‫‪1‬‬

‫יציק שטרול‪ ,‬עריק‪...‬‬

‫תרגם וערך‪ :‬יוסף דימנטשטיין אבני‬

‫ע"פ‬

‫…‪Itic Strul, dezertor‬‬

‫‪Liviu Rebreanu‬‬
 ‫‪2‬‬

‫‪ 19‬ינואר ‪2017‬‬

‫יציק שטרול‪ ,‬עריק‪...‬‬

‫תרגום על פי הסיפור של הסופר ממחוז ביסטריצה‪-‬נסאוד‪ ,‬ליביו רבריאנו‪ ,‬אשר‬
‫סיפר על האנטישמיות הנוראית בצבא הרומני בתקופת מלחמת העולם‬
‫הראשונה‪.‬על שמו של ליביו רבריאנו נקרא כיום בית הספר שבו למדתי בשנים‬
‫‪ - 1954-1964‬תודה מקרב לב על האישור לבצע התרגום על פי ‪Content‬‬
‫‪ . License-Creative Commons Attribution-Share Alike 3.0‬מקור‬
‫התמונה‪ :‬פייסבוק‬

‫חלק ‪1‬‬

‫היי יציק !‬ ‫‪-‬‬

‫‪ -‬היי מפקדי הרב טוראי!‬

‫הם התחילו ללכת‪ .‬הרב"ט קדימה ויציק אחריו דרך חפירת ההגנה שנעזבה‪,‬‬
‫היכן שהשלג נערם מעל ערמות האדמה שנוצרו כאשר הפגזים התפוצצו‬
‫במקום‪ .‬הם הלכו בזהירות רבה ודרכו בעקבות הקפואות והעמוקות של הסיור‬
‫מאתמול‪ ,‬עם הראשים והגב מכופפים‪ ,‬על מנת שלא יתגלו על ידי עיניי האויבים‬
‫אשר עוקבים מצד שמאל‪ ,‬או כדורי רובה ששורקים לפעמים כמו צעקות חדות‬
‫הפורצות בגלל הכאבים‪ ,‬שמתרוממים ומקפיאים את החלל העצוב שמסביב‪.‬‬
‫הלכו והלכו תוך כדי נשימה ההולכת ונהית כבדה יותר ויותר וגם בהמשך הזיעה‬
‫הייתה ניגרת מהם‪ .‬קודם כל הסתובבו ימינה ולאחר מכן המשיכו ללכת הלאה‬
‫עד שפתאום מצאו את עצמם בקצה של יער עצי אשוח‪ ,‬הממוקמים בעליה‪,‬‬
‫שהם עצים צפופים וסבוכים‪ ,‬על גבעה צדדית‪ .‬אז‪ ,‬לאחר כמה צעדים‪ ,‬הרב‬
‫טוראי עצר באופן פתאומי ובצורה מפתיעה עד כדי כך שיציק שטרול‪ ,‬שעקב‬
‫אחריו כמו צל‪ ,‬כמעט ונתקל בו‪.‬‬

‫בוא ננוח קמעה! נשף הרב"ט מבלי להסתכל על יציק‪.‬‬ ‫‪-‬‬

‫בוא ננוח מפקדי הרב טוראי! לחש החייל‪ ,‬תוך כדי החלקת הרובה בשלג‬ ‫‪-‬‬
‫וניגוב עם שרוול המעיל את הזיעה שהצטברה על מצחו‪ ,‬וגם תוך כדי דחיפת‬
‫הכובע הקטן מדי עד לעורף‪ ,‬בצורה היתולית‪ .‬אדים לבנים התפרצו מתוך השער‬
‫והפה שלו‪ ,‬כיסו את ראשו בערפל שהתפזר באופן מידי בכפור הנוקשה‪.‬‬
 ‫‪3‬‬

‫הרב טוראי‪ ,‬שקט ומודאג‪ ,‬נשף דרך אפו צרורות של עייפות‪ .‬הוא ניסה לייבש‬
‫את הזיעה שניגרה על מצחו‪ ,‬הרים את ידו‪ ,‬אך באמצע הדרך התחרט ורק דחף‬
‫יותר חזק את כובעו מעל עיניו ושלח מבט מתלבט מתחת למצחייה אל יציק‪.‬‬
‫כאשר אבל יציק הרגיש את מבטו‪ ,‬הוא הסתובב עם מבט שואל‪ ,‬הרב"ט‬
‫התחמק‪ ,‬כאילו מפוחד ועשה את עצמו כביכול מודד את הדרך שהצליחו לעבור‬
‫כבר‪' .‬הוא מאד שקט היום'‪ ,‬חשב יציק ותלה בנחותה את הרובה שלו על הכתף‪,‬‬
‫רגוע קצת יותר‪.‬‬

‫העקבות שלהם הופיעו כמו כתמים שחורים‪ ,‬יותר ויותר קטנים על גב הגבעה‬
‫כמו על סדין לבן בגודל אין סופי‪ .‬מעקה החפירה זיגזג כמו קמט אפור ושבור‬
‫בכמה מקומות תוך כדי היעלמותו באופק‪ .‬השלג המתפורר שלט בכל השטח‪,‬‬
‫כל כך לבן שאם הסתכלת עליו יותר מדי העיניים צרבו בתוך הראש‪.‬‬

‫השמיים היו עצובים ואדישים‪ ,‬ירדו למטה‪ ,‬למטה כאילו בשביל לדרוס את‬
‫האדמה מקרוב‪ .‬במרחב שמסביב נדדה עצבות קשה שחדרה לנשמות עמוק‬
‫יותר אפילו מהקור המשתלט‪ .‬כמה עצים בודדים עם הענפים פרושים בדומה‬
‫לאנשים חולים שמבקשים סליחה‪ ,‬צפו קפואים תחת העול של הבדידות‪.‬‬

‫חלק ‪2‬‬

‫זה כמה זמן שלא ראיתי את השמש‪ ,‬אמר יציק לפתע‪ ,‬משועמם‬ ‫‪-‬‬
‫מהשקט שהתחיל לחנוק אותו‪.‬‬

‫למרות שאמר זאת בלחישה‪ ,‬קולו נשמע נחרץ וכאילו מאיים‪ ,‬שזעזע את השקט‬
‫ביער כמו נפנוף קשה של כנף‪ .‬עץ אשוח בא בימים‪ ,‬התעורר בבהלה וניער את‬
‫ענפיו; השלג נופה בלי כל רעש על הכסוי הלבן‪ .‬הרב טוראי הסתובב אל יציק‪,‬‬
‫כאילו הקול העיר אותו מחלום‪:‬‬

‫איך אמרת? – השמש‪ ,‬אני אומר‪ ,‬לא הראתה את פרצופה זה כמה זמן‪,‬‬ ‫‪-‬‬
‫חזר על דבריו החייל‪ ,‬תוך כדי הסתכלות עם מבט עליז אל הרב"ט‪.‬‬

‫צריך כבר להיות מאוחר‪ ,‬מפקדי הרב טוראי? שלא יתפוס אותנו הלילה‬ ‫‪-‬‬
‫במקום השומם הזה !‬

‫לילה ? לחש הרב"ט שראשו מכופף אל הקרקע‪ ,‬כך שכאילו דיבר מתוך‬ ‫‪-‬‬
‫מערה‪ .‬רק אלוהים יודע כמה דברים יכולים לקרות עד הלילה‪...‬‬

‫השמחה כבתה בעדינות בעיניי יציק שטרול‪ .‬הקול של הרב טוראי‪ ,‬משונה‬
‫וקצת רועד‪ ,‬חדר ללבו כמו איזה איום בלתי מובן לחלוטין‪ .‬רצה למשוך עוד את‬
‫המילים‪ ,‬אבל האומץ נעצר לו בגרון‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬כבוש על ידי הבלבול‪ ,‬התחיל‬
‫שוב לנגב את הזיעה‪ ,‬רק הפעם עם ידו בלבד‪ .‬קודם כל על המצח‪ ,‬אחר כך על‬
 ‫‪4‬‬

