‫המשמעות שנותנות נשים יוצאות אתיופיה‬

‫לחוויית הפגיעה המינית שעברו‬

‫חני סידיס‬

‫עבודת גמר מחקרית (תזה) המוגשת כמילוי חלק מהדרישות‬

‫לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"‬

‫אוניברסיטת חיפה‬

‫הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות והפקולטה לחינוך‬

‫בית הספר לטיפול באמצעות אמנויות‬

‫נובמבר ‪2102‬‬
‫המשמעות שנותנות נשים יוצאות אתיופיה‬

‫לחוויית הפגיעה המינית שעברו‬

‫מאת‪ :‬חני סידיס‬

‫בהנחיית‪ :‬ד"ר הדס גולדבלט‬

‫עבודת גמר מחקרית (תזה) המוגשת כמילוי חלק מהדרישות‬

‫לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"‬

‫אוניברסיטת חיפה‬
‫הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות והפקולטה לחינוך‬
‫בית הספר לטיפול באמצעות אמנויות‬

‫נובמבר ‪2102‬‬

‫מאושר על ידי‪ ___________________ :‬תאריך ________________‬

‫(מנחת העבודה)‬
‫מאושר על ידי‪ ____________________ :‬תאריך _________________‬
‫(יו"ר הוועדה החוגית לתואר שני)‬

‫‪I‬‬
 ‫אַ ָּתה יוֹשֵׁ ב וְ א ֹוכֵׁל וְ ש ֹותֵׁ ק וְ רוֹאֶ ה וְ חוֹשֵׁ ב‬

‫וְ זוֹכֵׁר‪ .‬אַ ָּתה נ ֹוגֵׁעַ בִּ כְ תֵׁ פ ֹו שֶ ל ִּמי שֶ עוֹבֵׁ ר‬

‫בְ מַ ְח ְשבוֹתֶ יָך וְ אֵׁ ין ִּמי יֹאמַ ר לְ ָך‪ַ ,‬די‪ ,‬אַ ָּתה‬

‫ִּת ָּקלַע לִּ כְ אֵׁ ב גָּדוֹל‪ ,‬לאין מוֹצָּ א‪ .‬אַ ָּתה ְמבַ ֵׁקש‬

‫לְ ַדבֵׁ ר עַ ל מָּ ה שֶ אֶ פְ שָּ ר גַם ֹלא לְ ַדבֵׁ ר עָּ לָּיו‪.‬‬

‫הַ ּיוֹם כְ בָּ ר בָּ רּור‪,‬‬

‫כְ ֵׁדי לִּ ְהיוֹת לְ י ֵָּׁדנּו הַ ּיֵׁש צָּ ִּריְך ִּמלִּ ים ּוכְ ֵׁדי‬

‫נִּהיֶה לְ יָּד ֹו עָּ לֵׁינּו לִּ ְמחֹק אוֹתָּ ן‪ ,‬וְ אֵׁ ין‬
‫שֶ ְ‬

‫לְ ַקצֵׁ ר אֶ ת הַ ֶד ֶרְך בֵׁ ין ְש ֵׁתי הַ ְתנּועוֹת‬

‫הַ ֹּלא יְ אַ מֵׁ ן פָּ שּוט י ְֶשנ ֹו ‪ /‬ישראל אלירז‬

 ‫הכרת תודה‬

‫‪ ‬ברצוני להודות לד"ר הדס גולדבלט על ההנחיה המסורה והכנה‪ ,‬על שלימדה אותי לצעוד בדרך המחקר‬

‫המפותלת והארוכה‪ ,‬וליוותה אותי בכל צעד וצעד תוך השקעה אדירה‪ ,‬אכפתיות והקשבה לסגנון האישי‬

‫שלי‪.‬‬

‫‪ ‬לפרופ' רחל לב‪-‬ויזל‪ ,‬שבידיעתה או שלא‪ ,‬היוותה מקור לתמיכה בזכות האמונה בי וביכולותיי למן היום‬

‫הראשון להיכרותנו‪.‬‬

‫‪ ‬למנהלים ולמטפלים העובדים במרכזים הטיפוליים‪ ,‬לשכות הרווחה‪ ,‬המרכזים לטיפול באלימות ובפגיעות‬

‫מיניות‪ ,‬שהאמינו יחד איתי בחשיבות המחקר ועזרו לי ברגישות אין סוף לבנות את הגשר אל הנשים‬

‫שהשתתפו במחקר ולרכוש את אמונן‪.‬‬

‫‪ ‬למשפחתי האהובה‪ ,‬על העידוד והכוח שהענקתם לי בתמיכתכם‪ ,‬ועל כך שהייתם שם בשבילי בכל שלב‬

‫בדרך‪ ,‬בקושי ובשמחה‪.‬‬

‫‪ ‬ולבסוף‪ ,‬תודה מיוחדת שמורה לכן‪ :‬מיכל‪ ,‬מלי‪ ,‬אלינור‪ ,‬שיר‪ ,‬זהבה‪ ,‬מיטל‪ ,‬אביטל ומירי – הנשים‬

‫האמיצות והמופלאות על שהשתתפתן במחקר והשמעתן את קולכן‪ .‬כולי תקווה שסיפורכן יהווה השראה‬

‫לנשים אחרות שנפגעו‪ ,‬יעורר ויעלה לסדר היום החברתי את הטיפול בסוגיה כואבת זו‪.‬‬

‫‪II‬‬
 ‫תוכן עניינים‬
‫הכרת תודה ‪II ........................................................................................................................‬‬
‫תקציר‪VI ..............................................................................................................................‬‬
‫רשימת טבלאות ‪X ..................................................................................................................‬‬
‫מבוא‪0 ..................................................................................................................................‬‬
‫‪ .0‬סקירת ספרות ‪2 ..................................................................................................................‬‬
‫‪ 0.0‬אלימות מינית כלפי נשים ‪2 ..............................................................................................‬‬
‫‪ 0.2‬אלימות מינית כלפי נשים – בהקשר חברתי ותרבותי ‪4 ............................................................‬‬
‫‪ 0.1‬מאפייני קהילת יהודי אתיופיה בהקשר לנושא המחקר ‪6 ........................................................‬‬
‫‪ 1.3.1‬יחסי נשים וגברים בקרב יהודי אתיופיה ‪7.............................................................................‬‬
‫‪ 1.3.1‬אלימות כלפי נשים בקרב יהודי אתיופיה ‪7............................................................................‬‬
‫‪ 1.3.3‬מיניות ואלימות מינית בקרב יהודי אתיופיה ‪8.......................................................................‬‬
‫‪ 0.4‬תמורות במבנה החברתי של יוצאי אתיופיה במעבר לארץ ישראל‪9 .............................................‬‬
‫‪ 0.1‬אלימות מינית בקרב יוצאי אתיופיה בישראל ‪00 .....................................................................‬‬
‫‪ 0.6‬סיכום סקירת הספרות ‪01 ................................................................................................‬‬
‫שאלת המחקר ‪04 ................................................................................................................‬‬
‫‪ .2‬שיטה ‪01 ............................................................................................................................‬‬
‫‪ 2.0‬המחקר האיכותני פנומנולוגי ‪01 .........................................................................................‬‬
‫‪" 1.1.1‬החוויה האנושית" מהיבט פנומנולוגי ‪11 ..............................................................................‬‬
‫‪ 1.1.1‬מחקר איכותני על אודות פגיעה מינית – מחקר בנושא רגיש ‪17 ................................................‬‬
‫‪ 1.1.3‬מחקר איכותני רגיש תרבות ‪18 .............................................................................................‬‬
‫‪ 2.2‬מדגם ואוכלוסיית המחקר ‪21 .............................................................................................‬‬
‫‪ 2.1‬הליך המחקר ‪21 .............................................................................................................‬‬
‫‪ 2.4‬כלי המחקר ‪24 ...............................................................................................................‬‬
‫‪ 2.1‬ניתוח הנתונים ‪21 ...........................................................................................................‬‬
‫‪ 2.6‬תוקף ומהימנות ‪21 ..........................................................................................................‬‬
‫‪ .1‬ממצאים ‪22 .........................................................................................................................‬‬
‫הקדמה לפרק הממצאים ‪22 ...................................................................................................‬‬
‫‪ 1.0‬תרבות – הבמה עליה מוצג סיפורן של הנשים ומתוארת חווייתן ‪29 .............................................‬‬
‫‪ 3.1.1‬מיהי אישה יוצאת אתיופיה ‪12 .............................................................................................‬‬
‫‪ 3.1.1‬זהות נשית ‪33 .....................................................................................................................‬‬
‫‪ 3.1.3‬גופה של האישה ‪33 .............................................................................................................‬‬
‫‪ 3.1.3‬מיניותה של האישה ‪38 ........................................................................................................‬‬
‫‪" 3.1.1‬משפחה זה הכול" – הנורמות וערכי התרבות עליהם גדלה האישה ‪31 ......................................‬‬
‫‪ 3.1.3‬רגשות וסודות – על מה אסור לדבר ומה אסור לחשוף ‪33 ........................................................‬‬

‫‪III‬‬
‫‪ 1.2‬הפגיעה המינית – סיפורן האישי של הנשים ‪11 .....................................................................‬‬
‫‪ 3.1.1‬ממד הזמן בטראומת הפגיעה המינית‪15 ...............................................................................‬‬
‫‪ 3.1.1‬ההלם והאלם – החוויה הרגשית והגופנית ‪11 .........................................................................‬‬
‫‪" 3.1.1.1‬לא הרגשתי את הגוף שלי" – חוויית הגוף ‪11 ............................................................‬‬
‫‪" 3.1.1.1‬זה לא משהו שרואים אותו" – החוויה הרגשית ‪33 ....................................................‬‬
‫‪" 1.1‬את החוויה שלי הם לא מבינים" – פגיעה מינית בראי התרבות ‪62 ............................................‬‬
‫‪" 3.3.1‬המנעול והמפתח" – קשר השתיקה ‪38 .................................................................................‬‬
‫‪" 3.3.1‬אין שקט‪ .‬גם ככה‪ ,‬גם אחרי שסיפרתי אין שקט" – החיים לאחר הגילוי‪71 .............................‬‬
‫‪ 3.3.1.1‬האישה‪ ,‬קהילתה ומשפחתה ‪71 ................................................................................‬‬
‫‪ 3.3.1.1‬האישה ונשים אחרות שנפגעו כמוה ‪81 ......................................................................‬‬
‫‪ 3.3.1.3‬האישה מול הגבר שפגע בה ‪83 ..................................................................................‬‬
‫‪ 3.3.3‬משברים ‪83 ........................................................................................................................‬‬
‫‪" 3.3.3.1‬שום מקום אינו בטוח" – משבר אמון ‪83 .................................................................‬‬
‫‪ 3.3.3.1‬משבר זהות ‪25 .......................................................................................................‬‬
‫‪" 1.4‬אם תכבי את האור יהיה חושך‪ ,‬אבל אם תדליקי אותו יהיה אור" – מפגש עם נותני שירות‬
‫בישראל‪92 ...................................................................................................................‬‬
‫‪ 3.3.1‬מחסומים בדרך לבקשת עזרה ‪21 ..........................................................................................‬‬
‫‪ 3.3.1‬מפגש מחליש עם נותני שירות בקהילה ‪23 ..............................................................................‬‬
‫‪ 3.3.3‬מפגש מעצים עם נותני שירות בישראל ‪22 ..............................................................................‬‬
‫‪ 3.3.3.1‬אנשי מקצוע המסייעים בהתמודדות עם חוויית הפגיעה המינית ‪155 ............................‬‬
‫‪ 3.3.3.1‬המפגש עם אנשי מקצוע והשפעתו על חוויית העצמי ‪153 .............................................‬‬
‫‪ 1.1‬סיכום פרק הממצאים‪012 ................................................................................................‬‬
‫‪ .4‬דיון ‪001 .............................................................................................................................‬‬
‫‪ 4.0‬בין "שם" ל"כאן" – נשים במרחב הבין‪-‬תרבותי ‪001 .............................................................‬‬
‫‪ 4.2‬הפגיעה המינית והשלכותיה‪ :‬החוויה של הנשים במרחב התוך‪-‬אישי ‪001 ...................................‬‬
‫‪ 4.1‬פגיעה מינית בראי התרבות האתיופית‪ :‬הנשים במרחב התרבותי ‪002 .........................................‬‬
‫‪ 4.4‬המפגש עם החברה הישראלית‪ :‬הנשים במרחב הבין‪-‬תרבותי ‪022 .............................................‬‬
‫‪ 3.3.1‬מחסומים בדרך לבקשת עזרה ‪113 ........................................................................................‬‬
‫‪ 3.3.1‬חווית המפגש עם נותני השירות כמחלישה את יכולתן של הנשים להתמודד עם הפגיעה‬
‫המינית ‪113 ......................................................................................................................‬‬
‫‪ 3.3.3‬חווית המפגש עם נותני השירות כמעצימה את יכולתן של הנשים להתמודד עם הפגיעה‬
‫המינית ‪113 ......................................................................................................................‬‬
‫‪ 4.1‬מגבלות המחקר ‪022 .......................................................................................................‬‬
‫‪ 4.6‬השלכות למחקר ‪029 .......................................................................................................‬‬
‫‪ 4.4‬השלכות לפרקטיקה ‪011 ..................................................................................................‬‬
‫אחרית דבר ‪012 ..................................................................................................................‬‬
‫ביבליוגרפיה ‪016 .....................................................................................................................‬‬

‫‪IV‬‬
‫נספח ‪ – 0‬רפלקציה ‪014 ............................................................................................................‬‬
‫נספח ‪ – 2‬טופס פנייה להשתתפות במחקר והסכמה מדעת ‪064 ...........................................................‬‬
‫נספח ‪ – 1‬שאלון סוציו דמוגרפי ‪069 .............................................................................................‬‬
‫נספח ‪ – 4‬מדריך הריאיון ‪041 .....................................................................................................‬‬

‫‪V‬‬
 ‫המשמעות שנותנות נשים יוצאות אתיופיה לחוויית הפגיעה המינית שעברו‬
‫חני סידיס‬

‫תקציר‬

‫מחקר זה מבקש לעמוד על טיבה של חוויית הפגיעה המינית בקרב נשים יוצאות אתיופיה‪ .‬מטרת המחקר‬

‫הנוכחי לברר היבטים שונים הקשורים לחוויית הפגיעה המינית בקרב קהילת מהגרים שלה מאפיינים‬

‫תרבותיים ייחודיים‪ ,‬תפיסות ועמדות שונות מאלה המקובלות בישראל לגבי התופעה‪ .‬שאלת המחקר‬

‫המרכזית היא‪ :‬מהי המשמעות שנשים יוצאות אתיופיה נותנות לחוויית הפגיעה המינית שעברו?‬

‫מסקירת הספרות עולה‪ ,‬כי תופעת הפגיעה המינית בקרב יוצאי אתיופיה היא תופעה קיימת‪ ,‬המתרחשת מתוך‬

‫תפיסה פטריארכאלית‪-‬מסורתית לפיה מעמדו של הגבר גבוה מזה של האישה‪ ,‬והוא רשאי לקיים עמה יחסי‬

‫מין בהתאם לצרכיו וללא התייחסות לרצונותיה‪ ,‬לבחירתה ולחשק המיני שלה‪ .‬נורמות וערכים תרבותיים‬

‫משמרים תפיסה זו ונותנים לגיטימציה לתופעה על ידי הכחשת קיומה‪ ,‬השתקתה של האישה‪ ,‬והעדר גינוי‬

‫והפעלת סנקציות על הפוגע‪ .‬על אף המחקרים הרבים על אודות נשים יוצאות אתיופיה וחייהן באתיופיה‬

‫ובישראל‪ ,‬ניכר מחסור ממשי במידע על אודות פגיעה מינית בנשים‪ ,‬השלכותיה והתפיסה החברתית הרווחת‬

‫אודותיה‪ .‬מחסור זה מעורר שאלות באשר לאופי התופעה וממדיה‪ ,‬משום שזו בעיה מושתקת‪ ,‬אפופת טאבו‬

‫ומסתורין‪ .‬לפיכך‪ ,‬מחקר הוא זה הוא ראשון מסוגו‪ ,‬ומטרתו לתת קול ובמה לנשים שנפגעו‪.‬‬

‫שיטה‪ .‬המחקר הנוכחי הוא מחקר איכותני‪ ,‬שנועד לבחון את המשמעות הסובייקטיבית אותה מעניקה‬

‫האישה לפגיעה המינית שחוותה‪ ,‬והוא נערך בהשראת המסורת הפנומנולוגית‪ .‬זהו מחקר הדן בנושא רגיש‬

‫המבקש לברר את תופעת הפגיעה המינית בהקשר התרבותי הייחודי שלה‪ ,‬ולאפיין את השונות והדמיון‬
‫הקיימים בין חברת המהגרים המסורתית לחברה הישראלית המודרנית‪ .‬לצורך מחקר זה רואיינו שמונה נשים‬

‫יוצאות אתיופיה שנפגעו מינית ומתגוררות ברחבי הארץ‪ .‬שיטת הדגימה שנבחרה היא דגימת קריטריון‬

‫(‪ .)criterion sampling‬הידע המצומצם על אודות אוכלוסייה זו‪ ,‬והמגבלות האתיות של המחקר התוו את‬

‫הקריטריונים לדגימה כך שכל מרואיינת‪ ,‬שהביעה נכונות להתראיין‪ ,‬היא דוברת עברית ואותרה במרכזים‬

‫לטיפול בנפגעות תקיפה מינית ובמרכזים למניעת אלימות במשפחה‪ ,‬נכללה במחקר‪ .‬הנתונים במחקר זה‬

‫נאספו באמצעות ריאיון עומק חצי‪-‬מובנה שנערך פנים מול פנים והונחה על ידי מדריך ריאיון‪ ,‬שהקיף מספר‬

‫תחומי תוכן עיקריים הנובעים משאלת המחקר ומהידע התיאורטי הקיים בנושא‪ .‬הראיונות הוקלטו‪ ,‬תומללו‬

‫ונותחו באמצעות ניתוח תוכן‪ .‬המחקר נערך בנאמנות לכללי האתיקה‪.‬‬

‫‪VI‬‬
 ‫ממצאים‪ .‬בניתוח הראיונות עלו ארבע תמות מרכזיות אשר הציגו את חווייתן של הנשים שנפגעו‪:‬‬

‫תמה ראשונה‪ :‬תרבות ‪ -‬הבמה עליה מוצג סיפורן של הנשים‬

‫חווייתה של אישה יוצאת אתיופיה שנפגעה מינית מוצגת על ידה כחלק ממרחב תרבותי וחברתי שאליו היא‬

‫משתייכת‪ ,‬שבו היא חיה ולחוקיו היא כפופה‪ .‬התרבות אפוא מהווה את הרקע‪ ,‬המצע שעליו מוצגת הפגיעה‬

‫המינית‪ .‬בתמה זו מתארות הנשים היבטים שונים הקשורים לזהות נשית‪ ,‬גוף‪ ,‬ומיניות ונבדקים הקשרים‬

‫ביניהם‪ .‬בנוסף‪ ,‬מדגישות הנשים את המסרים והתפיסות סביב המשפחה והקהילה‪ ,‬והאופן בו מובעים רגשות‬

‫ונשמרים סודות‪ .‬הנשים מציגות את זהותן בראש ובראשונה כשייכות לקהילת יוצאי אתיופיה וכפופות‬

‫לערכיה המסורתיים באשר לתפקידה ומעמדה של האישה‪ ,‬לנורמות המשמרות אי‪-‬שוויון מובנה בין המינים‬
‫ולקודים ההתנהגותיים לפיהם יש להשתיק את תופעת הפגיעה המינית‪ ,‬ורק אחר כך כנשים החיות בחברה‬

‫מערבית ומודרנית המעודדת שוויון בין המינים ומגנה אלימות ופגיעה מינית בנשים‪.‬‬

‫תמה שנייה‪ :‬הפגיעה המינית – סיפורן האישי של הנשים‬

‫בתמה זו מוצג סיפור הפגיעה המינית תוך שהנשים נאבקות לארגן את האירועים בזמן‪ ,‬ליצור רצף‬

‫וקוהרנטיות ולהתמודד עם הניסיון להעביר את עוצמת החוויה‪ .‬לעתים הן מנסות להיאחז בתיאורי מקום‪ ,‬כמו‬

‫מנסות לייצר "תפאורה" ובמה לאירועים העתידים לבוא‪ .‬לעתים הסיפור מוצג במילים מפורשות ולעתים‬

‫בעקיפין‪ ,‬והוא נחשף בחלקים‪ ,‬טיפין טיפין‪ ,‬רק בקריאה חוזרת של הטקסט‪ .‬הנשים מתארות את גופן הכנוע‬

‫והמנותק‪ ,‬שחושיו מתערבבים‪ ,‬מיטשטשים ומתבלבלים ומותירים אותו פצוע ומדמם‪ .‬החוויה הרגשית היא‬

‫חוויה של מצוקה‪ ,‬ניתוק וקיפאון‪ ,‬שמובילים לאשמה‪ ,‬לפגיעות ולכאב גדול‪ .‬חוויית הפגיעה המינית נחווית‬

‫כטראומטית‪ ,‬קשה‪ ,‬כאוטית ומטלטלת ומותירה אותן בתחושה של הלם ואלם בגוף ובנפש‪.‬‬
‫תמה שלישית‪" :‬את החוויה שלי הם לא מבינים" ‪ -‬פגיעה מינית בראי התרבות‬

‫מעשה הפגיעה המינית נחשב לסוד נורא שאסור לחשוף אותו‪ ,‬והוא נותר חסר מילים וחסר קול‪ .‬הנשים‬

‫מתארות את השתיקה הגדולה סביב נושא הפגיעה המינית‪ ,‬ואת מנגנוני ההשתקה החברתיים הפועלים בתוקף‬

‫במטרה להכחיש את קיומה של התופעה‪ .‬בבואן לחשוף את הפגיעה‪ ,‬לקבל תמיכה ולזכות בהכרה כקורבנות‪,‬‬

‫הנשים נתקלות בחומות של סודיות והסתרה‪ ,‬בושה ופחד וזוכות לגינוי ולאשמה‪ .‬חברי המשפחה והקהילה‬

‫נמצאים בדילמה באשר לנאמנותם‪ ,‬ולא פעם מעדיפים לתמוך בפוגע מתוקף היותו גבר‪ ,‬קרוב משפחה ובן‬

‫העדה‪ ,‬שמעמדו רם משל האישה מאשר לתמוך בנפגעת‪ .‬כשהם מסתמכים על הנורמות‪ ,‬הערכים והקודים‬

‫‪VII‬‬
‫התרבותיים‪ ,‬הקרובים מסרבים לשמוע ולהכיר ברעות החולות שבתוך החברה הסגורה והנשים מוצאות עצמן‬

‫בודדות ולא מובנות‪.‬‬

‫תמה רביעית‪" :‬אם תכבי את האור יהיה חושך‪ ,‬אם תדליקי אותו יהיה אור" ‪ -‬מפגש עם נותני שירות‬

‫בישראל‬

‫בתמה זו מוצגת תנועתן של הנשים מקהילתן הסגורה אל החברה בישראל‪ .‬כשהתמיכה המוכרת קורסת‪,‬‬

‫הנשים מחפשות אחרים שיסייעו להן להתמודד עם טראומת הפגיעה והשלכותיה ויפיגו את בדידותן‪ .‬היכולת‬

‫להתגבר על החוויה האישית באמצעות אנשי מקצוע בחברה הישראלית טמונה בידיעה של הנשים שיש להן‬

‫אלטרנטיבה וש הן מסוגלות להתגבר על מחסומים תרבותיים ולפנות לקבלת עזרה‪ .‬המפגש עם נותני השירות‬

‫בישראל נחווה לעתים כמחליש את כוחן ותחושת המסוגלות להתמודד עם השלכות הפגיעה‪ ,‬אך כולן מוצאות‬
‫לבסוף מטפלים ואנשי מקצוע מסייעים ותומכים המעצימים אותן‪ .‬לאחר שחונכו להאמין שהן חלק ממכלול‪,‬‬

‫אינן עומדות בפני עצמן והן מחויבות בראש ובראשונה לקהילתן‪ ,‬הנשים מגלות כי הן עצמאיות‪ ,‬בעלות דעת‬

‫וחכמות‪ ,‬ובכוחן לבחור ולהשפיע על חייהן‪ .‬בתהליך הטיפול שהן עוברות הנשים מגלות כי הן כבר אינן נתונות‬

‫לתכתיבי הקהילה שלהן ומרגישות כי הן ראויות לכבוד‪ ,‬לטיפול ולהכרה באירועים שעברו‪ .‬הן מגיעות למקום‬

‫שאפשר לחיות אתו‪ ,‬להחלטה מה נכון וטוב עבורן ולהבנה כי פניהן מופנות קדימה‪ ,‬אל העתיד‪ ,‬ויש בכוחן‬

‫להשתתף במחקר במטרה לסייע לנשים אחרות במצבן לשבור את קשר השתיקה ולקבל עזרה‪.‬‬

‫דיון‪ .‬הדיון בממצאי המחקר מתמקד בניסיונן של הנשים להעניק משמעות לפגיעה המינית שחוו תוך כדי‬

‫תנועתן בין המרחבים התוך‪-‬אישי‪ ,‬התרבותי והבין‪-‬תרבותי‪ .‬התנועה בין המרחבים "שם"‪ ,‬באתיופיה ו"כאן"‬

‫בישראל סייעה לנשים להגדיר לעצמן מונחים הקשורים לזהותן כנשים יוצאות אתיופיה המשמרות את ערכי‬

‫התרבות המסורתית בתוך חברה מערבית מודרנית‪ .‬הגדרות אלה יצרו את הקשר בין תפיסת הגוף הנשי והיחס‬
‫אליו – תפיסת המיניות – והתפיסה התרבותית את תופעת הפגיעה המינית‪ .‬קשר זה התגלה כרקע להבנת‬

‫ה משמעות שהנשים נותנות לפגיעה המינית שחוו‪" .‬שם"‪ ,‬באתיופיה‪ ,‬מרחב הבית הגדיר את תפקידיהן ומעמדן‬

‫של הנשים כך שהן היו אחראיות על אחזקתו ועל הטיפול בילדים‪ .‬המעבר מהילדות לבגרות הנשית התרחש‬

‫כתוצאה משינויים התפתחותיים טבעיים בגופה של הילדה ותוך צפייה פאסיבית בנשים האחרות ובמערכות‬

‫היחסים שהן יוצרות עם סביבתן‪" .‬כאן" בישראל ניתנה לנשים הזכות לנוע למרחב ה"חיצוני" בו הן שוות‬

‫זכויות ומעמד לגבר‪ ,‬גופן הוא בבעלותן ויחסי המין מתקיימים מתוך בחירה‪ .‬הפגיעה המינית נחווית כטראומה‬

‫רגשית כאוטית כואבת ומטלטלת‪ ,‬המותירה את גופן הלום ומדוכא‪ .‬בבואן להעניק משמעות לפגיעה המינית‪,‬‬

‫הן נעות אל המרחב התוך‪-‬אישי ומנסות לתת משמעות לחוויה הרגשית והגופנית שלהן באמצעות הבנת‬

‫‪VIII‬‬
‫המניעים שלהן ושל הפוגע‪ ,‬ואת המטרות והכוונות שבבסיס הפגיעה‪ .‬כשהן חושפות את הפגיעה המינית שעברו‬

‫בפני האחרים המשמעותיים להן‪ ,‬ומנסות להעביר להם את חווייתן‪ ,‬נתקלות הנשים בתגובות ובמסרים‬

‫המונעים מהן להעניק משמעות לפגיעה כמעשה של כפייה מינית שהתרחשה בניגוד לרצונן‪ ,‬והותירה אותן‬

‫קורבנות המתמודדות עם השלכותיה בכל היבט אפשרי של חייהן‪ .‬כך‪ ,‬חווית הפגיעה המינית ותגובות הסביבה‬

‫הובילו אותן לחוות משבר זהות בזהותן כבנות העדה‪ ,‬ומשבר אמון במשפחתן ובקהילתן‪ .‬התנועה של הנשים‬

‫אל המרחב הבין‪-‬תרבותי‪ ,‬והפנייה לקבלת טיפול ועזרה מנותני שירות בחברה הישראלית אפשרה להן להגדיר‬

‫את חוויתן כפגיעה מינית‪ ,‬לקרוא לה בשמה המלא ולהתמודד עמה בגלוי כנפגעות הזכאיות לקבלת טיפול‪,‬‬

‫תמיכה‪ ,‬והכרה במעשים שנעשו להן‪.‬‬

‫בהמשך הדיון מובאות הצעות למחקרים עתידיים‪ .‬לבסוף מובאות השלכות המחקר לתחום הפרקטיקה‪ ,‬תוך‬
‫דגש על הצורך בפיתוח מודל לטיפול רגיש‪-‬תרבות עבור נשים אלה‪ .‬ההמלצות מובאות בהקשר למערך הטיפול‪,‬‬

‫ההדרכה‪ ,‬והסיוע לנשים יוצאות אתיופיה שנפגעו מינית‪.‬‬

‫‪IX‬‬
 ‫רשימת טבלאות‬

‫טבלה ‪ :1‬נתונים אישיים של המרואיינות ‪15 ..............................................................................................‬‬

‫‪X‬‬
 ‫מבוא‬

‫זה שבע שנים אני משמשת רכזת פרויקט קידום והעשרה לילדים ממוצא אתיופי בגיל הרך‬

‫ומשפחותיהם בקרית‪-‬ים‪ ,‬מטעם ארגון "ג'וינט ישראל"‪ .‬במסגרת עבודתי הקמתי קבוצות תנועה חווייתיות‬

‫לנשים ממוצא אתיופי‪ ,‬נחשפתי למאפיינים ייחודיים של תרבותן ולמדתי רבות על אודות אורח חייהן‪ .‬עם‬

‫הזמן גיליתי‪ ,‬כי התפיסות וההשקפות שלהן על אודות מיניות‪ ,‬יחסים אינטימיים ופגיעה מינית אינן דומות‬

‫לתפיסות המערביות המקובלות‪ ,‬והנושא הצית את סקרנותי‪ .‬במהלך לימודי התואר השני נחשפתי לנושא‬

‫הפגיעה המינית ובחרתי להתנסות בלימודי הפרקטיקום במרכז לטיפול בנפגעות תקיפה מינית‪ .‬אז התברר לי‪,‬‬

‫כי נשים יוצאות אתיופיה מעטות מטופלות‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬במרכזים לנפגעות תקיפה מינית ברחבי הארץ‪ .‬יתרה‬

‫מזו‪ ,‬התברר לי כי סוגיית הפגיעה המינית מושתקת ולא מדוברת בקרב נשים אלו‪ .‬על רקע המודעות ומתן‬

‫הלגיטימציה הגוברים לחשוף את הנושא בחברה הישראלית‪ ,‬השתקה זו בולטת אף יותר‪.‬‬

‫מהיכרותי עם נשות הקהילה‪ ,‬וחשיפתי לטיפול בנפגעות פגיעה מינית‪ ,‬מצאתי כי העיסוק בנושא‬

‫חווייתן של נשים יוצאות אתיופיה שנפגעו מינית חשוב ומשמעותי עבורן ועבור החברה כולה‪ .‬אני מאמינה כי‬

‫באמצעות נגיעה בנושא בעת מפגש עם נשים אלו‪ ,‬ועידודן לדבר על החוויה שעברו‪ ,‬יהיה ניתן להעלות את נושא‬

‫האלימות המינית כלפיהן על סדר היום הציבורי‪ .‬זאת‪ ,‬כדי לאפשר להן לקבל את הטיפול‪ ,‬הסיוע והתמיכה‪,‬‬

‫שלהם הן זקוקות‪.‬‬

‫במהלך עריכת מחקר זה ניהלתי יומן רפלקטיבי שמתעד את התהליך שעברתי כחוקרת החל מהרגע בו‬

‫עלה הרעיון לעסוק בנושא ועד שהושלמה כתיבת העבודה‪ .‬היומן חושף את חוויותיי‪ ,‬תחושותיי ומחשבותיי‬

‫שעלו במפגש עם אנשים שונים בחברת יוצאי אתיופיה ובחברה בישראל‪ ,‬ומתעד את התהליכים האישיים‬

‫שעברתי במקביל למפגשיי עם הנשים במחקר‪ .‬התיעוד הרפלקטיבי מצורף בנספח מספר ‪.1‬‬

‫‪1‬‬
 ‫‪ .0‬סקירת ספרות‬

‫סקירת הספרות תכלול ארבעה תחומי תוכן‪ :‬אלימות מינית כלפי נשים בהקשר חברתי ותרבותי‬

‫וחווייתן של נשים שנפגעו‪ ,‬מאפייני קהילת יהודי אתיופיה בהקשר לנושא המחקר‪ ,‬המעבר לישראל והתמורות‬

‫שחלו במעמדה של האישה האתיופית ופגיעה מינית בנשים יוצאות אתיופיה בישראל‪.‬‬

‫‪ 0.0‬אלימות מינית כלפי נשים‬

‫אלימות כלפי נשים מוגדרת כמעשה מתמשך וטראומטי של שימוש לרעה בכוח באופן מכוון כדי‬

‫לש לוט באישה‪ ,‬והיא כוללת כל מעשה פיזי‪ ,‬מילולי‪ ,‬מיני וניצול כלכלי‪ ,‬הקשורים לאיום‪ ,‬לפלישה או לתקיפה‪,‬‬

‫שנועדו לפגוע באישה או לגרום לה נזק פיזי או פסיכולוגי‪ .‬פעולות אלה נועדו בדרך כלל לדכא את יכולותיה של‬

‫האישה לשלוט על חייה‪ ,‬על מצבה ועל בחירותיה (‪.)Crowell & Burgess, 1996; Smith & Gittelman, 1994‬‬

‫נשים הן בעלות סיכוי גבוה להפוך לקורבנות אלימות פיזית‪ ,‬מינית ונפשית בידי גברים זרים ובני משפחה‪ ,‬והן‬

‫גם הנפגעות העיקריות מכך (‪ .)Moore, 2008; Yigzaw, Yibrie, & Yigzaw, 2004‬בשנים האחרונות נחקר‬

‫רבות תחום האלימות נגד נשים (‪ ,)Coker, Smith, McKeown, & King, 2002‬והוא מוכר כיום כבעיה‬

‫חברתית הניצבת בראש סדר היום הציבורי (‪.)Eisikovits, Winstok, & Fishman, 2004‬‬

‫אלימות מינית היא אחד הסוגים של אלימות כלפי נשים‪ ,‬והיא מוגדרת כמעשה שבו אדם כופה (או‬

‫מנסה לכפות) על אדם אחר מעשה מיני ללא הסכמתו‪ ,‬באמצעות אלימות‪ ,‬איומים‪ ,‬מוסכמה חברתית או‬

‫נסיבות סוציו‪-‬אקונומיות (‪ .)Heise, Moore, & Toubia, 1995‬אלימות מינית כוללת אונס‪ ,‬תקיפה מינית‪,‬‬

‫הטרדה מינית וגילוי עריות‪ ,‬מוגדרת כחדירה אנאלית‪ ,‬אוראלית או וגינאלית לאבריה של האישה בניגוד‬

‫לרצונה (‪ )Crowell & Burgess, 1996‬וכוללת מעשים מיניים נוספים‪ ,‬כמו פיתוי מיני ללא הסכמה‪ ,‬הטרדה‬

‫מינית מילולית ותקיפה ללא חדירה (‪ .)Monson, Langhinrichsen-Rohling, & Taft, 2009‬על פי נתונים‬

‫סטטיסטיים ההערכה היא כי אחת מתוך שלוש נשים חוותה פגיעה מינית לאורך חייה (זליגמן‪ ;1553 ,‬מור‪,‬‬

‫‪.)1552‬‬

‫אלימות מינית נגד נשים נחשבת לבעיה חברתית אפופה בטאבו‪ ,‬בסטיגמה ובדעות קדומות ( ‪Thoresen‬‬

‫‪ .)& Øverlien, 2009‬הסטיגמה החברתית סביב נושא האלימות המינית מקשה להעריך את ממדי התופעה‬

‫והשלכותיה‪ ,‬והיא תורמת להשלכות הבריאותיות שיש לתופעה על הנשים הנפגעות ( ‪Hynes & Cardozo,‬‬

‫‪ .)2000‬פגיעה של אנשים זרים‪ ,‬קרובי משפחה או בני זוג בנשים גוררת השפלה פסיכולוגית‪ ,‬פחד מתמשך‪,‬‬

‫‪2‬‬
‫אבדן שליטה ופגיעה בביטחון העצמי‪ .‬בטווח הארוך הנשים סובלות מסימפטומים סומאטיים כרוניים‬

‫ואקוטיים‪ ,‬מוסברים ושאינם מוסברים (‪ ,)Golding, 1994‬מבעיות בריאות פיזיות (בעיות בתפקוד המיני‪,‬‬

‫דלקות באגן ובדרכי השתן‪ ,‬נדודי שינה‪ ,‬כאב כללי) ופסיכולוגיות (פחד‪ ,‬חרדה‪ ,‬דיכאון‪ ,‬סיוטי לילה)‪,‬‬

‫מסימפטומים פוסט‪-‬טראומטיים וממחשבות אבדניות ( & ‪Campbell & Wasco, 2005; Kimerling‬‬

‫‪ .)Calhoun, 1994; Krakow et al., 2000; Pico-Alfonso, 2006‬הפגיעה המינית משפיעה על הדימוי העצמי‬

‫והגופני של הנשים וגוררת פגיעה ביכולתן ליצור קשר‪ ,‬לתת אמון באחרים ולחוש כוח ומסוגלות (‪.)Koss, 1993‬‬

‫בדומה לאלימות בכלל‪ ,‬הסיבות לאלימות מינית נגד נשים הן מגוונות‪ :‬הן מושפעות מגורמים‬

‫חברתיים (מבנה פטריארכאלי ומוסדי המעודד פגיעה בנשים)‪ ,‬מגורמים פסיכולוגיים (הפרעות אישיות‪ ,‬קושי‬

‫בוויסות רגשי‪ ,‬צורך להשיג שליטה ולהוכיח עליונות וכוח)‪ ,‬מגורמים ביולוגיים (הורמונים כמו טסטוסטרון‬

‫אצל הגבר)‪ ,‬מגורמים הקשורים לתפקיד המגדרי‪-‬נשי (גישה בסיסית התופסת נשים כנחותות‪ ,‬התנהגות נלמדת‬

‫בין‪-‬דורית) ומגורמים הקשורים ליחסים בין‪-‬אישיים בזוגיות בהווה (כמו דפוסי תקשורת מילולית‪-‬רגשית‬

‫לקויים) ובעבר (חוויות התעללות בילדות) (‪.)Harway & O'Neil, 1999; Monson, et al., 2009‬‬

‫חווייתן של נשים נפגעות מינית‪ .‬נשים שנפגעו מינית לרוב מתקשות להגדיר את החוויה שעברו‬

‫כ"אונס" או "פגיעה" על אף שמבחינה חוקית‪ ,‬החוויה הקשה שעברו מתאימה להגדרה זו‪ .‬יש המספרות על‬

‫"איום לשימוש בכוח"‪ ,‬על "מעשה שנעשה ללא בחירה חופשית"‪ ,‬על "מעשה לא רצוי" ועל "מצב שיצא‬

‫משליטה"‪ ,‬ומודות שהמונחים הללו מעורפלים עבורן (‪ .)Hamby & Koss, 2003‬לעתים הן אינן מגדירות את‬

‫הפגיעה המינית כמעשה הראוי לגינוי ונותרות בתחושה קשה של בלבול וחוסר הבנה לגביו‪ .‬תחושה זו מנציחה‬

‫את שתיקתן של הנשים שנפגעו מינית‪ ,‬ויש בה משום מכשול בדרכן לקבלת הכרה‪ ,‬טיפול ותמיכה בפגיעתן‪.‬‬
‫תמיכה או העדר תמיכה באישה הנפגעת מצד בני המשפחה‪ ,‬החברים והקהילה היא תלוית תרבות ומשקפת‬

‫את הנורמות והערכים המקובלים באותה חברה (‪ .)Sorenson, 1996‬לכן אישה עלולה להימנע מלחשוף את‬

‫דבר הפגיעה בה‪ ,‬או לא לפנות לקבלת תמיכה מהסובבים אותה‪ ,‬מחשש לגינויה ( ‪Lira, Koss, & Russo,‬‬

‫‪ .)1999‬בעקבות הטראומה‪ ,‬היא עלולה לחוות משבר אמון בעצמה ובקהילתה‪ .‬משבר זה מעמיד בספק את‬

‫יחסי האנוש הבסיסיים וקורע קשרי משפחה‪ ,‬חברות‪ ,‬אהבה וקהילה (הרמן‪.)1558 ,‬‬

‫נשים שחוו פגיעה מינית מדווחות שהמעשה היה מלווה בהפחדה ובאיומים‪ ,‬במצב שבו ִּהפעיל הפוגע‬

‫כוח‪ ,‬שלט בהן (‪ )Sorenson, 1996‬ועורר פחד רב‪ ,‬חוסר אונים ואבדן שליטה (הרמן‪ .)1558 ,‬הן מספרות כי‬

‫‪3‬‬
‫הפוגע עבר מהר מדיי ומוקדם מדיי את הגבול שבין הנאה לחוסר נוחות וגרם להן לכאב רב ( ‪Bletzer & Koss,‬‬

‫‪ .)2004‬נשים נשואות שנפגעו מינית מדווחות על השלכות פסיכולוגיות ופיזיולוגיות של הפגיעה‪ ,‬אך אלו אינן‬

‫שונות בהכרח מנשים שנפגעו מאונס חד פעמי או מאונס של מכר‪ .‬מבחינה פסיכולוגית‪ ,‬הן מדווחות על דיכאון‪,‬‬

‫חרדה חברתית והפרעת דחק פוסט טראומטית (‪ .)Posttraumatic Stress Disorder‬מחקרים מצאו קשר בין‬

‫אונס בתוך הנישואין לתחושה גבוהה של האשמה עצמית‪ ,‬דימוי עצמי וגופני נמוך‪ ,‬וכן לתחושות שליליות כלפי‬

‫גברים ויחסי מין (‪.(Martin, Taft & Resick, 2007‬‬

‫פגיעה מינית בנשים מעוררת תחושות של אשמה באשר לאירועים שעברו‪ ,‬והן נוטות להאשים את‬

‫עצמן בכך שגרמו לפגיעתן או לא מנעו אותה‪ .‬הן חוות את גופן כדוחה‪ ,‬ובעקבות כך הן חשות חסרות ערך‪ .‬הן‬

‫מדווחות על חוויות מיניות שליליות בעת מגע מיני עם בני זוגן ותופסות את עצמן כפחות רומנטיות ומושכות‬

‫מנשים שלא עברו פגיעה מינית כלל (‪.)Meston, Rellini, & Heiman, 2006; Træen & Sorensen, 2008‬‬

‫הסימפטומים המתוארים לעיל נמשכים זמן רב לאחר הפגיעה‪ ,‬כך שנשים מדווחות על קושי לתפקד בחיי‬

‫היום‪-‬יום (הרמן‪ .)1558 ,‬על אף החוויה הרגשית הקשה‪ ,‬הן נוהגות לדווח בעיקר על סימפטומים סומאטיים‬

‫ופיזיולוגיים ומעדיפות לפנות לעזרה רפואית מאשר לקבל עזרה פסיכולוגית (‪.)Kimerling & Calhoun, 1994‬‬

‫‪ 0.2‬אלימות מינית כלפי נשים – בהקשר חברתי ותרבותי‬

‫תופעת האלימות המינית חוצה גבולות‪ ,‬חברות ותרבויות‪ ,‬אך השכיחות ואופן ההתייחסות אליה‬

‫משתנים בין החברות ובין התרבויות השונות (בלס‪ .)1553 ,‬קשה מאוד להגדיר באופן אוניברסאלי מתי מעשה‬

‫נחשב לפגיעה מינית משום שלכל חברה מערכת של אמונות‪ ,‬הקשרים והתנהגויות תלויי תרבות‪ ,‬המגדירים‬

‫מהם יחסים מיניים בהסכמה ושאינם בהסכמה (‪ .)Bletzer & Koss, 2004‬מחקרים מעטים נכתבו על אודות‬

‫חוויי תן של נשים נפגעות מינית מקבוצות אתניות שונות (‪ .)McNair & Neville, 1996; Sorenson, 1996‬עם‬

‫זאת‪ ,‬ידוע כי פגיעה מינית היא אירוע טראומטי בכל תרבות‪ ,‬חברה‪ ,‬גזע ומעמד‪ .‬למעשה‪ ,‬לא נמצאו הבדלים‬

‫תרבותיים ניכרים בין נשים מחברות שונות מבחינת היקף התופעה‪ ,‬ממדיה והשלכותיה וחווייתה של האישה‬

‫הנפגעת (‪.)Neville & Heppner, 2002‬‬

‫ישנן תרבויות‪ ,‬חברות וקבוצות שבהן מתקיימים מנגנונים שנותנים לגיטימציה לפגיעה מינית בנשים‪,‬‬

‫מכחישים או מטשטשים את הנושא ובכך מנציחים את התופעה והופכים אותה לנפוצה ולמקובלת יותר‪.‬‬
‫למשל‪ ,‬בחברות סגורות בעלות מבנה פטריארכאלי‪-‬שמרני‪ ,‬קיים חוסר שוויון מובנה תרבותית בין המינים‪,‬‬

‫ובהן מודגשים כבודו ועליונותו של הגבר על פני האישה‪ .‬לפיכך בחברות כאלה ינהגו בסלחנות רבה ובגישה‬

‫‪4‬‬
‫מתונה כלפי פגיעה מינית בנשים ויתייחסו אל הפגיעה כסוד מבייש שיש להסתירו ולחשוף אותו‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬רק‬

‫במשפחה הקרובה (‪ .)Levinson, 1989; Lira et al., 1999‬לרוב‪ ,‬בחברות אלה לא מקובל שאישה תסרב‬

‫להצעותיו ול רצונותיו של הגבר‪ ,‬ואין מענישים את הגבר הפוגע לפי חומרת מעשיו‪ ,‬אלא מגנים את הנפגעת‬

‫(‪ .)Koss, Heise, & Russo, 1994; Rozee, 1993‬כדי לשמור על יושרו‪ ,‬כבודו ומעמדו של הגבר‪ ,‬מופעלת‬

‫אלימות כלפי נשים מצד הגברים‪ ,‬והן נדרשות להקריב עצמן ולשמור על שלמות המשפחה בכל מחיר‪ .‬למעשה‪,‬‬

‫גבר יחוש בושה גדולה אם לא יגיב באלימות כאשר האישה אינה מתנהגת על פי רצונו וצרכיו (ובייחוד אם‬

‫הדבר נודע ברבים) (‪.)Vandello & Cohen, 2003‬‬

‫ככלל‪ ,‬הנורמות התרבותיות הנהוגות בחברות אלו‪ ,‬הציפיות והאמונות על אודות יחסי נשים וגברים‬
‫ישפיעו על האופן שהאישה תחווה את מיניותה ותתמודד עם הפגיעה המינית‪ .‬נשים לטיניות מהגרות בארצות‬

‫הברית מדווחות כי הן נתפסות כרכושו של הגבר‪ ,‬ולכן הוא יכול לנהוג בהן כחפץ בכל הנוגע ליחסי מין‪ .‬הן‬

‫יתקשו לחשוף את הפגיעה המינית שחוו ויהיו נתונות לביקורת ולהאשמה בבואן לפנות לעזרה ולהתמודד‬

‫בגלוי עם הפגיעה (‪ .)Ligiéro, Fassinger, McCauley, Moore, & Lyytinen, 2009‬נשים ילידות אפריקה‬

‫חשופות לאונס ולאלימות מילולית‪ ,‬פיזית ונפשית מצד גברים משום שהן תלויות בהם מבחינה כלכלית‪,‬‬

‫ומעמדן כנשים נמוך באופן ניכר מזה של הגברים (‪ .)Sawyer, Wechsberg, & Myers, 2006‬אותם היבטים‬

‫תרבותיים ישפיעו גם על תפיסתם של הגברים ועמדותיהם כלפי פגיעה מינית‪ :‬גברים ילידי דרום אפריקה‬

‫(קייפ טאון)‪ ,‬למשל‪ ,‬מאמינים כי עליהם לחנך את הנשים שלהם‪ .‬הם מדווחים כי הם נוהגים לפגוע בהן מינית‬

‫משום שהן נחותות מהם‪ ,‬ותפקידן לשרת את הצרכים המיניים שלהם ( & ‪Sawyer-Kurian, Wechsberg,‬‬

‫‪.)Luseno, 2009‬‬

‫ספרות המחקר דנה בנכונותן של נשים מהגרות ונשים מקבוצות מיעוטים לחשוף היבטים שליליים על‬

‫אודות יחסי מין ולדבר על חוויית הפגיעה המינית שעברו (‪ .)Bletzer & Koss, 2004‬מצד אחד‪ ,‬נמצא שאלה‬

‫מוכנות לדבר על אודות החוויה ולחשוף אותה לא פחות מנשים שאינן מהגרות (‪ .)Lira et al., 1999‬מן הצד‬

‫האחר‪ ,‬נמצא כי נשים שחורות מקבוצות מיעוטים נוטות פחות מנשים לבנות לדבר על החוויה ולדווח על פגיעה‬

‫מינית‪ ,‬בשל חוסר אמון נרכש בגברים בפרט‪ ,‬ובאנשים בכלל (‪ .)Wyatt, 1992‬היות ונשים אלו מדווחות פחות‬

‫על פגיעה מינית‪ ,‬הן גם אינן מתוודעות למקורות התמיכה והטיפול האפשריים (‪.)McNair & Neville, 1996‬‬

‫נוסף על כך‪ ,‬נשים מקבוצות מיעוטים מתקשות לתת אמון בתהליך פסיכולוגי ובמטפלים עצמם וחוששות‬

‫‪5‬‬
‫מאפליה‪ ,‬מגזענות‪ ,‬מסטיגמות ומסטריאוטיפים שליליים על אודות האישה ונשיותה ( ‪McNair & Neville,‬‬

‫‪ .)1996; Taylor, 2005‬הדבר נכון גם בקרב נשים מהגרות מדרום אסיה‪ .‬בשתיקתן הן מבטלות את ההשפעה‬

‫החיובית של הדיבור כמקור לריפוי אישי (‪.)Abraham, 1999‬‬

‫‪ 0.1‬מאפייני קהילת יהודי אתיופיה בהקשר לנושא המחקר‬

‫הגירתה של קהילת "בֵׁ יתֶ א ישראל" מאתיופיה לישראל התבססה על האמונה בשורשים ההיסטוריים‬

‫המשותפים לשתי החברות‪ .‬לפי המסורת האתיופית‪ ,‬חברי הקהילה הם צאצאים של קהילת יהודים עתיקה‬

‫שהגרה לאפריקה בעבר‪ ,‬ונאבקה לאורך דורות לשמור על צביונה הדתי‪-‬יהודי‪ .‬רוב חברי הקהילה חיו בכפריים‬

‫הרריים בשלושה אזורים עיקריים באתיופיה‪ ,‬ולכולם הייתה משאלה וחלום לעלות לירושלים ולארץ הקדושה‬
‫ולהתאחד עם אחיהם היהודים‪ .‬מכאן שהגירתם לישראל נבעה מתחושת זהות קולקטיבית חזקה של הקהילה‬

‫היהודית באתיופיה עם מדינת ישראל ויושביה (וייל‪1227 ,‬ב ; ‪ .)Ben-Ezer, 2002‬כדי לשמור על מאפייניה‬

‫הייחודיים של הקהילה‪ ,‬החיים באתיופיה התנהלו בחברה פטריארכאלית‪ ,‬סגורה‪ ,‬מסורתית וסמכותית‪ .‬חברה‬

‫זו פעלה על פי מוסכמות והגדירה את הגבולות בין היחיד לחברה ובין החברה לתפקיד שהוטל על היחיד למלא‬

‫בה באופן קבוע וללא עוררין‪ .‬הדימוי העצמי‪ ,‬זהותו ועולמו הפנימי של הפרט נגזרו מהזדהות חזקה עם שמה‬

‫הטוב וכבודה של המשפחה (שבתאי‪ ,)1222 ,‬כך שצרכיו ורצונותיו של הפרט נבחנו דרך הזהות הקולקטיבית‪,‬‬

‫והדגש הושם על המשותף ולא על השונה (בר‪-‬און‪ .)1222 ,‬לשם יצירת הקולקטיב והשמירה עליו נדרשו קודים‬

‫חברתיים‪ ,‬נורמות ומוסכמות‪ ,‬והם סיפקו נקודות ציון לבניית החברה וליצירת הזהות הפרטית והקבוצתית‪,‬‬

‫כמו מתן הכבוד על פי הייררכיה של סמכויות (‪ .)Rosen, 1987‬קוד הכבוד הוא העיקרי שבהם‪ ,‬והוא בא לידי‬

‫ביטוי באיסור לומר "לא" לדמויות סמכות‪ ,‬באיסור להציע הצעות אלטרנטיבות‪ ,‬בהימנעות מהפניית שאלות‬

‫ויוזמות‪ ,‬בשימוש בשפת גוף ומחוות כלפי סמכות ובציפיות לקיום הבטחות הניתנות על ידי גורם הסמכות (בן‪-‬‬

‫עזר‪.)1221 ,‬‬

‫החברה האתיופית חינכה את חבריה לאיפוק רגשי‪ ,‬לשליטה עצמית ולהסתרת רגשות‪ .‬שמירת סוד‬

‫נחשבה לערך עליון‪ ,‬שהצביע על כבוד לזולת‪ .‬אדם השומר סוד נחשב למכובד ולמוערך‪ ,‬בעוד זה המפיץ אותו‬

‫נחשב לסכסכן ולרכלן‪ .‬רגשות שליליים כמו כעס‪ ,‬קנאה ונקמנות‪ ,‬מחוות והבעות פנים‪ ,‬היה נהוג לשמור בבטן‪,‬‬

‫ולא לחשוף כלפי חוץ‪ ,‬שמא יתגלו רגשותיו האמתיים של האדם (‪ .)Ben-Ezer, 2002‬בקרב הנשים בלטה‬

‫הנטייה לשמור את רגשותיהן וקשייהן לעצמן‪ ,‬והן חונכו להימנע מלשתף אחרים בנושאים אישיים ורגשיים‬

‫(ליכטנשטיין וזק‪ ;1553 ,‬שבתאי וקסן‪.)1551 ,‬‬

‫‪6‬‬
 ‫‪ 0.1.0‬יחסי נשים וגברים בקרב יהודי אתיופיה‬

‫יהודי אתיופיה חיו בארץ מוצאם כחברה סגורה בעלת מבנה פטריארכאלי‪-‬שמרני‪ ,‬ובה התקיימה‬

‫חלוקת תפקידים מגדרית‪ ,‬ברורה והייררכית בין הגבר לאישה במשפחה‪ ,‬תוך הדגשת עליונותו של הגבר‬

‫וכבודו‪ .‬תפקידו של הגבר היה אינסטרומנטלי‪ ,‬קשור למרחב החיצוני של הבית‪ ,‬והוא ייצג את המשפחה כלפי‬

‫חוץ‪ .‬הוא הופקד על התחום הכלכלי‪ ,‬התעסוקתי‪ ,‬ההשכלתי והדתי‪ .‬מעמדה של האישה‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬היה נמוך‬

‫מזה של הגבר‪ ,‬והיא הופקדה על הטיפול בילדים וחינוכם ועל מלאכות הבית השונות‪ .‬ההייררכיה באה לידי‬

‫ביטוי בשליטה מלאה של הגבר בחיי האישה והילדים‪ ,‬כך שתפקידיה של האישה נחשבו לפאסיביים‪ ,‬והיא‬

‫זכתה לעצמאות מעטה‪ .‬מבט ישיר בעיני אבי המשפחה נתפס כחוצפה וגרר אחריו עונש מידי‪ .‬נערה חונכה‬

‫לצחקק‪ ,‬לא להביט בפני הגבר‪ ,‬לא ליזום שיחה‪ ,‬ולענות בקול חלש רק כשהיא נשאלת (בן עזר‪ .)1288 ,‬הבעת‬
‫חיבה ואהבה גלויה בין המינים לא הייתה מקובלת בתרבות יהודי אתיופיה‪ ,‬והבעה רגשית באמצעות מגע‪,‬‬

‫חיבוקים ונשיקות נחשבה אף היא כלא מכובדת (גיורא‪-‬דודאי‪.)1557 ,‬‬

‫במעגל החיים האתיופי המסורתי לא הייתה תקופה המקבילה לגיל ההתבגרות‪ ,‬כך שהכניסה לעולם‬

‫המבוגרים התאפיינה בטקס נישואין‪ ,‬שנערך סמוך להבשלה המינית (בודובסקי‪ ,‬דוד‪ ,‬ברוך‪ ,‬ערן ואבני‪.)1223 ,‬‬

‫ההורים היו אחראים לשידוך ילדיהם‪ ,‬וברוב המקרים לא נפגשו בני הזוג לפני החתונה (סלמון‪ .)1558 ,‬כך‬

‫שאהבה נתפסה כפריווילגיה‪ ,‬ולא תנאי לזוגיות (פיקדו‪ .)1551 ,‬האישה נישאה לרוב בגילים תשע עד שתים‪-‬‬

‫עשרה ונחשבה לרכושו של בעלה‪ .‬היא חונכה לציית לו‪ ,‬לכבד אותו ולפעול לפי רצונותיו וצרכיו (בן עזר‪.)1282 ,‬‬

‫גם כאשר לא הסכימה עמו‪ ,‬אסור היה לה להציע אלטרנטיבות או להביע רגשות שליליים כמו כעס‪ ,‬קנאה‬

‫ועוינות (‪.)Kacen, 2006‬‬

‫נשיותה של האישה נקבעה על ידי דם המחזור (‪ ,)Weil, 2004‬והוא סימל את פוריותה ואת מוכנותה‬

‫להינשא‪ ,‬לקיים יחסי מין ולהוליד ילדים (מנדלינגר וצוויקל‪ .)1551 ,‬דם האישה נחשב לטמא ומזהם‪ ,‬ולכן‬

‫הנשים שהו ב"בקתת נידה" ("מרגם גוגו") במשך שבעת ימי נידתן ולאחר הלידה‪ .‬בתום התקופה הייתה‬

‫האישה מגלחת את ראשה ורוחצת בנהר‪ ,‬ואז הוכרזה כטהורה והייתה רשאית לחזור לביתה (שרעבי וסיקורל‪,‬‬

‫‪ .)Salamon, 1999 ;1557‬הבקתה סימלה את הגבולות הפנימיים של הקהילה בכך שאפשרה לחברי הקהילה‬

‫לפקח על דפוסי הפריון של הנשים‪ ,‬והייתה מבודדת מהכפר ומוקפת באבנים (קסן ושבתאי‪.)1551 ,‬‬

‫‪ 0.1.2‬אלימות כלפי נשים בקרב יהודי אתיופיה‬

‫אלימות כלפי נשים הייתה מקובלת בתרבות יהודי אתיופיה כחלק מהמציאות היום‪-‬יומית‬

‫ומהמסורת הפטריארכאלית המצדדת בעליונות הגבר ובשליטתו על אשתו‪ ,‬כמו שמציין הפתגם האמהרי‪,‬‬

‫‪7‬‬
‫"נשים וחמורים צריכים את המקל" (‪ .)Levine, 1970‬כאשר חשב הבעל כי אשתו אינה ממלאת את תפקידיה‬

‫המסורתיים כראוי‪ ,‬הוא היה רשאי לכפות אותם עליה ולהשתמש באלימות "מחנכת" כדי ללמדה את‬

‫תפקידיה‪ ,‬מקומה ומעמדה ולגרום לה לציית לו‪ .‬כל עוד לא נגרם לאישה נזק גופני קשה‪ ,‬אלימות זו הוגדרה‬

‫כאלימות עם "גבולות"‪ ,‬והיא לא נחשבה בלתי נורמטיבית‪ .‬האישה שהוכתה הואשמה הן בהתנהגות לא‬

‫הולמת והן בכך שהיא זו שגרמה לבעלה להכות אותה‪ .‬במצב זה לא היה עולה בדעתה של האישה להתלונן‪,‬‬

‫בשל הציווי "לשמור דברים בבטן" ולבטוח ללא סייגים בבני המשפחה (שבתאי‪ .)1551 ,‬נוסף על כך היה הבעל‬

‫יכול למנוע ממנה מזון וביגוד באופן קיצוני‪ ,‬או לקיים יחסים אינטימיים עם אישה אחרת (דוד‪ ,‬בודובסקי‬

‫וערן‪.)1282 ,‬‬

‫באתיופיה התקיימו מנגנונים שונים שנועדו להתמודד עם סכסוך בין גבר לאישה‪ ,‬והאישה יכלה לפנות‬

‫לחברו הטוב של החתן‪ ,‬לחמותה או לקייס (כהן העדה) (בודובסקי ואחרים‪ .)1223 ,‬אם אלה לא עזרו‪ ,‬היה ניתן‬

‫לפנות לשמאגילה (שמאגלוץ')‪" -‬מועצת זקנים" בלתי רשמית שפסקה בענייני אישות‪ ,‬דיני נפשות ודיני רכוש‬

‫ושימשה מתווכת ובוררת בעת סכסוכים פנימיים בין משפחות ובין בני זוג (קפלן‪ .)1558 ,‬מועצת הזקנים הייתה‬

‫מפעילה לחץ על הגבר להתוודות ולבקש סליחה ולתת לאישה גט לפי רצונה‪.‬‬

‫‪ 0.1.1‬מיניות ואלימות מינית בקרב יהודי אתיופיה‬

‫ככלל‪ ,‬נושאים הקשורים ליחסי מין בין בני זוג‪ ,‬כמו גם לתפקוד מיני ולפגיעה מינית‪ ,‬נחשבו לטאבו‬

‫בקרב יהודי אתיופיה‪ ,‬ולכן לא היו מוזכרים בכל דרך שהיא (בודובסקי‪ ,‬דוד‪ ,‬ערן ורוזן‪ .)1282 ,‬באתיופיה‪,‬‬

‫האישה נתפסה כחסרת הגנה וחלשה מבחינה פיזית ומינית‪ ,‬ולכן חויבה להינשא בעודה צעירה לגבר שישמור‬

‫ויגן עליה מפני אפשרות של פגיעה מינית‪ .‬בתוליה של האישה נשמרו בקפידה ונאסר עליה להתנסות מינית לפני‬
‫הנישואין‪ .‬בהיותה נשואה‪ ,‬כחלק מההייררכיה המשפחתית היה הבעל רשאי לדרוש מהאישה צייתנות‬

‫מוחלטת‪ ,‬גם בתחום היחסים המיניים (סימונשטיין ושפי‪-‬צנקל‪ .)1551 ,‬יחסי מין נתפסו בעיקר כאמצעי‬

‫לסיפוק צרכי הגבר ולהולדת ילדים‪ .‬צרכיה של האישה‪ ,‬הרצונות והחשק המיני שלה לא נלקחו כלל בחשבון‬

‫(וייל‪ ;1221 ,‬כהנא‪.)1277 ,‬‬

‫באתיופיה‪ 22.1% ,‬מהנשים עוברות טקס "מילת נשים"‪ ,‬ובו מסירים חלקים מאברי המין של אישה‬

‫(‪ .)Erhanea, Gossayea, Emmelinb, & Hogbergb, 2001‬על אף שמנהג זה אינו חלק מהדת או המסורת‬

‫היהודית‪ ,‬הוא רווח גם בחלק מהכפרים היהודיים‪ ,‬ומטרתו לעודד נאמנות בנישואין ולמנוע התנסות בקיום‬

‫יחסי מין לפני הנישואין או מחוץ להם‪ .‬האישה נתפסה כאם שאינה מינית‪ ,‬אך כבעלת פוטנציאל מיני גדול‪,‬‬

‫ולכן יש למול אותה כדי להפחית את סכנת הניאוף (‪.)Grisaru, Lezer, & Belmaker, 1997‬‬

‫‪8‬‬
‫במקרה של פגיעה מינית‪ ,‬לעדה האתיופית היו מנהגים ומסורות שנועדו לשמור על הסדר ולפתור את‬

‫הבעיה שנוצרה‪ .‬נערה שהתנסתה ביחסי מין לפני הנישואין‪ ,‬גם אם בכפייה‪ ,‬נחשבה לחוטאת ב"חילול כבוד‬

‫המשפחה" ‪ -‬מצב שהוגדר כסטייה מקוד ההתנהגות המינית (וייל‪ .)1551 ,‬כאשר נאנסה צעירה (ובאתיופיה היה‬

‫האונס בגדר מעשה אסור)‪ ,‬פגע ה"כתם" שדבק בה במשפחתה ובסיכוייה להינשא‪ .‬במקרה כזה היא חויבה‬

‫להינשא לתוקף כדי לשמור על כבודה ועל כבוד משפחתה‪ ,‬או לספר שהיא גרושה ולהינשא כגרושה כדי‬

‫להסביר את אבדן בתוליה (וינטר‪ .)1555 ,‬אם התגלה הדבר רק בליל כלולותיה‪ ,‬היו הנישואין מבוטלים והנערה‬

‫הייתה חוזרת בבושת פנים לבית הוריה‪ ,‬ובמקרים אחרים אף מנודה מכפרה וממשפחתה‪ .‬זאת ועוד‪ ,‬המערכת‬

‫החברתית השתיקה את האירוע על ידי השתקת הקורבן‪ .‬כך‪ ,‬מעבר לסיפוק המידי שהפיק האנס מהמעשה‬

‫עצמו‪ ,‬הסברה הייתה שיצרו של הגבר הכריע אותו‪ ,‬אחרי שהאישה פיתתה אותו‪ .‬לפיכך לא היו נוהגים‬
‫להאשים את הגבר או להעמידו לדין‪ .‬לכל היותר הוא נדון למלקות או הוגלה ממקומו מחשש לנקמה‬

‫(בודובסקי ואחרים‪ ;1223 ,‬שבתאי‪.)1551 ,‬‬

‫‪ 0.4‬תמורות במבנה החברתי של יוצאי אתיופיה במעבר לארץ ישראל‬

‫מבנה המשפחה‪ .‬בכל הקשור למבנה המשפחה האתיופית‪ ,‬לחלוקת התפקידים בה וליחסים בין חבריה‪,‬‬

‫התרחשו שינויים מהותיים במעבר מאתיופיה לארץ ישראל‪ .‬הקשיים הנובעים מתהליך ההגירה והצורך‬

‫להסתגל לסביבה חדשה מבחינה תרבותית‪ ,‬חברתית‪ ,‬כלכלית ותעסוקתית ערערו את שיווי המשקל העדין‬

‫שהיה קיים במשפחה ויצרו פתח לסכסוכים וקונפליקטים‪ .‬לראשונה בחייה‪ ,‬ניתנה לאישה האפשרות והבחירה‬

‫לנהוג אחרת כמעט בכל תחום אפשרי‪ ,‬והתנהגותה לא נכפתה עליה מצדו של הגבר‪ ,‬כמו בעבר‪ .‬הגברים‪ ,‬שהיו‬

‫ראשי המשפחה‪ ,‬איבדו ממעמדם ומסמכותם ככל שהנשים מצאו עצמן בעמדות כוח ובתפקידים מרכזיים‬
‫(גלאון‪ ,‬מהרט‪ ,‬קורינלדי ופרישטיק‪ ,)1225 ,‬והגבר ראה עצמו מושפל ומאוים וחש כי הוא מאבד שליטה על‬

‫חייו‪ ,‬על משאביו‪ ,‬על משפחתו ובעיקר על כבודו (קסן ושבתאי‪ .)1551 ,‬הוא התמלא קנאה כלפי אשתו והחל‬

‫לחשוד בה שהיא בוגדת בו‪ .‬בניסיון להחזיר לעצמם את כבודם האבוד ולהתמודד עם הקנאה‪ ,‬החלו הגברים‬

‫להטיל מרות על נשותיהם‪ ,‬להגביל אותן במגוון תחומים ולהפעיל נגדן אלימות (קסן ושבתאי‪ .)1551 ,‬האלימות‬

‫כלפי נשים‪ ,‬כמו גם מעמדו הנחלש של הגבר‪ ,‬הובילו לשיעור גירושין גבוה (‪Dolev-Gandelman, ;Weil, 2004‬‬

‫‪ )1990‬ובמקרים קיצוניים אף לרצח של נשים (וייל‪ )1552 ,‬ולהתאבדות של גברים ( ‪Arieli, Gilat, & Seffefe,‬‬

‫‪.)1996‬‬

‫‪9‬‬
‫מעמד האישה‪ .‬המעבר לארץ ישראל יצר עבור האישה יוצאת אתיופיה הזדמנויות חדשות לשינוי‬

‫ביחסים בין המינים‪ ,‬והיא זכתה לעצמאות‪ ,‬לשוויון ולהכרה בזכויותיה‪ ,‬כך שתפקידיה השתנו ומעמדה‬

‫השתפר מאוד (‪ .)Fenster, 1998‬המבנה הפטריארכאלי ההייררכי נחלש ובפני האישה נוצרו הזדמנויות חדשות‬

‫ללמוד‪ ,‬לרכוש מקצוע‪ ,‬לעבוד מחוץ לבית‪ ,‬לשלוט על משאבים כלכליים ולהשתתף בפעילויות חברתיות שונות‪.‬‬

‫משכו רתה של האישה הועברה לעתים ישירות לחשבון הבנק שלה‪ ,‬והיא למדה לראשונה לשלוט בהוצאותיה‬

‫ולנהל את תקציבה (‪ .)Abbink, 1984‬האישה‪ ,‬שהסתגלה היטב לחיים בישראל‪ ,‬הפכה לתלותית פחות בבעלה‬

‫ובמשפחתה ונהנתה מעצמאות‪ ,‬מבחירה‪ ,‬מיכולת החלטה ומיכולת למימוש עצמי (בודובסקי ואחרים‪.)1223 ,‬‬

‫תמורות אלה תואמות מחקרים קודמים על הסתגלותן של נשים מהגרות מחברות מסורתיות למדינות‬

‫מערביות (‪.)Raj & Silverman, 2002‬‬

‫נוסף על כך חלו שינויים בהרגלים המסורתיים שהיו באתיופיה‪ .‬מנהג מילת הנשים הופסק לחלוטין‬

‫בארץ‪ ,‬לשביעות רצונן של הנשים‪ ,‬משום שהן ראו עצמן חלק מהחברה הישראלית‪ ,‬שבה הדבר אינו מקובל‬

‫(‪ .)Grisaru, Lezer & Belmaker, 1997‬הנשים יוצאות אתיופיה בישראל כבר לא עזבו את ביתן בזמן המחזור‬

‫החודשי‪ ,‬ונערות צעירות לא התחתנו בגיל ההתבגרות המינית אלא רכשו השכלה תיכונית במסגרת חינוך‬

‫החובה (‪ .)Abbink, 1984‬בני זוג צעירים התחילו להינשא לרוב מתוך בחירה ולא באמצעות שידוך ואף לנהל‬

‫קשרי חברות וידידות לפני הנישואין‪ ,‬כפי שנהוג בישראל (גיורא‪-‬דודאי‪.)1557 ,‬‬

‫על אף תמורות אלו‪ ,‬הנשים עדיין נדרשות לפעול לפי הקודים החברתיים המסורתיים‪ ,‬שמכתיבים‬

‫ומשמרים הגברים והמבוגרים (‪ .)Leitman & Weinbaum, 1999‬לצד האופציה הישראלית לשיתוף ולשוויון‪,‬‬

‫קיימת הפנמה באשר לחלוקה הדיכוטומית בין גברים לנשים‪ ,‬ועל הנשים לשאת בנטל סימון הגבולות של‬
‫הזהות התרבותית הייחודית של יוצאי אתיופיה‪ .‬כך‪ ,‬הן נושאות באחריות לתדמית החיובית של העדה כולה‬

‫(קסן ושבתאי‪ )1551 ,‬ואמונות על שמירת כבודה (שבתאי‪ .)1551 ,‬למשל‪ ,‬נערות יוצאות אתיופיה המבלות‬

‫במועדוני לילה‪ ,‬חשופות לסטיגמות שליליות ולמסר כפול על התנהגותן מצד נערים יוצאי אתיופיה המבלים‬

‫באותו מקום‪ :‬הנערות הן פרטנריות לבילוי אך אינן ראויות לנישואין‪ .‬זאת ועוד‪ ,‬הצעירים ממוצא אתיופי‬

‫מגדירים את עצמם "ישראלים לכל דבר"‪ ,‬אך עדיין מבקשים כי בת זוגם תנהג על פי הקריטריונים התרבותיים‬

‫של המבנה ההייררכי המסורתי (שבתאי‪ .)1223 ,‬למעשה‪ ,‬המציאות החדשה הפרה את האיזון שבין גברים‬

‫לנשים בקהילת הנשים האתיופיות המהגרות והפכה אותן לפגיעות ולחשופות לאלימות ולפגיעה מינית‪ ,‬בעיקר‬

‫מצד בן זוגן ( ‪Kassaye, Demeke, & Taffa, 1998; Sullivan, Senturia, Negash, Shiu-Deyessa,‬‬

‫‪11‬‬
‫‪ .)Thornton, & Giday, 2005‬מצב זה אופייני למהגרות אתיופיות בכלל‪ ,‬ובתוכן גם מי שהיגרו לישראל (וייל‪,‬‬

‫‪ ;1221‬וייל‪ ;1551 ,‬שבתאי וקסן‪.(1551 ,‬‬

‫‪ 0.1‬אלימות מינית בקרב יוצאי אתיופיה בישראל‬

‫בכל הקשור ליחסי מין בין בני זוג‪ ,‬הגבר הוא המחליט על קיום יחסי אישות‪ ,‬למעט תקופת הנידה‪.‬‬

‫תפיסה זו שב ה החברה האתיופית המסורתית מעניקה לגבר בלעדיות מוחלטת בכל הנוגע לקיום יחסי מין עם‬

‫אשתו‪ ,‬רווחת גם בישראל‪ .‬נתון זה תואם מחקרים על נשים מהגרות מחברות פטריארכאליות‪ ,‬המדווחות על‬

‫שליטה מינית מצד הבעל ואונס בתוך הנישואין (‪ .)Abraham, 1999‬המונחים "אלימות נגד נשים"‪" ,‬אלימות‬

‫במשפחה"‪" ,‬פגיעה מינית" ו"אונס בין שני זוג נשואים" אינם קיימים כלל בשפה האמהרית (‪.)Kacen, 2006‬‬

‫הנשים לרוב אינן מודעות להיותן קורבנות של פגיעה מינית‪ ,‬ולא תמיד הן חשופות לדרכי הטיפול ולאפשרויות‬

‫השיקום העומדות בפניהן‪ .‬הן עלולות לחוות סבל וכאב בעקבות הפגיעה מינית‪ ,‬המלווים בחוויה של בושה‬

‫ואשמה‪ ,‬והקהילה הסגורה והשמרנית עלולה לגנות את האישה‪ ,‬להאשימה ולהותירה ללא תמיכה מספקת‪.‬‬

‫התוצאה עלולה להביא לשתיקת נשים ולהשתקתן על ידי החברה (וייל‪.)1221 ,‬‬

‫בקרב בני העדה בישראל קיימות קטגוריות שונות של נשים פנויות ולא מוגנות‪ ,‬אשר כל אחת‪,‬‬

‫בסגנונה‪ ,‬זמינה ופנויה לקשר מיני עם גברים‪ .‬אלה הן הנשים הגרושות‪ ,‬הפרודות והאלמנות‪ ,‬והן מכונות‬

‫"גלמוטה"‪ ,‬ועליהן למצוא גבר (לרוב נשוי) כדי למנוע הטרדות וגנאי‪ .‬זאת ועוד‪ ,‬אישה גרושה יכולה לשמור על‬

‫קשר מיני עם בעלה לשעבר‪ ,‬בלי לנהל עמו חיים משותפים‪ ,‬בתמורה לתמיכה כלכלית ול"הגנה" מינית (וייל‪,‬‬

‫‪ .) 1221‬מכאן‪ ,‬אם "גלמוטה" מכניסה גבר לביתה מרצונה‪ ,‬היא מוכנה לקיים עמו יחסי מין‪ ,‬בלי שהדבר יחשב‬

‫לפגיעה או לניצול‪ .‬נשים אלה מרגישות שאין להן זכות להתלונן ולפנות לעזרה משום שייתפסו כאשמות‬

‫(‪.)Weil, 2004‬‬

‫רמת הידע הנמוכה אודות נושאים מיניים וחוסר השוויון המובנה בתוך הזוגיות באשר למיניות‬

‫מאפיינים גם צעירות יוצאות אתיופיה‪ .‬נמצא כי הן מבטאות קושי להתנהג באסרטיביות בקשריהן הזוגיים‬

‫והמיניים ולשתף את בן זוגן במצבים של לחץ רגשי ומיני (גינדי‪-‬קרן‪ .)1551 ,‬על אף שבישראל נערות ונשים‬

‫יוצאות אתיופיה חשופות למידע דרך ערוצי התקשורת השונים‪ ,‬הקוד התרבותי המצדד בשמירה על שתיקה‬

‫והימנעות מחשיפה של היבטים מיניים‪ ,‬אלימות מינית ויחסים אינטימיים בין בני זוג משפיע על חינוכה של‬

‫האישה‪ ,‬על הידע שהיא רוכשת בנושא ועל עמדותיה ותפיסתה את הפגיעה בה (שבתאי וקסן‪Ben- ;1551 ,‬‬

‫‪ .)Ezer, 2002‬הדבר מקשה על חשיפת התופעה ועל ההתמודדות עמה (‪.)Kacen, 2006‬‬

‫‪11‬‬
‫מצבן של נשות יוצאי אתיופיה תואם את הנמצא בספרות על אודות נשים מהגרות מחברות‬

‫מסורתיות‪ ,‬המתמודדות עם קונפליקטים הנובעים הן מתפקידן בתרבות המוצא והן מתפקידן בתרבות‬

‫הקולטת‪ .‬הקשר אתני ותרבותי‪ ,‬מבנה חברתי פטריארכאלי ותפקיד מגדרי מסורתי קובעים את ההתנהגות‬

‫המקובלת בין המינים‪ ,‬ויש בהם משום גורמי סיכון לפגיעה בנשים על רקע מחויבותן לשמירה על כבוד‬

‫המשפחה והחברה‪ .‬מכאן‪ ,‬הן חשופות לפגיעה מינית‪ ,‬לניצול ואף לאונס מצד הגברים ( ‪Morash, Bui, Zhang,‬‬

‫‪.)& Holtfreter, 2007‬‬

‫לפי התיאוריה הפמיניסטית‪ ,‬אונס בתוך הנישואין מוגדר כתוצאה של שליטה חברתית ועליונות הגבר‬

‫על האישה באמצעות המשפחה הפטריארכאלית‪ .‬השליטה הגברית מושגת על ידי התפיסה שהאישה היא‬

‫רכושו של הגבר (‪ ,(Martin et al., 2007‬ומוגדרת באמצעות מונחים‪ ,‬כמו "טרוריזם פטריארכאלי" ‪ -‬מאמצם‬

‫האינסופי של הגברים להשיג שליטה על הנשים באמצעות שימוש באלימות (‪ ,)Johnson, 1995‬ו"רישיון‬

‫לאנוס" – אינוס בכפייה של נשים באמצעות כוח פיזי או איום בכפייה‪ ,‬ללא חשש מתגובת הסביבה עקב‬

‫מוסכמות חברתיות היסטוריות (‪.)Finkelhor & Yll, 1985‬‬

‫טיפול בנשים נפגעות אלימות יוצאות אתיופיה בישראל‪ .‬התמורות שחלו במערכת היחסים‬

‫המשפחתית והזוגית ערערו את ערכי החיים (ההוליסטיים‪ ,‬הקולקטיביסטיים וערכי הכבוד) המרכזיים‬

‫בתרבות יוצאי אתיופיה ויצרו מתחים זוגיים‪ ,‬שהועצמו על ידי הממסד הישראלי‪ ,‬בשל טיפול והתייחסות‬

‫שאינם רגישי תרבות (קסן וקידר‪ .)1553 ,‬בישראל‪ ,‬רוב אנשי המקצוע שטיפלו ביוצאי אתיופיה היו נשים‪ ,‬כך‬

‫שעל רקע התפיסה המסורתית‪ ,‬התקשו הגברים לקבל סיוע מהם ולא שיתפו עמם פעולה (פיקדו‪.)1551 ,‬‬

‫הנשים‪ ,‬לעומתם‪ ,‬יצרו קשר בקלות ונעזרו רבות בנשים אחרות בקהילה‪ ,‬כמו אחיות‪ ,‬מורות‪ ,‬מדריכות ועובדות‬

‫סוציאליות‪ .‬הדבר הוביל לתחושת זעם ותסכול מצד הגברים על אבדן כוחם ומעמדם (‪)Ben-Ezer, 1987‬‬

‫ושימש קרקע ליצירת אלימות‪ .‬גבר שנעצר בגין אלימות והורחק מן הבית חווה תחושות קשות של זעם ונקם‬

‫משום שכבודו העצמי נפגע ומעמדו בקהילה נחלש‪ .‬לרוב‪ ,‬רגשות אלה לא עובדו ולא טופלו כראוי בגלל חוסר‬

‫אמון מצד הגברים כלפי מערכת הרווחה והטיפול הקיימים בארץ (קסן וקידר‪ .)1553 ,‬נוסף על כך כאשר פנתה‬

‫אישה נשואה לקבלת סיוע כל שהוא‪ ,‬הוסבר לה שהסיוע המבוקש ניתן לנשים חד הוריות‪ .‬בהעדר הסבר רגיש‬

‫דיו‪ ,‬הבינה האישה שעליה להתגרש‪ ,‬והקונפליקט בין בני הזוג התעצם (פיקדו‪.)1551 ,‬‬

‫קונפליקטים בין בני זוג‪ ,‬כמו גם גירושין‪ ,‬היו קיימים עוד באתיופיה וטופלו על ידי השמגלוץ'‪ ,‬זקני‬

‫העדה בעלי המעמד והדעה‪ ,‬אך בארץ לא היה ערך מעשי למוסד זה (‪ .)Antebi-Yemini, 2005‬עם זאת בני זוג‬

‫‪12‬‬
‫שהגיעו לבתי הדין הרבניים בדרישה להתגרש הופנו בחזרה לשמגלוץ' כדי להשכין שלום בית‪ .‬השמגלוץ'‪,‬‬

‫הכפופים למנגנוני הגישור המסורתיים‪ ,‬העדיפו את טובת הגברים על פני הנשים וניסו למנוע פרידות‪ .‬בעקבות‬

‫זאת סירבו נשים רבות להיעזר בהם‪ ,‬בעוד המנגנונים המקובלים בישראל להתמודדות עם קונפליקטים‬

‫(רווחה‪ ,‬משטרה וכדומה) לא היו מקובלים על הגברים משום שדגלו בשוויון בין המינים‪ .‬כך נותרו הגברים‬

‫ללא כלים נורמטיביים להתמודד עם רגשות המצוקה‪ ,‬חוסר האונים‪ ,‬התסכול והזעם (בוסטין‪.)1558 ,‬‬

‫על אף שרשויות החוק בישראל נוקטות צעדים למיגור בעיית האלימות המינית נגד נשים‪ ,‬כמו הגברת‬

‫המודעות לנושא ושיפור הטיפול בקורבנות‪ ,‬עדיין נותר פער ניכר בין תחום המחקר‪ ,‬המודעות הציבורית‬

‫והמסגרות המטפלות ובין מיגור התופעה בפועל (‪ .)Halperin-Kaddari, 2004‬טיפול אמפאטי תומך‪ ,‬עוזר‬

‫ומעודד ריפוי‪ ,‬שאינו מותאם לצרכיה של האישה הנפגעת‪ ,‬עלול לשמר את תחושות חוסר האונים‪ ,‬הבושה‬

‫והאשמה‪ .‬לרוב הטיפול אינו מתרחש במקום אחד ויש החוות את הטיפול המערכתי כלא יעיל ולא משמעותי‬

‫(‪ .)Campbell, 1998‬בכלל‪ ,‬ללא קשר לסוג הטיפול ולאופיו‪ ,‬סיפרו נשים שנפגעו מינית כי הן לא החלימו‬

‫מהפגיעה אלא למדו "להמשיך הלאה" ולחיות עם זיכרונות הפגיעה והשלכותיה (‪.)Draucker, 1999b‬‬

‫‪ 0.6‬סיכום סקירת הספרות‬

‫על פי סקירת הספרות חווייתה של אישה שנפגעה מינית מורכבת וקשה‪ ,‬והיא מעוצבת ומושפעת‬

‫ממאפיינים תרבותיים וחברתיים‪ .‬בקרב יוצאי אתיופיה‪ ,‬אלימות כלפי נשים הייתה מקובלת באתיופיה‬

‫(‪ ,)Kacen, 2006‬בניגוד לאלימות מינית שנחשבה תמיד לאיסור‪ .‬עם זאת‪ ,‬האשמה והאחריות היו מוטלות על‬

‫האישה‪ ,‬בעוד הגבר נותר ללא פגע (וינטר‪ .)1555 ,‬במעבר לישראל נחשפה הקהילה למערכת שונה של נורמות‪,‬‬

‫התנהגויות והייררכיה חברתית (‪ ,)Antebi-Yemini, 2005‬והיא חיה כיום בחברה מערבית שמגנה אלימות‬

‫מכל סוג‪ ,‬בעיקר אלימות מינית (‪ .)Halperin-Kaddari, 2004‬על אף שחוויית הגירה היא חוויה קשה‬

‫וטראומטית עבור כל מהגר‪ ,‬עבור הנשים יוצאות אתיופיה היא טומנת בחובה סיכוי לתיקון ולהתמודדות‬

‫מחודשת עם טראומת הפגיעה המינית באופן גלוי‪ ,‬בשל שינוי הנסיבות והתמורות שחלו במעמדן ובמצבן‬

‫בישראל‪.‬‬

‫על אף שפע המחקרים שנכתבו על אודות יהודי אתיופיה וחייהם באתיופיה ובישראל (‪,)Weil, 1995‬‬

‫בספרות האקדמית ניכר מחסור במידע כמותני ואיכותני על אודות סוגיות הקשורות לפגיעה מינית בנשים‬

‫יוצאות אתיופיה‪ ,‬ולא נמצאו ראיונות מתועדים על אודות נקודת מבטן של הנשים בהקשר למאפיינים‬

‫תרבותיים הנוגעים לתופעה‪ .‬מחסור זה מעורר שאלות באשר לאופי התופעה וממדיה‪ .‬מאחר שזו בעיה‬

‫‪13‬‬
‫מושתקת‪ ,‬אפופת טאבו ומסתורין‪ ,‬ניתן להבין חסר זה‪ .‬על רקע המודעות ומתן הלגיטימציה הגוברים לחשוף‬

‫את הנושא בחברה הישראלית‪ ,‬השתקה זו בולטת אף יותר‪ ,‬ומכאן החשיבות בשמיעת קולן של נשים אלה‬

‫ובהבנת חוויתן האישית‪ .‬לפיכך המחקר המוצע הוא ראשון מסוגו‪ ,‬ומטרתו לתת קול ובמה לנשים אלה‪ .‬שאלת‬

‫המחקר מנוסחת להלן‪:‬‬

‫שאלת המחקר‬

‫שאלת המחקר המרכזית היא‪ :‬מהי המשמעות שנשים יוצאות אתיופיה נותנות לחוויית הפגיעה‬

‫המינית שעברו?‬

‫שאלות משנה לשאלה זו הן‪:‬‬

‫‪ ‬כיצד באים לידי ביטוי מאפיינים תרבותיים ביחס לתופעת הפגיעה המינית?‬

‫‪ ‬כיצד חוות נשים יוצאות אתיופיה את מיניותן והתנסויותיהן האינטימיות?‬

‫‪ ‬מה הם דימוי הגוף ותפיסת הגוף של נשים יוצאות אתיופיה הנפגעות מינית? כיצד תפיסה זו משפיעה‬

‫על התייחסותן ועל יחס החברה לפגיעה?‬

‫‪ ‬כיצד חוות נשים יוצאות אתיופיה את המפגש עם משפחתן וקהילתן בעת חשיפת מעשה הפגיעה‬

‫המינית?‬

‫‪ ‬כיצד חוות הנשים השורדות את המפגש עם החברה הישראלית ואת הטיפול בהן?‬

‫‪14‬‬
 ‫‪ .2‬שיטה‬
‫‪ 2.0‬המחקר האיכותני פנומנולוגי‬

‫המחקר הנוכחי הוא מחקר איכותני ונערך בהשראת המסורת הפנומנולוגית‪ .‬מחקר איכותני מתעניין‬

‫בטבעה של המציאות האנושית ומתייחס לתהליכים ולמשמעויות שאינם נמדדים במונחים של כמות‪ ,‬חוזק או‬

‫תדירויות‪ .‬תוצר המחקר הוא תיאור עשיר או נרטיב של תמצית ההיבטים של הנושאים‪ ,‬כפי שהם נתפסים‬

‫בעיני המשתתפים ומתפרשים על ידי החוקר (שקדי‪ .)1553 ,‬מחקר איכותני‪-‬פנומנולוגי מתעניין באופן שאנשים‬

‫חווים תופעות או אירועים‪ .‬כך‪ ,‬החוקר הפנומנולוג‪ ,‬המתעניין במהות החוויה האנושית‪ ,‬חוקר אנשים על‬

‫אודות חוויות שעברו ומתמקד בהבנת משמעויותיהן של החוויות עבורם ( & ‪Moustakas, 1994; Strauss‬‬

‫‪ .)Corbin, 1998‬המחקר האיכותני מתקיים בסביבתו הטבעית של האדם ומשתמש בשפתו‪ ,‬שפת המילים‬

‫(‪ .)Polkinghorne, 2005‬הוא מתבסס על כישורי החקר האינטואיטיביים‪-‬התרשמותיים של החוקר‪ ,‬תוך‬

‫יצירת מרחק‪ ,‬שקיפות‪ ,‬רפלקציה ובקרה של התהליך המחקרי (שקדי‪ .)1511 ,‬התהליך המחקרי מתפתח‬

‫באמצעות איסוף נתונים עד למיצוי הנתונים החשובים והנושאים המרכזיים‪ .‬ההתמקדות המחקרית היא‬

‫בתהליך ולאו דווקא בתוצאות או בתוצרים‪ .‬לשם הדגמת הקול האותנטי של הנחקרים על אודות חווייתם‪,‬‬

‫דעותיהם ורגשותיהם‪ ,‬מקובל להשתמש בציטוטים (‪.)Hill, Thompson, & Williams, 1997; Patton, 1990‬‬

‫‪" 2.0.0‬החוויה האנושית" מהיבט פנומנולוגי‬

‫"חוויה" היא כל מה שהאדם הינו בכל רגע נתון של מודעות‪ ,‬היא מה שהוא חושב‪ ,‬מרגיש‪ ,‬זוכר‪,‬‬

‫מדמיין‪ ,‬קולט ותופס בחושיו‪ .‬תהליך התפיסה של אדם את עצמו מתהווה ומשתנה בכל עת דרך סיפור חייו‪,‬‬

‫והוא מגדיל ומעשיר את המיומנויות שהוא רוכש והידע שהוא אוסף על העולם‪ .‬כל היבט בחייו של האדם‪,‬‬

‫בזהותו‪ ,‬בתפיסותיו ובהגדרותיו את עצמו קשור למערכת היחסים הבין‪-‬אישית שלו עם אחרים ( ‪Becker,‬‬

‫‪ .)1992‬מכאן‪ ,‬אין מציאות אחת אלא מציאויות רבות ושונות‪ ,‬שנבנות בתודעתו של האדם דרך אינטראקציות‬

‫חברתיות משמעותיות עם הזולת‪ .‬כאשר האדם משתף את האחר בחווייתו‪ ,‬הוא מעצב את זהותו האישית‪,‬‬

‫וקיומו הופך למשמעותי (שקדי‪ .)1511 ,‬לפיכך‪ ,‬בכוחו של המחקר הפנומנולוגי להציג נקודת מבט אותנטית של‬

‫מציאות אנושית‪ ,‬כפי שהמשתתף במחקר חווה אותה בזמן ובמקום מסוימים לנוכח בן שיחו‪ ,‬החוקר‬

‫(‪.)Heikkien, 2002‬‬

‫כדי להבין את החוויה האישית של המשתתפים במחקר‪ ,‬אין די בהקשבה לסיפוריהם אלא יש להבין‬

‫את העולם התרבותי שלהם ואת מערך הסמלים שבו הם משתמשים כדי לבטא את עולמם‪ .‬יתרה מזו‪ ,‬על‬

‫‪15‬‬
‫החוקרים‪ ,‬הנדרשים ליכולת אמפאטית גבוהה‪ ,‬להציג את חווייתם של המשתתפים דרך עיניהם של‬

‫המשתתפים‪ ,‬מתוך קירבה לעולמם והימנעות‪ ,‬ככל הניתן‪ ,‬ממבט דרך עיניים חיצוניות‪ .‬בעשותם כן‪ ,‬הם נותנים‬

‫פרשנות לחווייתם של המשתתפים מתוך הבנת עולמם ומתוך המשמעות שאלו נותנים לחווייתם (שקדי‪.)1511 ,‬‬

‫בכל חוויה אנושית מצויים היבטים משלושה ממדים של עולם החיים‪ :‬זמן‪ ,‬מרחב וזולת משמעותי‬

‫(‪:)Van Manen, 1997‬‬

‫זמן‪ :‬כל אירוע בעולם מתרחש בזמן‪ .‬חוויות אישיות וחברתיות מוכנסות לקטגוריות של זמן‬

‫ומקודדות בתוך מסגרת מעגלית של זמן עבר‪ ,‬הווה ועתיד המשפיעים זה על זה‪ .‬האדם מודע ופועל לא רק על‬

‫פי זמן השעון והזמן הקלנדרי (‪ ,)clock time‬המורכב מיחידות מדידות של דקות‪ ,‬שעות וימים‪ ,‬אלא גם על פי‬

‫הזמן החווייתי (‪ .)Carstensen, Isaacowitz, & Charles, 1999( )experiential time‬זמן חווייתי הוא ממד‬

