Professional Documents
Culture Documents
אביש הירש
אביש הירש
תאונה בעיצומו של המסע אחד מהחניות שחנו בעיצומו של המסע המפרך, בו ישבו במנוחה כשלושת רבעי שנה, היה בעיר ווישניצא לשם הגיעו אחרי המאורעות בעיר פרמישלאן. בפרק זה בחרנו להציג את דברי הימים באחד התחנות במסעם של הצדיקים, בוישניצא. לצורך כך עלינו ודלינו מזכרונות העבר, עדות חיה, אצל הרה"ח ר' אביש הירש שליט"א מזקני וחשובי חסידי באבוב, שבית אביו היה סמוך לבית אכסניית מר זי"ע בעת שהתגורר בווישניצא בשנות הזעם, ואשר שהה רבות בבית האכסניה, שניאות לפתוח לנו צוהר לאותם ימים, והדברים מובאים כאן בפרסום ראשוני. בתחילת שיחתנו מתחיל ר' אביש לגולל פרק ממסע ההצלה, ואת נתיב ההצלה עדי הגעתם של האחים הקדושים לווישניצא, וכפי שמסופר כאן: פרעמישלאן – קראקא, כסלו תש"ב. מעבר לגבול הישן של פולין, טרם הכיבוש הרוסי, נראתה הצלה פורתא, כאשר שם היה המצב רגוע יחסית. והעסקנים החלו לעשות מאמצים רבים להצלת רבן של ישראל, ולהוציאו מכלל סכנה בטוחה. ווישניצא נעלמה מהמפה... באיזור קראקא התגורר רבים מחסידי בעלזא, באזור ההיא, עדיין לא פרשו הנאצים ידם, ועוצמת הרדיפות נגד היהודים היתה פחותה בהרבה מאשר באזוריה האחרים של פולין. לכן הוחלט להעביר את כ"ק מרן זי"ע לעיר וישניצה. בוישניצה התנהלו החיים כסדרם, היהודים עסקו במסחר, וביניהם היו אפילו עשירים מופלגים, היהודים התאספו בבתי כנסת לבושים בבגדיהם החסידים בחול ובשבת באין מפריע. הסיבה לכך היתה, כי העיירה היתה מנותקת כליל מדרכי התחבורה, והגישה אליה היתה רק דרך בוכניה, בכלי רכב פרטיים. במפה שנפוצה בפולין בין שתי מלחמות העולם, כלל לא הופיעה העיר וישניצה. החסידים בקראקא ובאזור, עשו לילות כימים לטכס עצה להעביר את רבינו לוישניצה. רבינו נתן את הסכמתו להצעה, והתנה זאת בהסכמתו של אחיו הגה"ק מבילגורייא זי"ע להצטרף אליו, ומאז לא זזה ידו מתוך ידו, ומינה ע"י מרן זי"ע לנהל את כל עניני ההצלה המסובכים, ומסר בידו את שרביט ההחלטה. לאחר תוכניות שונות שעלו וירדו מעל שולחן העסקנים, הצליחו חסידי בעלזא בקראקא לאתר גוי פולני בעל קשרים הדוקים עם השלטונות, והוא הסכים, תמורת סכום עצום להוביל את רבינו מפרעמישלאן לוישניצה. כמה חדשים טרחו החסידים לאסוף ולקבץ את הסכום האדיר, עדי ברכו על המוגמר והכסף נמסר ליעדו. מפרעמישלאן לוישניצה, בדר"ח טבת תש"ב. ביום ז' של חנוכה, בדר"ח טבת תש"ב, בשעת בוקר מוקדמת, הגיע הפולני עם מכוניתו לפרעמישלאן, ובאותו זמן נשלח נהג לבערז'אן, שמה שהה הגה"ק מבילגורייא זצ"ל, שאדהכי והכי נכנס בסוד הענינים, והביאו לבית רבינו בפרעמישלאן. עם החשיכה, דרש הנהג בכל תוקף, שעל האחים ומלוויהם - ר' דוד געציל'ס ור' נחמן הירש - לגלח את זקניהם. ובליל זאת חנוכה יצאו לדרך. השומרים נמנמנו...