‫העורף ולבסוף על הצוואר‪ .‬במיוחד דאג ללטף את צווארו לאורך זמן‪ ,‬כאילו זה‬
‫החלק החשוב ביותר בגוף האדם‪ .‬הצוואר היה גבוה‪ ,‬יבש עם עורקים מנופחים‪,‬‬
‫עם עור בצבע אדום וקצת קמוט‪ ,‬מנוקד עם נמשים חומים כמו עקבות של‬
‫אבעבועות רוח‪ .‬תחת הסנטר בצבץ שער בצבע אדום חזק‪ ,‬דליל ומלוכלך‪,‬‬
‫שכיסה גם את הלסתות‪ ,‬התחבר עם השפם ועלה עד לפנים שמתחת לעיניים‬
‫ירוקות‪ ,‬תוססות וכאילו תמיד מפוחדות‪ .‬מאמצע הפנים השעירות והאדומות‪,‬‬
‫בלט האף הנשרי החד‪ ,‬אשר הציג אותו כדמות עליזה‪ ,‬אפילו ברגעים כאלה‬
‫שהעיניים והפה היו מלאי עצבות‪ .‬הראש ניראה גדול מדי ביחס לגוף המצומק‪,‬‬
‫הרזה‪ ,‬עליו המדים הצבאים העבים‪ ,‬השק שעל גבו והרובה הכבד‪ ,‬מפליאים‬
‫אותך שלא מפילים אותו‪.‬‬

‫הרב"ט הסתכל מסביב כדי להחליט לאן ללכת‪.‬‬

‫העקבות‪ ,‬על פיהם הלכו עד עכשיו‪ ,‬סובבים את היער מימין‪ .‬הוא מתגרד‪ ,‬יורק‬
‫ומרים את עיניו אל יציק בתוכחה‪ .‬לבסוף החליט ללכת שמאלה בקרבת קצהו‬
‫של היער‪ ,‬בצעדים גדולים ודלילים‪ ,‬כאילו הוא מחפש להגיע יותר מאוחר למקום‬
‫אליו מתכוון להגיע‪ .‬יציק שטרול הלך במהירות אחריו תוך כדי החלפת מיקום‬
‫הרובה‪ ,‬פעם בכתף אחת ופעם בכתף האחרת‪ .‬השתיקה הרועמת‪ ,‬העציבה‬
‫אותו יותר ויותר וגרמה לו לחשוב ולחשוב‪ .‬הוא היה רגיל לדבר בשטף ובמיוחד‬
‫עכשיו הרגיש צורך מתוך כאב לדבר‪ ,‬אולי בגלל שהמפקד‪ ,‬הרב טוראי היה‬
‫מאד רוטנני עם מבט כל כך יוצא דופן‪.‬‬

‫חלק ‪:3‬‬

‫מדוע האיש הזה שותק ? חשב יציק והמשפט הזה רץ לו בראש כל הזמן כמו‬
‫דקירה‪ .‬יציק‪ ,‬בהתחלה‪ ,‬התגאה שבחרו בו שיצטרף למשימת הכרות השטח‪,‬‬
‫בפיקודו של הרב טוראי יון גיאוגה‪ .‬הם היו ביחד גם במקרים אחרים והסתדרו‬
‫היטב‪ .‬עם גיאוגה‪ ,‬היה הולך גם עד ללב הגהינום בלי לפחד‪ .‬אבל היום‪ ,‬הרב‬
‫טוראי מתנהג כמו זר‪ .‬אף פעם הוא לא היה כזה חמור סבר‪ .‬נראה שהמשימה‬
‫הזאת מסוכנת יותר מאשר במקרים אחרים כי הרב"ט הוא כה מבולבל ועצוב‪.‬‬
‫מדוע לא הוכן סיור חזק יותר‪ ,‬כפי שנדרש ? איזה חוסר התחשבות שרק שני‬
‫אנשים ילכו לסיור‪ ,‬כאשר יש אין ספור קשיים ! זאת אומרת שאתה הולך מרצון‬
‫טוב אך ללא שום תועלת אל מוות וודאי‪...‬‬

‫יציק שטרול התנער והסתכל פעם ימינה ופעם שמאלה‪ ,‬ביתר תשומת לב‪ ,‬כדי‬
‫להבחין לאן מוביל אותו הרב טוראי‪ .‬הוא הבין מהר מאד שהולכים בכיוון עמדות‬
‫האויב‪ ,‬אבל באותו זמן יתכן וגם שהולכים חזרה‪ .‬מה זה צריך להיות ? הרי לא‬
‫יכנסו בין קווי האש‪ ,‬כך שיוכלו לירות בנו גם לוחמינו ! הבהלה הזדחלה למוחו‬
‫הקודח‪ .‬הזקן התחיל לרעוד למרות שהצמיד את הלסתות בחוזקה‪.‬‬
 ‫‪5‬‬

‫יותר מכל הפריע לו התעקשותו של הרב"ט להמשיך לשתוק‪ .‬הוא יותר ויותר‬
‫השתכנע שהשתיקה הזאת נגרמה מאיזו סיבה בלתי מובנת לחלוטין‪ .‬בדרך‬
‫כלל‪ ,‬גיאוגה היה נוהג לספר בדיחות עליצות והוא היה מפורסם בפלוגה שאינו‬
‫מאבד את מצב רוחו השמח‪ ,‬גם ברגעים הקשים ביותר‪ ,‬כמו למשל היה יוצא‬
‫להתקפה שכובעו בצד בצורה ממזרית ותוך כדי צעקות המושמעות כמו‬
‫בחתונה‪ ,‬היה גורם לחייליו לצחוק כדי שישכחו את הסכנות העומדות בפניהם‪.‬‬
‫כמו כן‪ ,‬יציק היכיר אותו עוד מהבית בפלטיצי'ני‪ ,‬היכן היה בעליו של פונדק קטן‬
‫עם חצר די גדולה‪ ,‬שבה יכול היה לארח ביום חמישי‪ ,‬יום השוק בעיירה‪ ,‬את‬
‫האיכרים שבאו לשוק‪ .‬גיאוגה התאחסן בפונדק של יציק כ‪ 10 -‬שנים‪ ,‬כך נוצרה‬
‫בינהם חברות אמיצה והם עזרו אחד לשני במקרה הצורך‪ .‬לפני כשנתיים‪ ,‬כמו‬
‫עכשיו‪ ,‬באמצע החורף‪ ,‬שגיאוגה רכש לעצמו שוורים ולא הספיק לו הכסף‪ ,‬יציק‬
‫קפץ לעזרה כמו שרק אח עושה‪ ,‬מהעוני שבו הוא חי‪ ,‬הלווה לו ארבע שטרות‬
‫של עשרים כדי שהאיש לא יפספס את ההזדמנות‪ .‬האמת היא שעד עצם היום‬
‫הזה החוב לא סולק‪ ,‬אבל זה לא נורא‪ ,‬כי גם גיאוגה הוא אדם קצת עצבני‬
‫שמגדל חמישה ילדים ובלי אדמה‪ ...‬עכשיו גיאוגה‪ ,‬התקדם ונהיה רב טוראי‪,‬‬
‫כאשר יציק נשאר חייל פשוט‪ ,‬בגלל שהיה כחוש לפני הגיוס ולא גויס עד‬
‫למלחמה‪ ,‬כאשר לא בדקו עד כמה אתה ביריון על מנת לגייס אותך ולוקחים את‬
‫כולם כדי לשלוח אותם לתוך האש‪ .‬בזמן המלחמה הם חיו ביחד כמו שני‬
‫חברים; יציק רק ידע שהוא צריך לתת לרב"ט את הכבוד שמגיע לו‪...‬‬

‫‪ -‬אתה רואה יציק‪ ,‬אחי‪ ,‬הגענו עד הלום ואת החוב ההוא עדיין לא שילמתי לך!‬
‫אלוהים‪ ,‬אלוהים‪ ,‬איך לא שילמתי לך ? הרב טוראי דיבר פתאום עם המון כאב‬
‫בקולו‪ ,‬שיציק נבהל כאילו שמע איזו שבועה‪ .‬בסופו של דבר ענה‪ ,‬אחרי‬
‫הפסקה קצרה‪ ,‬בקול חלש תוך כדי מאמץ להסתיר את התרגשותו‪:‬‬
‫‪ -‬עזוב‪ ,‬יון‪ ,‬אחי‪ ,‬יש לך זמן למכביר כדי לשלם לי‪ ,‬רק שנשאר בחיים !‬