‫סובייקטיבי‪ ,‬המעוצב בהתאם לחוויותיו של האדם‪ ,‬והוא תלוי תרבות והקשרים חברתיים (לדוגמה‪ ,‬השבת‬

‫נחשבת ליום מנוחה קדוש ליהודים ונחווית כזמן המצפים לו כל השבוע) (‪ .)Zerubavel, 1985‬האדם מארגן‬

‫את חוויותיו בתוך מסגרות של זמן עבר‪ ,‬הווה ועתיד‪ ,‬המסייעות בהכנסת סדר‪ ,‬קוהרנטיות ומשמעות‬

‫לאירועים שהוא חווה‪ ,‬והן מאפשרות לו לספר ולשחזר אותם (‪.)Harrison, 2002‬‬

‫מרחב‪ :‬בדומה לזמן‪ ,‬גם ממד המרחב מתחלק למרחב מדיד (פיזי) הכולל חלוקת החלל ליחידות‬

‫קבועות ומדידות (סנטימטרים‪ ,‬מטרים) ומרחב חווייתי (‪ .)lived space‬המרחב החוויתי הוא סובייקטיבי‪ ,‬נובע‬

‫מתפיסתו של האדם את עצמו ונתון להשתנות מתמדת‪ .‬האופן שאנו מחלקים את המרחב מסביר כיצד אנו‬

‫מחלקים את העולם האישי והחברתי שלנו ונותנים משמעות לאירועים שאנו עוברים (לדוגמה‪ ,‬חלוקת הבית‬

‫מגדירה את הפעילות היום‪-‬יומית המתרחשת בו‪/‬הימצאות במקום רחב ופתוח מעניקה חוויה של "חופש")‪.‬‬

‫המרחב החוויתי כולל את המרחב התוך‪-‬אישי‪ ,‬מוקד המכוונות וההתבוננות העצמית (‪,)Zerubavel, 1991‬‬

‫ואת המרחב הגופני המוחש (‪ ,)embodiment/lived body‬ואלה משפיעים על רגשותיו של האדם ומסייעים לו‬

‫להעניק משמעות לאירועים שהוא חווה (‪ .)Pollio, Fagan, Graves, & Levasseur, 2005‬המושג‬

‫‪ embodiment‬מבטא רעיון מופשט‪ ,‬תהליך‪ ,‬מציאות מוחשית‪ ,‬הכוללים את הגוף כישות אקטיבית‬

‫ואינטראקטיבית‪ .‬כדי להבין כיצד האדם משתלב מבחינה ביולוגית בעולם‪ ,‬יש להתייחס למרכיבים הגופניים‬

‫של החוויה הרגשית‪ ,‬תוך מתן תשומת לב ישירה ליחסים של האדם עם גופו ולחוויית החיים בתוכו ( ‪Krieger,‬‬

‫‪ .)2005‬ההנחה היא כי הדרך שבה אנו חושבים ומגיבים‪ ,‬הדרך שבה הרגשות והמחשבות שלנו מעוגנים בגוף‬

‫‪16‬‬
‫וכן הפרספקטיבה התחושתית שלנו‪ ,‬קשורות באופן ישיר להתנהגותנו בסיטואציה מסוימת (‪.)Winters, 2008‬‬

‫מכאן‪ ,‬הגוף שלנו משתתף בסיטואציה באופן פעיל הרבה לפני שאנו מודעים להיותנו חלק ממנה‪ .‬אנו חווים את‬

‫העולם סביבנו דרך מעורבות ופעולה‪ ,‬וכאשר אנו מכלילים את הסביבה כחוויה פנימית של הגוף‪ ,‬הדברים‬

‫הופכים משמעותיים (‪.)Krieger, 2005‬‬

‫זולת משמעותי‪ :‬הפנומנולוגיה מתייחסת לעולמו החברתי של האדם ולמרחב הבין‪-‬אישי שהוא חולק‬

‫עם הזולת ומדגישה את חשיבות הזולת בהבניית החוויה האנושית‪ .‬האדם מוגדר כיצור חברתי‪ ,‬ולכן כל‬

‫חוויותיו מתרחשות בתוך מסגרת התייחסות בין‪-‬אישית (‪ .)Becker, 1992( )interpersonal framework‬זולת‬

‫משמעותי הוא כל דמות אותה תופס האדם כמשמעותית עבורו‪ ,‬החל ממעגל הקרובים אליו (בני משפחה‪,‬‬

‫חברים‪ ,‬קבוצת שווים) ועד למעגל החברתי‪ ,‬התרבותי והלאומי שאליו הוא משתייך (‪ .)Giorgi, 1997‬לזולת‬

‫המשמעותי יכולת להשפיע על עמדותיו ותפיסותיו של האדם ואף לשנות אותם‪ ,‬גם כשהוא אינו נוכח פיזית‬

‫לידו (‪.)Skorinko, Sinclair, & Conklin, 2012‬‬

‫‪ 2.0.2‬מחקר איכותני על אודות פגיעה מינית – מחקר בנושא רגיש‬

‫נושא הפגיעה המינית בקרב נשים יוצאות אתיופיה בישראל לא נחקר בהרחבה עד כה‪ ,‬כנראה בגלל‬

‫היותו נושא רגיש‪ .‬נושא רגיש במחקר הוא נושא שיש בו פוטנציאל לשמש איום או סכנה למשתתפים‪ ,‬שכן אלו‬

‫מתבקשים לחשוף חוויה אישית ואינטימית מעולמם הפנימי (‪ .)Renzetti & Lee, 1993‬נושאים לא‬

‫נורמטיביים‪ ,‬האפופים בטאבו חברתי ובסטיגמה קשה‪ ,‬כמו פגיעה מינית (‪ ,)Lee & Renzetti, 1990‬עלולים‬

‫להיות קשים וטראומטיים לנפגעים בפרט ולאוכלוסייה בכלל‪ ,‬ולכן הם מוגדרים כרגישים‪ .‬ריאיון עם נפגעות‬
‫תקיפה מינית הוא חושפני ומסוכן‪ ,‬שכן הוא מעלה זיכרונות כואבים וטראומטיים מהחוויה ועלול לעורר חרדה‬

‫ומצוקה ורגשות אשם‪ ,‬בושה ומבוכה (‪ .)Kennedy Bergen, 1993‬בשל כך קשה מאוד לאסוף מידע מחקרי‬

‫ומהימן על אודות נושאים רגישים אלה‪ ,‬ומשתתפים עלולים להגיב באופן שלילי או לא מדויק לשאלות‪,‬‬

‫מהחשש שחוויתם תיחשף (‪.)Corbin & Morse, 2003; Thoresen & Øverlien, 2009‬‬

‫איתור משתתפים במחקר רגיש הוא תהליך קשה ומורכב‪ ,‬ולא פעם מכיל מדגם קטן מאוד של‬

‫משתתפים שנבחרו לאחר מאמצים רבים של החוקרים (‪ .)Abrams, 2010‬משאותרו המשתתפים‪ ,‬על החוקרים‬

‫לבנות עמם קשר המבוסס על אמון‪ ,‬לגלות עניין בחוויה שלהם ואף לחשוף את עצמם בפני המשתתפים‪ ,‬כדי‬

‫לעורר אמפטיה לחווייתם הקשה ולסייע להם בתהליך‪ .‬היות והם מתמודדים עם סיפורים שלעתים מסופרים‬

‫‪17‬‬
‫לראשונה‪ ,‬וכן עם רגשות אשם ובושה ועם פגיעות רבה‪ ,‬הם מוצאים עצמם לא פעם מעורבים רגשית בנושא‬

‫הנחקר (‪.)Dickson-Swift, James, Kippen, & Liamputtong, 2007‬‬

‫הגבולות בין החוקר למשתתף אינם ברורים תמיד‪ .‬לעתים חוקרים מרגישים בריאיון האיכותני כמו‬

‫מטפלים‪ ,‬יועצים או חברים‪ ,‬כאשר הם נדרשים לעזור או לתמוך במשתתפים‪ .‬במקרים חוזרים שבהם‬

‫החוקרים מוצפים רגשית‪ ,‬הדבר עלול להביא לשחיקה ( ‪Dickson-Swift, James, Kippen, & Liamputtong,‬‬

‫‪ .)2006‬מכאן‪ ,‬מחקר בנושאים רגישים עלול לסכן מבחינה רגשית גם את החוקרים‪ ,‬והם חייבים להיות‬

‫מודעים לכך כדי להיות פנויים להתמודד עם תכני הראיונות‪ .‬בספרות המחקר מומלץ לחוקרים לקבל הדרכה‬

‫בזמן המחקר ולהיות בקשר רציף עם המדריך‪/‬מנחה בכל שלב במחקר כדי לקבל תמיכה בעת הצורך‬

‫(‪ .)Dickson-Swift, James, Kippen, & Liamputtong, 2008‬במחקר זה‪ ,‬אני כחוקרת מקבלת הדרכה מחוץ‬

‫לכותלי האוניברסיטה ונמצאת בקשר ישיר עם המנחה‪ ,‬עובדת סוציאלית במקצועה ובעלת ידע רב וניסיון‬

‫בעריכת מחקרים בנושאים רגישים‪.‬‬

‫הידע והניסיון בתחום הפגיעה המינית וכן הניסיון בניהול פרוטוקול של ריאיון איכותני עם נשים‬

‫נפגעות תקיפה מינית הם בעלי משמעות גדולה ביצירת קשר עם המשתתפות ובהתמודדות עם החוויה הקשה‬

‫שצפה בעת הריאיון (‪ .)Campbell, Adams, Wasco, Ahrens, & Sefl, 2009a‬על פי המחקרים חשוב שנשים‬

‫יראיינו נשים נפגעות מינית‪ ,‬שכן הן מבטלות את ההייררכיה המגדרית הקיימת בין מראיין גבר למרואיינת‬

‫אישה‪ ,‬מגלות אמפטיה והבנה ומכוונות לרגשות שעולים ונותנות למרואיינות תחושה של שליטה‪ ,‬כך שהן לא‬

‫לבד בחווייתן (‪ .)Campbell, Adams, Wasco, Ahrens, & Sefl, 2009b‬לשם ביצוע מחקר זה צברתי ניסיון‬

‫בטיפול בנשים נפגעות תקיפה מינית‪ ,‬ניסיון בניהול ריאיון איכותני בנושאים רגישים וידע באשר לתופעה‬
‫ולחוויה של הנשים הנפגעות‪ .‬רווחתן‪ ,‬נוחיותן וביטחונן של המשתתפות היו בראש מעיניי‪ ,‬כך שהתייחסתי‬

‫אליהן ברגישות רבה ונתתי לגיטימציה לרצונותיהן‪ ,‬לצרכיהן ולתחושותיהן (‪.)Taylor, 2005‬‬

‫‪ 2.0.1‬מחקר איכותני רגיש תרבות‬

‫מחקר איכותני רגיש תרבות הפך לבעל חשיבות רבה בעולם המודרני‪ ,‬שבו קבוצות רבות של מיעוטים‬

‫מהגרות וחיות בתוך חברה שונה הקולטת אותם ( ‪Maginn, 2007; Secor-Turner, Sieving, Garwick,‬‬

‫‪ .)Spratt, & Duke, 2010‬כך נוצר מצב רגיש ופגיע של קבוצה החיה בשולי חברה אחרת‪ ,‬כמו קהילת יוצאי‬

‫אתיופיה בישראל‪ .‬מחקר רגיש תרבות מתייחס למורכבותה של הקבוצה האתנית‪ ,‬להיבטים התרבותיים‬

‫ה ייחודיים לה‪ ,‬להיסטוריה שלה ולמצבה העכשווי‪ .‬המתודולוגיה האיכותנית מאפשרת לקבל מבט מבפנים על‬

‫‪18‬‬
‫המאפיינים התרבותיים של הקבוצה הנחקרת‪ ,‬כגון מסורת‪ ,‬אמונות‪ ,‬ערכים‪ ,‬צורת ביטוי‪ ,‬קוד התנהגות‬

‫ותודעה אישית וקבוצתית‪ ,‬כך שהמידע מוצג דרך מסגרת תרבותית המכבדת אותה‪ .‬באמצעות מתודולוגיה זו‬

‫ניתן להבין תופעה נחקרת כל שהיא דרך השקפתו של האדם החווה אותה‪ .‬חווייתו של האדם היא הידע שלו‬

‫ברגע מסוים על אודות עצמו‪ ,‬עולמו וזולתו‪ ,‬והיא מתקבלת מתוך הדיאלוג ויחסי הגומלים שנוצרים ביניהם‬

‫(‪ .)embodied-self-world-others‬החוויה נקלטת אפוא בחושים ומתקבלת באמצעות תהליך התבוננות‬

‫(‪ )reflection‬של האדם את עצמו‪ ,‬את זולתו ואת העולם שבו הוא חי‪ .‬תהליך ההתבוננות כולל שימוש מילולי‬

‫לתיאור החוויה‪ ,‬אם במילים אם בשיח בין‪-‬אישי ‪ .‬המשמעות שאדם נותן לחווייתו היא תוצר של תהליך זה‬

‫(‪.)Giorgi, 1997‬‬

‫מחקר איכותני רגיש תרבות טומן בחובו אתגרים אתיים ומתודולוגיים שחשוב להכירם ולהבינם‬

‫לצורך שמירה על בריאותם וביטחונם של המשתתפים ועל קידומם של מחקרים עתידיים‪ .‬על מחקר רגיש‬

‫תרבות להיות מוסרי ומוצדק ונאמן לכללי האתיקה‪ .‬כמו כן חשוב כי ממצאי המחקר לא יפגעו בקבוצה‬

‫הנבדקת אלא יועילו לקידומה ולהתפתחותה‪ ,‬לא יחזקו את הדעות השליליות הרווחות לגביה ולא את מידת‬

‫הימצאותה בשולי החברה הדומיננטית‪ ,‬ולהציגם כך שיתרמו לתיאוריה ולפרקטיקה ( ‪Secor-Turner et al.,‬‬

‫‪ .)2010‬במחקר איכותני רגיש תרבות על החוקר להימנע מלהציג את הקבוצה הנבדקת באופן סטיגמטי‪,‬‬

‫ביקורתי ולהשוות אותה לאמות המידה המקובלות בחברה הדומיננטית ולהימנע מלהתבונן ביחסים שבין‬

‫תרבות החוקר לזו של הקבוצה הנחקרת‪ ,‬בעיקר כשהחוקר חבר בחברה הדומיננטית‪ .‬עליו לגלות נכונות ללמוד‬

‫לעומק מחבריה את מאפייני הקבוצה הנחקרת ולגלות גמישות‪ ,‬סובלנות ורגישות רבה למשתתפים ( ‪Blake-‬‬

‫‪.)Huer & Irvine- Saenz, 2002; Liamputtong, 2010‬‬

‫על אף הדמיון בדפוסי ההתמודדות‪ ,‬כל אחת מהנשים במחקר זה חוותה מציאות אישית בהיבט‬

‫הסובייקטיבי שלה‪ .‬המשמעות שכל אישה מעניקה לחווייתה היא תלוית הקשר חברתי‪ ,‬תרבותי והיסטורי‬

‫(‪ .)Campbell & Wasco, 2005; Lira et al., 1999‬מכאן‪ ,‬שמחקר איכותני פנומנולוגי מתאים לחקר נושאים‬

‫רגישים ומורכבים תרבותית‪ ,‬העוסקים בחוויה הסובייקטיבית של נשים יוצאות אתיופיה נפגעות תקיפה‬

‫מינית ‪ .‬מחקר מעין זה עשוי לתת קול ובמה לקבוצת נשים שבדרך כלל אינה נשמעת בהקשר זה‪ .‬קולן של‬

‫הנשים עשוי להדהד זמן רב לאחר הראיון‪ ,‬בעת ניתוח הנתונים כאשר החוקר ממשיך ומזקק את המשמעויות‬

‫שהן נותנות לחווייתן‪ .‬ההשתתפות במחקר איכותני עשויה לתרום לתהליך השיקום וההחלמה שעוברות‬

‫הנשים‪ ,‬שכן הן עשויות לחוות תחושת העצמה וכוח מכך שהידע שברשותן חיוני‪ ,‬מעניין וחשוב‪ ,‬ושקולן ראוי‬

‫‪19‬‬
 ‫להישמע‪ .‬תחושות הכוח והמסוגלות עשויות להתעצם לנוכח ההבנה שלעדותן השלכות חשובות לתחום המחקר‬

‫והפרקטיקה‪ ,‬שכן הן הופכות למעין מבקרות חיצוניות היכולות להעריך את הידע הקיים באשר לתופעה‪,‬‬

‫ולהדגיש את הצורך בפיתוח מודלים לטיפול רגיש תרבות לנשים יוצאות אתיופיה שנפגעו מינית באשר הן‬

‫(‪.)Shamai, 2003‬‬

‫‪ 2.2‬מדגם ואוכלוסיית המחקר‬

‫לצורך מחקר זה רואיינו שמונה נשים (ראו להלן סעיף ‪ )1.3.1‬יוצאות אתיופיה שנפגעו מינית ומתגוררות‬

‫ברחבי הארץ‪ .‬שיטת הדגימה שנבחרה למחקר זה היא דגימת קריטריון (‪ ,)criterion sampling‬והיא מכוונת‬

‫להציג את האוכלוסייה שחוותה את התופעה הנחקרת ושעונה על מספר קריטריונים ידועים מראש ( ‪Patton,‬‬

‫‪ .)2002‬במחקר‪ ,‬קיים ידע מצומצם על אודות אוכלוסייה זו‪ ,‬ועובדה זו התוותה את הקריטריונים לדגימה‪.‬‬

‫כמו כן במחקר הנוכחי‪ ,‬כל מרואיינת‪ ,‬שהביעה נכונות להתראיין‪ ,‬היא דוברת עברית ואותרה במרכזים לטיפול‬

‫בנפגעות תקיפה מינית ובמרכזים למניעת אלימות במשפחה (ראו להלן סעיף ‪ ,1.7‬סוגיות אתיות)‪ .‬בחירה זו‬

‫נעשתה מתוך שיקול אתי‪ :‬הנשים נבחרו תוך התייעצות עם הגורמים המטפלים ותוך התייחסות לשיקול הדעת‬

‫המקצועי שלהם בנוגע למידת מסוגלותה של האישה להתמודד עם ריאיון מסוג זה (‪ .)Abrams, 2010‬נוסף על‬

‫כך המסגרת הטיפולית מאפשרת מתן תמיכה למרואיינת לאחר הריאיון‪ ,‬אם תתעורר אצלה מצוקה רגשית כל‬

‫שהיא‪ .‬בגלל הקושי לאתר מרואיינות העונות על קריטריונים אלו (ראו להלן סעיף ‪ ,)1.3.1‬לא היה ניתן להציב‬

‫מראש קריטריונים נוספים ברורים באשר לסוג הפגיעה המינית‪ ,‬אופי הפגיעה‪ ,‬גיל ומקום הפגיעה ( ‪et al.,‬‬

‫‪.)Hill 1997‬‬

‫טבלה ‪ :1‬נתונים אישיים של המרואיינות‬

‫תקופת‬ ‫גיל בעת‬ ‫הפוגע‬ ‫תקופת‬ ‫מספר‬ ‫מצב‬ ‫מספר‬ ‫תעסוקה‬ ‫השכלה‬ ‫שנת‬ ‫גיל‬ ‫שם‬ ‫מס'‬
‫הטיפול‬ ‫הפנייה‬ ‫הפגיעה‬ ‫ילדים‬ ‫משפחתי‬ ‫אחים‬ ‫עליה‬ ‫(בדוי)‬ ‫סידורי‬
‫לטיפול‬ ‫ואחיות‬

‫שנה‬ ‫‪13 ,18‬‬ ‫בן דוד‬ ‫ילדות‬ ‫‪1‬‬ ‫נשואה‬ ‫‪ 2‬אחים‬ ‫כן‬ ‫‪ 11‬שנות‬ ‫‪1283‬‬ ‫‪11‬‬ ‫מיכל‬ ‫‪1‬‬
‫כנערה‬ ‫חורגים‬ ‫לימוד ‪+‬‬
‫ושנה‬ ‫ואחות‬ ‫לימודי‬
‫כבוגרת‬ ‫ביולוגית‬ ‫תעודה‬
‫‪ 3‬שנים‬ ‫‪35‬‬ ‫בעל‬ ‫בתוך‬ ‫‪3‬‬ ‫גרושה‬ ‫‪15‬‬ ‫כן‬ ‫‪ 11‬שנות‬ ‫‪1221‬‬ ‫‪33‬‬ ‫מלי‬ ‫‪1‬‬
‫לסירוגין‬ ‫הנישואין‬ ‫לימוד‬
‫שנה‬ ‫‪31‬‬ ‫אונס חד‬ ‫תחילת‬ ‫‪-‬‬ ‫רווקה‬ ‫‪15‬‬ ‫כן‬ ‫‪ 11‬שנות‬ ‫‪1221‬‬ ‫‪33‬‬ ‫אלינור‬ ‫‪3‬‬
‫פעמי‬ ‫העשור‬ ‫לימוד‬
‫ע"י‬ ‫השלישי‬ ‫‪+‬לימודי‬
‫קרוב‬ ‫בחייה‬ ‫תעודה‬
‫משפחה‬
‫שנתיים‬ ‫‪13‬‬ ‫בעל‬ ‫בתוך‬ ‫‪1‬‬ ‫גרושה‬ ‫‪3‬‬ ‫כן‬ ‫‪ 2‬שנות‬ ‫‪1553‬‬ ‫‪11‬‬ ‫שיר‬ ‫‪3‬‬
‫וחצי‬ ‫הנישואין‬ ‫לימוד‬
‫באתיופיה‬

‫‪21‬‬
‫תקופת‬ ‫גיל בעת‬ ‫הפוגע‬ ‫תקופת‬ ‫מספר‬ ‫מצב‬ ‫מספר‬ ‫תעסוקה‬ ‫השכלה‬ ‫שנת‬ ‫גיל‬ ‫שם‬ ‫מס'‬
‫הטיפול‬ ‫הפנייה‬ ‫הפגיעה‬ ‫ילדים‬ ‫משפחתי‬ ‫אחים‬ ‫עליה‬ ‫(בדוי)‬ ‫סידורי‬
‫לטיפול‬ ‫ואחיות‬

‫שלוש‬ ‫‪31‬‬ ‫אונס חד‬ ‫תחילת‬ ‫‪1‬‬ ‫גרושה‬ ‫‪2‬‬ ‫כן‬ ‫‪ 15‬שנות‬ ‫‪1221‬‬ ‫‪38‬‬ ‫זהבה‬ ‫‪1‬‬
‫שנים‬ ‫פעמי‬ ‫העשור‬ ‫לימוד‬
‫(היכרות‬ ‫השלישי‬
‫לצורך‬ ‫בחייה‬
‫זוגיות)‬
‫כשנה‬ ‫‪33‬‬ ‫בעל‬ ‫בתוך‬ ‫‪3‬‬ ‫פרודה‪,‬‬ ‫‪3‬‬ ‫כן‬ ‫‪ 11‬שנות‬ ‫‪1221‬‬ ‫‪33‬‬ ‫מיטל‬ ‫‪3‬‬
‫הנישואין‬ ‫בתהליכי‬ ‫לימוד‬
‫גירושין‬
‫כשנה‬ ‫‪12‬‬ ‫בעל‬ ‫בתוך‬ ‫‪3‬‬ ‫נשואה‪,‬‬ ‫‪15‬‬ ‫כן‬ ‫‪ 11‬שנות‬ ‫‪1221‬‬ ‫‪35‬‬ ‫אביטל‬ ‫‪7‬‬
‫הנישואין‪,‬‬ ‫בתהליכי‬ ‫לימוד‬
‫אונס‬ ‫גירושין‬
‫ראשון‬
‫כמאורסת‬
‫כשנה‬ ‫‪35‬‬ ‫בעל‬ ‫בתוך‬ ‫‪1‬‬ ‫נשואה‬ ‫‪3‬‬ ‫לא‬ ‫‪ 3‬שנות‬ ‫‪1228‬‬ ‫‪31‬‬ ‫מירי‬ ‫‪8‬‬
‫הנישואין‬ ‫לימוד‬
‫באתיופיה‬

‫הסבר לגודל המדגם‪ .‬כאמור‪ ,‬המחקר הנוכחי הוא מחקר הדן בנושא רגיש מאוד בקרב אוכלוסייה‬

‫בעלת מאפיינים ייחודיים ושונים מאלו של החוקרת (‪ .)Weil, 1995‬הליך המחקר (ראו להלן סעיף ‪ )1.3‬מצביע‬

‫על מחקר מורכב מאוד‪ ,‬שדורש הכנה מעמיקה ומערים קשיים לאורך הדרך‪ ,‬החל מבחירת נושא המחקר וכלה‬

‫באיסוף הנתונים ועיבודם‪ .‬לאורך תהליך איתור המרואיינות‪ ,‬נתקלתי בקשיים רבים (‪ ,)Abrams, 2010‬והם‬

‫הגבילו אותי בניסיוני לאתר מרואיינות למחקר וליצור עמן יחסים של אמון ופתיחות‪:‬‬

‫א‪ .‬עם הפנייה למנהלי המרכזים נתקלתי בעמימות גדולה לגבי המטופלות‪ ,‬והסיבה שבגינה הן הגיעו לטיפול‪.‬‬

‫חלק מהמנהלים לא ענו כלל לפנייתי‪ ,‬חלקם ענו כי אין במרכזם נשים מתאימות ואחרים בדקו את הנושא‬

‫והחזירו תשובה שלילית‪.‬‬

‫כאשר התקבל אישור לפנות למטפלים‪ ,‬חלקם מצאו את הנושא מאיים‪ ,‬יעצו לי לוותר על המחקר בגלל‬ ‫ב‪.‬‬

‫מורכבותו וענו כי הנשים לא יסכימו להשתתף מסיבות שונות ("אפילו אתי היא לא מוכנה לדבר"‪"/‬היא‬

‫בחיים לא תאמין לך שלא תפרסמי את שמה")‪.‬‬

‫לאחר שהתקבלה הסכמתן המפורשת של המשתתפות הפוטנציאליות לפנייה‪ ,‬היו חמש נשים שהתקשו‬ ‫ג‪.‬‬

‫לקבוע ריאיון על אף שנתנו את הסכמתן‪ ,‬והן דחו אותו מספר פעמים עד שהיה ברור כי הן אינן מעוניינות‬

‫להשתתף‪ .‬יתרה מזו‪ ,‬שלוש נשים טענו בשיחת הטלפון‪ ,‬ולאחר שנתנו הסכמתן‪ ,‬כי הן לא מתאימות‬

‫למחקר הנוכחי משום שלא עברו פגיעה מינית‪ ,‬ושתי נשים נוספות שעברו משבר נפשי לפני תחילת‬

‫הריאיון לא רואיינו למחקר‬

‫‪21‬‬
‫במחקר השתתפו שמונה נשים‪ ,‬שעמן ערכתי פגישה או שתיים‪ ,‬לאחר שנוצר עמן קשר טלפוני רציף במשך‬ ‫ד‪.‬‬

‫מספר שבועות לפני הפגישה‪ .‬זאת בשל החובה ליצור עמן יחסים של אמון ולנסוך בהן ביטחון שכוונותיי‬

‫טהורות ושאיני מתכוונת להזיק להן או לחשוף את זהותן בכל דרך שהיא‪.‬‬

‫הליך זה תואם את הכתוב בספרות המחקר על אודות הקושי במציאת משתתפים במחקרים בנושאים‬

‫רגישים תרבותית בכלל ובקרב יוצאי אתיופיה בפרט‪ .‬קשה מאוד למצוא משתתפים בקרב קבוצות מיעוטים‬

‫בעלי שונות תרבותית‪ ,‬שחיים בחברה מערבית דומיננטית ושלרוב אינם מעוניינים לבלוט וחוששים להביע‬

‫אמון בחוקר ובמניעיו ולגלות פתיחות ונכונות להיחשף‪ .‬נמצא כי על החוקר לגבש וליצור מערכת יחסים‬

‫המבוססת על אמון עם אנשים ומוסדות רבים ולהסתגל להקשר הייחודי שלהם (‪ .)Maginn, 2007‬במחקר זה‬

‫נדרשתי ליצור מערכת מסועפת של קשרים תלויי הקשר (פיתוח יכולת להתנהל מול מנהלים‪ ,‬מטפלים‪ ,‬רשויות‪,‬‬

‫פעילים ואנשי מפתח בעדה)‪ ,‬להשתמש בידע הרב שצברתי על אודות תרבות יוצאי אתיופיה ולהביא לידי ביטוי‬

‫יכולות בין‪-‬אישיות ותקשורתיות‪.‬‬

‫במחקרים שנערכו בקרב יוצאי אתיופיה נמצא כי סגנון התקשורת ביניהם ובין ילידי הארץ שונה בכל‬

‫הקשור להבעת אמון בחוקר ולהשתתפות במחקר‪ .‬לפיכך נטייתו של החוקר לדבר באופן ישיר שונה מנטייתו‬

‫של יוצא אתיופיה להביע את דבריו באופן דו‪-‬משמעי ובעקיפין‪ .‬כך למשל המשתתפים עשויים לענות "כן" או‬

‫לתת את הסכמתם להשתתף במחקר‪ ,‬כאשר בפועל כוונתם היא לסרב‪ .‬בני העדה האתיופית אינם נותנים אמון‬

‫בחוקרים ונוהגים עמם בחשדנות רבה‪ ,‬מתוך חשש שהם אינם באמת חוקרים מהאוניברסיטה וכוונתם אינה‬

‫טהורה (‪ .)Weil, 1995‬ממצא זה תואם מחקרים שמצאו כי נחקרים בקבוצות אתניות של מיעוטים נוטים‬

‫פחות לשתף פעולה במחקר ומגלים חשדנות רבה וחוסר אמון בבואם לחשוף מידע על אודות עצמם‪ .‬הדבר עלול‬
‫להוביל להנחות מוטעות על אודותיהם מצד החוקרים‪ ,‬והם עלולים להצטייר בעיני התרבות הדומיננטית‬

‫כבעלי מודעות נמוכה או כחסרי ידע בנוגע לחשיבות והערך במחקר עבורם‪ .‬במציאות‪ ,‬אנשים אלו אינם‬

‫סומכים על מניעי החוקר‪ ,‬אינם רואים כיצד המחקר יכול להועיל לקהילה שלהם וחוששים מסטיגמה‪,‬‬

‫מגזענות ומפגיעה בחיסיון ובסודיות‪ ,‬על אף שהחוקרים מתחייבים על כך בפניהם (‪.)Liamputtong, 2010‬‬

‫נוסף על כך‪ ,‬קוד השתיקה המאפיין את בני העדה האתיופית (ראו לעיל סעיף ‪ 1.3.3‬בסקירת הספרות‪ ,‬עמודים‬

‫‪ ,)8-2‬מונע מהם לדבר בחופשיות על נושאים אישיים‪ ,‬כך שתהליך איתור המרואיינות והשלמת שמונת‬

‫הראיונות ארכו בסופו של דבר כשנה‪.‬‬

‫‪22‬‬
 ‫‪ 2.1‬הליך המחקר‬

‫כדי לקבל אישור לבצע את המחקר‪ ,‬הגשתי פנייה לוועדת הלסינקי של בית החולים בני ציון בחיפה‪,‬‬

‫לוועדת האתיקה של אוניברסיטת חיפה ולמנהלת מחקר באגף התכנון של משרד הרווחה‪ .‬אחר כך ביקשתי את‬

‫הסכמתם של מנהלי המרכזים לנפגעי תקיפה מינית לפנות לעובדות‪/‬עובדי היחידות‪ ,‬כדי לאתר מרואיינות‬

‫מתאימות הנמצאות עמם בקשר טיפולי‪ ,‬שיסכימו להשתתף במחקר זה‪ .‬כאשר איתרתי אותן‪ ,‬ביררתי באיזה‬

‫שלב טיפולי כל מטופלת נמצאת‪ ,‬ואם היא תוכל לעמוד בריאיון על אודות חווייתה‪ .‬מטופלות שהיו בתחילת‬

‫הטיפול או שהיו במצב רגשי קשה או רגרסיבי‪ ,‬נפסלו מלהשתתף במחקר‪ .‬השיקול באשר להשתתפות במחקר‬

‫בשלב זה הוטל על המטפלת של כל מטופלת שנמצאת בשלבי הטיפול האחרונים ובמצב רגשי יציב‪ .‬ביקשתי‬

‫מכל מטפלת להסביר למטופלת כי ישנה אפשרות להשתתף במחקר וכי מדובר בחוקרת מהאוניברסיטה‬
‫שתיפגש עמה לשם ריאיון על אודות החוויה הקשה שעברה‪ .‬הקשר שיצרתי עם המטפלות עצמן היה הבסיס‬

‫לפנייה אל המשתתפות הפוטנציאליות‪ ,‬מה גם שהמטפלות הדגישו כי הן בעצמן סומכות על יכולותיי להתנהל‬

‫מולן ברגישות ולגלות אחריות לשלומן ולביטחונן‪.‬‬

‫כל מטפלת הונחתה לענות בקצרה לשאלות על אודות מטרת המחקר וחיסיון המטופלות ועל אודות‬

‫המשמעות של השתתפות במחקר אקדמי שממצאיו יופצו לצורכי מחקר ופרקטיקה‪ .‬הנחיתי את המטפלות‬

‫לבקש מכל משתתפת פוטנציאלית אישור להעביר אליי את מספר הטלפון שלה‪ ,‬כך שאוכל ליצור עמה קשר‬

‫ראשוני ולענות לכל שאלה‪ .‬לאחר שהנשים הביעו את הסכמתן לכך‪ ,‬הסברתי לכל משתתפת שאני מתקשרת‬

‫בהמשך לשיחה שנערכה עם המטפלת שלה ובעקבות האישור שבו הביעה את נכונותה להשתתף במחקר‪.‬‬

‫סיפרתי על עצמי‪ ,‬על עבודתי עם קהילת יוצאי אתיופיה‪ ,‬על לימודיי וההכשרה שקיבלתי בתחום הפגיעות‬

‫המיניות ועל התסכול שחוויתי כאשר הבנתי כי ייתכן שמדובר בתופעה רחבת היקף שהידע אודותיה מצומצם‪.‬‬
‫כמו כן הדגשתי בפני כל אישה כי אני מבינה את רגישות הנושא ועד כמה קשה להיחשף בפני אדם זר‪ ,‬ולכן‬

‫התחייבתי לנהל את הריאיון תוך שמירה על האינטרסים של המרואיינת‪ .‬נוסף על כך שוחחתי על מטרות‬

‫המחקר ועל תהליך הריאיון והדגשתי שממצאי המחקר יעשירו את הידע המצומצם הקיים על אודות תופעת‬

‫הפגיעה המינית בקרב נשים יוצאות אתיופיה‪ ,‬יספקו להן כמשתתפות הזדמנות לספר את סיפור הפגיעה‬

‫המינית שחוו ויאפשרו לסייע גם לנשים אחרות להשמיע את קולן ולפנות לקבלת טיפול ועזרה‪ .‬הדגשתי כי אין‬

‫חובה להשתתף במחקר‪ ,‬ולאי‪-‬הסכמתן אין כל השלכה עליהן‪ .‬כאשר יצרה עמי המרואיינת קשר המבוסס על‬

‫אמון‪ ,‬היא הבינה את הדברים והביעה את הסכמתה להשתתף במחקר‪ .‬תיאמתי עמה מועד ומקום שנוחים לה‬

‫לביצוע הריאיון‪ .‬בעת המפגש העברתי בכתב טופס פנייה להשתתפות במחקר והסכמה מדעת וכן אישור‬

‫‪23‬‬
‫השתתפות במחקר (ראו נספח ‪ .)King & Horrocks, 2010( )1‬כדי להגיע לתיאור רחב ככל שניתן של החוויה‬

‫הגופנית של הנשים‪ ,‬שאלתי אותן על אודות תחושות הגוף שלהן ועודדתי אותן להשתמש בדימויים‬

‫ובמטאפורות שיסייעו להן להביע את עצמן‪ ,‬להרחיב את ההתבוננות בחווייתן ולאפשר לי כחוקרת להתחבר‬

‫לעולמן‪.‬‬

‫‪ 2.4‬כלי המחקר‬

‫הנתונים במחקר זה נאספו באמצעות ריאיון עומק חצי‪-‬מובנה‪ ,‬והוא מכוון להשיג תיאורים פתוחים‬

‫ועשירים מעולמו של המרואיין (‪ .)Johnson, 2001‬הריאיון נערך פנים מול פנים והונחה על ידי מדריך ריאיון‪,‬‬

‫שהקיף מספר תחומי תוכן עיקריים הנובעים משאלת המחקר (ראו נספח ‪ .)3‬השאלות נבחרו מתוך ניסיונה‬

‫האישי של החוקרת כמטפלת בנפגעות תקיפה מינית וכאשת מקצוע שעובדת עם נשים יוצאות אתיופיה‬

‫ושנחשפת לסיפוריהן האישיים‪ ,‬תוך סקירת מחקרים קודמים שעסקו בנושא (‪.)King & Horrocks, 2010‬‬

‫הריאיון עצמו היה גמיש‪ ,‬סדר השאלות השתנה ותשובות המרואיינות השפיעו על הכיוון שהוביל הריאיון‬

‫בהמשך‪ .‬בריאיון היו השאלות פתוחות והזמינו התייחסות רחבה של כל מרואיינת‪ .‬כך שניתנו זמן ומרחב‬

‫לסיפור האישי שלה (‪ .)Patton, 1990‬השאלות הראשונות נועדו להפשיר את הקרח‪ ,‬להשרות אמון בין‬

‫המראיינת למרואיינת וליצור אווירה בטוחה כדי לחשוף תכנים רגישים בהמשך ( & ‪DiCicco-Bloom‬‬

‫‪ .)Crabtree, 2006‬הריאיון הופסק או הושמטו ממנו שאלות מסוימות במקרה של מתח‪ ,‬חרדה או הצפה‬

‫רגשית (‪.)Campbell et al., 2009b‬‬

‫מדריך הראיון הקיף מספר עולמות תוכן שהתייחסו לאופן בו עוצבה זהותה הנשית של אישה יוצאת‬
‫אתיופיה‪ ,‬לפגיעה המינית שחוותה‪ ,‬להיבטים תרבותיים הקשורים אליה ולמפגש עם נותני שירות בחברה‬

‫הישראלית‪ .‬המדריך כלל שאלות מהתחומים הבאים‪ :‬להיות אישה יוצאת אתיופיה (לדוגמה‪ ,‬מה היו המסרים‬

‫במשפחתך ובחברה שלך לגבי נשיות?); ביטויי רגשות (לדוגמה‪ ,‬כיצד בטאו הנשים והגברים רגשות‬

‫במשפחתך?; נושאים אסורים וסודות (לדוגמה‪ ,‬על אילו נושאים אסור היה לדבר במשפחתך?); תפיסת גוף‬

‫ודימוי גוף (לדוגמה‪ ,‬תארי בבקשה את האופן בו את תופסת את גופך ואת התייחסותך שלך אליו); הפגיעה‬

‫המינית (לדוגמה‪ ,‬ספרי לי מה שנוח לך לספר על הפגיעה שעברת); תגובת החברה (לדוגמא‪ ,‬כיצד הגיבו‬

‫הקרובים אלייך כשסיפרת להם על הפגיעה?); והתהליך הטיפולי (לדוגמה‪ ,‬ספרי לי על תהליך הפנייה לטיפול)‪.‬‬

‫‪24‬‬
 ‫‪ 2.1‬ניתוח הנתונים‬

‫במחקר איכותני‪ ,‬תהליך ניתוח הנתונים הוא שיטתי ומכוון ומבוסס על שקיפות בכל מרכיביו ושלביו‪ ,‬כדי‬

‫להבטיח איזון בין מעורבותו של החוקר במחקר ובין תהליכי הבקרה והרפלקציה שהוא מפעיל (שקדי‪.)1511 ,‬‬

‫הראיונות במחקר זה הוקלטו‪ ,‬תומללו ונותחו באמצעות ניתוח תוכן‪ ,‬שמאפשר לחוקר לזהות מרכיבים‬

‫בולטים החוזרים על עצמם ולקדד תמות ודפוסים שנובעים מהנתונים (‪ .)Patton, 1990‬כל ריאיון נקרא‬

‫מתחילתו ועד סופו פעמיים לפחות‪ ,‬כדי לאתר מילים ומשפטים מהותיים‪ ,‬לזהות קטגוריות ולקבל תחושה של‬

‫המכלול (‪ .)Moustakas, 1994‬החלוקה לקטגוריות היא לב לבו של המחקר האיכותני‪ ,‬שכן משמעותה מיון‬

‫וארגון הנתונים בסדר אנליטי המשקף את הקשרים בין הפרספקטיבה התיאורטית של החוקר ובין הנתונים‬

‫שנאספו (שקדי‪ .)1511 ,‬האבחנה בין הקטגוריות נעשתה באמצעות קידוד פתוח (‪Strauss & ( )open coding‬‬

‫‪ ,)Corbin, 1998‬כלומר פירוק הנתונים לנושאים‪ ,‬בחינתם‪ ,‬השוואתם‪ ,‬מציאת ניגודים ביניהם‪ ,‬המשגתם‬

‫ומיונם לקטגוריות תיאורטיות‪ .‬הקטגוריות שחזרו על עצמן קושרו זו לזו ולמכלול וקובצו לפי ראשי פרקים‪,‬‬

‫לקטגוריות תוכן מרכזיות ולתת קטגוריות‪ .‬הממצאים כוללים ציטוטים לכל קטגוריה‪ ,‬בליווי ניתוח משמעותם‬

‫(‪ .)Johnson, 2001; Silverman, 2005‬ניתוח הנתונים נמשך עד שהקטגוריות המרכזיות היו מאופיינות דיין‪,‬‬

‫כלומר הגיעו לרוויה תיאורטית (‪.)Strauss & Corbin, 1998‬‬

‫‪ 2.6‬תוקף ומהימנות‬

‫במדעי החברה מקובל להעריך את איכותו של מחקר במדדים של תוקף‪ ,‬מהימנות‪ ,‬הכללה‬

‫ואובייקטיביות‪ ,‬אך אלו שונים במחקר האיכותני (‪ ,)Sealem, 1999‬ובו קיימים ארבעה קריטריונים להערכת‬

‫איכותו ואמינותו של המחקר (‪:)Lincoln & Guba, 1986‬‬

‫אמינות (‪ .)credibility‬מקבילה לתוקף פנימי‪ .‬האופן שהחוקר מציג את השקפת המשתתפים‬

‫בהתאמה לדרך שבה המשתתפים מציגים השקפה זו‪ ,‬כאשר נלקחת בחשבון השפעתה של השקפת החוקר על‬

‫הצגת המציאות הנחקרת‪ .‬לצורך ביצוע המחקר ביצעתי רפלקציה אישית ובחינה של עמדותיי‪ ,‬אמונותיי‬

‫ותחושותיי ביחס לנשים נפגעות תקיפה מינית‪ .‬הרפלקציה נכתבה כיומן אישי לאורך שלוש שנות עריכת‬

‫המחקר‪ ,‬ומצורפת ב"אחרית דבר" של עבודה זו‪ .‬כמו כן‪ ,‬ערכתי מסגור (‪ )bracketing‬של היבטים אלו כדי‬

‫להימנע ככל האפשר מהטיית הקשב שלי למשתתפות‪ .‬בנוסף‪ ,‬הצגתי את הנתונים באמצעות ציטוטים‬

‫המובאים כלשונם‪ ,‬כך שישקפו את קולן של המרואיינות באופן אותנטי‪ .‬השתדלתי כי הניתוח והפירוש‬

‫‪25‬‬
‫שהצעתי לטקסט‪ ,‬יהיו קשורים אליו ונובעים ממנו ישירות‪ .‬במקום בו העליתי השערה‪ ,‬השתדלתי לעשות זאת‬

‫באופן גלוי ומובחן מהפירוש (‪.)Ahern, 1999‬‬

‫עבירות (‪ .)transferability‬מקבילה לתוקף חיצוני‪ .‬המדגם במחקר האיכותני קטן‪ ,‬מספק מידע‬

‫עשיר ובעזרתו ניתן להגיע לשפע של נתונים ותכנים עמוקים על אודות התופעה הנחקרת (‪.)Hill et al., 1997‬‬

‫הדגימה במחקר זה נועדה לשקף את חוויתן של נשים יוצאות אתיופיה נפגעות מינית באופן אמין ככל הניתן‪,‬‬

‫אולם עקב גודלו של המדגם‪ ,‬ניתן להקיש רק באופן זהיר ומצומצם מממצאי מחקר זה לאוכלוסיות אחרות של‬

‫נשים יוצאות אתיופיה נפגעות מינית‪.‬‬

‫יכולת הסתמכות (‪ .)dependability‬מקבילה למהימנות‪ .‬הסתמכות כוללת את עקביות תהליך‬

‫המחקר וממצאיו‪ .‬במחקר זה התבצע תיעוד מלא ועקבי של כל שלבי המחקר‪ ,‬החל מהליך גיוס המרואיינות‪,‬‬

‫דרך תיאור הליך המחקר ואופי התנהלות הראיון‪ ,‬ועד לשכתוב הראיונות וניתוחם באופן מסודר ושיטתי‪ .‬כל‬

‫הנתונים נשמרו במחשב מוגן לאורך המחקר כולו‪ ,‬על מנת לאפשר בדיקה של אמינותו‪.‬‬

‫יכולת אימות (‪ .)confirmability‬מקבילה לאובייקטיביות‪ .‬היכולת לבסס את העדויות‪ ,‬כך שהנתונים‬

‫והפירושים המוצעים לא ינבעו מדמיונו ומעולמו של החוקר‪ .‬במחקר זה נעשו קישורים בין הטענות ובין‬

‫הפירושים המוצעים באופן ברור‪ ,‬עקבי ומובחן‪ ,‬כך שתמכו בממצאים (‪.)Healy & Perry, 2000‬‬

‫‪ 2.4‬סוגיות אתיות‬

‫אתיקה במחקר האיכותני מבוססת על ההכרה בחשיבות האוטונומיה של המשתתפים והכבוד‬

‫כלפיהם‪ ,‬לצד השיתוף וההדדיות בין החוקר למשתתפים (דושניק וצבר‪-‬בן יהושע‪King & Horrocks, ;1553 ,‬‬

‫‪ .)2010‬להלן מספר עקרונות מנחים את השמירה על אתיקה במחקר האיכותני‪:‬‬

‫א‪ .‬הסכמה מדעת – המשתתפות הסכימו להשתתף במחקר מתוך רצון חופשי‪ ,‬לאחר שהעריכו ושקלו את‬

‫כדאיותם להשתתף בו‪ .‬השתתפותן הייתה תקפה שכן הן קיבלו הסבר מעמיק על נושא המחקר‪ ,‬מטרותיו‪,‬‬

‫מהלכו והשלכותיו והובטחה להן סודיות ואנונימיות ביחס למידע שמסרו‪ .‬המשתתפות נתנו הסכמתן‬

‫להשתתף במחקר בכתב‪ ,‬ולא נעשתה חריגה ממסגרת הסכמה זו (ראו נספח מספר ‪.)1‬‬

‫פרטיות ואנונימיות – על מנת להבטיח סודיות‪ ,‬פרטיות ואנונימיות‪ ,‬הקבצים הדיגיטאליים של הראיונות‬ ‫ב‪.‬‬

‫נשמרו במחשב מאובטח של החוקרת בלבד‪ .‬הפרטים המזהים של המשתתפות נמחקו משכתובי‬

‫הראיונות‪ ,‬נעשה שימוש בשמות בדויים‪ ,‬ופרטיהן האישיים טושטשו כך שלא ניתן היה לזהותן אישית‬

‫‪26‬‬
‫מתוך הנתונים‪ .‬חומרי המחקר‪ ,‬השאלונים הסוציו דמוגרפיים והקלטות הראיונות נשמרו עד תום‬

‫המחקר ולאחר מכן הושמדו‪.‬‬

‫הדדיות ושיתוף – הגנה על שלומן הנפשי של המרואיינות הייתה בראש סדר העדיפויות שלי כחוקרת‪,‬‬ ‫ג‪.‬‬

‫וקדמה להשלמת תהליך הריאיון עמן‪ .‬ההשתתפות בראיון איכותני נחווית לעיתים כפתיחת "תיבת‬

‫פנדורה" ועלולה להוביל לתגובות חרדה‪ ,‬בכי מתפרץ ומצוקה של המשתתפים‪ .‬דרוקר‪Draucker, ( ,‬‬

‫‪ )1999a‬מצא כי חשיפת הפגיעה המינית בראיון איכותני אינה גורמת לרוב לנזק לטווח הארוך‬

‫למשתתפים‪ ,‬בעיקר כיוון שהללו מתמקדים בחוקר‪ ,‬וברצונם לספק תיאורים משמעותיים למחקר‪ ,‬ולא‬

‫בתגובותיהם הרגשיות ובצרכיהם‪ .‬לאור זאת‪ ,‬גיליתי רגישות גבוהה לתגובותיהן הרגשיות של‬

‫המשתתפות‪ ,‬והריאיון הופסק באם משתתפת חוותה תגובות של לחץ וחרדה ונמצאה במצוקה נפשית‪.‬‬

‫‪27‬‬
 ‫‪ .1‬ממצאים‬
‫בפרק זה יוצגו ממצאי המחקר כפי שעלו מניתוחי הראיונות‪ ,‬והם מחולקים לתמות מרכזיות ולתת‪-‬‬

‫קטגוריות תוכן לכל אחת מהן‪ .‬פירוש תכנים אלו ייערך בצמוד לקטע אחד או למספר קטעים צמודים השייכים‬

‫לאותה קטגורית תוכן‪ .‬במקרים שבהם ישנן קטיעות ברצף הדיבור של המרואיינות‪ ,‬השמטות המלל מסומנות‬

‫בשלוש נקודות בתוך הציטוט (‪ .)...‬דברי המרואיינות יופיעו בנפרד מהטקסט‪ ,‬ושאלות ביניים של המראיינת‬

‫יופיעו בסוגריים מרובעים ובכתב רגיל בתוך הציטוט‪ ,‬כאשר הקידומת "ש" מסמנת "שאלה"‪ ,‬לדוגמה‪[ :‬ש‪ :‬מה‬

‫עשית?]‪ .‬בסופו של כל ציטוט מאוזכרים בסוגריים שם המרואיינת ומיקום הציטוט בריאיון על פי מספור‬

‫השורות‪ ,‬לדוגמה‪( :‬מיכל‪ .)112-111 ,‬שמות המרואיינות הן שמות בדויים לשם הסוואת זהותן האמתית‪.‬‬

‫הקדמה לפרק הממצאים‬

‫האתגר המחקרי שעמו התמודדתי במחקר זה היה כפול ונגע בעיקר לצורך לאמץ שתי זוויות מבט על‬

‫הנושא שעליו אני כותבת‪ .‬האחת‪ ,‬להציג את חווייתה של אישה יוצאת אתיופיה שנפגעה מינית‪ ,‬והשנייה‬

‫לאפיין את חווייתה מנקודת מבט תרבותית‪ .‬בשלב מוקדם יחסית של ניתוח הממצאים התברר לי‪ ,‬שמתוך‬

‫מכלול הסיפורים האישיים של המרואיינות שעמן נפגשתי‪ ,‬עולה סוגיה מורכבת לא פחות הנוגעת לאופן שבו‬

‫נתפסות בעיניהן המערכות החברתיות החיצוניות להן‪ ,‬קרי המשפחה‪ ,‬העדה‪ ,‬החברה והמדינה שממנה הגיעו‬

‫ושאליה הגרו‪.‬‬

‫כל אחת מהנשים שראיינתי היא עולם בפני עצמו‪ .‬טבעו של החוקר‪ ,‬שהוא אורח לרגע‪ ,‬להיות קשוב‬

‫לנמעני השיח שלו‪ ,‬אשר ברצותם ‪ -‬חושפים בפניו יותר‪ ,‬וברצותם מציגים בפניו קטעים מצומצמים מתוך‬

‫תמונה רחבה בהרבה‪ .‬באמצעות השוואה בין הסיפורים האישיים של הנשים‪ ,‬ניסיתי לעצב קווי דמיון ושוני‬
‫הנמשכים משרשרת האירועים האישיים שעברה כל אחת מהמרואיינות אל הסיבות והתוצאות של התמודדות‬

‫הסביבה עם האירועים שעברו על פי תיאורי הנשים‪.‬‬

‫הפרק בנוי מארבע תמות‪ ,‬המייצגות את חווייתן של נשים יוצאות אתיופיה נפגעות תקיפה מינית‬

‫והמשמעות שהן מעניקות לפגיעה‪ :‬הראשונה‪ ,‬עוסקת בתרבות‪ ,‬יש בה משום רקע לסיפורן של הנשים‬

‫ומתמקדת באופן שהן חוות את חייהן כנגזרת של תרבותן‪ ,‬קהילתן ומשפחתן לאורך ההיסטוריה וכאן‬

‫בישראל‪ .‬השנייה‪ ,‬מתארת את הפגיעה המינית והחוויה האישית של הנשים‪ .‬התמה השלישית מתארת את‬

‫הפגיעה המינית בראי התרבות ואת המפגש של הנשים עם בני משפחתן וקהילתן והרביעית ‪ -‬מתארת את‬

‫המפגש של הנשים עם אנשי מקצוע בישראל‪.‬‬

‫‪28‬‬
 ‫‪ 1.0‬תרבות – הבמה עליה מוצג סיפורן של הנשים ומתוארת חווייתן‬

‫הנשים במחקר זה חוות את חייהן כמעוצבים תרבותית והיסטורית‪ .‬שורשיהן נעוצים עמוק‬

‫בהיסטוריה של יהדות אתיופיה‪ .‬על פי סיפוריהן הן חוות את עצמן בראש ובראשונה כשייכות לקהילת יוצאי‬

‫אתיופיה התופסת את האדם כחלק ממכלול‪ ,‬המקדשת את עליונותו של הגבר והמשרישה את תפקידיה‬

‫המסורתיים של האישה‪ ,‬ורק אחר כך כנשים אינדיווידואליות הנהנות מהקדמה ומהזדמנויות שמספקים להן‬

‫החיים בחברה ישראלית מערבית מודרנית‪ .‬בתמה זו יוצגו תחילה מאפיינים הקשורים לאישה (זהותה‪,‬‬

‫נשיותה‪ ,‬גופה ומיניותה) ואחר כך יוצגו מאפיינים חברתיים ותרבותיים בקרב יוצאי אתיופיה (היחס למשפחה‪,‬‬

‫חשיפת סודות וגילוי רגשות)‪.‬‬

‫‪ 1.0.0‬מיהי אישה יוצאת אתיופיה‬

‫בפתחו של כל ריאיון התבקשו הנשים להאיר את האופן שהן מגדירות היבטים שונים בנשיותן ואת‬

‫האופן שהקהילה מכתיבה את מעמדן ותפקידן לעומת אלו של הגבר‪ .‬האופן שהתייחסו המרואיינות לשאלה זו‬

‫חשף את השלמתן וקבלתן את המסורת שממנה הגיעו‪ ,‬לצד תהיות ושאלות באשר למקום זה‪" :‬בארץ הכול‬

‫שונה‪ ,‬מנטאליות‪ ,‬תנאים‪ ,‬שמה זה משהו אחר ופה זה משהו‪ ,‬פה אנחנו מנהלים את עצמנו לא מנהלים אותנו‪,‬‬

‫באמת שככה‪ .‬אישה שם‪ ,‬אם איפה את רוצה לדעת? מה שיש פה או מה שיש שמה"? (מיטל‪.)8-3 ,‬‬

‫מיטל מדגישה שיש הבדל בין "שם לפה"‪ ,‬למנטאליות של מדינה מערבית שבה היא חיה כיום ובין זו‬

‫שממנה הגיעה‪ ,‬באשר להתייחסות אל האישה‪ .‬היא מדגישה ש"הכול שונה"‪ ,‬אך בעצם היא אינה יודעת למה‬

‫להתייחס או מה כוונתי‪ ,‬החוקרת המראיינת‪ .‬נראה כי המעבר לארץ‪ ,‬למרחב גיאוגרפי אחר‪ ,‬אמנם יצר שינוי‬

‫בתפיסתה את עצמה ובמעמדה ("פה אנחנו מנהלים את עצמנו ולא מנהלים אותנו") והיא הפכה מ"מנוהלת"‬

‫ל"מנהלת את עצמה"‪ ,‬אך היא איננה מגדירה את טיבו של שינוי זה‪ .‬לעתים הבקשה להגדיר את עצמה‬
‫ונשיותה קשה עבורה‪ ,‬והיא מוצאת את עצמה מגדירה את מעמדה ותפקידיה באמצעות אלו של בעלה‪:‬‬

‫תראי‪ ,‬להיות אישה יוצאת אתיופיה זה קצת קשה‪ .‬קשה מבחינת תרבות כי עוד באתיופיה היה‬

‫ראש משפחה זה הגבר‪ .‬למרות שגם אישה כן עוזרת אבל הרבה הגבר מחליט‪ .‬גבר קובע‪ .‬אז‬

‫המקום של האישה זה‪ ,‬אני לא יודעת איך להגדיר את זה‪( ...‬זהבה‪.)2-7 ,‬‬

‫זהבה נאבקת בניסיון לתאר את האישה ומתייחסת אליה דרך הקושי הכרוך בהיותה של האישה‬

‫יוצאת אתיופיה‪ .‬היא מציינת שזה "קשה מבחינת תרבות"‪ ,‬כלומר מייחסת את הקושי לנורמה חברתית‪-‬‬

‫תרבותית‪ ,‬אך עדיין לא ברור מה בדיוק "קשה"‪ .‬דרך תפקידו של הבעל כמחליט וקובע‪ ,‬ניתן לזהות רמז לאותו‬

‫הקושי‪ :‬הגבר מחליט ובעל המילה האחרונה‪ ,‬בעוד האישה‪ ,‬על אף תרומתה וניסיונה להביע את רצונותיה‬

‫‪29‬‬
‫ולהחליט ("גם כן עוזרת")‪ ,‬נותרת חסרת יכולת לקבוע‪ ,‬ומעמדה אינו מוגדר וברור כמו זה של הגבר‪ .‬עם זאת‬

‫מיכל‪ ,‬מרואיינת אחרת‪ ,‬נותנת תשובה ישירה באשר למקומו של הגבר‪ ,‬מעמדו ותפקידו‪:‬‬

‫בעל זה‪ ,‬זה סוג של‪ ...‬אני לא רוצה להיסחף אבל זה סוג של אלוהים‪ .‬סוג של אלוהים בשבילה‪.‬‬

‫צריך ממש ממש לכבד אותו‪ .‬כאילו שהוא מגיע אז לקבל אותו‪ ,‬לשטוף לו את הרגליים‪ .‬הוא מלך‬

‫של הבית לא סתם בעל‪ .‬הוא המלך‪ ,‬הוא קובע הוא המנהיג‪ ,‬הוא הכול‪ .‬יש לו ממש כבוד (מיכל‬

‫ריאיון ‪.)333-333 ,1‬‬

‫הגבר‪/‬בעל מרומם בתיאורה של מיכל לדרגה הגבוהה ביותר – אלוהות‪ .‬הוא לא "סתם" אדם אלא‬

‫מתואר כ"מלך" המושל ושולט בכל‪ ,‬ועל פיו יקום ויישק דבר‪ .‬היא מחפשת מילים שיתאימו לתיאור הכבוד‬

‫המתלווה לאותו המלך ומעמדו הרם ולשליטתו על דיירי הבית‪ ,‬כך שלא נותר לה אלא להשתמש במילות‬
‫הדגשה כפולות ("ממש ממש"; "מאוד מאוד")‪ .‬מצד אחד האישה מתוארת כאחראית לבית ולהתנהלותו‪ .‬ומן‬

‫הצד האחר גם בתוך הבית‪ ,‬אין ספק מי ה"מלך"‪.‬‬

‫מירי מדגימה כיצד מתבטא הציווי לשמור על כבודו ומעמדו של הגבר על חשבון הצרכים האישיים של‬

‫באי הבית‪" :‬באתיופיה‪ ,‬כשמכינים אוכל‪ ,‬לא נוגעים באוכל עד שהאבא חוזר מבחוץ‪ ,‬לא משנה איפה הוא היה‪,‬‬

‫עד שהוא חוזר הביתה אין מצב שילדים או מישהו אחר יטעם מהאוכל" (מירי‪ .)81-81 ,‬מירי מספרת כי הצורך‬

‫הטבעי להזין את הגוף האנושי מקבל ביטוי חברתי‪ ,‬כך שבדיירי הבית תלויים באב המשפחה‪ ,‬והוא יכול‬

‫להתפנות לענייניו בכל עת (לא משנה היכן יהיה או מתי יבחר לשוב)‪ .‬בהמשך היא מקשרת בין ההשלכות של‬

‫קוד הכבוד לחלוקה המעמדית ובין הדרך שבה היא מגבשת את החלטותיה ובוחרת את בחירותיה‪ ,‬ובעצם‬

‫פותחת פתח רחב יותר להתבוננות על התפתחותה של האישה‪:‬‬

‫מגיל קטן‪ ,‬אימא חינכה אותי שאסור לי לאכול לפני שאבא שלי בא‪ ,‬אז הדברים מחוברים מאוד‬
‫מאוד מאוד חזק‪ ,‬אז את יודעת‪ ,‬את מפעילה שיקול דעת‪ ,‬את עושה‪ ,‬את בוחנת מה הדברים שהם‬

‫יפגעו בך פחות ומה הדברים שהם יעברו ככה בעדה‪ ,‬לפי זה את מתנהגת (מירי‪.)157-153 ,‬‬

‫מירי קושרת בין הציווי לרסן את עצמה מגיל קטן‪ ,‬להתאפק ולהימנע מלפעול על פי רצונותיה וצרכיה‬

‫או להעמידם לפני אלו של הגבר (האיסור לאכול לפניו) ובין האופן שהיא חושבת ופועלת כיום‪ .‬כילדה‪/‬נערה‬

‫היא גדלה בחברה המקדשת את עליונותו של הגבר ומעמידה את צרכיו ורצונותיו לפני אלו שלה‪ ,‬ולכן שכאישה‬

‫עליה לשקול היטב את צעדיה‪ ,‬להתאים את עצמה לערכי העדה (מה "יעבור" ומה לא) ולהתנהג לפי הקודים‬

‫שלה‪ .‬הסיכוי להיפגע גבוה מאוד‪ ,‬וחשוב להקטין את הפגיעה ככל האפשר תוך הפעלת שיקול דעת ותמרון‬

‫במיומנות גבוהה בין הרצונות והצרכים שלה ובין המצופה ממנה‪.‬‬

‫‪31‬‬
‫מיטל טוענת כי המעבר למרחב גיאוגרפי אחר‪ ,‬בעל צביון של מדינה מערבית‪ ,‬לא באמת יצר הבדל‪ .‬על‬

‫אף השינוי והקדמה‪ ,‬רוב קהילת יוצאי אתיופיה לא שינתה את עמדותיה באשר למעמד האישה‪ ,‬כפי שהיה‬

‫נהוג באתיופיה‪:‬‬

‫הרוב פה בישראל‪" ,‬הגברים של הישראליות"‪ ,‬איך שנקרא להם‪ ,‬הם גם בבית וגם בחוץ הם‬

‫עוזרים‪ ,‬מביאים את הפרנסה וגם לאישה‪ ,‬אבל אנשים שלנו רוב רובם‪ ,‬לא כולם‪ ...‬הם כבר למדו‬

‫לעזור לאישה‪ ,‬לשבת עם הילדים‪ .‬הרוב הרוב הרוב לא‪ ,‬עדיין לא‪ ,‬עוד את הגבריות שלהם‪ ...‬עוד‬

‫האגו שלהם יש להם‪ .‬ספציפי אם את שואלת אותי‪ ,‬תמיד היה קשה (מיטל‪.)11-13 ,‬‬

‫מיטל מחפשת מילים לייצג את ההבדל בין אתיופיה לישראל‪ :‬הגברים שאינם יוצאי אתיופיה‬

‫("הגברים של הישראליות") חולקים תפקידים שווים בתוך הבית ומחוצה לו עם נשותיהם‪ ,‬ולכן מעמדן של‬
‫הנשים שווה לזה של הגברים‪ .‬את הגברים יוצאי העדה האתיופית היא מכנה "הגברים שלנו"‪ ,‬והיא אומרת‬

‫שהם עדיין כפופים למסורת המדגישה את "הגבריות והאגו"‪ ,‬כך שמעמדם גבוה מזה של האישה‪ .‬אמנם השינוי‬

‫כבר מתרחש ("לא כל הגברים יוצאי אתיופיה כאלה")‪ ,‬אך הוא אינו מושרש בתרבות‪ .‬כאן כבר ברור שהקושי‬

‫המתלווה לחיים כאישה יוצאת אתיופיה‪ ,‬שהיה נחלתה מאז ומעולם‪ ,‬מלווה אותה גם בישראל‪ .‬זהבה מרחיבה‬

‫על אודות השיפור במצבה ובמעמדה של האישה בישראל‪ ,‬אך מתארת את הקושי שבו היא נתקלת בעקבות‬

‫מצב זה‪:‬‬

‫זה מה שהיה באתיופיה‪ .‬עכשיו פה בארץ‪ ,‬כמובן דמוקרטי יש מקום לאישה ויותר מהגברים‪,‬‬

‫נשים משתלבות יותר לחברה‪ .‬נשים יותר מבינות‪ ,‬תופסות את השפה‪ ,‬תופסות את המנטליות של‬

‫הישראלים ובמצב כזה‪ ,‬לגבר יש מקום אבל שותף לאישה‪ ,‬לא כמו באתיופיה הוא הראש‪ .‬ו‪...‬‬

‫בגלל זה פה קשה להיות אישה ויותר סכסוכים‪ ,‬בטח אישה מתלבשת ורוצה להיות כמו כולם‪ ,‬פה‬
‫משתלבת יותר‪ ,‬יודעת יותר‪ ,‬רוכשת את השפה יותר מהגבר‪ ,‬ויותר מתקדמת‪ .‬אז במקרה כזה‪,‬‬

‫נוצר קנאה מצד של הגבר‪ ,‬נוצרים כל הסכסוכים‪ .‬עובדת לעבודה‪ ,‬בטח את לא עובדת לעבודה‬

‫ואת הולכת למקום אחר‪ ,‬בטח עם מי היית שם‪ ,‬מה אם לא‪ ,‬אז כל זה מביא את כל הבלגן בבית‪.‬‬

‫אז אני חושבת להיות שוב אישה יוצאת אתיופיה זה מאוד קשה‪ .‬זה לא אצל כולם‪ ,‬יש כאלה שגם‬

‫גברים משתלבים ביחד ושיתוף פעולה ביחד ומנהלים חיים משותפים‪ .‬אבל רובם‪ ,‬לרובם זה‬

‫מאוד קשה (זהבה‪.)15-11 ,‬‬

‫גם זהבה‪ ,‬כמו מיטל‪ ,‬מציינת שהמצב משתנה בהדרגה ("זה לא אצל כולם")‪ ,‬אך מציינת שוב כי‬

‫העמדה המסורתית כלפי האישה עדיין שכיחה אצל רוב יוצאי העדה‪ .‬הצורך של הקהילה לשמור על תפקידיה‬

‫‪31‬‬
‫ומעמדה המסורתיים של האישה‪ ,‬מתנגש עם רצונותיה להתקדם‪ ,‬להשתלב ולהתפתח‪ ,‬ויוצר גם בישראל חיים‬

‫מאוד קשים עבורה ("אז אני חושבת שוב אישה יוצאת אתיופיה זה לא‪...‬זה קשה")‪ .‬המעבר למדינה‬

‫דמוקרטית יצר עבור האישה הזדמנויות חדשות לשיפור מעמדה וקידומו בעזרת יכולותיה‪ .‬יש לה יותר מקום‬

‫בה‪ ,‬היא משתלבת בקלות‪ ,‬מבינה את המתרחש סביבה‪ ,‬בעלת תפיסה טובה של השפה והמנטאליות ויש לה‬

‫זכות לעבוד ולהתפתח מחוץ לבית‪ .‬עם זאת עכשיו היא חשופה לביקורת ולהאשמות מצד הגבר‪ ,‬שרואה אותה‬

‫דרך אותן עיניים מהעבר‪ .‬בחברה מסורתית לא ייתכן כי מעמדה של האישה יעלה‪ ,‬ואין לגיטימציה לאישה‬

‫להיות "כמו כולם" ולהשתלב בחברה המערבית‪ .‬הגברים עדיין רואים בה נחותה ביחס אליהם ומעדיפים‬

‫לשמור אותה כזו‪ .‬הם מגבילים את צעדיה‪ ,‬מאשימים אותה‪ ,‬מסרבים לתת בה אמון וכובלים אותה בקנאתם‬

‫(היציאה לעבודה טומנת בחובה פוטנציאל לבגידה)‪ .‬מכאן‪ ,‬הגבר אינו רואה באישה שותפה מלאה לניהול‬
‫המשפחה והדבר יוצר סכסוכים ומריבות‪.‬‬

‫אביטל מתארת את תכונות האופי של אישה יוצאת אתיופיה‪ ,‬כפי שהיא רואה אותם‪ ,‬לצד היחס‬

‫כלפיה‪:‬‬

‫אישה יוצאת העדה האתיופית ‪ -‬אישה צנועה‪ .‬אישה נאיבית‪ ,‬אישה תמימה מאוד‪ ,‬אישה של בית‬

‫של מטבח‪ ,‬גידול הילדים‪ ,‬להביא ילדים‪ .‬אהה אישה של משפחה‪ .‬אהה‪ ,‬לא אם אני מסתכלת על‬

‫זה במבט אחר‪ ,‬היא מין חפץ כזה‪ ,‬אהה‪ ,‬חפץ שאין לו שום ערך (אביטל‪.)15-3 ,‬‬

‫אביטל מתייחסת לעצמה כאישה משתי נקודות מבט‪ :‬תכונות אופייה של האישה ונראותה והצגתה‬

‫כלפי חוץ‪ .‬תכונות אופייה של האישה מתוארות כלפי פנים‪ :‬צנועה (לא מוחצנת)‪ ,‬נאיבית ותמימה (לא חשופה‬

‫לפיתויים של העולם החיצוני)‪ ,‬ומקומה מצומצם‪ ,‬תחום ומוגדר‪ .‬לצופה מהצד (מ"מבט אחר")‪ ,‬היא לא הייתה‬

‫נראית כאדם‪ ,‬כיצור אנושי‪ ,‬אלא כחפץ חסר ערך‪.‬‬

‫מתוך מעמדה הנחות וערכה הנמוך‪ ,‬מצופה מן האישה כי תוותר על "המילה שלה"‪ ,‬על דעותיה‬

‫ורצונותיה גם בתהליך הנישואין‪ ,‬ולא פעם היא משמשת קלף מיקוח בין הצדדים על ערכה‪:‬‬

‫אם אני חוזרת אחורנית‪ ,‬אם את מחזירה אותי לאתיופיה‪ ,‬אישה שאין לה מילה במעמד שלה‪,‬‬

‫אישה שנמכרת‪ ...‬אם אני משווה את ישראל לאתיופיה‪ ,‬אז אין מה בכלל להשוות‪ .‬זה אישה‬

‫שבגיל שמונה או שש‪ ,‬באיזה גיל אז יש את החתן שלה שהיא לא יודעת מי הוא בכלל‪ ,‬מה הוא‪,‬‬

‫שהיא לא יודעת לקראת מה היא הולכת‪ ,‬מביאים שור‪ ,‬מביאים כל מיני דברים‪ .‬זהו‪ ,‬אז כאילו‪,‬‬

‫לכי לך‪ .‬היא לא אישה‪ ,‬בעצם היא מוצר למכירה (אביטל‪.)18-15 ,‬‬

‫‪32‬‬
‫האישה מתוארת כחפץ העובר בין ידיים בתמורה לסחורה כל שהיא‪ ,‬בלי שתהיה לה בחירה או‬

‫החלטה עצמאית משלה‪ .‬ההשוואה לישראל מדגישה את ההבדל הגדול בין החיים באתיופיה ובין אלו‬

‫שבישראל‪ .‬באתיופיה לא הייתה לה זכות בחירה‪ ,‬והיא נאלצה ללכת במסלול ידוע מראש שנבחר עבורה‪.‬‬

‫האישה נמכרה לבעלה בגיל צעיר מאוד‪ ,‬הוא שילם תמורתה מחיר מסוים‪ ,‬אם בכסף אם בסחר חליפין‪ ,‬ולכן‬

‫היא נחשבה לרכושו‪ .‬מגיל צעיר מאוד למדה האישה שמשפחתה שולטת עליה ושולחת אותה ("לכי לך")‬

‫לגורלה אחרי הגבר המיועד לה‪ ,‬בלי לדעת מיהו בכלל או מה עתיד לקרות לה‪ ,‬ללא יכולת לבחור ולהחליט‬

‫כרצונה‪" .‬אין מה להשוות" כביכול בין הציווי ללכת אחר הגבר באתיופיה ובין תהליך הנישואין בישראל‪ ,‬אך‬

‫בהמשך‪ ,‬כשתתאר את נישואיה בארץ‪ ,‬כנערה בת שמונה‪-‬עשרה לגבר שבו בחרה משפחתה‪ ,‬בלי יכולת להתחשב‬

‫ברצונה ובחירותיה‪ ,‬הדמיון ישוב ויזעק (ראו ‪" 3.1.1‬משפחה זה הכול")‪.‬‬

‫שיר מדגימה את ההשלכות של מצב זה על האישה‪" :‬להיות אישה‪ ,‬תקשיבי‪ ,‬אם זה באתיופיה זה‬

‫מאוד קשה‪ .‬אין לך יכולת‪ ,‬את לא יודעת‪ ,‬את לבד לא יכולה להחליט מה שאת רוצה כי את לומדת אפילו שיש‬

‫לך עבודה‪ ,‬אחריות של הבית‪ ,‬זה רק שלך" (שיר‪ .)13-13 ,‬המצב שבו האישה נמנעת מלהביע את רצונותיה‬

‫וצרכיה מותיר אותה לבדה ללא יכולת לבחור ולהחליט‪ .‬הבדידות ששיר מתארת תתעצם בהמשך ותכלול את‬

‫שאר הנשים‪ ,‬שימצאו עצמן פגועות‪ ,‬ללא לגיטימציה להביע את רגשותיהן ולפעול לפי צוו לבן (ראו תמה שנייה‬

‫ושלישית)‪ .‬מלי מרחיבה את ההתייחסות לאישה כחסרת סמכות ומרחב פעולה‪ ,‬הסובלת בעצם מאלימות‪:‬‬

‫זה סוג של אלימות‪ ,‬לא? מגבילים אותך‪ ,‬ואין לך סמכות ואין לך אישור לעשות זה‪ ..‬ואם כאילו‪,‬‬

‫נתת אישור לילד או שנתת משהו‪ ,‬אז אבא אומר‪' ,‬למה נתת לו? מי אמר לך? אני לא אישרתי! ואז‬

‫יש כעס ויש צעקות (מלי‪.)33-31 ,‬‬

‫מלי אינה מסתפקת רק בתיאור מעמדה והיחס כלפיה כאישה ומוסיפה לדבריה נימה של כאב‪ .‬היא‬
‫רומזת על הרגשות המלווים אותה בבואה לקרוא תיגר על החלטותיו של בעלה ולפעול ללא אישורו‪ .‬הכאב‬

‫הגדול דומה לזה הנגרם מאלימות‪ ,‬שלאחריה מופיעים גם הכעס והצעקות כסוג של הענשה והרתעה שמא לא‬

‫תחזור על מעשיה שוב‪ ,‬והם פועל יוצא של התפיסה המעמדית המושרשת בתרבות זו‪ .‬זה הבסיס לחילוקי‬

‫הדעות‪ ,‬לתוקפנות ולכעס של הגבר כלפי האישה‪ ,‬המבקשת להחליט ולפעול על דעת עצמה‪ .‬על אף שהנשים‬

‫מתארות את הקושי המתלווה לחייה של האישה‪ ,‬ערכי המסורת וכללי ההתנהגות הנהוגים בקרב העדה‬

‫מתוארים ממרחק‪ ,‬ממקום הבוחן ומתאר את הדברים כמו שהם‪.‬‬

‫פועל יוצא נוסף של התפיסה המעמדית המדכאת את האישה‪ ,‬המונעת ממנה למרוד והחושפת את‬

‫היחס אליה כאשר היא נפגעת‪ ,‬מובא על ידי שיר‪:‬‬

‫‪33‬‬
‫וגם לקבל כאילו‪ ,‬נגיד אם הוא (גבר) מתנהג אליך לא טוב‪ ,‬זה כאילו מאהבה אומרים לך‪ ...‬לא‬

‫אומרים לך כאילו בגלל שהוא אלים או הוא כזה בן אדם‪ ,‬את צריכה לדעת שהוא אוהב אותך אם‬

‫הוא מרביץ או אם הוא מתעלל בך‪ ,‬אז זה קצת קשה להיות אישה (שיר‪.)11-18 ,‬‬

‫שיר למדה ("אומרים לך") שבחברה שבה היא חיה‪ ,‬פגיעה באישה ואלימות כלפיה מצד הגבר הן חלק‬

‫מאהבת גבר לאישה‪ .‬רגש האהבה‪ ,‬המוכר כטוב וחיובי‪ ,‬מתלווה לתופעת האלימות‪ ,‬הופך להיות חלק ממנה‪,‬‬

‫והוא מעין הסבר ומניע להתרחשותה וקיומה‪ .‬הידיעה שהגבר האוהב מכה ומתעלל כחלק מאהבתו מטרתה‬

‫להפחית מחומרת הפגיעה‪ ,‬להרגיע את האישה ולתת לגיטימציה להתנהגותו האלימה‪ .‬הדברים נאמרים על ידי‬

‫הסביבה בנימה חיובית‪ ,‬אולי רומנטית משהו ("כאילו מאהבה")‪ ,‬והם מעין דרך נוספת שנועדה למנוע מהאישה‬

‫להתמרד ולהתנגד למעשיו הפוגעניים של הגבר‪.‬‬

‫‪ 1.0.2‬זהות נשית‬

‫העיסוק בזהות הנשית עלה אף הוא מתוך הראיונות והתגלה כקשור לתרבות ולאופן שבו התחנכה‬

‫האישה‪ .‬על פי תשובות הנשים העיסוק בנושא זה אינו שכיח בתרבות שממנה הגיעו‪ ,‬והתשובות מעידות על‬

‫בלבול וקושי להתייחס למהותו‪ .‬זהבה מנסה לענות לשאלה כיצד אישה יוצאת אתיופיה לומדת על נשיותה‪:‬‬

‫לא יודעת‪ ,‬מה שאני הייתי רואה אצל אימא שלי‪ ,‬אימא שלי הייתה עובדת גם בבית‪ ,‬וגם הייתה‬

‫עוזרת בחוץ לאבא‪ .‬ולמדה את הנשיות שלה‪[ ...‬ש‪ :‬איך למדת על נושאים אינטימיים שקשורים‬

‫לאישה?] לבד‪ .‬לבד‪ .‬וואו‪ ,‬היה בושה לספר קיבלתי מחזור‪[ ...‬ש‪ :‬ומה עושה אישה במחזור?]‬

‫תראי‪ ,‬כיהודיה באתיופיה‪ ,‬אף אישה במחזור לא ישבה בבית‪ .‬למרות שזה בושה‪ ,‬למרות שזה‬

‫הכול‪ ,‬את צריכה לצאת מהבית ויש איזשהו‪ ...‬בקתה במיוחד לנשים במחזור‪ ,‬ואת שמה‪ .‬את‪ ,‬אף‬

‫אחד לא אומר לך מה לעשות‪ ,‬את שמה‪ .‬אם יש עוד נשים‪ ,‬אז יחד איתן‪ ...‬אז בגלל זה [הבושה‬
‫והכבוד] לא היו מספרים לנו סיפורים‪ ,‬לא היו משתפים אותנו בגיל התבגרות‪ ,‬עוד מעט אתם‬

‫מגיעים לגיל של מחזור‪ ,‬את התאריכים‪ ,‬את הכאב‪ ,‬את הסימנים‪ ,‬אף אחד לא מסביר לנו (זהבה‪,‬‬

‫‪.)113-13‬‬

‫זהבה לא למדה על נשיות באמצעות השפה‪ ,‬ואיש לא הכין סיפר לה על המתרחש בגופה של האישה‬

‫ועל השינויים שהיא עוברת במעגל החיים‪ .‬את כל מה שהיא יודעת היא למדה מצפייה באמה‪ ,‬ללא עזרה או‬

‫הנחייה מצידה‪ .‬המשמעות היא למידה של מאפיינים פיזיולוגיים בעלי נראות חיצונית כמו "מחזור חודשי"‬

‫תוך "סימונם" ו"בידודם" (אישה המקבלת מחזור יוצאת לבקתה מיוחדת מחוץ לבית)‪ .‬עם זאת לא ניתנה‬

‫התייחסות להשלכות הרגשיות של ההתבגרות הנשית‪ ,‬והיא נשארה בגדר בושה גדולה‪ ,‬סוד שצריך להסתיר‪.‬‬

‫‪34‬‬
‫אביטל מספרת על ההתמודדות הקשה עם התבגרותה כאישה‪ ,‬ועל כל אותם נושאים הקשורים לנשיותה‪ ,‬שהיו‬

‫אפופים בושה וחוסר כבוד‪:‬‬

‫אהה‪ ,‬כן‪ ,‬זה אסור‪ .‬כן יש דברים‪ ,‬אף פעם לא דיברו על מחזור‪ ,‬על קיום יחסי מין‪ ,‬על אהבה‪,‬‬

‫אהה‪ ...‬מה עוד? על מחלות‪ ...‬כמובן על מחלות מין‪ ,‬כן?‪ ...‬כי זה לא היה מכובד‪ ,‬זה היה משהו‬

‫אישי של הבעל והאישה‪ ,‬שזהו‪ ,‬שהם היו צריכים לדבר על זה‪ ,‬אני לא יודעת אם הם היו מדברים‬

‫על זה‪ ,‬אני אף פעם לא שמעתי על דבר כזה שמדברים על זה (אביטל‪.)387-337 ,‬‬

‫אין זה מכובד להשתמש בשפה כאמצעי לדיבור על נושאים הקשורים לנשיות כמו יחסים בין גבר‬

‫לאישה‪ ,‬אהבה‪ ,‬מחזור חודשי‪ ,‬מחלות מין‪ .‬אביטל יודעת שמדובר בפרטים אינטימיים‪ ,‬שעל הגבר לדבר עליהם‬

‫עם האישה‪ ,‬אך לא היה ברור לה כלל אם אכן היו גבר ואישה מדברים בפועל על נושאים אלה‪.‬‬
‫מיטל נשאלת מהי "נשיות"‪ ,‬כפי שהיא תופסת את המושג ועונה‪" :‬ספציפית תשאלי אותי‪ ,‬על מה? על‬

‫יחסיה לגבר או שאישה כאישה?" נראה כי לא ברור לה עד הסוף למה הכוונה במושג "נשיות"‪ ,‬והיא מבקשת‬

‫ממני להגדיר אותו עבורה‪ .‬אני אומרת שמדובר בתפיסה של האישה בעיני עצמה ובמאפיינים הייחודיים לה‪,‬‬

‫והיא עונה‪:‬‬

‫אישה כאישה‪ ,‬תראי‪ ,‬אישה צריכה להיות‪ ,‬אם זה בלבוש‪ ,‬אם זה באוכל‪ ,‬יש דברים שאישה‬

‫חייבת לדעת‪ ...‬לפרק עוף‪ ,‬זה דבר‪ ,‬דבר‪ ,‬זה דבר‪ ...‬זה בישולים‪ ,‬אפשר לציין את האינג'ירה‪ ,‬ארבע‬

‫חמישה דברים שאישה צריכה לדעת אותם (מיטל‪.)33-37 ,‬‬

‫על פי דבריה של מיטל אישה אמורה לדעת לבצע מספר מטלות חשובות המגדירות את היותה אישה‪.‬‬

‫היא נמדדת באופן שהיא מתלבשת ובמיומנויות שהיא רוכשת באשר להכנת האוכל בכלל ולהכנת המאכל‬

‫המסורתי של בני העדה ‪ -‬האינג'ירה בפרט‪.‬‬

‫מתיאורי הנשים קיים קושי להגדיר את המושג "נשיות" ולהתחבר לנושאים אינטימיים‪ ,‬כמו מחזור‬

‫חודשי‪ ,‬יחסי מין ועוד‪ ,‬הקשורים להיותן נשים משום שאלו לא היו מדוברים בתרבותן‪ .‬תפיסתה של האישה‬

‫כצנועה‪ ,‬הנמנעת מלדבר‪ ,‬לשאול או לחשוף פרטים באשר לנשיותה‪ ,‬מתבטאת גם ביחסה אל גופה‪ .‬אלינור‬

‫מסכמת את ההתבוננות על קוד ההתנהגות המצופה מהאישה ומתייחסת לראשונה לניסיונותיה למחות ולצאת‬

‫נגד תפקידה ומעמדה התרבותי המסורתי‪:‬‬

‫גם אם היו לי שאלות‪ ,‬דברים שלא קיבלתי‪ ,‬הראש לא מקבל אבל זה מה שהיה‪ ...‬אין את מי‬

‫לשאול (צוחקת)‪ ...‬למשל למה המטבח זה רק האישה? הכללים האלה‪ ,‬מי קבע את הכללים?‪...‬‬

‫אף אחד לא יוצא ממה שמקובל‪ .‬כאילו לאף אחד אין דעה משלו‪ .‬את מבינה? היו כללים‪ ,‬וככה‬

‫‪35‬‬
‫הם צריכים להתנהג‪ .‬ככה זה היה‪ ,‬ככה כולם צריכים‪ ,‬אף אחד לא‪( ...‬צוחקת) לא מעז להתנהג‬

‫אחרת (אלינור‪.)83-73 ,‬‬

‫אלינור מתארת את עצמה כבעלת דעה עצמאית וכמי שאינה מקבלת כמובן מאליו את התסריט‬

‫הכתוב מראש באשר לציפיות ממנה כאישה‪ .‬היא מנסה להיות אקטיבית‪ ,‬לפרוץ את המוסכמות ולערער על‬

‫התפקיד הפסיבי שיועד לה‪ .‬היא שואלת לפשר הכללים והחוקים כמסרבת לקבלם‪ .‬בסוף היא מגלה כי אין לה‬

‫אפשרות לנהוג אחרת או לשנות את הכללים ("אף אחד לא יוצא ממה שמקובל")‪ .‬היא מגלה כי "לאף אחד אין‬

‫דעה משלו" ובעצם מתייחסת לכלל העדה‪ ,‬גברים ונשים כאחד‪ ,‬הכפופים למסורת קדומה שלא ברורים‬

‫שורשיה ומקורותיה ("מי החליט?")‪ .‬בהמשך תמצא עצמה האישה כבעלת אחריות אישית כלפי תדמית העדה‪,‬‬

‫בבואה לקרוא תיגר על המוסכמות והחוקים שאליהם היא מצווה להישאר נאמנה וכפופה (ראו תמה שלישית)‪.‬‬
‫‪ 1.0.1‬גופה של האישה‬

‫ההתייחסות הישירה אל גופה של האישה‪ ,‬בדומה להתייחסותה אל מושג ה"נשיות"‪ ,‬מעוררת אף היא‬

‫קושי להגדיר ולהבין את מקומו וחשיבותו של הגוף בחייה‪" .‬שמה לא היה‪ ...‬משמעות מיוחדת‪ ,‬כאילו‪ ,‬גוף של‬

‫האישה‪ ,‬גוף של גבר‪ ,‬לא היה לזה חשיבות‪ .‬כמו גוף של הגבר (צוחקת)‪ ,‬כאילו‪ ,‬לא‪ ...‬אין איזה משהו שקיבל‬

‫משמעות" (אלינור‪ .)117-113 ,‬אלינור פותחת את הדיון בנושא הגוף בכך שמדגישה שאין חשיבות לגופה של‬

‫האישה‪ ,‬ואין היא שונה מהגבר‪ .‬היא צוחקת במבוכה כשנשאלת ישירות על גופה של האישה וניכר כי אינה‬

‫רגילה לענות לעצמה באופן ישיר עבור שאלה זו‪ .‬היא מדגישה שלגופה של האישה לא ניתנת משמעות מיוחדת‬

‫בתרבותה‪ .‬מיטל נשאלת על היחס לגוף ועל התפיסה של גוף האישה בקרב יוצאי אתיופיה ועונה‪:‬‬

‫לא‪ ,‬שאלה שלך היא כל כך מורכבת‪ ,‬מה‪ ,‬כאילו‪ ,‬מי שואל על מה? על הגוף של האישה? שמה‪ ,‬גוף‬

‫של אישה זה דבר מכובד‪ ,‬בארץ לעומת שמה‪ ,‬זול מאוד‪ ...‬זאת אומרת כל אחד יכול לעבור‪ ,‬שמה‬
‫כל אחד לא נוגעים בך‪ ,‬לא נוגעים לך‪ ...‬שמה לא נוגעים בך‪ ,‬ממש שומרים על כבוד‪ ,‬אין חיבוקים‬

‫נישוקים במקומות אינטימיים לגעת בשמה‪ ,‬שמה שומרים על דברים כאלה ובדרך אמרתי לך‬

‫שאם רק הגיע זר יכול לנשק אותך נשיקה בלחי‪ ,‬וזהו נגמר‪ .‬ולא ממשפחה ובטח בטח בטח לא‬

‫מבחוץ וגם לא חשוף הגוף שלך‪ ,‬לא חשוף‪ ...‬את לבושה בצורה צנועה‪ ,‬שזה כל החשיפה פה‪ ,‬אני‬

‫לא יודעת מי מוביל ומי לא מוביל‪ ,‬כמה יהיה טוב‪ ,‬אולי זה יפה‪ ,‬אבל הוא גם מכשיל מאוד‪...‬‬

‫שמה גבר לא רואה‪ ,‬לא יכול יותר מדי להתגרות עם זה‪ ,‬הוא יודע שלהתגרות‪ ,‬עם אישה קצת‬

‫מרימה פה‪ ,‬זה סימן‪ ...‬את הדרך שלה‪ ,‬אבל ככה היא לבושה כמו השמלה של הערבים עד הסוף‪.‬‬

‫מי רואה לה משהו שמה? היא שמורה עטופה (מיטל‪.)333-331 ,‬‬

‫‪36‬‬
‫מיטל מתקשה לענות לשאלה‪ ,‬שנתפסת בעיניה כמורכבת‪ ,‬ומנסה להגדיר את ההתייחסות אל גופה של‬

‫האישה "שם"‪ ,‬באתיופיה ו"כאן" בישראל‪ .‬היא מתייחסת אל הגוף בהקשר של צניעות‪ ,‬שהייתה ערך תרבותי‬

‫חשוב בקרב בני העדה והעידה על כבוד כלפי האישה‪ .‬היא מספרת על הצורך לעטוף ולשמור על האישה‬

‫באמצעות בגדיה מפניו של הגבר‪ ,‬פן יראה את גופה ויתעורר עליו יצרו ("יתגרה")‪ .‬הבגדים מסמנים גבול בין‬

‫" פנים" ל"חוץ"‪ ,‬שומרים על גופה הפרטי של האישה כשייך לה בלבד ומונעים מגברים אחרים להביט בו‪ .‬אל‬

‫מול הגבול‪ ,‬שסומן בצורה ברורה באתיופיה‪ ,‬מתגלה העדרו כאן בישראל‪ .‬בארץ הנשים אינן מתלבשות באופן‬

‫צנוע‪ ,‬הן אינן מוגנות באמצעות בגדים ארוכים ומכסים‪ ,‬וגופן חשוף לעיני כל‪ .‬בארץ האישה אינה שמורה‬

‫וחסרה לה הגנה מפניהם של הגברים‪ ,‬שיכולים "לעבור" ולהתקרב כרצונם‪ .‬חשיפת הגוף מהווה סימן‪ ,‬אישור‬

‫שהגבר יכול להתגרות ממנו ושהאישה אינה מוגנת עוד‪ .‬גם אלינור מדברת על הצניעות כמנגנון השומר על גופה‬
‫של האישה‪:‬‬

‫את יודעת‪ ,‬אני עוד שם (מבחינת קוד הלבוש)‪ .‬שם היה צניעות‪ .‬המבוגרים מקללים נשים שבארץ‪,‬‬

‫שעלו לארץ‪ ...‬הם אומרים‪ ...‬כאילו‪ ,‬חבל שלא‪( ...‬צוחקת) נשארו שם עם הכבוד שלנו עם ה‪...‬‬

‫שרואים אישה שמתלבשת כאילו ממש‪ ,‬לא צנוע בכלל‪ ,‬את יודעת‪ ,‬צניעות זה היה מאוד (חשוב)‬

‫לשמור (אלינור‪.)135-115 ,‬‬

‫לא רק באתיופיה‪ ,‬גם בארץ נהוג לייחס לצניעותה של האישה ערך חשוב שיש לשמור עליו‪ .‬אלינור‬

‫מקשרת בין צניעותה של האישה לכבודה וטוענת שזו שאינה שומרת על צניעות גופה‪ ,‬זוכה לגנאי מצד בני‬

‫העדה המבוגרים‪ .‬היא מדגישה שהיא "עוד שם"‪ ,‬נשארה עם הכבוד שלה ומקפידה על צניעותה‪ ,‬כמפרידה את‬

‫עצמה מנשים אחרות בעדתה שנתונות לגנותם של המבוגרים‪ .‬גם אביטל נשאלת על תפיסת הגוף ונאבקת‬

‫לתאר אותה‪:‬‬
‫לא משהו שאני יכולה לתאר לך או משהו שאני יכולה להגיד לך בוודאות שזה זה‪ ...‬כי אף פעם‬

‫לא דיברו על זה‪ ...‬כי‪ ,‬זה לא במנטאליות שלנו‪ ,‬זה לא במנהג שלנו לדבר על גוף האדם‪ .‬זה שלך‬

‫פרטי וזה שלך‪ .‬זה לא שאמרו לנו זה הגוף שלך ואין (לגעת בו)‪ ...‬כמו שאני מסבירה עכשיו לבנות‬

‫שלי שאסור אהה‪ ..‬זה הגוף רק שלך‪ ,‬ואף אחד לא יכול לגעת בגוף שלך או ‪ ...‬ו‪ ...‬כל מיני הסברים‬

