
‫בהשמטתו בעיית דב חסדא מסתבד יותד דאף שזה‬
‫אמת שאינו דין הדיגה על הבהמה דק קולא שלא‬
‫לשדפה מ״מ קבעה התודה איד לעשות ולא שכל‬
‫אחד יעשה כדצונו‪ .‬וזה שלא כתב הדמב״ם גבי‬
‫בהמות וד‪,‬ודגין בסיף משום שסמד אדלעיל ובעיית‬
‫דב רסדא יש למיבעי בכל אופן‪ ,‬וצ״ע בהשמטת‬
‫הדמב״ם‪ .‬אד כתבתי זה לחדודא ולהשתעשע עם‬
‫ידידי בדבדי תורד‪ ,‬וגם אולי יישד בעיני ידידי‬
‫גם לקיים פידוש זה‪.‬‬
‫לנו איד לעשות ולא נתנה דשות לכל אחד לעשות‬
‫והנה לפ״מ שבאדתי בהחדודא בעיית ד׳ חסדא‬
‫שלהצד שהוא פסול בשחיטד‪ ,‬הוא דין מיתה על‬
‫הבהמה מוכדחין עכ״פ לומד שהוא גם קולא דאל״ב‬
‫מ״ט שינתה תודה בבהמות מבשללה דד‪,‬א גם בשדפה‬
‫תמות ויש בכלל שדפד‪ ,‬הדג דהא היא חמודה מהדג‪,‬‬
‫אלא ודאי שהתודה הקלה בבהמות שלא להמיתן‬
‫במיתה חמודה‪ .‬ויש ב׳ הדינים בבד‪,‬מות אחד להקל‬
‫שלא תשדף וב׳ גם דין הדיגה‪ .‬והנה בעופות יש‬
‫למילף דק הקולא שלא תשדף אף בלא דבויא‬
‫כדבאדתי אבל לא החומדא שיד‪,‬יה כה דין הדיגה‬
‫כיון דליכא דבויא כקושית הדש״ש מכלאים ולכן‬
‫הוא בצפודים שם שחיטה אף שג״כ נהדגין ויטד‪,‬דו‬
‫מדין נבלה אף להצד שבהמה לא נטהדה מידי נבלה‪.‬‬
‫ויתודץ בזה הקושיא מסוגיא דחולין על בעיית דב‬
‫חסדא‪ ,‬אף לא מסתבד לי פידוש זד‪ ,‬כדכתבתי‪.‬‬
‫אגרות‬ ‫תטז‬
‫בפניו משום דהם אין נידונים כלל אלא הם בכלל‬
‫גמ״ד של הבעלים ככל שללה דההדיגד דוא דק‬
‫לאבד ממונם שהקלה תודה על בע״ח בהריגה שהיא‬
‫קלה‪ .‬ולכן לא הווכד ברמב״ם שצדיד להיות עליהם‬
‫הגמ״ד בפניהם אף שפוסק בפי״א מנ״מ שאין‬
‫פוסקין דינו של שוד אלא בפניו‪ .‬והוא כמפורש שא׳־צ‬
‫בפניהם דהא כתב שמעלין אותן לב״ד הגדול‪ ,‬ומשמע‬
‫שדק את העובדין מעלין אם נמצא דובה ולא‬
‫הבהמוו^ ומשמע שם עוד יותד שאף הנשים והטף‬
‫לשיטתו שנהדגים ג״כ אין מעלין אותן' כיון שלא‬
‫מצד חטאם הוא הגמ״ד אלא מצד הבעלים אי־צ להיות‬
‫בפניהם וכ״ש בבהמות שהוא דק מדין אבוד ממונם‬
‫ככל שללה שא״צ גמ״ד מיוחד בפניהם‪ .‬ונפשטו‬
‫מהדמב״ם ספקות ידידי באופן שלדידיה ליבא לתרץ‬
‫כדבדיד‪.‬‬
‫והנה לכאודה כיון שעיקד הדין הוא דק אבוד‬
‫ממון ודין הדיגה הוא להקל אבל לא מדין חיוב‬
‫מיתה אפשד שאין קפידא אף לכתחלה להדוג דוקא‬
‫בסיף אלא שאסוד במיתה חמודה מסיף‪ ,‬וחדב‬
‫שנאמד גם בבהמה הוא לאסוד החמורה מסיף ולהתיר‬
‫סיף‪ .‬ויהיה לפ״ז מדוקדק שינוי לשון הדמב״ם שבנפש‬
‫אדם כתב והודגין כל אלו שעבדו בסיף ומכין'‬
‫כל נפש אדם אשד בה לפי הדב ואח״ב כנפש דיה‬
‫כתב סתם והודגין ולא כתב בסיף משמע שאין‬
‫קפידא במה שיהדגנה‪ .‬וזה שלא כתב דאסור להדוג‬
‫בחמודה מסיף משום שסתם הדיגה הוא בסיף וגם‬
‫שאם לא כן היו שודפין אותם‪ .‬אבל יש גם לומד‬
‫שעכ״פ כיון שנכתב לפי חדב נהי שאינו מצד דין‬
‫מיתה מ״מ הצריכה תודה לאבד בהריגת סיף שקבעה‬
‫כרצונו‪.‬‬
‫ואפשד לומד דזהו ספקו של רב דסדא דאם‬
‫הוא דין הדיגה בסיף דוקא הוי זה פסול בשחיטה‬
‫ואם אינו בדוקא רק שצדיד לאבד הממון בכל‬
‫אופן שיהיה אף שלא בסיף אם אינה מיתה חמודה‬
‫הוי גם בשחיטה אף אם לא נקרא בשם הדיגה‬
‫כיון שנאסרה בהנאה‪ .‬ויהיה נירא לפ״ז מה שמשמע‬
‫מדמב״ם שפסק דמטהד מידי נבלה מדכתב בפ״ד‬
‫מע״ז הי״ב דק שאסורה בהנאה אף כשנשחטה ולא‬
‫כתב שיש ספק לענין טומאה משמע דטהוד‪ ,‬משום‬
‫דפוסק דא״צ דוקא בסיף וא״כ אינו פסול בשחיטה‪.‬‬
‫אד יקשה מנא ליד‪ ,‬לפסוק גם בזה כיון דתלוי‬
‫בבעית דב חסדא‪ .‬ויש לתדץ קצת לפ״ז דהדמב״ם‬
‫יסבוד דאם הוא דין הריגה בסיף דוקא הוא דין‬
 ‫תיז‬ ‫מש ה‬ ‫חד שי ם‬ ‫אגרות‬
‫ק׳ סק׳׳א וה׳‪ ,‬או לא דק נ״ב לנתוב הלנה בפני‬ ‫ענף ו‬
‫עצמה‪.‬‬
‫ועייז בגליוז הש׳׳ע במטה יהונתז ריש סי׳ ק׳‬ ‫ומשת‪-‬ק ידידי על תירוצי מה ניחא ליה אם‬
‫שהביא לשוז' הרשב׳׳א בתורת הבית הארוך שנתב‬ ‫ממעט טמאות מהא דתנא דבי ר׳ ישמעאל‪ ,‬מהא‬
‫בפירוש שצפורי מצורע איז לו דיז בריד‪ ,‬מחמת‬ ‫שאיבא מיז שעיר טמא בטהור שנולד מטהורה‬
‫שאינו איסור מתחלת ברייתו מ״מ יש לומר שהרמב״ם‬ ‫שנתעברה מטמא למ״ד זה חה גורם אסור‪ ,‬אינו‬
‫לא סבר כז‪ .‬ובאמת צ״ע בדעת הרשב״א הא ודאי‬ ‫בלום לדעתי משום דכייז שזו״ז גורם אינו בולו‬
‫הלאו דלא תאנלו קאי גם על קטז‪ .‬ואולי סונר‬ ‫שעיר ופסול גם מחמת שאינו שעיר ואף מטהור‬
‫דאינו לוקה על לאו זה ותלוי רק במלקות אך‬ ‫בה״ג היה פסול‪ .‬ונראה שאף אם היה בשר בלאים‬
‫לא מסתבר זה‪ .‬וצריך לומר שסובר שלא פלוג בדברים‬ ‫לקרבז היה פסול לקרבנות שצותה תורה דוקא בבש‬
‫שאיז אסוריז מברייתז ולא גזרו עליה לבד שלא‬ ‫ודוקא עז אף לינא מ״ד דמתיר נלאים לקרבז רק‬
‫תיבטל ובפרט שהוא מלתא דלא שניחא לגזור עליה‬ ‫לפדייז פטר חמור‪.‬‬
‫ביהוד‪ ,‬והרמב״ם סובר שאף שודאי לא היו גוזריז‬
‫וקושית ידידי על הרמב״ם פרק ט״ז ממ״א‬
‫עליה ביחוד כיוז שלא שניחא אבל היא בנלל בל‬
‫הלנה ז׳ שנתב בפירוש שצפור השחוטה לא בטיל‬
‫בריר‪ ,‬שאסרו מאחר דטעם מה שאסרו בבריה הוא‬
‫הא בע״ח שנשחטו בטלה חשיבותז ובטלו נראיתא‬
‫שייך גם עליה‪ .‬וזה נראה לע׳׳ד תירוץ הגיז וטעם‬
‫ביו׳׳ד סי׳ ק׳׳י סעי׳ ב׳ היא קושיא גדולה מאד‪.‬‬
‫מחלקותם‪.‬‬
‫ואולי יש לומר דהוא מטעם בריה שלא בטל אפילו‬
‫לומר בצפור השחוטה‬ ‫ומש״ב ידידי דאפשר‬ ‫לאחר מיתה נמו בעוף טמא ונמלה במנות רף ט״ז‪,‬‬
‫לעניז זה שתהא אסורה‬ ‫לר׳ יוחנז דנאסרה מחיים‬ ‫ואף שבסי׳ ק׳ מצריך שיהא דבר שאסור מתחלת‬
‫בשוה׳׳ג לא מובז' בלל‬ ‫לאחר שחיטתה נמו לר״ת‬ ‫ברייתו הוא רק בנבלה ושור הנסקל ונרומה אבל‬
‫יוחנז לא יליף לאסור‬ ‫מה״ת נימא כז כייז דר׳‬ ‫לא בצפורי מצורע‪ ,‬דר‪,‬א איתא בט״ז שם סק״א‬
‫לא נאסרה בלל מחיים‬ ‫מחיים‪ .‬וברור שלר׳ יוחנז‬ ‫והוא מתוס׳ זבחים דף ע׳׳ב דלמייז דיז חשיבות‬
‫למצורע‪.‬‬ ‫ולא נקבעו בלל בהלקיחה‬ ‫ברית לעניז בטול לדיז מלקות מדאורייתא וטעם‬
‫ובדבר המשולחת לע״ד היא משנה מפורשת‬ ‫גיר הנשה קטז‬ ‫על עוף טמא קטז ועל‬ ‫שלוקה‬
‫פי״ד מנגעים נשפך הדם תמות המשתלחת וכז פסק‬ ‫איתא שם משום דנשאסרו הנתוב אסרו ביז גדול‬
‫־‪,‬רמב״ם בסוף פי״א א׳׳ב מפורקן שאסורה בהנאה‬ ‫וביז קטז' אף דלית ביה בזית אלא בל שהו‪ .‬וא׳׳ב‬
‫קודם שלוח וא׳׳ב מוברח לומר נתוס׳ קידושיז דף‬ ‫גם צפור השחוטה שנאמר עליה לאו מיוחד בפרשת‬
‫נ״ז דמשעת שחיטה נאסרה גם המשתלחת עד השלוח‪.‬‬ ‫עופות טמאים וזה אשר לא תאנלו לרבות השחוטה‬
‫ופלא גדול על התוס׳ שהביאו ראיה מלשיז צפורי‬ ‫נדאיתא בקידושיז דף נ׳׳ז וברמב׳׳ם פי״א מט״צ‬
‫מצורע דמשמע תרוייהו שאינה ראיה ברורה נדאיתא‬ ‫ה״ז שעובר על עשה ועל לא תעשה א״ב אסרו‬
‫במל׳־מ‪ .‬וגם מרש׳׳י משמע עוד דהמשולחת לר׳‬ ‫ג״כ ביז גדול ביז קטז כייז דסתמא ננתב ולוקיז‬
‫יוחנז מותדת נדהוניח המל״מ בפי״א ה״א ד״ה‬ ‫עליו אף אם לית ביה בזית אלא נ״ש נמו בעוף‬
‫ומ״ש רבנו שלחת‪ ,‬הא במשנד‪ ,‬זו מפורש שהמשולחת‬ ‫טמא‪ .‬ואף שלא נזנר ברמב״ם שלוקה על אנילת‬
‫אסורה‪ .‬ואף שאינא תנא דלא נר׳ יוחנז בקידושיז‬ ‫השחוטה רק שעובר על ל״ת מסתבר שלוקיז וא״ב‬
‫שם‪ ,‬מ״מ א״א לומר שתנא דמתני׳ דלא נר׳ יוחנז‬ ‫יש לו גם חשיבות בריה ולא בטיל נמו נעוף‬
‫דיהיה ר׳ יוהנז דלא נסתם משנה והוא הפוסק‬ ‫טמא אחר מיתתו‪ .‬ואף אם נימא שאיז לוקיז על‬
‫נסתם משנה וגם הרמב״ם הא פוסק נר׳ יוחנז“‬ ‫לאו זה דשחוטה כיוז רלא הוזנר בפירוש ברמנ׳׳ם‬
‫בה״ז ופוסק דתמות המשתלחת וצע״ג על רש׳״■‬ ‫שלוקיז אף שאיז' ידוע לי טעם מה‪ ,‬ענ״פ הוא‬
‫לאו מה״ת וגדר חשיבות לעניז בטול מסתבר שאינו‬
‫ותוס׳‪.‬‬
‫תלוי דוקא במלקות רק במה שאסרו התורה בלאו‬
‫וזה שלא נתב הרמב״ם דיז משולחת שנתערבה‬ ‫גם קטז שאיז בו אלא משהו בגדול ולכז יש לו‬
‫משום דיכוליז לשלח את כילז ויותרו ואף שיבול‬ ‫חשיבות גם לעניז בטול כייז דיש לו חשיבות‬
‫למינקט בנשפך הדם שאז אסורה לעולם הוא דבר‬ ‫מז התורה שעובר עליה בלאו‪ .‬וזהו טעם הרמב״ם‬
‫רחוק‪ .‬וגם א״צ למינקט במשולחת דהוא דיז אחד‬ ‫שסובר שצפור השחוטה לא בטלה שהוא מטעם‬
‫נשוה׳׳נ ואיז מ ה חדוש ובהשחוטה יש חדוש שאוסרת‬ ‫בריה‪ .‬וזה שנתנו הרמנ״ם בדיז דבע׳׳ח משום דגם‬
‫אף שהוא לאחר שחיטה מטעם בדיה‪ .‬ובמשולחת‬ ‫בריה צריף שהיה בו חיותא נדאיתא בש״ו סי׳‬
 ‫מש ה‬ ‫לןד שים‬ ‫אגרות‬ ‫תיח‬

‫נפסל מאדם לבר פדא ואינו ראוי מתחלה לד׳ יוחנן‬ ‫שנשפך הדם מסתבר שתיבטל לאחר שחיטה ומיתה‬
‫מלשון אכילת אלא מדהוקש לגר‪ ,‬א״כ גם בעוף‬ ‫כמו שוה״נ משום דאינה אסורה מברייתה ולא נכתב‬
‫אין למעט מלשון אכילה‪ .‬ול׳׳ד להא דצריך קרא‬ ‫עליה לאו מיוחד וכן בנשהטה ומתה המשולחת‬
‫בעוף לעזותה‪ ,‬דהוא משום דכיון דאינה מטמאה‬ ‫קודם השלוח אחר השחיטה נמי תיבטל מטעם זה‪.‬‬
‫אלא במעשה אכילה בבית הבליעה היינו אומרין‬ ‫זהו הנכון לע״ד בזוק‬
‫דבעי דוקא אכילה לכן בעי קרא לרבות שותת אבל‬ ‫ידידך אוהבך‪,‬‬
‫לא שמעינן מזה דבעי שתהיה ראויה לאכילה אלא‬
‫דכיון שאוכלה מ״מ טמא‪ .‬ורק בנפסל מכלב טהור‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫מטעם שהוא עפרא בעלמא כמו בכל נבלה‪ .‬ו ^‬
‫איפסק מפורש ברמב׳׳ם פ״ג מאד‪.‬״ט הי״א שרוקא‬
‫בנפסלה נבלת העוף מלאכול לכלב טהור והוא ברור‪.‬‬
‫ול^ שפיר פשיט לדין נצל בהמה מעוף‪.‬‬
‫אך מה שקשת הוא על הרמב״ם שפסק שם‬
‫םינזן כח‬
‫באוכל נצל בעוף טהור ובנצל דבהמה פסק בפ״א‬
‫הי״ג שהוא ספק וכתב הכ״מ דמשמע ליה דכיון‬
‫דאיבעיא ליה בבהמה פשיטא ליה דאין נצל בעוף‬ ‫בענץ נצל בעוה ובבהמה‬
‫דאל״ב הו׳׳ל למיבעי אם יש נצל בשאר בע׳׳ח‬
‫עיי״ש‪ ,‬א״כ איך פשיט ליה מעוף‪ ,‬ועיין במל״מ‬
‫שהקשה זד■ ומה שתירץ הקשה ע״ז בעצמו ונשאר‬ ‫ב׳ תמוז תרפ״ו‪.‬‬
‫בקושיא‪.‬‬
‫מע״כ דודי הגאון הגדול מהר״ר יעקב קאנטראוויץ‬
‫והנכון לע״ר דיש לפרש בעית אביי בנצל בב׳‬ ‫שליט״א הגאב״ד טימקאוויץ‪.‬‬
‫אופנים‪ .‬א( אם זה שטמא במת הוא מחמת דנצל‬
‫מה שהקשה כ״ג בנזיר דף נ׳ דפשיט דין נצל בבהמה‬
‫הוא עדין בשר וזהו הדועז ההלכד■ דבלא תדולכד‪.‬‬
‫למ״ד עד לכלב מהמחהו בחמה דנבלת עוף‬
‫לא היינו אומרין שהוא בשר וא״כ גם בבהמה יש‬
‫טהור‪ ,‬הא בנבלת עוף טהור דאכילה כתיב בה לכו״ע‬
‫דין נצל‪ .‬או שהוא דין חדש שנתחמו בההלכה רמת‬
‫בעינן שיהיה ראוי לאדם‪ ,‬הנה אישתמיטתיה לכ״ג‬
‫וא״כ אין למילף לנצל דבהמה דקילא ממוק ולפ״ז‬
‫סוגיא דנדה דף נ׳ דמפורש שם בגוזל שנפל לגת‬
‫גם בעוף יש להסתפק ראם דין נצל הוא מחמת‬
‫שמאסתו גיתו והשב לכלב טמא בבית הבליעה לכו״ע‬
‫דחשיב כבשר יש לטמא גם בעוף בבית הבליעה‬
‫אף שלא נזהזזב אוכל ולא משגחינן במה שכתוב אכילה‬
‫כבשר‪ .‬וכן צריך לפרש אליבא רתום׳ דסברי דר‪,‬בעיא‬
‫א״כ בנפסל אח״ב נמי לא יגרע לכה״ס מדין טומאת‬
‫היא גם בעוף‪ .‬ב( דזד■ פשיטא ליה דאין נצל כבשר‬
‫אוכלין ולא נדקדק מאכילה שכתיב בה שנצריך‬
‫וזד■ שטמא הוא דין חח‪1‬ז ומ״מ מספקא ליד‪ ,‬דדלמא‬
‫דוקא שיהיה ראוי לאדם‪ .‬ואף שלבד פדא נצטרך‬
‫לא נאמרה התלכד■ במת דלת לא ניליף לבהמה אלא‬
‫עכ״פ לחלק שאף שלהעשות אוכל חמוד טומאה‬
‫סתם נאמרה דנצל מטמא במגע ומשא ואהל‪ ,‬וא״כ‬
‫חמורה מטומאת אוכלין מ״מ לענין ליפסל מאוכל קיל‬
‫יש לומר שאף לבהמה נאמרה לענין מה דשייך בה‬
‫דהא לא יפלוג אברייתא זו ועיי״ש בתום׳ ריש דף‬
‫דהוא מגע ומשזב ולפ״ז אין להסתפק בעוף דמשונד■‬
‫נ״א‪ .‬הוא ג״ב לא מלשון אכילה אלא ממת דהוקש‬
‫דין טומאתו שאין בו אחד מהני• טומאות‪ .‬וכן צריך‬
‫לגד דבשביל לשת אכילת לא גרע מטומאת אוכלין‬
‫לומר להרמב׳׳ם דמשמע ליה רבעי רק בבהמה ולא‬
‫דבעי ג״כ שיהיה אוכל‪ .‬ועיין במשנה אחדונה פ״ח‬
‫בעוף כדאיתא בכ״מ‪ .‬ורצה לפשוט בגמ׳ הבעיא‬
‫דטהרות מ״ו בסופו שמפרש בטעמא דדיב״נ דמחמת‬
‫מצד אחר‪.‬‬
‫רכתיב בה אכילה הוי כדין טומאת אוכלין ורבנן‬
‫דהנה אף לר׳ יוחנן דסובד עד לכלב מודה‬ ‫סברי אף בעוף שחמור‪ ,‬וא״כ ליפסל ג״כ ודאי‬
‫בסרוחה מעיקרא שטהורד■ אף דחזיא לכלב כדאיתא‬ ‫לא גרע מטעם לשת אכילה אלא טעמא דבר פדא משום‬
‫בבכורות דף כ״ג‪ .‬וא״כ בנצל שהוא דבר חדש‬ ‫דתוקש לגר וא״כ לד׳ יוחנן דפליג וסובר רההיקש‬
‫יש להסתפק לכאורה אם נחשב ראוי מתחלה ונפסל‬ ‫לא קאי אנפסל לא נמעט בעוף מלשת אכילה כשנפסל‬
‫כיץ דמתחלה קודם שהיה נצל היה ראוי וטמא‬ ‫מאדם כמו שלא ממעטינן דבעי שיעמוד לאדם‪.‬‬
‫כל זמן שראוי לכלב‪ .‬או דילמא מאחר שאינו בשר‬ ‫ועוד הא גם בכל נבלה כתיב לא תאכלו ולא ממעטינן‬
‫תיט‬ ‫מש ה‬
‫םי»ן כט‬
‫תשובה שני׳ בענץ הנ״ל‬
‫י״ם מנ״א תרפ׳׳ו ליובאן‪.‬‬
‫מע״כ דודי הגאץ הגדול מתר״ר יעקב שליט׳׳א‬
‫קאנטאראביץ‪ ,‬הגאב׳׳ד טימקאוויץ‪.‬‬
‫הנ ה הוכחתי מנדה דף נ׳ היא מזה דלהעעזות‬
‫ראוי לטומאה לא בעינן אף בעוף שיהיה‬
‫עומד לאכילת ארם ולא משגחינן במה שכתוב בה‬
‫אכילה‪ ,‬א״כ ודאי בנפסל אח״כ נמי לא יגרע לכל‬
‫זסחות מדין טומאת אוכלין ולא נדייק מלשון אכילה‬
‫שיהיה דוקא ראוי לאדם כמו שכתבתי במכתבי‬
‫הראשון והיא ראיה גדולה‪ ,‬דאם מלשון אכילה נדי״ק‬
‫שבעינן שיהיה ראוי לאדם מ״ט לא נצריך שיהיה‬
‫גם עומד לאדם ונצריך מחשבה לטומאת עוף אלא‬
‫ודאי שלשון אכילה אינו כלום מטעם דאיתא בתום׳‬
‫בכורות דף כ׳׳ג ד״ה אחת דגם אכילת כלבים שמה‬
‫אכילה וא״כ מנלן להצריך מלשון אכילה שיהיה‬
‫ראוי לאדם‪ ,‬הא אדרבה חזינן שאף בטומאת אוכלין‬
‫שבעינן שיהיה עומד ממש לאדם שלכן בעי מחשבה‬
‫כדליפינן מה׳ דהאוכל שמשמע המיוחד כדאיתא‬
‫בתו״ב ומ״מ ליפסל מדין אוכלין בעינן שיפסל גם‬
‫מכלב אף שכתיב ביה אשר יאכל‪ ,‬ואיך נימא בעוף‬
‫מלשון אכילה איפכא דמחשבה לא בעי משום דלא‬
‫בעינן שיהיה עומד לאדם וראוי לאדם נצריך דמנלן‬
‫ההבדל בזה בין טומאת אוכלין לטו׳׳ח שיהיו מהופכין‪.‬‬
‫ולכן צריך לומר דמלשון אכילה אין להוכיח כלום‬
‫משום דאף אכילת כלבים שמה אכילה ורק בטומאת‬
‫אוכלין דכתיב האוכל בה׳ דרשינן אוכל המיוחד‬
‫שהוא אוכל העומד לאדם‪ ,‬ולא ילפינן מזה רק איזה‬
‫אוכלין טימאה תורה אבל כשהיה ראוי ועומד לאדם‬
‫שהית בו דין הטומאה לא ילפינן מזה שיסולק ממנו‬
‫דין הטומאה כשנעשה אח״כ אינו ראוי לאדם‪.‬‬
‫ואף להרמב״ם שסובר בפ״ב מטו״א הי״ד שאף‬
‫אם היה אוכל ראוי לאדם ונפסל מאדם אינו מקבל‬
‫טומאה אם לא נטמא כבר‪ ,‬הוא מיתורא דקרא דאשר‬
‫יאכל ואשר ישתה כדכתב שם וכן בפירועוו למשנה‬
‫ו׳ פ׳׳ת דטהרות והוא מתו׳׳כ דאיתא שם יכול כל‬
‫אוכל ת״ל אשר יאכל פרט לאוכל סרוח ואין רוצה‬
‫הרמב״ם לפרש דממעט סרות אף מכלב דע״ז לא בעי‬
‫קרא דהא בנבלה ליכא קרא מיותר ומ״מ מטהר‬
‫אף ר׳ יוחנן בנפסל מכלב משום דנחשב עפרא‬
‫בעלמא ולכן מפרעז שממעט אף נסרח רק מאדם מקרא‬
‫ק ד שי ט‬ ‫אגרות‬
‫דמתחלה אי) שייך להחשיבו שהיה ראוי ונחשב סרוח‬
‫מעיקרו דהא מעת שנעשה נצל כבר הוא סרוח ואינו‬
‫ראוי לגר‪ .‬וסובר אביי מ ה שנחשב ראוי מה שמתחלה‬
‫קודם שנעשה נצל היה ראוי לגר ולכן שייך בעייתו‬
‫אם יש נצל בבהמת כיון דעדין ראוי לכלמ וע׳׳ז‬
‫מקשה מהמחהו בחמה דעוף דטהור ואף שאין לזה‬
‫דין נצל כסברת המל״ם וכמו שאין דין נצל בהמחהו‬
‫באור ומטעם זה טמא אף בעוף שאין בו דין נצל‬
‫א׳׳ב מ״ט טהור בהמחהו בחמה אלא ודאי משום דבעוף‬
‫שרק באכילה מיטמא ולא בענין אחר הוי זה שאיתרבי‬
‫שיטמא גם בשותה הוא דבר תדש ואינו שייך למה‬
‫שהיה קודם שנמחה ולכן בעינ^ שיהיה ראוי בעת‬
‫שנתמחה לאדם ואם לא היה ראוי בעת שנתמתה‬
‫לאדם הוא כדין סרוחה מעיקרא וטהור אף שראוי‬
‫לכלב ולכן בהמחהו באור שראוי לאדם טמא ובהמחתו‬
‫בחמה שאינו ראוי לאדם טהור‪ .‬חזינן מזה דכיון דהוא‬
‫דבר חדש אינו שייך למה שבתחלה קודם שנשתנה‬
‫ובעינן שיהיה ראוי לאדם אחר שנשתנה וא׳׳ב גם‬
‫בדין נצל שהוא דבר חדש ואינו שייך למה שהית‬
‫קודם שנשתנה בעינן שיהיה ראוי לאדם אחר שנעשה‬
‫נצל ואם אינו ראוי נחשב סרוח מעיקרו וטהור‬
‫אף לר׳ יוחנן וא״ב לא שייך למיבעי אם יש נצל‬
‫בבהמה דהא ליכא נצל שראוי לאדם‪.‬‬
‫ומדוקדק לפי זה לשון הגמרא דאמר ואי ס״ד‬
‫עד לכלב שקשה מאד לפי׳ התוס׳ כדאיתא במל״מ‪,‬‬
‫שהוא מקשה דאי ס״ד כאביי דעד לכלב אף בנצל‬
‫שטעם שהיה ראוי מתחלה קודם שהיה נצל א״כ‬
‫בעוף בחמה נמי הא היה ראוי קודם שנמחה‪ .‬והוי‬
‫הקושיא לאביי דוקא ולא לר׳ יוחנן דלר׳ יוחנן‬
‫נימא דמשום דהוא דבר חדש בעינן שיהיה ראוי‬
‫לאדם בעת שנתחדש אבל לאביי קשה‪ .‬זהו מה שנראה‬
‫לע״ד לתרץ שיטת הרמב׳׳ם וגם לא נצטרך לחלק‬
‫לענין שם נצל בין המחתו באור להמחהו בחמה‪.‬‬
‫ודחה ר‪,‬גמ׳ דבחמה אין ראוי אף לכלב אבל אם‬
‫היה ראוי לכלב היה טמא מאחר שבתחלה קודם‬
‫שנמחה היה ראוי לאדם כאביי ולכן שייך למיבעיא‬
‫אם יש נצל בבהמה ולא איפשיטא ולכן פסק הרמב״ם‬
‫דהוא ספק אבל בעוף לא בעי כלל דפשיטא ליה‬
‫שאין נצל בעוף בהוכחת הכ״מ וכמו שפסק הרמב״ם‬
‫והוא דרך נכון גם בפי׳ הגמ׳‪.‬‬
‫ב׳׳ג מוקירו ואוהבו בל״ג‬
‫משה פיינשטיין‬
 ‫מ שה‬ ‫קדשים‬ ‫אגרות‬ ‫תכ‬