דרך ארוכה מלאה סכנות ופחדים עברו האחים הקדושים. העיר לעמבערג שעל הדרך, היתה מוארת ודחוסה בחיילים ובכלי רכב צבאיים שנעו לעבר החזית הרוסית, אך שום חייל לא פגע בהם לרעה. בעוד כברת דרך התקדמו לכיוון הגבול הישן של פולין, ששם היתה הסכנה הגדולה ביותר, עברו כאילו לא עמדה שם משמרת חזקה ובצורה. לאחמ"כ סיפר הנהג שהשומרים נתנמנמו בעברם שם... משם הגיעו לטארנא, שם שכן מרכז הגיסטאפו של מערב גאליציה, וגם שם נשקפת היתה סכנה גדולה, וגם את זאת עברו בשלום, בחסד ה'. עד שהנהג נרדם ואז התהפכה המכונית לתוך צידי הדרך, כל יושבי המכונית צעקו שמע ישראל, בשכבם שם אחד על חבירו, מתחת למכונית ההרוסה, בתוך שברי ברזל וזכוכית, והנשימה קשתה עליהם. הגה"ק מבילגורייא זצ"ל העיד שרבינו זי"ע החל לומר וידוי, וחשבו שקיצם הגיע. לאחר כמה דקות הצליחו להשתחרר מהמכונית, פצועים ומוכים, וכך עמדו שם באפיסת הכוחות, ומיד לאחר שיצאו התפוצץ מנוע המכונית. מכוניות הצבא הגרמני נסעו לכאן ולכאן, והיה זה מקום מסוכן ביותר, והנהג פנה לעיר טארנא לבקש את עזרה. לפתע עברה שם עגלה, וקראו אליו בפולנית, ולהפתעתם השיב היהודי באידיש: "להיכן הגעתם? הלא מרכז הגיסטאפו אינו רחוק מכאן". היהודי סירב להסיעם לעיר, ובכך לסכן את חייו, ורק לאחר הפצרות מרובות הסכים לקחתם עד לפונדק יהודי קרוב. בהגיעם לפונדק הזהיר מרן זי"ע את המלווים לבל יגלו את זהותם בשום אופן. כאשר דפק בעל העגלה על הדלת, לא ענו. לאחר דפיקות חוזרות ונשנות, ענה בעל הבית בלחישה: "אנא לכו מכאן, כי אין ביכולתי להכניס שום אדם לביתי!". כאשר הפציר בהם העגלון, והרב מבילגורייא הוסיף: "לא תתחרט על כך", נכנע הלה, והורה להם להיכנס לחצרו, ונעל אותם בתוך מחסן עצים מאחורי ביתו. האחים הקדושים ומלוויהם התיישבו על האדמה הקרה, כשהם נאנקים מיסורים. אשה אחת, ששמעה את נאקותיהם נכנסה למחסן ונר בידה. האשה, שמוצאה מסלובקיה, היתה בת לבעל מלון בעיר מארינבאד, ששם נפשו רוב גדולי ישראל בימי הקיץ, ומיד הכירה את מרן זי"ע. האשה הזעיקה מיד את אחיה שבא במרוצה, וקרא לבעל הפונדק שהביא עמו תחבושות. ר' נחמן געציל'ס נפצע יותר מכולם, ולקחוהו לעיר הסמוכה. לאחר מכן הגיע רופא בשם ד"ר הנדלר )לימים רופא בת"א( שטיפל בהם. ומיד יצא הקול שהרבי מבעלזא הגיע, וכל החסידים מעיר טארנא באו בהמוניהם לשאול בשלום רבם. לאחר יום הביאו החסידים מכונית ונסעו לוישניצה. ווישניצא - מרכז לפליטים מספר ר' אביש: "ווישניצא שהיתה באותה תקופה כעיר מקלט, היתה המקום המתאים ביותר לרבינו זי"ע, כשוך הדי התאונה ולאחר כמה ימים בטארנא, הוחלט שרבינו זי"ע יגיע לעיר ווישניצא" לשם השוואה ממחיש ר' אביש על הפליטים בווישניצא ומציג נתונים: בבאכניא הסמוכה התגוררו לפני פרוץ השואה כארבעת אלפים יהודים, ואולם בשואה נקבצו למקום כעשרת אלפים יהודים. כדוגמא זו גם בווישניצא, שם התגוררו לפני השואה כאלף יהודים ואילו בימי המאורעות נע מספר היהודים במקום בין שבע לשמונת אלפים יהודים. "היו שם חסידי באבוב והרבה