‫שאני מסבירה לילדות שלי‪ .‬לא היה את זה‪ .‬אבל אהה‪ ...‬אם‪ ,‬אם הייתה אפשרות ללכת לחוף הים‬

‫ולהתרחץ ערומים אז מזה את כבר יכולה להבין שגוף האדם הוא לא הכי חשוב באתיופיה‬

‫(אביטל‪.)377-332 ,‬‬

‫‪37‬‬
‫אביטל מתקשה לתאר את הגוף משום שהיא אינה רגילה לדבר עליו‪ .‬היא חונכה להתייחס אל גופה‬

‫כמקום פרטי ואישי‪ ,‬שאין זה נהוג לראות אותו כחשוב‪ ,‬כבעל ערך‪ .‬היא מספרת על חוף הים ומתכוונת‬

‫למקורות המים שבהם היה נהוג להתרחץ ערומים באתיופיה בלי לגלות חשיבות רבה מדי לגוף ולחשיפתו‪.‬‬

‫במנטאליות של בני העדה לא נהוג להסביר לבנות ולנשים על גופן‪ ,‬לדבר על הגבולות שלו ועל האיסורים‬

‫הקשורים בו ("אף אחד לא יכול לגעת בגוף שלך")‪ .‬אביטל מדברת על עצמה וגופה דרך בנותיה‪ .‬היא מסבירה‬

‫להן כיצד לשמור על עצמן‪ ,‬שגופן בבעלותן ובשליטתן ואיש אינו יכול לגעת בו ללא רצונן‪ .‬דרכן היא מדגישה‬

‫שאיש לא דיבר עמה כך ואולי רומזת כי לנושא זה יש משמעות רבה‪ ,‬שכן המנהג להתייחס כך אל הגוף‬

‫והאיסור לדבר עליו יוצר מצב שבו הנשים אינן יודעות כיצד עליהן לשמור על גופן ולהציב את הגבולות לגביו‪.‬‬

‫‪ 1.0.4‬מיניותה של האישה‬
‫על רקע תפקידה המצומצם של האישה‪ ,‬עמדתה הנחותה ביחס לגבר‪ ,‬נשיותה המוסתרת‪ ,‬זו הגורמת‬

‫לבושה ולתחושת הבדידות האופפת את התבגרותה הנשית לאורך חייה‪ ,‬עולה היחס למיניותה‪ .‬בתוליה של‬

‫האישה נחשבים למשאב הערכי הגבוה ביותר השייך לה בלבד‪ ,‬ושם גם טמון כבודה‪ .‬על אף שבתוליה של‬

‫האישה הם בלעדיים לה‪ ,‬אין סומכים עליה שתשמור עליהם בעצמה‪ ,‬והדבר מופקד בידי הוריה‪:‬‬

‫(למדתי) שאסור ללכת עם גברים ולשכב איתם‪ ,‬אז כאילו לא שמישהו אומר לך את כבר לומדת‬

‫עם הזמן‪ .‬וגם לא היינו מודעים לזה‪ .‬לא היינו מודעים לזה ש‪ ...‬להגיד לך את האמת‪ ,‬אני ידעתי‬

‫רק לפני‪ ,‬רק כשהייתי בכיתה י"א נראה לי‪ ,‬בכיתת חינוך מיוחד (בשיעור חינוך מיני)‪ ,‬איך באים‬

‫לעולם הזה‪ .‬בחיי! לא ידעתי שצריך לשכב בשביל ילד‪ .‬נשבעת לך‪ ,‬בשיא הרצינות‪[ .‬ש‪ :‬אבל את‬

‫גדלת כאן‪ ,‬לא?] מה זה גדלת כאן? כשגדלתי כאן אני הייתי בתוך הבית שלי בתוך הבועה שלי‪.‬‬

‫ההורים שלי שמרו עליי כמו ששמרו ילד בפעוטון‪ .‬אני הייתי בשבילם ילדה בפעוטון‪ .‬כי הם פחדו‬
‫נורא שאני אלך לעשות‪ ...‬שאני אלך להתערבב עם גברים ואני אדע גברים ובנות אחרות ילמדו‬

‫אותי דברים אחרים‪ ,‬שאני איחשף לעולם אחר (אביטל‪.)153-321 ,‬‬

‫אביטל לא למדה על מיניותה‪ ,‬לא על יחסי מין ולא על הקשר בין מין‪-‬בתולין‪-‬היריון‪ ,‬ורק בגיל מבוגר‬

‫יחסית נחשפה לידע על קשר זה בשיעורי בית הספר‪ .‬היא מספרת כיצד הוריה שמרו עליה בתוך הבית‪ ,‬כמו‬

‫ששומרים על ילדה קטנה‪ ,‬כיוון שפחדו שמא תאבד את בתוליה וכדי שלא תתפתה ותיחשף לידע מיני‪ .‬עולם‬

‫המיניות מתואר כ"עולם אחר"‪ ,‬מסוכן‪ ,‬שממנו יש להישמר‪.‬‬

‫ההשלכות לפגיעה בבתולין עלולות להיות קשות‪" :‬אם חלילה וחס תעשי משהו לפני החתונה‪ ...‬את‬

‫יכולה להיות הילדה הכי שמורה בתוך הבית‪ ,‬אבל אם כבר עשית את זה‪ ,‬את לא שווה שום דבר‪ ,‬מבחינתם את‬

‫‪38‬‬
‫צריכה להגיד שאת זונה" (אביטל‪ .)131-133 ,‬הפגיעה בבתוליה של האישה‪ ,‬בסימן המובהק של נשיותה‪ ,‬הופך‬

‫אותה לא רק לחסרת ערך אלא אף לזונה‪ ,‬לאישה שמקיימת יחסי מין בתמורה לשכר‪ .‬יתרה מזו‪ ,‬האישה‬

‫המכריזה על עצמה כזונה ("את צריכה להגיד")‪ ,‬כלומר היא שגרמה לפגיעה בבתוליה‪ ,‬היא האחראית לגורלה‬

‫העתידי בעקבות מעשיה‪ .‬מכאן‪ ,‬אין הבחנה כיצד נפגעת אישה‪ .‬אם היא נפגעת מאונס שלא מרצונה‪ ,‬אין לכך‬

‫חשיבות‪ .‬ההתייחסות היא לתוצאה הסופית‪ .‬מיכל אומרת‪:‬‬

‫זה לא מעניין אותם‪ .‬זה לא כל כך מעניין אותם אם היא נאנסה או לא‪ ,‬את מבינה? את לא‬

‫בתולה‪ ,‬זה אותו התוצאה זה אותו הדבר‪ .‬הם רוצים מישהי טהורה‪ ,‬פעם ראשונה זה‪ ,‬שתכיר‬

‫כאילו רק אותו‪ ,‬שתדע רק אותו ולא יהיה לה שום ציפיות או משהו‪ .‬איזו שהן דרישות חס‬

‫וחלילה מהגבר ורק לו‪ ,‬צריכות להיות דרישות ממנה כי היא צריכה למלות את רצונותיו‪ ,‬בשביל‬
‫זה היא מתחתנת אתו‪ .‬את מבינה? (מיכל ריאיון ‪)311-317 ,1‬‬

‫מיכל הבינה כי בתוליה יקרים מאוד‪ ,‬ומדגישה שאין חשיבות לאופן שהם נפגעים ("זה לא מעניין‬

‫אותם")‪ .‬לכן רק התוצאה (הפגיעה בבתולין) נמדדת‪ ,‬וזוכה להתייחסות כלשהי‪ .‬מיכל מדברת בגוף שלישי על‬

‫האישה ועל הקהילה ומסבירה את הצורך בשמירה על הבתולין כדי להיות שייכת בלעדית לגבר‪ ,‬להכיר רק גבר‬

‫אחד ולא לפתח ציפיות מגברים‪ .‬מכאן‪ ,‬כאשר היא נישאת לגבר‪ ,‬היא שייכת לו גם במובן המיני‪ ,‬ולמעשה‬

‫אמורה למלא אחר רצונותיו וצרכיו‪ .‬מלי מוסיפה‪:‬‬

‫גם פה לצערנו‪ ...‬זה המצב‪ .‬ומזה גם בא אישה עדיין סובלת מבעלה חושבת ‪ -‬מותר לו לעשות‪,‬‬

‫מתי שהוא רוצה‪ ,‬מאיפה שהוא רוצה‪ ...‬ועדיין את צריכה להיות זמינה בשבילו‪ ,‬ואין אסור‪,‬‬

‫כאילו‪ ,‬אין סטופ‪ ...‬אני לא בטוחה שהיא יכולה להתנגד‪ ,‬גם אם אין לה חשק‪ ...‬גם אם היא לא‬

‫רוצה‪ ,‬וגם אם לא מתאים לה‪ ...‬גם אם אי פעם שאלו – בא לך? בא לך כאילו? אין את השאלה‬
‫הזו נראה לי (מלי‪.)118-118 ,‬‬

‫מלי מאוכזבת מכך שהמעבר לישראל לא שינה את היחס של הבעל כלפי אשתו‪ .‬היא מספרת על הסבל‬

‫הכרוך בקיום יחסי מין רק ביוזמתו של הגבר ועל מחויבותה של האישה להיות זמינה לו‪ ,‬בלי להתחשב בחשק‬

‫שלה‪ ,‬ברצונותיה ובצרכיה‪ .‬השאלה האם היא רוצה לקיים אתו יחסי מין אינה עולה כלל על הפרק‪ .‬מיכל‬

‫מתייחסת למושג "פגיעה מינית" ולמונח "אונס"‪ ,‬נשאלת האם מכירה מונחים מקבילים לאלו בשפה‬

‫האמהרית ועונה‪" :‬אין מילה כזאת בכלל בשפה אצלנו‪ ,‬זה לא קיים‪ .‬כאילו‪ ,‬אולי את מתכוונת ל‪ ...‬אני לא‪...‬‬

‫אני צריכה למצוא לזה מילה קצת יותר מתאימה‪( "...‬מיכל ריאיון ‪ .)183-187 ,1‬מיכל מנסה לייצר מכנה‬

‫‪39‬‬
‫משותף לשפה העברית והאמהרית כדי לדבר על אותה תופעה‪ ,‬וכשהיא אינה מצליחה לעשות זאת‪ ,‬היא‬

‫מספקת הסבר לתופעה‪ ,‬כפי שהיא נתפסת בעדתה‪:‬‬

‫זה יותר‪ ,‬הגבר כאילו לא מצליח לשלוט על היצרים שלו‪ ,‬אז זה יותר בעיה כאילו אצל הגבר‪.‬‬

‫כאילו הוא מסכן‪ .‬כאילו לגבר יש בעיה שהוא לא יכול לשלוט ביצרים שלו אז זה בסדר‪ .‬אצלו יש‬

‫את הבעיה לא לאישה שאנסו אותה‪ ,‬או לאישה שחטפה כאילו איזה סוג של התעללות פיסית כל‬

‫שהיא‪ ,‬או ניסיון לאונס או כאילו משהו כזה שבסגנון‪ .‬היא לא נחשבת לקרבן‪ .‬כאילו‪ ,‬לא ממה‬

‫שידוע לי‪ .‬ו‪ ...‬זה קורה המון‪ .‬זה עדיין קורה (מיכל ריאיון ‪.)121-187 ,1‬‬

‫בקרב יוצאי אתיופיה ההסבר לפגיעה המינית באישה טמון באישיותו של הגבר‪ ,‬בצרכיו וביצריו‪.‬‬

‫האישה אינה זכאית לקבל הכרה כקורבן‪ ,‬כאדם שנפגע‪ .‬הגבר‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬שאינו יכול לשלוט ביצריו ו"יש לו‬
‫בעיה"– ראוי להבנה וקבלה ("זה בסדר") משום שכך נברא על ידי הטבע ואין אפשרות לשנות זאת‪ .‬התחושה‬

‫ש"אין מה לעשות" וש"לא קרה שום דבר" מקטינה מחומרת המעשה וסותמת את הגולל על יכולותיה של‬

‫האישה להכיר בכך שנפגעה‪ .‬התופעה לטענתה מתרחשת גם היום‪.‬‬

‫זהבה ממשיכה ומספרת על השתיקה סביב הפגיעה המינית‪:‬‬

‫תשמעי‪ ,‬גם שם‪ ,‬באתיופיה‪ ,‬בטוח היה‪ ...‬בטוח היה‪ ,‬סגרו את זה‪ ,‬שתקו‪ ,‬אף אחד לא סיפר לאף‬

‫אחד‪ ...‬למה‪ ,‬יכול להיות אם זאת משפחה גדולה‪ ,‬יכול להיות ילכו להרוג את השני‪ ,‬יכול להיות‬

‫ילך מישהו מהמשפחה שלה‪ ,‬יחזיר‪ ,‬ואת‪ ...‬עוזבת את הארץ שלהם‪ ,‬לא רק איזשהו משפחה‪,‬‬

‫הולכים מקום אחר לחפש איפה לגור‪ ...‬גם בושה‪ ,‬גם בושה‪ .‬כן‪ .‬אני עד עכשיו‪ ,‬אני שומעת‬

‫שמספרים אפילו אישה נשואה היו תופסים בכוח‪ ,‬היו אונסים אותה‪ ,‬אישה נשואה‪ .‬זה אני יודעת‬

‫כשאני שומעת דברים כאלה‪ ,‬חיות זה לא אנשים‪ .‬ממש חיות (זהבה‪.)311-315 ,‬‬
‫לפי דבריה של זהבה "אונס" בקרב יוצאי אתיופיה היה קיים לאורך ההיסטוריה‪ ,‬עוד באתיופיה‪ .‬היא‬

‫מספרת על קשר השתיקה שבסיסו נטוע עמוק בתרבות והוא נועד לשמור גם על המשפחה מנקמת דם וגם על‬

‫האישה ומשפחתה מפני חרם ועזיבה של הבית והקהילה‪ .‬כך או אחרת‪ ,‬גורלה היה נידוי והרחקה מהקהילה‪.‬‬

‫גם מיכל‪ ,‬כמו זהבה‪ ,‬רומזת על היקף הרחב של התופעה‪:‬‬

‫זה קורה הרבה במשפחות‪ ,‬זה קורה המון בתוך המשפחה‪ .‬הדוד אונס את האחיינית‪ ,‬האבא אונס‬

‫את הילדה‪ ,‬או זה הרוב קורה הדודים או הדודים רחוקים בסגנון הזה‪ ,‬אבא לא כל כך‪ ...‬זה קורה‬

‫המון‪ .‬המון‪ .‬ו‪ ...‬ולא מדברים על זה‪ .‬הבנות שותקות (מיכל ריאיון ‪.)122-123 ,1‬‬

‫‪41‬‬
‫מיכל מדגישה עד כמה התופעה קיימת ועד כמה קשר השתיקה סביבה הדוק‪ .‬על אף חומרת המעשים‬

‫המתוארים‪ ,‬הבנות מתוארות ככאלה שנגזר עליהן לשתוק ולהסתיר את המעשים ואת הפגיעה בהן‪ .‬מלי מעידה‬

‫שאונס בקרב יוצאי אתיופיה קיים‪ ,‬אם כי לא בממדים גדולים‪ ,‬אך מוסיפה עוד זווית לשתיקה האופפת אותו‪:‬‬

‫יש בטח שיש‪ .‬רוב האנשים יודעים על זה אבל פשוט לא מדברים‪ .‬וגם לא קורה הרבה‪ ,‬ואם קורה‪,‬‬

‫וכדי לא‪ ,‬שלא יהיה בלגן בכפר‪ ,‬שותקים‪ .‬הבת‪ ...‬שותקת כדי שלא יהיה בלגן‪ ,‬או שלא מאמינים‬

‫לה‪ .‬אף אחד לא יודע‪ ,‬אם היא לא תספר‪ .‬לא יודעים‪ .‬שותקים‪ ...‬גם אימא משתפת פעולה‬

‫במקרים‪( ...‬היא אומרת) מה את רוצה? שיהרוג אותנו עכשיו? אז תשתקי‪ ...‬אבל הילדה‪ ,‬נרקבת‬

‫עם זה (מלי‪.)352-353 ,‬‬

‫מלי מספרת על שתיקה למען שמירה על הסדר הטוב‪ .‬אם אישה תספר‪ ,‬עלול להתעורר "בלגן בכפר"‪,‬‬
‫והיא עלולה לפגוע בשלמות החברה כולה‪ .‬נוסף על כך אין לגיטימציה לאישה הקוראת תיגר על מוסכמה‬

‫חברתית שכזו‪ ,‬וכולם שותפים להשתקתה‪ .‬גם אמה פועלת לפי אותם קודים‪ ,‬חוששת מנקמה‪ ,‬שמישהו יהרוג‬

‫את שתיהן כנשים‪ ,‬ולכן שותפה לציווי לשתוק‪ .‬מכאן הבת‪ ,‬הנערה או האישה הנפגשות‪ ,‬נשארות לבד עם דבר‬

‫הפגיעה בהן‪ .‬זהבה מסכמת את המעבר מאתיופיה לישראל באשר לפגיעה המינית‪:‬‬

‫עד עכשיו לא שמעתי שמישהי נפגעה על ידי מישהו ישראלי‪ ,‬צברי‪ .‬בתוך העדה‪ ,‬זה קורה‪ .‬בתוך‬

‫העדה‪[ .‬ש'‪ :‬למה?] תראי‪ ,‬אני לא יודעת‪ ,‬אולי עדיין לא קולטים שאנחנו כבר בארץ אחרת‪ ,‬בארץ‬

‫דמוקרטית‪ ,‬ושיש מקום לאישה‪ ,‬אולי שוכחים את זה‪ .‬אולי שוכחים את זה‪ .‬אני לא יודעת‪ .‬אני‬

‫חושבת שככה‪ .‬שוכחים שאנחנו נמצאים לא באתיופיה‪ ,‬כי שמה עשו מה שהם רוצים‪ .‬יותר בכוח‪,‬‬

‫יותר שולטים (זהבה‪.)333-313 ,‬‬

‫גם בארץ‪ ,‬כמו באתיופיה‪ ,‬מעשים של פגיעה מינית מתרחשים בתוך העדה‪ ,‬בין יוצאי אתיופיה ובין‬
‫עצמם‪ .‬זהבה רומזת על כך כי על אף המעבר לארץ ישראל‪ ,‬קהילת יוצאי אתיופיה לא נטמעה‪ ,‬ואותם קודים‬

‫והתנהגויות מתרחשים גם בארץ דמוקרטית הנותנת מקום לאישה‪ .‬הגברים‪ ,‬גם בישראל‪ ,‬נוהגים בכוח‪,‬‬

‫ובשליטה‪ ,‬כפי שהיה באתיופיה‪.‬‬

‫לסיכום דבריהן של זהבה‪ ,‬מיכל ומלי התופעה הייתה קיימת וידועה בקרב העדה‪ ,‬אך על האישה הוטל‬

‫לשמור על שתיקה כדי לשמור על הסדר הטוב ולהימנע מנקמת דם ומפגיעה בכבוד הפוגע‪ .‬הן רומזות על היקף‬

‫התופעה ומדברות על קשר ידוע מראש ומקובל על כולם‪ .‬האימהות אינן תומכות בבנותיהן‪ ,‬ועל כתפיהן מוטלת‬

‫אפוא האחריות לתדמית העדה כולה‪ .‬התוצאה משאירה את הנשים עם סודן‪ .‬קשר השתיקה האופף את דבר‬

‫הפגיעה המינית הוא חלק ממכלול רחב של השתקת היבטים שונים אצל האישה‪ .‬מוסכמות חברתיות באשר‬

‫‪41‬‬
‫להסתרה קיימות גם בקשר לגופה של האישה ומיניותה‪ .‬הציווי להסתיר ולהצניע כל ביטוי לנשיות הוא חלק‬

‫מציווי רחב יותר באשר לחשיפת הרגשות והסודות הנשמרים בתוך המשפחה‪.‬‬

‫‪" 1.0.1‬משפחה זה הכול" – הנורמות וערכי התרבות עליהם גדלה האישה‬

‫הנשים במחקר חוות את עצמן ככפופות לנורמות‪ ,‬לכללים ולדפוסי התנהגות מסורתיים המושרשים‬

‫היטב בתרבותן‪ ,‬ועל פיהם הן פועלות וחיות‪ .‬הבנת מקומה של המשפחה וחשיבותה בעיני הנשים‪ ,‬כמו גם‬

‫מערכת היחסים בין חבריה‪ ,‬משמעותית להבנת הקשר בין אירועי הפגיעה המינית להיבטים תרבותיים‬

‫המשפיעים ומושפעים ממנה (ראו תמה שלישית)‪ .‬שיר מתארת זאת כך‪:‬‬

‫הכול מלמדים אותך על כבוד‪ ,‬איך לשמור על הכבוד של המשפחה‪ ,‬איך לשמור על המשפחה‪ ,‬איך‬

‫ההורים לתת (להם) כבוד‪ ,‬לעזור להם‪ ...‬את צריכה תפקיד‪ ,‬כאילו יש לך תפקיד גם שלך בבית‪.‬‬
‫את לומדת‪ ,‬חוזרת מבית ספר‪ ,‬יש לך מה לעשות גם בבית‪ ,‬לעזור‪ ,‬לא יודעת מה‪ ,‬כאילו‪ ,‬אם יש‬

‫ילדים קטנים יותר‪ ,‬פחות ממך‪ ,‬את צריכה לטפל בהם‪ ,‬לעזור לאימא שלך‪ ,‬וכל מיני דברים וגם‬

‫בחוץ‪ ,‬אפילו אנשים מבוגרים‪ ,‬את צריכה לתת כבוד כי יש לנו את זה‪ ,‬זה התרבות‪ .‬אוכלים ביחד‪,‬‬

‫שכנים – (כולם) ביחד‪( .‬פה) אין לך‪( .‬שם) כולם לא סוגרים דלת‪ ,‬כאילו כולם ביחד‪ ,‬יש לך חברה‬

‫טובה‪ .‬מאוד טובה‪ .‬לחבק אחד את השני‪ .‬אם את חולה‪ ,‬אם את אהה‪ ...‬כאילו יש לך ילדה או‬

‫משהו ואת יולדת ואת בבית‪ ,‬את לא לבד‪ ,‬כל הזמן על ידך‪ ,‬כל הזמן כולם באים אליך‪ ,‬כולם‬

‫דואגים לך‪ ,‬כולם עוזרים לך (שיר‪.)33-17 ,‬‬

‫שיר למדה מגיל צעיר את הערך החשוב שיש בשמירה על כבוד משפחתה והמבוגרים ממנה‪ .‬היא למדה‬

‫שהיא שייכת‪ ,‬שיש לה תפקיד בתוך המשפחה ושהיא חלק בלתי נפרד מהתנהלותה‪ .‬מקומה ברור (עליה לטפל‬

‫ולעזור למבוגרים סביבה)‪ ,‬והיא לוקחת אותו על עצמה כחלק מהמסורת התרבותית שלה‪ .‬בתמורה לשמירה על‬
‫ערכי המשפחה‪ ,‬לצד מילוי תפקידיה ואחריותה‪ ,‬היא זוכה להשתייך לקהילה ולזכות בהגנתה‪ .‬שיר גדלה‬

‫בתחושה שהיא מוגנת‪ ,‬והיא מתארת את תחושת הלכידות וה"ביחד" בתרבות שלה‪ .‬היא בטוחה שבכל שלב‬

‫בחייה‪ ,‬אם תחלה או תלד‪ ,‬יהיה מי שילווה אותה‪ ,‬ידאג לה וישמור עליה‪ .‬היא מתארת את הגדרתה כחלק‬

‫ממשפחתה בנימה חיובית מאוד ומחזקת את הדברים הטובים שבהשתייכות למבנה חברתי רחב יותר‪.‬‬

‫המשפחה מתוארת כאמינה‪ ,‬כגוף מלוכד שניתן לסמוך עליו בעת קושי או צרה‪.‬‬

‫על אף הנימה החיובית שבה מתוארים הנורמות‪ ,‬הערכים וכללי ההתנהגות בקרב יוצאי אתיופיה‪,‬‬

‫הנשים חוות פערים בין הנהוג באתיופיה למקובל בישראל‪ .‬אביטל ומיכל‪ ,‬שתי הנשים היחידות במחקר שהגיעו‬

‫לארץ בהיותן ילדות צעירות מאוד‪ ,‬מתארות את הפער בין החיים בתוך הבית‪ ,‬שבו משפחתן מתנהלת לפי ערכי‬

‫‪42‬‬
‫התרבות המסורתיים‪ ,‬ובין חיים מחוצה לו‪ ,‬בחברה ישראלית מודרנית‪" :‬שאת גודלת באיזה סביבה שמאוד‬

‫שונה מהבית שאת גודלת בו‪ ,‬והשפה וההתנהגות והכול הכול שונה‪ ,‬כאילו את בכוכב אחר רק שאת במקום‬

‫אחד" (מיכל ריאיון ‪ .)88-87 ,1‬מיכל מתארת את עצמה כחיה בשתי צורות חיים שונות ומרוחקות‪ ,‬המתקיימות‬

‫זו לצד זו במקום אחד‪ .‬בהמשך היא מסבירה‪:‬‬

‫היה לי פיצול אישיות‪ ...‬כי נולדתי למשפחה של עולים‪ ...‬כל המטענים‪ ,‬כל המסורת‪ ,‬בבית הכול‬

‫שונה‪ ...‬בחוץ‪ ,‬זה ממש עולם אחר‪ .‬את פותחת את הדלת את בכוכב אחר‪ ...‬ידעתי שאני צריכה‬

‫להתנהג ככה ככה‪ .‬איפה שיכולתי לחשוף את עצמי יותר‪ ,‬חשפתי‪ .‬אבל בבית יותר‪ ,‬נזהרתי‪...‬‬

‫צריך לכבד את אימא‪ ,‬לכבד את אבא‪ ,‬שכנים‪ ,‬מה יגידו השכנים‪ ,‬אז כאילו את מבינה? כאילו‬

‫הרבה רכילות‪ ,‬הרבה זה‪ .‬אז כאילו הייתי אנונימית כזאת‪ .‬ובחוץ הייתי הכי‪ ,‬כאילו דומיננטית‪,‬‬
‫וחבורה‪( ...‬מיכל ריאיון ‪.)335-311 ,1‬‬

‫הפערים בין החיים "בחוץ"‪ ,‬בחברה המודרנית‪ ,‬ובין החיים המסורתיים "בפנים" יוצרים קרע פנימי‬

‫המוביל ל"פיצול אישיות"‪ .‬מיכל אינה מתרעמת על ערכי המסורת ומקבלת על עצמה את הציווי לשמור על‬

‫כבודה של משפחתה ולהתנהג לפי מוסכמות ידועות מראש‪ .‬היא מתארת את הזהירות‪ ,‬לצד הצורך להישמר‪,‬‬

‫להקפיד על אנונימיות ולא להיחשף לרכילות‪ ,‬כדי להתאים עצמה לערכי הצניעות בתרבותה ולהשתייך אליה‪.‬‬

‫כיוון שעליה לשאת עמה את כל ה"מטענים והמסורת"‪ ,‬ועדיין לנהוג כצעירה מודרנית המשתייכת לחברה‬

‫ש"בחוץ"‪ ,‬היא מפתחת "אישיות נוספת"‪ ,‬אישיותה החיה ב"כוכב אחר"‪ ,‬והיא הדומיננטית‪ ,‬החשופה‬

‫והמפותחת‪ .‬באמצעות הפיצול שהיא יוצרת‪ ,‬היא יכולה לשרוד את הקרע שנוצר עקב הפערים בין הפנים ובין‬

‫החוץ‪ ,‬תוך שהיא מתמרנת בזהירות בין שני המקומות‪ ,‬שהגבול ביניהם דק מאוד (רק הדלת מפרידה ביניהם)‪.‬‬

‫גם אביטל חווה קונפליקט דומה ומרחיבה בנוגע לטיבה של אותה "הפרדה" בין שני העולמות‪:‬‬
‫חוויתי‪ ,‬חוויתי אבל התעלמתי‪ ,‬הדחקתי‪ .‬מדברים על הכול אבל את יודעת‪ ,‬אני עושה מן הבדלה‬

‫כזו שכאילו מה שמדברים בבית ספר אז זה נשאר בבית ספר ומה שמדברים בבית זה החיים‬

‫שלי‪ ...‬איך אני אקרא לזה להפריד את זה‪ ,‬ממש להפריד שכאילו‪ ,‬אביטל‪ ,‬העולם שלך‪ ,‬זה פה‪ .‬את‬

‫אתיופית‪ ,‬את עם התרבות האתיופית‪ ,‬אין לך לאן לברוח‪ ...‬טיול שנתי בחיים לא יצאנו‪ ...‬אין את‬

‫זה לצאת ללכת לחברות לישון‪ ...‬וזה מגביל אבל אין לך‪ ,‬זה התרבות שאת גודלת אליה‪ ...‬כאילו‬

‫יש את אביטל שבבית‪ ,‬והעולם מסביב שהוא המודרני וחשוף‪ ...‬כן‪ ,‬זה כאילו את לא חיה שם‪ .‬אני‬

‫הולכת לבית ספר‪ ,‬אני עם כובע אחר‪ ,‬אני בבית עם כובע אחר‪ ...‬אז הרגשתי לפעמים שיש לי שתי‬

‫‪43‬‬
‫זהויות‪ ,‬כאילו דברים שהם נורא בלבלו אותי‪ ...‬אני נראית אמנם מודרנית וזה‪ ,‬אבל התפיסה שלי‬

‫אתיופית לחלוטין‪ ,‬אני בעולם הפרימיטיבי של האתיופים (אביטל‪.)111-182 ,‬‬

‫אביטל‪ ,‬כמו מיכל‪ ,‬סיגלה לעצמה שתי זהויות‪ :‬מודרנית‪ ,‬המתבטאת כשהיא "בחוץ"‪ ,‬בבית הספר‪,‬‬

‫בעולם המודרני והחשוף; ומסורתית המתבטאת כשהיא "בפנים"‪ ,‬כשהיא נאמנה לערכי התרבות שממנה‬

‫הגיעה‪ ,‬מוגנת ושמורה בתוך ביתה (בלי לצאת לטיול שנתי או לישון עם חברות)‪ .‬שתי הזהויות דרות זו לצד זו‬

‫בתוך המבנה הפנימי של נפשה‪ ,‬והחלוקה החיצונית רק מעצימה את שתי הזהויות‪ .‬על אף שהיא מתארת את‬

‫ערכי המסורת בנימה של קבלה והשלמה‪ ,‬נפער בתיאורה סדק קטן‪ ,‬והיא חווה בלבול והגבלה‪ .‬היא חיה חיים‬

‫של צעירה מודרנית ב"עולם פרימיטיבי של אתיופים"‪ .‬הסדק ממשיך להתהוות כשהצורך האישי פוגש את‬

‫הציווי המשפחתי בהחלטה כבדת משקל‪:‬‬

‫יום לפני הבגרות אבא שלי כזה בא ואומר לי‪' :‬תשמעי אביטל‪ ,‬מצאנו לך שידוך‪ ,‬בעל‪ ,‬ואת צריכה‬

‫להתחתן‪ ,‬זהו‪ .‬כאילו תכירי אותו‪ ,‬תצאי אתו‪ ,‬אל תעשי טובות‪ ,‬כבוד המשפחה הוא יותר חשוב‬

‫מכל דבר אחר' (אביטל‪.)32-37 ,‬‬

‫אני התחנכתי מגיל שמונה עד כיתה י"ב בחינוך חילוני לגמרי (אביטל‪.)113 ,‬‬

‫מתוך הנאמנות הבלעדית לערכי התרבות שממנה הגיעה‪ ,‬אביטל מצווה לשמור על הערך העליון‬

‫והחשוב ביותר של כבוד משפחתה ולבצע את אשר הוריה מצווים עליה‪ .‬על אף שנישואין בשידוך בגיל שמונה‪-‬‬

‫עשרה אינם נחלת הכלל בישראל‪ ,‬בעיקר לא במשפחות חילוניות‪ ,‬אביטל צוותה להתחתן עם גבר שלא הכירה‬

‫ולא בחרה‪ .‬גם ציווי זה מובא ומתואר על ידה בנימה של השלמה‪ ,‬על אף שהיא מתארת תכניות אחרות ועתיד‬

‫שונה שביקשה לעצמה‪:‬‬

‫אני מאוד רציתי להתגייס‪ ,‬והייתי אחת התלמידות המצטיינות בבית ספר וידעתי לאיזה הישגים‬
‫אני יכולה להגיע‪ ...‬למה כל כך היה חושב להורים שלי לחתן אותי במקום אחותי הגדולה?‪ ...‬אני‬

‫מאוד אהבתי לקרוא ספרים‪ ...‬אני מאוד אהבתי ככה את השקט שלי לשבת בספרייה ולעשות מה‬

‫שאני רוצה‪ .‬לא אהבתי שיגידו לי מה לעשות ואיך לעשות (אביטל‪.)128-125 ,‬‬

‫אביטל‪ ,‬שכאמור גדלה בארץ‪ ,‬הגיעה להישגים ניכרים כנערה‪ .‬היא הצטיינה בלימודיה‪ ,‬חיכתה‬

‫לגיוסה‪ ,‬אהבה לקרוא ספרים‪ ,‬ובעיקר האמינה בעצמה והעזה לחלום‪ .‬היא לא הבינה מדוע בחרו הוריה לחתן‬

‫אותה בשידוך אך נאלצה להסכים אם קביעתם‪ .‬קשה להבין מדבריה איך היא מרגישה‪ .‬על אף אופייה והידיעה‬

‫שעומדות בפניה אלטרנטיבות‪ ,‬כמו ללמוד ולהתגייס‪ ,‬היא מסבירה כך את החלטתה‪:‬‬

‫‪44‬‬
‫אני לא הייתי רוצה לעשות את זה (לסרב לשידוך)‪ ,‬לא בא לי להיות בודדה במשפחה שלי‪ ,‬אני‬

‫מאוד אוהבת את המשפחה שלי‪ ,‬אני מאוד מאוד מאוד מכבדת אותם‪ .‬אני בת שלושים עכשיו‪,‬‬

‫אני "יס‪-‬מן" של ההורים שלי‪ ,‬ההורים שלי יכולים להגיד לי א אני לא אגיד ב‪ .‬אני אעשה מה‬

‫שההורים שלי אומרים לי‪ ...‬זה הכבוד שלהם‪ ,‬אני לא אפגע להם בכבוד‪ .‬אני לא אפגע‪ .‬כאילו מה?‬

‫רק אתמול הביאו אותי לישראל אז אני כבר אצפצף על ההורים שלי או שאני אגיד להם מי אתם‬

‫בכלל? לא‪ ,‬ההורים שלי נורא חשובים לי‪ ,‬המשפחה שלי נורא חשובה לי‪[ .‬ש‪ :‬אם היית מסרבת‬

‫לשידוך היית משלמת על זה מחיר?‪ ,‬ואיזה?] כן‪ .‬אולי הייתי‪ ,‬הייתי מנודה מהמשפחה‪ .‬לא הייתי‬

‫מוצאת את עצמי‪ .‬ואני לא רוצה לוותר על המשפחה שלי (אביטל‪.)153-21 ,‬‬

‫אביטל מלאת כבוד והערכה להוריה‪ ,‬למסורת שבה גדלה ולערכים שספגה בביתה‪ ,‬והיא אינה מוכנה‬
‫לשלם את המחיר ולהיות מנודה ממשפחתה בגלל האפשרות להמרות את פיה‪ .‬משפחתה היא חלק מהזהות‬

‫שלה‪ ,‬ממי שהיא ("לא הייתי מוצאת את עצמי")‪ ,‬והיא מדגישה עד כמה היא מכבדת את החלטתם של בני‬

‫משפחתה ("מאוד מאוד מאוד מכבדת") ומוקירה להם תודה על כל מה שעשו למענה‪ .‬מכאן‪ ,‬היא אינה רוצה‬

‫להמרות את פיהם‪ ,‬על אף שבחירתם נגדה את רצונה שלה ואף הגבילה אותה ומנעה ממנה להגשים את‬

‫שאיפותיה‪ .‬בהמשך יהפוך הסדק לקרע גדול והקונפליקט יתעצם בממדיו עד כדי קריסה של אמון (ראו תמה‬

‫שלישית)‪.‬‬

‫לתחושת השייכות המשפחתית יש גם מחיר אישי‪ .‬רמת האחריות הגבוהה והמחויבות של בני‬

‫המשפחה אלו כלפי אלו מובילות לכך שהיבטים שונים בחייהן של הנשים‪ ,‬כמו הרצונות‪ ,‬החלומות‪ ,‬הצרכים‬

‫הבחירות והעקרונות שלהן מושפעים ממחויבות זו‪ .‬שיר‪ ,‬למשל‪ ,‬שהגיעה לארץ לבד בגיל שמונה‪-‬עשרה‪,‬‬

‫התקבלה על ידי דודתה והתבקשה להיענות לדרישותיה של דודתה‪ ,‬גם במחיר הוויתור על רצונותיה שלה‪:‬‬
‫הגעתי פה לארץ‪ ,‬קיבלה אותי דודה שלי‪ ,‬והייתי עם דודה שלי‪ ,‬והיא אין לה ילדים‪ ,‬כי היא לבד‪.‬‬

‫והיא החליטה שאני צריכה להתחתן‪ ,‬אין לה ילדים‪ ,‬לא ראתה חתונה‪ ,‬היא רוצה להרגיש שאני‬

‫בת שלה ו‪ ...‬זה סיפור מאוד ארוך‪ ,‬מאוד קשה‪ ,‬התנהגתי לא יפה‪ ,‬אמרתי את לא מחליטה‬

‫בשבילי‪ ,‬אני לא רוצה‪ ,‬אני רוצה ללמוד‪(...‬שיר‪.)131-131 ,‬‬

‫דודתּה המבוגרת של שיר נוהגת בשיר כבתה ומבקשת ממנה למלא אחר דרישותיה‪ ,‬שאיפותיה‬

‫וחלומותיה‪ .‬דודתּה הכריחה אותה להתחתן כדי ששיר וילדיה העתידיים יהיו לה למשפחה‪ .‬אך לשיר היו‬

‫תכניות אחרות; היא רצתה ללמוד ולהחליט על גורלה‪ ,‬אך מתוך נאמנות ל דודתּה‪ ,‬היא עשתה כמצוותה‪ .‬שיר‪,‬‬

‫בניגוד לאביטל‪ ,‬כבר הביעה את התנגדותה ("התנהגתי לא יפה") וניסתה להילחם על עקרונותיה ולעמוד על‬

‫‪45‬‬
‫שלה‪ ,‬ללא הועיל‪ .‬היא שילמה מחיר בעקבות החלטה זו ("זה סיפור מאוד ארוך וקשה")‪ .‬האישה לומדת אפוא‬

‫שנאמנותה ניתנת למשפחה‪ ,‬לא לעצמה‪ ,‬ולבני המשפחה המבוגרים יש כוח להחליט מה טוב ונכון עבורה‪,‬‬

‫כאשר הלחץ המופעל עליה לפעול על פי רצונותיהם הוא גדול‪:‬‬

‫את יודעת לפעמים‪ ,‬התרבות שלנו זה מכניס אותך למשהו לא טוב‪ ,‬בזמן הזה אם הייתי אומרת –‬

‫לא! באמת לא הייתי מגיעה למצב הזה‪ ,‬אבל‪( ...‬זה)‪ ...‬הכבוד שלה‪ ...‬את מרגישה זהו‪ ,‬כאילו‬

‫נפלת‪ ,‬אז אמרתי – טוב‪ ,‬בשבילה‪ ,‬אני אעשה‪ ,‬אני אסכים אתו ואני אלך אתו כאילו‪ ,‬בשבילה‪,‬‬

‫שיהיה לה כיף‪ ,‬אחרי זה אני לא (אשאר)‪ ...‬זה מה שתכננתי לעשות‪ ...‬חשבתי היא לטובה אולי‬

‫היא מתכוונת (שיר‪.)111-121 ,‬‬

‫הקרע בין רצונותיה כאישה ובין מחויבותה של שיר למשפחתה הופך לקונפליקט פנימי בין ערכי‬
‫התרבות והציווי ה"חיצוני" ובין שאיפותיה ורצונותיה הפנימיים‪ .‬שיר כבר אינה מדברת באותה השלמה‬

‫וקבלה בלתי מעורערת של התרבות שממנה הגיעה משום שערכיה עלולים לפגוע בה‪ .‬היא מנהלת דיאלוג פנימי‬

‫עם עצמה וחושבת מה היה קורה אילו הייתה אומרת לא‪ .‬שיר תכננה להישאר נאמנה לעצמה (לעזוב אחרי‬

‫הנישואין) תוך שהיא נענית לדודתּה ומסכימה להתחתן כדי לרצותה ("שיהיה לה כיף")‪ .‬כעת לא ברור מי נאמן‬

‫למי‪ ,‬וכיצד אלו שאמורים לשמור על האינטרסים של שיר ולהגן עליה ("חשבתי לטובה היא מתכוונת")‬

‫מחליטים החלטות הנוגדות את טובתה‪ .‬שיר מרגישה שהיא נופלת‪ ,‬כאילו הקרקע היציבה והבטוחה נפערת‬

‫מתחת לרגליה ואין לה מוצא אחר‪ .‬האישה הופכת אפוא אחראית באופן אישי לשלמות המשפחה‪ ,‬מצווה‬

‫להישאר נאמנה לה בכל מחיר ולשמור על ערכי הכבוד הנהוגים בה‪.‬‬

‫‪ 1.0.6‬רגשות וסודות – על מה אסור לדבר ומה אסור לחשוף‬

‫בהמשך לשמירה על כבודה ולכידותה של המשפחה והעדה כולה‪ ,‬ולצד הקרבה ותחושת המחויבות בין‬
‫חבריה‪ ,‬המשפחה דורשת מהם להימנע מלחשוף את רגשותיהם‪ ,‬לנצור את סודות המשפחה‪ ,‬ולא לדבר על‬

‫חוויות וקשרים אינטימיים‪ .‬מיטל נשאלת כיצד הביעו במשפחתה רגשות ועונה‪" :‬את יודעת‪( ,‬צוחקת) שאלה‬

‫מאוד מכשילה‪ ,‬שאלה יפה‪ ,‬אבל היא מאוד מכשילה" (מיטל‪ .)111 ,‬בדומה לתשובות באשר לנשיות‪ ,‬לגוף‬

‫ולמיניות‪ ,‬נראה כי מיטל אינה רגילה להישאל באופן ישיר על נושא הרגשות‪ .‬בהמשך היא מסבירה מדוע‪" :‬אני‬

‫הייתי צריכה לעבוד‪ ,‬ולא תמיד כמו בארץ‪ ,‬אהבה זה מנגיעה‪ ,‬מזה‪ ...‬שם הם רצו לצ'פר אותי במשהו‪ ,‬ולהגיד‬

‫לי כמה הם אוהבים‪ ,‬קנו לי שמלה‪ ,‬או תפרו לי שמלה‪ ,‬זהו זה כל האהבה שקיבלתי" (מיטל‪ .)131-112 ,‬מיטל‬

‫מציגה את הפערים בין הנהוג בארץ ("אהבה זה מנגיעה") לנהוג "שם"‪ ,‬בתוך ביתה‪ .‬היא למדה כי רגשות‬

‫‪46‬‬
‫חיוביים מובעים על ידי מעשים‪ ,‬באמצעות קנייה או הכנה של פריט אישי כמו שמלה‪ ,‬אך גם עבורו עליה לעבוד‬

‫ולתרום את חלקה‪ .‬אביטל ממשיכה ואומרת‪:‬‬

‫אין רגשות של חיבוק‪ ,‬נשיקות‪" ,‬אני אוהב אותך"‪ ,‬או את יודעת‪ ,‬כמו שבישראל‪ ,‬זה נורא קשה‬

‫להשוות‪ .‬אני אף פעם לא ראיתי את הפרצוף האמתי של אבא שלי‪ .‬כאילו‪ ,‬אני אף פעם לא הרמתי‬

‫את הראש וראיתי את העיניים שלו‪ ,‬את הבעת הגוף שלו‪ ,‬או‪ ...‬אני ראיתי את אבא שלי מתי‬

‫שהוא צריך לכעוס‪ ,‬אז כאילו עם העיניים שלו‪ ,‬אז ידעתי שהא כועס‪ ,‬זהו‪ ...‬אף פעם לא זוכרת‬

‫שהם אמרו לי שהם אוהבים אותי‪ ,‬גם עכשיו בישראל‪ ,‬לא‪ ...‬אבל אני יודעת‪ ,‬אני יודעת שכאילו‬

‫שהם מאוד אוהבים אותי‪ ...‬כי הם מראים את זה בצורה אחרת‪ ,‬בדרך אחרת‪ ...‬הם מראים את‬

‫זה שהם נורא דואגים‪ ,‬ואכפת להם‪ ,‬ו‪ ...‬זה כאילו‪ ,‬באתיופיה היה‪ ,‬איך אומרים‪ ,‬הם כאילו אם‬
‫הם היו אומרים לבן‪-‬אדם שהם אוהבים אותו‪ ,‬זה יראה צבוע‪ .‬אז אומרים דבר כזה ‪ -‬אל תחמיא‬

‫לעצמך‪ ,‬כאילו שמישהו אחר יחמיא לך‪ ,‬שהשכנים יחמיאו לך ולא אתה (אביטל‪.)112-113 ,‬‬

‫על פי אביטל רגשות כמו כעס מובעים בדרך מאופקת וסגורה‪ ,‬שבה לא ניתן "לראות את הפרצוף‬

‫האמתי" של האדם הכועס ולדעת מה הוא מרגיש באמת‪ ,‬כאשר הרמז היחיד לכך נראה בעיניו‪ .‬רגשות חיוביים‬

‫מובעים באמצעות עשייה ודאגה‪ .‬הסיבה לכך היא שהבעה רגשית נחווית כצביעות והתרברבות ("אל תחמיא‬

‫לעצמך")‪.‬‬

‫מיטל מספרת על ההתמודדות עם רגש שלילי שעולה‪:‬‬

‫כשמישהו כועס‪ ,‬קודם כול אי אפשר ללכת להגיד "אני כועס עליך"‪ .‬למה? אני גם לא יודעת‪ ,‬אני‬

‫לא יכולה להגיד לך למה‪ ,‬אולי אני בגלל שאני הייתי קטנה‪ ,‬אבל אם כן אני נעלבתי‪ ,‬אם זה‬

‫מאימא וגם אם זה מאחי‪ ,‬מהאחים שלי‪ ,‬אני לא הלכתי אמרתי לו – אתה פגעת בי‪ ,‬למרות‬
‫שהייתי מאוד חושבת שהייתי צריכה להגיד כדי שהוא לא יחזור על מצב כזה‪ .‬מה שהייתי יכולה‬

‫לעשות‪ ,‬ללכת ל‪ ...‬מאחורי הבית‪ ,‬לשבת לבכות‪ ,‬להתאבל‪ ,‬זה היה‪ ...‬כן (להיות) לבד עם עצמי‪ ,‬או‬

‫לעשות השבתת רעב‪ ,‬לא לאכול‪ ,‬כן כן‪ ,‬זו גם הייתה תפיסה‪ ,‬אחת הדרכים שלנו הייתה‪ ,‬להרעיב‬

‫את עצמנו‪ ,‬לא לאכול‪ .‬יום שלם‪ ,‬יומיים‪ ...‬אם זה בתוך המשפחה‪...‬תוך כדי כמה ימים זה עובר‪...‬‬

‫(מיטל‪.)183-132 ,‬‬

‫מיטל אינה מבינה את הנורמה האוסרת להביע רגשות‪ ,‬כמו כעס‪ ,‬באופן ישיר על האדם שפגע או‬

‫העליב אותה‪ ,‬על אף הידיעה שהצדק עמה‪ .‬בגלל האיסור להפנות החוצה את רגשותיה‪ ,‬היא סיגלה לעצמה דרך‬

‫להתמודדות עם התסכול באמצעות הפניית הכעס כלפי עצמה‪ .‬היא נהגה לבכות ולהתאבל‪ ,‬לפגוע בגופה ולמנוע‬

‫‪47‬‬
‫ממנו מזון יום או יומיים‪ .‬גם הפגיעה העצמית לא הובילה להכרה או לתמיכה ברגשותיה מצד אחרים‬

‫במשפחתה‪ ,‬והרגש עבר מעצמו עם הזמן‪.‬‬

‫מלי שופכת אור על מעטה הסודיות ומסבירה את פשרו‪:‬‬

‫על מה אסור לדבר‪ ...‬בעיקרון נגיד‪ ,‬מה שקורה בבית‪ ,‬בדרך כלל אסור‪[ .‬ש‪ :‬מה שקורה בין גבר‬

‫לאישה?] גם‪ ,‬זה דבר שלא מספרים‪ ,‬זה דבר אישי ומכוער‪ ...‬אישי ומכוער‪ ,‬לא יודעת אם אני‬

‫אומרת‪ ,‬אם אני אומרת נכון‪ ,‬אבל ככה אני מרגישה אותו‪ ...‬כן‪ ,‬למה מדברים על דברים אחרים‬

‫כן? ולמה על דברים האלו‪ ,‬אסור לדבר? (מלי‪.)123-187 ,‬‬

‫מלי מנסה לתאר את גבולות המרחב הפרטי‪ ,‬שאת המתרחש בתוכו אין לחשוף‪ .‬בעיניה מדובר בנושא‬

‫אישי ועליו להישאר תחום בגבולותיו‪ .‬מלי מגלה רתיעה מהנושא ומדגישה פעמיים כי היא חווה אותו כ"אישי‬
‫ומכוער"‪ .‬עם זאת לא ברור אם הגדרה זו נכונה לה ("לא יודעת אם אני אומרת נכון")‪ ,‬אך רגש זה מתלווה‬

‫למחשבה אודות הקשר האינטימי בין בני זוג‪ .‬היא מעלה שאלה בנוגע לקודים התרבותיים על אודות הנושאים‬

‫שמותר לדבר עליהם ועל אלה שאסור ואינה מוצאת להם תשובה‪.‬‬

‫מירי מדברת על רגשות ועל חשיפה של סודות ומנסה להסביר את הקודים התרבותיים והמשמעות‬

‫שמאחוריהם‪:‬‬

‫תראי‪ ,‬זה מאוד סמוי‪ ,‬באופן כללי אף אחד לא יגיד לך מה לדבר מה לא לדבר‪ ,‬אבל על פי זה את‬

‫נמדדת אם את טובה או לא טובה‪ ...‬כי למשל‪ ...‬אם את תבואי‪ ,‬תדברי על הרגשות שלך‪ ,‬מה את‬

‫הרגשת‪ ,‬ומה פגע בך כל הדברים האלה – את נחשבת טיפשה‪ ,‬את נחשבת כמישהו שאת פוגעת‬

‫במישהו‪ ,‬זה לא המקום למשהו שהוא כן צריך לקבל איזו שהיא לגיטימציה ציבורית‪ .‬אני אומרת‬

‫שזה סמוי‪ ,‬למה? כי אף אחד לא יגיד לך למשל איך את צריכה לדבר כך וכך‪ ,‬אבל את כן תדברי‬
‫את הביקורת הזו אחרי מעשה ויש מישהו שהוא קורבן וזה הופך להיות מן קורבן כזה‪ .‬וכל אחת‬

‫יודעת מה המקום שלה‪ ,‬מגיל קטן מסבירים לה איפה היא צריכה להיות‪ ,‬מה היא צריכה‪ ,‬איך‬

‫היא צריכה להתייחס (מירי‪.)153-121 ,‬‬

‫מירי מדברת על הדרך שבה חינכו אותה לדעת על מה מותר לדבר ועל מה אסור‪ .‬מדובר בקוד "סמוי"‪,‬‬

‫והוא נלמד מתוך מעשה ומתוך התגובות החברתיות הנלוות אליו‪ .‬היא חושפת את חוויותיה ועולמה הפנימי‬

‫("מה הרגשת‪ ,‬מה פגע בך") שבה נמדדים גם הערכיות והמוסר שלה ("טובה או לא טובה") כמו גם מעמדה‬

‫והאופן שהיא נתפסת בעיני אחרים ("את נחשבת טיפשה")‪ .‬כמו כן מירי למדה שאסור לה לחשוף אדם שפגע‬

‫בה ו"לדבר את הביקורת אחרי מעשה" משום שהיא עלולה לפגוע באותו אדם‪ ,‬במושא הביקורת שלה‪ .‬מכאן‪,‬‬

‫‪48‬‬
‫אסור לה כאישה לספר על חוויה אישית או לחשוף פגיעה בעוצמה גבוהה ("משהו שצריך לקבל לגיטימציה‬

‫ציבורית") משום שהפוגע עלול להפוך לקורבן בעצמו‪ ,‬דבר הנוגד את ההייררכיה והסדר שעל פיהם מתנהלת‬

‫החברה (כל אחת יודעת את המקום שלה)‪ ,‬נושא אשר יורחב בהמשך‪ .‬מיכל מספרת על הסיבה שבגינה העדה‬

‫סגורה מאוד ונמנעת מלהביע רגשות‪:‬‬

‫אנחנו עדה מאוד מאוד אופטימית‪ .‬כל הזמן כזה יהיה בסדר‪ .‬כל הזמן מנסים להראות שמחה וזה‬

‫וכשנכנסים לצער‪ ,‬אז כאילו מרוב שהיה כל כך הרבה צער זה ברמות שאת לא יכולה להבין או‬

‫להכיל בכלל‪ .‬אז את מתחילה כאילו להיכנס לסוג של דאון כזה‪ ,‬ובכי וזה‪ ,‬זה מאוד כזה שוטף‪.‬‬

‫זה לא‪ ,‬זה לא גורם לטוב‪ .‬אז פשוט הולכים‪ ,‬את יודעת‪ ,‬בדרך אחרת‪ .‬פשוט לא להתעסק עם‬

‫הרגשות האלה‪ ,‬כאילו הם קיימים‪ ,‬כאילו הם קיימים ויש להם את הצד שלהם ויש את הדברים‬
‫שקרה ככה וככה‪ .‬אז כאילו לא מכחיש או משהו כזה‪ ,‬אבל גם לא מדברים על זה כי זה מאוד לא‬

‫תורם (מיכל ריאיון ‪.)131-133 ,1‬‬

‫יוצאי אתיופיה חווים קושי גדול באתיופיה‪ ,‬כמו גם במעבר לישראל ובתהליך קליטתם בה‪ .‬החוויה‬

‫הייתה כל כך עוצמתית שאני‪ ,‬כמי שגדלה כאן‪ ,‬לא יכולה להבין או להכיל את מה שהם עברו‪ .‬מיכל מספרת על‬

‫הרצון להראות ש"הכול בסדר" כדי שהבכי והצער לא "ישטפו" ויגרמו ל"דאון"‪ ,‬נפילה שיהיה קשה מאוד‬

‫להתמודד עמה‪.‬‬

‫אלינור מסכמת את ההשלכות של החינוך בצל האיסור להביע רגשות בפומבי ובאמצעות מגע או‬

‫מילים והימנעות מחשיפת מעשים אישיים ואינטימיים‪ ,‬ומדברת על כך שכל אלו הביאו לכך שהיא גדלה עם‬

‫ביטחון עצמי נמוך‪" :‬גדלנו בלי ביטחון‪ .‬כי ביטחון‪ ,‬לילד את אומרת – כאילו‪ ,‬אתה ילד חכם‪ .‬אתה ילד יפה‪ ,‬אז‬

‫הוא גודל עם זה‪ ,‬הוא גודל עם ביטחון עצמי‪ .‬לא אומרים את הדברים האלה‪ ...‬אז גדלים עם ביטחון עצמי‬
‫נמוך" (אלינור‪.)137-133 ,‬‬

‫אביטל מסכמת את העיסוק בתמת התרבות‪" :‬אז ככה גדלנו‪ ,‬זה התרבות שקיבלנו‪ ,‬זה המנהג‬

‫שקיבלנו ואין לסטות מזה‪ ,‬כי אם אתה סוטה‪ ,‬אז זה כמו שאת בכביש נוסעת בצד השמאלי" (אביטל‪.)21 ,‬‬

‫החיים כאישה יוצאת אתיופיה משולים בעיני אביטל לנסיעה בכביש‪ ,‬כאשר יש רק דרך אחת לנהוג בה‪ ,‬במובן‬

‫הפיזי והמטפורי‪ .‬כשם שמכונית יכולה לנסוע רק בכביש סלול ובדרך מסומנת‪ ,‬כך גם האישה יכולה לנהוג רק‬

‫בדרך אחת ולציית לאותם תמרורים המסמנים נורמות ידועות וקבועות‪ .‬כל סטייה מהדרך הנכונה משמעותה‬

‫אסון‪ ,‬בדיוק כמו נסיעה בצד שמאל של הכביש‪ ,‬כנגד חוקי התנועה‪ ,‬נסיעה הטומנת בחובה סיכוי להתנגשות‬

‫כואבת וקשה‪.‬‬

‫‪49‬‬
‫תמת ה"תרבות" היא הבסיס‪ ,‬המצע שעליו מתרחשים האירועים האישיים של כל אישה‪ .‬התרבות‬

‫היא מכנה משותף‪ ,‬מעין תפאורה לאירועים שיתוארו בהמשך‪ .‬המנהגים והנורמות החברתיות עברו מדור לדור‬

‫דרך צפייה וחיקוי‪ ,‬והם מתוארים על ידי הנשים בנימה של קבלה והשלמה‪ .‬האישה נחשפה לערכים אלה כבר‬

‫בגיל צעיר‪ ,‬והללו הפכו להיות הבסיס שעליו התעצבה הזהות האישית שלה והאופן שהיא מגדירה את עצמה‪.‬‬

‫עם זאת הציווי החיצוני מתנגש לא פעם עם הרצון והצורך הפנימיים ויוצר קונפליקט שילך ויתעצם בהמשך‬

‫(ראו תמה שלישית)‪ .‬אם כן‪ ,‬העיסוק בתמה "תרבות" בהקשר לחווייתן של הנשים מאפשר להבין את חווייתה‬

‫של האישה‪ ,‬את מעשיה‪ ,‬את בחירותיה‪ ,‬את האופן שהיא פועלת ומגיבה ואת המשמעות שהיא נותנת לאירועי‬

‫חייה‪.‬‬

‫‪ 1.2‬הפגיעה המינית – סיפורן האישי של הנשים‬

‫הנשים במחקר עוברות חוויה טראומטית קשה‪ ,‬כאוטית ומטלטלת בעקבות הפגיעה המינית‪ .‬חלקן‬

‫סבלו מאלימות מינית כחלק מקשר הנישואין‪ ,‬חלקן נפגעו על ידי מכר או קרוב משפחה באופן חד פעמי ואישה‬

‫אחת עברה אונס בילדות‪ .‬חווייתן של הנשים מוצגת על רקע ממד הזמן והמרחב הפיזי‪ ,‬הרגשי והגופני‪.‬‬

‫‪ 1.2.0‬ממד הזמן בטראומת הפגיעה המינית‬

‫ממד הזמן מתגלה כמרכזי בתיאורי הנשים את הפגיעה המינית שחוו‪ .‬הן מנסות לארגן את הסיפור‬

‫בזמן ולתת לו תוקף וקיום‪ .‬הן מנסות למקם את האירוע על ציר הזמן‪ ,‬כבעל התחלה‪ ,‬אמצע וסוף‪ ,‬ולעתים‬

‫נאחזות בתיאורי מקום ו"תפאורה"‪ ,‬כבמה לאירועים שיתוארו בהמשך‪ .‬מפאת הקושי לחשוף ולארגן את‬

‫הסיפור‪ ,‬הוא נקטע לעתים כשהחוויה הרגשית מתעצמת‪.‬‬

‫מיקום האירוע על רצף הזמן‪ .‬מיכל מנסה לפתוח בתיאור אירוע הפגיעה שחוותה ומנסה תחילה‬

‫למקמו על רצף הזמן וליצור מסגרת התייחסות אחידה בינינו להבנת האירוע‪" :‬ובאחד מהימים‪ ,‬אני לא‬
‫זוכרת בדיוק מתי הייתה הפעם הראשונה‪ ,‬אבל אני זוכרת כל מיני פלאשים של מצבים שקרו" (מיכל ריאיון ‪,1‬‬

‫‪ .)88‬מיכל מנסה להיזכר בפעם הראשונה שנאנסה אך מתקשה לעשות זאת‪ .‬היא זוכרת רק את מה שהתרחש‬

‫"באחד הימים"‪ ,‬כך שהעבר נותר מעורפל‪ .‬כשהיא מנסה להיזכר בדיוק מתי החלה הפגיעה‪ ,‬היא נזכרת‬

‫בתמונות מהבהבות של "מצבים שקרו" ואינה מוסיפה לתארן‪ .‬גם אלינור מתקשה להיזכר מתי התרחש‬

‫האירוע לראשונה‪" :‬לא זוכרת בדיוק מתי זה היה ו‪ ...‬רק עכשיו גם אני לא רוצה‪ ,‬עכשיו אני לא רוצה לזכור‪...‬‬

‫לפחות לשכוח את התאריכים‪ ...‬את יודעת‪ ,‬לשכוח הדברים זה דרך התמודדות‪ ...‬זה לפני‪ ...‬שלוש שנים‪ ...‬זה‬

‫לא הרבה‪( "...‬אלינור‪ .)173-131 ,‬אלינור פותחת בניסיון כושל להיזכר בתאריך המדויק שבו היא נאנסה בעבר‪,‬‬

‫אבל מגלה שזיכרונות העבר חודרים אל ההווה ומסכנים אותו (מקשים על ההתמודדות)‪ .‬הניסיון להיזכר‬

‫‪51‬‬
‫מתגלה כניסיון לשכוח‪ .‬לדבריה‪ ,‬השכחה היא דרך התמודדות יעילה‪ .‬אם היא תשכח את התאריכים‪ ,‬אולי‬

‫תצליח גם "לשכוח את הדברים" ולטשטש את קיומם‪ .‬הזמן הקלנדרי ("התאריכים") נחווה כמאיים‪ ,‬כנקודת‬

‫ציון שיש לשכוח כדרך להתמודדות עם חוויה קשה במיוחד‪ .‬בניגוד לתחושה זו‪ ,‬היא מגלה שהיא דווקא זוכרת‬

‫נקודת ציון בזמן העבר (לפני שלוש שנים)‪ ,‬ואף חווה אותה כקרובה להווה‪ ,‬כך שהמרחק אינו רב כדי לאפשר‬

‫לה לשכוח‪.‬‬

‫מירי ממקמת את האירוע שחוותה על רצף הזמן‪ ,‬ונעה בו הלוך ושוב בין ההווה‪ ,‬לעבר ולעתיד‪:‬‬

‫"הסיפור שלי הוא לא התחיל היום‪ ,‬הוא לא התחיל לפני שנה‪ ,‬אלא זה שנים‪ ,‬גם כשילדתי את הילדים‪ ,‬רק‬

‫כשהוא כל פעם שהזמן עבר הוא הלך והתעצם הלך והתעצם עד שזה התפוצץ" (מירי‪ .)755-328 ,‬מירי מחפשת‬

‫את נקודת ההתחלה של סיפורה‪ ,‬ולשם כך חוזרת אחורה בזמן ונעצרת אי שם בעבר‪ ,‬לפני שילדה את ילדיה‪.‬‬
‫מאז‪ ,‬עם הזמן הנע קדימה‪ ,‬הסיפור הולך ומתרחב עד שמגיע לנקודה שבה לא ניתן להכיל את ממדיו והוא‬

‫מתפוצץ‪ .‬הזמן נחווה אפוא כתקופה שאין לה התחלה או סוף מוגדרים‪ ,‬והוא מהווה מעין "מלווה" לחוויותיה‪.‬‬

‫אביטל‪ ,‬שגדלה בארץ מגיל צעיר מאוד‪ ,‬סיפרה ארוכות על האונס שעברה‪ ,‬וסיפורה עשוי קטעים‬

‫קטעים‪ ,‬שנשזרו בתוך הריאיון ונלקטו מתוכו‪ .‬היא נאנסה בגיל שמונה‪-‬עשרה‪ ,‬בערב אחד שבו בילתה עם‬

‫חבריה בים‪ ,‬על ידי גבר שהיה ארוסה ויועד על ידי הוריה להינשא לה‪:‬‬

‫היה קרטון כזה‪ ,‬כאילו זה היה בניין‪ .‬זה היה בניין שהבניין הוא עדיין בבנייה‪ ,‬הם בונים אותו‬

‫אבל אני זוכרת שפה‪ ,‬כאילו מתחת היה מן חדרים חדרים אבל הייתה אדמה כזו‪ ,‬לא אדמה‪ ,‬את‬

‫מכירה את החול של הבלוק‪ ,‬אפור‪ ,‬כמו חצץ‪ ,‬כן‪ ,‬אז זה‪ ,‬אני לא יודעת אם הם שמו את‬

‫הקרטונים פה‪ ,‬עכשיו היה שמה שלושה מבנים כאלה‪ ,‬כן כאלה‪ ,‬נכון‪ ,‬היה פה קרטונים ופה‬

‫קרטון ופה קרטון ופה היה מנגל‪ ,‬כאילו עשינו על האש‪ ,‬והשולחן הזה היה פה של השתייה ופה‬
‫היה חוף הים (אביטל‪.)332-377 ,‬‬

‫אביטל מעגנת את סיפורה בזמן ובמקום‪ .‬היא מחפשת נקודת אחיזה במעין זמן עבר תיאורי‪ ,‬שבו היא‬

‫מתארת תמונה של מקום‪ ,‬ומצליחה לתאר אותו באריכות ובדיוק רב‪ .‬היא מכינה מעין "תרשים"‪ ,‬בתפאורה‬

‫שהיא בונה‪ ,‬לוקחת דף ועט ומשרבטת עליו את המיקום של כל פרט כדי "להחיות" מחדש את המקום ולתת לו‬

‫ממשות‪ .‬בהמשך היא מכניסה את עצמה לתמונה‪:‬‬

‫מה שאני זוכרת‪ ,‬אני הייתי עם חצאית‪ ,‬חצאית מעטפת‪ ,‬זה היה בצבע ירוק‪ ,‬מין פרחוני כזה‪ .‬אני‬

‫זוכרת‪ ,‬המון המון ירוק בתוספת של ורוד כזה‪ ,‬זו חצאית מהממת‪ ,‬היא הייתה ארוכה‪ ,‬ואני‬

‫זוכרת שלבשתי חולצה שלושת‪-‬רבעי‪ ,‬חולצה ירוקה‪ ,‬הייתי די צנועה (אביטל‪.)887-883 ,‬‬

‫‪51‬‬
‫אביטל חוזרת לעבר ונזכרת באותה התמונה כאשר דמותה נמצאת בתוכה‪ .‬היא מתארת את דמותה‬

‫החיצונית ומדגישה את סוג הבגדים שלבשה ואת צבעיהם‪ .‬על פי התיאור שלה הבגדים יפים וססגוניים‬

‫("חצאית מהממת") ומודגש אופייה הצנוע המשתקף דרכם ("הייתי צנועה")‪ .‬התמונה הציורית היא ניגוד‬

‫לתיאור הקשה של האונס שיובא בהמשך‪ .‬לאחר שמיקמה את האירוע ואת עצמה בעבר‪ ,‬כמו תמונה שצולמה‬

‫בזמן מסוים‪ ,‬היא מנסה לספר בהווה את סיפור האונס‪ ,‬אך מתקשה לזכור את האירוע‪ ,‬והוא מוצג באופן‬

‫מעורפל וקטוע‪ ,‬כפי שמתואר להלן‪.‬‬

‫הזמן הכאוטי – קטיעות ועצירה ברצף הזמן‪ .‬על פי תיאורן של הנשים הטראומה שחוו בעקבות‬

‫הפגיעה המינית שינתה את האופן שהן תופסות את הזמן‪ ,‬והוא מאופיין בקטיעות ברצף ובכאוטיות‪ .‬ההתחלה‪,‬‬

‫האמצע והסוף מעורבבים ומבולבלים‪ ,‬ולא ברור מה קדם למה‪ .‬אביטל מנסה שוב לתאר את אירוע האונס‬
‫שעברה בחוף הים‪:‬‬

‫אני זוכרת עד לקטע הזה שיש את הגלים‪ ,‬את יודעת הגלים האלה‪ ,‬הייתי בטוחה שזה אנשים‬

‫שרצים בים‪ ,‬אני רצה להיכנס לשם‪ ,‬וזוכרת שהוא תפס אותי‪ .‬אני זוכרת שתפס אותי חזק‪ ,‬ואני‬

‫שומעת צעקות של אחת החברות שלי שאומרת לי – לא לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא לא‪ ,‬אני זוכרת את זה כל כך‪,‬‬

‫זה עד היום שאני שומעת את הקול שלה‪ .‬עד היום אני שומעת שהיא צועקת – לא לא לא‪ ,‬ואז אני‬

‫שומעת את השני (חבר נוסף שהיה שם) אומר – כן‪ ,‬עכשיו עכשיו בואו עכשיו עכשיו‪ ,‬ולא‪ ,‬אני‬

‫זוכרת שהיו לי חברות שם‪ ,‬בסוף אני‪ ,‬את יודעת‪ ,‬האנשים הפכו להיות מין קטנים כאלה שאת‬

‫רואה כזה‪ ...‬שזה כאילו‪ ,‬אני לא זוכרת‪....‬אבל הוא‪....‬איך זה קרה (אביטל‪.)133-135 ,‬‬

‫סיפורה של אביטל מתחיל בנקודת זמן מסוימת ונקטע באחרת‪ ,‬כשלא ברור מה התרחש באמצע ומה‬

‫סדר האירועים‪ .‬היא זוכרת "עד לקטע של הגלים" ומתארת ערפול חושים השופך אור על הקטיעות ברצף‬
‫האירועים‪ .‬בתיאורה המקוטע שזורים תמונות (ים)‪ ,‬דמויות נוספות‪ ,‬קרובות (חברות) ורחוקות (אנשים)‪,‬‬

‫קולות (צעקות‪ ,‬מילים) ומראות מתעתעים עקב חושים מעורפלים (גלי ים נראים כאנשים ואף הולכים‬

‫וקטנים)‪ .‬קול הצעקה המבוהל מהעבר נשמע כל כך חזק וצלול שהוא חודר להווה ("עד היום אני שומעת את‬

‫הקול שלה") והמראות מטשטשים עד לערפול מוחלט‪ .‬אביטל מנסה לעגן את סוף האירוע‪ ,‬אך אינה מצליחה‬

‫לזכור אותו ונותרת ללא יכולת לארגן את הרצף בזיכרונה‪ .‬סיפורה הנוכחי של אביטל על אודות האונס שעברה‬

‫בולט בניגודו את האופן שתיארה את ה"תפאורה" שבה התרחש האירוע‪ .‬התיאור הקודם היה ברור‪ ,‬מסודר‬

‫ומפורט‪ ,‬שבו כל פרט תואר בדיוק לפרטי פרטים‪.‬‬

‫‪52‬‬
‫גם אני‪ ,‬כמראיינת‪ ,‬קוטעת את שטף הדיבור של אביטל ונאבקת לייצר רצף קוהרנטי של האירועים‬

‫בתוך תיאורה המבולבל‪ ,‬כשלא ברור לי עד הסוף מי הדמויות המתוארות בו‪[ :‬ש'‪ :‬מי זה היה?] והיא עונה‪:‬‬

‫"האמת שזה היה כאילו הבעל שהייתי אמורה להתחתן איתו" (אביטל‪ .)138-137 ,‬תשובתה מכה אותי בהלם‪,‬‬

‫אני מאבדת את חוט המחשבה וקוטעת שוב את דבריה [ש'‪ :‬אז רגע‪ ,‬לפני שאת מספרת לי‪ ,‬מה ה‪ ...‬איך זה יכול‬

‫להיות? את שמורה לו‪ ]...‬בתגובה היא עונה‪" :‬אז זהו‪ ,‬שכחתי להסביר לך"‪( ...‬אביטל‪ )175-132 ,‬ומכאן מתחיל‬

‫תיאור ארוך של אופי הקשר בינה לבין ארוסה לעתיד‪ ,‬ההחלטות והבחירות של הוריה עבורה והדיאלוג הפנימי‬

‫שהיא מנהלת בינה לבין עצמה באשר לנישואים הקרבים שלה עם גבר שלא היא בחרה‪ .‬אל אירוע האונס היא‬

‫חוזרת שוב בהמשך הראיון‪:‬‬

‫ואז הגיע התור שלי‪ .‬אני זוכרת שהיה לי שם בלוק‪ ,‬היה לי‪ .‬הסברתי לך שזה היה בניין שבונים‬
‫כזה‪ .‬איך שהוא השכיב אותי זה כאילו ראיתי את הפרצוף של אבא שלי עם שוט כזה שבא להרוג‬

‫אותי כזה‪ .‬אני מתחננת אליו‪' ,‬אל תעשה לי שום דבר בבקשה! בבקשה'! כאילו 'תן לי'‪ ,‬זהו זה‬

‫המילים האחרונות שאני זוכרת‪' ,‬בבקשה' (אביטל‪.)355-321 ,‬‬

‫אביטל חוזרת לסיפור שלה‪ ,‬ושוב מנסה להיאחז בזמן כשהיא מתארת את השלבים של אונס שתי‬

‫חברותיה שקדם לה‪ .‬כשמגיעה לנקודת הזמן שבו היא הושכבה‪ ,‬היא מתנתקת מגופה ומדמיינת "תמונה"‪:‬‬

‫אביה שבא להרגה עם שוט‪ .‬הבלבול והכאוטיות שחוותה באותו הרגע מובאים בתיאור הטוב והרע‬

‫שמתערבבים בחוויה‪ :‬אביה‪ ,‬הדמות המיטיבה (כמו שתיארה בתחילת הריאיון)‪ ,‬אוחזת פתאום בשוט ובאה‬

‫להרוג אותה‪ ,‬בדיוק כמו בן הזוג שאמור להיות "טוב" אך פוגע בה‪ .‬אביטל מתחננת שוב ושוב שלא יפגע בה‪,‬‬

‫והיא נעצרת רגע לפני שהיא מתארת את האירוע עצמו‪ .‬הוא נעצר עם מילות התחינה האחרונות שאותן היא‬

‫זוכרת‪ ,‬ולאחריהן נקטע הזיכרון בבת אחת ואחריו ריק לא ידוע‪.‬‬

‫גם מיכל ממקמת את הסיפור על רצף של זמן שאינו קלנדרי‪ ,‬ובונה "תפאורה" לאירוע‪ ,‬כתמונה‬

‫שהתרחשה באחד הימים בעברה‪:‬‬

‫ואני זוכרת שאימא שלי ביקשה ממני לקרוא להורים שלה לשתות "בּונָּה"‪ ,‬ואז אח שלה תפס‬

‫אותי ואמר לי בואי לפה‪ ,‬תפס אותי ואנס אותי‪ .‬וזה היה כשהלכתי לקרוא לבּונָּה‪ ,‬ואימא שלי לא‬

‫הבינה למה אני מתעכבת‪ ,‬אבל היא אמרה טוב היא אצל ההורים אז היא לא דאגה‪ .‬וככה זה היה‬

‫פשוט קבוע‪ ,‬הוא קלט שלא דואגים לי‪ ,‬שאני הולכת לקרוא לבּונָּה‪ .‬אז כל פעם שהייתי הולכת‬

‫לקרוא לבּונָּה לסבא וסבתא והם לא היו‪ ,‬אז הוא היה אונס אותי שמה אצלם בבית‪ .‬כל הזמן‪.‬‬

‫קבוע‪ .‬הייתי צורחת (מיכל ריאיון ‪.)23-82 ,1‬‬

‫‪53‬‬
‫מיכל מדגישה ארבע פעמיים כי האונס התרחש "כשהלכה לקרוא לבּונָּה" ובעצם רומזת על אירוע‬

‫המתרחש בתוך שגרה יום‪-‬יומית‪ ,‬כחלק מטקס שתיית הקפה שבו נפגשים בני משפחתה המורחבת‪ .‬בתיאורה‪,‬‬

‫לאירוע אין התחלה‪ ,‬אמצע וסוף‪ ,‬והוא מתרחש "כל הזמן"‪ .‬מכאן‪ ,‬היא מתקשה להפריד אותו מפעילויות‬

‫המתרחשות בשגרה ומתארת את חווייתה בריחוק‪ ,‬כשהיא משתמשת במילים "אנס אותי" ככותרת לאירוע‪.‬‬

‫רמזים לעוצמת החוויה ולרגשות שחוותה שזורים בתוך התיאור ואינם נאמרים מפורשות‪ :‬תיאור הזמן ("כל‬

‫הזמן‪ ,‬קבוע") טומן בחובו רמז לתדירות האירועים כאשר מיכל מדגישה את העובדה שהחוויה הקשה‬

‫התרחשה פעמים רבות לאורך תקופה ארוכה‪ .‬התיאור של אמה שלא דאגה ולא שאלה לסיבת העיכוב טומן‬

‫בחובו רמז לכעס ולחוסר האונים שחשה מול הדמות שהייתה אמורה לשמור עליה ולא עשתה זאת‪ ,‬ובגללה‬

‫ניצל הדוד את ההזדמנות‪ .‬רק בסוף מתגלה הרמז האחרון לעוצמת הכאב שחוותה בשתי המילים "הייתי‬
‫צורחת" הבאות בסמיכות לתדירות הקבועה‪.‬‬

‫בהמשך היא חוזרת לזיכרון העבר‪ ,‬וכשהוא הופך בלתי נסבל‪ ,‬הזמן נעצר וכל מה שקורה אחר כך אינו‬

‫ידוע‪" :‬אני לא רוצה לדבר על הפרטים כאילו של איך זה קרה ומה קרה‪ .‬זה בור מאוד עמוק ואין לי עצבים‬

‫להתעסק עם זה‪ .‬אני אתחיל לבכות וזה‪ .‬באמת שלא בא לי" (מיכל ריאיון ‪ .)153-151 ,1‬מיכל רומזת כעת על‬

‫הסיבה שבגללה "הייתה צורחת" ועל החוויה הקשה שעברה‪ :‬החשש מהירידה לפרטים שעלולים להחזיר‬

‫אותה למקום נמוך וחשוך‪ ,‬שממנו יהיה לה קשה לצאת‪ ,‬והיא תהיה בו לבדה‪ ,‬ולכן עדיף שלא להתקרב אליו‬

‫כל עוד הדבר אפשרי‪.‬‬

‫זהבה מנסה לספר על אותו היום שבו נאנסה‪ ,‬אבל כל ניסיון לעשות זאת‪ ,‬גורם לה לדבר על דברים‬

‫אחרים‪ ,‬כך שסיפורה מורכב מ"סיפור בתוך סיפור"‪:‬‬

‫פשוט בגלל שהתחלתי עוד סיפור‪ ,‬הכול מתערבב לי‪ .‬זה היה בסלון‪ ,‬אחרי שגמר בסלון‪ ,‬אני‬
‫איבדתי הכרה‪ ,‬אני לא יודעת איפה אני‪ .‬לא ידעתי איפה אני‪ .‬בפעם השנייה אני מוצאת את עצמי‬

‫בחדר יושבת במיטה‪ ,‬הרגליים שלי כלפי הרצפה‪ ,‬פשוט ככה זרק אותי (זהבה‪.)337-333 ,‬‬

‫עבור זהבה‪ ,‬כמו אצל מיכל ואביטל‪ ,‬ממדי הזמן והמקום מתערבבים אלה באלה ונחווים ככאוטיים‬

‫וחסרי גבולות‪ .‬הכרתה אובדת‪ ,‬מגיחה ונעלמת לסירוגין‪ ,‬והיא בתחושת חוסר סדר וחוסר יכולת לארגן את‬

‫האירוע ברצף הזמן כחוויה שלמה ורציפה (מתי ומה קרה בפעם הראשונה והשנייה)‪ .‬כמה סיפורים מתערבבים‬

‫אלה באלה‪ ,‬כמו גם זמן ההווה שבו היא מספרת על החוויה ("אני לא יודעת איפה אני")‪ ,‬שאותו היא מתקנת‬

‫לזמן העבר ("לא ידעתי איפה אני")‪ .‬בין השורות נחשפים עוצמת החוויה והכאב‪ :‬האונס מתואר בריחוק דרך‬

‫מעשיי הפוגע ("אחרי שגמר בסלון")‪ ,‬ומתלוות אליו תחושות בלבול וערפול‪ .‬תחושות חוסר האונים‪ ,‬החולשה‬

‫‪54‬‬
‫והמצוקה מתגלות דרך איבוד השליטה על גופה הזרוק והמופקר על המיטה על ידי מישהו אחר כוחני וחזק‬

‫ממנה‪ ,‬כמו שהיה בזמן האירוע ("פשוט ככה זרק אותי")‪ .‬כאן התיאור נקטע‪ ,‬וזהבה עוברת לספר סיפור אחר‬

‫שעליו דיברה קודם לכן‪.‬‬

‫מלי נעצרת אף היא כשהתיאור הופך להיות מוחשי וממשי ומסרבת לחזור לאותו זיכרון‪:‬‬

‫אני לא יודעת אם לקרוא לזה אונס‪ ,‬אבל זה בכוח‪ .‬כי אני לא רציתי‪ .‬אני אמרתי שזה לא נעים לי‪.‬‬

‫זה קרה‪ ...‬בזוגיות שלי‪ ...‬אני לא אשקר לך‪ ,‬כן‪ ,‬שהייתי אתו‪ ,‬שנתיים אף פעם‪ ...‬מה אני אגיד לך‪,‬‬

‫לא הרגשתי את הגוף שלי אפילו‪ .‬הרגשתי כל יום ש‪ ...‬שאחרי שזה עבר‪ ,‬אני צוחקת‪ .‬אבל כל ערב‬

‫שזה מגיע‪ ,‬הייתי – הסיוט הזה מגיע‪ ...‬אני‪ ...‬יאללה שהילדים ילכו לישון‪ ,‬שהם לא ישמעו מה‬

‫שאני‪ ...‬אז אפילו אני‪ ...‬לא אומרת‪ ,‬לא צועקת גם‪ ...‬הוא היה שותה‪ .‬היה שותה‪ .‬ואז מגיע‬
‫הביתה‪ ,‬נזרק מתי שהוא רוצה‪ ...‬תעזבי אותי‪ ,‬אני לא רוצה לדבר על זה‪( ...‬מלי‪.)313-331 ,‬‬

‫מלי מנסה גם היא לתאר את האירועים על רצף של זמן‪ .‬לכאורה‪ ,‬מדובר בפרק זמן אחיד ורציף‪ ,‬אך‬

‫השגרה מתפצלת לבוקר וערב‪ ,‬נחווית כמקוטעת ונעצרת לבסוף‪ .‬היא פותחת את התיאור בהעדר תחושה בגוף‪.‬‬

‫אחר כך היא מחלקת את הזמן ל"לפני ו"אחרי"‪ .‬אחרי המעשה היא צוחקת צחוק של הקלה ושמחה שהאירוע‬

‫מסתיים‪ ,‬שיש לו סוף‪ .‬אבל לפני הערב יש המתנה קשה לסיוט שעומד להגיע‪ .‬מלי‪ ,‬שנאנסה באופן קבוע במשך‬

‫שנתיים מקבלת עליה את הדין (לא אומרת ולא צועקת)‪ .‬המעשה עצמו מתואר כפעולה מצד בעלה ("נזרק מתי‬

‫שהוא רוצה")‪ ,‬ואין לה שליטה עליה‪ .‬כשהזיכרון הופך מוחשי יותר היא נעצרת ומסרבת להרחיב ולחיות מחדש‬

‫את הסיוט מהעבר שממנו נמלטה‪ .‬מלי אינה בטוחה כיצד עליה להגדיר את החוויה שעברה‪ .‬היא חוותה כוח‬

‫וניסתה להתגונן ולסרב‪ ,‬אך האונס התרחש בתוך הזוגיות שלה‪ ,‬ולכן הוא מבלבל‪ .‬בסוף היא מבקשת ממני‬

‫ש"אעזוב אותה"‪.‬‬
‫‪ 1.2.2‬ההלם והאלם – החוויה הרגשית והגופנית‬

‫מעדויותיהן של הנשים עולה כי הפגיעה המינית מערערת את עולמן הפנימי‪ ,‬פוגעת בו וזורעת אחריה‬

‫הרס רב‪ .‬הנשים חוות את האירוע הטראומטי כבעל השלכות הרות גורל על חייהן ומתארות בכאב גדול את‬

‫הפגיעה בגוף ובנפש‪ .‬לאחר שחונכו לתת אמון בגברים‪ ,‬בבני הזוג שלהן‪ ,‬במשפחתן ובקהילתן‪ .‬הנשים חוות‬

‫הלם בעקבות ההפתעה ועוצמת האירוע‪ ,‬שבמהלכו ולאחריו הן נאלמות וחוות בדידות גדולה‪.‬‬

‫‪" 1.2.2.0‬לא הרגשתי את הגוף שלי" – חוויית הגוף‬

‫חלק מהנשים שנפגעו חוו אלימות פיזית קשה בזמן האירוע‪ ,‬כאשר הפוגע מאיים עליהן ומפגין כוח‬

‫ואיומים כדי להכניען‪ .‬כך הנשים מתארות זאת‪:‬‬

‫‪55‬‬
‫לא רק ממכות‪ ,‬קללות וכל מיני התעללות‪ ,‬תאמיני לי אצלו אני עברתי הכול‪ ,‬הכול‪ .‬הכול‪ .‬מה לא‬

‫עברתי‪ ,‬לא דבר אחד זה באלימות‪ .‬הכול אלימות אני‪ ,‬הכול הכול היה לי‪ ,‬הכול הכול‪ ...‬מתי‬

‫שהוא רוצה שאני אהיה אתו במיטה‪ ,‬מתי שהוא בא‪ ,‬מתי שזה ואיך שהוא רוצה‪ ,‬הוא החלטה‬

‫שלו‪ .‬זה לא אני מחליטה (שיר‪.)312-313 ,‬‬

‫שיר מתארת זוגיות שאין בה חום ורוך‪ .‬הגבולות המגדירים את גופה‪ ,‬צרכיה ורצונותיה רופפים‬

‫במיוחד‪ .‬שמונה פעמים היא מדגישה את המילה "הכול" ואינה משאירה מקום לספק‪ ,‬שכל היבט בחייה לווה‬

‫באלימות קשה‪ .‬הדבר נכון גם באשר למיניות‪ ,‬אך כאן תיאורה כולל מילים מעודנות יותר שאינן כוללות‬

‫התייחסות ישירה לרגש שלה או לסבל שעברה‪ .‬היא מתארת אותם דרך נקודת מבטו של בעלה לשעבר‪ .‬על אף‬

‫שהיא אינה קושרת באופן ישיר בין הכפייה המינית שחוותה מבעלה ובין אלימות וסבל‪ ,‬מדבריה עולה כי שיר‬
‫חיה עם אדם אלים מאוד‪ ,‬המתעלל בה דרך קבע בכל מקום‪ ,‬מצב וזמן‪ ,‬גם באופן שהוא דורש שתיענה לו‬

‫מבחינה מינית‪ ,‬לפי ראות עיניו ובדרך הנוחה והמתאימה לו‪.‬‬

‫לרוב‪ ,‬אירוע הפגיעה המינית חמור מבחינת המעשים המבוצעים בו‪ .‬במקרים מסוימים האישה‬

‫המגיעה למצב של חוסר אונים וחוסר יכולת לשאת את המעשים המבוצעים בה‪ ,‬נאלצת לסיימו בכניעה‪ ,‬תוך‬

‫שהיא מבינה שיש להפסיק להיאבק כדי להישאר בחיים‪" :‬כי בשלב‪ ,‬אחרי שנאבקתי‪ ,‬בשלב מסוים נכנעתי‪.‬‬

‫כאילו‪ ,‬אם הייתי ממשיכה להיאבק‪ ,‬אני ראיתי שהוא מטורף לגמרי‪ .‬הוא היה הורג אותי פשוט‪ .‬נכנעתי‬

‫נכנעתי" (אלינור‪ .)135-113 ,‬אלינור מנסה לתאר את האונס בשלבים‪ ,‬אך הם אינם מובחנים (שלב המאבק‬

‫ושלב הכניעה)‪ .‬דרך העיסוק בשלבים היא מנסה להעביר את החוויה‪ ,‬את עוצמת האירוע‪ ,‬הטירוף‪ ,‬הפחד‬

‫הקיומי והחשש האמתי לחייה‪ .‬היא מבינה שהאונס נמוך בחומרתו מהסיכוי לאבד את חייה‪ ,‬ולכן היא נכנעת‪.‬‬

‫גם מיכל חשה איום על גופה ומבינה שעליה להפסיק להתנגד ולצעוק‪:‬‬
‫אני זוכרת ממש פרט מטושטש בפנים‪ ,‬שצעקתי פעם אחת והוא איים עליי‪ .‬הוא איים עליי עם‬

‫משהו‪ ,‬אני לא זוכרת אם זה היה סכין או נשק‪ .‬כי אני לא זוכרת בדיוק עם מה זה היה אבל הוא‬

‫איים עליי עם משהו ומאז הפסקתי לצעוק‪ .‬פשוט ידעתי שהוא אונס אותי וזהו‪ ,‬קיבלתי את זה‬

‫(מיכל ריאיון ‪.)115-158 ,1‬‬

‫מיכל מנסה לארגן את רצף האירועים‪ ,‬אך זוכרת רק חלקי פרטים מטושטשים וקטועים‪ .‬בהתחלה‬

‫הייתה שם צעקה‪ .‬זעקה של כאב ומצוקה‪ ,‬קריאה לעזרה של ילדה המהדהדת בחלל ריק אותה מנסה הפוגע‬

‫להשתיק באמצעות איום‪ .‬כלי הנשק אינו בהיר בזיכרונה‪ ,‬אך די היה בתחושה האיום כדי לגרום לקולה‬

‫‪56‬‬
‫להיאלם‪ .‬מילותיה ספורות‪ ,‬מעט מרוחקות‪ ,‬אך מסתירות השלמה כואבת עם מציאות אכזרית ובלתי נסבלת‪.‬‬

‫גם זהבה מתארת את הגוף ההלום והנאלם‪:‬‬

‫אני לא יודעת מתי הוא בא התיישב על ידי פשוט והתחיל לשלוח את הידיים שלו‪ .‬ואני מעיפה לו‪,‬‬

‫די‪ ,‬עכשיו אתה ביקשת ממני לראות את הבית‪ ,‬באתי רק לראות את הבית‪ ,‬אני לא באתי לדברים‬

‫אחרים‪ .‬די‪ ,‬כמה פעמים העפתי לו את הידיים‪ ,‬אז הוא תפס אותי‪ .‬תפס אותי‪ ,‬ניסיתי לדחוף ולא‬

‫כל כך הצלחתי‪ .‬בסוף אני רואה שהתנגדות שלי לא עוזרתי לי‪ ,‬והדחיפות שלי לא עוזרת‪ ,‬ניסיתי‬

‫לצרוח‪ ,‬לא עוזר‪ ,‬אין לי בררה (זהבה‪.)313-311 ,‬‬

‫זהבה מנסה להשתמש בכל משאב העומד לראשותה כדי להתנגד למעשה האונס‪ :‬הרחקת הידיים‪,‬‬

‫הסבר בנוגע למטרת בואה‪ ,‬התנגדות פיזית ישירה (דחיפה) ושימוש בקול (צעקות)‪ .‬כשכל אלו אינם עוזרים‪,‬‬
‫מגיעה ההבנה ש"אין בררה"‪ ,‬שהאירוע יתרחש על אף התנגדותה ושהיא לא תוכל להימלט או לעצור אותו‪ .‬זו‬

‫גם הנקודה שבה היא עוצרת את תיאורה‪.‬‬

‫ואז החבר‪ ,‬כאילו הוא‪ ,‬בא ותפס אתי‪ ,‬אני זוכרת שהוא הפיל אותי ואני‪ ,‬את יודעת מה‪ ,‬אני‬

‫אפילו זוכרת שהתנגדתי שלא ייגע בי‪ ,‬ונשכתי אותו וזה‪ ,‬ואחרי זה לא יודעת מה קרה‪ ...‬אני לא‬

‫יודעת אם הייתה אלימות‪ ,‬אבל אני זוכרת שנשכתי אותו את כל זה‪ ,‬ואני זוכרת שהוא היה עם‬

‫חולצה מכופתרת‪ ,‬קרעתי את האמ‪-‬אימא של הכפתורים שלו‪ ,‬ולמחרת אני מוצאת את עצמי‬

‫בבי"ח ברזילי כי איבדתי המון המון דם‪ ,‬בגלל ההתנגדות‪ ,‬ועשו לי איזה ארבע תפרים שם‪ ,‬וזהו‪.‬‬

‫ואחרי שלושה ימים השתחררתי מבית חולים (אביטל‪.)251-821 ,‬‬

‫אביטל עוצרת שוב כשהיא מגיעה למעשה עצמו‪ .‬האירוע נעצר בזמן‪ ,‬אבל מיד לאחריו חוזר זיכרון‬

‫הזמן והופך למוחשי וברור (שלושה ימים בבית חולים)‪.‬‬

‫מיכל‪ ,‬זהבה‪ ,‬אלינור ואביטל מתארות פגיעה שהתרחשה בלא רשות ובלא הסכמה‪ ,‬כאשר השליטה‬

‫עברה לידי אדם אחר בעל הכוח והעלי ונות‪ .‬בעת הפגיעה הן מנסות להיאבק בכל אמצעי העומד לרשותן‪ ,‬אך‬

‫אין במעשיהן כל תועלת ‪ -‬אין להן בחירה או שליטה בנעשה‪ ,‬ואין להן מרחב פעולה‪ .‬הן אינן מצליחות להגן על‬

‫עצמן ואף לא לנוס‪ ,‬ונותרות עם תחושות חוסר אונים‪ ,‬בהלה וחוסר מוצא‪ .‬הכניעה‪ ,‬כדרך לסיים את המעשים‬

‫המבוצעים בהן‪ ,‬מותירה את הפוגע בעמדה של כוח ועליונות‪ ,‬ואותן בעמדה של חולשה ונחיתות‪ .‬בהמשך‪,‬‬

‫כשתתואר החוויה הרגשית המלווה אותן‪ ,‬עמדה זו תהווה פתח להאשמה עצמית וייסורים של האישה את‬