‫גם עתה ילפינן מקרא דאיסור דתשמיענו דלא שמה‬ ‫המיותר‪) .‬או דמשמעות לשון אשר יאבל ואשר‬
‫נבלה כשאינה ראויה לגר וממילא ליכא גם טומאה‬ ‫ישתה בקמץ משמע דראוי לאדם יותר מסתם לשון‬
‫וא״כ מ׳׳ט לא נילף זה גופא מלשון לא תאכלו דלא‬ ‫אבילה‪ ,‬ויהיה ניחא גם לר״ש שמצייד הקרא‬
‫הויא שמה נבלה אלא בראויה לאכילה כדבארחי‪.‬‬ ‫למעט איסורי הנאה‪ .‬אך יותר משמע דמיתורא קדריש‬
‫וגם לא אבין מש׳־כ כ״ג טעם לזה שבטו״ח לא‬ ‫ולר׳־ש תרוייהו נשמע מיניה‪ (.‬אבל מאוכל לבד לא‬
‫בעי מחשבה דזהו ההבדל שבטו׳׳א בעינן שיהיה‬ ‫ממעטינן נפסל מאדם ולכן בנבלה טמא כל זמן‬
‫עומד לאדם ובטומאת בית הבליעה דעוף לא בעינן‬ ‫שלא נפסל מכלב אף בעוף שכתוב בה אכילה‪ .‬וגם‬
‫שיהיה עומד לאדם וסגי בזה שהוא ראוי לאדם‪,‬‬ ‫באוכלין כד‪,‬״ג לא ממעטינן דהא בכבד נטמא גם‬
‫הנה עיקר דבר זה מנלן הא בין בטו׳׳א בין בטו״ח‬ ‫להרמב״ם הוא טמא כ״ז שלא נפסל מכלב משום‬
‫כתוב לשון אכילה‪ .‬וכן מש״כ כ׳׳ג דאישתמיט ממני‬ ‫דאין למילף מיתורא דקרא רק הפחות שהוא כל‬
‫תום׳ דבכורות דף כ״ג ד׳׳ה אחת תמוה‪ ,‬הא אדרבה‬ ‫זמן שלא נטמא שנסתלק ממנו דין קבלת טומאה אבל‬
‫צריכינן לטעם התום׳ בהא דלא ילפינן מלשון אכילה‬ ‫כשנטמא לסלק ממנו הטומאה לא ילפינן‪ ,‬כחזזינן‬
‫שאינה קרויה נבלה אלא בראויה לאכילה אף שלית‬ ‫מנבלה שכשיש כבר טומאה לא נסתלק כ״ז שראוי‬
‫ליה לר' יוחנן היקשא דבר פדא וע״ז תירצו דגם‬ ‫לכלב‪ .‬ולכן נחשב דין טומאה פחות מטומאה ממש‬
‫אכילת כלבים שמה אכילה וטעם זה צריף לכו׳׳ע‬ ‫וקיל להסתלק ומוקמינן הקרא אפחות‪.‬‬
‫בטומאת אוכלין וגם מחמת זה הוצרך בר פדא‬
‫ומתו״כ זה הוא מקור הרמב״ם לע״ד‪ .‬וצ״ע‬
‫להיקש דגר‪ .‬וגב איני מבין מש״כ כ״ג דנבלת‬
‫על ד‪.‬כ״מ שלא הביא הא דתו״כ שיותר נכון שם‬
‫עוף טהור דאכילה כתיב גבי אדם אין שייך למילף‬
‫כהרמב״ם והביא מכריתות דמשם לא מוכח כלל‬
‫מלשון אכילה דכלב‪ ,‬הא גם לא תאכלו דנבלה קאי‬
‫דכף יש לפרש שם על דין טומאה כמו על טומאת‬
‫על אכילת אדם ומ״מ למדין דהא בשביל לא תאכלו‬
‫ממש‪.‬‬
‫דכתיב בנבלה הוצרכו התום' לומר טעם זה לר'‬
‫ומאחר שלשון אכילה לא משמע כלום ומטעם‬
‫יוחנן וא״כ מ״ש נבלת עוף‪.‬‬
‫זה לא בעי בנבלת עוף שיהיה עומד לאדם‪ ,‬כ״ש‬
‫וראיית כ׳׳ג מריב״ג ופירושו בדבריו תמוה מאד‬ ‫שלא בעי אחר שכבר היה ראוי לאדם שעדין יהיה‬
‫דהא להר״ש והרע׳׳ב לא פליג ריב׳׳ג ארבנן אף‬ ‫ראוי לאדם‪ .‬וע״ז הקשיתי מבר פדא דלדידיה הוא‬
‫בלא נפל לגת דבכפר טהור כל עוף מטומאה קלה‬ ‫באמת איפכא מטומאת אוכלין דבטומאה חמורה לא‬
‫בלא מחשבה‪ ,‬וטומאה חמורה ודאי טמא אף בכפד‬ ‫בעי מתחלה מחשבת וחמור מטומאת אוכלין ולהסתלק‬
‫דטומאה חמורה לא בעיא מחשבה‪ .‬וכן אין ספק שגם‬ ‫דין טומאה קיל שטהור אף בנפסל רק לאדם‪ .‬ותירצתי‬
‫בנפל לגת והעלהו לכלב טמא טר׳ח אף בכפר בין‬ ‫דלאו מלשון אכילה יליף אלא ממה דהוקש לגר‪.‬‬
‫לרבנן בין לריב״נ‪ .‬ומה שקשה עלייהו דהא ק׳׳ו‬ ‫וניחא מה שהקשה ד‪,‬גמ' מ״ט דבר פדא ולא מ״ט‬
‫דריב״ג שייך אף בכפרים ודאי היא קועזיא גדולה‬ ‫דר׳ יוחנן‪ ,‬משום דבע״ב לכו״ע אין להוכיח מלשון‬
‫והרעק״א הניח זה בתימא אבל לא בשביל קושיא‬ ‫אכילה דלא תהא קרויה נבלה אלא הראויה לאכילת‬
‫נימא שריב״ג פליג ארבנן בדין חדש ומיקל וסובר‬ ‫אדם דהא טומאת אובלין יוכיח דנחשב אוכל <ע־‬
‫דגם בטו״ח יש חלוק בין כרכים לכפרים דבכפרים‬ ‫שנפסל מאדם ואף להרמב״ם הוא רק מיתורא דקרא‬
‫טהור ויחיו גם דיני מחשבה שייך בטו׳׳ח לריב״ג‬ ‫וגם הוא מודה בנטמא משום שאין למעט מהיתורא‬
‫דזה לא מציגו‪ .‬ועיץ ברש״ש שמתרץ קושית רעק״א‬ ‫רק הפחות כדלעיל‪ ,‬ור׳ יוחנן הא לא משנה דין טו״ה‬
‫בדוחק‪.‬‬ ‫מטו״ק אבל בר פדא שמשנה מקשה מ״ט פי׳ מנא ליה‬
‫ואני בארתי בחדושי שלא קשה כלום דודאי גם‬ ‫לשנות ותירץ דהוא מהיקש דלגר והוא היקש גמור‬
‫ריב׳־נ סובר דיש לחלק בין טומאה חמורת לטו׳־ק‬ ‫דהא ר׳ יוחנן הוצרד לומר שקאי למעט סרוח‬
‫דבטר׳ח סגי רק בראוי לאכליה ובטו״ק בעינן שיהיה‬ ‫מעיקרו‪ .‬וכן בע״ז ילפינן מזה לענין נו׳׳ט לפגם‪.‬‬
‫עומד לאכילה מקרא דהאוכל ואין שייך למילף זמ״ז‬ ‫זהו מה שהוכחתי מגם׳ דנדה שגם בעוף בעינן‬
‫דהא אם אך היא נבלה היא בדין הטומאה רק‬ ‫שתיפסל מכלב כדכתבתי במכתבי הקודם בקצור והוא‬
‫שאם אינה ראויה לגר מעיקרא נחחדקז שאינה נבלה‬ ‫מוכרח ופשוט‪ .‬ותמיהני על כ׳׳ג דודי שלא עיין'‬
‫ומאחר שבכרך אוכלין אותה הרי היא ראויה לגר‬ ‫היטב בדברי ונדמה לו שכתבתי דבר שלא עלתה‬
‫וקומה נבלה דזה שאין אוכלין בכפרים הוא רק‬ ‫על לבי כלל ולכן תמה בדברי‪ .‬וכן מש׳־כ כ״ג‬
‫מצד שיש להם דברים שטובים מאלו לאכילה או‬ ‫ע״ז שהוכחתי מלא חאבלו דנבלה שלא ניחן להאמר‬
‫אדרבה מחמת שהם עניים כפרש׳׳י בבכורות דף י׳‬ ‫כלל מקזום דאין ללמד טומאה מאיסור‪ ,‬תמוה דהא‬
‫תכא‬ ‫משה‬ ‫קדשים‬ ‫אגרות‬
‫במאסתו גיתו שאינו אוכל גמוד משום שאין אוכלין‬ ‫ובטו״ק מרבויא דד‪ ’,‬של האוכל נתחדש דליכא דין‬
‫אותו מצד מאיסותא מ״מ מאחד שבעצם הוא אוכל‬ ‫טומאד‪ ,‬אלא באוכלין המיוחדין לאדם ואין שייך‬
‫דבעת הדחק דרו אוכלין ולא מקפידין על מאיסותא‬ ‫כאן קולא וחומדא דהכא מין נבלה טמא והתם מין‬
‫הוא אוכל לדין טו״ח‪ .‬וא״ב אין להוכיח מזד‪ ,‬שטמא‬ ‫אוכלין מיוחרין לאדם טמאין‪ .‬ודק בנפל לגת אם‬
‫טו״ח‪ ,‬דלא מאסתו גיתו כ״ב ויטמא גם טו״ק‪ .‬זהו‬ ‫גם בכרך אין אוכלין אותו משום שמאסתו גתו היה‬
‫מה שבארתי בחדושי לתרץ קושית דעק״א‪.‬‬ ‫זה אינו דאוי לגר כיון דבכ״מ אין אוכלין אותו‬
‫ולאו שמה נבלה וא״ב יקשה מ״ט טמא טו״ח אלא‬
‫וקושית התוס׳ בד״ת שום תמוד‪ ,‬לשיטתם דסברי‬
‫ודאי שלא מאסתו גתו כולי האי ויש שאוכלין אותו‬
‫שריב״ב פליג אף בכפרים וכ״ב יפלוג לדידד‪,‬ו בנבלת‬
‫ונחשב ראוי לגר ולכן מטמא טו״ח‪ .‬וזד־כ כ״ש שמטמא‬
‫בהמה טמאד‪ ,‬דג״ב שייך ק״ו דידיה ומפורש כן‬
‫טו״ק דאף שנתמעטו האוכלין אינו כלום דהא כל‬
‫במשנה אחרונה בטהרות שם לדידהו וא״ב איך‬
‫הדברים שאין אוכלין בכפר ודאי שגם בכרך יש הרבה‬
‫יוכיח מדין מחשבה בעלמא הא זה גופיה רצה למילן^‬
‫שאין אוכלין אותן רק מחמת שיש בכרך אוכלין‬
‫וצריך לומד שקושיתם היא מירקות שדה וחלב ועוף‬
‫מרובין יש גם שאוכלין דברים גדועים כדאיתא‬
‫טמא ודגים וחגבים טמאין וכדומד‪ ,‬שאין בד‪,‬ן טו״ח‬
‫בתום׳ בכורות דף י׳ וא״כ גם כשמאסתו גיתו כיון‬
‫ואין שייך בד‪,‬ו הק״ו ויורד‪ ,‬גם דיב״נ שבעו מחשבה‬
‫שעכ׳־פ יש שאוכלין אותו בכרכים דאל׳׳ב לא היד‪,‬‬
‫ולת הקשו שפיד‪.‬‬
‫מטמא טו״ח‪ ,‬מטמא גם טו״ק‪) .‬ושיטת רש״י בכורות‬
‫וקושית כ״ג מחולין דף ק״ב ומחליט שהוא‬ ‫שם תמוה דמפרש דאין אוכלין עופות מצד עניותן‬
‫מחלוקת הסוגיות איני מכיר כמו שכתבתי במכתבי‬ ‫הא עכ״פ עוררין לאכילה דיוליכוהו לבדך למוכרו‬
‫הקודם דל״ד להא דבעי קדא לשותה משום דד‪,‬תם‬ ‫לעשירים לאכילה דלכלב ודאי לא יתנו וא״ב אף‬
‫היה אפשר דלא נתחחזו דין הטומאד‪ ,‬אלא במעשה‬ ‫בכפרים הרי עומדת לאכילה ובשלמא בחלב יש לפרש‬
‫אכילה דוקא וד‪,‬וצרך קרא לרבות שותד‪ .,‬ומלשון‬ ‫דמחמת עניותן יעשו מד‪,‬ם נרות כדפי׳ רגמ״ה אבל‬
‫רש״י דביאר זה שמרבינן מנפש שותד‪ ,‬משום דמשמע‬ ‫בעופות קשה‪ .‬ואולי מאחד שמצד עניותן אין אוכלין‬
‫כל דבר המיישב דעתו של אדם אינו דאיד‪ ,‬כלום‬ ‫עופות אף כשמזדמן להם פוף נבלה אין אוכלין‬
‫דד‪,‬א רוב שותד‪ ,‬הוא נהנה ואף בנפסל מאדם אולי‬ ‫מחמת שנוי וסת ולהוליך לעעזירים הוא הוצאד‪ ,‬רבה‪,‬‬
‫יש ג״ב קצת הנאד‪ ,‬כשאוכל ושותה ברעבונו וצמאו‪.‬‬ ‫ודוחק{‪ .‬ורבנן סכרי דאף שאין אוכלין אותו כלל‬
‫ומה שהוכיח ב״ג מזה שהוצרך לצריכותא ואם טמא‬ ‫מחמת מאיסותא ל׳ד לנסרח דבשעת דוחק ורעבון‬
‫אף נפסל מאדם א״ב חלוק הוא מחלב וחמץ ולא‬ ‫יאכלו ולא יקפידו על מאיסותא לכן מחשיבין זד‪ ,‬דאוי‬
‫שייך למילף חד מחבריה‪ ,‬אינו כלום דאיזה עדיפות‬ ‫לאדם אף שעתה כו״ע אין אוכלין אותו‪ .‬ולכן לא‬
‫הוא מחומרא שכן מטמאד״ וגם הא לרוב הפוסקים‬ ‫יכלו להוכיח מכל מחשבד‪ ,‬כקושית התוס׳ שם בדף‬
‫אסור בחמץ וחייב כרת גם בנפסל מאדם כל זמן‬ ‫נ״א‪ ,‬דגם לדיב״נ ניחא כדבארתי דד‪,‬תם אוכלין בכרך‬
‫שלא נפסל מכלב‪ ,‬עיין בפמ״ג בא״א סי' תמ״ב‬ ‫וד‪,‬כא בכ״מ אין אוכלין אם נימא שמאסתו גיתו דאף‬
‫ס״ק י״ד וכן מסיק להלכה וא״ב ל״ד לחלב וצריך‬ ‫שבעת הדחק היו אוכלין אותו מ״מ עתר‪ ,‬שכו״ע אין‬
‫לומר שד‪,‬גמ׳ הזכיר חומרות אחרות וד‪,‬״ד‪ ,‬שד‪,‬יד‪,‬‬ ‫אוכלין לא שייך לומד בזד‪ ,‬תתננד‪ ,‬לגר ואכלה וא״ב‬
‫יכול להזכיר חומרא זו בחמץ נגד חלב מה שבחמץ‬ ‫אינה נבלד‪ ,‬ולכן מוכיח שלא נמאס כ״ב‪ .‬ודחו ליה‬
‫אסור בנפסל מאדם ובחלב מותר‪ .‬ואולי משום שרצה‬ ‫רבנן מהמזר דהוא הדוש התורה שלא נחשב אוכל‬
‫לעשות צריכותא לכו״ע אף למ״ד נר׳ט לפגם אסור‬ ‫גמור בלא הכשר מים כדאיתא בחולין דף קי״ח אר״ד‪,‬‬
‫דלדידיה אף בחלב אסור‪ .‬וזד‪ ,‬שחרמב״ם כתב שהשותד‪,‬‬ ‫בדר״י פירות שלא הוכשרו כתנור דלא נגמרה‬
‫בכלל אוכל ולא כתב מטעם נפש לרבות השותד״‬ ‫בלא‬ ‫מלאכתו דמי אף שבעצם עומדין לאדם‬
‫הוא משום שזה חידש לן הקרא דנפש דאף שותד‪,‬‬ ‫הכשר דד‪,‬רבה פירות אוכלים אותם בלא נתינת‬
‫דבר אכילד‪ ,‬שד‪,‬מחהו הוא בכלל אכילה דקרא כדפי׳‬ ‫משקין עליהם אבל הוא גזה״ב דלא נחשב אוכל‬
‫הלח״מ בריש הלכות חמץ עיי״ש‪ .‬וגם אולי נקט דבר‬ ‫גמור בלא הכשר ומ׳־מ לטו״ח לא בעי תכשר אף‬
‫הפשוט אף שאינו עיקר הטעם‪.‬‬ ‫שבזר‪ ,‬שוין' טו״ח וטו״ק דד‪,‬א כמו שהוא ראוי לגר‬
‫ומש״ב ב״ג דסוגיא דזבחים דף ע׳ שמצריך‬ ‫כן הוא גם מיוחד לאדם לאכול כמו שהוא וא״ב מאחר‬
‫גם בעוף לטומאד‪ ,‬אכילה בכדי אכילת פרס פליג ג״ב‬ ‫שגזה״ב שלא נחשב אוכל גמור גם ראוי לא הי״ל‬
‫אסוגיא דנזיד דכמו שצריך דיני אכילה לענין שיעור‬ ‫להחשב בלא הכשר‪ ,‬ומ״מ טמא טו״ח בלא הכשר‬
‫המשך האכילה כ״ב צריך שיהיה דאוי לאדם‪ ,‬הוא‬ ‫אלמא דלא בעי לטו״ח שיהיה אוכל גמור‪ ,‬ולכן אף‬
 ‫משה‬ ‫תד שים‬ ‫אגרות‬ ‫תכד‬

‫בהכרח שיהיה שלישי בקדש טמא ורביעי פסול‪.‬‬ ‫בשר לא הוי נצל ומ״מ טמא במת אף בשנסרח מכלב‪.‬‬
‫דהרמב״ם סובר ואי לאו קרא דטמא הוא דממעטינן‬ ‫ורק ביבש ונקמח ונעשה עפר ממש או אף בלא‬
‫מיניה בפסחים דף י״ו דאין עושה כיוצא בו היה‬ ‫נקמח רק מיפריך לר׳ יוחנן טהור במת אבל לא‬
‫מטמא בקדש מקרא דאשר יגע בכל טמא‪ ,‬ואף‬ ‫מה שממשיל הגמ׳ לעפר כגון בסרוח מבלב וסרוח‬
‫דכיון ולא דרשינן יטמא יטמא דהא אין הלכה‬ ‫מעיקרו רזה טמא במת והוא ברור ופשוט‪ .‬ולכן‬
‫כר״ע אף בלא קרא לא היה אוכל מטמא כלום‬ ‫טמא אף בנצל רמת נטרח מכלב‪ ,‬אבל בכהמה אף‬
‫אף לא משקין כדש״י בקושיתו בפסחים דף י״ט‪,‬‬ ‫אם יש נצל ודאי שלא יטמא רק נצל הראוי לכלב‬
‫נימא שסובר דהיינו אומרין דמטמא דבר אחד מקרא‬ ‫כמפורש בגמ׳ דנזיר דלא יהא חמור דין נצל מדין‬
‫דאשר יגע בכל טמא כדמפרש הר״י בתוס׳ פסחים‬ ‫הבשר ממש‪.‬‬
‫דף י״ד ד״ה אבל אליבא דאמת למ״ד דבתרומה‬
‫משה פיינשטיין‬
‫וקדשים עושין כיוצא בהן‪ ,‬ולק הוצרך לכתוב‬
‫טמא הוא למעט שאין אוכלין מטמאין דבר אחר‬
‫בין אוכלין בין משקין לאפוקי שלא קאי ע״ז קרא‬
‫דבכל טמא כדכתבו התום׳ שם בדף י״ט סוף ד״ה‬
‫לא‪ ,‬שהדמב״ם סובר אליבא דדינא שאין אוכל מטמא‬
‫כלום אף לא משקין כדכתב בפ״ז מאה״ט ה״א אבל‬ ‫סיבון לא‬
‫מדברי סופרים גזרו על האוכל הטמא שאם נגע‬
‫באוכל אחר טימאה וכן אם נגע אוכל הטמא במשקין‬
‫טמאין‪ ,‬מפורש שדק מהגזירה הוא וגם אם היה‬
‫בענין שלישי ורביעי להרמב״ם‬
‫אוכל מטמא משקין היה נמצא שלישי מדאורייתא‬
‫במשקין ומפורש בפתיחת הרמב״ם לטהרות ששלישי‬ ‫ח׳ אלול תרפ״ט ליובאן‪.‬‬
‫ורביעי הוא לעולם דרבנן ו ק הוא ברמב״ם שם‬
‫פ״י ה׳׳י‪ .‬ועיין במראה הפנים בירושלמי סוטה פ״ה ה״ב‬ ‫יעקב‬ ‫מוהר״ר‬ ‫הגדול‬ ‫מע״ב דודי הגאון‬
‫בסוף ד׳׳ה תמן אמרין שכתב כן שהרמב״ם סובר‬ ‫קאנטראוויץ שליט׳׳א‪.‬‬
‫שאוכל אינו מטמא אף במשקין‪ .‬וטעמו צריך לומר‬ ‫הנ ה דברי הרמב״ם בפי״א מאה״ט ה״ד שהקשה‬
‫כדבארתי משום שמפרש טמא הוא ואינו מטמא‬ ‫כ״ג תמוהין מאד דמאחר שפסק בפ״ז ה״א‬
‫אחרים וליכא למיפרך לישתוק קרא מיניה דמה״ת‬ ‫שאין אוכלין ומשקין מטמאין דבר אחר מן התורה‬
‫היינו אומרים שמטמא מאחר דלא דרשינן יטמא‬ ‫ופסק בסוף פ״י מטו״א דחיבת הקדש שמבשרת הבשר‬
‫יטמא כרש״י בתירוצו משום דהיינו אומרים דמטמא‬ ‫הוא דק מדרבנן וא״כ לא משכחת שלישי מן התורה‬
‫מקרא דבכל טמא‪.‬‬ ‫ובאן משמע שסובר שהוא מן התורה שהרי הביא‬
‫הקרא שכתב ומנין לשלישי בקדש שהוא טמא שנאמר‬
‫ואף שלר״ע מוכרחין לומר דאוכל מטמא משקה‬
‫והבשר אשד יגע בכל טמא לא יאכל וכבר קרא‬
‫אף שאוכל אינו מטמא כדאיתא בפסחים דף י׳׳ח‪,‬‬
‫הכתוב לשני טמא שנאמד כל אשר בתוכו יטמא‪,‬‬
‫וא״ב הוא דורש מטמא הוא רק שאינו מטמא אוכל‬
‫וגם סותר את עצמו דבפ״י ה״ט כתב דשלישי ורביעי‬
‫ביוצא בו וא״ב גם לרבנן נימא כן‪ ,‬לא קשה כלום‬
‫לטומאה באוכלין הוא רק מדבריהן ואח״כ בה״י‬
‫דלר׳׳ע דדריש יטמא יטמא שמפורש דמטמא אחרים‬
‫כתב זה לענין משקין ובן כתב בפתיחתו לסדר טהרות‪.‬‬
‫מוכרחין לומר דמטמא הוא נמעט רק שאין מטמא‬
‫אוכל כיוצא בו אבל לרבנן דלא דרשי יטמא יטמא‬ ‫והנכון לע״ד שהדמב״ם בתב הקרא כאן לאסמכתא‬
‫יש לדרוש יותר מטמא הוא שרק הוא טמא ואינו‬ ‫בעלמא וכוונתו בזה ליתן טעם על מה שתקנו חכמים‬
‫מטמא אחרים כלל‪ .‬יצא לנו דלהרמב״ם נכתב טמא‬ ‫שיהיה שלישי טמא‪ ,‬דכיון שנכתב בכל טמא ושני‬
‫הוא לאפוקי מקרא דיגע בכל טמא‪ .‬וניחא לפ׳׳ז‬ ‫איקרי טמא שלכן היה צריך להיות גם מן התורה‬
‫מה שלא הוקשה לר״ה בר חיננא בפסחים דף ט״ז‬ ‫טמא דק שילפינל מקרא דאין אוכל מטמא אוכל‬
‫למ״ד אין אוכל מטמא אוכל אף בקדשים קרי כאן‬ ‫ובהכרח לא קאי ע״ז הקרא לכן מאחר שמדרבנן‬
‫אשר יגע בבל טמא לא יאכל כדהקשה כ׳׳ג‪ ,‬דהא‬ ‫אוכל מטמא אוכל מוכרח להיות שלישי טמא בקדש‬
‫בשביל זה נכתב קרא דטטא הוא לאפוקי מקרא‬ ‫מקרא זה‪ .‬וחידש לן הרמב‪-‬ם שאין כאן שתי תקנות‬
‫דבכל טמא כדבארתי‪ ,‬אבל במשקין שליכא קרא‬ ‫אלא מצד תקנתם שאוכלין ומשקין מטמאין נמשך‬
‫תכה‬ ‫משה‬
‫ותרוד‪ ,‬מאד מש״ב התוס׳ בפסחים דף י׳׳ט ובעוד‬
‫דוכתי דלד׳׳ע דדריש יטמא יטמא ע״ב רביעי בקדש‬
‫דאורייתא דקרי כאן אשד יגע בכל טרא ולכן אף‬
‫לר״ח בר אבא א״ד יוחנ^ דאוקרה למתני דחגיגד‪,‬‬
‫כד״ע רהא דבלי מצרף שצירוף דרבנן איידי נרי‬
‫ברעלות דאורייתא עיי׳׳ש‪ ,‬הא לד׳׳ר אף לר״ע אין‬
‫משקין רטמאין כלום לתוס׳ שכל רחלקותם הוא‬
‫אליבא דד׳׳ע ולא ארדינן שיטמאו רקדא דבכל טמא‬
‫משום דלא איקדי טמא וא״ב אף שכתבו התוס׳‬
‫בחגיגה דף כ״ד דרשכחת רביעי ע״י חיבת הקדשו‬
‫ר׳׳ר אין לרילף זד‪ ,‬רקדא דבכל טרא דגם חיבת‬
‫הקדש לא רצינו שאיקדי טרא‪ .‬ואם מטעם אחד‬
‫סבדי דחיבת הקדש יעשה רביעי עכ״פ אינו רהקדא‬
‫דבכל טרא ואיך כתבו ע״ב רביעי בקדש דאורייתא‬
‫דקרי כאן בכל טרא וצע׳׳ג(‪.‬‬
‫וא״ב נמצא דרקרא דבכל טרא ילפינן שכל רה‬
‫שנקרא טרא רטרא קדש אם הוא רין דבר שמטמא‬
‫ודק שילפינן מקרא דאין אוכלין ומשקין רטראין‬
‫ורפקא מהאי קדא‪ .‬ולכן אחרי שתקנו חברים שאוכלין‬
‫ומשקין רטראין נרשך בהכרח אף בלא תקנה אחרת‬
‫שיהיה שלישי בקדש מקרא דבכל טרא ורביעי רק״ו‪.‬‬
‫וזה חידש הדרב״ם ברש״ב הקרא והק״ו אף שהוא‬
‫דק מדרבנן להשמיענו שלא היתד‪ ,‬כאן תקנה חדשה‬
‫שיהיה שלישי ורביעי אלא תקנה אחת דאוכלין‬
‫ומשקין רטראין וזד‪ ,‬הכריח שיהיה שלישי ורביעי‬
‫מטעם הקדא והק״ו‪.‬‬
‫ולפ׳׳ז א״א לפרש בקרא דחגי כד״ת פסחים דף‬
‫י׳ת דזוגי זוגי קתני הכנף שהוא ראקזו^ נגע בלחם‬
‫או בנזיד שהוא אוכל והאוכל נגע ביין או בשרן‬
‫שהוא משקה והמשקה נגע בכל מאכל דעדיץ לא‬
‫ניתקנד‪ ,‬שיעשה כיוצא בו או דבדיק להו בדאורייתא‪,‬‬
‫דא׳׳א זה להדרב״ם דאין חלוק לדידיה בין לטמא‬
‫כיוצא בו ובין לטמא דבר אחר וכל דין שלישי‬
‫ורביעי הוא רק מחרת התקנה שאוכלין ומשקין‬
‫רטראין‪ ,‬ולכן נדחק ומפרש בפתיחתו לטהרות קראי‬
‫דחגי שסובר שאז תקנו שאוכלין ומשקין' רטראין‬
‫ואין חלוק בין כיוצא בו לדבר אחר וררילא נעשה‬
‫דין שלישי ורביעי‪.‬‬
‫וניחא עתה רה שקשה על פרש׳׳י בדף י״ז‬
‫שחגי בדרבנן בדיק וכבר נגזרה טומאה על הרשקין‬
‫בירי חגי הנביא שהיה מאנשי כנסת הגדולה‪ ,‬איו‬
‫שייך לבדוק הכהנים בתקנה חדקזה ואיך ישכחו דבר‬
‫חדקז שנתקן דלא שייך לומר שנשכח רהם בגולה‬
‫דבר שלא נהג בבית ראשון‪ ,‬אבל לפ״ר שבארתי‬
‫קדשים‬ ‫אגרות‬
‫שלא יטמאו אדרים דק מרמת שלא נכתב שיטמאו‬
‫כיון דלא דדשינן יטמא יטמא אינז מטמאין לכן‬
‫הוקשה לו נהי שליכא קרא ניליף שיטמאו דכיון‬
‫שיש לתן טומאת עצמן קרי כאן בכל טמא‪.‬‬
‫)ואגב אכתב לתרץ מה שקשה טובא מ״ט הקשה‬
‫ד״ה בד היננא דק אשמואל ולא על ד״מ דאמר‬
‫ג״ב דטומאת עצמן יש בהן מדאורייתא ואין מטמאין‬
‫אחדים‪ ,‬ואין לומד דלא שמיע ליה ברייתא זו דהא‬
‫איתא גם במתני׳ פ״ד דטהדות מ״ז ומ״ט ועיין‬
‫בדו״ח לדעק״א שהקשה זה ונשאר בקושיא‪.‬‬
‫והנכון לע״ד דהא ד״מ וד׳ יוסי פליגי אליבא‬
‫דד׳׳ע כדאיתא שם בתום׳ ד״ה ד׳ יוסי וסובר ד״מ‬
‫דיטמא דכתיב גבי משקין היינו הכשר ומשקה דמקבל‬
‫טומאה נפקא ליה מדדדיש ד״ע גבי חולין יטמא‬
‫יטמא דשני עושה שלישי ובחולין לכו״ע אין אוכל‬
‫מטמא אוכל עיי״ש במה שתירץ הד׳ יוסף מירושלים‪,‬‬
‫ונמצא שלא נקרא טומאת משקין בלשון טמא דלשון‬
‫טומאה כתוב דק על השני דיש לו כח גם לטמאות‬
‫שהוא אפשר דק לפסול ואין הוכחה מזה שגם ד‪,‬משקין‬
‫נקרא טמא וכמו דמצינו בלשון חכמים שנקרא השני‬
‫דתרומה מטמא אף שהשלישי הוא רק פסול וכ״ב‬
‫נימא בלשון התודה‪ ,‬דלא כמהדש״א שכתב דכיון‬
‫דקאמר קרא דד‪,‬אוכל מטמא המשקין א״בהמשקין‬
‫נטמאו דד‪,‬א לא כן לשץ חכמים‪ ,‬וא״ב גם לשון‬
‫התורה אפשר הוא כלשון חכמים וצ״ע בדבריו‪ ,‬ולכן‬
‫לא הקשד‪ ,‬אד״מ משום דטומאת משקין לא נקראו‬
‫בלשון טמא‪ .‬אבל אשמואל מקשה שפיר דמסתמא‬
‫לא סבד כד״ע ולא דדיש יטמא יטמא וא׳׳ב צריו‬
‫לומד דיליף טומאת עצמן דמשקין מהא דכתיב‬
‫יטמא בגופייהו דדדיש על טומאה ממקז וא״ב נקראו‬
‫בלשון טמא ומקשה שפיר ונסתלקד‪ ,‬קושית דעק״א‪.‬‬
‫ויש לפרש שכוונת תירוץ ד׳ שישא בדד״א מידי‬
‫דד‪,‬וד‪ ,‬אדביעי בקדש‪ ,‬הוא לר״ע אליבא דר״מ שטהור‬
‫מדאורייתא משום דאין משקין' מטמאין וליכא מן‬
‫התורה רביעי בקדקז לד״מ אף לד״ע אף שהשלישי‬
‫נקרא טמא דסובר כסברת מהדש״א דאם קרינן יטמא‬
‫הטומאד‪ ,‬נקרא בלשון‬ ‫יטמאג״ב נחשב שהמקבל‬
‫טמא דלשון תורה שאני וא׳׳ב הי״ל לטמא הרביעי‬
‫מקרא דבל טמא‪ .‬ומתקיף לה רב אשי רביעי בקדש‬
‫שאינו טמא הוא מחטת דלא איקדי השלישי טמא‬
‫דלא שאני בכאן לשץ תודה מלשון חברים כדבארתי‬
‫דלא כרהרקז״א‪ .‬וזה נכון ראד בפירוש הסוגיא‬
‫דאל״ב אין רקום לדברי ד׳ שישא וכי לא הבין‬
‫קוקזית ד׳׳ה בר חיננא ולדברי א׳׳ש‪.‬‬
 ‫מ שד‬ ‫לוד שים‬ ‫אגרות‬ ‫תכו‬