שטיבלעך והי כמה בעלזער חסידים שהתפללו בבית המדרש של העיר או אצל הלאפעווער רב רב העיר היה ר' נפתלי רובין ובנו ר' חיים ברוך הם ר' נטעל'ע נכד האריה דבי עילאה שהוא מכר את זה וכו' לשינווא שנתן לחתנו". מרן זי"ע הגיע מפרמישלאן שלא היתה שקטה כלל. הניגוד לווישניצא, בפרמישלאן התנהל מסע הרציחות במלוא הקיטור, הנאצים ימ"ש טבחו ביהודים ללא רחם וללא משלוח למחנות אפילו. ]אגב, יצויין כי בפרמישלאן נעקד על קידוש השם, בנו של רבינו זי"ע ר' משהל'ה[. "באותו יום שרבינו זי"ע הגיע לווישניצא, נודעו הדברים והתפרסמו בשער בת רבים, השמועה שנפוצה עשתה לה כנפיים. בווישניצא שהה רבינו זי"ע בבית הרה"ח ר' זעליג שכטר ז"ל, ובית אבי ז"ל נשק לבית אכסניית מרן זי"ע. חצר משותפת שהיתה לשני הבתים אפשרה מעבר בין הדירות ללא חשש מיציאה לרחוב". "מיד כשנודע דבר בואו של רבינו זי"ע, התייצבו שני בחורים להמתין לרבינו, האחד המתין בכניסה לווישניצא מכיוון בוכניא, והשני מכיוון בריגל שכן לא ידעו מהיכן יגיע, אולם, כאשר הלכו נקפו השעות הבינו כי הלילה לא יגיע רבינו זי"ע. מרן זי"ע לא הגיע באותו לילה". "למחרת שלחו שליחים לבאכניא לשמוע ולברר על דבר מקום שהותו של מרן זי"ע, רק אז נודע לנו דבר התאונה הקשה שעברו בעת הדרך מפרמישלאן. מכיוון שהיינו סוחרים בקמח ובתבואה, לא היתה לנו בעי' לנוע בחופשיות בחוצות, ובאותה הזדמנות שלחנו שליחים, שהסתובבו בתואנה שהקמח עדיין אינו מוכן, והאספקה תהי' רק למחרת. הרבי הגיע --- "באותו לילה עלה הרגש סאתו, כאשר נודע לנו שהנה רבינו זי"ע מופיע בשערי העיר". באותו לילה הגיעו להודיע כי האדמו"ר מבעלזא הגיע... באישון לילה הופיע הרכב בעיר, אולם מכיוון שנאסר על היהודים להתקהל בחסות החשיכה, היו כאלו שהסתתרו והמתינו לבואם של האחים הק'. "משהופיעה המכונית באישון לילה והגיחה מקצה העיירה, הבנו כי נפל דבר. זכינו לאורח רם מעלה. ברם, מכיוון שנאסרה התקהלות המונית בחוצות, עמדו מספר אברכים במקומות מחבוא לראות את רבינו זי"ע מגיע. ר' שלמה קלפהולץ, מחשובי חסידי באבוב מווישניצא שעקב מקרוב אחר המכונית המגיחה מרחוק, התחבא מאחורי שיחים, אולם בראותו את המכונית עדיין לא היה בטוח כי היא הינה המכונית הנכונה, שמא גרמנים נמצאים בה, היה חושש". היה זה בככר המרכזי של