‫עצמה (ראו סעיף ‪" 3.1.1.1‬החוויה הרגשית"‪ ,‬עמוד ‪.)33‬‬

‫‪57‬‬
‫כפי שהוצג קודם לכן‪ ,‬מירי‪ ,‬שהתקשתה לקיים מגע מיני עם בעלה אך נאלצה לעשות זאת על רקע‬

‫ציוויים תרבותיים‪ ,‬חוותה יחסי מין כפויים בנישואיה‪ .‬היא מציגה את החוויה הגופנית‪:‬‬

‫לא הייתה לי כל כך הרבה בררה‪ ,‬לא יכולתי לענות על הצרכים שלו‪ ,‬ולא בגלל ששנאתי אותו או‬

‫לא רציתי אותו‪ ,‬אלא משהו בגוף שלו‪ ,‬היה משהו בתוך הגוף שלי שהוא לא אפשר לי בעצם לבוא‬

‫אתו במגע‪ .‬וגם אני הייתי במצב כזה שאני לא יודעת מה לעשות (מירי‪.)181-185 ,‬‬

‫כאב‪ ,‬אני לא מרגישה כאב‪ ,‬אבל אני כן שאני רוצה ללכת אליו אני מרגישה שיש איזו שהיא דמות‬

‫שהיא מלווה אותי והיא מונעת ממני לבוא אתו במגע‪ ...‬וזה הקשה עליי מאוד (מירי‪.)351-351 ,‬‬

‫מירי חוותה את גופה כמפוצל לחלקים‪ ,‬והם פועלים כמנותקים ממנה וממסכים את רגשותיה‪ .‬היא‬

‫מרגישה חסרת אונים ואינה יודעת מה לעשות עם המצב שבו היא חיה‪ .‬כאשר הגוף מפוצל לחלקים‪ ,‬הרגש‬
‫מתכהה ומירי מתקשה להתחבר לתחושת הדחייה ולתת לה ביטוי ולגיטימציה‪ .‬את רגש הדחייה מרגיש רק‬

‫"חלק מהגוף שלה"‪ ,‬הלובש צורה של "דמות" נפרדת‪ ,‬המונעת ממנה להתקרב לבעלה‪ .‬מכאן‪ ,‬רגשותיה נחווים‬

‫כמנותקים ונותרים "חיוביים"; זו לא היא בעצמה שמרגישה דחייה כלפי בעלה או שנאה כלפיו‪ ,‬והיא אף לא‬

‫מרגישה כאב‪.‬‬

‫זהבה חווה גועל בעקבות אירוע האונס‪ ,‬והוא מופנה פנימה‪ ,‬כלפי גופה‪ .‬היא מתארת חווית גוף קשה‪,‬‬

‫שבה גופה נחווה כדוחה‪ ,‬מעורר גועל‪ ,‬עד כדי רצון להוקיע אותו מתוכה‪" :‬יורקת‪ ,‬יורקת פשוט‪ ,‬מגעיל‪ ,‬כל הגוף‬

‫שלי מגעיל אותי‪ ,‬לא יודעת מה עובר עליי‪ ,‬פשוט לא יכולה" (זהבה‪ .)333-331 ,‬היא מנסה לירוק‪ ,‬להוציא‬

‫החוצה את הגועל אבל לא מצליחה‪ .‬הגועל מתפשט לכל הגוף והתחושה הלא מוכרת מבלבלת אותה‪ .‬בהמשך‪,‬‬

‫מתוארת קריסה טוטלית של הגוף‪ ,‬שמתרחשת בשלבים ונבנית נדבך אחר נדבך עד לסוף בלתי נמנע‪" :‬אחר כך‪,‬‬

‫בכלל לא יכולתי לתפקד‪ .‬כי לא אוכלת‪ ,‬לא שותה‪ ,‬ואני‪ ...‬מלח כל הפה שלי‪ ,‬כל הרוק שלי זה כמו מלח‪ ,‬כאילו‬
‫שאכלתי מלח‪ ,‬לא יכולתי לסבול את הגוף שלי‪ ,‬התמוטטתי" (זהבה‪ .)153-151 ,‬בעקבות האונס זהבה מתקשה‬

‫לשאת את גופה ולעמוד במחויבויות התפקוד המצופות ממנו‪ .‬היא אינה מזינה את גופה באנרגיה החיונית‬

‫לקיומו (אוכל) משום שהמקום שממנו מתמלא הגוף הוא אותו מקום שנפגע‪ ,‬והתחושה בו שונה ובלתי נסבלת‪.‬‬

‫גופה יוצא מאיזון‪ ,‬חושיה מתבלבלים‪ ,‬הטעם המלוח מתעצם‪ ,‬מתפשט בפיה‪ ,‬והוא מעורר בה גועל ודחייה‪.‬‬

‫הגוף בוגד בה‪ ,‬אינו משרת אותה (לא מתפקד) ומגיב באופן לא רצוני בלי שתהיה לה שליטה עליו (כאילו אוכלת‬

‫מלח)‪ .‬זהבה אינה יכולה עוד לשאת את עוצמת החוויה ואת בגידת הגוף ומתארת תחושת דיכאון‪" :‬לא יכולתי‬

‫לצאת מהבית‪ .‬חושך‪ .‬יושבת בחושך‪ .‬ישנה‪ .‬ישנה" (זהבה‪ .)153-153 ,‬היציאה מהבית מחייבת את זהבה לגייס‬

‫אנרגיות וכוחות שכבר אין לה‪ ,‬וגופה קופא על מקומו‪ ,‬נדמה כמת‪ ,‬קבור במקום חשוך וחסר חיים‪ ,‬קורס לתוך‬

‫‪58‬‬
‫שינה‪ .‬בשארית כוחותיה היא מנסה למצוא נקודות אור בתוך החושך‪ ,‬אך קורסת שוב לתחושת המוות‪:‬‬

‫"שילדים שלי באים בערב‪ ,‬אני מדליקה את כל האורות כאילו שאני תפקדתי כל היום‪ ,‬שיהיה ריח של אוכל‪,‬‬

‫מחממת משהו‪ ,‬בכוח‪ ,‬אבל מהריח אני הולכת למות" (זהבה‪ .)115-117 ,‬כמו הטעם‪ ,‬גם הריח מאיים להפר שוב‬

‫את האיזון שהושג ברגעים ספורים של אור מלאכותי שנותן אשליה של חיים‪ .‬חושי הגוף מאבדים את הגבולות‬

‫שלהם‪ ,‬וכל גירוי מאיים על שלמותו של הגוף וחיותו‪.‬‬

‫גם אצל מלי מטשטשים החושים‪ ,‬וגם היא‪ ,‬כמו זהבה‪ ,‬שוקעת בתוך החושך‪:‬‬

‫זה מגביל אותי‪ ,‬ואני הרגשתי שאני אין לי חיים‪ ,‬שאני לא נושמת‪ .‬עובדת קשה ואין לי חופש‪ .‬אין‬

‫לי אוויר וזה חנק אותי‪ .‬וזה יותר ה‪ ...‬הדברים שאת סובלת נפשית זה יותר ממכות‪ ,‬וכשהגוף‬

‫(סובל) מפצעים‪ ...‬זה יותר‪ ...‬זה קשה‪ ...‬את לא רואה‪ ,‬אין לך אור בכלל‪ ,‬הכול נסגר לך‪( ...‬מלי‪,‬‬
‫‪.)13-32‬‬

‫מלי שחוותה פגיעה מינית מבעלה לשעבר במשך שנתיים‪ ,‬מתארת שיגרה חונקת ומגבילה‪ .‬היא מנסה‬

‫לדרג את הקושי והכאב מכל מה שעברה‪ .‬הסבל הנפשי כואב יותר ממכות‪ ,‬אבל את הגוף הסובל מפצעים קשה‬

‫עוד יותר לשאת‪ .‬כשהגוף כואב הוא משפיע על החושים‪ .‬תחילה לא רואים‪ ,‬אחר כך אין אור בכלל ולבסוף‬

‫ישנה תחושה שהכול נסגר‪ .‬המציאות הגבילה אותה‪ ,‬סגרה עליה עד כדי תחושה שאין חיים ונשימה‪ .‬מלי‬

‫מתארת חוויה של חוסר אונים ומצוקה גדולה בעקבות הסבל הגופני שחוותה עד כדי תחושה שחוש הראיה‬

‫נפגע‪ .‬גופה הסובל מאבד מחיוניותו‪.‬‬

‫גם שיר שותפה לחוויית ההלם והאלם של הגוף המשותק‪:‬‬

‫לא ידעתי למי לדבר‪ ,‬למי לפנות‪ ,‬לא ידעתי לאן לברוח‪ ,‬לא ידעתי לא יודעת מה‪ .‬אין לי שפה‪ ,‬אם‬

‫היה לך שפה אולי היית מדברת‪ ,‬היית מוציאה‪ ,‬אולי היית‪ ...‬תמצאי מישהו שיעזור לך משם‪ ,‬אבל‬
‫הכול בשבילי זה היה שחור‪ .‬היה משהו שאני לא יכולה לעבור משם‪ ,‬אני‪ ,‬הכול סגור מסביב‪,‬‬

‫כאילו כזה בוץ‪ ,‬כאילו נכנסת ‪ -‬את לא יכולה לצאת (שיר‪.)173-132 ,‬‬

‫שיר נמצאת במצוקה וכלואה בכלוב שקרקעיתו טובענית וגבולותיו חסומים‪ .‬היא מתארת חוויית‬

‫בדידות קשה‪ ,‬כשהיא שרויה בדרך ללא מוצא ואין איש מלבדה שיכול לשמוע את זעקתה‪ .‬קולה נאלם וגופה‬

‫קופא‪ ,‬חסר אונים וחסר כוחות‪ ,‬כלוא בתוך בוץ טובעני המכסה את האור מסביב‪ ,‬בלי יכולת לצאת ממנו‪.‬‬

‫בדידותה קשה‪ .‬שיר נותרת קפואה‪ ,‬ללא יכולת להילחם (לפנות לעזרה) או לברוח‪ .‬נראה כי הגוף פועל מתוך‬

‫אינסטינקט בלי יכולת שליטה ובקרה על מה שעובר עליו‪ .‬תגובת הלחימה‪-‬בריחה הטבעית של הגוף אינה‬

‫מסייעת לשיר לצאת מהמקום הקשה שבו היא נמצאת‪.‬‬

‫‪59‬‬
‫לאחר שהגוף כאב‪ ,‬סבל‪ ,‬נדחה ואכזב‪ ,‬מתעורר הרצון להתנתק ממנו‪ ,‬ועולה שנאה עד כדי רצון לפגוע‬

‫בו‪:‬‬

‫בחודש שישי‪ ,‬שהתינוק התחיל לזוז (הבנתי שאני בהיריון)‪ .‬כן‪ ,‬כשהתינוק התחיל לזוז‪ ,‬אבל מה‬

‫שכן‪ ,‬כולם ידעו שאני בהיריון חוץ ממני‪ .‬כולם ידעו‪ ,‬כי פתאום שמנתי ופתאום אני הולכת‬

‫לשירותים והייתה לי בחילה‪ ,‬פעם אחת הייתה לי בחילה‪ ,‬ביום שהייתה לי בחילה אימא שלי‬

‫ידעה‪ ,‬והיה שם את הטקס של ה"בּונָּה"‪ ,‬ו‪ -‬ואווו‪ ,‬היא בהיריון היא בהיריון‪ .‬רק אני לא הייתי‬

‫מרוצה‪ ,‬כולם היו מרוצים שאני בהיריון‪ .‬זהו‪ ,‬בחודש שישי ידעתי שאני בהיריון‪ ...‬אני לא‬

‫רציתי‪ ...‬ממש לא (היה בתודעה)‪ .‬אני זוכרת שאפילו עם ההיריון אחרי החתונה הלכתי לבסיס‪,‬‬

‫הייתי חיה באשליה (שאתגייס) (אביטל‪.)237-213 ,‬‬

‫אביטל חווה את עצמה כמנותקת מגופה ומהסימנים והאיתותים שהגוף מאותת לה על השינוי שחל‬

‫בתוכו‪ .‬היא מתכחשת לתינוק הגדל בתוכה בעקבות האונס ומסרבת להאמין בקיומו‪ .‬בתיאורה‪ ,‬היא "חיה‬

‫באשליה" שהוא אינו קיים‪ ,‬והיא יכולה להמשיך את חייה כמו שרצתה‪ .‬אולם המציאות שונה‪ .‬כולם יודעים‬

‫שהיא בהיריון‪ .‬היא שמנה‪ ,‬חשה בחילה‪ ,‬הולכת לשירותים בדחיפות‪ ,‬אך את כל אלו היא אינה מרגישה במשך‬

‫שישה חודשים‪.‬‬

‫זהבה חווה כאב גדול‪ ,‬המתבטא כתוקפנות כלפי עצמה‪ ,‬כלפי גופה‪:‬‬

‫בדיוק כשסיים (את מעשה האונס) התעוררתי כזה‪ ,‬לא הכרתי את עצמי‪ ,‬קמתי התחלתי להרביץ‬

‫בפנים שלי‪ ,‬פשוט התחלתי להרביץ‪ ,‬להרביץ ולא כואב לי‪ .‬כל מה שבא לי פשוט להוריד את העור‬

‫העליון שלי‪ ,‬פשוט לזרוק‪ ,‬אבל לא יכולתי‪ .‬איך שיצאתי מהחדר ראיתי מקלחת‪ ,‬נכנסתי למקלחת‬

‫ושטפתי את החצי הגוף שלי‪ ,‬פשוט נגעלת‪ ,‬פשוט כל הגוף שלי הגעיל אותי פשוט‪ ,‬לא הרגשתי את‬
‫הגוף שלי‪ ,‬זה הגוף שלי (זהבה‪.)337-331 ,‬‬

‫זהבה מתארת חוויה קשה של כאב וטראומה לגופה ונפשה‪ .‬האונס נחווה כאירוע שמטלטל אותה‪,‬‬

‫מנתק את תחושותיה וגורם לה לרצות להרחיק ולטשטש את הסימנים שנטבעו בגופה‪ .‬הכרתה מעורפלת וגופה‬

‫מנותק גם לנוכח ניסיונותיה להעירו באמצעות הכאה ונותר ללא יכולת לחוש את הכאב‪ .‬היא מבקשת להשיל‬

‫מעליה את העור העליון‪ ,‬את המעטפת של גופה‪ ,‬כמו נחש המשיל עור מת שאין בו צורך כדי להחליפו בעור חדש‬

‫שאינו פגום‪ .‬היא שוטפת את עצמה‪ ,‬אך המקלחת אינה שוטפת את תחושת הגועל שלה‪ .‬כשהתחושה מתעצמת‬

‫והופכת להיות בלתי נסבלת‪ ,‬גופה מתנתק‪ ,‬היא אינה חווה אותו כשלה ואינה מרגישה אותו‪.‬‬

‫‪61‬‬
‫גם מלי מפתחת שנאה עצמית בעקבות גופה שנפגע‪ ,‬חולל ואיבד את התחושה שהוא שלה‪ ,‬שהוא חלק‬

‫ממנה‪:‬‬

‫את לא מרגישה שזה הגוף שלך‪ ,‬יש לך שנאה לעצמך‪ .‬את לא שווה‪ .‬תסתכל אותי‪ ,‬כאילו מה את?‬

‫את אה זה‪ .‬זה‪ ,‬יורד לך הערך העצמי‪ ,‬יורד לך ה‪ ...‬כל מיני דברים‪ .‬הביטחון וה‪ ...‬אבל אם לא‬

‫מטפלים בזה‪ ,‬זה נשאר‪ .‬וזה חבל [ש'‪ :‬אז איך מרגישים?] מלוכלכים‪ .‬מלוכלכים בנפש‪ ,‬בגוף‪,‬‬

‫וכמעט לא נקייה‪ ,‬ואת לא בסדר‪ ,‬את לא מסודרת‪ .‬ו‪ ...‬זה סיוט‪[ .‬ש'‪ :‬מה החוויה כשהגוף נפגע?]‬

‫זוועה‪ ...‬הרגשה מזעזעת‪ ...‬אני אספר לך שיצאתי מהבית הלכתי לסבתא שלי‪ ,‬דבר ראשון‬

‫שעשיתי – שעה התקלחתי‪ .‬כי אני יודעת שאני לא אחזור למקום הזה‪ .‬פשוט רציתי להיות נקייה‪.‬‬

‫נקייה‪ ,‬וזה מה שעשיתי‪ .‬עדיין‪ ,‬זה נשאר לך‪ ,‬משהו שלא‪ ...‬את מרגישה את המגע‪ ,‬את כל הזה‪..‬‬
‫אפילו את הריח של הזה‪ ...‬זה לא‪ ...‬אני לא יודעת אם לקרוא לזה אונס‪ ,‬אבל זה בכוח‪ .‬כי אני לא‬

‫רציתי‪ .‬אני אמרתי שזה לא נעים לי‪...‬וזה קרה‪ ..‬בזוגיות שלי‪ ,‬כן (מלי‪.)331-313 ,‬‬

‫מלי מנותקת גם היא מגופה וחוויה זו מובילה לירידה בערך שלה בעיני עצמה‪ .‬היא מרגישה לא שווה‬

‫וחסרת ביטחון‪ .‬הלכלוך פושט בגוף ובנפש‪ .‬גם היא מתקלחת לאורך זמן ומנסה להסיר מגופה את סימני‬

‫הפגיעה‪ ,‬אך המגע והריח נותרים צרובים בגוף‪ .‬מלי אינה בטוחה כיצד עליה להגדיר את החוויה שעברה‪ .‬היא‬

‫חוותה יחסי מין בכוח וניסתה להתגונן ולסרב‪ ,‬אך האונס התרחש בתוך הזוגיות שלה‪ ,‬ולכן זה מבלבל‪ .‬היא לא‬

‫הצליחה להימלט ולהגן על עצמה‪ ,‬והחוויה חרוטה בגופה גם אחרי שהכול נגמר‪.‬‬

‫אצל מיכל הפגיעה המינית שחוותה בילדותה הובילה לפגיעה בתהליכי מיניות טבעיים‪ ,‬התנסויות‬

‫מיניות וקשרים מיניים כבוגרת‪:‬‬

‫אבל זה השפיע עליי מבחינת ה‪ ...‬נניח בנים‪ ,‬לא יכולתי‪ ,‬לא לא בטחתי בבנים כל כך‪ .‬אמנם היו לי‬
‫חברים וזה‪ ,‬אבל לא לא בטחתי בהם כל כך‪[ .‬ש'‪ :‬איזה חברים בחרת?] בוגדניים‪ .‬כן כאלה‬

‫בוגדניים שאני יודעת מראש שהם לא יהיו חייבים לי‪ .‬וגם אני חושבת ש‪ ,‬אה‪ ,‬היה לי נוח יותר‬

‫לדבר עם בנים מאשר עם בנות‪ .‬לא יודעת למה‪ .‬אבל לא יודעת למה‪ .‬הייתי כזה טיפוס שמסתובב‬

‫יותר עם בנים מאשר עם בנות‪ .‬אבל בתור חברים לא הייתי כאילו שוכבת איתם או משהו חס‬

‫וחלילה‪ ,‬לא הייתי כאילו זה‪ .‬היו לי חברים וכן שכבתי איתם אבל לא עם כל ידיד וזה‪ .‬דווקא‬

‫בגלל שלא הייתי בתולה‪ ,‬אז הרגשתי במקום של מה זה יחסי מין‪ .‬לא נתתי לזה בכלל איזשהו‬

‫ערך (מיכל ריאיון ‪.)371-335 ,1‬‬

‫‪61‬‬
‫הפגיעה המינית השפיעה על יחסיה של מיכל עם גברים ובני זוג ועל תחושותיה כלפיהם‪ .‬היא‬

‫התקשתה לבטוח בהם ובחרה לעצמה גברים בוגדניים ש"לא יהיו חייבים לה" בדיוק כמו הגבר שבגד באמונה‬

‫ופגע בה‪ .‬עם זאת היא חיפשה כל הזמן את קרבתם והעדיפה אותה על פני חברויות עם בנות‪ .‬בהתנהגות זו היא‬

‫מבטאת את האמביוולנטיות כלפי גברים‪ :‬מצד אחד היא מחפשת את קרבתם‪ ,‬ומן הצד האחר מתקשה לבטוח‬

‫בהם ובוחרת גברים שיבגדו בה‪ .‬מאחר שלא הייתה בתולה‪ ,‬היא הרגישה שאין ערך למיניותה‪ .‬הפגיעה הותירה‬

‫אותה מבולבלת באשר ליחסה לגברים‪ ,‬אמביוולנטית בנוגע לצורך שלה בהם‪ ,‬והיא איננה מייחסת ערך ליחסי‬

‫מין‪.‬‬

‫שיר‪ ,‬שהגיעה לתחנת המשטרה כשהיא סובלת מסימני אלימות‪ ,‬מנסה להסתיר את הגוף הפגוע‪:‬‬

‫"התחילו להסתכל עליי‪ ,‬אז לקחתי משהו‪ ,‬שמתי על הפנים שלי שלא יראו אותי‪ ,‬גם ככה התלבשתי כמו לא‬
‫יודעת מה" (שיר‪ .)331-335 ,‬שיר הגיעה לראשונה לתחנת המשטרה ונחשפה לאנשים המסתכלים עליה‪.‬‬

‫בתגובה היא הרגישה כי עליה להסתיר את הסימנים ולכסות את פניה‪ ,‬על אף שגם גופה היה מכוסה‪ .‬הבגדים‬

‫משמשים אותה לכיסוי והסתרה‪ ,‬פן יסתכלו ויראו את הפגיעה בגופה‪.‬‬

‫גם אלינור חוששת שיראו אותה ומסבירה מדוע‪:‬‬

‫בטח‪ .‬אני גם חשבתי‪ ...‬שלא אצטרך לעבור ניתוח‪ ,‬אני אשתחרר באותו יום‪ ,‬לא‪ ,‬זה היה נפוח‪,‬‬

‫כאילו‪ ,‬הראש לא כל כך חושב‪ ,‬אני חשבתי – טיפול‪ ,‬אני אוכל לעשות‪ ,‬הנפיחות תרד לי‪ ,‬ולא יראו‬

‫ואני לא אצטרך לעבור ניתוח‪ ,‬ואני אחזור ואני אוכל להסתיר את זה עד מתי שאני אהיה מוכנה‪.‬‬

‫זה לא היה ככה‪ .‬אז אחרי שעברתי מחלקה אמרו ש'מחר את תצטרכי לעבור ניתוח'‪ ,‬אז‬

‫התקשרתי לאימא להגיד שאני בבית‪-‬חולים אבל אני בסדר‪ ,‬לא לדאוג‪ .‬לא לדאוג‪ ,‬אני נפלתי אני‬

‫בבית‪-‬חולים‪ ...‬כמובן‪ ,‬את יודעת‪ ,‬הם באו‪ ,‬אימא באה‪ ,‬והתקשרתי לאחותי גם‪ ,‬להגיד לה שאני‬
‫בבית‪-‬חולים ולהרגיע‪ ,‬במיוחד את אימא ואת אחותי‪ ,‬שאחותי קטנה ממני ואימא‪ ,‬שאנחנו‬

‫מדברות יום יום כאילו‪ ,‬ו‪ ..‬זהו‪ ,‬הם באו‪ .‬הם באו‪ ,‬אני הסתרתי‪ ,‬הסתרתי את פנים שלי‪ ,‬את הצד‬

‫הזה‪ ,‬שלא יראו זה היה נפוח‪ ,‬ככה זה היה‪ ,‬הפחד שזה יישאר ככה‪ ,‬הפחד שהפנים שלי יישארו‬

‫ככה‪ ,‬וה‪ HIV-‬והבושה‪ ,‬כאילו‪ ,‬איך אני יוצאת משם‪ ,‬איך אני אתמודד עם השאלות של האנשים‬

‫(אלינור‪.)313-311 ,‬‬

‫אלינור מגיעה אחרי האונס לבית החולים ולראשונה רואה את הסימנים בגופה‪ ,‬שהיא מנסה להסתיר‪.‬‬

‫הנפיחות מקשה עליה‪ ,‬והיא מדגישה את ניסיונה להסתיר את פניה‪ ,‬לצד הפחד שהמראה החיצוני יישאר‪ ,‬ואתו‬

‫גם הבושה‪ .‬מלי חווה את הפער בין התפיסה שלה את גופה לזו של החברה סביבה‪" :‬למה לא שואלים אותי? זה‬

‫‪62‬‬
‫אני‪ ,‬זה הגוף שלי‪ ...‬אז זה באמת עצוב‪ .‬זה כואב‪ .‬כואב שמסתכלים שאישה מן (חפץ) שימושי כזה‪ ,‬ואין ערך‬

‫לזה‪ ,‬זה חמור‪ ...‬זה כואב‪( "...‬מלי‪ .)131-133 ,‬מלי חווה את הפער כחמור ועצוב וכואבת את היחס לגופה כחסר‬

‫ערך‪.‬‬

‫טראומת הפגיעה המינית מעוותת את חוויית הגוף ופוגעת בדימוי הגוף‪ .‬מתיאורי הנשים מתגלה חוויה‬

‫גופנית קשה המתבטאת בניתוק מהגוף והעדר תחושת אינטגרציה‪ ,‬חוסר ערך ועמדות ורגשות שליליים כלפי‬

‫הגוף‪ .‬הגוף הכואב נחווה כמעורר גועל‪ ,‬מאכזב ומלוכלך ומתלוות אליו תחושות קשות של דחייה‪ ,‬המובילות‬

‫להתנכרות לגוף עד כדי רצון לפגוע בו‪ ,‬שנאה חריפה כלפיו‪ ,‬רצון להסתירו והפניית תוקפנות פיזית כלפיו‪.‬‬

‫‪" 1.2.2.2‬זה לא משהו שרואים אותו" – החוויה הרגשית‬

‫בתת תמה זו מוצגת החוויה הרגשית כתנועה פנימה והחוצה‪ .‬התנועה פנימה היא תנועה מקרבת‪ ,‬שבה‬

‫האישה חווה את הרגש עצמו ומבטאת אותו‪ .‬התנועה החוצה היא תנועה מרחיקה‪ ,‬כאשר עוצמת הרגש גבוהה‪,‬‬

‫הח וויה קשה עד בלתי נסבלת ויש צורך "להוציאה החוצה"‪ .‬הרגש עצמו מורחק עד כדי השלכה על אדם אחר‬

‫או שהרגש נחווה דרכו‪ .‬החוויה הרגשית והגופנית שלובות זו בזו ולא ניתן להפריד ביניהן‪ .‬הן חלק מאותה‬

‫חוויה‪.‬‬

‫את החוויה הרגשית בעקבות הפגיעה המינית קשה מאוד לבטא ולהביע משום שהיא אינה "נראית"‬

‫כלפי חוץ‪ ,‬היא פנימית ואין לה דמות או קול‪" :‬בהתחלה‪ ,‬כי לא הלכתי עם סימן אלימות‪ ,‬לא‪ ,‬נפצעתי בלב‪,‬‬

‫פצועה מאוד קשה‪ ,‬עמוק‪ ,‬אבל זה לא משהו שרואים אותו" (מיטל‪ .)118-117 ,‬מיטל מנסה להיכנס לעולם‬

‫הרגש הפנימי ולספר אודות הפצע שחוותה ומתארת את הפציעה בלב‪ .‬הפציעה קשה ופנימית‪ ,‬בעומק הגוף‪,‬‬

‫ובלתי אפשרי לראות אותה מבחוץ‪.‬‬

‫פגיעות וכאב‪ .‬מלי מנסה להעביר את רגשותיה באשר לפגיעה שעברה‪:‬‬

‫אני לא אגיד לך‪ ,‬אני פשוט מרגישה‪ ,‬כשמשהו קורה‪ .‬הצלקת שלא נעלמת בחיים‪ .‬כל מילה‬

‫שאומרים לך זה את נפגעת‪ ,‬נכון? זה אותו דבר‪ ,‬תארי לך מה זה עושה כשזה אנשים שהשתמשו‬

‫בהם בכוח‪ .‬זה כואב‪ ...‬ברור שזה נשאר‪ .‬אני חושבת שזה נשאר‪ .‬אהה‪ .‬נשאר‪ .‬זו הרגשה‪ ,‬תראי‪,‬‬

‫במשך זמן אפילו אני לא יודעת‪ ,‬אם אני אישית קרה לי הרבה דברים‪ ,‬ועד היום זה קשה לי (מלי‪,‬‬

‫‪.)313-318‬‬

‫מלי מתארת בגוף ראשון את החוויה כצלקת‪ ,‬סימן קבוע שלא נעלם לעולם‪ ,‬את הרגישות הגבוהה‬

‫שנשארה (נפגעת מכל מילה) ואת הכאב‪ .‬הכאב נשאר בפנים הרבה אחרי שהאירוע נגמר‪ ,‬גם היום‪ ,‬אחרי‬

‫שצוברים חוויות ו"קורים הרבה דברים"‪ .‬מדבריה ניתן לראות את הקושי להתחבר אל הכאב ואת החותם‬

‫‪63‬‬
‫הרגשי שמותיר האירוע‪ .‬מכאן‪ ,‬ניתן להבין את הקושי של הנשים להתחבר לחוויה הרגשית ואת הצורך‬

‫להרחיקה ולהוציאה החוצה (כפי שיובא בהמשך)‪.‬‬

‫אשמה‪ .‬כאשר הנשים מסתכלות פנימה‪ ,‬הן מתחברות אל החוויה‪ ,‬מתארות את רגשותיהן וחוות‬

‫אותם כלפי עצמן‪ .‬כך עולים ייסורים והאשמה עצמית‪" :‬הרגשתי אשמה‪ ,‬כי את חכמה בדיעבד‪ ,‬את יודעת‪,‬‬

‫(חושבת מה) הייתי עושה‪ ,‬כל הזמן רץ לך התסריט בראש‪ :‬למה לא ברחת בזמן הזה‪ ,‬למה לא חשבת לפני?‬

‫למה‪ ...‬כל כך הרבה שאלות של 'יכולתי לעשות ככה'" (אלינור‪ .)335-313 ,‬בתיאורה הקודם סיפרה אלינור על‬

‫כך שהגיעה למבוי סתום ולא מצאה בררה אלא להיכנע לתוקף כדי להציל את עצמה ולעצור את האונס‪ .‬כעת‪,‬‬

‫בראייה לאחור‪ ,‬היא מתקשה למצוא חמלה לעצמה‪ ,‬מרגישה אשמה משום שיכלה למנוע את האונס ולא‬

‫הצליחה‪ .‬היא חווה את אירוע האונס כסרט‪ ,‬כמו תסריט שניתן לעצור אותו בכל שלב ולבחון את תגובותיה‬
‫ומעשיה של "הגיבורה"‪ .‬ה"סרט" חודר אל המציאות והאישה מתקשה לסיים אותו‪ .‬היא צופה בו שוב ושוב‬

‫בעיניים ביקורתיות (שואלת את עצמה הרבה שאלות על מעשיה ומאשימה את עצמה שלא חשבה‪ ,‬לא ברחה)‪.‬‬

‫אלינור מתקשה בדיעבד לראות את "אלינור שנאנסה" ואת האירוע הקשה שעברה‪ ,‬להתחבר לחוויה בעבר‬

‫ולהיזכר בחוסר האונים והמצוקה שחוותה בזמן האונס‪" :‬כל מה שהראש שלך עסוק בזה שאת יכולת לעשות‬

‫משהו‪ .‬פה שם יכולת לברוח‪ .‬בהתחלה‪ ,‬למה בכלל הייתי בקשר אתו? למה נפגשתי אתו באותו יום? הרבה‬

‫שאלות ששאלתי" (אלינור‪ .)372-378 ,‬המחשבה ש"לא הצליחה לברוח‪ ,‬להיאבק ולהילחם" היא בלתי נסבלת‬

‫עבור אלינור‪ .‬המחשבה מחליפה למעשה את מקומו של הרגש שחוותה בזמן האירוע‪ ,‬כך שהיא ממשיכה‬

‫ומדגישה את העיסוק של ה"ראש" (המחשבות) בפעולותיה באותו היום‪ .‬מחשבה זו מייצרת‪ ,‬כנראה‪ ,‬את רגש‬

‫האשמה המופנה פנימה‪ ,‬כלפי עצמה‪ .‬האשמה הגואה בתוכה מתגברת בממדיה עד שמגיעה לשיאה‪" :‬ומה‬

‫עשיתי‪ ,‬כאילו‪ ,‬מה עשיתי? מה עשיתי לאלוהים? כאילו את מבינה?" (אלינור‪ .)388-383 ,‬כשרגש האשמה‬
‫מתעצם עוד יותר‪ ,‬אין בו כדי להרגיע ולנחם והשאלות אינן נותנות לה מנוח‪ .‬אלינור אינה מצליחה למצוא‬

‫הסבר והיגיון למה שעברה‪ .‬מכאן‪ ,‬לא נותר לה אלא להרגיש כי חטאה חטא כבד מול אלוהים‪ ,‬ובכך מפנה‬

‫אשמה גדולה כלפי עצמה‪ ,‬מתוך ניסיון להתמודד עם המחשבות הטורדניות‪.‬‬

‫גם שיר מראה את אותה תנועה ולוקחת על עצמה אחריות ואשמה בנוגע למצבו של בנה‪:‬‬

‫מאוד מאוד הרגשתי שאני עושה לא טוב לילד שלי‪ ,‬והתעללתי בו‪ ,‬זה מה שאני מרגישה‪ ,‬כי אני‬

‫הבאתי אותו [את הבן]‪ .‬הייתי צריכה לגדל אותו לבד‪ ,‬שלא הייתי צריכה לעשות לו את זה‪ .‬עדיין‬

‫אני מצטערת‪ ,‬כאילו‪ ,‬למה עשיתי‪ ,‬חשבתי אני והוא נצא מהאלימות‪ ,‬ירגיש אותו‪ ,‬יחבק אותו‪,‬‬

‫ייתן לו מה שלא נתן לו (שיר‪.)187-183 ,‬‬

‫‪64‬‬
‫שיר מדגישה את האשמה שחשה לנוכח המציאות שבה חיה‪ .‬היא מפנימה תחושת אשמה‪ ,‬כאילו היא‬

‫– ולא בעלה – אשמה בחיים באלימות‪ .‬היא הופכת בעיני עצמה להיות המתעללת בבנה‪ ,‬זו שהייתה צריכה‬

‫לעזוב ולגדל אותו לבד‪ .‬היא קיוותה עד הרגע האחרון לצאת ממעגל הכאב והאלימות וסברה שברגע שבנה‬

‫ייוולד‪ ,‬בעלה יבטא כלפיו רגשות קירבה אבהיים‪ .‬הדבר לא קרה‪ ,‬והיא נטלה על עצמה אחריות למצוקת הילד‬

‫וסבלו עקב המצב הקשה השורר בין ההורים‪.‬‬

‫בלבול‪ .‬הנשים תיארו מצב שבו חוו בלבול בין החוויה הרגשית המתרחשת "בפנים"‪ ,‬ואותה הן‬

‫מרגישות‪ ,‬ובין המתרחש "בחוץ" – המסר שקיבלו מהתוקפים באירוע הפגיעה המינית‪ .‬אלינור נעה בחווייתה‬

‫בין המסר שקיבלה מהתוקף בזמן האונס ובין מה שחוותה כלפי עצמה‪" :‬וגם זה היה גם‪ ...‬אלימות מילולית‬

‫ב‪ ...‬באותו המקרה (בזמן האונס) ש"את טיפשה"‪ ,‬ש"את כלום"‪ ,‬ש"את אפס"‪ .‬כל זה גם‪ ...‬כל זה גם‪ ...‬כל‬
‫הזמן‪ ...‬אני באמת הייתי טיפשה‪ ...‬אני באמת הייתי אפס" (אלינור‪ .)381-381 ,‬אלינור מתארת בלבול שמקורו‬

‫בחוויה של פריצת ג בולות‪ .‬לא זו בלבד שהתוקף פלש לגבולות הפיזיים של גופה‪ ,‬הוא גם פלש למרחב הרגשי‬

‫שלה והעביר לה מסר רגשי‪ ,‬מילולי באשר ליכולותיה‪ ,‬כדי להפחית מערכה ביחס אליו‪ .‬פלישה זו עוררה בלבול‬

‫בחוויה הרגשית‪ ,‬שכן אלינור החלה להזדהות עם המסר שקיבלה ולחוות את עצמה כ"טיפשה" וכחסרת ערך‪.‬‬

‫אביטל מתארת את הכעס כנע בין החוץ אל הפנים‪ ,‬נחווה תחילה כלפי גורם חיצוני והופך לעצב פנימי‪:‬‬

‫כמעט הרגתי את הרופא שאמר לי שאני בהיריון כאילו הוא עשה (אנס) אותי‪ .‬אני זוכרת אותו‪,‬‬

‫קוראים לו ד"ר_____‪ .‬אני לא אשכח‪ ,‬אני לא זוכרת דרך אגב איך קוראים לרופא ש(יילד את)‬

‫שתי הבנות שלי‪ .‬אותו אני זוכרת כי הוא היה מכשף בעיני‪ ,‬היה בא לי להרוג אותו‪ .‬אז הוא הודיע‬

‫לי 'את בהיריון'‪ .‬מה כולם בהיריון? יש הדבר הזה שקושרים על הבטן – מוניטור‪ ,‬מה בהיריון?‬

‫'את בהיריון חמודה‪ ,‬את רוצה לדעת מה יש לך'? 'לא רוצה לדעת כלום‪ ,‬תוציא לי את הילד‪,‬‬
‫תוציא'! התחלתי לצעוק ולהתפרע שם‪ ,‬חבל לך על הזמן‪ .‬הוא אומר לי‪' ,‬אי אפשר להוציא את‬

‫הילד‪ ,‬את יכולה לעשות אופציה‪ ,‬אני לא יכול להגיד לך מה‪ ,‬צריך להזמין את העובדת סוציאלית‬

‫ולהגיד'‪ ,‬אז הוא (הבעל) אומר‪' ,‬מה פתאום עובדת סוציאלית‪ ,‬רוצים את הילד‪ ,‬מה מה'‪ ...‬ו‪...‬‬

‫באתי הביתה התחלתי לבכות (אביטל‪.)283-273 ,‬‬

‫אביטל מבטאת כעס שהיה עצור בתוכה ושאינו בא לידי ביטוי בעת האונס ולאחריו‪ .‬הכעס התפרץ‬

‫כעבור שישה חודשים כלפי הרופא שבישר לה שהיא בהיריון‪ .‬אביטל השליכה את הכעס החוצה‪ ,‬כלפי הרופא‬

‫המבשר‪ ,‬כאילו הוא אנס אותה‪ ,‬ולא כלפי ארוסה‪ .‬הרגש נחווה ממרחק‪ ,‬כעבור זמן‪ ,‬וכלפי חוץ‪ .‬היא זוכרת את‬

‫‪65‬‬
‫הרופא כ"מכשף"‪ ,‬מישהו מסוכן שבא להרוג אותה‪ .‬רק בסוף‪ ,‬כשנכנסה הביתה‪ ,‬לתוך המרחב הפרטי שלה‪,‬‬

‫עלה עצב גדול‪ ,‬והיא החלה לבכות ולהרגיש אותו‪.‬‬

‫כעס ותוקפנות‪ .‬מיכל ואביטל‪ ,‬שתי הנשים הצעירות שגדלו בארץ מגיל מוקדם מאוד מתארות את‬

‫האופן בו הן העזו להפנות כעס ותוקפנות כלפי התוקף‪" :‬האמת היא שאם הייתי מכניסה אותו לים והייתי‬

‫הורגת אותו‪ ,‬זה היה לי הקלה‪ .‬כאילו עד היום זה מצער אותי‪ .‬עד היום‪ .‬אבל כאילו מה לעשות‪ ,‬אהה זהו"‬

‫(אביטל‪ .)315-312 ,‬אביטל מבטאת זעם גדול‪ ,‬עד כדי רצון להרוג את הפוגע בה‪ ,‬כאילו רק אם תיתן ביטוי‬

‫לכעס שלה‪ ,‬תוכל באמת לחוש הקלה‪ .‬היות והיא אינה יכולה להרוג אותו על ידי הטבעתו בים‪ ,‬היא חשה צער‬

‫גדול שנחווה עד היום ומסתכמת בתחושת חוסר אונים והשלמה‪ .‬בהמשך‪ ,‬היא מדגימה עד כמה קשה לכעוס‪.‬‬

‫גם אביטל אינה מסוגלת להרגיש את הכעס כלפי ההורים שלה‪ ,‬ש"הפכו" את המצב כך שיהיה באשמתה‪:‬‬
‫ואז כאילו ההורים שלי לא ידעו‪ ,‬אומרים לי – מה? אז מה? אם לא היית רוצה‪ ,‬אז למה התחתנת‪,‬‬

‫כאילו אני לא החלטתי להתחתן בכלל‪ ,‬כאילו הפכו הכול כדי שאני לא אכעס עליהם‪ ,‬הפכו הכול‬

‫והתחילו לכעוס עליי‪ ...‬שאני לא אשמור את זה שיתאים לקול שלי‪ ,‬את יודעת [ש'‪ :‬איך את‬

‫מרגישה?] אני לא כועסת על ההורים שלי בכלל‪ ,‬כי זה ככה‪ .‬אני לא כועסת בכלל‪ ,‬אבל אם זו‬

‫הייתה הילדה שלי‪ ,‬היא הייתה שונאת אותי והייתה מוחקת אותי (אביטל‪.)227-283 ,‬‬

‫כאשר סיפרה אביטל להוריה על הפגיעה בה מצד בעלה‪ ,‬הם האשימו אותה בכך שרצתה להינשא לו‬

‫והתעלמו מכך שהכריחו אותה לבצע את הצעד הזה‪ .‬לדעתה‪ ,‬במצב מעין זה הייתה בתה שונאת אותה עד כדי‬

‫ניתוק‪ .‬אביטל משתמשת במילים קשות המבטאות כעס ושנאה‪ ,‬אך הכעס אצור בתוכה ואינו מופנה כלפי‬

‫הוריה אלא כלפי עצמה‪ ,‬בתיאור העקיף על בתה‪ .‬בתמה הראשונה תיארה אביטל את השלמתה עם ערכי‬

‫המסורת שעליהם גדלה‪ .‬כעת‪ ,‬כאשר הוריה מתקשים לתמוך בה ולהכיל את כאבה‪ ,‬היא חווה שבר גדול‪.‬‬
‫מיכל מבטאת את כעסה רק כשהיא נוכחת לדעת שבן דודה אנס גם את אחותה הגדולה ואת‬

‫אחייניותיה‪ ,‬כאילו שיש בידיעה זו אישור לבטא כעס כלפיו‪:‬‬

‫ואז אמרתי לה (לאחותי)‪' ,‬למה החלטת לספר לאימא'? אז היא אומרת לי‪' ,‬בגלל שהוא עשה את‬

‫זה גם לי'‪ .‬ואני הייתי בשוק‪ .‬אמרתי לה‪' ,‬מה?! הוא עשה את זה גם לך'?! הייתי בשוק‪ .‬ואז‬

‫התחיל להתעורר בי כאילו מה זה כעס! הייתי כל כך‪ ...‬כאילו וואי‪ .‬כל כך כעסתי (מיכל ריאיון ‪,1‬‬

‫‪.)383-381‬‬

‫מיכל מבטאת הלם גדול מכך שהיא איננה היחידה שנאנסה‪ .‬היא מתארת את הגילוי הזה כנקודה‬

‫שבה התחיל להתעורר בה כעס שהיא לא העזה לבטא אותו לפני כן כלפי בן דודה‪ ,‬כשעוד האמינה שהיא‬

‫‪66‬‬
‫היחידה שנאנסה‪ .‬בהמשך‪ ,‬היא מתארת את עוצמת החוויה‪" :‬הייתי בטראומה מזה חודשים‪ .‬לא האמנתי‪ .‬זה‬

‫כאילו עוד הפעם טראומה‪ .‬לא האמנתי‪ .‬הבן אדם הזה רצח גם אותי וגם את אחותי" (מיכל‪ ,‬ריאיון ‪321- ,1‬‬

‫‪ .)325‬הטראומה נחווית מחדש‪ ,‬גורמת להלם ולקושי להאמין ולקבל את המציאות‪ .‬הרגש מתעצם עד כדי‬

‫חוויה של רצח‪ ,‬חוויה סופית‪ ,‬אירוע שבוצע בכוונה כלפי מישהו אחר‪ .‬את עוצמת החוויה היא מצליחה לחשוף‬

‫רק כשמיכל חוסה בצל אחותה‪ .‬כשהיא מגלה שגם אחייניותיה נאנסו החוויה מגיעה לשיאה‪ ,‬והזעם מתגבר‬

‫ויש צורך לייצר סוף‪:‬‬

‫אז התחלתי לשאול את בת דודה שלי‪ ...‬ואמרתי לה‪' ,‬את זוכרת את דוד שלנו ככה וככה'? היא‬

‫אומרת לי‪' ,‬כן'‪ .‬לי הוא לא עשה כלום‪ ,‬אבל את האחים שלי‪ ,‬אבל את האחיות שלי הוא אנס‬

‫אותן‪ .‬אמרתי לה‪' ,‬מה'??? היא אמרה לי‪' ,‬כן‪ .‬גם אני גיליתי את זה רק לפני כמה זמן‪ .‬לא ידעתי‪.‬‬
‫אני זוכרת שעליי הוא איים‪ ,‬אבל הוא לא הספיק‪ .‬מישהו הגיע‪ .‬אבל הוא איים עליי עם משהו‪.‬‬

‫הוא ניסה אבל הוא לא הצליח‪ ,‬אותי הוא לא הספיק‪ .‬ואת האחות שלי הוא אנס אותה'‪ .‬הייתי‬

‫בשוק‪ .‬כל כך כעסתי‪ ,‬את לא מבינה‪ .‬רציתי ללכת לשמה‪ ,‬לרצוח אותו‪ .‬זה מה שרציתי לעשות‪.‬‬

‫פשוט לרצוח אותו‪ .‬וואי‪ ,‬איך כעסתי! אני זוכרת שגיליתי את זה‪ ,‬הרגשתי כאילו כל העולם נפל‬

‫לי על הראש (מיכל ריאיון ‪.)328-321 ,1‬‬

‫הכעס של מיכל על דודּה הופך לזעם שמתבטא ברצון "פשוט" לרצוח אותו‪ ,‬כאילו זה הפתרון היחיד‬

‫האפשרי שיהפוך את החוויה הקשה לנסבלת‪ .‬כאשר האלם נסדק‪ ,‬ובנות המשפחה האחרות חושפות את הסוד‬

‫הנורא‪ ,‬ההלם מתעצם‪ ,‬ומיכל מדמה אותו לעולם שלם שנפל על ראשה‪.‬‬

‫ניתוק מהרגש‪ .‬מירי היא האישה המבוגרת ביותר במחקר ועלתה ארצה בגיל מאוחר יחסית לשאר‬

‫(בשנות הארבעים לחייה)‪ .‬היא נישאה לבעלה באתיופיה בשידוך‪ ,‬ומעולם לא בחרה או רצתה בו‪ .‬בעלה‪ ,‬כבד‬
‫שמיעה ובעל ליקוי קוגניטיבי‪ ,‬לא כפה עליה מעולם לקיים יחסי מין באלימות‪ ,‬אך היא הוכרחה לעשות זאת‬

‫מתוקף היותה אשתו‪ .‬מירי מתארת ניתוק מהתחושה הפנימית של כאב‪ ,‬והתקתו לדמות חיצונית המונעת‬

‫ממנה לקיים יחסי מין עם בעלה‪ .‬במשך שנים היא סבלה מאוד‪ ,‬וכשהבינה שהגיעה למבוי סתום ושהיא חייבת‬

‫למלא אחר רצונותיו‪ ,‬היא חלתה ב"מחלה"‪" :‬ואז כאילו חייתי כאילו עם ה"מחלה"‪ ,‬סוג של מחלה שאני חיה‬

‫איתה‪ ...‬המחלה הזאת שאני לא הייתי מסוגלת לשכב עם בעלי ולא ידעתי איך לטפל בזה" (מירי‪.)337-133 ,‬‬

‫מירי פיתחה "מחלה"‪ ,‬שהחלה כהתנגדות פסיכולוגית לעובדה שנאלצה לקיים יחסי מין עם בעלה‪ ,‬והפכה‬

‫למגבלה פיזית מובחנת הדורשת טיפול והתערבות‪ .‬כך היא הרחיקה ממנה את החוויה‪ .‬למעשה‪ ,‬ה"מחלה"‬

‫מנעה זאת ממנה‪ ,‬ולא היא‪:‬‬

‫‪67‬‬
‫יש לי חוויות מאוד מאוד קשות כשמגיע הערב‪ ,‬הייתי מעדיפה שיהיה רק יום כי אנחנו כל הזמן‬

‫מתווכחים‪ ,‬כל הזמן רבים וזה קשה לי עם העניין הזה של מגיע ערב ואני צריכה להתמודד עם‬

‫הערב‪ .‬בלילה‪ ,‬אני לא נרדמת בלילות‪ ...‬הוא רוצה שאני אהיה אתו כל הזמן לצידו‪ ,‬שאני אישן‬

‫באותה מיטה ושיהיה לנו מגע‪ ,‬אהה‪ ,‬אבל אני לא יכולה כי זה קשה לי‪ .‬מהמקום הזה אני כל‬

‫הזמן חושבת איך אני אומרת לו "לא" מבלי לפגוע בו‪ ,‬איך אני מאפשרת לעצמי את החופש הזה‪,‬‬

‫את המרחב הזה‪ ,‬וזה כל הזמן מעסיק אותי אני כל הזמן חושבת‪ ,‬אני כל הזמן במחשבות איך אני‬

‫אומרת לו "לא" מבלי שהוא ייפגע (מירי‪.)123-181 ,‬‬

‫מירי מתארת אירוע המתרחש על בסיס יום‪-‬יומי ומחלקת את היממה לבוקר וערב‪ ,‬כאשר הערב‬

‫והלילה הם מוקד מצוקתה‪ .‬מירי נאמנה למסורת שממנה הגיעה ומתקשה לצאת בגלוי ובאופן תקיף יותר נגד‬
‫בעלה‪ .‬היא אינה נאבקת‪ ,‬אינה מביעה כעס ומדברת במילים עדינות ומרומזות המסתירות מצוקה גדולה‪ .‬היא‬

‫מדגישה את החוויה הקשה‪ ,‬המועקה והריבים המגיעים מדי ערב‪ ,‬ואת כל מה שהיא אמורה להתמודד אתו‪.‬‬

‫ההתמודדות נחשפת באופן עקיף כשיגרה יום‪-‬יומית המרמזת על מחויבות לקיים יחסי מין בתדירות גבוהה‪.‬‬

‫בלילה היא מתקשה להירדם ומתארת את המתרחש כפעולה מרוחקת מנקודת מבטו של הבעל ("רוצה שאהיה‬

‫אתו‪ ,‬שיהיה מגע")‪ .‬מירי מנסה לא לפגוע בכבודו של בעלה ולא להעליב אותו וחושבת כיצד למצוא דרך לאפשר‬

‫לעצמה חופש ומרחב‪ .‬אולם היא אינה מפרטת על יחסיה האינטימיים הקשים עם בעלה ונעצרת בניסיונותיה‬

‫להגיד לבעלה "לא"‪ .‬היא סופגת את הקושי לתוכה ולוקחת על עצמה את האחריות למצב‪.‬‬

‫‪" 1.1‬את החוויה שלי הם לא מבינים" – פגיעה מינית בראי התרבות‬

‫תמה זו מחברת את שתי התמות הקודמות לה‪ .‬הנשים במחקר סיפרו על הנורמות‪ ,‬על הערכים ועל‬

‫כללי ההתנהגות הנהוגים בחברתן‪ ,‬כשהן מביעות השלמה וקבלה עמם משום ש"זה מה שהכירו" מאז ומעולם‬
‫ולתוך המצב הזה גדלו (ראו תמה ראשונה)‪ .‬כאשר מתרחשת טראומה של פגיעה מינית‪ ,‬הן עוברות חוויה‬

‫אישית קשה ומטלטלת (ראו תמה שנייה)‪ .‬בתמה הנוכחית האישה פוגשת את עצמה‪ ,‬את החוויה האישית‬

‫והטראומה שעברה מול קהילתה והתרבות שהיא מייצגת‪ .‬מפגש זה הופך להיות משמעותי בחווייתה‪.‬‬

‫‪" 1.1.0‬המנעול והמפתח" – קשר השתיקה‬

‫בתת התמה "המנעול והמפתח" יוצג קשר השתיקה ככזה הכובל את האישה‪ ,‬בני משפחתה וקהילתה‬

‫מתוך נאמנות לקודים ומוסכמות חברתיות‪ .‬ההסכמה שבשתיקה מקיפה את המעטפת החברתית כולה‪ ,‬כך‬

‫שהטראומה האישית אינה מתקיימת בנפרד‪ ,‬ולחשיפה האישית יש משמעות חברתית רחבה יותר‪ .‬כך מסבירה‬

‫זהבה‪:‬‬

‫‪68‬‬
‫בגלל זה‪ ,‬בגלל שקשה להתמודד‪ ,‬עם העדה‪ ,‬כי אצלנו אחד יודע את כולם‪ ,‬כולם יודעים את כולם‪.‬‬

‫כן‪ ,‬כולם מכירים את כולם‪ .‬בגלל זה מעדיפים לשתוק מאשר לספר ומפחדים להיות מסומנים‪.‬‬

‫(אומרים) היא עשתה ככה והיא עשתה ככה‪ ,‬אהה‪ ,‬אז זאתי שעשתה ככה התלוננה ככה‪ ,‬עשתה‬

‫ככה‪ ,‬ו‪ ...‬לא מפסיקים לדבר (זהבה‪.)371-333 ,‬‬

‫הקהילה מתגלה כשקופה ברמה גבוהה מאוד‪ .‬היחיד מכיר את כולם‪ ,‬וכולם מכירים את חברי‬

‫הקהילה‪ .‬בקהילה שכזו הפחד מתעצם מחשיפת הסוד משום שהאישה עלולה להיות "מסומנת" כמי שדיברה‪,‬‬

‫עשתה‪ ,‬התלוננה‪ .‬לכן האישה מעדיפה לשתוק מאשר לספר משום שהיא עלולה להיות זו ש"יצאה מהכלל"‪.‬‬

‫יציאה מהכלל מעין זו טומנת בחובה סכנות לא מעטות‪ ,‬כפי שמדגימה מיכל‪:‬‬

‫נניח אם העדה תדע את זה אז יגידו‪' ,‬אה מיכל‪ ,‬זאת שנאנסה'? כאילו ישימו עליי מין תווית כזו‪,‬‬
‫של לא יודעת אם רחמים‪ ,‬אבל לא רוצה שיזכרו אותי ככה‪ .‬את מבינה? אז זה החשש היחידי שיש‬

‫לי‪ .‬מעבר לזה ממש לא מפריע לי‪ .‬ולא אכפת לי‪ ,‬ואני מסוגלת לדבר על זה עם כל אחד‪ .‬רק‬

‫התווית הזאת‪ ,‬מאוד כזאתי‪ ,‬את מבינה היא כבדה כל כך (מיכל ריאיון ‪.)188-181 ,1‬‬

‫מיכל מתארת לפרטיו את ה"סימן" שעליו דיברה זהבה‪ .‬החברה מטביעה את חותמה על היחיד‪,‬‬

‫וה"סימן" הופך לתווית קבועה הזכורה לתמיד‪ .‬מיכל חוששת מהדימוי שלה בעיני החברה‪ ,‬ובעיקר מכך‬

‫שירחמו עליה‪ .‬עם זאת החשש היחיד‪ ,‬מעבר לרחמים‪ ,‬שדבר לא משתווה אליו‪ ,‬הוא התווית‪ .‬היא מדגישה‬

‫שהתווית נמצאת במקום נפרד מהחוויה האישית‪ .‬פועל יוצא מדבריה הוא המקום הרב והמשקל הכבד שיש‬

‫בסיכון לשאת את אותה תווית‪ ,‬והיא חוששת שהתווית תהפוך להיות סימן ההיכר המזהה שלה תמיד‪ .‬התווית‬

‫ה"כבדה כל כך" טומנת בהגדרתה רמז לעול הכבד שתישא האישה על עצמה ולקושי המתלווה לנשיאה זו‪ .‬מול‬

‫האיום שבתווית‪ ,‬הסיפור האישי הופך לשולי עד כדי כך ש"אפשר לדבר עליו עם כל אחד"‪ .‬הניגוד מדגיש את‬
‫עוצמת התווית ומעצים את החוויה בחברה שבה מיכל חיה‪.‬‬

‫שיר נשאלת אם סיפרה או התלוננה על הפגיעה בה והיא עונה‪" :‬לא סיפרתי לאף אחד‪ .‬מה יעשו לי‪,‬‬

‫כאילו‪ ,‬אני לא סיפרתי‪ ...‬כי יותר יהיה לי גרוע‪ ,‬אם יידעו‪ ,‬אם יידע שהלכתי לספר‪ ...‬זה גם אני פוחדת כאילו‪...‬‬

‫זה אי אפשר לספר‪ ,‬זה"‪( ...‬שיר‪ .)313-313 ,‬החשש הגדול שתיארה מיכל‪ ,‬התעצם אצל שיר לכדי פחד משתק‪,‬‬

‫העוצר בעדה מלהתלונן או לפנות לעזרה‪ .‬האפשרות שבעלה יגלה שהיא חשפה את דבר הפגיעה בה מעוררת בה‬

‫חרדה שמא מצבה יהיה גרוע יותר‪ ,‬ומעצימה את חווית הבדידות‪ .‬מדבריה לא ברור מה יהיה גרוע יותר‪ ,‬על ידי‬

‫מי בדיוק או באיזה אופן‪ .‬כמו בתמה השנייה שבה מוצגת הקטיעה בחוויית הזמן‪ ,‬כך העדות נעצרת בשלב שבו‬

‫הפחד משתק את המילים‪ ,‬והמשפט "אי אפשר לספר" נותר תלוי בעינו‪.‬‬

‫‪69‬‬
‫זהבה שופכת מעט אור על מעטה הסודיות ומדגימה את תחילתה של התנועה מהכלל‪ ,‬החברה‪ ,‬אל‬

‫האנשים הקרובים יותר אל האישה‪:‬‬

‫ואני איך שקרה לי‪ ,‬מאותו יום‪ ,‬הרגשתי אפילו דמיינתי‪ ,‬ראיתי את המפתחות ומנעול‪ ,‬דמיינתי‬

‫את המנעול את המפתחות‪ .‬דמיינתי‪ ,‬ראיתי שבאו‪ ,‬נעלו לי את הפה‪ .‬שאני לא יכולה לדבר‪.‬‬

‫דמיינתי את זה‪ .‬ננעל‪ .‬הייתה שתיקה של חודשיים‪ .‬שאני שתקתי‪ ...‬חברה שעובדת אתי כל פעם‬

‫שואלת אותי‪ ,‬עוד מאותו יום‪ ,‬איך שחזרתי‪ ,‬שואלת אותי חברה – הכול בסדר אתך? לא יודעת‬

‫מה ראתה בפנים‪ .‬אמרתי לה – כן‪ ,‬בסדר‪ .‬היינו הרבה גם‪ .‬אפילו שאם לא היינו הרבה‪ ,‬לא הייתי‬

‫יכולה לספר באותו רגע (זהבה‪.)323-381 ,‬‬

‫זהבה חוותה את ההשתקה בעוצמה אדירה ומדמה אותה למנעול ומפתח‪ .‬הדימוי נחווה דרך מספר‬
‫חושים (הרגשתי‪ ,‬דמיינתי‪ ,‬ראיתי)‪ ,‬והדבר מעיד על נוכחותו וקיומו בחייה‪ .‬היא מדמיינת ש"באו" עם מפתחות‬

‫ו"נעלו לה את הפה"‪ .‬היא מספרת על השתקה‪ ,‬על פה נעול שלא יכול לדבר‪ .‬גם מדבריה של זהבה‪ ,‬כמו אצל‬

‫שיר‪ ,‬לא ברור מי נעל לה את הפה ולמה‪ ,‬אבל כבר ברור איך הדבר נעשה‪ .‬התחושה מגיעה מבחוץ‪ ,‬והמילה‬

‫"באו" מרמזת על כלל‪ ,‬קבוצה לא מובחנת‪ .‬זהבה מציינת חברה קרובה‪ ,‬שמתבוננת בפניה‪ ,‬וייתכן שהיא רואה‬

‫שמשהו התרחש ואינו כשורה‪ .‬החברה שואלת לשלומה של זהבה‪ ,‬אך אינה מצליחה לפרוץ את המנעול וזהבה‬

‫נותרת בשתיקתה‪.‬‬

‫אביטל ממשיכה את התנועה ומנתבת את השומע פנימה‪ ,‬אל תוך הבית‪:‬‬

‫אבל אני לא סיפרתי לאף אחד כי לא רציתי שיגידו וואו‪ ,‬לא יודעת‪ ,‬או שירחמו עליי‪ ,‬או שיגידו‪,‬‬

‫או שיקללו אותו‪ ,‬או שיפגעו לו בכבוד‪ .‬כי הוא היה חי אתי‪ ,‬זה הבעל שלי‪ ,‬זה ה‪ ...‬זה שלי‪ ,‬כאילו‪,‬‬

‫אם פוגעים בו בכבוד‪ ,‬זה גם בי‪ ,‬אז לא הייתי רוצה שאף אחד ידבר עליו‪ ,‬רציתי רק להראות‬
‫שהכול בסדר‪ ,‬והיה‪ ,‬וכאילו כולם חשבו שהכול בסדר‪ .‬ובתוך הבית אף אחד לא ידע מה קורה‪,‬‬

‫אפילו האנשים הכי קרובים אליי‪ ,‬אבא ואימא שלי לא ידעו מה קורה בתוך הבית (אביטל‪771- ,‬‬

‫‪.)731‬‬

‫אביטל מתארת תנועה המתרחשת בתוך עצמה ובתוך ביתה‪ .‬היא אינה מספרת לאיש על אודות‬

‫הפגיעה בה משום שהיא חוששת להצטייר בעיני החברה כמי שזקוקה לרחמים‪ .‬היא רוצה להציג "תמונה"‬

‫אשלייתית‪ ,‬שונה מהמציאות‪ ,‬שבה "הכול בסדר" וכולם רואים זאת‪ .‬באשר ליחסים הנרקמים בין הקרובים‬

‫אליה‪ ,‬קרי בעלה והוריה‪ ,‬ישנו חשש מחשיפת הפגיעה‪ ,‬כך שדבר הסוד נשמר מכולם‪ ,‬ללא אבחנה בין הקרובים‬

‫לרחוקים‪ .‬באשר היחסים בין הוריה לבעלה היא חוששת שהם "יפגעו לו בכבוד" וידברו עליו‪ .‬כבודו של בעלה‬

‫‪71‬‬
‫חשוב לה‪ ,‬והוא מקרין גם על זה שלה ומאיים עליו‪ ,‬כך שגם כבודה יירמס‪ .‬כאן‪ ,‬היא מגנה על עצמה דרך הגנה‬

‫על בעלה הפוגע‪ ,‬במחיר הסתרת מעשה האונס שלו בה‪ .‬למעשה‪ ,‬אביטל ממולכדת בקשר שתיקה‪ ,‬העוטף את‬

‫הקשר שלה עם הוריה‪ ,‬וכך גם הם‪ ,‬הקרובים לה ביותר‪ ,‬אינם יודעים מה קורה בתוך הבית‪.‬‬

‫מיכל מתייחסת בדבריה בעיקר לאמה‪" :‬מה‪ ,‬ללכת על זה‪ ,‬לא ללכת על זה‪ ,‬לספר לה (לאימא) לא‬

‫לספר לה? מה לעשות‪ ,‬כן לעשות‪ ,‬ממש" (מיכל ריאיון ‪ .)7 ,1‬למיכל לא ברור מה עליה לעשות לאחר שנפגעה‬

‫ובדבריה עולה בלבול‪ .‬הדילמה אם "ללכת על זה" או לא מצביעה על דיאלוג פנימי ראשוני באשר ל"הליכה"‬

‫נגד מוסכמה חברתית‪ .‬האיסור לספר ולחשוף סודות פוגש את הצורך הפנימי בהכרה במעשים‪ ,‬בחשיפה‬

‫וב"עשייה"‪ .‬לא זו בלבד שהיא מתלבטת בנוגע לחשיפה אלא היא חושבת על אמה‪ ,‬ולא ברור לה כבת‪ ,‬אם אמה‬

‫היא חלק מאותו "כלל" ‪ -‬וגם מולה עולה קונפליקט ‪ -‬או שהיא ייחודית ומייצגת דמות נפרדת‪.‬‬
‫זהבה חוששת מקהילתה‪ ,‬שיר מבעלה‪ ,‬אביטל מהוריה ומיכל מאמה‪ .‬החשש מתקדם אל האישה‪,‬‬

‫בדיאלוג שהיא מנהלת עם עצמה‪ ,‬ומותיר אותה לבדה וחסרת אונים‪:‬‬

‫יכול להיות שאם לא הייתה אלימות (פיזית)‪ ,‬אני לא יודעת אם הייתי ממהרת לספר למישהו‪ ,‬אני‬

‫לא יודעת אם הייתי מספרת בכלל‪ ...‬כי זה נראה שאפשר להעביר‪ ,‬לשכוח מזה‪ ,‬ולהסתיר‪ ,‬עד מתי‬

‫לא יודעת‪ ...‬להסתיר‪ ...‬שום דבר לא קרה‪ ...‬אני לא יודעת‪ ...‬אם הייתי מספרת מתישהו‪ ...‬ומצד‬

‫אחד זה גם‪ ,‬מצד אחד אני לא יודעת איך אפשר לא לספר כי את מרגישה‪ ,‬זה אי אפשר‪ ,‬כי אם‬

‫את לא מספרת אי אפשר לצאת החוצה‪ ,‬את מאוימת‪ ,‬לא יודעת מה יהיה (אלינור‪.)331-313 ,‬‬

‫מצד אחד לא הייתה אלינור ממהרת לספר על דבר האונס לולא הייתה נפגעת פיזית מהאירוע‪ .‬הפגיעה‬

‫הפיזית נראית‪ ,‬ואותה לא ניתן "לשכוח"‪" ,‬להסתיר"‪" ,‬להעביר"‪ .‬מן הצד האחר היא מבינה שלא הייתה יכולה‬

‫שלא לספר משום שהשמירה על הסוד כולאת אותה בפנים‪ ,‬מונעת ממנה "לצאת החוצה" ומותירה אותה‬
‫מאוימת וחסרת אונים בנוגע לעתיד‪ .‬גם זהבה פוגשת את עצמה במקום דומה‪ ,‬בתהליך מקביל לתיאורי הנשים‬

‫בתמה השנייה‪ :‬כמו הזמן שנעצר‪ ,‬כך היא עוצרת את עצמה בתיאור השתיקה‪" :‬אחרי זה חודשיים לא‬

‫התלוננתי‪ ,‬חודשיים שתיקה כי לא יכולתי‪ ,‬הייתי מבולבלת‪ .‬חסרת אונים‪ ,‬ללא ביטחון" (זהבה‪.)331-335 ,‬‬

‫הסיבה לשתיקה בת החודשיים מתבהרת יותר‪ ,‬וזהבה מוצאת עצמה חווה בלבול‪ ,‬חוסר אונים וחוסר ביטחון‪.‬‬

‫כשהיא חוזרת לשתיקה בפעם השלישית היא חושפת את עוצמת הרגש העצור בתוכה‪" :‬דמעה לא‬

‫יצאה לי‪ ,‬לא בכיתי במשך חודשיים‪ ,‬דמעה אחת לא הרטיבה לי את העיניים שלי בדמעות‪ .‬לבכות‪ ,‬אני רוצה‬

‫לבכות‪ ,‬להתפרק‪ ,‬אבל לא יכולה לבכות" (זהבה‪ .)331-335 ,‬המחסום הרגשי מתבהר עתה‪ .‬כשרגשותיה‬

‫‪71‬‬
‫העצורים צפים ועולים‪ ,‬היא אינה יכולה לבטא אותם ו"להתפרק"‪ ,‬ולכן לא חווה הקלה‪ .‬מילותיה ספורות‪,‬‬

‫חוזרות על עצמן‪ ,‬כמו דמעותיה העצורות‪ ,‬הממאנות לרדת ולפרוק את הרגש הכלוא מאחוריהן‪.‬‬

‫לא רק שהאישה נותרה שותקת מול החברה‪ ,‬המקורבים אליה ובני משפחתה אלא שהיא מוצאת‬

‫עצמה כולאת את רגשותיה בתוכה ונותרת חסרת אונים‪ ,‬מאוימת ומבולבלת‪ .‬בסופו של דבר מוטלת עליה גם‬

‫האחריות הבלעדית לשמור את סודותיה שלה לעצמה‪ ,‬כך שהדיבור על הסוד הופך להיות הסוד בעצמו‪" :‬כי‬

‫ברגע שאת פותחת‪ ,‬יש איזה פתגם שאומר‪( "______":‬מצטטת באמהרית)‪ .‬זה אומר‪ ,‬חבל שאת לא מבינה את‬

‫זה‪ ,‬אבל שאומר לך‪ ,‬כאילו‪ ,‬אם את בעצמך לא יודעת לשמור על הסוד שלך‪ ,‬אז למה מישהו אחר צריך לשמור‬

‫לך על הסודות שלך?" (אביטל‪ .)715-737 ,‬לא זו בלבד שאביטל מוצאת עצמה מנועה מלחשוף את דבר הפגיעה‬

‫בה‪ ,‬היא גם נותרת לבד‪ ,‬ללא "איש סוד"‪ ,‬שישמור יחד עמה על סודה וייקח ממנה מעט מהנטל הכרוך בשמירה‬
‫הבלעדית עליו‪.‬‬

‫‪" 1.1.2‬אין שקט‪ .‬גם ככה‪ ,‬גם אחרי שסיפרתי אין שקט" – החיים לאחר הגילוי‬

‫שתיקתן של הנשים מוצגת על רקע המפגש שלהן עם החברה‪ .‬כל אחת מהנשים מציגה את הטראומה‬

‫האישית שלה אל מול הקהילה‪ ,‬המשפחה והקרובים אליה‪ ,‬מפגש שמתנגש עם החוויה האישית ומעצים אותה‬

‫לכדי משבר גדול יותר‪.‬‬

‫‪ 1.1.2.0‬האישה‪ ,‬קהילתה ומשפחתה‬

‫הנשים במחקר ספגו את ערכי התרבות הנהוגים בישראל‪ ,‬והן מודעות לאפשרויות הקיימות עבורן‬

‫במקרה שבו נפגעו מינית‪ ,‬נעשה להן עוול או חשות מאוימות‪ .‬הן מסרבות לוותר ועושות כל דבר אפשרי‬

‫מבחינתן כדי לדאוג לעצמן ולרווחתן‪ .‬עם זאת הן נתקלות שוב ושוב בנורמות חברתיות הסותרות‪ ,‬אוסרות או‬

‫מגבילות את צעדיהן‪ ,‬ואלו מתנגשים עם התפיסה של הנשים את עצמן כבעלות רצונות‪ ,‬צרכים ורגשות‪,‬‬
‫וככאלה הראויות לתמיכה ולהכרה על מעשים אסורים שנעשו כלפיהן‪.‬‬

‫מיכל‪ ,‬שגדלה בארץ‪ ,‬מודעת לחוקים ולאלטרנטיבה לאונס‪ ,‬ולכן היא קוראת תיגר על חברת יוצאי‬

‫אתיופיה‪:‬‬

‫מה קורה פה? בישראל לא עושים דברים כאלה‪ .‬יש חברות‪ ,‬יש מערכת יחסים‪ .‬הוא יכול ללכת‬

‫לזונה בצומת‪ .‬כאילו למה לאנוס אחיינית? כאילו זו מחלה‪ ,‬זה בכלל לא הגיוני! זו מחלה‪ .‬אנשים‬

‫שעושים דברים כאלה זה מחלה‪ .‬אז היא (אימא) אמרה לי‪' :‬מה‪ ,‬אז לכל האתיופים יש מחלה'?‬

‫אמרתי לה 'כן‪ .‬כן‪ ,‬לכל האתיופים יש מחלה‪ .‬אתם לא מודעים לזה אבל כן' (מיכל ריאיון ‪157- ,1‬‬

‫‪.)153‬‬

‫‪72‬‬
‫ּה כלגיטימיים ומאשימה לא רק אותו אלא את יוצאי אתיופיה‬
‫מיכל מסרבת לקבל את מעשיו של דוד ֹ‬

‫בכלל כחולים ב"מחלה"‪ .‬אמה‪ ,‬שתופסת את הגברים כמתנהלים לפי נורמות מקובלות‪ ,‬מתקשה לתמוך בה‬

‫ולהבין אותה‪ .‬הקרע הנפער בין מיכל לאמה‪ ,‬עמדותיה ותפיסותיה את מעשה האונס‪ ,‬גורמים למיכל להוציא‬

‫עצמה מהחברה החולה כשהיא אומרת‪" :‬אתם לא מודעים לזה"‪ .‬כשהיא מחליטה להוקיע גם את דודה‬

‫מחייה‪ ,‬הקרע ממשיך להתעצם‪:‬‬

‫ועל זה הייתי רבה עם אימא שלי כל הזמן‪ .‬לא הייתי מעזה להגיד לה‪' ,‬איך את מעיזה בכלל‬

‫להכניס אותו‪ ,‬אחרי שהוא עשה ככה לבת שלך'?‪ ...‬הבנתי את הכאב שלה‪ .‬אבל זה עצבן אותי‪...‬‬

‫בגלל שהייתי כל כך פגועה מזה‪ .‬אבל זה נתן לי תחושה של אדישות מצידה‪ ,‬כאילו היא מרשה‬

‫לעצמה למחוק את זה‪ .‬אבל זה משהו שאני עברתי‪ ,‬למה את מרשה‪ ,‬למה?! זה לא זכותך בכלל‪.‬‬
‫זה משהו שלי‪ .‬איך את יכולה בכלל לבוא ולהגיד ולעשות איקס?! אני בן אדם‪ .‬יש לי זכויות‪ .‬את‬

‫אמורה לדבר אתי על זה‪ ,‬להגיד לי מה אני מרגישה‪ ,‬איך אני מרגישה‪ .‬היא לא דיברה אתי על זה‬

‫מעולם (מיכל ריאיון ‪.)131-112 ,1‬‬

‫מיכל קוראת תיגר על מוסכמות חברתיות קדומות ומערערת את יסודות התא המשפחתי‪ .‬היא מבינה‬

‫את הכאב של אמה‪ ,‬אך כועסת ופגועה כאשר זו מגלה אדישות כלפיה ומעדיפה את טובת אחיה האנס וכבודו‬

‫על פני טובתה ורצונותיה שלה‪ .‬מיכל מתקשה לוותר על הצורך הבסיסי בקבלת תמיכה מצד האם למעשים‬

‫שעברה‪ ,‬לרגשותיה ולזכויותיה‪ .‬אל מול מיכל שנתפסת כ"מגזימה"‪ ,‬האם מתקשה להבין את משקלו המוחץ‬

‫של הכאב שמיכל כורעת תחתיו ולהתחבר אל עומק הבדידות שיוצרת האילמות בין השתיים‪ .‬הפערים בין‬

‫התפיסה של מיכל את האונס ובין זו של אמה מעצימים את הקרע הנפער ביניהן עד שהרגש החבוי מתפרץ‬

‫בגלוי‪:‬‬
‫אמרתי לה‪' ,‬אימא‪ ,‬אחרי מה שעברתי אחרי מה שזה'‪ ...‬והתחלתי לבכות‪ .‬והיא אמרה לי‪' ,‬אני‬

‫יודעת‪ ,‬אני מבינה את הכאב'‪ ...‬מתחילה להגיד לי ואני הייתי בשוק‪ .‬פתאום כולי רעדתי‪ .‬אני‬

‫נזכרת בשיחה הזאת ובא לי לבכות‪ .‬היא אומרת לי‪' ,‬אני מבינה את הכאב שלך‪ .‬באתיופיה ככה‬

‫היו עושים‪ .‬וזה משהו שהוא לא שולט בו'‪ .‬התחילה להגיד לי כל מיני דברים כאלה‪ .‬זה לא משהו‬

‫שהוא שולט בו‪ ,‬וזה היצר שלו‪ .‬הבנים הם ככה‪ ,‬הם לא יכולים לשלוט בזה‪ .‬התחלתי לבכות‪.‬‬

‫הייתי בשוק! לא האמנתי שברגע זה היא כאילו באמת ממשיכה‪ ...‬ללכת לטובתו (מיכל ריאיון ‪,1‬‬

‫‪.)121-151‬‬

‫‪73‬‬
‫מתוך המאבק האינטנסיבי שמיכל מנהלת מול הזכות לקבל הכרה ותמיכה מאמה על העוול שנעשה‬

‫לה עולה לבסוף תסכול גדול כאשר האמפתיה של האם מתגלה ככוזבת‪ .‬מצד אחד האם מבטאת הבנה לכאורה‬

‫לכאבה של מיכל‪ ,‬ומן הצד האחר היא מבינה ומקבלת את מעשיו של הדוד‪ ,‬אשר בהיותו גבר – הוא קורבן‬

‫ליצריו‪ .‬מיכל מוצאת עצמה נבגדת‪ ,‬כאובה ועצובה‪ ,‬פורצת בבכי ולבסוף נאלמת ("הייתי בשוק")‪ .‬העדר‬

‫התמיכה של האם במיכל וחוסר ההכרה ברגשותיה וחוויותיה לצד חוסר התמיכה‪ ,‬יתעצמו בהמשך לכדי משבר‬

‫גדול עוד יותר (ראו סעיף ‪ 3.3.3‬בעמוד ‪.)83‬‬

‫גם מלי מודעת לאפשרות להתגרש מבעלה הפוגע‪ ,‬ואכן עושה זאת‪ ,‬אך נתקלת בתגובות מאשימות מצד‬

‫חמתה‪:‬‬

‫(להתגרש זה) לא מקובל‪ ...‬מה את גרושה? מה לא יכולת‪ ,‬כאילו‪ ,‬לשמור על משפחה? תשתני‬
‫בשביל המשפחה‪ ...‬מה עד כדי כך היה לך רע? שהתגרשת‪ ,‬מה‪ ,‬להרוס משפחה זה פשוט? לא קשה‬

‫לי‪ ,‬פשוט‪ ,‬אני‪ ,‬את לא יודעת מה היה לי‪ ,‬למה את שופטת אותי כי הרסתי משפחה‪ ,‬את חושבת‬

‫אם היה לי טוב הייתי הורסת? מי תרצה ככה? אבל אני‪ ,‬כאילו‪ ...‬בדיחה (מלי‪.)181-185 ,‬‬

‫כשמלי מחליטה לשים קץ לפגיעה בה ולהתגרש מבעלה‪ ,‬היא נתקלת בכעס גדול מצד החברה‬

‫והמשפחה של בעלה (החמות)‪ .‬הם אינם תומכים בה ומבקרים אותה על הפגיעה בשלמות המשפחה‪ ,‬והיא‬

‫נתונה לביקורת‪ .‬מלי נתפסת כאישה המורדת במוסכמות (להתגרש זה "לא מקובל") ונחווית כאחראית באופן‬

‫אישי לפגיעה בשלמות המשפחה‪ .‬היא מתבקשת להשתנות ואינה זוכה לאמפתיה בנוגע לבחירתה‪ .‬הסבל‬

‫הפרטי שלה אינו נחשב עילה לפירוק הנישואין ועוצמתו קטנה ולא מובנת או מתקבלת ("מה‪ ,‬עד כדי כך היה‬

‫לך רע"?)‪ .‬בתוכה היא חווה קונפליקט‪ .‬היא נקרעת בין הצורך שלה ש"יהיה לה טוב" לצורך לשמור על שלמות‬

‫המשפחה‪ .‬הצורך האישי גובר על הנורמה החברתית‪ ,‬וכשהיא מחליטה להתגרש ‪ -‬היא הופכת ל"בדיחה"‪,‬‬
‫למקור לגנאי‪ ,‬ונתונה לשיפוט וביקורת‪.‬‬

‫גם זהבה בוחרת להפר את הנורמה המקובלת בחברתה ולבצע הפלה משיקולים אישיים‪ .‬כמו מלי‪ ,‬גם‬

‫היא נתקלת בגינוי‪:‬‬

‫במיוחד הפלה לא מקובל בטח‪ .‬אומרים‪' ,‬מה שאלוהים נתן‪ ,‬צריכים לגדל'‪ .‬אבל שוב‪ ,‬הם לא‬

‫מבינים שהילד שיבוא מהמקרה כזה ואיזה מקום יהיה לו במשפחה? ואיזה יחס אימא תיתן לו?‬

‫הם לא מבינים‪ ,‬הם לא מבינים מזה‪ .‬נכון‪ ,‬זה לא כל כך מקובל‪ ,‬בואי נגיד ולא רגיל‪ ,‬ושוב‪,‬‬

‫אומרים רובם אחרי ש"עשתה בהסכמה"‪ .‬אחרי שמצד המשפחה שלו מה מדברים – בגלל שהיא‬

‫‪74‬‬
‫רוצה כסף‪ ,‬סתם אמרה לו שהיא נכנסה להיריון‪ ,‬אם כן נכנסה להיריון‪ ,‬למה הוציאה את הילד?‬

‫(זהבה‪.)318-313 ,‬‬

‫זהבה נכנסה להיריון בעקבות האונס והחליטה להפיל את העובר‪ .‬היא בוחרת מתוך ידיעה פנימית‬

‫שהיא אינה רוצה לגדל תינוק שנולד עקב אונס וחוששת למקומו במשפחה ולייחס שתעניק לו‪ .‬הסביבה‬

‫הקרובה אינה מבינה את הבחירה העצמאית והאישית שלה‪ ,‬שאינה עולה עם תכתיבי החברה‪ ,‬והיא מאשימה‬

‫אותה שקיימה יחסים בהסכמה עם הגבר משום שרצתה להשיג עמדת שליטה ועליונות מולו (סוחטת לשם‬

‫קבלת כסף)‪ .‬זהבה מוצאת עצמה בדרך ללא מוצא‪ ,‬ובה כל מחשבה שעולה על דעתה נתקלת בגינוי חברתי‪.‬‬

‫גם מירי מצווה להתנהג כרעייה טובה על חשבון רצונותיה שלה‪ .‬כדי להתמודד עם הקונפליקט היא‬

‫בוחרת "לישון בסלון"‪ ,‬אך נתקלת בציפיות של הקרובים אליה‪ .‬כך המתרגמת מביאה את דבריה‪:‬‬
‫הוא הולך מספר למשפחה שלו שהיא לא אתו‪ ,‬שהיא ישנה בספה ושזה מפריע לו‪ ,‬ואז הם באים‬

‫ואומרים את מה שהם צריכים לומר‪ ,‬שהיא לא בסדר‪ ,‬שהיא לא מתנהגת כמו אשתו ושהיא‬

‫נותנת לו לישון לבד ושהיא ישנה כאילו כמו רווקה בסלון‪ .‬כן‪ ,‬גם אני יודעת (מה מצפים ממני)‬

‫אבל זה קשה לי (מירי‪.)172-171 ,‬‬

‫מירי חווה דימוי עצמי פגיע יותר‪ .‬גם היא מודעת לאפשרויות העומדות בפניה‪ ,‬אך אינה מעזה לקרוא‬

‫תיגר על בעלה ולצאת נגדו בפרהסיה‪ ,‬להאשימו‪ ,‬להתגרש ממנו או להמרות את פיו‪ .‬היות והיא אינה מעוניינת‬

‫לקיים יחסי מין עם בעלה‪ ,‬היא בוחרת במחאה המתאימה לה ‪ -‬לישון בסלון "כמו רווקה"‪ .‬בעלה פונה לבני‬

‫משפחתו לקבל את עזרתם ותמיכתם‪ ,‬והם מתאגדים מולה ומזכירים לה את מקומה ותפקידיה‪ :‬לא מקובל‬

‫שאישה נשואה תתנהג כ"רווקה"‪ .‬למעשה‪ ,‬מצופה ממנה למלא את חובותיה המיניות מול בעלה‪ ,‬ללא‬

‫התחשבות ברצונה‪ .‬מירי מודעת לציפיות ממנה‪ ,‬אך מתקשה לעמוד בהן‪ .‬כשחילוקי הדעות בין השניים‬
‫מתעצמים לכדי מריבות קשות‪ ,‬נחלצת בתה של מירי לעזרתה ו"מוציאה החוצה" את הנעשה בתוך הבית‪:‬‬

‫"היא (הבת) הייתה יותר מודעת‪ ,‬היא רואה בטלוויזיה שנשים בסיכון‪ ,‬היא רואה מה שקורה בתוך הבית‪ ,‬היא‬

‫פעלה מתוך שיקול דעת ומתוך דאגה למשפחה שלה‪ ,‬אבל היא מאמינה שאנשים מדברים עליה" (מירי‪111- ,‬‬

‫‪ .)113‬בתה הצעירה של מירי גדלה במדינה מערבית ומודעת לאפשרויות להתמודד עם מריבות בין בני זוג‪ .‬היא‬

‫חושפת את המעשים כלפי אמה‪ .‬כל עוד המעשים בוצעו "בתוך הבית"‪ ,‬מירי נדרשה להתמודד עם משפחתו של‬

‫בעלה בלבד‪ .‬כאשר חשפה בתה את הדברים בבית הספר‪ ,‬ומירי הופנתה ללשכת הרווחה‪ ,‬הבת שילמה על‬

‫מעשיה מחיר יקר‪:‬‬

‫‪75‬‬
‫[המתרגמת]‪ :‬היא (מירי) אומרת שהיא מאוד מודה לבת שלה שהעיזה לעשות את זה כי היא לא‬

‫העיזה לעשות את זה‪ ...‬היא לא הייתה מוציאה את זה והיא לא אמרה את זה והיא לא הוציאה‬

‫את זה עד שהבת שלה בעצם היא פוצצה את זה ובעצם היא מאוד מאוד מודה לה למרות שכרגע‬

‫היא (הבת) בעצם היא ה"לא מקובלת" ה"זו שעשתה את הדברים הלא נכונים" (מירי‪.)118-111 ,‬‬

‫מירי מציינת שאילו היה הדבר תלוי בה‪ ,‬היא לא הייתה יוצאת נגד בעלה ומספרת על המתרחש בבית‪.‬‬

‫כשהבת שלה "פוצצה" את הסיפור‪ ,‬היא שמחה על כך והודתה לה‪ ,‬אבל כעת הבת נמצאת במקום פגיע מול‬

‫הקהילה‪ ,‬נתונה להאשמה ולביקורת‪.‬‬

‫שיר בוחרת לזעוק‪ ,‬להגיד מה עובר עליה‪ ,‬על אף הציווי לשתוק ולקבל את מעשיו של בעלה‪ ,‬הנעשים‬

‫"מתוך אהבה"‪:‬‬
‫הם אומרים לי‪' ,‬למה עשית את זה'? כאילו הם לא מבינים אותי מה אני אומרת‪ ,‬הוא הביא‬

‫אותם בגלל שאמר שיש גבר בבית‪ ...‬אז היית אומרת אין גבר‪ ,‬היו הולכים‪ .‬אמרתי – כולי‪ ,‬אתם‬

‫רואים‪ ,‬אני מה‪ ,‬לא יכולה להסתיר‪ ,‬זה לא קללה שבפנים נשאר‪ ,‬זה בחוץ‪ ,‬זה פיזית‪ .‬כי אם‬

‫הרביץ לך‪ ,‬זה בן‪-‬אדם אוהב אותך‪ ,‬אסור לדבר‪ ,‬זה מאהבה‪ ,‬לא מה שהוא עושה לך‪ ,‬זה בושה‬

‫כאילו‪ ,‬כמו שאת אומרת שהוא הרביץ לך זה‪ ...‬גם בושה כאילו בשבילך‪ ,‬הנה היא קיבלה מכות‪,‬‬

‫את צריכה לעשות זה סוד‪ ,‬אבל אני לא האמנתי בזה‪ ,‬גם המשכתי להגיד מה שאני אומרת (שיר‬

‫‪.)717-717‬‬

‫בעלה של שיר האשים אותה בבגידה והזמין לביתם משטרה כדי להוכיח אותה ולהאשימה שהיא‬

‫בוגדת בו בביתם עם גבר זר‪ .‬כשהשוטרים הגיעו והתברר שהבעל בדה את הדברים‪ ,‬ניצלה שיר את ההזדמנות‬

‫כדי להתלונן על האלימות שממנה סבלה‪ ,‬ואף הציגה לפני השוטרים את גופה המוכה‪ .‬קרובי משפחתה ודודתה‬
‫"לא מבינים על מה היא מדברת" ומאשימים אותה שהיא קוראת תיגר על בעלה‪ .‬הם מצפים שתגיד ש"אין גבר‬

‫בבית" ותסיים את הפרשה ומסבירים שהאדם שעמה פוגע בה מתוך אהבה‪ .‬הם מדגישים שאסור לה לדבר‬

‫מפאת הבושה‪ .‬שיר מבינה שיש לה אלטרנטיבה‪ ,‬פורצת את המוסכמות וממשיכה לספר ולדבר בכל זאת‪ .‬עם‬

‫זאת כאשר היא מתלוננת בפני אמה‪ ,‬שנותרה באתיופיה‪ ,‬על היחס הקשה של דודתה אליה‪ ,‬האם מתקשה‬

‫לתמוך בה ומגלה נאמנות לאחותה‪:‬‬

‫אימא שלי אמרה‪' :‬היא (הדודה) אין לה ילדים‪ ,‬והיא רוצה לראות‪ ,‬כאילו היא רוצה להרגיש‬

‫שאת בת שלה‪ ,‬אל תתני לה להרגיש שהיא לבד‪ ,‬היא לא יכולה להביא ילדים'‪ .‬והתחילה כאילו‬

‫היא מגנה על אחותה יותר‪ ...‬כן‪ ,‬היא אומרת לי‪' ,‬היא לא תעשה לך משהו רע‪ ,‬כי היא אחותי‬

‫‪76‬‬
‫שאני אוהבת'‪ ...‬יותר חייבים למבוגרים‪ ,‬למשפחה כאילו‪ ...‬אז היה ככה‪ ,‬ושלוש פעמים ‪ -‬ארבע‬

‫פעמים ברחתי (שיר‪.)138-135 ,‬‬

‫אמה של שיר "מסרה" אותה לאחותה חשוכת הילדים‪ ,‬כדי שזו תרגיש שיש לה בת‪ .‬היא מבקשת‬

‫משיר שלא תיתן לה להרגיש לבד‪ ,‬שתנהג בכל מחיר כמו הייתה בתה‪ ,‬אבל בעצם משאירה את שיר לבד‪ .‬כעת‬

‫לא ברור למי נתונה הנאמנות של האם‪ .‬האם סומכת על אחותה‪ ,‬ולא עולה בדעתה להחליט עבור שיר החלטות‬

‫הרות גורל שיפגעו בה‪ ,‬אך בפועל הדבר אכן כך‪ .‬שיר בורחת שוב ושוב מבעלה הפוגע‪ ,‬ודודתה מחזירה אותה‬

‫אליו‪.‬‬

‫הפער בין החוויה האישית ובין התגובה מהסביבה הקרובה מתעצם אצל אביטל‪ ,‬ששכבה שלושה ימים‬

‫בבית חולים בגלל האונס הקשה שלווה באלימות מצד הארוס העתידי שלה‪:‬‬
‫אבל איפה ההורים שלי היו שלושה ימים? למה לא חיפשו אותי? (אביטל‪ ...)257-253 ,‬שלושה‬

‫ימים הייתי מאושפזת בבית חולים‪ ,‬במשך השלושה ימים ההורים שלי מבסוטים‪ ,‬חילקו הזמנות‬

‫לכל העולם ואשתו (אביטל‪.)213-211 ,‬‬

‫אמרתי להורים‪ ,‬לא‪ ,‬לא אמרתי להורים שלי‪ ,‬אני לא רציתי שיגיד שאני בהיריון הוא אמר‬

‫לאימא לאבא שלו שהוא הצליח לעשות לי את זה וההורים שלו נורא שמחו‪ .‬הם נורא שמחו‪ ,‬הם‬

‫נורא חגגו והם מאוד מכבדים את המשפחה שלי שהצליחו‪ ,‬שהצליחו לשמור עליי עד הגיל הזה‬

‫(אביטל‪.)333-338 ,‬‬

‫אביטל חווה פער גדול בין החוויה האישית שלה לחוויה של קרוביה ותגובותיהם‪ .‬בתהליך מקביל‪ ,‬גם‬

‫תיאורה את האירועים אוצר בתוכו פער בין עוצמת החוויה הרגשית לאופן שהיא מוצגת‪ .‬מתוך מילותיה‬

‫הספורות‪ ,‬המרוחקות והמאופקות‪ ,‬עולים המצוקה‪ ,‬הכאב‪ ,‬חוסר האונים ותחושת הבדידות המלווים אותה‬
‫בבית החולים בעקבות האונס‪ .‬אלה מוצגים על רקע השמחה של ארוסה‪ ,‬בני משפחתו והוריה על כך שבתוליה‬

‫של אביטל נשמרו‪ ,‬והיא עומדת להינשא כדת וכדין‪ ,‬כמנהג החברה והתרבות שלה‪ .‬איש אינו מעלה בדעתו כי‬

‫אביטל נפגעה וזקוקה לעזרה‪ .‬היא מצידה אינה מאשימה או פונה לעזרה‪ ,‬כך שהסבל האישי שלה זועק על רקע‬

‫השמחה והאושר של שתי המשפחות‪.‬‬

‫גם אלינור מוצאת עצמה ניצבת מול משפחתה‪ ,‬שמרגע הפגיעה מתערער תפקידה כמגנה ותומכת‬

‫ומתעוררת דילמה באשר לנאמנות‪:‬‬

‫‪77‬‬
‫כאילו שאפשר לגשר ביניהם (בין הצדדים)‪ ...‬תשאלי אותי‪ ,‬החוצה‪ ...‬אולי אפשר איכשהו לסגור‬

‫את זה‪ ...‬בפנים‪ ...‬כאילו‪ ,‬ככה בטח‪ ,‬זו הדילמה‪ ,‬בין זה לזה‪ .‬מצד אחד כאילו הם יודעים שאני‬