‫פשוט לע״ד שאין שייך זד‪ ,‬אלא בדבר שצריך לחול‬ ‫לד‪,‬רטב״ם ניחא רד‪,‬א התקנת היתר‪ ,‬רק שאוכלין‬
‫נמו קידושין וגירושין וקריאת שם דתרומה מטעם‬ ‫ומשקין מטמאין ומזה היה לד‪,‬ם לד‪.‬בין בעצמן שיש‬
‫דאיתא בדרוש וחדוש דרעק״א במערנד‪ ,‬ד׳ שהביא‬ ‫שלישי ורביעי מקרא וטק׳׳ו אבל מהמת שנשנה מהם‬
‫כתר״ה דכיון דלעולם לא יבורר שהיה בן למפרע‬ ‫בגולה הלכות טומאה נשכת מהם להבין מהקרא או‬
‫כיון דהדין דאין ברירד‪ ,‬לא חל כלל המעשה ובטל‬ ‫מהק״ו )ראתה מהם שנשבח אינא רק שלישי ולא‬
‫ודאי הקנין וקריאת השם‪ .‬וכן איתא בר״ן נדרים‬ ‫רביעי עיין ברש״י דף י׳׳ח ד״ה ולמדנו(‪ .‬ובטומאת‬
‫דף מ״ה עיי״ש‪ .‬אבל בדבר שאין שום חלות דבר‬ ‫מת ידעו שטמא שאף לשיטתם טמא משום שהכנף‬
‫חדעו דהוא דבר שממילא אז אם אין ברירת נשאר‬ ‫אב הטומאה‪ .‬ורבינא סובר שנחשב ג״ז שטעו בזד‪,‬‬
‫בספקו דר‪.‬א ספק מוכרח הוא שלא נתברר וברור‬ ‫שלא ידעו שעושר‪ ,‬ע ‪ T‬רביעי כדאיתא שם ברמב״ם‬
‫דאח״ב אינו בלום‪ .‬ולכן אף שחיטה הוא ממין' זה‬ ‫ומפרש דבריו באריכות במת״פ שם בסוטה עיי״ש‪.‬‬
‫דאף ששחיטת עושד‪ ,‬המזר מ״מ כית ראינו יבול לומר‬ ‫וזהו שאלה גדולד‪ ,‬ששייך לשכחה מצד הגלות אף‬
‫שלא תועיל שחיטתו להכשיר דד‪,‬א לא בעי כוונה‬ ‫שתקנה חדשה היא‪.‬‬
‫לשחיטד‪ ,‬ומוכרח להיות ההכשר ממילא אם אך‬
‫וזה שנקט בהלכות הקרא וד‪,‬ק׳׳ו שאל״כ אלא‬
‫יעשר‪ ,‬מעשד‪ ,‬השחיטה כדין‪ .‬ואף שבקרשים ופרה‬ ‫שד‪,‬יו שתי תקנות היד‪ ,‬מסתבר אז לפרש כר״ת‬
‫בעו כוונד‪ .‬לשחיטת מ״מ אין הפסול מחמת שאינה‬ ‫ששלישי ורביעי היו קודם שתקנו שאוכל מטמא‬
‫שחיטת בקדשים בלא כוונה דודאי אף בקדשים‬ ‫אוכל וא״כ היה אז ראיה דשלישי דאורייתא וד‪,‬תקנד‪,‬‬
‫נטהר מידי נבלה ונסתלק איסור אינה זבוחה אלא‬ ‫שסובר חרמב״ם משום דחשיב לד‪ ,‬בהדי מעלות יהיה‬
‫דהוא פסול בקחזוים כשאר פסולין דמחשבות ומלאכד‪,‬‬ ‫רק ארביעי וא״כ אוכל מטמא משקה‪ ,‬אבל מאחר‬
‫בפרד‪ ,‬ולא שד‪,‬וא בקדשים מהלכות שחיטד‪ ,‬לומר‬ ‫ששלישי ורביעי תלוי בתקנת אוכלין שיטמאו וכדמוכח‬
‫שאינה שחיטד‪ ,‬בלא טונה‪ ,‬וא״נ אחר שנתכוין לשחוט‬ ‫‪ p‬מהא דשאלם כדבארתי לא קשה כלום על הרמב״ם‪,‬‬
‫עושה השחיטה הד‪,‬כשר ממילא כמו בחולין‪ ,‬וא״ב‬ ‫ואדרבה עוד ראית לדבריו‪ .‬ולח כתב זה בד‪,‬לכות‬
‫אף שאר דינים שנעשו בד‪,‬שחיטד‪ ,‬כמו טומאת בגדים‬ ‫ל ת ת דינו דפסק דאין אוכל מטמא כלום ואין‬
‫דשחיטת פרד‪ ,‬נמי נעשו ממילא בהכרח ולח קודם‬ ‫שלישי ורביעי מדאורייתא‪ .‬וניחא פסקי הרמב״ם‬
‫שנגמרה השחיטה בהכשר ובכל הכשר דיני פרה‬ ‫בדרך נכון‪ .‬ב׳׳ג אוהבו ומברכו בכוח״ט‪,‬‬
‫הוי ספק טומאד״ ומאחר שאין ברירה נשאר בספקו‪,‬‬
‫אך טמא ודאי מדין ספק טומאה ברה״י‪.‬‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫ומעז׳׳ב כתר״ה דסברתי שאף אם אין ברירה‬
‫פסול ודאי בעוחט מיעוט סימנין בחוץ לא מובן‬
‫מאחר דטרפר‪ ,‬לא הוי דהא נגמרה השחיטד‪ ,‬והפסול‬
‫הוא רק מצד שחוטי חוץ שע׳׳ז אין ברירה‪ .‬הנד‪,‬‬
‫לע׳׳ד היא סברא נכונר‪ ,‬מאחר חד‪ ,‬שהוא פסול‬ ‫סימן ל ‪8‬‬
‫הוברר תיבף ולא היה ספק מד‪ ,‬ראיך שיתיר‪ ,‬הוא‬
‫פסול או מטעם טרפד‪ ,‬או מטעם שחוטי חוץ‪ .‬ונדר‬
‫שאם היה אופן מר‪ ,‬בדבר שצריך לחול שאינו חל‬
‫בהערותיו על חדושי בענין נתלןנח הדם‬
‫כלל אם אין ברירה לא היה חל כסברת כתר׳ר‪,‬‬ ‫שבחולין דח ל״ו‬
‫דליבא ממ״נ לענין החלות מאתר דקום זה לא חל‬
‫כלל‪ ,‬אבל בשחיטה שבארתי שר‪,‬וא דבר שממילא‬ ‫כ״ת אדר תרפ״ח ליובאן‪.‬‬
‫ודרי ספק מוכרח אף שלא יתברר לכן מזזיש ממ»נ‬
‫מע״כ ידידי הרב הגאון המפורסם מד‪,‬ר״ר שמעון‬
‫הלא נתברר תינף שהוא פסול דלינא ספק ואיזה‬
‫טרעבניק שליט״א הגאביד האדיאץ‪.‬‬
‫קפידא הוא מאיזה דבר פסול‪.‬‬
‫ומה שהקשה עלי כתריה מזבתים דף ל׳ דאמר‬ ‫מ ה שד‪,‬קשד‪ ,‬כתר׳׳ה על מה שכתבתי בחדושי בסוגיא‬
‫לר׳ ידרדר‪ ,‬דישנה לשחיטת מתחלה ועד סוף ולכן‬ ‫דבחולין דף ל״ו דטומאת בגדים דבתחלת שחיטה‬
‫מזזאמר סימן ראשון חוץ לזמנו וסימן שני חוץ‬ ‫למ״ד אין ברירד‪ ,‬הוא מטעם ספק טומאה ברו־די‪,‬‬
‫למקומו הוקבע בפיגול הא ר׳ יהודה סובר אין‬ ‫מחא דלענין קידושין ותרומה אם אין ברירד‪ ,‬לא‬
‫ברירה‪ .‬לע״ד לא קקזה דהא מוכרחין לומר דמחשבת‬ ‫הוי ספק כלל ולא חל כלל לדעת הרמב״ם‪ .‬הנה‬
‫תכז‬ ‫מש ה‬ ‫קדשים‬ ‫אגרות‬
‫ומש״ב כתר״ה לדעת היש״ש שיסבור דהרמב״ם‬ ‫פיגול נחשב כבעין דאל״ב קשה טובא מ״ט נפגל‬
‫ג״כ סובר דאינה לשחיטה אלא לבסוף וזה שפסק‬ ‫כשחשב בתחלת שחיטה למ״ד אינה אלא לשחיטה‬
‫בפ״א מפסוה״מ הי״א דפסול בשחט מיעוט סימנים‬ ‫אלא לבסוף הא כבר המחשבה אינה בעולם והוי‬
‫בחוץ משום דישנה לשחיטה מתוע״ס טונתו כמו‬ ‫כנתקנח הרם קורם גמר שחיטה שאינו מכשיר‬
‫שבארתי בפ״ר משחיטה משום דבקדשים הויא דין‬ ‫לדידיה משום שאינו יכול לחול על דבר שאינו‬
‫שחיטה בפנים או בצטן מדיני השחיטה‪ ,‬לא מסחבר‬ ‫בעולם‪ .‬אלא ודאי שצריך לומד דנחשב מחשבת‬
‫כלל דהא כששחטו בחוץ ובדרום נטהר מטומאת‬ ‫פיגול כבעין מאחד שחלות דין פיגול הוא על‬
‫נבלה וגם ודאי ליכא שוב איסור עשה שאינה‬ ‫הבהמה שהיא בעין ואף שמה שאוסר אינו בעין‬
‫זבוחה‪ .‬וזה שאמד ד‪,‬גמ׳ בריש מעילה לענין דרום‬ ‫מ״מ יכול לחול מחמתו דהכח שאוסר מצד המחשבה‬
‫כמאן דחנקינן דמי אין הטונה שאינה שחיטה אלא‬ ‫תלוי תיבף על הבהמה ועומד עד שעה שיכול‬
‫דלענין מעילה הוא כמאן דחנקינון' דאין ראוי לכלום‬ ‫פיגול אף ממה שחשב בתחלת‬ ‫לחול‪ ,‬ולכן חל‬
‫כמו מתו דלא חזו לגמד‪ ,‬ולא להדיוט כפרש״י‪,‬‬ ‫שחיטה אף למ״ד אינה אלא לבסוף‪ .‬וא״ב למ׳׳ד‬
‫אבל ודאי ששחיטה הויא‪ .‬וגם מוכדח זה מיניה‬ ‫ישנה לשחיטה מתוע״ס חל בודאי תיכף דמאחר‬
‫וביה דאף בקדשים הוא קפידא בדיני שחיטה כמו‬ ‫רהוא בעין בשעת הברור ויכול לחול עליו הדינים‬
‫שהיה דרסה בחולין‪ ,‬מ״ט חייב כרת על שחוטי‬ ‫חל עליו גם למפרע אף שאין ברירה‪ ,‬דרק לדבר‬
‫חוץ הא אם שהד‪ ,‬ודרס בשחיטת קדשים בחוץ פטור‬ ‫שאינו בעין אם אין ברירה נשאר בספקו כיון‬
‫רנחשב דק כנותר ומעקר‪ ,‬ואם גם שחיטת חוץ‬ ‫דבעת שנתברר אין יכולין לחול עליו הדינים ודאי‬
‫הוא מד‪,‬לכות שחיטה בקדשים יש להחשיב אף שוחט‬ ‫אי^ חלין עליו גם למפרע ורק שצדיכין לומר‬
‫כד‪,‬וגן כנוהד ומעקר אלא ודאי דאין להחשיב קפידת‬ ‫שנתברר שכבר חלין אז ע״ז אמדינן אין בדירה‬
‫מקום השחיטה מהלכות שחיטה‪ ,‬ולכן היא שחיטד‪ ,‬הגונה‬ ‫ולא נתבדר על העבד כלום אבל כשישנו בעץ שיכול‬
‫וחייב כדת על שחיטתו בחח‪ .‬ומפורש ראיה זו‬ ‫לחול עליו דינים נהי שלא נתברר שכבר נתברר‬
‫משחיטת חוץ גופא שחייב כרת שהיא שחיטד‪ ,‬בזבחים‬ ‫שחל אז אבל עכ׳פ נתברר שעתה הוא מבורר וחל‬
‫דף ס׳׳ט דאמר רבא בשחיטת עוף קדשים בחח‬ ‫עליו דין פיגול עתה למפרע מאחר דישנה לשחיטה‬
‫אם הועילה לו שחיטת ח ח לחייט כרת לא תועיל‬ ‫גם מתחלה‪ ,‬והיא סברא עמוקה ונטנה‪.‬‬
‫לו לטהרה מיד נבלה עיי״ש בפדש״י‪ .‬ולע״ד א"צ‬
‫ומה שהאריך כתר״ה לבאר שאין שייך ברירה‬
‫כלל דאיות לזה‪ .‬וגם כתד״ה מסיק כן בהוכחה גדולה‬
‫בשחיטה משום רכל מעשה השחיטה הוא לדידיה‬
‫ממלק סימן אחד למטה בחולין דף כ״ט שלא אמד‬
‫שחיטה ורק שאם יתקלקל אגלאי דלא הויא שחיטה‪,‬‬
‫בטעם פסולה משום שנעשה בה מעשה טרפה‪ .‬וד‪,‬עי‬
‫וכוונתו הוא משום שהקלקול הוא בטול‪ .‬הנה אף‬
‫מוסיף שעוד כ״ש הוא דד‪,‬א מליקה ליתא אלא‬
‫אם נימא כן אינו מספיק לסלק מזה דין ברירה‬
‫בקדשים ותקא למעלה בעולה וא״כ היה מקום‬
‫דהא תנאי נמי שיץ לדין בדירה אף שכמה סוברין‬
‫לומר שגם דין המקום הוא קפידא בדיני מעשה‬
‫דתנאי הוא בטול הדבר כשלא יקיים וכן נוטה‬
‫המליקה ומ״מ חזינן כאן שהוא פסול אחד והמליקה‬
‫הסברא‪ ,‬ומ״מ שיץ זה לברירה מאחר דעכ״פ אפשר‬
‫היא מליקה הגונד‪ ,‬וגם איגד‪ .‬מטמאד‪ ,‬בבית הבליעד‪,‬‬
‫שיבטל הדבר וא״כ גם שחיטה כיץ שעכ״פ אפשר‬
‫כדאיתא בזבחים דף ס״ז‪ ,‬וד‪,‬טעם דכיו^ דבחטאת‬
‫להתקלקל ותתבטל השחיטה שייך זה לברירה‪ ,‬וממילא‬
‫העוף היא מליקה הגונה לא מסתבר לחלק לענין‬
‫נבטל אף טעם השני של כתר״ה שנבטלה השחיטה‬
‫הכשר מעשה מליקה בץ חטאת לעולה אלא בהכרח‬
‫מחמת שחצי מלאכה לאו כלום היא דהא מוכרחין'‬
‫הוא פסול אחד‪ .‬ול״ד למלק בחח דמטמאד‪ ,‬בבה״ב‬
‫לומר שנבטל שם שחיטה אף מחצי הראשון ששחט‬
‫כמפורש שם במתני׳ דף ס״ח דכיון שלא מציגו‬
‫דאל״ב היה מטמא בגדים קודם פסולה וכמפורש‬
‫מליקה במקום זה הוי זה שבעינן בפנים ממילא‬
‫בגמ׳ וא״כ שייך זה לברירה‪.‬‬
‫מדיני מליקה שרק בכאן ובקדשים הוכשרה מליקה‪,‬‬
‫ולכן בחוץ אף קמזים ובחולין אף בפנים אין לה‬ ‫ומה שרצה כתר״ה לחלק בין הכשר הדם מכל‬
‫הכשר מליקה כלל ומטמאה בבה׳׳ב‪ ,‬אבל בקדשים‬ ‫דיני שחיטה שאף למ״ד ישנה לשחיטה מתוע״ס‬
‫בפנים כיץ שבחטאת היא מליקה כשרה לא מסתבר‬ ‫יסבור ד׳ חייא דאין מכשיר וכן יסבור הרמב״ם‪,‬‬
‫שבעולד‪ ,‬יהי מקום זה חסרון במעשה המליקה אלא‬ ‫תמיהני הא בגמ׳ מפורש שאם ישנה מתוע״ס הוי‬
‫הוא פסול בעלמא‪ .‬וא׳־כ כ׳׳ש בשחיטה שאיתא בחולין‬ ‫דם שחיטה אף לר׳ חייא ‪ mrt‬ספקו ואיך נימא‬
‫ובקדשים שאין' לומר שד‪,‬מקום יהיה קפידא בהלטת‬ ‫שיסבור הרמב״ם שלא כגם׳‪.‬‬
 ‫מ שה‬ ‫רןד שים‬
‫דפסול‪ .‬וזהו כוונת דבריו שאלו לא נעשה וכד‪,‬‬
‫דאם לא היה אומד ד‪,‬גמ׳ טעם זה לא היה נפסל‬
‫מטעם מעשה טרפה דטלק שלא כדין‪ ,‬דאמדינן‬
‫נמשכת ונעקזית חטאת העוף‪ ,‬כוונתו שא״ב כשד‬
‫מדין חטאת‪ ,‬אבל מכיון שנעשה בה מעשה חטאת‬
‫ומעשה עולה אח״כ פסולה‪ ,‬כוונתו ככל חטאת העוף‬
‫שהבדילו‪ .‬זה נלע״ד כוונת הרמבץ התמוה שהביא‬
‫בתד״ה‪.‬‬
‫אך קצת קשה דא״כ מ״ט אינה מטמאה בבה״ב‬
‫כשאינה נמשכת כגון מלק למטה לשם עולה או‬
‫למעלה רק סימן אחד‪ .‬וצריך לומד דכיץ דאם‬
‫היתה מחשבתו לחטאת היה בשד לחטאת מטעם‬
‫דנמשכת‪ ,‬נמצא שמחשבתו לעולה גדם הפסול ועל‬
‫מחשבה לא אטדינן שהוא חסרון במליקה ודק על'‬
‫שינוי מקום שהוא דבד הניבד שייך לומד שהוא‬
‫קפידא בדין מליקה‪ ,‬אבל כיון שמצד שינוי המקום‬
‫לא נפסל דהיה מושבו לחטאת‪ ,‬א״ב הוא פסול מחשבה‬
‫שאינו ניבד ואין שייך לומד שיהיה קפידא במליקה‪.‬‬
‫וכן למעלה דק סימן אחד א״א לומר שיהיה פסול‬
‫במליקה כמפורקז בחולין דף כ׳ דסימן שני אינו‬
‫שייך למליקה דכבד נחשבת כמתה אלא שהוא לקיים‬
‫מצות הבדלה‪ ,‬וא׳ב ודאי הוא דק פסול בעלמא‪,‬‬
‫ועיץ בדש״י זבחים דף ס״ב ד״ה ת״ק‪ .‬וא״כ כבר‬
‫נטהר בהמליקה בסימן אחד מטומאת בה״ב‪ ,‬ולכן‬
‫גם למטה שמלק ב׳ סימנים נמי כבד נטהר תיכף‬
‫במליקת סימן אחד‪ .‬ופסול מחשבה דשלא לשמה‬
‫הוא פסול שאינו ניכר ואין שייך לומד שיהיה זה‬
‫קפידא במליקה‪.‬‬
‫דקדשים מקדשים ילפינן ולכן הם פסולים בעלמא‪,‬‬
‫ופסול דעומאל ולילה נמי אין לומד שיהיה‬
‫אבל מזה שחייב כדת הוא הוכחה‪ .‬וגם אין סברא‬
‫קפידא במעשה המליקה‪ ,‬ביון דפסולין אלו אינם‬
‫בלל לומר ששינוי מקום יהיה פסול במעשה השחיטה‪,‬‬
‫דוקא במליקה אלא בכל עבודות ומאחד שאינם‬
‫פסול במליקה לכן מזויש להד הכשר במקום אחר‬
‫נעשה מחמת זה הדין אם עלה לא ידד ונקרא‬
‫מתדת את האיסור‪ ,‬כדאיתא בתום׳ זבחים דף ס״ח‬
‫ד׳׳ה מלק ואין מטמאין בבה׳׳ב‪ .‬אבל אם היה מקום‬
‫לומד דהוא פסול במעשה מליקה לא היה מועיל‬
‫בלום מה שיש לו הכשר במקום אחד שלא ירד‬
‫דהיה זה במו בלא עשה מליקה‪ ,‬ולכן במלק עולת‬
‫העוף למטה שיש מקום לומר דהוא פסול במליקה‬
‫לא היינו אומרין מחמת דיש לו הבשר במקום אחר‬
‫דלא ירד‪ ,‬ולכן הוצרך הדמב״ן לומר מטעם דנמשכת‪.‬‬
‫ובלשם עולה שלא נמשך הוא דק פסול מחשבה‬
‫שאין שייך למליקה ולכן מועיל זה שיש לו הכשר‬
‫במק״א דלא ירדוהוי מתרת את האיסור ואינו‬
‫מטמא בבה״ב‪ .‬ונמצא לפ״ז במלק בסכל שמטמא‬
‫אגרות‬ ‫תכח‬
‫השחיטה אלא כמו שהיא שחיטה כשדה והגונה‬
‫בחוץ בחולין' בן הוא גם בקדשים וכמו שבפנים‬
‫היא שחיטה כשדה והגונה בקדשים כן הוא גם‬
‫בחולין אלא שהוא פסול בעלמא‪.‬‬
‫ולא ידוע לי כוונח כחד״ה שכחב ודוחק לחלק‬
‫בין מליקה למטה לשחיטה בחוץ ודדום‪ ,‬משמע שיש‬
‫לכחד״ה סברא לחלק שבחוץ ובדרום יהיו בקדשים‬
‫פסול במעשה השחיטה אף שבמליקה למטה בעולה‬
‫אינו פסול במעשה המליקה‪ ,‬איזה סברא יש בזה‪,‬‬
‫ואדרבה איפכא יש מקום קצת לומד דיהיה בעולה‬
‫למטה פסול במעשה המליקה אף שבשחיטה אין‬
‫המקום פסול במעקוה השחיטה‪ .‬וזהו כוונת הדשב״א‬
‫שהביא בתד״ה דהוקשה לו על מליקה שליתא בחולין‬
‫רק בקדשים ומטעם זה בחוץ אינה מליקה ומטמאד‪,‬‬
‫בגדים‪ ,‬א״כ גם למטה בעולה לא תהית מליקה‪.‬‬
‫ותידץ דמ״מ לא שייך לומר שעשה מעשה טדפה‬
‫מאחד דנעשית ע״י הכשד למליקה הויא מליקה‬
‫הגונה והטעם הוא בדבארתי דכיון דמ‪1‬זד בחטאת‬
‫שהוא ג״כ קדשים במקום זה לא מסתבד שבעולה‬
‫יהיה זה פסול במעשה המליקה‪ ,‬ול״ד למלק בחוץ‬
‫שליבא שם בלל ענין מליקה בדבאדתי‪ ,‬ולא חש‬
‫לבאד הטעם כי פשוט ובדוד הוא‪ ,‬רק שהעיד שיש‬
‫מקום לדקדק מה קצת ביון דמליקה שאני משחיטה‪,‬‬
‫אבל בשחיטה ודאי שאף בחוץ אינו חסרון במעשה‬
‫השחיטה גם בקדשים כדבאדתי ומפורש בגמ׳‪) .‬והנה‬
‫יש סברא לומר שבחוץ הוא בקדשים פסול בעוחיטה‬
‫דקדשים מחולין לא ילפינן‪ ,‬אבל מליקת עולה ילפינן‬
‫מחטאת ובן דרום בקדשי קדשים ילפינן מקק״ל‬
‫ועיץ בחדושי לחולין דף כ״ט(‪.‬‬
‫והדמב״ן סובר באמת דמליקה שאני דכיון שליכא‬
‫מליקה דק בקדשים הוו כל הדינים קפידא בהכשד‬
‫המליקה‪ ,‬דמאחד דהוא חדוש אין לך בו אלא‬
‫חדושו‪ .‬ולבן אף שבחטאת העוף כקזד למטה מ״מ‬
‫בעולה לא הויא מליקה הגונה למטה‪ .‬ולכן הוקשה‬
‫לו מ״ט לא אמד במלק סימן אחד למטה שהרי‬
‫עשה בה מעשה טרפה‪ ,‬ותידץ דהיא נמשכת ונעשית‬
‫חטאת העוף בדאמדינן בזבחים וסובר הרמב״^ כי״מ‬
‫בתוס׳ זבחים דף ס״ח ד״ה אימר דמדאורייתא נמשכד‪,‬‬
‫ונעשית חטאת גמורה וכשר לחטאת ע״ש‪ ,‬ואיידי‬
‫כאן נמי ששינה לשם חטאת‪ ,‬וא״ב היה כשד לחטאת‬
‫ונפסל אח״ב בשמלק סימן השני דעשה בה שוב‬
‫מעקזה עולה דהבדיל בחטאת הלכה ברבנן בדף ס״ה‬
‫תכט‬ ‫מ שה‬
‫סימן לג‬
‫להערתו עלי בסימן ט״ז בספרי על ב׳יק‬
‫ט״ז שבט תש״ז‪.‬‬
‫מע״כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר״ר חיים‬
‫אלעזרי שליט״א‪.‬‬
‫הנ ה ראיית כתר״ה לאופן השני שכתבתי בסי׳ ט״ז‬
‫ענף ד׳ שאין לו טהרה במקור‪ ,‬הוא רק סימן‬
‫שאינו מטמא מדרס מחמת שנמצא כן ולא שתלוי‬
‫בזה‪ ,‬ועיקר הטעם משום שאין שייך לטומאד״ מהא‬
‫דבכלי זכוכית סובר הרמב״ם שגזרו גם טומאת‬
‫מדרס בפ״א מכלים ה״י ואם הוא קפידא בדין מדרס‬
‫הא כלי זכוכית אין לו טהרה במקור‪ ,‬אלא שאין‬
‫זה קפידא ולכן כלי זכוכית שמטמא מגבו ושייך‬
‫לטומאה טמא מדרס אף שאין לו טהרה‪ .‬היא ודאי‬
‫ראיה אף שיש לדחות לכאורה דהא כשיש במינו‬
‫נמי סגי למדרס כדמתרץ ר׳ חנינא בשבת דף פ״ד‬
‫במפץ ולכן כיון' שמה שכלי זכוכית מטמאין מגבן‬
‫הוא לתירוץ ראשון בשבת דף ט״ז מקזום שכשנשתברו‬
‫יש להן תקנד‪ ,‬ע״י שניתך כמתמת אפשר יש מקום‬
‫להחשיבו יש במינו טהרה מצד המיני מתכות שכל‬
‫מתכות דין אחד לד‪,‬ם ולא נתחלקו לענין טומאד‪,‬‬
‫זהב מכסף ונחשת ואף לרב אשי שאמר הואיל ונראד‪,‬‬
‫תוכו כברו נמי הא מודה שדמו למתכות כדד‪,‬ביאו‬
‫התוס׳ מסוף ע״ז ורק לענין טומאה לית ליה האי‬
‫התוס׳ והטעם צריך לומר דסובר‬ ‫טעמא כדכתבו‬
‫שבשביל זה לא היו גוזרין לאפושי טומאה שלא‬
‫דף ז׳ ועיין תוס׳ מנחות דף ס״ט‬ ‫מפשינן בביצה‬
‫ד״ה דבלע בשם רב האי גאון‪ ,‬אבל בעצם גם רב‬
‫אשי סובר דיש לזכוכית שייכות למתכות לת יש‬
‫להחשיב יש במינו טהרה במקוה‪ .‬וגם עיין ברמב״ם‬
‫פ״א מכלים ה״ד‪ ,‬שהזכיר גם למה שכתב כטעם‬
‫רב אשי הא דגזרו שיהיה ככלי מתכות אלמא דגם‬
‫לרב אשי הוא משום דדמו לכלי מתכות‪ .‬וזה הטעם‬
‫נצטרך לומר אליבא דאופל א׳ אם נימא כד‪,‬רמב״ם‬
‫דגורס טמאין במדרס זכוכית ונסבור כהרמב״ם שלית‬
‫להו לכלי זכוכית טהרה במקור‪ ,‬דלא כד״ש סוף‬
‫כלים‪ ,‬דהטומאת מדרס הוא משום שנחשב יש במינו‪.‬‬
‫אבל הרמב״ם בפירועזו בפכ׳׳ד דכלים מ״י פי׳ בשם‬
‫הר׳ יוסי הלוי גאון וד‪,‬סכים לזה הפירוש דלא‬
‫מחמת שיש כלי עץ שיש לו טהרה במקור‪ ,‬נחשב‬
‫מפץ יש במינו כפרש״י אלא מחמת שכלים העשויין‬
‫ממפץ גופיה יש לד‪,‬ן טהרה עיי״ש‪ .‬וא״כ גם בזכוכית‬
‫ר!דשים‬ ‫אגרות‬
‫בבה״ב שהוא ודאי פסול במעשה המליקה א״צ לומר‬
‫שהוא מטעם דלא אשכח! הכשר במק״א‪ ,‬והוא הלא‬
‫כרש״י זבחים דף ס״ח ד״ה סכין שכתב סכין מטמא‬
‫בלא מליקה ולא שחיטה היא‪ ,‬ודכוותה לא אשכחן‬
‫הכקזירה עיי״ש‪ .‬זהו מה שנלע״ד בכוונת רמב״ן‬
‫התמוה‪ .‬והרשב״א יפלוג עליו וסובר כדבארתי לעיל‪.‬‬
‫אבל בשחיטת חוץ ודאי שלכו״ע אינו חסרון בשחיטה‪.‬‬
‫וקושית כתר״ה בחולין דף כ״ט מה שייך מלק‬
‫סימן אחד למטה למחלוקת ר׳ יוחנן ורשב״ל משום‬
‫לוי סבא מאהר דמליקת סימן שני הוא רק למצות‬
‫הבדלה בעלמא‪ ,‬היא קושיא גדולה‪ .‬וצריך לומר‬
‫שאגב אורחא הזכיד כל הענינים‪ ,‬או משום דלרב‬
‫יוסף שייך מחלקותם שם במליקה כגון שמלק בעולה‬
‫מיעוט סימן למטה וגמר למעלה כדאיתא ברשב״א‬
‫לכן אמר רבא שפליג ע״ז דפחות מסימן לרבא‬
‫אף למ״ד ישנה מתוע״ס אינה כלום ובסימן כו״ע‬
‫מורו שפסולה‪ .‬אבל יקשה קושיתך הא דאמר רבא‬
‫טעם הפסול שעשה בה מעשה חטאת העוף הא‬
‫מצד מליקה נעשה כולה בפסול‪ ,‬אף למ״ד אינה‬
‫אלא לבסוף‪ .‬וצריד לומר ראם לא היתה מליקת‬
‫סימן אחר בקורה באיזה מקום לא היינו אומרין‬
‫מסברא דאין סימן שני שייך למליקה דלא היינו‬
‫סומכין אסברתנו דנחשבת כמתה לומר דהוא דין‬
‫חדש דהבדלה ורק מאחר שבחטאת כשרה בסימן‬
‫אהד אמרינן כמסתבר דאין שייך סי ^ ב׳ למליקה‬
‫משום דבסימן אחד כבר נחקזבת כמתה‪ .‬ולהרמב״ן'‬
‫ניחא בפשיטות שהיה מוכרח לומר טעם זה דד‪,‬א‬
‫הפסול לדידיה משום שהבדיל בחטאת העוף‪ .‬ומש״כ‬
‫כתר״ה שאף בשחיטה א״א לומר בעוף דשם שחיטה על‬
‫השני מאחר דכבר פסקה חיותו‪ ,‬הנה אף‬ ‫סימן‬
‫שלכאורה מלשון רש״י בדף כ׳ ד׳ה וכי מתה‬
‫משמע קצת ‪ ,p‬אבל א״א לומר כן דהא רקז״י‬
‫סובר דשהה במיעוט סימן בתרא פסול אף בעוף‪,‬‬
‫וא״כ בע׳׳כ שדין שחיטה שייך גם על סימן השני‪,‬‬
‫אלא ודאי שצריך לומר כהרשב״א וריטב״א דדוקא‬
‫במליקה שחתך גם המפרקת הויא כמתה אבל בשחיטת‬
‫סימן אחד ואפילו רוב שנים לא הויא כמתה עדין‬
‫עיי״ש‪ ,‬וכן מוכרחין לומר גם לרש״י אף שמדבריהם‬
‫משמע שרש״י אל סובר כן‪.‬‬
‫ידידו ואוהבו‪,‬‬
‫משה פיינשטיי■!‬
 ‫מש ה‬ ‫קדשים‬ ‫אגרות‬ ‫תל‬

‫בטמא מת פרש״י ממה שאין לו טד‪.‬דה ומ״מ אמדינן‬ ‫היה לן להצדיך מאותו מין ממש ואי! להחשיב‬
‫לענין פטור משלוח דהדחוי משום ראינו נעשה אה״ט‪,‬‬ ‫יש במינו על ז טני ת מצד מתנות‪ .‬ולכן צריך לומר‬
‫וגם בסברא איני דואה הברח דדווא מטעם אחר דענ״פ‬ ‫דהוא מטעם שסובר באופן ב׳ בראיית נתד״ה‪ .‬ואין‬
‫מה שנוגע לענין שלוח אפשר הוא דק ממה שלא‬ ‫לדחות דאולי לא מחשיב הרמב״ם מפץ למין עץ‬
‫נעשה אה״ט‪.‬‬ ‫לבן מצריך שיחיה גם במין מפץ ממש טחרה ולא‬
‫מגי מצד בלי עץ דהא מצינו שגם הדמב״ם בספ״א‬
‫ומשד‪.‬״ק נתר״ה למה הוצרך הגמ׳ בשבת למעט‬
‫דבלים מטמא לכלים שנעשו מעדבח ומקנים ונפות‬
‫נ״ח מטומאת אב במדרס לד‪.‬יקש משכבו לו ומשכבה‬
‫תמרים שזהו מיני מפץ במפורש בדמב״ם בפירושו‬
‫לה הא ילפינן שאין בלים מיטמאין מאויר נ״ח‪.‬‬
‫פנ״ד שם‪ ,‬מדין עץ ומ״מ מצריך שיהיה טהרה במין‬
‫לע״ד לא קשה בלום דחקרא ההוא איידי בשרץ‬
‫מפץ גופיה א״ב אין להחשיב לדידיה בלי ז טני ת‬
‫והשמיענו שלא הוי נמלי טומאד‪ .‬נראיתא בשבת‬
‫יש במינו מצד בלי מתכות‪ .‬ונשארה הראיה בתוקפה‪.‬‬
‫דף קל״ח אבל במת אפשר היו נ״ח נעשין אד‪.‬״ט‬
‫ומשה״ק נתד׳׳ה ע״ז שהדמב״ם לא נקט הא‬
‫ומטמאין אף בלים‪ .‬ודברי ר‪-‬נ גאון סוף עירובין‬
‫דצדיך שיהיה לו טהרה במקוה‪ .‬הנה במדרס הוא‬
‫צ״ע‪ .‬ועל הדמב״ם פ״א מבלים ה״ח שע״מ שאין‬
‫מחמת שפסק נרבא שיליף ממה שטהור נ״ח בצמיד‬
‫כ״ח מיטמא מדרס הביא מקרא דתונו ודאי קשה‬
‫פתיל אף שייחד לאשתו נדה ולענין טמא מת לא‬
‫הא ד‪.‬גמ׳ לא יליף מנא^ למדדם‪ .‬ועיין בבכורות‬
‫החנד זה בגמ׳ אלא בדש״י עידובין וסוטה ולכן‬
‫דף ל״ח שמשמע שאין למילף מזה רק שאמד שאין‬
‫אפשר הרמב״ם לא סדר זה‪.‬‬
‫מדרס לנ״ח אלמא דהוא מטעם אחר ונדפרש״י התם‬
‫עיי״ש‪ .‬וגם הא אף בתוכו לא מיטמא מדרס ובן לא‬ ‫ומש״ב כתר״ה דניון דהלמוד דלא נעשה אב‬
‫איירי הקרא אלא במגע וצע״ג‪ .‬ואולי לא נקט הדמב״ם‬ ‫הוא מחמת שאין לו טהרד‪ .‬במקור‪ .‬נמצא דהוא אותו‬
‫זד‪ ,‬אלא על טומאת מגע דאיירי ברישא‪.‬‬ ‫הטעם עצמו דנתמעט משלוח משום דאין לו טהרד‪.‬‬
‫והי״ל לפטור מכניס שרץ אף להדחוי והוכיח בן‬
‫מרש״י שנתן טעם אחר במה שלא נעשה נ״ח אב‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫במרדם‪ .‬הא נסתר זה דהא לענין שלא נעשד‪ .‬אב‬
 ‫מראה מחומות מש״ם ופוסרדם‬
‫חלר! אורח חיים‬

‫כלאום‬
‫פ״ז מ״ז‪ ,‬בסימן נ״ז‪.‬‬
‫שכועית‬
‫פ״ז מ״ג בר״ש‪ ,‬בסימן קל״ד‪.‬‬
‫פ״ו מ״ה בד״ש‪ ,‬פ״ה מ״ו בד״ש‪ ,‬בסימן קפ״ו‪.‬‬
‫תרומות‬
‫פ״ד‪ ,‬בסימן י״ה ענף א׳‪ ,‬פ״א מ״ו‪ ,‬בסימן ק״צ‪,‬‬
‫פ״ז‪ ,‬בסימן י״ח ענף ב׳‪.‬‬
‫פ״י ברא״ש בסימן מ״ט‪.‬‬
‫שכת‬
‫דף ג׳‪ ,‬בסימן קט״ז ענף א׳‪.‬‬
‫דף ד׳ ובתוס׳‪ ,‬בסימן קט״ז ענף א׳ ובסימן קב״ז‪.‬‬
‫דף ה׳ ובדש״י‪ ,‬בסימן קל״ז‪ .‬ובסימן קל״ם ענף ב׳‪.‬‬
‫דף ד‪ ,‬בסימן קל״ז‪.‬‬
‫דף י׳‪ ,‬ברש״י סימן מ״ה‪,‬‬
‫דף י״א‪ ,‬בסימן ל״א‪.‬‬
‫דף י״ב‪ ,‬בסימן ק״ט‪ ,‬ובסימן קע״ה‪.‬‬
‫דף י״ז‪ ,‬בסימן קמ״ז ענף ו׳‪.‬‬
‫דף י״ט‪ ,‬בר״ן ובעה״מ‪ ,‬בסימן קב״ז‪.‬‬
‫דף ב״ה בדש״י ובמלחמות‪ ,‬בסימן ג׳ ענף א׳‬
‫וענף ג׳‪.‬‬
‫דף כ״ז ברש״י ד״ה מין כנף‪ ,‬בסימן ב׳‪.‬‬
‫דף כ״ז וברש״י ד״ה לכסות ובד״ה ה״ג בסימן‬
‫ג׳ ענף ב׳ וענף ג׳‪.‬‬
‫דף ל״א בתוס׳‪ ,‬בסימן קכ״ב ענף א׳ וענף ח׳‪.‬‬
‫דף ל״ד וברש״י‪ ,‬בסימן צ״ה‪ ,‬ובסימן צ״ז‪.‬‬
‫בק״נ סוף סי׳כ״ב‪ ,‬בסימן קכ״ו ענף ד׳‪.‬‬
‫ובתוס׳‪ ,‬בסימן צ״ז‪.‬‬
‫דף ל״ז ברש״י‪ ,‬בסימן צ״ג‪.‬‬
‫בדש״י ובר״ן‪,‬בסימןצ״ג‪.‬‬ ‫דף ל״ח‬
‫דף ל״ט ברש״י ד״ה בכלי ובתוד״ה אלא‪ ,‬בסימן‬
‫קכ״ו ענף א׳ וענף ב׳‪.‬‬
‫דף מ׳ ברש״י וברא״ש‪ ,‬בסימן צ״ג‪.‬‬
‫דף מ׳ טתוס׳‪ ,‬בסימן קכ״ו ענף א׳‪.‬‬
‫דף מ׳ בר״ן וברשב״א‪ ,‬בסימן צ״ה‪.‬‬
‫דף מ״ב וברש״י ד״ה אלא‪ ,‬בסימן קכ״ו ענף ב׳‪.‬‬
‫דף מ ‪ ,r‬בסימן ו׳‪ ,‬וברש״י ד״ה חייב‪ ,‬בסימן‬
‫קכ״ב ענף ב׳‪.‬‬
‫דף מ״ח בתוד״ה מאי בסימן צ״ג‪ ,‬ותוד״ה וכי‬
‫בסימן קכ״ב ענף ו׳‪.‬‬
‫דף נ׳ בתוד״ה מקצת‪ ,‬בסימן קכ״ז‪.‬‬
‫דף נ״א ברש״י‪ ,‬בסימן צ״ת‬
‫ברכות‬
‫דף ב׳ ברש״י ותוס׳‪ ,‬בסימן כ״ד‪ .‬ובסימן פ״וז‪.‬‬
‫דף ב׳ בדו״ח רעק״א‪ ,‬בסימן פ״ר‪.‬‬
‫דף ד׳‪ ,‬בסימן כ״ד! ובסימן פ״וז‪.‬‬
‫דף ו׳ ודף ח׳‪ ,‬בסימן כ״ם‪ ,‬ובסימן ל״א‪.‬‬
‫דף ר׳ בתד״י‪ ,‬בסימן ל״א‪.‬‬
‫דף ט׳ בדש״י ד״ה א״ד‪ ,‬בסימן כ״ה‪.‬‬
‫דף י״א ברש״י ותוס׳ ובהשגות הראב״ד על בעד‪,‬״מ‪,‬‬
‫בסימן כ״א‪.‬‬
‫דף י״ב‪ ,‬בסימן פ״ט‪.‬‬
‫דף י״ד בדש״י ד״ה הא‪ ,‬בסימן ג׳ ענף ג׳‪.‬‬
‫דף י״ד בתוס׳ ובתר״י בסימן קצ״ב‪.‬‬
‫דף י״ח בתוס׳ ומהרש״א‪ ,‬בסימן ל״ה‪ ,‬ובסימן קפ״ז‪.‬‬
‫דף כ׳‪ ,‬בסימן ל״ט‪ ,‬ובתוס׳ בסימן ק״פ‪ ,‬ובדא״ש‬
‫ותר״י‪ ,‬בסימן ק״צ‪.‬‬
‫דף כ״א‪ ,‬בסימן נ״ה‪.‬‬
‫דף כ״ב ברשב״א‪ ,‬בסימן כ״ז‪.‬‬
‫דף ה״ד‪ ,‬בסימן מ״ג‪.‬‬
‫דף כ״ט בתר״י‪ ,‬בסימן נ״ה‪.‬‬
‫דף ל׳ ובתוס׳‪ ,‬בסימן ל״א‪ ,‬ובסימן נ״ה‪ ,‬ובד״וז‪,‬‬
‫בסימן קס״ו‪.‬‬
‫דף ל״א‪ ,‬בסימן קע״ה‪.‬‬
‫דף ל״ג‪ ,‬בסימן קל״ז‪.‬‬
‫דף ל״ד בתוס׳ וברא״ש‪ ,‬בסימן נ״ה‪.‬‬
‫קנ״ה‪.‬‬ ‫בסימן נ״ח‪ ,‬ובתוס׳‪ ,‬בסימן‬ ‫ל״ר‪,.‬‬ ‫דף‬
‫דף ל״ו ובתוס׳ וברא״ש‪ ,‬בסימן נ״ז ענף א׳ וענף ב׳‪.‬‬
‫דף ל״ז בדש״י ד״ה כובא‪ ,‬בסימן קנ״ג‪.‬‬
‫דף ל״ח‪ ,‬ובתוד״ה מדקתני‪ .‬בסימן ק״ל‪.‬‬
‫דף ל״ד‬ ‫דף מ״ג בתד״י‪ ,‬בסימן קמ״ז ענף ז׳‪.‬‬
‫דף ל״ה‬ ‫דף מ״ה בתוס׳ וברא״ש בסימן ל״ב ענף ג׳‪.‬‬
‫דף מ״ו‪ ,‬בסימן כ״ב‪.‬‬
‫דף מ״ז‪ ,‬בסימן קפ״ז‪.‬‬
‫דף מ״חודף מ״ט בסימן נ״ה‪.‬‬
‫דף מ״ט בתוס׳ בסימן ק׳ ענף א׳‪ ,‬ובגליון מסודת‬
‫הש״ס‪ ,‬בסימן קפ״ט‪.‬‬
‫דף נ״ב‪ ,‬בסימן קמ״ה‪.‬‬
‫דף נ״ג‪ ,‬בסימן ק׳ ענף א׳‪.‬‬
‫דף ס״ב ברש״י‪ ,‬בסימן מ״ה‪.‬‬
‫פאת‬
‫פ״א מ״א ובר״ש‪ ,‬בסימן ב׳‪.‬‬
‫דמאו‬
‫פ״א מ״א ובר״ש‪ ,‬בסימן י״ה ענף ב׳‪.‬‬
‫פ״ז מ״ה‪ ,‬בסימן י״ט‪.‬‬

