‫‪1‬‬ ‫מסע כבד‬

‫דבורי וקשטוק‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪2‬‬

‫©‬

‫כל הזכויות שמורות לדבורי וקשטוק‬

‫גשר החיים ‪1‬‬

‫ירושלים‬

‫אין לשכפל‪ ,‬להעתיק‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪ ,‬לתרגם‪ ,‬לאחסן במאגר מידע או לשדר‬
‫בכל אמצעי אלקטרוני‪ ,‬אופטי‪ ,‬מכני או אחר‪ ,‬כל חלק שהוא מספר זה‪ .‬שימוש‬
‫מסחרי מכל סוג בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט ללא אישור מהמו"ל‪.‬‬
‫‪3‬‬ ‫מסע כבד‬

‫שלום לך‪,‬‬
‫רגע לפני שאת מתחילה לקרוא אני מזמינה אותך להצטייד בחבילת טישו ‪ +‬חבילת שוקולד שאת אוהבת (או‬
‫ממתק אהוב אחר)‪ ,‬קורט של סקרנות ומוכנות להיות מופתעת‪.‬‬
‫הספר הזה שונה מכל ספר שאת מכירה מאלף ואחת סיבות‪.‬‬

‫יש לציין כי לפני היוולדו של הספר הוא נכתב כטור אישי קבוע מידי שבוע בעיתון "משפחה" תחת שם העט‬
‫פרידי דביר‪ ,‬ולאור בקשת הקהל הוא הפך גם לספר‪.‬‬

‫אז במקום למתוח אותך יותר מידי – את מוזמנת לשקוע בפרקים הבאים ולהנות מכל רגע‪ ,‬ואשמח שתשתפי‬
‫אותי כיצד הספר השפיע אליך‪.‬‬
‫בסיום‪ ,‬יש לך הזדמנות להכיר את מי שאני היום‪ ,‬כ ‪ 6 -‬שנים לאחר שסיימתי לכתוב אותו‪.‬‬

‫תהני‪.‬‬

‫איתך‪ ,‬במסע החיים‬

‫מומחית ביצירת שינויים‪ ,‬לטובה!‬

‫תודות‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪4‬‬

‫לאבא שבשמיים‪ ,‬בורא העולם‪ ,‬שנתן לי את ההתמודדויות יחד עם הרבה כוחות‪ .‬שבנה עבורי מסע‪ ,‬אך ליווה‬
‫אותי בכל פסיעה‪ .‬שזיכה אותי בדרך מיוחדת‪ ,‬ואני זוכה היום להסתכל לאחור מחויכת‪.‬‬
‫תודה שנשאת אותי במסע‪.‬‬

‫לאבא‪ ,‬על היותך מודל לחיקוי בהליכותיך ובערכים שהקנית לי בלא מילים‪ .‬אתה בשבילי כמו שורשי‪-‬עד איתנים‬
‫שגם אם הרוח יכולה לעץ‪ ,‬השורשים תמיד יצמיחו עץ חדש‪ .‬אני מרגישה אותך מלווה אותי בכל צעד ויודעת‬
‫שפסיעותיך הן הפסיעות שהלכו על ידי בחולות בלי קול‪.‬‬
‫לאמא‪ ,‬על היותך כלי מלא וגדוש של נתינה‪ .‬על היותך תמיד מוכנה ומזומנה להיות ולעשות הכול ויותר מזה‪...‬‬
‫בשביל אחרים‪ .‬תמיד הפתעת‪ .‬תמיד הצלחת להיות הרבה יותר‪ .‬כל מעשה שלך נעשה לאחר מחשבה מרובה‬
‫על מה יהיה הדבר הכי נכון והכי מדויק כדי לעודד‪ ,‬לשמח‪ ,‬לחזק ולהיות למשענת‪ .‬תחושת השליחות שמלווה‬
‫אותי היא בוודאי בזכות התכונה המדהימה הזו שלך שהטמעת בי‪.‬‬
‫ולשניכם‪ ,‬הוריי היקרים‪ ,‬על סולם ערכים ברור ויציב שהקניתם לי‪ ,‬שסייעו לי לשמור על הדרך הנכונה‪ ,‬גם אם‬
‫היא לפעמים נראתה בלתי אפשרית בעבורי‪ .‬ועל כך שתמיד‪ ,‬בכל מצב‪ ,‬השארתם את דלתכם פתוחה בפניי‬
‫והזמנתם אותי לנוח מהמסעות ומהמשאות‪ .‬מי כמוכם יודעים עד כמה לפעמים זה הכי לא מובן מאליו‪ .‬הדלת‬
‫הפתוחה שלכם – היא זו שהשאירה בי את היציבות בכל הרוחות שנשבו בדרכי‪ .‬בזכותכם אני יכולה להיות היום‬
‫מצפן יציב למחפשים את הדרך במסעם‪.‬‬

‫למשפחה היקרה שלי‪ ,‬אחים ואחיות‪ ,‬גיסים וגיסות‪ ,‬אחיינים ואחייניות‪ ,‬שבלעדיכם לא הייתי מקבלת כוחות לרצות‬
‫ולהילחם‪ ,‬להיאבק להיות הכי טובה במה ובמי שאני (ולפעמים גם בכם)‪ ,‬משפחה שהייתה שם תמיד‪ :‬לפעמים‬
‫בשקט‪ ,‬לפעמים ברעש‪ ,‬לפעמים יותר משרציתי‪ ...‬אבל אף פעם לא פחות‪ .‬פשוט הייתם שם‪ .‬כל אחד בדרכו‬
‫הייחודית והמיוחדת וכולכם יחד כצוות‪.‬‬

‫הניה‪ ,‬ה‪-‬אחות‪ ,‬על שצעדת אתי כל מילימטר במסע‪ ,‬לא פחות‪ .‬נטלת ממני עד כמה שניתן מהמשא‪ .‬היית כל‬
‫מה שצריך נווד בדרכו‪ .‬שמש מלטפת‪ ,‬באר מים להחיות את הצמא‪ ,‬מקל נדודים להישען עליו לעתים‪ .‬מורת‬
‫דרך צמודה‪ ,‬מובילה‪ ,‬מנחה‪.‬‬

‫בזכותך צלחתי לא מעט ממסעותיי‪ .‬בזכות האמונה שלך ביכולת שלי לצעוד במסלול הנכון‪.‬‬
‫התושייה‪ ,‬היזמה‪ ,‬האחריות‪ ,‬הנשיאה בעול‪ ,‬השותפות‪ ,‬הכנות‪ ,‬האכפתיות‪ ,‬המסירות‪ ...‬כל מה שרק יכולת ‪ -‬אלו‬
‫הם ענני הכבוד שליוו אותי כל הדרך עד הלום‪ .‬בלעדייך לא היה הטור ולא הספר וגם לא הרבה דברים טובים‬
‫ונפלאים שקרו במסעותיי‪ .‬את השליחה לכוחו של המשא הכבד‪.‬‬
‫‪5‬‬ ‫מסע כבד‬

‫לעיתון משפחה שהיווה אכסניה חמימה והגונה ואפשר לי לפרוק את שעל לבי ועוד לשלם לי בעבור זה‪ .‬תודה‬
‫על הבמה‪ ,‬על ההזדמנות ועל המקום‪.‬‬

‫לעורכת "בתוך המשפחה"‪ ,‬הניה שוורץ‪ ,‬על האומץ ללכת עד הסוף ועל האמון הגדול בי‪ .‬על כך שבתפקידך‬
‫המקצועי היית שליחה אישית בעבורי‪.‬‬

‫לשליחים הרפואיים‪ ,‬שהיו שם כל הדרך בנקודה שבה השתנו חיי מן הקצה אל הקצה‪ ,‬וכמו מחדש – נולדתי‪.‬‬
‫והכול מתוך חיוך‪ ,‬מסירות‪ ,‬אחריות ואכפתיות‪ ,‬כמו שלא חשבתי שיכול להיות‪ .‬זכיתם‪ .‬זכיתי‪.‬‬

‫לכם‪ ,‬קוראיי היקרים‪ ,‬שליוויתם אותי‪ ,‬שקראתם אותי‪ ,‬שהגבתם לי‪ ,‬שהזדהיתם אתי‪ ,‬שהייתם בשבילי‪ .‬נתתם לי‬
‫כוח לכל אורך המסע‪.‬‬

‫לכל האנשים שפגשתי בדרך ‪ -‬בחיי הקצרים נוכחתי לראות שאין סתם מפגשים עם אנשים‪ ,‬וכל אחד שפגשתי‬
‫בחיי היה שליח במסעי‪ .‬שליח להראות משהו שלא רציתי לראות או שרציתי אך לא ראיתי‪ .‬אנשים שלא במכוון‬
‫העלו בי חיוך או נתנו לי כיוון מחשבה‪ .‬נשים שנתנו לי כוח לעבור שעות‪ ,‬ימים ושבועות קשים‪.‬‬
‫כל הדרך עד לכאן לוותה בשליחים‪ .‬חלקם אפילו לא יודעים שהם כאלה‪ .‬חברות שברגעים של כמעט ייאוש‬
‫החזיקו אותי ועודדו‪ ,‬ועוד‪ .‬לאלו שכבר הודיתי ולאלו שראויים לכך ללא ידיעתי – תודה‪.‬‬

‫ואחרון אחרון חביב‪:‬‬

‫לישראל‪ ,‬בעלי היקר‪ ,‬על הכבוד שיש לך לדרך שעברתי‪ ,‬על כך שאתה מאפשר לי להיות מי שאני‪ ,‬ועל היותך‬
‫שותף מלא למסעות החדשים בחיי‪ .‬בשבילך היה שווה לעבור את כל המסע הזה‪.‬‬
‫אני גאה לצעוד לצדך יחד במסע הזוגי וההורי מתוך צמיחה הדדית ונשיאת המשא האחד בשביל השני‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪6‬‬

‫מוקדש‬
‫לכל אלו שעוברים בכל רגע עוד כברת דרך במסע החיים‪,‬‬
‫כשמשא מכל סוג שהוא על גבם‪.‬‬
‫אתם‪,‬‬
‫שלא מוותרים לעצמכם‪,‬‬
‫שנופלים‪ ,‬קמים ולא מתייאשים‪,‬‬
‫גם ברגעים הכי קשים‬
‫לכם מוקדשות כאן המילים‪.‬‬
‫קחו עמכם צידה לדרך‪,‬‬
‫וזכרו למצוא את האושר שבדרך ולא רק את הדרך אל‬
‫האושר‬
‫ובחרו לחיות כל רגע מחייכם הכי טוב שאתם יכולים‪.‬‬
‫‪7‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪1‬‬
‫מנת פתיחה‬

‫היינו תוך כדי צעדת הספורט היומית שלנו‪ .‬מדי ערב‪ ,‬אותו המסלול רק בזמן קצר יותר‪ .‬שתיים שנאבקות‬
‫באותו הדבר‪ ,‬אלא שהפעם זו הייתה גם הפעם האחרונה‪" .‬אני רוצה לספר לך משהו שאף אחד לא‬
‫יודע‪ .‬זה חייב להישמר בסוד לעולם‪ ,‬כדי שלא יזיק לי בשידוכים"‪.‬‬
‫כשהיא אמרה את זה‪ ,‬הכנסתי מהר כמה במבות לפה‪ ,‬שיסתמו לי אותו היטב‪ ,‬כדי שאוכל להקשיב טוב‬
‫יותר‪.‬‬
‫ככה זה היה מדי ערב‪ .‬אנחנו יוצאות לצעדה‪" ,‬ספורט" בעגה חברתית‪ .‬בשלב מסוים אני מוציאה ממתק‬
‫משקית‪ ,‬מציעה לחברתי‪ ,‬היא תמיד מסרבת להתכבד‪ ,‬ואני אוכלת אותו תוך כדי הליכה מהירה‪ ,‬דיבור‬
‫מהיר והתנשפות מהירה לא פחות‪( .‬ואני ממשיכה להציע בכל פעם מטעמי נימוס)‪.‬‬
‫"גילו שאני לא סתם שמנה‪ ,‬ויש סיבה למה אני לא מצליחה לרדת במשקל למרות כל המאמצים‪ .‬יש לי‬
‫בעיה בבלוטת התריס‪ .‬אני לא יודעת מה זה אומר‪ ,‬אבל אצטרך ליטול כדורים כדי להסדיר את העניין‪,‬‬
‫וכך אוכל לרדת במשקל‪ .‬לכן לא אצטרף עוד לצעדה היומית‪ ,‬ולא נלך יחד לפגישה השבועית"‪.‬‬
‫דווקא היא הייתה רצינית בתהליך‪ :‬אכלה לפי תפריט מדויק שנתנה הדיאטנית‪ ,‬ואפילו הלכה מהבניין‬
‫שלי לבניין שלה (מרחק של כמה מטרים וכמה מדרגות) כדי לקבוע מדי יום את שעת הצעדה הקבועה‪,‬‬
‫ואילו אני הייתי מתקשרת‪...‬‬
‫במשך שבועות ארוכים היא הייתה חברה למאבק יום‪-‬יומי‪ ,‬חברה למלחמה קיומית‪ ,‬שותפה לתהליך‬
‫שאמור היה להצליח‪ ,‬משתפי"ת יחידה‪ ,‬פרטנרית לסודות שאף אחד אחר לא יודע (לא באמת ירדתי‬
‫במשקל‪ .‬דווקא עליתי השבוע)‪...‬‬
‫אני זוכרת‪ ,‬שמאותו הרגע התפללתי שגם לי תהיה בעיה בבלוטת התריס‪ ,‬ככה אני לא אהיה אשמה‬
‫במשקל העודף שלי‪ .‬ככה אמא תוכל להפסיק להעיר לי‪ .‬ככה יהיו לי חברות רבות יותר‪ .‬ככה החיים שלי‬
‫יהיו קלים הרבה יותר (תרתי משמע)‪.‬‬
‫זהו‪ .‬מהיום אני מתפללת שתהיה לי בעיה בבלוטת התריס‪*.‬‬
‫הייתי רק בת עשר‪.‬‬

‫אשמה‪.‬‬
‫אין כמו למצוא קרבן‪ ,‬להאשים אותו‪ ,‬להטיל עליו את מלוא האחריות‪ ,‬הכעס‪ ,‬הזעם‪ ,‬התסכול‪ ,‬הקושי‬
‫שבהתמודדות – כדי להרגיש מיד טוב יותר‪ ,‬גם אם הבעיה לא נפטרה‪ ,‬כלומר‪ ,‬נפתרה‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪8‬‬

‫כבר בגיל עשר חיפשתי קרבנות להטיל עליהם את האשמה שהטילו עליי‪ ,‬ביקשתי להשליך ממני והלאה‬
‫את חוסר האונים של ילדה שלא מצליחה לרדת במשקל‪ ,‬אבל לא מצאתי דרך להתחמק מההתמודדות‪,‬‬
‫משהו שיקל מעליי את המעמסה‪ .‬לא בעיה בבלוטת התריס‪ ,‬אפילו לא חצ'קונים שיגרמו לי לשקול שנית‬
‫אם לאכול שוקולד או לא‪ .‬כלום‪ .‬ממש ילדה בריאה‪.‬‬
‫הו‪ ,‬כמה הצטערתי אז‪ ,‬והייתי רק בת עשר‪ .‬אילו הייתי יודעת מה מחכה לי בשנים הבאות בוודאי הייתי‬
‫מתפללת עוד יותר שתהיה לי איזו בעיה‪ ,‬משהו קטן‪ ,‬שכשאניח את הראש בלילה על הכרית‪ ,‬כשאף‬
‫אחד לא שומע ולא רואה‪ ,‬אוכל לבכות שאני לא אשמה‪ ,‬ו"למה זה מגיע לי"‪ ,‬במקום לבכות על חוסר‬
‫אונים‪ ,‬כשאין את מי להאשים חוץ מאת עצמי‪.‬‬
‫***‬
‫מהיכן אתחיל?‬
‫עשרים וכמה שנים‪ .‬עדיין קצת ילדה‪ ,‬רוב הזמן בוגרת מעבר לגילי‪ .‬ותמיד‪ ,‬תמיד מתמודדת‪ .‬נכון‪ ,‬יש עוד‬
‫אנשים רבים בעולם שמסתובבים עם משקל עודף עליהם‪ ,‬אבל כשאני נושאת את שלי – כבד לי מספיק‪.‬‬
‫כבד לי מאוד‪ .‬בכל פעם שאני רואה איש‪ ,‬אישה‪ ,‬ילד‪ ,‬ילדה‪ ,‬ואפילו תינוק שמנמן בעגלה‪ ,‬אני נדה בלבי‬
‫ואומרת‪ :‬אחים לצרה צרורה‪ ,‬אלא שבמקרה שלי – אין מדובר בחצי נחמה‪.‬‬
‫כשצובטים בלחי של אחד מאחייניי השמנמנים בחיוך ואומרים "איזה ילד מתוק"‪ ,‬אני יודעת שמהר מאוד‬
‫יגיע הגיל שקפלי השומן לא ייחשבו למתוקים‪ ,‬הוא כבר לא יהיה חמוד‪ ,‬ואף אחד לא יחייך ויגיד 'כיף‬
‫שאפשר לצבוט אותו בלחיים'‪ .‬המשקל שלו סתם יהיה מטרד‪.‬‬
‫כי אפשר לדבר על זה בהומור רגיל‪ ,‬שחור או עוקצני‪ ,‬אפשר להמשיך לחייך במלוא הפה‪ ,‬אפשר להגיד‬
‫"אז מה? אני מאושרת"‪ .‬אבל בפנים‪ ,‬מתחת לערמות של שומן‪ ,‬עודפים רבים של משקל‪ ,‬מאחורי עיניים‬
‫קטנות וצוחקות‪ ,‬מאחורי הליכה בטוחה‪ ,‬אסרטיביות ברורה ויצירת רושם מושלם – האני שלי‪ ,‬הלב שלי‪,‬‬
‫החיים שלי – נמסים‪.‬‬
‫רק אלוקים יודע מה עברתי ומה אני עוברת‪ ,‬רק הכרית סופגת את הדמעות‪ ,‬רק המקלדת חווה את‬
‫הכעס שלי כשאני פגועה ומתוסכלת‪ ,‬ורק המחשב שלי קולט אותי בדממה‪ .‬לא אומר לי שאני יפה‪ ,‬אבל‬
‫גם לא מתרה בי שאני שמנה‪ .‬לא מאשים אותי ולא משמין אותי‪ .‬בדממה שקטה הוא מקבל אותי כמו‬
‫שאני‪ .‬וכל חיי אני רק מחפשת להרגיש את ה"אישור" שאני יותר מסתם מישהי שמנה‪.‬‬
‫***‬
‫יש מכם שיודעים היטב על מה אני מדברת מתוך התמודדות אישית‪ .‬יש החושבים שהם מבינים על מה‬
‫אני מדברת מתוך היכרות עם שכנה‪-‬חברה‪-‬מכרה‪ ,‬ואחרים פשוט לא מבינים על מה המהומה‪ .‬רוצים‬
‫להבין? רוצים להרגיש? לכו לקצב‪ ,‬בקשו ממנו נתח בשר גדול במיוחד‪ ,‬רק כדי להרגיש מה הוא כובד‬
‫משקל של שמונים קילוגרמים‪ .‬ארבעים קילוגרמים בכל יד‪ .‬נסו להרים אדם מבוגר‪ ,‬מטר שמונים במשקל‬
‫‪9‬‬ ‫מסע כבד‬

‫רגיל וללכת אתו כמה פסיעות‪ ...‬קל לכם? גם לי לא‪ .‬אבל אתם יכולים להוריד מכם את הכובד‪ ,‬ואילו‬
‫אני נושאת אתי את המשא הכבד והמיותר הזה כבר יותר מדי זמן‪ .‬למשא שלי קוראים‪ :‬עודף משקל‪.‬‬
‫לא עודף של קילוגרם או שניים‪ ,‬עשרים או ארבעים ושניים‪ ,‬אלא שמונים ומשהו קילוגרמים מיותרים‪.‬‬
‫אני‪ ,‬אדם אחד ויחיד‪ ,‬שוקלת בערך כמו שני אנשים ועוד ילד קטן‪.‬‬
‫ביחד‪.‬‬
‫המשקל שלי‪ ,‬ההתמודדות שבאה בעקבותיו‪ ,‬המעמסה‪ ,‬המשא‪ ,‬המסע – כל אלו השפיעו על הבחירות‬
‫בחיי‪ ,‬על דרכי שלא דומה לשום דרך אחרת‪ ,‬על האמונה שלי‪ ,‬על ההתייחסות שלי לאנשים‪.‬‬
‫ועל החיים שלי‪.‬‬
‫רגע לפני שינוי קיצוני בחיי‪ ,‬רגע לפני בחירה בדרך שאין ממנה חזרה עבור מי שכבר איבדה כל כך‬
‫הרבה ולא רוצה לאבד עוד‪...‬‬
‫רגע לפני שאני יודעת‪ ,‬באופן סופ(נ)י‪ ,‬ש'אין לי תקווה'‪...‬‬
‫נחושה מתמיד – אני מושיטה יד אל ההזדמנות האולי אחרונה‪ ,‬ומאפשרת לכם ללוות את השינוי‬
‫מקרוב ולהיות שותפים במסע הכבד‪.‬‬
‫התקלו מעליי את המעמסה? התלוו אותי במסע? התשאו עמי את המשא?‬

‫* כשתפקודי בלוטת התריס גבוהים מדי או נמוכים מדי מהערכים הנורמלים שנקבעו על פי ספרי הרפואה – עשוי הדבר להשפיע‪ ,‬בין היתר‪ ,‬על‬
‫היכולת לרדת במשקל‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪10‬‬

‫‪2‬‬
‫נעים להכיר‪ :‬אני‬

‫אז זהו‪ ,‬הצלחתי‪.‬‬

‫הצלחתי לשרוד למרות כל הסיכויים‪ ,‬למרות כל התחזיות‪ ,‬למרות כל הפחדים‪ ,‬למרות כל הקשיים‪...‬‬
‫הצלחתי‪.‬‬
‫לא שהרופאים חשבו שלא אשרוד מאיזו מחלה קשה‪ ,‬חלילה‪ ,‬לא שמשפחתי חשבה שלא אגיע למאה‬
‫ועשרים שלי‪ .‬אפילו אני לא היססתי שאגיע ליום הזה‪ ,‬אבל חששתי שלא אגיע ליום הזה שפויה‪ ,‬נורמלית‪,‬‬
‫כמו כולם‪ .‬ובעיקר‪ ,‬בריאה‪ .‬בגוף ובנפש‪.‬‬
‫אחרי שנים רבות כל כך של הערות עוקצניות‪ ,‬שבהן ננעצו בי סכינים‪ ,‬חדרו את מעטה השומן ודקרו‬
‫במרכז הלב‪ ,‬שבהן הזלתי שפע של דמעות‪ ,‬והן התאיידו אל תוך חפיסת שוקולד בקרם נוגט ואגוזים‬
‫ריקה וכרית רכה‪ ,‬שבהן ניהלתי שיחות נפש מול חבילת במבה נטולת במבה‪ ,‬שבהן חשתי רגשות אשם‬
‫בגלל עטיפות של צ'יפס בוגדני ושבהן חלמתי חלומות על ארוחות שלא נגמרות‪ ,‬ובעיקר לא משמינות‪...‬‬
‫הגעתי ליום הזה‪ .‬הרבה מעבר לציפיות של כולם‪ ,‬והרבה פחות מעבר לציפיות שלי‪.‬‬
‫שרדתי‪...‬‬
‫ניצחתי‪...‬‬
‫היום יום ההולדת שלי‪.‬‬
‫–––‬
‫אחרי ההתרגשות הראשונה של יום ההולדת‪ ,‬אחרי פתיחת המתנות‪ ,‬אחרי החגיגה האחת והמסיבה‬
‫האחרת‪ ,‬אחרי קריאת הברכות והפרחת הבלונים הרשמית‪ ,‬הגיע הזמן לקשקשנות הרגילה שלי‪ .‬זמן‬
‫לחשבון הנפש הנוקב שלי‪.‬‬
‫אתם תתרגלו לזה‪ ,‬אני היא שלעולם לא אתרגל‪.‬‬
‫יומולדת‪ .‬לכל אחד מאתנו יש יום אחד כזה בשנה‪ .‬לכאורה‪ ,‬סתם עוד יום‪.‬‬
‫אבל לא‪.‬‬
‫היום הזה מעלה בי תחושות‪ ,‬רובן לא במיוחד נעימות‪.‬‬
‫על החיים שלי‪ ,‬על מה שעברתי עד היום‪ ,‬על מה שחוויתי‪ ,‬על מה שוויתרתי‪ ,‬על מה שנלחמתי‪ ,‬על מה‬
‫שנאבקתי‪ ,‬מתי הרמתי ידיים‪ ,‬מתי שקעתי‪ ,‬וכן‪ ...‬מתי ניצחתי‪.‬‬
‫‪11‬‬ ‫מסע כבד‬

‫עם זאת‪ ,‬לא מעט מחשבות על העתיד שלפניי‪ ,‬על מה שמחכה לי – אם מחכה לי‪ .‬מפחיד קצת – אבל‬
‫לא זה מה שירתיע אותי‪.‬‬
‫כי כבשתי יעדים רחוקים‪ ,‬ניצחתי בקרבות עקובים מדם הנפש‪ ,‬אבל במלחמה אחת‪ ,‬המהותית מכולן‪ ,‬וזו‬
‫שתכריע‪ ,‬מלחמה במשקל – מעולם לא ניצחתי‪ ,‬ואם להיות כנה‪ ,‬אני מרגישה שזו מלחמה אבודה מראש‪.‬‬
‫ישבתי בין עטיפות המתנות הפתוחות‪ ,‬הפעלתי את המחשב ונדדתי בין הקבצים הישנים ששימשו במשך‬
‫שנים מקום לפרוק בו מעט ממשאותיי בכל מצב רוח נתון‪ .‬הגעתי לכותרת שעסקה ביום הולדתי שחל‬
‫לפני שלוש שנים‪ ,‬ומה שקראתם בתחילת פרק זה – זה מה שנכתב בפרק בן השלוש‪.‬‬
‫קראתי את המילים ולא האמנתי‪.‬‬
‫היה בהן ייאוש‪ ,‬אך גם מסר מאושש‪ ,‬הייתה חולשה‪ ,‬אך גם חוזק‪ .‬אלו היו מילים שכתבתי ביום הולדת‬
‫שהגיע אחרי שנה קשה‪ .‬כתבתי שם שאני לא מאמינה שאחגוג עוד יום הולדת‪.‬‬
‫מאז חגגתי כבר שלוש חגיגות כאלו‪ ,‬והשנה האחרונה הייתה בעיניי השנה המשמעותית‪ .‬חלו בי תמורות‬
‫שמעולם לא היו‪ .‬שיניתי סגנון חיים וצורת חשיבה‪ ,‬הכרתי אנשים ונשים מיוחדים ומיוחדות‪ ,‬ובפעם‬
‫הראשונה קיבלתי את עצמי על כל השונות שלי‪ .‬קיבלתי את העולם כפי שהוא והפסקתי להיאבק במה‬
‫שאי אפשר‪.‬‬
‫חוץ מבעודף המשקל‪ .‬ובו אני עדיין נאבקת ברגעים המעטים שאני עוד מרגישה ש‪ ...‬אפשר‪ .‬שאולי יש‬
‫תקווה שיבוא יום ולא אשקול כמו שני אנשים וחצי‪ ,‬אלא רק אישה אחת רגילה‪ ,‬נורמלית‪ ,‬לא בולטת‪ ,‬לא‬
‫מושכת אש‪.‬‬
‫החיים הם בית ספר‪ ,‬ככה לימדו אותי‪ .‬בעיניי עד כה‪ ,‬שכר הלימוד שאני משלמת גבוה מדי‪ .‬אני אומרת‬
‫לעצמי‪ :‬לא משנה כמה הוא גבוה – לפחות תשיגי תמורה ההולמת את המחיר‪.‬‬
‫אני כאן‪ ,‬למרות‪ ,‬בגלל ובזכות הכול‪ .‬חוגגת עוד שנה‪ :‬שנה של חידושים‪ ,‬של התקדמות‪.‬‬
‫זה לא עוד יום הולדת‪ .‬זה יום שהוא בבחינת סימן דרך‪ .‬יום של עריכת סיכום‪ ,‬מאזן‪ ,‬השוואות ובדיקה‬
‫עצמית‪ .‬יו ם של הצבת מטרות והפחת חיים בהן‪ .‬כל זאת כדי שבשנה הבאה אוכל לסמן עוד 'וי'‪ ,‬ועוד‬
‫אחד‪.‬‬
‫עוד שנה מלאת משמעות‪ .‬עוד פרק חשוב בחיים שלי‪.‬‬
‫שנה שבה למדתי עוד קצת להבין את עצמי‪ ,‬את זהותי ואת דרכי‪.‬‬
‫שנה שבה נפלתי‪ ,‬אבל בעיקר קמתי‪.‬‬
‫הרסתי‪ ,‬אבל יותר בניתי‪.‬‬
‫נשברתי‪ ,‬אבל יותר השלמתי‪.‬‬
‫השקעתי‪ ,‬ופחות התאכזבתי‪.‬‬
‫לא סוגרת את הדלת על העבר‪ ,‬שבזכותו אני מי שאני‪ ,‬אבל פותחת דלת מרווחת לעתיד‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪12‬‬

‫‪---‬‬

‫אני אישה צעירה מאוד‪ ,‬שהספיקה (יותר) מדי הרבה‪.‬‬

‫אכלנית כפייתית‪ .‬מכורה למתוק ולפחמימות (אבל בעצם‪ ,‬מי לא?)‪ ,‬לא מבינה את אלו שאוכלים רק‬
‫כשהם רעבים‪ ,‬גם אם עומדת לפניהם עוגת נפוליון עם ערמת קצפת לבנבנה ועיטורי שוקולד מתוק על‬
‫ידה‪.‬‬
‫אסרטיבית‪ ,‬קשוחה‪ ,‬ועם זאת נשית ורגישה‪ .‬מוקפת חברות אבל בודדה‪ ,‬בולעת את החיים בביסים גדולים‪,‬‬
‫אך טובעת בעוגה עצמה‪ .‬רוצה לאכול אותה ולהשאירה שלמה‪ .‬שוחה בשמנת חמוצה ומנסה להפוך‬
‫אותה לחמאה‪ .‬מבולבלת‪ ,‬מבלבלת‪ ,‬בעלת קסם אישי‪ ,‬אוהבת את החיים‪ ,‬אך חשה שיש בהם אצלי יותר‬
‫ירידות מעליות‪ .‬רק לא במשקל‪.‬‬
‫אצלי יש אפור‪ .‬הרבה צבעי אפור‪ :‬כמה כהים כמה בהירים‪ ,‬כמה בין לבין‪ .‬ולפעמים דווקא בדברים‬
‫הברורים יותר – אני מאלה שמוצאים דרך נוספת‪ ,‬אחרת‪ .‬יש לכם סבלנות? מסוגלים להזדהות עם מילה‬
‫אחת מכל הנ"ל‪ ,‬חושבים שתחמיצו אם לא תקראו את השורות הבאות? אתם האנשים שאליהם אני‬
‫כותבת‪.‬‬
‫הדברים נכתבים מהלב‪ .‬הכי עמוק שאפשר‪ .‬אני לא מפחדת לגעת במה שכולנו מפחדים‪ ,‬מתמודדת‬
‫בגלוי עם מה שכולנו חונקים בשקט‪ ,‬מעירה את השדים שיש בכל אחד מאתנו ושכולנו מנסים לקבור‪,‬‬
‫נחושה לחצות את הקווים שמפריעים לי להתקדם‪ ,‬יודעת בבטחה שהכתיבה היא כלי נוסף להתמודד‬
‫עם העולם המטורף שבו אנו חיים‪.‬‬
‫וכל זה תוך כדי סיכון רב של היחשפות בפני אנשים שהייתי מעדיפה שלא יראו את הפנים ללא האיפור‪,‬‬
‫את מי שאני ללא המסכות המחייכות‪ ,‬היפות‪...‬‬
‫ביום ההולדת הזה אני יוצאת לדרך חדשה‪.‬‬
‫גם עם ספר חדש‪.‬‬
‫‪13‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪3‬‬
‫כל הדרכים מובילות לממתקים‬

‫מעט אחרי שנגמלתי מחיתולים‪ ,‬החלו להסביר לי כמה טוב יהיה אם ארד במשקל‪ .‬החל ב"זה בריא"‪,‬‬
‫דרך "זה יפה" ו"את תיראי נהדר"‪ ,‬ועד "עם משקל כמו שלך – לא תצליחי לעבור את גיל עשרים"‪.‬‬
‫כבר כילדה קטנה הייתי שמנה‪ .‬שמנה מאוד אפילו‪ ,‬בהתחשב בגיל‪ .‬כבר אז היה ברור שזו מלחמה‪ ,‬וכולם‬
‫לקרה‪ ,‬דבר שרציתי‬
‫ניסו לעורר את המוטיבציה שלי להילחם במשקל‪ .‬מה לא ניסו? הבטיחו שאסתפר ָ‬
‫כל כך גם אם זה לעולם לא היה יכול להתאים לי בגלל סוג השיער שלי‪"( ,‬אין אפשרות לגזור את הקוקו‪.‬‬
‫זה ישמין אותך‪ .‬אם תרדי – אני מבטיחה שנלך לספרית"‪ ).‬הבטיחו לי טיסה לחו"ל עם אחת מהאחיות‬
‫שנוסעת מדי פעם מסיבות משפחתיות‪ ,‬וכשהייתי ילדה – זה היה אחד מהדברים שהכי רציתי בעולם‪,‬‬
‫הבטיחו לי ריהוט חדש לחדר ובגדים חדשים‪ ...‬כלום לא הועיל‪ .‬המשכתי לאכול כל מה שהיה אפשר‪.‬‬
‫זו הייתה ההתחלה וזה גם היה ההמשך‪ .‬כל הגדולים שרצו בטובתי פספסו את הנקודה הכי קריטית‬
‫באישיות שלי – אי אפשר לגרום לי לעשות דברים בכוח‪ .‬אם אני לא מחליטה "ללכת על זה" – אף אחד‬
‫לא יכול לשכנע אותי‪ .‬כילדה לא הבנתי את הצורך לרדת במשקל או אפילו להתחיל לחשוב על מה‬
‫שאני מכניסה לפה‪ .‬הרגשתי שלא מבינים אותי‪ ,‬חשתי בודדה‪ ,‬וכתגובת ריאקציה – המשכתי לאכול‪ .‬כיוון‬
‫שאיש לא נולד עם הדרכה מובנית מה לעשות עם אכלנית כפייתית בת שש‪ ,‬בת שמונה או בת שתים‬
‫עשרה‪ ,‬והסובבים אותי‪ ,‬בעלי רצון טוב ככול שיהיו‪ ,‬לא היו בעלי הדרכה נכונה כיצד להתמודד עם אכלנים‬
‫שכמוני – לא היה להם ולי שום סיכוי‪ ,‬כי יש פעמים ויש מקרים שרצון טוב לא מספיק‪.‬‬
‫אני זוכרת שהייתי הולכת ברחוב עם אמא שלי או עם אחת מאחיותיי‪ ,‬ופתאום היה עובר מישהו יוצא‬
‫דופן‪ :‬צולע או נמוך מדי או שמן מדי או סתם נראה מוזר – והיו מצביעים עליו ואומרים לי‪" :‬אם לא תרדי‬
‫במשקל – ככה ייראה הבעל שלך"‪ .‬המשמעות הייתה ברורה‪ :‬איש רגיל ונורמלי לא ירצה בך‪...‬‬
‫היום אני יודעת שדווקא יוצאי הדופן הללו הם האנשים הטובים והרגישים ביותר שניתן לפגוש‪ ,‬אנשים‬
‫שהחיים והסביבה מילאו אותם במידות טובות ובהבנה‪ .‬אלו האנשים המוצלחים ביותר בקבלה‪ ,‬ברגישות‬
‫ומצוינים לזוגיות‪ .‬אבל אז בתור ילדה קטנה ראיתי רק את הקנקן‪ ,‬כי ברמת ההבנה של ילדה הבנתי שזה‬
‫מה שהכי חשוב‪ ,‬ופחדתי ממנו‪ .‬בכלל לא ידעתי על ה'תוך'‪ .‬זה היה מסוג האיומים של 'אם לא תאכלי‬
‫יבוא שוטר'‪ ,‬איום שמעולם לא אוימתי בו כי הבעיות שלי בנושא האוכל היו תמיד מהצד ההפוך לגמרי‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪14‬‬

‫נראה היה כי כל האמצעים היו כשרים וקבילים על מנת לגרום לי לרדת במשקל‪ ,‬גם איסור חמור על‬
‫קניית ממתקים והחבאה סדרתית של דברי מתיקה שהיו שמורים למי שכן יכול לאכול כמות רגילה‬
‫וסבירה ולהישאר בגודל נורמלי‪ .‬שהרי בבית של חובבי מתוק ומארחים כפייתיים אי אפשר היה להשאיר‬
‫שטח סטרילי נקי מעוגות‪ ,‬מחלבה‪ ,‬מוופלים‪ ,‬מפיצוחים‪ ,‬מבמבה‪ ,‬מצ'יפס‪ ,‬מחטיפי שוקולד ומרבים טובים‪,‬‬
‫מתוקים ומשמינים נוספים‪.‬‬
‫אבל אני‪ ,‬בערמומיות של שרדנים‪ ,‬גיליתי כל מחבוא וחור‪ ,‬גם אם הם היו רחוקים ממני שנות אור או‬
‫גובה‪ :‬בוידם גבוה או ארון הבגדים העליון‪ ,‬מדף החולצות של אבא‪( ,‬כן‪ ,‬אמא‪ ,‬מאחוריהן היו המון חבילות‬
‫של שוקולד‪ .‬מה את חושבת‪ ,‬שלא ידעתי?) או בתוך סיר מכוסה (המחבוא המועדף עליי – נגיש וקל)‪.‬‬
‫תמיד הצלחתי להגיע בדרך כל שהיא‪ ,‬וככל שהיה קשה יותר להשיג כך התגברה גם האמביציה שלי‪.‬‬
‫היו לי דרכים רבות להשיג ממתקים והשתמשתי בכולן‪ .‬בכל שעה שהבית היה פנוי מאנשים הייתי‬
‫מבריחה ממתקים מהמטבח‪ .‬בחסות חדרי הסגור הייתי נהנית לרגע מטעם אהוב ואחר כך זורקת את‬
‫העטיפות דרך החלון לשכנים למטה‪ ,‬כדי שלא יראו אותן באשפה ויגלו אותי‪( .‬למזלי‪ ,‬אותם שכנים לא‬
‫קוראים ספרים בכלל‪ ,‬כך שאין סיכוי שיום אחד הם ידפקו בדלת של ההורים שלי וידרשו תשלום עבור‬
‫השעות שבהן הם ניקו שוב ושוב את החצר בגללי)‪ .‬הבנתי שלא ראוי ללכלך את החצר של השכנים‪,‬‬
‫אבל השוקולד היה חשוב יותר‪.‬‬
‫כשגדלתי‪ ,‬אחד מתפקידיי היה לתפקד כ'שר החוץ' של המשפחה‪ ,‬זו הממונה על הקניות הרבות שבית‬
‫ברוך ילדים ונכדים זקוק להן‪ .‬לאחר כל מסע קניות שכזה‪ ,‬שהיה לעתים יום‪-‬יומי‪ ,‬הייתי קונה ממתק או‬
‫שניים מ'הכסף הקטן' שנשאר כעודף בכל קנייה ושאמא שלי מעולם לא ביקשה בחזרה‪ .‬אולי ידעה ולא‬
‫רצתה לעמת אותי עם המציאות‪ ,‬אולי ריחמה ורצתה לתת לי אפשרות ליהנות מדי פעם מממתק נחמד‪.‬‬
‫כך או כך – ממתקים תמיד היו לי‪.‬‬
‫בפועל‪ ,‬אף אחד לא משמין מממתק נחמד בכל יום‪ ,‬אבל לי לא היו גבולות‪ .‬ממתק אחד זה לאנשים‬
‫רגילים‪ ,‬אצלי הוא מילא חור קטנטן בכל הבור הענק שצרח וצרך מתוק במיוחד ואוכל בכלל‪ .‬כבר אז‪,‬‬
‫אתם מבינים‪ ,‬הכמויות שזללתי לא היו דומות לשום סדר גודל שילד רגיל ונורמלי‪ ,‬אפילו שמן יותר‬
‫מהרגיל‪ ,‬מכיר‪ .‬אני אכלתי המון‪.‬‬
‫לא הכמויות היו בעיה‪ ,‬אלא מה שאכלתי‪ ,‬או נכון יותר – מה שבחרתי לאכול מבחינה תזונתית ומבחינה‬
‫קלורית‪ ,‬כמובן‪ .‬כי צלחת של ירקות אינה דומה לחבילת במבה גדולה‪ ,‬כפי ששני כריכים אינם דומים‬
‫אמתי"‪ ,‬כזה שמזין את הגוף ואת הנפש‪ ,‬זה שאינו מזיק‪ ,‬זה שאינו מעורר‬
‫לשקית מלאה בורקס‪" .‬אוכל ִ‬
‫תחושת רעב ל"עוד" – לא עניין אותי בכלל‪ ,‬ובכל הזדמנות התחמקתי מלהפגיש את קיבתי עמו‪.‬‬
‫וכשמישהו ניסה לדבר על כך הייתה לי תשובה מוכנה‪' :‬מה אני אשמה שככה ה' ברא אותי?'‬
‫‪15‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪4‬‬
‫אוכל כביטוי לאהבה‬

‫למעשה‪ ,‬זה לא 'פיר' שמאשימים אותי במשקלי המוגזם‪ .‬זו הרי לא אני‪ ,‬זה השתלשלות העניינים מאז‬
‫שנולדתי‪ .‬אני בכלל הייתי קרבן בכל העסק הזה‪.‬‬
‫נולדתי אחרונה במשפחה ברוכת ילדים‪ ,‬רחוקה בשנים מהאח שלפניי‪ .‬הוריי כבר לא היו זוג צעיר ולא‬
‫צעירים בכלל‪ .‬את אבא שלי הכרתי רק עם זקן לבן (טוב שאופי לא "דוהה" עם השנים‪ ,)...‬ולאמא שלי‬
‫כבר היו סימני 'טרום קמטים'‪ .‬זו אולי אחת הסיבות שפונקתי מעבר למידה המקובלת‪ ,‬כך בכל אופן‬
‫טוענים האחים והאחיות שלי‪.‬‬
‫במשך חודשים רבים מאז הולדתי לא קראו לי בשמי האמתי‪ ,‬אלא "סוכר" או "דבש" מרוב שהייתי תינוקת‬
‫עגלגלה ומהממת‪ .‬אני תוהה לו הייתי רזה היום היו בוחרים לקרוא לי "חסה" או "פטרוזיליה"‪...‬‬
‫סיפרו לי‪ ,‬שכל בני הבית עמדו לרשותי ולא עמדו בפניי‪ .‬בכיתי אחרי בקבוק המטרנה הראשון‪ ,‬רציתי עוד‬
‫אחד‪ ,‬וקיבלתי‪ .‬כך אולי למדתי להפעיל מניפולציות זולות אך שוות‪ .‬זה התחיל בבקבוקי המטרנה אבל‬
‫מהר מאוד השתמשתי בכוח הזה גם לדברים אחרים‪ :‬כשקיבלתי קוביית שוקולד אחת – נשכבתי על‬
‫הרצפה בדרישה לקובייה נוספת‪ ,‬ואחריה לעוד אחת‪ .‬ו‪ ...‬קיבלתי‪ .‬בתור בת הזקונים בהחלט היו לי‬
‫פריבילגיות מיוחדות‪ .‬יש שיגידו – פינוק יתר‪ .‬אני בטוחה שאז הרגשתי עם זה נפלא‪.‬‬
‫בשיחות משפחתיות סביב הנושא מספרים אחיי ואחיותיי כי כשאמא שלי יצאה לקניות‪ ,‬לסידורים או‬
‫לעניינים אחרים ואני ביקשתי משהו‪ ,‬בתחום הקולינרי‪ ,‬כמובן – הם היו ממהרים למלא כל בקשה ולהלעיט‬
‫אותי בממתקים‪.‬‬
‫כשהייתי בת שנתיים אמא שלי הבינה שהבת שלה נועדה לגדולות במובן הפיזי של המילה‪ .‬בכל פעם‬
‫שנפגשתי עם אנשים בוגרים שחשבו שאני פעוטה מתוקה – קיבלתי ממתקים ושלל פינוקים (יכולתי‬
‫להשיג בקלות תואר מאסטר ב"איך לגרום לכולם לאהוב אותי")‪ .‬מהר מאוד לימדה אותי אמי‬
‫שכשמציעים לי ממתק‪ ,‬עליי להגיד "לא‪ ,‬תודה‪ .‬אסור לי"‪ .‬איך שהוא‪ ,‬בלי להבין את השיבוש‪ ,‬הייתי אומרת‪:‬‬
‫"תודה‪ .‬לא אסור לי"‪.‬‬
‫זה היה מתוק אז‪ ,‬אין ספק‪ .‬עד היום אמא שלי מתמוגגת כשהיא נזכרת בתינוקת החכמה שהייתה לה‬
‫אז‪ ,‬לפני שהפכה לילדה שמנמנה ולבוגרת שמנה‪ .‬אני לא נהנית מחכמתה של בת השנתיים ההיא‪,‬‬
‫וממהרת להאשים את כל הנשים שצבטו אותי בלחיי בנשימה אחת עם המשפט "איזו מתוקה היא"‬
‫בסגנון כזה או אחר‪ ,‬על כך שעד היום הלחיים שלי נפוחות ואדומות מאז‪.‬‬
‫ואחר כך אומרים שאני שמנה ב ָפנים‪ .‬נו‪ ,‬באמת‪.‬‬
‫***‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪16‬‬

‫אני באמת לא אשמה‪ .‬אמא שלי שלחה אותי לבית הספר עם שכבת חמאה עבה בין שתי פרוסות לחם‬
‫עבות עוד יותר וביניהן חלבה מתוקה‪ .‬היא טענה‪ ,‬וטוענת עד היום‪ ,‬שחלבה בריאה מאוד‪.‬‬
‫בערב‪ ,‬על יד הסלט הקבוע‪ ,‬חיכתה לי חביתה שטבעה בשמן‪ ,‬ופרוסות לחם‪ ...‬עבות‪ .‬רק לחם מטוגן היא‬
‫סירבה להכין לי בטענה שזה משמין מאוד‪ ,‬אבל את זה אכלתי לפעמים אצל השכנה מתחתינו‪ ,‬אמה‬
‫של חברתי‪ ,‬שהכינה לילדיה ארוחת ערב מטוגנת וכיבדה גם אותי‪ .‬אחר כך עליתי הביתה לאכול ארוחת‬
‫ערב שלא כללה לחם מטוגן‪...‬‬
‫נוסף על הכול‪ ,‬כאילו לא חסר לי להיות בעלת גנטיקה של השמנה צפויה מראש מחד גיסא וילדת‬
‫פינוקים מאידך גיסא‪ ,‬גם נולדתי למשפחה שהאוכל אצלה הוא בהחלט סיבה למסיבה‪ ,‬מבשלים הרבה‬
‫וטעים‪ ,‬מחליפים מתכונים וגם מנסים אותם‪ ,‬מארחים ומתארחים רוב הזמן‪...‬‬
‫נתחיל מזה שאמא שלי‪ ,‬על אף שנולדה בארץ‪ ,‬היא בהחלט אמא פולניה‪ ,‬מאלה שאתם לא יכולים‬
‫לצאת מהבית שלה בלי 'לאכול משהו'‪ .‬אלא שהמשהו אינו זוטר כלל ועיקר‪ ,‬לא משנה מה‪ ,‬העיקר‬
‫תאכלו‪ .‬אם הגעתם בזמן ארוחת צהריים – תתפללו שבאתם רעבים כי בכל מקרה תהיו חייבים "לגמור‬
‫את הצלחת"‪ .‬אין מושג כזה של מטבח מסודר‪ ,‬מהסיבה הפשוטה – אמא שלי כל היום‪ ,‬אבל כל היום‪,‬‬
‫במטבח‪.‬‬
‫בין לבין כל דבר אחר היא רצה 'להעמיד סיר'‪' ,‬לסגור סיר'‪' ,‬לזרוק עוד תפוחי אדמה לעוף' או 'לכבות את‬
‫התנור'‪ .‬היא מאלה שמעמידה כמה סירים במקביל‪ :‬יש ארבע להבות על הכיריים ועוד אחת חלבית‪ ,‬וכולן‬
‫בשימוש רוב שעות היממה‪ .‬אופה משהו (מזל שיש רק תנור אחד‪ ,‬אבל עם שני תאים כמובן)‪ ,‬או קונה‬
‫מוצרים כדי לבשל ולאפות‪.‬‬
‫במחסן הסמוך יש מקפיא גדול ומקרר גדול עוד יותר‪ ,‬נוסף על אלו שכבר בבית‪ ,‬ומזווה עם מוצרי יסוד‬
‫שנקנו בכמויות מסחריות‪ ,‬שיכולים להאכיל פלוגת חיילים רעבים בזמן מלחמה‪.‬‬
‫כי אתם כבר מבינים‪ ,‬אמא שלי מאכילה את כל העולם‪ :‬השכנה ילדה? היא תקבל געפילטע פיש לשבת‬
‫למשך חצי שנה; החברה אירסה? הליקרים יגיעו באספקה שוטפת עד לאירוסי הבן הבא (והוא בכלל‬
‫בקושי חגג בר‪-‬מצווה); חוזרת בתשובה חסרת משפחה המגדלת בעצמה משפחה משלה חלתה? היא‬
‫תזכה לסיר מלא בפלפלים ממולאים לשבת וארוחה עיקרית מדי יום עם כוס מיץ גזר סחוט טרי הרגע‬
‫בשביל הוויטמינים עד 'שתעמוד על הרגליים'‪ .‬ילדים רבים בשכונה חייבים לאמא שלי את הכוח של אמא‬
‫שלהם‪ ,‬ואת היכולת שלה לקום בבוקר‪ ,‬כי אין כמו עוגה של אמא שלי שיכולה לעודד ולעזור במקום‬
‫שצריך‪.‬‬
‫כל אירוע‪ ,‬סעודה או שבת רגילה זה חגיגה של אוכל‪ .‬הכול בשפע‪ ,‬הכול ברוחב לב‪ ,‬הכול ב'המון'‪ .‬עשרה‬
‫סוגי סלטים‪ ,‬שני סוגי דגים‪ ,‬שלוש תוספות ושני סוגים של מנה עיקרית‪ ...‬אף אחד מהם לא עשוי על פי‬
‫‪17‬‬ ‫מסע כבד‬

‫כללי התזונה הנכונה‪ ,‬אלא אם כן שטרודל עמוס תפוחי עץ‪ ,‬הטעון בכמויות לא מבוטלות של סוכר‪ ,‬ריבה‪,‬‬
‫אגוזים ופירות יבשים נחשב לתזונתי‪.‬‬
‫ואחר כך עוד מאשימים אותי שאני לא מצליחה לרזות‪ ,‬שאני לא מצליחה "לסתום קצת את הפה"‪ ,‬שכבר‬
‫בשנות העשרה עברתי את המאה קילוגרם‪...‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪18‬‬

‫‪5‬‬
‫בית סוהר לילדים שמנים‬

‫אני לא היחידה בעלת עודף המשקל בבית שלנו‪ .‬כולם סובלים מעודף משקל במידה כזו או אחרת‪ ,‬רק‬
‫שאני היחידה שעברה כל גבול של טעם טוב ומשקל‪ .‬עובדה‪ ,‬המשקל שהיה בבית‪ ,‬שהגיע עד מאה‬
‫ועשרים קילוגרם‪ ,‬כבר לא שקל אותי‪ ,‬ואילו את אחיותיי הנשקלות השכם והערב הוא שקל ושוקל עד‬
‫היום‪ ,‬אם כי הוא מקרטע‪ ,‬וכשהן עולות מאתיים גרם הן מאשימות אותו כי הוא קשיש מכדי לתרגם‬
‫עלייה בירידה‪.‬‬
‫נכנסתי לבית ספר שמנה מאוד‪ .‬הילדה הכי שמנה בכיתה‪ .‬התלבושת הייתה בעיה‪ ,‬שכן לא מייצרים‬
‫מידות כאלו לילדות‪ ,‬אבל איך שהוא מידה של נערות עם תיקונים הצליחה להשאיר אותי ברקע הכיתה‪,‬‬
‫לבושה כמו כולן‪' .‬מה יהיה?' הייתה שאלה שכל המשפחה שאלה את עצמה‪' ,‬הילדה הזו הולכת ותופחת!'‬
‫כבר לא הייתי הסוכר והדבש שהייתה התינוקת העגלגלה‪.‬‬
‫כשנראה היה כי אפסו הסיכויים לדבר על לבי ולשכנע אותי בטובות ובהבטחות – הגיעו האיומים‬
‫וההפחדות המקובלים‪ ,‬החל ב'את תהיי חס וחלילה חולה' וכלה ב'לא תוכלי ללכת לטיול'‪ ,‬אבל היה מי‬
‫שלקח את זה צעד אחד יותר מדי‪...‬‬
‫בסביבות גיל שמונה איימו עלי שיש בית סוהר מיוחד לילדים שמנים‪ .‬כולאים אותם בחדר וסוגרים להם‬
‫את הפה ברסן מיוחד‪ ,‬כך שרק אוכל שיכול לעבור דרך קש נכנס לגוף‪ .‬חסל סדר ביסלי‪ ,‬במבה‪ ,‬צ'יפס‬
‫או שוקולד‪ .‬זה היה בזמן שבו פורסמה דיאטת המלתעות‪ ,‬אותו סד משונה שבו סגרו את הפה למי שרצה‬
‫בדיאטה כפויה‪ ,‬ואכן דרכו יכלו רק לשתות ולא לאכול‪ .‬אלא שהשמנים‪ ,‬כהרגלם‪ ,‬ידעו לעבוד על כל‬
‫המערכת בדרכם אל המתוק‪ ,‬ועם המלתעות שתו מילק‪-‬שייקים מגלידות שמנת מובחרות ומיצים טבעיים‬
‫ומשמינים‪ ...‬הם אמנם לא אכלו‪ ,‬אבל שתו מיליוני קלוריות דרך הסד ועלו יפה במשקל‪.‬‬
‫הדיאטה הזו עברה מן העולם‪ ,‬לא לפני שמישהו עשה בה שימוש מפחיד לגביי ושדרג אותה‪ ,‬לא רק‬
‫למלתעות אלא לבית סוהר מיוחד‪...‬‬
‫בראשי הקטן ידעתי שלא יכול להיות מקום כזה‪ ,‬זה היה בלתי נתפס‪ ,‬אך על אף שהשתדלתי לא להאמין‬
‫להם‪ ,‬קול קטן בכל זאת התרוצץ בראשי‪ ,‬נדנד ואמר 'אולי את טועה‪ ...‬ואולי בכל זאת יש‪ ...‬ואולי יום‬
‫אחד‪ ...‬אולי באמת כדאי להפסיק לאכול?' אבל האוכל היה חזק יותר מכל הפחדה שהיא שנראתה‬
‫רחוקה ובלתי אפשרית‪ ,‬ולעומתו שכבה נוספת של חמאה וחלבה ועוד קצת חמאה בין שתי פרוסות לחם‬
‫לבן ורך היו ממשיות עד מאוד‪.‬‬
‫‪19‬‬ ‫מסע כבד‬

‫ואז יום אחד‪ ,‬בשעת ערב שגרתית‪ ,‬הטלפון בבית צלצל‪ .‬הרמתי את השפופרת‪ .‬על הקו היה מישהו עם‬
‫קול גברי וכבד‪.‬‬
‫"שלום‪ .‬עם מי אני מדבר?"‬
‫"עם פרידי"‪.‬‬
‫"הו‪ ,‬שלום פרידי‪ .‬בדיוק אותך אני מחפש‪ .‬את יודעת מי מדבר?"‬
‫"לא"‪.‬‬
‫"מדבר איציק מבית הסוהר לילדים שמנים‪ .‬כבר הכנת מזוודה?"‬
‫לבי החסיר פעימה‪ ,‬אז באמת יש כזה מקום? אבל הייתי ילדה אמיצה‪" :‬למה להכין מזוודה?"‬
‫"כי אנחנו באים לקחת אותך לבית הסוהר‪ .‬סיפרו לנו שאת שמנה מאוד"‪.‬‬
‫אני לא זוכרת את הנוסח המדויק של הדברים‪ ,‬אבל בהחלט זוכרת שהתחלתי לבכות וממש התחננתי‬
‫שיתנו לי עוד צ'אנס‪ ,‬שאני אצום לנצח ושממש אין צורך לקחת אותי לבית סוהר לילדים שמנים‪.‬‬
‫בשלב מסוים אמא שלי שמעה שאני בוכה ומיהרה לטלפון‪ .‬למרות כל המלחמות על האוכל בינינו‪ ,‬היא‬
‫בצדה השני מיהר לסגור‪ ,‬לא‬
‫לא תיתן למישהו לפגוע בי‪ .‬היא לקחה את השפופרת מידיי ומי שהיה ִ‬
‫מסתכן בזעמה של האם האוהבת‪ .‬כך מבחינתי הסתיימה השיחה‪.‬‬
‫אמא הבהירה לי שאין כזה מקום ולעולם לא תיתן לפגוע בילדה שלה ויהי מה! באותה עת יכולתי להירגע‬
‫בחיקה של אמא‪ ,‬אך זו הייתה הרגעה זמנית בלבד‪ ,‬שכן לא הסתיימו הניסיונות של כל מי שחשב שעל‬
‫ידי פחד יוכל לגרום לי להפסיק לרצות לנשנש ממתקים‪ .‬על ידי הפחדה ש"יום אחד לא תצליחי לעבור‬
‫בפתח הדלת" או "אנשים שמנים מתים בגיל צעיר"‪.‬‬
‫***‬
‫אני בעלת אופי של עקשן‪ ,‬מרדן ודווקאי‪ .‬אם תרצו – אופי של מי ששורד למרות‪ ,‬בגלל ואף על פי‪.‬‬
‫אמרתם לא – אני אעשה כן‪ ,‬אמרתם שחור – אני אגיד לבן‪ ,‬אמרתם משמין – אני אראה לכם שלא‬
‫אכפת לי‪ .‬שאי אפשר להפחיד אותי‪ ,‬לאיים עליי או לדחוק בי‪.‬‬
‫אכלתי מסיבות רבות‪ ,‬ובשלב מסוים של תחילת גיל ההתבגרות‪ ,‬שאצלי החל מוקדם מדי לכל הדעות‪,‬‬
‫גם ה'אני אראה להם' שהיה אמנם דחוק‪ ,‬נסתר ומטואטא מתחת לשכבות עבות של תירוצים אחרים‪,‬‬
‫היווה סיבה לנשנוש בלתי פוסק‪.‬‬
‫אחרי שכלו כל הקצין‪ ,‬נגמרו הרעיונות להפחדות‪ ,‬שלב האיומים לא הוכיח את עצמו וגם השלב של‬
‫ההפתעות ("אם תרדי‪ ,‬אני אקנה לך‪ )"...‬לא ממש הועיל‪ ,‬ובפועל המשקל הלך וגדל – הגיעה ההברקה‬
‫הבאה‪ :‬חו ג לדיאטה‪ .‬רעיון די שגרתי ורגיל כיום‪ ,‬אבל בזמני היה חידוש מרעיש‪ .‬הנה‪ ,‬לא רק אמהות‬
‫כבודות הולכות להישקל כל שבוע ומוחאים להן כפיים‪.‬‬
‫גם ילדות בגילי‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪20‬‬

‫‪6‬‬
‫החוג הדיאטתי (הראשון)‬

‫לחוג הראשון לדיאטה הלכתי אחרי שניסיתי כדורים להרזיה‪ ,‬כדורים שאמורים לנטרל את הרעב‪ ,‬ואבקה‬
‫מחרידה שקראתי לה "מאכל בהמות"‪ ,‬ואחרי שניסיתי אותה פעמיים נטשתי אותה לאנחות‪ .‬העובדה‬
‫שההורים שלי שילמו עבורה מאות שקלים לא באמת עניינה אותי‪ .‬הייתי בסך הכול בת שמונה‪-‬תשע‪.‬‬
‫אני מניחה שהייתי מוטרדת מדברים הרי‪-‬גורל אחרים‪ ,‬כמו למה אין לי חברות כמו לכולן‪ ,‬או איך אוכל‬
‫'לפלח' את הממתק החדש שאמא קנתה בלי שמישהו יראה‪.‬‬
‫למפגשים אלו הלכתי עם שכנתי‪ ,‬בת גילי‪ .‬אני הייתי השמנה בינינו‪ ,‬היא סתם הייתה "מלאה"‪ .‬היינו הכי‬
‫צעירות‪ ,‬למעשה‪ ,‬ממש ילדות‪ ,‬בקבוצה של יותר נשים ופחות בחורות‪ .‬החוג התקיים במטבח של גן ילדים‪,‬‬
‫והערב שבו הוא התקיים הפך לערב הסיוטים השבועי שלי ושל עוד כמה משתתפות שמנות‪ ,‬מלאות‪,‬‬
‫שמנמנות או סתם עם קילוגרם אחד עודף‪.‬‬
‫הנוהל היה ברור – ממתינים בתור לעלייה על המשקל‪ .‬כל אחת עלתה בתורה על המשקל המפחיד‪,‬‬
‫שיכול לשקול הרבה יותר ממאה ועשרים קילוגרם‪ ,‬וזכתה בכמה דקות של שיחה פרטית עם המנחה‪,‬‬
‫שציינה כי היא בעצמה ירדה עשרות קילוגרמים (ועדיין היה לה עוד הרבה לרדת‪.)...‬‬
‫הלכתי כי אמא שלי שלחה אותי‪ ,‬כי לא הצלחתי להסביר לה שזה מיותר‪.‬‬
‫אחר כך ישבנו במעגל והאזנו להרצאה בנושא דיאטה‪ ,‬כך קראו לזה לפני כחמש עשרה שנה‪ .‬היום כבר‬
‫לא קוראים לזה כך‪ .‬וכי מי עושה דיאטה? כולם רק "שומרים על המשקל"‪" ,‬צורכים תזונה בריאה" ו"דלת‬
‫קלוריות"‪ ,‬ומרמים את עצמם שאם בעוגת גבינה יש גבינה בכמות משמעותית שזה בריא מאוד‪ ,‬אז‬
‫הקלוריות של שני מכלי השמנת שהוקצפה (כל אחת מכילה שלושים ושניים אחוזים של שומן רווי) לא‬
‫נחשבות‪...‬‬
‫במהלך ההרצאה שאלנו שאלות‪ ,‬קיבלנו עצות‪ ,‬תפריטים‪ ,‬מתכונים ורשימת מזונות בצמוד לטבלת‬
‫קלוריות‪ .‬ובכנות‪ ,‬גם התכוונו להפחית מהמשקל עד למפגש הבא‪.‬‬
‫בהתחלה ירדתי בערך ארבע מאות גרם בשבוע‪ .‬אז עוד אהבתי את המשקל של החוג‪ ,‬שהיה גאוני עד‬
‫כדי יכולת להראות על ירידה של עשרות גרמים בודדים‪ ,‬אבל ממש לא אהבתי אותו כשהוא הראה את‬
‫אותו הדבר – רק בעלייה‪.‬‬
‫‪21‬‬ ‫מסע כבד‬

‫בשלב מסוים‪ ,‬ואם זיכרוני אינו מטעה אותי – די בהתחלה‪ ,‬התחלתי לעלות במשקל‪ .‬ואיך אפשר שלא‪,‬‬
‫הרי לחוג עצמו יצאתי כשבידי חבילת במבה (הגדולה‪ ,‬בוודאי‪ ,‬הקטנה נגמרה מהר מדי) בלי שאיש ידע‬
‫על כך חוץ מחברתי‪ .‬בהתחלה עוד שיתפתי את אמא שלי במאות הגרמים הנוספים‪ ,‬אבל התגובות שלה‬
‫היו קשות לעיכול‪ .‬בעיקר הצער והאכזבה שראיתי בעיניים שלה‪ .‬מה בסך הכול היא ביקשה‪ ,‬קילוגרם‬
‫ירידה? זה לא קשה כל כך‪...‬‬
‫הפחד לעמוד מול הכאב של אמא שלי‪ ,‬שטרחה כל כך בשבילי‪ ,‬הכינה ארוחות לפי התפריט‪ ,‬ישבה על‬
‫ידי כדי שאסיים את צלחת סלט הירקות שהוכן מדי ערב והשגיחה שהכול ייעשה (וייאכל) כראוי‪( ,‬וגם‬
‫דאגה לשאול בכל פעם אם ירדתי וכמה)‪ ,‬גרם לי להגיע להסדר עם המנחה והשוקלת – אנחנו מסכמות‬
‫שירדתי‪ ,‬נניח‪ ,‬מאתיים גרם‪ ,‬גם אם עליתי קילוגרם וחצי‪.‬‬
‫לא הייתי משתפת אותה בשקרים הלבנים לולא חששתי שאמא שלי תתקשר ותשאל את המנחה‬
‫בעצמה‪ ,‬דבר שלמיטב ידיעתי היא מעולם לא עשתה‪ .‬מדוע המנחה הייתה מוכנה לשתף פעולה ולשקר‬
‫עבורי – נשגב מבינתי היום‪ ,‬אלא אם גם לה היה עניין בזה‪ ,‬אולי שאמשיך את החוג אצלה‪ ,‬דבר שבבירור‬
‫היה נפסק לו ידעה אמי שלחוג אין תועלת למרות המאמצים הרבים שהיא משקיעה והכסף שהיא‬
‫מוציאה‪.‬‬
‫אין לי הסבר מדוע אישה בוגרת ומכובדת משתפת פעולה ברמאות כזו‪ .‬עם זאת‪ ,‬אני מעריכה אותה על‬
‫כך שהיא שמרה על אמוני ולא שיקרה אותי‪ .‬אני עצמי בגילי לא עשיתי הרבה חשבונות‪ ,‬כי במאמציי‬
‫לאכול בלי שירגישו רימיתי כל הזמן את כל העולם וקודם כול את עצמי‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬במשך תקופה ארוכה‪ ,‬בעוד אמא שלי עמלה על סלט ירקות מדי ערב‪ ,‬ארוחות צהריים מכובדות‬
‫כדי שלא אהיה רעבה ומסירות לאין קץ – טענתי שנשארתי במשקל ("אמא‪ ,‬תשמחי שלפחות לא עליתי")‪,‬‬
‫או ירדתי כמה מאות בודדות ("העיקר שאני בירידה‪ .‬מה זה חשוב כמה?") ולעתים נדירות הודיתי על‬
‫עלייה‪"( ,‬אבל כל כך מזערית שזה לא מה שיפריע לי באמת להיות אי פעם רזה")‪ .‬במקביל צעדתי מדי‬
‫ערב עם חברתי למסע‪ .‬המסלול הקבוע שארך כארבעים דקות בהתלהבות של התחלה כבר ירד‬
‫לשלושים דקות‪ ,‬ואחר כך לעשרים‪.‬‬
‫באופן קבוע התחלנו את ההליכה בעצירה קטנה בקיוסק השכונתי‪ ,‬ערכתי בו קנייה כמעט בלתי מורגשת‬
‫(תלוי למי)‪ ,‬והעמסתי שקית בכל טוב‪ ,‬בדרך כלל חבילת וכמה חטיפי שוקולד‪ ,‬כדי שלא אשתעמם‪ ,‬וככה‬
‫יצאנו לצעדה‪ .‬היא מעולם לא טעמה מהצידה לדרך ולקחה את הקורס והצעידות ברצינות יתרה‪ ,‬אך‬
‫מעולם לא ירדה במשקל‪ .‬אבל לעומת זאת ממילא היא לא הייתה שמנה אלא "רק מלאה"‪...‬‬
‫לבסוף‪ ,‬כמו שסיפרתי בפרק הראשון‪ ,‬היא גילתה לי שהתגלתה אצלה בעיה בבלוטת התריס‪ ,‬דבר שגרם‬
‫לבעיות בחילוף החומרים וממילא לא ִאפשר ירידה במשקל למרות המאמצים האמתיים שלה‪.‬‬
‫מאז היה ברור שזה רק עניין של זמן‪ .‬ניסיתי להמשיך וללכת לחוג‪ ,‬אבל לא היה סיכוי שתהיה בכך‬
‫תועלת‪ ,‬גם משום שבפועל לא השתדלתי באמת (וגם אם כן – זה היה למראית עין ובאופן חלקי בלבד‪,‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪22‬‬

‫שהרי כמה מיני מאפה חיסלו בדקה אחת מאמץ של יום שלם)‪ ,‬וגם מכיוון שללא הדרבון של חברתי לא‬
‫יצאתי לצעדות שהיו שורפות מלכתחילה בקושי רביעית משלל הקלוריות שאספתי במהלך היום‪ ,‬אבל‬
‫גם זה משהו‪.‬‬
‫כך הסתיים הקורס הראשון שלי בעולם הדיאטות‪ ,‬והתחילו המחשבות על "איך עושים שתהיה גם לי‬
‫בעיה בבלוטת התריס" שהייתה יכולה להוריד ממני כל אחריות למעשיי הבלתי אחראיים בכל דבר‬
‫הקשור לאוכל‪.‬‬
‫ואם שכחתם‪ ,‬עוד לא מלאו לי עשר שנים‪.‬‬
‫עדיין‪.‬‬
‫‪23‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪7‬‬
‫קצפת ותותים‬

‫כל ילד יכול לספר על משהו מיוחד שלמד מההורים שלו‪ ,‬איזו מידה‪ ,‬מצווה‪ ,‬תכונה – שתלך אתו לכל‬
‫החיים‪ .‬אמא שלי חינכה אותי תמיד שצדקה היא אחד הדברים החשובים ביותר‪ .‬לא משנה כמה כסף‬
‫יש לך – תמיד‪ ,‬אבל תמיד‪ ,‬תתני משהו לצדקה‪ .‬כבר מגיל קטן‪ ,‬עוד לפני שהבנתי דברים בסיסיים‪ ,‬היא‬
‫נהגה לתת לי שקל בכל פעם שעני פשט את ידו ברחוב ולומר לי "לכי תני לו‪ ,‬שהמצווה תהיה שלך"‪.‬‬
‫חלק מהמשכורת שלה מוקדש לצדקה בהוראות קבע מדי חודש‪ ,‬וחלק נוסף לעניים ברחוב או לאלו‬
‫שדופקים על דלת ביתנו‪ ,‬ומה שנשאר – הולך לילדים הנשואים‪ ,‬שיהיה להם חדר ילדים איכותי יותר או‬
‫מקרר גדול יותר‪.‬‬
‫הייתי בת עשר כשיצאתי עם אמא שלי לקניות השגרתיות‪ .‬הסתובבנו ברחובות גאולה וקנינו דברים לבית‪.‬‬
‫כשעמדנו להיכנס למאפייה גדולה‪ ,‬הושיט אדם עני ושמן מאוד את ידו והתחנן שניתן לו "אפילו רק עשר‬
‫אגורות"‪ .‬היה לי ברור שבדיוק כמו שהיא נתנה לי שקל עבור העני מהרחוב הסמוך – היא תיתן לי גם‬
‫הפעם‪.‬‬
‫אבל לא‪ .‬הפעם היא הכירה את האדם המדובר וסירבה לתת לי "אפילו רק עשר אגורות" בשבילו‪.‬‬
‫"תראי כמה הוא שמן‪ .‬אם ניתן לו כסף – הוא ילך לקנות בזה עוגה‪ ,‬לא לחם וגבינה‪ "...‬אבל לא אחת‬
‫כאמא שלי תוותר על מצוות צדקה מהודרת ואמתית במחי יד‪" .‬את יודעת מה? נביא לו ארוחת צהריים‬
‫טעימה ובריאה"‪ .‬היא לחשה לי באוזן בסוד‪" ,‬כי אני לא רוצה שהוא יקנה בגללי עוגה‪ .‬בסוף הוא ימות‬
‫מרוב שומן"‪.‬‬
‫היא התחילה לדחוף את דלת הכניסה למאפייה‪ ,‬ואני נשכבתי על הרצפה והתחלתי להשתולל‪" .‬אני‬
‫רוצה שקל עכשיו‪ .‬אני לא זזה מפה עד שאת לא מביאה לי שקל!" הייתי ילדה חצופה ומרדנית‪ ,‬אבל‬
‫עד אז עוד לא עשיתי בושות ברחוב‪ ...‬הפעם חציתי קווים‪ ,‬ואמא שלי הייתה המומה‪ ,‬אבל הבינה שלא‬
‫כאן המקום והזמן לחינוך או לוויכוחים‪ ,‬ואין לה סיכוי להרים אותי מהרצפה (שקלתי בערך כמוה) אלא‬
‫אם תיתן לי שקל‪.‬‬
‫קיבלתי את המטבע הקטן והכסוף‪ ,‬ובעיניים נוצצות מאושר רצתי אל היהודי השמן שאחז בידו קופסה‬
‫עגולה‪ ,‬שפעם שימשה לאבקת מרק‪ ,‬והתחנן ל"אפילו רק עשר אגורות"‪ .‬נתתי לו את השקל והרגשתי‬
‫טוב‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪24‬‬

‫נכנסנו למאפייה‪ ,‬ואמא ארזה את מה שהיא רצתה‪ .‬ניגשנו לקופה לשלם ועיניי הוארו‪ .‬בקופה עמד העני‪,‬‬
‫שדקה קודם לכן נתתי לו שקל‪ ,‬וספר עשרות אגורות בידיים רועדות‪.‬‬
‫התור השתרך אבל הוא לא מיהר‪ ,‬כנראה גם לא היה לו לאן‪ .‬על הדלפק לידו עמדה עוגה עגולה גדולה‪,‬‬
‫מעליה שכבות קצפת וערמה של תותים וריבה‪ .‬עוד עשר אגורות ועוד חצי שקל והנה‪ ,‬היה לו בדיוק‬
‫הסכום המבוקש‪ .‬בדיוק‪ .‬אחר כך התברר שבדיוק השקל שאני הבאתי לו היה חסר כדי להשלים את‬
‫מחירה של העוגה שהוא רצה כל כך‪.‬‬
‫חייכתי‪ ,‬שמחתי בשבילו‪ .‬נכון שבעשרות השקלים האלה הוא יכול לקנות המון כיכרות לחם וחלב‪ ,‬ואולי‬
‫אפילו נעליים‪ ,‬אבל הוא רצה עוגת קצפת עם תותים! רק אני יכולתי להבין אותו‪ .‬כשאני רוצה עוגת‬
‫קצפת שום לחם או נעליים ואפילו טיסה לחו"ל לא יכולים לבוא במקום! רק שמנים אמתיים יכולים‬
‫להבין מה קורה כשיש צורך דחוף לקצפת!‬
‫אמי הסתכלה על המחזה בפלצות והתחרטה על הרגע שהקשיבה לי‪" .‬את רואה‪ .‬הוא יאכל עוגה‬
‫משמינה – ישמין עוד יותר‪ ,‬יהיה חולה וימות"‪ ,‬היא אמרה בצער וניסתה לעורר בי נקיפות מצפון‪ ,‬אבל‬
‫זה לא הועיל על אף שבבית שלנו פיתחו רגישות מופלגת לשמנים ולבריאותם‪.‬‬
‫"אבל אמא‪ ,‬אם לא אנחנו – אז מישהו אחר היה נותן לו‪ ,‬אז מה זה משנה?"‬
‫"זה משנה‪ .‬כי אם לא יהיה מישהו שיחשוב עליו באמת ולא יהיה מישהו שיהיה אכפת לו‪ ,‬הוא יהיה חולה‬
‫וימות"‪ .‬תיארה לי את המצפה לשמנים‪.‬‬
‫שבוע אחר כך במסע קניות עם אחותי עברנו שוב ליד המאפייה‪ .‬אחותי‪ ,‬מחונכת על ידי אמא‪ ,‬לא‬
‫היססה פעמיים לפני ששלפה שקל מארנקה כדי לתת לו צדקה‪ ,‬אבל לא יכלה שלא להזכיר את קווי‬
‫הדמיון בין הקבצן השמן והזקן לביני הילדה השמנה בת העשר‪" .‬בסוף גם את תתחתני עם מישהו שמן‬
‫ומסכן כמוהו"‪.‬‬
‫באותו זמן החיים היו נראים לי די ורודים‪ ,‬אבל לפעמים היו בהם מקלות בגלגלים בדמות אפיזודות כאלו‬
‫שהותירו לי חומר לחרדות רבות‪ .‬נכון שלעני יש זכות לקנות עוגת קצפת‪ ,‬אבל בגללי האיש הטוב הזה‬
‫ימות‪ .‬וגם גורלי לא אמור להיות טוב יותר‪ :‬אני אתחתן עם מישהו שמן‪ ,‬עני ומלוכלך‪ ,‬שקונה עוגת קצפת‬
‫במקום לחם‪.‬‬
‫יותר מעשור עבר מאז גיל עשר‪ ,‬אבל הסיפור הזה עוד חקוק בלבי‪.‬‬
‫אין לי ספק היום שלא בגללי איש כזה או אחר ימות‪ ,‬ואני עדיין זוכרת את ההרגשה הנפלאה שהייתה לי‬
‫כשהוא יצא עם עוגת הקצפת בעיניים נוצצות‪ ,‬מחזיק בידיו את עוגת הקצפת‪ ,‬אף שהקופסה הצהובה‬
‫והמלוכלכת שלו הייתה ריקה לחלוטין מכל אגורה‪.‬‬
‫באותם רגעים האיש הזה היה שמח באמת‪ ,‬ואני‪ ,‬שהכרתי את הכמיהה למתוק שפוגשת בעוגת קצפת‬
‫– שמחתי בשבילו‪ .‬ושמחה‪ ,‬תודו‪ ,‬היא לא דבר שאפשר לזלזל בו‪.‬‬
‫‪25‬‬ ‫מסע כבד‬

‫אמא שלי כבר לא זוכרת את הסיפור הזה‪ .‬בשבילה הוא היה עוד עני שיצא לנו לפגוש‪ .‬בשבילי הוא היה‬
‫עוד שריטה שנחרתה עמוק עמוק בלבי‪ ,‬שהוסתר מתחת למשקל רב מאוד‪ ,‬שחלק ממנו נוצר מהרבה‬
‫(מאוד) קצפת‪ ,‬עם או בלי תותים‪ ,‬זה כבר לא משנה‪.‬‬
‫כן‪ ,‬גם אני הייתי מעדיפה לקנות עוגת קצפת עם תותים במקום לחם‪ ,‬בדיוק כמו שמכור לסיגריות יעדיף‬
‫לקנות סיגריות במקום אוכל‪ .‬רק שאצלו – הגוף מתכלה מבפנים‪ .‬אצלי – הגוף מתכלה מבחוץ (וכלוא‬
‫מבפנים)‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪26‬‬

‫‪8‬‬
‫אמא יש רק אחת‬

‫זמן לא רב אחרי המקרה שסיפרתי בפרק הקודם ולאחר מקרים דומים שהגיעו אחריו – הפסקתי ללכת‬
‫עם אמא שלי יחד ברחוב‪ .‬היינו מתאמות זמן ומקום‪ ,‬נפגשות‪ ,‬קונות את מה שצריך‪ ,‬ואני הייתי מוצאת‬
‫דרך להתחמק ולחזור לבד‪.‬‬
‫היא ואחרים באמת חשבו שאם יזכירו לי כל הזמן שאני שמנה – זה ירזה אותי‪ ,‬או לפחות יביא אותי‬
‫למצב שאפסיק לאכול ולהשמין‪ .‬מה שנוהגים לקרוא‪" :‬לקחת את עצמי בידיים"‪.‬‬
‫אני זוכרת שכבר בילדותי הרגשתי שאמא שלי לא מצליחה להבין אותי‪ .‬היה נראה לי שמשהו בהתנהלות‬
‫שלה ב כל נושא השומן לא מכיל ומבין‪ .‬היא פשוט מעולם לא עמדה במקום הזה! היא חשבה שאם‬
‫תספר לי ש"פעם גם אני הייתי ילדה שמנה ועשיתי דיאטה" אני ארגיש שהיא מדברת ממקום של ניסיון‪,‬‬
‫שהיא מבינה באמת מה אני עוברת‪ .‬זה משהו שאי אפשר לזייף‪ ,‬כי אם אתה מתמודד עם זה – אתה‬
‫יודע‪ ,‬ואם לא – אינך יודע‪.‬‬
‫בירור קצר אצל דודתי‪ ,‬אחותה‪ ,‬הבהיר שהיא מעולם לא שקלה קילוגרם אחד מיותר‪ ,‬כמו היום – כך היא‬
‫הייתה תמיד‪ .‬כשהיא שוקלת שלושה קילוגרמים יותר מהרגיל אצלה – היא כבר לא יכולה לנשום‪ ,‬ומהר‬
‫היא עוברת למלחמת חרמה ותוך חודש שוכחת מה'משקל העודף'‪.‬‬
‫מה היא או כל רזה אחרת יכולה להבין בשלושים קילוגרמים? או בעובדה שאחרי חודש של עבודה על‬
‫הירידה במשקל מגיע עוד חודש ועוד חודש ועוד אחד‪ ,‬וזו מלחמה שלא נגמרת לעולם‪ ,‬כי אלו לא‬
‫שלושה קילוגרמים אלא שלושים (כן‪ ,‬בגיל תשע היו אלו שלושים)‪ .‬אוכל לא מדבר אל אמא שלי‪ ,‬היא‬
‫חיה בעיקר על תה וקפה‪ .‬ארוחה משביעה במיוחד תיחשב אם היא תתפרע ותרשה לעצמה קצת חמאה‬
‫על פריכיות אורז‪.‬‬
‫ואם היא כבר ממש רוצה משהו מיוחד – אז פרוסת חלבה תספק אותה לשבועות וחודשים‪.‬‬
‫היא לא יכולה ולא תוכל לעולם להבין את המצוקה שלי‪ ,‬אבל הכעס שלי היה על שלא הבינה והייתה‬
‫בטוחה שאני יכולה לּו רק ארצה באמת‪ ,‬כאילו אני ממש נהנית מכל קילוגרם נוסף‪ .‬לאנשים רזים‪ ,‬חוסר‬
‫היכולת שלי להתגבר על התאווה לאוכל הייתה בלתי מתקבלת על הדעת – עד שאי אפשר היה לא‬
‫לכעוס עליי‪ .‬מה כבר ביקשו ממני‪ ,‬קצת "לסגור את הפה"?‬
‫באחד הערבים‪ ,‬כשאכלתי ארוחת ערב ועלעלתי באחד ממיני עשרות העלונים המחולקים בתיבות‬
‫הדואר‪ ,‬כאילו יש עודף ניירת בעולם וכבר אין לאנשים מה לעשות חוץ מלקרוא על אותן מכירות שוב‬
‫‪27‬‬ ‫מסע כבד‬

‫ושוב – ראיתי מודעה קטנה של מתנ"ס שכונתי‪ ,‬שמזמין את נשות השכונה להרצאה בעניין התמודדות‬
‫עם מתבגרים‪.‬‬
‫אמא שלי לא הייתה מהנשים שמחפשות לאן לצאת בערב‪ .‬את כל כולה היא השקיעה בבית‪ ,‬בילדים‬
‫ובעבודה‪ .‬פתאום היה נראה לי שזה בדיוק מה שחסר לה‪ ,‬אבל לא ידעתי איך להציע לה בלי שתיפגע‪.‬‬
‫בסוף שאלתי ב'כאילו' תמימות‪" :‬למה שלא תצאי לערב נחמד במתנ"ס עם תמר (חברתה הטובה)?"‬
‫אני זוכרת שאמא שלי‪ ,‬המומה מהשאלה‪ ,‬הסתובבה מהכיור‪ ,‬הניחה לרגע את הכלי המסובן ושאלה‪:‬‬
‫"מה אמרת?"‬
‫כן‪ ,‬זה לא בדיוק מתאים לי להציע לאמא שלי לבלות‪ ,‬בוודאי לא בהרצאות‪ ,‬אבל את הנעשה – אין‬
‫להשיב‪" .‬יש כאן הרצאה שנראית מעניינת מאוד‪ ,‬למה לא?" שאלתי‪.‬‬
‫היא ניגשה לראות את המודעה ומיד הבינה‪" :‬את חושבת שאני לא יודעת לחנך אותך טוב מספיק? בגלל‬
‫זה את שולחת אותי להרצאה? תשעה ילדים גידלתי בכבוד‪ ,‬אז למה נראה לך שאת שונה מכולם?"‬
‫היא לא הלכה‪ .‬שתינו הפסדנו‪ .‬לא שההרצאה הזו הייתה מצילה את הקשר הרעוע שהיה אז בינינו‪ ,‬אבל‬
‫לפחות הייתי יודעת שאני לא היחידה שמרגישה ששתינו זקוקות לעזרה מקצועית כדי שנצליח לשפר‬
‫את הקשר בינינו‪.‬‬
‫אמא שלי גידלה נהדר את ילדיה‪ .‬התוצאות ברוך השם מוכיחות את עצמן‪ .‬אבל אני שונה‪ .‬אני אחרת‪.‬‬
‫הייתי ילדה לא קונבנציונלית‪ ,‬ילדה מתוסכלת ומאוכזבת‪ ,‬שמחפשת הוכחות לכך שהיא מאומצת‪ ,‬גם על‬
‫ידי נבירה סודית במסמכים של אבא‪ ,‬שבהם שום ילד לא העז לגעת‪ .‬כי איך זה יכול להיות שאמא יכולה‬
‫עד כדי כך לא להבין אותי? איך יכול להיות שבלי כל מאמץ לכאורה היא מצליחה לא להשמין כלל ואני‬
‫שמנה יותר מכולם? ההסבר היחיד שעלה בדעתי הוא שאני פשוט לא ממש שלהם‪ ...‬הייתי בגיל שבו‬
‫הכול שחור ולבן בלי צבעים באמצע‪ ,‬ונושא ההשמנה היה נושא שפגע בכל הקשרים שלי ובעיקר‬
‫בקשרים הקרובים ביותר‪ .‬לא הבנתי שמנסים לעזור לי‪ ,‬גם אם לא בדיוק יודעים איך‪ ,‬לא ראיתי בחקירה‬
‫ל'מה אכלת ולמה' אהבה ודאגה‪ .‬ראיתי ניכור‪ ,‬חוסר הבנה והצקה‪ .‬לא הבנתי שכמו שאני חשה במצוקה‬
‫בגלל משקלי כך בדיוק חשים הוריי היקרים‪ .‬גם הם במצוקה‪ .‬הם רוצים לעזור ולא מצליחים‪ ,‬מנסים‬
‫ונכשלים‪.‬‬
‫ממש לפני גיל ההתבגרות‪ ,‬היה רגע שבו הבנתי שאין סיכוי שיבינו אותי אי פעם‪.‬‬
‫אמא שלי תמיד רצתה בטובתי‪ ,‬ואין לי ספק בזה לרגע‪ ,‬גם אם לא הבנתי את זה במשך שנים רבות מדי‪.‬‬
‫היום‪ ,‬אחרי שנים של כעס וחוסר תקשורת‪ ,‬אנחנו יכולות לדבר‪ ,‬להקשיב ולקבל‪.‬‬
‫עדיין יש רגעים שהיא לא מתאפקת ומעירה לי כאילו הייתי ילדה קטנה‪ ,‬כי מה לעשות‪ ,‬אני תמיד אהיה‬
‫הילדה הקטנה שלה‪ .‬עדיין יש רגעים שאני מתוסכלת וכועסת שהיא לא מסוגלת להרגיש את המקום‬
‫שלי‪ ,‬כי היא מעולם לא הייתה במקום ובגודל שלי‪ .‬היא לא הבינה ולא מבינה שתמיד העדפתי להצליח‬
‫ולהתגבר ולא להיכנע לאוכל‪ ,‬זה לא שלא רציתי‪ .‬היום אני כבר מבינה גם את חוסר ההבנה הזה ועדיין‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪28‬‬

‫יש פעמים שאני מרגישה שקשה לי לחשוב על כל השנים שאיבדנו בקשר בינינו‪ ,‬ואני בטוחה שגם לה‬
‫לא קל בכלל לחשוב על כך‪.‬‬
‫היום אני גם שלמה עם זה שהיא לא תבין לעולם‪ ,‬וכבר לא כועסת עוד‪ .‬אני רק מבקשת להניח לי‪.‬‬
‫לגמרי‪.‬‬
‫אמא שלי היא האמא הכי טובה שיכולה להיות‪ ,‬ואני כותבת את זה לא בגלל העובדה שהיא תקרא את‬
‫הספר‪ ,‬אלא כי כך אני מרגישה היום מבפנים‪ .‬היא האמא שהייתי בוחרת בה לּו התבקשתי לבחור‪ ,‬כי‬
‫את הכול היא עשתה במנות גדושות של אהבה‪ ,‬דאגה ומסירות‪ ,‬והם הניבו תוצאות נפלאות אצל שאר‬
‫אחיי ואחיותיי‪ ,‬גם אם פעם לא ידעתי שזה כך ולא היו לי הכוחות להעריך‪ .‬מי יכול היה לצפות שאני‬
‫אשבש את כל הניסיונות והמהלכים שלה‪ ,‬ששום דבר מניסיונה העשיר לא יועיל בגידול בת הזקונים‪?...‬‬
‫עשינו טעויות במהלך החיים‪ .‬את הטעויות הללו אני לא אעשה עם ילדיי‪ ,‬אבל אין לי ספק שאעשה‬
‫טעויות רבות אחרות‪ .‬אני יכולה רק לקוות שבסופו של דבר יהיו בין ילדיי לביני מערכות יחסים טובות כל‬
‫כך‪ ,‬כמו שיש במשפחה שלי כולה בכלל‪ ,‬וביני לבין אמא שלי בפרט‪.‬‬
‫***‬
‫ועוד דבר אחד‪:‬‬
‫אמא‪ ,‬אני אוהבת אותך מאוד!‬
‫‪29‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪9‬‬
‫ילדות ללא ילדות‬

‫כמה מכם מתגעגעים לימי הילדות? מתרפקים על זיכרונות העבר? שמחים לפגוש חברים שלמדו אתכם‬
‫יחד באותה הכיתה?‬
‫אני לא רוצה לחזור לרגע אף יום אחד אחורה‪ .‬כל יום‪ ,‬כל שנה‪ ,‬כל רגע בהתבגרות שלי הותיר בי צלקות‬
‫שלעולם לא יגלידו‪ .‬אי אפשר לומר שניתן למחוק את העבר ולהפכו לעפר‪ ,‬כי העבר של כל אחד מאתנו‬
‫– הוא מי שאנחנו היום‪ .‬מה שהיה – מעצב אותנו לקראת מה שיהיה לטוב או למוטב‪.‬‬
‫רק את כיתה א' אני זוכרת כשנה מאושרת‪ ,‬כשהמורה ציפי לימדה אותנו את אותיות האל"ף‪-‬בי"ת‪ ,‬ואותי‬
‫היא בחרה במסיבת הסידור להיות שמש וכולן הסתובבו סביבי‪ .‬זו אולי הייתה הפעם הראשונה והאחרונה‬
‫בחיי שהרגשתי לרגע כמו שמש – האחת והיחידה‪ .‬בסוף השנה התפרק בית הספר לשניים‪.‬‬
‫בכיתה ב' שוב הייתה התחלה חדשה‪ .‬כיתה חדשה‪ ,‬חברות חדשות‪ .‬בכיתה שלי למדה ילדה שמסיבות‬
‫שונות הפכה להיות המועדפת על פני כולן‪ ,‬הילדה שמותר היה לה לחצות גבולות שלשום ילדה אחרת‬
‫אסור‪ ,‬ושהיה אסור לפגוע בה‪ .‬היא לא אהבה אותי‪ ,‬אני פירשתי שזה מפני שהייתי שמנה‪.‬‬
‫אשת מקצוע‪ ,‬שהיא גם חברה טובה‪ ,‬אמרה לי לא מזמן‪ ,‬שלא ייתכן שזו הסיבה שאותה ילדה לא אהבה‬
‫אותי‪ ,‬ולא נכון לומר שילדים הם עם אכזר‪ .‬ייתכן ששידרתי תחושה של חוסר ביטחון או שהייתה סיבה‬
‫אחרת שבשלה ניתן היה להפוך אותי לקרבן תחת העילה של "שמנה"‪ ,‬כי ילדים מחפשים ילד אחר‬
‫לדרוך עליו‪ .‬אני לא יכולה להיזכר במה שהיה יותר ממה שכבר נזכרתי‪ ,‬אבל זיכרון הוא עניין סלקטיבי‬
‫וזה מה שאני זוכרת‪.‬‬
‫היה לה מעמד מיוחד‪ ,‬והיא עלתה מעלה מעלה‪ ,‬כשבדרך היא רמסה את אלו שלא מצאו חן בעיניה –‬
‫אני‪ ,‬למשל‪ .‬אני זוכרת בהפסקות את ההתעללויות שלה בי‪ ,‬את הקריאות אחריי "שמנה ושמנה"‪ ,‬את‬
‫העגבנייה שהוטחה בפרצופי על לא עוול בכפי באחת ההפסקות ואת קריאות הגנאי‪.‬‬
‫החברות בכיתה פחדו להעיר לה ופחדו להיות לצדי‪ ,‬כי מטבע הדברים זה יהיה נגדה‪ ,‬והרי אף אחת לא‬
‫העיזה להתעסק ִאתה‪.‬‬
‫ואני? אני הייתי בודדה‪ .‬הבדידות הזו ליוותה אותי מאותו רגע לתמיד‪ .‬וזה הזיכרון הכי חזק שלי משנות‬
‫הילדּות‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪30‬‬

‫איש לא חשב שמדובר באירוע חריג מעבר למקובל‪ ,‬הרי ידוע שילדים יכולים להיות אכזריים מאוד‪ ,‬וגם‬
‫אמא שלי לא אוימה מקריאות ה"אני לא הולכת יותר לבית הספר"‪ .‬החיים נמשכו כרגיל‪.‬‬
‫כך עברו עליי שנות הילדות‪ .‬מצד אחד הייתי התלמידה החכמה‪ ,‬המבריקה‪ ,‬זו שתמיד מצחיקה את כולן‪,‬‬
‫זו שיש בה אומץ בלתי רגיל‪ ,‬חביבת המורות שקלטו שמדובר בילדה הרבה יותר בוגרת‪ ,‬ומצד שני‪ ,‬הייתי‬
‫הילדה שלא היו לה חברות אחרי שעות הלימודים‪ ,‬והרבה פעמים גם לא בהפסקות‪.‬‬
‫במבט לאחור – אין ספק שהמורות עשו טעות קשה בכך שלא שמו לב לבידודי החברתי‪ .‬חצי מהחיים‬
‫עוברים בין כותלי בית הספר‪ ,‬ולחוויות בבית הספר יש השפעה ישירה גם על שעות אחר הצהריים‪,‬‬
‫וחברּות בגילאי בית הספר חשובה לילדים לעתים יותר מכל דבר אחר‪ .‬אני‪ ,‬שהמשכתי באותה כיתה ועם‬
‫אותן בנות עד לסמינר‪ ,‬סבלתי בלי אפשרות למצוא פרצה לשנות את המסלול הברור והבודד‪ .‬אבל את‬
‫הנעשה אין להשיב‪.‬‬
‫עם השנים המשקל הלך ותפח‪ ,‬וחצאיות בית הספר שנמכרו במידות סבירות לא התאימו למידותיי‪ .‬כבר‬
‫לא היו מידות גדולות שאפשר להקטין כי המידה הגדולה ביותר הייתה קטנה עבורי‪ ...‬אמי‪ ,‬שרצתה‬
‫שאיראה טוב (כלומר‪ ,‬רזה)‪ ,‬לקחה אותי לתופרת ותפרה לי חצאיות 'מרזות'‪ ,‬ללא כפלים‪ ,‬ללא גזרות‬
‫מעניינות או ילדותיות בהתאם לגיל‪ ,‬כך שמגיל שתים‪-‬עשרה בערך לבשתי חצאיות מחויטות‪ .‬כשכבר‬
‫הצלחתי להתקבל למשחק גומי‪ ,‬תופסת או חבל – לא יכולתי לקפוץ‪ ,‬לרוץ או לדלג‪ ,‬כי החצאית הייתה‬
‫צרה ולא אפשרה חופש פעולה ומשחק‪ .‬נפלתי‪ ,‬נחבלתי‪ ,‬דידיתי ולא הצלחתי לקפוץ גבוה יותר‪ .‬כך יצא‬
‫שבהפסקות ספגתי עלבונות‪ ,‬בכיתה הושפלתי‪ ,‬ובכל מקום שאליו הגעתי – לעגו לי‪.‬‬
‫העיקר שהחצאית הייתה מרזה‪.‬‬
‫למרות ניסיונותיי להשתלב במפגשים של שבתות בצהריים‪ ,‬כשהתקבצה הכיתה לפעילות חברתית עם‬
‫המדריכה – חשתי מושפלת ומבוזה‪.‬‬
‫רק בכיתה ו'‪ ,‬כשיום אחד פרצתי הביתה באמצע סעודה שלישית‪ ,‬וצעקתי תוך כדי בכי‪ ,‬שהפעם‪ ,‬זה‬
‫סופי‪ ,‬אני לא הולכת יותר לבית הספר! אמא שלי הבינה שמשהו רע קורה‪.‬‬
‫בלילה מאוחר‪ ,‬כשהיא הייתה בטוחה שנרדמתי‪ ,‬היא התקשרה למחנכת והן ניהלו שיחה ארוכה‪ .‬ברגע‬
‫ששמעתי שהיא מדברת ִאתה – נרדמתי‪ .‬כל השאר כבר לא היה חשוב‪.‬‬
‫המורה אהובה‪ ,‬שאני מקווה שהיא קוראת את הספר הזה‪ ,‬לקחה את העניינים לידיים‪ .‬אין לי מושג מה‬
‫היא עשתה‪ ,‬אבל מאז פחתו ההצקות וגדלה הבדידות‪ ,‬כי הסטיגמה כבר הוטבעה‪.‬‬
‫אני חושבת שהציונים הדי טובים שקיבלתי יכלו להיות גבוהים בהרבה לו הייתה לי ֶח ְב ָרה ללמוד ִאתה‪,‬‬
‫כיוון שאני לא יודעת ללמוד לבד‪ .‬הדרך שבה אני מפנימה את החומר היא‪ ,‬שאני מוסרת אותו למישהי‬
‫נוספת‪ .‬למזלי ניחנתי בכישרונות וביכולת קליטה מהירה שסייעו לי לעבור את שנות הלימודים בשלום‪.‬‬
‫‪31‬‬ ‫מסע כבד‬

‫את כיתה ח' סיימתי שמנה ומתוסכלת‪ .‬הנוכחות שלי בלטה באופנים שונים‪ :‬על ידי שימוש בנישה היחידה‬
‫שנותר לי בה מקום‪ :‬היותי ה"ילדה הרעה"‪ .‬על ידי חוצפה שנונה‪ ,‬תשובות מבריקות‪ ,‬קול רם ומשקל חריג‪.‬‬
‫בקיצור‪ ,‬אי אפשר היה להתעלם ממני‪.‬‬
‫רק שלפעמים‪ ,‬ואולי לרוב‪ ,‬להיות בולט זה רחוק מלהיות יתרון‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪32‬‬

‫‪10‬‬
‫כובד המשא‬

‫יש דברים שנחקקים לעולמים‪ .‬גם אם תפרמטו את הה ְרד‪-‬דיסק הפנימי הוא לא יוכל לחזור למצבו‬
‫הראשוני‪ ,‬הנקי‪ .‬הוא שרוט וחרוט‪ .‬אצלי זה בדם על הלב‪.‬‬
‫בגיל בוגר יחסית‪ ,‬כשהייתי בת אחת עשרה‪ ,‬החליט פרופסור מומחה שאני חייבת לעבור ניתוח פוליפים‬
‫באף וכפתורים באוזניים בגלל צינון נצחי‪ .‬לא הייתה לי יכולת להגיד את האות מ"ם שלא תשמע כמו‬
‫האות בי"ת‪ .‬אם תינוק יודע להגיד "במבה" כמילה כמעט ראשונה‪ ,‬אז אני תמיד אכלתי "בבה"‪ .‬למזלי‪,‬‬
‫לא הייתי צריכה לבקש‪ ,‬בתור תינוקת קיבלתי כמה שרציתי‪ ,‬בתור ילדה הציעו לי‪ ,‬אחר כך כבר לקחתי‬
‫לבד‪ ,‬בתחילה בגלוי‪ ,‬ואחרי ששמנתי – בסתר‪.‬‬
‫רעדתי מהרעיון שאצטרך לעבור ניתוח אבל לא הייתה בררה‪ .‬סבלתי מדלקות אוזניים וגרון תכופות‬
‫ומצינון מתיש‪ ,‬והיה ברור שאם יש פתרון לעניין – צריך להשתמש בו‪.‬‬
‫הלכתי לפגישה האחרונה לפני הניתוח עם המרדים‪ ,‬שאמור לשקול אותי ולפי המשקל להחליט באיזה‬
‫חומר הרדמה להשתמש ובאיזה מינון‪ .‬סיפרו לי שבסך הכול מדובר במסכת חמצן פשוטה ששמים על‬
‫האף וכמה שניות לאחר מכן כבר אישן היטב ולא ארגיש דבר‪.‬‬
‫כשירדתי מהמשקל אמר לי המרדים בכובד ראש‪" :‬כיוון שאת שוקלת הרבה מעבר למשקל ילדים שבו‬
‫ניתן להרדים באמצעות מסכת חמצן – אצטרך להרדים אותך כמו מבוגרים – בזריקה"‪.‬‬
‫זריקה!!!‬
‫את הימים שאחר כך העברתי בבכי רצוף ובהיסטריה‪ .‬אמא שלי ניצלה את הזמן לשכנע אותי לרדת‬
‫במשקל‪" :‬החיים של אנשים שמנים קשים בכל המובנים‪ .‬עובדה‪ .‬את רואה? אמרתי לך שאת תפסידי‬
‫מזה"‪.‬‬
‫נוסף על כך‪ ,‬בבית שלנו לא הייתה לגיטימציה לבכות מדבר פשוט כל כך‪' .‬מה? מזריקה בוכים? זה הרי‬
‫ממש לא כואב!' בכי על כזה דבר נחשב לתינוקיות ולא היה מקום לנחמה‪.‬‬
‫עברו שנים רבות מאז הניתוח‪ ,‬אבל אני עדיין זוכרת את הדרך מהחדר הגדול של ההכנה לניתוח אל‬
‫חדר הניתוח עצמו‪ .‬את הזריקה המטשטשת של לפני ואת ההרדמה‪ .‬צרחתי והזזתי את היד‪ ,‬ודקרו אותי‬
‫שוב‪.‬‬
‫הכאב הגדול היה הכאב הפנימי – ידעתי שכל זה יכול היה להיחסך ממני‪ ,‬לו רק הייתי פחות שמנה‪ ,‬רק‬
‫בכמה קילוגרמים‪.‬‬
‫‪33‬‬ ‫מסע כבד‬

‫אני זוכרת שהתעוררתי בוכה מכאבים‪ ,‬מטושטשת ומבוהלת‪ .‬הרופא המליץ על גלידה כדי לצנן את הגרון‬
‫ואת הכאב‪ .‬ובפעם הראשונה והאחרונה‪ ,‬היחידה בחיי‪ ,‬קיבלתי את ההזדמנות ללקק גלידה בלי נקיפות‬
‫מצפון‪ ,‬בלי הגבלות של כמות‪ ,‬אלא הפוך‪ ...‬הלכתי עם אבא שלי לטיול ברחבי בית החולים כדי לאתר‬
‫קיוסק על מנת שנוכל לקנות גלידה‪ ,‬ותהיתי על האבסורד שבחיים‪ :‬אמא שלי ממש שמחה שאני אוכלת‬
‫גלידה‪.‬‬
‫אמא‪.‬‬
‫שלי‪.‬‬
‫שמחה‪.‬‬
‫שאני‪.‬‬
‫אוכלת‪.‬‬
‫גלידה‪.‬‬
‫על אף שאני שמנה‪.‬‬
‫***‬
‫כך היה מאז ומעולם‪ .‬המשקל גבה ממני מחיר כבד‪ .‬כל ביקור אצל רופא לווה ב"אם תרדי במשקל‪"...‬‬
‫אני זוכרת שפעם אחת‪ ,‬בטיפול חירום אצל רופא השיניים‪ ,‬שאלתי אותו בסרקסטיות‪ ,‬האם הוא חושב‬
‫שיש קשר בין טיפול השורש לעובדת היותי בעלת עודף משקל‪ .‬הוא לא הבין על מה אני מדברת‬
‫וחשב שמא זריקת ההרדמה השפיעה ישירות על תפקודי מוחי‪ .‬גיחכתי לעצמי ואמרתי לו שזה המקום‬
‫היחיד שנעים לי להגיע אליו משום שלא מאשימים אותי ש"עשית את זה לעצמך בידיים‪ ,‬ואם רק היית‬
‫יורדת במשקל‪"...‬‬
‫*‬
‫שנה לאחר מכן ערכה אמא שלי מסיבת בת מצווה לי ולאחיינית שלי – נכדתה‪ ,‬שקטנה ממני בכמה‬
‫חודשים‪ .‬היא הזמינה את כל המשפחה למסיבה בבית שלנו‪ ,‬ובאופן מיוחד הזמינה עוגה מיוחדת עם‬
‫כיתוב אישי משכנה שמתמחה בעוגות כאלה‪.‬‬
‫בערב הגדול הגיעו כל המי ומי לחגוג בת מצווה לדודה ולאחיינית‪ .‬קיבלנו מתנות רבות‪ ,‬ואני הרגשתי‬
‫מלכה לשעה אחת‪ ,‬עד שהזמינו את אחיינית שלי לשבת על כסא‪ ,‬כי זה הזמן להרים אותה שתים עשרה‬
‫פעמים ועוד אחת לשנה הבאה‪.‬‬
‫ביני לבין עצמי תהיתי אם ירימו אותי‪ ,‬אולי זה לא יהיה קשה כל כך? הרי הן הרבה נשים‪ ,‬אז אולי‪ ...‬בכל‬
‫זאת‪...‬‬
‫כשהורידו אותה והסתכלו עליי – ידעתי שאותי לא ירימו‪ .‬אני שמנה וכבדה הרבה מעבר לכוחם‪...‬‬
‫ואכן‪ ,‬אותי לא הרימו‪.‬‬
‫אני שמנה מדי‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪34‬‬

‫‪11‬‬
‫החופש הגדול (תרתי משמע)‬

‫הניסיון הראשון שלי בחוגים‪/‬מפגשים‪/‬סדנאות לירידה במשקל לא הוכיח את עצמו‪ .‬אני לא זוכרת אם‬
‫היה אחריו ניסיון נוסף לא משמעותי או שמיד אחריו כבר נשלחתי לאחותי הנשואה‪.‬‬
‫בערך בגיל שלוש‪-‬עשרה נשלחתי אליה לעיר הרחוקה לתקופת החופש הגדול‪ ,‬כיוון שהיא הבטיחה‬
‫להצליח במה שאף אחד לא הצליח עד כה – להכניס אותי למשטר תזונה אמתי‪ .‬לו הייתי יודעת מה‬
‫מחכה לי – ייתכן שלא הייתי נוסעת‪ ,‬שהרי הייתי בדיוק אז בגיל שתהיתי באיזו זכות יגידו לי מה לעשות‪...‬‬
‫תמיד הייתי הקטנה בבית ולא היו בסביבתי ילדים קטנים חוץ מאחיינים שהגיעו לשבתות ולחגים‪ ,‬גדלתי‬
‫בעצם כמו בת יחידה‪ .‬ולכן אהבתי לנסוע אל אחותי‪ ,‬להשתולל עם הילדים שלה‪ ,‬לשבת לארוחה‬
‫משפחתית כולנו יחד‪ ,‬להרגיש כמו "משפחה אמתית"‪ .‬בחנוכה הייתי נוסעת כדי לשחק עם כולם במשחקי‬
‫סביבון ולראות את הילדים רוקדים סביב החנוכייה‪ ,‬בחול המועד הייתי מצטרפת אליהם לטיולים‬
‫המשפחתיים בגן החיות או לנסיעה במכוניות וסירות מתנגשות בלונה פארק‪.‬‬
‫עם בואי אחותי דאגה להכניס אותי לקייטנת הקיץ של בית הספר המקומי‪ ,‬ודי מהר השתלבתי בין הבנות‬
‫כאילו למדתי ִאתן שנים (הוכחה שיש לי כישורים חברתיים כשרק ניתנת לי ההזדמנות להתחיל‬
‫מהתחלה) ‪ .‬הבנות‪ ,‬בוגרות כיתה ח'‪ ,‬המתינו לעלות לכיתה ט' בהתרגשות וציפייה‪ ,‬אבל אני לא המתנתי‬
‫כלל‪ .‬פחדתי להכיר נערות חדשות ולהתחיל לימודים בסמינר‪ ,‬ובעיקר פחדתי למצוא את עצמי שוב לבד‪.‬‬
‫מאותה 'חופשה' אני לא זוכרת את הטיולים המשפחתיים אלא את השהות בקייטנת בית הספר (אולי‬
‫משום שזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני יכולה להשתלב חברתית) ובעיקר – את 'פרויקט‬
‫ההרזיה' של אחותי‪ ,‬שעם כל הכבוד למי שהיא היום – אז היא הייתה הרבה פחות חכמה‪ ,‬מבינה ומלאת‬
‫ידע בתחומים רבים‪.‬‬
‫היא האמינה שתפריט מיוחד כפי שיפורט בהרחבה יעזור בהפחתה משמעותית במשקל‪ .‬התפריט כלל‪:‬‬
‫ארוחה אחת "טעימה" (ומשמינה‪ )...‬ביום וקופסת גבינה בבוקר ובערב‪ ,‬או לחלופין מעדן חלב וזהו‪ .‬יכול‬
‫להיות שכשהיא תקרא את השורות האלה היא תטען שסילפתי את הדברים ושאני לא זוכרת בדיוק‪,‬‬
‫ושהיא התכוונה בכלל למשהו אחר – אבל מה שחשוב זה מה שאני זוכרת‪ ,‬ומה שנשאר חתום בנפש‬
‫שלי‪.‬‬
‫אני זוכרת שבאחד הימים ממש בכיתי והרגשתי שקשה לי‪ ,‬אז היא שלחה אותי למכולת ואמרה לי לקנות‬
‫את הארטיק הכי יקר שיש כי הוא מתעתד להיות ארוחת צהריים‪ .‬קניתי ארטיק בשמונה שקלים (בתקופה‬
‫‪35‬‬ ‫מסע כבד‬

‫שבה מחיר ארטיק יקר לא עלה על חמישה שקלים)‪ ,‬אבל עם כל הכבוד – הוא לא יכול היה להשביע‬
‫אותי‪ ,‬ולכן אחרי שממש בכיתי שאני רעבה – אחותי התפשרה באופן חד פעמי גם על שתי עוגיות גדולות‪.‬‬
‫זו ארוחת צהריים לילדה מתבגרת‪.‬‬
‫כשאני חושבת על זה עכשיו עולות בי דמעות‪ .‬כמה בורים היינו אז‪ .‬מילא אני‪ ,‬שהייתי ילדה ואין זה‬
‫מתפקידי לדעת מה טוב בשבילי‪ ,‬אבל אנשים בוגרים לא יודעים שילדה מתבגרת חייבת את כל אבות‬
‫המזון בכל ארוחה‪ :‬פחמימות‪ ,‬שומנים‪ ,‬חלבונים‪ ,‬ויטמינים ומינרלים? וכי לא ברור שארטיק יכול להיות‬
‫טעים מאוד‪ ,‬אבל בהחלט לא מהווה ארוחה כי אין בו שום מקור לשובע? הם לא חשבו על זה שיום‬
‫שלם אני צמה‪ ,‬ודרך ארטיק עלוב אחד מעלה את כל הקלוריות בחזרה?‬
‫שנים אחר כך כשדיברנו על אותה חופשה היא אמרה‪ ,‬שכיוון שכל השיטות להורדת המשקל נוסו אצלי‬
‫ולא צלחו‪ ,‬וכיוון שהמטרה המוצהרת של אותה שהות ארוכה אצלה הייתה ברורה וידועה לכל השותפים‬
‫וגם לי‪ ,‬והגעתי מרצוני הטוב בלי שאף אחד יצטרך להכריח אותי‪ ,‬הרי ידעתי שלא מדובר במסע תענוגות‬
‫אלא במטרה מסוימת מאוד ולא קלה‪ .‬ואכן כדי להגיע אליה היה צורך לנסות משהו אחר‪ ,‬ועובדה‪ ,‬בשורה‬
‫התחתונה זה אכן הצליח‪ .‬אז היה לי לא נעים‪ .‬וכי מה חשבתי? ממתי דיאטה היא עניין טוב ונעים?‬
‫דיאטה היא סוג של שמירת גבולות ואני מעולם לא ממש הייתי טובה בשמירה הזו‪ .‬אז היה צורך להתעקש‬
‫אתי על כך‪.‬‬
‫יכול להיות שהיא צודקת‪ ,‬ובכל זאת הגבולות הללו בהחלט כאבו לי‪.‬‬
‫החודשיים של החופש הגדול עברו די לאט בשמירה קפדנית ביותר‪ .‬פחדתי לקחת ממתקים מארון שלא‬
‫שייך לי‪ ,‬וייאמר לזכותי שלא העזתי לגעת בשום דבר חוץ ממה שאחותי אפשרה לי (חוץ מקצת‬
‫קורנפלקס מתוק כשלא יכולתי להחזיק עוד את עצמי)‪ ,‬וזה היה קשה‪.‬‬
‫אבל אני עוד זוכרת את היציאה האחרונה‪ ,‬ערב לפני נסיעתי חזרה הביתה ולחיי השמנים‪ ,‬לגינה אחת‬
‫מיוחדת‪ ,‬הטיול שחתם את החופשה‪ .‬השתובבתי עם אחיינים שלי‪ .‬הם גלשו במגלשות שאני כבר לא‬
‫יכולתי לעלות עליהן בגיל די מוקדם‪ ,‬משום שהן היו צרות מדי‪ .‬הפעם הצלחתי לגלוש בהן והצטלמתי‬
‫כשאני לובשת בגד בצבע כחול עם פסים אדומים‪ .‬זו תמונה שהמיוחד בה היה שנראיתי בפעם הראשונה‬
‫ממש טוב‪ ,‬עם בגד שבמצב רגיל לא היה עולה עליי ובסיטואציה שכבר מזמן לא התאימה למשקלי‪.‬‬
‫על דבר אין עוררין‪ :‬אם מישהו הצליח להוריד ממני קילוגרמים משמעותיים זו הייתה אחותי באותה‬
‫חופשה‪ .‬אולי זה מה שהייתי צריכה באמת – משטר קפדני וגבולות הדוקים‪.‬‬
‫אחרי כתיבת שורות אלו‪ ,‬בעודי מעלה זיכרונות מאובקים‪ ,‬יצא לי להעלות את זיכרונותיי בפני אותה‬
‫אחות‪ .‬היא נחרדה לשמוע כמה הגזמתי‪ ,‬וכמה סבל אני זוכרת‪ ,‬בעוד שהיא‪ ,‬למיטב זיכרונה (אבל כבר‬
‫יש לה כמה נכדים והיא נחשבת ל'סבתא'‪ ,‬אז אולי גם הזיכרון שלה כבר לא משהו‪ ,)...‬עמלה עבורי‬
‫במטבח באותה תקופה כמו שמעולם לא עמלה‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪36‬‬

‫כמו שכבר כתבתי‪ ,‬אני עוד אואשם בסילוף‪ ...‬אבל כבר אמרה לי פעם פסיכולוגית ידועה "אין דבר כזה‬
‫זיכרון לא נכון‪ .‬כל אחד זוכר את מה שהוא מרגיש וזה מה שנכון בשבילו"‪ .‬אחותי זוכרת שהיא עמדה‬
‫ובישלה בכל יום ארוחת צהריים שכללה בעיקר ירקות וטרחה סביב מזון איכותי בעבורי‪ .‬לא שניצל סויה‬
‫ונקניקיות מוכנות‪ ,‬אלא עוף‪ ,‬מרק ותוספות בעלות ערך תזונתי‪ ,‬והמקרה עם הארטיק – היה רק כצ'ופר‬
‫אחרי ש'הוצאתי לה את הנשמה'‪ ,‬והיא נשברה‪ .‬כי מה לארטיק ולדיאטה?‬
‫היא גם זוכרת בבירור שכל מיני ממתקים נעלמו לה מהארון‪ ,‬על אף שאני הכחשתי בתוקף‪ ,‬משום‬
‫שתמיד פחדתי לגעת במשהו ללא ידיעתה‪ ,‬כי היא ידועה כמי שזוכרת מה היא שמה‪ ,‬כמה ואיפה‪.‬‬
‫האמת כנראה נמצאת אי שם באמצע‪ ,‬כי זיכרון‪ ,‬כפי שהוכח‪ ,‬הוא לגמרי סלקטיבי‪ ...‬מה שברור הוא שלא‬
‫הערכתי את המאמצים שנעשו כדי להביא אותי לממדים סבירים‪.‬‬
‫השורה התחתונה היא‪ ,‬שבאותו חופש גדול‪ ,‬או במילים שלי‪ ,‬בתקופת הסיוט הארוכה – השלתי ממשקלי‬
‫שמונה קילוגרמים‪ .‬בשורה התחתונה זו אכן הייתה הצלחה‪.‬‬
‫רק שהקילוגרמים ההם מהר מאוד חזרו אליי‪...‬‬
‫עם ריבית והצמדה‪.‬‬
‫‪37‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪12‬‬
‫חומת הגנה‬

‫בכל שנות הלימודים נשלחתי בשמחה לטיולים‪ ,‬ערבים חברתיים ושלל אירועים במסגרת בית‪-‬הספר‬
‫שבעבורם נדרשים לשלם‪ .‬לא ידעתי מה זה "לא"‪ ,‬או "אין לנו כסף" או "זה מותרות"‪ ,‬לא כי היה יותר מדי‬
‫אלא משום שההורים שלי עשו מעל ומעבר בשביל שיהיה לילדים שלהם הכול ואף (הרבה) יותר‪.‬‬
‫יום אחד קיבלנו דפים המבשרים על הטיול השנתי המסורתי‪.‬‬
‫בבוקר מוקדם ביום הטיול אמא שלי הכינה לי תיק עמוס בכריכים‪ ,‬קופסה של פירות וקופסה של ירקות‬
‫חתוכים סימטרית וארוזים באהבה‪ ,‬ואפילו‪ ,‬איך לא – חבילת במבה אחת בתור הממתק שאני הכי אוהבת‪,‬‬
‫ובירכה אותי לשלום‪ .‬כשכבר עמדתי בדלת מוכנה ליציאה‪ ,‬היא הוציאה שטר של עשרים שקלים ונתנה‬
‫לי‪" .‬אם תעצרו באיזה מקום ונורא תרצי ארטיק – קני לך"‪ ,‬ושלחה אותי לדרך‪ .‬כזו היא אמא שלי‪ ,‬עושה‬
‫הכול בשביל ילדיה וכמובן בשבילי‪ .‬כל מה שהיא חושבת שיכול לעזור או לשמח‪ .‬רק שאני תמיד הייתי‬
‫מאלה שצריכים גישה אחרת‪...‬‬
‫מיד כשהיא סגרה את הדלת אחריה פתחתי את ארון החשמל‪ ,‬שם כבר הכנתי מראש שקית מלאה‬
‫בממתקים‪ .‬את הירקות והפירות זרקתי מהתרמיל כדי לפנות מקום לממתקים‪ ,‬ובלב שמח יצאתי לטיול‪.‬‬
‫***‬
‫יצאתי שמחה וחזרתי מאוכזבת‪ .‬היה קשה ליהנות מהטיול הזה כמו מטיולים אחרים‪ .‬הייתי אחרת מכל‬
‫הילדות בגיל שלי‪ .‬בולטת למרחוק בגלל העובי‪ ,‬לא יכולה להיכנס לנקיקים ומחילות שחברותיי נכנסו‬
‫בקלות‪ .‬נאלצתי לחכות באוטובוס כשהן נכנסו עם פנסים וזחלו במערות חשוכות‪ ,‬יוצאות משם עם חיוך‬
‫ענק ומיליון חוויות‪ .‬חוויות שאני לא הייתי שותפה להן‪.‬‬
‫כל אותן שנים ארוכות‪ ,‬ארוכות מדי‪ ,‬סבלתי מבחינה חברתית משום שהייתי ילדה שמנה שהתקשתה‬
‫לרוץ‪ ,‬לא היה לי סיכוי לקפוץ זמן רב בחבל‪ ,‬ובוודאי שלא יכולתי לשחק בגומי מעבר לשלב הראשוני‪.‬‬
‫גם הכינויים שהודבקו לי לא ממש עזרו בעניין‪ ,‬בלשון סגי נהור‪ .‬אחת אהבה לקרוא לי "צימוק" על שם‬
‫הגודל 'הזערורי' שלי‪ ,‬ועד היום זה בכלל לא מצחיק אותי‪.‬‬
‫הייתי חייבת לפתח מנגנון הגנה כדי לשרוד‪ ,‬וחלק ממנו היה הומור שחור‪ .‬כשהיו שואלים אותי מה יהיה‬
‫אתי בגלל המשקל‪ ,‬אמרתי ש"בסוף כולם מתים‪ .‬מה משנה מה מידת התכריכים"‪ .‬ותקופה ארוכה גם‬
‫האמנתי שזה באמת מה שיהיה‪ ,‬ושאני לא אזכה להגיע לגיל עשרים‪ .‬כשנחתי מהבדיחות הכואבות –‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪38‬‬

‫הזכירו לי שביום שכבר לא אוכל למצוא בגד במידה שלי – תמיד יש מפת שולחן שתוכל לעטוף אותי‬
‫וגם סדינים‪...‬‬
‫האווירה והיחס הלועג למשקל שלי חיזקו את הבדידות שממילא ליוותה אותי ותמיד היו בעוכריי‪.‬‬
‫בשנות הילדות והבגרות שלי הייתי תמיד קשוחה‪ ,‬תוקפנית‪ ,‬אגרסיבית‪ ,‬מלחמתית וקוראת תיגר‪ .‬אין ספק‬
‫שהייתי לא קלה לעצמי ולסביבה‪ .‬אך ככל שבגרתי – אפשרתי לעצמי להשיל מעט מההגנות ולגלות‬
‫יותר אמפתיה‪ ,‬רגישות וסובלנות‪.‬‬
‫רק המשקל נשאר כמגן חוצץ ביני לבין העולם‪.‬‬
‫יעברו עוד שנים רבות שבהן אנסה להיעזר בדרכים שונות כדי להפיל את החומה הזו‪ ,‬אבל באותם ימים‬
‫אף אחד לא הצליח לסדוק אותה‪.‬‬
‫‪39‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪13‬‬
‫יש דבר העומד בפני הרזון‬

‫שנים כעסתי על הוריי‪ .‬על אבי "שבגלל הגנטיקה שלו אנחנו משפחה שמנה‪ ,‬ולכן גם אני"‪ ,‬ועל אמי‬
‫הרזה‪ ,‬שמעולם לא התמודדה עם יותר מחמישה קילוגרמים עודפים‪ ,‬על כך שהיא לא מסוגלת להבין‬
‫אותי ועל כך ששוב היא מציעה לי תפוח עץ בתור ממתק‪ ,‬כי "כשאני הייתי ילדה – תפוח היה נחשב‬
‫לממתק יקר המציאות"‪ ,‬ו"לו רק היית יודעת כמה ילדים לא זוכים לתפוח עץ מתוק" ו"את יודעת כמה‬
‫ילדים רעבים יש באפריקה?"‬
‫אמא שלי התחילה להעביר את הממתקים למדפים גבוהים יותר‪ ,‬או למקומות מסתור יצירתיים יותר‬
‫ויצירתיים עוד יותר‪ ,‬ואני‪ ,‬עם הדחף העז לנשנש "דברים טובים" מצאתי את כל המחבואים‪ ,‬וכל עוד‬
‫החבילה הייתה פתוחה – הייתי "מפרישה ממנה מעשר" באופן שלא ישימו לב‪ ,‬או שהייתי מעלימה‬
‫חבילה אחת אם היו הרבה מאותו הסוג ויהיה קשה להבחין באחת פחות‪ .‬חבילות סגורות מעולם לא‬
‫פתחתי‪ .‬יש גבול עד כמה אני מוכנה להסתכן‪.‬‬
‫חשתי אשמה על זה שאני שמנה‪ .‬ועל זה שאני לוקחת בלי רשות‪.‬‬
‫בקיצור‪ ,‬החיים שלי כילדה היו מלאים באשמות‪ ,‬בחיטוטים פנימיים ובמה שקוראים היום "חפירות"‪ .‬הרבה‬
‫מעבר למה שילדה באותם גילאים מבינה‪.‬‬
‫***‬
‫אחרי כמה ניסיונות כושלים בחוגי דיאטה שונים‪ ,‬אמא שלי הכירה דרך מישהי שהמליצה לה ממישהי‬
‫ששמעה מ‪ ...‬על גב' כהן‪ .‬גברת כהן הייתה שמנה מאוד בעבר (ועדיין רחוקה מלהיות רזה) ופתחה את‬
‫ביתה בערבים לשקילות‪ ,‬לתפריטים ולספירת קלוריות (תוספת הכנסה‪ ,‬מה רע?)‪ .‬מצאתי את עצמי‬
‫הולכת פעם בשבוע לאישה חמה ולבבית‪ .‬סיפרתי לה את ההיסטוריה שלי והיא הבטיחה שהיא תצליח‬
‫במה שהקודמות לא הצליחו‪.‬‬
‫התרשמתי מאד מהמשפט שהיה כתוב בגדול באלבום יפה מעל תמונה שלה עם מטען חורג – "אין דבר‬
‫העומד בפני הרזון"‪ .‬אולי בעזרתה זה יקרה באמת?‬
‫לא היה חידוש בתפריט שהיא נתנה לי‪ .‬הכול היה שגרתי‪ :‬שלוש ארוחות מרכזיות‪ ,‬שתי ארוחות ביניים‪,‬‬
‫בלי נשנושים חוץ ממאה קלוריות של צ'ופר ביום‪ ,‬הרבה מים וירקות‪ .‬וספורט יומיומי‪ .‬נו? אם זה היה קל‬
‫לא היו שמנים רבים כל כך בעולם‪...‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪40‬‬

‫היא המליצה בחום שאתחיל תכנית כושר מצוינת במכון שבו היא‪ ...‬עובדת‪ .‬באותה תקופה מכוני כושר‬
‫התפתחו במגזר החרדי וצצו בכל פינה‪ .‬הייתי מוכנה לרדת במשקל‪ ,‬אבל לא בטוח שהייתי מוכנה לעבוד‬
‫בשביל זה‪...‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬הקפדתי ללכת שלוש פעמים בשבוע למכון כושר חדש‪ ,‬שבו כל מה שנדרש ממני היה לשכב‬
‫על מיטות שעושות בשבילי את העבודה‪ .‬רק לשכב‪ ,‬להחזיק במוט‪ ,‬ללחוץ על הכפתור והמיטה מזיזה‬
‫את השרירים בעצמה לפי תזוזה קבועה‪ .‬אפילו מיטת מסאז' הייתה שם (אבל השימוש בה היה לזמן‬
‫קצוב כי כולן רצו ליהנות ממנה)‪ .‬איכשהו‪ ,‬שוב הייתי הילדה היחידה במקום של נשים‪ ,‬שהחליפו חוויות‬
‫על לידות‪ ,‬על בעיות עם הילדים ועצות לשלום בית‪.‬‬
‫החשיפה הזו לעולם המבוגרים במהלך שנות ילדותי הפכה אותי לבוגרת מהר מדי‪ ,‬ולמתעמקת בעניינים‬
‫שאני לא אמורה להתעסק בהם‪.‬‬
‫בצאתי מהמכון‪ ,‬בדרך לאוטובוס‪ ,‬עברתי בקביעות על יד קיוסק קטן וקניתי בורקס גבינה גדול‪ .‬שלוש‬
‫פעמים בשבוע (נו‪ ,‬בטח‪ .‬התה של המכון שהוענק‪ ,‬למרבה הפלא‪ ,‬חינם‪ ,‬לא היה טעים ומשכנע מספיק)‪.‬‬
‫אמא‪ ,‬כמובן‪ ,‬לא ידעה‪ .‬היא שילמה לכל מה ומי שהבטיח להוריד אותי מעט במשקל (לא חלילה להיות‬
‫רזה‪ ,‬רק לא ש‪-‬מ‪-‬נ‪-‬ה) לגברת איקס‪ ,‬למכון הכושר‪ ,‬לנסיעות‪ ...‬ידעתי שאסור לי לספר לה על הבורקס‪.‬‬
‫אחרי תקופה של מספר חודשים שבהם לא ירדתי (או שירדתי ועליתי חזרה) עזבתי את גברת כהן ואת‬
‫המכון‪.‬‬
‫עזבתי אותה אבל לא את הבורקס‪ .‬הוא המשיך להוביל אותי עוד שנים רבות ארוכות ושמנות לאחר מכן‪.‬‬
‫***‬
‫הייתי נערה בגיל ההתבגרות‪ ,‬וככל שהשנים חלפו הלחץ רק הלך וגבר‪ ,‬אבל פתרון באופק – אין‪ .‬מלחמות‬
‫סמויות התנהלו ביני לבין אמא שלי‪ ,‬שחשבה שאפספס את העוגה שהיא אפתה לשבת (שהייתה מוחבאת‬
‫מיום חמישי במחסן בחוץ‪ ,‬מאחורי הכריות הרזרביות)‪ ,‬וביני לבין אחיותיי‪ ,‬דודותיי‪ ,‬שכנותיי‪ ,‬מכרותיי וכל‬
‫הרוצים והרוצות בטובת משקלי‪ .‬אם בעבר עוד הייתי עונה בסבלנות – אז גם היא נגמרה וכבר לא הייתי‬
‫נחמדה יותר‪ .‬הוויכוחים עם כל מי שסביבי היו על בסיס קבוע ואני עייפתי מלהתמודד‪ ,‬להגיב‪ ,‬לשמוע‪,‬‬
‫ובעיקר – לסחוב משא כבד כל כך‪.‬‬
‫אומרים שהייתי נערה ובחורה תוקפנית וקשה‪ ,‬אחת שהכול הולך ִאתה קשה‪ ,‬שהכול מסובך‪ ,‬שכל נושא‬
‫גורר ויכוח‪ ,‬שאי אפשר לאהוב אותה‪.‬‬
‫נו‪ ,‬ודאי‪ .‬עם שפע של ציניות וארסיות מסביב‪ ,‬אין ספור הערות ותחושה שאני אף פעם לא טובה מספיק‬
‫כי אני שמנה‪ ,‬ושומן זה מום – איך בכלל חשבתם שיהיה לי סיכוי?‬
‫***‬
‫‪41‬‬ ‫מסע כבד‬