‫אחרי ניתוח ושהוא כמעט הרג אותי וניצלתי‪ ,‬הוא כמעט הרג אותי (אלינור‪.)113-111 ,‬‬

‫אלינור נאנסה על ידי קרוב משפחתה‪ ,‬והוריה מצויים בדילמה‪ :‬האם "לסגור" את דבר המעשה‬

‫ולהשתיק אותו "בפנים"‪ ,‬קרי לגשר בין הצדדים‪ ,‬בתוך המשפחה‪ ,‬או "להוציאו החוצה"‪ ,‬כלומר לצאת בגלוי‬

‫נגד התוקף‪ .‬ברקע תלויים אשמה ומעשים חמורים כלפי הפוגע ‪ -‬אלינור כמעט נהרגה מאונס אלים ביותר‬

‫שלווה באלימות קשה‪ .‬לבסוף היא בוחרת להתלונן נגד האנס‪ ,‬אך מוצאת עצמה באותה דילמה עם משפחתה‪:‬‬

‫בתלונה הם לא כזה תמכו‪ ,‬הם לא‪ ...‬בוא נגיד‪ ,‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא שהתנגדו‪ ,‬אבל‪ ,‬אותם תחושות שלי –‬

‫כאילו איך אני אעשה את זה‪ ,‬איך אני אתמודד עם זה‪ ,‬המשפחה הזאתי‪ ,‬אימא שלו היא קרובה‬
‫שלנו‪ .‬ואת יודעת‪ ,‬איך שהיא רואה אותי‪ ,‬איך הייתה מתנהגת‪ ...‬כאילו‪ ...‬לעשות לה רע‪ ...‬חשבתי‬

‫על אימא שלו‪ .‬וזה דילמה‪ ,‬דילמה‪ .‬ואימא שלי גם הייתה בדילמה הזאת בעצם‪ .‬זה לא משהו‬

‫שמובן – לא מה פתאום‪ ,‬את צריכה להגיש זה‪ ...‬את לא יכולה לקבל כוח‪ ...‬הם אתך בדילמה‬

‫הזאת‪ ...‬שהכביסה המלוכלכת נשארת בתוך‪ ,‬בתוך הבית‪ .‬נשאר הכול במשפחה‪ .‬את מבינה? יש‬

‫הרבה עניין כזה (אלינור‪.)118-152 ,‬‬

‫כל בני המשפחה מוצאים את עצמם בדילמה‪ .‬אלינור חושבת על אמו של התוקף‪ ,‬שהיא בת משפחה‪,‬‬

‫וחוששת להתעמת אתו או להגיש תלונה משום שהיא עלולה "להרגיש רע"‪ .‬גם אמה של אלינור נמצאת באותה‬

‫דילמה‪ ,‬ולא ברור לה אם עליה לתמוך בבתה שנפגעה‪ ,‬או לגלות נאמנות לאנס ולמשפחתו‪ ,‬תוך צמצום הפגיעה‬

‫האפשרית בהם‪ .‬מעשה האונס הופך ל"כביסה מלוכלכת"‪ ,‬כזו שמשאירים בתוך הבית כדי לנקותה‪ ,‬ולא‬

‫חושפים כלפי חוץ‪ ,‬מפאת הבושה‪ .‬כאשר אלינור מחליטה להגיש תלונה נגד האנס‪ ,‬משפחתה מחליטה שלא‬
‫לתמוך בה לחלוטין‪ ,‬והיא מוצאת עצמה ללא מקור שממנו היא יכולה לקבל כוח‪.‬‬

‫לבסוף‪ ,‬הדילמה מתעצמת עד כדי היפוך היוצרות‪" :‬לצערי הרב‪ ,‬המשפחות לא תומכות‪ .‬הקרובים‬

‫אליי חושבים שאני פושעת‪ ,‬שבגללי מישהו בכלא‪ .‬הוא הרי קרוב משפחה שלי‪ ,‬הם אומרים כאילו הייתי‬

‫צריכה לסלוח לו‪ .‬אני חיה ומתמודדת עם זה" (אלינור‪ .)855-728 ,‬לא רק שאלינור אינה זוכה לתמיכה‬

‫ממשפחתה‪ ,‬היא גם הופכת לפושעת‪ :‬במקום שהפושע האמתי יישב בכלא וייענש על מעשיו‪ ,‬הנפגעת הופכת‬

‫לפושעת בעצמה‪ .‬אלינור "פשעה" בכך שלא סלחה לפושע מתוקף היותו קרוב משפחה‪ .‬מתחת לפני השטח צפה‬

‫אשמה רחבה יותר – פשע על היציאה נגד מוסכמות חברתיות חזקות‪ .‬אלינור בעל כורחה נאשמת במעין "בית‬

‫‪78‬‬
‫משפט"‪ ,‬שבו הקרובים אליה ביותר הם השופטים אותה‪ .‬את הרגש המתלווה לחוויה הקשה‪ ,‬הצער הרב‪ ,‬היא‬

‫מביעה בריחוק‪ .‬כל שנותר לה הוא לספוג את הביקורת ולהתמודד איתה‪.‬‬

‫גם מירי מוצאת עצמה ללא תמיכה ואף נתפסת כאישה לא אמינה‪ ,‬שאשמה בבעייתה‪:‬‬

‫כשפניתי אליהם‪ ,‬הם לא כל כך האמינו לי שיש לי בעיה‪ ,‬והם בעצם חשבו שיש לי מישהו אחר‪.‬‬

‫ואז הפנו אותי לכל מיני דברים‪ ,‬תלכי לאתיופיה‪ ,‬תחפשי את התרופה‪ ,‬תטפלי בעצמך‪ .‬אבל הם‬

‫לא כל כך הבינו‪ .‬רק הילדים שלי יודעים מה הבעיה‪ ,‬אחרים‪ ,‬אם אני מספרת להם ‪ -‬לא מבינים‬

‫כלום מה היה לי‪ ,‬הם רק דואגים לבן (לבעלי)‪ ...‬אנשים לא דואגים לי (מירי‪.)133-113 ,‬‬

‫מירי פונה לבני משפחה ולאנשים מהקהילה‪ ,‬אבל איש אינו מאמין לה ש"יש לה בעיה"‪ .‬למירי אין‬

‫לגיטימציה להימצא ב"בעיה"‪ .‬היא נתפסת כלא אמינה‪ .‬מירי הופכת להיות אשמה בבעיה שאיש אינו מכיר‬
‫בה‪ ,‬כך שהיא "נשלחת" למצוא את התרופה ל"מחלתה" בעצמה‪ .‬התנהלות זו מעצימה את תחושת הבדידות‬

‫שלה ומותירה אותה ללא אדם קרוב שדואג ומלווה אותה‪.‬‬

‫גם מיטל מתארת תחושת בדידות גדולה מול משפחתו של בעלה‪ ,‬שהאשימה אותה שבחרה להתגרש‬

‫ולשים קץ להתעללות שעברה‪ .‬מיטל נשאלת על תחושותיה לחרם שהטילו עליה‪ ,‬על הכעס שהופנה כלפיה ועל‬

‫היחס שקיבלה מהמשפחה המורחבת והקהילה הקרובה סביבה‪:‬‬

‫כן‪ ,‬נפגעת מאוד‪ .‬נפגעתי מאוד‪ ,‬אז מה הייתי עושה לפני שהגעתי אצל______? (המטפלת) כותבת‬

‫אותם (את מחשבותיי)‪ ,‬בכתב חרטום שלא ברור מי‪ ,‬אחר כך אני עושה ואז משתחררת‪ .‬כן‪ ,‬כי מה‬

‫אני אעשה‪ ,‬לבכות כבר היה כואב לי ראש‪ ,‬או שגם מעצבים אני לא בוכה ויורדת במשקל ולא‬

‫רוצה לרדת במשקל‪ ,‬לא שאני לא אוכלת בגלל שאני שורפת אנרגיות שליליות סתם על כלום‪ .‬ולא‬

‫נשמעת טוב ולא נראית טוב‪ ,‬כן‪ ,‬אז אמרתי – לא רוצה להראות בעיניהם (בעיני המשפחה‬
‫המורחבת) כזאתי‪ ,‬ואיכשהו נכנס לי זה לראש‪ .‬כתבתי‪ ,‬מחקתי‪ ,‬כתבתי חשבתי‪ ,‬זרקתי וככה‬

‫הייתי עושה זה בימים ובשעות שהייתי ככה (מיטל‪.)781-775 ,‬‬

‫מיטל מתארת חוויה של פגיעה קשה שספגה מצד בני משפחה ומקורבים שלא תמכו ברצונה להתגרש‬

‫וטענו שהיא אשמה בפגיעה של הבעל בה משום שהיא זו שגרמה לה‪ .‬מיטל מתארת חוויה של חוסר אונים‬

‫וחוסר מוצא‪ ,‬ו אין לה מקום ולגיטימציה להביע את כאב הפגיעה המאיים לשרוף אותה מבפנים משום שאיש‬

‫אינו תומך בה מבחוץ‪ .‬היא כועסת‪ ,‬וזעמה אינו מותיר מקום לעצב ולכאב לצאת‪ ,‬כך שהיא "נאכלת" ונעלמת‪.‬‬

‫את הדמות שאינה נשמעת ואינה נראית טוב היא אינה רוצה להציג כלפי חוץ כדי שלא יראו אותה חלשה‪ .‬כך‪,‬‬

‫המראה החיצוני הוא תמונה מנוגדת למראה הפנימי‪ .‬בפנים היא סוערת‪ ,‬כואבת‪ ,‬מחפשת ביטוי ופורקן‪ ,‬מודעת‬

‫‪79‬‬
‫לעצמה ולמחשבותיה‪ .‬את המתרחש מבפנים‪ ,‬בימים ובשעות שאיש אינו מקשיב‪ ,‬היא כותבת לעצמה בכתב‬

‫המיועד רק לה‪ .‬כותבת כדי להשתחרר ומשליכה מיד אחר כך‪ .‬כותבת כדי להשמיע את קולה הנאלם‪ .‬והיא‬

‫כותבת ומוחקת את עצמה‪ ,‬שוב ושוב‪ ,‬כמו שהחברה כתבה ומחקה אותה‪ ,‬בראה והמיתה אותה‪ ,‬חיבקה אותה‬

‫ו"זרקה" כשהיא לא פעלה כמצופה ממנה‪.‬‬

‫גם מיכל מבינה שאישה שקוראת תיגר על מוסכמות חברתיות ומפרה את האיזון בתוך משפחתה‬

‫וקהילתה‪" ,‬נזרקת" ממנה‪ ,‬וצפויה לעונש הקשה ביותר‪:‬‬

‫זה להיות מנודה‪ ,‬זה העונש שהכי הכי‪ ...‬זה תלוי באופי של האימא וזה יכול להיות שגם כל הזמן‬

‫ילווה אותך תחושה של אכזבה‪ .‬כאילו אכזבתי את ההורים‪ ,‬הלכתי אמרתי וכולם מדברים עליה‬

‫כולם אומרים‪ .‬כאילו לכלכת‪ ,‬עשית כתם למשפחה שלך‪ ,‬כאילו כל פעם שיזכירו את השם יגידו‬
‫אה‪ ,‬אנסו אותה‪ ,‬חיללו אותה‪ .‬את מבינה? חיללו אותה זה לא טוב‪ .‬ואז כל הזמן דורי דורות‬

‫יזכרו לך את זה (מיכל ריאיון ‪.)382-383 ,1‬‬

‫מיכל מסכמת את גורלה של אישה שדיברה וסיפרה על עוול שנעשה לה‪ .‬כשם שהיא "הוציאה החוצה"‬

‫את החולות הרעות של החברה‪ ,‬כך תוקיע אותה החברה מתוכה ותנדה אותה‪ .‬החשיפה האישית תכתים את‬

‫המשפחה‪ ,‬ותסמן את האישה ככזו שחיללה את כבוד משפחתה והפרה את לכידותה ואחידותה‪ .‬הכתם שידבק‬

‫בה לדורי דורות יזכיר לה עד כמה היא שונה מהנשים ה"טהורות" שלא חוללו ולא הכתימו את משפחתן‪.‬‬

‫האישה תישאר עם תחושה של אכזבה תמידית‪.‬‬

‫מיכל נאבקת על קבלת הכרה ותמיכה מצד אמה ומפנה אצבע מאשימה כלפי החברה כולה; מלי‬

‫בוחרת להתגרש וזוכה לגינוי; זהבה בוחרת להפיל את התינוק ברחמה ומואשמת בעצמה; מירי הנשואה‬

‫בוחרת לישון "כמו רווקה" בסלון‪ ,‬ובתה מוציאה החוצה את המתרחש בביתה; שיר בוחרת להתלונן ולגלות‬
‫את הסוד ששומרת בתוכה למרות הבושה; אלינור בוחרת להגיש תלונה למרות העדר התמיכה ממשפחתה‪,‬‬

‫והיא מואשמת בפשע; ואביטל חווה פער בין החוויה הפנימית שלה ובין עמדתם של הקרובים אליה‪,‬‬

‫המתבססת על נורמות תרבותיות‪ .‬נשים אלו מתגלות כחזקות ובעלות כוחות לקרוא תיגר על עוול פרטי שנעשה‬

‫להן‪ ,‬לשבור מוסכמות חברתיות ולבחור לפי צו מצפונן‪ ,‬אך הן נתקלות בחברה שמדכאת‪ ,‬מאשימה ומגנה את‬

‫מעשיהן ובחירותיהן‪ .‬המשפחה המתוארת כמבנה חברתי מלוכד המגן על חבריה נמצאת בדילמה באשר‬

‫לנאמנותה ומתקשה לגלות אמפתיה לחוויה האישית של האישה ולתמוך בה‪ .‬המוסכמות החברתיות‪-‬‬

‫תרבותיות גוברות על האמפתיה וההגנה על האישה הנפגעת‪ .‬לנשים אחריות אישית כלפי התדמית החיובית של‬

‫העדה‪ ,‬ובהאשימן את התוקף הן עלולות לסכן את שלמותה של תדמית זו ולמצוא עצמן נאשמות בעצמן‪.‬‬

‫‪81‬‬
 ‫‪ 1.1.2.2‬האישה ונשים אחרות שנפגעו כמוה‬

‫מן התמה הראשונה ידוע כי אונס היה קיים בתרבות יוצאי אתיופיה אך הוא הושתק‪ .‬נשים רבות עברו‬

‫חוויות דומות‪ ,‬אבל כשהאירועים אינם נחשפים ומדוברים בגלוי‪ ,‬עולים אטימות‪ ,‬קושי להזדהות עם הנפגעת‬

‫והכחשה‪ .‬מיכל ואביטל‪ ,‬שתי צעירות שגדלו בארץ מגיל צעיר‪ ,‬חוו אירוע אונס המשותף גם לבנות אחרות‬

‫בקרב משפחתן‪/‬קהילתן‪ .‬עם זאת הן לא זכו לאמפתיה ולתמיכה מצידן ונשארו לבד עם החוויה והשלכותיה‪.‬‬

‫כך מיכל‪" :‬אחותי‪ ,‬זהו‪ ,‬עם הזמן הבנתי שהוא אנס גם את אחותי‪ .‬כאילו היא לא האמינה למראה עיניה שהוא‬

‫אונס גם את אחותה הקטנה‪ .‬היא חשבה שזה רק אותה וסתמה‪ .‬מסתבר שהוא אנס גם אותה" (מיכל ריאיון ‪,1‬‬

‫‪ .)111-115‬אחותה של מיכל נאנסה גם היא על ידי אותו דוד שאנס גם אותה‪ .‬האחות הגדולה חשבה שהדבר‬

‫קורה רק לה‪ ,‬ולכן נאמנה לציווי לשתוק‪ ,‬שמרה את דבר הפגיעה לעצמה‪ .‬בהמשך‪ ,‬מיכל מספרת כי גם‬
‫אחייניותיה נאנסו אך הן מתמודדות אחרת עם הפגיעה בהן‪:‬‬

‫כנראה שזה משהו שגם הן בחרו לעצמם‪ .‬הן פתחו דף חדש‪ ,‬הן שמו איקס על העבר‪ ,‬ההוא הזה‬

‫לא קיים כמו ההוא שלנו‪ ,‬וזהו המשיכו הלאה‪ .‬בכלל לא מתעסקות בזה‪ ,‬הן לא חושבות על זה‪.‬‬

‫את מבינה‪ .‬זה הדרך שלהן פשוט להתמודד‪ .‬להכחיש‪ .‬אני לא יודעת איך הן יכולות‪ .‬אני לא‬

‫חושבת שכאילו‪ .‬אין לי את הכוח הזה‪ ...‬הלוואי והיה לי את זה‪ .‬אני חושבת שזה באמת חכם‬

‫(מיכל ריאיון ‪.)113-152 ,1‬‬

‫לפי דבריה האונס אינו נוכח בחייהן של אחייניותיה‪ ,‬כמו שהוא נוכח בחייה של מיכל‪ .‬מנגנון הדחקה‬

‫עוזר לשכוח את האירוע ו חוסם את ממדי הזוועה והזיכרון‪ .‬מיכל מודעת למחיר הכבד והיקר שאותו משלמת‬

‫מי שסוכרת את הפתח לזיכרונות האירועים הטראומטיים שעברה‪ ,‬והיא מדברת כביכול על כוח ועל מעשה זה‬

‫כ"חכם" ומתארת אותו בנימה אירונית‪ .‬אולם היא מבינה שמדובר באשליה‪ .‬במאמץ האדיר לרסן את‬
‫הזיכרונות ולבטל את הטראומה היא בעצמה תתרוקן מכוח‪ .‬הפער בין הדעות‪ ,‬העמדות וההתייחסות שלה ובין‬

‫אלה של בנות המשפחה האחרות שעברו את אותם אירועים‪ ,‬מותיר אותה לבד בחוויה‪:‬‬

‫אבל אם זה מה שהן רוצות מהחיים שלהן‪ ,‬מי אני בכלל‪ .‬כאילו טוב להן‪ ,‬שיעשו מה שהן רוצות‪...‬‬

‫אחרי כמה חודשים שבאמת כעסתי‪ ,‬ובכיתי ומה שאת לא תרצי‪ ,‬הייתי במצב ממש קשה‪.‬‬

‫התקשרתי לאחותי ואמרתי‪' ,‬אני רוצה לתבוע אותו‪ .‬אני רוצה לפתוח תיק'‪ .‬כל כך כעסתי‬

‫שאמרתי כאילו לא מעניין אותי‪ .‬כאילו מה זה?! אנס את כל המשפחה‪ ,‬מה זה?! לא מעניין אותי‪.‬‬

‫הבן אדם הזה בונה לו קריירה‪ ,‬חי את החיים כאילו הוליווד‪ ,‬הרס לכולם את החיים ולא התנצל‬

‫אפילו‪ ,‬וכולם ממשיכות‪ ,‬כאילו מה אתן‪ ,‬דפוקות? הרגשתי מה זה מטומטמת‪ .‬ובכלל עצבן אותי‬

‫‪81‬‬
‫שאני צריכה להוביל את הגדולות‪ ,‬את מבינה? זה כאילו הן הגדולות‪ ,‬ואני צריכה להגיד 'בואו‬

‫חמודות'‪ ,‬כאילו מה?? אז אמרתי לאחותי‪' ,‬תקשיבי‪ ,‬אני רוצה לפתוח תיק ואני צריכה אותך‬

‫עדה‪ .‬אני יודעת שבגלל שאת זאת שראית‪ ,‬ואת זאת שהפסקת את כל התהליך‪ ,‬אני רוצה שאת‬

‫תבואי אתי ואת תיתני עדות'‪ .‬אז היא אמרה לי‪' ,‬אני לא יודעת‪ ,‬ונראה'‪ ,‬כי בדיוק היא ילדה את‬

‫הבכור שלה‪ .‬כאילו היססה‪ .‬פחדה‪ .‬כי זה נותן הרבה‪ .‬לוקח ממנה הרבה‪ .‬גם זמן‪ ,‬גם בעלה צריך‬

‫לדעת מהסיפור‪ ,‬ולא בא לה שהוא יידע מהסיפור (מיכל ריאיון ‪.)133-111 ,1‬‬

‫כאשר גילתה מיכל כי הדוד פגע באחותה ובאחייניותיה‪ ,‬עברו עליה ימים קשים‪ ,‬שבהם כעסה עליהן‪,‬‬

‫האשימה את דודּה במעשים שביצע בבנות המשפחה וחוותה עצב גדול‪ .‬היא‪ ,‬הצעירה במשפחתה‪ ,‬הייתה לבד‬

‫מול האחרות‪ ,‬הבוגרות ממנה‪ ,‬שאינן שותפות לכאב ולכעס שלה‪ .‬הן המשיכו בשגרת חייהן‪ ,‬ולכן הן אינן פנויות‬
‫עבורה לסייע ולתמוך בה‪ ,‬כפי שהייתה רוצה וצריכה‪ .‬כשמיכל החליטה להגיש תלונה במשטרה‪ ,‬היא גייסה‬

‫כוחות רבים‪ .‬היא התקשתה להשלים עם ההתנהלות של האחרות‪ ,‬רצתה לסחוף אותן אחריה אבל נותרה‬

‫לבדה‪ ,‬כשהיא מרגישה "מטומטמת" ושונה‪.‬‬

‫גם אביטל חוותה אונס באותו יום עם שתי חברות נוספות‪ ,‬שכל אחת מהן נאנסה ואיבדה את בתוליה‪,‬‬

‫על ידי הארוס העתידי שלה‪ .‬השתיים האחרות החליטו להתמודד אחרת עם האונס‪:‬‬

‫אף אחד לא ידע מה הוא עשה‪ ,‬רק אני ידעתי מה הוא עשה‪ ,‬אני ועוד חברות שהיו שם‪ ,‬שעברנו‬

‫אותו הדבר‪ ,‬רק אנחנו‪ ,‬זהו‪ ...‬כן‪ ,‬הן ילדו‪ ,‬אבל הילד לא נשאר אצלם‪ ...‬אף אחד לא ידע שום‬

‫דבר‪ ...‬אבל אני לא יודעת אם הן ילדו‪ ,‬הן הסתירו‪ ,‬הם פשוט אני זוכרת ששתי הבנות שהיו נסעו‬

‫לירושלים‪ ,‬לא יודעת איזו שהיא עמותה אימצה אותם ושם הם עשו את הילדים‪ .‬זהו‪ ,‬ולא מזמן‬

‫יצרתי איתם קשר‪( ,‬אחרי) המון המון שנים‪[ .‬ש'‪ :‬כעסת עליהן?] הן יותר כעסו עליי‪ ,‬לא אני‬
‫עליהן‪ ,‬שהשארתי את הילד‪ ,‬שהשארתי‪ ,‬הם לא מסוגלות לראות את הבן שלי (אביטל‪.)232-235 ,‬‬

‫שתי החברות האחרות של אביטל ניתקו עמה את הקשר לאחר שהבינו שהיא מתכוונת להשאיר את‬

‫הילד ברחמה ולהינשא לגבר שאנס אותה‪ .‬על אף שהן עברו את אותה חוויה בדיוק‪ ,‬הן התקשו לתמוך בה‪,‬‬

‫ניתקו עמה את הקשר וכעסו עליה‪ .‬שתי חברותיה החליטו למסור את הילדים לאימוץ והתקשו להבין את‬

‫בחירתה של אביטל‪ .‬את הבן שלה‪ ,‬שנראה שסימל עבורן זיכרון לאונס‪ ,‬הן סירבו לראות‪.‬‬

‫אביטל ומיכל עברו חוויה דומה לזו שעברו בנות קרובות אחרות‪ .‬בחירותיהן לחשוף את האונס (מיכל)‬

‫או ללדת את התינוק‪ ,‬פרי מעשה האונס (אביטל) בודדו אותן‪ ,‬ללא תמיכה או אמפתיה מאלה שנפגעו בדיוק‬

‫כמותן‪.‬‬

‫‪82‬‬
 ‫‪ 1.1.2.1‬האישה מול הגבר שפגע בה‬

‫במחקר‪ ,‬רוב הנשים מצליחות לקרוא תיגר על הנורמות ועל כללי ההתנהגות הנהוגים בחברתן‪ ,‬על אף‬

‫התמיכה והלגיטימציה המעטות שלהן הן זוכות‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬מבני המשפחה והעדה‪ .‬הן מצליחות לדבר‪ ,‬להתלונן‬

‫ולהאשים את הגברים בפגיעה בהן‪ ,‬ובכך משנות את מאזן הכוחות מולם‪" :‬תראי‪ ,‬התפיסה של אתיופים זה‪,‬‬

‫אם אישה מצליחה זה אוי ואבוי‪ ,‬כי אז היא תדרוך עליך" (אביטל‪ .)871-875 ,‬אישה מצליחה היא אישה חזקה‬

‫בעלת כוחות‪ ,‬כזו שמסוגלת להיות בעמדה גבוהה מספיק כדי "לדרוך על הגבר"‪ .‬בעוד האישה תופסת את‬

‫עצמה כחזקה‪ ,‬הגברים תופסים אותה כחלשה ביחס אליהם‪ ,‬ולכן הם בעלי יכולת לנצל את מעמדם כדי לפגוע‬

‫בה‪ .‬לגברים מספר דרכים שבהן הם משתמשים כדי לשמר את עליונותם‪ .‬לדוגמה‪ ,‬ארוסה של אביטל‪ ,‬שאנס‬

‫אותה כדי שתינשא לו‪ ,‬ניצל את העדר התמיכה בה מצד משפחתה‪:‬‬

‫אין דבר כזה "אני מתאימה לו"‪ ,‬יש דבר כזה שנקרא "בית" – תסדרי בשקט‪ .‬אין לך את‬

‫המילה‪ ...‬אחרי החתונה שלי‪ ...‬ארזתי את הדברים שלי‪ ,‬נסעתי לאימא שלי‪ ,‬חזרתי להורים שלי‪,‬‬

‫החזירו אותי כמו כלבה טובה לחמתי‪ ...‬גם צעקות מפה וגם צעקות מפה‪ ...‬את לא מבינה מה היה‬

‫לי באותו זמן‪ ,‬לא היה לי עם מי לדבר‪ ,‬כולם נגדך‪ ,‬אין לך מישהו‪ .‬במצבים כאלה יש לך רק‬

‫אופציה אחת‪ ,‬בחירה אחת‪ ,‬או שתי בחירות‪ .‬או נשארת לחטוף על הראש ולחיות שם או שאת‬

‫מתאבדת‪ .‬להתאבד? מה קרה? אני לא אעשה את הדבר הזה‪ ,‬יום יבוא ואני אעיף אותו מהבית‪.‬‬

‫מקסימום אני לא אביא לו ילדים‪ ,‬אני אתגייס‪ ,‬שיראו שלא טוב לי‪ ...‬עכשיו‪ ,‬יש אנשים שבגלל‬

‫שההורים של הכלה הם מחזירים (אותה לבעלה)‪ ,‬הגבר מנצל את זה‪ .‬אז כל פעם הוא לועג לך‪,‬‬

‫הוא‪ ,‬אני קוראת לזה "אלימות"‪ ,‬כי כל פעם מקלל אותך‪" :‬גם ככה ההורים שלך לא רוצים אותך‬

‫והחזירו אותך אז מי את בכלל"‪ ...‬אז את באה ואומרת‪ :‬כן ההורים שלי לא מעדיפים אותי‪ ,‬לא‬
‫אוהבים אותי‪ ,‬לא כלום‪ .‬במצב שאת‪ ,‬מאוד קשה לך‪ .‬אז יש לך שנאה כלפי ההורים שלך ולמי‬

‫תלכי?‪ ...‬המשפחה שלי לא כלום‪ .‬הם מעריכים אותו יותר‪ ,‬אז אני אלך (אביטל‪.)312-331 ,‬‬

‫אביטל נמצאת בקונפליקט ומודעת לשתי הבררות המוצעות לה‪ :‬להישאר‪ ,‬להינשא לארוסה ולחיות‬

‫אתו כשהיא סובלת ("חוטפת על הראש")‪ ,‬או להתאבד ולשים קץ למצב שאליו נקלעה‪ .‬בעוד היא בוחנת את‬

‫המשמעות שמאחורי שתי האפשרויות‪ ,‬היא בורחת‪ ,‬והוריה מחזירים אותה לבעלה "כמו כלבה"‪ ,‬בעל חיים‬

‫חסר זכויות‪ ,‬המוחזר לבעליו כשהוא בורח‪ .‬בכך הם מעבירים לה מסר מאוד ברור‪ :‬לא רק שעליה להישאר בכל‬

‫מחיר‪ ,‬הוריה מעדיפים את בעלה על פניה‪ .‬על אף הכעס והשנאה שחשה כלפיהם‪ ,‬היא עושה כמצוותם‪ ,‬ואילו‬

‫בעלה מנצל את העדר התמיכה של הוריה ולועג לה ולמעמדה הנמוך‪.‬‬

‫‪83‬‬
‫דרך נוספת להמעיט בערכה של האישה שעברה פגיעה מינית היא להתייחס אליה כחלק ממכלול‬

‫ולבטל את היותה אדם עצמאי החווה חוויה אישית קשה‪ .‬מכאן‪ ,‬היא אינה נתפסת כאדם שנפגע וראוי‬

‫להתייחסות והכרה‪ ,‬כמו גם להתנצלות על הפגיעה בו‪ .‬כך מתוארת שיחתה של מיכל עם דודּה‪:‬‬

‫(התקשרתי) גם בשביל לשמוע התנצלות‪ .‬כנראה שצריך לדרוש ממך דברים כאלה‪ ,‬אז הוא אומר‬

‫לי 'כבר התנצלתי‪ .‬בטח שהתנצלתי‪ ,‬כמה התנצלתי'‪ .‬אז אמרתי לו‪' ,‬בפניי? אני לא זוכרת דבר‬

‫כזה'‪( .‬הוא ענה)‪' ,‬מה עם האימא שלך'? אמרתי לו‪' ,‬אימא שלי ואני זה לא אותו הדבר‪ .‬אימא שלי‬

‫זה בן אדם‪ ,‬יחידה‪ ,‬היא ילדה אותי‪ ,‬נכון‪ ,‬אבל אני עוד יחידה' (מיכל ריאיון ‪.)187-181 ,1‬‬

‫מיכל שוחחה אתו ביוזמתה‪ ,‬אך גילתה שהיא איננה נתפסת כאדם נפרד מאמה‪ ,‬כמי שראויה‬

‫להתנצלות על המעשים שנעשו כלפיה‪ .‬בדבריה היא קוראת תיגר על ערך הקולקטיביזם ודורשת להיתפס‬
‫כאדם הראוי להתייחסות אישית‪.‬‬

‫דרך נוספת לפגוע באישה שנפגעה בעצמה היא להאשימה בניאוף‪ .‬כאשר מלי מסרבת להיענות‬

‫לדרישותיו של בעלה באשר לקיום יחסי מין‪ ,‬היא נחשדת בניהול רומן עם גבר אחר ‪ -‬האשמה שמובילה אותה‬

‫למבוי סתום ומעוררת ביטול וגנאי‪:‬‬

‫אין לך בררה‪ ,‬כאילו‪ ,‬תראי‪ ,‬מה תעשי? מה את יכולה לעשות? עד שאת מחליטה – לא‪ .‬לא‪.‬‬

‫בינתיים את‪ ...‬כי יאללה כמו תשתה ותזרוק ותעשה ותשתוק‪ ...‬זה ככה‪ .‬להתווכח ‪ -‬הוא לא יבין‬

‫אותך‪ ,‬אם תגידי 'לא' – 'בשביל מה לא? לא בא לך? בטח היית עם מישהו אחר'! (מלי‪.)121-125 ,‬‬

‫מלי מתארת חוויה של חוסר אונים ומספרת שהגיעה לדרך ללא מוצא‪ ,‬כך שאין לה בררה‪ ,‬וכל ניסיון‬

‫שלה להביע את רגשותיה – ייכשל‪ .‬האונס מתרחש מדי יום‪ ,‬כחלק משגרה יום‪-‬יומית‪ ,‬כמו כל פעולה אחרת‬

‫("לשתות"‪" ,‬לעשות")‪ .‬מכאן‪ ,‬אי אפשר להתווכח או לסרב‪ .‬בעלה לא יבין את סירובה ויאשימה בבגידה‪.‬‬
‫רצונותיה לא יילקחו בחשבון‪ ,‬והיא לא תיתפס כאדם בעל זכות בחירה עצמאית‪ .‬בדבריה של מלי יש רמז‬

‫לייאוש ולמבוי הסתום שאליו הגיעה‪ ,‬וכבר לא נותר לה מה לעשות‪.‬‬

‫אישה שנפגעה מק בלת תזכורת למחויבויותיה וציווי לשמור עליהן בכל מחיר‪ .‬אין בידיעה כי האישה‬

‫נפגעה‪ ,‬או שנעשה כלפיה עוול בניגוד לרצונה‪ ,‬משום עילה להפסיק ולבצע את המוטל עליה‪ .‬על אף שנפגעה על‬

‫ידו‪ ,‬דודּה של מיכל מצפה ממנה לכבד אותו‪ ,‬ככל בת משפחה ראויה הנדרשת לכבד את הגברים במשפחתה‪:‬‬

‫"הוא בא בדרישות של כאילו מה‪ ,‬אני דוד שלה היא לא מכבדת אותי‪ ,‬איך היא לא מתביישת‪ .‬אני בא מפה‬

‫לפה‪ .‬היא לא אומרת לי שלום‪ ,‬מה היא לא יוצאת מהחדר‪ ,‬היא לא‪( "...‬מיכל ריאיון ‪ .)131-133 ,1‬מיכל אמורה‬

‫‪84‬‬
‫"להתבייש" שאינה מכבדת את דודה המגיע לביתה‪ .‬יש לו "דרישות ממנה" להעריך אותו ולדרוש בשלומו‪.‬‬

‫המחויבויות שלה כלפי הפוגע אינן משתנות בעקבות המעשים שעשה‪.‬‬

‫אחותה של מיכל‪ ,‬שנאנסה גם היא‪ ,‬מתחילה לסבול מתופעות קשות ושוקלת בכל זאת להצטרף‬

‫לתלונה נגד הדוד‪ ,‬אבל בעלה עוצר אותה‪:‬‬

‫"אני מרגישה שאני מתחרפנת‪ ,‬אני לא יודעת מה לעשות‪ .‬נראה לי שבאמת כדאי שנעשה עם זה‬

‫משהו‪ ,‬זה מאוד מפריע לי‪ ,‬וסיפרתי כבר לבעלי"‪ .‬ובעלה‪ ,‬את יודעת מה בעלה אמר לה? "אין לך‬

‫זמן להתעסק עם זה"‪ .‬בעלה אמר לה שאין לה זמן להתעסק עם זה‪ ,‬היא אימא‪ .‬יש לה ילדים‪,‬‬

‫היא לא צריכה להתעסק עם זה‪ .‬איזה בעל‪ ,‬אלוהים ישמור! מסכנה (מיכל ריאיון ‪.)115-137 ,1‬‬

‫האחות מרגישה אבודה ומבולבלת‪ .‬השלכות הפגיעה ניכרות בה‪ ,‬והיא מבינה שעליה להתמודד בגלוי‬
‫עם האירועים שעברה‪ .‬האפשרות לחשוף את הפגיעה אינה מקובלת על בעלה של האחות‪ ,‬והוא חוסם בפניה‬

‫את הדרך‪ .‬לטענתו‪ ,‬היא מחויבת בראש ובראשונה לתפקידה כאם‪ ,‬הנענית לצרכי ילדיה על חשבון בריאותה‬

‫הנפשית וצרכיה שלה‪ .‬בעיני מיכל היא נתפסת כ"מסכנה"‪ ,‬כאישה שאינה זוכה לתמיכתו של אדם קרוב‪ ,‬ולא‬

‫מקבלת לגיטימציה לצאת בגלוי כנגד עוול שנעשה לה ולהתמקד בעצמה‪ .‬בדבריה של מיכל אולי טמון רמז‬

‫להתייחסות עקיפה גם לעצמה‪ ,‬לאותה ילדה 'מסכנה' שנפגעה ולא זכתה לתמיכה מצד אמה (ראו את תיאורה‬

‫בעמוד ‪.)73‬‬

‫זהבה‪ ,‬שפונה אל הגבר שפגע בה ומתעמתת אתו‪ ,‬מוצאת אותו מתנער מלקיחת אחריות למעשה‬

‫שביצע ומכחיש אותו‪:‬‬

‫מרוב תסכול‪ ,‬התקשרתי אליו‪ .‬כי רק הוא יודע מה שהיה בינינו‪ .‬הוא אומר לי – 'מה את רוצה'?‬

‫אמרתי לו – 'מה אני רוצה? אתה יודע מה היה‪ ,‬מה אתה שואל אותי‪ -‬מה את רוצה'? אמרתי לו –‬
‫'אני בהיריון'‪ .‬צוחק! התגלגל מצחוק! 'מה?! בשנייה את נכנסת להריון'? לא יכולתי להגיב‪.‬‬

‫אמרתי לו – 'מה'? אחרי שתיקה‪ ,‬אמרתי 'מה? מה זה בשנייה? אז מה צריך בשביל היריון? מה‬

‫היה צריך? מה זאת אומרת'?! אומר – 'לא‪ ,‬תחפשי מי שהכניס אותך להיריון' (זהבה‪.)152-153 ,‬‬

‫זהבה מנסה להתעמת עם התוקף שלה ויוצאת מהעימות מתוסכלת והמומה‪ .‬צחוקו המתגלגל הופך‬

‫מלגלג ומותיר את זהבה שותקת ולא מסוגלת להגיב‪ .‬זהבה שרויה בהלם לנוכח הכחשה כל כך חזקה של‬

‫העובדות‪ .‬לבסוף ניחת אקורד הסיום‪ ,‬שבו עליה לחפש בעצמה את האדם שעיבר אותה‪ ,‬כאשר הגבר שפגע בה‬

‫מוציא עצמו מחוץ לאירוע ומזלזל בחווייתה‪.‬‬

‫‪85‬‬
‫מסיפורי המשתתפות עלה כי כל אחת מהן רואה את עצמה בשני אופנים‪ :‬כאישה – פרט‪ ,‬וכבת העדה‬

‫כחלק מהמכלול‪ .‬הצורך לספר את הסיפור אינו רק מתוך הצורך בקתרזיס אישי אלא מתוך אמונה שאפשר‬

‫ורצוי לשבור את השתיקה‪ .‬הקהילה מתגלה כשקופה‪ ,‬ועובר בה מידע רב‪ .‬כולם מכירים ויודעים על כולם‪ .‬מה‬

‫שהתגלה ליחיד הוא חלק ממכלול רחב יותר הטומן בחובו סכנה‪ .‬מצד אחד מדובר בחשש להיות "מסומנת"‪,‬‬

‫להיות זו שנפגעה ונתונה לרחמים‪ .‬ומן הצד האחר זו שנפגעה היא גם זו שהתלוננה‪ ,‬עשתה מעשה אסור‪ ,‬פגעה‬

‫בכבודו של גבר והכתימה אותו ואת משפחתה‪ ,‬ולכן ידברו עליה ויזכרו אותה ככזו‪ .‬הגברים ינצלו את מעמדה‬

‫הנמוך של האישה‪ ,‬יפחיתו מחומרת הפגיעה‪ ,‬יימנעו מלקיחת אחריות‪ ,‬יאשימו את האישה שנפגעה ויכחישו‬

‫את מעשיהם‪ .‬את החוויה האישית שלה‪ ,‬הם לא יבינו‪:‬‬

‫[ש'‪ :‬כיצד לדעתך תופסים הגברים את מעשה האונס?] מבחינתם זה לא פגיעה‪ ...‬מבחינתם זה לא‬
‫פגיעה‪ .‬הם אומרים נו אז מה‪ ,‬פעם אחת היה‪ ,‬אז מה‪ ,‬מה קרה? כן‪ ,‬הם לא מודעים‪ ,‬הם לא‬

‫מבינים עד כמה הם עושים עוול לאישה‪ .‬אני אומרת‪ ,‬אני חושבת‪ ,‬הם יגידו – אז מה? מה‪ ,‬היא‬

‫לא עשתה אף פעם? מספרים את זה כמו‪ ...‬זה כמו תמיד‪ ,‬מה קרה? מה שונה? אני חושבת שיגידו‬

‫את ה‪ ...‬נדמה לי‪ .‬הם לא מבינים‪ .‬הם לא מבינים‪ .‬הם לא מבינים (זהבה‪.)311-333 ,‬‬

‫זהבה אינה מדברת באופן ישיר על רגשותיה ומחשבותיה באשר לאותה עמדה שמחזיקים הגברים‬

‫ביחס לנשים שנפגעו‪ ,‬אך מדבריה עולה תחושה של בדידות וכעס שאיש אינו מבין‪ .‬מעשה הפגיעה המינית נתפס‬

‫על ידי הגברים כעניין של מה בכך‪ ,‬מעשה שנעשה בצורה נורמטיבית כחלק משגרת היחסים בין גבר לאישה‪.‬‬

‫היות והוא אינו נחשב לפגיעה הוא אינו ראוי לגינוי‪ .‬הם מתכחשים לעוול שגרמו לאישה ולפגיעה בה ואינם‬

‫מבינים את חווייתה‪.‬‬

‫‪ 1.1.1‬משברים‬
‫מתוך החוויה האישית הלא מובנת של האישה‪ ,‬לצד קריסה של התמיכה המוכרת‪ ,‬ניתן לזהות שתי‬

‫תוצאות ישירות‪ :‬משבר אמון ומשבר זהות‪.‬‬

‫‪" 1.1.1.0‬שום מקום אינו בטוח" – משבר אמון‬

‫משבר האמון שחוות הנשים במחקר מול קהילתן‪ ,‬משפחתן ולבסוף – מול עצמן‪ ,‬הוא חזק דיו כדי‬

‫לקרוע את החוטים שחיברו‪ ,‬ליכדו וארגנו אותן לתוך המארג ההדוק והשמור שהכיר‪ .‬ללא האמון הנשים חוות‬

‫תסכול עמוק‪ ,‬המתחזק עוד יותר לנוכח ההבנה שלמרות היותן חלק מקהילה‪ ,‬ולמרות שייכותן לחברה‬

‫ולמשפחה‪ ,‬הן בעצם נמצאות לבד‪.‬‬

‫‪86‬‬
‫משבר אמון מול הגבר‪ .‬האמון הוצג מלכתחילה כמובנה בזהותה של האישה‪ .‬היא נתפסת בעיני עצמה‬

‫כנותנת אמון בגבר‪ ,‬מתוך כבוד שהיא רוחשת לו מתוקף היותו בן העדה שלה‪ .‬היא סומכת עליו באופן אישי‪,‬‬

‫והוא מועל באמונה‪:‬‬

‫יצאתי אני אתו כי אני האמנתי‪ ,‬סמכתי עליו‪ ,‬לא חשבתי שיעשה לי דבר כזה‪ .‬יום אחד לפני‬

‫ראיתי אותו לעשר דקות‪ ,‬פחות מעשר דקות‪ .‬זו פגישה שנייה הייתה‪ .‬כעיקרון‪( ,‬המטרה) שהייתה‬

‫בהתחלה זה לבנות זוגיות‪ ,‬מישהי הכירה בינינו‪ ...‬זו הייתה פגישה שנייה בשביל לדבר‪ .‬להמשך‪.‬‬

‫אז מבחינתי אני נאמנה‪ ,‬מאמינה‪ ,‬מאמינה לו (זהבה‪.)358-351 ,‬‬

‫זהבה הייתה מוכנה לצאת עם גבר שהכירו לה כדי לבנות אתו מערכת זוגיות עתידית‪ .‬זהבה יצאה‬

‫מתוך נקודת הנחה שהוא ראוי לאמונה‪ ,‬וסמכה עליו שלא יפגע בה‪ .‬לא זו בלבד שהיא נתנה בו אמון לפני‬
‫האונס‪ ,‬גם במהלכו היא ניסתה לראות בו שותף‪ ,‬אדם אמין שלא ימעל באמון הבסיסי שלה‪ ,‬יגלה יושר פנימי‬

‫ויגן עליה‪:‬‬

‫אמרתי‪' ,‬אתה יודע מה‪ ,‬בסדר‪ ,‬רק תביא זה נייר' (אישור לאי נשאות ‪ .)HIV‬הוא אומר לי‪' ,‬אין‬

‫לי‪ ,‬את לא מאמינה לי'? בעצם המילה הזאתי‪ ,‬מה אתה חושב שאני שומעת? את לא מאמינה‬

‫לי??? אם אני שומעת זה מעלה לי את כל התמונה של אותו יום‪ .‬אני אומרת – ריבונו של עולם‪,‬‬

‫איך הוא היה מסוגל להגיד לי אם אני לא מאמינה לו‪ ,‬כשהוא יודע שהוא נשא איידס‪ ,‬איך היה‬

‫יכול להגיד לי דבר כזה? ואני דווקא אני אומרת‪' ,‬בסדר‪ ,‬אוקיי‪ ,‬תביא אמצעי מניעה'‪ ,‬הוא אומר‬

‫לי‪' ,‬אין לי‪ ,‬את לא מאמינה לי'? איך היה יכול?! איך‪ ,‬איך הוא מסוגל להגיד לי את ה‪ ...‬דבר הזה?‬

‫וואי ווואי (זהבה‪.)311-317 ,‬‬

‫זהבה מבינה שהיא הולכת להיפגע‪ ,‬ובכל זאת מנסה להתמודד עם האירוע הקשה בניסיון אחרון‬

‫להשיג את אמונו של הפוגע‪ .‬היא מבקשת אישור הוכחה לאי נשאות נגיף האיידס ולאמצעי מניעה‪ .‬זהבה‬

‫מתקשה להאמין למשמע אוזניה‪ ,‬כאשר הגבר חוזר שוב ושוב על עמדתו‪ ,‬ועליה מוטל להאמין לו‪ .‬בין השורות‬

‫מתגלה החוויה הקשה ועוצמתה במילים שלא נשמעו עד כה‪" :‬ריבונו של עולם"‪" ,‬וואיי וואי"‪ .‬זהבה מנסה‬

‫פעמיים להיאחז באמון בגבר שעומד לפגוע בה‪ ,‬הדורש ממנה להאמין בו‪ ,‬אך האמון קורס באחת כשהיא רואה‬

‫בעתיד את אותה תמונה מהעבר ‪ -‬אז מתברר לה שהגבר שאנס אותה‪ ,‬היה נשא נגיף האיידס‪ ,‬והיא הרתה‬

‫בעקבות האונס‪.‬‬

‫גם אביטל בטחה בארוסה לפני שנפגעה ממנו‪:‬‬

‫‪87‬‬
‫הייתי כיתה י"ב סיימתי‪ ,‬אמרתי יאללה כאילו מה‪ .‬אני יודעת שהוא אמור להיות הבעל שלי‪ ,‬אני‬

‫יודעת‪ ,‬שמעתי שמועות שהוא יהיה הבעל שלי‪ ,‬אז יצאנו ככה עשר בנות ועשר בנים‪ ,‬כולם זוגות‪...‬‬

‫כן‪ ,‬רציתי אותו כמו גב כזה‪ ,‬שיהיה לי ביטחון לצאת‪ ,‬כי זה פעם ראשונה בכל זאת‪ ,‬אתה נחשף‬

‫למשהו‪ .‬אז אפשר להגיד שכאילו הוא מישהו שאת מכירה בתוך הבית‪ ,‬כאילו אוכל אתך ארוחת‬

‫צהריים שישי‪ -‬שבת‪ ,‬אז ראיתי בו כאילו מישהו שייתן את הביטחון עצמי (אביטל‪.)175-111 ,‬‬

‫אביטל‪ ,‬שנסעה לראשונה עם צעירים כמוה לבילוי מחוץ לביתה‪ ,‬סמכה על הארוס שלה שהיא מכירה‬

‫מהבית‪ ,‬שיגן עליה וייתן לה גב ותחושת ביטחון בהתנסות חדשה ואינה מוכרת‪ .‬בהמשך‪ ,‬הארוס הפר את‬

‫אמונה ופגע בה‪.‬‬

‫משבר אמון מול המשפחה‪ .‬כאשר חברי המשפחה מתקשים לתמוך באישה שנפגעה ולהגן עליה‬
‫ומצויים בדילמה באשר לנאמנותם‪ ,‬האמון במבנה המשפחתי קורס‪:‬‬

‫עד אז‪ ,‬כאילו‪ ,‬עד אחרי המקרה‪ ,‬משפחה זה היה בשבילי הדבר הכי חשוב‪ .‬כי גם זה משהו שגם‬

‫גדלתי אתו‪ .‬משפחה זה היה בשבילי הכול‪ .‬את מבינה?‪ ...‬זה נראה לי שזה חשוב לשמור על קשר‬

‫עם המשפחה‪ .‬וזה השתנה‪ .‬השתנה‪ .‬עכשיו אני יודעת שבשום מקום זה לא בטוח‪ ...‬אמנם יש לך‬

‫את השקט שלך‪ ,‬את הפינה שלך אבל זה לא מקום שהוא בטוח‪ ,‬שום מקום לא בטוח‪ ,‬ככה אני‬

‫מרגישה‪ ,‬שום מקום (אלינור‪.)312-125 ,‬‬

‫לפני שנאנסה תפסה אלינור את משפחתה כמשאב החשוב ביותר הקיים עבורה‪ ,‬והיא חונכה לשמור על‬

‫קשר עם עמה‪ .‬היא מדגישה שוב ושוב שמאז מקרה האונס שום מקום אינו בטוח‪ .‬הבגידה של המשפחה והעדר‬

‫התמיכה מחבריה היו כל כך קשים‪ ,‬שהם הובילו אותה לתחושה שבשום מקום‪ ,‬לא יהיה לה עוד ביטחון‪ .‬היא‬

‫אינה חושפת בגלוי את רגשותיה כלפי הקריסה של האמון‪ ,‬אבל הדגשתה את תחושת חוסר הביטחון רומזת על‬
‫רגשותיה הקשים ועל עוצמת חווייתה‪ .‬גם אלינור‪ ,‬כמו אביטל‪ ,‬מתארת אמון שקרס‪:‬‬

‫כאילו‪ ,‬ההיגיון אומר שאת צריכה לפחד מאנשים זרים‪ .‬אם אני ממהרת למקום ואני עולה‬

‫בטרמפ‪ ,‬אני מוכנה לכל דבר (צוחקת)‪ .‬אבל עם משפחה לא מתכוננים‪ .‬לזה אף אחד לא יכול‬

‫להכין אותך‪ .‬כן‪ ,‬זה משבר אמון‪ .‬ובכלל מישהו שאת מכירה‪ ,‬נגיד לא משפחה‪ ,‬חבר‪ ,‬מישהו‬

‫שלמדת אתו‪ ,‬מישהו במקום עבודה גם‪ ,‬מישהו את מכירה אותו‪ ,‬יש אמון‪ ,‬את מאמינה‪ .‬זה‬

‫מטעה (אלינור‪.)338-312 ,‬‬

‫אלינור מנסה לחפש את ההיגיון במקום שבו דבר אינו מכין אותה למשבר שחוותה‪ .‬על פי ההיגיון‬

‫עליה לבטוח בבני משפחתה ולהיזהר מאנשים זרים‪ .‬בני המשפחה אמורים לזכות באמון בדרגה הגבוהה‬

‫‪88‬‬
‫ביותר‪ ,‬אבל בפועל היא מאמינה במכרים‪ ,‬בחברים‪ ,‬בעמיתים ללימודים או לעבודה‪ ,‬והיא נמצאת במשבר אמון‬

‫מול משפחתה שנוצר מאפקט ההפתעה‪ ,‬מכך שלא ניתן להתכונן מראש לבגידה הצפויה‪.‬‬

‫כאשר "בשם המשפחה"‪ ,‬המעשה הופך ללגיטימי ‪ -‬מיכל מוצאת עצמה מבולבלת‪:‬‬

‫זאת אומרת‪ ,‬זה דוד שלך או מישהו שאת יודעת שהוא משפחה שלך ואת בכלל לא מבינה את זה‬

‫בצורה כזאת‪ ,‬את בטוחה שהוא בא לטובתך‪ .‬כי כל הזמן גידלו אותך שמשפחה זה הכול‪ ,‬משפחה‬

‫זה הדבר הכי חשוב וצריך להיות אכפת לך ממשפחה וכאילו אם משפחה זה לפני הכול אז ברור‬

‫שגם אם הוא בא ועולה עלייך אז בסדר‪ ,‬אז הוא עולה עלייך (מיכל ריאיון ‪.)313-315 ,1‬‬

‫מיכל מבולבלת מול הערך העליון של המשפחה והביטחון שמוסד זה אמור להקנות לה‪ ,‬לצד הפגיעה‬

‫שחוותה‪ .‬כשהייתה ילדה‪ ,‬הגבול בין המותר לאסור היטשטש בגלל החינוך לעליונות המשפחה‪ .‬אם המשפחה‬
‫נמצאת "מעל הכול" מבחינת חשיבותה‪ ,‬נראה שלחבריה הזכות והלגיטימציה לפגוע ("זה בסדר")‪ .‬כשבגרה‪,‬‬

‫היא יכולה לראות את המצב ממרחק‪ ,‬את האמון שרכשה לדודּה ואת הבלבול שחוותה בעקבות התנהגותו‬

‫כלפיה‪.‬‬

‫משבר אמון מול הקהילה‪ .‬אביטל מתארת את הדיסוננס שחווה באמון מול הקהילה שלה‪:‬‬

‫אישה אף פעם לא תבוא ותגיד‪' ,‬בואנה‪ ,‬הבעל שלי אתמול כיסח אותי מכות'‪ .‬אם שכנים ראו או‬

‫שמעו‪ ,‬הם יכולים לשאול אותה‪' ,‬איך היה אתמול'? אז היא יכולה להגיד‪' ,‬אהה‪ ,‬קצת היה לא‬

‫בסדר‪ ,‬אבל עכשיו הוא בסדר'‪ .‬זהו‪ .‬לא יכולה לפרט‪ .‬ואם היא תפרט‪ ,‬אז זה לא לטובתה כי זה‬

‫יחזור – 'למה הלכת וסיפרת'? והיא תחטוף שוב פעם‪ .‬אז כדאי בשבילה שתשתוק‪ ...‬אין אמון!‬

‫כאילו‪ ,‬אתיופים הם אנשים נורא נורא נאמנים‪ ,‬אבל אין אמון בקטע הזה‪ .‬אני סותרת את עצמי‬

‫(אביטל‪.)733-713 ,‬‬
‫אביטל סותרת את עצמה כשהיא מדברת על קהילתה‪ :‬מצד אחד יוצאי אתיופיה הם אנשים מאוד‬

‫נאמנים‪ ,‬כאשר ערך האמון מובנה בתוך התרבות‪ .‬ומן הצד האחר כשאישה מתלוננת ומדווחת על אודות‬

‫המתרחש בין כותלי ביתה‪ ,‬היא מואשמת וזוכה לגינוי‪ ,‬מה שלא מאפשר לה לזכות באמונם של חברי קהילתה‪.‬‬

‫מירי מעדיפה להתרחק מהאנשים סביבה כאשר אינם תומכים בה‪" :‬אני הגעתי למסקנה שאני צריכה‬

‫להתרחק מאנשים‪ .‬ו‪ ...‬חוץ מהילדים שלי והבעל שלי‪ ,‬כאילו סביבה היא לא כל כך מועילה‪ ,‬מועילה לי‪ ,‬ולכן‬

‫אני מעדיפה להתרחק ממנה" (מירי‪ .)333-333 ,‬מירי‪ ,‬שנפגעה כל כך מקהילתה‪ ,‬אינה מאמינה ביכולותיה של‬

‫הקהילה לסייע לה‪ ,‬אינה זוכה לעזרה ומבינה כי עליה להתרחק ממנה‪ .‬היא מייצרת גבול ברור בין משפחתה‬

‫הגרעינית הקרובה‪ ,‬בעלה וילדיה‪ ,‬ובין החברה סביבה ובכך מדגישה את משבר האמון שלה מול קהילתה‪.‬‬

‫‪89‬‬
‫אלינור מכלילה את משבר האמון לגברים יוצאי אתיופיה באשר הם‪" :‬אני זוכרת בטרמפים למשל‬

‫הייתי מפחדת מאתיופים במיוחד‪ ,‬מגברים אתיופים שאני לא מכירה‪ .‬כי אני חושבת שרק גבר אתיופי יכול‬

‫לפגוע בי ולחשוב שאני לא אתלונן" (אלינור‪ .)323-325 ,‬גברים יוצאי אתיופיה אינם ראויים לאמון של אלינור‪.‬‬

‫היא מדגישה את ייחודם בכך שרק הם‪ ,‬בניגוד לגברים שאינם יוצאי אתיופיה‪ ,‬מסוגלים לפגוע באישה‬

‫ולהאמין שהיא תשמור בסוד את דבר הפגיעה בה‪ ,‬כך שהם אלה שיצאו ללא פגע‪ .‬זו הדרך שלמדו וזו אמונתם‪.‬‬

‫בהדגשתה רק את הגברים בני העדה שלה‪ ,‬היא מציגה מולם באופן עקיף את הגברים האחרים‪ ,‬שייתכן‬

‫ופוגעים בנשים‪ ,‬אבל מודעים היטב להשלכות המעשה‪ ,‬לאפשרות שהוא יתגלה ולעונש הצפוי להם‪.‬‬

‫משבר האמון מול החברה‪ ,‬הקהילה והגברים בה‪ ,‬מתעצם לכדי משבר אמון רחב יותר באדם באשר‬

‫הוא ‪" :‬כשעברתי את זה (את הפגיעה) אז הרגשתי‪ ...‬זהו‪ ,‬מה זה העולם הזה? למה? איך? איך כבר אפשר‬
‫להבין? איך אפשר להאמין כבר בבנאדם"? (אלינור ‪ .)718-713‬הפגיעה המטלטלת מערערת את אמונותיה של‬

‫אלינור‪ ,‬את העולם שהכירה והבינה‪ ,‬והופכת אותו למעורפל ולא ברור‪ .‬כמה סימני שאלה נותרים תלויים‬

‫באוויר‪ ,‬ללא מענה‪ ,‬כמו מחכים שמישהו יהפוך אותם לסימני קריאה וייתן מענה לשאלות שהנפש האנושית‬

‫אינה יכולה לתפוס‪ :‬מה קרה לעולם שבו בני אדם מסוימים פוגעים באחרים‪ ,‬למה הם עושים זאת‪ ,‬איך הם‬

‫יכולים ואיך נותנים לזה לקרות‪ .‬השאלה "איך אפשר להאמין באדם" נותרת כזעקת כאב‪.‬‬

‫‪ 1.1.1.2‬משבר זהות‬

‫כאשר האישה אינה יכולה לתת עוד אמון בגברים הקרובים אליה‪ ,‬במשפחתה ובקהילתה‪ ,‬היא חווה‬

‫קרע גדול בתוכה‪ .‬כשהאמון‪ ,‬המובנה בזהותה קורס‪ ,‬קורסת גם תחושת הזהות והשייכות‪:‬‬

‫כן אני אמרתי לה‪' ,‬צריך לפתוח בתי חולים חדשים בשבילכם‪ ,‬רק בשביל העדה שלכם'‪ .‬ואני‬

‫אמרתי לה "בשבילכם"‪ ,‬ולא קיבלתי את זה שאני אתיופית‪ .‬באמת אני כמה שנים הייתי‬
‫בהכחשה‪ ,‬לא רוצה להיות אתיופית‪ .‬כל כך שנאתי את ה‪ ...‬באמת‪ ,‬כל כך עצבן אותי להיות חלק‬

‫ממקום כזה שזה באמת שזה היה נראה לי לא רוצה‪ ,‬לא רוצה (מיכל ריאיון ‪.)117-113 ,1‬‬

‫כשמיכל מתעמתת עם אמה‪ ,‬וזו האחרונה מדברת עמה על תחלואי החברה‪ ,‬היא מטיחה בה שצריך‬

‫לפתוח בתי חולים מיוחדים לבני העדה משום שלהם "מחלות מיוחדות" שבהן צריך לטפל בדרך אחרת‪ ,‬לא‬

‫מוכרת‪ .‬היא מדגישה בדבריה את המילה "בשבילכם" ומביעה כעס והתכחשות לזהותה‪ .‬היא אינה רוצה להיות‬

‫חלק מחברה התופסת אותה כחולה‪ .‬היא אינה מרגישה שייכת לעדה שלה‪.‬‬

‫[ש'‪ :‬מה לגבי היחס לנשים?] לא הייתי לוקחת שום דבר‪( .‬צוחקת) כי אישה היא לא מוצר‪ ,‬אישה‬

‫היא לא משהו שצריך לשווק אותה‪ ,‬היא צריכה להיות בת זכות‪ ,‬היא צריכה להיות‪ ,‬צריכה לדעת‬

‫‪91‬‬
‫מי היא‪ ,‬עם מי היא רוצה להתחתן‪ ,‬היא צריכה לדעת שהיא‪ ,‬שיש לה גם את הסף של הזה‪ ,‬את‬

‫הכוח הזה‪ ,‬ולא שהוא יבוא ויגיד לה‪ ,‬אני אני אני אני‪ ,‬כאילו אין הבדל בינו לבינה‪ ,‬חוץ מזה‬

‫שהוא גבר‪ .‬גם אני ילדה של תשעה חודשים‪ ,‬ותודה לאל הכול בסדר‪ ,‬אין שום דבר (הבדל)‪ ,‬אולי‬

‫מבחינה פיזית הייתי אומרת‪ .‬אבל לא הייתי רוצה לקחת שום דבר מאתיופיה כלפי האישה‪ .‬אני‬

‫גם לא הייתי רוצה להיות אישה אתיופית (אביטל‪.)333-313 ,‬‬

‫אביטל אומרת שלא הייתה מאמצת בביתה דבר‪ .‬האישה מבחינתה שווה לגבר‪ .‬שניהם נולדו לאחר‬

‫תשעה חודשים‪ ,‬ועל אף ההבדלים הפיזיים ביניהם‪ ,‬לה יש זכות להיות היא‪ ,‬לדעת מי היא‪ ,‬ולא רק לגבר‪ ,‬ששם‬

‫את עצמו במרכז‪ .‬לאחר שהיא מדברת על הדרך שבה גדלה‪ ,‬היא מבינה שלא הייתה רוצה להיות אישה יוצאת‬

‫אתיופיה‪ .‬יש הבדל בין התפיסה שלה את עצמה לתפיסה ולדרך שבה חונכה והדבר מוביל למשבר זהות‪.‬‬
‫זה נמשך שנים כי אני סבלתי בשקט‪ ,‬לא הראיתי לאף אחד שלא טוב לי‪ ,‬אני תמיד חייכתי‪ ,‬הייתי‬

‫דו‪-‬פרצופית‪ ,‬זה ככה חונכתי‪ .‬נגיד אה‪ ...‬אומרים לך משהו‪ ,‬את לא שלמה עם זה‪ ,‬אבל נגיד – כן‬

‫כן כן‪ ,‬אין בררה‪ ,‬או שאת פורצת‪ ,‬או שאת‪ .‬למטה‪ .‬שוקעת אבל עמוק‪ ,‬ולא רציתי לשקוע‪ ,‬לא‪...‬‬

‫לא יודעת מי אני בכלל (אביטל‪.)818-811 ,‬‬

‫אביטל‪ ,‬שתיארה את הפיצול שחוותה והזהות הכפולה (ראו תמה ראשונה)‪ ,‬חוזרת אליה לא בהשלמה‬

‫אלא במאבק גדול‪ .‬היא מתארת כיצד סבלה במשך שנים בפנים‪ ,‬ולא שיתפה או חלקה את שעבר עליה עם איש‬

‫מ"בחוץ"‪ .‬היא הייתה "דו‪-‬פרצופית"‪ ,‬בעלת שני פרצופים‪ ,‬אחד מחויך‪ ,‬אחר סובל ומסתיר את הסבל‪ .‬הקרע‬

‫הפנימי מתעצם ויש לה שתי בררות‪" :‬לפרוץ" את המוסכמות‪ ,‬לשחות נגד הזרם ולספר את אשר מתרחש‬

‫בביתה‪ ,‬או "לשקוע עמוק למטה"‪ ,‬מקום שהיא אינה רוצה להגיע אליו‪ .‬ברגע שהיא אינה רוצה לשקוע‪ ,‬ואין לה‬

‫יכולת או אפשרות לפרוץ‪ ,‬נוצר משבר זהות והיא "לא יודעת מי היא בכלל"‪ .‬הזהות מטשטשת‪ ,‬והיא אינה‬
‫יכולה להמשיך ולשאת את שני הפנים ולמצוא את עצמה ואת הפן הייחודי שלה‪.‬‬

‫גם מיטל מתארת את העדה שלה כנושאת שני פנים‪ ,‬הנחווים בעיניה כמבלבלים ומאיימים‪:‬‬

‫ואצלנו זה‪ ...‬נראים העדה שלנו מאוד לא חשופים‪ ,‬נראים שקטים שקטים‪ ,‬שחודרים עמוק עמוק‬

‫לאדמה‪ ,‬שקטים שקטים אבל עוקצניים‪ .‬נורא עוקצניים העדה שלנו‪ ,‬נורא נורא נורא‪ ,‬ולהיתפס‬

‫אחת בעיני השנייה זה ממש מבלבל‪ .‬לפעמים בא לך לקום ללכת מהמקום הזה (מיטל‪.)183-187 ,‬‬

‫הציטוט נפתח בתחושת שייכות ("אצלנו")‪ ,‬כאשר מיטל מרגישה חלק מקהילה‪ ,‬טיפה בתוך מקווה‬

‫מים שקטים‪ ,‬זורמת עם יתר הטיפות בכיוון אחד‪ .‬על פי תיאורה מתקבלת תמונה פסטוראלית ובה עדה של‬

‫אנשים שקטים מאוד ומופנמים‪ .‬מיטל מפנה את תשומת לבו של הצופה מבחוץ לאותה תמונה ומתריעה שמא‬

‫‪91‬‬
‫ילך שולל אחר המראה המתעתע‪ ,‬שכן יש באותם אנשים שקטים פוטנציאל להפוך לעוקצניים‪ ,‬לדוקרים‬

‫ולמכאיבים מאוד‪ .‬בשלב זה מיטל עדיין מרגישה חלק מאותו מקווה מים ("העדה שלנו")‪ ,‬שייכת לאותם‬

‫אנשים הנושאים שני פנים‪ .‬רק כשהיא נלכדת בעוקצנותה של האחרת‪ ,‬זה החודר עמוק לבשרה ופוצע אותה‬

‫("אחת בעיני השנייה"‪ -‬כאן הכוונה לאמו של בעלה שהתעמרה בה)‪ ,‬היא חווה בלבול גדול ואינה יכולה לשאת‬

‫את שני הפנים של העדה שאליה היא שייכת‪ .‬תחושת השייכות מתערערת ומיטל מבקשת "לקום וללכת"‪ ,‬לא‬

‫להיות חלק ממקום שבו אנשים מפתיעים ומתעתעים בתמונה שהם יוצרים כלפי חוץ‪ ,‬תמונה שאינה עולה‬

‫בקנה אחד עם מי שהם בפנים‪.‬‬

‫הדימוי שמציגה מיטל מסכם את חווייתן של הנשים שסודן נחשף ומתגלה לקרובים אליהן‪ ,‬והללו‬

‫"הופכים את עורם" וחושפים פנים‪ ,‬שנראה כי היו שם מאז ומעולם‪ ,‬אך לא התגלו עד אז לנשים‪ .‬את "השקט‬
‫על פני המים" ניתן לקשור לציווי להיות בשקט‪ ,‬לא לחשוף‪ ,‬לא להיחשף‪ ,‬לא לגלות ולשמור בכל מחיר על‬

‫מקווה המים הפסטוראלי‪ ,‬שבו כל טיפה זורמת בכיוון ידוע וקבוע שאליו זורמים כל השאר‪ .‬מנגד נחשף‬

‫המחיר שמשלמות השותקות‪ ,‬הטיפות הסוררות‪ ,‬אלה שהתגלו‪ ,‬נתפסו‪ ,‬נעקצו ונפגעו‪ .‬תחושת הבלבול משותפת‬

‫לנשים שמוצאות עצמן מופתעות ונפגעות לא רק מהפוגע והפגיעה המינית אלא גם מהקרובים אליהן ומהיחס‬

‫אליו הן זוכות‪ .‬הן חוות משבר אמון בכל מה שהכירו והאמינו עד לאותו מפגש ולבסוף‪ ,‬זהותן מתערערת והן‬

‫מתקשות לשאת את שייכותן‪.‬‬

‫‪" 1.4‬אם תכבי את האור יהיה חושך‪ ,‬אבל אם תדליקי אותו יהיה אור" – מפגש עם נותני שירות בישראל‬

‫מתוך הטראומה האישית‪ ,‬הבדידות‪ ,‬משבר האמון והזהות והקריסה של המוכר והבטוח של הנשים‬

‫מול חברת יוצאי אתיופיה‪ ,‬עולה הצורך במפגש אחר‪ ,‬מפגש עם נותני שירות בישראל‪ .‬תחילתו של המפגש טמון‬

‫ביכולתן של הנשים להתגבר על מחסומים חברתיים תלויי תרבות הנובעים הן מתוך הנורמות וכללי ההתנהגות‬
‫הנהוגים בחברתן (כמו קוד השתיקה) והן מתוך ניסיונם וחייהם של יוצאי אתיופיה בישראל‪ .‬לאחר שהחליטו‬

‫לפנות לקבלת עזרה‪ ,‬הנשים במחקר נתקלות הן במפגש מחליש והן במפגש מעצים עם החברה הישראלית‪.‬‬

‫מפגשים אלה מתגלים כמשמעותיים מאוד להבנת חווייתן של הנשים‪.‬‬

‫‪ 1.4.0‬מחסומים בדרך לבקשת עזרה‬

‫כל הנשים במחקר נעזרו בשירותים שונים לקבלת הכרה‪ ,‬תמיכה וסיוע להתמודדות עם הפגיעה‬

‫המינית שחוו‪ .‬ראשית‪ ,‬היה עליהן להתגבר על "קוד השתיקה" המהווה ערך עליון בתרבותן‪ ,‬הכולל שמירת‬

‫סודות והימנעות מחשיפת נושאים אישיים כלפי חוץ‪ .‬מכאן‪ ,‬נובע הקושי להאמין בטכניקה של חשיפה‪ ,‬הצפה‪,‬‬

‫העלאה של הקשיים ודיבור ישיר אודותיהם‪ ,‬כפי שנהוג בישראל‪:‬‬

‫‪92‬‬
‫אז אין בזה הם לא מאמינים בפסיכולוגיה או בעניין הזה שאם מדברים אז זה כן מתרפא ודברים‬

‫כאלה את מבינה? הם חושבים שזה לא תורם‪ ,‬ולא יעיל ולא יעזור אז כאילו למה בכלל להתעסק‬

‫בזה מה שקרה בעבר קרה בעבר‪ ,‬אין מה לתקן זה לא יהיה תקין (מיכל ראיון ‪.)131-133 ,1‬‬

‫בכלל אין את זה‪ ,‬לשבת לדבר על הקשיים ולהעלות אותם‪ .‬זה בכלל לא משהו שהוא חלק‬

‫מהלקסיקון שאפשר ללכת לטיפול (מיכל ריאיון ‪.)138-137 ,1‬‬

‫מיכל מתארת פער תרבותי מתודולוגי בין שיטות הטיפול הנהוגות בישראל לתפיסה של בני העדה‬

‫אותן ‪ .‬בלקסיקון התרבותי של בני העדה קיים העדר אמון בסיסי בהצפה רגשית‪ ,‬וקיימת תפיסה שאירועי‬

‫העבר מקבילים לזמן העבר‪ ,‬ולכן מסתיימים יחד אתו ללא השלכות על ההווה והעתיד‪ .‬אם הסתיימו אירועי‬

‫העבר‪ ,‬הרי שלא ניתן לרפא או לתקן אותם‪ ,‬בוודאי שלא באמצעות שיחות שאין בהן תועלת‪ ,‬כך שהטיפול‬
‫המוצע אינו נחווה כאפשרי‪ ,‬רצוי ונחוץ‪.‬‬

‫הקושי שבחשיפה ובפנייה לעזרה בעקבות משבר בקרב יוצאי אתיופיה אינו מסתכם רק בעדר אמון‬

‫בכלים מערביים ובטכניקות הטיפול הנהוגות בישראל אלא נובע גם מניסיונם‪ ,‬מחייהם ומדפוסי הלמידה‬

‫שסיגלו לעצמם בני העדה החל מתהליך קליטתם‪:‬‬

‫יש בעיה בכלל בעדה‪ .‬אם מזמינים אותם לאיזושהי סדנה‪ ,‬לאיזשהו כנס‪ ,‬לאיזושהי הרצאה ‪ -‬לא‬

‫יוצאים‪ .‬אני לא יודעת‪ ,‬אין להם את ההרגל‪ ...‬אין להם את המוטיבציה שבן אדם רגיל יש לו את‬

‫המוטיבציה ויוצא‪ .‬אין‪ ,‬אין מודעות שלצאת לקבל דברים חדשים‪ ,‬או ללמוד‪ ,‬להתקדם‪,‬‬

‫להשתפר‪ ,‬אין מודעות‪ .‬אין‪ .‬העדה שלנו‪ ,‬תגידי להם‪ ,‬בואו אני אעזור לכם‪ ,‬בואו לשיחה אני אעזור‬

‫לכם איך לעשות גבול‪ ,‬איך להתמודד ואיך זה‪( ...‬הם יגידו) 'מה היא אומרת לי – אני הולך לדבר‬

‫איתה וזה עזרה? מה אני לא יודע לחנך את הילדים שלי? חינכתי כמה‪ ,‬לא? מה אני לא יודע לנהל‬
‫את החיים שלי? מה היא אומרת לי ככה? שתעזור לי‪ ,‬תיתן לי כסף'‪ ...‬אין להם מושג איך השיחה‬

‫עוזרת‪ .‬אין מודעות שהשיחה יכול לשנות את הבן‪-‬אדם‪ ,‬ויכולה לחזק אותו‪ ...‬אחד‪ ,‬זה בעיה‬

‫באמון‪ ,‬עד שהם פותחים עד שהם סומכים עליך‪ ,‬זה כל הגישוש לוקח זמן‪ ,‬ולא ישר באים‬

‫נפתחים ומספרים לך‪ ,‬וזה הבעיה‪ ,‬אם כן‪ ,‬גם לכל מישהו שיודע לפתוח ולספר‪ ,‬אין מודעות‪ ,‬אין‬

‫מודעות‪ .‬אין! (זהבה‪.)373-311 ,‬‬

‫לאחר שחוותה טיפול מוצלח ומעצים והאמינה ביכולתו של התהליך לסייע לה להתמודד עם קשייה‪,‬‬

‫זהבה מנסה להמליץ לחברי קהילתה‪ ,‬נשים וגברים‪ ,‬לשוחח עם אנשי מקצוע‪ ,‬לפרוק את אשר על לבם ולקבל‬

‫תמיכה רגשית למצוקותיהם‪ .‬בקרב בני העדה רווחת הדעה שהסיוע אמור להינתן בצורת משאבים חומריים‪,‬‬

‫‪93‬‬
‫כגון כסף‪ ,‬ולדבריה של זהבה חסרה להם המודעות באשר לטיפול המערבי ויתרונותיו ולאפשרות לשוחח‬

‫ולהיחשף בפני אדם לא מוכר וקיים חוסר אמון ביכולת לקבל עצות מגורמים שונים‪ ,‬להיפתח לתפיסה שונה‬

‫בנוגע ל נושאים כמו חינוך‪ ,‬נורמות והתנהגות ולאפשרויות רחבות של מתן עזרה ותמיכה‪ .‬בדבריה‪ ,‬זהבה‬

‫רומזת לחשש משינוי הקיים בקרב בני העדה ולצורך לשמר את מאפייני התרבות ("אני יודע איך לחנך את‬

‫הילדים שלי ולנהל את החיים שלי") לצד הקביעה כי עזרה יכולה להינתן רק באמצעות משאבים חומריים ‪.‬‬

‫לבסוף‪ ,‬כשאישה פונה לקבלת תמיכה‪ ,‬זהבה מציעה לאנשי מקצוע כיצד לסייע לה להתגבר על‬

‫החשדנות והיעדר האמון ולהאמין בכלים ובאפשרויות הקיימות‪:‬‬

‫אז במקום להגיד "תספרי לי על עצמך"‪ ...‬אני יותר מציעה קודם כול להגיד 'שלום‪ ,‬מה נשמע'‪ .‬זה‬

‫מרגיע‪ ...‬בן‪-‬אדם יוצר קשר‪ ,‬יוצר אולי גם אמון‪ ,‬מתעניין זה בסדר‪ ,‬מאוד חשדנים נשים שלנו‪...‬‬
‫לא מאמינות‪ ...‬אין להן את המודעות ואת ההרגל גם לספר‪ ...‬אז הם לא נפתחות מהר‪ .‬עד‬

‫שנפתחות‪ ,‬עד שנותנים אמון לצד השני‪ ,‬למטפל‪ ,‬זה לוקח זמן (זהבה‪.)215-253 ,‬‬

‫זהבה מוסיפה כי לנשים יש צורך שהאדם שמולן פנוי אליהן ויוצר עמן קשר ראשוני‪ .‬זמן הוא משאב‬

‫יקר בכל מערכת בכלל ובמערכת רווחה וטיפול בפרט‪ .‬זהבה מדגישה כי נדרש זמן לפרוץ את מחסום האמון‬

‫והחשדנות‪ ,‬זמן שלא תמיד יש למערכת‪ .‬תחושת הפניּות המועברת לנשים‪ ,‬והזמן שיפנה איש המקצוע עבורן‪,‬‬

‫עשויים לסייע להן ליצור קשר מעורר אמון עם האדם שמולן‪ ,‬להירגע ולהתמסר לתהליך הטיפולי‪.‬‬

‫לאחר שהתגברו על המחסומים חברתיים ותרבותיים‪ ,‬הנשים פוגשות נותני שירות בחברה הישראלית‪.‬‬

‫המפגש עמם יתואר על פני שני צירים‪ :‬בציר הראשון יתואר מפגש מחליש‪ ,‬שבו האישה נתקלת באטימות‪,‬‬

‫בחוסר מידע‪ ,‬בחוסר הבנה ובחוסר רגישות‪ ,‬לצד אי יכולת לקבל עזרה‪ .‬בציר השני יתואר מפגש מעצים‪,‬‬

‫המעניק כוחות‪ ,‬מחזק ותומך‪ ,‬והוא חלק בלתי נפרד מהאופן שהן תופסות את עצמן כיום ומתמודדות עם‬
‫הטראומה שחוו‪ .‬המפגש המחליש מכבה אפוא את האור ויוצר חושך‪ ,‬ואילו המעצים – מדליק אותו מחדש‪.‬‬

‫‪ 1.4.2‬מפגש מחליש עם נותני שירות בקהילה‬

‫ההחלטה לפנות לשירותי הבריאות בישראל אינה פשוטה עבור הנשים‪ ,‬אם הן פונות מרצונן ואם לא‪.‬‬

‫כאשר הן פונות לקבל עזרה ותמיכה מגורמים שונים הן נתקלות בחוסר רגישות‪ ,‬בחוסר הבנה את הצרכים‬

‫הייחודיים של בנות העדה ובקושי להעניק להן את העזרה שלה הן זקוקות‪ .‬כאשר הנשים מופנות לקבלת עזרה‬

‫בעל כורחן (כמו עזרה רפואית כאשר מעשה האונס לווה באלימות‪/‬הוביל להיריון או כשנשקפת סכנה לחייהן)‪,‬‬

‫הן מתקשות להעביר לאנשי המקצוע מסר ברור בנוגע למצבן‪ ,‬ולא פעם נתקלות בקושי להבינן ולהושיט להן‬

‫עזרה‪.‬‬

‫‪94‬‬
‫שירותי הרפואה‪ .‬חלק מהנשים פנו אל שירותי הרפואה שלא מרצונן‪ ,‬אלא רק כאשר לא נותרה להן‬

‫בררה והן נזקקו לעזרה רפואית דחופה‪:‬‬

‫מה שהיה בתל השומר‪ ,‬אני סיפרתי לה (לעובדת הסוציאלית)‪ .‬אני אמרתי "קרה ללא הסכמה"‪,‬‬

‫כבר אמרתי "קרה ללא הסכמה" מה? מה היא מחכה שאני אגיד "אונס"?! קשה לי! לא יכולתי‬

‫להגיד את המילה "אונס"‪ .‬אני מספרת לה‪ ,‬יושבת מולה‪ ,‬מספרת לה שזה קרה ללא הסכמה‪ ,‬זה‬

‫לא עניין אותה! אין! אין (רגישות)! הם (אנשי המקצוע) רואים אותנו‪ ,‬את הנשים האתיופיות‬

‫כמו נשים ישראליות‪ .‬הם באים ישר שוכחים‪ ,‬ישר מספרים וישר‪ ...‬אין! זה אין אצלם! אני רואה‬

‫הרבה נשים בגלל שהן לא מודעות אולי גם מתביישות‪ ,‬ולא באים לקבל עזרה‪ .‬אם אלה שבמיוחד‬

‫אלימות‪ ,‬אין כלים לאנשי מקצוע לטפל בהם‪ .‬אחד זה בעיה של שפה‪ ,‬שתיים הנשים לא מודעות‪,‬‬
‫הן לא חושבות שהשיחה עוזרת (זהבה‪.)233-237 ,‬‬

‫זהבה מתארת את ההבדל בין "יוצאות אתיופיה" ל"ישראליות" באשר לאופן שהן מתנהלות מול אנשי‬

‫המקצוע‪ .‬היא מתארת פער תרבותי שנוצר בין האופן שהיא מתבטאת לאופן שהעובדת הסוציאלית מצפה‬

‫ממנה להתבטא‪ .‬היא מתקשה "לבוא ישר ולספר" במפורש על הפגיעה כ"אונס" ומנסה ללכוד את תשומת לבה‬

‫של העובדת הסוציאלית תוך שהיא חוזרת מספר פעמים על הביטוי "קרה ללא הסכמה"‪ .‬את חומרת האירוע‬

‫היא מתקשה להעביר‪ ,‬והיא נותרת בתחושה של תסכול מחוסר הרגישות של העובדת הסוציאלית‪ .‬דרך המפגש‬

‫עם אשת המקצוע מתחדד הצורך של זהבה בהתייחסות רגישת תרבות אליה‪ ,‬תוך הבנה של השפה שבה היא‬

‫מדברת‪ .‬ה"שפה" מוצגת בהקשר זה בשני היבטים‪ :‬הראשון‪ ,‬השפה המדוברת (אמהרית) והקושי לייצר‬

‫תקשורת בין אנשים שאינם מבינים באופן מלא זה את שפתו של זה‪ .‬ההיבט השני הוא השפה המטפורית‪,‬‬

‫השפה הלא מדוברת‪ ,‬הלא מילולית‪ ,‬המהווה כלי מרכזי לתקשורת עם בני העדה‪ .‬מדבריה ונימת קולה של‬
‫זהבה עולה באופן מרומז חוויה של תסכול וכעס על כך שהיא זוכה להתייחסות שווה לזו שמקבלת אישה‬

‫שאינה יוצאת אתיופיה‪ ,‬ובכך מדגישה את הצורך בהתייחסות רגישת תרבות‪ .‬דרך השיחה על 'נשים אחרות'‬

‫זהבה רומזת על החוויה הקשה שעברה‪ ,‬כמי שמגיעה מאותה חברה שבה נשים מתביישות לחשוף את הקושי‬

‫שבו הן נתונות‪ ,‬בעיקר כאלה הסובלות מאלימות ואינן מודעות לכלים ולאפשרויות העומדות בפניהן‪ .‬מכאן‪,‬‬

‫מתקבלת תחושה שהעזרה הניתנת אינה מתאימה לצרכים של נשים יוצאות אתיופיה‪.‬‬

‫שיר פונה לרופא בקהילה ומספרת על האלימות המתרחשת בביתה‪ .‬היא מבקשת ממנו לתת לה מרשם‬

‫לגלולות למניעת היריון משום שלא רצתה ללדת כשהיא נתונה בקשר אלים במיוחד‪ .‬היא מבקשת מהרופא‬

‫שיגבה אותה ויגיד לבעלה שיש לה 'בעיה רפואית' המונעת ממנה להיכנס להיריון‪ .‬בתשובתו הרופא מתגלה‬

‫‪95‬‬
‫כמטפל המעוניין לסייע לשיר‪ ,‬אך מסייג את עזרתו בכך שאפשרויותיו מוגבלות‪ .‬הרופא מוכן לשתף פעולה עם‬

‫שיר רק עד שתמצא דרך אחרת לטפל בעצמה‪ .‬בגלוי‪ ,‬הוא מעיד כי אינו עוזר לה "עד הסוף" ומניעיו להגשת‬

‫העזרה החלקית אינם ברורים‪" :‬אל תוותרי לחפש דרך אחרת‪ .‬אני לא עד הסוף עוזר לך‪ ,‬זה האמת אני אומר‬

‫לך" (שיר‪ .)313 ,‬שיר חוזרת מיד למעגל האלימות כשהדבר נודע לבעלה‪" :‬הוא בא מצא כדור (גלולה למניעת‬

‫היריון) והתעלל בי‪ ,‬כולי נפוח‪ ,‬ישבתי שבוע בלי אפילו לא ראה אותי רופא‪ .‬תקשיבי‪ ,‬נועל אותי והולך‪ ,‬ונועל‬

‫הדלת ולוקח מפתחות‪ .‬הייתי לבד" (שיר‪ .)333-331 ,‬הסיוע החלקי של הרופא קורס באחת‪ ,‬וברגע של משבר‬

‫הוא אינו מגבה את שיר ומטיל עליה את האחריות לנטילת הגלולות‪.‬‬

‫אביטל הגיעה לבית החולים בליווי ארוסה‪ ,‬מיד לאחר האונס‪ ,‬שלווה באלימות קשה‪:‬‬

‫אז הוא (הארוס) אמר שהוא הבע ל שלי‪ ,‬הוא הצהיר שהוא הבעל שלי וכנראה שכאילו את יודעת‪,‬‬
‫הרופא שטיפל בנו הוא יודע קצת מהמנטאליות והמנהגים אז הוא לא חקר לעומק‪ ,‬כי זה‪ ,‬זה‬

‫הבעל שלי הציג‪ ,‬הוא אמר שאני אשתו ושרק התחתנו‪ ,‬זהו (אביטל‪.)257-251 ,‬‬

‫אביטל פוגשת רופא ש"מכיר את המנטאליות" והמנהגים של בני העדה‪ ,‬אך משתמש בהיכרות‬

‫מוקדמת זו כדי לחזק את מעמדו של הארוס ולתמוך בדבריו‪ .‬הרופא‪ ,‬הבוחר להאמין למילתו של הגבר ולתמוך‬

‫בו‪ ,‬אינו "חוקר לעומק" ואינו שואל מספיק בנוגע למקרה ולנסיבות שהובילו למצבה של אביטל‪ .‬די בהצהרה‬

‫שאביטל היא "אשתו" של ארוסה (מה שלא היה נכון בעת המקרה)‪ ,‬כדי להימנע מחקירה וקבלה ללא עוררין‬

‫של דברי הארוס‪ .‬אביטל שהתה בבית החולים שלושה ימים‪ ,‬ובתקופה זו לא תישאלו אותה הגורמים‬

‫המקצועיים לעומק ולא המליצו לה לפנות לגורמי רווחה‪/‬חוק‪ .‬מפגש זה מחליש את כוחה ומעמדה של שיר‬

‫ומעצים את זה של ארוסה‪.‬‬

‫שירותי הרווחה‪ .‬מירי מנסה לפנות לעובדות סוציאליות בלשכות הרווחה‪ ,‬אבל אינה מצליחה לספר‬
‫את המתרחש בביתה‪:‬‬

‫אני הסתרתי את זה כי צעקו לי במצפון‪ .‬הבעל שלי לא שומע‪ ,‬אז כל פעם שניסיתי וכל פעם‬

‫שניסיתי לאגור לי אומץ לא‪ ,‬לא‪ ...‬פחדתי מאוד כי כל פעם אמרו למה את עושה בעיות לבן אדם‬

‫שאין לו יכולות ולבן אדם שהוא מוגבל‪ ,‬אז היא (העובדת הסוציאלית ברווחה) כל פעם החזירה‪,‬‬

‫כאילו כל פעם החזרתי את זה לעצמי ופחדתי לפרוץ קדימה‪ .‬וכל פעם שפניתי לרווחה חזרתי‬

‫הביתה מבלי שסיפרתי את מה שרציתי לספר (מירי‪.)138-133 ,‬‬

‫מירי "מחזירה לעצמה" את הרצון לזעוק ולספר על המתרחש בביתה‪ ,‬כשם שהחברה סביבה מחזירה‬

‫אליה את האשמה‪ .‬מירי מנסה לאגור כוחות ואומץ כדי לספר‪ ,‬ולשם כך היא צריכה לפרוץ חומות של פחד‪.‬‬

‫‪96‬‬
‫הפנייה לגורמי הרווחה דורשת ממנה כוח להתגבר על הפחד ולספר על המתרחש בביתה‪ ,‬ומנגד בני משפחה‬

‫מאשימים אותה שהיא עושה עוול לאדם מוגבל כשהיא יוצאת נגדו‪ .‬מדבריה לא ברור כיצד חוותה את המפגש‬

‫בלשכות ה רווחה‪ ,‬עד כמה קיבלה תמיכה וסיוע והאם מצאה איש מקצוע שיעזור לה‪ ,‬אך ברור כי פעם אחר‬

‫פעם היא לא הצליחה לייצר מפגש שכזה‪.‬‬

‫גם מיטל פנתה ללשכות הרווחה ונתקלה בתגובה המונעת ממנה להתגרש‪:‬‬

‫והתחלתי לספר לה (לעובדת הסוציאלית)– אם זה – טוב‪ ,‬ברשימה שלה עוד אחת‪ ,‬אמרתי‪ ,‬אבל‬

‫אמרתי לה מהתחלה – מפה והלאה אני רוצה גירושין‪ .‬היא אומרת ‪' -‬מה?' אני אמרתי לה ‪ -‬כן‪,‬‬

‫לא באתי אליך‪ ...‬הסתכלה עליי במבט של 'מה פתאום את רוצה?' אמרתי לה – בסדר ייקח עוד‬

‫כמה חודשים‪ ,‬היא אומרת לי – תחשבי שוב‪ .‬הלכתי – שנה לקח לי‪[ ...‬ש'‪ :‬למה?] כי היא יודעת‬
‫שיכול להיות שזה רגע של עצבים שעולים לי‪ ...‬אז בטח אמרה שהיא קיבלה איזה סוויץ'‪ ,‬זה‬

‫יעבור לה‪ ,‬זה יישכח (מיטל‪.)132-118 ,‬‬

‫מיטל פונה לעובדת הסוציאלית‪ ,‬ומהיכרותה עם שירותי הרווחה בישראל‪ ,‬היא מודעת לעובדה שהיחס‬

‫כלפיה לא יהיה אישי‪ .‬על פי דבריה מצטיירת תמונה של אישה המבקשת להתגרש מבעלה ומוחזרת הביתה‬

‫"לחשוב על כך" משום שאולי מדובר ב"רגע של עצבים" שיעבור ויישכח‪ .‬מיטל נשארה בקשר הנישואין שנה‬

‫נוספת‪ ,‬ורק בסופה‪ ,‬כשהיא אינה יכולה לשאת את המתרחש בביתה‪ ,‬דרשה להתגרש‪ .‬על פי תיאורה לא ברור‬

‫כמה מידע קיבלה על האפשרויות העומדות בפניה‪ ,‬אך ניכר כי על אף שסיפרה על המתרחש "מהתחלה"‪ ,‬היא‬

‫אינה זוכה לעזרה וליווי‪ .‬היא מקבלת הצעה "לחשוב על זה"‪ ,‬וחוזרת רק כעבור שנה‪ .‬כשנשאלת מה הרגישה‬

‫כלפי העובדת הסוציאלית ותגובתה‪ ,‬ענתה מיטל‪" :‬לא‪ ,‬הבנתי אותה‪ ,‬האמת שהבנתי אותה ש‪ ...‬כאילו לבוא‬

‫ביום אחד להגיד לה אני רוצה סוף‪ ,‬ואני רוצה בדירה כזה וכזה כי באתי אליה ברורה מאוד‪ .‬וגם (הייתי)‬
‫מבולבלת מאוד" (מיטל‪ .)171-173 ,‬המפגש לא סייע למיטל להתמודד עם מצוקתה‪ .‬העובדת הסוציאלית‬

‫מסתכלת עליה במבט "לא מאמין" ומטילה ספק באמינות בקשתה‪ .‬מיטל מגלה הבנה לשיקוליה העובדת‬

‫הסוציאלית שהחזירה אותה לביתה ומאשימה את עצמה בבלבול שהייתה נתונה בו באותה העת‪ .‬מיטל יוצאת‬

‫מהמפגש כאשר הכדור חוזר לידיה‪ ,‬ורק כעבור שנה חוזרת שוב‪.‬‬

‫משטרה‪ ,‬בית משפט ופרקליטות‪ .‬החוויה הרגשית והגופנית נגלית באופן ישיר ועקיף באופן בו אלינור‬

‫מתארת את המפגש הקשה מול גורמים במשטרה ובפרקליטות‪:‬‬

‫למה הייתי צריכה לעבור את זה? ואז את השאלות האלה‪ ,‬כאילו שהאשמתי את עצמי‪ ,‬שהרגשתי‬

‫אשמה‪ ,‬אז בחקירות את עוברת את זה שוב פעם (אלינור‪ ...)321-325 ,‬כן‪ .‬קשה כל כך שאת‬

‫‪97‬‬
‫שוכחת פרטים‪ ,‬או שאת מעדיפה לא להגיד‪ ,‬ואיך אני אגיד את זה‪ ...‬מצד אחד‪ ,‬את צריכה שכן‪,‬‬

‫להגיד כל מה (שעברת)‪ ...‬איך את יודעת מה חשוב ומה לא חשוב לספר? את מעדיפה לא להגיד‬

‫את המילים כי זה קשה‪ ,‬הבושה‪ ...‬זה עוד פעם משפיל‪ ...‬אני מושפלת כל הזמן‪ ,‬כל חקירה אני‬