‫חלק ‪:4‬‬

‫נכון אמרת‪ ,‬שנשאר בחיים‪ ,‬לחש גיאוגה עכשיו עם קול צרוד ומעצבן‬ ‫‪-‬‬
‫שסיים את השיחה בחותם חם‪.‬‬

‫המחשבות של יציק התחילו לרוץ בטירוף‪ ,‬תוך כדי עיסוי הנשמה‪ ,‬לאט‪ ,‬לאט‬
‫בפחד מוזר‪ .‬אולי‪ ,‬האם גם הרב טוראי מתענה כמוהו ? באותו רגע שחשב על‬
‫ארבעת השטרות של עשרים‪ ,‬גם גיאוגה זרק לו מילה על אותו החוב‪ .‬למה‬
‫דווקא עכשיו תפס אותו כאב הלב על כך ? משהו לא לגמרי ברור כאן‪...‬לא מעז‬
‫לתאר לעצמו מה זה יכול להיות‪ .‬הרגיש את עצמו בודד מאד‪ ,‬כמו שלא הרגיש‬
‫אף פעם‪ .‬בחינם ניסה להודות ולהרגיע את עצמו שהוא נבהל מהזיות‪ .‬בעומק‬
‫הלב הפחד משתולל באופן שכואב ביותר‪ .‬נראה לו‪ ,‬כאילו התעורר באמצע‬
‫הלילה‪ ,‬לבד ללא שום הגנה‪ ,‬באמצע חבורת גנבים שהחליטו להרוג אותו‪...‬‬
 ‫‪6‬‬

‫איציק שטרול לא נולד אמיץ‪ ,‬אלא פחדן וחשדן‪ .‬כשילד היה צועק עליו‪ ,‬הזקן היה‬
‫מתחיל לרעוד לו והלב היה מתחיל לדפוק חזק יותר‪) .‬בפסקה הזאת‪ ,‬לדעתי‪,‬‬
‫הסופר מציג את הדעה הקדומה שהייתה קיימת בקרב חלק מהרומנים‪,‬‬
‫שהיהודי היה פחדן‪ - ...‬פרשנות המתרגם( בפלטיצי'ני‪ ,‬הציבור כינה אותו‬
‫'השפן'‪ .‬כאשר רופא ועדת הגיוס אמר 'רזה‪ ,‬רזה‪...‬אבל מתאים' יציק התעלף‪.‬‬
‫רק המחשבה שהוא יצטרך ללכת למלחמה גרמה לו להתבעת‪ .‬הוא היה‬
‫משוכנע שכאשר ישמע את רעם התותחים ימות במקום‪ .‬כשהקדים ביום אחד‬
‫לצאת מהבסיס הצבאי‪ ,‬נפרד מאשתו ומששת ילדיו‪ ,‬מכל השכנים והמכירים‬
‫ובכה כמו זקנה חסרת עונים‪.‬‬

‫מזלו היה‪ ,‬שמיד כשהגיע לחזית הכניסו אותו ישר לתופת‪ .‬מאחר ולא העז‬
‫לירות ברובה‪ ,‬נצמד לקיר החפירה‪ ,‬נזהר תוך כדי שליחת מבט ימינה וגם‬
‫שמאלה‪ ,‬כדי לראות איך מתים האחרים‪ .‬אחרי שראה מה קורה לאחרים‪ ,‬הפחד‬
‫התחיל לקטון אט‪ ,‬אט‪)...‬אז יציק שטרול לא פחד בכל מקרה‪ ,‬אלא בהתאם‬
‫לנסיבות כמו כל האחרים – פרשנות המתרגם(‪" .‬למי שיש חיים ינצל" אמר‬
‫לעצמו‪ .‬גם במלחמה לא מתים כל כך מהר וגם לא כל הכדורים פוגעים‪ .‬לאחר‬
‫מכן‪ ,‬הוציא את ראשו כדי לראות עם מי הוא צריך להילחם‪ .‬לא גילה דבר‪,‬‬
‫התפלא ונרגע עוד יותר‪" .‬איזו מלחמה היא זאת שהנך אפילו לא יודע את מי‬
‫אתה הורג ?" בכל זאת הוא שמע את כדורי האויבים שורקים לו ליד האוזן‪,‬‬
‫עוברים מעל הראש ומידי פעם ראה לפניו גוש של אדמה שמתפורר ברעש צורם‬
‫של סכינים‪ .‬לידו‪ ,‬פתאום הרגיש משהו מוזר‪ ,‬כאילו נפל איזה שק כבד‪ .‬הוא‬
‫סובב את העיניים‪ .‬בחור אחד התמוטט בתחתית החפירה עם ראשו מלא בדם‪.‬‬
‫יציק התעצבן באותו רגע הרגיש כאילו הוכה עם אלה במצח‪ ,‬הרים את הרובה‬
‫והתחיל לירות כמו מטורף‪ ,‬על מנת להתנקם על נפילתו של חברו לנשק שידע‬
‫עליו רק שהוא מכפר קטן לא רחוק מפלטיצי'ני ושאמו אלמנה‪ .‬התלהם יותר‬
‫ויותר‪ ,‬עד שהרגיש שחזהו מתנפח וידיו מתמתחות‪ .‬ליבו דפק בעוצמה ועם‬
‫גאווה שלא הייתה לו אף פעם‪...‬כאשר שמע בהמשך את הפקודה להתקדם‪,‬‬
‫הפחד הוריד אותו לאדמה‪ ,‬אבל היה יותר נסבל‪ .‬פתאום הציפו אותו שוב‬
‫ההיסוסים והמחשבות‪ .‬בחפירה אתה מוגן כמו במקלט‪ ,‬אבל בשדה הפתוח‬
‫נאלצים לתפוס את המוות בגרון‪ ,‬כדי שתוכל להתקדם‪ .‬הפחד מעונש יותר חזק‬
‫מהטפת הנשמה שפקדה עליו לצאת מהחפירה ובכל זאת הוא לא היה מסוגל‬
‫לזוז מהמקום‪.‬‬
 ‫‪7‬‬

