‫הועתק והוכנס לאינטרנט‬

‫‪WWW. hebrew books.org‬‬

‫ע״י חיים תשע״א‬
‫ספר‬

‫מקור ב רו ך‬
‫יתד עם‬ ‫יכיל קורות ‪ .‬חיי אבותי וחיי אני ‪,‬‬ ‫‪,‬‬

‫ז^רונוהי סחד הרור ך!קוךם‪:‬‬

‫מחיי רבניו וחכמיו‪ ,‬סופריו ורורשיו‪ ,‬פרנסץ ועשיריו‪,‬‬
‫ממעמד‪ ,‬התורה ‪ ,‬והחכמה‪ ■,‬ומחיי האומה בכלל ‪.‬‬
‫יהי מקורך ברוך‬
‫)םשליי ה׳‪ ,‬י״ ח(‪.‬‬

‫בארבעה הלקים‪.‬‬
‫אשר תעודתו‬ ‫מבוא גדול‪ /‬בי״ד פרקים‪,‬‬ ‫וקדם לי‬
‫לתאר ארחות חייהם וסדרי למודיהם של חכמי ישראל בימי קדם‪,‬‬
‫ויכיל חרשות ונצורות בספמת המקראית והתלמודית‪.‬‬
‫‪ ,‬מפינסק ‪,‬‬ ‫ברו־ הלוי עפ^סטיץ‬ ‫מאתי‬

‫מחבר ס׳ חומשי ת ו ר ה ת מ י מ ה ים׳ מ ‪ p‬ר ב ת ך לירושלמי‪ ,‬ועור‪.‬‬

‫בת"מ יחיאל מיכל הלוי עפשטיין ז״ל‪ ,‬מחבר ספר ערוך השלחן‪ ,‬ועור‪5‬‬
‫בנ בנ ש תי‪.‬‬ ‫ונשאה‪,‬‬ ‫ממשפחה ספרדית‪ ,‬נושנה‬ ‫ונצר‬
‫‪ VVJV‬ן •‬

‫חלק שני‪.‬‬

‫ווילנא‪,‬‬
‫דפוס ר ם‪ ■,‬ה׳ תרפ״ח לכ״ע ‪.‬‬
MA.d k in POLAND Pnb'ished by ‫״‬ROM‫״‬, A S WUno.
 Rabin Boruch Epsztejn, Pihsk,

Moje wspomnienia
o

Literaturze
WIEKU XIX

w 4 cz^^ciach

Z OBSZERNYM WST^PEM.

W I L N O,

Drukarnia ‫״‬R O M“, Cerkiewna, 2.

1 9 2 8.
‫ח לה שני‬
‫) ב ש ב ע ה פרקים(‪,‬‬

‫ההקדמה‪ ,‬ת^הענינים ומפתח ספרותי‬

‫באו בתרלת הם©־‬

‫ב חל ק ה מ בו א‪,‬‬
‫שני (‬ ‫) חלק‬ ‫שסות ודפי פררן הברך הזה‬

‫עד צד‬ ‫מן צד‬ ‫הפדק‬ ‫שם‬ ‫פדק‬

‫‪953‬‬ ‫‪941‬‬ ‫משפחת אם‬ ‫ט‬

‫‪991‬‬ ‫‪954‬‬ ‫אהבת תורה‬ ‫ו‬

‫‪1018‬‬ ‫‪992‬‬ ‫במעלליו יתנכר‬ ‫יא‬

‫‪1066‬‬ ‫‪1019‬‬ ‫הרת עולם‬ ‫יב‬
‫‪1112‬‬ ‫‪1067‬‬ ‫‪,‬‬ ‫קל וחומר‬ ‫יג‬
‫‪1130‬‬ ‫‪1113‬‬ ‫מוב שברופאים‬ ‫יד‬
‫^‪1161‬‬ ‫‪1131‬‬ ‫בירושלם תנוחמו‬ ‫טו‬
 ‫'‬ ‫ה ל ק שני‬
‫‪.‬‬ ‫מחיי אבי אמי'‬ ‫־‬

‫' '‬ ‫פרס ט׳ י ‪:‬‬

‫' ‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫״מ*׳טפהת אם״‪,‬‬
‫‪, ,‬‬ ‫■)תכן עניני הפרק(‬
‫סע י ף‬
‫מוצא משפחתו של* אבי אמי‪ ,‬והשתלשלות הדורות עד אחד טכעלי ה תו ם'‪— .‬‬ ‫א(‬

‫מקורות העיר‬ ‫ספור יקר‬ ‫אמי ‪ ,‬א י י ז נ ש ם א ד ט* ‪- ,‬‬ ‫מוצא משפחתזז שלי אם‬ ‫‪1‬י(‬
‫■‬ ‫׳‬ ‫במדינה ‪- .‬‬ ‫אייזנשטאדט‪ ,‬באונגאק‪ ,‬וערך כבודה‬

‫מקורות חייו של אני זקני הגאון רבי מאיר אייזנשטאדם‪ ,‬אב״ד דקהלה זו‪ ,‬ונודע ע פ׳י‬ ‫‪(J‬‬
‫מגדולי משפחת‬ ‫מענותם של ישראל בשנת תקכ״ד ‪— ,‬‬ ‫ספרו שכתב ‪,‬פנים מאירות' ‪— .‬‬
‫‪’ ,‬‬ ‫מערכו היקר של הספר ‪,‬פתחי ת שובה' ‪— .‬‬ ‫אייזנשטאדם בדור הקודם ‪— .‬‬

‫טשפחר‪ .‬חתנו של אבי זקני ‪ ,‬ש ח ו ר * ‪ - .‬בהערה‪ ,‬ספור נפלא הסעיר על ערך פרסומו‬ ‫‪("T‬‬
‫‪-‬‬ ‫הגדול של דאש הישיבה דק׳ סיר‪ ,‬הגאון דבי חיים ליב טיקטינסקי ‪.‬‬

‫יחש ישראל‬ ‫על התואר ‪ ,‬נ גי ד' שהי׳ נהוג לפנים בישראל‪ ,‬וסבה מוזרה לבטולו ‪— .‬‬
‫לאמונת עבודתם בפקידות הממ שלה‪- .‬‬

‫י‬ ‫'א♦‬ ‫י‬ ‫■‬ ‫■‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪-‬‬

‫מרת מיכלא — הרב הגדול‬ ‫הגבירה המעטידה‪,‬‬ ‫אבי א פי‪ ,‬הצרקת דהכסה‪,‬‬
‫בתורה ובצרקה ובמעשים טובים ‪ ,‬ומצוין בהלך נפש משלומי הנפש במעלות ומחת‬
‫דכמים נקי* הדעת‪ ,‬מהור״ר יעקב ב ר ל י ן מעיר מ י ר ‪ ,‬בפלך מיגסק'‪ .‬במדינת‬

‫‪60‬‬
 ‫ברוד‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪942‬‬

‫ליטא — נולד בשנת תקנ״ד ‪ .. /‬והוא אבי דודי אחי אמי‪ ,‬הגאון הנודע בעולם בשנז‬
‫מוואלאזין״ )רבי נפתלי צבי יהודה ברלין ‪ ,‬אשר זכדונותי עליו יבאו להלן‬ ‫״הנצי״ב‬
‫המפורסמיס ‪J‬‬ ‫בחבור זה ‪ ,‬בהמשך חחלק הרביעי ‪ ,‬מפרק ל״ו והלאה( ואחיו הרבנים‬
‫השועים ואפרתים ‪ ,‬פארי עמם ועדתם ‪ ,‬כמו שאזכירם בשמם בהמשך הספר )ראה להלן‬
‫סוף פרק י״ב ‪ ,‬בהערה(‪V‬‬
‫והשתלשלות דורותיו של אבי זקני זה‪ ,‬כפי שבררתי מפי ספרים וסופרים נאמנים^‬
‫הסתעף בסדר זה‪:‬‬
‫הוא בנו של הרב הגדול ר׳ יהודה אידל ברלין ‪,‬‬
‫בן הרה״ג ר׳ יוכף‪,‬‬
‫בן הרה״ג ר׳ נפתלי הערץ‪,‬‬
‫‪.‬‬ ‫בן הגאון ר׳ יעקב ‪ ,‬אב״ד דק׳ ראמאנאווא ‪,‬‬
‫בן הגאון ר׳ אברהם נתן אב״ד דק׳ סמילא ‪,‬‬
‫בן הגאון רבי אלחנן אב״ד דק׳ הוראדנא ‪,‬‬
‫המכונה *מירליש״ מעיר‬ ‫בן ״האלוף הקצין המרומם״ ר׳ יעקב דוד ניימארק ‪,‬‬
‫מלוכה ווינא ‪,‬‬
‫בן הגאון ר׳ נפתלי הירש אב״ד דק׳ פולדא באשכנז ‪,‬‬
‫■ בן הרה״ג ר׳ יעקב קאפל‪,‬‬
‫בן‪ .‬הגאון ר׳ אהרן מעיר וואלערשטיין ‪ ,‬באשכנז א( ‪.‬‬
‫ראיתי שם בבית בנו של אבי זקני ‪i‬‬ ‫ובלמדי בימי שחרותי בישיבת וואלאזין ‪,‬‬
‫הוא דודי הנזכר ״הנצי״ב טוואלאזין״ נליון קלף גרול‪ ,‬מצויר בתמונת אילן עם סעיפים‬
‫משפחת ב ר ל י ן ‪ ,‬ומגעת ער‬ ‫וסניפים ‪ ,‬שריגים וענפים ‪ ,‬המורים ומראים השתלשלות‬
‫אחד מבעלי התום׳ ‪ ,‬ולא אדע איפה נמצא היום החפץ היקר־ערך הזה ‪ ,‬אשר הי׳ ראוי‬
‫לקבעו בדפוס ‪ ,‬למען יעמוד ימים רבים ‪ ,‬זכרון לבני המשפחה לדורותם ‪— .‬‬

‫ב‪.‬‬ ‫•‬
‫המופלגה ביראת‬ ‫ואשתו של אבי זקני ‪ ,‬היא אם אמי ‪ ,‬הנבירה הרוממה ‪,‬‬
‫ובצדקה ומעשים טובים ‪ ,‬מרת בתיה מירל )אשר שמה נקרא על אחותי‪ ,‬אשת ״הנצי״ב־‬
‫סוואלאזין״( — היא בת הרב הגדול הגביר המכובד מאוד‪ ,‬ר׳ מיכאל א י י ז נ ש ט א ד ט ‪,‬‬

‫בכלל נלקטה ונצטרפה וחוברה רשימה זו מפי סשרים עוניו‪ /‬וביחוד ססשר ‪.‬תולדות גדול*•‬ ‫‪(H‬‬
‫ברלין' )ברלין‪ ,‬תרנ״ו( ומם׳ ‪.‬דעת קדושים' )פט׳ב‪ ,‬תרנ׳ח( « ‪-‬‬
‫תעב‬ ‫שני‬ ‫פרק ט׳ ״משפחת אם״ ‪ ,‬סעיף ב׳‬ ‫חלק‬

‫מעיר מ י ר ‪ ,‬הנזכרת בסעיף הקודם ‪ ,‬ואבי זקני הי׳ נקרא בעירו ובמדינתו על שם‬
‫חותנו זה ‪ :‬ר׳ יעקב מיכאל׳ס )והיו כאלה שקראו לו על שם עירו ‪ :‬ר׳ יעקב מירער( ‪.‬‬
‫הרב הגדול ר׳ מיכאל זה הי׳ נודע ומפורסם ומוכתר בכתר שם טוב בכל המדינה^‬
‫יהי׳ אחד מיוחד מקרואי הועד לווילנא בשנת תקע״ח )‪ ( 1818‬ללכת לפט״ב לעמוד לפגי‬
‫הקיסר אלכסנדר הראשון לבקש על הטבת מצב ישראל ברוסיא ‪ ,‬וחיבר ״שיר תהלה״‬
‫ונדפס‬ ‫על הצלחת הקיסר הזה במלחמתו עם הצרפתים ברוסיא בשנת הקע״ב )‪, ( 1812‬‬
‫'‬ ‫‪,‬‬ ‫בעיר שקלאוו‪ ,‬בשנת תקע״ד‪.‬‬
‫והשתלשלות דורותיו ‪ ,‬עד כמה שנודע לי כעת ‪ ,‬הוא בסדר קו ישר זה ‪ :‬הוא בן‬
‫הרב ר׳ שמואל אייזנשטאדט ‪ ,‬בן הרב ר׳ אברהם ‪ ,‬שהי׳ נקרא בזמנו ר׳ אברהם מירער‪,‬‬
‫כן הגאון ר׳ מיכאל אייזנשטאדט אב״ד דק׳ קלעצק ‪ ,‬בן גאון דורו המפורסם בכל הגולה‪,‬‬
‫התורה עפ״י ספרו‪,‬שו״ת פנים מאירות״ ‪,‬‬ ‫ר׳ מאיר ‪ ,‬אשר עשה לו שם עולם בעולם‬
‫להמשפחה‬ ‫במדינת אוננארן‪ ,‬וממנו שרש וקו‬ ‫אייזנשטאדט‪,‬‬ ‫אב״ד ד ע י ר‬
‫הנתלה והכבודה מאוד במדינתנו ״אייזנשטאדט׳‪ /‬כפי שאחשוב איזה מהם להלן ‪.‬‬
‫״אשכנזי‪/‬‬ ‫הכנוי השרשי והעקרי ממשפחתו של הגאון בעל ״פנים מאירות״ וצא‬
‫על שם העיר ששכן‬ ‫אך הוא ומשפחתו קבלו עליהם לדורות את הכנוי ״אייזנשטאדט״‬
‫והיא עיר גדולה וכבודה מאוד ‪ ,‬ורוב‬ ‫כבוד בתוכה במשמרת הרבנות כשלשים שנה ‪,‬‬
‫יושביה יהודים‪ ,‬והיא עיר שחוברה לה יחדיו תורה וגדולה‪ ,‬חכמה עם נחלה‪ ,‬והיתה‬
‫נורעה ומהוללה הרבה בפי חכמי ישראל •‪ ,‬ועל כן הי׳ הגאון ״פנים מאירות״ מוקיר אותה‬
‫ומרוב יקרתה בעיניו קבל הוא ומשפחתו אחריו שם עיר זו לכנוי משפחה ‪,‬‬ ‫גם הוא ‪,‬‬
‫כאשר כן הי׳ המנהג בדורות הקודמים לכנות המשפחות על שמות ערי תולדותם או‬
‫מגורם ‪ ,‬כאשר העירותי על זה בארובה למעלה בחלק ראשון בתחלת פרק ראשון‪ ,‬והבאתי‬
‫הרבה דוגמאות לזה ממנהג הדורות הקודמים ‪.‬‬
‫ועל היות הגאון הזה מוקיר באהבה וחיבת את העיר הזאת יעידון דבריו׳ שלו‬
‫באחת מתשובותיו אשר כתב בדרך בזו הלשון ‪ :‬״וכעת אין אתי כלי מלחמתה של‬
‫הורה יי( ‪ ,‬וטרוד אני בדבר מצוה ‪ ,‬יום ב׳ חוה״מ סכות שנת תפ״ה ‪ ,‬פה ק״ק שידלאווצ‪/‬‬

‫והבנוי‪ .‬להם »כלי מלחמתה ‪ hv‬חזרה' יתבאר ע פ׳י מת‬ ‫רומז לסםרים‪ ,‬שאי; עמו בררן ן‬ ‫א(‬
‫מפני שבשמתוכתים החכמים‬ ‫שהמשילו חז״ל אח למור התורה כחבורה — למלחמו‪ /‬והוא‬
‫ביניהם בשעת הלמור בטעם ובסברא‪ ,‬זה בונה וזה סותר‪ ,‬נראה כמו שנלחמים זה עם ‪VW‬‬
‫מלחמת דברים‪:‬‬ ‫מלחמת הדעות‪,‬‬
‫והוא מה שאמרו במם׳ מגילה )ט׳ו ב'( על הפסוק בישעיה )כ׳ח( משיבי מלחמוד‬
‫וזה נסמך על‪-‬‬ ‫ב מ ל ח מ ת ה של תורה ;‬ ‫שערה‪ ,‬אלו תלמידי חכמים שנושאים ונותנים‬
 ‫•ברוך‬ ‫)זרחנותי(‬ ‫מ לןו ר‬ ‫'‪9-44‬‬

‫הלכהיי( ק״ק אייזגשטאדט״‬ ‫׳בעברי לדרכי■ בית מנוחתי‪ ,‬מקום חשוב‪ ,‬ארבע אמות‬
‫)שו״ת‪:‬פנים מאירות ‪ ,‬חלק ב׳ סימן י״ח( ‪— .‬‬

‫וגם ברור האחרון שמרה העיר הזאת את כבודה ונדולתה שהי׳ לה בימי קדם ‪,‬‬ ‫‪,‬‬
‫ודגלה עליה אהבה ‪ ,‬חן וכבוד מאחיותיה שכנותיה הקרובות והרחוקות במרינה ההיא‬
‫)אונגארן( ; ובשו״ת חתם סופר חלק חו״מ סימן י״א בתשובתו לפרנסי עיר זאת על דבר‬
‫מנייד‪ 1‬מלכי דבנן ‪ ,‬כולם קדושים‬ ‫מתארם ‪ :‬״נגידי ומנהלי עם ה׳ ‪,‬‬ ‫ששאלו אותו ‪,‬‬
‫בקהלה מפוארה ק״ק אייזנשטאדט״ ‪.‬‬
‫בכל עת מצוא ‪ ,‬בעניני שדובים ובדרכי מסחר וקנין ‪ . ,‬ובכל זמן‬ ‫ועוד היום ‪,‬‬ ‫‪.‬‬
‫ומקום וסבה שידובר על תומת ישרים ומעלת הרוח וגדולת הנפש ‪ ,‬יתגאה אזרח העיר‬
‫כי זה לבד די להכירנו לגדול המעלה ופאר הכבוד ;‬ ‫הזאת בשמה הנקרא עליו ‪ ,‬לומר ‪,‬‬
‫וגם שואב מים וחוטב עצים שבתוכה יתגאה לומר בהרחבת הנפש ״הן יליד אייזנשטארט‬
‫אנכי״‪ 5‬ודומה זה בעיניו כאלו צור תעודה חתומה ומקוימת בידו על מרום יחושו‬
‫ומעלתו‪ ,‬והכל חייבים בכבודו‪- ...‬‬

‫וזה בערך שלשים שנה‪ ,‬לרגלי עניני ביתי‪ ,‬הייתי בעיר מלוכה ווינא‪ ,‬והכרתי שם‬ ‫'‬
‫בן משפחתו ותלמידו של הגאון רבי‬ ‫את הרב• הגדול‪ ,‬זקן מופלג‪ ,‬דבי זלמן שפיטצער‪,‬‬
‫משה סופר טפרעסבורג )בעל שו״ת ״חת״ם סופר״( ‪ ,‬ודברנו הרבה על ענינים שוגים‪,‬‬
‫ומהם — על מצב ישראל בסרינות‪ ,‬על קהלות ישראל העתיקות והצעירות‪ ,‬על העדות‬
‫המתונות ומחזיקות בתומת הדת ועל אלה הבהולות לתקונים והרשות ן ומענין לענין נםבה‬
‫השיחה על העיר אייזנשטארט‪ ,‬אשר ירעה והכירה היטב‪ ,‬להיותו יליד מדינת אוננארן‬
‫אשר העיר הזאת תלוה עליה‪ 5‬וםיפר הרבה על קורותיה ועל מאורעותיה וכל המוצאות‬
‫בישראל ובעמים‪ ,‬והגיד לזכותה‪ ,‬כי עוד‬ ‫אותה‪ ,‬ותאר את כבודה ונחלתה בימי קדם‪,‬‬

‫■ הלשון ‪ ,‬ש ע ר ה'‪ ,‬שהוא פושב הדיינינע וכמערכ בש׳ תעא ועלתה יכפתו השערה ‪ hn‬ה ז ק נ ^‬
‫ועוד כ הנ ה‪— .‬‬ ‫ובעפום )ה'( והגינו כשער פשפט‪,‬‬
‫ובשו״ת ם הר'פ לוכלין סיפן קל׳ח פתאר את מקרה העדר ספרים «נלו כעת כתכו—‬
‫"י‬ ‫'‬ ‫י‬ ‫י‬ ‫י‬ ‫י‬ ‫י‬ ‫׳'‬ ‫כלשון ‪,‬ואין כלי תשמישי כידי כ ע ת' ‪.‬‬
‫ש פ ו ש ה של תורה )כרכית‪ ,‬י׳ כ׳ ‪/‬‬ ‫וקרוכ לופר‪ ,‬דכנוי זה מיוסד על הלשון גדולה‬
‫י "‬ ‫■׳‬ ‫■‬ ‫ורק'דשם פוסכ השפוש על אנשים וכאן על ספרים ‪— .‬‬

‫נשתפש כפליצת חז׳ל ‪.‬פיוס שחרכ כיהפ״ק ■אין א להקכ׳ה כעולפו אלא ד׳ אפות של‬ ‫«(‬
‫•‬ ‫■'‬ ‫’■‬ ‫י■‬ ‫־ ' יי‬ ‫■‬ ‫־ הלכה כלכד' )כרכווע ח׳ א׳{ ‪- .‬‬
‫תעג‬ ‫שני‬ ‫פרק ט׳ ״משפחת א ם ‪ /‬סעיף ב׳‬ ‫חלק‬

‫חיום יתיקרו תושביה בכבודה שהי׳ לה לפנים‪ ,‬ונזהרים הם מלהמיט ולהמעיט דמות‬
‫מנהגיה ונמוסיה וחוג משפטי ד^יים הדוחנים הקבועים ונהוגים בה מימי קדם‪ ,‬ואף באלה‬
‫ידאה היום כמו זד ונפלה;י‬
‫אשד הם לא לפי דוח החיים ההוים‪ ,‬ואשד ענינם ••‪VT‬‬
‫ופתר דבריו בספור‪ ,‬אשר מפני יקרת ענינו‪ ,‬וגם כי יש לו יחש אל קודות חייו‬
‫של אבי זקני הנזכר‪ ,‬בעל ״פנים מאירות״ ‪ ,‬לא אמנע מלספר אותי כמו‪5‬‬
‫״הדבר הי׳ בשנת תר״ג )‪ ,(1842‬ובעיר ההיא הי׳ שורר מנהג קדום מזמנו ומיסודו‬
‫לבד‬ ‫של הגאון ״פנים מאירות״‪ ,‬״מדי שנה בשנה להטיל הרם על המשחק בקלפים‪,‬‬
‫בחנוכה ופורים עד קריאת־התורה הראשונה שלאחריהם‪ ,‬ובבית היולדת — עד שתלך‬
‫'‬ ‫לבית הכנסת״;‬
‫אחר כלות ימי ההיתר‪ ,‬הי׳ שמש הקהלה מכריז‬ ‫״והיו נוהגים‪ ,‬שבכל שנה‪,‬‬
‫■‬ ‫בביהכנ״ם ״שמהיום אסור לשחוק בקלפים‪ ,‬ועל המשחקים רובץ חרם קדמונים ״ ן‬
‫״ובשנה הנזכרת עמר בראש הקהל בעיר ההיא איש אמיד ותקיף‪ ,‬ליב וואלף‪,‬‬
‫אשר דעתו ומהלך נפשו בחיים לא היו נוחים מאיסור זה ; ובכח משמרתו צוה בתוקף‬
‫על השמש שיכריז בזמן הנועד‪ ,‬כי ״עדיין המשחק מותר" ‪. .‬‬
‫‪.‬ותרעם העיר למעשה עזות ועריצות כזו‪ ,‬והרב אב״ד דשם בעת ההיא‪ ,‬גדול בדורו‪,‬‬
‫את שלטונו של העריץ הזה ויעזוב‬ ‫משה פערלים‪ ,‬לא יכול לסבול‬ ‫רבי יצחק‬
‫‪.‬‬ ‫משמרתו שם ויצא את העיר א(;‬
‫״ובני העיר אמרו לנקום מראש הקהל‪ ,‬ויחליטו לשלול ממנו את זכיות ״הכבודים"‬
‫הקריאה בשמחת‬ ‫הנועדים לראש הקהל‪ ,‬והם ‪ :‬פתיחת הארון לתפלת נעילה ביוהכ״פ‪,‬‬
‫תורה ל״חתן תורה" ‪ ,‬וקבלת פניו מהצבור בימי חג ומועד ;‬
‫״ויתאונן על זה ראש הקהל לפני פקידות העיר‪ ,‬ויבקש לפקוד על גבאי ביהכנ״ם‬
‫להשיב לו את זכיותיו; אבל זו‪ ,‬פקידות העיר‪ ,‬לא ידעה לרון בדבר זה‪ ,‬כי טרם מצאה‬
‫המדינה הכללית בבירת‬ ‫חק בספר החקים על מאורע כזו‪ ,‬ותשלח דבריה אל פקידות‬
‫מדינת אונגארן‪ ,‬בודאפעסט‪ ,‬וזו חקרה ודרשה למקור המאורע‪ ,‬וחקרה בדבר והפכה ודגה‪,‬‬
‫ותגזר אומר ל‪,‬ק י י ם את ההלטת הקהל לכל הזמן אשר תמצא הקהלה להחזיק במעוז‬
‫״העונש״ הזה ; ובפתשגן פסק הדין פרשה* הפקידות את דבר הההלטה לומר‪ ,‬כי ״הוביש‬
‫^‬ ‫ב ה ת ת פ א ר ״ נ( ‪— .‬‬ ‫זה האיש )ראש הקהל( את כבוד העיר אשר ה מ ד י נ ה‬

‫נטטא‬ ‫על צערו וענות נפשו של הרה״ג הזה 'שהגיעה אליו ם‪6‬רצת בני עירו‪ ,‬כתבתי עוד‬ ‫א(‬
‫לחבור זה‪ ,‬פרק י׳ א סעיף א' ‪—.‬‬

‫בשנים האחרות םרסס רא*ה ווייס את ‪,‬זכרונותיו״ בספר‪ ,‬וזכר מקרה זח‪ ,‬אך בנגיעוז קלה‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫•‬ ‫ולא בפרטיו ולא את גטר דינו ופירושו וכל ענינו‪— .‬‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכריגותי(‬ ‫מ הו ר‬ ‫‪946‬‬

‫וגם יוצאי העיר הזאת‪ ,‬גש לאחר שנתישבו ונתאזרחו בעירות ובמדינות אחרות‪,‬‬
‫לא נמנעו בכל זאת בכל משך חייהם להתייחם אחריה‪ ,‬כנראה ממנהגו של רבי עקיבא‬
‫איגר‪ ,‬שהי׳ יליד העיר הזאת‪ ,‬וגודל וחונך בכבוד ובגדולה בעירות גדולות ומכובדות על‬
‫פני א ‪ p‬רבה‪ ,‬כמו ברעםלוי ליסא‪ ,‬ופוזנא — ועם כל זה לא נשמט זנרונה של עיר‬
‫*עקיבא נינז‬ ‫אהריה‪ ,‬ובמכתביו ותשובותיו חותם עצמו‬ ‫מכורתו זאת ומתיחם‬
‫מאייזנשטאדטי‪— .‬‬

‫ג‪.‬‬
‫וגם מפני שלא‬ ‫ומפני שהגאון בעל *פנים מאירות״ הוא אחד מאבותי הזקנים‪,‬‬
‫לתולדותיו ולקורות חייו בכלל‪ ,‬אמרתי למלא זה כאן עפ״י הנלקט‬ ‫ראיתי זכר מםפיק‬
‫מםפריו ;‬
‫הוא הי׳ התן *הראש והקצין‪ ,‬פרנם ומנהיג המדינה דנליל פוזנא‪ ,‬מהור״ר משה‬
‫במשפט הגדול‬ ‫סוכאטשאבר‪ ,‬אשר הציל כ״ד נפשות בישראל‪ ,‬אשר נפשם באה ברזל‬
‫*טריבונאל״ בלובלין מהמת עלילת שוא‪ ,‬וידוע‪ ,‬אשר כל באיה )של העלילה( לא ישובו‬
‫ולא ישיגו ארחות חיים‪ ,‬וברוב השתדלותו נתן לו ה׳ חן בעיני המלך והשרים היושבים‬
‫ראשונה‪ ,‬במלכות פולין והציל את כולם‪ ,‬ועוד השיג קנםות על המעללים״‪ ,‬עכ״ל‬
‫בהקדמתו לם׳ פנים מאירות‪ ,‬חלק א׳‪— .‬‬
‫והי׳ מחותנו של הגאונים ״חכם צבי״ ומהרש״ק‪ 5‬ואת הגאון רבי מאיר כהן‪ ,‬אביו‬
‫של הש״ך‪ ,‬הוא קורא *אבי אמי רבתא״ )ם׳ פנים מאירות‪ ,‬ח״א‪ ,‬מי׳ פ״ב( ‪ ,‬ולא נודע לי‬
‫סדר יוחםין זה‪ :‬והי׳ תלמידו של בעל ‪,‬מגן אברהם״ )שש‪ ,‬סימן ם״ג(‪ ,‬והבית של רבי‬
‫יונתן איבשיץ מפראג )מתולדותיו של דבי יונתן( ‪.‬‬
‫והוגן בתשעה בנים‪ ,‬כולם גדולי ישראל ומכובדיו‪ ,‬מהם כמה רבנים וגאונים ואנשי‬
‫מעלה וכבוד‪ :‬ואת בתו האחת נתן לאשה להגאון רבי אליעזר קליר‪ ,‬אב״ד דק׳ קעלן‪,‬‬
‫מחבד ספדי *אוד חדש״ למם׳ פםחים וקדושין‪ ,‬והם םפרים יקרי ערך מאוד‪.‬‬
‫משמרתו דדאשונה ברבנות הי!תה בעיר שידלאווצי‪ ,‬בפולין‪ ,‬ומפני טרדתו הגדולה‬
‫שם בעניני הקהלה לא הספיק להתעסק בתורה במרה אשר הפץ בה‪ ,‬ולכן ‪ . .‬עזב כולה‬
‫את משטרת הרבנות וקבע מושבו באהל תורה בעיר ווירמייזא )ווארמם( באשכנז‪ ,‬והחזיק‬
‫ומשם נתקבל‬ ‫שם ישיבה גדולה‪ ,‬ואח״ב נתקבל לרב העיר פרוסטיץ במדינת מעהרין‪,‬‬
‫לרב לעיר אייזנשטאדט באונגאדן וישב שם כשלשים שנה עד יומו האחדון‪— .‬‬
‫ספריו הידועים לנו‪ ,‬הם ‪ :‬שלשת חלקי ספרי *פנים מאירות״ ‪ ,‬מכילים שו״ת‬
‫וחדושים לתלמוד ; *מאורי אור״ ; *כתנות אור״ ו״אור הננוז״ ‪ ,‬כוללים דרושים וחדושים״‪.‬‬
‫תעד‬ ‫שני‬ ‫^ פרק ט׳ ״משפחת אם״‪ ,‬סעימ ג׳‬ ‫חלק‬

‫יש בספריו דברים נפלאים קצת ‪ j‬כה למשל בספרו כתנות אור בפ׳ וישב כותב‬
‫על דבר הציונים שעל המצבות ״שיש נחת רות להמת כשהרשום על המצבה נ י כ ר ״ !‬
‫ושם בפ׳ קרח כותב ‪ :‬״דבר וה למדתי במלון ב ח ל ו ם * ‪.‬‬
‫ונדולי דורו נתנו סימן לשנת‬ ‫ונפטר הנאון הזה בעיר אייזנשטארט בשנת תק״ד‪,‬‬
‫פטירתו במלים ״תקד אש״ ‪ ,‬כי המלה ״תקד״ עולה במספר ערך האותיות המש מאות‬
‫וארבעה )‪ (504‬שנת מותו‪ ,‬והשם ״אש״ רגילים לכתוב בראשי תיבות שם העיר אייזנ־‬
‫׳שטאדט‪ ,‬לרמז שבמותו אחז אש יקוד את עיר משכנו אייזנשטאדט א(‪.‬‬
‫והניח אחריו שלשלת נחלה מבעלי תורה וחכמר״ עושר וגדולה‪ ,‬ורבים הם החיים‬
‫‪.‬‬ ‫אתנו כיום הזה לאורך ימים‬

‫אחד מבניו‪ ,‬הרב הגדול ר׳ משה יהודה מעיר ביאלי בפולין הביא לדפוס את‬
‫ספרו של אביו ״אור הגנוז"‪ ,‬ובהקדמתו נמצאים דברים נמרצים ומענינים־‪ ,‬וביותר במה‬
‫;‬
‫•שמזכירים לנו ענותנו וצערנו בגלותנו הארוך‪ ,‬המר והמצוק ויען בי הספר הזה הוא יקר‬
‫המציאות אמרתי להעתיק אלה הדברים לילקוטי ולשים דמעותינו בספר‪ :‬וזו לשונו‬
‫בהמשך הדברים‪:‬‬

‫״ובעונותינו הרבים נהפכה העיר הקדושה והמפוארה ק״ק‬

‫ביאלא‪ ,‬וביום דר״ח המוז משנת תקכ״ד באו לקהלתנו בקול‬
‫רעם ורעש והעבירו קול‪ ,‬כי נתן רשות לעשות ביהודים‬
‫כרצונם והאות נפשם במשך שלש שעות‪ ,‬אבל שללו ובזו‬
‫ובפרט מה‬ ‫ומי יוכל להעריך גודל הצרה‪,‬‬ ‫מעל״ע שלם‪,‬‬
‫שעשו השונאים בבית הכנסת הגדול ובבית המדרש דקהלתנו‪,‬‬
‫וחמסו וגזלו ממני כל רכושי והפשיטו ממני ומבני ביתי את‬
‫כל בנדיט החמודות‪ ,‬ונשארנו עירם ועריה ‪ .‬ועל כל זה נתתי‬
‫הודאה למקום ב״ה‪ ,‬שלא פגעו בנפשות‪.‬‬
‫קרתא קדישא בריסק דליטא‪ ,‬כי‬ ‫זכרה אלוה לטובה‬
‫השונאים הנזכרים הלכו מבאן לק׳ הנ״ל עם כל השלל‪ ,‬וגזרו‬
‫רוזני קציני ופרנסי קיק הנ״ל אשר מי שיקנה מהשלל‬
‫דקהלתנו‪ ,‬מחויב להחזיר בפדיון בלי ריוח פרוטה אחו‪ /‬וזה‬
‫הי׳ לנו לעזר" עכ״ל‪.‬‬

‫וכתלמוד )קדושין‪ ,‬נ׳ו נ׳( דרשו הם׳ דש׳ תצא ם; תקדש — פן תוקד אע‪ ,‬וב‪ 6‬׳ ‪ W‬איתא‬ ‫‪.‬א(‬
‫ואש הםזבת תוקד‪ ,‬ובישעיה )י׳( כיקוד אש ‪— .‬‬
 ‫ב רו ד‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מ הו ר‬ ‫‪94s‬‬

‫מזה נראה עד כמה היו אבותינו עיניהם פקוחות לשמור על הסדרים בעמנו גם בע׳־^‬
‫הפקר ‪ ,‬כמו שאנו רואים לצערנר‬ ‫צרה ומהומה‪ ,‬ולא הניהו להשתרר עילם של‬
‫בימינו אלה‪— .‬‬

‫מהנודעים לנו מגדולי המשפחה ״אייזנשטאדט״ בדור הקודם במדינתנו הם‪:‬‬

‫הרב הגאון המובהק רבי אברהם צבי אייזנשטאדט ‪ ,‬אב״ד דק׳ אוטיא; )פלך■‬ ‫א(‬
‫קאוונא( ‪ ,‬אשר זכה לעשות לו שם עולם בספרו היותר נודע והיותר נפרץ;‬
‫בספירת הרבנים והדיינים בערך ספרי המחברים שבדורו — הוא הספר ״פתחי■‬
‫האחרונים ‪,‬‬ ‫תשובה״ לשו״ע יו״ד ‪ ,‬אחע״ז וחו״מ ‪ ,‬וענינו כעין מפתח לשו״ת‬
‫בתמונת הספר ״כנסת הנחלה משו״ת הראשונים‪ ,‬והשכיל להוציא מהן■ תמצית‬
‫למלא­‬ ‫וביחוד השכיל‬ ‫בשו״ע‪:‬‬ ‫שדנו עליו‬ ‫להדין‬ ‫ומתן הנוגע‬ ‫המשא‬
‫­ תפקידו זה בדעת ובבינה יתירה בחלק אבן העזר‪ ',‬ואין קץ לתועלתו‪.‬‬
‫ונפטר בשנת תרכ״ז ‪— .‬‬
‫ב‪-‬נ( אב ובנו שראו את החדושי*( במאור התורה‪ ,‬הם הגאונים דבי יוסף דוד ובנו‬
‫רבי משה אברהם אייזנשטאדט ‪ ,‬הרבנים )זה אחר זה( דק׳ מ י ר‪ 5‬נודעי‪^:‬‬
‫ונזכרים בכל ארץ ליטא ביראת דדוממות מגדולת תורתם וצדקתם ומעשיהם■‪:‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪,‬‬ ‫הטובים‪ ,‬ונשאר אדרתם לזכר קדוש לדורותם•‪,‬‬
‫בנו של רבי משה אברהם הנזכר — הרב הגדול השוע והנדיב‪ ,‬כולו אומר‬ ‫ד(‬
‫כבוד והדר ‪ ,‬רבי צבי■ הירש אייזנשטאדט בווילנא ‪ ,‬שהי׳ נקרא על שם חותנו■‬
‫‪,‬רבי הירשל אלי׳־זלמנ׳ם״ אחד מיוחד מנחלי נכבדי העיר; וזכה לשני שלחנות‪,‬‬
‫לטוב ■העולם הזה■ ולחיי העולם הבא; ואם היותו מחונן ‪ -‬בעשירות מופלגה לא‬
‫נמנע מלהגות בתורה מוכתר בטלית ותפילין עד אחר ‪-‬חצות היום ‪ ,‬יום יום‬
‫בכמה ספרים‬ ‫והדושר תורתו'נדפסו‬ ‫בקלויז ישן דווילנא;‬ ‫תמידים כסדרם‪,‬‬
‫מגדולי זמנו‬ ‫ממחברים שבזמנו‪ ,‬והחזיק הרבה לומדים בכל צרכיהם; ואחד‬
‫‪.‬‬ ‫׳‬ ‫תאר אותו‪.‬בספרו‪ , ,‬צ ב י תפארת ווילנא‪-‬ונזרה״ ‪.‬‬
‫ואני הכרתי אותו בילדותי‪ ,‬ועדיין יעברון על פני קרני■ ההוד וההדר מרוח‪:‬‬
‫‪,‬‬ ‫האצילות'והנדיבות ‪.‬שחיתה מרחפת עליו‪ .‬ונפטר בשנתתר״ם ;‬
‫ואהוב וחביו לכל יודעיו‬ ‫ועוד אחד שידעתי בווילנא ‪ ,‬ממיוחדי יקירי העדה ‪,‬‬ ‫ה(‬
‫הנחל מאוד נעלה‪ ,‬לתפארת ולתהלה״ ר׳ מיכאל‪ .‬ירמיחו‬ ‫ומכריו‪ ,‬הרב‬

‫■‬
‫םלי»ת ‪ S'tn‬בטשנה רה׳ש )כ״ב א׳( דעני; סראוז בחח ש הדבנזז' ‪—..‬‬ ‫«(‬
‫תעה־‬ ‫עזני־‬ ‫י‬ ‫פרק ט׳ ״משפחת א ם‪ /‬סעיף ד׳‬ ‫הלל‪,‬‬

‫והתרועע בתורה‬ ‫'אייזנשמאדט‪ ■,‬נין ונכד להגאון'בעל ״פנים מאירות״ שזכרת‪/‬‬

‫ודודי ״ד‪1‬צי״ב‬ ‫בספדיהם ;‬ ‫זכרו‬ ‫ובא‬ ‫ובחכמה עם הרבה מגדולי י ווילנא‬
‫מוואלאזין״ בהקדמה לחבורו על השאלתות מברכו על השגחתו על מהלך ההדפסה■‬
‫■ מספרו זה בווילנא ‪ ,‬וכותב בזו הלשון ‪ :‬״נוצר תאנה יאכל פריה ‪ ,‬ושוקד על דבר‬
‫׳ ‪ .‬יעשה תושיה זה שארי וזה ‪,‬יקירי נפש נקיה ‪ ,‬המופלג ושנון חריף ומשכיל ביראת׳‬ ‫‪,‬‬
‫משרשי הגאון ״פנים מאירות״ ן‪2‬ן‪. «f,‬‬ ‫אייזנשטאדט‪,‬‬ ‫מהור״ר מיכאל ירמיהו‬ ‫י• ה׳‪,‬‬
‫ומצוינים ״משארי‬ ‫מביא חרושי תורה משמו‪,‬‬ ‫י ובהמשך ספרו בחלקים הבאים‬
‫רמ״י א״ש" — ואחיו הרה״ג ר' רוב אייזנשטאדט )מפני איזו סבה‬ ‫״ הרב‬
‫‪</i‬‬
‫‘ ספח לו כנוי משפחת ראטנער( בווילנא שקוע הרבה בדיוק גירסאות תלמוד­‬
‫'ירושלמי והוציא לאור ספרים במקצוע זה‪ ,‬ונודע בעולם התורני‪— .‬‬

‫‪.. :‬‬ ‫‪.‬‬ ‫■‬ ‫■‬ ‫'‬ ‫י״‬

‫ואשובה להמשך תולדות'משפחתו של אבי זקני;‬

‫לבד בניו המפוארים ומצוינים בתורה ובגדולה ‪ ,‬אשר עוד אזכירם בשמותיהם —‬
‫היו לו שני חתנים האחד — אבא כרי ‪ ,‬והשגי גדול בשגים מאבי ‪ ,‬הרב הגדול הנביר‬
‫המכובד מאוד ‪ ,‬ר׳ חיים ליב למשפחת ש ח ו ר ‪ ,‬והיא אחת המשפחות היותר מכובדות‬
‫בישראל ; נצני גזעיה — בעיר דובראוונא ‪ ,‬פלך מאהלוב ‪ ,‬ותך שרשיה על דוהב‬
‫פני המדינה‪ ,‬ורב בניה גדולי המעלה בתורה ובגדולה; וכל כך היא אהובה וכבודה‬
‫בעמנו ‪ ,‬עד כי כל מי שיש לו יחש קל למשפחה זו יתפאר לומר ‪ ,‬שהוא ״מן השחורים" ‪,‬‬
‫■‬ ‫ותפארתה עליו**(‪.‬‬
‫‪ , ,‬ועם היות ר׳ חיים ליב זה מגודל ומחונך בבית אביו בעושר רב ‪ ,‬וראה חיים‬
‫כתוך חוג משפחה עשירה ורחבת החיים‪ ,‬ואשר בניה כנעני ארץ ומסחרם על ארץ‬
‫רבד‪ — .‬בכל זאת הטה את ‪,‬שכמו לעמל התורה; והי׳ מצוין ומוכתר במעלות ובטחת‬
‫תרומיות ובכל קניני הנפש שהחכמים השלמים נקיי הדעת מוכתרים בהם ; וקבע מושבו‬
‫‘‬ ‫י‬ ‫י■‬ ‫בק׳ מיר ;‬

‫הסלאויס‬ ‫לשפת‬ ‫כדזעתקה‬ ‫כנוים‬ ‫הזאת לקרוא את‬ ‫י בימינו החלו רבים מבני הטשפחה‬ ‫א(‬
‫‪ sepHuii /C zarn a‬או לגרמנית ‪ ,a c h w a rz‬ולא אדע המטרה לחלוף ז ה; וקרוב לודאי‪,‬‬
‫' כי אין בזה רק תשוקה סנלית לחקוי השמות בלשון העמים‪ ,‬כמו שנואלו רבים לשנות שמות‬ ‫׳‬
‫עצמיוזם הפרטים בחקוי להשמות שבעמים זולת^ הקרובות בהברר״ ועור חקויים טפשים באלה‬
‫י‬ ‫וכאלו‪ /‬ואין זה אלא מעשה ילדות ותכונת אולת וםכלוו‪ /‬וכדי בזיון ‪- ,‬‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מ מו ר‬ ‫‪950‬‬

‫והי׳ נקרא בעירו ״ר׳ חיים ליב ה נ ג י ד " ‪ ,‬ותוספת תואר זה )״הנגיד״( בא‬
‫לציין את שמו משם ארם גרול אחר בעירו )בק׳ סיר( בשם ז ה ‪ ,‬והוא רבי חיים ליב‬
‫טיקטינסקי ‪ ,‬ראש ישיבה בק׳ מיר ‪ ,‬גאון מובהק ומפורסם גדול בכל המדינה א( ‪.‬‬
‫הוא‪ ,‬שהיו‬ ‫ואת תכונת תואר ״הנגיד" שהוסיפו לר׳ חיים ליב )הראשון( פשוט‬
‫שם ״העשיר״ ‪ ,‬אעפ״י שלא נדע מר‪ .‬יחש שם ״נגיר*‬ ‫מכוונים במלה זו לבטא‬
‫לעשירות‪ ,‬כי שם זה בעקרו הונח על שררות ופקידות‪ ,‬כמו ומשחתו לגניד על עטי‬
‫)ש״א‪ ,‬ט׳(‪ ,‬כמו שלא יתיחש שם ״גביר" למופלג בעשירות‪ ,‬שנוהגים לתאר אותו בו<‬
‫ואשר עיקר הוראתו נ״כ מענין שררות וממשלה‪ ,‬כמו הן גביר שמתיו לך )פ׳ תולדות(‪/‬‬
‫אם לא שיתיחשו תוארים אלו )נגיד וגביר( לבעלי כסף עפ״י המאמר הרגיל בפי הבריות‬
‫י‬ ‫ואעפ״י שמצינו ״נגיר חסר תבונות" )משלי‪ ,‬כ״ח(‬ ‫״בעל המאה הוא נם בעל הדעה״ ;‬
‫ואמנם קרוב לומר‪ ,‬ששרשו של התואר ״נגיד״ נובע מאז ומקדם‪ ,‬בעת שהי׳‬
‫תואר זה נתון ומקוים מאת המלכות דארצות המזרח להנכבדים בישראל‪ ,‬ונם היו‬
‫לובשים בנדי שרד ורסן הממשלה בידם ״והי׳ בכוחם לענש חוטאים בקנס ובתפיסה"‬
‫ויהי הדבר לכבוד לישראל ולצור מעוזם ומשנבם‬ ‫)שו״ת רדב״ז‪ ,‬ח״ב סימן תרכ״ב ( ;‬
‫של מד‪,‬לך נפשם ואורח חייהם בחומר וברוח‪ ,‬והנגיד הי׳ בערך שר ופקיד על עדתו‪,‬‬
‫ומלשון הכתוב )ישעיה‪ ,‬נ״ה( נגיד ומצוה לאומים ‪. C‬‬

‫על ערך פרסומו הגדול במרינה ומספר רב הפונים א;*יו נכתביהם ועניניהם םספרים דבר‬ ‫‪(m‬‬
‫מ י נ ס ק ששלח מכתב לד^ב הגאון‬ ‫נרגש^ מעשה שהי' ‪ 1‬מעשה באיש אתר בעיר הפלך‬
‫הזה‪ ,‬וכתב על המעטפה שמו וכנוי משפחתו‪ ,‬בנהוג‪ ,‬בתוספת שם »רב' ‪ / R u b b in‬אך שבוז‬
‫לכתוב את שם עיר מושבו ‪,‬פיר* ‪ ,‬ויורד את המכתב לארגז הפאסט ;‬
‫ויהי כאשר בא המכתב ליד הפקיד המסדר את משלוח המכתבים למקומותיהם‪ ,‬ראה‬
‫המכתב‪ ,‬ויאמר להשליכו מתחת י ת‪ ,‬כרכר‬ ‫העיר אשר לשש נועד‬ ‫שם‬ ‫כי ככתובתו חסר‬
‫שאין לו חפין ואין אחריותו עליו ‪J‬‬
‫אך כמו טבלי משים ומבלי כונת הלב העיף עין על שם מקבל המכתב ‪,‬הרב חיים‬ ‫■‬
‫ליס טי ק טינ ס קי'‪ ,‬ויוסף נעצמו על המעטפה את שם העיר ‪ ,‬סי ר ״‪ ,‬וישלחנו להמכתב‬
‫מפני כי מרוב פרסומו וטמרבית המכתבים אליו ירע הפקיד שמושבו‬ ‫וזה הוא‪,‬‬ ‫לתעודתו‪.‬‬
‫בק' מיד‪ ,‬ונדבה רוחו להגיע אותו אליו ‪- .‬‬

‫בספרותינו העתיקה נמצא לראשונה שם התואר ‪,‬נגיד״ כמדרש ‪ ,‬אגד ת כראשית* דף לךי‪,‬‬ ‫ג(‬
‫וסגנו הי' נקרא ‪ ,‬ו ו י צ י נגיד״ )מלה לטינית( ;‬
‫ויש לכוין תואר זה בלשון חז״ל בתלמוד )ב״ק‪ ,‬נ*ב א'( ‪ . :‬כד דגיו רעיא על ענא‬
‫סמותא' )כשהרועה כועס על הצאן מעור את מנהיגו(‪ ,‬והוא תואר לתיש‬ ‫לנגרא‬ ‫עביר‬
‫ההולך לפני הצאן כמנהל העדר ‪— .‬‬
‫תעו‬ ‫שני‬ ‫ח ל ה ■ ■ פרק ט׳ ״משפחח אם״ ‪ ,‬סעיף ד׳‬

‫‪fw‬‬
‫(‪,‬‬ ‫וכה התנהגה משרת הכבוד הזאת בישראל בארצות המזרח עד שנת ‪(1554‬‬
‫אשר אז עפ״י מקרה קל ומעציב )אשר אמנם לא נתברר היטב ענינו בשעתו( לוקחה‬
‫מאתנו ונתבטלה לעולם ! והגורם לזה הי׳ ‪ ,‬לדאבוננו‪ ,‬אחד גדול מאתנו‪ ,‬אשר מפני‬
‫המכשול הגדול שבא בזה על ידו )אשר אמנם גם בזה לא נתבררה היטב הסבה( לא‬
‫והי׳ כבודו במקומו מונח ‪ ,‬יען כי אין ספק לנו שצדקתו בצדו ואנחנו‬ ‫נקדאהו בשם ‪,‬‬
‫לא נדע‪:‬‬
‫ובין יתר המאורעות המעציבות אשר הניעונו במשך גלותנו המר והארוך ‪ ,‬דאוי‬
‫למאורע זו להקבע בעט שחור ועל נייר שחור ובשעה חשכה א( ‪:‬‬

‫*ויהי בשנת שט״ו לאלף הששי הכיר שלטן מצרים את ר׳ יעקב בן חיים‬
‫מצרים‪,‬‬ ‫למשפחת ״תלמיד״ מקושטא בעיר אלקאהיר ל נ ג י ד על ישראל בכל ארץ‬
‫יילכישהו בגדי שרד‪ ,‬וימסור בידו את תוקף השררות ועצמות ההנהגה;‬
‫״ויהי ביום השבת הראשונה להתמנותו לאחר התפלה הלכו ראשי הערה עם הרב‬
‫כראשם לקבל פני ״הנגיד״ החדש‪5‬‬
‫״אך מפני איזו מבה שלא נתברר ענינה )יש אומרים ‪ ,‬כי ״הנגיד״ לא הכיר את‬
‫הרב בפנים( לא השגיח בהם ״הנגיד״ כראוי ‪ ,‬ולא התנהג עמם בכבוד הראוי‪5‬‬
‫בדברים‪ ,‬ו ה נ ג י ד מצדו השיב לו דברי‬ ‫״ויחר לרהב מאוד‪ ,‬וישסע אותו‬
‫ממנו‬ ‫יזחפים על אשר לא ידע לשלוט ברוחו; ו י נ ד ה הרב את הנגיד‪ ,‬ויצא‬
‫כתרי אף ;‬

‫‪ ,‬ו ה נ ג י ד בראותו זאת ‪ ,‬מהר ללכת אל ארמון השר מחמד להלשין על הרב‬
‫■‬ ‫^®לא חס על כבוד המלכות;‬
‫״וכשנודע הדבר להרב ‪ ,‬השכים ביום הראשון אל ארמון המשנה ‪ ,‬אשר הכיר‬
‫‘*יתו ‪ ,‬ובידו ספר התג ״ך ‪ ,‬וידבר לפניו כדברים האלה ;‬

‫״יודע לאדוני השר ‪ ,‬אשר מן היום שנפלה עטרת מלכותנו‬

‫שלא יזיד איש מישראל‬ ‫וגלינו בין העמים‪ ,‬הננו‪,‬מוזהרים ‪,‬‬
‫לכנות עצמו בשם ״םלך״ ‪ ,‬כי לכם המלוכה ‪ ,‬והנה האיש הבא‬
‫מחדש מעיר הבירה ‪ ,‬יעקב בן חיים תלמיד ‪ ,‬מתנשא לכנות‬
‫עצמו בשם ״נגיד״‪ ,‬שהוא שם משותף למלך‪ ,‬כי כן כתיב‬
‫בספר הנביא שמואל א׳ )א׳ ט׳( לנגיד על עמי ‪ ,‬ומתרגמינן‬
‫ל מ ל כ א על עמא״‪.‬‬

‫בל הספור הבא נעתק מם' ספרדי דברי יוסף ^ר׳ יובף סמברי‪ ,‬פ׳ ל*ט‪—.‬‬ ‫א(‬
 ‫ב רו ד‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מ ר‪,‬ו ר‬ ‫‪952‬‬

‫‪,‬ויהי כשמוע מחמד פחה את בל זה ~ לקח טסנו את תואר ״נגיד״ וישם לחוק ‪ ,‬לבלתי‬
‫שהוראתו ‪,‬איסטניס״ ‪,‬‬ ‫ימנה עוד איש יהודי ל נ ג י ד ‪ ,‬כי אם יתואר בשם ‪,‬גיליב״ ‪,‬‬
‫וקרוב לתואר ‪,‬דזענטלמען״ בבריטניא‪ ,‬או לתואר ״דון״ בכפרד‪.‬‬

‫וכה‪ ,‬בעד מחלוקת קלה על יסוד כבוד מדומה )לפי שטחית מהלך הספור( בטלר■‬
‫משרת הכבוד האחרונה שהיתה לכנסת ישראל בגולה‪ ,‬והוטל'לארץ המוסד הנכבד אשר‬
‫ועקם בישראל עוד טרם בטלה הנשיאות בבבל )וכמתבאר מן המדרש שהבאנו למעלה‬
‫בהערה(‪ ,‬וכל ישראל אשר במצרים הצטערו ודאגו הרבה על זה ‪.‬‬
‫ואמנם כבר כתבתי‪ ,‬כי אמתת קושט הסבה שהביאה לכל זה לא נתבררה היטב‬
‫כי בעומק פני הסבה‬ ‫בשעתה‪ ,‬ולכן לא נודעה לנו בברורה ההחלטי•‪ ,‬וקרוב לחשוב‪,‬‬
‫האמתית כלולה זכות למעשיו של הרב בזה‪ 5‬אך בכלל לרנלי המאורע המעציבה הזאה‬
‫נפל ערכו הגדול של הרב הגדול הזה בעיני כל הקהלות אשר במצרים ״ודבריו לא היו‬
‫והי׳ נאלץ לעזוב את הארץ וילך‬ ‫נשמעים עוד להמון העם״ )שו״ת רב״א‪ ,‬סימן י״ט(‪,‬‬
‫‪.‬‬ ‫'‬ ‫ארצה ישראל ‪— .‬‬
‫וצערם של ישראל לרגלי מאורע זו‪ ,‬מתבאר מזה‪ ,‬כי בכלל היו בני עמנו מוקירים‬
‫כנראה מטה שכתוב בספר‬ ‫מאוד את משרות הממשלה אשר הופקדו ביד גדולי העם‪,‬‬
‫חשמונאים )א׳ — י׳ ‪ ,‬י״ז — כ׳( ״כי בעלות אלכסנדרום בן אגטיוכום מלך סוריא על‬
‫ממלכתו‪.,‬שלח לגדול היהודים‪ ,‬יהונתן החשמונאי‪ ,‬דברי שלום לאמר‪ :‬ממלך אלכסנדרום‬
‫כי גבור היל אתה‪ ,‬וכי יקרת להיות מאנ׳צי‬ ‫לאחיו יהונתן שלום‪ ,‬הנה שמעתי עליך‪,‬‬
‫בריתי‪ ,‬לכן הנני מונה )ממנה( אותך לשר וגדול לעמי‪ ,‬ו״אוהב המלך״ יקראו לך״ ; ויחד‬
‫עם זה שלח לו בגד ארגמן ועטרת זהב ‪:‬‬
‫‪,‬והיהודים אשר במדינה שמחו מאוד לקראת הדברים האלה‪ ,‬ויחוגו את חג הסכורז‬
‫אשר בו קבל יהונתן אחיהם את כהונת הממשלה במשגה שמחה ויום טוב״ ‪ ,‬עכ״ל ‪— .‬‬

‫ובילדותי הכרתי בווילגא את אהיו של ר׳ חיים ליב זה )הנגיד(‪ ,‬והוא הרה״ג‬

‫הצדיק‪ ,‬נפש רוממה ונעלד‪ ,‬שוע ונכבד‪ ,‬ר׳ שלום יונה שחור‪ ,‬התן הרה״ג הצדיק תפארת‬
‫עדת ווילנא‪ ,‬מפלתם ומשמנם של פני העיר‪ ,‬שהי׳ נקרא בשם החבה ״רבי איצעלע רבי‬
‫זלמן רבי אורי׳ס״ ; והי׳ ר׳ שלום יוגה זה נושא עליו את המשרה היותר גבוהה‬
‫ומכובדה בווילנא‪ ,‬והיא משרת ״שליש דק׳ ווילנא והסביבה״ ‪ ,‬והיינו שכל כספי שן<יע*ית‬
‫מעסקים ונדוניות ומענינים שוגים שעלו לרבבות אלפי כסף היו טושלשים תחת ידו‬

‫וזכה ר׳ היים ליב זה )הנגיד( לבנים ובני בנים מסובלים בתורה ובגדולה ובמדת‬
‫תעז‬ ‫שני‬ ‫‪• -‬פרק ט׳ ״משפחת אם״ ‪ ,‬סעיף ד׳‪.‬‬

‫ודורו דור ישרים ‪ :‬ומהם יושבים על כסא‬ ‫הכסיס ובקניני הנפש ממתנת ה׳ באדם‪,‬‬
‫ההוראה ומרביצים תורה בישראל ; ונכדו בן בנו‪ ,‬הרה״ג ר׳ מ א י ר ש ח ו ר ‪ ,‬אב״ד‬
‫ור״ם דק׳ שקלאוו‪ ,‬חתן הנאון רבי יהושע הלוי איש הורוויץ שהי׳ אב״ד באותה העיר—‬
‫החזיק שם ישיבה נדולה‪ ,‬והוא ואשתו הרבנית המופלנה בתורה ובשלמות ישראל ובמדעים‬
‫ליללים‪ ,‬ומצוינה במדות תרומיות ובקניני נפש רוממה‪ ,‬אשת חבר וחברה לעצמה‪ ,‬וראויה‬
‫להמנות במספר הנשים המצוינות בישראל‪ ,‬כתורה ובחכמה יי(‪ ,‬מרת צערטל — נותנים‬
‫נפשם על הפרחת הישיבה‪ ,‬וכל חושם והניונם בה‪ .‬יהי ה׳ אתם וינדיל תורה ויאדיר ב(‬

‫ולהלן פרק י״א סוף סעיף ב׳ אספר אי״ה על חתנו של ר׳ חיים ליב זה — הרב‬
‫הנחל הנביר ר׳ מרדכי רבינאוויץ ומחותנו הרב המצוין בכל טילי דמיטב‪ ,‬ר׳ משה׳ל‬
‫;‬ ‫■‬ ‫קעלמער‪ ,‬בווילנא‪— .‬‬

‫'‬ ‫אחשוב בםה מהן להלן בחבור‪ ,‬חלק רביעי‪6 ,‬רק ם'ו )‪,‬חכמת נשים״( סעין* ב׳ ‪— .‬‬ ‫א(‬

‫דברים אלה כתבתי כעת שהי׳ הרה״ג הזה כחיים אתנו‪ ,‬ועתה מנוחתו כביד בגן ערן ‪— .‬‬ ‫ב(‬

‫י־‪r ‘,‬‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מר‪,‬ור‬ ‫‪954‬‬

‫פרק י‬
‫»אהבת תורה״‬
‫)תכן עניני הפרק(‬
‫סעיף‬
‫אהבתו ודבקותו של אבי זקני לחורה ולמצות ‪ - .‬טדותיו המצוינות לשמים וגבריות ‪~ .‬‬ ‫א(‬
‫מדרכי למודו‪- .‬‬ ‫בענין ז ה‪- .‬‬ ‫מטנו‬ ‫צחית‬ ‫לשכה לו בביתו‪ ,‬מיוחדת ללמוד‪ ,‬ושיחה‬
‫שיחה צחית ששמע מהגאון רבי אלעזר‬ ‫‪-‬‬ ‫ספור יקר מערך אהבתו את התורה ולומדיה ‪.‬‬
‫מהיהודים באלגיר ‪— .‬‬ ‫פלעקלש‪ ,‬הראב״ד דפראג‪ ,‬והוספה שלו בענין סעודת סיום ‪- .‬‬

‫כהערה‪ ,‬על זכות העושר בגלל שמירת השבת ‪— .‬‬ ‫שמרו את יום השבת לקדשו ‪- .‬‬ ‫‪0‬‬
‫עוד בהערה‪ ,‬מעם‬ ‫עוד בהערה‪ ,‬טעם על סמיכות מצות שבת לפרשת קטורת‪ ,‬בם׳ תשא ‪— .‬‬
‫על שבתפלת יו״ט שחל כשבת מוסיפים לומר ‪,‬באהבה וברצון״‪- .‬‬
‫מאורע זו‬ ‫כענין‬ ‫נרגשים‬ ‫דברים‬ ‫קינת ההמון ‪- ,‬‬ ‫הקונטוניסתים ‪- .‬‬ ‫מתקופת‬
‫מהגאון רבי אלי׳ שיק )לידער(‪ ,‬בסמיכות להפסוק דישעיד‪ ,‬מי נתן למשסה יעקב וגו׳‪— .‬‬
‫ההוא ‪— .‬‬ ‫רצח‬ ‫מעשה‬ ‫דבר להרחיק את אכזריות‬ ‫עמדו של אבי זקני בדין על עשוחו‬
‫הסביר לפני השופטים את ענין הפסוק דעובדיה )א׳( מחמס אחיך יעקב תכסך בושר‪ ,‬ויצא■‬
‫‘‬ ‫זכאי בדין ‪- .‬‬
‫כהערוע‬ ‫‪.‬אליהו ה נ בי א'‪- .‬‬ ‫ממנהגיו במוצאי שבת‪ ,‬ושיחה צחית שלו על הזמר‬
‫שעם לקריאת סעודת מוצאי שבת בשם ‪,‬סעודתא דדוד מלכא' ‪— .‬‬

‫באור הלשון ‪.‬כדת משוד‬ ‫ספור יקר מהוקירו את מנהגי ישראל‪ ,‬ומערכי לבו בז ה‪- .‬‬
‫בהעדר‪ ,‬טעם הדבר שכתחלת חודש אדר מכינים תופינימ‬ ‫וישראל* שכותבים בשטרות‪— ,‬‬
‫מדמות מאורעת פורים‪ ,‬בעד התנוקות ‪- .‬‬

‫חז׳ ל‪- .‬‬ ‫ספור מצוין מגודל זהירותו בדיוק מצות‬ ‫ך(‬

‫כל מקרה שבא לידו‪ ,‬ומהמציאו נחוטים לנפשו בדברי‬ ‫עוד ספור יקר שקבלו באהבה‬ ‫‪(^ .‬‬
‫עור‬ ‫כהעדר‪ ,‬דבר מחודש בתלמוד‪ ,‬מס׳ שבת )קל*ג ב׳( כענין נוי מצוה‪- .‬‬ ‫חז״ל‪— .‬‬
‫תעח‬ ‫שני‬ ‫סעיף א׳‬ ‫״אהבת תו ר ה‪/‬‬ ‫פרק י׳‬ ‫הלין‬

‫ןןק‪,‬ן^^‬ ‫בהערה״ על רגש היופי אשר יחוש עם ישראל ‪ - .‬עוד הערה״ ‪ Hv‬עלכס‬
‫דאגה חרישית בלבו של‬ ‫בדור הקוד^ ודברים של עער בזה מאחד גדולי הדיר ההיא ‪- .‬‬
‫רמז גלוי לדאגה זו‬ ‫ומזיא‬ ‫על דרכו״‬ ‫וההצלחה ילווהו תמיד‬ ‫אבי זקגי על בי הברכה‬
‫אל יעשו עוד מלאכה‬ ‫בהערה‪ ,‬הערה שלי בפסוק דפרשה י' ק ״י׳ **'׳• י**׳*זז‬ ‫בחז״ל ‪- .‬‬
‫למשרת♦ ביתי‪ ,‬ומליצתו בזה כפסוק‬ ‫היחש שלו‬ ‫לתרומת הקודש וינלא העם מהביא ‪— .‬‬
‫דאיוב אם אמאס משפט עברי ואמתי בריבם עטרי וגו׳ ‪—.‬‬

‫א‪.‬‬
‫שברוח ; הי' אחד‬ ‫אבי זקני הי׳ מפום מיוחד ומצוין בפלוגת ״בעלי בתים״‬
‫הסוחרים הגדולים במדינתו^ ובמסחרו בצמר ופשתים סחר אל לייפציג ופראג ושאח ערי‬
‫מרכולת בחק למדינה‪ 5‬ויחד עם זה הי׳ מסור ונאמן להתורה והמצוה בכל לבו ונפשו‬
‫וככל חושיו והגיוניו באופן נפלא ומצוין מאוד‪ ,‬כפי שאספר בהמשך הפרק הזה ובהבאים^‬
‫בשבתו בביתו כמו בלכתו בדרך ‪ :‬למד הרבה וד^זיק‬ ‫לא הסיח דעתו מהם‪ ,‬כמו‬
‫הדבה בידי לומדי תורה‪ ,‬ובידו הנדיבה והרחבה הי׳ תומך בידי מהברים וסופרים להעלות‬
‫בדפוס את ספריהם ואת כתביהם‪; ,‬וישם אל לבו בדגש נמרץ ובכל חושי הנפש והדעיון‬
‫להגדיל תורה‪ ,‬לאדרה ולהדרה‪ ,‬להרחיבה ולהרביצה; לא שגבה ממנו כל עמל וב^‬
‫ונם הי׳ מעלה חדושי‬ ‫טרחה‪ ,‬ולא עצמה ממנו כל הוצאה וכל מוצא כסף לתכלית זו ;‬
‫הורה בלמודו •י( •)‬
‫והי׳ זהיר וזריז בדקדוקי מצות כאלה‪ ,‬שרבים מן הלומדים והחרדים עוברים עליהן‬
‫מבלי משים ומבלי חשבון‪ ,‬והוא הי׳ עומד על תוצאתן ממקורן בדיוק‪ ,‬בדעת ובחשבון‪ ,‬כפ•‬
‫שיתבאר מהספורים שאביא עליו בהמשך הפרק הזה‪.‬‬
‫וממדותיו התרומיות הנודעות לרבים — שמעולם לא העיק את לויו הרבים‪ ,‬וכמו‬
‫שמט ידו מהם־‪ ,‬ואם נודע לו על אחד מהם שמצבו רעוע ושפל‪ ,‬הוסיף להחזיקו למען‬
‫יוכל לדחזיק מעמד בחיים‪ ,‬והכל בחן ובחסד ובפנים מסבידות‪.‬‬
‫והי׳ בכלל טוב ומטיב לכל שפל רוח ולכל קשי יום‪ ,‬יועץ פלא ומורה דרך‪ ,‬ובין‬
‫עצומים הכריע להשלים ביניהם בנחת ובשלום ואהבה )וראה עוד ממדתו זאת להלן פרק‬
‫ט״ו סעיף א׳ ‪ ,‬מה שסיפר עליו ר׳ מיכל פינם מעת חייו בירושלם( ;‬
‫והי׳ מן הדאשונים לכל דבר טוב וחסד ולכל דבד מצוה וצדקה‪ ,‬כללית ופרטית‪:‬‬

‫בספר ‪.‬העמק שאלה' לבנו ‪ ,‬הנצי״ב מוואלאזין״ רי» ירמה קרח הובא דבר תורה םז«םו ז‬ ‫א(‬
‫ועיין בסרק הבא סעיף א׳ ‪ ,‬הערה יקרה ממגו בתורה ‪—,‬‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מ ר‪,‬ו ר‬ ‫־‪956‬‬

‫•ובכל קובץ ובכל חברה ובכל מוסד לתורה ולצדקה ולגמילות חסדים; ובכלל לכל דבר‬
‫‪:‬מוב ומועיל בעירו ובעמו‪ ,‬וכן בכל מכתבי מליצה והכרה‪ ,‬הי׳ הוא בא לראשונה באוני‬
‫;ובהונו ובחתימת ידו‪ ,‬ואחריו כל אדם ימשך‪ ,‬והכל בשוכה ונחת והצנע לכו‪ /‬וכולו‬
‫‪:‬־אומר טוב ‪— .‬‬

‫לשבה לו בביתו‪ ,‬מיוהדת כולה לספרים‪ ,‬מסודרים באולמים אולמים‪ ,‬אולם לספרי‬
‫‪:‬התלמוד ומשניות וספרי הברייתות‪ ,‬אולם לפוסקים ראשונים ואחרונים‪ ,‬ואולם לספרי‬
‫מפרשים‪ ,‬שו״ת‪ ,‬ספח מדות ומוסר וכדומה ; ובתוך הלשכה שלחן נחל וכסאות סביב לו ;‬
‫‪ ,,‬וכשהגיעה שעת ״שעוריו״ הקבועים לו הי׳ מתבודד באותה הלשכה ועוסק בהם‪,‬‬
‫•ולפעמים הי׳ מזמין לו ללמוד בחבורה את מי מבניו ומבני ביתו ועירו;‬
‫ולפעמים כשהי׳ לבו טוב עליו הי׳ אומר לבני ביתו טרם הלך אל אותה הלשכה ‪:‬‬
‫נכבדים ולשוחח עמהם ‪ :‬את חכמי המשנה‬ ‫‪,.‬אני הולך אל הלשכה לקבל פני אורחים‬
‫■והתלמוד‪ ,‬את רש״י ובעלי תוס׳ ‪ ,‬את הרא״ש‪ ,‬הטורים ושו״ע ובו׳ ‪ ,‬אשוחח עמהם ואשמע‬
‫‪,‬‬ ‫מה חדשות יגידו לי ‪— .‬‬

‫דרכו הי' לקום באשמורת למלא תפקידיו בשעוריו הקבועים לו יום יום‪ ,‬מפני כי‬ ‫י י‬
‫‪.‬־חלק גדול מהיום הי׳ טרוד בעסקיו ובעניני משפחה ובעניני העיר וענינים שונים;‬
‫והי׳ אומר; ״בי לא הרי דרכי ״בעלי בתים״ כדרכי הרבנים ודיינים וראשי ישיבות‬
‫‪-‬וכל אלה אשר הורתם אומנותם‪ ,‬כי בעוד שהם‪ ,‬כל ענינם וכל תעודתם בחיים אך תורה‬
‫ועבודה‪ ,‬עבודה ותורה‪ ,‬מן איזה מין שהוא ובאיזה אופן שהוא‪ ,‬אם בלמוד סתם לעצמם‬
‫או נם התעסקות בצרכי יחידים או רבים‪ ,‬בצרכי צבור‬ ‫‪-‬או לאחרים‪ ,‬או בהוראה וחן‪,‬‬
‫‪■.‬ובחפצי הכלל‪ ,‬אשר כל אלה הם •עניני קדשים וחפצי שמים‪ ,‬ותפארתם על עושיהם; —‬
‫״ולכן אין להעובדים האלה כל הכרח וכל צורך לצמצם־ מזמנם להתעסק בדבר‬
‫׳■זה או זה‪ ,‬אחרי אשר כל המעשים אשר יעשו ובל הענינים אשר יתעסקו בהם‪ ' ,‬כולם‬
‫•הם כחוליות רבות המסתעפות ויוצאת משרשרת זהב אחת — ‪.,‬מעשה קודש״ הנטוע‬
‫‪ .‬ושתול על פלני התורה והמצוה‪ ,‬דרכי עבודת ה׳ והצלחת עמם‪ ,‬כולם אילן נאה אחד‪,‬‬
‫• מטע קודש אחד‪ ,‬פאר 'מקדושים‪ ,‬שרינים‪ ,‬סניפים‪ ,‬ענפים וסעיפים נובעים ממעין טהור‬
‫‪:‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫;אחד‪ ,‬בפנים שונים ובמראות׳שונים; _‬
‫״ולא כן דרכי ״הבעלי בתים״‪ ,‬אנשים מן החיים‪ ,‬מן עולם המעשה‪ ,‬להם יקרה‬
‫•ימים מלאים שבהם הם סבוכים ומסובביס‪ ,‬טבועים ומשוקעים עד למעלה מצואריהם‬
‫בהבלי הבלי העולם חזה‪ . ,‬במסחרים וקנינים‪ ,‬בנסיעות ואכסניות‪ ,‬ביומי דשוקא ובמקוה‬
‫בכתבים ובכספיס‪ ,‬בטעינה ובפריקד‪,‬‬ ‫לסוחרים‪ ,‬בחשבונות ובסדחם‪ . ,‬בשלוחים וקבלו‪/‬‬
‫תעט‬ ‫שני‬ ‫סעיף א׳■‬ ‫תורה״‪,‬‬ ‫פרק י׳ ‪,‬אהבת‬ ‫הלה‬

‫ולפעמים קרובות עגיניהם אלה‬ ‫וכדומה בטרדות המסתעפות מענפי המסחר והמעשה‪,‬‬
‫׳®יללים מהם כל עתות הפנאי ‪— :‬‬
‫‪ .‬״ולכן‪ ,‬הם‪ ,‬אם לא יאצילו בחזקה ובהתאמצות זמן מזמנם לתכלית העסק בשעורים‬
‫קביעים ובחפצי שמים — אז לאם לאט עלולים להשתקע בטיט היון מעסקי הול עד‬
‫וכה יאבקו כמו בנלי פיח ועפר את קרני ההוד‬ ‫אשי לא יוכלו להוציא רגלם ממנו־‪,‬‬
‫וההדר מכתר תורה‪ ,‬אשר כל איש מישראל מחויב לעטר עצמו בהם‪ ,‬אותו ואת נשמתו ;‬
‫״ואל זה יפה בארו — הוסיף אבי זקני בהסבר דבריו — בעלי הרמז את בונת‬
‫הלשון בהשאלה בשעת שמכגיסין את האדם לרין — ״קבעת עתים לתורה?״ )שבת‪,‬‬
‫ל״א א׳(‪ ,‬כי כפי ההגיון הישר‪ ,‬שאלה זו מוסבת ל״בעלי בתים״ ואנשי מעשה‪ ,‬וכהמשך‬
‫להשאלה הקודמת ״נשאת ונתת באמונה ? ״ ‪ ,‬שמוסבת בודאי לאנשי מסחר וקנין בלבד‪,‬‬
‫כי לת״ח אין שאלה זו מן המדה‪ ,‬אחר אשר כל קנינם—התורה‪ ,‬וכל מסחרם — למודה‪5‬‬
‫וגש כי בכלל אין עולה יפה הפירוש בלשון ״קבעת" מהוראת גבול זמני‪ ,‬יען כי באמת‬
‫כל שעה שתמצא פנויה מעניני העולם מחויבים להתעסק בתורה‪ ,‬ואין לזה קצב ונבול;‬
‫ויותר הי'‪ ,‬נכונה השאלה בלשון ״עסקת בתורה ? ״ והי׳ במשמע‪ ,‬כל איש לפי ערכו ולפי‬
‫•‬ ‫מעמדו וכפי השגתו?‬
‫‪,‬ועל כן אסרו המפרשים ההם לפרש הלשון ״קבעת" מלשון הכתוב במשלי )כ״ב(‬
‫וקבע את קובעיהם‪ ,‬שהבאור שם‪ ,‬שיכריעם ויכניעם תחתיו; וכן כאן כונת השאלה ״קבעת‬
‫עתים לתורה ? ״ אם הכרעת והכנעת באומץ רוח ובחזקת יד עתים לתורה ? יי( ‪— .‬‬

‫דרך למודו בלילה הי׳ על דרך לשון הכתוב )איכה‪ ,‬ב׳( קומי רוני בלילה ונו׳ ‪,‬‬
‫שפרשוהו על הלמוד בלילה )תמיד‪ ,‬ליב ב׳‪ /‬כי הי׳ לומר בבל רגש הלב ובהשתפכות‬
‫הנפש עד שהשומעים מבח ‪ p‬היו כמו מרותקים בכבלים אל מקום עמדתם מנעימות‬
‫למודו שהגיעה ער מדרגת כלות הנפש כמעט ב( ‪— .‬‬

‫ואמנם לתכלית הבונה אפשר לשרש הלשון ‪,‬קבעת* מלשון היקבע אדם אלהיג‪* /‬פירושו‬ ‫א(‬
‫ובחז״ל )רה״ש נ״ו ב׳( קבען פלניא‪ ,‬ופיר ש׳י‪ :‬גזלני‬ ‫מענין תפיםה וגזל )מלאני‪ ,‬ג׳(‪,‬‬
‫וכן כאן הבונה ‪,‬קבעת עתים‬ ‫)פ״ד מ׳׳ג( קובע אתה את השמים ו כו׳ן‬ ‫‪o’t‬‬ ‫פלוני‪ ,‬ובמס׳‬
‫לתורה ז ׳ אם גזלת עתים מעתותיך הנתונים לעניני העולם — ללמור התורה ז ואולי אפשו*‬
‫לכוין כונה זו כהבאור שהביא אבי זקני ‪- .‬‬

‫כאן ראוי להעיר על מאמר מופלא אחד נהז״ל בענין זה‪ ,‬בסוף מם׳ מגילה )ל׳ב א׳(‪ ,‬אשוי•‬ ‫נ(‬
‫כ מ ב ו א לחכור זו‪ /‬אך מפני חכרת באורו לגודל פליאותו אמרתי‬ ‫אעפ״י שכגר בארנוהו‬
‫לבארו גם כאן‪ ,‬ואקוה כי המעיין ימצא בו חפץ ורצון רב ‪.‬‬
‫‪61‬‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫ממרר‬ ‫‪958‬‬

‫המשך הערה ב' ‪.‬‬

‫זה לשון הגמרא כאן ; ואמר רבי שפטיה אטר רבי יוחנן‪ ,‬כל■ הקורא כלא נעים״‬
‫ושונה כלא זמרו‪ /‬עליו הכתוב אומר )יחזקאל‪ ,‬כ׳ כ״ה( וגם אני נתתי להם הקים לא טובים‬
‫מתקין* לה אביי‪ ,‬ובי מפני שלא ידע לכםומי קלא‪ ,‬משפטים גל‬ ‫ומשפטים כל יחיו בהם !‬
‫כלומר‪ ,‬האם כעבור זה יענש במשפטים שלא מנל‬ ‫)כחמיה?(‪,‬‬ ‫בהם קרית לי׳‬ ‫יחיו‬
‫לחיות בהם ן‬