‫מושפלת‪ .‬אני שמה‪ ,‬כל חקירה כאילו אני הרגשתי כאילו אני שמה‪ ,‬באירוע‪ ,‬בתוך האירוע‪ .‬שאני‬

‫צריכה להגיד את המילים האלה (אלינור‪)183-172 ,‬‬

‫כמו בתיאורי הנשים את האונס‪ ,‬הנחשף בחלקים החוזרים שוב ושוב במהלך הריאיון‪ ,‬כך מתוארת גם‬

‫החוויה של אלינור בעת הגשת התלונה על התוקף‪ .‬אט אט נחשפים עוצמת החוויה וממדיה כאשר היא עוברת‬

‫שתי חקירות במקביל‪ :‬האחת‪ ,‬חקירה על ידי חוקרי משטרה‪ ,‬והשנייה – חקירה שלה את עצמה‪ .‬החקירה‬

‫החיצונית מתנהלת במקביל לזו הפנימית‪ ,‬ואלינור שואלת את עצמה שוב ושוב את אותן שאלות שמטרידות‬
‫אותה וגורמות לה להפנות אשמה פנימה‪ ,‬כלפי עצמה‪ .‬המפגש עם אנשי החוק מציב בפניה מראה מעוותת‪,‬‬

‫והיא מחזירה אליה את השאלות הפולשניות והמעוררת ביקורת בנוגע למעשיה באותו היום (מדוע לא‬

‫ברחה‪/‬נלחמה‪/‬מנעה את האונס)‪ .‬גם בתיאור החקירה‪ ,‬כמו בתיאור האונס‪ ,‬היא שוכחת פרטים או מעדיפה‬

‫שלא להגיד אותם‪ ,‬מתבלבלת באשר לעיקר ולטפל ומתקשה להשתמש במילים מפורשות‪.‬‬

‫כמו באירוע האונס‪ ,‬גם בחקירות מול אחרים שאמונים על שלומה וביטחונה‪ ,‬היא מרגישה מושפלת‬

‫כל פעם מחדש ונאשמת על תפקודה‪ .‬עוצמת החוויה כל כך גבוהה‪ ,‬עד שהיא מתוארת באירוניה‪ ,‬שכן אין‬

‫במילים די כדי לתארה‪[ :‬חוויה קשה?] "בלשון המעטה‪ .‬במשפט זה (צוחקת באירוניה) זה פעמיים בעצם‪ .‬כן‪.‬‬

‫כאילו לעבור פעמיים אונס" (אלינור‪ .)313-311 ,‬חוויית האשמה וההשפלה הרגשית היו עוצמתיות‬

‫ומשמעותיות בחווייתה של אלינור עד כדי כך‪ ,‬שהיא מוצאת עצמה נאבקת למצוא את התיאור המדויק‪ .‬כשאני‬

‫מציעה להתחבר לקושי‪ ,‬אלינור מבטלת אותו באומרה שאין זה מספיק בשביל לתאר את מימדי החוויה‬
‫הרגשית‪ .‬החלופה שהיא מציעה מצביעה על עוצמת החוויה‪ :‬בבית המשפט ובחקירות אלינור עומדת על דוכן‬

‫הנאשמים‪ ,‬מרגישה מואשמת ומושפלת אל מול ההכרח להיזכר באירוע האונס‪ ,‬לשחזר אותו ולתאר את‬

‫מעשיה באותו היום‪ .‬בהמשך‪ ,‬היא נזכרת שוב בבית המשפט‪ ,‬ומתארת כיצד החוויה הרגשית מקבלת גם ביטוי‬

‫גופני‪:‬‬

‫במשפט אני הרגשתי שאני‪ ...‬במשפט‪ ,‬על דוכן העדים‪ ,‬שמישהי אחרת הייתה שם‪ ,‬זו לא אני‪,‬‬

‫בכלל זו לא אני‪ ...‬הרגשתי שאני ביום כיפורים‪ ...‬כאילו את בצום‪ ...‬כמובן לא הרגשתי‪ ...‬לא‬

‫יכולתי‪ ...‬לא יכולתי לאכול משהו‪ ,‬אפילו לשתות זה היה לי קשה‪( ...‬אלינור ‪.)312-311‬‬

‫‪98‬‬
‫לא זו בלבד שהחוויה הרגשית בבית המשפט נחווית כאונס‪ ,‬גם החוויה הגופנית דומה‪ .‬ה"עמידה על‬

‫דוכן העדים" מעמידה אותה במרחק מעצמה‪ ,‬והיא צופה מהצד באירועים המתרחשים סביבה תוך שהיא‬

‫מנותקת מגופה‪" .‬יום המשפט" נדמה בעיניה ל"יום הכיפורים"‪ ,‬בו גופה מעונה ואין היא מצליחה להזין אותו‬

‫במזון ושתייה‪ .‬דרך ה"אונס השני" בבית המשפט‪ ,‬והחוויה הרגשית והגופנית המתלווה אליו‪ ,‬מתגלה חוויית‬

‫האונס הראשון (אותה היא לא הצליחה לתאר לכל אורך הראיון) כאירוע טראומטי משפיל‪ ,‬מבייש ומעורר‬

‫מבוכה ואשמה‪ ,‬בו הגוף נחווה כמנותק ופגיע‪.‬‬

‫מלי חווה את תחושות האשמה וההשפלה במפגש עם האחרים בבית המשפט‪:‬‬

‫אז השופטת אומרת לי – למה עזבת אחרי שלושה (ימים)‪ ,‬לא‪ ,‬למה התלוננת אחרי ארבעה ימים‪,‬‬

‫ולא באותו לילה? אמרתי לה – פשוט מאוד‪ ,‬פחדתי‪ ,‬עד שמצאתי את המקום הנכון‪ ,‬שאני מוגנת‬
‫והילדים שלי במקום הנכון‪ .‬לא היה לה מה להגיד‪ .‬למה? דבר אחד – מפחד‪ .‬זהו‪ .‬זה מספיק‬

‫תשובה בשביל להציג‪ ...‬ואז העו"ד אומר – הוא אמר שזה לא נכון‪ ,‬וזה לא נכון‪ .‬הוא יכול להגיד‬

‫לא נכון‪ ,‬אני אומרת לך מה נכון‪ .‬וזהו‪ ,‬כל אישה שמגיעה‪ ,‬לא אומרת את זה‪ .‬זה אותו דבר‪.‬‬

‫מהפחד‪ .‬כי היא חוזרת לאותו בית (מלי‪ ...)171-137 ,‬לא ידעתי אם באמת זה חלום‪ ,‬או אני חוזרת‬

‫לדבר הזה‪ ,‬לסיוט הזה‪ .‬זה גם אמרו לי (במשטרה) מה? למה הגשת רק עכשיו? (מלי‪.)373-371 ,‬‬

‫בבית המשפט ובמשטרה חוותה מלי חוויה של אונס שני‪ .‬היא נאלצת לעמוד מול השופטת ועורך דינו‬

‫של בעלה שפגע בה‪ ,‬השואלים אותה באשר לתפקודה באותו לילה שבו נחשפה לאלימות מסכנת חיים מצד‬

‫בעלה‪ .‬היא מתארת את הפחד הגדול שהייתה שרויה בו‪ ,‬פחד שיש בו הסבר אולטימטיבי מצידה לשיתוק‬

‫שאחז בה כשרצתה להתלונן‪ .‬גם מלי‪ ,‬כמו אלינור‪ ,‬חוזרת ל"סיוט הזה"‪ ,‬לאותו הבית‪/‬המקום שבו היא נפגעת‪,‬‬

‫מואשמת ונשפטת‪ .‬המפגש עם נציגי החברה נחווה כחלום‪ ,‬כמפגש מתעתע‪ ,‬לא אמין ולא מציאותי‪ ,‬וכאשר‬
‫החלום נחווה כסיוט‪ ,‬יש בו משום רמז לעוצמת החוויה‪ ,‬לפחד ולמצוקה המתלווים אליה‪.‬‬

‫‪ 1.4.1‬מפגש מעצים עם נותני שירות בישראל‬

‫היכולת להתגבר על החוויה האישית באמצעות החברה הישראלית ונציגיה טמונה באמונה של הנשים‬

‫שיש להן אלטרנטיבה לקריסה של תמיכת המשפחה והקהילה‪ .‬מתוך משברי האמון והזהות מתגלים כוחות‬

‫לחפש עזרה ונכונות להיפתח‪ ,‬להיחשף ולהביע אמון באחרים‪ .‬כדי להתגבר על הבדידות שגוזר האלם‪ ,‬צריך‬

‫לתת לטראומה מילים‪ .‬כל הנשים במחקר מצאו מטפלים ואנשי מקצוע בקהילה‪ ,‬ובאמצעותם יכלו לקבל עזרה‬

‫ותמיכה למצוקתן‪ ,‬כמו גם לקבל כלים להתמודד עם השלכות הפגיעה המינית‪ .‬כעת אסקור שני היבטים‬

‫‪99‬‬
‫הקשורים למפגשן של הנשים עם אנשי מקצוע וטיפול בחברה הישראלית‪ )1( :‬אנשי מקצוע המסייעים‬

‫להתמודד עם חוויית הפגיעה המינית; (‪ )1‬אנשי מקצוע המשפיעים על חוויית העצמי‪.‬‬

‫‪ 1.4.1.0‬אנשי מקצוע המסייעים בהתמודדות עם חוויית הפגיעה המינית‬

‫כל הנשים במחקר חלקו את חוויית הטראומה שעברו עם מטפלים ואנשי מקצוע‪ ,‬שסייעו להן‬

‫להתמודד עם הפגיעה‪ ,‬ליוו אותן בצעדים השונים שנקטו וחשפו אותן לידע ולכלים העומדים לרשותן‪.‬‬

‫שיר שהתה במעון לנשים מוכות‪ ,‬ובו היא הרגישה מוגנת ובטוחה‪ ,‬אך כשיצאה לקהילה‪ ,‬נתקלה שוב‬

‫בקושי‪:‬‬

‫פתאום שאני יוצאת (לקהילה‪ ,‬מהמעון לנשים מוכות)‪ ,‬בום! בשבילי זה‪ ,‬אני הרגשתי אותו דבר‪,‬‬

‫כאילו חזרתי למקום לאותו איפה שהייתי‪ ,‬אז היה לי קשה להירדם‪ ,‬היה לי קשה לצאת‪ ,‬אפילו‬
‫שאני רואה הצל שלי‪ ,‬אני מרגישה שהוא רודף אחרי‪ ,‬והתחלתי יותר גרוע‪ ,‬והתחלתי להיות‬

‫בלחץ‪ ...‬אני ביקשתי מעובדת סוציאלית‪ .‬אמרתי לה – אני לא צריכה פסיכיאטר‪ ,‬אני לא צריכה‬

‫מישהו ש‪ ...‬לא יודעת מה‪ ,‬להיות כזה בלחץ‪ ,‬אני רוצה דיבור כאילו‪ ,‬כל מה שעובר עלי‪ ,‬כאילו‪,‬‬

‫אני רוצה להוציא מישהו שיטפל בי (שיר‪.)833-812 ,‬‬

‫היציאה לקהילה מזעזעת את שיר‪ .‬פתאום היא חזרה אחורה לקושי להירדם ולצאת‪ ,‬לפחד ולתעתוע‬

‫שהצל שלה הוא הצל שלו‪ .‬שיר יוזמת פנייה לעובדת הסוציאלית ומבקשת טיפול‪ .‬הסימפטומים מתעצמים עד‬

‫למצב גרוע שבו שיר מרגישה לחץ גדול‪.‬‬

‫אלינור חוותה מפגש מעצים במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית‪ ,‬המאזן את המפגש המחליש‬

‫בפרקליטות‪:‬‬

‫(במרכז הסיוע) קיבלתי הכנה שאם אני מחליטה להתלונן‪ ,‬להגיש תלונה‪ ,‬איך בעצם‪ ,‬איך עושים‪,‬‬
‫וההכנה כאילו‪ ,‬של מה מחכה לי‪ .‬וזה עזר לי‪ .‬גם באו איתי לחקירות‪ ,‬לחקירות משטרה‪ ,‬והיו‬

‫הרבה (אלינור‪ .)173-171 ,‬אז כשפגשתי את האנשים האלה (המטפלים)‪ ...‬זה איזן‪ ,‬זה עוזר‬

‫לאיזון‪ ...‬ב(לשכת) הרווחה יש לי‪ ...‬יש לי כמו אימא שניה‪ ...‬הם עזרו לי‪ ,‬עזרו לי‪ ...‬אוי ואבוי‪ ,‬אוי‬

‫ואבוי אם מישהו עובר דברים כאלה ואין לו תמיכה‪ ,‬אין לו רשת תמיכה‪ .‬תמיכה בבית‬

‫במשפחה‪ ...‬מגורמים מקצועיים‪...‬וגם הנכונות שלי לקבל עזרה (אלינור‪.)711-735 ,‬‬

‫אלינור מתארת את הליווי שקיבלה מצוות המרכז בכל שלב בדרך להגשת התלונה ואת ההכנה‬

‫והתמיכה שקיבלה לקראת ההתמודדות שציפתה לה‪ .‬המפגש עם העובדת הסוציאלית היה כל כך מיטיב‪ ,‬עד כי‬

‫הוא משול למפגש עם אם תומכת‪ ,‬מעין "אימא שנייה"‪ ,‬במקום שבו תמיכת המשפחה קרסה (כזכור – ראו עמ'‬

‫‪111‬‬
‫‪ - ----‬אמה של אלינור התלבטה אם לתמוך בקרוב המשפחה הפוגע או בבתה)‪ .‬התמיכה מתוארת באופן מרומז‬

‫כ"רשת"‪ ,‬יריעה רחבה ורב ממדית של גורמים שונים שלהם מצטרפת היא בעצמה‪ ,‬עם נכונותה לקבל עזרה‬

‫כחלק משמעותי בהצלחתה‪ .‬המטפלים מאזנים את החוויה הקשה שעברה‪ ,‬כך ש"המאזן" אינו יוצא שלילי‪,‬‬

‫והיא יוצאת בתחושה מיטיבה‪.‬‬

‫זהבה נחשפה לטכניקת הטיפול הקבוצתי ומתארת את יתרונותיו בהתמודדות עם הטראומה‪:‬‬

‫(הקבוצה אפשרה לי) להמשיך את החיים שלי‪ ,‬כבן‪-‬אדם‪ .‬אם לא הייתי מקבלת עזרה‪ ,‬אם לא‬

‫הייתי מקבלת שיחות‪ ,‬לא הייתי בקבוצות‪ ,‬הייתי בשלוש‪-‬ארבע פעמים בקבוצות‪ ...‬זה תמיכה‪ .‬זה‬

‫כוח‪ .‬אחד‪ ,‬אני לא לבד‪ ,‬יש עוד אנשים‪ ,‬לצערי‪ ,‬לצער של כולם‪ ...‬את שומעת מכל אחד‪ ,‬זה מחזק‪,‬‬

‫זה נותן כוח‪ .‬ואת רואה מתוך כמה אנשים באיזה מצב את‪ ,‬זה גם נותן כוח לראות את עצמך‪...‬‬
‫אני‪ ,‬אני אומרת ברוך השם אני נמצאת במצב טוב‪ ,‬שאני שומעת נשים אחרות‪ ,‬שאני רואה נשים‬

‫אחרות‪ ,‬רובם אין להם כוח להתלונן‪ .‬רובם שש‪-‬שבע שנים על הפנים‪ .‬אני אומרת – טוב‬

‫שאלוהים נתן לי את הכוח‪ ,‬טוב שהתלוננתי‪ ,‬ככל שהוא (הפוגע) משלם מהר זה מחזק אותי‬

‫(זהבה‪.)222-225 ,‬‬

‫זהבה נפגשה עם נשים אחרות בקבוצת תמיכה ומתארת את המפגש עמן בתנועה מעגלית‪ :‬מהצער‬

‫הפרטי ל"צער של כולן"‪ ,‬מהגורל הפרטי לגורלן של אחרות‪ .‬המפגש עם נשים אחרות שעברו חוויה דומה לשלה‬

‫הוא מעין מראה לחווייתה האישית ומאפשר לה לראות את כוחותיה ואת תחושת המסוגלות שלה אל מול‬

‫האחרות‪ ,‬כך שהיא מקבלת פרופורציות שונות על מצבה‪ ,‬שהופך חמור פחות‪ .‬המפגש מעצים ומחזק‪ ,‬נותן כוח‬

‫ותמיכה ומאפשר לה לראות את עצמה דרך אחרות‪ .‬הדמיון לאחרות נותן לה תחושה שהיא לא לבד‪ ,‬בניגוד‬

‫לבדידות שחוותה מול העדר התמיכה של משפחתה וקהילתה‪.‬‬

‫שיר הגיעה למעון לנשים מוכות ופגשה בו נשים שעברו חוויות דומות לשלה‪:‬‬

‫כן‪ ,‬אז אמרתי‪ ,‬יופי‪ ,‬נשמתי אוויר עמוק‪ ,‬ו‪ ...‬התחלתי לחיות שמה‪ ...‬והתחלתי לשמוע סיפורים‬

‫של אחרים‪ ...‬לא רק אני‪ ...‬כל יום מישהי באה‪ ,‬מישהי הולכת‪ ,‬את מסתכלת כל אחד כמה צרות‬

‫עבר‪ ,‬כאילו‪ ,‬כמה שעוברים‪ ,‬כמה שעד שאת מגיעה‪ ,‬כמה שקשה‪ ...‬זה היה מאוד מאוד‪ ,‬לא יודעת‬

‫איך אני אגיד לך‪ ,‬נולדתי עוד פעם‪ ,‬כן‪ ,‬מחדש‪ .‬גם הילד שלי‪ ,‬לא רק אני (שיר‪.)853-723 ,‬‬

‫המפגש עם נשים‪ ,‬שנמצאות באותה מציאות קיומית ושעברו חוויות דומות לשל שיר‪ ,‬כמוהו כ"לידה‬

‫מחדש"‪ .‬שיר סגורה במעון לנשים מוכות לצורך הגנתה‪ ,‬והיא מתארת חוויה שונה מזו שחוותה כאשר הייתה‬

‫"כלואה" עם ילדּה בבית עם גבר אלים‪ .‬את חוויית הפגיעה בה תיארה קודם כ"מוות"‪ ,‬בהיותה סגורה‪ ,‬ללא‬

‫‪111‬‬
‫אוויר ואפשרות לצאת מביתה (ראו לעיל עמוד ‪ .)12‬כעת המעון הוא מקום שבו היא יכולה לנשום עמוק בהקלה‬

‫ולהיוולד מחדש‪ ,‬והאחרות בו הן עבורה נקודה להשוואה‪ ,‬שמולה היא ממקמת את החוויה שעברה‪.‬‬

‫אלינור פגשה לראשונה בחייה מטפלת העוסקת בפסיכותרפיה‪ ,‬והיא נחשפת לטיפול בכלים מערביים‪,‬‬

‫השונים ומנוגדים לקודים החברתיים ולנורמות שאליהם היא רגילה‪" :‬היא (המטפלת) הייתה בעצם הבן‪-‬אדם‬

‫הראשון‪ ,‬שבכיתי‪ ,‬כאילו‪ ,‬היה לי מוזר לבכות על (עצמי)‪ ...‬כאילו‪ ,‬שחיבקה אותי‪ ,‬וכאילו להישען על מישהו‬

‫בעצם זר‪ ,‬ולבכות‪ ...‬זה לא משהו שאת מכירה" (אלינור‪ .)337-175 ,‬אלינור מתארת מפגש עם אחר משמעותי‬

‫המציע לה טיפול ותמיכה בטכניקות שאינן מוכרות לה‪ .‬היא נשענת על מטפלת זרה‪ ,‬בוטחת בה ונותנת לה‬

‫להתקרב ולתמוך בה‪ .‬מול המטפלת אלינור מרשה לעצמה לראשונה להתפרק‪ ,‬להשתחרר מכאבה ולפרוץ בבכי‪.‬‬

‫אלינור נחשפת לאסטרטגיה שונה של התמודדות ממה שמכירה ולמדה ממשפחתה ומקהילתה‪ .‬הבכי על עצמה‬
‫והפורקן מול אדם זר מנוגדים לקודים הנהוגים בתרבותה‪ ,‬שמעודדת שמירת סוד ואיפוק‪ ,‬כך שהתחושה‬

‫מוזרה ולא מוכרת לה‪ .‬המטפלת מתגלה כאשת מקצוע מחבקת‪ ,‬נותנת תוקף ולגיטימציה לתחושת הצער‬

‫והכאב ומעודדת להביעם ולהוציאם‪ ,‬בניגוד לתמיכה שקיבלה מקהילתה וממשפחתה‪.‬‬

‫זהבה השתלבה במערך טיפולים במרכז לטיפול בנפגעות תקיפה מינית ומתגלה כמרואיינת היחידה‬

‫שנחשפה לטכניקת טיפול המשלבת גוף ונפש‪ ,‬רפלקסולוגיה‪ ,‬יוגה וטיפולים במגע‪ .‬היא עברה מספר טיפולים‬

‫באופן פרטני ובקבוצות וקיבלה גם טיפול במגע‪ .‬המפגש עם המטפלת חושף את זהבה לטרמינולוגיה ייחודית‬

‫המאפשרת התמודדות בממדים רחבים עם הטראומה שעברה‪:‬‬

‫היא אומרת לי‪' :‬את יודעת‪ ,‬הגוף שלך מדבר על המצוקה שלך‪ .‬הרי לא עברת רק אונס‪ ,‬גם הייתה‬

‫הפלה אז הגוף מדבר את המצוקה שלך'‪ .‬אז באמת הבנתי שפה (בבטן) יותר נרגע ‪ -‬הופ הראש‪,‬‬

‫כשהראש יותר נרגע – הופ פה (בבטן) (זהבה‪.)1158-1151 ,‬‬

‫כמו אלינור‪ ,‬גם זהבה נחשפה לטיפול בכלים מערביים והמטפלת מתגלה כמטפלת המספקת לה כלים‬

‫נרחבים להעמקת הקשר בין הגוף לנפש כדרך להתמודדות עם חוויית הפגיעה המינית‪ .‬המטפלת מלמדת את‬

‫זהבה שפה לא מוכרת‪ ,‬בעלת טרמינולוגיה ייחודית‪ ,‬ובמרכזה הגוף המדבר את המצוקה‪ .‬השפה הטיפולית על‬

‫אודות הקשר גוף‪-‬נפש שונה ואף מנוגדת לשפה שבה הייתה זהבה רגילה להתייחס לגוף ולתהליכים העוברים‬

‫עליו (ראו תמה ראשונה בה מתוארת התפיסה והיחס לגוף בקרב יוצאי אתיופיה)‪ .‬המפגש עם המטפלת נותן‬

‫תוקף לגוף ככלי לביטוי המצוקה הרגשית ולבטן – קול ובמה לבטא את כאב האונס וההפלה‪ .‬באמצעות הכלים‬

‫שהיא מקבלת מהמטפלת‪ ,‬זהבה לומדת להבין באמת את התהליכים הפנימיים המתרחשים בגופה ולבצע‬

‫‪112‬‬
‫הקשרים בין הגוף לנפש תוך תנועת "קפיצה" הלוך ושוב בין הראש‪ ,‬המייצג את המחשבות‪ ,‬הזיכרונות‬

‫והרגשות ובין הבטן המייצגת את התחושות‪.‬‬

‫גם מלי נפגשת פעם בשבוע עם מטפלת ומוצאת את הסטינג הטיפולי כמשמעותי לחווייתה‪:‬‬

‫אני כל פעם שהייתי באה לפגישה (הייתי) מכינה את עצמי‪ ,‬שכאילו‪ ,‬היום על מה אני אדבר‪ ,‬על‬

‫מה שהציק לי‪ ,‬על ילד שלא התנהג‪ ,‬על מה שהפריע לי‪ .‬כל פעם הייתה לי תחושה לא טובה‪.‬‬

‫דיברתי‪ ,‬בכיתי‪ ,‬צחקתי‪ .‬בשבילי זה המון‪ .‬אפילו אני לא יודעת איך לתאר את זה (מלי‪.)113-152 ,‬‬

‫מלי מתארת את המפגש עם המטפלת שלה כמייצג שני היבטים בחווייתה‪ :‬היבט הקשור למסגרת‬

‫ההתייחסות של הטיפול (‪ setting‬טיפולי)‪ ,‬לצד ההיבט הבין‪-‬אישי‪ .‬המסגרת שבתוכה מתקיים הטיפול‪ ,‬ה‪-‬‬

‫‪ setting‬הטיפולי‪ ,‬יוצר עבור מלי מרחב בטוח המוגדר באמצעות זמן ומקום קבועים‪ .‬מלי חווה את ה‪setting -‬‬

‫הטיפולי כנותן עוגן ויציבות לטיפול‪ ,‬המאפשר לה להתכונן מראש לפגישה ולחשוב עליה ועל הדברים שתאמר‬

‫בה‪ .‬בתוך המסגרת הקבועה נמצאת המטפלת‪ ,‬שאותה היא מפנימה כדמות מיטיבה‪ ,‬עמה מתקיים מפגש בין‪-‬‬

‫אישי משחרר ומרפא‪ .‬המטפלת נחווית כדמות אמינה‪ ,‬ומולה ניתן להביע את העולם הרגשי הפנימי על כל‬

‫גווניו‪ ,‬כאשר מלי היא זו הבוחרת את התכנים שיועלו‪ .‬הטיפול נחווה כמעצים ומעורר שליטה ובחירה חופשית‪,‬‬

‫והוא נותן לגיטימציה לתכנים שעולים‪ .‬דרך המילים שהיא בוחרת‪ ,‬ודרך אלה שהיא אינה מצליחה למצוא‪,‬‬

‫נחשפת חוויה אחרת‪ ,‬לא מוכרת של הישענות על אדם אחר תוך תחושת אמון וביטחון שאותה היא מסכמת‬

‫במילים "בשבילי זה המון"‪.‬‬

‫המפגש המעצים של מיטל עם מטפלת במרכז לטיפול באלימות הוא נקודת השוואה בין קהילת יוצאי‬

‫אתיופיה ובין החברה הישראלית‪:‬‬

‫האמת שהאגף הזה של האלימות שהיא‪ ,‬איפה ש_____ שלחה אותי‪ ,‬מקום מאוד טוב להוציא‬

‫מה שיש לפעמים‪ ,‬הרבה פעמים היא נוגעת בי פה ושם‪ ,‬אבל זה בכיף‪ .‬זה ממש כיף‪ ,‬ושבח לאל‬

‫שאנחנו במדינה כזה‪ ,‬במקום כזה שיש מקום ששומעים אותך‪ ,‬מקשיבים לך שאת לא מפחדת‬

‫שזה יום למחרת את שומעת אצל מישהו‪ ,‬זה מאוד חשוב (מיטל‪.)731-718 ,‬‬

‫המפגש של מי טל עם המטפלת מעורר השוואה בין הנהוג בחברה הישראלית לנהוג בקרב יוצאי‬

‫אתיופיה‪ .‬הדבר מעלה סוגיות של אמון לעומת אי אמון‪ ,‬חשיפה לעומת שתיקה‪ ,‬הקשבה לעומת אטימות‪.‬‬

‫השוואה זו היא עבור מיטל סימן למסוגלות שהיא חווה היום ולכוחות שהיא מגלה בתוכה‪ .‬גם אם התכנים‬

‫בטיפול "נוגעים בה" במקומות קשים וכואבים‪ ,‬הם נחווים באופן חיובי ומיטיב‪ ,‬כאשר ברור למיטל‬

‫שהמטפלת רוצה בטובתה וכוונותיה לטפל בה‪ .‬חוויה זו שונה מהחוויה שתיארה במפגש עם בני העדה שלה‪,‬‬

‫‪113‬‬
‫שכן המפגש עם החברה הישראלית נחווה כמעורר אמון ובטוח‪ ,‬מעודד הקשבה ודיבור ומכיר באירוע‬

‫הטראומטי ככזה הראוי לטיפול‪ .‬מנגד ניצבת קהילת יוצאי אתיופיה‪ ,‬שבה "כולם מכירים את כולם"‪ ,‬וחבריה‬

‫לא נחווים כאמינים‪ ,‬מעודדים שתיקה וחושפים ברבים את הטראומה האישית‪.‬‬

‫לזהבה‪ ,‬בניגוד לאלינור‪ ,‬הייתה חוויה חיובית במשטרה מול שוטר שגילה כלפיה רגישות ונתן‬

‫לגיטימציה לרגשותיה‪:‬‬

‫בפרקליטות שוב לספר‪ ,‬השוטר מדהים‪ ,‬זה שוטר מדהים‪ ...‬אני חייבת להם‪ ,‬מאוד רגישים‪ ,‬עודדו‬

‫אותי‪ .‬במיוחד אחרי שהוא (הפוגע שנחקר) נסע‪ ,‬המפקד בא לדבר אתי ‪ -‬מה שלומך? איך את‬

‫מרגישה? זה פשוט מדהים‪ ,‬אני אומרת אם זה היה בעיר שלי לא הייתי מקבלת יחס הזה‪,‬‬

‫מדהימים פשוט מדהימים‪ ...‬וממש קיבלתי יחס מיוחד‪ ...‬אומר לי – ראיתי אותך בעימות‪,‬‬
‫התאפקת לבכות‪ ,‬תפרקי‪ ,‬בא לך לבכות? תבכי‪ .‬בא לשתות מים – תשתי‪ .‬בא לך לצאת באמצע –‬

‫תצאי‪ ,‬תגידי חכו‪ ,‬תצאי‪ ,‬תתאווררי תחזרי לעצמך‪ .‬אל תתפשי את עצמך לא לבכות‪ ,‬תעשי מה‬

‫שבא לך‪ ,‬רוצה הפסקה תבקשי הפסקה (זהבה‪.)1513-1531 ,‬‬

‫זהבה מתארת מפגש מעצים ולא צפוי עם שוטר‪ ,‬שמשפיע על היכולת שלה להתמודד עם הקושי הכרוך‬

‫בחקירת המשטרה‪ .‬זהבה חווה את היחס של השוטר כלפיה כ"מיוחד"‪ ,‬אחר מהיחס המעודד איפוק רגשי בעת‬

‫מצוקה ומשבר שאותו למדה והפנימה (ראו תמה שלישית‪ ,‬שבה זהבה מתארת את הצורך לבכות והקושי להגיע‬

‫לפורקן רגשי חודשיים לאחר הפגיעה)‪ .‬כך‪ ,‬זהבה נחשפת לחוויה מתקנת‪ ,‬המעודדת הבעה רגשית והתנהגות‬

‫בהתאם לרגש הפנימי‪ .‬זהבה זוכה לחוויה שמישהו רואה אותה‪ ,‬מודע למצבה הרגשי‪ ,‬מזהה את הצרכים שלה‬

‫ונותן להם לגיטימציה‪ ,‬כך שהמפגש עמו נחווה כ"מדהים"‪.‬‬

‫‪ 1.4.1.2‬המפגש עם אנשי מקצוע והשפעתו על חוויית העצמי‬

‫זהותן של הנשים‪ ,‬כילדות וכנערות‪ ,‬נבנתה אל מול משפחתן וקהילתן (ראו תמה ראשונה)‪ .‬במפגש עם‬

‫הממסד הישראלי האישה לומדת להביא פנים חדשות לזהותה‪ ,‬באופן המשנה את חוויית העצמי בעקבות‬

‫הטראומה‪ .‬זהבה מתארת את השלכות המפגש עם מטפלת החושפת אותה לקשר בין הגוף לנפש ופותחת בפניה‬

‫פתח להבנה עמוקה יותר של עצמה והיכרות מחודשת עם גופה‪:‬‬

‫מגע גוף אצלי‪ ,‬עושה אותי בן‪-‬אדם חדש‪ .‬כאילו שלא היה כלום‪ .‬חדש! וואו! איזשהו לא יודעת‬

‫כמה שבועות רגיעה‪ ...‬ממש‪ ...‬נהדר‪ ...‬הגוף שלי אוהב מגע‪ .‬טיפול במגע זה מאוד עוזר כי‬

‫בבריאות הנפש קיבלתי טיפול גוף ונפש‪ ,‬גוף ונפש‪ ,‬פעמיים‪ ,‬וזה גם שיחה וגם נגיעה‪ ...‬זה מה‬

‫שאומרת לי –'מה הרגשת? מה עשה לך? מה היה המשמעות של הטיפול פה?' אמרתי לה –‬

‫‪114‬‬
‫'תשמעי‪ ,‬באתי עמוסה‪ ,‬כבד לי‪ ,‬קשה לי‪ ,‬אבל פה – פירקתי הכול‪ ,‬יישרתי‪ ,‬התמדתי באנרגיה‬

‫חדשה ויצאתי אישה חדשה מפה'‪ .‬כל פעם שאני (באה) לפה – סמרטוט‪( .‬אחר‪-‬כך) יוצאת עם כוח‬

‫(זהבה‪.)1138-1137 ,‬‬

‫יוגה יוגה‪ ...‬היה שיחה והיו גם נשימה ותנועות‪ ,‬אצלי היה מדהים בהתחלה‪ .‬אני אף פעם לא‬

‫הייתי ביוגה‪ ,‬אף פעם לא הייתי לפני כן‪ ...‬התבלבלתי פה התבלבלתי שם‪ ,‬הייתי רועדת‪ ,‬לא הייתי‬

‫יכולה לעמוד ברגל אחת‪ ,‬אבל לאט לאט נכנסתי ל‪ ...‬השתחררתי (זהבה‪.)1171-1131 ,‬‬

‫תמיד שנאתי את כף הרגל שלי‪ ,‬אחרי ששמעתי את כל החלקים בגוף שאפשר לדעת שמה‪ ,‬אפשר‬

‫לעשות טיפול שמה‪ ,‬אני מתה על הרגל שלי (צוחקת)‪ .‬אני באמת‪ ...‬זאת שעשתה לי מסאז' גרמה‬

‫לי לאהוב את כף הרגל שלי (זהבה‪.)1122-1123 ,‬‬

‫זהבה מתארת מפגש עם מטפלת ששילבה בתהליך הטיפולי התייחסות לגוף שנפגע והעצימה את‬

‫היכולת שלה להתמודד עם נזקי הפגיעה המינית שחוותה‪ .‬המפגש הטיפולי נתן לה כוחות‪ ,‬הפגיש אותה עם‬

‫טרמינולוגיה חדשה להתייחסות לגופה ושינה את תפיסת העצמי שלה‪ .‬לאחר שחוותה את גופה אחרי האונס‬

‫כפגום‪ ,‬מגעיל ומלוכלך והפנתה כלפיו תוקפנות (ראו תמה ראשונה עמודים ‪ ,)18-12‬היא חווה אותו כעת כחלק‬

‫ממנה ומתאהבת בו מחדש‪ .‬בעקבות האונס חוותה זהבה את גופה כ"סמרטוט"‪ ,‬ללא תמיכה ויציבות‪ ,‬כזה‬

‫ש"נסחט" מכוחותיו‪ .‬המטפלת שחיברה בין המגע והתהליכים הגופניים ובין העיבוד המילולי‪ ,‬העניקה לזהבה‬

‫תחושה שהיא חיה מחדש‪ ,‬שלרגעים יצרה תחושת רוגע נעימה שהשכיחה את נזקי הטראומה וזיכרונה‪ .‬זהבה‬

‫שביקשה לעצמה להשיל מעליה את עור גופה המחולל שנפגע ונכשל בתפקידו להגן עליה בזמן האונס‪ ,‬מגלה את‬

‫ג ופה מחדש כגוף יציב וחזק שנחווה כשלה‪ .‬בעקבות המפגש הופך הגוף שנפגע לכלי הטיפול בעצמו‪ ,‬וזהבה‬

‫מקבלת כלים כדי להקשיב לו‪ ,‬להתייחס אליו‪ ,‬ללמוד את יכולותיו ואת התהליכים המתרחשים בו ולחוש‬
‫כלפיו את רגש האהבה שלא היה או שנפגע בעקבות טראומת האונס‪.‬‬

‫גם מלי למדה שפה חדשה בהתייחסות לגופה‪:‬‬

‫במיוחד שמדובר בגוף שלך‪ ,‬אין מחיר‪ ...‬הגוף שלך שווה את הכול‪ .‬בשביל כסף אל תעשי משהו‬

‫שאת לא רוצה‪ .‬בשביל שלא יהיה לך גבר – אל תעשי מה שלא‪ ...‬אם את באמת לא מוכנה‪ -‬זכותך‬

‫להגיד לא‪ .‬לא בא לך‪ .‬את לא רוצה‪ .‬גם אם הוא כועס‪ ,‬מותר לו (מלי‪.)313-353 ,‬‬

‫מלי מבינה כיום עד כמה גופה בעל ערך ועד כמה הוא נתון לבעלותה ולשליטתה באופן בלעדי‪ .‬לאחר‬

‫שחונכה כי הגבר הוא מרכז עולמה של האישה‪ ,‬ומוסד הנישואין כמעט ו"מקודש"‪ ,‬מלי נחושה לשנות את סדר‬

‫העדיפויות ולהתייחס בראש ובראשונה לגופה‪ ,‬לרצונותיה ולצרכיה כחשובים במעלה‪ ,‬גם אם המחיר הוא‬

‫‪115‬‬
‫לוותר על זוגיות‪ .‬בניגוד להשקפת העולם שספגה כילדה‪ ,‬היא רואה כיום את גופה כמשאב חשוב‪ ,‬ראוי‪ ,‬שאין‬

‫להתייחס אליו כאל חפץ חסר ערך‪ .‬בנימה אסרטיבית היא מציינת כי היא מודעת כיום לזכות שלה להגיד‬

‫"לא"‪ ,‬למורת רוחו של הגבר ועל אף רצונו וצרכיו‪ ,‬גם ובעיקר בתוך קשר של זוגיות ונישואין‪.‬‬

‫גם שיר משתמשת לאחר המפגש עם המטפלים במעון לנשים מוכות ובמרכז לנפגעות תקיפה מינית‬

‫בטרמינולוגיה הלקוחה מעולם הטיפול המערבי ומדברת בשפה שונה ובנימה אחרת מזו שהשתמשה בה‬

‫כשדיברה על הרקע התרבותי שלה‪ ,‬על הפגיעה שחוותה ועל המפגש שלה עם חברים ובני משפחה בקרב בני‬

‫העדה‪:‬‬

‫אני לא מתביישת שקיבלתי מכות כי אני לא רציתי‪ ,‬אני לא מתביישת שהייתי במעון‪ ,‬כי יצאתי‪,‬‬

‫הנה אני נושמת עמוק אוויר‪ ,‬אני מגנה על עצמי עכשיו‪ ,‬אני יודעת איך להגן על עצמי‪ ,‬איך להיות‬
‫לבן שלי‪ ,‬איך אני חיה‪ ,‬למה אני שווה‪ ,‬למה אני צריכה להיות חיה‪ ,‬בחיים‪ ,‬וגם אני רוצה לעזור‬

‫לאחרים‪ ,‬כאילו‪ ,‬מה זה להיות‪ ...‬כאילו למה לא להוציא את זה?‪ ...‬דווקא אצלנו את יודעת‪,‬‬

‫בעדת אתיופים יש הרבה מה להוציא (שיר‪.)813-838 ,‬‬

‫אני יצאתי‪ ,‬אני גיבורה‪ ,‬אני עושה את עצמי‪ ,‬אני חזקה‪ ,‬אני עשיתי זה‪ .‬אז מה כאילו? יש אנשים‬

‫שמבינים אותי‪ ,‬וגם שאומרים לי – מסכנה‪ ,‬עכשיו אל תגידו לי מסכנה‪ ,‬הייתי מסכנה‪ ,‬עכשיו אני‬

‫לא! (שיר‪.)1537-1531 ,‬‬

‫שיר מדברת בשפה של שורדת טראומה שעברה תהליך של טיפול מעצים שנתן לה כוחות וכלים‬

‫להתבוננות פנימית והעצמה‪ .‬אני כחוקרת נפגשת עמה כשהיא לקראת סיום התהליך הטיפולי‪ ,‬וניכר בה שהיא‬

‫ספגה את השפה שנחשפה אליה בטיפול‪ ,‬וכעת היא מדברת בה בעצמה‪ .‬היא מישירה מבט קדימה‪ ,‬דיבורה‬

‫ברור‪ ,‬קולח ונחוש‪ ,‬ובאמצעותו היא מעבירה מסר שניכר כי נלקח מתוך עצמה‪ ,‬ולא נאמר בשפה שהחברה‬
‫לימדה וציפתה ממנה לדבר‪ .‬היא אינה נושאת באחריות לפגיעה בה משום שנעשתה ללא רצונה‪ ,‬ולכן גם אינה‬

‫מתביישת בה‪ .‬המעון לנשים מוכות היה אף הוא סגור ומבוצר‪ ,‬אך להבדיל מהבית שבו חיה עם בעלה‪ ,‬הוא‬

‫סיפק לה אוויר וחיים‪ ,‬וכעת היא מודעת לגבולות שלה ויודעת איך להגן על עצמה ועל ילדּה‪ .‬היא מדגישה‬

‫מספר פעמים את החיּות לעומת המוות שאפף אותה כשסבלה מאלימות‪ ,‬ועל רקע אי השוויון המובנה‬

‫תרבותית במעמדם של הגברים והנשים‪ ,‬שיר מרגישה שווה וראויה לחיות את חייה כמו שהם‪ .‬המפגש הטיפולי‬

‫אפשר לה "לצאת" החוצה‪ ,‬מעבר לגבולות ולתכתיבים החברתיים‪ ,‬מעבר לטאבו ולאיסורים הממלכדים אותה‬

‫ומשמרים אותה בעמדת ה"מסכנה" ומעבר לתפיסה שהיא אינה עומדת בפני עצמה ומחויבת לקהילתה‬

‫‪116‬‬
‫ומשפחתה‪ .‬כעת היא הגיבורה‪ ,‬החזקה‪ ,‬זו שפעלה לפי צו ליבּה‪ ,‬שולטת ומחליטה על חייה‪ .‬כל שנותר לה הוא‬

‫לנער מעליה את תווית ה"מסכנה" משום שיש בה די כוחות כדי לעזור לנשים אחרות במצבה‪.‬‬

‫גם מיכל מקבלת כוחות‪ ,‬וניכר כי עברה דרך ניכרת שהשפיעה על התפיסה שלה את עצמה‪:‬‬

‫כאילו לא בא לי שתרחמי עליי כשאת רואה אותי‪ .‬מסכנה היא נאנסה כשהיא הייתה בת ארבע או‬

‫בת חמש‪ .‬כאילו לא בא לי‪ ,‬לא רוצה שיזכרו אותי בתור הנאנסת‪ .‬לא בא לי שיסתכלו עלי כקורבן‪.‬‬

‫ממש לא‪ .‬לא רוצה את זה (מיכל ריאיון ‪.)11-15 ,1‬‬

‫לאחר שדיברה על ה"כתם" החברתי שעלול לדבוק בה לנצח אם ייוודע דבר הפגיעה המינית בה (ראו‬

‫תמה שלישית) היא מבקשת ממני‪ ,‬כמי ששמעה ומכירה את הסיפור‪ ,‬שלא לראות אותה כ"קורבן" ו"כמסכנה"‬

‫הראויה לרחמים‪ .‬החברה‪ ,‬כך למדה והפנימה‪ ,‬מסתכלת על אישה שנאנסה דרך משקפיים המטשטשים את‬
‫החוויה הפנימית שלה‪ .‬כעת מיכל מבקשת ממני להסיר את המשקפיים הללו ולראות אותה כפי שהיא הייתה‬

‫רוצה לעצב את דמותה מול אחר ששומע על סיפורה וחוויותיה‪ ,‬ללא הסטיגמה החברתית המאפיינת קורבנות‪.‬‬

‫גם מלי מתארת את התפיסה שלה את עצמה בעקבות הטיפול שעברה‪( :‬אני) "מאוד (בטוחה) בעצמי‪.‬‬

‫במה שאני עושה‪ .‬מאוד בטוחה‪ ...‬אני קובעת‪ ...‬זו החירות שלי‪ .‬והחופש‪ .‬את לא יודעת עד כמה‪( "...‬מלי‪118- ,‬‬

‫‪ .)111‬המפגש עם המטפלת של מלי סייע לה לזהות את עצמה כמי שפועלת באופן עצמאי ובטוחה בדרכה‬

‫ובבחירותיה‪ .‬כעת החופש נחווה כאינסופי‪ ,‬ללא גבולות‪ ,‬הגבלות ומחסומים חיצוניים‪ ,‬לבד מאלה הנקבעים‬

‫ומוגדרים על ידה בלבד‪ .‬בדומה לשיר ומיכל‪ ,‬היא מדברת בשפה הלקוחה מהז'רגון המקצועי המודרני‪ ,‬המדגיש‬

‫את הפרט‪ ,‬רגשותיו וצרכיו‪ ,‬ונותן לגיטימציה לעוול שנעשה לו תוך עידוד לחשוף את העולם הפנימי ולהביע‬

‫אותו כדי להתמודד עם תהליכי הנפש באשר הם‪.‬‬

‫זהבה‪ ,‬שנמצאת בעיצומו של תהליך טיפולי מעצים‪ ,‬מבקשת עבור עצמה ועבור נשים אחרות במצבה‬
‫שלא ישתקו ויעשו הכול כדי למצוא לעצמן עזרה מתאימה‪ .‬בעקבות הטיפול היא מחדשת את האמון בגברים‬

‫ובקשר הזוגי‪ ,‬ומבקשה לעצמה זוגיות‪" :‬אני‪ ,‬עוד מנסה‪ ,‬מחפשת זוגיות עכשיו‪ ,‬אני הגיל שלי הולך‪ ,‬אני רוצה‬

‫להביא ילדים‪ ,‬אני מחפשת זוגיות (זהבה‪.)1125-1182 ,‬‬

‫אביטל נמצאת בעת הרי איון בהליכי גירושין מבעלה שפגע בה ומדברת על ההצלחה והשאיפה לגדילה‬

‫ולהתפתחות אישית‪:‬‬

‫אני יש לי מטרה אחת בחיים‪ ,‬ההצלחה של הילדים שלי‪ ,‬זה ההצלחה שלי‪ .‬ואני רואה את‬

‫ההצלחה‪ .‬אז אם הם מצליחים אז אני הצלחתי‪ .‬אז לא אכפת לי משום דבר אחר‪ .‬אם אני עושה‬

‫משהו לעצמי? ממש לא‪[ ...‬ובכל זאת‪ ,‬מה היית מבקשת לעצמך?] וואלה‪ ,‬אני מאחלת לעצמי שאני‬

‫‪117‬‬
‫אצליח ברישיון‪ ,‬אני מאחלת לעצמי אחרי הרישיון‪ ,‬אחרי התואר הראשון שלי‪ ,‬אולי גם אני‬

‫אתחיל תואר שני (אביטל‪.)1133-1552 ,‬‬

‫כשתיארה את מערכת היחסים עם בעלה‪ ,‬אביטל דיברה על כך שהכבוד שלה תלוי בכבוד של בעלה‪,‬‬

‫ואין הוא עומד בזכות עצמו או נתון לטיפוח‪/‬שינוי‪ .‬כעת‪ ,‬בעודה נמצאת בעיצומו של הליך טיפולי‪ ,‬היא מדברת‬

‫על הצלחתם של ילדיה כהצלחתה שלה‪ ,‬כשחינוך וההשקעה שלה בהם משולים לפירות שהיא קוצרת‪ .‬תחילה‬

‫היא מתקשה לחשוב על ההשקעה בעצמה‪ ,‬אך כשאני מתעקשת היא מתחברת לשאיפה להצליח להוציא רישיון‬

‫נהיגה וללמוד לתואר שני‪ .‬רישיון הנהיגה מעיד על הדרך החדשה שאליה יצאה‪ ,‬על היכולת להוביל את עצמה‪,‬‬

‫להחליט ולבחור את הדרך שלה‪ ,‬דבר שנמנע ממנה כשהייתה נשואה‪ .‬התואר שני יעשיר אותה בידע‪ ,‬יקדם את‬

‫מעמדה ויעצים את כוחה ויכולותיה בעיני עצמה‪.‬‬

‫אנשי מקצוע מתחומי הרפואה‪ ,‬הרווחה והמשפט‪ ,‬ואנשי טיפול במרכזים לנפגעות אלימות ופגיעה‬

‫מינית הופכים לחלק מהותי בחייהן של הנשים‪ ,‬ואלו מלווים אותן בהתמודדות עם הפגיעה שעברו‪ .‬מול המפגש‬

‫עם בני העדה ויחס קהילת יוצאי אתיופיה לנשים שנפגעו‪ ,‬המפגשים עם החברה הישראלית מניעים את הנשים‬

‫להתבונן ב היבטים הקשורים לחווייתן‪ :‬שתיקה לעומת חשיפה‪ ,‬הכרה במעשה הפגיעה לעומת ביטולו‪ ,‬תמיכה‬

‫למול העדר תמיכה‪ .‬הנשים עוברות תהליך מהותי במפגש שלהן עם החברה הישראלית‪ ,‬שכן מפגש זה מעצב‬

‫את זהותן‪ ,‬מחדד את הצרכים שלהן ומסייע להן להתקרב לעצמן ולפעול על פי מה שטוב ונכון להן‪.‬‬

‫‪ 1.1‬סיכום פרק הממצאים‬

‫חווייתה של אישה יוצאת אתיופיה שנפגעה מינית מוצגת על ידה כחלק ממרחב תרבותי וחברתי‬

‫שאליו היא משתייכת‪ ,‬שבו היא חיה ולחוקיו היא כפופה‪ .‬התרבות מעצבת אפוא את חווייתה של האישה‪,‬‬

‫ומהווה את הרקע‪ ,‬המצע שעליו היא מוצגת‪ .‬כל אחת מהנשים הגיעה לארץ בשלבים שונים בחייה וספגה את‬
‫הנורמות‪ ,‬הערכים וכללי ההתנהגות הנהוגים בישראל‪ .‬על אף ההתערות בחברה הישראלית‪ ,‬הן תופסות עצמן‬

‫כחלק מקהילה סגורה ומסורתית‪ ,‬בעלת מאפיינים קהילתיים ייחודיים שהשתמרו כדי לחזק את צביונה‬

‫החברתי והתרבותי ולשמור על קיומו באתיופיה ובישראל‪ .‬כך‪ ,‬הנשים מספרות את סיפורן‪ ,‬הן לעצמן והן‬

‫לשומע החיצוני‪ ,‬תוך תנועה הלוך ושוב בין המרחב החברתי‪-‬תרבותי ובין המרחב האישי (ראו תמה ראשונה)‪.‬‬

‫בתמה השנייה סיפרו הנשים את סיפור הפגיעה המינית ואת החוויות שעברו‪ ,‬כשהן נאבקות לארגן את‬

‫האירועים בזמן‪ ,‬ליצור רצף וקוהרנטיות ולהתמודד עם הניסיון להעביר את עוצמת החוויה‪ .‬לעתים הן מנסות‬

‫להיאחז בתיאורי מקום‪ ,‬כמו מנסות לייצר "תפאורה" ובמה לאירועים העתידים לבוא‪ .‬לעתים הסיפור מוצג‬

‫במילים מפורשות ולעתים בעקיפין‪ ,‬והוא נחשף בחלקים‪ ,‬טיפין טיפין‪ ,‬רק בקריאה חוזרת של הטקסט‪ .‬הנשים‬

‫‪118‬‬
‫נעות הלוך ושוב בין חלקי זיכרונות שיש ללקטם בעדינות לכל אורך הריאיון לכדי חוויה אחת‪ .‬לרוב התיאור‬

‫נקטע באחת כאשר החוויה הרגשית קשה ובלתי נסבלת‪ .‬חוויית הפגיעה המינית נחווית כטראומטית‪ ,‬קשה‪,‬‬

‫כאוטית ומטלטלת ומותירה אותן בתחושה של הלם ואלם בגוף ובנפש‪ .‬הן מתארות את הגוף הכנוע והמנותק‪,‬‬

‫שחושיו מתערבבים‪ ,‬מיטשטשים ומתבלבלים ומותירים אותו פצוע ומדמם‪ .‬החוויה הרגשית היא חוויה של‬

‫מצוקה‪ ,‬ניתוק וקיפאון‪ ,‬שמובילים לאשמה‪ ,‬לפגיעות ולכאב גדול‪.‬‬

‫עוד עולה מהראיונות כי מעשה הפגיעה המינית נחשב לסוד נורא שאסור לחשוף אותו‪ ,‬והוא נותר חסר‬

‫מילים וחסר קול‪ .‬הנשים מתארות את המתרחש בחברת יוצאי אתיופיה כך‪ :‬קיימת בה שתיקה גדולה סביב‬

‫נושא הפגיעה המינית‪ ,‬מנגנוני ההשתקה פועלים בתקיפות וחבריה מחפים על מעשים אסורים‪ .‬לאחר שהן‬

‫מספרות על מעשה הפגיעה ומבקשות תמיכה מהקרובים אליהן‪ ,‬הנשים נתקלות בחומות של סודיות והסתרה‪,‬‬
‫בושה ופחד וזוכות לגינוי ולאשמה‪ .‬חברי המשפחה והקהילה נמצאים בדילמה באשר לנאמנותם‪ ,‬ולא פעם‬

‫מעדיפים לתמוך בפוגע מתוקף היותו גבר‪ ,‬קרוב משפחה ובן העדה‪ ,‬שמעמדו רם משל האישה‪ .‬כשהם‬

‫מסתמכים על הנורמות‪ ,‬הערכים והקודים התרבותיים‪ ,‬הקרובים מסרבים לשמוע ולהכיר ברעות החולות‬

‫שבתוך החברה הסגורה והנשים מוצאות עצמן בודדות ולא מובנות‪ .‬חוויה זו מובילה למשבר אמון קשה של‬

‫הנשים מול משפחתן וקהילתן‪ ,‬כמו גם למשבר זהות (ראו תמה שלישית)‪.‬‬

‫בתמה הרביעית מוצגת תנועתן של הנשים החוצה‪ ,‬מקהילתן הסגורה אל החברה בישראל‪ .‬היכולת‬

‫להתגבר על החוויה האישית באמצעות אנשי מקצוע בחברה הישראלית טמונה בידיעה של הנשים שיש להן‬

‫אלטרנטיבה ושהן מתגברות על מחסומים תרבותיים ופונות לעזרה‪ .‬כשהתמיכה המוכרת קורסת‪ ,‬הנשים‬

‫מחפשות אחרים שיסייעו להן ל התמודד עם טראומת הפגיעה והשלכותיה ויפיגו את בדידותן‪ .‬המפגש עם נותני‬

‫השירות בישראל נחווה לעתים כמחליש‪ ,‬אך כולן מוצאות לבסוף מטפלים ואנשי מקצוע מסייעים ותומכים‪.‬‬
‫לאחר שחונכו להאמין שהן חלק ממכלול‪ ,‬אינן עומדות בפני עצמן והן מחויבות בראש ובראשונה לקהילתן‪,‬‬

‫הנשים מגלות כי הן עצמאיות‪ ,‬ברות דעת וחכמות‪ ,‬ובכוחן לבחור ולהשפיע על חייהן‪ .‬בתהליך הטיפול שהן‬

‫עוברות הנשים מגלות כי הן כבר אינן נתונות לתכתיבי הקהילה שלהן ומרגישות כי הן ראויות לכבוד‪ ,‬לטיפול‬

‫ולהכרה באירועים שעברו‪ .‬הן מדברות ב"שפה" אחרת‪ ,‬משתמשות במילים הלקוחות מהז'רגון המקצועי של‬

‫הטיפול המערבי המודרני ונימת הדברים שונה מזו המובאת בחלקים האחרים של העבודה‪ .‬הנשים מטפסות‬

‫ומתאפסות‪ ,‬מעבדות ומתמודדות בגלוי עם הטראומה‪ .‬הן מגיעות למקום שאפשר לחיות אתו‪ ,‬להחלטתה מה‬

‫נכון וטוב עבורן ולהבנה כי פניהן מופנות קדימה‪ ,‬אל העתיד‪ .‬הן כבר לא רק שורדות‪ ,‬הן אפילו חיות ויש להן די‬

‫ויותר לתת גם לנשים אחרות במצבן‪.‬‬

‫‪119‬‬
 ‫‪ .4‬דיון‬
‫מטרת המחקר הנוכחי הייתה להבין מהי המשמעות שאישה יוצאת אתיופיה נותנת לחוויית הפגיעה‬

‫המינית שעברה‪ .‬במהלך הראיונות ובתהליך גיבוש המסקנות העולות מהן‪ ,‬התבררה ביתר שאת שאלת ההקשר‬

‫התרבותי שבו נחוותה הפגיעה המינית‪ .‬שלא במפתיע‪ ,‬התברר שנשים יוצאות אתיופיה בישראל חיות כיום‬

‫ב"תרבות בתוך תרבות"‪ ,‬והבנת השוני‪ ,‬הקונפליקט והמתח בין האופן שהאישה גדלה וחונכה ובין הווייתה‬

‫הנוכחית‪ ,‬הישראלית (לפחות על פני השטח) הכרחיים להבנת המניעים‪ ,‬הפעולות‪ ,‬הבחירות וניהול הטראומה‬

‫שלה‪ .‬הדיון יתמקד בחווייתן האישית של הנשים‪ ,‬העולה והצפה מתוך התייחסות להקשר החברתי והתרבותי‬

‫לאורו מתרחשת הפגיעה‪ .‬בהמשך יעסוק הדיון במגבלות המחקר‪ ,‬וכן ידונו השלכותיו לתחום המחקר העתידי‬

‫ולפרקטיקה תוך דגש על החשיבות של טיפול רגיש‪-‬תרבות‪.‬‬

‫‪ 4.0‬בין "שם" ל"כאן" – נשים במרחב הבין‪-‬תרבותי‬

‫הממצאים משקפים היטב את התנועה של הנשים במעבר הבין‪-‬תרבותי בין "שם" באתיופיה ל"כאן"‬

‫בישראל כמעצבת את זהותן ומהווה רקע להבנת המשמעות שהן נותנות לפגיעה המינית שחוו‪" .‬שם"‬

‫באתיופיה חיו הנשים בחברה כפרית מסורתית בעלת מאפיינים שונים ואף מנוגדים לחייהן "כאן" בישראל‪,‬‬

‫במדינה מודרנית ומערבית‪ .‬מרחבים אלה מתקיימים בו זמנית בתודעתן ומסייעים להן לאמץ לעצמן מציאות‬

‫חדשה‪ ,‬שבה משתמרת חוויה שלמה של זהותן כנשים (ראו גם גולדבלט ורוזנבלום‪ .)1511 ,‬שני המרחבים‬

‫שלובים זה בזה והם בבחינת רקע‪ ,‬מצע להבנת חווייתה הסובייקטיבית של האישה‪ .‬לצורך דיון זה יעשה ניסיון‬

‫להפרידם ולדון בכל אחד בנפרד על אף הקשר ההדוק והבלתי אמצעי ביניהם‪.‬‬

‫המונח "זהות" מתייחס לאופן שאדם מגדיר את עצמו בהתייחס למטרותיו‪ ,‬לערכיו ולאמונותיו‬
‫המספקים לו כיוון‪ ,‬מטרה ומשמעות לחייו‪ ,‬ובאמצעותו ניתנת התייחסות לשאלות‪ ,‬כמו "מי אנחנו" ו"מי אנו‬

‫שואפים להיות בעיני עצמנו ובעיני אחרים" (‪ .)Segall, Lonner, & Berry, 1998; Taylor, 1989‬זהות זו‬

‫מתגבשת מתוך תחושת ה"אני" (‪ )self‬שנוצרת בתהליך התפיסה של אדם את הווייתו בעולם‪ ,‬והיא מתהווה‬

‫ומשתנה בכל עת דרך אירועים בחייו‪ .‬כל היבט בחייו של האדם‪ ,‬בזהותו‪ ,‬בתפיסותיו ובהגדרותיו את עצמו‬

‫קשור למערכת היחסים הבין‪-‬אישית שלו עם אחרים‪ ,‬ונוצר מתוך אינטראקציות חברתיות משמעותיות עם‬

‫הזולת (‪ .)Becker, 1992‬תרבות הי א נקודת ההתייחסות לעיצוב הזהות‪ .‬תרבות מספקת את התיאום‪ ,‬הסדר‬

‫והארגון נחוצים ליצירת קשר בין קבוצת אנשים שיוצרים ביניהם יחסי גומלין מסונכרנים ומאורגנים‬

‫בשיטתיות‪ .‬מאפיינים תרבותיים‪ ,‬נורמות וערכים מעגנים בסיס של ידע המועבר מדור לדור ומאפשר לספק את‬

‫‪111‬‬
‫צרכי ההישרדות של האדם‪ ,‬להעניק לו שמחה ואיכות חיים ולסייע לו לשאוב משמעות מאירועי חייו ( ‪Berry‬‬

‫‪ .)& Sam, 1997‬זהותן של הנשים במחקר התעצבה מתוך שייכותן לקהילת יוצאי אתיופיה‪ ,‬למאפייניה‬

‫ולקודים החברתיים המעצבים אותה‪ .‬זהותן התגבשה באמצעות הזהות הקולקטיבית והמונוליטית של‬

‫משפחתן וקהילתן‪ ,‬כך שהדגש הושם על המשותף ולא על השונה והדימוי העצמי שלהן נגזר מהזדהות חזקה‬

‫עם שמה הטוב וכבודה של משפחתן (בר‪-‬און‪ ;1222 ,‬שבתאי‪.)1222 ,‬‬

‫זהותן של הנשים והאופן בו הן תופסות את עצמן‪ ,‬את תרבותן וקהילתן במציאות החדשה בישראל‬

‫מתהווה מתוך התייחסות לממד המרחב בהקשר הפנומנולוגי שלו‪ .‬כך‪ ,‬הנשים הופכות להיות מה שהן במרחב‬

‫בו הן נמצאות ומתקיימות‪ .‬ממד זה כולל את המרחב הפיסי (מקום)‪ ,‬שנמדד במונחים של אורך‪ ,‬רוחב ועומק‪,‬‬

‫ואת המרחב החווייתי (‪ ,)lived space‬הסובייקטיבי‪ .‬הוא נתון להשתנות מתמדת ומשפיע על האופן בו אנו‬

‫מרגישים‪ .‬האופן בו אנו מתייחסים למרחב בו אנו נמצאים‪ ,‬תופסים אותו בתודעתנו ומרגישים אותו‪ ,‬ומסביר‬

‫כיצד אנו נותנים משמעות לאירועים שאנו חווים (‪.)van Manen, 1990‬‬

‫המרחב באתיופיה ("שם") מתואר על ידי הנשים סביב הבית וגבולותיו ה"חיצוניים" וה"פנימיים"‪.‬‬

‫כפי שנזכר בסקירת הספרות‪ ,‬הנשים חיו באתיופיה בתוך חברה סגורה בעלת מבנה פטריארכלי‪-‬שמרני‪ ,‬ובה‬

‫התקיימה חלוקת תפקידים מגדרית‪ ,‬ברורה והייררכית בין הגבר לאישה‪ ,‬תוך הדגשת עליונותו של הגבר‬

‫וכבודו‪ .‬תפקידו של הגבר היה אינסטרומנטלי‪ ,‬קשור למרחב החיצוני של הבית‪ ,‬והוא הופקד על התחום‬

‫הכלכלי‪ ,‬התעסוקתי‪ ,‬ההשכלתי והדתי‪ .‬האישה לעומתו התנהלה במרחב הפנימי של הבית‪ ,‬אשר הגדיר את‬

‫מעמדה ותפקידיה (‪ .)Smith, 1994‬במרחב זה האישה נעדרה כל זכויות‪ ,‬היא התנהלה באופן פאסיבי בהתאם‬

‫לשליטתו‪ ,‬רצונותיו ודרישותיו של הגבר וזכתה לעצמאות מעטה‪ .‬האישה הופקדה על הטיפול בילדים ועל‬

‫מלאכות הבית השונות (קסן ושבתאי‪.)Ben-Ezer, 2002; 1551 ,‬‬

‫המרחב הפיסי הכתיב את התפתחותה הרגשית והנשית‪ ,‬ועיצב את זהותה‪ .‬קודים תרבותיים‬

‫היסטוריים‪ ,‬כמו קוד השתיקה‪ ,‬שימרו איסורים ‪ ,‬טאבו ועמימות סביב נושאים הקשורים ל"נשיות"‪" ,‬זהות‬

‫נשית"‪" ,‬הגוף הנשי" ו"מיניות" (בודובסקי‪ ,‬דוד‪ ,‬ערן ורוזן‪ .)1282 ,‬הנשים במחקר תיארו כיצד הללו נחשבו‬

‫לנושאים ש"אינם מכובדים"‪" ,‬אישיים" ואף "מכוערים"‪ ,‬כך שהקשר גוף‪-‬נשיות‪-‬זהות נשית‪ -‬מיניות נותר‬

‫חלקי‪ ,‬לא מדובר ולא מוזכר‪ .‬ניתן להסביר זאת על ידי התבוננות בחברה הכפרית המסורתית ממנה הגיעו‪ ,‬בה‬

‫התקיימה מערכת מושגים שונה מזו שמתקיימת בחברה העירונית הישראלית‪ ,‬באשר לקשר בין גוף‪-‬נשיות‪-‬‬

‫מיניות‪-‬פוריות‪ .‬באתיופיה‪ ,‬קשר זה נרקם לתוך הקשר רחב יותר בין המחזוריות של גוף האישה להתפתחותה‬

‫‪111‬‬
‫המינית והפיזיולוגית‪ .‬במעגל החיים האתיופי המסורתי לא הייתה תקופה המקבילה לגיל ההתבגרות‪ ,‬כך‬

‫שנשיותה של האישה נקבעה על ידי דם המחזור (‪ ,)Weil, 2004‬והוא סימל את פוריותה ואת מוכנותה‬

‫להינשא‪ ,‬לקיים יחסי מין ולהוליד ילדים (מנדלינגר וצוויקל‪ .)1551 ,‬האיסור על קיום יחסי מין לפני הנישואין‬

‫הוביל לכך שרוב הנשים במחקר למדו על מיניותן בגיל צעיר סמוך להבשלה המינית שלהן (בודובסקי‪ ,‬דוד‪,‬‬

‫ברוך‪ ,‬ערן ואבני‪ .)1223 ,‬בנוסף‪ ,‬רובן נישאו בשידוך על ידי הוריהן‪ ,‬כאשר קשר הנישואין היה אמצעי ליצירת‬

‫קשר בין משפחות ולא כביטוי לרגשותיהן ובחירתן של הנשים (פיקדו‪.)1551 ,‬‬

‫נורמות וקודים חברתיים התוו את הצנעתם של נושאים אלה ונאסר על הנשים לחשוף אותם "כלפי‬

‫חוץ"‪ .‬כך לדוגמא‪ ,‬המחזור החודשי נחשב לתופעה מביישת‪ ,‬נעדרת כבוד‪ ,‬שיש להסתירה ולהצניעה‪ .‬הגוף הנשי‬

‫קיבל תוקף וממשות רק בהקשר של צניעות והסתרה‪ ,‬והשמירה על קרום הבתולין נחשבה למקור טהרתה‬

‫היחיד של האישה‪ ,‬כך שהיא צוותה לשמור עליו פן תחשב ל"טמאה" (סימונשטיין ושפי‪-‬צנקל‪ .)1551 ,‬מכאן‬

‫שבחברה הכפרית המסורתית הנשים למדו על זהותן הנשית‪ ,‬מיניותן‪ ,‬והתהליכים המתרחשים בגופן מתוך‬

‫התפתחותו המינית הטבעית ולא מתוך עיסוק או דיבור ישיר בנושאים אלה כפי שנהוג בחברה העירונית‬

‫הישראלית‪ .‬כך‪" ,‬סימני הגוף" (גיל האישה‪ ,‬התפתחות סימני נשיות פיזיולוגיים‪ ,‬הופעת המחזור החודשי) של‬

‫הנשים שלחו מסרים חברתיים ותרבותיים לסביבה שלהן וקבעו את השלב בו הן נמצאות‪ ,‬מעמדן בהיררכיה‬

‫החברתית‪ ,‬והתפקיד המצופה מהן‪ .‬סימנים אלה היו מתוזמנים וגלויים לעיני הנשים במחקר‪ ,‬משחר ילדותן‪,‬‬

‫שכן רובן גדלו בכפרים בעלי אופי קהילתי‪-‬חמולתי‪ .‬מכאן שזהותן הנשית‪ ,‬והמודעות למיניותן ולגופן‪ ,‬לצרכיהן‬

‫ולרצונותיהן התפתחו מצפייה פאסיבית באימותיהן וביחסים הנרקמים בין חברי המשפחה והקהילה‪ ,‬כמו גם‬

‫מהתזמון הטבעי של גופן המתפתח (‪.)Phillips-Davids, 1999‬‬

‫כשם שהמרחבים הפיזיים היו תחומים ומוגדרים באמצעות גבולות‪ ,‬כך הוגדר גם המרחב הרגשי‪ ,‬שבו‬

‫התקיים הקשר בין האישה לעצמה‪ ,‬ובין האישה לגבר‪ .‬במחקר הנוכחי הצביעו הנשים על האיסור לחשוף‬

‫ולהביע רגשות‪ ,‬הן חיוביים והן שליליים‪ .‬פתגם ידוע באמהרית קובע כי "הבטן רחבה מהעולם כולו" (רחמים‪,‬‬

‫‪ ,)1222‬והוא מציג את האיפוק כתכונה מוערכת המעידה על כבודו של האדם‪ .‬לא היה נהוג כלל לבטא רגשות‬

‫"שליליים"‪ ,‬כגון כעס‪ ,‬כאב‪ ,‬אכזבה‪ ,‬קנאה‪ ,‬נקמנות ותסכול (‪ .)Ben-Ezer, 2002‬כך‪ ,‬בהעדר לגיטימציה‬

‫חברתית להפנותם כלפי האדם שמעורר אותם‪ ,‬הנשים מפנות את רגשותיהן פנימה‪ ,‬אל עצמן‪ .‬רגשות אלה‬

‫מכאיבים ופוצעים את הנשים מבפנים ומתבטאים בפגיעה עצמית ובתחושה של דיכאון‪ ,‬חוסר אונים ותסכול‬
‫(ליכטנשטיין וזק‪ ;1558 ,‬שבתאי וקסן‪ .)1551 ,‬הבעת חיבה ואהבה גלויה בין המינים לא הייתה מקובלת‬

‫בתרבות יהודי אתיופיה‪ ,‬והבעה רגשית באמצעות מגע‪ ,‬חיבוקים ונשיקות נחשבה אף היא ללא מכובדת‬

‫‪112‬‬
‫ומעידה על צביעות וחוסר כבוד (גיורא‪-‬דודאי‪ .)1557 ,‬רגשות חיובים היה נהוג לבטא באמצעות קנייה של חפץ‬

‫או מתנה‪ .‬משמעות הדבר על פי הנשים במחקר היא שהן גדלו ללא ביטחון עצמי‪ ,‬עם ערך עצמי ודימוי עצמי‬

‫נמוכים‪ ,‬תוך שהן לומדות לבחון ולבקר את התנהגותן ומעשיהן ולא את אלה של הסובבים אותם‪.‬‬

‫היבט חשוב נוסף באשר למרחב בין המינים קשור ליחסי המין בין גבר לאישה‪ .‬אלו מתוארים על ידי‬

‫הנשים במחקר באופן צר ומצומצם‪ ,‬וההתייחסות אליהם נחשבת לעניין פרטי וסמוי שאין לדון בו או לחשוף‬

‫אותו כלפי חוץ (וייל‪ ;1221 ,‬כהנא‪ .)1277 ,‬מהתבוננותן ביחסים שנרקמו בין הוריהן וגם באלה שיצרו הן עצמם‬

‫עלה כי בני זוג אינם נוהגים לדבר ביניהם על המתרחש במרחב הזוגי‪ ,‬לרבות קשיים וקצרים בתקשורת‬

‫המינית‪ .‬האישה נתפסה בתרבות האתיופית כחסרת הגנה וחלשה מבחינה פיזית ומינית‪ ,‬והבעל היה רשאי‬

‫לדרוש ממנה צייתנות מוחלטת בתחום היחסים המיניים (סימונשטיין ושפי‪-‬צנקל‪ .)1551 ,‬נורמות חברתיות‬
‫הגדירו מה אסור לאישה לעשות (איסור על ריבוי גברים‪ ,‬איסור על ביתוק בתולין‪ ,‬איסור באשר להנאתה‬

‫וצרכיה בקיום יחסי מין) ומה מותר לגבר לעשות (לקיים יחסי מין עם אישה לפי רצונותיו וצרכיו) (וייל‪;1551 ,‬‬

‫‪ .)Kacen, 2006‬יחסי המין לא התקיימו בהתאם להעדפות המיניות‪ ,‬הצרכים והחשק המיני של הנשים‬

‫(‪ ,)Abeya, Afework, & Yalew, 2012‬ולא מתוך כבוד והתייחסות לתהליכים הטבעיים המתרחשים בגופן‬

‫(‪ .)Guillermo, Manlove, Gray, Zava, & Marrs, 2010‬בתוך ההגדרות האלה מרחב התמרון של הנשים צר‬

‫יחסית והקושי שהן חוות בבואן לייצר לעצמן מציאות שונה‪ ,‬כמו זו הנהוגה בישראל‪ ,‬גדול מאוד‪.‬‬

‫כפי שהוזכר בסקירת הספרות‪ ,‬במעבר לישראל היטשטשו הגבולות בין המרחבים הפיזיים המגדירים‬

‫את זהותה של האישה ותפקידיה‪ .‬הנשים במחקר מתארות כיצד היציאה מהמרחב הביתי "שם" באתיופיה‪,‬‬

‫אל המרחב החיצוני‪" ,‬כאן" בישראל‪ ,‬נתנה לאישה‪ ,‬לראשונה בחייה‪ ,‬אפשרות ובחירה לנהוג אחרת כמעט בכל‬
‫תחום אפשרי‪ :‬לימודים‪ ,‬רכישת מקצוע‪ ,‬עבודה מחוץ לבית‪ ,‬שליטה על משאבים כלכליים והשתתפות‬

‫בפעילויות חברתיות שונות‪ .‬המעבר יצר עבורן הזדמנויות חדשות לשינוי ביחסים בין המינים‪ ,‬והן החלו להיות‬

‫מודעות לזכותן לעצמאות‪ ,‬לשוויון ולהכרה בדעותיהן וברצונותיהן (‪ .)Fenster, 1998‬הנשים‪ ,‬שהסתגלו היטב‬

‫לחיים בישראל‪ ,‬הפכו לתלותית פחות בגברים ובמשפחתן ונהנו מבחירה ומהזכות למימוש עצמי (בודובסקי‬

‫ואחרים‪.)1223 ,‬‬

‫המעבר לארץ ישראל יצר חלוקה מחודשת של המרחבים הפיזי והחווייתי ושינה את המשמעות‬

‫שניתנה להם‪ .‬המרחב ה"פנימי" הפך למרחב משפחתי‪-‬קהילתי‪ ,‬שבו חופש הפעולה של הנשים הוגדר‬

‫כמצומצם‪ .‬המרחב ה"חיצוני" התהווה במפגש עם החברה הישראלית והפך למרחב מודרני‪-‬מערבי‪ ,‬שבו חופש‬

‫‪113‬‬
‫הפעולה גדול (‪ .)Fenster, 1998‬התנועה בין המרחבים יצרה בלבול רב והקשתה על הנשים להגדיר לעצמן היכן‬

‫הן ממוקמות על פני הרצף‪ .‬האם הן "שם"? כלומר‪ ,‬נשים מסורתיות‪ ,‬צייתניות וכנועות‪ ,‬נחותות במעמדן‬

‫מהגבר ומשוללות זכות בחירה‪ ,‬או שהן "כאן"? כלומר‪ ,‬נשים מודרניות בחברה שוויונית‪ ,‬מסוגלות לקבוע את‬

‫גורלן‪ ,‬לבחור את עתידן להחליט החלטות הנוגעות לחייהן ולחיי הקרובים אליהן‪ ,‬והן בעלות כוח ומעמד‪.‬‬

‫בתנועה בין המרחבים נוצר מרחב חדש‪ ,‬מעין 'מרחב ביניים' לא מוכר‪ ,‬שבו התקיימו בעת ובעונה אחת‬

‫מאפיינים של שתי התרבויות (‪.)Flum & Cinamon, 2011‬‬

‫במ רחב הביניים התגלתה חשיבותה של השפה כמגדירה מציאות; היא מייצרת משמעות לחווייתן של‬

‫הנשים (‪ .)Polkinghorne, 2005‬במעבר לישראל התבהר המחסור בייצוג מילולי המקביל למונחים כמו‬

‫"אלימות זוגית" "אלימות בתוך המשפחה"‪" ,‬אלימות מינית בתוך הנישואין"‪ ,‬ו"הטרדה‪/‬פגיעה מינית"‬

‫(פיקדו‪ ,)Kacen, 2006 ;1551 ,‬והמילה "אונס"‪ ,‬על אף היותה קיימת‪ ,‬לא הייתה מוכרת לרוב הנשים (אייל‬

‫עשהאל‪ .)1511 ,‬יצירת טרמינולוגיה והמשגה לתופעה מסוימת מתאפשרת באמצעות ייצוגים שפתיים (מילים‪,‬‬

‫דימויים‪ ,‬סמלים‪ ,‬מטאפורות) המאפשרים להתייחס בגלוי לתופעות ולאירועים‪ ,‬לתת להם תוקף וקיום ולבטא‬

‫את הידע הקיים אודותיהם‪ .‬הייצוגים החברתיים ניתנים להבנה דרך עיניהן של חברות וקבוצות‪ ,‬והם‬

‫מוסברים רק בהקשר החברתי שלהם (‪ .)Wagner, 1998‬המרואיינות ספגו מסרים חברתיים "פנימיים"‪ ,‬לפיהן‬

‫אלימות בין גבר לאישה בנישואין היא תופעה קיימת וידועה ואף מקובלת כמעשה של "עונש חינוכי" לגיטימי‬

‫ולא כתופעה חברתית אסורה (פיקדו‪ .)Kacen, 2006 ;1551 ,‬מכות וקללות נחשבו כחלק מטבע החיים‪ ,‬ואף‬

‫כסימן לביטוי אהבה (אייל עשהאל‪.)1511 ,‬‬

‫כמו נשים אחרות באתיופיה (‪ )Abeya et al., 2012‬ונשים מהגרות מחברות מסורתיות לחברה‬

‫מערבית (‪ ,)Singh, 2009; Zhou, 2012‬גם הנשים במחקר התייחסו לנורמות החברתיות המעודדות אותן‬

‫להכיר בצורך לציית ולקבל את חוסר השוויון התרבותי המובנה בין המינים ואת האלימות של הגבר כלפיהן‬

‫כלגיטימית מתוקף היותו תוקפן ובעל דחפים מיניים גבוהים ולא נשלטים‪ .‬עם זאת‪ ,‬הן ספגו מסרים‬

‫"חיצוניים" מהחברה הישראלית המגנה אלימות מינית כלפי נשים ומגדירה מה הם יחסים מיניים בהסכמה‬

‫ושאינם בהסכמה (‪ .)Bletzer & Koss, 2004‬כנשים מודרניות הן מכירות בזכותן לקיים יחסי מין בהתאם‬

‫לרצונותיהן‪ ,‬תוך התבססות על הבנה הדדית עם בן זוגן והכרה בצרכיהן‪ .‬המסרים הסותרים יצרו קונפליקט‬
‫פעולתי ותפיסתי אצל הנשים‪ ,‬והן התקשו להגדיר מתי המעשה שבוצע כלפיהן נחשב לפגיעה מינית‪ .‬כמו כן‪ ,‬הן‬

‫נאבקו לקבל תמיכה והכרה מהסובבים אותם והחלו לחפש אחר אפשרויות תמרון בין שתי החברות בניסיון‬

‫‪114‬‬
‫להתמודד עם השלכות הפגיעה שחוו‪ .‬אנרגיה רבה הושקעה בניסיון למצוא הסברים לבלבול ולפרדוקס‪ ,‬אך‬

‫הנשים הגיעו למצב ללא מוצא – הן צוו לקבל ללא עוררין את החוקים והכללים "כמו שהם"‪ ,‬כמו שקיבלו‬

‫אותם דורות קודמים של נשים בלי יכולת לשנותם‪ .‬מכאן‪ ,‬נשללה מהן הזכות לכלול מילים וביטויים כמו‬

‫"אונס" ו"אונס בתוך הנישואין" כתופעות חברתיות אסורות‪ .‬חוסר האפשרות לדון בנושאים המיניים בקהילה‬

‫האתיופית מקשה על האפשרות להפנים נורמות חדשות הנהוגות בישראל ולאמצן‪ .‬מאחר שהאישה אינה‬

‫נחשבת כקורבן‪ ,‬תופעת הפגיעה המינית אינה מקבלת הכרה כבעיה חברתית שיש לה השלכות פיזיות‪,‬‬

‫פסיכולוגיות ונפשיות ארוכות וקצרות טווח על האישה‪.‬‬

‫‪ 4.2‬הפגיעה המינית והשלכותיה‪ :‬החוויה של הנשים במרחב התוך‪-‬אישי‬

‫טראומת הפגיעה המינית הפגישה את הנשים במחקר עם הלם הגוף ואילמות הנפש‪ ,‬פגעה בתפיסה‬
‫העצמית שלהן‪ ,‬באמון כפי שהכירו אותו טרם הפגיעה וערערה את זהותן‪ .‬הנשים במחקר עברו חוויה‬

‫טראומטית קשה‪ ,‬כאוטית ומטלטלת בעקבות הפגיעה המינית‪ .‬חלקן סבלו מאלימות מינית כחלק מקשר‬

‫הנישואין‪ ,‬חלקן נפגעו על ידי מכר או קרוב משפחה באופן חד פעמי ואישה אחת עברה אונס בילדות‪.‬‬

‫מהממצאים שנותחו עולה רמת הלימה גבוהה עם הספרות התיאורטית‪ .‬מחקרים רבים מצאו שחוויה‬

‫טראומטית כמו פגיעה מינית היא חוויה רב ממדית ומורכבת‪ ,‬המשפיעה על תפיסת הזמן והמרחב‪ ,‬מימדים‬

‫אשר מעצבים את החוויה האנושית (‪.)van Manen, 1997‬‬

‫ממד הזמן‪ .‬ממד זה מתגלה כמרכזי בתיאורי הנשים את הפגיעה המינית ומשפיע על חווייתן‪ .‬תחושת‬

‫הקוהרנטיות והעקביות בזמן משפיעה על האופן בו האדם מסביר ומפרש את אירועי חייו‪ .‬היכולת לחוות מימד‬

‫המשכי ורציף באירועי החיים מסייעת לאדם להתמודד עם שינויים‪ ,‬ומעברים בין תקופות זמן‪ ,‬מסייעת לו‬

‫לפתח תחושת עצמיות ומהווה מקור לתחושת אחדות וזהות (‪ .)Taylor, 1989, 1991‬הנחה זו מוטלת בספק‬

‫כאשר הנשים במחקר נאבקות לכלול את חוויות הפגיעה המינית בסיפור חיים שיש בו רצף‪ ,‬המשכיות‬

‫וקוהרנטיות (‪ .)Harvey, Mishler, Koenen, & Harney, 2000‬כשהתבקשו לדבר על אירוע הפגיעה המינית‬

‫שחוו‪ ,‬מצאו עצמן הנשים נעות הלוך ושוב בין אירועים שהתרחשו בתקופות חיים שונות‪ ,‬נאבקות לשוב אל זמן‬

‫עבר מדויק‪ ,‬ולארגן את האירוע הטראומטי בצורה קוהרנטית כבעל התחלה‪ ,‬אמצע וסוף‪ .‬תפיסת הזמן משתנה‬

‫ומיטשטשת‪ ,‬סיפור "נכנס" בתוך סיפור‪ ,‬תיאורים נקטעים תדיר והמשכם נמצא (אם בכלל) הרחק בהמשך‬

‫הראיון (‪ .)Terr, 1983‬מפאת הקושי לחשוף ולארגן את העדות‪ ,‬משתמשות הנשים בתיאורים דלים‪ ,‬במילים‬

‫ספורות ובמשפטים קצרים ומתומצתים כמו מנסות לצמצם את החוויה הקשה‪ ,‬ולהקטין את מימדיה‪.‬‬

‫‪115‬‬
‫כשהחוויה הרגשית מתעצמת‪ ,‬והנשים מדברות על אירוע האונס ועל הרגע בו הן חוו את מעשה הפגיעה המינית‬

‫עצמו‪ ,‬כל הנשים קטעו באחת את עדותן (‪ ,)Holman & Cohen-Silver, 1998‬והחלו לנוע קדימה או אחורה‬

‫בזמן לחלקים אחרים בעדותן (מקור)‪.‬‬

‫מימד המרחב‪ .‬החוויה של הנשים במחקר מוצגת באמצעות התייחסות למרחב הפיזי‪ ,‬הגופני והרגשי‬

‫שלהן‪ .‬המרחב הפיזי מהווה מעין 'תפאורת רקע' לאירוע הפגיעה המינית‪ .‬על רקע מימד הזמן‪ ,‬אותו היה קשה‬

‫לאמוד ולת אר‪ ,‬התגלה המרחב הפיזי כמקום‪ ,‬מימד מוחשי ונגיש אותו ניתן לתאר‪ ,‬לעיתים‪ ,‬לפרטי פרטים‪.‬‬

‫חלק מהנשים נזכרו במקום האירוע‪ ,‬בין אם מדובר היה במרחב הממוקד והמדויק בו הן שהו בזמן האירוע‬

‫(כמו מיטה) ובין אם מדובר היה במימד רחב יותר (כמו ים‪ ,‬חדר שינה) (‪ .)van Manen, 1997‬לעיתים המרחב‬

‫הפיזי סייע לנשים להיאחז בסיפור‪ ,‬בבגדים שלבשו מתוך "פלאשים" – חלקי תמונות שעל הקורא הוטלה‬

‫משימת החיבור‪.‬‬

‫המרחב הגופני נגלה באופן עקיף מבין המילים‪ ,‬ונחשף אט אט בתיאורי הנשים כיוון שאין הן רגילות‬

‫להפנות אליו את תשומת הלב ולהתייחס אליו באופן ישיר‪ .‬פגיעה מינית היא בראש ובראשונה פגיעה בגוף‪,‬‬

‫המערבת פריצה של גבולות הגוף (הפיסיים והרגשיים) ופלישה למרחב הפרטי של האישה‪ .‬המשמעות היא‬

‫פגיעה בקשר של האישה עם גופה‪ ,‬כמו גם במערכת היחסים שלה עם סביבתה‪ .‬כאשר ערכי התרבות מדגישים‬

‫את חשיבותו של הגוף הנשי לפריון וילודה‪ ,‬שומרים ומגנים על "טהרתו" (באמצעות שמירה על הלכות נידה‬

‫והיטהרות) "שלמותו" (באמצעות שמירה על הבתולין) וכבודו (צניעות וכיסוי)‪ ,‬נתפס הגוף הנשי כחשוב‪,‬‬

‫הכרחי‪ ,‬מוגן ומוערך‪ .‬מנגד‪ ,‬כאשר הגוף הנשי מחולל‪ ,‬נפגע ונפרץ על ידי פגיעה מינית‪ ,‬נוצר טאבו גופני חזק‬

‫המונע עיסוק והכרה בנושא‪ .‬העדר סובלנות ופתיחות לפגיעה‪ ,‬השתיקה סביבה‪ ,‬אי‪-‬גינוי הפוגע והאשמת‬

‫האישה – מהווים ניגוד בולט לתפיסה זו ויוצרים פרדוקס‪ .‬הנשים מתקשות לקבל ההשתקה החברתית סביב‬

‫התופעה‪ .‬בהעדר הכרה לפגיעה כבעלת השלכות הרות גורל על בריאותה הנפשית והגופנית ובהעדר גינוי וענישה‬

‫– ניתנת לגיטימציה חברתית לפגיעה‪ .‬מכאן ניתן להבין גם את הקושי שבהכרה החברתית ברגשות המתלווים‬

‫לפגיעה המינית‪ ,‬ברגשות העלבון‪ ,‬הכאב והסבל שהם מנת חלקה של האישה‪ .‬הנשים במחקר מביעות את‬

‫התחושות הללו בצורה לקונית ועקיפה ובעיקר מפנות אותם כלפי עצמן וגופן‪ .‬גופן נחווה כמנותק‪ ,‬כשהן‬

‫נעדרות בעלות עליו‪.‬‬

‫לפי קריגר (‪ ,)Krieger, 2005‬המושג ‪ embodiment‬מתייחס לגוף הנוכח בחוויה האנושית וכולל שלוש‬

‫הנחות יסוד‪ :‬ראשית‪ ,‬הגוף יכול לספר את סיפור חייו של האדם‪ ,‬והוא אינו נפרד מקיומו האנושי‪ .‬שנית‪ ,‬הגוף‬

‫מספר סיפור שלעתים תואם את המצב שבו אדם נמצא ברגע נתון ולעיתים משחזר מצב בו היה בעבר‪ .‬שלישית‪,‬‬

‫‪116‬‬
‫הגוף מספר את הסיפור שהאדם אינו יכול או לא רוצה לבטא במילים‪ ,‬אם משום שהוא אינו מוצא את הכוחות‬

‫לכך‪ ,‬אם משום שנאסר עליו לספר או לחשוף את סיפורו ואם משום שהוא בוחר שלא לעשות זאת‪ .‬בריאיון‬

‫המשתתפות התבקשו בעדינות להיזכר בתחושות הגופניות שחוו כדי להגיע לשורשי החוויה הגופנית והרגשית‪,‬‬

‫להתחקות אחרי זיכרונות העבר ולהעמיק את המשמעות שהן נותנות לחווייתן (‪)Mills & Daniluk, 2002‬‬

‫דרך חוויית הגוף שנפגע התגלתה עוצמת החוויה‪ ,‬הקושי‪ ,‬הטלטול הרגשי והגופני והזוועה‪ .‬חלק מהנשים תארו‬

‫פגיעה מינית שלוותה באלימות קשה שהתרחשה בלא רשות ובלא הסכמה‪ ,‬כאשר השליטה עברה לידי אדם‬

‫אחר בעל הכוח והעליונות (‪ .)Sorenson, 1996‬הן תיארו את המאבק הגופני שהותיר אותן ללא מרחב פעולה‬

‫ויכולת להגן על עצמן או לברוח‪ .‬דרך התיאור את הגוף הכנוע‪ ,‬הכבול והמאוים עולה תחושת חוסר אונים‪,‬‬

‫בהלה ואימה‪ .‬אל מול הכוח והעליונות שמפגין הפוגע בהן‪ ,‬מתחדדת עמדת החולשה והנחיתות שלהן‪ .‬הן‬

‫מתארות את הכאב הגופני‪ ,‬הסבל בעת האירוע ולאחריו‪ ,‬הדחייה מהגוף והאכזבה ממנו‪ ,‬כך שנוצרת תחושה‬

‫שגופן יוצא משליטה‪ ,‬נעשה רגיש יתר על המידה והחושים בו מתבלבלים ונחווים בעוצמות ובאופנים לא‬

‫מוכרים‪ .‬הגוף נחווה כמלוכלך‪ ,‬דוחה‪ ,‬מגעיל‪ ,‬ללא ערך וכבוד ( ‪Meston, Rellini, & Heiman, 2006; Træen‬‬

‫‪ .) & Sorensen, 2008‬החוויה הגופנית כל כך קשה‪ ,‬שהיא מייצרת תגובה של ניתוק מתחושות הגוף‪ ,‬כעס על‬

‫המתרחש בגוף‪ ,‬על אפסותו וחולשתו של הגוף והכחשה באשר לתהליכים המתרחשים בו ( ‪Mills & Daniluk,‬‬

‫‪.)2002‬‬

‫הנשים במחקר תיארו את הפגיעה המינית כאירוע אלים שהתרחש מהר מאוד‪ ,‬ולא הותיר להן זמן‬

‫להבין מה עובר עליהן ולחשוב על אסטרטגיה לפעולה‪ .‬רובן מדגישות בתיאורן את העובדה שהפוגע "תפס"‬

‫אותן ולכד אותן‪ ,‬כך שבן רגע נקבע מערך הכוחות ביניהם‪ .‬הפוגע הפך לכוחני‪ ,‬אלים‪ ,‬והנפגעות הפכו לשבויות‬
‫בידיו כשהן חסרות אונים וחסרות יכולת להילחם‪ .‬המעבר המהיר בין החופש לתחושת ה"שבי" צמצם את‬

‫מרחב הפעולה של הנשים והעצים את הפחד והבעתה שחשו‪ .‬בתוך המרחב המצומצם והמוגבל שנוצר בין‬

‫הפוגע לקורבן מצאו עצמן הנשים נאבקות להתנגד למעשים שבוצעו כלפיהן בצורה אקטיבית‪ ,‬אך מול יחסי‬

‫הכוחות הלא שוויוניים התנגדותן לא יעילה והן נאלצות להיכנע לתוקף (‪.)Ehrlich, 2001‬‬

‫המרחב הרגשי ‪ .‬מתוך הגוף ההלום‪ ,‬הנחווה כמנותק ופגיע‪ ,‬עולים דימויים באשר לסערה המתחוללת‬

‫בנפשה של האישה‪ ,‬והחוויה הרגשית המתלווה אליה‪ .‬תופעת הדיכאון‪ ,‬המשותפת לנשים אחרות שנפגעו‪ ,‬עולה‬

‫מתוך הראיונות כאוסף של דימויים‪ .‬הנפש שלה סגורה‪ ,‬היא כלואה במקום חשוך‪ ,‬ללא אור‪ ,‬בתחושה שאין‬

‫לאן לברוח וגם אם תנסה‪ ,‬רגליה כלואות בתוך "בוץ טובעני" המאיים לשאוב אותה עמוק לתחתית‪ .‬בהעדר‬

‫‪117‬‬
‫מוצא‪ ,‬רגשות הכעס‪ ,‬ההאשמה והזעם על הפוגע והמעשים שביצע‪ ,‬מופנים פנימה‪ ,‬אל עצמה‪ ,‬כך שהיא חווה‬

‫שנאה עצמית האשמה עצמית וייסורים על עצם היותה קורבן (‪.)Cardi, Milich, Harris, & Kearns, 2007‬‬