העיר, משעמד ר' שלמה ומתבונן בחסות האור של בית המרזח שהי' במקום, הבחין בדמותו הטהורה של רבינו זי"ע. מספר ר' אביש: "הנהג לא הסכים להמשיך בנסיעתו ולהכנס לסמטאות העיירה, בטענה שמפני שאינו מכיר ובקי במפת העיר חושש הוא מלהסתבך בין הסמטאות ולפיכך מעדיך הוא לעמוד כאן ולצאת מכן. חרף ההפצרות וההסברים כי רבינו זי"ע פצוע וההליכה כבדה עליו, לא הסכים הגוי לנסוע הלאה. מעמד
ר' שלמה על התעקשותו של הנהג, ניגש למרן זי"ע ואז שמע לראשונה ע"ד התאונה. ר' שלמה שלא חשב פעמיים ניגש ועל אתר עזר וסייע למרן זי"ע להגיע לבית ר' זעליג שכטר, דרך של כמאה מטרים". כששהה מרן זי"ע בבית, היה בעל האכסניא מתהלך בקירבת ביתו באחד הימים, כשלפתע נתקל בדמותו של מנהל בית הסוהר העירוני. הלה שואל: "האם נכונה השמועה על דבר הימצאו של ראבינער גדול בעיר?" השיב ר' זעליג: "אף אני שמעתי כן!". וניסה להסיט את נושא השיחה, אבל שר בית הסוהר בשלו, חוקר ודורש האם אמת נכון השמועה, ואיה מקום כבודו. מיד העבירו את רבינו לדירה אחרת, מתוך פחד שמא הגיעה השמועה גם לנאצים ימ"ש, אך לאחר יום נודע שאנשי הגיסטאפו יודעים גם יודעים על הימצאו של רבינו בוישניצה, לכן הוחלט להחזיר את רבינו בבית ר' זעליג, שנמצא יותר מתאים לרבינו ולעריכת השולחנות. וככה המשיך רבינו בדרכו עד חודש אלול. הביקור של הרבי מוואליפולי "כשהגיע מרן היה גופו ממש "שבר כלי", מיד הזעיקו לרופא, אשר חבשו עוד פעם, וציוה לו שישכב במיטה ושחלילה לא יתכופף ולא יתרומם וכדו', כי עדיין לא ידעו אם גם נשבר או ננקע עצם וכדומה. אולם כשהגיע לבקרו האדמו"ר הרה"ק רבי יצחק ליפשיץ מוואליפאלי זצ"ל שהתגורר ב'בריגל', ]נכד הגה"ק האריה דבי עילאי זצ"ל[ ובאותה עת שהה בווישניצא, התרומם מרן לכבודו, וגיסי ר' אלימלך שכטר ]באכניער[ אמר למרן: הרי הרופא אסר להתרומם! אך מרן לא נענה לו. כשיצא אמר לו מרן: הערסט, פאר די אידן דארף מען דרך ארץ צו האבין! ]שומע אתה, בשבילו צריך לנהוג בדרך ארץ[ אח"כ כשהבריא מרן הלך לבקרו ביקור גומלין. את זה שמעתי מגיסי שהי' נוכח במקום בשעת מעשה". "כשמרן זי"ע הגיע נכנסתי לקבל ברכת שלום, למקום החלו לנהור רבים שהגיעו לשחר פני קדשו, שכן בווישניצא שהו פליטים רבים מטארנא ומקראקא וכל הגלילות, אמנם לתפילות לא הכניסו את כל הקהל בכדי שלא תיווצר המולה ולא יהי' פרסום מיותר". בביתם של ר' זעליג שכטר ור' שמעון הירש משהגיע מרן זי"ע לביתו של ר' זעליג שכטר ז"ל היו צריכים לחלק את הבית לשלושה אגפים, לצורך כך עבר רבינו זי"ע להתגורר זמנית בביתו ר' שמעון הירש ז"ל, אביו של ר' אביש. מספר ר' אביש: "בכדי שמרן זי"ע יוכל לעבור בנקל בין הבתים ללא