‫מה היא באמת דעתו של רבי יוחנן בזה‪ ,‬כי האמנם רצה ליו׳׳י‬ ‫והנה לא נתבאר‬
‫אשר לא יוכלו להיות כהם ‪ -‬כגלל ‪ . .‬הקריא״‬ ‫את העונש מחקים לא טובים וממשפטים‬
‫והלמוד בלא נגון וזמרה? והאמנם לדעתו גדול בל כך עונו של קורא זה עד שיעב•‬
‫כתוכחה קשה ומרה כזו‪ ,‬היתכן כן?‬
‫וזולת זה לא נתבאר‪ ,‬איפה מרומז בפםוק זה כל ענין זה מקריאה בנגון או שלא‬
‫כנעימה או שלא בנעימה‪ ,‬והלא אין ככל פםוק זה כל רמז וכל יחש וכל נגיע״‬ ‫כנגון‪,‬‬
‫לכל ענין זה ככלל?‬
‫וכמה תמוה הדבד מכל צדדיו!‬
‫שיניח את‬ ‫וכש״כ כאור מספיק‬ ‫‪ .‬ולא ראיתי למפדשים כל כאוד לענין אגדה זו ;‬
‫כעוד שהיא‪ ,‬האגדד״ צווהת פרשוני‪ ,‬דרשוני;‬ ‫זזדעת ויהי' דצוי לנפש ומתקבל על הלב‪,‬‬
‫ועל כן אמרתי למצוא חקד דבר כזה ‪:‬‬
‫ויגעתי ומצאתי ז‬
‫כי הנה סגנון הלשון שבפסוק זה אפשר לפרש כשני אופנים‪ ,‬האחד‪ ,‬כמו שפרשי‬
‫ע ו נ ש ‪ ,‬מפני שהוא נסמך על הפסוק הקודם לו ‪. :‬יען ני‬ ‫דמפרשים‪ ,‬שהוא טורה על‬
‫משפטי לא עשו וחקותי מאסו ונו׳ )לכן( גם אני נתתי להם )בתור עונש( חקים לא טובים‬
‫בהם* — שהבונה )לפי באור המפרשים( ‪,‬שימסרם בירי אויביהם שישימו‬ ‫ומשפטים לא יחיו‬
‫■עליהם חקים לא טוכים ומשפטים אשר לא יוכלו לחיות בהם‪ ,‬שיהיו כבדים מנ שו א';‬
‫זה הוא הפירוש האחד‪ ,‬עפ׳י המפרשים •‬
‫כהפסוק‪ ,‬והיינו ז״‬ ‫חסר‬ ‫לפי זה עיקר‬ ‫הלא‬ ‫ואמנם פירוש זה קשה מאוד‪ ,‬כי‬
‫‪,.‬שימסור אותם כידי אויביהם'‪ ,‬ולא טצינו דוגמא במקרא לחסרון עקרי כזה;‬
‫מהוראת‬ ‫ועל כן יש לפרש הפסוק כסגנון אחר‪ ,‬והוא‪ ,‬כי ענין הפסוק איננו כלל‬
‫ע ו נ ש ‪ ,‬אך מענין מוסר ותוכחה‪ ,‬ובלשון שאלה ותמהון ‪:‬‬
‫)כי משפטי לא עשו‬ ‫הקודם‬ ‫לפסוק‬ ‫ת טיו‪ /‬בהמשך‬ ‫ואומר הנביא בשם ה׳ בסגנון‬
‫זחקותי מאפו(; ‪.‬ובי גם אני נתתי להם )בתורתי( חקים לא טובים ומשפטים אשר לא יובלו‬
‫מאסו במשפטי ובחקותי‪ ,‬ולא קיימום? והרי זה תוכחת‬ ‫למה‬ ‫לחיות ב ה ם ? ?' ואם כן‪,‬‬
‫מוסר על עון ;‬
‫ולפי זה‪ ,‬טכיון שענין ולשון הפטוק באו כסגנון שאלה ותטיה‪ ,‬אם כן‪ ,‬בהכרח צריך‬
‫‪ .‬ו כ י ' גם אני נתתי להם הקים לא טובים‬ ‫השאלה‬ ‫גנון‬ ‫בטעם‬ ‫לקרוא את הפסוק‬
‫ג ג ו ן ה ש א ל ד‪ ,‬שיוזי׳‬ ‫בלא‬ ‫אבל הקורא אותו‬ ‫זמשפטים לא יחיו בה ם?? כמבואר;‬
‫תם‬ ‫שני‬ ‫פרק י׳ ‪,‬אהבת תו ר ה‪ /‬סעיף א׳‬ ‫‪p^n‬‬

‫ועד כמה היתה נפלאה אהבהו ומשאת נפעו להגדיל תודה ולהאדירה‪ ,‬לסלסלה‪,‬‬
‫־לחממה ולחבבה על הבריות — נראה ממנהגו זה שאספר‪ ,‬אשר דבק בו בכל לבו‪,‬‬
‫יי*יא וביתו‪:‬‬
‫בבית התפלה שהי׳ מתפלל בו בעירו היו‪ ,‬כנהוג ברוב ערי המדינה בכלל ובערי‬
‫־הבל מדינת ליטא בפרט‪ ,‬מוסדות חבורות חבורות לתורה ‪ :‬חברה ש״מ‪ ,‬חברה משניות^‬
‫וכדומה ; והנה אין צריך לומר‪ ,‬שהי׳ חבר לכל החברות‪ ,‬ומשתתף‬ ‫^ברה עין יעקב‬
‫־זמתענין ולוקח חלק בכל עניניהם;‬
‫■וכנהוג‪ ,‬בגמר השלמת הלמוד מבל פרט אשר לבל הברה עושים בני החבורה‬
‫־סעודת ‪,‬הסיום״ בהמון וביד רחבה ; וכה‪ ,‬בסיום שים תלמוד — זמן סעודה לחברה ש״ס‪,‬‬
‫■נסיום ש״ס משניות — לחברה משניות‪ ,‬וכן להלאה‪:‬‬
‫ומאהבתו וחבתו הגדולה של אבי זקני לכל אלה התכונות לכבוד התורה ולומדיה!‬
‫ואמי‬ ‫־זזי׳ מקבל עליו ל ב ד ו כ ל ה ו צ א ו ת ה ס ע ו ד ה אשר לכל חברה וחברה ;‬
‫■זקנתי היתה המנצחת על כלכלת כל התכונה וההכנה וכל ענינה; ויהי להם הדבר הזה‬
‫!הוצאותיו ובטרהותיו לעונג ולקורת רוח‪ ,‬והיו אומרים‪ ,‬כי כל הון לא ישוה להם במצוה‬
‫־זזביבה זאת;‬
‫ולמד בזה אל דרך חז״ל בתלמוד )שבת‪ ,‬קי״ח ב׳( ‪ ,‬שאמר אהד החכמים ‪,‬תיתא‬
‫־לי)פירש״י‪ :‬ישולם שכרי( דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכת עבידנא יומא טבא‬

‫הסונן ‪.‬וכי גם אני ו ג ו׳ ? ?‪ ,‬רק קורא בנחותא‪ ,‬כעין הודאה ו ‪.‬וגם אני נתתי להם חקים‬
‫שהקב׳ה כביכול מודה שגתן כתורתו חקים לא טובים ומשםטים לא יחיו‬ ‫לא טובים ו ג ו " ‪,‬‬
‫חקים לא‬ ‫נתתי להם )בתורתי(‬ ‫וגם אני )אמנם(‬ ‫הפסוק‬ ‫נ ח ו ת י ' של‬ ‫בהם‪ ,‬כפשטות‬
‫טונים וגו׳!‬
‫ואם זה שררכו לקרוא וללטוד כלא נעימת הזטרו‪ /‬וברא טעם הנגון הטורה על פשט‬
‫את פםוק זו‪ /‬ואינו מטעים אותו‬ ‫כזה גם‬ ‫בםמון‬ ‫הדבר שהוא לוטד‪ ,‬אם כן‪ ,‬הוא קורא‬
‫כגאץ כלפי מעלו‪/‬‬ ‫ו ה ת מ י ה )וכי גם אני‪ .‬נתתי וגו׳?( הרי חוא‬ ‫‪.‬ב נ ג ו ן ‪ -‬ה ש א ל ה‬
‫‪,‬‬ ‫‪,‬‬ ‫לומר משמו‪ ,‬שמודה הוא‪ ,‬שנת; בתורתו חקים לא טובים וגו׳;‬
‫מוסר‪ ,‬ולא מענין‬ ‫תוכחת‬ ‫מעגין‬ ‫זו היא דעתו של רבי יוחנן‪ ,‬דפשט הכתוב הוא‬
‫הקורא כן‬ ‫שלפי סגנונו של‬ ‫‪.‬עוגש! וכונת הלשון ‪.‬עליו הכתוב אומר' הוא מן המובן‪,‬‬
‫•>נלא ־ נגון וטעם( יתפרש הכתוב כך ובך‪ ,‬באופן כלתי יפה‪ ,‬כלתי ינוח וכלתי רצוי‪ ,‬כמבואר ;‬
‫ואביי דמקשה לי׳‪ ,‬סבירא לי׳ דפירוש הכתוב הוא בהוראת עוגש )ובאופן הראשון‬
‫שבארנו(‪ ,‬ולפי פירוש זוז אין בל הכרח לקרוא את הפסוק בטעם ונגון‪ ,‬כי יתבאר כפשוטו‪,‬‬
‫»םענין עונש‪ ,‬ו א'כ איך יתכן‪ ,‬שעונש קשה כזה יבא על מניעת הלמוד ננגון ?‬
‫■ •ו ; ‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫ובזה הכל מתבאר טוב וי פ ה‪■ - .‬‬
 ‫ב רו ך‬ ‫׳ ־ מ קו ר י )!כחנותי(‬ ‫‪960‬‬

‫לרבנן״ ; ובמדרש שה״ש )פ״א( על הבפוק במלכים א׳ )ג׳ ט״ו( ויעש משתה — מבאן‬
‫שעושין סעודה לגמרה של הורה יי( ; ובשו״ע או״ח סימן הקנ״א סעיף י׳ וביו״ד פיס!‬
‫דמ״ו סעיף כ״ו מבואר‪ ,‬דבסיום מסבת טצוה לשמוח ולעשות כעודוע ואותה הסעודה‬
‫נקראת ‪,‬סעודת מצוד‪.‬״ ‪ ,‬ונוהגים בה הדינים הנהוגים בסעודת מצוה‪ ,‬כמבואר שם } ועיין‬
‫■‬ ‫עוד מה שנכתוב להלן בפרק זה סעיף ה׳ ‪ ,‬בהערה המתחלת ‪,‬אפשר לכוין'}‬
‫וטעם הדבר ממעלת סעודה זו‪ ,‬פשוט‪ ,‬שהוא כדי לתת כבוד לתורה‪ ,‬כי עם זה‬
‫נותנים יד לאדר ולהדר את לומדיה ומחזיקיה‪ ,‬הברותיוע אנודותיה ומוסדותיה‪ ,‬לחזקה>‬
‫לאמצה‪ ,‬לחבבה ולהעריצה על כל אשר נתונים אמונים לה ומחזיקים בבריתה‪ ,‬ודרך‬
‫אגב — על הבריות בכלל ‪.‬‬

‫ופעם הי׳ אבי זקני מספר בענין זה שיחה נאה‪ ,‬כי בסורו לפעמים לרגלי מפחרר‬
‫לעיר פראג‪ ,‬כאשר ספרתי בתחלת הפרק‪ ,‬נקרה שם לפעמים קרובות עם הגאון דדאב״ר‬
‫דשם‪ ,‬רבי אלעזר פלעקלש‪ ,‬תלמידו של הגאון ‪,‬נודע ביד‪.‬ודה״ ומחבר ספר ‪,‬תשובה‬
‫מאהבה״ ‪ ,‬וד‪-‬כרתם הביאתם לערכי יחושי ידידים נאמנים‪ ,‬אוהבים ואהובים‪ ,‬ובכל עת היות ‪.‬‬
‫אבי זקני פנוי מעסקיו שם הי׳ מבקר את הגאון הזה בביתו ומטיילים ושוחהים בדברי‬
‫תורה ודרך ארץ וד‪.‬ליכות עולם ;‬
‫ופעם שמע אבי זקני ממנו בהמשך הדברים‪ ,‬כי במדינת אלניר נוהגים היהודי®‬
‫להעריך סעודת ‪ ,‬ס י ו ם ״ במשך השבוע מפרשת יתרו‪ ,‬על שם הנאמר באותה הפרשה‪.:‬‬
‫‪,‬ויזבח יתרו הותן משה עולה וזבחים לאלהים ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאבל לחם‬
‫יתרי‬ ‫עם חותן משה לפני האלהים״‪ ,‬והמלה ‪,‬סיום״ מבארים שם בנוטריקון סעודת‬
‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫ומ שה ״(;‬

‫תורה; וקרוב לוטי'‬ ‫בעני; גטרה‬ ‫ד‪,‬לשון ‪ ,‬ט נ א ן' אינו מבואר‪ ,‬דהא לא איירי שם‬ ‫«(‬
‫הבאור כזד‪ ,.‬כי מקודם לזה כתיב שנראה ה׳ אל שלטה והבטיח לתת לו לב וזבם ונבון א שד‬
‫כמוהו לא הי' ואחריו לא יקום כמוהו ן ושוב כתיב ויעש משתד‪ ,.‬וזה הוא‪ ,‬משני כי עם‪.‬‬
‫מתנת החכמה האלהית גמר כל חכמת התורה‪ ,‬ולכן עשה משתה ‪— .‬‬

‫היהודים האלגירים‪ ,‬שנן מכיא בם*־‬ ‫של‬ ‫כסי הנראה‪ ,‬דכר הנוטריק ‪ p‬הוא אהובת נפשם‬ ‫כ(‬
‫‪.‬ירושלם״ ללונ׳ן חלק ו'‪ ,‬כי לאיש שיצא לתרבות רער^ אומרים האלגירים כי ירד ג ש נ ה­‬
‫•‬ ‫• •‬ ‫ן‬
‫•‬ ‫)לארץ גשן(‪ ,‬ומבארים השם ‪ ,‬ג שן' בנוטריקו‪-‬ן ננב‪ ,‬שנור‪ ,‬נבל ‪.‬‬

‫פרוץ ורהב בטלה סלאוית ‪,‬נ א הל״'‬ ‫לכנות לאיש‬ ‫כי דרכם‬ ‫וכן שמעתי משמנג‬ ‫ל‬
‫הכתוב במשלי נואף אשה חסר לב‪.,‬‬ ‫)‪ (Haxajj‬ומבארים זה ג׳־כ כדרך נוטריקון על שם‬
‫)ונהפוך אותיות הוא ממלה ‪,‬נאלד‪.‬״ )נתעב ונאל!‪ /‬איוב ט ׳ ‪ /‬שבאורו נב א ש(‪.‬‬
‫תפא‬ ‫שני‬ ‫‪:.‬‬ ‫סעיף ב'‬ ‫״אהבת הורה" ‪/‬‬ ‫פרק י׳‬ ‫׳‬ ‫חלק‬

‫והי׳ בעת שהי׳ לבו של אבי זקני טוב עליו למחזה מערכת דמסובים אל השלחן‬
‫בסעודת הסיום הי׳ אומר‪ ,‬כי מכיון שליהודי אלגיר נתן רשות לדרוש‪ ,‬למה ננרע אנחנו‬
‫י‬ ‫'‬ ‫יהידי‪,‬ליטא ואני בתוכם לדרוש נם כן?‬
‫*ובכן — הי׳ אומר — ובכן אומר אני‪ ,‬כי המלה ״סיום׳׳ מתבארת בנוטריקק‬
‫סעודת יעקב ומרים )שמו ושם אשתו ( ‪ ,‬ועל כן נאחזנה למצוה זו‪ ,‬אני וביתי‪ ,‬נאהזנה‬
‫‪.‬‬ ‫‪:‬‬ ‫‪.‬‬ ‫ולא נרפנה “ (‪.‬‬
‫י'‬ ‫י '‬ ‫י‬ ‫‪.‬‬ ‫אשרי שלו ככה! —‬

‫ב‪,‬‬ ‫‪..‬‬

‫את קדושת יום השבת ושביתתו מעניני ומרבורי הול הי׳ אבי זקני מוקיר ומעריץ‬
‫גרנש נמרץ ובשקידה נפלאה‪ ,‬והי׳ מקדישו ליום זה כולו לשמים‪ ,‬לתורה ולתעודה‪,‬‬
‫לדעת דרכי ה׳ ולהבין במוסר השכל ובמעלות הנפש השלמה; ולא הי׳ דבר וענין שיהי׳‬
‫ז^צץ לו ומפריעהו בעד מנהג קודש זה‪ ,‬כפי שיתבאר מספור הבא בזה י(‪.‬‬

‫ועוד משםם״ שבתפלה בצבור אין לדקדק בערך צדקתם של הטחפללים לו אך ישראל‬
‫הם )וזרד ההתרה ביוהב״פ להתפלל עם העבריינים(‪ ,‬וטסםיבים זה על השם ‪.‬צבור* בנוטריק ‪p‬‬
‫‘‬ ‫‘‬ ‫‪............‬‬ ‫צדיקים‪ ,‬בינונים ורשעים ‪- ,‬‬

‫להלן םו!י‬ ‫מרעתו‪ ,‬ובפי שאביא טשטו‬ ‫וגם הוא‪ ,‬אבי זקני‪ ,‬אהב להשתמש בנוטריק ‪p‬‬ ‫►*(‬
‫פרק י׳ ב ‪— ,‬‬

‫כהמשך פרק זה )סעיף ה׳( ובתחלת פרק ט״ו אספר טהטובה והברכה בעושר והצלחה שחונן‬ ‫»{‬
‫שהאציל ליום‬ ‫הכבוד הנ חל‬ ‫מרגשי‬ ‫בהם אבי זקני במשך ימי חייו ; ולפי המסופר בא;‬
‫'לארץ במה זוכים‬ ‫שנחוץ‬ ‫עשירים‬ ‫חז׳ל )שכת‪ ,‬קי׳־ט א׳(‬ ‫מאמר‬ ‫בו‬ ‫השבת ‪ -‬נתקיים‬
‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪,‬‬ ‫לעשירות ‪ -‬בשביל שמנכדים את השבת ‪:‬‬
‫הענינים כתורה כפ' תשא‪ ,‬פרשת ושמרו‬ ‫ועפ׳י מאמר חז״ל זה יש לכוין סמיכות‬
‫שהקטורת‬ ‫כני ישראל את השבת לפרשת קטורת‪ ,‬עפ״י מה שאמרו כטס׳ יומא )כ״ו א׳(‬
‫‪.‬מעשרו‪ /‬ולבן סמך לה מצות שמירת שבת‪ ,‬שגם היא מעשרת‪ ,‬כמבואר ‪— ,‬‬ ‫י‬

‫ועל רגשי לב אבי זקני לקיים מצות שמירת יום השבת לא רק מצר החובה והטצוה‬
‫כמבואר‪ ,‬עפ״י זה יש לבוין בונת מיסדי התפלו!‪ /‬אשר‬ ‫*כי אם ברגשי אהבה וחכיכוו‪/‬‬
‫וכן‬ ‫ותתן לנו ובו' ״באהבה וברצון'‬ ‫כנוסח‬ ‫בתפלה‬ ‫גיריט שחל להיות בשבת מוסיפים‬
‫חרון כנוסח זה ליום השבת על יו׳ט שחל‬ ‫מה‬ ‫ולא נתבאר‬ ‫להלאת כגוסח התפלה‪,‬‬ ‫•‬
‫■‬ ‫‪.‬גירות החול ז‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מ הל ר‬ ‫‪962‬‬

‫פעם אהת‪ ,‬לרגלי מאורע אחת‪ ,‬אשר אספר בזה‪ ,‬שבת איי זקגי שבת אחת במלו‪3‬‬
‫במינסק‪ ,‬ולרגלי ענין כללי המסתעף מאותה המאורע‪ ,‬הקיפוהו בתרוהו באותו יום השביג־‬
‫גדולי נכבדי העיר ומכריו ומיודעיו הרבים א( ואנשי בריתו במסחר וקנין ובהליכות עולנג‪-‬‬
‫ובקרבת משפחה‪ ,‬ויסובבוהו ויכתרוהו לשוחח אתו מעין המאורע שלרגלה בא ן‪1‬ע‪8‬ם )אשר‬
‫אספר כזה( ‪ --‬ויבקש סליחה מהם על כי לא יבול להענות להם היום בהדבר הנררש^‬
‫יען כי השיחה הרצויה להם איננה נחוצה לשעה‪ ,‬ועל בן לא ימצא לנבון לבלות‪ ,‬כנגר“‬
‫מנהגו הקבוע‪ ,‬את יום השבת בדברי הול ן ויבקש ממי שירצה להלות אליו לבלות ארי■־‬
‫שעות היום בדברי תורה‪ ,‬במוסר ובמדות‪— .‬‬

‫ואספר את דבר המאורע על הסדר‪ ,‬מפני שד‪,‬יא מלאה עגין ורגש‪ ,‬וראויה הי^‬
‫לקבוע לה פרק מיוחד בזכרונות ימי גלותנו המר והארוך‪ ,‬ימים דווים ושוממים‪ ,‬כאבי^‬
‫ועגומים‪ ,‬מלאים דם ודמע כמו באגמים‪ ,‬ואשר ארם מרירותם לא יפוג לעולמים‪. .‬‬
‫הדבר אשר תליכהו לאבי זקני למינסק ולשבות שם הי׳ המשך חוליא אחת מחבלי‬
‫ענין כללי אחד‪ ,‬אשר בשעתו מרר ודגאיב את בני ישראל כמדינתנו מכאוב מר וקשר‬
‫מאוד; וגם לו‪ ,‬לאבי זקני‪ ,‬נפל למנה לסבול צער וטרדת הגוף והנפש מעסק ביש זה^‬
‫אם כי בדרך סבובי‪ ,‬מן הצר‪ ,‬אבל גם בדרך צדדי כשל כח הסבל עד כי נתפקע כולו<‪,‬‬
‫בי נתמלאה סאת הסבלנוו‪ /‬ונלאה נשוא‪.‬‬
‫והענין ההוא‪■ ,‬הוא דבר התקופה הנוראה והאיומה בהיי עמנו פגימה במדינתגי'‬
‫במחצית הראשונה למאה העברה )למספר המדינה( ‪ ,‬היא התקופה אשר לשמה ולזכרה־‬
‫תסמר שער זוכרה‪ ,‬יאחזנו היל ורטט ולא ימצא מנוח לנפשו ההומיה ומרגוע לרוחי■‬
‫הסוערה‪ ,‬מאין הפוגות‪:‬‬

‫היא התקופה הנודעה בשם מבהיל ומרעיש‪ ,‬בשם ״ת ק ו ם ת ה ק ו נ ט ו נ י ם ת ' ם ״ ‪,f‬‬ ‫‪.‬‬
‫או יותר מכוון לענין — *תקופת חגאת־הקהל״‪ ,‬כי אמנם חטאו אבותינו ראשי קהליגר‬

‫אך הנה ידוע‪ ,‬דבל מצות התורה ובבללם המועדים נתנו בסיני גנ פי ת ההר נגיגיו^‪-‬‬
‫)יענשר‬ ‫ונו׳‬ ‫לאו‬ ‫ואם‬ ‫ואמר להם הקב״ה לישראל‪ ,‬אם אתם מקבלים את התורה מוטב‪,‬‬
‫במקומם( )עיין שכת ם‪-‬מ א׳(‪ ,‬מה שאין כן מצות שבת נתנה לישראל בהיותם כבורה ופ׳י‬
‫בשלו‪ /‬וע' סנהדרין נ־ת ב'(‪ ,‬ושם נתנה באהבה וברצון‪ ,‬ולכן כשמזכיריש דבר נתינת השבוי■‬
‫מזנירים תכונת הנתינה‪ ,‬באהבה וברצון ‪— .‬‬

‫סעיף א׳־‬ ‫פרק י׳ ג‬ ‫ומרבית מבריו ‪ -‬מכבדיו אספר אי׳ה להלן‬ ‫על בבורו הגדול במדינה‬ ‫א(‬
‫ובתחלת פרק ט*ו ‪- ,‬‬
‫תפב‬ ‫שני‬ ‫פרק י׳ ״אהבת תירה״ ‪ ,‬סעין* ב׳‬ ‫ח ל לן‬

‫חטאה נדולה‪ ,‬חטא ועון הנרשם בדם ובדמע‪ ,‬משוד עניים ומאנקת אומללים‪ ,‬סרבה‬
‫להכיל‪ ,‬חטא לא יוכל כפרה‪ ,‬איום ונורא •ן‬
‫ותוכן ענינה הי׳ ‪ ,‬כי עפ״י השתדלות עריצים ובעלי עריצים ובעלי אנרופים נתנה‬
‫הממשלה דשות למלאות ח ו ב ת ה צ ב א איש בעד איש‪ ,‬ונם ילדים קטנים נתקבלו‬
‫בחשבון הנאולה והתמורה ; ואף לא דדשה הממשלה מהם לדעת אם זך ואם עכוד‬
‫פעלם של הזוכים במעשה החלוף והתמורה‪ ,‬ודי הי׳ דק להעמיד את הנפש המתחלפת‬
‫לפני הפקידים ולומר ״זה חליפתי״ ודי בזה‪ ,‬זה נכנם וזה יוצא‪ ,‬ופטור‪.‬‬
‫ועוד סבה לרשות התמורה בילדים קטנים'הי׳ ‪ ,‬כי בכל קריאה לצבא בכל שנה‬
‫ויען כי מפני רוב המספר לא הספקו‬ ‫ושנה הרימו עשרה אחוזים מכל אלף נפשות‪:‬‬
‫למלאותם‪ ,‬לכן נתנה הרשות לצאת חובת החובה גם בילדים קטנים ‪ :‬ואף כי הוגבל‬
‫זמן הביכור לזה בני שמונה שנים‪ ,‬אך המתעסקים בזה )ראה בסמוך( חטפו גם בני חמש‪,‬‬
‫והגידו ״על דברתם צרק״ כי הם בגי שמונה שנים;‬
‫ועוד בה שלייציה לקלות החלוף על ילדים קטנים‪ ,‬כי הממשלה כמו עצמה עיניה‬
‫זתעש עצמה כלא דואה וכלא יודעת;‬ ‫מדאות בכל העמל ואון אשר במהפכה זאת‪,‬‬
‫הי׳‬ ‫והסבה לזה‪ ,‬כי קיסר רוםיא‪ ,‬ניקולי הראשון‪ ,‬אשר בימיו נתחוללו הפרעות האלה‪,‬‬
‫אדוק גדול בדתו‪ ,‬ולא הסתפק בדבקותו שלו בלבד‪ ,‬אך עוד רצה לעשות נפשות לה‬
‫מבני אמונות אחרות; וייהוד מהיהודים‪ ,‬עם בלא חסות‪ ,‬ואין מי שיריב את ריבם‬
‫ויעמוד לימינם ;‬
‫אך אחרי אשר לאחר נסיונות הרבה ותחבולות שונות ראה ונוכח‪ ,‬כי ״עם קשה‬
‫עורף״ הוא ישראל לעשות ״עקירה והנחה״ זו‪ ,‬חשב הוא ושריו‪ ,‬כי בהפילם בחרם‬
‫עבודת הצבא ילדים קטנים מישראל ויאחיזום בפנים ארץ רוסיא‪ ,‬הרחק הלאה מאבותיהם‬
‫ומעריהם ומכל האופק היהודי אשר ״בתחום המושב״ ‪ ,‬ושם יעמדו להם מטיפים ומורים‬
‫לדלוות אל הדת השלטת‪ ,‬אז לאט לאט ימצא אדיר רצונו אשר בזד‪ .‬ויגיע למטרתו ‪. .‬‬
‫והפקידים הגדולים והקטנים בידיעתם את נפש אדוניהם הגדול וכלל השקפתו על‬
‫ענין זד‪ .‬נתנו חופש לעושי עול בזה ויעזבום לנפשם ‪. .‬‬
‫ואז דחלה ״תקופת החוטפים״‪ ,‬היא התקופה אשר רעתה‪ ,‬רשעתה ואכזריותה‬
‫ונהרים‬ ‫הגיעו עד מרום קצם‪ ,‬ארץ רגזה ושחקים חרדו לה‪ ,‬הרים וגבעות בכו עליה‪,‬‬
‫ונחלים נקוו מדמעותיה; ותטביע את חותמה בדם ואש מתלקחת בלבות משפחות עניות‬
‫בעת אשר מבין זרועותיהן חטפו‬ ‫ואומללות‪ ,‬אבות ואמהות אובדים בענים ובאסונם‪,‬‬
‫עולליהן־ילדיהן בעודם קוראים בקול מר צורח‪ ,‬בוקע לב ופולח כליות ‪ :‬״אמי‪ 1‬אמי‪ 1‬״‬
‫ומסרום לצבא תר‪.‬ת בגי העריצים אשר כחיתי טרף שקדו על טרפם זה‪ ,‬בלא כל רגש‬
‫׳מדד‪ .‬אנושית‪.‬‬
 ‫ב רו ד‬ ‫)זברונותי(‬ ‫מ מו ר‬ ‫‪964‬‬

‫וביהוד גברה מדת האכזריות הארסית על ילדי עניים ואלמנות שוממות ויתומים‬
‫עזובים‪ ,‬אשר לא יכלו להגן על עצמם בכח ועוז או לתת כסף כופר פדיון נפשם‪.‬‬
‫האמהות האומללות היו מהביאור״ את ילדיהן בגקרי הגגות ובמרתפים‪ ,‬בשדות וביערים‪,‬‬
‫בתנור וכירים‪ ,‬וגם בחביות ובארונות? אך החוטפים הרשעים היו הוקרים ודורשים‪,‬‬
‫■ד״רים ומחפשים‪ ,‬עד אשר מצאו וגילו והוציאו את טרפם מחוריהםיי(‪.‬‬

‫ועודני זוכר משנות טל ילדותי שירת ילדים וילדור״ את ״קיגת ההמון״ אשר חוברה‬
‫כפי ששמעו אותה מאמותיהם‬ ‫בשפתו לזכרון ‪,‬חטאת הקהל״ בהתקופה החוטאר״ ההיא‪,‬‬
‫וזקנור״יהם‪ ,‬בנות הדור ההוא ;‬
‫ולמען השאיר שריד וזכרון לימי ענותנו ההם ולברך על גאולתנו ועל פדות נפשנו‬
‫מכף עריצינו אכזרינו שלגו י( אער״יקה לקינה זו לילקוטי זה בשפתה ובלשונה‪ ,‬והיתה‬
‫לזכרון‪ ,‬זכר לחורבן? וגם נדע ממנה להכיר ולהוקיר נמוסי ותקוני מדינות מתוקנות‬
‫ג טגע למלוי חובת הצבא‪ ,‬בסדר ובמשפט‪ ,‬בצדק וביושר ‪:‬‬
‫וזה נוסחה‪:‬‬

‫אין דיע גאסען‪,‬‬ ‫״טרערן גיכען זיך‬

‫אין קינדערשע בלוט קען מען זיך וואשען‪,‬‬
‫פון חדר‬ ‫רייסט מען‬ ‫קליינע עופ׳ליך‬ ‫־‬
‫און מען טוט זיי אן יונישע קליידער‪,‬‬
‫ביי זוסיא רעם חוכר איז זיבען בנים‪,‬‬
‫און פון זיי — ניט איינער אין יונים נ(‪,‬‬
‫נור לאה די אלמנה׳ס איינצינעם קינד‬
‫זינדי‬ ‫קהל׳שע‬ ‫פיר‬ ‫איז איין כפרה‬

‫‪K31‬‬ ‫נ׳«נת תר»״ו ) ‪( 1856‬‬ ‫כל זה גתבסול בעלות הקי‪6‬ר אלכבנדר ד‪,‬׳«גי על בסא »לכותו‬ ‫א(‬

‫קץ לענוי ‪—, r t 3‬‬

‫הנח אם אפנם הרשעים האלה השקת על פשפרתם ושקודתם זאת עוד פ שאת יפי ברא שים‬ ‫‪(1‬‬
‫הראה הקב״ה לפשה דור דור וחופסיו‪ ,‬דור דור וגזלניו‪ ,‬אך‬ ‫וכפ׳ ש נ פ׳ ר ויקרא )כ״ו( ‪:‬‬
‫אוי לדור שבימיו נתקיים מראה זה בתפונה זו‪ ,‬ואוי להם להרשעים ההם‪ ,‬שעל ידם נתמלאת‬
‫‪.‬‬ ‫פקידות פרה זו ‪— .‬‬

‫ב ח כ י ר ה פס כשר כשר )בדור הקודם(‪ ,‬ונסתבבו העניגש‬ ‫״תינר״ שש התואר למקבל‬ ‫‪(x‬‬
‫ל סו כ ו ת י•‬ ‫שכל עניני הקהלה היו כבושים תחת ירו‪ ,‬ועיני כל כני העיר היו נשואות‬
‫תפג‬ ‫עזני‬ ‫פרק י׳ ״אהבת תודה״‪ ,‬סעיף ב׳‬ ‫הלק‬

‫והיו מספרים בשם הגאון רבי אלי׳ שיק‪ ,‬שהי׳ נקרא ״רבי אלי׳ דרעטעינער״ )ואח״ב‬
‫״רבי אלי׳ לידער״(‪ ,‬שפעם אחת קרא לבכי ולמספד על גזל משפט ועל רצח זה‪ ,‬גלד‬
‫לעיני השמש‪ ,‬ויכונן את מרכז נקולת הדרשה על לשון הפסוק בישעיה )מ״ב( מי נתן‬
‫למשסה יעקב וישראל לבוזזים‪ ,‬ודקדק‪ ,‬כי לפי שטחות פשטות הלשון הי׳ צריך לומר‬
‫והי׳ זה מתאים בכפל לשון עם הלשון ל מ ש ס ה יעקב ;‬ ‫וישראל ל ב ז ה ‪,‬‬

‫ואמר עפ״י המבואר בבמה ספרי אגדה ובזוהר‪ ,‬דהשם ״יעקב״ ביחש לכלל האומה‬
‫מורה על ה מ ו ן העם‪ ,‬והשם ״ישראל״ — על המיוחדים ומכובדים שבהם )ועיין ברש״י‬
‫'‬ ‫ם׳ וישלה בפסוק כי אם ישראל יהיה שמך(;‬
‫הוא‬ ‫הפעל‪ ,‬וכנגדו הלשון ״בוזזים״‬ ‫״והלשון ״משסה״‪ ,‬כנודע‪ ,‬הוא שם‬
‫'‬ ‫׳‬ ‫שם הפועל;‬
‫מי נתן כי ה מ ו ן‬ ‫״וקורא הנביא במר נפש ‪ :‬״מי נתן למשמר‪ .‬יעקב ‪ ,‬כלומר ‪,‬‬
‫והמעט מזה‪,‬‬ ‫)מלשון הכתוב בישעיה )מ״ב( עם בזוז ושפוי(‪,‬‬ ‫ה ע ם יהי׳ בזוז ושסוי‬
‫כלומ־ ‪ ,‬מי נתן ‪ ,‬כי‬ ‫עוד כתוספת לצער — מי נתן את י ש ר א ל לאנשים בוזזים ‪,‬‬
‫הם יהיו העושקום‬ ‫ב ח י ר י העם ו ר א ש י ו ‪ ,‬הם הם יהיו הבוזזים את המון העם‪,‬‬
‫המון‬ ‫פיהם יעשו כל המעשים האכזרים אשר בהם יהי׳‬ ‫זהחומסים ‪ ,‬ועל ידיהם ועל‬
‫‪:‬העם למשמר‪ ! ! .‬״‬
‫וזו צרה שלא היתה כמוה בישראל מאז הי׳ לגוי ‪ ,‬כי טובי העם ‪ ,‬אשר תעודתם‬
‫׳וחובתם לפקח על שלום האומה‪ ,‬ועל מניעת גזל משפט וצדק מהם — הם הם‬
‫ישלטו וירודו לרעה באחיהם הם ‪ ,‬ועוד שלטון אכזרי ‪ ,‬שלטן חיתי טרף ‪ ,‬אריות ונמרים ‪,‬‬
‫בלא כל רנש אנושי‪ ,‬ומכש״ב בלא כל רנש רחמים‪ ,‬וכש״ב דכש״ב בלא רושם ועקבי‬
‫‪:‬צדק ומשפט “( ‪.‬‬
‫משובים נאלחים ‪ ,‬סוררים‬ ‫חוטאים ומדיחים ‪,‬‬ ‫וכה מלאה הארץ חמם ושוד ‪,‬‬

‫ו ח ם ר י ו אתם‪ ,‬ואין צריך לוטר‪ ,‬שהיו זהירים מלנמע בבכורו ובעניניו‪ ,‬והטיל ‪WD’K‬‬
‫נעניני חובת‬ ‫היו אמונים אתו! וטטילא מובן‪ ,‬שגם‬ ‫כולם‪ ,‬וגם פקידי הממשלה שבעיר‬
‫הצבא הי׳ כטת ושאנן‪ ,‬כי כל רעה אליו לא תאונה ‪— .‬‬

‫ואם טצינו בעזרא )ם׳ ד׳( ויד השרים והסננים היתה במעל הזת ראשונה — אך שם לא איירי‬ ‫!א(‬
‫בענין נגיעה לאחיהם ברעה‪ ,‬כי אם בעניני חתנות זרה ‪— .‬‬
‫ומעין כל עיקר רעיון זוז של רבי אלי' שיק נכתוב א ^ה להלן בתבור חלק שלישי‪,‬‬
‫)‪.‬חדש וישן'( סעיף ד׳‪ ,‬בסמיכות על הפסוק דתהלים מזמור לאסף אלהים כאו‬ ‫פיק כ׳ג‬
‫נוים וגו׳ ‪— .‬‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מ מו ר‬ ‫‪966‬‬

‫מתהוללים ורהבים‬ ‫ומורדים ‪ ,‬גוזלי משפט ומחריבי עולם‪ ,‬חיתי יער בדמות אנשים‪,‬‬
‫משבר כללי ונפץ‬ ‫ומעיזים פנים נגד השמש לעיני כל ישראל ולעיני יושבי תבל‪ ,‬ויביאו‬
‫רעם באנושיות בכלל ובעולמנו אנו בפרט‪.‬‬

‫ועריצות אכזריותה לנקודה קודרת‬ ‫ותהי המאורע הזאת עם כל מפלצותיה‬

‫ותפארת‬ ‫ושחרחרת ולכתם גם ומאוס בדברי ימינו העתיקים המלאים רוממות הנפש‬
‫ובעלטה עמוקה את כל זהר‬ ‫המרות אשר לאומתנו מאז ומעולם ‪ ,‬והליט באופל ערפל‬
‫חין ערך קנינינו האציליים;‬

‫ודומה היא בערכה אל ״זכר לחורבן״ שחיו עושים בבתי ישראל בדורות הקודמים‪,‬‬
‫אשר לאחר שסיידו ולבנו■ והחליקו ומשהו בששר את כל קירות הבית והתקרות עד שהיו‬
‫מרהיבי עין ונחמדות למראה מיופי ברק זהרם — אחרי כן הניחו באחת הקירות מקום‬
‫ועשוהו מ פ ו ח ם ״זכר לחורבן׳‪ /‬ויהי המקום המצער הזה מטיל‬ ‫מן אמה על אמה‬
‫תוגה חרישית בלכ כל איש מישראל הרבה יותר מערך רחבת הלב ותענוג הנפש וקורת‬
‫הרוח אשר הסבו הקירות והתקרות היפות והמצוחצחות מסיד לובן בהיר וצהיר•)‬
‫במשך אלפי שנים‬ ‫וכך באה נקודה שחורה זו ותאפל את כל זהר חיינו הרוחנים‬
‫מאז היינו נר לגוים‪ ,‬ובהבטחת הנביא )ישעיה‪ ,‬ס׳( והלכו גויס ראורך•*(}‬
‫משוררינו נקרא גם אנחנו ברנשי הנפש על התקופה‬ ‫ויחד ‘עם אחד מטובי‬
‫הרסה ומחצה ‪ ,‬עד כי פור‬ ‫החוטאת ההיא ‪ ,‬אשר הכתה לרסיסים ‪ ,‬וכתתה ונפצה ‪,‬‬
‫התפוררו כל טיבי הרנשותיגו האנושיות והיהודיות‪ ,‬ונקרא מר‪:‬‬

‫מורה לשוכני ארץ‬ ‫ראשית נוים ישראל ‪,‬‬

‫ועצמו הוא ‪ ,‬הה ‪ ,‬רצוץ ושבור ‪ ,‬פרץ על פרץ !‬
‫)רע‪-‬ג( ‪.‬‬

‫אלה תולדות גלותנו הסר והארוך ‪ ,‬ואלה פרי שלילות זכיותינו בנוים לעשות לעצמנו דין‬
‫ומשפט בתוכנו ; ועל כן ‪ ,‬בכל דוד ודור אנו צפוים כחץ למטרה אל כל מקרה ופגע רע‬
‫מהרסינו ומחריבינו אשר בתוכנו ‪ j‬והדברים‬ ‫עזותם ופרעותם של‬ ‫מרהבתם ומשובתם ‪,‬‬
‫עתיקים ומעיקים על לבנו ומדכאים את גופנו ונשמתנו ורוחנו גם יחד! ואץ‬

‫על דבר ‪,‬ההשפעה הרוחנית מישראל לעמיב' נרחיב אי׳ה הדנור להלן נחבור ‪» pSn‬לישי‬ ‫א(‬
‫פרק ל׳ )‪.‬הולך תום'{ סעיף א׳‪— .‬‬
‫תפד‬ ‫שני‬ ‫פרק י׳ ״אהבת הורה״‪ ,‬סעיף ב׳‬ ‫חלמ‬

‫ולוא יראה ה׳ בענינו וישמרנו‬ ‫מסורים ‪,‬‬ ‫אומר ודברים ‪ ,‬בדברים אשר אך ללב‬
‫כימות עניהנו י•( ‪— .‬‬

‫וכשל כת‬ ‫ויהי כאשר הגיעה הרעה עד כרום קיצה בעיר מנורו של אבי זקני ‪,‬‬
‫הסבל שלו ועוד אחרים מיקירי נכבדי העיר‪ ,‬אשר נפשם לא הוטמאה באכזריות רש?ן‬
‫אלה ‪ ,‬ולא יכלו עוד לראות ולסבול את עמל הפושעים ואת הטאת הקהל ורשעתו אשר‬
‫כ׳^^אול לא ידעו שבע ‪ ,‬ולא קמה רוח בלבבם לשמוע אנקת העוללים האומללים אשר‬
‫נפלו לקרבי על במת החוטאים בנפשותם — ;‬
‫טכסו הנכבדים עצה ביחד עם הרב הגאון האב״ד דעירם‪ ,‬ויחליטו אומר לעשות‬
‫ואחרי‬ ‫פעם אהת קץ ונמר לעבותת החטאה הזאת ולכל נפתולי המשובה השובבה ‪,‬‬
‫ולקום‬ ‫ההכנה הדרושה נתנו רשות ויקראו חופש גלוי להמון העם לעשות דין לעצמו‬
‫כחזקה כאיש אחר נגד עריצותם של הרשעים ;‬
‫וכה — פתח ההמון ביד חזקה את ״חדר הקהל״ אשר הי׳ עד כה למחתה‬
‫העוללים‬ ‫ילמפלצת‪ ,‬ויפתח חרצובותיהם של האסורים האפיוחים‪ ,‬הילדים הקטנים‪,‬‬
‫התפנוקים‪ ,‬אשר טרם עזבו חיק אמותיהם וברכי אבותיהם‪ ,‬וימצאו אותם שוכבים למעצבה‬
‫והציציות הארוכות ממדת רגליהם‬ ‫כל אחד בדמות עגל עקוד‪ ,‬ועליהם כתנתם לעורם‪,‬‬
‫הקטנות‪ ,‬ואשר קול המית צפצופם ואנחתם הרכה והתמימה התבוללו כולם יחד‪ ,‬ויהיו‬
‫כמשק גבים וכנחיל של דבורים‪ ,‬לא ידעו ולא הבינו מה זה ועל מה זה‪ ,‬וכמו שואלים‬
‫לנפשם ‪ :‬אנו צאן רכה‪ ,‬מה חטאנו מה פשענו‪ 5‬ותהי המחזה מקיומם בגיהנם זה איומה‬
‫וכאבה מאוד‪ ,‬ולצער אין קץ>‬
‫טרם יחלו‪ ,‬נקרא להם חופש ודרור‪ ,‬ולאושר ושמחת‬ ‫והנה פתאום בפעם אחת‪,‬‬
‫האבות והבנים‪ ,‬המשפחות וכל בני העיר )מלבד קובץ קשר הרשעים וחבר בוגדים אלה(‬
‫אין קץ‪ ,‬לא יתואר ולא יצויר‪ ,‬לא יתבאר ולא יתפרש ב( ‪.‬‬

‫‪T‬ו‬ ‫תענית פ־־ג‪ :‬זמרי אחד הי׳ בדורו ונפלו על‬ ‫ויש לגוין זה למה שאמרו בירושלמי‬ ‫א(‬
‫״‬ ‫כ*ד אלף מישראל‪ ,‬ואנו כמה זמרי יש לנו‬
‫וראה מה שאספר בתחלת הפרק הבא המשך קרוב לענין זוע מתקופת תרומת הגב א‬
‫סעיף ב ‪ /‬מאורע‬ ‫הראשונה מישראל ברוסיא‪ ,‬ועוד מענין זה להלן בחלק שלישי‪ ,‬פרק‬
‫נוראה מאוד ‪—.‬‬

‫הרבנים וגדולי ה ת ר‬ ‫עפ׳י‬ ‫הונלה כאלה‬ ‫נעשו אז מעשה‬ ‫לפי עדות סופרי הדור ההוא‪,‬‬ ‫ב(‬
‫הועילו הרבה לעקר ולשרש את מעשה הרשעים מעקרס‬ ‫ככמה עיירות ן ואלה המעשים‬
‫ומשרשם‪ ,‬ויזכרו כולם לטובה ולברכה על זה‪— 1‬‬
 ‫ב רו ד‬ ‫)זכרונוהי(‬ ‫מקור‬ ‫‪968‬‬

‫והנה אעפ״י שיחד עם אבי זקני במחשבה ובעצה היו‪ ,‬כאסור‪ ,‬עוד אהדים מנכבד‬
‫העיר‪ ,‬והרב האב״ד בראשם‪ ,‬אעפ״י כן‪ ,‬להיותו הוא היותר נדול ויותר נרגש ומכובד בין‬
‫תושבי העיר‪ ,‬ולמוצא פיו ייחלון כולם‪ ,‬על כן יחדו וקראו את הדבר על שמו•)‬
‫ומהיותו גדול ונכבד מאוד נם בעיני שלטוני העיר ובתי הפקידות לא עמר איע‬
‫מהם להביאו במשפט על כל הנעשה־‪ ,‬ונם מפני זה‪ ,‬כי בסתר לים‪ ,‬כאנשים בעלי רג’®‬
‫ורחמים ואבות לבנים‪ ,‬הי׳ צר גם להם מעשי רשע והוללות אשר חוללו הרשעים יום יום‬
‫גלוי לעיני השמש‪ ,‬ועל כן ראו במעשה משבר זה סמל הצדק והיושר !‬
‫אך העריצים האכזרים לא שכך דמם הארסי על כי התבלע טרפם מפיהם‪ ,‬ויל׳ג!י^י‬
‫לפני בית המשפט הפלכי במינסק על אבי זקני כי עשה דין לעצמו‪ ,‬ומשם דרשוהו לבא‬
‫לתת דין וחשבון על כל ענין זה ועל כל מעשיו‪,‬‬
‫וספרו זקני העיר‪ ,‬כי ביום צאתו מעירו לעמוד בדין‪ ,‬גדול האבל מאוד בעיר‪ ,‬ויבכו‬
‫כולם‪ ,‬בכו גדול וקטן‪ ,‬נער וזקן‪ ,‬איש ואשה‪ ,‬ומטעם הרב וגדולי העיר קראו לצום‬
‫ולתפלה כי יצליח ה׳ דרכו ולא יאונה לו כל רע־‪ ,‬וכפי עדות הזקנים המספרים‪ ,‬הי׳ היום‬
‫ההוא למין יום־דין כללי‪ :‬החנוני עזב מסחרו והאומן אומנתו‪ ,‬וכולם כאיש אחד יא^ו‬
‫לשלומו והתפללו לשובו מהר לביתו שלום ‪ j‬והרשעים החוטאים‪ ,‬בראותם את הרגש הגדול‬
‫אשר הקיף ככדור את כל בני העיר‪ ,‬לא קמה בהם רוח וכמעט שנקוטו בפניהם על‬
‫במעשה זה )בהמלשינות( הוסיפו חטא על פשע‪ ,‬ורבים מהם עזבו את העיר‪ ,‬כי יראי‬
‫לנפשם ‪- .‬‬

‫ויהי כאשר תיאר אבי זקני לפני השופטים את חלול כל רגש אנושי אשר חוללו‬
‫האנשים ההם בפחזותם‪ ,‬ועד כמה כשל כח הסבל לישא ולסבול את כל תכונת המצב‬
‫המעציב והעכור הזה — זכוהו בדין ופטרוהו לשלום ‪.‬‬

‫ואמנם הן הן גדולת ‪ .‬נפשו ורוממות רות‪ ,‬כי גם כעצם רגשותיו הםוערים ובכל‬
‫מרדת רעיונו להוכיח צדקת מעשיו‪ ,‬או למצער — להקל אשמתו‪ ,‬לא שכח בכל זאוז‬
‫ללמד לפני השופטים צדי זכות גם על‪ ,‬אנשי מצותו אשר מסרוהו לדין‪ ,‬ויבטיח‬
‫להשופטים ויוכח להם‪ ,‬כי אחרי כל אלה המעשים המעוברים אין לתלות האשמה^ כולח‬
‫בהאנשים האלה‪ ,‬יען כי הסבה לזה היא‪ ,‬שהממשלה‪ ,‬יתד עם כבירת העול ממספר רב‬
‫תרומת הצבא מישראל לפי הערך הכללי )ויוכה זה באותות ובמספרים מדויקים( — לבר‬
‫זה עוד הסירה ההשגחה כולה מהם וממעשיהם‪ ,‬ותעזבם לנפשם ללכת בשרירות לבם‪,‬‬
‫לב חפשי‪ ,‬בלא גודר גדר ובלא עומד בפרץ‪ ,‬וגם בלא דעת‪ ,‬בלא בקור ובלא חשבון‬
‫למעשיהם ‪ j‬ועל כן‪ ,‬בהק טבע אנשים בני בלי עול מלכות בפרט זה‪ ,‬בלי מוראה ובלא‬
‫‪.‬בקורה‪--‬לא יפלא אם לאט לאט וממדרגה למדרגה תקהינה בהם מעלות הנפש האנושיות‬
‫תפח‪,‬‬ ‫שני‬ ‫פרק י׳ ״אהבת תורה״‪ ,‬סעיף ' ב׳‬ ‫חלין‬

‫יידעכו רנשי המוסר המסורים רק ללב‪ ,‬עד אשר לאבונם נטבעו ונשתקעו עד למעלה•‬
‫טצוארם בטיט וברפש מכל מדה משחתה ויניעו עד המצב האומלל הזר‪ ,‬אעפ״י שכשהם‬
‫לעצמם‪ ,‬זולת הסבות הנורמות‪ ,‬יכול להיות‪ ,‬שבל מעשיהם ללא רוחם וללא נפשם‬
‫‪.‬‬ ‫גס הם ‪} . .‬‬

‫ומספרים‪ ,‬כי השתדל לתבל את דבריו אלה בתרנומו לפני השופטים את הכתוב‬ ‫‪.‬‬
‫כהנביא עובדיה )א׳( ‪ :‬״כה אמר ה׳ לאדום ונו׳ מחמם אהיך יעקב תכסך בושה״ ‪ ,‬והבונה‬
‫שרוצה לומד לאדום‪ ,‬אשר ״מההמס שעושה אחיך יעקב תכסה א ו ת ך בושה״‪ ,‬מפני‬
‫מנגד ביום שבות זרים חילו‬ ‫ומפרש תבונת הגרם ‪ :‬״ביום עמדך‬ ‫שאתה הגורם לזה‪,‬‬
‫כי מפני כל‬ ‫ונכרים באו שעריו ועל ירושלם ידו גורל גם אתה כאהד מהם״ ‪ ,‬והכונה‪,‬‬
‫מ ו כ ר ח למען פרנסת חייו ולמען קיומו הדזיוני‬ ‫הסיעקים והלחצים האלה הי׳ )יעקב(‬
‫ללכת דרכים מבוכים וארהות עקלקלות ומעשים לא יעשו‪ ,‬ועל דרך הכתוב במשלי )ז׳(‬
‫אל תבוז לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב ‪ :‬ועל כל זה תכסה א ו ת ך בושה ;‬
‫״גם בענין שלפנינו — הוסיף אבי זקני לפרש דבריו לפני השופטים — עפ״י זה‬ ‫■‬
‫שהעמיסו על עם ישראל משא גזירות קשות שלא יכול לעמוד בהם‪ ,‬על כן הוכרח ללכת‬
‫סהור סחור סביב המשפט והצדק־‪ ,‬ועור עזבתם אותו לנפשו ותתנו לו לעשות מעשים‬
‫מגונים ומכוערים‪ ,‬בלא כל ערובה ובלא כל אחריות עליהם־‪,‬‬
‫וסיים לומר‪ ,‬כי ״גם דבר זה לעצמו )העזיבה ר^פשית( הוא מין גזירה קשו‪ /‬וכפי‬
‫שהורה הנםיון בענין שלפנינו‪ ,‬שכולו בא לסבת חופש המעשים כולם״‪— .‬‬
‫כי ימוד באור זה בפסוק דעובדיה הנזכר שמע מאחד גדולי‬ ‫‪ ,‬וסיפר לפני מכריו‪,‬‬ ‫‪.‬‬
‫ישראל‪ ,‬אך בסגנון קשה וחריף‪ ,‬והנא רכבו והמתיק את המרירות שבו באופן ‪ .‬שיהי׳ מכוון‬
‫‪.‬‬ ‫‪,‬‬ ‫ורצוי להרצותו לפני שרי האומות ‪— .‬‬

‫וחל יום הדין שלו בשבת‪ ,‬ואחר שהתפלל ״ותיקין״ הלך ועמד בדין‪ ,‬וכמו‬
‫שספרתי‪ ,‬נפטר לשלום‪.‬‬
‫סבבוהו כתרוהו גדולי נכבדי העיר ומיודעיו ומקורביו‬ ‫ואך שב אל בית מלונו‪,‬‬
‫וקרוביו במשפחה ובמסחר לברכו על חופשתו ועל פדות נפשו; ואחר אשר הודה לכולם‬
‫על האהבה והכבוד אשר ירחש לבם אליו‪ ,‬בקש מאתם )בתשובה למה שהביעו חפצם‬
‫לקחת עמו דברים מעין המאורע( כי ״יען אשר היום יום השבת‪ ,‬ודרכו מעודו להקדישו‬
‫כולו לשמים‪ ,‬מבלי לערב בו כל ענין וכל חפץ זולתו‪ ,‬וגם כי השיחה כעת על ענץ זה‬
‫איננה נחוצה לשעה‪ ,‬כי איננה נוגעת עוד לדינא שכבר חלף הלך לו י ‪ -‬לכן הוא מבקש‬
‫מהם‪ ,‬כי לא יעמיסו עליו המשא מדברים‪ ,‬אשר הם שלא בזמנם והם נגד רצונו ומומר‬
‫נפשו‪ 5‬ומי שלבו הולך לזה‪ ,‬יאבה לקחת עמו דברים היום אך מעניני תורה ומוסר השכל״‪,‬‬
 ‫ב רו ד‬ ‫)זכרוגותי(‬ ‫מ קו ר‬ ‫■‪970‬‬

‫ץהתחיל להציע לפניהם את אשר מצא להעיר ולבאר בפרשת השבוע ודברי תורה וכי' ‪I‬‬
‫■זתהי המחזה יקרה ונהדרה עד מאוד א( ‪.‬‬

‫וכן הי׳ דרכו ללות את השבת בצאתה ברברי תורה ובסעודה כבוד^ והי׳ מזמין‬
‫■■אליו לומדי תורה ויתעסקו יחדיו בתורה‪ 5‬והי׳ רגיל לומר על דבר העסק בתורה במוצאי‬
‫שבת ״כי כמו בעסקי חול‪ ,‬במסחר‪ ,‬במשא ומתן משתדלים לההל את ״השבוע המסחרי‬
‫בפדיון ״מזומן" לסימן טוב לכל ימות השבוע‪ ,‬כך בחיים רוחנים מהראוי להתחיל א^‬
‫בניסת השבוע בלמוד ״מזומן״ ‪ ,‬כלומר‪ ,‬בפועל ובשקידה‪ ,‬לסימן טוב והצלחה בעמק התוריז‬
‫בכל ימות השבוע ^(‪:‬‬
‫והוסיף לאמר‪ ,‬כי יתרה לעסק התורה על עסקי חול ביחש ענין זה‪ ,‬כי הן עסקי‬
‫■חול בהכרח יבא להתעסק בהם‪ ,‬כי הם דוחקים את הזמן‪ ,‬ולפעמים קרובות‪ ,‬ברצון אי‬
‫באונם‪ ,‬דוחות גם את העסק בתורה מזמנו וממקומו ‪ j‬ועל כן‪ ,‬עסק התורה צריך ייהי‬
‫־רחמים לשמירת תפקידו להצלחה‪ :‬וחז״ל בנסיונם אמרו‪ :‬״דברי תורה צריכים חזוק" ^(•‬

‫ובמוזנאי שבת כאשר באו אליו רבים ונככדים לבקרו‪ ,‬הוסיף לדבר על ענין זוז םסניעו׳י‬ ‫־»(‬
‫לדבר על עניני חול ביום השבת‪ ,‬ויו ‪ »p‬לאסר‪ ,‬בי בעת שהשבת דורשת בהכרח חלולוז‪ ,‬ובויי‬
‫החולה ר״ל‪ ,‬כי אין לני‬ ‫עמדתי היום כדין‪ ,‬איננו מתאונן כלל‪ ,‬ובמו בעת שםחללין בעד‬
‫להצדיק עצמנו יתר על דברי התורה‪ ,‬והיא גזרה אומר‪ ,‬אחת על כל ז ושמרתם את חקיי׳י‬
‫ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם )פ׳ אחרי(‪ ,‬ובאה בקבלה ‪ -‬ולא שימות בהם׳‬
‫‪.‬כנודע‪ ,‬ועל כן אמרו‪ ,‬כי התודה דרכיה דרכי נועם ובל נתיבותיה שלום‪.‬‬
‫וסיפד מה ששמע ממקוד נאמן שאינו מסתפק באמונתו‪ ,‬כי בימי הנר׳א הי׳ אייי׳‬
‫‪-‬ענן כנ ד מדין קשה מתוח על שמי יהודי ווילנא‪ ,‬וגורלם לזכות ולחובה הי׳ תלוי בהפקידיי^‬
‫העליונה אשד בווארשוי‪ ,‬ומטעם העדה יצא איש נכבד מתם )קראו כשמו( לווארשוי להשתדל׳‬
‫וה׳ הצליח חפצו‪ ,‬וליהודי ווילנא היתה אורה;‬
‫ובשובו עמד לפני הגר״א לתת דין וחשבון מענינו‪ ,‬ובהמשך הדברים התאונן בדאגה‬
‫עמוקד‪ /‬על כי מהלך הענין הכדיחו פעם אחת לחלל שנת‪ . ,‬והוא מצטעד על זה‪ ,‬ויאמד‬
‫מ ש ל ו ‪—.‬‬ ‫אחת‬ ‫שנ ח‬ ‫הנר׳יא‪ ,‬כי לרצונו הוא נותן לו‬

‫לחנירו בדיר‬ ‫שאמר אחד החכמים‬ ‫מעין רעיון זה נמצא בתלמוד מס׳ הוריות )י׳ב א׳(‬ ‫ב(‬

‫שמעתתייבי׳‬ ‫משכי‬ ‫טיא‬ ‫היני דמשנין‬ ‫דני‬ ‫דמיא‪,‬‬ ‫כד נרפיתו‪ ,‬גרסו על נהרא‬ ‫ע צ ה‪:‬‬
‫י‬ ‫לסימן ט ו ב ‪- .‬‬

‫בתלמוד מס׳ תענית )י׳ז כ׳( הלשון ‪,‬דברי ס ו פ ר י פ צריכים חזוק‪ ,‬וידוע‪ ,‬דבלשון דביי‬
‫סופרים כלולים כל למורי הז״ל בתלמוד ונםפרותו ‪ :‬ואמנם בדרך השאלה תשתמש ד‪,‬לשי!‬
‫תפו‬ ‫שני‬ ‫פרק י׳ ״אהבת הו ר ה‪ /‬סעיף ב׳‬ ‫הלל(‬

‫וכן הי׳ אומר‪ ,‬כי לוא היתה היכולת הי׳ דרוש להכין סעודת מוצאי שבת ״כיד‬
‫‪ ,‬כי הלא על כן נקראת סעודה זו בשם ״סעודתא דדוד מלכא״ ‪ ,‬והוא בודאי הכינה‬
‫■בבחינת מלכות יי( ‪— .‬‬
‫ואוכוד‪ ,‬כי בלמדי בשנות שחרותי בישיבה דוואלאזין‪ ,‬שמעתי פעם אחת מבנו של‬
‫כפי‬ ‫■אבי זקני זה‪ ,‬הוא דודי אחי אמי ״הנצי״ב מוואלאזיף )בעת הסעודה במוצאי שבת‪,‬‬
‫^!חרגלתי לארח סעודה זו‪ ,‬כהמשך לסעורות השבת‪ ,‬על שלחנו‪ ,‬כפי שאספר מזה אי׳׳ה‬

‫״דברי תורה' גם על דברי סופרים‪ ,‬דאלו ואלו דבר תורה הם‪ /‬ורק כשבאים לחלק ולהבדל‬
‫ולאתרונה ‪-‬‬ ‫דברי תורה‬ ‫לראשונה‬ ‫פה קראו‬ ‫שבעל‬ ‫לתורה‬ ‫שבכתב‬ ‫דבר בין תורה‬
‫דברי סופרים ‪— .‬‬

‫לבונה‬ ‫ובבלל ראוי להעיר‪ ,‬בי בעקרה‪ ,‬מוסבת הלשון דברי סופרים ונריכים חזוק‬
‫חזוק ע פ׳י‬ ‫חז׳ל )והיינו דברי סופרים( צריבה‬ ‫אתרו‪ /‬לומר‪ ,‬בי תוצאת הדינים שטחדשים‬ ‫׳‬
‫גדרים ו סייגי‪ /‬ולא במו הדינים המפורשים פמש כתורה‪ ,‬מפני שהם תקיפים וחזקים לעצמם‬
‫מדברי‬ ‫יותר‬ ‫לבונה וו ‪, :‬הזהר בדברי סופרים‬ ‫דורשים חזוק מן הצד ן ובן אמרו‬ ‫ואין‬
‫משל תורה' )בתובווע‬ ‫חורה" )עירוכין‪ ,‬ב׳א ב׳(‪ ,‬ובן ‪. :‬חבמים עשו חזוק לדבריהם יותר‬
‫א׳(;‬ ‫נ‪-‬ו‬
‫ואבי זקני גשתמש בלשון זו לענינו על דרך המליצה וההגיון כדברי החכמים לתבל‬
‫שיחותיהם בפניני מאמרי ח ר ל‪- .‬‬

‫יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת‬ ‫וחז״ל עמדו על הערה זו ואמרו )שבת קי׳ח ב׳( לעולם‬
‫אעפ׳י שאינו צריך אלא ל בזי ח‪.‬‬
‫וטעם הדבר שנתיחשה סעודת מוצאי שבת לדוד המלך‪ ,‬ומה יתרון ומעלה מצא הוא‬
‫לא‬ ‫אנשים זולתו— כל זה‬ ‫ויותר מאשר‬ ‫בסעודה זו יותר מאשר בסעודות מצוה אחרות‬
‫באור‪ ,‬ואין ספק שיש בזה טעם‬ ‫נ ת ב אד; ובסדור רב יעב׳ ץ עמד על זה ולא נתן כל‬
‫נכבד ומספיק!‬
‫וקרוב לומר‪ ,‬משום דבכלל לא ידע אדם את עתו‪ ,‬וכל שעה עלול הוא לסבת שלילת‬
‫וכה אנו רואים לפעמים‪ ,‬כי בשעה זו אנו רואים את איש פלוני ב חיי‪ /‬וכמו בכל‬ ‫החיים !‬
‫בטוח ונאמן‪ ,‬כי למצער‬ ‫תומת שלומו‪ ,‬ולאחר שעה אנו שומעים — שמת ן ולוא הי׳ אדם‬
‫יחי׳ שבוע מלא‪ ,‬כי אז בודאי הי׳ שמח על זה ומוקיר את מספר הימים האלה ! ויותר מ ז ‪/‬‬
‫‪.‬אדם גדול ועסקן בתורה ובמעשים טובים אשר במשך שבוע ימים יכול לעשות טובה הרכה ן‬
‫בשמים מתי י מ ו ‪ /‬והשיבו לו ‪,‬כ שבת‬ ‫והנה אמדו חז׳ל ) ש ב‪ /‬ל׳ ב׳( ששאל דוד‬
‫הי׳ בטוח כחיים לבל משך ה ש סו‪/‬‬ ‫מוצאי שבת כבר‬ ‫תמות"! ועל כן‪ ,‬מכיון שבא ליל‬
‫ועשה ס עו ד ה‪I‬‬ ‫ושמח‬
‫ומעין זה במם׳ מו״ק )כ׳ח א׳( ברב יוס^ שאחר שעברו עליו ששים שנה‪ ,‬עבד יומא‬
‫‪ ,‬טנ א‪ ,‬על שיצא משנות כרת‪ ,‬עיי׳ ש‪— .‬‬
 ‫ב רו ד‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫‪ ,‬מר‪,‬ור‬ ‫‪972‬‬

‫להלן בחבור חלק רביעי‪ ,‬פרק ל״ט סעיף ב׳( — שהי׳ מספר‪ ,‬כי הי׳ אביו‪ ,‬אבי זקני<‬
‫בנעימה במוצאי שבת את הפזמונים הקבועים לאותו הלילה<‬ ‫זהיר וזריז מאוד לומר‬
‫‪■.‬‬ ‫וביותר וביהוד את אלה שיש להם יחש וזכרו; לאליהו הנביא‪ ,‬במו‪:‬‬

‫מנוחה‬ ‫במוצאי יום‬

‫שלח תשבי לנאנחהי•(‬
‫־■‬ ‫‪,‬‬ ‫ואנחה‬ ‫ינון‬ ‫ונם‬ ‫‪-‬‬
‫‪-‬‬ ‫‪.‬‬ ‫נילה‬ ‫יום‬ ‫במוצאי‬
‫שלח תשבי לעם סנולה‬

‫אגיל ואשמח בלבבי‬

‫■‬ ‫ולציון גואל הביא‬
‫'‬ ‫איש צמח תצטיח‬ ‫•‬ ‫׳‬
‫■‬ ‫אליהו הנביא‬
‫ומלך המשיח‬

‫אליהו הנביא‪ ,‬אליוע התשבי‪ ,‬אליהו הגלעדי '‬

‫במהרה יבא אלינו‪.‬‬

‫וכן‪.‬הזמד איש הסיד‪ ,‬המכלכל ספור מאליהו הנביא — את כולם הי׳ אומר בחביביר׳‬
‫יתידה ובדגש שמחת הנפש‪ ,‬מאוד נעלה‪5‬‬
‫וסיפד דודי‪ ,‬שהי׳ אבי זקני נותן טעם לאמרו את כל אלה הפזמונים והמזמורים‬
‫המתיחשים לאליהו הנביא בדגש שמחה ובהתפעלות הנפש — שמצפה ודא‪ ,‬בי ב ם ^‬
‫שהוא מודד לאלירד — במדד‪ .‬ההיא ימדוד אליהו לו לפקדנו בחביבות ברשימותיו‬
‫במוצאי שבת‪ ,‬ויפקדנו וירשמנו לחיים ולשלום ‪.‬‬
‫ויהיו כל הדברים האלה אצלי כמין חידה סתומה‪ ,‬לא ידעתי וגם לא יכולתי להעי'‬
‫ענינם מן *רשימותיו של אליר‪.‬ו במוצאי שבת״ ; אך לא הרהבתי לשאלו לדודי לםתרוגם«‬
‫טפני*_ד‪.‬יותי אז‪ ,‬כאמור‪ ,‬בשחר טל ילדותי‪ ,‬ואתיחש אליו ביראת רוממות מופלגה‪ ,‬ועל כ!‬
‫לא הי׳ די און ברוחי לשאול לו על זד‪ ;.‬וכד‪ .‬נשאר הדבר בענינו צרור וחתום לפני‬
‫וכחידה‪ .‬בלא פתרון ־‪,‬‬
‫אך הזמן‪ ,‬הזמן ת א מורד‪ .‬טוב ומורה הכל ‪I‬‬

‫תשבי ‪ -‬בנוי לאליהו הנביא‪ ,‬וכתבנו מזה למעלה בחלק ראשון‪1 ,‬ורק א׳ סעין* א ‪ /‬נהעריז‬ ‫א(‬
‫ה ת ש בי‪- .‬‬ ‫לשם אליהו‬
‫תפז‬ ‫שני‬ ‫סרק י׳ ^אהבת הורה״ ‪ ,‬סעין* נ׳‬ ‫הלמ‬

‫ובמשך השנים נורעתי בעצמי פשר הדברים‪ ,‬וכוגתו היתה מוסבת למה שכתב‬
‫‪-‬״שהרי״ל סוף הלכות שבת בשם ברייתא אחת בזו הלשון ‪,, :‬מה שמשוררים בבל גבול‬
‫״■׳*ראל במוצאי שבת מאליהו הנביא‪ ,‬משום שנמצא בתוספתא‪* :‬במוצאי שבת יושב‬
‫י**• יהי תחת עץ החיים ו ר ו ש ם זכיותיהם של שומרי שבת*‪.‬‬
‫ונפתרה החידה‪— .‬‬

‫ג‪.‬‬
‫ואף כאלה‬ ‫וכן הי׳ אבי זקני מוקיר ומחבב לו ולאחרים‪ . ,‬את מנהגי ישראל‪,‬‬
‫בפי הספור‬ ‫^^יאים כמו קלים ושטחים‪ ,‬והי׳ משתדל לעשות להם תקומה באומה‪,‬‬
‫^«אכיא בזה!‬
‫ובדברו על דבר המנהגים בכלל ועל תכונת מנהג כזה שאספר בפרט‪ ,‬הי׳ מזכיר‬
‫־את דברי הרמ״א בשו״ע אורח חיים בהלכות מגילה‪ ,‬סימן תר״ץ סעיף י״ז *שאין לבטל‬
‫‘ יי‘ מנהג או ללעוג עליו‪ ,‬כי לכל מנהג יש יסוד וטעם״‪ ,‬עב״ל; ופעם מצינו לחז״ל‬
‫׳*היי מעריצים את המנהג‪ ,‬ואמרו‪ :‬״כשם שקונסין להלכה )כלומר‪ ,‬למי שעובר על די ר‬
‫^זלכה( כך קונסין על המנהג״יי(! ועוד אמרו‪ :‬״אפילו שיחתם של ישראל תורה היא״ב(;‬

‫ועפ״י זה נראה לפרש הלשון ״כדת משה וישראל״ שכותבין בסוף שטרות כתובות‬
‫'^’®ין וכדומה‪ ,‬אשר לכאורה הלשון ״וישראל* אינו מבורר‪ ,‬כי הלא ישראל לא קבעו‬
‫על מנהגי ישראל‪ ,‬ומכונים לומר שהשטר נעשה כדת משה‬ ‫"’’ י׳י אך זה מוסב‬
‫■יטנהגי ישראל ‪— .‬‬
‫והוא‪ ,‬אבי זקני‪ ,‬הי׳ מוסיף טעם וסברא למעלת שמירת המנהגים עפ״י באור‬
‫ייפה והגיוני}‬
‫בעוד אשר האיש החכם‪ *,‬הירא והשלם או הבעל מעשה מכיר את בוראו‬ ‫ואכר ‪0‬בי ^‬
‫'יסרוסם את נפשו לתורה ולתעודה‪ ,‬מכבד ה׳ ומוקיר שם עמו ותורתו ודתו‪ ,‬עפ״י תכונת‬
‫'^׳ניני‪ ,‬כל אחד בשלו‪ :‬החכם בחכמתו‪ ,‬הע‪-‬ובד בעבודתו‪ ,‬ובעל המע שה‪-‬במע שיו; —‬

‫*הנה להאיש ההמוני‪ ,‬אשר לא נ‪.‬תברך באחת משלש אלה‪ ,‬ואין לו אף אהד מאלה‬
‫^’י*רינות‪ ,‬ונפשו הרבה‪ ,‬ריקה‪ ,‬בוקר‪ .‬ומבולקה מכל רגש קודש ואצילי המרומם את‬
‫■ייירוח ומשובב את הנפש‪ ,‬ולא ‪1‬שאר לו בי אם להמשיך ‪.‬את לבו ולהשתעשע בתוצאות‬

‫ב( מדרש »וחר טוב‪ ,‬ק ״ ד ‪- .‬‬ ‫ירושל׳מי טסחימ‪ ,‬ט׳ ר ה ״ א‪—.‬‬

‫‪62‬‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מקור‬ ‫‪974‬‬

‫מנהגי ישראל אל הפועלי אשר בבל חשק לבו ובכל חושי נפשו והגיוני רוחו הוא‬
‫מתעסק בהם‪ ,‬מסלפלם ומשכללם עד כמה שכח הרגשתו תופס וידו משגת‪ ,‬ונותן‬
‫נפשו עליהם ; ואך המה‪ ,‬אך המה מכ ‪T‬ים לו את עמו ואמונתו והיהדות כולה ; והם־‬
‫לו נחמתו כעניות דעתו ותקומתו בשפלות רוחו;‬
‫״ולכן עלינו להוקיר עמו יחד את כל מנהג שבעמנו‪ ,‬ואף כזה הנראה לגי■ לקי*'‬
‫כי בעינינו אין הדבר שוה מאומה‪ ,‬ושוב גם לא־‬ ‫ולהמוני‪ ,‬לבל יפול לבו עליו לאמר‪,‬‬
‫רוחו שלו להם‪ ,‬ואז הלא יאבד בעניו ובשפלותו‪ ,‬כי ‪ .‬מה לו עוד זולתם בכל חייי‬
‫הרוחנים ובכל קניניו הנפשיים״ ‪■.‬־־‬

‫ופעם בא לידו של אבי זקני להשתמש בהשקפתו זאת ״הלכה למעשה״‪ ,‬וראר■‬
‫לדבר זה להיות נחקק לזכרון בספר‪ ,‬למען דעת את רוח אבותינו היקרים עד כמה היי‬
‫נותנים את לבם ונפשם ומקדישים כל חושיהם והגיוניהם לדחזיק במעוז המעמד הרוחגי'‪,‬‬
‫באומתנו‪ ,‬בכל פרטי עניניו ובכל דקדוקי נמופיו‪,‬‬
‫ואפפרה כמו‪:‬‬
‫הדבר הי׳ בימים הראשונים לחודש א ד ר { וכשהי׳ אבי זקני הולך ושב פעמים‪.‬‬
‫ביום לביהמ״ד להתפלל‪ ,‬הרגיש בדרך הלוכו‪ ,‬כי בצלע הרחוב )פימטא( היוצא מחצר‪.‬‬
‫ביהכנ״ם לרחוב העיר‪ ,‬מקום שם עומדים תמיד מוכרים ומוכרות מעשה אופה ותופינינ*‬
‫ויותר מזה — לקטנים ולתנוקות‪ ,‬לא יראו ולא ימצאו אלה התופיני®‬ ‫לגחלים‪,‬‬
‫המתובלים בדבש ושומשמין‪ ,‬אשר יוכנו ביחוד לימי הפורים בתמונתם ובצביונם הגועי■‬
‫להם בפורים בתבנית ״שלש קרנות״ ‪ ,‬ונקראים ‪ ,‬המן־טאשי״ן ״ ‪ ,‬אשר תמיד בכל שנר׳‬
‫ה מ נ ה ג להכינם לממכר עוד משנכנס א ד ר‪ 5‬ויהיו שעשועים לאלה הקונים הפעוטי®‬
‫ולקורת רוח להאבות והאמהות; ומתוך כך הי׳ השם ״פורים״ וענין היום מתנשא על כל'‬
‫שפה ולשון בבתי ישראל בעוד מועד ‪; C‬‬

‫גו­‬ ‫ך‪,,2‬ן‬ ‫אמנם אששר להניא סמך למנהג זה‪ ,‬ל'פ• סד‪ .‬דקיי״^‬ ‫א(‬
‫בנזר ‪,‬‬ ‫נם את כני ניתי במ״ט‪ ,‬לכל אחד‬ ‫הכית לששה‬ ‫נשמחה‪ /‬על כן מצוה על ראש‬
‫קליות ואגוזים שישמחו כדם )שרע או׳ ח םימ‪1‬‬ ‫שמכוון ונאות לו‪ ,‬ולילדים קטנים נחלוקת‬
‫תקכ׳ט} וכ רמנ׳ ם פ״ו הי״ח טי רט מופין* ‪,‬ו מג דנו ת'‪ ,‬וננמרא ליתא(;‬ ‫■‬
‫נשמחה )תענייע כ׳ ח א׳(‪ ,‬ואם כן ג®‬ ‫ואם כן‪ ,‬מכיון דקיי׳ל משנכנס אדר מדנים‬ ‫י‬
‫נרכש ונדמות טייי׳י'‬ ‫ם»וה לשמח אז את הילדים‪ ,‬ואחרי דמעשה מאסה אלה המתובלים‬ ‫׳■‬
‫ותענוג ואוכלים אותם לתאבון )וע׳ גדה ס«ה א׳‪,‬‬ ‫ו ‪T‬וע לפורים מסבב להם שמחה‬
‫לתנוק שטמנו לו אצבעו נ דנ ש‪ ,‬מצצו(‪ ,‬ממילא מבואר‪ ,‬שראו' להחזיק במנהג זה בזםגי''‬
‫משנכנס אדר ‪.‬‬
‫תפח‬ ‫שני‬ ‫פרק י׳‪ ,‬א ה ב ת תורה״ ‪ ,‬סעיף ד׳‬ ‫ח^ק‬

‫וישם אבי זקני אל לבו דבר חםרון מינים אלה למכירה הפעם ויתענין בדבר^‬
‫יישאל לסבתו‪ ,‬ויענו לו‪ ,‬כי יען אשר השנה היא שנת יוקר‪ ,‬וקמח חטים יקרים במציאות‬
‫ובמחיר‪ ,‬לכן די להם להאופים‪ ,‬כי יספיקו כלכלת מעשה אופה היותר מוכרחים בחיים‪,‬‬
‫כחלות ורקיקים‪ ,‬אבל לאלה הדברים הבאים לתענוג ולשעשועים אין ידם משנתי‪,‬‬
‫ויקשב וישמע לאשר ענוהו‪ ,‬וישם הדברים בזכרונו‪ ,‬ובשובו מביהמ״ד אל ביתו‬
‫שלח לקרוא לשני אופים ראשים אשר בעיר‪ ,‬ויתן לכל אחד שלשים אדומים זהב‪ ,‬ויבקשם‬
‫להשתדל להשיג קמח חטים ביחוד להכנת ״תופיני פורים״ ויהיו מצוים למכירח כשנה שנו‪/‬‬
‫‪,‬‬ ‫ילא יחסר המזג ממנהגי ישראל‪1‬‬
‫ויהי הדבר בשעתו לשיתה נאה ולקורת רוח לבגי העיר‪— .‬‬

‫ד‪.‬‬
‫שמעתי מאבא מרי‪ ,‬שהי׳ חתנו האחרון‪ ,‬ואבי זקני פזר לו לנדוניא שתי מאות‬
‫אדומים זהב )יותר משש מאות רובל כסף בזמן ההוא‪ ,‬בשנת הר״ה(‪ ,‬והשלישו את הבםן<‬
‫כיד איש נכבד אחד בעיר סלוצק ‪ :‬ובאיזה זמן לאחר החתונה החלו לרנן אחר השליש‪,‬‬
‫כי נכון או עומד הכן להשמיט חובותיו ולעמוד מלשלם ;‬
‫ויפצרו אבי ואמי באבי זקני‪ ,‬כי יטריח עצמו ללכת לסלוצק להתחקות על מצב‬
‫ועל ערך הרנון‪ ,‬אם אמת הוא‪ ,‬או כי הוא רק קול דברים בלבד; ואם אמת‬ ‫הדבר‬
‫הוא‪ ,‬או נם רק קרוב לאמת‪ ,‬יתאזר אבי זקני כח וישתדל להוציא הכסף מ ‪ T‬השליש‪,‬‬
‫אם אפשר — כולו‪ ,‬ואם לאו‪ ,‬מחציתו או נם פחות מזה‪ ,‬במזומן‪ ,‬ואם לשעורים —‬
‫למצער יהי׳ הדבר בטוח בבטחון ובערובה נאמנה; ובכלל הפצירו בו‪ ,‬כי איך שהוא‪,‬‬
‫ישתדל לסדר הדבר על יסוד נאמן וקיים‪ ,‬וינסה לרבר אתו רכות וקשות‪ ,‬כפי שיהי׳■‬
‫המצב דורש;‬
‫ולא יכל אבי זקני לראות בצערם וטרדת נפשם‪ ,‬ויענה להם‪ ,‬ויסע; ולאתר איזוז‬
‫ימים שב מדדכו‪ ,‬ויודיע ברוח נכאה בדברים קצרים‪ ,‬כי ״םצב הענין ככלל איננו לפי■‬

‫שהבאנו בשנינ‪ /‬דלב^־‬ ‫ולשי זה יש יסוד למנהג זה בחז׳ל‪ ,‬והוא כסש״ב הרמ׳׳א‬
‫מנהג יש יסוד וטעם‪,‬‬

‫קדע‬ ‫וגם למציאותם של אלה לממנוי בשוק יש רמז בטזויאות דוגמא לזה בימי‬
‫שאמרו במס' ביצה )ה׳ א׳( שהיו‬ ‫בזמן שהיו ישראל שרוים על אדםתם‪ ,‬והוא עש״י מה‬
‫מעטרים את שוקי ירושלם בשירות‪ ,‬וכן כאן הוא טין עטור‪ ,‬מאחר שיש בזה קרוב לדבד‬
‫מצוה כמש׳ב ‪- .‬‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מהדר‬ ‫ו ‪976‬‬