‫בכל יום מחדש הבטחתי לעצמי שלעולם לא עוד‪ .‬ניסיתי להוריד בכמויות המתוקים‪ ,‬אבל השוקולד הציל‬
‫אותי‪ ,‬אפילו בשיעורים‪ .‬הייתי אלופת העולם באכילה בשיעור‪ ,‬כולל עניית תשובה למורה כשבפה נמסה‬
‫לה קוביית שוקולד בלי שהיא תרגיש‪ .‬המתוק החזיק אותי בחיים‪ ,‬הוא היה המגן נגד לעג‪ .‬הפחמימות‬
‫ניחמו אותי ברגעים קשים‪ ,‬הם היו התריס ביני לבין כל מה שהפסדתי כי אני שמנה‪ .‬והאוכל היה לחבר‬
‫הכי טוב שלי‪ ,‬שניחם אותי בבדידותי‪ .‬לפיכך היו אתי תמיד כמה חפיסות שוקולד‪ ,‬במבה‪ ,‬חטיפים‪ ...‬בתיק‪,‬‬
‫בארנק‪ ,‬בילקוט‪ ,‬בשקית‪...‬‬
‫הם החברים שלי‪ .‬הם כל מה שעושה לי טוב‪.‬‬
‫אז מי אני שאפקיר אותם?‬
‫אז כן‪ ,‬יש דבר‪ ,‬או שניים או חמישים‪ ,‬שעומדים בפני הרזון‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪42‬‬

‫‪14‬‬
‫ילדות מהצד‬

‫בטיולים השנתיים ובמחנות הייתי די לבד‪ .‬לא עניינו אותי השירים הטיפשיים והמוכרים של טיולים ומחנות‬
‫כמו "תנו לי א'"‪ ,‬או "עוד‪-‬הפעם‪ ,‬עוד‪-‬הפעם"‪ ...‬חייתי בעולם אחר‪ .‬תמיד אמרו שאני בוגרת מאוד‪ .‬בגיל‬
‫הילדות והנערות זה חיסרון גדול‪ ,‬כי לא הרגשתי שייכת בגיל שבו השייכות לקבוצה משמעותית מאוד‪.‬‬
‫עסקתי עם עצמי בשאלות של קיום‪ ,‬בחיפוש אחר מטרות ודרכים להגשמתן‪ ,‬בניסיון להבין לקראת איזה‬
‫עתיד אני צועדת‪ ,‬איפה אני רוצה להיות בעוד חמש שנים‪ ,‬האם יש אושר ואיך משיגים אותו‪ .‬וכך מצאתי‬
‫את עצמי מתבדלת משאר החברות‪ ,‬מאזינה למוזיקה באוזניות ונוסעת על גלי הדמיון‪ ,‬בזמן שמסביב‬
‫כולן התרכזו סביב המורה והציעו לה סוכריות‪ .‬החברות כבר ידעו שאני באה עם ווקמן (בעידן שהוא עוד‬
‫היה המצאה פלאית)‪ ,‬ושאני לא מת ְק ֶש ֶרת כל כך בטיולים‪ .‬זה היה הזמן שלי עם עצמי בתוך כל ההמולה‬
‫הרועשת והילדותית מסביב‪.‬‬
‫גם המסלולים עצמם היו לא פשוטים‪ .‬את הטיפוס בעין עבדת‪ ,‬כשסופם של גרמי המדרגות לא נראה‬
‫באופק‪ ,‬או את הטיפוס אל מערת האצבע אי שם במעלה הר ענק‪ ,‬רק כדי לראות נקיק במערונת‬
‫פשוטה ומשעממת‪ ,‬דווקא עשיתי בקלות מהרבה נערות רזות וקלילות‪ ,‬וגם הייתי הכי פחות מלוכלכת‬
‫מהדרך‪ .‬מאז ומעולם הייתי זריזה וגמישה בניגוד מפתיע להר‪-‬האדם שהייתי‪.‬‬
‫האמתי היה לזחול בתוך מערות צרות‪ ,‬להשתחל בין נקיקים‪ ,‬להרים רגל כדי לדלג על סלע ענקי‪.‬‬
‫ִ‬ ‫הקושי‬
‫במקומות האלה הרגשתי את הגודל הפיזי שלי משתלט על הכול והתחרטתי על הרגע שיצאתי לטיול‪.‬‬
‫היו מערות שלא נכנסתי אליהן כי לא יכולתי‪ ,‬והמתנתי בחוץ עם הפחדניות‪ ,‬אלה שמעדיפות לא‬
‫להתלכלך‪ ,‬ועם המורות שכבר מזמן עברו את גיל הזחילה במערה בוצנית והעדיפו מלכתחילה להישאר‬
‫בבית עם כוס קפה‪.‬‬
‫אפילו המושב באוטובוס היווה בעיה‪ .‬איך אשב‪ :‬לבד? עם עוד אחת? מי תהיה הכי רזה שיישאר לה‬
‫מקום לידי?‬
‫המצלמה‪ ,‬שקיבלתי בגיל מוקדם יחסית כמתנה מאחותי על העזרה הרבה בטיפול בילדיה‪ ,‬הייתה‬
‫ונשארה עד היום חברה טובה‪ .‬דרכה ראיתי עולם אחר‪ ,‬עולם נקי‪ ,‬עולם שאין בו אנשים‪ .‬הרביתי לצלם‪,‬‬
‫מיעטתי להצטלם‪ ,‬ובתמונות שלי יש יותר נופים‪ ,‬בעלי חיים ושמיים מאשר בני אדם‪.‬‬
‫‪43‬‬ ‫מסע כבד‬

‫גם לונה פארק לא היה מן המקומות האהובים עלי‪ .‬המתקנים קטנים מדי‪ ,‬חגורות הבטיחות לא נסגרות‪,‬‬
‫ברכבת ההרים לא היה מקום לעוד מישהי נוספת על ידי בספסל ולא נעים לצרוח מפחד או מהנאה‬
‫לבד‪.‬‬
‫גם בגיל בוגר יותר‪ ,‬כשיצאנו עם האחיינים והמשפחה בחול המועד או בחופש הגדול – הייתי מאלה‬
‫שסיפרו לכל אחד איך הוא היה נראה כשהוא צרח "שמע ישראל" במעלה ספינת הפירטים כשכמעט‬
‫התהפכה או בגלגל הענק‪ .‬לי עצמי לא היה מקום בכל אלו‪ .‬הייתי הצופה ולעולם לא משתתפת‪ .‬הנאות‬
‫הילדות שכל אחד צופן באלבומו היו רחוקים ממני מרחק עשרות קילוגרמים‪.‬‬
‫כל אירוע כזה חידד את המצב‪ :‬אני חייבת לעשות משהו בקשר למשקל‪ .‬אבל מה? או יותר נכון‪ :‬איך???‬
‫***‬
‫היה מי שחשב שהחוגים להרזיה הם חלק מ'האיך'‪.‬‬
‫כשהייתי בשנות העשרה המוקדמות התחילו להתפרסם בכל פינה מודעות על חוגים או סדנאות‬
‫לדיאטות‪ .‬כפטריות אחר הגשם הן צמחו תחת כל עץ רענן‪ .‬חלק מהן סיפרו על אחת שירדה חמישים‬
‫קילוגרמים ויותר ויש לה עשרות קבוצות בארץ‪ ,‬ואין כמו החוגים לדיאטה שלה‪ .‬במקביל‪ ,‬הייתה אחרת‬
‫שנופפה בתואר אוניברסיטאי שיסביר מקצועית את כל מה שאת צריכה לדעת כדי לרדת במשקל‪.‬‬
‫התחרות הייתה קשה‪ .‬ברחוב זה היה שיחת היום (לפחות בין הנשים‪ ,‬הבחורות והנערות המודאגות‬
‫מקילוגרם מיותר‪ ,‬ומי לא?) והעיתונים היו אלו שהרוויחו מזה הכי הרבה (וגם אותן מנחות‪ .‬אלא מה?)‪.‬‬
‫כולן נהרו‪ .‬כשראיתי התכנסות רבתי או זרימת נשים לכיוון אחד בסתם ערב של חול – ידעתי שעכשיו‬
‫הולכות שמנות עם שמנמנות‪ ,‬יד ביד עם מלאות‪ ,‬לחוג דיאטה‪.‬‬
‫אני הרי הבטחתי לעצמי אחרי הניסיון עם גברת כהן כי לא אלך עוד לקבוצות כאלו‪ ,‬אולם מתישהו‬
‫הלחץ התחיל להשפיע והרגשתי שאולי אני מפספסת את הישועה שבאה לגאול אותי מייסורי משקלי‬
‫העודף‪.‬‬
‫אז הלכתי לקורס של ההיא שירדה המון בכוחות עצמה (רק שהיא לא ידעה שבקורס הראשון שהייתי‬
‫בו – סיפרה עליה המדריכה שהיא הייתה זו שעזרה לה לרדת)‪ .‬כשעליתי על המשקל היא הסבירה לי‬
‫בקצרה שהיא דוגלת בשיטת המרקים – מרק לפני הארוחה‪ ,‬והופ – כבר אוכלים פחות‪ ,‬שהרי ברור שגורם‬
‫ההשמנה הגדול בעולם הוא רעב‪ ,‬לא? מסתבר שלא‪ .‬היא פשוט לא הבינה שהבעיה שלי היא לא בהכרח‬
‫כמויות של אוכל‪ ,‬אלא שהוא ממלא בחיי את כל מה שריק‪ ,‬כלומר‪ ,‬ממתקים קיימים וזמינים כל הזמן‬
‫בלי קשר לרעב‪ .‬ומרק לא יכול לפתור את זה‪.‬‬
‫הפגישה השבועית אצלה הפכה לפגישת חברות‪ .‬כולן ישבו עם כולן – עשרות נשים פטפטו במרץ‬
‫והחליפו רשמים על המכירה החדשה שכבר אין בה מידה שלושים ושמונה‪ ,‬אלא רק עד שלושים ושש‪.‬‬
‫את הנחישות הסמויה לעשות הכול כדי להצליח לרדת אי אפשר היה לפספס (וגם את הרצון לקנות‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪44‬‬

‫בגד במידה שלושים ושש)‪ ,‬כולן נשבעו להצליח‪ .‬אלא שרובן היו בחורות (בטח בלחץ טרום שידוכים)‪ ,‬או‬
‫נשים אחרי לידה‪ .‬לא ילדות‪.‬‬
‫שוב‪.‬‬
‫אחרי השקילה פתחה המנחה בדברי תמיכה חשובים‪" :‬היום כולן יחד ירדו איקס קילוגרמים"‪ .‬מחיאות‬
‫כפיים סוערות הרעישו את האולם והחרישו את אוזניי‪ .‬מרוצה מעצמה – המשיכה להסביר את חשיבות‬
‫השמירה על המשקל וכו'‪.‬‬
‫וכי למה מעניין אותי כמה ירדו כולן יחד? מה זה נותן לתהליך שלי? האם זה מרזה אותי? האם זה מקל‬
‫עלי? האם זה ישפיע כקסם על החצאית שלא נסגרת?‬
‫זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שביקרתי אצלה‪ ,‬רגע לפני שהתפתיתי להזכיר לכולן שהיא‪ ...‬עדיין‬
‫שמנמנה‪ ,‬ואולי כדאי שהיא תקזז מהירידה הכללית של כולן את העלייה האישית שלה באותו השבוע‪.‬‬
‫‪45‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪15‬‬
‫רוצה להיות אלרגית‬

‫לקראת מבחן גמר בדקדוק בכיתה י"א נזקקתי קצת לעזרה של מורה פרטית‪ .‬על אף שהשפה שלי מאז‬
‫ומעולם הייתה עשירה‪ ,‬התקשיתי לנקד מילים (אולי זה קשור לקושי שלי לקבל חוקים ללא הבנתם? וכי‬
‫למה לנקד בסגול ולא בצירה‪ ,‬בפתח ולא בקמץ?)‪ .‬אמא שלי‪ ,‬שמעולם לא חסכה שקל בשביל ההשכלה‬
‫שלי‪ ,‬שלחה אותי למורה פרטית‪ .‬מהר מאוד התיידדתי ִאתה ונקשרנו זו בזו‪ .‬לא פעם היא שימשה ככותל‬
‫עבורי‪ ,‬בין ניקוד של המילה "אוכל" לבין הטיית השורש ש‪-‬מ‪-‬נ‪ ,‬בגוף מדבר‪ ,‬בזמן‪ ...‬עבר‪ ,‬הווה או עתיד‪,‬‬
‫(ציווי לא היה רלוונטי לגביי כלל)‪.‬‬
‫יום אחד‪ ,‬כשבאתי אליה בוכה אחרי שכמה ילדים כיתרו אותי ברחוב ולעגו לי‪ ,‬היא ביקשה שאלך ִאתה‬
‫למישהי‪ ,‬שמי שלא נהרה אל המתחרה שלה (שסיפרה כמה כולן ירדו יחד) – נהרה אליה‪ .‬סירבתי‬
‫והסברתי לה למה לא‪ .‬היא התעקשה לפחות שאקנה את הספר שיצא לאור באותה תקופה‪ .‬הסברתי‬
‫שההוצאה כבדה עלי (בכל אופן‪ ,‬זה עולה קצת יותר מכמה חבילות שוקולד וארטיק)‪ ,‬אז היא הציעה‬
‫לשלם מכספה‪ .‬בסוף חסכתי קצת והלכתי ִאתה למפגש אחד עם הגברת‪ ,‬שלמרבה הפלא‪ ,‬הייתה רזה‪.‬‬
‫בהרצאה היא הסבירה שהשומן של הצ'יפס הופך להיות השומן שאנחנו רואים על הידיים‪ ,‬על הרגליים‪,‬‬
‫על הבטן‪ ...‬כי זה שומן שלא מתעכל בגוף אלא פשוט "צומח" עליו‪ .‬היא בוודאי אמרה עוד כמה דברים‬
‫חשובים ותזונתיים מאוד‪ ,‬אבל זה כל מה שאני זוכרת (ועברו מאז בערך חמש עשרה שנה)‪ .‬בסוף‬
‫ההרצאה קניתי את הספר והלכתי הביתה מקווה להיות מאושרת בעזרתו‪.‬‬
‫קראתי וניסיתי ליישם‪ .‬אחת העצות הייתה‪ ,‬למשל‪ ,‬להמתין בכל פעם שאני רוצה משהו מתוק ולספור‬
‫עד מאה‪ .‬אחר כך אפשר לאכול את אותו מתוק מיותר‪ .‬הטענה המדעית הייתה‪ ,‬שאחרי הספירה עד‬
‫מאה החשק נעלם‪ ,‬ולמעשה הוא ניתן לשליטה‪ ,‬אבל אצלי‪ ,‬גם אחרי מאה וחמישים עדיין היה חשק‪.‬‬
‫גם האופציה הזו נכשלה‪ ,‬אבל היא הייתה ממש לעניין עבורי‪ :‬מותר ואפשר לאכול‪ ,‬כל מה שצריכים‬
‫לעשות קודם הוא רק לספור‪.‬‬
‫אז ספרתי‪ ...‬ואכלתי‪ .‬ושוב ספרתי ואכלתי ושוב ספרתי ו‪ ...‬אכלתי‪.‬‬
‫קבוצות דיאטה הן לא בשבילי‪ ,‬קבוצות תמיכה להרזיה גם לא‪ ,‬ספרים לא הוכיחו את עצמם‪ ,‬אז מה כן?‬
‫במקום כלשהו‪ ,‬כבר לא יכולתי יותר‪ .‬אחרי ששמעתי שיש אלרגיות שיכולות לגרום להשמנה מוגזמת‪,‬‬
‫חשבתי שיהיה נחמד לדעת שיש לי אלרגיה למאכל מסוים‪ ,‬והימנעות ממנו תעזור לי לרדת במשקל‪.‬‬
‫מה כבר נשאר לי להפסיד?‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪46‬‬

‫אמא שלי הדוחפת‪ ,‬המדרבנת וגם המשלמת על כל רעיון שיכול לצמצם את הילדה הענקית שלה‬
‫לממדים נורמלים הייתה מוכנה לבוא אתי לכל מקום ולשמוע כל רעיון שיקדם אותנו לקראת משקל‬
‫סביר‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬צעדתי עם אמי לביתו של מומחה ידוע שפרסם כי באמצעות מכשור משונה הוא יכול לדעת אם‬
‫אני אלרגית ואם כן – לְ ָמה‪ .‬קיוויתי שאהיה אלרגית ל‪ ...‬ירקות‪ .‬ככה אני גם אפטר מהסלט הקבוע‪ ,‬גם לא‬
‫אצטרך לתרץ למה אני לא אוכלת ירקות וגם ארד במשקל‪ .‬מה רע?‬
‫אלא שאחרי בדיקה ארוכה ומדידה במבחנות שונות התברר שאני אלרגית‪ ,‬למה שכל אדם שמן אלרגי‬
‫– לקמח לבן ולסוכר לבן‪.‬‬
‫לזה לא ציפיתי כלל‪.‬‬
‫וכי אני אמורה לוותר על כל חיי רק מפני שאיזה מישהו מדד קצת קמח לבן על מאזניים והם נטו לצד‬
‫הלא נכון? אני ציפיתי להיות אלרגית למשהו לא נחשב‪ ,‬שלא יחסר לי בחיי‪ .‬אם לא ירקות‪ ,‬אז שיהיה‪...‬‬
‫אהממ‪ ...‬קלמנטינות‪ .‬או משהו דומה‪.‬‬
‫אני מוכנה‪ ,‬אם צריך‪ ,‬לוותר על כל מיני הפירות (שחלק מהם אני אוהבת) אם זה מה שיעשה אותי‬
‫למאושרת‪ .‬כלומר לרזה‪ ,‬שזה בדיוק מה שחסר לי כדי להיות מאושרת‪.‬‬
‫יצאתי משם עמוסה בכדורים שונים‪ ,‬שעלו אלפי שקלים(!) ומטרתם – לסייע לאיזון בגופי של החומרים‬
‫שלהם אני אלרגית ולהרזות אותי לתמיד‪.‬‬
‫מיותר לציין שזה לא הועיל‪ ,‬בייחוד משום שהמשכתי לאכול כל דבר שהיה בסביבה‪ ,‬במיוחד אם הוא‬
‫עשוי מאותו חומר גולמי לבן שהתברר שאני אלרגית אליו‪.‬‬
‫זה היה עוד ניסיון דיאטה לרדת במשקל‪ ,‬וגם הוא נכשל כקודמיו‪ ,‬עוד רצון לשמור על תזונה נכונה‪ ,‬וגם‬
‫הוא נגוז כאחרים‪ ,‬עוד רצון לחיות באורח חיים בריא יותר‪ ,‬לא לאכול שטויות‪ .‬אך לא הצלחתי באמת‪.‬‬
‫כן‪ ,‬די כבר‪ .‬לא רוצה יותר‪ .‬אני עייפה‪ .‬תעזבו אותי‪ .‬תנו לי לנשום בשקט (בין ביס לביס‪ ,‬כמובן)‪.‬‬
‫לרוב הרגשתי שאף אחד בעולם לא מבין אותי‪ ,‬כולם מתנכרים אליי ושאין לי סיכוי‪ .‬אבל לפעמים הבליחו‬
‫אי אלו רגעים שבהם הרגשתי שיום יבוא ואני אתפכח‪ ,‬אתגבר על התאווה לאוכל ואצליח‪ .‬כן‪ ,‬יום אחד‬
‫אני אהיה רזה‪.‬‬
‫אך גם היו ימים שהיה לי ברור שאני חייבת להספיק‪ ,‬כי ממילא לא נשאר לי יותר מדי זמן לחיות‪ .‬כמה‬
‫כבר אפשר לחיות במשקל של עשרות קילוגרמים מעבר למשקל הממוצע לאותו גיל?‬
‫המחשבות סביב הנושא לא הפסיקו להעסיק ולהציק‪ .‬למרות הנחישות שלי שלא לנסות עוד – לא‬
‫נמנעתי מלגמוא ספרים בנושא‪ ,‬ולאגור בתאי מוחי מידע מכל הכתבות בעיתונים בעניין משקל עודף‪,‬‬
‫תזונה ודיאטה‪ .‬יכולתי בקלות לעשות תואר במדעי הקלוריות (תזונה)‪ ,‬לרדת לעומקם של נבכי נפש‬
‫‪47‬‬ ‫מסע כבד‬

‫השמן‪ ,‬גם אם הם עמוק עמוק מתחת לקפלים רבים (פסיכולוגיה) או לסנן מציקות ומציקים שמספרים‬
‫כמה חייהם הפכו לקשים‪ ,‬כבדים ובלתי נסבלים בגלל שלושה קילוגרמים מיותרים (מדעי הרזים)‪.‬‬
‫התרחקתי מסביבת אנשים‪ .‬הם לא הבינו אותי ולא התעניינו באמת במי שאני‪ ,‬חוץ ממשקלי‪ .‬הלימודים‬
‫לא היו בראש מעייניי כלל‪ ,‬בלשון המעטה‪ ,‬וכל מה שרציתי זה להרגיש קצת טוב‪.‬‬
‫שעות ישבתי וכתבתי לעצמי‪ .‬התפללתי שכל זה יעבור והשתדלתי להפסיק לכעוס על כל העולם‪ .‬לא‬
‫תמיד בהצלחה רבה‪.‬‬
‫ובעיקר‪ ,‬ניסיתי להאמין שעוד יש לי תקווה‪.‬‬
‫שפעם‪...‬‬
‫בעוד כמה שנים‪...‬‬
‫אני אצליח להיות רזה‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪48‬‬

‫‪16‬‬
‫אוכל נפש‬

‫אמא שלי היא דור שני לשואה‪ .‬הדרך שלה לבטא אהבה‪ ,‬חיבה‪ ,‬שמחה‪ ,‬השתתפות‪ ,‬תמיכה ושות' היא‬
‫דרך אוכל‪' .‬מה קרה‪ ,‬כואב לך? הנה‪ ,‬סוכרייה מתוקה שתמתיק לך את הכאב'‪' .‬ירדת קילוגרם? מצוין‪,‬‬
‫קניתי במיוחד בשבילך משהו טעים'‪.‬‬
‫אנחנו מרבים לדבר במשפחה על רגשות‪ .‬אנחנו אנשים מוחצנים‪ ,‬מפרגנים‪ ,‬מדסקסים על הכול בינינו‪,‬‬
‫משפחה קשורה ואוהבת אחד את השני‪ ,‬ואיזה מזל‪ ,‬גם אוהבת לאכול‪ .‬מבטאים אהבה ודאגה‪ ,‬אמפטיה‬
‫ושמחה‪ ,‬השתתפות בכאב או בצער דרך האוכל‪' .‬קשה לך? – אני אופה לך עוגה'‪' .‬יש עומס בעבודה?‬
‫הדגים לשבת עליי'‪' .‬קיבלת העלאה בשכר? סלסלת ממתקים בדרך'‪' .‬יום הולדת? ניפגש אצל ההורים‪.‬‬
‫מה אתן מביאות?'‬
‫גם היום‪ ,‬כשאני רוצה לנחם את אחותי כשהיא עוברת תקופה לא קלה – אני מביאה לה כמה חבילות‬
‫שוקולד‪ ,‬שיהיה לה מתוק ומנחם‪ .‬כשאני רוצה לפנק חברה טובה – אני מזמינה אותה לקפה ועוגה‬
‫מהממת‪ ,‬כשלא טוב לי – אני קובעת עם חברות במסעדה ומעבירה כמה שעות בלטחון מילים ואוכל‪.‬‬
‫בקיצור – דברו במילים ועם הרבה קלוריות‪.‬‬
‫אמא שלי‪ ,‬שתמיד אהבה אותי כל כך‪ ,‬הייתה מכינה במיוחד בשבילי את מה שאני אוהבת‪ .‬בתור ילדה‬
‫לא ידעתי שהיא עמדה עוד שעה במטבח כדי להכין ארוחת צהריים מורכבת יותר‪ ,‬במקום לחמם‬
‫במיקרוגל איזו קציצה קפואה או שניצל סויה‪ .‬מה ילדות מבינות בכמה זמן לוקח להכין אוכל ובכמה‬
‫הוא ע ולה? מה הן מבינות במסירות ובדאגה שבקניית מוצרים‪ ,‬ניקוי‪ ,‬קילוף‪ ,‬חיתוך‪ ,‬בישול ושטיפה? על‬
‫כן קיבלתי את הכול כמובן מאליו‪ .‬ואמא? היא לא הבינה למה אני לא מעריכה כלום ממה שאני מקבלת‪.‬‬
‫משפחתי טוענת שפונקתי‪ .‬גדלתי כמעט בלי להכיר את המילה "לא"‪ ,‬הפכתי למתבגרת ללא גבולות‪.‬‬
‫אני לא יודעת אם הם צודקים כי אני לא זוכרת את הפינוקים ואת הילדות המאושרת שהם טוענים‬
‫שהייתה לי‪ .‬אני זוכרת שנים קשות ורעות‪ ,‬ובעיקר שמנות‪ ,‬ואני לא מתגעגעת אף לרגע מהן‪ .‬קשה לעורר‬
‫בי רגש של אהבה או געגוע לילדה שהייתי‪.‬‬
‫גדלתי באווירה של שפע במטבח מכל טוב‪ ,‬עם אמא שכל מאכל שהיא נגעה ותיגע בו – הפך למעדן‪,‬‬
‫וכל סיר התחסל בדקות‪ .‬היא לא יודעת מתכונים ואין לה מושג של כמויות‪ .‬היא פשוט מערבבת ומתבלת‬
‫ושופכת ומנסה וטועמת ומכינה‪ ,‬ובעיקר ממלמלת תפילה שיצא טוב‪ .‬מבקשת מאלוקים שיכניס ברכה‬
‫באוכל‪ .‬כל השאר כבר נעשה כאילו מאליו‪.‬‬
‫‪49‬‬ ‫מסע כבד‬

‫עד השעות הקטנות של הלילה הייתי שומעת אותה עומדת במטבח ומערבלת וטוחנת וקוצצת ושוטפת‬
‫לצלילי המיקסר הישן או מקשיבה לקול זרימת המים בזמן שטיפת ערמות הכלים‪ ,‬וכך הייתי נרדמת מדי‬
‫לילה‪.‬‬
‫אמא שלי‪ ,‬שגדלה בירושלים בתקופת מלחמת תש"ח ואחר כך בתקופת הצנע‪ ,‬כשהאוכל היה קצוב‪,‬‬
‫כששברי ופלים שניקנו בנייר עיתון מגולגל היו למעדן‪ ,‬כשתפוח היה אוצר‪ ,‬ובפרוסת לחם אחת התחלקו‬
‫שלושה ילדים‪ ,‬לאימי‪ ,‬שהתבגרה עם אב שחירף נפשו כדי להביא קצת לחם הביתה למרות מטחי‬
‫הפצצות ברחובות בזמן מלחמת השחרור‪ ,‬האוכל תפס מקום חשוב בחיים‪ .‬כדי לגדול צריך לאכול‪ ,‬וכדי‬
‫להיות בריאים – צריך לאכול‪ ,‬וכדי לא למות – צריך לאכול‪ .‬ומנגד הייתה לה בעיה עם הבת שלה בכיוון‬
‫ההפוך ממש‪ :‬אם אני אוכל יותר מדי – אני אמות‪ ,‬ואם אני אוכל עכשיו במבה – אני אהיה חולה‪ ,‬ואם‬
‫אני לא אקשיב לעצות החכמות שלה – אני אגדל‪ ,‬אבל לרוחב ולא לאורך‪.‬‬
‫אז בכל ארוחת בוקר היו כמה פרוסות‪ ,‬ולכל ארוחת צהריים כמה תוספות‪ ,‬ובכל ארוחת ערב היו כמה‬
‫סוגי סלטים (ותמיד תמיד תמיד היה סלט ירקות!)‪ ,‬ואין דבר כזה לצאת לבית הספר בלי "לאכול משהו"‪,‬‬
‫ואין מושג של לצאת מהבית בלי כסף כי "אם יהיה חם ותהיי חייבת לקנות שתייה"‪ ,‬ואין אופציה של‬
‫יציאה למחנה או טיול בלי קצת כסף שתמיד היה "בשביל ארטיק אם יתחשק לך‪ ...‬בטח יהיה חם מאוד"‪.‬‬
‫זו אמא שלי‪ .‬אישה שנותנת מכל מה שיש לה לכל מי שצריך‪ ,‬רוצה או נמצא באזור‪ .‬אדם שכולו לב‬
‫גדול ורחב שמעניק עד בלי די אהבה ו‪ ...‬אוכל‪.‬‬
‫כך אפשר להבין שאחרי שבועיים שירדתי במשקל (בדרך כלל רק בשיעורים הראשונים של חוג לדיאטה‬
‫כזה או אחר) היא הייתה קוראת לי למטבח‪ ,‬מוציאה ארטיק משובח ומפצה אותי על המאמץ‪.‬‬
‫כך המשכתי לגדול עוד ועוד‪.‬‬
‫לרוחב‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪50‬‬

‫‪17‬‬
‫סט(ת)ירות וחצ'קונים‬

‫מצד אחד "אם תשמיני – את עלולה למות"‪ ,‬מצד שני "אם לא תאכלי – את עלולה למות"‪.‬‬
‫מצד אחד "ארטיק משמין‪ .‬בשביל מה את צריכה את זה?" מצד שני "קניתי לך ארטיק שאת אוהבת‬
‫מפני שהשתדלת יפה כל כך"‪.‬‬
‫מצד אחד "אל תאכלי הרבה‪ .‬הטעם של הביס החמישי הוא בדיוק כמו הראשון"‪ ,‬מצד שני "תאכלי‬
‫הרבה‪ .‬זה ייתן לך כוח"‪.‬‬
‫מתוך כל הסתירות האלה והבלבול שנוצר לי בראש הייתי צריכה לעשות לי סדר בדברים וללמוד בעצמי‬
‫מה מותר ומה אסור‪ ,‬מה נכון ומה לא נכון‪ .‬וכך‪ ,‬מגיל די צעיר‪ ,‬הייתי קוראת ספרים וכתבות ורכשתי לי‬
‫ידע ענק ואינטליגנטי בכל מה שקשור לתזונה נכונה‪ ,‬דיאטה‪ ,‬קלוריות ושאר ירקות‪ .‬אה‪ ,‬דווקא ירקות זה‬
‫לא התחום שלי‪ ,‬בעיקר לא באכילה‪.‬‬
‫תמיד ידעתי שעדיף לאכול יותר ירקות ופחות ארטיקים‪ ,‬אבל בפועל אכלתי הרבה ארטיקים ומעט מאוד‬
‫ירקות‪ ,‬אם בכלל‪.‬‬
‫כי כשזה מגיע לרגע שאני צריכה לבחור מה לאכול – אני תמיד בוחרת במה שאני אוהבת‪ ,‬במה שמנחם‪,‬‬
‫במה שעושה לי טוב‪ .‬ולא משנה כמה השכל שלי חכם‪ ,‬מבריק‪ ,‬בוגר ונחוש‪.‬‬
‫כי הלב רוצה אחרת‪ .‬במקום היחיד שבו אני משריינת את הלב מפני פגיעות של אחרים‪ ,‬מפני ִחצים‬
‫נשלפים‪ ,‬מפני בדיחות גרועות והעלבות לא רצויות – אני הכי רכה שיש‪ ,‬וזה המקום היחיד שאני מוותרת‪.‬‬
‫מוותרת לעצמי‪ ,‬להרגיש קצת טוב ונעים‪ ,‬קצת מנחם ומעודד‪ ,‬קצת שמח‪.‬‬
‫והרבה מתוק‪.‬‬
‫***‬
‫במשך כל אותן שנים‪ ,‬וגם באלו שאחריהן אמרו לי שאני אשמה‪ ,‬שאני זו שאחראית למשקל שלי‪ .‬אני זו‬
‫שיכולה להגיד "לא" לבורקס חם מהתנור או לטילון‪ .‬אני זו שיכולה וצריכה לסגור את הפה‪.‬‬
‫כי אם לא אני – אז מי?‬
‫כי אני זו שבוחרת לאכול עוד פרוסה במקום הסלט של אמא שלי‪.‬‬
‫כי ההורים שלי מוכנים להוציא עלי און והון כדי שארזה‪ ,‬ואני מעדיפה לא ללכת עוד לקורס לשומרי‬
‫משקל – אז ברור שאני אשמה‪ .‬אלא מה?‬
‫‪51‬‬ ‫מסע כבד‬

‫כל ניסיונותיי להסביר שהמשפט 'אין דבר העומד בפני הרזון' – אינו נכון עלו בתוהו‪ ,‬כי אם יש משהו‬
‫שאני רוצה‪ ,‬אם יש משהו שאני חולמת עליו בהקיץ ובשאינו הקיץ‪ ,‬אם יש משהו שיכול לעשות אותי‬
‫מאושרת – זה להיות רזה‪.‬‬
‫"את קטנה ולא מבינה"‪ ,‬אמרו לי‪" ,‬מה את כבר יודעת?" "עובדה‪ ,‬יהודית השכנה כן הצליחה" (אבל היא‬
‫עלתה אחר כך כפול פלוס ריבית פלוס מדד פלוס הצמדה)‪...‬‬
‫אף פעם אחת לא יכולתי להסביר למה כשמגיע הרגע לבחור‪ ,‬להחליט‪ ,‬להפסיק – אני מגיבה כמו ילד‬
‫אימפולסיבי‪ ,‬שרואה את הנהר‪ ,‬ויודע שהוא מסוכן‪ ,‬אבל רוצה לראות את בבואתו במים – וטובע‪.‬‬
‫למה אני לא עומדת בזה?‬
‫למה אחרות כן?‬
‫חלק מבנות כיתתי נמנעו באותן שנים מאכילת שוקולד‪ ,‬או בוטנים‪ – ,‬כי זה עשה להן חצ'קונים בפנים‪,‬‬
‫וחצ'קונים‪ ,‬כידוע‪ ,‬עשויים לגרום לצלקות‪ ,‬וצלקות‪ ,‬כידוע‪ ,‬עשויות לגרום לבעיות בשידוכים‪ ,‬ובעיות‬
‫בשידוכים‪ ,‬כידוע‪ ,‬הן‪ ...‬בעיות ברמה של קריעת ים סוף‪ ,‬ואפילו יותר‪.‬‬
‫היינו יושבות בהפסקה ומעבירות חבילת שוקולד בינינו‪ ,‬ואז ציפי הייתה מעבירה את החבילה הלאה‬
‫לרותי בלי לגעת בקובייה‪ ,‬ורותי העבירה לרבקי‪ ,‬ורבקי מסרה ל‪ ...‬כי "אפילו לראות את זה יעשה לי‬
‫חצ'קונים"‪ ,‬ואני רק הבטתי בהערצה על היכולת שלהן להתאפק ולא משנה מה המטרה‪ ,‬ובעיקר –‬
‫בקנאה‪ ,‬ואז הייתה פורצת תפילה מלבי שהלוואי וגם לי יהיו אילו שהן אלרגיות למאכלים שאני אוהבת‪,‬‬
‫כי אני צריכה משהו חזק יותר ממני‪( ,‬ובטח חזק יותר מחצ'קונים שמעולם לא נוצרו אצלי בעקבות אוכל)‬
‫כדי למנוע ממני לאכול מה שמיותר‪.‬‬
‫אבל אלוקים ברא לי קיבה מבטון‪ ,‬שאוכלת הכול בכל מצב‪ ,‬בכל כמות וללא תנאי‪ .‬היא מעכלת באהבה‬
‫חמוץ עם מתוק‪ ,‬מלוח עם חריף‪ ,‬מתוק עם‪ ...‬מתוק עם מלוח אחרי חמוץ‪ .‬היא לא סבלה מגזים או‬
‫עצירות‪ ,‬מכאבים או מחושים‪ ,‬מעומס יתר או נפיחות‪ .‬היא פשוט הייתה כלילת המעלות‪.‬‬
‫ואני שנאתי אותה‪.‬‬
‫והשילוב של קיבה מעכלת‪ ,‬סביבה מתנכרת‪ ,‬ובדידות מזהרת – הפך למתכון מנצח לבטן מתהפכת‪...‬‬
‫ומתעגלת‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪52‬‬

‫‪18‬‬
‫הכנה לחיים‬

‫עליתי לסמינר‪ .‬כיתה ט'‪ .‬שוב פנים חדשות‪ ,‬אבל גם כמה פנים מוכרות‪ .‬אני זוכרת שניסיתי להשתלב‪,‬‬
‫הפעם כבר בוגרת יותר‪ .‬מהר מאוד‪ ,‬באופן די מפתיע‪ ,‬התברגתי בשכבה העליונה והפכתי לחברה קרובה‬
‫של מי שהייתה נחשבת ל'מלכת הכיתה'‪ ,‬אבל אז‪ ,‬בעקבות הלשנה שקרית‪ ,‬הופרדתי בכוח ממנה ומשאר‬
‫החברות‪.‬‬
‫שוב לבד‪.‬‬
‫שנה לאחר מכן נפתח סמינר ייחודי לבנות החוג שאליו אני משתייכת‪ .‬היה ברור שאני חייבת לעבור אליו‪.‬‬
‫כיתה י' – סמינר חדש‪ .‬אני זוכרת את היום הראשון‪ .‬לבד‪ .‬אף אחת לא התיישבה על ידי‪ .‬לבסוף התיישבה‬
‫לידי הנערה שאף אחת לא אהבה‪ .‬לא ברור לי עד היום למה‪ ,‬אבל איכשהו‪ ,‬היא הייתה מאלה שלא‬
‫אהבו‪ .‬ולא‪ ,‬היא לא הייתה שמנה‪ .‬נפגעתי עמוקות‪ ,‬אבל המציאות טפחה לי בפנים‪ .‬הנה‪ ,‬גם אני לא‬
‫אוהבת מישהי ולא מצליחה להתגבר על כך ולקרב אותה‪ .‬וכך‪ ,‬במשך כל שנותיי בסמינר החדש – מדי‬
‫תחילת שנה‪ ,‬היינו מוצאות אותנו יושבות זו על יד זו ביום הראשון ללימודים ועד לשינוי המקומות‬
‫שהכתיבה המורה בהתאם לצורך‪.‬‬
‫לא הצלחתי להתפתח חברתית בשום אופן ופיתחתי לעצמי חיים אחרים‪ .‬שעות ישבתי וכתבתי ביומני‬
‫את מה שעובר עליי‪ ,‬והיום‪ ,‬כשאני חוזרת לקרוא‪ ,‬דמעות מציפות אותי וכאב חד דוקר בלב‪ .‬מי היה‬
‫מאמין שאפשר לפגוע ככה בנפש של ילדה תמימה‪ ,‬שכל חטאה הוא שהיא שמנה?‬
‫לא למדתי למבחנים כי לבד אני לא מתרכזת‪ ,‬לא היה לי עם מי להעביר את שעות אחר הצהריים וכל‬
‫מה שעסקתי בו היה קשור לאוכל‪ .‬לאט לאט שקעתי לתוך דיכאון ארוך‪ .‬בגיל הזה ֶח ְברה היא דבר חשוב‬
‫ביותר הרבה מעבר לחשיבותה בחלקים אחרים של החיים‪.‬‬
‫מורה רגישה ניסתה להתקרב אליי אבל אני הצבתי חומות של ברזל‪ ,‬ואחרי כמה שיחות אתה נעניתי‬
‫לבקשתה ללכת אל איש מקצוע‪ ,‬שהיום אני חבה לו את חיי‪ .‬הוא הציל אותי מעבר פי פחת שאין ממנו‬
‫דרך חזרה‪.‬‬
‫אך עדיין הייתי לבד‪.‬‬
‫ללבד יש המון יתרונות אבל זה מפנה מדי הרבה מקום לדברים נוספים‪ .‬הראש שלי היה עסוק‬
‫בדברים שאנשים בוגרים אמורים להתעסק בהם‪ .‬הייתי מוטרדת כאילו מוטל עליי עול של פרנסה‪ ,‬בית‬
‫ומשפחה‪ .‬ועם התחושה שאני נושאת עמי עול אחראי וכבד אני סוחבת אתי עד היום‪.‬‬
‫‪53‬‬ ‫מסע כבד‬

‫***‬
‫אין דלת שנסגרת בלא שתיפתח דלת אחרת‪.‬‬
‫חלק מהמורות היו לי לחברות‪ .‬הן אהבו אותי מאוד בגלל המיוחדות שלי‪ ,‬בגלל הפלפליות שבי‪ ,‬ובגלל‬
‫שהן היו בוגרות יותר לראות 'מעבר'‪ .‬נערות בנות גילי הפסיקו לעניין אותי‪.‬‬
‫למזלי הטוב‪ ,‬על אף שלא השקעתי בלימודים – יש לי תפיסה מהירה מאוד ותוך כדי כתיבה ביומן –‬
‫הייתי מסכמת את השיעור‪ ,‬שואלת שאלות‪ ,‬מעירה וגם מגניבה קוביית שוקולד לפה‪ .‬ככה הצלחתי לעבור‬
‫את הלימודים בציונים סבירים ומעלה‪ ,‬אבל הרבה יותר נמוכים ממה שאני יכולה באמת‪.‬‬
‫התבגרתי מהר מדי‪ ,‬כואב מדי‪ ,‬עצוב מדי – אבל היום‪ ,‬בהסתכלות אל עבר אותן שנים – אני יודעת שאני‬
‫מוכנה לחיים יותר מכל אותן חברות לספסל הלימודים שעסקו בעובי הגרביים‪ ,‬תחרות בין הכרת חנויות‬
‫המותגים האחרונות שצצו בעיר ומריטת שערות בגבות‪ .‬רכשתי ניסיון תעסוקתי עשיר ויש לי יותר כוח‬
‫סבל‪.‬‬
‫היום‪ ,‬אחרי הכול‪ ,‬יצאתי עם רווח‪ .‬לא משהו שהייתי מזמינה בעצמי‪ ,‬אבל אם כבר – אז לפחות יצא שכרי‬
‫בהפסדי‪.‬‬
‫*‬
‫אני כותבת את הדברים כדי שאמהות תוכלנה ללמוד מהניסיון שלי ולא תצטרכנה ללמוד מהניסיון (המר)‬
‫של המקרים הפרטיים שלהן‪ .‬שלא תעשינה את הטעויות הללו‪ .‬אף אחת לא הופכת להיות לאם עם‬
‫ספר הוראות של עשה ולא תעשה‪ ,‬כל אחד מאתנו טועה בדרך ואמהות הן כאחד האדם‪ .‬גם אם יסבירו‬
‫להן בסיטואציה מסוימת מה לא לעשות – הן בוודאי תעשינה טעויות אחרות‪ ,‬כי זה נורמלי‪ .‬החיים מלאים‬
‫מכשולים ומהמורות‪.‬‬
‫אני מנסה לעורר מודעות למצבים מסוימים כדי שהורים ידעו‪ ,‬שכשמשהו לא בסדר לא מחכים ש"הילד‬
‫יגדל" ולא מתנחמים בזה ש"זו תקופה וזה יעבור"‪ .‬חשוב לקבל עזרה מקצועית ועדיף שעה אחת קודם‪,‬‬
‫לפני שיהיה מאוחר מדי‪ .‬וגם אם הן גידלו עשרה ילדים והצליחו אתם במאה אחוז – אין זו הבטחה‬
‫להצלחת חינוכו של הילד האחד עשר‪ ,‬כיוון שחינוך של ילד אחד לא בהכרח מתאים לילד האחר‪.‬‬
‫אין לי ספק‪ ,‬גם אני אעשה טעויות בחינוך הילדים שלי‪ ,‬כבר הבנתי שאין מי שנהיה הורה ובו ברגע מצויד‬
‫בספר הדרכה להורות נכונה‪ .‬והדרך של כולם פתלתלה ומתעקלת‪.‬‬
‫היחסים במשפחה שלי היום מצוינים‪ .‬קרה לנו נס‪ ,‬כי היו תקרים רבים כל כך בדרך‪ .‬על מהמורות רבות‬
‫נאלצו הוריי לדלג‪ ,‬על דברים רבים נאלצו לעצום עיניים‪ ,‬לוותר‪ ,‬לא לראות‪.‬‬
‫בבתים אחרים אולי היה נהיה נתק לתמיד‪ .‬אצלנו ברוך השם‪ ,‬גישרנו על הפערים‪ .‬אני כבר הבנתי שהוריי‬
‫ניסו לעשות כמיטב יכולתם ומעבר לכך‪ ,‬קלטתי סוף סוף שאף אחד לא היה נגדי‪ ,‬זו הייתה הדרך שחשבו‬
‫שהיא הטובה ביותר להכניס אותי לתלם‪ .‬הורים הם לא מלאכים ואין להם כל הידע‪ ,‬הכלים והניסיון כדי‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪54‬‬

‫להתמודד עם כל מיני גילאים‪ ,‬רצונות‪ ,‬סוגי אופי ומקרים בדרכם מאז היותם זוג צעיר ועד שנהיו להורים‬
‫בעלי משפחה ברוכה ומגוונת‪.‬‬
‫לפעמים פשוט צריך לבקש עזרה‪.‬‬
‫אני מסתכלת לאחור ורואה‪ :‬נס! זה לא מובן מאליו שהמשפחה שלי למרות הכול הלכה אתי לצדי‬
‫ולפעמים נשאה אותי בידיה למרות הקושי והכובד (תרתי משמע!)‪.‬‬
‫אני מאחלת הורים כמו שיש לי לכל מי שאני אוהבת‪.‬‬
‫למרות‪,‬‬
‫על אף‪,‬‬
‫ובעיקר‪ ,‬בזכות‪.‬‬
‫‪55‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪19‬‬
‫מהר‪ ,‬לפני שייגמר‬

‫השנים עברו‪ .‬מצאתי את כל הדרכים לעבוד על כולם‪ .‬בעצם‪ ,‬במשקל לא ניתן לעבוד אפילו על אחד‬
‫כי הדברים מתגלים על פני השטח במהירות שיא‪ ,‬אבל מה שבטוח – על עצמי לא עבדתי אף פעם‬
‫אחת‪ .‬פשוט לא יכולתי להפסיק‪ .‬אוכל הקנה לי תחושה טובה‪ ,‬תחושה של ביטחון‪ .‬אם יש אוכל באזור‪,‬‬
‫והוא גם מתוק – אני נרגעת‪.‬‬
‫כמו שכבר סיפרתי‪ ,‬לטיולים הייתי מכינה שקית ענקית מלאה בממתקים‪ ,‬אבל בדרך כלל הייתי מחזירה‬
‫אותה כמעט שלמה‪ .‬הייתי פשוט צריכה לדעת שהם שם‪ ,‬כי כשאני יודעת בשכל שאין 'מספיק' אוכל‬
‫נגיש וזמין – אני נעשית רעבה‪ ,‬עצבנית וחרדה ש"מה יקרה אם אני אהיה רעבה מאוד"‪.‬‬
‫כן‪ ,‬אני יודעת‪ ,‬זה לא סביר‪ ,‬וגם לא מתאים למישהי כמוני‪ ,‬שנחשבת לבוגרת מאוד‪ .‬רק שנים רבות אחר‬
‫כך‪ ,‬כשבמסגרת עבודתי היו לי קשרים עם פסיכולוגית מקצועית‪ ,‬ביקשתי לברר את הנקודה המשונה‬
‫הזו‪ .‬היא לא הייתה צריכה לשאול הרבה שאלות כדי להגיע אל הנקודה העיקרית‪" :‬ההורים שלך גדלו‬
‫בזמן מלחמה?" היא שאלה‪ ,‬ואני השבתי בחיוב‪ .‬שניהם גדלו ברעב נורא‪" .‬זה קורה הרבה אצל אנשים‬
‫שגדלו בזמן רעב"‪ ,‬היא סיכמה‪" ,‬הם צריכים הרבה אוכל בסביבה שלהם ולפעמים זה עובר גם לדור‬
‫הבא‪ ,‬שמרגיש ביטחון כשהוא מוקף באמצעי קיום‪ ,‬כלומר‪ :‬במזון"‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬אחד הדברים שאני יודעת להגדיר היום שלא היה בי שנים רבות זה תחושת ביטחון בסיסית‪ .‬לא‬
‫סמכתי על אף אחד והייתי מוכנה בכל רגע נתון לפגיעה מכל סוג שהיא‪.‬‬
‫כשהייתי בכיתה ט'‪ ,‬אחת מחברותי לכיתה הכינה 'תססן' מתוק בבית ומכרה לבנות בכיתה‪ .‬אני הייתי‬
‫הלקוחה הכי טובה שלה‪ .‬בעקבות יזמתה המסחרית פה ושם החלו כל מיני רעיונות נוספים לצוץ וכולן‬
‫חיפשו להרוויח קצת כסף‪ .‬אני‪ ,‬שמעולם לא נדרשתי להחזיר עודף לאמא שלי‪ ,‬ותמיד היה אישור לקחת‬
‫שקלים מהקופה בבית בלי למסור דיווח מדויק אם הם מיועדים לצילום‪ ,‬לקניה של מחק שנגמר‪,‬‬
‫למחברת נוספת או לממתק קטן‪ ,‬אגרתי סכום יפה וקניתי בו מלאי ממתקים בחנות המכולת השכונתית‪.‬‬
‫הגעתי לכיתה ומכרתי כל ממתק בכמה עשרות אגורות יותר‪ .‬הביקוש‪ ,‬למיטב זיכרוני‪ ,‬לא היה גבוה‪ ,‬ויצא‬
‫שלא הרווחתי אבל גם לא הפסדתי כסף ונשארתי עם מלאי ממתקים לא רע‪.‬‬
‫באחד הימים כשקמתי בבוקר‪ ,‬השקית שאותה החבאתי בתיקי לא הייתה שם‪ .‬הייתי בפניקה וניסיתי לא‬
‫לומר כלום‪ ,‬אבל אז אמא שלי קראה לי כשהיא אוחזת את השקית בידיה‪ .‬השקית נלקחה אחר כבוד‬
‫לארון של אבא‪ ,‬שהוא ארון שאף אחד מבני הבית לא מעז לגעת בו‪ ,‬ובמשך שבועות רבים אחר כך‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪56‬‬

‫הייתה השקית הזו בסיס לבדיחות על חשבוני‪ .‬תארו לכם! פרידי הולכת ללמוד כל יום ובמקום מחברות‬
‫וספרים יש לה בתיק חנות ממתקים! עשו מזה סיפור פיקנטי‪ .‬אני זוכרת תקופה של בושה נוראית‪.‬‬
‫אחת מאחיותיי מספרת שהיא כבר ידעה על אותה שקית זמן רב לפני שאמא שלי גילתה אותה‪ .‬היא‬
‫עקבה אחריה מדי יום וספרה את הממתקים‪ .‬להפתעתה‪ ,‬היא ראתה שברוב הימים הכמות נשארה אותו‬
‫הדבר או שממתק אחד הוחסר ממנה‪ .‬בשיחה שלה עם חברתה הפסיכולוגית היא הבינה שאני לא‬
‫צריכה לאכול את כל זה באמת‪ ,‬אלא לדעת שיש‪ ,‬והרבה‪ .‬רק אז אני יכולה שלא לאכול בהיסטריה‪.‬‬
‫כך הייתי‪ .‬קשה היה לתפוס אותי ללא אוכל נוסף בתיק‪ ,‬בילקוט‪ ,‬בכיס של המעיל‪ ,‬בתיק של הקניות‪,‬‬
‫במגירה מאחורי קופסת התכשיטים‪ ,‬מתחת למיטה או בארגז המצעים‪ .‬אוכל‪ ,‬פירושו‪ :‬כל דבר שהוא‬
‫טעים לי‪ ,‬שאני אוהבת‪ ,‬בעיקר מתוק‪ ,‬וכמובן‪ ,‬שלא תופס הרבה מקום‪ .‬חטיפי שוקולד הם הנוחים ביותר‪,‬‬
‫וגם מסטיקים וסוכריות‪ ,‬לכל צרה שלא תהיה‪.‬‬
‫במבה הפסקתי לאכול בחברת אנשים או ברחוב כי יש לו ריח וכבר תפסו אותי מדיפה ריח 'חשוד'‪ ,‬וגם‬
‫ארטיק כבר לא אכלתי 'בחוץ' אחרי שבאו לספר לאמא שלי‪ .‬ובכלל‪ ,‬הבנתי שיש להסתיר גם מאנשים‬
‫אחרים‪ ,‬כיוון ש'אנשים טובים' באו בתמיהה לאמא שלי‪" :‬איך את נותנת לבת שלך‪ ,‬שהיא מספיק שמנה‪,‬‬
‫לאכול ממתקים ברחוב?!" וכך התחלתי להחביא את האכילה‪ ,‬להבריח בחשאי עוד שורה של שוקולד‬
‫ולדבר כאילו פי ריק‪.‬‬
‫הפכתי למומחית בתחום‪.‬‬
‫גם את הקניות המתוקות באזור הקרוב לביתנו נאלצתי להפסיק‪ ,‬לאחר שבאחת הפעמים יצאתי עמוסה‬
‫כל טוב מהמכולת השכונתית – אמא שלי בדיוק‪ ...‬נכנסה אליה ותפסה אותי על חם‪.‬‬
‫בשלב מסוים הבנתי שהחנווני מדווח לאמא שלי מה קניתי ומתי‪ ,‬ולכן נאלצתי להפסיק לקנות "דברים‬
‫מיותרים" אצלו‪ ,‬אלא רק לחם‪ ,‬חלב וגבינה‪ ,‬שאמא‪ ,‬ביקשה‪ .‬ההפסד כולו שלו‪ .‬עברתי לקנות בחנות‬
‫רחוקה יותר‪ ,‬ובדרך לבית הספר הייתי עושה עיקוף רחב כדי לעבור דרך חנות מכולת נוספת‪ ,‬שבה אף‬
‫אחד לא הכיר את אמא שלי‪.‬‬
‫ככל שהשנים עברו הכמויות רק הלכו והתגברו‪ ,‬והפחדים מהיום שכבר לא יהיה יותר – גברו עליי‪.‬‬
‫בשלב כל שהוא‪ ,‬כשרק אחותי ואני נשארנו בבית ההורים‪ ,‬כי כל השאר נישאו או היו בישיבה‪ ,‬עברתי‬
‫לחדר משלי‪ .‬מיד הפכתי את אחת המגירות לחנות מכולת קטנה‪ .‬את העטיפות זרקתי בשקית אטומה‬
‫שאותה לקחתי עמי ביציאתי מהבית לסמינר או לסידורים היישר אל פח האשפה ברחוב הסמוך‪.‬‬
‫הרגשתי שכל העולם נגדי‪ ,‬כשכמובן‪ ,‬האמת הייתה שמי שהיה הכי נגדי הייתי אני בעצמי‪ ...‬המוח שלי‪,‬‬
‫התאווה למתוק‪ ,‬ההיסטריה בנושא והלב שרצה כל כך‪ ...‬אבל לא ידעתי מה לעשות עם כל זה‪ .‬ידעתי‬
‫שההתנהגות הזו מאוד לא תקינה‪ ,‬אך לא הייתה לי כל דרך להתמודד ִאתה אחרת‪.‬‬
‫‪57‬‬ ‫מסע כבד‬

‫ההתעסקות באוכל הייתה כל הזמן‪ ,‬בכל מקום‪ ,‬בכל מצב‪ .‬הייתי חרדה מפני ימי הצום הקבועים‪ ,‬אף‬
‫שעברתי אותם בקלות מרבית‪ ,‬ובכל פעם שנגמר הצום שאלתי את עצמי‪ ,‬למה אני לא יכולה להתחיל‬
‫ולצום פעמיים בשבוע על בסיס קבוע אם זה קל כל כך‪.‬‬
‫בכל עלייה במעלית או נסיעה מחוץ לעיר וידאתי שאני ערוכה לכל צרה שלא תבוא – מעלית נתקעת‪,‬‬
‫אוטובוס מתפנצ'ר וכל מצב נדיר אחר‪ ,‬ושיש לי מלאי שיכול "להחזיק אותי בחיים"‪.‬‬
‫ומה שהחזיק אותי‪ ,‬לכאורה‪ ,‬בחיים‪ ,‬היה גם מה שצפוי להרוג אותי‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪58‬‬

‫‪20‬‬
‫מסע בדרך הקשה‬

‫כשהגעתי לגיל שש עשרה כבר עברתי את המאה קילוגרם‪.‬‬

‫מאה קילוגרם של משקל‪ ,‬מאה קילוגרם של כאב וצער‪ ,‬מאה קילוגרם של דימוי עצמי נמוך‪ ,‬מאה‬
‫קילוגרם של אכזבה‪ ,‬מאה קילוגרם של תחושת גועל עצמית‪ .‬מעל מאה קילוגרם בגוף‪ ,‬ולא פחות מזה‬
‫– בנפש‪ .‬הכול היה כבד כל כך‪.‬‬
‫במקום להרגיש אהובה‪ ,‬מקובלת‪ ,‬בעלת זכות קיום כמו כל אחד ואחת – הרגשתי דחויה‪ ,‬או במילים‬
‫פשוטות‪ :‬הכבשה השחורה של המשפחה‪ ,‬של החברה ושל עצמי‪.‬‬
‫העולם הבודד שלי רק הלך והעמיק‪ .‬במקום לבזבז את הזמן אחר הצהריים בהמתנה לשיחת טלפון של‬
‫חברה שאכפת לה ממני (והשיחות האלו לעולם לא הגיעו)‪ ,‬במקום לבזבז עוד שעה מול‬
‫המחשב‪/‬העיתון‪/‬הספר‪ ,‬במקום לצאת אל השווקים ולהביט בקנאה בחלונות הראווה בבגדים שאני‬
‫לעולם לא אוכל ללבוש כי הם קטנים מדי‪ ,‬בגיל שבו לכל תלמידת סמינר יש מיליון תכנונים עם חברות‬
‫– יצאתי לעבוד‪.‬‬
‫זה לא היה רשמי כלל‪ .‬התחלתי על אש נמוכה‪ :‬עבודות פרטיות בהקלדה‪ ,‬בעיצוב‪ ,‬בניסוח‪ .‬העברתי‬
‫שעות בכתיבת סיפורים שרובם לא יתפרסמו‪ ,‬למדתי בכוחות עצמי תכנֹות שאז היו נחשבות לחדשות‬
‫ובניתי לי עולם משלי‪.‬‬
‫בחופש הגדול 'עליתי דרגה' ויצאתי לעבוד כמוכרת בחנות‪ .‬כולם מסביב התנגדו‪ .‬בסמינר איימו שיזרקו‬
‫אותי‪ ,‬המשפחה טענה שאני 'עושה להם בושות'‪ ,‬וההורים היו חסרי אונים מול הבת הלא ממושמעת‪,‬‬
‫שמלבד כל הצרות שהיא עושה היא גם מאבדת במו ידיה כל בדל סיכוי‪ ,‬אם נשאר כזה‪ ,‬שעוד יהיה לה‬
‫שידוך טוב‪ .‬לא די שהיא שמנה‪ ,‬לא די שהיא לא ממושמעת – היא גם עובדת במקום שכולם רואים‬
‫ויודעים‪ ,‬כאילו היא צריכה לפרנס משפחה בעוד שיש לה כל טוב בבית הוריה‪ ,‬וזה לא מקובל במקומנו‪.‬‬
‫אבל עם העבודה דווקא הרגשתי מצוין עם עצמי‪ .‬הרי ממילא אין לי חברות ליהנות אתן‪ ,‬ואין לי מה‬
‫לעשות רוב שעות היום‪ ,‬שהרי גם כשיש – אני תמיד עושה כל דבר בחצי מהזמן שמישהו אחר עושה‪,‬‬
‫וכידוע‪ ,‬בטלה מביאה לידי חטא‪ ,‬אז יצאתי לעבוד במקום חרדי‪ .‬למה לא? הייתי בת שש עשרה והבנתי‬
‫‪59‬‬ ‫מסע כבד‬

‫בדיוק כמו בת טיפש עשרה‪ ,‬לא יותר‪ .‬רק התערבות של איש חינוך שהבין שאני לא מקרה רגיל – הצילה‬
‫אותי מלהמשיך לבזבז את כל אחרי הצהריים באכילת ממתקים ואכילת הלב באין משהו אחר מעניין‬
‫יותר בסביבה‪ .‬עכשיו הרווחתי כסף והייתה לי חברה‪ .‬המשכתי לעבוד ועתה תחת פיקוחו ורשותו‪ .‬ההורים‬
‫שלי החלו קצת להירגע‪.‬‬
‫מהר מאוד התפתחתי בתחומים נוספים‪ ,‬הבוסים שלי אנשים בוגרים ובעלי ניסיון איתרו מיד את‬
‫הפוטנציאל ולא היססו‪ .‬התחלתי לעבוד בעבודות בכירות יותר‪ .‬בנקודה זו התגלה משקל היתר כיתרון‬
‫כיוון שלמרות גילי הצעיר נראיתי בוגרת יותר‪ ,‬וכך בלי שמישהו ידע שאני עוד לא בת שמונה עשרה‬
‫עבדתי בתחומים שבהם איש לא היה חולם להעסיק בת שש עשרה‪ .‬התגליתי ככישרון של ממש‪ :‬מדויקת‪,‬‬
‫זריזה‪ ,‬אחראית‪ ,‬בעלת ראש גדול והבאתי תוצאות מיוחדות‪.‬‬
‫זה היה מהפך! במקום נזיפות‪ ,‬הערות והטחות בשל מה שאני צריכה לעשות ולא עושה (דיאטה!) התחלתי‬
‫לקבל מחמאות‪ ,‬קריא ות התפעלות וצ'ופרים‪ .‬פתאום הייתי משהו שווה הרבה יותר מגוש שומן מהלך‪.‬‬
‫לאט לאט נבנה הביטחון העצמי המרוסק שלי‪ ,‬קיבלתי אומץ לעמוד מול אנשים גדולים ממני‪ ,‬לדבר‬
‫ִאתם בגובה העיניים‪ ,‬וגם להרוויח לא רע לנערה בגילי‪.‬‬
‫החברה היחידה הקרובה שלי הייתה המקלדת‪ ,‬המחשב שלי היה ישן וזקן‪ ,‬לא מחובר‬
‫ֵ‬ ‫באותן שנות תיכון‬
‫לכלום‪ ,‬סוג של מכונת כתיבה משוכללת או מעבד תמלילים מוכשר‪ ,‬אבל זה בדיוק מה שהייתי צריכה‬
‫כדי לעשות סדר במחשבות‪ .‬שלטתי בו ביד רמה‪ ,‬ניהלתי בו יומן אישי‪ ,‬שיתפתי אותו בקשיים שלי‪ ,‬בכאב‪,‬‬
‫בבדידות‪ .‬שאלתי אותו למה זה מגיע לי‪ .‬הוא היחיד שהיה שם בלי לשפוט‪ ,‬בלי לפגוע‪ ,‬בלי לבגוד‪ .‬רק‬
‫קצר חשמלי יכול היה להפריד בינינו‪.‬‬
‫וגם זה רק לזמן מוגבל‪.‬‬
‫***‬
‫גיל ההתבגרות הוא גיל קשה למתבגר ולסובבים אותו גם כשהכול הולך כשורה‪ ,‬אבל כשהחיים מלאי‬
‫מתח וסובבים על ביצים שבירות הוא הופך לגיל בלתי עביר‪ ...‬זו הייתה תקופה מלאת מתח וכעסים‬
‫שחלקם למרבה הפלא ישבו על המון אהבה ודאגה‪ .‬אבל לי‪ ,‬במקומי השמן והדחוי היה קשה להבין‪,‬‬
‫ובוודאי להאמין‪.‬‬
‫הקשר עם המשפחה הלך והסתבך‪ .‬כל מילה מיותרת הדליקה ניצוצות של אש‪ .‬ניסו להפחיד אותי כמה‬
‫כואב יהיה לגלות שיש לי מחלות הקשורות למשקל עודף‪ :‬לחץ דם‪ ,‬כולסטרול‪ ,‬כאבים בגוף‪ ...‬ניסו לאיים‬
‫עלי‪" :‬בסוף תהיי שמנה כל כך שלא תוכלי לעבור בדלת של המטבח"‪ ...‬ניסו לספר לי על אנשים שסובלים‬
‫רק בגלל המשקל העודף שלהם‪ ,‬על הקושי שלהם לשרוך את הנעליים‪ ,‬להתכופף כדי להרים לכלוך‬
‫מהרצפה‪ ,‬לעלות לאוטובוס‪...‬‬
‫חלק מהקרו בים אלי לא התערבו ונשאו את כאבם בשקט‪ ,‬חלקם דווקא הטיחו בי דברים קשים ופירקו‬
‫את כעסם ואכזבתם ממני במילים קשות‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪60‬‬

‫נקרעתי מבפנים‪ .‬כמה עוד אפשר כך?‬

‫הלכתי והסתגרתי‪ .‬החדר שלי הפך להיות כל עולמי‪ .‬לא אפשרתי להיכנס אליו בלי רשות‪ ,‬וגם ילד בן‬
‫שנה ידע שלא נכנסים לחדר של פרידי‪ .‬שנים אחרי עוד קראו לו "המוקטעה"‪ ,‬על שם החדר שבו היה‬
‫ספון ערפאת‪ ,‬ואליו נכנסו רק מורשים מיוחדים‪ ,‬וגם אז היה אקדח טעון על שולחנו‪ ,‬מוכן לירות בכל רגע‬
‫נתון‪ .‬כך הייתי גם אני – דרוכה‪ ,‬מוכנה לרגע שיפגעו בי‪ ,‬נחושה להגן על עצמי ולהתקיף כדי לשרוד‪.‬‬
‫הייתי קנאית לפרטיות שלי‪ ,‬כי היה לי בהחלט מה להסתיר‪ .‬אוכל רזרבי‪ ,‬דברים אישיים שכתבתי‪ ,‬תכניות‬
‫שרקמתי‪ ,‬חלומות שבניתי‪.‬‬
‫ההורים לא ידעו עד כמה חמור המצב‪ ,‬אבל הם הרגישו שמשהו לא בסדר‪ .‬הוויכוחים הרבים‪ ,‬האמירות‬
‫הכאילו אקראיות שלי‪ ,‬הדעות שלי – כל אלו הדליקו כל נורה אדומה אפשרית‪ .‬אחרי שנים שבהן הם‬
‫הציעו כל עזרה שהיא ואני דחיתי אותם‪ ,‬הם הבינו שחייבים עזרה מבחוץ ופנו איש חינוך ותיק בבקשת‬
‫עזרה דחופה‪.‬‬
‫אם אפשר להצביע על נסים גלויים בחיי אז אחד מהם הוא העובדה שהוא נעתר להם והסכים‪ ,‬וגם אני‬
‫הסכמתי לשתף פעולה‪ .‬מדובר באחד מגדולי הדור‪ ,‬רב לאלפים ואיש חינוך מובהק‪ ,‬העובדה שהוא פינה‬
‫לי הקטנה (הגדולה) מקום בסדר יומו העמוס היא נפלאת בעיניי גם היום‪ .‬אין ספק‪ ,‬קרה לנו אז נס ענק!‬
‫כי ה יה ברור שמרגע שאני מקבלת את סמכותו אני נמצאת במקום הטוב ביותר שאפשר‪ .‬והורי יכולים‬
‫לאפשר לעצמם‪ ,‬אם לא רגיעה לפחות נשימה קלה בהקלה‪.‬‬
‫הוא דיבר אתי הרבה יותר מפעם אחת‪ ,‬שמע והבין‪ .‬הוא זה שהרגיע אותם ואמר שהוא לוקח אחריות‬
‫אישית‪ ,‬שאני רק עוברת תקופה קשה‪ ,‬שאני לא כמו כולם‪ ,‬נבראתי עם ָעצמות אחרות ועם יכולות גבוהות‪,‬‬
‫ולכן הדרך שלי תהיה קשה הרבה יותר אבל היא נכונה עבורי‪ ,‬ושעליי לגלות את האמת בעצמי‪ .‬והוא‪,‬‬
‫מבחינתו‪ ,‬יעקוב ויתמוך מקרוב‪.‬‬
‫בפועל‪ ,‬הוא היה האדם היחיד שנשמעתי לו‪ .‬הוא ידע איך להתנהל אתי‪ ,‬נערה כעוסה‪ ,‬בודדה‪ ,‬מרירה‪,‬‬
‫שמנה‪ ,‬עקשנית‪ ,‬לא מקובלת‪ ,‬אבל בעלת לב ענק מלא רצון להיות טובה‪ ,‬חכמה באופן יוצא דופן‪,‬‬
‫ביצועיסטית ברמות לא מוכרות עם חוש הומור (אמנם ציני אבל משעשע) ואפשרות צמיחה ענקית‬
‫(לאורך‪ ,‬לא רק לרוחב) הוא האמין בי באופן מוחלט וסמך עליי בעיניים עצומות ולא אסר עליי את מה‬
‫שכולם אסרו‪ ,‬אבל הוא הציב גבולות ברורים מאוד‪ .‬גבולות אחרים מהרצוי והמצוי במשפחתי הקרובה‪,‬‬
‫אבל עדיין – גבולות‪ ,‬ואני הבטחתי לעמוד בהם‪.‬‬
‫ועמדתי בהם‪.‬‬
‫תמיד‪.‬‬
‫‪61‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪21‬‬
‫אירוסין‬

‫עוד לפני גיל שמונה עשרה התחילו להגיע הצעות‪ .‬ידעתי שאני לא בנויה לחיים של לחם צר ומים לחץ‪,‬‬
‫והעדפתי להיות כנה וישרה עם עצמי ועם העולם‪ ,‬ומראש חיפשתי בחור שחצי יום לומד תורה וחצי יום‬
‫עובד‪ .‬וגם לא 'פאנאט'‪ ,‬אלא יותר פתוח‪.‬‬
‫השם שלי‪ ,‬שאף פעם לא היה מהעשרה הטובים ביותר‪ ,‬ירד עוד יותר‪ ,‬כי העזתי לומר שאני לא רואה‬
‫פסול בבעל שיעבוד לפרנסת המשפחה ויקבע עתים לתורה‪ .‬העזתי לומר את האמת שלי ולא לשחק‬
‫משחקים שיש בהם מחירים כבדים לכל החיים‪.‬‬
‫העובדה שאני שמנה באופן חריג לא הוסיפה לי‪ ,‬וגם המציאות האכזרית שבה אם אתה קצת חריג –‬
‫אתה פסול לכאורה‪ ,‬סיכלה את סיכויי‪.‬‬
‫***‬
‫כולם היו בטוחים שאהיה האחרונה בכיתה שיימצא לה שידוך‪ ,‬וכי כמה גדולים הסיכויים שמישהו ירצה‬
‫אותי‪ ,‬או יותר נכון – שאמא של מישהו תרצה אותי ככלה כל כך לא קלה?‬
‫היה לי ברור שאם לא אעשה שינוי דרסטי – אשאר רווקה לנצח או רווקה עד גיל מאוחר‪ ,‬אבל לא יכולתי‬
‫להביא את עצמי לשינוי באכילה‪ .‬זה היה קשה מדי‪ ,‬אז איך ניתן לוותר על הנחמה היחידה שלי?‬
‫כשיום אחד אבא שלי נכנס לחדרי והציע לי שידוך שנשמע יותר מדי טוב‪ ,‬הייתי בטוחה שיש משהו שאף‬
‫אחד לא מספר לי‪ .‬שאלת השאלות הייתה‪ :‬למה שהוא ירצה אותי? או במילים אחרות‪ :‬מה לא בסדר בו‬
‫עד כדי כך שהוא מוכן להתפשר על אחת כמוני?‬
‫כך חשתי‪ .‬שמשהו בי דפוק‪ ,‬שאין מישהו "נורמלי" שירצה אותי‪ ,‬שאני לא ראויה‪ ,‬שאין לי סיכוי‪.‬‬
‫***‬
‫התברר שהוא מבוגר יחסית‪( ,‬יחסית לכללים החברתיים הנהוגים סביבי‪ ,‬אבל בשבילי זה היה יתרון גדול‪.‬‬
‫העדפתי בחור בוגר יותר‪ ,‬שיתאים לבגרות שלי)‪ ,‬שעובד במשרה רמה במוסד חרדי חשוב‪ .‬אחרי כמה‬
‫שאלות נוספות הסכמתי להיפגש‪.‬‬
‫באותו שבוע התקיימה חתונה משפחתית‪ .‬נאמר לי כי אמו של המועמד תבוא כדי לראות אותי‪ .‬השתדלתי‬
‫להראות הכי טוב שאני יכולה‪ ,‬אבל לא בגללה‪ ,‬אלא בגללי‪ ,‬כי אני תמיד משתדלת להיראות טוב בלי‬
‫קשר למשקל‪.‬‬
‫והרי בשבילה לא היה טעם לטרוח‪ .‬הרי היא ממילא לא תרצה אותי‪.‬‬
‫***‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪62‬‬

‫כך יצאתי לפגישה הראשונה‪ ,‬בטוחה שמחכה לי כליל כל המומים‪ :‬פיסח‪ ,‬חירש‪ ,‬אילם ועיוור לפחות‪.‬‬
‫במקום זה חיכה לי בחור פיקח‪ ,‬חכם‪ ,‬אינטליגנט‪ ,‬מרשים‪ ,‬כריזמטי‪ ,‬וגם נראה נהדר‪ .‬אחרי הפגישה‬
‫הראשונה באה פגישה שנייה‪.‬‬
‫כשהחלטנו שמתאים לנו ואנחנו מעוניינים לסגור‪ ,‬רגע לפני שהודענו להורים תשובה סופית‪ ,‬הרגשתי‬
‫צורך להבהיר נקודה חשובה‪" .‬אתה ואני לא בסטנדרט‪ .‬לשנינו יש מינוסים שבזכותם נפגשנו‪ .‬אתה יודע‬
‫מה המינוס שלי?"‬
‫הוא התפתל בחוסר נוחות‪ ,‬ובצדק‪ ,‬אבל לא ויתרתי‪ .‬ידעתי שאם לא אעלה את הנקודה הקריטית‪ ,‬על‬
‫אף שהמעמד עצמו מביך‪ ,‬אני עשויה להתחרט על כך כל חיי‪ ,‬ובעיקר‪ ,‬לשלם ביוקר‪ ,‬אז המשכתי "אני‬
‫בחורה שמנה‪ .‬לא מלאה‪ ,‬לא שמנמנה‪ ,‬אלא שמנה‪ .‬חשוב לי שיהיה ברור שאני לא מתעתדת לעשות‬
‫עוד דיאטה‪ .‬אני עם דיאטות גמרתי‪ .‬אין מה לבנות על זה שהמצב הנוכחי ישתנה‪ .‬רק אם הנקודה הזו‬
‫ברורה – ניתן יהיה להתקדם הלאה"‪.‬‬
‫הוא היה נבוך‪ ,‬אבל אני ידעתי שאני חייבת להעמיד את הדברים על דיוקם‪ ,‬לפני שיהיה מאוחר מדי‪.‬‬
‫וגם הכנתי את הקרקע מראש לכך שלא ניתן יהיה עוד להאשים אותי‪ .‬זה המצב‪ .‬אם זה מתאים – לא‬
‫יהיה מקום עוד להגיד שחשבו אחרת‪.‬‬
‫*‬ ‫*‬
‫בשמחה ובהתרגשות שברנו צלחת‪ .‬מתוך מגוון שעוני הזהב התבקשתי לבחור אחד לרגל המאורע‬
‫המשמח – רציתי דווקא את זה שקטן מדי ליד שלי וכיוון שהוא היה גוש אחד של מתכת יקרה – לא ניתן‬
‫היה להגדיל אותו‪ ,‬אז התפשרתי על משהו יפה מאוד‪ ,‬אבל פחות‪ .‬גם את הטבעת שקנו לי הדודות לא‬
‫יכולתי לענוד לפני שהרחיבו אותה‪ .‬בושות‪.‬‬
‫הייתי מאושרת‪ ,‬אבל בלילה‪ ,‬אחרי אירוסין שמחים מאוד‪ ,‬כשחזרתי הביתה‪ ,‬חשבתי על זה‪ ,‬שלא יכול‬
‫להיות שאני‪ ,‬השמנה וחסרת הערך‪ ,‬זו שלא נתנו לה סיכוי‪ ,‬זו שהיו בטוחים שתגיע לגיל בוגר עד מבוגר‬
‫ותישאר האחרונה בכיתה שלא התארסה – דווקא אני‪ ,‬זכתה להשתדך עם בחור מקסים כל כך‪ ,‬ועוד‬
‫מבין הראשונות בכיתה‪ .‬ובמקום כלשהו בפנים שאלתי את עצמי אם הבועה המאושרת והיפה של עכשיו‬
‫לא תתנפץ לי ב ָפנים כך שיהיה כואב יותר ממה שאני כבר כאובה‪.‬‬
‫‪63‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪22‬‬
‫כלה לא קלה‬

‫ההכנות לקראת החתונה היו משמחות ומרגשות מצד אחד‪ ,‬ומורכבות מצד שני‪ .‬עם כל השמחה‪ ,‬הקניות‬
‫וההתרגשות‪ ,‬היו רגעים שרציתי לבטל הכול‪ .‬אירוע מדידת שמלת הכלה‪ ,‬שלרוב קורה רק פעם אחת‬
‫בחיים‪ ,‬אירוע מרגש ובהחלט מיוחד – הפך לסיוט כשהתברר‪ ,‬לא בהפתעה‪ ,‬כי אין בנמצא שמלה במידות‬
‫שלי‪ ,‬אפילו לא למדידה ראשונית‪ .‬כמובן שגם אין אפשרות לשכור אחת כזו‪ ,‬וצריך לתפור שמלה מיוחדת‬
‫בעבורי‪.‬‬
‫הרבה כלות היו שמחות ללבוש שמלה שנתפרה במיוחד בעבורן‪ ,‬אבל אני חשבתי שזה בזבוז של כסף‪,‬‬
‫בתקופה שכל שקל הוא קריטי‪ .‬אני "זכיתי" לשמלת כלה ייחודית‪ ,‬אישית‪ ,‬בלעדית‪ ,‬וכזו שמן הסתם לא‬
‫תעבור לשום כלה אחרת‪ ,‬בגלל הגודל‪ ,‬כמובן‪.‬‬
‫גם החיפוש אחר נעליים לְ ָבנֹות במידה שלי‪ ,‬שהיא בדיוק מידה אחת מעבר לנורמה היה סיוט בגלל‬
‫הרוחב של כף הרגל‪ ...‬בסוף נאלצתי לנעול נעל הקטנה בשתי מידות כי זה מה שהיה‪ ,‬וכל החתונה‬
‫סבלתי מכאבים חזקים‪.‬‬
‫המשפחה שלי התבדחה על חשבוני והזכירה שאני הכלה היקרה ביותר‪ ,‬שהרי אני שווה יותר מכל כלה‬
‫אחרת‪ .‬ההשקעה של כמויות הזהב בשביל היקף הזרוע‪ ,‬הצוואר‪ ,‬האצבעות‪ ...‬העלתה את שוויי והפכה‬
‫אותי ליקרה עד מאוד‪.‬‬
‫הקניות השפיעו על מצב הרוח‪ .‬המדידות‪ ,‬התכניות‪ ,‬המחשבות – הביאו אותי לעסוק במשקל המופרז‬
‫בתדירות מוגזמת‪ .‬מצב בלתי נסבל למישהי שמנסה לברוח לכמה דקות ולא להרגיש‪ .‬בנוסף‪ ,‬כבונוס‪,‬‬
‫בלתי נמנע היה מלפתח חירשות‪ ,‬לסנן ולא לשמוע את ההערות על זה שכבר הגיע הזמן להתחיל‬
‫דיאטה כי "אין דבר כזה כלה שמנה"‪ ,‬כאילו מה שלא הצליח שמונה עשרה שנים – יצליח דווקא עכשיו‪,‬‬
‫או לפתח עיוורון בעבור כל אלה שחששו שאני באמת לא רואה די טוב כשאני מסתכלת במראה ויש‬
‫צורך להזכיר לי כמה שמנה אני‪ ,‬וגם אילמות לא תזיק כי כמה כבר אני יכולה לשתוק?‬
‫מגוון ההערות היה רחב ודי משעמם‪" :‬מה? את לא עושה דיאטה לפני החתונה?" "כלה שמנה? אף פעם‬
‫לא ראיתי דבר כזה"‪" .‬כ‪-‬ו‪-‬ל‪-‬ן עושות דיאטה‪ ,‬לפחות בשביל החתונה"‪" ,‬מה? את לא יכולה לנוח קצת‬
‫ולא לאכול?" "נו‪ ,‬אולי הגיע הזמן שתיקחי את עצמך בידיים?"‬
‫בשלב הזה‪ ,‬במקום להתעסק באושר‪ ,‬בהתרגשות ובהכנות – עסקתי בפחדים של "מה יהיה אחרי‬
‫החתונה"‪ .‬היה ברור לי שגם למשקל מוגזם יש גבול‪ ,‬ושאם אני לא מסוגלת לעשות שינוי עבור הרגע הכי‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪64‬‬

‫דרמטי בחייה של כל אישה שפויה – הרי שאחרי החתונה כבר לא תהיה לי סיבה טובה יותר‪ .‬ואם לא‬
‫עכשיו – אימתי?‬
‫וגם כי הרגשתי שאני נחנקת‪ .‬תרתי משמע‪.‬‬
‫בסתר התחלתי לברר על ניתוח להרזיה מהירה‪ .‬בזמנו‪ ,‬לפני כעשר שנים‪ ,‬היה בארץ רק ניתוח אחד‬
‫מוכר וידוע שבוצע על ידי מנתח שהיה הכי בכיר בתחומו‪ .‬טבעת‪ ,‬קראו לזה‪ .‬בעבר הלא רחוק התבצע‬
‫הניתוח באופן שונה מהיום‪ .‬מדובר היה בפתיחה מלאה של הבטן‪ ,‬בהכנסת טבעת לפתח הקיבה על‬
‫מנת להצר אותה וכך למנוע אפשרות של מעבר מזון רב‪ ,‬וכתוצאה – היו פוחתות כמויות המזון‪ ,‬והמנותח‬
‫היה משיל מעצמו את הקילוגרמים המיותרים‪ .‬היה מדובר בתהליך ארוך של החלמה‪ ,‬באחוזים גבוהים‬
‫של כישלון ובסיכונים לא פשוטים‪.‬‬
‫אם כבר החלטתי ללכת על זה אז היה לי ברור שרק אצל הטוב ביותר‪ .‬מדובר היה בהוצאה כספית‬
‫גדולה‪ ,‬כיוון שמדובר בניתוח קוסמטי ולא רפואי‪ ,‬וקופות החולים לא מימנו אותו‪.‬‬
‫ללא ידיעת איש – הזמנתי תור והתחלתי לברר‪.‬‬
‫ימים ספורים לפני פגישת הייעוץ הרגשתי שאני לא יכולה להתמודד עם זה לבד‪ ,‬ושיתפתי את אחותי‬
‫הבכורה‪ ,‬שיותר משהיא אחותי‪ ,‬היא חברה נאמנה‪ ,‬והאדם היחיד שיכולתי אז (ואני עדיין יכולה) לסמוך‬
‫עליו‪ .‬היא מיד התנגדה וסיפרה לי שיש בניתוח סיכונים רבים מדי‪.‬‬
‫למחרת היא שלחה לי כמה כתבות שהתפרסמו זמן קצר לפני כן‪ ,‬שבהן דווח על שלוש נשים שנפטרו‬
‫במהלך הניתוח הזה‪ .‬על אף שמדובר באחוז סיכוי קטן מאוד של תמותה – הכול התפרץ באותה תקופה‪.‬‬
‫מהר מאוד הרפיתי מגלגל ההצלה היחיד שעוד הצלחתי להחזיק בו‪.‬‬
‫נגמרו לי הסיכויים‪ .‬אין שום קרן אור במנהרה השחורה שלי‪.‬‬
‫אני אשאר לתמיד –‬
‫שמנה מאוד‪.‬‬
‫***‬
‫הגיעה השבת להתארח אצל חמותי לעתיד‪ .‬התארגנתי כראוי‪ ,‬קניתי מתנות לכולם‪ ,‬התאבזרתי במיטב‬
‫הגרדרובה שהייתה ברשותי ונקשתי על דלתם‪ .‬התקבלתי במאור פנים‪ ,‬בשמחה ובכמויות של אהבה‪.‬‬
‫כשישבנו סביב השולחן הערוך מחליפות חוויות ומתעדכנות‪ ,‬ראיתי אותה בוחנת אותי‪ ,‬כאילו מחכה‬
‫לראות שינוי במשקל‪ .‬ייתכן שזה היה רק הדמיון שלי וייתכן שלא‪ ,‬אבל מהר מאוד מצאתי דרך לדבר על‬
‫זה‪ ,‬להסיר את הצל שהרגשתי באוויר‪" ,‬לשים את הדברים על השולחן" ולא לתת לזה להפריע לי יותר‪.‬‬
‫פתחתי את הנושא‪" :‬בדרך כלל כלות‪ ,‬גם הרזות שבהן‪ ,‬דואגות לרדת במשקל לפני החתונה‪ ,‬קונות בגדים‬
‫לפי המידה הקטנה יותר‪ ,‬ואחרי החתונה‪ ,‬כשכבר אין יותר שמלת כלה וצורך לעשות רושם – הן עולות‬
‫חזרה במשקל‪ .‬זה לא הולך לקרות אצלי‪ .‬אני שבעה מדיאטות ולכן אני לא מתכוונת להשתנות‪ .‬אני‬
‫‪65‬‬ ‫מסע כבד‬

‫אהיה כלה אחרת‪ .‬שמנה ויפה"‪ .‬היא הייתה המומה אבל לא אמרה דבר ומאותו רגע כבר לא ראיתי יותר‬
‫את המבט החוקר שלה‪ .‬היא‪ ,‬אישה נפלאה שכמותה‪ ,‬קיבלה אותי כמו שאני וזה בהחלט הקל עליי‪.‬‬
‫עד החתונה הורעפה עלי אהבה רבה מצד חמותי‪ ,‬היא אהבה אותי מאוד ואני‪ ,‬ששמחתי על מערכת‬
‫יחסים תקינה ומחבקת ונטולת ביקורת‪ ,‬נתתי את כל מה שיכולתי‪.‬‬
‫הלוואי על כולן 'שוויגער' כזו‪ .‬היא קיבלה אותי כמו שאני‪ ,‬ולא שפטה אותי לרגע‪ .‬לא הצלחתי להבין למה‬
‫הנושא של יחסי כלה‪-‬חמות ידוע כטעון כל כך כשאני חשתי שזו מערכת יחסים נפלאה‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪66‬‬

‫‪23‬‬
‫ממלכת המטבח‬

‫הייתי כלה שמנה‪ .‬בשבע ברכות סירבתי ללבוש רק בגדים שחורים גם אם הם מרזים‪ ,‬משום שבמשקל‬
‫כמו שלי – אין אפשרות להסתיר‪ .‬קילוגרם לפה‪ ,‬קילוגרם לשם – כבר לא משנה הרבה‪.‬‬
‫לא היו בקולקציית הבגדים שלי גזרות "מרזות"‪ ,‬כי אי אפשר להיראות רזה כשהמשקל מראה מספר‬
‫תלת ספרתי‪.‬‬
‫בלילה גשום וסוער‪ ,‬בשעת לילה מאוחרת‪ ,‬עליתי במדרגות בפעם הראשונה אל המקום שעומד להיות‬
‫ביתי‪ .‬הדירה הייתה בבניין ישן‪ ,‬מתוקה אבל גם קטנה מאוד‪ .‬כל החלונות פנו אל בניינים סמוכים‪ ,‬בלי‬
‫אוויר או נוף‪ ,‬מלבד פיסת ים קטנה שנראתה מפתח הדלת‪.‬‬
‫בדירה חיכו ארגזים מלאי כל טוב שאמי וחמותי שלחו‪ .‬היה בהם כל מה שרק אפשר לרצות או לחלום‪,‬‬
‫מהטוב ביותר‪ .‬ביד רחבה‪ ,‬בעין טובה ומכל הלב‪.‬‬
‫כך התחלנו חיים חדשים‪.‬‬
‫***‬
‫כמי שכל חייה נלחמה על עצמאותה בכל מחיר הרגשתי שסוף סוף אני בעלת הבית‪ .‬אני בוחרת‪ ,‬אני‬
‫מחליטה‪ ,‬אין מי שיעיר‪ ,‬שישפוט או שיבקר‪ ,‬מלבד‪ ,‬כמובן‪ ,‬בעלי‪ ,‬שהיה אדם נוח ונתן לי מקסימום מרחב‬
‫ועצמאות‪.‬‬
‫את המטבח לא הכרתי‪ .‬בתור ה'מוז'יניק'ל' בקושי חביתה אמא שלי הרשתה לי להכין‪ .‬כשפתחתי ביצה‬
‫– היא רצה להעמיד את המחבת ולהכין לי אותה‪ .‬כשביקשתי לנסות ולאפות עוגה‪ ,‬היא רק שאלה‬
‫"בשביל מה את צריכה את זה? דווקא עוגה?" וברח לי החשק או שחיכיתי שהיא לא תהיה באזור‪.‬‬
‫לא ידעתי מה ההבדל בין אש גדולה לאש קטנה‪ ,‬לא היה לי מושג בכמה מעלות מכבסים וכמה מרכך‬
‫צריך לשים‪ .‬פתאום נזרקתי לניהול בית‪ ,‬אבל החלטתי להתמודד עם זה בעצמי‪.‬‬
‫במכונה הראשונה שכיבסתי היה ניתן לראות בבירור‪ ,‬שחור על גבי צבעוני‪ ,‬שקרה לי נס גלוי‪ .‬פשוט‬
‫משום שכיבסתי שחור עם ורוד‪ ,‬מצעים כהים עם חולצות בהירות יחד‪ .‬איך הבגדים נותרו בצבעם‬
‫המקורי? אני בחרתי לראות בזה אצבע אלוקים‪.‬‬
‫למטבח נכנסתי בלי לדעת איך לטגן בצל‪ .‬פתחתי ספרי מתכונים‪ ,‬סימנתי עמודים מעניינים והחילותי‬
‫במלאכת הקודש הבסיסית לכל אישה באשר היא‪ .‬אחד המאכלים הראשונים שאני זוכרת היה נודל'ס‬
‫סיני בחמאת בוטנים‪ .‬עד היום‪ ,‬למעלה מעשר שנים אחרי‪ ,‬אני עוד זוכרת את תגובתו של בעלי כשהבין‬
‫‪67‬‬ ‫מסע כבד‬

‫שבמקום אוכל שפוי שאותו הכיר ואהב מחכים לו מעדנים קולינריים מיותרים‪ .‬אבל אז לא הבנתי מה‬
‫הבעיה בהכנת אוכל לא שגרתי‪.‬‬
‫מהר מאוד נכנסתי לרזי המטבח‪ .‬הייתי בשלנית לא שגרתית‪ .‬מבחינתי‪ ,‬צלי עוף‪ ,‬אורז פשוט‪" ,‬סתם"‬
‫תפוחי אדמה מרוסקים (פירה) או שניצל הם מאכלים שאינם באים בחשבון‪ .‬זה משעמם לחלוטין‪ .‬אני‬
‫חיפשתי מקוריות‪ ,‬גיוון‪ ,‬מאכלים מיוחדים‪.‬‬
‫ארך לי זמן להבין שזה מיותר ולא כל מה שאני אוהבת – אוהבים גם אחרים‪ ,‬אבל עד שהבנתי את זה‬
‫עבר זמן רב והתבזבזו אנרגיות מיותרות‪ .‬למדתי לתמרן במטבח ולאהוב אותו ותוך זמן קצר רכשתי לי‬
‫ניסיון כבשלנית ותיקה‪.‬‬
‫סירבתי לקבל עזרה‪ ,‬העדפתי להתנסות במטבח במקום להתקשר לאמא שלי שמיד הציעה "תבואי‬
‫לשבת‪ .‬אני אכין לך עיסת קציצות מחולקת בשקיות‪ ,‬רק לזרוק למחבת ולטגן‪ .‬חבל שתטרחי"‪ .‬מה היא‬
‫לא תעשה בשביל הבת שלה? אבל אם היא תמשיך לעשות בשבילי – לעולם לא אלמד‪.‬‬
‫השקעתי בארוחות לפי כל הכללים‪ :‬מנה ראשונה‪ ,‬מנה אמצעית ומנה אחרונה‪ .‬תמיד היו בבית מאפים‬
‫מעשה ידיי‪ ,‬אהבתי לארח ועשיתי את זה‪ ,‬וסליחה על טפיחת השכם העצמית‪ ,‬על הצד הטוב והמשמין‬
‫ביותר‪.‬‬
‫פעם בחודש נסענו להורים שלי‪ ,‬הם קיבלו אותנו כאילו היינו עולם ומלואו‪ .‬במקום לחפש מה עשינו לא‬
‫טוב‪ ,‬כמה שמנתי או כמה רזיתי (טוב‪ ,‬זה לא קרה אף פעם) הם ניצלו את הזמן לדבר‪ ,‬לצחוק‪ ,‬להתקרב‪,‬‬
‫וכשהתפנה זמן לחפש חסרונות – כבר הגיע מוצאי שבת‪ .‬פעם בחודש נסענו להורים שלו‪ ,‬והם קיבלו‬
‫אותי כמו בת ונתנו לי להרגיש הכי מושלמת בעולם‪.‬‬
‫אמא שלי הייתה מכינה לכבודנו פשטידת בשר בשתי קומות ועוף ממולא אורז וצנוברים‪ ,‬אמא שלו‬
‫ש"עלתה על זה" שאני אוהבת כבדים טרחה מדי חודש והכינה לי צלחת לתפארת‪ .‬חמותי שלחה אתנו‬
‫הביתה את הדגים שנשארו‪ ,‬קצת עוף‪ ,‬כדי שיישאר לנו טעם של עוד מהשבת הנהדרת‪ ,‬ומה שנשאר‬
‫מעוגת הגבינה "שיהיה משהו עם הקפה"‪ ,‬ואמא שלי קנתה לנו צידנית(!) גדולה ומילאה אותה בקפואים‪,‬‬
‫ירקות ופירות‪ ,‬עיסת קציצות וקומפוט‪ .‬שיהיה‪ .‬כי אין כמו הטעם של המלפפונים הירושלמיים ובכלל‪ ,‬אולי‬
‫מחר יהיה רעב בארץ‪.‬‬
‫המקרר שלנו היה תמיד עמוס‪.‬‬
‫*‬
‫החיים התנהלו‪ ,‬פחות או יותר‪ ,‬על מי מנוחות‪ .‬מהר מאוד מצאתי עבודה והתחלתי ללמוד את חיי‬
‫החדשים‪ .‬בעיר החמה והלחה חיפשתי מקור קריר להתנחם בו‪ .‬המאוורר הגדול רק הזיז את הלחות‬
‫והחום מצד אל צד‪ .‬החלונות שפנו לשכנים לא ממש הכניסו אוויר והקומה הגבוהה שבה גרנו כמעט‬
‫גרמה לי לחוש חנק כשטיפסתי אליה‪ .‬מהר מאוד למדתי להתקרר באמצעות טילונים‪ ,‬ארטיקים וגלידות‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪68‬‬

‫מדי יום‪ ,‬בדרך חזרה מהעבודה‪ ,‬עברתי דרך המכולת השכונתית וקניתי אי אלו מטעמים קרים וקפואים‪.‬‬
‫השתדלתי לא להשאיר עקבות ולא היה סימן להם או לעטיפותיהם‪.‬‬
‫נושא המשקל היה כמו פיל לבן בחנות חרסינה‪ .‬לא דיברתי עליו אבל הוא הציק לי‪ ,‬והחיים נמשכו‪.‬‬
‫במשך הזמן למדתי להפסיק ולהתפרע במטבח‪ .‬עדיין לא ויתרתי על מאכלים מיוחדים‪ ,‬אבל כבר למדתי‬
‫ליהנות מאורז פשוט (הרבה פחות עבודה)‪ ,‬משניצל ביתי (קריספי ומחמם את הלב) ומפירות כמנה‬
‫אחרונה ולאו דווקא ממוס המורכב משלוש קומות‪.‬‬
‫לאט לאט התמכרתי לספרי מתכונים‪ ,‬לניסויים במטבח ולהצלחות מעוררות תיאבון‪.‬‬
‫המטבח‪ ,‬שהיה מאז ומתמיד מחוץ לתחום שלי (התחום שלי היה בממתקים שמוחבאים במגירות‪ )...‬הפך‬
‫להיות מרכז חיי‪ ,‬כרעיה‪ ,‬כאישה וכאדם שגילה עולם שלם‪ ,‬מרתק‪.‬‬
‫החלק המפתיע היה‪ ,‬שלולא הייתי צריכה להכין למישהו אחר ארוחת צהריים‪ ,‬לא הייתי אוכלת אוכל‬
‫מבושל‪ .‬זה כלל לא דיבר אלי‪ .‬ארטיק טוב או חבילת במבה היו עדיפים מבחינתי פי אלף מארוחה חמה‪,‬‬
‫גם כזו שעמלתי וטרחתי להכין במו ידיי‪ .‬רק אז הבנתי את אמא שלי שתמיד האכילה (ועודנה מאכילה)‬
‫את כולם‪ ,‬אבל היא בעצמה בקושי טועמת‪ .‬במקום כלשהו‪ ,‬מתוך ההתעסקות באוכל – לא התחשק לי‬
‫בכלל לאכול אותו‪ .‬אכלתי רק בזכות הארוחות המשותפות‪ ,‬אבל לא אכלתי רק אז‪...‬‬
‫בעלי לא היה בבית רוב שעות היום‪ ,‬כך שהיו לי יותר מדי שעות פנאי שבהן נשנשתי מול המחשב יחד‬
‫עם העיתון והקפה‪ .‬גם בין הגיהוץ לקיפול הכביסה‪ ,‬ובין קרצוף הרצפה לניגובה‪ ,‬הלכתי הלוך ונשנש‪ .‬ככל‬
‫שהתרגלתי להיותי עקרת בית וככל שלמדתי להסתדר עם סדר היום החדש ולסיים את מטלותיי מהר‬
‫יותר מבתחילה – כך נותר לי הרבה זמן פנוי לנשנש בו‪.‬‬
‫ונשנשתי‪ ...‬ונשנשתי‪ ...‬ונשנשתי‪...‬‬
‫‪69‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪24‬‬
‫איקס(ים)‬

‫אני זוכרת בצורה חדה‪ ,‬כאילו זה היה רק לפני שעה‪ ,‬את היום של חתונת חברתי‪ .‬הרגשתי רצון וצורך עז‬
‫לעשות את המאמץ הכרוך בנסיעה מעירי הרחוקה אל חתונתה‪ ,‬כי היא הייתה חברה אחרת‪ ,‬מיוחדת‪.‬‬
‫כמו הרגע אני זוכרת את הסיטואציה שבה עמדתי מול ארון הבגדים מתלבטת איזה בגד ללבוש‪ .‬לא היו‬
‫הרבה אופציות‪ ,‬כי לא משנה כמה בגדים היו לי בארון – היה רק בגד אחד לשבת שהרגשתי שאני מעיזה‬
‫לצאת אתו מהבית ועדיין להיראות ולהרגיש נורמלית‪.‬‬
‫ידעתי ששמנתי מאוד אבל מחוסר בררה שלפתי את הבגד‪ ,‬וגיליתי ש‪ ...‬כמה לא מפתיע‪ ,‬על אף שמדובר‬
‫בבד גמיש ונמתח וכזה שהברכה שורה בו – הוא קטן עלי בשתי מידות לפחות‪ .‬עמדתי מול המראה‪,‬‬
‫הבנתי שאין לי שום בגד כדי לצאת לחתונה ופרצתי בבכי‪ .‬הרגשתי חסרת אונים‪ .‬חסרת סיכוי‪ .‬כמו אדם‬
‫שנגזר עליו גזר דין מוות‪ .‬זהו‪ ,‬אין לך שום סיכוי לעולם‪.‬‬
‫בעלי‪ ,‬שהתקשר באותו הרגע‪ ,‬שמע אותי בוכה‪ ,‬אך כיוון שהיה בעיר אחרת לא יכול היה לעזור הרבה‬
‫ודאג שאחותי תצליח לשכנע אותי לנסוע מיד לעיר מאד לא קרובה אבל כזו שיש בה יותר אפשרויות‬
‫למצוא בגדים עבורי באופן מיוחד‪ ,‬כדי לקנות יחד ִאתה בגדים בחנות‪ ,‬שלדעתה "יש בה מידות ממש‬
‫גדולות‪ .‬אין סיכוי שתצאי משם בלי ערמה של בגדים!" ומשם בעלה‪ ,‬ש"בדיוק נמצא עכשיו בעיר" ייקח‬
‫אותנו לחתונה שנמצאת בעיר מגוריהם‪.‬‬
‫אמרתי שכבר לא מתחשק לי ללכת לחתונה‪ ,‬שאני לא רוצה שיראו אותי ככה‪ ,‬שכבר ניסיתי את כל‬
‫החנויות למידות גדולות ולמה נראה לה שבחנות הזו יש מה שאין בחנויות אחרות‪ ...‬רק אחרי לחץ בלתי‬
‫מתון ובהתחשב בנסיבות (יש לי טרמפ חצי מהדרך‪ ,‬וממילא אני חייבת בגד כלשהו)‪ ,‬הסכמתי‪.‬‬
‫נסעתי לאותה עיר שאחותי "בדיוק" באותו יום הייתה שם כדי לסדר כמה עניינים אישיים‪ .‬היא לקחה‬
‫אותי לחנות צדדית ושם ראיתי את התוויות על הבגדים‪ .XXXXXL .‬כמה מעודד‪ ,‬שקים עם תווית שהופכים‬
‫לבגד‪ .‬חתיכות בד בלי סוף עם כפתורים במקום כלשהו שצריך שניים עם כוח כדי להחזיק בכמות הבד‬
‫הזו ולהצליח לראות את התחלתן וסופן‪ .‬נהדר‪.‬‬
‫לא מצאתי כלום לטעמי‪ ,‬אך אחותי לא ויתרה לי והכריחה אותי לחפש‪ .‬היא רצה מצד אחד של החנות‬
‫לצד השני‪ ,‬ושכנעה את המוכרת להתמסר כל כולה עבורי כולל ריצות למחסן וחיפוש אחרי ‪ X‬נוסף‪ .‬כיוון‬
‫שהייתי חייבת למצוא משהו כי אני לא יכולה לעשות לעצמי עוצר בשבתות‪ ,‬וכיוון שהתקופה האחרונה‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪70‬‬

‫שינתה לי את המידות ולא לטובה‪ ,‬עד שגם יום חול הפך לבעיית לבוש‪ ,‬יצאתי משם נושאת שקיות ובהן‬
‫חולצות‪ ,‬חצאיות ווסטים – וכל מה שאפשר ל"ערבב וללבוש"‪.‬‬
‫שום דבר מהבגדים החדשים הללו לא גרם לי שמחה‪ .‬שום פריט מהם לא הייתי בחורת לו הייתה לי‬
‫ברירה‪ .‬אבל המבחר בגדלים שלי מועט ודל ואיני יכולה להסתגר בבית‪.‬‬
‫נסעתי לחתונה לבושה באחד מסוגי הכלאיים שנולדו ביצירתיות ובנואשות ובכמויות של דאגה ומסירות‪.‬‬
‫וכך נכנסתי לאולם‪.‬‬
‫בכניסה עמדה מראה גדולה‪ ,‬כזו שאמורים לראות בה כמה שווה העמל שהושקע בשעה האחרונה‬
‫לכבוד האירוע‪ ,‬כזו שצריכים לחזות דרכה כמה נראים נהדר לכבוד החתונה‪ .‬ובלי להתכוון ראיתי את‬
‫דמותי במלואה‪.‬‬
‫במלואה‪.‬‬
‫אני‪ ,‬בכבודי ובמלוא משקלי והדרי‪ .‬ואז קלטתי את גודל הזוועה‪.‬‬
‫מזועזעת רצתי למלתחה‪ ,‬החלפתי חזרה לבגדים של יום חול ויצאתי מהאולם‪ .‬נעמדתי בפינה חשוכה‬
‫ברחוב ופרצתי‪ ,‬בפעם השנייה באותו היום‪ ,‬בבכי מר‪.‬‬
‫אני לא יודעת מה עובר לכם בראש כשאתם קוראים שורות אלו‪ .‬אני‪ ,‬ברגעים אלו ממש‪ ,‬חוזרת שנים‬
‫אחורה ומרגישה את אותה התחושה של אז‪ .‬זה כואב לי כמעט באותה מידה‪ .‬אני יכולה לראות את הר‬
‫האדם ההיא‪ ,‬ולא להבין איך הגעתי למצב כזה ואיך "לא שמתי לב" למה שקורה אתי‪ .‬ובעיקר‪ ,‬אני‬
‫מרגישה בחדות את תחושת חוסר הסיכוי שחשתי אז‪ ,‬חוסר האפשרות להצליח ולשנות את המצב‪ .‬לא‬
‫יכולתי לחשוב על משהו שלא ניסיתי ועל משהו שהצלחתי בו בעניין זה‪.‬‬
‫הייתי שמנה‪ .‬הייתי כשלון‪.‬‬
‫והייתי חסרת אונים‪.‬‬
‫אף אחד לא יכול להגיד עליי שאני טיפשה‪ ,‬אבל גם אף אחד לא הבין‪ ,‬כולל אני‪ ,‬איך זה שאחד מהדברים‬
‫שכל אחד יכול לעשות‪ ,‬פשוט לסגור את הפה ולאכול פחות – אני לא יכולה‪ .‬כל האופציות להטיל את‬
‫האחריות על דברים שאינם תלויים בי‪ ,‬כמו בעיות רפואיות – עלו בתוהו‪ .‬הייתי חזקה‪ ,‬בריאה‪ ,‬צעירה‪,‬‬
‫חכמה‪ ,‬מלאת כישרונות ושמנה‪.‬‬
‫שמנה‪.‬‬
‫שמנה‪.‬‬
‫לא זוכרת כמה זמן התחבאתי בפינה מיואשת‪ ,‬אבל רכב מוכר חייך אלי מהרחוב‪ .‬בעלי‪ .‬רק מאוחר יותר‬
‫התברר לי שהוא נסע למעלה משעתיים‪ ,‬מקצה האחר של הארץ‪ ,‬כיוון ששמע את הייאוש בקולי‬
‫כשיצאתי מחנות הבגדים‪ .‬בלי לשאול יותר מדי‪ ,‬בלי לבקש פרטים‪ ,‬הוא פשוט בא‪ ,‬אסף אותי ונסענו‬
‫חזרה הביתה‪.‬‬
‫‪71‬‬ ‫מסע כבד‬

‫זה כל מה שהייתי צריכה באותו רגע‪ .‬מישהו שיבין ולא יטיף‪ ,‬שישתוק ולא יסביר‪ ,‬שיכיל בלי ליפות את‬
‫המציאות‪ .‬שיהיה לו מספיק אכפת כדי להתאמץ בשבילי בלי לבקש דבר‪.‬‬
‫זה היה אחד מתוך אותם חסדים שלא אשכח לעולם‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪72‬‬

‫‪25‬‬
‫טיסה כבדת משקל‬

‫באחד הימים התארסה גיסתי‪ ,‬כיוון שהחתן החוצניק עמד לגור בארץ נקבעה החתונה בחו"ל‪ ,‬כמעין‬
‫מסיבת פרידה‪ .‬כל המשפחה תכננה את הנסיעה המשפחתית והמשמחת‪ .‬לחלקם הייתה זו הפעם‬
‫הראשונה שהם טסים במטוס‪ ,‬ולחלק הייתה זו עוד הזדמנות לחופשה נעימה‪ .‬אני התרגשתי מאוד כיוון‬
‫שמדובר היה בפעם הראשונה שבה אחווה את חוויית הטיסה‪.‬‬
‫לכבוד החתונה המיוחדת תפרתי שמלה מיוחדת‪ .‬היום‪ ,‬במבט לאחור‪ ,‬אין לי שמץ של מושג איך עלה‬
‫בדעתי ללבוש את הזוועה הזו שהכפילה את מידותיי פי שניים לפחות! זו הייתה שמלה יקרה מאוד‪,‬‬
‫מלאת חרוזים בעבודת יד‪ ,‬בצבע צעקני ובולט ועמוסה בבדים‪" .‬באמריקה"‪ ,‬אמרו לי‪" ,‬ככה בגדי החתונה‬
‫צריכים להיות"‪ .‬היום כף רגלי לא תדרוך אצל אותה תופרת שהעזה לאפשר לי לצאת מפתח ביתה באין‬
‫ספור מחמאות‪ ,‬עד כמה אני נראית נפלא‪ .‬על 'פשעים' כאלה לא חל חוק ההתיישנות‪ ,‬כי אני יכולה‬
‫לראות את התוצאות באלבום התמונות שלי גם ברגע זה‪...‬‬
‫בתוך כל ההכנות סיפרו לי בני משפחתי שהמושבים של המטוס צרים מאוד‪ ,‬בוודאי בשבילי‪ ,‬וייתכן שלא‬
‫אוכל לשבת בטיסה‪ .‬אלו שכבר טסו בעבר ואלו שראו מטוס רק בחלומות שלהם או מקסימום בדרך‬
‫כביש ירושלים‪ -‬תל אביב חשבו‪ ,‬כנראה‪ ,‬שאם ינפחו את התיאוריות על המקום הצר יצליחו לגרום לי‬
‫להשיל חמישים קילוגרמים בחודשיים‪ ...‬אחת מהם ניחמה ואמרה‪ ,‬שאולי כך אזכה לשבת במחלקת‬
‫עסקים בלי תוספת מחיר כי לא תהיה לדיילות בררה והן תעברנה אותי אוטומטית‪ ,‬שהרי לא אוכל לעמוד‬
‫במהלך הטיסה‪ ...‬וכולם עשו סביב הנושא חגיגה גדולה‪ .‬על חשבוני‪...‬‬
‫כך יצא שעם כל השמחה וההכנות לחתונה היו לי חששות היסטריות מ"מה יקרה במטוס"‪ .‬כבר דמיינתי‬
‫מושבים צרים‪ ,‬מעברים בלתי אפשריים (לא פלא שהדיילות תמיד אנורקטיות) – סיוט מתמשך‪ .‬אחרים‬
‫היו היסטריים מחוויית הטיסה כשלעצמה‪ ,‬פחדו מפיגוע חבלני‪ ,‬מחטיפה או מסתם ציפור שתתנגש‪ ,‬חס‬
‫וחלילה וחס ושלום בכנף המטוס – ואילו לי היו דברים ריאליים יותר לחשוש מהם‪.‬‬
‫היום המיוחל הגיע‪ ,‬וכולי‪ ,‬חוששת ומפוחדת‪ ,‬מצאתי את מקומי במטוס‪ ,‬ובתוך כל ההמולה המשפחתית‬
‫סביבי מיהרתי להשתחל אל תוך המושב‪ .‬במילה אחת‪ :‬צפוף‪ .‬בשתי מילים‪ :‬צפוף מאוד‪ .‬אבל מי אני‬
‫שארשה לכולם לצחוק עוד על חשבוני? דחקתי את משמניי וכיסיתי את גופי בתיק הנסיעה‪ .‬כולם מסביב‬
‫חלקו את חוויותיהם‪ ,‬מי על יד החלון ומי קרוב לשירותים‪ .‬למה לא סידרו כך שכל המושבים של המשפחה‬
‫‪73‬‬ ‫מסע כבד‬

‫יהיו קרובים‪ ,‬ואיפה המצלמה‪ ,‬כי נורא חשוב לצלם את האבא היסטרי‪ ,‬את האמא מחייכת‪ ,‬את האחות‬
‫מאושרת ואת האח מחפש את כסאו‪ .‬ובתוך כל המהומה החגיגית‪ ,‬המשפחתית‪ ,‬החמה והנפלאה – אני‬
‫רק חשבתי על בילוי של שתים עשרה שעות בכיסא המוות‪.‬‬
‫הדיילות עברו בין המושבים ווידאו שכולם חגורים‪ .‬הייתי רחוקה מלהיות חגורה‪ ,‬עוד לא נולדה החגורה‬
‫שתצליח בהיקפה לחגור אותי‪ ,‬אין שום סיכוי‪ ,‬ולכן הנחתי אותה כאילו אני כבר מסודרת וחגורה טוב‬
‫בצורה ששום הוריקן לא יוכל לי‪ .‬למעשה‪ ,‬במושב הצפוף‪ ,‬כשהתיק הכבד עליי והפחדים רצים בראשי‪,‬‬
‫הרגשתי שגרוע מזה לא יכול להיות‪ ,‬ודווקא הוריקן יכול לעזור לי מאוד‪ ...‬הוא היה פותר את כל הבעיות‬
‫סופית לגמרי‪...‬‬
‫דיילת מנוסה אחת שהבינה מהר מאוד שלא ייתכן שהחגורה מקיפה אותי‪ ,‬מיהרה להביא תוספת לחגורה‬
‫ובשקט ובדיסקרטיות סייעה לי לחגור את עצמי‪ .‬תודה לך‪ ,‬דיילת יקרה‪ ,‬שלא מצאת בזה הזדמנות לבייש‬
‫אותי קבל עם ומטוס‪.‬‬
‫הטיסה ארכה שתים עשרה שעות‪ .‬במהלכה כולם קמו‪ ,‬הלכו‪ ,‬ערכו סיור במטוס‪ ,‬ביקרו בשירותים‪ ,‬החליפו‬
‫מקומות‪ ,‬בדקו א ם מהחלון שליד האחות הקטנה העננים נראים שונה מכפי שהם נראים מהחלון שליד‬
‫האחות הגדולה‪ ,‬תהו מה יגישו בארוחה הארוזה ומה גובה המטוס מהים‪ ...‬אבל אני לא העזתי לזוז‬
‫מהכסא‪ .‬העובדה שהצלחתי בדרך כלשהי להשחיל את עצמי פעם אחת לא חייבה שאצליח בפעם‬
‫הבאה‪ .‬גם פחדתי לנשום שמא החגורה תתפרק‪ ,‬האוויר במטוס יידחס‪ ,‬ובכלל‪ ,‬כל תזוזה שלי יכולה‬
‫להכריע את חייהם של נוסעי המטוס כולו‪ ,‬כך לפחות הרגשתי‪ .‬שתים עשרה שעות לא זזתי והתפללתי‬
‫שהסיוט ייגמר‪.‬‬
‫אמתיים וקיימים יותר במוח שלנו (שהרי מטוס לא‬
‫והוא נגמר‪ ,‬כמו רוב הסיוטים‪ ,‬במיוחד אלו שהם פחות ִ‬
‫מאבד שיווי משקל בגלל עודף משקל של אחד הנוסעים)‪.‬‬
‫***‬
‫התארחנו אצל בני משפחה שאירחו אותנו למופת‪ ,‬ובתמורה – קרסה המיטה שעליה ישנתי‪ .‬יכול להיות‬
‫שהיא כבר הייתה ישנה‪ ,‬באה בימים (ובלילות) או סתם היה חסר בה בורג או שניים והיא סיימה את‬
‫תפקידה בעולם לא בגלל משקלי‪ ,‬אבל נוכחותי היוותה את הטריגר‪ .‬אם זה לא היה עצוב כל כך – זה‬
‫בטח היה מצחיק‪.‬‬
‫החתונה עברה ביעף‪ ,‬גם ימי שבע הברכות חלפו במהירות שיא‪.‬‬
‫אמתי במחיר מצחיק‪ ,‬כזה שאפשר‬
‫בין לבין ניצלנו את הזמן לטייל קצת ולקנות הרבה‪ .‬אני מצאתי מעיל ִ‬
‫להכניס אליו סיר תפוחי אדמה ואחרי שעתיים הוא יהיה טשולנט‪ .‬הוא בכלל הוצב מחוץ לחנות של בגדי‬
‫גברים‪ ,‬אבל לא שמתי לב‪ ,‬ובכלל‪ ,‬למי אכפת? עד שכבר מצאתי משהו במידה שלי‪...‬‬
‫כל שאר המשפחה קנתה בגדים ונעליים וכל טוב אפשרי‪ .‬אני יכולתי רק להסתכל על מוצרים שאין בהם‬
‫מידה ושהם לא קשורים פיזית אליי‪ ,‬כי בעניין בגדים – פשוט לא היה לי סיכוי‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪74‬‬

‫***‬
‫בטיסה חזרה הדיילת לא השקיעה תשומת לב ואני לא הייתי חגורה כל הטיסה‪ ,‬אלא רק הנחתי את‬
‫החגורה מעליי‪ ,‬בכאילו‪ .‬מי שישבה על ידי סבלה לא מעט כשפלשתי לכיסאה‪ ,‬שלא מרצון‪ .‬כך שלמרות‬
‫האמתית – משהו בי היה עצוב מאוד‪.‬‬
‫ִ‬ ‫והשמחה‬
‫החוויה הנהדרת והמשפחתית ִ‬
‫‪75‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪26‬‬
‫תחושות חדשות‬

‫בשלב מסוים עלתה הצעה שאירשם לתכנית מיוחדת המשלבת כושר‪ ,‬דיאטנית‪ ,‬פעילות אירובית בברכה‬
‫וליווי אישי צמוד במכון רפואי יוקרתי‪ .‬כיוון שכבר בקושי הצלחתי לנשום בעיר מלאת העליות אך ללא‬
‫ירידות (לפחות בתחושה האישית שלי)‪ ,‬הבנתי שאני חייבת שינוי‪ ,‬והסכמתי‪ .‬ידעתי שהתכנית עולה אלפי‬
‫שקלים והתכוונתי שכל שקל בה ישתלם‪.‬‬
‫משפחתי לא לחצה‪ ,‬הם כבר ידעו היטב שמדובר בנושא רגיש ומוטב מאוד‪ ,‬לטובת האנושות כולה‪ ,‬שלא‬
‫לגעת בנושא‪ ,‬כי זה כמו לנופף בסדין אדום מול שור זועם‪ .‬אני רק צריכה טריגר כדי שכל הזעם והתסכול‬
‫יתפרצו‪.‬‬
‫התחלתי ללכת באופן קבוע‪ .‬בפגישה הראשונה עם הדיאטנית נדהמתי לראות לראשונה בחיי‪ ,‬אישה‬
‫רזה‪ ,‬או יותר נכון – כחושה‪ ,‬שעובדת כדיאטנית‪ .‬לא היססתי ושאלתי אותה איך זה ולמה היא חושבת‬
‫שאני אוכל להקשיב לה‪ ,‬אם היא מעולם לא התמודדה עם קושי כשלי‪ .‬היא הסבירה שהפרעות האכילה‬
‫די דומות ביניהן‪ ,‬ולכן לא משנה מאיזה צד היא – היא יודעת טוב יותר על מה אני מדברת מאשר כל‬
‫אחד אחר‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬היא הוכיחה את עצמה מעל ומעבר‪ .‬במבט לאחור – היא הדיאטנית היחידה שהרגשתי שיש מקום‬
‫להאמין לדבריה‪ .‬היא לא ביקשה להכין לי תפריט‪ ,‬כי אני ממילא לא אוכל על פיו‪ ,‬אבל היא ביקשה‬
‫ללמד אותי לווסת את מצב הרעב‪-‬שובע בגוף‪ .‬שהרי מעולם לא ידעתי תחושת רעב מהי‪ .‬אכלתי כל‬
‫הזמן‪ ,‬נשנשתי‪ ,‬טעמתי‪ ,‬ניסיתי‪ ...‬שלא ישעמם לי‪ ,‬חלילה‪ ,‬בפה‪ ,‬אף לרגע‪.‬‬
‫היא לימדה אותי להמתין בין הארוחות ולא לאכול עד שארגיש את הבטן "מקרקרת"‪ ,‬ואני התפעמתי‬
‫בכל פעם מחדש לנוכח התחושות החדשות שלא הכרתי‪.‬‬
‫בהתחלה היא ביקשה שאכתוב כל מה שאני אוכלת‪ :‬מתי‪ ,‬כמה‪ ,‬למה‪ ,‬איפה‪ ,‬מה עשיתי באותו רגע‪ ,‬מה‬
‫הרגשתי אחרי זה‪ ...‬שלושה ימים מילאתי את הדפים ופתאום התחלתי לשים לב לנשנושים‪ ,‬הקטנים‬
‫לכאורה‪ ,‬שאף פעם אחת לא שמתי לב אליהם‪ .‬בפגישה הבאה היא עברה על הדפים ולפי המבט שלה‬
‫הבנתי שאני בצרות‪ ,‬אחר כך היא גם אמרה לי את זה רק בשפה יותר עדינה‪ .‬כן‪ ,‬עבודה רבה מאוד‬
‫לפנינו‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪76‬‬

‫היא שאלה אותי על מה יהיה לי הכי קל לוותר מתוך התפריט השופע שאותו רשמתי לפניה‪ .‬בתחילה‬
‫סיכמנו ששתייה מתוקה מכל סוג שהוא וכן שקיות השוקו או הבננה שהייתי קונה כל בוקר ושותה‬
‫בעבודה – יורדים לגמרי מסדר היום שלי‪ .‬המפסידים העיקריים היו הזוג הנחמד במכולת‪ ,‬שההכנסה‬
‫שלהם פחתה בעשרה שקלים לפחות בכל בוקר‪.‬‬
‫האמת‪ ,‬היה קצת לא נעים‪ ,‬אבל רחוק מלהיות קשה‪ .‬לעבודה לקחתי בקבוק דייאט גדול וכוסות‪.‬‬
‫בשבת שלאחר מכן ההורים שלי התארחו אצלנו ולכבודם קנינו שתייה מתוקה למיניה‪ .‬כל השבת‬
‫התאפקתי ולא נגעתי בשתייה המתוקה‪ ,‬אבל במוצאי שבת התחילה החגיגה‪ .‬הבנתי שנפלתי‪ ,‬והבטחתי‬
‫לעצמי שזהו זה‪ .‬אחרי שנגמר התות‪-‬בננה בעזרתי ובעזרתם‪ ,‬לא שתיתי עוד שתייה מתוקה‪.‬‬
‫בפגישה הבאה התחלנו לעבור על התפריט שלי‪ .‬הוא היה מחריד‪ .‬כדי לא להביך את עצמי מעבר למה‬
‫שכבר ככה אני מובכת – אמנע מלפרט‪ ,‬אבל תסמכו עליי שזה היה רחוק מלהיות בריא או מזין‪.‬‬
‫הדיאטנית ביקשה להתחיל בזהירות רבה לסדר לי אוכל "נורמלי"‪ .‬היא שאלה אם אני אוהבת לחם‪ .‬איזו‬
‫שאלה‪ ,‬בוודאי! רק שהתעצלתי להכין לי כריכים‪ .‬היה לי נוח יותר לקחת לעבודה במבה‪ .‬אבל נגמרו‬
‫המסיבות‪ .‬הבטחתי שמהיום אני מכינה לעצמי כריכים בבית או לוקחת עמי פרוסות וממרח ומכינה לי‬
‫בעבודה‪ ,‬וכך מצאתי את עצמי קמה קצת קודם כדי להכין לי כריכים שיצילו אותי מדינה של במבה‪.‬‬
‫הכול היה טוב ויפה ובריא ומזין ולפי הכללים‪ ,‬אבל הייתה לי בעיה שלא היה לי מה לנשנש‪ .‬הייתי מגיעה‬
‫לעבודה‪ ,‬מנסה להעסיק את עצמי‪ ,‬מנסה לדחות את הארוחה‪ ...‬אך בסביבות אחת עשרה הסתיימה‬
‫ארוחת הבוקר שלי‪ ,‬מה שאומר שעד שלוש לפחות אני נשארת בלי אוכל‪ .‬טכנית לא אמורה להיות בעיה‬
‫"לצום" שלוש‪-‬ארבע שעות‪ .‬אני לא תינוק בן יומו וגם לא בן חודש‪ ,‬אבל נכנסתי לפאניקה אמתית‪ ,‬שמי‬
‫שלא עבר את החוויה המכאיבה של להיות אכלן כפייתי לא יבין לעולם‪ .‬פשוט נגמר האוכל‪.‬‬
‫מאותו רגע שקלטתי שאני "לבד" הייתי עצבנית והסתכלתי כל הזמן על שעון‪ ,‬סופרת את השעות‪ ,‬הדקות‪,‬‬
‫השניות‪ ...‬אבל כידוע‪ ,‬כשמסתכלים כל שנייה בשעון – הוא להכעיס‪ ,‬לא זז בכלל‪ .‬עם יד הלב לא הייתי‬
‫רעבה‪ ,‬אבל פחדתי שארעב‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬אכילה כפייתית איננה תוצאה של רעב‪ ,‬אלא הצורך בלאכול כל‬
‫הזמן וחרדה מהרגע שייגמר‪.‬‬
‫בשעה דקה לשלוש כיביתי את המחשב במשרד‪ ,‬סידרתי את השולחן ונמלטתי הביתה‪.‬‬
‫יום רדף יום ואני התחלתי להבין מה קורה לי‪ ,‬ונבהלתי‪.‬‬
‫במפגש הבא שלנו ראיתי שהדיאטנית רצינית מאוד‪ ,‬אחרי מילות פתיחה מנומסות וקצת פטפוטי סרק‬
‫היא הגיעה לנושא הבוער‪.‬‬
‫אחסוך לכם את השיחה הכואבת שניהלנו‪ .‬היא לא ניסתה להיות נחמדה או לייפות את המציאות‪ .‬היא‬
‫שמה את כל מה שאפשר על השולחן‪.‬‬
‫‪77‬‬ ‫מסע כבד‬

‫היא הסבירה לי שמזמן הפסקתי לאכול בגלל צורך פיזי או תחושת רעב‪ ,‬האוכל איבד את מקומו כחלק‬
‫מחיי אלא הפך למרכזם‪" .‬מה שאני רואה זה שהאוכל נתפס אצלך כמשענת בטוחה‪ ,‬זמינה‪ ,‬מידית‪ ,‬חמה‬
‫ואוהבת‪ .‬את כל הרגשות שלך את מפנה כלפי האוכל‪ ,‬הבילוי שאת אוהבת הוא התעסקות עם האוכל‬
‫וכל הזמן את סביב הנושא הזה‪ .‬בלי אוכל את מרגישה לבד‪ ,‬חסרת בטחון‪ ,‬זקוקה לו‪ .‬ועד שלא תתנתקי‬
‫ממנו אין לך אפשרות להתקדם הלאה"‪ .‬אלו היו מילותיה מילה במילה‪.‬‬
‫דמעות עמדו בעיניי‪ .‬הבנתי טוב מאוד למה היא התכוונה‪ ,‬אך אני מעולם לא ידעתי להגדיר את הדברים‬
‫בצורה טובה כל כך‪ .‬זה בדיוק מה שחשתי בימים האחרונים בכל בוקר כשסיימתי את הארוחה ונכנסתי‬
‫לפאניקה מטורפת‪ .‬סיפרתי לה והרגשתי איך הדמעות צורבות את עיניי‪ .‬לא רציתי לבכות לפניה‪ ,‬אבל‬
‫בשניות שבהן היא הסבירה לי את תחושותיה לגבי המצב שלי היא זרקה בפניי אחריות קשה מדי בשביל‬
‫שאוכל לשאת אותה‪.‬‬
‫עכשיו אני לבד במערכת‪-‬חיי‪ ,‬אני‪ ,‬הקטנה (לא במובן הפיזי‪ ,)...‬הולכת להתמודד עם כל ההר הענק שחי‬
‫ותוסס בי כל שנייה ושנייה‪.‬‬
‫ומאיפה בכלל מתחילים???‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪78‬‬