שהי' מיותרת ומסוכנת בחוץ, פרצנו דלת באחד החלונות, ועבור דרך החצר המשותף עבר מרן זי"ע לביתנו. משך כל השבוע התגורר בביתנו ואילו לקראת שבת שב חזרה לבית ר' זעליג שם ערך השולחנות והתפלל התפילות". "זכינו להימנות על המנין שנכנס כל יום להתפלל מנחה ומעריב. היה זה מנין מצומצם ]מרן זי"ע, אחיו הרה"ק מבילגורייא, שני הגבאים, זעליג שכטר וחותנו ואני ואבי ועוד אורח[ ולא הרשו לשום אדם להצטרף למנין, מלבד
בשבתות בקשו מאתנו שלא נבוא מחמת היראה, כי ע"פ החוק כל התאספות יותר מן הרגיל היתה אסורה בהחלט, והמקורבים רצו שניתן לאורחים להצטרף למנין בשבתות". "נסעתי הרבה לעיירות השכנות לצורך עסקנות, לשאת ולתת מוצרי מזון, לסדר כספים וכדומה, ותמיד הקדמתי והלכתי להיפרד ממרן, חוץ ממוצאי שבתות, שאז עדיין היה מרן באמצע עריכת הטיש של סעודה שלישית. ואמנם הבחנתי בדבר פלא, שבכל מוצ"ש היו לי בעיות בדרך. פעם תעיתי בדרכי, פעם היכוני, פעם נפלתי מהאופניים ונחבלתי. וכשראיתי כן בעליל החלטתי שזה בגלל שאני נוסע בלא ברכה ממרן, ומני אז הפסקתי ללכת במוצ"ש, והכל על מקומו בא בשלום". "רבינו, היתכן שלא תעשו משהו לביטול רוע הגזירה" "בכל פעם לפני שיצא מרן זי"ע את ביתנו ושב לבית ר' זעליג הי' נפרד לשלום ומרעיף מברכותיו. זכורני שבאד הפעמים, נכנסתי יחד עם אבי ואמי ע"ה בקוויטל לקודש פנימה. מרן זי"ע עמד כשראשו ורובו כפוף לפני השולחן. אבי הגיש קוויטל, ואז שואלת אימי ע"ה, האם מותר לה לשאול משהו. הגבאי העביר את שאלתה לפני מרן זי"ע ואמר שרעייתו של שמעון הירש חפצה לשאול שאלה. מרן זי"ע ענה: "נו, שתשאל". ר' אביש מתרגש וקולו זועק בהתרגשות: "באותה שעה נזעקה המאמע ואמרה: "בעלזער רבי אני יודעת שכבר היו גזירות על עם ישראל והיו יהודים טובים שביטלו זאת - היום ששורפים כ"כ הרבה יהודים מאות אלפי יהודים ]והם לא ידעו שכבר אוחזים במיליונים[ היתכן שאתם והוויליפאער רבי והטשחויבער רבי ]האדמו"ר הרה"ק רבי יצחק ליפשיץ זצ"ל מוויליפאלע והאדמו"ר הרה"ק רבי ישעי'לה טשעחויבר זצ"ל, ששהו באותה עת בווישניצא, נעקדו על קידוש השם, הי"ד[ למה הנכם לא רואים לעשות משהו לבטל הגזירה?". באותה שעה הרכין מרן זי"ע ראשו על השולחן, ואז נענה ואמר בתנועות ידיים: "מיר קענען היינט גארנישט טוהן". ואז החלה אימי להתייפח: "אוי רבונו של עולם הצל את עם ישראל מן הצרה" וכל הנוכחים געו בבכי". אח"כ הרעיף מרן זי"ע מברכותיו ויצא את הבית. זעקת כלל ישראל "מרן יצא לביתו וביקש לגבאים שאף לא יכנס ונסתגר בחדרו הרבה זמן. לפנות ערב כשהתפללו קרא מרן זי"ע לאחד מהגבאים וביקש שיקרא לאלימלך גיסי ]הוא ר' אלימלך מילר מבאכניא[. נכנס