‫חלק ‪5‬‬

‫אז הוא ראה את הרב טוראי גיאוגה שקפץ החוצה מהחפירה כמו חץ והתקדם‬
‫מלא גאווה עם האף למעלה מריח את הרוח‪ .‬כאשר ראה שגיאוגה מתנהג כך‪,‬‬
‫יציק הרגיש פרץ של חום בתוך הלב ורגליו נהיו קלות כמו נוצה‪ .‬מיד קפץ‬
‫בפזיזות מעל המעקה‪ ,‬כאילו רצה להתחרות עם הרב"ט‪ .‬תוך כדי ריצה‬
‫מטורפת‪ ,‬נשמתו התמלאה כעס וגם חשק מוזר לדרוס כל מי שיעמוד מולו‬
‫בדרך‪ .‬אחרי זמן מה‪ ,‬התרגל למלחמה‪ ,‬כמו שמתרגל האדם עם כל דבר‬
‫בעולם‪ .‬היה חושב על המוות מדי פעם אבל המחשבה הזאת כבר לא הייתה‬
‫מפחידה כל כך‪ .‬חי לו עם הפחד על הגב‪ ,‬במיוחד כאשר התגרה בו בתעוזה‬
‫פראית‪ .‬ככל שהרגיש שהסכנה קרבה‪ ,‬כך האומץ שלו התחזק וככל שהסכנה‬
‫התרחקה‪ ,‬ליבו היה מתכווץ‪ .‬בקרב היה מתגרה‪ ,‬סוגר את העיניים תוך פגיעה‬
‫ימינה ושמאלה‪ ,‬כמו אחד שיצא מדעתו‪ ...‬אט‪ ,‬אט זכה בביטחון כזה שנתן לו‬
‫הרגשה מלאה בגבורה והופעתו שידרה זאת בגאון‪ .‬פעם‪ ,‬אחרי קרב כידונים‪,‬‬
‫הרב סרן שיבח אותו בפני הפלוגה‪ .‬פעם אחרת‪ ,‬כשכדור חדר את רגלו‬
‫השמאלית וגם נאלץ להישאר מאחור‪ ,‬כדי לחבוש את הפצע‪ ,‬מפקד החטיבה‬
‫בדרגת אלוף‪ ,‬כאשר עבר לידו‪ ,‬לחץ לו את היד ושאל מה שמו ואמר‪" ... :‬כל‬
‫הכבוד יציק !" הוא גם כתב לאשתו את כל הפרטים האלה‪ ,‬שהיא עצמה ממש‬
‫נבהלה ושלחה לו גלויה בה בקשה יפה ממנו להירגע ושלא יגרום לילדיו להיזרק‬
‫לרחוב‪ .‬יציק חייך שקרא את דברי אשתו‪ .‬מאיפה אשתו יכולה לדמיין לעצמה‬
‫שהוא חושב בסתר שאינו מעוניין בכלל‪ ,‬שאיזה שהוא חבר לנשק‪ ,‬בעל אופי‬
‫ליצני‪ ,‬יעשה צחוק ממנו‪ .‬למרות כל אלה‪ ,‬הוא חלם כל העת על מדליה שכאילו‬
‫עליה תלוי כל העתיד שלו‪.‬לכן הוא נדחף לראש התור‪ ,‬כדי להתנדב לכל משימה‬
‫מסוכנת‪ .‬הלב רעד‪ ,‬הפחד זעזע אותו ובכל זאת לא רצה בשום פנים ואופן‬
‫לעמוד בצד‪ .‬לעתים‪ ,‬היה מתאר לעצמו איך בשכונה שבעירו היו מתפלאים‬
‫לראות עונד מדליית גבורה על חזהו‪...‬וכאילו שמע את כולם מתלחשים‪ " :‬תראו‬
‫את "השפן"‪ ,‬יצא גיבור בין גברים!" שאיפותיו של יציק‪ ,‬נאלמו כלא היו כאשר‬
‫התחלף מפקד הפלוגה‪ .‬הסגן החדש‪ ,‬בתוך שבועיים‪ ,‬לא אמר אפילו מילה אחת‬
‫טובה‪ .‬היה מקלל אותו‪ ,‬יש מאין‪ ,‬היה צועק עליו כל הזמן ורק שלשום פגע‬
‫בראשו עם השוט‪ .‬לא מצא שום דרך כדי לספק את דרישות מפקדו ולא חשוב‬
‫כמה ניסה‪ .‬גסות הרוח של הסגן שברה לו את הביטחון‪ .‬הפחד שוב התחיל‬
‫להסתתר בתוך נשמתו וההרגשה הזאת הלכה השתלטה עליו‪ .‬מבטיו של‬
‫המפקד הפחידו ודקרו אותו כמו חיצים מורעלים‪ .‬בסופו של דבר התחיל לחשוד‬
‫שהסגן רוצה להעלים אותו‪ .‬ככל שהשתדל להתגונן‪ ,‬ההרגשה הזאת חדרה‬
‫לליבו יותר ויותר‪ " .‬יכול להיות שאפילו ברגעים אלה אנחנו הולכים לאובדן ! " ‪,‬‬
‫אמר לעצמו כאילו התעורר מחלום‪.‬‬
 ‫‪8‬‬

‫חלק ‪6‬‬

‫המשיכו ללכת‪ .‬בצעדים שהולכים ומתמעטים‪ ,‬שקועים לפעמים עד לאמצע הגוף‬

‫בשלג הזח‪ ,‬פעמים אחרות הועף הנטל מעל הענפים של עצי האשוח על הגב‬
‫שלהם‪ ,‬דרכם התקדמו עייפים ועצובים‪" .‬איך הרב טוראי שותק עדיין ?"‪ ,‬חשב‬
‫לעצמו יציק תוך כדי הליכה בעקבותיו‪" .‬אולי הוא יודע משהו ולא אומר לי ?"‬
‫התחיל לעקוב אחרי תנועותיו של הרב טוראי‪ .‬ראה רק את הגב שלו‪ :‬הכובע‪,‬‬
‫דחוס מעל הראש‪ ,‬התרמיל הבלוי תלוי וזרוק על גבו‪ ,‬הרובה תפוס כך שהלוע‬
‫מכוון אליו‪ ,‬וגם שק הלחם בו נשמעו תנודות מטעני הכדורים‪ .‬פתאום תפסה‬
‫אותו הרגשה מאד גרועה‪ .‬כאילו איזו יד בלתי נראית לוחצת על כתפיו ורוצה‬
‫שהוא יעצור במקום‪ .‬האיץ את הליכתו עד אשר הגיע ליד הרב טוראי‪ .‬אז הוא‬
‫נרגע קצת וסובב את עיניו אל גיאוגה‪ ,‬תוך כדי ציפייה שיראה איזה סימן מרגיע‬
‫מצדו על מנת להשקיט את המאבק הפנימי שבו‪ .‬הרב"ט המשיך את דרכו‬
‫בהליכה איטית‪ ,‬עייף‪ ,‬וכאילו הוא לא הבחין שיציק התקרב אליו‪.‬‬

‫פניו היבשות‪ ,‬בעלות עור כהה מתוח על העצמות‪ ,‬נראו מודאגות וקודרות‬
‫מהמחשבות‪ .‬מפעם לפעם שפמו זז מעצמו‪ ,‬ועיוות לרגע את הופעתו‪ .‬יציק ניסה‬
‫בכל כוחותיו לנחש על מה מתנהל המאבק הפנימי במוחו של הרב טוראי‪.‬‬
‫ומאחר שמה שקרא על פניו של הרב"ט כמו בספר פתוח הפחיד אותו‪ ,‬שיקר‬
‫לעצמו שהוא לא מבין כלום‪ ,‬והתפלא על האילמות העיקשת של גיאוגה‪.‬‬

‫וכי למה הוא אינו פותח את פיו ? לחש לעצמו איציק תוך כדי כך‬ ‫‪-‬‬
‫שהרגיש איך השאלה הזאת מתפשטת בתוכו כמו מים רותחים אשר ניסו את‬
‫כוחם על כל הקוביות של המוח שלו ואשר לא הצליחו לחפור בכל מקום כדי‬
‫למצוא את התשובה המרגיעה‪.‬‬

‫לפתע‪ ,‬הרב"ט שוב עצר‪ ,‬מבלי שהוציא אף מילה אך עם נשימות כבדות מרוב‬
‫העייפות שירדה עליו‪ .‬המחשבות השחורות התפזרו מיד מתוך מוחו של איציק‪,‬‬
‫כמו נחיל של ציפורים מפוחדות שילד עם קלע השליך אבן עליהן‪ .‬הסתכל במבט‬
‫בטוח על פניו המודאגות של הרב טוראי ולא איבד את החלטתו גם כאשר‬
‫גיאוגה סובב את ראשו על מנת שלא יפגוש את מבטו החודר‪.‬‬

‫אבל איפה אנחנו הולכים‪ ,‬המפקד ? שאל יציק וכאילו הדביק את שאלתו‬ ‫‪-‬‬
‫אל שפתיו של הרב"ט‪ ,‬תוך כדי גילוי של התמדה שעשתה רושם שהוא רוצה‬
‫לסחות ממנו תשובה אשר תרגיע את המאבק הפנימי שבו‪.‬‬

‫גיאוגה הסתכל עליו במבט שאמר הכול‪ .‬מעיניו נשפכו הרחמים שככל שהיו יותר‬
‫עוצמתיים כך ניסה הוא להסתיר אותם‪ .‬לבסוף אמר בלחש‪:‬‬
 ‫‪9‬‬

‫תמתין בסבלנות ותראה‪...‬אל תמהר‪ ,‬כי‪...‬כך הוא נשאר עם הפה פעור‪,‬‬ ‫‪-‬‬
‫כאילו רצה להוסיף עוד משהו‪ ,‬משהו מאד כבד‪ ,‬שממנו פחד שלא יחנוק את‬
‫קולו ויקרע את שפתיו‪.‬‬