‫תלא‬
 ‫מראה מ?ומות מש״ס ופוסהים‬
‫דף ח׳ וברש״י‪ ,‬בסימן קע״ח ענף ז׳‪.‬‬
‫דף כ״ב ברש״י ובעה״מ בסימן קל״ט ענף ה‪/‬‬
‫ובתוס׳ ורשב״א׳ בענף ג׳ וענף ו׳‪.‬‬
‫דף כ״ד׳ בסימן קל״ט ענף א׳‪.‬‬
‫דף כ״ה ובמאירי‪ ,‬בסימן קל״ח׳ ובסימן קל״ט‬
‫ענף א׳‪.‬‬
‫דף ל״ב בתוס׳׳ בסימן קט״ז ענף ב׳‪.‬‬
‫דף ל״ג ברש״י‪ ,‬בסימן ׳קל״ט ענף א‪/‬‬
‫דף ל״ד ובתוד״ה ואמאי ודף ל״ה ברש״י׳ בסימן‬
‫קכ״ב ענף א׳ וענף ג‪/‬‬
‫דף ל״ו׳ בסימן י״ח ענף ב׳‪.‬‬
‫דף ל״ז ובתוס׳׳ בסימן י״ח ענף א׳ ובסימן י״ט‪.‬‬
‫דף מ״ח בתוס׳׳ בסימן ל״ט‪.‬‬
‫דף נ״ט ברש״י׳ בסימן קל״ט ענף ה׳‪.‬‬
‫דף ס״ח׳ בסימן קל״ט ענף ה׳‪.‬‬
‫דף ע״ו‪ ,‬בסימן קל״ט ענף ב׳‪.‬‬
‫דף פ׳׳ בסימן קצ״א‪.‬‬
‫דף פ״ו‪ ,‬בתוס׳ ובפה״מ להרמב״ם׳בסימן ל״ט‪,‬‬
‫ברש״י ובתוס׳‪ ,‬בסימן קל״ח‪.‬‬
‫דף פ״ז׳ בסימן ל״ט‪.‬‬
‫דף פ״ט בתוס׳ ומהרש״א‪ ,‬בסימן קל״ט ענף א׳‪.‬‬
‫דף צ״ב ברש״י ורא״ש וק״נ׳ בסימן קל״ט ענף א׳‪.‬‬
‫דף צ״ד ודף צ״ה ובתוס׳‪ ,‬בסימן קל״ח‪.‬‬
‫דף צ״ה ודף צ״ו׳ בסימן י״ד ענף ג׳ וענף ד‪/‬‬
‫ובתוס׳׳ בסימן ק״י‪.‬‬
‫דף צ״ו וברש״י׳ ב סי^ י״ג‪ ,‬ובסימן קנ״ה‪.‬‬
‫דף ק״א וברש״י ותוס׳׳ בסימן קל״ט ענף א׳‪.‬‬
‫פמחים‬
‫דף ב׳׳ בסימן קס״ח‪.‬‬
‫דף ה׳ ברא״ש׳ בסימן קמ״ו‪.‬‬
‫דף ו׳ ובמרדכי׳ בסימן ל״ב ענף ג׳ ובסימן ק׳‬
‫ענף ב׳׳ ובסימן קמ״ה‪.‬‬
‫דף ט׳ בתוד״ה היינו‪ ,‬בסימן קנ״א‪ ,‬ובסימן קצ״א‪.‬‬
‫דף י׳׳ בסימן י״ח ענף ב׳‪.‬‬
‫דף י״ג׳ בסימן קל״ז‪.‬‬
‫דף י״ז בתוס׳׳ בסימן י״ח ענף ג׳‪.‬‬
‫דף כ״ד ובתוד״ה הא‪ ,‬בסימן י״ד ענף ב׳‪ ,‬ובסימן‬
‫ט״ז ענף א׳ וענף ד׳׳ ובסימן קמ״ז ענף ה׳‪.‬‬
‫דף כ״ה ובתוס׳׳ בסימן מ״ח‪.‬‬
‫דף כ״ו ברש״י ובתוד״ה ותסברא‪ ,‬בסימן קכ״ג‪.‬‬
‫דף כ״ט בתוס׳׳ בסימן נ״א ענף ב׳‪.‬‬
‫דף ל״א‪ ,‬בסימן נ׳׳ ובר״ן׳ בסימן קמ״ו‪.‬‬
‫דף ל״ד׳ בסימן קמ״ז ענף א׳‪.‬‬
‫דף ל״ז בתוס׳׳ בסימן צ״ג‪ ,‬וברי״ף וד״ן ובעה״מ‪,‬‬
‫בסימן קנ״ב‪.‬‬
‫דף מ״א׳ בסימן ט״ז ענף א׳‪.‬‬
‫דף מ״ח‪ ,‬בסימן קס״ב‪.‬‬
‫דף מ״ט׳ בסימן קמ״ה׳ ברא״ש ובעה״מ ומלחמות‪,‬‬
‫בסימן קנ״ה‪.‬‬
‫דף נ׳ ובתוד״ה מקום‪ ,‬בסימן ט״ו ענף ב׳׳ ובסימן‬
‫כ׳׳ ובסימן ע״ו‪.‬‬
‫דף נ״א‪ ,‬בסימן קנ״ח‪.‬‬
‫דף נ״ב ובתוס׳׳ בסימן קפ״ו‪.‬‬
‫תלב‬
‫דף נ״ג‪ ,‬בסימן קכ״ו ענף ו׳‪.‬‬
‫דף נ״ט בתוס‪ /‬בסימן ק״ט‪ ,‬ובסימן ק״י‪.‬‬
‫דף ס׳ ברש״י‪ /‬בסימן ק״ז‪.‬‬
‫דף ס״ב‪ ,‬וברש״י דף ס״ג‪ ,‬בסימן ק״ז‪.‬‬
‫דף ס׳׳ד וברש״י ותוס‪ /‬בסימן מ׳‪.‬‬
‫דף ס״ד בתוס׳ ומרדכי בסימן קל״ט ענף ג׳ ובר״ן‬
‫בענף ה׳‪.‬‬
‫דף ע״ג ברש״י ותוד״ה וצריו ורעק״א בגליון‬
‫הש״ס‪ ,‬בסימן קכ״ב ענף ז‪ /‬ובר״ן בענף ב׳‪.‬‬
‫דף ע״א‪ ,‬בסימן ט״ז ענף א׳‪.‬‬
‫ובסימן קכ״ה‪,‬‬ ‫דף ע״ד וברש״י‪ ,‬בסימן קכ״ה‬
‫ובסימן קכ״ח‪ ,‬וברש״י ד״ה תנור ובתוס‪ /‬בסימן‬
‫קכ״ב ענף ב׳ וענף ה׳‪.‬‬
‫דף ע״ה וברש״י‪ ,‬בסימן ו׳‪ ,‬ובסימן קכ״ב ענף‬
‫ב׳ ובסימן קכ״ו ענף ב׳‪.‬‬
‫דף ע״ו‪ ,‬בסימן ע״ה‪.‬‬
‫דף צ״א‪ ,‬בסימן קל״ז‪.‬‬
‫דף צ״ב בדש״י ותוס׳‪ ,‬בסימן ל״ט‪.‬‬
‫קכ״א‪.‬‬ ‫דף צ״ד ברש״י ותוס׳ ורמב״ן‪,‬בסימן‬
‫דף צ״ז בדש״י‪ ,‬בסימן קל״ט ענף ב׳‪.‬‬
‫דף צ״ט ברמב״ן ורשב״א‪ ,‬בסימן קל״ט ענף ב׳‪.‬‬
‫דף ק‪ /‬בסימן קל״ט ענף א׳‪.‬‬
‫ובסימן קל״ט‬ ‫דף ק״א‪ ,‬וברש״י‪,‬בסימן קל״ח‬
‫ענף ב׳‪.‬‬
‫דף ק״ב ברש״י בסימן קכ״ב ענף ב׳ ובמרדכי‬
‫וחדושי אנשי שם׳ בענף ג‪/‬‬
‫דף ק״ג‪ ,‬בסימן י״ב ובסימן קכ״ב ענף ב׳׳ ובסימן‬
‫קס״ב‪.‬‬
‫דף ק״ד בסימן י״ד וברש״י בסימן קל״ה‪.‬‬
‫דף ק״ה בר״ן‪ ,‬בסימן קב״ב ענף ו׳׳ ובסימן קס״ד‪.‬‬
‫דף ק״ו ברש״י׳ בסימן קכ״ב ענף א׳‪.‬‬
‫דף ק״ז׳ בסימן קס״א‪.‬‬
‫דף ק״ט וברש״י׳ בסימן קכ״ו ענף ר׳ ובסימן ק״ל‪.‬‬
‫דף קי״א בתוס׳ בסימן קכ״ו ענף ו׳‪.‬‬
‫דף קט״ו׳ בסימן ד׳ ובסימן ה׳‪.‬‬
‫דף קי״ח‪ ,‬בסימן א׳׳ ובסימן קכ״ת‪.‬‬
‫דף קי״ט ובר״נ גאון׳ בסימן צ׳׳ז‪.‬‬
‫דף ק״כ וברש״י׳ בסימן ד׳ ובסימן ק״י׳ ובסימן‬
‫קי״א‪.‬‬
‫דף קכ״ו בתוס׳‪ ,‬בסימן קכ״ח‪.‬‬
‫דף ׳קכ״ח‪ ,‬בסימן קל״ב‪.‬‬
‫דף ק״ל׳ בסימן ד‪.‬‬
‫דף קל״א בתוס׳׳ בסימן ג׳׳ ובסימן קי״ט‪.‬‬
‫דף קל״ד וברי״ף ובר״ן וברא״ש וברשב״א׳ בסימן‬
‫ד׳ ובסימן קכ״ו ענף ב׳ וענף ה׳‪.‬‬
‫דף קמ״ו וברש״י ור״ן ורשב״א בסימן קכ״ב ענף‬
‫א׳ ובריטב״א‪ ,‬בענף ג׳׳ ובתוס׳ ורא״ש בענף ד׳‪.‬‬
‫דף קמ״ו בק״נ ובש״ג׳ בסימן קכ״ב ענף ה׳‪.‬‬
‫דף קמ״ז בתוס׳׳ בסימן ק״י‪.‬‬
‫דף קמ׳׳ט׳בסימן קכ״ח‪.‬‬
‫עירובין‬
‫ג׳ וענף ה׳‪ ,‬ובתוס׳ בענף ר ובסימן קע״ט‪.‬‬
‫דף ו׳ ברש״י וברי״ף ורא״ש‪ ,‬בסימן קל״ט ענף‬
‫תלג‬ ‫מראה מקומות מש״ם ופוססים‬
‫דף כ״ז בתוס׳‪ .‬בסימן נ״ה‪ ,‬ובסימן ק׳ ענף א׳‪.‬‬
‫דף ב״ט ברש״י ותוס׳‪ ,‬בסימן קפ״ז‪.‬‬
‫דף ל׳ בתוד״ה הא‪ ,‬בסימן קפ״ז‪.‬‬
‫דף ל״א ברש״י בסימן ט״ז ענף ד׳‪ ,‬ובסימן קפ״א‪,‬‬
‫ובסימן קפ״ז‪.‬‬
‫דף ל״ג‪ ,‬בסימן י״ג‪.‬‬
‫דף ל״ה בתוס׳‪ ,‬בסימן קפ״ו‪.‬‬
‫דף ל״ו ורש״י‪ -‬בסימן קפ״ה‪.‬‬
‫דף ל״ח‪ ,‬בסי ‪ p‬ל״ב ענף ג׳‪ ,‬ובתוד״ה מי‪ ,‬בסימן‬
‫ק״צ‪.‬‬
‫דף ל״ט ברש״י ותוס׳ ורשב״א וראב״ד על בעה״מ‪,‬‬
‫בסימן קפ״ו‪.‬‬
‫דף מ״ה וברש״י‪ ,‬בסימן קפ״ד‪.‬‬
‫דף מ״ו ובתוס׳‪ ,‬בסימן קפ״ד‪ ,‬ובסימן קפ״ט‪,‬‬
‫ובסימן ק״צ‪.‬‬
‫דף נ״ח‪ ,‬בסימן קמ״ח‪.‬‬
‫דף ע״ז בתוס׳‪ ,‬בסימן ק״ה‪.‬‬
‫דף נ״א ומהרש״א בח״א ודף נ״ב‪ ,‬בסימן ל״ט‪.‬‬
‫דף נ״ג‪ ,‬בסימן ה׳‪.‬‬
‫דף נ״ד‪ ,‬בסימן ק״א ענף ב׳‪.‬‬
‫דף מ״ח ברש״י‪ ,‬בסימן קע״ח ענף ג׳‪.‬‬
‫פיצה‬
‫דף ג׳ בתוד״ה גזירה‪ ,‬בסימן קס״א‪,‬‬
‫דף ד׳‪ ,‬בסימן י״ט‪.‬‬
‫דף ז׳‪ ,‬בסימן קמ״ז ענף א׳‪.‬‬
‫דף י״ב ברש״י‪ ,‬בסימן קכ״ד‪.‬‬
‫דף י״ד‪ ,‬בסימן קכ״ה‪.‬‬
‫דף י״ח‪ ,‬ודף כ״ט‪ ,‬בסימן קכ״ח‪.‬‬
‫דף ל״ג תוד״ה תניא וברשב״א‪ ,‬בסימן קכ״ב‬
‫ענף ד׳‪.‬‬
‫דף ל״ז‪ ,‬בסימן י״ט‪ ,‬ובסימן קכ״ו ענף ז׳‪.‬‬
‫דף ל״ח‪ ,‬בסימן י״ח ענף א׳‪ ,‬ובצל״ח‪ ,‬בסימן י״ט‪.‬‬
‫דף ל״ט‪ ,‬בסימן קכ״ג‪.‬‬
‫דף כ״ג וברש״י‪ ,‬בסימן קע״ז‪.‬‬
‫שקלים‬
‫פ״א מ״א בתפא״י בסימן קע״ח ענף א׳‪ ,‬וברש״ש‪,‬‬
‫בענף ז׳‪.‬‬
‫ראש השנה‬
‫דף י״ג בתוס׳‪ ,‬בסימן קפ״ו‪.‬‬
‫דף י״ח ברש״י‪ ,‬בסימן קל״ט ענף ה׳‪.‬‬
‫דף כ״א‪ ,‬בסימן קל״ד‪.‬‬
‫דף כ״ד‪ ,‬בסימן קמ״ב‪.‬‬
‫דף כ״ז בתוס׳‪ ,‬בסימן ק״ב‪.‬‬
‫דף כ״ח ובתוס׳‪ ,‬בסימן י״ג‪ ,‬ובסימן קכ״ו ענף‬
‫ג׳‪ ,‬ובסימן ק״צ ובסימן קצ״א‪.‬‬
‫דף כ״ט ברש״י ור״ן‪ ,‬בסימן ק״צ‪.‬‬
‫דף ל״ב‪ ,‬בסימן ד‪/‬‬
‫דף ל״ד ובגליח הש״ס‪ ,‬בסימן ט״ז ענף ד׳‪.‬‬
‫בר״ן סוף המס׳‪ ,‬בסימן כ״ח‪.‬‬
‫תענית‬
‫דף ד׳ ברגמ״ה‪ ,‬בסימן נ״ה‬
‫דף י״א בבעה*מ‪ ,‬בסימן קס״ח‪.‬‬
‫דף נ״ח ברש״י‪ ,‬בסימן קי״ט‪.‬‬
‫דף ס״ה בסימן מ״א‪.‬‬
‫דף ס״ח בתוד״ה מה‪ ,‬בסימן ק״ב‪.‬‬
‫דף ס״ט וברש״י‪ ,‬בסימן קט ‪r‬״ ובסימן קי״ז‬
‫ענף א‪/‬‬
‫דף ע״ב‪ ,‬בסימן קנ״ה‪.‬‬
‫דף ע״ח בתוד״ה ולר״ב‪ ,‬בסימן קי״ט‪ ,‬ובאור חדש‪,‬‬
‫בסימן קי״ח‪.‬‬
‫דף פ׳ בתוס׳‪ ,‬בסימן קי״ט‪.‬‬
‫דף פ״ו‪ ,‬בסימן מ״א‪.‬‬
‫דף צ׳ בתוס׳‪ ,‬בסימן קט״ז ענף א׳‪.‬‬
‫קי״ט‪.‬‬ ‫דף צ״א‪ ,‬בסימן מ״א‪ ,‬ובסימן‬
‫דף צ״ב בסימן ל״ט‪ ,‬ובסימן קט״ז ענף א׳‪.‬‬
‫דף צ״ד‪ ,‬בסימן צ״ז‪ ,‬ובסימן קי״ז ענף א‪ /‬ובסימן‬
‫קי״ח‪.‬‬
‫דף צ״ח‪ ,‬בסימן קי״ז ענף א׳‪.‬‬
‫דף ק״א בתוס׳ ורא״ש‪ ,‬בסימן ק׳ ענף א׳‪.‬‬
‫דף ק״ב ברש״י ורשב״ם ור״ן‪ ,‬בסימן קפ״ט‪.‬‬
‫דף קי״ג‪ ,‬בסימן נ״ג‪.‬‬
‫ק״ס‪.‬‬ ‫דף קי״ד‪ ,‬בסימן קנ״ו‪ ,‬ובסימן‬
‫דף קי״ז‪ ,‬בסימן ט״ו ענף ב׳‪.‬‬
‫יומא‬
‫דף י״ג בתוס׳ ובתו״י‪ ,‬בסימן ל״ב ענף ו׳‪.‬‬
‫דף ט״ז ברש״י‪ ,‬בסימן ל״ט‪,‬‬
‫דף ל׳‪ ,‬בסימן כ״ז‪.‬‬
‫דף ל״ד‪ ,‬בסימן ו׳‪.‬‬
‫דף ל״ו ורש״י ותוס׳‪ ,‬בסימן י״ד ענף ב׳‪ ,‬ובסימן‬
‫קע״ד‪-‬‬
‫דף מ״ד ברש״י‪ ,‬בסימן ל״ט‪.‬‬
‫דף ע׳‪ ,‬בסימן מ״א‪.‬‬
‫דף פ׳‪ ,‬בסימן י״ד ענף א׳‪ ,‬ובסימן ע״א‪ -‬ובסימן‬
‫ע״ה‪.‬‬
‫דף פ״א‪ ,‬בסימן ע״ה‪.‬‬
‫דף פ״ה‪ ,‬בסימן ז׳‪.‬‬
‫דף פ״ו‪ ,‬בסימן קי״ז ענף ב׳‪.‬‬
‫סופח‬
‫דף ד׳‪ ,‬בסימן קל״ט ענף א׳‪.‬‬
‫דף ד‪ ,‬בסימן קל״ח‪.‬‬
‫דף ז׳ בתוס׳ ורא״ש ור״ן‪ ,‬בסימן קע״ט‪.‬‬
‫דף ט׳ וברש״י ורש״ש‪ ,‬בסימן קע״ח ענף א׳‪.‬‬
‫דף י״א ברש״י‪ ,‬כסימן ג׳ ענף א‪/‬‬
‫דף י״ד ברש״י ותוס׳‪ ,‬בסימן קע״ח ענף ד׳ ובתוד״ה‬
‫ומודה‪ ,‬בענף ג׳‪.‬‬
‫דף י״ז בתוס׳‪ ,‬בסימן קע״ח ענף ב׳ וברשב״א‪,‬‬
‫בענף ד‪/‬‬
‫דף י״ח ברש״י‪ ,‬בסימן קל״ח‪,‬‬
‫דף י״ח ברש״י ד״ה בשפודין‪ ,‬בסימן קע״ח ענף‬
‫ב׳ וענף ז׳‪ ,‬וברשב״א‪ ,‬בענף ו׳‪.‬‬
‫דף י״ט ברש״י ותוס׳ בסימן י״ח ענף ג׳‪ ,‬ובסימן‬
‫קל״ח ובסימן קע״ח ענף ב׳ וד׳ וה׳‪.‬‬
‫דף כ״ב ברש״י ותוס׳ ורי״ף ורא״ש ור״ן ורש״ש‬
‫בסימן קע״ח ענף א׳ ב׳ ז‪ /‬ובסימן קפ״ב‪.‬‬
‫דף כ״ו‪ ,‬בסימן כ״ו‪.‬‬
 ‫מראה מקומות מש״ם ופוסקים‬
‫נדריט‬
‫דף ב׳ בדין‪ ,‬בסימן ל״ב ענף ג׳ וענף ה׳‪.‬‬
‫דף טיו ברשביא ובניי ודף טי! בדין‪ ,‬בסי ‪p‬‬
‫קביו ענף ג׳‪.‬‬
‫בסימן ייט‪.‬‬ ‫דף ייט‪,‬‬
‫דף ב׳‪ ,‬בסימן ל״ב ענף ד׳‪.‬‬
‫ליב ענף ד‪,‬׳‪.‬‬ ‫דף ביה וברין‪ ,‬בסימן‬
‫דף ביה בדין‪ ,‬בסימן ל״ב ענף ד׳‪.‬‬
‫דף ל״ג‪ ,‬בסימן קביו ענף ג׳‪ ,‬ובתוס׳‪ ,‬בסימן קצ״זג‬
‫דף ליז‪ ,‬בסימן ליב ענף ו׳‪.‬‬
‫דף מ״א ברין ובראיש‪ ,‬בסימן קליזג‬
‫דף מיה‪ ,‬בסימן ניב ענף ד׳‪.‬‬
‫דף ניה‪ ,‬בסימן ט״ו ענף ג׳‪.‬‬
‫דף ס״ו‪ ,‬בסימן ה׳‪ ,‬ובסי ‪ p‬נ״א ענף א׳‪.‬‬
‫דף פ״א‪ ,‬בסי ‪ p‬ב׳‪.‬‬
‫דף ביו וברש״י‪ ,‬בסימן ליח וברין בסימן ל״ט‪,‬‬
‫נזיר‬ ‫ובסימן נ׳‪ ,‬ובדש״י ובגהשיס וברין בסימן‬
‫‪-‬‬ ‫ב׳ בתוס׳‪ ,‬בסימן ל״ב ענף ד‪.‬‬ ‫דף‬
‫כ״ג‪ ,‬בסימן ו׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫ביד בתוס׳‪ ,‬בסימן ניא ענף ב׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫ביה ברש״י‪ ,‬בסימן נ״א ענף ב׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫ל״ח‪ ,‬בסימן טין ענף א'‪,‬‬ ‫דף‬
‫מ״ב בתוס׳‪ ,‬בסימן קס״ב‪.‬‬ ‫דף‬
‫מיד״ בסימן ל״ט‪.‬‬ ‫דף‬
‫נ״ה ובפי׳ הרא״ש‪ ,‬בסימן ק״י‪.‬‬ ‫דף‬
‫סוטה‬
‫דף ת׳ וברש״י ותוס׳‪,‬בסימן קפ״ט‪.‬‬
‫דף יין‪ ,‬בסימן ל״ב ענף ר‪.‬‬
‫דף ביב‪ ,‬בסימן ב׳‪ ,‬וברש״י דיה מקין‪ ,‬בסימן מ׳‪.‬‬
‫דף ל״ב ברש״י ובתוס׳ ובפיהימ לדמבים‪ ,‬בסימן‬
‫ל״ב ענף ב׳ וענף ד׳‪.‬‬
‫בתוס׳‪ ,‬בסימן‬ ‫דף ל״ג ברש״י ובתוס׳ודף ליה‬
‫ל״ב ענף א׳ וענף ד׳ וענף ו׳‪.‬‬
‫דף מיה וברש״י‪ ,‬בסימן מיד‪ ,‬ובסימן קסיו‪.‬‬
‫גיטין‬
‫דף ן׳ ובדש״י ותוס׳‪ ,‬בסימן קסיו‪.‬‬
‫דף י״ד‪ ,‬בסי ‪ p‬קסיא‪.‬‬
‫דף ב׳ בדש״י‪ ,‬בסימן קליד‪.,‬‬
‫דף ביב בתוס׳‪ ,‬בסימן ניב ענף ב׳‪.‬‬
‫דף ביה‪ ,‬בסימן י״ט‪.‬‬
‫דף ביה בתוס׳‪ ,‬בסימן ג׳ ענף ב׳‪.‬‬
‫דף מין בתוס׳‪ ,‬ודף מ״ה‪ ,‬בסימן י״ט‪.‬‬
‫דף מ״א בדש״י‪ ,‬בסימן טין ענף ד׳‪ ,‬ובתוס׳‪,‬‬
‫בסימן קטין ענף ב׳‪.‬‬
‫דף מ״ד״ בסימן ב״ג‪.‬‬
‫דף מ״ו‪ ,‬בסימן ל׳‪.‬‬
‫דף ניד‪ ,‬בסי ‪ p‬קפ״ו‪.‬‬
‫דף ניד‪ ,‬ברש״י‪ ,‬בסימן קמ״ח‪.‬‬
‫קידושין‬
‫דף ב׳ בתום׳‪ ,‬ודף י״ב‪ ,‬בסימן ק״ג‬
‫דף כ״ד‪ ,‬בסימן ח׳‪.‬‬
‫תלד‬
‫ייב‪ ,‬בסימן קע״ה‪.‬‬ ‫דף‬
‫יין ברגמ״ד״ בסימן ע״ד‪.‬‬ ‫דף‬
‫כיח‪ ,‬בסימן מיו ענף ב׳‪ ,‬ובסימן קיצ‪.‬‬ ‫דף‬
‫ביט‪ ,‬בסימן קיא ענף ב׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫מגילו!‬
‫דף ג׳‪ ,‬בסימן י״ד ענף א׳‪.‬‬
‫דף ה׳ בדין‪ ,‬בסי ‪ p‬ביח‪.‬‬
‫דף ו׳ בתוס׳‪ ,‬בסימן ל״א‪.‬‬
‫דף ז׳‪ ,‬בסימן י״ד ענף א׳‪.‬‬
‫דף ט׳‪ ,‬בסימן ליב ענף ד׳ ובענף ו׳‪.‬‬
‫דף ייד‪ ,‬בסימן ייד ענף א׳‪.‬‬
‫דף י״ח‪ ,‬בסימן ליב ענף א׳‪.‬‬
‫דף כ״א ו ב ד ^ בסימן קיב‪.‬‬
‫דף ב״ג ובתוס׳ ובדא״ש סימן ד‪,‬׳ ובדין‪ ,‬בסימן‬
‫כ״ג‪ ,‬ובסימן ב״ח‪ ,‬ובסימן קיא ענף א׳‪.‬‬
‫נ״א ענף א׳ וענף ב׳‪.‬‬
‫דף ב״ז ובדי״ף וברא״ש‪ ,‬בסימן נ׳ ובסימן נ״א‬
‫ענף ג׳ וענף ד׳‪.‬‬
‫דף כיח ובר״ן‪ ,‬בסימן מיד‪.,‬‬
‫דף ביה בתוס׳‪ ,‬בסימן ק״פ‪.‬‬
‫דף ביט ברש״י ובסוף המסב׳‪ ,‬בסימן קיא ענף ב׳‪.‬‬
‫מוקד קטן‬
‫ב׳ תוד״ד‪ ,‬חיי^ בסימן קס״ב‪.‬‬ ‫דף‬
‫ח׳ ובתוס׳ ובגליון‪ ,‬בסימן קפ״ט‪.‬‬ ‫דף‬
‫י״ג בתוס׳‪ ,‬בסימן קס״ג‪.‬‬ ‫דף‬
‫ייד ובדש״י ובתוס׳‪ ,‬בסימן קסיג‪.‬‬ ‫דף‬
‫טיו‪ ,‬בסימן ק״פ‪.‬‬ ‫דף‬
‫י״ז תוד״ד‪ ,‬ותנא‪ ,‬בסימן קס״ב‬ ‫דף‬
‫י״ח ובתוס׳‪ ,‬בסימן קס״ג‪.‬‬ ‫דף‬
‫ביה ברא״ש‪ ,‬בסימן קס״ד‪.‬‬ ‫דף‬
‫חגיגה‬
‫דף ג׳‪ ,‬בסימן ל״ב ענף ג׳‪.‬‬
‫יפמוה‬
‫י״ד‪ ,‬בסימן ט״ו ענף א׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫ב״א‪ ,‬בסימן ט״ו ענף ג׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫מ״ו ובדיטב״א‪ ,‬בסימן קביו ענף ר‪.‬‬ ‫דף‬
‫פ״א ודף פ״ב‪ ,‬בסימן י״ה ענף א׳ וענף ב׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫קיג ברשב״א‪ ,‬בסימן קביו ענף ד׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫קב״א‪ ,‬בסימן קב״א‪.‬‬ ‫דף‬
‫קב״ב בדש״י ותוס׳ ודשביא‪ ,‬בסימן קפיו‪.‬‬ ‫דף‬
‫כוגוכווג‬
‫ב׳‪ ,‬בסימן קב״ז‪.‬‬ ‫דף‬
‫ן׳‪ ,‬בסימן קנ״ה‪.‬‬ ‫דף‬
‫י״ז‪ ,‬בסימן ל״ט ובסימן מ'‪,‬‬ ‫דף‬
‫ב״ג ודף ביד‪ ,‬בסימן י״ח ענף ב׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫ל״ט בתו״י‪ ,‬בסימן קנ״ח‪.‬‬ ‫דף‬
‫מיז‪ ,‬בסימן ניב ענף ג׳‪ ,‬ובסימן קמ״ח‪.‬‬ ‫דף‬
‫מיה‪ ,‬בסימן קניה‪.‬‬ ‫דף‬
‫ע״ב‪ ,‬בסימן מיג‪.‬‬ ‫דף‬
‫פיה‪ ,‬בסימן ניב‬ ‫דף‬
‫ק״ז בתוס׳‪ ,‬בסימן קצ״א‪.‬‬ ‫דף‬
‫תלה‬ ‫מראה מקומות מש״ם ופוסתים‬