‫‪27‬‬
‫בועה‬

‫"אנחנו צריכות למצוא לך תחביב‪ ,‬בילוי אחר‪ .‬משהו אחר שיעניק לך את הביטחון שהאוכל מעניק לך‬
‫ותחליף מתאים שימלא אותך בכל אותם צרכים רגשיים שאינם בחייך"‪ .‬אמרה הדיאטנית וראתה כי‬
‫דבריה נופלים על אוזן קשבת‪ .‬הפעם גבה היה כפוף לעברי ואצבעותיה משולבות זו בזו על השולחן‬
‫שהפריד בינינו‪" .‬מה את חושבת יוכל להוציא אותך ולו לזמן קצר מהתחושה שאת לא חייבת דווקא‬
‫אוכל?"‬
‫לא היה לי מה לענות‪ .‬ידעתי היטב שאין שום דבר כזה סביבי‪ .‬בכל עשייה ובכל הזדמנות התלוו לבילוי‬
‫גם שוקו בקצפת‪ ,‬גלידה מתוקה‪ ,‬חבילת במבה או נשנוש אחר‪ .‬היא ניסתה להעלות רעיונות יצירתיים‬
‫יותר ויצירתיים עוד יותר‪ ,‬אך לא היו לי תשובות אופטימיות‪ .‬הייאוש התחיל למלא כל פינה בגופי‪ ,‬אין לי‬
‫דרך לגבור על האויב שלי‪.‬‬
‫בררה אלא להתחיל ולהתמודד בראשך"‪ .‬היא כאילו קראה את מחשבותיי‪" ,‬התחילי לעשות‬
‫"אין לך ֵ‬
‫מהאוכל משהו זול‪ ,‬חסר ערך‪ ,‬משהו שאי אפשר להישען עליו או לבטוח בו‪ ,‬משהו קטן ועלוב‪ .‬כשהוא‬
‫לא יהיה זה שמעניק לך את הביטחון והאהבה – את תוכלי להתנתק ממנו‪ .‬קחי לך שבוע ובכל פעם‬
‫שאת אוכלת אמרי לעצמך‪ :‬הבמבה הזו – איך בכלל דבר כזה יכול לתת לי ביטחון? וכי שוקולד יכול‬
‫באמת למלא את הצורך בתחושת ערך? בתחושה שאני חשובה למישהו? אהובה על מישהו? זה הרי‬
‫לא מה שייתן לי אהבה‪ ,‬הצלחה או ביטחון! דברי אל עצמך‪ ,‬אל החלק הזה שבך שזקוק למה שנותן לך‬
‫האוכל‪ ,‬היפרדי ממנו‪ .‬זהו תהליך ארוך אבל בטוח"‪.‬‬
‫הייתה שתיקה בחדר‪ ,‬לא הבטתי בה‪ .‬ידיי שיחקו בעט שהיה מונח לו על השולחן‪ ,‬זיעה עלתה ובצבצה‬
‫במצחי‪ .‬ניסיתי לדמיין את עצמי הופכת את כל עולמי לכלום‪.‬‬
‫למרבה ההפתעה‪ ,‬או שלא‪ ,‬התכנית לא עזרה ואני למדתי לשקר לכולם‪ ,‬למצוא דרכים לעקוף את מה‬
‫שאסור‪ .‬בחזרה מהפעילות האירובית קניתי "ממתקים בריאים"‪ ,‬כאלה שבמקום שיהיה בהם סוכר לבן –‬
‫היה בהם סוכר חום‪ ,‬שמספר הקלוריות שבהם זהה או חבילת קורנפלקס "בריאות"‪ ,‬כזה שאין בו סוכר‬
‫והוא מלא בוויטמינים‪ ,‬אבל יש בו אגוזי פקאן‪ ,‬שקדים‪ ,‬וקצת דבש‪ .‬בערך ארבע מאות וחמישים קלוריות‬
‫למאה גרם‪ .‬ואני אכלתי הרבה יותר מזה‪.‬‬
‫***‬
‫‪79‬‬ ‫מסע כבד‬

‫המשכתי ללהטט במטבח‪ ,‬מקום מבצרי‪ .‬היו מאכלים שאמא שלי מיעטה להכין כיוון שהם משמינים‪,‬‬
‫והם היו עולים על שולחנה רק בזמנים מיוחדים כמו ראש חודש‪ ,‬אבל מרגע שהייתה לי העצמאות שלי‬
‫– הייתי מכינה מהם כמויות גדולות כדי שיהיה לי כאוות נפשי‪.‬‬
‫אני זוכרת פעם אחת שרציתי לבחון איך מרגישים כשאוכלים קצפת בשפע‪ .‬הקצפתי חבילת קצפת‬
‫שלמה ובמקום רק ללקק‪ ,‬כמו לפני הכנת עוגה או אחריה‪ ,‬התיישבתי לאכול אותה כפי שהיא‪ .‬אחרי‬
‫אמתית – הבנתי שהיה לא חכם ולא טעים‪ ,‬ועכשיו אני יכולה להירגע ולתמיד‪.‬‬
‫כמה ביסים ותחושת גועל ִ‬
‫כי כל דבר טעים בגבול‪.‬‬
‫כמויות לא היו הסיבה לעודף המשקל שלי‪ .‬מעולם לא ראו אותי אוכלת כמויות‪ ,‬אפילו את סעודת השבת‬
‫אמתי‬
‫לא תמיד הצלחתי לסיים ועצרתי במנה השנייה‪ ,‬אבל נשנשתי רוב הזמן‪ .‬במקום לאכול אוכל ִ‬
‫ונורמלי – אכלתי שטויות‪ .‬הרבה יותר טעים לי שוקולד מארוחת צהריים מלכותית‪ ,‬וביום חם גלידה תתפוס‬
‫מקום ראשון בכל מצב וצורה‪ ,‬וממתי גלידה משביעה?‬
‫הרשיתי לעצמי להכין בלינצ'ס‪ ,‬מאפים ועוגות‪ .‬פעם בשבוע לפחות הייתי פותחת ספר בישול ומנסה‬
‫משהו חדש ולא שגרתי‪ .‬השקעתי זמן ועבודה בהכנת הארוחות ודאגתי להכין אותן ממש 'על הדקה'‪ ,‬כדי‬
‫שהאוכל יהיה תמיד חם וטרי‪ .‬גם האסתטיקה של המנה וצורת ההגשה שלה הייתה חשובה לי‪ ,‬והצלחת‬
‫הייתה תמיד מעוצבת בטעם‪.‬‬
‫המזווה היה מלא בכל טוב ונדמה היה שאנחנו מוכנים לקראת מלחמה עולמית‪ .‬לא היה כמעט דבר‬
‫שנזקקתי לו במתכון חדש שלא נח במטבחי‪ ,‬גם מוצרים שהשימוש בהם נדיר‪ .‬שיהיה‪...‬‬
‫כל מה שתמיד אהבתי אבל לא יכולתי להכניס בחופשיות לבית הוריי – נכנס למטבחי‪ .‬גלידות וארטיקים‬
‫במקפיא ונשנושים בארונות‪ .‬המזווה היה מלא בשימורים ובמוצרי יסוד לשנה אחת לפחות‪ ,‬שחלילה לא‬
‫ייגמר‪ ,‬ואני טיפחתי את אהבתי הרבה לספרי בישול‪ .‬חוץ ממני איש לא הבין מה רע בצלי עוף ומה‬
‫מצאתי במתכונים החדשים‪( ,‬רק לפעמים אחיות שלי היו מרימות טלפון ומבקשות מתכון חדש‪ ,‬כי כבר‬
‫משעמם להן מהמתכונים "הרגילים") אהבתי את הניסוי והטעייה‪ .‬אהבתי ליצור‪ .‬נהניתי לעשות הכול‬
‫שונה ממה שאני מכירה‪...‬‬
‫פיתחתי אובססיה לאגירת מתכונים‪ .‬כל פיסת מתכון במקומון משעמם‪ ,‬מדור בישול בעיתון שממחזר‬
‫את עצמו בפעם האלף וכל רעיון להגשת אוכל שהיה מודפס על אריזת המוצר – נאספו באדיקות‪ .‬גם‬
‫כשמדובר היה בבשר ברווז במילוי דבש‪ ,‬רוזמרין ובוטנים על מצע חציל קלוי וזירעונים – לא הנחתי אותו‬
‫מידיי‪ .‬אז מה אם אני לא יודעת מה זה בשר ברווז? אז מה אם אין אחוז של סיכוי שאשקול להכין מאכל‬
‫מסוג כזה? לא חבל לזרוק?‬
‫פיתחתי רעיונות‪ ,‬מיזוג טעמים‪ ,‬יצירתיות‪ ,‬מראה‪ ,‬טכניקות‪ ...‬את הכול ניסיתי דבר ראשון בעצמי וטעמתי‬
‫בעצמי‪...‬‬
‫***‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪80‬‬

‫בשלב מסוים הגענו כזוג נשוי למבוי סתום מכל הכיוונים‪ .‬אין זה המקום להרחיב‪ ,‬אך את אשר יגורתי‬
‫("לא יכול להיות שיהיו לי חיים מאושרים‪ ,‬אנשים שמנים לא ראויים לכך‪ )"...‬בא עליי‪ ,‬והבועה היפה‬
‫התנפצה‪.‬‬
‫פחות משנתיים לנישואינו‪ ,‬כשאני עם עשרים וחמישה קילוגרמים עודפים‪( ,‬על העודפים שכבר היו)‬
‫החלטנו במשותף‪ ,‬מתוך כבוד והדדיות‪ ,‬שהקשר הזה לא יצליח ושאין לשנינו מספיק רצון להשקיע‬
‫בשיקומו‪ .‬אחרי שניסינו ולא הצלחנו להתגבר על הקשיים בדרך – זה הזמן להיפרד‪.‬‬
‫בהחלטה שלי לפרק את החבילה היו מעורבים מתי מעט‪ ,‬אפשר לספור אותם על יד אחת‪ .‬ידעתי שאני‬
‫לא מעוניינת לפרט למה וכמה ואיך‪ ,‬ויותר מזה‪ ,‬היה לי ברור שלא יבינו‪ .‬שימנעו ממני‪ .‬גם אלו שעוד ידעו‬
‫הזהירו אותי‪ ,‬נופפו באצבע מאיימת‪ ,‬ממש התחננו שאשקול שוב‪ ,‬כי הרי ממילא "מי ירצה אותך"‪ ,‬אבל‬
‫אני ידעתי שאני לא מוכנה להישאר במקום שלא טוב לי בו רק כי יכול להיות גרוע יותר‪ ,‬דווקא משום‬
‫שאני חושבת שיש גם סיכוי שיהיה טוב יותר‪ .‬ואם נשארים תקועים באותה נקודה בלי לעשות צעד לשינוי‬
‫רק בגלל הפחד מאי הוודאות ‪ -‬אין סיכוי להתקדם הלאה‪.‬‬
‫אבל כן‪ ,‬גם אני שאלתי את עצמי בלי סוף‪" ,‬מי ירצה אותך ככה?"‬

‫***‬
‫בועה‪.‬‬
‫כמה יפה מבחוץ‪ ,‬כמה מגוננת‪ ,‬כאילו שומרת – אבל חוד מחט קטן אחד‪ ,‬נשיפה קלה‪ ,‬והיא איננה‪.‬‬
‫כמו הביטחון באוכל‪ ,‬שלמעשה התגלה כאשליה‪ ,‬כך הייתה בועת נישואיי בעבורי‪ .‬משהו שחלמתי להרגיש‬
‫בו בטוחה‪ ,‬אך לא מצאתי בו נחמה‪ ,‬וחודים דקים וקטנים פוצצו אותה בדממה‪.‬‬
‫‪81‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪28‬‬
‫מלאה (בחוסר תקווה)‬

‫ביום הולדתי העשרים עזבתי את הבית בצורה יפה ודרכנו נפרדו‪ .‬לתמיד‪.‬‬
‫זה היה יום שישי הארוך ביותר בחיי‪ ,‬וגם הכי עצוב‪ .‬בבית הוריי כבר חיכתה לי כוס מלאה ב‪ ...‬שוקולדים‬
‫שהכינו האחיות שלי ועליה היה כתוב "מחר מתחיל יום חדש"‪ ,‬כמובן‪ ,‬כניסיון להמתיק את ההתמודדות‬
‫החדשה‪ ,‬בנוסף לכל הניסיונות שאני כבר מתמודדת עימהם‪.‬‬
‫המחשבות התגנבו להן במוחי ואמרו לי‪' :‬אני שמנה כל כך‪ ,‬אולי אף אחד לא ירצה אותי עוד'‪ ,‬אבל לא‬
‫נתתי להן לעצור אותי‪ .‬אני מאלה שמתקדמים הלאה‪ ,‬לא נותנת לפחדים לשתק אותי אלא להניע אותי‬
‫קדימה‪.‬‬
‫ברחוב אנשים בחרו להתעסק בספקולציות‪ ,‬בהשערות ובגרסאות שונות לגבי סיבת הפרדה ובכולן‬
‫המשקל היה הבסיס‪ ,‬הגורם והמשפיע‪ .‬זה היה מעליב‪ .‬עם יד על הלב – אף אחד לא יכול לדעת מה‬
‫קורה בין בני זוג כשהם בדל"ת אמותיהם‪ ,‬וגם אם כלפי חוץ נראה משהו חריג – לא סביר בעיניי שאנשים‬
‫ידסקסו כאילו הם יודעים בוודאות מה‪ ,‬בעוד שאין להם שמץ של מושג ולא נדבר על כל העברות‬
‫הכרוכות בזה‪ .‬השתדלתי להחליק את העניין עד כמה שניתן ולמצוא לעצמי שגרת חיים חדשה‪.‬‬
‫***‬
‫הסביבה לא ידעה להגיב למהלך המפתיע הזה‪ ,‬שלא היו לו כל סימנים מקדימים‪ .‬חברות לכיתה חצו‬
‫את הכביש כאילו מעולם לא פגשו בי‪ ,‬אחרות שאלו מה שלומי כאילו לא קרה דבר‪ .‬ומי שציפה לראות‬
‫אישה צעירה עצובה – התפלא לראות אותי חייכנית ונמרצת כתמיד‪.‬‬
‫אבל בפנים‪ ...‬הייתי כאובה ומרוסקת‪ .‬ראיתי איך כל הדלתות נסגרות בפניי‪ ,‬ואיך הבועה‪ ,‬שהייתה לי‬
‫תחושה שתתפוצץ‪ ,‬אכן התפוצצה‪.‬‬
‫איך קמים מההריסות?‬
‫החזרה לבית ההורים הייתה לא פשוטה להם ולי‪ .‬מגיל קטן הייתי ילדה עצמאית מדי‪ .‬למרות המרץ‪,‬‬
‫החברותיות והצורך באנשים סביבי – אני גם זקוקה ללבד שלי ולפרטיות רבה‪ ,‬והעובדה שחזרתי לבית‬
‫עם הורים שעוברים גם הם תהליך לא פשוט בחייהם‪ ,‬בראותם את בית בתם מתפרק – העצימה את‬
‫הקושי עד שנראה היה שאין לו כל מוצא‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪82‬‬

‫ההורים רצו אותי על ידם‪ .‬הם דאגו לי‪ ,‬ולא חשבו שיש מישהו שיכול לשמור עליי טוב מהם‪ ,‬ובצדק‪ ,‬אבל‬
‫כמי שהייתה נשואה וניהלה משק בית עצמאי רציתי מקום שהוא רק שלי‪ .‬הם לא הסכימו כמובן‪ ,‬כי‬
‫בחברה שלנו לא מקובל שאישה בגילי תגור לבד‪ ,‬ומה הבריות ירכלו‪ ,‬ומה יגידו‪ ,‬ואיך זה ייראה‪ ...‬כך‬
‫מצאתי את עצמי חוזרת אל חדרי הישן ומנסה לארגן מחדש את הארונות לשימושי האישי‪.‬‬
‫בכיוון החברתי לא ציפיתי לכלום‪ .‬לא מצאתי שפה משותפת עם בנות גילי שכבר הסתובבו עם ילד או‬
‫שניים‪ ,‬עסקו בתפריטים לארוחות צהריים או בקשיי הייבוש של ילדם הקטן‪.‬‬
‫אבל כשאלוקים מכה בצד אחד‪ ,‬הוא נותן מתנות אחרות‪ ,‬רק צריך לראות אותן‪ .‬ואין ספק שהוא מקדים‬
‫רפואה למכה‪.‬‬
‫על הדרך היו מלאכים ומלאכיות שהיו שם‪ ,‬מוכנים לעודד‪ ,‬לשמח‪ ,‬להקשיב ולהכיל‪.‬‬
‫גיליתי מה היא חברות אמת‪ ,‬מה היא חברות נטולת אינטרסים‪ ,‬הדדית‪ ,‬א ִמתית‪ .‬למדתי מה היא חברּות‬
‫שלא נמדדת במרחק גיאוגרפי‪ ,‬במרחק של שנים‪ ,‬בעודף של קילוגרמים‪ ,‬בפער של גילים‪.‬‬
‫ומעל לכל זה‪ ,‬היו בני המשפחה שלי‪ .‬צמודים‪ ,‬מחבקים‪ ,‬מנחמים‪ ,‬מצחיקים‪ ,‬מעודדים‪ ,‬מכילים ומאכילים‬
‫(יש דרך טובה מזה לעודד?)‪ .‬הורי‪ ,‬אחיי‪ ,‬אחיותיי וגיסותיי‪ ,‬שעשו הכול כדי לעזור לי לעבור את התקופה‬
‫הקשה הראשונית וגם את התקופות הבאות בשיחות‪ ,‬בביקורים‪ ,‬במשלוחים קטנים של תשומת לב‪...‬‬
‫גיליתי את המשפחה שלי‪ ,‬שעד לאותה תקופה חשבתי עליה כמובנת מאליה‪ ,‬ולא הבנתי כמה היא‬
‫חשובה ויקרה‪ ,‬כמה תמיכה היא יכולה להעניק כשצריך‪ .‬זה היה הזמן שבו הבנתי ש'דם זה לא מים' גם‬
‫אם לפעמים הם מלגלגים או מעצבנים הם הכי הכי שיש‪ .‬אני לא חושבת שמישהו יכול לתת את עצמו‬
‫יותר משהוריי וכל המשפחה נתנו לי‪ .‬הרווחתי את המשפחה שלי כולה מחדש ובגדול‪.‬‬
‫***‬
‫חזרתי לבית של ההורים‪ ,‬לחדר שלי‪ .‬הוא חיכה לי באותו מצב – קטן‪ ,‬אבל שלי‪ .‬ניהלתי מאבקים גלויים‬
‫וסמויים במי שטענו‪ ,‬שאם רק הייתי מרזה קצת‪ ...‬אולי הכול היה נראה אחרת‪ .‬אני יודעת שלא‪ ,‬כי הסיבות‬
‫היו (בעיקר) אחרות‪ .‬במקביל‪ ,‬החלטתי שאני בונה את מי שאני‪ ,‬בלי קשר למשקל כזה או אחר‪ .‬ועל‬
‫דיאטות לא הסכמתי לשמוע‪.‬‬
‫אשקר אם אומר שדברים ששמעתי לא חדרו אל לבי‪ .‬למרות הקשיחות שהפגנתי‪ ,‬הביטחון בצעדיי‬
‫ושכבת ההגנה שבה כיסיתי את עצמי – עדיין היו דברים שהסתננו פנימה‪ ,‬שהציפו פחדים וגרמו לנפילות‪.‬‬
‫איפה אהיה בעוד כמה שנים? מי ירצה אותי כך? איך מתמודדים עם הריסוק בביטחון העצמי‪ ,‬שנראה‬
‫כאילו הוא ברור מאליו? מה עושים עם התחושות הקשות מול המראה? מה יצליח להוציא אותי מהמיטה‬
‫בבוקר כשיותר מדי פעמים נראה שאין יותר בשביל מה לקום?‬
‫הפתרון כמו אצל כל ה"שמנים מסיבות רגשיות"‪ :‬בריחה אל האוכל המנחם‪ .‬בתקופה של שלושה חודשים‬
‫בזבזתי סכומים גדולים על מסעדות! אני זוכרת את הסכום המדויק (שאמנע‪ ,‬ברשותכם‪ ,‬מלהבהיל אתכם‬
‫‪83‬‬ ‫מסע כבד‬

‫בהזכרתו)‪ ,‬כי היה זה הסכום שקיבלתי כפיצויים מהעבודה שעזבתי במקום מגוריי‪ ,‬ומלבד אי אלו בגדים‬
‫– הכול התבזבז במסעדה מסוימת שאהבתי לשבת בה עם חברות חדשות וישנות‪ ,‬עם שותפות לעבודה‪,‬‬
‫עם מי שהיה מוכן‪...‬‬
‫היום כשאני חושבת אחורנית – זה בלתי נתפס לחלוטין! אבל כן‪ ,‬זה מה שניחם אותי לשעה יומית קלה‪...‬‬
‫לא מצאתי סיבה לחגוג את הפרדה אבל גם השתדלתי לא לשבת ולהתאבל עליה‪ .‬הדחקתי את‬
‫האמתית‪ ,‬את העימות מול המצב הנוכחי‪ ,‬שאיך שלא הסתכלתי עליו – היה הכי גרוע‬
‫ִ‬ ‫ההתמודדות‬
‫שאפשר‪ ,‬ושקעתי בשגרה צפופה ועמוסה של עבודה ואוכל‪ .‬השתקתי את הקולות הפנימיים שצרחו‬
‫"הצילו"‪ ,‬התעלמתי מהקולות החיצוניים שהתריעו‪ ,‬הרגתי את נקיפות המצפון‪ ,‬את המחשבות‪ ,‬את הכאב‪,‬‬
‫את הפחדים ואת הקשיים‪.‬‬
‫כיסיתי הכול בקלוריות‪.‬‬
‫בת עשרים‪ ,‬עם הרבה הרבה יותר ממאה קילוגרמים‪.‬‬
‫אפס תקווה וללא שום גרם‪ ,‬שלא לומר‪ ,‬קילוגרם‪ ,‬של כוח לשינוי‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪84‬‬

‫‪29‬‬
‫ההדרדרות אל הבור(קס)‬
‫ִ‬

‫הייתי צריכה לשקם את עצמי מחדש‪ ,‬והדבר הבוער ביותר היה מציאת מקום עבודה‪ .‬משהו לקום אליו‬
‫בבוקר‪ ,‬להתלבש‪ ,‬להתאפר וגם חשבון בנק שימשיך לתפקד‪.‬‬
‫ברוך ה'‪ ,‬בלי שום גאווה אלא עם מודעות עצמית גבוהה‪ ,‬אני יכולה להעיד על עצמי שאני מאלה‬
‫שחוטפים אותם בשוק העבודה‪ .‬אמנם צעירה‪ ,‬אבל כישרונית ובעלת ביטחון בראיונות – כך מצאתי‬
‫עבודה במשרד נחמד וברחתי אל המקום שאני הכי טובה בו‪ ,‬המקום שהמשקל לא נחשב‪ ,‬שאין לו‬
‫משמעות‪ ,‬שכל הייחודיות שלי‪ ,‬הכישרונות שלי ושלל המתנות שנתן לי אלוקים במקום משקל אנושי‬
‫באים לידי ביטוי באופן הטוב ביותר – עבודה‪.‬‬
‫הסכמתי לקבל את העבודה על אף שהמשכורת שהוצעה לי הייתה מינימלית‪ ,‬השעות עלובות‪ ,‬והמשרה‬
‫לא מאתגרת בכלל‪ .‬באותו זמן לא זה היה מה שימנע ממני להשיב בחיוב להצעת עבודה שחצי שנה‬
‫קודם לכן אפילו לא הייתי חושבת עליה פעמיים לפני שהייתי עונה בשלילה‪ .‬כי ידעתי שבשבילי – הצורך‬
‫לקום בבוקר‪ ,‬להתלבש ולצאת – זו חובה לנפשי‪ ,‬לשפיותי‪ ,‬לקיומי‪.‬‬
‫למזלי הטוב או הרע‪ ,‬מיקום המשרד היה צמוד לאחת המאפיות הטובות ביותר בעיר‪ ,‬מאפייה שלא פעם‬
‫הייתי טורחת לנסוע עד אליה במיוחד כדי ליהנות ממיני המאפה שלה שהיו לשם דבר‪ ,‬והנה זה ממש‬
‫על ידי‪ .‬מצד אחד שמחתי לראות שהמאפייה קרובה‪ ,‬ממש מרחק הרחה‪ ,‬ומצד שני הייתי מיואשת‪ ,‬כי‬
‫הבטחתי לעצמי לרזות וברור היה לי שזה לא הולך לקרות כשהמאפייה במרחק נגיעה‪.‬‬
‫על אף שניסיתי – זה לא הועיל‪ .‬כמצופה ממני‪ ,‬נכנסתי מדי בוקר למאפייה וקניתי מכל הבא ליד‪ ,‬עד‬
‫שהתבייתי על בורקס במילוי גבינה בולגרית‪.‬‬
‫ִ‬
‫בכל בוקר‪ ,‬כמו שעון‪ ,‬נכנסתי למאפייה‪ ,‬קניתי מספר יחידות קבוע של בורקס‪ ,‬והן הפכו לארוחת הבוקר‬
‫שלי‪ .‬מעולם לא טרחתי לספור‪ ,‬אבל בהחלט טרחתי למלא את שקית הנייר‪ ,‬לא חלילה הקטנה שבהן‪,‬‬
‫אלא הגדולה יותר‪ .‬במשרד כולם ידעו על הבורקס‪ .‬הריח הגיע עד למרחוק ועל אף שהצעתי בנימוס‬
‫לכולם להתכבד – הם סרבו‪ ,‬כל אחת מסיבתה; מנהלת החשבונות – כי היא אחרי ארוחת בוקר‪ .‬אף‬
‫פעם לא הבנתי אותה‪ .‬וכי מה הקשר אם אכלת ארוחת בוקר או לא? מציעים לך בורקס ואת לא אוכלת?‬
‫ממש לא מובן לי‪ .‬המזכירה השנייה‪ ,‬לעומתה‪ ,‬הוציאה מדי בוקר את הארוחה שלה‪ :‬ארבע פרוסות לחם‬
‫מקמח מלא‪ ,‬חביתה קרה‪ ,‬שקית ענקית מלאה ירקות חתוכים ושטופים ושני אשל‪ .‬גם אותה לא הבנתי‪.‬‬
‫למה קמח מלא אם אפשר לבן? למה חביתה אם אפשר חמאה עם חלבה? למה ירקות אם אפשר‬
‫‪85‬‬ ‫מסע כבד‬

‫שקית ממתקים? ולמה לא שוקו בשקית במקום האשל? ככל ששכנעתי אותה להתכבד כך היא תמיד‬
‫סירבה‪ .‬הבורקס נותרו רק לי ואי אפשר לומר שהצטערתי‪.‬‬
‫חודשיים תמימים עברו להם‪ .‬אמי שרצתה להכין לי מדי יום כריכים מלאי כל טוב שאלה אותי כמעט‬
‫כל בוקר‪" :‬מה‪ ,‬את לא לוקחת אוכל?" ותמיד אמרתי שאני קונה לחמניות במאפייה‪ .‬לחמניות‪ ,‬אחרי הכול‪,‬‬
‫זה לא נורא כל כך‪ ...‬ידעתי שאם אספר לה על הבורקס רק אכאיב לה‪.‬‬
‫המוכר והמוכרת הקבועים במאפייה הכירו אותי היטב‪ .‬הם כבר לא שאלו אם לחמם את הבורקס או לא‪,‬‬
‫כי הם ידעו‪ .‬הם גם ידעו כמה חמים אני אוהבת את הבורקס שלי‪ :‬לא חמים מדי‪ ,‬לא קרים מדי‪ ,‬באמצע‪.‬‬
‫קצת התביישתי‪ ,‬בכל אופן אישה שמנה כל כך לא מוצאת לאכול משהו אחר מדי בוקר חוץ מבורקס?‬
‫ולא תגידו אחד‪ ,‬או חמישה‪ ,‬אלא יותר‪ !...‬אבל הבושה לא עצרה אותי‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬הרי זה הפרנסה שלהם‪,‬‬
‫לא?‬
‫באחד הימים‪ ,‬כשהייתי מלאה בבורקס חמים ומבעבעים‪ ,‬נינוחה ומוכנה לעבודה‪ ,‬נכנסתי לחדרה של‬
‫מנהלת הסניף כדי לדון בענייני העבודה‪ .‬היא הייתה באמצע מילוי פרטים אחרונים בדוחות השבועיים‪.‬‬
‫"אני מיד מסיימת"‪ ,‬אמרה והמשיכה בכתיבה‪ .‬התיישבתי מולה‪" .‬רוצה אחד?" היא הושיטה ידה לעבר‬
‫שקית קטנה שהייתה מונחת על ידה ושלפה מאפה קטן ממולא שוקולד‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬תודה"‪ ,‬אמרתי והסתכלתי בה לועסת את המאפה בתאבון‪ .‬אל תחשדו בי‪ .‬לא סירבתי כי אני לא‬
‫אוהבת מיני מאפה מכל סוג שהוא‪ ,‬מדיפי ריח משכר‪ ,‬מלאי שוקולד מתוק וטריים ישר מהתנור‪ ,‬אלא‬
‫מטעמי נימוס בלבד‪ .‬היא המשיכה בכתיבה ואני הבטתי בשקית הנייר המפתה‪ .‬קשה היה שלא להבחין‬
‫כי השקית הייתה קטנה ממש ולכל היותר נכנסו בה ארבעה מיני מאפה מהסוג הקטן‪ .‬בשקית נותרו‬
‫עכשיו שניים‪ ,‬מה שאומר שאחד היא אכלה‪ ,‬ועוד אחד עושה דרכו אל מערכת העיכול ברגעים אלו‪.‬‬
‫נשארו לה רק שניים ומתוכם היא הציעה לי אחד‪ ...‬לפתע קלטתי וההכרה הכתה בי בכאב חד‪.‬‬
‫פתאום הבנתי עד כמה אני לא נורמלית‪ .‬למה היא‪ ,‬אישה שיש לה משכורת גבוהה ומשקל נמוך היכולה‬
‫להרשות לעצמה לאכול ארבע שקיות ענק מלאות בורקס כל בוקר בלי בעיה‪ ,‬קנתה רק ארבעה מיני‬
‫מאפה דווקא בשקית הכי קטנה? ואני‪ ,‬שאסור לי לגעת אף באחד מהם‪ ,‬אפילו לא להריח‪ ,‬קונה בכל‬
‫בוקר בשקית נייר גדולה את הדבר הכי משמין במאפייה‪ ,‬והרבה יותר מארבעה? למה?‬
‫ביקשתי את סליחתה ואמרתי שיש לי עניין דחוף להסדיר‪ .‬הלכתי למקומי‪ ,‬השענתי את ראשי בין ידי‬
‫ונתתי לכאב לנעוץ את חודו עמוק יותר‪ .‬בהחלט הגיע הזמן שאתעורר‪ .‬חשבתי שוב על מה שראיתי‪,‬‬
‫ובאותם רגעים נשבעתי לעצמי לקחת‪ ,‬החל ממחר‪ ,‬את שקית הנייר הקטנה ביותר שיש‪ ,‬במקום זו שאני‬
‫ממלאת בכל בוקר‪ ,‬ולקנות מספר מסוים של בורקס שאקבע לעצמי‪ .‬לא מעט מדי‪ ,‬אבל בהחלט כמות‬
‫שאוכל לעמוד בה‪ ,‬בתור התחלה‪ ,‬כי הרי ידעתי‪ ,‬שאם אבטיח שלא אקנה אפילו אחד‪ ,‬לא אחזיק מעמד‪.‬‬
‫בחרתי לנסות בדרך חדשה‪ ,‬כזו שמאפשרת בין לבין‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪86‬‬

‫למחרת‪ ,‬כמו שהבטחתי לעצמי‪ ,‬לקחתי שקית נייר סטנדרטית בהחלט והתחלתי לספור‪ .‬בורקס אחד‬
‫ועוד אחד ועוד אחד ועוד‪ ...‬הסתכלתי בשקית ומשום מה זה היה נראה לי מעט מדי‪ ,‬נאבקתי עם הדחף‬
‫להכניס אחד נוסף ואולי עוד שניים‪ ,‬הרי איש ממילא אינו יודע את ההבטחה שלי לעצמי‪ ,‬אבל החלטתי‬
‫שהפעם לא אוותר‪ .‬זה המינימום שאני חייבת לעצמי‪ .‬סגרתי את השקית והלכתי לקופה‪ .‬להפתעתי גם‬
‫המחיר ירד‪ ,‬בפחות מחצי‪.‬‬
‫מאותו היום נאבקתי מדי בוקר בדחף להוסיף בורקס אחד נוסף או להפר את ההחלטה‪ .‬היו פעמים‬
‫שלא התגברתי ולקחתי יותר‪ .‬ל"שבחי" הרב יאמר שמעולם לא חשבתי להפחית עוד‪...‬‬
‫כך עברו להם חודשים די רגילים‪ .‬הסתגלתי למעמדי החדש – סוג ג' (גרושה או שמנה זה סוג ב'‪ .‬גם וגם‬
‫– סוג ג')‪ ,‬ניסיתי להסתגל לחיים בחדר אחד אצל ההורים (במקום דירת שלושה חדרים)‪ ,‬התאקלמתי‬
‫בקלות בעיר הולדתי ששמחתי לשוב אליה‪ ,‬והשגרה שבה אל חיי‪ .‬חלק ממנה הייתה ישיבה עם חברות‬
‫פעמיים‪-‬שלוש בשבוע במסעדה זו או אחרת‪.‬‬
‫כשראיתי שאני הולכת ותופחת ללא שליטה‪ ,‬ואף על פי שמעולם לא האמנתי במוצרים טבעיים‬
‫ש"מסייעים" לירידה במשקל – התחלתי להשתמש במוצרים טבעיים של חברה ידועה ומאחזת עיניים‪.‬‬
‫כאילו האמנתי שהכדורים שהכנסתי לפה יעזרו לאוכל שהכנסתי לגוף להימס ולהיעלם באוויר‪ .‬אחרי‬
‫חודשיים שבהם הוצאתי סכומי כסף לא מבוטלים על כדורים למיניהם הפסקתי לצרוך גם אותם‪ ,‬כי כמו‬
‫שכבר ידעתי קודם – לא די לקחת כדורים‪ ,‬ולמעשה‪ ,‬אין צורך ליטול כדורים‪ ,‬אם שומרים על אכילה‬
‫שפויה‪.‬‬
‫וסיפור הבורקס? חכו‪ ,‬זו רק ההתחלה‪...‬‬

‫נ"ב ‪ -‬מוזר לומר או לכתוב "בורקס חמים"‪ ,‬אך מבחינה לשונית זו הדרך היחידה הנכונה בעברית תקנית‪ ,‬ועורכת הלשון לא ויתרה‬
‫לי על כך‪ .‬ולמי שחשוב ההסבר‪ :‬בורקס היא מילה בצורת רבים כמו ‪ S‬של ריבוי באנגלית‪ .‬לומר או לכתוב "בורקסים" זה כמו לומר‬
‫בּור ָקה?‪)...‬‬
‫בּורק? ֶ‬
‫'שולחנותים'‪( .‬רק תגידו לי איך אומרים ביחיד‪ֵ :‬‬
‫‪87‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪30‬‬
‫לפני ואחרי‬

‫שלושה חודשים עברו מאז שהתחלתי לעבוד באותו המשרד‪ .‬שלושה חודשים מלאי בורקס חמימים‬
‫ומענגים‪ .‬גם בבוקרו של היום הראשון לתחילת החודש הרביעי נכנסתי כהרגלי אל המקום המוכר כל‬
‫כך‪ ,‬פונה ישירות אל מדף הבורקס וממלאת שקית נייר‪ ,‬לא גדולה מדי‪ ,‬לא קטנה מדי‪ ,‬בדיוק כמו‬
‫שהחלטתי‪ ,‬לא יותר ולא פחות‪ .‬הלכתי לקופה ובאצבעותיי תרתי בכיס הקטן של הארנק אחר המטבעות‪.‬‬
‫הושטתי אותם למוכרת וראיתי שהיא רוצה לומר לי משהו‪ .‬הבטתי בה בשתיקה והמתנתי לעודף‪.‬‬
‫בעודה מקישה על הקופה ואוספת את עשרות האגורות שהגיעו לי כעודף היא אמרה‪" :‬אני לא רוצה‬
‫לפגוע בך‪ ,‬ואני לא בטוחה שלא תכעסי אבל אני רוצה בטובתך ו‪"...‬‬
‫היא לא הפסיקה לגמגם‪ .‬במקרה אחר הייתי שואלת מיד "איזו דיאטה את מבקשת להציע לי?" באירוניה‬
‫כמובן‪ ,‬אבל לא חשבתי לרגע שמוכרת במאפייה תציע לי דבר כזה‪ .‬עוד עלולים לפטר אותה בגין שכנוע‬
‫לקוחות מסורים‪ ,‬שעליהם מתקיימת המאפייה‪ ,‬לשמירת משקל‪ ,‬דבר שעלול להוריד את הרווחים ביותר‬
‫מחמישים אחוזים‪...‬‬
‫כשהיא ראתה את המבט השואל בעיניי ולא מצאה את המילים‪ ,‬שאלה‪" :‬אני יכולה להראות לך משהו?"‬
‫"בהחלט"‪ ,‬אמרתי‪ ,‬אך ורק מטעמי נימוס‪ .‬קרוב לוודאי שמשפט המתחיל ב"אני לא רוצה לפגוע בך" יפגע‬
‫בי מאוד ואין לי חשק לזה על הבוקר‪.‬‬
‫היא הוציאה תמונה ממגירת השולחן ושמה אותה על הדלפק‪ .‬התחושה הראשונה שהרגשתי הייתה לא‬
‫נעימה בכלל‪ .‬בתמונה נראתה אישה שמנה מאוד‪ ,‬מזיעה ואדומה‪ ,‬בוהה במצלמה בחוסר עניין‪ .‬הסתכלתי‬
‫על המוכרת‪ ,‬חיפשתי דמיון כל שהוא ביניהן ולא מצאתי‪ .‬היא הייתה גבוהה‪ ,‬ללא משקל עודף חריג או‬
‫סנטרים כפולים‪ .‬אין דמיון‪ ,‬החלטתי‪ .‬אבל את המשפט הבא שהגיע מאחת העובדות במאפייה שבאה‬
‫לקחת את הטלפון האלחוטי שעל יד הקופה‪ ,‬לא יכולתי שלא לשמוע‪" .‬אם היא יכולה – אז בטח גם‬
‫את"‪ .‬העובדת כבר קשקשה אל הפומית בשיחה סוערת‪ ,‬כשאני עוד בהיתי במוכרת שלפניי‪" .‬זו אני"‪ ,‬היא‬
‫אמרה‪" ,‬פלוס חמישים ושבעה קילוגרמים"‪.‬‬
‫המיקרוגל צפצף‪ .‬היא שמה את הבורקס החמים "שלי" על הדלפק‪.‬‬
‫התעשתי‪" .‬נמאס לי מה'לפני' ו'אחרי'‪ .‬זה לא משכנע אותי בכלל"‪ .‬אמרתי ועזבתי את החנות מחזיקה‬
‫ִ‬
‫בשקית הבורקס‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪88‬‬

‫אך התמונה לא יצאה מראשי כל אותו היום ולו לרגע קל‪ .‬לא מדובר בתמונה בעיתון שמישהו ערך‬
‫בפוטושופ‪ ,‬אלא במשהו שראיתי במו עיניי‪.‬‬
‫בבוקר שלמחרת התלבטתי אם להיכנס למאפייה או לא‪ ,‬אבל הריח הטרי ומחמם הלב שיצא משם‪,‬‬
‫והתקווה שהיום תהיה המוכרת השנייה‪ ,‬גרמו לי להיכנס‪" .‬היא לא מזיזה לי‪ .‬אני לא שמה עליה"‪ ,‬זמזמתי‬
‫לעצמי כדי להרגיע את המצפון שלי והתפללתי שהיא לא תבוא היום לעבודה‪ ,‬מסיבה משמחת בלבד‪,‬‬
‫כמובן‪ .‬תפילתי נענתה בו בזמן‪ .‬היא לא הייתה ושקית הבורקס ליוותה אותי לעבודה כרגיל‪.‬‬
‫למחרת‪ ,‬נעדרתי מהמאפייה כי מתוקף עבודתי נאלצתי לנסוע להדרכה בעיר אחרת וזה היה סוף השבוע‪.‬‬
‫ביום ראשון הופעתי שוב במאפייה‪ .‬כשניגשתי לקופה אמרתי לה יפה "שלום" והושטתי לה לשקילה את‬
‫שקית הבורקס‪.‬‬
‫"חשבתי שהברחתי אותך ולא תבואי יותר"‪ ,‬אמרה‪.‬‬
‫"נראה לך שאוותר?" החזרתי בחיוך‪" .‬אני מצטערת‪ ,‬אבל אני כבר לא מאמינה בכל הדברים האלו‪ ,‬וגם‬
‫נשבר לי מדיאטות למיניהן"‪.‬‬
‫"אני לא מדברת אתך על דיאטה"‪.‬‬
‫"אז על מה?" שאלתי‪ ,‬לא בסקרנות‪.‬‬
‫"אני מדברת אתך על התוכנית של או‪-‬איי"‪.‬‬
‫"אה‪ "...‬אמרתי בזלזול של אחת שכבר יודעת הכול וכלום לא חדש לה‪ ,‬בטח לא בתחום הדיאטות או אלו‬
‫שלא נקראות דיאטות‪ ,‬אבל זה בדיוק מה שהן‪" .‬הדיאטה בלי הקמח הלבן והסוכר"‪...‬‬
‫היא הנהנה‪.‬‬
‫"זה גרוע יותר מכל דיאטה אחרת‪ .‬תשכחי מזה"‪.‬‬
‫כשיצאתי חשבתי לעצמי איך ייתכן שהיא‪ ,‬עובדת במאפייה‪ ,‬מוקפת בריחות מעלפים ויכולה לאכול כמה‬
‫שמתחשק לה‪ ,‬לא נוגעת בכלום‪ .‬היה נראה לי בלתי אפשרי‪ ,‬מוזר ומפעים כאחד‪.‬‬
‫שבוע שלם היא לא דיברה אתי על הנושא אבל באוויר עמדה תחילת ידידות‪ ,‬הרגשנו נוח יותר לומר‬
‫שלום‪ ,‬בוקר טוב‪ ,‬ולפעמים גם לשאול "מה שלומך?" אבל היא לא ויתרה‪" .‬אולי תבואי רק לשמוע? זה‬
‫לא עולה כסף"‪.‬‬
‫"עזבי‪ ,‬לא מתאים לי"‪.‬‬
‫לא אלאה אתכם בהשתלשלות אבל מדי כמה ימים היא ניסתה לשכנע אותי‪ .‬אני לא רציתי כי עוד לא‬
‫הייתי מוכנה לוותר על קמח לבן או סוכר בכלל ועל בורקס בפרט‪ .‬אני לא אידיוטית‪ ,‬הסברתי לעצמי‬
‫בשכנוע‪ ,‬כי חישוב קל לימד אותי שדיאטה או לא – השיטה אומרת כי יש להוציא מחיי את הבילוי‬
‫במסעדות ואת הכיף שבמזונות עתירי שומן‪ ,‬אבל שמץ של סיכוי כנראה בכל זאת התעורר בתוכי כיוון‬
‫שמדי פעם זרקתי לה שאלה בעניין‪ ,‬כמו 'באיזה יום הפגישה'‪ .‬אך לא ממש רציתי להשתמש בתשובה‪.‬‬
‫‪89‬‬ ‫מסע כבד‬

‫לא משנה באיזה יום היא נקבה – תמיד הסברתי שבדיוק באותו יום אני לא יכולה‪ ,‬השעה לא הייתה‬
‫נוחה‪ ,‬אני לא מכירה את המקום‪ ,‬ובכלל לא מתאים לי מפגש עם אנשים שאני לא מכירה (כאילו שאם‬
‫הייתי מכירה אותם הייתי מוכנה ללכת‪ )...‬ובכלל‪ ,‬אולי שבוע הבא‪...‬‬
‫באחד הימים היא נתנה לי כמה דפים לקרוא‪" .‬תקראי את זה ותחליטי"‪ ,‬היא אמרה‪ .‬לקחתי אותם בחוסר‬
‫חשק מוחלט‪ .‬את מי מעניין שטויות בנושא דיאטה? ועוד דיאטה שאסור בה קמח לבן וסוכר? הנחתי‬
‫את הדפים בצד והסברתי שאני עסוקה כל כך שאין לי אפילו דקה אחת לקרוא‪" ,‬אבל אני אמצא זמן‬
‫מתי שהוא"‪ .‬הרגעתי אותה ובכך הרווחתי עוד שבוע שקט של קניית בורקס ללא הטרדות‪.‬‬
‫האמת‪ ,‬לא התכוונתי לקרוא את החומר כלל‪ ,‬אלא שבשבת לא הצלחתי להירדם‪ ,‬וכבר שעות לפני צאת‬
‫השבת סיימתי לקרוא כל מילה כתובה שרק הייתה לי‪ ,‬כך שלבסוף החלטתי לקרוא את הדפים כדי‬
‫שכשאחזיר לה – אוכל להוכיח שקראתי‪ ,‬כי אני לא אוהבת לשקר‪.‬‬
‫מצאתי לי תנוחה נוחה למדי‪ ,‬שכבתי על הצד והשענתי את ראשי על כף ידי‪ .‬הדפים היו מונחים לפניי‪.‬‬
‫חיפשתי ברפרוף תפריטי דיאטה מוכרים‪ ,‬כמו‪ :‬תפוח‪ ,‬ביצה קשה וכוס קפה ללא סוכר לארוחת בוקר‪,‬‬
‫עוף מכובס וירקות מאודים לצהריים‪ ,‬ואיך אפשר בלי – צלחת ירקות עם שלוש כפות טחינה בערב‪...‬‬
‫אבל לא‪ ,‬היה נראה כאילו זה סיפור או משהו כזה‪.‬‬
‫אז התחלתי לקרוא‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪90‬‬

‫‪31‬‬
‫צעדים ראשונים‬

‫"צעד ראשון‪ :‬הודינו בפני עצמנו שאנו חסרי יכולת‪ "....‬צעד אחד מתוך שנים‪-‬עשר‪.‬‬
‫(הסבר קצר לאלו שלא מכירים‪ :‬מדובר בתכנית של שנים‪-‬עשר צעדים הכוללים עבודה אישית לא‬
‫פשוטה לא רק בתחום התזונה‪ ,‬אלא בהתמודדות עם התמכרויות שונות‪ .‬תכנית זו עובדת בכל העולם‬
‫כבר שנים רבות והוכיחה את עצמה במאות אלפי מקרים‪ .‬עם זאת‪ ,‬הסיבה שאני כותבת עליה אינה‬
‫המלצה או פרסום אלא רצון לחלוק ִאתכם את מסע ההתמודדות האישית שלי במסגרות ובתכניות‬
‫השונות)‪ .‬למזלי קיבלתי חומר רק על שני הצעדים הראשונים‪.‬‬
‫אבל רגע‪ ,‬נראה לי שאני קוראת את החומר הלא נכון‪ .‬אולי המוכרת במאפייה התבלבלה? אני חסרת‬
‫יכולת? טוב‪ ,‬ודאי הכוונה למישהו אחר‪ .‬בכל זאת המשכתי לקרוא‪.‬‬
‫כשהגעתי לאמצע הצעד הראשון מצמצתי חזק כדי לא לאפשר לרטיבות הפתאומית בעיניים לטשטש‬
‫את האותיות ולהפריע לי לקרוא‪ .‬בסוף הצעד הראשון עוד נלחמתי בדמעות שאיימו לפרוץ‪ .‬בצעד השני‬
‫הפסקתי למחות אותן‪.‬‬
‫אני לא יודעת כמה זמן שכבתי לי כך בחדרי הקטן ופשוט בכיתי‪ .‬לקרוא דברים כואבים כל כך על עצמך‬
‫זהו עניין לא פשוט בכלל‪ ,‬וצריך הרבה אומץ לא לקרוע את הדפים (ובשבת‪ ,‬לקמט‪ )...‬ולזרוק מיד לאשפה‬
‫שברחוב הסמוך‪ ,‬הכי רחוק שאפשר‪.‬‬
‫בכיתי על כך שאני נמצאת במצב של איבוד שליטה מוחלט בעניין התזונה‪ ,‬כך שייתכן שזה מוכנס תחת‬
‫מטריית ה"התמכרות"‪ ,‬ולכאורה‪ ,‬אין סיכוי "להחלים ממנו"‪ .‬תמיד אצטרך לשמור על מה שנכנס לפי‪,‬‬
‫כמה נכנס ואיך‪ .‬ואני הרי מעולם לא הצלחתי לשמור יותר משעה‪ ,‬אז איך אצליח לאורך חיים שלמים?‬
‫בכיתי כי רק אחרי שנים של התמודדות‪ ,‬כישלונות‪ ,‬אכזבות וצער – הצלחתי להבין למה לא היה לי סיכוי‬
‫ולמה באמת לא יכולתי לשמור דיאטה‪ ,‬כעסתי כי הבנתי מדוע לעולם לא אצליח "בדרכים המקובלות"‬
‫ולא משנה כמה אשקיע‪.‬‬
‫בכיתי על העובדה שמישהו שאני לא מכירה העז להיכנס לראש שלי‪ ,‬ללב שלי‪ ,‬לנשמה שרק שלי‪,‬‬
‫ולכתוב הכול בלי רחמים‪ ,‬בלי להתנצל‪ ,‬בדיו פשוטה‪ ,‬שחור על גבי לבן‪ .‬ופשוט לא להותיר לי שום ברירה‪.‬‬
‫כל כך נכון‪ .‬זו אני‪.‬‬
‫‪91‬‬ ‫מסע כבד‬

‫לרגע התחרטתי שקראתי‪ .‬לולא הייתי קוראת לא הייתי מבינה את חוסר ההצלחה שלי והייתי ממשיכה‬
‫לחיות רגיל‪ ,‬אבל אז‪ ,‬הייתי אוכלת עוד ומנשנשת עוד‪ .‬ואז?‬
‫קולות פנימיים צרחו בתוכי‪ ,‬סותרים זה את זה‪ .‬מצד אחד הבנתי שאולי אני לא כישלון כמו שחשבתי כל‬
‫הזמן‪ ,‬אך אכן יש משהו שמונע ממני את הירידה הנכספת ואת המאמצים לעשותה‪ .‬כן‪ ,‬אני מכורה‪.‬‬
‫חסרת אונים מול התשוקה למתוק‪ ,‬כמה שארצה ואשתדל זה לא יצליח כי כמכורה אני לא מסוגלת‬
‫להתמודד לבד‪ ,‬חומרים ממכרים שולטים בי בדיוק כמו שסיגריות שולטות באדם המכור לעישון או‬
‫לחומרים קשים אחרים‪ ,‬כמו שהעבודה שולטת בוורקהוליסטים (מכורים לעבודה)‪ ,‬כמו שהאלכוהול שולט‬
‫בשיכורים‪ .‬זה כוח חזק ממני‪ .‬אני זקוקה לעזרה‪ .‬הנה‪ ,‬יש מי שלא אומר לי "אין דבר העומד בפני הרצון‪.‬‬
‫את פשוט לא רוצה מספיק‪ "...‬אלא מבין את מצבי לאשורו‪.‬‬
‫מצד שני הבנתי שלא הכול אבוד‪ .‬דווקא יש דרך לעזור לי‪ ,‬משהו שלא חלמתי שקיים‪ .‬אני רק צריכה‬
‫להיכנס לתכנית‪ .‬אם הם מצליחים על כל כך הרבה אנשים בעולם מה ימנע ממני להצליח בתוכנית‬
‫הזו?‬
‫אך ההבנה לא הספיקה בשביל לעשות את ה'משהו הזה'‪ .‬לא הייתי מוכנה עדיין לקבל את העזרה‪ ,‬כי‬
‫לשם כך בכל מקרה עליי להפסיק לאכול את מה שאני רוצה ואוהבת ואת מה שמתחשק לי‪ .‬לוותר על‬
‫כל מה שאני מכירה‪" .‬לצאת מאזור הנוחות" היחיד שעושה לי נוח לפחות לכמה רגעים ולעבור למאבק‬
‫יום‪-‬יומי‪.‬‬
‫החזרתי לה את הדפים‪ ,‬הודיתי לה על שנתנה לי הזדמנות כזו גדולה ללמוד על עצמי‪ ,‬ו"עד יום שלישי"‪,‬‬
‫יום המפגש‪" ,‬כבר תהיה לי תשובה"‪ .‬התפללתי שיום שלישי לא יגיע‪ ,‬ואם יגיע‪ ,‬קיוויתי שתהיה לי סיבה‬
‫טובה באמת למה לא ללכת‪.‬‬
‫אין מקרה בעולם‪ ,‬וביום שני החל לרדת שלג‪ ,‬ביום שלישי אי אפשר היה לצאת מהבית‪ .‬הודיתי לאלוקים‪.‬‬
‫שלושה ימים היו הדרכים חסומות בגלל השלג הגבוה‪ .‬אחותי באה לבקר לכבוד השלג וכדי לפנק אותה‬
‫הכנתי לנו ארוחת ערב שכללה מלאווח נוטף שמן מטוגן בערמות חמאה ובמילוי גבינה בולגרית (אפשר‬
‫לקבל את המתכון‪ .‬אין הנחה בקלוריות)‪ .‬אחר כך הלכתי לקרוא ספר שהיא הביאה לי על אישה שהייתה‬
‫מכורה לחומרים מסוגים שונים‪ .‬הספר תיאר את ההתמודדויות שלה ואת רגעי המשבר‪ ,‬וכמובן‪ ,‬את‬
‫יציאתה מכבלי ההתמכרות‪.‬‬
‫הרגשתי שכל מה שאני רוצה זה להיכנס למוסד לגמילה ממתוק‪ ,‬אבל לרוע מזלי לא ידעתי שיש כאלה‬
‫בארץ‪ .‬את המלאווח‪ ,‬אגב‪ ,‬סיימתי בקלות‪ .‬אפילו נושא הספר‪ ,‬שנגע ללבי כל כך‪ ,‬לא הצליח להעביר לי‬
‫את החשק‪.‬‬
‫כל הלילה חשבתי על 'אילו היה כזה מוסד בארץ בטח הייתי מתאשפזת מרצוני'‪ ,‬וכבר ראיתי את עצמי‬
‫יוצאת ָרזָ ה ָרזָ ה אל העולם שבחוץ משערי מוסד סגור‪ ,‬מוקף חומות‪ ,‬בחיוך גדול‪ .‬הספר הזה הניע מיתרים‬
‫דקים מאוד‪ ,‬כמעט בלתי מורגשים‪ .‬הוא היה שלב נוסף בדרך אל ההחלטה‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪92‬‬

‫כולם שבו לעבודה אחרי "חופשת השלג"‪ ,‬ואני חזרתי קודם כול למאפייה‪ .‬הבטחתי תשובה ביום שלישי‬
‫וקיוויתי שאלוקים שוב ימצא דרך לחלץ אותי מהצורך ללכת למפגש‪ .‬עדיין לא הסכמתי לוותר על‬
‫החברים הכי טובים שלי‪ ,‬על המתוקים שלי‪ ,‬שהם הנחמה שלי‪ ,‬הביטחון היחיד שאני מכירה‪.‬‬
‫יום שלישי הגיע‪ .‬נכנסתי למאפייה כהרגלי‪ .‬המוכרת רצתה תשובה‪ ,‬אך היא לא הייתה בידי‪ .‬ביקשתי את‬
‫המספר של הנייד שלה והבטחתי תשובה בצהריים‪ .‬יכול להיות שמישהו אחר היה פותר את כל העניין‬
‫בכך שהיה הולך למפגש אחד ואומר שלא מתאים לו‪ ,‬אבל אני הבנתי שזה מתאים לי ועוד איך‪ ,‬והיה לי‬
‫ברור שאם אני הולכת אז זה סופי‪ .‬שהרי אין טעם סתם ללכת אם אני לא מתכוונת באמת‪ ,‬כלומר‪ ,‬לא‬
‫רק מתכוונת‪ ,‬אלא מוכנה לוותר על מה שאני כבר יודעת שאצטרך לוותר – על הקמח הלבן (פיצות‪,‬‬
‫בורקס‪ ,‬נשנושים פריכים‪ ,‬עוגיות‪ ,‬עוגות‪ ,‬מלאווחים‪ ...‬בורקס כבר כתבתי?) ועל הסוכר (גלידות‪ ,‬ארטיקים‪,‬‬
‫חטיפים‪ ,‬שוקולד‪ ,)...‬שזה‪ ,‬איך לומר בעדינות‪ ,‬כל מה שאני אוהבת‪.‬‬
‫ידעתי שאם אני הולכת למפגש – אני אעשה את מה שאצטרך‪ .‬אז רגע לפני שהרמתי אליה טלפון‪ ,‬הייתי‬
‫חייבת לעבור עוד מסע אחד‪...‬‬
‫‪93‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪32‬‬
‫(גם) אני יכולה!‬

‫לפני הטלפון המכריע הייתי חייבת להיפרד מכל מה שלא רציתי‪ .‬לשם כך ערכתי מסע פרידה‪ .‬עברתי‬
‫דרך חנות שכל מה שהיא מוכרת זה שוקולדים בלגיים נוטפי קרמים וליקרים למיניהם‪ ,‬מסוג החנויות‬
‫שעבור כל מי שנושא עליו יותר משלושה קילוגרמים מיותרים יש להוציא אל מחוץ לחוק‪ .‬קניתי כמות‬
‫שוקולדים שלא הייתה מביישת חנות מתחרה‪ ,‬הקנייה שכמובן עלתה לי כסף רב‪ .‬משם דילגתי למרכז‬
‫העיר וערכתי קנייה של חטיפים מכל הבא ליד‪ .‬יש מבצעים של אחד פלוס אחד‪ ,‬לא חבל לא לקנות?‬
‫קניתי‪ ,‬והרבה‪ .‬הרבה מאוד‪ .‬הרגשתי כאילו זו הפעם האחרונה עלי אדמות שאוכל לטעום את המאכלים‬
‫שאני אוהבת‪.‬‬
‫חזרתי הביתה מצוידת ובהחלטה של רגע הרמתי טלפון אל המוכרת במאפייה וקבענו שהיא תאסוף‬
‫אותי בדרכה למפגש הקבוע היום‪ .‬לא דאגתי לקניות שערכתי כי היה לי ברור שגם אם אני הולכת זה‬
‫רק כדי לשמוע‪ ,‬עדיין איני מחויבת להתחיל בדיאטה‪ .‬יהיו לי כמה ימים "להיכנס לעניינים"‪.‬‬
‫הלכתי למפגש ואפילו נהניתי‪ .‬שמעתי שם סיפורים אישיים של נשים‪ ,‬שמתמודדות עם כל מה שאני‬
‫מכירה מקרוב כל כך‪ ,‬שמעתי יותר על "החומרים הממכרים"‪ ,‬כמו שקראו להם בקבוצה‪ ,‬על הקמח הלבן‬
‫והסוכר‪ ,‬ועל מה שהם עושים לגוף‪ .‬קוביית שוקולד אחת גוררת מיד עוד כמה‪ .‬לא בגלל רעב אלא בגלל‬
‫הסוכר שבתוכו שמגרה את הקיבה ואת המוח ל'עוד ועוד'‪ ,‬ראיתי במו עיניי דוגמאות (רזות!) להצלחות‪.‬‬
‫הרגשתי שסוף סוף הגעתי הביתה‪ .‬זה היה המקום היחיד שבו מבינים אותי‪ ,‬שלא מאשימים אותי‪ ,‬אלא‬
‫את 'החומרים'‪ .‬אני רק צריכה להתרחק מהם‪ .‬שם גם הבנתי שסוף סוף יש סיכוי‪ ,‬לא לירידה בלבד‪ ,‬לא‬
‫לשמירה של כמה חודשים‪ ,‬אלא שמירה על משקל תקין למשך שנים רבות‪ .‬החלטתי ש"ממחר דיאטה"‪,‬‬
‫והפעם ברצינות‪.‬‬
‫לא רציתי לחכות ליום ראשון‪ ,‬היום שבו כל שמן מתחיל דיאטה ב‪...‬חלומות שלו‪ ,‬לא רציתי לחכות עוד‬
‫שבוע‪ ,‬רציתי מ‪-‬ח‪-‬ר‪ .‬שכחתי לגמרי את הקניות שערכתי היום‪ .‬כשחזרתי הביתה ושקית השוקולד קרצה‬
‫אליי‪ ,‬הסתכלתי עליה רגע ואמרתי לה‪" :‬מה שאספיק לאכול היום – אוכל‪ ,‬ומה שלא – יאכלו החתולים‬
‫בזבל"‪.‬‬
‫למזלי הייתה זו שעת ערב מאוחרת‪ ,‬כך שלא נותר די זמן לחסל הכול‪ .‬התיישבתי ליד שקית השוקולד‬
‫וטרפתי חצי בלי לנשום‪ ,‬אחר כך פתחתי חבילה של חטיפי קורנפלקס מצופים בדבש וקרם נוגט – היא‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪94‬‬

‫התחסלה מהר מאוד והלכה לעולמה‪ ,‬זיכרונה לברכה‪ .‬לא יכולתי להשתלט על הכול‪ ,‬שהרי מעולם לא‬
‫יכולתי באמת לחסל כמויות מוגזמות בבת אחת‪ ,‬אלא אכלתי אותן במשך שעות רבות ולאורך כל היממה‪.‬‬
‫מעין ארוחה אחת ארוכה‪.‬‬
‫ועדיין השקית הייתה מלאה‪.‬‬
‫בהחלטה של רגע קברתי את כל השאריות עמוק בארון‪ .‬עדיין לא הצלחתי לזרוק‪ ...‬שמרתי אותם שיהיה‪...‬‬
‫ליום סופה‪ ,‬ליום סערה גשומה‪ ,‬לימי מלחמה שאולי תתרגש‪( ,‬מלחמת גוג ומגוג‪ ,‬לא מלחמה אחרת‪ ,‬חס‬
‫וחלילה וחס ושלום) או סתם לימות המשיח‪ ,‬שאז ודאי לא יהיה יותר מושג של קלוריות ויהיה ניתן לאכול‬
‫הכול כל הזמן בלי להשמין‪.‬‬
‫המושג "שיהיה"‪ ,‬אגב‪ ,‬עוד ילווה אותי הלאה‪ .‬כמו אדם שאויבים מאיימים עליו והוא מגן על עצמו בנשק‬
‫חם או במכל גז מדמיע בכיס לכל צרה שלא תבוא‪ ,‬כך גם אני‪ :‬אם יש לי סטוק של מתוקים בהישג יד‬
‫– אני רגועה‪ .‬לא בהכרח חייבת לגעת‪ .‬אבל חייבת לדעת שיש‪.‬‬
‫למחרת בבוקר‪ ,‬מלאה באנרגיות חדשות‪ ,‬נכנסתי למאפייה כדי להגיד "בוקר טוב" ולקבל הנחיות‬
‫להתחלת התכנית‪ .‬חבל על כל יום‪ .‬לא העזתי להציץ לכיוון הבורקס על אף שהריח הציק לי והידיים‬
‫ממש הובילו אותי אל המקום המוכר‪.‬‬
‫לפי התכנית‪ ,‬החודש הראשון הוא חודש של התנזרות מוחלטת מסוכרים ופחמימות ורק אחר‪-‬כך חוזרים‬
‫לאכילה במינון מבוקר של פחמימות מורכבות ותחליפי סוכר‪.‬‬
‫היה זה חודש קשה שרוב הזמן בו בכיתי והייתי עצבנית‪ .‬מעולם לא האמנתי עד כמה הרכיבים שיש‬
‫באוכל יכולים להשפיע על מצב הרוח‪ ,‬על האנרגיות ועל ההתנהלות היום‪-‬יומית‪ .‬הייתי רעבה ורציתי‬
‫לאכול‪ ,‬אבל היה אסור לי לאכול את מה שאני רוצה‪ .‬תפוח‪ ,‬טונה‪ ,‬ביצים‪ ,‬עוף‪ ,‬ירקות – ודאי שמותר‪ ,‬אבל‬
‫בשבילי זה כמו לאכול קש‪ .‬אני רוצה שוקולד!‬
‫הייתי רעבה למתוק‪ ,‬לא לאוכל‪ ,‬אבל לא יכולתי לצרוך אותו כלל‪ .‬כל 'נפילה' (כלומר‪ ,‬אכילה של סוכר‬
‫לבן או קמח לבן) גורמת להתחיל את התכנית מהתחלה ושוב לספור שלושים יום‪ .‬הייתי צריכה שיהיו לי‬
‫שלושים ימים "נקיים" מאותם חומרים שגרמו לי להגיע למשקל שכזה‪ ,‬ואני לא רציתי לסבול אפילו עוד‬
‫יום אחד (של גמילה‪ ,‬אלא מה?)‬
‫בדמיוני התהלכו בורקס גדולים מתקרבים אליי ומתחננים לתשומת לב‪ ,‬ראיתי בדמיוני שורות שורות של‬
‫שוקולד שמחכות רק לי‪ ,‬כמעט יכולתי לחוש את טעמה של הקצפת על קצה הלשון‪ ...‬בלעתי את הרוק‬
‫ותחושת הרעב התעצמה‪.‬‬
‫בחודש הזה התקרבתי עוד יותר לאלוקים‪ .‬הוא היה היחיד שיכולתי להיאחז בו בלי קלוריות‪ .‬פשוט דיברתי‬
‫אליו‪ .‬ישבתי על המיטה‪ ,‬חולמת על פרוסות לחם‪ ,‬שהפכו להיות כמו אוצר‪ ,‬ובוכה לאלוקים שיעזור לי‪.‬‬
‫שיציל אותי מעצמי‪ ,‬שישמור עלי שלא אפול‪ ,‬שיראה לי שאפשר‪ .‬פעם אחת בלבד! שייתן לי לטעום את‬
‫‪95‬‬ ‫מסע כבד‬

‫טעם ההתגברות‪ ,‬שיש סיכוי‪ ,‬שסוף סוף מצאתי את הדרך‪ .‬למדתי לבקש ממנו "רק להיום" בלי לחשוב‬
‫מה יהיה מחר וכיצד תיראה ההתמודדות בהמשך‪ .‬אלוקים‪ ,‬תן לי כוח לשעה הקרובה לא ליפול‪ ,‬רק עד‬
‫הערב‪ ...‬רק עד מחר בבוקר‪ ...‬בבקשה!‬
‫יכולתי "לשרוט את הקירות" מרוב קושי‪ .‬היו לי כאבים בגוף שאינם קשורים לכאב פיזי‪ ,‬כאבים שאקמול‬
‫אמתית‪ ,‬של תשוקה למשהו שנמצא בהישג יד אבל לא הרשיתי‬
‫לא יכול לשכך‪ .‬כאבים של התמודדות ִ‬
‫לעצמי‪ .‬היה קל יותר לו ידיי היו אזוקות‪.‬‬
‫באותו חודש למדתי לדבר אל אלוקים כמו שצריך לדבר אליו‪ .‬כמו אבא‪ .‬כמו מישהו קרוב‪ .‬במילים שלי‬
‫ביקשתי והתחננתי‪ ,‬בלי סידור‪ ,‬בלי תהילים‪ ,‬בלי כותל וקברי צדיקים‪ ,‬בלי ארבעים יום‪ ,‬בלי פרקי שירה‪.‬‬
‫הוא פשוט שמע ועזר לי‪ ,‬כאילו רק חיכה שאבקש‪ .‬לא היה קל והיו רגעים שהרגשתי שאני טובעת‪ ,‬אבל‬
‫אמתיים‪ .‬בכל יום שהצלחתי להתגבר קיבלתי עוד כוח‪ ,‬הצלחתי להרים‬
‫ידעתי שאני לא לבד‪ .‬ראיתי נסים ִ‬
‫את עצמי עוד קצת‪ ,‬יכולתי לזקוף את הגב בעוד כמה מילימטרים‪.‬‬
‫בעבודה הרגישו שמשהו קורה‪ .‬אמרו לי שמשהו חסר בריח סביב שולחן העבודה שלי‪ .‬כן‪ ,‬היה חסר ריח‬
‫הבורקס‪ .‬במקום השקית הקבועה של המאפייה הייתה צלחת עם סלט טונה‪ ,‬במקום עוד בורקס היה‬
‫תפוח‪ .‬ובמקום עובדת אדיבה הייתה אישה שהיו לה רגעים של עצבנות וחוסר סבלנות‪ .‬ידעתי שזה זמני‪.‬‬
‫אמרתי שיתרגלו ל"חסר" כי לא יהיו עוד בורקס‪.‬‬
‫הקילוגרמים נשרו במהירות וחגגתי ירידה של תשעה קילוגרמים בחודש הראשון‪ .‬הייתי סיפור של הצלחה‬
‫מסחררת בקבוצה‪ ,‬שהייתי בה גם הצעירה ביותר (כרגיל)‪ ,‬ובעיקר‪ ,‬הייתי הוכחה לכך שאפשר‪.‬‬
‫קודם כול‪ ,‬לעצמי‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪96‬‬

‫‪33‬‬
‫האמתי‬
‫ִ‬ ‫טעם החירות‬

‫אחרי חודש של גמילה מסוכר לבן ומקמח לבן הרגשתי‪ ,‬לראשונה בחיי‪ ,‬כמה כיף להיות סוף סוף‬
‫משוחררת‪ ,‬לא משועבדת לאוכל‪ ,‬לממתקים‪ ,‬לתאוות‪ .‬אני‪ ,‬כמי ששולטת בכל דבר אפשרי עד כמה שניתן‪,‬‬
‫כמי שלא מאבדת שליטה (כמעט) אף פעם אחת‪ ,‬שלא מרשה לעצמה לנוח רגע מלנהל את כל מה‬
‫שרק אפשר – לא יכולתי לשלוט בדבר הכי טיפשי בעולם – במזון שהכנסתי לגופי‪ .‬פתאום גיליתי כמה‬
‫משחרר להניח לגוף שלי מלאכול כל הזמן‪ ,‬מלחשוב על אוכל‪ ,‬מלרדוף אחרי כלום‪ ,‬ובעיקר‪ ,‬כמה משחרר‬
‫לשלוט במה ששלט בי‪.‬‬
‫באותה תקופה גם למדתי יותר לעומק את נושא ההתמכרויות בכלל‪ ,‬וגיליתי שלמעשה‪ ,‬כל החומרים‬
‫הממכרים (סיגריות‪ ,‬אלכוהול וכד') וכל הדברים שגורמים להתמכרות (עבודה‪ ,‬כסף‪ )...‬מביאים בסופו של‬
‫דבר את האדם לכיליון פיזי‪ ,‬נפשי‪ ,‬גופני‪ ,‬וגם רוחני (ללא הבדלי גזע‪ ,‬דת‪ ,‬מין או גיל)‪ .‬עוד למדתי‪ ,‬שכל‬
‫נגמל עובר באופן דומה את מה שאני עברתי באותו חודש‪ :‬כעס‪ ,‬תסכול‪ ,‬עצבים‪ ,‬כאב פיזי‪ ,‬כאב רגשי‬
‫וכאב נפשי‪ .‬זה היה קשה כל כך‪.‬‬
‫אחרי התקופה שבה הייתי עצבנית רוב היום‪ ,‬עצובה וכואבת בגלל הגמילה הפכתי לאט לאט להיות‬
‫רגועה‪ .‬רוגע שלא הכרתי‪ .‬לא חשבתי על אוכל כמעט בכלל‪ ,‬ידעתי שכשאני מסיימת ארוחה לפי הכללים‬
‫– יש לי כמה שעות עד לארוחה הבאה שבהן הראש שלי פנוי לחשוב על הכול חוץ מעל אוכל‪ ,‬ותחושת‬
‫השליטה נסכה בי רוגע וביטחון עצמי שמעולם לא היו בי‪ .‬הנה‪ ,‬גם אני יכולה‪ .‬יש לי סיכוי‪ .‬אפילו הצלחתי‬
‫לעבור את חג הפורים לפי כל הכללים – הישג נדיר לגמרי! (וזה כשעוד עלו בי מחשבות לדחות את‬
‫תחילת התכנית לאחרי פורים‪)...‬‬
‫בתזמון כמעט מושלם חג הפסח עמד בפתח‪ ,‬סמל השחרור מעבדות‪ ,‬זה הזמן להפוך את המתוק לעבד‬
‫שלי‪.‬‬
‫הנה‪ ,‬פעם ראשונה בחיי החזקתי מעמד בתכנית כלשהי באופן מלא‪ ,‬בלי לרמות‪ ,‬בלי לזייף‪ .‬אפילו לא‬
‫בביס אחד‪.‬‬
‫קצת אחרי תחושת ההצלחה המדהימה‪ ,‬שזקפה את גבי וייצבה את הליכתי בא הפחד הגדול‪ .‬הרגשתי‬
‫לחץ כבד מהקיץ הקרב‪ .‬מלבד המקרר הפתוח‪ ,‬גם המקפיא הולך להיפתח אבל לא להיסגר בכלל‪.‬‬
‫שאלתי את עצמי מה היה קורה אילו הייתי מחכה עוד חצי שנה; הקיץ היה עובר‪ ,‬ואז הייתי מתחילה‬
‫‪97‬‬ ‫מסע כבד‬

‫בדיאטה‪ .‬פחדתי‪ .‬מילא הצלחתי להתגבר על חג הפורים‪ ,‬אבל להתגבר על טילונים בקיץ? זה למעלה‬
‫מכוחותיי!‬
‫לפני החג השתתפתי באירוע של הקבוצה‪ ,‬שבו כל אחד יכול לגשת ולדבר בפני קהל של עשרות‪ .‬ידעתי‬
‫שהדרך היחידה לעזור לי לשמור על עצמי תהיה ההתחייבות בפני אחרים‪ ,‬שאינם קרובים אליי‪ ,‬רק משום‬
‫שלא יהיה לי נעים להגיד להם אחר כך שנשברתי‪ .‬ביקשתי את רשות הדיבור‪ ,‬עליתי על הבמה‪ ,‬ובחרתי‬
‫שלא לעמוד מאחורי הסטנדר‪ .‬הסברתי שפשוט אין לי מה להסתיר‪ ,‬כלומר‪ ,‬כך או כך הסטנדר לא יוכל‬
‫להסתיר את ממדיי כי אני רחבה יותר‪ .‬כולם חייכו‪ .‬המתח שלי נשבר‪ .‬אמרתי כמה דברים על חג החירות‬
‫ועל משמעותו לעם ישראל‪ ,‬והסברתי למה החג הזה הולך להיות חג חירות גם עבורי‪.‬‬
‫החג הגיע‪ .‬בליל הסדר התארחנו אצל אחותי‪ .‬הפעם היא דווקא לא ידעה על הדיאטה שלי‪ .‬מיד‬
‫כשנכנסתי ראיתי שהיא‪ ,‬שגם לה לא חסר משקל מיותר‪ ,‬מסתכלת עליי במבט נוקב‪ ,‬אבל לא אומרת‬
‫מילה‪ .‬לפני שיצאנו מביתה במוצאי החג הראשון לא יכולתי להתאפק‪ .‬היא‪ ,‬שמעירה לי תמיד על המשקל‪,‬‬
‫לא תגיד מילה על הירידה הגדולה? שאלתי אותה קצת בעוקצנות‪" :‬את לא רואה ש'קצת' ירדתי?"‬
‫"האמת"‪ ,‬היא אמרה‪" ,‬רציתי לומר לך שממש ירדת אבל פחדתי‪ ,‬כי כל פעם שאני אומרת לך את זה‬
‫את מתעצבנת"‪.‬‬
‫"ודאי"‪ ,‬עניתי‪" ,‬מעולם לא ירדתי באמת‪ ,‬ותמיד אמרת לי סתם‪ ,‬אבל הפעם זה אמתי"‪.‬‬
‫בשבת חול המועד התארחנו אצל אחות אחרת‪ .‬עמדתי בכניסה כשהיא באה לקבל את פנינו‪ ,‬אבל ברכת‬
‫השלום נתקעה לה בגרון ובמקום זה היא התחילה לצרוח משמחה וספקה כפיה כאות הזדהות‪" .‬וואו‪.‬‬
‫מדהים!" הצ עקות גרמו לכל ילדיה להתאסף סביבה‪ .‬היה קשה שלא להבין מה הפלא הגדול‪ .‬כולם‬
‫שמחו לראות שירדתי‪ ,‬אי אפשר היה להתעלם‪ .‬תשעת הקילוגרמים השפיעו מאוד על המראה הכללי‬
‫שלי‪.‬‬
‫אבל אז התחיל הבלגן‪.‬‬
‫במנה הראשונה היא שאלה די בקול‪" :‬דגים בטח מותר לך‪ ,‬לא?" הנהנתי בנימוס‪.‬‬
‫לפני הגשת המנה העיקרית היא צעקה מהמטבח שנמצא בסוף במסדרון‪" :‬מותר לך רולדה או עוף?"‬
‫"מה שנוח לך‪ ,‬תודה!" צרחתי חזרה‪ ,‬עדיין בנימוס‪.‬‬
‫אבל כשהיא הגישה את המנה האחרונה‪ ,‬שכמנהג המנות האחרונות מורכבת בעיקר מסוכר (במיוחד‬
‫בפסח‪ ,‬אבל לא רק)‪ ,‬וממש המליצה לי לוותר עליה כבר התרגזתי וביקשתי ממנה בתקיפות ש'תרד‬
‫ממני'‪" .‬ירדת כל כך יפה‪ .‬לא חבל להרוס הכול בשביל 'מוס נחמד'?" (כשהיא ידועה במוסים המופלאים‬
‫שלה)‪.‬‬
‫התעצבנתי כי אני מספיק גדולה‪ ,‬ועד לרגע זה הסתדרתי מצוין בלעדיה‪ ,‬ולכן שלא תתערב גם אם‬
‫מדובר ב'מוס מיותר'‪ ,‬ובבקשה שתגיש לי מנת מוס כמו לכולם‪ .‬עוד מילה אחת ואני 'מנקה' את התבנית!‬
‫ואף שהיה קשה מאוד לשמור על המשקל בחג – ירדתי‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪98‬‬

‫די מהר הפכתי ללהיט בקרב חברות הקבוצה‪ ,‬והן הפנו אותי לספר את סיפורי האישי בקבוצות נוספות‪.‬‬
‫כיוון שהייתי הצעירה מבין כולן וההצלחה הגדולה מכולן – הפכתי למרצה מבוקשת ומדריכה "מוסמכת"‪.‬‬
‫התמסרתי לחלוטין לתכנית והשקעתי זמן רב בנתינת כוח לנשים חדשות או ותיקות‪ ,‬שיכולות בקלות‬
‫להיות סבתות שלי‪.‬‬
‫באחת הפעמים אף ניגשה אלי משתתפת "מלאה" ואמרה‪ :‬יש לי בת שמנה כמוך‪ ,‬ואני מעולם לא אמרתי‬
‫לה שאני לא אוהבת אותה חלילה או מתביישת בה‪ ,‬אבל היא כל הזמן אומרת לי שאני לא מבינה אותה‬
‫מספיק‪ ,‬ורק עכשיו‪ ,‬כששמעתי אותך‪ ,‬אני מבינה אותה יותר ומבטיחה להתייחס אליה אחרת‪."...‬‬
‫שמחתי‪ .‬ילדה אחת תגדל מאושרת יותר‪ .‬בזכותי‪.‬‬
‫‪99‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪34‬‬
‫מכורה לחיים‬

‫עברו מאז כמה שנים‪ ,‬אבל אני עדיין זוכרת את אותו אירוע שארגנתי מטעם העבודה‪ ,‬כשעשרות אנשים‬
‫הוזמנו ליום עיון בבית מלון יוקרתי‪ .‬הכנתי לעצמי מראש את הארוחה הקבועה שלי והבטחתי לעצמי‪,‬‬
‫שלא משנה מה יגישו – אני לא אגע בכלום‪ .‬למלון הגעתי לפני כולם כדי לוודא שהכול מאורגן‪ ,‬וכשראיתי‬
‫את מגוון העוגות המדהימות שעמדו שם על השולחן כמעט התעלפתי‪ .‬הייתי לבד ויכולתי לקחת מכל‬
‫הבא ליד בלי להתבייש שמישהו יראה (זו‪ ,‬אגב‪ ,‬אחת התכונות ש"שמרו עלי" באירועים רבים – כשהיה‬
‫קהל סביבי לא נגעתי בכלום)‪ .‬הסתכלתי‪ ,‬חשתי את הדגדוגים המוכרים בבטן – אבל לא נגעתי‪ .‬אחריי‬
‫הגיע צוות המשרד‪ .‬חברותיי לעבודה ארגנו צלחת מרכזית ואכלו בחבורות‪ ,‬ואני‪ ...‬כדי שלא אשלח יד‬
‫בטעות הכרזתי שאני צריכה שישמרו עלי כדי שלא אגע‪.‬‬
‫בשעת הצהריים הוגשו כריכים עבים ועמוסים כל טוב‪ .‬תרתי בעיניי אחרי כריך מקמח מלא‪ ,‬אבל לא‬
‫מצאתי‪ .‬הוצאתי את הירקות החתוכים שלי‪ ,‬העברתי לצלחת רגילה כמו כולן‪ ,‬שפכתי מעליהם רוטב‬
‫שהכנתי בבית והבאתי בבקבוק קטן‪ ,‬פיזרתי מעל גבינה מלוחה מגוררת‪ ,‬ולא התפתיתי לטעום שום פריט‬
‫מזון אחר‪ .‬ימים שלמים אחר כך הסתובבתי עם תחושת ניצחון‪ ,‬כשאני מחמיאה לעצמי על המאמצים‪,‬‬
‫ובעיקר על ההצלחה‪.‬‬
‫כן‪ ,‬להצליח להתגבר זה למלא מצברים של כוח‪.‬‬
‫ימים ספורים לאחר מכן הוטלה עליי האחריות לדאוג לקבלת פנים חגיגית במיוחד לרגל ביקור של אחד‬
‫ממנהלי החברה‪ ,‬בין היתר דאגתי לכיבוד קל לכל הצוות‪ ,‬כמה קל? בשבילי כבד מאוד‪ .‬היה שם מלאי‬
‫מכובד של עוגיות טריות ושתייה מתוקה‪ .‬הריח הטרי התפשט בין קומות המשרד‪ ,‬אבל אני לא נגעתי‪.‬‬
‫באותו שבוע נערכה פגישת מחזור חגיגית וכובדנו בכיבוד מתוק‪ .‬כולן סביבי אכלו‪ ,‬סליחה‪ ,‬טרפו‪ .‬הצלחת‬
‫עברה פעם לימיני ופעם לשמאלי ופעם למולי‪ ,‬ממש קרוב‪ ,‬אבל ציידתי את עצמי קודם לכן בבקבוק‬
‫דייאט‪ ,‬ובכל פעם לפני שעמדתי להושיט יד לצלחת לגמתי עוד לגימה‪ ,‬והחזקתי את ידי חזק שלא‬
‫אתפתה‪.‬‬
‫הצלחתי לעמוד באין ספור פיתויים שנקרו אל פתחי וגם בפיתויים שהקריתי את עצמי אליהם‪ .‬אוכל הוא‬
‫הפיתוי הקשה ביותר בגלל נגישותו ובגלל העובדה שהוא בכל מקרה חלק מהחיים של כולנו‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪100‬‬

‫במפגשים הקבוצתיים שמעתי סיפורים מחרידים על אנשים בגיל לא צעיר שסוחבים ִאתם משקעים‬
‫מהשנים שבהן הם היו שמנים‪ ,‬אנשים שמתמודדים בכל רגע ובכל שעה‪ ,‬אך לא מוותרים‪.‬‬
‫אחת אמרה שהיא ממשיכה להתמיד ולהגיע לכל מפגש‪ ,‬גם כשהיא נופלת‪ ,‬לפחות כדי לא לאכול שעה‬
‫וחצי‪.‬‬
‫שאמה נפטרה היא הגיעה לבית הוריה ונזכרה בארון הממתקים‬
‫אישה מבוגרת סיפרה שזמן קצר אחרי ִ‬
‫שהיה תמיד נעול וכילדה היא הייתה מגלה את מקום המפתח‪ ,‬גונבת ממתק‪ ,‬נועלת ומתחבאת‪ .‬כשפתחה‬
‫את הארון אחרי שלושים שנה‪ ,‬נזכרה בשנים ההן ופרצה בבכי‪ .‬כך כמה פעמים סגרה ופתחה את הארון‬
‫כדי להשתחרר מהקושי הנורא של פתיחת הארון ומהזיכרונות הקשים שהיו קשורים בו‪.‬‬
‫אחרת הגדירה את עצמה כמי שיושבת "ישיבה מזרחית בתוך המקרר"‪ ,‬ואחרת אמרה שכולם קוראים‬
‫לה שואב אבק כי היא שואבת כל אוכל בסביבתה‪...‬‬
‫לא היה קל לשמוע את הסיפורים‪ ,‬לא היה קל לספר את סיפורי שלי‪ ,‬לא היה קל לשמור על התכנית‪.‬‬
‫מבחינתי המאבק הזה היה כמלחמה של חיים ומוות‪ ,‬ואם אני אמורה לא לחשוב על האוכל כל הזמן –‬
‫אז כן חשבתי עליו‪ ,‬אבל מחשבות בסגנון של "וואו‪ ,‬כבר ארבע שעות לא אכלתי‪ ,‬אני רעבה? לא! אני‬
‫בהחלט יכולה לחכות עוד שעה"‪ .‬זה גרם לי לסיפוק בל יתואר‪ .‬ההתאפקות הזו היא כוח לא רגיל של‬
‫אמתית‪.‬‬
‫מסוגלות‪ ,‬של מודעות‪ ,‬של יכולת ושל עמידה בהחלטות‪ .‬זו ָעצמה ִ‬
‫הבנתי שהתמכרות למתוק היא ההתמכרות הקשה מכולן; מאלכוהול‪ ,‬למשל‪ ,‬אפשר להחלים על ידי‬
‫התרחקות ממשקה אלכוהולי‪ ,‬וכך בגמילה מכל חומר ממכר אחר‪ ,‬כמעט‪ ,‬אבל מאוכל אי אפשר להתנזר‬
‫או להתרחק כי זה הקיום שלנו‪ .‬בכל התמכרות – ברגע שאדם מכור לא נוגע בחומר הממכר – קל לו‬
‫יותר‪ .‬אבל נגיעה אחת‪ ,‬שאיפה אחת‪ ,‬טעימה אחת‪ ,‬וכבר אי אפשר להפסיק! כך זה גם באוכל‪ .‬לכן חייבים‬
‫לשמור ולהישמר‪ :‬מותר רק קצת‪ ,‬רק דברים מסוימים‪ ,‬זה מחייב שמירה והיזהרות כל הזמן‪ .‬וזה קשה‪.‬‬
‫ולחיות עם משקל תלת ספרתי קל יותר?‬
‫עדיין קניתי בגדים בחנויות למידות גדולות ולמצבים מיוחדים‪ .‬עדיין נעלתי נעליים במידה חריגה שאין‬
‫למצוא בחנויות‪ ,‬ולכן הייתי חייבת להזמין נעליים במיוחד או לקנות בחנויות מיוחדות‪ ,‬וכמובן המבחר היה‬
‫דל או לא קיים בכלל‪ .‬עדיין הרגשתי שמנה מאוד וראיתי מבטים מופנים כלפיי וראשים מסובבים כשאני‬
‫הולכת ברחוב ולא מהסיבות הנעימות‪.‬‬
‫אבל עכשיו הייתה לי תקווה‪.‬‬
‫החלפתי את הקניות של האוכל בקניות אחרות‪ .‬פינקתי את עצמי בדיסקים שבאופן רגיל לא הייתי קונה‬
‫ובבושם קצת יותר יקר‪ ,‬וברגעים של כמעט שבירה יצאתי למסע קניות שיש בו הכול‪ ,‬רק לא ג'אנק פוד‪,‬‬
‫נשנושים או שקיות של אוכל‪ .‬שמתי בעגלה סבון נוזלי שיספיק לעוד שלוש שנים‪ ,‬מקלות אוזניים לחיים‬
‫שלמים‪ ,‬שמפו בריח אקזוטי ועוד שמפו בריח טרופי‪ ,‬מפיונים יפים לשבת ועוד מפיונים ליום חול‪ ,‬שיהיה‪.‬‬
‫‪101‬‬ ‫מסע כבד‬

‫וגם קורנפלקס אחד‪ ,‬כזה שלא ממש מותר אבל גם לא ממש אסור‪ ,‬שיחכה בצד‪ ,‬שישמור עליי מתוככי‬
‫הארון‪.‬‬
‫אני מוכנה לקרב‪ .‬אני לוחמת!‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪102‬‬

‫‪35‬‬
‫יכול להיות אחרת! (?)‬

‫תכונות אופי לא משתנות עם השינוי במשקל הגוף‪ .‬גם הראש לא "עושה דיאטה" אם הוא לא עובר‬
‫סדנאות לשינוי חשיבה‪ .‬כמי שמעולם לא האמינה שבאמת תצליח וכמי שלא יודעת ליהנות מהרגע אלא‬
‫מתכננת הכול שנה קודם – תחילה לא במודע ואחר כך במודע‪ ,‬התחלתי "לתכנן את הנפילה"‪.‬‬
‫מסתבר שהאדם מכיר את עצמו טוב ממה שהוא היה רוצה להכיר‪ .‬בפנים היה קול קבוע שהזכיר לי‬
‫השטן‬
‫את מצבי האמתי‪ .‬ידעתי שעם כל ההצלחה והתחושה הטובה שהירידה במשקל העניקה לי‪ָ ,‬‬
‫האישי שלי אורב בפינה‪ ,‬מחכה לתפוס אותי לא מוכנה‪ .‬הרי לא ייתכן שאהיה רזה‪ .‬זה לא יכול להיות‬
‫חלק מהתכנית שלי בעולם הזה‪ ,‬הרי כל הייעוד שלי זה להיות שמנה ולסבול‪ .‬אם אהיה רזה – מה יישאר‬
‫לי? אילו חיים יהיו לי? קלים מדי? משעממים מדי? שמחים? פשוטים? איך אני אדע לחיות חיים כאלה?‬
‫בראש שלי רצו התמונות של המקומות והמאכלים שאני יודעת שאתנפל עליהם ברגע שאפול‪ ,‬ברגע‬
‫שאזייף קצת יותר מהמעט שאני כבר מזייפת‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬אחרי החודש הראשון כבר מותר לחזור ממש‬
‫לאט לאכילת פחמימות מקמח מלא בלבד ובכמות מזערית (כשתי פרוסות לחם ביום או כמות שווה של‬
‫פחמימות אחרות‪ ,‬וזה בסך הכול ששים גרם ליום‪ ,‬אם אני זוכרת נכון)‪ .‬ברור שאי אפשר לעצור אחרי‬
‫הפרוסה השנייה‪ ,‬וברור שלא שקלתי אם יש ששים גרם של אורז או ששים ושניים‪ ,‬שבעים או אפילו‬
‫תשעים‪ .‬עדיין ירדתי במשקל כי שמרתי יפה‪ ,‬כי אכלתי ארוחות מסודרות‪ ,‬כי לא נשנשתי ולא אכלתי‬
‫ממתקים‪ ,‬אבל גם למדתי להכיר את כל חנויות הטבע‪ ,‬שפעם חשבתי שרק אנשים חולים קונים בהן‪,‬‬
‫וגיליתי ופלים מקמח מלא וסוכר חום במילוי חלבה משומשום מלא‪ ,‬שהיו טעימים כל כך שסיימתי חבילה‬
‫שלמה בלי להרגיש‪ ,‬שזה בערך כמות קלוריות שמותרת לי ביומיים ולא בחצי שעה‪.‬‬
‫אבל זה לא קרה בכל יום‪ ,‬וזה עדיין מקמח מלא (‪ )...‬ועדיין ירדתי‪ ,‬אז מה זה משנה? נו‪ ,‬באמת‪ ,‬אל תהיו‬
‫קטנוניים‪.‬‬
‫אחת הסיבות שבגללן ידעתי שלא אשרוד הרבה זמן הייתה השעמום‪ .‬התפריט שעמם אותי‪ .‬ככל שניסיתי‬
‫לגוון‪ ,‬וכמה שאמא הטובה שלי‪ ,‬שבשלב מסוים ביקשתי את עזרתה‪ ,‬ניסתה להכין לי מטעמים חדשים‬
‫לפי הכללים (פחות שמן‪ ,‬בלי תפוחי אדמה‪ ,‬בטטה או גזר – שהם פחמימות לכל דבר‪ ,‬ובכמויות הרבה‬
‫יותר קטנות) השתעממתי‪ .‬זה היה רק עניין של זמן‪ ,‬שהרי השעמום אבי החטאים הוא‪ ,‬ובאופן אישי –‬
‫שעמום הוא האויב הגדול שלי‪.‬‬
‫‪103‬‬ ‫מסע כבד‬

‫נוסף על כך‪ ,‬הרגשתי בבית‪ ,‬הרגשתי בטוחה בתכנית‪ .‬הביטחון הזה‪ ,‬שאמור לאפשר יציבות וחוזק – נתן‬
‫לי להרגיש שאני אדע להסתדר גם כשארמה‪ ,‬גם כשיום אחד אשבור את הכללים‪ .‬אני הרי יודעת‪ ,‬עובדה‬
‫שהצלחתי‪ .‬אז רק ארטיק אחד‪ ,‬מה כבר יכול להיות? נו‪ ,‬טוב‪ ,‬אז גם קצת במבה‪...‬‬
‫תכונה נוספת הכרחית לכל תהליך כלשהו בחיים‪ ,‬היא הסבלנות‪ ,‬אך דווקא זה הוא הצד החלש שלי‪ .‬אין‬
‫לי סבלנות לתהליכים‪ ,‬לדברים ִאטיים‪ ,‬אני רוצה ועושה הכול לא עוד שעה‪ ,‬לא עכשיו‪ ,‬אלא כבר אתמול‪.‬‬
‫אין לי זמן‪ ,‬אני ממהרת‪ ,‬מסמנת 'וי' על מטרה וממשיכה למטרה הבאה‪ .‬אבל אין דבר שמצריך סבלנות‬
‫יותר מתהליך דיאטה‪ .‬מי כמוני יודעת‪ .‬אז תחילה ירדתי מהר מאוד‪ ,‬המשקל שלי צלל‪ ,‬ואז הוא נעצר‬
‫והתחיל לדשדש כפי שכל גוף נורמלי מגיב‪ .‬אבל לי אין זמן‪ ,‬אני רוצה יותר וכבר עכשיו‪.‬‬
‫ומעל הכול‪ ,‬כדי להצליח ולשנות באמת ולתמיד‪ ,‬בכל דבר ועניין‪ ,‬יש צורך בכניעה‪ .‬כניעה עצמית‪ .‬הבנה‬
‫שעד עכשיו פעלתי לא נכון ומעכשיו צריך לשנות‪ .‬להבין שיש משהו ששולט בי להיכנע לדרך שמישהו‬
‫אחר מצא שהיא נכונה‪ ,‬לכללים‪ ,‬למסגרת‪ .‬ואני גרועה כל כך במסגרות‪ ,‬בתקנונים‪ ,‬בהחלטות שמישהו‬
‫אחר מחליט בשבילי‪ ,‬גם אם הם נכונים עבורי‪ .‬לא נכנעתי באמת לגמרי‪ .‬לא יכולתי באמת לוותר על‬
‫דעתי‪ ,‬על רצונותיי‪ ,‬על תאוותי‪.‬‬
‫למרות הכול ניסיתי להיאבק לא רק באוכל אלא גם בחוסר השליטה שלי‪ .‬הלכתי לכל הפגישות בלי‬
‫לוותר‪ .‬עזרתי לכל מי שאני יכולה‪ ,‬תכננתי ארוחות כדי לא להגיע למצב של רעב או למצב שבו לא יהיה‬
‫לי אוכל לפי התכנית (ואז יהיה לי תירוץ לחסל פיתה פלאפל) וסיפרתי מסביב כדי לגרום לעצמי להוכיח‬
‫שאני מסוגלת וליצור עליי קצת לחץ שלא ירשה לי ליפול‪ ,‬להפסיק‪.‬‬
‫המשכתי לרדת‪ ,‬בקצב ִאטי יותר‪ ,‬אבל אי אפשר היה שלא להתפעל‪ .‬בכל שלב בהורדה במשקל חשתי‬
‫שינויים בגופי‪.‬‬
‫יכולתי לעמוד מול המראה ולא להאמין כשהנחתי יד על הצוואר ו"גיליתי" שיש לי עצמות ולא רק בשר‪.‬‬
‫מסתבר שהמורה לטבע מכיתה ה' צדקה כשהראתה לנו את שלד האדם‪ .‬תמיד חשבתי שלי אין בכלל‬
‫שלד‪.‬‬
‫באחת מאותן פעמים שאזכור לנצח הבחנתי בצלקת קטנטנה מזמן אבעבועות הרוח‪ ,‬כשהייתי ילדה‪,‬‬
‫שנותרה מגירודיי ונראתה לפתע בצידה השמאלי של לחיי‪ .‬מן הסתם היא תמיד הייתה קיימת אך בתוך‬
‫סבך הררי השומנים היא נעלמה‪.‬‬
‫טבעת שלא עלתה עליי כבר שנים חזרה לאצבעותיי ואחרת כבר נשרה גם מהאגודל והונחה עמוק‬
‫במגירה‪.‬‬
‫המידות הלכו וירדו‪...‬‬
‫ואני הלכתי וזייפתי‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪104‬‬

‫‪36‬‬
‫שעון חול‬

‫הייתי על גג העולם‪ .‬הכול היה קל יותר‪ ,‬נעים יותר ופשוט יותר‪ .‬שלוות הנפש השפיעה עליי בכל תחום‬
‫נוסף בחיים‪ .‬היה בי רוגע שמעולם לא הכרתי‪ .‬אנשים סביבי אומרים שהתעדנתי‪ ,‬שגם בעבודה הפכתי‬
‫לפחות "בוסית"‪ ,‬יותר סבלנית‪ ,‬פחות תזזיתית‪...‬‬
‫רק אני ידעתי שכמו שעון חול‪ ,‬זה רק עניין של זמן‪ .‬כשראיתי שאני עדיין יורדת במשקל הרשיתי לעצמי‬
‫לאכול קצת מעבר למה שמותר‪ ,‬לזייף פה ושם‪ ,‬ולהוסיף מה שאסור‪ .‬התחלתי לאכול יותר ממתקים‪ ,‬אם‬
‫כי בתחילה הקפדתי שיהיו מאלו שאינם מכילים סוכר לבן או קמח לבן‪ ,‬ותתפלאו‪ ,‬לפעמים הם טעימים‬
‫יותר (ולרוב משמינים הרבה יותר)‪ .‬לא מדדתי בדיוק כמויות ועיגלתי פינות‪.‬‬
‫לפני סיום אחד המפגשים שבו שיתפתי את הנוכחות בפחד מהנפילה שקורצת לי מעבר לפינה‪ ,‬ניגשה‬
‫אלי אישה יקרה‪ ,‬שהייתה עבורי מודל לחיקוי וסמל ודוגמא לכל אורך התקופה ואמרה לי שיש לה משל‬
‫בשבילי‪" :‬דמייני עץ יפה וסביבו ציפורים רבות‪ .‬ציפור אחת עומדת על ענף ובוכה לחברתה‪' :‬למה אני לא‬
‫עפה מעל העץ כמו כולם?' ענתה לה חברתה‪' :‬מי אמר לך לא לעוף? פרשי כנפיים ועופי'‪ .‬כלומר‪ ,‬את‬
‫זו שעוצרת את עצמך‪ ,‬רק את‪ .‬תפסיקי להיאבק‪ ,‬תזיזי את הכנפיים שלך ותעופי‪ ...‬את כל הזמן נלחמת‬
‫בעצמך ומזיקה לעצמך‪ .‬תרפי"‪.‬‬
‫הרפיתי‪.‬‬
‫ובמלחמה‪ ,‬כמו במלחמה‪ ,‬צריך להתכונן לנפילה כדי לצלוח אותה‪ .‬עם זאת יש שיגידו שכיוון שהתכוננתי‬
‫כל הזמן – הייתה זו נבואה שהגשימה את עצמה‪.‬‬
‫כמו שכבר סיפרתי‪ ,‬הירידה האטית דיכאה אותי‪ ,‬השגרה בתפריט שעממה אותי והרגשתי בטוחה מדי‬
‫בתכנית‪ .‬היה ברור לי שכאן ביתי וזוהי התכנית היחידה שיכולה להתאים לי‪ .‬נפלתי אבל קמתי‪ .‬המשכתי‬
‫ללכת לקבוצות כדי לשמור על המסגרת‪ ,‬להיות קשורה ומחויבת למשהו‪ .‬ידעתי שברגע שאפסיק‬
‫להשתתף בקבוצה באופן קבוע – אחסום את האפשרות היחידה שעוד נותרה לי‪ .‬ביקשתי נס מאלוקים‪,‬‬
‫אבל כנראה לא האמנתי בזה מספיק‪ .‬לא מספיק לבקש נס בין ביס של עוגיית שוקולד צ'יפס (מקמח‬
‫מלא‪ ,‬ללא סוכר‪ ,‬עם שוקולד מריר בעל שבעים אחוזי מוצקי קקאו!) לבין חופן של קורנפלקס (מקמח‬
‫מלא‪ ,‬מצופה דבש טבעי ושקדים קלויים)‪ .‬צריך להיות ראויים לנסים ולהתאמץ בשבילם‪.‬‬
‫‪105‬‬ ‫מסע כבד‬

‫קינאתי בחברות הקבוצה כי ידעתי שהן נמנעות הימנעות אמתית מחומרים ממכרים‪ ,‬קינאתי בכל אלו‬
‫שידעו שאין אפשרות אחרת חוץ משמירה טוטלית על התכנית‪ ,‬קינאתי באמת‪ .‬ניגשו אליי אנשים ושאלו‬
‫מה קורה לי‪ ,‬היו גם כאלה שהעזו ואמרו לי שממני הם לא ציפו לכזו אכזבה‪ ,‬ההתחלה המבטיחה שלי‬
‫גרמה להם להרגיש שאני הולכת להיות הצלחה מסחררת‪ ,‬משהו שעוד מעולם לא היה בקבוצה‪ .‬כך גם‬
‫אני הרגשתי‪ ,‬ובסתר לבי קיוויתי הלאה‪ .‬היו סביבי אנשים‪ ,‬כמו המשפחה והצוות בעבודה שראו אותי‬
‫הולכת ומשמינה בחזרה ושאלו אותי "מה‪ ,‬זו הדיאטה?" ותמיד אמרתי "לא‪ .‬רק הפסקה"‪ .‬היה ברור לי‬
‫שאת המילה האחרונה עוד לא אמרתי‪ ,‬אני לא אוותר‪.‬‬
‫שמרתי על חלק מהכללים‪ ,‬אבל כבר לא על כל מה שצריך‪ .‬הרגשתי שאני ִמדרדרת אבל עוד החזקתי‬
‫בחוט קלוש ששמר עליי לא לצלול אל התהום לגמרי‪ .‬בכל בוקר הבטחתי שאני מתחילה את הבוקר‬
‫כמו שצריך אבל לא הצלחתי‪ ,‬ובלילה הייתי מבטיחה לעצמי שהנה‪ ,‬מחר‪ ,‬בטוח שממחר‪ ...‬דיאטה‪ ,‬והמחר‬
‫הגיע‪ ,‬ואני לא יכולתי להתמודדות הקשה‪.‬‬
‫אחרי תקופה של כמה שבועות שבהם לא שמרתי‪ ,‬נכנסתי למכולת‪ ,‬קניתי קוטג' וקרקרים מקמח מלא‬
‫והבטחתי שאני מתחילה מהתחלה‪ ,‬אבל שוב נפלתי‪ .‬זה לא שלא ניסיתי‪ .‬כל בוקר ניסיתי מחדש‪ ,‬ציידתי‬
‫את עצמי רק במה שמותר‪ ,‬שמרתי עד הצהריים ואז נשברתי והזמנתי ג'אנק פוד‪.‬‬
‫באחת השבתות שלקראתה ציידתי את עצמי בנשנושים האהובים עלי‪" ,‬שיהיה"‪ ,‬כמו תמיד‪ ,‬ניגשתי לארון‬
‫הקבוע כבדרך הרגל ואז נעצרתי ודיברתי אל עצמי‪" .‬את לא רעבה‪ ,‬אז למה את רוצה לאכול? סתם‪.‬‬
‫אולי הספר משעמם אותך? לא‪ .‬אולי את עייפה? לא‪ .‬אז מה כן? סתם‪ ,‬כפייתית‪ .‬אז את לא תאכלי כי‬
‫את לא צריכה ואת לא רוצה"‪ ,‬חזרתי אל הספר וכל הזמן חשבתי על הקורנפלקס המסכן והבודד שנשאר‬
‫בארון‪ .‬ידעתי שעוד מעט אפתח אותו אבל ניסיתי לדחות את הרגע‪ ,‬לאמן את עצמי להתאפק‪ ,‬להמתין‪,‬‬
‫לדחות סיפוקים‪.‬‬
‫המשכתי לקרוא‪ ,‬הספר היה די מעניין כך שהוא שחרר אותי מהקורנפלקס אבל לא לזמן רב‪ .‬שעה לאחר‬
‫מכן קמתי ולאחר מספר התחבטויות הלכתי למקרר והוצאתי בקבוק דייאט‪ ,‬עצמתי את עיניי לא לראות‬
‫את הממתקים שידעתי שהם מונחים על השולחן וחזרתי לחדרי‪ .‬שתיתי אף על פי שלא הייתי צמאה‬
‫וחזרתי לקרוא‪.‬‬
‫שעה אחרי כן קמתי שוב בתשוקה גוברת למתוק ואז מצאתי את עצמי מדברת אל אלוקים‪ .‬התחננתי‬
‫להחזיק מעמד רק עוד שעה‪ .‬שיהיו ארבע שעות רצופות ללא אוכל (כפי שרצוי על פי כללי התכנית)‪,‬‬
‫אחר כך אתמודד עם שארית היום‪" ,‬רק להיום‪ ,‬לא‪ ,‬רק לשעה זו‪ ,‬קודם שנעבור אותה"‪ .‬חזרתי לקרוא ואז‬
‫שמעתי את אמי קוראת לי ליטול ידיים כי עוד כמה דקות השקיעה‪ .‬רציתי לקיים את המצווה של סעודה‬
‫שלישית‪ ,‬אבל ידעתי כי אפר את ההסכם וכי אוכל מכל הבא ליד‪ ,‬ומנגד פחדתי שאמות מרעב עד‬
‫ההבדלה‪ .‬עמדו לי דמעות בעיניים‪ .‬כמה זה קשה! מה כבר ביקשתי?‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪106‬‬

‫לבסוף הצלחתי לעבור את הערב בשלום וידעתי שאני חוזרת ומתחילה מחדש‪ .‬לא ממחר‪ ,‬לא מיום‬
‫ראשון שזה בדיוק מחר‪ ,‬אלא מהיום‪ ,‬מאותה שעה שבה הצלחתי לשמור על עצמי‪.‬‬
‫בעבודה ביקשתי את עזרתה של המזכירה‪ ,‬וכשהיא ראתה שאני מתחילה לנוע בעצבנות ומאבדת את‬
‫סבלנותי היא פשוט ניגשה והניחה לי כוס קפה על השולחן‪ ,‬שירגיע‪ ,‬שישתיק את הדחפים‪ ,‬שיעסיק אותי‬
‫קצת‪.‬‬
‫הפכתי את שעון החול לצד השני‪ .‬יש לי עוד זמן לנסות שוב‪.‬‬
‫‪107‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪37‬‬
‫צוללת‬

‫המשכתי ללמוד לחיות חיים אחרים‪ .‬בחגים למדתי להתמקד במהות החג ובענייניו ולא בסעודה ובאוכל‬
‫שהוא כולל‪ .‬למדתי שלא חיים כדי לאכול אלא אוכלים כדי לחיות‪ .‬למדתי לנהל ארוחות שפויות וחיים‬
‫ביניהן‪ ,‬ולא חיים שהם ארוחה אחת אין‪-‬סופית‪ .‬למדתי להתאפק ברגעים שהיה נראה שזה בלתי אפשרי‪.‬‬
‫שנים חשבתי‪ ,‬ואני עדיין חושבת לעצמי‪ ,‬שלו היו מגישים לי מזון לא כשר‪ ,‬או תבשיל שעשוי מבשר וחלב‬
‫יחד – לא תהיה לי אפילו תאווה אליו‪ .‬לא יעלה בדעתי לגעת בו‪ ,‬בדיוק כמו שלא יעלה בדעתי להדליק‬
‫אור בשבת‪ .‬זה אפילו לא ניסיון בשבילי‪ .‬כבר יצא לי לשבת באירועים שבהם לא יכולתי לגעת באוכל‬
‫מטעמי כשרות‪ ,‬והיה לי ברור שאני הולכת בלי לגעת בכלום‪ ,‬ולא היו לי התחבטויות בעניין גם כשאחרים‬
‫מסביב אכלו‪ .‬הכול היה‪ :‬הרעב והריחות מסביב ובלוטות הטעם שפעלו בקצב מוגבר‪ .‬אבל לא היה לי‬
‫שום ניסיון‪ .‬זה לא בשבילי‪ .‬נקודה‪.‬‬
‫אם כך‪ ,‬למה כשמדובר בזוטות כמו השאלה אם לאכול עוד ארטיק או לא אני לא מצליחה להתאפק?‬
‫(לא ארטיק אחד‪ .‬זו בכלל לא שאלה‪ )...‬איך אוכל להגיע למצב שיהיה לי ברור מה אינני אוכלת בדיוק‬
‫כמו בדברים הנוגעים להלכה?‬
‫כל הפטנטים של "תחשבי על האוכל כמשהו דוחה"‪" ,‬תדמייני איך השמן שבצ'יפס צף לך בגוף"‪" ,‬תזכרי‬
‫שטעמו של ביס אחד הוא בדיוק כמו טעמם של מאה ביסים"‪" ,‬שנייה על השפתיים – שנים על המותניים"‬
‫– לא עובדים עליי‪ .‬אפילו מרגיזים אותי‪.‬‬
‫אחרי ארבעה חודשים עם ירידה של עשרים קילוגרמים‪ ,‬ואחרי ארבעה חודשים נוספים שבהם שמרתי‬
‫ככל יכולתי – נשברתי‪ .‬אמנם קניתי כבר בגדים במידה קטנה יותר‪ ,‬כבר התחלתי לגלות עצמות חדשות‬
‫שלא ידעתי שקיימות בגוף‪ ,‬וכבר התחלתי לקבל מחמאות ופרגון מסביב‪ ,‬ולמרות הכול‪ ,‬ועל אף שרציתי‬
‫באמת‪ ,‬באמת! רציתי! נשבר לי מהכול‪ .‬נוכחתי לדעת שיש דבר העומד בפני הרצון וכל שכן בפני הרזון!‬
‫ברגע שהורדתי את האצבע מהדופק‪ ,‬הרגשתי בטוחה מדי‪ .‬נחתי לי קצת או קצת הרבה על זרי הדפנה‬
‫ופינקתי את עצמי בוופלים מקמח מלא‪ .‬אחרי כן נותר רק לצנוח‪ ,‬ואני צנחתי צניחה חופשית ישר אל‬
‫תוך צוקים מחודדים שידעתי שמחכים לי שם למטה‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪108‬‬

‫עברו מאז שנים לא מעטות‪ ,‬ואני עדיין מכירה טובה לתכנית ה‪-‬או‪.‬איי‪ .‬במסגרתה נוכחתי לדעת שאני‬
‫יכולה‪ ,‬גם אם נכשלתי‪ .‬ידעתי שתמיד אוכל לחזור לשם‪ .‬ראיתי שאפשר‪ .‬הרגשתי שאפשר‪ .‬הבגדים‬
‫שנותרו מיותמים בארון משום שהם כבר קטנים מדי הם העדים הדוממים לכך‪.‬‬
‫פירטתי על התכנית כיוון שגם אם היא‪ ,‬בשלב מסוים‪ ,‬לא הייתה זו שהצילה אותי מעצמי הרי שיש אחרים‬
‫רבים שבשבילם היא יכולה להיות קרן האור שהם מחפשים‪ ,‬התקווה לחיים אחרים‪.‬‬
‫התכנית הזו העניקה לי תובנות שלא היו לי קודם‪ ,‬גילתה לי שקיימים בי כוחות שלא ידעתי עליהם‪,‬‬
‫ובעיקר – את האמונה באלוקים באופן שלא נלמד בשום בית ספר‪ ,‬בלימודי רשות או חובה‪ .‬נכון שברור‬
‫לנו שאנחנו יהודים מאמינים בני מאמינים ושאין לנו משהו אחר מלבד האמונה‪ ,‬אך למרות זאת לא כולנו‬
‫מרגישים אותה באמת‪ ,‬בכל דקה‪ ,‬ובעיקר‪ ,‬לא תמיד נאחזים בה בכל שנייה או בכל מעשה‪ .‬לפעמים‬
‫אנחנו מתנהלים סתם כך או שאנחנו חושבים שהאמונה מתבטאת בדברים גדולים‪ ,‬בטרגדיות‪ ,‬בנושאים‬
‫הרי גורל‪...‬‬
‫באותם חודשים למדתי אמונה דווקא מהמקומות הכי נמוכים שאפשר‪ ,‬גיליתי אותה דווקא בעניין שלא‬
‫היה בהכרח בעל אופי דתי‪ ,‬דווקא מתוך המאבק במשהו גשמי כמו אוכל‪ .‬זכיתי‪ ,‬בפעם הראשונה בחיי‪,‬‬
‫להרגיש‪ .‬באמת‪ .‬את הקדוש ברוך הוא לידי‪ ,‬שומר עליי בכל שנייה‪ .‬דיברתי אתו כל הזמן‪ ,‬התחננתי אליו‪,‬‬
‫הרגשתי אותו עוצר את ידי מלקחת עוד פרוסה ואת רגליי מלנוע לקיוסק‪ .‬בתכנית הזו לא המדריכה היא‬
‫המובילה‪ ,‬לא סולם הקלוריות ולא המשקל‪ .‬אלוקים מלווה בצורה מוחשית כל ביס וכל גרם‪ .‬למעשה‪ ,‬על‬
‫אף שעליתי חזרה במשקל‪ ,‬זכיתי בדבר הכי יקר שאבד לי בשגרה היום‪-‬יומיות‪.‬‬
‫עם הזמן‪ ,‬תחילה אף בלי שימת לב‪ ,‬המשקל עלה ועלה‪ .‬נשים מלאות רבות מעדיפות חצאיות עם גומי‪,‬‬
‫ככה לא ממש שמים לב מתי המשקל מתחיל לעבור את הקו האדום‪ ,‬אבל אני שונאת חצאיות כאלה‪,‬‬
‫וכבר התרגלתי לתחושה של חצאית לוחצת‪ .‬אז קילוגרם לפה או שני קילוגרמים לשם לא עושים את‬
‫ההבדל הקריטי‪ .‬לא נוח בכל מקרה‪ .‬אבל יש הבדל בין להרגיש לא נוח לבין לא לסגור את החצאית‪ .‬כך‬
‫הבנתי שאני כבר מטפסת חזרה למעלה‪...‬‬
‫כלו כל הקצין‪ .‬איבדתי את האפשרות האחרונה‪.‬‬
‫ההדרדרות הייתה בכל תחום‪ .‬ממקום של שליטה בתאוות‪ ,‬שהשפיעה ישירות בכל תחום אחר בחיי‬
‫ִ‬
‫למקום של אי שליטה כמו מקודם‪ ...‬סכום הכסף שנחסך בחשבון הבנק הלך ואזל‪ ,‬חזרתי לבילויים‬
‫האהובים עליי‪ ,‬לאכול בחוץ‪ ,‬לבזבז על אוכל כמו 'פעם'‪.‬‬
‫חזרתי לבריחות הרגילות שלי‪ ,‬חזרתי להילחם באנשים הקרובים אליי‪ ,‬שרק רצו בטובתי והביטו בעיניים‬
‫כלות כיצד אני חוזרת להיות פרידי של פעם‪ ,‬חזרתי אל הבדיחות השחורות והמיותרות (מה זה משנה‬
‫אם למות ולהיקבר בתכריכים מידה שישים או ארבעים?) והתכנסתי בתוך הקונכייה שלי‪ ,‬שכבר‬
‫התאווררה קצת מנוכחותי המעמיסה‪.‬‬
‫‪109‬‬ ‫מסע כבד‬

‫חזרתי אל חלק מהבגדים הישנים‪ ,‬אלו שלא העפתי מהבית כי במקום כלשהו בפנים חששתי שאולי‬
‫אזדקק להם וזה בדיוק מה שקרה!‬
‫הדרך למטה‪ ,‬ולא רק בעניין המשקל‪ ,‬אל הבור בלי התחתית‪ ,‬הייתה גלויה וידועה‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪110‬‬

‫‪38‬‬
‫התריס האחרון‪ ...‬נסגר‬

‫פתאום לא יכולתי לראות את עצמי במראה כמו פעם‪ .‬לא רק שלא הצלחתי לפתח דימוי עצמי חיובי‪,‬‬
‫אלא פיתחתי שנאה עצמית לגוף שלי‪ ,‬שכבר היה נראה טוב הרבה יותר‪ .‬הבנתי שעדיף להישאר במצב‬
‫סטטי מאשר לרדת במשקל‪ ,‬להבין כמה טוב זה נראה ומרגיש‪ ,‬ואחר כך להעלות שוב‪ .‬זה בערך כמו‬
‫מיליונר שירד מנכסיו ואמור להתרגל למצב החדש‪ .‬הרי הוא כבר ידע טעם עושר מה הוא‪ ,‬ולא מכיר‬
‫(ולא רוצה להכיר) מציאות חיים אחרת‪.‬‬
‫ניסיתי לשכנע את עצמי שתודה לקל‪ ,‬אני רק שמנה ולא פגועה באופן חריג הרבה יותר שלא ניתן לתיקון‪.‬‬
‫אבל כשיש למישהו משהו שהוא לא ניתן לשינוי – מציקים לו פחות כי יודעים שזה לא בידיים שלו‪.‬‬
‫במקרה שלי כולם כבר יודעים שאני יכולה לרדת‪ .‬הוכחתי זאת ועכשיו כל מה שאמרו לי במשך השנים‬
‫ובוודאי יאמרו לי יותר ש"לו רק הייתי רוצה באמת"‪ – ...‬כנראה נכון‪...‬‬
‫השתדלתי לזכור שאין אדם מושלם בעולם‪ ,‬ואילו לא הייתי שמנה אולי הייתי האישה המושלמת עלי‬
‫אדמות‪ ,‬לא אפשרתי למשקל להאפיל על שאר היתרונות והמתנות שאלוקים צייד אותי בהם‪ ,‬והזכרתי‬
‫לעצמי שאני בת מזל שזה ה"חיסרון" היחיד שלי‪.‬‬
‫כל המחשבות החיוביות הללו לא באמת עזרו להתמודדות היום‪-‬יומית‪ .‬לא כשטיפסתי עלייה תלולה‬
‫ונטפתי זיעה‪ ,‬לא כשהלכתי לקנות בגד חדש‪ ,‬לא כשנכנסתי לאירוע ולא מצאתי לי מקום (פיזית‬
‫וחברתית)‪.‬‬
‫חזרתי והטבעתי את עצמי בעבודה ובלימודים ובעבודה ובלימודים ובעבודה‪ .‬ניסיתי לא לחשוב‪ ,‬ובכל‬
‫זאת היו רגעים שהיה בהם ייאוש רב‪.‬‬
‫שנאתי חברות שיכלו לספר לי בסוף יום מה הן אכלו‪ ,‬ועל הגרמים המדויקים‪"( ,‬בבוקר אכלתי סנדביץ'‬
‫עם ירקות‪ ,‬ועד הצהריים לא נגעתי בכלום‪ .)"...‬אני בסוף היום לא זכרתי בכלל מה אכלתי‪ ,‬וכי מי זוכר כל‬
‫כך הרבה?‬
‫הרגשתי רע לחשוב שדבר עלוב ושפל כמו וופל או בורקס מצליח לגבור עליי‪ .‬נמאס לי לתלות את חיי‬
‫במשקל‪ ,‬כשאני יודעת שעם שק המתנות שאלוקים חנן אותי – רק השמיים הם הגבול בשבילי‪.‬‬
‫***‬
‫באחד הימים לא הרגשתי טוב ופניתי לרופא‪ .‬זו הייתה חולשה כללית ולא נראתה סיבה נראית לעין‪ .‬עד‬
‫אותו היום לא חליתי מעבר לאנגינה או דלקת אוזניים‪ ,‬וחולשה היא לא מהדברים שאני מכירה‪ .‬נשלחתי‬
‫‪111‬‬ ‫מסע כבד‬

‫לבדיקות כלליות‪ .‬על הדרך ביקשתי גם לבדוק את בלוטת התריס‪ ,‬כיוון ששמעתי שגם אם אין בעיה‬
‫בבלוטה בגיל צעיר – ביום בהיר האיזון יכול להשתנות ואני אפילו לא אדע‪ .‬וכמה טוב לו תהיה לי בעיה‬
‫בבלוטת התריס סוף סוף‪.‬‬
‫בחדר ההמתנה לא יכולתי לשבת‪ .‬הכיסאות היו מרופדים ונראו נוחים‪ ,‬אבל הם גם היו צרים‪ .‬טוב‪ ,‬לא‬
‫צרים בשביל אדם רגיל‪ ,‬אפילו די מרווחים‪ ,‬אבל בהחלט צרים בשבילי‪ .‬כיוון שבאתי מדרך ארוכה ונראה‬
‫היה שיש לי זמן רב להמתין‪ ,‬בחרתי לנסות ולהתיישב‪ .‬ניצלתי את ההזדמנות כשילד צורח הסיח את‬
‫דעת הממתינים מלראות אותי בבושתי המלאה וניסיתי להשתחל לכסא‪ .‬לשווא‪ .‬לא היה אפילו צל צילו‬
‫של סיכוי‪ .‬פרשתי והתחלתי לצעוד אנה ואנה‪ .‬זה הרגיז חלק מהממתינים שלא הבינו למה אני לא‬
‫מתיישבת ונותנת להם קצת שקט בעיניים‪ .‬ידעתי שהם פשוט לא מבינים מה זה לחכות בתור לרופא‪,‬‬
‫לרצות לשבת ולא להצליח‪.‬‬
‫כשקיבלתי את התשובות של הבדיקות‪ ,‬הרמתי טלפון לידידה שהכרתי באחת מעבודותיי הקודמות ובאותו‬
‫הזמן למדה רפואה‪ .‬הקראתי לה את הערכים ונראה שהכול בסדר‪ ,‬אבל כשהגעתי לשלב של בלוטת‬
‫התריס היא אמרה שנראה לה שהערך מתחת לטווח התקין‪ .‬למעשה‪ ,‬היא די בטוחה שיש בעיה‪.‬‬
‫בשנייה הראשונה הרגשתי הקלה‪ :‬סוף סוף אחרי שנים של תקווה יש לי בעיה בבלוטת התריס! סוף סוף‬
‫אפשר לנוח! סוף סוף אני סתם קרבן‪ ,‬כמו שתמיד אמרתי‪ ,‬ולא אשמה בכלום!‬
‫אבל אחרי רגע פרצתי בבכי‪.‬‬
‫לא די שאני שמנה‪ .‬לא די בזה שאני גרושה‪ ,‬עכשיו אני גם חולה‪...‬‬
‫הייתי היסטרית‪ .‬זה הדבר האחרון שהיה חסר לי עכשיו‪ ,‬על אף שתמיד זה היה חסר לי באמת‪...‬‬
‫הרופא שלי לא היה במרפאה באותו היום ולא יכולתי לשאול אותו עד כמה הבעיה שלי חמורה‪ .‬יום שלם‬
‫הסתובבתי בעיניים נפוחות‪ ,‬בטוחה שאין חולה ממני‪ .‬למחרת מיהרתי להתקשר אליו‪ ,‬והוא ענה שהכול‬
‫בסדר‪" .‬אתה בטוח‪ ,‬דוקטור? זה נראה קצת נמוך מדי‪ ,‬לא?" הוא לא הבין למה אני משכנעת אותו שיש‬
‫בעיה‪ .‬רוב האנשים שומעים את ה"לא"‪ ,‬אומרים תודה וסוגרים את הטלפון‪ ,‬אבל אני פשוט לא האמנתי‬
‫לו‪ .‬כי הרי ממילא היה לי קשה כל כך‪ ,‬והתקופה הייתה תקופה של התמודדות לא פשוטה‪ ,‬אז בוודאי‬
‫שאם יש משהו שיכול לקרות לי – אז זה יקרה עכשיו‪ .‬הרי צרות באות בצרורות‪ ,‬לא?‬
‫אך לא‪ .‬לא הייתה לי כל בעיה‪ .‬הכול בסדר‪ .‬התשובות מצוינות‪ .‬הבדיקות מוכיחות‪ ,‬שוב‪ ,‬שאני בריאה כמו‬
‫שור‪ .‬שסתם מפחידים אותי שבגלל בעיית ההשמנה שלי יהיו לי מיליון מחלות ושאמות בגיל שלושים‬
‫מקסימום‪.‬‬
‫אני לא חולה ברוך השם‪ .‬אני הכי בריאה שיש‪ .‬אני רק "שמנה מאוד"‪.‬‬
‫אז מה‪ ,‬יש בעיות קשות הרבה יותר‪...‬‬
‫תם פרק בלוטת התריס בחיי‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪112‬‬

‫‪39‬‬
‫מראה‬

‫ההצקות הסביבתיות לא רק חזרו אלא 'עלו מדרגה'‪ .‬פתאום ההישג‪ ,‬שרק לפני חודש החמיאו לי עליו‪,‬‬
‫כאילו מעולם לא היה קיים‪ .‬מה? שני קילוגרמים הבריחו את האופי שלי? איפה כל המחמיאים‬
‫והמחמיאות? נראה לכם שכיף לי להעלות במשקל? שאני לא נענשת מספיק שמה שאהבתי פעם נהיה‬
‫בלתי נסבל? אתם זורים מלח על פצע פתוח ושותת דם‪ .‬נגמרו לכם הבעיות? המשקל שלכם בסדר?‬
‫האף שלכם בגודל הנכון או שבבוקר אתם חושבים שהוא בלתי נסבל והוא מציק לכם ואתם זורקים את‬
‫העצבים על מישהו אחר?‬
‫לחיות בגוף שלא נוח בו זה עונש גדול דיו‪ ,‬ואגב‪ ,‬אין לזה כל קשר למשקל‪ .‬יש אנשים רזים שלא סובלים‬
‫את עצמם בגלל נתונים חיצוניים אחרים או מפני שהם מדמיינים שהם שמנים מדי‪ ,‬עלו קילוגרם בשנה‬
‫האחרונה‪ ,‬השם ישמור ויציל‪ .‬מה אתם יודעים? בשביל מישהי שלא עלתה כבר שנים במשקל – קילוגרם‬
‫יכול לעשות את ההבדל בין חיים נסבלים לחיים שאינם נסבלים‪ .‬יחי ההבדל (הקטן‪.)...‬‬
‫מצטערת‪ ,‬אין לי אמפתיה כלפיהם‪.‬‬
‫ארך לי זמן רב להבין‪ ,‬ש'שמן' לפעמים זה רק בראש‪ ,‬ומשקל הוא לא בהכרח המדד ל"כולם חושבים‬
‫שאני שמנה"‪ ,‬אני מודה לאלוקים על שעשה אותי חצי עיוורת כשהסתכלתי במראה‪ .‬יכול להיות שלו‬
‫הייתי יודעת איך אני נראית בעיני אחרים‪ ,‬ומודדת את הגודל בעיניים "חיצוניות" – לא הייתי יוצאת עוד‬
‫מפתח הדלת‪.‬‬
‫התחלתי להבין שייתכן שאני לא היחידה בעולם‪ ,‬ושאולי יש ֵשם לקושי שעמו אני מתמודדת‪ .‬אולי יש‬
‫נושאים שעוד לא קראתי עליהם‪ ,‬והם יכולים לעזור לי להבין יותר‪ ,‬או לפחות לדעת שאני לא לבד‪.‬‬
‫התחלתי לחקור וגיליתי שיש כמה הפרעות אכילה‪ ,‬שבכולן‪ ,‬לא משנה מה משקל האדם – הראש מאמין‬
‫והלב מרגיש שהגוף שמן‪ ,‬בעוד שבפועל לא תמיד זה כך‪ .‬למשל‪ ,‬אנורקסיה‪.‬‬
‫נחשפתי יותר לנושא כשנפגשתי עם כמה נשים המוגדרות כאנורקטיות‪ .‬הן הפתיעו אותי‪ .‬חשבתי שמדובר‬
‫בנשים שיש להן סיבה טובה דיה לא לאהוב את עצמן‪ ,‬אך משנתקלתי בהן הבנתי שאין זה כך‪ .‬הן היו‬
‫בעלות יכולות מרשימות מבחינות שונות‪ ,‬והיו להן כל הנתונים שבהיגיון רגיל הם מעולים‪ ,‬אך לשווא‪.‬‬
‫הבנתי שביני לביניהן יש לא מעט קווי דמיון‪ .‬הבנתי שמי שמתעסק מדי באוכל‪ ,‬ולא משנה אם הרבה‬
‫מדי‪ ,‬מעט מדי‪ ,‬בפועל או רק בראש‪ ,‬מרעיב עצמו למוות או מעמיס על קיבתו עד כדי חנק – נמצא על‬
‫‪113‬‬ ‫מסע כבד‬