‫‪ 4.1‬פגיעה מינית בראי התרבות האתיופית‪ :‬הנשים במרחב התרבותי‬

‫ממצאי המחקר מעידים על כך שחווית הפגיעה המינית מעוצבת על ידי התרבות‪ ,‬נטועה ומקננת בה‬

‫ומקרינה על המשמעות שהאישה נותנת לעצמה כנפגעת (‪.)Harvey, Mishler, Koenen, & Harney, 2000‬‬

‫הבניית החוויה‪ ,‬החל מהגדרתה וההבנה שפגיעה מינית היא תופעה אסורה‪ ,‬שלה השלכות הרות גורל על‬

‫הנפגעת‪ ,‬והיא ראויה לגינוי והכרה‪ ,‬וכלה בדרכי ההתמודדות והמשאבים הנפשיים‪-‬רגשיים העומדים לרשות‬

‫הנשים ‪ -‬מעוגנת חזק בדיאלוג התרבותי בין האישה למשפחתה וקהילתה ומקבלת משמעות מתוך התנועה‬

‫במרחבים החווייתיים שלה‪ ,‬אלו ה"חיצוניים" ואלו ה"פנימיים" (‪.)van Manen, 1997‬‬

‫קהילת יוצאי אתיופיה וחבריה ככלל‪ ,‬מייצגת עבור הנשים במחקר את המרחב ה"חיצוני"‪ ,‬מעליו‬

‫מרחף איום תמידי על האישה‪ ,‬כבודה ושמה הטוב ‪ -‬שלה ושלה משפחתה‪ ,‬אם יחלחל לתוכו דבר הפגיעה בה‬

‫(‪ .)Tankink, & Richters, 2007‬הנשים מקבלות מסרים חוזרים ונשנים לפיהן עליהן להצניע את רגשותיהן‪,‬‬

‫להשקיט את זעקתן ולהימנע ככל האפשר מלחשוף את סוד הפגיעה המינית שעברו‪ .‬במרחב ה"חיצוני"‪,‬‬

‫התרבותי‪ ,‬כל התייחסות ישירה לפגיעה מינית תוכחש מתוקף היותה "לא קיימת"‪ ,‬וקורבנותיה לא יהיו‬

‫ראויות להכרה והתייחסות‪ .‬מדובר אם כן בסוד הכובל את הנשים בעבותות של שתיקה‪ ,‬מסתיר אמת לא נוחה‬

‫באשר ל"רעות החולות" בתוך העדה וסובב סביב פחד‪ ,‬מבוכה ובושה (בן עזר‪ .)1221,‬השתיקה הפנימית לנוכח‬

‫הפגיעה בגופה ובנפשה‪ ,‬השתקת הכאב וההתעלמות מקיומו‪ ,‬השתקת זהותה הנשית והמינית וההשתקה‬

‫החברתית הרחבה סביב תופעת הפגיעה יוצרות חומות בצורות שנדמה שאי אפשר להבקיען‪.‬‬

‫"קשר השתיקה" (‪ )conspiracy of silence‬מוגדר כתופעה חברתית אשר בעטייה קבוצת אנשים‬

‫בוחרת במודע להתעלם מדבר שכולם יודעים שהוא קיים‪ ,‬ולא לדון בו בפומבי‪ ,‬מכיוון שהעיסוק בו עלול‬

‫להכניס "פיל" מטפורי לחדר; כולם מריחים אותו‪ ,‬מרגישים אותו ‪ -‬וכולם בוחרים להתעלם ממנו‬

‫(‪ .)Zerubavel, 2006‬קשר זה מתהדק סביב הנשים במחקר ומאיים על קיומן‪ ,‬ועל קיומה של החברה הסגורה‬

‫בה הן חיות‪ .‬מול הקהילה שלה חווה האישה השתקה מכוונת שנועדה להסתיר את האמת‪ ,‬ולכלוא אותה‬

‫"בפנים" במקום לחשוף אותה‪ ,‬לטובתה‪ ,‬בפני אור השמש המחטא‪ .‬כל עוד היא תשמור על שתיקתה‪ ,‬יישמרו‬

‫הסדר והארגון החברתי‪ .‬אם תחשוף את סודה "כלפי חוץ"‪ ,‬היא תהווה איום על החברה ונדמה שהברירה‬

‫‪118‬‬
‫היחידה העומדת בפניה היא הסתרה‪ ,‬והכחשה פנימית וחיצונית של האירועים שעברה ‪ -‬מה שמותיר אותה‬

‫חסרת הגנה ולא מובנת לעצמה ולסביבתה (‪.)Tankink & Richters, 2007‬‬

‫בקרב יוצאי אתיופיה נשמר קשר השתיקה סביב תופעת הפגיעה המינית באמצעות ערכי ההוליזם‬

‫והקולקטיביזם‪ .‬ערכים אלה מאפשרים לחברי הקהילה להתעלם מכאבן וסבלן של הנשים ולהכחיש את קיומה‬

‫של התופעה‪ .‬הנשים במחקר מגלות שאת חייהן כנשים אינדיבידואליות ובחירותיהן מכתיבים ערכים חברתיים‬

‫התלויים אלה באלה כאשר התפוררות של אחד מהם עלולה למוטט את החברה כולה (בן‪-‬עזר‪Rosen, 1221 ,‬‬

‫‪ . )1987‬הדבר יכול להסביר את חששן של הנשים מחשיפת הפגיעה‪ ,‬שלא זו בלבד שלא תקל עליהן‪ ,‬אלא שיש‬

‫בה משום סכנה ולהרע את מצבן עוד יותר‪ .‬כך‪ ,‬הנשים סופגות מסרים חברתיים לפיהם אין זה נהוג להתגרש‬
‫מבעלן למרות שהוא פוגע בהן מינית‪ ,‬אין זה נהוג לבצע הפלה ממכר שאנס אותן מתוך נאמנות לערכי הדת‬

‫היהודית‪ ,‬לפיה האל הוא הסמכות היחידה המופקדת על החיים והמוות‪ ,‬ואין זה נהוג להמרות את פיו של‬

‫הגבר ולסרב לקיים עמו יחסי מין בהתאם לרצונותיו‪.‬‬

‫כדי למנוע מהאישה לחשוף את סודה ולקבל עזרה הופעלו עליה סנקציות חברתיות אדירות בתקווה‬

‫שתוותר על מאבקה וזכויותיה‪ ,‬תסלח לפוגע‪ ,‬תשכח את שעברה ו"תמשיך הלאה" לתפקד בהתאם‬

‫למחויבויותיה‪ .‬כשהנשים במחקר העזו לזעוק ולמרוד כנגד המוסכמות‪ ,‬החברה איימה להוקיע אותן‪,‬‬

‫והאשימה אותן שהן "שקרניות"‪" ,‬מתחזות"‪" ,‬סחטניות" ו"מניפולטיביות"‪ .‬הנשים הואשמו שהן בודות‬

‫מליבן מעשה שלא היה‪ ,‬מנהלות רומן אסור ולכן מבקשות לחפות עליו במסווה של פגיעה מינית ומבקשות‬

‫להשיג הטבות כלכליות באמצעות איום על הפוגע‪ .‬בחברה הסגורה‪ ,‬רכילות מהווה חלק בלתי מהתנהלותה‬

‫הקהילתית היומיומית‪ .‬הנשים תיארו את חששן שאם ייודע דבר הפגיעה‪ ,‬הן יהוו מקור לרכילות וגנאי‪ ,‬יוגדרו‬

‫כ"אלה שנאנסו"‪ ,‬והגדרה זו תהפוך להיות חלק בלעדי מאישיותן‪ ,‬תשפיע על היחס העתידי אליהן ותפחית‬

‫מערכן ומערך משפחתן‪ .‬מע ליהן ירחף האיום כי ידירו אותן לנצח מ"המשפחה הטהורה"‪ ,‬המושלמת והנקייה‬

‫ללא רבב ויטענו שהן אלה שמכתימות את שמה לנצח בכתם שייזכר ולא ימחה לדורות ( ‪Tankink & Richters,‬‬

‫‪.)2007‬‬

‫בראיה רחבה ניתן לדבר על מיתוסים באשר לאונס‪ ,‬ועל הנטייה החברתית להאשים את קורבנות‬

‫האונס במעשה שארע כלפיהן (‪ .)Grubb & Turner, 2012‬הנשים במחקר‪ ,‬בדומה לנשים בחברות ותרבויות‬

‫מסורתיות רבות (‪ ,)Chan, 2009‬מואשמות על ידי החברה האתיופית בהיותן קורבנות לאונס ולפגיעה המינית‬

‫שחוו‪ .‬במחקר שנערך בישראל לגבי עמדות ותפיסות של סטודנטים את המושג "אונס" נמצא כי אנשים בעלי‬

‫‪119‬‬
‫תפיסות מסורתיות כלפי תפקידי מגדר נוטים להפחית מחומרת מעשה האונס‪ .‬עוד נמצא שככל שהקרבה בין‬

‫הפוגע לקורבן גבוהה (בן זוג‪ ,‬בעל‪ ,‬חבר לשעבר) האונס אינו נתפס כאירוע שיש בו משום הפרת זכויות‪,‬‬

‫והשלכותיו הרגשיות נתפסות כמעטות‪ .‬גם בחברה הישראלית רווחת הדעה שאישה לא יכולה לסבול מהשלכות‬

‫פסיכולוגיות ורגשיות מאונס שהתרחש על ידי אדם שהכירה וניהלה איתו מערכת יחסים בעבר או בהווה‪.‬‬

‫אנשים בעלי עמדה מסורתית כלפי תפקידי מגדר תופסים את העובדה שגבר מקיים יחסי מין עם בת זוגו‬

‫בניגוד לרצונה כחלק לגיטימי של מערכת היחסים ביניהם ולכן היא אינה נתפסת כקורבן הראוי להכרה וטיפול‬

‫(‪ .)Ben- David & Schneider, 2005‬כל הנשים במחקר הנוכחי הכירו את הגברים שפגעו בהן‪ ,‬בין אם היו‬

‫אלה קרובי משפחה‪ ,‬בעלים‪ ,‬ארוסים או מכרים אחרים‪ .‬הנטייה להאשים את הנשים שהן אחראיות למעשים‬

‫שבוצעו כלפיהן הקשתה עליהן לקבל תמיכה מהסובבים אותן‪.‬‬

‫ההורים‪ ,‬בני המשפחה הגרעינית‪ ,‬וחבריהן הקרובים של הנשים במחקר מהווים עבורן אחרים‬

‫משמעותיים (‪ ,)Ritsner, Modai, & Ponizovsky, 2000‬ומתקיימים ב"מרחב פנימי"‪"/‬ביתי"‪ .‬מרחב זה קשור‬

‫לא רק למימדיו הפיזיים‪ ,‬המוחשיים (בית‪ ,‬מקום‪ ,‬מבנה)‪ ,‬אלא גם לממדים החווייתיים‪ ,‬החברתיים‬

‫והפסיכולוגיים שלו‪ .‬למרחב זה משמעות סימבולית‪ ,‬מיוחדת עבור הנשים כיוון שהן תופסות אותו כמקור‬

‫לתחושות הגנה‪ ,‬ביטחון עצמי‪ ,‬שליטה ובעלות‪ ,‬מעמד חברתי‪ ,‬ותחושות קביעות‪ ,‬המשכיות ופרטיות ( ‪Smith,‬‬

‫‪ .)1994; Steward, 2000‬במרחב הביתי ניתנת משמעות להיבטים תרבותיים ומתעצבת בו תחושת זהות‬

‫ושייכות חברתית‪ .‬יושביו ערבים זה לזה‪ ,‬תומכים ומטפלים האחד בשני בשעת הצורך ( ‪Dycka, Kontosb,‬‬

‫‪ .)Angusc, & McKeeverc, 2005‬בתוך המרחב ה"פנימי"‪ ,‬אותו חוות הנשים כבטוח ומוגן‪ ,‬הן חושפות את‬

‫הפגיעה המינית שחוו במטרה לקבל את תמיכתם של האחרים המשמעותיים עבורן ( & ‪Ritsner, Modai,‬‬

‫‪ .)Ponizovsky, 2000‬לאחר החשיפה התבהר שהמרחב הביתי והמוכר אינו מהווה מקום בטוח עבורן‪,‬‬

‫ושיושביו מתקשים לסייע להן‪ ,‬להגן עליהן ולתמוך בהן‪ .‬כך לדוגמא רוב האמהות מצאו עצמן בדילמה קשה‬

‫ומורכבת בבואן לתמוך בבת שנפגעה‪ .‬מחד הן הביעו אמפתיה והבנה לכאבה ומצוקתה ( ‪Tankink & Richters,‬‬

‫‪ , )2007‬ומאידך התייחסו לפגיעה כמעשה זניח בחשיבותו המתבצע תדיר בקרב הקהילה מאז ומתמיד ומתרחש‬

‫מתוקף מעמדו הרם של הגבר ומהאופן בו הוא נברא על ידי האל ( ‪Abeya et al., 2012; Hayati, Högberg,‬‬

‫‪.)Hakimi, Ellsberg, & Emmelin, 2011‬‬

‫‪121‬‬
‫האישה מול הגבר שפגע בה‪ .‬הנשים במחקר תיארו את התפיסה הרווחת בקהילה לפיה הגברים‬

‫ממוקמים גבוה מהן בהייררכיה החברתית‪ ,‬ומתוקף מעמדם הרם הם רשאים לקיים עמן יחסי מין כל אימת‬

‫שירצו‪ ,‬ללא התייחסות לצרכיהן‪ ,‬רצונותיהן והחשק המיני שלהן כנשים אינדיבידואליות‪ .‬הן חויבו להתייחס‬

‫בכבוד לגבר שפגע בהן ולהמשיך לנהוג בו לפי הכללים המקובלים (לארח אותו‪ ,‬לדאוג לצרכיו) גם לאחר‬

‫שנפגעו ממנו (בן‪-‬עזר‪ .)Kacen, 2006, 1992 ,‬חלק מהנשים הנשואות דיווחו כי הן בחרו להשתיק את דבר‬

‫הפגיעה בהן מפאת כבודו של הגבר‪ ,‬המשליך באופן ישיר על כבודן‪ .‬עם זאת‪ ,‬כשפנו בתלונה על כפיית יחסי מין‬

‫בפני האחרים המשמעותיים במשפחתן‪ ,‬נאמר להן בתשובה כי זוהי חובתן כנשים נשואות למלא את צרכיו‬

‫המיניים של הגבר‪ .‬חלק מהנשים‪ ,‬כמו נשים מחברות מסורתיות אחרות‪ ,‬הוחזרו לבתיהן בטענה שיחסיו‬

‫הפוגעים של הגבר מבטאים אהבה וחיבה ונובעים מטבעו ומהאופן בו הוא נברא על ידי האל ( ‪Abeya et al.,‬‬

‫‪ . )2012‬במקרים מסוימים הגבר ניצל את הפרשנות שניתנה למעשים בידי הקרובים של האישה כדי לבודד‬

‫אותה מקרוביה‪ ,‬להתגרות בה‪ ,‬ללגלג על רגשותיה ולהדגיש את נחיתותה‪.‬‬

‫מכאן‪ ,‬שבדיאלוג בין הנשים לאחרים המשמעותיים להן סביב הפוגע ומעשיו‪ ,‬נמנעה מהן האפשרות‬

‫לייצר משמעות לחוויה שעברו כאונס ופגיעה מינית‪ ,‬הן נותרו נבגדות‪ ,‬מושפלות וחסרות ערך‪ .‬כל הנשים‬

‫במחקר ציינו כי הגברים אינם מודעים להשלכות הרגשיות‪ ,‬הפסיכולוגיות והגופניות של הפגיעה בנשים‪ .‬חלקם‬

‫הכחישו שהם אלה שפגעו באישה‪ ,‬חלקם טענו שמדובר במעשים לגיטימיים ומקובלים המתקיימים תדיר בין‬

‫המינים וחלקם בחרו להתנצל בפני משפחתה של האישה ולא בפניה‪ .‬ההכחשה‪ ,‬ההתעלמות והביטול של‬

‫הגברים את היותם אלימים מינית יכולים להסביר את תפיסתן של חלק מהנשים במחקר שציינו‪ ,‬כי הסיכוי‬

‫להיפגע מגברים יוצאי אתיופיה גדול מסיכוייהן להיפגע מגבר שאינו יוצא אתיופיה‪ .‬לדבריהן‪ ,‬גבר מעדתן‬

‫מחזיק בתפיסה המסורתית לפיה הוא יכול לפגוע מינית באישה‪ ,‬להאמין שהיא לא תתקומם נגדו בגלוי ולזכות‬

‫בלגיטימציה חברתית לכך ( ‪.)Cardi et al.,‬‬

‫מול חוסר האונים‪ ,‬חוסר ההחלטיות‪ ,‬ההכחשה וההתעלמות של האחרים המשמעותיים‪ ,‬מוצאות‬

‫עצמן הנשים המומות‪ ,‬מושפלות‪ ,‬כואבות‪ ,‬מבולבלות ובעיקר – בודדות‪ .‬תחושות אלה מובילות למשבר אמון‪,‬‬

‫שכן המרחב הבטוח היחיד שהכירו התערער וכעת יש תחושה ש"שום מקום אינו בטוח"‪ ,‬ואין להן על מי‬

‫לסמוך ועם מי לדבר ולחלוק את הכאב (‪ .)Harvey et al., 2000‬האחרים המשמעותיים‪ ,‬בעמדותיהם‬

‫המסורתיות‪ ,‬שוללים את טענותיהן של הנשים ומבטלים את רגשותיהן והגדרותיהן את המציאות הכואבת‪.‬‬

‫ההתנגשות בין הפרשנות המחודשת אותה רוצות הנשים להעניק לפגיעה המינית‪ ,‬לפיה הן קורבנות הראויות‬

‫‪121‬‬
‫להכרה‪ ,‬לבין הפרשנות הניתנת להן על ידי האחרים המשמעותיים להן‪ ,‬מהווה מקור לכעס‪ ,‬תסכול ומצוקה‬

‫המתעצמים לכדי משבר זהות‪ .‬חלק מהנשים נקרעו בין זהותן התרבותית‪-‬עדתית לבין זהותן העצמאית‪,‬‬

‫המודרנית‪ .‬הן מצאו עצמן במלכוד עמוק בין נאמנותן לערכים המסורתיים ובין זכותן‪ ,‬על‪-‬פי ערכי החברה‬

‫הישראלית‪ ,‬להגן על עצמן וכבודן ולפנות לקבלת עזרה (ליכטנשטיין וזק‪ .)1553 ,‬המאבק מורכב כפליים‪ ,‬מאחר‬

‫והן נאבקות על קבלת הכרה בהיותן קרבן להתעללות‪ .‬אולם מושג ה"קרבנות" של נשים שנפגעו מינית איננו‬

‫מוכר ומוכחש בחברת המוצא שלהן‪ .‬מכאן‪ ,‬שנוצר קונפליקט תפיסתי ופעולתי בכל הקשור לנושא הפגיעה‬

‫המינית‪ .‬הנשים התקשו להגדיר מתי המעשה שבוצע כלפיהן נחשב לפגיעה מינית‪ ,‬נאבקו לקבל תמיכה והכרה‬

‫מהסובבים אותן והחלו לחפש אחר אפשרויות תמרון בין שתי החברות בניסיון להתמודד עם השלכות הפגיעה‬

‫שחוו‪.‬‬

‫הגישה הפמיניסטית עשויה להסביר את התפיסה הרווחת באתיופיה (‪ )Abeya et al., 2012‬ובקרב‬

‫מהגרים מחברות מסורתיות שהיגרו לחברה מערבית (‪ ,)Singh, 2009; Zhou, 2012‬על אודות מעשה הפגיעה‬

‫המינית‪ .‬על פי גישה זו‪ ,‬פגיעה מינית בנשים נובעת מתפיסות‪ ,‬עמדות‪ ,‬נורמות וערכים המתקיימים במערכת‬

‫החברתית הפטריארכאלית‪-‬מסורתית‪ ,‬המתבססת על אי‪-‬שוויון מובנה בין גברים לנשים‪ .‬הפגיעה בנשים‬

‫נועדה לשמר את עמדתם הדומיננטית של הגברים ולהעניק להם סמכות ושליטה‪ ,‬בעטיה ממוקמות הנשים‬

‫בעמדה נחותה‪ ,‬נשלטות וצייתניות‪ .‬מכאן‪ ,‬שהסיבה להשתקת התופעה במחקר הנוכחי והכחשתה טמונה‬

‫בפונקציה החברתית שיש לאלו‪ .‬שתיקה והכחשה הן שני מנגנונים השומרים על לכידותה של קבוצת יוצאי‬

‫אתיופיה‪ ,‬ומהווים אמצעי להשגת כוח ושליטה בקרב הגברים‪ .‬ככל שיותר אנשים משתתפים בסוד ומשתיקים‬

‫אותו ‪ -‬הוא נמצא בבקרה ובשליטה חברתית גדולה יותר ( ‪Saville-Troike, 1995; Tankink & Richters,‬‬

‫‪ .)2007‬חברי הקהילה סמוכים ובטוחים שהשקט יישמר‪ ,‬משתפים פעולה ביניהם ונמנעים מלהזכיר את‬

‫ה"פיל" שבחדר (‪.)Zerubavel, 2006‬‬

‫‪ 4.4‬המפגש עם החברה הישראלית‪ :‬הנשים במרחב הבין‪-‬תרבותי‬

‫המפגש של הנשים עם החברה הישראלית ונציגיה מהווה עבורן את המפגש הבין–תרבותי ויש בכוחו‬

‫לעצב מחדש את המשמעות שניתנה לפגיעה המינית בקרב יוצאי אתיופיה‪ .‬לשם יצירת התנועה מהמרחב‬

‫התרבותי‪ ,‬בו חשפו הנשים את מעשה הפגיעה המינית בקרב קהילתן (ראו סעיף ‪ ,)3.3‬אל המרחב הבין‪-‬תרבותי‪,‬‬

‫בו הן חושפות את הפגיעה בפני גורמים שונים בחברה הישראלית בפנייתן לעזרה‪ ,‬היה עליהן להתגבר על‬

‫מחסומים תרבותיים וחברתיים‪ ,‬הקשורים לחוסר אמון תרבותי מובנה של קהילת יוצאי אתיופיה במערך‬

‫‪122‬‬
‫הטיפול הקיים בישראל‪ .‬לאחר שהתגברו על מחסומים אלה נוצר מפגש בין‪-‬תרבותי בין נשים מהגרות מחברה‬

‫מסורתית לנותני שירות בחברה הישראלית המודרנית‪ .‬נותני השירות בישראל מחזיקים בתפיסות‪ ,‬עמדות‪,‬‬

‫נורמות וערכים שונים ואף מנוגדים לאלה של הקהילה האתיופית באשר לפגיעה המינית‪ ,‬השלכותיה ודרכי‬

‫ההתמודדות עמה‪ .‬את המפגש עם שירותי החוק‪ ,‬הבריאות‪ ,‬הרווחה והטיפול בישראל ניתן לארגן על שני‬

‫צירים‪ :‬האחד מתאר את המפגש כחוויה המחלישה את יכולתן של הנשים להתמודד עם הפגיעה שחוו‪ ,‬בעוד‬

‫האחר מתאר את המפגש כמעצים את יכולתן להתמודד עמה‪ .‬המפגש המחליש מדגיש את הקושי של הנשים‬

‫להתגבר על מחסומים שפתיים ותרבותיים כיוצאות אתיופיה‪ ,‬ולהתאים עצמן לנורמות‪ ,‬לעמדות ולתפיסות‬

‫הנהוגות בישראל באשר לפגיעה המינית ולטיפול בה‪ .‬המפגש המעצים עם נותני שירות בישראל נחווה על ידי‬

‫הנשים כמפגש הטומן בחובו הזדמנות לאגור כוחות‪ ,‬לחוש תעצומות נפש ולקבל כלים להתמודדות עם‬
‫השלכות הפגיעה‪.‬‬

‫‪ 4.4.0‬מחסומים בדרך לבקשת עזרה‬

‫כמו אצל רוב האנשים‪ ,‬הפנייה לעזרה בעקבות מצוקה רגשית היא תהליך קשה‪ ,‬הכולל התגברות על‬

‫מחסומים חברתיים‪ ,‬תרבותיים ופסיכולוגיים (‪ .)Cohen, 1999‬הנשים במחקר היגרו מחברה בה רווחה תפיסה‬

‫שונה באשר לפנייה לעזרה לצורך התמודדות עם השלכות הפגיעה המינית מזו הרווחת במדינת ישראל‪ .‬חברה‬

‫מערבית ומודרנית מגדירה מהם יחסי מין בהסכמה ושאינם בהסכמה‪ ,‬מגנה כל גילוי של אלימות כלפי נשים‪,‬‬

‫ובכללה אלימות מינית‪ ,‬ומתקיימת בה מודעות לתופעה‪ .‬מכאן‪ ,‬שהקורבנות זוכים לתמיכה ולסיוע‬

‫בהתמודדות עם ההשלכות הפסיכולוגיות‪ ,‬הפיזיולוגיות והגופניות של הפגיעה (‪.)Bletzer & Koss, 2004‬‬

‫הנשים במחקר ציינו את המחסומים החברתיים והתרבותיים שהיו צריכות לעבור כנשים יוצאות אתיופיה כדי‬

‫לפנות לעזרה‪ .‬כמו אצל נשים מהגרות מחברות מסורתיות אל חברות מודרניות אחרות‪ ,‬נשים יוצאות אתיופיה‬

‫פועלות על פי נורמות חברתיות מובנות בתרבותן‪ ,‬שאוסרות לחשוף בעיות ומצוקות נפשיות מחוץ למשפחה‬

‫ולהביע רגשות בצורה ישירה ומפורשת כפי שנהוג בחברה המודרנית בישראל‪ .‬לרבות מהן יש ידע חלקי באשר‬

‫לזכותן לקבל טיפול‪ ,‬לאופן בו מתנהל הקשר מטפל‪-‬מטופל‪ ,‬לציפיות מהן כמטופלות ולאופן בו מתנהל התהליך‬

‫הטיפולי‪ .‬גישה חלקית למשאבי הטיפול‪ ,‬מחסומים כלכליים‪ ,‬קשיי שפה וקושי להשתמש בה באופן שוטף לשם‬

‫תקשורת רגשית‪ ,‬מגבילים את אפשרויותיהן להיעזר בנותני שירות בחברה אליה היגרו ( & ‪Fenta, Hyman,‬‬

‫‪ .) Noh, 2006; Kirmayer et al., 2011; Maydell-stevens, Masgoret, & Ward, 2007‬זאת ועוד‪ ,‬אפליה‪,‬‬

‫‪123‬‬
‫ביטויי גזענות‪ ,‬וסטיגמות שליליות סביב מערך הטיפול המודרני‪ ,‬מונעות מרבות מהן לבקש עזרה ( ‪Abeya et‬‬

‫‪.)al., 2012‬‬

‫בניגוד לנשים המתוארות במחקרים אחרים (‪,)Lo, Helwig, Chen, Ohashi, & Cheng, 2011‬‬

‫שמונה הנשים במחקר הנוכחי סרבו לאמץ באופן מוחלט את ערכי ההוליזם והקולקטיביזם הנהוגים בחברתן‪,‬‬

‫כיוון שהללו נתפסו בעיניהן כחולשה‪ ,‬והתנגשו עם צרכיהן הפנימיים בהכרה והתייחסות אינדיבידואלית‬

‫ושאיפתן לעצמאות‪ .‬השלכות הפגיעה שחוו‪ ,‬כמו גם תחושת הבדידות הקשה‪ ,‬הובילו אותן לתחושות קשות של‬

‫דיכאון הנדמה בעיני חלק מהן ל"בור"‪" ,‬קצה" שכבר לא ניתן לרדת ממנו עוד (ארז ושני‪ .)1558 ,‬לא זו בלבד‬

‫שהן חוו סבל אדיר וחוויה בלתי נסבלת של כאב – חוויה זו נותרה בלתי מובנת‪ .‬בנקודה זו הן כבר לא חשו‬

‫איום מחשיפת הסוד כי לא נותר להן דבר להפסיד מגילויו (‪ .)Saville-Troike, 1995‬הבגידה שספגו מהאחרים‬

‫המשמעותיים להן‪ ,‬כמו גם מקהילתן‪ ,‬נחוותה כפגיעה קשה עד כדי כך‪ ,‬שהן חשו אובדן אמון בכל מה‬

‫שהמערכ ת התרבותית מייצגת‪ .‬כשהשבר היה טוטאלי‪ ,‬התפנו הנשים לחפש עזרה במסגרת אלטרנטיבית זמינה‬

‫בחברה הישראלית‪ ,‬בעקבותיה התגלו כוחות ותעצומות נפש שאפשרו להן לפעול (‪.)Zerubavel, 2006‬‬

‫כל הנשים במחקר הכירו בקיומה של בעיה שהן אינן יכולות לפתור לבד‪ .‬הן גילו נכונות לחשוף פגיעות‬

‫בפני אדם אחר‪ ,‬ולתת אמון באדם זר שאין להן היכרות מוקדמת עמו‪ .‬הן היו מוכנות להרשות לאדם אחר‬

‫להוביל‪ ,‬ללמד אותן‪ ,‬לתת להן כלים וליידע אותן לגבי מעמדן‪ ,‬זכויותיהן והאלטרנטיבות הטיפוליות העומדות‬

‫בפניהן ולבסוף‪ ,‬הן היו מוכנות לשינוי ורצו אותו (‪ .)Keith-Lucas, 1994‬המפגש עם נותני השירות כלל לא רק‬

‫היבטים הקשורים לנשים‪ ,‬ולאופן בו הן מכירות בצורך בקבלת עזרה ובדרך שבה הן פונות וצורכות אותה‪,‬‬

‫אלא גם לאופן בו נותני השירות העניקו אותה‪ .‬הקשר ההדוק בין שני ההיבטים הללו‪ ,‬והאינטראקציה בין‬
‫הנשים לנותני השירות‪ ,‬הפכו את החוויה למשמעותית עבורן והגדירו את העזרה כמסייעת או מחלישה את‬

‫יכולתן להתמודד עם הפגיעה שעברו (‪ .)Shtarkshall, Baynesan, & Feldman, 2009‬להלן יוצגו המפגשים עם‬

‫גורמים שונים בחברה הישראלית כמעוררים חוויה מחלישה ומעצימה את יכולתן של הנשים להתמודד עם‬

‫הפגיעה המינית שחוו‪.‬‬

‫‪ 4.4.2‬חווית המפגש עם נותני השירות כמחלישה את יכולתן של הנשים להתמודד עם הפגיעה המינית‬

‫כאשר הנשים שהשתתפו במחקר החליטו לחשוף את הפגיעה בהן בפני שירותי הבריאות‪ ,‬הרווחה‬

‫והחוק‪ ,‬הן ציפו לאמון ותמיכה באמינות עדותן והבנה לחוויה שעברו‪ .‬חלקן פנו למערכת הבריאות (בית חולים‪,‬‬

‫מרפאות) כדי להיבדק ולקבל עזרה רפואית לאחר מעשה האונס‪ .‬חלקן פנו לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה‬

‫‪124‬‬
‫ולפרקליטות כדי להגיש תביעה‪ ,‬וחלקן פנו לשירותי הרווחה כדי לקבל סיוע ותמיכה ברצונן להתגרש מהבעל‬

‫הפוגע‪ .‬המפגשים עם נותני השירות במוסדות האלה תוארו על ידי חלק מהנשים ככאלה שהחלישו את יכולתן‬

‫לחוש מסוגלות והעצמה באשר לכוחותיהן ויכולותיהן‪ ,‬ועוררו בהן תחושות בושה ואשמה באשר להתנהלותן‬

‫כקורבנות (‪ .)Campbell, 1998‬לעיתים התגלו אנשי המקצוע כמי שאינם מבינים את מצוקתן הנפשית של‬

‫הנשים‪ ,‬התקשו להכיר בקשר בין הסימפטומים והצרכים הפיזיולוגיים עליהם הן מדווחות (לדוגמא כשפונות‬

‫לבית החולים לאחר האונס ומציינות כי "נפלו" והן זקוקות לטיפול רפואי) לבין המצוקה הרגשית‪ ,‬הפחד‬

‫והבושה שחוו (לדוגמא כשהיה עליהן להגיד בפירוש שנאנסו)‪ .‬הדבר תואם את הנמצא במחקרים קודמים על‬

‫אודות המפגש של מהגרים יוצא י אתיופיה עם מטפלים מערביים מתחום הבריאות והרווחה שאינם יוצאי‬

‫אתיופיה‪ .‬נמצא‪ ,‬כי המטפלים לרוב אינם מכירים את האמונות המסורתיות באשר לבעיות נפשיות‪ ,‬והגישה‬

‫התרבותית כלפי ביטויי המצוקה הרגשית ולכן מתקשים לאבחן את הפונים ולהעניק להם את העזרה‬

‫המתאימה (‪ .)Youngmann, Minuchin-Itzigsohn, & Barasch, 1999‬לעיתים הם משלבים את הידע‬

‫התרבותי ועולם התוכן שלהם בשיח עם המהגרים מבלי להתייחס לעולם המושגים המסורתי שלהם באשר‬

‫לבריאות‪ ,‬מחלה וריפוי ‪ .‬לא פעם נותני שירות מעידים על חוויית תסכול ותחושת חוסר מסוגלות להגיש עזרה‬

‫לקהילת המהגרים‪ ,‬הן מקרב בני הדור הראשון והן מקרב בני הדור השני‪ ,‬המעורים בחברה הישראלית‬

‫ודוברים את השפה הנהוגה בה‪ .‬אנשי מקצוע ו"בעלי סמכות" לעיתים אינם מתרגמים נכון את ההתנהגויות‬

‫הנגזרות מהקודים התרבותיים‪ ,‬והדבר עלול לגרום לקונפליקטים‪ ,‬קצרים בתקשורת וכישלון במתן מענה‪,‬‬

‫סיוע ועזרה מתאימים (‪.)Shtarkshall et al., 2009‬‬

‫במפגש עם נותני שירות בחברה הישראלית לא עלו מימדים של אפליה או ביטויי גזענות כלפי הנשים‬

‫מתוקף היותן מהגרות כהות עור כפי שנמצא בספרות המחקר (‪ .)Barrett & George, 2005‬עם זאת‪ ,‬המפגש‬

‫חידד אצלן את הצורך בהתייחסות רגישת תרבות אל הנשים‪ .‬חלק מהנשים העידו כי אינן מדברות כמו‬

‫ה"ישראליות" בשפה ישירה ובוטחת‪ ,‬ולכן קשה היה להבין אותן‪ .‬חלק מהנשים העידו כי דווקא אנשים‬

‫מתחום הטיפול והרפואה שהכירו את המנטאליות שלהן – העדיפו את עמדתו של הבעל ולא תמכו בהן‪ ,‬ובכך‬

‫שימרו את הדפוסים המסורתיים של עדת יוצאי אתיופיה‪ .‬אחרים‪ ,‬שהתקשו לתמוך בנשים‪ ,‬ניהלו עמן‬

‫תקשורת לקויה‪ ,‬ביקרו אותן‪ ,‬והכחישו את קיומה של בעיה‪ .‬כך הם צמצמו את יכולת הנשים לאגור כוחות‬

‫ולחוות תחושות העצמה ומסוגלות שחיוניות לצורך התמודדות (‪.)McCann, Lubman, & Clark, 2012‬‬

‫‪125‬‬
‫חלק מהנשים במחקר עברו חוויה קשה במשטרה‪ ,‬בפרקליטות ובבית המשפט‪ ,‬בהיותן קורבנות‬

‫שהתבקשו לתת עדות ולהרשיע את התוקף‪ .‬חלקן עברו חקירות חוזרות ונשנות על ידי חוקרים ועורכי דין‬

‫במטרה לאסוף ראיות ולהתחקות אחר האמת‪ .‬במערכת החוק והמשפט‪ ,‬האמונה על שלומן וביטחונן של‬

‫הנשים‪ ,‬תיארו חלק מהן את הקושי להתמודד עם שיחזור האירוע הטראומטי‪ .‬הנשים התקשו להיזכר‬

‫באירועים‪ ,‬גילו עצבנות ומבוכה והדבר הפחית את ביטחונן העצמי ויכולתן להציג את עצמן כנשים חזקות‬

‫שמטרתן להפליל את הפוגע ולהרשיעו‪ .‬כמו כן תיארו חלק מהנשים את הניסיון של הגורמים השונים להטיל‬

‫עלי הן את האחריות לעיכוב בהגשת התלונה לאחר האונס‪ ,‬ולקושי שלהן לברוח‪ ,‬להיאבק בתוקף ולזעוק‬

‫לעזרה‪ .‬תיאור זה הולם את הנמצא במחקרים קודמים‪ ,‬בהם העידו נשים שהיו קורבנות לפגיעה מינית‪ ,‬על‬

‫הקושי לתת עדות על בסיס זיכרון ושיחזור אירועי העבר‪ ,‬על המבוכה והבושה שאפפו אותן בבואן לתאר את‬
‫המעשים שבוצעו כלפיהן ואת הגורמים שניסו להטיל עליהן את האחריות למעשים שבוצעו כלפיהן ולהאשימן‬

‫בהתנהגויות שהפגינו בעת הפגיעה ולאחריה (‪ .)Kebbell, O'kelly, & Gilchrist, 2007‬לעיתים החוויה בבית‬

‫המשפט הייתה כל כך מאיימת ומשתקת‪ ,‬שהנשים תיארו אותה כמו "אונס שני" המשחזר את תחושת הבלבול‪,‬‬

‫האימה‪ ,‬האשמה והבושה‪ .‬נתון זה תואם את חווייתן של נשים בבית משפט ובעת מפגש עם נותני שירות‬

‫בסוכנויות החברתיות המתארים אותו כ"אונס שני" כאשר הללו אינם מגלים רגישות ואמפתיה לרגשות‬

‫הנשים‪ ,‬ואף מאשימים אותן ומקבעים את הסטיגמה החברתית השלילית סביב הקורבן (‪.)Campbell, 1998‬‬

‫‪ 4.4.1‬חווית המפגש עם נותני השירות כמעצימה את יכולתן של הנשים להתמודד עם הפגיעה המינית‬

‫אנשי הטיפול אותן איתרו לבסוף הנשים בחיפושיהן התגלו כאחרים משמעותיים עבורן‪ ,‬כלומר אנשים‬

‫קרובים איתם מנהלות הנשים מערכת יחסים משמעותית (‪ ,)Becker, 1992; Giorgi, 1997‬ויש בכוחם‬

‫להשפיע על דרכי ההתמודדותן‪ ,‬לתמוך בהן ולסייע להן בתהליך השיקום שהן עוברות ( ‪Sinclair & Lun,‬‬

‫‪ .)2006‬המטפלים ואנשי המקצוע ליוו את הנשים בדרך בה בחרו ללכת‪ ,‬הפיגו את בדידותן ואיזנו בין חוויות‬

‫שליליות לחיוביות‪ .‬במפגש עמם נוצר קשר בין‪-‬אישי מיטיב שהעצים את הנשים וסייע להן לחוות עלייה בערך‬

‫העצמי ובדימוי העצמי שלהן (‪ .)Frieze, 2005‬הנשים במחקר עברו טיפולים פסיכותרפוייטים במרכזי הטיפול‬

‫לנפגעות תקיפה מינית ובלשכות הרווחה‪.‬‬

‫הקשר הטיפולי הוביל לשינוי חיובי בתפיסתן של הנשים את עצמן‪ ,‬וכולן דיווחו כי העזרה שניתנה להן‬

‫הייתה מועילה בהתמודדות עם השלכות הפגיעה‪ .‬הן למדו להעריך את המשאבים העומדים לרשותן לצורך‬

‫תפקוד יעיל‪ ,‬וגילו כי הן מסוגלות לדאוג לילדיהן ולנהל את ביתן כפי שהן רוצות ובוחרות‪ .‬כמו במחקרים‬

‫‪126‬‬
‫אחרים שבדקו את השפעתו של הקשר הטיפולי על התמודדותם של מטופלים עם מצוקות רגשיות ( ‪Saunders,‬‬

‫‪ ,) 2000‬כך גם הנשים במחקר מצאו את הקשר עם המטפלת שלהן מעצים ונותן כוחות להתמודדות‪ .‬הן תיארו‬

‫קשר הדדי אשר בו הן מושקעות רגשית‪ ,‬מכינות את עצמן ממפגש למפגש וחושבות על התכנים עליהן הן רוצות‬

‫לדבר ולעבוד‪ .‬עבו ר רוב הנשים הייתה זו הפעם הראשונה בה הן חוו קשר מכיל‪ ,‬מגן ובטוח‪ ,‬בו ניתנה להן‬

‫לגיטימציה לבטא את מצוקותיהן וחוויתן מובנת‪ .‬האיסור על הדחקת רגשות של כאב ומצוקה הותר בטיפול‪,‬‬

‫והן גילו כי הן רשאיות לבכות‪ ,‬לצחוק ולבטא את עולמן הפנימי כפי שהן מרגישות אותו‪ .‬כמו אצל נשים‬

‫אחרות שנפגעו מינית‪ ,‬הטיפול אפשר למשתתפות המחקר להפחית את עוצמתם של סימפטומים פוסט‪-‬‬

‫טראומטיים של חרדה ודיכאון‪ ,‬להתמודד עם הבושה סביב הפגיעה שחוו ולתפקד טוב יותר בחיי היום יום‬

‫(‪ .)Talbot, Chaudron, Ward, & Duberstein, 2011‬חלקן עברו טיפולים המשלבים התייחסות לקשר בין‬

‫הגוף לנפש‪ ,‬וכאלה הכוללים שימוש במגע ולמידה של טכניקות הרפיה ונשימה להתמודדות עם חרדה‪ .‬הנשים‬

‫דיווחו שהשימוש במגע ובטכניקות המשלבות פיתוח מודעות לגוף העלה את הדימוי העצמי הגופני שלהן‪,‬‬

‫אפשר להן להכיר את גופן וליהנות ממנו והעניק להן ביטחון בגופן (‪.)Dworkin & Kerr, 1987‬‬

‫הנשים במחקר תיארו את השינוי בתפיסות ובעמדות שלהן כלפי מעשה הפגיעה המינית בעקבות‬

‫הטיפול‪ .‬תיאוריהן תואמים את עקרונותיה של הגישה הפמיניסטית כלפי תופעת הפגיעה המינית‪ .‬הן פיתחו‬

‫"תודעה פמיניסטית" (‪ )feminist consciousness‬לטראומה שחוו‪ .‬תודעה זו מתפתחת לאחר שאדם מכיר‬

‫במקורו של הסבל האנושי שלו‪ ,‬ככזה שאינו נגרם מפגמים אישיותיים בתוכו‪ ,‬אלא מקורו של הסבל הוא‬

‫בביטול‪ ,‬דחייה והשתקה קבועה ושיטתית של קבוצה פגיעה ולא דומיננטית שמעמדה נמוך בתוך תרבות‬

‫מסוימת (‪ .)Lerner, 1993‬טיפול המתמקד בהעצמה פמיניסטית‪ ,‬המשתמע מתיאורן של הנשים‪ ,‬מתייחס לא‬

‫רק לאירוע הפגיעה המינית‪ ,‬לאיום שחוו הנשים על שלמותן וביטחונן‪ ,‬ולסימפטומים המלווים אותו‪ ,‬אלא גם‬

‫למשמעות של החוויה הטראומטית בתוך ההקשר החברתי‪ ,‬התרבותי והפוליטי שלה‪ ,‬תוך התייחסות להיבטים‬

‫הקשורים לנשיות בכלל‪ ,‬ולתגובות‪ ,‬לתפיסות ולעמדות החברתיות כלפי האישה שנפגעה (‪.)Brown, 2004‬‬

‫התהליך הטיפולי אפשר לנשים להשיב לעצמן את המילים‪ ,‬מתוך האלם‪ ,‬ולתת פרשנות מחודשת למעשים‪,‬‬

‫למחשבות ולרגשות שלהן‪ .‬הן למדו להכיר במעשה שעברו כאונס‪/‬פגיעה מינית ולשיים את התופעה בצורה‬

‫מפורשת‪ .‬כמו כן‪ ,‬הן הבינו שמקור האשמה אינו בתוכן‪ ,‬שלא הן הפגומות‪ ,‬לא בהן דבק הכתם ולא הן אלה‬

‫שצריכות להתבייש מפניו‪ .‬האחריות למעשה נמצאת מחוץ להן‪ ,‬באדם שפגע בהן ובקהילה המצדדת בו‪.‬‬

‫‪127‬‬
‫להבדיל מהשתיקה‪ ,‬שהתגלתה כמנגנון ההתמודדות של הנשים עם הפגיעה במרחב התרבותי של‬

‫קהילתן (‪ ,)Tankink, & Richters, 2007‬מתגלים החשיפה‪ ,‬הדיבור וההתמודדות הגלויה עם הטראומה‬

‫והשלכותיה כמנגנון התמודדות עם הפגיעה במרחב הבין‪-‬תרבותי במפגש עם החברה הישראלית‪ .‬נראה‪ ,‬שנשים‬

‫אלו החליטו לשבור את התבנית שנכפתה עליהן ולהתמודד עם המקרה האישי שלהן על ידי חשיפתו בפני נציגי‬

‫החברה ה שונים שאליהם פנו לעזרה‪ .‬בהסכמתן להשתתף במחקר הנוכחי‪ ,‬הנשים פתחו את סיפורן גם לדיון‬

‫מחקרי‪ ,‬שגם באמצעותו מהדהד קולן‪.‬‬

‫‪ 4.1‬מגבלות המחקר‬

‫למחקר הנוכחי מספר מגבלות‪ .‬ראשית‪ ,‬יש לנקוט זהירות בהכללת ממצאי המחקר על כלל הנשים‬

‫יוצאות אתיופיה שנפגעו מינית וחיות כיום בישראל‪ .‬הגירתם של יוצאי אתיופיה לישראל התפרשה על פני שני‬

‫העשורים האחרונים‪ ,‬והעולים נחשפו בהדרגה לחיים בחברה מערבית מודרנית‪ ,‬למאפייניה ולערכים הנהוגים‬

‫בה בהתאם למשך הזמן בו הם חיו בישראל ובהתאם למשאבים שעמדו (ועדיין קיימים) לרשותם‪ .‬לתהליך‬

‫השתלבותן של הנשים בחברה הישראלית‪ ,‬והסתגלותן לעמדות‪ ,‬התפיסות והערכים המודרניים באשר לפגיעה‬

‫המינית כמו גם להיכרותן עם משאבי הטיפול והסיוע המוצעים בישראל ‪ -‬יש חשיבות מכרעת בהתנהלותן עם‬

‫הטראומה שחוו‪ .‬לא רק שחוויית הפגיעה המינית היא סובייקטיבית‪ ,‬וייחודית לכל אישה באשר היא‪ ,‬היא גם‬

‫תלוית הקשר חברתי ותרבותי‪ ,‬ועשויה להשתנות בהתאם לתהליך הקליטה שעוברת כל אישה‪ .‬שנית‪ ,‬המדגם‬

‫במחקר היה קטן‪ ,‬וכלל שמונה מרואיינות בלבד‪ .‬בבחירת המרואיינות לא נעשה מאמץ להשיג שונות מרבית‬

‫(‪ ,)maximum variation‬שכן מדובר היה במחקר בנושא רגיש‪ ,‬ובנוסף‪ ,‬בעל רגישות תרבותית ייחודית‪.‬‬

‫הנאמנות האתית כלפי הנשים‪ ,‬וההכרח להימצא בתהליך טיפולי בעת הראיון‪ ,‬הכתיבו את הקריטריונים‬

‫למחקר – כך שהקושי באיתור מרואיינות היה גדול מאוד‪ .‬לשוני בין סוגי הפגיעה המינית‪ ,‬לגיל של האישה‬

‫בזמן הפגיעה ולמשך שלה‪ ,‬ולמרחק בין אירוע הפגיעה לזמן בו בוצע הראיון ‪ -‬יש חשיבות מכרעת בעיצוב‬

‫החוויה והמשמעות שהנפגעת נותנת לה‪ .‬המדגם הקטן במחקר זה לא אפשר מתן התייחסות להבדלים בין‬

‫הפגיעות ולשוני שהם יוצרים בחוויית הנשים‪ .‬שלישית‪ ,‬למרות שהנשים הזכירו את עמדתם ותפיסותיהם של‬

‫גברים יוצאי אתיופיה באשר לפגיעה מינית‪ ,‬המחקר לא כלל את נקודת מבטם של הגברים באשר לתופעה‪.‬‬

‫הגברים יוצאי אתיופיה במחקר הוצגו כפוגעים בלבד‪ ,‬וייתכן שהכללתם כמשתתפים במחקר הייתה מציגה‬

‫זווית מבט נוספת‪ ,‬רחבה יותר‪ ,‬על התופעה בהקשר התרבותי שלה‪ .‬לבסוף‪ ,‬חשוב להתייחס למעורבותי הרבה‬

‫כחוקרת משתתפת בתהליך המחקר (כפי שבא לידי ביטוי ברפלקציה‪ ,‬ראו להלן נספח מספר ‪ .)1‬היכרותי‬

‫המוקדמת עם קהילת יוצאי אתיופיה‪ ,‬ובעיקר עם נשותיה‪ ,‬היותי אישה ועבודתי עם נפגעות פגיעה מינית‪,‬‬

‫‪128‬‬
‫עיצבו את האופן בו בחנתי את חוויית הנשים והשתקפו בבחירות השונות שעשיתי במהלך המחקר‪ ,‬כמו הדגשת‬

‫אלמנטים מתחום הטיפול והעבודה עם נפגעות פגיעה מינית‪ ,‬והדגשת היבטים פמיניסטיים בקולן של הנשים‪.‬‬

‫למרות מגבלות אלה ניתן להסיק מספר מסקנות רלוונטיות למחקר עתידי ולפרקטיקה‪.‬‬

‫‪ 4.6‬השלכות למחקר‬

‫ידע רב הצטבר עד כה באשר למאפיינים התרבותיים הייחודיים של קהילת יוצאי אתיופיה בישראל‬

‫באש ר להיבטים הקשורים ליחסים בין גברים לנשים‪ .‬מרבית המחקרים העוסקים באלימות כלפי נשים‬

‫יוצאות אתיופיה מתמקדים באלימות פיזית ומילולית וכמעט ואינם עוסקים באלימות מינית‪ .‬חסר ידע על‬

‫אודות תופעת הפגיעה המינית בחברה זו‪ ,‬ממדיה והשפעותיה על הנשים‪ ,‬כמו גם הבחנה בין הפגיעות השונות‪.‬‬

‫לאור ממצאי המחקר‪ ,‬ובמציאות הרב‪-‬תרבותית בה אנו חיים במדינת ישראל‪ ,‬חשוב להמשיך ולחקור היבטים‬
‫תרבותיים הקשורים לנושא הפגיעה המינית בקרב נשים יוצאות אתיופיה‪ .‬חשוב כי ייעשה מאמץ לחקור את‬

‫התופעה במטרה לאפיינה‪ ,‬לאמוד את ממדיה‪ ,‬לבדוק את משמעותה והשפעותיה ארוכות הטווח על הנשים‪,‬‬

‫ולשאוף למציאת פילוח של התופעה לפי גיל האישה בזמן הפגיעה‪ ,‬סוג הפגיעה‪ ,‬מאפייני הפוגע וסוג הטיפול‬

‫הניתן לה‪.‬‬

‫בעתיד מעניין יהיה לראות כיצד‪ ,‬ואם בכלל‪ ,‬משתנות עמדות‪ ,‬תפיסות ונורמות תרבותיות מסורתיות‬

‫באשר לפגיעה מינית בקרב קהילת יוצאי אתיופיה בעקבות ההתערות וההסתגלות לחברה הישראלית‪ .‬בהקשר‬

‫זה ניתן‪ ,‬לדוגמא‪ ,‬לבדוק את שיקוליהם של סטודנטים יוצאי אתיופיה בבחירת הכשרה במקצועות טיפוליים‪,‬‬

‫ולהשוות בין בחירתם ללמוד מקצועות מתחום הטיפול והרווחה לעומת מקצועות מתחומים אחרים‪ .‬זאת‪ ,‬כי‬

‫מתוך הליך המחקר ומפגשיי עם אנשי טיפול במרכזי הסיוע‪ ,‬הטיפול והרווחה‪ ,‬אני רואה חשיבות רבה באפיון‬

‫הקושי בהכשרת נשים וגברים יוצאי העדה כמטפלים‪ ,‬ואת אחוזם הנמוך במרכזיים הטיפוליים‪ .‬נושא חשוב‬
‫נוסף שעלה במחקר זה נוגע להשתקת תופעת הפגיעה המינית בקרב התרבות האתיופית‪ .‬חשוב להמשיך‬

‫ולחקור תופעות נוספות מושתקות בתוך הקהילה האתיופית כמו האירועים הטראומטיים שהתרחשו במסע‬

‫לארץ ישראל ובהמתנה לעלייה במחנות המעבר‪ ,‬והיחס בתוך הקהילה אל קבוצות ופלגים שונים המובחנים‬

‫ביניהם‪.‬‬

‫בראיה רחבה יותר ניתן לדבר על השתקה כמרכיב מובנה בכל חברה‪ ,‬ובפרט בחברה הישראלית‪ .‬חשוב‬

‫להמשיך ולחקור את היבט השתיקה וההשתקה של אוכלוסיות וקבוצות אחרות שאינן מקבלות לגיטימציה‬

‫לדיבור גלוי וחשיפה כמו לדוגמא חיילים שנשבעו לא לספר את מה שראו בשדה הקרב‪ ,‬פדויי השבי ונפגעי הלם‬

‫וחרדה בעקבות פעולות האיבה‪.‬‬

‫‪129‬‬
‫ראוי שמחקרים עתידיים יכללו גם את נקודת מבטם של הגברים באשר לפגיעה מינית‪ ,‬ואת חוויית‬

‫הגברים הפוגעים בפרט‪ ,‬שקולם לא נשמע במחקר זה‪ ,‬כדי להרחיב את ההתבוננות על התופעה‪ .‬בנוסף‪ ,‬מומלץ‬

‫לבחון את תופעת הפגיעה המינית‪ ,‬והיבטים תרבותיים הקשורים אליה בקרב יוצאות אתיופיה בהשוואה‬

‫לנשים מהגרות אחרות בחברה הישראלית‪ .‬לבסוף‪ ,‬המדגם הקטן במחקר זה העלה מספר שאלות מהותיות‬

‫לגבי שאר הנשים שנפגעו ולא השתתפו במחקר אם משום שסירבו לעשות זאת ואם משום שלא פנו כלל‬

‫לטיפול‪ .‬חשוב למצוא דרכים עקיפות לאפיין נפגעות שלא טופלו במערך הסיוע‪ ,‬הטיפול והרווחה‪ ,‬אך הופנו‬

‫לחדרי מיון בגלל אונס‪ ,‬פנו לתחנות המשטרה כדי להגיש תלונה או פנו למטפלים מסורתיים בקרב העדה‪ .‬כמו‬

‫כן מומלץ ל כלול מחקרים על עובדות יוצאות אתיופיה מתחום הטיפול והרווחה ולאפיין את התופעה מנקודת‬

‫מבטן‪ ,‬תוך התייחסות להיבטים כמו התמודדות עם שתיקה והשתקה בטיפול‪ ,‬ויחסי מטפל‪-‬מטופל בני אותה‬
‫העדה‪ .‬ככלל ‪ ,‬בעת עריכת מחקרים על אודות נושאים רגישי תרבות בחברה האתיופית‪ ,‬מומלץ לשתף נציגים‬

‫מבני העדה במתודולוגית המחקר ובהליך המחקר בטרם ביצועו (‪ ,)Maginn, 2007‬במהלכו ולאחריו‪.‬‬

‫‪ 4.4‬השלכות לפרקטיקה‬

‫חווייתן של נשים יוצאות אתיופיה‪ ,‬כפי שבאה לידי ביטוי במחקר‪ ,‬חשפה את חשיבות הטיפול‬

‫בהשלכות הפגיעה‪ ,‬בדגש על טיפול המשלב תנועה וטכניקות להתמקדות בקשר בין הגוף לנפש וטיפול קבוצתי‪.‬‬

‫עבודה טיפולית המשלבת התייחסות לגוף‪ ,‬ולתהליכים הגופניים שעוברים עליו תאפשר למטופלים‪ ,‬בעיקר‬

‫בקרב חברות בהן לא מקובל להפנות תשומת לב ישירה אל הגוף כמו בקרב יוצאי אתיופיה‪ ,‬לחוות העצמה‬

‫ביכולות של גופם ובכוחות הטמונים בו‪ ,‬להתמודד עם הדימוי העצמי הגופני הפגיע שלהם ולקדם מודעות‬

‫עצמית לשם איכות חיים והתמודדות עם הטראומה והשלכותיה‪ .‬השימוש באמצעים השלכתיים לא מילוליים‬

‫יאפשר לבטא תכנים שקשה לבטאם במילים‪ ,‬אם בגלל האיסור על חשיפתם או הבחירה להסתירם ( ‪Cohn,‬‬

‫‪ .)1997‬זאת ועוד‪ ,‬מומלץ לבחון את יעילותם של טיפולים קבוצתיים לנשים יוצאות אתיופיה שנפגעו מינית‪,‬‬

‫כיוון שהללו הוכחו כיעילים להפחתת סימפטומים פוסט טראומטיים‪ ,‬הפחתת סטיגמה ובדידות ויצירת‬

‫הזדהות ותחושת שייכות בין המשתתפים (‪.)Krupnick et al., 2008‬‬

‫ממצאי המחקר מדגישים את הצורך בשימוש במודלים של טיפול רגיש תרבות לנשים יוצאות‬

‫אתיופיה שנפגעו מינית‪ ,‬שכן השיטה העיקרית הנהוגה כיום לטיפול בנפגעות תקיפה מינית מבוססת על‬

‫תיאוריות פסיכולוגיות המותאמות לתרבות המערבית המודרנית‪ .‬טיפול רגיש תרבות יאפשר דיאלוג בין גישות‬

‫טיפול מערביות לגישות טיפול מסורתיות ויאפשר מתן התערבות מותאמת לצרכים האישיים של כל אישה‪.‬‬

‫‪131‬‬
‫טיפול רגיש תרבות מחייב היכרות של אנשי המקצוע עם המאפיינים הייחודיים של התרבות האתיופית‬

‫והשפעותיהן של אמונות וערכים כלפי פ גיעה מינית‪ ,‬וכן הכרה בתהליכי הגירה ומעבר בין תרבותי כמחמירים‬

‫את התופעה ומשפיעים עליה‪ .‬טיפול רגיש תרבות מתחיל בדיון משותף של המטפל עם המטופל‪ ,‬בו המטפל‬

‫מאמץ השקפה של "צופה מכבד" של עולמו הפנימי והחיצוני של המטופל‪ ,‬ודואג לבחון יחד איתו את הציפיות‬

‫שלו מהטיפול והעדפותיו לגבי התקשורת הבינאישית ביניהם (‪ .)Ford, 2008‬לצורך קיומו יש להכשיר אנשי‬

‫טיפול ומתנדבים בקרב בני העדה לטיפול ביוצאי אתיופיה שנפגעו מינית (‪ ,)Shtarkshall et al., 2009‬ולערב‬

‫גורמי טיפול קהילתיים מסורתיים (כמו שמגלוץ'‪ ,‬קייסים) במסגרות הטיפול הקיימות (‪.)Ben-Porat, 2010‬‬

‫ברמה המערכתית מומלץ לפתח מודעות לצורך ברגישות תרבותית גם בקרב צוותים רפואיים בחדרי המיון‪,‬‬
‫בקרב גורמים ברשויות החוק והמשפט ובקרב מערך החינוך לשם הגברת המודעות לקהילת יוצאי אתיופיה‪,‬‬

‫ויצירת גשר וקשר אל מאפייניה‪ ,‬צרכיה והתופעות המתרחשות בה‪.‬‬

‫בנוסף‪ ,‬מומלץ לכלול מודלים של טיפול משפחתי ועבודה קהילתית ומערכתית וטיפול‪ ,‬העצמה ושינוי‬

‫בקרב גברים יוצאי אתיופיה‪ .‬לגברים הפוגעים לא ניתנת לגיטימציה חברתית‪ ,‬העיסוק במניעיהם לעיתים‬

‫מצומצם‪ ,‬ואין מכירים בהם בדרך כלל כנפגעים בעצמם‪ .‬כפי שעולה מתוך סקירת הספרות והממצאים‪ ,‬ייתכן‬

‫וחלק גדול מהם פוגעים בנשים מתוך משבר ההגירה שעברו ותוצאותיו הניכרים גם היום‪ .‬בנוסף‪ ,‬הגברים‬

‫אינם מודעים מספיק למשאבים הקיימים כיום בישראל לטיפול בתופעה‪ ,‬והם מתקשים לצרוך אותם בגלל‬

‫סטיגמה קשה ובושה סביב הנושא‪ .‬ייתכן והעיסוק בגברים הפוגעים יהווה תמונת ראי לנשים שנפגעו‪ :‬הנשים‬

‫נפגעות מתוקף תפיסה מעמדית לא שוויונית‪ ,‬ושותקות כי חינכו אותם לשתוק‪ .‬הגברים תוקפים לעיתים כדי‬

‫לשמור על עליונותם‪ ,‬מעמדם וכבודם היורדים בעקבות המעבר הבין‪-‬תרבותי‪ .‬באמצעות התייחסות רגישה‬

‫ומותאמת לגברים הפוגעים ייתכן וניתן יהיה להפחית את מימדי האלימות הגבוהים ואף למנוע את מעשה‬

‫הרצח הבא (וייל‪.)1552 ,‬‬

‫בראיה רחבה יותר ניתן לדבר על אונס ותוקפנות כסימפטומים של אירועים פוסט טראומטיים‪ .‬עם‬

‫סיפור מסע מורכב‪ ,‬ארוך וקשה‪ ,‬והמתנה ממושכת לעלייה במחנות ההמתנה‪ ,‬באתיופיה ובסודן‪ ,‬מגיעים עולים‬

‫רבים מא תיופיה לאחר שעברו משברי טראומה (ובכללם אונס)‪ ,‬אובדן‪ ,‬חולי ומוות‪ ,‬שלוו בתחושות של פחד‪,‬‬

‫איום מתמיד‪ ,‬תסכול‪ ,‬אומללות וחוסר אונים (תלמי כהן‪ .)1511 ,‬חוויות אלה לא עובדו מעולם במלואן‪ ,‬ורובן‬

‫מושתקות עד היום בתוך החברה הישראלית‪ .‬יש לשער‪ ,‬שנשים שחוו ישירות או נחשפו בסביבתן לאירועים‬
‫טראומטיים וקשים‪ ,‬מפחיתות מערכם של מעשי אונס וחוות אשמה על הישרדותן‪.‬‬

‫‪131‬‬
 ‫אחרית דבר‬
‫ההחלמה מהטראומה לעולם אינה תמה ונשלמת‪ .‬הדיה מהדהדים ומחלחלים לתוך הווייתן של‬

‫הנשים‪ ,‬והם שבים ומתעוררים כאשר הנשים מגיעות לציוני דרך חדשים בהתפתחותן‪ ,‬כפי שמיכל מתארת‬

‫זאת‪ " :‬כן זה משהו שבאמת סלל את דרכי משם לאופי שיש לי ולחיים שיש לי‪ .‬ולמערכת יחסים שיש לי עם‬

‫המשפחה כאילו זה נוגע בהכול‪ .‬זה באמת נוגע בהכול‪ .‬אפילו עכשיו בתור אימא זה נוגע" (מיכל ריאיון ‪13- ,1‬‬

‫‪ .)11‬בחלק זה יובאו ציטוטים מתוך דברי הנשים המובאים כלשונם‪ ,‬ללא הצעה לפירוש‪ ,‬כדי להיענות לבקשתן‬

‫להעביר מסר ישיר לנשים אחרות בקהילתן על אודות הטראומה והשלכותיה על הדורות הבאים‪ .‬הנשים ביקשו‬

‫להשתתף במחקר במטרה להגביר את המודעות לטיפול בתופעה ולעיבודה‪ ,‬כדי לתרום ליצירת שינוי אמיתי‬

‫בתפיסה של יוצאי העדה את תופעת הפגיעה המינית‪.‬‬

‫כאשר הנשים יצרו משמעות עבור הטראומה שעברו‪ ,‬הן החלו להיות ערות להשפעתה העקיפה על‬

‫ילדיהן‪ .‬כאימהות‪ ,‬הנשים מתמלאות חרדה לילדיהן‪ ,‬מעט יותר מהפחד הרגיל הנורמאלי שחוות אימהות‬

‫באשר הן‪ ,‬אך הדבר טבעי לנוכח ניסיון חייהן והטראומה שחוו‪ .‬הן מציגות קשר שונה ביניהן לבין ילדיהן מזה‬

‫שהן חוו כילדות עם אמותיהן‪ .‬הן מחזיקות כיום בתובנות אחרות מאשר האימהות שלהן על אודות גופן‪,‬‬

‫זהותן כנשים אינדיבידואליות‪ ,‬ומיניותן ‪ ,‬ומעבירות לילדיהן מסרים הנוגעים לבחירה חופשית‪ ,‬הזכות להגן על‬

‫גופם והזכות לקבל תמיכה והגנה‪ .‬דרך מסרים אלה הן קוראות לנשים אחרות לעבור תהליך של טיפול‬

‫והעצמה‪ ,‬כדי שיהיה בכוחן לתמוך בילדיהן‪ ,‬ולתרום לשינוי בקרב הדור הבא‪:‬‬

‫היום אני אומרת לילדים שלי‪ ,‬לא משנה מה יעשו לכם‪ ,‬לא טוב לכם‪ ,‬ישר תעצרו‪ ,‬הגוף שלך‪ ,‬גם‬

‫אם נוגעים לך בשיער בטעות‪ ,‬הוא שלך‪ ,‬אין דבר כזה אסור‪ ,‬אין‪ ,‬לא משנה‪ ,‬גם אני אם אני עושה‬
‫משהו לא טוב‪ ,‬תגידי לי אני אעצור‪ ,‬צודקת‪ ,‬זכותך להגן על עצמך (מלי‪.)127-123 ,‬‬

‫וכשאת יכולה להגיד לילד שלך תעשה‪ ,‬תלמד‪ ,‬מה שטוב לך‪ ,‬אני אעזור לך‪ ,‬אני אלמד אותך‪ .‬ותדע‬

‫שקודם כול אתה מחויב לעצמך‪ ,‬להיות בן‪-‬אדם טוב‪ ,‬לעשות טוב‪ ,‬שיהיה לך טוב‪ .‬נכון‪ ,‬לא בשביל‬

‫אימא‪ ,‬בשבילי אני אימא שלו‪ ,‬אני לא צריכה שיפגע בעצמו שיהיה לי טוב‪ ,‬זה מה שאני אומרת‪,‬‬

‫לא בגלל שיהיה לו כבוד‪ ,‬שיפגע בעצמו (שיר‪.)1553-222 ,‬‬

‫אני חושבת שבאמת זה עוד הפעם יתעורר כל הסערת רגשות (בעקבות האונס שעברתי) ושהבת‬

‫שלי תגדל אז אני כאילו אצטרך שוב פעם מחדש (להתמודד עם השלכות הטראומה)‪ .‬כי היא לא‬

‫תבין מאיפה הרגישות שלי כל הזמן‪ .‬מסכנה הכול ייפול עליה‪ .‬חשוב לי שהיא תדע את זה‪ .‬כי זה‬

‫קיים אין מה לעשות‪ ,‬אלה החיים היא צריכה לדעת‪ .‬ואז היא תצא ותחטוף‪ ...‬כאילו עדיף לה‬

‫‪132‬‬
‫לדעת מהבית את מבינה‪ ,‬מה יש ואיך להתנהג ולא‪ ...‬ובאמת אני רוצה ללמד אותה איך לשמור‬

‫על עצמה (מיכל ריאיון ‪.)352-351 ,1‬‬

‫זה לא נעים לדבר‪ ,‬עם הבנות כן‪ ,‬אני יותר מעדיפה לדבר עם חברות בגיל שלי‪ ,‬שיותר פתוח לי‪,‬‬

‫יותר קל לי‪ ,‬איתה אני‪ ,‬לא יודעת‪ ,‬אני משתדלת שהיא לא תראה לי את זה על הפנים‪ ,‬כי זה מביך‬

‫אותי‪ .‬שמה לא דיברו ‪ ,‬זה עדיין ממש קשה להוציא אותו מפה‪[ .‬ולגבי נושאים נשיים כמו מחזור‬

‫חודשי?] כן‪ ,‬אני אדבר איתה‪ ,‬כן‪ .‬אבל לא כאימא ישראלית שאימא מדברת עם הבת שלה ככה‬

‫וככה‪ ,‬אני יכולה לדבר איתה הכול ברמזים או הכול בעקיפין‪ ,‬ברבים גם אם אפשר‪ ,‬לא אחד על‬

‫אחד‪ ,‬ככה אני מדברת איתה‪ ,‬לא‪ ,‬גם לא כל הזמן‪ ...‬אבל כן‪ ,‬אני מטפטפת לה (מיטל‪.)337-332 ,‬‬

‫איך שהבנות שלי מגיעות לגיל שנה וחמישה חודשים‪ ,‬שאני צריכה לגמול אותם מטיטולים‪ ,‬אני‬
‫כבר מסבירה להם על גוף האדם‪ ,‬על הגוף שלהם‪ .‬שחס וחלילה שאף אחד אחר לא נוגע בגוף שם‬

‫חוץ מאימא שלהם‪ ,‬אבל‪ ,‬אנחנו בתהליכי גירושין‪ ,‬אז פחות מעניין אותי‪ ,‬ואנחנו פחות מדברים‬

‫על אבא בבית‪ .‬אבל כן‪ ,‬אני מסבירה לה‪ ,‬מה שלא היה לי בילדות שלי‪ ,‬מסבירה לילדה שלי‬

‫(אביטל‪.)111-158 ,‬‬

‫חלומות גדולים מתחילים בצעד קטן‪ .‬סיפור הטראומה הוא חלק ממורשתן של הנשים‪ ,‬ווהן יכולות‬

‫למסור מסר של תקווה‪ ,‬מתוך ביטחון שיהיה מקור השראה לנשים אחרות‪ .‬הנשים שואבות כוח מעצם הרעיון‬

‫שביכולתן להתייצב בפומבי ולומר את האמת בלי לפחד מהתוצאות‪ .‬הן מבקשות להתכנס‪ ,‬להתאחד‪ ,‬לשתף‬

‫ולהיחשף כשה"ביחד" שלהן משמש במקור להגנה ותמיכה‪ .‬הן מבקשות לשים קץ לשתיקה ולבושה האופפת‬

‫את הפגיעה ומזמינות את הקהילה שלהן להירתם לשינוי ולפעול אחרת ממה שהיא רגילה‪ .‬אני נענית לבקשתן‪,‬‬

‫ומביאה את פנייתן האישית לנשים מקרב קהילתן לראות את עצמן כאינדיבידואליות‪ ,‬להחליט עבור עצמן‬
‫ולפעול לפי צו ליבן‪:‬‬

‫את יודעת מה החלום שלי באמת?‪ ..‬שאני ארצה מול אולם מלא מלא מלא אתיופיות ולהגיד להן‬

‫עד כמה זה ככה וככה‪ ,‬וזה לא בסדר‪ ,‬ולמי שזה קרה תעמוד‪ .‬ואז תראי‪ ,‬שכל האולם יעמוד‪.‬‬

‫לצערי הרב‪ ,‬זה מה שיקרה‪ .‬שבאמת יהיה לבנות אומץ‪ ,‬רק לעמוד‪ .‬רק לעמוד‪ ,‬לא לדבר‪ .‬זה מה‬

‫שאני רוצה‪ ,‬באמת‪ .‬זה המון‪ .‬זה כאילו‪ ,‬את לא מבינה איזה רחוק זה‪ .‬הלוואי שזה יקרה (מיכל‬

‫ריאיון ‪.)338-333 ,1‬‬

‫אני מאוד רוצה שזה באמת יעזור‪ .‬אם הייתה לי יכולת ואת האומץ הזה לאסוף את כולם ולעשות‬

‫סדנאות כל ערב‪ ,‬ולהסביר עד כמה זה לא נכון לסבול‪ ...‬זה החלום שלי‪ ...‬להכניס נשים שיבואו‬

‫‪133‬‬
‫ויהיו חופשיות ויספרו ויוציאו את זה‪ ...‬את יודעת איזה הרגשה טובה אחרי שאת מספרת‬

‫והולכת? (מלי‪ .)711-757 ,‬משהו כן‪ ,‬אפילו לא אכפת לי‪ ,‬חדר כזה גדול‪ ,‬ערב פתוח למי שרוצה‪.‬‬

‫ונדבר ונספר‪ ,‬לא משנה‪ ,‬נקשקש נעשה עבודה‪ .‬מה אכפת לי‪ ,‬זו חוויה (מלי‪.)713-711 ,‬‬

‫הייתי אומרת להן‪ ,‬תצאו‪ ,‬אל תתביישו‪ ...‬זו לא בושה‪ ,‬זה דווקא להיות‪ ...‬זה להיות בן‪-‬אדם‪,‬‬

‫להרגיש זה בן‪-‬אדם‪ ,‬אפשר להגיד אפשר להוציא‪ ,‬אפשר‪ ...‬זה לא אומר להישאר כל הזמן כאילו‬

‫את אוכלת לבד‪ ,‬את פוגעת בעצמך‪ ,‬את אל תחשבי שאחרים נפגעים‪ ,‬אם תוציאי את תהיי‪ ...‬יותר‬

‫אהה‪ ,‬כאילו קל ויותר את שווה את צריכה להרגיש שאת חיה‪ ,‬את צריכה‪ ...‬את מרגישה את בן‪-‬‬

‫אדם שאת מוציאה‪ .‬את צריכה לצאת מזה‪ ,‬אלימות אי אפשר לפתור אותו בשקט‪ ,‬כאילו לבד אי‬

‫אפשר‪ ...‬כן‪ ,‬אז הם צריכים לצאת כבר‪ ,‬אתם נמצאים במקום דמוקרטי‪ ,‬אתם נמצאים שאנשים‬
‫שיכולים לעזור לכם‪ ,‬אתם צריכים לקום‪ ,‬לקום באמת‪ ,‬לא לשבת‪ ,‬להתעורר‪ ,‬כאילו זהו‪ ,‬מספיק‪.‬‬

‫ההורים‪ ,‬הסבתות‪ ,‬הסבא‪ ,‬אהה‪ ,‬אימא‪ ,‬אבא‪ ,‬אחות‪ ,‬אח‪ ,‬כולם עברו את זה‪ ,‬בואו ננצל את זה‪,‬‬

‫כאילו‪ ,‬זהו‪ ,‬נגיד יותר קדימה‪ ,‬לא לקבל אלימות ולא להיות כמו שהיינו כאילו‪ ,‬לשנות (שיר‪211- ,‬‬

‫‪.)233‬‬

‫שאני לא אומרת לפרק את המשפחה‪ ,‬קודם כול‪ ,‬אבל לא לספוג‪ ,‬לא לסבול שהחיים כל כך‬

‫קצרים‪ ,‬החיים שזה אם יש מקום שאת יכולה לשאול ולהרוויח פה ליהנות ולחיות בו‪ ,‬תיהנו‪,‬‬

‫תהיו מה שאתם‪ ,‬אל תעשו בשביל מישהו אחר‪ .‬אל תהיה בשביל משהו בשביל מישהו אחר‪.‬‬

‫לקום‪ ,‬פשוט לקום‪ ,‬לעשות עם הלב שלהם‪ ,‬לא מה שמטיפים לכן‪ ,‬אנחנו מספיק חזקות‪ ...‬אנחנו‬

‫לא מאמינות בעצמנו‪ ,‬פשוט לא מחוברות בעינינו לעצמנו‪ ,‬שאנחנו יכולות יותר מגבר (מיטל‪132- ,‬‬

‫‪.)131‬‬
‫לא צריך להיות אותו כמו שהיה במקומות‪ ...‬במקומות ש‪ ...‬המקום שבאנו‪ ,‬ג'ונגל היה שם‪,‬‬

‫ג'ונגל‪ ...‬צריך להילחם‪ .‬להוציא את האמת לאור ולא (לשמור בבטן) כן‪ ,‬במיוחד דבר כזה‪ ,‬לא‬

‫להישאר עם זה לבד‪ .‬צריך להילחם וצריך להתמודד בדרך של המלחמה‪ ,‬של להוציא את זה‪ .‬שמי‬

‫שעשה מעשה צריך לקבל‪ ,‬צריך לשלם על זה‪ .‬חייב‪ .‬כי אם לא אז הוא יעשה לעוד (נשים)‪...‬‬

‫(אלינור‪.)325-385 ,‬‬

‫אני חושבת שזה לא מספיק לקחת לטיפול את הנשים‪ ...‬גם לקחת את הגברים לטיפול‪ ,‬אחד אחד‪.‬‬

‫כמו שאתה לא רוצה שישתמשו בך בכוח‪ ,‬זה אותו דבר‪ .‬הגוף של האישה זה כמו הגוף שלך‪,‬‬

‫תרגיש אותו‪ .‬כמו שמרביצים לך – זה כואב‪ .‬גם אם אתה נהנה שם‪ .‬זה כואב‪ ,‬היא לא רוצה‪ ,‬זה‬

‫‪134‬‬
‫כמו להרביץ לה‪ ,‬אפילו יותר מלהרביץ לה‪ ...‬אז להסביר את זה לגברים גם‪ .‬לקחת אותם‪(...‬כי) מי‬

‫שסובל‪ ,‬מי שנשאר לו הצלקת זו האישה (מלי‪.)333-311 ,‬‬

‫‪135‬‬
 ‫ביבליוגרפיה‬

‫אדגה‪ ,‬א‪ .)1555( .‬המסע אל החלום‪ .‬תל אביב‪ :‬הוצאת המחבר‪.‬‬

‫אייל עשהאל‪ ,‬ו‪ .) 1511( .‬אי הבנות‪ ,‬סכסוכים ואלימות במשפחה בקרב עולי אתיופיה (זרע ביתא ישראל) בכפר‪,‬‬

‫בתקופת ההמתנה ובישראל‪ .‬בתוך נ‪ .‬גריסרו וא‪ .‬ויצטום (עורכים)‪ ,‬היבטים חברתיים‪ ,‬תרבותיים וקליניים‬

‫של עולי אתיופיה בישראל (עמ' ‪ .)151- 172‬באר‪-‬שבע‪ :‬הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן‪-‬גוריון בנגב‪.‬‬

‫ארז‪ ,‬ג‪ .‬ושני‪ ,‬מ‪ .)1558( .‬הסיפור שלא סופר‪-‬סיפורן של עולות מאתיופיה‪ .‬הרפואה‪.271-277 ,137 ,‬‬

‫בודובסקי‪ ,‬ד‪ ,.‬דוד י‪ ,.‬ערן‪ ,‬י‪ ,.‬ורוזן‪ ,‬ח‪ .)1282( .‬סוגיות בנושא משפחה של יהודי אתיופיה‪ :‬מנהגים ותרבות‪,‬‬
‫השלכות לפיתוח קשר מקצועי‪ .‬ירושלים‪ :‬ביתאצ'ין‪ ,‬מרכז מידע וייעוץ בנושאי משפחה‪.‬‬
‫בודובסקי‪ ,‬ד‪ ,.‬דוד‪ ,‬י‪ ,.‬ברוך‪ ,‬ע‪ ,.‬ערן‪ ,‬י‪ ,.‬ואבני‪ ,‬ב‪ .)1223( .‬יהודי אתיופיה במעבר בין תרבותי‪ :‬המשפחה ומעגל‬
‫החיים‪ .‬ירושלים‪ :‬ביתאצ'ין‪ ,‬מרכז מידע וייעוץ בנושאי משפחה‪.‬‬

‫בוסטין‪ ,‬ע‪ .)1558( .‬גברים יוצאי אתיופיה‪ :‬מדוע כל כך קשה להם? הד האולפן החדש‪.23 ,‬‬
‫בלס‪ ,‬ר‪ .) 1553( .‬תולדות יחסה של הפסיכואנליזה לגילוי עריות‪ :‬מיתוסים ומציאות‪ .‬בתוך צ‪ .‬זליגמן וז‪.‬‬

‫סולומון (עורכות)‪ ,‬הסוד ושברו‪ :‬סוגיות בגילוי עריות (עמ' ‪ .)313-333‬תל‪-‬אביב‪ :‬הוצאת הקיבוץ המאוחד‪.‬‬

‫בן עזר‪ ,‬ג‪ .)1288( .‬פרופיל פסיכו‪-‬תרבותי של העולה הצעיר מאתיופיה‪ .‬בתוך ו‪ .‬נצר וח‪ .‬פולני (עורכות)‪ ,‬אגדה‬
‫של עלייה‪ :‬יהודי אתיופיה וקליטתם הלשונית‪ .‬ירושלים‪ :‬משרד החינוך והתרבות‪.‬‬

‫בן‪-‬עזר‪ ,‬ג‪ .)1221( .‬כמו אור בכד‪ :‬עלייתם וקליטתם של יהודי אתיופיה‪ .‬ירושלים‪ :‬ראובן מס‪.‬‬

‫בן‪-‬עזר‪ ,‬ג‪" .)1551( .‬מרחב היצירה המשותפת" ככלי לעבודה בין תרבותית‪ :‬עבודה קבוצתית עם עולי אתיופיה‪.‬‬

‫בתוך ל‪ .‬קסן ור‪ .‬לב‪-‬ויזל (עורכות)‪ ,‬עבודה קבוצתית בחברה רב‪-‬תרבותית (עמ' ‪ .)131-132‬תל‪-‬אביב‪:‬‬

‫צ'ריקובר‪.‬‬

‫בן‪-‬עזר‪ ,‬ג‪ .)1557( .‬המסע‪ :‬סיפורי המסע של יהודי אתיופיה לישראל ‪ .1281-1277‬בן שמן‪ :‬מודן‪.‬‬

‫בר און‪ ,‬ד‪ .)1222( .‬על 'אחרים' בתוכנו‪ :‬תמורות בזהות הישראלית מנקודת ראות פסיכולוגית‪-‬חברתית‪ .‬באר‬

‫שבע‪ :‬הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון‪.‬‬

‫גולדבלט‪ ,‬ה‪ .‬ורוזנבלום‪ ,‬ש‪ .)1511( .‬בין "שם" ל"כאן"‪ :‬ערכים‪ ,‬צרכים וחלומות של בני נוער עולים מאתיופיה‪.‬‬

‫מגמות‪ :‬רבעון למדעי ההתנהגות‪.123-311 , 37 ,‬‬

‫גיורא‪-‬דודאי‪ ,‬ש‪ .)1557( .‬תפיסת בני נוער עולים מאתיופיה את יחסיהם הרומנטיים במעבר הבין תרבותי‪.‬‬
‫עבודת גמר לקבלת תואר "מוסמך"‪ ,‬בית הספר לעבודה סוציאלית‪ ,‬אוניברסיטת חיפה‪.‬‬

‫‪136‬‬
‫גינדי‪-‬קרן‪ ,‬ג‪ .)1551( .‬ידע‪ ,‬עמדות‪ ,‬כוונות והתנהגות מינית של נערות במצוקה ממוצא אתיופי ושל נערות‬
‫במצוקה ותיקות בארץ‪ .‬עבודת גמר לקבלת תואר "מוסמך"‪ ,‬בית הספר לעבודה סוציאלית‪ ,‬אוניברסיטת‬

‫חיפה‪.‬‬

‫גלאון‪ ,‬א‪ ,.‬מהרט‪ ,‬ש‪ ,.‬קורינלדי מ‪ ,.‬ופרישטיק‪ .‬מ‪ .)1225( .‬השלכות המעבר הבינתרבותי על יחסי אישות‪ .‬בתוך‪:‬‬

‫ד‪ .‬בודובסקי‪ ,‬י‪ .‬דוד וי‪ ,‬ערן‪( .‬עורכים)‪ ,‬סוגיות בנושא משפחה של יהודי אתיופיה‪ :‬סוגיות בטיפול‬
‫במשפחות מרקע תרבותי שונה‪( .‬עמ' ‪ .)31-37‬ירושלים‪ :‬ביתאצ'ין‪ ,‬מרכז מידע וייעוץ בנושאי משפחה‪.‬‬

‫דולב‪-‬גנדלמן‪ ,‬צ‪ .)1282( .‬יהודי אתיופיה בישראל – תמונות משפחתיות‪ :‬מצב רב פנים‪ .‬ירושלים‪ :‬המכון לחקר‬

‫הטיפוח בחינוך‪.‬‬

‫דושניק‪ ,‬ל‪ ,.‬וצבר‪-‬בן יהושע‪ ,‬נ‪ .)1553( .‬אתיקה של המחקר האיכותי‪ .‬בתוך‪ :‬נ‪ .‬צבר‪-‬בן יהושע‪( .‬עורכת)‪ ,‬מסורות‬
‫וזרמים במחקר האיכותי‪( .‬עמ' ‪ .)338-333‬אור יהודה‪ :‬כנרת‪ ,‬זמורה‪-‬ביתן‪ ,‬דבר‪.‬‬

‫הולט‪ ,‬ד‪ .)1227( .‬התקבצות תרבותית‪ :‬מבט השוואתי על בעיותיהם של יהודי אתיופיה בישראל‪ .‬בתוך‪ :‬וייל‪,‬‬

‫ש‪( .‬עורכת)‪ .‬יהודי אתיופיה באור הזרקורים‪ .‬ירושלים ‪ :‬המכון לחקר הטיפוח בחינוך‪.‬‬

‫הרמן‪ ,‬ג'‪ ,‬ל‪ .)1558( .‬טראומה והחלמה‪ .‬תל‪-‬אביב‪ :‬עם עובד‪.‬‬

‫וייל‪ ,‬ש‪ .)1221( .‬משפחות חד הוריות בקרב עולי אתיופיה בישראל‪ .‬ירושלים‪ :‬האוניברסיטה העברית‪ .‬המכון‬

‫לחקר הטיפוח בחינוך‪.‬‬

‫וייל‪ ,‬ש‪1227( .‬א)‪ .‬יוצאי אתיופיה בוגרי מערכת החינוך בישראל תשמ"ז‪-‬תשמ"ט‪ :‬עבר‪ ,‬הווה‪ ,‬עתיד‪ .‬ירושלים‪:‬‬

‫האוניברסיטה העברית‪ .‬המכון לחקר הטיפוח בחינוך‪.‬‬

‫וייל‪ ,‬ש‪1227( .‬ב)‪ .‬כינויים קולקטיביים וזהות קולקטיבית של יהודי אתיופיה‪ .‬בתוך ש‪ .‬וייל (עורכת)‪ ,‬יהודי‬
‫אתיופיה באור הזרקורים‪ .‬ירושלים‪ :‬האוניברסיטה העברית‪ .‬המכון לחקר הטיפוח בחינוך‪.‬‬
‫וייל‪ ,‬ש‪ .)1551( .‬נשים אתיופיות יהודיות – תמורות ומגמות במעבר בין תרבויות‪ .‬בתוך מ‪ .‬שבתאי ול‪ .‬קסן‬

‫(עורכות)‪ ,‬מולועלם‪ :‬נשים ונערות יוצאות אתיופיה במרחבים‪ ,‬עולמות ומסעות בין תרבויות (עמ' ‪.)33-12‬‬

‫תל אביב‪ :‬לשון צחה‪.‬‬

‫וייל‪ ,‬ש‪" .)1552( .‬השמש זורחת‪ ,‬השמש שוקעת‪ ,‬והיא איננה" – רצח נשים יוצאות אתיופיה ‪.1551-1558‬‬

‫ירושלים‪ :‬דו"ח סופי‪ ,‬מוגש למשרד לקליטת העלייה‪.‬‬

‫וינטר‪ ,‬ר‪ .)1555( .‬בין הפטיש והסדן‪ :‬העדה האתיופית (שיחה עם חנה דסה)‪ .‬על הקו‪.13-11 ,‬‬

‫זליגמן‪ ,‬צ‪ )1553( .‬מבוא לגילוי עריות‪ :‬אין אמת‪ ,‬ואין חסד ואין רחמים‪ .‬בתוך צ‪ .‬זליגמן וז‪ .‬סולומון (עורכות)‪,‬‬

‫הסוד ושברו‪ :‬סוגיות בגילוי עריות (עמ' ‪ .)35-11‬תל‪-‬אביב‪ :‬הוצאת הקיבוץ המאוחד‪.‬‬

‫‪137‬‬
 ‫כהנא‪ ,‬י‪ .)1277( .‬אחים שחורים‪ :‬חיים בקרב הפלשים‪ .‬תל‪-‬אביב ‪ :‬עם עובד‪.‬‬

‫מור‪ ,‬א‪ .)1552( .‬ממדי החשיפה לאלימות מינית בקרב נשים בישראל ומאפייניה‪ :‬הערכה ראשונית‪ .‬סוגיות‬
‫חברתיות בישראל‪ :‬כתב עת לנושאי חברה‪.31-33 ,7 ,‬‬

‫מנדלינגר‪ ,‬ש וצוויקל‪ ,‬ג'‪ .)1551( .‬התנהגויות בריאות של אמהות ובנות יוצאות אתיופיה – היבטים בין דוריים‪.‬‬

‫בתןך מ‪ .‬שבתאי ול‪ .‬קסן (עורכות)‪ ,‬מולועלם‪ :‬נשים ונערות יוצאות אתיופיה במרחבים‪ ,‬עולמות ומסעות‬
‫בין תרבויות (עמ' ‪ .)137- 113‬תל אביב‪ :‬לשון צחה‪.‬‬

‫ליכטנשטיין‪ ,‬ט‪ ,.‬וזק‪ ,‬נ‪ .)1553( .‬עמדתן של מתבגרות בנות העדה האתיופית כלפי בקשת עזרה‪ .‬חברה‬
‫ורווחה‪ ,‬כו‪. 11- 17 ,‬‬

‫סבירסקי ש וסבירסקי‪ ,‬ב‪ .)1551( .‬היהודים יוצאי אתיופיה בישראל‪ :‬דיור‪ ,‬תעסוקה‪ ,‬חינוך‪ .‬תל‪-‬אביב ‪ :‬מרכז‬
‫אדוה‪.‬‬

‫סימונשטיין‪ ,‬ל‪ ,.‬ושפי‪-‬צנקל‪ ,‬א‪ .)1551( .‬שילוב‪ ,‬שינוי ושימור בקרב אמהות יוצאות אתיופיה‪ .‬בתןך מ‪ .‬שבתאי‬

‫ול‪ .‬קסן (עורכות)‪ ,‬מולועלם‪ :‬נשים ונערות יוצאות אתיופיה במרחבים‪ ,‬עולמות ומסעות בין תרבויות (עמ'‬

‫‪ .)158- 78‬תל אביב‪ :‬לשון צחה‪.‬‬

‫סלומון‪ ,‬ה‪ .)1558( .‬קהילות ישראל במזרח במאות התשע‪-‬עשרה והעשרים‪ :‬אתיופיה‪ .‬ירושלים ‪ :‬מכון בן‪-‬צבי‬

‫לחקר קהילות ישראל במזרח‪ ,‬יד יצחק בן‪-‬צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים‪.‬‬

‫פיקדו‪ ,‬ב‪ .)1551( .‬גודל השבר כגודל החלום‪ .‬ארץ אחרת‪.31-18 ,35 ,‬‬

‫קורינאלדי‪ ,‬מ‪ .)1288( .‬יהדות אתיופיה‪ :‬זהות ומסורת‪ .‬ירושלים‪ :‬ראובן מס‪.‬‬
‫קסן‪ ,‬ל‪ .‬וקידר‪ ,‬ל‪" .)1553( .‬הבטן רחבה עד שהיא מתפוצצת" ‪ -‬אלימות זוגית בקרב משפחות יוצאות אתיופיה‬
‫בישראל‪ :‬מודל רב‪-‬מערכתי ורגיש מבחינה תרבותית לשם מניעת אלימות זוגית בקרב משפחות יוצאות‬
‫אתיופיה בישראל בבאר‪-‬שבע‪ .1551-1553 ,‬באר שבע‪ :‬המרכז הישראלי לשיטות מחקר איכותניות‬

‫(‪ ,)ICQM‬אוניברסיטת בן‪-‬גוריון בנגב‪.‬‬

‫קפלן‪ ,‬ס‪ .)1558( .‬ארגון הקהילה‪ .‬בתוך ה‪ .‬סלמון (עורכת)‪ ,‬אתיופיה‪ .‬ירושלים‪ :‬מכון בן‪-‬צבי לחקר קהילות‬

‫ישראל במזרח‪ ,‬יד יצחק בן‪-‬צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים‪.‬‬

‫רחמים‪ ,‬י'‪ .)1222( .‬הפתגם כגשר לקשר‪ :‬מאוצר הפתגמים של יהודי אתיופיה‪ .‬ירושלים‪ :‬החברה למתנ"סים‪,‬‬

‫מרכזים קהילתיים בישראל בע"מ‪.‬‬

‫שבתאי‪ ,‬מ‪ .)1223( .‬כור ההיתוך פועל מבחוץ‪ :‬הדינאמיקה של ההזדהות עם התרבות האתיופית‪-‬מבט בסוף‬

‫השירות הצבאי‪ .‬חברה ורווחה‪ ,‬טז‪.113-122 ,1 ,‬‬

‫‪138‬‬
 ‫שבתאי‪ ,‬מ‪ .)1222( .‬הכי אחי‪ :‬מסע הזהות של חיילים עולים מאתיופיה‪ .‬תל אביב‪ :‬צ'ריקובר‪.‬‬

‫שבתאי‪ ,‬מ‪ .)1551( .‬בין רגאיי לראפ‪ :‬אתגר ההשתייכות של נוער יוצא אתיופיה בישראל‪ .‬תל‪-‬אביב‪ :‬צ'ריקובר‪.‬‬

‫שבתאי‪ ,‬מ‪ .‬וקסן‪ ,‬ל‪( )1551( .‬עורכות)‪ ,‬מולועלם‪ :‬נשים ונערות יוצאות אתיופיה במרחבים‪ ,‬עולמות ומסעות בין‬
‫תרבויות‪ .‬תל אביב‪ :‬לשון צחה‪.‬‬

‫שחורי‪ ,‬מ‪ .)1553( .‬סטראוטיפים אתניים ומרחק חברתי בחברה הישראלית‪ .‬סוגיות חברתיות בישראל‪ :‬כתב‬

‫עת לנושאי חברה‪.88-33 ,1 ,‬‬

‫שחר לוי‪ ,‬י‪ .)1282( .‬גלוי וכיסוי בלשון הגוף‪ :‬מבט לעולם הטיפול בתנועה‪ .‬שיחות‪.31-11 ,)1(3 ,‬‬

‫שקדי‪ ,‬א‪ .)1553( .‬מילים המנסות לגעת‪ :‬מחקר איכותני ‪ -‬תיאוריה ויישום‪ .‬תל‪-‬אביב‪ :‬רמות ‪ -‬אוניברסיטת‬

‫תל‪-‬אביב‪.‬‬

‫שקדי‪ ,‬א‪ .)1511( .‬המשמעות מאחורי המילים‪ :‬מתודולוגיות במחקר האיכותני – הלכה למעשה‪ .‬תל‪-‬‬

‫אביב‪ :‬רמות ‪ -‬אוניברסיטת תל‪-‬אביב‪.‬‬

‫שרעבי‪ ,‬ר‪ .‬וסיקורל‪ ,‬ע‪ .)1557( .‬בתי נידה (מרגם גוג’ו) בקרב עולות מאתיופיה בישראל‪ :‬מחאה מגדרית דתית‬

‫ואתנית‪ .‬סוציולוגיה ישראלית‪ :‬כתב‪-‬עת לחקר החברה הישראלית ‪.337-313 )1( 8 ,‬‬

‫תלמי‪-‬כהן‪ ,‬ר‪ .)1511( .‬זרע ביתא ישראל (הפלאשמורה) רגע לפני העלייה לישראל‪ .‬בתוך נ‪ .‬גריסרו וא‪ .‬ויצטום‬

‫(עורכים)‪ ,‬היבטים חברתיים‪ ,‬תרבותיים וקליניים של עולי אתיופיה בישראל (עמ' ‪ .)37-18‬באר‪-‬שבע‪:‬‬

‫הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן‪-‬גוריון בנגב‪.‬‬

‫‪Abbink, G. A. (1984). The falashas in Ethiopia and Israel: The problem of ethnic assimilation.‬‬

‫‪Nijmegen, The Netherlands : ICSA - Institute for Cultural and Social Anthropology.‬‬

‫‪Abeya, S.G., Afework, M.F., & Yalew, A.W. (2012). Intimate partner violence against women in‬‬

‫‪west Ethiopia: a qualitative study on attitudes, woman’s response, and suggested measures as‬‬

‫‪perceived by community members. Reproductive Health, 9(14). Retrieved October, 25, 2012,‬‬

‫‪from http://www.reproductive-health-journal.com/content/9/1/14.‬‬

‫‪Abraham, M. (1999). Sexual abuse in South Asian immigrant marriages. Violence Against‬‬

‫‪Women, 5, 591-618.‬‬

‫‪139‬‬
Abrams, L. S. (2010). Sampling ‘Hard to Reach’ Populations in Qualitative Research: The Case

of Incarcerated Youth. Qualitative Social Work, 9, 536–550.

