‫תיאור מקרה – דבורה פישמן‬

‫רקע המטופלת‪:‬‬

‫דבורה‪ ,‬ילידת ארה"ב שנת ‪ 1929‬בת ‪ ,94‬אלמנה פנסיונרית ‪ .‬בעברה היא דר'‬
‫לאנתרופולוגיה‪ ,‬הייתה מרצה באוניברסיטת חיפה‪.‬‬

‫דבורה עדיין עצמאית וצלולה‪ .‬לפני מספר חודשים אובחנה כסובלת מפרקינסון‬
‫והחלה טיפול תרופתי‪ .‬מתניידת בעזרת הליכון‪.‬‬

‫מתגוררת בבית יולס כ ‪ 4 -‬שנים‪.‬‬

‫במסגרת הסטאז' שלי הסכימה להיפגש איתי‪.‬‬

‫‪setting‬‬

‫הפגישות נעשות אצלה בדירה‪ .‬אני מגיעה אליה פעם בשבוע בשעה קבועה‪ .‬בכל‬
‫הפעמים בהם אני מגיעה לדבורה‪ ,‬היא יושבת ליד המחשב‪ ,‬הנמצא בסלון דירתה‪.‬‬
‫ואני מביאה כיסא ומתיישבת מולה‪.‬‬

‫המטרה הטיפולית לא הוגדרה‪ .‬אלן העובדת הסוציאלית של בית יולס סברה‬

‫שדבורה תשמח לשוחח איתי ותשתף פעולה ושיהיה לי מעניין לשוחח איתה‪.‬‬

‫המטרה הטיפולית שלי‪ ,‬לאחר היכרות עם דבורה‪ ,‬היא שיתוף בזכרונות וחוויות‬
‫רגשיות‪.‬‬

‫מבחינת זמן הטיפול אנחנו באמצע התהליך‪ ,‬התחלתי להיפגש עם דבורה סביבות‬
‫נובמבר‪.‬‬

‫אני בוחרת להציג מפגש זה‪ ,‬כי במפגש זה הצלחתי להגיע לשיתוף רגשי דרך זיכרון‬
‫תנועתי‪.‬‬

‫התחלנו את המפגש בשיחה מה נשמע ואיך המרגש‪ .‬לאחר שיחה קצרה הזכרתי את‬
‫המפגש הקודם בו עשינו תרגול גם של נשימה וגם של ‪ , mirroring‬משפטי תנועה‬
‫שבכל פעם אחת מובילה והשנייה משקפת את התנועה‪ ,‬כמו מראה‪.‬‬

‫התחלנו את התרגול התנועתי כאשר בכל פעם אחת מובילה והשנייה היא המראה‬
‫שלה‪ .‬לאחר מספר פעמים‪ ,‬דבורה שאלה אותי מה מטרת התרגילים הללו‪ ,‬שאלתי‬
‫אותה מה היא חושבת ואיך הרגישה בזמן התנועה‪ .‬שיתפה שהייתה לה הרגשה‬
‫נעימה ומצאה את עצמה חושבת על הכאן ועכשיו‪ .‬מרוכזת בתנועה‪.‬‬

‫דבורה שאלה האם יש לתנועה של השיקוף עוד ערך נוסף‪.‬‬

‫הסברתי שהתנועה קיימת בנו מרגע לידתנו‪ .‬תנועה זה חיים‪ ,‬זה חיות‪ ,‬קיים בתוכנו‬
‫זיכרון תנועתי עוד לפני הזיכרון המילולי‪.‬‬

‫בעקבות התנועה יש אנשים הנזכרים באירועים מתקופת חייהם הראשונית‪ ,‬התנועה‬

‫מזכירה אירוע שקרה בעבר הטרום מילולי‪.‬‬

‫לפעמים אנשים נזכרים בטראומה גופנית שעברו כשהיו ממש קטנים‪ ,‬עוד לפני שהיו‬
‫להם מילים‪.‬‬

‫לאחר שתיקה קצרה‪ ,‬דבורה שיתפה אותי בזיכרון‪ /‬טראומת ילדות שלה‪ :‬כאשר‬
‫חלתה בפוליו ( כפי הנראה בגיל שנתיים) היא זוכרת שלקחו אותה לבידוד (לא ידעו‬
‫הרבה על המחלה הזו אז‪ )...‬היא זוכרת את אמא שלה מתחננת שיתנו לה לבוא עם‬
‫הילדה שלה לבידוד ולא הסכימו לה‪ .‬היא זוכרת את הידיים המושטות של אמא‬
‫שלה והידיים המושטות שלה בתוך האמבולנס‪.‬‬

‫הזיכרון גרם לדבורה להתרגשות ואפילו דמעות‪.‬‬

‫הזיכרון הגיע בעקבות ההתנסות התנועתית שעשינו קודם וגם בעקבות השיח‪.‬‬

‫לאחר השיתוף‪ ,‬שהייה לקראת סיום הפגישה‪ ,‬עשינו מספר נשימות ובקשתי‬
‫מדבורה לשים שתי ידיים על הלב לעצום עיניים ולנשום‪.‬‬

‫דבורה אישה מאוד שכלתנית ונראה שחשוב לה מאוד הצד הקוגניטיבי‪ .‬הרגשתי‬
‫שהשיתוף והזיכרון הפתיעו אותה ואפילו קצת ערערו אותה‪.‬‬

‫היא שיתפה את העו"סית במפגש שלנו‪.‬‬

‫יצאתי מהמפגש ברגשות מעורבים‪ ,‬מצד אחד הגעתי אתה לשיחה רגשית ולעומק‬
‫ושיתוף ומצד שני הרגשתי שהיא נבהלה מהחשיפה‪( .‬התנצלה על כך שבכתה מולי‪)...‬‬
‫גם אני התלבטתי האם הייתי מספיק אמפטית‪ ,‬קשובה ומכילה‪.‬‬

‫ההתרגשות של דבורה הגיעה בעקבות ההבנה שלה עד כמה אמא שלה הייתה שם‬
‫בשבילה טיפלה ותמכה במהלך חייה‪.‬‬

‫הרגשתי הזדהות‬

‫סוגיה שאני מתלבטת לגביה‬

‫סוגייה שאני מתלבטת לגביה היא הנושא התנועתי‪ .‬הן בקבוצה הטיפולית והן‬
‫בטיפולים הפרטניים‪ .‬אני מרגישה שאני לא מצליחה להגיע למטופלים דרך‬
‫התנועה‪ .‬מרגישה שהשפה הרגשית ושיתוף זר להם ולחלקם אף קשה‪...‬‬
 ‫לאחרונה מוצאת את עצמי יותר בדיבור ושיתוף ופחות בתנועה‪ .‬גם בטיפולים‬
‫הפרטניים וגם בקבוצה הטיפולית‪.‬‬

‫בהגדרה שלי עם עצמי אני מטפלת בתנועה‪ .‬ולא מטפלת באומנויות ותנועה‪ .‬ואולי‬
‫זה יוצר אצלי איזה מחסום שאני שמה לעצמי בטיפול ולא נפתחת לצד היצירתי‪.‬‬
‫ונשארת רק בצד התנועתי‪.‬‬