‫נ״ט‪ ,‬בסימן קל״ד‪.‬‬ ‫דף‬ ‫ל‪ /‬בסימן ל״ד״ ובסימן קג״ח‪.‬‬ ‫דף‬
‫ס״ג בתוס‪ /‬בסימן ט״ז ענף ג׳‪.‬‬ ‫דף‬ ‫ל״א‪ ,‬ודף ל״ג בסימן א׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫ע״ג ברש״י‪ ,‬בסימן ע״ד‪.‬‬ ‫דף‬ ‫ל״ד בתוס׳ ובד״ן׳ בסימן א׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫ע״ד‪ ,‬בסימן כ״׳ג‪.‬‬ ‫דף‬ ‫מ׳ ברש״י‪ ,‬בסימן כ׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫ע״ז ובתום‪ /‬בסימן ו‪/‬‬ ‫דף‬ ‫נ״ב ובתוס‪ /‬בסימן ל״ם ובסימן מ״א‪.‬‬ ‫דף‬
‫פ״ח בתום׳‪ ,‬בסימן י״ד ענף ג‪/‬‬ ‫דף‬ ‫ג״ז ברש״י״ בסימן י״ז ענף ב׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫פ״ט‪ ,‬בסימן י׳׳ד ענף ג‪ /‬ובסימן ט״ו‪.‬‬ ‫דף‬ ‫ע‪ /‬בסימן כ״ו״ ובסימן קל״ז‪.‬‬ ‫דף‬
‫קי״ג‪ ,‬בסימן ד׳‪.‬‬ ‫דף‬ ‫ע׳׳א‪ ,‬בסימןל״ב ענף ו׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫פ״א׳ בסימן כ״ו‪.‬‬ ‫דף‬
‫מפות‬
‫דף ג׳ בריטב״א‪ ,‬בסימן קכ״ב ענף ו‪/‬‬ ‫בפא‬
‫דף י״א‪ ,‬בסימן נ״א ענף א‪/‬‬ ‫ג״א‪ ,‬בסימן י״ט‪.‬‬ ‫דף‬
‫דף י׳׳ג‪ ,‬בסימן קס״ב‪.‬‬ ‫ג״ו ובתוס׳׳ בסימן ד‪.‬‬ ‫דף‬
‫דף י״ח ובתום‪ /‬בסימן י״ד ע״ב‪ ,‬ובסימן ט״ז‬ ‫ס״ט ודף ע‪ /‬בסימן קמ״ו‪.‬‬ ‫דף‬
‫ענף א׳‪.‬‬ ‫ע״א׳ בסימן קכ״ו ענף ג׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫ע״ב בתוס‪ /‬בסימן י״ז ענף ב׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫שפועות‬ ‫ל״ג‪.‬‬ ‫בסימן‬ ‫דף ע״ט‪,‬‬
‫דף ט‪ /‬בסימן קע״ה‪.‬‬ ‫ק״אענףב׳‪.‬‬ ‫בסימן‬ ‫דף פ״ב׳‬
‫דף י״ב בתום‪ /‬בסימן י״ח ענף א׳‪.‬‬ ‫פ״ח בשט״מ״ בסימן ג״ב ענף ד׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫דף כ״ב בתוס‪ /‬בסימן ט׳׳ז ענף א׳‪.‬‬ ‫צ׳ ברש״י‪ ,‬בסימן ג׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫דף כ׳׳ד‪ ,‬בסימן קכ״ו ענף ג׳‪.‬‬ ‫ק״י‪ ,‬בסימן ל״ב ענף ה׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫מרדכי סוף הל׳ נדה‪ ,‬בסימן קכ״ו ענף ו‪/‬‬ ‫ל״ה ברש״י‪ ,‬בסימן קכ״ב ענף ג׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫דף כ״ו בתוד״ה גמר ודף כ׳׳ט‪ ,‬בסימן ל״ב ענף‬ ‫בבא מציעא‬
‫ד׳ וענף ה‪/‬‬ ‫דף ו׳ בתוס‪ /‬בסימן קע״ח ענף א׳‪.‬‬
‫דף ל״ה ובתום׳ ודף ל״ז ודף ל״ח ודף מ״א‪,‬‬ ‫דף כ״א כ״ב‪ ,‬בסימן קפ״ד‪.‬‬
‫בסימן ל׳׳ב ענף ה׳ וענף ו׳‪.‬‬ ‫ד‪.‬‬ ‫בסימן‬ ‫דף כ״ט‪,‬‬
‫דף ל״ג‪ ,‬בסימן כ׳‪.‬‬
‫עדיות‬ ‫דף נ״ט‪ ,‬בסימן ט״ו ענף א׳‪.‬‬
‫פ״א מ׳׳ג‪ ,‬בסימן קל״ז‪.‬‬ ‫ט״וענףב׳‪.‬‬ ‫בסימן‬ ‫דף ס״א‪,‬‬
‫פ״ג מ״ה ובראב״ה בסימן קע׳׳ז‪.‬‬ ‫דף ע‪ /‬בסימן קל״ה‬
‫פ״ז מ״ב בראב״ד‪ ,‬בסימן ע״ה‪.‬‬ ‫דף פ״ה ברש״י‪ ,‬בסימן כ׳‪.‬‬
‫ראב״ד סוף עדיות‪ ,‬בסימן ע״ה‪.‬‬ ‫דף קט״ו ובתוד״ה שנאמד‪ ,‬סימן ט״ז ענף א׳‬
‫וענף ב׳‪.‬‬
‫עפודה זרח‬ ‫בפא בתרא‬
‫דף ד׳ בתוד״ה כיון‪ ,‬בסימן ל״א‪.‬‬ ‫י״ג בתוס׳‪ ,‬בסימן קט״ז ענף ב׳‪,‬‬ ‫דף‬
‫דף י״ב‪ ,‬בסימן מ״א‪.‬‬ ‫ט״ו‪ ,‬בסימן ק״ב‪.‬‬ ‫דף‬
‫דף י״ג ובתום׳ ובחידושי אנשי שם‪ ,‬בסימן קצ״א‪.‬‬ ‫נ״ז ברשב״ב בסימן מ׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫דף כ׳‪ ,‬בסימן כ״ו‪ ,‬ובסימן מ‪/‬‬ ‫ס״ו ברדס׳‪ ,‬סימן י״ח ענף ג׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫דף ל״ז ובפי׳ הר״ח‪ ,‬בסימן כ״ו‪.‬‬ ‫פ׳׳א וברשי׳ים‪ ,‬בסימן ג׳ ענף ב׳‪ ,‬ובסימן י״ט‪.‬‬ ‫דף‬
‫דף ל״ט בר״ן‪ ,‬בסימן קמ״ז ענף ז׳‪.‬‬ ‫ק׳ ברשב״ם ובתום‪ /‬בסימן ל״ט‪.‬‬ ‫דף‬
‫דף מ״ד וברש״י ובריטבי״א‪ ,‬בסימן מ״ח‪.‬‬ ‫קכ״א ברשב״ם ובב״י‪ ,‬בסימן קנ׳׳ז‪.‬‬ ‫דף‬
‫דף מ״ו‪ ,‬בסימן פ״ח‪.‬‬ ‫קנ״ו ובתום׳‪ ,‬בסימן ק״ה‪.‬‬ ‫דף‬
‫דף מ״ז וברש״י וברא׳׳ש‪ ,‬בסימן מ״ז‪ ,‬ובסימן‬ ‫קס״ד במהרש״ל‪ ,‬בסימן ל״ב ענף ד׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫מ״ח‪ ,‬ובסימן מ״ט‪.‬‬ ‫קס״ח‪ ,‬בסימן כ״ו‪.‬‬ ‫דף‬
‫דף מ״ט וברש״י ובתום‪ /‬בסימן קמ״ז ענף ב׳‬ ‫פגהדרין‬
‫וענף ד‪/‬‬ ‫כ׳ בתום‪ /‬בסימן ל״ט‪.‬‬ ‫דף‬
‫דף נ׳ בתום׳‪ ,‬בסימן מ״ז‪.‬‬ ‫כ״א‪ ,‬בסימן נ״ב ענף ב׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫דף נ״א ובתום׳‪ ,‬בסימן י״ז ענף ב׳‪.‬‬ ‫כ״ר ברש״י‪ ,‬בסימן צ״ה‪.‬‬ ‫דף‬
‫דף ס״ו‪ ,‬בסימן י״ר ענף ב׳‪ ,‬ובסימן ט״ז ענף א‪/‬‬ ‫כ״ט‪ ,‬בסימן צ״ט‪.‬‬ ‫דף‬
‫דף ע״א תוד״ה פרשדני וד״ה ר׳ אשי‪ ,‬בסימן קמ״ו‪.‬‬ ‫ל״ה ובתום‪ /‬בסימן קכ״ו ענף ז׳‪ ,‬ובסימן ק״^‬ ‫דף‬
‫אפות‬ ‫ל״ב ברש״י‪ ,‬ודף ל״ו בתוס׳ ובנ״י‪ ,‬בסימן ק״ט‪.‬‬ ‫דף‬
‫פ״ה מי״א ובפי׳ רבנו יונה‪ ,‬בסימן נ״ד‪.‬‬ ‫מ״ב‪ ,‬בסימן קמ״ג‪ ,‬ובסימן קמ״ד‪.‬‬ ‫דף‬
 ‫מראה מסומות מש״ם ופוםרוים‬
‫צ״ט בתוס׳‪ ,‬בסימן ע״ה‪.‬‬ ‫דף‬
‫ק״ב ברש״י ובתום׳‪ ,‬בסימן י״ד ענף ב׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫קי״ב רבתרם‪ /‬בסימן ע״ה‪.‬‬ ‫דף‬
‫קי״ד‪ ,‬בסימן י״ד ענף ב‪ /‬ובסימן ט״ז ענף א׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫קט״ז ברש״י‪ ,‬בסימן קמ״ז ענף ג׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫ק״ב‪ ,‬בסימן ע״ה‪.‬‬ ‫דף‬
‫קמ״א‪ ,‬בסימן ה‪ /‬ובסימן ב״א ענף א׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫בכורות‬
‫דף ז׳ בסימן ס״ג‪ ,‬ובתוד״ה דג ובהרא״ש‪ ,‬בסימן‬
‫קמ״ז ענף א׳‪.‬‬
‫דף י״ד ברש״י׳ בסימן י״ז ענף א׳‪.‬‬
‫דף ב״ב ובמהרי״ט אלגזי‪ ,‬בסימן ע״ה‪.‬‬
‫ו׳‪.‬‬ ‫קמ״זענף‬ ‫דף כ״ד‪ ,‬בסימן‬
‫דף ל״ד בתוד״ה ומי‪ ,‬בסימן ט״ז ענף א׳‪.‬‬
‫דף ל״ו‪ ,‬בסימן י״ז ענף ב׳‪.‬‬
‫דף ל״ז‪ ,‬ודף ל״ח ובתוד״ה וםימנך‪ ,‬בסימן ח׳‪.‬‬
‫דף מ״ד‪ ,‬בסימן י״! ענף א׳‪.‬‬
‫דף נ״ו‪ ,‬בסימן י״ט‪.‬‬
‫ה׳‪.‬‬ ‫קל״טענף‬ ‫בסימן‬
‫ערכיו‬
‫י׳‪ ,‬בסימן ט׳׳ו ענף ב׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫י״א‪ ,‬בסימן קס״ו‪.‬‬ ‫דף‬
‫ט״ו‪ ,‬בסימן כ״ג‪.‬‬ ‫דף‬
‫ט״ז‪ ,‬בסימן ב׳‪,‬‬ ‫דף‬
‫ב״ג ובתום׳‪ ,‬בסימן נ׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫תמורה‬
‫דף מ׳‪ ,‬בסימן ב׳‪ ,‬וברש״י ד״ה ה״ג׳ ובתוד״ה‬
‫דף ד‪ ,‬בסימן ט״ז ענף א׳‪.‬‬
‫דף י״ב‪ ,‬בסימן י״ח ענף ג׳‪.‬‬
‫דף ט״ז‪ ,‬בסימן י״ה ובמהרש״א בסימן ט״ו ענף א׳‪.‬‬
‫דף כ״ב ברש״י ובדף כ״ד ברש״י ד״ה יוצא‪,‬‬
‫בסימן נ״א ענף ב׳‪,‬‬
‫דף ב״ח ובתוד״ה אין‪ ,‬בסימן ט״ז ענף א׳ וענף ב׳‪.‬‬
‫דף ל׳ בתוד״ה אבל‪ ,‬ודף ל״א ותוד״ה שינקה‪,‬‬
‫בסימן קמ״ז ענף א׳ וענף ג‪/‬‬
‫כריתות‬
‫דף ד׳ ודף ה׳‪ ,‬בסימן י״ד ענף ב׳‪ ,‬ובסימן ט״ז‬
‫ענף ב׳‪.‬‬
‫מעילה‬
‫דף ג׳ ברש״י‪ ,‬בסימן נ״א ענף ב׳‪.‬‬
‫דף י״ז‪ ,‬בסימן ט״ז ענף א׳‪ ,‬ובסימן ע״ה‪.‬‬
‫תוה' חדשים פ״ד מ״ה בהימן ט״ז ענף א'‪.‬‬
‫תמיד‬
‫דף כ״ר‪ ,‬ובפי' הרא״ש‪ ,‬בהימן ל״ח‪.‬‬
‫דף כ״ז בפי׳ הראב״ד‪ ,‬בהימן ל׳־ט‪.‬‬
‫דף כ״ח‪ ,‬בהי ‪ p‬ל״ט‪.‬‬
‫תלו‬
‫הוריות‬
‫דף י‪ /‬בסימן כ׳‪.‬‬
‫זגחים‬
‫דף ז׳‪ ,‬בסימן קע״ה‪.‬‬
‫דף י״ד‪■ ,‬בסימן ט״ז ענף א׳‪.‬‬
‫דף י״ב‪ ,‬בסימן קנ״ה‪.‬‬
‫דף י״ח וברש״י ד״ה פרט ובגליון חש״ס‪ ,‬בסימן‬
‫ג׳ ענף ב׳ וענף ג׳‪.‬‬
‫דף כ״ב רברש״י רבשט״מ‪ ,‬בסימן קע״ח ענף ה׳‪.‬‬
‫דף ל״ג בתום׳‪ ,‬בסימן ל״ט‪.‬‬
‫דף מ״ח‪ ,‬בסימן ט״ז ענף ד׳‪.‬‬
‫דף ס״ט‪ ,‬בסימן י״ז ענף ב׳‪.‬‬
‫דף ע״א בתום׳׳ בסימן ב״א ענף ב׳‪.‬‬
‫דף ע״ח‪ ,‬בסימן ט״ז ענף א׳‪.‬‬
‫דף פ״ב ברש״י‪ ,‬בסימן ק״ב‪.‬‬
‫דף ק‪ /‬בסימן קי״ט׳ וברש״י ד״ה דלמא בסימן‬
‫ק״ם‪.‬‬
‫דף ק״ז‪ ,‬בסימן י״ז ענף ב׳‪.‬‬
‫דף ק״ט בתום׳‪ ,‬בסימן ע״א׳ ובסימן ע״זז‪ .‬דף נ ‪,r‬‬
‫מנחות‬
‫דף ט׳ בתום‪ /‬בסימן ק׳״ב‪.‬‬
‫דף ל׳ בתום׳‪ ,‬בסימן ב״ב ענף א‪ /‬ובסימן ק״ב‪.‬‬
‫דף ל״א‪ ,‬בסימן י״ח ענף ב׳‪.‬‬
‫דף ל״ב‪ ,‬ודף ל״ג בתוד״ה הא‪ ,‬בסימן ל״ח‪.‬‬
‫דף ל״ד‪ ,‬בסימן י״ד ענף ג׳‪.‬‬
‫דף ל״ו‪ ,‬בסימן י׳‪.‬‬
‫דף ל״ט בסימן י״ד ענף ד׳‪.‬‬
‫משום בסימן ג׳ ענף ב׳‪.‬‬
‫דף מ״ב‪ ,‬בסימן כ׳‪.‬‬
‫דף מ״ג וברש״י‪ ,‬בסימן ג׳ ענף א׳‪.‬‬
‫דף ב״ד‪ ,‬בסימן ע״א‪,‬‬
‫דף ס״ט בתוד״ה דבלע‪ ,‬בסימן קמ״ז ענף א׳‪.‬‬
‫דף פ״ב ברש״י‪ ,‬בסימן ט״ז ענף ד׳‪.‬‬
‫דף פ״ו ברש״י‪ ,‬בסימן ל״ט‪.‬‬
‫דף צ״ט‪ ,‬בסימן קפ״ט‪.‬‬
‫דף ק״ט‪ ,‬בסימן ל״ג‪,‬‬
‫חולין‬
‫דף ה׳ ברש״י‪ ,‬בסימן ל״ג‪.‬‬
‫דף י״ח‪ ,‬בסימן קב״ח‪.‬‬
‫דף כ״ט ובתום׳‪ ,‬ודף ל׳‪ ,‬בסימן י״ז ענף א׳‬
‫וענף ב׳‪.‬‬
‫דף מ׳ וברש״י‪ ,‬בסימן י״ז ענף ב׳ ובסימן מ״ז‪.‬‬
‫דף מ׳׳ד בתוד״ה ור״י‪ ,‬בסימן ט״ו‪.‬‬
‫דף מ״ו וברא״ש‪ ,‬בסימן ח׳‪.‬‬
‫דף ע״א‪ ,‬בסימן קמ״ז ענף ה׳‪.‬‬
‫דף צ״ג‪ ,‬בסימן ט‪/‬‬
‫דף צ״ה ברא״ש‪ ,‬סימן כ׳ במעיו״ט אות ע׳‪.‬‬
‫תלז‬ ‫מראה מרןומות מש״ם ופוםרוים‬
‫תוספתא‬
‫שבת פי״ז ה״ט‪ ,‬בפימן קכ׳׳ד ענף ר‪.‬‬
‫ביצה פ״ג ה״ט‪ ,‬ובמנחת בכורים בפימן קכ״ב‬
‫ענף ו׳‪.‬‬
‫ע׳׳ז פ׳׳ז ה״ב‪ ,‬בפימן מ״ז‪.‬‬
‫ספרי‬
‫פ׳ ראה פימן ק״א ובהגהות הגר״א‪ ,‬בפימן קמ״ז‬
‫ענף ז׳‪.‬‬
‫מעיו׳׳ט הלבות מקואות פימז ב׳׳ח‪ ,‬בפימז נ״ד‪.‬‬
‫מדרש רכה‬
‫איכה‪ ,‬בפימן מ״א‪.‬‬
‫‪ -‬יפוה״ת‬ ‫רמב״ם‬
‫ה״א וה׳׳ד ובכ״מ‪ ,‬בפימן ט״ו ענף א׳‪ ,‬ובפימן‬
‫ט׳׳ז ענף ד‪,‬׳‪.‬‬
‫פי״א מ׳׳ז‪ ,‬בפימו קמ״ז ענף א׳‪ ,‬ובמ״א‪ ,‬בפימן‬
‫דעות‬
‫פ״א ה׳׳ד‪ ,‬ופ״ב ה׳׳ג ובלח״מ‪ ,‬בפימן נ׳׳ד‪.‬‬
‫תלמוד תורה‬
‫פ״ג ה״ה‪ ,‬בפימן כ׳‪.‬‬
‫עכורה זרה‬
‫פ״ג ה״ט בראב״ד‪ ,‬בסימן ט״ז ענף ה׳‪.‬‬
‫פ״ו ה״י בראב״ד‪ ,‬בסימן ל״ט‪.‬‬
‫פ״ז הי״ד‪ ,‬בסימן קמ״ז ענף ד׳‪.‬‬
‫פ״ח ה״ד‪ ,‬בסימן מ״ח‪.‬‬
‫תשובה‬
‫פ״ב הי״ד‪ ,‬בסימן קע״ה‪.‬‬
‫פ״י ה״ה‪ ,‬בסימן כ׳‪.‬‬
‫לרא״ש בדברי חמודות אות ג׳‪ ,‬בפימן ג׳ ענף ג׳‪.‬‬
‫קריאת שמע‬
‫פ״א הי״ג בכ״מ‪ ,‬בסימן ב״ה‪.‬‬
‫תפלה‬
‫פ״ד הי״ג בהגמיי׳‪ ,‬בסימן כ״ז‪.‬‬
‫פ״ח ה״ד‪ ,‬בסימן כ״ח‪ ,‬ובסימן ל׳‪.‬‬
‫פ״ח ה״א‪ ,‬בסימן ל״א‪.‬‬
‫פ״ט ה״ב‪ ,‬בסימן ב״ה‪.‬‬
‫פי״א הי״ז‪ ,‬בסימן נ״א ענף ד׳‪.‬‬
‫פי״ב ה״ב‪ ,‬בסימן ק״א ענף א׳‪.‬‬
‫פי״ג ה״ה‪ ,‬בסימן ק״א ענף ב׳‪.‬‬
‫פי״ד ה״י‪ ,‬בסימן ל״ב ענף ו׳‪.‬‬
‫פט״ו ה״ג בלח״מ‪ ,‬בסימן ל״ג‪.‬‬
‫תפילין‬
‫הי״ט‪ ,‬בפימן ל״ב ענף ו׳‪.‬‬ ‫פ״א‬
‫ה״ב‪ ,‬בסימן י״ד ענף ג׳‪.‬‬ ‫פ״ג‬
‫ה״י‪ ,‬בסימן י״ג‪.‬‬ ‫פ״ד‬
‫הי״א בכ׳׳ט‪ ,‬בסימן י׳‪.‬‬ ‫פ׳׳ד‬
‫ספר תורה‬
‫פ״ז ה״א‪ ,‬בפימן נ״ב ענף ג׳‪.‬‬
‫ציצית‬
‫פ״א הי״ח בכ״מ‪ ,‬בפימן מ״ט‪.‬‬
‫פ״ג ה״ד בכ״מ‪ ,‬בסימן ב׳‪.‬‬
‫מדות‬
‫פ״ב מ״ג בפי׳ הר׳ שמעיה והרע״ב והרא״ש ופ״ב‬
‫מ״ה‪ ,‬בסימו ל״ט‪.‬‬
‫נדה‬
‫דף ח׳‪ ,‬בפימן קכ״ז‪.‬‬
‫דף כ״א ברש״י‪ ,‬בפימן כ״ז‪.‬‬
‫דף ם״ו‪ ,‬בפימז כ״ו‪.‬‬
‫דף פ״ז בתום׳‪ ,‬בפימן קכ׳׳ו ענף ה׳‪.‬‬
‫כלים‬
‫פ״א מ״ח‪ ,‬בפימז ל׳׳ט‪.‬‬
‫פי׳׳ח מ׳׳ח‪ ,‬בסימז י״ד ענף ג׳‪.‬‬
‫פב׳׳ג מ׳׳ה וברע״ב ותפא״י‪ ,‬בפימן קע׳׳ז‪.‬‬
‫אהלות‬
‫קע״ח ענף ו׳‪.‬‬
‫פ׳׳י מ׳׳ב ומ׳׳ג‪ ,‬בפיסז קע״ח ענף ו׳‪.‬‬
‫טהרות‬
‫פ׳׳ח מ״ו‪ ,‬בפימן קמ״ז ענף א׳‪.‬‬
‫מכשירין‬
‫פ״ו מ״ה‪,‬בסימן ע״ה‪.‬‬
‫מקואות‬
‫פ׳׳ב מ׳׳י ובמשנ״א‪ ,‬בפימן קע״ח ענף ה׳‪.‬‬
‫הלכות ציצית להרי"‪«1‬‬
‫בנ״י‪ ,‬בפימן ג׳ ענף א׳‪ ,‬ובהדא״ש‪ ,‬בענף ב׳‪.‬‬
‫הלכות תפילין להרא״ש‬
‫פימן ו׳ ובמעיו׳׳ט‪ ,‬בפימז י׳׳ג‪.‬‬
‫מרדכי‬
‫סימן תתקנ׳׳ז‪ ,‬בפימן נ׳׳ב ענף א׳‪.‬‬
‫ירושלמי‬
‫ברכות‪ ,‬בפימן ב״ד‪.‬‬ ‫ריש‬
‫תרומות‪ ,‬בפימן קצ׳׳א‪.‬‬ ‫פוף‬
‫מפפחים ה׳׳ב‪ ,‬בפימן ל׳׳ב ענף ג׳‪.‬‬ ‫פ״ב‬
‫משבת‪ ,‬בפימן קכ׳׳ב ענף ט׳‪.‬‬ ‫פ״ז‬
‫מיומא ה׳׳ג‪ ,‬בפימן ט׳‪.‬‬ ‫פ״ג‬
‫מיומא ה׳׳א ובשירי קרבן‪ ,‬בפימן ל״ח‪.‬‬ ‫פ״ז‬
‫ה״ט מתענית‪ ,‬בפימן קל׳׳ז‪.‬‬ ‫פ׳׳ג‬
‫מפומה ה״ח בפ״מ‪ ,‬בפימן קע׳׳ח ענף ה׳‪..,‬‬ ‫פ״ב‬
‫מפוכהה׳׳ב‪ ,‬בפימן ל״ט‪.‬‬ ‫פ״ה‬
‫דמגילה ר‪,‬׳׳ה‪ ,‬בפימן י״ד ענף א׳‪.‬‬ ‫פ״א‬
‫דמגילה ה״ג‪ ,‬בפימן מ״ה‪.‬‬ ‫פ״ג‬
‫דמגילה ה׳׳ז‪ ,‬ובשירי קרבן‪ ,‬בפימן קצ״ב‪.‬‬ ‫פ״ג‬
‫דמגילה ה״ה‪ ,‬בפימן ל״ח‪.‬‬ ‫פ״ד‬
‫דפוטה ה״ו‪ ,‬בפימן ל׳׳ח‪.‬‬ ‫פ״ז‬
‫דנזיר ה״ד‪ ,‬בפימן קפ״ב‪.‬‬ ‫פ׳׳ו‬
‫דע׳׳ז ה׳׳ו‪ ,‬בפימן מ׳׳ח‪.‬‬ ‫פ״ג‬
 ‫‪ a‬ראה ‪ m ap a‬מש״ם ופוסלןים‬ ‫תלח‬