‫ה ר צ ו ן ״ ; ומדברים אלה הבינו השומעים‪ ,‬כי המצב ב ר ע ‪ ,‬יען כי ידעו ב‪ /‬שהוא‬

‫זודר־ להוציא דבר רע מפיו‪ ,‬ובמקרים שצי ‪ 7‬לבטא ככה‪ ,‬הוא משתדל לסבב הודעת‬
‫הדבר בלשון רכה‪ ,‬נקיה וקלה‪ ,‬ועל כן‪ ,‬גם הפעם באו דבריו בסגנון לשון כזו‪ ,‬וימצא‬
‫אכל המבין הבין עד היכן‬ ‫לנכון לבטא אותם כמו שבטא ״שאין המצב לפי הרצון״ ‪,‬‬
‫הדברים מגיעיםא(;‬
‫ועל שאלת אבותי ‪ :‬מה ענה השליש‪ ,‬ואם למצער יבטיח בזמן מן הזמנים להשיב‬
‫הכסף‪ ,‬או כי יתן תקוה לקבל חלק מכל סכום הכסף למחצה‪ ,‬לשליש ולרביע‪ ,‬ואיו‬
‫מתנהג בכלל עם נושיו‪ ,‬אם יענה להם רכות או קשות‪ ,‬אם מאמץ הוא את רוחם או‬
‫כמיאש הוא אותם נם מלקוות לגבות; ובכלל איך יתיחש למצב הדברים; ועוד שאלות‬
‫שונות מענין הדבר‪ ,‬כנהוג במקרים מעציבים כאלה — ;‬
‫על כל השאלות האלה ועוד כאלה השיב אבי זקני תשובה קצרה ונמרצה‪,‬‬
‫מפורשה וכרורה‪:‬‬
‫כלל*‬ ‫ראיתיו‬ ‫״לא‬ ‫‪.‬‬

‫ויתמהו אבותי ואנשים מן הצד אשר היו באותו מעמד ושמעו את דבר השאלות הרבות‬
‫וענינן‪ ,‬ועליהן ועל כולן' תשובה אחת קצרה‪ ,‬נמרצה ומופלאה ; יען כי איך יתכן שיצאו‬
‫לדרך' לתכלית ידועה‪ ,‬ולא לנגוע כלל במקור היסודי המניע את כל תכלית הענין‪ ,‬בעקרו‬
‫ושרשו ויסודו??‬
‫ויביעו כולם את תמהונם‪ ,‬לא באומר ודברים‪ ,‬כי לא מצאו דברים לבטא ערך‬
‫התמהון‪ ,‬ויביעו אותו רק בבטוי שממון מרגשות _צער ודאגה‪ ,‬והחליפו מבטם איש אל‬
‫אחיו‪ ,‬כשואלים זה לז^ איך זה כן ועל מה זה כן ? היתכן‪ ,‬היאומן ? ובלב כואב ונפש‬
‫מרה חכו לשמוע פשר התשובה הזרה הזאת;‬
‫והוא ראה לדעתם‪ -‬ולתמהונם‪ ,‬ויענה להם בתמהון גם הוא‪ ,‬ויאמר ‪:‬‬

‫״לא אדע ולא אבין אל מה תתמהו ועל מה התפלאו ‪ :‬הן‬ ‫■‬

‫כולנו יודעים את מאמר חז״ל )ב״ם‪ ,‬ע״ה ב׳(‪ :‬מניין לנושה‬
‫בחכירו ויודע שאין לו שאסור לו לעבור לפניו‪ ,‬שנאמר‪ ,‬לא‬

‫וגם קרוב לומר‪ ,‬שברכות תשובתו זאת כיון להוראת חז׳ל )מגילד^ ט־ו א׳( שאין משיבין‬ ‫‪(r‬‬
‫על הקלקלו‪ /‬ופירערי‪ ,‬שאם יש להשליח להשיב למשלחו דבר של צער אין מודיע ב עג פוז‬
‫מפורש‪.‬‬ ‫זכאן מכיון שהי׳ מוכרח להודיע‪ ,‬לכן לא רצה להשיב בלשון צער‬
‫וכמ׳׳ש במדרש שוחר טוב )ק״ ס ‪,‬אפילו‬ ‫ואיך שהוא‪ ,‬ראוי' היא דרכו להתלמד‪,‬‬ ‫‪.‬‬
‫שיחתם של ישראל תורה הי א' ‪—,‬‬
‫תפט‬ ‫שני‬ ‫פרק י׳ ״אהבת הורה׳‪ /‬סעיף ד׳‬ ‫חלק‬

‫תהיה לו כנושה )פ׳ משפטים( ‪ ,‬ופירש״י•* לא תראה בעיניו‬

‫כנושה‪ ,‬שיראה ויבוש‪ ,‬עכ״ל‪ ,‬והבאור הוא‪ ,‬כי כשהמראה‬
‫לפניו‪ ,‬הרי אהה כמזכיר לו נשייך ויצטער ‪J‬‬
‫״ואני בבואי לסלוצק — הוסיף אבי זקני לפרש צדקה‬
‫מעשיו בזה — דרשתי וחקרהי ממקורים נאמנים ובטוחיש‬
‫אשר גם רנע לא אסהפק באמהתם ובבטחונם‪ ,‬ואין לי כל‬
‫שמץ תואנה וצל ספק קל להרהר אחריהם — כי אמנם מצב‬
‫השליש רע מאוד‪ ,‬ובי באמת אין לו במה'לשלם חובותיו‪,‬‬
‫וגם הכירוני בסבה הדבר‪ ,‬שנהפך עליו כל כך הגלגל לרעה‪,‬‬
‫ואני שונה ומשלש לכם‪ ,‬כי בטוח אני בהידיעות האלה כמו‬
‫בידיעהי שלי בעצמי ובמו אדע אותם ממקורם הראשון‪ ,‬ואי;‬
‫אומר ודברים‪ ,‬וגם הרהור ומחשבה קלה באמתה הדברים‬
‫כאשר שמעתי — ו‬
‫״ובהיות כן‪ ,‬הלא לא הייתי רשאי עפ״י מצות הז״ל‪,‬‬
‫שהיא גם מכוונת לשלמות המדות‪ ,‬להתראות לפניו ! ולא אדע‬
‫איך הי׳ נוהג אחר במקומי‪ ,‬זה ההולך בדרכי ההורה והמצוה‪,‬‬
‫אחרי כי אין לנטות ימין ושמאל מדי; מפורש בהז״ל המיוסד‬
‫על מצות לא העשה מפורשת בתורה?‬
‫״ודונו בעצמכם — הוסיף להשבילם בינה — הן לוא‬
‫ראיתם אותי משתמט עצמי מלעבור תחת צל איל; הנטוע‬
‫לע״ז‪ ,‬או כי אעצים עיני מלהביט על דבר מגונה ומאום‪ ,‬הלא‬
‫לא הייתם מתפלאים כלל על דרכי זאת‪ ,‬יען כי מעצמכם‬
‫הייתם דנים‪ ,‬כי כזה וכזה הוא ממצות חז״ל‪ ,‬והחובה והמצוה‬
‫לנהוג כן•‪ ,‬ואם כן‪ ,‬מה נשתנה עגין זה שאנו דגים עליו‪,‬‬
‫ואשר אתם מתפלאים עליו ככה‪ ,‬על השתמטי עצמי מלראות‬
‫את פני האיש אשר לפי מצב היומי עפ״י היתושים שבינינו‬
‫אני מוזהר' עליו באיסור גמור בבל יראה לפניו ? והן מצות‬
‫הז״ל תוקף אחר וערך שוה לכולן‪ ,‬והחובה עלינו לא רק‬
‫ללמדן כי אם גם לקיימן ולהשתמש בהן בפועל בבל זמן‬
‫ובכל מקום שבאות לידינו וללכת אחריהן בכל דרכינו ואורח‬
‫חיינו ;‬
‫״ואם אולי השיבו לי — הוסיף לאמר — ממנהג רוב‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרינותי(‬ ‫מר^ור‬ ‫‪978‬‬

‫בני אדם שאינם נזהרים בזה — אין לנו ללמוד אל מנהג רע‬
‫ומקולקל זה‪ ,‬וכמו שאמרו הז״ל ״אמינא לך אנא איסורא ואת‬
‫אמרת מנהגא ? ״ )יבמות‪ ,‬י״ג ב׳( ; וכבר אמר אחד החכמים^‬
‫כי ״מנהג״ רע יותר נכון לקרותו באותיותיו משמאל לימין‪,‬‬
‫ויוצא = ״גהנם׳׳ ‪ ,‬ויקביל אל מאמר חז״ל )ע״ז‪ ,‬י״ח א׳( על‬
‫הפסוק בתהלים )מ״ט( עון עקבי יסבני — עונות שאדם דש‬
‫בעקביו)פירש״י ‪ :‬שאין נחשבין בעיניו( מסבבין לו ג י ה נ ם ‪,‬‬
‫ועון זה אחד מהם‪ ,‬שגם אותו רוב אנשים דשים בעקבם״ ‪—.‬‬

‫ויתפלאו השומעים ותתפעל נפשם התפעלות אין ערוך לה על חשבון הנפש זה‪,‬‬
‫אשר לא כל אדם זוכה לשלוט ברוחו לקיימו בפועל ‪.‬‬
‫אשרי שלו ככה ! —‬

‫ה‪.‬‬
‫עוד כפור יפה מאוד שמעתי עליו מאבא מרי‪ ,‬ואחרי כן גם מזקני עיר מגורו של‬
‫אבי זקני‪ ,‬אשר עוד יזכירוהו)להספור( ברגש נמרץ עפ׳׳י הרושם החזק אשר עשה עליהם‬
‫המקרה מתוכנו של הספור בשעתו‪ ,‬ואבות לבנים יספרו מגדולת נפשו של אבי זקני‬
‫שהראה לדעת בשעת אותה המאורע‪.‬‬
‫וזה ענינו ‪:‬‬
‫פעם אחת בסוף הקיץ שב אבי זקני מדרכו לחו״ל שהלך לשם לרגלי מסחרו‬
‫כדרכו שנה שנה‪ ,‬כמו שזכרתי מזה למעלה בתחלת הפרק הזה ; ויען כי תוצאת אותה‬
‫הנסיעה היתד‪ .‬מלאה ברכת ה׳ משפע פרנסה הרבה יותר מכפי שהעריך והתור‪ .‬לו‪ ,‬לכן‬
‫הרשה לו להוציא סכום מסוים בערכו למקנה חפצי בית להשתמש בהם בימי חג ומועד‪,‬‬
‫ולהמציא בזה קורת רוה לבני ביתו האהובים לו ;‬
‫ויקנד‪ .‬שם בת״ל מערכה• שלמה )קאמפליעקט( ממערכת כלי — משתד‪ .‬ליין‪,‬‬
‫בהם נאדות ונובלים ‪ ,‬בקבוקים ולוגים ‪ ,‬כוסות וגביעים ‪ ,‬נמוכים וגבוהים ‪ ,‬כפות וספלים‪,‬‬
‫ערוכים וקצובים למשתה למספר שנים עשר איש‪,‬‬ ‫צבתים ובתי י ד‪,‬‬ ‫מכסות ואכ>רות‪,‬‬
‫מכוון מקומות‬ ‫בתבנית גורן עגולה ‪ ,‬ולהם טס גדול ארוך ורחב וקרוב לתמונת כדור ‪,‬‬
‫ועמוקים ‪ ,‬בריהים וסדקים ‪ ,‬מכוונים לעמדתם‬ ‫מקומות מסלעים ועמקים ‪ ,‬גבוד‪.‬ים‬
‫ולתפיסת מקומם מן כל כלי וכלי ‪ ,‬בתוקף בצרון המעטר ובהדרת הסדור — >‬
‫וכל אלה הכלים וכל הכבודה אשר להם היו מוצקים זכוכית בדולח מברק עצם‬
‫ונוצצים כמקור זקוק ממיס חיים‪ ,‬ומצהירים‬ ‫מדדת השמים‪ ,‬מאירים בשד‪,‬ם וישפה‪,‬‬
‫תצ‬ ‫שני‬ ‫ה׳‬ ‫פיק י׳ ‪,‬אהבת תירה״ ‪ ,‬סע‬ ‫חלה‬

‫יככוכבים מאירים בשמים טהורים ; משובצים כולם במסגרות וחשוקות באםודות מאבני‬
‫■חן שקופים זהרים‪ ,‬וממורטים חלק כחלקת המשי; ועל כל כלי ובלי הרותים ומפותחים‬
‫ציורים נאים ונפלאים ממראות מראות שונות ומצבעים מיוחדים ונחמדים ‪ ,‬זכים ודקים ‪,‬‬
‫חרוצים ומצוינים בכשרון‬ ‫ירי אמנים‬ ‫מרהיבי עין ומרחיבי לב ; כולם והכל מעשה‬
‫המעשה ובמלאכת מחשבת‪ :‬ובל המערכה כולה — כמו מוצק אחד מכלל יופי‪ ,‬הודו‬
‫■והדרתו לא יתואר וחמדת מראהו לא יצויר ‪ :‬ועלה מחירו יותר ממאה טהאלער ‪.‬‬
‫והטעים אבי זקני את כונתו ומטרתו בקנין כלים אלה במאמר חז״ל במס׳ שבת‬
‫סוכה נאה ‪,‬‬ ‫התנאה לפניו במצות ‪:‬‬ ‫)קל״ג ב׳( על הפסוק )פ׳ בשלח( זה אלי ואנוהו ‪,‬‬
‫כ״ח‬ ‫לולב נאה וכו׳ וכו׳ ; ואחרי דקיי״ל דמצוה לעטר את הסוכה בכלים נאים )סוכה ‪,‬‬
‫^'( ‪ /‬על כן ‪ ,‬כל שהכלים יותר נאים — הוא יותר מכבוד המצוה ‪:‬‬
‫ועוד אמר בשיחה צחית ‪ ,‬וג״כ בסמיכות על הלשון ‪,‬ואנוהו״ ‪ ,‬אחרי דמן הדין‬
‫צריך לברך על קנין כלים חדשים ״ברכת שהחיינו״ )ברכות ‪ ,‬נ״ה א׳(‪ ,‬לכן מהראוי‬
‫שתחול הברכה על נוי והדר ‪ ,‬כלומר ‪ ,‬על כלים נאים ‪ ,‬וזה מסתעף נ״כ מכלל המציה‬
‫ואנוהו ‪ ,‬כמבואר א( ‪.‬‬

‫בגמרא שנ ת שם )קל״ג ב'(‪ ,‬דאיירי לענין נוי מצוה מביא הגרייתא לםסוק זה אלי ואנוהו‪,‬‬ ‫א(‬
‫שררשו‪ ,‬התנאה לפניו כמצות‪ ,‬עשה לפניו סונה נא‪ / 1‬לולב נאה‪ ,‬ציצית נאים‪ ,‬ספר תורה‬
‫אבא שאול‬ ‫ובלבלר נאה וכורכו בשיראים נאים ;‬ ‫נאהוכתוב בו כדיו נאוע בקולמוס נאה‬
‫חנון ורחום‪ ,‬ופירש״י‪ :‬לשון אנוהו דריש‬ ‫אומר‪ ,‬הוי דומה לו‪ ,‬מה הוא חנון ורחום אן« אתה‬
‫>בנוטריקון( אני והוא‪ ,‬אעשה עצמי כמוהו להתדבק בדרכיו‪ ,‬ע כ׳ ל‪:‬‬
‫בי ‪ ,‬הו א'‬ ‫בסוכה )נ׳ א׳( אני והו הושיעה נא‪,‬‬ ‫מפרש עפ׳י לשון הגמרא‬ ‫וכנראה‬
‫שמי;ומזה י״ל‬ ‫הו א‬ ‫ה׳‬ ‫הכתובכישעיה )מ׳ב( אני‬ ‫להקב״וע וזה מוסב עללשון‬ ‫■כנוי‬
‫טעם הדרשה כטס' סוטה )י׳ב א׳( על הפסוק כפ׳ שמות ותראהו את הילד ‪ -‬שראתה שכינה‬
‫‪ ,‬ה ו' למלת ותרא‪ ,‬דדי הי׳ לומר ותרא את הילד‪,‬‬ ‫עמו‪ ,‬וסמיך זה על התוספת הקיצונית‬
‫וכן יתבאר לפי זה הלשון‬ ‫•זלכן דריש ותרא ‪ ,‬ה ו' את )עם( הילד‪ ,‬שראתה שכינה עמו ;‬
‫־כלילה הוא )פ׳ וירא וס׳ ויצא(‪ ,‬ודרשו‪ ,‬שהקב״ה סייע כאותו מעשה )עיין נדה ל׳ א א'‬
‫; וכרש׳י לפרשת וירא כפ' ותשקינה את אביהן בלילה הוא(‪ ,‬ודרשו מדלא כתיב בלילה ההוא ;‬
‫ומטרה הביאו בנמרא בכלל הא‬ ‫כונה‬ ‫^אך ■הנה גענין שלפנינו לא נתבאר לאיזו‬
‫כל יחש וכל ענין לענין‬ ‫דשקפה ראשונה אין לדרשתו זאת‬ ‫שאול לכאן‪ ,‬אחרי דלפי‬ ‫‪-‬דאבא‬
‫•דאי ‪T‬י בי'‪ ,‬לענין נוי מ צו הז‬
‫והובא בפירש׳י שם על הפסוק‬ ‫ונראה לבאר עפ׳י המתבאר במדרשים בפי תרומה‪,‬‬
‫למדה תורה דרך ארץ‬ ‫הלשון ; כאן‬ ‫והאמה מזה בעודף וגו׳ )כ׳ו י׳ג( בזו‬ ‫!■האמה מזה‬
‫שיהא אדם חם על היפה‪ ,‬עכ״ל‪ ,‬כלומר‪ ,‬שינין ויחזר על הנוי והיופי )כי העודף סן האמה‬
‫‪:‬מזה ומן האמה מזה הוא לתכלית היופי וגם להננה על היופי שבפנים( ;‬
 ‫ב רו ד‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫‪ 1‬הור‬ ‫‪980‬‬

‫‪.‬‬ ‫הערה‬ ‫המשך‬

‫במדותיו ‪ hm‬ה ק ב׳וז (־להדם‪.1‬ת י'י׳׳‬ ‫והנה אחרי ד אנ א שאול משמיענו רעלינו ל הדנ ק‬
‫המשכן‪ ,‬במה שצוה ^‬ ‫כננין‬ ‫ממילא מתבאר‪ ,‬שכמו הוא כביכול הזר ‪ hy‬היופי בקודש‬
‫עודן* האמה וכו'‪ ,‬כמבואר‪) ,‬ומזה היקש לכל הבנין‪ ,‬בכללו ובסרטו( בך עלינו לח‪,‬ף על ד‪,‬גוי‬
‫והיופי במצות וכדברים שגקרושה‪ ,‬כמו אלה שנחשבו כגמרא מדברי חכמיס;‬
‫ולפי זז‪ /‬דברי אבא שאול במה שאמר הוי דומה לו וכו'‪ ,‬גם הדברים האלה מכויגי®‬
‫לדעת חכמים רק אופן וסגנון הלמורים•‬ ‫ואין בינו‬ ‫לענין דאיירי בגמרא‪ ,‬לענין נוי מצוה !‬
‫נוי והדר‪ ,‬ואבא שאול מפרש מלשון אנ‬ ‫ביר•‪ /‬כי החכמים מפדשים הלשון ואנוהו ממובן‬
‫והו‪ ,‬מענין שיוי ודמות למדותיו ולררכיו‪ ,‬כפירש׳יי‪ ,‬אשר ע פ׳י זה ממילא מבואר ממצוח■‬
‫וכסי ה ט תנ אי‬ ‫הקב׳ה‪,‬‬ ‫מטרותיו של‬ ‫אחת‬ ‫ג׳ ב‬ ‫שד‪,‬יא‬ ‫התורה לחזר על נוי טצוו‪/‬‬
‫מבנין המ שכן;‬
‫בנוי מצוה גם דברי אבא שאיל׳‪,‬׳‬ ‫מלהביא לעני; דאייר•‬ ‫ועל כן לא נמנעה הגמרא‬
‫שגם הם מכוונים לתכלית שרוצה להוכיח ענין נוי מצוה‪ ,‬וכמבואר הכל ‪5‬‬
‫ך‪,‬גןבן• ))אנוהי(»•‬ ‫ועיין מה שכתבנו עוד בענין זה נכלל בספרנו תורה תמימה‬
‫וכאן אין המקום עוד להאריך;‬

‫וכאן נעיר רק על עיק־ הדרשה מן ‪,‬ואנוהו״ התנאה לפניו ו נ ו ‪ /‬וד‪,‬לא השרש ‪,‬״נוה״■‬
‫‪.‬שבמלת )ואנוהו( אינו מורה כלל על יופי‪ ,‬כי אם על דירה ומעון‪ ,‬כמו אל נוח קדשך‪ ,‬ניוי‬
‫ועוד‪ ,‬וכן תרגם אונקלום ממובן זה את מלה זו ואנוהי~־‬ ‫)ישעיה‪ ,‬ל״ב(‬ ‫שאנן‪ ,‬נוה שלם‬
‫■‬ ‫ואבני לי׳ מקרשא ‪J‬‬
‫אך האמת הוא‪ ,‬כי דורשים המלה ‪.‬ו אנו הו' נחלוף ו׳ באל׳ך‪ ,‬אשר כאותיות אחו׳י■‬
‫רגילות להתחלף‪ ,‬ודרשו כמו ו א נ א ה ו‪ ,‬וזהו ה ת נ א ה לפניו וכו' ‪—,‬‬

‫ודרך אגב אעיר‪ ,‬ני מכלל דברי הגמרא שהבאנו‪ ,‬החנאה לפניו במצור‪ /‬ויותר מזוז‬
‫מדברי רש׳׳י כשם מדרשים בס׳ תרומה שהבאנו ‪ ,‬שלמדה תורה דרך ארץ לחום על היופי'—‬
‫כותבי‬ ‫מזד‪ .‬ומזה מתכאר נ א מנו‪ /‬ני לא נכון הוא מה שרגיל בפי חכמי אומות העולם‬
‫היופי נפל בחלק בני יין‬ ‫קורות ימי קדם וטבעי עמים שוניו‪ /‬נמוסם ותרבותם ‪ ,‬נ י רגשי‬
‫ולבני שם נפלה למנה התורה וההוראה מצדק ומשפט לבאי‬ ‫שלמדו זאת מבני אשור‪,‬‬
‫עולנד‬

‫גם נחלק זד‪ /‬בחללן‬ ‫הנזכרים מפורש שרגש גדול וחזק לכגי שם‬ ‫הנה ממאמרים‬
‫היופי‪ ,‬ולבד שמצינו שנצטוו על זה מפי הגבורה‪ ,‬והפסוקים מתפארים כזה‪ ,‬כמו מלך ב י פ י ו‬
‫י ו ס י )תהלינ‪ /‬נ׳( והרכה כהנה‪ ,‬וחז״ל אמרו )קדושין‪ ,‬ם״ט ב׳<־‬ ‫)ישעיה‪ ,‬ל׳ג(‪ ,‬ציון מכלל‬
‫עשרה קבים יופי ירדו לעולנ‪ /‬תשעה נטלה י ר ז ש ל ם ואחד כל העולם ‪; -‬‬
‫ידי אנמגים וחרשים נפלאיבי‬ ‫תכונת מלאכות מעשה‬ ‫הנה לנד זה מצינו בעמנו‬
‫תצא‬ ‫שני‬ ‫פרק י׳ ״ארבת תי ר ה‪ /‬סעיף ה'‬ ‫הלק‬

‫מטרדתו‬ ‫ובבואו סדרנו שלם בגופו ושלם בהבלים האלה הי׳ לו הרבה לספר‬
‫ואעפ״י שהיו צרורים וחבושים‬ ‫בדרך ארוכה יין‬ ‫ומטרחתו הרבה בטפולו עם הנלים‬
‫יפה יפה — אעפ״י כן היו דורשים עין צופיה ושימת לב מיוחדה לדאוג להם ולשמרם‬
‫ולהגן עליהם מכל מקיה ופגע ואסון שאפשר לבא בדרך ; וביותר גטרד בזה על הגבול‬
‫וסוף‬ ‫בשעת תשלום המבם ‪ ,‬גם לאחר ההנחות הרבות שעשו לו ביחש גלוים לבקור ;‬
‫סיף עלתה בידו להמציאם אל ביתו בשלמותם ובתומתם ‪ ,‬אחד לא נעדר ולא נזוק ;‬
‫דבר אשר‬ ‫ואמי זקנתי ‪ ,‬כגברת הבית ‪ ,‬שמחה מאוד על המנחה המצוינה הזאת ‪,‬‬
‫לא נראה ולא נשמע דוגמתו בכל גבולנו; ויהיו הכלים האלה לה ולהבנים והבנות ולכל‬
‫כל פה לא‬ ‫בני הבית והמשפחה לעונג גדול ולקורת רוח מיוחדה ולשמחת יו״ט יתירה ‪,‬‬
‫יספרה וכל לשון לא תבארה ‪.‬‬
‫ובמשך ימי חג הסכות היו הכלים האלה כולם מוצגים ערוכים וסדורים בקומתם‬
‫בהסוכה הגדולה והרחבה והיפה של אבי זקני ^‬ ‫ובצביונם ובכל הוד הדרת תפארתם‬
‫ונהרו אליה כל בגי העיר כמו אל שעריהמצבה לראות בהורה ותפארתה של המערכה‬
‫המצוינה הזאת; ולא הי׳ בית ומשפחה בעיר אשר לא היו הכלים האלה ענין לענות בו‬
‫מתוך עונג ורצון ‪ ,‬מתוך התפלאות והתפעלות ;‬
‫הצעירים שבעיר‪ ,‬אהר שנפטרו מבקורם את הכלים מתוך התפעלות הנפש לא‬
‫נמנעו יחד עם זה להגיד דברי הלל ושבח להאשכנזים‪ ,‬לומר‪ :‬״אין חקר לבשרון‬

‫המשנן וכליו‪ ,‬המנורה‪ ,‬הכרובים‪ ,‬הםזב‪ / 1‬גגדי ה כ ה ג ^‬ ‫במעשה‬ ‫ומצוינים מעמנו‪ ,‬כמו‬
‫מעשה החוש; ואםוד‪ ,‬וכל‬ ‫ושש ומעשה רקמה‪,‬‬ ‫טטוה חנשים כתכלת וארנמן ותולעת שני‬
‫הלכנו; אשר אין ערוך אליו‬ ‫יער‬ ‫אשר במשכן פני מ ה; ובית המקדש שבנה שלמה ובית‬
‫בכל היכלי העולם שנבנו עד זמנו )מ״א‪ ,‬ו׳ וז׳‪ /‬ומלכת שבא התפלאה על הבית אשר בנה‬
‫ומעמד משרתיו ומלבושיהם‪ ,‬עד אשר‪ .‬לא הי׳ בה עוד רוח )שם‪ ,‬י׳ ה׳( ‪.‬‬

‫בזמן‬ ‫מחריצות האומנים כישראל‬ ‫ה׳ו מבואר‬ ‫ובתלמוד ירושלמי לכס׳ סונה פ״ד‬
‫המקדש עד שהיו מכינים כלי זכוכית כאלה אשר לרוב דקותם ודכותם היו יכולים להתקפל‬
‫זלנלול נ טו נייר‪:‬‬
‫ואמרו‪ ,‬ני דירה נאה וכלים נאים מרחיכין דעתו של אדם )ברנו!‪ /‬נ״ז א׳(‪ ,‬וכהנה‬
‫ונהנה מאמרים כמקרא ובתלמוד ואנדות המורים ומראים על יתרון רנש וטעם לנוי וליופי‬
‫‪.‬‬ ‫‪,‬‬ ‫אשר לעם ישראל‪• .‬‬

‫האומות ‪.‬כי לעם ישראל נפלה למנה התורה‬ ‫ועל מה שזכרתי בשם אותם חכמי‬
‫הדבור‬ ‫וההוראה מצדק ומשפט לבאי עולם' — דבר זה ראוי להתענין בו‪ ,‬ואנחנו הרחבנו‬
‫סעיף ב׳ ‪- .‬‬ ‫עליו להל; בחבור חלק שלישי‪ ,‬פרק ל׳ )‪,‬הולך תום'(‬
 ‫כ רו ך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪982‬‬

‫מעשיהם ולגובה הרגשותיהם" יי( ; והזקנים שבה — מתוך מאסר כזה בסגגון שבח‬
‫והודיה למקום ‪ ,‬לומר ‪ :‬״מה רבו מעשיך אשר חלקת לברואיך ‪ ,‬אל רם ונשא ‪. *I‬־‬

‫וראוי להודיע לתכלית המשך הספור‪ ,‬כי אבי זקג^ להיותו אחד מיוחד בעירי‬
‫בתורה ובגדולה ‪ ,‬בעושר ובכבוד ‪ ,‬בצרקרי‬ ‫בכל קניני הנפש ובמתנות ה׳ באדם ‪:‬‬
‫ובכלל‬ ‫ובמעשים טובים ‪ ,‬ביחום אבות ובתפארת בנים ‪ ,‬בדעת רחבה ובנפש משכלת ‪,‬‬
‫בעטור מעלות ומדות הרומיות ורצויות‪ ,‬ובכל המדינה גרול ומהולל שטוב(‪ ,‬ואהוב‬
‫וחביב לכל בגי העיר ‪ ,‬מכל הערכים ומכל המפלגות — על כן לא יפלא אם בני העיר‬
‫שהי׳ גר בתוכם נתכבדו בכבודו ותפארתו ‪ ,‬ויהי להם לאב ולפטרון ‪ ,‬ונם לפרנם העדר!‪/‬‬
‫להודה ולכבודה ‪! C‬‬

‫בזמן עדיוא‬ ‫הכ‪*5‬י הזר‪,‬‬ ‫סבנון הודאה וו מכוו; למה שאמרו במדרש שיחר סוב )קי*ט( ‪:‬‬ ‫א(‬
‫נאה‪ ,‬סי משתבח‪ ,‬הוי אומר‪ ,‬זה ש ע ש א ו‪- .‬‬

‫ראה להלן בתחלת םרק י־נ מההזמנות שהיו מזמינים אותי לאסשות מדיניות‪ ,‬ובתחלח סרק‬ ‫ג(‬
‫ס׳ו מכבוד הלויתו על דרכו לארץ ישראל ככל הערים אשר עבר בתוכן ‪— .‬‬

‫אין למדין מן הכללות‪ ,‬ובלשון אחרת ‪ t‬אין כלל בלא סרט‪ ,‬כי אעש״י שמצינו לאחר גדיל‬ ‫ג(‬
‫‪,‬לבושי שרד' כססרו ‪.‬נ או ת ד שא'‪ ,‬ונסטר‬ ‫הגאון בעל‬ ‫כישראל במוך לעת ההיא )והוא‬
‫בשנת תקע״ב( מתאר את ערך השרנפים בישראל מעת ההיא בצכעים כהים וגקוים שחורים ‪.‬‬
‫ובשרטוטים אשלים מאוד‪ ,‬ובנשש דאגה על צרת עמו ועל שרירות לב השוררים עליהם היא‬
‫קורא מר«‬

‫״באמת דבר קל הוא למשול על ישראל הדוויים‬

‫ומםוחפים ומטולטלים‪ ,‬כי יען אשר ישראל עתה‬
‫עם דל‪ ,‬מרודים וסחובים‪ ,‬לכן כל הרוצה למשול‬
‫בהם בא ומושל‪ ,‬ולא בכח ולא כחכמה ולא בחיל‪,‬‬
‫כי אם ברוח שפתים‪ ,‬כי עם ישראל שרוים בפחד‪,‬‬
‫וליוצא ולבא אין שלו^ וקול עלה נדף רודף אותם‪,‬‬
‫‪ .‬ואפילו מטי שבאמת אין בו כח למשול עליהם הם‬
‫יראים‪ ,‬כל ששומעים ממנו דברים קשים ובו׳‪ .‬ובזה‬
‫יתבאר המאמר בחז״ל )גיטין‪ ,‬נ״ו כ׳( כל המיצר‬
‫לישראל נעשה ראש‪ ,‬לומר‪ ,‬אף זה שבאמת הוא אדם‬
‫קל וחלוש‪ ,‬אך יורע להצר וכו'״ עכ״ל‪.‬‬
‫תצב‬ ‫שני‬ ‫פרק י׳ ״אהבת תורה״^ סעיף ה׳‬ ‫חלה‬

‫והי׳ מנהג בעירו ‪ ,‬שביום שמחת תורה לאחר הצהרים מזמין הפרנס את חביריו‬
‫במשרה ‪ ,‬בבאי וטובי העיר ‪ ,‬לומדיה וחכמיה ‪ ,‬עם הרב האב״ד בראשם ‪ ,‬לביתו למשתה‬
‫י‬ ‫■יין ‪ ,‬לכבוד התורה ‪ ,‬לכבור היום יי( ‪:‬‬
‫ובאותו יום שמחת תורה ‪ ,‬אשר בהודש אלול שלפניו שב אבי זקני מדרכו מתו״ל‬
‫יעפ מערכת הכלים הנזכרים ‪ ,‬ולבו הי׳ טוב עליו ‪ ,‬צוה להביא אל השלחן לפני האורחים‬
‫הנכבדים את כל הכלים יהד )אשר ‪ ,‬כמסופר ‪ ,‬נערכו ונתכנו לשמוש שנים עשר איש(‬
‫ערוכים ומכוננים על הטם הנדול הנועד להם ‪ ,‬כל כלי על כנו ועל עמדתו הנכון לו ‪,‬‬
‫ולמלא את‬ ‫‪ uV‬כל הידות והאחוזים והמעמדים והאפודות ויתר הקנינים אשר לכל כלי״‬
‫תבאו‬ ‫לל הנאדות והבקבוקים מיין ההנרי היותר נעלה ומשובח ‪ ,‬אשר יחד עם הכלים‬
‫‪.‬טחו״ל‪ ,‬לכבוד היום< לכבוד האורחים;‬
‫ואמי זקנתי‪ ,‬כגבירה מגודלת מנוער על רוחב תלמי העושר והנחלה‪ ,‬התפנוק‬
‫ויודעת בטוב טעם סרור מערכה יפה בכלל ‪ ,‬סררה וערכה בעצמה בטעם‬ ‫והשכלול ‪,‬‬

‫הנה אהד כל הדבדים המעציבים האלה ידענו״ כי לא הי׳ ישראל א^מן מפרנסים צדיקים‬
‫הנחם בכל עניניהם‬ ‫וישדי!‪ /‬אנשי מעלו‪ /‬גדולה וכבוד‪ ,‬גומלי טוב וחסד‪ ,‬והומת ישדים‬
‫בעריהם ותלוה אותם על דרכיהם לאושר ולהצלחת בני עדתם! וביותר כמדינת ליט‪ / 1‬אשר‬
‫כשו פרנסיה כן בני העדה כולם יראי ה'‪ ,‬עוסקים בתורה ובמצות ובצדקה ומעשים טוביו‪/‬‬
‫אך גם בעמים ‪,‬‬ ‫ובתומתם ובצדקתם ובצניעותם הם למשל לכל באי עולנ‪ /‬ולא רק בישראל‪,‬‬
‫ועדים חפרנסים שעמדו לישראל בעת ההיא‪ ,‬כמו ר׳ חיים נחםן פרנס ור׳ שמואל‬
‫לגדא‬ ‫במיגסק‪ ,‬ר׳ אלעזר‬ ‫בווילגא‪ ,‬ר' זיסל רפפורט ור׳ שמחה עטטינגער‬ ‫שטראשון‬
‫בהוראדגא‪ ,‬ר' יחזקאל ראטנער במאהלוב הפלך‪ ,‬ר' דור לוריא )הרד׳ל( בביחאוו‪ ,‬ר' זלמן‬
‫שו‪ /‬גאוני ישראל‪ ,‬גדולי הדור אשר‬ ‫וכאלה‪ ,‬כולם אנשי‬ ‫כאלה‬ ‫מרגליות בבראד‪ ,‬ועוד‬
‫ותפארת וגדולה מכד‬ ‫מכל עבריו‪/‬‬ ‫השאירו אדרתם לזכר עולם‪ ,‬וכבוד והדר כצגה עטרם‬
‫קצוי ארץ‪ ,‬וכמו כזמנם כן עוד היום ישראל בהם יתפאר‪ ,‬ותפארתם עליו ;‬

‫והמחבר הגדול הזה שהעתקנו דבריו העצבים‪ ,‬אולי ראה כן במדינתו )הוא הי׳ דג‬
‫בעיר יאסי‪ ,‬ברומיניא(‪ ,‬ודן על המדינות כולן ועל הכלל כילו‪— ,‬‬

‫בהגהות אשרי סון* סס' סוכה בזו הלשון ‪:‬‬ ‫אפשר לכוין טעם למנהג זה עפ״י מה שכתוב‬ ‫א(‬
‫לעשות‬ ‫רגילים‬ ‫)כלומר‪ ,‬אלה הקרואים לחתן תורה(‬ ‫‪,‬ועושין שמחת תורה‪ ,‬וחתגי תורה‬
‫כעורה ומזמנים את הקהל ו כ ו " ‪ ,‬ע כ׳ ל; יעל הרוב יקרא לחתן תורה פרנס העדה )ראה‬
‫ב מ ח שה״ש )א׳( על‬ ‫למעלה פרק ט ‪ /‬סוף סעין* בי(‪ ,‬ועושה משתו‪ /‬לקיים מה שאמרו‬
‫הפסוק במלכים א׳ )ג׳( ויעש משתו‪ /‬מכאן שעושין סעודה לגמרה של חורה )ראה הבאור‬
‫)קי״ח ב׳(‪ :‬כי חזינא צורבא מרבנן‬ ‫למעלה בפרק זה סוף סעיף א ‪ /‬בהערה(‪ ,‬ובשבת‬
‫דשלים מ סכו‪ /‬עכידנא יומא סבא ל רבנן‪—.‬‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)יכתגותי(‬ ‫מ לןו ד‬ ‫‪984‬‬

‫ורעה אה כל מערכה הכלים ‪ ,‬אחד לא נעדר ‪ ,‬הבקבוקים ומביעים ‪ ,‬הספלים יד‪,‬בפות ‪/‬‬
‫והנכון להם ‪I‬‬ ‫הכל וכולם על מקוסם הנועד‬ ‫הצבתים וכהי היד ‪,‬‬ ‫המכסות והאפודות ‪,‬‬
‫על הטם הגדול והרחב ; המכוון ומכונן לכל הבלים בערכם ובמהתם ; ואחרי איבר על ^‬
‫השגחתה העיונית של אמי זקנתי נקום וטהרום‪ ,‬נקיון אחר נקיון וטהרה אחר טהרה‪/‬‬
‫תמה וברורה ‪ /‬וכה וברה ‪ ,‬עד אשר יפעתם וזהרתם ‪ ,‬ברק אורם ויופי נגהם נדמו ליפעם‬
‫_ אחרי‬ ‫קרני אור השמש בטדרתד‪ ;,‬ואת הבקבוקי‪£,‬‬
‫הבית רהעמירה אלי‬ ‫הזאת על יד משרתת‬ ‫כל אלה נתנה את כל הכבודה הנהדרה‬
‫השלחן הגדול לפני האורחים‪ ,‬והזהירה באזהרה אחר אזהרה להיות מתונה במהלכה׳■‬
‫בנהת ובפתינות■‬ ‫לאט לאט ‪,‬‬ ‫בצעדיה ובתנועותיה ובעזבונה את הכל על השלח; ‪,‬‬
‫ובדעת וחשבון;‬
‫ותקו לראות במחזרי‬ ‫וד‪,‬יא ״ אמי זקנתי ‪ ,‬עמדה מרחוק מדושנת עונג ורוית נחת ‪,‬‬
‫אשר יתענגו האורחים על מתנת אלהים זאת‪ ,‬ויתפעלו להודה וכבודה של בל הב י ודת‬
‫הזאת ויאמרו‪* :‬אשרי שלו בבה!״‬
‫המשרתת היתה בת כפר‪ ,‬יזרים היו לה דרכי בתי העשירים ואורח היירם^‬
‫נמוסיהם‪ ,‬משפטיהם ומנד‪.‬גיהם‪ ,‬וטרם ראתה קובץ אנשים )מהאורחים( כולם נשואי פגים‬
‫לבושי הוד והדר‪ ,‬ועל כל פנים הופיעה הדרת גדולה וכבוד‪ ,‬וגם עלה על רעיונה גורי‬
‫האחריות מן האוצר הגדול אשד הפקד בידיה‪ 5‬ועוד לה לילה העבר ללא שינה כמעט׳‬
‫להיותה טרודה בהבנות הרבות ליו״ט;‬
‫ומכל אלה היתה כנדהמה‪ ,‬נבעתה‪ ,‬הלומה‪ ,‬נכהלה‪ ,‬נהלאה ונרעשה עד כי אבדם‬
‫שיוי המשקל מעמדתד‪ ,.‬ראשה סבב עליה כגלגל‪ ,‬לבה הלם פעם‪ ,‬ידיה רעדו ורגליה■‬
‫מעדו‪ ,‬וברוח עוז ובח כביר וקול אביר‪ ,‬אדיר באדירים‪ ,‬קול מפץ‪ ,‬קול רעם בגלגל • י‬
‫נפלה לארץ עם כל הכבודד‪ .‬אשר בידיה‪ ,‬נפלד‪ .‬עד בלתי קום כמעט ! ‪I‬‬
‫והנפילד‪ .‬היתד‪ .‬כה הזתה‪ ,‬כה קשה וכבדה‪ ,‬עד כי נדמתה להשלכת עומר בגיר!‬ ‫י‬
‫ולירית אבן במים אדירים‪ ,‬איומה ונוראה‪ ,‬מהתר‪ .‬ובעתה !‬
‫ומכח הנפילה הדחופה הזאת נצבר ודיוקם מכל הכלים גל גדול של שברים ורסיסיס‪/‬‬
‫גדולים וקטנים‪ ,‬כתותיס‪ ,‬כתושים‪ ,‬רצוצים ונפוצים‪ ,‬כמו גלים נצים‪ ,‬והרבה מהם גט‬
‫פור התפוררו וכטו נדבו במדוכה‪ ,‬ואף לא אד<ד םד‪.‬ם נשאר‪ ,‬זכר לחורבן‪ ,‬שלם גט‬
‫למחצה לשליש ולרכיע! ומשפך היין וד‪,‬פכה הרצפה מלשכת האורחים לאגם נוזלים י‬
‫ותהי המחזה מעין שמד‪ .‬ופלצות‪ ,‬מגור ומחת!‪ /‬בהלה ובלהה‪ ,‬והבית כולו במי‬
‫הר געש‪ ,‬וקרובה היתה המחזה לשדה קטל לאתר מלחמה בבדה בחרף נפש משני‬
‫הצדדים‪ ,‬לא ירגישוה כל לבבות ולא יערכוד‪ .‬כל מחשבות‪ ,‬לא יתפסוה כל הרהוריט‬
‫ולא יפרשוה כל באורים‪ ,‬כי אין גבול ואין קצה‪ ,‬אין שעור ואין ערך‪ ,‬אין אומר ואין‬
‫תצג‬ ‫שני‬ ‫פרק י׳ ״אהבת תו ר ה‪ /‬סעיף ה׳‬ ‫חלק‬

‫ביגוגים‪.‬‬ ‫קצב‪ /‬אי; מרה ואי; משקל להאסון והשבר המרים^ סרים שבמרים ויגון‬

‫מה שנעשה אחר מקרה האסו; המבהיל הזת קל להבי; ‪ :‬האורחים נשמטו אחד אחד‬
‫׳מלאי צער ושממון*‪ ,‬בני הבית‪ ,‬הילדים והילדות‪ ,‬בכו מר‪ ,‬בבו והלילו מאין הפונות‪,‬‬
‫"יאליהם נלוו השכנים והשכנות ויבכו גם הם ; וכל העובר על פני הבית בחוץ וראה או‬
‫מהאסון המר והנמהר אחזתו רערה ויספוק כף‪ ,‬ויאנח מר באנחה שוברת כל הגוף‪,‬‬
‫וכמו האויר כולו נרטב ונרוה ממרירות ויגונים‪.‬‬ ‫^הוי ואבוי נשמע מכל עברים‪,‬‬
‫ואמי זקנתי נתעלפה קשה‪ ,‬ויטרדו כולם לעוררה לתהיה ; אבל מביון שפתחה‬
‫‪7‬יניה נתעלפה מהדש‪ ,‬כי לא יכלה להשילים עם האסון ; וכה נטפלו עמה שעות אחדות עד‬
‫אשר השיבוה לתחיה ותקם על רגליה; אך גם אחרי כן צר הי׳ לכולם לראות בצרת‬
‫י נפשה‪ ,‬כל נוחם נפש רוחק ממנה ושלום נפשה שולל‪ ,‬ותלך כצל‪ ,‬לא הביטה בפני‬
‫איש‪ ,‬לא נשיאה עיניה ולא דברה דבר‪ ,‬ותשב כאבלה ושוממה‪ ,‬כי נפשה מרה לו‪/‬‬
‫סר עד מאוד‪.‬‬
‫אבל איך נתפלאו ונתפעלו כולם‪ ,‬התפעלות אי; ערוך לה‪ ,‬למנוחת הנפש ושקפן‬
‫דלב ופנים שלוים של אבי זקני‪ ,‬כי לא עשה הדבר עליו כל רושם‪ ,‬ורוחו היתה נכונה‬
‫בקרבו כמו לוא הם פדר היום ובקור האו־הים וכל המערכה בנחתי ובשלום ובנעימות‬
‫רצויה )וסבת הדבר יתבאר בסמוך(;‬
‫ולא עוד‪ ,‬אלא כעבור הבהלה הראש־ונה‪ ,‬הניד ברוה קרה ונכונה‪ ,‬כי הוא מודה‬
‫לה׳ על אשר שקל למטרפפי׳ )לעונשו( במקרה זה על אשר לא שם לבו להוראת חז״ל‬
‫במדות והנהנת דרך ארץ‪ ,‬שאמרו ‪ :‬״הרוצה לאבד‪ ,‬מעותיו ישתמש בכלי זכוכית״ יי( ;‬
‫״והוא בשעתו לא עלו הדברים על לבו‪ ,‬אך אח״כ נתעורר עליהם‪ ,‬ומאז התעוררו‬
‫דיו הדברים האלה רבוצים על לבו כאבן מעמסה‪ ,‬במסתרים הכאיבו את נפשו ודכאו‬
‫את רוחו ובמעט שלא נתנו דמי לו; ותמיד הי׳ מוברח כמו בחזקת היד לפזר ענני עצב‬
‫ושמח הוא לראות בפועל כמה נאמנים ומנופים ומאומתים דברי‬ ‫■אלה מעל לבו ורוחו ;‬
‫הז״ל גם באורח חיים ובהליכות עולם ; וברור לו שעל כגון זה נאמר בהז״ל ״אין ערוד‬
‫וכן כאן‪ ,‬לא התרשלות המשרתת גרמה‬ ‫ממית אלא ההטא ממית״ )ברכות‪ ,‬ל״ג א׳(‪,‬‬
‫לשיבירת הכלים‪ ,‬שהרי יום יום משתמשת בהרבה כלים יקרים שבבית‪ ,‬ומעולם לא‬
‫נכשלה בהם‪ ,‬כי אם העון שעבר על הוראת הז״ל גרמה לכל זה״נ(‪,‬‬

‫ב׳ ם כ״וז ב' ועוד באיזה מקומות בתלמוד‪ .‬ובכלל ענינו של מאסר זה אכתוב אי׳ ה דגר‬ ‫«(‬
‫מחודש מאוד להלן בחבור זה בחלק שלישי פרק כ׳ז כסדר ההערות וחדושים‪ ,‬סימן מ׳ ט‪- .‬‬
‫ואמנם עוד סבה נכונה לו על שקפז רוחו ככל ענין זוע כפי שיתבאר מהמשא אשר נשא‬ ‫ג(‬
‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫לפני משפחתו‪ ,‬כמי י*ינא עיר ‪- .‬‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מסור‬ ‫‪986‬‬

‫וילבש אדרתו וילך לביהס״ד לתפלת המנחה^ שקט ושאנן כמו לא נקרה דבר‪~-‬־‬

‫סתםוגנים‬ ‫כאשר שב מביהמ״ד לביתו בערב מצא את בני הבית תוגים נוגים‪,‬‬
‫מר באנחה שוברת נל‬ ‫הגדולים נאנחו‬ ‫בצער ויגון עסוק עמוק עד דכדוכה של נפש‪,‬‬
‫לבבות ופולח בליות‪ ,‬וישפכו‬ ‫הגוף‪ ,‬והקטנים בכו והלילו בקול כהה ונמוג‪ ,‬קול בוקע‬
‫בכו ויבכו אחרים עמם; ואבי זקני‪ ,‬בראותו את כל המחזה התי^‬ ‫דמעות כתנין‪,‬‬
‫והמרוכאה הזאת לא עמר רוחו בו‪ ,‬ועם כל גורל רעתו‪ ,‬הוקף רוחו ואיתן טבעו לא יב^‬
‫לכלכל נפשו במנוחה ולעצור ברוחו מפני צער משפחתו החביבה לו ‪ . .‬ויבך גם הוא על‬
‫צערם ועל מרירותם יי(>‬
‫■ ואנשים מן הצד שהיו בבית וסביב הבית‪ ,‬בחצר וברחוב‪ ,‬שכנים ושכנות‪ ,‬קרוגי^*‬
‫וכני משפחה‪ ,‬ידידים ומכרים‪ ,‬אוהבים ואהובים ומבני העיר בכלל‪ ,‬בראותם ובשמעם ני‬
‫אבי זקני בוכה נטג לבם מרוב צער ולא עצרו כח ויבכו גם הם ; וכה גדל המספד ותר^‬
‫האניה‪ ,‬ותהי המחזה איומה ונוראה‪ ,‬נרגשת יכואבת עד מאוד‪ ,‬לא יכילה כל לשה יל^‬
‫■יתארה כל פה‪.‬‬
‫אליר׳ם‬ ‫וכאשר נתאושש אבי זקני קצת נסה להמציא נחומים לב^ו ב‪,‬ף‪,‬ן^‬
‫ברחמים רבים ובגעגועים גדולים ויאמר אליהם‪:‬‬

‫״שמעוני בני אהובי‪ ,‬שמעוני ושימו לב לדברי אשר אגיד‬ ‫‪.‬‬

‫לכם בזה‪ ,‬ואקזה‪ ,‬אשר על פיהם יקל לכם הרבה ענות נפשכם‬
‫וכאב רוחכם‪:‬‬
‫״אתם ידעתם וגם שמעתם‪ ,‬כי מאז היותי לאיש באנשים‪,‬‬

‫ייזיא עיי ד י ו עאסרו )סנהדרין‪ ,‬ק׳ד ב'{ על ה‪ 6‬כ‪ 1‬ק באיכה )א׳( בכה ‪.‬תבכח בלילו‪/‬‬ ‫״(‬
‫כסו וזבני■׳‪-‬‬ ‫תבכה‬ ‫המלה‬ ‫הביכה בלילה‪ ,‬השומע קולו בוכה ע מו; )וכנראה מפרשים‬
‫כהפעיל‪ ,‬לאחרים(‪ ,‬ומביא שם מעשה באשה אחת שכנתו של רבן גמליאל שמת בנו‪ /‬והיתר*‬
‫בוכה עליו כלילה‪ ,‬ושמע ר״ג קולה ובכה כנגדה עד שנשרו ריסי עיניו‪ ,‬עד שהכירו ביר•‬
‫תלמידיו והוייאוה משכונתו‪.‬‬

‫וכזה קרה באן לאבי זקני‪ ,‬שע״י בכיתם של בגי משםהתו בלילה גתעורר גם זזיי*‬
‫לבכות עםם‪ ,‬נטבע הדבר‪ ,‬כמבואר‪.‬‬

‫ועיין נ מו ק )כ״ה ב'( בלשון אחד הפפדגים שאסר בהספדו על חכם אחר ששקר על‬
‫התורה יום ולילה‪ ,‬ו א מ ר; ‪.‬נשים לילות כימים )לבני( על מי ששם לילות כימים )ללמוד( ג‬
‫ולפי המתבאר‪ ,‬דהלילה מסוגל לבכיה‪ ,‬זנ׳ל דפיס כאן‪ ,‬וגריך לומר נשים ימים בלילות‪ ,‬דל״י‬
‫‪.‬‬ ‫הכתוב לפנינו ‪.‬תלי תניא כדלא תני א' ‪- .‬‬
‫תצד‬ ‫שני‬ ‫פרק י׳ ״אהבת תורה״‪ /‬סעיף ה׳‬ ‫הלכן‬

‫ומאז אני עוסק במשא ומתן ובחללה של עילם המעשה —‬

‫תמיר אני מוצא דרכי ועניני ישרים וסלולים לפני‪ /‬ותוצאותיהם‬
‫היו לי תמיד נכוהות ורצויות ; מעולם לא סבלתי כמעט היזק‬
‫ומעודי לא‬ ‫בעמקי‪ ,‬ואם מעט ואם הרבה‪ ,‬תמיד הרוחתי‪/‬‬
‫נסתבב לי כמעט כל צער וכל עגמת נפש בכל עניני‪ ,‬וכל‬
‫עניני במסחר וקנין ובחיי משפחה ובשלמות התיים ובהליכות‬
‫עולמי ככלל — הכל שטף ועבר בשובה ונחת במי השלוח‪ ,‬וגם‬
‫בהדר ויקר‪ ,‬והייתי שרוי במנוחת הנפש‬ ‫בכבוד ובאמונה‪,‬‬
‫ובשלות הרוח‪ ,‬וכל יום הלך לי מישרים‪ ,‬והי׳ נראה לי כמו‬
‫העתקה מיום אתמול‪ ,‬כל מכשול לא 'פגשתי וכל פגע לא‬
‫פגעתי‪ ,‬וכל עמל בחיים לא דאיתי‪ ,‬ודרכי תמיד ישרה ונכוחה‬
‫אלי‪ ,‬דבר אשר כמעט לא תמצא בסחרנים ובתגרנים ובאנשי‬
‫מעשה ובעילם המעשה בכלל‪5‬‬
‫״אך המנוחה והמרגוע הזאת‪ ,‬או יותר נכון — האושר‬
‫והברכה הזאת‪ ,‬לפעמים קרובות העירו בקרבי רגשי תוגה‬
‫והרהורי עצב ודאגה‪ ,‬והייתי מוכרח לפזרם כמו ביד חזקה‪,‬‬
‫לבל יענוני‬ ‫ביראתי‬ ‫בהתאזרות אומץ הלב ותוקף הרוח‪,‬‬
‫וילאוני וכעש יאכלוגי עד אשר כחותי יעזבוני;‬

‫״כי זכרתי מאמר חז״ל )מם׳ סנהדרין‪ ,‬ק״א א׳( ‪ :‬כשחלה‬

‫וסבל יסורים נכנסו תלמידיו לבקרו‪ ,‬וכשראו‬ ‫רבי אליעזר‬
‫והי׳ בתוכם‬ ‫אותו מתהפך בציריו התחילו לבכות על צערו‪,‬‬
‫רבי עקיבא‪ ,‬ויהי הם בוכים‪ ,‬והוא מ ש ח ק ‪ ,‬אמר להם‪ /‬״לכך‬
‫אני משחק‪ ,‬שכל זמן שהייתי רואה את רבי )רבי אליעזר‪,‬‬
‫החולה( שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש‬
‫ואין דובשנו מדביש‪ ,‬אמרתי‪ ,‬שמא חם ושלום קבל רבי‬
‫ומצות(‪.‬‬ ‫עולמו )כלומר‪ ,‬שמא קבל כל שכרו )שכר תורה‬
‫בעולם הזה )שהכל עובר וחולף לטוב לו(‪ ,‬עכשיו‪ ,‬שאני רואה‬
‫את רבי בצער‪ ,‬אני שמח‪ ,‬מפני ששכרו משתמר לעתיד״‪ ,‬ע״כ }‬
‫״וכך אני‪ ,‬בני‪ — ,‬הוסיף אבי זקני להסביר תכלית דבר‬
‫רעיונו אשר דדה והגה לנחמם מיגונם — כך אני מנת חלקי‬
‫בחיים; בכל עת לותתני ההצלחה‪ ,‬וחיי שלוה על דרכי בכל‬
‫פנותי שהייתי פונה‪ ,‬כמו שתארתי לפניכם‪ ,‬והייתי תמיד שרוי‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫ממור‬ ‫‪988:‬‬

‫בדאגה^ שמא חם ושלום יתחשבו אתי בעולם הזה על מעט‬

‫זכיות שיש לי כפו לכל אדם מישראל ומאומה לא אשא אתי‬
‫בבוא יום פקודתי‪ ,‬פקודת כל האדם ‪ j‬ולא לפעמים רחוקות‬
‫חשבתי על זה‪ ,‬ותהי לי סהשבתי זאת כאבן מעסםה על לבי‬
‫וכענן כבד על שמי היי ••{ ‪.‬‬
‫״וזכור אזכור בדאגה וצער‪ ,‬כי פעם אחת עלה על‬
‫דעתי לבקש מה׳ שינער מעט בשר הממונה על פרנסתי‬
‫מעט את קרן הצלחתי התכופה‪ ,‬ולא‬ ‫ויפקוד עליו להעיב‬
‫הוסיף לאשדני ולצערני כאחד‪ ,‬אושר מצד זה וצער של‬
‫דאגה מצד אחד‪ ,‬ועל דרך שאמרו הז״ל ‪ :‬לא איהו בעינא ולא‬
‫צערי׳ בעינא״ ב(‪.‬‬
‫״אך גם דעיון זה הטדידני בדוח ודכאני עד הנפש‪ ,‬כי‬
‫זכדתי אזהדת חז״ל שלא לבקש על דיוי גשמים‪ ,‬אעפ״י שאין‬
‫צדיכים לו‪ ,‬מפגי שאין מבקשים על מגיעת דוב טובה ג(}‬

‫למה לא הביא סטך לדבריו םם*ר *'‬ ‫ונ קי בםדרשים‪,‬‬ ‫אני ת טו‪ /‬הן הוא הי׳ בעל אגדה‬ ‫‪(tt‬‬
‫ונתקנאו בו חבריי‪/‬‬ ‫מעשה בתלטיד א' של רשב״י שייא לחו׳‪/‬ל ובא עשיר‪,‬‬ ‫פקודי בז ה׳ ל;‬
‫ביון ששטע זאת רשב׳י עטר והוציא אותם על פני בקעה אחרע התפלל ואטר‪ ,‬בקעה בקעיז‬
‫הוזדאי דנרי זה‪ /:‬טיד נתטלא בל הבקעה דנרי זהב‪ ,‬אטד להט‪ ,‬אט דנרים אתט ר‪,‬םצי‪ 1‬באי‬
‫וטלו‪ ,‬אבל דעו‪ ,‬ני חלקכם לעוה׳ב אתם נוטלים ‪- .‬‬

‫מליצה זו באה נחז״ל )יומא‪ ,‬ס׳ ט נ׳( בלשו; ‪,‬לא איהו בעינא ולא אנרי׳ בעינא׳*‪ ,‬ומוסב‬ ‫‪.‬ב(‬
‫מתגבר עליו ואינו נפתה לי אי‬ ‫על ה צה״ר שעוטד על האדם להפיתו‪ ,‬ותחת זה‪ ,‬כשהאדם‬
‫ולא אגרי'‬ ‫ועל זה אטד אחד החכמים בלשו; הנזכר ‪ :‬לא איהו בעינא‬ ‫שכרו נכון לפניו ‪:‬‬
‫בעינא‪ ,‬כלומר‪ ,‬שאינו רוצה לרעהו‪ ,‬י׳היצה״ר‪ ,‬וגם בהשכר עבור ההתגברות עליו אינו רוצוזי‬

‫ואני זקני נשתמש במליצה זו בשנוי לשון קצת‪ ,‬כמו שהעתקנו‪ ,‬באופן שיהי׳ נאות‬
‫‪.‬‬ ‫לענינו שרצה להביע‪— .‬‬

‫כך מבואר במט׳ תענית )כ־ג א׳{ שאין טתפללי; על רבוי גשמים שלא ירדו‪ ,‬מפגי כי הגשם‬
‫בכלל נחשב למתנה טונ ה נעולם‪ ,‬ואין מבקשין על מניעת רבוי ה מונ ה;‬
‫זו‪ ,‬ורק קיימוה מסברא לנפשם ; ;!קיא אמנב‬ ‫ואמנם כי חז״ל לא הראו מקור למדה‬
‫מסרת דרך אר?‪/‬‬ ‫בי מד־ זו לבקש על מניעת המוכה היא שלא‬ ‫סברא מתקבלת ורצויה‪,‬‬
‫■‬ ‫■‬ ‫‪.‬ונראית כמו שבועט חלילה בנותן המתנה ובמתנתו‪.‬‬
‫ויע; כי ‪.‬ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא' )לשו; הז״ל במם׳ •תענית ‪ B‬׳ א‪ (/‬גרא‪.‬ן‬
‫תצה‬ ‫שני‬ ‫פרק י׳ ^אהבה הורה״ ‪ ,‬סעיף ה׳‬ ‫הלה‬

‫‪* ,‬וככה הייתי שרוי הסיד באושר גלוי ובדאגה הרישיה‪,‬‬ ‫‪,‬‬
‫אשר גם לא מצאתי או; בגפשי לקיים עצת ד ‪a‬כם דאגה בלב‬
‫איש ישיחגה‪ ,‬יען כי ידעתי אשר מי שישמע כזאת יצטער‬
‫ויחשב בלבו לומר ״ולוא יסרגי ה׳ אותי בדאגה כזו׳‪ /‬והייתי‬
‫נראה בעגיו כבועט ח״ו בטובתו של הקב״ה‪ ,‬וכן לא יעשה ;‬

‫״וכה דחקתי ולחצתי תמיד את דאגתי על לבי ועל‬

‫נשמתי אג‪ /‬ואני לבדי בזד‪ .‬ואין איש א ת‪ /‬ואפילו ■לבני ביתי‬
‫לא גליתי עקת לבבי‪ ,‬כי ראיתי לדעת< אשר עדיין לא השתלם‬
‫כח הבנתם להשיג ערך דאגה כזו ;‬
‫״ולכן עתה כי קרני אסון זה‪ ,‬אסון אשר אתם כולכם‬
‫ביחד עם רבים מבני העיר כואבים ומצירים עליו — לב;‪ ,‬אם‬
‫מצד אחד עמכם אני בצער‪ ,‬ולבי כואב מאוד על כי אנכי‬
‫הסיבותי בכל אלה‪ ,‬בקניני את חפצי־ינון אלה ; —‬
‫״אך מצד השני אגי מלא רצון מזה‪ ,‬כי יראה ה׳‬
‫בצערי ולא יקופח מעט שכרי מזכיותי‪ ,‬ויד‪.‬י׳ שמור לי לעת‬
‫כי אבא על שכרי בעולם שכולו טוב‪ ,‬וזכותי תלויה בכם‪ ,‬כי‬
‫ועם מליצת חז״ל אומר גם אנכי ‪:‬‬ ‫בצערכם גם לי צער }‬
‫״לטובתי נשברה רגל פרתי״ )ספרי‪ ,‬פ׳ קרח(‪ ,‬כלומר‪ ,‬לטובתי‬
‫ולזכות נשמתי נשברו הכלים‪.‬‬

‫לסצוא רמז לזה בתורה‪ ,‬בברשת ויקהל )ל׳־ו א'(‪ ,‬וי»ו סשה ויעבירו קול גמחנה לאפר‪» '« ,‬‬
‫ואשה אל יעשו עוד סלאכה לתרוטת הקודש‪ ,‬ויכלא העם םהביא»‬

‫והדיוק ‪.‬מבואר‪ ,‬שפתת במניעת מלאכה וסיים בהפסק הבאת התרומה;‬

‫שמפני שבקופת התרומה כבר‬ ‫אך הבאור הויק כי אמנם עיקר בונת הכרוז הי'‪,‬‬
‫ל ה ב י א עוד כאלה ;‬ ‫נמצא ככף וזהב וכל הצורך למלאכה די והותר‪ ,‬לכן לא יוסיפו‬

‫אך מפני שאין מן המדה יבק ש להפסיק מעשה המוב‪ ,‬אשר בכלל זה תרומת הקוד?;‬
‫לכן סבב סגנון הכרוז בתמונה כזו ‪,‬שאין צורך עוד בעשיית מלאכה‪ ,‬ומזה יבין העם‪ ,‬כי אץ‬
‫דרוש עוד ב ה ב א ת התרומוע ונמו שנאמר ויכלא העם מ ה כ י א ‪ ,‬ונתקיימה כונת המודעת‬
‫בלשון נקיה ומכובדוז‪— .‬‬

‫ועפ״י כל המבואר בזה נראה בטעם המנהג שאין מכריזים להפסיק בתפלה משיב הרות‬
‫)כמו שמכריזים על התחלת‬ ‫'ומור ‪ T‬הגשם‪ ,‬וכן להפסיק לומר ותן טל ומטר בבוא זמן לזה‬
‫■‬ ‫אמירתם(‪ ,‬מפני שאין מנקשים על הפסקת רב טובה אעפ׳י שאין צריכים לזה ‪- ,‬‬

‫‪63‬‬
 ‫ב רו ד‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מקור‬ ‫“ ‪9 0‬י<‬

‫‪,‬קחו עטכם‪ ,‬יקיר‪ /‬דברים אלה אל ליבם והרגיעו‬

‫נפשכם ורוחבם*‪.‬‬

‫ייהיו הדברים האלה ללבות בניו ובני משפחתו י בצרי למכאבה וכחחבושת לטכה טר^<‬
‫ילאם לאט החלו לקבל תנחומין ולהרגע‪ ,‬והקטנים‪ ,‬בראותם במגוהת הנחלים החלו לרי^^‬
‫*ם הם‪ ,‬והמנוחה והמרגעה החלו לקהת עמדתם בבית ‪~ .‬‬

‫למחרת היום נתעוררה אמי זקנתי להזמין את המשרתת לדין תורה לתבוע ממ^י''‬
‫היזק הכלים‪ ,‬והיא‪ ,‬המשרתת‪ ,‬לא בטאה כל מחאה ולא התקוממה נגד זה • ואף לא התרוגני׳‬
‫ולא התלוננה‪ ,‬כי הכירה בעונשה ואסונה‪ ,‬וכחוטא אשר הוכר ונתברר חטאו‪,‬‬
‫אחריה כרחל נאלמה‪ ,‬ותשימנה בגדיהן עליהן ותלכנה שתיהן אל בית המינים נ‬
‫ןקגו לובי*‬ ‫ויהי הן בפתח הבית נכונות לצאת לדרכן^‬
‫אדרתו ונכון להלוות אליהן בדרכן‪ 5‬ותניאהו אמי זקנתי ותאמר לו ; הכבר ושב בביוז<‬
‫בי אין אני זקוקה לסיועך‪ ,‬ומעצמי איע א ‪ 7‬לסדר הטענות ולכלכל את בל הענין ‪i‬‬
‫ויען אבי זקני ויאמר לה ‪ :‬הנה תטעי טעות נדולה ‪ :‬אנכי תלך לא לסיוע לך‪ ,‬נ'‬
‫מ צ ד ה מ ש ר ת ת ‪ ,‬יען כי אין מי שיהפך בזכותה‪ ,‬ואמלא אני מקום זוז •‬ ‫אם לטעון‬
‫ואחרי כן הסביר את דרכו זאת אשר אמר לעשות‪ ,‬בי תומך הוא יסורותיו גיי‘‬
‫אמאס משפט עירי ואמריי‬ ‫יראה דרכי‪ ...‬אס‬ ‫על הפסוקים באיוב )ל״א( ‪,‬הלא הוא‬
‫בריבם עמדי‪ ,‬ומה אעשה כי יקום אל וכי יפקוד סה אשיבנו* ;‬
‫‪,‬ואם אעובנה לנפשה — כה היו דברי אבי זקני בהסבירו את מחשבתו‬
‫דרכו — ואם אעזבנה לנפשה‪ ,‬בלא כל אפשרות הידיעות הדרושות לה לדעת לתנליו*‬
‫התנצלות וזכות לה‪ ,‬והצד שכננדה תקיף בדעת וברוח ולמוד בכלכלת האשמה — הלא‬
‫’אם אעשה כן‪ ,‬אין לך גזל משפט ועושק יותר מזהי ‪ i‬ושוב זכר מה שאמרו בענין קרוב‬
‫לזה במ״ר בתחלת פרשת וירא‪.‬‬
‫ועוד אמר‪ ,‬כי אם מדת הרחמנות היא אתת מיסודי מדות עם ישראל ומסימניהם‬
‫)רומז למה שאמרו בתלמוד )מם׳ יבמות )ע״ז א׳( שלשה סימנים באומה זו )בישראל(‬
‫הרחמנים וכי׳( ‪ ,‬ואם אמרו ‪,‬מאן דמרחם על בני חורין מרחם נמי אעבדי״ )נימין‪ ,‬י״גז‬
‫א׳( ‪ ,‬מכש״כ שצריך לרחם על משרתים ישראל‪ ,‬וכש״ב דכש״כ — על אשה םשרר‪A‬‬
‫אשר בכלל ״הנשים'רחמניות הן״ )מגילה‪ ,‬י״ד ב׳(‪ ,‬ואמרו ‪,‬כל המרחם מרחמין עליו״‬
‫)שבת‪ ,‬קנ״א ב׳(‪ ,‬ואם כן‪ ,‬הלא באה בשכרה לרחם עליה )מכיון שרחמניה ה י א ( ‪,‬‬
‫צריך לומר‪ ,‬שהלילה חלילה לענותה לייגעה בדין‪.‬‬
‫ואמי זקנתי ראתה ותבן‪ ,‬כי לא יהי' עור נצדצנה על דרכה זארק רפו יריה ותשב‬
‫■‬ ‫‪..............‬‬ ‫‪a‬םחשבתה ומדרכה‪— .‬‬
‫תןט•‬ ‫שני‬ ‫■®יק י' ״**יייי ״ייי' ׳ טעיי* יי■‬ ‫הלק‬

‫ואבי זקני הוסיף להרגיע את רוחה של אסי זקנתי‪ ,‬ויאמר‪ ,‬כי רואה הוא בשטף‬
‫דיין הנגר בשפע‪ ,‬סימן ברכה לביתם‪ ,‬כי כן אמרו חז״ל )עיתבין‪ ,‬ס״ה א׳{ ״כל בית‬
‫־עאין יין נשפך כמים אינו בכלל ברכה״ ‪ ,‬ומכלל לאו אתה שומע הן‪ ,‬כי אם נשפך כמים‬
‫'‬ ‫ישורר הברכה בו ‪.‬‬
‫וסוף דבר הי׳ ‪ ,‬כי השלימה גם אמי זקנתי עם המקרה המבהיל הזה‪ ,‬ולא היסיפר‪.‬‬
‫להתאונן עוד‪ ,‬ובעקבותיה הלכו הבנים והבנות‪ ,‬ושלום הבית הוקם ‪— .‬‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכ חגותי(‬ ‫ממור‬ ‫‪992‬‬

‫פרק יא‬
‫‪.‬במעלליו יתנכר״‬
‫)תכן עניני הפרגס‬
‫סעיף‬
‫הנהגתו ‪ hv‬אבי זקני בחנוך בני עניים יתוטיס‪ ,‬ודעתו ‪ hy‬חנוך בני א ^סנות‪— .‬‬
‫‪ hy‬מסורות וזהירות בו׳תי•‬ ‫למוד התורה בתפנוקי הגוף‪ ,‬והערה במם׳ תענית )ט׳ ב׳(‪- ,‬‬
‫על המספר שלשה עשר‪ ,‬שהוא למחתה לכפה אנשים המוניים ‪- .‬‬ ‫יסודיות בעמנו ‪- ,‬‬
‫אבי זקני הטיל חשד על דעותיו באמונה של אחד הבחורים הלומדים שנתארחו עי־‬
‫בשנת‬ ‫הצבא הראשונה מבני ישראל ברוסיא‬ ‫בעת תרומת‬ ‫מרות אבותינו‬ ‫שלחנו ‪- .‬‬
‫אצילי האשבנזים‬ ‫משטר קנין עבדים אצל‬ ‫נוסח פראי‬ ‫בהערה‪,‬‬ ‫תקפ״ח ) ‪- . ( 1828‬‬
‫דברי רגש מאחד המגידים טעית‬ ‫בתורה בפי בהר ‪— .‬‬ ‫בענין זה הערה‬ ‫הקדמונים ‪— .‬‬
‫שלשה‬ ‫ההיא בהשתפכות הנפש על החדשה מתרומת הצבא‪ ,‬ורגשי יאוש של השומעים ‪— ,‬‬
‫אבי זקני הראה רמז בתורה לענין עונו של‬ ‫הנ ח שד‪— .‬‬ ‫עוגות נמצאו באותו הבחור‬
‫כאור המאמר כמה׳ סוכה‪ ,‬למקום שאני■‬ ‫אותו הבחור‪ ,‬וספור נפלא על בעל תוי‪-‬ט ‪- .‬‬
‫אוהב שס רגלי מוליכות או תי‪ — ,‬שיחה יקרה מאחד החבמים על תעודתם של ה רו פ אי ם‪^ .‬‬
‫מעשה נפלא ממס׳ שמחות‬
‫טי הי׳ אותו ה ב חו ר‪ .‬הסופר בשפת יהודית אייזיק מאיר ריק טווילנא‪ ,‬והמשך עניני‪.‬‬
‫בסעיף ה ב א‪— .‬‬

‫מקורות ימיו של אותו הבחור )כסעיף הקודם( בעתיד ‪ — .‬מעשה נפלא ממנו בבית התפלוג■‬
‫וסבתו‪ — .‬מעשה נורא מהגאון רבי ישראל סלאנטער׳‬ ‫ביוהכ׳פ‪,‬‬ ‫' ‪.‬מהרת הקודער בווילנא‬
‫ב בי הננ׳ ס הגדול דווילנא ביוהכ״פ‪ ,‬וסבתו‪—,‬על מעלת הבדיחות ‪ •-‬כהערה‪ ,‬באור יפת באגרת‬
‫דנדרים )נ׳ ב׳(‪ ,‬אם לעוברי רצונו כך ובו׳ ‪ - .‬על ענין זה ספור על רבי עקיבא איגר ‪ — .‬על•‬
‫נכדו של אבי זקני‪ ,‬ד‪%‬ה״ג החכם השלם‪ ,‬ר׳ מרדכי רבינאוויץ מווילנא ואביו הנעלה ‪- .‬‬
‫תצז‬ ‫שני‬ ‫פרק י״א ״במעלליו י תנ כ ר‪ /‬סעיף א׳‬ ‫חלה‬

‫א‪.‬‬
‫בתקופת הדור שבו חי אבי זקני החלה לנשב במרינתנו רוח ההשכלה מארץ‬
‫'אשכנזי או כמו שקראוה אז על שם מקור מקומה ״ההשכלה ה ב ר ל י ג י ת ‪ /‬על‬
‫שם העיר ברלין‪ ,‬קנה וכנה של בעלי ההשכלה בימים ההם‪ ,‬מתלמידיו של דדמ״ד‬
‫׳)מנדלזאהן(‪ ,‬וגדולי ישראל חרדו לתוצאותיה״ וישתדלו לנדור נדר בעד פרחיה טרם‬
‫המפיקה לשלוח פארותיה בלב האומה‪.‬‬
‫וכנודע‪ ,‬הי׳ ממל ראשית ההשכלה בימים ההם ניכר ובולט במעלת ידיעת לשון‬
‫׳הקודש ודקדוקה‪ ,‬שיר ומליצה‪ ,‬העסק והבקיאות במקרא‪ 5‬וכל מי שהתגדר והצטיין ביותר‬
‫באלה הי׳ השוד בעיני החררים לנתפש בהרמת ההשכלה‪ ,‬והיו נותנים לב להביט‬
‫‪:‬אחריו א(‪.‬‬
‫ואבי זקני הי׳ דרכו לארח על שלחנו יום יום שנים שלשה בחורים ונערים מבני‬
‫״עניים הלומדים בישיבה או בבתי מדרש ; ויותר מזה — בשבתות וימים טובים־‪,‬‬
‫ולא הי׳ מסתפק בעזבון הארוחה בלבד‪ ,‬כי אם עוד הי׳ מתענין במצבם בכלל‪,‬‬
‫וכפעם בפעם הי׳ דורש למצב למודם‪ ,‬ומתחקה להכיר ולדעת כשרונותיהם בלמוד‪,‬‬
‫נמומיהם‪ ,‬מרותיהם‪ ,‬אורח חייהם והנהגתם לשטים ולבריות י( ;‬

‫בידיעת המקרא‬ ‫הנה בהשק‪£‬ה ראשונה הוא לפנ׳א מאוד‪ ,‬איך זה יתבן‪ ,‬שדבר עבקדושה‪,‬‬ ‫א(‬
‫ודקדוק הלשון ובו׳ ‪ ,‬יעשה כר ויסוד לחולי חולין ?‬
‫והנה במבוא לחבור זה‪ ,‬סרק ב' )הנקרא ‪ ,‬ב תי תלמוד״( סעיף ג' יחדתי מאמר לברור‬
‫אך משני כי‬ ‫וראוים היי הדברים להעתק לבאן‪,‬‬ ‫ונתבאר שם הדבר בטוב טעם;‬ ‫‪-‬סבה זו‪,‬‬
‫והרוצה לעמוד‬ ‫ארוכים פעמים בסם־ אחד‪,‬‬ ‫ארוכים הם מאוד‪ ,‬אין ם; המרה לשנות דברים‬
‫עליהם ימצאם שם‪— .‬‬

‫ורבן‬ ‫ולמד בזה אל הוראת חז״ל )חולין‪ ,‬קל״ג א׳( שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון;‬ ‫ב(‬
‫כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנום לבית המדרש )ברכות‪,‬‬ ‫גמליאל דיבנה הי׳ מבריז ‪t‬‬
‫‪.‬ב״ח א׳(; ובשבת )קכ״ז כ׳( איתא‪ ,‬שלענין שהיו עסוקים בו אמרו ה ת ל מי ם לרבם; שמא‬
‫ועור כמה‬ ‫עכ״ל‪,‬‬ ‫שלא נבדקו דרכיו והנהגתו‪,‬‬ ‫ופירש״יז‬ ‫■תלמיד שאינו בדוק יש בנו‪,‬‬
‫מאמריש ממין ז ה;‬

‫אל ישנה אדם אלא למי שהוא‬ ‫ובכם׳ אבות דר״נ סוף פ״ב ‪ t‬בית שמאי אומרים‪,‬‬
‫‪.‬חכם ועניו ובן אבות ו ע ש י ר ‪ ,‬ע״ב ; וטרחו המפרשים בבאור ענין זה )בתנאי דוקא לעשיר(‪,‬‬
‫שמהם תצא חורה ן‬ ‫עניים‬ ‫בבני‬ ‫בי הלא אדרבה אמרו חז׳׳ל )נדרים‪ ,‬פ״א א׳( הזהרו‬
‫\נכלל קשה מאוד תנאי זה השולל יכולת הלמוד לתלמידים עניים;‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרינותס‬ ‫מ ל‪ ,‬ו ר‬ ‫‪994‬‬

‫וכן הי׳ דורש למצב ביתם ופרנסת אבותיהם‪ ,‬ואם הי׳ רואה בהם תלמיד יתום‪,‬‬
‫ויותר מזה — בן אלמנה‪ ,‬הי׳ שם ביחוד עינו ולבו עליו לחנכו ולתרותו ולפקח עליו■>‬
‫והסביר טעמו בזה‪ ,‬כי אעפ״י שבבלל כל יתום‪ ,‬כמו מאב כמו מאם‪ ,‬נפשו שפלה‬
‫ורוחו כהה‪ ,‬והחובה והמצוה להתנהג עמו ברבות וברנשי רחמים רבים א( — אעפ״י כן‪,‬׳•‬

‫אבל קרוב לומר‪ ,‬שיש כא! ט״ם קלה‪ ,‬ותחת ‪.‬ועשיר״ צריך להיות ‪ .‬ו כ ש ר ' ‪ /‬וזה‬
‫עפ״י תכונת המאמרים שהבאנו‪ ,‬שהתלמיד הבא ללמוד צריך לבדוק אוחו אם הגון וכשר היא‬
‫ו כו'‪ ,‬וכמכואר‪ ,‬וכן משמע מסוף הדברים כאדר״ן שם‪— .‬‬
‫ועוד אמרו בענין זה במם׳ חולי; שם )קל״ג א׳( כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאלה‬
‫זורק אבן למרקוליס‪ ,‬ע״ כ; ולא נתבאר יחש ודמיון הענינים זל״ז‪ ,‬ובמפרשים לא דאיתי באוי■‬
‫רצוי‪ ,‬בעוד שהדבר דורש בהכרח באור מתקבל ‪.‬‬
‫בודאי■‬ ‫שהיא מין עבודה זרוע‬ ‫ומה שנראה נז ה‪ ,‬כי הן זה הזורק אבן למרקוליס‪,‬‬
‫מכוין לבזותה בזוז‪ ,‬כמו שמקובל לבני אדם לזרוק אב; לםימן בזיון וקללה ן‬
‫ני לא די שאינו סוגם בה כהע״י־‬ ‫זה העושה כן יטעה מר וקשה‪,‬‬ ‫אך על האמת‪,‬‬
‫במעשהו זוע אך עוד הוא כמו מכבדה ומורה בוע וזה הוא מפני שדרך עבודתה של ע*ז זו‪.,‬‬
‫א ב נ י ם לתוכה‪ ,‬כמבואר במם׳ סנוזדרין )ס' ב׳( !‬ ‫היא ב ז ר י ק ת‬