‫באותו רגע‪ ,‬יציק הרגיש איך הזיע שלו זורמת על פניו‪ ,‬דרך זקנו המלוכלך‪ ,‬על‬
‫חזהו‪ ,‬על כל גופו‪ ,‬והזיע אומנם רותחת‪ ,‬אינה יכולה לעזור לו נגד הקור העז‬
‫שהצליח לחדור דרך כל הנקבובים כדי להקפיא לו את הלב‪.‬‬

‫חלק ‪7‬‬

‫כאילו הקור יוצא מעיניו של הרב טוראי וכן מפיו הפעור‪ ,‬היכן לא רואים את‬
‫הלשון אלא רק כתם שחור‪ ,‬עגול כמו הפיה של רובה טעון מהיכן אורב המוות‪.‬‬

‫טוב המפקד‪...‬טוב המפקד‪...‬טוב המפקד‪ ,‬גמגם איציק‪ ,‬יותר ויותר חלש‪,‬‬ ‫‪-‬‬
‫כאילו קולו היה מסונן דרך רשתות יותר ויותר צפופות‪.‬‬

‫למרות זאת מבטו נשאר תלוי על פניו של הרב טוראי‪ ,‬נודד ועייף‪ ,‬כמו תפילה‬
‫ביישנית‪.‬‬

‫עכשיו הוא כבר לא שאף לגלות משהו‪ .‬נזכר בקצין ובאותו זמן תפסה את‬
‫נשמתו איזו עדינות ילדותית‪ .‬הרגיש כמו באותם רגעים של ההכנה להתקפה‪:‬‬
‫המוח ריק ממחשבות‪ ,‬הלב מתוח וחסר סבלנות‪ .‬החיים תלויים כאילו על חוט‬
‫כל כך דק‪ ,‬שכל המהום יכול לכבות אותם‪.‬‬

‫אז בוא יציק‪ ,‬בוא נלך ! אמר הרב טוראי ונענע מעל עצמו את מבטו של‬ ‫‪-‬‬
‫החייל‪ ,‬בקול מתקתק של חמלה‪.‬‬

‫יציק נרתע‪ ,‬כאילו הכניסו לו סכין לתוך החזה‪ .‬הקול העדין והאנושי של הרב‬
‫טוראי הכניס אותו לחרדה כמו איזה אבדון‪ .‬התחיל לנשום בקושי‪ ,‬הלך אחורנית‬
‫בפחד נוראי‪ ,‬ופתאום שאג‪ ,‬כאילו ביקש עזרה דחופה‪:‬‬

‫אני לא ממשיך ללכת‪ ,‬המפקד!‪ ...‬אני לא יכול יותר‪ ,‬המפקד!‪...‬שרק לא‬ ‫‪-‬‬
‫נדע‪ ,‬אתה הורג אותי‪ ,‬המפקד!‪...‬‬

‫שים לב‪ ,‬יציק!‪...‬שים לב‪ ,‬טוב‪ ,‬טוב! צעק גיאוגה במהירות כשבעיניו‬ ‫‪-‬‬
‫הבורקות הופיע ניצוץ מוזר ביותר‪.‬‬

‫החייל ראה את הברק שנצנץ בעיניו של הרב טוראי והבין את משמעותו‬

‫הקודרת‪ .‬הזעם הסעיר את דמו כמו תמיד כמו תמיד במערבולות הסכנות‬
‫הגדולות‪ .‬הוא כבר לא הרגיש אלא רק איזו התחלה עיוורת של הגנה עצמית‬
‫בעזרת כל כוחותיו כדי למנוע את הפגיעה בו לפני שנוגעים בגופו‪.‬‬
 ‫‪10‬‬

‫המשיך לשאוג כל העת וכיסה בקולו את מילותיו של הרב טוראי‪ ,‬תוך כדי נסיגה‬
‫עם עיניו כל הזמן נעוצות בעיניים של הרב"ט‪ ,‬כדי להתמודד אתו‪.‬‬

‫מאחר וצעד עם גבו קדימה‪ ,‬נתקל באיזה שורש יבש‪ ,‬והתגלגל באופן פתאומי‬
‫לבור מלא בשלג‪ .‬נפילתו הבלתי צפויה כיבתה בבת אחת את כל הכעס שבער‬
‫בו‪ ,‬ובמקום הכעס כבש אותו פחד נוראי‪ .‬עכשיו הוא הבין שאין שום דרך‬
‫להשתחרר ושיצטרך לקבל בהכנעה כל מה שהכין לו הגורל‪ .‬כאשר ניסה לצאת‬
‫מתוך הבור‪ ,‬צעק בפחד גדול‪:‬‬

‫תמתין לי המפקד‪ ,‬אני בא!‪...‬המתן לי בשקט וברגיעה‪ ,‬כי אני כבר בא!‪...‬‬ ‫‪-‬‬

‫כשיציק התמוטט‪ ,‬במוחו של הרב"ט צץ לו רעיון חדש‪ .‬הוא אפילו משך את‬
‫חגורת הרובה בתור התחלת המימוש של הרעיון החדש‪ .‬אבל כאשר הוא ראה‬
‫את נעליו המכוסים בשלג שהתנדנדו מחוץ לבור‪ ,‬הופיע צחוק רגעי על פניו אשר‬
‫יישר את הגבות תוך כדי שגירש מנשמתו את הפיתוי‪.‬‬

‫בוא כבר!‪ ...‬בוא כבר אחריי!‪ ...‬אמר הרב טוראי שהתחיל להתקדם‪.‬‬ ‫‪-‬‬

‫יציק קם מתוך הבור‪ ,‬ניער את השלג מעליו ורץ אחרי גיאוגה רגוע יותר שכאילו‬
‫הזעזוע שעבר הרחיקו ממנו את דאגותיו‪.‬‬

‫חלק ‪8‬‬

‫מהרגע הזה הלכו ביחד כשהם רעננים יותר וגם הגבירו את מהירות הליכתם‪ ,‬כי‬
‫הרגישו שהתגברו על סכנה שערבה לשניהם‪ .‬הרב טוראי פתח את פיו והתחיל‬
‫לפטפט עד כדי כך שיציק לא הספיק לענות לו לכל שאלותיו‪ .‬הזכירו אחד לשני‬
‫רק סיפורים שמחים שהתרחשו מזמן‪ ,‬לפני שנים רבות‪ ,‬דברים קטנים הקשורים‬
‫לחיי אנשים כמו חרוזים זולים שמסודרים על חוט דק‪ ,‬עשוי קנבוס‪ ,‬המשמש‬
‫לייצור כבלים‪ .‬נמנעו מלדבר על המלחמה‪ ,‬כי כאן חייהם התבוססו בבוץ דביק‬
‫שממנו הם אינם יכולים לחלץ את עצמם‪ .‬דיברו שקולותיהם מהדהדים כדי‬
‫להסתיר את מחשבותיהם שלא הפסיקו לרגע לרתוח במוחם בניסיון להשחיר‬
‫את נשמותיהם‪ .‬מזמן לזמן הרב"ט צחק‪ ,‬אבל בצורה כל כך מאולצת שגרמה‬
‫ליציק להסתובב אליו בפחד תוך כדי צחוק מאולץ גם כן‪.‬‬

‫היער נהיה פחות ופחות צפוף‪ ,‬עד אשר בשטח נראו רק עצים בודדים‪ ,‬שתולים‬
‫פה ושם על ידי איזו יד אלומה‪ .‬החושך התחיל לרדת‪ ,‬אט‪ ,‬אט‪ ,‬בצורה כמעט לא‬
‫מורגשת‪ ,‬ויחד אתו ירדה גם עצבות שהתפזרה בסביבה ביחד עם ערפל אפור‬
‫שנמתח כולו על השלג הקפוא‪ .‬השקט הבלתי נראה שוב כבש אותם‪ ,‬את שני‬
‫החיילים‪ .‬שוב לא הסתכלו אחד על השני‪ ,‬ושוב פניהם נפלו‪ .‬אומנם המשיכו‬
‫לספר סיפורים‪ ,‬אך תוך כדי כך‪ ,‬הסתכלו בחשש אחד על השני‪ .‬החושך היקשה‬
‫על הנשמות ועודד את המחשבות השחורות‪ .‬יציק‪ ,‬הסתכל כל הזמן מסביב‪ ,‬כי‬
 ‫‪11‬‬