‫איזשהו קו רצף של הפרעת אכילה כל שהיא‪ ,‬כשהקצה האחד הוא אנורקסיה‪ ,‬והקצה השני הוא הפרעת‬
‫אכילה כפייתית‪.‬‬
‫בעוד שהסובלים מאנורקסיה חיים על קפה וסוכריות ללא סוכר (לדוגמה) וסופרים כל קלוריה שלא‬
‫יעברו את הכמה עשרות או מאות ליום‪ ,‬או אוכלים כרצונם אבל מקיאים הכול כדי שהמזון לא יתעכל‬
‫ובכך לא יעלו במשקלם – הרי שאלו הסובלים מהפרעת אכילה כפייתית או בולימיה לא סופרים קלוריות‬
‫משום שאין ביכולתם לספור אלפים של קלוריות ביום אחד‪ ,‬וכל הקלוריות ההרסניות נשארות בגופם!‬
‫דבר אחד משותף וברור – האוכל הוא מרכז החיים‪.‬‬
‫החקירה הפרטית שלי סביב הסובלים מהפרעות אכילה העלתה בי הרבה תובנות חדשות לגבי הקשר‬
‫של האדם עם הגוף שלו‪ ,‬כמה מקום הוא צריך לתפוס בחייו‪ ,‬האם יש כללים שיאפשרו לי לדעת מתי‬
‫ארגיש טוב עם עצמי באמת (התשובה‪ :‬לא‪ .‬לא מדובר בשום מקרה במראה חיצוני גרידא)‪ ,‬ובפעם‬
‫בצדה ההפוך‪ ,‬דווקא‬
‫הראשונה ראיתי מולי מראה שאפשרה לי לראות את האמת כפי שהיא‪ ,‬רק בדיוק ִ‬
‫משום שלא איימה עלי מהמקום ששכנע‪/‬הכריח‪/‬לחץ לרדת במשקל כל הזמן‪.‬‬
‫הסתכלתי על אותן אנורקטיות ואמרתי לעצמי שאם נשים כמותן‪ ,‬שאוהבות לאכול‪ ,‬מסוגלות לוותר על‬
‫אוכל‪ .‬בוודאי גם אני יכולה‪.‬‬
‫אחרי ירידה משמעותית – קשה הרבה יותר להשלים עם עלייה נוספת‪ .‬הרגשתי שאני (עדיין) לא מוכנה‬
‫לוותר‪.‬‬
‫ובפעם המי יודע כמה ניסיתי שוב להוכיח שאני יכולה‪ ,‬רק הפעם הלכתי קצת רחוק מדי‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬ניסיתי להפסיק לאכול‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪114‬‬

‫‪40‬‬
‫מרּוקנת‪ .‬מתרֹוקנת‪.‬‬

‫כל אחד שאנו פוגשים בדרכנו – מלמד אותנו משהו חדש‪ ,‬לו רק נבחר ללמוד ממנו‪ .‬אפשר ללמוד ממנו‬
‫טוב‪ ,‬אפשר ללמוד את הרע‪ ,‬וגם מהרע אפשר לבחור ללמוד משהו‪ ,‬אם רוצים‪.‬‬
‫ההיכרות שלי עם עולם הפרעות האכילה העמיק‪ .‬זה היה מרתק‪ .‬לא הבנתי איך זה שאלוקים נתן מתנה‬
‫של רזון לאנשים שלא מסוגלים לראות וליהנות מזה‪ .‬לא הבנתי איך אפשר לא לאכול ימים שלמים‬
‫ולחיות על סוכריות ללא סוכר או קפה‪ ,‬לא הבנתי איך אפשר להתרגל לצום למשך שעות וימים‪ .‬רציתי‬
‫להציל אותם מעצמם‪ ,‬כי הרי תמיד קל יותר לעזור לאחרים מאשר לעצמנו‪ ,‬ו‪...‬נשאבתי‪.‬‬
‫למדתי מה היא אנורקסיה‪ ,‬עד כמה היא מסוכנת (אפילו מתים ממנה!) ומה יכול להביא למצב הזה‪.‬‬
‫חשבתי לעצמי שאם יש אנשים בעולם שיכולים‪ ,‬אז גם אני יכולה‪ .‬אני יכולה לרעוב‪ .‬אתרגל לזה‪ .‬בהתחלה‬
‫יהיה קשה אבל אפשרי‪ .‬אלמד להקיא‪ .‬אצלי זה לא יהיה מסוכן כי יש לי עודף משקל שהוא עצמו מסוכן‪.‬‬
‫התחלתי לצום‪ .‬כלומר‪ ,‬לנסות לצום‪ .‬קלוריות אני לא צריכה לספור‪ .‬אני אלופה בזה‪ .‬יודעת מה בריא‬
‫ממה‪ ,‬מה משמין‪ ,‬מה נכון לאכול ומתי‪ ,‬מה צורכי הגוף וכמה מנות צריך לאכול מכל רכיב תזונה על‬
‫מנת שהגוף יהיה מאוזן‪ .‬אבל הכול בתיאוריה‪.‬‬
‫פתחתי את היום בכוס קפה ולא אכלתי כלום עד שהגעתי לעבודה‪ .‬שם הכנתי כוס קפה נוסף ובשביל‬
‫המתיקות הוספתי עוד כדור סוכרזית‪ .‬מהר מאוד חיפשתי אוכל‪ .‬הבטן שידרה מצוקה‪ .‬אמרתי לה‬
‫שתשתוק‪ .‬שאני מנסה לא לאכול‪ .‬שלא תפריע לי‪ .‬דיברתי ִאתה‪ ,‬חינכתי אותה‪ ,‬הרגעתי אותה במילים‬
‫יפות‪.‬‬
‫הצלחתי לצום עד הצהריים אבל אז נשברתי וטרפתי מנת פלאפל‪ .‬ניסיתי להקיא‪ ,‬אבל לא הצלחתי‪.‬‬
‫נזכרתי בכמה שיטות שנחשפתי אליהן מתוך היכרותי עם העולם הגדול אך לשווא‪ .‬הגוף שלי חזק‪,‬‬
‫הרפלקסים שלי יציבים ממני‪ ,‬והקיבה שלי חזקה מכל דבר אחר‪ .‬מאז שהייתי תינוקת – גם כשחליתי‬
‫בשפעת חזקה או כאבה לי הבטן – לא הקאתי‪ .‬אמא שלי מספרת שאולי פעמיים בחיים שלי הקיבה‬
‫שלי הצליחה לפלוט את תוכנה החוצה‪.‬‬
‫מה שנכנס – נכנס לעד‪.‬‬
‫‪115‬‬ ‫מסע כבד‬

‫איש לא ידע מה קורה אתי‪ ,‬מה אני עוברת‪ ,‬עד כמה מסוכן התהליך שנכנסתי אליו‪ .‬לא שהצלחתי‬
‫להחזיק מעמד ולא לאכול‪ ,‬אלא למדתי להשתמש באמצעים כימיים מסוכנים שמרוקנים את הקיבה‪.‬‬
‫לא היה קל להשיג אותם כיוון שהם לא נמכרים ככדורי אקמול‪ ,‬אבל אחרי הקורס לטכניקות מקצועיות‬
‫שלמדתי מהחקירה הפרטית שלי כבר ידעתי איפה קונים‪ ,‬מה ואיך‪.‬‬
‫חזרתי לאכול רק הפעם בלי ייסורי מצפון‪ ,‬מתוך ידיעה שיש מה שמנקה את הקיבה כך שהאוכל אפילו‬
‫לא ייספג בגוף‪ ,‬ובלי שאף אחד ירגיש רצתי גם אני לשירותים מסיבות אחרות‪.‬‬
‫מצאתי את כדורי הפלא! לאכול כמה שרוצים ולא להשמין! איזה נס! איזה יופי! ממש קסם‪.‬‬
‫טיפשה אי אפשר להגיד עליי‪ ,‬וגם לא נאיבית‪ .‬היה לי ברור שמשהו לא בסדר‪ ,‬שלא הגיוני שיש קסמים‬
‫שרק אני יודעת עליהם ומיליוני אנשים בעולם המתמודדים עם משקל עודף במלחמת הישרדות תמידית‬
‫לא יודעים‪ .‬מה לא בסדר? לא ידעתי‪ .‬ונראה שבמשך כמה ימים העדפתי גם לא לדעת‪.‬‬
‫כיוון שכל היום התרוצ צתי ממקום למקום לא יכולתי להשתמש באותם כדורים במשך השבוע כדי לא‬
‫להגיע למצב שירגישו בעבודה שאני יותר מדי מבלה בשירותים בזמן שכולם רגילים שאני תמיד זמינה‬
‫בעמדה שלי‪ ,‬אבל בסופי שבוע התנקיתי מכל קלוריה אפשרית‪.‬‬
‫גם את החסרונות גיליתי‪ ,‬כבדרך אגב‪ ,‬כשהעמקתי יותר את הבירור שלי‪ .‬התברר ששימוש ממושך באותם‬
‫כדורים "מנקים" גורם לחורים בקיבה ועושים שפטים במערכת העיכול‪ .‬ברגע שהבנתי את המחיר שאני‬
‫עשויה לשלם הפסקתי מיד‪ ,‬אך לא יכולתי לזרוק את הכדורים‪ .‬מצאתי את עצמי מדי שבת עומדת ליד‬
‫המגירה הסודית‪ ,‬פותחת‪ ,‬תוהה אם לקחת כדור קטן‪ ,‬תמים למראה‪ ,‬שיגרום לכל הפיצוחים‪-‬במבה‪-‬‬
‫שוקולד‪-‬חלה‪-‬סלטים‪-‬גלידה‪-‬ארטיקים להיעלם כלא היו – או לזכור שלכל ביס יש מחיר‪ ,‬בפנים‪ ,‬או‬
‫כשהוא מוצא החוצה מהגוף בכוח‪.‬‬
‫על אף שאין לי משמעת עצמית בכל מה שקשור לאכילה – יש לי משמעת גבוהה ברוב הנושאים‬
‫האחרים בחיי‪ ,‬וכיוון שאין לי כל רצון להרוס את חיי מעבר למה שכבר ככה מרגיש לי נורא‪ ,‬מצאתי את‬
‫עצמי ערב אחד משליכה את הכדורים לאשפה ונפרדת מהם‪ .‬לתמיד‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪116‬‬

‫‪41‬‬
‫משקלן של מילים‬

‫העובדה שאני גרושה ושמנה משמעותה שאני לא נמצאת ברשימת המבוקשות או הנחטפות‪ ,‬כך‬
‫שכשעולה הצעה‪ ,‬או כששדכן או שדכנית מעלים בטובם השדכני (כלומר‪ :‬צורך במזומנים) להתקשר‬
‫להוריי – זה בהחלט‪ ,‬בתקופות מסוימות‪ ,‬מעורר תקווה רבה‪ .‬אלא שאת תמימותי איבדתי מזמן ואני לא‬
‫אמתות (שוב‪ ,‬שקרים!)‪ ,‬בייפוי המציאות או בניסיון למכור את עצמי למישהו‬
‫מאמינה לשקרים‪ ,‬בחצאי ִ‬
‫שכלל לא מכיר אותי‪ .‬במקומות האלה אני חוזרת להיות פרידי העוקצנית‪ ,‬הצינית‪ ,‬זו שלא מוותרת‪ ,‬שלא‬
‫מעגלת פינות‪ ,‬ששמה דברים על השולחן וחותכת בסכין חד‪ .‬את צורת ההתנהגות הזו אימצתי אחרי‬
‫תקופה שבה ניסיתי להיות נחמדה‪ ,‬אולם נוכחתי שזה לא היה שווה את ההשקעה והמאמץ‪ ,‬עובדה‪ ,‬אני‬
‫ומשקלי עודם גרושים‪.‬‬
‫מתברר‪ ,‬שיכולת הסבל שלי מוגבלת‪ ,‬גם אם קיבולת הקיבה שלי מסוגלת ליותר‪.‬‬
‫באחד מאותם ימים נדירים‪ ,‬כשהשמש זרחה והציפורים צייצו הטלפון בבית צלצל‪ .‬הרמתי‪.‬‬
‫"שלום‪ ,‬אמא נמצאת?"‬
‫"לא"‪.‬‬
‫"עם מי אני מדברת?"‬
‫"עם פרידי"‪.‬‬
‫"הו‪ .‬שלום לך פרידי‪ .‬טוב שענית‪ .‬מדברת רחל‪ ,‬אני שדכנית מוכרת"‪.‬‬
‫זה השלב שבו הצטערתי שהרמתי את הטלפון‪ .‬זה לא שאני לא רוצה להתחתן‪ ,‬חלילה‪ ,‬אבל אחרי שנים‬
‫שאני "בשידוכים" – הסבלנות שלי נגמרה‪ ,‬וכשאני שומעת את השורש ש‪-‬ד‪-‬כ אני נדרכת‪.‬‬
‫"אני מבינה שאת גרושה‪ .‬איך מקובל אצלכם? לדבר עם ההורים או שאפשר לדבר ישירות אתך?"‬
‫"את יכולה לדבר אתי ישירות‪ .‬אני כבר גדולה מספיק"‪ .‬רגע‪ ,‬פרידי‪ ,‬רגע‪ .‬אל תתקפי‪ .‬אולי היא באמת‪,‬‬
‫לשם שינוי‪ ,‬לא "כמו כולן"‪...‬‬
‫"שמעתי עלייך גדולות ונצורות ('היא אמרה גדולות‪ ,‬למה היא מתכוונת?')‪ ,‬איך את נראית?" מסתבר שיש‬
‫עוד חסרי‪-‬מעגלי‪-‬פינות בעולם‪ ,‬מלבדי‪ .‬כמה מנחם‪ .‬אחת מהשתיים‪ :‬או שהיא לא ביררה אם מה שהיא‬
‫יודעת נכון (לגבי ה'גדולות' – כנראה נכון‪ ,‬אבל מה עם 'הנצורות'?) או שאולי היא לא שמעה את הדברים‬
‫הנכונים‪.‬‬
‫‪117‬‬ ‫מסע כבד‬

‫"נאה ושמנה"‪ .‬עניתי‪.‬‬

‫"כמה שמנה?" היא התעקשה‪.‬‬
‫"שמנה מאוד"‪ .‬לא היססתי‪.‬‬
‫"מה‪ ,‬מלאה? שמנמנה?"‬
‫"לא‪ .‬שמנה מאוד"‪ .‬הרגשתי נורא‪.‬‬
‫"כמה את שוקלת? שמונים? יותר?" היא לא התביישה‪.‬‬

‫חשבתי על זה שמישהי אחרת הייתה מנסה להקטין את עצמה‪ .‬אבל למה לי? הרי את האמת כולם‬
‫רואים‪ ,‬תרתי משמע‪.‬‬
‫"תראי‪ .‬אני לא אדבר על המשקל שלי ואני לא חושבת שהשאלות שלך נימוסיות‪ .‬הסברתי ברמה הכי‬
‫פשוטה שאני שמנה‪ ,‬וזה משהו שאינו ניתן לפרשנויות‪ .‬אני בטוחה שיקשה עלייך למצוא לי שידוך‪ ,‬אז‬
‫חבל שתתאמצי‪ .‬שלום"‪.‬‬
‫סגרתי את הטלפון וחיכיתי לייסורי המצפון שיקפצו עלי‪ ,‬לחרטה שתשב לי בבטן על כך שאולי עשיתי‬
‫לעצמי יחסי ציבור גרועים‪ ...‬אבל מאומה מזה לא הגיע‪ ,‬רק תחושת הקלה טובה ונעימה התפשטה בי‪.‬‬
‫כמה משחרר זה היה‪ .‬ואפילו עכשיו‪ ,‬כשאני כותבת‪ ,‬זה גורם לי לחיוך קטן‪...‬‬
‫אז כן‪ ,‬אני שמנה‪ .‬מאוד‪ .‬לא שמנמונת‪ ,‬לא מלאה‪ ,‬לא שמנמנה‪ .‬אני שמנה‪ .‬אז מה?‬
‫***‬
‫מעולם לא ניסיתי להקטין את עצמי במה שאני גדולה או להגדיל את עצמי במה שאני קטנה‪ .‬ואולי‪,‬‬
‫דווקא בגלל ההתמודדות הלא פשוטה שלי בחיים – למדתי לקרוא לכל דבר בשמו‪ ,‬אבל אנשים מרשים‬
‫לעצמם להקטין או להגדיל אותי (ואת אחרים) כפי הבנתם‪ ,‬סתם כך או לצורך מטרה מסוימת‪ .‬אין‬
‫לחברות מסוימות בעיה למדוד אותי מכף רגל ועד ראש ולהנהן ברצינות "את חייבת לרדת במשקל‪.‬‬
‫ממש חייבת"‪ .‬לאחרים אין בעיה להנהן בכובד ראש ולהחמיא באמת או במזויף "ירדת‪ ,‬לא?" רק כדי‬
‫לשמוע בפעם האלף‪ ,‬ש‪ ...‬לא‪ .‬לנשמות טובות רבות אין בעיה להגיד שאני "מילא היית שמנמנה‪ ,‬אבל‬
‫ככה???" בתוספת של עיניים מתגלגלות לשמים‪ ,‬כאומרים‪ :‬נו‪ ,‬באמת‪ .‬העולם כזה יפה‪ ,‬למה להרוס?‬
‫למדתי להסתדר עם זה‪ .‬בהתחלה הייתי תוקפנית‪ ,‬הגבתי בכעס‪ ,‬בהגנה‪ ,‬במלחמה‪ .‬אחר כך למדתי‬
‫להגיב בציניות‪ ,‬בהומור או בחיוך מעושה‪ ,‬אחר כך התחלתי להגיב ישירות "לא‪ ,‬לא רזיתי‪ ,‬ואין צורך להעיר‬
‫לי לטוב או לרע בעניין המשקל בכל פעם‪ .‬תודה"‪ ,‬או "אפשר פעם אחת להיפגש ולא להרגיש את‬
‫המבטים שלך ננעצים בי?"‬
‫מעליב אותי כשמנסים להקטין אותי בזמן שאי אפשר שלא לראות את ממדיי‪ .‬גם מכעיס אותי‬
‫כשמקטינים אותי במקומות שאני גדולה בהם‪ ,‬לא רק ברמה הפיזית‪ .‬באותה המידה אני לא רוצה שיגדילו‬
‫אותי כשאין כיסוי לדברים‪ ,‬שיהללו את מה שאין בי‪ ,‬שיספרו עלי דברים שאני לא‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪118‬‬

‫אבל לא זה מה שגרם לי לכעוס עליה‪ ,‬אלא העובדה שאני בעצם כלום לפני שהמשקל שלי עובר את‬
‫המחסום להמשך בירור‪ .‬כאילו אני חפץ שמודדים אותו ורק אז בוחנים אם הוא בכלל ראוי לשימוש‪ .‬כמה‬
‫(מצדה)‪ .‬כמה מעליב (אותי)‪.‬‬
‫עלוב ִ‬
‫אני שמנה‪ ,‬אבל אם תסתכלו קצת יותר למעלה‪ ,‬תעצרו באזור הלב ותרגישו קצת‪ ,‬תבינו כמה הוא גדול‬
‫הרבה מעבר למשקלו היחסי‪ .‬אם תביטו גבוה מעט יותר תפגשו במבט חכם ועמוק ובהמון המון תוכן‪.‬‬
‫אני לא מנסה לייחצן את עצמי‪ .‬אני כבר לא זקוקה לזה‪ .‬אני רק רוצה להזכיר שלפני המשקל יש בי‬
‫דברים נוספים הרבה יותר חשובים‪ .‬מה ִאתם?‬
‫אני שמנה‪ .‬אני מודעת לזה‪ .‬אני לא רוצה שתקטינו אותי‪ .‬אני גם לא רוצה שתפגעו בי‪ .‬אני רוצה שתזכרו‬
‫שאני גם "שמנה" בתכונות‪ ,‬כישרונות וחכמה‪ .‬לא שמנמונת‪ ,‬לא מלאה‪ ,‬לא שמנמנה‪ .‬אני שמנה בדברים‬
‫שאין לאנשים רבים אחרים‪ ,‬ושגם לא יכול להיות להם כי אלו מתנות משמיים שניתנו עם עודף המשקל‪.‬‬
‫הכול ארוז באותה חבילה‪ .‬הפסיקו לפגוע בי או באחרים‪ .‬הפסיקו להקטין‪"( ,‬ואו‪ ,‬נכון שרזית?") הפסיקו‬
‫להגדיל ("שמנת נורא!")‪ .‬גשו אל החדר והסתכלו על עצמכם במראה‪.‬‬
‫אצל חלקכם אולי המשקל מאוזן‪ ,‬אבל חסרים דברים חשובים הרבה יותר‪.‬‬
‫‪119‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪42‬‬
‫דרך ארוכה ומפותלת‬

‫ספר שלם אני יכולה לכתוב רק על נושא השידוכים‪ .‬אני בטוחה שעוד הרבה גרושות יכולות לעשות זאת‬
‫גם אם הן "רק גרושות"‪ ,‬אולי אפילו עם ילד או שניים‪ ,‬אבל אני‪ ,‬לא עלינו ולא עליכם‪ ,‬גרושה ושמנה‪.‬‬
‫מילא גרושה‪ ,‬זו מחלה הגיונית‪ ,‬ואפילו יש לה סימוכין במקורות‪ ,‬אבל שמנה? זו כבר מחלה ממארת‪.‬‬
‫לא אכתוב אותו מפאת כבודם של השדכנים והשדכניות לרגע ושל השדכנים והשדכניות המקצוענים‪,‬‬
‫שכנראה במרוצת הזמן שכחו רגישות מהי‪ ,‬ובסל הקניות שלהם אין טקט‪ ,‬נימוס או עוד רכיבים אנושיים‬
‫אחרים‪.‬‬
‫לא אכתוב אותו גם מפאת כבודי שלי‪ ,‬כמו אותו שידוך שהוצע‪ ,‬שלא היה כל קשר בינו לביני משום‬
‫אמתי‪ ,‬כזה שלא‬
‫בחינה חוץ מהעובדה ששנינו לא נשואים‪ ,‬וגרם לי לבכות במשך שעות מתוך עלבון ִ‬
‫נגרם לי אי פעם משום הערה מעליבה‪.‬‬
‫גם מפאת כבוד קוראי שורות אלו אמנע מספר שכזה‪ ,‬שכן יש דברים הזויים ומזעזעים שמן הראוי למנוע‬
‫מהקוראים שמא ידירו שינה מעיניהם‪ ,‬כמו שהדירו מעיניי‪.‬‬
‫ספר אחר אני יכולה לכתוב על כל אותם אנשים ונשים שמתוך מסירות ודאגה כנה למוצרי המזון‬
‫הבסיסיים הכלים מן העולם פנו להוריי והציעו שאתחיל לרזות‪ ,‬אחרת איך אתחתן‪ ,‬ומי ייקח אותי‪ ,‬וחבל‬
‫על אישה צעירה שכמוני‪ ...‬והם בטוחים שבזכות ערנותם אולי ארד מתי שהוא במשקלי ואזכה להינשא‬
‫אי פעם‪ .‬הם שכחו שעברתי את הגיל בו אמא אומרת מה לאכול ואבא ממליץ על ירקות במקום במבה‪.‬‬
‫הם לא חשבו שאני זו שיודעת טוב יותר מכולם מה כדאי ונכון וצריך לאכול‪ .‬אבל ידע אינו מספיק לצורך‬
‫העניין הזה‪ .‬אצלי‪ ,‬לפחות‪.‬‬
‫אדלג על כל אותן הצעות מבישות שגרמו לי להפסיק להאמין בשידוכים או בשדכנים ובשדכניות‪ ,‬ועל‬
‫הצעות שהצליחו לסחוט ממני שפע של דמעות כעס ודמעות כאב‪.‬‬
‫כאן גם לא המקום לפרט את כל אותן פגישות הזויות יותר ופחות ועל השקרים שהופצו סביבי‪ ,‬חלק‬
‫מהם כדי לאפשר‪ ,‬אולי‪ ,‬פתח לפגישה ראשונה‪ ,‬כי אולי הבחור עיוור או סתם כך יתרשם עמוקות מהאדם‬
‫המדהים שבי וידלג על המעטפת החיצונית או שמא יסתמאו עיניו בידי שמים לזמן של שעה או שעתיים‪.‬‬
‫גם לא אספר על שקרים שהופצו כדי למנוע פגישה אתי‪ ,‬שמא יקרוס הכסא תחתיי בפגישה מכובד‬
‫המשא ומכובד המעמד‪ ,‬ואז אוי לה לאותה הבושה‪...‬‬
‫בזמן כתיבת שורות אלו אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות על כל אותם אנשים שהיו בטוחים ש"בשביל‬
‫שידוך כזה מדהים את חייבת לעשות מאמץ‪ .‬זו הזדמנות של פעם בחיים"‪ ,‬וכאילו זה מה שיגרום לי‬
‫לרדת במשקל‪ .‬לא בשבילי‪ ,‬לא בשביל הבריאות‪ ,‬לא משום שבקושי אני יכולה לראות את כל כולי לאורך‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪120‬‬

‫ולרוחב במראה הביתית‪ ,‬אלא מפני שכל חיי העתידיים בנויים על תילם של קילוגרמים‪ .‬והאושר שלי תלוי‬
‫אך ורק בו (בחתן המיועד או שמא במשקל שיתאדה?)‪.‬‬
‫האם כל אותן נשים שהתחתנו רזות לא שכחו כבר מזמן מידה ארבעים ושתיים מהי?‬
‫אחרי שנים רבות בתור ילדה‪/‬נערה‪/‬בחורה‪ ,‬ושנים בתור גרושה שבהן חזרו באוזניי על המשפט 'מי ייקח‬
‫אותך ככה'‪ ,‬היו לא מעט ימים שהאמנתי שבאמת אין סיכוי כזה‪ ,‬אבל לא ראיתי כל אפשרות של יכולת‬
‫להוריד קילוגרם מהמשקל‪ ,‬קל וחומר‪ ,‬כלומר‪ ,‬כבד וחומר‪ ,‬לא עשרות קילוגרמים‪ ,‬וכך היו ימים שהיה לי‬
‫ברור שלא אנשא לעולם‪.‬‬
‫השקעתי את כל כולי בעבודה‪ ,‬התנתקתי מהחברות ומבנות הדודות בגילי שכבר היו מלווות בילד‪ ,‬שניים‬
‫או שלושה‪ ,‬ולא פעם גם עלו במשקלן ורק בשל סיבות טובות‪ ,‬ולהן כמובן איש לא העיר על העודף‪ ,‬אלא‬
‫כולם רק הרעיפו חום ושמחה כראוי לבעלות עודפי משקל מסוג זה‪ .‬איבדתי ִאתן כל שפה משותפת‪ .‬הן‬
‫מצדן ניסו להיות נחמדות ובמקום לשאול מה בעלי עושה‪ ,‬שאלו‪ :‬במה את עובדת? ובמקום להגיד "ואו‪.‬‬
‫איזה ילד מתוק‪ ,‬ממי העיניים הכחולות?" אמרו‪" :‬ואו‪ .‬איזו שרשרת מדהימה‪ ,‬איפה קנית?"‬
‫היו גם תקופות ארוכות שבהן סירבתי לשמוע הצעות שידוכים‪ .‬הרגשתי שלא אכפת באמת למישהו‬
‫ממני‪ ,‬אלא כי כולם רוצים לדעת ש"אני מסודרת"‪ .‬הרגשתי שעושים ממני צחוק‪ ,‬ולא יודעים להעריך מי‬
‫ומה אני‪ .‬איבדתי את האמון באנשים ובמילותיהם‪ .‬ביקשתי שיניחו לי‪ .‬ביקשתי שקט‪ .‬ביקשתי לחיות את‬
‫מה שיש הכי טוב שיש במקום לשקוע במרה שחורה‪.‬‬
‫ובמקום שיניחו‪ֶ ,‬שירפו‪ ,‬שיאפשרו לנשום אוויר‪ ,‬לחצו עוד ועוד‪ .‬גם בנושא המשקל‪ ,‬וגם בעניין השעון‬
‫המתקתק והזמן שעובר‪.‬‬
‫אין אנשים רעים (כמעט)‪ ,‬ובוודאי אין כאלו בין הקרובים אליי‪ ,‬אלו שאני כל העולם בעבורם‪ ,‬אבל יש‬
‫דרכים שלא מתאימות לאנשים מסוימים‪ ,‬והדרך של הפעלת לחץ השפיעה עליי בדיוק בכיוון ההפוך‪.‬‬
‫הם לחצו לרדת‪ ,‬והמשקל הלך וטיפס‪.‬‬
‫‪121‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪43‬‬
‫שידוכי מצווה (?)‬

‫מרגישה צורך להוסיף עוד כמה מילים על נושא השידוכים‪ ,‬מודעת לכך שאין זה המקום להרחיב‪...‬‬
‫אם מסורה ודאגנית אחת‪ ,‬שמרוב מסירותה ודאגתה הכנה לבנה המוכשר‪ ,‬ביקשה קודם כל לפגוש אותי‬
‫אישית על מנת לבחון את אחוזי השומן שבגופי ממבט קרוב ולא משמועות רחוב‪ ,‬שמא הפחיתו חלילה‬
‫ממשקלי‪ ...‬היא‪ ,‬אגב‪ ,‬עוסקת בתחום הרפואה‪ ,‬כך שייתכן שחשבה שאולי גם תצליח לצפות את מחלותיי‬
‫העתידיות (שהרי אישה שמנה סופה להיות חולה מאוד‪ .)...‬אחרי התלבטויות האם להיענות לכך או לא‬
‫(מטעמי אגו בלבד‪ ,‬מי היא שאתן לה "למדוד" אותי)‪ ,‬הסכמתי "לזרום" עם זה (וגם מפני שלא היו ממילא‬
‫הצעות רבות מדי) ויצאתי לפגישה‪ִ ...‬אתה‪.‬‬
‫כמובן שאחר כך סופר לי כמה הרשמתי אותה וכמה אני מדהימה ונפלאה ומהממת‪ ,‬רק שיש לי חיסרון‬
‫קל של משקל עודף כבד‪ ,‬ולבנּה ראויה האישה המושלמת עלי אדמות (קרי‪ ,‬קודם כל רזה‪ .‬כל השאר‬
‫לא חשוב)‪ .‬אחר כך גם התברר שהיא שאלה את השדכנית "מה הקוטר שלה?" בדיוק במילים אלו! עד‬
‫היום‪ ,‬אגב‪ ,‬שנים רבות אחרי‪ ,‬היא עדיין מחפשת לו את האישה המושלמת‪ ,‬אלא שכנראה כל הרזות‬
‫נחטפות וכל הלא‪-‬רזות לא מספיק מושלמות‪...‬‬
‫אני תוהה איפה להזכיר את העובדה שאת כל הסיבות ל"למה לא" הפילו רק על המשקל‪ ,‬כשכולם‬
‫מציינים את כל הדברים המדהימים שבי‪ ,‬שמה לעשות‪ ,‬עדיין לא יכולים לחפות על משקל כזה‪.‬‬
‫אודה על האמת‪ ,‬גם אני לא רציתי בעל שמן‪ .‬הספיקה לי ההתמודדות שלי‪ .‬לא רוצה עוד מישהו בבית‬
‫שיזכיר את המילים דיאטות‪ ,‬תזונה נכונה‪ ,‬אוכל בריא או שאר מילים נרדפות‪ ,‬שרודפות אותי לכל ובכל‬
‫מקום‪ .‬לא רציתי מישהו שמכל קוביית שוקולד בשבילו או בשבילי יעשה סיפור‪ .‬טוב‪ ,‬לא מכל קובייה‪,‬‬
‫מכל חבילה‪ .‬אבל קובייה תמיד מובילה לחבילה‪( .‬גם אצלכם‪ ,‬אתם פשוט לא מוכנים להודות בזה)‪ .‬לא‬
‫רוצה עוד גנים של שומן וסיכויים של מאה אחוז למריבה עם הילדים בבוקר אם למרוח גבינה חמישה‬
‫אחוזים ומלפפון כי זה בריא או שוקולד למריחה (עם או בלי סוכריות)‪ ,‬או שכבת חמאה וחלבה‪ .‬אה‪ ,‬זה‬
‫לא קשור בהכרח למשקל אבל אני עדיין מעדיפה לא לקחת סיכונים‪.‬‬
‫מה גם שהדירות של הזוגות הצעירים בימינו אנו קטנות‪ ,‬וגם ככה בקושי אפשר לזוז בהן‪ .‬אם תחשבו‬
‫את הנפח שאני תופסת‪ ,‬פלוס נפח של אדם נוסף – זה כבר באמת יותר מדי‪ .‬וכל בלטה הרי מייקרת‬
‫משמעותית את שכר הדירה‪...‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪122‬‬

‫אבל גם בעניין זה לפעמים לא הייתה לי בררה ונאלצתי להתפשר ולהסכים להיפגש עם כל מיני‪ .‬כמו‬
‫אותו אחד שנשבעו לי (לפי הוראת רבנים) שהוא עשה ניתוח טבעת והוא ממש "בסדר"‪ .‬ניסיתי לברר‬
‫"כמה בסדר"‪ ,‬הבטיחו ש"לגמרי בסדר"‪ .‬בפגישה התברר שלפעמים אני יכולה להרגיש ממש רזה ליד‬
‫אנשים מסוימים‪ ,‬וזה לבד הייתה סיבה טובה להסכים לפגישה הזו‪.‬‬
‫ברור שרשמית סירבתי בגלל מיליון סיבות שאפילו לאחת מהן אין קשר למשקל‪ ,‬אבל השדכנית התנצלה‬
‫ואמרה שבעבר הוא ממש רזה אבל מסתבר שרק לזמן קצר והיא לא ידעה שהניתוח לא עזר‪ .‬אני‪,‬‬
‫לפחות‪ ,‬ביקשתי ממנה לטובת השידוכים האחרים שלה שתעשה טובה לעצמה ולהם ותברר יותר לעומק‬
‫ולרוחב ולקוטר (תודו שכשלא מדובר במדידה שלי‪ ,‬זה אפילו משעשע)‪ ,‬רק כדי לא לבזבז מזמנם של‬
‫אחרים‪.‬‬
‫זכורה לי גם אותה שיחה עם שדכן שהציע חמישה שמות בנשימה אחת רק כי אולי אגיד "אמן" לאחד‬
‫מהם‪ ,‬אולי השם שלהם ממש יקסום לי (פרידי כהן? ממש מקורי! פרידי לוי? נדיר ממש)‪ .‬כששאלתי אם‬
‫הוא מכיר אותי ויודע מה הוא מציע‪ ,‬הוא אמר שזה בכלל לא משנה‪ ,‬כי הקדוש‪-‬ברוך‪-‬הוא הוא המזווג‬
‫זיווגים ולי רק נשאר לומר כן או לא‪ ,‬וכי ממילא כלום לא בידיים שלנו‪ .‬הוא קרא ספר על הנושא שבו‬
‫מוסבר בצורה ברורה שעלינו לעשות את ההשתדלות ותו לא‪ .‬העיקר שיש לשני בני הזוג לב טוב וכל‬
‫השאר כבר יהיה בסדר מעצמו‪.‬‬
‫מרוב כעס אפילו לא יכולתי לצחוק‪ .‬אני זוכרת שבאותו הרגע הרגשתי איך כל הכעס שלי על השדכנים‬
‫והשדכניות כמו נשאב החוצה‪ ,‬ובלי טיפת נימוס אבל בכאב רב תהיתי בקול‪ ,‬למה הוא חושב שזמני‬
‫ומשאביי הנפשיים הם ללא גבול עד שהוא מרשה לעצמו לחשוב ששם של גבר ושם של אישה הם‬
‫סיבה די טובה להציע שידוך‪.‬‬
‫בני משפחתי ששמעו את הצד שלי בשיחה היו המומים מהחוצפה שנשמעה מדבריי‪ ,‬ולא הבינו למה‬
‫זמן רב אחריה עוד לא יכולתי להירגע‪ .‬הייתי בטוחה שהוא לא יתקשר עוד לעולם‪ ,‬אבל חודש אחרי הוא‬
‫התקשר שוב‪ .‬אמרתי לו שאני באמצע שידוך ממש רציני‪ ,‬על אף שבאותו הזמן לא הייתה לי שום הצעה‬
‫על הפרק‪.‬‬
‫כשנשאלתי אם יש הצעות נהגתי להתבדח‪ ,‬בלי טיפה של צחוק או חיוך‪ ,‬שהעוסקים במצוות השידוכים‬
‫צובאים על דלתות הוריי‪ ,‬מכסים את כל קומות הבניין מהכניסה עם מספרים בידיהם כדי לזכות ולהציע‬
‫הצעה‪ ,‬וכששאלו איפה אני בחגים אמרתי באנחה שבעלי אצל האדמו"ר‪ ,‬הילדים אצל החמות‪ ,‬ואני‬
‫נסעתי להורים לעזור‪...‬‬
‫תרשו לי‪ ,‬במחילה מכבודכם‪ ,‬להציע הצעה‪ ,‬ואני לא אבקש תמורתה מאומה‪( ,‬על אף שתעריפי השידוכים‬
‫עלו בחודשים האחרונים בכמה מאות דולרים‪ )...‬לפעמים לא להציע זו מצווה גדולה יותר מלהציע‪,‬‬
‫ולפעמים הפגיעה באנשים חמורה יותר ממינוס בבנק‪ .‬וששקר הוא שקר לכל דבר גם כשמדובר בשידוך‪.‬‬
‫‪123‬‬ ‫מסע כבד‬

‫ואחרי הכול‪ ,‬נס ששידוכים הם משמים‪ ,‬כי אם הם היו בידי בני אדם – עדיין הייתי עכשיו יושבת ומחכה‬
‫לטלפון שלא יבוא‪.‬‬
‫אבל אני לא‪ .‬למה? בשביל זה תצטרכו להמשיך ולעקוב‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪124‬‬

‫‪44‬‬
‫משא במסע‬

‫ביום בהיר אחד הציעה לי אחותי להצטרף אליה לנסיעה קבוצתית של נשים לטורקיה‪ .‬שוק הפאות‬
‫בטורקיה היה זול והמחירים‪ ,‬כך לפחות חשבנו‪ ,‬אפשרו קניית פאות ברבע מחיר מהארץ‪ .‬ועל הדרך נוכל‬
‫להגיד שהיינו בחו"ל וגם ליהנות קצת במחיר הכי זול שאפשר להשיג בחו"ל‪ .‬אז למה לא?‬
‫הצעתי למיכל‪ ,‬אחת מהחברות הטובות והרזות שלי‪ ,‬שהייתה ערב חתונתה‪ ,‬להצטרף ולהצטייד בנדוניה‬
‫בשליש מחיר‪ .‬וכך‪ ,‬מצאנו את עצמנו‪ ,‬חבורה עליזה של נשים ובחורות‪ ,‬בדרך לטורקיה‪ ,‬ארץ הקניות‬
‫הבלתי מוגבלות במידות בלתי אפשריות‪ .‬אבל את זה לא ידענו‪ .‬כלומר‪ ,‬לא ידעתי‪ .‬לכל השאר זה פשוט‬
‫לא היה חשוב‪ .‬הן ממילא במידות בלתי אפשריות‪.‬‬
‫ביומיים הראשונים טיילנו בגנים‪ ,‬ביקרנו בארמונות ונסענו לאי הנסיכים המדהים‪ .‬בטורקיה יש בעיית‬
‫כשרות ואי אפשר לקנות שום ארוחה מוכנה‪ ,‬לכן חיינו על אוכל שהבאנו מהארץ‪ :‬כריכים עם גבינות או‬
‫נקניקיות קפואות‪ ,‬מנות חמות שהוכנו בעזרת קומקום חשמלי‪ ,‬מציות וממתקים‪ .‬בעיקר ממתקים‪ .‬ותאנים‪.‬‬
‫פירות וירקות אפשר לקנות בטורקיה יותר מאשר בארץ ישראל ללא חשש ערלה או טבל‪ .‬אני חובבת‬
‫תאנים בשלות ומתוקות על פני כל פרי אחר רק שבארץ הקודש כמעט בלתי אפשרי למצוא אותן טובות‬
‫ונקיות מתולעים‪ ,‬ובטורקיה יש תאנים גדולות‪ ,‬יפות והרבה יותר קלות לבדיקה‪ .‬כך חייתי במשך אותו‬
‫שבוע בעיקר על תאנים טורקיות נקיות‪-‬תולעים‪ ,‬מתוקות ואדומות‪ ,‬בגודל תפוז ישראלי‪ ,‬שנמכרו בכל‬
‫פינה‪ ,‬ועל דובדבנים מתוקים ואדומים שנמכרו בשקיות של פיצוחים‪.‬‬
‫בשלב מסוים היה ברור שהגיע זמן הקניות‪ .‬מצוידות בדולרים‪ ,‬בשקיות גדולות ומוטענות במצב רוח‬
‫נסענו אל השווקים העמוסים‪ .‬שוטטנו בשוק הזהב הענק‪ ,‬שכל חנויותיו הן לממכר תכשיטים והוא צפוף‬
‫ומלא בסמטאות צרות‪ ,‬פסענו בשווקים שסביבו – ואז פנינו לאזור הפאות‪.‬‬
‫רק מי שמכירה את האזור יודעת להוביל בביטחון בסמטאותיה הצרות והקסומות של איסטנבול כאילו‬
‫צוירו ביד אומן‪ ,‬עד לבית יצרני הפאות השוכנים‪ ,‬לעתים‪ ,‬בבנייני דירות רגילים בקומות העליונות‪.‬‬
‫עברנו מאחד לאחר‪ .‬הכלות שבינינו מצאו או הזמינו פאה‪ ,‬או שתיים‪ ,‬או שלוש‪ ,‬לאמהותיהן‪ ,‬להן‪ ,‬לסבתא‪,‬‬
‫לשכנה שביקשה‪ ,‬לאחיות‪...‬‬
‫לא מצאתי פאה מתאימה כי הכול נחטף עוד לפני שהגעתי‪ ,‬ולכן הזמנתי אחת וקיוויתי שלא שמתי את‬
‫כספי על קרן הצבי‪.‬‬
‫‪125‬‬ ‫מסע כבד‬

‫משם הזדחלנו לרובע הסיטונאי‪ ,‬או איך שקוראים לו‪ ,‬שהוא האזור הכי מבוקש על ידי הישראליות‬
‫שנוחתות בטורקיה‪ .‬אחרי הדרכה ברורה איך לחזור למלון ואיך לא לאפשר לנהגי המונית לסחוט אותנו‬
‫ואיך להתמקח על מחירים ואיך‪ ...‬התפצלה הקבוצה וכל אחת הלכה לאן שלבה חפץ‪ .‬אני הלכתי עם‬
‫מיכל‪ ,‬עם אחותי ועם חברתה‪ .‬עוד לפני נחיתתנו מול חלונות הראווה היה לי ברור שאני לא צריכה להיות‬
‫שם‪ .‬בגדים? את מי זה מעניין בכלל? אבל לא היה סיכוי שאחזור לבדי למלון ובוודאי לא לפני שבכלל‬
‫ניסיתי את מזלי‪ ,‬וכך מצאתי את עצמי מזדחלת ברחובות מרוצפים באבנים מיוחדות‪ ,‬דוחקת את גופי‬
‫בין עגלה לממכר פירות לעגלה לממכר תה טורקי‪ ,‬מפנה מעבר לסוס אצילי‪ .‬מחפשת שלט שידבר אל‬
‫לבי‪.‬‬
‫עברנו מחנות לחנות‪ .‬הבגדים היו מדהימים‪ .‬רבים מהם זיהינו מחנויות וממכירות יוקרה מהארץ שנמכרו‬
‫במחירים מופקעים‪.‬‬
‫מיכל‪ ,‬שכאמור הייתה כלה מאוד קלה לא ידעה מה לקנות קודם‪ .‬הבגדים התאימו לה כאילו תפרו אותם‬
‫בשבילה‪ .‬המוכרות רוקנו את המדפים בשמחה אמתית‪ ,‬כאילו חיכו רק לה‪ .‬אני‪ ,‬ששום בגד לא עלה עליי‪,‬‬
‫שימשתי על תקן יועצת אמתית‪ ,‬לא כמו המוכרות שבוודאי מקבלות אחוזים עבור כל קנייה‪ ,‬וגם על תקן‬
‫שומרת השקיות מהקנייה בחנות הקודמת‪ ,‬וגם קולב לעת מצוא ("תחזיקי רגע‪ ,‬אני אלך למדוד את‬
‫החצאית השנייה")‪.‬‬
‫אני מודה שהיה לי קשה‪ .‬עם כל אהבתי אליה והפרגון הרב‪ ,‬היו רגעים שביקשתי להיות כמותה‪ .‬היא‪,‬‬
‫שכל היום בוכה על משקלה הגבוה‪ ,‬על כך שהיא שמנה מדי ("זה שאני לא שמנה כמוך עדיין לא אומר‬
‫שאני לא שמנה!")‪ ,‬על שהאף לא סימטרי‪ ,‬שהעיניים לא בצבע הנכון‪ ,‬שהגזרה לא מספקת‪ ...‬ממילא‬
‫לעולם לא תהיה מרוצה‪ ,‬לא חבל? אני בטוחה שעם משקל נמוך יותר הייתי יודעת להעריך את זה‪.‬‬
‫בעוד השאר עומדות מול המראה‪ ,‬אני מנסה לשכנע את עצמי לא לפרוץ בבכי‪ .‬לא מהמקום של 'למה‬
‫היא כן ואני לא'‪ ,‬אלא 'למה אני לא'‪ ,‬אני מאמינה שטוב של אחד לא בא על חשבון טוב של השני ולא‬
‫צריך לרצות דברים רק משום שלאחרים יש‪ ,‬אבל איך זה שבכל החנויות העמוסות בבגדים המופצים‬
‫לכל העולם אין ולו חצאית אחת בשבילי???‬
‫שעות הסתובבנו‪ .‬נפגשנו עם החברות האחרות לקבוצה‪ ,‬החלפנו רשמים וכתובות "שוות" והמשכנו‬
‫להעביר את הזמן בקניות‪.‬‬
‫רק אז הבנתי למה חלק מהנשים הוותיקות והמנוסות בנסיעות כאלו הגיעו עם מזוודות מקופלות בשקית‪.‬‬
‫הן פשוט הכניסו את כל מה שקנו לתיק אחד וכך התניידו ממקום למקום‪ .‬אחת אף קנתה שמלת כלה‬
‫בעשירית מהמחיר שהיא נמכרת בארץ‪ .‬רק אני המשכתי לחפש חנות שנמכרים בה בגדים שמיועדים‬
‫לנשים‪ .‬נשים שלא מרעיבות את עצמן‪ ,‬שעברו את גיל עשרים‪ ,‬שידעו בחייהן עליות ומורדות במשקלן‪,‬‬
‫בעיקר עליות‪ .‬התייאשתי מלשאול אם יש מידה גדולה מחמישים‪ ,‬כי התברר שהמידה הגדולה ביותר‬
‫כמעט בכל טורקיה היא ארבעים ושש‪ ,‬אלא שבפועל היא בקושי מידה ארבעים ושתיים‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪126‬‬

‫אז בזמן שכולן קנו בגדים אני קניתי עוד תאנים ודובדבנים והתרחקתי עוד יותר ממידה ארבעים ושתיים‬
‫כמו ממידה ארבעים ושש וגם מחמישים‪.‬‬
‫חזרתי לארץ בלי שום בגד טורקי במזוודה שלי עבורי‪ .‬אלו שכן היו בה‪ ,‬אוחסנו אצלי בגלל 'משקל עודף'‬
‫של הקניות של חברותיי לקבוצה‪.‬‬
‫אני הבאתי את המשקל העודף כבר מהבית‪.‬‬
‫‪127‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪45‬‬
‫זרה‬

‫באמצע הקניות בארץ הבזָ רים הבלתי נגמרים‪ ,‬אפשר לומר שאפילו בשיאן‪ ,‬החלטתי שזהו‪ .‬עד כאן‪ .‬אני‬
‫חוזרת למלון‪ .‬לא פחדתי מארץ זרה‪ ,‬וסמכתי על האנגלית הרצוצה שלי שבמדינה כמו טורקיה נחשבה‬
‫לאנגלית מושלמת‪ .‬חברותיי למסע לא האמינו שאני רצינית‪ ,‬אבל הייתי נחושה‪ .‬הדמעות כבר עמדו‬
‫בפתח העיניים והתסכול שלט‪ .‬התחרטתי שבכלל נסעתי‪.‬‬
‫עצרתי מונית‪ ,‬התמקחתי על המחיר והתנדבתי לקחת אתי כמה שקיות ומזוודות בחזרה למלון כדי‬
‫לאפשר לחברותיי למסע הבזבוזים לנוע בידיים ריקות עד שימלאו אותן שוב‪ .‬הן בהו בי המומות‪ ,‬מחכות‬
‫שאתחרט‪ ,‬שאסוב על עקבותיי‪ .‬אבל אני לא יכולתי יותר‪ ,‬מסע הקניות המלהיב שלהן היה מסע ייסורים‬
‫עבורי‪.‬‬
‫נכנסתי לחדרי במלון‪ .‬השלכתי את השקיות הרבות בפינה ועמדתי חסרת אונים‪ ,‬כאילו אזל ממני כל‬
‫הכוח‪ .‬הפיזי והנפשי גם יחד‪ .‬החום הרב גרם לי לחשוב רק על מים צוננים‪ .‬אמבטיה לא הייתה בחדר‪,‬‬
‫רק מקלחת קטנה‪ .‬הרגשתי זרה במדינה זרה בסיטואציה זרה‪ .‬ויותר מכול‪ ,‬הייתי זרה לעצמי‪ .‬כמו שאני‪,‬‬
‫עם הבגדים‪ ,‬התיישבתי בשטח הקטן של המקלחת‪ ,‬פתחתי את הברז של המים הקרים ואפשרתי לכל‬
‫התחושות הקשות להציף אותי‪ .‬הזעם‪ ,‬התסכול‪ ,‬האכזבה‪ ,‬חוסר האונים‪ ,‬העצב‪ ,‬הבדידות‪ ,‬הקושי‪,‬‬
‫ההתמודדות‪ ...‬המים זרמו ִואתם גם הדמעות והכאב‪ .‬כמו שלמיִ ם לא היה סוף‪ ,‬כך גם לכמויות של הכאב‬
‫שבי לא היה סוף‪.‬‬
‫זה לא פייר‪ .‬חשבתי‪ .‬הרחובות היו עמוסים במיליוני בני אדם‪ ,‬חלק מהנשים שהצלחתי לאתר ברחוב‬
‫הטורקי לבושות לרוב בסדינים שחורים שהם קוראים להם גלביות‪ ,‬ולזה בוודאי לא צריך מידה‪ .‬אולי הייתי‬
‫בכלל צריכה להיוולד מוסלמית דתייה‪ .‬אף אחד לא היה שם לב ששמנתי עם עטיפות שכאלה‪ .‬הפחות‬
‫שמרניות היו רזות‪ ,‬ואני הייתי סוג של אטרקציה‪ .‬פשוט לא היו נשים שמנות ברחוב! לא ניתן למצוא בגד‬
‫לנשים מעבר למידה ארבעים ושמונה‪ ,‬כשהארבעים ושמונה הטורקי קטן יותר מארבעים ושמונה המקורי‪.‬‬
‫ואני כבר מזמן עברתי את החמישים ושתיים‪ ,‬או החמישים וארבע‪ ...‬מי סופר בכלל‪.‬‬
‫בארץ זרה‪ ,‬לבד‪ ,‬רק אני והמשקל שלי‪ .‬או נכון יותר‪ ,‬המשקל שלי ואני‪ ,‬כשחוויית קניית הבגדים הנעימה‬
‫אצל חברותי הציפה אצלי את כל הרע בחוסר היכולת שלי לקנות בגדים בכלל‪ .‬כל המשפטים שנשבעתי‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪128‬‬

‫לא להאמין בהם לעולם צפו ועלו‪ .‬אלו שקשרו את גירושיי במשקל‪ ,‬אלו שהתעללו בי ללא רחם‪ ,‬אלו‬
‫שניבאו לי חיים עצובים‪" ,‬אמרתי לך שיום אחד זה יקרה"‪ ...‬הרגשתי איך הכול צף ועולה‪ .‬שוב‪.‬‬
‫שעות ישבתי על הרצפה‪ ,‬מבקשת לא להרגיש יותר כלום‪ .‬לתמיד‪ .‬איבדתי את תחושת הזמן‪.‬‬
‫מתישהו מיכל חזרה‪ .‬שמעתי אותה במעורפל אומרת 'שלום'‪ .‬כנראה ניחשה שכבר אסיים‪ ...‬רק אחרי‬
‫ששמעה את המים לא חדלים מלזרום‪ ,‬וכשמיִ ם החלו לזלוג אל תוך החדר היא הבינה שמשהו אחר‬
‫קורה‪.‬‬
‫היא דפקה על הדלת ושאלה אם אני בסדר‪ ,‬אבל לא היה לי כוח אפילו לענות‪ .‬רציתי רק לשבת בשקט‪.‬‬
‫לא לשמוע‪ ,‬לא לראות‪ .‬לא להרגיש‪.‬‬
‫היא הרימה את קולה וביקשה שאפתח את הדלת‪ .‬לא השבתי‪ .‬היא החלה לדפוק בכוח וצעקה אליי‪,‬‬
‫התחננה שאפתח‪ ,‬שאענה לה‪ ,‬שאדבר ִאתה‪ .‬רק אחרי שכנועים רבים ובאפיסת כוחות אמתית זחלתי‬
‫בקושי ופתחתי את הדלת‪.‬‬
‫היא לא הכירה אותי ככה‪ .‬תמיד הייתי חזקה‪ ,‬זו שכלום לא שובר אותה‪ ,‬שמעולם לא מתפרקת‪ ,‬שתמיד‬
‫נחושה‪ ,‬תמיד מעודדת‪ ,‬מחזקת‪ ,‬תומכת‪ ...‬פתאום אני שבר כלי‪.‬‬
‫היא התיישבה לידי‪ ,‬חיבקה אותי ודיברה אליי‪.‬‬
‫זו הייתה סיטואציה די מוזרה‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬הפכנו לחברות קרובות מאוד שמתמודדות עם בעיית המשקל‪,‬‬
‫אבל משני צדי המתרס‪ .‬היא ניסתה להזכיר לי את מה שתמיד אמרתי והשתדלתי להאמין בו‪ ,‬שהמשקל‬
‫הוא לא הכול בחיים‪ ,‬שלא שווה להילחם בחיים בגלל זה‪ ,‬שתמיד יש מקום לשינוי‪ ,‬שאסור אף פעם‬
‫להתייאש‪ ,‬שלא ייתכן שאני עוזרת לאחרות להתמודד וכעת אני זו שאפול‪.‬‬
‫למחרת‪ ,‬היום האחרון לטיול‪ ,‬הן יצאו שוב למסע קניות‪ .‬אני בחרתי להישאר במלון‪ .‬נשבר לי מלחייך אל‬
‫מול כולם‪ ,‬להחמיא‪ ,‬לשקול איזה צבע של חולצה מתאים לאיזה צבע של חצאית שיהיה תואם גם‬
‫לנעליים בצבע של הסיכה בראש‪ .‬לא רוצה להיות שם‪ .‬לא רוצה להרגיש שוב את הכאב שממילא קיים‬
‫כל הזמן ורק הולך ומתעצם ברגעים כאלו‪ .‬עזבו אותי‪.‬‬
‫נשארתי בחדרי עם ספר ובחלק מהזמן כבר ארזתי את המזוודה‪.‬‬
‫לא היה לי דברים חדשים רבים לארוז‪ .‬קניתי כלי קטן מזכוכית‪ ,‬שדרכו גיליתי את אהבתי לחפצי נוי‬
‫מזכוכית‪ ,‬ושתי מגבות ענקיות באורך שני מטרים כל אחת‪ ,‬מספיק גדולה כדי לעטוף אותי פלוס עודף‪,‬‬
‫פאה בהזמנה ועוד מתנה גדולה לאמא היקרה שלי‪.‬‬
‫מאז‪ ,‬לפני כל טיול לחו"ל אני שואלת כמה אחוזים ממנו מוקדשים לקניות ומה יש לקנות באותה מדינה‪.‬‬
‫זה לא שאני לא יודעת או לא אוהבת לקנות‪ .‬אני אוהבת מאוד‪ .‬אבל דברים שאין ביניהם קשר למשקל‪,‬‬
‫כמו כלי זכוכית‪ ,‬למשל‪ ,‬או כוסות מיוחדות‪ ,‬או תכשיטים‪ ,‬או‪ ...‬כבר הבנתם‪.‬‬
‫ומגבת ענקית‪ .‬משהו להיעלם בו‪ .‬לפעמים‪.‬‬
‫‪129‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪46‬‬
‫אור גדול‬

‫אחרי כמה שנים של הפסקה מכל עולם הדיאטה והחסה (לפחות כלפי חוץ) הרגשתי שאי אפשר עוד‬
‫ופניתי למזל‪ ,‬אישה מדהימה שפתחה חברה למתן הרצאות וסדנאות להרזיה בהומור‪ .‬כבר לא זוכרת‬
‫איך הגעתי אליה‪ ,‬אבל ביקשתי פגישות אישיות ולא סדנאות משותפות שקצה נפשי בהן‪ .‬נסעתי פעם‬
‫בשבוע לדרום רק כדי לפגוש אישה מלאת אופטימיות‪ ,‬שמחת חיים ואמונה בכוחות שלי לעזור לעצמי‪.‬‬
‫איפה החלק של ההומור אני לא יודעת‪ ,‬אבל היא אכן הייתה מצחיקה‪.‬‬
‫אני חייבת לציין שאין לי ספק ביכולת שלה לעזור לנשים אחרות‪ ,‬אבל גם היא לא הצליחה אתי‪( ,‬או נכון‬
‫יותר לומר שאני לא הצלחתי עם המשקל שלי‪ .)...‬היה לי רדוד מדי להשתכנע לא לשתות עוד כוס אייס‪-‬‬
‫קפה רק כדי שאוכל להיכנס לחנות בגדים "רגילה" ולקנות בגד "רגיל" במידה "רגילה"‪ .‬היה דגש רב מדי‬
‫על סיבות חיצוניות להרזיה‪ ,‬שהן לרוב המניע העיקרי אצל רוב הנשים בעולם לרדת במשקל‪ .‬אצלי זה‬
‫לא עובד‪ .‬אני אדם חומרי וחשוב לי להיראות טוב‪ ,‬אבל אי אפשר לשכנע אותי רק בזה‪ ,‬וכשאני עומדת‬
‫מול פיתוי קלורי שום סיבה הגיונית‪ ,‬חיונית‪ ,‬עובדתית‪ ,‬לא יכולה למנוע אותו ממני‪ ,‬חוץ מההלכה‪ :‬האם‬
‫זה כשר‪ ,‬והאם אני בשרית וזה חלבי‪ ,‬או הפוך‪.‬‬
‫אחרי תקופה של כמה חודשים עזבתי גם אותה ונשבעתי לעצמי בפעם המיליון שלא עוד‪ .‬הפעם באמת‬
‫היה זה הניסיון האחרון עלי אדמות לרדת עוד מאה גרם ועוד מאתיים ולעלות ארבע‪-‬מאות וזה הזמן‬
‫להשלים עם עצמי (עד לפעם הבאה‪ ,‬כמובן‪)...‬‬
‫באותה תקופה התחלתי עבודה חדשה במשרד פעיל ועם צוות לא קטן‪ .‬נכנסתי כדי להחליף את‬
‫המנהלת של הצוות שעברה לעיר אחרת‪ ,‬אבל זה לא מצא חן בעיני כמה מהעובדות שטענו שהוותק‬
‫שלהן והגיל שלהן והעובדה שהן רזות יותר(!) מעידים כי הן שנועדו להחליף אותה‪ ,‬ולא אני‪ ,‬שחלקן יכולות‬
‫להיות סבתות שלי‪ .‬ואם צריך הוכחה‪ ,‬אז הנה‪ ,‬בקושי אני מצליחה לעבור אל מאחורי "שולחן המנהלת"‬
‫בעוד הן ממש מחליקות במעבר הצר‪.‬‬
‫הן היו רבות זו עם זו על התפקיד לּו לא הייתי אני‪ ,‬אבל כיוון שנכנסתי ישר אל עמדת הניהול – הן‬
‫התאחדו נגדי‪ .‬לא אכנס לפרטי הבלגן‪ ,‬רק אומר שלמרות גילי הצעיר ומשקלי הגדול‪ ,‬ולמרות החיכוכים‬
‫הלא פשוטים שקיבלו את פניי בשבועות הראשונים‪ ,‬אזרתי את כל כוחותיי ולאט לאט‪ ,‬עם סייעתא‬
‫דשמיא מרובה ומתנות שקיבלתי משמים‪ ,‬כבשתי את מקומי ואיחדתי את הצוות‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪130‬‬

‫נכון‪ ,‬עדיין הייתי הכי שמנה והכי צעירה והכי חדשה‪ ,‬ועדיין שמעתי בדיחות מאחורי גבי אם בשקט ואם‬
‫בקול‪ ,‬אם כדי "לצחוק אתי" ואם מתוך "כוונות טובות" ("את כזו מדהימה! אי אפשר לראות את זה‬
‫בהתחלה בגלל המשקל‪ .‬תחשבי כמה יחטפו אותך אם רק תרדי במשקל")‪ ,‬בסופו של דבר הייתי אני‬
‫המנהלת הכי אהובה במקום‪.‬‬
‫ועוד לא הגעתי לגיל עשרים ואחת‪.‬‬
‫אחרי חודשים מספר נאלצתי לעזוב לאחר שגיליתי כי ההתנהלות של המקום עומדת בניגוד לאמונתי‬
‫ולעקרונותיי‪ ,‬אבל המפגש עם אותו מקום היה שווה רק משום שאחת מהעובדות לימדה אותי שעור‬
‫בסיסי וקריטי לחיים‪ ,‬והעניקה לי לראשונה בחיי את הזכות להרגיש אהבה פשוטה מהי‪ .‬אהבה שלא‬
‫תלויה בשום דבר‪ ,‬שאין בה "אבל‪ "...‬ואין בה "לו רק היית פחות‪ ,"...‬ללא ביקורת‪ ,‬ללא שיפוטיות‪ .‬קבלה‬
‫טוטאלית של מי ומה שאני‪ ,‬כולל המשא שאתי‪ ,‬שהוא‪ ,‬כפי שכבר די ברור‪ ,‬חלק ממני‪ .‬זו הייתה פעם‬
‫ראשונה שהבנתי שאפשר לאהוב אותי כבן‪-‬אדם‪ ,‬לא רק מפני שאני הבת או האחות או הגיסה‪ ,‬אלא כי‬
‫אני שווה את זה‪.‬‬
‫היא הייתה מבוגרת ממני בשנים רבות וזיהתה את הפוטנציאל שבי די מהר‪ .‬בהתחלה היו לנו מאבקי‬
‫כוחות‪ .‬היא סירבה לקבל את מעמדי בחברה‪ ,‬אך לאחר שהוכחתי את עצמי במקום כפי שאף אחת לא‬
‫הוכיחה לפניי היא התרככה‪ .‬נשארנו בקשר גם אחרי שעזבתי‪.‬‬
‫רק אחרי שנים היא סיפרה לי שארך לה זמן לראות בי את מה שהיא רואה בי היום‪ ,‬ושבאחד הימים‬
‫הראשונים שלי לעבודה עמדו כמה מהעובדות וריכלו עליי‪ .‬היא אף הגדירה זאת שאני ממש "מסתירה‬
‫את האור" במשרד מרוב הנפח שאני תופסת‪ .‬זה היה מעליב‪ .‬לולא ידעתי כמה היא ושאר הצוות אהבו‬
‫אותי – בוודאי הייתי מרגישה נורא‪.‬‬

‫אני יודעת שאפשר לראות אותי כמי שמסתירה את האור במובן הפיזי של המושג‪ ,‬אבל לו רק תנסו‬
‫לרגע להתעלם מהגודל של כל אחד שנראה לכם "גדול מדי" עד כדי כך שאתם מרגישים שהוא "מסתיר‬
‫את האור"‪ ,‬תגלו שזכיתי ואני עדיין זוכה להדליק את האור בתוך אנשים רבים אחרים‪ ,‬רובם ממש רזים‬
‫או לכל הפחות‪" ,‬נורמליים"‪ ,‬שלא מסתירים את האור החיצוני אבל הם לא רואים אור אחר‪ .‬קודם כל את‬
‫האור שבתוכם‪ .‬כי כמו שכבר כתבתי יותר מפעם אחת‪ ,‬משקל זה משהו חיצוני‪ .‬גם כשהוא "בסדר"‬
‫ו"נורמלי"‪ ,‬זה לא אומר שכל השאר בהתאם‪.‬‬
‫אור יש בכל אחד‪ ,‬תמיד‪ ,‬גם אם לפעמים נראה שהחושך הפנימי משתלט‪ .‬נסו לחפש את האור‪ .‬ולעולם‪,‬‬
‫לעולם אל תחשיכו אותו!‬
‫כמו שאותה אישה מדהימה עדיין נוהגת לומר לי‪" :‬איך אפשר שלא לאהוב אותך?"‬
‫האמתית והכנה הזו הציפה את חיי‪...‬‬
‫ִ‬ ‫לו רק ידעה בכמה אור הפשטות הנקייה‪,‬‬
‫‪131‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪47‬‬
‫מסע קוריאני‬

‫לכולם היה אכפת ממני‪ .‬כל כך אכפת – שאף אחד לא שם לב איך דורכים על הנשמה שלי‪ .‬תמיד‬
‫נראיתי חסינת אש‪ .‬היה (ועדיין יש) לי מענה לשון חד ומהיר‪ ,‬תשובה לכל הערה‪ ,‬ורבים יגידו שאני מעבירה‬
‫תחושה של "נראה אתכם מצליחים לחדור ולפגוע בי"‪ .‬תוסיפו לזה את המשקל החיצוני שנותן אשליה‬
‫של "גם כדורי ירי לא יכולים למגן האנושי הזה" ותקבלו שק אגרוף שכל מי שרוצה יכול לבוא ולחבוט‪.‬‬
‫אבל הנה‪ ,‬אני מנצלת את הבמה הזו כדי לומר – טעיתם‪ ,‬ובגדול‪ .‬טעות גדולה יותר מהמשקל שלי‪.‬‬
‫במשך שנים נשאתי דברים רבים מיותרים בפנים‪ .‬את כל מה שאדם לא צריך לסחוב – סחבתי‪ .‬שקים‬
‫של כעס‪ ,‬עלבון‪ ,‬כאב‪ ,‬אכזבה‪ ,‬תסכול‪ ...‬הרגשתי רצון לקום ולצרוח‪ ,‬צורך להגן על עצמי אפילו ברמה‬
‫הפיזית‪ .‬כאילו לּו רק יבעטו בי עכשיו – זה יהיה הרגע שבו מגדל ה"אף‪-‬אחד‪-‬לא‪-‬יכול‪-‬לשבור‪-‬אותי"‬
‫יתרסק בקול רעש גדול‪ ,‬ואני חייבת להגן לפחות על השריון שמחזיק את כל הרסיסים בפנים לבל יתפזרו‪.‬‬
‫מאחר שניסיתי את כל מכוני הכושר בעירי ואף באחד מהם לא שרדתי יותר משבוע‪ ,‬הבנתי שאני צריכה‬
‫לחשוב על אפשרות יצירתית יותר שתשיג את אותה מטרה – להתחיל לזוז!‬
‫אחרי בירורים רבים מצאתי מקום שמעביר קורסים באומנויות לחימה לנשים בלבד (אומנויות לחימה הן‬
‫מיומנויות גופניות נרכשות‪ ,‬שעיקרן שיפור יכולת הלחימה בשעת קרב פנים אל פנים‪ ,‬תוך קיום ערכים‬
‫מוספים‪ ,‬כגון‪ :‬ערך אומנותי‪ ,‬יכולת שליטה בגוף‪ ,‬שיפור היכולות התודעתיות‪ ,‬גמישות‪ ,‬יציבות‪ ,‬קואורדינציה‪,‬‬
‫שחרור‪ ,‬חיזוק הביטחון העצמי‪ ,‬וכל זה תוך כדי שיתוף מקסימום הרבדים שבאדם‪ :‬מנטאלי‪ ,‬פיזי‪ ,‬נפשי‬
‫ורגשי‪ .‬מקורן של רוב האומנויות הוא במזרח הרחוק‪ .‬למעשה‪ ,‬מדובר בפעילות ובכושר מתוחכמים ואין‬
‫סיבה ללמוד אותם רק לצורך מאבק פיזי אמיתי)‪ .‬הצוות והתלמידות מורכב מנשים בלבד‪ ,‬ועכשיו רק‬
‫נשאר לי לבחור מבין מגוון האומנויות השונות‪ ...‬יש אומנות שעובדת בעיקר על פלג הגוף העליון‪ ,‬יש כזו‬
‫דווקא על פלג הגוף התחתון או גם וגם‪ .‬האם אני רוצה משהו רגוע ושליו או סוער וקצבי‪...‬‬
‫ביררתי מה היתרונות של כל אומנות לחימה‪ ,‬על אילו חלקים בגוף היא מתמקדת ומה יצא לי מזה‪,‬‬
‫ונרשמתי לשיעור אחד לדוגמה בטוקוונדו – אומנות לחימה קוריאנית‪ ,‬שהיה בדיוק מה שהתאים להרגשתי‬
‫באותו זמן‪.‬‬
‫הגעתי לשיעור הראשון אחרי יום עבודה ארוך כשברור לי שאני רק עומדת בצד וצופה‪ .‬בקורס היו‬
‫כחמש‪-‬עשרה נערות‪ ,‬הגדולה שבהן לא עברה את גיל חמש עשרה‪ ,‬והשמנה שבהן לא יודעת מהן‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪132‬‬

‫הספרות חמישים ואחת במדידת משקל‪ .‬הרגשתי ענקית ולא שייכת והיה לי ברור שבסוף השיעור אלך‬
‫ולא אחזור‪ .‬עמדתי לי בצד‪ ,‬רואה את כולן מסתדרות בשורה ארוכה ואז‪ ...‬כולן מסתכלות לכיווני‪ .‬רגע או‬
‫שניים עברו עד שהמדריכה הבינה שאני‪ ,‬כנראה‪ ,‬לא מבינה מה זה שיעור לדוגמה‪.‬‬
‫"קדימה‪ ,‬הצטרפי לשורה"‪ ,‬היא אמרה בטון אסרטיבי‪.‬‬
‫"אני? מה פתאום‪ ,‬זה שיעור לדוגמה!"‬
‫"בדיוק בגלל זה את מצטרפת לשורה‪ .‬עכשיו"‪.‬‬
‫"אבל‪"...‬‬
‫"בלי אבל‪ ,‬את מעכבת את כולן"‪ .‬היא הייתה נראית שברירית וקטנה אבל היה לה קול חזק‪ ,‬ולפי המבטים‬
‫שננעצו בי מצד הנערות הבנתי שמוטב שאזדרז לפני שאצא עם פנסים סגולים בעיניים‪.‬‬
‫עם פאה וחצאית‪ ,‬איפור ונעלי עקב‪ ...‬מצאתי את עצמי בסופה של שורה של נערות קטנות ורזות בבגדי‬
‫התעמלות נוחים‪ .‬אחרי כמה קריאות בטוקוונדואית כולן התחילו לרוץ במעגל‪.‬‬
‫חשבתי שאני מתעלפת‪ .‬איפה דלת היציאה? שמישהו יבוא להציל אותי! הצטרפתי למעגל הריצה‬
‫שתחילה היה אטי וקליל‪ ,‬אבל לפי מחיאות הכף של המורה הצעירה והרזה הקצב הלך וגבר‪ .‬איך שהוא‬
‫עמדתי בקצב וניסיתי לא לחשוב‪ .‬עוד מחיאת כף וכולן כבר טסות‪ ,‬אני עדיין בקצב‪ .‬עוד מחיאה‪ ...‬הכול‬
‫מסתובב סביבי‪ ,‬אבל לא תדעו את זה לעולם – אני בקצב‪ .‬עוד מחיאה וכולן נעצרות‪.‬‬
‫אני בקושי נושמת‪ ,‬מחזיקה את הלב שלא ייפול‪ .‬מודה לאלוקים שנענה לתפילותיי ושאין יותר ריצה‬
‫במעגלים‪ ,‬אבל לא ידעתי מה עוד מחכה לי‪ ,‬לעתים רק נראה שהתפילה לא מתקבלת‪ ,‬אבל זה רק‬
‫משום שאנחנו לא מסוגלים לראות למרחוק‪ ,‬למשל‪ ...‬עד סוף השיעור‪.‬‬
‫כולן נעמדות בשורה‪ .‬השתלבתי‪ .‬סדר מופתי ודממה‪.‬‬
‫עוד כמה קריאות רמות בטוקוונדואית וכולן קופצות קפיצות צפרדע‪ .‬אחד ושתיים ושלוש ועשר וחמש‪-‬‬
‫עשרה‪ .‬אני לא זוכרת מתי הפסקתי אבל זה בטח היה לפני מספר עשר‪ .‬המורה סימנה לי עם העיניים‬
‫לנסות עוד אחד‪ .‬ניסיתי וקרסתי‪ .‬סימנה לי להפסיק ולשתוק‪ .‬חיכיתי לנס‪.‬‬
‫מול עיניי חלפו כל אותם שיעורי התעמלות שהמורות בבית הספר היסודי העבירו‪ ,‬ובלי להשמיץ‪ ,‬חלילה‪,‬‬
‫אני יכולה לומר בלי ספק שהן בקושי ידעו את ההבדל בין יד ימין ליד שמאל (ותסלחנה לי המורות‬
‫להתעמלות אם טעיתי‪ .‬ייתכן שהיום זה לא כך)‪.‬‬
‫אני הייתי 'מבריזה' סדרתית‪ .‬תחילה נאלמת בשיעורים אלו ואחר כך נעלמת‪ .‬תמיד היה לי פתק לרופא‬
‫שיניים או "נא לשחרר את פרידי מסיבות אישיות"‪ .‬אל דאגה‪ ,‬אמא שלי מעולם לא הייתה משחררת אותי‬
‫אפילו לא לדקה משום שיעור‪ .‬היא מאמינה גדולה במוסד הלימודים‪ .‬אבל אני מצאתי את דרכי כדי‬
‫להיעלם מ"ספסל החמור" (עוד קוראים לזה כך?) והחישוקים ומסיבובי הראש מימין לשמאל‪ ,‬חצי סיבוב‬
‫קדימה וחצי סיבוב אחורה‪.‬‬
‫‪133‬‬ ‫מסע כבד‬

‫אבל עכשיו הכול חזר אלי‪ ,‬אחרי עשרים שנה‪ ,‬עם מאה קילוגרם ויותר‪ ,‬ועם לבוש מאוד לא נוח‪ .‬איך‬
‫שגלגל מסתובב לו‪ " ...‬ספסל החמור" נראה כמו גן ילדים לעומת קפיצות צפרדע‪ .‬ובבית הספר היסודי‬
‫היו בערך ארבעים תלמידות בכיתה ולא ראו מה כל אחת עושה‪ ,‬אבל כאן? אני מקבלת יחס כמו אל‬
‫בת יחידה!‬
‫כולן סיימו את הקפיצות ועברו לזחול על הרצפה מקצה אחד של החדר לקצה השני (נשמע לכם קל?‬
‫עזבו את הספר לרגע‪ ,‬ונסו לזחול על הגחון מצד אחד של החדר לצד השני בלי להיעזר ברגליים‪.‬‬
‫העובדה שתינוק זוחל בקלות לא אומרת שאדם שעבר את גיל עשרים יכול לעשות את זה בקלות‪ ,‬אם‬
‫בכלל)‪ .‬קיבלתי פטור כדי לא להשחיר את בגדיי היפים והלא התעמלותיים‪.‬‬
‫אחרי זמן שנראה כנצח התחיל השיעור האמתי‪ .‬מסתבר שדקות העינויים הראשונות הן "רק" חימום‬
‫השרירים לקראת החלק האמתי – אומנות הלחימה‪ .‬הצילו‪.‬‬
‫לא אלאה אתכם בדברים שייתכן שמעולם לא שמעתם עליהם‪ ,‬אבל אחרי שעה של ריצות וקפיצות‬
‫ותנועות מוזרות הרגשתי קלה וצעירה‪ ,‬אנרגטית וקלילה וכמעט‪ ,‬אפילו‪ ,‬רזה‪.‬‬
‫ורק הבגדים שדבקו אל גופי הזכירו לי שיצאתי משיעור מסיבי ולא פשוט‪ ,‬ועם זאת‪ ,‬כבר מזמן לא נהניתי‬
‫כל כך‪...‬‬
‫כבר ידעתי שעל אף שאני הכי יוצאת דופן‪ ,‬ולכאורה הכי לא במקום – אני אחזור‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪134‬‬

‫‪48‬‬
‫הכוח להצליח (תרתי משמע)‬

‫לא הייתי צריכה אפילו להתלבט אם להמשיך את שעורי הטוקוונדו‪ .‬למרות הכאבים בשרירים שהופיעו‬
‫בבוקר שאחרי‪ ,‬ועל אף שכאבה לי כל תזוזה במשך שבוע‪ ,‬ידעתי שסוף סוף מצאתי את מה שחיפשתי‬
‫זמן רב‪.‬‬
‫בשבוע שאחרי התייצבתי באותו המקום בבגדי התעמלות‪ ,‬נעליים נוחות‪ ,‬מטפחת פשוטה ובלי איפור‪,‬‬
‫נחושה להזיע ולהצליח‪ .‬שמתי בצד את כל ה"לא נעים לי" והחלטתי שזו ההזדמנות שלי‪ ,‬במקום שאף‬
‫אחת לא מכירה אותי‪.‬‬
‫היו פעמים שלא יכולתי עוד לעמוד בקצב הריצות‪/‬קפיצות ופרשתי הצדה‪ ,‬אבל המורה לא תמיד ויתרה‪.‬‬
‫היו פעמים שהרגשתי שאני על הקצה – אבל אז היא באה והוכיחה לי שהגבול שלי עוד רחוק ושאפשר‬
‫יותר‪ ,‬וכשניסיתי לספור שתיים‪-‬שתיים כדי לקצר תרגילים – התברר שהיא ספרה בשקט והכריחה אותי‬
‫לסיים את כל הסדרה פלוס עונש של סדרה נוספת‪.‬‬
‫היא לא הייתה צריכה לומר‪ ,‬אבל אני 'שמעתי' אותה אומרת לי בלי קול‪ :‬את יכולה‪ .‬את יודעת שאת‬
‫יכולה‪ .‬למשקל שלך אין משמעות מיוחדת‪ .‬את כמו כולן‪ ,‬נורמלית‪ ,‬ואני דורשת שתעמדי בכל המטלות‬
‫בדיוק כמו כולן‪ .‬כי את שווה לכולן‪...‬‬
‫במהלך החודשים הבאים זכיתי להכיר את נפלאות הגוף‪ ,‬את הפלא הגדול שברא אלוקים שמאפשר גם‬
‫לחסרות כל כושר גופני להפעיל תוך כדי עבודה ותרגול את המכונה המשומנת והמיוחדת הזו ברמות‬
‫בלתי ניתנות על הדעת‪ .‬הגוף שלי התייצב‪ ,‬הגמישות עלתה‪ .‬משיעור לשיעור הרגשתי שינויים אמתיים‪.‬‬
‫אם בשיעור השני לא יכולתי לזחול שלוש זחילות‪ ,‬סיימתי את הקורס כשאני זוחלת מצד אחד של החדר‬
‫לצד השני בקלילות מרשימה (נראה אתכן עושות את זה! עכשיו! מה שכל תינוק עושה כחלק התפתחותי‬
‫בסיסי אנחנו לא יכולות לעשות!)‪ .‬אם לא יכולתי לקפוץ בתחילה יותר מארבע קפיצות צפרדע כי האוויר‬
‫שלי נגמר והראש הסתחרר והיה ברור שככה מרגישים לפני שמתים‪ ,‬סיימתי כשאני קופצת שלושים בלי‬
‫להזיע (נראה אתכן קופצות‪ ,‬בלי לרמות ובלי לזייף)‪.‬‬
‫מצאתי את עצמי מצליחה לעשות תרגילים מסובכים תוך שנייה אחת בלבד בלי ליפול‪ ,‬להתנדנד או‬
‫לפספס ומי בכלל ניחש שבחיים שלי לא הצלחתי לשחק גומי יותר מהשלב השני רק כי לא הצלחתי‬
‫‪135‬‬ ‫מסע כבד‬

‫לקפוץ גבוה! איפה אמא שלי? היא הייתה צריכה לראות אותי ככה‪ ,‬אבל היא לא הייתה מספיקה כי היא‬
‫בוודאי הייתה מתעלפת מהלם כבר אחרי השנייה הראשונה‪.‬‬
‫גיליתי שבעוד הצעירות והרזות לא יכלו לתרגילים מסובכים המחייבים גמישות מרובה – אני הייתי‬
‫הראשונה שהצליחה בקלות רבה‪ ,‬ואם חשבתי אי פעם שגמישות תלויה במשקל – אז גיליתי שטעיתי‬
‫ושגמישות היא קודם כל מתנה משמיים‪ ,‬והדבר השני הוא – שאם לא מקבלים אותה ארוזה בסרט –‬
‫אפשר לפתח אותה עוד ועוד‪.‬‬
‫גיליתי שאמנם אני הכי "מבוגרת" ושמנה‪ ,‬אבל אני מדורגת בראש רשימת הגמישות והמצליחות ביותר‪.‬‬
‫גיליתי שאם בכל מקום אומרים לי "חלש יותר" מפחד שאשבור משהו או אהרוג מישהו‪ ,‬כאילו העובדה‬
‫שאני שוקלת יותר הופכת אותי לחזקה יותר – הרי שחוזק לא קשור למשקל אלא ליציבות הגוף ולתנועה‬
‫הנכונה בתנופה הנכונה‪.‬‬
‫לפני כל שיעור התחננתי שיודיעו שיש חפץ חשוד באזור ושהשיעור בוטל כי שנאתי את דקות החימום‬
‫הראשונות (קפיצות צפרדע‪ ...‬זוכרות?) אבל אחרי כל שיעור היה לי חבל שהוא היה "קצר כל כך"‪( ...‬ובגדיי‬
‫סחוטי הזיעה יעידו שהתעמלתי קשות ולא שיחקתי ב"כאילו")‪.‬‬
‫במבחן הסיום‪ ,‬הייתי בין אלו שעברו בהצלחה מלאה על אף שבאתי בידיעה שאני לא אעבור‪ ,‬רק כדי‬
‫שלא אתאכזב‪ .‬הרגשתי תחושת ניצחון אמתית‪ .‬רזות ממני לא עברו את השלב הזה‪.‬‬
‫בסוף הקורס ניגשתי למורה הצעירה ממני בשנים רבות והרזה ממני בעשרות קילוגרמים רבים והודיתי‬
‫לה על שלא התייאשה ממני‪ ,‬שלא ויתרה לי‪ ,‬שלא התייחסה אלי כאל אחרת‪ ,‬שנלחמה בשבילי כדי‬
‫שאלחם ואצליח‪ ,‬ושניתנה לי ההזדמנות להיות שווה בין שוות‪ ,‬גם כשמכל הבחינות זה היה המקום‪ ,‬בה"א‬
‫הידיעה‪ ,‬להיות הכי שונה וחריגה‪.‬‬
‫המקום נסגר והשיעורים הועברו אל אזור מרוחק‪ .‬נאלצתי להפסיק את הלימודים ולחזור אל רוטינת‬
‫השגרה שאיימה לבלוע אותי‪ .‬ועדיין אני מוצאת את עצמי‪ ,‬גם היום‪ ,‬שנים אחרי‪ ,‬מתגעגעת ורוצה לחזור‬
‫אל אותה חוויה‪.‬‬
‫אבל‪ ,‬גם רק להיזכר באותם שיעורים נפלאים תוך כדי שאני כותבת את הפרק הזה בקצב‪ ,‬מקישה על‬
‫המקלדת בקצב הקריאות הקוריאניות – זה כבר היה משחרר‪.‬‬
‫***‬
‫הפעילות השבועית הזו הייתה הדבר היחיד שקשור בפעילות גופנית שהחזקתי בו מעמד לאורך תקופה‬
‫בלי להפסיד שיעור‪ ,‬גם כשהיו לי מבחנים לא פשוטים לעבור‪ ,‬ימים עמוסים בעבודה מעייפת‪ ,‬אנגינה או‬
‫סתם חוסר מוטיבציה‪.‬‬
‫היו לי מנויים בכל מכוני הכושר‪ ,‬אלו שקרובים לבית ואלו שמאוד רחוקים (כדי לא לפגוש שם חברות‬
‫רזות שרצות על ההליכון ובוכות שהן לא מצליחות להוריד את הקילוגרם האחרון!) אלו היקרים ואלו‬
‫והזולים‪ ,‬אלו שיש בהם מגוון קורסים ואלו שהם בעיקר עמוסים במכשירים‪ ,‬אבל אף באחד מהם לא‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪136‬‬

‫התמדתי יותר מכמה פגישות ראשונות‪ ,‬גם לא בקורסי האירובי למיניהם למתחילות או למתקדמות‪ .‬גם‬
‫כשהיה לי טרמפ מהבית הלוך ושוב‪ ,‬גם כשהלכתי עם חברה ש"תדרבן" אותי‪( .‬בסוף אף הצלחתי לייאש‬
‫אותה‪ ,‬וזה לא היה קל‪)...‬‬
‫אלפי שקלים ירדו לטמיון ובעיקר‪ ,‬הרבה מאוד אנרגיות להוכיח לעצמי מה שאי אפשר‪ .‬אני לא אוהבת‬
‫כושר‪ .‬לא מעניין אותי אם שרפתי מאתיים קלוריות בשעה או מאתיים וחמש (כשבביס של בורקס אני‬
‫מטיסה אותם חזרה עם ריבית והצמדה‪ ,‬צמוד ליורו)‪ ,‬לא ישכנעו אותי לרוץ על הליכון כי אחרי זה ארגיש‬
‫מלאת אנרגיה ומרץ‪ ,‬כי זה עושה אצלי בדיוק פעולה הפוכה‪ .‬אקבל יותר מרץ מחיסול חבילת שוקולד‪.‬‬
‫אך משנפגשתי בשיעור כושר שיש בו מקום לחשיבה‪ ,‬לריכוז מיוחד‪ ,‬שיש בו שילוב של כוח ומוח‪ ,‬שהוא‬
‫לא מונוטוני אף לא לרגע‪ ,‬הרגשתי מלאת מרץ והתמדתי‪ ,‬אף שאין לי מושג כמה קלוריות שרפתי‪ .‬אבל‬
‫בשורה התחתונה אכן ראיתי שהעלייה במשקל נעצרה‪ ,‬על אף שהמשכתי לנשנש‪ ,‬ולא חסה‪( ,‬אם כי‪ ,‬זה‬
‫רק היה בונוס‪ .‬בכלל לא הלכתי בשביל שינוי במשקל)‪ ,‬והצלחתי‪.‬‬
‫‪137‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪49‬‬
‫משחק (?) הכיסאות‪...‬‬

‫כמי שמגיל צעיר השתדלה לנצל כל רגע בהתקדמות ולמידה‪ ,‬בעיקר תוך כדי עבודה‪ ,‬יצא לי לעבור‬
‫כבר אי אלו מקומות עבודה בחיי‪ .‬החל מהזוטרות ביותר וכלה בתפקידים בכירים למדי‪ .‬הייתי ועודני‬
‫מאותם עובדים ששווה להעסיק‪ ,‬כי אני אוהבת לעבוד ולא מסוגלת לשבת בבית יותר משעה אחת של‬
‫חופש‪ .‬חייבת את המשמעת של הקימה בשעה מסודרת בבוקר ואת לחץ העבודה‪ ,‬את המפגש עם‬
‫אנשים ואת המשכורת בסוף החודש‪ ,‬אבל בכל מקום עבודה שעבדתי בו (וברוב הזמן עבדתי בשני‬
‫מקומות במקביל) יצא ששברתי כיסא כלשהו‪.‬‬
‫לא תמיד "רק" באשמתי‪ ,‬כי לעתים הכיסא מלכתחילה היה רעוע‪ ,‬אבל מה שחשוב הוא שהמלאכה‬
‫נקראת על שם גומרה‪ ,‬והכיסא קרס תחתיי‪.‬‬
‫אני חייבת לציין שעדיין היה שווה להעסיק אותי גם אם הייתי שוברת כיסאות כאלה אחת לחודש‪ ,‬ולמזלי‬
‫בפרק "ההמלצות" בקורות חיי מעולם לא הוזכר ששברתי כיסא‪ ,‬כך ששום מעביד לא ידע שהוא לא‬
‫הראשון ושיש לי עבר מרשים בעניין‪ .‬אך זה היה משפיל‪ ,‬גם כשניסיתי לחייך ולהתבדח על חשבוני‪,‬‬
‫במיוחד במקומות שלא היו 'נשמות טובות' כדי לעשות את זה במקומי‪.‬‬
‫והס מלהזכיר את כל אותם כיסאות שאמורים להיות נוחים‪ ,‬אלא שיש בהם שתי ידיות בצדדים ואני‪,‬‬
‫אממ‪ ...‬לא ממש הצלחתי להשתחל ביניהם‪ .‬בטוח שזה כיסא למבוגרים או שמא כיסא משרדי עם‬
‫גלגלים לילדים במשרד של מבוגרים?‬
‫כך או כך‪ ,‬מה שבעיניכם בסיסי נורא – בסך הכול כיסא‪ ,‬הפך לסיוט גדול ולמפגש יום‪-‬יומי כואב‪.‬‬
‫ואם לא די בכך שבמקומות העבודה התמודדתי עם העניין די בקושי‪ ,‬הרי שבדרך אל ומהעבודה נאלצתי‬
‫להשתמש בשירותי התחבורה הציבורית המקובלים‪ .‬באופן לא ברור‪ ,‬באגד יצאו מתוך נקודת הנחה שרוב‬
‫בני האדם נולדו‪ ...‬רזים‪ ,‬אחרת איך תסבירו שהכיסאות תמיד צפופים מדי‪ ,‬קטנים מדי‪ ,‬וכשכבר הגוף‬
‫גולש קצת החוצה – יש ידית קטנה שמשאירה סימן כואב ואדום אחרי חמש דקות של נסיעה והופכת‬
‫את המסע לנוראי?‬
‫באוטובוסים השתדלתי לעמוד גם כשהיו די מקומות פנויים לשבת‪ ,‬רק מהמחשבה על המסכנה שלידה‬
‫אצטרך לשבת‪ .‬יהיה לה ממש לא נוח‪ ,‬ולי אין זכות לתפוס ממקומה‪ ,‬הרי היא שילמה מחיר מלא‪ ...‬כך‬
‫שרוב הזמן פשוט עמדתי‪ .‬כשהיו ספסלים שלמים ריקים – העדפתי שלא לשבת כדי שלא להרגיש את‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪138‬‬

‫המבט החודר של הנוסעת שתבחן האם יש לה די מקום פנוי לשבת על ידי או שמא יהיה לה צפוף מדי‬
‫כי אני יושבת על כיסא וחצי‪ ...‬ואז תעבור למושב הבא‪.‬‬
‫כשכבר כן התיישבתי‪ ,‬ובכל אופן בחרו להתיישב על ידי הייתי מצטמצמת ככל האפשר‪ ,‬נדחקת לחלון‪,‬‬
‫מנסה לפנות עוד סנטימטר בידיעה שאני תופסת מרחב גדול מהרגיל‪.‬‬
‫ואם בנסיעות מחוץ לעיר עסקינן‪ ,‬רוב היהודים מתפללים תפילת הדרך‪ ,‬שיזכו להגיע בשלום אל מחוז‬
‫חפצם‪ ,‬לי הייתה תפילה מיוחדת – שאף אחד לא ישב על ידי‪ ,‬שאם ישב – עדיף פנצ'ר בגלגל כך שכולם‬
‫ירדו מהאוטובוס‪ .‬בעמידה בכביש המהיר כבר יהיה יותר מקום מלשבת שניים באוטובוסים הצפופים‬
‫האלה‪.‬‬
‫כזכור‪ ,‬למרות משקלי ואולי בגללו‪ ,‬הייתי חברת כבוד במסעדות שונות‪ .‬הם היו חלק משגרת חיי‪ .‬אם כבר‬
‫שמנה‪ ,‬ואם כבר סובלת‪ ,‬אז שיהיה קצת בכיף ובטעם‪ ...‬כבר ידעתי לאלו מסעדות לא אכנס כי כל‬
‫הכיסאות עם ידית‪ ,‬ואלו מסעדות תמיד בעדיפות ראשונה כי לא איימו שם עם ידיות מלחיצות וחונקות‪.‬‬
‫במסעדות שהיו כיסאות כאלה וכאלה השתדלתי לבחור את השולחן שבו לפחות כיסא אחד ללא ידיות‪.‬‬
‫ככה גם אפשר להזמין מנה אחרונה‪ ,‬שהרי לא נעים לאכול עוגת מוס בשלושה צבעי שוקולד ועיטורי‬
‫קצפת כשמשהו לוחץ וכואב‪.‬‬
‫בבית הכנסת בראש השנה השתדלתי להתיישב יחד עם הנשים האחרות על הספסל על מנת‬
‫שתחשובנה שבגללן הוא נוחת מעט ויש פצפוצי בקיעה של העץ ואין זה באשמתי האישית כלל וכלל‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬במובנים מסוימים לא מצאתי מנוח לכף רגלי‪ ,‬כלומר‪ ,‬לכובד משקלי‪ .‬כל כיסא הפך למוקד של‬
‫פחדים (יישבר? לא יישבר? יש די מקום? אין די מקום? העץ חזק דיו? יציב?) כל מקום עבודה חדש‬
‫העלה חששות בקשר לטיב הכיסאות שבו‪ ,‬כל נסיעה הייתה כרוכה במחשבות‪ ,‬אם לשבת או לעמוד‪.‬‬
‫כשאני חושבת על זה עכשיו‪ ,‬זה די עצוב לחשוב ששנים כה רבות עברו עליי בחיפוש אחר התחשבות‬
‫בממדי גופי‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬מדובר במשהו שכולם רואים אבל לא רגישים עד כדי תשומת לב לכיסא‬
‫שמציעים לי‪ .‬עם זאת‪ ,‬אני מזכירה לעצמי שוב ושוב שמה שברור לי לא ברור כלל לאנשים שעבורם‬
‫כיסא הוא אמצעי לישיבה ולא מקור לבושה‪ ,‬אשמה‪ ,‬צער וכאב‪.‬‬
‫‪139‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪50‬‬
‫מסע השפלות‬

‫קניות‪ .‬המסע ששום אישה בעולם לא יכולה בלעדיו‪ ,‬המסע האהוב‪ ,‬הממכר והמהנה היה מאז ומעולם‬
‫מסע השפלות בעבורי‪ .‬כבר ידעתי לאלו חנויות לעולם לא אכנס ולאלו אכנס‪ ,‬אבל כמעט תמיד אצא‬
‫בידיים ריקות‪ .‬ורק התקווה הקלושה שאולי הפעם‪ ,‬רק הפעם‪ ,‬ממש במקרה‪ ,‬בלי כוונה‪ ,‬בטעות אמצא‬
‫חולצה עלובה – החזירה אותי אליהם‪.‬‬
‫הכיף היחיד שלי במ סע ההשפלות‪ ,‬הוא ביקור בחנות מיוחדת למידות גדולות‪ ,‬שיש לה סניפים בכל‬
‫הארץ‪ ,‬ובה תמיד אמצא מידות הרבה יותר גדולות משלי‪.‬‬
‫משפט הפתיחה שלי הוא‪" :‬יש לך את החצאית הזו במידה שלי?"‬
‫"מה המידה שלך?" בוחנות עיני המוכרת‪ ,‬שמתבלבלת בין האורך לרוחב‪.‬‬
‫"המידה הכי גדולה שיש לך בחנות"‪.‬‬
‫המוכרת ממהרת למחסן‪ ,‬כי גם בחנות של מידות גדולות אין בגדים במידות הענקיות סתם כך על‬
‫הקולב‪ .‬אפילו אין קולב שיכול להתאים לחתיכות הבד הענקיות האלה‪ ,‬ומביאה ִאתה את הבגד המבוקש‬
‫במידה אחת או שתיים יותר‪ .‬ואז אני מחייכת‪ .‬כן‪ ,‬יש יותר שמנות ממני‪ .‬הרבה יותר‪ ,‬ואומרת כבדרך אגב‪,‬‬
‫אך בגב זקוף‪" :‬אוי‪ ,‬זה ענק‪ .‬יש לך קטן יותר?"‪...‬‬
‫הפעמים שבהן אומרים לי "אין לנו במידה שלך‪ .‬נשאר רק במידה גדולה יותר" הן הפעמים שבהן אני‬
‫יודעת להודות על כך שאני (עוד) לא בממדים הכי גדולים‪( .‬אם כי‪ ,‬יודעת שבעבר אמרתי את אותו הדבר‬
‫ו"הוכחתי" לעצמי שאני יכולה לכבוש כל שיא וגם להגיע למידות גדולות יותר)‪.‬‬
‫ברוב הפעמים אני מתפשרת‪ .‬זה לא שאני אוהבת באמת את החולצה‪ ,‬אלא שהחולצה הזו היא הרע‬
‫במיעוטו‪ .‬ובכל זאת צריך ללכת לעבודה ולאירועים‪...‬‬
‫וכשאני כבר מוצאת חולצה‪ ,‬נעל‪ ,‬חצאית‪ ,‬חליפה שנראות עליי טוב‪ ,‬כלומר‪ ,‬טוב יחסי למה שיכול להיראות‬
‫עליי טוב‪ ,‬אני קונה עוד כמה בגוונים שונים‪ .‬שיהיה‪...‬‬
‫העובדה שאני משחקת בין הגוונים ומערבבת בין כמה חצאיות וחולצות נותנת את התחושה שבכל יום‬
‫אני לבושה בבגד אחר‪ ,‬כשלמעשה מדובר באותן הגזרות‪ ,‬כמעט‪ ,‬רק בצבעים אחרים‪ ,‬ובתכשיטים‬
‫תואמים שמסיטים את תשומת הלב מהבגד עצמו‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪140‬‬

‫גם צבעי הבגדים שאני נוהגת ללבוש רחוקים מלהיות מרזים‪ .‬שחור הוא צבע שכמעט לא עולה עליי‬
‫וגם לא צבעים כהים אחרים‪ .‬אני אמנם גדולה מאוד אבל לא באמת ניתן להסתיר משקל כזה רק בגלל‬
‫הצבע הכהה של הבגד‪ ,‬אז שיהיה ורוד וסגלגל ותכלת‪ ...‬רק לבן אני לא מרשה לעצמי‪ .‬עד כאן‪.‬‬
‫עם השנים‪ ,‬סגנון הלבוש שלי השתנה והפך ל"לא מקובל"‪ ,‬בעיקר משום שלא הצלחתי למצוא בגדים‬
‫"מקובלים" בחנויות "מקובלות"‪ ,‬כי אני לא במידות ה"מקובלות"‪ .‬זה לא מבחירה‪ ,‬זה פשוט מחוסר בררה‪.‬‬
‫ככה יצא שהיו תקופות בחיי שדיברו שאני לא מתלבשת כמו כולן‪ ,‬ובשלב שבו לא מצאתי נעליים נסבלות‬
‫במידה ה"לא מקובלת" שלי – נעלתי נעלי ספורט‪ ,‬וברחוב מיד אמרו שהתקלקלתי‪ .‬וכי מה יכולתי לומר?‬
‫"חיפשתי נעליים אבל יש לי בעיה של מידה לא שגרתית בגלל רוחב הרגל"? להתחיל לתרץ? מה‪ ,‬זה‬
‫לא מספיק ברור? אז אמרתי ש"ככה אני אוהבת"‪ ,‬ו"לא אכפת לי מה אומרים"‪ .‬כמעט חסינה ל"מה‬
‫אומרים" ו"מה מקובל"‪ ,‬כי ממילא אף אחד לא רואה את הטובה האישית שלי ואת הצרכים שנכונים‬
‫ל'נכּות' האישית שלי‪.‬‬
‫מדי פעם נסעתי לערים רחוקות כדי לקנות נעליים בחנויות מיוחדות שבהן תופרים נעליים לפי מידה‪.‬‬
‫ואם מגפיים נראים לאישה הממוצעת כמו עוד אביזר פשוט שהיא רק צריכה לבחור‪ ,‬אז בשביל מישהי‬
‫עם משקל יתר כשלי מדובר במבצע‪ :‬יש להתאים את רוחב הרגל החריג לאורך שהוא לגמרי שגרתי‪,‬‬
‫ולזכור שיש לשים לב להיקף השוק שאם לא כן – איך המגף ייסגר? בקיצור‪ ,‬סיוט‪ .‬עדיף כבר ללכת‬
‫בנעליים רטובות‪.‬‬
‫ובכלל‪ ,‬רכישה של נעליים מעבר למידה סטנדרטית מצריכה תוספת יוקר של עשרות שקלים רק משום‬
‫שמדובר בעבודה מיוחדת‪ .‬וזה עוד בנוסף למציאות שבה לא ניתן לקנות נעליים במידות כאלה בחנויות‬
‫שמוכרות שני זוגות במחיר מבצע אלא אך ורק בחנויות יוקרתיות שמוכרות נעליים מיוחדות‪...‬‬
‫כיוון שכך‪ ,‬אף פעם לא נהיתי אחרי האפנה‪ .‬בבגדים לא ממש הייתה לי האפשרות להשתלב‪ ,‬כי אפנה‬
‫זו מילה שמתאימה רק לרזות שיכולות להתאים את עצמן למצב הרוח והקלוריות של המעצבות בפריז‪.‬‬
‫אבל נשים כמוני קונות מה שיש‪ ,‬ובמידות כאלה משקיעים הרבה פחות על אף שהבגדים עולים הרבה‬
‫הרבה יותר‪ .‬פשוט יודעים שאין לנו בררה ואנחנו חייבות לקנות‪.‬‬
‫היה לי הטעם שלי בכל מה שקשור ללבוש‪ ,‬לתכשיטים‪ ,‬לתסרוקות‪ ...‬לא עניין אותי מה הולך ומה מודרני‪,‬‬
‫אלא מה שאני אוהבת ומה שהכי יכול להחמיא במקסימום האפשרי‪ ,‬אבל על זה היו חילוקי דעות רבים‬
‫ולא מעט ויכוחים‪.‬‬
‫אני ידעתי כבר שממילא אין לי מקום להשתלב‪ .‬החברות שלי מהכיתה נשואות ומטופלות בזאטוטים‪,‬‬
‫בשידוכים ממילא לא נחשבתי "למציאה"‪ ,‬ולא האמנתי שנעל כזו או אחרת כבר תשנה הרבה‪ .‬אז לבי‬
‫ואוזניי היו אטומים להקשיב לדעות של הסביבה‪.‬‬
‫‪141‬‬ ‫מסע כבד‬

‫ואנשים דיברו ודיברו וטחנו אותי עד דק עד שכאבו להם המיתרים בגרון והתייבש להם הוושט‪ .‬שיערב‬
‫להם‪.‬‬
‫מה כבר יכולתי לעשות?‬
‫להתעלם‪.‬‬
‫אבל זה כאב‪ .‬כי בשום מקרה אין הוכחה לכך שאם אתה שמן אתה גם חירש או עיוור או מטומטם‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪142‬‬

‫‪51‬‬
‫קניות? קינות!‬

‫הפכתי למתמחה במציאת חנויות שכוחות ונדחות‪ ,‬כאלו עם אופציה למציאת בגדים במידות מיוחדות‪.‬‬
‫עקבתי מה מתרחש ברשתות שיש בהן מעבר למידה ארבעים ושמונה ורשמתי אותן לעצמי‪ .‬נסעתי‬
‫אחת לכמה זמן לערים שונות והסתובבתי עם רשימת כתובות של חנויות שהכנתי מראש‪ .‬לפעמים היו‬
‫אכזבות‪ ,‬לפעמים היו הצלחות‪" .‬בגד ללבוש" היה מסע מפרך‪ ,‬עצוב‪ ,‬כואב‪ ,‬וכזה שמצריך אותי שוב ושוב‬
‫להסתכל במראה שממול ולהתמודד עם מה שאני סוחבת עליי ואתי‪.‬‬
‫לא הלכתי עם חברות כדי שלא יראו אותי בבושתי‪ ,‬וגם לא נהגתי להצטרף למסעות הקניות של חברותיי‪.‬‬
‫מלבד שרפת הקלוריות שיש בסיבובי הקניות המתישים האלה נשרפו עוד נימים בנפשי‪ .‬המחיר הזה היה‬
‫כבד מנשוא ומיותר‪ .‬ויתרתי‪.‬‬
‫עם השנים למדתי להעריך את אותם דברים קטנים שכמעט לא שמים לב אליהם‪ ,‬כמו המודעות‬
‫שמציינות מאיזו מידה ועד איזו מידה ניתן להשיג בחנות או במכירה‪ .‬לכאורה משפט אחד אבל למישהי‬
‫אפשר זיק של תקווה‪ .‬יש "גם מידות גדולות"‪.‬‬
‫ֵ‬ ‫כמוני זה חסך הרבה בושה‪ ,‬ולפעמים אפילו‬
‫מעולם לא היו לי שאיפות להיות חברת כנסת‪ ,‬אם כי תמיד היה לי הרצון להשפיע בדרכי שלי‪ .‬בכל אופן‪,‬‬
‫הייתי רוצה להיות חברת כנסת לתקופה קצרה שבה אעביר כמה חוקים‪ ,‬כמו זה שתאי המדידה חייבים‬
‫להיות באורך‪ ,‬בגובה‪ ,‬ובעיקר בנפח שנשים כמוני תוכלנה להיכנס בהם ואף למדוד בגדים בצורה חופשית‪.‬‬
‫בנוסף לכך‪ ,‬המראה בתא המדידה או מחוצה לה תעמוד בתקני הגובה והרוחב הנ"ל (הפעם אין צורך‬
‫בנפח)‪ ,‬והיא תהיה ללא שום עיוות כאילו המשקל קטן יותר (או שבעצם‪ ,‬עדיף לחוקק שהמראות תהיינה‬
‫לכשאבחר)‪.‬‬
‫ָ‬ ‫מרזות‪ .‬טוב‪ ,‬אחליט‬
‫כל מוכרת בחנות של הלבשה או הנעלה לא תוכל לומר יותר "אין לנו במידות שלך" ללא התנצלות לפני‬
‫המשפט ולאחריו‪ ,‬וללא מבט כן של צער וזיכוי ליום שבו תהיינה מידות רלוונטיות‪ ,‬כלומר‪ ,‬הקונה‬
‫המאוכזבת תהיה במידות הרלוונטיות שבאותה חנות‪ .‬או עד שהחנות תחליט להגדיל את מאגר המידות‬
‫שלה‪ ,‬שהרי מגפת ההשמנה רק הופכת ופושטת בעולם ולא ירחק היום וזה יגיע גם לאלו שלא חשבו‬
‫שגם להם זה יכול לקרות‪.‬‬
‫‪143‬‬ ‫מסע כבד‬

‫בכל מודעה‪ ,‬פרסום של מכירה או חנות ועל דלת הכניסה יהיה כתוב באותיות ברורות וקריאות מהן‬
‫המידות שיש בחנות! ואם אין שם מידה חמישים ושתיים – שלא יעזו לכתוב שיש בחנות "מידות גדולות"!‬
‫זו תהיה הסתכנות בסגירת העסק לצמיתות בגין הטעיית הציבור‪.‬‬
‫נשים מתחת למידה ארבעים ושש תשלמנה תוספת יוקר על רזונן‪ ,‬במקום שנשים מעל מידה חמישים‬
‫תשלמנה יותר על כמויות הבד הנוספות והטרחה שבהכנת הפריט‪ ,‬אחרי הכול‪ ,‬ההשפלה שהן נושאות‬
‫והמשא שהן סוחבות יקר דיו‪ ,‬כי אם בשביל רוב הנשים בעולם קניות זו חוויה משחררת‪ ,‬כיפית‪ ,‬מרעננת‪,‬‬
‫אצלי זה‪ ,‬נו‪ ,‬כבר כתבתי‪ ,‬כורח המציאות וטורח השעה‪ ,‬ולכן הייתי נכנסת מדי פעם כשעברתי על יד‬
‫החנויות הקבועות שבהן נהגתי לקנות כדי לבדוק "מה חדש"‪ ,‬ואם היה חדש – מיד הייתי קונה‪ .‬לא משנה‬
‫כמה בגדים יש או אין בארון‪ .‬כשיש‪ ,‬לא חושבים פעמיים‪ ,‬כי מי כמוני יודעת כמה פעמים אין‪.‬‬
‫שמזֵ ה רעב אוגר אוכל ליום שלא יהיה עוד‪ ,‬אני אגרתי בגדים ליום שלא תעלה החצאית‪ ,‬ליום‬
‫כמו ְ‬
‫שהחולצה שוב לא תיסגר‪ ,‬ליום שלא אוכל לצאת מהבית כי לא יהיה מה ללבוש‪.‬‬
‫הארון שלי מפוצץ בבגדים שלעולם לא הייתי קונה לולא המצב שלי‪ ,‬בגדים שהתווית‪ ,‬כולל המחיר‪ ,‬עדיין‬
‫צמודים אליהם‪ ,‬בגדים שישכבו בארון עד ש‪...‬‬
‫את אלו שכבר הפכו לקטנים ככל שאני תפחתי – לא זרקתי‪ ,‬כי אולי יום אחד אני ארד במשקל ואז‬
‫אוכל ללבוש אותם‪.‬‬
‫את אלו שגדולים‪ ,‬שקניתי לרגע שמה שיש יהיה קטן – לא זרקתי‪ ,‬כי הרי יום אחד אני אעלה במשקל‬
‫ואז יהיה מה ללבוש‪...‬‬
‫באופן לא ברור נתקלתי רבות במגוון גדול של בגדים למידות גדולות עמוסי פייטים‪ ,‬חרוזים ונצנצים‬
‫הבולטים למרחוק‪ ...‬וכי לא רואים אותי גם כך? בשביל מה להוסיף? אבל למה לא לדון לכף זכות?‬
‫המעצב(נ) ת בטח ניסתה "לטשטש" את מה שאי אפשר‪ .‬וכיוון שאי אפשר לטשטש ממילא אז תמצאו‬
‫אצלי בארון כמה חולצות עם פסים לרוחב‪ ,‬על אף שזה משמין‪ ,‬ולא תמצאו שחור (חוץ מבגד השבת‬
‫הרגיל)‪ ,‬לא תמצאו טכניקות פלאיות אחרות לאיך איראה רזה יותר ממה שאני באמת‪ ,‬משום שכמה רזה‬
‫שאיראה – זה לעולם לא יתקרב למשקל תקין‪ ,‬אז למה להתענות לחינם?‬
‫בניגוד לרוב נשות העולם‪ ,‬חלונות ראווה של חנויות בגדים נעלמו מעיניי כאילו מעולם לא היו‪ .‬לא היה‬
‫טעם בכלל להעיף מבט "ולהיזכר" שאין לי מה לחפש שם‪ ,‬בדיוק כמו שחנות לבגדים לא צנועים לא‬
‫הייתה אופציה‪ .‬פשוט עברתי על יד‪ .‬כשניסו להסביר לי לאן להגיע וציינו חנויות מוכרות – באמת שלא‬
‫ידעתי שהן קיימות‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬רק תתנו לי לעבור על יד חנות של כלים יפים ואני נתקעת שם לשעה‬
‫שלמה‪ .‬בכלים אין מידות מתאימות או לא מתאימות‪.‬‬
‫במשך יותר מחמש שנים היה לי בגד אחד בלבד לשמחות ואירועים‪ .‬בשבתות לא יצאתי מהבית ולשמחות‬
‫לא הלכתי‪ .‬שמחה נועדה כדי לשמח ולשמוח‪ ,‬ואם אני סובלת – מוטב שלא אלך‪ .‬אבל לנחם אבלים‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪144‬‬

‫מעולם לא היססתי‪ ,‬הרי אף אחד לא מסתכל על איך שאני נראית‪ ,‬המשקל זו צרה קטנה באותו הרגע‪,‬‬
‫ובעיקר‪ ,‬בעיקר אף אחד לא מאחל לי "בקרוב אצלך"‪...‬‬
‫‪145‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪52‬‬
‫טעם החיים (?)‬

‫לפעמים התזמון הוא שעושה את כל ההבדל‪ .‬מה שלא היה נכון לפני שנה יכול להתאים בדיוק עכשיו‪.‬‬
‫גם ילד בן שלוש לא יכול להבין מה שילד בן ארבע כבר מבין‪ .‬כמו יין שלא התיישן מספיק ועוד שנה‬
‫הייתה מעניקה לו טעם אחר‪...‬‬
‫שנים ניסו להעלות את עניין הניתוחים להצרת קיבה‪ .‬תנסי‪ ,‬תבדקי‪ ,‬תשאלי‪ ...‬אבל סירבתי אפילו לשמוע‬
‫את המשך המשפט‪ .‬אני אצליח לבד! לא יודעת מתי‪ ,‬אבל ברור שאצליח! ניתוח זה רק לחלשים‪ ,‬אלו‬
‫שלא יכולים לבד‪ .‬אני מזן אחר‪ .‬הצלחתי במקומות רבים כל כך בחיי שהיו קשים לא פחות‪ ,‬אז ירידה‬
‫במשקל קטנה עליי‪ .‬טוב‪ ,‬לא ממש קטנה על הגודל שלי אבל אפשרית‪ .‬אפילו טיפשות ממני יכולות‪ ,‬אז‬
‫אני בטח יכולה‪.‬‬
‫כשחברה טובה שדומה לי בכל הקשור לאכילה לא מבוקרת‪ ,‬בעיקר של שוקולד‪ ,‬סיפרה לי בדמעות‬
‫שהתברר שהיא חולת סכרת ושנגמרו החגיגות‪ ,‬חשבתי שסוף סוף יהיה משהו שיזכיר לי שאני לא חסינה‬
‫מפני שום דבר‪ ,‬ושאם לא אפסיק היום אני אהיה חולת הסכרת הבאה – זה גם לא עזר‪ .‬גם לה זה לא‬
‫עזר‪ .‬היא המשיכה להירדם עם חפיסות שוקולד והתחילה את היום בארטיקים משובחים‪ .‬ואני ראיתי‬
‫אותה הורסת את חייה בידיה ושאלתי את עצמי מה ההבדל בינה לביני‪ .‬היא יודעת שאסור וממשיכה‪,‬‬
‫וגם אני יודעת שאסור וממשיכה‪ .‬צריך סכרת בשביל להבין את זה?‬
‫אני זוכרת איך היא סיפרה שחייה נגמרו‪ .‬שאם אי אפשר לאכול יותר שוקולד ועוגות אז אין טעם לחיים‪,‬‬
‫תרתי משמע‪ .‬ועל אף שרציתי להגיד לה שהיא לא נורמלית‪ ,‬שלא מדברים ככה‪ ,‬שהיא אמא לילדים‪,‬‬
‫שהיא מנהלת נחשבת‪ ,‬שהיא אישה שווה כל כך שלא יכול להיות שכל חייה לא שווים בגלל טעם זמני‬
‫בלשון – ידעתי שהיא צודקת‪ .‬כי לּו יקחו ממני את אפשרות הבריחה אל המנחמים המתוקים שלי – איך‬
‫ייראו חיי?‬
‫ובכן‪ ,‬מי מבטיח לי שלי זה לא יקרה? למה לא לעצור רגע לפני מאשר רגע אחרי‪ ,‬כשכבר אין בררה?‬
‫לא עמדתי בזה‪ .‬לא הצלחתי‪ .‬אבל פעם‪ ..‬אתם תראו‪ ...‬אצליח בכוחות עצמי‪.‬‬
‫באחד מהמשברים היותר גדולים שלי‪ ,‬כשכבר האמונה בעצמי‪ ,‬שהייתה מהדברים החזקים ששמרו עליי‬
‫במהלך השנים נשברה‪ ,‬ביררתי לגבי ניתוח שהיה פופולרי אז – הטבעת (פופולרי גם היום‪ ,‬אני יודעת‪.‬‬
‫אבל כיום יש עוד אופציות שפעם לא היו וגם אופן הניתוח והסיכונים הכרוכים בו השתפרו)‪ .‬העורכת שלי‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪146‬‬

‫(הניה שוורץ‪ ,‬עורכת "בתוך המשפחה") שהייתה האדם היחיד שידע על כך והפכה ברבות עבודתנו‬
‫המשותפת על צורותיה השונות להרבה יותר מ"העורכת שלי"‪ ,‬שלחה לי כמה כתבות על אנשים שנפטרו‬
‫במהלך או אחרי ניתוחים מסוג זה‪ ,‬החזירה אותי אל עצמי ואל הכוחות שיש בי‪.‬‬
‫אני לא עושה ניתוח בשום מצב‪.‬‬
‫אבל כשמגיע התזמון‪ ...‬או במילים היותר מדויקות‪ :‬סייעתא דשמיא והכוונה מלמעלה‪ ,‬רק מי שממש‬
‫עיוור או קהה חושים יכול שלא לראות אותן או לחוש אותן‪.‬‬
‫באחד הימים הרגילים התקשרה העורכת (כן‪ ,‬אותה עורכת שהראתה לי בעקיפין את הסכנה הניתוחית‬
‫בגיל מסוים‪ ,‬היא זו שהראתה לי כמה כדאי לי לעבור את הניתוח ארבע שנים אחר כך) ושאלה אם‬
‫מעניין אותי להכין כתבה על ניתוחים לקיצור קיבה‪ ,‬כי בדיוק התקשר אדם מכובד שעבר בעצמו ניתוח‬
‫כזה ומבקש לשתף את הציבור בפלא הגדול‪.‬‬
‫כיוון שמלבד היותי אישה שמנה אני גם כתבת לעת מצוא‪ ,‬וכיוון שהניה ידעה מול מי היא עובדת‪ ,‬גם‬
‫מבחינת מראה‪ ,‬היא מצאה הזדמנות לבדוק את הנושא שוב‪ ,‬הפעם מזווית אחרת‪ ,‬כיוון שתוך היכרותה‬
‫עם אופן עבודתי היא ידעה כי אחקור ואטרח ואשאל ואבחן את הנושא מכל צדדיו‪ ,‬ואולי כך יתברר שיש‬
‫משהו שהיא לא עודכנה בו‪ ,‬ו"את יודעת‪ ,‬נכון שתמיד אמרתי לך שהניתוחים הללו מסוכנים‪ ,‬אבל עכשיו‬
‫השתנו הדברים‪ ,‬הם נעשים בשיטות אחרות ושווים כתבה"‪.‬‬
‫לא‪ ,‬מובן שלי אין שום קשר לנושא‪ ...‬כלומר‪ ,‬היא פנתה אליי‪ ...‬כאילו‪ ,‬בלי שום קשר‪ ...‬כמה שקוף לשתינו‪.‬‬
‫לקחתי את הפרטים ולמעשה יצאתי אל דרך שאין ממנה חזרה‪.‬‬
‫לאחר שיחה כנה וארוכה עם אדם שעבר על בשרו התמודדות לא פשוטה עם משקל עודף ומטעמי‬
‫בריאות נאלץ לעבור ניתוח להצרת קיבה‪ ,‬הבנתי שאני לא לבד בעולם‪ ,‬שיש עוד אנשים שפשוט‪ ...‬לא‬
‫יכולים לבד‪ .‬זה לא קשור לכמה שכל או כוחות יש בהם‪ .‬לא לאינטליגנציה שכלית או רגשית‪ ,‬לא לרמה‬
‫רוחנית ולא לדימוי עצמי‪ .‬למעשה‪ ,‬רוב רובם של האנשים הם כאלו‪ .‬ואם אדם מכובד כמוהו‪ ,‬איש משפחה‪,‬‬
‫בעל משרה מכובדת‪ ,‬שם את עצמו על שולחן הניתוחים ומאז מספר על חיים אחרים‪ ,‬מאושרים וקלים‪,‬‬
‫אז למה אני לא?‬
‫אבל נשארתי עניינית ומקצועית‪ ,‬הייתי בכובע העיתונאית ופניתי אל הרופא המנתח‪.‬‬
‫לרוב אני מקיימת את הראיונות דרך הטלפון בלי לדעת איך נראה הצד שממול‪ ,‬כך היא ההתנהלות‬
‫במערכת מטעמים שונים‪ .‬אבל הפעם‪ ,‬לראשונה בחיי‪ ,‬בחרתי להגיע אל חדרו של הדוקטור בבית חולים‬
‫מכובד ומוערך ולקיים את הריאיון פנים אל פנים‪ .‬יהיה מעניין לגלות את הפנים שלו כשיתברר לו שאני‬
‫הכתבת ולא עוד מטופלת‪ ,‬חשבתי לעצמי‪.‬‬
‫לא אלאה אתכם בסיפורים‪ ,‬אבל היה זה הריאיון הארוך והמתיש ביותר בחיי‪ ,‬ונראה לי שגם עבור אותו‬
‫דוקטור נכבד‪ .‬זה לא היה ריאיון רגיל‪ .‬זו הייתה מלחמה‪.‬‬
‫‪147‬‬ ‫מסע כבד‬

‫באתי מוכנה‪ ,‬עם ניסיון של מנותחים שלא תמיד היה מעודד‪ ,‬ברשותי היה מלאי גזרי עיתונות ישנים‬
‫שהעורכת שלי שלחה אליי‪ .‬העליתי שאלות מתקילות (כי אני עיתונאית מקצועית ולא מחפשת רק את‬
‫מה שמונח תחת עיניי אלא את מה שמנסים להסתיר)‪ ,‬עם חששות אישיים (כי מי כמוני יודעת שלא‬
‫נשלחתי סתם למשימה זו) ובעיקר‪ ,‬עם ההתנגדות האישית שלי להתערבות ניתוחית מסוג זה (אני? אני‬
‫צריכה רק לרצות וכבר הורדתי איזה מאה קילוגרם בחיי‪ .‬בהפסקות‪.)...‬‬
‫הוא ניסה להסביר כמה הניתוחים מוצלחים‪ ,‬ואני הוכחתי לו אחרת‪ .‬הוא הסביר ש"אפשר לאכול הכול"‬
‫ואני נתתי דוגמאות למנותחים שלא יכולים עוד לאכול כל מיני מאכלים‪ ...‬בסתר לבי ביקשתי להוכיח‬
‫לעצמי שגם האופציה הזו לא קיימת‪ ,‬ושאני בעצם צודקת‪ ,‬אבל בעת שהוא טרח על הצגת ארבעת‬
‫הניתוחים האפשריים (טבעת‪ ,‬שרוול‪ ,‬מעקף קיבה ומעקף תריסריון) באופן מקצועי ותוך מענה על כל‬
‫שאלותיי‪ ,‬נפל לי האסימון‪ ,‬ויצאתי משם בהחלטה ברורה בדיוק כמו הצורך שלי לאייס קפה‪ .‬דחוף‪ .‬מידית‪.‬‬
‫וכשאני מגיעה להחלטה כלשהי (חוץ מלרדת במשקל כמובן)‪ ,‬לאחר בירור מקיף‪ ,‬אין שום דבר‪ ,‬מלבד‬
‫כוח עליון‪ ,‬שיכול להזיז אותי‪.‬‬
‫ואיזה מזל שכך‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪148‬‬

‫‪53‬‬
‫אחראית במלחמה‬

‫בידוע הוא שאכילה בערב יום כיפור היא מן המצוות החשובות‪ .‬כמה חשוב? מספיק כדי שאף אחד לא‬
‫יעיר לי על הפרוסה השלישית והרביעית אלא אף תהיה אווירה שמעודדת לאכול עוד פרוסה‪" ,‬כדי שלא‬
‫תהיי רעבה"‪.‬‬
‫מוזר‪ .‬לפני צומות אני בחרדות‪ :‬מה יקרה אם ממש ארעב? ואם לא אחזיק מעמד? אולי אפילו אמות?‬
‫אלו מחשבות לא הגיוניות‪ ,‬זה ברור לי‪ ,‬אבל אלו חרדות קיימות שמלוות אותי מיום היכרותי את הצום‪.‬‬
‫למרבה ההפתעה או שלא‪ ,‬מעולם לא מ ִתי עקב צום או בכלל (והריני כותבת שורות אלו כהוכחה)‪,‬‬
‫ומעולם לא קרה שנשברתי‪ ,‬חס וחלילה‪ ,‬באמצע צום‪ ,‬ויותר מכך‪ ,‬ברגע שהצום יוצא ובני ישראל‪ ,‬שכבדרך‬
‫מסורת ולצורך הידור מצווה‪ ,‬מתנפלים על העוגות והקפה‪ ,‬אני מוצאת את עצמי לא מבינה על מה‬
‫המהומה‪ .‬לא בא לי בכלל לאכול סעודה לשבירת הצום‪ ,‬והקפה והמאפה שאני אוכלת הם רק משום‬
‫שזו השגרה שלי – לנשנש‪ ,‬אבל אין ביניהם לבין הצום או הרעב שאיני חשה בו כל קשר‪.‬‬
‫אני רק תוהה לא פעם‪ ,‬איך זה שכשמדובר בצום – ברור לי שאסור לאכול ושאני אפילו לא מרגישה‬
‫תחושת רעב‪ ,‬ואם אני רעבה לזמן קצר – זה חולף ועובר בלי פקפוק קל או רמז של ניסיון להפר את‬
‫הצום‪ ,‬אבל ביום יום‪ ,‬כשאני יכולה לאכול ואין חשש ש"עוד רגע נכנס הצום" אני לא מסוגלת לצום אפילו‬
‫שלוש שעות‪ ,‬בזמן שתינוק בין יומו מסוגל לעשות זאת! מה ההבדל? אסור לאכול בתשעה באב‪ ,‬זה‬
‫ברור‪ ,‬אבל לאכול כל הזמן זה כן מותר? ואם הקדוש ברוך הוא היה אוסר לאכול פחות ממרווחים של‬
‫חמש שעות‪ ,‬מה אז? הייתי עומדת בזה?‬
‫יש ניסיונות שמי שלא עמד בהם לא יבין שהם קיימים‪ .‬כשחברה לעבודה‪ ,‬שאינה שומרת כשרות‪ ,‬שבה‬
‫מחו"ל וקנתה לכל העובדות חטיפי שוקולד מזילי ריר ונוטפי דבש הבנתי שעדיין יש לי כוחות שלא‬
‫חשבתי שיש בי‪ ,‬כוחות שעד שלא נאלצתי להיחשף אליהם – לא ידעתי על קיומם‪ ...‬ביודעה את אהבתי‬
‫לשוקולד משובח היא הביאה במיוחד עבורי חפיסה גדולה ומיוחדת‪ .‬לשנייה חלף בי זיק של מחשבה‬
‫שפעם אחת מותר וממילא אף אחד לא יידע‪.‬‬
‫הודיתי לה ובאותה נשימה הפכתי והפכתי את הקופסא כדי למצוא איזשהו הכשר ולו הקלוש ביותר‪,‬‬
‫משהו שלפחות אם לא יהיה מלכתחילה‪ ,‬יהיה בדיעבד‪ .‬לא היה סממן כזה‪ .‬טרף לחלוטין‪ .‬כמובן בלתי‬
‫אכיל עבור כל יהודי שומר מצוות אבל לא מפסיק להטריד את המחשבה של חולת שוקולד‪.‬‬
‫‪149‬‬ ‫מסע כבד‬