‫ונמצא‪ ,‬כי מעשיו של זה הזורק אבן למרקולים הפוכים ממש מכונתו ‪ t‬נונתו‪-‬לבזות‪,‬״‬
‫ומעשיו מכובדים !‬
‫והנה אמרו במם׳ קדושין )ל׳ ב׳(‪ ,‬כי התורה לאדם היא מעין סממנים‪ ,‬ומי שזונת־‬
‫■‬ ‫נעשית לו סם חיים‪ ,‬ומי שאינו זוכה נעשית לו סם מות ;‬
‫מנוי; בזה לתקנו‪ ,‬אבל על האמת‬ ‫והנה זה הבא ללמוד לתלמיד שאינו הגו;‪ ,‬הוא‬
‫הוא מקלקלו‪ ,‬דכיון שאינו הגון הוא‪ ,‬נעשית לו התורה סם מות ;‬
‫ודמיון בו מ‬ ‫וגמצא שגם נז ה מעשיו הפוכים מכונתו‪ ,‬מכוין לתקן ומעשיו מקלקליוע‬
‫‪,‬‬ ‫זורק אבן למרקולים שמעשיו הפוכים מנונתו‪ ,‬כ מ בו אר‪- .‬‬

‫הרמב״ם בהלכות דעות )פ״ו ה׳י( כתב בזו הלשון‪. :‬חייב אדם להזהר באלמנות ויתומים‪,‬‬ ‫א(‬
‫מפני שנפשם שפלה למאוד ורוחם נמוכה‪ ,‬ואעפ״י שהם בעלי ממון‪ ,‬ואפילו אלמנתו של מלך‬ ‫‪,‬‬
‫ויתומיו אנו מוזהרין עליהם‪ ,‬שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון‪ ,‬ואעפ״י שכדי ללמדם תורה‬
‫או אומנות או להוליכם נדרך ישרה מותר לענותם‪ ,‬אעפ״י כן‪ ,‬יעשה להם הפרש משאר בני‬
‫אדם‪ ,‬וינהלם בנחת וברחמים גדוליבע אחד יתום מאב ואחד יתום מאם; ועד אימתי נקראים‬
‫יתומים לענין זה‪ ,‬עד שלא יהיו צריכים לאדם גדול להסמך עליו‪ ,‬אלא יהי׳ עושה כל צרכי‬
‫עצמו לעצמו כשאר כל הגדולי ם'‪ ,‬ע כ׳ ל;‬

‫והנה רמז אבי זקני בדבריו לתמצית כל הדברים האלה ‪.‬‬

‫ואנחנו מצרנו מצאנו לנכון להעתיק הדברים כמלואס‪ ,‬מפני שכפי שדרגשנן‪ ,‬אין רוב‬
‫תצת‬ ‫שב*‬ ‫סרק י״^ ״ביעלליו יהנבר״ ׳ י מיז א׳‬ ‫חלל!‬

‫יותר פקוח דורש בן אלמנה‪ ,‬מפני כי אותו אפשר לחשב כמעט למשולח ונעזב סכל‬
‫סקוח וחנוך‪ ,‬יען כי אף שרחוקה דעתנו מדעת אלה בני המדינות האזיאטיות המחשבים‬
‫נכלל את האלמנה לזעומתה׳ ובעלת מזל מקולל‪ ,‬ובל דרכיה מקולקלים וכושלים א(; —‬

‫בני אדם ממלאים חובת טצוה ואזהרה זו במרה רצויה‪ ,‬וקרוב ליטר‪» ,‬זה כ« להם מחסרון‬
‫ידיעת נודל מעלתה »ל הטצוה‪ ,‬ועל כן אמרנו להעתיקם‪ ,‬למען זי ע ת‪.‬‬

‫ובמסר תרומת הדשן סימן ש׳׳י כתב‪ ,‬דאע‪*6‬י זזהנדיל היתום‪ ,‬אך איני יידע בסיב משא‬
‫ומתן‪ ,‬נקרא יתוי‪ /‬עכ״ל‪ ,‬ונראה דסמך בזה על סוף דברי הרמב״ם שהעתקנו ‪— .‬‬

‫כסי שמססרים תרי ארצות יחשבו שם את האלמנה‬ ‫כסי הנראה נון אל מדינת בבל‪ ,‬אשר‪,‬‬
‫לטין ‪,‬זעומ ת ה׳ ׳ ‪ ,‬או ״קללת החיים״ ‪ ,‬וםאטינים‪ ,‬שהשטן כרת ברית עם מזלה הרע‪ ,‬ורוחו‬
‫שולט בכל מעשה ידיה ; ויזצ שם גם סראים ארורים שבמות הבעל מקברים גם אלמנתו עטו {‬
‫את‬ ‫כי המון העם ירא לקנות‬ ‫בירת בבל‪,‬‬ ‫בגדר‪,‬‬ ‫ומססרים ממוכרי ססרים בעיר‬
‫בדבר‬ ‫חרד הוא ליגע‬ ‫כי‬ ‫וחאתים ראם‪,‬‬ ‫האלמנה‬ ‫הססרים הנדססים בווילנא‪ ,‬בדסום‬
‫‪-‬‬ ‫שפעולת אלמנה בו )האפי!‪ /‬חלק ה׳( ‪.‬‬
‫נם בלבם של איזה מגדולינר‬ ‫מקום‬ ‫מצא לו‬ ‫זה‬ ‫ואמנם דבר סלא הוא‪ ,‬כי דבר‬
‫בקונטרס‬ ‫״אמת ליעקב' לר׳ יעקב שאלתיאל הספרדי‪,‬‬ ‫ה ם ק ו ב ל י ם‪ ,‬כי בפסר ספרדי‬
‫שלוס‬ ‫רבי‬ ‫»שסת אמת״ בסוסו‪ ,‬מביא ״י׳ ג תקוני נפ שות' שתקן המקובל הםסורסם בזמנו‪,‬‬
‫מזרחי שרעבי )מבונה ע ס׳י ר׳ת משמו וכנויו — ״השט׳ער( מירושלים )ונפטר בשנת תקל׳ט(‬
‫ואחד מהם ‪ -‬למי שנושא אל מנו‪ /‬להנצל מן הסכנה ‪I‬‬
‫פסוקו‪ /‬דסחוח משתי סעמיס שמת‪1‬‬ ‫ואם כונתו לחשש קטלנית ‪ -‬הלא קיי׳ל הלכה‬
‫שלא תבא למצב‬ ‫בעליה אין לחוש‪ ,‬וקשה לומר‪ ,‬שכונתו להקדים ההצלה בסעם הראשונה‬
‫דכזה כן זה לא מצינו בחז״ל‪ ,‬וגם הי' לו לו מו‪/‬‬ ‫ונשא קטלנית‪,‬‬ ‫קטלנית‪ ,‬או למי שעבר‬
‫״למי שנשא קטלנית״ ולפרש דעתו ;‬
‫רמז לסכנה בנשואי אלמנו‪ /‬א ך‬ ‫ואמנם בזהר סבא ) מ שפטי‪ /‬ק־ב א׳( יש איזה‬
‫נזגמרא מפורש לא משמע כן‪ ,‬כמש׳ב ‪i‬‬
‫ויותר מזה מתבאר שלילת חשש זה מגמרא דפסהים )קי״ב א׳( בתוך הוראות א הד‬
‫חבירך' )כנוי לנשואי אשה שכבר היתח‬ ‫שבישל בה‬ ‫החכמים אמר ‪ :‬״אל תבשל בקדרה‬
‫לאיש‪ ,‬אם גרושה אם אלמנה(‪ ,‬ומפרש בטעם הדבר‪ ,‬משום הרהורי צניעות עפ׳י זכרונותידן■‬
‫גם לא הורו זוד‬ ‫מדבר סננה בזה ; ואף‬ ‫אבל לא זכרו כלל‬ ‫מחייה תחת בעלה הקודם ;‬
‫תקיפד‪ .‬ולא חש‬ ‫שנפשו‬ ‫ותפנוק הנפש‪ ,‬ומי‬ ‫יתידה‬ ‫צניעות‬ ‫מצד איסוד‪ ,‬כי אס ממדת‬
‫•‬ ‫כאלה )מצד ההרהורים הנזכרים( אין כל צד מניעה בז ה;‬ ‫לקפידות‬
‫ועוד מצינו שדבינו הקדוש )דבי( שלח לדבר באלמנתו של רבי אלעזר ב׳ י שמעון‬
‫שחנשא לו )ב״ט‪ ,‬פ׳ ד כ' ‪ /‬וידוע‪ ,‬שרבינו הקדוש הי׳ זהיד ביותו־ טבל השש קל‪ ,‬ובכ^‬
‫זאת לא חשש כאן ‪ ,‬וקרוב לומר‪ ,‬שגם הזהר ‪.‬איידי בקטלניו‪ /‬וורע ‪.‬‬
 ‫ברוך‬ ‫)זדרונותי(‬ ‫מקור‬ ‫‪996‬‬

‫א'‪I‬‬ ‫הערה‬ ‫המשך‬

‫הנזכר )השס״ש( להלן נחנור חלק יי‬ ‫וראה מה שאכתוב עוד על החכם המקובל‬
‫שרק י״ט סיף סעיף ה ‪ /‬בהערה ‪- .‬‬

‫גרולים‬ ‫בלב‬ ‫ואמנם אם נשים אל לכנו כמה וכמה אמוטת כאלה וכאלה שנשרשו‬
‫שבעמנו‪ ,‬שוב לא נתפלא גם על זו הנזכרת!‬
‫)סימן כ״ט( קורא י״י‬ ‫‪.‬ספר חסידיפ'‪ ,‬אשר מהרש״ל בתשובה‬ ‫הנה כי כן‪ ,‬בעל‬
‫לז ללכת‬ ‫‪ip,‬‬ ‫‪,3‬‬ ‫‪,‬ףןן^‬ ‫‪.‬חסיד‪ ,‬קדוש ונביז^ ואמת‪ ,‬כי אם יאחזנו לאדם הכוך‬
‫ישמע דבר הדוש ; ואם כעור של העין — יראה אי‬ ‫למקום שאינו יודע ן ואם ‪ -‬באזניו‪,‬‬
‫וכן בכל אבר ואבר מגיד החינוך דבר הדוש )ס׳ו‪ /‬סימן קנרב( !‬ ‫יקרא כתבים של חרוש !‬
‫היש!‬ ‫החדש מן‬ ‫ישנה‬ ‫יזהר שלא‬ ‫וארם שהרס בית ישן ובונה באותו מקום בית חדש‪,‬‬
‫‪,‬‬ ‫בפתחים וחלונות וכו' )שם‪ ,‬סימן תס׳א( ועוד נהנה וכהנה ‪.‬‬
‫ויש אמונות כאלה‪ ,‬שעניניהם אמנם נוסדו על איזה יסוד‪ ,‬אך אותו היסוד הוא רעיע‬
‫בעקרו‪ ,‬מפני שנוסד בטעות‪ ,‬ובעקרו הוא מוסב לענין אחר כלל ‪5‬‬
‫כמו האמונה שלעתיד לבא יותר )יוכשר( בשר ה ח ז י ר ‪ ,‬וכי על כן נקרא ‪.‬חזיר"‬
‫ובאמונה זו נתפם המקובל‬ ‫ל ח ז ו ר להתירו הראשון )שקודם מתן תורה( ן‬ ‫על שם שעתיד‬
‫וסשך דבריו על דברי‬ ‫הגדול והמפורסם בעל ‪.‬אור החיים' ככתוב בספרו זה נש' שמיני‪,‬‬
‫המדרש רנה שהעתיק לשונו ‪.‬למה נקרא שטו חזיר שעתיד לחזור להתירו הראשוף‪ ,‬בםש״נ י‬
‫אך זה טעות גדולה‪ ,‬כי עקרו של מאמר זה נובע םם׳“ר פ' שמיני סוף פרשה י‪-‬ב‬
‫ולטיז‬ ‫ובקהלת על הפסוק מה שהיה הוא שיהיה‪ ,‬בזו הלשון ‪. 1‬ואת החזיר‪ ,‬זו )מלכות( אדום‪,‬‬
‫הרא‬ ‫נקרא שמה חזיר‪ ,‬שעתידה להחזיר עטרה לבעליה )כלומר‪ ,‬שתחזיר המלכות לישראל(‪,‬‬
‫הוא דנתיב ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה'‪ ,‬ע ״נן ור*^»‬
‫שע״י אומה זו יסובב שיבת עטרה לישראל!‬
‫ומתבאר‪ ,‬שכל עקרה של אגדה זו נא בדרך משל ומליצה רמזית לנונה אחרת וענין‬
‫לעני!‬ ‫■אחר‪ ,‬ונשתרבבה בטעות )עפ׳י זכירת הלשון במ׳ר בעל פה בקירוב( לתפוס המאמר‬
‫התרת החזיר לעתיד לבא‪ ,‬כמבואד ‪ ,‬וע׳ כמדרש שוח׳ט )קמ״ו( ‪.‬‬
‫ומצינו לחז׳ל שהי( מסבביס לדמות מלכות אדום לחיות רעות וצרות ; כאן המשילוה‬
‫נמשלה‬ ‫פ׳ תולדות )נרעיא סהימנא(‬ ‫לחזיר‪ ,‬ובט׳ר ויקרא )י׳ג( המשילוה לעקרב‪ ,‬ונזהר‬
‫‪-‬לנחש ברית ונחש עקלתון )ועיין נםמוך שגם נמשלת לשממית( !‬
‫ונראה שכמשליהם אלה למדו אל דרך הכתובים‪ ,‬שגם בהם מצינו משלים אלה‪ ,‬כטי‬
‫כישעיה )כ״ז א׳( יפקוד ה׳ כחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לדתן נחש בריח ועל לויתן‬
‫רומז לאשור ולבבל ולמצרים‬ ‫אלה‬ ‫ובתוארים‬ ‫•נחש עקלתון והרג את התנין אשר נים!‬
‫הנהרות העוברות דרך‬ ‫נחש כריח ונחש עקלתון‪ ,‬על שם‬ ‫ומכנה את אשור וכבל בשמות‬
‫כנחש )עיין סוכה )נ״ג א׳( סולמא‬ ‫ארצם‪ ,‬חדקל ופרת‪ ,‬אשר‪ ,‬כידוע‪ ,‬הם סובבים את ארצם‬
‫תצט‬ ‫פרק י״א ״במעלליו י תנ כ ר‪ /‬סעיף א׳‬ ‫חלה‬

‫«‬ ‫המשך הערה‬

‫ואת מ*רים מכנה בשם תנין ען* שם‬ ‫דםרת ו כו‪ /‬והדקל טתחבר עמו סמוך לעיר בגרי( ;‬
‫הכתוב ביחזקאל )נ״ט( פרעה מלך מצרים התנין הנחל הרובץ בתיו יאוריו ‪— .‬‬
‫וכן האמונה השגורה כשי העם‪ ,‬שהשמסית )ששינע‪ ,‬והוא שרץ העוף הסתפם בידים‬
‫הםלאוים‬ ‫לטרוף זבובים‪ ,‬ונקרא גם עכביש‪ ,‬ובששת‬ ‫ואורג את מטיה קוריו לעשות רשת‬
‫‪ J nayK‬ועל היותו מין שרץ העוף יעידון דברי תיגום יונתן‪ ,‬אשר תרגם שש הלטאה )ש׳‬
‫אש‬ ‫שלחה תחלה‬ ‫העם‪ ,‬שהיא‪ ,‬השממית‪,‬‬ ‫ומקובל בשי‬ ‫שמיני‪ ,‬י׳ א לי( ‪, -‬שממית*(‪,‬‬
‫‪■ ,‬‬ ‫‪I-‬‬ ‫במקדשנו‪ ,‬ועל כן מכוונים להרגה בזעם אף‬
‫ואם נאמר ששתגם־עממי זה נוםד על מה שאמרו בסנהדרין )ק״ג ב'( מנשה ^הרס‬
‫שמשני שביטל בולה את‬ ‫דשם הבונה‪,‬‬ ‫את המזכח והעלה עליו שממית ‪ -‬אין זה נכון‪,‬‬
‫העבודה על המזבח נעשה ה מזנח עזוב ושמם עד שהשממית ארגה עליו קורותיה‪ ,‬בדרכה‬
‫וע׳ רש׳׳י;‬ ‫לקבוע דירתה ומלאבתה במקומות עזובים ושוממים‪,‬‬
‫אבל האמת הוא‪ ,‬כי זה נובע מטעות מעין המעות שבענין הקודם‪ ,‬ממשל החזיר‪,‬‬
‫והוא עפ׳י המבואר במ׳ר ם' תולדות שנמשלה מלכות רומי ל ש מ ם י ו ‪ /‬אשר ‪,‬בידים‬
‫תתשש והיא בהיכלי מלך־ )לשון הכתוב במשלי‪ ,‬ל׳ כ״ח( על שם הכתוב והידים ידי עשו‪,‬‬
‫ונכנסה להיכל מלך‪ ,‬לבית המקדש‪ ,‬ותחריב אותו‪ ,‬והיא‪ ,‬מלכות הרשעה הזאו‪ /‬שלחה אש‬
‫במקדשנו‪ ,‬כנודע ‪ j‬והנה נשתרבב ענין זה בטעות לשממית עצמה ‪— .‬‬

‫‪,‬שלשה ע שר' )‪ ( 13‬הוא מגור ומסוכן‪ ,‬בעוד‬ ‫וכן מה שיאמינו רבים‪ ,‬ני המסשר‬
‫של‬ ‫לכמה ענינים‪ ,‬כ מו‪ :‬י׳ג מדות‬ ‫חביב עלינו‬ ‫שעל האמת הוא מקודש ומקובל וגם‬
‫י־ג תעניות‬ ‫שניםלבר מצוה‪,‬‬ ‫עקרי אמונוע י״ג‬ ‫■רחמים‪ ,‬י־ג מדות שהתורה נדרשת כהן‪ ,‬י־ג‬
‫עד‬ ‫שסח מונה מאחד‬ ‫של צבור )תענית‪ ,‬כ׳ ח ב׳(‪ ,‬והפזמון ‪,‬אחד מי יודע' בהגדה לליל‬
‫ושלמה המלך בנה את ביתו י*ג שנה )מ־א‪ ,‬ז׳ א׳(‪ ,‬ורשב״י ובנו ישבו במערה י׳ג‬ ‫י׳ג‪,‬‬
‫)שבו‪ /‬ל־ג ב'(‪ ,‬והיו שונים הלכות בי־ג שנים )כרכות נ' א׳ ונדרים מ׳ א אי(‪ ,‬והקב׳ה‬ ‫שנה‬
‫הורה אותנו לומר שלש עשרו‪ /‬ואנו תולין בזכות שלש עשרה )סליחות(‪ ,‬והמלה ‪,‬אחד* הוא‬
‫תואר להקב־ה )כמש־כ הוא אחר ושמו אחד( ועולה במספר גמטריא ‪ -‬י״ג‪ ,‬וכן מורה המלה‬
‫‪,‬אחד־ על המיוחד והמובחר )מגילו‪ /‬כ״ח א׳(‪ ,‬ובפסוק והוא רחום יכפר עון וגו' נמצא י׳ ג‬
‫שמלקין בעיוה״כ נוהגי; לקרות שלש שעמים פסוק זה‪ ,‬שעולים כמסשר‬ ‫‪.‬תיבות )וע־כ כעת‬
‫בסה־כ ל״ט כטנין ההכאות במלקות(‪ ,‬ומכשר אותיות משמות האבות אברהם יצחק ויעקב‬
‫רבקה רחל ולאה‪ ,‬ויתכן רזו היא הכונה זכור לנו‬ ‫עולה י־ג‪ ,‬וכן משמות האמהות שרה‬
‫‪.‬ברית שלש עשרו‪ /‬כלומר‪ ,‬הברית עם האבות שמספר אותיותיהם שלש עשרה‪.‬‬
‫והנה אם הי׳ איזה כגור ומחתה לסכנה במסשר זו‪ /‬לא יתכן שיהיו כוללים בו כמה‬
‫וכמו שאמרו )מו׳ק‪ ,‬י״ח א׳(‪ ,‬לעולם אל יפתח ארם שיו‬ ‫•ענינים אצילייג‪ /‬קדושים ונכבדיו‪/‬‬
‫לשטן‪ ,‬ובגיטין )י־ט א׳( אי; אדם מקדים פורעניות לנפשי׳}‬
‫אבל האמת הוז‪ /‬כי זה נובע מדבר הריין השלשה עשר שנחוסף על י*ב דיינים‬
‫■)אשוסטול־י( שדנו את ישו‪ ,‬וזה )השלשה עשר( החליט דינו להריגו‪ /‬כמבואר בדברי ימיו‪ ,‬ומאז‬
‫‪.‬החלו להאמין בשחר מספר זו‪ /‬וכל כזה יסוד הדבר‪ ,‬ובהמשך הזמנים נשתכחה הסבה ‪,‬‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מר!ור‬ ‫‪998‬‬

‫אך זה ברור ומאומה‪ ,‬כי לחנוך הבנים אין נפשה מוכשרת‪ ,‬ספני כמה טעםים‪•■:‬‬
‫מפני הדיוטותה בכלל‪ ,‬מפני חסרון ידיעתה את דרכי החנוך בפרט‪ ,‬וגם מפני נטיתה•‬
‫הטבעית לעדן ולפנק ביותר את בניה‪ ,‬אשר זה סותר להדרך המובילה לחנוך רצוי■‬
‫ונמרץ‪ ,‬וכמו שאמרו )סנהדרין‪ ,‬קי״א א׳( לא תמצא )התורה( במי שמחיה )כלומר״‪.‬‬
‫שמפנק( עצמו עליה; וכן אמרו באגדות‪, :‬ער שארם מתפלל שתכנס תורה לתוך גופו■‪./‬‬
‫יתפלל שלא יכנסו מערנים לתוך גופו‪ ,‬מפני שזה סותר לקנין התורה יי( ; ובמ״ד שמוי‪/‬‬
‫על הפסוק במשלי )י״ג( חושך שבטו שונא בנו‪ :‬כל המונע בנו מן המרדות‪ ,‬סוף שיצא■‪-‬‬
‫לתרבות דעה ושונאהו‪ ,‬ע״כ‪ ,‬ואין זה מטכע האם ; וגם כי כנודע‪ ,‬אין מורא האם על■‬
‫בגה במדה מספקת )קדושין‪ ,‬ל״א א׳(‪ ,‬והמורא הוא פרט גרול מררכי ההנוך;‬
‫‪,‬ומזה ומזה דרכי ההנוך מבן האלמנה שומטות‪ ,‬ולכן כל הגוטל חלק בתקוני■‬
‫ובחנוכו ובהנהגתו הישרה )כה היו דברי אכי זקני( חסד גדול הוא עושה עם החיי®‬
‫ועם המתים‪ ,‬ודבר גדול ורצוי לשמים ולכריות ולתקון העולם ולקיום ישובו בכלל״ י(‪— .‬‬

‫תנא דבי אליהו רבה‪ ,‬פיק כ״ו‪ ,‬והובא בתוס' נתובות‪ ,‬ק׳ד א' ‪—,‬‬ ‫א(‬
‫ידע‪ ,‬ד ע רי המבואר כאן אפשר לפרא ‪3‬דרך אנדי כה עאמרו במם׳ תענית ם׳ ב י י‬
‫עולא איקלע לבבל‪ ,‬חזי מלא צנא דתמרי בזוזא‪ ,‬אמר ‪ :‬מלא צנא דתמרי בזוזא ובבלאי לא‬
‫עמקי באורייתא‪ ,‬ופירש המפרש )המיוחם לרש״י‪ ,‬אבל אין זה ברור‪ ,‬ויש לבקר זה‪ ,‬ואין כא!‬
‫המקום לזה( שהוא בלשון תמיוע למה לא יעםקו בתורה‪ ,‬אתרי שיש להם מזונות בזול‪ ,‬עב׳ל ז‬
‫והנה באמת התמרים אינם בבלל מזונות להשביע‪ ,‬ואינם אלא למיני פרפראות הבאים‬
‫לתפנוק‪ ,‬וכמו שאמרו בב״ב )ק״ז ב׳( אדאכלית בפנייתא בבבל תרגיטנוע ופירש רשב־ם‪,‬‬
‫שהיית מעדן עצמך‪ ,‬עב׳ל‪ ,‬ובפנייתא היינו תמרים ;‬
‫ובכלל אין ראי׳ ממחיר הזול שבתמרים על מחיר שאר צרכי אובל נפש‪ ,‬יען כי םברז‬
‫שהתטרים‬ ‫ע פ׳י המבואר במם׳ בכורים )פ״א ט־ייג ומ״י(‬ ‫הדבר שהתמרים שם בזול יתבאר‬
‫נדלים כיותר ובהדור בעמקים ולא בהריו‪ /‬וידוע דבבל עומדת בעמק‪ ,‬וכמש״ב בישעיה ) מ׳י(‬
‫התמרים ולכן‬ ‫ונזוכים שם‬ ‫וא״ב רבים‬ ‫במם׳ זבחים קי״ג ב׳ ‪,‬‬ ‫האומר לצולה חרבי‪ ,‬ועיין‬
‫למחיר מזונות‬ ‫טין םחורה שמציאותה בשפע רב‪ ,‬ואין כל ראי׳ מהם‬ ‫נמכרים בזול ככל‬
‫הכרחיים ; ואם כן למה תמה עולא בזה ז‬
‫אך לפי המבואר‪ ,‬דאכילת מעדנים מותר ללמוד תורה‪ ,‬י׳״ל שאמר עולא כן בנחוחא<‬
‫והתמרים‬ ‫וכלשון הרשב״ם שהבאנו ‪,‬שהיית מעדן עצמך״‬ ‫כי י ק שהתמרים באים לתפנוק‪,‬‬
‫שם בזול‪ ,‬ועל כן מפנקים עצמם לרויה‪ ,‬ואין פלא שלא יעסקו בתורה ‪,‬‬
‫אדאכלת כפנייתא בבבל‪,‬‬ ‫וראי׳ נאמנה לזה ממה שכתב הרשב׳ם כב׳יב שם‪ ,‬ודל‪,‬‬
‫שאכילת‬ ‫עכ״ל‪ ,‬ומבואר מפורש‪,‬‬ ‫בתורה‪,‬‬ ‫עוסק‬ ‫היית‬ ‫שהיית מעדן עצמך ו ל א‬
‫תמרים בבבל סותר ללמוד תורד‪ ,‬ולזה כיון עולא ‪- .‬‬

‫דברי הרא״ש‬ ‫אבי זקני מתאימים‬ ‫הגדול הזה על חנוך בן אלמנה שביאר‬ ‫לכלל הרעיון‬ ‫ב(‬
‫‪pn‬‬ ‫שני‬ ‫ר ל ר‪ ,‬׳ ־ פרק י״א «בםעלליו יהגכר״־‪ ,‬סעיף א׳‬

‫בשנה אשר בה החלו לקחת לצבא‬ ‫ומה שאספר בזה הי׳ בשנת תקפ״ח )‪,( 1828‬‬
‫הטלך תרומה מבני ישראל במדינתנו‪ 5‬וכנודע‪ ,‬טרם השלימו אבותינו עם החדשה ת א ת‬
‫כרוחם ובנפשם‪ ,‬ויהי הדבר הזה למקור דאנה ועצבות לכל איש ולכל בית ומשפחת‬
‫בישראל‪ ,‬כי לבד שהי׳ רע ומר להם הרעיון מהפרת רוב דיני התורה בעת העבודה־‬
‫^^לכא‪ /‬מחלול השבת ומועדים‪ ,‬מאכילת מרק פגולים ושארי מאבלות אסורוי‪ /‬מנלוח‬
‫ילזקן ומלבישת שעטנז‪ ,‬ועוד ועוד — ‪.‬‬
‫עוד זאת ועל זאת דוה מאוד לבם והיו מתמונגים בצער וינון‪ ,‬כי בימים ההם‪,,‬‬ ‫י‬
‫ננייע‪ ,‬היו אבותינו נוהנים לקחת נשים לבניהם כמעט בעצם ימי נעוריהם ״(‪ 5‬והנח‬
‫כזלאתם של אלה הבנים לצבא‪ ,‬הלא יעזבו את נשיהם וילדיהם למשך עשרים וחמש שנה‬
‫■ )יטן עבודה בצבא בעת ההיא( ‪ ,‬ומי יוכל לדעת ולשער את הנלנלים והמקרים‪ ,‬הסבות‬
‫יהמאורעות‪ ,‬הטלטולים והתלאות שאפשר לבא במשך זמן ארוך כזה‪ ,‬ועוד במקום ד חק‬
‫ינדה מביתו ומעירו ומעמו ומעולם היהודים ומכל סביבותיהם ועניניהם וכל אשר להם ן‬
‫ועוד בה שלישיה להוסיף להדאיב נפשם ולעכר רוחם של ישראל בענין זה בעת‬
‫ההיא‪:‬‬

‫כי בכלל הי׳ המצב האנושי מן ההולכים לצבא מן עם הארץ בימים ההם עומד‬
‫כמדדגה עוד יותר מן פחותה ושפלה — במדרגה נמבזה ומכוערה‪ ,‬מנואלה ונאלחק‬
‫מזוהמה ומתועבה עד מאוד‪ ,‬ואין צריך לומר‪ ,‬כי גם צל תרבות ושמץ הנוך לא שכן‬
‫עליהם‪ ,‬לא דאוהו ולא שמעוהו ולא ידעוהו‪:‬‬

‫״כני'‬ ‫אך נמרציס‪ ,‬וזו ל שונו‪:‬‬ ‫שכתב בזה דברים אחרים‪,‬‬ ‫כפירושו למס׳ נדרים )ס״ו ב׳(‪,‬‬
‫אלמנות אין להם אב להדריכם בדרך ישרה ואינם כני תרבות )כלומר‪ ,‬אינם מחונכיט׳*(‪ ,‬עכ׳ל נ‬
‫מגדולי‬ ‫כמה גדול טעמו וכמה ישר משפם תניונו של אבי זקני‪ ,‬שכיון לדעת אחד‬ ‫■‬
‫הראשונים בטעם ובסברא ‪1‬‬
‫הבניו‪,/‬‬ ‫שגם האם עוסקת בחנוך‬ ‫על זה ממה שמצינו במקרא‬ ‫ואמנם יש להעיר‬
‫אשר‬ ‫ושם )ל׳א א׳( משא‬ ‫תורת אמך‪,‬‬ ‫ואל הטוש‬ ‫במשלי )כ׳ א׳(‬ ‫הלשון‬ ‫ובהוראת‬
‫יסרתו אמו;‬

‫וצריך לומר‪ ,‬דחנוך שלה בא רק כסיוע לחנוך האב‪ ,‬ולא שבל ע דן התנוך יהי׳ טוטל־‬
‫חורת אמךג‬ ‫שמע בני מוסר אביך ואל חמוש‬ ‫עליה לבדה‪ ,‬ובהוראת הלשון במשלי שם‪:‬‬
‫‪-‬‬ ‫והיינו שביחד עם מוסר האב השתתפה גם היא להורותו ‪,‬‬

‫אנא נסיבנא כוי­‬ ‫וטעמם ונמוקם הי' בזה עפ׳י מה שאמר אחד החכמים )קדושין כ״ט כ׳(‬ ‫א(‬
‫הוינא בן שיחסר ואי הוי נסיבנא נחמסר )בן חמשה עשר( הוי אמינא ״גירא בעינא דשיטניכ‬
‫)היצהי־ר( ׳*‪- .‬‬
 ‫ב רו ד‬ ‫)זכדונותי(‬ ‫מ ר‪,‬ו ר‬ ‫‪1000‬‬

‫והסבה לזה היתה ‪ ,‬כי אנעי המעלה בכלל וחורי הארץ היו פטורים סחיוב עבודה‬
‫מזה במה שרכשו להם תעודות סוחרים )גילדא(‪#‬‬ ‫בצבא ‪ ,‬ובעלי ההון פטרו עצמם‬
‫■‬ ‫ועפ"י החק הי׳ מס זה פוטרתם מזה;‬

‫מבני דלת העם מהאברים ‪ ,‬אשר היו נחשבים‬ ‫ועל כ; היו ההולכים אך ורק‬
‫לעבדי עולם של בעלי האחוזות ובקני; הנוף שלהם ‪ ,‬והתקיפים העריצים האלה השתמשו‬
‫ומתוך הנהנה כזו נעשו כפופים‬ ‫בזכותם זאת‪ ,‬ויתהלכו עמם כמו עם שורם ובהמתם;‬
‫עולמית של שולטיהם בהם ; וכה חובל‬ ‫תחת עבדות‬ ‫ומדוכאים‬ ‫ונכנעים ‪ ,‬רצוצים‬
‫ונדמו כבהמות‪ ,‬ויהיו לפראי אדם‪,‬‬ ‫בהם כל רנש וכל מהלך נפש אנושי‪,‬‬ ‫ונתבלע‬
‫לחדלי אישים ‪ ,‬ריקים ‪ ,‬בוקים ומבולקים מכל דעת עולם ומכל מרה אנושית ; ולא עור ‪,‬‬
‫והכלימה המיוחדת למין האדם‪ ,‬ויחיו חיים בהמיים‬ ‫אלא שחובל בהם גם רנש הבושה‬
‫מזיקים ‪I‬‬ ‫מאוסים ומזוהמים ‪ ,‬וגם‬ ‫ונעשו נבזים ושפלים ‪,‬‬ ‫היתי יער ‪,‬‬ ‫ומנהגי‬
‫מחבלים ומשחיתים מבלי דעת‪ ,‬ואיש מישראל הי׳ ירא מנשת אליהם‪ ,‬ומכש״ב‬
‫להתערב בחברתםיי(;‬
‫על ההולך לארח להברה עם פראי אדם אלה‬ ‫ועתה בתרומת הצבא מישראל ‪,‬‬
‫זמנו בתוכם ‪ ,‬לשמוע מדברותם ולראות במעשיהם המנונים ובאורח חייהם‬ ‫ולבלות‬
‫המזוהמים ובמנהגיהם הפראים ובכל מהלך נפשם הבהמית ‪ ,‬המוזר והתעוב לרוח איש‬
‫המגודל ומחונך על ברכי הדת והנמום‪ ,‬ואשר מילדותו מצא לו קן ״בחדר״ ובבתי‬
‫■כנסיות ובתי מדרשות‪ ,‬ונפשו ורוחו וכל הרגשתו היו נתונים כולם לחיי תמימות וצניעות‪,‬‬
‫חיים של נמום וכבוד‪ ,‬וכולו מוקדש ומוגבל ליראת ה׳‪ ,‬לאהבת תורה‪ ,‬לשמירת מצוה‪,‬‬
‫וכל חושיו והניוניו אך ורק‬ ‫ליקרת הורים ולכבוד מורים ‪ ,‬להוראת מוסר ודרך ארץ ‪,‬‬
‫•להשביע נפשו ממגד שמים‪ ,‬וכל בו רגשי לבו ומשאת נפשו‪ ,‬החיים והשלום!‬

‫כל אלה יחד העציבו ומררו ודכאו את רוח ונפש כל איש מישראל ‪ ,‬ויהי כל לבב‬
‫דוי ‪ ,‬כל נפש הומיה ‪ ,‬וכל רוח סוערה ‪ ,‬הכל בוכים ‪ ,‬כולם נאנחים ‪ ,‬ויהי אבל גדול ובכי‬
‫המספד ותרב האניה ולא יכלו למצוא להם‬ ‫ישראל‪ ,‬ויגדל‬ ‫במחנה‬ ‫תמרורים‬

‫לציור שליטת האין — קץ של השלטונים העריצים בהנפשות הבהמיות האלה יורה נוסח שטר‬
‫שהעתיק‬ ‫קנין עבדים שהיו נוהגים האשכנזים הקדמונים‪ ,‬ולא יתבוששו‪ ,‬ממש לא יאומן‪ ,‬כפי‬
‫הח׳ גרים בספרו ‪ R e c h ta lte r th n m‬צד ‪ 375‬בהמשך הנוסח בזו הלשון‪E r i s t ffiein :‬‬
‫‪E ig e n th u m , ic h k a n n ih n s ie d e n u n d b r a t e n‬‬ ‫)הוא קניני‪ ,‬וברשותי לבשלו‬
‫‪.‬ולצלאו( ‪.‬‬

‫עד היכן שרירית לב מגיע ; וברוך משנה עתים ! —‬

‫תהא‬ ‫שני‬ ‫א׳‬ ‫פרק י״א ״במעלליו יתנכר״‪,‬‬ ‫חלל‪,‬‬

‫ערך‬ ‫ומרנוע‪ ,‬ויהיו כמתיאשים וכאובדי דרך‪ ,‬אין קץ לצער הנפש ואין‬ ‫נהוסים‬
‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪, . ,‬‬ ‫לשממו; הרוח‪:‬‬
‫ופפרו ‪ ,‬כי באחד מבתי תפלה בעיר אחת מפלך הוראדנא דרש אחד המגידים‬
‫והנחלמה מקיום‬ ‫בחודש אלול מאותה השנה שבה חשבו לקבל את הפקודה האחדונה‬
‫!‪:‬זירת הרומח הצבא ‪ ,‬ובהמשך הדברים ננע בענין זה והעלה את הפסוק מידמיה )כ״ב(‬
‫״אל תבכו למה ואל הנוח לו< בכו בכה להולך כי לא ישוב עוד״‪ ,‬וברנש מר ובשממון‪,‬‬
‫בהשתפכות הנפש ‪ ,‬בקול קורע לבבות בבכיות ויללות ‪ ■,‬מלא יאוש מכל החיים ‪ ,‬קרא‬
‫לאטד‪ :‬״אל תבכו למ ת‪ ,‬למי שימות עתה‪ ,‬ואל תדאגו לו‪ ,‬בכו בכה להולך ב צ ב א ^‬
‫ורבים גם אל נשותיהם‬ ‫כי לא ישוב עוד אל עירו ואל עמו‪ ,‬אל אבותיו ואל משפחתו‪,‬‬
‫ובניהם ‪ ,‬ויותד מהמה ישכחו את אלהיהם ויטמאו את נשמותיהם"‪5‬‬
‫מרירות הנפש והתרגשות הלב נתעלף המגיד ואתו יחד מספר מסוים‬ ‫ומרוב‬
‫מהשומעים ‪ ,‬ובכל עבר ופגה ‪ ,‬נהי וקינה‪ ,‬אנחות ואנקות עולות בלולות ‪ ,‬ויבך נער וזקן‪,‬‬
‫גדול וקטן ‪ ,‬איש ואשה ‪ ,‬ותהי השעה לחרדת אלהים ‪.‬‬
‫וראה מה שספרתי בפרק‬ ‫כה הי׳ המעמד הרוחני בערי ישראל בעת ההיא ;‬
‫הקודם )י( סעיף ב׳ מהמשך ענין זח מעת ״תקופת הקונטוניסתים" דברים נרגשים מאו^‬
‫ולהלן בחלק שלישי‪ ,‬פרק י״ח סעיף ב׳‪— .‬‬

‫ואשובה אל הענין אשר עמדתי עליו בתחלת הפרק ‪ ,‬אל הענין אשר יתיחש עם‬
‫הציור הנזכר ‪ ,‬והוא על רוח ההשכלה שהחלה לנשב במדינתנו בעת ההיא ‪ ,‬ועל סקוחו‬
‫והשגחתו של אבי זקני על הנערים והבחורים הלומדים בישיבה ובבתי מדרשות בעירו‬
‫שהתארחו על שלחנו יום יום ;‬
‫ועל פי איזה מקרה מצאו בכתבי אהד הבחורים האלה מכתב מליצי בענין שאלת‬
‫היום — שאלת תרומת הצבא מישראל — שכתב למכרו בתמונות וציורים מרוח העם‬
‫בעת ההיא ‪ ,‬מעצבו ומדאגתו ‪ ,‬והתחיל בזו הלשון ‪:‬‬

‫הזאת‬ ‫בעת‬
‫קשות חזווע‬
‫העלפא 'הרה‬
‫וצרה‪,‬‬ ‫יגון‬
‫ותלד כעם ומכאובים‬
‫בדם ובדמע רטובים א(‬

‫‪ . s r‬על מ א' בארמית חוא נ מו ‪ ,‬עול ב' בעברית! ו»ם‪, .‬עלמה* )בה״א( הוראתו — כתולה }‬ ‫א(‬
 ‫ב רו ד‬ ‫זכרונותי(‬ ‫מ הו ד‬ ‫י‪1002‬‬

‫יןאהרי‪,‬אשר ‪.‬יתאר את ;;מנה •של הנזירה ככלל‪ ,‬יפגר‪ .‬אל סכרו זה כ פ ר ט ^ יחזקני‬
‫;מאמצנו כרוח וכרנש‪ ,‬ו<זוםר;‬

‫״■ועתה ידידי ‪ ,‬לכה איעצך את אשר תעשה‬ ‫י‬

‫ואמץ‬ ‫חזק‬ ‫י ח ט פ ך אסון זה יי(‬ ‫אם‬
‫‪-‬ורבכ על א ס ו נ ך י( ‪ ,‬והיית א״ח■ שמח נ(‬

‫חקי הנסי®‬ ‫‪-‬ולא היו נוחים לשונות אלה לאבי זקני ‪ ,‬והיו נראות לו לנסות ומחוסרות‬
‫בבלעם שאהי‬ ‫‪.‬ודרכי הצניעות ן ואמר ״כי חז״ל הקפידו על לשון נקיה ‪ ,‬וכסו שאמרו‬
‫•לאתונו ״אשר ה ת ע ל ל ת בי״^ ואמרו על זה במ״ר‪ :‬״בלעם‪ ,‬אעפ״י שטדבד בל^ייז‬
‫הקודש‪ ,‬לשונו סרוח" )בונתם‪ ,‬דלשון ״התעללת״ מורה על טומאה‪ ,‬במש״ב בם‬
‫שופטים )כ׳( ויתעללו בה ונו׳‪ : (.‬ועל כן ראוי להרחיק מהדבור כל מלה וכל מבטא ובל‬
‫‪a‬של וציור דדחוק מן הנמוס ימן הכבוד‪ ,,‬ובש״ב זה הקרוב לכעור ולנבול ;‬
‫ומצינו לחז״ל שהיו מסבבלס לבטא ■ענינים נסים בלשון משל ומליצה בסגנון ג?'‬
‫‪ v‬מכובד ‪ ,‬אך ורק למטרת הדכר •שלא להוציא מפיהם דבר מגונה ומבטא מכוער^ ורם'‬
‫ג׳ א'( לזגולם ‪:‬אל •יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב‬ ‫‪-‬שאמרו )פסחים ‪,‬‬
‫שמונה אותיות בתורה כדי שלא להוציא דבר מגונה; ‪ .‬ומן הבהמה א ש ר א י נ נ י ׳‬
‫ט ה ו ר ה )פ׳ נח( תחת ומן הבהמה ‪ :‬ה ט מ א ה ‪ ,‬ויש בזה יתור שמונה אותיותי(‪.‬‬

‫ולהפעל ‪ ,‬ה ר ה' שתי הוראות‪ :‬הדיון אשה נגס משא »ער‪ ,‬ובהשאלה‪ :‬הרח עסל והוליד יייז‬
‫הכיו׳^‬ ‫אור* )״״ר‪ ,‬סרו(‪ ,‬וכאן ביון‬ ‫הרה וילדה‬ ‫‪,‬אש‬ ‫)ישעיד^ נ״ט(‪ ,‬ובלשון הנ מיס‬
‫להוראה שניה ‪—.‬‬

‫שיוקח לצבא ‪ ,‬ע**‬ ‫וכנראה רמז לזו‪ /‬שאפשר‬ ‫גדולות‪,‬‬ ‫‪,‬י ח ט פ ך' ציין באותיות‬ ‫המלה‬ ‫•«(‬
‫בעל• זרוע‪ ,‬שהיו חוטפים איש צעיר וטהרוהו נפש תחת נפש )בעד בצע כם‪1‬‬ ‫החוטפים‬
‫ססוים( כמו שספרתי בארונה כפרק הקודם‪ ,‬העיף ב' ‪—,‬‬

‫א ת י נ י•‬ ‫נינתו שלא יתרפה ביום צרה והשתמש בלשון ד‪,‬פםוק בבלעם‪ ,‬והוא רוכב על‬ ‫ב(‬
‫ולצחות הלשון החליף חי״ו בסמ׳ך ‪- ,‬‬

‫א ״ ח ‪ -‬ר ׳ ת איש חיל‪ ,‬וכונתו‪ ,‬שאם ‪,‬נועד לו לצאת בצבא‪ ,‬יהי׳ בכ״ז ש מו‪ /‬והשתמש בלשי!‬ ‫ג(‬
‫הפסוק והיית אך שמד‪) ,‬פ' ‪.‬ראה( ‪— .‬‬

‫נזמאז‪ /‬טמאים ו כ דו מ ה ‪ -‬פי ר ש׳י רנללי‬ ‫ואעש׳י שכטה פעפים כתיב בתודה השפות טמא‪,‬‬ ‫‪(1,‬‬
‫לחזר אחר לשון נקיד‪ /‬ע כ׳ לז והנה נם באור זה צי״ז״‬ ‫ללמדך‬ ‫פעם אתת בלשון נקיה‬
‫■‬ ‫‪.‬‬ ‫• •‬ ‫•‬ ‫דשני זה•באן?‬ ‫באיר‪ ,‬דמאי שנא‬
‫תקב‬ ‫שני‬ ‫פרק י״א ״כמעלליו יתנכר״ ‪ ,‬סעיף א׳‬ ‫י‬ ‫הלה‬

‫״ועוד שם ‪ :‬־ תנא דבי רבי ישמעאל ‪ ,‬לעולם ‪T‬בר אדם בלשון נקיה ‪ ,‬שהרי‬
‫עסרכב הזב קרא הכתוב באיש ״מרכב* ובאשה ״מושב״)ם׳ מצורע ט״ו ‪ ,‬ש׳ — כ״ג(^‬
‫‪.‬‬ ‫■»פני שלשון רכיבה באשה אינו עולה יפה‪5‬‬
‫לתרות מדת דרך ארץ — עליט ללכת בדרבי‬ ‫״ועלינו — הוסיף אבי זקני‬
‫■אבותיט נקיי הדעת ושלומי הטדות הנאות ‪ ,‬וטי שאינו מקפיד על לשון נקיה ומכובדה ‪,‬‬
‫<סיםן הוא ‪ ,‬שנפשו מגואלה ‪ ,‬דעתו נמה ולבו אטום״ ‪.‬‬
‫עד כאן דברי אבי זקני שבאו אמנם בקצרה ‪ ,‬ואנכי מלאתי את דבריו בפרק נדול‬
‫‘־ומיוחד לענין זה ! והוא ב מ ב ו א לחבור זה ‪ ,‬פרק רביעי^ אשר קראתיו על שם ענינו‬
‫•״לשון נקיה״‪ ,‬ובו ערכתי וסדרתי‪ ,‬פרשתי ובארתי כל ענין זה לארבו ולרחבו‪ ,‬והבאתי‬
‫שם דונמאות רבות ושונות לזה מן התורה ומן המקרא ומחז״ל ומספרים ומכתבים שונים‪,‬‬
‫‪.‬‬ ‫׳יראוי הפרק ההוא לשימת לב ‪— .‬‬

‫וכן הי׳ דרכו של ״אותו הבחור* לחוד תדות במליצות ומשלים ורמזים ‪ ,‬בתמונות‬
‫־שונות ובסנטנים מיוחדים ‪ ,‬ולרנלם לא עמד נם ספני לשון גסה ועזה ‪ ,‬אם ‪VI‬׳ צריך‬
‫בלשון רכה וצטעה; וגם לא נתרגש‬ ‫לכך‪ ,‬ואפילו במקום שהי׳ לו באפשר להחליפה‬
‫בכבוד אנשי מעלה ‪ ,‬אדירי ההורה וגדולי האומה אשר ישראל‬ ‫'אס פגעה מליצתו‬
‫;‬ ‫‪:‬כהם יתפאר ‪i‬‬
‫ממנו בגליון אחד הספרים על סה שכתב חכם אחד‬ ‫כן מצאו כתוב‬ ‫הנה כי‬
‫ששמע בשם רבי יעקב עמרין )רב יעב״ץ( ‪ ,‬שסיפר מה שהורה לו אביו הגאון ‪,‬חכם‬
‫צבי״ שמצור■ לאדם בחתימת שטו להתיחש אחר אביו ‪ :‬ראובן בן יעקב ‪ ,‬וזה אחד מנדרי‬
‫‪:‬ד‪.‬םצוה מכבוד אב יי(‪5‬‬
‫״ושאל אותו כט הנזכר ‪ ,‬למה זה הוא )דחכם צבי( חותם עצנזו בתשובותיו בשמו‬
‫אבין‬ ‫‪.‬״צבי״ לבד ‪ ,‬והשיב ‪ ,‬גי באותיות שמו לבד כלול נם שם ״אביו ‪ ,‬כי שמו ‪ .‬של‬
‫מ א יעקב ‪ ,‬ובאותיות ״צבי״ אפשר לקרוא בראשי״תיבות צבי ‪ Q‬יעקב ‪ ,‬ואעפ״י שאין‬
‫‪.‬‬ ‫■‬ ‫דיקריאה אלא בר״ת ‪ ,‬די בזה ב( ‪.‬‬

‫)‪;M ,‬‬ ‫ב מ ב ו א לחבור זול‪« ,‬רק ד'‬ ‫והנד■ בארנו וישבנו דבר זוז בטוב טעם‬
‫א׳‪- .‬‬ ‫נקיה״( המיועד לענין ז!‪ /‬סעין*‬

‫לא הראה מקור לזה‪ ,‬וגם לא שמענו זה מעולם ; וקצת םמוכין יש במם׳ ב״ב )קס״א ב׳{ ‪I‬‬ ‫א(‬
‫אביו‪,‬‬ ‫לכבוד‬ ‫לחתום‬ ‫מנהגו‬ ‫רשכ״ם ‪ :‬כך‬ ‫חתם‪ ,‬ושירש‬ ‫דאבוהא‬ ‫בשמא‬ ‫ודלמא‬ ‫‪.‬‬
‫עב‪-‬ל‪ ,‬ו צ ״ ע ‪- .‬‬
‫בימינו נדשם סטר ‪.‬מגילת פשר״‪ ,‬תולדות רבי יעקב עמדין שכתב בעצםו‪ ,‬ושם מפורשים‬ ‫ג(‬
 ‫ברוך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מ סו ר‬ ‫‪1004‬‬

‫לסוף הדברים מצאו בתוב בכתב ידו של *איי׳י‬ ‫ועל גליו; הספר בסמיכות‬
‫הבחור״ בזו הלשון‪:‬‬

‫״וענו בו כחשו‬
‫‪.‬‬ ‫נחור‬ ‫לבן בן‬
‫וכבש בן שנתו״‬ ‫'‬

‫והבאור הוא ‪ ,‬כי באותיות השם ״לבן״ אפשר לקרוא בר״ת‬

‫'‬ ‫נחור■‬ ‫בן‬ ‫לב!‬

‫וכן באותיות השם ״כבש״ ג״ב אפשר לקרוא בר״ת‬

‫שנתו‬ ‫דב ש ב!‬

‫מלה מלה בכל אות מאלה השטות‪ ,‬ובכל זאת לא הסתפקה התורה לכתוב שטות אל^‬
‫בלבד )״לבן״ ״כבש״( אך כתבה מפורש לבן בן נחור וכבש בן שנתו; ולדעת החב®‬
‫צבי שהחתימה ביחוש לשם האב חובה ומצוה ‪ ,‬מתבאר מאותן השמות ‪ ,‬שאק רי לכתוב‬
‫ברמז בראשי תיבות ‪ ,‬אך צי ‪ 7‬לכתוב שמו ושם אביו מפורש במלואם ‪ ,‬ואם כן‬
‫‪,‬‬ ‫‪.‬‬ ‫כתב החכם צבי שדי בזה ‪ ,‬בראשי תיבות ?‬
‫במה שכתב ״וענו בו כחשו וכו ׳״ ‪ ,‬לומר ‪,‬‬ ‫וזו כונת הלשון של הבחור‬
‫התורה בשמות אלה סותרת דבריו שכתב ״ודי בזה״‪.‬‬
‫והנה אם כי הדברים כשהם לעצמם הם שנונים ‪ ,‬אך הלשון ״וענו בו כ ח ש י *‬ ‫'‬
‫כלפי החכם צבי ‪ ,‬הי׳ נראה לאבי זקני ללשון עזה וחצופה ‪ ,‬וכמו ״בטול הישי מכבורי‬
‫וערכו של האדם הגדול הזה ; והי׳ אומר ‪ ,‬כי כך דרכם של ״הברלינים״ )כלומר ‪,‬‬
‫ויהי שם זה בימים ההם לשם ציוני לג^‬ ‫שטעמו מהשכלתם של משכילי ברלין‪,‬‬
‫מתחלה‪ ,‬נגד חכמי‬ ‫המשכילים בתוכנו ‪ ,‬וכמו שכתבתי בתחלת הפרק הזה( לבעוט‬
‫נגד הרערה עצמה ‪ ,‬ומתחלה בעטם ואח״ב בפיהם ‪ ,‬ופיהם נכון תמיי'‬ ‫התורה ואח״כ‬
‫אסוני ישראל<‬ ‫לריב ולמצה ולדברים' קשים ומרים להכעים ולמרר את רוח שלומי‬
‫שומרי אמונים ומצניעי לכת‪ ,‬ודגלם ״פה‪-‬םח מצה ומרור״"(‪— ,‬‬

‫הוא חותם ע»םו ‪.‬י ע ב׳י ף הסורוז גר*^‬ ‫אביו‬ ‫וכתב עיי‪ ,‬כי עם׳י פצות‬ ‫דברים אלה ז‬
‫כמ ש׳ב בהערה הקורנים**■‬ ‫חדש‪,‬‬ ‫הוא דבר‬ ‫זה‬ ‫כל ענין‬ ‫והנה‬ ‫צ ב י' ‪—.‬‬ ‫‪.‬יעקב בן‬
‫’‬ ‫וראוי לבררו‬

‫הפובן פשם ‪.‬פצה״ כאן הוא פענין פריבה‪ ,‬ופלשון הפסוק הן לריב ופצה תגומו )י ש ע ^‬ ‫א(‬
‫תהג‬ ‫שני‬ ‫סעיף א׳‬ ‫סרק י־א׳ ‪,‬במעלליו יתנכר״‪,‬‬ ‫הלק‬

‫ועוד בה שלישיה לעונוהיו של ‪,‬אותו הבחור״ ‪ ,‬ולדעה אבי זקני — עון זה עולה‬
‫־על כולם‪5‬‬
‫מצאו בהוב בצרור כתביו מכתב אחד סמנו‪ ,‬ערוך בארוכה על אדוה מחשבותיו‬
‫יתקותיו באורח חיים שלו בעתיד ״כי ילך לווילנא‪ ,‬ושם בטח ישיג תלמידים ללמוד‪,‬‬
‫זמזה בטח יצבור לו מעט הון‪ ,‬ואז יכונן לו עסק אשר כבר חשב עליו והתוה אותו לו‪..,‬‬
‫‪.‬‬ ‫כי ישנא ויעשה חיל בו״ו‬ ‫יאשר בטוח הוא‪,‬‬
‫וכותב הוא כל זה לאחר מהביריו‪ ,‬ומוסיף עוד ״כי כאשר יבא לווילנא יודיע לו‬
‫היבף מבואו למען■יבא גם הוא שמה‪ ,‬והוא ישתדל גם ■למענו‪ ,‬כי יש לו מכרים רבים שם'‬
‫יכגי משפחה‪ ,‬ובטוח הוא‪ ,‬כי ישיג חפצו גם בעדו‪ ,‬ויחדיו יסדרו עניניהם לטוב להם״ ‪J‬‬
‫ועוד מציע במכתבו ההוא מחשבות והשערות ודמיונות וחשבונות אשר יחשכ‬
‫והכל בסננון נאמן ובטוח‪ ,‬כי ימצא את אשר יבקש‪ ,‬יעשה וישא‬ ‫לעשות ולהצליח בהם‪,‬‬
‫»רי ויצליח וכו׳‪— 5‬‬
‫ודקדק אבי זקני‪ ,‬כי בכל המשך המכתב הארוך והמפורט נם לא זכר שם ה׳ ‪,‬‬
‫וכותבים באחת‬ ‫כמו שנוהגים ישראל להוסיף בהצעת פעולות שיחשב האדם לעשות‪,‬‬
‫המורות על רצון ה׳ והסכמתו ועזרתו וסיועו‪ ,‬כמו ״אי״ה״ ‪ ,‬״ברצות ה׳ דרכי״ ‪,‬‬ ‫זז ל שונו ת‬

‫וכדומה מן הלשוטת‪ ,‬ואף לא אחד מאלה זכר‬ ‫»אם מה׳ יצא הדבר״ ‪ ,‬״ אקוה לה׳ ״ ‪,‬‬
‫גבל המשך המכתב הארוך‪ ,‬המלא חשבונות ותכניות‪ ,‬הצעות והשערוו‪ /‬אך תלה הכל‬
‫במעשיו ובפעולותיו שלו; ואין תכונה זו ודרך מו ממדות וממנהני ישראל כשרים‪,‬‬
‫■שלמים‪ ,‬שומרי אמונים; וזה סימן רע לדעותיו באמונה‪ ,‬וכאלו אומר ‪,‬אין אלהים‬
‫סזמותיו״ ‪ ,‬ורק בכחו ועוצם ידו לבד יקוה לעשות חיל‪ ,‬ונראה מזה‪ ,‬כי הרבה הרבה‬
‫א ר מ ה של ״ההשכלה הברלינית״ ;‬ ‫שאף אל תוכו מתוקף‬
‫ומהוט המשולש של אגודת העונות האלה הי׳ אבי זקני צופה ומביט בעין חשד על‬
‫דעותיו ועל מערבי לבו ועל מהלך נפשו של הבחור הזה בעתיד‪ ,‬והי׳ נראה לו‪ ,‬כי אם‬
‫לא היום — מחר ומהרתים יתפם כולו בחרמם של ״הברלינים״ והי׳ כאהד מהם‪ ,‬סלון‬
‫ממאיר לבית ישראל וקוץ מכאיב לגוף האומה ‪.‬‬
‫והוכיח אותו אבי זקני ויוכח לו את משוגתו ואת עותתו‪ ,‬ויורה לו ויראהו לדעת‬
‫מתקוני המדות ומיושר ההנהנה של אנשים מתוקנים‪ ,‬שלומי הנפש‪ ,‬אנשי מעלה‪ ,‬בעלי‬
‫נטוס ודרך ארץ ומצניעי לכת ; ואף הבטיח לו‪ ,‬כי בשובו מדרכו ודעותיו הרעות ישים‪.‬‬
‫‪-‬‬ ‫‪7‬ליו עין לטובה לטוב לו בהוה ובעתיד ;‬

‫ונאור ‪ .‬הפליגה‪. ■:‬פדז ‪ - • fw .‬פה ‪ ,‬הטלבר‬ ‫נ׳ה(‪ ,‬אוהב פשע אוהב פצה )משלי‪ ,‬י״ז(‪,‬‬
‫;‬ ‫‪,‬‬ ‫‪,‬‬ ‫‪).‬סלשו; שיחה( פריבה ופרידות■» —‬

‫‪64‬‬
 ‫כ רו ך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מקור‬ ‫‪1U06‬‬

‫אך בהכירו והוכחו על אבירות לבו וקשה ערפו ודבריו הנלוזים ובכל מהלך‬ ‫‪.‬‬
‫הלוטה במפוה עלטה וערפל — הזהיר אבי זקני את בניו שלו ואת חבריו של הבחור‬
‫לבל יתרועעו עמו הרבה ולא ילמדו ממעשיו‪ ,‬לא ילכו בדרכיו ולא יחקו את ארחית‬
‫הגיוניו בדעות ובחקירות‪ ,‬במליצה ושיר‪ ,‬בכתב ולשון ובכל אשר לו וליתרונותיו המלאים׳‬
‫מוקשים ומכשולים ועלולים להוביל את נשמתו של אדם עמוק עמוק לתוך כף הקלע •י‬
‫והזכיר להם את מאמר חז״ל במם׳ שבת )מ״ח ב'( בענין דאיירי שם ‪* :‬כל המחובר לי‬
‫הרי הוא כמוהו״ ‪ ,‬ובאבות דרכי נתן )פרק ל׳( *המתדבק בעוברי עבירה^ אןןפ״ו שלא‬
‫עשה כמעשיהם הוא מקבל פורעניות כמוהם״ ‪ ,‬ועל כן ינודו ממנו ‪— .‬‬

‫זה שסיפר כל זה‪ ,‬נכדו התן בתו של אבי זקני הרה״ג ההכם השלם ר׳ מררבי■‬
‫רבינאווק טווילנא )אשר את זכרונותי עליו אספר אי״ה בהמשך פרק זה‪ ,‬סוף סעיף ב׳‪/‬‬
‫הוסיף לספר‪ ,‬כי כאשר הביע אבי זקני את הערתו על עונו של הבהו^ על אשר ל•*׳‬
‫הזכיר את שם ה׳ על כל מחשבותיו‪ ,‬מעשיו ופעולותיו אשר במכתבו ךארוך — אמר■‬
‫אך לרעהו‬ ‫למקורביו‪ ,‬כי בדבר הזה לא קפידתו לבדו הוא‪ ,‬ולא מלבו ברה אותה^‬
‫הקפיד על זה גם משה רבינו‪ ,‬ונתן לרמז‪ ,‬כי כאשר יחשב האדם את דרכו לאיזו פעולה‬
‫ומעשה או גם לרעיון ולתוכן צריך להזכיר באיזה נוסח שהוא את שם ה׳ ן‬
‫בענין בני‬ ‫וזה מתבאר‪ ,‬לדעתו‪ ,‬בפרשה מטות‪ ,‬פרשה ל״ב‪ ,‬מפסוק ט״ז והלאה‪,‬‬
‫נד ובני ראובן‪ ,‬שנגשו לפני משה ואמרו לאפר ;‬

‫ואנהנו נהלץ הושים לפני בני ישראל ‪.‬‬

‫לא נשוב עד התנחל בני ישראל‬
‫כי באה נחלתנו אלינו ‪. , .‬‬

‫ושוב בפסוק כ' חזר להם משה את דבריהם הם בפרטיות כמו שהעתיקם‪ ,‬אשר כמקם‬
‫אינו טובן ואינו מבואר לאיזו כונה ומטרה חזר על כל דבריהם כמעט בלשונם הם‪ ,‬בעוה‬
‫שהי׳ יכול לומר בקצרה ‪,‬אם תעשון כן״ )כאשר דברתם( ‪,‬והיתד■ הארץ הזאת לב®‬
‫לאחוזה* ‪ ,‬ולא יותר‪ ,‬וכדרך סגנון מדברים באופן כזה‪5‬‬
‫' ■ אך הנה משד‪ .‬רבינו הרגיש‪ ,‬כי בכל דבריהם שהציעו על השנון סעשיהס‪.‬‬
‫ופעולותיהם אשר יחשכו לעשות בענין זד‪ .‬לא הזכירו כלל את שם ה׳ ‪ ,‬שיהי׳ להם לעזמ‬
‫שיסכים על ידם‪ ,‬או שיקוו לו‪ ,‬או בדומה לזה מן הלשונות‪ ,‬או שיביעו‪ ,‬כי המע׳בים‬
‫הם עפ״י ה׳ או לפגי ה׳;‬

‫וברצונו של משה להעיר אותם על זה בדרך כבוד ובלשון רכה‪ ,‬ויחד עם זי•‬
‫להביע להם מעין תוכחת מוסר על הטגיעד‪ .‬בכבוד ה׳ ‪ ,‬חזר לפניד‪.‬ם את כל דבריה®‬
‫הם‪ ,‬אך ב ת ו ס פ ת שם ה׳ ‪ ,‬ואמר ‪:‬‬
‫תקד‬ ‫שני‬ ‫י״נגי״׳ סעיי* א׳‬ ‫טיק י״**‬ ‫חלק •‬ ‫_‬
‫ל ם ג י ה׳ למלחמה‬ ‫אם החלצץ‬
‫ה׳‬ ‫ועבר לכם כל חלק ל פ נ י‬ ‫‪,‬‬
‫ונכבשה הארץ ל פ נ י ה׳‬
‫‪.‬‬ ‫והיתר‪ ,‬הארץ לכם לאחוזה ל פ נ י ה׳ ‪.‬‬

‫והם‪ ,‬בני נד ובני ראובן ראו לדעתו והבינו רמיזותיו‪ ,‬ולכן כאשר הוסיפו לדבר אליו‬
‫מענין זה אחרי כן‪ ,‬תקנו את סננון לשונם הקודם‪ ,‬והזכירו שם ה'‪ ,‬ואמרו‪:‬‬

‫ל פ נ י ה׳‬ ‫צבא‬ ‫כל חלוץ‬ ‫עבדיך יעברו‬

‫ה׳‪— .‬‬ ‫לפני‬ ‫נחנו נעבור חלוצים‬

‫• והנה זה הערה נפלאה מאחד ״הבעלי בתים״ בדור הקודם‪— .‬‬

‫ושוב הוסיף נכדו הנזכר לספר בשמו של אבי זקני תוספת הסבר ‪ ,‬על ערך העול‬
‫דגדול שעושה האדם בהשטיטו מלהזכיר את שם ה׳ על פעולותיו ועל מחשבותיו‪ ,‬יען‬
‫כי מניעת זכירה זו מורה‪ ,‬שהאדם תולה כל מהלך עניניו וסדר כל חפציו ברצונו ובכחו‬
‫וברשור‪,‬ו שלו‪ ,‬אשר באמת כל אלה המדור* — לה׳ לבדו המה‪ ,‬והאדם תלוי בו‪ ,‬וכמו‬
‫והוא )האדם( תלוי בטי שאמר והי׳ העולם״־‪ ,‬וכשהאדם‬ ‫שאסרו )חולין‪ ,‬פ״ד ב׳(‬
‫נוטל עטרה זו לעצמו‪ ,‬הרי הוא נכנס לתחום שאינו שלו ופורץ גדר‪ ,‬וראוי להיור* נ חן‬
‫כמורד בסלכור‪;.‬‬
‫והזכיר את המסופר במסורה קרומה מקורות חייו של הגאון בעל תוספר* יו״ט‬
‫וחיבר עוד ספר באור לחבור הרא״ש וקראו בשם ״מעדני‬ ‫למשניות‪ ,‬והי׳ רב בפראג‪,‬‬
‫סלך״‪ ,‬והלשינו הכומרים עליו לפני המלך‪ ,‬כי בשם זה פגע בכבוד המלך‪ ,‬יען כי‬
‫ויש בזת‬ ‫למעדני םלכים‪,‬‬ ‫כשם זה נטל עטרה לעצמו לחשב את דבריו שלו‬
‫‪,‬‬ ‫כי איש פרטי יחשב לו גדולה כזאת;‬ ‫®היר*ות לפני המלך‪,‬‬
‫וביום ה׳ תמוז משנר‪ ,‬שפ״ט עמד הר*וי״ט למשפט בפראג ונדון כטורד במלסיו‪/‬‬
‫ודינו למיתה;‬
‫אך המלך משך לו חסד‪ ,‬וישת עליו כופר נפש בסך שנים עשר אלפים טהאלער‪,‬‬
‫יאם לא ישלם‪ ,‬ילקו אותו מלקות בשערי פראג‪ ,‬ויתנו אותו במאמר עד פדיונו;‬
‫ואחרי אשר קהלת פראג ועוד קהלות קבלו עליהם כופר הפדיון‪ ,‬יצא לחפשי‬
‫כיום כ״ח מנחם אב מאותה השנה‪ ,‬אך הממשלה גזרה עליו שלא ישא עוד את משמרת‬
‫הספר מ ה בשם ‪ ,‬ס ע תי‬ ‫מרבנית דפראג‪ ,‬ולשנות את שם ספרו הנזכר; ומאז נקרא‬
 ‫ברוך‬ ‫)זכחנותי(‬ ‫מלןור‬ ‫‪1008‬‬

‫הזהיי(}‬ ‫היום‬ ‫עד‬ ‫ליפמאן(‬ ‫נקרא רבי יום טוב‬ ‫שהי׳‬ ‫)על שמו‪,‬‬ ‫יו״ט״‬
‫ואם כן‪ — ,‬סיים אבי זקני את הערתו והגיונו בענין זה — מכש״ב שאין לאדם לכנוס‬
‫לתחום שאינו שלו בהנהגת אופני הייו ובתנועת גלגל עולמו המתיחשים כולם אך ורק‬
‫לה׳ לבדו‪.‬‬
‫וראה מה שאכתוב אי״ה על ענין זה להלן בחלק ד׳ פרק ל״ח סעיף ה׳ סה‬
‫‪,‬‬ ‫ששמעתי מהגאון רבי יוסף בער מבריסק דליטא נ( ‪.‬‬

‫מ‪60‬ר ‪.‬מגילת א־בה‪ ,‬תולדות התוי״ט‪ ,‬שכחב בע»םו ‪— .‬‬ ‫א(‬

‫ג־ג א׳( ‪,‬למקום שאני אוהב ‪ av‬רגלי מוליכות‬ ‫ויש להעיר במאמרו של הלל הזקן )סוכה‪,‬‬ ‫ב(‬
‫כמו שכחו ורצוגו בידו וברשותו לבד»‬ ‫או תי' ומאמר זד‪ ,‬לכאורה מתבלט מן גאות הנפש‪,‬‬
‫בלא סיוע מטרוס‪ ,‬ולמצער הי׳ לו לומר‪ ,‬ברצות ה' ‪ ,‬בעזרת ה' ‪ ,‬וכדומה‪.‬‬
‫אך כבר בחננו במקום אחר בענין מאמר שני של הלל בשעת שמחת בית השואבה‬
‫ורבים טרחו לפרשו‬ ‫)סוכה‪ ,‬נ׳ א׳(‪,‬‬ ‫טי באך‬ ‫ואם אין אני כאן‬ ‫‪,‬אם אני כאן הכל באן‬
‫ועוד יוחר קשה ביחש המאמר להלל הזקן שד‪,‬י'‬ ‫כפשוטו‪ ,‬מפני רגש הגאוה והגדולה שבו‪,‬‬
‫נודע בענוה יתירה ובשפלות רוח עםוקד‪,‬ן‬
‫וכתבתי‪ ,‬שיש לומר‪ ,‬שכיון במאמר זה לבטא את שם הקודש ‪ ,‬א ד נ ׳ י ' ‪ ,‬ולומר‪ ,‬אם‬ ‫■‬
‫‪ ,‬א דנ׳י ־* )הקב״ה( כאן הכל כאן‪ ,‬ואם אין אדני כאן מי כאן‪ ,‬ומכוון ללשון הפסוק בתהליס‪.‬‬
‫אם ה׳ לא ישמר ו גו'‪,‬‬
‫ומפני שלכבוד שמחת החג רצה לדבר במליצות ושיחות חבטו‪ /‬כנהוג כאנשים חכמים‬
‫בשעת חרות קודש‪ ,‬ועם זה לא רצה לבטא את השם כקריאחו בשיחת חול‪ ,‬ולכן השכיל לבטא‬
‫ובתמונה כזו שיש קישור להפתגם נם אתר השמטת הדלי׳ת‪,‬‬ ‫את השם בהשמטת הדלי׳ח‪,‬‬
‫ויצא הפתגם אם אין א נ י לי‪.‬‬
‫ונזר‪ ,‬אפשר לפרש בסוכה )מ״ה ב׳( במאמרו של רבי יהודה ‪ ,‬אני והו הושיעה נ א' ‪,‬‬
‫את‬ ‫שלא בזמן תפלה‪,‬‬ ‫בשעת הלימוד‪,‬‬ ‫ורק שלא להוציא‬ ‫שכונתו לשמות אדנ׳י וחוי־׳ה‪,‬‬
‫השמות במלואם‪ ,‬השמיט הדלי״ת מן ‪ ,‬א ר נ׳ י' ‪ ,‬והיו׳ד והה׳א מן שם הוי׳ו‪ /‬ויצא ‪ ,‬אני ו הו' ז‬
‫אבל אין הכי נמי‪ ,‬כי־ בשעת התפלה אפשר לבטאם במלואם‪ ,‬וצ׳ע ‪.‬‬
‫וכן אפשר לפרש ב אבוו‪ /‬אם אין אני לי טי ל י ו כ ו'‪ ,‬ואמתת הכונה‪ ,‬אם אין א ד נ ״ י‬
‫לי‪ ,‬ועל דרך הכתוב הנ׳ל בתהלים אם ה׳ לא ישמר שוא שקד שומר‪ ,‬ומסיים בטעם הדבר‪,‬‬
‫•ען כי כשאני לעצם• מה א ני‪.‬‬

‫והנה כי כן‪ ,‬יתפרש ג׳ ב על דרך זו המאמןי שעמדנו עליו ‪,‬למקום שאני רוצה רגלי‬
‫למקום ש א ד נ ׳ י אוהב )כמו לבתי תורה ותפלר‪ /‬צדקה‬ ‫שוליכות או תי' ‪ ,‬שאמתת הבונה‪,‬‬
‫ומזרם{ רגלי מוליכות או תי‪.‬‬

‫‪.‬‬ ‫והנה נם כשיחה אהובה זאת כיון לבדח את הבריות בשמחת בית השואבה ‪,‬‬ ‫י‬
‫תקה‬ ‫שני‬ ‫פרק י״א ״במעלליו י תנ כ ר‪ /‬סעיף א׳‬ ‫חלח‬

‫ועל דרך רעיון כזה שמעתי שיהה יקרה בשם אחד החכמים מדור הקודם )הגאין‬
‫החסיד רבי מעגדלי שניאורזאהן מליובאוויטש‪ ,‬אשר את זכרונותי עליו יבאו להלן בחלק‬
‫שלישי מפרק כ׳ והלאה( שהיה אומר ״כי בעת שהרופא המפקח על החולה מודיע‪ ,‬כי‬
‫אין לו עוד דרך ואמצעים לרפאותו‪ ,‬רגילים השומעים לומר‪ ,‬כי ״הרופא מתייאש מחיי‬
‫החולה‪ ,‬ודן אותו למיתה״ ‪ ,‬ובשפת ההמון ‪ :‬״דער דאקטאר ענמאזגט אים דאס לעבן״ ן‬
‫והעיר הגאון הנזכר‪ ,‬כי לא יתכן לומר כן‪ ,‬יען ״כי לדברים כאלה ״שחיי התולה‬
‫מפני כי מענינו‬ ‫מיואשים והוא עומד למיתה״ אין כל רשות ויפוי כח לרופא לדבר‪,‬‬
‫ועל זה נתנה לו התורה דשות‪ ,‬כמש״ב‬ ‫לרפאות‪,‬‬ ‫וטתעודתו של הרופא הוא רק‬
‫ורפא ידפא‪ ,‬אבל להחליט דבר החיים והמות איננו כלל מעניניו ש ל ו ‪ ,‬וזה מענינו שול‬
‫החותך חיים לכל חי‪ ,‬והרופא האומר או מכוין כן‪ ,‬הוא נכנם לתחום שאינו שלו‪,‬‬
‫ופורץ גדר״‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫והדבר אמת ויציב‪ ,‬ולא פעם ופעמים ראינו‪ ,‬כי אותו החולה שהרופא דנהו‬
‫למיתה‪ ,‬פתאום נתאושש ונשתנה מצבו לטוב עד אשר קם ויהי‪ :‬וזה אות‪ ,‬כי דתיים‬
‫והמות לא ביד הרופא‪ ,‬וההחלטה בזה לא בכחו ‪.‬‬
‫ויותר מזה נמצא במם׳ שמהות )הובא בהגהות אשרי פ״ג דמו״ק(‪■ ,‬כי פעם אחת‬
‫פקדו על הקברים‪ ,‬ומצאו לאהד המתים ברגשי חיים‪ ,‬והוציאוהו ודתיוהו‪ ,‬וחי אח״ב כ״ה‬
‫שנה והוליד בנים ! והנה בעת שקברוהו בודאי הבטיח הרופא כי מת הוא ן ומבואר במי‬
‫שכתבנו יי( ‪— .‬‬

‫לאחר שנים רבות נורע הדבר‪ ,‬בי ״אותו הבחור״ הנחשד מאבי זקני בדעותיו‬
‫הניוניו הי׳ במשך הימים לסופר מפורסם בווילגא‪ ,‬ואחרי כן בכל המדינה‪ ,‬וכמעט בכל‬
‫העולם‪ ,‬והוא הסופר המובהק בשפת יהודית )זרנון( א י י ז י ק מ א י ר ד י ק )והי׳ חותם‬
‫עצמו ״אמ״ד״( בווילנא ; ובעצמו הגיד לנכדו של אבי זקני הרה״ג ר״ם רבינאוק )אשר‬
‫הוא המספר כל זה שספרתי עליו אני( ״כי אמנם עינו ולבו של אביו זקנו לא הטעור\״‬
‫וחשדו אותו לא הי׳ בלא י סוד‪..‬״ —‬
‫עוד אספר עליו ועל עתידותיו של הבחור הזה בסעיף הבא• —‬

‫נם^‬ ‫אחד החכסים‬ ‫המאמר‬ ‫זה סרשחי את‬ ‫ועל סי כל הרעיון שנתבאר ככל ענין‬ ‫א(‬
‫מגילה )כ״ח ב'( ‪,‬ולא נשאתי כפי בלא ביכה* )ורש׳י פירש דמוסב על ברכת כהניב‪ ,‬א ך‬
‫זח קשה‪ ,‬דפשיטא הוא‪ ,‬ומאי רבותי׳(‪ ,‬ופישתי‪ ,‬דהכונוע דאך נשא )הרים( כן! ידו לעשוו‪/‬‬
‫הרעיון והכת לעשות מה שיעשה‪ ,‬ועל דרך הכתומ‬ ‫דבר מה‪ ,‬מיד הודה לה' על תתו לו‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרינותי(‬ ‫מהור‬ ‫‪1010‬‬

‫ב<‬
‫ומאז עזב ״הבחור" ההוא )אשר נקראהו עתה בשמו‪ :‬אייזיק מאיר ריק( את‬
‫ארוחתו על שלחן אבי זקני‪ ,‬הלך לווילנא‪ ,‬ומתחלה עסק שם בטלמרות )ובין תלמידיו‬
‫הי׳ ר׳ מתתיהו שטראשון(‪ ,‬ואח״ב הפקד למורה עברית בבית מדרש לרבנים שיפדה‬
‫הממשלה בווילנא‪) ,‬שאבאר ענינו להלן בהמשך פרק י״ג( והשתתף ביסוד בית תפלה‬
‫למשכילי ווילנא‪ ,‬וקראוהו בשם ״טהרת הקודש״ ויכוננוהו בתבנית בית התפלה ״שוחרי‬
‫טוב" שיסד בן־מנחם )מנדלזון( בברלין‪.‬‬
‫וכתב הרבה בעברית‪ ,‬והרבה יותר בשפת יהודית אשכנזית בער המון העם‪ ,‬דותר‪.‬‬
‫ממאה ספורים שלו נתפשטו בקרב ההמון‪ ,‬וממנו התחילה תקופתיהפפרות־היהודית‬
‫החדשה ‪.‬‬
‫החשוב יותר בכתביו שבעברית — הוא ספר ״האורח״)ווילנא‪ ,‬תר״ח( המכיל קורות‬
‫בואו של השר ר׳ משה מונטיפיורי ואשתו לווילנא בשנת תר״ו ומעשותם שם עשרה‬
‫ימים ומכל עניניהם שם‪ ,‬וכתוב בשפה קלה יי( ‪ ,‬ויהי הספר הזה למקור ולמעין להכותבים‬
‫הולדות השר ולהדורשים וחוקרים עליו ועל כל מעשיו ‪— .‬‬
‫ותכונת הספרות שלו בשפת יהודית — בכלל היתה בנויה על יסוד ספורים שונים‪,‬‬
‫ויותר מהמה—ספורי אהבים‪ ,‬בתכונת בל מיני ספרים בשפה זו‪ 5‬אך בזאת היתר‪ .‬ספרותו‬
‫שונר‪ .‬מספרות כזאת אשר לסופרים זולתו‪ ,‬כי בעור אשר כל הסופרים כמעט היו נותנים‬
‫את כל לבם וכל בח הגיונם ליפות ולהדר את מהלך הספור אשר הרו והנו לשכלל‬
‫ענינו ולפלפל ציורי תכונת גבורי הספור‪ ,‬כנהוג — הנה ספוריו שלו היו באים בעקרם‬
‫בקצרה‪ ,‬כמו דרך אגב‪ ,‬רק לעשות אותם בסיס להכלית הדבר שרצה להוציא בהספר‪,‬‬
‫יען כי יסוד מטרתו בספריו הי' ללמד דעת את העם בדרכי החיים‪ ,‬להבינם בינה ושכל‬
‫ביקרת קנין מדות הנפש‪ ,‬ולוערותם חיי נמום ודרך ארץ‪ ,‬מוסר וצניעות‪ ,‬והבל בשפה•‬
‫ברורה ובהגיון פשוט לפי ערך השגתו של המון העם‪ ,‬והספור הוא רק כמו תבלין‬
‫להטעים בהם את ענין הלמוד אשר רצה ללמד ולהמשיך על ירו את לבם של הקוראים‬
‫להדברים ועגיגים אשר גצבו ממגו ליסוד המטרה‪ ,‬כמבואר ‪.‬‬