‫חשב שבכל רגע הוא יכול לחטוף מכה‪ .‬דווקא הדיבור הבלתי פוסק של הרב‬
‫טוראי‪ ,‬החדיר לליבו ניבוי שעומדים להרוג אותו‪ ,‬שחשב שהוא כל כך בטוח‬
‫שגרם לו‪ ,‬ביציאתם מהיער‪ ,‬לצעוק כך‪:‬‬

‫אני ?‬ ‫‪-‬‬

‫למה אתה מחפש להרוג אותי‪ ,‬יוניקה ? אמר יציק‪ ,‬עכשיו על סף בכי‬ ‫‪-‬‬
‫כמו של ילד העומד לפני שופט עצבני‪.‬‬

‫על פניו של הרב טוראי‪ ,‬הופיע צל כבד‪ .‬הוא סובב את ראשו‪ ,‬יישר את הרובה‬
‫על הכתף ולחש בכל עבה‪ ,‬כמו מתוך בור‪:‬‬

‫תשתוק כבר!‪...‬‬ ‫‪-‬‬

‫לאחר כמה דקות‪ ,‬עוד פעם‪:‬‬

‫תשתוק כבר!‪...‬‬ ‫‪-‬‬

‫לאחר מכן‪ ,‬כמעט בכל צעד‪ ,‬מתוך עייפות‪ ,‬מבועת מקולו שיצא מפיו שוב‪:‬‬

‫תשתוק כבר!‪...‬‬ ‫‪-‬‬

‫יציק שתק והוריד את מבטו לקרקע‪ ,‬והלך בעקבות הרב טוראי עם הגב מכופף‬
‫בשל כובד הדאגות‪.‬‬

‫הראש‪ ,‬עם הכובע משוך על הצוואר היה מתנדנד בקצב ההליכה‪ .‬הרגיש‬
‫עקיצות במוח‪ ,‬מרוב התעתועים של מחשבותיו‪ ,‬נגדם לא מצא שום הגנה‪.‬‬

‫חלק ‪9‬‬

‫בנשמה שלו השתולל הרצון לפתוח שוב בשיחה עם הרב טוראי והצטער‬
‫שהפסיק אותו באמצע‪ .‬אבל גיאוגה צעד כעת כאילו יותר עצוב ממנו‪ ,‬תוך כדי‬
‫אנחות שנשמעו מדי פעם‪ .‬הם ירדו לאורך שורה של עצים שנראה היה כמו קו‬
‫מלא נקודות אשר חותך באלכסון את הגבעה הרדומה תחת הכיסוי הלבן‪.‬‬
‫שניהם נמנעו מלהתמודד עם האויב שנמצא בקצה הגבעה ממולם‪ .‬האריכו כל‬
‫צעד שעשו בין העצים‪ .‬השלג הקפוא נשמע כאילו מתפוצץ תחת כובד נעליהם‬
‫הצבאיות ברעש גדול‪ ,‬כך שבשקט שמסביב‪ ,‬נאלצו להרים את מבטם אל קווי‬
‫האויב‪ ,‬מחשש שיכולים שם לשמוע אותם צועדים‪ .‬עמק יבש‪ ,‬מסומן בכמה עצי‬
‫אשוח בודדים‪ ,‬נמשך בצורתו הגלית ממש מתחת למרגלות גבעת האויב‪ ,‬ואשר‬
‫הלך ונהיה צר יותר ויותר עד שהתחבר עם שורת העצים‪.‬‬

‫יציק שטרול‪ ,‬מוחלש מהמחשבות הקשיב וספר את צעדיו תוך כדי כך שהביט‬
‫בהשתהות מסביב‪ ,‬על מנת שיוכל לזהות את המקום‪ .‬כך הוא הרגיש לאט‪ ,‬לאט‬
 ‫‪12‬‬

‫שתופס אותו מן ביטחון שכזה שהיה מוזר בשבילו‪ .‬ראה שהוא מתקרב אל קווי‬
‫האויב וזה נתן לו קצת תקווה‪" ...‬אם הולכים אל האויב זה אומר שהם במשימת‬
‫סיור"‪ ,‬הוא נזכר במעט התיאוריה שלמד בעבר בפלטיצי'ני כששהה בבסיס‬
‫הצבאי‪ .‬אז בהחלט יתכן שרק פחד טיפשי בלבל אותו וגרם לו דמיונות‬
‫משונים?‪...‬המחשבה על כך עיוותה לו את הפנים לחיוך של שימחה שלא‬
‫הרגיש מעולם‪ .‬הוא נרגע קצת‪ ,‬ובכל זאת חשב לעצמו בעומק נשמתו שהרגיעה‬
‫הזאת רק מרדימה לו את התחושה האמתית ורק מרמה אותו‪ .‬כאשר התנדנד‬
‫בין תחושות התקווה הרגיש היטב את המאבק הפנימי שהתבשל במוחו ללא‬
‫הפסק מבלי שהתעלל בו כי התיישב עליו קרום של אדישות שיכול לאפשר לו‬
‫טיול בדמיון ההודיה‪ .‬הפחד הגדול הסתתר לו באיזו פינה של הנפש כמו חייה‬
‫הנמצאת במארב‪ .‬הוא הרגיש אותו איך הוא דוגר שם‪ ,‬ובכל רגע הוא יכול‬
‫להתפרץ‪ .‬עם כל אלה‪ ,‬איזו בהירות משכרת פיתתה אותו‪ .‬נזכר בביתו והאמין‬
‫שאחרי המעשה הזה הקצין יתן לו את האישור לצאת עליו חלם זמן כה רב‪.‬‬
‫מגיע לו חופש של לפחות של שבועיים‪ ,‬אם יש צדק‪ ,‬אבל יסתפק בשמונה ימים‬
‫בלבד‪ ,‬גם‪ .‬לפחות שיוכל לראות את אשתו וילדיו‪ .‬איזו שמחה תהיה כאשר‬
‫ידפוק בדלת המרפסת‪" :‬מי שם?‪ ..‬בואי תפתחי‪ ,‬זה אני‪ ,‬יציק!" היה מתחיל‬
‫לחלק את הימים ואת השעות כדי לא לבזבז אף רגע ללא שימוש נכון‪ .‬היום‬
‫הראשון‪...‬השני‪...‬הרבעי‪...‬אולי אפילו אם נתנו לו את המדליה?‪ ..‬אולי הקצין‬
‫התרכך עכשיו‪...‬בסופו של דבר הוא לא כל כך רע‪ ,‬הקצין החדש‪ ,‬רק צריך לדעת‬
‫איך לתפוס אותו‪.‬‬

‫הגיעו לעמק‪ .‬גבעת האויב הייתה בזווית וקרובה מאד‪ ,‬כך שסגרה את האופק‬
‫בפניהם‪ .‬שורות העצים התחברו כך שיצרו קצהו של יער עם עצי אשוח זקנים‬
‫בעלי ענפים עבים עליהם השלג ישן כמו זקן מכופף מרעד‪.‬‬

‫הגיעו ליער‪ .‬הרב טוראי נעצר ליד גזע עבה של עץ אשוח עם עטיפה סדוקה‬
‫ומשורבטת בחומר הדביק הנפלט מהעץ‪.‬‬

‫חלק ‪10‬‬

‫השורש של העץ היה מעוקם כמו ספסל שבולט מתוך האדמה מעל השלג‪.‬‬
‫גיאוגה ניקה את השלג באמצעות קת הרובה והתיישב לאט מתוך עייפות‪ .‬יציק‬
‫נעמד בפניו עם פנים שואלות‪ ,‬עם אמונה שמחה המוקרנת מעיניו והתנשם חזק‪.‬‬
‫לאחר מכן‪ ,‬למרות שגיאוגה התעקש לשתוק‪ ,‬אמר לו תוך כדי שחייך‪" :‬מפקדי‬
‫הרב"ט‪ ,‬הגענו?" הרב טוראי לא ענה‪ .‬הוא הסתכל בין העצים בכיוון האויב תוך‬
‫כדי מדידת המרחק בעיניים‪ .‬לאחר כמה זמן‪ ,‬איציק שוב שאל עם חיוך‪" :‬יש לי‬
‫הרושם שאנחנו נמצאים לפני הפלוגה שלנו‪ ".‬עכשיו הרב"ט סובב את המבט‬
‫במהירות אל האופק‪ .‬יציק לא ראה כלום‪ .‬הצד החלק של הגבעה נמרח כמו דף‬
‫של נייר וגם התמוסס בערפל הערב‪ .‬הוא הביט עם עיניו האבודות‪ ,‬השוקקות‪,‬‬
 ‫‪13‬‬