‫אחרי יום ארוך‪ ,‬כשכל מחשבותיי עסוקות בחפיסה המהפנטת ביקשתי את רשותה להעביר אותה למנקה‬
‫הגויה של ההורים שלי‪ ,‬כי למרות התאווה והרצון לשוקולד המשובח‪ ,‬מובן הוא שאני לא עומדת לאכול‬
‫ספק ספיקא של טרפה‪.‬‬
‫כשהגשתי את השוקולד לעוזרת הגויה הרגשתי באותו הרגע כמנצחת אמתית בקרב של גדולים‪.‬‬
‫לרוב הקוראים זה כנראה ברור מאליו‪ ,‬אפילו לא היה עובר בהם הרהור של מחשבה על אכילת שוקולד‬
‫ממקור לא ידוע‪ ,‬אבל בשביל מישהי שלא מסוגלת להתאפק רוב הזמן – התאפקות אחת יכולה לעשות‬
‫את ההבדל ולהזכיר לי שאני עדיין בעלת כוח‪ ,‬ויש קווים שאני לעולם לא אחצה‪ .‬ואולי‪ ,‬אולי זה יאפשר‬
‫לי יום אחד עוד צעד קטן‪ :‬להצליח להציב קווים גם במקומות שבהם אין הלכה שעושה זאת עבורי‪.‬‬
‫במקומות שיש הכשר אבל הבטן לא זקוקה לעוד‪ ,‬למשל‪.‬‬
‫אבל כפי שכבר הבנתם‪ ,‬עד כה זה לא קרה‪ .‬קווים אדומים – יש‪ ,‬אבל קווים שאינם אדומים הופכים‬
‫אצלי להפקר‪.‬‬
‫אני לא יודעת מדוע נזכרתי באפיזודה הזו כשיצאתי מהריאיון שאליו נשלחתי מטעמי עבודה (ומטעמים‬
‫נוספים שאז לא היו עדיין לגמרי ברורים) אבל בנקודה זו החלטתי לקחת אחריות על חיי ועל מצבי‪ .‬אני‬
‫מסתובבת עם מאה וחמישים קילוגרם בכל רגע נתון‪ .‬האם כך אני רוצה להמשיך ולחיות את חיי? לא‪,‬‬
‫תודה‪ .‬נמאס לי מהכובד הזה תרתי משמע‪.‬‬
‫רגע לפני שאני ממשיכה‪ ,‬אני חייבת לשתף אתכם בקטע קצר שקיבלתי במייל‪ ,‬ולצערי אין לי כל מושג‬
‫מהו המקור‪ ,‬לגבי משמעות האחריות ולקיחת אחריות‪:‬‬
‫יש אנשים רבים כל כך שחיים את חייהם בלי לקחת אחריות‪ ,‬מטילים אשמה באחר בכל דבר הקורה‬
‫להם‪ ,‬או מחכים שיקרה להם משהו בלי לעשות אפילו צעד אחד לקראת המטרה‪.‬‬
‫העברית‪:‬‬ ‫בשפה‬ ‫המילים‬ ‫יתר‬ ‫כמו‬ ‫–‬ ‫מדהימה‬ ‫מילה‬ ‫היא‬ ‫אַ ֲח ָריּות‬ ‫המילה‬
‫ראשית היא מתחילה באות א ומסתיימת באות ת‪ .‬הכוונה היא‪ ,‬שכשמישהו לוקח אחריות‪ ,‬היא צריכה‬
‫להיות כוללת מההתחלה ועד הסוף‪ .‬שנית‪ ,‬המילה אחריות היא מילה במשמעות מצטברת‪,‬‬

‫כלומר‪:‬‬
‫עצמי‪.‬‬ ‫על‬ ‫אחריות‬ ‫לקחת‬ ‫צריך‬ ‫אני‬ ‫כל‬ ‫קודם‬ ‫לאני‪.‬‬ ‫היא‬ ‫הכוונה‬ ‫–‬ ‫א‬
‫אח – לאחר שלקחתי אחריות על עצמי אני יכול לקחת אחריות על אחיי – הכוונה למעגל הקרוב אלי‪.‬‬
‫אדם‪.‬‬ ‫לכל‬ ‫היא‬ ‫והכוונה‬ ‫–‬ ‫האחר‬ ‫על‬ ‫אחריות‬ ‫לקיחת‬ ‫הוא‬ ‫הבא‬ ‫השלב‬ ‫–‬ ‫אחר‬
‫אחרי – ברגע שלקחתי אחריות על שלושת המעגלים הראשונים אני יכול להוביל אחרי‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪150‬‬

‫אחריו – וכי אחרי מי ביכולתנו ללכת בידיעה שאחרי הכול – הכול מאתו? הרי זהו אלוקים‪ ,‬שמטיל עלינו‬
‫את האחריות בעולם ללכת אחריו‪.‬‬
‫ולבסוף – אחריות‪.‬‬
‫ניתן עוד ללמוד מהמילה המדהימה הזו – שיש חשיבות לסדר‪ :‬אדם אינו יכול להיות אחראי על אחר‬
‫לפני שהוא אחראי על עצמו‪.‬‬
‫אם לא הגעתם לשלמות עצמית – הימנעו מ"לתקן אחרים"‪...‬‬
‫‪151‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪54‬‬
‫קרבן אשם(ה)‪ ,‬וודאי ו(כבר לא) תלוי‬

‫הכי קל לזרוק את כל כובד המשקל‪ ,‬תרתי משמע‪ ,‬על אשם כל שהוא‪ .‬מישהו‪ ,‬שאם רק אוכל להוכיח‬
‫שהוא האשם – כל המשקל שלי יעבור אליו‪.‬‬
‫אז במשך שנים רבות ניסיתי‪.‬‬
‫ניסיתי להאשים את האחים והאחיות שלי‪ ,‬שלפי הסיפורים שלהם – הם הרבו להעתיר עליי שפע של‬
‫אהבה‪ .‬ואיך אומרים "אהבה" בפולנית? אוכל‪ .‬ולא סתם אוכל‪ ,‬אלא אוכל מתוק וטעים‪ .‬הם סיפרו איך‬
‫היו מפנקים אותי בקובי(ו)ת שוקולד ברגע שאמא שלי יצאה מפתח הבית לסידורים או לקניות (גם) של‪...‬‬
‫שוקולד‪.‬‬
‫אבל עם מעט היגיון ניתן להבין שעודף משקל כמו שלי לא נוצר רק מקוביית או קוביות או חבילות‬
‫שוקולד‪ .‬כמה קוביות או חפיסה שלמה הם‪ ,‬מסתבר‪ ,‬לא מספיקים כדי למצוא אותם אשמים‪.‬‬
‫אפילו להאשים את אמא שלי לא ניתן‪ .‬אמא שלי‪ ,‬שאחרי כל כמה ימים שהצלחתי איך שהוא "לשמור‬
‫לא לאכול שטויות" (קרי‪ :‬דיאטה)‪ ,‬או לפחות זה מה שהיא חשבה שעשיתי – היא פיצתה אותי בארטיק‬
‫יקר‪ ,‬הכי יקר שהיה אז בחנות או בממתק שווה אחר שמבחינתה היה פיצוי הולם‪ .‬בכל אופן‪ ,‬כמה אחוזים‬
‫של קלוריות תופס הארטיק הכי משמין מתוך שלל הקלוריות שכבר יש בתוכי?‬
‫ואולי‪ ,‬אולי הכול התחיל מכך‪ ,‬שאמא שלי קראה לי 'סוכר' ו'דבש'‪ ,‬הרבה לפני שניתן לי השם שלי‪ ,‬וגידלה‬
‫אותי על מצע של במבה‪ .‬אולי אם היא הייתה קוראת לי "פטרוזיליה שלי"‪" ,‬חסה יקרה"‪ ,‬לא הייתם‬
‫קוראים את הספר הזה היום‪...‬‬
‫ואני? אני כבר לא מחפשת אשמים‪ .‬גיליתי‪ ,‬לצערי‪ ,‬שזה לא מסייע להורדת המשקל‪ .‬למעשה‪ ,‬זה רק‬
‫מכביד יותר‪ ,‬מהצד הרגשי‪ .‬אז אני רק משלמת את המחיר‪ .‬הכבד‪.‬‬
‫בשלב מסוים בגרתי‪ .‬החלטתי לא רק לחשוב או לדבר או להרגיש אלא גם לעשות מעשה‪ .‬לקחת פיקוד‬
‫על חיי‪ .‬יכול להיות שזה קרה כשחזרתי מהריאיון עם רעיון ועם הרבה אנרגיות‪ ,‬ובעיקר‪ ,‬עם תחושה‬
‫שמישהו שם למעלה מסדר את הכול לפי תכנית ברורה ושהגיע הזמן שאתחיל להתייחס לזה‪.‬‬
‫התקשרתי לשתף במחשבותיי את העורכת שלי‪ ,‬הניה‪ .‬היא אמרה שהיא מתגייסת לצדי ותעזור בכל מה‬
‫שהיא יכולה‪ .‬התחלנו לעבוד כצוות בלי לבזבז זמן‪.‬‬
‫הניה הטילה עליי להכין כמה כתבות העוסקות בנושא הניתוחים הבריאטריים‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪152‬‬

‫ניתוח בריאטרי הוא ניתוח לטיפול בהשמנת יתר חולנית‪ .‬מקור השם במילה היוונית "בארוס" שמשמעותה‬
‫כובד‪ ,‬עומס‪ .‬בריאטרייה היא הענף הרפואי שעוסק בהשמנת יתר חולנית‪.‬‬
‫ניתוחים לטיפול בהשמנת יתר חולנית החלו להתפתח משנות החמשים של המאה העשרים‪ ,‬והם כוללים‬
‫ניתוחים להגבלת נפח הקיבה‪ ,‬כמו ניתוח הצרת קיבה או שרוול קיבה וניתוחים המשרים תת‪-‬ספיגה‪ ,‬כגון‪:‬‬
‫מעקף קיבה ומעקף תריסריון‪.‬‬
‫כמו תמיד בעת הכנת כתבה לעיתון משפחה*‪ ,‬יודעת כל כתבת מתחילה‪ ,‬חייבים לדעת על מה מדברים‬
‫עוד לפני השאלה הראשונה למרואיין הראשון‪ .‬כיוון שזה הפך גם לנושא אישי לקחתי את המשימה‬
‫ברצינות שלא מביישת סטודנטית לכירורגיה‪ .‬גיליתי עולמות חדשים שלא ידעתי על קיומם כלל‪.‬‬
‫מעבר למקרא חומר רפואי‪ ,‬התעניינתי‪ ,‬יצרתי קשר עם אנשים שעברו את הניתוח והצקתי להם בשאלות‪,‬‬
‫ביררתי על מנתחים וחיפשתי מידע רלוונטי‪ .‬במקביל יצרתי קשר עם קופת החולים שלי כדי לדעת מה‬
‫הם התנאים‪ ,‬מי הם הרופאים מטעמם‪ ,‬מהן העלויות ולאן מכאן‪.‬‬
‫עבדתי בצורה מקצועית עבור הכתבות כשאני מפנימה את המידע באופן אישי ומתלבטת בו רק עם‬
‫הניה‪ ,‬שהייתה האחראית על הפרויקט ועם אפרת‪ ,‬אחת ה‪-‬חברות הכי מדהימות שלי‪ ,‬שלא הרשתה לי‬
‫לעשות דיאטה משום שטענה בלהט שאני החברה הכי טובה שיש וחבל לה לאבד אותי‪ .‬היא העדיפה‬
‫אותי שמנה‪ ,‬כלומר‪ ,‬כמה שיותר‪...‬‬
‫בכל אופן‪ ,‬ברגע שעלה הרעיון היא כבר פתחה ספרי רפואה‪ ,‬בדקה בתקשורת העומדת לרשותה ושאלה‬
‫את כל מי שהיא מכירה‪ :‬האם כדאי לבצע ניתוח כלשהו‪ ,‬ואם כן איזה‪ ,‬איפה‪ ,‬מתי‪ ,‬איך‪ ,‬כמה ולמה‪ .‬ואולי‬
‫בכלל כדאי שנשב "לדבר על זה" על בלינצ'ס שוקולד ואגוזים עם הררי קצפת ומילקשייק כדי "לשטוף‬
‫את הגרון"‪.‬‬
‫כך יצא שהיא הייתה החברה היחידה שידעה‪ ,‬ולכן גם זו שהרשיתי לעצמי להתבדח ִאתה בנושא‪.‬‬
‫יום אחד יצאנו לחפש שולחן מחשב ייחודי‪ .‬חרשנו חנויות רהיטים שונות בכמה ערים והתלבטנו בין שולחן‬
‫מזכוכית (יפה אבל מתלכלך מהר) לשולחן משיש (מיוחד אבל כבד מדי להזיזו ממקום למקום) לשולחן‬
‫עץ קלאסי (נדוש מדי לטעמה‪ ,‬מכביד על מראה החדר בעיניי)‪ ,‬עד שמצאנו את שולחן החלומות‪ .‬רגע‬
‫לפני התשלום הגורלי‪ ,‬נזכרה אפרת שהיא לא מדדה אותו‪ ,‬וזה חשוב כי אם יש לו מילימטר אחד יותר –‬
‫אין לו מקום בחדרה הקטן‪.‬‬
‫כיוון שכולנו ירדנו לעולם כדי למרק את עוונותינו בייסורים קלים או קשים‪ ,‬הכול בעיני המתבונן‪ ,‬נמצא‬
‫שהשולחן גדול בחמשה סנטימטרים‪.‬‬
‫"מה יהיה? עד שמצאנו את השולחן הראוי‪ "...‬היא קוננה כמעט בדמעות‪ ,‬מבכה על השולחן המהמם‬
‫שהתחנן לעבור לידיה בלי שימשיכו להציק לו בחנות‪.‬‬
‫"מה זאת אומרת 'מה יהיה'?" שאלתי ועניתי אוטומטית‪" .‬נעשה לו ניתוח קיצור קיבה"‪.‬‬
‫‪153‬‬ ‫מסע כבד‬

‫ואחרי הבדיחות‪ ,‬נמשכות המחשבות‪...‬‬

‫*תזכורת‪ :‬הספר התפרסם כטור מתמשך במגזין "בתוך המשפחה" של עיתון "משפחה"‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪154‬‬

‫‪55‬‬
‫בוחרת אחרת‬

‫כבר שנים שאני כותבת‪ .‬לא משהו קבוע אלא כתחביב‪ .‬במהלך אותן שנים‪ ,‬וממש בלי להתכוון‪ ,‬הבנתי‬
‫שרוב הכתיבה שלי קשורה במישרין או בעקיפין לנושאים הנוגעים בתזונה‪ ,‬במשקל‪ ,‬ומה שביניהם (נכון‪,‬‬
‫קוראים לזה‪ :‬דיאטה‪ ,‬אה‪ ,‬סליחה‪ ,‬היום כבר קוראים לזה‪ :‬אורח חיים נכון‪/‬מאוזן‪/‬בריא)‪ .‬אין דיאטה שאני‬
‫לא מכירה‪ ,‬אין כמעט ספר שלא שמעתי עליו בנושאים אלו‪ ,‬ראיינתי עשרות דיאטניות ורופאים‪,‬‬
‫קונבנציונליים ואלטרנטיביים‪ .‬יש לי עצות ופתרונות לכל השאלות והבעיות‪ .‬אני יודעת לספור קלוריות‬
‫מתוך שינה ומכירה את כל אבות המזון‪ ,‬יודעת באלו מאכלים הם קיימים ואיזה מזון עדיף על מה‪ ,‬אך‬
‫מעולם לא כתבתי על ניתוחים להצרת קיבה‪ .‬לא האמנתי בהם ולא מצאתי כל סיבה לגרום לאנשים‬
‫לעשות צעד מטופש ומסוכן זה‪ .‬והניה‪ ,‬שהוסיפה לשלוח לי כתבות על אנשים שהניתוח סיבך אותם‬
‫מבחינה רפואית יותר משעזר או לא עזר להם כלל‪ ,‬רק הוסיפה אש למדורת חוסר האמון שלי בהם‪.‬‬
‫ההיסטוריה הפרטית הזו שלי ממחישה את העובדה שהחיים צוחקים עלינו‪.‬‬
‫גם בספר זה אני כותבת‪ ,‬שוב‪ ,‬על מה שקשור בנושא‪ ,‬אבל ממקום אחר‪ .‬ממקום אישי‪ ,‬בלי עצות לספירת‬
‫קלוריות או רעיונות לדיאטות‪ .‬אצלי זה לא עובד‪.‬‬
‫אלא שבפעם ההיא‪ ,‬כשהעורכת שלחה אותי להכין סקירה מקיפה בנושא הניתוחים להצרת קיבה‪ ,‬כבר‬
‫הייתי במקום אחר‪ .‬בוגר יותר‪ ,‬בשל יותר‪ ,‬וגם התחום עצמו התפתח‪ ,‬השתדרג‪ ,‬השתכלל והפך הרבה‬
‫יותר יעיל ובריא‪ .‬הניתוחים כבר לא מבוצעים בפתיחת חלל הבטן‪ ,‬אלא בשיטה לפרוסקופית שבה‬
‫ההתאוששות קלה הרבה יותר וגם הניתוחים מתבצעים בפחות זמן ועם הרבה פחות סכנות‪.‬‬
‫אחרי שנים תגיד לי הניה‪ ,‬שהייתה שיטה מכוונת מאחורי ההרתעה מהניתוח בזמנו ואחר כך העידוד‬
‫לעשותו‪ .‬כיוון שעד שהגעתי לגיל ולתובנות מסוימות היא פשוט ראתה ש'זה לא ילך'‪ .‬שאני לא באמת‬
‫מחפשת פתרון אלא מעדיפה להיות קרבן‪ .‬שאני זורקת את כל האחריות על כתפיו של כל מי שעובר‬
‫בסביבה רק כדי לא לקחת אותה על עצמי‪ ,‬וככזו – גם ניתוח לא יועיל‪ .‬להפך‪ ,‬אשקע יותר בתוך הייאוש‪,‬‬
‫כי גם ניתוח לא מועיל אם לא לוקחים עליו אחריות‪.‬‬
‫כשהגיע הרגע‪ ,‬כשהיא גילתה שמשהו השתנה‪ ,‬שהתבגרתי‪ ,‬ואני מבינה שכל קילוגרם שייך לי‪ ,‬רק אני‬
‫אוריד אותו ממני ורק אני יכולה לקחת עליו אחריות‪ ,‬וכשהדלתות שבתוכי נפתחו – השמיים הם הגבול‪.‬‬
‫עכשיו אפשר ללכת לתכנית חדשה‪ ,‬לדרך אחרת‪.‬‬
‫‪155‬‬ ‫מסע כבד‬

‫כל מי שסובל מעודף משקל כלשהו יודע טוב מאוד למה הכוונה‪( .‬ואיך פעם אמרה לי חברה שבכתה‬
‫על שני קילוגרמים מיותרים? כל אחד והמשקל שלו‪ .‬בשבילך עשרים קילוגרם עודפים הם בלתי מורגשים‬
‫ואצלי שני קילוגרמים נוספים הם ההבדל בין מציאות אחת למציאות אחרת)‪ ,‬משקל עודף הוא משא‬
‫כבד לאורך מסע ארוך‪ .‬הוא מכאיב‪ ,‬פוגע‪ ,‬הוא לא נעים‪ ,‬ובעיקר‪ ,‬ממש לא בריאותי‪.‬‬
‫ועל אף שאין אלוקים מעמיד אדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו עדיין העוגה היא פיתוי למרות הכול‪.‬‬
‫ובמאבק שבינו (היצר הטוב) לבינה (העוגה) – בדרך כלל היא מנצחת‪ .‬שהרי לאנשים מסוימים‪ ,‬בעיקר‬
‫אלה שפשוט אוהבים לאכול‪ ,‬לא באמת צריך סיבה ל'למה לאכול'‪.‬‬
‫אני זוכרת שפגשתי פעם באיזה קורס אישה דקיקה וניסיתי לפתות אותה בעוגה טעימה שאפיתי יום‬
‫קודם לכן‪ .‬היא סירבה בטענה שהיא לא רעבה‪ .‬אני חושבת שבאותו הרגע המבט שלי היה עגול והמום‪,‬‬
‫בערך כמו שהייתי פוגשת עב"מ‪ .‬הסברתי ברצינות שאין צורך לאכול רק כשרעבים‪ .‬אוכלים כי זה טעים‪.‬‬
‫אבל היא לא הסכימה אתי‪.‬‬
‫"בשביל מה?" היא שאלה בתמימות‪ .‬הרגשתי די טיפשה וחלשה באותו הרגע‪...‬‬
‫ואז הבנתי‪ .‬אני אוכלת‪ ,‬כי אני אוהבת לאכול‪ .‬כי משעמם לי בפה‪ .‬כי זה טעים‪ .‬תחושת רעב? לא מכירה‬
‫תחושה כזו בכלל‪.‬‬
‫הקצין‪ ,‬וכיוון שאני אדם שמאמין בשינויים‪ ,‬גם קיצוניים‪ ,‬ומשתדלת לעשות אותם‬
‫וכיוון שבאמת כלו כל ִ‬
‫רגע לפני‪ ,‬ולא רגע אחרי כשהחבל על הצוואר‪ ,‬ידעתי שהפעם אני עשויה לאחר את המועד‪.‬‬
‫אני כבר לא ילדה‪ ,‬יש לי עוד חיים ארוכים לפניי וכל יום שעובר ואני עומדת באותו המקום‪ ,‬זהו בזבוז‬
‫זמן ובל תשחית אמתי לאדם שיכולתי להיות‪.‬‬
‫תוך התעסקות ודשדוש בחיי שאינם הולכים לשום מקום‪ ,‬קיבלתי את המייל הבא‪ ,‬שאין לו‪ ,‬לצערי‪ ,‬מקור‬
‫שאוכל לציין‪:‬‬
‫במדינה אחת‪ ,‬בעת מלחמה‪ ,‬היה מלך שנהג להפחיד את השבויים שתפס‪ .‬הוא לא הרג אותם סתם‬
‫ככה אלא היה מוליך אותם לחדר שבו חיכתה קבוצת קשתים מצד אחד ודלת ענקית מברזל בצד השני‪.‬‬
‫בקירות סביבם נראו שלדים שעונים עם ִחצים בחזם‪...‬‬
‫העמיד אותם המלך במעגל ואמר‪" :‬אתם יכולים לבחור למות מחץ הקשתים או לעבור את דלת הברזל‪.‬‬
‫מאחורי הדלת הזו אחכה לכם"‪.‬‬
‫כולם בחרו במוות בידי הקשתים‪.‬‬
‫בסוף המלחמה‪ ,‬חייל אחד ששירת זמן רב את המלך פנה אליו‪" :‬אדוני המלך‪ ,‬אני יכול לשאול אותך‬
‫שאלה?"‬
‫המלך הביט בו בציפייה‪" .‬כן?"‬
‫החייל‪" :‬מלכי‪ ,‬מה יש מאחורי הדלת הזו?"‬
‫המלך‪" :‬לך ותסתכל בעצמך!"‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪156‬‬

‫החייל‪ ,‬בחשש מה‪ ,‬פתח את הדלת‪ ,‬וברגע שעשה זאת קרני שמש נכנסו אל תוך החדר והציפו אותו‬
‫באור‪ .‬הדלת נפתחה לדרך שהובילה אל החופש הרחק מאותו מבצר מכותר‪...‬‬
‫החייל‪ ,‬מופתע‪ ,‬הסתכל על המלך‪ ,‬והוא אמר לו‪" :‬אני נתתי להם את ההזדמנות לבחור‪ ,‬אך מתוך חרדה‬
‫הם העדיפו למות במקום להסתכן ולפתוח את הדלת‪ ...‬זו האמת"‪.‬‬
‫עוד לא ממש החלטתי‪ ,‬אבל התחלתי לבדוק את השטח‪ .‬כל מי שניסיתי לרמוז לו על האפשרות של‬
‫ניתוח הזהיר אותי שזה מסוכן‪ ,‬שזה לא אחראי‪ ,‬שזה לא פיתרון‪ ,‬שאני יכולה למות‪ ,‬שעדיף ציפור אחת‬
‫על העץ (אני‪ ,‬בחיים) ולא אופציה שאולי לא יהיה כלום‪ ...‬אבל אני רק חשבתי‪ :‬כמה דלתות בחיים של‬
‫אותם אלו שמפחדים אפילו לבדוק אפשרות אחרת ממה שהם מכירים נשארות סגורות מתוך פחד?‬
‫כמה פעמים אנשים טובים איבדו את החופש ובחרו במלכודת בגלל דמיונות שווא? לו הם היו מתבוננים‬
‫באמת בעיניים פקוחות במציאות הם היו מזהים איפה הסכנה האמתית‪ ,‬ולעתים הסכנה היא דווקא‬
‫בפחד לנסות אחרת‪ .‬ובשבילי‪ ,‬כל רגע באותו מצב זה סכנה‪.‬‬
‫אני מפחדת יותר להישאר במצב הזה‪.‬‬
‫‪157‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪56‬‬
‫"מי לחיים‪"...‬‬

‫העדפתי שלא לשתף יותר מדי אנשים‪ .‬גם ככה לכולם יש יותר מדי מה לומר בזמן שלא הזמנתי אף‬
‫אחד מהם להגיד את מה שהוא חושב שנחוץ לדעתו לומר‪ ,‬אז מה יקרה כשעוד אבקש לשמוע את‬
‫דעתם? והרי כולם ממש דואגים לי והכול אך ורק מאהבה‪...‬‬
‫וכולם כל כך מפחדים עליי‪ .‬מצדם‪ ,‬כל עוד מדובר בכך שאני אפסיק לאכול כפי שהם חושבים שצריך‬
‫להיות‪ ,‬וכל עוד אני שעוזרת לעצמי – הכול בסדר‪ ,‬אבל כשלפתע התכניות משתבשות ומשהו פחות‬
‫מוכר‪ ,‬פחות בטוח‪ ,‬פחות שגרתי נכנס לתמונה – כולם נבהלים‪ .‬האם מדאגה לי או שמא מדאגה לעצמם?‬
‫האם שוב מתוך החשש לצאת מהשבלונה שהם מכירים כי רק מה שמוכר הוא נכון וטוב?‬
‫לא‪ ,‬תודה‪ .‬אני ילדה גדולה‪ .‬החלטתי עד היום בעצמי‪ .‬מובן שעשיתי טעויות‪ ,‬אבל אני לא שוכחת גם‬
‫לספור את ההצלחות שהן לגמרי שלי‪ .‬אז גם הפעם זה לא הולך להיות אחרת‪.‬‬
‫ושבלונות? אני לא מכירה כאלה‪ .‬לא מסוגלת להיכנס אליהן ולהתאים את עצמי‪.‬‬
‫פחדתי‪ .‬רק המחשבה על האפשרות שיקרה משהו שהוא לא בשליטתי גרמה לי לרעד בלב‪ .‬למעשה‪,‬‬
‫בחירה באופציה ניתוחית‪ ,‬אם אבחר בה לבסוף‪ ,‬היא הרמת ידיים במובנים רבים‪ .‬ואני לא ממש יודעת‬
‫איך מרימים ידיים‪.‬‬
‫פחד יכול להיות גורם די משכנע כדי למנוע‪ ,‬לעצור‪ ,‬לאיים‪ .‬אצלי פחד הוא פעמים רבות גורם מניע‪,‬‬
‫מקדם‪ .‬טוב לפחד‪ ,‬טוב לחשוב שוב ושוב‪ ,‬טוב לבדוק‪ ,‬חשוב לא לפעול מהבטן אלא מתוך מחשבה‪ .‬אבל‬
‫מסוכן לתת לביטחון המדומה של השגרה להשתלט עלינו ולא לעשות צעדים משמעותיים בחיים רק‬
‫מפני המפלצת הנקראת "פחד"‪.‬‬
‫כמה פעמים בחיים הפחד מלעזוב את אזור הנוחות‪ ,‬שמזמן כבר אינו נוח בחייכם‪ ,‬גרם לכם להישאר‬
‫תקועים באותו המקום? וכמה יכולתם להרוויח לו רק ניסיתם אחרת? לא תדעו‪ ,‬כי לא ניסיתם‪ .‬תחשבו‬
‫על עצמכם‪ ,‬על העבודה שאתם לא אוהבים‪ ,‬אבל לא עוזבים‪ ,‬אף שיש אופציה למקום טוב יותר‪ ,‬על‬
‫הדירה שאתם לא עוברים ממנה כי אתם חושבים שאתם לא יכולים להתרגל לשכנים חדשים‪ ,‬על כל‬
‫הדברים שאתם נתקעים ִאתם כי קשה לכם לחשוב על שינוי‪ .‬עדיף לכם משהו מוכר‪ ,‬גם אם הוא רע‪,‬‬
‫והעיקר לא לנסות משהו אחר‪ ,‬גם אם הוא יכול להתגלות כטוב‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪158‬‬

‫אך כשאין עוד מוצא‪ ,‬לא אחת כמוני תפסול אופציה אפשרית‪ ,‬בטח לא בלי לבדוק קודם ובלי להיות‬
‫שלמה עם ההחלטה‪ ,‬וזה יכול לקרות רק אחרי שאברר ואבדוק ואחקור ואגשש‪.‬‬
‫ותאמינו לי שביררתי‪ ,‬ועוד איך! חלק מהבירורים שלי נמצאים שחור על גבי לבן בעיתון "משפחה" בצורת‬
‫כתבות‪ ,‬שלא השאירו אבן לא הפוכה ובדקו את הנושא מכל צדדיו‪ .‬דיברתי עם מנתחים ועם מנותחים‪,‬‬
‫שאלתי שאלות מתקילות‪ ,‬השוויתי בין הטובים מאוד לטובים מאוד מאוד‪ .‬כי הלכתי רק לבכירים‪ ,‬לטופ‬
‫שבטופ‪ ,‬והם כולם היו בטוחים שמדובר בהצלת חיים של מי שזקוק לכך‪ .‬לא פחות‪.‬‬
‫כך קרה שפגשתי את מי שלבסוף בחרתי בה להיות חלק מרכזי וחשוב בתהליך מורכב וגורלי מאוד בחיי‪.‬‬
‫אל ד"ר אסנת רזיאל הגעתי לאחר בירורים יסודיים‪ .‬היא כירורגית מומחית בניתוחי הרזיה ומנהלת‬
‫מרפאת מלב"י – מרכז לטיפול בהשמנת יתר בבית החולים אסותא בתל אביב‪ .‬היה ברור שאם ובכלל‬
‫אלך על אופציה ניתוחית – זה יהיה אך ורק תחת הידיים הכי טובות שאפשר‪ .‬איך אמר ה"חזון איש"?‬
‫לרופא גדול מתלווה מלאך גדול‪.‬‬
‫הדבר הראשון שמצא חן בעיני‪ ,‬עוד לפני שאמרתי 'שלום'‪ ,‬זה העובדה שהיא אישה‪ .‬מנתחת‪ .‬בשבילי זה‬
‫היה מקום נוח‪ .‬מובן שזה לא היה רלוונטי אם זה היה בא על חשבון המקצועיות‪ ,‬אבל אצלה זה הפוך‪,‬‬
‫המקצועיות נשארת ברמה הכי גבוהה שאפשר‪ ,‬ובתור אישה היא גם יכולה להבין מה עובר עליי כשאני‬
‫בגודל שלי‪...‬‬
‫אישה מנתחת‪ .‬תודו שזה די לא שגרתי‪ ,‬ועוד בעולם הכירורגיה‪ ,‬ועוד ברשימת המומחים היותר מוכרים‬
‫ובעלי הניסיון הרב ביותר בארץ בניתוחים בריאטריים‪ .‬מאחוריה מאות מנותחים והיא בין החלוצות בתחום‬
‫בישראל‪ .‬היה לי קשה להאמין שיש דבר כזה אבל אין טוב ממראה עיניים‪ ,‬לכן לאחר שהחלטתי אחרי‬
‫כל הראיונות והכתבות שאני רוצה שהיא תהיה המנתחת קבענו פגישה משולשת‪ :‬אני על תקן הפציינטית‬
‫השמנה‪ ,‬הניה‪ ,‬על תקן המלווה (או כמו שהיא אמרה‪" :‬אם אני זו שגרמתי לך להגיע עד הלום‪ ,‬אני אקח‬
‫אחריות‪ .‬לא תעשי את זה אלא אם אני אדע שזה הכי הכי טוב‪ )"...‬והמנתחת‪ ,‬שהייתה מוכנה להיפגש‬
‫כדי להסביר עוד‪ ,‬ומבחינתי היא כבר הייתה על תקן המוציא לפועל‪.‬‬
‫בבוקר נעים המתנו מחוץ למרפאתה של ד"ר רזיאל בבית החולים אסותא שהיה אז בבניין הישן‬
‫והמתקלף‪ .‬האמת היא שלא היה זמן להסתכל על הקירות כי הנוף האנושי היה מעניין גם אם לא ממש‬
‫מגוון‪ .‬לא היו אנשים רבים ששקלו פחות ממאה קילוגרם בכיסאות ההמתנה הרחבים יותר מהרגיל‪...‬‬
‫הניה‪ ,‬שנהגה להתלונן על המשקל העודף שלה‪ ,‬נראתה שם כמצומקת להחריד‪ ,‬נבלעת בין הררי האדם‬
‫שחיכו לתורם‪.‬‬
‫זה היה היום של הייעוץ לניתוחים‪ ,‬מי לניתוח‪ ,‬ומי לא ניתן לניתוח‪ ,‬מי לחיים‪ ,‬ומי לחיים עוד יותר טובים‪...‬‬
‫או של אלו שבאו לבדיקות טרום ניתוח‪ .‬אחר כך למדתי שיש ימי ביקורת עבור אלו שכבר עברו ניתוח‪,‬‬
‫ולפעמים בימים כאלו שואלים אנשים מבחוץ את הממתינים מה הם עושים שם בכלל‪ ,‬כאלו רזים‪...‬‬
‫‪159‬‬ ‫מסע כבד‬

‫רוב האנשים בחדר ההמתנה דמו לי‪ ,‬כך שהרגשתי די בנוח‪ .‬כולם היו במצב גלישה כזה או אחר‬
‫מהכיסאות‪ .‬כולם היו עם מבט של "אה‪ ,‬גם לך נמאס מהמשקל? גם את בדרך לניתוח?"‬
‫הרגשתי כמו אחת שהגיעה הביתה‪.‬‬
‫ופתאום ראיתי אור קלוש בקצה מנהרה פתלתלה וארוכה‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪160‬‬

‫‪57‬‬
‫"ובחרת בחיים!"‬

‫הגעתי לפגישה מוכנה‪ .‬רק הייתי צריכה להביא אתי את המכשור הרפואי ולייעץ למנתחת מה לשתות‬
‫לפני שהיא מנתחת אותי‪ .‬באתי יודעת הכול ומוכנה כל כך‪ ,‬שזה היה מפחיד‪.‬‬
‫הייתי מוכנה נפשית ופיזית‪ .‬ידעתי‪ ,‬עד המקסימום של מי שאין לו תואר ברפואה יכול לדעת‪ .‬וכשאני‬
‫יודעת – די קשה אתי‪.‬‬
‫היא התחילה להסביר מהם הניתוחים המוצעים‪ ,‬אבל השלמתי את המשפטים‪ .‬היא פירטה את היתרונות‬
‫ואני ישר פירטתי חסרונות‪ .‬היא דיברה על הניתוח – אבל אני כבר הייתי בשלב ההחלמה‪ .‬היא ניסתה‬
‫לומר שזה מצריך עבודה וזה לא הוקוס‪-‬פוקוס‪ ,‬ואני כבר נשבעתי שארוץ ריצות מרתון כל יום כל היום‬
‫לו רק תנתח אותי‪.‬‬
‫עכשיו‪.‬‬
‫ברגע שנפגשנו כבר ידעתי בתוך תוכי‪ ,‬במקום שהאינטואיציה קיימת‪ ,‬שאם ניתוח – אז רק כאן‪.‬‬
‫כשאני אומרת "מנתחת"‪ ,‬אני מתכוונת לאישה שנראית הכי‪-‬לא‪-‬מנתחת‪-‬שיש‪ ,‬חוץ מהחלוק הלבן‪ .‬לא‬
‫היו גינוני "אני הדוקטור"‪ ,‬לא משחקי "אני מבינה טוב יותר"‪ ,‬לא פנים חמורות סבר ומשקפי דמה בשביל‬
‫ה שלמת המראה הדוקטורי‪ ,‬אלא משהו פשוט‪ ,‬זורם וכל כך מחויך‪ ,‬כאילו אנחנו סתם יושבות לפטפט‬
‫על מזג האוויר‪ .‬האיום הגרעיני מאירן היה מפחיד הרבה יותר‪.‬‬
‫במקום שיחה עצבנית ורצינית‪ ,‬לחוצה ועמוסה‪ ,‬העברנו שעה בשיחה קלילה‪ ,‬מעניינת ורגועה‪ .‬זה לא‬
‫סתר את העובדה שהיא הציבה את כל הנתונים בפניי ולא דילגה על שום פרט‪.‬‬
‫לפני הכול היא שקלה אותי ואחרי רגע אבחנה‪" :‬יש לך סיכוי טוב‪ .‬המבנה גוף שלך מוגדר כ"אגס" (יש‬
‫שני סוגי מבנים‪ :‬תפוח ואגס)‪ ,‬כלומר‪ :‬העודף הרציני של המשקל מתחיל מהמותניים ומטה‪ ,‬כך שיש יותר‬
‫סיכויים להצליח‪.‬‬
‫על אף שידעתי כבר לפני שנים שהמשקל שלי עומד על שלוש ספרות‪ ,‬את הרגע שראיתי את המשקל‬
‫רשום על הדף אני לא אשכח לעולם‪ .‬ואם אתמצת את מה שהרגשתי באותו הרגע – הרי ששמחתי שאני‬
‫לקראת הניתוח‪ ,‬אחרת אין סיכוי שהייתי יכולה להמשיך ולסבול את עצמי‪.‬‬
‫‪161‬‬ ‫מסע כבד‬

‫שלוש ספרות‪ .‬לא פחות‪ ,‬ולא סתם שלוש ספרות‪ .‬פי שניים ויותר ממה שאני צריכה לשקול‪ .‬זה בערך‬
‫כמו לשאת אדם נוסף באופן קבוע‪ .‬כובד בל יתואר‪ .‬ויש הבדל רב בין הרגשת הכבדות‪ ,‬לבין ההוכחה‬
‫שלכבדות הזו יש מספר‪ ,‬והוא גבוה כל כך‪.‬‬
‫באותו הרגע נזכרתי בנערותי‪ ,‬כשעליתי על משקל בבית מרקחת וגיליתי שהגעתי למשקל תשעים‬
‫קילוגרם‪ .‬הבטחתי שלעולם לא אעבור את המאה‪.‬‬
‫עברתי‪ ,‬ועוד איך‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬אני כאן על המשקל‪ ,‬עומדת לפני מי שאמורה לנתח אותי‪ ,‬אם כל הנתונים האחרים יתאימו וכמובן‬
‫אקבל את ברכת מורי דרכי‪ ,‬ושחור על גבי לבן נרשם קילוגרם אחד נוסף מעבר למשקל שמבחינתי‪,‬‬
‫אחריו‪ ,‬אין חיים‪.‬‬
‫כן‪ .‬מבחינתי‪ ,‬גרוע מזה לא יכול להיות‪ .‬ואם אין אני לי‪ ,‬מי לי? ואם לא עכשיו‪ ,‬אי מתי? ואולי כבר אין‬
‫מתי‪.‬‬
‫פתאום זו לא הייתה שאלה של אולי אלא רק של מתי‪.‬‬
‫לא עוד יום‪ ,‬לא עוד חודש‪ .‬בבקשה‪ ,‬עכשיו‪ .‬מה שתגידי‪ ,‬אבל תני לי להיות אחרי‪.‬‬
‫היא ראתה את הדחיפות‪ ,‬הבינה שאני כבר אחרי סבב רציני בעניין‪ ,‬שזו לא הפעם הראשונה שאני‬
‫שומעת על האופציה ושחבל על כל רגע‪ .‬ובכל אופן‪ ,‬ניתוח זה ניתוח וזה לא הזמן להיכנע לחוסר‬
‫הסבלנות שלי‪.‬‬
‫באתי עם כיוון על סוג הניתוח שאני חושבת שהכי נכון לי‪ ,‬ואפשר לומר שזהו הנושא היחיד שהשארתי‬
‫לה מקום להסביר לי אם אני טועה‪ .‬לא טעיתי‪ .‬אני מכירה את עצמי מקרוב‪ ,‬שגם כשכבר אני יכולה‬
‫לרמות את עצמי לשנייה – אני לא עושה את זה‪.‬‬
‫טבעת – לא בא בחשבון‪ .‬לא מתכוונת לנהל את המשך חיי כשאני מקטינה אותה ומגדילה אותה בהתאם‬
‫מצרים את הטבעת‪,‬‬
‫למצב הרוח ולעונה בשנה (אם יש חתונה וצריך להיכנס לבגד שקטן בשתי מידות – ֵ‬
‫אם נוסעים לחופשה ורוצים לאכול כל מה שמתחשק – מרחיבים אותה‪ ).‬תגידו‪ ,‬על מי אתם עובדים?‬
‫הניתוח הוא בקיבה‪ ,‬לא בראש!‬
‫מעבר לזה‪ ,‬ניתוח טבעת הוא הפיך‪ .‬אפשר תמיד להוציא אותה‪ ,‬וזה בדיוק מה שמסוכן לאנשים שניסו‬
‫הכול ומעדיפים את הדרך הקלה (להגיד שאני לא מסתגלת לטבעת ולהוציא אותה‪ ,‬או לא להסתגל‬
‫להרגלי אכילה אחרים)‪ ,‬להישבר ולעשות זאת‪.‬‬
‫ומעל הכול‪ ,‬הטבעת אינה מאפשרת מעבר של כל המזונות‪ ,‬ולאנשים שלא מסוגלים לוותר על מאכל‬
‫אהוב היא יכולה לפגוע מאוד באיכות חייו‪ .‬היא מפונקת ולא אוהבת שעובר בה מזון בשעות מסוימות‬
‫(לרוב‪ ,‬בבקרים) ופולטת הכול החוצה‪ ,‬לפעמים היא מאפשרת כמויות גדולות יותר של מזון ולפעמים לא‪,‬‬
‫ולעולם אין לדעת קודם לכן‪ .‬בקיצור‪ ,‬צעצוע כירורגי שממשיך להעסיק את האדם סביב נושא המשקל‪.‬‬
‫האם בשביל זה אני מוכנה לעלות על שולחן הניתוחים? אני? לא!‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪162‬‬

‫מעקף קיבה – מצריך נטילת ויטמינים לכל החיים ואני יודעת שלא אתמיד בכך‪ ,‬אז למה לעבוד על‬
‫עצמי כשכבר אני פונה לאפשרות שמוכיחה שאני לא מסוגלת להתמיד בנושאים מסוג זה?‬
‫מעקף תריסריון – ניתוח קיצוני מדי ואני לא זקוקה לניתוח מסוג זה‪.‬‬
‫האפשרות האחרונה והמדויקת בשבילי – שרוול קיבה‪ .‬ניתוח בלתי הפיך‪ ,‬מה שבעיניי הוא יתרון משמעותי‬
‫– פעם אחת עוברים ניתוח ומתחילים חיים חדשים לגמרי‪ ,‬גם אפשר לאכול את כל סוגי המזון‪ ,‬בכל זמן‪.‬‬
‫הוא מאפשר אורח חיים תקין וטוב וירידה משמעותית במשקל‪.‬‬
‫ד"ר רזיאל המתינה שאבין למה ניתוח שרוול הוא האפשרות הכי טובה בשבילי‪ ,‬שהרי מה שטוב לי‪ ,‬לא‬
‫בהכרח טוב למטופל אחר‪ .‬לאחר ניתוח זה‪ ,‬כך היא אמרה‪ ,‬הקיבה תוכל להכיל אך ורק חמישית מתכולת‬
‫המזון שאני יכולה להכיל כיום‪ ,‬יש סיכויים גבוהים של הצלחה – ירידה ממוצעת אחרי ניתוח כזה עומדת‬
‫על עד ששים וחמישה אחוזים מעודף המשקל הקיים‪ .‬ניתן לאכול את כל המזונות‪ ,‬ולגבי סיכונים הרי‬
‫מדובר בניתוח‪ ,‬וכמו בכל ניתוח יש סיכונים עקב ההרדמה או הניתוח עצמו‪ :‬דימום‪ ,‬דליפה‪ ,‬זיהומים‬
‫ועוד‪.‬‬
‫היא אישרה שמבחינתה ניתן להתקדם לצעדים הבאים שיבחנו אם אני יכולה מבחינה בריאותית לעבור‬
‫את הניתוח‪ .‬אחר כך יש צורך באישור הדיאטנית והפסיכולוגית של המרפאה שיאשרו שאני בריאה בנפשי‬
‫ובשכלי לעבור את הניתוח‪ ,‬ועוד בכמה בדיקות שגרתיות‪.‬‬
‫רציתי מאוד להיות כבר אחרי‪ ,‬אבל באיזה שהוא מקום עמוק‪ ,‬מתחת לכל עודפי השומן‪ ,‬עוד קיוויתי‬
‫והאמנתי שישלחו אותי הביתה כי "את לא צריכה ניתוח‪ .‬זה רק לאנשים שלא יכולים‪ .‬את יכולה"‪.‬‬
‫יותר נעים לדעת שאני יכולה בעצמי‪.‬‬
‫אך טוב לדעת שאם אני לא יכולה – יש משהו אחר שיכול‪ ,‬אבל לא נעים לאגו שלי לקבל את זה‪ .‬כי אני‬
‫בוחרת בחיים ובכל מחיר‪.‬‬
‫ואם לא הצלחתי בעבודת המידות בתחום ההסתפקות במועט והתגברות על תאוות האוכל‪ ,‬אולי אצליח‬
‫לוותר על האגו ובכל אופן לסמן וי על עוד מידה מגונה שנותחה‪ ,‬תרתי משמע‪...‬‬
‫‪163‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪58‬‬
‫ללא מליץ יושר‬

‫במרכז מלב"י יש פרוצדורה ברורה‪ .‬לא משנה כמה שמנה אני‪ ,‬וכמה ידע ואמביציה יש לי – עדיין אין לי‬
‫אישור לניתוח‪ .‬אחריות זה שם המשחק‪ .‬צריכים לראות אם אני בשלה לפרוצדורה פולשנית כזו‪ ,‬לא רק‬
‫מבחינת ההרגשה אלא מבחינה בריאותית ונפשית‪.‬‬
‫היום אני מכירה מנותחות רבות שעברו ניתוחים בריאטריים‪ .‬חלקן נכנסו לניתוח צ'יק צ'ק‪ ,‬חלקן לא ראו‬
‫מעבר לרופא המנתח שום איש מקצוע‪ ,‬חלקן לא מבינות אפילו מה הקשר של דיאטנית לעניין‪ .‬במלב"י‪,‬‬
‫אחרי שהחלטתי שמקומי שם‪ ,‬הפרוצדורה התישה אותי‪ ,‬אבל במבט לאחור אני יודעת להודות שהייתי‬
‫בידיים הכי טובות שאפשר‪.‬‬
‫מחדרה של ד"ר רזיאל הופניתי לחדרה של הדיאטנית‪ ,‬מירית‪ .‬כבר הורגלתי בדיאטניות רזות שכבר‬
‫מלכתחילה גורמות לי לא לסמוך עליהן (גם אם הייתה דיאטנית שמנה לא הייתי מאמינה לה‪ ,‬כי אם‬
‫היא לא מצליחה אז איך היא תגיד לי מה לאכול‪ .)...‬אבל היא לא דיברה אתי על דיאטות‪ ,‬למרבה המזל‪,‬‬
‫אלא בחנה אם אני מבינה שלעבור ניתוח זה לא אומר שאוכל להמשיך ולהתפרע עם האוכל‪ ,‬שלא‬
‫מדובר בתרופת קסם‪ ,‬שאין נסים‪ ,‬ושזה מצריך שינוי בהרגלי אכילה‪ .‬כן‪ ,‬אני מבינה את זה נהדר‪ .‬וכרגע‬
‫אני מוכנה להתחייב לכל מה שתגידי‪ ,‬גם להפסיק לאכול לגמרי‪ .‬מתי אני כבר יכולה להיכנס לניתוח?‬
‫אני מניחה שהיא ראתה שחבל על הזמן‪ .‬שאני נחושה ומבינה ויודעת ומסכימה‪ ,‬והדבר האחרון שיכול‬
‫לשנות משהו זה שיחה על קלוריות‪.‬‬
‫היא שחררה אותי אל הפסיכולוגית‪.‬‬
‫פסיכולוגית? קטן עליי‪ .‬הייתי אצל כמה מהן בחיי מתוך ניסיון להציל את עצמי מעצמי‪ ,‬אבל אף אחת‬
‫מהן לא הצליחה לעזור לי באמת‪ .‬אולי כי כולן רזות‪.‬‬
‫גם היא הייתה רזה‪ .‬ישר סימנתי עליה איקס‪( .‬על אף שאם היא הייתה שמנה – גם הייתי מסמנת איקס‪,‬‬
‫שהרי "אם את פסיכולוגית שיודעת יותר טוב ממני אז למה את עדיין שמנה"?)‬
‫התיישבתי בנימוס מוכנה להתקפה‪ ,‬אבל קודם התבקשתי למלא שאלון להערכת מצבי הנפשי‪.‬‬
‫לא‪ ,‬אין ולא היו נטיות להתאבדות (חוץ מכמה פעמים שחשבתי על מידת התכריכים שיצטרכו לעטוף‬
‫אותי בבוא הזמן)‪.‬‬
‫הביטחון העצמי שלי קשור במשקל‪ ,‬אבל לא רק‪ .‬עובדה‪ ,‬הביטחון העצמי גבוה כמו שהמשקל גבוה‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪164‬‬

‫האם יש לי נטייה לדיכאון? לא‪ ,‬רק כשאני עומדת מול המראה ומבינה מה אני רואה‪ .‬זה קורה רק פעם‪-‬‬
‫פעמיים‪-‬שלוש ביום‪ .‬לא הרבה‪.‬‬
‫האם אני רוב הזמן בלי מצב רוח? מממ‪ ....‬לא חושבת‪ .‬אני חוששת שרוב הזמן אני ב"עודף מצב רוח"‪,‬‬
‫חוץ מ הימים שבהם אני שוקעת אל תהומות הייאוש‪ ,‬אבל הם לא נחשבים‪ .‬עובדה‪ ,‬אני ממלאת את‬
‫השאלון בחיוך‪.‬‬
‫וכך עוד ועוד שאלות‪...‬‬
‫סיימתי בזריזות והמתנתי לרגע שהפסיכולוגית תחפש אצלי סיבה למה לא ניתן לאשר אותי לניתוח‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬היא לא מצאה‪ .‬לא היה לה שום סיכוי‪ .‬הגעתי נחושה וברורה‪.‬‬
‫היא דיברה אתי על התהליך שהולך לקרות‪ ,‬מהבחינה הנפשית והקוגנטיבית‪-‬התנהגותית‪ .‬אין יותר דפוסים‬
‫ישנים שגרמו לי לעלות במשקל (לנשנש כל היום)‪ ,‬נגמרו מסיבות הג'אנק פוד‪ ,‬ושיהיה לי ברור – לא‬
‫מספיק הקטנת יכולת תכולת הקיבה‪ .‬יש צורך בשינוי התפיסה בראש! זו פעם שנייה ששמעתי את‬
‫המשפטים האלה בשעה האחרונה‪ .‬זו גם פעם שנייה שהבטחתי שכך אעשה‪.‬‬
‫הבטחתי שאני מבינה‪ ,‬שאני מוכנה לקראת שינוי‪ ,‬ו‪ ...‬נו‪ ,‬כבר‪ ,‬אני רוצה לצאת מפה‪.‬‬
‫היא קלטה את חוסר הסבלנות שלי ושחררה אותי לחופשי‪ ,‬תוך הבטחה שזה לא כזה קל כמו שזה נראה‬
‫ושאני אתכונן לעבוד קשה‪.‬‬
‫ויצאתי‪ ,‬כמה מפתיע‪ ,‬בריאה בנפשי כמו בגופי‪.‬‬
‫חזרתי אל ד"ר רזיאל עם אישור להתקדם בתהליך‪ .‬היא ציידה אותי ברשימת בדיקות רפואיות שגרתיות‬
‫שיש לערוך‪ ,‬כדי לברר אם גם הגוף מוכן לניתוח‪ .‬קיבלתי כמה עמודים שאותם יש להגיש לרופא‬
‫המשפחה ולחזור עם התוצאות‪.‬‬
‫***‬
‫היום כולם דוקטורים שיכולים לספר את כל מה שהם חושבים שהם יודעים על ניתוחים להצרת קיבה‪.‬‬
‫קודם כל‪ :‬טבעת‪ .‬מי לא יודע מהי הטבעת? תשאלו כל ילדה בת עשר‪ ,‬היא תספר לכם שהיא שמעה‬
‫את אמא שלה מספרת לדודה שלה שהשכנה ירדה במשקל לאחרונה באופן דרסטי ובטח היא "עשתה‬
‫טבעת"‪ ,‬אבל היא מכחישה‪.‬‬
‫ניתוח טבעת הפך למעיין ניתוח פלא ו"כולם עושים טבעת"‪ ,‬מי שלא – בדרך לעשות או מתכוון לעשות‬
‫או בירר על עשייה (וזה לכשעצמו נחשב לירידה במשקל בבחינת "אני‪-‬בהחלט‪-‬עושה‪-‬מאמצים‪-‬לרדת‪-‬‬
‫במשקל‪-‬שלא‪-‬תגידו‪-‬שלא")‪ ,‬המשוכללים יותר‪ ,‬אלו שכבר נחשפו לסוג אחר כבר יודעים לספר שיש גם‬
‫ניתוח שנקרא "שרוול"‪ ,‬והוא עוד יותר טוב‪ ,‬אבל יותר מסוכן‪ .‬אלו הפרופסורים‪ .‬כמעט כולם מברברים‬
‫בנושא‪ ,‬וכל השאר הם בבחינת "שאינם יודעים לרכל"‪ ,‬ולכן לא מספיק מבינים‪.‬‬
‫‪165‬‬ ‫מסע כבד‬

‫כולם יודעים‪ ,‬אבל מי שלא נכח בפגישה אצל מנתח והרגיש את הדפיקות לב רק על עצם המחשבה‬
‫שייפרד מכל המגן האנושי – לא יודע כלום‪ .‬אין דבר שיכול להשתוות לרגעים האלו שבהם נראה בפועל‬
‫למה הכוונה "הפנקס פתוח‪ ,‬והיד רושמת‪ ,‬וכל מעשיך (כלומר‪ ,‬קלוריותיך) בספר נכתבים"‪ .‬אין דברים‬
‫רבים מפחידים יותר מלעמוד מול מנתח כשאני המועמדת לגזר הדין בגופי שלי‪.‬‬
‫תאמינו לי‪ ,‬א‪-‬נ‪-‬י י‪-‬ו‪-‬ד‪-‬ע‪-‬ת!‬
‫והפעם אפילו לא היה מקום לחפש לי מליץ יושר בסביבה אלא להתפלל שאוכל להתמודד עם כל זה‬
‫ושתהיה לי הסייעתא דשמיא לפעול נכון‪ ,‬שהרי לא רציתי אי מי שיאמר לי למה לא לעבור את הניתוח‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪166‬‬

‫‪59‬‬
‫בדיקת שפיות‬

‫כאנשים מאמינים אנחנו יודעים שאין מקרה בחיינו‪ .‬הכול מאתו יתברך‪ .‬רק שלפעמים לוקח לנו זמן‬
‫להבין את זה‪ .‬ואף על פי שיאמרו שאני חדת קליטה‪ ,‬הפעם ארך לי יותר זמן‪.‬‬
‫כמה חודשים לפני שקיבלתי את המשימה הראשונה של הכנת הכתבה על ניתוחים בריאטריים‪ ,‬קבעתי‬
‫תור אצל רופא המשפחה‪ .‬לשמחתי‪ ,‬ואולי לא לשמחתו‪ ,‬הוא לא זכר אותי‪ .‬מה שאומר שכבר שנים לא‬
‫הייתה לי סיבה לבקר בקופת חולים‪ .‬אל אותו ביקור הגעתי כשנזדקקתי לאישור רפואי שבריאותי תקינה‬
‫על מנת להירשם לקורס במכללה פרטית‪ ,‬שלא הייתה מוכנה לקחת אחריות רפואית על תלמידותיה‪.‬‬
‫מיד הבחין הרופא בפוטנציאל אדיר למימוש ייעודו עלי אדמות וקרא לי לתפוס את עצמי ולבדוק אופציה‬
‫של ניתוח להצרת קיבה‪ .‬סירבתי בכל תוקף‪ .‬הסברתי שכבר ביררתי והחלטתי שלא‪ ,‬וגם ציינתי בעדינות‪,‬‬
‫שאני די ממהרת לעבודה‪.‬‬
‫לא עזר הטון התקיף והאסרטיביות‪ ,‬שברוב המקרים מסייעים לי‪ .‬הוא התעקש להרצות לי על מטופלים‬
‫שזכו לחיי עולם הבא עוד בעולם הזה בזכות ניתוח להורדת משקל קיצונית‪( .‬הוא אינו שומר תורה ומצוות‬
‫ומאמין בחיי נצח בזכות אכילת אוכל אורגני השומר על בריאות איתנה)‪ .‬הוא התעקש למדוד לחץ דם‬
‫וביקש שאקנה מכשיר למדידה ביתית ואמדוד מדי יום‪ ,‬ואם יש חריגה – מיד לפנות אליו‪.‬‬
‫על הדרך שאל על היסטוריה רפואית של המשפחה והאם בכל אופן אני יכולה להיזכר אם למישהו יש‬
‫לחץ דם גבוה‪ ,‬אולי כולסטרול‪ ,‬משהו‪ ...‬ניסיתי לקצר‪ ,‬אבל הוא פשוט התיש אותי‪ .‬נגמרו לי הכוחות‬
‫במלחמה היום‪-‬יומית הזו‪ .‬תפסיק להציק גם אם אתה רופא‪ .‬אתה שוכח שיש עוד מטופלים בחוץ‬
‫שממתינים כמוני שעה וחצי ויותר רק משום שמישהו מגיע סובל מכאב ראש והרופא כבר הופך אותו‬
‫לחולה לב‪ .‬מבחינתי‪ ,‬הנקודה הזו כה רגישה‪ ,‬שצריכים להיות ממש חסרי רגישות לא להקשיב לי ולהמשיך‬
‫ללחוץ‪.‬‬
‫והוא לחץ‪.‬‬
‫בשלב מסוים השתתקתי‪ .‬הבנתי שיש לו חצי שעה להעביר ואין לו כנראה עם מי‪ .‬המטופלים בחוץ?‬
‫שיחכו‪ .‬וכיוון שהוא ממילא כבר יוצא לפנסיה – אני הקרבן‪ .‬מה גם שרוב מטופליו כבר לא צעירים וגם‬
‫לא ממש בריאים ואין דרכים רבות ממש להציל אותם‪ ,‬שהרי אין תרופה שהופכת בני אדם לצעירים‪,‬‬
‫אבל כאן יש לו הזדמנות אמתית‪ .‬לפחות שיהיו מי שיספדו לו במילים "הוא הציל את חיי"‪.‬‬
‫‪167‬‬ ‫מסע כבד‬

‫הוא הזכיר סוגי ניתוחים וסיפורים שהיו מעוררי התפעלות לחסרי ניסיון מר בתחום‪ ,‬אבל לא הצלחתי‬
‫לשמוע דבר‪ .‬משהו מבפנים היה חסום‪ .‬אי אפשר להגיע אליי בכוח‪ .‬זה מעולם לא הצליח ואין סיבה‬
‫שזה יצליח עכשיו‪ .‬אני צריכה לרצות מעצמי‪ .‬צריך לדעת איך להתקרב אליי כדי שבכלל אקשיב‪ .‬ואני‬
‫מאמינה שלכול זמן ועת‪ .‬והעת כרגע הייתה רחוקה מלהיות כשירה‪.‬‬
‫יצאתי תוך הבטחה 'לחשוב על זה' ולא התכוונתי באמת לחשוב על משהו‪ .‬יש די מחשבות הטורדות את‬
‫מנוחתי גם ככה‪.‬‬
‫החודשים עברו במהירות‪ .‬בזמן הזה חיי הספיקו להתהפך מיליון פעם ועברו שינויים דרמטיים כמו שרק‬
‫אצלי אפשר‪ ,‬חוץ מהתחום הבריאותי טפו‪-‬טפו‪ ,‬חמסה‪-‬חמסה‪ .‬עדיין בריאה‪ ,‬עדיין רצה ממקום למקום‪,‬‬
‫עדיין מדלגת מדרגות שתיים‪-‬שתיים‪ ,‬ועדיין עולה במשקל‪ .‬מה רע?‬
‫בבוקר שלאחר קבלת רשימת הבדיקות מד"ר רזיאל נאלצתי לשוב אל רופא המשפחה‪ ,‬אבל הפעם‬
‫הייתי מצוידת ברשימת בדיקות שאני צריכה שיאשר‪ .‬כן‪ ,‬בדיקות לקראת‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬ניתוח קיצור קיבה‪.‬‬
‫כפי שכבר הסברתי‪ ,‬אני לא אוהבת להגיע אליו ונמנעת מכך ככל האפשר‪ .‬הסיבה המרכזית – דאגת‬
‫היתר שלו למצב הבריאותי שלי‪ ,‬בשל משקל העודף שלי שבטוח‪ ,‬לדעתו‪ ,‬יהרוג אותי‪ .‬אני עוד לא‬
‫מתיישבת והוא כבר שואל‪ :‬מתי עשית לאחרונה בדיקת כולסטרול? ותגידי‪ ,‬יש לך סכרת במשפחה? אני‬
‫מזכירה לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני ממשיכה ללכת אליו ואני כבר מחליפה רופא‪ .‬אבל ככה זה‬
‫תמיד‪ .‬אני מבטיחה‪ ,‬ובסוף מקווה שלא אזדקק יותר לשירותיו ולשירותו של שום רופא או רופאה מכל‬
‫סוג שהוא‪ ,‬עד לפעם הבאה‪.‬‬
‫"תעודת הזהות?" הוא שאל‪ ,‬הקליד את הספרות ביד מיומנת ובחן את הנתונים‪ .‬אני התארגנתי לי לישיבה‬
‫נוחה‪" .‬אה‪ ,‬הבדיקות שלך בסדר גמור‪ ,‬אמנם עשית אותן לפני כמה חודשים אבל הן בסדר‪ .‬אני רוצה‬
‫לבדוק לך לחץ דם‪ .‬את גבולית"‪.‬‬
‫"דוקטור"‪ ,‬נאנחתי‪" .‬אתה רוצה לדעת למה הגעתי לכאן בכלל? זה יחסוך את כל הבלגן הזה"‪.‬‬
‫הפעם הוא הקשיב‪ .‬בטח קם על צד ימין‪ .‬שלפתי את הניירת‪ ,‬מוודאת שלא טעיתי בין שלל הניירות‬
‫והגשתי לו אותם‪ ,‬תוך כדי הסבר‪" :‬אני עומדת בפני ניתוח שרוול קיבה‪ .‬המנתחת צירפה רשימה של‬
‫בדיקות שיש לבצע לפני הניתוח‪ .‬אני מניחה שיש ביניהן גם לחץ דם‪ ,‬כולסטרול‪ "...‬הוא כבר הבין אותי‪.‬‬
‫זה היה מהיר‪" .‬שרוול? למה דווקא שרוול?"‬
‫הסבלנות שלי‪ ,‬אם הייתה‪ ,‬כבר איננה‪" .‬נמצא כי זה הניתוח המתאים ביותר בשבילי"‪ .‬אני אומרת בקול‬
‫דידקטי וסבלן‪.‬‬
‫הוא קורא את הכתוב בניירת‪ ,‬נשען לאחור‪ ,‬משלב ידיים ואני כבר ידעתי שמחכה לי הרצאה‪" .‬תראי‪ ,‬יש‬
‫היום תרופה מדכאת תאבון שיש לה הצלחות‪ .‬קוראים לה‪"...‬‬
‫"דוקטור‪ ,‬אני לא מעוניינת"‪.‬‬
‫"למעשה‪ ,‬היא משפיעה על החלק במוח שמשדר אותות רעב‪"...‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪168‬‬

‫"דוקטור‪ ,‬כבר נקבע מועד לניתוח"‪.‬‬

‫"יש עוד תרופה‪ .‬טובה מאוד‪ .‬אבל יש לה תופעות לוואי‪"...‬‬
‫"דוקטור!"‬
‫לו רק הייתי מורידה כמה קילוגרמים‪ ,‬או לפחות קלוריות‪ ,‬בכל פעם שאני צריכה להילחם על חיי‪ ,‬או‬
‫להסביר למה לא ניתוח או למה כן‪ ,‬ואם כן – אז למה לא‪ ,‬ואם‪...‬‬
‫די‪.‬‬
‫‪169‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪60‬‬
‫בנפתולי השרוול‬

‫עדיין הייתי בחדרו של רופא המשפחה‪ ,‬אם כי כל מה שרציתי הוא לברוח משם‪ .‬אבל לא יהיה ניתוח אם‬
‫לא אשמור על שפיות עוד קצת זמן‪ ,‬ומה זה "קצת זמן" (שעה‪-‬שעתיים‪-‬שלוש) לעומת חיים ללא עודף‬
‫שומן‪ .‬נשמתי עמוק והזכרתי לעצמי שיש לי מטרה ושאני חייבת להתאפס‪.‬‬
‫הוא כבר לא צעיר‪ .‬גם הוא כנראה התעייף ממני‪ .‬רק אז הצלחתי להשחיל את המשפט המלא "נקבע‬
‫לי מועד לניתוח‪ .‬אני לא מעוניינת בשום דבר שלא קשור אליו‪ .‬באתי לאשר רשימת בדיקות‪ .‬הייתי כאן‬
‫לפני כמה חודשים ואתה זה שממש המלצת לעשות ניתוח‪ .‬אפשר לא להיכנס שוב לדיון הזה?"‬
‫הוא חייך חיוך של ניצחון‪" .‬ידעתי שאת חכמה ושבסוף תקשיבי לי"‪ ,‬הוא אמר‪.‬‬
‫ממש עמד לי על קצה הלשון להשיב "לא‪ ,‬דוקטור‪ ,‬זה לא בזכותך‪ .‬זה לא קשור אליך בכלל‪ .‬אתה רק‬
‫הפחדת ואיימת ולא היית רגיש‪ ,‬ולא הקשבתי לשום מילה שלך אז"‪ ,‬אבל במקום זה חייכתי חיוך עצבני‪,‬‬
‫הסתכלתי על השעון שוב והתנצלתי שאני ממש חייבת לרוץ‪ ,‬כי אני מפסידה אוטובוס לשומקום‪ .‬חשבתי‬
‫שהנה‪ ,‬הוא שולף את החותמת ו‪"...‬אבל מתוקף תפקידי כרופא אני צריך ליידע אותך באפשרויות הנוספות‬
‫הקיימות‪"...‬‬
‫זה לא נגמר‪" .‬אין שום אפשרות כרגע שניתן לשוחח אתי עליה חוץ מהניתוח וגם נושא זה סגור‪ .‬אני‬
‫הולכת אליו בעיניים עצומות‪ .‬אחרי הניתוח‪ ,‬במידת הצורך‪ ,‬ניתן יהיה לדבר על שילוב של תרופות מדכאות‬
‫תיאבון על אף שסיבת האכילה שלי מעולם לא הייתה רעב"‪.‬‬
‫בשלב הזה הוא הבין את הציניות וגם את חוסר הסבלנות ופנה למלא את רשימת הבדיקות בהתאם‬
‫לבקשתה של ד"ר אסנת רזיאל‪.‬‬
‫מלאי הוראות של לפני הבדיקות השונות ואחריהן‪.‬‬
‫ֵ‬ ‫דקות ארוכות שלפה המדפסת עוד ועוד ניירות‬
‫רגע לפני שיצאתי‪ ,‬הוא נזכר שעוד לא נבדקה רמת לחץ הדם‪ .‬כבר ידעתי שהוא שוב יגיד שהוא גבולי‪.‬‬
‫בטח‪ ,‬כל פעם שאני באה אליו אני כבר נהיית עצבנית בשביל שלחץ הדם יעלה‪.‬‬
‫הושטתי את היד בנוהל הקבוע‪ ,‬הוא עטף את הזרוע בשרוול וניסה לסגור את הסקוטש'‪ ,‬אך לשווא‪ .‬טלפון‬
‫לאחות הרגיע אותו‪" .‬לכי לחדר האחות‪ .‬יש לה שרוול למדידת לחץ דם בהיקף גדול יותר"‪ .‬זה אומר‬
‫שבחודשים שעברו מאז שהייתי כאן בפעם האחרונה היקף הזרוע גדל כך שכבר עבר את מידת‬
‫הנורמליזציה‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪170‬‬

‫פניתי לחדרה של האחות‪ .‬היא שלפה ממגירה תחתונה שרוול למדידת לחץ דם ארוך יותר שנסגר‪ ,‬כמה‬
‫מרגיע‪ ,‬היטב‪ .‬לחץ הדם היה‪ ...‬תקין לחלוטין‪ .‬כמה מהר הפכתי מחולה גבולית לבריאה‪.‬‬
‫ברחתי מהמרפאה מהר ככל שיכולתי‪ ,‬מדמיינת את הרופא המסור רץ אחרי כי נזכר באפשרות נוספת‬
‫שאולי עוד לא ניסיתי‪.‬‬
‫כיוון שהייתה שעת צהריים רגועה יחסית בבנין קופת החולים שבדרך כלל עמוס לעייפה‪ ,‬ניצלתי את‬
‫ההזדמנות לעשות בדיקת א‪-‬ק‪-‬ג‪ ,‬אחת מהבדיקות שאותן נדרשתי לבצע לקראת הניתוח‪ .‬נשכבתי על‬
‫המיטה בחדר האחות‪ ,‬והדבר היחיד שחשבתי עליו היה שהמיטה צרה מדי‪ .‬מה‪ ,‬אין עוד אנשים שמנים‬
‫בעולם? ואם השמנים הם החולים העיקריים לפי גרסת כל המבינים אז איך זה שלא מתחשבים בהם?‬
‫הפעם בחרתי לשתוק‪.‬‬
‫אני מניחה שהבדיקה יצאה תקינה‪ ,‬אחרת בוודאי הייתי מובהלת על אלונקה לחדר מיון‪.‬‬
‫בצעדים החלטיים עליתי שתי קומות לקומת בדיקות הרנטגן‪ ,‬לקבוע תור לצילומי חזה‪ ,‬ושט‪ ,‬תריסריון‪...‬‬
‫התור נקבע למחרת‪ ,‬מוקדם בבוקר‪ .‬מעבר לבקשה להביא עמי תשלום עבור הבדיקה‪ ,‬התבקשתי לשמור‬
‫על צום מוחלט‪ ,‬אף ללא שתיית מים החל מהשעה שתים‪-‬עשרה בלילה‪ .‬מיד הרגשתי את הצמא זוחל‬
‫במעלה הגרון‪ .‬איך אשרוד צום של לילה שלם? זה לא שאני זוכרת שאי פעם בחיי קמתי באמצע הלילה‬
‫כדי לאכול או לשתות גם כשהיו לי לילות ארוכים של נדודי שינה‪ ,‬אבל כשאני מחויבת לצום – ברור‬
‫שבדיוק הלילה אהיה נורא צמאה‪.‬‬
‫חישוב קל הביא אותי להבין כי חבל לי לצום פעמיים‪ :‬גם לפני בדיקות הדם וגם לפני צילומי הרנטגן‪.‬‬
‫מיד סידרתי לעצמי לוח זמנים של בדיקות‪ ,‬שהיתרון האחד והיחיד שלו – צום אחד במקום שניים‪.‬‬
‫שליחותי העיתונאית הזורמת בכל עורקיי הביאה אותי לשים לב לדברים שאף פעם אחת לא ראיתי‪ ,‬כמו‬
‫למשל לכתב הברייל במעלית של בנין קופת החולים‪ ,‬או גם לכך שחלק מהכיסאות במרחב הקופת‪-‬‬
‫חולימי הם בעלי ידיות‪ ,‬כלומר‪ ,‬אפילו לשבת אני לא יכולה‪ .‬לפחות יש שרוול מיוחד למדידת לחץ דם‬
‫לאנשים שהיקף הזרוע שלהם לא שגרתי‪ .‬ולפחות אני יודעת שכל זה הוא בשביל שרוול צר שישנה לי‬
‫את החיים‪.‬‬
‫לא הייתה לי סבלנות לתהליכים‪ .‬אני צריכה הכול אתמול‪ ,‬ואם לא – אז הרגע‪ .‬לא עוד רגע‪ .‬סבב הריצות‪,‬‬
‫בקשת האישורים‪ ,‬המעבר בין המחלקות והתיאום ביניהן לא היו ממש כייפיים‪ ,‬אם כי אני חייבת להודות‬
‫– גם לא סוף העולם‪ ,‬בהתחשב בעובדה שהשתדלתי להזכיר לעצמי עבור מה כל זה‪.‬‬
‫בוקר אחד מעייף בשביל חיים שלמים‪ ,‬לא שווה?‬
‫אלא שכבר הייתי מוכנה נפשית להיות אחרי‪ .‬כל רגע היה מייסר בפני עצמו‪ .‬מרגע קבלת ההחלטה –‬
‫כל רגע נהיה כבד יותר‪ .‬כבר לא יכולתי לסבול יותר את הגוף‪ .‬המדרגות הפכו להיות קשות ובלתי נגמרות‪,‬‬
‫‪171‬‬ ‫מסע כבד‬

‫המשא הפך לסמיטריילר על הגב‪ ,‬כל נשימה הצריכה ממני כוחות נפש וגוף‪ ,‬אף על פי שמעולם לא‬
‫חשבתי שהעובדה שאני עוד בכלל נושמת היא נס‪ .‬פשוט‪ ,‬לא יכולתי יותר‪.‬‬
‫נו‪ ,‬מתי הניתוח?‬
‫סבלנות‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪172‬‬

‫‪61‬‬
‫סנטי‪-‬מטרים‬

‫ביציאה מקופת החולים התקשרה אליי אחותי הבכורה‪ ,‬שכמוני‪ ,‬אוהבת אוכל טוב‪ .‬מתברר שהיא הגיעה‬
‫לעיר מטעמי עבודה ויש לה שעה פנויה‪" .‬אולי נצא לאכול?" היא שאלה‪ ,‬ואני? מותשת ומתוסכלת‬
‫ועייפה‪ ,‬לּו רק הייתי יודעת כמה אנרגיות וכוח סוחטות כל ההכנות האלה‪ ...‬מיד הסכמתי‪ .‬אחרי מחשבה‬
‫מעמיקה נפלה ההחלטה על המסעדה שתמצא חן בעיניי שתינו‪ .‬היא אמרה שתתעכב מעט ושאמתין‬
‫לה‪.‬‬
‫הלכתי באטיות‪ ,‬בוחנת את חלונות הראווה‪ .‬על הדרך כבר קניתי כמה דברים‪ .‬מחנות אחת שעברתי‬
‫לידה הכריז הרמקול "כל פריט בשקל וחצי‪ ,‬שקל וחצי‪ ,‬שקל וחצי‪ .‬תעברו ולא תיכנסו?"‬
‫היה לי עוד זמן להרוג עד שהוד מעלתה תתפנה מעיסוקיה‪ ,‬אז נכנסתי‪.‬‬
‫בחנות של "הכול בשקל וחצי" היו בעיקר קשקושים‪ .‬הדבר היחיד שתפס את תשומת לבי היה סרט‬
‫מידה‪ .‬כעת הוא יהיה שימושי למדי עבורי‪ ,‬ערב ניתוח לקיצור קיבה‪ .‬קניתי אחד‪ ,‬ואחרי מחשבה נוספת‬
‫קניתי עוד אחד‪ ,‬הרי אחד לא יספיק בשביל כל ההיקף‪ .‬רק לפני חודש פניתי במצוקה לחברה שגם‬
‫יודעת לתפור‪ .‬כבר לא היה לי מה ללבוש והייתי חייבת חצאית‪ ,‬ולמרות הבטחתי לא לתפור יותר לעולם‬
‫– לא הייתה לי בררה‪ .‬היא ניסתה למדוד את ההיקף‪ ,‬וראו איזה לא‪-‬פלא‪ ,‬סרט המידה היה‪ ...‬קצר מדי‪.‬‬
‫המקרה צף ועלה ומיד הושטתי יד והוצאתי מהסלסילה סרט מידה נוסף‪.‬‬
‫פניתי לכיוון המסעדה‪ ,‬תפסתי את מקומי והוצאתי את קלסר הניירת שהלך והתעבה לאחר הביקור אצל‬
‫הרופא‪ .‬הזמנתי קפה נס על בסיס חלב עם שתי סוכרזית ונפניתי לסדר את הניירת לפי תאריכים‪ .‬היה‬
‫לי ברור שאני מתכוונת לתעד את התהליך‪ .‬למגירה? לספר? לעיתון? לא הייתה לכך חשיבות באותו‬
‫רגע‪ ,‬אבל אני אוהבת לכתוב וחשוב לי לזכור‪.‬‬
‫כשאחותי הגיעה‪ ,‬לא יכולנו שלא לדון על הניתוח שמעורר התרגשות גם בה‪ .‬למעשה‪ ,‬בשלב זה היא‬
‫הצטרפה לרשימת הבודדות שבכלל ידעו מהניתוח ועודכנה בכל פגישה או בדיקה‪ .‬היא הייתה מעורבת‬
‫בכל התהליך ובהחלט תמכה בו‪ .‬בשלב זה לא שיתפתי את ההורים כי ידעתי שאין טעם להיכנס‬
‫למורכבות הזו ולהדאיג אותם לפני שאדע שאני לא רק מועמדת אפשרית לניתוח‪ ,‬אלא שיש גם אישור‬
‫רפואי גורף‪.‬‬
‫‪173‬‬ ‫מסע כבד‬

‫הזמנו את מנותינו והשלב של השובע עבר מזמן‪ .‬חשבתי על משפט הפתיחה שאמרה לי הפסיכולוגית‬
‫במלב"י בפגישה הראשונה‪" :‬מכירה את אלו שיאכלו הכול‪ ,‬גם אם הם שבעים‪ ,‬רק משום שהם שילמו?"‬
‫אז כן‪ ,‬אני מכירה אותם היטב‪ .‬אני המצאתי את הרעיון החסכוני הזה‪.‬‬
‫כך‪ ,‬שבעות ומרוצות נפרדנו מהמסעדה‪.‬‬
‫תהיתי אם אפשר להכניס את הארוחה במסעדה לעניין ההכנות לניתוח ההרזיה‪.‬‬
‫***‬
‫מיד אחרי האישור של דוקטור רזיאל על כך שמבחינתה‪ ,‬כלומר מבחינה רפואית‪ ,‬אני יכולה לעבור את‬
‫הניתוח – ידעתי כי לא אעכב את המהלכים הבאים‪ .‬ואכן‪ ,‬קבעתי את התורים הדרושים ותוך כמה ימים‬
‫כבר ביצעתי את כל הבדיקות‪.‬‬
‫אני חייבת להודות שהן היו בהחלט נסבלות‪ .‬אמנם לא הייתי קמה בסתם בוקר ומבקשת שידקרו אותי‬
‫כדי להוציא לי דם‪ ,‬אבל זה ממש לא סוף העולם‪.‬‬
‫גם צילומי הוושט‪ ,‬הקיבה והתריסריון הם לא תענוג שהייתי בוחרת בו ביום של חופש‪ ,‬אבל הם קריטיים‬
‫על מנת לגלות מחלות שונות במערכת העיכול העליונה‪ ,‬לרבות דלקת‪ ,‬כיבים‪ ,‬גידולים‪ ,‬היצרויות‪ ,‬חסימות‬
‫ועוד מהקיבה לוושט‪ .‬על מנת לעבור את הבדיקה יש לשתות קודם חומר ניגוד (בריום) כדי שסדרת‬
‫הצילומים תוכל לעקוב אחר מעבר חומר הניגוד‪ .‬כאמור‪ ,‬תהליך קצר‪ ,‬בהחלט לא נעים‪ ,‬אבל נסבל‬
‫בשביל מטרת‪-‬על שכזו‪.‬‬
‫כבר לא היה טעם לסחוב עוד‪ .‬היה כיוון ברור‪ .‬עשיתי את הבירורים הנדרשים והייתי רק צריכה לשמוע‬
‫את התשובה הסופית כדי להמשיך משם ולבקש גם את הברכה של ההורים ושל האדמו"ר‪.‬‬
‫לאחר שערכתי את כל הבדיקות הדרושות וקיבלתי את תוצאותיהן מיהרתי לקבוע תור נוסף במרפאה‪.‬‬
‫קיבלתי את תשובות המעבדה ורופא המשפחה אמר שהתוצאות מעולות ושאני בריאה כמו ילדה‪" ,‬בעצם‪,‬‬
‫את ילדה"‪ .‬הוא אמר לעצמו יותר מאשר לי‪.‬‬
‫אני ילדה‪ .‬אבל ילדה שעומדת בפני ניתוח של מבוגרים‪...‬‬
‫***‬
‫לא הייתי מגדירה את השינה של הלילה שלפני יום ההחלטות הגורליות כלילה טרוף שינה‪ ,‬אבל בהחלט‬
‫לא היה לי פשוט להירדם‪ ,‬והתעוררתי לפני צלצול השעון המעורר‪ ,‬שמלכתחילה כוון לשעה מוקדמת‬
‫ובלתי חוקית בעליל בשבילי‪.‬‬
‫בשבע בבוקר כבר עמדתי על שתי רגליי‪ ,‬מקפידה להעמיד קודם את רגל ימין‪ ,‬שיהיה למזל ולברכה‪.‬‬
‫טסתי לאוטובוס ומשם לבית החולים כשאני מצוידת בכל התשובות הדרושות‪.‬‬
‫אני לא מתמודדת טוב עם חוסר ודאות‪ .‬אני מוכנה לשמוע תשובה שלילית או לכעוס על תשובה שלא‬
‫עומדת ברצוני‪ ,‬אבל רק לא אמצע‪ .‬נותרו לי ששים דקות בערך עד שהתשובות ייבדקו על ידי הרופאה‪,‬‬
‫עד לרגע שבו אדע האם אני אהיה המנותחת החמש‪-‬מאות נכון לשנת ‪ )2008‬שנותחה במרפאת מלב"י‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪174‬‬

‫על ידי דוקטור אסנת רזיאל‪ ,‬החמשת אלפים בישראל (הנתונים מדויקים מספרית ונכונים כמובן לאותו‬
‫היום!) ואחת מתוך עשרות אלפים בעולם‪.‬‬
‫ששים דקות מייסרות‪.‬‬
‫אפילו רצון לאכול את הכריך שעוד הספקתי לקנות בתחנה מרכזית לפני העלייה לאוטובוס – לא היה‬
‫לי‪ .‬עניין נדיר לכשעצמו‪.‬‬
‫זה לא שחלילה סכנה מרחפת מעל ראשי אבל עם משקל כמו שלי – זה רק עניין של זמן‪.‬‬
‫איך קרה שרק עכשיו הבנתי את זה?‬
‫‪175‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪62‬‬
‫צרת רבים‬

‫הגעתי באיחור שלא באשמתי אבל מסתבר שאין דבר שאינו לטובה‪ .‬האיחור היה לטובתי‪ ,‬כיוון שכך‬
‫התאפשר לי לשמוע‪ ,‬ובעיקר לראות מה עשה ניתוח השרוול לאחרים‪.‬‬
‫מרוגשת נכנסתי לחדר הקבלה‪ .‬כבר לא הופתעתי לגלות שאני לא השמנה היחידה‪ ,‬ולא המנותחת‬
‫לעתיד היחידה‪ .‬מצאתי את עצמי בין גברים ונשים‪ ,‬חרדים וחילונים‪ ,‬שמנים מאוד‪-‬מאוד‪ ,‬שמנים מאוד‪,‬‬
‫שמנים ובכלל‪-‬לא‪-‬שמנים יושבים ומפטפטים בעליזות‪ .‬אחת פתרה תשבץ‪ ,‬השנייה קראה ספר‪ ,‬שלישי‬
‫עלעל בעיתון‪ .‬אבל אין ספק שכל הנוכחים באותו חדר המתנה מכירים את התואר שמן היטב‪ .‬מה אומר‬
‫ומה אגיד – אחים לצרה‪.‬‬
‫ישבה שם גם אישה‪ ,‬רחוקה מלהיות שמנה‪ ,‬שראתה את העצבנות שלי‪ .‬אני לא ממש יודעת לשבת‬
‫בשקט סתם כך‪ ,‬ובטח לא כשכל הגוף שלי דרוך‪ .‬היא הסתכלה עליי רגע עד שמבטינו הצטלבו‪ .‬לא‬
‫ממש הייתי במצב רוח לפתוח בשיחה‪ ,‬אבל למזלי לה דווקא כן‪" .‬לפני או אחרי?" היא שאלה‪ .‬בהיתי בה‪.‬‬
‫"כלומר‪ ,‬לפני ניתוח או אחרי?" היא הבינה שאני עדיין לא מכירה את השפה‪.‬‬
‫"מבררת‪ .‬היום אני אמורה לדעת יותר"‪ .‬עניתי‪ .‬עצבנית‪.‬‬
‫"הייתי פעם כמוך"‪ .‬היא אמרה והוציאה חתיכת בד ענקית משקית ענקית עוד יותר‪ .‬בהדגמה חיה הראתה‬
‫לי את ה"לפני" וה"אחרי" המקובלים במקומות מעין אלו‪ .‬היא נעמדה והניחה את החצאית על המותן‪.‬‬
‫את השארית שנותרה היא אחזה ביד השנייה‪.‬‬
‫"החצאית הזו הייתה קטנה עלי לפני כמה חודשים‪ .‬באתי להראות לדוקטור רזיאל את הנס‪ .‬עוד קצת‬
‫ואוכל לעשות ממנה שתי חצאיות‪"...‬‬
‫אני יכולה לומר שפשוט נדהמתי‪ .‬לא עוד תמונה או מילים באוויר‪ ,‬אלא מציאות‪ .‬היא הצליחה להוציא‬
‫אותי מעצבנותי וכבר השתלבתי בשפה המקומית‪ .‬מתברר שאפילו בעלה שהיה שם‪ .‬גם הוא עבר את‬
‫אחד הניתוחים והגיע לביקורת שגרתית‪.‬‬
‫"שרוול? טבעת? מעקף?" שאלתי ובאותו רגע הפקידה קראה לה‪" .‬שרוול" היא אמרה ונכנסה אל‬
‫המרפאה‪ .‬בחוץ‪ ,‬בחדר ההמתנה‪ ,‬שמעתי את צעקות ההתרגשות של הצוות ששמחו לראות כמה היא‬
‫ירדה‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪176‬‬

‫"בפעם הבאה‪ ,‬זו יכולה להיות אני"‪ ,‬אמרתי לעצמי‪ ,‬מדמיינת את החצאית שעליי עם שארית גדולה כל‬
‫כך‪.‬‬
‫ההפתעה הגדולה יותר חיכתה לי בפגישה עצמה‪ .‬אף אחד לא ניסה לשכנע אותי‪ .‬למעשה‪ ,‬אני זו‬
‫שניסיתי לשכנע את דוקטור רזיאל לשים אותי עכשיו ומיד על שולחן הניתוחים ולקחת ממני את הכובד‪,‬‬
‫המשא והמעמסה‪ .‬למזלי‪ ,‬היא לא נענתה לי וביקשה ממני להירגע‪ .‬עם זאת התברר לי שכשמגיע אדם‬
‫המתלבט האם לבצע את הניתוח או לא – שולחים אותו במלב"י לכמה שיחות עם הפסיכולוגית של‬
‫המרפאה‪ ,‬שיברר עם עצמו מה הוא מחליט‪ ,‬כיוון שמדובר‪ ,‬ברוב המקרים‪ ,‬בניתוח בלתי הפיך‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬אני כבר יודעת שאני הולכת על זה‪ .‬באש‪ ,‬במים ובערמות של קצפת‪ .‬אין לי בררה אחרת‪ .‬מובן‬
‫שהאיומים לעשות זאת עכשיו ומיד התכוונו להתממש רק לאחר שאקבל את ברכת הדרך של גדול הדור‬
‫שלמרותו אני כפופה ואליו אגיע רק אחרי ברכת ההורים‪ .‬כך שהדרך עוד לא הסתיימה‪.‬‬
‫הפגישה שוב הייתה נעימה‪ ,‬אפילו משעשעת‪ .‬נראה שניתן להיות רציניים ולדבר על עניינים מכובדים‬
‫כמו ניתוחים גם בחיוך‪ .‬הרגשתי שבמקום הזה אני לא לבד‪ .‬ובעיקר – שהאדיבות‪ ,‬החיוך‪ ,‬והשירות – הם‬
‫אמתיים‪ .‬לא משום שאני פוטנציאל לעוד ניתוח ששווה כסף רב‪ ,‬אלא בעיקר משום שהמנתחת‪ ,‬כמו‬
‫שכבר הספקתי להבין מהכנת חומר רקע לפני הפגישה ִאתה‪ ,‬היא מאלה שלא מוכנות להיכשל‪ .‬ואם‬
‫אני שם – היא וצוותה יעשו הכול כדי שאצא רזה ומאושרת‪ .‬אה‪ ,‬אופס‪ .‬שמנה‪-‬הרבה‪-‬פחות ומאושרת‬
‫באמת‪ .‬זו הייתה הרגשה טובה‪ .‬ידעתי שאני לא לבד בדרך הזו‪ ,‬הרגשתי את זה בלב ובכל עשרות‬
‫הקילוגרמים שלי‪.‬‬
‫דוקטור רזיאל עברה על תוצאות הבדיקות וענתה על שאלת מיליון הדולר שתוכל לעזור לי ולהסיר‬
‫מיליוני וטריליוני קלוריות מגופי‪ :‬כן! אני מתאימה לניתוח! כן! כן! כן! נשאר רק לקבוע תור‪.‬‬
‫פתאום כשהדרך נסללה – כבר לא הייתי בטוחה כל כך‪.‬‬
‫מיליון שאלות התרוצצו במוחי‪ .‬הביטחון שלי אבד במקום כלשהו בהליכה בין אגפי בית החולים‪ .‬הרגשתי‬
‫אבודה במסדרונותיו‪ ,‬מתלבטת אם לרדת במעלית או במדרגות כדי להרוויח עוד קצת זמן‪ ,‬שאוכל עוד‬
‫לרוץ חזרה לחדרה של הרופאה ולשכנע אותה שהיא בטח לא ראתה טוב ושתבדוק שוב‪ .‬יש לי כושר‬
‫שכנוע שכבר הוכיח את עצמו‪ .‬אולי גם אותה אצליח לשכנע שאי אפשר‪ ,‬שנועדתי לחיות חיים עמוסים‬
‫במשאות‪.‬‬
‫אני פשוט לא יודעת לחיות אחרת‪.‬‬
‫ביציאה מבית החולים המתינה לי אחותי הבכורה‪ .‬גדולה ממני בעשרים שנה וקטנה ממני בשבעים‪-‬‬
‫שמונים קילוגרמים‪ ,‬אבל אוהבת כמוני אוכל ובעיקר נשנושים‪ .‬עצרנו מונית ותהינו לאיזו מסעדה לפנות‪.‬‬
‫טלפון פה‪ ,‬טלפון שם‪ ,‬בירור בענייני כשרות ואנחנו בדרך למסעדה המדוברת‪ .‬היא הייתה במצב רוח‬
‫‪177‬‬ ‫מסע כבד‬

‫עליז במיוחד‪ ,‬יש לה תכניות מרחיקות לכת לגבי איך החיים שלי ייראו כשאיראה כמוה למשל‪ .‬לא ממש‬
‫רזה‪ ,‬אולי עגלגלה‪ ,‬אבל לא גוררת מבטים‪.‬‬
‫ואני? אני עוד לא יודעת מה אני מרגישה‪ .‬אני שמחה‪ ,‬בזה אין ספק‪ ,‬אבל גם לא שמחה‪ ,‬גם בזה אין‬
‫ספק‪ .‬הספק לכשעצמו היה נוראי‪ .‬תמיד קיים האחוז הקטן שמקווה שאולי לא‪ .‬שאולי יש סיכוי בדרך‬
‫אחרת‪ ,‬כי אולי‪ ,‬חלילה‪ ,‬אהיה אני בדיוק האחוז הקטן שנכשל‪.‬‬
‫הנהג ביקש לחגור חגורות‪ .‬אחותי חגרה מיד‪ ,‬אבל אני חיפשתי דרך להתחמק וקיוויתי שעד שאתווכח –‬
‫כבר נגיע אל היעד‪ .‬רק אחרי כמה דקות שבהן ניסיתי להסביר לנהג שעבורי מדובר בפרויקט מביך‬
‫ומסורבל‪ ,‬שלא לדבר על תחושת החנק שאני מרגישה בזמן הנסיעה‪ ,‬הוא נזכר שיש חוק שאין צורך‬
‫לחגור במשקל שמעל מאה וארבעים קילוגרמים והמשיך לנהוג כאילו מדובר בעניין שבשגרה‪.‬‬
‫שאלתי את עצמי אם כתוב לי את המשקל על המצח ושתקתי כל הדרך‪ .‬אחר כך בבית בדרכי העיתונאית‬
‫חיפשתי מידע על חוק שכזה ולא מצאתי‪ .‬אני חושבת שהוא פשוט ריחם עלי‪ ,‬וזו הייתה הדרך שלו‬
‫לתמוך‪ .‬קצת‪.‬‬
‫הנה סיבה נוספת למה לעבור את הניתוח ומהר‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪178‬‬

‫‪63‬‬
‫גדול עלי (?)‬

‫בכל זמן הנסיעה חזרה הביתה‪ ,‬כולל הפקקים של שעת צהריים בכביש ירושלים‪-‬תל אביב‪ ,‬חשבתי שאולי‬
‫לא ניסיתי הכול‪ ,‬שאולי יש עוד דרך שעוד לא שמעתי עליה‪ ,‬לפני שאני שמה את עצמי על שולחן‬
‫הניתוחים‪ .‬בכל אופן‪ ,‬אני צעירה ומלאת אמביציה‪ ,‬ויש סיכון קלוש‪ ,‬אפילו קלוש מאוד‪ ,‬למוות כתוצאה‬
‫מהניתוח‪ ,‬ואם זה לא סכנת נפשות מידית אז אולי לא כדאי‪ ,‬ואיך זה ייראה אחרת‪...‬‬
‫ומי יגן עליי פתאום?‬
‫תמיד המשקל הגן עליי‪ .‬הוא היה מסנן מצוין של אנשים‪ .‬יכולתי בעזרתו לסנן חברויות‪ ,‬כי מי שהיא‬
‫שטחית ורדודה לא תרצה חברה שמנה‪ .‬זה עזר לי להיראות כבלתי ניתנת לפגיעה‪ ,‬זה היה כל מה שאני‬
‫מכירה‪.‬‬
‫איזה פרידי אני אהיה? אני לא מכירה פרידי אחרת!‬
‫ואולי הפרידי החדשה תהיה שטחית? כי פתאום כל מה שיעניין אותי יהיו בגדים ונעליים? אני אוכל‬
‫לחיות עם פרידי כזו?‬
‫ומצד שני חשבתי על זה שהחיים יכולים להתחיל ולהסתדר לי כמו כולם‪ .‬אבל איך אוכל לחיות חיים‬
‫"כמו כולם"? זה משעמם ושגרתי ולא מעניין‪ .‬ואני הרי תמיד הייתי אחרת‪ ,‬לטוב ולמוטב‪ .‬אז איך זה להיות‬
‫כמו כולם‪ ,‬לא בולטת פיזית?‬
‫ואיך זה יהיה לקום כל בוקר ולגלות שהחצאית נוזלת ממני?‬
‫האם אחרי שאאבד חצי מעצמי פיזית עוד אהיה אני במובן נפשי? רוחני? ערכי? האם אכיר את האדם‬
‫שאני יכולה או אמורה להיות? האם ארצה בו?‬
‫נזכרתי בסיפור שקראתי פעם‪ ,‬על אדם אחד שלאחר הופעת קרקס החליט להסתובב בין אוהלי הקרקס‪.‬‬
‫תוך כדי הליכה ראה פיל ענקי‪ ,‬קשור לחבל דק וישן שתקוע בעזרת יתד חלוד באדמה‪ .‬מפוחד מהסכנה‬
‫קרא למאלף הפיל ודיווח לו על שראה‪.‬‬
‫"אל תדאג‪ ,‬הוא לא יברח"‪ .‬ענה לו הלה באדישות מה‪ ,‬והסביר‪" :‬כשהפיל הגיע אליי הוא היה פילון קטן‬
‫וחלש‪ ,‬אז קשרתי אותו בחבל דק ויתד שמצאתי‪ .‬הוא ניסה לברוח אך כוחו לא עמד לו‪ ,‬מאז הוא אמנם‬
‫גדל והתחזק‪ ,‬אבל הוא כבר הפסיק לנסות להשתחרר ולשנות את המצב"‪...‬‬
‫‪179‬‬ ‫מסע כבד‬

‫חשבתי על זה‪ ,‬שהכי נוח להישאר באותם חיים מוכרים‪ ,‬גם אם הם קשורים וכבולים‪ ,‬לא נוחים ולא‬
‫נעימים‪ ,‬מאשר לנסות משהו חדש‪ ,‬אף אם הוא יכול להיות טוב יותר‪.‬‬
‫חשבתי עד כמה אנחנו‪ ,‬בני האדם‪ ,‬מקובעים בהלכי מחשבה שניכסנו לעצמנו‪ ,‬וכמה מפחיד פתאום‬
‫לחשוב אחרת‪.‬‬
‫חשבתי כמה כובלת אותה חשיבה‪ ,‬אותה התנהגות‪ ,‬אותו מקום מוכר‪ .‬מילא אם הוא נוח ונכון – אז למה‬
‫לשנות‪ ,‬אבל הוא לא‪ .‬הרי כולנו יכולים יותר‪ .‬יותר טוב‪ ,‬יותר נכון‪ ,‬יותר שלם‪ ,‬יותר נעים‪ .‬אז מה תוקע אותנו‬
‫במקום שבו לא ממש טוב לנו או מצליח עבורנו? בעבודה הלא מספקת? בדירה הצפופה והישנה? עם‬
‫החברה הלא מפרגנת?‬
‫ההרגל? הפחד לזוז?‬
‫ומה אם תינוק יפחד ללכת ולא ינסה לעמוד לעולם? ומה אם אמא לא תיתן לילד שלה ללמוד ללכת‬
‫בכוחות עצמו רק מהחשש שמא הוא ייפול? איזה נזק היא תגרום לו?‬
‫ואיפה אני בכל זה? האם אני רק טובה בלהזיז אחרים ממקומם‪ ,‬לתת להם כוח לבצע שינויים‪ ,‬להזכיר‬
‫להם שמגיע להם הרבה יותר‪ ,‬ששווה להתאמץ? האם באמת אתן לעצמי לעצור באותה נקודה רק‬
‫מהפחד?‬
‫היה לי פיק ברכיים אבל פיק ברכיים נחוש‪ ,‬בידיעה שאם יש מישהו בעולם שיש בו כוח לעזור לי – זו רק‬
‫אני‪.‬‬
‫שמעתם על פיק ברכיים מסוג כזה? כך זה ברגע שלפני ההכרעה‪ .‬עוד אפשר להתחרט‪ ,‬אפשר למשוך‬
‫את הזמן – אבל אני ידעתי שזה מה שנכון לי בסיטואציה הנוכחית‪ ,‬וכי מה יעזור לי לדחות? זו רק שאלה‬
‫של זמן‪ .‬עכשיו או אחר כך‪ .‬זהו הפחד של רגע האמת עם הבנה שהשינוי שהניתוח יכול לעשות בחיי זה‬
‫הדבר שיכול להריץ אותי קדימה‪( .‬פיק ברכיים נחוש‪ .‬אף פעם לא חשבתי על הביטוי שהומצא ברגע זה‪.‬‬
‫הרשו לי לקחת עליו את כל הקרדיט‪).‬‬
‫ידעתי שיש משהו אחד שיכול לעזור ביותר‪ ,‬ושממילא בלעדיו לא אתקדם‪ .‬אמנם התכוננתי לעשות את‬
‫זה לאחר כמה שעות ובצורה אישית פנים אל פנים‪ ,‬אבל עכשיו כבר לא יכולתי לחכות‪.‬‬
‫התקשרתי אל הוריי ובאופן ממש לא רגיל ביקשתי ששניהם יעלו על הקו‪ ,‬כל אחד משלוחה אחרת‪,‬‬
‫וישמעו יחד את מה שיש לי לומר‪.‬‬
‫כרגיל‪ ,‬אמא היא הדרמטית מביניהם‪ .‬היא הזהירה שהיא עומדת להתעלף‪ ,‬ואני כבר דמיינתי אותה‬
‫מחפשת כיסא במטבח לשבת עליו‪ .‬אבא‪ ,‬כרגיל‪ ,‬התייחס לפרטים הטכניים‪ :‬מתי? למה? כמה? איך‪...‬‬
‫היו להם מיליון שאלות ולי הייתה רק בקשה אחת‪ :‬קבלו את ברכת האדמו"ר‪ .‬החשש הגדול שלי היה‪,‬‬
‫שהאדמו"ר לא יאשר בכלל את הניתוח או שלא יאשר את השרוול ויברך על ניתוח בריאטרי מסוג אחר‪,‬‬
‫כפי שפעמים רבות אני שומעת שקורה‪.‬‬
‫ובאיזשהו מקום קטן בלב קיוויתי שאולי הוא זה ש'יציל אותי' ויגיד – לא!‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪180‬‬

‫אבל אחרי שפתחתי יותר מפתח כחודה של מחט‪ ,‬אלוקים עזר לי במקומות הקשים‪ ,‬כי אחרי הכול‪ ,‬הוא‬
‫יודע מה טוב בשבילנו‪ .‬זה רק אנחנו שלא תמיד מעיזים לקחת את מה שהוא נותן‪.‬‬
‫עוד באותו ערב אבא שלי מיהר אל הקודש פנימה‪ .‬האדמו"ר שמע‪ ,‬אישר ובירך‪ .‬הייתי שיכורה משחרור‬
‫הלחץ ומהעובדה שלו היה לי איזה אחוזון קלוש של למה לא – אז תשובה אחת‪ ,‬כמה מילים‪ ,‬והאחוזון‬
‫הזה איננו‪ .‬איזו הקלה‪.‬‬
‫עוד שלב אחד אחרון‪.‬‬
‫רק עוד אחד‪.‬‬
‫קטן עלי‪.‬‬
‫קטן עלי?‬
‫ענק!‬
‫‪181‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪64‬‬
‫לא חלשה‪ .‬חזקה!‬

‫בארוחת הערב‪ ,‬כשסלט ירקות ענק בצלחתי וערמות גבינה ליד‪( ,‬את הבמבה והשוקולד אכלתי קודם‬
‫בחדרי‪ )...‬פתחתי בפני ההורים את כל אירועי השבועות האחרונים ועדכנתי אותם בכל ההתפתחויות‪.‬‬
‫ניתוח חדשני שלא נועד ישירות להצלת חיים ושאינו בגדר ניתוח חירום ממשי‪ ,‬אלא מוזמן לפי רצונו של‬
‫הפציינט הוא בוודאי לא משהו שקל להתרגל אליו‪ ,‬בוודאי לא כשמדובר בבת הזקונים‪ ,‬שלא משנה כמה‬
‫קש האכילה אותם בשנים האחרונות – היא עדיין הבת שלהם‪ .‬היה להם קשה להבין איך אני מוכנה‬
‫מרצוני הטוב להיכנס תחת ידיה של המנתחת‪ ,‬שעד כמה שהבטחתי להם שהיא יותר ממעולה היא עדיין‬
‫אוחזת בסכין‪ ...‬ואיך כמעט בן‪-‬רגע הופכים לרזים‪.‬‬
‫הסברתי שמדובר בתהליך ארוך‪ ,‬שאין מדובר בפתרונות קסם‪ .‬דיברתי על הסיכונים הקיימים אך‬
‫המזעריים‪ ,‬שבעיניי קטנים בהרבה מחציית כביש‪ ,‬שהרי גם אור ירוק לא מציל לו איזה רכב יגיח בפראות‬
‫מהסיבוב‪ ...‬אבל בדרך כלל כולנו חוצים בשלום‪ .‬נכון?‬
‫ארך זמן עד שהם היו קרובים להשלמה עם הרעיון‪ ,‬הרבה בזכות העובדה שהם הכירו את הבת שלהם‪,‬‬
‫שכשהיא מחליטה – חבל על הזמן של כולם‪ .‬מה גם שהיה להם ברור שאני לא קלת דעת‪ ,‬חסרת הבנה‬
‫או נמהרת‪ .‬הגעתי מוכנה בצורה שיכולתי להרצות לכיתה של סטודנטים ולא רק להוריי האהובים‪ ,‬שהבינו‬
‫מיד שהניתוח למרות הקושי שבו‪ ,‬הוא ההזדמנות האחרונה לפתוח לי את הדלת לחיים טובים יותר‪.‬‬
‫זו הייתה ארוחת ערב ארוכה‪ ,‬ובסופה אמא הבטיחה את כל הפינוקים האפשריים של 'אחרי'‪ ...‬ושהיא‬
‫תכין לי כל אוכל שהוא לפי כל הכללים גם 'לפני'‪ ...‬ועם כל הפחד שלהם על בת הזקונים שהעסיקה‬
‫אותם כל השנים כמו כל ילדיהם ביחד‪ ,‬סוף סוף הייתה איזושהי תקווה‪.‬‬
‫ההורים שלי נתנו את ברכתם‪ ,‬מכל הלב‪ .‬מה צריך יותר מזה?‬
‫***‬
‫הדרך לניתוח‪ ,‬למרות הנחישות‪ ,‬הייתה רצופה בחיבוטי נפש רבים‪ ,‬סיכומים‪ ,‬עליות ומורדות‪.‬‬
‫בשבועות שהתבשלתי מבפנים‪ ,‬גיליתי פתאום שכל העולם מסביב עשה או עושה או יעשה או מכיר‬
‫מישהו שעשה עושה או יעשה‪ .‬פתאום כולם עשו איזה ניתוח בריאטרי‪...‬‬
‫זה כמו אדם שגילו אצלו מחלה והוא בטוח שהוא המציא אותה‪ ,‬ופתאום הוא שומע על עוד רבים אחרים‬
‫שמכירים את אותו מצב‪ .‬לא שזה לא היה קודם‪ ,‬פשוט הוא לא ראה את זה‪ .‬כך גם אני‪...‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪182‬‬

‫ההתלבטות הכי גדולה הייתה‪ :‬האם אני עושה את הניתוח הנכון‪ .‬כוווולם‪ ,‬אלו שכבר עושים ניתוח‬
‫בריאטרי‪ ,‬מעדיפים את ה"טבעת"‪ ,‬אז למה אני לא? אם כוווולם עושים "רק טבעת" אז הם בטח יודעים‬
‫מה הם עושים‪ ,‬לא?‬
‫ההתלבטות הזו אצל האנשים‪ ,‬שלפחות אני מכירה אותם‪ ,‬לא קיימת‪ .‬אם כוווולם עושים משהו אז זה‬
‫בטח הדבר הכי נכון לעשות‪ .‬אז הם עושים‪ ,‬ומצטרפים לכווולם‪ .‬אבל אני מעולם לא הייתי כזאת‪ .‬עדר‬
‫הוא משהו שהוא לא נכון לי‪ .‬אני עושה דברים מתוך חשיבה עצמאית‪ ,‬בחירה אישית בהתאם למה שאני‬
‫צריכה‪ ,‬רוצה ויכולה‪ .‬ובכל אופן – מדובר בניתוח שכמעט לא מכירים מול ניתוח שכוווולם מספרים עליו‬
‫נסים ונפלאות‪.‬‬
‫מה הם רואים שאני לא?‬
‫לא הפסקתי לברר‪ .‬נתקלתי בפחות שנותחו בניתוח שרוול ויותר מדי שיודעים מהי טבעת‪ .‬אני כותבת‬
‫"יודעים" ולא נותחו‪ ,‬משום שגם מי שלא נותח יודע כבר ש"הכי טוב טבעת"‪ ,‬מאיפה הוא יודע? "ככה‬
‫כולם אומרים"‪.‬‬
‫אחרי בירורים נוספים הבנתי שמה שנכון לי זה שרוול‪ ,‬ומה שנכון לכולם זה בעיקר לעשות מה שכוווולם‬
‫עושים‪ ,‬גם כשהם לא ממש יודעים למה‪ .‬מצטערת‪ ,‬לא מתאים לי‪.‬‬
‫בחזיתות רבות כבר הצלחתי‪ .‬בעבר‪ ,‬כשהציעו לי לעשות ניתוח להורדה במשקל‪ ,‬אמרתי בהחלטיות‪:‬‬
‫בשום אופן לא! אני אצליח! זה משהו שאני יכולה לנצח לבד! בזמן שהתבשלתי עם החלטה לניתוח‬
‫הבנתי שבמלחמה הזאת – נכשלתי‪ ,‬כי כאן יש מנצח אחד ואני לא יכולה לעשות את זה בכוחות עצמי‪.‬‬
‫זה היה רגע של תחושת כישלון! לכאורה‪ ,‬את הדבר הכי פשוט שכל אחד יכול לעשות – לסגור את הפה‬
‫ולנשנש פחות‪ ,‬אני לא יכולה לעשות‪ .‬דווקא אני!‬
‫עם זאת‪ ,‬זכרתי להוקיר את עצמי על היכולת לחשוב אחרת‪" ,‬לפתוח את הראש" ולהעז לעשות גם‬
‫דברים שפעם התנגדתי אליהם נחרצות‪ .‬לפעמים קל יותר להישאר בהחלטה שהייתה נכונה לזמן אחר‪,‬‬
‫העיקר לא לשנות את הדעה שמא מישהו יזהה זאת כחולשה‪ .‬אני דווקא רואה בזה חוזק‪ ,‬לאפשר לעצמי‬
‫לבחון מדי פעם אולי טעיתי‪ ,‬אולי יש משהו אחר שכדאי לי לנסות‪ ,‬אולי פתאום זה יכול להתאים דווקא‬
‫עכשיו‪.‬‬
‫חברה טובה שעברה את הניתוח שנה וחצי אחרי והתחבטה באותה שאלה אמרה לי שלדעתה הניתוח‬
‫אינו מוצא קל המיועד לחלשים‪ ,‬לאלו שלא יכולים לבד‪ .‬נהפוך הוא‪ ,‬צריך הרבה חוסן נפשי לבצע תהליך‬
‫כזה דרסטי ובלתי הפיך מתוך ידיעה ברורה שדי! מספיק! עד כאן! לא עוד!‬
‫לא כל אחד יכול‪ ,‬והראייה לכך היא שלא כל אחד מצליח‪ .‬יש כאלו שגם הניתוח לא הועיל להם והם‬
‫עלו במשקלם בחזרה‪ .‬הסוד להרזיה "מוצלחת" טמון בנכונות הפנימית לבצע את השינוי‪ ,‬ולא משנה אם‬
‫השינוי הוא ניתוח או ביקור שבועי אצל הדיאטנית‪.‬‬
‫‪183‬‬ ‫מסע כבד‬

‫כי מה שמפחיד זה לוותר על חייך כמו שהכרת אותם עד כה ולזרום עם חיים חדשים שאותם מעולם‬
‫לא הכרת‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬יש סוג של הגנה בלהיות שמנה כל כך‪ .‬לא צריך להתמודד עם חיים זוגיים‪ ,‬לא‬
‫צריך להתמודד עם הורות או עם כל דבר אחר שפולש למרחב הפרטי שלנו‪ .‬כשמרזים אי אפשר‬
‫להתחבא עוד מאחורי השומן כתירוץ‪ .‬צריך להתמודד עם הכול ולחיות‪.‬‬
‫והחיים לפעמים לא תואמים את מה שתכננו‪ .‬וכן‪ ,‬זה מפחיד‪ .‬במיוחד אחרי כמה עשרות שנים שבהן‬
‫התרגלת 'לא לחיות'‪ ,‬אלא להיות צופה מהצד‪.‬‬
‫זה גם אומר שמדובר בוויתור על דברים ברורים‪ ,‬מוכרים‪ ,‬מגִ נים‪ .‬ויתור על ההנאה הכי הנאתית שיש‬
‫לאנשים כמוני – האוכל‪ .‬כי כידוע לכולם כבר‪ ,‬האוכל בדורנו מזמן אינו משהו שנועד להחיות את הגוף‬
‫ולקיימו אלא הרבה יותר מכך‪.‬‬
‫לאנשים רזים זה נשמע פשוט‪ ,‬אבל זה לא‪ .‬זה ויתור‪ .‬וזה ויתור על המקום היחיד שמעניק הגנה ומחבק‬
‫תמיד‪ .‬מקום מוכר‪ .‬המקום היחיד שטוב בו‪ ,‬שהוא חסר ביקורת או שיפוטיות‪ .‬מקום שמקבל‪ .‬ואצלי – גם‬
‫המקום היחיד שהופך אותי לנראית במקומות שנשים בנות גילי נראות בזכות העגלות שהן מובילות ִאתן‪,‬‬
‫או ילד שמחזיק להן את היד‪.‬‬
‫בפעם ראשונה אחרי עשרים וחמש שנה אני מרגישה עייפה‪ .‬עייפה מהמשא‪ ,‬מהמסע‪.‬‬
‫אני רוצה להרגיש קל יותר‪ ,‬פשוט יותר‪ .‬וגם אם אני צריכה לוותר על המקום המוכר – אני מוכנה לזה‪.‬‬
‫אבל איך ייראו ה"חיים שאחרי"?‬
‫השאלות מנקרות‪ ,‬מציקות‪ .‬הולכות אתי‪ ,‬אוכלות אתי‪ ,‬ישנות אתי‪ .‬אין דרך לענות עליהן חוץ מלהיות שם‪.‬‬
‫לעבור את הניתוח ולהתפלל שהתשובות תהיינה טובות‪.‬‬
‫אני לא מוכנה עוד להיות צופה‪ .‬אני מוכנה לוותר על הרבה ממה שהפך לחלק ממני כדי לא לוותר על‬
‫עצמי‪ ,‬כל כולי‪.‬‬
‫התקשרתי למרפאה וביקשתי את התור הקרוב ביותר לניתוח‪ ,‬ובלילה‪ ,‬סוף סוף‪ ,‬הצלחתי לבכות‪ .‬זו הייתה‬
‫תחושה של פרדה מהמגן האנושי שלי שלמדתי‪ ,‬למרות הקושי‪ ,‬לאהוב‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪184‬‬

‫‪65‬‬
‫חשופה לאמת‬

‫כחודש לפני מועד הניתוח יצאנו חבורה של נשים‪ :‬רווקות‪ ,‬גרושות ואלמנות לשבת משותפת‪ .‬רק עם‬
‫מעטות מהן הייתה לי הכרות קרובה‪ .‬התארגנו לשהות יחד באותו מקום‪ ,‬וכל השאר הגיעו בסגנון "חברה‬
‫מביאה חברה"‪.‬‬
‫מהרגע הראשון תפסה את עיניי בחורה כבת עשרים ושתיים‪ ,‬כך לפי הפרטים שהיא הציגה את עצמה‬
‫בסבב היכרות כללי‪ ,‬שמשקלה היה להערכתי כמעט כפול משלי‪ .‬בכל פעם שראיתי אותה – עלו דמעות‬
‫בעיניי מתוך רחמים עליה‪ .‬השאלה היחידה שהטרידה הייתה האם גם אני נראית כך בעיני אחרים‪.‬‬
‫בשבת בצהריים נכנסנו חברותיי ואני לקרוון שלנו ופטפטנו על דא ועל הא‪ .‬ברגע קטן של שקט זרקתי‬
‫את השאלה לאוויר‪" :‬אני שואלת שאלה ואני מבקשת תשובה כנה גם אם היא תהיה קשה – האם אני‬
‫נראית כמו‪ "?...‬וכאן ציינתי את שמה של אותה משתתפת‪.‬‬
‫ארך להן זמן לקשר בין השם החדש לבחורה המדוברת משום שהיא לא הטרידה את מוחן כמוני‪ .‬אחרי‬
‫רגע הן ענו כמעט ביחד – כן‪.‬‬
‫הבטתי בהן מבוהלת‪ ,‬מצמצתי רגע בעיניי כדי לחפות על העלבון‪ ,‬ורגע אחרי כבר ברחתי למיטה בחדר‬
‫השני וקברתי את ראשי בין הכרים הרכים‪ .‬בכיתי‪ .‬לא רציתי יותר לנשום‪.‬‬
‫הן התבלבלו ולא ממש ידעו איך להגיב‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬הן מכירות אותי כבר כמה שנים ויודעות שבדרך‬
‫כלל אני אישה בוגרת‪ ,‬לא מאלה שבוכות ובטח שלא נעלבת משטויות‪ .‬ומעולם‪ ,‬מעולם לא עושה עסק‬
‫ולא נותנת שיעשו עסק מהמשקל שלי‪ .‬מה עושים אתי עכשיו?‬
‫במבוכה רבה הן ניסו לשכנע אותי להירגע ולחזור לשבת ִאתן‪ ,‬אבל לא רציתי לשמוע עוד דבר‪ .‬בין‬
‫התייפחות אחת לשנייה שמעתי אותן מתלחשות ומבכות שהן לא חשבו פעמיים לפני שענו לי‪ .‬רק אחת‬
‫מהן נשארה על ידי וכל השאר חזרו למבואה לחשוב מה לעשות‪.‬‬
‫זו הייתה אפרת‪ .‬האחת והיחידה‪ .‬זו שהכי מבינה אותי‪ ,‬הכי רגישה אליי‪ ,‬והחברה היחידה שאני מרשה‬
‫לעצמי להיות ִאתה הכי גלויה שיש‪ .‬היא חילצה אותי מערמות הכרים והשמיכות והסתכלה לי הישר לתוך‬
‫העיניים הרטובות‪.‬‬
‫"בואי לא נדבר סחור סחור‪ .‬ביקשת תשובה כנה – קיבלת אותה‪ .‬אבל תרשי לי להסביר למה אני‬
‫התכוונתי‪ ,‬וייתכן שגם שאר החברות חשבו‪ .‬אנחנו מכירות אותך די זמן‪ ,‬התרגלנו אלייך ואל מי ומה שאת‪,‬‬
‫‪185‬‬ ‫מסע כבד‬

‫כולל המראה שלך‪ .‬אלוקים נתן לך מתנות רבות כל כך שהן מסיטות את הפוקוס מהמשקל שלך‪ .‬נכון‪,‬‬
‫את חריגה בנוף‪ ,‬אבל יחד עם זה קיבלת יתרונות‪ ,‬שאני‪ ,‬כאישה רזה‪ ,‬לא קיבלתי‪.‬‬
‫שימי לב שיש לך הרבה יותר חברות משיש לי‪ ,‬ויש לך כמויות של ביטחון עצמי כדי לחלק לכל החברות‬
‫שלך‪ .‬את דומיננטית‪ ,‬מושכת אש ולא בגלל המשקל שלך‪ ,‬את מעורבת ומתערבת‪ ,‬אין לך שום בעיה‬
‫לעמוד בפני נשים שאת לא מכירה ולהגיד את מה שיש לך להגיד‪ ,‬למרות המשקל שלך את זו שמגיעה‬
‫ראשונה לכל מקום‪ ,‬התנועות שלך מהירות‪ ,‬ההליכה שלך היא חצי ריצה‪ ,‬ובפועל – אין למשקל שלך‬
‫שום משמעות‪ .‬יש לך ביטחון וכריזמה שאין לאנשים רבים אחרים והגעת למקום מכובד‪.‬‬
‫נכון‪ ,‬את שמנה‪ ,‬מאוד‪ ,‬אבל זה לא רלוונטי‪ .‬זה כמעט לא מורגש‪ ,‬לעומת זאת אותה בחורה – שימי לב‬
‫להליכה האטית שלה‪ ,‬שימי לב לביישנות שלה‪ ,‬שימי לב לביטחון שאין לה‪ .‬היא בורחת לצדדים‪ ,‬לא‬
‫משתתפת כמו כולן‪ ,‬יוצא שהיא מבליטה את נוכחותה בכך שהיא מנסה להיעלם‪ ,‬מה שלא אפשרי‬
‫עבורה‪ .‬את לא כזו! את נראית ונשמעת אחרת!"‬
‫לאמתה‪ .‬לא פעם אני שואלת את עצמי‬
‫ִ‬ ‫זו הייתה הרצאה ארוכה‪ ,‬אבל זו הייתה הרצאה נכונה‪ .‬אמת‬
‫מניין הביטחון שלי‪ ,‬ואיך זה שהמשקל שלי כבר מזמן לא נושא לשיחה בקרב אנשים שקרובים אליי‪ .‬ואיך‬
‫זה שבאמת‪ ,‬למרות הקושי‪ ,‬כשצריך לעמוד מול כולן ולמסור ידיעה טכנית – אני עושה זאת בלי למצמץ‪.‬‬
‫צריך בשביל זה נוכחות אחרת‪ ,‬לא בהכרח נוכחות פיזית‪ ,‬ואת זה יש לי בשפע‪.‬‬
‫החברות שמעו שנרגעתי ונכנסו לחדר‪ .‬פתאום הן התחילו לדבר‪ ,‬לנסות להסביר‪ ,‬לפייס‪ ,‬ובעצם הן אמרו‬
‫את כל מה שאפרת אמרה בלי שהן תשמענה דבר ממה שהיא אמרה לי דקה קודם לכן‪ .‬כן‪ ,‬אני שמנה‪,‬‬
‫אבל גם אם ברגע הראשון זה מה שרואים – צריך רק עוד רגע אחד לראות שאין לזה כל משמעות‪.‬‬
‫זו הייתה מין פרדה ממה שהייתי‪ ,‬פרדה שמסכמת את מה שהייתי עד כה כי הרי עוד חודש‪ ...‬רק עוד‬
‫חודש‪ ,‬אוכל להישאר עם היתרונות שרכשתי עם השנים כדי להיות "לא רק שמנה"‪ ,‬ועם היתרון הנוסף‬
‫של משקל נורמלי‪.‬‬
‫רק עוד קצת אני יודעת שהחלק הקשה עומד להסתיים‪...‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪186‬‬

‫‪66‬‬
‫הקלה כבדה‬

‫לניתוח יש תאריך‪ .‬עוד יש תהליך לפניו‪ ,‬אבל עוד לפני שהכרתי את המחלקה בבית החולים אני כבר‬
‫מרגישה שמשהו משמעותי השתנה‪ .‬מנסה לשים את האצבע על הנקודה המרכזית‪ ,‬אך לשווא‪ .‬נכון‪ ,‬אני‬
‫אוכלת מאז הרבה יותר‪ ,‬כי ממילא עוד מעט וכבר אהיה קלה כנוצה‪ ,‬אבל הרגשתי שזה לא העניין‪.‬‬
‫אז מה השתנה?‬
‫במוצאי אחת השבתות אירחתי חברות בפינתי הנעימה‪ ,‬ואחרי שהצעתי להן מכל טוב המקרר‪ ,‬המקפיא‬
‫והמזווה‪ ,‬ואחרי שהעוגה שהכי נחטפה הייתה העוגה המשמינה ביותר הרגשתי שמשהו באכילת הררי‬
‫הקצפת הנימוחה מעל שכבת בצק אוורירית ורטובה בטעמים משכרים ומלאת קלוריות – נעים יותר‪ ,‬קל‬
‫יותר ומענג הרבה יותר‪.‬‬
‫אך עדיין‪ ,‬לשווא‪ .‬לא יודעת מה מרגיש לי אחרת‪.‬‬
‫רק בלילה‪ ,‬אחרי שכבר כיביתי את המחשב סוף סוף ונתתי לגופי מנוחה – הבנתי מה ההבדל שלא‬
‫יכולתי לזהות עד לרגע זה‪:‬‬
‫ייסורי מצפון‪.‬‬
‫אין ייסורי מצפון‪.‬‬
‫הררי קצפת‪ ,‬מיליוני קלוריות‪ ,‬שכבות של שוקולד‪ ,‬אגוזים‪ ,‬רום‪ ,‬ריבה‪ ,‬סוכר ועוד סוכר‪...‬‬
‫ושוב קצפת‪...‬‬
‫ו‪...‬‬
‫אין ייסורי מצפון‪.‬‬
‫בחוץ כבד יותר‪ ,‬אבל בפנים‪ ...‬אח‪ ,‬כמה קל‪.‬‬
‫זה כמו להשתחרר מבית סוהר‪.‬‬
‫כן‪ .‬ממש כמו להשתחרר מבית סוהר‪.‬‬
‫אני מבינה שזה מגיע מהמחשבה ש"אוטוטו זה מאחוריי‪ .‬לא משנה קילוגרם יותר קילוגרם פחות‪ .‬הסיוט‬
‫הזה מאחורי"‪ .‬לא ידעתי אם זה טוב או רע‪ .‬רק יודעת שהטעמים מרגישים‪ ,‬בפעם הראשונה בחיי‪ ,‬כמו‬
‫תענוג נקי‪.‬‬
‫‪187‬‬ ‫מסע כבד‬

‫אחרי עשרים וחמש שנים שבהן אכלתי כל ביס בידיעה ברורה שזה לא נכון ולא ראוי‪ ,‬שאני אתחרט על‬
‫זה‪ ,‬שזה מזיק לי‪ ,‬שאני יודעת רק איך להעלות במשקל ולא להוריד‪ ,‬שהביס הזה יכול להיות האחרון‬
‫בחיי‪ ,‬שבגלל זה מגיעות כל הצרות בעולם‪...‬‬
‫פתאום אכלתי בלי שום איום שמרחף מעליי‪ .‬לכן‪ ,‬לקצפת היה טעם של משהו נקי ורך‪ ,‬כמו שלג שעוד‬
‫לא דרכו עליו‪ ,‬הבצק האוורירי והמיוחד טייל בדרכו אל מערכת העיכול בלי שירדפו אחריו האשמות‬
‫ואזהרות במערכת כלי הדם‪.‬‬
‫כמה שקט‪ ,‬כמה רוגע‪ ,‬כמה טעם‪.‬‬
‫אולי אדחה את הניתוח עוד קצת? כבר זמן רב שלא נהניתי כל כך‪.‬‬
‫***‬
‫לא היה לי די זמן להשתעשע במחשבה שאולי אזכה להארכה כי טלפון מהמרפאה שינה את כל‬
‫תכניותיי‪ .‬התפנה תור מוקדם יותר‪ .‬כמה מוקדם? יש כמה אפשרויות‪ ...‬המזכירה תבדוק ותחזור אליי‪.‬‬
‫צריך לשמור שבועיים של דיאטה ללא פחמימות לפני הניתוח‪ ,‬כך אמרו לי‪ ,‬כדי להקטין את נפח הכבד‬
‫שלא יפריע לניתוח‪ .‬לכן ודאי יתנו לי זמן מספק שבו אוכל לשמור על השבועיים האלה כראוי‪ ...‬כמה‬
‫כבר אפשר להקדים ניתוח?‬
‫מיהרתי לשים בתנור ארבע פרוסות לחם עינן‪ ,‬עם קוביות חמאה קרה וקוביות גבינה בולגרית‪ ,‬שיתבלגנו‬
‫להם בחום‪ .‬ארוחת בוקר מושחתת נגד כל חוקי הדיאטה למיניהם‪ .‬ועם זאת‪ ,‬לא יכולתי להמשיך לרמות‬
‫את עצמי יותר מדי‪ ,‬ובין מריחת פרוסה אחת לשנייה מצאתי את עצמי לוחשת תפילה‪ ,‬שאם נכון לי‬
‫להקדים את הניתוח – שכך יהיה‪ ,‬ואם לא נכון לי – שלא יהיה‪ .‬שהאחריות לא תיפול עליי‪ ...‬הוא מחליט‪.‬‬
‫הוא יודע מה הכי טוב‪ .‬נו‪ ,‬כמה זמן עד שהאוכל יהיה מוכן?‬
‫הטוסט עוד לא מוכן ושלומית מהמרפאה התקשרה והודיעה על תאריך מדויק‪ .‬הניתוח הוקדם ל – עוד‬
‫פחות משבוע! ולכן עלי להקפיד מרגע זה על דיאטה!!!‬
‫אבל מה יהיה על הטוסט? לאכול? לא לאכול? אולי אני אתגבר על מידותיי? אולי אני בכל אופן מסוגלת‬
‫לוותר?‬
‫אני לא‪ .‬מהר לפני שאתחרט מיהרתי אל התנור ושלפתי את הטוסטים המריחים והמבעבעים ובמהירות‬
‫שיא חיסלתי את ארבע פרוסות הלחם האחרונות בחיי שנאכלו ברציפות‪ .‬אחרי הניתוח‪ ,‬כך כבר אמרו‬
‫לי‪ ,‬לא אוכל לאכול יותר משתי פרוסות בארוחה אחת‪ ,‬וגם זה אחרי תקופת החלמה ארוכה ובקושי‪....‬‬
‫זה לא נחשב‪ ,‬התנצלתי לעצמי‪ .‬הכבד לא יכול לדעת אם אכלתי את הפחמימות שבוע לפני או שבוע‬
‫פחות שעה לפני‪.‬‬
‫לעסתי וחשבתי‪ :‬רגע‪ ,‬אבל יש לי חתונה של חברה טובה עוד שבועיים‪ ,‬יהיה שם אוכל מיוחד ואני לא‬
‫רוצה לוותר על זה‪ ,‬וגם פורים באותו שבוע‪ ,‬ואני לא רוצה לוותר "על זה" (על מה בדיוק? על הממתקים?‬
‫בת כמה את‪ ,‬בת חמש?) וגם לא הספקתי לאכול את כל מה שאני רוצה‪ ,‬וגם‪...‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪188‬‬