אלימלך ומרן זי"ע נענה ואמר לו: "היודע אתה איזה שוויגער יש לך, זכור לרחוש לה דרך ארץ, שכן הוא לא ביקשה לעצמה אלא זעקה ובקשה לכל כלל ישראל. כך כמה פעמים שנה מרן זי"ע וחזר על הדברים, ואמר היא צדקת גדולה היא לא ביקשה לעצמה אלא לכלל ישראל". "בלילה קראו מרן שוב פעם ואמר לו שישאל לחמותו, אמי ע"ה, אם היא יכולה לבשל גזר ]מייערן[. אמי כמובן שמחה מאוד לשמע בקשה זו, והכינה למרן גזר עם דבש ]כדי שיהא קצת "קרעפטיג", שהרי מרן ז"ל לא היה אוכל כמעט כלום[. למחרת אמר לו מרן: "יישר כח! און אפשר קען זי היינט אויך". מני אז הכינה אמי למרן ז"ל כל לילה גזר עם דבש. כך היה עד אמצע חודש אלול, שאז נאלץ מרן לברוח מווישניצא. ]כשהייתי אצל מרן שליט"א וסיפרתי לו הדברים כהווייתם, ביקש ממנו שאחזור על זה עוד פעם[".
"כשפגשני הרה"ק מבילגורייא זיעוכי"א בעת ביקורו באנטוורפן ]בשנת תש"י[, פגשני ואז הוא שואלני האתה אביש או יוסף ]אחי[ וכאן הוסיף ואמר: "יודעים אנו מאתכם, קיבלנו מכתבים מאיטליה, יודע הנך איזו אמא היה לכם? אחי ]האדמו"ר מבעלזא[ היה מדבר ממכם רבות בארץ ישראל ומפליג בשבחה של אמך, איזו צדקת גדולה היתה". ר' אביש מוסיף ואומר: אכן, היה לה את הזכיה לבוא לקבר ישראל, שכן היא נעקד"ה בגיטו באכניא אולם זכתה להגיע לקבר ישראל, והיתה האחרונה שהותר להוציאה ולקברה מחוץ לגיטו. "מרן זי"ע שהה בווישניצא עד לחודש אלול. לאחר כשלושת רבעי שנה עד חודש אלול עזב את ווישניצא. בכל הזמן הזה לא יצא מן הבית מלבד פעמיים. הי' זה בעת שהגיעו לביקורת מהגיסטאפו והי' חשש לשלומו של מרן זי"ע, בפעמים אלו יצא מרן לבית אחר, פעם היה זה בביתו של עני שהתגורר בסמיכות, ובעם השני' עבר לביתו של אחד הסנדלרים שהתגורר בסמיכות". אפילו הקצין נדהם... "היה שם ראש הגיסטאפו, שהיה ממונה ובעה"ב על הסביבה. פעם פגשני ואמר לי שרוצה לראות את ה"וואונדער ראבינער". ניסיתי להתחמק ממנו ובקשתי להניאו מרצונו בכל מיני אופנים. פעם הבטחתי לי שאלך עמו לשתות וכדו', העיקר שלא ילך לשם, כי חששתי שמא יתבהל מרן בראותו אותו. אך הלה עמד על שלו והתעקש להכנס. נכנסתי איפוא למרן זי"ע ואמרתי לו דברים כהווייתם. מתחילה ביקש ממני מרן שאכן אנסה להניאו מכך, אך לאחר שהלה עמד על רצונו והבטיח שלא יעשה כלום, רק יעמוד בצד ויסתכל, נכנסתי שוב פעם למרן ואמרתי לו כדברים האלה, נענה לי מרן: "טוב, שיכנס". הלה נכנס עמי ונעמד ליד רגליו של מרן זי"ע והתייצב שם ללא ניע כשראשו מוטה למטה, ועמד שם כשעה קצרה, לאחר מכן יצא משום וברח ושוב לא חזר. והמעניין הוא שאף פעם לא שמעו ממנו שום מילה ופחות מכך על אותו ביקור, הוא נצרו בליבו ולא סיפר לאיש".