‫ועם המחשבה שבחזרה לא יעקוף יותר אלא שיעבור ישר דרך השדה כדי‬
‫להגיע מהר יותר אל הפלוגה‪.‬‬

‫השקט ירד שוב ביניהם כמו גדר חיה‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬לבסוף הרב"ט אמר בקולו‬
‫המרוכך‪:‬‬

‫תשמע אח שלי‪ ,‬יציק‪ ,‬הבאתי אותך עד הלום‪ ...‬מפה והלאה אתה יכול‬ ‫‪-‬‬
‫ללכת גם לבד‪ .‬החייל קפץ בפתאומיות‪ ,‬כאילו דקרו אותו במחט‪ .‬הוא הסתכל‬
‫על הרב טוראי בבלבול‪ ,‬ורק לאחר מספר דקות גמגם‪:‬‬

‫יון‪ ,‬אבל איפה אלך אני?‬ ‫‪-‬‬

‫לצד השני‪...‬‬ ‫‪-‬‬

‫הרב טוראי הראה לו עם הראש את קו האויב והביט אליו במבט חם כזה‪ ,‬אשר‬
‫דרבן את יציק לשאול שוב‪ ,‬ביתר בלבול‪:‬‬

‫אבל יון‪ ,‬למה שאני אלך? השאלה הזאת עצבנה את גיאוגה כי היא‬ ‫‪-‬‬
‫כאילו הדליקה בנשמתו אי שקט שבקושי נרגע כבר‪ .‬מבטו הפך להיות קר וקולו‬
‫נהיה מאיים‪:‬‬

‫למה את ממשיך לדבר בחינם? תשמח ותתחיל‪ ,‬אחרת‪...‬‬ ‫‪-‬‬

‫יציק נתלה בלי לשים לב במילה שנאמרה אחרונה כמו בחבל המציל‪ ,‬וחזר עליה‬
‫בכאב‪:‬‬

‫אחרת‪...‬‬ ‫‪-‬‬

‫הוא אמר את המילה בצורה כל כך מוזרה‪ ,‬שהרב טוראי התרכך מיד‪ ,‬ומבלי‬
‫לדעת מדוע‪ ,‬מלמל בצורה מגינה‪:‬‬

‫אחרת‪...‬‬ ‫‪-‬‬

‫עכשיו יציק שטרול הרגיש באופן ברור ביותר שהפחד התפרץ מפינתו ונשפך אל‬
‫כל גומחות נשמתו כמו רעל שאין לו תרופה‪ .‬הוא ידע שבעוד כמה דקות זה יפיל‬
‫אותו אבל לא ויתר על עוד דחיה אחרונה‪ .‬הניח את הרובה על אחד העצים‪,‬‬
‫התיישב ליד הרב"ט‪ ,‬תפס את ידו הימנית בשתי ידיו‪ ,‬ופיו הפיק מרגליות‬
‫במהירות כדי לא לאבד את ההזדמנות לאמר לו את הכל‪ ,‬לפני שיהיה מאוחר‬
‫מדי‪:‬‬
 ‫‪14‬‬

‫חלק ‪11‬‬

‫מפקדי הרב"ט‪ ,‬אל תשאיר אותי!‪ ...‬יוניקה‪ ,‬איך אלך לשם?‪...‬אני לא‬ ‫‪-‬‬
‫יכול‪ ,‬יוניקה!‪...‬אתה לא מרחם עלי?‪...‬או לפחות תרחם על אשתי וילדיי‬
‫המסכנים! שם יהרגו אותי האויבים‪ ,‬יוניקה! יהרגו אותי‪...‬יהרגו אותי!‪...‬‬

‫לא יהרגו אותך‪ ,‬מזה אל תעשה לך דאגות‪ ,‬המהם גיאוגה וסיבב את‬ ‫‪-‬‬
‫ראשו כדי לא לראות את העיניים בהן הפחד שלט בטירוף‪ ,‬כי רק בשל כך‬
‫הבאתי אותך כל כך קרוב‪...‬‬

‫אתה לא רואה? אתה רק מרים את הידיים ועולה לאט על הגבעה‪ .‬לא‬ ‫‪-‬‬
‫יגעו בך אם תלך עם מחשבות טובות‪.‬‬

‫החייל קפץ על רגליו בכזאת פתאומיות כאילו נחש נשך אותו‪ .‬התחיל לשלוח‬
‫מבטים מלאי כעס‪ ,‬כאילו רק עכשיו הבין את כוונותיו של הרב טוראי‪.‬‬

‫אם זה כך‪ ,‬טוב שאני יודע‪ ,‬לא אזוז מפה אפילו אם אמות! אני הבנתי‬ ‫‪-‬‬
‫היטב מהו הפיתוי כי אני לא טיפש‪ ...‬אתה רוצה להפוך אותי לעריק‪ ,‬לא?‬
‫יוניקה‪ ,‬מפליא אותי שאתה לא מתבייש! כאילו אנחנו לא מכירים עוד‬
‫מהבית‪...‬לא מתאים לך יוניקה‪ ,‬באמת כך! מה הטעות שלי שגרמה לך לזרוק‬
‫את משפחתי לרחוב ושתגרום לי שלא אוכל לחזור אליה אף פעם?‪...‬רק‬
‫לידיעתך‪ ,‬הנה אני מסרב להיות עריק! איני רוצה ועוד פעם איני רוצה!‬

‫הרב טוראי הקשיב לו בשקט ולאחר מכן אמר לו במתינות מופגנת‪:‬‬

‫אולי לא תרצה בכך‪ ,‬אבל ממה שהנך מפחד לא תצליח לברוח! למרות‬ ‫‪-‬‬
‫שאתה לא רוצה‪ ,‬בכל זאת עריק תהיה‪ ,‬אמר לו גיאוגה‪.‬‬

‫למה שאהיה‪ ,‬אם אני לא הולך? מה אני לא מבצע את החובה שלי? אני‬ ‫‪-‬‬
‫לא נלחם כמו כל אחד?‬

‫נכון יה‪-‬יציק‪ ,‬אבל אין לי מה לעשות‪...‬אחי‪ ,‬תאמין לי‪ ,‬פקודה היא‬ ‫‪-‬‬
‫פקודה! שמע אותי! הפקודה הנה מאדון הסגן‪...‬כבר הוציאו אותך מהפלוגה‬
‫שלנו‪ .‬הדיווח על כך יצא עוד הבוקר‪ :‬יציק שטרול‪ ,‬עריק‪...‬‬

‫יציק הרים את עיניו בייאוש‪ .‬השאלה‪ ,‬למה‪ ,‬הסעירה לו את המוח ולא מצא שום‬
‫תשובה מספקת לכך‪ .‬הבין שהוא אבוד והמודעות הזאת העסיקה את כל‬
‫מחשבותיו‪ .‬חיפש במוחו הקודח מילים מתאימות שיביעו את התנגדותו או‬
‫לפחות יהיו לטובת הגנתו אך לא מצא אלא סוג של גמגום חלש וטיפשי‪:‬‬

‫לא רוצה‪...‬לא רוצה‪...‬‬ ‫‪-‬‬

 ‫‪15‬‬

‫כן תרצה‪ ,‬אחי יציק‪ ,‬אמר לו הרב"ט בלחישה‪ .‬אתה חייב לרצות‪ ,‬כי זה‬ ‫‪-‬‬
‫לא יתכן אחרת‪...‬חשבתי וניסיתי כל הדרך עד פה וכפי שהנך רואה אין אפשרות‬
‫אחרת‪...‬‬