‫אתקשר למלב"י‪ ,‬אגיד שאני לא יכולה להקדים את הניתוח‪ .‬שיקדימו למישהו אחר‪ .‬אני עוד רוצה לאכול‬
‫מה שאני אוהבת והרבה‪ .‬בעיקר כשזה טעים הפעם כמו שאוכל יכול להיות טעים כשהוא לא מרוסס‬
‫בייסורי מצפון‪...‬‬
‫אבל כל מה שחשבתי היה‪ :‬הדיאטנית של מלב"י הסבירה לי באחד המפגשים שיש לשמור על דיאטה‬
‫דלת פחמימות שבועיים לפני הניתוח כדי להקטין את נפח הכבד‪ .‬על מי את עובדת? נותרו רק ארבעה‬
‫ימים‪.‬‬
‫גאונית אני! פשוט גאונית! תמיד יודעת מה לומר‪ .‬הנה‪ ,‬מצאתי תירוץ נפלא למה אי אפשר להקדים את‬
‫הניתוח‪ .‬לא כי אני לא רוצה‪ ,‬פשוט אני אדם אחראי ששומר על בריאותו‪ ...‬וגם נשאר עוד מהעוגה‬
‫המעלפת במקרר‪ ,‬וגם נפתחה מסעדה חדשה שחבל לא לקפוץ אליה‪ .‬זה לא אני שדוחה את הניתוח‪,‬‬
‫זה הבריאות‪ .‬פשוט חשובה לי נורא הבריאות‪ ,‬והשמירה של הדיאטה האחרונה בחיי – שבועיים‪ ,‬לא פחות‪,‬‬
‫ללא פחמימות‪ .‬עד אז בטח אמצא דרך נוספת לדחות עוד קצת‪...‬‬
‫הצילו‪ .‬לא יכולתם להתקשר מחר?‬
‫‪189‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪67‬‬
‫פחמימות‪ ,‬או לא להיות‬

‫הניתוח הוקדם‪ ,‬ואני נאלצתי להתחיל מיד את ההכנה אליו‪ .‬כלומר‪ ,‬את הדיאטה דלת הפחמימות‪ .‬לא‬
‫צריך לפרט לי מהי דיאטה דלת‪-‬פחמימות‪ .‬אני יכולה להיות תזונאית מדופלמת‪ .‬אין בתפריט כלל לחם‪,‬‬
‫אורז‪ ,‬פסטה‪ ,‬בצקים למיניהם (בורקס‪ ,‬למשל‪ ,)...‬או תפוחי אדמה ובטטה‪ .‬אין יותר חיים‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬נסחפתי‪ .‬כמעט שאין יותר חיים‪.‬‬
‫ההורים שמחו לשמוע וחשבו שההחלטה להקדים את הניתוח הייתה במקומה‪ .‬אחרי דין ודברים‪ ,‬הסברים‬
‫מפורטים והתרגשות משותפת‪ ,‬אמי ה'פולנייה'‪ ,‬שגם אם אוכל בעיניה הוא לא מה שבעיניי – היא לפחות‬
‫חושבת עליו לא פחות ממני‪ ,‬נזכרה בחתונה המיוחדת המצפה לנו‪ ,‬במקום שבו התפריט אינו רגיל וקורץ‬
‫גם לרזות כמוה‪" ...‬מה? לא תוכלי לאכול בחתונה?" היא שאלה‪ ,‬מודאגת קלות‪.‬‬
‫"לא אמא‪ ,‬לא חתונה מיוחדת ולא אוכל שווה יגרמו לי לדחות ניתוח שאמור להקל על חיי‪ .‬ההפסד לא‬
‫משתווה לרווח"‪ .‬אני בעצמי הופתעתי מהנחישות‪ ,‬ומכך שאפילו לרגע קל אני לא מהססת‪ .‬ואמא שלי‬
‫הייתה גאה בבת שלה שמוכנה באמת לקראת הצעד המשמעותי בחייה‪.‬‬
‫פירטתי לשפית הבית שלנו (קרי‪ :‬אמא שלי) מה הם המזונות המותרים לי וביקשתי שתכין דגים שאני‬
‫אוהבת לשבת ולמשך השבוע‪ ,‬לימים שנותרו לפני הניתוח‪ .‬היא שמחה‪ ,‬וכבר הבטיחה להכין כל מה‬
‫שצריך בשבילי‪.‬‬
‫ביום שישי בצהריים כבר הריח הבית דגים מיוחדים שאמא שלי הכינה לכבוד הדיאטה דלת הפחמימות‬
‫שלי‪ .‬רק אחרי אכילת מנה כפולה כדי להשתיק את ההרגל לטרוף מכל הבא ליד פניתי לסיים את‬
‫הכנתה של עוגת יום ההולדת שאפיתי אמש לאחיין אהוב שחגג ארבע עשרה שנים ובא במיוחד לסבתא‬
‫לשבת שלמה‪ .‬פינוק בפני עצמו‪.‬‬
‫חתכתי את עוגת הטורט לרוחבה‪ ,‬הפרדתי את החלק העליון מהתחתון‪ ,‬מרחתי ערמת קצפת‪ ,‬פיזרתי‬
‫מעליה פרוסות תותים וסגרתי את החלק העליון‪ .‬עכשיו נשאר לצפות את העוגה‪ .‬הקצפתי קצפת נוספת‬
‫ובעיניים מורעבות ללבן‪-‬הלבן הזה – מיהרתי לצפות אותה רגע לפני שאצפה בה את קיבתי‪.‬‬
‫פיזרתי פרוסות תותים למעלה‪ ,‬גירדתי שוקולד משובח וסידרתי מסביב "חומה" של גליליות‪ .‬העוגה‬
‫מוכנה‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪190‬‬

‫הכנסתי למקרר‪ ,‬ובשמחה רבה התחלתי ללקק את שאריות הקצפת‪ ,‬מה שנשאר החלק האהוב בהכנת‬
‫עוגות המכילות קצפת‪ ,‬ובינינו‪ ,‬לתענוג הזה אין גיל ומשקל‪.‬‬
‫כשהאצבע בתוך הקערה‪ ,‬מנסה לאתר שאריות לבנות וענוגות‪ ,‬נכנסו האורחים בזה אחר זה‪ .‬הדבר‬
‫האחרון שהיה חסר לי היה שאתפס בסצנה המאוד לא מחמיאה‪ ,‬אבל נתפסתי‪ ,‬לא יותר ולא פחות‪ ,‬על‬
‫ידי‪ ...‬אחותי! "היי‪ ,‬את לא אמורה להיות בדיאטה?" זעקה לעברי (בטח מקנאה שלא השארתי לה ללקק‬
‫משהו)‪.‬‬
‫"דיאטה ללא פחמימות‪ .‬שמנת מתוקה עם פודינג וחלב היא לחלוטין לא בקטגוריית הפחמימות"‪ ,‬עניתי‬
‫אוטומטית ומיהרתי לסיים את הנקודה הלבנה האחרונה שנותרה על הקערה‪ .‬וכי על מי אני עובדת?‬
‫שמנת מתוקה מלאה בשומן היא לא פחות גרועה מפחמימות‪ ,‬אם לא יותר‪...‬‬
‫מיד נקראו האורחים לשולחן לחגוג את יום ההולדת‪ .‬אני הופקדתי על החיתוך‪ ,‬כיאה וכיאות לקונדיטורית‬
‫שאפתה והרכיבה את העוגה‪ ,‬והעברתי את הצלחת העמוסה לחתן השמחה כדי שיחלק לכולם ואגב כך‬
‫יזכה לברכות משלל הסוגים בעבור חתיכה נדיבה של עוגת קצפת עם תותים‪.‬‬
‫הברכות שגרתיות‪ ,‬הצהלה רבה וקריאות ההתפעלות מהעוגה שימחו אותי‪ .‬ואז הגיע התור שלי לברך‬
‫ולקבל בתמורה פרוסת עוגה‪.‬‬
‫הוא הגיש לי את הצלחת ואני בהיתי בה בעיניים כלות‪" .‬דיאטה דלת פחמימות" הזכרתי לעצמי‪" ,‬אל‬
‫תעבדי על איש"‪ ,‬הזהרתי את קיבתי‪" .‬עוד ארבעה ימים ניתוח‪ .‬אם תאכלי את העוגה – הכבד יסתיר את‬
‫הקיבה‪ .‬רק עוד כמה ימים‪ ...‬תתגברי‪ .‬אלו החיים שלך"‪.‬‬
‫"אני לא יכולה להתכבד"‪ ,‬אמרתי במבט עצוב וניסיתי לעורר את רחמי המשפחה הכנים‪ ,‬שישמחו‬
‫להתחלק במנתי ברגע שאפנה את הגב‪" .‬אבל אני מאחלת לך‪ ,‬שלעולם לא תגיע למצב שלא תוכל‬
‫לאכול עוגה שווה כזאת"‪.‬‬
‫החגיגה הסתיימה‪ .‬השאריות נשמרו לשבת ואני מיהרתי לצאת מהמטבח‪ .‬לא רצוי לתת לחתולה לשמור‬
‫על השמנת‪ ,‬אבל אז בא גל של התקף פחמימות‪ .‬יותר נכון – צורך להרגיש משהו מתפצפץ בין שיניי‪,‬‬
‫ופחמימות עושות את זה הכי טוב‪.‬‬
‫כבר הכרתי את התחושה הזו‪ ,‬והיא הפחידה אותי‪ .‬זה רגע של לפני שבירה‪ .‬מהר הוצאתי שקית של‬
‫סוכריות ללא סוכר והתחלתי לפצפץ אותן בזו אחר זו‪ ,‬נזהרת שלא לשבור אותן בצד שמאל‪ ,‬שרק‬
‫בתחילת השבוע זכה לשני טיפולי שורש אחד על יד השני‪.‬‬
‫שוב אחותי בפתח החדר‪ ,‬תופסת אותי על חם עם השקית הענקית המלאה בסוכריות‪ .‬זה עניין של דקות‬
‫עד שלא יישאר בה זכר‪.‬‬
‫"עוד פעם את אוכלת? אמרת שאת בדיאטה!"‬
‫‪191‬‬ ‫מסע כבד‬

‫עכשיו אני בטוחה שגם השכנים יודעים‪" .‬אבל אמרתי לך‪ ,‬זה לא פחמימות"‪ ,‬אני ממהרת לומר ולתפוס‬
‫את השקית קרוב קרוב שלא‪ ...‬אבל היא כבר הספיקה לשלוף ממני את השקית ולהעלים קומץ סוכריות‬
‫בידה‪" .‬מממ‪ ...‬טעים‪ .‬איזה נס שמותר לך סוכריות‪ "...‬וככה יצאה לה מחדרי‪.‬‬
‫רגע לפני שבת הדלקתי את המאוורר על שעון שבת‪ .‬גל החום תקף ללא כל הקדמה ואני רק יכולתי‬
‫להודות לעצמי על הבחירה של הניתוח‪ ,‬כי עוד קיץ אחד כזה ואני ללא ספק חוסכת לעצמי גיהינום‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪192‬‬

‫‪68‬‬
‫עודף תחת עודף‬

‫אותו יום התחיל כמו כל יום‪ .‬אבל הוא היה שונה‪.‬‬

‫קבעתי להיפגש בביתה של חברה לארוחת בוקר משותפת עם חברה נוספת שבקריה פנויים‪ .‬היה לנו‬
‫יום חופשי‪ ,‬אז למה לא?‬
‫פתחנו שולחן‪ .‬אחת קצצה ירקות לסלט‪ ,‬השנייה ערבבה את מרכיבי החביתה‪ ,‬ואני? אני רוב הזמן ברחתי‬
‫מהמטבח‪ .‬ידעתי שאני עומדת בפני משימה‪ ,‬לא קשה במיוחד אבל גם לא קלה‪ .‬וכי איך אפשר לאכול‬
‫ארוחת בוקר בלי לחם? ומה יהא על החביתה? איך אוכלים אותה בלי לטבול את הלחם בצהוב החמים‬
‫שנשפך‪ ,‬ממה שהייתה‪ ,‬זיכרונה לברכה‪ ,‬ביצה?‬
‫התיישבנו ליד השולחן ועל הצלחות נערמו שלל מאכלים‪ .‬בכל הארוחה כולה לא נגעתי אפילו בביס‬
‫אחד של פחמימה‪ .‬לקראת סופה הנייד שלי צלצל‪ .‬מספר חסוי‪ .‬עד כמה שהמתנתי לשיחה הזו וידעתי‬
‫שהיא תבוא – היא עדיין הייתה מפתיעה‪ .‬על הקו היה הבוס שאצלו עבדתי בשנים אחרונות‪ ,‬ומסיבות‬
‫כאלה ואחרות הוא הוריד לאחרונה הילוך בעבודה‪" .‬את משוחררת"‪ .‬הוא אמר‪ .‬אפילו לא היה מסוגל‬
‫להגיד את המילים המוקבלות‪.‬‬
‫פוטרתי‪.‬‬
‫הספקתי להיות בחיי במקומות עבודה רבים‪ ,‬אחד יותר מעניין מהשני‪ ,‬מהסיבות הלא נכונות‪:‬‬
‫כשהתחתנתי ועברתי לעיר אחרת – גם מקום העבודה השתנה‪ .‬כשהתגרשתי וחזרתי לעיר האם שלי –‬
‫שוב מקום עבודה חדש‪ ,‬וכיוצא בזה‪ .‬אבל פיטורים? מעולם לא פוטרתי‪ .‬זה עניין די חדש בשבילי‪.‬‬
‫רגע לפני שהרגשות השליליים עלו – השתדלתי לחפש משהו טוב בסיפור הזה‪ ,‬ומהר מאוד מצאתי‪:‬‬
‫עיתוי מושלם!‬
‫מצד אחד‪ ,‬מה יכול להיות טוב יותר אם לא להתכונן לניתוח בלב שקט? בלי לחץ? בלי עול מיותר? בלי‬
‫מחויבות להחלים מהר כדי לחזור לעבודה? ובמקביל‪ ,‬זמן להתארגן לקראת פסח‪.‬‬
‫אבל מצד שני‪ ,‬אין ביטחון כלכלי מינימלי‪ ,‬שכה חשוב לי‪ ,‬של משכורת בסוף חודש‪ .‬שוב לחפש עבודה‪,‬‬
‫שוב להתאקלם במקום חדש‪ ,‬שוב‪...‬‬
‫ערכתי סבב טלפונים קצר לאנשים הקרובים אליי‪ ,‬אלו שידעו מה לעשות עם המידע‪ .‬כלומר‪ :‬להתחיל‬
‫לעשות שימוש בוויטמין פי‪ ,‬הלא הוא‪ :‬פרוטקציה‪.‬‬
‫‪193‬‬ ‫מסע כבד‬

‫לקראת הצהריים יצאתי עם ציפי חברתי לסידורים לקראת חתונתה‪ .‬נכנסנו לחנות יוקרתית לבגדי נשים‪,‬‬
‫אחת מאלה שמעולם לא חלמתי להיכנס אליה‪ ,‬בגלל המחירים הגבוהים וגם כי פשוט אין לי סיכוי‪ .‬גם‬
‫אם נכתב על הבגד שהמידה היא ארבעים וארבע – בפועל היא בקושי ארבעים‪.‬‬
‫היא מדדה בגד אחר בגד‪ .‬לא הצלחתי להבין איך היא לא מכניסה הכול לשקית‪ ,‬מעבירה את האשראי‬
‫והולכת‪ .‬הלוואי עליי לצאת לקניות כאלו‪ .‬סיוט לצאת למדידה עם הרזות האלה שלעולם לא מרוצות‪ .‬יש‬
‫להן יותר מדי אפשרויות‪ .‬לו היה להן פחות‪ ,‬כמו לנשים בעלות עודף משקל‪ ,‬הן היו יודעות להעריך קצת‬
‫יותר את מה שיש‪.‬‬
‫בין מדידת חולצה שחורה משיפון‪ ,‬למדידת חצאית כפלים חומה – הנייד שלי מצלצל‪ .‬על הקו‪ ...‬מנהלת‬
‫לשכה בכירה שראיינה אותי רק יומיים קודם לכן‪ .‬כבר אז הייתה לי תחושה שמשהו בעבודה לא בסדר‪,‬‬
‫שהם לקראת סגירה ואני לקראת סיום עבודתי שם‪ ,‬ומיד התחלתי לברר אופציות אחרות‪ .‬התקבלתי‬
‫לעבודה! לא ידעתי את נפשי מרוב אושר! רק היום פוטרתי‪ ,‬ובקושי עברו כמה שעות ואני כבר עם עבודה‬
‫ביד‪ ,‬ולא סתם עבודה‪ ,‬אלא מקום עבודה נחשב‪ ,‬שתמיד חלמתי להגיע אליו‪ .‬זה יוריד לי עול מהראש‬
‫וכך אוכל ללכת לניתוח עם עניין אחד פחות שיש לסדר‪...‬‬
‫אחרי רגע של התרגשות‪ ,‬הגיע המשפט המכריע‪" :‬העבודה מתחילה מיום ראשון‪ .‬תבואי רבע שעה קודם‬
‫כדי לסגור קצוות"‪.‬‬
‫חשבתי רגע‪ ,‬לא יותר משנייה‪ ,‬והבנתי שזה בלתי אפשרי‪ .‬הניתוח שלי חשוב יותר מכל דבר אחר כרגע‪,‬‬
‫גם יותר מעבודה שממש שמחתי לקבל‪ .‬שמרתי על קור רוח ובאסרטיביות האהובה שלי הסברתי שאני‬
‫עומדת לעבור ניתוח קיצור קיבה כבר השבוע‪ ,‬כך שאין אפשרות לתחילת עבודה ביום ראשון‪ .‬יכולתי‬
‫להגיד רק "ניתוח"‪ ,‬אבל כשקיבלתי החלטה לעבור אותו היה לי ברור שאני לא מתכוונת לחיות בהסתרה‬
‫ושאני רוצה ללמוד לחיות אתו בשלום‪ ,‬ואם אפשר‪ ,‬גם באהבה‪.‬‬
‫אחרי רגע של שתיקה‪ ,‬ואחרי שהיא נזכרה בדמותי הכבדה – היא התעשתה במהירות‪" :‬נהדר‪ .‬כל הכבוד‬
‫לך‪ .‬שיהיה בהצלחה‪ .‬אמתין עד שתחלימי‪ .‬מקווה שתוכלי להשתלב בהקדם כי מבחינתי אני צריכה אותך‬
‫כבר מיד"‪.‬‬
‫ידעתי שהייתה לה מועמדת לפניי‪ ,‬רק שברגע האחרון היא בחרה אותי‪" .‬בשביל עובדת כמוך שווה לי‬
‫להמתין‪ .‬שילך בקלות"‪.‬‬
‫בשביל עובדת כמוני שווה להמתין! וזה עוד לפני שהיא ראתה אותי בעבודה פעילה‪ .‬הזדקפתי קצת‪.‬‬
‫לביטחון העצמי שלי‪ ,‬שקצת ירד בחנות הבגדים‪ ,‬נוסף עוד סנטימטר‪ ,‬הפעם לאורך‪ .‬על אף שכולן מסביבי‬
‫מודדות בגדים שנראים בלתי אפשריים למדידה מרוב קוטנם וגורמות לקנאתי קצת לצאת משבלולה‪.‬‬
‫נזכרתי בחברתי‪ ,‬זו שמלכתחילה קישרה ביני לבין אותה מנהלת‪ ,‬שהסבירה שמדובר במקום עבודה‬
‫שמחפש מישהי ייצוגית‪ .‬פירוש מילולי פשוט‪" :‬מישהי שנראית טוב‪ ,‬ולא מישהי שיברחו כשיראו אותה"‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪194‬‬

‫בבחירת הבגדים לריאיון הזכרתי לעצמי שרזה אני לא יכולה להראות אבל אין ספק שאני צריכה להיראות‬
‫במיטבי‪ ,‬ומחומשת בתחושה שאם העבודה הזו יועדה לי משמיים – אין שום רזה ממני שתוכל לקבלה‪,‬‬
‫יצאתי לריאיון‪ ,‬והתקבלתי‪.‬‬
‫אני מאמינה שהכול לטובה‪ .‬שכשנסגרת דלת – נפתח פתח של אולם‪ .‬שכשאלוקים בחר בי להיות אישה‬
‫שמנה‪ ,‬שמתמודדת עם המשקל שלה עשרים וארבע שעות‪ ,‬שבעה ימים בשבוע‪ ,‬שלוש מאות שישים‬
‫וחמישה ימים בשנה – הוא גם נתן לי מכל כישרון אפשרי קצת יותר‪ .‬והוא נתן לי כלים להתמודד‪ .‬וכמו‬
‫שבעלי מומים פיזיים מקבלים יכולות אחרות בעצמה גבוהה יותר‪ ,‬כך גם אני – נכון‪ ,‬שמנה‪ ,‬עם עודף‬
‫במקום הלא נכון ועם הרבה עודפים במקומות נכונים‪ .‬השאלה היא רק מה אני בוחרת לעשות ִאתם‪.‬‬
‫וקודם כול‪ ,‬האם אני בכלל רואה אותם‪ ,‬או נותנת לעודף שלילי לכסות ולהסתיר?‬
‫אבל מה זה חשוב‪ ...‬עוד כמה ימים וגם זה מאחוריי‪.‬‬
‫‪195‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪69‬‬
‫שינוי? שינוי!‬

‫כל הלילה לא נרדמתי‪ .‬נכון שמוצאי שבת זה לילה קשה בשביל אחת כמוני‪ ,‬שישנה בשבת שעות נוספות‪.‬‬
‫אבל בשבת הזו לא ישנתי כמעט‪ ,‬כי‪ ...‬נכון‪ ,‬המחשבות‪ ....‬וכך גם הלילה‪.‬‬
‫אחרי שקמתי‪ ,‬ושוב חזרתי למיטה והדלקתי את האור וקראתי קצת עיתונים וכיביתי את האור וניסיתי‬
‫להירדם‪ ,‬ושוב קמתי ושוב‪ ...‬החלטתי שזהו‪ .‬אני קמה לכתוב‪.‬‬
‫אלא שאז ציפי‪ ,‬חברתי שבאותו לילה נשארה לישון אצלי כדי לקום בבוקר לסידורים דחופים של לפני‬
‫החתונה‪ ,‬קמה גם היא‪ .‬לא מצליחה להירדם‪.‬‬
‫למה? היא בחרדות‪ .‬אולי היא בחרה בבעל הלא נכון? ומה יהיה עם החמות שלא ממש משדרת קרבה?‬
‫ואם האיפור לא יצליח? ומה יהיה אם יבואו יותר אורחים‪ ,‬או פחות?‬
‫כן‪ .‬היא מתחתנת עוד שלושה שבועות‪ .‬ואני הייתי אמורה להיות מנותחת עוד שלושה שבועות וחצי‪.‬‬
‫היא בחרדות לקראת השינוי המהותי והמשמעותי בחייה‪ .‬אני בחרדות מהשינוי המשמעותי בחיי‪.‬‬
‫גם היא כבר לא ילדה קטנה ומתקרבת לעשור השלישי בחייה‪ ,‬וברור לה שלהתחתן זה צעד גדול‬
‫ומשמעותי‪ ,‬ולא רק שמלת כלה ורהיטים חדשים‪.‬‬
‫לשתינו היו שלושה שבועות‪ .‬שלי קוצר לפחות משבוע‪ ,‬וגם בזה אני לא עומדת‪ .‬זמן ההמתנה הוא לא‬
‫פשוט‪ ,‬והוא משאיר מקום לשאלות מדאיגות‪ ,‬שקשורות בעיקר ללא ידוע ולְ ָמה השינוי הזה יעשה בחיי –‬
‫להדיר שינה‪.‬‬
‫בסוף נרדמנו כשהשחר כבר עלה‪ .‬אחרי שעת שינה אחת כבר הייתי על הרגליים‪ .‬חיכה לי יום עמוס‪.‬‬
‫הכנתי לי קפה חם ופיציתי עצמי בפרוסת חלבה‪ ,‬במקום הפחמימה הקבועה שמתלווה לקפה של‬
‫הבוקר‪ .‬אחרי שעתיים כבר הייתי רעבה ונאלצתי להסתפק בקופסת גבינה‪ .‬לא רע‪ ,‬אבל בהחלט לא מה‬
‫שאני אוהבת‪ .‬לקראת הצהריים קצת נלחצתי‪ .‬מה אוכל כדי שלא אמות‪ ,‬חלילה‪ ,‬מרעב‪ ,‬לפני נסיעתי‬
‫הארוכה אל בית החולים? הן מחכה לי פגישה עם המרדים‪ .‬בסוף התפשרתי על דג שנותר משבת‪.‬‬
‫מילאתי בקבוק שתייה ויצאתי לדרך‪.‬‬
‫בתחנה המרכזית לא יכולתי שלא לקנות "משהו לדרך"‪ ,‬שאם חלילה האוטובוס ייתקע‪ ,‬נניח‪ ,‬שעות רבות‬
‫בנתיבי איילון בגלל פרה שהחליטה לעמוד באמצע הכביש‪ ,‬או סתם אם אתקף ברעב איום ונורא‪ .‬תמיד‬
‫טוב להיות מוכנים לכל צרה שלא תבוא‪ .‬אבל אסור לי פחמימות‪ ,‬ואם אסור פחמימות‪ ,‬אז למעשה אסור‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪196‬‬

‫לי לקנות כל דבר שקשור למגוון הלא קטן שלפניי‪ ,‬החל מבגטים עמוסים כל טוב (עם הרבה חסה‪ ,‬אל‬
‫חשש)‪ ,‬או כריכים (מקמח מלא‪ ,‬אלא מה?) עוגיות‪ ,‬מאפים ושוב עוגיות‪ ,‬וקצת בורקס‪.‬‬
‫כלום‪.‬‬
‫אבל לשתות אני יכולה כמה ומה שאני רוצה‪ ,‬כך לפחות לפי הגרסה דלת הפחמימות שלי‪ ,‬שאם אין‬
‫פחמימות – אז כל השאר מותר‪ .‬קניתי לי אייס קפה‪ .‬בול מתאים ליום הראשון הרשמי של הקיץ‪ ,‬כשאני‬
‫בפעם הראשונה לבושה בבגדי הקיץ מהעונה הקודמת‪ ,‬והם‪ ,‬איך לא‪ ,‬כבר מתפוצצים עלי‪ ,‬אבל למי‬
‫אכפת? עוד שלושה ימים – והם אלו שיתגעגעו אליי‪.‬‬
‫הצטמקתי במקומי באוטובוס העמוס‪ ,‬בואכה תל אביבה‪ .‬מנסה לעכל שאין מה לנשנש‪ ,‬מלבד אייס‬
‫קפה שבשום סדר גודל לא נחשב לנשנוש מספק‪.‬‬
‫במלב"י קיבלו אותי כמכרה ותיקה‪ .‬רק פעמיים ביקרתי שם וכבר כולם מכירים אותי‪.‬‬
‫התיישבתי מול שלומית‪ ,‬מתאמת טרום ניתוח‪ ,‬מצוידת בשלל הבדיקות‪ ,‬התוצאות‪ ,‬הצילומים והשאלות‪,‬‬
‫והיא‪ ,‬בסבלנות אין קץ‪ ,‬ענתה על כל שאלותיי ועל נייר צבעוני רשמה ברורות את הפרטים הנחוצים‪.‬‬
‫למשל‪ ,‬זמן הגעה לבית החולים (שש בבוקר)‪ ,‬זמן ניתוח משוער (תשע ושלושים)‪ ,‬הכנות לניתוח (צום‪.‬‬
‫עוד פעם צום? אני יורדת יפה בעזרת הצומות הללו‪ ,‬כבר יכולתי לחסוך את הניתוח הזה!)‪.‬‬
‫בקבלה שממול הגשתי את תעודת הזהות לוודא שאני‪ ,‬ולא אחרת‪ ,‬עומדת להתקבל לניתוח המכריע‪.‬‬
‫זהותי אומתה כיאה וכיאות ונדרשתי לגשת לאחות‪ .‬מילה שגורמת לי לצמרמורת קלה‪ .‬היא שאלה‬
‫שאלות על בריאו תי‪ ,‬מצבי‪ ,‬ניתוחים שהיו‪ ,‬לחץ דם‪ ,‬משקל‪ ,‬גובה‪ ,‬גיל‪ ...‬ומילאה שאלון נכבד‪" .‬את תיראי‬
‫מהמם אחרי הניתוח"‪ ,‬אמרה ושלחה אותי למרדים‪.‬‬
‫נכנסתי לחדר מספר אחת עשרה‪ ,‬אבל חוץ מאישה לבושה במדים ירוקים לא היה איש בחדר‪ .‬היא‬
‫ביקשה שאשב‪" .‬איפה המרדים?" שאלתי בתמימות‪" .‬ומה אני נראית לך?" היא ענתה משועשעת‪.‬‬
‫"אמממ‪ ...‬את המרדימה?" "למה‪ ,‬לא רואים עליי?"‬
‫צחקתי‪ .‬היא עברה על הבדיקות‪ ,‬פרשה את צילום ריאותיי לפניה‪ ,‬ממלמלת בשביעות רצון‪ ,‬בדקה כל‬
‫שורה בתוצאות בדיקות הדם‪ ,‬עקבה בריכוז אחר הגרפים שהותירו אחריהם פעימות לבי בבדיקת הא‪-‬‬
‫ק‪-‬ג‪ .‬ואחרי שמילאה שאלון נוסף‪ ,‬היא אמרה "את בריאה לחלוטין‪ .‬הבדיקות שלך מצוינות"‪ .‬לא ייאמן‪.‬‬
‫למרות כל המשקל הזה!‬
‫שמחתי לשמוע שאני בריאה‪ ,‬ושהכול בסדר‪ ,‬חוץ ממה שלא (משקל העודף והסיבה שאני בכלל יושבת‬
‫מולה‪ ,‬כמובן)‪ .‬היא הכינה ציוד לבדיקת דם‪ ,‬ואני‪ ,‬מבוהלת‪ ,‬שאלתי למה שוב צריך לדקור אותי‪ .‬לא‬
‫מספיקות שש מבחנות בבדיקת דם בשבוע שעבר (ושטף הדם עוד מככב על ידי השמאלית בצבעי‬
‫בורדו‪-‬שחור)? לא מספיקות זריקות ההרדמה של שני טיפולי השורש שעברתי השבוע? כולם רוצים‬
‫‪197‬‬ ‫מסע כבד‬

‫לדקור אותי! "זו רק בדיקה של סוג הדם שלך‪ .‬אל תזוזי"‪ .‬מה אכפת לי למה וכמה‪ .‬אני לא אוהבת‬
‫שדוקרים אותי‪ ,‬נקודה‪ .‬אבל אף אחד לא שואל אותי הפעם‪.‬‬
‫לאחר קריאת המסמך המפרט אלו סיכונים עשויים לקרות‪ ,‬חס וחלילה‪ ,‬ועל כך שאני מבינה את משמעות‬
‫הדבר‪ ,‬חתמתי על הסכמה להרדמה‪ .‬האם אני מבינה באמת? אני מבינה יותר מה תהיה המשמעות‬
‫לעובדה שחלילה אוותר על הניתוח בגלל פחד‪.‬‬
‫יצאתי מבית החולים‪ ,‬מחכה כבר לצאת ממנו שוב‪ ,‬בעוד פחות משבוע‪ ,‬אבל כבר אחרי ניתוח השרוול‪.‬‬
‫או בשפת המנותחים בניתוח זה – משורוולת‪.‬‬
‫מיהרתי אל המונית הראשונה שעצרה כדי להספיק לפגישה עסקית חשובה שקבעתי "על הדרך"‪ .‬היא‬
‫התנהלה על מי מנוחות והתבקשתי להתחיל כבר למחרת בתכנית‪ ,‬אלא שאז הודעתי שאני עוברת ניתוח‬
‫בעוד שלושה יומיים ולכן העניין יצטרך להידחות‪ .‬כמובן שהתעניינו לשלומי ולבריאותי וביקשו לדעת במה‬
‫מדובר‪ .‬סיפרתי על הניתוח‪ .‬הם אמרו שימתינו לכשאתאושש‪ .‬עמדתי לעזוב‪ ,‬ואז מנהלת הארגון ביקשה‬
‫להראות לי משהו בחדרה‪ .‬היא פתחה קובץ במחשב וממנו ניבטה אישה שמנה מאוד בבגדי בית חולים‪.‬‬
‫הסתכלתי עליה‪ ,‬הסתכלתי על האישה שבתמונה וחיפשתי את הקשר‪ .‬היא חייכה‪" .‬ככה נראיתי לפני‬
‫שנה וחצי‪ ,‬עם שבעים קילוגרמים יותר‪ .‬אל תהססי‪ .‬עשית בחירה אמיצה"‪.‬‬
‫יצאתי מחויכת‪ .‬אפילו האוטובוס לירושלים הסכים לעצור לי על אף שהוא כבר עזב את התחנה‪ .‬נראה‬
‫לי שכולם הרגישו שאני צריכה עכשיו רק עידוד ותמיכה‪.‬‬
‫הצלחתי לתפוס תנומה קצרה‪ ,‬וכשהאוטובוס עצר בתחנה המרכזית בירושלים ירדתי שיכורה מעייפות‪,‬‬
‫והדבר היחיד שחשבתי עליו "מה אני יכולה לאכול‪ ,‬הכי מהר‪ ,‬בלי שהכבד שלי יתנפח"‪ .‬בסוף עצרתי‬
‫לקנות סלט‪ ,‬בלי קרוטונים‪ ,‬בלי בטטות‪ ,‬בלי הלחם שבא על יד‪ ,‬בלי החמאה‪ .‬סתם סלט פשוט‪ ,‬שביום‬
‫רגיל לא היה זוכה שאטעם אותו‪ ,‬ושרכתי את רגליי אל האוטובוס שייקח אותי לביתי‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪198‬‬

‫‪70‬‬
‫(בלי) סעודה אחרונה‬

‫נותרו יומיים לניתוח‪ ,‬ולמעשה‪ ,‬היום האחרון שבו מותר לי לאכול‪.‬‬

‫זמן רב תוכננה "הסעודה האחרונה" שאקיים לפני הפסקת אכילת פחמימות‪ ,‬שלא לדבר על הפסקת‬
‫הרגלי הארוחות שלי‪ ,‬אם היו לי כאלה בכלל‪ ,‬אבל היא לא יצאה אל הפועל בגלל הקדמת הניתוח באופן‬
‫לא צפוי‪ .‬כך חסכתי ברגע אחד יותר מכמה עשרות שקלים ועוד כמה אלפי קלוריות‪.‬‬
‫על הסעודה דלת‪-‬הפחמימות האחרונה לא התכוונו חברותיי ואני לוותר‪ ,‬אבל כשהגיע היום האחרון שבו‬
‫יכולתי לאכול כהרגלי – לא רציתי‪ .‬איבדתי את החשק‪ .‬אם אין אפשרות ליהנות מהמזונות שאני אוהבת‪,‬‬
‫אז אפשר בכלל לוותר‪.‬‬
‫אותו יום היה עמוס במבקרות שבאו לראות אותי "בפעם האחרונה במשקל כבד"‪ .‬משום מה היו בטוחות‬
‫שאצא מהניתוח בלתי נראית‪ .‬אירחתי אותן כפי שאני אוהבת והגשתי לשולחן מגש מלא עוגות תוצרת‬
‫בית‪ .‬ובצלחת מתאימה‪ ,‬סידרתי כיאה וכראוי גם כמה סוגים של פיצוחים‪ ,‬כדי לארח את עצמי בסביבת‬
‫פחמימות מסוכנת באופן מותר‪.‬‬
‫עם העוגות תקשרתי בשפת הלב‪" .‬אל תיעלבו"‪ ,‬ניחמתי אותן‪" ,‬אתן הרי יודעות כמה הייתי רוצה להתחלק‬
‫בכן"‪ .‬בסוף היום יכולתי להכריז על עוד ניצחון קטן‪ .‬עם כאלה ניצחונות – אולי אני בכלל לא צריכה‬
‫ניתוח‪.‬‬
‫הן עזבו בשעה די מאוחרת‪ .‬עוד רגע אני אמורה להיכנס לדיאטת נוזלים בלבד‪ ,‬אבל מבחינתי‪ ,‬מדובר‬
‫הרי באותו היום‪ .‬והיום נקבע לפי הזמן שאני בוחרת לסיים אותו‪.‬‬
‫חיסלתי קופסת גבינה‪ ,‬קינחתי בביצה קשה שהוכנה מבעוד מועד‪ ,‬וללא ייסורי מצפון כל שהם הוספתי‬
‫מעדן עם קצפת‪ .‬רק את הבמבה החלטתי להשאיר לעוד קצת זמן‪ .‬אחרי שאסיים לכתוב שורות אלו‪.‬‬
‫אמא בדקה שוב שלא מ ִתי מחוסר בפחמימות‪ ,‬והציעה שוב להכין לי כל מה שארצה‪ ,‬גם מה שלא ממש‬
‫מותר‪.‬‬
‫הרגשתי שאני מותשת‪ .‬מותשת מהמחשבות שלא מפסיקות לרוץ בראש‪ ,‬מותשת מלחשוב כל הזמן מה‬
‫אני יכולה לאכול‪ ,‬מותשת מלהסביר שוב שכבר אסור לי חלבה‪ .‬רק ביס עם הקפה של הבוקר‪ ,‬מותשת‬
‫לדבר שוב ושוב על‪ ...‬אוכל‪ .‬קצת בחוסר סבלנות ביקשתי 'די‪ ,‬לא רוצה יותר הצעות בנושא‪ ,‬לא רוצה‬
‫לדבר על זה‪ .‬אני אחיה‪ .‬אני אישה חזקה ששרדה דברים קשים הרבה יותר מאשר לא לאכול פחמימות'‪.‬‬
‫‪199‬‬ ‫מסע כבד‬

‫המשכתי לארגן את התיק לבית החולים‪ .‬לא היה לי אפילו שמץ של מושג מה הולך לקרות‪ ,‬כמה זמן‬
‫אהיה מאושפזת ולכמה זמן החלמה אצטרך‪ ,‬וגם מזג האוויר השתגע – רגע קיץ‪ ,‬רגע חורף‪ .‬העיקר‬
‫שמסטיקים ושתייה לא מוגזת כבר יש‪ .‬ולשם שינוי – אף לא דבר מאכל אחד‪.‬‬
‫יותר מאוחר‪ ,‬בשעה שרוב בני האדם הנורמליים‪ ,‬בעיקר אלו שהם לא אחותי ואני‪ ,‬ישנים‪ ,‬דיברתי ִאתה‬
‫על ההכנות‪ .‬היא הציעה שאקנה משחת אלחוש להפחתת הכאב מהכנסת האינפוזיה‪ ,‬בנוסף לטיפות‬
‫הרגעה טבעיות שהציעה לי לקנות כבר לפני יומיים‪ .‬סירבתי‪ .‬אני אדם שצריך להרגיש שליטה‪ ,‬לא יכולה‬
‫לחשוב על רגע של איבוד עשתונות‪ ,‬שואלת‪ ,‬מגיבה‪ ,‬יודעת מה קורה‪ ,‬מבררת ושולטת בעניינים‪ .‬כל דבר‬
‫שיכול להסיט אותי מכך‪ ,‬גם אם הכוונה היא לטובה – מאיים עליי‪.‬‬
‫ויותר מכך‪ ,‬התחייבתי למלא את משימתי העיתונאית ביעילות ובמקסימום פרטים על התהליך‪ ,‬גם אם‬
‫הם קשים‪ .‬ואם אהיה מטושטשת או בהשפעת כדורים‪ ,‬משחות או טיפות – איך אוכל לדווח לכם את‬
‫האימה שחשתי באותם רגעים?‬
‫אז לכם ובשבילכם ובגללכם הלכתי זקופת קומה‪ ,‬נחושה וברורה (רק אל תגלו שאני בסך הכול אדם‬
‫פשוט וחרד‪ ,‬ושגם אני‪ ,‬לפעמים‪ ,‬רוצה לאבד קצת שליטה)‪.‬‬
‫ועם חבילת במבה‪ ,‬אני נפרדת ממך‪ ,‬במבה יקרה שלי‪ ,‬וממזונות אהובים ומרגיעים‪ .‬זו פרדה מצד אחד‪,‬‬
‫ומצד שני התחלה ופתח לחיים חדשים‪ ,‬טובים הרבה יותר‪ ,‬וקלים יותר‪.‬‬
‫בשמחה אמתית אני מאושרת לבשר‪ ,‬שפעם ראשונה בחיים אפילו את החבילה הזו לא סיימתי‪.‬‬
‫***‬
‫הלילה היה טרוף שינה‪ ,‬כמו אלו שלפניו‪ ,‬וכי למה ציפיתי? ניסיתי לדמיין איך איראה אחרי‪ ,‬רזה הרבה‬
‫יותר‪ ,‬אבל לא רזה בכלל‪ .‬אין לי אפילו ציפייה או רצון להיות כזו‪ .‬זה מעולם לא היה חלק מהשאיפות‬
‫שלי‪.‬‬
‫ראיתי את עצמי רוקדת בחתונה בלי להתבייש‪ ,‬מדמיינת אותי נכנסת לאולם גדול‪ ,‬ולמשפחה הקרובה‬
‫אורך יותר מדי זמן לזהות שזו אני‪ ,‬ואיך הדודה שולה תופסת את ידי בחוזקה‪ ,‬מנענעת אותה ואותי אנה‬
‫ואנה ומחבקת אותי שוב ושוב כשהיא צועקת בהתרגשות‪" :‬עכשיו אפשר להקיף אותך!"‬
‫זמן רב עוד ניסיתי לדמיין אותי ביום שאחרי‪ ,‬אך לשווא‪.‬‬
‫יש דברים שאפילו הדמיון לא יכול להם‪ ,‬ולּו רק הייתי יודעת‪...‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪200‬‬

‫‪71‬‬
‫מי שטרח‪...‬‬

‫עוד שתים עשרה שעות יתחילו ההכנות לניתוח‪.‬‬

‫עד לרגע זה‪ ,‬שש בערב‪ ,‬כמעט ולא נחתי‪ .‬היום עבר "כחלום יעוף" וטוב שכך‪ ,‬אחרת מרוב מחשבות‬
‫הייתי משתגעת‪ .‬את הבוקר התחלתי בסדרת פגישות בנוגע לעבודתי‪ .‬ניסיתי בכל כוחי להקדים אותן‬
‫ליום אחר‪ ,‬אך לשווא‪ .‬עכשיו אני חושבת שטוב היה שלא היה לי זמן לחשוב‪.‬‬
‫הזכרתי לעצמי שהיום אני בדיאטת נוזלים‪ ,‬או אפשר לנסח את זה ברור יותר – צום‪ .‬כי מבחינתי לא‬
‫משנה אם נוזלים מותרים או לא‪ ,‬שהרי אני מאלו שצריך להזכיר להם לשתות‪.‬‬
‫חברות התקשרו לאחל בהצלחה‪ ,‬רובן אפילו לא ידעו‪ ,‬משום שלא הרגשתי צורך לקבל את דעתו של‬
‫כל העולם על הצעד האישי שבחרתי בו‪ .‬אבל רגע לפני‪ ,‬כשידעתי שלא יעזרו השכנועים לרדת מהרעיון‪,‬‬
‫הרגשתי צורך להתקשר ולעדכן‪ .‬אחת מהן ריגשה אותי במיוחד כשדיברה על האומץ שהיא חושבת שיש‬
‫לי בכלל בחיים‪ ,‬ובוודאי ברגע זה‪ .‬אחת אחרת כבר עברה ניתוח טבעת לפני כמה שנים והשילה שישים‬
‫קילוגרמים‪ ,‬אבל חייה מאז הפכו לגיהינום והיא איחלה שהניתוח שאני עומדת לעבור לא יהיה כך‪ .‬והיו‬
‫עוד כמה שהתרגשו אתי ובשבילי‪.‬‬
‫רחלי‪ ,‬החברה הכי 'פולנייה' שיש‪ ,‬התקשרה לברר את מצבי‪" .‬את כבר דואגת יותר ממני"‪ ,‬אמרתי לה‬
‫בחצי חיוך‪.‬‬
‫"אני מרגישה שאני מאבדת משהו"‪ ,‬היא ענתה‪.‬‬
‫"מאבדת? אני לא הולכת לשום מקום!" אמרתי נחרצות‪.‬‬
‫"נכון‪ ,‬אבל אני מאבדת חלק מפרידי‪ .‬טוב לי עם מי ומה שאת‪ .‬מפחדת לאבד משהו ממך"‪.‬‬
‫היה מרגש לחוש את היקף התמיכה‪ ,‬ויותר מזה – את היקף הפליאה‪ .‬רובן לא הבינו למה לי ניתוח‪ .‬חשוב‬
‫לרדת במשקל‪ ,‬אבל אחרי שהתרגלו אליי ואל משאי – זה כבר לא היה משמעותי עבורן‪ .‬אז למה לי‪,‬‬
‫בכלל? למה? כי בשבילי זה בעל משמעות אדירה‪ .‬כך אני מקווה‪.‬‬
‫ניסיתי לנוח‪ ,‬לדחות בשעה את כל מה שמחכה לי לערב זה‪ ,‬לדחוק את המחשבות קצת‪ ,‬לחכות עם‬
‫סיום אריזת המזוודה לימי האשפוז‪ .‬אך לשווא‪ .‬התהפכתי מצד אל צד ללא מנוח‪.‬‬
‫‪201‬‬ ‫מסע כבד‬

‫החלטתי לקום ולעשות משהו מועיל‪ .‬נסעתי לכותל‪ ,‬להתחלק במחשבות ובפחדים שלי עם הקדוש ברוך‬
‫הוא‪ .‬עמדתי מול הקיר והתפללתי‪ .‬ביקשתי את עזרתו בכל שלב‪ ,‬שתהיה לי סייעתא דשמיא‪ .‬התחננתי‬
‫שיהיה זה צעד נכון‪ ,‬שלעולם לא אתחרט עליו‪ .‬הרגשתי איך המשא הפנימי יורד‪ .‬חזרתי מעודדת יותר‪.‬‬
‫הרעב החל להציק‪ ,‬והשתייה המתוקה לא עזרה‪ .‬הכנתי לי כוס חלב קר ומתוק והתפללתי שיעבור הזמן‪.‬‬
‫המתנה אינה דבר קל‪.‬‬
‫בנות משפחה התקשרו‪ .‬אמא הייתה מודאגת‪ .‬ידעתי שלא משנה מה אגיד וכיצד אנסה לעודד אותה –‬
‫זה לא ילך עד לרגע שאצא מהניתוח‪ ,‬וגם אז יהיו לה מספיק סיבות לדאוג‪.‬‬
‫כיאה וכיאות למסודרת כמוני‪ ,‬הכנתי רשימה מדויקת למי להתקשר מיד לאחר הניתוח לפי סדר‬
‫החשיבות‪ ,‬ולא שכחתי לציין הוראות‪ .‬אחת מהן‪ ,‬למשל‪ ,‬שיש במזוודה דפים ועט‪ ,‬וכל מה שקורה – יש‬
‫לכתוב‪ .‬הרי יש לי משימה עיתונאית שאני חייבת לעשות על הצד הטוב ביותר!‬
‫מאוחר בלילה שוחחו אחיותיי בשיחת ועידה‪ .‬כמעט כל ערב הן מדברות זו עם זו כך‪ ,‬עד שאחת נרדמת‪,‬‬
‫השנייה כבר בקושי שומעת מרוב עייפות‪ ,‬ולשלישית כואבת כבר היד ואין כוח להחזיק את השפופרת‪.‬‬
‫אלא שהפעם הן חשבו מה לקנות לי מתנה לכבוד הניתוח‪ .‬את זה אני יודעת‪ ,‬כמובן‪ ,‬מהלשנה של אחת‬
‫מהן‪ .‬אמרתי לה שיש לי ברוך השם הכול‪ ,‬ואני לא צריכה כלום‪ .‬אבל הן אמרו שהן מתעקשות על זה‪,‬‬
‫ודווקא הפעם ישתלם לקנות לי מנוי במסעדה‪ .‬אולי יש אפשרות למצוא אחת כזו שמשלמים בה לפי‬
‫ביסים‪ .‬הרי ממילא אני לא אוכל לאכול הרבה‪...‬‬
‫אפרת הגיעה לישון אצלי לקראת חצות‪ .‬מכל האנשים הטובים שרצו להיות אתי ביקשתי שהיא זו שתלווה‬
‫אותי לניתוח‪ .‬היא האדם היחיד בעולם שיכול לגרום לי לצחוק גם כשהכול עצוב‪ ,‬שמכירה את הרגשתי‬
‫לפי המבט בעיניים בלי שאומר מילה‪ ,‬שאוכל להרגיש על ידה נוח גם כשאיראה כמו סמרטוט‪ .‬היא‬
‫הלכה לישון מיד כדי לאגור כוח‪ .‬ידענו שמחר נתחלף‪ ...‬אני אישן בניתוח‪ ,‬והיא תצטרך להיות ערה‪ ,‬לחכות‬
‫בחוץ‪ ,‬לענות לעשרות הטלפונים ולרסן את דפיקות הלב‪ .‬בכל אופן‪ ,‬חבל עליי‪ .‬איפה עוד היא תמצא‬
‫חברה מדהימה כמוני?‬
‫נכנסתי לישון מאוחר יותר‪ ,‬מקווה להעלים את שלוש השעות שנותרו בשינה‪ .‬אך לשווא‪.‬‬
‫לא מצאתי לעצמי מנוח והתהפכתי מצד לצד‪ .‬אפרת התעוררה‪ ,‬ניסתה להרגיע אותי אבל לא הצליחה‪.‬‬
‫שלחתי אותה לישון חזרה וקמתי לכתוב את הפרק הזה‪.‬‬
‫גם שמנים מרגישים‪ .‬בדיוק כמו רזים‪ .‬את זה יודעת היום גם צילה‪ ,‬חברה שלמדה אתי בכיתה ג'‪,‬‬
‫כשקיבלנו חיסון נגד טטנוס‪ .‬אני זוכרת אותה עומדת על יד הלוח בהפסקה‪ ,‬מציירת לי את המזרק ואת‬
‫המחט הארוכה והמאיימת כפי דמיונה‪ ,‬ובקול נחוש אמרה‪" :‬את שמנה ולכן המחט לא תעבור לך לצד‬
‫השני‪ ,‬אבל אצלי‪ ,‬מפני שאני רזה‪ ,‬המחט תעבור לצד השני‪ .‬כיף לך שאת שמנה"‪.‬‬
‫ואני? שתמיד הייתי הגיבורה מכולם‪ ,‬זו שתמיד נחושה‪ ,‬תמיד עומדת על שלה ואף פעם אחת לא מרשה‬
‫אף לאחד לראות שגם לה כואב – הסברתי לה שאין מה לפחד‪ .‬זו בסך הכול זריקה פשוטה‪ ,‬ושלא‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪202‬‬

‫תבלבל במוח‪ .‬שמנים ורזים מקבלים את אותה זריקה והמחט לא יוצאת מהצד השני (אבל לא הפסקתי‬
‫לרעוד לפני מתן הזריקה מרוב פחד)‪ .‬אז היא לא האמינה‪ .‬היום אני בטוחה שכאם לילדים‪ ,‬וכבר לא‬
‫ילדה בכיתה ג'‪ ,‬היא יודעת שצדקתי‪ .‬ושבכלל לא כיף להיות שמנה‪.‬‬
‫עוד כשעתיים אסגור את המזוודה‪ ,‬אסתכל על עצמי בפעם האחרונה במראה ואומר לעצמי‪" :‬את חזקה‪.‬‬
‫ע ברת מספיק בשביל לעבור את זה כמו גדולה‪ .‬אני בטוחה שלא תתגעגעי לגוף שנשא אותך זמן רב‬
‫כל כך‪ .‬מגיע לך להרגיש קל יותר"‪.‬‬
‫ידעתי שלעולם לא ארצה לראות עוד את אותה דמות בהיקף הנוכחי‪.‬‬
‫"מי שטרח בערב שבת‪ ."...‬טרחתי‪ ,‬עשיתי ככל יכולתי בין באכילה ובין בדרכים אחרות‪ .‬עכשיו נותר (לא)‬
‫לאכול ולקצור את הפירות‪.‬‬
‫ובתפילה על שפתיים ותקווה בלב הגיע הזמן לסגור את המחשב ולתת לו לנוח כמה ימים‪ .‬בפעם הבאה‬
‫שאפגוש בו אהיה כבר אחרי‪.‬‬
‫‪203‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪72‬‬
‫הזדמנות אחרונה (תרתי משמע!)‬

‫אני אחרי! אחרי! אחרי!‬

‫כלומר אני חיה‪ .‬בריאה‪ ,‬ואפילו מסוגלת לכתוב‪ .‬ברוך השם‪ ,‬עברתי את הניתוח‪.‬‬
‫אבל נתחיל מהתחלה‪.‬‬
‫כל רגע שעבר היה נראה כנצח‪ .‬לא עצמתי עין כל הלילה‪ .‬חיכיתי רק להיות אחרי‪.‬‬
‫ביום רביעי בחמש בבוקר יצאנו אפרת ואני לכיוון תל אביב‪ .‬כל הדרך התנגן דיסק של מוזיקה מרגיעה‪,‬‬
‫שלא יהיה כבד מדי‪ .‬כבד לי גם ככה‪ .‬במבואות תל אביב טעינו ולא היה את מי לשאול‪ .‬אחרי הכול‪,‬‬
‫מדובר בשעה בלתי שגרתית בעליל‪ .‬אדם מבוגר שרץ את ריצת הבוקר הקבועה שלו‪ ,‬כנראה‪ ,‬הסיט את‬
‫האוזניות מאוזניו והורה על הכיוון הנכון‪ .‬אם לרגע קיוויתי שלא נמצא את הדרך לעולם‪ ,‬או שנמצא‬
‫באיחור רב והניתוח יידחה – תפילותיי הפעם‪ ,‬למזלי‪ ,‬לא נענו‪.‬‬
‫נכנסנו בשערי בית החולים "אסותא"‪ .‬זה לא אסותא שאתם מכירים היום‪ ,‬הענק והמפואר‪ ,‬אלא אסותא‬
‫הישן‪ ,‬גיבוב בניינים ישנים‪ .‬בחרנו בו למרות התנאים הפיזיים כי התמקדנו באנשים הנפלאים שעובדים‬
‫בו‪ .‬פנינו לקבלה‪ .‬עם כל החשש והלחץ הייתי מי שאני תמיד‪ :‬הכי פרקטית‪ .‬הסדרתי את התשלום‪ ,‬חתמתי‬
‫על המסמכים הנחוצים וקיבלתי את ההפניה למחלקה לצורך הכנה לניתוח‪.‬‬
‫בנין שלוש‪ ,‬קומה שלוש‪ .‬זהו המקום בו ישתנו חיי לתמיד‪ .‬ניגשנו לקבלה והתבקשנו להמתין ב"לובי"‪ ,‬בסך‬
‫הכול ריבוע קטן עם כמה כסאות ושלושה שולחנות קטנים‪ .‬בלובי המתינו אנשים נוספים עם מלוויהם‪,‬‬
‫ותיקים גדולים על כתפם‪ .‬מסתבר שיש עוד אנשים שזקוקים לניתוחים בעולם מלבדי‪.‬‬
‫ההמתנה הייתה מורטת עצבים‪ .‬אני יכולה להתמודד עם דברים רבים כל עוד אני עושה משהו בינתיים‬
‫ולא יושבת ומחכה‪ .‬אבל גם זה נגמר‪.‬‬
‫בסביבות שבע בבוקר נקראתי להכיר את חדרי החדש לימים הקרובים‪ .‬לשמחתי‪ ,‬המיטה הייתה בסוף‬
‫החדר על יד החלון‪ .‬למרות הנוף הלא ממש מלבב עדיף מראה אורבני מפויח על לא כלום‪ .‬התבקשתי‬
‫ללבוש את ה'מדים' של המאושפזים ולהמתין לרופא‪ .‬זהו‪ .‬רשמית אני מאושפזת‪.‬‬
‫זריקות מלחיצות אותי עד מאוד‪ ,‬גם אם לא תמיד יש לכך סיבה מוצדקת‪ .‬אך לא הייתה בררה‪ .‬כטקס‬
‫קבלת הפנים הזריקו לי זריקה בבטן לדילול הדם‪ ,‬חיברו לי אינפוזיה‪ ,‬וכעת נותר רק להמתין‪.‬‬
‫שוב המתנה מורטת עצבים‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪204‬‬

‫אפרת ניסתה לשעשע אותי‪ ,‬להעביר את הזמן‪ ,‬אך לשווא‪ .‬הגרסה הרפואית אומרת שקיבלתי חומר‬
‫מטשטש‪ ,‬אבל למעשה‪ ,‬הייתי מדי ערנית ועצביי היו מתוחים ביותר עד שלא היה משהו אחד שהחמצתי‪.‬‬
‫בשלב מסוים הגיע הסניטר‪ ,‬או כפי שהוא בחר לקרוא לעצמו "נהג הפרארי" (רכב יוקרתי ודי נדיר)‪,‬‬
‫לפחות ציינתי לעצמי שחוש ההומור עדיין עובד עליי וסוחט חיוך‪.‬‬
‫בשירים וריקודים (של הסניטר‪ .‬באמת!) הּובלתי על מיטת בית החולים הענקית לכיוון חדר הניתוח שנמצא‬
‫בקומה אחרת לגמרי‪' .‬נהג הפרארי' אכן הצליח להצחיק אותי ואת המלווה שלי‪ .‬הוא שר שירי ילדים‬
‫ישנים ודיבר בצורה מצחיקה‪" .‬בשביל מה לעשות את מה שבמילא קשה לקשה עוד יותר? אני משתדל‬
‫להקל"‪.‬‬
‫כך הוכנסתי לחדר ההמתנה של המנותחים שנמצא פסיעה מחדר הניתוח וצמוד אליו‪.‬‬
‫החדר היה קטן יחסית‪ .‬במיטות לידי שכנו שתי מועמדות נוספות שהמתינו לניתוח כלשהו‪ .‬אפרת‬
‫הורשתה להיכנס‪ .‬היא כבר הייתה יותר נרגשת ומטושטשת ממני‪ .‬שכחה להשתיק את הפלאפון וחתמה‬
‫במקום שאני הייתי צריכה לחתום‪ .‬היא ניסתה לדבר אתי ולהיות נחמדה‪ ,‬עד לשלב שבו ביקשתי ממנה‬
‫להפסיק‪ .‬ייחלתי לשם שינוי להיות קצת מטושטשת‪ ,‬אבל הייתי בשליטה מלאה‪ .‬חייבת לדעת שהכול‬
‫בסדר‪ .‬הזכרתי לעצמי שאני בת מזל‪ .‬הבחירה להיות כאן היא בידיי בניגוד לאנשים שאין באפשרותם‬
‫לבחור אם לעבור ניתוח או לא‪ .‬על אף שאני דקה לפני ניתוח אני כאן בריאה לגמרי ורק מבקשת להיות‬
‫בריאה עוד יותר‪ ,‬ולא חלילה זקוקה לריפוי או הצלה רפואית‪ .‬אני עומדת בפני שינוי אפשרי‪ ,‬יש לי‬
‫הזדמנות נוספת‪ ,‬והשינוי יכול להיות פתח לעתיד חדש ולחיים אחרים איכותיים הרבה יותר‪.‬‬
‫הרמקול הכריז על חדרי ניתוח שמתפנים‪ ,‬אחיות התרוצצו סביבי בחלוקים ירוקים‪ ,‬דלתות נסגרו ונפתחו‪,‬‬
‫שמות הוקראו‪ ...‬עד לרגע בו ניגש דוקטור‪ ,‬שיסלח לי בוודאי על כי אינני זוכרת את שמו‪ ,‬והציג את עצמו‬
‫בתור המרדים שלי‪.‬‬
‫מיטתי הובלה הפעם בידי שני בריונים שמבחינתם הייתי עוד חתיכת בשר שיש להוביל מאזור איקס‬
‫לאזור זד‪ ,‬הם תמרנו במקום קטן מדי מיטה גדולה מדי בעדינות ובזהירות‪ ,‬יש לציין‪ ,‬ופילסו לי את הדרך‬
‫אל חדר הניתוח עצמו‪ .‬התבקשתי לעבור למיטת חדר הניתוח‪ ,‬שהייתה‪ ,‬אם לא אכפת לכם‪ ,‬צרה מדי‬
‫ולגמרי לא בנויה לבעלי עושר גופני‪ ...‬ידי נמתחו לצדדים והודקו למקומם‪ .‬הרגשתי כמו קרבן שהולך‬
‫לטבח‪ ,‬אבל כבר לא היה לי את מי לשתף‪.‬‬
‫ברגע הקטן שעוד נשאר לי נזכרתי בניתוח קודם שעברתי‪ ,‬שלוש עשרה שנים לפני כן‪ .‬ניתוח פשוט‪,‬‬
‫לכאורה‪ ,‬ודי שכיח של הוצאת פוליפים מהאף והכנסת "כפתורים" לאוזניים‪ ,‬כיוון שסבלתי מעודף נוזלים‬
‫שהפריעו לשמיעה‪ .‬הייתי ילדה‪ ,‬והמרדים שהיה אולי מרדים מעולה אבל חלש ביחסי אנוש‪ ,‬הסביר לי‬
‫בעצבנות‪ ,‬שבגלל המשקל הכבד שלי‪ ,‬הוא יצטרך להרדים אותי כפי שמרדימים מבוגרים‪ ,‬כלומר‪ :‬במקום‬
‫‪205‬‬ ‫מסע כבד‬

‫מסכה פשוטה על האף שיוצא ממנה חומר מרדים הנשאף פנימה‪ ,‬אצטרך לקבל זריקת הרדמה‪ .‬בהחלט‬
‫עונש כבד לילדה קטנה‪ ,‬במיוחד כזו המפחדת מזריקות‪.‬‬
‫הפעם בתור גדולה‪ ,‬תרתי משמע‪ ,‬ציפיתי לזריקה שתבוא‪ ,‬זוכרת היטב את ההשפלה של אז‪ ,‬אלא‬
‫שפרצופו של המרדים הופיע פתאום מאחוריי‪" .‬לילה טוב" הוא אמר‪ ,‬והצמיד לי מסכת חמצן אל האף‪.‬‬
‫אין לי דרך נעימה לתאר את ההרגשה שארכה‪ ,‬לכל היותר‪ ,‬אולי עשרים שניות‪ .‬יד חזקה לחצה את‬
‫המסכה אל אפי‪ .‬הרגשתי שאני נשאבת‪ .‬ניסיתי לצעוק‪ ,‬להגיד שהתבלבלו‪ ,‬שהכוונה היא רק להרדים‬
‫אותי ולא לרצוח אותי‪ ,‬שאני לא יכולה לנשום‪ ,‬ש‪ ...‬ניסיתי לשמור על עיניים פקוחות בכוח‪...‬‬
‫וזהו‪.‬‬
‫אני לא זוכרת הרבה ממה שהיה אחר כך‪ .‬לא חדר התאוששות‪ ,‬לא מה אמרתי למי מה ואיך‪ .‬הדבר‬
‫הראשון שאני זוכרת בבירור זה את דוקטור רזיאל מחייכת ואומרת לאפרת "יש לה עכשיו שרוול קטן‬
‫וחמוד‪ .‬מזל טוב"‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪206‬‬

‫‪73‬‬
‫אני והשרוול שלי‬

‫יש לי שרוול קטן‪ .‬חמוד? אני לא יודעת‪ ,‬אבל אני מקווה שכן‪ .‬מה שבעיקר אני מרגישה זה שיש לי רצון‬
‫עז לישון‪.‬‬
‫ההורים שלי הגיעו לביקור‪ .‬האמת היא שלא רציתי לראות אף אחד‪ ,‬גם לא את עצמי‪ .‬הייתי עיייפפפה‬
‫עיייפפפה ומטושטשת‪ .‬אמא שלי‪ ,‬האחת והיחידה‪ ,‬הייתה צריכה משאית עם כל שלל המתנות שהיא‬
‫הביאה ִאתה‪ .‬לא יכולתי לומר לה "אמא‪ ,‬זה לא מעניין אותי עכשיו"‪ ,‬כפי שבאמת הרגשתי‪ ,‬אז השתדלתי‬
‫אפתית והדאגתי את כולם‪ .‬היא קנתה לי סט של שרשרת‬
‫להיות נחמדה‪ .‬בסוף התברר שבעיקר הייתי ָ‬
‫ועגילים ובושם יקר‪ .‬ובסוף הוציאה שתי מגבות ענקיות‪ ,‬בדיוק כמו שאני אוהבת‪ .‬אחת בשבילי ואחת‬
‫בשביל אפרת‪ .‬צחקתי באירוניה‪ .‬בדיוק עכשיו‪ ,‬כשאני עושה ניתוח להרזיה – זה הזמן למגבת ענקית?‬
‫שמעתי את הפלאפון שלי מצלצל ללא הפסקה‪ .‬אף שניסיתי שלא כל העולם ידע על הניתוח מסתבר‬
‫שהשמועה פשטה כמו אש בשדה קוצים וכולם רצו לדעת שהם לא איבדו אותי‪ .‬אפרת הייתה מזכירה‬
‫למופת‪ .‬ענתה כראוי‪ ,‬והשתדלה להיצמד לרשימה שהכנתי מראש‪.‬‬
‫ביקשתי שעוד לא יבואו לבקר‪ .‬לא הייתה בי טיפה של כוח‪ .‬חיפשתי תנוחה לגוף ומרגוע לנפש ולא‬
‫מצאתי שבני אדם יכולים למלא את המשבצת הזאת‪ .‬כריות שהקיפו אותי מכל צד עשו זאת טוב יותר‪.‬‬
‫חברה אחת לא יכלה להתאפק והגיעה מרחוק‪ ,‬נסחבת עם תינוקת בעגלה‪" .‬מעולם לא ידעתי כמה אני‬
‫קשורה אלייך"‪ ,‬היא אמרה‪" .‬רק עכשיו‪ ,‬כשהצלחת לבלבל לי שבוע שלם ולהפוך אותי לעצבנית ומתוחה‪,‬‬
‫הבנתי כמה אני דואגת לך‪ ,‬ועל הדרך אני מבקשת סליחה על זה שכולם יודעים שעברת את הניתוח‪.‬‬
‫פשוט שאלו אותי למה אני לא כתמול שלשום ואמרתי את האמת"‪.‬‬
‫כמו שכבר הבנתם‪ ,‬לא עברתי ניתוח טבעת – הניתוח הכל‪-‬כך פופולרי להרזיה כיום‪ .‬עברתי ניתוח מסובך‬
‫יותר‪ ,‬ניתוח שרוול‪ .‬המטרה והתוצאה של ההרזיה אולי דומה לשאר הניתוחים הבריאטריים אבל הוא בכל‬
‫אופן מתנהל אחרת ובהמשך נרחיב‪.‬‬
‫אני לא זוכרת הרבה מהיומיים הראשונים‪ .‬נעתי בין הכרה למציאות‪ ,‬בין מדידת לחץ דם לאינהלציה‪.‬‬
‫אפרת‪ ,‬שלצערה הייתה בעלת ניסיון רב בשהייה על יד אנשים קרובים בבתי חולים‪ ,‬ידעה להסביר לי‬
‫כמעט כל דבר למה וכמה‪.‬‬
‫‪207‬‬ ‫מסע כבד‬

‫אינהלציה‪ ,‬היא הסבירה‪ ,‬כדי למנוע חלילה בצקת בריאות‪ ,‬כך גם תרגילי הנשימה שהתבקשתי לעשות‬
‫אחת לשעה‪ ,‬ולולא היא בוודאי הייתי מדלגת עליהם‪ .‬את הבצקת ביד היא עיסתה במסאז' עם קרם‪ ,‬כדי‬
‫שלא יצטברו יותר מדי נוזלים‪.‬‬
‫לא יכולתי לבקש שליחה טובה יותר בשבילי‪ .‬והרי התפילה המרכזית שלי בכל התקופה של לפני הניתוח‪,‬‬
‫מעבר לבקשה שהכול יעבור בשלום‪ ,‬הייתה‪ ,‬שיהיו לי שליחים טובים‪ ,‬החל מהמנתחת וכלה באחיות‬
‫המחלקה‪ .‬שארגיש ביטחון‪ .‬ואת זה‪ ,‬פלוס בונוסים נוספים‪ ,‬קיבלתי בגדול‪.‬‬
‫היה חשוב שאתחיל לזוז ולא אשכב במיטה כדי להתחיל להחזיר את הגוף לפעילות‪ ,‬למנוע בצקות‬
‫ולאפשר לגוף להתרפא‪ ,‬אבל לא התחשק לי שום דבר‪ ,‬רק לישון‪.‬‬
‫כולם דאגו‪ ,‬דווקא הניה העורכת שליוותה את כל המסע מקרוב ממש והגיעה לבית חולים כל יום פעמיים‬
‫כדי לראות שיש מי שיכתוב את הכתבה הבאה על הניתוחים הבריאטריים מניסיונו ממש‪ ,‬לא הודאגה‪.‬‬
‫היא אמרה שהיא כבר שמעה על אנשים שזקוקים להיות בשליטה כל הזמן‪ ,‬וכשהם כבר מאבדים אותה‬
‫בהרדמה – הם מתקשים לחזור למציאות יותר מאנשים "רגילים"‪ ,‬וייתכן שזו הסיבה שההתאוששות שלי‬
‫הייתה ארוכה קצת יותר מהרגיל‪ .‬מסתבר שהיא צדקה‪ .‬אמנם לקח לי זמן‪ ,‬אבל כמו שאתם רואים‪,‬‬
‫כלומר קוראים‪ ,‬הכול ב"ה כבר מאחורי‪.‬‬
‫רק ביום השלישי‪ ,‬אחרי מקלחת צוננת‪ ,‬פתחתי את העיניים באופן רשמי ומפוכח‪ .‬התהלכתי לי במחלקה‬
‫הקטנה‪ ,‬עם אינפוזיה ביד אחת‪ ,‬אפרת ביד שנייה‪ ,‬ושיר בלב‪ .‬כבר זכרתי מי התקשרה‪ ,‬הסכמתי לראשונה‬
‫ללגום לגימת מים‪ ,‬והרגשתי שאני על דרך המלך‪ .‬היה ברור שאני עוד לא יכולה להשתחרר‪ .‬נכון שלהיות‬
‫בבית חולים זה לא תענוג גדול‪ ,‬אבל תחושת חוסר הביטחון שתהיה לי בבית תהיה גרועה יותר‪ .‬מה גם‬
‫שעוד לא הכנסתי נוזלים לגוף באופן עצמאי והיה חשש לאיבוד נוזלים‪ .‬ועד שלא אתחיל לשתות – לא‬
‫אוכל להשתחרר‪.‬‬
‫בזמן הניתוח‪ ,‬כך הסבירה לי דוקטור רזיאל‪ ,‬שבאה לבקר פעמיים ביום‪ ,‬נופחה הבטן שלי על ידי גז על‬
‫מנת שמכשירי הניתוח לא ייתקלו בדרך בלבלב‪ ,‬בכבד‪ ,‬או סתם יעשו טיול לריאות‪ .‬כיוון שכך‪ ,‬בימים‬
‫הראשו נים יחל הגז להתנדף‪ ,‬דרך הוושט כמובן‪ ,‬וזו הרגשה לא נעימה בכלל‪ .‬לכן היה לי קשה ללגום‬
‫מים‪ .‬למעשה‪ ,‬לא הרגשתי כל צורך באוכל או שתייה‪ .‬פתאום ממש לא הבנתי למה בני אדם שותים‪.‬‬
‫היה נעים לחשוב שאולי הפטנט בניתוח הוא לגרום לי לא לרצות לאכול ולשתות עוד לעולם‪...‬‬
‫דוקטור רזיאל אישרה יום נוסף של אשפוז ושמחה לבשר לי שאף על פי שאני עדיין לא ממש מרגישה‬
‫כשירה לחיים – הכול כשורה‪ .‬ובכל זאת הייתי חייבת להתחיל לשתות‪ .‬הפתרון הגיע ממקום לא צפוי‬
‫כמו כל הדברים שקורים לי לאחרונה‪.‬‬
‫ירדנו‪ ,‬אפרת ואני‪ ,‬ל"טיול" כדי לקנות לה אוכל בקפיטריה הסמוכה‪ .‬למעשה‪ ,‬צוות המחלקה ביקש‬
‫שאעשה טובה לעצמי ולא אשכב במיטה ושהגיע הזמן להפסיק להתפנק‪ .‬בקפיטריה‪ ,‬כשראיתי את‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪208‬‬

‫השלגונים‪ ,‬הטילונים והקרטיבים ממעמקי המקפיא שממש התחננו שלא אשאיר אותם לבד‪ ,‬פתאום חזר‬
‫אלי החשק להרגיש טעמו של משהו רטוב על הלשון‪ .‬זה היה הרגע המכונן‪.‬‬
‫חזרנו לחדר כשאני מנהלת דיאלוג במחשבתי עם אותם עזובים ומנסה להסביר להם ולעצמי שאי אפשר‬
‫אחרי ניתוח‪ ,‬ועוד ניתוח המיועד להצר את קיבתי‪ ,‬לאכול‪ ...‬ארטיק! אלא שכפי שציינתי‪ ,‬שליחים טובים‬
‫לו למקום‪ ,‬ודוקטור רזיאל בדיוק סיירה במחלקה‪ .‬אחרי השאלות השגרתיות של "איך את מרגישה"‪,‬‬
‫הגיעה השאלה "נו‪ ,‬כבר שתית?" לא‪ ,‬לא בא לי לשתות‪" ,‬אבל בא לי ארטיק"‪ ,‬אמרתי וצחקתי‪ ,‬בטוחה‬
‫שהיא תתעלף מהרעיון‪.‬‬
‫"אז תאכלי ארטיק!"‬
‫ארטיק‪ .‬אחרי ניתוח להורדה במשקל‪ ,‬עוד לפני שלגמתי שלוש כפיות מים!‬
‫שמישהו יגיד שאין נסים‪.‬‬
‫‪209‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪74‬‬
‫מחיית העמלק הפרטי שלי‬

‫מותר לי ארטיק? כך זכה ארטיק שוקו‪-‬בננה למקום הראשון‪ ,‬אף שביום רגיל לא הייתי נותנת לו תשומת‬
‫לב כי הוא לא שלגון שמנת עשיר עם נטפי שוקולד ואגוזים מקורמלים‪ .‬הוא הדבר היחיד שרציתי‪.‬‬
‫דוקטור רזיאל הסבירה שאין שחור ולבן‪ .‬מה שטוב לי לא טוב בהכרח למנותח שרוול אחר (או בשפה‬
‫החדשה‪ :‬משורוול)‪ .‬אבל לי‪ ,‬כן‪ ,‬מותר ארטיק פשוט וקל‪.‬‬
‫את ציפוי השוקולד נתתי לאפרת לכרסם ואחריו התענגתי על כל לק ולק‪ .‬גיליתי שלגימת מים גדולה‬
‫עליי‪ ,‬אבל השרוולון שלי לא יודע להבחין בין סתם רוק לרוק עם טעם – כך שהשמנת בטעם בננה עברה‬
‫חלק וציננה מעט את המעברים הדחוסים בגז‪ .‬זו הייתה הרגשה נהדרת‪ .‬יכולתי ממש להרגיש את הקור‬
‫זורם לאטו בשרוול החדש שלי‪.‬‬
‫אחרי חצי ארטיק‪ ,‬שנאכל במשך זמן ארוך מהממוצע‪ ,‬הרגשתי שאני פשוט‪ ...‬לא רוצה עוד! ממש ימות‬
‫המשיח! ללא כל ייסורי מצפון השלכתי את השארית אחר כבוד לאשפה‪ .‬מומלץ שילך לפח אשפה‬
‫חיצוני מאשר שיהפוך את הגוף שלי לפח אשפה‪ .‬אני לא מוכנה עוד להיות פח בשום מקרה‪.‬‬
‫מאותו הרגע נפרצו הסכרים של התיאבון ומדי שעה שכנעה אותי אפרת להסכים ולשתות עוד שתיים‪-‬‬
‫שלוש כפיות ממיץ התפוחים שהוגש לי כארוחת הצהריים של בית החולים‪ .‬וזה לאחר שהתברר שמים‬
‫עושים לי תחושה גרועה‪ ,‬אבל מיץ תפוחים דווקא "עובר"‪.‬‬
‫כיוון שיום האשפוז הקרוב יצא בשבת דאגה המשפחה שלי לארגן את צרכי השבת עבור אפרת‪ .‬בערב‬
‫שבת היא פתחה את האריזות‪ .‬הריח של הגעפילטע פיש הציף אותי והרגשתי שאני ממש חייבת לטעום‪,‬‬
‫שהרי סעודת ליל‪-‬שבת נחשבת בעיניי לסעודה הטובה ביותר בעולם‪ .‬לא שיכולתי ממש לאכול‪ .‬מה כבר‬
‫ביקשתי? ביס געפילטע פיש?‬
‫אבל אי אפשר‪ .‬היא רצתה לצאת ל"לובי"‪ ,‬כדי לא לגרות אותי‪ ,‬אבל אני החלטתי להיות חזקה ולעמוד‬
‫לחכי‪ .‬זה היה אחד הסימנים שאני מתאוששת‪...‬‬
‫בפיתוי‪ .‬לפחות שמחתי שהטעם חזר ִ‬
‫שבת עברה בקושי‪ .‬חשבתי על זה שהשבת היא "שבת זכור" ולא הלכתי כהרגלי אל בית הכנסת למחיית‬
‫עמלק‪ .‬ומצד שני הזכרתי לעצמי שלי היה עמלק פרטי‪ ,‬ואולי דווקא בשבת זו מחיתי אותו לתמיד‪ ,‬את‬
‫אותו עמלק‪ ,‬שקירר את האמבטיה של גבולות רבים‪ .‬כי כשאין גבול שאומר "סטופ‪ .‬לא צריך לאכול עוד!"‬
‫זה אולי אומר כי גם גבול בדברים אחרים עלול להיות בעייתי‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪210‬‬

‫למזלי‪ ,‬כאישה חרדית‪ ,‬היהדות תמיד שמה את הגבול‪ ,‬אבל בדברים שבהם הוא לא נחרץ וברור מצאתי‬
‫את עצמי נאבקת לא מעט‪ .‬מה שבא לרוב האנשים שמקיפים אותי די בקלות וכמובן מאליו‪ ,‬בא לי‬
‫בקושי רב ובמלחמות עם הרבה עמלקים‪.‬‬
‫ואולי‪ ,‬אולי מחיית עמלק‪ ,‬בשבת זכור דווקא‪ ,‬בבית חולים אחרי ניתוח שרוול קיבה תהיה בשבילי הכרה‬
‫מחדש בגבולות הלא ממש תחומים וברורים‪.‬‬
‫אין ספק שמדי שנה‪ ,‬כשאשמע כמו כולם את "מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים"‪ ,‬אני אהיה‬
‫האחרונה שאצטרך להוסיף "לא תשכח"‪.‬‬
‫השבת עברה בעצלתיים‪ .‬הזמן כאילו עמד מלכת‪ .‬בלילה חיכיתי לאור שיציל אותי מהמיטה של בית‬
‫החולים‪ ,‬ובבוקר ציפיתי ללילה שיציל אותי מבית החולים עצמו‪.‬‬
‫במוצאי שבת הגיע אחייניי מהישיבה לעשות הבדלה‪ ,‬וכבר הייתי מוכנה ומזומנה לעזוב‪ .‬אבל רגע‪ .‬קודם‬
‫חיפשתי את סוזי‪ ,‬האחות האחראית על החדר שלי‪ ,‬שהייתה נכנסת לחדר בקריאה "נו‪ ,‬מה עם הילדה‬
‫היפה שלנו?" כשהייתי נראית מעוכה לגמרי‪ ,‬ועד שסיימה את ההכרזה כבר עמדה מול מיטתי‪ ,‬מוודאת‬
‫שלא ברחתי‪ .‬רציתי לומר לה תודה על החיוך‪ ,‬על המילה הטובה‪ ,‬על היחס הנאות‪ ,‬על כך שהיא עשתה‬
‫את עבודתה באופן שירגיש הכי נעים שאפשר‪.‬‬
‫חיפשתי את אנה‪ ,‬גם היא אחות מקסימה‪ ,‬שכשבדקה לי חום הייתה ממלמלת "ממש חום של פולנייה"‪,‬‬
‫כשהיא בעצם מתכוונת לומר שאין לי חום כלל‪ ,‬גם אחרי לגימה של תה חם‪ .‬אחות מצחיקה ומשעשעת‪,‬‬
‫שרוח תזזיתית אפפה אותה כל הזמן והצהילה את רוח כל המאושפזות‪ ,‬אבל אותה כבר לא מצאתי‪.‬‬
‫היא סיימה את משמרתה‪ .‬מילא‪ ,‬אני עוד אצטרך להגיע לביקורות ונתראה‪.‬‬
‫היו גם שאר האחיות הנהדרות שקפצו לבקר‪ ,‬לשאול אם אני צריכה משהו‪ ,‬אם עוד כרית תעזור לי‬
‫להרגיש טוב יותר‪ ,‬להציע לאפרת להיכנס למטבח שלהן ולאכול דבר מה‪ .‬בקיצור‪ ,‬אין ספק שההרגשה‬
‫הייתה יכולה להיות טובה הרבה פחות עם צוות אחר‪ .‬ניתוח זה לא כיף‪ ,‬וכך גם ההחלמה‪ .‬את ההבדל‬
‫בין איום ונורא לבין נסבל ואפילו מצחיק עושה הצוות‪ ,‬שיכול לעשות את עבודתו ברוטינה שגרתית‬
‫ובפרצוף חמוץ או להחליט לחייך כל הזמן‪ .‬זו הזדמנות להוקיר ולהכיר טובה לצוות המחלקה הכירורגית‬
‫בבית חולים אסותא בתל אביב על היחס האישי‪ ,‬החם והאכפתי‪.‬‬
‫מדוקטור רזיאל הנפלאה שניצחה על המלאכה לא נפרדתי‪ .‬ידעתי שנוסיף להיפגש במהלך השנה‬
‫הקרובה שבה היא תלווה אותי מקרוב ותחזה בפירות השקעתה‪.‬‬
‫האחות ששחררה אותי לדרכי כבר סידרה את כל הנחוץ וחסכה לי את הצורך לגשת לקבלה ולהשלים‬
‫פרוצדורה מעייפת‪.‬‬
‫כך צעדתי לי אל החופש ואל חיי החדשים עם שינוי אחד 'קטן' ובלתי נראה‪ :‬שרוול חדש‪ ,‬שאתו הייתי‬
‫צריכה ללמוד לבנות מערכת יחסים מיוחדת‪.‬‬
‫‪211‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪75‬‬
‫אני אחרי!‬

‫אין כמו אמא בעולם‪ ,‬ואין כמו אמא שלי בין כל האימהות שבכל העולמות (גם אם הבנתי את זה רק‬
‫אחרי מדי הרבה שנים)‪ .‬היא רצתה להיות לצדי בתקופת ההחלמה‪ ,‬אבל מסיבות טכניות לא הייתה‬
‫אפשרות שאחלים תחת חסותה‪ ,‬אז נסעתי לאחותי‪ ,‬שפינתה לי קומה פרטית‪ ,‬ואירחה אותי על בסיס‬
‫'הכול כלול' כמו אורח דיפלומטי עם שירות וי‪-‬איי‪-‬פי‪.‬‬
‫על יד המיטה הונחו להם אחר כבוד בקבוקי שתייה למיניהם‪ ,‬כולם ללא גזים‪ ,‬וקשיות צבעוניות כדי‬
‫שאוכל לשתות בקצב שלי‪ .‬המחשב הנייד קרץ אלי מהצד‪ ,‬מזכיר לי שגם כשאני מחלימה – יש עבודה‪.‬‬
‫כריות הונחו בערמה זו על גבי זו כדי שאסדר לעצמי את הגובה המתאים ואת התנוחה הראויה‪ ,‬כי אחרי‬
‫כמה ימים במיטת בית חולים קשה קצת למצוא תנוחה ללא עזרת כריות מגביהות‪ ,‬ובפרט אחרי ניתוח‬
‫מסוג זה‪.‬‬
‫עודכנתי שמחכים לי במקרר שלל מעדנים כפי בקשתי במגוון צבעים וטעמים‪ ,‬גבינה לבנה וקוטג'‪ ,‬כי‬
‫רק את זה מותר לי לאכול בימים הקרובים‪ .‬וכמובן‪ ,‬היא לחשה לי בסוד‪' :‬יש במקפיא קרטיבים וארטיקים‬
‫לכבודך'‪ .‬אחותי או לא אחותי? ככה זה‪ ,‬דם הוא לא מים‪ .‬ומי אם לא אנחנו מבינות אחת את ִחכה של‬
‫רעותה‪.‬‬
‫את הבוקר למחרת פתחתי בשתיית כמה כפיות קפה‪ .‬קפה! מי היה מאמין? כל כך התגעגעתי אליו‪.‬‬
‫אחרי שבוע של נתק חזרנו להיות חברים‪ .‬אבל הפעם‪ ,‬בלי שום עוגה‪ ,‬נשנוש‪ ,‬או סתם תוספת ליד‪.‬‬
‫ובמקום הסוכרזית המוכרת והישנה הרשיתי לעצמי שתי כפיות סוכר גדושות‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬הגוף שלי חייב‬
‫אנרגיה‪ ,‬וסוכר‪ ,‬כשהוא לא בא משום מקור אחר והוא במינון נמוך‪ ,‬מהווה אנרגיה לגוף‪.‬‬
‫מערכת העיכול הגיבה בהתאם ושלחה אותי לרוקן את המעט ששתיתי‪ .‬ככה זה כשיש לה תכשיט חדש‪.‬‬
‫צריך לתת לה לטעום קצת‪ ,‬להתנקות‪ ,‬ובפעם הבאה היא כבר תקבל אותו בברכה‪.‬‬
‫עד שעות הצהריים הסתפקתי במעדן גמדים קטן וגם זה היה די והותר‪ .‬הרגשתי מפוצצת‪.‬‬
‫כל הזמן הזה‪ ,‬בין לגימה קטנה לביס של מעדן רך‪ ,‬הציפו אותי הטלפונים‪ .‬חברות שלא שמעתי כבר‬
‫שבועות ארוכים‪ ,‬משפחה‪ ,‬מכרות‪ ...‬כולם רצו לוודא שאני בסדר‪ ,‬ובעיקר לשמוע שאני אוכלת‪" .‬שלא‬
‫תיעלמי לנו"‪ ,‬פחדה אחת‪" .‬שלא תשאירי אותי השמנה במשפחה"‪ ,‬איימה עליי אחרת‪" .‬שנזכה לראות‬
‫אותך מתחתנת בקרוב"‪ ,‬ניבאה מי שכבר בונה את עתידי וראתה למרחוק‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪212‬‬

‫אחרי כמה שעות כאלו חשתי מותשת ונכנסתי לנוח‪ .‬לא נרדמתי‪ .‬גם המוזיקה לא עזרה לי‪ .‬כך מצאתי‬
‫את עצמי‪ ,‬אם ניתן לומר בלי להגזים‪ ,‬לראשונה בחיי‪ ,‬בוהה בתקרה ולא עושה כלום‪ .‬פשוט‪ ,‬לא עושה‬
‫כלום‪ .‬בהחלט עניין נדיר‪.‬‬
‫דמעות האושר הגיעו לאט לאט בלילה הראשון מאז שעזבתי את בית החולים‪ .‬שכבתי ערה במיטה‬
‫והזכרתי לעצמי שוב ושוב – את אחרי! ארך לי זמן להיזכר מה היה לפני‪ ,‬כיוון שהכול נראה היה שונה‬
‫משמעותית‪ .‬זכרתי בעיקר תקופה לחוצה של חששות ופחדים ושאלות ולבטים‪ ,‬ופתאום נהיה לי שקט‬
‫בראש‪ .‬וגם שקט בכלל‪ ,‬רוב הזמן ישנתי או נחתי או שכבתי במצב מאוזן במיטה‪ ...‬נראה לי שהפעם‬
‫האחרונה שדבר כזה קרה היה כשהייתי תינוקת בת חודש‪ .‬הגוף שלי והראש שלי לא מכירים שקט כזה!‬
‫אני אחרי‪ .‬זהו‪ ,‬אין דרך חזרה‪ ,‬אין מקום לחרטות‪ ,‬אין יותר התעסקות ב"מה יהיה אם"‪ ,‬כי הנה‪ ,‬אני בדיוק‬
‫בשלב של "יהיה"‪ ,‬בלי ה"מה"‪ .‬עכשיו זה תלוי רק בי ומה שאעשה עם זה‪.‬‬
‫כמה טוב זה להיות אחרי!‬
‫את היום הראשון לחופשתי הכפויה עוד הצלחתי לצלוח‪ ,‬אבל כשגיליתי בלילה בחדרי מקק מת – חזרו‬
‫עצביי המתוחים לשלוט‪ ,‬וגם אחרי פינויו על ידי שירותי התברואה של אחייני היקרים לא נרגעתי‪ ,‬הרגשתי‬
‫את נפילת המתח של השלב של 'לפני הניתוח'‪ .‬רציתי לארוז את מזוודתי ולחזור הביתה‪ ,‬לפינה שלי‪,‬‬
‫למחשב שלי‪ ,‬למיטה שלי‪ .‬לחיים שאני מכירה ואוהבת‪.‬‬
‫אך היה ברור לי שחזרה לביתי תשכיח ממני את כל כללי ההתנהגות הנאותה לאחר ניתוח קיצור קיבה‪.‬‬
‫אני אשכח לשתות ולאכול (מי היה מאמין?) פשוט כי אין בי כל רצון מסוג כזה‪ ,‬ולולא אחותי שרדפה‬
‫אחרי ברחבי הבית עם כוס של מרק צח וקש‪ ,‬מכריחה אותי ללגום עוד לגימה ומאיימת עליי באיומי‬
‫סרק – כנראה היו עוברים ימים עד שהייתי מכניסה משהו לפי‪.‬‬
‫וככה מצאתי את עצמי מתפללת למלאך השינה שיבקר אותי‪ .‬רק בשעה מאוחרת זה קרה‪.‬‬
‫בבוקר התעוררתי מצלצול הנייד‪ ,‬מה שהתחיל את היום על הצד השמאלי שלו‪ .‬רק מקלחת ויציאה‬
‫ל"טיול" עם אחותי החזירו אותי לאיזון‪ .‬הטיול היה כמעט הכרחי‪ .‬סיבוב של חצי שעה בחוץ כדי לראות‬
‫אנשים‪ ,‬לסקור מדפי חנויות ולהיזכר איך זה לחיות חיים רגילים אוורר את הנשמה‪ ,‬ואחרי טיול של חצי‬
‫שעה הרגשתי כמו אחרי מסע בן ארבעה ימים‪ .‬אם חשבתי שאני כבר מסוגלת – ראיתי כמה לא‪ .‬שמחתי‬
‫לחזור למצב מאוזן מתחת למזגן‪.‬‬
‫דווקא בימים אלה הבנתי לראשונה בחיי‪ ,‬מה הכוונה שביקור חולה לוקח ממנו אחד חלקי שישים‬
‫מהמחלה‪ .‬אם יש משהו אחד שרציתי – זה ביקורים‪ .‬היה לי קשה לעכל את ההבנה הזו ועוד יותר לכתוב‬
‫את זה‪ ,‬כי אני מאלו שלרוב לא צריכים איש לידי ומסתדרים לבד (או כך לפחות חשבתי)‪ .‬אבל בימי‬
‫ההחלמה‪ ,‬כשלא היה לי חשק או סבלנות לכל הדברים שאני תמיד אוהבת‪ :‬לקרוא‪ ,‬לכתוב‪ ,‬לאכול‪ ...‬כל‬
‫מה שרציתי היה שהזמן יעבור מהר‪ ,‬ואין דרך טובה יותר מבילוי עם מבקרים כדי להעביר את הזמן‪.‬‬
‫‪213‬‬ ‫מסע כבד‬

‫אך דווקא הפעם כמעט כולם הסתגרו בבתיהם‪ .‬אולי בגלל ערב פורים‪ ,‬ואולי בגלל ערב‪-‬ערב פסח‪ .‬אולי‬
‫בגלל המרחק (בכל אופן מדובר בנסיעה מחוץ לעיר)‪ ,‬ואולי‪ ...‬אחותי אמרה להם שאני צריכה לנוח‪.‬‬
‫המזון היומי הסתכם במעדן עד שניים ביום‪ ,‬בערך כפית כל חצי שעה‪ ,‬בכוס מרק צח‪ ,‬ובקושי בשתי‬
‫כוסות שתייה מסוגים שונים‪ ,‬וכל אלו רק לאחר שכנועים רבים ומלחמות‪ .‬לא התחשק לי באמת כלום‬
‫ולא הרגשתי צורך‪ .‬רוב הזמן חשתי תחושת אי נעימות קבועה באזור הבטן‪ ,‬הרגשה בהחלט נסבלת‪ ,‬אבל‬
‫הייתי צריכה להתרגל אליה כמו לכתר חדש בפה או למשקפיים‪ .‬הגוף החל בתהליך של הסתגלות‬
‫לשטח שהתפנה בחלל הבטן ולסיכות החדשות שמעתה יהפכו לחלק מהקיבה לתמיד‪.‬‬
‫מדי פעם עלו בועות מהגז שנותר בבטני ונזקקתי להפסיק את כל מה שעשיתי באותו רגע‪ ,‬לנשום עמוק‬
‫ולתת לגל לעבור‪.‬‬
‫לא כיף‪ ,‬אבל הסתכלתי על חצי הכוס המלאה‪ .‬על כך שיכולתי להיות עכשיו לפני‪ ,‬מחכה לניתוח ולא‬
‫עוצמת עין ממתח‪ ,‬או בכלל‪ ,‬להמשיך בשגרה השמנה שלי‪ ,‬בלי שום תזוזה לשינוי כלשהו‪.‬‬
‫לא התעלמתי מכך שהעיתוי היה מצוין‪ ,‬גם לפני הקיץ שהיה נראה לי שהולך להיות חמים מתמיד‪ ,‬גם‬
‫לפני עבודה חדשה וגם לפני פסח‪ ,‬שממילא זהו חג שאני לא אוכלת בו הרבה כי "אין מה לאכול" (כלומר‪,‬‬
‫אין בורקס‪ ,‬מסעדות ושטויות)‪ .‬לפחות הפעם הנושא של האוכל לא יטריד אותי‪.‬‬
‫החלק המשמח הנוסף היה‪ ,‬שגם כשעדיין הייתי עסוקה כל הזמן סביב האוכל (כמה שתיתי‪ ,‬מה אכלתי)‬
‫ובהסתגלות לתחושה בקיבה – כבר לא עסקתי בלנשנש סתם כי בא לי ולא התלבטתי בין במבה לגלידה‬
‫או לבראוניז באגוזים‪ .‬מפתיע‪ .‬לא?‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪214‬‬

‫‪76‬‬
‫משמר הגבול‬

‫באותם ימי החלמה הייתי כמו תינוק שיצא אל העולם ומדי יום אמא שלו מגלה התקדמות מפתיעה‪:‬‬
‫גרגור חסר פשר‪ ,‬עיוות השפתיים שהיא מפרשת כחיוך‪ ,‬אחיזה במשחק‪ ...‬ככה השרוול שלי הוליד אותי‬
‫מחדש‪ .‬בעוד שכל תזוזה גרמה לי לתחושת אי נוחות באזור הבטן‪ ,‬וכל מעבר בין מצב למצב (ישיבה‬
‫לשכיבה‪ ,‬עמידה להליכה וכו') גרם לי לחשוב שנית אם לעשות את הצעד‪ ,‬והדרך היחידה שבה נכנסה‬
‫שתייה לפי הייתה בעזרת קשית – הרי שתוך יומיים‪-‬שלושה מאז ששבתי מבית החולים – העניינים הלכו‬
‫והשתפרו‪.‬התחלתי להתרגל חזרה לאוכל ולפעולה שנראית אכילה או שתייה‪ .‬ממש לא רציתי כלום‪ .‬עד‬
‫שאחר הצהריים אחד קמתי עם חשק לנשנש‪ .‬נו‪ ,‬כבר כמה שעות לא הפעלתי את קיבתי‪ ...‬וכבר ניגשתי‬
‫למקפיא להתענג על ארטיק‪ ,‬החבר הכי טוב שלי מאז ומעולם והיחיד שתמיד יש לי חשק אליו‪ ,‬אלא‬
‫שלא כך הפעם‪.‬‬
‫אחותי‪ ,‬כמו שרק היא יודעת‪ ,‬בחרה בשבילי את הארטיקים הכי יקרים שיש‪ .‬אלו עם האגוזים‪ ,‬פאדג'‬
‫השוקולד והציפוי הפריך‪ .‬בחרתי בזה שהיה הכי "נקי" מבפנים‪ ,‬כלומר‪" ,‬רק" שמנת שמנמנה ונימוחה‬
‫(בלי אגוזים‪ ,‬חתיכות עוגיות או כל דבר אחר שעשוי להפריע לשרוול החדש)‪ ,‬והבטחתי לעצמי שאת‬
‫הציפוי של השוקולד הלבן עם העוגיות אני 'מקלפת' וזורקת מיד לפח‪ .‬הן בשלב זה אני יכולה להכניס‬
‫לקיבה החדשה רק דברים רכים‪-‬רכים‪ ,‬בדיוק כמו תינוק‪.‬‬
‫הבטחות לחוד וחשק לחוד‪ ,‬וכך מצאתי את עצמי סוטה קצת מהכללים ובודקת את הגבולות של השרוולון‬
‫הקטנטן שלי‪.‬‬
‫בזהירות רבה המתנתי עד שחתיכה קטנה של ציפוי תימס היטב בפי ורק אז אפשרתי לה להחליק‬
‫פנימה‪ .‬כיוון שראיתי כי טוב‪ ,‬עברתי לחתיכה הקטנה הבאה בזהירות רבה‪ .‬אחרי פחות מרבע ארטיק‬
‫הרגשתי שמשהו לא בסדר‪.‬‬
‫גלי חום הציפו אותי‪ ,‬דפיקות הלב עברו את המהירות המותרת‪ ,‬הבטן‪ ,‬או מה שבתוכה‪ ,‬צעקה הצילו‪,‬‬
‫והראש עמד להתפוצץ‪ .‬מצאתי את עצמי מדדה לקצה השני של הבית על מנת להחזיר את הארטיק‬
‫המהולל והמקולל למקפיא‪ .‬בקושי טיפסתי לקומה השנייה ומיד נשכבתי מעולפת על המיטה הראשונה‬
‫בלי שום יכולת לזוז‪.‬‬
‫‪215‬‬ ‫מסע כבד‬

‫הרגשתי רע‪ .‬לא היה לי אוויר‪ .‬נשרפתי מחום פנימי‪ .‬לא היה לי אפילו כוח לקרוא למישהו שרק יהיה‬
‫לידי‪ ,‬שידע שמשהו לא בסדר‪.‬‬
‫בדקתי גבולות‪ .‬ניסיתי‪ .‬אבל הרי הזהירו אותי שאם אחרוג מהכללים – יהיה לזה מחיר‪ .‬כששאלתי מה‬
‫יקרה אם אעבור על מה שמותר‪ ,‬נאמר לי שהגוף יאותת כשזה לא מתאים לו‪ ,‬שארגיש קצת לא טוב‬
‫וכך אלמד מתי לעצור‪ .‬עם הזמן כבר אדע לפני שארגיש רע‪ .‬אבל עוד לא עבר שבוע מהניתוח וכבר‬
‫חרגתי בצורה מוגזמת‪ ,‬בודקת כתמיד כמה אפשר למתוח את הגבול‪.‬‬
‫כנראה אני צ ריכה לספוג את המחיר במלואו כדי להפנים שלפעמים פשוט צריך להקשיב לאלו שכבר‬
‫ניסו וחטפו‪ .‬מתי כבר אבין את זה? מה עוד צריך לעבור כדי להחליט שדי להתנהג בעקשנות מיותרת?‬
‫כמה פעמים בחיים שלי עשיתי זאת? כמה עוד אעשה? האם אלמד אי פעם לעצור רגע לפני? ואולי די‬
‫כבר עם הצורך הזה לנסות הכול בעצמי על עצמי?‬
‫זה מה שאני לומדת עכשיו‪ .‬לעצור רגע לפני‪ ,‬לא רגע אחרי‪ ,‬כשכבר מאוחר מדי‪.‬‬
‫אין לי מושג כמה זמן שכבתי כך בעיניים עצומות בתחושה שזה היה מיותר ושחבל בכלל שניסיתי‪ .‬בשלב‬
‫מסוים שמעתי את אמא שלי‪ ,‬שהגיעה מעיר אחרת כדי לבקר אותי‪ .‬ידעתי שעכשיו יעלו לקרוא לי‬
‫ולפחות לא אהיה לבד בהרגשה הלא נעימה הזאת‪ .‬אבל גם ידעתי שאם אמא תראה אותי כך – היא‬
‫כבר לא תישן יותר ותתחרט על הרגע שעברתי את הניתוח‪ ,‬בעוד שבסך הכול אין זו הוכחה לשום דבר‪.‬‬
‫זה הגיע לי‪ .‬וזה בהחלט נורמלי שאנשים נורמליים מרגישים כך אחרי שהם לא נשמעים להוראות‬
‫פשוטות‪ .‬לא אדאיג אותה‪.‬‬
‫אין לי מושג איך ובעזרת מה הצלחתי לאסוף את עצמי בכוח וירדתי לקבל את פניה‪ .‬מותחת חיוך‬
‫בכוחות לא לי‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪216‬‬

‫‪77‬‬
‫כאבי גדילה‬

‫כשאמא שלי שאלה אותי מדי יום בטלפון מה אכלתי‪ ,‬פירטתי באריכות מקסימלית את התפריט המורכב‪:‬‬
‫חצי קופסת גבינה‪ ,‬מעדן או שניים של גמדים‪ ,‬שתי כוסות מרק צח ושתייה בקושי‪ .‬אמרתי לאט‪ ,‬שתרגיש‬
‫שאכלתי מספיק‪.‬‬
‫לו הייתי נשאלת אותה השאלה לפני הניתוח‪ ,‬זה היה בערך כך‪ :‬קפה עם עוגת חלבה ועוד קפה עם עוד‬
‫(הרבה) עוגת חלבה\שוקולד\בראוניז‪ ,‬לחמנייה עם ירקות וגבינת פטה עם אייס‪-‬קפה‪/‬סחלב‪ ,‬כמה קוביות‬
‫שוקולד בזמן העבודה כדי להתמודד עם השעמום (בפה) לצד קפה‪ ,‬חזה עוף מוקפץ בחמאת בוטנים‬
‫ואורז מוקרם‪ ...‬ועוד לא הגיע הערב‪.‬‬
‫לא מדובר בכמויות גדולות בכלל‪ ,‬אבל מדובר באכילה שהיא למעשה סעודה אחת שמתמשכת מהבוקר‬
‫עד הערב‪ .‬אני אפילו חושבת שלא הייתי צריכה לברך ברכת המזון במשך היום רק פעם אחת בלילה‪,‬‬
‫לפני השינה‪ .‬לפחות אני לא מאלו שקמים באמצע הלילה ופותחים ארונות או מקרר‪.‬‬
‫אני לא בטוחה שמחצית מהקוראים את הספר הזה לא אוכלים באותה צורה‪ ,‬אולי מוצרים אחרים‪ ,‬אולי‬
‫טעמים אחרים‪ ,‬אולי לא בהגזמה נוראית כזו‪ ...‬אבל באמת‪ ,‬מתי לאחרונה עשיתם חשבון מה נכנס לכם‬
‫לפה כל היום?‬
‫עכשיו זה נראה אחרת‪ .‬פתאום משדלים אותי לאכול‪...‬‬
‫"ולמה את לא אוכלת עוד מעדן?" היא שאלה מתוך דאגה‪.‬‬
‫"כי אני לא מרגישה צורך"‪.‬‬
‫"אבל את חייבת לאכול עוד‪ .‬הגוף שלך בצום כבר שבוע! את תתייבשי!"‬
‫"אבל אין לי מקום‪"...‬‬
‫"ימות המשיח"‪ ,‬ממלמלת אחותי כשהיא שומעת את "המשפט המפורש" יוצא מפי‪.‬‬
‫"לא ייאמן"‪ ,‬לוחשת דודתי‪ ,‬מנסה לדמיין אותי במידה שלושים ושש‪.‬‬
‫"את בטח עובדת עלי"‪ ,‬מעיזה חברה שלי‪ ,‬אסתי‪ .‬זו שכל שני וחמישי מוצאת דיאטה מקורית מחברתה‬
‫ומתקשרת לבשר לי שהנה‪ ,‬הפעם זה יצליח‪ .‬זה לא‪.‬‬
‫וכשפירטתי איך אחותי העלתה לי כוס מרק צח והכריחה אותי לשתות אותו "בשביל שייכנס לגוף שלך‬
‫קצת ויטמינים" (וגם משום שהכינה סירים שלמים של מרק בשבילי)‪ ,‬או את עקשנותה של אחיינית שלי‪,‬‬
‫‪217‬‬ ‫מסע כבד‬

‫בקושי בת עשר‪ ,‬שעמדה לידי מיטתי עם כוס שתייה ולא זזה כי "אמא אמרה שלא אזוז מפה עד שאת‬
‫מסיימת את הכוס!" גרמתי לאנשים לקחת כיסא ולהתיישב עליו‪ ,‬רגע לפני התמוטטות‪.‬‬
‫הם מופתעים ולא מאמינים שאני עוד מופתעת בעצמי‪.‬‬
‫חיים חדשים‪.‬‬
‫כל החיים ניסו לשכנע אותי להפסיק לאכול‪ ,‬אכלתי והכיתי על חטא‪ ,‬בזבזתי את מרבית חיי בכל מה‬
‫שקשור לנושא האוכל‪ ,‬וביום אחד התפנה לי מקום‪ :‬בלב‪ ,‬בגוף‪ ,‬בקיבה‪ ,‬בזמן‪ .‬רק במוח יש עוד קצת‬
‫דחפים‪ ,‬אך סוכרייה על מקל מחזירה אותם ליציבות‪ ,‬שהרי יותר מהטעם שלה‪ ,‬היא נאכלת על תקן‬
‫תעסוקתי למיצי הרוק שרגילים להרגיש ברוב שעות היממה טעם טוב‪.‬‬
‫גם הצורך לגרוס משהו פריך מתחת לשיניים וללעוס – הפעולות שגורמות לנו תחושה של "אכלתי" –‬
‫לא עברה‪ ,‬ויש רגעים שהרגשתי שעוד רגע אני לוקחת עיפרון לפה ולועסת‪ ,‬העיקר משהו‪ ,‬לא נוזל‬
‫שנבלע בלי ללעוס‪ ,‬לא גבינה שמחליקה בגרון‪ ,‬אלא משהו "אמתי" (אמתי?)‪ .‬על רגעים כאלו אין דרכים‬
‫רבות לגבור וגם הבנתי שהניתוח לא יכול להעלים אותם תוך כמה ימים‪ .‬אז פשוט לחשתי מבין כריותיי‬
‫תפילה אישית לאלוקים שיעזור לי להתגבר‪ ,‬וניסיתי להעסיק את עצמי במשהו שיסיח את דעתי‪.‬‬
‫רק שני דברים החזיקו אותי בימים הקשים – התבכיינות לאחותי ושיחות עם הקדוש‪-‬ברוך‪-‬הוא‪.‬‬
‫אני זוכרת את הדיאטה שהכי השפיעה על חיי‪ .‬למעשה‪ ,‬היא הייתה היחידה שגרמה לי להבין שאני יכולה‬
‫לרדת במשקל‪ ,‬ובעיקר לימדה אותי להתפלל כשקשה לי לעמוד בפני פיתוי האוכל‪ ,‬ולא רק כשמישהו‬
‫חולה או כשאני "בצרות"‪ ,‬ותאמינו או לא‪ ,‬זה עבד‪ .‬כבר כתבתי בפירוט על התכנית של או‪.‬איי‪ ,‬אבל מה‬
‫שחשוב לי להדגיש זה דווקא ההתמודדות בחודש הראשון‪ ,‬שבו עוברים תהליך גמילה מפחמימות ומסוכר‬
‫לבן שנחשבים חומרים ממכרים‪ .‬חודש שלם בלי אף אחד מהם! חשבתי שאסתדר‪ .‬חשבתי‪ .‬זה היה קשה‬
‫מאוד‪.‬‬
‫אני זוכרת רעד בגוף‪ ,‬אני זוכרת זעם וכעס‪ ,‬אבל זוכרת בעיקר את הכוח שאחרי ההתגברות‪ .‬הייתי יושבת‬
‫בחדרי‪ ,‬ממש שורטת את הקירות מהצורך לפחמימה מתפצפצת בין השיניים‪ ,‬ואז הייתי מבקשת במילים‬
‫שלי מאלוקים שיעזור לי‪ ,‬שאם אני לא אצליח לעבור את החודש הזה – אין לי שום סיכוי יותר‪ .‬והוא עזר‪.‬‬
‫הוא נתן לי כוחות להתמודד‪.‬‬
‫מאז למדתי לדבר אתו בלי קשר לדיאטה או לרצון לאכול או לא לאכול וזה הדבר הכי טוב שקרה לי אי‬
‫פעם‪ ,‬בלי קשר למשקל‪ .‬למדתי ללכת ברחוב ולבקש מאלוקים שיבוא האוטובוס כי אני ממש עייפה‪,‬‬
‫ולפעמים סתם אמרתי לו 'תודה' כשמצאתי בדיוק את מה שהייתי צריכה בלי מאמץ‪ .‬הרגשתי קרובה‬
‫כל הזמן‪ ,‬לא רק בבית כנסת‪ ,‬לא רק עם סידור ביד‪ ,‬גם אם אני לבד באמצע שום מקום ומעליי רק‬
‫שמיים ומתחתיי רק אדמה‪.‬‬
‫גם כשהתאוששתי מהניתוח‪ ,‬כשלא רציתי לדבר עם אף אחד ורק רציתי לישון – מלמלתי "תודה על כל‬
‫מה שיש לי"‪ .‬ומדי פעם‪ ,‬כשזכרתי‪ ,‬כשראיתי אנשים שהחלימו מניתוחים שונים מתפתלים מכאבים‪ ,‬או‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪218‬‬

‫כששמעתי על אנשים שחייבים לעבור ניתוח חירום‪ ,‬אמרתי לבורא שוב תודה‪ .‬לא תמיד צריכים סידור‪.‬‬
‫צריכים רק להרגיש את המילים ואת התחושה של הרצון לדבר עם אבא‪ .‬הוא מקשיב – במיטת בית‬
‫חולים‪ ,‬בכותל המערבי או תוך כדי שטיפת כלים‪ .‬והוא שומע הכול‪ ,‬בעיקר מה שיוצא מן הלב‪.‬‬
‫קיבלתי בזמן הניסיונות לרדת במשקל את האמונה בכל רגע ובכל שנייה‪ .‬קיבלתי הזדמנות לשנות את‬
‫חיי‪ .‬וגם למדתי לבקש על דברים "קטנים" ו"שוליים"‪ ,‬ולהודות על יום שגרתי‪.‬‬
‫עכשיו‪ ,‬בדיוק חמש שנים מאותו החודש שבו למדתי 'לדבר' עם הקדוש‪-‬ברוך‪-‬הוא כל הזמן בעקבות‬
‫דיאטה שבסופו של דבר לא החזיקה מעמד – נותחתי‪ .‬עכשיו יש לי הזדמנות לקבל גם חיים חדשים‪.‬‬
‫רק שלא כמו תינוק‪ ,‬שאין בידו הבחירה ושלא מבין כמה נפלא זה שהשן הראשונה צומחת‪ ,‬גם אם זה‬
‫כואב‪ ,‬אני יודעת שבחרתי‪ .‬שאני בוחרת‪ .‬שאני עוד אבחר‪.‬‬
‫ועם אלוקים שהולך אתי לכל מקום ושליחים טובים שסביבי – אני יודעת שאני בדרך הנכונה‪ ,‬וכל מה‬
‫שאשיג במהלכה הם מתנות‪ .‬וכשזה כואב קצת או לא נוח – אלו הם "כאבי גדילה"‪ ,‬ולפעמים פשוט אי‬
‫אפשר בלעדיהם‪.‬‬
‫‪219‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪78‬‬
‫ללא קסמים‬

‫הניתוח נעשה בימינו בשיטה לפרוסקופית‪ ,‬כלומר‪ ,‬חמישה עד שישה פתחים קטנטנים באזור הבטן‬
‫שדרכם מחדירים את כלי הניתוח‪ ,‬ויש בהם מצלמה זעירה שמצלמת את כל המתרחש בתוך הגוף‬
‫ומעבירה את התמונה אל מסך גדול‪ ,‬וכך המנתחים יכולים לעקוב אחר כל פרט בזמן הניתוח‪ .‬השיטה‬
‫הזו מחליפה את השיטה הקודמת והמיושנת שבה פתחו את הבטן לכל אורכה‪ .‬בשיטה הלפרוסקופית‬
‫ההחלמה מהירה יותר‪ ,‬הסיכונים קטנים יותר וכמעט שאין סימנים לאחר הניתוח‪.‬‬
‫ידעתי את כל זה‪ ,‬ואף על פי שהכול היה בסדר לגמרי‪ ,‬כל תזוזה שעשיתי נעשתה אחרי חישוב מפחד‬
‫שמא יקרה לי משהו‪ ,‬שמא אעשה תנועה לא נכונה‪ .‬אבל סתם הייתי עסוקה בחרדות‪.‬‬
‫הפלסטרים שסגרו את הפתחים התחילו אט אט לרדת מעצמם והתנועות שלי החלו להיות משוחררות‬
‫יותר‪ .‬נזקקתי לפחות כריות סביבי וכבר הייתי ערנית שעות נוספות‪.‬‬
‫עדיין נאבקתי עם אחותי על כל לגימה מכוס המרק הצח‪ .‬היא לא ויתרה לי ודרשה שאצמד להוראות‬
‫שלאחרי הניתוח‪ :‬שתייה מרובה‪ ,‬מומלץ מרק עוף צח שמכיל את כל הויטמינים הדרושים‪ ,‬או מיצים‬
‫טבעיים‪ ,‬מים‪ ,‬פטל‪ ...‬ולהתחיל לאט לאט לאכול בהדרגה‪ ,‬כמו תינוק שנולד‪.‬‬
‫לאחר השחרור מבית החולים ועד ליום העשירי להחלמה מדובר במה שנקרא "כלכלה נוזלית" – רק‬
‫גבינה רכה‪ ,‬יוגורט ללא תוספות‪ ,‬לבן או אשל‪ ,‬מעדן (ללא קצפת!) ולהמתין בין כפית לכפית‪ ...‬אפילו‬
‫כדורים נגד כאבים‪ ,‬אם אצטרך‪ ,‬לא אוכל ליטול אלא רק בצורת טיפות‪ ,‬ומומלץ מאוד למצוץ כדור מולטי‬
‫ויטמין כדי למלא את החסרים של הגוף עד שהקיבה תחזור לתפקד כרגיל‪.‬‬
‫חסרה לי ההתעסקות של השיניים עם משהו מתפצפץ‪ ,‬ובכלל התעסקות עם האוכל‪ .‬פתאום התפנה‬
‫לי זמן רב‪ .‬מעבר לעובדה שלא עבדתי‪ ,‬פשוט לא ידעתי מה עושים בכל השעות הרבות שפעם היו‬
‫מלאות במחשבות על מה לאכול ומתי ואיפה ואיך‪ .‬תא שלם במוח לא קיבל מענה‪ ,‬ואני הרגשתי שאני‬
‫משתגעת‪ .‬זה היה מצב חדש ולא מוכר‪.‬‬
‫הפתרון בא ממקום אחר ובאופן מקורי בהחלט – סוכרייה על מקל! נראה לי שגם בתור ילדה היא לא‬
‫הייתה אחד מהממתקים החביבים עליי אבל עכשיו היא הפכה לאוצר‪ .‬שתיים‪-‬שלוש סוכריות על מקל‬
‫העסיקו אותי כמעט יום שלם! גם מתוק‪ ,‬גם משהו להתעסק אתו (וקשור לאוכל)‪ ,‬גם עומד בתקני הקיבה‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪220‬‬

‫החדשה‪ ...‬אני אמנם לא יודעת מה הדוקטור תאמר אם תדע שמצאתי תחליף מסוג כזה (ועוד ממליצה‬
‫עליו בפרהסיה) אבל זה עדיף מארטיק עם שמנת ופירורי פקאן‪ ,‬לא?‬
‫אחרי כמה ימי החלמה אצל אחותי המסורה הגיעה העת לשוב הביתה אל השגרה‪ .‬זה היה בדיוק חג‬
‫פורים ברחבי הארץ ויום לפני פורים בעיר הקודש – ביתי‪.‬‬
‫רחלי באה לקחת אותי במיוחד ברכבה הפרטי ממלמלת לעצמה כל הדרך שהיא מקווה שתביא אותי‬
‫בשלום הביתה‪ .‬כל קפיצה בדרך הרעידה אותה שמא איזה תפר כל שהוא ייפתח או השרוול בעצמו‬
‫יברח‪ ,‬הייתי צריכה להרגיע אותה שהכול בסדר‪ ,‬שהדרך חלקה‪ ,‬שלא כואב לי‪ .‬אז הבנתי שלא משנה‬
‫מה ומתי ומול מי – תמיד אהיה בצד שמגונן‪ ,‬שמרגיע‪ ,‬שאומר שיהיה בסדר‪ .‬כאילו נקבע תפקידי זה‬
‫לעולם‪.‬‬
‫בבית העמוס אורחים פורימיים ציפו לראות אותי בריאה ושלמה‪ ,‬ואם אפשר‪ ,‬גם רזה‪ .‬כולם חיכו למה‬
‫שהם חשבו שאמורה להיות התוצאה של הניתוח‪ ...‬רזה‪ .‬זה מה שעושה ניתוח קיצור קיבה‪ ,‬לא? קסם‬
‫שעושה אנשים רזים‪ ,‬מהרגע להרגע‪ .‬נכנסים לניתוח כשממלאים את כל רוחב מיטת האשפוז ויוצאים‬
‫כשבקושי אפשר למצוא אותך בין הכרים והכסתות‪.‬‬
‫לא?‬
‫לא‪.‬‬
‫מצטערת לאכזב‪ .‬אין דרך נעימה יותר להודיע קבל עם וקלוריות – אי אפשר להיכנס לניתוח שמנים‬
‫ולצאת רזים‪ .‬אולי עוד ימציאו שיטה כזו‪ .‬בקצב הטכנולוגיה הרפואית המתפתחת עוד הכול יכול לקרות‪,‬‬
‫אולי זה יקרה בעתיד לאלו מכם שקוראים את הספר הזה תוך כדי אכילת עוגת שוקולד מושחתת ובוכים‬
‫על מר משקלם שווה לחכות‪...‬‬
‫אני ידעתי מראש שזה לא יקרה‪ .‬למעשה‪ ,‬לא חשבתי על האופציה הזו‪ ,‬אבל כשאחיינית שלי פתחה את‬
‫הדלת וראתה שהדודה שלה נשארה באותו המשקל כמעט – היא ממש התאכזבה‪ ,‬ולא מצאתי מילים‬
‫לנחם אותה‪ .‬היא הייתה בטוחה שזה ייראה אחרת‪.‬‬
‫מסתבר שעוד אחרים חשבו כמוה‪ ,‬ועכשיו הפכתי להיות זו שמנחמת את כולם‪ ,‬שזה בסדר‪ ,‬הכול תקין‪,‬‬
‫כך זה אמור להיות‪ ,‬ניתוח‪ ,‬החלמה ו‪ ...‬תהליך‪ .‬אין נסים! זה לא פתרון קסם‪ .‬זה כן פתרון אבל יש בו‬
‫שלבים‪ .‬בזמן ששכנעתי אחרים שזה בסדר חשבתי לעצמי שזה ממש לא‪ .‬אם כולם חושבים שהייתי‬
‫אמורה לרזות עשרות קילוגרמים בכמה ימים – למה לי ברור שזה בלתי אפשרי? למה לא לחיות קצת‬
‫באשליות?‬
‫עם זאת‪ ,‬לא ניתן היה להתעלם מחולצתי הכמעט חדשה‪ ,‬שנקנתה זמן קצר לפני הניתוח‪ ,‬וכבר הייתה‬
‫גדולה עליי לפחות במידה אחת‪ ,‬ובימים הבאים אף הפכה באופן רשמי לחלוק בית‪.‬‬
‫‪221‬‬ ‫מסע כבד‬

‫עשרה ימים אחרי הניתוח עוברים לשלב ההחלמה הבא מבחינת התזונה‪ .‬בשלב זה עדיין חשוב להקפיד‬
‫על שתייה במהלך כל היום‪ ,‬אך יש להגדיל את כמויות המזון המותר במעט‪ ,‬וניתן להוסיף לתפריט ירקות‬
‫מבושלים היטב ומרוסקים‪ ,‬קצת פירה‪ ,‬פתית עם ממרח רך‪ ,‬וכל כמה ימים להוסיף מאכלים מתאימים‪:‬‬
‫קציצת עוף או דג עם הרבה רוטב‪ ,‬ביצה מקושקשת עם גבינה‪...‬‬
‫אבל רוב הזמן לא רציתי לאכול‪ .‬פתאום היו צריכים להזכיר לי שאני חייבת בשביל להחזיר את הקיבה‬
‫לתפקודה‪ ,‬בשביל החיים שלי וגם כי די קשה לראות אותי לא אוכלת‪ ,‬למעשה‪ ,‬זה כמעט בלתי אפשרי‪.‬‬
‫זה נראה חריג‪ ,‬מוזר ובלתי מתקבל על הדעת‪.‬‬
‫אמא הכינה כל מה שרק יכלה‪ ,‬ומילאה את המקרר במגוון מעדנים ומוצרי גבינה‪ ,‬רוקנה את חנות הדגים‪,‬‬
‫כאילו יכולתי לאכול יותר משני ביסים לאורך כל היום‪ ,‬ודומה היה שכל המפעל של הקרקרים התגייס‬
‫למלא את הארונות בבית‪ ,‬שחלילה לא אמות מרעב‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪222‬‬

‫‪79‬‬
‫תפילת הרזה‬

‫פורים עבר ואני התחלתי להתאקלם בשגרה החדשה שלי‪ .‬זה היה הזמן לקבל מתנות לכבוד ההחלמה‪.‬‬
‫אכלתי דברים טובים כל החיים ועכשיו גם מגיע לי פרס על זה שאני צריכה לרדת במשקל‪ ,‬מה רע? גם‬
‫אכלתי עד היום בלי הכרה‪ ,‬ועכשיו מפצים אותי על זה שאני צריכה להפסיק עם זה‪ ,‬משתלם בהחלט‪.‬‬
‫כולם היו מעודכנים לאחר הניתוח‪ ,‬אפילו האחיינים והאחייניות הקטנים והקטנות ידעו לדקלם שלדודה‬
‫שלהם יש שרוול‪ .‬אני נגד הסתרת מידע כה חשוב מילדים‪ ,‬הם הרי יראו את הדודה שלהם אט אט נמוגה‬
‫אל מימדים טבעיים‪ .‬השאלות בוא יבואו‪ ,‬אז למה לא לשתף אותם‪ ,‬כל אחד כפי גילו והבנתו? הם השאירו‬
‫לי מכתבים וקשקושים משמחים ומחממי לב‪.‬‬
‫והייתה גם פגישה עם אחייניתי המוכשרת‪ ,‬בת גילי‪ .‬את כל שנות הילדות העברנו בלריב אחת עם השנייה‪,‬‬
‫כי היא הייתה רזה מדי ואכלה כל מה שהיא רוצה בלי להעלות גרם‪ ,‬וסבתא שלה שהיא גם אמא שלי‪,‬‬
‫נתנה לה כל מה שרק ביקשה וגם מה שלא (בעיקר ממתקים)‪ ,‬ואני השמנה‪ ,‬ישבתי ובהיתי בה בחוסר‬
‫אונים ובתסכול מתמשך‪.‬‬
‫היא טוענת שהיא סתם לא סבלה אותי כי תמיד הייתי מתרגזת עליה ורבה ִאתה‪ ,‬שזה מובן אם לחשוב‬
‫על הילדה השמנה שלא יכלה לקנות בגדים יפים כמו האחיינית שלה בת אותו הגיל‪ ...‬תמיד איחלתי לה‬
‫שתדע מה זה להעלות קילוגרם אחד‪ ,‬רק כדי שתרגיש כמה זה לא נעים‪ ...‬האיחולים שלי התגשמו‬
‫והתקיימו לכשהתחתנה וקצת שמנה בזכות ילדים מקסימים‪ .‬או אז יחסינו עלו על מסלול חדש ובוגר‬
‫ויש בינינו אהבה והבנה הדדית (אף שהיא חזרה למשקלה מעורר הקנאה)‪.‬‬
‫לכבוד ההחלמה היא קנתה לי ערכה של נרות בצורת‪ ...‬פטיפורי שוקולד! שנראים כאלה שממש כדאי‬
‫לשלוף ולאכול! שתתבייש לה‪ .‬רק עכשיו עברתי ניתוח לקיצור קיבה! אבל אין מתנה שהצחיקה אותי‬
‫יותר ממתנה זו‪ ,‬בעיקר בזכות הברכה‪ ,‬שעד כמה שאני קוראת אותה שוב ושוב היא עדיין מעלה חיוך‬
‫על פני‪ ,‬וברשותה אני משתפת אתכם במה שכתבה לי‪:‬‬
‫‪223‬‬ ‫מסע כבד‬

‫תפילת הרזה‬

‫(או אם אדייק‪ :‬תפילת השמנה השואפת להיות רזה)‬

‫אלוקיי‪,‬‬
‫עשה שאהיה שדופה כקלשון‬
‫שלא אחרץ את זו הלשון‬
‫שכל טעם יהפוך מר כלענה‬
‫כנחש שהעפר מהווה לו המנה‬
‫עשה שכל עוגה וקצפת‬
‫תקבל טעם של זפת‬
‫וכל מילקשייק וטילון‬
‫יימס אל עמוד הקלון‬
‫שהבגדים ייזלו מגופי הדקיק‬
‫שיגידו תמיד "את רזה כמו נקניק"‪,‬‬
‫שעצמות לחיי יבלטו לי בחן‬
‫(האם באמת כל זה יתכן?)‬
‫והעיקר שאהיה תמיד מאושרת‬
‫ואת מעגל השומן לנצח סוגרת‪,‬‬
‫שאזכה לפתוח דף חדש‬
‫ואת התואר‪" :‬רגילה" להצמיד לי על דש‪.‬‬
‫ובעיקר שאותי יעריכו מכרותיי‬
‫ולא מפני שהשלתי שומניי‬
‫אלא תמיד יאהבו ויוקירוני‬
‫בזכות מי שאני!‬
‫אוהבת ומוקירה בכל מצב וצורה‪...‬‬
‫שמה של האחיינית הנדירה‪.‬‬

‫את פטיפורי השוקולד משעווה העברתי‪ ,‬אגב‪ ,‬לאחר חודשים מספר‪ ,‬לחברה אחרת שעברה ניתוח מעקף‬
‫קיבה‪ .‬יש מצב שמישהו מכם יקבל את אותם פטיפורים לאחר ניתוח בריאטרי כזה או אחר שהרי‪...‬‬
‫מסורת זו מסורת!‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪224‬‬

‫אחיינית אחרת‪ ,‬בת עשר‪ ,‬שלחה מכתב‪:‬‬

‫קצת נבהלתי כששמעתי שאת בבית החולים‪,‬‬
‫כי אני קצת מפחדת מניתוחים ואחיות בחלוקים‬
‫חשבתי לתת לך משהו קטן‬
‫שמכל הלב הוא ניתן‪.‬‬
‫חשבתי על שוקולד וגם על סוכרייה‬
‫לא‪ ,‬זה לא רעיון טוב‪.‬‬
‫אז מכתב קטן שלחתי‪,‬‬
‫ואני מקווה שקצת מן העצב שבבית החולים לקחתי‪.‬‬

‫בינינו‪ ,‬המתנה הכי גדולה הייתה האפשרות שלי לחיות בעולם שיש בו פתרונות למצב שנראה בלתי‬
‫פתיר‪ ,‬כשאני מוקפת בצוות מקצועי ובמשפחה תומכת ואוהבת‪ .‬האמינו לי‪ ,‬שום דבר מזה לא מובן‬
‫מאליו‪.‬‬
‫‪225‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪80‬‬
‫החתונה האחרת שלי‬