‫קדוש החדש‬ ‫ג׳‬ ‫חושב‪ ,‬בסימז‬ ‫פ״ג ה״ו בשעה״מ ובמעשה‬

‫פ״ב ה״ח‪ ,‬בסימן קמ״ב‪.‬‬ ‫ענף א׳‪.‬‬
‫פ״ג ה״ז בהגמי״י אוח ז‪ /‬בסימן ג׳ ענף ב׳‪.‬‬
‫תעניות‬
‫פ״א ה״א ובמ״מ‪ ,‬בסימן קס״ט והי״ב ובהגמי״י‬ ‫גרכות‬
‫אות ט׳ בסימן קע״ה׳ פ״ה הי״ה בסימן קס״וי‬ ‫הי״ב‪ ,‬בסימן נ״ה‪.‬‬ ‫פ״ב‬
‫ה״ג‪ ,‬בסימן ק׳ ענף א׳‪.‬‬ ‫פ״ד‬
‫מגילה‬
‫ה״ח‪ ,‬בסימן נ״ז ענף ב׳‪.‬‬ ‫פ״ח‬
‫פ״א ה״ג‪ ,‬בסימן ק״צ‪.‬‬
‫הי״ז‪ ,‬בסימן קט״ג‪.‬‬ ‫פ״י‬
‫אישות‬
‫פ״י ה״א במ״מ‪ ,‬בסימן קנ״ה‪.‬‬
‫מילה‬
‫ענף ה׳‪.‬‬ ‫פ״ב ה״ח ובראב״ד ובכ״מ‪ ,‬סימן קכ״ו‬
‫גירושין‬
‫פ״ג ה״ד ובכ״מ‪ ,‬בסימן י״ט‪.‬‬ ‫שבת‬
‫פ״ב הי״א‪ ,‬בסימן קל״ב‪.‬‬
‫סוטה‬ ‫פ״ב הי״ד‪ ,‬בסימן קכ״ו ענף ה׳‪.‬‬
‫פ״ג ה״ז ובכ״מ וה״ח‪ ,‬בסימן ל״ב ענף א׳ וענף ו׳‪.‬‬ ‫פ״ג ה״ו‪ ,‬רבמ״מ ה״ד‪ ,‬בסימן צ״ג‪.‬‬
‫איסורי כיאה‬ ‫פ״ד ה״ה‪ ,‬בסימן צ״ה‪.‬‬
‫פ״ה ה״ד בכ״מ‪ ,‬בסימן צ״ז‪.‬‬
‫ה״ו ובכ״מ‪ ,‬בסימן קכ״ו ענף ז׳‪.‬‬ ‫פי״ג‬
‫פ״ח ה״ב וה״ה‪ ,‬בסימן קס״ב‪.‬‬
‫ה״ב‪ ,‬בסימן כ״ו; ובסימן מ׳‪.‬‬ ‫פכ״א‬
‫פ״ט הי״א במ״מ; בסימן קל״ג‪.‬‬
‫ה״ג‪ ,‬בסימן כ״ו‪.‬‬ ‫פכ״א‬
‫הכ״א‪ ,‬בסימן מ׳‪.‬‬ ‫פכ״א‬ ‫פ״י ה״ח‪ ,‬בסימן קכ״ב ענף ג׳‪ ,‬והי״ב במ״מ‪,‬‬
‫הי״ג ובמ״מ‪ ,‬בענף ה׳‪ ,‬ה״ח והט״ז‪ ,‬בענף ב׳‪.‬‬
‫ה״ה‪ ,‬בסימן ל״ט‪.‬‬ ‫פכ״ב‬
‫פי״א ה״ז‪ ,‬בסימן קכ״ח‪.‬‬
‫מאכלות אסורות‬ ‫פי״ד ה״ו במ״מ‪ ,‬בסימן קל״ז‪ ,‬ה״ג‪ ,‬והכ״ג במ״מ‪,‬‬
‫בסימן קל״ט ענף א׳ וענף ב׳‪.‬‬
‫פ״ד ה״י‪ ,‬בסימן י״ד ענף ב׳‪.‬‬
‫פט״ז הט״ז‪ ,‬בסימן קע״ח ענף ג׳‪.‬‬
‫פ״ד הי״ט‪ ,‬בסימן קמ״ז ענף ג׳‪.‬‬
‫פ״ט הט״ו‪ ,‬בסימן קמ״ז ענף ג׳ וענף ד׳‪.‬‬ ‫פי״ז ה״י‪ ,‬בסימן קע״ט‪ ,‬ובמ״מ וכ״מ‪ ,‬בסימן‬
‫קל״ט ענף ג׳‪ ,‬הלכה ל״ה ובמ״מ וכ״מ‪ ,‬בסימן‬
‫פי״ד ה״ד‪ ,‬בסימן ע״א‪.‬‬
‫קל״ח‪.‬‬
‫שחיטה‬ ‫פי״ט ה״א‪ ,‬בסימן ק״ז‪.‬‬
‫פ״ח ה״ז‪ ,‬בסימן ח׳‪.‬‬ ‫פי״ט הכ״ג‪ ,‬בסימן‬
‫שבועות‬ ‫פב״ב ה״ב‪ ,‬בסימן קכ״ו ענף א׳‪.‬‬
‫פכ״ג ה״ח בד״גמי״י‪ ,‬בסימן קכ״ו ענף ד‪ ,‬ה״ב‬
‫פ״ב ה״ה והי״א‪ ,‬בסימן ל״ב ענף ד׳‪.‬‬ ‫בסימן קכ״ב ענף ה׳‪.‬‬
‫פ״ה ה״ז וה״ח‪ ,‬בסימן מ״ז ענף א׳‪.‬‬
‫סוף פ״ח; ובפי״א ה״ח בלח״מ‪ ,‬והי״ב והי״ד בכ״מ‪,‬‬ ‫יום טוב‬
‫פ״ד הי״ח במ״מ‪ ,‬בסימן קכ״ו ענף ז׳‪.‬‬
‫והי״ג במ״ע‪ ,‬והט״ז והי״ט‪ ,‬בסימן ל״ב ענף ה׳‪.‬‬ ‫פ״ד הכ״א‪ ,‬והכ״ב‪ ,‬בסימן קכ״ח‪.‬‬
‫בדדים‬ ‫פ״ז ה״א במ״מ; בסימן קס״ג‪.‬‬
‫פ״א הט״ז‪ ,‬בסימן ל״ב ענף ד׳‪.‬‬ ‫חמץ ומצה‬
‫פי״ב הי״ב בשעה״מ‪ ,‬בסימן נ״ב ענף ד׳‪.‬‬ ‫פ״ח ד״״א‪ ,‬בסימן קנ״ו‪ ,‬פ״ג ה״ג ובהגמי״י אוח‬
‫ב׳ ופ״ו ה״ה‪ ,‬בסימן קנ״ה‪.‬‬
‫בזירות‬
‫פ״א ה״א‪ ,‬בסימן ל״ב ענף ד׳‪.‬‬ ‫שופר‬
‫פ״א ה״ג ובלח״מ‪ ,‬בסימן קכ״ו ענף ד׳‪.‬‬
‫כלאים‬
‫פ״ה הי״ג‪ ,‬בסימן נ״ז ענף א׳‪.‬‬ ‫סוכה‬
‫פ״ה הט״ז ובמ״מ והי״ט בסימן קע״ח ענף ג‪/‬‬
‫תרומות‬ ‫ובה״ג והי״ג‪ ,‬בענף א׳ ובסימן קפ״ב‪.‬‬
‫פ״ב ה״ז‪ ,‬בסימן נ״ז ענף ב‪ /‬פ״ב הי״ד במל״מ‪,‬‬
‫ופי״א הי״ח‪ ,‬בסימן קצ״א‪.‬‬ ‫לולב‬
‫פ״ז ה״ז ובמ״מ ובכ״מ ולח״מ‪ ,‬בסימן י״ג‪ ,‬פ״ח‬
‫מעשר‬ ‫ה״ט במ״מ‪ ,‬בסימן קפ״ו‪.‬‬
‫פ״ב ה״ה‪ ,‬בסימן נ״ז ענף א׳‪.‬‬ ‫פ״ח ה״א בשעה״מ‪ ,‬בסימן קכ״ו ענף ג׳‪.‬‬
‫ככורים‬ ‫שקלים‬
‫פ״ג ה״ג בכ״מ‪ ,‬בסימן ט״ז ענף ג׳‪.‬‬ ‫פ״ג ה״ג‪ ,‬בסימן קצ״א‪.‬‬
‫תלט‬ ‫מראה מקומות מש״ם ופוסקים‬
‫פ״ו ה״י‪ ,‬בסימן י״ח ענף ג׳‪.‬‬
‫שגגות‬
‫פ״י ה״ז‪ ,‬בסימן ט״ז ענף א'‪,‬‬
‫אבות הטומאות‬
‫פ״ד הי״ג‪ ,‬בסימן ע״א‪.‬‬
‫טומאת צרעת‬
‫פי״א ה״ו‪ ,‬בסימן קפ״ט‪.‬‬
‫טומאת אופלין‬
‫פ״ד ה״ד והי״א ופט״ז ה״ד‪ ,‬בסימן ע״ה‪.‬‬
‫בלים‬
‫פ״א ה״י‪ ,‬ופכ״ב ה״א‪ ,‬בסימן קע״ז‪.‬‬
‫מקואות‬
‫פ״ז ה״ב בב״מ‪ ,‬ופ״י ה״ג בב״מ‪ ,‬בסימן י״ה ענף‬
‫ג'‪ ,‬פ״ח ה״ט וה״י‪ ,‬בסימן קע״ח ענף ה׳‪.‬‬
‫מכירה‬
‫פב״א ד‪,‬״נ‪ ,‬בסימן ‪p‬״ ‪j‬‬
‫סנהדרין‬
‫פ״א ה״ז‪ ,‬פי״א ה׳ל‪ ,‬פי״ט הב״ב בהגמי״י‪ ,‬בסימן‬
‫ק״ט‪.‬‬
‫ממרים‬
‫פ״ב ה״ט ובראב״ד ודדב״ז‪ ,‬בסימן י״ד ענף ב׳‪.‬‬
‫אבל‬
‫פי״א ה״א במל״מ‪ ,‬בסימן קס״ד‪.‬‬
‫מלביס‬
‫פ״ג ה״א‪ ,‬בסימן נ״ב ענף א'‪,‬‬
‫פי״ח ה״ג וה״ז ובמל״מ ד״ה ויש והיי‪ ,‬בסימן‬
‫ספר המצות‬
‫שורש א׳ בדמב״ן‪ ,‬בסימן ט״ו ענף ב׳‪.‬‬
‫שורש ב׳ ברמב״ן‪ ,‬בסימן ט״ו ענף א'‪,‬‬
‫שורש ט׳ ברמב״ם‪ ,‬בסימן ט״ז ענף א'‪ ,‬וברמב״ן‬
‫בענף ה׳‪.‬‬
‫מ״ע י״ה‪ ,‬בסימן נ״ב ענף ד׳‪.‬‬
‫ל״ת צ״ד‪ ,‬בסימן י״ז ענף א'‪,‬‬
‫ל״ת קל״א‪ ,‬בסימן ט״ו ענף א'‪,‬‬
‫ל״ת ק״מ‪ ,‬בסימן י״ד ענף ב׳‪ ,‬ובסימן י״ז ענף א'‪,‬‬
‫ל״ת קמ״ג‪ ,‬בסימן ט״ז ענף ג׳‪.‬‬
‫ל״ת יןמ״ד‪ ,‬קמ״ה‪ ,‬קמ״ו‪ ,‬בסימן ט״ז ענף ד׳‪.‬‬
‫ל״ת קצ״ה‪ ,‬בסימן ט״ז ענף ג'‪,‬‬
‫טור וש״ע‬
‫אודה חיים‬
‫סימן ב׳ במג״א סק״ו ובמחצד‪,‬״ש‪ ,‬בסימן א'‪,‬‬
‫סימן ה׳‪ ,‬בסימן ל״ב ענף ו׳‪.‬‬
‫סימן ח׳ בט״ז סק״ג ובהגר״א סק״ו‪ ,‬בסימן א'‪,‬‬
‫ומג״א ס״ק י״ד‪ ,‬בסימן ק׳ ענף א'‪,‬‬
‫סימן ט׳ במג״א סק״ג וסק ‪ T‬במחצה״ש ועט׳ץ‬
‫וברעק״א‪ ,‬בסימן ב׳‪.‬‬
‫סימן י׳ בט״ז סק״ה‪ ,‬בסימן ב׳‪.‬‬
‫?זמיטח‬
‫פ״ה הי״ז‪ ,‬בסימן נ״ז ענף א׳‪ ,‬פ״ד הי״ב ובכ״מ‪,‬‬
‫פ״ז ה״ב בכ״מ‪ ,‬פ״ח הי״ב‪ ,‬בסימן קפ״ו‪.‬‬
‫בית הבחירה‬
‫פ״א ה״ט‪ .‬בסימן ל״ט‪.‬‬
‫רפ״ה‪ ,‬בסימן קל״ז‪.‬‬
‫פ״ה ה״ג בב״מ וה״ט‪ ,‬בסימן ל״ט‪.‬‬
‫פ״ז הט״ז‪ ,‬והי״ז‪ ,‬בסימן ל״ט‪.‬‬
‫פ״ח ה״א‪ ,‬בסימן ל״ח‪.‬‬
‫בלי המקדש‬
‫פ״ח ה״ו במל״מ‪ .‬בסימן קכ״ו ענף ד׳‪ .‬פ״ג ה״ג‪,‬‬
‫בסימן קס״ו‪.‬‬
‫ביאת המקדש‬
‫פ״א הי״ז‪ ,‬בסימן קס״ג‪.‬‬
‫פ״ג ד‪,‬״ה‪ ,‬בסימן ל״ט‪.‬‬
‫פ״ט הי״ג‪ ,‬בסימן ל״ג‪.‬‬
‫איסורי מזבח‬
‫פ״ג ד‪,‬״א‪ ,‬בסימן ח׳‪.‬‬
‫פ״ג הי״ד‪ ,‬בסימן קמ״ז ענף ד׳‪.‬‬
‫פ״ה ה״א‪ ,‬בסימן ט״ז ענף ב׳‪.‬‬
‫מעשה הקדבנות‬
‫פי״א ה״א‪ ,‬בסימן ט״ז ענף ד׳‪.‬‬
‫פי״א ה״ד והי״א‪ ,‬בסימן ט״ז ענף ב׳‪.‬‬
‫פי״א ה״ו‪ ,‬בסימן י״ד ענף ב׳‪.‬‬
‫פסולי המוקדשין‬
‫פ״א הי״ח בסימן י״ז ענף ב׳‪.‬‬
‫פי״ח ה״ג והיה‪ ,‬בסימן י״ד ענף ב׳‪.‬‬
‫ט״■!ז ענף א׳‪.‬‬
‫עבודת יוה״ס‬
‫פ״ג בסופו‪ ,‬בסימן ל״ב ענף א׳‪.‬‬
‫מעילה‬
‫ובב״מ‪ ,‬בסימן נ״א ענף ב׳‪.‬‬ ‫פ״א ה״ו‬
‫קרבן פסח‬
‫פ״ו ה״ו ובלח״מ‪ ,‬בסימן קט״ז ענף א׳‪ ,‬ובסימן‬
‫קי״ז ענף א׳‪ ,‬פ״ד‪ ,‬ה״ב‪ ,‬פ״ו ה״ט ובלח״מ‪,‬‬
‫בסימן ק״פ‪.‬‬
‫פ״ח ה״ד‪ ,‬בסימן י״ד ענף ב'‪ ,‬ובסימן ט״ז ענף ב׳‪.‬‬
‫חגיגה‬
‫פ״ב הי״ג במל״מ‪ ,‬בסימן ט״ו ענף ד׳‪.‬‬
‫פ״ב ה״א‪ ,‬בסימן קי״ז ענף א'‪,‬‬
‫פ״ג ה״ד״ בסימן ל״ב‪.‬‬
‫בבורות‬
‫פ״א הט״ז‪ ,‬בסימן ט״ז ענף ב׳‪ ,‬ובלח״מ‪ ,‬בענף ג'‪,‬‬
‫פ״ב ה״ז‪ ,‬בסימן י״ד ענף ב׳‪.‬‬
‫פ״ב הי״ח‪ ,‬בסימן י״ז ענף ב׳‪.‬‬
‫פ״ד ה״א ובמל״מ ד״ה ודע‪ ,‬בסימן י״ד ענף ב׳‪.‬‬
‫פ״ד ה״א במל״מ ד״ה והנני חוזד‪ ,‬בסימן י״ח‬
‫ענף א׳‪.‬‬
 ‫מראה מקומות מש״ם ופום‪p‬ים‬
‫סימן קנ״ב בשע״ת סק״ה‪ ,‬בסימן נ״א ענף ד׳‪.‬‬
‫סימן קנ״ג במג״א ס״ק י״ב‪ ,‬בסימן נ׳‪.‬‬
‫סימן קנ״ג ובמג״א ס״ק כ״ג וכ״ו‪ ,‬בסימן נ״א‬
‫ענף א׳‪ ,‬וענף ג׳ וענף ד׳‪.‬‬
‫סימן קנ״ג סעיף י״ח וב׳‪ ,‬בסימן נ״ב ענף א׳‪.‬‬
‫סימן קנ״ד סעיף ו׳ ברמ״א ובמג״א ס״ק י״ד‪,‬‬
‫בסימן ל״ז‪.‬‬
‫סימן קנ״ד במ״ב סק״י‪ ,‬בסימן ל״ח‪.‬‬
‫סימן קנ״ד סעיף י״א‪ ,‬בסימן מ״ז‪.‬‬
‫סימן קנ״ד במג״א ס״ק י״ז ובדג״מ‪ ,‬בסימן ל״א‪,‬‬
‫ובמ״ב ס״ק מ״ה ובבאור הלבה‪ ,‬בסימן מ״ט‪.‬‬
‫סימן קס״ז סעיףו׳‪ ,‬בסימן כ״ב‪.‬‬
‫סימן קס״ח במג״א ס״ק י״ג‪ ,‬בסימן נ״ו‪ ,‬ובמג״א‬
‫ס״ק ט״ז ובאבן העוזר ובשע״ת סק״ט‪ ,‬בסימן‬
‫קנ״ה‪.‬‬
‫סימן קע״ח סעיף א׳‪ ,‬בסימן ק׳ ענף א׳‪.‬‬
‫סימן קע״ט סעיף ה׳‪ ,‬בסימן קכ״ה‪.‬‬
‫סימן ק״פ סעיף ג׳‪ ,‬בסימן קמ״ה‪.‬‬
‫סימן קפ״ד בבאור הלכה בסופו‪ ,‬בסימן ע״ו‪.‬‬
‫סימן קפ״ו בישועות יעקב סק״ג‪ ,‬בסימן ק״צ‪.‬‬
‫סימן קפ״ח במג״א סק״ט‪ ,‬בסימן ק׳ ענף א׳‪.‬‬
‫סימן קפ״ח סעיף ז׳ ובמג״א ס״ק י״ב‪ ,‬בסימן נ״ה‪.‬‬
‫סימן קצ״ג סעיף ב׳ ובמג״א סק״ו‪ .‬בסימן נ״ו‪.‬‬
‫סימן קצ״ג סעיף ג׳ ברמ״א ובחכמת שלמה‪,‬‬
‫בסימן נ״ו‪.‬‬
‫סימן קצ״ה סעיף א׳‪ ,‬בסימן נ״ו‪.‬‬
‫סימן קצ״ז בשע״ת סק״ח‪ ,‬בסימן ע״ו‪.‬‬
‫סימן ר״ב סעיף ח׳‪ ,‬בסימן ס״ג‪.‬‬
‫סימן ר״ב סעיף ב׳ ובהגר״א סק״ב‪ ,‬בסימן נ״ז‪.‬‬
‫סימן ר״ב בהגר״א סק״ד וס״ק י״ב‪ ,‬בסימן נ״ז‪.‬‬
‫סימן ר״ב בב״ח ובמג״א סק״ח‪ ,‬בסימן נ״ח‪.‬‬
‫סימן ר״ב סעיף ו׳ ובשעה״צ אות מ״א‪ ,‬בסימן‬
‫נ״ט‪.‬‬
‫סימן ר״ג במ״ב סק״ג‪ ,‬בסימן פ״ה‪.‬‬
‫סימן ר״ג במ״ב סק״ה‪ ,‬בסימן פ״ג‪.‬‬
‫סימן ר״ד במג״א סק״ו וסק״ז ובעט״ז סק״ג‪ ,‬ובט״ז‬
‫סק״ד ובאבן העוזר ובשעה״צ אות י״א‪ ,‬בסימן‬
‫נ״ז ענף ב׳ וענף ג׳‪.‬‬
‫סימן ר״ד במ״ב סק״נ‪ ,‬בסימן ס״ג‪.‬‬
‫סימן ר״ה סעיף א׳‪ ,‬בסימן נ״ג‪.‬‬
‫סימן ר״ה במ״ב ס״ק י״ב וי״ג ובשעה״צ סק״כ‪,‬‬
‫בסימן פ״א‪.‬‬
‫סימן ר״ה במג״א סק״ו‪ ,‬בסימן ס״ט‪.‬‬
‫סימן ר״ה בשע״ת סק״ז‪ ,‬בסימן ס״ה‪.‬‬
‫סימן ר״ה במ״ב סק״ו וסק״ז‪ ,‬בסימן ס״ד‪.‬‬
‫סימן ר״ו סעיף ב׳‪ ,‬בסימן פ״ד‪.‬‬
‫סימן ר״ו במ״ב ס״ק כ״ב‪ ,‬בסימן ס״ז‪.‬‬
‫סימן ר״ח סעיף ד׳ ובמ״ב סק״ג וסק״ד וס״ק‬
‫ט״ו‪ ,‬בסימן ס״ח‪.‬‬
‫סימן ר״ח סעיף י״א וי״ג‪ ,‬ובמג״א ס״ק כ״א‪,‬‬
‫בסימן ע״ב‪.‬‬
‫סימן ר״ח בהגר״א ס״ק ל״ד‪ ,‬בסימן ע׳‪.‬‬
‫סימן ר״ח ברעק״א‪ ,‬בסימן ס״ט‪.‬‬
‫סימן ר״ח במ״ב ס״ק מ״ח‪ ,‬בסימן ע״א‪.‬‬
‫תמ‬
‫סימן י״א סעיף ח‪ /‬בסימן מ״ז‪ ,‬ובסימן מ״ט‪.‬‬
‫סימן י״ז סעיף ג׳ ברמ״א׳ בסימן ג׳ ענף א׳‪.‬‬
‫סימן י״ח בב״י ובד״מ< בסימן ג׳ ענף ג׳‪.‬‬
‫סימן כ״ד בב״י‪ ,‬בסימן ג׳ ענף א׳‪.‬‬
‫סימן כ״ז במג״א סק״ג‪ /‬בסימן ח׳‪.‬‬
‫סימן ל׳ סעיף ג׳ ובטור‪ ,‬בסימן י׳‪.‬‬
‫סימן ל״ב בט״ז ס״ק כ״ו ובמשנה ברורה בשער‬
‫הציון‪ ,‬בסימן י״ב‪.‬‬
‫סימן ל״ב סעיף ל״ח ומג״א ס״ק נ״ב ובמ״ב‬
‫ס״ק קע״ב‪ ,‬בסימן י״ד ענף ג׳‪.‬‬
‫סימן ל״ד במג״א ס״ק ג׳ ובמחצה״ש ובפמ״ג‪,‬‬
‫בסימן י״ג‪.‬‬
‫סימן ל״ח במג״א סק״ד‪ ,‬בסימן כ״ו‪.‬‬
‫סימן מ״ו סעיף ה‪ /‬בסימן כ״א‪.‬‬
‫סימן נ״א סעיף ה‪ /‬ובהגר״א סק״ד‪ ,‬בסימן כ״ב‪.‬‬
‫סימן נ״ה סעיף ו׳ ובט״ז סק״ד‪ ,‬סימן כ״ט‪.‬‬
‫סימן ס״ב במג״א סק״א‪ ,‬בסימן ל״ב ענף ג׳‪.‬‬
‫סימן ס״ט‪ ,‬בסימן כ״ג‪.‬‬
‫סימן ס״ט ובב״י ובד״מ ובמג״א סק״ד ובב״ח‪,‬‬
‫בסימן כ״ח‪.‬‬
‫סימן ע״ד סעיף ב׳ ובט״ז סק״ב‪ ,‬בסימן א׳‪.‬‬
‫סימן ע״ה במג״א סק״ו‪ ,‬ופמ״ג במשבצות ובמ״ב‬
‫ס״יק י״ז‪ ,‬בסימן כ״ג‬
‫סימן ע״ה סעיף ד‪ /‬בסימן מ״ג‪.‬‬
‫סימן ע״ה בב״ח‪ ,‬בסימן מ‪/‬‬
‫סימן ע״ו סעיף ד׳ וה‪ /‬בסימן כ״ז‪.‬‬
‫סימן ע״ח בב״י ופמ״ג בא״א סק״א‪ ,‬בסימן ב״ז‪.‬‬
‫סימן פ״ז בט״ז‪ ,‬בסימן כ״ז‪.‬‬
‫סימן צ׳ במ״ב ס״ק כ״ח‪ ,‬בסימן כ״ח‪.‬‬
‫סימן צ׳ ב״י בסופו‪ ,‬בסימן כ״ז‪.‬‬
‫סימן צ׳ סעיף י״ח ברמ״א‪ ,‬בסימן ל״א‪.‬‬
‫סימן צ״א סעיף ד׳ ובמג״א סק״ג‪ ,‬ובאה״ט סק״ד‪,‬‬
‫בסימן א׳‪.‬‬
‫סימן ק״ו סעיף ג׳‪ ,‬בסימן ל״א‪.‬‬
‫סימן קי״ד סעיף ו׳ בבאור הלכה‪ ,‬בסימן נ״ה‪.‬‬
‫סימן קכ״ד בב״י‪ ,‬ובמג״א סק״ג‪ ,‬בסימן כ״ח‪.‬‬
‫סימן קכ״ד בשע״ת סק״ה‪ ,‬בסימן כ״ט‪.‬‬
‫סימן קכ״ו במ״ב ס״ק י״א‪ ,‬בסימן נ״ה‪.‬‬
‫סימן קב״ח במ״ב ס״ק קל״ד‪ ,‬בסימן ל״ג‪.‬‬
‫סימן קל״ה סעיף י״ד ובמ״ב ס״ק מ״ח ובבאור‬
‫הלכה‪ ,‬בסימן ל״ד‪.‬‬
‫סימן קל״ז במג״א סק״ח ובט״ז סק״ד‪ ,‬בסימן ל״ת‪.‬‬
‫סימן ק״מ פמ״ג בא״א בסופו‪.‬‬
‫סימן קמ״א בטור‪ ,‬בסימן ק״ב‪.‬‬
‫סימן קמ״ג בבאור הלכה‪ ,‬בסימן כ״ח‪.‬‬
‫סימן קמ״ג במג״א סק״ד ובהגר״א סק״ה‪ ,‬בסימן‬
‫ל״ו‪.‬‬
‫סימן קמ״ז במג״א ס״ק י״א‪ ,‬בסימן ל״ח‪.‬‬
‫סימן קנ״א במג״א סק״ב ובהגר״א סק״ה‪ ,‬ובב״י‬
‫וש״ע סעיף י״א‪ ,‬ומג״א ס״־ק י״ד ובאור הלכה‬
‫ד״ה אבל‪ ,‬בסימן מ״ה‪.‬‬
‫סימן קנ״א סעיף י״א‪ ,‬בסימן ל״ט‪.‬‬
‫סימן קנ״ב ברמ״א ובפמ״ג בא״א‪ ,‬בסימן נ״א‬
‫ענף ג‪/‬‬
‫תמא‬ ‫מראה מחומות מש״ם ופוסחים‬
‫סימן ש״ג סעיף י״ח בסימן קע״ט‪.‬‬
‫סימן ש״ו בב״י‪ ,‬בסימן קט״ז ענף א׳‪.‬‬
‫סימן ש״ו בט״ז סק״ה‪ ,‬בסימן ז׳‪.‬‬
‫סימן ש״ו סעיף ז׳ ובמג״א ס״ק ט״ו ובמ״ב ס״ק‬
‫ל״ו‪ ,‬בסימן קכ״ח‪.‬‬
‫סימן ש״ו במג״א ס״ק כ״ט‪ ,‬בסימן קט״ז ענף ב׳‪.‬‬
‫סימן שי״ד במג״א סק״א ובמחה״ש ובפרי מגדים‬
‫במשבצות סק״א‪ ,‬בסימן קכ״ב ענף א׳‪ ,‬יבהגר״א‬
‫סק״ג‪ ,‬בענף ג׳‪.‬‬
‫סימן שי״ד סעיף א׳ ובב״י ובמג״א סק״ז ופמ״ג‬
‫בא״א סק״ג והגד״א סק״ד ועה״ש סעיף ה׳‬
‫וח׳‪ ,‬בסימן קכ״ב ענף ד׳ ה׳‪.‬‬
‫סימן שי״ד סעיף ח׳ ומג״א ס״ק י״ג ובפמ״ג ועה״ש‬
‫סעיף ט״ו י״ט כ׳‪ ,‬בסימן קכ״ב ענף ט׳‪.‬‬
‫סימן שי״ז במג״א סק״י ומחה״ש ועה״ש סעיף‬
‫כ״א‪ ,‬בסימן קכ״ב ענף ו׳‪.‬‬
‫סימן שי״ח סעיף י״ד וט״ו ובמג״א ס״ק ל״ח‬
‫ובשעה״צ אות ה׳‪ ,‬בסימן צ״ג‪.‬‬
‫סימן שי״ט סעיף ד‪ /‬בסימן קכ״ד‪.‬‬
‫סימן שי״ט במ״ב ס״ק כ״ד‪ ,‬בסימן קכ״ה‪.‬‬
‫סימן שכ״א במ״ב ס״ק מ״א ובסוף הסימן ברמ״א‬
‫ובאור הלכה‪ ,‬בסימן קכ״ה‪.‬‬
‫סימן שכ״ג במג״א ס״ק י״ג‪ ,‬בסימן קכ״ז ענף ז׳‪.‬‬
‫סימן שכ״ג בישועות יעקב‪ ,‬בסימן קכ״ו ענף ז׳‪.‬‬
‫סימן שכ״ו במג״א סק״ו‪ ,‬בסימן קכ״ו ענף א׳‪.‬‬
‫סימן שכ״ו סעיף ד׳ ובמג״א סק״ה‪ ,‬בסימן קכ״ו‬
‫ענף א׳‪.‬‬
‫סימן שכ״ח סעיף ז׳‪ ,‬בסימן קכ״ט‪.‬‬
‫סימן שכ״ה סעיף י׳ ברמ״א‪ ,‬בסימן קכ״ז ענף ב׳‪.‬‬
‫סימן שכ״ה סעיף י״ן‪ ,‬בסימן קכ״ח ענף ב׳‪.‬‬
‫סימן ש״ל במג״א סק״ב‪ ,‬בסימן קל״ב‪.‬‬
‫סימן של״א בטור‪ ,‬בסימן קכ״ו ענף ה׳‪.‬‬
‫סימן של״ד במג״א ס״ק ל״ד בסימן קע״ה‪.‬‬
‫סימן ש״מ במג״א סק״ו‪ ,‬בסימן קל״ה‪.‬‬
‫סימן ש״מ סעיף י״ג בבאוד הלכה ד״ה הניר‪,‬‬
‫בסימן קכ״ב ענף ד׳ וענף ח׳‪.‬‬
‫סימן שמ״ה במג״א סק״ו‪ ,‬בסימן קל״ט ענף א׳‪.‬‬
‫סימן שמ״ה סעיף ט״ז ובהגר״א ס״ק מ״ג‪ ,‬בסימן‬
‫קל״ט ענף ד׳‪.‬‬
‫סימן שמ״ה סעיף י׳ ובטור‪ ,‬בסימן קל״ט ענף ב׳‪.‬‬
‫סימן שמ״ה סעיף ז׳ ובבאה״ט סק״ז‪ ,‬בסימן קל״ט‬
‫ענף ה׳‪.‬‬
‫סימן שמ״ו סעיף ג׳ בבאור הלכה‪ ,‬בסימן קל״ט‬
‫ענף ר‪.‬‬
‫סימן שנ״ז סוף סעיף ג׳‪ ,‬בסימן קע״ט‪.‬‬
‫סימן שס״א סעיף ב׳ ובטור וב״י ובמג״א סק״ד‬
‫בסימן קל״ח‪.‬‬
‫סימן שס״ד סעיף ב׳ ובמג״א סק״ב‪ ,‬בסימן קל״ט‬
‫ענף ג׳‪.‬‬
‫סימן שס״ג בשעה״צ אות צ״ד‪ ,‬בסימן קל״ט‬
‫ענף ר‪.‬‬
‫סימן שע״ד במג״א סק״ב ובבאוד הלכה‪ ,‬בסימן‬
‫קל״ט ענף ד׳‪.‬‬
‫סימן שצ״ד במג״א‪ .‬בסימן י״ח ענף ב׳‪.‬‬
‫סימן ר״ח במ״ב ס״ק ס״ט‪ /‬בסימן פ״ד‪.‬‬
‫סימן ד״ח סעיף י״ד וט״ו‪ ,‬בסימן פ״ד‪,‬‬
‫סימן ד״ח סעיף י״ז׳ בסימן ע״ג‪.‬‬
‫סימן ר״ח בשעה״צ אות ע‪ /‬בסימן ע״ד‪.‬‬
‫סימן ד״ט בטור‪ ,‬ובט״ז סק״ג‪ ,‬בסימן ק׳ ענף א׳‪.‬‬
‫סימן ר״י במג״א סק״א וברעק״א‪ ,‬בסימן ע״א‪,‬‬
‫ובסימן ע״ה‪.‬‬
‫סימן ר״י במג״א סק״ר ובשעה״צ אות כ״ה‪,‬‬
‫בסימן ע״ח‪.‬‬
‫סימן ר״י במ״ב ס״ק י״ד‪ ,‬בסימן פ׳‪.‬‬
‫סימן ד״י בשעה״צ אות ד‪ /‬בסימן ע״ד‪.‬‬
‫סימן די״ב בב״ח‪ ,‬ובמג״א סק״ב‪ ,‬בסימן נ״ח‪.‬‬
‫סימן דט״ז במג״א סק״ג‪ ,‬בסימן קמ״ז ענף ז‪/‬‬
‫סימן דל״ג במג״א סק״ז׳ בסימן צ״ז‪.‬‬
‫סימן רל״ו במג״א סק״א ובמ״ב סק״ז‪ ,‬בסימן כ״ב‪.‬‬
‫סימן ד״מ סעי׳ א׳‪ /‬בסימן קנ״ה‪.‬‬
‫סימן רמ״ד בט״ז סק״ו ובמג״א ס״ק י״ח‪ /‬בסימן צ׳‪.‬‬
‫סימן דמ״ה במג״א סק״ב‪ /‬בסימן צ׳‪.‬‬
‫סימן דמ״ח במג״א ס״ק י״ל‪ /‬בסימן קכ״ז‪.‬‬
‫סימן דמ״ח במג״א ס״ק ט״ו‪ ,‬בסימן צ״ב‪.‬‬
‫סימן רנ״ג בב״י ובד״מ‪ /‬בסימן צ״ג‪.‬‬
‫סימן רג״ג סעיף ב׳ ברמ״א וסעיף ד׳ ובמ״ב‬
‫ס״ק ס״\ז‪ ,‬בסימן צ״ד‪.‬‬
‫סימן רנ״ג סעיף ג׳ ובמג״א ס״ק ל״א‪ /‬בסימן‬
‫צ״ג‪.‬‬
‫סימןדנ״ז סעיף ב׳ וסעיף ה׳ ובט״ז סק״ה ומג״א‬
‫ס״ק י״ד ובמ״ב ס״ק י״ד וס״ק כ״ח‪ /‬בסימן‬
‫צ״ה‪.‬‬
‫סימן דס״א בהגד״א ס״ק י״ב‪ ,‬בסימן צ״ז‪.‬‬
‫סימן רס״ט בדרישה ופרישה‪ ,‬בסימן ק׳ ענף א׳‪.‬‬
‫סימן דע״ג בב״י‪ ,‬ובש״ע סעיף ה׳ ובמג״א ס״ק‬
‫י״א ובהגד״א ס״ק ט״ו‪ ,‬בסימן ק׳ ענף א׳‪.‬‬
‫סימן דע״ג סעיף ה׳ ברעק״א‪ ,‬בסימן ק׳ ענף ב׳‪.‬‬
‫סימן רפ״ב בטור‪ ,‬בסימן ק״א ענף א‪ /‬ובפמ״ג‬
‫בא״א ס״ק י״ז‪ ,‬בענף ג׳‪.‬‬
‫סימן דפ״ד‪ .‬בט״ז סק״ב ובמג״א סק״א‪ ,‬בסימן‬
‫נ״ב ענף ב‪/‬‬
‫סימן דפ״ח סעיף ב׳ ג׳‪ ,‬בסימן נ״ה‪ ,‬ובט״ז‬
‫סק״ג‪ ,‬בסימן קע״ה‪.‬‬
‫סימן רפ״ח במג״א סק״ז‪ ,‬בסימן ק׳ ענף ג׳‪.‬‬
‫סימן רצ״א ובמג״א סק״א ובהגד״א סק״ב‪ ,‬בסימן‬
‫ק׳ ענף א׳‪.‬‬
‫סימן רצ״ב במג״א סק״ב‪ ,‬בסימן ק״א ענף א׳‪.‬‬
‫סימן ש״א במ״ב ס״ק מ״ה ובאור הלכה‪ ,‬בסימן‬
‫קי״א‪.‬‬
‫סימן ש״א סעיף י״ג וי״ד ובמג״א סק״כ‪ ,‬בסימן‬
‫ק״ח ובסימן ק״ט‪.‬‬
‫סימן ש״א במג״א ס״ק כ״ג ובט״ז סק״י‪ ,‬בסימן‬
‫ק״ח‪.‬‬
‫סימן ש״א במג״א ס״ק נ״ד‪ ,‬בסימן ג׳‪.‬‬
‫סימן ש״א בט״ן סק״י ובמג״א סק״כ ובהגר״א‬
‫ס״ק פ״ה‪ ,‬בסימן ק״ו‪.‬‬
‫סימן ש״א סעיף ל״ו ברמ״א‪ ,‬בסימן ק״ח ובסימן‬
‫ק״ט‪.‬‬
 ‫מראה מל!ומות מש״ס ופוםלוים‬
‫בסימן קס״ו‪.‬‬
‫סימן תק״ע‪ ,‬בסימן ק׳ ענף ב׳‪.‬‬
‫סימן תקע״ג במג״א סק״א‪ ,‬בסית קס״ז‪.‬‬
‫סימן תקפ״ו במג״א סק״ד‪ ,‬בסימן קכ״ו ענף ד׳‪.‬‬
‫סימן תקפ״ת בט״ז סק״ה‪ ,‬בסימן קל״ד‪.‬‬
‫סימן תקצ״ג במג״א סק״ד‪ ,‬בסימן קע״א‪.‬‬
‫סימן תקצ״ד בטור‪ ,‬בסימן כ״ח‪.‬‬
‫סימן תרכ״ט במג״א סק״א וס״ק י״א‪ ,‬בסימן קע״ז‪.‬‬
‫סימן תר״ל בב״י וסעיף ז׳ ברמ״א‪ ,‬בסימן קע״ט‪.‬‬
‫סימן תרל״א בב״י וב״ח ופרישה‪ ,‬בסימן קע״ח‬
‫ענף ג׳‪.‬‬
‫סימן תרל״א בט״ז סק״א‪ ,‬בסימן קע״ח ענף ד׳‪,‬‬
‫וסעיף ד׳‪ ,‬בסימן קפ״ב‪.‬‬
‫סימן תרל״ב בטור וש״ע סעיף א׳‪ ,‬בסימן קע״ח‬
‫ענף ד׳‪ ,‬וט״ז סק״ג ובב״ח‪ ,‬בענף ב׳‪.‬‬
‫סימן‘ תרמ״ט סעיף ה׳ ובמג״א סק״כ והגר״א‬
‫ס״קן ב״ח וברקע״א‪ ,‬בסימן קפ״ו‪.‬‬
‫סימן תרנ״א במג״א ס״ק כ״ה‪ ,‬בסימן ק״צ‪.‬‬
‫סימן תרנ״ו במג״א סק״ז‪ ,‬בסימן קע״ב‪.‬‬
‫סימן תרנ״ח בפמ״ג בא״א סק״ח ובש״ע סעיף‬
‫ט׳ ובמ״ב ס״ק כ״ב ב״ח‪ ,‬בסימן קפ״ד‪.‬‬
‫סימן תרס״ח בחכמת שלמה‪ ,‬בסימן י״ג‪.‬‬
‫סימן תרע״א בפמ״ג במשבצות סק״א וסעיף ז׳‬
‫בבאה״ג ובשע״ת ס״ק י״א‪ ,‬בסימן ק״צ‪.‬‬
‫סימן תרע״ג באה״ם סק״א‪ ,‬בסימן קצ״א‪.‬‬
‫סימן תרע״ה במ״ב סק״ט‪ ,‬בסימן ק״צ‪.‬‬
‫סימן תרע״ו סעיף א׳ ובב״י ומג״א סק״א וסק״ב‬
‫ובפמ״ג‪.‬‬
‫סימן תרע״ז בסעיף ג׳ ורמ״א וט״ז סק״א ומג״א‬
‫סק״ט ופמ״ג‪ ,‬בסימן ק״צ‪.‬‬
‫סימן תרפ״ד במג״א סק״ד ובפמ״ג בא״א סק״ה‪,‬‬
‫בסימן ק״א ענף ג׳‪.‬‬
‫סימן תר״צ במג״א ס״ק כ״א‪ ,‬בסימן קצ״ב‪.‬‬
‫סימן תרצ״ב במ״ב סק״א ובאור הלבה‪.‬‬
‫יורה דעה‬
‫בסימן‬ ‫סימן ב׳ בש״ד ס״ק ט״זוי״ז ובפמ״ג‪,‬‬
‫י״ז ענף ב׳‪.‬‬
‫סימן תע״ו בט״ז סק״ג ובהגר״א סק״ו‪ ,‬בסימן‬
‫סימן י״ט סעיף ה׳‪ ,‬בסימן כ״ב‪ ,‬ובסימן ק׳ ענף‬
‫א׳‪.‬‬
‫סימן ס׳ סעיף א׳ ברמ״א וש״ך סק״ה ופמ״ג‬
‫סימן תצ״ג סעיף ב׳ וג׳ ובמג״א סק״ה ובהגר״א‬
‫וכו״פ והגר״א סק״א ודרכי תשובה ס״ק י״ג‪,‬‬
‫סק״ו וסק״ט ובמ״ב ס״ק י״א וס״ק ט״ו׳ בסימן‬
‫בסימן קמ״ז ענף א׳ ד׳ ר ד‪.‬‬
‫סימן ס״א סעיף ב״א‪ ,‬בסימן מ״ה‪.‬‬
‫סימן ס״ט סעיף י׳ ובנקה״ב‪ ,‬בסימן י״ח ענף א׳‪.‬‬
‫סימן ע״ט בש״ך סק״ז‪ ,‬בסימן קמ״ז ענף ו׳‪.‬‬
‫ו׳ ברמ״אובט״זס׳ק״חופמ״ג‪,‬‬ ‫סימן פ״א סעיף‬
‫בסימן קמ״ז ענף ה׳ וענף ו׳‪.‬‬
‫ס״ק י״דובש״דסק״ל‪,‬בסימן‬ ‫סימן פ״ג בט״ז‬
‫קמ״ז ענף א׳ וענף ה׳י‬
‫סימן פ״ו סעיף ז׳ ברמ״א ובפ״ת סק״ד ובגליון‬
‫מהרש״א‪ ,‬בסימן קמ״ז ענף ו׳‪.‬‬
‫סימן פ״ט בפמ״ג במשבצות סק״ג ובש״ד סק״ו‪,‬‬
‫בסימן ק״ס‪.‬‬
‫סימן צ״ת בש״ך סק״ב‪ ,‬בסימן י״ת ענף א׳‪.‬‬
‫תמב‬
‫‪ p ’o‬תי״ג‪ /‬בסימן קצ״א‪.‬‬
‫סימן תי״ז במג״א סק״א וברעק״א‪ ,‬בסימן קמ״ב‪.‬‬
‫סימן תכ״ו סעיף ב׳ ברמ״א‪ ,‬ובטור וש״ע סעי׳‬
‫ר‪ /‬בסימן קמ״ג‪.‬‬
‫סימן תל״ב במג״א סק״ג בסימן ק״צ‪.‬‬
‫סימן תל״ד סעיף ב׳ ברמ״א ובמג״א ובהגר״א‪,‬‬
‫בסימן ל״ב ענף ג׳‪.‬‬
‫סימן תל״ד במג״א סק״ה‪ ,‬בסימן קמ״ה‪.‬‬
‫סימן תל״ו במג״א ס״ק י״א‪ ,‬בסימן קמ״ו‪.‬‬
‫סימן תל״ז במג״א סק״ת ובפמ״ג‪ ,‬בסימן י״ח ענף‬
‫א׳‪.‬‬
‫סימן ת״מ בח״י סק״ה וסק״ו׳ בסימן קמ״ו‪.‬‬
‫סימן תמ״ד סעיף ז׳ ובמג״א ס״ק י״ד וברעק״א‪,‬‬
‫בסימן קמ״ה‪ ,‬ובב״י וב״ח‪ ,‬בסימן קנ״ה‪.‬‬
‫סימן תמ״ה סעיף ב‪ /‬ובפמ״ג בא״א סק״א‪ ,‬ובמקו״ח‬
‫סק״א‪ ,‬בסימן קמ״ז ענף ה׳‪.‬‬
‫סימן תמ״ז במג״א ס״ק י״ג ובח״י ס״ק י״ז‪,‬‬
‫בסימן קנ״א‪.‬‬
‫סימן תמ״ח בט״ז סק״ו׳ ובמג״א סק״ה בסימן‬
‫קמ״ת‪.‬‬
‫סימן תמ״ח בישועות יעקב סק״ט׳ בסימן קמ״ז‬
‫ענף ג׳ ובמ״ב ס״ק ל״ג׳ בענף ד‪.‬‬
‫סימן תנ״ג במ״ב סק״ג בסימן קמ״ז ענף ו׳‪.‬‬
‫סימן תנ״ג בח״י ס״ק ט״ו׳ בסימן קנ״אי‬
‫סימן תנ״ו בב״י׳ בסימן קנ״ב‪.‬‬
‫סימן ת״ס במג״א סק״ב׳ בסימן קמ״ה‪.‬‬
‫סימן תס״א בטור׳ בסימן קנ״ג‪.‬‬
‫סימן תס״ב סעיף א׳ וד׳‪ ,‬בסימן קנ״ה‪.‬‬
‫סימן תס״ו סעיף ג׳ ד׳ ובמ״ב סק״ת׳ בסימן קנ״א‪.‬‬
‫סימן תס״ז בט״ז סק״י ובח״י ס״ק ט ‪ ,r‬ובמקו״ח‬
‫סק״ה בסימן קמ״ז ענף ז׳‪.‬‬
‫סימן תס״ז סעיף י״ב ובמג״א ס״ק כ״ב ובמחה״ש‬
‫ובח״י סק״י׳ בסימן קמ״ז ענף ה׳‪.‬‬
‫סימן תס״ת במג״א סק״ט ובח״י סק״ט׳ בסימן‬
‫קנ״ח‪.‬‬
‫סימן תע״א במג״א סק״ה וסק״ו וח״י סק״ז והגר״א‬
‫סק״ט‪ ,‬בסימן קנ״ה‪.‬‬
‫קנ״ו‪.‬‬
‫סימן תצ״ב במג״א ס׳ק״ג׳ בסימן ק״ו‪.‬‬
‫קנ״ט‪.‬‬
‫סימן תצ״ד סעיף ג׳ ברמ״א ופמ״ג במשבצות׳‬
‫בסימן ק״ס‪.‬‬
‫סימן תק״ט במג״א ס״ק י״ג ובמ״ב ס״ק כ״ח‪,‬‬
‫בסימן קב״ב ענף י ‪/‬‬
‫סימן תקי״א סעיף ב‪ /‬בסימן קכ״ו ענף ב‪/‬‬
‫סימן תק״ל בב״י׳ וסימן תקל״א במור‪ ,‬בסימן‬
‫קס״ג‪.‬‬
‫סימן תקמ״ז במג״א סק״ג ובמ״ב ס״ק י״א‪ ,‬בסימן‬
‫קס״ה‬
‫סימן תקנ״ב במג״א סק״ט‪ ,‬בסימן נ״ו‪.‬‬
‫סימן תק״ס בטור ובסעיף ג׳ ברמ״א ובמג״א סק״ח‬
‫תמג‬ ‫מראה ‪ niDipD‬מש״ם ופוסקי־ם‬
‫סימן של״ו סעיף א׳‪ ,‬בסימן קל״א‪.‬‬
‫סימן ש״מ סעיף ו׳ ברמ״א‪ ,‬בסימן קס״ד‪.‬‬
‫ופמ״ג בש״דס״ק‬
‫חושן‬
‫סימן ז׳ בפ״ת ס״׳ק כ״ו‪ ,‬בסימן נ״ב ענף ד׳‪.‬‬
‫סימן י״ח ברמ״א‪ ,‬בסימן ק״ט‪.‬‬
‫סימן כ״ה סעיף ב‪ /‬בסימן קנ״ה‪.‬‬
‫סימן ל״ז בסמ״ע ס״ק ל״ג‪ ,‬בסימן נ״ב ענף ד׳‪.‬‬
‫סימן ע״ג סעיף ז‪ /‬בסימן קי״ז ענף א׳‪.‬‬
‫סימן ע״ג סעיף ר ובד״מ אות ד׳‪ ,‬בסימן קי״ח‪.‬‬
‫סימן פ״ז סעיף ג׳ ברמ״א וסעיף י״ח וש״ך ס״ק‬
‫ל״ח‪ ,‬בסימן ל״ב ענף ה׳‪.‬‬
‫סימן קנ״ו סעיף ה׳ ברמ״א‪ ,‬בסימן קמ״ח‪.‬‬
‫סימן קס״ב בפ״ת סק״ו‪ ,‬בסימן ל״א‪.‬‬
‫סימן ר״ג סעיף י׳‪ ,‬בסימן נ״ב ענף ד׳‪.‬‬
‫סימן ר״ט בש״ך ס׳ק״ב ובפ״ת סק״א‪ ,‬בסימן ק״נ‪,‬‬
‫סימן רל״ד סעיף ב׳ וג׳ ובסמע סק״א‪ ,‬בסימן‬
‫י״ז ענף ב׳‪.‬‬
‫סימן רל״ו סעיף ג׳ ובנה״מ סק״ג‪ ,‬בסימן קמ״ח‪.‬‬
‫סימן רמ״א סוף סעיף ו‪ /‬בסימן ק״נ‪.‬‬
‫סימן ער״ה בנה״מ‪ ,‬בסימן קצ״א‪.‬‬
‫סימן קצ״ט סעיף ז׳ וש״ך ס״ק י״ב‪ ,‬בסימן קכ״ו‬
‫חעזר‬ ‫»בך‬
‫סימן כ״א סעיף ה׳ ובד״מ אות ג׳ וב״ש סק״ד‬
‫ובאה״ט סק״ד‪ ,‬בסימן כ״ו‪.‬‬
‫סימן כ״ב בב״ח‪ ,‬בסימן כ״ו‪.‬‬
‫סימן כ״ו ב״ש סק״ב‪ ,‬בסימן קנ״ה‪.‬‬
‫סימן נ״ה בטור‪ ,‬בסימן קנ״ה‪.‬‬
‫סימן ס״ב סעיף י״א‪ ,‬בסימן נ״ו‪,‬‬
‫סימן קכ״ה בב״י‪ ,‬בסימן קל״ה‪.‬‬
‫סדר חליצה סעיף נ׳ ופירוש סדר חליצה סעיף‬
‫ס״ח וב״ש סימן קס״ט ס״ק כ״ט‪ ,‬בסימן ל״ב‬
‫ענף ב׳‪.‬‬
‫חיי אדם‬
‫כלל י״ד סעיף א׳‪ ,‬בסימן קכ״ה‪.‬‬
‫כלל י״ד סעיף ד׳‪ ,‬בסימן י״ד ענף ג׳‪.‬‬
‫כלל ט״ז סעיף ו׳‪ ,‬בסימן קכ״ה‪.‬‬
‫כלל י״ט‪ ,‬בסימן כ״ח‪.‬‬
‫כלל כ״ט בנשמת אדם‪ ,‬בסימן קכ״ב ענף ד‪.‬‬
‫כלל ל״א כעיף י״א‪ ,‬בסימן כ״ח‪.‬‬
‫כלל ל^־ז בנש״א אות ב׳‪ ,‬בסימן קל״ה‪.‬‬
‫כלל מ״ט סעיף ה׳‪ ,‬בסימן ע״ט‪.‬‬
‫כלל ג׳ סעיף ט׳ ובנש״א‪ ,‬בסימן ע״ב‪.‬‬
‫כלל נ׳ סעיף י״ז‪ ,‬בסימן ע״ה‪.‬‬
‫כלל נ״א בנש״א אות ה‪ /‬בסימן נ״ז‪.‬‬
‫כלל ג״א בנש״א אות ז׳‪ ,‬בסימן פ״ו‪.‬‬
‫כלל נ״ב סעיף ד׳‪ ,‬בסימן ס״א‪.‬‬
‫כלל ג״ד בנש״א סוף הכלל‪ ,‬בסימן ס״ט‪.‬‬
‫כלל נ״ו‪ ,‬בסימן ק״ט‪.‬‬
‫כלל ע״ג סעיף ג׳ ובנש״א‪ ,‬בסימן קמ״ג‪ ,‬כלל‬
‫קכ״ח סעיף כ״ז‪ ,‬בסימן קנ״ח‪.‬‬
‫תשובת חרשג״א‬
‫תתמ״ב‪ ,‬בסימן ל״ב ענף ו׳‪.‬‬
‫תכ״ח‪ ,‬בסימן ג״ז ענף ג׳‪.‬‬
‫סימן ק״י בש״ך סק״א ד׳ ר ובכללי ס״ס סימן‬
‫י״ח ובפמ״ג סימן כ׳׳ בסימן י״ח ענף ב׳‪.‬‬
‫סימן ק״י בחו״ד סק״ג וסק״ו‬
‫י״ד ד״ה ואני‪ ,‬בסימן קע״ח ענף א׳‪.‬‬
‫סימן קי״א בש״ך סק״א וסק״ס בסימן י״ח ענף‬
‫א׳ וענף ב׳‪.‬‬
‫סימן קי״ז בט״ז סק״ב‪ ,‬בסימן קל״ד‪.‬‬
‫סימן קל״ז סעיף ו׳ ובש״ך ס״ק י״ט‪ ,‬בסימן‬
‫י״ח ענף א‪/‬‬
‫סימן קל״ט סעיף י״א וי״ג׳ בסימן מ״ז‪.‬‬
‫סימן קמ״ב בט״ז סק״ג‪ ,‬בסימן קכ״ג‪.‬‬
‫סימן קמ״ב סעיף י״א וט״ז סק״ה בסימן קמ״ז‬
‫ענף ד׳‪.‬‬
‫סימן קמ״ג בש״ך סק״א וסק״ב‪ ,‬בסימן מ״ז‪.‬‬
‫סימן קמ״ה בש״ך סק״ט והגר״א סק״ו‪ ,‬בסימן מ״ח‪.‬‬
‫סימן קמ״טסעיף ג׳‪ ,‬בסימן קצ״א‪.‬‬
‫סימן ק״נ וש״ך סק״ב‪ ,‬בסימן מ״ח‪.‬‬
‫סימן קפ״ד בתוה״ש סק״ג‪ ,‬בסימן קע״ה‪.‬‬
‫סימן קצ״ח בש״ך ס״ק נ״ו ובסד״ט ס״ק פ״ז‪,‬‬
‫בסימן נ״ד‪.‬‬
‫סימן קצ״ט בב״י‪ ,‬בסימן קל״ג‪.‬‬
‫ענף ה׳‪.‬‬
‫סימן ר״א בש״ך ס״ק ע״א וס״ק קמ״ד‪ ,‬בסימן‬
‫י״ח ענף ג׳‪.‬‬
‫סימן ר״א סעיף ל״ב ובבאה״ג‪ ,‬בסימן קע״ח‬
‫ענף ה׳‪.‬‬
‫סימן ר״ז ברמ״א‪ ,‬בסימן ל״ב ענף ד׳‪.‬‬
‫סימן רי״ד וש״ך סק״ח‪ ,‬בסימן קנ״ח‪.‬‬
‫סימן רט״ו‪ ,‬בסימן ק׳ ענף ב׳‪.‬‬
‫סימן רכ״ח סעיף כ״א‪ ,‬בסימן ל׳‪.‬‬
‫סימן רכ״ח סעיף ל׳ וש״ך ס״ק פ״ו ופ״ח‪ ,‬בסימן‬
‫קנ״ח‪.‬‬
‫סימן רכ״ט בפ״ת סק״א‪ ,‬בסימן נ״ב ענף ד׳‪.‬‬
‫סימן רל״ב סעיף י״ב‪ ,‬בסימן קכ״ז‪.‬‬
‫סימן רל״ג סעיף י׳‪ ,‬בסימן ל״ב ענף ד׳‪.‬‬
‫סימן רל״ט בב״י וש״ך סק״ב והגר״א ס״ק י״ח‪,‬‬
‫בסימן קי״ח‪.‬‬
‫סימן ד״מ סעיף ז‪ /‬בסימן קנ״ח‪,‬‬
‫סימן רמ״ב בש״ך בהנהגות או״ה‪ ,‬בסימן ג״א‬
‫ענף א׳‪.‬‬
‫סימן רמ״ו בהגר״א ס׳׳ק ע״ה בסימן קנ״ז‪.‬‬
‫סימן ע״ר ברעק״א‪ ,‬ופ״ת סק״ג י״ז וח׳ וט״ז‬
‫טק׳׳א‪ ,‬בסימן נ״ב ענף א׳ וב׳‪.‬‬
‫סימן עד״ה בטור ובדרישה‪ ,‬בסימן י״ז ענף ב׳‪.‬‬
‫סימן ער״ה בפ״ת סק״ד‪ ,‬בסימן ל״ז‪.‬‬
‫סימן רע״ו בב״י‪ ,‬וסעיף י״א ברמ״א וש״ך ס״ק‬
‫י״ב וט׳׳ז סק״ז‪ ,‬בסימן ה׳‪.‬‬
‫סימן רפ׳׳ב סעיף א׳ וג׳ ו‪ / 1‬ובהגר״א ס״ק י״ב‪,‬‬
‫ובב״י ופרישה‪ ,‬בסימן ‪.‬ל״ח‪.‬‬
‫סימן רפ״ב סעיף י״ח‪ ,‬בסימן נ״ב ענף ג׳‪.‬‬
‫סימן רפ״ו בש״ך סק״ז‪ ,‬בסימן י׳‪.‬‬
‫סימן רפ״ט סעיף ו׳ ובהגר״א‪ ,‬ס״ק י״ד‪.‬‬
‫סימן רצ״ג בט״ז סק״ג‪ ,‬בסימן ג״א ענף א׳‪.‬‬
‫סימן רצ״ד סעיף י״ב‪ ,‬בסימן קמ״ז ענף ד׳‪.‬‬
 ‫מראה מקומות מש״ם ופוסקים‬
‫וזלעת יואב‬
‫מה״ת סימן א׳‪ ,‬בסי^ ל״ב ענף א׳‪.‬‬
‫אמני גזר‬
‫סימן של״ז‪ ,‬בסימן קמ״ו‪.‬‬
‫חמץ חיים‬
‫כלל ד׳ סעיף ד‪,‬׳ ובבאד מים חיים כלל ז׳ סעיף‬
‫ח׳‪ ,‬בסימן נ״ג‪.‬‬
‫טנחוג חינוד‬
‫א׳‪ ,‬בסימן קפ״ז‪.‬‬ ‫מצוד‪,‬‬
‫ל״ב‪ ,‬בסימן קכ״ז‪.‬‬ ‫מצוד‪,‬‬
‫ת״ל בחינוך‪ ,‬בסימן נ״ה‪.‬‬ ‫מצוד‪,‬‬
‫תנ״ד‪ ,‬בסימן י״ד ענף א׳‪.‬‬ ‫מצוד‪,‬‬
‫תס״ד‪ ,‬בסימן ד׳‪.‬‬ ‫מצוה‬
‫תדי״ב‪ ,‬בסימן ל״ב ענף ג׳‪.‬‬ ‫מצוד‪,‬‬
‫תדי״ג‪ .‬בסימן נ״ב ענף ד״‪.‬‬ ‫מצוה‬
‫שאגת אריח‬
‫סימן ל״א‪ ,‬בסימן ג׳ ענף א׳ וענף ב׳‪.‬‬
‫סימן ל״ז‪ ,‬בסימן נ״ב ענף ג׳‪.‬‬
‫סימן צ׳‪ ,‬בסימן י״ט‪.‬‬
‫סרש״י כחומש‬
‫פ׳ בהעלתך‪ ,‬בסימן ק״פ‪.‬‬
‫פ׳ דאד״ בסימן י״ד ענף ב׳‪.‬‬
‫רסג״ן בחומש‬
‫פ׳ בהד‪ ,‬בסימן קפ״ו‪.‬‬
‫פ׳ ואתחנן‪ ,‬בסימן י״ד ענף א'‪,‬‬
‫ראג״ד‬
‫ספדא בהד ה״ה‪ ,‬בסימן קפ״ו‪.‬‬
‫מדור ריעג״ץ‬
‫קה״ת‪ .‬בסימן ל״ח‪.‬‬
‫‪-‬י ►• ◄•‪-‬‬
‫תמד‬
‫אור זרוע‬
‫הלכות שבת סימן פ״ד אות ו׳‪ .‬בסימן ק״ח‪.‬‬
‫תשוגת וזרא״ש‬
‫כלל ד■׳ א׳‪ ,‬בסימן נ״א ענף ד׳‪.‬‬
‫בלל ח׳ ובלל י״א‪ .‬בסימן קי״ח‪.‬‬
‫רתס מוסר‬
‫סימן ה‪ /‬בסימן י״ד ענף ג׳‪.‬‬ ‫או׳׳ח‬
‫קמ״ב‪ ,‬בסימן קנ״ם‪.‬‬ ‫סימן‬
‫ד״ח‪ ,‬בסימן ט״ו ענף ב׳‪.‬‬ ‫סי ‪p‬‬
‫סימן ק״ח ד״ד■ ובתוס׳‪ ,‬בסימן קל״ד‪.‬‬ ‫יו״ד‬
‫ק״ט‪ ,‬בסימן קל׳׳ד‪.‬‬ ‫סימן‬
‫דס״ב‪ ,‬בסימן ל״ז‪.‬‬ ‫סימן‬
‫דס״ד‪ ,‬בסימן ה׳‪.‬‬ ‫סימן‬
‫עד״ב‪ ,‬בסימן ל״ז‪.‬‬ ‫סימן‬
‫גוכ״ע‬
‫או״ח סימן י״ג‪ ,‬בסימן קס״ג‪.‬‬
‫יו״ד סימן נ״ה ד״ד‪ ,‬והנה כבד‪ ,‬בסימן קע״ה‪.‬‬
‫נופ״ת‬
‫או״ח סימן כ״ד‪ ,‬בסימן קכ״ו ענף א׳‪.‬‬
‫סימן כ״ו‪ ,‬בסימן קכ״ו ענף ו׳‪.‬‬
‫שו״ת רמ״א‬
‫סימן צ״א‪ ,‬בסימן ק״צ‪.‬‬
‫וזות יאיר‬
‫סימן קמ״ב‪ ,‬בסימן קל״ד‪.‬‬
‫מהרי״ק‬
‫סימן ע׳‪ ,‬סימן נ״ב ענף א׳‪.‬‬
‫סימן קל״ז‪ ,‬בסימן קכ״א‪.‬‬
‫סימן קס״א אות ג׳‪ ,‬בסימן נ״ב ענף ב׳‪.‬‬
 ‫מראה מרוומות מש״ם ופוםר(ים‬
‫חללו תרשים וטרדות‬
‫ראש השנה‬
‫דף ו׳ בתוס׳‪ ,‬בסימן ט׳‪.‬‬
‫מועד קטן‬
‫דף ז׳‪ ,‬בסימן ז׳ ענף ב׳‪.‬‬
‫חגיגה‬
‫דף ט״ז‪ ,‬בסימן ז׳ ענף ב׳‪.‬‬
‫יכמות‬
‫דף ס״ח‪ ,‬בסימן י״ח‪.‬‬
‫ט׳‪.‬‬ ‫דף פ״ז בתוס׳‪ ,‬בסימן‬
‫כתובות‬ ‫דף צ״ג ברש״י ותום׳ ורשב״א וריטב״א‪ ,‬בסימן‬
‫דף ל״ב בתום׳‪ ,‬בסימן ט״ו ענף ב׳‪.‬‬
‫דף ק״ו‪ ,‬בסימן ב׳‪.‬‬
‫גדריס‬
‫ג׳ ורש״י ור׳׳ן‪ ,‬בסימן י״ח‪.‬‬ ‫דף‬
‫ט״ו בר״ן ד״ה הלכה‪ ,‬בסימן י״ח‪.‬‬ ‫דף‬
‫ל׳ בר״ן‪ ,‬בסימן ט׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫מ״ה‪ ,‬בסימן ל״ב‪.‬‬ ‫דף‬
‫נ״ח‪ ,‬בסימן י״ט‪.‬‬ ‫דף‬
‫נזיר‬
‫דף נ׳‪ ,‬בסימן ד׳‪.‬‬
‫כוטח‬
‫דף י״ד וברש״י‪ ,‬בסימן י״ב‪.‬‬
‫דף כ״ג‪ ,‬בסימן ז׳ ענף ב׳‪.‬‬
‫גיטץ‬
‫דף כ״ח‪ ,‬בסימן ה׳‪.‬‬
‫קידושין‬
‫דף כ״ה בתום׳‪ ,‬בסימן ז׳ ענף ב׳‪.‬‬
‫דף ל״ז‪ ,‬בסימן י׳‪.‬‬
‫דף מ״א בתום׳‪ ,‬בסימן ט׳‪.‬‬
‫דף נ״ז‪ ,‬בסימן כ״ז ענף ו׳‪.‬‬
‫בבא קטא‬ ‫דף ו׳ בתו״י ד״ה זזפרישהו ודף ז׳ ברש״ש‪ ,‬בסימן‬
‫דף מ״ה בשט״מ‪ ,‬בסימן כ״ד ענף ד׳‪.‬‬
‫דף ס״ו בתוד״ה ש״מ‪ ,‬בסימן כ״ז ענף ה׳‪.‬‬
‫דף ס״ז בתוד״ה מעיקרא‪ ,‬בסימן כ״ז ענף ה׳‪.‬‬
‫דף ס״ז בפנ״י‪ ,‬בסימן ח׳‪.‬‬
‫דף ע״ו‪ ,‬בסימן ט׳‪ ,‬ובסימן י״ז ענף א׳ ובתוס׳‬
‫ד״ה והשתא‪ ,‬בסימן כ״ז ענף ה׳‪.‬‬
‫דף צ״ח‪ ,‬בסימן כ״ז ענף ה‪/‬‬
‫דף ס״ב ובתום׳ ודף ס״ג וברש״י‪ ,‬בסימן כ״ד‬
‫בבא מביעא‬
‫דף נ״ג‪ ,‬בסימן י״ט‪.‬‬
‫דף ס״א‪ ,‬בסימן ט״ו ענף ב׳‪.‬‬
‫בתרא‬ ‫בבא‬
‫מ״ח בתוס׳ בסימן ט׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫פ״א ברשב״ם‪ ,‬בסימן ז׳ ענף א׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫פ״ב בתום׳‪ ,‬בסימן א‪/‬‬ ‫דף‬
‫תמה‬
‫ברכות‬
‫דף ב׳‪ ,‬בסימז י״א‪.‬‬
‫חלח‬
‫בסוף פ״ד בר״ש וברא״ש׳ בסימז א׳‪.‬‬
‫ככוריס‬
‫פ״ג מ״ג במלא״ש‪ ,‬בסימז א׳‪.‬‬
‫שבת‬
‫דף כ׳ בתוס‪ /‬בסימן כ׳‪.‬‬
‫דף כ״ה בתו״י‪ ,‬בסימן ט״ו ענף א׳‪.‬‬
‫ל׳‪.‬‬
‫דף קל״ב ברש״י‪ ,‬בסימן כ״ה‪.‬‬
‫עירוביו‬
‫דף פ׳ בתוד״ה אבל‪ ,‬בסימן י״ז ענף א׳‪.‬‬
‫כפתיב‬
‫דף י״ררבתרד״ה אבל‪ ,‬בסימן ל״א‪.‬‬
‫דף ט״ז ובדו״ח לרעק״א ובתום׳ ד״ה ר׳ יוסי‪,‬‬
‫בסימן ל״א ובסימן ה׳‪.‬‬
‫דף י״ז ברש״י ובתום׳‪ ,‬בסימן ל״א‪.‬‬
‫דף י״ח וברש״י ד״ה ולמדנו‪ ,‬בסימן ל״א‪.‬‬
‫דף י׳׳ט ברש״י ובתוד״ה לא‪ ,‬בסימןל״א‪.‬‬
‫דף כ״ד‪ ,‬בסימן כ״ט‪.‬‬
‫דף כ״ז ובתום׳ וברא״ש‪ ,‬בסימן ט״ו ענף ב׳‪.‬‬
‫דף ל׳‪ ,‬בסימן כ״ז ענף ד‪/‬‬
‫דף ל״ג ברש״י‪ ,‬בסימן י״ח‪.‬‬
‫דף נ״ג‪ ,‬בסימן א׳‪.‬‬
‫דף נ״ט‪ ,‬בסימן כ׳‬
‫דף ע״ו וברש״י‪ ,‬בסימן ה׳‪.‬‬
‫דף פ״ב‪ ,‬בסימן ט״ו ענף א׳‪.‬‬
‫דף כ״ד ברש״י‪ ,‬בסימן ט״ו ענף ב‪/‬‬
‫יומ»‬
‫ה׳‪.‬‬
‫דף כ״א‪ ,‬בסימן כ״ד ענף ד׳‪ ,‬ובסימן י״א‪.‬‬
‫ח‪/‬‬ ‫דף כ״ט תוד״ה נד״דריה וד״ה כמו‪,‬בסימן‬
‫דף מ׳‪ ,‬בסימן כ׳׳ד ענף ג׳‪.‬‬
‫דף מ״ב ותו׳׳י ד״ה שלא‪ ,‬בסימן י״ב‪.‬‬
‫דף נ״ד וברש״י‪ ,‬בסימן ב׳‪.‬‬
‫דף נ״ט‪ ,‬בסימן ה׳‪ ,‬ובסימן ע״ט‪.‬‬
‫ענף א׳‪.‬‬
‫דך־ ס״ו‪ ,‬בסימן כ׳יד ענף ג׳‪.‬‬
‫סופח‬
‫דף ל׳ תוד״ה משום וד״ה הא‪ ,‬בסימן ז׳ ענף א׳‪.‬‬
‫דף ל״ה‪ ,‬בסימן כ״ז ענף ג׳‪.‬‬
‫דף נ׳ בתוס׳‪ ,‬בסימן ח׳‪.‬‬
‫כיצח‬
‫דף ל׳״ח‪ ,‬בסימן י״ט‪,‬‬
 ‫מראה מקומות מש״ם ופוסקים‬
‫מנחות‬
‫דף ט׳ בתוס׳׳ בסימן י״א‪.‬‬
‫דף י״ד בפי׳ הרמב״ם וברע״ב ותויו״ם‪ ,‬בסימן‬
‫י״א‪.‬‬
‫ט״ו בתום׳‪ ,‬בסימן ה׳‪.‬‬
‫כ׳‪ ,‬בסימן ח׳‪.‬‬
‫ס״ח׳ בסימן א׳‪.‬‬
‫פ׳ כרש״י ומהרש״א‪ ,‬בסימן ה׳‪.‬‬
‫פ״ד‪ ,‬בסימן א׳‪.‬‬
‫פ״ז ברש״י׳ בסימן י״א‪.‬‬
‫צ׳ בתוד״ה שאפילו׳ בסימן ח׳‪.‬‬
‫צ״ח ברש״י ד״ה בפרכת׳ בסימן ב׳‪.‬‬
‫ק׳ ובתוס׳‪ ,‬בסימן ח׳‪ ,‬ובסימן י״א‪.‬‬
‫בכורות‬
‫דף י׳ ברש״י ובתום׳‪ ,‬בסימן כ״ח‪.‬‬
‫דף כ״ג ובתוד׳׳ה אחת׳ בסימן כ״ח‪ ,‬בסימן ד׳‪.‬‬
‫דף כ״ו בשט״מ ומהריט״א‪ ,‬בסימן א׳‪.‬‬
‫דף ל״ד ברש״י׳ בסימן כ״ה‪.‬‬
‫דף ל״ט‪ ,‬בסימן כ״ד ענף ג‪/‬‬
‫דף מ״ה וברש״י׳ בסימן כ״ה‪.‬‬
‫דף נ״ז׳ בסימן כ״ד ענף ד׳‪.‬‬
‫ערכין‬
‫דף י״א‪ ,‬בסימן א‪/‬‬
‫דף כ״א‪ ,‬בסימן ט׳‪.‬‬
‫תמורה‬
‫דף ו׳ ברש״י ודף ז׳׳ בסימן כ״ר ענף א׳ וענף ב׳‪.‬‬
‫דף ט״ו ותוד״ה קס״ד ותוד״ה והא הכא וד״ה‬
‫וקא ובשט״מ‪ ,‬בסימן כ״ג‪.‬‬
‫דף כ״ח‪ ,‬בסימן כ״ד ענף ד׳‪.‬‬
‫דף ל״ד ורש״י ובגהש״ס‪ ,‬בסימן ט״ו ענף א׳‪.‬‬
‫כריתות‬
‫דף י״ר ובתוס׳‪ ,‬בסימן כ‪/‬‬
‫מעילה‬
‫דף י״ב׳ בסימן ה׳‪.‬‬
‫דף ט״ז׳ בסימן י״ז ענף א׳‪.‬‬
‫דף כ״א בתוד״ה פרוטה‪ ,‬בסימן י״ט‪.‬‬
‫תמיד‬
‫פ״ז מ״א בתויו״ט‪ ,‬בסימן ב׳‪.‬‬
‫מדות‬
‫פ״ד מ״א בפירוש הר׳ שמעיה וברמב״ם וברא״ש‬
‫ומ״ה׳ בסימן ב׳‪.‬‬
‫חולץ‬
‫ג׳ בתום׳‪ ,‬בסימן י״ב‪.‬‬
‫י״א‪ ,‬ובמתרש״א‪ ,‬בסימן כ״ד ענף א׳‪.‬‬
‫ט״ז ובתוד״ה מנין‪ ,‬בסימן י״ב‪.‬‬
‫ס׳ ברש״י ד״ה וסי סתד״ בסימן ל״ב‪.‬‬
‫ס״ג בתוס׳‪ ,‬בסימן כ״ד ענף א׳‪.‬‬
‫ס״ט וברמב״ן‪ ,‬בסימן ל״ב‪.‬‬
‫ל׳׳ב בתום׳‪ ,‬בסימן י״ב‪.‬‬
‫ל׳׳ו‪ ,‬בסימן ל״ב‪.‬‬
‫ע״ד״ בסימן ס׳׳ו ענף ב׳‪.‬‬
‫תמו‬
‫סנחדרץ‬
‫דף י״ב; בסימן ה׳‪.‬‬
‫דף פ״ג בתוס‪ /‬בסימן י ‪/‬‬
‫דף קי״ב וברש״י ומהרש״א; בסימן י״ז ענף א׳‪/‬‬
‫דף‬ ‫ובסימן כ״ז ענף ד׳‪.‬‬
‫דף‬
‫דף‬ ‫מכות‬
‫דף‬ ‫י״ג ברש״י ד״ה הקדש׳ כסימן י״ח‪.‬‬ ‫דף‬
‫דף‬ ‫י״ד וברש״י׳ בסימן כ׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫דף‬ ‫ט״ו׳ בסימן ט״ו ענף ב׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫דף‬ ‫ט״ז׳ בסימן י״ז ענף א׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫דף‬ ‫י״ח׳ בסימן ט״ו ענף א׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫דף‬ ‫עוכועות‬
‫דף ד׳ ודף ה׳ ברש״י ד״ה שניה׳ בסימן כ״ה‪.‬‬
‫דף י״ג׳ בסימן כ״ד‪.‬‬
‫דף ט״ז׳ בסימן ז׳ ענף א׳‪.‬‬
‫עגרדה זרה‬
‫דף ל״ד בתוס׳׳ בסימן י׳‪.‬‬
‫דף ס״ז ודף ס״ח׳ בסימן כ״ט‪.‬‬
‫אבות‬
‫פ״ה מ״ה בפי׳ רבנו יונה וברש״י׳ בסימן י״א‪.‬‬
‫הוריות‬
‫דף ב׳ בתוס׳ ודף ג׳ ובתרס׳ ובתום׳ הרא״ש׳‬
‫בסימן כ״ג‪.‬‬
‫דף ד׳׳ בסימן ל׳‪.‬‬
‫זבחים‬
‫דף ד׳׳ בסימן ד׳‪.‬‬
‫דף ו׳‪ ,‬בסימן כ״ג‪.‬‬
‫דף ט׳׳ בסימן ט׳‪.‬‬
‫דף י״ב‪ ,‬בסימן ח׳‪.‬‬
‫דף י״ם ברש״י‪ ,‬בסימן י ‪/‬‬
‫דף כ׳ ברש״י ותוס׳׳ בסימן י״א‪.‬‬
‫דף כ״ב ודש״י ותוד״ה בין‪ ,‬בסימן ג׳‪.‬‬
‫דף כ״ז‪ ,‬בסימן ח׳‪.‬‬
‫דף ל״ב וביש״י‪ ,‬בסימן ז׳ ענף ב׳‪.‬‬
‫דף מ״ב בתוס׳ ודף מ״ג וברש״י‪ ,‬בסימן כ׳‪.‬‬
‫דף מ״ז בתוס׳״ בסימן י״ב‪.‬‬
‫דף נ‪ /‬בסימן ט״ו ענף ג׳‪.‬‬
‫דף נ״ג‪ .‬בסימן י׳‪.‬‬
‫דף ס״ב ברש״י ד״ה ת״ק ודף ס״ז׳ בסימן י׳‪.‬‬
‫דף ס״ח ברש״י ד״ה סדין ובתוד״ה אימר וד״ד‪,‬‬
‫מלק‪ ,‬בסימן י׳‪.‬‬
‫דף ס״ט‪ ,‬בסימן כ״ז ענף ג׳‪ ,‬ובסימן י׳‪.‬‬
‫דף‬ ‫דף ע׳ ובתוס׳‪ ,‬בסימן כ״ח‪.‬‬
‫דף‬ ‫דף ע״ב בתוס׳׳ בסימן כ״ז ענף ו׳‪.‬‬
‫דף‬ ‫דף ע״ג בתוד״ה אלא׳ בסימן י״ט‪.‬‬
‫דף‬ ‫דף ע״ח בתוס׳ ודף ע״ט‪ ,‬בסימן ט״ו ענף א׳‪.‬‬
‫דף‬ ‫דף פ״ב וברש״י‪ ,‬בסימן י״ג‪.‬‬
‫דף‬ ‫דף פ״ו ודף פ״ז׳ בסימן כ׳‪.‬‬
‫דף‬ ‫דף פ״ז ובתוס׳ ד״ה לשלחן‪ ,‬בסימן ח׳‪.‬‬
‫דף‬ ‫י״א‪.‬‬ ‫דף פ״ח ברש״י׳ בסימן‬
‫דף‬ ‫דף ק״א ברש״י ד״ה משת‪ ,‬בסימן ד׳‪.‬‬
‫תמז‬ ‫מראה מקומות מש״ס ופוסחים‬