‫במה טעיתי‪ ,‬יוניקה‪ ,‬מה החטאים שלי? יבב יציק מוחלש ועצוב‪.‬‬ ‫‪-‬‬

‫חלק ‪12‬‬

‫כאילו אני יכולתי לדעת?‪ ...‬אינני אשם‪ ,‬יציק‪ ,‬תראה גם אתה‪...‬אדון הסגן‬ ‫‪-‬‬
‫פקד עלי לבצע‪...‬‬

‫גיאוגה הפסיק את שטף הדיבור שלו כשראה את עיניו של החייל‪ ,‬מתרחבות‬

‫תוך כדי שעמדו ממש כאילו יוצאות מפניו המודאגות‪.‬‬

‫אתה תהרוג אותי? התמיד ושאל יציק‪.‬‬ ‫‪-‬‬

‫אהרוג אותך! אמר במבט כבוי הרב"ט‪ .‬אקבור אותך כך שלא ימצאו‬ ‫‪-‬‬
‫עקבות‪...‬עכשיו אתה רואה יה‪-‬יציק‪ ,‬שאתה כבר לא יכול לחזור‪...‬אוי‪ ,‬לנשמות‬
‫שלנו!‬

‫שניהם השתתקו‪ .‬יציק הביט נאלם על שפתיו של הרב טוראי‪ ,‬עליהם הבחין‬
‫בעונש‪ ,‬כאשר גיאוגה עמד עם צווארו המתוח‪ ,‬עם המבט תקוע עליו‪ ,‬וכאילו‬
‫חיכה לתשובה שתקל על ליבו הדואב‪ .‬הקור נחלש‪ .‬מהשמיים התחיל לרדת‬
‫שלג‪ ,‬בפתיתים קלים ומתנדנדים הדומים לפיסות נייר‪ .‬אז‪ ,‬פתאום‪ ,‬נשמעו‬
‫פצפוצים אשר זעזעו את השקט ונלוו בצפירות חדות‪ .‬הרעש הזה‪ ,‬כאילו העיר‬
‫משינה את כל הסביבה‪ .‬רוח קלה התחילה מיד‪ ,‬סובבה את פתיתי השלג באוויר‬
‫תוך כדי שהזיזה את ענפי העץ תחתיו נמצאו שני החיילים‪ .‬ענף ענק של עץ‬
‫נמתח מעליהם כמו כנף כבדה‪ ,‬התנדנד מבלי להפריש עליהם את השלג הקפוא‬
‫שעליו‪ .‬גיאוגה‪ ,‬התחיל לזוז בקושי‪ ,‬הזיז את הנשק שעל כתפו ולחש‪:‬‬

‫עכשיו אני הולך‪ ,‬נראה לי שהשניים ממול ראו אותנו ומתחילים לראות‬ ‫‪-‬‬
‫עלינו‪...‬שאלוהים ישמור עליך‪ ,‬יציק!‬

‫תפס את ידו המיוזעת ולחץ עליה קלות‪ .‬יציק שטרול הגיב כאילו התעורר‬
‫מחלום רע‪ ,‬נתלה על ידו של הרב"ט ולחש‪:‬‬

‫לא רוצה‪...‬לא רוצה‪...‬‬ ‫‪-‬‬

‫קולו היה שטוף כל כך בכאבו הגדול‪ ,‬שגיאוגה‪ ,‬כדי להסתיר את חמלתו‪ ,‬צעק‬
‫עליו‪:‬‬
 ‫‪16‬‬

‫שלא תעז להעציב אותי‪ ,‬בן אדם‪ ,‬כי לאחר מכן יהיה עוד יותר גרוע!‪...‬‬ ‫‪-‬‬
‫אני מלמד אותך איך שתצא בשלום ואתה מחזיק אותי פה עד שיתפוס אותי‬
‫החושך‪...‬שים לב!‬

‫משך את ידו והתרחק כמה צעדים‪.‬‬

‫שלא תבוא עליך מחשבה רעה ושתחזור אלינו‪ ,‬יציק‪ ,‬כי אתה מסבך גם‬ ‫‪-‬‬
‫אותי ואתה בכל זאת תישאר בתסבוכת שלך‪ ...‬לילה טוב!‬

‫התחיל ללכת בדרך שבה הגיעו שניהם‪ ,‬עם הראש כפוף אל האדמה ועם כובד‬
‫בלתי נסבל בלב‪ .‬צלב את עצמו כמה פעמים עד שהרגיש הקלה‪ ,‬ואמר לעצמו‪:‬‬

‫תודה אלוהים שכיוונת אותי לא לעשות חטאים‪...‬הייתי סוחב אותו על‬ ‫‪-‬‬
‫נשמתי כל החיים‪...‬איציק המסכן!‬

‫הסתכל אחורנית מבלי להאט את קצב הליכתו‪ .‬יציק נשאר‪ ,‬כאילו קפא במקום‪,‬‬
‫עם יד אחת מושטת לקריאה לעזרה‪.‬‬

‫הדמות של הרב טוראי קטנה יותר ויותר עד שנעלמה בחושך שכבש את‬
‫הסביבה‪ .‬ירייה של רובה נשמעה פתאום‪ .‬יציק הסתובב כדי לראות מה מקור‬
‫הירי בגבעת האויב‪ .‬עשה צעד אחד ועצר בחרדה‪ ,‬תוך שהוא לוחש‪:‬‬

‫אני לא רוצה‪...‬‬ ‫‪-‬‬

‫במוח שלו נוצר בלבול מוחלט‪ .‬הוא אפילו לא ניסה לגבש דעה מסוימת מתוך‬
‫חלקיקי המידע שהסתובבו בטירוף בראשו‪ .‬נשמתו התמלאה בעקשנות איתנה‬
‫ממנה נשפכו כמו ממעיין המילים‪ :‬לא רוצה‪...‬לא רוצה‪ ...‬כמו כן‪ ,‬הרים את עיניו‬
‫לשמיים כדי לקבל משם את הישועה‪ .‬מעל ראשו נפרש באופן מאיים הענף‬
‫הענקי של עץ האשוח‪ .‬פתאום‪ ,‬כל מחשבותיו נתלו בענף הענקי הזה‪ .‬החושך‬
‫שמסביב הלביש את המקום במן לבוש כהה כזה של אבל‪ .‬כשהכול כבר היה‬
‫בחושך‪ ,‬יציק התקשה מאד להשחיל את חגורתו מעל הענף וגם להכין קשר‬
‫המתאים לתליה מעל הצוואר של עצמו‪ .‬הענף התנדנד וכמעט התרסק עקב‬
‫ההתפתלויות של גופו‪ .‬הרוח שהתחזקה‪ ,‬סובבה ואפפה את גופו כל הלילה‪.‬‬

‫הבוקר עלה מאוחר‪ ,‬תוך כדי שנשמעו יותר ויותר יריות מסביב‪.‬‬

‫השלג הפסיק לרדת‪ .‬השמש הציצה דרך סדק בעננים והדליקה הרבה קשתות‬
‫צבעוניות בשדות המושלגים‪.‬‬

‫יציק היה תלוי על הענף‪ ,‬ונראה היה כאילו הוא חייל אמיץ שעומד בעמידה‬
‫צבאית תקנית‪ .‬אבל במקום הכובע הצבאי היה שלג טרי פרוש על שערו הפזור‪,‬‬
‫כאשר כפות רגליו היו תלוים באוויר מעל האדמה המושלגת והקפואה‪ .‬עיניו היו‬
 ‫‪17‬‬

‫מנופחות ויצאו מהארובות‪ ,‬והיו מכוונות אל תעלות ההגנה של פלוגתו‪ .‬האור‬

‫הבהיר של הבוקר נשק בפניו הקפואות ומחק במקצת את עקבות הכאב‬
‫שהרגיש ברגעיו האחרונים‪ .‬במרחב שמעל ראשו של יציק שטרול‪ ,‬המלחמה‬
‫המשיכה להרעיש אפילו יותר מקודם‪ ,‬בלי להפסיק לרגע‪ ,‬כמו ציפור ממשפחת‬
‫העופות הדורסים‪.‬‬

‫תרגם וערך יוסי אבני‬