‫שבועיים בלבד לאחר הניתוח התארגנתי לחתונה של ציפי‪ ,‬אחת מחברותיי הקרובות‪ .‬לא יכולתי לוותר‬
‫על החתונה כיוון שהייתי כמו אחות בשבילה בתקופת ההכנות‪ ,‬מה גם שעבורה בתור בת יחידה במשפחה‬
‫מצומצמת ובשל היותה בעלת תשובה – כל נוכחות שהיא הייתה חשובה‪.‬‬
‫התארגנו כמה חברות לנסיעה משותפת‪ .‬חיפשתי מה ללבוש‪ ,‬אך לא היו לי אפשרויות רבות‪ .‬בסופו של‬
‫דבר בחרתי באפשרות היחידה שהייתה‪ ,‬והיא‪ ,‬איך לומר בעדינות‪ ,‬כבר נראתה טוב יותר‪ .‬לפחות אולי‬
‫בהרגשה‪.‬‬
‫זו לא הייתה חתונה סטנדרטית ולא מסוג החתונות המקובלות אצלנו‪ .‬מדובר היה בחתונת פאר‪ ,‬חתונה‬
‫יוקרתית וראוותנית באחד מהמלונות היותר יקרים שיש‪ .‬כל המשפחה שלי תהתה איך אוכל ליהנות‬
‫מהאוכל שיוגש‪ .‬אני חייבת לציין שלמרות התעסקותי בענייני אוכל – מעולם לא התעמקתי בתפריטי‬
‫חתונות באשר הם ולא מצאתי לנכון לבזבז עליהם מזמני‪ .‬אם כבר הלכתי לאירוע מסוג כזה‪ ,‬הלכתי נטו‬
‫לשם מצווה וכדי לשמוח עם מי מהצדדים‪ .‬לרוב בכלל לא הייתי מגיעה לזמן הסעודה‪ .‬אבל הפעם היה‬
‫מדובר בהיסטריה אמתית‪.‬‬
‫הגעתי הרבה לפני האורחים כדי "לאשר" את כל מה שהכלה זקוקה לו – איפור‪ ,‬שיער‪ ,‬שמלה‪ ,‬נעליים‪...‬‬
‫וגם כדי להיות למשענת‪ ,‬לעודד‪ ,‬ולהיות שם עם הכלה שעוד רגע יוצאת מדעתה מרוב לחץ ומתח‪ .‬אם‬
‫אין משפחה תומכת בסביבה – בשביל זה יש חברות‪.‬‬
‫ירדנו לאולם‪ .‬הבר היה משהו שלא ראיתי מימיי‪ ,‬וכבר נכחתי באירועים יוקרתיים בחיי‪ .‬אנשים התנפלו‬
‫על האוכל וככל שרוקנו אותו – עדיין נותרה בו כמות נכבדת‪ .‬חברות שלי לא ידעו מה קודם‪ ,‬העיניים לא‬
‫יכלו לשאת את השפע‪ .‬הן הלכו בשיירה בזו אחר זו דנות מה כדאי לפני מה‪ .‬ואני? אני ידעתי שאין בכלל‬
‫על מה לדבר‪ .‬כל האירוע הזה מסוכן בשביל השרוול החדש והטרי שלי‪ .‬עוד לא בנינו מערכת יחסים‪,‬‬
‫עוד אין בינינו אמון‪ ,‬עוד לא עשינו תיאום ציפיות‪ ,‬ובכל רגע נתון הוא יכול להזכיר לי שמהרגע שכרתנו‬
‫ברית בחדר הניתוח – הוא הבוס‪.‬‬
‫התפריט כולו היה פרווה על טהרת הדגים‪ .‬בדיוק באותו שבוע אמרה לי הדיאטנית שאני צריכה להתחיל‬
‫לאכול אוכל "אמתי"‪ ,‬בין שאר המאכלים היא ציינה דגים‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪226‬‬

‫לאחר דין ודברים עם שרוולי הסקתי שהדבר היחיד שאני יכולה לטעום זה מדג הסלמון הענק שהיה‬
‫שרוע לו על צלחת זהב‪ ,‬ולמזלי‪ ,‬דג אהוב במיוחד‪ ,‬וזה רק לאחר שווידאתי שהשירותים נמצאים בקרבת‬
‫מקום כאזור חירום לכל מקרה של הקאה צפויה או לא צפויה‪ .‬אחרי כמה טעימות קלות נפרדנו בידידות‬
‫ללא שום הקאה כל שהיא או תחושת אי נעימות המקובלת במקרים שכאלו‪.‬‬
‫לא היה פשוט להסתובב שם ליד האוכל‪ ,‬ומהר מאוד עזבתי את הבר ופניתי לאזור הכלה והצילומים‪,‬‬
‫יורה הוראות והמלצות כיצד התמונה צריכה להיראות‪ .‬היא הייתה מרוגשת כל כך‪ ,‬שהיא שכחה לחייך‬
‫וכל הזמן הסתכלה לצדדים‪ .‬העיסוק הזה החזיק אותי למשך זמן קצר בלבד‪ ,‬שכן חברותיי חזרו לאזור‬
‫הברים לאכול שנית‪.‬‬
‫אחר כך שמעתי מהן שאנשים שאלו "מי זו השמנה הזאת שיש לה ביטחון עצמי רב כל כך"‪ .‬הם בטח‬
‫התכוונו לשאול "איך זה שהשמנה הזאת לא הייתה כל הזמן על יד הבר"‪.‬‬
‫אחרי החופה הוזמנו האורחים השבעים לסעודת המצווה‪ .‬עם יד הלב ובלי הגזמה‪ ,‬לא הצלחתי באמת‬
‫להבין איך אפשר לאכול עכשיו‪ .‬מתברר שיש בי עוד קצת שפיות כי חברותיי (הרזות) אמנם לא ממש‬
‫הבינו איך יאכלו סעודה שלמה‪ ,‬אבל הן גם לא היו נראות מוטרדות‪ .‬הן בחרו באפשרות לנסות‪.‬‬
‫הייתי מתוחה‪ .‬עמדתי בפני ההתמודדות הראשונה האמתית‪ .‬איך זה יהיה? האם אעמוד בה? התיישבנו‬
‫על יד שולחנות ערוכים‪ ,‬ומאוחר יותר התברר לי שחברותיי דאגו להקיף אותי כך שתוכלנה לשמור עליי‬
‫מפני כל ביס מיותר‪.‬‬
‫נמנעתי מנטילת ידיים‪ .‬כשאחת מהן שאלה אם הלחמניות "שוות נטילה"‪ ,‬הזכרתי לעצמי שגם אם הן‬
‫שוות‪ ,‬זה לא קשור אליי‪ ,‬יש לי פתית בתיק שהבאתי אתי לכל צרה שלא תבוא‪ ,‬ושאני היום אדם חדש‪,‬‬
‫עובדה‪ ,‬מעולם לא הייתי עוצרת לשאול שאלות מסוג זה‪ .‬מה זאת אומרת? לשבת בסעודה ולא ליטול‬
‫ידיים? למה לא ליהנות מלחמניות שהוצאו ברגעים אלו מהתנור? אפשר בכלל לוותר עליהן?‬
‫אבל לא היום‪.‬‬
‫המנות החלו לזלוג לאולם‪ .‬בהיתי במנת הפתיחה‪ .‬שמחתי לגלות בה סלמון אפוי (שוב)‪ ,‬גלילת סלמון‬
‫מעושן וכמה תוספות מעניינות בצד‪ .‬בזהירות רבה טעמתי את הדג וגיליתי שהכול בסדר‪ .‬אחרי כמה‬
‫ביסים קטנים שנטחנו עד דק‪ ,‬הנחתי את המזלג ובעיניים כלות נפרדתי מהמנה היפה‪ .‬ידעתי שעדיף‬
‫לעצור רגע לפני ולא רגע אחרי‪.‬‬
‫מילאתי כוס מיץ אשכוליות והמתנתי למנה הבאה‪ .‬הייתי עצבנית והעדפתי לא להתמודד‪ .‬פשוט לא‬
‫להיות שם‪ .‬ללכת‪ .‬להגיד שאני לא חייבת עוד להיות בחתונה‪ .‬שטרחתי והגעתי ונכחתי‪ ,‬וזה יותר מדי‬
‫בשבילי‪ ,‬אבל אז הניחו לפניי צלחת ענקית‪ ,‬מרשימה‪ ,‬עם עב"ם מרשים עוד יותר במרכזו‪.‬‬
‫‪227‬‬ ‫מסע כבד‬

‫נברתי בו בזהירות והבנתי שאין מצב שאני נוגעת בציפוי המטוגן או בירקות המטוגנים‪ .‬נשנשתי לי שלוש‬
‫פרוסות של פטריות שנמצאו בתחתית הערמה הקולינרית‪ ,‬ובלב כבד הנחתי לצלחת לעמוד מלפני‬
‫בשלמותה‪.‬‬
‫נזכרתי בביקור אצל המנתחת יומיים קודם לכן‪ ,‬כשהתחלתי לומר לה ש"יש לי חתונה השבוע ורציתי‬
‫לשאול‪ "...‬היא לא המתינה יותר מדי‪ .‬היה ברור לה שאני מתכוונת לדבר על התפריט‪ ,‬ולכן היא אמרה‬
‫שאני יכולה לקחת צלחת (קטנה!) ולשים בה קצת מכל דבר‪ ,‬שלא ארגיש שאני מפסידה‪ .‬אבל למעשה‪,‬‬
‫זו הפעם הראשונה שבכלל לא חשבתי על אוכל‪ .‬בסך הכול רציתי לשאול אותה האם מותר לי‪ ...‬לרקוד‪.‬‬
‫היא אמרה שאין בעיה כלל‪ .‬ממש כך‪.‬‬
‫כשהיא העלתה את נושא ההשתתפות בתחום הקולינרי הבנתי שזה היה רגע שיצוין כרגע מכריע בשינוי‬
‫שאני עוברת‪ ,‬כי זה כלל לא עבר לי בראש‪.‬‬
‫חברותיי חשו רוב הזמן שלא בנוח על ידי‪ ,‬כשהן אוכלות עוד ועוד‪ ,‬מעבירות ביניהן צלחות‪ ,‬אבל אני רק‬
‫חייכתי‪ .‬מצד אחד היה קשה לראות מנות מדהימות שכאלה‪ ,‬ומצד שני היה תענוג גדול לראות אנשים‬
‫שהופכים לעבדים ברגע אחד למה שהייתה פעם תרנגולת או פרגית שלא זכתה לגדול‪ .‬ובעיקר לזכור‬
‫שפעם אני הייתי חלק מזה‪ ,‬אבל כבר לא‪.‬‬
‫רקדתי ממש מעט מטעמי החלמה מהניתוח‪ ,‬והעדפתי לעמוד מהצד ולנצל את ההזדמנות לראות‬
‫דברים שבאופן רגיל הייתי חלק מהם אבל עכשיו לא‪ .‬בבחינת "מה שרואים מכאן לא רואים משם"‪.‬‬
‫חזרנו הביתה‪ .‬כולם דיברו רק על האוכל‪ .‬אף אחת לא זכרה איך הכלה הייתה‪ ,‬וגם לא זכרו איך קוראים‬
‫לחתן או מה יהיה שם משפחתה החדש מעתה‪ .‬עד היום (וכבר עברו שלוש שנים וחצי בערך) זוכרים רק‬
‫את האוכל‪ .‬מה שמזכיר לי משפט שקראתי פעם‪" :‬ישראלים יספרו לך איך היה האוכל בתשובה לשאלה‬
‫איך הייתה החתונה"‪ .‬אני לא בטוחה שזה רק ישראלים‪...‬‬
‫וכשנזכרתי כי בזמנו עלה איזשהו בדל מחשבה לדחות את הניתוח בשביל החתונה הזו – הזכרתי לעצמי‬
‫עד כמה כל דבר צריך סייעתא דשמיא ולא יזיק גם עמוד שדרה של סדרי עדיפויות בחיים‪ .‬וכמה טוב‬
‫שאני אחרי‪ .‬אחרי הניתוח‪ ,‬אחרי החתונה שהעסיקה אותי לא מעט טכנית‪ ,‬ובתחילתה של מערכת יחסים‬
‫משמעותית עם השרוול שלי‪ ,‬מערכת יחסים שאין בה אפשרות של פרדה‪ .‬פשוט נצטרך ללמוד לחיות‬
‫יחד בכל מחיר‪.‬‬
‫ולהתחיל דרך חדשה‪.‬‬
‫עם עצמי‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪228‬‬

‫‪81‬‬
‫עייפות החומר (והמשקל)‬

‫עוד לא חודש מהניתוח וכבר אין ספק שהתוצאות ניכרות בשטח‪ .‬החולצה היפה שקניתי בתחילת העונה‬
‫כבר שטה לה‪ .‬ארך לי זמן לשים לב לזה‪ ,‬אולי כי אני עדיין בהכחשה‪ .‬אבל אחותי‪ ,‬שעוקבת אחרי כל‬
‫סנטימטר שלי‪ ,‬העמידה אותי מול המראה ואילצה אותי להתמודד עם האמת‪ :‬ירדתי במשקל באופן‬
‫דרסטי‪( .‬וכולכם עכשיו בוודאי מסוקרנים‪" :‬וכמה ירדת?" ואם לא תדעו לא תמשיכו לקרוא?)‬
‫אחד מהפחדים שלי זה לרדת במשקל ואחר כך לעלות‪ .‬ואולי משום שיש לי ניסיון רב וגם ידע רב בנושאי‬
‫תזונה ומה שנקשר אליהם בנשימה אחת (השמנה‪-‬הרזיה) אני יודעת שמוטב לגוף להישאר במשקל‬
‫סטטי‪ ,‬גם אם הוא שמן‪ ,‬מאשר לעלות ולרדת‪ ,‬לעלות ולרדת‪ .‬אבל יותר מכך‪ ,‬אני לא יכולה לסבול את‬
‫הדרמטיות ב"וואו! איך רזית!" ואחר‪-‬כך את העצבות המזויפת "מה‪ ,‬עלית? לא חבל?" בעצם‪ ,‬אני מעדיפה‬
‫שלא תחמיאו כשאני יורדת ולא תקטרו ותרשו לעצמכם "להתאכזב" כשאני עולה‪ .‬לכן אני לא יורדת‪,‬‬
‫אבל תמיד עולה‪.‬‬
‫גם הפעם אני לא רוצה שיחמיאו לי על המשקל‪ .‬אני מעדיפה שיחמיאו על דברים אחרים שלא תלויים‬
‫במשקל‪ .‬דברים שקשורים בכישורים‪ ,‬ביכולות‪ ,‬באינטליגנציה‪ ...‬שם אין אינפלציות מדי חדות‪ ,‬אפילו לא‬
‫כלפי מעלה‪ .‬או הכי גרוע‪ ,‬אני מעדיפה שיגידו "את נראית נהדר"‪ ,‬שזה‪ ,‬איך נאמר‪ ...‬יותר כוללני ופחות‬
‫ממוקד‪.‬‬
‫הפעם‪ ,‬עוד לפני שרואים אותי‪ ,‬כבר בטלפון(!) שואלים "נו? כמה ירדת?"‬
‫ואם לא ירדתי? זה מכעיס אותי‪ .‬לא בטוחה שאני יכולה להסביר למה‪ ,‬אבל עם עבר כמו שלי‪ ,‬שהפך‬
‫את הנושא הזה לטאבו‪ ,‬אני נכנסת למעין מגננה ומאבדת את עדינותי בו במקום‪ .‬כולם יודעים שאני‬
‫נחמדה מאוד‪ ,‬אבל אז מגיע הרגע שהם מפטירים לעברי משפטים בנוסח "אני רק רוצה לטובתך" ו"איך‬
‫תתחתני במשקל הזה?" וכמובן ה"לא חבל" הידוע‪ ,‬וזה מוציא אותי משלוותי‪.‬‬
‫אז כשאמא שואלת אם ירדתי כי היא דואגת וכי היא מחכה לנחת מהבת הקטנה שלה שעשתה לה הכי‬
‫הרבה צרות – נו‪ ,‬מילא‪ .‬אני יכולה להבין‪.‬‬
‫כשזו אחותי שמודאגת שאוטוטו היא תישא בתואר 'הכי שמנה' במשפחה ואם היא תדע שירדתי במשקל‬
‫היא תילחץ ואולי תפסיק עם השוקולד שלה – דיינו‪.‬‬
‫‪229‬‬ ‫מסע כבד‬

‫אם זו חברתי הטובה‪ ,‬שליוותה אותי בבית חולים‪ ,‬ובאמת באמת דואגת לי‪ ,‬והשקיעה מספיק עבור זה –‬
‫אין בעיה‪.‬‬
‫אבל מה עם כל השאר?‬
‫כיוון שעוד לא חלף זמן רב מהניתוח‪ ,‬אני עוד מעדכנת‪ .‬כן‪ ,‬ירדתי‪ .‬כמה? לא יודעת‪ .‬למה אני לא נשקלת?‬
‫ראשית‪ ,‬כי המשקל מראה עד מאה ועשרים קילוגרמים‪ ,‬ואם אעלה עליו הוא יראה שאני שוקלת אפס‬
‫קיל וגרמים‪ ,‬ושנית משום שאני לא רואה טעם להישקל כל שעה‪ .‬בביקורת שתהיה לי בבית החולים‬
‫אשקל ואדע‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬המשקל לא חשוב‪ .‬העיקר ההרגשה‪.‬‬
‫בשבוע הבא – ָ‬
‫עם זאת‪ ,‬כל הניסיונות שלי לדמיין מהרגע שהחלטתי לעבור את הניתוח איך איראה פחות חמישים‪,‬‬
‫שישים או שבעים קילוגרמים – לא עולים יפה‪ ,‬או יותר נכון‪ ,‬לא עולים בי כלל‪.‬‬
‫לא מצליחה‪.‬‬
‫זה הגוף שאני מכירה כבר עשרים וחמש שנים‪ .‬זו מי שאני‪" .‬פרידי השמנה"‪ .‬אין לי אישיות אחרת‪ ,‬אין לי‬
‫מהות אחרת‪ ,‬אין לי זהות אחרת‪ ,‬אין לי שם אחר‪ .‬יש אותי‪ ,‬ואני זה גוף גדול ומעליו ראש יפה שבתוכו‬
‫יותר מדי שכל (ככה אומרים לי‪ .‬לפחות בזה כדאי להאמין)‪ .‬איך אפשר לדמיין את זה פחות?‬
‫איך אפשר לדמיין ארוחה במסעדה‪ ,‬כשחברות שלי מזמינות מנה לכל אחת ואני‪ ...‬לא מזמינה‪ ,‬רק‬
‫טועמת מכל אחת ביס ופתאום אומרת‪ ,‬כמו כל אותן רזות שמעולם לא סבלתי‪" ,‬חברות‪ ,‬מצטערת‪ ,‬אין‬
‫לי יותר מקום"‪.‬‬
‫אין מקום?‬
‫לא מצליחה לדמיין את זה‪.‬‬
‫לא מצליחה לדמיין אותי נוסעת מחוץ לעיר ולא נסחבת עם תיק מלא אוכל‪ ,‬לא רואה אפשרות שאצא‬
‫לעבודה ולא אחשוב על מה לקנות בדרך כדי שיהיה לי מה לאכול‪ ,‬לא יודעת איך מרגישים כשמתעסקים‬
‫פחות בנושא שתפס במשך שנים מקום גדול ביותר‪.‬‬
‫לא מכירה את החיים האלה‪.‬‬
‫אלא שהפעם‪ ,‬הפעם אני יורדת בלי אפשרות ממשית להעלות חזרה‪ .‬הפעם אצטרך להתמודד עם כל‬
‫זה‪ .‬וכמה שזה נשמע טוב ונהדר וקל ורזה – זה מפחיד‪ ,‬כי זה לא מוכר‪ .‬ואחרי הכול‪ ,‬למרות היכולת שלי‬
‫להסתגל די מהר לשינויים‪ ,‬ולמרות העובדה שאני חובבת שבירת ֶהרגלים – אין כמו השגרה הרגילה‬
‫שמעניקה גם ביטחון‪.‬‬
‫וגם שקט‪.‬‬
‫והשגרה הזו משתנה‪ .‬עדיין הנושא המרכזי שסביבו שוב נעים חיי‪ ,‬גם אם מהכיוון השני – הוא נושא‬
‫המשקל‪.‬‬
‫ועם כל השמחה שבדבר‪ ,‬ועם כל האושר שניתנה לי הזדמנות חדשה‪ ,‬שניצלתי בשעת האפס‪ ...‬אני גם‬
‫מבינה שאין לזה ולא יהיה לזה סוף‪ .‬ניתוח בריאטרי לא יפטור אותי מלהמשיך להתמודד‪ ,‬את זה הבהיר‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪230‬‬

‫לי היטב הצוות הרפואי‪ .‬אין 'זבנג וגמרנו'‪ .‬אצטרך לחשוב פעמיים על כל ביס‪ ,‬אצטרך לעשות פעילות‬
‫גופנית‪ ,‬אצטרך לא לאכול ככל העולה על רוחי ותאוותי‪ ,‬ומדויק יותר לומר שאצטרך ללמוד לאכול נכון‪,‬‬
‫בזמנים קבועים‪ ,‬ולדעת שבהפסקות אין נשנושים‪ ,‬לשנות את התפריט לכזה שמכיל מאכלים בריאים‬
‫ומזינים‪ ,‬אצטרך להישמר משתיית נוזלים עם האוכל כדי שהאוכל לא ייפלט החוצה‪ ,‬אצטרך ללמוד‬
‫מחדש מה הקיבה המשורוולת שלי מוכנה לאכול ומה לא‪ ,‬משום שכל מנותח מדווח על מזונות אחרים‬
‫שלא מתעכלים בקלות או שגורמים לתחושת אי נוחות‪.‬‬
‫בקיצור‪ ,‬אצטרך להמשיך להתמודד‪ ,‬רק אחרת‪ ,‬ועם הרבה פחות משקל על הגוף‪.‬‬
‫ירד הרבה מהמשא‪ ,‬המעמסה תיראה אחרת והמסע‪ ...‬כל עוד אני חיה – אני אלך בו‪ ,‬שהרי מסע‬
‫ההתמודדות במשקל אינו המסע היחיד בחיי‪.‬‬
‫והמעמסה בראש‪ ...‬מתי יהיה לי כבר שקט ממנו?‬
‫‪231‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪82‬‬
‫מידה כנגד מידה‬

‫התחלתי לחזור לאט לאט לאוכל מוצק ונורמלי על פי הדרכתה של הדיאטנית‪ .‬הכללים היו גמישים כך‬
‫שאפשרו לי להגדיל את מגוון המאכלים ומרקמם‪.‬‬
‫כל גוף מגיב אחרת ולכל משורוול הקצב שלו‪ ,‬וזה היה הזמן לבחון את שלי‪ .‬התנהלתי לפי התפריט‪,‬‬
‫פחות או יותר‪ .‬נזהרתי שלא לבדוק שוב גבולות כדי לא לחזור ולחוש שוב את התחושה של "סוף העולם"‪.‬‬
‫הוספתי לתפריט חביתה מקושקשת עם גבינה וקצת פירה‪ ,‬ובעיקר שמחתי על האפשרות לאכול פתית‬
‫עם ממרח חלק כל שהוא‪ .‬תחושת הקריספיות של משהו 'אמתי' שמתפצפץ בפה נתנה לי תחושה של‬
‫אוכל והזכירה לי שאכן עברתי את גיל הינקות‪ ,‬ושאני חוזרת לאכול "כמו גדולה"‪ .‬טוב‪ ,‬גדולה במובן הגיל‪.‬‬
‫מקווה שלא גדולה במובנים שבגללם אני עוברת את ההחלמה הזו‪.‬‬
‫זה לא היה קל‪ .‬גם אם מעולם לא הייתי מאלה שמעמיסים ערמות על הצלחת וטוחנים הכול עד דק‬
‫(או יותר נכון‪ ,‬בולעים בלי ללעוס אפילו)‪ ,‬עדיין מזגתי מנה סבירה של פירה על הצלחת‪ ,‬כמו כל אדם‬
‫רגיל‪.‬‬
‫אבל אני לא "אדם רגיל"‪ ,‬לפחות לא במובנים של כמויות‪ .‬אני משורוולת‪ ,‬וההוראות של הקיבה שלי‬
‫השתנו‪ .‬זה הדבר שמבחינתי היה הכי קשה בהחלמה – ההבנה שהשרוול שלי לא יכול להכיל את כמויות‬
‫האוכל הרגילות‪ ,‬לא שלי ולא של כל אדם ממוצע‪ .‬הוא צריך ממש ממש מעט כדי להרגיש שבע‪ .‬זה‬
‫הרי הרעיון – הקטינו את הקיבה שלי כל כך‪ ,‬שבשלבים הראשונים אחרי אכילה של שלוש עד חמש‬
‫כפות שטוחות של פירה הרגשתי כאילו העמסתי על קיבתי פרה שלמה‪.‬‬
‫איך זה יכול להיות?‬
‫הגוף היה שבע‪ ,‬אבל המוח היה רעב‪ .‬לא הצליח לקלוט‪.‬‬
‫"אכלת רק ארבע כפות‪ ,‬לא יכול להיות שאת שבעה‪ .‬תאכלי עוד!"‬
‫למעשה‪ ,‬לא רק הוא דרש עוד אלא גם העיניים‪ ,‬ו‪ ...‬הסביבה הקרובה שלי‪ .‬אז אכלתי עוד ביס‪ ,‬בזהירות‪,‬‬
‫אבל זה היה מעט יותר מדי‪ .‬מהר מאוד מצאתי את עצמי מחבקת את הכיור באמבטיה ופולטת את כל‬
‫הארוחה האחרונה שהכילה‪ ,‬כאמור‪ ,‬כלום וחצי‪.‬‬
‫אני לא קוראת לזה הקאה‪ ,‬משום שהקאה לרוב מלווה במיצי קיבה‪ ,‬בטעם חמצמץ ומגעיל ובערבוביה‬
‫של צבעים שגורמים רצון להקיא עוד‪ .‬אני קוראת לזה "פליטה"‪ ,‬משום שהאוכל עדיין לא התעכל‪ .‬לא‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪232‬‬

‫מדובר בטעם חמצמץ אלא בדיוק בטעם של האוכל שנכנס לגוף‪ ,‬ואפילו הצבע והמראה נראים כאילו‬
‫הכנסתי ביס וירקתי אותו‪.‬‬
‫אני יכולה לספור על שתי אצבעות את מספר הפעמים שהקאתי בחיי‪ .‬גם כשהייתי משופעת קשות‪ ,‬או‬
‫כשסבלתי מדלקות גרון או מדלקות אוזניים ושקדים נפוחים‪ ,‬מכאבי בטן או מכל מחלה עונתית אחרת‬
‫לא היה לי חום ולא הקאתי‪ ,‬ופתאום אני מוצאת את עצמי מחבקת כיורים ואסלות‪...‬‬
‫בהתחלה פלטתי אינספור פעמים ביום‪ .‬גם כשהשתדלתי לא להגיע אל מצבים כאלה‪ ,‬זה היה בלתי‬
‫נמנע‪ .‬זה חלק מהלמידה של הקיבה החדשה שלי‪ ,‬הצרכים שלה‪ ,‬הטעמים החדשים שלה שהשתנו לבלי‬
‫הכר‪ ,‬הכמויות שלה‪...‬‬
‫כל פליטה כזו סחטה ממני את כל האנרגיה מהגוף‪ .‬הייתי גוררת בקושי את עצמי אל הספה‪ ,‬נשענת‬
‫אחורה ומרגישה רע‪ ,‬כל הגוף מזיע‪ ,‬הלב דופק בפראות‪ ,‬הראש מתפוצץ‪ ,‬בלי כוח אפילו לדבר‪ .‬רק רציתי‬
‫אוויר ושיעזבו אותי בשקט‪ .‬שיהיו באזור "אם יקרה לי משהו"‪ ,‬אבל בלי להציק לי בשאלות‪ ,‬בלי להציע‬
‫עזרה – כי גם אין כמעט דרכים לעזור חוץ מלהירגע‪ ,‬להזיז מהאזור כל סממן של דבר מאכל ובוודאי‬
‫שלא להציע כוס מים או משהו אחר להכניס לגוף‪ .‬תנו אוויר ושקט‪.‬‬
‫בהתחלה ממש נבהלתי וחשבתי שמשהו לא בסדר‪ ,‬עד שדיברתי עם משורוולים אחרים שמתארים‬
‫תחושות דומות בהתחלה‪ .‬הם הבטיחו שככל שהזמן יעבור אפלוט פחות עד שאחדל‪ .‬ככה זה עד‬
‫שמכירים את השרוול החדש‪.‬‬
‫במקרים האלו‪ ,‬שקרו בשבועות הראשונים לא מעט‪ ,‬למדו הסובבים אותי לא להתקרב אליי‪ ,‬לא לדבר‬
‫אתי‪ ,‬לא להיבהל ואם אפשר – לדאוג למאוורר ומיד‪ .‬לאט לאט הלב נרגע‪ ,‬הזיעה התקררה‪ ,‬הגוף חזר‬
‫לעצמו‪ ,‬ואז הייתי מסתכלת על הצלחת המלאה ותוהה לעצמי – מה חשבת כשהכנסת עוד ביס מיותר‬
‫לפה? הרי כבר היית שבעה! והחשק לקרב דבר מאכל כל שהוא לאזור השפתיים או אפילו להריח ריחות‬
‫של אוכל חלף לשעות ארוכות‪.‬‬
‫אבל יש צורך בזמן כדי להבין את זה‪ .‬חלק מהתהליך זה למלא בצלחת רק כמה כפות ולדעת שזה‬
‫בסדר‪ ,‬שזה בדיוק מה שאני צריכה ולא עוד‪ ,‬שבשביל זה עברתי את הניתוח‪ ,‬שהכמויות עוד יגדלו‬
‫בהמשך במעט ושאין לי סיכוי למות מחוסר תזונה‪ ,‬בשביל זה יש מעקב רפואי‪ ,‬בשביל זה יש המלצה‬
‫גורפת ליטול כדור מולטי ויטמין כל יום בחודשים הראשונים כדי להשלים את הפערים‪ ,‬בשביל זה חובה(!)‬
‫לאכול כל שלוש שעות ולשתות כמה שיותר!‬
‫אז התחלתי להעמיס פחות‪ ,‬הרבה הרבה פחות‪.‬‬
‫אחרי עשרה ימים הוזמנתי לביקורת ראשונה ונמצאתי בריאה ותקינה‪ .‬תוך שבועיים ירדתי עשרה‬
‫קילוגרמים‪ .‬ידעתי שזו האופוריה של ההתחלה‪ ,‬שאני צריכה לזכור שזה לא יימשך ככה‪ ,‬שיש עוד דרך‪,‬‬
‫שאני צריכה להישמר מהמכשיר שנקרא "משקל ביתי"‪ ,‬גם אם הוא חדש מזכוכית‪ ,‬וניתן להישקל בו‬
‫‪233‬‬ ‫מסע כבד‬

‫מעל מאה ועשרים קילוגרמים‪ ,‬בדיוק כמו זה שאמא קנתה לי מיד אחרי הניתוח‪ ,‬וקיבלתי החלטה לא‬
‫לעלות עליו בשבועות הראשונים כלל‪ ,‬אלא רק בביקורות התכופות‪ ,‬ולאחר מכן פעם בשבוע מקסימום!‬
‫כדי שלא אשתגע‪ ,‬ואתחיל להתנהל בחיים ששולט בהם גולם בעל ספרות‪.‬‬
‫כל יום שעבר הרגשתי שנהיה קל יותר‪ ,‬פשוט יותר ושמח הרבה יותר‪.‬‬
‫ידעתי במקום פנימי ואמתי בתוכי שעשיתי את הצעד הטוב ביותר בעבורי‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪234‬‬

‫‪83‬‬
‫סוויטש'‬

‫אני שונאת חורף עד שהקיץ מגיע ואני נוטפת זיעה‪ ,‬ושונאת קיץ עד שמגיע החורף ונהיה לי חושך באמצע‬
‫היום‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬כשהחלטתי לעבור את הניתוח‪ ,‬עונות השנה לא היו חלק מהשיקולים הטכניים‪ ,‬אף על‬
‫פי שיש אנשים שזה חשוב להם‪ .‬לי היה חשוב 'להיות אחרי' ולהתחיל סוף סוף לחיות‪.‬‬
‫הניתוח התבצע בחודש אדר‪ ,‬שהיה שחון כמו רוב חודשי החורף בשנים האחרונות‪ ,‬וההחלמה הראשונה‬
‫וחודשי החיים החדשים הראשונים שלי היו‪ ,‬למעשה‪ ,‬בקיץ‪ .‬הקיץ באותה שנה היה לוהט‪ ,‬ולא רק משום‬
‫שהוא היה הקיץ שבו סחבתי את המשא הכבד ביותר מבחינת משקל‪.‬‬
‫היתרון הגדול בשבילי היה שהחום דרבן אותי לשתות יותר‪ .‬באופן רגיל אני מאלה שצריכים להזכיר להם‬
‫לשתות ומתקיימת ימים שלמים על קפה בבוקר ואולי עוד כוס נוזלים רשמיים ביום‪ ,‬שלרוב לא עומדים‬
‫בשום כללי דיאטה או תזונה נכונים‪ .‬את כל שאר הנוזלים מספק המזון (אף שאני בספק אם בשוקולד או‬
‫בבמבה יש איזושהי כמות נוזלים שבכלל אפשר להחשיב)‪ ,‬אבל אחרי הניתוח שבעקבותיו האוכל הפך‬
‫לשולי – השתייה הופכת למרכז‪.‬‬
‫המאוורר היה פיסה של גן‪-‬עדן באותם ימים עבורי והוא ואני הלכנו צמודים ברחבי הבית‪ .‬במקפיא היה‬
‫מלאי של קוביות קרח‪ ,‬איגלואים ו‪ ...‬קרטיבים‪.‬‬
‫את המרקים זנחתי לאנחות‪ .‬בחום שכזה לא מומלץ בכלל לחשוב עליהם‪ ,‬אבל הקרטיבים הצילו אותי‪.‬‬
‫על ארטיקים לא העזתי אפילו לחלום‪.‬‬
‫ושתייה‪ .‬לא מים‪ ,‬על אף שזה בדיוק מה שאני צריכה‪ ,‬כי אין לי מושג איך שותים את הדבר הזה‪ .‬הוא פשוט‬
‫לא נבלע לי בגרון‪ ,‬אז אני מתכוונת לשתייה מתוקה‪.‬‬
‫מלכתחילה זה לא מומלץ‪ ,‬בלשון עדינה‪ ,‬אבל זה היה עדיף על פני צום מוחלט‪ ,‬אז שתיתי שתייה מתוקה‬
‫בקש או בלגימות קטנות‪ ,‬כשבפנים צפות קוביות קרח שסיפקו קצת "מים" לגופי המחלים‪.‬‬
‫שתיית נוזלים מוגזים הייתה בגדר בל יימצא‪ .‬לא פחות‪( .‬אם לא אגדיר את זה הכי גרוע שאפשר‪ ,‬אני עוד‬
‫עשויה "לבדוק" את זה במציאות‪ ,)...‬ההסבר היה שגזים גורמים לתחושת אי נוחות איומה בקיבה‪ ,‬ושהם‬
‫ירחיבו את השריר שעדיין מחלים‪ .‬או במילים אחרות – נזק ברור!‬
‫ודווקא כשבחוץ לוהט‪ ,‬זה בדיוק מה שחלמתי עליו בימים ובלילות – שתייה קרה קרה עם בועות‬
‫מתפצפצות‪ ,‬קופצניות ומרעננות‪ .‬אבל יכולתי רק לחלום על זה‪.‬‬
 ‫‪235‬‬ ‫מסע כבד‬

‫גם ללגום לגימות גדולות ולרוקן את הכוס בלגימה לא הייתה אופציה‪ ,‬כך שתחושת "רוויה" לא הצלחתי‬
‫לחוש‪.‬‬
‫חלק מרכזי בכל העניין הוא ללמוד לאכול נכון ומסודר ולא רק לרדת במשקל‪ ,‬שזה חשוב אבל לא מספיק‪.‬‬
‫אמנם יש מקרים של עלייה לאחר ניתוח מסוג כזה‪ ,‬אך לרוב הם אצל אנשים שלא עשו סוויטש' בראש‪,‬‬
‫וחלקם אף "נלחמו" בשרוול והעמיסו עליו בכוח‪.‬‬
‫חלק מללמוד לאכול מחדש‪ ,‬ולא רק מבחינת כמויות‪ ,‬זה לחזור אל הבסיס שטבוע בנו עוד לפני שרכשנו‬
‫את ההרגלים המגונים‪ ,‬הלא נכונים‪ ,‬שהושרשו בנו והטעויות התזונתיות שהפכו לחלק מהשגרה שלנו‪ .‬על‬
‫כן התבקשתי על ידי הצוות להתחיל ליישם את הסוויטש' המתבקש‪.‬‬
‫חלק מההוראות היו לאכול שש ארוחות ביום‪ .‬כל שלוש שעות‪ ,‬כמו תינוק‪ .‬לא להגיע למצבים של רעב‬
‫קיצוני‪ ,‬שאני קוראת לו "בור בבטן"‪ ,‬כי קיבה ריקה היא קיבה במצוקה‪ ,‬וקיבה במצוקה היא קיבה שאוגרת‬
‫מזון במקום לעבד אותו ולפרק את החומרים‪ ,‬מה שעוזר לירידה‪ .‬הדיאטנית קראה לזה "לא לחכות לשלב‬
‫עשר של רעב"‪ .‬בשלב שש‪-‬שבע כבר כדאי לאכול‪.‬‬
‫לא לחינם הבינו כבר מזמן ששלוש ארוחות ביום הם לא הדרך הנכונה לירידה במשקל לטווח ארוך‪ ,‬ובוודאי‬
‫שרעב של שעות רבות לא מסייע באמת‪ .‬אפשר לאכול‪ ,‬צריך לאכול‪ ,‬אבל במינון‪ ,‬במידה‪ ,‬לא לדחוס בכוח‬
‫כמה שיותר ולא לחכות שהמוח ישדר אותות מצוקה של רעב‪.‬‬
‫רישום של "יומן אכילה" (מה אכלתי‪ ,‬מתי‪ ,‬האם הייתי רעבה או לא‪ ,‬למה אכלתי וכדו') היה חשוב גם בשלב‬
‫זה על מנת שאוכל לעקוב ולראות מה נכנס אל גופי‪ ,‬ובעיקר למה‪ .‬להתחיל לזהות את הסיבות לאכילה‪.‬‬
‫התבקשתי גם להמציא לי זמן ומקום ל"ארוחות"‪ .‬אין עוד ישיבה מול המחשב ואכילה בו זמנית‪ ,‬וגם לא‬
‫לקרוא עיתון בסלון עם חביתה‪ .‬יש להקדיש את מלוא תשומת הלב למזון שנכנס לגופי‪ .‬לכבד אותו ואותי‪.‬‬
‫ללעוס‪ ,‬להרגיש את האוכל‪ ,‬להרגיל את הגוף שיש זמנים ברורים כדי להכניס סדר יום לחיי‪.‬‬
‫סדר יום תזונתי הוא מרכיב חשוב בבניית הרגלי תזונה נכונים ויציבים לכל החיים‪ .‬סדר יום מאפשר לגוף‬
‫לדעת שהוא מקבל מזון נכון ובזמן‪ ,‬שאין צפי למצוקה‪ ,‬שאין עליות חדות במשקל או עליות חדות ברעב‬
‫או בשובע‪ ,‬שהראש לא מסתובב כל היום סביב האוכל‪ ,‬וה"מה אני אוכל?" השגור בפי רוב האנשים לפחות‬
‫פעמיים ביום‪ ,‬לא קיים כבר בלקסיקון‪.‬‬
‫והנשנושים? להם אין עוד מקום‪ .‬התבקשתי לחפש לי דרכים אחרות למלא את זמני‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪236‬‬

‫‪84‬‬
‫בטבעת זו‬

‫במהלך הביקורים במרפאת מלב"י יצא לי להיפגש כמה פעמים עם נחמי‪ .‬נחמי היא אישה בשנות‬
‫החמישים‪ ,‬אך אין דבר המסגיר את גילה‪ .‬היא תמיד לבושה בטעם טוב‪ ,‬נמרצת‪ ,‬אינטליגנטית‪ ,‬זורמת‪,‬‬
‫מלאת אנרגיות ופעילה‪ .‬בכל מצב אוזן אחת צמודה לאחד מהטלפונים הניידים שברשותה והאצבעות‬
‫מתקתקות על המקלדת הזעירה של המחשב הנייד‪ ,‬וכדי לשבת ִאתה לקפה צריך לקבוע זמן ביומן‬
‫שבועיים מראש‪ ,‬וגם אז צפויים שינויים של הרגע האחרון‪.‬‬
‫מיד ידעתי שנהיה חברות‪ .‬כן‪ ,‬גם אם לפי גילה היא יכולה להיות אמא שלי‪ .‬זה לא רלוונטי‪ .‬רוב חברותיי‬
‫מאז ומעולם היו גדולות ממני בגילן‪ .‬לי אין בעיה עם זה‪ ,‬להן אין בעיה עם זה‪ .‬כל הצדדים מרוצים‪.‬‬
‫היא הגיעה למלב"י עם בעיית משקל "קטנה"‪ .‬אולי עשרים קילוגרמים עודפים‪ ,‬לא משהו רציני‪ ,‬אבל היא‬
‫לא צעירה וגם די נמוכה‪ ,‬הכולסטרול כבר לא משהו ולחץ הדם טיפס‪ ...‬וכל זה התנחל בגופה כבר לפני‬
‫שנים מאחר שהיא סירבה לבצע בדיקות תקופתיות ומי יודע מה עוד יש לה‪.‬‬
‫אך הסיבה המרכזית שהיא כאן הייתה העובדה שהתגלתה אצלה סכרת ביום בהיר‪ .‬טוב‪ ,‬לא ממש 'יום‬
‫בהיר'‪ .‬היא פשוט התעלמה במופגן מכל הסימנים המקדימים והדחיקה אותם במומחיות רבה באמצעות‬
‫שוקולד ועוגות לרוב‪ .‬היא ניסתה להפסיק את צריכת הסוכר ולהתחיל לחיות כמו שחולת סכרת צריכה‬
‫לחיות‪ ,‬אך לשווא‪ .‬העיניים כבר לא ממש רואות טוב‪ ,‬ותוצאות הבדיקות מאיימות שעוד רגע משהו רע‬
‫עומד לקרות‪ ,‬אבל היא לא יכולה להפסיק את השוקולד והעוגות‪.‬‬
‫נחמי דווקא לא מעדיפה חיים קצרים יותר אבל מלאים בסוכר‪ ,‬מחיים ארוכים ללא המתוק‪ ,‬והיא ניסתה‬
‫כל פעם מחדש להפסיק את המתוקים‪ ,‬לרדת במשקל ולהיגמל‪ .‬אבל זה כמו יו‪-‬יו‪ ,‬היא יורדת עשרה‬
‫קילוגרמים ואחרי שנה מעלה חמישה עשר‪.‬‬
‫פרופסור רז מבית החולים הדסה שאצלו טופלה‪ ,‬והוא אחד המומחים בארץ בתחום הסכרת‪ ,‬המליץ לה‬
‫לעבור ניתוח שרוול‪ ,‬כיוון שהתגלה די במקרה‪ ,‬אם יש דבר כזה "מקרה"‪ ,‬שמלבד הורדה במשקל‪ ,‬ניתוח‬
‫זה גם פותר בעיות סכרת‪ .‬באותה תקופה לפני שלוש שנים עוד לא ידעו איך ולמה‪ ,‬כי הניתוחים‬
‫הבריאטריים היו עדיין די חדשים בשוק‪ ,‬אבל זו עובדה‪.‬‬
‫עודף משקל‪ ,‬סכרת‪ ,‬וגם בעיות בריאותיות נלוות "קטנות" אחרות – ואנחנו נפגשות במלב"י‪.‬‬
‫‪237‬‬ ‫מסע כבד‬

‫האדמו"ר של נחמי לא אישר את ניתוח השרוול מסיבות השמורות עמו‪ ,‬אבל בירך על ניתוח הטבעת‪.‬‬
‫מאותו הרגע שבו נפגשנו על כיסאות המרפאה חיינו כמעט ונקשרו זו בזו ומעללי הטבעת והשרוול שלי‬
‫ושלה יכולים למלא טורים שלמים‪ .‬הקפדנו להיפגש בזמנים חופפים לבדיקות ולביקורות‪ ,‬מודדות את‬
‫היתרונות והחסרונות של כל סוג ומתחרות על מי צודקת "יותר" ואיזה ניתוח יציל את (השמנים ב)עם‬
‫ישראל‪.‬‬
‫כחודש לאחר ששורוולתי היא זומנה לניתוח שלה‪ .‬היא החלימה מהר יותר מכל אדם אחר שאני מכירה‪.‬‬
‫לטענתה‪ ,‬פסח בדלת ואין זמן להחלמות‪ ,‬לתלונות או לחופשות‪ .‬היא אמורה להמשיך ולנהל את ביתה‬
‫על שלל ילדיה ונכדיה וכלותיה ואורחיה‪ ,‬ואין מישהו אחר שיעשה זאת במקומה‪ .‬היא בתפקיד המארחת‬
‫שעוברת מאחד לשני‪ ,‬מוודאת שכולם שבעים ומרוצים‪ ,‬וממילא רוב אורחיה כלל לא יודעים שהיא עברה‬
‫ניתוח ממש לא מזמן‪.‬‬
‫גם היא‪ ,‬כמנותחת טבעת‪ ,‬כמו כל המנותחים בניתוחים בריאטריים‪ ,‬מחויבת לשמור על כללי תזונה בכלל‪,‬‬
‫ובימים הראשונים בפרט‪ ,‬שכוללים בעיקר שתייה ועוד שתייה ועוד שתייה‪ .‬היא דווקא מצאה ששתיית‬
‫משקאות מתוקים וסמיכים גולשים לה בטבעת טוב יותר מכל משקה אחר‪ .‬וכאן התחיל הוויכוח הראשון‬
‫שלנו – אם כבר עשית טבעת במטרה לרזות‪ ,‬להיפטר מהסכרת ולחיות חיים בריאים‪ ,‬מה הועילו חכמים‬
‫בתקנתם אם מאות ואלפי קלוריות מתגלשים בטבעתך כל עוד לא הכנסת לפיך דבר אחד מוצק?‬
‫לא עזרו ההתגרויות שלי משום שזה הדבר היחיד שהיא יכולה לבלוע בלי להקיא‪.‬‬
‫*‬
‫שאתה למדתי במשך‬
‫את הטבעת אני כבר מכירה מזמן‪ .‬פיתחתי אליה ריאקציה אמתית בעקבות חברה ִ‬
‫שנתיים‪ .‬החברה הזו עשתה ניתוח טבעת‪ ,‬ירדה חמישים ותשעה קילוגרמים ואיבדה את איכות חייה‪.‬‬
‫גם אחרי הירידה הגדולה שלה היא הייתה שמנה והתנהלה עדיין בדיוק כמוני‪ ,‬רק שאני לא רצתי‬
‫לשירותים כל הזמן להקיא‪ ,‬ואילו היא גרה‪ ,‬ממש גרה בשירותים‪.‬‬
‫כשלמדנו למבחנים הרבים‪ ,‬היא הייתה מכינה מראש שקיות של ממתקים‪ ,‬אוכלת ומקיאה‪ ,‬אוכלת‬
‫ומקיאה‪ ,‬מערבבת חמוץ ומתוק ומלוח‪ ,‬מוצק ורך‪ ,‬קר וחם‪ .‬זה ממילא לא שינה דבר כי מאום לא נכנס‬
‫באמת לגוף‪ .‬אחרי כל שניים‪-‬שלושה ביסים – היא קמה לכיוון השירותים להקיא וחזרה‪ .‬כבר לא התנצלה‪,‬‬
‫כבר לא הסבירה‪ ,‬אלא פשוט קמה והלכה וחזרה וחוזר חלילה‪.‬‬
‫היא התנזרה ממאכלים בשריים כי עוף לא התעכל‪ ,‬ועל בשר בקר אין מה לדבר‪ ,‬ירקות לא פיתו אותה‪,‬‬
‫וממילא חלק מהם לא "עוברים" בטבעת‪ ,‬וגם לא היה לה שווה להילחם על כל ביס ולרוץ להקיא‪ ,‬אבל‬
‫על בורקס או פסטות היא לא ויתרה‪ ,‬דחפה והקיאה‪ .‬גלידות‪ ,‬שוקולד למיניו‪ ,‬וממתקים "קלים" אחרים‬
‫היא יכלה "להחליק" בטבעת בכיף‪ ,‬ולכן התקיימה על מזון שאין בו אפילו גרם אחד של בריאות או כזה‬
‫שמספק לגוף משהו מכל מה שהוא זקוק לו כדי להתקיים‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪238‬‬

‫אותה חברה‪ ,‬אגב‪ ,‬העלתה אחרי כמה שנים את כל המשקל‪ ,‬ולבסוף עברה ניתוח אחר‪ ,‬מעקף קיבה‪,‬‬
‫והיא מבין המזהירות הגדולות לכל אלו שחושבים שאם יעשו טבעת – יהיו רזים‪.‬‬
‫היא‪ ,‬לא המקרה הראשון ששמעתי עליו‪ ,‬ובשנים שעוד לא ידעתי על קיומו של השרוול ונשאלתי מדוע‬
‫אינני עושה טבעת‪ ,‬סיפרתי על עוד ועוד מקרים של 'מטובעים' שאמנם ירדו יפה במשקלם אך איבדו‬
‫את שמחתם בדבר הכי בסיסי שיש – אוכל‪ .‬חייהם נעים סביב הקאות ושאלות של איזה מזון עובר‬
‫בטבעת ומתי התור שלהם להצר או להרחיב אותה‪.‬‬
‫מתוך היכרותי לא מעט מנותחי טבעת – מעטים‪ ,‬ממש בודדים‪ ,‬מצליחים ליהנות מהאוכל‪ ,‬לא להקיא‬
‫ולחיות חיים שפויים ומספקים‪.‬‬
‫אבל נחמי היא אולי סוג של הוכחה שלא הכול אני יודעת‪ ,‬על אף שחקרתי את הנושא היטב‪ .‬מטובעת‬
‫מאושרת וממליצה בחום לכולם זו נחמי‪ .‬היא ירדה הרבה יותר ממה שהומלץ לה לרדת מלכתחילה‪,‬‬
‫איכות חייה השתפרה פלאים‪( ,‬למרות שכן‪ ,‬היא מקיאה) והיא התפטרה בינתיים מהסכרת‪ ,‬למרות השוקו‬
‫התעשייתי שהיא גומעת‪ .‬הרופאים אמנם מזהירים אותה כי היא לא נקראת בריאה‪ ,‬על אף שהערכים‬
‫שלה מאוזנים כעת‪ ,‬ועליה עדיין להיות במעקב‪ ,‬אבל כדבריה‪ ,‬כבר שנים שהיא לא הייתה מאושרת כל‬
‫כך‪.‬‬
‫אז הנה משורוולת ומטובעת שיצרו חברות מיוחדת וכל אחת מגינה על הניתוח שלה בחירוף נפש‪ .‬מי‬
‫מאתנו צודקת? ימים יגידו‪.‬‬

‫נ"ב‪ ,‬לפני שחלק מכם‪ ,‬מטובעים מאושרים (אם יש דבר כזה) ישלחו מכתבים זועמים‪ ,‬הרי שאני מזכירה‬
‫שזהו ספר אישי‪ ,‬ואני משתפת אתכם בהגיגיי מתוך ניסיוני ולפי נקודת הראות שלי‪ .‬אין בכוונתי לשכנע‬
‫איש לכאן או לכאן‪.‬‬
‫‪239‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪85‬‬
‫פתאום‪...‬‬

‫לאט לאט התיאבון התחיל לחזור אליי‪ .‬היו מאכלים שממש התגעגעתי אליהם‪ ,‬אך עדיין היה לי אסור‬
‫לצרוך אותם‪ ,‬והיו כאלה שכבר יכולתי להוסיף לתפריט בזהירות‪ .‬אחת החברות המשורוולות שקניתי לי‬
‫על כיסאות ההמתנה במרפאה הציעה שאריח את האוכל שאני אוהבת ושעדיין אסור לי לאכול‪ ,‬ושלה‬
‫זה ממש עזר להתגבר‪ .‬לי זה לא עזר בכלל‪.‬‬
‫השינוי כבר נראה עליי בכל פינה ומכל זווית אפשרית‪ .‬ירדתי‪ ,‬ובגדול‪ .‬זה היה בלתי נתפס‪ .‬לא קילוגרם‬
‫ולא חמישה‪ .‬לא סנטימטר בהיקף ולא רק בפנים‪ ,‬אלא הכול התחיל להשתנות‪ ,‬כמו בלון שמתכווץ לאחר‬
‫שעמד כמה ימים‪.‬‬
‫התחלתי לדבר בשפה אחרת‪ .‬מילים כמו "פעם" ו"היום" הפכו לחלק מהשגרה‪" .‬פעם" הבגד הזה היה‬
‫קטן ולבשתי אותו בקושי‪" ,‬היום" הוא‪ ...‬גדול‪" .‬פעם" התעלפתי כשראיתי קצפת‪" ,‬היום" זה לא מזיז לי‪.‬‬
‫"פעם‪"...‬‬
‫גם לשרוול היה מקום משלו "אמא‪ ,‬זה גדול על השרוול שלי"‪ ,‬אמרתי לה כשהיא הכינה לי כבד‪-‬עוף‬
‫חודש לאחר הניתוח‪ ,‬והוא הריח עד שכל האנשים ברחוב עצרו‪ .‬או "השרוול שלי מסר שהוא לא אוהב‬
‫את זה"‪ ,‬אמרתי לאחר שניסיתי מזון שחשבתי שכבר מותר לי אבל עדיין היה לי אסור‪.‬‬
‫מאכלים שפעם לא הבנתי למה אנשים מבזבזים מזמנם ומקיבתם עליהם כמו ירקות הפכו ליקרים מפז‪,‬‬
‫וריח של מלפפון טרי גרם לי להתעלף כמעט‪ ,‬בעוד שמאכלים שפעם גרמו לי הנאה רבה הפכו להיות‬
‫'אוויר' במקרה הטוב או כמו קוץ מעצבן בעיניים במקרה הרע‪.‬‬
‫לפני הניתוח‪ ,‬כשביררתי מול מנותחים אחרים‪ ,‬אמרו לי שחוש הטעם משתנה‪ ,‬אך אין לזה כללים‪ .‬כל‬
‫אחד וטעמיו הוא‪.‬‬
‫השינויים שאני עברתי היו לי כמתנה‪.‬‬
‫חיכיתי לאכול סלט ירקות‪ ,‬אבל עדיין היה לי אסור‪ .‬עוגות קרם למיניהן לא עניינו אותי‪ .‬דגים שעליהם‬
‫ויתרתי לטובת במבה נראו כמו מעדן מלכים‪ ,‬לעומת זאת במבה‪ ,‬שהייתה חברתי הטובה במשך שנים‬
‫רבות‪ ,‬הפכה חסרת משמעות‪...‬‬
‫כשפתחתי את המקרר וראיתי שמנת מתוקה ממתינה להקצפה זה אפילו גרם לי להתרגז‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪240‬‬

‫אך יותר מכל‪ ,‬התחלתי לא להבין אנשים מהצד האחר של העניין‪ .‬אם פעם לא הבנתי למה יש אנשים‬
‫שלא אוכלים כשהם לא רעבים‪ ,‬גם אם זה "סתם משהו טעים"‪ ,‬היום אני לא מבינה למה אנשים אוכלים‬
‫בכלל‪ ,‬שלא לדבר על העובדה שהם טוחנים כמויות מכובדות‪ ,‬ולמה הם דוחפים עוד ועוד לפה‪ ,‬ולמה‬
‫הם טועמים גם מזה וגם מזה‪ ,‬ולמה כל מה שהם מתעסקים אתו כל היום זה מה להכניס עוד לפה‪...‬‬
‫הרגשתי כמו אדם שפוי בחברה לא שפויה‪ ,‬כאילו אני האדם הנורמלי היחיד בכל הסביבה שמבין מה‬
‫שאף אחד אחר (חוץ ממשורוולים אחרים) לא מבין‪.‬‬
‫הרגשתי שיש לי מסר חשוב להעביר‪ .‬מסר שכל החיים ניסו להעביר לי‪ ,‬אך לא היה עם מי לדבר‪ ,‬ועכשיו‬
‫אני זו שרוצה להעבירו הלאה וממקום אחר‪.‬‬
‫אמנם רק התחלתי לרדת במשקל‪ ,‬אבל משהו התחיל לזוז מהר יותר בראש‪ .‬לא‪ ,‬אלו לא היו הכמויות‬
‫של האוכל‪ ,‬אליהן עוד לא התרגלתי‪ ,‬או אל שלל השינויים הפיזיים בתחום התזונה והלבוש שאותם אני‬
‫אט אט לומדת‪ ,‬אלא משהו בעובדה שבפעם הראשונה בחיי אני פחות מעורבת במה שקורה‪.‬‬
‫מלבד העובדה שאני עדיין חלשה מהניתוח‪ ,‬פשוט נכנסתי למין הילוך שקט‪ .‬העובדה שעוד לא התחלתי‬
‫את העבודה‪ ,‬שלא מיהרתי לשום מקום‪ ,‬שאני אחרי הניתוח וכבר לא מסתובבת עם פחדים וחרדות‬
‫ושכרגע צריכה לעבור תהליך שמצריך זמן וסבלנות – כל אלה אפשרו לי סוג חדש של שקט בראש‪.‬‬
‫שבזכותו הצלחתי לבחון דברים יותר מהצד‪.‬‬
‫כך התחלתי להבחין בדברים שפעם לא הבחנתי בהם או מרוב שהתרגלתי אליהם הם כבר לא הפריעו‬
‫לי – דברים שבן‪-‬לילה הפכו להיות בלתי נסבלים עבורי למרות שאלו דברים שכולנו עושים שוב ושוב‪.‬‬
‫נכחתי באחד מביקוריה של אמי אצל אחותי‪ .‬הנכדים הצטופפו סביבה‪ ,‬חיבקו אותה‪ ,‬הרעיפו עליה אהבה‬
‫והציצו בין לבין לתוך השקיות הגדושות שהיא סחבה ִאתה מרחוק‪ .‬היא לא אכזבה גם הפעם‪" .‬אתם לא‬
‫יודעים איזו הפתעה הבאתי לכם!" אמרה נרגשות‪ .‬שקית אחר שקית נפתחה והשלל נשפך כמים‪ .‬היו‬
‫שם סוכריות על מקל מהסוג החדש‪ ,‬הגדול והממכר‪ .‬גם חבילות של שוקולד‪ .‬לא אחת‪ ,‬אלא שלוש‪,‬‬
‫שיהיה גם שוקולד חום‪ ,‬גם לבן וגם אחד עם אגוזים‪ .‬אם כבר‪ ,‬אז כבר‪ .‬סוכריות גומי בשלל צבעי הקשת‪,‬‬
‫ופלים מצופים מהסוג היקר‪ ,‬לא חלילה מהסוג הנמכר‪ .‬היא שלחה את הנכדים לישון עם צרורות מתוקים‪,‬‬
‫שבעי רצון ומאושרים‪.‬‬
‫הסתכלתי על הממתקים‪ :‬לא מספיק רק סוכריות? לא מספיק רק חבילת שוקולד אחת? למה תמיד‬
‫סבתא זו עסקת חבילה עם ממתקים? אי אפשר להיות סבתא בלי לבוא עם ערמות של מתוקים? או‬
‫עם אי אלו ערמות בכלל?‬
‫אנחנו אשמים‪ .‬אנחנו‪ ,‬אני וגם אתם‪ ,‬כל אחד בסביבה שלו‪ .‬אנחנו מרגילים לאכול כשלא רעבים‪ ,‬אנחנו‬
‫מרגילים ששוקולד מרגיע פצעים ומכאובים פיזיים ונפשיים‪ ,‬אנחנו "לא מעיזים" להגיע לבקר מישהו‬
‫‪241‬‬ ‫מסע כבד‬

‫"בידיים ריקות" (מקלוריות)‪ ,‬אנחנו מפצים את עצמנו בעוגות‪ ,‬אנחנו מלמדים את ילדינו שלומדים מהר‬
‫מכל דבר אחר‪ ,‬עוד לפני שהם יודעים להגיד "אמא" מה זה "משהו טעים" וגם איפה הוא נמצא‪.‬‬
‫אנחנו אשמים‪ ,‬ואחר כך אנחנו בוכים‪.‬‬
‫הרגשתי כאילו החיים שלי מתחלקים לשניים‪" :‬לפני" ו"אחרי"‪ .‬כן‪ ,‬בדיוק כמו אלו שמראים את התמונות‬
‫שלהם לפני שינוי חיצוני משמעותי שעשו בחייהם ואחרי השינוי‪ .‬כמו אדם אחר‪ .‬אצלי השינוי היה בכל‬
‫המובנים‪.‬‬
‫מבחינתי יש לי שני ימי הולדת בשנה‪ .‬אחד ביום שבו הגעתי אל העולם‪ ,‬והשני ביום שבו עברתי את‬
‫הניתוח‪ .‬נולדתי מחדש ולא רק בענייני משקל‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪242‬‬

‫‪86‬‬
‫שבתות משורוולות‬

‫החלק הקשה ביותר בשבועות הראשונים מבחינתי היה השבתות‪ .‬מפתיע שלא צפיתי את זה מראש‪ ,‬כי‬
‫אנשים שמתקשרים לברר אצלי על כדאיות הניתוח כן שואלים איך התמודדתי בזמנים שכאלו‪.‬‬
‫בואו נודה באמת‪ :‬שבת זהו יום גדול ורוחני‪ ,‬אך ההתעסקות הנשית‪ ,‬לפחות‪ ,‬היא בעיקר ב"עונג שבת"‬
‫במובנים הגשמיים‪ .‬סעודות השבת הארוכות מלוות במנות שונות ומיוחדות‪ ,‬כל בית כמנהגיו‪ .‬הממתקים‬
‫ש"שומרים לשבת"‪ ,‬השעות שמעבירים במנוחה‪ ,‬בפטפוטים ובנשנושים‪...‬‬
‫בשבת הראשונה אחרי הניתוח עוד הייתי בבית החולים‪ .‬בשבת השנייה שהיתי אצל אחותי‪ ,‬ורוב הזמן‬
‫ברחתי לחדרי בקומה השנייה והסתגרתי בו‪ ,‬מתרחקת מהרעש ומהריחות‪ ,‬אבל בשבת השלישית כבר‬
‫הוצרכתי להתמודד‪.‬‬
‫אמא לא הזמינה אורחים כדי שלגברת שכל הבית מסתובב סביבה גם בהיותה "ילדה גדולה" לא יהיה‬
‫רעש בזמן ההחלמה‪ .‬היא שאלה מה להכין לי‪ ,‬אבל אני לא יכולתי לחשוב על שום דבר מתאים‪ .‬עוד‬
‫היה אסור לי לאכול דברים מוצקים‪.‬‬
‫זה‪ ,‬אגב‪ ,‬לא ממש עזר‪ .‬היא הכינה את הדגים שאני אוהבת‪ ,‬ואת הסלטים ש'פעם' לא הייתי מוותרת‬
‫עליהם‪ .‬שיהיה‪ ,‬אם פתאום השרוול שלי יוכל להכיל‪.‬‬
‫ישבתי על יד השולחן כמו אורחת‪( ,‬מחלימה‪ .‬זוכרים?) ולא‪ ,‬כמו תמיד‪ ,‬זו שמגישה‪ ,‬מורידה‪ ,‬מסדרת‬
‫ומנשנשת מהדברים השווים במטבח כשאף אחד לא מפריע לי‪.‬‬
‫הדגים הגיעו‪ .‬לגעפילטע פיש של אמא שלי אין מתחרים‪ .‬האמינו לי שניסיתי למצוא כאלה‪ ,‬אבל אין‪.‬‬
‫ואין כמו הגעפילטע עם החומוס או הטחינה‪ .‬שום מסעדה בעולם לא מתקרבת לטעם הזה‪.‬‬
‫געפילטע? שלושה שבועות אחרי ניתוח? זו אפילו לא אופציה‪ .‬מרחתי לי פתית עם חומוס ואמרתי‬
‫"לכבוד שבת קודש ולכבוד הגוף החדש שהולך להיות לי"‪.‬‬
‫קינחתי במרק עוף מסונן ואמא הכינה רסק תפוחים מתוק ושמה לי בצד כלי מלא כדי שיהיה לי משהו‬
‫טעים לנשנש וכדי ש"לא תרגישי מסכנה"‪.‬‬
‫האמת? הרגשתי מסכנה‪ .‬חבל שאי אפשר להוציא את השרוול לפני שבת ולהחזיר אחרי שבת‪.‬‬
‫גם עם החמין היה לי קשה להתמודד‪ .‬פעם‪ ,‬כשהייתי קטנה‪ ,‬הייתי נאבקת עם אבא שלי מדי שבת‪ .‬הוא‬
‫טען שחייבים ביס לכבוד שבת ואני טענתי שזה ממש לא טעים (אבל שנינו ידענו שאני בונה על‬
‫הארטיקים החלביים במקפיא ואין לי אפילו מושג מה הטעם של הטשולנט או של רכיביו)‪ .‬אבל הגיל‬
‫‪243‬‬ ‫מסע כבד‬

‫עשה את שלו והפכתי להיות מאלו שמחכים לשבת רק בשביל הטשולנט‪ ,‬גם על חשבון הארטיק‪ ,‬ופתאום‬
‫אי אפשר לאכול ממנו‪.‬‬
‫והריח‪...‬‬
‫מלכתחילה לא הייתה לי סבלנות רבה לשבת יותר מדי זמן על יד השולחן‪ .‬הבטן עדיין קצת כאבה‬
‫וחשתי אי נוחות לא מוסברת‪ ,‬ובכלל‪ ,‬עוד הייתי חלשה ועייפה ולא תמיד עם מצב רוח‪ .‬אז פרשתי לי‬
‫לחדרי‪ ,‬תוהה אם אי פעם אוכל עוד לטעום מהמעדנים האלו‪ ,‬ואיך בכלל לא חשבתי על זה לפני‪ .‬ואולי‬
‫טוב שלא חשבתי על זה לפני‪ .‬מה‪ ,‬הייתי עוצרת את החיים שלי בשביל תפוחי אדמה וקישקע? בשביל‬
‫געפילטע?‬
‫מה פתאום‪ .‬די כבר להיות עם הגוף שלי קלאפטע‪.‬‬
‫ככל שהזמן עבר‪ ,‬גיליתי שזה לא סוף העולם‪ .‬אפשר לאכול הכול‪ ,‬אבל ממש הכול‪ .‬במינון‪ ,‬במידה‬
‫ובזהירות‪.‬‬
‫נכון‪ ,‬קיבלתי רשימת מאכלים שלא מומלצים לאכילה‪ ,‬ואחרי בירורון קצר התברר לי שאלו מאכלים‬
‫שמלכתחילה אינם מומלצים משום שהם כבדים לכל קיבה באשר היא‪ ,‬אז למה להקשות על קיבה‬
‫חדשה‪ ,‬ובפרט אחרי ניתוח?‬
‫מאכלים כמו אפרסמון‪ ,‬פרות אקזוטיים‪ :‬מנגו‪ ,‬אננס וכדומה‪ ,‬וכן תירס ופלפלים בקליפתם היו בתחילה‬
‫לגמרי מחוץ לתפריט‪ ,‬אבל בהמשך על מנגו לא יכולתי לוותר‪ .‬הוא אחד מהפרות היותר משובחים שהכין‬
‫לנו הקדוש‪-‬ברוך‪-‬הוא‪ ,‬ובקיץ הוא הפרי המרכזי שלי‪ .‬ניסיתי אותו בזהירות‪ ,‬אכלתי רק מעט‪ ,‬לעסתי הרבה‪,‬‬
‫בלעתי ו‪ ...‬נשארתי בחיים‪ .‬בהמשך כבר נזהרתי פחות עד שבכלל לא והוא הפך להיות כמו כל מאכל‬
‫אחר‪ ,‬רגיל‪.‬‬
‫על תירס וכל השאר הצלחתי לוותר די בקלות‪ ,‬אף שבדיוק התחילו לצוץ להם בעיתון לא מעט מתכונים‬
‫מפתים‪ ,‬בעלי תצלומים מעוררי תיאבון‪ ,‬שמכילים את אחד הרכיבים שאסור לי בשלב הזה לאכול מהם‪,‬‬
‫ואני ידעתי שזה היצר הרע שמחכה לי בפינה‪ .‬מה‪ ,‬כל החיים כמעט ולא נגעתי בפלפלים‪ ,‬אז למה דווקא‬
‫עכשיו?‬
‫הכי 'פחדתי' שטשולנט‪ ,‬שנחשב למאכל שעושה "בלגנים" לרוב היהודים בעולם מדי שבת יהפוך להיות‬
‫אצלי בבחינת מוקצה‪ .‬מספיק חבל על השנים שבהן העדפתי ארטיק על קישקע חם‪.‬‬
‫אז החלטתי לנסות‪ ,‬תוך בחירת מקום ישיבה בקצה השולחן‪ ,‬קרוב ככל האפשר לריצה מהירה אל‬
‫השירותים במקרה הצורך‪.‬‬
‫אבל לא‪ .‬לא היה צורך‪ .‬אכילה אטית על קיבה שלא התמלאה קודם בסלטים וחלה‪ ,‬ומעט מכל דבר‬
‫אפשרו לי לחזור ולהתענג על המאכל המיוחד‪.‬‬
‫עם כל יום שעבר גיליתי שאני יכולה להרחיב את מגוון המאכלים וליהנות מזה וגם מזה‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪244‬‬

‫‪87‬‬
‫מצאו את ההבדלים‬

‫הפעם הראשונה שטעמתי נקניקיית סויה אחרי הניתוח הסתיימה בכישלון‪ ,‬ולא הבנתי למה‪ ,‬הן מדובר‬
‫במאכל רך‪ ,‬אז מה הבעיה? קצת מבוהלת הרמתי טלפון לדיאטנית שמיהרה להרגיע‪ .‬נכון‪ ,‬זה רך בפה‬
‫אבל כבד לקיבה‪ ,‬וזה עוד לא הזמן המתאים למאכלי סויה‪ ,‬אבל אפשר לנסות דברים אחרים‪ ,‬שהם אף‬
‫בריאים יותר‪ ,‬כמו עוף‪.‬‬
‫גם הפעם הראשונה שטעמתי כבד גרמה לי להתחרט על כך‪.‬‬
‫גיליתי שאורך לי זמן רב להעז ולטעום שוב ממאכלים שגרמו לי לתחושה לא נעימה כשטעמתי מהם‬
‫אחרי הניתוח‪ ,‬אבל גם הבנתי שזהו חלק מהתהליך‪ :‬לטעום‪ ,‬לנסות ולראות אם לשרוול החדש שלי זה‬
‫כבר מתאים‪.‬‬
‫חברות שלי החליטו שנמאסו עליהן הפגישות בבתים ושהן רוצות להיפגש בחוץ‪ ,‬וכך מצאתי את עצמי‬
‫יושבת בבית קפה‪ ,‬ושואלת את עצמי "מה אני עושה כאן?" כשבפועל‪ ,‬גם אני יודעת שפגישות מחוץ‬
‫לבית הן לא בהכרח בשביל אוכל ואני יכולה לספור על יד אחת כמה פעמים בחיי אכלתי בבית קפה או‬
‫מסעדה רק כדי לאכול בגלל רעב ולא סתם כי נעים לי לשבת עם חברה לשיחה תוך כדי נשנוש מאכלים‬
‫שאין בבית‪.‬‬
‫הזמנתי קפה‪ ,‬והסתכלתי על כולן מתלבטות‪ ,‬קוראות את התפריט שוב ושוב‪ ,‬הפוך וישר‪ ,‬מצד ימין‬
‫לשמאל וחוזר חלילה‪ .‬הן ממש התקשו לבחור מה להזמין‪ .‬אחרי כמה דקות החלטתי לעזור ובתוך דקות‬
‫הייתה רשימה ברורה מי מזמינה מה‪ .‬כולן כבר יודעות שאני לא טועה בנושאים שכאלו‪.‬‬
‫המשכנו לפטפט והאוכל הגיע‪ .‬הן חילקו את המנות ביניהן ואז הסתכלו עליי‪.‬‬
‫"מה‪ ,‬לא הזמנת כלום?"‬
‫"לא"‬
‫"למה?"‬
‫"כי אני לא יכולה לאכול כאלו מנות"‪.‬‬
‫"אז רק תסתכלי עלינו אוכלות?"‬
‫"כן‪ .‬אני עושה מחקר על אנשים שאוכלים במסעדות‪ ,‬איך‪ ,‬למה וכמה‪ .‬זה יגרום לכן לאיבוד התיאבון?"‬
‫‪245‬‬ ‫מסע כבד‬

‫רגע אחד כולן הסתכלו עליי ואז צחקו‪ .‬הרמתי את הצלחת הריקה שלי ואמרתי‪" :‬כל אחת מוזמנת לנדב‬
‫לי כף מהמנה שלה‪ .‬מי הראשונה?" מהר מאוד הן העבירו את הצלחת ביניהן‪ .‬תוך דקה היו לי את כל‬
‫סוגי המנות בצלחת אחת‪.‬‬
‫הן עוד המשיכו להזמין מנות נוספות ואני בקושי הצלחתי לאכול חצי מ"המנה שלי"‪ .‬הן ואני היינו‬
‫מופתעות באותה המידה‪ .‬כשאני אוכלת לבד‪ ,‬אני פחות מרגישה את ההבדל ביני לבין האחרים‪ ,‬אבל‬
‫כשכולן יחד‪ ,‬פתאום אני רואה את ההבדלים הענקיים‪.‬‬
‫הן לא הפסיקו לאכול‪ ,‬ואני רוב הזמן לא אכלתי רק משום שפשוט‪ ...‬הייתי שבעה‪.‬‬
‫על המנה האחרונה התנהל דיון‪ .‬חלקן היו באמצע דיאטה‪ ,‬חלקן הבטיחו להתחיל "מחר" וחלקן התחילו‬
‫"בדיוק היום"‪ .‬אבל הייתה אחידות דעות מעניינת‪ :‬כולן הסכימו פה אחד שאפשר לחטוא בכמה ביסים‬
‫של עוגת מוס טובה‪ .‬אם זה לכבוד העובדה שמחר מתחילים דיאטה או לכבוד החגיגה שיום שלם הן‬
‫שרדו את הדיאטה‪ ,‬או שהן שוב חושבות מתישהו להתחיל דיאטה‪.‬‬
‫כשהגיעו המנות האחרונות לווה כל ביס במשפט שהרס את התיאבון‪ ,‬כמו‪" :‬מוס שוקולד לבן משמין יותר‬
‫ממוס שוקולד חום?" "פאי תפוחים משמין פחות‪ ,‬כי יש בו תפוחים‪ ,‬לא?" ורק אני העברתי שוב צלחת‬
‫קטנה‪ ,‬טעמתי מכל המנות ביס קטן‪ ,‬ולא ניהלתי דין ודברים בקשר לדיאטה שאולי תיהרס לי‪ ,‬כי אני עם‬
‫דיאטות – סיימתי‪.‬‬
‫יצאנו משם כולנו שבעות עד מאוד‪.‬‬
‫הן בזבזו כמה עשרות שקלים כל אחת‪ ,‬אני שילמתי רק על קפה‪.‬‬
‫הן אכלו מאות ואלפי קלוריות כל אחת‪ ,‬אני בקושי הגעתי לכמה עשרות‪.‬‬
‫הן טעמו פחות מנות ממה שאני בעוד אני טעמתי מה‪-‬כ‪-‬ו‪-‬ל‪.‬‬
‫חלקן יצאו עם ייסורי מצפון על כך שיכלו לאכול פחות‪ ,‬או לוותר על המנה האחרונה‪ ,‬מטעמים כלכליים‪,‬‬
‫קלוריים או טעמים בכלל‪ .‬אני יצאתי נקייה מכל חטא‪ ,‬עוון‪ ,‬אשמה או בעיות מצפון כל שהן‪.‬‬
‫הן עלו במשקל כמה מאות גרמים לפחות‪ ,‬אני אפילו ירדתי‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬זו הייתה הפעם הראשונה במה שהפך להיות שגרה שאליה אני מתקשה להתרגל‪ ,‬וגם סביבתי‬
‫הקרובה לא‪ .‬באירועים‪ ,‬במסעדות‪ ,‬בסעודות שבת וחג‪ ,‬בבית ובכל מקום אפשרי – אני אוכלת מעט‬
‫ושבעה כמו כולם‪ .‬אין לי התלבטויות קשות בקשר לאוכל ואני לא מתעסקת אתו כמעט‪ ,‬בעוד אחרים‬
‫מתלבטים נואשות‪ ,‬חופרים בנושא‪ ,‬וגם כשהם כבר אוכלים – יש להם עוד מה להוסיף‪.‬‬
‫לחלק גדול מהקוראים זה נשמע נורמלי‪ ...‬נו‪ ,‬בוודאי‪ ...‬כי הם מעולם לא היו בעלי עודף משקל של עשרות‬
‫קילוגרמים‪ .‬הם לא עשו שינוי מהותי בנושא‪ .‬איך הם יכולים להבין? גם אני לא תמיד מבינה‪ .‬עדיין‬
‫מסתכלת בהשתאות על ההבדלים של 'לפני' ו'אחרי'‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪246‬‬

‫זה העניין עם הניתוח‪ .‬אוכל הוא חלק משמעותי בחיים וחלק בסיסי בו‪ ,‬אבל הוא לא אמור לתפוס את‬
‫כל הראש‪ .‬אני אמנם אוכלת יותר פעמים לאורך היום כי אני נהיית שבעה מהר‪ ,‬אבל גם נהיית רעבה‬
‫יותר מהר‪ ,‬אבל בין הארוחות – שקט בראש‪.‬‬
‫בעוד שרוב בני האדם מעמיסים ארוחה כבדה על עצמם ובמשך שעות הם שבעים‪ ,‬ו"רק" חוטפים פה‬
‫ושם סתם "משהו טעים" – אני מתכננת לי את "הארוחה" מראש‪ ,‬אם יש משהו מיוחד שאני אוהבת‬
‫ורוצה לאכול יותר‪ .‬אני מוותרת על החלה והסלטים בשביל הדגים‪ ,‬או אוכלת מעט מסלט אהוב במיוחד‬
‫עם חצי פרוסת חלה‪ ,‬ועדיין יש מקום לחצי מנה של דג‪ .‬כך בכל מקום שבו יש כמה מנות‪ .‬אם אני יודעת‬
‫שבחתונות אני לרוב לא נוגעת במנות העיקריות אז אני מרשה לעצמי יותר במנה הראשונה‪.‬‬
‫עם הניתוח‪ ,‬השלתי עשרות קילוגרמים‪ ,‬וכבונוס מיוחד נפטרתי גם מנקיפות המצפון בענייני אוכל‪.‬‬
‫‪247‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪88‬‬
‫איפה קונים סבלנות?‬

‫יש משפט שעד היום רץ לי בראש וקופץ לי מדי פעם‪" :‬איפה קונים סבלנות?"‬
‫אמא שלי שאלה את השאלה הזו כשבאה לבקר אותי בבית החולים וקיוותה שאצא מהניתוח חצי‬
‫מהמשקל שאתו נכנסתי אליו‪ .‬כשהסברתי לה שזה לא עובד ככה ומדובר בתהליך היא ממש התעצבנה‪.‬‬
‫אחרי שנים רבות כל כך כבר נגמרו לה הכוחות להמתין עוד‪ .‬ואז היא שאלה‪ ,‬איפה קונים את מה שכבר‬
‫נגמר לה‪ ,‬ואת האמת‪ ,‬גם לי‪.‬‬
‫סבלנות‪.‬‬
‫בנושאים רבים בחיים אנו זקוקים לסבלנות‪ ,‬ולא פעם אני שואלת את עצמי איפה קונים דברים מן הסוג‬
‫הזה‪.‬‬
‫כנראה‪ ,‬במקום שבו נגמרים כל הכוחות וכבר אי אפשר יותר – אז מתפנה מקום לכוחות חדשים‪.‬‬
‫התחלתי להתרגל להתנהלות הארוחות‪ ,‬לאופן האכילה ולכמויות המזעריות‪ .‬לא הצלחתי להתרגל ל"בום"‬
‫הגדול שהגיע מבחוץ‪.‬‬
‫אנשים יצאו מדעתם‪ .‬כן‪ ,‬אין לי דרך אחרת לתאר את זה‪.‬‬
‫הירידה הייתה דרסטית‪ .‬כאילו בן רגע‪ .‬אנשים קרובים שכבר פכרו את ידיהם בייאוש לנוכח ה'התאבדות'‬
‫שלי בכך ש"את לא עושה כלום עם עצמך" (לפני הניתוח)‪ ,‬ו"את לוקחת סיכון" (כשהחלטתי לעבור את‬
‫הניתוח)‪ .‬כשראו שאני "מתחילה להיעלם" לא ידעו מה לעשות‪ .‬הם בעיקר שמו יד על הפה הפתוח‬
‫שלהם‪ ,‬כאומרים‪ :‬אנחנו בהלם‪ .‬בלי יכולת להוציא מילה‪.‬‬
‫הייתי שיכורה‪ .‬אני לא זוכרת אי פעם בחיי שעוררתי סערה גדולה כל כך בבת אחת‪ .‬זה היה כמו הוריקן‪.‬‬
‫הפערים בין שבוע לשבוע היו כה גדולים שבכל פעם ההלם היה אמתי‪.‬‬
‫גם שלי‪.‬‬
‫העולם היה נראה פתאום הרבה יותר נסבל‪ .‬פתאום הרגשתי שגם לי יש חלק בו‪ .‬הייתי עוברת ברחוב‬
‫מרכזי‪ ,‬מסתכלת על כל החנויות שתמיד התעלמתי מהן ואומרת לעצמי ולחלונות הראווה‪ :‬חכו‪ ,‬חכו‪ .‬רק‬
‫עוד קצת זמן ואני אוכל להיכנס לכל חנות וחנות ושום מוכרת לא תסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח‪.‬‬
‫סוף סוף אהיה כמו כולם‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪248‬‬

‫אני חייבת להודות – בהתנהלות הפיזית לא הרגשתי קל יותר‪ .‬תמיד הייתי גמישה‪ ,‬והמשקל לא הפריע‬
‫לי לעלות עשרות מדרגות או לרוץ כשצריך‪ ,‬אבל התנשפתי פחות בכבדות‪ .‬והחלק העיקרי היה התחושה‬
‫שלי שכבר לא מסתכלים עליי ברחוב מהסיבות הלא נעימות‪ ,‬ושאני מתחילה להיראות "נורמלי"‪.‬‬
‫תוך פחות מחודשיים ירדתי עשרים קילוגרמים‪ .‬בשביל המשקל הכולל שלי זה היה מעט‪ ,‬אבל בשביל‬
‫המראה ובשביל התחושה שאני בדרך הנכונה זה היה הרבה מאוד‪.‬‬
‫כך גם גיליתי שהפסקתי לבשל‪ ,‬דבר שאהבתי תמיד‪ ,‬לא שווה ללכלך סיר בשביל כמה ביסים‪ ,‬אך כדי‬
‫להתגבר על "קשיים" כאלה יש אמא‪ ,‬שממילא מבשלת תמיד לגדוד‪ ,‬שלא מתעצלת כשמדובר בלטרוח‬
‫בשביל אחרים‪ ,‬ובוודאי כשמדובר באוכל‪ ,‬ובוודאי כשמדובר בבתה הקטנה‪ ,‬שהופכת ל"כחושה" מיום ליום‬
‫ושפתאום צריך להילחם ִאתה שתאכל‪.‬‬
‫לא סתם להילחם‪ ,‬אלא להיכנס לחרדות שמא יום אחד פשוט איעלם‪ .‬השאלה שהכי הטרידה אותה‬
‫ואת אחרים הייתה‪ ,‬האם יגיע שלב שבו ארצה להפסיק לרדת במשקל ולא אוכל יותר עד שאזיק לקיומי‪.‬‬
‫זה אפילו לא הטריד אותי‪ .‬ידעתי שאין דבר כזה‪ .‬כל מה שרציתי זה "רק" להיות חצי ממני‪ ,‬זה הכול‪.‬‬
‫באופן ברור ידעתי שגם זה תלוי בי‪ ,‬וממילא לא התכוונתי לפתוח בשביתת רעב‪ ,‬שהרי לו הייתי רוצה –‬
‫הייתי יכולה לעשות זאת בלי הניתוח‪.‬‬
‫אחרי כחודשיים מצאתי את עצמי באמצע הלילה בחדר המיון בגלל כאבי בטן נוראיים‪ .‬אני מכירה את‬
‫עצמי ויודעת שלא מדובר בכאב רגיל או במשהו נסבל‪ .‬אלו היו כאבים שאי אפשר לשאת‪ .‬הייתי בטוחה‬
‫שמדובר בדלקת בתוספתן לפחות‪ ,‬אם לא במשהו גרוע הרבה יותר‪ .‬רק לאחר יממה ארוכה‪ ,‬כואבת‬
‫ומתוסכלת התברר שבסך הכול מדובר בגזים שלא השתחררו‪ ,‬וזה בהחלט תוצאה של הניתוח‪.‬‬
‫כמה טיפות אופטלגין פתרו מיד את הבעיה‪.‬‬
‫מאז דאגתי שיהיה לי אופטלגין בבית‪ ,‬לכל צרה שלא תבוא‪ ,‬אבל ברוך השם‪ ,‬היא לא באה עוד‪ .‬הצרה‬
‫הזו בכל אופן‪.‬‬
‫ועדיין‪ ,‬מה היא יממה אחת למול חיים שלמים? שוב ניסו אי אלו "נשמות טובות" לשאול אם הכאב היה‬
‫שווה ושוב הבנתי שאנשים לא מבינים אילו חיים עברתי‪.‬‬
‫גם לו הייתי צריכה לתת שנה מחיי עבור ירידה משמעותית כל כך – הייתי עושה זאת בלי להניד עפעף‪.‬‬
‫***‬
‫כן‪ ,‬סבלנות לא קונים‪ .‬סבלנות רוכשים מדי רגע ורגע‪ ,‬בעמל וביגיעה‪ .‬לפעמים צריך סבלנות כדי לראות‬
‫מה ילד יום‪ ,‬לאן נגיע בסוף תהליך‪ ,‬והאם אכן בחרנו באופציה הטובה עבורנו‪.‬‬
‫סבלנות‪...‬‬
‫גם כשרוכשים ממנה לנושא אחד יש עוד כמה אחרים שגם בהם לא תזיק איזו מנה או שתיים‪.‬‬
‫‪249‬‬ ‫מסע כבד‬

‫ואם להודות באמת‪ ,‬עם כל הכבוד לתהליך‪ ,‬גם אני כבר רציתי להיות אחרי ירידה של כמה עשרות וכבר‬
‫לא הייתה לי סבלנות לדמיין איך איראה‪ ,‬נגמרה הסבלנות לנחש איך ייראו חיי בעקבות השינוי הדרמטי‪.‬‬
‫אין בררה אלא לחכות‪ .‬כבר למדתי שאפשר לקצר קיבה אבל אי אפשר לקצר תהליכים‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪250‬‬

‫‪89‬‬
‫שוב‪ִ ,‬שגְ רע‬

‫התחלתי להתרגל לירידה הגדולה ולחיים החדשים כך ששכחתי את כל הבטחותיי לעצמי‪ .‬זה היה נוח‬
‫מדי‪.‬‬
‫בביקורות במרפאה התבקשתי לשמור יותר על תזונה ולא רק לשתות מתוק‪ ,‬ובעיקר – להתחיל איזושהי‬
‫פעילות ספורטיבית‪ .‬בכל פעם עיקמתי את האף‪ .‬אני? ספורט? אבל אני משילה ממשקלי מדהים גם‬
‫ככה!‬
‫ידעתי שזו לא חכמה רק לרדת אלא גם לרדת יפה‪ ,‬בצורה מאוזנת‪ ,‬ושיבוא יום שהירידה תתחיל להיות‬
‫פחות דרסטית ושלולא איזושהי פעילות ספורטיבית החלום יכול להיתקע‪ .‬ובכלל‪ ,‬פעילות כלשהי היא‬
‫ממש חובה‪.‬‬
‫אבל כל יום אמרתי "מחר" והפעילות הספורטיבית היחידה שלי הייתה לצעוד מהעבודה לתחנת‬
‫האוטובוס‪ ,‬מהתחנה הביתה‪ ,‬לעלות שישים וארבע מדרגות‪ ...‬ושוב‪ ,‬לרדת את המדרגות‪ ,‬לצעוד לתחנה‪...‬‬
‫אה‪ ,‬ולעלות שתי מדרגות לאוטובוס‪ .‬גם זה נחשב‪.‬‬
‫בקיצור‪ ,‬אפס פעילות ספורטיבית‪.‬‬
‫נחמי (המטובעת) ואני‪ ,‬בין פגישה אחת לשנייה במרפאה או מחוצה לה‪ ,‬מתכתבות במייל‪ .‬שתינו עובדות‬
‫מול המחשב כל היום‪ ,‬כל אחת ותפקידה היא‪ ,‬ככה שאנחנו משאירות אחת את השנייה בערנות מלאה‬
‫על ידי נדנודים בכתיבה זו לזו‪ .‬נחמי ניסתה למדוד את מידת רצינותי לעבור את השינוי המיוחל‪ .‬לה‬
‫הייתה סיבה טובה מספיק – היא הייתה חולה והטבעת היא בשבילה הצלה ממש‪ ,‬אבל אני עוד יכולתי‬
‫לחיות תחת מעטה משקלי עוד שנים רבות‪ .‬היא גם הרגישה‪ ,‬כנראה‪ ,‬סוג של מחויבות אימהית‪ ,‬בתור מי‬
‫שיש לה בת בגילי‪.‬‬
‫התכתבנו מדי יום‪ ,‬לפני ואחרי הניתוח‪ .‬כשהיא הבינה שעוד יארך לי זמן להתחיל להתאמן או לפחות‬
‫להזיז את עצמי בענייני כושר‪ ,‬לשמור על הכללים‪ ,‬כמו להפסיק לאכול על יד המחשב‪ ,‬ושהאנרגיות‬
‫הגבוהות שהיו לי לפני הניתוח בעניין השינויים הנדרשים ממני החלו לפוג‪ ,‬או בקיצור‪ :‬כשכל הבטחותיי‬
‫להקפיד על קלה כבחמורה בענייני השמירה על כל הנהלים התמוססו – היא החליטה לנסות לעזור‪ ,‬לה‬
‫יש דרכים יצירתיות משלה ואחת מהן הייתה לשלוח אליי את אחת התכתובות של ה"לפני"‪:‬‬
‫נחמי‪ :‬יש משהו מיוחד? מחר בעזרת השם אני בירושלים‪.‬‬
‫פרידי‪ :‬מעניין? לא שאני יודעת‪ .‬רוצה להיפגש לארוחת בוקר? ערב?‬
‫‪251‬‬ ‫מסע כבד‬

‫נחמי‪ :‬אני מקווה‪ .‬צריך לדבר על הניתוח והכי טוב על בטן מלאה‪ .‬צריך לחגוג עד שיהיה אי אפשר‪...‬‬
‫אכול ושתה כי מחר ניתוח‪.‬‬
‫פרידי‪ :‬חחח‪ .‬זו כותרת מעולה!‬
‫נחמי‪ :‬אגב‪ ,‬פרופסור רז אמר שאפשר להשמין אחר כך‪ .‬אמנם במקרים מעטים‪ ,‬אבל מי שלא ממש‬
‫רוצה‪ ,‬כלומר מתאמץ – לא יורד‪.‬‬
‫פרידי‪ :‬אני רוצה! רוצה! רוצה! אני ארוץ כל יום‪ ,‬אלך לבריכה‪ ,‬אעשה שכיבות סמיכה‪ ,‬אעלה את‬
‫המדרגות שמונים פעם‪ ,‬אפסיק לאכול ואשתה רק מים‪ .‬אעשה כל מה שצריך!‬
‫נחמי‪ :‬אני אשמור את ההתכתבות הזו‪ .‬תיזהרי מהבטחות‪.‬‬
‫פרידי‪ :‬אני חייבת ורוצה וחייבת ורוצה!‬
‫נחמי‪ :‬אני אעשה שכיבות שמיכה‪ .‬כלומר מתחת לשמיכה‪ .‬עם ספר‪.‬‬
‫פרידי‪ :‬ועם ארטיק‪ ,‬כמובן‪.‬‬
‫נחמי‪ :‬את לא חושבת שלא תאכלי עוד ארטיקים‪ ,‬נכון?‬
‫פרידי‪ :‬ברור שכן‪ .‬אבל פחות כי לא יהיה מקום בשרוול‪.‬‬
‫נחמי‪ :‬את בטח מתכוונת‪ :‬לא שניים ביחד אבל שניים ביום‪ .‬להזכירך‪ :‬זה בכל מקרה אלף קלוריות‪.‬‬
‫פרידי‪ :‬את מנסה בכוח להפחיד אותי? לא ילך לך! אז תפסיקי עם השטויות שלך‪ .‬ומיד!‬
‫נחמי‪ :‬כבר מזמן לא הרגזתי אותך כמו שצריך אז אולי אסחוב את זה קצת‪...‬‬
‫פרידי‪ :‬יכול להיות שאחרי הניתוח שלך את תהיי נחמדה יותר או שכבר אין לך יותר סיכוי?‬
‫נחמי‪ :‬פרופסור רז אומר שמורידים בניתוח הרבה מההורמונים שגורמים להשמנה אז אולי זה עובד כך‬
‫גם בנחמדות‪ ,‬כך שאהיה הרבה פחות נחמדה‪.‬‬
‫פרידי‪ :‬זהו‪ .‬זה מה שחשבתי‪ .‬אני חושבת שאבקש מהם לקחת את החלק מהקיבה שיורידו לי – ולשים‬
‫אצלך‪ ,‬לפחות אם לא תהיי רזה – תהיי נחמדה‪.‬‬
‫נחמי‪ :‬זה לא מתאים לצבע שלי‪.‬‬
‫פרידי‪ :‬הם יצבעו את זה במיוחד‪.‬‬
‫אלו "השיחות" שהתנהלו בשבועות של 'לפני ניתוח'‪ .‬כל שיחה איכשהו התקשרה אליו‪ .‬כשאני קוראת את‬
‫הדברים היום‪ ,‬אחרי כל מה שכבר עברתי‪ ,‬אני מחייכת לעצמי‪ ,‬אבל גם נזכרת איפה הייתי אז ומה נדרש‬
‫ממני עכשיו כדי להצליח ולעבור את השינוי החיצוני‪ ,‬אך גם הפנימי‪ ,‬לטווח הארוך ביותר ועל הצד הטוב‬
‫ביותר‪.‬‬
‫וכיוון שכך‪ ,‬וכיוון שלעבוד על עצמי בעיניים אני לא מוכנה עוד‪ ,‬לכן אין טעם לרכוש מנויים נוספים בחדרי‬
‫הכושר השונים‪.‬‬
‫התקשרתי לכמה חברות בתחום אימון הכושר האישי והזמנתי הצעות מחיר‪.‬‬
‫חבל שזה לכשעצמו לא מוריד במשקל‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪252‬‬

‫‪90‬‬
‫עיקר ותפל‬

‫פעם‪ ,‬לפני שנים‪ ,‬כשהייתי בשנות העשרה המוקדמות‪ ,‬התארחתי בחופש הגדול אצל קרובי משפחה‬
‫רחוקים‪ .‬מובן שלקחתי אתי "קצת אוכל" בתיק‪ ,‬למנוע מצב של כמעט מוות לא עלינו‪ ,‬ולכל צרה שלא‬
‫תבוא‪.‬‬
‫התקבלתי כמו מלכה‪ .‬ממש שמחו לקראתי‪ ,‬בכך אין לי ספק‪ .‬אני זוכרת שהציעו לי רוגלע מאפה בית‬
‫קטן כל כך‪ ,‬שאם הייתי מכניסה אותו לכף היד וסוגרת עליו את האצבעות – לא היו רואים סימן כלשהו‪.‬‬
‫כשנכנסה שבת כבר הייתי רעבה‪ ,‬אבל זה קורה אצל כל עם ישראל‪ ,‬סוג של נס‪ .‬כ‪-‬ו‪-‬ל‪-‬ם רעבים לפני‬
‫סעודת שבת‪ .‬כשהגיעה הסעודה‪ ,‬התיישבו כל תריסר הילדים לערך‪ ,‬כל אחד במקומו‪.‬‬
‫השולחן היה ערוך בצלחות‪ ,‬כוסות‪ ,‬סכו"ם‪ ,‬מפיות‪ ...‬אבל לא היו סלטים על השולחן‪ .‬הנחתי שהם לא‬
‫רוצים שיתקלקלו‪ ,‬או שאצלם נהוג שמגישים אותם אחרי הקידוש‪ .‬האבא קידש והגיע זמן הסלטים‪.‬‬
‫אין סלטים‪.‬‬
‫האמא הביאה מגש ועליו פרוסות קטנות של געפילטע פיש‪ .‬הסתכלתי על הפרוסה שהונחה בצלחתי‬
‫ותהיתי אם אני רואה טוב‪ .‬היא הייתה פצפונת‪ .‬הייתי ממש צריכה לחפש אותה‪ .‬בערך ארבע פרוסות‬
‫כאלה הם קציצה אחת של אמא שלי! הסתכלתי בצלחות סביב – כולם קיבלו אותו הדבר‪ ,‬גם ההורים‪.‬‬
‫האבא החזיק בידו סלט חזרת והציע לכל מי שרוצה‪ .‬הבנים ביקשו‪ .‬הוא הניח להם בצלחת כפית קטנה‬
‫ובזה תמה המנה הראשונה‪.‬‬
‫אפילו שתייה לא הייתה על השולחן!‬
‫הילדים פטפטו בכיף וניכר היה שלא חסר להם דבר‪.‬‬
‫בסיום המנה הראשונה הגישו מיץ והאבא פתח את פיו בדברי תורה‪.‬‬
‫כולם הקשיבו‪ .‬הוא סיפר את הפרשה בטוב טעם ושאל מדי פעם שאלות‪ .‬כל ילד בתורו אמר דבר תורה‬
‫או שר שיר מדף הקשר‪ .‬לכל אחד היה זמן שהוא רק שלו‪ ,‬כשמלוא תשומת הלב מופנית אליו‪.‬‬
‫מיותר לציין את המשך הסעודה‪ ,‬אם כי שורה אחת תספיק‪ ,‬כיוון שהתפריט היה מצומצם‪ ,‬וכך גם גודל‬
‫המנות‪ .‬הבנתי ש"אכלתי אותה" במובן הלא משביע של המושג‪ .‬ממה שהבאתי אתי לא יכולתי להתכבד‬
‫מפני שכל הזמן הייתי מוקפת בבני הבית‪.‬‬
‫‪253‬‬ ‫מסע כבד‬

‫במקביל לחוסר במזון גופני אני זוכרת שזו הייתה שבת מלאה בתוכן‪ .‬ישבתי עם כולם סביב שולחן השבת‬
‫במשך שעות‪ ,‬כשרוב הזמן מוקדש לדברי תורה ושיחות‪ ,‬בלי שמץ של לשון הרע או רכילות‪ .‬האווירה‬
‫הייתה נינוחה ורגועה‪ .‬היה נראה שהילדים מאושרים‪ .‬שאלתי את עצמי אם הם לא רעבים‪ ,‬אבל זו הייתה‬
‫שאלה מיותרת‪ .‬ילדים רעבים לא שמחים כך‪ .‬אין בהם כוח לקפוץ על המיטות‪ ,‬אין בהם רצון לטייל עם‬
‫אבא שלהם אחרי האוכל תוך שמיעת סיפורים על גדולי הדור ושיחות על מה שהיה להם השבוע‪ ,‬אין‬
‫להם חשק לשבת סביב שולחן השבת‪ ,‬והם לא מדברים כשאור בעיניהם‪.‬‬
‫הם לא היו רעבים‪ .‬הם פשוט לא הכירו משהו אחר‪ .‬וגם אם הכירו – הם לא היו צריכים כמויות ומגוון של‬
‫אוכל‪ .‬הם היו צריכים תשומת לב‪ ,‬אהבה‪ ,‬תחושה שיש עם מי לדבר‪ ,‬חיוך מאבא‪ ,‬מחמאה מאמא‪ .‬ואת‬
‫זה הם קיבלו בשפע‪.‬‬
‫זו הייתה שבת נפלאה‪.‬‬
‫פעם לא הצלחתי להבין את זה‪ .‬היום אני מבינה‪ .‬היום אני רוצה שבביתי‪ ,‬לכשתרחב משפחתי הצעירה‪,‬‬
‫לא יהיה גם סלט תירס וגם סלט חסה וגם סלט כרוב וגם סלט חומוס וגם סלט‪ ...‬לא יהיו קציצות‬
‫געפילטע בגודל דג קרפיון בוגר ומנה של דג סלמון על יד‪ ,‬ולא רבע עוף עם שתי תוספות‪ .‬לא חייבים‬
‫מנת קינוח הכוללת שוקולד או אגוזים‪ ,‬ואין שום סיבה להכין ארבע עוגות לשבת‪.‬‬
‫לא צרי ך להתמלא עוד לפני מנת הדגים מסלטים וחלה‪ ,‬ולא כתוב בשום מקום שעם המרק חייבים‬
‫להגיש גם שקדי מרק‪ ,‬גם קרוטונים‪ ,‬גם ארבעס‪ ,‬גם בובעס‪ ,‬גם אטריות וגם קניידלך‪.‬‬
‫לא חייבים ששבת יהיה שם נרדף לאוכל‪ ,‬ושאוכל ירדוף אותנו ואנחנו נרדוף אחריו‪.‬‬
‫זה ה‪-‬שינוי שעברתי בעקבות הניתוח‪ .‬במחשבה‪.‬‬
‫אפשר לטעום מהכול‪ ,‬אבל לא חובה‪ .‬ואם כן‪ ,‬הדגש על "לטעום" ולא לחסל את המנה‪.‬‬
‫היום אני מתקשה לראות שעורמים עוד ועוד על הצלחות‪ ,‬שמגישים ומגישים ומגישים מגוון רחב כל כך‪,‬‬
‫שעוד לא מסיימים משהו אחד ומיד ממלאים שוב "שמא ייגמר"‪ ,‬שחוזרים מאירוע‪ ,‬והדבר הראשון‬
‫שמדברים עליו זה "איך היה האוכל?" ואין הכוונה לצבע המפיות‪.‬‬
‫כבר לא כיף לשבת אתי באירועים כמו פעם‪ ,‬כי יש שלב שאני מרגישה שבא לי להקיא לפעמים רק‬
‫מלראות את המנות הענקיות שאיש לא מצליח לסיים‪ ,‬ומהעיניים הגדולות של אנשים‪.‬‬
‫אני לא רוצה להישמע שחצנית‪ ,‬ואם אני נשמעת ככה – לא זו הכוונה‪ .‬אל תשכחו שפעם גם אני הייתי‬
‫ככה‪.‬‬
‫אני מציעה לכל אחד לשים מסרטה ולהסריט את עצמו בזמן אמת‪ .‬לא אחרים‪ ,‬כי אין זה מתפקידנו‬
‫לחנך אחרים‪ .‬רק את עצמנו‪ .‬לראות איך זה נראה מהצד ולשאול האם ככה אנחנו רוצים להיראות‪.‬‬
‫אני לא כבשה תמימה‪ ,‬כך (ובגדול!) בדיוק נראו חיי קודם הניתוח‪ ,‬אבל בעזרת הכלים שהקדוש ברוך‬
‫הוא נתן לבני האדם בדור הזה הצלחתי להינצל‪ .‬אם אתם שייכים לסוג האדם שהייתי‪ ,‬והאוכל אצלכם‬
‫הוא במקום ראשון – אני פשוט מציעה לכם את התובנה הזו בלי לעבור מסע ארוך וכבד‪ ,‬גם אם זה על‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪254‬‬

‫חשבון כל הדיאטניות‪ ,‬המנתחים הבריאטריים והעובדה שתחום הדיאטות הוא עסק משגשג בקרב כל‬
‫המגזרים‪ ,‬הגילאים‪ ,‬התרבויות‪ ,‬המינים‪ ,‬מאז ולעולם‪.‬‬
‫תדאגו לעצמכם רגע לפני שיהיה מאוחר מדי‪ .‬שימו לב לעיקר (ולא למנה העיקרית!) ובררו לעצמכם‬
‫מהו העיקר ומה הוא הטפל‪.‬‬
‫ומהו התפל‪.‬‬
‫בשבילכם‪.‬‬
‫‪255‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪91‬‬
‫בזכות‪ ,‬לא בגלל‬

‫אישה כבת ארבעים הגיעה לרב ובכתה‪" :‬רבי‪ ,‬הבית שלי מתפרק‪ ,‬הוא ישן ובלוי ואין לנו כסף להחליף‬
‫אותו‪ ,‬הילדים שלנו מתרוצצים כל היום בחוץ ולא מקדישים די זמן לשיעורי הבית שלהם‪ ,‬הרכב שלנו‬
‫התקלקל ובעלי הביא לי ליום ההולדת כרטיס ברכה וספר מיוחד‪ .‬ממש לא לטעמי‪ .‬ובכלל‪ ,‬הכול פשוט‬
‫רע‪ .‬אני לא יודעת מה לעשות"‪.‬‬
‫הרב הוציא דף קטן וסימן נקודה שחורה במרכזו‪.‬‬
‫"מה את רואה כאן?" שאל‪.‬‬
‫"נקודה שחורה"‪ ,‬אמרה האישה‪.‬‬
‫"מה עוד?" שאל הרב‪.‬‬
‫"כלום"‪ ,‬ענתה‪.‬‬
‫"שכחת דבר חשוב"‪ ,‬אמר הרב‪" ,‬את רואה גם את הנייר?"‬
‫האישה חייכה‪.‬‬
‫היא נזכרה שאמנם הבית שלה ישן אבל יש לה בית‪ ,‬היא חשבה על הילדים שמתרוצצים בחוץ כי הם‬
‫בריאים ומלאי אנרגיה‪ ,‬הרכב התקלקל‪ ,‬אבל יש להם רכב שלא כמו לכולם‪ .‬היא חייכה כשחשבה שבעלה‬
‫אולי לא בחר את המתנה האידיאלית‪ ,‬אבל בכל זאת חשב עליה והיא יודעת שהיא חשובה לו‪ ...‬לפתע‬
‫היא הבינה שהיא התמקדה בנקודה השחורה ולא ראתה את הנייר עצמו‪.‬‬
‫אנשים שואלים אותי‪" :‬מאין שאבת את הכוחות"‪ .‬לא מבינים איך‪ ,‬למרות כל הנתונים הפיזיים הגדולים‪,‬‬
‫תחושת הבדידות וחוסר ההבנה של הסובבים את מצבי בשנות הילדות והבגרות‪ ,‬התקדמתי בחיי ולא‬
‫שקעתי לתהומות‪.‬‬
‫יש לי סוד בשבילכם‪ :‬זה לא היה למרות‪ ,‬זה היה בזכות‪ .‬יכולתי לנסות ולהצטנע‪ ,‬אבל במשקל כבד קשה‬
‫שלא להיראות‪ ,‬אז אם להיראות פיזית‪ ,‬לפחות שיזכרו אותי כ"שמנה המיוחדת"‪" ,‬השמנה המצחיקה"‪,‬‬
‫"השמנה החכמה"‪ ,‬ולא רק "השמנה‪ .‬זאת עם הגשר על השיניים והשיער המקורזל"‪.‬‬
‫באותן תקופות לא הבנתי שאני פועלת מתוך דחף להוכיח את עצמי עוד ועוד‪ ,‬כאילו כל שלב בסולם‬
‫מכריח אותי לעלות לשלב הבא‪ ,‬לא לעצור מפחד שאדרדר‪ ,‬שמא אבין שעדיין הציפוי של הכול שברירי‬
‫כל כך ועשוי להתרסק בכל רגע‪ .‬אני זוכרת שתהיתי למה אני חיה במין מרדף שאין לו סוף‪ ,‬למה אני‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪256‬‬

‫לא יכולה לנוח‪ ,‬למה כשאני משיגה מטרה נשגבת אני לא מצליחה ליהנות ממנה וכבר מטפסת לפסגה‬
‫הבאה‪.‬‬
‫שנים עברו עד שהבנתי שזו הייתה הישרדות יום‪-‬יומית‪ .‬במצב שלי היו לי שתי אפשרויות‪ :‬לשקוע עמוק‬
‫בביצת המשקל או לקום ולהתרומם מעליו‪ ,‬הרבה מעל‪ ,‬כדי שבפעם הבאה כשאפול‪ ,‬ארד מקסימום‬
‫שלב או שניים בסולם‪ ,‬אבל לא אשקע לגמרי בבוץ‪ .‬כמו אותו חמור שכבר היה בלתי יעיל ונזרק לבור‬
‫עמוק‪ .‬בכל פעם ששפכו לבור דליים עם חול הוא טיפס מעליהם ולא נתן להם לכסות אותו‪ ,‬עד שלאט‬
‫לאט עלה על עוד תלולית של חול ועוד אחת והצליח להגיע אל פתח הבור ולצאת אל החופש‪.‬‬
‫לא ויתרתי‪ .‬כפי שכבר שיתפתי לא מעט – היו נפילות רבות‪ .‬מתחת למעטה החזק היה משהו שביר‬
‫ביותר‪ ,‬וכגודל הנסיקות למעלה כך היו ההתרסקויות למטה‪.‬‬
‫נתקלתי לפני כמה שנים במגזין המסכם את רשימת מאה העשירים הגדולים בעולם‪ .‬מתוך שעמום של‬
‫רגע עלעלתי במגזין ומשהו דגדג לי ולא ידעתי מה‪ .‬חזרתי לעמוד הראשון והתחלתי לקרוא מאין הם‬
‫צברו את רכושם‪ .‬היו רבים שקיבלו את רכושם בירושה והיו חכמים מספיק כדי ליצור ממנו הון נוסף‪ ,‬והיו‬
‫שהשתלבו בעסקים חובקי עולם של משפחתם‪ ,‬אבל רובם הגיעו מפת לחם‪ ,‬ללא קרקע שתתמוך בהם‪,‬‬
‫חלקם אפילו ללא ניסיון עסקי או ללא תואר‪.‬‬
‫הסתכלתי בתמונות העשירים‪ ,‬דווקא באלו שהשיגו את כספם בעשר אצבעותיהם והבחנתי בדבר אחד‬
‫משותף – כמעט כולם לא היו מצליחים להגיע לעושרם והצלחתם העסקית על סמך מראה חיצוני‪ .‬הם‬
‫היו שמנים או נמוכים או מכוערים או גם וגם‪ .‬אם הם היו עוברים על ידי ברחוב אפילו לא הייתי מעיפה‬
‫מבט לעברם"‪.‬‬
‫אבל הם ברשימת מאה העשירים של העולם‪ .‬אנשים מעריצים אותם‪ ,‬משחרים לפתחם‪.‬‬
‫ואז הבנתי‪ .‬דווקא כשנראה שאין לך סיכוי – זו ההזדמנות להשתמש בנתונים שלא נראים כלפי חוץ או‬
‫במבט ראשון‪ ,‬אחרת – הפסדת‪.‬‬
‫אין ספק שקיבלתי שק מתנות משמים‪ ,‬שאותו הצלחתי לזהות בעיקר בזכות תמיכה אין‪-‬סופית של‬
‫משפחתי ושל מלאכים שעברו בחיי‪ .‬מילא לזהות – אבל היה קשה הרבה יותר להאמין באותן מתנות‬
‫שהן שלי‪ ,‬ושיש מה לעשות בהן על אף הכול‪ .‬משפחתי אמנם שופטת ומבקרת‪ ,‬אבל גם תומכת ומעודדת‪,‬‬
‫דוחפת ומאמינה בכוחותיי‪ .‬תמיד‪ .‬בכל מצב‪ .‬גם בימים שחשבתי שאין לי שום סיכוי – דחפו אותי קדימה‪.‬‬
‫משפחתי הדגישה בלי להתייאש את מה שיש‪ ,‬בלי להתעלם ממה שאין‪ .‬וזה עוד גורם חשוב שעזר לי‬
‫במסע – להיות מוקפת באנשים שמאמינים במה שיש לך‪ ,‬שמסוגלים לראות מזווית נוספת‪.‬‬
‫חשוב תמיד להיות מוקפים בסביבה תומכת‪ ,‬מעודדת‪ ,‬עם מינימום ביקורת‪ .‬בכל מצב‪ ,‬ובמיוחד במצבים‬
‫קשים או לא נעימים‪.‬‬
‫‪257‬‬ ‫מסע כבד‬

‫זה מזכיר לי סיפור שקראתי‪ ,‬על אדם אחד שביקש להבין את ההבדל בין גן עדן לגיהינום‪ .‬אמר לו מלאך‪:‬‬
‫"בוא אראה לך את הגיהינום"‪.‬‬
‫קדרת תבשיל ענקית‪ .‬כולם היו רעבים‪ ,‬נואשים‪ ,‬על סף‬
‫הם נכנסו לחדר שבו ישבה חבורת אנשים סביב ֵ‬
‫מוות מרעב‪ .‬כל אחד החזיק כף שהגיעה לקדרה‪ ,‬אך ידית הכף הייתה ארוכה מאורך זרועם‪ ,‬כך שלא‬
‫ניתן היה להשתמש בה כדי להגיש את התבשיל לפה‪ .‬הסבל היה נורא‪.‬‬
‫"עכשיו אראה לך את גן עדן"‪ ,‬אמר המלאך‪ .‬הם נכנסו לחדר נוסף‪ ,‬זהה לראשון – קדרת התבשיל‪ ,‬חבורת‬
‫האנשים‪ ,‬אותן כפות ארוכות ידית‪ ,‬אבל שם כולם היו מאושרים ושבעים‪.‬‬
‫"אני לא מבין‪ ",‬אמר האדם‪" ,‬למה כאן הם מאושרים ובחדר השני כולם אומללים‪ ,‬כשהכול אותו דבר?"‬
‫"אה‪ ,‬זה פשוט"‪ ,‬אמר המלאך‪" .‬בגן העדן הם למדו להאכיל זה את זה‪"...‬‬
‫כשהכול נראה כמו גיהינום מסביב – חפשו מישהו שיראה לכם את גן עדן‪ ,‬ולפעמים זה רק על ידי שינוי‬
‫קטנטן באופן הגשת העזרה‪.‬‬
‫בזכות שליחים טובים שהשם שלח לי במהלך המסע‪ ,‬בזכות זה שהם הזכירו לי לאן אני מבקשת לצעוד‪,‬‬
‫מה המטרה שאליה אני נכספת – אני כאן‪ .‬במקום נהדר‪ .‬ברוך השם‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪258‬‬

‫‪92‬‬
‫(חצי הכוס ה)מלאה‬

‫אבל וחבל‪ .‬צמד חמד‪.‬‬

‫"את כל כך יפה‪ ,‬לא חבל שאת שמנה?"‬
‫"אפילו אנשים פחות חכמים ממך יכולים לסתום את הפה‪ .‬לא חבל עלייך?"‬
‫"את מוכשרת מאוד‪ ,‬אבל שמנה (מאוד!)"‬
‫מאז שאני מכירה את עצמי ה"אבל" וה"חבל" שולבו בכל אפשרות שהיא‪ .‬לא היה משפט של אבל בלי‬
‫חבל ולא היה משפט שכלל חבל בלי אבל‪ .‬במילים אחרות‪ :‬לא הייתה מחמאה אחת שקיבלתי שלא‬
‫הייתה בה נימה של ביקורת כלשהי‪' .‬לו רק היית יותר רזה – לא היית צריכה להיות מוכשרת‪( /‬וגם) יפה‪/‬‬
‫(וגם) חכמה‪( /‬או לפחות) מבריקה‪( /‬או מינימום) פקחית‪ ...‬רק תהיי רזה‪ ,‬או לפחות "לא שמנה"‪ .‬זה הכול‪.‬‬
‫מה כבר ביקשנו ממך?‬
‫ואולי בגלל זה אני זוכרת היטב את אותה פעם יחידה לפני כמה שנים‪...‬‬
‫באחד מהראיונות שניהלתי במסגרת עבודתי כאחראית כוח אדם ראיינתי למשרה פנויה גברת מבוגרת‪,‬‬
‫שכבר ראתה דבר או שניים בחייה‪ .‬הצגתי את תנאי העסקה ואת דרישות העבודה‪ .‬היא מצדה הסבירה‬
‫שהדרישות לא מתאימות לה והיה ברור שדרכינו תיפרדנה‪ .‬כיוון שהמשרד היה שקט ואף אחת מאתנו‬
‫לא מיהרה לשום‪-‬מקום‪ ,‬התפתחה שיחה מעניינת על כל דבר‪ ,‬חוץ מהעבודה‪.‬‬
‫מאחר שאנשים הם בעיניי עולם מרתק הרשיתי לעצמי את הדקות האלו‪ .‬שאלתי אותה מאיפה האומץ‬
‫לשוב ולחפש עבודה בגילה "המופלג" ואף לוותר על משרה אפשרית רק מפני שאינה מתאימה לכל‬
‫בקשותיה‪ ,‬בזמן ששוק העבודה אכזרי לכולם ולגילאים מבוגרים יותר בפרט‪.‬‬
‫היא שיתפה אותי ברצון לחזור אל שוק העבודה לאחר שעברה ניתוח מסובך להוצאת גידולים מבטנה‪.‬‬
‫היא סיפרה על עברה כדי שאבין למה היא‪ ,‬בגיל לא צעיר‪ ,‬רוצה לחזור ולהרגיש את החיים‪ .‬אז נכון‬
‫שהיא לא צעירה‪ ,‬אבל היא יודעת שהיא לא מתכוונת לוותר‪ .‬הגידולים לא יכלו לה‪ ,‬אז איזו מנהלת‬
‫שתחשוב שהיא זקנה מדי תעצור בעדה?‬
‫היא הצחיקה אותי‪ .‬היה בה משהו חי וכן‪" .‬את עוד צעירה"‪ ,‬היא אמרה כשהיא סוגרת את רוכסן התיק‬
‫ומתארגנת לעזיבה‪" .‬כל החיים לפנייך‪ .‬נצלי אותם‪ .‬זכרי לחיות ממקום טוב ותזכרי שמגיע לך הטוב ביותר‬
‫ולא כמוני‪ ,‬שרק כשהמוות איים עליי – התעוררתי"‪.‬‬
‫‪259‬‬ ‫מסע כבד‬

‫הודיתי לה על השיחה הזו‪ ,‬שהייתה שיעור מאלף לכשעצמו‪.‬‬

‫רגע לפי שהיא קמה ללכת‪ ,‬היא הסתכלה עליי ואמרה "שאת מוכשרת – אני בטח לא צריכה לגלות לך‪,‬‬
‫אבל את יודעת כמה את יפה?"‬
‫עצרתי את הנשימה‪ .‬חיכיתי למשפט הבא שיבוא‪" :‬אבל‪ ...‬אם רק היית יורדת במשקל"‪" ...‬אם רק לא היית‬
‫תופסת את כל הכסא הענק הזה"‪" ...‬חבל ש‪ "...‬אבל הוא לא בא‪ .‬היא אספה את תיקה ונעלמה בעיקול‬
‫המסדרון‪ ,‬בדרך ליציאה מהבניין‪.‬‬
‫לקח לי כמה דקות להתאושש‪ .‬כאילו משהו לא גמור כאן‪ .‬לא כאילו‪ ,‬אלא באמת‪ .‬רציתי לרוץ אחריה‬
‫ולהגיד‪" :‬גברת‪ ,‬שכחת משהו‪ .‬לא את התיק‪ ,‬אלא לסיים את המשפט‪ .‬את לא יכולה ללכת באמצע‬
‫משפט!" ישבתי על כיסאי מאובנת‪.‬‬
‫רק אחרי זמן רב הבנתי‪ ,‬שזו הפעם הראשונה בחיי שלא היה 'אבל' או 'חבל'‪ .‬רק מחמאה כנה ופשוטה‪,‬‬
‫שבאה ממקום פשוט ללא כל תמורה‪ ,‬ללא כל התחנפות‪ .‬סתם‪ .‬מילה טובה באמצע הדרך‪ .‬ככה במתנה‪,‬‬
‫בחינם‪.‬‬
‫שנים עברו‪ .‬עזבתי את אותה עבודה ודרכינו כנראה לעולם לא תיפגשנה‪ ,‬אבל לו הייתי יכולה לפגוש‬
‫אותה שנית הייתי אומרת לה‪ ,‬שהיא היחידה שאי פעם גרמה לי לחוש‪ ,‬ולו לרגע אחד‪ ,‬מושלמת‪.‬‬
‫נכון‪ ,‬היופי (החיצוני) לא קובע‪ .‬גם אני יודעת לדקלם את זה היטב‪ ,‬אבל במבחן המציאות‪ ,‬הוא קובע ועוד‬
‫איך‪ .‬הוא קובע בראיונות עבודה‪ ,‬הוא קובע מבחינה חברתית‪ ,‬והוא קובע‪ ,‬בואו נודה על האמת‪ ,‬בשידוכים‪.‬‬
‫ואני כבר גרושה‪ ,‬יודעת על בשרי עד כמה זה כואב‪ ,‬עד כמה זה נכון‪ ,‬ועד כמה משפטי ראווה‪ ,‬תרתי‬
‫משמע‪ ,‬לא עובדים במציאות‪.‬‬
‫אני מודה‪ .‬היו רגעים שביטחוני בתחום המקצועי ירד כשזומנתי לראיון עבודה ויחד אתי המתינו בתור‬
‫עוד נשים ונערות שרצו את המשרה‪ .‬לא פעם חשבתי לעצמי שאם ארצה או לא‪ ,‬ואף מחקרים מוכיחים‬
‫זאת‪ ,‬המראה החיצוני הוא זה שקובע תוך שלושים שניות אם יש לך סיכוי (ואז את מתחרה מול אנשים‬
‫נוספים) או שאין לך שום צ'אנס‪ .‬כמאמר הפתגם‪ :‬לרושם ראשוני אין אפשרות שנייה‪...‬‬
‫וכשהייתי מקבלת את המשרה‪ ,‬וידעתי שגברתי על רזות ממני וכנראה גם על יפות ממני‪ ,‬ידעתי שיש בי‬
‫משהו חזק הרבה יותר שאני מצליחה לשדר‪ ,‬למרות ועל אף המשקל העודף‪ .‬אלו היו ניצחונות קטנים‬
‫במלחמה היום‪-‬יומית שבה הפסדתי לעצמי כמעט באופן קבוע‪.‬‬
‫אז רק למי ששכח‪ ,‬אני רוצה להזכיר‪ ,‬שבעולם שבו רזים בוכים שהם שמנים – כל אדם שמן יודע שהוא‬
‫שמן‪ .‬אין צורך להזכיר לו‪ ,‬אין צורך להעיר לו‪ ,‬אין טעם להעליב אותו‪ ,‬אין מקום לפגוע בו‪ .‬הוא שמן‪ ,‬נכון‪,‬‬
‫ותאמינו או לא – הוא בטוח יודע שהוא כזה‪ .‬אבל לא בטוח שהוא זוכר את כל שאר המתנות שהוא קיבל‬
‫משמים‪ ,‬כי אותן לפעמים אף אחד לא רואה‪ ,‬כאילו התכסו והסתתרו מאחורי עודפי שומן‪.‬‬
‫את זה דווקא כדאי לפעמים להזכיר ולהאיר בזכוכית מגדלת‪ .‬והרבה‪.‬‬
‫**‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪260‬‬

‫אחרי שהתחילה הירידה הדרסטית וגם בהמשכה‪ ,‬חשבתי שאנשים סוף סוף יפסיקו להתייחס אל‬
‫המשקל שלי‪ .‬חשבתי שאם ארד במשקל כבר ידברו אתי ואליי כמו אל אישה נורמלית‪ ,‬רגילה‪( .‬בעצם‪,‬‬
‫נשים "רגילות" מדברות כל הזמן על המשקל‪ ,‬אבל מדברים ִאתן על דברים נוספים‪ ,‬לא "רק" על המשקל‪).‬‬
‫אחרי שאני כבר חייבת לסתום את פי מלהכניס אוכל מיותר והתוצאות היו משביעות רצון הייתי בטוחה‬
‫שסוף סוף יהיה לי שקט‪ ,‬וכל מבקשי טובתי בזה ובבא יבלמו את פיהם מלומר דברים מיותרים‪.‬‬
‫הם לא‪.‬‬
‫גם אז אנשים לא סתמו את הפה והתערבו בסתימת פי ותוצאותיו‪.‬‬
‫(גם) זה לא עזר‪.‬‬
‫‪261‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪93‬‬
‫תענוג (אחר)‬

‫לאחר הניתוח יש צורך להגיע מדי פעם לביקורת כחלק שגרתי מההליך הניתוחי על מנת לוודא שהכול‬
‫כשורה‪ .‬מתקיימת פגישה עם המנתחת‪ ,‬עם הדיאטנית ועם הפסיכולוגית וכל אחת בודקת את החלקים‬
‫הקשורים אליה‪.‬‬
‫בניגוד לכל שנותיי עד כה‪ ,‬אני כבר לא מצטיידת בנסיעות במלאי של נשנושים‪ ,‬כי כבר אין צורך‪ .‬אני‬
‫יודעת שלא יקרה כלום‪ ,‬וגם אם כן – חטיף אנרגיה קטן והקיבה מסודרת לכמה שעות‪.‬‬
‫כן‪ ,‬אותו חטיף אנרגיה שבזמן של לפני הניתוח היה נאכל בסריות של שישייה כדי להתחיל ולהרגיש את‬
‫הטעם‪ ,‬היום אפילו חצי זה מעל ומעבר‪.‬‬
‫הכניסה בשערי בית החולים הפכה משוחררת‪ .‬נעים להגיע לביקורת מאשר לסידורים של לפני ניתוח‪.‬‬
‫כל פסיעה הזכירה לי את אותו היום‪ ,‬כשצעדתי על אותן מרצפות עם מזוודה ביד ולב רועד‪ .‬כשעברתי‬
‫על יד הכניסה לחדרי הניתוח הרגשתי התרגשות קלה‪ .‬בכל אופן לא מזמן עברתי שם מובלת על ידי‬
‫"נהג פרארי" שהנהיג אותי בדרך לנקודת האל‪-‬חזור‪ .‬רגעים כאלה אי אפשר לשכוח‪.‬‬
‫הפעם סיימתי מוקדם את הביקורת אבל בחרתי להמתין לנחמי‪ ,‬שגם אמורה הייתה להגיע לביקורת‬
‫שלה‪ .‬יצאנו מבית החולים ולא ממש ידענו לאן ללכת‪ .‬לפני הניתוח – היה ברור שאנחנו יוצאות לאכול‬
‫באחת מהמסעדות הבודדות הכשרות למהדרין בעיר‪ ,‬אך הפעם זה כבר לא היה ברור‪ .‬לאכול? בזמן‬
‫שהיא מסוגלת לעכל אך ורק שוקו ואני עוד בתחילת גישוש מזונותיי?‬
‫יצאנו למרכז קניות‪ .‬אני שונאת מרכזי קניות ונכנסת אליהם רק כשאני צריכה משהו ספציפי‪ ,‬אבל הפעם‬
‫יצאנו לשם כי פשוט לא יכולנו להגיד סתם כך 'שלום' ולהיפרד כל אחת לעירה‪ .‬שוטטנו מעט וגילינו‬
‫ששתינו די רעבות‪ .‬הרי כבר שעות שלא אכלנו דבר‪.‬‬
‫נכנסנו למסעדה שאני "במקרה" מכירה היטב‪ ,‬אלא שכבר לא יכולתי להזמין את אותם הדברים שתמיד‬
‫הזמנתי‪ .‬אז ביקשנו את התפריט שאני כבר מכירה בעל פה וניסינו למצוא משהו שיתאים‪ ,‬לשווא‪ .‬אחרי‬
‫שהזמנו דג אחד בשבילה‪ ,‬וניסינו לחפש משהו נוסף – התחרטנו וביטלנו את ההזמנה‪ .‬איך היא יכולה‬
‫לאכול דג?‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪262‬‬

‫ישבנו שם מספיק זמן בשביל שאני אשבר ראשונה‪ .‬בסוף הזמנתי קפה ופלטת גבינות עד חמישה אחוזי‬
‫שומן‪ ,‬אף שידעתי שלא אוכל לאכול ממנה הרבה‪ ,‬ואין פלטות קטנות‪ ,‬שלא לומר – קטנטנות‪ .‬חבל על‬
‫הכסף? במצב שהרגשתי באותו הרגע זה לא היה חשוב‪.‬‬
‫למלצרית הסברתי שאין טעם להגיש את הסלט המתלווה למנה‪ ,‬כי אני עדיין לא מעכלת ירקות בגלל‬
‫הסיבים שמכבידים על הקיבה החדשה וגם לא את הג'בטה כי אני עדיין גם לא נוגעת בלחם‪ .‬נחמי‬
‫אמרה שתנסה להשתתף אתי במנה‪ .‬את הקפה שתיתי לאט והזכרתי לעצמי להשאיר מקום לאוכל‪.‬‬
‫ובניגוד למי שהייתי לפני הניתוח – לגמתי כמה לגימות קטנות והנחתי את הכוס בצד‪.‬‬
‫המלצרית זרקה מבט שצעק‪" :‬איך שמנה כמוך מוותרת על הג'בטה?" אז פשוט אמרתי שאני "רק"‬
‫נראית שמנה‪ ,‬אבל אני לא יכולה לאכול הרבה‪" .‬זה מהאוויר"‪ ,‬אמרתי לה וצחקתי‪ .‬בתמורה היא החליטה‬
‫לצ'פר אותי בפלטת גבינות גדולה מהרגיל מלאה כל טוב‪ .‬בלי להרגיש כל בושה שלפתי את הפתית‬
‫מהתיק שלקחתי אתי מהבוקר‪ ,‬בידיעה שאין כמעט דברים שבאפשרותי לאכול כרגע‪ ,‬מרחתי שכבה‬
‫נדיבה של גבינה ולאט לאט אכלתי‪ .‬בזמן שאני אכלתי פתית אחד – נחמי כבר קמה להקיא כמה פעמים‪.‬‬
‫פחדתי לאכול עוד בלי להמתין שהקיבה תקבל את המזון ותירגע‪ .‬הסתכלתי על פלטת הגבינות ולבי‬
‫יצא אליהן‪ .‬אני אוהבת גבינות! בקלות אני מחסלת את הכול בלי להשאיר עקבות אחריי!‬
‫בקלות? כבר לא‪ .‬זה היה נחלת העבר‪ ,‬וכך גם עידן ה"חיסולים"‪.‬‬
‫רק אחרי כמה דקות של שיחה הרגשתי איך את מקום האכזבה על פלטת הגבינות המפתה ממלאת‬
‫תחושה מדהימה של סיפוק‪" .‬שתינו מרגישות שאכלנו‪ .‬ההבדל הוא‪ ,‬שאני נהניתי מהגבינות‪ ,‬גם אם בקושי‬
‫טעמתי מהן‪ ,‬ואת אפילו לא הצלחת ליהנות"‪ ,‬הקנטתי אותה‪ .‬היה קשה אבל הדקות המעטות האלה‬
‫גרמו לתחושת שובע כאילו אכלתי את הפלטה כולה‪ .‬יש בזה משהו משכר‪ .‬אף אחד לא יאמין לי‬
‫שהרגשתי טוב מלאכול מעט כל כך‪.‬‬
‫בדרך חזרה חשבתי על היום שעבר ונתתי להרגשת שיכרון ההצלחה להתפשט בי‪ .‬להצליח זה נהדר‪,‬‬
‫אבל הפחד להיכשל מונע ממני להרגיש שמגיע לי‪ .‬מגיע לי לרדת עשרות קילוגרמים‪ .‬מגיע לי ללמוד‬
‫להניח את הקפה בצד גם אם אני עוד רעבה כדי ללמוד לשלוט בתאוות שלי‪ .‬אני גם מאמינה ששליטה‬
‫בתאווה אחת מביאה לשליטה בתאוות נוספות‪ ,‬ויש לי עוד אי אלו עניינים שהייתי שמחה להיגמל מהם‪.‬‬
‫בניגוד לנקיפות המצפון‪ ,‬מחשבות השנאה העצמית והביקורת המשתלטות על רוב האנושות כולה (חוץ‬
‫מתושבי מדינות שבהן בני אדם מתים מרעב) בעקבות אכילה לא מבוקרת‪ ,‬או טעם טוב מדי בפה‪ ,‬או‬
‫תכנוני דיאטה לא ממומשים‪ ,‬אני הרווחתי גם ליהנות מהאוכל‪ ,‬גם לא להשמין וגם ליהנות מתחושת‬
‫סיפוק נפלאה‪.‬‬
‫עוד בקושי התחלתי לרדת במשקל‪ ,‬ואני יכולה לומר שכבר היה שווה‪.‬‬
‫‪263‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪94‬‬
‫עבודת המידות‬