‫)הד‪,‬לים‪ (r o ,‬אברך ה׳ אשר י ע צני‪ .‬והלשון ברכה כאן הוא סהוראת הודאו‪ /‬ונטו ואכ^ת‬
‫י‬ ‫ושבעת וברכת את ה׳ ו גו׳‪—.‬‬

‫הקצת ציור ממאורע נכבדה זו באה לפנינו למעלה בחבור זה חלק ראשון‪ ,‬פרק ששי )‪.‬עושר‬ ‫«( ‪-‬‬
‫ואושר״( םעיף כ׳ ‪ ,‬ובאו שם דברים שהשמיטם המחבר הזה ‪— .‬‬
‫תכך‬ ‫^טג*‬ ‫פרק י״א ״במעלליו יתנכר״‪ ,‬סעיף ב׳‬ ‫חלת‬

‫• ופעם הוא פונה בהודעה זאת מפורש אל הקוראים )ויותר מזה — אל הקוראות(>‬
‫(אחרי אשר יבקש מהם מחילה על הפסיקו לשעה את מהלך הספור‪ ,‬משאת נפשם של‬
‫■הקוראים ההמוניים‪ ,‬הוא שונה להם פרק בענין שהוא עומד בו בספורו — בהוראת מדות‬
‫'ומוסר השכל‪ ,‬ואומר בהתנצלותו זאת ״כי הוא כאותו הרופא המבין ומכיר היטב את רוח‬
‫■החולה אשר הוא מבקר‪ ,‬כי קשה עליו לכלכל את סמי התרופה אשר הוא מפקד לו‬
‫כשהם לעצמם מפני מרירותם וזרות טעם^ ועל כן הוא משתדל להטעימם במרקחת‬
‫הבדין מנפת ודבש‪ ,‬מיין אשישים ומעסים פדי מגדים וכדומה‪ ,‬כדי שישתמש בהם ד^ולה‬
‫להנאתו‪ ,‬אבל יסוד ענינו‪ ,‬כמובן‪ ,‬הם הסמים לתרופה}‬
‫‪,‬וכך עניני בספורי אני; תכליתם ומטרתם ללמד דעת את העם ולהורותם בינה‬
‫כהנהגה ישרה בחיים ובשלמות מדות הנפש וכדומה; אך למען ימשכו הדברים את‬
‫לבות הקוראים אני עוטף ומחתל אותם בספור והזיון‪ ,‬אבל אין זה מתכלית מטרת הדבר ״( —‬

‫וכפי הנראה‪ ,‬גם בשנותיו האחרונות לא עזב את טבעו למליצות חריפות ושיחות‬
‫חדות ומהתלות שנונות כזה שהי׳ לו בימי בחרותו‪ ,‬כאשר ספרתי בסעיף הקודם‪ ,‬כנראה‬
‫מסגנון השפה והענין מן ״מסכת עניות״ שכתב בעברית‪ ,‬ומכמה ספרים שכתב ביהודית‬
‫המיוחדות לחדות שנונות ולשיחות צחות‪ ,‬וקראם בשם עניניהם ‪ :‬״וויטצען אונד שפיטצען״«‬
‫‪,‬וויטצען איבער וויטצען״‪— .‬‬
‫וכן הי׳ דרכו בעל פה לדבר בשנון וברוח התול } ומספרים בווילנא שיחה שנונה‬
‫יממנו‪ ,‬כי היו ימים ששרת ״בגבאות״ בבית התפלה הנזכר ״טהרה הקודש'‪ ,‬אשר אליו‬
‫•באו ל ה ת פ ל ל גם משבילים חפשים הצונים‪ ,‬ונחשב לקנם ימקלטם של ד\גי חופש‬
‫וחוקרי דרור וסתם ‪,‬בני חורין״}‬
‫ופעם אחת ביום הכפורים לאחר תפלת נעילה‪ ,‬עלה הוא‪ ,‬דיק‪ ,‬על הבימה‪ ,‬ויכה‬
‫בכף על העטוד״השלחן אחת ושתים‪ ,‬ויהס את הצבור להבינם לשמוע אל ‪,‬הכרוז״ אשר‬
‫■יכריז‪ ,‬כנהוג‪ ,‬ויקרא בקול שקט ובנפש תמימה וברוח קרז‪ /‬בסגנון שהשמשים מכריזק‬
‫•על ‪,‬יעלה ויבא״ ״על הנסים״ ‪,‬משיב הרוח״ וכדומה‪ ,‬ויקרא ‪ :‬כי ״בשנה הבאה יעמדו‬
‫^‪,‬כל נדרי״ במחצית השעה הששית״ וירד מעל הביטה‪ ,‬וגם כן בתמימות ובמתינות}‬
‫ויתפרץ שחוק גדול ברעם וברעש מפי כל באי הבית‪ ,‬ויסובבוהו ויכתרוהו מכל‬
‫עברים בשאלת ״טה זאת‪ ,‬ר׳ אייזיק מאיר ? ולמה לכם להכין את המתפללים ביום כפורים‬
‫‪ nr‬בידיעה ליום כפורים הבא‪ ,‬היתכן‪ ,‬הנשמע כזה ?‬
‫ויען להם דיק בסגנון פשטי היוצא סדב תמים ומנפש צנועה ויאמר‪, :‬הדבר‬

‫םפ‪ 8‬ויו ‪.‬דיע נ ק סוד )בהעת^ז לעגריוז( ‪— .‬‬ ‫א(‬

 ‫ב רו ך‬ ‫)לכרוגותי(‬ ‫מ קו ר‬ ‫־ ‪1012‬‬

‫פשוט ומבואר מאוק ועשיתי זאת במחשבה קורמת ובחשבון מכוון^ וענינו זה הוא ד‬
‫נררי״ קורם‬ ‫׳ ״המנהג הרגיל בכל תפוצות ישראל להוריע לעם זמן תפלת‬
‫יוהב״פ‪ ,‬יש מקומות שמכריזין זה בשבת שובה‪ ,‬ויש שמבריזין בערב יוהכ״ם או באחר‬
‫הימים הסמובים ליוהב״פן‬
‫״אך מכיון שבבית הפלתנו יש מ ת פ ל ל י ם כאלה שיבקרו את הבית אדדג‬
‫בשנה‪ ,‬מן יוהכ״ם ליוהכ״ם‪ ,‬או יותר מדויק‪ ,‬מן גמר נעילה של יוהכ״פ זה ער ״כל נררי״‬
‫שעת התחלת ״כל נדרי״ אז ! ואמ­‬ ‫של שנה הבאה‪ ,‬אם כן‪ ,‬הלא עליהם לדעת ע ת ה‬
‫לא עבשיו אימתי ? ואם לא יודעו עבשיו הלא יוכלו לאחר הזמן במועדו !‬
‫ויענו בולם ויאמרו בנחת רו־ ‪ :‬״יפה דרשתם‪ ,‬ר׳ אייזיק מאיר‪ ,‬טוב ונכון כונתם<‪.‬‬
‫ו ב ע ת ו הכרזתם ‪— .‬‬

‫אך כחש להם ריק‪ ,‬והסבה האמתית שעוררתהו לכרוז משוגה זה היתה אחרו‪./‬‬
‫מכוונת למטרה גדולה וחשובה‪ ,‬וזה עגינה;‬
‫הדבר הי' בשנת תר״ל‪ ,‬בשנה אשר ארם דהלי־רע שלט בווילנא ברגש ובשאוך‬
‫ובכל תקפו וגבורתו‪ ,‬ויגזור על ימין ועל שמאל‪ ,‬וירבה חללים בהמון‪ ,‬ומועד תקופתו‬
‫היו חדשי אלול ותשרי•‪ ,‬והרופאים כולם אשר בעיר‪ ,‬כיהודים כאינם יהודים‪ ,‬החליטו פה‬
‫אהד ויגזרו אומר ״שלא להתענות ביום הבפורים של אותה השנה״ ;‬
‫וכמובן‪ ,‬לא כל כך בנקל הי׳ לכל העם לקבל גזירה זו עליהם‪ ,‬וימים אחדים לפני■‬
‫י־והכ״פ הי׳ ענין זה לשיחתם ולהגיונם של בני העיר‪ ,‬ובבל מקום מקבוץ אנשים אחדים‪.‬‬
‫הי׳ דבר זה ענין לענות בו‪ ,‬ויחקרו‪ ,‬ויבקרו‪ ,‬ויתפלספו בעני; זה‪ ,‬כנהוג•‪ ,‬וצר מאור‬
‫הי׳ ל ^ לי ט דבר ולעשות בפועל מעשה נורא כמו ל א כ ו ל ו ל ש ת ו ת ב י ו ה כ ״ ם ‪. ,‬‬
‫ונדמה להם הדבר למחתה ולאסון מר וקשה‪ ,‬ואין קץ לצער ;‬
‫ואז עלה הבמתה בביהכנ״ם הגדול דווילנא ביוהב״פ לאחר תפלת שחרית הגאץ■‬
‫מורי הוראה נודעים בווילנא‪.,‬‬ ‫ס ל א נ ט ע ר ‪ ,‬ואתו עמו שגי‬ ‫הנודע רבי ישראל‬
‫■‬ ‫•‬ ‫ויקרא ברגש;‬

‫״בשם ה׳ ומרשות תורתנו הקדושה‬

‫אשר ענדה עטרה לכל מצותיה‬
‫במצוה אחת יסודית‪ ,‬ראשית וכללית‬
‫״וחי בהם — ולא שימות בהם״‬
‫אנו מתירין שלא להתענות היום״‬

‫ולמען תקובל תראתו ״הלכה למעשה״ לקח כוס יין ויקדש עליו וישת ממנו הוא ומורי'‬
‫תר‪,‬ז‬ ‫פרק י״א במעלליו יתנכר״< סעיף ב׳‬ ‫חל‪:‬‬

‫מעשה אופה יי(‬ ‫מיני מתיקה‪,‬‬ ‫הוראה העומדים עליו לעיני כל הקהל‪ ,‬וגם טעמו‬
‫ויהי בית ה׳ לחרדה‪ ,‬איש לא דבר דבר ולא הרים ראש‪ ,‬כל אחד נפשו אבלה‬
‫עליו‪ ,‬ובמסתרים ישפוך דמעות רותחות אשר יכבידו על לבו ויעשו מהנק לרוחו ונשמתו^‬
‫ולצער ולמדכה נפש אין קץ‪5‬‬
‫ולא יפלא אם בעת ההיא היו כל בני העיר עצבים ושוממים‪ ,‬דאכים‪ ,‬כאבים<‬
‫דוויים‪ ,‬מעונים ומדוכאים‪ ,‬והחיים אינם חיים;‬
‫והרופאים צוו והזהירו באזהרה אחר אזהרה על מניעת העצבות והמרירות ורודד‬
‫כהה בכלל‪ ,‬בהחליטם‪ ,‬כי כל אלה התכונות הן כמו סרסרים להביא ולעורר את המחלז‪/‬‬
‫וייעצו וידרשו לכל מי שהיכולת בידו להשתדל לפזר העצבות ולסבב בדיחת הדעת‬
‫וצהלת הרוח בקרב העם‪ ,‬וזכותו רב;‬
‫ומטרה זו היתה ‪ . .‬לנגד אייזיק מאיר דיק בכרוזו הנזכר ״כדי לבדח את הבריות ! י■‬
‫ובאמת קלע אל המטרה והשיג את התכלית הנרצית‪ ,‬כי כעבור שעה קלה לאדזר‬
‫מעשוע זה‪ ,‬חש‪ ,‬טס‪ ,‬עף תוכן הכרוז הזה על פני ווילנא‪ ,‬ויהי לשיחה ערבה ולבדיחות‬
‫'‬ ‫הנפש לבני העיר ;‬
‫ושבחוהו רבים על זה‪— .‬‬

‫וראוי להעיר‪ ,‬כי מדה זו לבדח נפשות עצובות ועגומות משובחה גם בחז״ל בעלי‬
‫התלמוד‪ ,‬ומבואר במסכת תענית )כ״ב א׳( שאליהו הנביא קרא לאנשים בעלי מדת זו‬
‫״בני עולם הבא״‪ ,‬שכן מבואר שם‪ ,‬שהעיד אליהו לפני רבי ברוקה על שני אנשים‬
‫שהם ״מבני עלמא דאתא״ ‪ ,‬ושאל להם רבי ברוקה ״מה מעשיכם״ ‪ ,‬אמרו לו ״אינשי‬
‫בדיחי אנן‪ ,‬מבדחינן עצבי״‪ ,‬ופירש״י‪ :‬שמחים ומשמחים בני אדם‪ ,‬עכ״ל‪ ,‬וגירסא‬
‫אחרת ; ״בי חזינן אינש דעציב מבדחינן לי׳ ״ ב( ;‬

‫כמבואר‬ ‫וכן מצינו לאהד מגדולי חכמי התלמוד שהי׳ ״בדחן"‪ ,‬והוא בר קפרא‪,‬‬
‫כמם׳ נדרים )נ׳ ב׳( אשר בעת שהשיא רבי )רבינו הקדוש( את בנו לא הזמין את בר‬
‫מפני שהוא )רבי( הי׳ נזהר מלשתוק‪ ,‬ובר קפרא‬ ‫קפרא‪ ,‬אעפ״י שהיו ידידים ומכרים‪,‬‬

‫נל מורה שרוצה עיקבלו אחריפ‬ ‫זה מכוון למה שאטרו נ ט׳ ר )שטות‪ ,‬ם'ג( ‪:‬‬ ‫מעשהו‬ ‫«(‬
‫הוראתו‪ ,‬עליו לקיימה הוא תחלה‪— .‬‬

‫וראה מה שנכתוב אי׳יה בענין אגדה זו להלן בחבור חלק רביעי‪ ,‬סרק ם־ג )‪.‬אה נשרר*(‬ ‫נ(‬
‫סעיף ד׳ ‪ ,‬בהערה ‪- .‬‬ ‫■‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מחור‬ ‫‪1014‬‬

‫הי׳ איש בדחן; והי׳ יירא רבי ^שמא י ע ש ה שום דבר שישתוק״ )לשון המפרש(•) ומזה‬
‫נראה‪ ,‬שהיו חבדחנים אז מעוררים שחוק לא רק בדברים‪ ,‬כי אם במעשים ‪ :‬ובן מתבאר‬
‫שם מפעולה אחת שעשה בר קפרא לפני רבי עד ששחק )ועיין בהערה כאן( יי( •‬

‫וטדי זכרי עני) זה לא אטנע טלהעיר ולכאר הטשך אגדה זו‪ ,‬אשר לא אכונה‪ ,‬כי כל אשי‬ ‫א(‬
‫ערוך לוז על זרותה יע^‬ ‫כהת‪ 6‬עלות אי)‬ ‫יתפלא וישתוטם עליה‬ ‫יעכור עליה ויתכונ) כה‪,‬‬
‫נפלאותה‪ ,‬ויראה ויוכח‪ ,‬כי צווחת ‪.‬פרשוני‪ ,‬כ א רוני'‪,‬‬
‫לחתונת בני‬ ‫כך לשון הגטרא כאן‪ ,‬לאחר שתארו את רכ העושר וההוד שפיזר דכי‬
‫‪ ,‬אם לעוכרי רצונו כך‪,‬‬ ‫אסר לי׳ כר קפרא ;‬ ‫רכי שטעון‪ ,‬אטרו ‪ :‬ולא אזטני׳ לכר קשרא‪,‬‬
‫לעושי רצונו על אחת כטה וכסה* ‪ ,‬ו א ז ט נ י ׳ ר כ י ‪ ,‬ע־כ ! )וכונת הלשון » רו' ‪-‬‬
‫עושר וגדולת( ;‬
‫רכי חושש‬ ‫ופירש הטפרש ‪.‬שטתחלה לא אז טני'‪ ,‬טשום דכר קפרא הי' ברחן‪ ,‬והי׳‬
‫שטא יעשה שום דכר שישתוק )והוא הי' זהיר משחוק‪ ,‬דסבירא לי׳ אסור לארם לפלא שחונן‬
‫ועל כן גינה אותו וקרא לו ‪,‬עוברי רצונו"‪,‬‬ ‫ובר קפרא הקפיר עד ווז‪,‬‬ ‫פיו בעולם הזה(‪,‬‬
‫‪.‬‬ ‫עכ׳ל המפרש!‬
‫אגדה קצרה ופליאה ארוכה !‬
‫כי איך זה יתכן שירשה לו כר קפרא‪ ,‬עם כל קפידתו‪ ,‬לקרוא לרבינו הקדוש ‪,‬עוברי‬
‫ר צונו'‪ ,‬הן טי כרכינו הקדוש טצוין בקדושה ובטהרה‪ ,‬בפרישות ובחסידות‪ ,‬וזה ידוע ככסוי‬
‫מקומות בתלמוד )וע' כתובות ק׳ ד א׳(‪ ,‬והן עפ׳י יתרון קדושתו קראו לו ‪,‬רבינו הקדוש*‬
‫וחנה בא בר קפרא וקורא לו‪,‬עוב רי רצונו )של ה קכ״ה(' ! היתכן‪ ,‬היאוטן ז והן התואר ‪,‬עוברי‬
‫רצונו' קרוב לשם ‪ ,‬ר ש ע ״‪ ,‬האפשר גם להעלות כזה על ה ד ע תן‬
‫וטה מצי•‬ ‫וגם לא נתבאר‪ ,‬למה זה לאחר קייאה זו שב רני טדעתו והזמין אותו‪,‬‬
‫במאמר זה סנה או תואנה לשוב מהחלטתו הראשונה )שלא להזמינו( ולהזמינו עתה ן‬
‫ומזה ומזה אין ספק שאין הרבדים כפשטם‪.‬‬
‫וקרוב לומר‪ ,‬רכונה אתרת במאמר זה‪ ,‬והוא ע פ׳י טה דאיחא סון* מם׳ מכות )כ״י‬
‫בררו‬ ‫א׳( ! ונבר היו רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלנין‬
‫ושמעו קול הטונה של רומי )שאונה והמונה מרוב ‪.‬רוח חיים שבתוכה‪ ,‬וידוע דרומי היתיז‬
‫תמיד צרתה של ירושלם( והתחילו בוניז‪ ,‬ורבי עקיבא משחק‪ ,‬אמרו לו‪ ,‬מפני מה אתה משחק׳‬
‫אמר להם‪ ,‬ואתם מפגי מה אתם בוכים‪ ,‬אמרו לו‪ ,‬הללו כושים שמשחחוים לעצבים ומקטרי!‬
‫לענו׳ם יושבים בטח והשקט‪ ,‬ואנו בית אלהינו שרון• וכו׳ ‪ ,‬אמר להם‪ ,‬לכך אני משחק‪ ,‬ום״‬
‫אם לעוברי רצונו כך‪ ,‬לעושי רצונו על אחת כמה וכמה‪ ,‬ופירש המפרש )הוא רבינו גרשום‬
‫מאור הגולה(‪ ,‬ומה לעוברי רצונו כך יושבים בהשקט ושלוה‪ ,‬ישראל שעושין רצונו של מקום‬
‫על אחת כמה וכמה שישלם להם שכר טוב‪ ,‬עכ׳ל‪ ,‬ור׳ל‪ ,‬ועל כן שחק ! ומבואר מזה‪ ,‬ד ע״׳י‬
‫בזשנון הנפש כזה מותר לשחוק;‬

‫ושוב מני א שם נגמרא עור מעשים פעין אלה שהיו החכטים כוכים ורבי עקיבא‬
 ‫פרק י״א ״במעלליו יתנכר״ ‪ ,‬סעיף ב׳‬ ‫חלק‬
‫תהח‬ ‫^טני‬

‫וכן מצינו לרבי ירמיה שהיה משתדל לבדח את דעתו של רבי זירא שהיה עצוב‬
‫יייתר‪ ,‬ולהביאו לידי גחוך‪ ,‬וכפי שמבואר במם׳ נדה )כ״ג א׳(‪ :‬עד כאן הביאו רבי‬
‫בכל תחבולות הללו )שמבואר שם‬ ‫ופירש״;‬ ‫ירמיה לרבי זירא לידי גחוך ולא גחך‪,‬‬
‫בגמרא( עסק רבי ירמיה להביא את רבי זירא לידי שחוק ו כי‪ /‬עכ״ל< ועיין עוד‬
‫•‬ ‫בברכות )ל״א א׳( ‪.‬‬
‫ולפעמים היתה להם הבדיחות לאמצעי להמשיך את לב השומעים בישיבה או‬
‫לדרשה בביהמ״ד‪ ,‬כמובא במם׳ שבת )ל׳ ב׳( ובפסחים )קי״ז א׳( נ ״רבה‪ ,‬מקמי דפתח‬
‫להו לרבנן בשמעתתא אמר מילתא דבדיחותא‪ ,‬ובדחי רבנן‪ ,‬ואחרי כן יתיב באימתא‬
‫■)במרות( ופתח בשמעתתא;‬
‫‪#‬‬
‫ובמדרש שה״ש ריש פרשה ד׳ איתא ‪ :‬רבי הי׳ יושב ודורש‪ ,‬וראה הצבור מתנמנם‬
‫וביקש להעירם‪ ,‬ואמר להם מילתא דבדיחותא ; ״ילדה אשה אחת במצרים ששים רבוא‬
‫בכרם אחד״ ! ולמרבה התמהון נתעורר הצבור‪ ,‬ופתר להם ‪ :‬זו יוכבד שילרה את משה‪,‬‬
‫שהי׳ שקול כנגד ששים רבוא מישראל )מספר ישראל בעת ההיא( ‪— .‬‬

‫ואמנם במקום שהבדיחות כוננה לפגיעה בכבוד איש או לצערו‪ ,‬אף כי ברמז דק‬
‫'יקל‪ ,‬לא היתה רוח חכמים נוחח מזה‪ ,‬וגם הענישו על זה ‪i‬‬
‫כך מתבאר מירושלמי מו״ק )פ״ג ה״א( בזו הלשון ‪ :‬רבי הוי מוקיר לבר אלעשה‪,‬‬
‫;אמר לו בר קפרא לבר אלעשה‪ ,‬כולא עלמא שואלין מרבי ואת לית שאיל‪ ,‬אמר לי׳ ‪,‬‬

‫סשחק‪ ,‬ואחר שביאר להם סבת השחוק בסגנון הלשון הנזבר‪ ,‬אסרו לו בנחת רוח ז ‪,‬עקיבא‪,‬‬
‫גחמתנו‪ ,‬נחמתנו ‪ I‬׳‬
‫וכסי הנראה הי' נורע ומשורםם באורו זה של רבי עקיבא בין החכמים ונתקבל להם‬
‫והסכימו עליו‪ ,‬ונפי המתבאר מן התנחומין שקבלו עפ׳י רבריו‪ ,‬כמבואר ;‬
‫והנה כפי שנתבאר למעלה היתח סבת הרבר שלא הזמין רני מתחלה את בר קסרא‬
‫לי' שאסור לשחוק‬ ‫יירא‪ ,‬שמא יגרום לו שחוק‪ ,‬והוא סבירא‬ ‫אל המשתה — מפני שהי'‬
‫בעולם הזה ן‬
‫ועל זה השיב לו בר קפרא במאמרו של רבי עקיבא )שהי' גורע גין דונמים( אם‬
‫רני‬ ‫זה סוחר לשחוק‪ ,‬כמו ששחק‬ ‫לעוכרי רצונו כך ובו'‪ ,‬אשר עפ*י החשבון שבמאמר‬
‫עקיבא והסכימו לו חביריו החכמים ומבואר‪ ,‬שיש היתר לשחוק גם בעוה־ז‪ ,‬ולכן אין לרבי‬
‫־‬ ‫•לראוג על ז ה;‬

‫וכשמוע רבי מזר‪ ,‬שב מהחלטתו הקורסת‪ ,‬והזמין אותו ‪- .‬‬

‫והנה בגליון הש״ם למאמר זה מציין לעיין בס׳ שבות יעקב‪ ,‬ואיננו אתי‪ ,‬וי א ארז^‬
‫אם ביון לפרש כן‪ ,‬או באופן א ח ר‪- .‬‬
 ‫ב רוך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מר‪,‬ור‬ ‫‪1016‬‬

‫מד‪ .‬אשאל‪ ,‬אמר לו‪ ,‬שאל ; מה הוא דבר זה שהוא כמו משמים נשקפה והומיה בירכתי‬
‫ביתה‪ ,‬מפחדת כל בעלי כנפים ״ראוני נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו* )לשון הכתוב‬
‫באיוב‪ ,‬כ״ט(‪ ,‬״הנס ממנה יאמר הו‪ ,‬הו‪ ,‬והנלבד בה נלכד בעונו״ ‪ — ,‬הפך רבי פניר‬
‫וראהו לבר קפרא מצחק‪ ,‬אמר לו רבי ״איני מכירך‪ ,‬זקן ‪ I‬״ וידע בר קפדא‪ ,‬שלא יתמנוד‬
‫בימיו לסמיכת חכמים‪ ,‬ע״ב ‪:‬‬

‫וד‪.‬באור הוא‪ ,‬כי בר אלעשה הי׳ עשיר נדול ותקיף‪ ,‬ולא הי׳ בן תורה‪ ,‬וד‪.‬י׳ חתנר‬
‫ויחד לבר קפרא על זה‪ ,‬ויאמר לבר אלעשוד‬ ‫של רבי‪ ,‬ורבי היקיר וכיבד אותו י*(‪,‬‬
‫)בבונה לפגוע בו או לצערו( שישאל איזד‪ .‬דבר מרבי כמו שרבים שואלים ממנו‪ ,‬ואמר־‬
‫לו‪ ,‬שאינו יורע מה לשאול‪ ,‬ויאמר לו בר קפרא שישאל )כמין חידה( מה הוא דבר זה‬
‫שהוא כמו משמים נשקפה והומיה בירכתי ביתה ומפחדת כל בעלי כנפים )תואר לחכמים‪:‬‬
‫שנמשלו לכנפים על שם שמנינים על ישראל כמו כנפים ליונה‪ ,‬וזה מבואר בש״ר פר׳‬
‫שמות( ‪ - -‬נערים יר״חבאו ממוראה וישישים יקומו מפניה‪ ,‬והנס ממנד‪ .‬יאמר הו הו)לשון‬
‫התרנשות‪ ,‬והוא לשון הכתוב בעמוס ה׳ ט״ו(‪ ,‬והנלכד בתקפה נל^ד בעונו )כלומר‪ ,‬שמי־‬
‫וכיון בכל זה לעשירות של בר אלעשה‬ ‫שעונותיו נורמים נלכד בתקפו של עשיר(‪:‬‬
‫ששולטת בכל תכונות אלה שחשב‪ 5‬וראה רבי לבר קפרא שהוא מצחק )נראה הבאו^‬
‫שהבין רבי‪ ,‬שכל ענין שאלה זו נובע מפתויו של בר קפרא בבונד‪ .‬לצחק בו(‪. ,‬׳כעס‬
‫עליו ואמר ״איני מכירך‪ ,‬זקן׳׳ ‪ ,‬וכונתו בזה‪ ,‬שלא יכירנו לזקן מוסמך )שזה הי׳ ברשותי‬
‫של רבי‪ ,‬כנשיא וריש גולה‪ ,‬ע׳ סנהדרין ה׳ א׳( ‪— .‬‬

‫וסמוך לדורנו היו חכמים שלא סבלו ולא הודו בכל ענין בדיחוהא מדברי הול^‬
‫וחשבוה למין ליצנות ויקוצו בה‪.‬‬ ‫סן איזה מין שהוא ומן איזו תכונד‪ ,‬שהיא‪,‬‬
‫כה שמעתי בתקופת שנות נעורי מהגאון רבי יוסף בער‪ ,‬אב״ד דסלוצק ובריסק‪,‬‬
‫דליטא =(‪ ,‬כי הגאון רבי עקיבא איגר השתדך עם עשיר אחד ממינסק‪ ,‬ובכבודו ובעצמו‬
‫בא אל החתונה למינסק‪ ,‬ומקרוב ומרחוק גד‪.‬רו המון רבנים וגאונים לראות באור פני•‬

‫יחכ( דניזוו כיונו חז״ל באמרם ‪,‬רבי ט כנד עעיריס״ )עירוני)‪ ,‬פ״ו א׳( ‪- .‬‬ ‫א(‬

‫עונווע‪.‬‬ ‫בחקזפות‬ ‫סדגרתי אותו פעםים‬ ‫אשרי‬ ‫לזכרונותיו ‪ W‬הגאון היקר הזה ולזכרון‬ ‫ב(‬
‫ומתביגותו הגדולה אלי ‪:‬סענותנותו הרבה שעטרני ב״ססיכה' נהדרה לה‪,‬תרת הוראה—לזכרון‪,‬‬
‫כל אלה הקדשתי בחבור זה פיק מיוחד‪ ,‬הוא פרק ל״ו‪ /‬הנקרא ‪,‬ליל שמורים'‪ ,‬בחלק רביעי־‬
‫‪.‬‬ ‫טהחכור ‪ .‬והפרק ההוא מלא ענין טתורד‪ ,‬ודרך ארץ במרה נדושה ‪- .‬‬
‫תקט‬ ‫עני‬ ‫םרק י״א ״במעלליו יתנכר*‪ /‬סעיף ב׳‬ ‫הלכן‬

‫דבי עקיבא אינר‪ ,‬אשר שמו הלך לפניו בכל המדינות‪ ,‬ותהי מחזה החתונה נאדרה‬
‫‪t‬נהדרה עד מאודי•(‪.‬‬
‫ובשעת סעודת הנשואים‪ ,‬כטוב לב המחותן על כל הכבוד שרכש לו להתחתן‬
‫עם רבי‪.‬עקיבא אינר וברוחב נפשו ממחזה אורחים רבים‪ ,‬נאונים מפורסמים ונחלי הדור‪,‬‬
‫נפתה לרגשותיו‪ .‬הצוהלים יינש אל רבי עקיבא‪ ,‬ויאמר אליו בשמחת נפש ‪ :‬״רבי‪ ,‬מחותני‪,‬‬
‫עם כל הפרטים המתיחשים לעניני שדוכים קלעתי ב׳׳ה אל המטרה‪ ,‬לבד בדבר אחד ‪.‬‬
‫וישאלהו רבי עקיבא לפתרון אותו הדבר‪ ,‬ויען ״כי ‪ . .‬לא כיון נבונה בערכו של המחותן׳‪.‬‬
‫■ויתרגש רבי עקיבא וישאל'אותו‪ ,‬מה עול או חסרון מצאתם בי? ולשאלה זו נדהם‬
‫ובקושי גדול ובענוי נפש על פחזותו הוציא מפיו מלים‬ ‫■המחותן ולא ידע מה להשיב‪,‬‬
‫ג מו מקוטעים למחצה ויאמר בסערת נפש ‪ :‬״אבל‪ ,‬רבי‪ ,‬הנה הגדתי זה אך ברוח בדיחותא‬
‫‪.‬בעלמא״‪ -.‬ויאמר לו רבי עקיבא‪ ,‬אם כן‪ ,‬זה הוא טין ליצנות‪ ,‬ולא רוחי לזה‪ ,‬ויט ממנו‪.‬‬
‫והנאון רבי יוסף בער‪ ,‬בספרו זה‪ ,‬אישר וקיים דברי רבי עקיבא‪ ,‬ויאמר‪ ,‬כי‬
‫»מנם כך ראוי וכך נבון לנהוג עם אנשים קלי הדעת ופושקי שפתים‪— .‬‬

‫ומדי זכרי למעלה )בסוף סעיף הקודם( את נכדו של אבי זקני‪ ,‬הרה״ג החכם‬
‫מלהביא לילקוטי זה דברים‬ ‫רבינאוויץ מווילנא — לא אמנע‬ ‫השלם הנביר ר׳ מרדכי‬
‫מפני יחש קרבת משפהה ומפני מעלת נפשו‪.‬‬ ‫מאשר אדע ואזכור עליו‪,‬‬ ‫אחדים‬
‫הוא הי׳ חתנו של התן אבי זקני — הרב הגדול הנניד ר׳ חיים ליב ש ח ו ר‬
‫;מק׳ מיר‪ ,‬אשר זכרתיו למעלה )פרק ט׳ סעיף ד׳('‪ ,‬ונין ונכד לרבני עיר ראפיין )פלך‬
‫;קאוונא( ‪ ,‬אשר לפי המסורה אצל בני משפחתו ‪ ,‬היו אחד עשר רבנים ממשפחת זו ‪ ,‬דור‬
‫אחר דור‪ ,‬יושבים על כפא ההוראה בעיר ההיא;‬
‫ואביו הרב הגדול‬ ‫אבותיו באו לגור בווילנא מעיר ״קעלם״ אשר בפלך קאוונא ‪,‬‬
‫זזשוע והנדיב ‪ ,‬ר׳ משה ‪ ,‬הי׳ נקרא בווילנא על שם העיר שממנה בא ‪ ,‬ובשם החיבה ‪,‬‬
‫ד׳ משה׳ל קעלמער;‬
‫והי׳ ר׳ משה זה איש מצוין בכל מעלות הנפש ובכל קניני אדם המעלה ובמתנות‬
‫מופלא בתורה‬ ‫■ה׳ באדם‪ :‬עובד ה׳ באמונה ומעוטר בטהרת הנפש ורוח נדיבה ויקרה‪,‬‬
‫■וספרא רבה‪ ,‬נושא ונותן בעסקו באמונה נפלאה‪ ,‬ואמרו עליו‪ ,‬שמעודו לא הוציא אלה‬
‫והי׳ שש לעשות צדק במסתרים‪ ,‬עניו ומצניע לכת‪ 5‬ובקבלו כתב‬ ‫ושבועה מפיו‪,‬‬

‫בשעת הנסיעה ‪ -‬אסשר ‪]hrn‬‬ ‫נפלא ויקר שקרה‬ ‫על מסע החנמיס לחתונה זו ועל מקרה‬ ‫א(‬
‫בחבור‪ ,‬חלק שליש‪ /‬סרק י׳ ח )»טתוק מטר'( סעי‪ >1‬א‪ /‬בהערה ‪- .‬‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)ייכרונותי(‬ ‫מ מו ר‬ ‫‪1018‬‬

‫נשיאות נהדר סירושלם )על עניני אנשי עיר ירושלם בגולה( לא הראה אותו לכל אדם‬
‫כל ימי חייו‪.‬‬
‫והי׳ מהמצויגים שבביהמ׳ד לקלויז ישן״ בווילגא‪ ,‬המיוחד לאצילי העדה<‬
‫ומהראשונים אשר יסדו בווילנא ״בית־אוסף לזקנים" ומהמפקחים הראשונים על כמר*‬
‫בתי צדקה וחסד בעיר ‪.‬‬
‫והי כל ימיו בעושר וכבוד וגדולה ‪ ,‬וזכה לשנות גבורות ‪— .‬‬

‫ובנו זה שזכרתי‪ ,‬ר׳ מרדכי רבינאוויץ — יפה 'כח הבן‪ ,‬כתב כמה ספרינז‬
‫אגדיים‪ ,‬מהם באורים •למדרשים אשר קראם בשם ״שלום מרדכי״‪ ,‬״מר דרור״‪/‬‬
‫ובאורים לאגדות הש״ס בשם ״דברי חן״ )מספר צרופי האותיות כמספר צרופי אותיות‬
‫שמו ״מרדכי* ‪ , ( 274‬ובאור לסדר התפלה בשם ״רב הסד״ )כנ״ל( ‪ ,‬ועוד איזה ספרים ‪/‬‬
‫ויחלקם חנם לכל דורשיהם כי הי׳ מחונן בעשירות ובנפש רחבה וביד נדיבה יי( ‪.‬‬
‫הי׳ אוהב לחרוז חרוזים במליצה ושיר ‪ ,‬ולפרוט פרטי השנה ולחשב גימטריאות‬
‫)כנראה משמות ספריו הנזכרים ‪ ,‬כמו שהערנו עליהם( ! ובמכתבו להג היובל של רש״י‬
‫פין בווילנא )תרמ״ח( מילא נליון גדול בדברי שיר בחרוזים וברמזים ובפרטי השנה‪V‬‬
‫ויתענגו רבים על מחשבת חושב מצוינה זאת ב( ‪.‬‬
‫־ והי׳ איש טוב ומטיב באונו ובהונו לבעלי תורה ולחכמים וסופרים ‪ ,‬ונשא כמת‬
‫משרות בעיר ; גבאי בחברת מוהלים ‪ ,‬נבאי בקלוז ישן המכובד מאוד בווילגא ‪ ,‬ועוד נ‬
‫בעושר‬ ‫והי׳ בכלל אחד מיוחד מיקירי העיר ונכבדיה‪ ,‬וכאביו חי גם הוא כל ימיו‬
‫ובכבוד ובגדולה‪.‬‬
‫ונפטר בשם טוב בשנת תרנ״ב ‪ ,‬בווילנא ‪— .‬‬

‫נעתה‬ ‫בילדותי‬ ‫עאת‪ ,‬אזכור מטה »קראתי‬ ‫כיתר‬ ‫על נדבת^לב מיוחדה טםין זו‪ /‬ועוד‬ ‫א(‬
‫תלמוד‬ ‫ש׳ס‬ ‫לחעבונו‬ ‫‪.‬המגיד* מעשיר אחד בעיר אטשטררם‪ ,‬ר׳ ישכר בערטן‪ ,‬שהדפים‬
‫במספר חמשת אלפים כרכים )עקזעטפליארים( וחלקם לח‪-‬ח עניים‪ .‬ועלתה לו משאת נפשו‬
‫זאת בםך חמשת אלפים מהאלער ‪ .‬אשרי שלו נכה ! ועד כמה רחוקים גבירינו היום מרגש‬
‫אצילי ומלא חן כזה ידוע לכולנו‪ ,‬ואין אומר וד ב רי ם‪—,.‬‬

‫להרחבת נפשם של בעלי הגימטריאות אעיר‪ ,‬כי לשון הפסוק בפ׳ האזינו )ל*נ ם*ז( ‪ .‬כי‬ ‫ב(‬
‫לא דבר רק הוא מכם״ עולה בנימטריא ‪ .‬ג י ם ט ר י א ו ח' ) ‪ ,(679‬וייטיבו לבם ‪— .‬‬
‫תמי‬ ‫^‪2‬ני‬ ‫״הרוז עייים״׳ מעיי' א׳‬ ‫פרק י״ב‬ ‫הלר‪' ,‬‬

‫פרק יב‬ ‫־‬

‫«הרת עולם״‬
‫)תכן עניני הפרק(‬
‫סעיף‬
‫התנגדותו ‪ he‬אבי זקני ‪, Sm‬השכלת בר‪ S‬ין״‪ ,‬ומן׳יצתו הנמרצת מפסוק דיחזקא^‪ ,‬את‬ ‫א(‬
‫שני קצותיו אכלה האש ותוכו נ ת ר‪- .‬‬

‫פתגם נמרץ על החופשים האלה‪- .‬‬ ‫וכוחו עם אחיו על חומשי מנדלזון )הדעסואי( ‪— .‬‬ ‫‪(3‬‬
‫פגישת ר׳ שלמה דובנא עם הגאון רבי רפאל הכהן‪,‬‬ ‫על ר^חרם׳* על החומשים האלה ‪- .‬‬
‫יתנם מהגאון‬ ‫מפגישה ושיחה ז ו‪- .‬‬ ‫מנדלזון‪ ,‬והתוצאה‬ ‫ושיחתם על‬ ‫אב״ד דהמבורג‪,‬‬
‫בהעדה‪ ,‬על הרמכ׳ן ותלמידו‪ - .‬עוד בהערו‪ /‬על השאלה שבתלמוד‪ :‬המן‪,‬‬ ‫הנזכד‪- .‬‬
‫מהגדיא במלת בדא שית‪— .‬‬ ‫מרדכי״ אסתר‪ ,‬מן התורה מניין‪- .‬‬

‫בהערז‪/‬‬ ‫כדבר ‪,‬לאומיות ישראל׳* ועתידותיו ‪- .‬‬ ‫מנדלזון‬ ‫על דעותיו ועל שיטתו של‬ ‫‪(i‬‬
‫על פעולותיהם של המחדשים בדת‬ ‫מהקיסר פרנץ יוסף ה שני‪- .‬‬ ‫י בענין זה ספור מצוין‬
‫ההמרות באותן הסריטת‬ ‫על‬ ‫)ריפורמטיריס( ברור שאחר מנדלזון‪ ,‬באשכנז ובאוסטריא ‪— .‬‬
‫בדורו של מנדלזון וברורות הבאים‪- .‬‬

‫הלורד‬ ‫מחיי‬ ‫ואמיריקה ‪— .‬‬ ‫בריטניא‬ ‫בארצות‬ ‫על תכונת המחדשים וחדושיהם בדת‬ ‫ף(‬
‫עוד‬ ‫מברכין עליהן ‪— .‬‬ ‫מצות שאין‬ ‫כהערה״ בענין כמה‬ ‫שמואל טונטגו״ בלונדון ‪- .‬‬
‫את ישראל הרכה להם תורו‪:‬‬ ‫רצה הקב׳־ה לזכות‬ ‫המשנה באבו!‪/‬‬ ‫בהערו‪ /‬באור לשון‬
‫ומצות ‪ - .‬ועור בהערה‪ ,‬על עזרת יהודי אמעריקא לנגועי המלחמה״ ושכרם על זה ‪— .‬‬

‫מאומות‬ ‫דעת חכמי הזמרה‬ ‫‪-‬‬ ‫חפלה ובמערכת ‪ ,‬ה ח זנו ת'‪,‬‬ ‫בבתי‬ ‫התקונים‬ ‫על‬ ‫ך|(‬
‫בהערה‪ ,‬שרש שם ‪,‬סקארבאווע נגוניס' שקוראים‬ ‫המקובלות לנו ‪— .‬‬ ‫העולם על הנגינות‬
‫דעת גדולי המלכות על החקונים )ריפורמות( בד‪/ 1‬‬ ‫לנגונים ישנים‪ ,‬מקובלים ב או מ ה‪- .‬‬
‫עדותם של‬ ‫של מנרלזון ‪— ,‬‬ ‫לההתנגדות לספריו‬ ‫האמתית‬ ‫הסבה‬ ‫ולא רוחם להם ‪— .‬‬
‫בנותיו ותלמידיו של מנדלזון על דעותיו כדת ו א מונ ה‪.‬‬
 ‫ברוך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫ממור‬ ‫‪10201‬‬

‫שיחות נמרזנות מ אני זקני על בניו ותלמידיו של טנדלזון‪ ,‬מיוסדות על דברי ‪' . Vtn‬‬ ‫ן(‬
‫בהערדע באור הלשון ‪,‬קדיחת תבשיל' שבתלמוד ‪— .‬‬

‫ני׳״ו‬ ‫עבי לוין‪,‬‬ ‫דבי‬ ‫הרב דברלין‪,‬‬ ‫לקויות ההתנגדות למנדלזון ולווייזל בזמנם ‪- .‬‬ ‫‪(T‬‬
‫למנדלזון מאוהב לאויב ‪ - .‬התעמולה מגרולי ישראל בעת ההיא להרביץ תורה ‪ -- .‬נ•*'*'‬
‫מאמר חז״ל חש בראשו ובו' יעסוק בתורה ‪— .‬‬

‫בהשתיח״‬ ‫זקני‪,‬‬ ‫ונן׳ ‪ _ ,‬אבי‬ ‫ויבן אלה‬ ‫בהושע‪ ,‬מי חכם‬ ‫כחערה‪ ,‬באור הכתוב‬ ‫‪(TT‬‬
‫בהעיי׳'‬ ‫ישראל ‪- .‬‬ ‫ארצה‬ ‫וללכת‬ ‫הארץ‬ ‫את‬ ‫לעזוב‬ ‫עליו נסשו מכל אלד‪ ,‬אוסר‬
‫שלן על אורת ח'®‬ ‫ברבת הודיה‬ ‫על מניעת הלבשת כנרים קצרים‪ ,‬ורמז לזה בתורה‪—.‬‬
‫לפסזק ןיי א יעקב‬ ‫בסמיכות‬ ‫לירושלם‪,‬‬ ‫בבואו‬ ‫שלו‪,‬‬ ‫שיחד‪ ,‬צחית‬ ‫של בניו ‪— .‬‬
‫ס ' וישלח(‪~ ,‬‬

‫א‪.‬‬
‫במשך השנים מאז נבראה תקופת ״הד‪.‬שכלד‪ .‬הברלינית" במקוסד■ באשכנז )בעיר‬
‫ברלין ( ‪ ,‬או כמו שבנוה מליצי הדור הד‪.‬וא ״תקופת מנדלזון״ ‪ ,‬בערך שנת הקל״ו‬
‫‪ — (1775),‬לאט לאט החלה לחדור ולשלוח פארותיה ולהעלות נצה גם במדינתנו}‬
‫החלה נם שיטת ״החסידות" להתפשט ולבצר לה מקים‬ ‫ובעת ההיא ‪ ,‬כנודע ‪,‬‬
‫נאמן במדינתנו ; ץבתקופת חרו של אבי זקני)בסוף המאד‪ .‬העברה ובתחלת המאי׳‬
‫בישראלז‬ ‫הנוכחית ‪ ,‬למניננו( — בה במרה שהתגברו יסודי שני אלה הבחות החדשים‬
‫במרה ר‪,‬ד‪,‬יא התחזקה‪ ,‬ההתנגדות להם ‪ j‬ותהי המלחמה חזקד‪ ,‬במחנה ישראל ותגיע עי‬
‫עד אשר הרעישה ארצות וגם הרגיזה ממלכות‪ ,‬כנודע בדברי הימים‬ ‫מרום קצה‪,‬‬
‫מקורות התקופות הה; במאה העברד‪ ,‬למניגנו‪ ,‬וכבר כתבו הרבה על זה"( ן ולכן פם‬
‫■אשים דברי' רק על ־הנונע לקורות חיי אבי זקני ועניניו בענין זה ‪:‬‬
‫בהיות אבי זקני ‪ ,‬עפ״י רגשי לבו פנימה ‪ ,‬יחד עם שאר גדולי ונכבדי דורי ‪/‬‬
‫בספח גם ת א על אלה י שראו עמל ״בההשכלה הברלינית" ובפרוד הלבבות בישראל‬
‫■לרגלי שיטת ״החס ‪T‬ות״} והי׳ אומר ״כי ממרירותו של הארם הרעלי של הד‪,‬שכלוז‬

‫ונס לפנינו בהמשך •רק ■זה ובהבא יבאו כמה וכמה ענינים חשובים מאוד חנוגעים לחקי®^‬ ‫>א(‬
‫ההשכלה בחו׳ל ואח׳ב כמדינתנו ; ועל דבר ‪,‬תקופת החסידות' יבאו נ*כ ענינים ודברי®‬
‫נאמנים ומאוד מענינים להל; בחבור זה חלק שלישי בפרקי כ ׳ ‪ -‬ב ' ^ ו ל׳ ‪ -‬ל ״ ב ‪ ,‬ויבאו ע®‬
‫דברים שלא באו עוד בדפוס ולא נודעו עו ד‪ .‬ועיין םש*כ י ״ י ד לתקופה זו למעלה בחל?‬
‫י"‬ ‫‪.‬ראשון פרק ו׳ סעיף ה' ‪— ,‬‬
‫תסיא‬ ‫שני‬ ‫־ פרק י״ב ״הרת עולם' ‪ ,‬סעיף א׳‬ ‫חלה‬

‫נשקפה דאגה‬ ‫הלב״ של ״החסידות״ יי( — משניהם יחד‬ ‫ומיתרון ״כונת‬ ‫המזויפה‬
‫והמצוה‪ ,‬יען כי לאט לאט יהדרו שני‬ ‫עמוקה לכלל האומה ביהושה לדרכי התורה‬
‫לעשות להם בהמון ‪ ,‬עשיר‬ ‫הכהות האלה לעמקי הנפש מהנפשות אשר הם משתדלים‬
‫ועני‪ ,‬זקן ונער‪ ,‬בן תורה ובן העולם; בן כרך ובן כפר; איש ואשה‪ ,‬את הכל ואת‬
‫כולם הם מתחרים ‪ ,‬לספהם לספירתם ‪ ,‬וכל אופן וכל תחבולה לא יבצר מהם ל מ ק‬
‫יגיעו למטרתם ולמשאת נפשם״•‪,‬‬
‫והמליץ אבי זקני על כל זה את הפסוק ביחזקאל )ט״ו( ״את שני קצותיו אכלה‬
‫האש ותוכו נהר" ‪ ,‬לומר ‪ :‬את שני קצותיו של העם — המחלוקת בכתות מישראל מעבר‬
‫מזה ובהלת ההשכלה — מעבר מזה ‪ ,‬כבר אכלה האש )שריפת נשמה( וממילא נם‬
‫״תוכו" )של העם ‪ ,‬הם אלה הרחוקים מאלה ומאלה( נחר ‪ --‬הושחר ונתפחם ‪ ,‬כלומר ;‬
‫ואינם עוד כשהיו‪ ,‬ואינם עולים עוד לרצון נאמן‬ ‫גם הם נפגעו באיזה ערך שהוא‪,‬‬
‫וקיים ‪ ,‬ישר ‪ ,‬מתוקן ומקובל !‬
‫וברצותו להמציא עד כמה שאפשר ארוכה‬ ‫והי׳ מיצר ודואג הרבה על כל זה ‪,‬‬
‫במעוז צור קניניו הרוהנים — תקע‬ ‫ולבצר את רוח העם ולר ‪a‬זיק‬ ‫ותעלה להבריא‬
‫עצמו בכל לבו ונפשו ובכל חושיו והגיוניו ובפזור אונו והוגו להגדיל ולהרביץ תורה‬
‫במדינה ‪ ,‬ולעשות חיילים לרחזקתה ולעמדתה ‪ ,‬לסלסולה ולשכלולה ‪ ,‬להדרה ולאדרה ‪,‬‬
‫המתחוללות לבא‬ ‫היא ; התריס האהד בפני הפורעניות‬ ‫אך‬ ‫והי׳ אומר ‪ ,‬כי היא ‪,‬‬
‫חלילה על שלום האומה בנפשה‪ 5‬ובזה מצא לו נחומים לנפשו ומרגוע לרוחו י( ;‬

‫והי׳ מוסיף לומר ‪ ,‬על דרך צחות ‪ ,‬כי בזמן הזה ‪ ,‬דבר ד^זקת התורה ‪ ,‬לבד טובת‬
‫והוא עפ״י מה שאמרו‬ ‫״לעסק ט ו ב ״ ‪,‬‬ ‫עוד אפשר לחשבו‬ ‫הדבר כשהוא לעצמו ‪,‬‬
‫עמוד וד^זיק בה‬ ‫התורה ‪,‬‬ ‫שפשטו ידיהם מן‬ ‫במדדש אגדה ; ״אם ראית ישראל‬
‫ו ת ט ו ל ש כ ר כ ו ל ם ״ ^ ( והרי אין לך עסק עושה פרי ריוח יותר מזה‪1‬״‬

‫רומז ליסוד השיטה החסידים ני הבל עומד על בונת הלב י‪ hy .‬דרך שאמרו ‪ h'm‬בסוף‬ ‫א(‬
‫מס׳ מנו ח )נ״ד א׳( בא חבקוק והעמיק )לנל המצות( על א ח ת; וצדיק באמונחו יחיה;‬
‫עליהם רגילים )החסידים( לומר ‪, :‬תפלה בלא נונה ‪ -‬נגוף‬ ‫ולא רק עבודה ותפלו‪ /‬אשר‬
‫בלא נשמה־ — אך גם נל מעשה האדם ועניניו נולם נערנים על פיה‪ ,‬ונוגה לטובה תצדיק‬
‫נל הפעולות ונל המעשים; והדברים עתיקים‪ .‬וראה מה שאנתוב בזה אי״ה להלן בחלק‬
‫שלישי פרק נ׳ ב מעין* ב׳ ‪— .‬‬

‫עוד אדבר על רעיוגו זה להלן נפרק זוע סוף סעיף ז ׳ ‪- .‬‬ ‫ב(‬

‫לא שמעתי משמו איפה באה אגדה זו‪ ,‬ובמדרשים המצוים אצלנו לא ראיתיה ; אך ברבות‬ ‫ג(‬

‫‪65‬‬
 ‫ב רו ד‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫ממור‬ ‫‪1022‬‬

‫והצי(‪/‬‬ ‫הקביל אבי זקני את הדברים האלה לזמנו )בערך יובל שנים‬ ‫והנה אם‬
‫עלתה נצה ‪ ,‬ותעי®‬ ‫בעודאשר הכמת התורה ‪ ,‬ברוב ספירות ישראל ‪ ,‬עדיין כפורחת‬
‫חיילים בכל עיר ועירה‪ ,‬נחלה וקטנה‪ — ,‬מה דמות נעריך לתקופת זמננו היום‪/‬‬
‫תקופה סורית ובורית ‪ ,‬ריקה ‪ ,‬בוקה ומבולקה מכל סנולתה וענינה של התורה ‪ ,‬בטעמה‬
‫וברוחה ‪ ,‬בהגיונה ובמשפטה ‪ ,‬בכלל ובפרט ! ובושת פנים תכסנו לראות עד אנה באגו ‪/‬‬
‫ויותר מזה — עד אנה אנחנו הולכים עוד ‪ ,‬ובחושנו;את עתידותינו הבאים ונשים להם‬
‫‪.‬‬ ‫ציור ודמות — חיל ורטט יאחזונו ‪. . .‬‬
‫אך אעפ״י כן ‪ ,‬לא נתיאש ולא נחוש אפיסת התקוה ! קורות ימינו הארוכים יורונו‬
‫סשחת‬ ‫וכבר הי׳ לעולמים מצב רוחני‬ ‫בפרט זה אין כל חדש ‪,‬‬ ‫לדעת ‪ ,‬כי גם‬
‫ומקולקל בישראל ‪ ,‬ולא רק את אשר נמצא בספרי החוזים והנביאים אשר בימי קדם ‪/‬‬
‫אך גם בדורות המאוחרים הרבה להם יי( ; ואך בהגיע הרעה עד מרום קצה ‪ ,‬הופיע אור‬
‫נגה ממרומים ויאר את חשכת המעמד‪ ,‬ועוד תסיף אור יקרות‪ ,‬יקר וגדולה על עווו‬
‫ותפארתו אשר מאז ומקדם !‬
‫הבה נחכה ‪ ,‬כי גם בתקופתנו הסוררה והמרד‪ .‬הזאת יראה ה׳ בענינו ‪ ,‬וממרום‬
‫יערה רוח עלינו ‪ ,‬ויחד עם שבות מעמדנו החומרי ‪ ,‬הבקוע וד״שבור ‪ ,‬הכתות ורבפוץ ‪,‬‬
‫יחד עם זה ישיב שבות מעמדנו האצילי בכלל ויפעת כבוד תורתנו בפרט ‪.‬‬
‫אמן‪ ,‬יאמר ה׳ו —‬

‫ב‪.‬‬
‫אח צעיר הי׳ לאבי זקני‪ ,‬ושמו ר׳ משה ברלין‪ ,‬ועם היותו גדול בתורו‪ /‬ונספח‬ ‫‪,‬‬
‫בכל מהלכי נפשו על דגל שלומי אמוני ישראל — לא הי׳ בכל זאת תמים דעה‬
‫בכללו עם אחיו הגדול ‪ ,‬הוא אבי זקני ‪ ,‬ביחש ‪,‬ד‪.‬שכלת ברלין״ ‪ ,‬כפי שאספר ;‬
‫וקרבתו ל״חדשה״ זו התרכזה אמנם רק בזד‪ ,.‬שהי׳ משתעשע עם החומשים אשר‬
‫עם תרגום אשכנזי ועם באור הרמבמ״ן )ר‪.‬וא ר׳ משה בן מנחם ‪ ,‬הוא ר׳ פשה דעסוי‬

‫הראה‬ ‫די ווידאש )ספרדי( אך לא‬ ‫גם‪6‬ר ‪.‬מדדש שמואל" דר׳ שמואל*‬ ‫הימים מצאתיה‬
‫המקור ‪- .‬‬

‫למעלד‪ ,‬בחלק ראשון פרק א׳ פעין• ב׳ טד‪.‬הנהגד‪ .‬הפרועה לשמגר‪ .‬של‬ ‫ראה מה שכתגנו‬ ‫א(‬
‫שי״‪*1‬‬ ‫והיא איומה ונוראה « ועיין בס׳ מהר״פ‬ ‫אחינו העשירים בספרד מרם הגלו משם‪,‬‬
‫■‬ ‫מם׳ גימין ‪- .‬‬
‫תקיב‬ ‫^צני‬ ‫פרק י״ב ״הרת עולם״ ‪ ,‬סעיף ב׳‬ ‫חל‪5‬‬

‫יהוא מנדלזון(; ובמשך עיונו בהם מצא בכמה מקומות שמבאר הכתובים בפשטות ישרה‬
‫!ונכוחה ‪ ,‬ויתענג עליהם ;‬
‫ובהיותו יורע נפש אחיו הנרול ‪ ,‬הוא אבי זקני ‪ ,‬ויחושו השלילי אל ב ע ל‬
‫וזבאור ‪ ,‬רשם לו את כל המקומות מהבאורים היפים שמצא בהבאור ‪ ,‬וישלחם יחד עם‬
‫ז־^ומשים אליו ויעורר אותו על טוב טעמם של הבאור והתרנום ‪ ,‬ואשר לדוגמא הוא‬
‫•שולח בזה מספר מוגבל מבאורים ותרגומים שמצא בהם הנוחים לרעיו; ומתקבלים על‬
‫•הלב> ויביע צערו על אשר נקעה נפשו )של אחיו( מהם ‪ ,‬ובצר עומד לחם ‪.‬‬
‫וישב לו אבי זקני את החומשים‪ ,‬ומכתב קדם להם לאמר‪ :‬״לוא יהיו הבאור‬
‫זדיתרגום כולם טעונים נפת‪ ,‬מיץ יין ועמים רמונים וזבת חלב ודבש — לא יוכל לעבור‬
‫■על משפט התורה שהעידה עליהם‪ ,‬כי משחתם בהם מום ב ם )לשון הכתוב בפ׳ אמור‬
‫>כ״ב כ״ה( ראשי תיבות משי• בן מנחם ברלין יי(‪ ,‬ולכן לא יאבה לדעתם> ״והתרגום‬
‫י‬ ‫‪.‬ביחוד — ״לא נקרא ולא מתרגם״ ^( ‪— .‬‬

‫הפתגם החד והמר מהנוטריקו״ן עס״י לשון הכתוב בפ׳ אמור הי׳ שנור בפי יחידי‬
‫•סגולה מדור הקודם‪ ,‬אבל לא נודע מקורו הראשון‪ ,‬ורבים בזמנו חקרו ודרשו לו ולא‬
‫סצאוד!; וגם אני שאלתי לכמה גדולים זקנים מדור הישן במדינתנו וחוץ למדינתנו‪,‬‬
‫‪.‬‬ ‫יאין יודע‪.‬‬
‫ואני שמעתיו במקרה משמו של הגאון רבי יחזקאל הלוי לגדא י הראב״ד דדילנא‬

‫)ע^ עם עיר טולדתו‪ ,‬דעסוי‪,‬‬ ‫או »הרעםואי'‬ ‫אי לא נודע עוד המחבר בכנויו ‪,‬טנדלזון*‬ ‫»(‬

‫משה ברלין‪ ,‬או בן מנחם(‪,‬‬ ‫בגליל אלטונא(‪ ,‬בי אם בשמו ושם אביו ושם עירו )ובקצרה!‬
‫ובמשך הימים נקרא הדעסואי‪ ,‬ו א ח׳ ב מנרלזון ורטבט״ן ‪— ,‬‬

‫בעת שלרגלי בערות ההמון‬ ‫נשתמש בלשו; ח ד ל בתלמוד מם׳ מגילה )ב״ה א׳(‪ ,‬ושם איירי‬ ‫ג(‬
‫כל םרשה שקרא הקור«ב‬ ‫כי בע ת קריאת התורה‪ ,‬לאחר‬ ‫בידיעת לשון הקודש‪ ,‬היו נוהגים‪,‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪.‬הי׳ עו מד מתורגמן ומתרגם את הפרשה לההמון בל שונו!‬

‫ואמרו בגמרא שם‪ ,‬שיש פרשיות כאלה‪ ,‬אשר מפני דעתם הקלה של ההמון ובערותו‬
‫הצניעות שבהן‪ ,‬אשר ההמון הגם לא‬ ‫כדאי בבלל לקראן ולתרגמן‪ ,‬מפני חוסר דרבי‬ ‫•אינן‬
‫‪-‬יוכל לכלכלן‪ ,‬ולרגלן יקיל בכלל בכבוד התורה‪ ,‬כמו למשל פרשת יהודה ותמר‪ ,‬דאובן ובלהת‪,‬‬
‫שנקראות ולא מתורגמות‪,‬‬ ‫כאלה יש מהן‬ ‫ואמרו‪ ,‬כי פרשיות‬ ‫כאלה!‬ ‫אמנון וחמר‪ ,‬ועוד‬
‫»יש שגם לא נ ק ר או‪ /:‬עי י׳ ש‪,‬‬

‫לומר‪ ,‬כי זח הספר‬ ‫וכאן נשתמש אבי זקני בלשון זו כםגנון לשון נופל על לשון‪,‬‬
‫להטעים‬ ‫אוהב‬ ‫כתרגומו ; וכבר זכרנו‪ ,‬כי הי׳ א ‪r‬‬ ‫ולא‬ ‫■לא נקרא לא בגופו ולא כבאורו‬
‫ח ד ל‪- ,‬‬ ‫דבריו בלשונות‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מקדר‬ ‫‪1024‬‬

‫)אשר בשנות נעוריו הי' םסוך לדורו של מנדלזון‪) ,‬הוא נולד בשנת תקל״ט וטנדלזון‬
‫בשנת תקס״ו(‪ /‬ולמעלה בחלק ראשון פרק ו׳ סעיף ה׳ ספרתי מזכרונותי על הגאון הזה( ‪•4‬‬
‫וסיפר לי זה נכרו בן בתו‪ ,‬ש״ב הרב החכם השלם הגביר ר׳ אייזיק הלוי עפשטייו‬
‫מווילנא‪ ,‬אשר שמע זה מפי אביו זקנו הנאון הנזכר‪ ,‬וגם התוצאות שבאו לרגלי פתגם זה‪4‬־‬
‫'‬ ‫וכך היתה השתלשלות הפתנם ‪:‬‬
‫בהקדמתו לתרנומו ולבאורו מתאונן מנדלזון על הרב ר׳ שלמה דובנא‪ ,‬שהי׳ עוזרי‬
‫בסדור החבור‪ ,‬ופתאום ״בהיותו פעם אחת בדרך לרנלי עניני החבור‪ ,‬חלף הלך לו מבלי‬
‫שוב אליו עוד לברלין‪ ,‬ומבלי שידע סבת הדבר״ ;‬

‫ואמנם לא רק לו לא נודעה סבת הדבר המוזר הזה‪ ,‬כי אם נם לרבים מהמשכיליע‬

‫בדורו ובדורות הבאים הי׳ הדבר לחידה סתומה‪ ,‬וחקרו ודרשו ועמלו לפותרה ולז>‬
‫עלתה בידם‪:‬‬
‫ורק' ליחידי סנולה במספר מצומצם משומרי אמונים בדור ההוא נודעה הסבה^‬
‫אבל הם השתדלו להסתירה ולא רצו נם להשמיעה על פיהם‪ ,‬מפני שידעו‪ ,‬אשר התגלותה‬
‫תשביע מרורים את מנדלזון‪ ,‬ויחד עם זה תאזרהו המה‪ ,‬עברה וכעם למכעיסיו‪ ,‬אשר‬
‫בענין זה אמנם יד החרדים סבבה את הדבר‪ ,‬כפי שאספר‪ ,‬ולא רצו להומיף להקניט איה‬
‫האיש הזה הקרוב לשרי המדינה והמלכות‪ ,‬וכבר נראו בו אותות חמה וקצף למשנאיו‬
‫ולהמביטים אחריו‪ ,‬כפי שאספר בהמשך הפרק‪ ,‬ועל כן לא רצו להוסיף ״לזרות מלה‬
‫על פצעיו״}‬
‫והחייב בסבה זו )ממניעת שיבתו של ר׳ שלמה דובנא לברלין( הי'‪ ,‬אם לי>‬
‫מהמבורנ‪ ,‬מחבר ספד•‬ ‫מפורש‪ ,‬אך מכללא‪ ,‬ובדרך אגב‪ ,‬הנאון הנודע רבי רפאל הכהן‬
‫״תורת יקותיאל״ ועוד כמה ספרים‪ ,‬לפנים אב״ד דק׳ פינסק‪ ,‬ואח״כ אב״ד דשלש קהלות‪.‬‬
‫אלטונא‪ ,‬האמבורג‪ ,‬וואנזיבעק‪ ,‬הסמוכות• זו לזו ונודעות ונזכרות בשם ״שלש קהלווה‬
‫אה״ו״ א(;‬
‫והוא‪ ,‬רבי רפאל‪ ,‬אשר הכה בכפתור וירעשו הספים באהלי ישראל בעת ההיא^‬
‫בנתנו ל״הרם״ את כל איש ״אשר יקרא את התרגום אשכנזי להחומשים אשר כתב בן‬
‫להעביר את האיסור הזה ע״י ידידו ואוהבו השר•‬ ‫מנהם״; והרבה השתדל מנדלזון‬
‫״העגינם״ ‪ ,‬היושב במלכות דענעמארק אשר העיר אלטונא היתה נחשבת אז על מלכות זו^‬

‫אין כל הוראה ומובן למלת ‪ ,‬א הו״‪ ,‬זולת מה שכר׳־ת היא מורה שטות הג׳ קהלו תן ויותר­‬ ‫א(‬
‫מפני כי בעזרא )ה׳ ס״ו( נמזנאה עי ר‬ ‫הי׳ נכון לקרותם ‪ .‬הי א' » ואילי הטכי לקרות כן‪,‬‬ ‫‪.‬‬
‫בשם זה )אדו( ‪— .‬‬
‫תלויג׳‬ ‫עזני‬ ‫פרק י״ב ״הרת עולם״ ‪ ,‬סעיף ב׳‬ ‫ד!ל ה‬

‫זימצידתו של האב״ד דשלש קהלות הנזכרות היתה פרושה על רוב קהלות ישראל אשר‬
‫‪-‬במליות ההיא‪ ,‬ועל כן נתן מנדלזון את נפשו על העברת ״ו״רם״ א(‪.‬‬
‫לאסוף הותמים על החומשים אשר‬ ‫ויהי היום ויבא ר׳ שלמה דובנא להמבורג‬
‫׳עם תרגום ובאור רמ״ד )טרם נתנולחרם( ‪ ,‬ויבקר את הגאון האב״ד רבי רפאל הנזכר‪,‬‬
‫ובהמשך הדברים התאונן ר׳ שלמה לפניו על אשר אין רוח חכמי ישראל נוהה מבן־‬
‫המשנה באבות ״כל שאין רוח הבריות נוחה ממנו‬ ‫מנחם‪ ,‬וישב לו רבי רפאל בלשון‬
‫)סימן הוא‪ ,‬כי( אין רוח המקום נוחה ממנו״ ‪ ,‬ונכנסו הדברים עסוק בלבו של ר׳ שלמו‪/‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪1‬בכל זאת הבליג עליהם‪5‬‬
‫ויארכו עוד הדברים ביניהם‪ ,‬וידברו על דברים ועניגים שונים‪ ,‬ובהמשך הדברים‬
‫■סענין לענין עלה על לשונם הדבר הנודע בשם הרמב״ן‪ ,‬כי שם כל איש מישראל וכל‬
‫׳מאורע גדולה בישראל מרומז בתורה; וישאל ד׳ שלמה להגר״פ אם אמת נכון הדבר‬
‫ב(‪5‬‬ ‫‪:‬המקוב‪!,‬‬

‫״תולדות צונ ץ'‪ ,‬צד ‪— . 11‬‬ ‫מכ ‪6‬ר‬ ‫א(‬

‫המשורה תספר‪ ,‬כי תלשיד אחד הי׳ להרמב';‪ ,‬בשש א ב נ ד‪ ,‬שנשאו נפשו לתענוגות העולם‪,‬‬ ‫‪(a .‬‬
‫חיים טובים וישבע סמערני תבל‬ ‫‪.‬והמיר א ת דתו בדת מדינתו‪ ,‬בתקוה‪ ,‬בי תחת כנפיה יראה‬
‫יעקב‬ ‫ביניהם א ת העולם‪:‬‬ ‫סטך זה על מדרש אגדה פ׳ חולדות‪ ,‬שיעקב ועשו חלקו‬ ‫■)אולי‬
‫•לקח לו למנה את העולם הב א‪ ,‬ועשו א ת עולם הזה‬

‫ובאשר שאל אותו רבו הרטב״] לסבת המרתו‪ ,‬ע נו‪ /‬כי הוא )הרטב'‪,‬־( אשם ברבר‪,‬‬
‫ועניניהם‬ ‫האנשים‬ ‫האזינו כלולים כל שטות‬ ‫שבשירת‬ ‫דורש‪,‬‬ ‫כי פעם אחת שמע אותו‬
‫אחר‬ ‫לאיש‬ ‫הדבר הזה לזרו!‪ /‬נהפך‬ ‫את‬ ‫חשב‬ ‫כי הוא‬ ‫שבעולם; ויע;‬ ‫המצוינים‬
‫‪.‬זיצא ל מינו ת;‬

‫בדעתו זאת וטאטין בה ; ויאמר לו זה האיש‬ ‫עומד‬ ‫ויענה לו ה ר ט ב';‪ ,‬כי הוא‬
‫אבנ ר‪ ,‬אם כן‪ ,‬הראיני רמז לשמי ועניני שלי‪ ,‬ויחשב הרטב״ן כטו רגע‪ ,‬ויאמר לו‪ ,‬כי שטו‬
‫מאנו ש‬ ‫אמרתי אפא־הם א שביתה‬ ‫מכל מלה בפסוק‬ ‫ועתידותיו מרוסזים באות השלישית‬
‫תכרם )בצרופם ‪ ,‬א ב נ ר' ( ;‬

‫מלח וטשוט ויכנס בה ויא־‬ ‫ספינה בלי‬ ‫פניו ויקח לו‬ ‫לשמע הדברים האלה נשלו‬
‫באשר הוליכו הרוו‪ /‬ולא נוד ע ממנו מאומה ואבד זכרו )טם׳ ש ה׳ ק (‪— .‬‬

‫בתור!‪/‬‬ ‫שכל מאורע גדולה בישראל יש רמז‬ ‫ה ר מ ב']‬ ‫ודע‪ ,‬כי ע פ׳י חדושו של‬
‫•*תבאר מה דאיתא במם' חולין )קלי׳ט כ׳(‪ ,‬שאלו פפונאי לרב מ תנו‪ /‬המן מן התורה מניין‪,‬‬
‫שצריך להיות‬ ‫להו‬ ‫מניין‬ ‫מני ע ו בו'; ולכאורה‬ ‫מרדכי מן התורה מניין‪ ,‬אסתר מן התורה‬
‫*רמז לכל אלה בתורה ער ששואלים ל מ ק ו מ ו של הרמז הזה ן‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרוטתי(‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪J025‬‬

‫ויתבונן ר׳ שלמה‪ ,‬ונפשו עדיין הומיה מדבריו הקודמים של הגר״פ על בן מ‪:‬חם<•‬

‫ויוסף לשאלו‪ ,‬אם יורע רמו בתורה לשמו ולענינו של בן מנחם ; ויעביד הגר״ם את מוחי‬
‫רגע ושנים ויעביר ידיו על מצחו וילחץ את רקותיו‪ ,‬ויאמר ‪ :‬שמו ותכלית מעשיו מרוטזיגז‬
‫במקרא מפורש בתורה בפרשה אמור ״משחתם בה ם מום בם״ ראשי תיבות בראשי‬
‫תיבות השמוי* מ שה כן מנחם ברלין‪) ,‬וכאשר כתבנו למעלה‪ ,‬כי כך הי׳ נודע אי‬
‫בשמו זה‪ ,‬ו כ ך הו א ח ו ת ם ע צ מ ו בהקדמתו להחומשים עם תרגומו ובאורו(>‬
‫ור׳ שלמה דובנא הי׳ בעל ־מזג חם ונוח להתרגש‪ ,‬ובשמעו זה גתרנש מאור‬
‫ותתפעל נפשו התפעלות אין ערוך לה‪ ,‬ולא יכול עוד להבליג על סערת רוחו ועל הרהורי‬
‫נפשו מכבר על דעותיו ועל הגיוגיו של מנדלזון‪ ,‬ויאמר להגר״פ ‪, :‬ברוך ה׳ אשר הנחגי‬
‫בדרך זו" )כיון לראיונו עם הגר*פ( ‪ :‬ויפרר ממנו ויעזוב משמרתו ולא שב עוד ברלינה^‬
‫ויעזוב את מנדלזון ואת כל ענינו עמו ואת השתתפותו כעבודת החבור וילך לאמשטרדם‬
‫וישב שם עד יום מותו )שנת תקע״נ( ‪— .‬‬

‫וראו להעיר‪ ,‬כי כפי הנראה הי׳ הגאון רבי רפאל הנזכר חריף ושנון במציאותי‬

‫מאורע גדו^ה נישרא^ רטי־‬ ‫כיון רכהכרח יש לכל‬ ‫אך לחדושו של הרםכ*ן ניחא‪,‬‬
‫ב תו ת‪ /‬שאלו למקום הרמז של גנו רי ענין פורים!‬

‫בענין זה בילדותי מזקן מופלג אחד ת׳ו! טווי לנ׳ ע‬ ‫ומדי דברי אספרה מה ששמעתי‬
‫פדיון הבן אעל קרובי׳‬ ‫בסעודת‬ ‫שסיפד מה ששמע מאביו‪ ,‬כי פעם אחת הי׳ אביו מיסב‬
‫דבדי ה ר מג׳ן‬ ‫על‬ ‫ונכדו של ה ג ר׳ א‪ ,‬והי׳ שם גם הג ד׳ א‪ ,‬ובתוך הסעודה נסתבבה השיחה‬
‫אם כן הוא מה שאומרים נשם ספדי קבלד‪ ,‬שג^־‬ ‫הנ׳׳ל‪ ,‬ושאל אהד המסובים א ת הג ר׳ א‪,‬‬
‫נפר שת בראשיוע ונענזג‬ ‫מצות התורה וגדולי המאורעות בישראל נרמזים ע פ׳י רמזים שונים‬
‫לו הגר־א בראשו לאות‪ ,‬כי אמנם כן הוא ‪ .‬והוסיף השואל לשאול מענין השעה איפה נם*^‬
‫רמז בפ׳ בראשית למצות פריון הבן‪ ,‬והשיב הני ״ א ‪ :‬״במלת ברא שית'‪ ,‬ולא הבינו השומעיט■‬
‫״ ב ר א שי ת' הן ראשי המלים בן ראשון‬ ‫פשר הדבריב‪ /‬ויפרש להם הג ר׳ א‪ ,‬בי אותיות המלה‬
‫אחר ׳פלשים יום ת פ ד ה'‪ ,‬ולא היה קץ להתפעלות השומעים ‪.‬‬

‫בל וה מדברי הזקן המספר‪ ,‬ו אני אשר זה דרבי להשתדל למצוא לבל דבר פקונ^■‬
‫באומה רמז ויסור באוצר התלמוד‪ ,‬נראה להסמיך דבר זה של המקובלים ה נ׳ ל במ ם׳ חולין‬
‫)פ*‬ ‫ש ג ם פו א‬ ‫התורו‪ /‬והשיב‬ ‫מן‬ ‫שהבאנו ששאלו לאחד דחכמיס רמז לטשה‬
‫כסנץ שם משה(‪ ,‬וספיך לי׳ והיו‬ ‫בסםפר שמ״ה ) ‪(3 4 5‬‬ ‫בראשית‪ ,‬ני מלת ״ ב שג ם' עולה‬
‫ימיו מאה ועשרים שנה כמספר שנות משה ‪.‬‬

‫והנה בכלל השאלה מופלאה‪ ,‬כי הלא מם׳ שמות ער סוף התורה מפורש לבודי ש«‬
‫שאלו א' * י‬ ‫משה וכל עניניו‪ ,‬ולמה זה שאלו לרמז בתורה‪ ,‬אך לדברי ספרי קבלה הנ׳ ל‪,‬‬
‫ב ר א ש י ת • *'‬ ‫מרומז שמו נ פ׳‬
‫תקיד‬ ‫שני‬ ‫פרק י״ב ״הרת עולם״‪ ,‬ם;‪1‬י‪ £,‬כ׳‬ ‫חלק‬

‫רמזים כאלה וכאלה בתורה‪ ,‬כי כפי שסיפר הגאון רבי יחזקאל לנדא הנזכר‪ ,‬אז כשיצא‬
‫קול הברה זי ממנו )למרות הזהירות הרבה שלא תתפרסם הרבה‪ ,‬כמו שכתבתי‪ ,‬נודעה‬
‫בכל זאת לאחדים מספירת המשכילים )אך ממנדלזון עצמו הסתירוה‪ ,‬כדי שלא לצערו(‬
‫ותסבב בהם בהלה ובלהה‪ ,‬ואחד ממעריצי מנדלזון)הגאון רבי יחזקאל קרא אותו בשמו‪,‬‬
‫אך נכדו המספר לי זה שכח השם( נתרגש מאוד‪ ,‬ויתאזר עוז ויבא לפני הגאון רבי‬
‫רפאל ויאמר לו ‪ :‬״אבל רבינו‪ ,‬הן אתם כל כחכם בתלמוד‪ ,‬הראוני נא רמז בתורת משה‬
‫ש ל כ ם ‪:(•• :‬‬ ‫לתלמוד‬
‫ויען לו הגר״ם ויאמר‪ :‬״הנה אם מפאת חצוניות שאלתך וםגנונה )כונתו על‬
‫שהדגיש השואל לומר ״תלמור ש ל כ ם ״ ‪ ,‬שהוא על דרך הלשון בהגדה של פסח‬
‫בשאלת הרשע ‪ :‬מה העבודה הזאת לכם‪ ,‬ודרשו ‪ :‬לבם ולא לו( הי׳ ראוי שלא לענות לך‬
‫כלל‪ ,‬כעצת החבם מכל אדם‪ ,‬אך מפני פנימיותה שנוגעת לדברי תורה אענך עליה‪ ,‬גם‬
‫כן כעצת החכם ב( ;‬
‫כתוב‪ ,‬ה׳ מסיני‬ ‫התורה‬ ‫ולכן דע לך‪ ,‬כי בתחלת פרשת ברכה‪ ,‬בעגין נתינת‬
‫בא וגו׳ מימינו אש ד ת ל מ ו‪ ,‬והאותיות מהמלים ״דת למו״ בפזורן ובםדורן ממקום‬
‫למקום מוציאות מלת ״תלמוד״ ‪.‬‬
‫ופני השואל חפו‪,‬‬
‫וכאשר הגיעה תשובה זו לר׳ נפתלי הירץ ווייזל )המתון והמעולה בתלמידי מנדלזון(‬
‫ו ל א י ש ל ם‪/‬‬ ‫אמר בקירוב לשון הפסוק באיוב )ט׳( ״מי הקשה אליו )ביחש להגר״פ(‬
‫כלומר‪ ,‬שאין דבר נפלא ממנו להשיב י(‪— .‬‬

‫מקומות‬ ‫בענין זוז בנפוז‬ ‫חז״ל‬ ‫א ת אשר הורו‬ ‫השואל או לא רצה לדעת‬ ‫לא ידע זה‬ ‫א(‬
‫על תו תז‬ ‫אלא‬ ‫ה ק ב״ה ברית עם ישראל‬ ‫כרת‬ ‫לא‬ ‫בתלמוד‪ ,‬כמו ב מ ס׳ גיטין )ם׳ כ'{ ‪:‬‬
‫מ שת‬ ‫מפי איש עד‬ ‫איש‬ ‫וקבלות‬ ‫שבעל פה )דהיינו התלמוד‪ ,‬שענינו ויסודו על מסורות‬
‫ואת ישראלי‬ ‫אתך ברית‬ ‫האלה כרתי‬ ‫דבינו זרה(‪ ,‬שנאמד )פ׳ תשא( כי על פי הדברים‬
‫ולשון ‪.‬הדברים״ מורה על דברים שבעל פ ה ‪— .‬‬