‫מאכלות אסורות‬ ‫דף פ״ג‪ ,‬בסימן י״<‪1‬‬

‫פי״ד הי״א‪ .‬בסימן ב״ט‪.‬‬
‫פט״ז ה״ז‪ .‬בסימן כ״ז ענף ר‪.‬‬
‫נדרים‬
‫פ״ב ה״א ובראב״ד ה״ג‪ ,‬בסימן י״ח‪.‬‬
‫דף קכ״א ובדש״י ד״ה בעי‪ ,‬בסימן י״ז ענף א׳‪,‬‬
‫ערכין‬
‫פ״א ובמל״מ‪ ,‬בסימן י״ח‪.‬‬
‫ככורים‬
‫פ״ב ה״ו ברדב״ז וה״ג ודאב״ד‪ ,‬בסימן א'‪,‬‬
‫פ״ה ה״ד הי״ג‪ ,‬בסימן א׳‪.‬‬
‫פ״ו ה״ה בכ״מ‪ .‬בסימן ב״ז ע״ג‪.‬‬
‫כלי המקדש‬
‫פ״ה הי״א בב״מ‪ ,‬בסימן ב׳‪.‬‬
‫דף פ״ט ברש״י ד״ה בעפד‪ ,‬בסימן י״ז ענף ב׳‪.‬‬
‫דף ק״ג׳ בסימן כ״ו ענף ב׳‪.‬‬
‫דף קי״ז ברש״י‪ ,‬בסימן כ״ו ענף א׳‪.‬‬
‫דף קי״ח‪ ,‬בסימן כ״ח‪ ,‬ובסימן י״ז ענף א'‪.‬‬
‫דף ק״ב וברש״י‪ ,‬בסימן כ״ה‪.‬‬
‫ובסימן כ״ו ענף א׳ וענף ב׳‪.‬‬
‫דף ק״מ וברש״י ובתוס׳ ומהדש״א‪ ,‬בסימן כ״ד‬
‫ענף א׳׳ ובסימן י״ז ענף א‪ /‬וענף ב׳‪.‬‬
‫נדח‬
‫מ״ו ותוד״ה כגון׳ בסימן י״ח‪.‬‬ ‫דף‬
‫נ׳ ודף נ״א בתוס‪ /‬בסימן ד׳‪ ,‬ובסימן כ״ח‪.‬‬ ‫דף‬
‫נ״ה ודף נ״ז ותוד״ה משום‪ ,‬בסימן כ״ט‪.‬‬ ‫דף‬
‫ס״ו בתוס׳‪ ,‬בסימן ז׳ ענף ב׳‪.‬‬ ‫דף‬

‫מקדש‬ ‫כיאת‬ ‫ירושלמי‬

‫הכ״א‪ .‬בסימן ד ענף א׳‪.‬‬ ‫פ״ג‬
‫ה״י וה״ח בב״מ והי״ה‪ ,‬בסימן ה׳‪.‬‬ ‫פ״ה‬
‫הט״ו‪ .‬בסימן ב״ה‪.‬‬ ‫פ״ה‬
‫ה״ה ה״ז ה״י‪ .‬בסימן י׳‪.‬‬ ‫פ״ט‬
‫איסורי מזכה‬
‫פ״ב ה״י ופ״ג ה״א בכ״מ‪ .‬בסימן ב״ה ענף ב׳‪.‬‬
‫פ״ג ה״ו במל״מ וה״ח ופ״ג ה״י והי״א בלה״ט‪,‬‬
‫בסימן כ״ד ענף ג׳ וד׳‪.‬‬
‫פ״ו ה״ה בלח״ם‪ ,‬בסימן ה׳‪.‬‬
‫מעשה הקרכנות‬
‫פ״ג הי״א ובב״מ ולה״מ‪ ,‬בסימן ז׳ ענף א׳‪.‬‬
‫פ״ה ה״ז בכ״מ ולח״מ‪ ,‬בסימן י״ב‪.‬‬
‫פי״ד הי״ג‪ .‬בסימן י״ה‪.‬‬
‫פ״א מ״ג בד״ש ומ״ה‪ ,‬בסימן ב״ו ענף א'‪ ,‬ובסימן‬
‫תסידין ומוספץ‬
‫פ״ז הי״ז‪ ,‬בסימן א׳‪.‬‬ ‫פ״ה■ הי״ג‪ ,‬בסימן ח׳‪.‬‬
‫פסולי המוקדשין‬
‫פ״א הי״א‪ ,‬בסימן ל״ב‪.‬‬
‫פ״ב הי״ד ובהאב״ד וכ״מ ולח״מ‪ ,‬בסימן י״ג‪.‬‬
‫פ״ד מ״ד בר״ש ודמב״ם ורא״ש‪ ,‬בסימן י״ב‪.‬‬
‫פ״ג ה״ט במל״מ‪ .‬בסימן ב׳‪.‬‬
‫פ״ג הב״א‪ ,‬בסימן ח׳‪.‬‬
‫פי״ח הי״ב ודוכ״א‪ ,‬בסימן ב'‪ .‬וה״ב בסימן ט״ו‬
‫ענף א׳‬ ‫פ״ח מ״ו ברמב״ם ובתוס’ דעק״א ווש״ש‪ ,‬בסימן‬
‫פי״ה הי״ב והס״ד בכ״ט‪ ,‬בסימן ה׳‪.‬‬
‫פי״ט ה״ה בב״מ ובשעדו״מ‪ .‬בסימן ט״ו ענף א׳‬
‫וענף ג׳‪.‬‬
‫עכודת יוה״כ‬ ‫פ״ד ד‪,‬״ט והי״ב‪ ,‬בסימן ב״ז ענף ד׳ ועינף ה׳‪.‬‬
‫פ״ה הי״ה וה!״ב ובמל״מ‪ ,‬בסימן ב״ד ענף א׳‪.‬‬
‫מעילח‬
‫פ״א ה״ג ובדאב״ד וכ״מ‪ ,‬בסימן י״ח‪.‬‬
‫פ״ב הי״א ופ״ז ה״ו במל״מ‪ ,‬בסימן י״ט‪.‬‬
‫קדכן פסה‬
‫פ״א בשעה״ט ובמל״מ‪ .‬בסימן ז׳ ענף ב׳ ובסימן‬
‫ה׳‪ ,‬ובסימן כי‪.‬‬
‫פ״א ה״ז‪ .‬בסימן ב׳‪.‬‬
‫חלד■ ה״ה‪ ,‬בסימן א׳‪.‬‬
‫בכודים פ״א ה״ו ופ״ג יו״ג‪ ,‬בסימן א׳‪.‬‬
‫סוטה פ״ד■ ה״ב במדדפ ד״ד‪ .‬תמן אמדין‪ ,‬בסימן‬
‫ל״א‪.‬‬
‫סנד‪.‬דרין פ׳ חלק ד‪,‬״ו‪ ,‬בסימן כ״ז ענף ד■׳‪.‬‬
‫תוספתא‬
‫בבורים פ״א‪ ,‬בסימן א׳‪.‬‬
‫נגעים רפ״ג‪ .‬בסימן ב״ד״‬
‫כלים‬
‫פ״א מ״ט בר״ש וברמב״ם‪ .‬בסימן י׳‪.‬‬
‫בדופתיחד■ !!■רמב״ם‪ ,‬בסימן ל״א‪.‬‬
‫נגעים‬
‫ב״ד‪..‬‬
‫פ״ז מ״ד‪ .‬בד״ש‪ ,‬בסימן ב״ד‪..‬‬
‫פי״ד מ״א ומ״ד‪ ,.‬בסימן י״ז ענף ב׳‪.‬‬
‫פדה‬
‫טהרות‬
‫פ״ד מ״ז ומ״ט‪ .‬בסימן ל״א‪.‬‬
‫ב״ח‪.‬‬
‫— עכורה זרה‬ ‫רמב״ם‬
‫פ״ח ד‪,‬״ו‪ ,‬בסימן י״ז ענף ב׳‪.‬‬
‫הסץ ומצה‬
‫פ״א ה״א בלח״מ‪ ,‬בסימן ב״ה‪.‬‬
‫לולם‬
‫רפ״ח במ״מ ולח״מ‪ ,‬בסימן ז׳ ענף א׳‪.‬‬
‫גירושין‬
‫פ״ג הי״ט בשע־״מ‪ ,‬בסימן ז׳ ענף ב׳‪.‬‬
 ‫מראה מקומות מש״ם ופוםלוים‬
‫סימן תרע״ג במג״א ס״ק י״ב ובשע״ת‪ ,‬בסימן‬
‫י״ז ענף א׳‪.‬‬
‫סימן עת״ר בב״ח‪ ,‬בסימן י״א‪.‬‬
‫יורח דעח‬
‫סימן ק׳ בט״ז סק״א ובש״ך סק״א וסק״ה ובמטה‬
‫יהונתן‪ ,‬בסימן כ״ז ענף ר‪.‬‬
‫סימן ק״י סעיף ב׳‪ ,‬בסימן כ״ז ענף ו׳‪.‬‬
‫חושן משםט‬
‫סימן ר״ח סק״ב‪ ,‬בסימן ח׳‪.‬‬
‫סימן רי״ז בקצוה״ח סק״ב‪ ,‬בסימן כ״ז ענף ד׳‪.‬‬
‫סימן ת״ו קצה״ח סק״ב‪ ,‬בסימן כ״ז ענף ג׳‪.‬‬
‫מנחת חנוך‬
‫מצדה י״ח‪ ,‬בסימן א׳‪.‬‬
‫מצוה קל״ט‪ ,‬בסימן י״ג‪ ,‬ובסימן כ״ז ענף ג׳‪.‬‬
‫מצוד‪ ,‬קמ״ב קמ״ג‪ ,‬בסימן ט״ו ענף א׳‪.‬‬
‫מצוה שכ״ה‪ ,‬בסימן ז׳ ענף א‪/‬‬
‫שאגת אריה‬
‫סימן ל״ח‪ ,‬בסימן ה׳‪.‬‬
‫נוג״ת‬
‫או״ח סימן פ׳׳ו‪ ,‬בסימן ה׳‪.‬‬
‫דרוש וחרוש‬
‫מערכה ד׳‪ ,‬בסימן ל״ב‪.‬‬
‫אונקלום‬
‫פ׳ משפטים ופ׳ תשא וברמב׳ץ‪ ,‬בסימן כ׳‪.‬‬
‫רמכ״ן‬
‫סוף פקודי‪ ,‬בסימן י׳‪.‬‬
‫רש״י‬
‫פ׳ ויקרא‪ ,‬בסימן כ״ד ענף ר׳‪.‬‬
‫פ׳ תצרה ופ׳ שמיני‪ ,‬בסימן י׳‪.‬‬
‫פ׳ פינחס‪ ,‬בסימן י׳‪.‬‬
‫תמח‬
‫שגגות‬
‫פי׳׳ג ה׳׳ב‪ ,‬בסיסו כ״ג‪.‬‬
‫פי״ד ה‪-‬ה‪ ,‬בסימן ל׳‪.‬‬
‫מחוסרי כ‪#‬רח‬
‫פ״ג ה״ד‪ ,‬בסימן ח׳‪.‬‬
‫טומאת מת‬
‫פ״ב ה״א‪ ,‬בסימן כ״ח‪.‬‬
‫סרה‬
‫פ״ד ה״א והי״ז‪ .‬בסימן י״ב‪.‬‬
‫טומאת צרעת‬
‫פ״ג ה״ב וה״ג‪ .‬בסימן כ׳׳ה‪.‬‬
‫פ״י ה״א במל״מ‪ ,‬בסימן כ״ה‪.‬‬
‫פ״י ה״ו וה״ח‪ ,‬בסימן ‪7‬׳ ענף ב׳‪.‬‬
‫פי״א ה‪-‬א ובסל״מ וה״ז‪ ,‬בסימן כ״ד ענף ד׳‪.‬‬
‫ובסימן י״ז ענף ב‪ /‬ובסימן כ״ו ענף א'‪ ,‬ובסימן‬
‫כ"‪ 7‬ענף ר‪.‬‬
‫אגות הטומאות‬
‫פ״א הייג ובכ״מ ופ״ג הי״א‪ ,‬בסימן ד׳‪.‬‬
‫פ״ז ה״א ופ״י ה״ט וה״י ופי״א ה״ד‪ ,‬בסימן ל״א‪.‬‬
‫טומאת אוהליו‬
‫פ״ב הי״ד וה״א‪ ,‬בסימן כ״ח‪.‬‬
‫פ״ג ה״ד בראב״ד׳ בסימן כ״ו ענף א׳‪.‬‬
‫פ״י ה״ט ה״י הי״ז״ בסימן ל״א‪.‬‬
‫פ״י הט״ז י״ז‪ ,‬בסימן ה׳‪.‬‬
‫נזקי ממון‬
‫פי״א ה״י‪ ,‬בסימן כ״ז ענף ה׳‪.‬‬
‫טור וש״ע‬
‫אורח חיים‬
‫סימן ל״ב ט״ז ס״ק י״ה‪ ,‬בסימן ז׳ ענף ב׳‪.‬‬
‫סימן תמ״ב פמ״ג בא״א ס״ק י״ד‪ ,‬בסימן כ״ח‪.‬‬
 ‫לוח חמפתחות מחלם אורח חיים‬
‫עמוד מא‬ ‫כ י ^ טז‬ ‫עמוד ה‬ ‫םימן א‬
‫תשובה שניה בענין לאו שבכללות הנסשך‬ ‫בכסוי מקצת הראש לענין לילד ברחוב‬
‫סענין שאין לוקין על בל תוסיף‪ .‬ונחלק‬ ‫ולענין ברכה‪.‬‬
‫לחסשר‪ ,‬ענפים‪.‬‬
‫עמוד ז‬ ‫םימן כ‬
‫עמוד נ‬ ‫כימן יז‬ ‫בבגד של שאר סינים וכנפיה של צמר‬
‫תשובה בלאו דתועבה השייך לענין לאו‬ ‫אם יצא בציצית של צמר גם לסהר״ם‬
‫שבכללות‪ .‬ונחלק לשלשר‪ ,‬ענפים‪.‬‬ ‫סרוטנבורג‪.‬‬
‫עמוד גה‬ ‫פימן יה‬ ‫עמוד ח‬ ‫‪ p 'b‬ג‬
‫בענין חזקת שלית השייך לעגין דלעיל‪.‬‬ ‫אשר תכסה‪ ,‬ובקדא‬ ‫באור הסוגיות בדרשת‬
‫ונחלק לשלשה ענפים‪.‬‬ ‫כסות לילה וכסות‬ ‫דודאיתם אותו בענין‬
‫ובפסקי הרמב״ם‪,‬‬ ‫סומא לרש״י ולתוס‪/‬‬
‫עמוד פ‬ ‫‪ p 'b‬יס‬
‫ונחלק לשלשה‬ ‫ובסצוה דראייתציצית‪.‬‬
‫בענין ברירה במקום שספק לקולא השייך‬
‫ענפים‪.‬‬
‫לענין דלעיל‪.‬‬
‫עמוד יד‬ ‫סימן ד — ז‬
‫עמוד טג‬ ‫פימן כ‬
‫בענין תולה במחלה סתדבקת שצריד לילו‬
‫באור בחלוק פדש״י ופי׳ ר׳ יונה בעל שלא‬
‫לבית תולים ששורפין שם כל סד‪ .‬שמביא‬
‫ברכו בתורת תתלה‪.‬‬
‫‪ 1K‬מותר להביא תפילין לקיים שם המצוד‪..‬‬
‫עמוד פד‬ ‫פימן פא‬
‫בברכת אהבה רבד‪ ,‬לעגין לצאת ידי ברכת‬ ‫עמוד ים‬ ‫סימן ח — ט‬
‫ביבשה ידו השמאלית למצות תפילין ובנתלר‪.‬‬
‫התורות‬
‫במחלת הפאראליז‪.‬‬
‫עמוד פה‬ ‫פימן כפ‬
‫בהכרזת הדפים לר‪,‬וד^ להסתפללים שאין‬ ‫עמוד פא‬ ‫םימן י‬
‫היוםלעבודר‪ .‬סר‪ .‬יעשה‬ ‫במי שהולך כל‬
‫יודעין המקום‪.‬‬
‫בתפילין‪.‬‬
‫עמוד פו‬ ‫םי ‪ p‬כג‬
‫עמוד כג‬ ‫סימן יא‬
‫אם לצרף בשעת הותק מהללי שבתות‬
‫לעשרה לקדיש ולקדושה‪.‬‬ ‫ביוד שדומה קצת לתית קטן‪.‬‬