‫לאחר הניתוח לקחתי פרק זמן להתאושש מההלם‪ ,‬מהתהליך‪ ,‬מה‪...‬ניתוח‪ .‬למדתי את החיים כמעט‬
‫מחדש והייתי צריכה לזה זמן‪ .‬למרות היכולות הפיזיות שלי הרגשתי שזה עוד לא הזמן לשלב גם חיפוש‬
‫עבודה‪ ,‬שכרוך בהרבה יותר מאמץ נפשי מאשר פיזי‪ .‬שוב להציג את עצמך‪ ,‬שוב להתמודד עם רוצים‬
‫אותי‪/‬לא רוצים אותי‪...‬‬
‫בניתי על הפיצויים הלא‪-‬רעים‪ ,‬אבל מהר מאוד הבנתי שנגמרה חופשת הניתוח שלי ואני חייבת למצוא‬
‫עבודה‪ .‬זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שפשוט לא רציתי לעבוד‪ .‬לא רציתי לחפש‪ ,‬לא רציתי למצוא‪.‬‬
‫לא רוצה‪ .‬טוב לי ככה‪.‬‬
‫משראיתי שייקח זמן רב מהצפוי עד שאקבל את תשלום הפיצויים הבנתי שאין מנוס‪ .‬הפעם החלטתי‬
‫שאני רוצה חיים מסודרים‪ .‬שנים שבהן עבדתי כמזכירה אישית או מנהלת משרדים שונים‪ ,‬מהבוקר ועד‬
‫הבוקר שאחרי‪ ,‬בלי זמנים מסודרים‪ ,‬בלי "להעביר כרטיס"‪ ,‬בלי התחשבות בחיי האישיים‪ .‬נכון‪ ,‬זה התאים‬
‫לי עד גיל מסוים ובזמן שקברתי את חיי בעבודה רק כדי לא לחשוב על החורים שבחיי‪ ,‬אבל היום הכול‬
‫שונה ואני רוצה חיים מסודרים‪ .‬חיים לעצמי‪.‬‬
‫התחלתי להפיץ את קורות חיי לכל מפרסם מודעה שהייתה נראית משביעת רצון‪ ,‬וגם אלו שפחות‪ .‬פניתי‬
‫לכל הנתיבים האפשריים‪ ,‬פתחתי עיתונים‪ ,‬שלחתי מיילים לכל מי שאני מכירה והפעלתי קשרים‪ .‬באופן‬
‫מפתיע ודי עצוב‪ ,‬זו הייתה הפעם הראשונה שלא החזירו לי תשובות‪.‬‬
‫זה היה חדש לי‪ .‬תמיד הרגשתי שאני מבוקשת‪ ,‬שלא משנה מה – יחטפו אותי ב"שוק"‪ .‬ודווקא הפעם‪,‬‬
‫כשאני משילה קילוגרמים במהירות האור‪ ,‬והביטחון העצמי הולך ומתחזק – לא רוצים אותי‪ .‬הייתי‬
‫מאוכזבת ומתוסכלת‪ ,‬ורק במקום קטן ואישי שמחתי על שאני עדיין יכולה ליהנות מהמנוחה מול המחשב‪,‬‬
‫הספרים והעיתונים בביתי‪.‬‬
‫בין לבין‪ ,‬באין ברירה‪ ,‬רצתי מריאיון אחד לשני‪ .‬כשמשהו אחד ברור השתנה בי מפעם – אני לא מוכנה‬
‫להתפשר על כל דבר‪ .‬פעם האמנתי ב"להכניס רגל" למקום עבודה על מנת לצמוח בתוכו גם אם‬
‫המשכורת עלובה‪ .‬אבל ב'גילי המופלג'‪ ,‬כשאני חשה בעייפות הטבעית של שנות עבודה רבות‪ ,‬אני רוצה‬
‫מקום לנוח בו‪ ,‬לדעת מה תפקידי ובעיקר מה משכורתי‪ .‬אני לא מוכנה להזיל את השווי שלי‪ .‬הרגשתי‬
‫שסוף סוף מגיע לי באמת‪ .‬לא רק בזכות הניסיון העשיר והיכולות האישיות אלא בזכות מי שאני!‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪264‬‬

‫לאחר אי אלו ראיונות ללא תשובה חיובית מצד המעסיק הפוטנציאלי‪ ,‬קיבלתי תשובה חיובית ממקום‬
‫נחשב‪ ,‬על משרה משעממת‪ ,‬בשעות מאוד לא נוחות ושכר מינימום‪ .‬התפתיתי לענות בחיוב‪ ,‬כי מדובר‬
‫במקום שאוכל להתקדם בו ותוך עשר שנים‪ ,‬אולי‪ ,‬להגיע לשכר הגיוני‪ .‬אבל קשרים אוכל להשיג שם‬
‫הרבה‪ ,‬ואני מאמינה גדולה בקשרים וגם יודעת ליצור אותם ולשמר אותם‪ ,‬ובעולם העסקי זוהי תכונה‬
‫חשובה‪.‬‬
‫אלא שהרגשתי שהפעם אני עומדת בפני בחירה לא פשוטה – האם לקחת כל עבודה שהיא‪ ,‬אף על פי‬
‫שהיא לא עונה כמעט על אף אחד מהצרכים שלי‪ ,‬מה שנקרא – להתפשר‪ ,‬או להמשיך ולהמתין‪ ,‬ולהאמין‬
‫שהקב"ה יודע מה נכון לי וכשיגיע זמנו של הדבר הנכון – הוא יגיע‪ .‬הודעתי שזה לא מתאים לי‪ .‬לא רוצה‬
‫להתפשר יותר‪.‬‬
‫ואז‪ ,‬הדבר הנכון לאותו הזמן הגיע‪.‬‬
‫התקבלתי למקום עבודה שתגמל בשכר גבוה כל כך‪ ,‬שכשהמראיינת אמרה אותו‪ ,‬רציתי לבקש שתגיד‬
‫שוב כי בטח לא שמעתי נכון‪ ,‬וברגע האחרון בלמתי את פי‪ .‬השעות היו ארוכות מאוד אך רגילות בשוק‬
‫העבודה‪ ,‬והמשרה הייתה ניהולית וטובה‪.‬‬
‫חששתי מהשהייה במקום אחד תשע שעות בלי כל הג'אנק שאליו התרגלתי‪ .‬איך אוכל לתכנן לי יום‬
‫ארוך כל כך ללא קניית אוכל בחוץ‪ ,‬כפי שאני רגילה כבר שנים? איך אסתדר עם מה שמותר‪ ,‬איך אמנע‬
‫ממה שאסור‪ ,‬מה יהיה כשאצטרך להקיא‪ ,‬הרי עדיין אני בתקופת ההסתגלות לקיבה החדשה וזה חלק‬
‫מהתהליך פה ושם‪.‬‬
‫אך היה ברור שאלו שאלות שיעלו מעתה בכל בחירה שאבחר‪ .‬אם לא העבודה הזו יהיה מקום אחר וגם‬
‫שם אצטרך כך או כך ללמוד להסתדר מבחינת תזונה‪.‬‬
‫כיון שכך החלטתי שזו גם ההזדמנות שלי לשמור על תזונה נכונה ולעמוד בכל הכללים הנדרשים‪.‬‬
‫התחלתי להכין לעצמי כריכים מלאי כל טוב מלחם מקמח מלא‪ ,‬פעם מרחתי סלט טונה ופעם מילאתי‬
‫בסלט אבוקדו‪ ,‬חביתה או גבינה וירקות‪ ,‬גיוונתי בחומוס עם זיתים ולעתים לקחתי מעדן עם פתית‪ .‬בכל‬
‫פעם התפלאתי לגלות שאחרי פחות מחצי כריך אני מרגישה שבעה עד להתפקע‪ .‬שני כריכים החזיקו‬
‫אותי משש בבוקר ועד שבע בערב‪ ,‬ללא כל צורך בדבר מה נוסף! בבית השתדלתי לאכול קצת פתיתים‬
‫או פירה‪ ,‬ונסגר היום‪.‬‬
‫היו אי אלו פעמים שנזקקתי לרוץ ולפלוט ביס מיותר או ביס שלא נלעס היטב‪ .‬זה לא היה נעים‪ ,‬כי לרוב‬
‫זה גרם לי לעיניים אדומות ונראה היה כאילו אני אחרי בכי‪ ,‬אבל בעבודה לא הסתרתי את עובדת היותי‬
‫מנותחת ובכך מנעתי מעצמי מבוכות‪ ,‬תהיות מיותרות או בעיות‪ .‬באותו המקום גם התמכרתי למשהו‬
‫חדש – לקפה‪ .‬לא זה הביתי או זה הנמכר בבתי קפה‪ ,‬אלא אמתי‪ ,‬מפולי קפה הנטחנים במכונת קפה‬
‫איטלקית‪ ,‬עם קצף חלב חם ומבעבע‪ .‬בכל יום בשעה שמונה בבוקר שמעתי את הבטן קוראת לקפה‪.‬‬
‫‪265‬‬ ‫מסע כבד‬

‫לא הייתי צריכה להסתכל על השעון כשאיחרתי בדקה כי הבטן כבר סיפרה לי‪ .‬כשעזבתי את המקום‬
‫לאח ר כמה חודשים מסיבות שעוד יפורטו בהמשך יכולתי לסמן וי על הצלחה נוספת‪ :‬חודשים רבים‬
‫שתיתי קפה טוב ו‪ ...‬לראשונה בחיי‪ ,‬ללא שום פירור של "מתוק" על יד‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪266‬‬

‫‪95‬‬
‫קשה באימונים‪ ,‬קל בקרב‬

‫חודש לאחר הניתוח ביקשה ממני המנתחת "להתחיל לצעוד בעדינות"‪ .‬אמרתי לה‪ ,‬שאין לי מושג איך‬
‫צועדים בעדינות‪ ,‬שהרי ממילא אני מאלה שהולכים מהר כדי לא לפספס את הדבר הבא‪ .‬שבוע אחרי‬
‫הניתוח כבר רצתי לאוטובוס שכמעט ברח לי‪ ,‬ואף טיפסתי מדי יום את ארבע הקומות אל ביתי בלי‬
‫לעצור ולהתנשף אף באחת מהקומות‪ .‬אז אולי בכל זאת יש לי שחרור מהליכה‪ ,‬עדינה או לא עדינה?‬
‫זאת ועוד‪ ,‬די מהר התחלתי לעבוד במשרה מלאה והגעתי מותשת הביתה כך שלא היה לי כוח לעשות‬
‫כושר כל שהוא מלבד הליכה למטבח הלוך ושוב (ולא שלפני תחילת העבודה מצאתי את עצמי יוצאת‬
‫מהבית לטיול ברחוב עם נעלי ספורט‪ )...‬ולכן החלטתי לשכור מכשיר הליכה לכמה חודשים‪.‬‬
‫הוצעו לי כמה אפשרויות וביקשתי לברר עם המנתחת איזה מכשיר על פי ניסיונה הכי מתאים‪ .‬אלא‬
‫שהד"ר הבינה מהר מאוד שמדובר בגברת עצלנית שצריכה שמישהו יזיז אותה ומהר כדי שתזיז את‬
‫עצמה‪ ,‬ובלי להתבלבל היא ביקשה שאשכור מאמנת כושר לפעמיים בשבוע‪ .‬ואף הוסיפה‪ ,‬ציטוט מדויק‪:‬‬
‫"כל ניסיון אחר להתחמקות מפעילות ספורט נשמע בעיני מאוד ילדותי – בלי לפגוע בך‪ .‬את חייבת זאת‬
‫לעצמך ואין טעם להרגיז אותי"‪.‬‬
‫מדובר באימונים של ממש שעלייך לבצע‪ .‬מכשיר הליכה מניסיון – אינו הפתרון האידיאלי כי הוא הופך‬
‫לקולב מסורבל לתליית בגדים תוך ימים ספורים‪ .‬אני מאוד מעריכה את הכנות שלך‪ ,‬יחד עם זאת את‬
‫חייבת ליצור סביבה תומכת ולהיעזר בכל מי שאת מכירה בהתמודדות עם היום‪-‬יום"‪.‬‬
‫לא הקשבתי לה כי לא התחשק לי לעשות כושר‪ ,‬והייתי בטוחה שאני עוד אוכיח שכולם טועים‪ .‬שכרתי‬
‫מכשיר הליכה ונשבעתי לעצמי ולשרוול שלי שהוא ואני עוד נשנה את העולם‪.‬‬
‫במקביל אמנם ביקשתי הצעת מחיר ממאמנת כושר אישית‪ ,‬אבל המחיר הרתיע אותי והנחתי לזה‪ .‬עם‬
‫זאת‪ ,‬החלטתי לעשות צעדים אחרים‪.‬‬
‫אני חובבת גבינות בכלל וקשות בפרט‪ .‬אני מכירה גבינות שרובכם אפילו לא שמעתם את השמות שלהם‪.‬‬
‫גבינות בצבעים שונים‪ ,‬מרקמים מיוחדים ובטעמים משכרים‪ .‬המשותף לרובם הוא אחוזי השומן‬
‫שמתחילים‪ ,‬לרוב‪ ,‬מעשרים אחוזי שומן ומעלה‪ .‬אסון קולינרי‪ .‬אבל חובבי הגבינות מהסוג הזה לא יתנו‬
‫לאחוזי שומן לבלבל להם את הטעם בלשון‪ ,‬כמוני‪.‬‬
‫‪267‬‬ ‫מסע כבד‬

‫אחרי הניתוח‪ ,‬כשהשמש קפחה בחוץ ולא היה לי שום חשק לארוחה מבושלת שממנה אטעם רק כמה‬
‫בי סים בלבד‪ ,‬והחום בחוץ לא עשה חשק לאוכל חם בכלל‪ ,‬נזכרתי בגבינות שלרוב לא פרגנתי לעצמי‬
‫בגלל המחיר היקר‪ ,‬ומצאתי את עצמי קונה כמה מהן‪.‬‬
‫פרסתי לעצמי פרוסה או שתיים מכל סוג‪ ,‬הנחתי יפה בצלחת‪ ,‬הוספתי אבטיח צונן או מילון (נסו שילוב‬
‫של כל גבינה קשה פשוטה עם פירות הקיץ ותגלו עולם מופלא של טעמים) והפכתי אותן לארוחה של‬
‫ממש‪ .‬אחרי כמה ימים הבנתי שחבל‪ .‬נכון שאני יכולה לאכול גבינות כל כך שמנות כי ממילא אני בקושי‬
‫מצליחה לאכול גרם מהן‪ ,‬אבל אחוזי השומן המטורפים שלהן כל כך מיותרים‪ ,‬גם אם אני ממשיכה‬
‫לרדת יפה מאוד במשקל‪ ,‬שהרי‪ ,‬בשביל מה עברתי את הניתוח אם לא כדי לשנות הרגלי אכילה מגונים?‬
‫וכמו שאני מקבלת החלטות בחיי‪ ,‬מהרגע להרגע‪ ,‬הפסקתי‪" .‬ירדתי" לגבינות עד חמישה אחוזי שומן‬
‫בלבד‪ ,‬מצאתי שהן לא כל כך גרועות‪ ,‬והגדלתי את כמות קוביות האבטיח‪.‬‬
‫בכלל‪ ,‬מצאתי שאבטיח וחסה הם המאכלים שנעלמים לי בשרוול גם אם אכלתי קצת יותר‪ ,‬ולכן פתחתי‬
‫נישה של סלטי החסה‪ ,‬בשילוב מעט קוביות גבינה קשה‪ ,‬רוטב קליל וקצת אגוזי מלך או פקן – וממש‬
‫התפנקתי על סעודת מלכים משביעה‪ ,‬מזינה‪ ,‬לא מעייפת‪ ,‬לא מכבידה – ומכובדת‪.‬‬
‫מכשיר ההליכה הגיע‪ .‬הוא תפס חצי מהחדר‪ .‬הייתי משוכנעת שזה יציל את העולם‪ .‬אבל לא‪ .‬אני יכולה‬
‫לספור ביד אחת כמה פעמים הלכתי עליו‪ .‬הוא לא הפך לקולב של בגדים‪ ,‬הוא פשוט הפך לנטל נוראי‪,‬‬
‫עד שזרקתי אותו מהבית רק כדי לא לראות אותו בעיניים‪.‬‬
‫הרמתי טלפון לחברת הכושר והזמנתי את השיעור הראשון‪ ,‬נתתי את פרטי כרטיס האשראי והבטחתי‬
‫לעצמי להפסיק להיות קטנונית‪ ,‬להפסיק להתעצל ולהתחיל לזוז‪.‬‬
‫בכל פעם שמאמנת הכושר הפרטית דפקה בדלת‪ ,‬אמרתי לה שאני מתנצלת שאני לא שמחה לקראתה‪,‬‬
‫כי אני שונאת כושר‪ ,‬ובכל פעם שהלכה‪ ,‬הייתי עצובה שהאימון כבר נגמר‪ .‬אם אני כבר בשוּונג – אז למה‬
‫לא עוד?‬
‫היא התעללה בי ללא רחמים‪ .‬לא ויתרה לי על פסיק‪ .‬המטאטא הביתי הפך למכשיר מעולה למתיחות‪,‬‬
‫המדרגות בבניין הפכו למכשירי אימון ממדרגה ראשונה‪ ,‬ודלת הבית הייתה משענת מצוינת לתרגילי‬
‫חיזוק שרירי הזרועות‪ .‬באותה הזדמנות כבר לגמתי ליטר מים (עניין נדיר לכשעצמו)‪ ,‬ונזהרתי כפליים‬
‫בכל ביס מיותר מתוך מחשבה שאצטרך לעמול קשה כדי להיפרד ממנו‪ .‬היא הגיעה שלוש פעמים‬
‫בשבוע כמו שעון‪ ,‬ואני הרגשתי איך מתחוללים בי שינויים גופניים מדהימים מפעם לפעם‪.‬‬
‫הייתה לה גם בדיחת כושר טובה בשבילי‪ ,‬תרגיל לירידה במשקל‪ :‬להזיז את הראש ימינה ושמאלה ארבע‬
‫פעמים רצוף‪ .‬כששאלתי אותה באיזה תכיפות לבצע את התרגיל‪ ,‬ענתה לי‪" :‬בכל פעם שמציעים לך‬
‫לאכול"‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪268‬‬

‫המציאות בשטח הייתה טובה מכל בדיחה‪ :‬הירידה במשקל הואצה‪ ,‬הגוף התעצב‪ .‬הרגשתי מלאת יכולת‬
‫לעשות דברים שפעם לא העזתי בכלל‪ .‬מפעם לפעם יכולתי להצביע במדויק על ניסים שקרו לי מבחינה‬
‫פיזית‪ .‬ככל שהמשכתי לשנוא את התחלת הפעילות – התאהבתי בהרגשה שאחרי‪.‬‬
‫היה קשה מאוד באימונים‪ ,‬תרתי משמע‪ ,‬אבל בכל פעם שעמדתי מול ביס מיותר היה קל יותר לוותר‬
‫עליו‪ ,‬ואם זו לא המלחמה שכולנו מתמודדים ִאתה‪ ,‬אז אין לי מושג מלחמה מהי‪.‬‬
‫‪269‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪96‬‬
‫אבני דרך‬

‫כמו בכל תהליך‪ ,‬יש רגעי שבירה ויש "תופעות לוואי" שמתלוות אליו‪.‬‬
‫שבוע‪-‬שבועיים לאחר הניתוח אמרתי בתסכול שאני רוצה שיחזירו לי את החיים שלי בחזרה‪ ,‬כולל‬
‫הקילוגרמים שהתאדו‪ .‬לא רוצה ככה‪ ,‬לא מבינה מה עושים עם כל התחושות החדשות‪ ,‬לא יודעת איך‬
‫מתמודדים עם החור שנפער בחיי‪ ,‬במה שהיה מלא פעם בהתעסקות עם האוכל‪.‬‬
‫היום אני נזכרת באותה תקופה ומחייכת‪ ,‬אבל אז זה היה פחות נעים‪ .‬כמי שכבר עברה אי אלו תהליכים‬
‫בחייה אני יכולה לומר שכבר אז ידעתי שזוהי נפילה זמנית בלבד‪ .‬אך כשאדם נמצא בתוך המדרון – לא‬
‫תמיד הוא יכול להזדקף ולהיזכר שזה רק חלק קטן מהדרך‪ .‬עוד אבן דרך שצריך לעבור לפני שמגיעים‬
‫למטרה‪.‬‬
‫הכי קשה היה לשבת מול צלחת עמוסה ולהבין שאוכל לאכול לכל היותר כמה נגיסות ושאין יותר צורך‬
‫בעוד‪ .‬אחרי זמן קצר זה עבר והחיים החלו לחייך אליי‪.‬‬
‫גם את תופעות הלוואי הנורמליות של ניתוח השרוול היה לי קשה לצפות וקיבלתי אותם בהפתעה‪.‬‬
‫פתאום התחלתי לגלות שערות על הכרית‪ ,‬על הספה‪ ,‬על הבגדים‪ ,‬והרבה על המברשת‪ .‬לא היה מדובר‬
‫בכמות ענקית‪ ,‬אבל בכל אופן כמות שאני לא רגילה אליה‪.‬‬
‫התחלתי לחשוב שמשהו לא בסדר ומיהרתי לברר במה דברים אמורים‪ .‬כך התברר לד"ר רזיאל שאני‬
‫לא ממש מקפידה ליטול את הוויטמינים שנדרשתי ליטול‪ .‬עובדה‪ ,‬הגוף מגיב בהתאם והשיער מתחיל‬
‫לנשור‪ .‬אך אל דאגה‪ ,‬הוא יחזור‪ .‬מיד התחלתי ליטול את הוויטמינים כפי שצריך והשיער חדל מנשירתו‪.‬‬
‫גם חמשת החתכים של הניתוח שכוסו בדבקים לבנים וכבר התאחו עם הזמן – החלו לגרד מאוד‪ .‬לא‬
‫ידעתי מה לעשות ושוב ביררתי‪ :‬האם זוהי תופעה נורמלית? כן‪ ,‬תופעה נורמלית לגמרי‪ .‬שמן תינוקות או‬
‫קרם גוף – והגירוד יירגע‪ .‬וכך אכן היה‪ .‬ואגב‪ ,‬הצלקות הקטנות נעלמו לחלוטין אחרי כמה חודשים‪.‬‬
‫היו לי חרדות שאני לא מכירה בנושאי בריאות‪ .‬כל מחוש בבטן גרם לי לחרדה‪ ,‬שהנה‪ ,‬הקיבה שלי‬
‫נפתחה ותוכנה נשפך אל פנים הגוף‪ ,‬שנוצרו לי אבנים במרה‪ ,‬שאני סובלת מאפנדציט‪ ,‬או ממשהו‬
‫בכליות‪ ...‬וכל סיבוב ראש שכנע אותי שאני עומדת להתעלף‪ .‬לא הכרתי את התופעות הללו קודם לכן‬
‫ולא ידעתי מה שייך לתופעת הניתוח ויחלוף‪ ,‬ומה מסמן בעיה שיש להתייחס אליה‪ .‬אך אחרי כמה‬
‫חודשים הביטחון בגוף שלי חזר‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪270‬‬

‫הייתה תקופה לאחר הניתוח שהיה לי פחד להישאר לבד‪ ,‬כי אולי יקרה לי משהו‪.‬‬
‫זה היה מוזר‪ .‬מעולם לא פחדתי להיות לבד‪ ,‬לא הייתה לי בעיה ללכת באמצע הלילה לבדי ברחובות‬
‫לא מוכרים‪ ,‬מאז ומעולם הייתי עצמאית ללא כל תלות באיש‪ ,‬החושך לא הפחיד אותי והלא מוכר לא‬
‫הלחיץ אותי‪ ,‬ופתאום‪ ...‬איזה פחד!‬
‫זאת ועוד‪ ,‬ככל שהמשקל ירד הרשו אנשים לעצמם להגיד לי מה הם באמת חשבו על המראה שלי‬
‫לפני כן‪ .‬איזה מזל שהיה להם שכל לשתוק עד כה‪ ,‬וחלקם – חבל שלא המשיכו לשתוק‪.‬‬
‫אחת מהעובדות במשרד אמרה שבהתחלה היא ממש "נבהלה" מהמשקל שלי‪ ,‬אבל עם הזמן היא‬
‫התרגלה וגם למדה שאין למשקל שום קשר לאישיות‪ .‬חברה טובה אמרה שהייתה תקופה שהיא‬
‫התביישה ללכת אתי יחד ברחוב‪ ,‬ושבאמת נראיתי נורא‪ ,‬ואחרת אמרה שלקח לה זמן לא "לראות" את‬
‫המשקל‪.‬‬
‫אחרת ציינה שהיא בכלל חשבה שאני חולה‪.‬‬
‫כן‪ ,‬אחרי הניתוח לא הכול היה ורוד לגמרי‪.‬‬
‫*‬
‫במקביל‪ ,‬התחילו לקרות לי נסים‪ ,‬אפילו לא במובן הפיזי‪ .‬אנשים שקרובים אליי מספיק אמרו שמשהו‬
‫באישיות שלי השתנה‪ ,‬והם לא בטוחים שהם בכלל יודעים לשים את האצבע על מה בדיוק‪ .‬אני יותר‬
‫רגועה‪ ,‬יותר סבלנית‪ ,‬ואפילו מישהי העזה להגדיר ולומר שאפשר לזהות ניצנים של עדינות – תכונה שלא‬
‫נכללה באישיות שלי מעולם‪.‬‬
‫סדרי העדיפויות שלי ביום יום התבהרו‪ .‬פתאום אוכל אמתי של בית הפך להיות הכי טעים‪ .‬הארוחות שלי‬
‫כללו מזונות שלא חשבתי שאי פעם ממש אשמח לאכול מהם‪ ,‬כמו ירקות חיים‪ ,‬ומזונות אחרים‪ ,‬כמו‬
‫קצפת‪ ,‬הפכו להיות בלתי נראים‪.‬‬
‫חנויות שעד כה התעלמתי מקיומם התחילו לצוץ בכל פינה‪ ,‬וכבר היה קשה לי ללכת באזורי קניות בלי‬
‫לחשוב לעצמי שאני כבר יכולה להיכנס אליהן‪ ,‬למדוד בשמחה ואולי אפילו למצוא משהו שאני באמת‬
‫אוהבת‪.‬‬
‫נהיה לי שקט בראש‪ .‬חיי הפכו למסודרים‪ ,‬גם אם בפועל לא ממש הקפדתי על שעות הארוחות ותכולתן‪.‬‬
‫פשוט הרגשתי שזו הזדמנות נהדרת להתחיל מהתחלה כל מה שרק אפשר‪.‬‬
‫אמנם אני כבר באמצע תהליך‪ ,‬אבל חיי התחילו מחדש‪.‬‬
‫זר לא יבין זאת‪ .‬משהו בראש מרגיש כמו בן אדם אחר‪ .‬זו לא אני‪ .‬מהתעסקות בהישרדות הפכתי לאדם‬
‫שחי בכל רגע‪ .‬הורדתי הילוך בכל התחומים בחיי‪ .‬לא הרגשתי עוד את הדחף להוכיח לאחרים שיש בי‬
‫יותר מאשר משקל יתר‪ .‬הצורך להיות מוערכת ולקצור משוב מבחוץ הלך וירד‪ .‬הרגשתי כל כך טוב עם‬
‫עצמי שכל מה שסביב היה רק בונוס‪ ,‬ולא חובה‪.‬‬
‫‪271‬‬ ‫מסע כבד‬

‫התחלתי לשים לב שאני מודה על מחמאות ולא מתנצלת עליהן או דוחה אותן‪ .‬כן‪ ,‬אני נראית נהדר‪ ,‬כן‪,‬‬
‫אני מוכשרת‪ .‬כן‪ ,‬מגיע לי‪ .‬תודה לאלוקים שנתן לי את כל אלו‪.‬‬
‫כך או כך‪ ,‬מבחינת המשקל אני כבר לא שווה כמו שני אנשים וחצי‪ ,‬אבל מבחינת התחושה הפנימית‬
‫אני שווה לפחות כמו חמישה‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪272‬‬

‫‪97‬‬
‫בלי קיצורי דרך‬

‫עברה חצי שנה‪.‬‬

‫צום תשעה באב הלחיץ אותי‪ .‬חששתי מהיום הזה משום שלא ידעתי איך זה לצום עם שרוול‪ .‬שאלתי‬
‫כמה אנשי מקצוע הקשורים לתחום והבנתי שאין שום בעיה‪ .‬ואכן‪ ,‬צמתי רגיל לחלוטין‪ ,‬לא הרגשתי‬
‫הבדל מיוחד‪ ,‬והכול עבר בשלום‪.‬‬
‫החגים בפתח‪ .‬הייתי זקוקה לבגדים חדשים כדי לצאת לבית הכנסת הקבוע שלי לתפילות הימים‬
‫הנוראים‪ .‬כבר לא ניתן היה להתלבש בבגד השבתי היחיד שאיכשהו גדל אתי בשנים האחרונות‪.‬‬
‫הרגשתי שאני סוגרת שנה מלאת שינויים ועומדת בפני שנה חדשה מלאת הפתעות‪.‬‬
‫חלק מהנשים בבית הכנסת‪ ,‬שגילו שאת מקומי הקבוע תפסה אישה אחרת‪ ,‬ביררו עם אמא שלי האם‬
‫זו נכדה חדשה‪ ,‬אולי כלה שהן לא מכירות‪ ,‬ורק כשהן שמעו שזו אני‪ ,‬במקומי הקבוע‪ ,‬הן יצאו כמעט‬
‫מדעתן‪ .‬עד כדי כך לא ניתן היה לזהות אותי! ואני רק רציתי לפצוח בריקוד כשגיליתי שהרגליים נכנסות‬
‫בסטנדר ללא קושי‪ ,‬הספסל לא שוקע תחתיי כבשנים עברו‪ ,‬ובתפילת העמידה יכולתי לומר שאני כמו‬
‫המלאכים – רגליים צמודות בלי רווחים‪ ,‬ובלי קושי להשתחוות בתפילת שמונה עשרה‪.‬‬
‫*‬
‫החורף הגיע‪.‬‬
‫ואז מצאתי תחושה לא מוכרת חדשה‪ :‬קר לי!‬
‫קר?‬
‫לי???‬
‫תמיד הייתי מאלו שדואגים לפתוח חלונות ולהנמיך את הטמפרטורה במזגנים למינימום‪ ,‬זו שסבלה‬
‫מחום ושצחקו עליה שהמשקל העודף מחמם‪ .‬ופתאום אני מוצאת את עצמי מתכסה בשמיכה נוספת‪,‬‬
‫שותה עוד משקה חם‪ ,‬מדליקה את המזגן על חום‪ ,‬מסתובבת עם שתי שכבות של בגדים מעליי ושוכחת‬
‫את הימים שבהם ירד שלג בירושלים והייתי היחידה שיצאה מהבית עם חולצת טריקו‪ .‬וכשהתחלתי לברר‬
‫אם זה קורה רק לי‪ ,‬התברר שלא‪ .‬בעלי עודף משקל שהורידו מסות של שומן מעליהם בהחלט מתחילים‬
‫להבין את כל אלו שרק רואים את העץ נע ברוח והם כבר רועדים מקור‪.‬‬
‫‪273‬‬ ‫מסע כבד‬

‫יחד עם הקור הגיע הכיף של לקנות מעיל חדש‪ ,‬שלמרות היותו תוספת נכבדה של היקף לכל גוף‪ ,‬הרי‬
‫שעדיין לא הרגשתי שאני נראית אתו ענקית‪ .‬גם ז'קט חדש‪ ,‬כזה עם חגורה שאפשר לסגור ועוד נשאר‬
‫עודף‪ .‬וגם מלתחה חדשה ומחמיאה‪...‬‬
‫אחרי ירידה של כשלושים‪-‬ארבעים קילוגרמים מצאתי את עצמי מעיזה לחזור אל ארון הבגדים הישן‬
‫והנטוש ולנבור בבגדים שלי‪ ,‬שלכל אחד מהם סיפור עצוב אחר‪ ,‬וכמעט כולם עוד עם התווית המציינת‬
‫את הסכום ההזוי ששילמתי בעבורם‪.‬‬
‫חלקם נקנו מתוך חרדה שאם לא אקנה לא יהיה לי מה ללבוש‪ ,‬חלקם מתוך מקום של פחד‪ ,‬שעד‬
‫שמצאתי משהו שנראה עליי נורמלי ואני גם קצת אוהבת – לא יהיה עוד‪ ,‬אז יש שניים מאותו סוג‬
‫בצבעים שונים‪ ,‬ולפעמים גם מאותו צבע‪ ,‬ולפעמים במידות שונות – אחת במידה קטנה יותר‪ ,‬כי ברור‬
‫שיום אחד אני ארד במשקל‪ .‬הרי אי אפשר להמשיך ככה לתמיד‪...‬‬
‫וכל בגד שנגנז‪ ,‬כל חולצה שקברה במדף גבוה מאחורי ערמה של חפצים‪ ,‬נגנז עם תקווה קטנה שאולי‬
‫יום אחד‪ ,‬אולי פעם‪...‬‬
‫חלקם נקנו בחנות עודפים‪ .‬אז הם בקושי עלו עליי‪ ,‬אבל זה היה בתקופה שהיה לי ברור שיום אחד הם‬
‫יעלו‪ ,‬אבל עם הזמן אפסנתי אותם עמוק יותר כי אותו "יום אחד" הלך והתרחק‪.‬‬
‫אבל הנה‪ ,‬היום הזה הגיע‪.‬‬
‫הפעם החלטתי למדוד‪ .‬וכמו שקיוויתי‪ ,‬אבל פחדתי לצפות ולהתאכזב – חלק מהבגדים שהיו קטנים עליי‬
‫עד לא מזמן עלו! ונסגרו בקלות!‬
‫לעומתם‪ ,‬רוב הבגדים כבר גדולים מדי‪ ,‬או בלתי ניתנים ללבישה מטעמי טעם אישי שגם הוא השתנה‪.‬‬
‫החלטתי שהגיע הזמן להיפטר מהם‪ ,‬להיפרד‪ .‬למסור מה שאפשר‪ ,‬להעביר הלאה לחברה במצב דומה‪,‬‬
‫לזרוק מה שכבר לא מתאים‪ .‬פשוט להיפרד‪ ,‬כחלק ממסע של פרדה מכל מה שמיותר ומכביד‪ ,‬לא רק‬
‫בתחום המשקל‪.‬‬
‫*‬
‫שוב חורף‪ ,‬שוב קיץ‪ ,‬שוב חגים‪ ,‬שוב חתונות ואירועים‪ .‬ובכל פעם אני מרגישה כאילו זו הפעם הראשונה‪.‬‬
‫התחושה הייתה שהבגדים ממשיכים לגדול‪ ,‬או שבעצם‪ ,‬אני זו שיורדת‪ .‬פחות מהר‪ ,‬אבל עדיין‪.‬‬
‫בכל פעם מצאתי את עצמי רצה לתופרת עם ערמת בגדים‪ ,‬שוב להצר‪ ,‬שוב למדוד‪ ,‬שוב תחושה שיש‬
‫לי בגדים חדשים‪ .‬והתופרת שעדיין מתפעלת בכל פעם מחדש זוכרת ומניחה לי את כל שאריות הבדים‬
‫בערמה‪ ,‬ואני רווה נחת‪ .‬רק מהם אפשר כבר לתפור חצאית חדשה‪.‬‬
‫לא להאמין כמה טוב ונעים יכול לעשות דבר כזה‪ .‬כל חיי שמחתי שאני לא כמו כל אותן נשים שהכנסתי‬
‫תחת הקטגוריה של "קלות דעת" רק משום שאני הייתי כבדת משקל או "שטוחות" רק משום שאני הייתי‬
‫רחוקה מלהיות שטוחה‪ ...‬ולא יכולתי להשתתף ִאתן בשיחתן‪ ,‬כשלא הפסיקו לדון בסוגיית הבגדים שלהן‪,‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪274‬‬

‫כמו‪" :‬את זה קניתי אתמול"‪ ,‬ו"את זה שלשום"‪ ,‬ו"זה לא עלה עליי אז הפסקתי לאכול" ו"לא תאמינו איזה‬
‫בגד עלה לי בחלום"‪...‬‬
‫כן‪ ,‬אני מודה‪ ,‬הפכתי לאחת מכל אותן הנשים הנורמליות שבגד אהוב‪ ,‬יפה ומתאים יכול לעשות להן‬
‫הרגשה נעימה כל כך‪.‬‬
‫מי היה מאמין‪....‬‬
‫‪275‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪98‬‬
‫דרך חדשה‬

‫מהרגע הראשון לא הסתרתי שעברתי את הניתוח‪ .‬זה נראה לי די מגוחך לרדת עשרות קילוגרמים‬
‫בתקופה קצרה ולחשוב שאנשים טיפשים כל כך שהם יאמינו ש"עשיתי דיאטה"‪ .‬מה יש להסתיר? אני‬
‫לא מרגישה שגנבתי משהו ממישהו‪ .‬פעם גם משקפופרים נחשבו לשונים ומשונים‪ ,‬והיום זה אפילו‬
‫אופנתי‪ .‬בעוד כמה שנים זה יהיה בושה להיות שמנים ולא לעבור ניתוח בריאטרי‪.‬‬
‫הזהירו אותי שזה יזיק לי בשידוכים‪ .‬האמינו לי‪ ,‬יותר ממה שהזקתי לעצמי קודם הניתוח – אין עוד משהו‬
‫או מישהו שיכול להזיק‪ ,‬והרי זיווגים הם משמיים בלבד‪ ,‬אז איפה האמונה של כל אלו שטועים וחושבים‬
‫שיש לנו יד בעניין?‬
‫זאת ועוד‪ ,‬אין לי כל רצון לחיות את חיי בהסתרה‪ ,‬או לספר לחתן הטרי אחרי החתונה שבעצם לא אמרו‬
‫לו את כל האמת‪ .‬ברור שלא יודעים הכול לפני החתונה‪ ,‬אבל מכאן ועד לחיות חיי שקר או לתת למישהו‬
‫תחושה שרימו אותו ותמיד יהיה לו תירוץ למה הוא כועס ומי יודע איפה עוד עבדו עליו – לא מתאים לי‪.‬‬
‫הרווחתי את מצבי החדש בדם‪ ,‬ביזע ובדמעות‪ ,‬ואני גאה בו‪ .‬אין לי שום רצון להסתיר דבר‪.‬‬
‫בחרתי שלא להסתיר את העובדה שעברתי ניתוח‪ ,‬גם משום שלא ראיתי בכך כל רע או חיסרון וגם‬
‫משום שהרגשתי שאני יכולה לעזור בכך לאחרים‪ .‬זה אחרת כשאת אומרת "אני עברתי את זה‪ .‬אני‬
‫יודעת"‪.‬‬
‫כשהתחילו התוצאות להיראות – התחילו גם לזרום הצעות‪" .‬פתאום" "התגלה" המון היצע ב"שוק"‪ .‬עדיין‬
‫היו הצעות הזויות וחלקן אף מעליבות‪ ,‬אבל גם הצעות שפויות ואפשריות‪.‬‬
‫סירבתי‪ .‬זה לא הזמן‪ .‬כרגע אני מקדישה את החודשים הקרובים לעצמי‪ ,‬לחיי החדשים ולשינויים שאני‬
‫עוברת עוד ועוד‪ .‬אני רוצה להגיע לנישואים השניים אחרת‪.‬‬
‫לחצו עלי שגם ככה "איחרתי את הרכבת" ושעוד דקה גם אפסיד את המטוס‪ ,‬אבל כאמור‪ ,‬אנחנו לא‬
‫מנהלים את העולם‪ .‬עכשיו זה התור שלי לעצמי‪ .‬לא משום שאם אהיה רזה יותר יהיה לי בעל טוב יותר‪,‬‬
‫כי לא רציתי מישהו שיבחר בי אך ורק בגלל נתונים חיצוניים‪ .‬ובמקום כל שהוא בפנים האמנתי שהמיועד‬
‫לי נמצא שם כך או אחרת‪.‬‬
‫בשלב מסוים ביקשתי מאלוקים שיזיז אותי מאזור הנוחות שלי כי אחרת אתרגל אליו ולא אזוז קדימה‪,‬‬
‫אל החיים האמתיים‪ .‬היה נוח לפעמים במקום הזה של הגרושה‪ ,‬העצמאית‪ ,‬זו שהעבודה היא כל חייה‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪276‬‬

‫והחברות הן תוספת למשפחה שלה‪ .‬בכל אופן‪ ,‬אלו לא באמת החיים‪ ,‬וידעתי היטב שזה הזמן להניח‬
‫לנוחות ולהמשיך הלאה‪.‬‬
‫ביקשתי‪ ,‬ותוך פחות מחודש אלוקים ערער לי את כל מה שהיה אז ברור ויציב‪ .‬כל הנוחות התאדתה‬
‫באוויר ונכנסתי לתקופה מבולבלת בחיי‪ .‬ידעתי שאם אלוקים ענה לי כל כך מהר‪ ,‬הוא בטוח רק חיכה‬
‫שאבקש‪ ,‬ושזה הכי נכון לי‪ .‬ועם זאת‪ ,‬הייתי מופתעת מהזריזות בה קרו הדברים‪ .‬הדבר היחיד שנשמר‬
‫אז הייתה הירידה הדרמטית במשקל‪.‬‬
‫חיי היטלטלו מסיבות שאין זה המקום לפרטן והרגשתי שזה הזמן לבחון לאן פניי מועדות‪ ,‬איזה עתיד‬
‫אני רוצה לעצמי‪ ,‬ולאן אני מתקדמת‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬מה הכיוון הזוגי שאני בוחרת בו ומה אני צריכה לעשות‬
‫בשביל זה‪ .‬ובתחום העבודה – האם כל חיי אני מוכנה לעבוד בשביל אחרים או רוצה לבסס את עצמי‬
‫במקצוע שתמיד חלמתי עליו‪ ,‬ומה עליי לעשות כדי להתקדם בנושא זה?‬
‫זו הייתה הנקודה שבה הבנתי שחיי חייבים להשתנות לגמרי אלא אם אני בוחרת להישאר במקום שבו‬
‫אני נמצאת‪ .‬דווקא הייתי במקום נהדר‪ ,‬ובראייה לאחור – באחת התקופות הכי טובות של חיי עד אז‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬זו הייתה תקופה שבבדיקה פנימית ביני לבין עצמי ידעתי שהיא זמנית‪ ,‬ושלא תימשך לנצח‪.‬‬
‫לא הייתה לה תכלית‪ .‬הייתי חייבת לבחור בין חיים טובים בטווח הקצר אך חסרי עתיד‪ ,‬או לוותר על כל‬
‫הטוב העכשווי בשביל חיי נצח‪.‬‬
‫החלטתי‪.‬‬
‫נרשמתי ללימודי קאוצ'ינג שכבר זמן רב רציתי‪ ,‬אך לא הסכמתי להתפשר על לימודים שטחיים וזולים‬
‫ורציתי את הטוב ביותר‪ ,‬הארוך ביותר ולצערי‪ ,‬גם היקר ביותר‪ ,‬ולשם כך היה עליי לוותר על עניינים‬
‫אחרים שגבו ממני מחיר כלכלי יקר‪.‬‬
‫ניפיתי מרשימת החברות‪ ,‬הידידות והנשים שאתן הייתי בקשרים מסוגים שונים את אלו שהבנתי שלא‬
‫יאפשרו להתקדם‪ ,‬שאין להן ערך מוסף בחיי ושהשפעתן יכולה רק "לעזור לי" לדשדש באותו המקום‪.‬‬
‫העברתי את ניהול קבוצות התמיכה השונות שהקמתי לידיים אחרות‪ .‬התנתקתי מכל מה שהיה נראה לי‬
‫לא מקדם‪ .‬התחלתי להשקיע בדברים אחרים שאתם בונים חיים לכל החיים ולא חיים שהם נוחים‬
‫ונעימים‪ ,‬אבל חיי שעה‪.‬‬
‫ציירתי לי חזון לפרטי פרטים‪ ,‬כזה שאני רוצה להשיג בכל מחיר והגעתי להחלטות אישיות‪.‬‬
‫וכל זה בעוד שאני ממשיכה לרדת בקצב כמעט קבוע כל שבוע‪.‬‬
‫כל בוקר הסתכלתי במראה ולא האמנתי למראה עיניי‪.‬‬
‫תוך שנה לא הכרתי את עצמי‪.‬‬
‫תוך שנה לא הכירו אותי‪ ,‬לא פיזית ולא בכל מובן אפשרי אחר‪.‬‬
‫‪277‬‬ ‫מסע כבד‬

‫ואז עברתי מהשלב של "סור מרע" ל"עשה טוב"‪ .‬התחלתי לבקש על הבעל שאני רוצה‪ ,‬על האבא‬
‫לילדים שאני חולמת שיהיו לי‪ .‬לא ביקשתי נתונים פיזיים כאלה ואחרים‪ .‬לא היה לי חשוב שיהיה חכם‬
‫או אינטלגנט‪ ,‬ממשפחה טובה עם שוויגער תומכת‪ ,‬או בעל כישורים יוצאי דופן‪ .‬ביקשתי מישהו שיחד‬
‫אתו אוכל לבנות את הבית היהודי הכי טוב כפי שאני מאמינה‪ ,‬ושהקב"ה ייתן לי את הכוח לא להתחרט‬
‫לרגע על כל המהלכים הרבים שעשיתי כדי להגיע אל המקום הזה‪.‬‬
‫וכיוון שאנחנו לא יודעים מי טוב עבורנו‪ ,‬פשוט ביקשתי מהבורא‪ ,‬שכשאראה אותו – ארגיש ואדע שהוא‬
‫שלי‪.‬‬
‫כך יצאתי למסע האמתי של חיי‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪278‬‬

‫‪99‬‬
‫על בשרי‬

‫כבר שלושים קילוגרמים פחות‪.‬‬

‫שואלים אותי אם אני מרגישה פיזית שקל לי יותר‪ .‬אז התשובה היא‪ :‬לא‪ .‬מבחינתי אין הבדל‪ .‬גם בעלייה‬
‫של ארבע קומות מדי יום לא הרגשתי בהבדל‪ ,‬עד ליום בו החלטתי לחסוך את עלות המשלוח מהסופר‬
‫ולסחוב את השקיות בעצמי‪.‬‬
‫יום אחד הרמתי‪ ,‬די בקלות‪ ,‬שתי שישיות מים מינרלים (לא בעבורי‪ .‬אני ומים זה לא הולך ביחד) והתחלתי‬
‫לטפס במעלה המדרגות‪.‬‬
‫קומה אחת עברה בקלות‪ ,‬בקומה השנייה כבר התחלתי להיאנח‪ ,‬בדרך לקומה השלישית שאלתי את‬
‫חברתי שהצטרפה לאתגר ובעיקר את עצמי‪ ,‬איך זה שאנשים מוכנים לגור בקומה רביעית בלי מעלית‪.‬‬
‫אחרי הקומה השלישית חשבתי רק על דבר אחד‪ :‬איך זה היה לעלות עם עוד שלושים קילוגרמים‪ .‬הרי‬
‫שישיית מים מינרלים זה תשעה ליטרים‪ ,‬שתי שישיות זה שמונה עשר ליטרים‪ .‬איך אפשר לעלות שלושים‬
‫קילוגרמים מעבר לעשרות העודפים שיש עליי ועוד שמונה עשר ליטרים? איך בכלל שרדתי? איך‬
‫הצלחתי לנשום עד לניתוח? איך הגוף שלי לא קרס?‬
‫איך אפשר לחיות עם כל זה?‬
‫זה לא כמו שאני יכולה להניח את המים המינרלים ולנוח או לבקש עזרה‪ ,‬או להשאיר אותם במדרגות‬
‫לטובת מי שיכול לסחוב אותם לבית שלו‪ ,‬או למצוא מישהו שיסכים להביא לי אותם עד לבית בכל מחיר‪.‬‬
‫אי אפשר להתנתק ממשקל עודף של הגוף‪ .‬זה חלק ממני‪ .‬אי אפשר להניח אותו בצד ולנוח!‬
‫אלו הרגעים שאני חושבת על תנועה חופשית יותר‪ .‬על הקלה פיזית ממשית‪ .‬לא רק בבגדים‪ ,‬אלא גם‬
‫תכל'ס‪ ,‬בלשבת רגל על רגל‪ ,‬בסחיבה של חצי אבטיח ועוד תיק של עבודה (שמכיל בערך חצי בית)‪.‬‬
‫אי אפשר להבין את זה עד שלא חשים זאת 'על הבשר'‪.‬‬
‫כל פעולה מורכבת פיזית שאני מרגישה קושי לבצע אני מדמיינת איך זה עם עוד שלושים קילוגרמים‪,‬‬
‫וכבר נהיה לי יותר קל‪.‬‬
‫*‬
‫כאמור‪ ,‬זה לא רק המשקל‪ .‬גיליתי את עצמי מחדש‪.‬‬
‫‪279‬‬ ‫מסע כבד‬

‫עצמות שלא ידעתי על קיומן החלו לרטון כשישבתי על כסא נוקשה מדי או על הרצפה כדי לשחק עם‬
‫אחיין שלי‪ .‬נהיה לי לפעמים פשוט לא נוח‪ .‬התרגלתי לריפוד קבוע‪ ,‬להגנה צמודה‪ ,‬ופתאום היא איננה‪.‬‬
‫אם פעם אהבתי לשבת על הרצפה בימות הקיץ הלוהטים‪ ,‬הרי שהיום מדובר בעניין כואב ובלתי אפשרי‪.‬‬
‫זה לא שהפכתי לשלד עצמות‪ ,‬זה פשוט שינוי ממצב של "אין עצמות" ל"יש עצמות" שמעולם לא‬
‫הורגלתי אליו‪ ,‬אז נפרדתי מהרצפה או מכיסאות קשים מדי‪ .‬צרות של עשירים‪.‬‬
‫אפילו הפאה נהייתה‪ ...‬גדולה עליי! היא ממש "ברחה"! הרשת שלה התאימה להיקף ראש גדול הרבה‬
‫יותר‪.‬‬
‫יכולתי לחלום בכלל שירידה במשקל תשפיע על היקף הראש? מי יודע אם לא התקטן גם השכל‪...‬‬
‫המשקפיים שלי‪ ,‬שהם יפהפיים אך כלל לא מיוחדים‪ ,‬הפכו להיות אטרקציה‪ .‬פתאום כולם אמרו לי‬
‫"תתחדשי" על אף שהם לא חדשים כלל‪ .‬פשוט עד עכשיו לא ראו את המוטות שלהם כי הם נעלמו‬
‫איפה שהוא‪ ,‬אבל עכשיו‪ ,‬כשהפנים רזו וצרו – המוטות נראו במלוא הדרם‪ .‬איזה כיף להרגיש כל יום‬
‫כאילו הכול ממש חדש!‬
‫ירדתי שתי מידות בנעליים שזה המון‪ ,‬וסוף סוף העזתי לעלות על עקבים דקים דקים‪ ,‬כאלו שפעם לא‬
‫היה סיכוי שיצליחו לשאת את משקלי מבלי להישבר לחתיכות‪.‬‬
‫אני לא בטוחה שיש מילים לתאר את הכיף הגדול של לא לדעת מה ללבוש‪ ,‬לא משום שאין מבחר‬
‫ושממילא איראה זוועה‪ ,‬אלא דווקא משום שיש מבחר שמעולם לא זכיתי לו‪.‬‬
‫יחד עם נשירת הקלוריות החלה לנשור טבעת שלא ענדתי מזה כמה שנים וכבר התייאשתי מלהרחיב‬
‫אותה‪ ,‬וכעת היא חזרה אל חיי‪ ,‬אבל לאחר התחלת הירידה הגדולה היא הוחזרה אחר כבוד אל קופסתה‬
‫המקורית והוטמנה עמוק במגירה‪ .‬לא מצאתי לנכון להשקיע בהקטנת הטבעת משום שלהצר אותה עוד‬
‫ועוד היה מעייף לא פחות מלהרחיב‪ ,‬אם כי משמח ביותר‪.‬‬
‫טבעת אחרת החלה להציק לי‪ .‬העברתי אותה מאצבע צרה יותר לאצבע רחבה יותר‪ ,‬ומדי פעם הסרתי‬
‫אותה‪ .‬באחד הימים‪ ,‬כשעמדתי לענוד אותה גיליתי שהיא נעלמה‪ .‬הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו‪,‬‬
‫הוא שיש סיכוי גדול שהיא פשוט נשרה תוך כדי סחיבת שקיות‪ .‬כואב לי עליה מאוד‪ .‬אהבתי אותה‪ .‬אבל‬
‫אם זה המחיר של ירידה במשקל – אז אני מוכנה לשלם אותו‪.‬‬
‫אני יכולה לכתוב טורים שלמים על האושר‪ ,‬על השינויים‪ ,‬על השמחה‪ ,‬על הגילויים שהם בבחינת‬
‫"המחדש בטובו בכל יום"‪ ,‬ממש בלי הגזמה‪.‬‬
‫זו אני‪ .‬לגמרי‪ .‬ואין אישה בעולם שהייתי מחליפה אותה‪ .‬תמיד יש "יותר"‪ ,‬אבל אם השאיפה היא תמיד‬
‫להיות יותר כדי להיות יותר מאחרים – לעולם לא יהיה אף לאחד סיפוק עצמי‪ .‬אני שמחה במי שאני‪,‬‬
‫כולל העודפים שעדיין ישנם‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪280‬‬

‫‪100‬‬
‫ברוך‪ ...‬משנה הבריות‬

‫השינויים בחיי התבטאו בכל תחום אפשרי‪ .‬העזתי תמיד לקחת סיכונים‪ ,‬כי אני מאמינה שללא נטילת‬
‫סיכון אין מקום לסיכוי‪ ,‬וגם כי אני מאמינה בחיים מתוך בחירה במסגרת הנתונים הקיימים‪ .‬נכון‪ ,‬יש‬
‫דברים רבים שהם לא בשליטתנו‪ ,‬ויש מי שמחליט מהם הניסיונות שעלינו להתמודד ִאתם‪ ,‬אבל אנחנו‬
‫יכולים לבחור מה לעשות ִאתם‪ .‬להתייאש‪ ,‬לכעוס‪ ,‬לבכות על מה שאין‪ ,‬לחשוב שלאחרים טוב יותר‪ ,‬לקנא‬
‫במה שלא שלנו – או להרים ראש‪ ,‬לסמן את הנקודה כמטרה אישית ולעשות ממנה את הכי טוב שאפשר‪.‬‬
‫ובפרט כשיש דברים שבהם הקב"ה הקדים רפואה למכה‪.‬‬
‫בהסתכלות לאחור – עשיתי כמיטב יכולתי מתוך המציאות שהייתה‪ ,‬ועם השנים למדתי לבחור בכל רגע‬
‫ורגע‪ .‬גם בנקודות השבירה‪ .‬תמיד היה קל יותר לשקוע‪ ,‬אבל הבחירה תמיד אפשרה לי לעלות חזרה‪,‬‬
‫ואף גבוה יותר‪ .‬ואם זה המסע שהייתי צריכה לעבור כדי להיות כאן‪ ,‬הרי שכל דקה הייתה שווה‪.‬‬
‫את הפידבקים קיבלתי מכל כיוון‪ .‬למשל‪ ,‬לקוחות שנכנסו למשרד לאחר שלא היו בו תקופת מה‪ .‬הם‬
‫הסתכלו עליי במבט מבולבל‪ ,‬כאילו שואלים "שוב פיטרו את המנהלת?" אבל כשאמרתי "זו אני" הם‬
‫כבר זיהו לפי הקול שזו לא מישהי אחרת‪.‬‬
‫חלקם פשוט הנהנו בראשם מחוסר ידיעה איך להגיב ונכנסו לפגישה שסוכמה מראש‪ ,‬אבל אחרים לא‬
‫י כלו להבליג‪ .‬זה היה מדהים‪ .‬לא רק אנשים שמכירים אותי שמים לב אלא גם אנשים שאין לי מקום‬
‫חשוב בחייהם‪.‬‬
‫כל אחד הביע את התפעלותו בדרך אחרת‪ .‬אחרים בחרו לברך ברכת "ברוך משנה הבריות"‪ ,‬חלקם פשוט‬
‫נשארו עם פה פתוח‪ .‬היו כאלה שהסתובבו מסביבי כדי לוודא שלא מדובר בפטה‪-‬מורגנה‪.‬‬
‫היה משהו משעשע בזה‪ .‬אנשים שהיו חלק מחיי לא זיהו אותי‪ .‬הייתי צריכה לעצור אותם ברחוב ולעשות‬
‫היכרות מחדש‪ .‬כשהיה לי זמן לשעשועים הייתי פשוט עוצרת ושואלת "סליחה‪ ,‬מה השעה?" או "גברת‪,‬‬
‫איפה זה רחוב‪ "...‬לפעמים הם ענו ועצרו מלכת כי משהו צלצל להם מוכר‪ ,‬ולפעמים פשוט‪ ...‬ענו והמשיכו‬
‫הלאה‪.‬‬
‫למזלי‪ ,‬מעולם לא הוצרכתי לשכנע יותר מכמה מילים שזו אני וגם לא נזקקתי לתעודת זהות כהוכחה‪,‬‬
‫כי מי שמכיר אותי‪ ,‬כבר מזהה על פי האינטונציה של הקול‪ ,‬הקצב והסגנון שזו יכולה להיות רק‪ ...‬אני‪.‬‬
‫‪281‬‬ ‫מסע כבד‬

‫באחת הפעמים סיפרה לי אחותי שחברה שלי מהסמינר ראתה אותי באירוע ולא הבינה איך זה שהיא‬
‫לא ידעה עד היום שיש לי תאומה‪ .‬אותי היא הרי מכירה ואני ממש שמנה‪ ,‬אבל פתאום היא ראתה‬
‫מישהי כמוני בדיוק‪ ,‬ממש כפילה‪ ,‬רק בעשרות קילוגרמים פחות‪.‬‬
‫כן‪ ,‬זו הכפילה שלי בעצמי‪ .‬שהיא עודנה‪ ...‬אני‪.‬‬
‫גם המוכרת מהמכולת‪ ,‬שביקשתי שתרשום‪ ,‬כרגיל‪ ,‬הסתכלה עליי כאילו אני חייזר‪ ,‬אבל אחרי רגע היא‬
‫התנצלה‪" :‬אה‪ ,‬לא זיהיתי אותך"‪ ,‬אמרה‪.‬‬
‫"מאיזו בחינה?" השתעשעתי‪.‬‬
‫"מבחינת הרוחב"‪.‬‬
‫*‬
‫אני יכולה שעות לשבת ולשחזר את כל התופעות המדהימות שקרו לי בעקבות הירידה במשקל ולא‬
‫יהיה להן סוף‪ .‬עד היום שלוש שנים אחרי עדיין יש תופעות מלהיבות שרק מי שחווה אותן יכול להבין על‬
‫מה מדובר‪.‬‬
‫*‬
‫חשבתי שאחרי ירידה גדולה כל כך יניחו לי – מה שלא קרה‪ .‬ויותר מזה‪ ,‬היו שחשבו שיעודד אותי לשמוע‬
‫עד כמה השינוי שעברתי הוא מדהים‪ .‬איך עושים זאת? במקום להעצים את המצב הנוכחי‪ ,‬המרזה‬
‫והקיים‪ ,‬מספרים איך היה קודם‪ ,‬שזה‪ ,‬איך להתנסח בעדינות‪ ,‬לא יפה‪ ,‬לא מרזה ולא מקדם לשום מקום‪.‬‬
‫הכול מטוב‪-‬לב‪ ,‬כמובן‪.‬‬
‫הבנתי‪ .‬לא תרדו ממני גם כשארד‪.‬‬
‫היטיבה להגדיר זאת חיה‪ ,‬שעברה את הניתוח שנה אחריי‪ ,‬כשכתבה לי כך‪:‬‬
‫"אני כל כך מזדהה עם החיטוט הבלתי נגמר בממדי הגוף‪ .‬כשהייתי שמנה זה היה‪" :‬למה את לא עושה‬
‫דיאטה? לא חבל‪ ,‬את כל כך יפה"‪.‬‬
‫כשרזיתי זה הפך להיות‪" :‬מסכנה‪ .‬היא חולה?"‬
‫וכל מה שביקשתי זה קצת יחס אליי‪ .‬אל מה שמתחת לעור‪ ,‬למה שרואים‪ .‬כנראה שאני לא ממש‬
‫מעניינת‪ .‬וטוב שכך‪ ,‬תמיד חייתי בשלום מאחורי הקלעים‪ .‬ההרזיה גוררת אותי בעל כורחי לבמה‬
‫המרכזית‪ ,‬אבל אני דואגת לחזור אחורנית מהר מאוד"‪ .‬עד כאן דבריה של חיה‪.‬‬
‫אני לא הייתי אף פעם מאחורי הקלעים והיום אני גם בקדמת הבמה‪ ,‬תרתי משמע‪ ,‬משום שהפכתי‬
‫את המסע שלי לחלק מהמקצוע שלי‪ ,‬שבחלקו מצריך גם עמידה על במות‪.‬‬
‫אבל כבר גיליתי שחיה לא טועה‪ .‬אני שומעת שמדברים כך גם על אנשים נוספים שאני מכירה שעברו‬
‫ניתוח בריאטרי כזה או אחר‪ ,‬ומרגישה שאיכשהו‪ ,‬מי שהיה פעם כבד‪-‬משקל לעולם לא יוכל להיפטר‬
‫מזה‪ ,‬לא במובן הפיזי אלא במובן של "אנשים מדברים"‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪282‬‬

‫היום‪ ,‬הרבה אחרי תחילת ההרזיה‪ ,‬כשאני עשרות קילוגרמים פחות‪ ,‬עדיין מעירים לי‪ .‬עדיין מוודאים‬
‫האם עליתי במשקל או שיש סיכוי שאעלה‪ ,‬ומקווים שאני עוד יורדת‪.‬‬
‫די‪ .‬תפסיקו לדבר כל היום על אחרים‪ .‬תנוחו ותנו גם לאלה שעברו משא ומעמסה גם לנוח‪.‬‬
‫‪283‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪101‬‬
‫חתונות‪ ,‬או לא להיות‬

‫חתונות זה מקום מפגש עם אנשים שלא ראו אותי מהחתונה הקודמת‪ .‬בימים של לפני הניתוח בעת‬
‫היותי השמנה בהא הידיעה פוערים פה למראה השמנתי כי היו בטוחים שיום אחד אני "אתפוס את‬
‫עצמי בידיים" ואתחיל לרזות‪ ,‬וכמה מפליא שזה פשוט‪ ...‬לא קרה‪ ,‬וזה גם הזמן לברכות בסגנון "בקרוב‬
‫אצלך" ו"אל תשכחי לשלוח הזמנה לחתונה שלך" (כשהיא מהרהרת בינה לבין עצמה מי ייקח אותי‬
‫בכלל‪.)...‬‬
‫זו הסיבה ששנים העדפתי שלא ללכת לחתונות‪ .‬אבל היום הכול השתנה לגמרי‪.‬‬
‫יום אחד קיבלתי הזמנה לחתונה משפחתית‪ .‬כיוון שכבר "תפסתי את עצמי" בידיים הרגשתי שמתאים‬
‫לי ללכת‪ .‬בערב האירוע התכוננתי בהתאם‪ .‬מתוך הרגל מיהרתי להוציא את נעלי העקב השבתיות שלא‬
‫נעלתי כבר כמה חודשים ולהפתעתי גיליתי שהן‪ ...‬נופלות‪ .‬גם ספידה לא אפשרה לי ללכת אתן‪ .‬כאילו‬
‫הן בכלל לא שלי‪.‬‬
‫בהיסטריה מיהרתי לנעול זוג נוסף שאני אוהבת פחות‪ ,‬וגם הוא היה גדול מדי במידה אחת לפחות‪ .‬אף‬
‫פעם לא העליתי על דעתי שמרזים גם בכפות הרגליים! לא נשארו לי הרבה אפשרויות ובחרתי בזוג‬
‫השני‪ ,‬כיוון שניתן לסגור אותו ברצועה שאיכשהו תשמור שהנעל לא תישאר ברחוב‪ .‬בגדים חדשים כבר‬
‫היו‪ ,‬וכך מיהרתי לחתונה‪.‬‬
‫הייתה שם כלה? אני לא זוכרת‪ .‬הרגשתי הכלה בעצמי‪.‬‬
‫אמנם כלות לרוב לא אוכלות בחתונה של עצמן‪ ,‬מהתרגשות ומשמחה‪ ,‬אבל אני‪ ,‬עדיין לא כלה‪ ,‬ישבתי‬
‫עם משפחתי סביב אחד השולחנות‪ ,‬ואז הבחנתי שעם כל ביס שעושה את דרכו מצלחתי אל פי יש‬
‫עשרות זוגות עיניים שמלוות אותו "תראי‪ ,‬היא אוכלת"‪ ,‬זיהיתי תנועות שפתיים של אחת‪" .‬היא אמרה‬
‫שהיא עשתה ניתוח קיצור קיבה‪ ,‬אז איך היא יכולה לאכול?" נעצה אחרת מרפק בזו שלידה‪" .‬היא מעיזה‬
‫לאכול את הקינוח!" כמעט צרחה מישהי שחשבה שאם עושים ניתוח קיצור קיבה אין עוד קינוחים לכל‬
‫החיים‪.‬‬
‫ואני‪ ...‬נהניתי מכל ביס‪ ,‬הבנתי שמעתה‪ ,‬כל אחד כזה ילווה בברכת הדרך של אנשים מסביב‪ .‬אם כבר‪,‬‬
‫אז כבר‪ ,‬ובצעדים ברורים "העזתי" לגשת לבר‪ ,‬למלא צלחת קינוחים ולהגיש למשפחה שלי שישבה עמי‬
‫בשולחן‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪284‬‬

‫תבינו‪' ,‬פעם' לא התקרבתי לברים‪ .‬אף על פי שאני מאלו שמשתדלים מאוד לא לנהל את חייהם לפי‬
‫ה"מה יגידו"‪ ,‬כשמדובר באוכל – אני כבר מריצה בראש את כל המשפטים והמחשבות שאנשים חושבים‬
‫או אומרים עליי‪" .‬מה השמנה הזו מעמיסה צלחת? היא עוד לא הבינה שהגיע הזמן שכדאי שתצום חצי‬
‫שנה?"‬
‫"תראי‪ ,‬תראי כמה היא לוקחת‪ .‬במקום ירקות היא לוקחת עוד פרוסה‪ .‬בטח היא לא הסתכלה במראה‬
‫כבר חודשים!"‬
‫"ראית כמה רוטב היא שמה? טונות מיונז יש שם!"‬
‫"זו היא שעומדת שוב על יד הבר? לא מספיק לה למלא צלחת פעם אחת?"‬
‫"ממש יקר למלון להאכיל אישה שמנה כזו‪ .‬נזק כלכלי של ממש"‪.‬‬
‫אז לא ניגשתי לברים‪ .‬אם הביאו לי צלחת – מה טוב‪ ,‬אם הביאו כמה צלחות מרכזיות ויכולתי להוריד‬
‫מהן עבורי – עוד יותר טוב‪ .‬אבל העדפתי למות ברעב ולא להסתובב בין אנשים כשצלחת בידי‪ .‬הגב‬
‫דוקר לי רק מלחשוב על המבטים שנעצו בי‪.‬‬
‫אלא שמאז הניתוח אני עוברת שינוי גם בעניין הזה‪ .‬עדיין קשה לי כי עשרות עיניים עדיין עוקבות אחריי‪,‬‬
‫הפעם הסיבה קצת שונה‪ ,‬אך עדיין נעוצה במשקל‪ .‬למעשה‪ ,‬כל מה שאני צריכה הוא שלט זוהר על‬
‫הגב "תפסיקו להסתכל לי בצלחת‪ .‬ירדתי ארבעים קילוגרמים"‪ .‬ושלט נוסף "אני לא מה שאתם חושבים!‬
‫אני אחרי ניתוח וממילא לא אוכלת הרבה"‪ .‬אבל זו הרי התנצלות ואין לי על מה להתנצל!‬
‫אחרי ירידה של עוד ועוד אני כבר לא זוכרת שיש אנשים על ידי‪ .‬אני פשוט כבר לא ממש בולטת‪ ,‬אני‬
‫משתלבת בנוף‪ ,‬בדיוק כמו כולם‪.‬‬
‫מובן שעוד ועוד בנות משפחה זרמו לאולם בהתאם לזמן שהתאים להן להגיע לאירוע‪ ,‬ועוד ועוד נשים‬
‫ניגשו ושמחו אתי על השינוי הגדול והירידה המשמעותית‪ .‬וכמו שקורה לי מאז הניתוח בכל מקום שבו‬
‫יש יותר מאישה אחת שיודעת שאני מנותחת שרוול ניגשים לברר‪ ,‬לשאול‪ ,‬להתעניין‪.‬‬
‫גם הפעם ניגשה אלי מישהי‪ ,‬סקרה אותי מכף רגל ועד ראש ואמרה בהשתוממות‪" :‬אז מה שמספרים‬
‫עלייך נכון‪ ,‬אה?" נזכרתי שאחת משכנותיי ביקשה את רשותי להעביר את המספר טלפון שלי לאישה‬
‫שהכירה אותי מבית הכנסת ושסובלת מאוד מעודף משקל חריג‪ ,‬אלא שמאז היא לא יצרה קשר‪ ,‬והנה‬
‫היא לפניי‪ ,‬וכידוע‪ ,‬אין שמיעה דומה לראייה‪" .‬אז את משכנעת אנשים לעשות את הניתוח?" היא שאלה‬
‫בסרקזם‪.‬‬
‫"לא‪ .‬אני מספרת מה עברתי‪ .‬זה לא מתפקידי לשכנע"‪ .‬אמרתי‪ ,‬כדי שלא תחשוב שיש לי אחוזים או‬
‫רווחים מכל אחד שהשתכנע (אם כי התחושה הטובה שעזרתי שווה לא מעט)‪ .‬היא רצתה לשמוע עוד‪,‬‬
‫אבל חתונה זה לא המקום הנכון‪ .‬נתתי לה את המספר טלפון שלי והזמנתי אותה להתקשר ולקבל את‬
‫כל התשובות‪.‬‬
‫‪285‬‬ ‫מסע כבד‬

‫התיישבתי עם משפחתי וגיליתי שהיא יושבת בדיוק שולחן ממול‪ ,‬ולפי תנועות שפתיה ראיתי שהיא‬
‫מספרת לחברה שעל ידה ש"את רואה את ההיא? היא ירדה ארבעים קילוגרמים"‪ .‬בשנייה הראשונה זה‬
‫הרגיז אותי‪ ,‬ובשנייה שאחרי זה כבר לא‪.‬‬
‫למה שיהיה אכפת לי? עשיתי משהו רע? שמחתי לאכול מולה‪ .‬ידעתי שהיא תבחן כל ביס שנכנס לפה‪,‬‬
‫וידעתי שהפחד הכי גדול מהניתוח הוא שמא לא ניתן לאכול יותר כלום‪ .‬אז כן‪ ,‬תראי שאני אוכלת ונהנית‪,‬‬
‫ואפילו יש עוד מקום לחצי פרוסת עוגת שוקולד שהוגשה כמנה אחרונה‪ ,‬ונאכלה במיוחד בשביל שתראה‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬היא הייתה חייבת לברר‪" :‬את אוכלת הכול‪ ,‬ממש הכול?" שזו שאלת השאלות‪ ,‬והבאה אחריה‬
‫והמשמעותית לא פחות‪" :‬בכמה זמן ירדת ארבעים קילוגרמים?" הסברתי שלזמן כאן אין משמעות ושלא‬
‫זה מה שקובע על אף שאני מבינה את הרצון לחשוב ש"תוך שנה יורדים איקס קילוגרמים ואחרי זה‬
‫הכול יחזור להיות בסדר"‪ .‬אז לא‪ ,‬אין דבר כזה‪ .‬מדובר במשהו לכל החיים‪ .‬ואחרי כמעט שלושים שנה‬
‫של התמודדות עם משקל עודף ודאי לא משנה חודש לפה או לשם‪ ,‬והעיקר הוא שאני מרגישה נהדר‬
‫ויורדת כל הזמן‪ .‬היא הסכימה אתי‪ ,‬אבל מאז לא התקשרה‪.‬‬
‫כן‪ ,‬היא רק אחת מתוך כל אלו שמפחדים לעשות שינוי כל שהוא בחייהם‪ .‬עדיף המוכר‪ ,‬גם אם הוא לא‬
‫נוח‪ ,‬משינוי דרמטי‪ .‬רובנו נאחזים בוודאות‪ ,‬בידוע‪ ,‬ורובנו משלמים על כך מחיר כבד‪.‬‬
‫אני כבר לא‪ .‬שינויים דרמטיים הם השם השני שלי‪ ,‬כי אם יש מקום לשפר ולהרגיש טוב יותר – אני ארוץ‬
‫על זה‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪286‬‬

‫‪102‬‬
‫שבעת רצון‬

‫יום אחד תפס את הירושלמים גשם זלעפות וקור מקפיא עצמות‪ .‬שוב חילופי עונות‪ .‬שוב עמידה מול‬
‫המראה ומדידה של חולצות וחצאיות‪ .‬בעבר הייתי חשה כאב לב ודמעות בעיניים כשגיליתי שהבגדים‬
‫מהעונה הקודמת (שהייתה אך לפני חצי שנה) כבר קטנים‪ .‬גם הפעם מיהרתי אל מדף בגדי החורף‬
‫ושלפתי ערמת חולצות סריג במגוון צבעים שקניתי בשנה שעברה‪ .‬מדדתי את החולצה האהובה עליי‬
‫ביותר ומצאתי את עצמי עומדת מול המראה בוהה בשק בצבע האהוב עלי‪.‬‬
‫שק!‬
‫ללא צורה‪ ,‬ללא כיוון‪ .‬חתיכת סריג שגדול עליי בשתי מידות לפחות‪ .‬חשבתי על כל ערמת החולצות‬
‫שמרגע זה אין לה כל שימוש‪ .‬לא מדובר בחולצות שניתן לתקן‪ ,‬להצר‪ ,‬לשפץ‪ .‬רק אחרי שהתקשרתי‬
‫לאחותי‪ ,‬מקטרת ש"אין לי מה ללבוש בחורף!" הבנתי שזה הרי בעצם היה חלום חיי – ללבוש בגד ולהבין‬
‫שהוא גדול עליי!‬
‫מה גדול? ע‪-‬נ‪-‬ק!‬
‫אז יצאתי לקניות‪ .‬נכנסתי לאחת מאותן חנויות שנהגתי לקנות בהן וביקשתי חצאית אפורה במידה‬
‫חמישים‪ ,‬זו הרי המידה של החצאית שקניתי בפעם האחרונה לפני כמה חודשים‪ .‬חשבתי לעצמי‬
‫שמקסימום זה יהיה גדול ואצטרך מידה ארבעים ושמונה‪ .‬אבל העדפתי לגלות שהבגד גדול מלגלות‬
‫שהוא קטן ולכן הלכתי על בטוח‪.‬‬
‫"חמישים יהיה לך גדול‪ .‬הנה‪ ,‬מדדי אותה" הגישה לי המוכרת חצאית‪ .‬באופן לא ברור לא בדקתי מה‬
‫המידה ומדדתי אותה‪ .‬עמדתי מול המראה‪ .‬החצאית הייתה מעט לוחצת‪ ,‬אבל עוד קילו פחות ואני‬
‫מסודרת‪ ,‬בינתיים היא הוציאה עוד חצאית דומה‪ ,‬אולי גם היא תעניין אותי‪" .‬הנה‪ ,‬קחי‪ .‬גם זה ארבעים‬
‫ושש"‪.‬‬
‫ארבעים ו‪ ...‬שש???‬
‫"מה‪ ,‬החצאית שעליי היא ארבעים ושש?" שאלתי המומה‪.‬‬
‫"כן"‪ ,‬היא לא הבינה למה אני נראית כאילו אני עומדת לבכות‪.‬‬
‫לראשונה בחיי אני נכנסת להגדרה של הנשים הנורמליות‪ ,‬הרזות האלה‪ ,‬שתמיד חלמתי להיות כמותן‪.‬‬
‫ושלא תהיה טעות – מידה ארבעים ושש היא אינה מידה של רזות‪ ,‬היא פשוט מידה של שפויות‪ .‬בשביל‬
‫‪287‬‬ ‫מסע כבד‬

‫מישהי שעד לא מזמן כשקנתה חצאית היא הייתה במידה בלתי שפויה בעליל‪ ,‬שאחריה כבר אין מספרים‬
‫דו ספרתיים‪ ,‬אלא מידות ארבע‪ ,‬חמש ושש‪ .‬ובשלב הזה כבר ביקשתי "את המידה הכי גדולה שלכם"‪.‬‬
‫ארבעים ושש‪ .‬החותמת שלי לשפיות‪.‬‬
‫לא קניתי את החצאית‪ .‬היא עלתה אחרי הנחה מאתיים וחמישים שקל‪ .‬פעם הייתי קונה חצאית בארבע‬
‫מאות שקל‪ ,‬כי ידעתי שאם לא אקנה את מה שכבר עולה עליי – לא יהיה‪ ,‬כי כמוני יש עוד נשים‬
‫שנלחמות על כל חצאית‪ ,‬ופה כסף לא משחק בכלל‪ ,‬אבל עכשיו המגוון שלי גדל‪ ,‬אני יכולה למצוא יותר‬
‫פריטים ולקנות יותר בזול‪.‬‬
‫לא קניתי‪ ,‬אבל הרווחתי תעודת שפיות‪.‬‬
‫באותו חורף צעדתי עם חברותיי‪ .‬היה קר מאוד וכולן רכסו את מעיליהן אבל אני לא חשבתי על זה‬
‫בכלל‪ ,‬שהרי כבר כמה שנים שלא קניתי מעיל חדש והמעיל הנוכחי נסגר בכוח ממש‪ ,‬אם בכלל‪ .‬רק‬
‫אחרי דקות ארוכות והבנה שאני חייבת למצוא דרך להתחמם – החלטתי להילחם ברוכסן ולנסות לסגור‬
‫את המעיל‪.‬‬
‫סגרתי את המעיל‪.‬‬
‫בקלות‪.‬‬
‫מאוד בקלות‪.‬‬
‫ואפילו נשאר עוד מקום‪.‬‬
‫ארך לי שנייה לקלוט את האירוע ההיסטורי וכמעט התחלתי לצרוח משמחה‪ ,‬המעיל נסגר‪ .‬שכחתי שאני‬
‫כבר יכולה לסגור‪ .‬שאני בוודאי יכולה לנסות וגם לגלות שזה מצליח‪.‬‬
‫חיה‪ ,‬חברתי המשורוולת‪ ,‬שיתפה אותי בפעם הראשונה שבה היא מדדה מידה שפויה‪ .‬זה היה אחרי ריב‬
‫עם המוכרת שטענה שהמידה שהתבקשה להביא גדולה מדי‪" .‬בפעם הראשונה שעמדתי מול המראה‬
‫פרצתי בבכי‪ .‬הלקוחות בחנות נעצרו‪ .‬אף אחד לא הבין למה אני עומדת מול המראה ובוכה ללא שליטה‪.‬‬
‫המוכרת ניסתה לנחם‪ ,‬לשאול מה קרה‪ ,‬ורק כשהבינה על מה המהומה היא ניגבה דמעות משלה ואצה‬
‫רצה להביא עוד ועוד פריטים‪ ,‬ואף העניקה לי פריט במתנה מכל המוכרות בחנות שלא יכלו להסתיר‬
‫את שמחתן"‪ ,‬סיפרה חיה‪.‬‬
‫*‬
‫יש משהו מאוד מפחיד בלהגשים חלומות‪ ,‬גם אם חלמנו עליהם כל חיינו‪ .‬גם אם הם טיפשיים או לא‬
‫הגיוניים‪.‬‬
‫בחלומות הכי גדולים שלי לא יכולתי לדמיין את התהליך של הירידה‪ .‬בחלומות הכי גדולים שלי לא‬
‫יכולתי לחשוב על חיים שיש בהם הכול‪.‬‬
‫אבל אף פעם אחת לא הסכמתי לוותר על הזכות לנסות עוד פעם‪ ,‬ואם צריך אז גם לנסות אולי בדרך‬
‫אחרת‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪288‬‬

‫‪103‬‬
‫קדימה!‬

‫יש לי חברה שעברה בחייה טלטלות קשות מאוד‪ .‬אחת קשה יותר מהשנייה‪ .‬לפעמים לא הצלחתי להבין‬
‫איך היא שורדת‪ ,‬אבל למדתי ממנה משהו חשוב מאוד לחיים‪ :‬כל טלטלה היא הזדמנות לצמיחה אישית‪,‬‬
‫אבל לא רק‪ .‬הדרך שלה להתמודד היא לעזור לאחרות שמתמודדות כמוה לקום ולהמשיך הלאה‪.‬‬
‫אומרים שהקב"ה לא נותן לאדם ניסיון שלא יוכל לעמוד בו‪ ,‬ואני מוסיפה ואומרת שיש ניסיונות שהוא‬
‫נותן לאנשים מיוחדים כי הוא יודע שבזכותם הם יהיו שליחים לעזור לאחרים‪.‬‬
‫גיליתי שאין דבר שאני אוהבת יותר מבני אדם‪ .‬אני לא יכולה לעבוד רק עם מחשב‪ ,‬ולא מעוניינת לעסוק‬
‫בתחומים שאינם קושרים אותי כך או אחרת עם אנשים‪ .‬בני אדם הם מרתקים בעיניי‪ ,‬אני לומדת מכל‬
‫אחד כל כך הרבה‪ ,‬ומרגישה שיש משהו שמחבר ביני לביניהם‪ .‬במהלך השנים זיהיתי שיש בי לא מעט‬
‫מאותה תכונה מיוחדת של חברתי‪ .‬גם אני במהלך השנים מינפתי את ההתמודדויות האישיות שלי‬
‫וחלקתי את הכוחות עם אחרות‪ .‬הקמתי קבוצות תמיכה ספציפיות ועודדתי אנשים לצאת מהתקיעות‬
‫שהם מרגישים ולעוף קדימה‪ ,‬לאן שהם בוחרים‪.‬‬
‫בשלב מסוים החלטתי להפוך את היכולות והמתנות שניחנתי בהן לכלים מקצועיים וגם לתחום עיסוק‬
‫מרכזי‪.‬‬
‫השקעתי את עצמי בלימודים שונים‪ ,‬בכל קורס הבאתי מאה אחוזים מעצמי ועמלתי ליישם את הנלמד‬
‫בחיי היום‪-‬יום שלי‪ .‬סיימתי לימודי אימון אישי (קואוצ'ינג) ולא ויתרתי על הסטאז' הארוך אך המספק‬
‫ביותר‪ .‬גיליתי שהעיסוק בזה גם מעצים אחרים וגם מעצים אותי‪ .‬זה בדיוק מה שחיפשתי כל חיי‪ .‬למדתי‬
‫כלים מקצועיים כדי לדעת איך להגיע אל הנקודות הזקוקות לתמיכה של כל אדם בדרך הטובה והנכונה‬
‫ביותר‪.‬‬
‫ראיתי שלפעמים כל מה שחסר כדי לזוז קדימה‪ ,‬להפסיק לחיות חיים "מלמעלה"‪ ,‬אלא לחוש אותם‪,‬‬
‫לחיות אותם ולהצליח בהם‪ ,‬הוא עידוד‪ ,‬הטענת אנרגיות‪ ,‬תמיכה‪ ,‬הקשבה‪ ,‬ומישהו חזק שיכול לתת כלים‬
‫ועצמה להתנתק מהמקום המוכר אך הלא מקדם‪ ...‬כדי שאפשר יהיה לפרוץ קדימה‪.‬‬
‫פשוט להתחיל לחיות‪ ,‬במקום לשרוד‪.‬‬
‫כמאמינה גדולה בשינויים‪ ,‬וכאחת שמעיזה לעשות אותם שוב ושוב כשהם נדרשים – בחרתי במקצוע‬
‫שמניע אנשים שמוכנים לנוע‪ ,‬רק לא יודעים איך או לאן‪ ,‬או פשוט זקוקים למישהו שיהיה שם לתמוך‬
‫‪289‬‬ ‫מסע כבד‬

‫בהם בתהליך‪ .‬כל אחד שמסיים תהליך כזה מזכיר לי שאין מישהו שלא יכול‪ ,‬ושמגיעה לכל אחד הזכות‬
‫לבחור את דרך חייו ולחיות כל רגע מתוך שמחה ובחירה ולא מתוך חוסר בררה‪.‬‬
‫מאז ומעולם סימנתי מטרות כדי לסכם אותן ב'וי'‪ ,‬אך לא נרגעתי גם כאשר החיים שלי התמלאו בהמון‬
‫סימונים כאלו‪ .‬רק כשהגעתי למטרות המהותיות בחיי‪ :‬בית‪ ,‬משפחה‪ ,‬מציאת הייעוד המקצועי שלי‪,‬‬
‫ההבנה מה נותן לי תחושת סיפוק פנימית ומטרה שכיף לקום אליהם כל בוקר‪ ,‬התחלתי להרגיש את‬
‫השקט הפנימי‪ ,‬את הרוגע‪ .‬את התחושה שהגעתי הביתה‪.‬‬
‫כל מטרת‪-‬על כזו שהושגה היא מסע בפני עצמו במסע החיים‪ .‬בכל מסע כזה חויבתי לנתק רגל אחת‬
‫לרגע מהשלב שבו אני נמצאת בסולם כדי להעלות אותה לשלב הבא‪ .‬כל ניתוק כזה הוא כמה רגעים‬
‫של חוסר אונים‪ ,‬אולי פחד‪ ,‬חוסר ביטחון‪ ,‬אי ודאות‪ ,‬אבל בכל פעם שהונחה כף רגלי על השלב הבא‬
‫בדרך אל החזון שלי – חשתי תחושת סיפוק שלא ניתן לתארה במילים‪.‬‬
‫קראתי לעסק שלי "סוויטש' – אימון לשינוי"‪ ,‬כי זה בדיוק מה שאני מרגישה שאני יודעת לעשות ואני‬
‫מרחיבה את פעילותי הלאה בקבוצות‪ ,‬בסדנאות‪ ,‬בהרצאות‪.‬‬
‫אני לא יותר חכמה מאף אחד אחר‪ ,‬אבל אני מעיזה יותר‪.‬‬
‫ואני קוטפת את הפרות שזרעתי שוב ושוב‪ ,‬בכל פעם זוכרת שדבר מכל זה אינו מובן מאליו ומתפללת‬
‫תמיד שאזכור מאין באתי ולאן אני הולכת‪ ,‬ושכל מה שיש לי בחיי הוא שלו‪ ,‬של מי שמשפיע עלינו מטובו‪,‬‬
‫ואני רק הכלי‪.‬‬
‫ועם זה אני עושה את המקסימום‪.‬‬
‫כך למדתי להתאפק ולעמוד בפיתוי לגשת לאנשים שמנים מאוד ברחוב ולהגיד להם שיש תרופה למכה‪,‬‬
‫כי למדתי להפסיק לחנך אנשים‪ .‬זה לא התפקיד שלי‪ .‬עם זאת‪ ,‬בחרתי לא להסתיר את עובדת היותי‬
‫משורוולת‪ ,‬כדי לאפשר למי שכן רוצה לקבל עזרה – לבוא ולבקש‪ ,‬לשאול‪ ,‬להתעניין‪ .‬אני מרגישה שאני‬
‫זוכה בהיותי שליחה ומודה על כל קמט של עמל שרכשתי ביושר בחיי‪ .‬ואני משתדלת לעזור בכל‬
‫הזדמנות‪ ,‬בכל מצב‪ ,‬לכל אחד‪.‬‬
‫*‬
‫שלוש שנים וחצי לאחר הניתוח‪.‬‬
‫שנים מלאות הפתעות‪ .‬שנים שבהן עדיין לא התרגלתי לחיים החדשים‪ .‬אני מעריכה את כל הדברים‬
‫המדהימים שקרו לי בשנים האלו‪ .‬יודעת שיכול היה להיות אחרת‪ ,‬במובן הפחות חיובי של האפשרות‬
‫הזו‪.‬‬
‫אני לא רזה ולעולם לא אהיה כזו‪ .‬זה לא נמצא בסל השאיפות שלי או בין המטרות שהצבתי לעצמי‬
‫במסע של חיי‪.‬‬
‫וזה לא מפריע לי להיות מאושרת‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪290‬‬

‫התהליך שלי הוא הרבה יותר מתהליך פיזי גרידא‪ .‬שהרי מבחן התוצאה מבחינתי הוא ממש לא רק‬
‫השינוי במשקל‪ .‬הוא מסע של חיים‪ ,‬והוא מסע שהעניק לי את כל מה שלא יכולתי להשיג אחרת‪ .‬כמו‬
‫שמסכמת זאת חיה‪ ,‬חברתי המשורוולת‪" :‬אני בהחלט שמחה בחלקי‪ .‬כל יום הוא יום טוב מבחינתי רק‬
‫בזכות זה שהוא יום אחר מאותו היום בשנים שעברו‪ .‬אני חיה מחדש כל יום כמו שהייתי צריכה לעשות‬
‫לפני הרבה שנים"‪.‬‬
‫‪291‬‬ ‫מסע כבד‬

‫‪104‬‬
‫גדולה מהחיים‬

‫רק אחרי שנה של ירידה הרגשתי שאני מוכנה לשלב הבא בחיי – מסע החיים האמתי‪ .‬אלא שעניין זה‬
‫דורש עוד מסע ארוך וכבד לא פחות הנקרא בפי העם‪ :‬שידוכים‪ .‬לא אאריך בתיאור מסע זה‪ ,‬אך להפוך‬
‫את העניין לקל כל כך גם אי אפשר‪.‬‬
‫כל הזמן אמרו לי‪ :‬תרדי עוד קצת במשקל ויהיו יותר הצעות או לפחות הצעות יותר טובות‪ .‬ירדתי‪ .‬הרבה‪.‬‬
‫אני אמנם לא רזה אבל כבר נראית טוב‪ ,‬ועדיין‪ ,‬ההצעות לא‪-‬משהו‪.‬‬
‫לא בחרתי לעבור את הניתוח בשביל מישהו או משהו‪ ,‬אבל נו‪ ,‬להגיד שלא קיוויתי? קצת‪ .‬כן‪ .‬אל תגלו‬
‫לאף אחד‪ .‬בל אשכח‪ ,‬אני עדיין גרושה ועדיין שמנה‪ ,‬ואת העבר שלי אי אפשר למחוק‪ .‬אני משלמת כל‬
‫יום את המחיר‪ .‬אז לא מספיק לרזות‪.‬‬
‫נכנסתי לתקופה שבה כבר היה לי הכיסא הקבוע שלי בלובי של מלון שנמצא סמוך מאוד למקום‬
‫עבודתי ותהיתי עד מתי‪.‬‬
‫*‬
‫בכל אירוע משפחתי הרגשתי הכלה בכבודי ובעצמי‪ .‬מנות רבות וגדושות של תשומת לב חיוביות לא‬
‫קיבלתי מעולם‪ .‬הרגשתי שתפסתי את ההצגה‪.‬‬
‫היה נעים ומעודד לעמוד מול נשים שהכירו אותי מזה שנים‪ ,‬ופתאום הן פשוט חולפות על פניי כי הן לא‬
‫מזהות‪ .‬ההלם היה אמתי והמחמאות היו מכל הלב‪ .‬הן חיבקו אותי שוב ושוב וביקשו ממני להתרחק‬
‫ולהתקרב‪ ,‬להסתובב‪ ,‬לעמוד בפרופיל וסתם כך אם אפשר לבהות בי‪ .‬נסים גלויים שכאלה לא רואים‬
‫בכל יום‪.‬‬
‫כל מפגש כזה יצר בדיחות חדשות כמו אותה אחיינית שכבר לא יכולה הייתה לאכול את המנה‬
‫העיקרית‪ .‬היא אמרה שהיא מרגישה מפוצצת‪ ,‬כאילו יש לה שרוול‪ .‬ובאותה מידה הצלחתי להעלות את‬
‫רמת החרדה של אחיותיי‪ .‬אחת תהתה‪" ,‬תשיגי את כולנו?" ואחרת‪" :‬אני אהיה הכי שמנה?"‪...‬‬
‫באחת הפעמים‪ ,‬כששבתי מאירוע שכזה‪ ,‬חיכתה לי הודעה מאחותי‪" :‬לידיעתך‪ ,‬שלוש הצעות שידוכים‬
‫הגיעו הערב רק מנשים שראו אותך באירוע"‪.‬‬
‫נו‪ ,‬שוין‪ .‬אולי מתי שהוא אהיה באמת כלה‪.‬‬
‫*‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪292‬‬

‫והמתי שהוא הזה הגיע‪.‬‬

‫נפגשנו‪.‬‬
‫לא התאמצתי בכלל‪ .‬לא השקעתי יותר משנייה מול המראה‪ ,‬ידעתי שאני משתדלת בכל מקרה להתלבש‬
‫כראוי לעבודה ואין סיבה שזה לא יתאים לכל דבר אחר‪.‬‬
‫מה שייאוש פרי שנים של אכזבות יכול לעשות‪ :‬אחרי פגישות רבות כל כך ואנרגיות רבות שהשקעתי עד‬
‫כה‪ ,‬פתאום אפילו להשקיע עוד שנייה של מאמץ נראה לי יותר מדי‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬אני הולכת רק בשביל‬
‫שבמשפחה יפסיקו להציק לי‪ .‬ממילא לא יצא מזה שום דבר‪ ,‬לא?‬
‫זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שמישהו הצליח להקדים אותי‪ ,‬יקית שכמותי‪ ,‬והתחושה הפנימית שלה‬
‫התפללתי שתסמן לי כשאפגוש את האדם הכי נכון בשבילי הלמה בי‪ ,‬אבל חשבתי שאולי אני מבלבלת‬
‫בתחושות‪ .‬לא יכול להיות שהמסע הזה שלי יסתיים מהר‪ .‬פתאום‪.‬‬
‫כל מה שהבטחתי לעצמי שלא עובר את השלב של פגישה ראשונה היה שם‪ ,‬והקולות הפנימיים הלמו‬
‫בי‪" :‬את רואה‪ ,‬ידעת שלא יצא מזה כלום!" למול "משהו אחר קורה כאן‪ .‬משהו שאני לא מכירה"‪.‬‬
‫מצאתי את עצמי יוצאת מפגישה שהתנהלה הפוך מכל מה שאני מכירה וחושבת שאמור להיות ואין זה‬
‫המקום לפרט‪ .‬היו דברים ששבו את לבי‪ ,‬היו דברים שפעם לא הייתי שמה לב אליהם כלל‪ .‬ועם זאת‪,‬‬
‫מצאתי בוודאות בסיס איתן בדברים שאין בהם אפור יחד עם היכולת למצוא באמצע גוונים נוספים‬
‫במקומות שבהם אפשר ורצוי לבוא אחד לקראת השני‪.‬‬
‫מצאתי מישהו שאפשר לגדול אתו ביחד‪.‬‬
‫ביציאה מהפגישה התקשרתי להורים‪ ,‬כמו תמיד‪ .‬הם כבר מכירים את התשובות שלי‪ ,‬אף אחת מהן לא‬
‫הובילה עד כה לפרק ב'‪ .‬שניהם עלו על הקו‪ ,‬כל אחד מחדר אחר‪ ,‬ואני שומעת את עצמי שואלת‪" :‬אמא‪,‬‬
‫הפאה שלך מסודרת?"‬
‫עד היום היא לא סולחת לי שכמעט גרמתי לה להתקף לב‪ .‬אבל רק "כמעט" כי זה לא היה לחינם‪.‬‬
‫הכול התנהל אחרת מכל ההכרזות שהכרזתי בשנים האחרונות וכל התנאים שהצבתי התמוססו כלא‬
‫היו‪ .‬כשאלוקים רוצה – לא רק שמטאטא יורה‪ ,‬אלא אף הצהרה‪ ,‬הבטחה‪ ,‬איום או תנאי לא מצליחים‬
‫לעמוד בפניו‪.‬‬
‫התארסנו‪.‬‬
‫רק לאחר האירוסים הבנתי את גודל ההשגחה שניהלה את כל השידוך הזה‪ ,‬שמהרגע הראשון היה לא‬
‫טבעי‪ .‬החל מרכב שנתקע והצריך את חמותי לעלות על אוטובוס בין‪-‬עירוני בדרך לאירוע‪ ,‬ושם בדיוק‬
‫לשבת יחד באותו שולחן עם קרובת משפחה שפגשה אותי זמן מה לפני כן באירוע אחר‪ .‬בדרך חזרה‬
‫הן שוב נפגשנו בתחנה שבדרך כלל חמותי לא ממתינה בה‪ ,‬כשכל אחת ממתינה לאוטובוס שייקח כל‬
‫אחת מהן לעיר אחרת‪ ,‬ותוך כדי שיחת נשים שאלה קרובת המשפחה בקשר לבן‪...‬‬
‫‪293‬‬ ‫מסע כבד‬

‫כך נולד שידוך‪.‬‬

‫הקב"ה מסובב את העולם‪ .‬כל אחד מאתנו היה צריך לעבור מסלול לא רגיל‪ ,‬כואב וממושך‪ ,‬שגבה שנים‬
‫יקרות מקרוביו‪ ,‬ומילא דליים של דמעות ורגעים של חוסר אונים משום שזו הייתה הדרך היחידה‪ ,‬הכאילו‪-‬‬
‫טבעית‪ ,‬כדי שיגיע הרגע שנוכל להקים בית משותף‪.‬‬
‫לפעמים צריך לעבור טלטלות חזקות במסע בין גלים‪ ,‬רק כדי לגלות שבמקרים מסוימים זו הדרך היחידה‬
‫להגיע אל חוף מבטחים‪.‬‬
‫הפעם החלטתי שגם אם מדובר בחתונה שתתנהל אחרת מתוקף היותה חתונה שנייה – אני לא מוכנה‬
‫לוותר על להרגיש כלה‪.‬‬
‫היום אני יכולה!‬
‫הייתי‪ .‬כלה אמתית‪ .‬עם שמלה שלא נתפרה במיוחד אלא נשכרה בחנות רגילה ובנעליי עקב שיכולתי‬
‫לרקוד אתן שעות ולשכוח שפעם זה לא היה מובן מאליו‪ .‬יכולתי לרכוש בגדים בכיף בלי לדעת מה‬
‫לקנות קודם‪ ,‬וכשהכול נקנה בחנויות "רגילות"‪.‬‬
‫את החתונה גדשו גם אנשים שלא הוזמנו אבל איכשהו פגשו אותי במסעי או אותו במסע שלו‪ .‬הם פשוט‬
‫רצו לראות שהכול אמתי‪ ,‬שזה לא חלום‪ ,‬ולהיות חלק מהרגעים הכל כך מרגשים‪.‬‬
‫באותו היום גיליתי בעצמה כמה אנשים היו שותפים למסע שלי‪ .‬עד לאותו הרגע לא ידעתי עד כמה‬
‫היה אכפת לכל כך הרבה אנשים ממני‪ ,‬ועד כמה חלקם בחיי גדול‪ ,‬וכמה באמת שמחים הם בשמחתי‪-‬‬
‫שמחתנו‪ .‬איש לא אמר 'צר לי המקום' על אף שמרוב קהל "לא מתוכנן" היה צר מאוד‪.‬‬
‫זכיתי באדם‪ ,‬שהוא שותף מלא כמו שתמיד רציתי‪ ,‬עם כל הנתונים הכי חשובים בשביל להקים בית‬
‫שחלמתי עליו כל חיי‪ .‬ואם לא די בכך‪ ,‬גם קיבלתי במתנה משפחה מדהימה‪ ,‬מכילה‪ ,‬מקבלת‪ .‬כזו שאני‬
‫גאה להיות חלק ממנה‪.‬‬
‫ולא‪ ,‬כלום מזה לא מובן מאליו‪.‬‬
‫אם יש משהו שלמדתי במשך חיי זה ששום דבר הוא לא מובן מאליו‪ .‬הבונוס בידיעה הזו היא‪ ,‬שהיום‬
‫אני מעריכה כל דבר פי מיליון מכל אחד אחר‪ ,‬מה שהופך את חיי למאושרים הרבה יותר‪.‬‬
‫כל כך הרבה? בחלומותיי הטובים ביותר לא העזתי לבקש‪.‬‬
‫כך‪ ,‬מאושרת מאוד ומודה לאלוקים יצאתי למסע המשמעותי ביותר בחיי כל אדם‪.‬‬
‫מסע לבניית זוגיות והורות‪.‬‬
‫מסע לבניית משפחה‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪294‬‬

‫‪105‬‬
‫סוף המסע(?)‬

‫הגעתי לסיומו של המסע הכבד‪.‬‬

‫הצלחתי‪.‬‬
‫הצלחתי לשרוד למרות כל הסיכויים‪ ,‬למרות כל התחזיות‪ ,‬למרות כל הפחדים‪ ,‬למרות כל הקשיים‪...‬‬
‫הצלחתי‪.‬‬
‫לא שמישהו חשב אחרת‪ ,‬אבל חששתי שלא אגיע ליום הזה שפויה‪ ,‬נורמלית‪ ,‬כמו כולם‪ .‬ובעיקר‪ ,‬בריאה‪.‬‬
‫בגוף ובנפש‪.‬‬
‫אחרי שנים רבות כל כך של התמודדות בלתי פוסקת‪ ,‬שבהן הזלתי שפע של דמעות‪ ,‬והן התאיידו אל‬
‫תוך חפיסת שוקולד בקרם נוגט ואגוזים וכרית רכה‪ .‬שבהן ניהלתי שיחות נפש מול כמה יחידות של‬
‫במבה‪...‬‬
‫הגעתי ליום הזה‪ .‬הרבה מעבר לכל דמיון‪.‬‬
‫ניצחתי‪...‬‬
‫היום יום ההולדת שלי‪.‬‬
‫‪--------------‬‬
‫אחרי ההתרגשות הראשונה של יום ההולדת‪ ,‬אחרי קבלת המתנה היקרה שבעלי עמל עליה‪ ,‬אחרי‬
‫קריאת הברכה המרגשת והפרחת הבלונים הרשמית‪ ,‬הגיע הזמן לקשקשנות הרגילה שלי‪ .‬זמן לחשבון‬
‫הנפש הנוקב שלי‪.‬‬
‫יום הולדת‪ .‬לכל אחד מאתנו יש יום אחד כזה בשנה‪ .‬לכאורה‪ ,‬סתם עוד יום‪.‬‬
‫אבל לא‪ .‬לי יש שני ימי הולדת‪ .‬ושניהם מעלים בי תחושות‪ ,‬ובניגוד לעבר – רובן נעימות‪.‬‬
‫על החיים שלי‪ ,‬על מה שעברתי עד היום‪ ,‬על מה שחוויתי‪ ,‬על מה שוויתרתי‪ ,‬על מה שנלחמתי‪ ,‬על מה‬
‫שנאבקתי‪ ,‬על הפעמים שבהן הרמתי ידיים‪ ,‬על הפעמים שבהן שקעתי‪ ,‬וכן‪ ...‬על כל אותן הפעמים שבהן‬
‫ניצחתי‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬לא מעט מחשבות יש לי על העתיד שלפניי‪ ,‬על מה שמחכה לי‪ ,‬אך הפעם אלו מחשבות‬
‫חיוביות‪ ,‬אני יודעת שבעזרת ה' מחכה לי עתיד מלא הפתעות נפלאות‪.‬‬
‫‪295‬‬ ‫מסע כבד‬

‫כי כבשתי יעדים רחוקים‪ ,‬ניצחתי בקרבות עקובים מדם הנפש‪ ,‬וגם במלחמה האישית שלי הקשה‬
‫והמכריעה מכולן‪ ,‬המלחמה במשקל – ניצחתי‪.‬‬
‫אני יושבת וקוראת שוב את הפרקים הפותחים את ספר המסע שלי‪ ,‬קוראת ולא מאמינה‪ .‬עוד יום הולדת‪,‬‬
‫אבל שונה כל כך‪.‬‬
‫היה בו ייאוש אך גם מסר מאושש‪ ,‬הייתה חולשה וגם חוזק‪ .‬היום‪ ,‬יש רק מסר מאושש‪ ,‬רק חוזק‪.‬‬
‫בחרתי לחיות כל רגע טוב יותר‪ ,‬שלם יותר‪.‬‬

‫החיים הם בית ספר‪ ,‬כך לימדו אותי‪ .‬שכר הלימוד ששילמתי היה גבוה מאוד‪ .‬אבל השגתי תמורה ההולמת‬
‫את המחיר‪.‬‬
‫אני כאן‪ ,‬למרות‪ ,‬בגלל‪ ,‬ובזכות הכול‪ .‬חוגגת עוד שנה‪ :‬שנה מרגשת ומלאת הפתעות‪.‬‬
‫זה לא עוד יום הולדת‪ .‬זה יום שהוא בבחינת סימן דרך‪ .‬יום של עריכת סיכום‪ ,‬מאזן‪ ,‬השוואות ובדיקה‬
‫עצמית‪ .‬יום של הצבת מטרות והפחת חיים בהן‪ .‬כל זאת כדי שבשנה הבאה אוכל לסמן עוד וי‪ ,‬ועוד‬
‫אחד‪.‬‬
‫עוד שנה מלאת משמעות‪ .‬עוד פרק חשוב בחיים שלי‪.‬‬
‫אחרי שנים שבהן נפלתי‪ ,‬אבל בעיקר קמתי‪.‬‬
‫הרסתי‪ ,‬אבל יותר בניתי‪.‬‬
‫נשברתי‪ ,‬אבל יותר השלמתי‪.‬‬
‫השקעתי‪ ,‬ופחות התאכזבתי‪.‬‬
‫לא סוגרת את הדלת על העבר‪ ,‬שבזכותו אני מי שאני‪ ,‬אבל כבר חיה בהווה נפלא ופותחת דלת מרווחת‬
‫לעתיד‪.‬‬
‫‪--------------‬‬
‫אני אישה צעירה‪ ,‬שהספיקה (יותר מדי) הרבה‪.‬‬
‫אם הייתה לכם הסבלנות עד כה‪ ,‬אם הזדהיתם לפחות עם מילה אחת‪ ,‬אם חשבתם לרגע שגם אתם‬
‫יכולים – אתם האנשים שאליהם אני כותבת ושבעבורם פתחתי את כל המחסומים רק כדי להזכיר לכם‪,‬‬
‫שגם אתם יכולים‪.‬‬
‫כל אחד והמשא שלו‪ ,‬כל אחד והמסע שלו‪.‬‬
‫הספר הזה נכתב בשביל כל אחד שנושא משהו בדרך לאן שהוא‪ .‬אצלי חלק גדול היה קשור למשא‬
‫המשקל אך הדברים מתאימים לכל אחד‪.‬‬
‫הדברים נכתבו מהלב‪ .‬הכי עמוק שאפשר‪ .‬אני לא מפחדת לגעת במה שכולנו מפחדים‪ ,‬מתמודדת בגלוי‬
‫עם מה שכולנו חונקים בשקט‪ ,‬מעירה את השדים שיש בכל אחד מאתנו ושכולנו מנסים לקבור‪ ,‬נחושה‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪296‬‬

‫לחצות את הקווים שמפריעים לי להתקדם‪ ,‬יודעת בבטחה שהכתיבה היא כלי נוסף להתמודד עם העולם‬
‫המטורף שבו אנו חיים‪.‬‬

‫אני שמה מאחורי את המשאות שבמסעותיי עד כה ומודה על שעברתי כדי לזכות להיות במקומי‬
‫המאושר היום‪.‬‬
‫כל חיי חיכיתי להיות בפתח המסע שבפניו אני עומדת‪ .‬מסע החיים האמתי‪ :‬משפחה משלי‪ .‬ככל שניסיתי‬
‫לדמיין את הרגעים שאני עומדת בפניהם לא יכולתי לשער אותם‪.‬‬
‫לכל מסע יש סוף‪ ,‬אך לא למסעות חיינו‪ .‬וגם‪ ,‬כנראה‪ ,‬לא למשאות חיינו‪ .‬כל אחד והפעקלע שלו ואין‬
‫איש מוכן להחליף עם חברו‪.‬‬
‫מסע חיי האמתי רק החל עתה‪ ,‬בעוד שמשאי הפיזי של חיי נמצא כבר במקום מאוזן ונוח‪ .‬לא קיצוני‬
‫לשום צד‪ ,‬כפי שאני מאמינה שנכון שיהיה‪.‬‬
‫*‬
‫שש בבוקר‪ .‬בית החולים‪ .‬מחזיקה לראשונה את התינוק שלי‪ ,‬שלנו‪ .‬הוא בוכה לרגע אבל נרגע כשאני‬
‫מצמידה אותו אליי‪.‬‬
‫אני שוב בוכה‪ .‬מאושר‪.‬‬
‫אין שום דבר שיכול לתאר את הרגע הזה שלו חיכיתי כל חיי‪.‬‬
‫לא משנה מה היה עד עכשיו‪ ,‬כי מה שחשוב זה הרגע הזה שבו אני יוצאת אל מסע האימהּות‪.‬‬
‫רואה שוב בכל העצמות את טובו של ה' לכל אורך הדרך‪ ,‬כשהקטן פותח את עיניו לראשונה ועינינו‬
‫נפגשות‪.‬‬
‫תינוק שלי‪ ,‬שלנו‪ .‬ברוך הבא‪.‬‬
‫מגיע לי‪ ,‬לו‪ ,‬לנו מזל טוב‪.‬‬
‫מסע האימהּות שלי מתחיל עכשיו‪.‬‬
‫ביום ההולדת הזה אני יוצאת לדרך חדשה‪.‬‬
‫וגם עם משפחה חדשה‪.‬‬
‫‪297‬‬ ‫מסע כבד‬

‫אחרית מסע‬

‫מהרגע שעלה הרעיון של הטור‪ ,‬וזה קרה זמן קצר מאד לפני הניתוח‪ ,‬תהיתי אם לכתוב אותו תחת שמי‪,‬‬
‫שהרי לא גנבתי מאף אחד שם דבר ואין לי מה להסתיר‪ ,‬ומצד שני‪ ,‬העובדה שחלקים מהספר אינם‬
‫מחמיאים לי במיוחד מנעו ממני לקבל החלטה‪ ,‬למרות שלספר הזה יש מטרה ברורה‪ :‬לאפשר למי שלא‬
‫חווה ולא מבין לראות את הצד השני‪ ,‬כולל הטוב‪ ,‬הרע והמכוער‪.‬‬
‫יום אחרי ששוחררתי הביתה הרגשתי שלא איכפת לי שידעו כי אני אדם עם חולשות כמו כל אחד‪ ,‬אלא‬
‫שי ש בי יותר אומץ מאחרים גם לדבר עליהם‪( ,‬למרות שיש שרואים בזה מין הטיפשות)‪ .‬כשאמא שלי‬
‫דרשה בשלומי‪ ,‬שיתפתי אותה בהתלבטות‪" .‬רק אל תכתבי בשמך"‪ ,‬היא ביקשה‪" .‬את לא צריכה להיות‬
‫בפה של אנשים"‪.‬‬
‫לא הייתי צריכה אפילו רגע לחשוב כדי להחליט שאם אמא שלי ביקשה – היא באותו הרגע קיבלה‪ ,‬ולא‬
‫משנה מה אני רוצה‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬הרגשתי שזה לא פיר‪" .‬אמא‪ ,‬אני כבר שנים בפה של אנשים‪ .‬כולם מרשים לעצמם להגיד לי‬
‫מה מותר ומה אסור‪ .‬מה כדאי ומה לא כדאי‪ .‬מה משמין ומה מרזה‪ ,‬כמה אני אמורה לרדת במשקל‪,‬‬
‫ואיך הכי כדאי לי לעשות את זה‪ .‬את בעצמך סיפרת לי בדמעות איך אנשים שטוענים שאיכפת להם‬
‫ממני ניגשים לשאול אותך איך את‪ ,‬כאמא‪ ,‬מאפשרת לבת שלך להיות שמנה כל כך‪ .‬והרי שתינו יודעות‬
‫שעשית הכל ואני זו שחיבלתי בכל דרך אפשרית‪ .‬להן לא באמת איכפת ממך‪ ,‬אמא‪ .‬ועכשיו את אומרת‬
‫שאני אהיה בפה של כולם?"‬
‫השטף יצא לי בכאב רב‪ .‬פתאום צצו להם דמויות שלעגו לי‪ ,‬שבתור למכולת צחקו שקניתי שוקולד‪ ,‬על‬
‫לחישות רמות מידי של "תראי את השמנה הזאת"‪ ,‬גבים שהופנו אלי‪ ,‬ראשים שסובבו אחרי‪ ,‬ולי אמור‬
‫להיות איכפת שאהיה בפה של אנשים?‬
‫אמא שלי הייתה על סף דמעות כשהיא שמעה אותי פעם אחת ולתמיד זועמת החוצה את כל השנים‬
‫שאכלתי בתוכי‪ ,‬ומצד שני‪ ,‬היא יודעת שאני צודקת‪ .‬הו‪ ,‬כמה צודקת‪.‬‬
‫ועדיין‪ ,‬היא ביקשה ששמי המפורש לא ייכתב שחור על גבי לבן‪ .‬אז אמא שלי עומדת ראשונה בתור‪ ,‬גם‬
‫אם אני חושבת אחרת‪ .‬ובשביל אמא שלי‪ ,‬שנפגעה כל כך הרבה בגללי – אני כותבת בשם בדוי‪.‬‬
‫אז כתבתי תחת שם העט "פרידי דביר"‪ ,‬ואחר כך גם חשבתי שהאפשרות לכתוב בשם אחר תאפשר לי‬
‫לחשוף יותר ולהיות אמיתית עד כמה שניתן‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪298‬‬

‫מסתבר ששם בדוי או לא – הייתי שקופה מידי‪ ,‬ורבים זיהו אותי‪ .‬כאמור‪ ,‬אין לי בעיה עם זה‪ .‬אני עומדת‬
‫מאחורי כל מילה וזוכה גם לשמוע כמה הטור הזה הוא תקווה לאלפים וכלי התמודדות גם לרזות ורזים‪,‬‬
‫שהרי כל אחד יכול למצוא את עצמו במסע של חייו עם משא כזה או אחר‪.‬‬

‫ועוד דבר אחד ‪-‬‬

‫ההחלטה להפוך את הטורים לספר התקבלה לאחר שהתגובות בכתב ובעל פה עודדו אותי לעשות כן‪,‬‬
‫עם זאת‪ ,‬כמספר האנשים שדחפו וחיכו לספר זה היו מספר האנשים שהתריעו שזו תיהיה טעות חיי‪.‬‬
‫הסיבה המרכזית‪ ,‬היא‪ ,‬לטענתם‪" :‬יהיו לך בעיות בשידוכים עם הילדים שלך"‪ ,‬ו"מה יגידו הילדים שלך‬
‫לכשיגדלו?"‬
‫על משפטים מסוג זה חייתי ובמבט לאחור‪ ,‬איזה מזל ש"היו לי בעיות" או נכון יותר‪" ,‬עשו לי בעיות"‬
‫בשידוכים‪ ,‬אחרת איך הייתי נמצאת עם הבעל היקר שאיתי‪ ,‬ואיך הייתי זוכה למשפחה היקרה שלי?‬
‫בכל מקום בו יש שלושה אנשים‪ ,‬יהיו ארבע דעות‪ .‬מספר הדעות שהיו נגד השינויים הדרמטיים‬
‫והמשמעותיים בחיי היה לפחות פי שלוש מאלו שהביעו תמיכה‪ .‬אני לא רוצה לחשוב איפה הייתי היום‬
‫אם הייתי נענית לקולות הפנימיים‪ ,‬המשתקים‪ ,‬המפוחדים‪ ,‬ולקולות החיצוניים שפחדו מה"מה יגידו"‬
‫במקום לברר מה באמת נכון לי‪.‬‬
‫כיוון שכך‪ ,‬בחרתי להוציא את הספר‪ .‬ועם תמיכה של הקרובים ביותר‪ ,‬שזכו להיות חלק מהמסע שלי‬
‫קיבלתי את הכח ללכת עם זה עד הסוף‪ ,‬כמו שאני נוהגת לומר‪ :‬למרות‪ ,‬על אף‪ ,‬ובעיקר – בזכות‪.‬‬
‫אני לא גאה בעבר שלי‪ ,‬אבל מודה על היותו‪ ,‬כי אני מי שאני היום – בזכותו‪.‬‬
‫אני מאמינה שכל עוד מנתבים גם את הזמנים הפחות יפים אל מקומות של צמיחה ופריחה‪ ,‬הרי שאין‬
‫מקום לבכות על שהיה‪.‬‬
‫כבר זכיתי ללוות אי אלו קוראים שעקבו אחרי הטור שפורסם ועשו שינויים מרחיקי לכת בחייהם‪ ,‬ואני‬
‫מקווה שספר זה יהיה לתועלת לכל אחד במקומו הוא‪.‬‬

‫חשוב לדעת כי אין בספר זה משום המלצה כל שהיא לעבור ניתוח בריאטרי בכלל ואצל מנתח כזה או‬
‫אחר בפרט‪ ,‬וכל העושה זאת – עושה זאת על אחריותו בלבד‪.‬‬
‫אין גם כוונה להפוך ספר זה לספר דיאטה‪ ,‬אך ישנה המלצה מרכזית חשובה – אל תישארו במקום או‬
‫במצב שלא טוב לכם‪ .‬לא טוב? תמיד יש עוד דרך‪.‬‬
‫‪299‬‬ ‫מסע כבד‬

‫קיבלתי המון תגובות‪ ,‬רובן מעודדות‪ ,‬משתפות‪ .‬אסיים בתגובה אחת שנכתבה באופנים שונים במהלך‬
‫השנתיים פלוס בהם הספר התפרסם כטור קבוע בעיתון "משפחה"‪ ,‬והנה ציטוט‪" :‬בהרבה מאוד פרטים‬
‫זה לא רק הסיפור שלך‪ ,‬אלא גם שלי"‪.‬‬
‫אני יודעת שהסיפור הזה הוא לא רק שלי‪ .‬זו הסיבה שבחרתי להוציא אותו כספר גם במחיר "מה יגידו"‪.‬‬

‫מילים הן השפה שלי‪ ,‬זו הדרך שלי להתבטא‪ .‬מילים הן גם המתנה שלי‪ .‬כולי תקווה שהספר הזה ייתן‬
‫כח לכל אחד במסע שלו והלוואי והספר הזה יהיה בבחינת‪" :‬קחו עימכם צידה לדרך"‪.‬‬

‫בברכת עלו והצליחו (או שמא‪ :‬רדו והצליחו?)‬

‫שלכם‪,‬‬
‫דבורי‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪300‬‬

‫מי אני היום?‬

‫לפני ‪ 8‬שנים הייתי גרושה‪ ,‬שקלתי ‪ 151‬ק"ג (ו – ‪ 200‬גרם)‪ ,‬עבדתי בכמה עבודות במקביל‬
‫ובאף אחת מהן לא נהניתי‪ .‬השותפה שלי‪ ,‬שהייתה החברה הכי טובה שלי‪ ,‬עזבה את‬
‫הדירה המשותפת שלנו ונותרתי בדירת ‪ 3‬חדרים לבדי‪ ,‬באזור מפחיד ביותר בירושלים‪,‬‬
‫כשמוטל עליי תשלום חודשי גבוה‪ ,‬שלא הייתה לי אף דרך לשלם אותו‪ ...‬באופן כללי‬
‫לא מצאתי את מקומי בעולם‪ .‬הרגשתי שהחיים קשים והיו רגעים שממש לא רציתי‬
‫להיות פה‪.‬‬
‫כיום‪ 8 ,‬שנים אחרי‪ ,‬אני נשואה לאדם מדהים‪ ,‬בעל ואבא מסור‪ ,‬יש לי שלושה ילדים‬
‫מקסימים (ואני אומרת את זה בלי שום קשר לעובדה שאני אמא שלהם‪ ,‬כמובן ☺)‪,‬‬
‫בעלת עסק בתחום שחלמתי עליו מאז שהייתי קטנה (ולכן תמיד הייתה לי תשובה לשאלה "מה את רוצה להיות‬
‫כשתהיי גדולה?")‪ ,‬עסק שהוא עבורי מהנה יותר מתחביב ואני רואה סיפוק רב בעבודתי‪ ,‬ב"ה‪.‬‬
‫אני מומחית ליצירת שינויים לטובה‪ ,‬מאמנת אישית ועסקית‪ ,‬מומחית בתחום היחסים ויועצת זוגית (שיפור זוגיות‬
‫ומציאת זוגיות)‪ ,‬מנהלת ומנחה בקורס הכשרת מאמנות מטעם מכללת מעיינות ולימודי החוץ של האוניברסיטה‬
‫הפתוחה‪ ,‬מוזמנת לתוכניות רדיו שונות‪ ,‬מרואיינת קבועה בעיתונים שמגיעים לאלפי נשים‪ ,‬ומטפלת ב ‪ NLP‬ודמיון‬
‫מודרך‪.‬‬
‫מייסדת ומנהלת של "מרכז סוויטש' לשינוי" – מרכז מוביל שינוי בפריסה ארצית המאפשר לכל אישה ליצור כל‬
‫שינוי בחייה במסגרת ליווי מקצועי של נבחרת של נשות מקצוע מובילות בתחומן‪.‬‬
‫מפתחת את שיטת ‪ SWITCH‬לשינוי המאפשרת לכל אחת להשיג את השינוי שהיא רוצה‪.‬‬
‫לאחר נסיון אישי לא פשוט עם שינויים דרמטיים בחרתי ללמוד איך לקצר את הדרך לאחרים‪ ,‬ויחד עם נסיון‬
‫מקצועי בעבודה עם אלפי לקוחות בתחומים שונים ומגוונים שזכו להגיע לתוצאות מעולות ביססתי את השיטה‬
‫וזכיתי להשפיע בעזרתה בדרכים רבות‪ .‬כך נוצר המודל הייחודי‪.‬‬
‫תוסיפי לכל זה חוש הומור ו‪ ...‬זה עוד לא הכל ☺‬

‫אני לא מתכוונת להלאות אותך‪ ,‬אלא לספר לך שעברתי דרך אישית ארוכה מאד והפכתי אותה מ"עבר" שמנהל‬
‫אותי לעבר שבזכותו גדלתי להיות מי שאני ושאני מודה עליו בכל יום‪ ,‬ומכאן אני מאמינה גדולה שלא משנה‬
‫מהם התנאים של חייך ומאיזה עבר הגעת – את עדיין יכולה לחיות את החיים שאת רוצה‪.‬‬
‫כדי לעזור גם לאחרים התמקצעתי במקומות הכי טובים שאפשר ולמדתי עוד ועוד (ועדיין לומדת‪ ,‬כל הזמן) כדי‬
‫להיות הכי טובה במה שאני עושה‪.‬‬
‫‪301‬‬ ‫מסע כבד‬

‫ומכאן אני מרשה לעצמי להציע לך לעשות איתי דרך מהנה וחיובית כדי לשפר את החיים שלך‪ ,‬ולגלות שהכל‪,‬‬
‫אבל הכל‪ ,‬אפשרי!‬
‫ועם האמונה הזו והכלים המקצועיים והאישיים שלי לקוחותיי מגלים שהם יכולים הרבה יותר ממה שהם חשבו‬
‫והם זוכים להגשים עוד ועוד חלומות ושאיפות‪.‬‬

‫אני כאן‪ ,‬רוצה בהצלחתך ומבטיחה לתת לך את המקסימום בשביל שתצליחי‪.‬‬

‫מוזמנת להירשם כאן ולקבל פעם בשבוע מייל עם כלים‪ ,‬תובנות וסיפורי השראה כדי לתת לך כח וכלים לזכות‬
‫בחיים שאת רוצה ולקבל מיידית את המודל הייחודי לאבחון אנשים בתהליכי שינוי לפי שיטת ‪.SWITCH‬‬

‫הנה כמה דרכים בהן תוכלי להתמודד במסע החיים שלך באופן הטוב ביותר‪:‬‬

‫‪ -‬אני מזמינה אותך לבקר באתר שלי ולקרוא חומרים נוספים‪ ,‬להאזין לראיונות שלי ברדיו ולקרוא מאמרים‬
‫שכתבתי בנושא התפתחות אישית וכלים לחיים טובים יותר כאן ‪https://switchplus.co.il/‬‬

‫‪ -‬את מוזמנת גם להיכנס לדף שלי בפייסבוק האישי והעסקי ולאהוב אותו ☺ כך תוכלי לקרוא עלי בתדירות‬
‫גבוהה יותר‪.‬‬

‫‪ -‬לקבלת פרטים על קורס "סודות השינוי" – קורס אינטרנטי אישי ליצירת שינויים מבחירה‪ ,‬בקלות ובשמחה צרי‬
‫קשר במייל‪.‬‬

‫‪ -‬תוכלי להיעזר באחת מנשות המקצוע המעולות שיש ב"מרכז סוויטש' לשינוי" אותו אני מנהלת‪ ,‬ולבחור בדרך‬
‫שהכי מתאימה לך כי להצליח בשינוי שאת רוצה‪.‬‬
‫כל הפרטים לחצי כאן‪:‬‬

‫‪ -‬מוזמנת להגיב‪ ,‬להאיר‪ ,‬לספר ולשתף איך המדריך הזה השפיע עלייך בפייסבוק או במייל אישי לכתובת‪:‬‬
‫‪ switch_dv@walla.com‬ואני מבטיחה בעז"ה להתייחס לכל תגובה‪.‬‬

‫‪ -‬לפרטים על קורס הכשרת מאמנות שאני מלמדת במסגרת לימודי החוץ של האוניברסיטה הפתוחה ומכללת‬
‫מעיינות לחצי כאן‪.‬‬
 ‫מסע כבד‬ ‫‪302‬‬

‫‪ -‬אם את מעוניינת באימון מוזל במסגרת הסטאז' של תלמידות קורס הכשרות מאמנות‪ ,‬שלחי אליי מייל בנושא‪.‬‬

‫כל אחד והמשא שלו במסע שלו‪.‬‬

‫הספר תם‪ ,‬אך לא נשלם‪.‬‬
‫אתם מוזמנים להגיב‪ ,‬לשאול‪ ,‬לברר‪ ,‬להתייעץ‪ ,‬לשתף‪ ,‬להעיר ולהאיר בכל עת‪.‬‬

‫איתך במסע החיים‪,‬‬

‫מומחית ביצירת שינויים‪ ,‬לטובה!‬

‫‪303‬‬ ‫מסע כבד‬

‫קוראים יקרים‪,‬‬
‫כל אחד והמשא שלו במסע שלו‪.‬‬
‫הספר תם‪ ,‬אך לא נשלם‪.‬‬
‫אתם מוזמנים להגיב‪ ,‬לשאול‪ ,‬לברר‪ ,‬להתייעץ‪ ,‬לשתף‪ ,‬להעיר ולהאיר בכל עת‪.‬‬
‫מייל‪switch_dv@walla.com :‬‬
‫אתר‪/http://www.switchplus.co.il :‬‬