‫אהד אומר‬ ‫כתוב‬ ‫הפסוקים‪:‬‬ ‫שנ ת )ל׳ ב'( כישוב לשונות‬ ‫רומז למה שאמרו הדיל במם'‬ ‫כ(‬
‫כפיל כאולתו ‪ -‬הא‬ ‫ענה‬ ‫אומר )שם(‬ ‫כאולתו‪ ,‬וכתוב אדר‬ ‫)משלי‪ ,‬כ״ד( אל תען כסיל‬
‫כיצד‪ ,‬הא במילי דעלמא )אל ת ק( והא בדברי תורה ) ענ ה(‪ :‬ונראה מעם הדבר‪ ,‬שלא יאמר‬
‫השואל‪ ,‬שהנשאל אינו יודע ל ה שי ב‪— .‬‬

‫אך לתכלית צחות הרעיון שרצה להביע בזה )שלא‬ ‫וישלם‪,‬‬ ‫בפסוק כתיב מי הקשה אליו‬ ‫ג(‬
‫ישאר כעל תוב לשלם )כלומר‪ ,‬להשיב( לכל שואל‪ ,‬צמצם בתוכו המלה ‪ .‬ו ל א' ‪— ,‬‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מ מור‬ ‫‪1028‬‬

‫ופעם נשאל אבי זקני מאחד המשכילים בזמנו; למה זה יתנגד כה לסנדלזון^ בעת‬
‫•אשר נודע ומפורסם בברלין כי הוא שומר מצוה ולא יסור מארחות חקיו של השו״ע?‬
‫ויען אבי זקני ויאמר‪ ,‬אמנם יודע אנכי מזה‪ ,‬אך גם את זה יודע אני לבטח‪ ,‬כי‬
‫ב ל א כל‬ ‫■כל זה הוא בגלוי‪ ,‬לעיני רואים‪ ,‬אך במסתרים הי׳ נותן את ה כ ל חנ ם‬
‫מחיר‪!..‬‬
‫והנה הדברים בהשקפה ראשונה מבהילים ; אבל ראה מה שאכתוב ביחש הדברים‬
‫ד״אלה להלן בפרק זה‪ ,‬סוף סעיף ה׳ ‪ ,‬מעדותם של בנותיו ותלמידיו של מנדלזון‪ ,‬ותראה‬
‫■יתוכח‪ ,‬כי הדברים נאמנים ותמימים‪ ,‬שרירים וקיימים ‪— .‬‬

‫ג‪.‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬

‫ומדי דברי בענין זה אחשוב לא למותר לברר את כל ענינו של מנדלזון בכלל<‬
‫אשר כמו בשעתו‪ ,‬כן בדורות שאחריו עמלו רבים לעמוד על סוף דעתו‪ ,‬ולא השינור‪• 1‬‬
‫ולאשר כי הכל מודים‪ ,‬ואפילו מנגדיו ומקטרגיו‪ ,‬כי בכלל הי׳ האיש הזה נהל‬
‫‪.‬בדעה ובחכמה‪ ,‬לכן ראוי הוא‪ ,‬כי יתברר ענינו ותחקר דעתו ותתבאר שיטתו אשר התוה‬
‫■לו‪ ,‬אף כי אין ספק שבכל אלה נמצא חלק גדול משגיאות ושבושים‪ ,‬מקלות דעת‬
‫ומרעיונות כחשים ‪ :‬ואקוה‪ ,‬כי לא יהיו הדברים למשא על הקוראים‪ ,‬ואף ימצא‪.‬ו בהם ח‪2‬ץ•‬

‫מה שאחזה לי אני בכל ענינו של מנדלזון — כי הוא לעצמו אמנם אחז בקרני‬
‫התורה והמצור‪ .‬במרה רצויה לפי הבנתו ולפי מעמדו החברותי‪ ,‬וגם לא נמנע להורות‬
‫כזה לזולתו;‬
‫אך עפ״י הוראה אהת שלו‪ ,‬הוראה מחוץ• לגבול ההלכות והדינים‪ ,‬הוראה אשר‬
‫אפשר לכנותה ״דבר מן החיים״ או ״משפט העולם* — עפ׳׳י אותה ההוראה ועפ״י‬
‫התפתחותה‪ ,‬הפרהתה‪ ,‬נצוצה ושגשוגה‪ ,‬הוכה הכפתור הדופק בעורקי האומה הישראלית‪,‬‬
‫וכמו בדרך אגב רעשו סיפי התורר‪ .‬והדת! ולאט לאט נתמוטטו עמודי הדת וחובלו‬
‫אשיות האמונה עד אשר העלו• רקבון‪ ,‬ותולך את עדת ישראל יושבת אשכנז מדחי אל‬
‫דחי‪ ,‬מפרץ אל פרץ‪ ,‬ממשבר אל משבר‪ ,‬עד אשר באה תבוסה שלמה להיהדות כולה‪,‬‬
‫‪-‬תבוסה קצונית‪ ,‬עד קץ כל הקצים — עד ‪ . .‬ההמרה !‪1‬‬
‫ובאור הדברים זה הוא‪:‬‬
‫כי הוא‪ ,‬מנדלזון‪ ,‬באחת‪ ,‬בשיטה שלמה ומסודרה‪ ,‬ובהוראה קיימת וברורה‪ ,‬מוחלטת‬
‫■זנצבת‪ ,‬לכחש ולכחד באחדות ל א ו מ י ת בבני ישראל‪ ,‬מן אז אבדו לאומיותם בארצם‬
‫>יצאו בנולה ויתערבו בגוים שונים‪ ,‬ויתישבו ויתכוננו בעמים שינים ויתאזרהו■ בארצות‬
‫תקטו‬ ‫פרק י״ב ״הרת עונים‪ /‬סעיף ג׳‬ ‫הללן‬

‫שונות ונסתפהו על ממלכות שונות; והי׳ מורה ודן‪ ,‬כי עם ישראל כבר כלה תעודתו‬
‫בתור ״עם ולאום׳׳ ‪ ,‬וחדל מהיות עוד עם לעצמו ; ועתה הוא חי וקים רק בתור ״כת —‬
‫;‬ ‫'‬ ‫דתית״ בני אמונה א ח ת בכל מקום שהם ;‬
‫ועל כן ביחש מדיני )פוליטי( אינם לא עם ולא אומה לעצמם‪ ,‬כי אם עצם ופתיל‬
‫מנוף אותה האומר שבתוכם יושבים ; באופן שאין לקרוא את היהודי■ היושב בנרמניא‬
‫גשם ״יהודי גרמני״ ‪ ,‬ואת היהודי היושב בצרפת בשם ״יהודי צרפתי״ ‪ ,‬שזה הי׳ מורה‪,‬‬
‫״צרפתי יהודי* ‪ ,‬וזה‬ ‫•שעקרו יהודי ונופו גרמני‪ ,‬או צרפתי — כי אם ״גרמני יהודי״ ‪,‬‬
‫•מורה‪ ,‬כי בעקרו הוא גרמני‪ ,‬צרפתי וענפו ה ד ת י ת — יהודי‪ ,‬וכן בכל הארצות ‪j‬‬
‫והתוצאה משיטה זו הוא — כי אין להם י ליהודי נרמניא וצרפת וכו׳ בתור‬
‫■ יה וד ים כל יחש וקשר‪ ,‬כמו שאין ליתר בני המדינות דאלה קשר ויחש בשביל דתם‬
‫‪.‬הנוצרית )הקטולית(‪ ,‬אך גרמנים לעצמם‪ ,‬צרפתים לעצמם‪ ,‬איטלקים לעצמם וכו׳ ‪.‬‬
‫את הדעה‪ ,‬או את השיטה הזאת‪ ,‬הי׳ מנדלזון מורה בגלוי לחבירים ולתלמידים‬
‫יילכל מי שרצה ללמוד ממנו בתוספת באור ולשון‪ ,‬ועוד השתדל להטעים ענינה ולעשותה‬
‫■מפורשה ומבוארה ונכוחה‪ ,‬כדבר שאין להסתפק בברורו ואמתתו ואין להרהר אחריו כלל ;‬
‫■ואף עשה כונים‪ ,‬לעקר ולשרש מעקרה ושרשה את הדעה ההפכית מזה‪ ,‬ולד^כיח בחשד‪.‬‬
‫;וטעותה מיסודה ואשיור״ה‪ ,‬וד‪.‬י׳ לועג לזה כאל מחשבת ילדותן‬
‫ועוד אמר להעלות את ח ד ו ש ו זה על ספר ״כדי לזכות את הרבים״ ‪ ,‬וקרא את‬
‫•שם הספר ״איבער רעליגיעזע מאנט אונד יודענטהום״ )על כתה של הדת ועל היהדות(‪.‬‬

‫ולדאבוננו חדרה השיטה המרה הזאת גם ללבות רבים מבני עמנו במדינתנו‪ ,‬ואם‬
‫•לא בתוקף ארסה כמו בארץ מולדתה‪ ,‬ארץ אשכנז‪ ,‬אבל בעקרה וביסודה מודים בה‪ ,‬אם‬
‫לא בגלוי ומפורש‪ ,‬מפני קנאת העם‪ ,‬אך ברוחם ובדעתם עצורה טמונה בכל תוקף‪ ,‬ואך‬
‫■זה קרוב ליובל שנים שנתעוררה אצלנו רגש לאומי ואתו עמו געגועים על ארצנו המורשה‪,‬‬
‫•ולאט לאט מתפשט הרגש הזה בעורקי אומתנו ובחושיהם‪ ,‬עד שיש לקוות‪ ,‬כי במשך‬
‫הימים יציץ ויפרח הרעיון הנרגש הזה בכל הידו וכבודו‪ ,‬וישלח פארותיו למרחוק‪ ,‬וגם‬
‫»ל המקום אשר ממנו הודה והורם ‪.‬‬
‫‪ .‬ונפלא הדבר‪ ,‬כי השיטה הכוזבת הזאת של מנדלזון‪ ,‬כפי הנראה‪ ,‬מצאה מסלות‬
‫‪.‬גם כלב מלכים‪.‬‬
‫כה שמעתי מהרה״ח רא״ה ווייס מווינא‪ ,‬ספור נפלא‪ ,‬המתיחש לקיסר אוסטריא‪,‬‬
‫‪.‬פרנץ יוסף השני‪ ,‬ביחש הרגש הלאומי בישראל ן‬
‫זה הי׳ בשנת ‪ , 1848‬בעת שנכבשה מדינת אונגריא לפני קיסר אוסטריא‪ ,‬ולאחר‬
‫‪:‬איזה שנים‪ ,‬כאשר התרגעו הלבבות ותשקוט הארץ ושני הצדדים כמו השלימו ביניהם ן‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מ מו ר‬ ‫‪1030‬‬

‫ואז עלה על דעת גדולי האונגרים לקבוע בחבל מדינה זו יום אבל מדיני ביום‬
‫שנתברר כי אבדו במלחמתם‪ ,‬וארצם נכבשה לפני לוחמם ; ייבקשו על זה דשיו; מהקיסר‬
‫פרנץ יוסף‪:‬‬
‫אבל הקיסר לא נענה להם‪ ,‬ולא נתן להם את מבוקשם‪ ,‬ואף ד‪.‬םביר להם כי גם‬
‫למען העם האונגרי אין כדאי הדבר‪ ,‬יען כי עפ״י זה קרוב לודאי‪ ,‬כי יתרגשו הלבבווז<‬
‫\‬ ‫ואחריתו מי ישורנו ‪.‬‬
‫ובהמשך הדברים שאלו להקיסר למה הורשה ליהודים בכל העולם לקבוע אבל—‬
‫עם מדי שנה בשנה )רמזו ליום תשעה באב(‪ ,‬ויען להם הקיסר בשחוק קל ‪,‬כי לאחר‬
‫אלף ושמונה ׳מאות שנה )הוא מספר הזמן שאחר חורבן ירושלם( ירשו כזה נם לכם‬
‫)להאונגרים( ! ״ וכונת הדברים היתה‪ ,‬כי לאחר זמן כזה ישתקע כל רגש טלאומיום‬
‫ומארץ מולדת‪ ,‬ותכונת האבל באותו היום נעשית רק כמכונה )אוטומאט(‪ ,‬ולא ברגש לב‬
‫פנימי‪ ,‬וכך הוא מעשה היהודים ביום אבלם )לפי דעתו(‪.‬‬
‫הי׳ מקום לסי שהיא‬ ‫והנה אם בזמנו )זה קרוב לשמונים שנה( אולי אפשר‬
‫לשמוע לדבריו אלה‪ ,‬אבל עתה בהשתנות הזמן נשתנה לתחיה גם הרגש הלאומי בישראל'‬

‫' ותורת הטיפה המרה הזאת הטילה ארסה עמוק עמוק בלב חניכיה‪ ,‬דורשיוז<‬
‫שומעיה ומקבליה‪ ,‬וישמרו אותה בלבם‪ :‬ולא ארכו הימים ותעש לה קרנים לנגר; בהם‬
‫את יסודי ההרגשות הלאומיות‪ ,‬עד חורבן ומשואה‪ ,‬הרם ואבדן ! ודרך אגב פגעה וננעה‬
‫עד אשר‬ ‫קשה גם במוסדי שרשי הדת‪ ,‬ולאט לאט עשתה חתירות עסוקות בשרשיה‪,‬‬
‫לאט לאט נשתרשה כולה‪ ,‬ותכה חרם את כל היעודים ואת כל התקוות והנחמות אשר‬
‫אליהם תערוג כל האומה הישראלית ונפשה ולבה אליהם מדור דור !‬

‫ול*קפיצת הדרך״ בכל אלה גרמה עוד סבה ממשית‪ ,‬כי במשך ימי *קבלת התורה״‬
‫הזאת עלתה על הפרק חמדיני בגרמניא שאלת ‪,‬שיוי זכיות אזרחיות ליהודים במדינה" ‪4‬‬
‫מבגי‬ ‫ותדפוק בחזקה בעורקי כל יהודי המדינה‪ ,‬וישתדלו להמשיך להם חסד ואהבה‬
‫ביום שתעלה השאלה הזאת על שלחן וער‬ ‫המדינה‪ ,‬למען אשר ביום פקדם‪ ,‬כלומר‪,‬‬
‫ויתנו לה פתרון חיובי‪,‬‬ ‫המדינה‪ ,‬ותהי׳ מוטלת בחיק טרל הפתרון‪ ,‬יפקדום לטוב‬
‫רצוי וטוב‪:‬‬

‫ועוד יותר דבקה נפשם של היהודים דגרסנים אחר תוצאה רצויה משאלה מדינית‬
‫זו‪ ,‬מאז שטעו‪ ,‬כי חמישים איש מישראל בצרפת שטו על כובעיהם אותות־־פאר מדנלי‬
‫ת ח טז‬ ‫שני‬ ‫פרק י״ב ״הרת עולם״‪ /‬סעיף נ׳‬ ‫חלה‬

‫המדינה‪ ,‬ויחד עם ראשי העם הצרפתי השתתפו במושבות הועד המדיני‪ .,‬ויקנאו בהס‬
‫קנאה גדולה‪ ,‬וישאם לבם להניע לזכותם ולמעלתס של יהודי צרפת ;‬

‫ת ו ר ת ו חשבו‪ ,‬כי‬ ‫ותלמידיו וידידיו ומיודעיו של מנדלזון‪ ,‬נוצרי חקיו ושומרי‬

‫למען שלא יעלה על דעת אלה מבני המדינה הנוצרים הטנגדים לזכות את ישראל בשיווי‬
‫זכיות אזרחיות‪ ,‬לומר ‪ :‬״כי הם‪ ,‬היהודים עם לעצמם‪ ,‬ובאזרחי המדינה לא יחשבו‪ ,‬וכי‬
‫על כן אין לזכותם בזכות אזרח מדיני״ — למק‪ .‬הזהר ולמק השתמר מזה‪ ,‬דרוש להראות‬
‫ולהוכיח להם — לבני המדינה — בפועל‪ ,‬כי קבלו וקיימו היהודים עליהם ת ו ר ת רבם‪,‬‬
‫כי אמנם לא עם מיוהד ולא אימה לעצמה הם‪ ,‬בי אם אשכנזים‪ ,‬אשכנזים גמורים לכל‬
‫חקיהם ומשפטיהם‪ ,‬נמוסיהם‪ ,‬מנהגיהם ואורח חייהם‪ :,‬והם לא פחות ולא יתר כי אם חלק‬
‫עקרי‪ ,‬שרשי ויסודי מגוף העם האשכנזי!‬
‫ולאמת הוראה זו‪ ,‬החלו להתנהג בכל מנהגי המדינה‪ ,‬בלבושיהם‪ ,‬בשמותיהם‪,‬‬
‫כלשונם ובכל דרכי החיים בבית ובחוץ; והחליפו שמלותיהם בתמונת בגדי האשכנזים‬
‫האזרחיים‪ ,‬ושינו את שמותיהם בנטיה לשמות גרמנים עקרים‪ ,‬ויקראו לאברהם אלבערט‪,‬‬
‫למאיר מאריץ ולפרץ פוריץ וכו׳ ‪ ,‬וכן לשמות נשותיהם ובנותיהם‪,‬‬ ‫לאהרן ארנולד‪,‬‬
‫קראו לחגה אננא‪ ,‬ללאה ליזא ולמרים מארי וכו׳‪ 5‬ואת לשונם יהודית־אשכנזית החליפו‬
‫והחלו להתערב‬ ‫כאשכנית צחה )ולזה עזר הרבה על ידם תרגום התורה לטנדלזון(‪,‬‬
‫■‬ ‫ולהתבולל בחברת בני המדינה‪ ,‬הגרמנים העקרים‪ . ,‬ויהיו כמוהם {‬

‫ומצעד לצעד באו חשבון‪ ,‬ויכירו לרעת‪ ,‬כי שטירת הדת בכלל תתנגד אל השגת‬
‫החופש בחיים‪ ,‬ורק ע״י הנחות בדת מצדם אפשר להגיע אל נקודת ה א ו ש ר הכללי ;‬
‫ולכן מצאו להם לנכון למען למצוא חן בעיני‪.‬שכניהם הנוצרים להניח להם נם בזה‪,‬‬
‫בפריקת עול המצות‪ ,‬ולא יתחוצצו גם בגדר זה‪.‬‬

‫והכחשת ההכרה הלאומית ביחד עם פריקת עול הדת‪ ,‬ועליהם שאלת שיווי זכיות‬
‫אזרחיות במדינה — שלש אלה סבבו והביאו לידי כפירה בגאולה ובשיבת ישראל‬
‫אינם עוד — לפי‬ ‫לאדמתם‪ ,‬כי ״מכיון שיש ליהודים שיוויי זכיות במדינה שהם בה‪,‬‬
‫ואין להם לקוות עוד אל היעודים הלאוטיים‪,‬‬ ‫דעתם ולפי חשבונם — בגלות‪,‬‬
‫המקובלים והמסוריים״;‬

‫וכד‪ .‬נמנו וגמרו למחוק מסדר התפלה כל זכר וכל רמז לגאולת והרחדשות‬
‫לאומיות ישראל וכל המסתעף מזה ‪ :‬ומטיפיהם הטיפו וחוזיהם נשאו משא על בטול כל‬
‫ענעו של יום ״התשיעי באב״ ‪ ,‬באמרם‪ ,‬מה להם לקונן על חורבן ביהמ״ק‪ ,‬אשר אינם‬
‫ואץ מקוים יאין מצפים עליו עור‬ ‫כוספים אליו עוד‪ ,‬ואין להם עוד כל געגועים עליו‪,‬‬
‫■‬ ‫’‬ ‫שיבנה ויתכונז;‬
 ‫ברוד‬ ‫)זברונוהי(‬ ‫כ‪ 1‬ר‪,‬ור‬ ‫‪1032‬‬

‫ואחד מהם עורר את חבריו ואת המיבכילים בכלל לצאת ״למלחמת מצור‪,‬״ נגד‬
‫״השלח; ערוך"‪ ,‬אשר הוא עומד להם למכשול על צעדיהם בדרכי חיים חפשים‪.‬‬

‫מתחלה הכרה טובה בשכניהם בני‬ ‫ולאט לאט צעדו צעדי און בתורתם החדשה^‬
‫המדינה בכלל‪ ,‬ואחריה — התקרבות יתירה במאכל ובמשתה בסעודות מרעות‪ ,‬ואחרי‬
‫ומזה — להתחתנות בהם‪ ,‬וםי‪*1‬‬ ‫כן אגודת רעים וברית אהבים עם משפחותיהם שלהם‪,‬‬
‫דבר ‪ . .‬ל ש מ ד ! * • (‬

‫והתורה הזאת מבטול הלאומיות לישראל היתד‪ .‬ללקח טוב וגם לפרי מגרים‬
‫זלמטעמים אהובים לתלמידי תלמידיו של מנדלזון בדורות הבאים‪ ,‬ובכל אות נפשם‬
‫ובכל חשק לבבם פלסלוה‪ ,‬שכללוה‪ ,‬רוממוה וירימו אותה על נם‪ 1‬ובכל עת מצוא‬
‫השתדלו להשתמש בה ״הלבה למעשה״ ולשתות בצמא את מימיה ולנסך באהבה נסביה י‬
‫כה הי׳ בתוכם אחד מיוחד אשר שקד הרבה על תורת ד^דשות ועל תוצאוז‬
‫ה ר ב הדר‪ .‬אברהם נ י ג י‬ ‫ונודע הרבה בדגלו זה בזמנו‪ ,‬הוא‬ ‫התקונים בדת‪,‬‬
‫סברעסלוי‪ ,‬רב ריפורמי קצוני‪ ,‬והוא בנה על יסוד תורת רבו דרבו הלכה עקרית אשר‬
‫בפי שאספר;‬ ‫הטעימה ושכללה גם במעט חריפות ובמעט פלפול‪,‬‬
‫‪ .‬זר‪ .‬הי׳ במושב אחת האספות מהרבנים המתקנים בשנות תר״ח ‪ -‬תר״ט‪ ,‬ואז עלחר׳‬
‫התפל!‪ /‬לקרבה או לרחקה ולמלא‬ ‫על הפרק השאלה משמוש בשפת עב!־ בניסה‬
‫מקומה בהשפה האשכנזית ;‬
‫ובעוד אשר רבים מבני האסיפה חוו דעתם על דרך הפשט הפשוט‪ ,‬בלא חקירוי^‬
‫ובלא סבדות‪ ,‬בלא באודים ובלא פידושים — כי ״מן הדין ומן היושר )?( על שפת עבר‬
‫״הזקנד‪,‬״ להניח מקומה לאחותה הצעידה‪ ,‬הענוגה והמפונקת‪ ,‬המלאה חיים דטוכים ונטעי‬
‫רעננים‪ ,‬ואשר הדבוקים בה נמשכים אחדיה כמים‪ ,‬היא השפה האשכנזית; —‬
‫בעת ההיא השתדל גיגר להטעים את החלטה זו מעט בהגיון פלפולי ומעט בסברא‬
‫חריפית‪ ,‬וישא דברו ויאמר ‪:‬‬

‫״הן כל יסוד דעתם של המצדדים המעטים בזכות שפת עבר‪,‬‬

‫הוא‪ ,‬מפני כי‪ ,‬לדעתם ״בעת שתשתכח שפת עבר עתידה נם‬

‫ויינם םשו&‬ ‫הכל כאשר חזו וזז־ל מראש ! גזרו םרזם משום שמנה‪ ,‬ושםנם משום יינם‪/‬‬ ‫א(‬
‫י•‬ ‫בנותיהם‪ ,‬ובנותיהם משום ע כו ״ ם‪) ..‬ע״ז‪ ,‬ל״ו כ ׳ ( ‪- .‬‬

‫על‬ ‫טסםרים ומחוברות‬ ‫קטעים קשעים‬ ‫לקטתי‬ ‫בזה‬ ‫הצעתי‬ ‫וכל הידיעות אשר‬
‫הריפורסציא בישראל באשכנז בדוי הקודם ‪- .‬‬
 ‫שני‬ ‫פרק י״ב ״הרת עולם״‪ ,‬סעין‪ ::‬ג׳‬ ‫הלה •‬
‫תהיז‬
‫דת ישראל להעתבה״ ; — אבל אני מוצא כמחשבה זו פגיעה‬
‫בכבוד הדת‪ ,‬יען כי לדעתי אין הדת זקוקה לסיוע כזה‪ ,‬ספני‬
‫כי השפה העבריה הוא רק קשר הביבים בין היהדות הלאומית‪,‬‬
‫אבל לא בין היהדות הדתית‪ ,‬ואני אינני מאמין בלאומיות‬ ‫‪,‬‬
‫מבית‬ ‫ישראל‪ ,‬ולכן‪ ..‬ולכן עלינו להרחיק שפת עבר‬
‫א(‬ ‫התפלה״^‬

‫הגיון המיץ ומלוח קצת‪ ,‬ומי שלא יקבלו לא יפסיר מאומה ‪. . .‬‬
‫ואמנם דבר פלא הוא‪ ,‬כי עם כל טענותיו של גיגר נגד שפת עבר ונגד לאומיות‬
‫ונגד התפלות לשיבת ציון וזברון הקרבנות ובו׳ — עם כל אלה לא מלאו לבו לעשות‬
‫מעשה ב פ ו ע ל להסירם לאלה הדברים מסדר התפלה שחיבר עם העתקה אשכנזית‬
‫)כרעסלוי‪ ,‬תרי״ד(‪.‬‬
‫אכן אין חקר גם לרוח רבנים ריפורמים ! —‬

‫ולא רק בחיי רוח‪ ,‬בעולם האצילות‪ ,‬התורה והמצוה‪ ,‬הדת והמשורה‪ ,‬כי אם נם‬
‫בחיי העולם הבתה התירה הזאת של מנדלזון שרשיה עמוק עמוק בלב יהודי אשכנז‪,‬‬
‫וגם בדורות המאוחרים;‬
‫כי לפי המסורה מזקני המשכילים מדור הקודם‪ ,‬אז כאשר נתיסדה בפאריז החברה‬
‫״כל ישראל חברים״ תר״ך ) ‪ ( i860‬קמו עליה מנגדים רבים באשבנז‪ .‬מפני שבעיניהם‬
‫ועל כן‪ ,‬דבר‬ ‫ובדמיונם היתה החברה הזאת לעדה על ‪ . .‬ל א ו מ י ו ת ישראל;‬
‫התישדותה הפיל עליהם אימתה ופחד‪ ,‬ובמעט שהיתה להם למחתה‪ ,‬כמו שהיו בכר‬
‫רע‪ ,‬ולזכרה נתרגשו ונזדעזעו‪ ,‬ואין צי ‪ 7‬לומר שנדו ממנה מלהמנות במספר חבריה‪,‬‬
‫עד אשר הוכיחו להם‪ ,‬כי מטרת החברה אך ורק להועיל‬ ‫וינוסו מפניה כמפני בלהות ;‬
‫לישראל בחיי הגוף‪ ,‬בעבודה ואומנות וחיים‪ ,‬אבל בחיי הרוח לא תנע ולא תפגע‪ ,‬וכל‬
‫ואז — השלמו לה ‪.‬‬ ‫עסק אין לה בהם‪,‬‬

‫ואם בזמנו‬ ‫וכה הי׳ מנדלזון כובש דרך לבעלי הריפורם שבאו אחריו ולדורות‬
‫עדיין לא נסתדרו בעלי ד^דשה הזאת בסדר ובמשטר ערוך ובמערבה קיימת ותדירית‬
‫כחק לכל החדשות‪.,‬שענינן משתלם ומשתכלל כהמשך הזמנים; —‬

‫א( ספסד ‪.‬תולדות רוריפורמדיוך ו ע ו ד ‪- .‬‬

 ‫ב רו ד‬ ‫^כרונותי(‬ ‫מל‪,‬ור‬ ‫‪t0 3 4‬‬

‫הנה הדור שאחריו‪ ,‬אחרי שנשרשה השיטה הנזכרת למעלה ״מבטול הלאומיות‬
‫;בישראל" עמוק ■עמוק בלבות ״הנרמנים— היתרים"‪ — 5‬הדור הזה‪ ,‬בו שלחה ״החדשה*‬
‫‪.‬בארותיה לאורך ולרוחב‪ ,‬ויציצו ויעשו פרי למכביר;‬

‫כי בדור ההוא נוסדה ״חברה־ריפורמית" גלויה וחשופה‪ ,‬ערוכה‪ ,‬מסודרה ומשוכללה‪,‬‬
‫>בלא כל מסוה דקה ובלא כל מוסר כליות הרימה עליה ננד השמש ולעיני כל ישראל‬
‫אשר מטרתה תהי׳ להחרים ולהחריב‪ ,‬לעקר‪ ,‬ולשבר‬ ‫‪:‬את דגלה ״דנל הרם ואבדן"‪,‬‬
‫יילמנר את כל רגש תהדות הלאומיות בישראל‪ ,‬ואתה יחד לפתח את חרצובות הדת‬
‫ועל צבאה עמד חוט משולש‪ ,‬טווי וארוג ומושזר‬ ‫‪.‬המסורית וליסד יהדות מושכלת ; —‬
‫בערנשטיין‪ ,‬שטערן וגבריאל ריססער ‪:‬‬ ‫•מכל אלה המרות והכונוו‪/‬‬
‫ברסלוי‬ ‫בערי פראנקפורט‪,‬‬ ‫ותוצאותיה היו האספות של הרבנים הריפורמים‬
‫ורק רעיון אחד אגדם יחד‪,‬‬ ‫•ובררנשווייג‪ ,‬אשר מתחלה לא ידעו בעצמם מה חפצם‪,‬‬
‫!הוא הרעיון כי באה העת להקל מעליהם עול תורה ומצות‪ ,‬וע״י זה ■יקילו או יסירו‬
‫מעליהם עול הגלות ויהיו לעם אהד עם שכניהם הנוצרים‪ ,‬האזרחים העקרים;‬
‫בספרות התלמודית וככל הנלוה‬ ‫ומתחלה אמרו לבחוש אך בתורה שבעל־פה‪,‬‬
‫■עליה ; אך מיראתם פן יעריכום עפ״י זה לאחים בדת עם בעלי מקרא הידועים )הקראים(‪,‬‬
‫■אשר גם הם אינם מודים בתורה שבעל פה‪ ,‬בנודע — ובזאת לא חפצו‪ ,‬עשו פרץ גם‬
‫בתורת משה )היא תורה שבכתב(‪ ,‬ויעשו פדות והבדל בין המצות ור ‪a‬קים המוסריים‬
‫השוים בכל אדם באשר הוא‪ ,‬מכל אומה ולשון‪ ,‬כמו המצות שבעשרת הדברות‪ ,‬מצות‬
‫•צדקה‪ ,‬השבת אבירה‪ ,‬גמילות חסדים‪ ,‬פריקה וטעינה‪ ,‬ורוב המצות שבפרשת משפטים‪,‬‬
‫לבדם‪,‬‬ ‫לישראל‬ ‫וכדומה‪ ,‬ובין המצות והחקים הישראלים‪ ,‬כלומר‪ ,‬אלה המיוחדים‬
‫או כמו שקראו להם הם ״המצות הלאומיות"‪ ,‬כמו מילה‪ ,‬תפילין‪ ,‬ציצית‪ ,‬שבת‪ ,‬מצה‪,‬‬
‫‪.‬‬ ‫שופר‪ ,‬לולב וסוכה‪ ,‬וכדומה;‬
‫ובאו לידי מוצא רבר‪ ,‬כי תורת ישראל היא בידיהם ״כחומר ביד היוצר" ‪ ,‬ויכולים‬
‫הם לקרב ולרהק‪ ,‬לשטת ולהפך‪ ,‬להוסיף ‪ .‬ולגרוע‪ ,‬למנוע ולהבדיל‪ , ,‬לפי מה שטוב‬
‫ולא טוב בעיניהם ולפי שקול דעתם ולפי מהלך רעיונם‪ ,‬ולהקבילה בכלל לכל מקום‬
‫ולכל זמן לפי תכונת המקום ולפי רוח הזמן ; וכללם הם ‪ :‬כל דבר חק ומשפט‪ ,‬כל‬
‫מצוה יכל מדה נמוסית תעבור ר«ת שב» בקורתם‪ ,‬ותהי׳ נחלטת לימין ולשמאל עפ״י‬
‫הודאתם בה או עפ״י מחאתם עלי ה‪.(* ..‬‬

‫כבר ראו חי״ל לסלופה של דעה מ»ונ שת זאת‪ ,‬ואמרו! כל האומר »שועה זי גאה וזז‬ ‫‪(N‬‬
‫אינד‪ .‬נאה )לפי שקול דעתו( מאבד הונה )פירש׳׳י ז בבודה( של תורה )עירובי]‪ ,‬ס״ד א׳( ‪— .‬‬
‫תחיח‬ ‫שני‬ ‫פרק י״ב ״הרת עולם״ ; סעיף ג׳‬ ‫חלל‪,‬‬

‫ויהיו הם ומעשיהם למורת רוח לשלומי אמוני ישראל בכל מקום שהם‪ ,‬וכנראה‬
‫•מדברי רב גדול אהד בדור הבא‪ ,‬אשר יספר ממצב הרוחני של בני ישראל במדינת‬
‫אשכנז מעת ההיא‪ ,‬ותאר אותו בצבעים שחורים ובשרטוטים כהים מאיד־) וועא הרב‬
‫ר׳ עזריאל הילדסהיימער מברלין‪ ,‬כותב בספרו האשכנזי ‪Drei‬״‬ ‫הנידע הרבה בזמנו‪,‬‬
‫‪) Vortrage*.‬שלשה נאומים( ‪ Wien, 1867‬יזו הלשון )בהעתקה לעברית(;‬

‫■‬ ‫״הימים ההם‪ ,‬משנות תק״ף־תר״י היו ימים רעים מאוד‬

‫•‬ ‫להיהודים שומרי אמונים במדינת אשכנז; תשעים ממאה‬
‫מבני הנעורים אשר לכנסת ישראל באשכנז היו בוזי התורה‬
‫ובוגדיה‪ ,‬והמעולים שבהם היו אלד‪ .‬אשר לא שמו לבם כלל‬
‫■‬ ‫אל היהדות; ולסימן מובהק של בעלי ההשכלה‪ ,‬הי׳ ־־‬
‫■‬ ‫בעלי‬ ‫להתבייש בהיהדות ולהתכחש לצור מחצבתו‪— .‬‬
‫הריפורמא היו אז לקנאי ההשכלד‪ .‬המדומית הזאת‪ ,‬ולא נמנעו‬
‫גם מרדוף את שלומי אמוני היהדות בקנאה גדולה ובמשטמה‬
‫עצורה בלבם ו כו׳י‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬

‫^יכן נראה מדברי הגאון הנאור המפורסם בזמני ובדור שאחריו‪ ,‬רבי מאיר ליבוש‬
‫‪ -‬מ ל ב י * ם ‪ ,‬בהקדמתו לספרו התורה והמצוה לספר ויקרא‪ ,‬שכתב בסבת ובדמנצלות‬
‫בזה״ל‪:‬‬ ‫;חבורו זה‪,‬‬

‫״ויהי בשנת התר״ד ליצירה‪ ,‬קול‪ .‬כחולה שמענו‪ ,‬צרה‬

‫‪,‬‬ ‫כמבכירה‪ ,‬קול תורת ה׳ תתיפח‪ ,‬תפרוש כפיה‪ ,‬כי בגדו‬
‫ואת ה׳ נאצו‪ ,‬ועל‬ ‫‪.‬כה רעיה‪ ,‬כי נבערו קצת רועי אשכנז‪,‬‬
‫צפוניו התיעצו‪ ,‬כנו עצמם רבנים‪ ,‬דרשנים‪ ,‬חוברו יחדיו‬
‫אל עיר ברונשווייג וכו׳;‬
‫בימים ההם ראיתי ונתון אל לבי‪ ,‬כי עת לעשות לה׳ ‪,‬‬
‫*‬ ‫תורה שבכתב עם תורה שבעל פה להתאים יחד ו כו׳י‪,‬‬
‫עב״ל‪,‬‬

‫ורומז בזה אל חבורו הגדול לתורת כהנים )ספר ויקרא( הנודע בשמו ״התורה ור‪.‬םצוה״‪-,‬‬
‫ואמנם אעפ״י שהרבה חידש בספרו זו‪ /‬והראה בו כחו ושלטונו בחקי הלשו^‬
‫למורי חז״ל‬ ‫לדרכי‬ ‫וגם בהתאימה‬ ‫גדקדוקה ‪ ,‬בשמושה ‪ ,‬בטעמה ובהגיונה‪,‬‬
‫בדרשותיהם ורמיזותיהם ‪— :‬‬
‫אעפ״י כן ואחרי כל אלה לא מילא תבורו זה את תעודתו הנועדה לו‪ ,‬יען כי וצא‬
 ‫ב רו ד‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫ממור‬ ‫‪1036‬‬

‫בנוי ומיוסד על הברייתות הבאות בתורת כהנים )ספרא( בתכלית האריכות והפלפול*^‬
‫בפלפולי יסודות על גבי יסודות וכללים‬ ‫ואחריהם בא הוא באריכות על גבי אריכות‪,‬‬
‫בתוך כללים‪ ,‬ישנים והדשים‪ ,‬מקובלים ונטושים‪ ,‬קיימים ועזובים‪ ,‬עד שתלאה ותטרד‬
‫נפש המעין בו‪ ,‬ונדמה לו כאלו‪ .‬צולל בים זועף ואינו מוצא נתיב ודרך להגיע אל‬
‫החוף — לתכלית הנרצה ; ועם זה לא חובר במתכונתו זה בשלמותו כי אם לספר ויקרא‪,‬‬
‫ועל יתר החומשים כא קטוע והסר ואין המלאכה בהם שלמה‪ ,‬וגם כי עיקר משאת‬
‫כנודע להמעינים בהם ־‪— ,‬‬ ‫נפשו בהם לדרוש ולאגדה‪,‬‬
‫ולכן לתשלום הדבר‪ ,‬לתכליתו הנרצה ולשכלולו הנאמן‪ ,‬בנה בניתי אני בהםדי רי׳‬
‫היכל נארר ונהרר לתורתנו הכתיבה והמסורה‪ ,‬אשר קראתיו בשם ״חומשי תורד‪ ,‬תמימה"‬
‫)ווילנא‪ ,‬תרס״א ותרס״ד( ‪ ,‬המכיל אחדות שלמה ונ^זמנה מתורה שבכתב עם תורה שבעל‬
‫פה‪ ,‬עפ״י קביעות תמציות־בהירות משני התלמודים והברייתות ביחושם אל אותיות‬
‫ותיבות אשר בתורה שבכתב )אנציקלופדיא תורה־תלמורית( ‪ ,‬ערוכה ומפורשה ומבואריז‬
‫בבאור מספיק ונאמן‪ ,‬ובלשון ספרותי‪ .‬צחה וקלה‪ ,‬המורה ומדאה טעם הדרשות ואוםן‬
‫תוצאתם מתורה שבכתב;‬
‫והחבור הזה אזן והקר ותכן אגודת שתי התורות ואחוזתן זו בזו כאחיזת שלהבת‬
‫בפתילה ונשמה בגוף‪ ,‬ומעתה לא תחשב עוד התורה כשתי הורות‪ ,‬כי אם אחת הי^‬
‫לאומה וברה ללומריה‪ ,‬ברה ותמה כתאטי צביה ‪.‬‬
‫וכפרפרת הבאה לאחר הסעורה ערכתי בעזרת ה׳ בתכונת החבור הזה נם ארי‬
‫״החמש מגילות״ הנהוגות להיות צרופות להומשי התורה‪ ,‬והוספתי להן לקובץ הררשות■‬
‫משני התלמודים גם ממדרשים ואגדות‪ ,‬מפני שבהן הדדש והאגדה עיקר‪ ,‬ועוד מטעמים■'‬
‫שונים‪ ,‬כפי שבארתי בהקדמת החבור‪.‬‬
‫ועל כן לא יפלא‪ ,‬אם במשך שנים מעטות נתפשט החבור הזה בכל הגולה‪ ,‬ועלזר‬
‫לרצון לפני כל פלוגות הלומרים ובני תורה בכלל ‪.‬‬
‫ברוך אלהי צורי על חסדו הגדול אתי‪ ,‬וד‪,‬י׳ לי זה למשיב נפש תחת עמלי‬
‫’‬ ‫ורוגזי בחיים!‬

‫נשב מאשבני'‬ ‫ודוח עועים של המחדשים והמתקנים )ריפורמטורים( הגרמנים‬

‫לאוסטריא ועד עיד המלוכה ו ו י נ א ‪ ,‬ושם המנצח על תוצאת ״החדשות״ אחד מבני ביתי‬
‫וממתי סודו של סנדלזון — הירץ ה ו מ ב ו ר ג ; ויתרון לו על חבריו הגדמנים‪ ,‬כי היי*‬
‫חשב את פעולותיהם של אלה לפעוטות‪ ,‬וכי הם עוסקים בקטנות‪ ,‬והוא חשב לעשות‬
‫כזה צעד נרול וניכר‪ ,‬יפורי ועיקר‪ ,‬ועל הכלל בולו יצא ברהב ובזדון ארם נחש צ‪ 6‬עוגיי‬
‫תהיט‬ ‫ש בי‬ ‫פרק י״ב ‪-‬היי* עייים" ‪ /‬סעיף ג׳‬ ‫ד‪,‬ו|*ר‪,‬‬

‫■כי במכתבו אל הממשלה האוסטרית )תקנ״ד ‪ ( 1794‬הוציא שם רע על היהודים ‪,‬כי‬

‫קדם לוקחים להם קרנים ומנשאים את לבם בגאון וגאוה לאומית ודתית‪ ,‬וכולם קדושים‬
‫•ומכובדים בעיני עצמם‪ ,‬וכל הגוים כאין בעיניהם‪ ,‬וכי רק הם לבדם קרוים אדם וכו׳ ״‬
‫‪.‬‬ ‫^זעוד דברי בלע‪ ,‬עזות וזדין‪ ,‬רשעות וסבלות גם יחד‪ ,‬עפרא לפומי׳ ! א(‬
‫ועל ־כן עצתו — הום*ו‪ £‬במכתב הרצאה זה — ‪,‬כי תשים הממשלה את עינה‬
‫■ילבה על הרעיון הגם ח ה של היהודים לעקרו ולשרשו‪ ,‬וראשית דבר — ל ד ח ו ת את‬
‫‪ rr .‬ר ב נ י ם משאתם‪ ,‬ו ל ס ג ו ר את כל בתי המדרש והישיבות‪ ,‬ולהרחיק מן העם את‬
‫■למודי הרבנים‪ ,‬ומבתי הלמוד את שפת עבר וספרותה וכל ענינה וכו׳״;‬
‫י‬ ‫ישחקון עצמותיו!‬
‫יולא ■נתמלאה בזה סאת עזותו וזדון לבו של הזד והרהב הזה‪ ,‬אלא שבפה מלא‬
‫«אשפה ובידים מעלות צחנה ובאשה פער פיו בדברי נבלוע והתיר יחו לגאלם במעשה‬
‫׳שקוץ ותועבה לומר ולהציע בכתב לפני הממשלה ״כי היהודים שטופים בזמה ופרים‬
‫‪T‬בים יתר על המדה לפי חקי התרבות‪ ,‬וכי על הממשלה לשים לב ועין להמעיט‬
‫‪a‬ספרם ״ ‪i‬‬
‫לוא יקלע בתוך כף הקלע לעולמים ‪I‬‬

‫‪:‬אך לא יחרך רמיה צדו‪ ,‬כי סוף סוף הרגישו במקומות הגבוהים‪ ,‬כי כל פעולותיו‬
‫־בשטנות פרועה ובמלשינות בזויה אינן‪,‬לשם מצוה״ ‪ ,‬כי אם מטרתן ותכליתן לבא על‬
‫־שכרי מאת הממשלה‪ ,‬יען כי תמיד הי׳ בא לפניה בטענות ובמענות‪ ,‬בתואנות ובחלונות‪,‬‬
‫־על כי לא תכיר את מעשיו ולא תנמול לו כרוב פעולותיו‪ ,‬ואיננה יוצאת חובת‬
‫לה ש ל ו ם י ן‪ 5‬ונם לא נמנע לבקש תחבולות שונות‪ ,‬בזויות ומגונות‪ ,‬למתן שכר מצד‬
‫‪:‬הממשלה‪ ,‬עד כי הי׳ נבזה ושפל בעיני מעריציו מקודם‪ ,‬ויקלו בו וינערו בו; וסופו‬
‫״הי׳ — כי הדיחוהו מעל פניהם‪ ,‬אותו ואת שקוצי שטנותיו נם יחד! ב(‬
‫■ועל יחושיו של הרשע הזה למנדלזון או על יתושי מנדלזון אליו — אספר אי״ה‬
‫־להלן סוף סעיף ה׳ ‪ ,‬בדבור המתחיל ״וכן לא יכירנו״ ‪— .‬‬

‫כל הנפתולים האלה וביחוד החלטת הרעיון מהתכחשות בלאומיות‪ ,‬נרמו וסבבו‬
‫זזוללו ויצרו שמד והתנצרות במדה מרובה‪ ,‬וכפי שאספר עוד להלן‪ ,‬כי הראש והראשון­‬

‫על המאמר שזכר ‪,‬אתם קרדם אדם זכו׳* ראה טה שכתבנו באור ישר ונאמן למעלה בחלק‬ ‫•*(‬
‫‪-‬‬ ‫ראשון‪ ,‬סרק ג׳ סעיף א ‪ /‬בהערה ‪- ,‬‬

‫‪.‬‬ ‫ריטטער‪ ,‬בספרו חולדוש הרישורמציא'‪ ,,‬חלק ב׳ ‪- .‬‬ ‫‪:‬נ(‬

‫‪66‬‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מ מו ר‬ ‫‪1038‬‬

‫במותו של מנדלזון אסרו בגי ההבורוז‬ ‫שבתלמידי מנדלזון — דוד פריעדלענדר‪ ,‬אשר‬
‫לשומו עליהם לאלוף ולראש תחת רבם המת — האלוף והמורה הזה תשיט מכתב־*‬
‫בקשה משמו ומשם חמשים משפחות ממקורביו אל ראש הכנסיה הקוגסיסטוריוס‪ ,‬ל**‬
‫ה ש ל ט ת ! וכן עשו הרבת‬ ‫פחות ולא יתר‪ ,‬כי אם ‪ . .‬ל ס פ ח א ו ת ם א ל ה ד ת‬
‫סחביריו ומבני ד ‪a‬בורה גלוי לעיני ה ש מ ש ‪ ,‬ולא יתבוששו **(}‬
‫והנגע הזה כמעט בעינו עומד עד תום בארץ אשכנז ובחלק ארץ אוסטריא‪ ,‬א®‬
‫כי לא עוד בסופה וסערה דרכם‪— .‬‬

‫והודות להרעיון הלאומי השורר ברוח חיים בץ רבים מאחינו בארצות רופיא■‬
‫ופולין — לא נתפשטה בתוכם מחלת ההתבוללות ומגפת ההתנצרות^ אעפ״י שעמודי■‬
‫הדת בכלל נתרופפו לא מעט‪ ,‬והדת והחיים לא עוד יתאימו ביניהם‪ ,‬ולא עוד ילכו שלובי‬
‫‪.‬‬ ‫זרוע כבימים מקדם‪ ,‬בימי אבותינו בדורות הקודמים ‪.‬‬
‫וגם באמיריקה — אעפ״י שיש שם כתות כתות של ריפורמטורים‪ ,‬אבל אלה לא‬
‫ידרשו בבטול לאומיות ישראל‪ ,‬ותורה זו של מנדלזון לא הגיעה אליהם‪ ,‬ובכל אופן לא‬
‫ישאו את דגלה ואינם כרוכים אחריה; ומדד■ רצויה זאת בהם יש לייחש גם בזו‪/‬‬
‫שרגילים הם אחינו באמיריקה לראות בתוכם עמים מעטים שונים ורבים; איטלקים^‬
‫אירלנדים‪ ,‬אשכנזים והרבה מאוד‪ ,‬ואלה לא יבטלו את לאומיותם‪ ,‬ועל כן הם הולכים‬
‫נם הם בעקבותיהם; ומפני סבה זו מעטה מאוד שם ההמרה בערך אשר כזר‪ .‬בארצום־‬
‫אשכנז ואובטריא‪.‬‬
‫ועוד סבות למצב זה באמיריקה אספר בסעיף הבא‪ ,‬ואספר שם מרוח הריפורסי‬
‫בכלל שם ונמדינת בריטניא‪— .‬‬

‫‪n‬‬

‫ובמדינת בריטגיא נתחנך בית התפלה הראשון לריפורמים בשנת תר״ג בלונדון*‬
‫ושני בתי הדינים לישראל שם ‪ ,‬אשר לאשכנזים ואשר לספרדים ‪ ,‬קראו ל‪,‬חרם״ גגי‬
‫החדשה הזאת‪ ,‬וגם אסרו להתחר״ן עם באי הבית הזה‪ ,‬והאשכנזים לא בטלו את החרם‬
‫עד היום ‪ .‬אף כי מסבת חסרון ידיעת מציאותו בכלל ‪ ,‬לרגלי השנים הרבות שעברי‬
‫עליו ‪ ,‬איש לא ידאג לו ולא יזכרנו ‪.‬‬

‫מליצת יסה ‪ hy‬מעשת זה »יד‬ ‫סעין! ו׳ באה‬ ‫וראה להלן בהחלת‬ ‫ככהערה הקוד מ ת‪— .‬‬ ‫א(‬
‫בחחלת סעין* ב׳ ‪—.‬‬ ‫דוד סריעדלענדער‪ ,‬בשם אחיי של אבי זקני‪ ,‬שזנרתיו למעלה‬
 ‫שני‬ ‫פרק י״ב ״הרת עולם״ ‪ ,‬סעיף ד׳‬ ‫חלק‬
‫תקכ‬

‫ובשנת תרט״ו נוסר בית תפלה ממין זה במנשעסתר ‪ ,‬ובשנת תרל״ג — בעיר‬
‫ברארפורר ‪ ,‬ומאז בעור איזו ערים‪5‬‬

‫אבל בכלל נוסדו כל אלה ברוח ריפורמי נוחה וקלה ‪ ,‬ולפי ערך ענינן — כמעט‬
‫גם ברוח צניעות ותמימות ‪ ,‬ומכש״ב שלא בסופה וסערה ‪ ,‬וכל תכונתו של הריפורם שם‬
‫נתרכז כמעט בולו אך בקשוט החצוני ‪ ,‬בקשוט ושבלול המעמד והמערכה‪ 5‬וגם תנועת‬
‫קלה זו נחה שקטה זמן רב עד שנת הרס״ב ‪ ,‬אשר אז נוסדה חברה חדשה בשם‬
‫‪ Jewisch Religion Union‬עפ״י יסוד‬ ‫*אגודה של בעלי האמונה הישראלית״ ) ?(‬
‫הריפורם האמיריקאי ‪ ,‬ומיסדיה הם קלאוד מונטיפיורי ו ב נ ו ת י ו של הלורד שמואיל‬
‫ויבנו להם בית תפלה ‪ ,‬שמטרתו להתאסף לתוכו בכל יום השבת אחר‬ ‫ם ונ טג ו‪,‬‬
‫ה צ ה ר י ם ‪ ,‬ורוב תפלתם באנגלית }‬

‫ובכל הלך נפשה ‪,‬‬ ‫אכן גם האגודה הזאת שוקטה וצנועה בעניניה ובמפעלותיה‬
‫להקניט ולצער את‬ ‫שרחוקה היא מדעת וחפץ‬ ‫ואין פרץ ואין צוחה; ואין צריך לומר‬
‫ונהפך הוא ‪ ,‬בבל עת מצוא ‪ ,‬תשתדל להניח להם‬ ‫רוח שלומי אמוני ישראל ‪,‬‬
‫ולהשלים להם;‬

‫ועל הטוב יזכר הלורד מונטגו הנזכר‪ ,‬בי בשלו כל מדת הצניעות והנמום‬
‫כחו להתפתחות רוח‬ ‫ודרכי האהבה והשלום אשר באגודה זו ‪ ,‬כי ת א התנגד בכל‬
‫התאמץ‬ ‫הריפורם אשר דתלה לפעם בבריטניא ‪ ,‬ובהיותו חבר הועד המדיני )פרלמנט(‬
‫לחזות את מעריצי הריפורם מועד ה ק ה ל ו ת ן ולפני מותו )תרע״א( צוה להעביר‬
‫מבנותיו אם תוספנה ללכת הלאה אחר דעותיו של קלאוד מונטיפיורי הנזכר‬ ‫נחלתו‬
‫באמונה ודת; ומזה ומזה נחה שקטה סערת הלבבות והבהלה לרוח ריפורם קצוני‪— .‬‬
‫זה היו מספרים‪ ,‬כי הי׳ מתפאר הרבה ביהדותו‪ ,‬ובעת שבתו‬ ‫ועל מונטגו‬
‫בפרלמנט והניע זמן תפלת המנחה הי׳ מבקש להרשות לו הפסקה קלה עד שיתפלל א(‬

‫בבריטניא השונים‬ ‫ובימינו אלה נחה שקטה כולה סערת הרוחות בין אחינו‬
‫בדעותיהם האציליות ובהשקפותיהם על הדת ועל החיים ‪ ,‬וברית שלום ביניהם ‪ ,‬ויחדיו‬
‫יתנו לבם ונפשם לרפא ולתקן את מצב אחיהם ההרוס בבל מקום שהם ‪ ,‬ואחים הם‬

‫חלק ד׳ פרק ^״ט סעיף ג '‬ ‫חלק א׳ »ד ‪ —. 45‬ולהלן נחבור‬ ‫‪.‬כנסת ישראל* לשפ״ר‪,‬‬ ‫א(‬
‫הי׳ טתפאר מאוד כסקורו היהדות‪/‬‬ ‫בהערה אספר אי״ו‪ /‬כי עוד חבר הפרלטנט באנגליא‬
‫ובכל עת טצוא העמיד על הנס את קניני נפשו אשר רחש מתורת עמו‪ ,‬צור מחצבתו‪ ,‬והוא‬
‫הנסיך‬ ‫לפני‬ ‫לרצות דבריו אלה‬ ‫השר ביקונספילד‪ ,‬שר השרים באנגליא^ ופעם בא לידו‬
‫ביסמארק הגרמני‪ ,‬עיי״ש בפרטיות דברים יקרים ונעלים מאוד ‪- .‬‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכחנותי(‬ ‫מר‪,‬ור‬ ‫‪1040‬‬

‫לברכה במקצוע זה לאחינו האמיריקאים ‪ ,‬כפי שאספר בםמוך‪ 5‬וכאלה כן אלה יכולים‬
‫להיות למופת לאחיהם הגדולים במערב אירופא ‪— .‬‬

‫וגם באמיריקה‪ ,‬כמו בבריטגיא‪ ,‬לא נברא הריפורם ברעם וברעש ובחמה שפוכה‬
‫■על כל הקדוש והנערץ באומה ‪ ,‬כאשר באשכנז ובאוסטריא ‪ :‬ויתרון לאמיריקה בזה ‪ ,‬כי‬
‫‪ ,‬לולא ההסתות והפתוים והנטיות ברב לקחם של הרבנים והמטיפים הריפורמים ‪ ,‬לא הי׳‬
‫העם מתעורר מעצמו לעשות ולחדש בדבר הזה ‪ ,‬קטנה וגרולה ;‬
‫מפני שכל האנשים שם בכלל שקועים וטבועים עד למעלה‬ ‫והסבה לזה הוא ‪,‬‬
‫טצואריהם בשטף זרם המסחר ובנפתולי עולם המעשה בכלל ‪ ,‬וכל בהם אשר להם‬
‫הם חייהם ‪ ,‬הם רוחם‬ ‫בעולמם — אוסף כסף וקבוץ הון ‪ I‬כסף וזהב ‪ ,‬הון ועושר ‪,‬‬
‫ונשמתם ונשימתם עד יומם האחרון ‪ ,‬וכל בהם חושם והרגשתם ‪ ,‬הגיונם ורעיונם מקומם‬
‫ומשכבם ועד קומם< ודבר זולת אלה לא יקח את לבבם ולא יניע את‬ ‫ועד‪ -‬שכבם‬
‫עורקיהם; וגם לא יאבו להאציל לו אף רגע קל מזמנם היקר להם‪5‬‬

‫ורגילים לצייר את תבונת בני אמיריקה ביחש רדיפתם בבהלה אחר ענל הזהב —‬
‫בציור כזה ‪ ,‬כי כאשר יציע איש לפניהם להתענין ולקחת חלק בענין כללי ‪ ,‬עולמי או‬
‫ועל‬ ‫מקומי‪ ,‬יענו ויאמרו; ‪,,‬הן בודאי תכלית כל הדברים בודאי הוא יסוד קופת כסף‪,‬‬
‫כן ‪ ,‬הא לך' שקל ‪ ,‬אהד ‪ ,‬שנים ‪ ,‬שלשה — והנח לי״ ‪.‬‬

‫ועל כן ‪ ,‬גם במקצוע הדת ‪ ,‬כל מה שיעשה שם בענין זה הוא רק ■מכח הדחיפה‬
‫של הרבנים והמטיפים ‪ ,‬והעם הולך אחריהם כתנוק אחר אומנתו ‪ ,‬מבלי חקירה ובקורת‪,‬‬
‫איפה ולאן — לימין ולשמאל־‪,‬‬

‫מציע‬ ‫ולכן לא יפלא אם רבם מהיום אשר הוא שומר אמונים בכל תומתו‬
‫קוצץ וכו׳״‬ ‫את הפיוט ״אץ‬ ‫לפניהם להעביר את ד ‪a‬זן על אשר דלג )בפרשת זכור(‬
‫)מעשה שהי׳ בעיר אחת באמיריקה ‪ ,‬בשנת הרל״ג( ‪ ,‬ולמחר נפלה‬ ‫ונענה לו הצבור‬
‫הרבנות מאותה הקהלה בגורל רב ריפורמי והציע לפניהם לדלוג על ‪ . .‬תפלת ״השב‬
‫שכינתך לציון״ ונענה לו גם כן ה צ בו ר‪...‬‬
‫וכן ספרו העתונים בזמנם‪ ,‬כי בר^לת התיסדות קהלה אחת בקאליפורניא‬
‫אחד מאונגארן ‪,‬‬ ‫>םקום מוצא למכרה זהב בשנים עברו( בעת ההיא בא לשם שוחט‬
‫וסכין של שחיטה תחוב לו במנעלו ‪ ,‬ומחזר על הפתחים לבקש עוף לשחוט ‪ :‬ובנשתו‬
‫אל ״המלאכה״ ‪ ,‬משחיז את הסכין ברצועה של עור כאשר יעשו הגלבים בתער ; ומרוב‬
‫גהלת בני הקהלה אתר החפירות במכרות הזהב אשר בחבל הארץ ההיא נטמטם לבם‬
‫תקכא‬ ‫שני‬ ‫סעיי ד׳‬ ‫״יק י"^ ״יייי‬ ‫חלק‬

‫לחוג‬ ‫וחברתי ודחי ולכל דבר וענין אשר מחוץ‬ ‫וחובלה הרגשתם לכל דבר אצירי‬
‫ענינם ועבודתםא(‪.‬‬

‫ויואא מכלל קרירות רוח זאת םעודתם האחת של אחיני בני אסיריקח נשניס‬ ‫א(‬
‫תרפ״ב( פעולה ענקית ועצומה אשר אין על עפר משלה‪ ,‬והיא טחשוז על בי* הקרירות ועל‬
‫והיא את אשר עשו‬ ‫כל שויו; נפשם אשר הראו ער עתה לענינים צבוריינע כפי שספרתי;‬
‫פגעה‬ ‫מלחמת העולם אשר‬ ‫אחר‬ ‫ועושים למען אחיהם כנמה מרינות הרצוצים והשבורים‬
‫המשירר‬ ‫ט ב ו ל של כספים‬ ‫ערך לתמיכתס‪ ,‬ממש‬ ‫בנפשותיהם ; אין קץ לישועתם ואין‬
‫עלינו ואוצרות של לתם ושמלה וצרכי אוכל נפש פתחו לנו‪ ,‬ולולא עזרתם הם‪ ,‬או חלילוז‬
‫אברנו כולנו אנ רנו‪,‬‬
‫ויזכרו ויפקרו לחיים ולשלום ולטובה ולברכה ער העולם ‪ 1‬־‬

‫צי ומצוק לנו‬ ‫ובהדי שותא על אהבתם ועל חסדם של אחינו האמעריקאים בעת‬
‫בשנות ראינו רעה — אזכיר מה שהגדתי כענין זה במקהלות בעת היותי באמעריקה ‪.‬‬
‫כי עפ״י המבול של צרקה שלהם אפשר להם‪ ,‬ליהודי אטעריקו‪ /‬להוסין; כרכה אחת‬
‫על הברכות השונות אשר תקנו לנו חז״ ל‪.‬‬
‫ובאור הדבר ‪i‬‬

‫חז׳ל ברכות על כמה וכמה מצוו^‬ ‫ולמה לא תקנו לנו‬ ‫כי תמיד חשבתי על מה‬
‫המצויות לנו כמעשים בכל יום ובכל שעה כמעט;‬
‫למה לא נתקנה ברכה על מצות נתינת צרקוע המפורשת בתורה‪ ,‬על מצות השבת‪.‬‬
‫זקן וחכנ‪/‬‬ ‫אבואם‪ ,‬קימה והידור לפני‬ ‫בבור‬ ‫אביחע על מצות עזוב תעזוב‪ ,‬הקם תק^‬
‫אלת‬ ‫גרעו‬ ‫ועוד הרבה ן וטה‬ ‫מדות ומשקלות ציי קי ת קביעות דיינים‪ ,‬משפט הדיינינ‪/‬‬
‫ממצות טילה‪ ,‬ציצית‪ ,‬תפילין‪ ,‬מצוע שופר‪ ,‬לולב‪ ,‬סוכה וכדומה‪ ,‬ולמה לא יברכו אשר קדשנו‬
‫במצותיו וצונו לחת צדקה‪ ,‬להשיב אבירה‪ ,‬לעזוב‪ ,‬להקנ‪ /‬לכבד אב ואנ^ ועוד כ הנ ה‪,‬‬

‫כחשוכו‪ /‬וכתב‪ ,‬שעל דבר התלוי כשני■‬ ‫וחפשתי ומצאתי שעמד על זה הרשב׳א‬
‫למשל‬ ‫זה‪ ,‬כמו‬ ‫אנשים אין לצד אחד לברך‪ ,‬פן הצד השני יסתלק מהשתתפות כמעשה‬
‫בצדקה‪ ,‬פן לא יאבה העני לקבל‪ ,‬ובאבידה ‪ -‬פן יסתלק כעל האבידה מלקבל ן‬
‫האבידה‬ ‫ובעל‬ ‫שהעני‬ ‫בסברא זו‪ ,‬כי הלא עכ־*פ‪ ,‬בשעה‬ ‫אבל כמה מן הדוחק‬
‫לקופה של‬ ‫וזולת זה בנותן צדקה‬ ‫מקבלים‪ ,‬למה לא יברך הנותן והמשיב את האבידהז‬
‫צדקה‪ ,‬אשר בטח ימצאו עניים שיקבלו‪ ,‬למה לא יברך ‪ ,‬ובכלל אין טעם זה מספיק לכל־‬
‫המצות ממין זה שחשבנו ‪ .‬ועיין בס׳ קצות החושן סימן צ״ז ‪.‬‬

‫אבל לדעתי הדבר ‪..‬פשוט וברור מה שאין טבדכין על אלה המצות שחשבנו ‪1‬על‪-‬‬ ‫•‬
‫הדומות להן ‪.‬‬
 ‫ב רו ד‬ ‫)זברינותי(‬ ‫מ סו ר‬ ‫‪1042‬‬

‫א׳ ‪,‬‬ ‫הערה‬ ‫הטשך‬

‫ה ם « ת הוא ‪,‬אשר קדשנו בטגותיו ובו' ־ ‪ ,‬ובאור הלשי‪1‬‬ ‫כי הן נוסח כל ברכות‬
‫הבדילנו סכל העפים כסצותיי‬ ‫ה ב ד י ל נ ו ‪ ,‬כלומר‪ ,‬אשר‬ ‫ק ד ש נ ו ‪ ,‬ענינו אשר‬ ‫אשי‬
‫וכו‪ /‬כי ענין קדושה הוא הוא ענין הכדלו‪ /‬וכמ״ש כריש מם׳ קדושין )כ׳ כ׳(‪ ,‬מהו לשי‪1‬‬
‫קדושין )שאומר המקדש לכלתו הרי את מקודשת לי( — שאסר לה אכולא עלמא כהקוש‪/‬‬
‫מ ו ב ד ל ת מכולם‬ ‫כלומד‪ ,‬תהת אשר עד עתה היתה ה‪ 6‬שית להנשא לכל גבי‪ ,‬עתה היא‬
‫נ ב ד ל מכל העולם‪,‬‬ ‫ככלל‪ ,‬שהחפץ הנקדש‬ ‫ומיוחדת רק לו‪ ,‬להמקרש‪ ,‬וזהו ענין הקדש‬
‫שאסור ליהנות ולהשתמש כו‪ ,‬ומיוחד כולו לשמים‪ .‬ועל כן מזנינו ככמה מקומות השמות‬
‫קודש והבדלה אחוזים יחד‪ ,‬וכן אנו אומרים כמרד הבדלה משבת ליו״ט הכדלת וקדשת ‪.‬‬
‫ולפי זה ניחא כל ענין זה שהערנו‪ ,‬למה אין מכרכין על כמה מצות שחשבנו‪ ,‬צדקה׳‬
‫השכח אבירה ו כו'‪,‬‬
‫אצלנו על כל ם « ה ‪ -‬אשר קדשנו כמצותיו וכו‪ /‬וכה אגו‬ ‫כי הן נוסח הברכה‬
‫*יעית‪ ,‬על תפילין‪ ,‬על מצה‪ ,‬על לול ^ על‬ ‫אומרים אשר קדשנו כמצותיו על הטילו‪ /‬על‬
‫הבדילנו מכל‬ ‫אשר‬ ‫ק ד ש נ ו ‪ ,‬כלומר‪,‬‬ ‫סוכה וכו׳ וכו׳ ‪ ,‬ועליהן אמנם יונח הלשון אשד‬
‫סוכה וכו'‪ ,‬יען כל אלה הדברים‬ ‫העמים כמצות מילד‪ ,‬כמצות ציצית‪ ,‬תפילין‪ ,‬מצו‪ /‬לולב‪,‬‬
‫נ ב ד ל י ם מהם בכל אלה‪ ,‬ובאלה הבדיל ה׳ אותנו‬ ‫אין בכל אופה ולשון‪ ,‬ואנו רק אנו‬
‫'‬ ‫מכל העטים;‬

‫אכל אלה הדברים שחשבנו למעלה שאין מברכין עליהם‪ ,‬צדקה‪ ,‬השבת אבירו‪ /‬עזוב‬
‫תעזוו‪ •/‬הקם תקים‪ ,‬כבוד אב ואם‪ ,‬משפט דייני;‪ /‬ועוד כאלה ‪ -‬כל אלה נמצאים ונהונים‬
‫לא‬ ‫גם‬ ‫נ ב ד ל י ם )מקודשים( מהם כהם‪ ,‬ולוא‬ ‫אנחנו‬ ‫המתוקניב‪ /‬ואין‬ ‫ככל העטים‬
‫האנושית לבד‪ ,‬כמו שמקיימין אותם כל‬ ‫נצטוינו עליהם הייט מקיימין אותם מצד חובת‬
‫לא שייך ולא יונת עליהם הלשון והענין ‪,‬אשר‬ ‫העמיס‪ ,‬אעפ״י שלא נצטוו עליהם‪ ,‬ולבן‬
‫קדשט* )כלומר‪ ,‬אשר הבדילנו( ‪,‬‬
‫הטבול של‬ ‫זכה באתי אל מטרת העדתי‪ ,‬אשד אמרתי בתחלת הדברים ‪ ,‬כי עפ׳י‬
‫צדקה שהמטירו עלינו אחינו בני אמעריקה בשנות ראינו רעה ויגון‪ ,‬אפשר להם להפנרבים‬
‫להוסיף ברנה אחת על הברכות השונות אשר תקנו לנו ח ז׳ ל;‬
‫ואטרח‪ /‬כי אחרי אשר תכונת מבול של צדקה כזו במשך במה שנים )ועוד היום לא‬
‫פסקו( לא נראה ולא נשמע בכל אומה ולשון‪ ,‬וכה אנו‪ ,‬עם ישראל‪ ,‬מוכרלים מכל העמים‪,‬‬
‫על‬ ‫וצוט‬ ‫במצותיו‬ ‫בנחת רוח ‪,‬אשר קדשנו‬ ‫כני אמעריקה לברך‬ ‫ולבן יכולים אחינו‬
‫מצות צדקה' ‪I I‬‬
‫■‬ ‫ואשרי חלקם ‪- .‬‬

‫וליקרת הענין‪ ,‬ולאהבתו ולחשיבותו‪ ,‬אוסיף בו עוד מעש רכרים‪ ,‬ואפרש על פיו אח‬
‫הרבה לוס תורד‪.‬‬ ‫רצה הקכ״ה לזכות את ישראל‪,‬‬ ‫לשון וענין המשנה סוף מס׳ אבות ‪t‬‬
‫ו מצוו‪ /‬ע*כ;‬
‫תל^נב‬ ‫שני‬ ‫פרק י״ב ‪,‬הרת עולם״‪ ,‬סעיף ד׳‬ ‫ח‪ 5‬ק‬

‫המשך הערה א'‪.‬‬

‫ולכאורה מה זכות הוא‪ ,‬כי ה^א רכוי מצות עווורים לסעמים את קיומן‪ ,‬ומניעת הקיום‬
‫סכיאה לידי חטא ועונש‪ ,‬ואם כן‪ ,‬רבוי מצות הוא זכות מצד אחד )כשמקיימין אותן( ותוכה‬
‫מצד אחד )כשאין מקיימין(‪ ,‬ואפשר לקראו ‪,‬זכות המביאה לידי ח ו ב ה' ‪ ,‬ואיך זח אמד על‬
‫זוז כהחלט‪ ,‬רצה הקכ׳ה ל ז כ ו ת את ישראל ?‬
‫אך לפי המבואר למעלו‪ /‬יש לפרש הכונה‪ ,‬כי אעפ״י שיש כמה מצות‪ ,‬אשר לוא גם‬
‫לא נצטוינו עליהן היינו מקיימין אותן מצר חובת האנושיות בלבד‪ ,‬כמו שמקיימין אותן שאר‬
‫האומות הטתוקנורע אעפ״י שלא נצטוו עליהן‪ ,‬וכאלה שחשבנו למעלה ‪:‬‬

‫ורצה ה קנ׳ ה לזנות את‬ ‫ועושה ממי שאינו מצווה‪,‬‬ ‫שכר הבצווה‬ ‫אך מפני שגדול‬
‫•ישראל במתן שכר‪ ,‬הרבה להם בצוי גם מצות כאלה‪ ,‬שגם בלא צוי פיו היו מקיימין אותן‪,‬‬
‫»אלה שחשבנו‪ ,‬ובמכוון צוה אותם עליהן כדי שיהיו ‪.‬מצווים ועושים' ויקבלו שכר‪— .‬‬

‫כי אעפ׳י כן‪ ,‬ואחרי‬ ‫ועור מעט דברים מדרשתי בענין זה‪ ,‬ואמרתי בסיום הרברים‪,‬‬
‫>ל הזכיות בזה לאחינו בני אטעריקה‪ ,‬לא יהי׳ לבם של אחינו אלה גם כקרכם לחשוב‪ ,‬כי‬
‫הם‪ ,‬אך הם הנותנים והמשפיעים לאחיהם באירופא וארץ ישראל ובכל העולו‪ /‬ומאומה לא‬
‫־*קבלו מאחיהם המושפעים ההם‪ ,‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא כן הוא‪ ,‬אפשר ואפשר‪ ,‬ואולי גס קרוב לודאי‪,‬‬
‫שהם‪ ,‬האמעריקאים‪ ,‬קבלו מאחיהם נאירופא וניתר המדינות הרבה יותר מאשר אלה האחרונים‬
‫‪-‬קבלו מדט ‪.‬‬
‫ואיך יתכן זה ז‬
‫‪:‬החשבון פשוט‪ ,‬כמו שנב אר‪.‬‬
‫־הנה אמרו חז׳ל )ברכות ח׳ א׳( על הפסוק ואל זועם בכל יום ‪ -‬וכמה זעמו‪ ,‬רנע‬
‫כלומר רגע )סעקונדא{ אחד בכל כ׳ ד השעות שבטעל׳ע‪ ,‬ואז באותו רגע‪ ,‬אם מבטא אדם‬
‫חתר למצוא‬ ‫דבר קשה או חנבה‪ ,‬אותו הדבר יחלט ויתקיים‪ ,‬ואמרו‪ ,‬שבלעם הרשע‬ ‫איזה‬
‫זלכוין זמן אותו הרגע בדי לקלל את ישראל‪ ,‬ולא פיון ‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬רגע‬ ‫כנגד ‪.‬הרגע של זעם' שז גם ״רגע של תסד* ‪,‬‬ ‫וכתבו המקובלים‪ ,‬כי‬
‫זכות וברכה‪,‬‬ ‫הרגע‪ ,‬אם יבטא אדם דבר טוב‪,‬‬ ‫אחדבכל כ׳ ד השעות שבמעל׳׳ע‪ ,‬ואז באותו‬
‫רחלט הדבר כמרום ויתקיים; אך‪ ,‬כמובן‪ ,‬קשה מאוד לכוין רגע ז ה‪.‬‬

‫והנה דבר ידוע הוא‪ ,‬כי מן אז תמה המלחמה הגדולה בשנת ‪ 1917‬ונפתח חבור‬
‫הדרכים עם ארצות הכרית‪ ,‬מן אז והלאה עברו כמה שנים שבל חיותב יקיומם של רוב עם‬
‫‪-‬ישראל באירופא ובא״י וככל מקום שהם הי׳ תלוי בעזרתם וכתמיכתס של היהודים כאמעריקו‪/‬‬
‫יען כי הרנה אך זה שנו מגלותם רצוצים‪ ,‬שבורים‬ ‫■ולולא הם בעזרתם ‪ -‬תמו לגוע ^ח׳ו‪,‬‬
‫אובדי בנים ובנו!‪ /‬ולב‬ ‫‪ :‬ונטושי^ דוויי‪ /‬םחופים ו מטו רפי‪ /‬מוני שדפון ובעלי חליים ר עי‪/‬‬
‫ל מ חי ת‪ /‬והרבה נתדלדלו ונטרפו במקוםם‪ ,‬ואלה ואלה‬ ‫>גז לכולם‪ ,‬וכלא כל יסוד ותוחלת‬
‫כל משלח ד‬ ‫ובלא מנעלים לרגליהם וגם בלא‬ ‫ינשארו בלי מזון ומחיו‪ /‬בלא כסות לגופם‬
‫»בלא כל מעון ומחסה ממטר ומקור‪ ,‬ויטעד! רגליהם ויקוצו כחייהם ‪.‬‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪1044‬‬

‫ובשנים האחרונות היו באםיריקה איזה רבנים אשר נתהשבו על דגל הרבנים‬
‫הריפורמים‪ ,‬ובסתר לבם הי׳ להם געגועים על ‪,‬בית המררש הישן״ ‪ , ,‬ונפשם ערגה‪:‬‬
‫להדרת השיבה המרחפת על קדשי בני ישראל‪ ,‬ונם למשפטי המנהגים‪.‬העתיקים ולנמוסי■‬
‫מסורת אבות ‪ :‬אך מצבם גרם שלא יכלו להוציא בפיהם את אשר בלבבם‪ ,‬פן ינקלר‬
‫בעיני בני עדתם ויחובל להם;‬
‫והיו בהם כאלה‪ ,‬אשר כדי למלאות ספוקם למחצה — לדרוך על פתח בית;‬
‫הכנסת הישן — המציאו להם תואנה לבא לשם למען להטיף לפני ההמון;‬

‫ואי כמלאך סושיע וכרהם א ג על בנים עטרו להם אהיהם באמעריקד‪ ,‬וימטירו עליהנז‬
‫לחם ושמלה וצרכי אוכל נטש הסיעי■‬ ‫אוצרות כספים ומסעות של‬ ‫סבול של ישועה ורחמיו^‬
‫ער‬ ‫לנו יום יו ^ ועוד לוו את כל אלה בדברים טובים ונחומים‪ ,‬כאיש אשר אמו תנחמנו‪,‬‬
‫אשר ממש כמו נשמת רוח חיים חדשה השיחו בהם‪ ,‬ולא נטודו ולא נתיגעו בסשך במה־‬
‫שנים לחסוך ולהחיות לב נדכאים״ והמשך ישועתם עומד ומאיר עוד היום ‪.‬‬

‫שכל הגיונם וכל הגות לבם וכל אמרי•‬ ‫כשבע או שמונה‪,‬‬ ‫ובה עברו כמה שנים‪,‬‬
‫פיהם של הנעורים על ידם הקסים לתחיה הי׳ שם ‪ ,‬א מערי ק ה״‪ ,‬כלומר‪ ,‬אחינו שבאסעריקה״‪.‬‬
‫הס־‬ ‫ככל עת ובכל שעוז‪,‬‬ ‫ויום ולילה‪,‬‬ ‫וזולת שם זה לא הי׳ כל דכר ועני! שיענין אותם‪,‬‬
‫ונשיהם‪ ,‬בניהם ובנותיהם‪ ,‬גדולים וקטנים זכרו והגו שש אמעריקדע ואפילו עוללים ויונקים צשצסו־‬
‫אחריהם את השם הזה בנחת וברצו!״ באהבה ובגעגועים‪.‬‬

‫והנה פשוט הדבר וידוע‪ ,‬כי כעת שהיו כל אלה סוכירים שם אמעריקה‪ ,‬לבם הי'־‬
‫סלא דגשי קודש לאהבה ולברכה‪ ,‬ולכן לא יפלא‪ ,‬אם בעת שהיו הוגים את השם הזה היקר‬
‫להם״ לא נמנעו טליות אותו כמבטא ב רכה; אמעריקה שתתברך״ אמעריקה שתצליח״ ובדומה‪.‬‬
‫לשונות של ברכה וטובה ‪.‬‬
‫ועתה נבא חשבון*‬
‫יום ולילו^■‬ ‫במשך כסה שנים‪,‬‬ ‫חנה אם כמה וכסה רבוא רבבות )מיליונים( אנשים‬
‫אטעריקה שתצליח' וכדוטר״‬ ‫ככל שעה ורגע‪ ,‬לא פסקו פומם סלבטא ‪.‬אמעריקה שתתברך‪,‬‬
‫של‬ ‫‪.‬הרגע‬ ‫באותו‬ ‫עונו‬ ‫ולא‬ ‫פגעו‬ ‫סן הלשונות של כרכה ‪ -‬לא יתכן ש ל א‬
‫וברכתם נתקבלה ונחלטה בטרום ‪.‬‬ ‫ח ס ד״‪,‬‬
‫ואעפ״י שלא נהפרש כפירוש ‪.‬י ה ו ד י אסעריקה' ‪ ,‬כי אם סתם אסעריקה‪ ,‬אך המובן‬
‫אתר שיצא פתשגן הכתב הידוע של הטן‪,‬‬ ‫בא מאליו‪ ,‬ומצינו בהאי גוגא במגילת אסתר‪,‬‬
‫דמוסב על‬ ‫צהלה ושמחו‪ /‬ופשוט‬ ‫והעיר שושן‬ ‫כתיב ; והעיר שושן נבוכו‪ /‬ובהבטלו כתיב‬
‫שושן‪ ,‬ובא הלשון קצר ‪— .‬‬ ‫יהודי‬

‫כאידופא ו כנ ‪6‬‬ ‫באמעריקה קבלו מאחיהם‬ ‫כי אחינו‬ ‫ואם כן‪ ,‬הלא פשוט ובדוד‪,‬‬
‫העולם הדבה יותד מאשד קבלו אלה מאמעריקה ‪I . .‬‬
‫לוא ימשוך ה׳ חסדו להם עד העולס!‬
‫תקכנ‬ ‫עזני‬ ‫פרק י״ב ״הרת עולם״ ‪ ,‬סעיף ד־‬ ‫חלהי‪,‬‬

‫אך הרבנים החרדים )אורתודוכסים( עצרו בהם‪ ,‬ואתר מהם‪ ,‬רבי אברהם יוסף‬
‫א ש‪ ,‬גער בהם בעתון יהודי מקומי במחאה גלויה בפרק אשר קרא בשם ״מה לעור‬
‫המזיק ברשות הניזק״ )מליצה תלמודית במם׳ ב״ק(‪,‬‬