Ahern, K. J. (1999). Ten tips for reflexive bracketing. Qualitative Health Research, 9, 407-411.

Antebi-Yemini, L. (2005). From Ethiopian villager to global villager: Ethiopian Jews in Israel. In

A. Levy., & A. Weingrod (Eds.), Homelands and Diasporas: holy lands and other places

(pp. 220-246). Stanford, California: Stanford University Press.

Arieli, A., Gilat, I., & Seffefe, A. (1996). Suicide among Ethiopian Jews: A Survey conducted by

means of a psychological autopsy. The Journal of Nervous and Mental Disease, 184, 317-

319.

Barrett, K. H. & George, W. H. (2005). Judicial colorblindness, race neutrality, and modern

racism: How psychologist can help the court understand race matters. In K. H. Barrett & W.

H. George, (Eds.), Race, culture, psychology & law (pp. 31-46). Thousand Oaks, Calif: Sage

Publications.

Becker, C. S. (1992). Living and relating: An introduction to phenomenology. Newbury Park,

CA: Sage.

Ben-David, S & Schneider, O. (2005). Rape perceptions, gender role attitudes, and victim-

perpetrator acquaintance. Sex Roles, 53, 385-399.

Ben-Ezer, G. (1987). Cross-Culture misunderstanding: The case of Ethiopian immigrant Jews in

Israeli society. In M. Ashkenazi & A. Weingrod (Eds.), Ethiopian Jews and Israel (pp. 63-

73). New Brunswick: Transaction Books.

Ben-Ezer, G. (2002). The Ethiopian Jewish exodus narratives of the migration journey to Israel

1977-1985. London, England & New York, NY: Routledge.

141
Ben-Porat, A. (2010). Connecting two worlds: Training social workers to deal with domestic

violence against women in the Ethiopian community. British Journal of Social Work, 40,

2485–2501.

Berry, J., & Sam, D. (1997). Acculturation and adaptation. In J.W. Berry, M. H. Segall & C.

Kagitcibasi (Ed.), Handbook of cross-cultural psychology, Vol 3: Social and behavioral

applications. Boston, MA: Allyn and Bacon.

Blake- Huer, M. & Irvine- Saenz, T. (2002). Researching Note Thinking about Conducting

Culturally Sensitive Research in Augmentative and Alternative Communication.

Augmentative and Alternative Communication, 18, 267-273.

Bletzer, K.V., & Koss, M. P. (2004). Narrative constructions of sexual violence as told by female

rape survivors in three populations of the southwestern United States: Scripts of coercion,

scripts of consent. Medical Anthropology, 23,113–156.

Brown, L. S. (2004). Feminist paradigms of trauma treatment. Psychotherapy: Theory, Research,

Practice, Training, 41, 464–471.

Campbell, R. (1998). The community response to rape: Victims' experiences with the legal,

medical, and mental health systems. American Journal of Community Psychology, 26, 355-

379.

Campbell, R., & Wasco, S.M. (2005). Understanding rape and sexual assault: 20 years of

progress and future directions. Journal of Interpersonal Violence, 20, 127-131.

Campbell, R., Adams, A.E., Wasco, S. M., Ahrens, C.E., & Sefl, T. (2009a). Training

interviewers for research on sexual violence: A qualitative study of rape survivors.

Recommendations for interview practice. Violence Against Women, 15, 595-617.

141
Campbell, R., Adams, A.E., Wasco, S. M., Ahrens, C.E., & Sefl, T. (2009b). “What has it been

like for you to talk with me today?” The impact of participating in interview research on rape

survivors. Violence Against Women, 16, 60–83.

Cardi, M., Milich, R., Harris, M. J., & Kearns, E. (2007). Self-esteem moderates the response to

forgiveness instructions among women with a history of victimization. Journal of Research

in Personality, 41, 804–819.

Carstensen, L. L., Isaacowitz, D. M. & Charles, S.T. (1999). Taking time seriously: A Theory of

socioemotional selectivity. American Psychologist, 54, 165-181.

Chan, K. L. (2009). Sexual Violence Against Women and Children in Chinese Societies.

Trauma, Violence, & Abuse,10, 69-85.

Cohen, B. (1999). Measuring the Willingness to Seek Help. Journal of Social Service Research,

26, 67-82.

Cohn, K. (1997). Movement therapy as a bridge to biculturalization - Ethiopian immigrants in

Israel. The Arts in Psychotherapy, 24, 281-289.

Coker, A. L., Smith, P. H., McKeown, R. E., & King M. J. (2002). Frequency and correlates of

intimate partner violence by type: Physical, sexual, and psychological battering. American

Journal of Public Health, 90, 553-559.

Corbin, J., & Morse, J. M. (2003). The unstructured interactive interview: Issues of reciprocity

and risks when dealing with sensitive topics. Qualitative Inquiry, 9, 335-354

Crowell, N. A., & Burgess, A. W. (Eds.). (1996). Understanding violence against woman.

Washington, DC: National Academy Press.

Cruz, F, G., & Essen, L. (1994). Adult survivors of childhood emotional, physical, and sexual

abuse. Aronson J: Northvale, N.J.

142
Dale, P. (1999). Adults abused as children. London: Sage.

Deyessa, N., Kassaye, M., Demeke, B., & Taffa, N. (1998). Magnitude, type and outcomes of

physical violence against married women in Butajira, southern Ethiopia. Ethiopian Medical

Journal, 36 (2), 83-92.

DiCicco-Bloom, B. & Crabtree, B. F. (2006). The qualitative research interview. Medical

Education, 40, 314–321.

Dickson-Swift, V., James, E. L., Kippen, S., & Liamputtong, P. (2006). Blurring boundaries in

qualitative health research on sensitive topics. Qualitative Health Research, 16, 853-871.

Dickson-Swift, V., James, E. L., Kippen, S., & Liamputtong, P. (2007). Doing sensitive research:

what challenges do qualitative researchers face? Qualitative Research, 7, 327–353.

Dickson-Swift, V., James, E. L., Kippen, S., & Liamputtong, P. (2008). Risk to Researchers in

Qualitative Research on Sensitive Topics: Issues and Strategies. Qualitative Research, 18,

133-144.

Dolev-Gandelman, T. (1990). Ethiopia as a lost imaginary apace: The role of Ethiopian Jewish

woman in producing the ethnic identity of their immigrant group in Israel. In J. Flower

MacCannell, (Ed.), The other perspective in gender and culture: Rewriting women and the

symbolic. New York : Columbia University Press.

Draucker, C. B. (1999a). The emotional impact of Sexual violence research on participant.

Archives of Psychiatric Nursing, 13, 161-169.

Draucker, C. B. (1999b). Knowing what to do: Coping with sexual violence by male intimates.

Qualitative Health Research, 9, 588-601.

Dworkin, S. H., & Kerr, B. A. (1987). Comparison of interventions for women experiencing

body image problems. Journal of Counseling Psychology, 34, 136-140.

143
Dycka, I., Kontosb, P., Angusc, J., & McKeeverc, P. (2005). The home as a site for long-term

care: meanings and management of bodies and spaces. Health & Place, 11, 173–185.

Ehrlich, S. (2001). Representing rape: Language and sexual consent. London, UK: Routledge.

Eisikovits, Z., Winstok, Z., & Fishman, G. (2004). The first Israeli national survey on domestic

violence. Violence Against Women, 10, 729-748.

Fenster, T. (1998). Ethnicity, citizenship, planning and gender: The case of Ethiopian immigrant

women in Israel. Gender, Place and Culture, 5, 177-189.

Fenta, H., Hyman, I., & Noh, S. (2006). Mental health service utilization by Ethiopian

immigrants and refugees in Toronto. The Journal of Nervous and Mental Disease, 194, 925-

934.

Finkelhor, D., & Yll, K. (1985). License to rape: Sexual abuse of wives. New York, NY: The

Free Press.

Finklestein, M., & Solomon, Z. (2009). Cumulative trauma, PTSD and dissociation among

Ethiopian refugees in Israel. Journal of Trauma & Dissociation, 10, 38–56.

Flum, H., & Cinamon, R. G. (2011). Immigration and the interplay among citizenship, identity

and career: The case of Ethiopian immigration to Israel. Journal of Vocational Behavior, 78,

372–380.

Ford, J. D. (2008). Trauma, Posttraumatic Stress Disorder, and Ethnoracial Minorities: Toward

Diversity and Cultural Competence in Principles and Practices. Clinical Psychology: Science

and Practice, 15. 62–67.

Frieze, I. H. (2005). Hurting the one you love: Violence in relationships. Australia, NZ:

Thomson Wadsworth.

144
Giorgi, A. (1997). The theory, practice, and evaluation of the phenomenological method as a

qualitative research procedure. Journal of Phenomenological Psychology, 28, 235-260.

Golding, J. M. (1994). Sexual assault history and physical health in randomly selected Los

Angeles women. Health Psychology, 13 (2), 130-138.

Grisaru, N., Lezer, S., & Belmaker, R. A. (1997). Ritual female genital surgery among Ethiopian

Jews. Archives of Sexual Behavior, 26 (2), 211-215.

Grubb, A., & Turner, E. (2012). Attribution of blame in rape cases: A review of the impact of

rape myth acceptance, gender role conformity and substance use on victim blaming.

Aggression and Violent Behavior, 17, 443–452.

Guillermo, C. J., Manlove, H. A., Gray, P. B., Zava, D. T., & Marrs, C. R. (2010). Female social

and sexual interest across the menstrual cycle: the roles of pain, sleep and hormones. BMC

Women's Health, 10(19). Retrieved from http://www.biomedcentral.com/1472-6874/10/19.

Halperin-Kaddari, R. (2004). Woman in Israel: A state of their Own. Philadelphia: University of

Pennsylvania Press.

Hamby, S. L., & Koss, M. P. (2003). Shades of gray: A qualitative study of terms used in the

measurement of sexual victimization. Psychology of Women Quarterly, 27, 243 – 255.

Harvey, M. R., Mishler, E.G., Koenen, K., & Harney, P. A. (2000). In the aftermath of sexual

abuse: making and re making meaning in narrative of trauma and recovery. Narrative

Inquiry, 10, 291–311.

Harway, M., & O'Neil, J. M. (1999). What causes men's violence against women? The

unanswered and controversial question. In M. Harway & J. M O'Neil (Eds.), What causes

men's violence against women? (pp. 5-12). Thousand Oaks, CA: Sage.

145
Hayati, E. N., Högberg, U., Hakimi, M., Ellsberg, M. C., & Emmelin, M. (2011). Behind the

silence of harmony: Risk factors for physical and sexual violence among women in rural

Indonesia. BMC Women’s Health, 11(52). Retrieved from: www.biomedcentral.com/1472-

6874/11/52.

Harrison, E. (2002). On the physical nature of time. KronoScope, 2, 9-19.

Healy, M., & Perry, C. (2000). Comprehensive criteria to judge validity and reliability of

qualitative research within the realism paradigm. Qualitative Market Research, 3, 118-126.

Heikkien, H.L.T. (2002). Whatever is narrative research. In R. Huttunen, H.L.T. Heikkien & L.

Syrjala (Eds.), Narrative research: Voices of teachers and philosophers. Jyvaskyla: SoPhi.

Heise, L., Moore, K., & Toubia, N. (1995). Sexual coercion and reproductive health: A focus on

research. New York: The Population Council.

Hill, C. E., Thompson, B.J., & Williams, E. N. (1997). A Guide to conducting consensual

qualitative research. The Counseling Psychologist, 25, 517-572.

Holman, E. A. & Cohen-Silver, R. (1998). Getting "Stuck" in the past: Temporal orientation and

coping with trauma. Journal of Personality and Social Psychology, 74, 1146-1163.

Hynes, M., & Cardozo, B, L. (2000). Observations from the CDC: Sexual violence against

refugee women. Journal of Women’s Health & Gender-Based Medicine, 9, 819-823.

Johnson, J. M. (2001). In-depth interviewing. In J. F. Gubrium & J. A. Holstein (Eds.),

Handbook of interview research: Context & method. Thousand Oaks, CA: Sage.

Johnson, M. P. (1995). Patriarchal terrorism and common couple violence: Two forms of

violence against women. Journal of Marriage and the Family, 57, 283−294.

Kacen, L. (2006). Spousal abuse among immigrants from Ethiopia in Israel. Journal of Marriage

and Family, 68, 1276–1290.

146
Kebbell, M. R., O'kelly, C. M. E., & Gilchrist, E. L. (2007). Rape victims' experiences of giving

evidence in English courts: a survey. Psychiatry, Psychology and Law, 14, 111-119.

Keith-Lucas, A. (1994). Giving and taking help (revised edition). St. Davids, PA: North

American Association of Christians in Social Work.

Kennedy Bergen, R. (1993). Interviewing survivors of marital rape: Doing feminist research on

sensitive topics. In C. M. Renzetti & R. M. Lee (Eds.), Researching sensitive topics (pp.

197-211). Newbury Park, CA: Sage.

Kimerling, R., & Calhoun, K, S. (1994). Somatic symptoms, social support, and treatment

seeking among sexual assault victims. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 62

(2), 333-340.

King, N., & Horrocks, C. (2010). Interviews in qualitative research. Los Angeles: Sage.

Kirmayer, L. J., Narasiah, L., Munoz, M., Rashid, M., Ryder, A. G., Guzder, J., . . . Pottie, K.

(2011). Common mental health problems in immigrants and refugees: general approach in

primary care. Canadian Medical Association Journal, 183, 959-967.

Koss, M., Heise, L., & Russo, N. F. (1994). The global health burden of rape. Psychology of

Women Quarterly, 18, 499-527.

Koss, M. P. (1993). Rape: Scope, impact, interventions, and public policy responses. American

Psychologist, 48, 1062-1069.

Krakow, B., Artar, A., Warner, T. D., Melendrez, D., Johnston, L., Hollifield, M., Germain, A.,

& Koss, M. (2000). Sleep disorder, depression and suicidality in female sexual assault

survivors. Crisis: The Journal of Crisis Intervention and Suicide Prevention, 21(4), 163-170.

Krieger, N. (2005). Embodiment: A Conceptual Glossary for Epidemiology. Journal of

Epidemiology and Community Health, 59, 350-355.

147
Krupnick, J. A., Green, B. L., Stockton, P., Miranda, J., Krause, E., & Mete, M. (2008). Group

interpersonal psychotherapy for low-income women with posttraumatic stress disorder

Psychotherapy Research, 18, 497-507.

Lee, E. (2007). Domestic violence and risk factors among Korean immigrant women in the

United States. Journal of Family Violence, 22, 141-149.

Lee, R. M., & Renzetti, C. M. (1990). The problems of researching sensitive topics. American

Behavioral Scientist, 33, 510-528.

Leitman, E., & Weinbaum, E. (1999). Israeli women of Ethiopian descent: The strengths,

conflict and successes. In T. Parfitt & E. Trevisan Semi (Eds.), The Beta Israel in Ethiopia

and Israel: Studies on Ethiopian Jews (pp 128-136). Surrey: Curzon.

Lerner, G. (1993). The creation of feminist consciousness. New York, NY: Oxford University

Press.

Levine, D. N. (1970). Wax & gold: tradition and innovation in Ethiopian culture. Chicago,

Ill: The University of Chicago Press.

Levinson, D. (1989). Family violence in cross-cultural perspective. Newbury Park, CA: Sage.

Liamputtong, P. (2010). Performing Qualitative cross-cultural research. Cambridge: University

Press.

Ligiéro, D, P., Fassinger, R., McCauley, M., Moore, J., & Lyytinen, N. (2009). Childhood sexual

abuse, culture, and coping: a qualitative study of Latinas. Psychology of Women Quarterly,

33, 67–80.

Lincoln, Y. S., & Guba, E. G. (1986). But is it rigorous ? Trustworthiness and authenticity in

naturalistic evaluation. In D. D. Williams (Ed). Naturalistic evaluation: New directions for

program evaluation (pp. 73-84). San Francisco, CA: Jossey-Bass.

148
Lira, R. L., Koss, M. P., & Russo, N. F. (1999). Mexican American women’s definitions of rape

and sexual abuse. Hispanic Journal of Behavioral Sciences, 21, 236-265.

Lo, C., Helwig, C.C., Chen, S.X., Ohashi, M.M., & Cheng, C.M. (2011). A needs-based

perspective on cultural differences in identity formation. Identity: An International Journal of

Theory and Research, 11, 211–230.

Maginn, P. J. (2007). Negotiating and Securing Access: Reflections from a Study into Urban

Regeneration and Community Participation in Ethnically Diverse Neighborhoods in London,

England Field Methods, 19, 425-440.

Malchiodi, C. A. (2002). The art and science of art therapy. In C. A. Malchiodi (Ed.), Handbook

of art therapy (pp. 1-4). New York, NY: Guilford Press.

Martin, E. K., Taft, C. T, & Resick, P. A. (2007). A review of marital rape. Aggression and

Violent Behavior, 12 , 329–347.

Maydell-stevens, E., Masgoret, A. M., & Ward, T. (2007). Problems of psychological and

sociocultural adaptation among Russian speaking immigrants in New-Zealand. Social Policy

Journal New Zealand, 30, 178-198.

McCann, T.V., Lubman, D. I., & Clark, E. (2012). Views of young people with depression about

family and significant other support: Interpretative phenomenological analysis study.

International Journal of Mental Health Nursing, 21, 453–461.

McNair, L.D., & Neville, H.A. (1996). African American women survivors of sexual assault:

The intersection of race and class. In M. Hill & E. D. Rothblum (Eds.), Classism and feminist

therapy: Counting costs (pp. 107-118). New York, NY: Haworth Press.

149
Meston, C. M., Rellini, A. H., & Heiman, J.R. (2006). Women’s history of sexual abuse, their

sexuality, and sexual self- schemas. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 74 (2),

229–236.

Mills, L. J., & Daniluk, J. C. (2002). Her body speaks: The experience of dance therapy for

women survivors of child sexual abuse. Journal of Counseling & Development, 80, 77-85.

Minuchin-Itzigsohn, S., Hirshfeld, R., & Hanegbi, R. (2005). Birth and death in an absorption

centre: The process of change among Ethiopian Jews in Israel. In T. Parfitt & E. Trevisan

Semi (Eds.), Jews of Ethiopia: The birth of an elite. London, England: Routledge.

Moilanen, P. (2002). Narrative, truth and correspondence: A defence. In R. Huttunen, H.L.T.

Heikkien & L. Syrjala (Eds.), Narrative research: Voices of teachers and philosophers.

Jyvaskyla: SoPhi.

Monson, C. M., Langhinrichsen-Rohling, J., & Taft, C.T. (2009). Sexual aggression in intimate

relationship. In K. D. O’Leary & E. M. Woodin (Eds.), Psychological and physical

aggression in couples: Causes and interventions (pp. 37-57). Washington, DC: American

Psychological Association.

Moore, A, R. (2008). Types of violence against women and factors influencing intimate partner

violence in Togo (West Africa). Journal of Family Violence 23, 777–783.

Morash, M., Bui, H., Zhang, Y., & Holtfreter, K. (2007). Risk factors for abusive relationships:

A study of Vietnamese American immigrant women. Violence Against Women, 13, 653-675.

Moustakas, C. (1994). Phenomenological research methods. Thousand Oaks, CA: Sage.

Neville, H.A., & Heppner, M.J. (2002). Prevention and treatment of violence against women: An

examination of sexual assault. In C. L. Juntunen & D. R. Atkinson (Eds.), Counseling across

the lifespan: Prevention and treatment (pp 261-278). Thousand Oaks: Sage Publications.

151
Offer, S. (2007). The Ethiopian community in Israel: Segregation and the creation of a racial

cleavage. Ethnic and Racial Studies, 30(3), 461-480.

Patton, M. Q. (2002). Qualitative research & evaluation methods. Thousand Oaks, Calif: Sage

Publications.

Phillips-Davids, J. (1999). Fertility decline and changes in the life course among Ethiopian

Jewish woman. In: T. Parfitt & E. T. Semi (Eds.), The beta Israel in Ethiopia and Israel. (pp.

137-159). Surrey: Curzon.

Pico-Alfonso, M. A., Garcia-Linares, M. I., Celda-Navarro, N., Blasco-Ros, C., Echeburua, E.,

& Martines, M. (2006). The impact of physical, psychological, and sexual intimate male

partner violence on women’s mental health: Depressive symptoms, posttraumatic stress

disorder, state anxiety, and suicide. Journal of Woman’s Health, 15 (5), 599-611.

Polkinghorne, D. E. (2005). Language and meaning: Data collection in qualitative research.

Journal of Counseling Psychology, 52, 137–145.

Pollio, H. R., Fagan, L.B., Graves, T. R., & Levasseur, P. (2005). The Semantics of Space:

Experiential and linguistic aspects of selected English spatial terms. Journal of

Psycholinguistic Research, 34,133-152.

Ponizovsky, A., Ginath, Y., Durst, R., Wondimeneh, B., Safro, S., Minuchin-Itzigson, S.,

& Ritsner, M. (1996). Psychological distress among Ethiopian and Russian immigrants to

Israel: A Cross-cultural study. European Psychiatry, 11, 265s-265.

Raj, A., & Silverman, J. (2002). The roles of culture, context, and legal immigrant status on

intimate partner violence. Violence Against Immigrant Women, 8, 367-398.

151
Renzetti, C. M., & Lee, R. M. (1993). The problems of researching sensitive topics: An overview

and introduction. In C. M. Renzetti & R. M. Lee (Eds.), Researching sensitive topics (pp. 3-

13). Newbury Park, CA: Sage.

Ribner, D. S., & Schindler, R. (1997).The trauma of transition: the psycho-social cost of

Ethiopian immigration to Israel. Aldershot, England: Avebury.

Ritsner, M., Modai, I., & Ponizovsky, A. (2000). The stress-support patterns and psychological

distress of immigrants. Stress Medicine, 16, 139-147.

Rosen, C. (1987). Core symbols of Ethiopian identity and their role in understanding the Beta

Israel today. In M. Ashkenazi & A. Weingrod (Eds.), Ethiopian Jews and Israel. New

Brunswick, NJ: Transactuin Books.

Rozee, P. D. (1993). Forbidden or forgiven? Rape in cross-cultural perspective. Psychology of

Women Quarterly, 17, 499-514.

Salamon, H. (1999). The hyena people: The Ethiopian Jews in Christian Ethiopia. Berkeley,

CA: University of California Press.

Saunders, S. M. (2000). Examining the relationship between the therapeutic bond and the phases

of treatment outcome. Psychotherapy, 37, 206-218.

Saville-Troike, M. (1995). The place of silence in an integrated theory of communication. In D.

Tannen & M. Saville-Troike (Eds.), Perspectives on silence (pp. 3–18). Norwood, NJ: Ablex.

Sawyer, K. M., Wechsberg, W. M., & Myers, B. J. (2006). Cultural similarities and differences

between a sample of Black/African and colored women in South Africa: Convergence of risk

related to substance use, sexual behavior, and violence. Women & Health, 43(2), 73-92.

Sawyer- Kurian, K. M., Wechsberg, W. M., & Luseno, W. K. (2009). Exploring the differences

and similarities between Black/African and colored men regarding violence against women,

152
 substance abuse, and HIV risks in Cape Town, South Africa. Psychology of Men &

Masculinity, 10(1), 13-29.

Schindler, R. (2005). The sacred and secular: The immigration of the Black Jews of Ethiopia to

Israel. In T. Parfitt & E. Trevisan Semi (Eds.), Jews of Ethiopia: The birth of an elite.

London, England: Routledge.

Sealem, C. (1999). Quality in qualitative research. Qualitative Inquiry, 5, 465-478.

Secor-Turner, M., Sieving, R., Garwick, A., Spratt, R. & Duke, N. (2010). Culturally Sensitive

Community Engaged Research With African American Young Women: Lessons Learned.

Journal of Community Health Nursing, 27, 160–172.

Segall, M. H., Lonner, W. J., & Berry, J. W. (1998). Cross-cultural psychology as a scholarly

discipline: On the flowering of culture in behavioral research. American Psychologist, 53,

1101-1110.

Shamai, M. (2003). Therapeutic effects of qualitative research: Reconstructing the experience of

treatment as a byproduct of qualitative evaluation. Social Service Review, 77, 455-467.

Shtarkshall, R. A., Baynesan, F., & Feldman, B. S. (2009). A socio-ecological analysis of

Ethiopian immigrants’ interactions with the Israeli healthcare system and its policy and

service implications.Ethnicity & Health, 14, 459-478.

Shuman, A. (2005). Other people's stories: entitlement claims and the critique of empathy.

Urbana : University of Illinois Press.

Silverman, D. (2005). Doing qualitative research: a practical handbook. London: Sage

Publications.

Sinclair, S. & Lun, J. (2006). Significant other representations activate stereotypic self-views

among women. Self and Identity, 5, 196 – 207.

153
Singh, A. A. (2009). Helping south asian immigrant women use resilience strategies in healing

from sexual abuse: A call for a culturally relevant model. Women & Therapy, 32, 361–376.

Skorinko, J. L., Sinclair, S., & Conklin, L. (2012). Perspective taking shapes the impact of

significant-other representations. Self and Identity, 11, 170–184.

Smith, S. G. (1994). The psychological construction of home life. Journal of Environmental

Psychology, 14, 125-136.

Sorenson, S. B. (1996). Violence against women: Examining ethnic differences and

commonalities. Evaluation Review, 20, 123–145.

Stelter, R. (2010). Experience-based, body-Anchored qualitative research interviewing.

Qualitative Health Research, 20, 859–867.

Steward, B. (2000). Living space: the changing meaning of home. British Journal of

Occupational Therapy, 63, 105-110.

Strauss, A, L., & Corbin, J, M. (1998). Basics of qualitative research: techniques and procedures

for developing grounded theory. Thousand Oaks: Sage Publications.

Sullivan, M., Senturia, K., Negash, T., Shiu-Thornton, S., & Giday, B. (2005). "For us it is like

living in the dark": Ethiopian women’s experiences with domestic violence. Journal of

Interpersonal Violence, 20, 922-940.

Talbot, N. L., Chaudron, L. H., Ward, E. A., & Duberstein, P. R. (2011). A randomized

effectiveness trial of interpersonal psychotherapy for depressed women with sexual abuse

histories. Psychiatric Services, 62, 374-380.

Tankink, M., & Richters, A. (2007). Silence as a coping strategy: The case of refugee women in

the Netherlands from South-Sudan who experienced sexual violence in the Context of War.

154
 In B. Drožđek. & J. P. Wilson (Eds.). Voices of trauma treating psychological trauma across

cultures (pp. 191-210). New York, NY: Springer.

Taylor, C. (1989). Sources of the self: the making of the modern identity. Cambridge, MA:

Harvard University Press.

Taylor, J. Y. (2005). No resting place: African American women at the crossroads of violence.

Violence Against Women, 11, 1473-1489.

Terr, L. C. (1983). Time sense following psychic trauma. American Journal of Orthopsychiatry,

53, 244-261.

Thoresen, S., & Øverlien, C. (2009). Trauma victim: Yes or no? Why it may be difficult to

answer questions regarding violence, sexual abuse, and other traumatic events. Violence

Against Women, 15, 699-719.

Træen, B, & Sorensen, D. (2008). A qualitative study of how survivors of sexual, psychological

and physical abuse manage sexuality and desire. Sexual and Relationship Therapy, 23, 377-

391.

Van Manen, M. (1997). Researching lived experience: Human science for an action sensitive

pedagogy. London, Ontario, Canada: The Althouse Press.

Vandello, J, A., & Cohen, D. (2003). Male honor and female fidelity: Implicit cultural scripts

that perpetuate domestic violence. Journal of Personality and Social Psychology, 84, 997–

1010.

Wagner, W. (1998). Social representations and beyond: Brute facts, symbolic coping and

domesticated worlds. Culture & Psychology, 4, 297-330.

155
Weil, S. (1995). "It is futile to trust in man": Methodological difficulties in studying non-

mainstream populations with reference to Ethiopian Jews in Israel. Human Organization, 54,

1-9.

Weil, S. (2004), Ethiopian Jewish woman: Trends and transformation in the context of

transnational change. Nashim: A Journal of Jewish Women’s Studies and Gender Issues, 8,

73-86.

Winters, A. F. (2008). Emotion, embodiment, and mirror neurons in dance movement therapy: A

connection across disciplines. American Journal of Dance Therapy, 30, 84–105.

Wyatt, G. E. (1992). The socio cultural context of African American and White American

women’s rape. Journal of Social Issues, 48, 77–91.

Yigzaw, T., Yibrie, A., & Yigzaw, K. (2004). Domestic violence around Gondar in Northwest

Ethiopia. The Ethiopian Journal of Health Development, 18(3), 133-139.

Youngmann, R., Minuchin-Itzigsohn, S., & Barasch, M. (1999). Manifestations of emotional

distress among Ethiopian immigrants in Israel: Patient and clinician perspectives.

Transcultural Psychiatry, 36, 45–63.

Zerubavel, E. (1985). The seven day circle: the history and meaning of the week. New York:

Free Press.

Zerubavel, E. (1991). The fine line: Making distinctions in everyday life. New York, NY: Free

Press.

Zerubavel, E. (2006). The elephant in the room: Silence and denial in everyday life. New York,

NY: Oxford University Press.

Zhou, Y. R. (2012). Changing behaviors and continuing silence: sex in the post-immigration

lives of mainland Chinese immigrants in Canada. Culture, Health, & Sexuality, 14, 87–100.

156
 ‫נספח ‪ – 0‬רפלקציה‬

‫למיכל‪ ,‬מלי‪ ,‬אלינור‪ ,‬שיר‪ ,‬זהבה‪ ,‬מיטל‪ ,‬אביטל ומירי‬

‫פרק ראשון – יוצאת לחפש אתכן‬

‫שלוש שנים חלפו מאז יצאתי למסע בדרך אליכן‪ .‬מסע שהתחיל בבוקר אחד‪ ,‬שגרתי‪ ,‬במרכז הרב‬

‫תחומי לנפגעות תקיפה מינית‪ .‬סיימתי לארוז את חפציי בחדר הטיפול ויצאתי אל מבואת ההמתנה בכניסה‪.‬‬

‫לפתע מחדר הטיפולים הסמוך הגיחה צעירה יוצאת אתיופיה‪ ,‬גבוהה ויפהפייה‪ ,‬לבושה בטוב טעם ומבטה‪,‬‬

‫שהיה מופנה קדימה‪ ,‬שידר עוצמה וביטחון‪ .‬היא לא הבחינה בי‪ ,‬חצתה את המבואה במהירות ויצאה החוצה‬

‫מהמרכז‪ .‬איני בטוחה מה היה בה שמשך את תשומת לבי כל כך‪ .‬היא נראתה בעיני אקזוטית‪ ,‬מרוחקת‪ ,‬שונה‪.‬‬

‫היא הפתיעה אותי מאוד‪ .‬לא ציפיתי לראות אותה שם‪ .‬היא נראתה כל כך לא שייכת בנוכחות העוצמתית‬

‫והמהפנטת שהקרינה‪' .‬למה לא ציפיתי לראות אותה שם'? שאלתי את עצמי ונותרתי ללא מענה‪.‬‬

‫כעבור מספר ימים פגשתי את מנהלת המרכז ושאלתי אותה לגבי אותה צעירה יוצאת אתיופיה‬

‫שראיתי במרכז‪ .‬המנהלת ענתה כי מדובר במטופלת יוצאת דופן‪ ,‬משכילה ומבריקה‪ ,‬שעברה דרך ארוכה‬

‫בהתמודדות עם הפגיעה המינית שחוותה‪ .‬התשובה הקצרה הכתה אותי בהלם בשנית‪' :‬מטופלת'? 'יוצאת‬

‫אתיופיה' ? 'במרכז כזה'? לא ברור לי מדוע הייתי כל כך מופתעת‪ ,‬שכן בכובעי השני‪ ,‬כמרפאה בעיסוק‪ ,‬עבדתי‬

‫שבע שנים עם יוצאי אתיופיה ונחשבתי בעיני עצמי כמי שמכירה מקרוב את רזי התרבות של בני העדה‪,‬‬

‫מעריכה ומוקירה אותה הרבה יותר מאחרים‪ .‬תגובתי כלפי אותה צעירה לא נתנה לי מנוח והחלטתי להבין‬

‫מדוע‪ .‬אולי גם אני ראיתי אותה‪ ,‬כמו שהחברה שגדלתי בה מתייחסת לשונה‪ ,‬לאחר? יודעת על קיומו‪ ,‬אבל לא‬

‫באמת תופסת אותו כחלק ממנה‪ ,‬כשווה וראוי לה? בעודי תוהה‪ ,‬נזכרתי בסיפוריה של אמי על חייה כעולה‬

‫ממרוקו ועל כך שהרגישה שונה‪ ,‬לא שייכת‪ ,‬בעלת מעמד נמוך מילידי הארץ ומעולים אחרים‪ .‬גם אני גדלתי‬

‫לתוך המציאות הזו ולא פעם הרגשתי שאני נחשבת פחות ממי שאימותיהם הגיעו ממקומות "ראויים" יותר‪.‬‬

‫כלום שכחתי זאת כל כך מהר? הרי בנקודות שונות בחיי חוויתי על בשרי אפליה וגזענות בשל מוצאי‪ .‬האם‬

‫חטאתי גם אני בחטא היוהרה כאשר תהיתי על כך שאותה צעירה פונה לטיפול ביוזמתה ויוצאת בגלוי כנגד‬

‫עוול שנעשה לה?‬

‫המנהלת אמרה שאפשר לספור על אצבעות שתי ידיים את מספר הנשים יוצאות אתיופיה שטופלו‬

‫במרכז מאז הקמתו שנים רבות קודם לכן‪ ,‬ועד לאותו היום בו שאלתי אותה על כך‪ .‬כיום‪ ,‬בעת כתיבת שורות‬

‫אלה אני מניחה שהמספר כנראה עלה‪ ,‬אבל אז היה מדובר בנשים מעטות‪" .‬איך יכול להיות שכל כך מעט נשים‬

‫מטופלות במרכז הנותן שירות לקהילה כל כך גדולה"? שאלתי‪" .‬אני באמת לא יודעת"‪ ,‬השיבה‪" .‬מה לגבי‬

‫‪157‬‬
‫היקף התופעה בקרב בני העדה? היא בכלל קיימת? אם כן – מי מטפל בהן? איפה הן?" הוספתי‪" .‬לכי לחפש‬

‫אותן"‪ ,‬ענתה‪ .‬שלוש מילים‪ .‬לכי‪ .‬לחפש‪ .‬אותן‪ .‬ימים אחרי אותה שיחה לא יכולתי להירגע‪ .‬הרגשתי שניתנה לי‬

‫הזדמנות להיות מעין 'שליחה' שיוצאת לגלות עולם נסתר‪ .‬לאחר שענני האופוריה התפוגגו‪ ,‬לא היה לי ברור‬

‫מה אני הולכת לעשות עם המידע הזה וכיצד להתקדם משם‪ .‬אך כנראה דברים צריכים לקרות כמו שהם‬

‫צריכים לקרות משום שזמן קצר לאחר השיחה ההיא נתבקשתי לראיין אישה שנפגעה מינית במסגרת‬

‫סמינריון בלימודי התואר השני בנושא "טיפול באמנויות ופגיעות מיניות" בהנחייתה של פרופ' רחל לב‪-‬ויזל‪.‬‬

‫באופן טבעי‪ ,‬ללא כל התלבטות‪ ,‬היה לי ברור שההזדמנות בדיוק הגיעה‪ ,‬ואני הולכת לראיין אישה יוצאת‬

‫אתיופיה שנפגעה מינית‪ .‬לא הכרתי אישה כזו ולא היה לי מושג מהיכן מתחילים לחפש אותה‪ ,‬אבל היה לי‬

‫ברור שהיא קיימת אי שם‪ .‬הרי כבר ראיתי דמות שכזו חולפת על פניי‪ ...‬לצורך העניין דיברתי עם קולגות‬
‫ונשים שאליהן אני מקורבת עקב תפקידי כמרפאה בעיסוק עם יוצאי אתיופיה‪ ,‬אבל כולן אמרו שהן אינן‬

‫מכירות אישה מתאימה למחקרי‪ .‬היום ברור לי שלפחות חלקן התכוונו להגיד שהן אינן מכירות אישה שנפגעה‬

‫ותסכים לדבר אתי‪ .‬להפתעתי (שוב) אחת הצעירות שהכרתי במסגרת עבודתי ענתה מיד "אני מוכנה לדבר‬

‫אתך"‪ .‬אני זוכרת שהסתכלתי עליה מוכת תימהון‪ ,‬והיא הזדרזה לציין כי הסיפור שלה מוכר ומדובר‪ ,‬שהיא‬

‫התעמתה עם משפחתה ועם הפוגע בה‪ ,‬שהיא סומכת עליי ויודעת עד כמה חשוב לחשוף את התופעה ולהכיר‬

‫בה‪ .‬הריאיון עמה היה מטלטל ומסעיר‪ ,‬שכן הייתה זו הפעם הראשונה שהצצתי פנימה‪ ,‬אל עולמה הפנימי של‬

‫צעירה המתמודדת עם משבר כפול‪ :‬טראומת הפגיעה המינית והטראומה שבחשיפה וההתמודדות החברתית‬

‫עמה‪ .‬אז כבר היה לי ברור שאתן קיימות‪ ,‬ושיש עוד הרבה נשים כמוכן‪ ,‬אבל הן שותקות‪ ,‬חוששות מחשיפה‬

‫ומודעות היטב לקושי הצפוי להם עם הגילוי‪ .‬היה לי ברור שמשהו גדול קורה כאן‪ ,‬והוא מוסתר ומושתק היטב‬

‫במסווה של נורמות חברתיות המושרשות עמוק בהיסטוריה שלכן‪.‬‬

‫אותה צעירה סימנה את נקודת הפתיחה הרשמית של המחקר הנוכחי‪ ,‬ועם הזמן הפכה לידידה קרובה‬

‫ושותפה בדרך‪ .‬על אף הריאיון הכואב והתכנים הקשים שעלו בו‪ ,‬התרגשתי מאוד לנוכח הידיעה שזה יהיה‬

‫נושא מחקרי‪ .‬באותו הרגע הייתה שם בעיקר אשליה‪ ,‬כזו שגרמה לי לתפוס את המציאות דרך עיניים‬

‫מצועפות‪ ,‬עצומות בחלקן‪ .‬קיוויתי שאני יוצאת 'למצוא אתכן'‪ ,‬וכשאגיע אליכן‪ ,‬אספר את ה 'סיפור שלא‬

‫סופר'‪ ,‬אכתוב על כל מה שלא העזו לכתוב לפניי ואגיע למקום שלא ביקר בו איש מעולם‪ .‬אני מתביישת לומר‪,‬‬

‫שאולי הייתה זו שאיפה של סטודנטית 'צברית'‪' ,‬לבנה'‪ ,‬שיוצאת לגלות ולספר את סיפורה של אישה שהגיעה‬

‫מעולם זר ולא מוכר‪ .‬בדיעבד‪ ,‬היום אני מבינה שהשאיפה נבעה תחילה מתוך הצורך להיות חשובה‪ ,‬מוערכת‪,‬‬

‫שווה‪ ,‬ראויה‪ ,‬צורך אותו אני נושאת כגיבנת על גבי‪ ,‬שאין לי דרך להסירה והיא אינה הופכת למעיקה פחות עם‬

‫‪158‬‬
‫כל הישג או הצלחה שאני צוברת בדרך‪ .‬בעודי כותבת שורות אלה אני מביטה על נקודת הפתיחה הזו ומגלה‬

‫רבדים עמוקים יותר שאינם נוגעים לי אלא לחברה שבה אני חיה ולאחרים בתוכה‪ ,‬אבל על אלו אספר בהמשך‪.‬‬

‫חדורה בתחושת השליחות ושמחה שבחרתי נושא‪ ,‬התחלתי במלאכת חיפוש מנחה לעבודת התזה‪.‬‬

‫שלחתי עשרות פניות למרצים מחוגים שונים‪ ,‬ורק פנייה אחת נענתה בחיוב‪ ,‬של ד"ר הדס גולדבלט שהסכימה‬

‫ללא היסוס להנחות אותי‪ .‬שמחתי על כך מאוד‪ ,‬והיא הפכה לשותפה מלאה לדרך (ודאי תהיה גם לאחריה)‪.‬‬

‫סיפרתי לה את קורותיי והצגתי בפניה את הנחות היסוד שלי ואת רעיונותיי‪ .‬היה לי ברור שמדובר בתופעה‬

‫רחבת היקף ושנשים כמוכן ודאי יסכימו לשתף ולחשוף את חווייתן "בשם המחקר והפרקטיקה‪ ,‬לטובתכן‬

‫ולטובת אחרות במצבכן"‪ .‬מניסיונה הרב‪ ,‬הדס הבינה את חשיבות המחקר ותרומתו הצפויה‪ ,‬אך העירה‬

‫בעדינות שמדובר במחקר רגיש ויש להביא בחשבון שיכלול נשים מעטות‪ .‬הנהנתי במרץ (אולי לא מבינה עד‬
‫הסוף את כוונותיה) וניגשתי מיד למלאכת כתיבת הצעת התזה‪ .‬כשזו הושלמה התחלתי לחפש אחר משתתפות‬

‫למחקר‪.‬‬

‫פרק שני – שומרים לכן ולא ידעתן‬

‫למעלה משנה ארך החיפוש אחריכן‪ ,‬החל משיחת הטלפון הראשונה שבה ניסיתי למצוא קצה חוט‬

‫לחיפושיי ועד שקיבלתי את ההסכמה של כולכן להשתתף במחקר‪ .‬חודשים ארוכים נתקלתי בעשרות אנשים‬

‫שחסמו פתח לא ידוע שהוביל אל מקום עמום עוד יותר‪ .‬לא ציפיתי להיטלטל כך בין עשרות אנשים שהכבידו‬

‫עליי את הדרך‪ ,‬הניחו בה מכשולים‪ ,‬התנערו מאחריותם והתעלמו ממני לחלוטין‪ .‬נאמנה למגבלות האתיות‪,‬‬

‫התחלתי לנסות לאתר אתכן במרכזים טיפוליים שונים‪ ,‬שכן היה עליכן להימצא בתהליך טיפולי בזמן הריאיון‪.‬‬

‫'קלי קלות'‪ ,‬חשבתי לעצמי‪' ,‬כל שעליי לעשות הוא לצלצל למקום ממוסד ומוכר‪ ,‬להסביר‪ ,‬לשאול היכן אתן‪,‬‬

‫לקבל את הסכמתכן ולקבוע אתכן פגישה לרי איון'‪ .‬מה רבה הייתה הפתעתי כששיחות הטלפון נדמו לי כשיח‬
‫חרשים והתנהלו ההפך ממה שדמיינתי לעצמי‪ .‬נראה היה שאיש אינו מבין מה כוונתי או מה פשרו של המחקר‪.‬‬

‫התמונה נראתה כמו לקוחה מתוך סרט‪ ,‬כשהבמאי חוצה את המסך לשניים ומציג לצופה שתי דמויות‪ ,‬שאינן‬

‫רואות זו את זו‪ ,‬ומשוחחות ביניהן מכל צד‪ .‬האחת נאבקת במילים‪ ,‬מנסה להסביר‪ ,‬מבקשת עזרה‪ ,‬והשנייה‬

‫קולטת חלקי מילים ואינה מבינה מה עליה לעשות עם המידע החדש‪ .‬בשלב זה העבירו את פניותיי מאדם‬

‫לאדם‪ ,‬ואוזניי כבר למדו בעל פה את השירים המושמעים בזמניי ההמתנה הארוכים בכל מקום‪ .‬לעתים‬

‫המוסיקה נקטעה‪ ,‬השיחה נותקה ולא היה ניתן להתחקות אחר עקבותיו של הקול האחרון ששמעתי‪.‬‬

‫במקביל לשיחות הטלפון שלחתי כשלושים מכתבים‪/‬פקסים ומיילים ללשכות רווחה‪ ,‬מחלקות‬

‫לשירותים חברתיים ומרכזים לנפגעות אלימות בערים שבהן קיים ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה‪ .‬צירפתי‬

‫‪159‬‬
‫אליהם אישורים רלוונטיים והמלצות ונימקתי את בקשותיי‪ .‬בניסיונותיי הרבים הפכתי מומחית לשפת‬

‫ההכחשה‪/‬ההתעלמות‪/‬הבירוקרטיה ולמדתי בדיוק כיצד פועל כל גוף‪/‬מוסד‪/‬ארגון‪ ,‬למי יש לפנות ובאיזו דרך‪.‬‬

‫קיבלתי הבטחות לעזרה שלוו בחיוכים ובנועם‪ ,‬בעיקר מבכירי הארגון‪ ,‬שהפנו אותי לעובדים שנמצאים בקשר‬

‫ישיר עם נשים הפונות לקבלת סיוע‪ ,‬עזרה או טיפול‪ .‬לא פעם זכיתי לטריקת דלתות‪ ,‬לתגובות מתעלמות‬

‫ולהסברים על העומס ועל חוסר הפניּות שבעטיים "עוד לא הספיקו‪/‬התפנו לטיפול בבקשתי"‪ .‬כל כך הרבה‬

‫"שומרים " קמו לכן‪ ,‬ואתן לא ידעתן‪ .‬היו כאלה שיעצו לי לוותר על הרעיון לאלתר‪ .‬מעניין שהם כל כך דאגו‬

‫לכוחותיי ‪ ,‬לאנרגיה ולזמן שלי ("חבל עליהם")‪ ,‬לגיל ולהכשרה שלי ("את נשמעת צעירה‪ ,‬מה ההכשרה שלך"?‬

‫"מישהו מפקח עלייך"?) ולמפח הנפש הצפוי לי ("את לא תצליחי‪ ,‬אף אחד לא ידבר אתך") ולא לכן‪ ,‬ולסיכוי‬

‫לתרום למטרה חשובה באמת‪ .‬בשלב זה לא היה לי ברור מה הכעיס אותי יותר‪ :‬הבורות‪ ,‬ההכחשה‬
‫ההתעלמות‪ ,‬הפגיעה האישית בי ובדרך שבחרתי‪ ,‬או העובדה שכל אלה הוסוו מאחורי אנשים נעימים שבאמת‬

‫רוצים לעזור אך בפועל אינם עושים זאת‪.‬‬

‫ככל שהתקדמתי אל לב לבו של המוסד הטיפולי‪ ,‬הופתעתי ונחרדתי לגלות שיש מטפלים שנפגשים‬

‫באופן קבוע עם נשים יוצאות אתיופיה הסובלות מאלימות‪ ,‬אך הם לא שאלו אותן מעולם אם קיימת גם‬

‫אלימות מינית‪ ,‬ואם הן צריכות סיוע גם בנושא זה‪ .‬תשובות כמו "אנחנו לא שואלות שאלות כאלה"‪"/‬אסור‬

‫לנו‪/‬להן לדבר על נושאים מיניים"‪"/‬זה טאבו אצלן בעדה" ‪ -‬קוממו אותי ביותר‪ .‬בשלב זה הפך הכעס לזעם‪ .‬לא‬

‫יכולתי להבין את האטימות‪ ,‬את חוסר ההבנה ואת הקצרים בתקשורת שהתגלו בתוך חדר הטיפולים‪ ,‬בקשר‬

‫שבין מטפל‪-‬מטופל‪ .‬התקוממתי לנוכח הידיעה שהפגיעה המינית מושתקת ומוסתרת גם במקומות השמורים‬

‫ביותר‪ ,‬האמונים על חשיפה רגישה תוך הכלה והתמודדות עם הסבל האנושי‪ .‬כעסתי על כולם‪ ,‬על כל אלה‬

‫שחושפים מערכת מאורגנת ויעילה שמשתיקה אתכן‪ ,‬מטאטאת את קולכן מתחת לשטיח ומתקשה להתמודד‬
‫עם מה שאתן מביאות ומייצגות בגלוי‪ .‬ומה תפקידם של אותם "שומרים" ועל מה הם מגנים בחירוף נפש? אני‬

‫תוהה ומנסה להעלות מספר השערות‪ .‬אולי אנשי מקצוע חוששים להיתפס בבורותם‪ ,‬בפחדם ולהתגלות‬

‫ככאלה שחוששים להתמודד עם נושאים שהם בגדר טאבו חברתי? אולי הם לא טרחו להתאמץ ולשמוע את מה‬

‫שאתן מספרות מעבר למילים‪ ,‬לגלות תעוזה ולחשוף יחד אתכן את מה שאסור? אולי הם מנסים להשקיט את‬

‫הקולות וסימני השאלה שעולים אצלם אל מול הנושא הכאוב שאותו אתן מהדהדות? אולי הם שומרים בלי‬

‫משים על 'קוד השתיקה' הקדוש בחברה שלכן ובכך מסייעים לו להתקיים? ומה לגבי קיומכן במדינת ישראל?‬

‫אולי הצורך שלנו כחברה לשמור על שלמותה‪ ,‬על תחושת הסולידריות שבה בלי להתאמץ ולהיאבק על השונה‬

‫וזכויותיו מסייע לנו להסיר את האחריות מעלינו‪ ,‬כמו גרגר אבק שאין בו צורך עוד? על אף הבהלה שתקפה‬

‫‪161‬‬
‫אותי לנוכח מחשבה זו‪ ,‬הייתי חייבת לברר עם עצמי במה אני שונה מכל אלו‪ ,‬כשהופתעתי לראשונה מאותה‬

‫אישה‪ .‬האם אני יודעת מי היא‪ ,‬את מי היא מייצגת? ובכלל – האם הייתי נוהגת אחרת כמטפלת?‬

‫במהלך הדרך לא יכולתי שלא לתהות כמה מהר אנחנו‪ ,‬כחברה‪ ,‬מחליטים מי ראוי לקבל עזרה ומה‬

‫הוא באמת צריך‪ .‬אולי אנחנו מחליטים עבור יוצאי אתיופיה מה הם צריכים לפי האינטרסים החברתיים‬

‫שלנו? לא אחת אמרו לי אנשי מקצוע שמטפלים בבני העדה משפטים‪ ,‬כמו "הם פונים אלינו כדי לבקש כסף";‬

‫"היא רוצה מקרר‪ ,‬היא לא רוצה לדבר"; "הם לא מאמינים שהשיחה עוזרת"‪ .‬באורח פלא‪ ,‬אלה בדיוק‬

‫המשפטים ש בהם תיארתן את בני העדה שלכן בעבודה זה‪ ,‬והודיתן בפניי שאכן כך הדברים‪ .‬עם זאת הדבר לא‬

‫מנע ממני להתקומם לנוכח קביעות אלה כשהן מגיעות מאנשי מקצוע ומטפלים‪ .‬כלום אין לנו מה להציע‬

‫לאישה יוצאת אתיופיה מלבד עזרה חומרית? האם פתחנו עבורה את האפשרות להכיר משהו אחר? האם‬
‫אפשרנו לה באמת לבחור‪ ,‬או שמא יצאנו מתוך נקודת הנחה שהיא ודאי תסרב ליד מושטת‪ ,‬לאמפתיה ולקשר‬

‫עם אדם משמעותי שיכיל את קשייה ויתמוך בה? ומה כל זה אומר על היכולת שלנו למצוא שפה משותפת בין‬

‫מטפלים למטופלים באשר הם? אולי אנחנו מאשימים מהר מדיי את בני העדה שהם אינם מדברים את‬

‫ה"שפה" שלנו בלי לעצור לרגע ולבחון האם טרחנו ללמד אותם את ה"שפה" הזו‪ ,‬האם חשפנו בפניהם את כלי‬

‫הטיפול המערביים‪/‬המודרניים המשמשים אותנו וכמה מאמצים ומשאבים השקענו בכך? נראה כי כל כך קשה‬

‫להציף בגלוי את הכאב והמצוקה שלכן‪ ,‬לטפל בהם ולהודות בינינו ובין עצמנו שגם אנחנו חוטאים ומתייגים‬

‫אתכן‪ ,‬בדיוק כמו שעשינו לכל אורך הדרך‪ .‬אתן כל כך בולטות במראה ובצבע העור שלכן‪ ,‬בתרבות הייחודית‬

‫שלכן ובשונות שלכן ‪ -‬וכל כך נבלעות‪ ,‬נטמעות ולא נראות בתוכנו בגלל אותן סיבות ממש‪.‬‬

‫הרגע שבו הפך הזעם לבלבול וגרם לטלטלה עזה היה כשפגשתי נשים מקרב בנות העדה שלכן‪ .‬הייתי‬

‫בטוחה שמצאתי סוף סוף אנשים קרובים‪ ,‬שעשויים יותר מכולם להבין את חשיבות הנושא והמכשולים שבהם‬
‫אני נתקלת‪ .‬ל מפח הנפש שחוויתי באותם מפגשים לא ציפיתי כלל‪ ,‬והוא הותיר אותי אבודה עוד יותר‪ .‬היו‬

‫שטענו כי הן רק "חושדות" שאישה מסוימת נפגעה‪ ,‬אבל הן אינן יכולות להיות בטוחות בכך‪ .‬היו שטיפלו‬

‫בפועל בנשים שנפגעו‪ ,‬אבל סרבו לשתף אתי פעולה בטענה שנשים כמוכן אינן מדברות על דברים כאלה‪ ,‬אפילו‬

‫לא איתן‪ .‬בודדות הודו ברגע נדיר של כנות שאין להן אומץ להעלות השערות על אודות פגיעה מינית משום שגם‬

‫הן כבולות באותן מוסכמות חברתיות ומנועות מלהתמודד באופן גלוי עם הדברים‪ .‬למען האמת‪ ,‬כולן ענו‬

‫בחביבות‪ ,‬בסבר פ נים‪ ,‬בנימוס ובכבוד רב‪ ,‬הפנו אותי הנה והנה ויעצו לי שלל עצות‪ ,‬אבל המסר של כולן היה‬

‫מאוד ברור‪ :‬אישה יוצאת אתיופיה לא תסכים לחשוף את סודה בפניי ולדבר אתי בגלוי על פגיעה מינית‬

‫‪161‬‬
‫שחוותה‪ .‬לאישה 'לבנה' וזרה‪ ,‬המייצגת מוסד שדימויו אינו מוכר‪ ,‬חיובי או אמין בעיניכן‪ ,‬אין באמת סיכוי‬

‫להתקרב‪ .‬בשלב זה‪ ,‬הייאוש איים להשתלט עליי ונדרשו לי כוחות רבים כדי להמשיך בדרך‪.‬‬

‫בחיפושיי‪ ,‬הגעתי למפגש עם סטודנטיות יוצאות אתיופיה באוניברסיטה‪ ,‬ששתקו שתיקה רועמת בעת‬

‫ששמעו על נושא מחקרי‪ .‬אף אחת מהן לא הסכימה אפילו לרשום את מספר הטלפון שלי או להגיב למיילים‬

‫ששלחתי ולהזמנה לסייע לי באופן אנונימי ודיסקרטי‪ .‬תהיתי רבות האם תחושות הניכור שעלו ממפגשים‬

‫אלה‪ ,‬הבעת אי‪-‬האמון והנטייה להסתגרות הן בחירה מרצון של היחיד או הכרח ‪ -‬מכורח תכתיבים ומוסכמות‬

‫חברתיות? עד כמה יש לנשים צעירות ומשכילות כוח‪ ,‬יכולת ורצון לשבור את מעגלי השתיקה? האם הן עוצרות‬

‫בעד עצמן‪ ,‬או שמא החברה כובלת אותן? מה המשקל שיש לכל חלק בשילוב הזה? היום‪ ,‬כשאני יודעת‬

‫שהתופעה קיימת בממדים גדולים ממה שאנו יכולים לשער‪ ,‬ושהיא מושתקת ואפופת טאבו ופחד‪ ,‬ברור לי כי‬
‫מדובר בראש ובראשונה בשאלת אמון‪ .‬במי אתן מאמינות? במי ובמה חונכתן להאמין? במי הייתן רוצות‬

‫להאמין? מה קורה לכן במפגש עם החברה הישראלית שמחוץ לעדה ונציגיה? עד כמה‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬אתן מרגישות‬

‫חופשיות ובטוחות להתנסות ולבחון את מה שהיא מציעה? כך או אחרת‪ ,‬הרגשתי מבולבלת ואבודה‪ .‬כבר לא‬

‫היה לי ברור מי שומר על מי ולמה‪ ,‬ומה אגלה‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬אצליח לעבור את אותן חומות‪.‬‬

‫מאמציי באותם חודשים ארוכים של חיפושים כללו בעיקר נחישות ואמונה עיקשת בחשיבות המחקר‬

‫לאור המסרים הסמויים שקיבלתי באשר לתופעה וממדיה‪ .‬למזלי‪ ,‬האפשרות לוותר‪ ,‬על אף ההמלצות‬

‫ה"ראויות" שקיבלתי‪ ,‬לא עמדה כלל על הפרק‪ .‬להפך‪ ,‬הבנתי שעליי להיות חזקה ולא להפסיק לנסות עד‬

‫שאמצא כתובת‪ .‬ומזל שליוותה אותי מנחה מנוסה וותיקה‪ ,‬שנתנה לי תקווה וכוח להמשיך‪ .‬נקודת המפנה‬

‫התרחשה עם ההבנה שעליי לנסוע בכל רחבי הארץ ולהיפגש באופן אישי עם המנהלות‪ ,‬המטפלות ואנשי‬

‫המקצוע שכבר ידעתי בוודאות שהם מכירים אתכן‪ .‬התעקשתי להגיע לישיבות צוות הכוללות מספר רב של‬
‫מטפלים ודאגתי שאנשים מסוימים‪ ,‬ואם אפשר גם נציגים מהעדה‪ ,‬יהיו נוכחים‪ .‬עתה כבר לא הייתי רק "קול‬

‫ללא פנים" אלא דמות ממשית ואמינה‪ .‬זה עבד‪ .‬פתאום נוצרו קשרים אישיים ישירים עם מספר מטפלות‬

‫שמבינות את תחום הפגיעה המינית ועוסקות בו‪ ,‬והן החלו להאמין יחד אתי בצורך לחקור את הנושא‬

‫ובחשיבותו‪ .‬עניתי לשאלותיהן ודאגתי להפיג את החשש בדבר האופן שיתבצעו הראיונות ויכולותיי להתמודד‬

‫איתם‪ .‬עד מהרה רכשתי את אמונן‪ ,‬והן החלו לסמוך עליי‪ ,‬על הכשרתי המקצועית‪ ,‬על הרגישות והידע הרב‬

‫שצברתי על אודות יוצאי אתיופיה‪ .‬למדתי שאנשים נוהגים לבטוח במי שמתעקש להגיע אליהם‪ ,‬מתאמץ‬

‫להכיר אותם וללמוד עליהם ממקום מכבד וצנוע‪ .‬משם הדרך כבר הייתה קצרה יותר‪ .‬אנשי המקצוע שהאמינו‬

‫בי‪ ,‬העבירו לכן את המסר באופן ישיר וכן‪ ,‬כך שנוצרה תחושה שכולנו שותפים לאותה הדרך‪ .‬הם בנו בעדינות‬

‫‪162‬‬
‫את הגשר ממני אליכן‪ ,‬ולאחר שנה שדמתה בעיני לנצח איתרתי שמונה מכן‪ .‬וכמו שאמרה אחת המטפלות‪:‬‬

‫"שמונה? יש לך שמונה? תחשבי שזה כמו שמונת אלפים!"‬

‫פרק שלישי – מפגש ישיר עם כאב‬

‫יצאתי כדי לפגוש אתכן‪ .‬ביום ובשעה היעודה הייתן שם‪ .‬בכל זאת הצלחתן להפתיע אותי‪ .‬עד לרגע‬

‫המפגש עוד חששתי שלא תגיעו‪ ,‬שתדחו‪ ,‬שתבטלו את פגישתנו ברגע האחרון ושתשובו להיות דמויות ללא קול‬

‫המסתובבות בינינו‪ .‬יש להדגיש את החשש המוצדק‪ ,‬שכן בחיפושיי הגעתי לנשים נוספות שעמן דיברתי‪ ,‬והן‬

‫הביעו את הסכמתן להשתתף במחקר‪ .‬עם זאת ברגע האחרון הן התלבטו וביטלו את השתתפותן‪ .‬הבנתי אותן‬

‫ותמכתי בבחירתן משום שידעתי שאין זה הזמן הנכון עבורן לשתף‪ .‬בעודי נוסעת לקראת כל ריאיון אתכן‪ ,‬קינן‬

‫בי הפחד שגם עבורכן לא היה זה הרגע הנכון ושאולי לא תסמכו עליי מספיק‪ .‬נדמיתן בעיני לאבן חן נדירה‬
‫שנמצאה בעמל רב‪ ,‬והיא עלולה להיעלם באחת‪ ,‬אם לא תישמר בקפידה‪ .‬אבל נפגשנו‪ .‬חיבוק מהוסס‪ ,‬מבט‬

‫נבוך‪ ,‬והנה אנחנו כבר שותות קפה במטבח‪ .‬במבט מפוכח נראיתן אחרת מאותה צעירה שחלפה על פניי במרכז‬

‫לראשונה‪ .‬כבר לא הייתי מופתעת‪ .‬אתן לא "מסתוריות"‪" ,‬אקזוטיות"‪ ,‬מרוחקות ‪ -‬אלא אמתיות ונגישות‪,‬‬

‫אתן הפנים החיות מאחורי הקול הנרעד‪ .‬אתן לא שונות ממני ומאחרים שכמותי והמפגש אתכן נוגע ואנושי‪.‬‬

‫אני לוחצת על כפתור הרשמקול ואנחנו מתחילות לגשש את דרכנו באזורים שאינם מוכרים‪ ,‬לא לכן ולא לי‪.‬‬

‫השקעתי כל כך הרבה מאמצים בחיפוש אחריכן‪ ,‬וכל כך מעט בהכנות למפגש הישיר אתכן‪ .‬על אף שהכנתי‬

‫שאלות מראש‪ ,‬הרגשתי שאני נאבקת לבחור מה לשאול‪ ,‬איך לשאול‪ ,‬מה ראוי ומה לא‪ ,‬עד כמה אתן רוצות‬

‫לרצות אותי‪ ,‬האם אני קשובה אליכן מספיק‪ ,‬האם לבקש מכן לפרט יותר‪ ,‬האם להימנע מכך‪ .‬כל כך הרבה‬
‫ַ‬

‫שאלות והריאיון התקדם‪ ,‬אתן מספרות‪ ,‬אני חוששת לעצור‪ .‬אתן נעות הלוך ושוב בין האירועים‪ ,‬אני נאבקת‬

‫למקם אותם בזמן‪ ,‬ליצור רצף הגיוני‪ ,‬להבין‪ .‬אך מהר מאוד אני מוותרת על המאבק‪" .‬אבין כשאקרא לעומק‬
‫ואקשיב לסיפור"‪ ,‬אמרתי לעצמי‪.‬‬

‫הסיפור שלכן סופר בעבר‪ ,‬אתן רגילות לדבר וניכר כי עברתן דרך ניכרת שהעצימה אתכן‪ .‬האירועים‬

‫מתוארים ממרחק‪ ,‬לעתים באופן אירוני מתובל בהומור‪ ,‬ועם זאת קשה לי להכיל את המפגש הישיר בינינו‪.‬‬

‫הסיפורים שלכן מטלטלים אותי‪ ,‬קשים לי‪ ,‬מכאיבים‪ .‬לימים‪ ,‬כשאקשיב לראיונות ואנתח אותם אהיה המומה‬

‫מתגובותיי‪ ,‬מהמלל הרב‪ ,‬מהבלבול ומהרגעים שבהם לא הייתי מובנת‪ ,‬מכל מה ששכחתי‪ ,‬פספסתי או לא‬

‫קלטתי ברגע מסוים‪ .‬הנה אני כותבת על החברה הישראלית ויחסה אליכן‪ ,‬ואני בעצמי קוטעת אתכן באמצע‬

‫התיאור שלכן‪ ,‬נאחזת בטָּ פל ומאבדת את חוט המחשבה בשאלות תמוהות שעליהן אתן מגיבות בבלבול‪" :‬למה‬

‫את מתכוונת?" "לא הבנתי את השאלה"‪ .‬לא פעם הרגשתי אשמה והתאכזבתי לגלות שגם מטפלת מנוסה‬

‫‪163‬‬
‫שכמוני נאלמת אל מול הכאב הנחשף מולי‪ .‬אבל אז‪ ,‬כשישבתי מולכן לא ידעתי זאת‪ .‬רק הרגשתי שאני שומעת‬

‫את קולכן‪ ,‬אבל לא מקשיבה‪ .‬אתן מדברות כל כך הרבה‪ ,‬ואני מפליגה בדמיוני‪ ,‬מהנהנת‪ ,‬מגניבה מבטים‬

‫חרדים אל עבר מכשיר ההקלטה שרק לא ייעצר פתאום ויחשוף את חולשתי‪ .‬עד כדי כך היה קשה המפגש‬

‫אתכן‪ ,‬שאני זוכרת שהתקשרתי להדס (המנחה שלי) בתום הריאיון האחרון ואמרתי לה בחשש שיש לי תחושה‬

‫שלא סיפרתן דבר על הפגיעה שעברתן‪ ,‬שסיפרתן רק "בעקיפין"‪ ,‬לא באופן מפורש‪ .‬אמרתי שאיני בטוחה שיש‬

‫לי על מה לכתוב‪ .‬היום אני יודעת היטב שהייתי המומה מהמילים השבורות שנזרקו לחלל האוויר‪,‬‬

‫מהמשפטים הקצרים שרק בקריאה שנייה ושלישית הבנתי את פשרם ומהתיאורים שחשפו במפורש או‬

‫ברמיזות חוויה מזעזעת ואיומה‪.‬‬

‫ואז פתאום מגיע רגע שבו אתן מפסיקות לדבר באחת‪ .‬לימים‪ ,‬כשאקרא את הראיונות אבין שזהו רגע‬
‫משותף לכולכן‪ .‬מעין עצירה פתאומית של שטף המילים שלאחריה הכול נגמר‪ ,‬כאילו ברור שאין עוד מה לומר‪.‬‬

‫רגע אחד אני אתכן‪ ,‬בפנים‪ ,‬בחוויה שלכן‪ ,‬שומעת על הדברים הכמוסים ביותר‪ ,‬ורגע אחר ‪ -‬אני בחוץ והמפגש‬

‫תם‪ .‬אני חוזרת הביתה מותשת‪ ,‬עייפה ורעבה‪ .‬מריאיון לריאיון הפנים‪ ,‬הדמויות‪ ,‬הקולות והשמות שלכן‬

‫הופכים לבליל אחד גדול‪ ,‬ואני נבהלת שאיני זוכרת מיהי מי‪ .‬הסיפורים שלכן מתערבבים לי‪ ,‬ואני זוכרת רק‬

‫הבעות פנים‪ ,‬קמטי עיניים‪ ,‬מבנה גוף וטון דיבור‪ .‬מרוב ההלם שמכה בי לאחר שמיעת הסיפורים שלכן‪ ,‬אני‬

‫נאלמת‪ ,‬ובמשך חודשים ארוכים זונחת לחלוטין את עבודת המחקר שלי‪ .‬באותם חודשים לא הקשבתי לקולות‬

‫המוקלטים‪ ,‬לא כתבתי מילה ורק התייסרתי בכאב גדול על נטישתכן‪ .‬הנה‪ ,‬גם אני כמו החֵׁ ברה מסביב‪ ,‬כמו מי‬

‫שפחד‪ ,‬לא תמך והותיר אתכן לבד‪ ,‬קופאת לנוכח חשיפת הסיפורים הקשים שלכן‪ ,‬מועלת באמונכן‪ ,‬מתעכבת‬

‫עם המסר שהבטחתי להעביר ועם הסיכוי של נשים אחרות במצבכן לזכות בהכרה ובטיפול מותאם יותר‪ .‬ומה‬

‫יהיה עם הזעקה החשובה הזו?‬

‫אני שותקת‪ .‬מתבצרת‪ ,‬חוששת לשתף‪ ,‬מרחיקה מעליי כל מי שמוכן לעזור ומתביישת לחשוף את‬

‫מצוקתי‪ .‬אחרי חודשים ארוכים שבהם הרגשתי שליחה הנלחמת למען מטרה חברתית נעלה‪ ,‬גיניתי את מנגנוני‬

‫ההשתקה המשומנים ובזתי לפחד מחשיפה – נפגשתי פנים מול פנים עם הכאב‪ ,‬כאב נשי‪ ,‬כאב מושתק‪ ,‬כזה‬

‫הנוגע בדיאלוג לא פתור עם החברה שבה אנו חיים ושואף להגיע למיצוי‪ ,‬לפתרון שיעניק שקט ונחמה‪ .‬אין שום‬

‫דבר מנחם בכאב הזה‪ ,‬והוא ממשיך לפעום ולבעבע הרבה אחרי שהכול נגמר כי אין לו סוף‪ .‬אתן חיות אתו‪,‬‬

‫ואני מרגישה מטופשת אל מול ההכרח לעבד את החומרים ולהציגם במסמך אקדמי מאורגן ומהודק‪ .‬בחיי‬

‫כבוגרת‪ ,‬כחוקרת וכמטפלת‪ ,‬חונכתי לפתח רגישות גבוהה לכאבו של האחר‪ ,‬לצרכיו ולרגשותיו‪ ,‬כדי להבינו‬

‫ולסייע לו בצורה המיטבית עבורו‪ .‬כעת‪ ,‬במפגש הישיר והבלתי אמצעי עם הסבל שלכן‪ ,‬עם הסבל האנושי ועם‬

‫‪164‬‬
‫הצורך לזקק אותו לכדי עבודת גמר‪ ,‬אין לי אלא להחזיר אותו למקום שממנו הגיע‪ ,‬להסתיר אותו לרגע‬

‫בקופסה ולשמור עליו בתוכה‪ .‬להשקיט אותו‪ ,‬שמא יעלה על גדותיו ויזעק‪.‬‬

‫פרק רביעי – יוצאת לפגוש אתכן בשנית‬

‫כשיש שקט מסביב אני מת פנה לבחון את מערכת היחסים הזוגית שהייתה לי באותה תקופה ומגלה‬

‫בה סדקים‪ .‬הללו נפערים לכדי קרעים עמוקים‪ ,‬והמשבר מוביל לביטול החתונה המיועדת עם האדם שלו‬

‫הייתי אמורה להינשא‪ .‬אני נלחמת בפחד המשתק‪ ,‬בבושה ובפגיעות‪ ,‬ופונה לעזרתם של אנשים קרובים שהיו‬

‫שם תמיד‪ ,‬ורק חיכו שאקרא להם‪ .‬עם ליווי ותמיכה אני עוברת את הדרך הארוכה בהתמודדות עם המשבר‬

‫ומבינה שבחרתי נכון‪ .‬עכשיו כשאני מרגישה מועצמת ומחוזקת‪ ,‬אני מתפנה לפתוח שוב את הקופסה‪ ,‬והעבודה‬

‫נכתבת בשטף בלתי ניתן לעצירה‪ .‬חלקי הפנים והקול מתחילים להיאסף לכדי תמונה אחת שלמה‪ .‬אני מעבדת‬
‫את הראיונות‪ ,‬דולה תיאורים עשירים מתוך שברי מילים‪ ,‬חוזרת שוב לסיפורים הקטועים‪ ,‬מחפשת רמזים‬

‫בתוך סימני הפיסוק ומקשיבה לנימה של קולכן‪ .‬איני מוותרת‪ ,‬כותבת ומוחקת את רעיונותיי ומסקנותיי שוב‬

‫ושוב עד שמוצאת את הביטוי המדויק‪ ,‬את המילה שמתארת את חווייתכן באופן האותנטי והישיר ביותר‪.‬‬

‫אחרית דבר‬

‫על אף שאינכן יודעות היכן אני עכשיו ומה עלה בגורל הסיפורים שלכן‪ ,‬אני יכולה להבטיח שהם לא‬

‫מעלים אבק על מדף נשכח כל שהוא בספרייה עצומת ממדים‪ .‬אני כבר לא לבד‪ .‬הכדור ממשיך להתגלגל‬

‫והמילים ממשיכות לזרום‪ .‬מחשבות על העתיד‪ ,‬על השינוי הקרב ועל הדרך שבה יש לפרסם את החומרים‪ ,‬כבר‬

‫מתחילות להיערם‪ .‬אני יוצאת לחפש אתכן ומוצאת את עצמי‪ .‬אחרת ומפוכחת מאותו יום שבו יצאתי לדרך‪.‬‬

‫כבר לא מונעת מתוך רצון להיות 'מיוחדת' ו'מוצלחת'‪ ,‬ראויה להיות שייכת ולגלות לעולם את מה שהוא לא‬

‫ידע עד כה‪ .‬לצערי ולצערכן‪ ,‬העולם כבר גילה וידע‪ ,‬נבהל מהגילוי‪ ,‬השתיק‪ ,‬והסתיר אתכן אבל אתן שיתפתן‪,‬‬
‫הצלתן את עצמכן ונותר בכן עוד כוח לעזור גם לאחרות במצבכן‪ .‬הסיפור שלכן היה כבר קיים‪ .‬אתן הדלקתן‬

‫את האור והארתן את החושך‪ .‬אפילו לא הייתי צריכה להחזיק לכן את הפנס‪ .‬כל שנותר הוא לזכור כיצד אנחנו‬

‫כחברה מחשיכים את כל מה שאנחנו מפחדים לראות ושומרים על השקט כדי שלא נצטרך להתאמץ ולהזיע‪.‬‬

‫עלינו לזכור לראות אתכן כנשים אמיצות שהעזו לגלות את המתג וללחוץ עליו‪ ,‬לחתור לשוויון ולהכרה‪ ,‬כנגד‬

‫המוסכמות והכללים שבתרבות שלכן וכנגד ההתנהלות הכושלת שלנו כחברה קולטת עלייה בבואה לחבק‬

‫ולאמץ את האחר לשורותיה‪.‬‬

‫תודה על האמון שנתתן בי‪ ,‬ועל כך שסמכתן עליי שלא אפגע בכן ושאנהג בתבונה ובהגינות עם הסודות‬

‫והסיפורים שהפקדתן אצלי‪ .‬אין זה מובן מאליו‪ .‬גם המסע שלי עוד לא נגמר‪ .‬איני יודעת אם אי פעם יהיה לו‬

‫‪165‬‬
‫סוף וזה באמת כבר לא משנה‪ .‬כולי תקווה שעבודה זו תיתן קול ובמה לסיפור שלכן‪ ,‬ומאחלת לכן ולכל הנשים‬

‫האחרות שהאור שלכן ימשיך להאיר‪ ,‬ולכולנו – שלא נכבה אותו לעולם‪.‬‬

‫שלכן‪,‬‬

‫חני‬

‫‪166‬‬
‫נספח ‪ – 2‬טופס פנייה להשתתפות במחקר והסכמה מדעת‬

‫‪167‬‬
‫נספח ‪( 2‬המשך) – טופס פנייה להשתתפות במחקר והסכמה מדעת‬

‫‪168‬‬
 ‫נספח ‪ – 1‬שאלון סוציו דמוגרפי‬

‫‪ .1‬מספר המרואיינת (לצרכי מחקר)‪___________:‬‬

‫‪ .2‬גילך‪_____________:‬‬

‫‪ .3‬ארץ לידה‪________________:‬‬

‫‪ .4‬ארץ לידה של אביך‪_______________:‬‬

‫‪ .5‬ארץ לידה של אמך‪_________________:‬‬

‫‪ .6‬שנת עלייה _____________‬

‫‪ .7‬עם מי עלית לארץ?______________‬

‫‪ .8‬השכלה___________________‬

‫עיסוק____________‬ ‫‪ .9‬האם עובדת? כן ‪/‬לא‬

‫‪ .11‬האם יש לך ילדים? כן‪/‬לא אם כן‪ ,‬כמה?_________‬

‫‪ .11‬כמה אחים ואחיות יש לך?________________‬

‫‪ .12‬מהו מקומך במשפחה?______________ (בכורה‪/‬אמצעית‪/‬הבת הצעירה)‬

‫‪ .13‬מהו המצב המשפחתי שלך כיום? רווקה‪/‬נשואה‪/‬גרושה‪/‬אלמנה‬

‫‪ .14‬צורת מגורים כיום___________‬

‫‪ .15‬באיזה גיל פנית לקבל טיפול?________________‬

‫‪ .16‬כמה זמן את נמצאת בטיפול?____________________‬

‫‪169‬‬
 ‫נספח ‪ – 4‬מדריך הריאיון‬

‫להיות אישה יוצאת אתיופיה‬

‫מה היו המסרים במשפחתך ובחברה שלך בנוגע לנשיות? כיצד תוארו תפקידי האישה?‬ ‫‪‬‬

‫מה היו המסרים במשפחתך ובחברה שלך בנוגע לגבריות? כיצד תוארו תפקידי הגבר?‬ ‫‪‬‬

‫מי לימד אותך על אודות תפקידי המינים? האם תפקידי המינים דומים או שונים?‬ ‫‪‬‬

‫מי נתן לך דוגמה "נשית" ולימד אותך כיצד להתנהג כילדה‪/‬נערה ואישה?‬ ‫‪‬‬

‫איך הועברו המסרים השונים בנוגע לנשיות וגבריות? [בגלוי‪ ,‬בסמוי]‬ ‫‪‬‬

‫מניסיונך היום‪ ,‬כיצד השפיעה החברה האתיופית על תפיסתך את נשיותך?‬ ‫‪‬‬

‫כיצד השפיעו המסרים בחברה שלך על אודות גברים ונשים על יחסים עם בן זוגך? [אם יש לך בן זוג]‬ ‫‪‬‬

‫ביטויי רגשות‬

‫תארי את האווירה במשפחתך [מבחינת ביטוי רגשות]‪.‬‬ ‫‪‬‬

‫מה היו הרגשות החיוביים הנפוצים במשפחתך (אהבה‪ ,‬חיבה‪ ,‬שמחה וכו') וכיצד היא ביטאה אותם?‬ ‫‪‬‬

‫מי הביע הכי הרבה רגשות חיוביים?‬ ‫‪‬‬

‫מה היו הרגשות השליליים הנפוצים במשפחתך (כעס‪ ,‬עוינות‪ ,‬שנאה וכו') וכיצד היא ביטאה אותם?‬ ‫‪‬‬

‫מי הביע הכי הרבה רגשות שליליים?‬ ‫‪‬‬

‫כיצד ביטאו הורייך רגשות אהבה אלייך?‬ ‫‪‬‬

‫האם היית צריכה להתנהג באופן מסוים כדי לקבל אהבה? אם כן‪ ,‬כיצד?‬ ‫‪‬‬

‫האם ביטאו נשים וגברים במשפחה רגשות באופן דומה או שונה?‬ ‫‪‬‬

‫האם את רואה שוני או דמיון בין הביטויים הרגשיים במשפחת המוצא שלך לאלו הנהוגים במשפחה או‬ ‫‪‬‬

‫בזוגיות הנוכחית?‬

‫נושאים אסורים וסודות‬

‫על אילו נושאים היה אסור לדבר במשפחתך? כיצד היא ביטאה איסור זה?‬ ‫‪‬‬

‫אלו סודות היו קיימים במשפחתך‪ ,‬שאסור היה לדבר עליהם בגלוי?‬ ‫‪‬‬

‫אלו סודות היו קיימים במשפחתך שהיו ידועים בתוך המשפחה אך נשמרו מזרים?‬ ‫‪‬‬

‫‪171‬‬
 ‫תפיסת גוף ודימוי גוף‬

‫תארי בבקשה את האופן שאת תופסת את גופך ואת התייחסותך אליו‪.‬‬ ‫‪‬‬

‫תארי בבקשה את האופן שחברת יוצאי אתיופיה מתייחסת לגוף האישה‪ ,‬תפקידיו ודימויו‪.‬‬ ‫‪‬‬

‫אילו אירועים בהיסטוריה שלך וביחסייך עם הסביבה משמעותיים לחוויית הגוף שלך?‬ ‫‪‬‬

‫כיצד השפיעה הפגיעה שחווית על גופך (התופעות הגופניות‪ ,‬דימוי הגוף וכו')?‬ ‫‪‬‬

‫הפגיעה המינית‬

‫ספרי לי מה שנוח לך לספר על הפגיעה שעברת‪.‬‬ ‫‪‬‬

‫מי פגע בך? מתי זה קרה?‬ ‫‪‬‬

‫האם הפגיעה הייתה חד פעמית או ממושכת? כמה זמן היא נמשכה?‬ ‫‪‬‬

‫מה הייתה התגובה הראשונה שלך לפגיעה המינית?‬ ‫‪‬‬

‫למי סיפרת אודות הפגיעה שעברת ומדוע?‬ ‫‪‬‬

‫מה היו התגובות הראשונות של המשפחה והסביבה ביחס לפגיעה?‬ ‫‪‬‬

‫כיצד הרגשת עם התגובות של בני משפחה והסביבה כלפיך? כיצד הגבת?‬ ‫‪‬‬

‫התהליך הטיפולי‬

‫ספרי על תהליך הפנייה לטיפול‪.‬‬ ‫‪‬‬

‫ספרי על ההתמודדות שלך עם הפגיעה בטיפול וכיצד הוא השפיע עלייך‪.‬‬ ‫‪‬‬

‫היום‪ ,‬לאחר הפגיעה ובמהלך הטיפול‪ ,‬כיצד את מרגישה?‬ ‫‪‬‬

‫האם חלו שינויים בחייך בעקבות הפגיעה? אם כן‪ ,‬אילו שינויים (זוגיות‪ ,‬משפחה‪ ,‬תכניות לעתיד)?‬ ‫‪‬‬

‫האם חל שינוי באופן שאת רואה את עצמך‪ ,‬את ההרגשות שלך כלפי הגוף שלך‪ ,‬כלפי עבודה‪ ,‬לימודים?‬ ‫‪‬‬

‫(לבקש דוגמאות)‪.‬‬

‫האם השתנה משהו בתפיסה שלך בנוגע לאופן שאת רואה את חייך או רוצה לראות אותם בעקבות‬ ‫‪‬‬

‫הפגיעה?‬

‫האם היו היבטים בהתמודדות שאפיינו אותך כאישה יוצאת אתיופיה? אם כן‪ ,‬מה הם?‬ ‫‪‬‬

‫האם יש לך לקחים מהחוויה שלך‪ ,‬שהיית ממליצה עליהם לנשים אחרות?‬ ‫‪‬‬

‫‪171‬‬
 The Meaning that Women of Ethiopian Origin

Give to their Experience of Sexual Abuse

Hanny Sidis

Abstract

This study seeks to understand the nature of the sexual abuse experience among women of

Ethiopian origin. The goal of the present research is to investigate various aspects that are

related to the sexual abuse experience in an immigrants' community with unique cultural

characteristics, perceptions and positions that are different from those that are commonly

accepted in Israel in relation to this phenomenon. The main research question is: What is the

meaning that women of Ethiopian origin give to the sexual abuse experience that they went

through?

The literature indicates that the phenomenon of sexual abuse is an existing phenomenon

among immigrants from Ethiopia, and that it takes place through a patriarchic-traditional

perception according to which the man's status in higher than the woman's, and he is entitled

to have sexual relations with her according to his needs and without taking her needs, choice

and sexual desire into consideration. Norms and cultural values preserve this perception and

give legitimization to the phenomenon by denying its existence, silencing the women and an

avoiding condemnation or sanctions of any kind against the abuser. Despite the many studies

about women of Ethiopian origin and their life in Ethiopia and in Israel, there is paucity of

knowledge about sexual abuse among women in this population, its implications and the

common social perceptions about it. This shortage awakens questions about the nature of the

phenomenon and its dimensions, since it is a silenced problem, surrounded by taboo and
mystery. Thus, the present study is the first of its kind, and its goal is to give a voice and a

stage to women who were sexually abused.

Method. This is a qualitative research, inspired by the phenomenological tradition. It aimed to

examine the subjective meaning that women of Ethiopian origin gave to the sexual abuse that

they had experienced. The study deals with a sensitive topic, seeking to understand the

phenomenon of sexual abuse in its unique cultural context. The study aims characterize the

variance and similarities that exist between the traditional immigrants' society and the modern

Israeli society. Eight Ethiopian-born women who now live in various places in Israel,

survivors of sexual abuse, were interviewed. The sampling strategy was purposeful criterion

sampling. The limited knowledge about this population and the ethical limitations of the

research dictated the criteria so that any interviewee who consented to being interviewed, who

spoke Hebrew and who was receiving therapeutic treatment - was included in the sample.

Participants were recruited from centers for treating survivors of sexual abuse and centers for

intervention and prevention of domestic family throughout Israel. Data were collected through

a semi-structured in-depth interview that was conducted face-to-face and was directed by an

interview guide, which encompassed principal content areas that stem from the research

question and from the theoretical knowledge that exists on the topic. The interviews were

audio-taped, transcribed and then content analyzed. The research was conducted with

adherence to the principles of ethics.

Findings. In the interview analysis, four central themes arose, which presented the experience

of the sexually abused women:

First theme: Culture - the stage on which the women's story is presented

The experience of an Ethiopian-born woman who has been sexually abused is presented by

her as part of the cultural and social space to which she belongs, where she lives and to whose

rules she is subject. Thus, the culture constitutes the background, the platform on which the

sexual abuse is presented. In this theme, the women describe various aspects that are related to

female identity, body and sexuality, and the relations between them are examined. In addition,

the women present their identity first and foremost as belonging to the community of

Ethiopian immigrants, and as subject to its traditional values. They are expected to conform to

norms that preserve built-in inequality between the genders and to behavioral codes according

to which the phenomenon of sexual abuse should be silenced. Only later on they feel

committed to their identity as women who live in a western and modern society that

encourages equality between the genders and denounces sexual abuse of women.

Second theme: The sexual abuse - the women's personal story

In this theme, the story of the sexual abuse is presented. The women struggle to organize the

events in a time line, to create sequence and coherence and to express the intensity of the

experience. Sometimes they attempt to provide descriptions of the place where the abuse took

place, as though attempting to create a "backdrop" and a stage for the events that are about to

come. Sometimes the story is presented in explicit words and sometimes indirectly, and it is

exposed in parts, little by little, only on re-reading the text. The women describe their

submissive and detached body, whose senses are mixed, blurred and confused, leaving it

wounded and bleeding. The emotional experience is that of distress, detachment and

stagnation, leading to guilt, vulnerability and great pain. The sexual abuse is experienced as
traumatic, hard, chaotic and shaking, and leaves them with a sense of shock and silence in

body and soul.

Third theme:

"They don't understand my experience" - sexual abuse through the mirror of culture

The act of sexual abuse is considered a terrible secret that must not be exposed, and it remains

wordless and voiceless. The women describe the great silence around the subject, and the

social silencing mechanisms that are operated aggressively in order to deny the existence of

the phenomenon. When they decide to expose the abuse, yearning to receive support and to

gain recognition as victims, the women encounter walls of secrecy and hiding, shame and fear,

and are blamed and renounced. Members of the family and the community face a dilemma

concerning their loyalty. They often prefer to support the abuser since he is a man, a relative

and a member of the community, whose status is higher than that of the woman, rather than

support the abused woman. Relying on cultural values and norms, those who are close to the

women refuse to hear and to recognize the profound problems within the closed society. Thus,

the women find themselves lonely and misunderstood.

Fourth theme: "If you turn off the light there will be darkness, if you turn it on there

will be light" - encounter with service providers in Israel

In this theme, the movement of the women from their closed community to the society in

Israel is presented. When the familiar support collapses, the women seek others that will help

them cope with the trauma of the abuse and its implications, and will ease their loneliness.

When the women know that they have an alternative and that they are capable of overcoming

cultural barriers, they seek professional help provided by the Israeli society. The encounter

with service providers in Israel is sometimes experienced as weakening their strength and their
sense of capability to cope with the implications of the abuse. Nevertheless, eventually they

all find therapists and professionals who help, support and empower them. After having been

educated to believe that they are part of a whole, that they do not stand in their own right and

are committed first and foremost to their community, the women discover that they are

independent, knowledgeable and wise, and that it is in their power to choose and to affect their

own life. The women go through a therapy process whereby they discover that they are not

longer subject to the dictations of their community; they feel entitled to receive respect, care

and recognition of the events which they had experienced. The women reach a decision what

it right and good for them; they obtain an understanding that they are facing forward, to the

future. They have the power to participate in a study in order to assist other women in their

situation break the connection of silence and receive help.

Discussion. The discussion focuses on the women's attempt to give meaning to the experience

of sexual abuse. They move through among the intrapersonal, cultural and intercultural

spaces. The movement between the spaces "there", in Ethiopia, and "here", in Israel, helped

the women define to themselves terms that are related to their identity as women of Ethiopian

origin who preserve the values of the traditional culture within a modern western society.

These definitions created the relation between the perception of the female body and the

attitude towards it – the perception of sexuality – and the cultural perception of the sexual

abuse phenomenon. This relation was revealed as the background for understanding the

meaning that the women give to their experience of sexual abuse. "There" in Ethiopia, the

space of the home defined the roles and status of the women, so that they were responsible for

its maintenance and for the childcare.

The transition from childhood to female maturation took place as a result of natural

developmental changes in the girl's body, and through passive observation of the other women

and the relationships that they formed with their environment. "Here", in Israel, the women

receive the right to move to the "external" space in which their rights and status are equal to

that of the men. They are the owners of their body and sexual relations take place through

choice. The sexual abuse is experienced as a painful and shaking chaotic emotional trauma,

which leaves their body shocked and depressed. As they try to give meaning to the sexual

abuse, they move to the intrapersonal space and attempt to give meaning to their emotional

and physical experience by understanding their motives and those of the abuser, and the goals

and intentions that underlie the abuse. When they expose the sexual abuse that they went

through to their significant others, the women encounter hostile reactions and messages. These

reactions prevent them from giving meaning to the abuse as an act of sexual coercion, which

took place against their will, leaving them as victims who are coping with its implications in

any possible aspect of their life. Thus, the sexual abuse experience and the reactions of their

environment evoked an experience of identity crisis in the women as members of the

Ethiopian community. They experienced also a crisis of trust in their family and community.

The women's movement to the intercultural space, seeking treatment and help from service

providers enabled them to define their experience as sexual abuse, and to cope with it overtly

as abused women who are entitled to receive care, support and recognition of the acts that

were done to them.

Later on in the discussion, the proposals for future studies are presented. Finally, the

implications of the study for the practice field are presented, with emphasis on the need to

develop a culture-sensitive treatment model for these women. The recommendations are
presented in relation to the treatment array, the guidance and the help for women of Ethiopian

origin who have been sexually abused.

The Meaning that Women of Ethiopian Origin

Give to Their Experience of Sexual Abuse

Hanny Sidis

THESIS SUBMITTED IN PARTIAL FULFILLMENT OF THE

REQUIREMENTS FOR THE MASTER'S DEGREE

Haifa University

Faculty of Social Welfare and Health Sciences and Faculty of Education

The Graduate School of Creative Art Therapy

November 2012
The Meaning that Women of Ethiopian Origin

Give to Their Experience of Sexual Abuse

Submitted by: Hanny Sidis

Supervised by: Dr. Hadass Goldblatt

THESIS SUBMITTED IN PARTIAL FULFILLMENT OF THE

REQUIREMENTS FOR THE MASTER'S DEGREE

Haifa University

Faculty of Social Welfare and Health Sciences and Faculty of Education

The Graduate School of Creative Art Therapy

November 2012