‫עמוד פז‬ ‫פימן כד‬ ‫עמוד כפ‬ ‫פימן יה‬

‫בענין זמן ק״ש‪.‬‬ ‫קטנות בין‬ ‫אותיות‬ ‫דט׳‬ ‫בענין הפסק‬
‫הפרשיוו^‬
‫עמוד פה‬ ‫פימן כה‬
‫לתרץ קושיא על הכ׳׳ס בדין זמן ק״ש‪.‬‬
‫עמוד כד‬ ‫ס י ^ יג‬
‫עמוד פה‬ ‫פימן כו‬ ‫בסנית שתי זוגות של תפילין של רש״י‬
‫בדבר שמיעת קול זמר פנויה טד‪,‬ורה‪.‬‬ ‫ושל ר״ת בבת אחת לענין בל תוסיף‪.‬‬
‫עמוד עא‬ ‫פימן כז‬
‫עמוד כז‬ ‫סימן יד‬
‫בענין עמוד דמי רגלים ובתולה שהס״ר‬
‫בענין חרושי באיסור בל תוסיף‪ ,‬ובמה שאין‬
‫יוצאים דרך קנה של ראבער‪.‬‬
‫לוקין על בל תוסיף‪ ,‬ונמשו מזה בענין לאו‬
‫שבכללות‪ .‬ונחלק לארבעה ענפים‪.‬‬
‫עמוד עכ‬ ‫‪ p 'b‬כה — ל‬
‫בענין אם סגי ברובן שלאהתפללו להתשב‬
‫עמוד לה‬ ‫סי ^ טו‬
‫שכבר‬ ‫במעלת תפלהבצבור בצרוף אלו‬
‫תשובה שניה בענין תדושי בבל תוסיף‪.‬‬
‫התפללו‪.‬‬
‫ונתלק לשלשה ענפים‪.‬‬
‫תמט‬
 ‫לוח המפתחות מחל? אורח חיים‬ ‫תנ‬

‫עמוד קיג‬ ‫סימן נא‬ ‫עמוד עו‬ ‫סימן לא‬

‫בענין אם דשאים לעשות מקוה בעוד ת‬ ‫בענין אם דשאיז להתפלל במקום שקבוע‬
‫נשים של ביד‪,‬כ״‪ 4‬ונהלק לאדבעד‪ ,‬ענפים‪.‬‬ ‫לפדיבות והוללות‪.‬‬
‫עמוד ‪,‬קיח‬ ‫סימן נס‬ ‫עמוד ‪C‬‬ ‫סימן לג‬
‫בענין ס״ת שנתן סתם לביהכ״נ‪ .‬ונחלק‬ ‫בענינים הדבה בדבדים שאומדין בלשון‬
‫לאדבעד‪ ,‬ענפים‪.‬‬ ‫תקדש ובדברים שאומרים בכל לשון‪ .‬ונהלק‬
‫לששה ענפים‪.‬‬
‫עמוד קסד‬ ‫סי ‪ p‬גג‬
‫בדבד נאמן לרבו כבי תדי לומד על אחד‬ ‫עמוד סט‬ ‫סימן לג‬
‫שדאה בו דבר עדוד‪.,‬‬ ‫בדבר מהללי שבת בפדהסיא לענין נשיאת‬
‫כפים‪.‬‬
‫עמוד קסו‬ ‫סימן נד‬
‫בענין ת־־ת שאינד‪ ,‬קשה כבדזל‪.‬‬ ‫עמוד צ‬ ‫סימן לד‬
‫אם רשאין ליקה ס״ת לבית ההתן‪.‬‬
‫עמוד קסז‬ ‫סימן נה‬
‫בבאוד שיטת החינוך שאינו הוזד לדאש‬ ‫עמוד צא‬ ‫סימן לה‬
‫בלא הזכיד שבת וי״ט בבד‪,‬מ״ז‪.‬‬ ‫בקרא דק שני פסוקים ותם פסוקים גדולים‪.‬‬

‫עמוד קנט‬ ‫סימן נו‬ ‫עמוד צא‬ ‫סי מ לו‬

‫באלו שאין יכולין להכות בסעודת החופה‬ ‫בהפטרת פ' קדשים בשברו בשד‪,‬יה פתוח‬
‫עד אחד בהמ״ז וז״ב אם יש עצה שיהיו‬ ‫בהפטרת התשפט ביהזקאל‪.‬‬
‫רשאין ללכת‪.‬‬ ‫עמוד צס‬ ‫סימן לז‬
‫אם מותד להניח היד של כסף בתוך הס״ת‬
‫עמוד קלא‬ ‫סימן נז‬ ‫לסימן שלא יטעו‪.‬‬
‫בענין פירות שלא נגמדו ונאכלין ע־־י הדחק‬
‫לענין ברכה‪ .‬ונחלק לשלשה ענפים‪.‬‬ ‫עמוד צג‬ ‫סימן לח‬
‫באין מי שיחזיק ס״ת השניה כיצד יעשו‪.‬‬
‫עמוד קלו‬ ‫סימן נח — סו‬ ‫עמוד צה‬ ‫סימן לט — מד‬
‫בעניני ברכות ד‪,‬נד‪,‬נין‪.‬‬ ‫בענין מחיצה שצדיך לד‪,‬יות בביהכ״נ בין‬
‫אנשים לנשים ושיעור גובהד‪.,‬‬
‫עמוד קמז‬ ‫פי‪p 8‬ז‬
‫בהרבה מיני פידות הדשים אם נפטד‬ ‫עמוד קד‬ ‫סי ‪ p‬מה‬
‫בשהחיינו אחת‪.‬‬ ‫בסומא שהרגילו כלב להוליכו אם יכול‬
‫ליסנס לביהכ״ג לתפלד‪.,‬‬
‫עמוד קמז‬ ‫סימן פח‬
‫עמוד קה‬ ‫סימן סו‬
‫בענין טהר יומא ובענין ק״ש עד חצוו^‬
‫בביהב־־נ שד‪,‬ועמדו שם הדגלים מאה״ב‬
‫וממדינת ישראל אם יש חששלד‪,‬תפלל שם‪.‬‬
‫עמוד קמח‬ ‫סימן פט‬
‫בלא אמד בדכת המעריב עדבים ונזכר‬ ‫עמוד קו‬ ‫סימן מז — מה‬
‫אהר התפלה‪.‬‬ ‫בענין ביהס״נ אשר בית הסמוך לד‪ ,‬נמכר‬
‫לבית תיפלד‪ ,‬לנכרים אם יש השש מלד‪,‬תפלל‬
‫עמוד קמט‬ ‫סי ‪ p‬צ‬ ‫שם‪.‬‬
‫בענין שותפות עם עכו־־ם לענין שבת‪.‬‬
‫עמוד קיא‬ ‫סימן מט‬
‫עמוד קמט‬ ‫סימן צא‬ ‫בית תיפלה של נכרים שנחדב אם מותר‬
‫לקנותו לתקנו לביהב״נ‪.‬‬
‫בדבד שותפות עם ישראל מומד להלל שבת‪.‬‬
‫עמוד קיא‬ ‫סימן נ‬
‫ק‪3‬‬ ‫עמוד‬ ‫סימן צב‬ ‫במכירת ביהכ״נ כשיצאו היהודים ממקום‬
‫שמנהיגיה הם‬ ‫בספינות‬ ‫בדבר הנסיעה‬ ‫הד‪.‬וא והוא ביהכ״נ של כדכים‪ ,‬ואם הקונים‬
‫ישראלים‪.‬‬ ‫הנכדים ישמשו לבית תיפלה‪.‬‬
‫תנא‬ ‫לוח המפתחות מחלס אורח חיים‬

‫עמוד קע‬ ‫סימן קו‬ ‫עמוד ל‪:,‬א‬ ‫‪ p'D‬צג‬

‫אם לברך המתענים בה״ב כשיש חתן בבית‬ ‫בענין תנורי הגעז שבמדינתנו בכסוי פח‬
‫הכנסת‪.‬‬ ‫מתכות אם יש לזה דין בירד‪ .‬או תנוד‪.‬‬

‫עמוד קעא‬ ‫סימן קז‬ ‫עמוד ענד‬ ‫סימן ?נד‬

‫אם מותר לתחוב בתוך הקאלנער של כתנת‬ ‫בעניו לחמם דבד יבש בשבת‪.‬‬
‫איזה דבר העומד לזה כדי שלא יתקמט‬ ‫עמוד קנד‬ ‫סימל צה‬
‫ולצאת בשבת‪.‬‬ ‫בכלי טערמאס אם מותר ליתן תבשיל חם‬
‫עמוד קעט‬ ‫סימן קח — קי‬ ‫בשבת‪.‬‬
‫בענין המכסה של פלאסטיק וניילאן וכדומה‬ ‫עמוד קנז‬ ‫סימן צו‬
‫שעל הכובעים מפני הגשמים לצאת בשבת‪.‬‬ ‫בדבד נסיעה לאנשים בקאר אחר הדלקת‬
‫עמוד קעז‬ ‫סימן קיא‬ ‫הנרות‪ ,‬לביהמ״ד סמוך עדך שני מינוטן‬
‫בשעון שלובש על גוף ידו אם יש לחוש‬ ‫לכל היותר אם יש בזה איזה חשש איסור‪.‬‬
‫לצאת בשבת‪.‬‬ ‫עמוד קנז‬ ‫סימן צז‬
‫עמוד קעז‬ ‫סימן קיט‬ ‫בענין טבריא וציפורי להכנסת ויציאת שבת‪.‬‬
‫לנקות שינים בקזבת ויר׳ט‪.‬‬ ‫עמוד קנט‬ ‫סימן צח‬
‫עמוד קעז‬ ‫סימן קיג‬ ‫בע״ב שרוצים לעשות מנין עבור חינוך‬
‫להתרחץ עם בורית לח‪.‬‬ ‫הילדים וברור שיבואו במאעוינעס בשבת‪.‬‬
‫עמוד קנט‬ ‫סימן צט‬
‫עמוד קעז‬ ‫סימן קיד‬
‫באוד האיסור שיש בהזמנת אנשים שיבואו‬
‫להתקשט לאשר■ בליפסטיק‪.‬‬
‫להתפלל בביהב״נ בשבת בשיודעין שיבואו‬
‫עמוד קעז‬ ‫סימן קטו‬ ‫במאשינעם‪.‬‬
‫בענין להדליק את הגעז מהפילאט לייט‪,‬‬
‫עמוד קם‬ ‫סימן ק‬
‫ולהקטין את אעז הגעז ביו״ט‪.‬‬
‫בענין שתיית יין לחשיבות מקום סעודה‪.‬‬
‫עמוד קעח‬ ‫סימן קטז — קט‬ ‫ונחלק לשני ענפים‪.‬‬
‫בענין התירו לדדות‪ .‬וסימן קטז וקיז נחלקו‬
‫כל אחד לשני ענפים‪.‬‬ ‫עמוד קפד‬ ‫םייטן קא‬
‫בטעה הקורא בחוה״מ פסח ואמר קדיש‬
‫עמוד קפט‬ ‫סימן קכא‬
‫אחר קריאתו בס״ת ראשונה‪ .‬ונחלק לשלשה‬
‫בענין מלאכה בשבת משום פחד מיתה‪.‬‬
‫ענפים‪.‬‬
‫עמוד קפט‬ ‫סימן קכט‬
‫בענין קריעת שק תפור ושל ניד שבו‬ ‫עמוד קפח‬ ‫סימן קט‬
‫צוקער וכדומה ופתיחת תיבת שפראטן וכל‬ ‫בשני נערים שנעשים בעלי מצוה איך‬
‫מיני קענס‪ .‬ונחלק לעשרה ענפיט‬ ‫להתנהג בקריאת המפטיר כשרוצים שניהם‬
‫בדוקא לקרות‪.‬‬
‫עמוד דד‬ ‫סימן קכג‬
‫אם צריך לצאת מן הבית כשישראל עושה‬ ‫עמוד קסט‬ ‫סימן קג‬
‫הסטים להחם בבית עצמו ומתחמם בזה‬ ‫אם יש לקרא בשעה״ד הפטרת ה׳ עזי בפ׳‬
‫גם ביתו‪.‬‬ ‫בהר‪.‬‬

‫עמוד רח‬ ‫סימן קכד‬ ‫עמוד קע‬ ‫סימן קד‬

‫בענין בורר לאכול לאלתר בכף ובמזלג‪.‬‬ ‫בענין לעשות שמחה לבת מצוה‪.‬‬

‫עמוד רח‬ ‫סימן קטח‬ ‫עמוד קע‬ ‫סימן קח‬

‫בענין פירוק אגוזים‪ ,‬וכפירות מלוכלכים‬ ‫בחולה שיש בו סכנה אבל לא סכנת היום‬
‫אם מותר לרוחצן בשבת‪.‬‬ ‫וביקש שיתפללו בעדו‪.‬‬
 ‫לוח המפתחות מחלר! אורח חיים‬ ‫תנב‬

‫עמוד רמג‬ ‫סימן קמא‬ ‫עמוד רה‬ ‫סימן קכו‬

‫בענין בלי שבור אם נחשב תפיסת יד‬ ‫בענין חממו המקוה בשבת ע״י ישראל‬
‫למשכיר‪.‬‬ ‫אם מותר בשעה׳ד לנשים לטבול בה‪ .‬ונחלק‬
‫לשבעה קנפים‪.‬‬
‫עמוד רמד‬ ‫סימן קמס‬
‫בקדוש הח^זז אם היה מעומד‪.‬‬ ‫עסור ריח‬ ‫סימן קכז‬
‫בענין פקוח נפש שהביא על עצמו בפשיעה‬
‫עמוד רמה‬ ‫סימן קמג‬
‫אם דוחה שבת‪.‬‬
‫בדין ברכת הלבנד‪ .‬מעומד‪.‬‬
‫עטור רה‬ ‫סימן קבה‬
‫עמוד רמו‬ ‫סימן קמד‬
‫בדבד מדידת החום לחולר‪ .‬בשבת וי״ט‪.‬‬
‫בטעם שאין מקדקזין ללבנד‪ ,‬תחת הגג‪.‬‬
‫עמוד רכא‬ ‫סימן עפנו‬
‫עמוד רמז‬ ‫סימן קמה‬
‫בענין שיעור קדחת חם ביותר להיתד חלול‬
‫בענין פירודין שבטלי ממילא‪.‬‬
‫שבת‪.‬‬
‫עמוד רמז‬ ‫סימן קמו‬ ‫עמוד רכא‬ ‫סימן קל‬
‫בענין חבילות של חמץ שנשלח מכאן לא״י‬ ‫בבאור התרי לישני דאביי בטעם בל‬
‫ומתעכבין עד אחד הפסח‪.‬‬
‫האוכלין אובל אדם לרפואה בשבת‪.‬‬
‫עמוד רמט‬ ‫סימן קמז‬ ‫עמוד רבד‬ ‫סימן קלא‬
‫בענין תרנגולות שאוכלות חמץ לשוחטם‬ ‫ברופא אם מותר ליסע לבית החולים הרחוק‬
‫לצורך הפסח‪ ,‬ובחלב בהמות שאוכלות חמץ‪.‬‬ ‫ממנו בשבת וי״ט‪.‬‬
‫ונחלק לשבעה ענפים‪.‬‬
‫עמוד רבה‬ ‫סימן קלב‬
‫עמוד רסס‬ ‫סימן קמח‬ ‫באשה שצריבה ליסע בטעקסי בשבת לבית‬
‫בקנה ישראל אחד החמץ מן העכו״ם אתד‬ ‫החולים בדי ללדת ומתפחדת ליסע בעצמה‪.‬‬
‫הפסו^‬
‫עמוד רבו‬ ‫ס י ^ קלג‬
‫עמוד רסג‬ ‫סימן קמט‬ ‫אם מותר לרחוץ זקנו בשבת‪.‬‬
‫בחנונים חשודים לאיסור חמץ שמכרו חמצם‬
‫עמוד רבו‬ ‫סימן קלד‬
‫לנכדי עיי הדנב‬
‫בטעם הט״ז על מה שלא אסרו מילה בשבת‪.‬‬
‫עמוד רסג‬ ‫סימן קג‬ ‫עמוד רבז‬ ‫סימן קלה‬
‫ואיזה‬ ‫מכירת חמץ‪,‬‬ ‫נוסח שטר‬ ‫בדבר‬ ‫בהעמדת אותיות בתובים בל אחד בנייד‬
‫פקפוקים‪.‬‬ ‫אחר זד‪ .‬אצל זה בשבת אם יש בזד‪ .‬משום‬
‫חשש בותנב‬
‫עמוד רפא‬ ‫סימן קנא‬
‫הדחים לפסח‪ ,‬ובבוס‬ ‫הכשר ניקוד‬ ‫בענין‬ ‫עמוד רבה‬ ‫סימן קלו‬
‫השקים‪.‬‬ ‫בשיעור האצבע והאמה לפי מדת האינטשעם‬
‫שבמדינה זו‪.‬‬
‫עמוד רסז‬ ‫סימן קנס‬
‫אסור‬ ‫דכתב הרי״ף בימות הפסח‬ ‫בד‪,‬א‬ ‫עמוד רבה‬ ‫סימן קלז‬
‫למילש ולמיפא יותד מה׳ רבעים‪.‬‬ ‫לתרץ הערתו על לשת איצטבא שא־־ד זירא‪.‬‬

‫עמוד רסן‬ ‫סימן קנג‬ ‫עמוד רבט‬ ‫סימן קלח‬

‫מצה על טסי ברזל הנתונים על‬ ‫לאפות‬ ‫אם אפשר לעשות תיקון עירובין בברוקלין‪.‬‬
‫אש הגעז‪.‬‬
‫עמוד רלס‬ ‫סימן קלט — קט‬
‫עמוד רסח‬ ‫סימן קנד‬ ‫אם אפשר לעשות תיקת עידובין במאנהעטן‬
‫לתרץ הערותיו עלי בענין מ*פ אין מחמיצין‬ ‫שהוא נוא יאדק‪ ,‬סימן ק״מ נחלק לששת‬
‫שבארתי לאיסור‪.‬‬ ‫ענפים‪.‬‬
‫תנג‬ ‫מראה מ?ומות מש״ם ופוםרוים‬

‫עמוד רצא‬ ‫סימן קסט‬ ‫עמוד רסט‬ ‫ס י ^ ‪nip‬‬

‫בענין מה שאין נוד‪,‬גין לתקוע בחצוצרות‬ ‫בעניז איסור אכילת מצד‪ .‬בע״פ‪ ,‬ואיך‬
‫בתענית צבור‪.‬‬ ‫יעשו אלו שאין רוצים לד‪.‬שאיד חמץ לב'‬
‫הסעודות דשבת שחל בערב הפסח‪.‬‬
‫עמוד רצס‬ ‫‪ P ’b‬קע‬
‫באם לא אמר המלך הקדוש בליל ראש‬ ‫עמוד ערח‬ ‫סימן ‪ 15‬נו‬
‫השנה‪.‬‬ ‫בעניז אכילת הביצד‪ .‬שהיא למנהגנו משני‬
‫עמוד רצג‬ ‫סימן קעא‬ ‫התבשילין בליל הפסח‪.‬‬
‫בענין סדד מלכיות זכדונות ושופרות‪.‬‬ ‫עמוד רעו‬ ‫סימן קנז‬
‫עמוד ד צג‬ ‫סימן קעב‬ ‫בסיום למוד ספד מקרא אם נחשב געודת‬
‫באם מחוייב לד‪.‬כנם בחולי בשביל קיום‬ ‫מצות‬
‫מ״ע דעזופר וכדומד‪..‬‬ ‫עמוד רעז‬ ‫סימן קנח‬
‫עמוד רצג‬ ‫סימן קעג‬ ‫איש ואשד‪ .‬שד‪.‬ם ממדינות חלוקות איו‬
‫באלו התוקעין בתפלת לחש ומפסיקין‬ ‫ינהגו במנד‪.‬גים החלוקים בין המדינות‪.‬‬
‫באמצע הבדבה לשמוע התקיעות‪.‬‬ ‫עמוד רעט‬ ‫סימן קנט‬
‫עמוד רצד‬ ‫סימן קעד‬ ‫בדבר הנישואין בימי הספירה בנוא יארק‬
‫בפסוקי מיכה ויואל בהפטרת שבת שובה‪.‬‬ ‫וברוקלין‪.‬‬

‫עמוד רצה‬ ‫סימן קעה‬ ‫עמוד רפס‬ ‫סימן קס‬

‫בשבחו האיש והאזזזה שהוא שעת וסת‬ ‫בטעם הדמ״א באכילת חלב בשבועות‪.‬‬
‫ושמשו ולא דאתה דם בדבר התשובה‬
‫והכפרה‪.‬‬ ‫עמוד רפס‬ ‫סימן קסא‬
‫עמוד רצו‬ ‫סימן קעו‬ ‫בענין פירות הנושדין ביו״ט‪.‬‬
‫בספק גדולה וד‪.‬יא חולד‪ ,‬לענין הפסק בין‬
‫עמוד רפג‬ ‫סימן קסג‬
‫השתיות‪.‬‬
‫באוד תום' דיש מו״ק לענין חיוב מלקות‬
‫עמוד רצו‬ ‫סימן קעז‬ ‫במלאכת יו״ט‪.‬‬
‫בהוילונות של עץ שעל התלונות אם כשרים‬
‫עמוד רפח‬ ‫סימן קסג‬
‫לסכך‪.‬‬
‫בענין תספורת הזקן בחודדמ בזד‪,‬״ז במדינד‪.‬‬
‫עמוד רצז‬ ‫סימן קעח‬ ‫זו‪.‬‬
‫בענין בשחבטן‪ ,‬ובדין אויר וסכך פסול‪,‬‬
‫עמוד רפח‬ ‫סימן קפד‬
‫והדמיון לטיט הנדוק‪ ,‬וסוגיא דלבוד באמצע‪,‬‬
‫במת ביו״ט ונקבר בחוה״מ לענין קריעה‪.‬‬
‫ונחלק לשבעה ענפים‪.‬‬
‫עמוד שט‬ ‫סימן קעט‬ ‫עמוד רפט‬ ‫סימן קסה‬
‫בעניו סיבך ע״ג מבוי שיש לו לחי וע״ג‬ ‫אם האבל עצמו מותר לד‪.‬םפיד מתו בחוה׳מ‪.‬‬
‫פסי ביראות‬
‫עמוד רפט‬ ‫סימן קסו‬
‫עמוד שיא‬ ‫סימן קס‬
‫באיסור זמדא בזד‪.‬״ז‪.‬‬
‫בבאור תום' סוכר‪ ,‬דסברי דלרבא מטמא‬
‫לקרובים ע״פ אחד חצוו^‬ ‫עמוד רצא‬ ‫סימן קסז‬
‫עמוד שיד‬ ‫סימן קפא‬ ‫בחתונה שבליל י״ב טבת א□ צדיכין התתן‬
‫בדין מסכך בדה״ר לד״א‪.‬‬ ‫והכלה לד‪.‬תענות‪.‬‬

‫עמוד שיד‬ ‫סימן קפג‬ ‫עמוד רצא‬ ‫פימן קסח‬

‫בסוכר‪ ,‬שלמעלה צלתה מרובה ולמטר‪ ,‬חמתה‬ ‫אם דשאין לעשות נישואין באור לי״ז‬
‫מרובד‪.,‬‬ ‫בתמוז‪.‬‬
 ‫מראה מקומות מש״ם ופום?ים‬ ‫תנד‬

‫עמוד שפג‬ ‫פימן קפח‬ ‫עמוד שטו‬ ‫פימן קפג‬

‫בד‪.‬ערתו על התום' בעניו מצוד‪ .‬הבאה‬ ‫אם לברד על סוכה שיצאו מצד תקנת‬
‫בעבי דה‪.‬‬
‫עמוד שנח‬ ‫פימן קפט‬
‫בעניו מצות הדבד‪ ,‬דמברד על המצות‪,‬‬ ‫עמוד שטו‬ ‫סימן קפד‬
‫ובדיו איו עושיו הבילוו^‬ ‫בלולב דשנה העברה‪.‬‬

‫עמוד שפז‬ ‫פימן קט‬ ‫עמוד שיח‬ ‫פימן קפה‬

‫במדליק נר הנובר‪ ,‬ע״י שליח‪.‬‬ ‫בדין אתרוג שנקרש בקור גדול‪.‬‬
‫עמוד שלב‬ ‫פימן קצא‬
‫בעניו הדלקת נר חנונה בשמן שאסור‬
‫עמוד שיט‬ ‫פימן קפו‬
‫בד‪,‬נאר‪ ,‬כשיש לו מעות ליקה שמן מותר‪.‬‬ ‫באתרוגי שמיטה‪.‬‬

‫עמוד שלו‬ ‫פימן קצב‬ ‫עמוד שפא‬ ‫פיטן קפז‬

‫אם דשאי להפסיק באמידת שם רשעים‬ ‫בהערותיו על תום' ר״פ לולב הגזול בעניז‬
‫ירקב בששומע שם המן בקריאת המגילה‪.‬‬ ‫הדר‪.‬‬
 ‫לוח המפתחות מחלס הדשים וטהרות‬
‫עמוד שעה‬ ‫סימן טז‬ ‫עמוד שמא‬ ‫סי»ן א‬
‫בעניז חלה שעיר המשתלה‪.‬‬ ‫בענין בכורים שהביא קודם לעצרת‪.‬‬
‫עמוד שעה‬ ‫סימן יז‬ ‫עמוד שמג‬ ‫סימן כ‬
‫בענין טהורות למעוטי עוף שהרג את הנפש‪,‬‬ ‫במקדש‬ ‫קדשים‬ ‫לקדשי‬ ‫שערים‬ ‫בענין‬
‫ובנוגח אחר הגרלה לשעיר המשתלח‪.‬‬ ‫ראשון‪.‬‬
‫עמוד שפג‬ ‫סימן יח‬ ‫עמוד שדם‬ ‫סימן ג‬
‫בל יחל בהקדש‪ ,‬ובאזד‪,‬רה דהקדש‪.‬‬ ‫בענין‬ ‫אם היד‪ .‬במקדש כלי פחות מרביעית‪.‬‬
‫עמוד שפו‬ ‫סימן י ט‬ ‫עמוד שטה‬ ‫סי^ ד‬
‫בענין בטול הקדש ברוב‪.‬‬ ‫עבודד‪ .‬דבני אהרן בשמיני למלואים‪.‬‬
‫עמוד שפה‬ ‫סימן כ‬ ‫עמוד שמו‬ ‫סימן ה‬
‫בל ילין במשלד‪ ,‬האור‪.‬‬ ‫בענין‬ ‫בעניז קרבן צבור בטומאד‪ .‬שהבשר לא‬
‫עמוד שפט‬ ‫סימן ‪ 3‬א‬ ‫נטמא לענין אכילד״ ובד‪.‬ערתו על ספרי‬
‫במצות עליה ברגלים אם צריו לילד‬ ‫טימן פ״א‪.‬‬
‫ברגליהם דוקא‪ ,‬וד‪.‬שיעור מירושלים להר‬ ‫עמוד שמט‬ ‫סימן ו — ח‬
‫הביוב‬ ‫בענין אינו ראוי לטמיבה‪.‬‬
‫עמוד שצג‬ ‫סימן כס‬ ‫עמוד שס‬ ‫סימן ט‬
‫אם יש שאלה במעשר בד‪,‬מד״‬ ‫מקריביז‬ ‫דבהטאת‬ ‫שכתבו‬ ‫בתום׳‬ ‫באוד‬
‫עמוד שצד‬ ‫סי ^ »‬ ‫בע״כ‪.‬‬
‫בטוגיא דהוריות משל דסומבום התמוד‪ ,‬מאד‪.‬‬ ‫עמוד שפס‬ ‫סי»ן י‬
‫עמוד שצז‬ ‫סימן כד‬ ‫בענין ימי המלואים שד‪,‬יד‪ .‬נחשב כבמה‬
‫בטוגיא דאין צבור מתים בהוריות ובתמורה‪.‬‬ ‫לתום׳ ע״ז‪.‬‬

‫תא‬ ‫עמוד‬ ‫סימן כה‬ ‫עמוד שפג‬ ‫סימן יא‬

‫בקציצת נגע פחות מכגרים‪.‬‬ ‫לתרץ דברי רבנו יונד‪ ,‬באבות פ״ה באכילת‬
‫להם הפנים‪.‬‬
‫עמוד ת ב‬ ‫סימן נ ו _ כז‬
‫בבהמת עיר הנדחת‪.‬‬ ‫בענין שחיטה‬ ‫עמוד שסה‬ ‫סימן יס‬
‫ששחטו‬ ‫בשנים‬ ‫הדושי‬ ‫על‬ ‫בהערותיו‬
‫עמוד תי ה‬ ‫סימן כה — ל‬
‫בקדשים‪.‬‬
‫בענין נצל בעוף ובבהמה‪.‬‬
‫עמוד שפז‬ ‫סי ^ יג‬
‫עמוד ת כי‬ ‫סימן לא‬ ‫חוץ להיכל‪,‬‬ ‫בהזת מקצת ד‪,‬זאות והוציאן‬
‫בענין שלישי ורביעי להרמב״ם‪.‬‬ ‫וקושיא על מהר״י קורקט‪.‬‬
‫עמוד תכו‬ ‫סימן לג‬ ‫עמוד שסז‬ ‫סי^ יד‬
‫בהעדותיו עלחדושי בנתקנח הדם‪.‬‬ ‫לרש״י‬ ‫בענין חטאת העוף שמתובעליה‬
‫עמוד תכט‬ ‫סימן לג‬ ‫נזיר שאין בעוף דין מתד‪..‬‬
‫בהערותיו עלי בסימן ט״ז בספרי בעניז‬ ‫עמוד שעא‬ ‫סימן טו‬
‫אין לו טהרה במקור‪ .‬שאינו מטמא מדרס‪.‬‬ ‫בטעם ההינוד במצות שרפת נותר‪.‬‬