‫וכן היו באנזיריקה רבנים ריפורמים אשר במו בבח נסתר הביעו דברים אשר לפי■‬
‫תעודתם ולפי ענינם הם הפוכים מדעותיהם ומנגדים להשקפותיהם ;‬
‫כה יסופר‪ ,‬כי באחת אסיפת רבנים ריפורטים בעיר קליוולאגד באמיריקד‪ ,‬גילו‬
‫דעתם שנים ראשים מהם ‪ :‬הדרי״ם ווייס וליליענטהאל ״כי התלמור הוא להם ל ע י נ י ם‪.‬‬
‫בבאור המקרא״א(;‬
‫והן השקפת הרבנים הריפורסים על התלמוד ידועה‪ ,‬והביטוי הזה יעיד‪ ,‬כי אך‬
‫ולבם בל עמם ‪— . . .‬‬ ‫״סחורה״ עושים הרבנים הריפורמים בהריפורמות‪,‬‬

‫והי׳ גם רב ריפורמי אחד‪ ,‬ודר‪ .‬ם א ג נ ו ס שסו‪ ,‬בנויארק‪ ,‬אשר דרש גלויי‬
‫ומפורש מעל הבימה‪ ,‬שלא לבו הולך אחר הריפורמים ורוחו אין נוהה ממנו‪ ,‬וכי לא זר‬
‫וההפטר ממשמרתו בתור מטיף‬ ‫הדרך הישרה המובילה לתקומת ישראל ולנצהיותיו;‬
‫הקהלה היותר עשירה בין הקהלות הריפורמיות אשר‬ ‫לקהלת ״עמנואל״ בניויארק‪,‬‬
‫בארצות הברית‪ ,‬אשר מהיר ״ההיכל״ והקרקעות שלה יעלו יותר מחמשת מילליון דולר^‬
‫ומשכורתו היתה ששת אלפים דולר לשנה‪ ,‬לבד הכנסות‪ ,‬בנהוג ‪.‬‬
‫ולאדם גדול ונעלה כזה‪ ,‬אשר אפשר לכנהו עוד יותר מתואר ״דגול מרבבה״‪,‬‬
‫מאוד יתכנו דברי אהד החכמים ״כי נשמת‪.‬ישראל היא למעלה מכל די שפק העולם‬
‫הזה״ )ם׳ מאור עינים‪ ,‬פרשה ואתחנן( —‬

‫אשר הבהלה לחדשות ילתקונים בדת‪.‬‬ ‫וכנגד זה היו שם איזו רבנים ריפורמים‪,‬‬
‫לידי גחון־ ך‬ ‫הובילם עד קצה מדרגת הטפשות והסכלות‪ ,‬המביאה לידי תמהון‪ ,‬ונם ‪. .‬‬
‫כה‪ ,‬למשל‪ ,‬באסיפותיהם בנויארק‪ ,‬בקליוולאנד ובסינסיגעטי הציעו הצעות זרות‪,‬‬
‫משונות ומגוהכות‪ ,‬כמו למשל‪ ,‬שהאשה הכרך ״שלא עשני א י ש " ‪ ,‬וכי גם האשה‬
‫תקדש את האיש‪ ,‬ויקבלו גרים בלא מילה‪ ,‬ועוד כהנה‪5‬‬
‫ואחד מהם‪ ,‬אשר קינא בחבריו שהמציאו דברים לחדש ובידו אין מאומה‪ ,‬יגע־‬
‫ומצא להעלות דבר ח דו ש נפלא‪ ,‬כי מהראוי למחוק מסדר התפלה את התפלה ‪,‬יקום‬
‫פורקן" הראשון‪ ,‬מפני שנוסד בבבל בזמן הישיבות‪ :‬״לרישי כלי ולרישי גלותא״ן ולאי‬

‫סספר אוצר י ‪r‬ר‪ K‬י ‪ ,‬נערך ‪,‬אייגדאר!‪ ,‬דוה*■‪■.‬‬ ‫א(‬

 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מ הו ר‬ ‫‪1046‬‬

‫תפס מוחו‪ ,‬כי אפשר לכוין הפלה זו בתוכנה לכל מקום ולכל זמן שלומדים בהם‪ ,‬ולא‬
‫■‬ ‫חותם ״בבל״ טבוע עליה‪.‬‬
‫ובא רעהו של מקסז זה ויקנא גם הוא‪ ,‬ויוסף ח ד ו ש ו גם הוא ‪ . ,‬להוסיף למחוק‬
‫ספני שמחובר בארמית‪ ,‬ובזמן הזה אין‬ ‫גם את ‪,‬יקום פורקן״ השני! וביאר טעמו‪,‬‬
‫העם שומע לשון ארמית ; ועל האמת טעות הוא בידו‪ ,‬יען כי כל השומע עברית כמעט‬
‫שומע גם ענין הפלה זו‪ ,‬והםבה לזה‪ ,‬מפני שלשון הארמית שבה איננה לשון הארמית‬
‫הצחה והעמוקה כמו בתרגום אונקלוס ובספר דניאל וכו׳ ‪ ,‬כי אם לשון ארמית הבבלית‪,‬‬
‫ועוד כאלה‪,‬‬ ‫ובזה הםגנון הוא גם תפלת ״הקדיש"‬ ‫לשון התלמוד המאוחר בזמן ‪j‬‬
‫קלות ומובנות ‪.‬‬
‫וימה‬ ‫ועל ״המחדש״ זה ה א ח ר ו ן אפשר להמליץ בלשון הכתוב )פ׳ נח(‬
‫את כל ה י ק י ם ‪.‬‬
‫אין קץ לסכלות‪ ,‬ואין גבול לשרירות הלב ‪I‬‬

‫לעג משכיל אחד בן דורם‪ ,‬ה־ יצחק מרדכי יאסט‬ ‫ולרבנים מחדשים כאלה‬
‫באסרו ״כי אם צריכה היהדות להתבשם‪ ,‬לוא תתבשם‬ ‫מברלין‪ ,‬כותב קורות ישראל‪,‬‬
‫בחקר חכמה ודעת‪ ,‬בבינה נאמנה ובהשכלה מתוקנה‪ ,‬ולא בתקונים הבלים ובחדשות‬
‫ריקות‪ ' ,‬בוקות ומבולקות‪ ,‬אשר אחת משתי אלה אפשר לייחס להם ‪ :‬או מעשה נערים‬
‫שובבים‪ ,‬או מעשה זדים ורהבים״ ‪.‬‬
‫להרבה ממשכילינו בזמן הזה‪ ,‬אשר את כל השכלתם‬ ‫והערה זו אפשר להקביל‬
‫יצמצמו בהתגלות שרירות לבם ובפרצת גדר המוסר ודרך ארץ‪ ,‬וזולת זה — תורד‪ .‬מה‬
‫להם וחכמה מה להם ‪— .‬‬
‫ומי שהי׳ רב בבלטימזרי‪ ,‬יעקב מייער‪ ,‬גילה דעתו באחת האספות ההנ‪ /‬שהוא‬
‫אינו מאמין בעצמיותו של ה׳ מחוץ לעולמו ‪ ; Person 1 Good‬ובעוד חבריו משתוממים‬
‫על בערות הודעה זו ועל עזותה‪ ,‬נגלה קלונו‪ ,‬כי עוד טרם בא לאמיריקה המיר דתו‬
‫בבריטניא; והדבר ת ה מרר ודכא את רוחם של הנאספים‪ ,‬וחבילתם נתפרדה‬
‫‪-‬‬ ‫)מס׳ אוצ״י(‪.‬‬

‫ה‪.‬‬ ‫‪.‬‬

‫ואלה אשר נשארו ביד‪.‬דותם באשכנז ובאוסטריא‪ ,‬בדור הסמוך לדורו של מנדלזץ‪,‬‬
‫הסתפקו למצער בזה‪ ,‬כי החלו לחקות את שכניהם הנוצרים בהנהנתם בבית ובחק‪,‬‬
‫בכל אורח חייהם ובבל מהלך נפשם‪ ,‬וג ם‪ ..‬בבית התפלה! ויחקו אותם בד‪.‬סדרים‬
‫תקבר‬ ‫עזני‬ ‫פיק י״ב ״הרת עולים‪ /‬סעיף ה׳‬ ‫חלק‬

‫ובהמנהגים שראו ושמעו בבתי התפלה שליהס ויעשו כמעשיהם‪ ,‬ומהם היותר נכרים;‬
‫הכנמת כלי־“שיר )ארנול( ‪ ,‬מטיפים בשפת המדינה‪ ,‬שמשים לבושי מחלצות משומרי‬
‫הסף‪ ,‬מקום תפלה משותף לגברים ולנשים‪ ,‬או בנין יציעה הצרה לנשים בפנים הבית‪5‬‬
‫תחת אשר מצינו‪ ,‬כי במקדש נבנתה ״עזרת נשים״ מן הצד או על גבי עליה‪ ,‬דה ת א‬
‫התקר! הגדול שתקנו במקדש בשמחה בית השואבה )סוכה‪ ,‬פ״ה( ‪ ,‬ולמדו להפריד את‬
‫הנשים מן האנשים מפסוק דזכדיה )י״ב( ״משפחת ביה דוד לבד ונשיהם לבד״‪5‬‬
‫וכן חדשו את קביעות הבימה םמוך לארון הקודש‪ ,‬ובזה הרםו מסודה עתיקה‬
‫לקבוע הבימה ב א מ צ ע הבית‪ ,‬דוגמת המזבח שת׳ באמצע רוחב העזדה מצפון לדדום‪,‬‬
‫וכי על כן מקיפי; את הבימה בלולב ומיניו‪ ,‬זכר להקפת המזבח בעזרה‪ 5‬וכן נוהגים‬
‫ניתקוע בשופר על הבימה‪ ,‬זכר לתקיעה בחצוצרות על המזבח שעמד באמצע הבנין "( ‪J‬‬

‫ועוד עשו המחדשים ההם עקידה שרשית והנחה יסודית באחד מיסודי מהלך‬
‫‪.‬התפלה בבית התפלה‪ ,‬יסוד ניכד ונדנש ללב ולנפש‪ ,‬והיא מעדכת ״החזנות״ ; כי אעפ׳‪v‬‬
‫•שלפי תכונתה החצונית אין לה ולםדד התפלה כל מאומה‪ ,‬אעפ״י כן‪ ,‬כנודע‪ ,‬יש בכתה‬
‫■של החזנות‪ ,‬אם הצליח במשלחתה — לעורר את עצבי השומע — המתפלל ולצמצם‬
‫‪:‬את מחשבותיו והגיוניו לכונת הלב ולרגש הנפש לאשר ישמע ולאשר יהגה‪ :‬ולהיפך‪,‬‬
‫‪-‬אם לא הצליח‪ ,‬תסבב‪ ,‬כי יתיחש המתפלל לעמדתו בקר רוח ובשויון נפש‪ ,‬ויצא כאשר‬
‫‪1‬א‪ ,‬ומאומה לא ישא אתו ממזון הנפש ומאצילות הרוח ומרגש קודש ;‬
‫*‬ ‫והנה ‪ . .‬והנה בא משבר במערכת ״החזנות״ ‪ I‬״‬
‫פשטה החזנות את צורתה המקוריו‪ /‬היהודית‪ ,‬צורה ענוית וצנועית‪ ,‬צורה מנפש‬
‫‪-‬המימה וחמה‪ ,‬ותלבש צורה הדשה‪ ,‬צורה מגוהצת ונוצצת‪ ,‬משוכללת ומסולסלת‪ ,‬מטורקה‬
‫;זמבושמה‪ ,‬צורת משדזק על במת ד ‪a‬זיון‪ ,‬עם כל פעמוניה וצלצוליה‪ ,‬כפתוריה ופרחיה‪,‬‬
‫‪:‬קבועה ומסודרה לכל חקי הזמרה הזמנית‪ ,‬ובמערבה מבריקה ומזהירה‪:‬‬
‫תתזן הוד והדר לבושו‪ ,‬וגולת קצוות על ראשו‪ ,‬עומד כנד מוצק סלע‪ ,‬קר ככפור‬
‫‪.‬ויבש כצלע‪ ,‬מעוטר ומוכתר ממקהלה יפת עינים‪ ,‬לבושי בגדים קצוצי כגפים‪ ,‬פסים‬
‫ילבנים על צואריהם לרושם‪ ,‬ומגבעות מצוחצחות לראשם> בידיהם ‪,‬סדורים״ יפים‪,‬‬

‫בסם׳ תעניח )כ״ז כ׳( ובאגרות ‪ j‬בזם]‬ ‫יחש דוגמת הבימה למזבת הוא עש׳י סה שאשרו‬ ‫א(‬
‫שביהמ״ק הי׳ קיים היו הקרבנות מכשרים‪ ,‬ובזמן שאק ביהס״ק קיים הקריאה בתורה במקום‬
‫שהקרבת קרבנות הוא על המזבו‪ /‬כך לעומת זה הקריאה‬ ‫ולכן כמו‬ ‫קרבנות ומבשרת ן‬
‫הבימה להיות באמצע‪,‬‬ ‫בתורה היא על הבימה ; וכמו שהמזבח באמצע הכית‪ ,‬כך צריכה‬
‫‪.‬‬ ‫יכסכואר ‪- .‬‬
 ‫ברוד‬ ‫)זברונותי(‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪1048‬‬

‫מנליונות בקלפים‪ ,‬עקודים נקודים‪ ,‬מציונים ותוים‪ ,‬דקים ועבים‪ ,‬תחתיים שניים ושלישים‪/‬‬
‫וגם מדובעים ומחומשים •‪ ,‬ולפניהם מפקד מורה בינה‪ ,‬בתנועת קנה‪ ,‬נע ונד לכל הרוחוו‪/‬‬
‫ומודד הקול )קאמרטון( למעלות הכהות;‬
‫■‬
‫ותערך ותכונן הזנות נהדרה וטפוארה עד מאוד‪ ,‬היא החזנות ״הבוראלית" כיום הזה‪1‬‬
‫ובזה נבקע פרץ גדול בחומת אחת הסגולות הנחמיות אשר נשארו לישראל בגלותי^‬
‫יען כי עם כל המגרעות שמצאו בההזנות המקורית העתיקה‪ ,‬עולה היא בכל זאת רב‬
‫‪.‬‬ ‫יתר על עשרה ותפנוקה של החזנות החדשה עם כל יפעתה וזהרתה ‪:‬‬
‫בההזנות העתיקה נמצאה במרה מרובה לאומיות יהודית ורוממות נפש יהודית ?‬
‫סגנון מקורי מרגשי קודש‪ ,‬החסרים בבלל בההזנות החדשח — הבוראלית — אשר בעקרה‬
‫ויסודה היא רק הקוי של הזמרה המדינית אשר כונגוה זרים וישפיעו עליה מרוחם הם^‬
‫מרוח דתם‪ ,‬מסגנונם ומלאומיותם‪ ,‬מה שלא הי׳ באפשרות כלל בההזנות הישנה; ועם‬
‫כל הנהוץ והפרכוס שלה ההצוני‪ ,‬המחוטב והמסולסל‪ ,‬ועם כל הכחל והאודם היפה‬
‫האומנתי אשר בה‪ ,‬נחשבת בכל זאת כזרה בהיכל ה'‪ ,‬כאחת מבנות הארץ הסלאוית‪,‬‬
‫הקתולית והפרוטפטנתית וכו׳ ‪ ,‬והיא ריקה‪ ,‬הרבה ויבשה מכל רגש לאומי שלנו‪ ,‬דיוקה‬
‫ומבולקה מכל אצילות ההוד והקודש ממסורת קדומים ומדורות עולמים ; ’■‬
‫וכפי עדותו של אחד החזנים המצוינים בזמננו‪ ,‬ר׳ פגחס מיגקאווסקי מאדעספא‪,‬‬
‫״אין בה בהחזנות החדשה אותו הרגש האצילי אשר במנגינה ישנה מן ״והכהנים״ ״ישראל‬
‫■‬ ‫נושע״ ‪ ,‬או ״הקדיש״ המוקדם לתפלת טל וגשם‪ ,‬ועוד כהנה״ א( ‪.‬‬
‫ועל הטוב יזבר ה‪5.‬זן המפורסם בדור הקודם‪ ,‬ר׳ שלמה ז ו ל צ ר מווינא )נפטר‬
‫זקן מופלג‪ ,‬בשנת תר״ן(‪ ,‬אשר הוא הי׳ האחד אשר השתדל לסדר ולהעריך את ״הנגונים״‬
‫העתיקים עפ״י כללי השיר וחכמת הנגינה‪ ,‬ויערך אותם )בספרו ״שיר ציון״( לפי טעם‬
‫ובזה עטה מעטה הוד על אדני קודש ‪ :‬וכל החזנים‬ ‫התפלות ועפ״י דקדוק הלשון ;‬
‫הכירוהו לאבי החזנות החדשה‪ ,‬וינשאוהו וינטלוהו בקהל עדתם ובספירתם‪— .‬‬

‫ג«‬ ‫האדעסואי‬ ‫‪.‬השלוח*‬ ‫שגם בירחון‬ ‫ובםדומה‪,‬‬ ‫משמו בספר אוצר ישראל‪,‬‬ ‫כך כתוב‬ ‫א(‬
‫זה מטנו ‪- .‬‬
‫וכאן טקוס להעיר על סח שרגילים לקרוא לנגונים עתיקים כשם ‪.‬סקארבאווי״‪ - ,‬כי‬
‫הטלה הזאת משובשת מן מלה לטינית ^ ‪ ,s a c r‬שהוראתה ‪. -‬קור ש'‪ ,‬והטובן מן ‪.‬סקארבאווי‬
‫נגוניס* הוא ‪.‬נגוני קודש'‪ ,‬זזה הוא‪ ,‬מסני שנגונים הקבועים לתפלות ידועות נתקבלו ככל‬
‫תפוצות ישראל מדור דור‪ ,‬ונתקד שו‪,‬‬
‫מהר׳ל מפראג‪ ,‬שהי' מנגן‬ ‫ויש אומרינ‪ /‬כי רוב הנגונים הקבועים‪ ,‬מסורים לנו מן‬
‫מצוין וגם מחבר נפלא מנגונים )קוטפוזיטאר( ‪- .‬‬
‫תמכה‬ ‫שני‬ ‫סרק י״ב ״הרת עו ל ם‪ /‬סעיף ה׳‬ ‫הללן י‬

‫ועוד ראוי להזכיר כא; בזברונרלר על הדור הקודם ביחש מעלת החזנות העתיקה‬
‫־מה שכתבו הכמי הזמרה מרקזאהן עט וואלף )לייפציג‪ ,‬הרל׳׳ה( ןן^^ף‬
‫בספריהם המיוהדים לקורות הזמרה‪ ,‬כי ״חכמי הזמרה הנוצרים ך‪,‬ץ‪,‬רןו;‪ 2^,‬ךךןף‪,,2,‬ן‬
‫משתמשים בשארית הפלטה של ח ז נ ו ת י ש ר א ל ה ע ת י ק ה ‪ ,‬כמו המנגן בעטהאוון‬
‫סנסוני בחבורו ״שמשון ודלילה״ השתמש עם הנגינה‬ ‫השתמש בנגינת ‪ .‬״כל נדרי״‪5‬‬
‫‪,‬״ונמלה״; מאיר־בער בהאפערא ״הוגאנאטען״ השתמש עם המנגינה ״ויכלו״ )קידוש(‪,‬‬
‫ורובינשטיין‪ ,‬צייקאווסקי‪ ,‬באראדין ועוד חפשו במטמוניות נגינות עתיקות של היהודים‬
‫עכ״ל ‪J‬‬ ‫יצירותיהם״‪,‬‬ ‫את‬ ‫בהם‬ ‫ולפאר‬ ‫•לעטר‬
‫ובקונוורזציון לעקסיקון לבראקהויז בערך ״נאטען״ )ב׳( כתב בשם חכמי העמים‬
‫בחכמת המוזיקה‪ ,‬כי ״תוי הזמרה והנגינה בכלי ובפה אשר קבעו חכמי הזמרה נוסדו‬
‫‪.‬ונתכוננו על יסודי ואדני צ י ו נ י ט ע מ י ה נ ג י נ ו ת ש ל נ ו ב מ ק ר א ! " —‬

‫כפי שציירתי‪ ,‬לא יכלה עוד‬ ‫וכנגד החזיון החדש ממערכת החזנות הענוגה‪,‬‬
‫באשכנז‬ ‫במדינתנו וביתר המדינות ‪ ,‬ותלך בעקבות אחיותיה‬ ‫כנסת ישראל‬ ‫■עמוד‬
‫‪-‬‬ ‫ובאוסטריא‪ ,‬ודגל החזנות ״הכוראלית״‪) .‬או כמו שיכנוה דוברי עברית — ״חזנות‬
‫■מקהלית״( עם כל מערכתה המקושטה מוצא לו מקום כמעט בבל קהלה גדולה בישראל‬
‫‪.‬בכל המדינות כיום הזה ‪I‬‬
‫דגלה‪,‬‬ ‫וכה‪' ,‬יחד עם מסורת ספרותנו העתיקה הובלה גם החזטת העתיקה‪,‬‬
‫‪,‬‬ ‫‪,‬נחמתה ומשאת נפשה של אומתנו!‬
‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫חבל ‪— .‬‬

‫ואמנם גם עם כל התקונים העקרים‪ ,‬ההצונים והפנימים‪ ,‬מתבונת ביהכנ״ם‬

‫■זהחזנות והמערכה כולה — עם כל אלה 'לא עלתה ליוצריהם לקנות להם אהבה‬
‫ץלהמשיך אליהם הסד מהספירות הגבוהות במדינה ‪ ,‬וטעו בחשבונם אשר אמרו ‪ ,‬כי אך‬
‫התקונים יקרבונו והחדשות יאהבו אותנו ‪ ,‬והם הם ‪-‬יהיו בתוכנו בתור אנשי הבינים‬
‫להוקירגו ולאהבנו ולעשות אותנו לנוי אחד‪5‬‬
‫'‬ ‫טעות גדולה וסרה טעו !‬
‫כאשר יספרו סופרי דברי הימים מימי המלך פריעדריך ווילהעלם ‪ ,‬בשנת ‪1822‬‬
‫• )תקפ״ב(‪ ,‬פעם אחת קרא המלך בעתון אחד ספור על סדר ״קונפורמציון״ א( ‪ ,‬שנערכה‬

‫הוא סדר חרש אשר בדו בזמנם געלי הריבורמות להנהיג תחת‪ .‬מערכת ‪ ,‬הבר םצוד■"‪ /‬יסנוון‬ ‫‪(it‬‬
‫ויחלי‪#‬ו את שם ‪ ,‬ב ר ‪ .‬מצוה* לשם ‪ ,‬ב ר דע ת' ‪— .‬‬ ‫הוא למנהגי העפים *מקרים רומים לזה ;‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪1050‬‬

‫בעיר לאנרסבורג בביהכנ״ס ליהודים ‪ ,‬והסופר באותו העהון )יהודי ריפורטי( משבח ארג‬
‫מעשה היהודים ״המתוקנים׳‪ /‬ויכפר ״כי ראש שוטרי העיר ואחד מפקידי המלך‪ ,‬וג®‬
‫כומר פרוטכטנתי בקרו את ביהכנ״ס ההוא בשעת אותה המערכה״ ; וגער הטלר‬
‫ביהכנ״ם ליהודים סרו מדרך ארץ ו י ח ל ל ו אר*■‬ ‫בהפקידים ויאמר ״כי בבקרם את‬
‫כבוד הנוצרים״‪ :‬ועל עורכי העתונים צוה‪ ,‬שלא ישבהו את עבודת ביהכנ״ם ליתדימז‬
‫וכזה עשה בנו פריעדריך ווילהעלם הרביעי בשנת ‪) 1844‬תר״ד( שאסר על כל‬
‫הספר לבקר את בתי התפלה ליהודים בשעת‬ ‫ועל מורי בתי‬ ‫הכומרים הפרוטסטנתים‬
‫התפלה‪ 5‬ועוד אמר לתת לקהלות ישראל כח יפה ליסד להם בתי ספר מיוחדים ״למען‬
‫לא יהיו למשא על הנוצרים בלמדם י ח ד‪ ..‬״ ן‬
‫ושר השרים באשכנז בדור הקודם ‪ ,‬הנסיך ביסמארק ‪ ,‬עוד טרם עלה לגרולה‬
‫אמר פעם אחת בראנה‬ ‫מקומי באחת מערי המדינה‪,‬‬ ‫מופלגה‪ ,‬בהיותו עוד פקיד‬
‫כי לפני יושב יד^די בלבוש פקידי‬ ‫בהעלותי על רעיוני ‪,‬‬ ‫עמוקה ‪ :‬״לבי נהפך בקרבי‬
‫המלך להורות משפט״ א(‬

‫מהפכה ‪ ,‬הרם ומנערת‬ ‫הנה כי כן ‪ ,‬זאת תורת מגדלזון וזה פריה ! משבר ‪,‬‬
‫בכל ארץ אשכנז אין גם עיר אחת כמעט שנשארה‬ ‫להתורה המסורה ולהיהדות כולה !‬
‫בתומתה הלאומית ובקניניה הדתיות כמו שהיתה טרם עלה עליה הכורת דגדול הזה!‬
‫דת ‪ ,‬כארבה ‪ ,‬כחסיל ‪ ,‬כילק אכל ולקק את כל ערונות הבושם עם כל נצני הד^ד ופרחי‬
‫דחמד אשר סבבו וכתרו ‪ ,‬וכצנה עטרו את אומתנו ותורתנו ודתנו וכל קנינינו הנפשיים‪1‬‬
‫הה ‪ ,‬כמה נפשות נעקרו מאתנו וכמה משפתות שירשו מתוכנו עפ״י תורת המורה המורא‬
‫הזה‪ ,‬הוי ואבוי‪ ,‬לאלפים ולרכבות למרבה מאוד! אין ערך להשבר ואין דמות להאסון‪,‬‬
‫איה רופא וירפאנו וחובש ויחבשנו ‪ I‬איום ונורא ! וגם שונאינו ומנדינו לא חזו לנו מכת‬
‫שבר כזה ‪ ,‬שבר ושברים ‪ ,‬לרסיסים ופרורים ‪.‬‬
‫בשעתו מצא ‪.‬מנדלזון ננוד נמרץ לתרגומו את התורה‬ ‫ועל כן לא יפלא אם‬ ‫^‬
‫ולבארו אותה‪ ,‬כפי שאספר להלאהן ולא נכון הוא זה שחושבים רבים‪ ,‬כי ההתננדות‬
‫הזאת באה לרגלי עיקר ענינם של התרגום והבאור ‪ ,‬כלומר ‪ ,‬שלא הי׳ רוחם של גדולי‬
‫ישראל בעת ההיא נוחה מתרגום התורה בכלל ומבאורו של מנדלזון בפרט — ;‬
‫בכל לבם‬ ‫לא כן הוא ‪ ,‬יען כי הלא כמה מגדולי ישראל הקרובים לעת ההיא ‪,‬‬

‫גי פי‬ ‫‪ - . 1 8 6 6‬זעל יהושי ביסטארק ליהודים‬ ‫נרוינשווייג‬ ‫דיע יודע; אין דייטשלאנר*‪,‬‬ ‫א(‬
‫גדולתו אם‪0‬ר דברים נרגעים להלן גחבור הלק דביעי‪ ,‬סרק ל״ם סעין* ב ׳ ‪— .‬‬
‫תלןכו‬ ‫^טני‬ ‫פרק י״ב ‪,‬הרת עולם‪ /‬סעיף ה׳‬ ‫חלס‬

‫הסכימו לתרגומו של ר׳ וואלף היירנהיים את סדר ההפלה והפיוטים והגדה של פסה‪.‬‬

‫ויותר מזה — הנה גם לתרגום הזה של טנדלזון היו גדוליע‬ ‫יעוד ענינים שונים ;‬
‫לגון^‬ ‫״מתחלה הסכימו עליו ‪ ,‬אך אח״ב שבו מזה לרגלי סבות צדדיות שאינן נוגעות‬
‫התרגום‪ ,‬כי אם לנפש ה מ ת ר ג ם כפי שאספר עוד )להלן‪ ,‬סעיף ז׳(״(‬
‫באורו הוא כמעט בערך וברמות כל ■המבארים‬ ‫ובנוגע לבאורו — הנה בכלל‬
‫מחברו הי׳ שלם במעלות השלמות ‪ :‬בעל מקרא ‪,‬‬ ‫הפשטנים ‪ ,‬והוא מורה רק ‪ ,‬כי‬
‫אבל אין בו בהבאור כל דבר שיחי׳ ראוי‬ ‫מדקדק וסופר‪ ,‬בעל הגיון ולשון צחה‪,‬‬
‫להרעים עליו כמכלי תותח ולהרעיש עליו שמים וארץ־‪,‬‬
‫פין )חלק ב'‪ ,‬פרק י׳׳ח( מביא ומעתיק תעודות‬ ‫ובספר קריה נאמנה לרש״י‬
‫נאמנות ומקוריות ‪ ,‬כי עוד טרם הי׳ החומש עם התרגום הזה נכון לצאת טרפום חתמו‬
‫?ליו לקנותו גדולי ווילנא — ‪J‬‬
‫אך הסבה האמתית מדהתנגדות היתה זה ‪ ,‬כי ראו המגגדים ונוכחו ‪ ,‬שיש לחוש‬
‫האלה )התרגום והבאור( ‪ ,‬וכחכמים הרואים את‬ ‫הרכה להמקור שמשם יצאו החבורים‬
‫הנולד‪ ,‬לבם נבא להם‪ ,‬כי מבית זה‪ ,‬שהי׳ בית ועד לשוחרי השכלה ושואפי חדשות‬
‫דתיות‪ ,‬ובטול לאומיות‪ ,‬תצא תקלה עקרית וכשלון יסודי וחתירה עמוקה וגם אסון ואיד‬
‫להדת ולאומה כולה ;‬
‫ועם זה חשבו את דבר החופש הפתאומי להיהודים בזכיות המדינה )הדבר אשר‬

‫התורה בכלל למה שמבואר‬ ‫העתקת‬ ‫יש מסמיכיס סבת קמרוגס של חכמי הדור על עני!‬ ‫א(‬
‫במגילת תענית‪ ,‬שנעת שהעתיקו הזקנים לתלמי המלך את התורה ‪.‬הי׳ חושך בעולם שלשת‬
‫ימיס' )ציור מליצי לצער מרובה ודאגה עמוקה; ועל דבר המספר שלשה ימים ראה מה‬
‫בכלל‬ ‫שכתבנו למעלה בחלק ראשון‪ ,‬פרק ו׳ *ון> סעין* ב׳(; הרי שדבר העתקת התורה‬
‫אינו נוח ורצוי ‪ j‬כך דעת המקטרגים הרואים עמל בענין העתקת התורה ככלל ‪:‬‬

‫אבל כאמת‪ ,‬אי משום הא לא אריא‪ ,‬כי שם היתה הדאגה וההתרגשות לא על ג ו )‪I‬‬
‫עגינה‪ ,‬מערכתה וסדורו‪ /‬מפני שבכלל מסר‬ ‫ההעתקה‪,‬‬ ‫אופן‬ ‫סעשה ההעתקה‪ ,‬כי אם על‬
‫תלמי המלך את דבר ההעתקה לשבעים איש‪ ,‬והושיב את בל אהד בבית מיוחד‪ ,‬וכל אחד‬
‫עליהם; ועל‬ ‫יעתיק לבדו‪ ,‬ואמר לבוין אחרי כן את כל ההעתקות‪ ,‬ואם לא יתכוונו יעלל‬
‫זה דאגו ונצטערו ישראל פן לא יכוונו כולם כ אחי ‪ 5‬ויחי לנס ולפלא שנתכוונו כולם ‪ .‬ועיין‬
‫סענע זה במם׳ מגילה )מ׳ א׳( ‪.‬‬

‫דבר העתקת התורה מצד אחר‪ ,‬מצד מעשה‬ ‫בארתי אני את קושי‬ ‫ואמנם כבר‬
‫ההעתקה עצמוק כי יש כמה וכמה דברים וענינים כתורה שכל טעמם וממשם אך כלשורק ;‬
‫ד׳ הנקרא‬ ‫פרק‬ ‫בחלק א'‪,‬‬ ‫פרק מיוחד‬ ‫והקדשט לזה‬ ‫טעמם‬ ‫ובשפה אחרת יאבדו‬
‫‪,‬‬ ‫‪,‬כלי שני• ‪— .‬‬
 ‫ב רו ד‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מ סו ר‬ ‫‪1052‬‬

‫עליו נתנו את נפשם המשכילים הניכי מנדלזון‪ ,‬תלמידיו ומעריציו‪ ,‬מקורביו ומיודעי‪ /‬כפי‬
‫שםפרתי למעלה סעיף ג׳‪ ,‬בדבור המתחיל ‪,‬ולקפיצת הדרך״( לדבר מסוק להחיים‬
‫הרוחנים שלהם‪ ,‬כי חששו‪ ,‬אשר צעירי ישראל‪ ,‬לגודל דמפעלות הנפש והתלהבות הריי*‬
‫תבאים לרגלי מאורע פתאומית זו — לא ‪ ,‬ידעו ולא יעצרו כר‪ .‬להשתמש בה במתינות‪ ,‬ולאט‬
‫לאט ישרטי שרטת בנופי התורה והמצוה עד אשר יבלעו את הקודש כולו‪ ,‬ואתו יחר‬
‫את רוח הלאום כולו‪ ,‬והתורה החדשה של מנדלזון‪ ,‬על דבר בטולה ויאושה של לאומיויז‬
‫ישראל )כאשר ספרתי למעלה בתחלת סעיף ג׳( — התורה הזאת תלו־ אותם על דרכם‬
‫הנלוזה הזאת ־‪,‬‬
‫‪ ..‬ויען כי בכל תנועת הבהלה הזאת עמד בראש כמפקד ושר צבא ראשי זה האי׳®‬
‫מנדלזון‪ ,‬יכל בו יסודי מהלך התנועה הזאת‪ ,‬ועיני כל אליו ישברון‪ ,‬לדעתו‪ ,‬למחשבתו״‬
‫לעצותיו‪ ,‬להוראותיו ולרמיזותיו בכל הפנות אשר עליהם לפנות בענין זה ובכל עניניהם‬
‫בכלל ובפרט‪ ,‬בחיוב או בשלילה‪— .‬‬
‫‪ .‬על כן מצאו גדולי ישראל בעת ההיא לנכון להמעיט את דמותו ולהקר את עריו‬
‫מבוא בקהל‪ ,‬כפי שאספר להלאת‬ ‫הרוחני של מנדלזון בעיני העם‪ ,‬ויאסרו את ספריו‬
‫)סעיף ז׳(‪ ,‬וע״י זה לא תוסיף מספחת החופש הדתי ונגע הבטול הלאומי להתפשט בקרב‬
‫‪.‬העם‪ ,‬לקפח קיומו ולחבל מעמדו הרוחני לדורות עולם ;‬
‫ובאשר הוכיח סוף הדבר—חושי לבם של גדולי ישראל לא כחשו להם‪ ,‬וחששתם‬
‫>דאגתם נתגשמה לצער ויגון רב‪ ,‬כי אמנם תקופת בני דורו של מנדלזון הראתה מהפבה‬
‫■שרשית בחייהם הרוחנים של עמנו באשכנז‪ ,‬והגרעינין שזרע הוא בתולדות ישראל הבלי‬
‫זעכרו את תומת נפש העם‪ ,‬חפרו בקעה עמוקה ועשו פרץ רחב בין האומה להרחי?‬
‫לשרש בתים מיסודם האצילי ומשפחות משרשם הגזעי••‬ ‫‪.‬קרובים ולהפריד בין אחים‪,‬‬
‫‪:‬והפכו ובלבלו את עולמם של ישראל‪ ,‬ומכל אוצרות סנולתינו וחמורתינו מדור דור ומשנות‬
‫‪:‬אלפים נשארו לנו קבוצות של פרורים‪ ,‬תלים של שברים וגלים של עצמות ! ועל זיי‬
‫•דאבה לבם של אבותינו בזמנם ולבנו אנו היום !‬

‫והמורא הזאת הפילה התיתה בדור הבא על יהודי מדינת ה ו ל א נ ד ‪ ,‬כי בעי*‬
‫•המרידה בצרפת )תקנ״א‪ ,( 1791 ,‬כאשר נהפכה הולאנד לממשלה עממית‪ ,‬וצעירי היהודים‬
‫•יפדו הברה לתכלית השתדלות להשגת שוויי זכיות מדיניות לישראל — היו רבים‬
‫מהיהודים מנגדים לדבר ‪.‬זה‪ ,‬מיראתם‪ ,‬פן ע״י תנועה גדולה זו יבולע ליהדות ותחובל‬
‫הרוח הלאומית כמו שהובלה בקרב אחיהם באשכנז *(‪— .‬‬

‫«דיע מדען ‪. j' k‬דייטשלאנד־‪ ,‬ברועשווייג ‪- . 1866‬‬ ‫;א(‬

‫תסכז‬ ‫שני‬ ‫סרק י״ב ״הרת עולם״‪ ,‬סעיף ה׳‬ ‫חלה‬

‫ז א ב ס ען‬ ‫ועל יסודי חופש הדת שנתרחב■ במדינות אשכנז ואוסטריא‪ ,‬החליטו מלכי‬ ‫•י‬
‫\ובייערן‪ ,‬בעת שבאה ועמדה על פרק היום שאלת שוויי זכיות ליהודים במדינותיהם בשנת‬
‫תקצ״א )‪ — ( 1831‬כי טרם יקרבו אל פתרו; השאלה‪ ,‬צריכים היהודע לרתליט לדהות‬
‫‪ ,‬את שביתת יום השבת ליום הראשון בשבוע‪ ,‬ולעשות את שבתם חיל‪ 5‬אך עפ״י השתדלות‬
‫‪,‬‬ ‫•‬ ‫‪,‬נפרצה עלתה להעביר את גזירת התנאי הזה א(‪— .‬‬

‫ודברי אבי זקני שהבאתי למעלה בפרק זה )סוף סעיף ב׳( על יהושיו הפנימיים‬ ‫‪.,‬‬
‫של מנדלזון להתורה ולהמצוה בכלל ‪ :‬״כי במםתרים הי׳ נותן את כל חנם בלא כל‬
‫—‬ ‫מחיר‬
‫על הדברים האלה יעידו; וינידו; בניו ותלמידיו של מנדלזון לקיימם ולאשרם )אם‬
‫'‬ ‫כי בלשון רכה קצת‪ ,‬כנהוג בהודעות כאלה שהדברים מעטים וענינם רב(‪:‬‬
‫הנה כי כן העידה בתו דורותיאה )דבורה( לאחר שהמירה‪ ,‬כי ״כפי שידעה היטב‬
‫את מחשבותיו ודעותיו של אביה בעניני אמונה ודת י ו ד ע ת ל ב ט רז ‪ ,‬כי אלו הי׳ חי‬
‫לא הי׳ מתעצב כלל על צעדה זה שעשתה )שנשתמרה( ‪)• C‬‬
‫• ותלם ‪T‬ו המובהק והנאמן לו ביותר‪ ,‬דוד פריעדלענדר‪ ,‬העיד ״אשר לא כפי שנהג‬
‫‪.‬‬ ‫כפועל היתה דעתו בדבר קיום המצות‪ ,‬וכך שמע ממנו מפורש״ ב(;‬
‫ועוד אחד מתלמידיו הבטיח ״כי כל עניניו של רבו הי׳ ״לא פחות ולא יותר כי אם‬
‫י‬ ‫'‬ ‫‘‬ ‫‪-‬‬ ‫‪,‬איש הבינים״ בין היהדות ובין הנצרות •=( ‪— .‬‬

‫וכן לא יכירנו לטוב וליופי הנפש ־ את אשר קרב בשתי ידים את הרשע הנבל‬
‫והמזוהם הירץ ה ו מ ב ו ר נ‪ ,‬אשר עכר ונאץ את בית ישראל ועטף קלון והרפה מזוהמה‬
‫ויותר מזה על אורה חייו ועל ערכו האנושי‪,‬‬ ‫על תורתו ועל דתו‪ ,‬על עמו ועל חיתו‪,‬‬
‫בפערו פיו לבלי הק לפני הממשלה האוסטרית בדברי רהב ושקר‪ ,‬עזות ונבלה שלא‬
‫נשמע כמוהם מאז עמדו משטינים לישראל‪ ,‬כאשר ספרתי למעלה בפרק זה סעיף נ׳ ‪,‬‬
‫בדבור המתחיל ״ורורז עועים״; והוא הי׳ אהד הציורים היותר בזוים ומנוולים בפרוע‬
‫פרעות דדיפורמי בישראל‪ .‬ישחקון עצמותיו ואין שלום לעפרו‪5‬‬
‫והנה הנבל הרשע העוכר ישראל הזה הי׳ ממיוחדי באי ביתו של מנדלזון ומטובי‬

‫‪- . 1866‬‬ ‫‪ ,‬ד י יודע; אין דייטשלאנד״‪ ,‬ברוינשיוייג‬ ‫א(‬

‫קראנץ בסטרו ״^ינט אונד רעכט־ ‪- .‬‬ ‫כ(‬ ‫ב(‬ ‫כ(‬

‫‪67‬‬
 ‫ב רו ד‬ ‫סכרונותי(‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪1054‬‬

‫ידידיו וממתי סודו; לסד עם בניו והשתתף עסו בעבודת ^הבאור״ בכתוב במבוא החבור ‪J‬‬
‫ועל זה לבד הי' ראוי להשקיעו להחבור בשק שחור בבור אפל מלא נחשים ןעקרבים<‬
‫מדה בננד מדה!‬
‫ואחרי כל אלה‪ ,‬אין ספק‪ ,‬שבל דרכיו של סנדלזו; היו חתולים בערפל ועלוטים‬
‫במסוה מן עשרה לבושים ‪ j‬וניכר הי׳ ‪ ,‬כי הי׳ מלא מזסות ומחשבות עקולות ועקובות!‬
‫ואת לבו עשה להם למסנורת מצוי‬ ‫נשחתות ונם מורדות‪ ,‬אשר עצרם וטמנם בחובו‪,‬‬
‫ומצודה‪ ,‬חבושים ועצורים בצמיד פתיל כפול שמונה‪ ,‬וגם שמר פיו ולשונו ‪,‬‬
‫ועל כן — הגדולים שבאותו הדור נדו כולם ממנו ולא רצו לדעתו‪ ,‬ו ה ה ם ו נ י ם‬
‫ק ר א ו ל ו ז מ ז ו מ י ם א(‬

‫ועוד אספר להלאה בפרק זה מפעולותיהם של גדולי הדור בענין זה )ראה בסמיו•‬
‫סעיף ז׳( ; ועוד אזכיר מעניגיו של מנדלזון להלן בחלק ג׳ ‪ ,‬סוף סרק ל׳ ‪— .‬‬

‫כאשר נודע במדינתנו מהצעד הסנואץ שעשה ראש תלמידיו של מנדלזון י־־ רן!*‬
‫המשכילים בכדלין לממלא מקומו‬ ‫פריעדלענדר )אשר אותו חשבה חברת‬
‫פנדלזון לאדד מותו(‪ ,‬שתשיסז בקשה לראש הכהנים מדת השלנפת לספחת אל דתי!‬
‫ויצרף לבקשתו זאת עוד כתב בקשה בזו מחמישים משפחות מבני חברתו ‪ :‬וכן נודערי‬
‫בנות מנדלזון‪ ,‬עד השמד )ככתוב הכל על ספרי‬ ‫פהנהגתן הפרועה לשמצה של‬
‫‪,‬המאספים״ מדור המאוחר לדור ההוא‪ ,‬וכבר זכרט מזה למעלה בפרק זה פוף סעיף ג'‬
‫וסוף סעיף הקודם( ‪— i‬‬
‫־ כאשר נודע מכל אלה במדינתנו נצטערו הרבה מטשכיליגו על ‪,‬הנעל הבזוי*‬
‫שהשליכה בפניהם חבריא זו‪ ,‬ויקראו להם תחת אהבה — איבה‪ ,‬ולהשכלתם — שכולתם!‬
‫ויקומו בפניהם על שננתם ועל טעותם‪ ,‬על חלומותיהם ועל דמיתותיהם ‪; . .‬‬
‫ובעת ההיא כתב אחיו של אבי זקני‪ ,‬ר׳ משה )שספרתי עליו ועל עניגיו למעלרי‬
‫בתחלת סעיף ב' מפרק זה(‪ ,‬וכתב בזו הלשון‪, :‬הנה אם אמנם ‪,‬אין לנו חלק ב די י‬

‫זתרגיי‬ ‫י ה ע ט ו נ י ם יקראו להם )לרשאים( זםזזטים‪,‬‬ ‫כתיב‬ ‫)ב׳ כ׳(‬ ‫בשרשח דברים‬
‫בהכירו לרעת •*י*‬ ‫סוטה( ן והבונה כאן‪ ,‬שהטון העם‬ ‫אונקלום‪ ,‬זטזוטים ‪ -‬חשבני )טלשון‬
‫מנדלזון שאין תונו כביי* קיי• לי ‪,‬זטזוטים״‪ ,‬לוטר‪ ,‬שהוא מלא מוטות וטחשכות; וני*י®‬
‫מליגה זו בקירוב לשון השסוק והעטונים ‪ -‬וההטונים‪ ,‬כסגנון לשון נושל על ל שון‪— .‬‬
‫תקכח‬ ‫^צני‬ ‫פרק י״ב ״הרת עולם״‪ ,‬סעיף ו׳‬ ‫חל^ן‬

‫•בשנותו את טעמו״ יי(‪ ,‬אבל מה לרבו )למנדלזון( לסבול לזות שפתים על זה ‪ :‬ועל דבר‬
‫‪:‬בנותיו והנד‪,‬נתן — הנה כבר גזרה תורה ״לא יומתו איות על בנים״‪5‬‬
‫ויען לו אבי זקני ויאמר ‪ :‬הנה לבד שההתנצלות הזאת קלושה‪ ,‬חלושה ורפויה‬
‫■כשהיא לעצמה‪ ,‬ובכזה אפשר להמליץ מליצת חז״ל ״לא עכברא גנב אלא חורא גנב״ יען‬
‫■כי כפי שנתחנכו כך נתגדלו‪ ,‬וכן אמרו על הפסוק דפ׳ תצא‪ ,‬והוציאו את הנערה אל‬
‫לומר )שמיסרים אותי( ‪ :‬ראו גדולים‬ ‫•פתח בית אביה‪ ,‬ולמה אל פתח בית אביה‪,‬‬
‫•שגדלתם )כתובות‪ ,‬מ״ה( ; ‪ -‬הנה לבד כל זה שכחת מאמר מחז״ל המכוון ממש למכשול‬
‫• כ פ ו ל זה )כלומר‪ ,‬בבניו ותלמידיו(‪ ,‬ור‪.‬וא מה שאמרו באגדה דחלק )ק״ג א׳( על הפסוק‬
‫שענין הנגע הוא ״שלא יד‪,‬א לך בן או‬ ‫‪,‬בתד‪.‬לים וצ״א( ונגע לא יקרב באהלך‪ ,‬ופרשו‪,‬‬
‫■•תלמיד מקדיח תבשילו ברבים״ ב( ;‬

‫ד ו ד םריעדל׳ענרער ומעשיו הםוזרים הנזכרים ‪ j‬והשוחס» נמליצר‪ ,‬זו עש׳י הרכנ ת‬ ‫מוסב על‬ ‫הא(‬
‫שני חצאי פסוקיס‪ ,‬חציו הראשון בשמואל נ ׳ )כ׳א( וחציו השני בתהלים )ל״ד(‪ ,‬ויוצא פתגם‬
‫נאה לענינו ‪- .‬‬

‫מליצה בלשון נקיה להנהגה פרועה בגלוי‪ ,‬שד‪,‬וא תבשילו של האב והרב;‬ ‫‪:‬ב(‬

‫בית שמאי אומרים‪ ,‬לא‬ ‫׳ ועל דרך זו פרשתי לשון חז׳ל כמשנה סון« גיטין )צ׳ א׳( ‪:‬‬
‫הקדיחוז‬ ‫יגרש ארם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר‪ ,‬ובית הלל אוטדיס‪ ,‬אפילו‬
‫תבשילו ;‬

‫ורגילים אנו לפרש הלשון והענין ‪,‬שהקדיחה תבשילו' שקדחה )שרפה( את התבשיל‬
‫ברבוי מלו‪ /‬וכן משמע מר ש׳יז‬
‫בנות ישראל טזולזלות‬ ‫אך לבד שהדבר מופלא וזר מצד עצמו‪ ,‬כי האמנם תהיינה‬
‫והלא התורה‬ ‫רשאים לגרשה‪ ,‬היתכן כן?‬ ‫התבשיל במלח יהיו‬ ‫‪-‬כל כך‪ ,‬עד כי על קדיחת‬
‫של בנות‬ ‫ולכבוד!‬ ‫למעמדן‬ ‫כמה ש‪-‬קדו חז״ל‬ ‫דרכיה נוע‪ 8‬ושלוב‪ /‬וגם ידוע בתלמוד עד‬
‫ישראל‪ ,‬ותקנו כמה תקנות ‪,‬כדי שלא תהא קלה בעיניו )של הבעל( להוציאה' )ראה יבמות‪,‬‬
‫‪.‬ל־ט א'‪ ,‬ועוד(; וכאן הנה בשביל דבר קל מסבה קלה יהי' רשאי הבעל כלב שקט ובוטח‬
‫האפשר להבין כן ?‬ ‫לגרשה כולה מביתו ;‬

‫וכזה קשה על דעתו של רבי עקיבא במשנה שם‪ ,‬שמוסיף היתר לגירושין ‪.‬אפילו רק‬
‫‪,‬מצא נאה אחרת הימנה'‪ ,‬והגה גם זה פלא והפלא‪ ,‬היתכן זלזול מזולזל כזד‪ ,‬בבנות ישראל?‬
‫בתלמוד לשוך‬ ‫שבא‬ ‫מקום‬ ‫בכל‬ ‫חז׳ל‪ ,‬כי‬ ‫בלשונות‬ ‫הנה דקדקתי‬ ‫ולבד בל זה‪,‬‬
‫כמו‬ ‫‪ .‬ב מ ל ח'‪,‬‬ ‫באה סמוך לו מפורש המלה‬ ‫מלו‪/‬‬ ‫ע׳י‬ ‫‪..‬קדיחת תבשיל' במובן שרפה‬
‫דומה לתבשיל שהקדיחתו מ ל ח ן וכעירובין )נ׳ג ב׳( שלישית הקדיחתו‬ ‫בברכות )ל׳ד א'( ‪:‬‬
‫‪,‬‬ ‫במלח;‬ ‫וכאן לא סיים לומר אפילו הקדיחה תבשילו‬ ‫ז מ ל ח;‬

‫ממש‬ ‫כלל נקריתת תבשיל‬ ‫תבשילו' לא איירי‬ ‫ואמרתי‪ ,‬דהלשון ‪,‬אפילו הקדיחה‬
 ‫ב רו‪,‬‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מ מו ר‬ ‫‪1056‬‬

‫־ ״ואם בן — באר אבי זקני את דבריו להקביל המאמר לענינו — ואם כן< באיי®‬
‫זה שאנו דנין עליו)מנדלזון( שגתנגע ב ש נ י ה ם ‪ ,‬גם בבניו גם בתלמידיו‪ ,‬כל שכן שאנו‬
‫חייבים לדון אותו כמנונע ולהבדל ממנו‪ ,‬למען לא נתנגע חלילה גם אנחנו נם בנינו גע‬

‫ב מ ל ח ‪ /‬אך היא סליצה נקיה להנהגה מרוצה של אשהן ומצינו לשם בישול בהסבה לחיי■‬
‫ומוסב על נשואי גרושה‪.‬‬ ‫בקדרה שבישל בה חבייך‪,‬‬ ‫אישורע בפסהים קי״ב א‪/‬׳ לא תבשל‬
‫ובירושלמי סנהדרין ס׳ ח ה׳ א לענין דאיירי שס ‪ :‬בשל הזרע טבשנים השחירח‬ ‫בחיי כ ע ל ה‪.‬‬
‫ובזה חולקים בית הלל על בית שמאי‪ ,‬כי בעוד שלדעת‪.‬בית שמ^י אסור־‬ ‫הקדירה מב חו ץ‪.‬‬
‫לגרש אלא אם כן מצא כה ערות דבר‪ ,‬דהיינו כעדים ובכל מרטי הדינים הקבועים למקר^‬
‫כזה — הנה לדעתיהם של בית הלל רשאי לגרשה אפילו רק על הנהגה פרוצה בכלל‪ ,‬אעפ׳י‬
‫שמדינא אפשר לקיימה‪ ,‬בכל זאת אם לא רוחו לה‪ ,‬מפני הנהגתה המכוערה‪ ,‬רשאי לגרשה נ‬

‫ברכי■׳* מק"®■‬ ‫והלשון באגדה שלפנינו ‪,‬שלא יהא לך בן או תלמיד מקדיח תבשילו‬
‫שייך קדיחת תבשיל ב ט לו‪ /‬כי‬ ‫בודאי לא‬ ‫זה‪ ,‬כי בכאן בבן וכתלמיד‬ ‫לבטח פירוש‬
‫‪, .‬‬ ‫‪.‬‬ ‫מענינם הוא ולא מענין ה בונ ה‪.‬‬

‫ומציגו שהנהגת האשה בחיי אישות פרועה באה בהז׳ל בלשון נקיה‪ ,‬כמו במס׳ כלי®‬
‫זונח ן ובמשלי )ד׳( אכלח‬ ‫‪,‬יוצאת חוץ׳*‪ ,‬כנוי לאשח‬ ‫)פ' כ׳־ד משנה ט״ז( ‪,‬נ פ ק ת ברא'‪,‬‬
‫•‬ ‫ומחתה פיה‪ ,‬וע׳ כתובות )ס״ה כ׳ (‪.‬‬

‫הימנה'‪ ,‬וזח ג*כ בלשון נקיה‪,‬‬ ‫נאה‬ ‫מוסין* ‪,‬אפילו אם מצא אחרת‬ ‫ורבי עקיבא‬
‫היא‪ ,‬אך בכלל אין מעשיה והנהגתה נאי®‬ ‫כלומר נאה נמעשיט‪ ,‬והיינו אפילו לא פרוצה‬
‫דרכיד‪ ,‬רשאי ג*®‬ ‫לא תטיב‬ ‫ומכווני■ לבת ישראל כשרה‪ ,‬והבעל מקפיד על זה‪ ,‬והיא‬
‫•‬ ‫לגרשה ‪— .‬‬

‫כתבתי‪ ,‬דאפשר לקיים דעות בית הלל ורבי עקיבא כפשטות לשונם^‬ ‫ובמקום אחר‬
‫אפילו םצ»כ‬ ‫רבי י עקיבא‬ ‫לאכילה‪ ,‬ודעת‬ ‫תבשילו‪ ,‬תבשיל ממש‪ ,‬העומר‬ ‫אפילו הקדיחה‬
‫פשטות הכתוב והי׳ אם לא תמצא‪.‬‬ ‫אחרת נאה מ מנו‪ /‬ג■ כן כפשטו‪ /‬יפה ממנה‪ ,‬וכהוראת‬
‫־‬ ‫י‬ ‫חן בעיניו ‪.‬‬
‫מזולזלות כל כך עד שבעד קדיחוז׳‬ ‫בנות ישראל‬ ‫אך מה שהערנו‪ ,‬היתכן שתהיינה‬
‫תבשיל או כמציאות יפה ממנה יהא רשאי לגרשה‪ ,‬היתכן ?‬

‫וכתבתי‪ ,‬רדינים אלו‪ ,‬דבית הלל ורב• עקיבא‪ ,‬גתקנו בעקרן לטובתן ולזכוחן ולבבית׳‬ ‫׳‬
‫של בנות יצזראל‪ ,‬והבאור הוא‪ ,‬כי אם הי׳ מעיקר הדין שאין רשאין לגרש אך ורק טשו®‬
‫םבה אחרת שבינו לבינה שאין ביג‪.‬‬ ‫משום‬ ‫ערות דבר‪ ,‬אז אפילו אם גרשה )טדעת עצמו(‬
‫משום גנאי וחםרון לו‪ /‬היו אומרים העולנ‪ /‬שמפני ערות דבר גרשה )כיםוד הדין(‪ ,‬יאז חי''‬
‫אם גם אפשר שתתגר♦‬ ‫מה שאין כן‬ ‫יוצא עליה שם רע ולא היתה יכולה עוד להגשא;‬
‫מפני סבות שונות שאץ כהן משום גגאי לה‪ ,‬כמו קדיחת תבשיל ומציאות יפה ממנה‪ ,‬א*‬
‫‪,‬‬ ‫• ‪,‬‬ ‫‪:‬ל א יופגם ש מו‪/‬ו כ בו ד ה ע מ ה ‪- .‬‬
‫תסכט׳‬ ‫^צני‬ ‫פרק י״ב ״הרת עולם״ ‪ ,‬סעיף ז׳‬ ‫הלק ■‬

‫ומה נם כי הננע איננה רק בורקת את הגוף ■בלבר כתכונת סתם‬ ‫^ל החרות אחרינו ן‬
‫נגע^ אך היא בודקת נם את הנפש ואת הרוח ואת כל קיומו הנפשי של האדם‪ 5‬ועל ‪vP‬‬
‫־עליני ביותר לה!הר שלא נננף ולא נכשל ולא נסתק בו‪ ,‬לשעה ולדורות}‬
‫״ולוא נם נאמר‪ ,‬כי נתאזר עוז‪ ,‬ונכלא את רוחני בקרבנו לומר‪ ,‬כי קרבתנו לו‬
‫ננד דעת חז״ל‬ ‫ממעשיו וללכת בדרכיו — הנה לבר שזה‬ ‫לא תמריצנו ללמוד‬
‫שאמרי בבמתו; ״הרבה הברים רעים עושים״ )גורמים‪ ,‬מסייעים(‪ ,‬ולזה יש לצרף מה‬
‫שאמרו בעלי רמזים בלשון המשנה באבות‪ ,‬וקנה לך חבר‪ ,‬כלומר הקנה— העט הכותבת‪,‬‬
‫שגם היא תוכל להיות לך לחבר‪ ,‬לטובה ולרעה‪ ,‬עפ״י הספרים שכותבת‪ ,‬אך לבד זה כבר‬
‫הקדימונו חז״ל ואמרו)אבות דר״ג‪ ,‬ס״פ ל׳( ״כל המתדבק בעוברי עבירה‪ ,‬אעפ״י שלא‬
‫עשה כמעשיהם מקבל פורעניות כמוהם״ ; ובדרך השאלה מצינו לחז״ל )אף כי לעני;‬
‫אתר‪ ,‬שבת מ״ח ב׳( ״כל המחובר לו הרי הוא כמוהו״ »‬
‫ואתה — סיים אבי זקני את דברי מוסרו אל זה ר׳ משה אחיו — ואתה אם אינך‬
‫ומשה‬ ‫עושה כן )כלומר‪ ,‬לנוד ממנו ולהתרחק מכל עניגיו( — עליך הכתוב אומר‬
‫‪.‬נגש אל ה ע ר פ ל יי( ‪— ,‬‬

‫ז‪.‬‬
‫וראוי להעיר‪ ,‬כי אבי זקני לא הי׳ האחד בדור ההוא שהי׳ עומד כצר נגד ספרותו‬
‫‪-‬ונגד כל עניניו של מנדלזון‪ ,‬ולבד הגאון רבי רפאל מהמבורג שהבאתי את דעתו ואת‬
‫דבריו עליו ועל ספריו ועל כל עניניו למעלה בפרק זה )סעיף ב׳( — לבד הוא‪ ,‬מציגו‬
‫לכמה וכמה מגדולי הדור ההוא באשכנז ושכנותיה שהביעו מחאה נמרצת נגד ספרי‬
‫מנדלזון ונגד עצמו הוא‪ ,‬כמו הגאון דבי יחזקאל לנדא אב״ד דפראג בעל ״שו״ת נודע‬
‫ביהודה״ וספרי צל״ח‪ ,‬אשר בספרו זה האחרון למס׳ ברכות )ב״ח ב׳( הוא קורא מר‬
‫ברנש נמרץ על התפשטות החומשים של מנדלזון‪ ,‬ובספרו צל״ה לדרושים )סימן ל״ט(‬
‫•יאמר‪ :‬״והנה קם מאנשי עמנו איש רע העיז פניו ובו׳ והנמוסים חשובים אצלו יותר‬
‫■סהתורה ובו׳ ״ ‪ ,‬עכ״ל‪ ,‬והדברים מוסבים למנדלזון !‬

‫והגאון הקנאי בדור הקודם רבי משה סופר מפרעסבורג )הנודע בשם ספרו הגדול‬
‫תפו״ת ״חתם סופר״( בצואתו לביתו כותב בהמשך הדברים ״ובספיי רמ״ר אל תשלחו‪.‬‬
‫•יד״ ן ופשר הראשי תיבות ממלת ״רם״ד״ בתום קצת‪ ,‬יען כי לפי יחושיו אל מנדלזון ואל‬

‫כונתו בזה לוטר‪ ,‬בי דרכו בעני! ‪ m‬הושך ואפלה ‪— .‬‬ ‫‪(>t‬‬
 ‫ברוך‬ ‫סכתניתס‬ ‫מקור‬ ‫‪1058‬‬

‫ספריו בכלל‪ ,‬יחושי כעם וקצף‪ ,‬בוז ומשממה‪ ,‬קשה לומר‪ ,‬כי יבוין לומר ״ר׳ ״ מ ש^‬
‫דעסוי‪ ,‬במובן הואר ״רבי״ ‪ ,‬כנהוג ;‬
‫ובכלל רבים מטובי העם והרבנים והלומדים בעת ההיא )עוד בימי היות מנדלזו'!‬
‫בהיים( ראו בכל עניניו שלו ״אההלתא דפורענתא״ מפריקת עול הדת ומן ״דחיקת רגלי‬
‫השכינה בישראל״ בכלל;‬
‫ועל כן באםיפה כללית מחודש מיון שנת תקל״ט יצא הםכם כללי ״לאםור את■‪-‬‬
‫התורה האשכנזית של משה בן מנחם לבא בקהל״ י*(‬

‫ויותר מזה היתה ניכרת ההתנגדות הנמרצה להםפרים ההם‪ ,‬ועוד יותר מזה —‬
‫למחברם‪ ,‬מאחד מגדולי הדור ההוא‪ ,‬הגאון רבי צבי לוין‪ ,‬אב״ד דברלין‪ ,‬אשר נשתנה‬
‫ביהושו אליהם תכלית שנוי מן אוהב במרעות לאויב בנפש‪ ,‬כי בזמנו נתן המכמתו על‬
‫הבאור והתרגום‪ ,‬ונם הי׳ ידיד להמו־ובר ולהונה בספריו ; אך במשך הימים‪ ,‬כאשר ראה‬
‫את המהפכה הנוראה שחוללה השכלת מנדלזון ומשובת תלמידיו בכלל‪ ,‬ובי רבים מטובי‬
‫העם סרו כולם מדרך היהדות‪ ,‬ויקריבו את כל הקרוש לנו על מזבח ההתבוללות —‬
‫עד ה ש מ ד ;‬
‫בראותו כל זה נתרגש מאוד ולבו נהפך לשנוא אותו ואת ספריו תכלית שגאה;״‬
‫ונם יצא ללחום נגדם ; ובה במדה שהי׳ מכבד את מנדלזון מקודם‪ ,‬במדה ההיא —‬
‫ועוד יותר ממנה‪ ,‬הקיל בו וביזה אותו אחרי כן‪ ,‬ויאמר‪ ,‬כי מיצר ומצטער הוא מאוד על‬
‫אשר נכשל מר וקשה באהבתו ובכבדו אותו‪ ,‬ולא יוכל לסלוח לנפשו על מכשול מכוער זה״‪-‬‬
‫והדבר הזה‪ ,‬מחליפת היחויצים של הרב האב״ד למנדלזון ננע עד לב רבים‪ ,‬וגם־‬
‫למקורביו של מנדלזון‪ ,‬מאלה אשר נשארו עוד אמונים לאמונה ומצניעי לכת בררכיי‬
‫התורה והמוסר ודרך ארץ‪ ,‬ויעורר בקרבם הרהורים רבים ושונים על מנדלזון ועל כל־‬
‫עניניו ועל כל מעשיו‪ ,‬ויהלו להביט אהריו ; וסוף דבר הי'‪ ,‬כי רבים וגדולים לא יכלר‬
‫שאתו‪ ,‬כי הכירו בו מה שלא ראו מקודם‪ ,‬ולכן סרו מאחריו‪ ,‬נעו ממנו ולא דעסיפר‬
‫‪.‬‬ ‫עוד לדעתו ‪.‬‬
‫ולא די לו להרב רבי צבי במהלקותו עם מנדלזון‪ ,‬אך גם לא חנן את הטוב־‬
‫שבתלמידיו‪ ,‬ר׳ נפתלי הערץ ו ו י ז ל ‪ ,‬הנודע בספריו הרבים ; וכאשר הוציא )ווייזל(‬
‫לאור בשעת סערת הרוחות את מחברתו ״דברי שלום ואמת״ ‪ ,‬אשר בה אמר לפשר ביך‬
‫מריבי רעות מן שני הקצוות — נתן הרב רבי צבי ל ח ר ם אותו ואת ספרו‬

‫סכפרי »הםאםפיפ' גהמשך תקופת ה »י ם לזהם ‪• ,‬‬

‫תקל‬ ‫שני‬ ‫פרק י״ב ״הרת עו ל ם‪ /‬סעי• ז׳‬ ‫חלק‬

‫והמעט לו להרב בזה^ אלא שביקש עור מראשי הקהל דברלין לגרש את ווייזל‬
‫מן העיר ! אך מנדלזון עשה כל ההתאמצות למנוע את הגירוש הזה; ויכתוב לתלמירו‬
‫דוד פריעדלענדר )שזכרתיו למעלה בתחלת הסעיף הקודם( כי ידבר על לב חותנו דניאל‬
‫יפה וניסו איצק רעמו‪ /‬שהיו אז ראשי הקהל דברלין‪ ,‬שלא ישמעו לקול רבם בז^ יען‬
‫כי לפי חקי המדינה אין למחות ביד איש מלהפיץ רעיוניו ע״י הדפוס א(‬
‫עם המשכילים ‪ ,‬אשר נתמלאה מאתה רק אז‬ ‫וכה עמל הנאון הזה במחלקותו‬
‫עד כה ‪ ,‬באיזה ערך‬ ‫במות מנדלזו; )תקמ״ו( ‪ ,‬כיאז — תלמידיו ובוזי היהדות ‪ ,‬אשר‬
‫שלחו עתה רסן‪ .‬מעל פיהםומעל ידיהם ויחללו את קדשי‬ ‫שהוא ‪ ,‬טמנו ארסם בחובם ‪,‬‬
‫ועוד כוננו מעשיהם לעיני הרב הזה ‪ ,‬ודבר‬ ‫ממש לעיני השמש ‪,‬‬ ‫בני ישראל בפועל‬
‫מוסרו ותוכחתו הי׳ להם ללענ ולהתול־נ‬
‫ויוכה< כי לאט לאט ילכו התורה והדת בלא כח לפני‬ ‫וירא הגאון רבי צבי‬
‫תמרורים על‬ ‫אל לבו ‪ ,‬ויכתוב אל ראשי הקהלה מכתב‬ ‫ויתעצב‬ ‫רודפיה המחדשים ‪,‬‬
‫מצבם המוסרי של העדה המעוקב והמעווה ‪ ,‬ויער למוסר אזנם להטיב דרכם ‪ ,‬ויחד עם‬
‫זה ביקש גם ‪ . .‬להתפטר ממשמרתו ‪ ,‬משמרת הרבנות דברלין ‪— .‬‬

‫המעצורים והמכשולים אשר שמו על דרך ההשכלה רודפיוז‬ ‫ולמרות כל‬

‫שטו באופני‬ ‫ומחרימיה ‪ ,‬צעדה זו צעדי און ‪ ,‬ולא הועילו כל הרדיפות והמועקות אשר‬
‫מהלכה ובנלגלי תנועתה ‪ ,‬ואלה לא עצרו כח לעצור בעד זרם שטף הדרור והחופש‬
‫גדותם של מעריציה ומשגיאיה ‪ ,‬וימשוך אחריו גדולים ורמי‬ ‫אשר פשט ועבר על כל‬
‫ובתוכם בן בנו של הגאון רבי צבי לוין‬ ‫המעלה‪ ,‬בני גדולי ישראל וחכמי התורה‪,‬‬
‫הנזכר ‪ ,‬אשר המשובה הפרועה של חבריו לכדתהו בחרמה ‪ ,‬ויצא לתרבות רעה יחד עם‬
‫רוב תלמידי מנדלזון ‪ ,‬למגינת לב אבותיו ורבותיו וחבריו הכשרים נ( ‪— .‬‬

‫וגדולי ישראל מעת ההיא ומהתקופה הבאה מצאו נוחם רק באחת ‪ ,‬כי בה במרה‬
‫שהוסיפו החפשים לחלל את כבור התורה ולהשפיל ערכה של היהדות — במדה ההיא•‬

‫קייזרליגג‪ ,‬בסשרו ‪ .‬םנ ד‪S‬זו;״ ‪- .‬‬ ‫‪(m‬‬

‫מכוון‬ ‫בן ונכד רב וגאון‬ ‫ממאה ה ע בר ה‪ — ,‬ודנר מאורע זו מהמרת‬ ‫מספרי ‪,‬המאספים'‬ ‫ב(‬
‫למה שאמרו הי׳ל ‪,‬אין אברהם מגיל את ישמעאל ואין יגהק מגיל את עשו' )כנהדרין‪,‬‬
‫ק׳ר ב ‪ /‬ע י י ׳ ש ( ‪- .‬‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זברונותי(‬ ‫מ הו ד‬ ‫>(‪.106‬‬

‫תוסיפו הם להגריל תורה ולבצרה ולהאדירה על ידי יסוד ישיבות רבות ורמות‪ ,‬וישפיעו‬
‫מטובתם ללומדיה ולמפקחיה‪ ,‬והקדישו כל ימיהם לרוסם‪ ,‬להדר ולפאר את התורה ‪/‬‬
‫•להרהיב גבולה בתלמידים ולהפיץ מעינותיה‪ 5‬ובדרך זו הלך גם אבי זקני ברור הבא ‪,‬‬
‫באשר ספרתי למעלה בתחלת הפרק;‬

‫והיא‬ ‫‪ , .‬וזאת היתה נחמתם בצערם ‪ ,‬כי למרבה הישיבות יתרחב לטור התורה ‪,‬‬
‫חהי׳ כסגן ותרים בפגי הפורעניות המתחוללות לבא מא ‪ p‬אשבנז ביחש דעות כוזבות‬
‫מה‬ ‫דמעשים מכוערים‪ ,‬וכמ״ש בגמרא )סוטר‪ ,.‬כ״א א( על כי נר מצוד‪ .‬ותורה אור‪,‬‬
‫»ור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם ‪ ,‬ועוד מאמרים כאלה ‪.‬‬
‫וסיפר אבי זקני ‪ ,‬כי שמע מהגאון רבי אלעזר פלעקלש‪ ,‬הראב״ד דפראג )כפי‬
‫■שכתבתי למעלה פרק י׳ סעיף א׳ ‪ ,‬כי הוא ‪ ,‬אבי זקני‪ ,‬הי׳ סר ‪ ,‬לרגלי מסחרו בחו״ל ‪/‬‬
‫את הגאון הנזכר והיו ידידים נאמנים ‪ ,‬אוהבים‬ ‫כפעם בפעם לעיר פראג ‪ ,‬ושם הכיר‬
‫יאהובים זה לזד‪ , (.‬כי נמצא כתוב בכתבי רבו )של הגרא״ף( הגאון כעל נודע ביד‪,‬ודר‪I .‬‬
‫שכתב לאחד מתלמידיו שתקע עצמו ביותר בענין המחלוקת שבין רבי יונתן איבשיץ‬
‫הנב^ לאותו התלמיד להתרחק מכל‬ ‫עמדין בדבר הקמיעות ‪ ,‬ואחר שיעץ‬ ‫■זרבי יעקב‬
‫ענין זה‪ ,‬כתב לו בזו הלשון ‪ :‬״וכל מי שיתמיד בלמוד הגמרא והפוסקים ‪ ,‬אני ערב לו‬
‫דזכה לחיי‬ ‫שלא יקרהו ולא תאוגד‪ .‬לו מקרה רע בדעות וד‪.‬גיון‪ ,‬בדת ובחקירה ‪,‬‬
‫^עולם״ ‪ ,‬עכ״ל א(‬

‫ועוד רחש לבו של אבי זקני דבר טוב לתכלית הרסת קרן התורה ״ויגדיל תורה‬

‫כגרונו יעסיק‬ ‫‪vn‬‬ ‫ונראה עש״י זה לשרש נדש כעירוכין ג׳ד א׳(‪ ,‬חש בראשו יעסוק כתורר״‬ ‫»(‬
‫כתוריע דש כמעיו‪ ,‬חש ככל גופו יעסוק בתירוע ילנאירד‪ ,‬איני מסיאר‪ ,‬דהא לעסוק בתודח‬
‫‪,‬עריך דעה ינלולד‪ ,‬יסיו שנת שאינו טרוד בבל םחשגד‪.‬״ )לשון רערי נמנילה כ׳ ח ב׳^ ואס‬
‫כי חלא ם כ א «‬ ‫כ־‪ /,‬זד‪ .‬חחש בראשו וכנרונו ובסעיו וככל נופו איך •ובל לעסוק בחזרו‪/‬‬ ‫‪,‬‬
‫כודאי אין דעתו טיושכת עליו ‪J‬‬ ‫■וסזנערו ומחסרו; שלומו‬
‫ונראה‪ ,‬רכל המאמר הזה כא דק דרך טליעו‪•/‬ועיקר הכונה מוסב על עני; אחר‪3 ,‬י‬
‫‪,‬ח ש כדאשו' רמז לזד‪ ,‬שהש כדעות זרוו‪ /‬שמקומם כראש‪ ,‬ולא יוכל לד‪,‬מלט מה;‪ ,‬העיור‪.‬‬
‫וכטעיו‬ ‫בנרונו‬ ‫והש‬ ‫האטת‪♦,‬‬ ‫לזר‪ - ,‬שיעסוק בתורו‪ /‬ותורה אגונא סגנא לשוג אל דרך‬
‫נופניוו‪ /‬שיסוד הנאתן בגרון וכטעינ‪ - /‬גם כן העצה שיעסוק‬ ‫הלא עיור לד‪,‬שקוע בתאוות‬
‫נם כדעות ונס‬ ‫נו « ‪ -‬הכונו־‪ ,.‬שאפילו חש‬ ‫בכל‬ ‫מטרות אלה ‪ ,‬וחש‬ ‫בתורה ‪ ,‬ותגן עליו‬
‫כתודה ותגן עליו לר‪,‬פך‬ ‫גתאות חומריות המקיפות את כל הגוף‪ ,‬נם כן העצה שיעסוק‬
‫■הכל ל ס ו ב ר‪- ..‬‬
‫תמלא‬ ‫^טני‬ ‫ס ע י ף ח׳ י■‬ ‫ח ל ק ־ ■פרק י״ב ״הרת׳ עו ל ם‪/‬‬

‫י י א י י י ‪ '/‬כי הוא ועוד ‪ .‬אחדים מטובי נכבדי האומה במדינת ליטא עלו‬
‫מעבודת הצבא עפ׳׳י‬ ‫במקום הדדוש לזכות ישיבות אחדות במדינה בחופש חניכיהן‬
‫תנאים ידועים ‪ ,‬ויביאו למשל מישיבת עיר פרעסבודנ שזכתה לה הממשלה האוסטדית‬
‫שתהי׳ נחשבת ״אפפענטליכע ראכינאט׳ם שולע״ ‪ ,‬וכל מי שלמד בה ארכע שנים וקבל‬
‫על זה תעורה נפטר מחובת הצבא ‪:‬‬
‫אך ‪ . .‬אך ההשתדלות הזאת לא הצליחה‪ 5‬וראוי ל ד ע‪ /‬כי ממשלת אוסטריא לחןק‬
‫וממשלת שאר מדינות ל חו ר‪— .(" .,‬‬

‫ח‪.‬‬
‫ובמדינתנו עשה דבר חופש הדת ופרצת החיים במדינת אשכנז רושם מדכא על‬
‫זקני יותר מאשר על שארי נדולי האומה ‪ ,‬יען כי הוא ‪ ,‬בנסעו שנה שנה לרנלי‬ ‫»כי‬
‫מסתרו לחו״ל )כאשר ספרתי למעלה בתחלת פרק י׳( ראה ונוכח שם בקלקול הדור‬
‫פן כמחלה מתדבקת תתננע בה גם המדינה הזאת‪ ,‬אשר‬ ‫ב פ ו ע ל מ מ ש ; ‪ ,‬ובזכרו‪,‬‬
‫לע״ע עדיין כל תומתה בה ‪) ,‬וראה בסמוך( ‪ ,‬הי׳ מיצר ומצטער מאור ; והי׳ אומר ‪ ,‬כי‬
‫•לוא ראו גדולי מדינתנו מה שרואה ת א שם ״במקום המנוגע‪ ,‬מקום התופת‪ ,‬מקור‬
‫)ק­‬ ‫השערוריה ‪ ,‬״קנה וכנה של הפריצות השובבה וסמל דמות הועללות ושרירות הלב׳׳‬
‫מתאר את החיים באשכנז ‪ ,‬לפעמים באחד מאלה התואריםולפעמים בכולם יחד(—‬ ‫הי׳‬
‫שחקים לגדור בעד התפרצות‬ ‫ב פ ו ע ל היו קורעים‬ ‫היו הם ר וא ‪ ,‬ים זד‪.‬‬ ‫לוא‬
‫אך אינו דומה‬ ‫וביתר שאת מ ב ר ל י ן ‪ ,‬אלינו‪,‬‬ ‫מנפת הרוח ממדינת אשכנז‪,‬‬
‫שמידה לרא‪.‬יהי(‪.‬‬

‫ועד כמה הגיעה מעלת הכבוד‪.‬שרחשה ממשלת אוסטריא כימים ההם לספירת האורר״ודינסים‬ ‫א(‬
‫ואפילו כענין תרומת הצבא‪ ,‬יסוד ובסים לקיומה של כל ממלכה ‪ -‬ניכר םזד‪ ,.‬כי כש׳ תקפ׳ב‬
‫) ‪ ( 1822‬הלשינו לפני הממשלוז שש על הגאון המקובל רבי משה טייטלבוים‪ ,‬רב כעיר אוהעל‬
‫)באונגארן( )והגאון חתם סופר מתיחש אליו בכבוד רב וקורא לו על שטו ‪,‬צדיק כ ת מ ר *‬
‫כי נתן ‪ ,‬ק מי עו ת'‬ ‫)כלומר‪ ,‬העלילו( עליו‪,‬‬ ‫והלשינו‬ ‫)שדת ח ת׳ ס חלק או׳וע סי' קצ‪-‬ז(‬
‫ליהודים שנלקחו לצבא‪ ,‬שיעלה בידם לצאת לחירוו‪ /‬ובקשה טמנו הממשלה בככוד וכנחת‪/‬‬
‫כי לא יוסיף להתעסק בזה‪ ,‬אבל לא פגעה בו במדת הדין מאומה )מם׳ אוצ׳י( ‪— .‬‬

‫עד כמה הי׳ שם העיר ברלין לסמל השנאה והשקוץ בעיני החרדים מדור הקורם‪ ,‬עד אשר‬ ‫‪(a‬‬
‫נעשית לקן ההשכלה החפשית ותשלח חציה ער למדינות אחרות ולמרינתנו ככלל — אזכרד‬
‫סלר צרניגוב )מקום הרכנות‬ ‫העיר נאוואזיבקו^‬ ‫יאני בתוך‬ ‫ימים מקדם‪ ,‬ימי טל ילדותי‪,‬‬
 ‫)זכרונותי(‬ ‫מ סו ר‬ ‫‪1062‬‬
‫ב רו ך‬

‫וביותד הי׳ מיצר ודואנ על האסון מדפיון הדת אם הלילה יניע למדינתנו ‪ ,‬מפני‬
‫בי בידעו ובהכירו את תבונת המצב הרוחני בארצות המערב ‪ ,‬הי׳ מוקיר ומעדיץ את‬
‫המצב הזה מקורי‪ ,‬יסודי‬ ‫המצב הזה אשר במדינתנו‪ ,‬באמרו‪ ,‬כי אצלנו במדינתנו‬
‫בעצם תומם‪ ,‬וכל היו‬ ‫וטעם זקנים בו‪ ,‬והכל בנוי ומיוסד על יסודי התורה והמצוה‬
‫מן הכלל<‬ ‫ולא כן בארצות המערב ‪ ,‬שם )בפרטים יוצאים‬ ‫יטעמנו מעקרו ומשרשו ;‬
‫תבונת הדת ומעשה המצית אך מלאכותית‪ ,‬בלא חקר טעס יסודי ומקורי ונם בלא רגי*‬
‫נפשי‪ ,‬אך במו מצות אנשים מלומדה‪.‬‬

‫יבא המשחית למדינתנו לשבור‬ ‫‪,‬ולכן צר מאוד )כה הי׳ אומר( אם חלילה‬
‫ההשרשה העמוקה בלב כל בני‬ ‫נטיעות עולם מוסדי דור ודור״ ‪ .‬והוסיף לומר ‪,‬כי לפי‬
‫ובכל פנות שאנו פונים אנו פונשים‬ ‫כהיום מטעי קודש התורה והמצוה‪,‬‬ ‫מדינתנו‬
‫בחכמים וצדיקים ויראים ושלמים ‪ ,‬ובכל עבר ופנה הכמת התורה בחוץ ובבית תדון —‬
‫נפתולי ד^ופש להניע‬ ‫כל אלה אל לבנו ‪ ,‬קשה עלינו לצייר איך יוכלו כל‬ ‫בשימנו‬
‫ולשרש אחר כל שרשי קודש אלה״"{‪.‬‬

‫הראשונה ‪ hv‬אבא מרי(‪ ,‬והיום ‪,‬יוטא דםגרא' חשעי טן ‪ ,‬ה ח ד ר'‪ ,‬וע‪ *:‬כן הגינתי אני ו חנ רי‬
‫מחדר לביהמ׳ד ללמוד‪ ,‬וחזרנו על שעורנו מאתמול בחדר )במס׳ ביצה(‪ ,‬ובטקום אחד בגמרא‬
‫לא יכולנו לעמוד על הפשט‪ ,‬ונצטערנו על זה ‪.‬‬
‫ונלר‬ ‫בין בה בא לגי המ׳ד לתפלת המנחה השוחט הזקן ר׳ אלי׳ וישב על מקו מון‬
‫וננש אליו וההלונו להראות לו‬ ‫אני וחברי והגמרא בידינו )למדנו שנינו בכרך גמרא אחד(‬
‫המקום בגמרא הקשה לנו להבין‪ ,‬ולבקשתו להביננו ;‬
‫ועוד טרם הנפקנו להציע דברינו הפך הוא את עלי הגמרא עד להשער‪ ,‬וירא כי‬
‫הגמרא נדפסה בנרלין‪ ,‬ויאמרו ‪,‬בגמרא מברלין אין אני מעיין‪ ,‬כי אעפ׳י שהתבשיל כשר‪,‬‬
‫אך הקדירה טריפד‪ ,‬הביאו לי גמרא מדפוס אתר } ונלך ונביא והגיד לנו חפצנו ‪ .‬ואעפ׳י‬
‫שהי׳ אז הדבר בעינינו למין חידד‪ ,‬ב נ׳ז לא הרהרנו אחריו ‪— ,‬‬

‫סי חכם רבן‬ ‫שקורא בראנה ‪1‬‬ ‫מעין רעיון נזה אפשר לנוין במליצת הנביא )הושע‪ ,‬י׳ד(‬
‫אלוע נבון וידעם‪ ,‬ני ישרים דרכי ה׳ וצדיקים ילכו נ ם ופושעים יכשלו ב סן‬
‫וכל הפסוק אומר דרשוני‪ ,‬פרשוני ‪.‬‬
‫ראשית‪ ,‬מה זה שאומר ‪ ,‬מי חכם ויכן אלה נבון וידעם‪ ,‬ני ישרים דרכי ה׳ וצדיקים‬
‫ילכו נם ופושעים יכשלו ב ם'‪ ,‬איזו חכמה ואיזו בינה צריך להכין ■ולדעת‪ ,‬כי ישרים דרבי ה׳‬
‫וצדיקים ילכו בם ופושעים ינשלו ב ^ והלא הדבר כל כך פשוט וישר‪ ,‬עד כי גם נער בעל‬
‫דעה קלה יבין ז א ת‪.‬‬
‫שנית‪ ,‬הנה בכל מקום‪ ,‬במקרא ובתלמוד‪ ,‬נשמזנירים שם צדיק והפנו‪ ,‬כתיב צדיק‬
‫תר!לכ‬ ‫שני‬ ‫פרק י״ב ״הרת עולם״‪ ,‬סעיף ח׳‬ ‫חלל‪,‬‬

‫ובהתעושש נפשו עליו‪ ,‬ובהוכחו‪ ,‬כי קצר כחו לעצור בעד השטף הנ‪2‬ןךף ‪,-,‬ף; _‬
‫אסר לעזוב את הארץ אשר — כפי שהי׳ אומר — רואה הוא אותה כאלו ״צלתה מרובה‬
‫מתסתה״ וקרובה היא להיות בתוכה ״הפרוץ םרובה על העומד״ )שני הפתגמים הם‬
‫בט׳ עירובין וסוכה( — וללכת לבלות שארית שנותיו בארץ ישראל‪ ,‬משאת נפש עמנו‬
‫מאז ומשאת נפשו הוא‪ .‬ולהשקיט שם את המית רוחו מכל מהפכת הרוחות אשר בפה ‪J‬‬

‫ואת מחשבתו זאת הוציא אל הפועל אחר שסידר בפה את עניניו ועניני בניו‬
‫ומשפחתו וגם עניני עירו‪ ,‬ואספר ממהלכו — קודש זה ברחבה להלן‪ ,‬בפרק ט״ו‪.‬‬

‫ובתחלת הפרק הבא אספר עוד סבה להחלטת דעתו לעזוב את הארץ וללכת‪.‬‬
‫ארצה ישראל‪.‬‬

‫והיו מספרים עליו בעירו‪ ,‬כי כאשר החליט דבר נסיעתו זאת ואת הסבות שגרמו‬
‫לו לזה‪ ,‬ויסוד הדבר‪ ,‬מפני שלא יכול לראות בתגרת יד החופש של הדור הבא ובפרצת‬
‫גדרי הדת המתרגשת לבא ע״י זרם ההשכלה המזויפה‪ ,‬אשר כהקיר בור מימיה כן הקיר‬
‫ארסה בלב הבנים והכעים המרורים את לב האבות — אחרי אשר הוציא מלבו את צערו‬
‫ועסיף לומר מעין ברכת הוריה למקום על מצבם הרוחני של בניו והנהגתם‪ ,‬ויאמר■‬
‫בקירוב לשון כזו‪:‬‬

‫ני פושע‬ ‫ורשע‪ ,‬וכאן כ תג תחת ורשעים — ופושעים וידוע‪ ,‬דפושע הוא גרוע יותר מרשע‪,‬‬
‫הוא מורד‪ ,‬כמבואר במם' יומא )וי״ו ב׳( ;‬
‫^פי המשך‬ ‫מן ‪.‬וצדיקים״ ‪ ,‬כי הלא‬ ‫ושלישית ‪ -‬והוא העיקר ‪ -‬על מה כא הוא״ו‬
‫הפשט הפשוט הי׳ צריך לו מ ר; כי ישרים דרבי ה׳ ‪ ,‬צדיקים ילבו בם ופושעים יכשלו ב פן‬
‫והוא־־ו מן ‪.‬וצדיקים״ ‪ ,‬לא רק שאינו מסייע להפשט הפשוט‪ ,‬אך עוד יגדור ויעכב כ ע ח ‪.‬‬

‫ועל פי הסבר דברי אכי זקני באן נראה לפרש‪ ,‬דהנביא מתפלא‪ ,‬איך יתכן שפושעים‪.‬‬
‫נכבדות ויסודיות‪ ,‬האחת ‪ -‬כי‬ ‫אחדי שלהדרכים האלה יש שתי מעלות‬ ‫יבשלו בדדכי ה׳ ‪,‬‬
‫ישרים הם ואיך ימוטו הפושעים מארחות יושר ; והשנית — כי צדיקים ילכו כם‪ ,‬כדדכי ה׳ •־‬
‫ואם בן הלא יש להם להפושעים ללמוד אל מעשה הצדיקים‪ ,‬ולא למוט מן הדרכים האלה ‪.‬‬

‫ומזה ומזה דדוש חכם ונבון לדעת ולהכין איך אפשר לפושעים לםור מדדכי ה' אחד־‬
‫שתי מעלות גבוהות שיש להן; מה שהן ישרוו‪ /‬ומה שצדיקים ילכו ב ם‪,‬‬

‫ויהי׳ לפי זה המשך לשון הפסוק כז ה‪ :‬מי חכם ויבן אלה נכון וידעם‪ ,‬כי )דאשית(‬
‫ונבל זאת פושעים יכשלו נם‪ ,‬ואיך זה כן‪,‬״‬ ‫ישרים דרכי ה ׳ ‪) ,‬ושנית( וגם צדיקים ילכו בם‪,‬‬
‫והלשון וצדיקים ילכו בם הוא תואד שני לתכונת הדרכים ‪.‬‬

‫ה' אחר­‬ ‫יען בי לסוד מדרך‬ ‫ולא ‪.‬ור שעים״‪,‬‬ ‫וניחא לסי זה מה שאמר ‪.‬ופושעים״‬ ‫‪.‬‬
‫י תי מעלות אלו דרוש להיות פושע‪ ,‬ולא די בסתם ר שע‪.‬‬
 ‫ברוד‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪1064‬‬

‫‪,‬ברוך ה׳ שנתן בלבי שלא לחנך את בני לטלומדים ביותר‬

‫י בידיעות ומדעים מן החוץ^ וע״י זה נחלצו ממינות ומפריצות‬
‫ומחוללות^ ונם מבשלון תוף ומדלות הנפש ומהשחתת הםדות<‬
‫והנם עתה ככל טובי אחינו בני ישראל‪ ,‬שלומי אמונים‪,‬‬
‫בעלי תורה ויראה‪ ,‬אנשי מעלות ומדות‪,‬‬ ‫תמימים ונאמנים‪,‬‬
‫רצוים לשמים ולבריות‪ ,‬עוסקים בתורה ובישובו של עולם‪,‬‬
‫‪.‬‬ ‫בעמלם‪ ,‬מגדלים בניהם כמורים‬ ‫עמלים ומוצאים שכר‬
‫ומכובדים על הבריות ומפיקים רצון״‪ ,‬עב״ל‬

‫אשרי מי שוכח לברכת הודיה כזו‪ ,‬ואשרי חלקו "( ‪.‬‬

‫ובעת ההיא‪ ,‬מלבד עקרי גוף ההשכלה‪ ,‬הלמודים ומנהגים‪ ,‬החוקים והנמוסים‬
‫החדשים‪ ,‬החקירות והבקורות — עוד עמדו על הפרק דבר שנוי שמות פרטיים‪ ,‬משרשים‬
‫ויקראו לדניאל — דאנילא‪,‬‬ ‫ומובנים עברים בחליפת הברתם הנוטרי לשמות העמים‪,‬‬
‫לפייוול — פאול‪ ,‬לפנחס פעטר‪ ,‬ולשמעון פימיון ; וכן דבר חליפות הלשון‪ ,‬חלוף‬
‫לשון יהודית בלשון המדינה‪ ,‬וכן דבד חליפת המלבושים‪ ,‬מלבושי יהודים במלגושי‬
‫איצכנזים‪ ,‬שמגיעים ער חצי הגוף או עד למעלה מן הארכובה ‪J‬‬

‫חמשה בנים היו לו לאבי זקני‪ ,‬סהם כאלה שהאירו שני תבל‪ ,‬ומהם כאלה שהיי לכסוד לעם®‬ ‫א(‬
‫‪r‬ני לו ~‬ ‫כשם ‪ ,‬ה נ גי׳ ב מוואלאזיףן‬ ‫בםעלו‪ /‬הגאון הנודע‬ ‫ותפארת לעדתם‪ :‬הראשון‬
‫הגאון רבי גתנאל ברלין‪ ,‬רב כבסה קהלות‪ ,‬ואחריהם ״בעלי בתים* גדולים בתורה ובגדול!‪/‬‬
‫בקארלין‪ ,‬ר׳ חיים ברלין‬ ‫כל אחד במקומו גדול ערך מאוד נעלה ז ר׳ אברהם מאיר ברלין‬
‫כווילנא‪ ,‬ור׳ ליפמן ברלין במאהלוב הפלך ‪.‬‬

‫מרי‪ ,‬והשני הרה׳ג ר׳ חיים ליג‬ ‫ושני חתנים נושאי בנותיו היו לו‪ ,‬האחד‪ ,‬אבא‬
‫שחור‪ ,‬שכתבתי עליו למעלה כפרק ט׳ סעיף ד' ‪,‬‬
‫הנה כי כ; נתברך בדור ישרים גבר ירא ה׳ זה ‪— J‬‬

‫יש מתחכמיס האומריו‪ /‬כי אורך הבגדים איננו כלל מסורה עתיקה לעם ישראל‪ ,‬ורק נ סי‬ ‫נ(‬
‫חרשים מקרוב באו ממדינת פולניא משנות הבינים‪ ,‬שהיהודים כעגמם ר » במכוון ל ה ב ^‬
‫בחצוניותם מעם הארין בהבדלה ניכרת וממשיו‪ /‬ויבחרו בבגדים ארוכים לעומת ה^רי ם‬
‫־ ■‬ ‫גני ה מדינ ה‪.‬‬

‫מצינו עוד כיסי מלכי ישראל •הנשיאים היו לובשים‬ ‫אבל אין זה אמת‪ ,‬יען כי‬
‫בגדים ארובים עוי עקב הרגלים‪ ,‬וזה הי^ לאות כבוד וצניעורע כי הצנוע פיותוי ושא חשוב‬
‫‪.‬‬ ‫ומכובד ביותר!‬

‫״ש ע י ל‪ -‬הי׳ ?ףטה את בל דגוף מן חציאי ער‬ ‫וכה מציגו‪ ,‬שהבגד שהי׳ נקרא‬
‫ת ה לג‬ ‫שני‬ ‫פרק י״ב ״הרת עולם" ‪ ,‬סעיף ח׳‬ ‫חלה‬

‫ובבתים‬ ‫ויהי החוט המשולש מחדשות אלה למורת רוח להאבות ולהאטהות‪,‬‬
‫‪.‬‬ ‫■ ‪.‬‬ ‫‪1‬בםשפחות רבות נתחוללו על זה מריבות ומדנים בין האבות והבנים‪.‬‬
‫וספרו בני ירושלם‪ ,‬כי כאשר בא אבי זקני לירושלם ונשא מדברותיו לפני מכריו‬
‫ועל ערכם בענין זה‬ ‫ומיודעיו שם על דבר המעמד הרוחני של עמנו במדינה זו בכלל<‬
‫של בניו וחתניו בפרט‪ .‬ועל המארה המשולשת משנויי השמות‪ ,‬הלשון והמלבושים‪.‬‬
‫הי׳ אומר‪ ,‬כי מודה הוא לה׳ שנתקיים בו ״ויבא י ע ק ב )זה שמו( ש ל ם * )לשון הכתוב‬
‫מלבושים}‬ ‫בס׳ וישלח(‪ ,‬כי נוטריקון )ראשי תיבות( של ש ל ם הוא ‪ :‬ע מו ת‪,‬‬

‫קנאה— ‪.‬כטעי^ העוטה‬ ‫כפות הרגלים‪ .‬כמש״ב רש״י בתהלים )ק״ט( ע ה'‪ 6‬ויעט נטעיל‬
‫« עי ה' )כף הצמח(‪ .‬וכסו שהעלה מכסח‬ ‫הגוף' )וקרוב לומר‪ .‬כי נקרא מעיל על שם שרשו‬
‫את הפרי‪ ,‬כך המעיל מכםה את הגוף‪ .‬ושמו נאה לו( ‪.‬‬
‫והבגד ההוא )המעיל( הי׳ לפגים לבוש של בני מלכים )ש׳א‪ .‬י׳ ח ו ' ‪ /‬ושל נשיאי‬
‫)איוב‪ .‬א׳ כ׳(‪ .‬ושל שרי העם‬ ‫הארץ וגדוליה‬ ‫האומות )יחזקאל‪ .‬כ״ו ט*ז( ושל עשירי‬
‫)עזרא‪ .‬ט׳ ר׳(‪.‬‬
‫אבל אנשים המוניים לובשים רק בגד קצר עד הברכים‪ ,‬ועל כן הי' הרע )בשה׳ש(‬
‫מתהלל טפי הרעה בשוקיו— עמודי שש‪ .‬ביריו ‪ -‬גלילי זהב‪ .‬מפני שהם היו גלוים‪ .‬ותהללם‬
‫למראה ע י נ י ה ‪- .‬‬

‫ויש להעיר‪ ,‬בי גם בימי חז׳ל‪ ,‬כפי הנראוע הי׳ חביב להם ״המעיל'‪ ,‬מפני הצניעות‬
‫שבו‪ ,‬בי ברצותם להמשיל את היותר יקר וחביב ומכובד בבגדים‪ ,‬קראו בשם את ״המעיל׳*‪.‬‬
‫כך מתבאר בגמרא נדרים )מ״ט ב׳(‪ ,‬שמסופר שס מרבי יהודו‪ /‬שהי׳ עני גדול‪ ,‬והוא ואשתו‬
‫היו לובשים חליפות בגר צמר אחד‪ .‬הוא בשעת התפלה והיא בעת שיצאה ל שוק‪ .‬וכל כך‬
‫רוו‪ /‬כרוך שעטני‬ ‫הי׳ אותו הבגד חביב עליו‪ ,‬עד ני בלבשו אותו הי׳ מברך עליו בנחת‬
‫מעיל‪- ..‬‬

‫ומילתא אדבישייהו יקירא‪ ,‬ולכן לא אמנע מלהגיד בענין זוז עוד דבר‪ .‬ואעפ׳י שבעקרו‬
‫הוא רק דברי צחוו‪ /‬אך גם בדברי צחותם יש טעם וריו‪ /‬ומסבבים קורת רוח ‪.‬‬
‫בהיותי באמעריקא‪ ,‬וישבתי שם במסבת בני תורה‪ ,‬ונסחבבה שיחה על דברת הרמב׳ן‬
‫כתורת‬ ‫שלכל דבר ספורה כישראל יש רמז בתורו‪ /‬ושאלני אחד‪ ,‬אם אוכל למצוא רמז‬
‫*‬ ‫שלא ללבוש בגדים קצרים ‪5‬‬

‫ואמרתי לו‪ ,‬כי י א רק רמז יש‪ ,‬אך גם כמעט מפורש בתורה‪ :‬בפ׳ שמות )נ׳ כ׳ב(‬
‫בנותיכנ‪ /‬וקשו‪ /‬למה לא אמר ושמתם‬ ‫ושאלה אשה וגו׳ ושמלות ושמתפ על בניכם ועל‬
‫המצריו‪ /‬והם היו לובשים‬ ‫היו של‬ ‫נ ש ו ת י כ ו ‪ /‬אך ספני שהבגדים‬ ‫ועל‬ ‫עליכם‬
‫היו הבגדים קצריג‪ /‬אבל על הבנים והבנות היו‬ ‫נשותיהם‬ ‫נגדים קצריג‪ /‬ולבן עליהם ועל‬
‫נ טד ה מכוונת ‪ - .‬ולא הי׳ קץ לשמחת המסובים לשמע הערה זו ‪- .‬‬
 ‫ברוד‬ ‫זכרונותי(‬ ‫ממור‬ ‫‪1066.‬‬

‫זבטוח הוא בבניו וחתניו‪ ,‬כי ״שלש אלה לא יעשו להם"‪ ,‬לא יחליפו ולא ימירי‪/‬‬
‫ועל כן הוא מתי ש עצמו נם הוא ב־שלמות‪ ,‬שלם ברוח‪ ,‬שלם בנפי*‬ ‫חייהם ש ל ם‪5‬‬
‫זנם גופו שלם בעיר ה ש ל ו ם ! —‬

‫וראה עוד בתחלת הפרק הבא אספר את המתיהש עוד אל ההלטר‪ ,‬אבץ זקגי לעיוג‬
‫;את הא־ץ וללכת ארצה ישראל ‪— .‬‬
‫תקלד‬ ‫שני‬ ‫פרק י״ג ״קל וחומר״ ‪ ,‬סעיף א׳‬ ‫הלח‬

‫פרק מ‬
‫•קל וחומר״ •(‬
‫)תכן עניני הפרק(‬
‫&עיף‬
‫ארצה י ער אל‪ — .‬קורות התיסחת‬ ‫עוד סיכה לעזבו של אבי זקני את הארץ ועדותו‬ ‫א(‬
‫מטעם הםט שלה‪ — ,‬מטרת‬ ‫כשנת תר״ה ) ‪( 1845‬‬ ‫‪,‬בתי מדרש לרבניס״ בווילנא וזיטומיר‬
‫וזתיסדותם ‪ — .‬דכרי שר ההשכלה אובארוב בעני; זה ‪ - .‬מממע החכם ליליענטהאל‪ ,‬ובחערר‪,‬‬
‫הסבה להכרחו לטובה כחצר המלכות בפ ט׳ב ‪- .‬‬

‫מסעו השני של ליליענטהאל לוואלאזין ולערי ליטא‪ ,‬וחליפת היחושים אליו מגדולי ישראל‬ ‫‪a‬‬
‫מכתב ליליענטהאל ברבר נסיעתו‪ — .‬ציור‬ ‫מאיבה ל אהבה‪ - .‬הסבה לתליפות ז א ת‪— .‬‬
‫נפלא ממלואה של חובת‪-‬הלמודים הכללית‪ ,‬לפנים והיום‪— .‬‬

‫מדרש לרבנים בווילנא ‪ — .‬בהערה‪ ,‬שגי‬ ‫כבית‬ ‫דרכם של המורים‪ ,‬העברים והכוללים‪,‬‬ ‫‪0 '.‬‬
‫מפני שאין מכרכים‬ ‫באורים כמאמר חז׳ל‪ ,‬משני מד‪ ,‬בניהם של תלמידי חכמים אינם ת ״ו‪/‬‬
‫כתורה תחלה ‪ - .‬חניכי הבית פורצים גדרי הדת כגלוי ‪ - .‬ותיו של רש״י פין ‪ - .‬פתגמו של‬
‫די יצחק אייזיק בן־יע קב ‪ —.‬השתדלות בני הדור ההוא ואבי זקני לתקן דרכם של החניכים‪,‬‬
‫שר הגליל‪ ,‬ואח־כ ע״י הקיסר בעצמו‪ — .‬ג א כחו של הקיסר בווילנא לתכלית‬ ‫מתחלה זדי‬
‫‪,‬‬ ‫הדרישה בזה‪ ,‬ובואו לא עשה פרי‪— .‬‬

‫מוס נ השם על ‪ ,‬כ תי מדרש לרבנים• שנוסדו מטעם הממשל!‪ /‬יכנגדם ‪ ,‬כ תי מוסר* שיסר‬
‫ולאמונה‬ ‫ומבקרי שני מיני הנחים הצטיינו ביחושיהם לדת‬ ‫הגאון רבי ישראל סלאנטער ן‬
‫והאחרונים — בתוקף בל‬ ‫מופרז!‪/‬‬ ‫ניחש שני הקצוות זוז לזה ‪ :‬הראשונים — ב ק ל ו ת‬
‫ווו מ ר ו וזהו ‪ ,‬ק ל וחומר•‪ ,‬וענינם בפרק ז ה‪— .‬‬
 ‫ברוך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מר!ור‬ ‫‪,1063‬‬

‫ודבריו ןזו»נים‬ ‫ע^ תעודתם ‪ ^9‬הרבנים הרוחנים‪,‬‬ ‫דברי הסושי מרדני אהרן גינצנורג‬ ‫ך(‬
‫להבת רגש ‪ W‬ש^וטי אמוני ישרא‪ — . S‬יחש הטמשויה להרבנים הרוחנים ‪ - .‬טה בין הח"‪°‬‬
‫ה ר ב נ י ם ‪.‬מבית הטדרש לרבנים״‪ ,‬סזמיי‬ ‫של הדננים ‪ .‬מני ת המדרש הישן' לההיים של‬
‫במשור י פ ה‪ - .‬שיתה נטרצה מאחד הנגידים במינסק על אחד ‪.‬הרבנים' ה א ל ה‪— .‬‬
‫על ערכו והנהגתו של בית מדרש הרבנים אשר בזיטוטיר‪ ,‬ובהערד‪ ,‬שיחה צהית מאחי‬
‫זעליג‬ ‫ה׳ חיים‬ ‫מהמשקה על ביהט׳ד ההוא‪,‬‬ ‫ו‪re‬ס ‪T‬ים ‪. - .‬מילהא דבדיחותא*‬ ‫מצדיקי‬
‫סלאנימסקי‪ — .‬הסגר הבתים האלה עש׳י הממשלה בשנת תרל״ג ) ‪ - , ( 1873‬הרושם מזניי!‬
‫הגתים האלה בדור ה נא ‪— .‬‬

‫תכונתם וענינם*‬ ‫רבי ישראל סלאנטער‪,‬‬ ‫קורות יסוד ‪,‬בתי רו סי' בקאוונא עש״י הגאון‬ ‫ה(‬
‫הדבוקים אחריהם והמנגדים להם‪ ,‬וכמה דברים מענינים ונרגשים ‪ - .‬בהערוע על מאמר תז*ל‬
‫‪-‬‬ ‫בחגיגה‪ ,‬ברא צדיקים ברא רשעים‪ ,‬ברא גן עדן ברא גיהנם ובו׳ ‪— .‬‬

‫א‪.‬‬
‫בסוף הפרק הקודם ספרתי הסבה אער בנללה החליט אבי זקני לעזוב את ה א ח‬
‫'‬ ‫וללכת ארצה ישראל;‬
‫וכאן אעיר‪ ,‬כי לאותה הסבה נצטרפה עוד אחת‪ ,‬ואותה אספר בוהן ואם עפ“ '‬ ‫י‬
‫הסבה■ הראשונה הי׳ עוד באפשרי לחשוב‪ ,‬כי כמשך הימים אולי תקום לדממת פערי!‬
‫כחק לטבע האדם להתרגל בצערי‬ ‫‪,‬‬ ‫נפשו‪ ,‬זאת הסערה אשר הביאתהו להחלטה‬
‫ודאגתו‪ ,‬ולא עוד תענה את נפשו כאשר מתחלת ברייתה‪ ,‬ולאט לאט יהי׳ חוזר ושב‬
‫מרער‪,‬ו"זאתז —‬
‫אך הנה באה כמעט תכופה הסבה השניה‪ ,‬אשר משתיהן יחד פקעה הסבלנו^‪/‬‬
‫‪ .‬ואורך רוחו לא עצר עוד כח מבלי לאשר ולקיים החלטתו זאת בכל תוקף ועיי‘‬
‫‪.‬‬ ‫בלא ישונה‪1‬‬
‫‪.‬‬ ‫ובאור הדבר כך הוא‪■ :‬‬ ‫■‬
‫מפני שהי׳ מיצר‬ ‫הנה למעלה בסוף הפרק הקודם ספרתי סבת החלטתו זאת‪,‬‬
‫ונצטער הרבה לראות בכשלון המעמד הרוחני בישראל‪ 5‬ועוד ייתר מזה הי׳ דואג על‬
‫־ • • ‪,‬‬ ‫•‬ ‫‪I‬‬
‫זוק יען כי כאיש בקי ומנוסה בהויות העולם‪ ,‬ואוהב לדעת ולהבין מה שעיניו רואויז‬
‫ומה שאזניו שומעות‪ ,‬ומתחקה לדרוש ולחקור‪ ,‬לחשב ולדעת ולירד לעומקו של כל דבר‬
‫'‬ ‫וענין ולעמור על סבתו ותבונתו ולשער ולדון את אפשרות תוצאתם } —‬
‫עפ׳־יי בל זה הי׳ חש עתידות כד‪ 1‬ת ומראות אופל וחזות קשות למעמד האצילי‬ ‫י‬
‫■‬ ‫'‬ ‫כישראל במדינתנו במשך הימים;‬
‫תקלה‬ ‫שבי‬ ‫פרק י״ג ‪,‬קל וחיסר״ ‪ ,‬סעיף א׳‬ ‫הלה‬

‫חש והרניש‪ ,‬כי הרור ההולך הוא רפה כח לעמוד בקשרי מלחמה הרוח עם עז‬
‫יוחס ותוקף הרגשותיהם של הדור הבא‪ ,‬דור צעיר‪ ,‬מלא כח עלומים‪ ,‬רטוב ורענן^‬
‫על הגיוניהם ועל‬ ‫ינוחן את נפשו לעמוד בקשרי מלחמה אתנו ולהעמיד על שלהם‪,‬‬
‫זזזיונותיהם ־ועל כל משא נפשם ולכל הנהגתם בחדושם ;‬

‫והמעט מזה — כה הסביר אבי זקני את דברי הגיונו — והמעט מזה‪ ,‬כי לבד‬
‫לחו ואונו לעצמו‪ ,‬עוד מגן וצנה לו ״מידים תקיפות" ומשען ומשענה ‪,‬מעמודי ברזל׳‪/‬‬
‫■עמודים אשר כל יסודי המרעה ואשיותיה‪ ,‬מערכתה ותכניתה‪ ,‬משמרתה ופקודתה‪ ,‬קיומה‬
‫יעסדתה‪ ,‬כבודה וגדולתה — הכל וכולם עליהם נתכוננו‪ ,‬ועליהם עומדות וקיימות‪,‬‬
‫לא רק שלא יתנו למוט רגלם של‬ ‫■שרירות וסדורות‪ ;..‬והם‪ ,‬הידים והעמודים האלה‪,‬‬
‫בני הדור התא במלחמתם אתנו‪« ,‬ןך עוד יסוככו עליהם ויגינו בעדם באררתם האדירה‬
‫י יהבצורה‪ ,‬המפלת חתיתה ־על הארץ ולדרים עליה‪ ,‬ורבו את ריבם ונקמו מ א ו י ב י ה ם‬
‫)יאוי ואבוי למי שפגעה בו אותה נ ק מ ה‪ ,(..‬והצד שכנגדם במה חשוב הוא לעומת‬
‫המורא הגדול והיד החזקה הזאת‪ ,‬הלא עוד רבבות פעמים פחות מן אין ומן אפם ‪H" . .‬‬

‫״וכה‪ ,‬לאט לאט תרפינה ידים חלושות‪ ,‬ירפו ויעזבו מקום לדור הדש‪ ,‬דור מלא‬
‫דגשי חופש ותי דרור‪ ,‬אומץ הלב ועז הנפש אשר יתבצר בהם לו ולזרעו אחריו ;‬

‫״ועל כן — חתם אבי זקני את השקפתו על העתיד — ועל כן‪ ,‬אחרי אשר‬
‫קצרה ירי מתשיע ומעשות דבר בזה‪ ,‬לוא למצער אבטיח בעוד מועד‪ ,‬כי לא תראינה‬
‫יעיני בעתיד ב & ו ע ל מה שלבי דואה עתה בדמיון ובציור;‬
‫מקום אשר ‪ .‬על כל צעד ושעל‪ ,‬כל זוית וכל‬ ‫ולוא תחזינה עיני בעיר קדשנו‪,‬‬
‫ובתוכהוסביבה יזכירונו ימי טובנו ואשרנו‪ ,‬הימים‬ ‫כל הר ־וכל עמק‪ ,‬כל אשר בה‬ ‫פנה‪,‬‬
‫הטובים ההם אשר עוד נקוה לחדש ולכונן‪ ,‬וזכרם לנו כיין לבנון; והם יתנו צרי‬
‫למכאובי נפשי וחיים לרוחי הנהלאה מתגרת יד קשה אשר תסבבנו ותלפפנו בארצות‬
‫עד אשר תבא ישועתנו‪ ,‬גאולתנו ופדות נפשנו" ‪— .‬‬ ‫גלותנו‪ ,‬לדאבוננו ולצערנו‪,‬‬

‫והםבה השניה אשר אמרתי‪ ,‬כי לרגלה הוםיף אבי זקני לאמץ ולחזק וגם לאשר‬

‫התקופה ההיא )תחלת המאה‬ ‫כל סן׳יצה ‪1‬םר»ה זו כוננה לכח ד‪ .‬ם ם מ ל ו ‪ /‬אשר‪ ,‬כנייע‪,‬‬ ‫»•(‬
‫טצד השםשלו‪ /‬אשר‬ ‫הנוכחיוע למניננו( היתה תקופת התעוררות השכלת היהודים במרינה‬
‫שנכה סמנה כל‬ ‫נתנה את נפשה על זה‪ ,‬וקרבה את מעריציה ורדפה את טנאציה‪ ,‬ולא‬
‫מפעל וכל עצה להוציא הפצה זה לאור; וזה הי' במלכות הקיסר ניקולי הראשו; אשר הו»נ‬
‫‪.‬בעצמו עמד על זה בכל חוקןע כפי שיתבאר בפרק זו‪ /‬סעי‪ *1‬ב׳ ‪—.‬‬

‫‪68‬‬
 ‫ברוך‬ ‫)זכרונוהי(‬ ‫מקור‬ ‫‪1070‬‬

‫דבר התיסדות ‪,‬בר׳‪-‬י‬ ‫את ההלג־תו לעזוב את הארץ — הוא ‪) ..‬במה שנפלא הדבר !(‬
‫'‬ ‫‪.‬‬ ‫מדרש לרבנים״ מטעם הממשלה ! א(‬
‫ואם אמנם בהשקפה ראשונה נפלא ונפלה הדבר‪ ,‬ונם זר מאוד‪ ,‬כי דבר זה יהי"'‬
‫ומה להבחין‬ ‫לסבה או לתואנה לצעד כזה א ל י ו ‪ ,‬יען כי מה לו ולהבתים האלה‪,‬‬
‫והדבר מתבאר בטעם ובסברא‪ ,‬בבאור גלוי לעי]‬ ‫האלי■ ילי — אך אמנם כן כן הוא‪,‬‬
‫ובפשר דבר נוכה למבין‪ ,‬כפי שאבאר בזה‪:‬‬
‫פשר הדברים כך הוא ‪ :‬אבי זקני‪ ,‬עם היותו גר באהת העירות הקטנות במדיני*■‬
‫ליטא‪ ,‬בעיר מי ר — אעפ״י כן‪ ,‬לגודל ערכו ורום מעמדו הנפשי‪ ,‬להיותו מבורו׳‬
‫בחומר וברוה>‬ ‫בכל קניני הנפש ובבל מתנות ה׳ באדם‪,‬‬ ‫זמהונן בכל מדות הטוב‪,‬‬
‫בתורה ובגדולה ובמעשים טובים‪ ,‬ביחוס אבות ובתפארת בנים‪ ,‬בעושר ובמסהר לאמונר‪./‬‬
‫בחכמה‪ ,‬בענוה‪ ,‬בצדקה ובגמילות חסדים וביתר שלמות המדות ומעלור‪ ,‬ךג‪ ^(5>£5‬וכפי"‬
‫י‬ ‫שתארתי ערבו ומעשיו למעלה בתהלת פרק י׳ ‪— :‬‬
‫מכל אלה הי׳ נודע ומפורסם ומוכתר בכתר שם טוב ובעטרת כבוד בבל הקהלוה‬
‫אשר בחבל ארץ ליטא וסביבותיה‪ ,‬ושמו לבדכה בפי בל ; וכל דבד גדול ונכבד בעניני‬
‫ישראל במדינה לא נחלט ולא נעשה טרם הי׳ למראה עיניו ובקורותו של ״רבי יע?^‬
‫מירער״ ‪ ,‬וטרם חוה הוא את דעתו עליו ונתן הסכמתו}‬

‫׳ ולתכלית זו היו מזמנים אותו לאספות המדינה אשר נקראו בזמנן כפעם בפעם־‬
‫לפקח על עניני ישראל‪ ,‬ועל הרוב נתכוננו האספות בווילנא או במינסק ‪ :‬ובדעתם‬
‫הנאספים את תומת דרכו‪ ,‬חכמתו וצדקתו‪ ,‬ועם זה טוב טעמו וידיעתו העמוקח בהלינוי׳■‬

‫הי' י**'‬ ‫ברוהיה ; ול‪ 6‬י זה אטנם‬ ‫בטקורם‬ ‫הי׳ שטם‬ ‫‪ , PaBBHHCHifl ynM/lHiua‬נך‬ ‫א(‬
‫•י‬ ‫הוראה‬ ‫ני‬ ‫טדר ש־*‪ ,‬יען‬ ‫‪ ,‬ב תי‬ ‫ס פ ר לרבנים‪ ,‬ולא‬ ‫בעברית ‪ ,‬ב תי‬ ‫לקרותם‬
‫ס פ ר בעברית‪ ,‬אבל בית מ ד ר ש יונח על שם אוגתויזי®®‬ ‫‪ yMNilHUfe‬ברופית הוא בית‬
‫או אקאדעטיא! אך מפני שטתחלת בריאתם החלו טשכילינו לקראם בשם רם ונשא‬
‫לבבדם על הבריו!‪ /‬ובבחינת ‪,‬עשה למען שסך( ‪ - . .‬לאט‬ ‫מדרש״ )אולי בבונה כדי‬
‫■‬ ‫נתאזרח שם זה ‪.‬‬
‫יעם זה‪ ,‬אתרי שעתה אין עוד נ׳ ט בשטות‪ ,‬אחרי שנם התיסדותם גם עטדחם‬
‫חל!« ועבר מן העולם‪ ,‬לוא נניח להם בשם זה ‪,‬‬
‫ובשפת העם קראו להם ‪,‬ראבינער שולע״‪ ,‬ובארצות המערב ‪ -‬סיטינריום‪ ,‬יזיז ג־־ג•‬
‫העתק משם ‪,‬בי ת מד ר ש'‪,‬‬
‫ועי•‬
‫המשך הספור על קורותיהם‬ ‫ונוסדו בווילנא וזיטוטיר‪ ,‬וזוז נוגע לדעת לתכלית‬
‫עניניהם‪— .‬‬
‫תהלו‬ ‫שני‬ ‫פיק י״ג ״קל ו חו מ ר‪ /‬ס עי ף א׳‬ ‫חלק‬

‫עולם והקי דרך ארץ‪ ,‬להיותו הולך שנה שגה; לרגלי מסחרו״ לעיירות הגדולות בחו״ל<‬
‫ומתרועע שם עם אנשים רמי המעלה וגדולי הערך•) —‬
‫בידעם כל אלה — היו עיני כל נשואות אליו‪ ,‬בהשקפתו על הדבר‪ ,‬לברור הענץ‬
‫ולפתרון השאלה אשר ידונו עליה‪ ,‬ולהוראת הדרך אשר דרוש לכונן אליה״ לפי מטרת‬
‫ענין האסיפה‪ ,‬ויהי להם דברו לקו ודעתו למשקולת ‪.‬‬
‫בשנת הר״ג — תר״ר‪ ,‬כי עתידה הממשלה לימד‬ ‫וכה בעת שנשמע בין החיים‪,‬‬
‫במדינה *בתי מדרש לרבנים״ ‪ ,‬אשר מטרתם ותכליתם יהי׳ לנדל ולחנך רבנים‬
‫מ ש כ י ל י ם ‪ ,‬אשר בעמדם על משמרתם ישתדלו הם מצדם לפנות דרך להשכלת‬
‫‪T‬ועה בין היהודים ‪— .‬‬
‫כאשר נודע מכל זה לאבותינו אהזתם רעדה‪ ,‬והיל ורטט הדרו עמוק עמוק לתוך‬
‫עורקיהם‪ ,‬ואימה ופחד נפל עליהם ולא יכלו למצוא מנוה להמית נפשם ומרגוע לסערת‬
‫רוחם‪:‬‬
‫וסבת הדבר כך הוא ‪:‬‬
‫כי לא מפני יסוד הדבר בלבד — הפצת השכלה ידועה — אשר אמנם גם זה‬
‫לבד הי׳ די להיות למחתה לדור ההוא‪ ,‬דור שלמות המעלות משלמות אמוני ישראל‪,‬‬
‫ותוצאותיה‪ ,‬אשר הרבתה לפרוע‬ ‫בזכרם ובראותם את תכלית ״ההשכלה הברלינית׳׳‬
‫פרעות בישראל‪ ,‬פרצה את הומת הדת ודלדלה את כתות האומה‪ ,‬עד כי אכלה כולה‬
‫את נשמת היהדות במדינת אשכנז‪ ,‬ועכרה ומרדה את רוחם של ישראל בשאר המדינות‪,‬‬
‫באשר ספרתי בארוכה למעלה בהמשך הפרק‪.‬הקודם; —‬
‫אך הפעם לא זה הי׳ הדבר ליסוד ועיקר שעליו וספניו חלו ורגזו והצטערו‬
‫אבותינו בעת ההיא‪ ,‬כי אם היו היה להם יסוד נאמן ובסים חזק ואשיות בטוהים‬
‫להתחלחל ולהתרגש מפני ״החדשות המתרגשות לבא״‪5‬‬
‫יען כי עפ״י החומר של הפקידות' הגבוהה להשכלת העם הנאסף משנת ‪1814‬‬
‫עד שנת ‪) 1864‬תקע״ד—תרכ״ד( אכן נודע הדבר ונגלה כמו בעליל מחשבת הממשלה‬
‫מחשבה נוראה ואיומה‪ ,‬אין קץ‬ ‫על היהודים ברופיא במלכות הקיסר ניקולי הראשון‪,‬‬
‫לאימתה ואין ערך לאסוגד‪ ,‬ועוד גדול מים שברה‪ ,‬ולרגלה משבר ומחתת עולם על כל‬
‫בנפת ישראל יושבת רוסיא‪1‬‬

‫כי בהחומר ההוא הועתק כתב הרצאה של שר ההשבלה בימים ההם‪ ,‬הגרן*‬
‫א ו ב א ר ו ב ‪ ,‬להקיסר על דבר ההצעה לימד ״בר״י מדרש לרבנים״; ומאשר ידע זה‬
‫השר את נפש אדונו הגדול‪ ,‬הקיסר‪ ,‬ואת מגמת נפשו ותשוקת לבו ומטרת מעשיו להשיג‬
‫מהשכלת היהודים נקודת מטרה אחת אשר הציב לו במהלך ממלכתו — ״לשרש מעקרה‬
 ‫ברוד‬ ‫)זכחנותי(‬ ‫ממור‬ ‫'‪10Y2‬‬

‫אחר דת היהודים מקרב היהודים ולט־נת תהתיה בתוכם את ‪ . .‬הדת השלטת״ — לכן‬
‫■‬ ‫הציע לפניו דבר יסוד בתי השררש הנזכרים בסגנון העולה לפי רוהו< לאמר‪:‬‬

‫״כי על ירי הרבנים אשר יכינו לפני היהודים ״בתי מדרש‬ ‫_‬
‫ויבעטו‬ ‫היהודים‬ ‫ימאסו‬ ‫לרבנים״ אשר בדעתו ליסד‪,‬‬
‫״בהתלמוד‪ /‬אשר הוא האב; ננף וצור מנשול נחל והזק‬
‫י מאוד העומר על הררך המובילה אל קבלת רת הנוצרית מצר‬
‫היהורים ! ובסור המבשול הזה ע״י הרבנים הלומרים י ק ב ל ו‬
‫כל ה י ה ו ד י ם עליהם באהבה רבה את רת ה נ ו צ ר י ת ‪,‬‬
‫ן ‪ 2‬ן ‪ /‬׳‪ 1‬א(‬ ‫‪,‬ן ‪ 3‬ר‬ ‫‪qjj,,‬‬

‫כה היו דברי אובארוב בשעתם‪ ,‬מבוארים ומפורשים באר היטב; ואעפ״י שנשארו‬
‫הדברים אז מסודות הממשלה עד הגלותם בדפוס משנת ‪) 1866‬תרכ״ו( — אך לאבותינז‬
‫ב ש ע ת ם ‪ ,‬וחשו את הרוח טרם יפוח ;‬ ‫נורעו הדברים מאחורי הפרגוד‬
‫ותפיל עליהם אימת הדברים האלה ופחד‬ ‫ולכן לא יפלא כי נהיו כנדהמים‪,‬‬
‫התיסדות הבתים האלה — אימה ופחד אשר הרניזו והרעישו את עורקי הלב והנפש‪,‬‬
‫■‬ ‫הכח והמוח וחשו עצמם כמו אבק פורח;‬
‫כי ראו ונוכחו‪ ,‬אשר הבתים האלה עומדים להבראות אך ורק לסרסיר‪ ,‬ומעין איש‬
‫הבינים‪ ,‬י לתוצאות הרעיון הנורא והמבהיל‪ ,‬המר והנמהר‪ ,‬אשר הרה והגה לב אובארוב‬
‫למלא רצון הקיסר‪ ,‬כי יניע אל מטרתו ואל משאת נפשו ‪.‬׳‪.‬‬
‫ועם היותם אובדי עצה וכמו תועי דרך למצוא מפלט ופדות מהאימים האיומים‬
‫המתרגשים לבא‪.‬על כנסת ישראל במדינה — החליטו בבל זאת שלא להתרפות ביום‬
‫צרה‪ ,‬אך להתאזר עוז‪ ,‬לאזר היילים‪ ,‬להתגבר‪ ,‬להתאמץ‪ ,‬להשתדל ולעמוד כצר ננד‬
‫התיםדות הבתים האלה‪ ,‬אשר קראו להם ״בחי אשרה״ ‪ ,‬עד כמה שיר האפשרות והיכולת‬
‫' שלהם תגיע‪ ,‬ולא לחשוך כל עמל ותלאה‪ ,‬וגם כל הו; ^וכופר‪ ,‬ולהקריב גם את ה ח י י ם‬
‫כ ו ל ו ‪ ,‬אשר הי׳ להם למעמסה בזכרם את תוצאת דברי אובארוב ;‬
‫ובכל עת וזמן שעלו הדברים על רעיונם י לא עצרו כח מלהחלץ מחיל ורטט‬
‫ורעדה‪ ,‬אשר אחזום בכל אבריהם ועורקיהם‪ ,‬וכצנה עטרום יאוש ומפח נפש‪ ,‬לבם סער‬
‫בלי חשך ונפשם המה בלי הרף‪ ,‬וחשו כמו אש קדחת עצור בקרבם‪ ,‬ורבים בכי כילדים‪.‬‬

‫טספרי הארכיו; של הממשלה הנעתק בסכר הזכרונות )זורנאל( לשקידות השכלת העס שיצא‬ ‫א(‬
‫ח• ^‬ ‫לאור בשנת ‪) 1866‬והמשך החומר — משנת ‪ ,( 1814‬ונעתק בם' ‪.‬שלום על ישראלי‬
‫‪,‬‬ ‫׳‬ ‫וב‪.‬קהלת מאמריס* לצדרבוים ‪- .‬‬
‫תקלז‬ ‫שני‬ ‫פרק י״ג ״קל וחוסר״ ״ סעיף א׳‬ ‫חלח‬

‫בכו ויבכו אחרים‪ ,‬וראו עצמם כמו צר להם המקום בעולם כולו‪ ,‬ויקוצו בחייהם ;‬
‫ורבים‪ ■,‬כמתיאשים‪ ,‬עזבו את עניניהם ואת קניניהם‪ ,‬את עסקיהם ואת מעשה ידיהם‪,‬‬
‫את מחרם ואת מרכלתם‪ ,‬כי לא מצאו עוד בהם כל ענין וכל חפץ‪ ,‬ויהיו כנדהמים‬
‫ומשועממים‪ ,‬משבר הלב וממרירות הנפש וממדכה הרוח; לאין ערך ולאין גבול‪ ,‬ולצער‬
‫ייט! אין קץ •‬
‫ויקראו עצרה בודלנא‪ ,‬ויזמינו אליה גם את אבי זקני‪ ,‬ויחשבו ויחקרו ויבקרו‬
‫הנורא‬ ‫לכנסת ישראל ברוסיא פדות ומוצא מפגע האסון‬ ‫למצוא‬ ‫ויטכסו עצה‬
‫■‬ ‫עליה‪— .‬‬ ‫המרחף‬

‫ובעת ההיא הי׳ סובב הולך במדינת ליטא מטעם הממשלה ומשם השר אובאדוב‬
‫בפרט הדר‪ .‬מ‪ .‬ל י ל י ע נ ט ה א ל ‪ ,‬ותעודתו עפ״י משלחתו היתה לתקוע ולהריע על‬
‫הכרח ועל נחיצות ההשכלה בקדב היהודים‪ ,‬ועל יסוד בתי ספר לתכלית זו בכל עיר‬
‫ועיר‪ ,‬ויהיו נתמכים בחומר וברוח מאת היהודים ומכחם!‬
‫ותהי להם לאבותינו משלחתו של ליליענטהאל מעין פזור מלח רותח על סכה‬
‫טריה ופצעי הבורה‪ ,‬כי אעפ״י שהבטח הבטיח להם ליליענטהאל בכל תוקף‪ ,‬כי דבר‬
‫אין לו במשלחתו עם יסודי האמונה ועם עניני הדת‪ ,‬וכי אין כל מחשבה זרה בלבו על‬
‫הרכבת ההשכלה עם הדת; —‬
‫אך מאשר לא האמינו אבותינו‪ ,‬כי ביחושים קרובים אשר לליליענטהאל‬
‫ולאובארוב ולהכרתו הטובה בהספירות הגבוהות אשר לא כל אדם זכה אז כזה‪ ,‬ועוד‬
‫יהודי יי(‪ ,‬לא האמינו כי אפשר שלא ידע מכל מחשבותיו של משלחו אובארוב על‬

‫הסבה להנרה םצ‪ 1‬ינה ומיוחדת זאת זה הוא ;‬ ‫א(‬

‫הספר‬ ‫גית‬ ‫ובאותו‬ ‫בייעדן(‪ ,‬ושם גודל וחונך‪,‬‬ ‫)בירת‬ ‫הוא הי' יליד עיר םיננען‬
‫זה‪ ,‬וכחבריס‬ ‫ובנערים הכירו זה את‬ ‫ובילדים‬ ‫הוא למדו גם בני בית המלכות ‪,‬‬ ‫שלמד‬
‫החרועעו יחד ז‬

‫וכאשר גמר ליליענמהאל את חק למודו מצא לנבון לו לסול לו מסלה כחיים בארץ‬
‫רוסיא‪ ,‬ויאמר ללכת לתכלית זו לפסרבורג ;‬
‫הוא הנכיך )פרינץ<‬ ‫בבייערן‪,‬‬ ‫ולקיסר רוסיא‪ ,‬ניקולי הראשון‪ ,‬חתן מבית המלכות‬
‫מקסימליאן פאן דיכטענבערג‪.‬‬

‫נתנו על י ת‬ ‫את בגי בית המלכות במינכען‪ ,‬ואלה‬ ‫בהכרתו‬ ‫וישתמש ליליענטהאל‬ ‫■‬
‫הוא מצד*‬ ‫גם‬ ‫מליצה להנסיך הנזכר‪ ,‬ויכירו אוחו לפניו לטוב‪ ,‬ויבקשו ממנו‪ ,‬בי‬ ‫מנ תב‬
‫יכירנו לטוב לפני מי שידרוש הוא )ליליענטהאל( טמנו ;‬
 ‫ברור‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫ממור‬ ‫‪1074‬‬

‫היהודים עפ״י תבן ההרצאה שלו אל הקיסר )שהעתקתי למעלה( — והיו בטוחים‪ ,‬כי‬
‫■יכחש להם בהבטחתו ; ועל כן היו עוינים אותו ואת משלחתו ואת כל ענינו‪ ,‬וישטמוהו‬
‫זיבזוהו בלבם‪ ,‬בחשבם אותו למסית ומדיח בהסתר פנים ובנניבת דעת‪ ,‬ויחשבוהו‬
‫■‬ ‫למארת אלהים ולשטן המשחית א( —‬

‫פה אפסיק לשעה קלה מענין הפרק )על יסוד בתי מדרש לרבנים( ואספר לדור‬
‫פרק אחד ממסעותיו של ליליענטהאל‪ ,‬אשר כל ענינם נרנש ומענין מאוד‪ ,‬וכדאי הוא‬
‫לעשות לו זכרון בספר‪ ,‬זכרון לדור אחרון ;‬

‫בכלל עשה ליליענטהאל במשן זמן קצר שני מסעות בערי ליטא‪ ,‬ותכונת שניהם‬
‫עד כי סי‬ ‫ביתשם לקבלת פניו מצד גדולי העם היו כל כך שונים ומובדלים זה מזה‪,‬‬
‫שלא הי׳ במעמד שניהם לא הי' יכול לצייר לו איך אפשר‪ ,‬שאותם האנשים באותו‬
‫המקום‪ ,‬באותו הענין וכמעט באותו הזמן יבואו לידי שנוי נמרץ כזה‪ ,‬שנוי הקרוב לשנוי‬
‫קפאון ואש קדחת‪ ,‬אור וחושך‪ ,‬אבילות ושמחה‪ ,‬וכמעט שלא יאומן כלל ‪ j‬ובכל זאת‬

‫־ ויכר אותו הנסיך לשני שר ההשכלה אובארוג ולשני יותר גדולי השרים אשר נח»ר‬
‫ואובארוב מצא בו חשץ להשתמש בו לתכלית תוצאת ענינו ברבר‬ ‫המלך‪ ,‬ויתיקר בעיניהם!‬
‫השכלת היהודים ברוסיא‪ ,‬ויש קר בידו משלחת ו א ת ‪~ .‬‬

‫כעד ראי'‪ ,‬כי הימים אשר עשה ליליענטהאל‬ ‫הםושר הנודע ליוונדא‪ ,‬באחד מספריו יסשר‬ ‫‪(N‬‬

‫ב מ י נ ס ק היו מלמדי דרדקי מכנסים את תלמידיהם ‪ -‬עולליהם לעת ערב אל בית המדרש‬
‫הגדול להגיד תהלים ולענות אמן בכל כהם ולהתפלל ל ה‪ /‬בי יחלצם וישלטס משגע רע זה‬
‫שנים בעת ההיא‪ ,‬הי׳ מן‬ ‫שבע‪ -‬שמונה‬ ‫בן‬ ‫ילד‬ ‫ליוונרא‪,‬‬ ‫והוא‪,‬‬ ‫וממשלתתו הארורה;‬
‫המתפללים ‪- . .‬‬

‫וראה מה שאפשר להלן בחבור חלק רביעי‪ ,‬שרק מ״ד‪ ,‬בזכרונות• על היי דורי הגאו;‬ ‫־ ־‬
‫‪ ,‬הג צי׳ב מוואלאזין״‪ ,‬כי הוא‪ ,‬דורי‪ ,‬עפ״י הכרתו היטב בפניס את ליליענסהאל )כפי שאסשר‬
‫כאן בסמוך‪ ,‬שלתכלית מטרת נסיעתו סר ליליענטהאל לוואלאזין(‪ ,‬לא הי׳ בענין זה תמים‬
‫כמו שספרתי‬ ‫רעים עם אבותינו בדור ההוא בחשדם אותו בחשד מכוער‪ ,‬כמסית וכמריו‪/‬‬
‫ולפי דבריו של דודי הי׳ ליליענטהאל נקי מחשד זה‪ ,‬והביא ראי' מסוף מעשיו‪ ,‬גי‬ ‫כאן!‬
‫כאשר נודע לו‪ ,‬כי אמנם יש בלב הממשלה הרהורים קשים על דת ישראל נם וימלט מרוסיא‬
‫‪.‬‬ ‫לשתע שתאום‪ ,‬עיי״ש בארוכה ‪— .‬‬
‫תהלח‬ ‫שני‬ ‫פרק י״ג ״קל וחוטר'‪ ,‬סעיף ב׳‬ ‫יחלק‬

‫נגד העולם ונגד השט•‪!!:‬‬ ‫גהשנוי הזה בא ונהי׳‪ ,‬בא נלוי לכל‪ ,‬נלוי ונראה יקהל עם‪,‬‬
‫כי בעוד שכמסעו הראשון‪ ,‬כמו שספרתי‪ ,‬הראו לו אבותינו רוע פנים ורוח סרה‪,‬‬
‫■לא אבו לראות את פניו ולא שעו על דבריו‪ ,‬וככש״כ שלא חשבו להשתתף עמו בתוצאת‬
‫וכמעט שהביעו גלוי‬ ‫מטרת משלחתו‪ ,‬וינודו ממנו כמו מרוח משחית וממלאך בלהות‪,‬‬
‫י‬ ‫‪:‬בפניו‪ ,‬כי יחשבו את משלחתו לתוכחת עונש ולמארת אלהים; —‬
‫הנה כנגד זה‪ ,‬במסעו השני החליפו אבותינו את יחושם אליו‪ ,‬לא רק בערך חיף‪,‬‬
‫־ררחוקים לקרובים‪ ,‬אך נם בערך חליפת אויב לאוהב ; ואם הי׳ זה באמת ובתמים או‬
‫אבל למראה עין היו היחושים אליו‬ ‫בלב ולב — לה׳ פתרונים‪ ,‬כי הוא רואה ללבב‪,‬‬
‫כמו משוחים בשמן‪ ,‬כמו מלאים נעימות ומדושני עוננ‪ ,‬יחושי אחים נאמנים ומכרים‬
‫‪v‬אוהבים ישנים־‪,‬‬
‫ולא רק שהראו לו פנים של רצון‪ ,‬פנים יפות‪ ,‬פנים שוחקות‪ ,‬אך גם ד ‪a‬לו‬
‫במקצת להענות לו ולדרישותיו ולהצעותיו‪ ,‬וכפי שמספר הוא בעצמו במכתבו על ענין‬
‫זה לאחד מידידיו )אעתיקנו להמכתב בהסמוך(‪ ,‬ומספר כל זה בשמחה ובנחת רוח־‪,‬‬
‫והסבה להתעוררות שנוי מוחלט זה הי׳ אחד מיוחד מנרולי נאוני הרבנים במדינת‬
‫ליט־א‪ ,‬אשר עור אז בימים ההם נכתר לבד בתואר ״הגאון״ עוד בתואר ״החבם״ ‪ ,‬כמעט‬
‫‪:‬חיון לא נשמע בזמן ההוא ‪ :‬ועם היות מכון שבתו בעיר קטנה‪ ,‬היתה בכל זאת מצידתו‬
‫‪-‬פרוסה על כל עניני ישראל אשר בקהלות ליטא הנחלות והמכובדות ובמדינה בכלל‪,‬‬
‫‪v‬כל דבר נדול ונכבד באומה לא נעשה בלתי ידיעתו ובלתי הסכמתו‪ ,‬וככוח וגדולתו‬
‫•על ארץ רבה־‪,‬‬
‫והאדם הגדול והמכובד הזד‪ .‬הי׳ הנאון רבי יצחק מ־ואלאזין‪ ,‬שהי׳ נקרא במדינה‬
‫כי בתו )של רכי‬ ‫בשם החבה ״רבי איצעלע וואלאזינער״ )והוא מחותנו של אבי זקני‪,‬‬
‫איצעלע( היתה נשואה לבנו של אבי זקני‪ ,‬הוא הגאון הנודע בשם ״הנציב מוואלאזין״(‬
‫והוא הי׳ רוח החי׳ באופני הנהגת נחלי העם עם ליליענטהאל‪ ,‬אחרי אשר נוכח בעצמו‬
‫מ ו כ ר ח ת לבא עפ״י יסודי עניניו‪ ,‬אשר חקר‬ ‫ונם‬ ‫הראויה‬ ‫על תכונת ההנהנה‬
‫עד אשר עמד על הקר דבר‪ ,‬ואז הורד‪ .‬ופקד‬ ‫ודרש בלב מבין ובמחשבות עמוקות‪,‬‬
‫■על מהלך הענין ור״כניתון‬
‫נדל דעה ובעל רגש נחל‪ ,‬אוהב ומשתדל‬ ‫כי בכלל היה רבי איצעלע איש‬
‫להבין ולדעת את אשר עיניו רואות ואשר אזניו שומעות‪ ,‬ומתחקה לדרוש ולחקור‪,‬‬
‫■לחשב ולדעת‪ ,‬להקביל ולהעריך כל דבר וכל ענין ממקורם ולעמוד על תכונתם לאשורם־‪,‬‬
‫ודער״ו רחבה ואון ברוחו לישא דעה על נוי ועל אדם‪ ,‬על ארצות ועל ממלכווע על‬
‫•ערכי החיים ועל הליכות עולם‪ ,‬ועל כל רבד נפל בעולם הגדול בכלל ובעולם היהודים‬
‫;בפרט ‪ j‬והי׳ בכלל חזון נעלה ומצוין בזמנו‪ ,‬ויהי לכבוד לבית ישראל ותפארתו עליהם ;‬
 ‫ברוך‬ ‫)זכרוגותי(‬ ‫מקור‬ ‫‪1076‬‬

‫ובענין שלפנינו היתה סבת שגוי היהושים מן הקהלות אל ליליענטהאל סרערג‬

‫לטובה‪ ,‬וסאיבה לאהבה‪ ,‬שבאה עפ״י הוראתו של‪,‬לבי איצעלע^ בהשתלשלות המאורעות;‬
‫בסדר זה‪:‬‬
‫הוא‪ ,‬ליליענטהאל‪ ,‬בראותו ובהרגישו במסעו הראשון את־ הדחיפה התקיפה וארד•‬
‫כמו מטובי העם וראשיו‪ ,‬כמו־‬ ‫העקיצות הנמרצות אשר פגש על דרכו בערי ישראל‪,‬‬
‫מהמוניו‪ ,‬לא נפל בכל זאת רוהו בקרבו‪ ,‬וכאיש כן גבורתו התאזר עוז ואוסץ ולא נתן‬
‫לנפשו להתרופף ולהתיאש ממהלך ענינו ומתוצאת משלחתו אשר הפקד עליה ולנום מן■‬
‫ואופן‬ ‫המערכה — אך חשב וחקר‪ ,‬תד והפש למצוא דרך ומבוא למלא תפקידו‪,‬‬
‫יתחבולה בשלום וברכות לרכך קשי ערפם של ה ק מ י ם עליו‪:‬‬
‫וחקר ומצא;‬
‫כי בלקחו דברים על עניניו ועל דאגתו עליחם עם ידידיו־ ומקורביו היחידים אשר־‬
‫רכש לו בהערים אשר עבר ועשה בתוכן‪ ,‬והם פרחי ההשכלה בימים ההם‪ ,‬שמע מפיהם■'‬
‫את הערך הגדול ואת רגשי הכבוד הרם והנשא אשר ירחש לב העם כולו‪ ,‬גדוליו וקטניו^‬
‫אל הרב רבראיצעלע מוואלאזין‪ ,‬וגם הוכיחו לו מקורביו אלה והאמיתו לו‪ ,‬אשר א ^‬
‫אך הוא‪ ,‬רבי איצעלע ימצא לו אזנים קשובות ורגש נטיה לדבריו‪ ,‬של ליליענטהאל^‬
‫והדבר בכלל ימצא מסלות בלבבו‪ ,‬אז דרכו )של ליליענטהאל( נבונה ובטוחה לון‬
‫ויהי כאשר שמע ליליענטהאל כל זח בתוקף בטחון מצד המעוררים אותו על זה‪.,‬‬
‫ואשר לא נסתפק בתומת נפשם להצעה זו וביושר הגיונם ובבטחון הכרתם לענין זה —‬
‫כאשר שמע והקשיב כל זה‪ ,‬אסר ללכת לוואלאזין להרצות דבריו לפגי‪ -‬הגאון הנזכר רבי■‬
‫איצעלע‪ :‬וכן עשה וילך שמהיי(‪.‬‬
‫וכפי שהי׳ מכפר דודי הגאון ״הנצי״ב סוואלאזין״‪ ,‬שהי׳ חתנו־ של רבי איצעלע‪_,‬‬
‫כפי שספרתי למעלה — הי׳ הוא באותו מעמד שהרצה ליליעגטהאל את דבר משלחתר‬
‫בהגישד‬ ‫לפני רבי איצעלע ‪ :‬ובהמשך הדברים ‘גילה נסתרות נפלאות איומות ונוראות ‪,‬‬
‫מאלה‬ ‫העתקה מקוימת מספר הזברונות )זורנאל( למושבות מועצות סוד שרי המלכות ‪,‬‬
‫היושבים ראשונה במלכות‪ ,‬אשר הם יד ימינו של הקיסר‪ ,‬וככחם להשפיע עליו מדעתם‪,‬״‬
‫י‬ ‫ובה ערוך וכתוב לאמר‪:‬‬

‫האלה תחת נשיאותד שלד הקיפד־‬ ‫״כי באחת המושבות‬

‫מה לעשות לקשה ערפם‪ ,‬של‪ .‬היהודים‬ ‫נתעוררה השאלה ‪,‬‬

‫נת^ק רביעע‪.‬‬ ‫*>י‪*.‬ה ‪Thnh‬‬ ‫אכפי‬ ‫‪jsv‬‬ ‫פניו‬ ‫ובא ל ‪r‬ם בערב ערב יום הנפורים } ועל קבלת‬ ‫«(‬
‫ם*ד ‪—.‬‬
‫תמלם‬ ‫*‪,‬טני‬ ‫סרק י״ג ״קל והומר״ ‪ .‬סעיף ב׳‬ ‫חלק‬

‫ברוסיא ‪ ,‬אשר יכבידו את לבם להמרות את רצון הממשלה‬ ‫י‬

‫שיתערבו בהיים אזרהים במדינה‪ ,‬והם באבירות לב וכמו‬
‫בהוזק יד יבדלו מהם ; את שפתם לא יבקשו לשמוע ‪ ,‬ואת‬
‫חברתם לא יאבו לדעת ‪ ,‬וכל אשר להם יזרו הלאה ‪ /‬ולכל‬
‫ההתעוררות ולכל התנועות להשכלה ולהתאזרח במדינה יתט‬
‫כסף סוררת ונם דהיפה ממרת‪:‬‬
‫הספר( לחשב את‬ ‫‪,‬ותהי דעת הקיסר )בל זה מלשון‬
‫כל היהודים אשר במדינתו למדרגת ״אנשי צבא״ ‪ ,‬כעין אלה‬
‫‪.‬‬ ‫הנשלחים בעונם בתור ״גולי מלחמה"■‪,BoeHHoe nocejieHie‬‬
‫ויהי הדבר קרוב‬ ‫ורוב שרי המלכות נטו לדעתו זאת‪,‬‬
‫להתאשר‪5‬‬
‫״אך שני השרים‪ ,‬אובארוב‪ ,‬שר ההשכלה‪ ,‬וקיסעליעוו‪.,‬‬
‫שר נכסי הממשלה ‪ ,‬עמדו לטעון נגד הצעה זו ‪ ,‬ויאמרו ‪ ,‬בי■‬
‫הגזירה קשה ביותר ‪ ,‬ואיננה לפי רוח הנמוסים בארצות‪.‬‬
‫ענין‬ ‫מתוקנות*‪ ,‬ולמען הרגיע את לב הקיסר ההומה על כל‬
‫זה — הבטיחו לו שני השרים האלה ‪ ,‬כי יעמיסו הם עליהם‪.‬‬
‫את משא עול ההשתדלות הנמרצה להטות את לב היהודים‬
‫אהד השכלה ואחר חיים מדיניים‪ 5‬ונענה להם הקיסר״ ‪ ,‬ע״ב ‪.‬‬

‫ליליענטהאל לרצות דבריו — בשלחם אותי‬ ‫״וזה ההלם לעשות ברבר הזה — הוסיף‬
‫לערי המדינה לעורר ולזרז על נחיצות ההשכלה ועל חיים מדיניים ומתוקנים‪5‬‬
‫״ועתה — הביע ליליענטהאל את בטחונו לפני רבי איצעלע — עתה‪ ,‬אם ישיבו‬
‫היהודים ריקם את הצעת השר אובארוב על דבר יסוד בתי ספר עממים ‪ ,‬אז ‪ ,‬כמובן ‪,‬‬
‫ואז גורל כנסת‬ ‫לעמוד בפני ההחלטה הנזכרת של הקיסר‪,‬‬ ‫לא יוכל הוא‪ ,‬אובארוב‪,‬‬
‫ישראל ברוסיא מורא מאוד ‪ ,‬ואחריתה מי ישורנה ! ״‬
‫כי לא רצה לפרסם דבר הספר הזה בערי‬ ‫והוסיף עוד ליליענטהאל לאמר ‪,‬‬
‫המדינה ‪ ,‬למען לא יפול לב העם עליו וימס כל רוח ‪ ,‬ולא יחשבו עצמם כמיואשים‬
‫וכאובדים חלילה‪— .‬‬

‫ובשמער‬ ‫האלה‪,‬‬ ‫באמתתם של כל הדברים‬ ‫וכאשר נוכח רבי איצעלע‬

‫סליליענטהאל ‪ ,‬כי הולך הוא שנית לווילנא ולמינסק וליתר הערים הגדולות במדינת‬
‫ליטא — קדם אותו רבי איצעלע במשלוח רצים לאותן העיירות בחשבון שיקדימו בואין‬
 ‫ברוך‬ ‫)זכי־ונותי(‬ ‫מקור‬ ‫•‪1078‬‬

‫לבואו של ליליענטהאל ‪ ,‬והודיע ויזרז את מי שדרוש על קבלת פני ליליענטהאל בפנים‬

‫להניח לו כמדד‪ ,‬ידועה לא^יי‬ ‫וגם ‪. .‬‬ ‫ולהתעסק עמו בהצעותיו ‪,‬‬ ‫‪-‬יפות ובכבוד ויקר ‪,‬‬
‫•ידרוש מצר הקהלות‪.‬‬

‫והדברים האלה עפ״י רום מעלת ערך מדברם עשו את שלהם‪ ,‬וכאשר יסםי‬
‫)תר‬ ‫■ליליענטהאל בעצמו במכתבו ל ה‪ .‬ניסן ראזנטהאל מן י״ג ספטסבר ‪1842‬‬
‫לילקוטי זה ‪ ,‬והי׳ לזכרון מים'‬ ‫מהוראדנא ‪ ,‬שראיתיו בהעתק ‪ ,‬ואמצא לנבון להעתיקו‬
‫זזתקופה הנרגשת ההיא ‪.‬‬
‫וזו לשוני;‬

‫‪"Grodno d.‬‬ ‫‪13 ,9 .42‬‬

‫היושב בקירות‬ ‫ואהיבי‬ ‫אדוני‬ ‫לכבור‬

‫לבבי‪ ,‬טה״ו ניסן ר א ז נ ט ה א ל שליט״א‬

‫הנה זה שני שבועות אשר נשאתי את רגלי ושמתי‬

‫פעמי לק׳ וואלאזין ‪ ,‬ואציע לפני ארוני ראשי פרקים מן כל‬
‫המעשים אשר געשו בוואלאזין‪ ,‬מינסק וגראדנא‪:‬‬
‫בוואלאזין קדמתי פני הגאון המפורסם וכו׳ מה״ו יצחק‪,‬‬
‫משכיל ודורש אלהים ‪ ,‬ועליו‬ ‫ומצאתי בו איש חכם ונבון ‪,‬‬ ‫י‬
‫רוח חכמה ובינה ‪ ,‬רוח עצה ‪.‬ידעת ויראת ה׳ ; ששתי כעל כל‬
‫ממנו כבן אהיב ונחמד‪ ,‬כי אבי אכי‬ ‫הון להיות מקובל‬
‫קראתיו‪ ,‬רכב ישראל ופרשיו;‬
‫וכאשר ראו משולחי ווילנא ומינסק ‪ ,‬כי הוא ‪ ,‬הגדול‬
‫‪.‬בישראל‪ ,‬שם פניו אלי ולא הסיר ממני אהבתו‪ ,‬כאותם‬
‫בגרונם ובידם הרב פפיות —‬ ‫הצבועים אשר רוממות אל‬
‫התקרבו גם הם אלי ‪ ,‬כרתו עמי ברית אהבה ‪ ,‬ושנינו נשבענו‬
‫בשם ה׳ אלהי אבותינו להיות לנצח אוהבים נאמנים ‪ ,‬ולבלתי‬
‫נבגוד איש באחיו לחלל ברית האהבה ‪ ,‬האחוה ומרעות ‪.‬‬
‫מהעיר הזאת הלכתי בערב יו״ט למינסק ‪ ,‬ומצאתי בה‬
‫את אשר לא קויתי ‪ ,‬השנאה חלפה הלכה ‪ ,‬הנקיטה ונטירה‬
‫נהפכו לאהבה והתקרבות ‪ ,‬וכולם פה אחד ענו ואמרו ‪ :‬״סלח‬
‫גא ‪ ,‬מחל נא לעון העת ההיא ‪ ,‬בי כולנו אוהכיך ״}‬
‫תקט‬ ‫שני‬ ‫פרק י״נ ״קל וחו מ ר‪ /‬סעיף‬ ‫הלק‬

‫ואנכי מה אעשה לאחינו ביום שידובר בם ‪ ,‬חבקתים‬

‫ינשקתים ‪ ,‬אהבתי כפתה את פשעם ‪ ,‬וכלמתם המירותי מננד‬
‫פני; עברתי על מדו ת‪ /‬והנה נכנסתי בשלום ויצאתי בשלום־‪,‬‬
‫הנדול או‬ ‫בכל יום מימי יו״ט הייתי בבית המדרש‬
‫״בבליומעם קלויז" ‪ ,‬או באחת החברות אשר נתיסדו שם מאז‪,‬‬
‫ו ש ל י ש י ם על כולו א( ‪ ,‬וביום שמחת תורה נקראתי לבא‬
‫לחדר החסידים מליובאוויץ‪ ,‬ושם נקראתי לחתן תורה; ואתרי‬
‫סיום התורה ; כאשר קראו כולם ״חזק" ; נתחזקתי והייתי‬
‫לאיש ושתיתי עמהם כטוב לבם ‪ ,‬ובראותם ‪ ,‬כי תם היי״ש‬
‫מהכלי הגדול אשר נתנו לפני שמחו שמחה גדולה ‪ ,‬הארץ‬
‫רעשה מקולם בקראם ״אחינו ובשרנו אתה ! ״‬
‫ובהאסיפה שהיתה ביום א׳ דחוה״ם בערב נתנו ליי‬
‫כולם את שאלתי ובקשתי — שמות הרבנים אשר הם‬
‫מםכימים עליהם ‪ ,‬שמות האנשים אשר ישבו ״בגובערנסקאיא‬
‫קאמיססיא‪ /‬והנה כולם אנשים משכילים ויראי אלהים‬
‫כמו ר׳ אהרן לוריא ‪ ,‬ר׳ זיסל ראפאפארט ;‬ ‫ומרוצים לעם ‪,‬‬
‫מרגלין ; יעקב דאקשיצער ; ר׳ ישראל מיכל ; ר׳ יזיזק‬
‫וויליענסקי ; ר׳ ישעיה יאללעש ; ועוד ‪ :‬כתבו מכתב להשר‬
‫טונטיפיורי ‪ ,‬וכן כתבו להקיר״ה וליועציו ‪ ,‬אם אקבל קאפיא‬
‫מתושבי ווילנא; אזי רציתי לשים לדרך פעמי‪ ,‬אך נחליתי‬
‫חולי מעיים; וגם נצרכתי לרופאים ולרפואות; ועוד היום‬
‫אינני בקו הבריאות ‪.‬‬

‫לגדארנא‪ ,‬עברתי כמה‬ ‫במוצאי יו״ט מהרתי לבא‬

‫מקומות‪ :‬מיר; נאוואגרודאק ועוד‪ ,‬וראיתי שם את הרבנים‬
‫בערב באתי לכאן‪,‬‬ ‫אשר באו אלי על הפאכט ‪ ,‬וביום ו׳‬
‫גדולה ונאמנה ‪ .‬ובשעה הראשונה אחר‬ ‫ונתקבלתי בשמחה‬
‫בואי נתאספו אלי ראשי העיר וגדוליה ‪ ,‬שתי שעות דברתי‬
‫על לבם ‪ ,‬והסכימו בלב תמים לכל השאלות והבקשות אשר‬
‫נתתי לפניהם ‪ — .‬מצאתי פה את רבי בנימין ‪ ,‬וששתי בעל‬

‫»ונר‪.‬ו‪ ,‬כי בכל בית ח‪8‬לה שני^ קראוהו לתורה ל ש ל י ש י ‪- .‬‬ ‫א(‬
 ‫ברוך‬ ‫סכרונותי(‬ ‫סקור‬ ‫‪1080‬‬

‫יודע מכרג‬ ‫כי איש חכם וגיון הוא ‪,‬‬ ‫כל הון בראותי אוהו ‪,‬‬
‫העם ותחלואיו ‪ ,‬ורוצה לגדור גדר ולעמוד בפרץ יי( ‪.‬‬
‫והנה במוצאי שבת אלך לכיאלוסטאק ‪ ,‬יתן ה׳ וישלח‬
‫מלאכו לפני לתת אותי לח; ולחסד בעיני כל רואי ‪ .‬כחפצו‬
‫וכהפץ אוהבו ומוקירו הנאמן‪.‬‬
‫מנחם בלא״א מהו׳ יהודה ליליענטהאל״ ‪— .‬‬

‫והנה בל ההשתנות הנמרצה מהיהושים לליליענטהאל מסנובו הראשון את ערי ישראל «‬

‫וכל מראה הפנים־־שוחקות שהראו לו בכל מקום שעבר שנית — הכל וכולם נאי‬
‫אך ורק עפ״י רמיזותיו של אותו האדם הגדול ^רבי איצעלע וואלאזינער‪ /‬כאשי ספרתי(‬
‫ומזה נראה‪ ,‬עד במה הי׳ גחל בבודי‬ ‫וכאשר יספר ליליענטהאל בעצמו במכתבו זה;‬
‫וערכו בעיגי בגי דורו ‪ ,‬בעיני גדולי הדור ובעיני העם ‪ ,‬עד אשר לא מצאו להם לחובת‬
‫גם לדרוש ולבקר את דבריו ומעשיו ולהרהר אחריהם ‪ ,‬ולחקור אחר עניגם וסבתם ‪ ,‬אל‬
‫היי להם דבריו כדברי האורים‪ ,‬מבלי להר ‪a‬שב עם מקום משכנו‪ ,‬עירה קטנת‬
‫ועניה — וואלאזין‪.‬‬
‫אשרי סי שזכה לכך ! — י(‬

‫ויתר עניני ליליענטהאל ומשלחתו ‪ ,‬וכן מענינו עם השר אובארוב סהוץ למשלחתי(‪.‬‬
‫ודבר מנוסתו לפתע פתאום מרוסיא בעצם ימי עבודתו בעניני משלחתו — את כולם‬
‫ואת הכל אספר אי״ה בחבור זה כחלק רביעי פרקי מ״ד ומ״ה ‪ ,‬כי שם מקומם ‪.‬‬

‫אך אחר כל אלה‪ ,‬אחר הפנים יפות ומסבירות ואחרי כל אותות רצון שהיאי■‬
‫אבותינו לליליענטהאל‪ ,‬ואחרי ההנחות שהניחו לו למשאלותיו ודרישותיו בעניגו — עליני‬
‫להודות‪ ,‬כי כשם שעלובה ומדוכאה האהבה הבאה מתוך אונם ובפיה‪ ,‬אף כי בדיו‬
‫״כופין אותו עד שיאמר רוצה אני' ‪ ,‬כך אוי ואבוי לחנוך הבא מתוך תגרת לחץ יר חזקה■‬
‫ותקיפה; ואף כי בדרך הנזכר; כי אם אפשר למצוא פר« ומוצא להמלט מפני אימת‬
‫האגרוף ומפני עונש השוט — אז קץ להאהבה ומשבר להחנוך !‬

‫הדברים מוסכים אל הגאון רני בנימין א עכנזי‪ ,‬ה ר אנ״ד דהזרדנא ‪- .‬‬ ‫א(‬

‫ב ענ ת תר־ח( דר״ואר‬ ‫)זה כמאה שנה‪ ,‬הוא נפטר‬ ‫להנם זכה נז מנו‬ ‫ונראה כזה‪ ,‬כי לא‬ ‫נ(‬
‫נזדרז אך מעמיס מאוד ני ג‬ ‫ה ח ב ‪ 0‬״‪ ,‬מה שלא זכה עוד גדול אתר זולתו‪ ,‬ואפילו‬ ‫‪ ,‬הג און‬
‫'‬ ‫״‬ ‫בשירת הרבנים שזכו לתואר זה ‪- ,‬‬
‫תלןמא‬ ‫♦‪,‬צני‬ ‫םרק י״ג ‪,‬קל וחו סר‪ /‬סעיף ב׳‬ ‫הלה‬

‫וכך הי׳ הדבר בענין זח‪ ,‬בענין משלחתו של ליליענטהאל ‪ i‬אמנם כי סוף סוף‪,‬‬
‫?פ״י משלחתו זאת שהיתה נתמכת באוסץ ידו ובתוקף דעתו של השר אובארוב‪ ,‬ואשר‬
‫לה משען ומשענה ומטה עוז מגבוה מעל גבוה — מהקיםר בעצמו — הנה אמנם עלתה‬
‫כידי הממשלה ליסד בתי ספר לישראל‪ ,‬וגם קבעה לחוק‪ ,‬כי על כל איש מישראל‪ ,‬מכל‬
‫ערך וסכל פלוגה ומכל מעמד שהוא‪ ,‬לשלוח את בגו לבית המפר ההוא‪ ,‬וקבעה על זה‬
‫פקידות ומשמרות ומבקרים וספקהים ומשגיחים ומנצחים ביד המלך ‪— :‬‬
‫הנה אהר כל אלה לא הצליחה הממשלה הצלחה נאמנה על דרכה זאת ! יי הפצה‬
‫תקותה לא באה ומטרתה לא השיגה! כי כמה וכמה פתחים ומוצאים‪,‬‬ ‫לא ניתן לה‪,‬‬
‫התכולות ועצות להחלץ משעבוד זה ולהבריח חוב זה ‪ I‬וזה שנלכד בו באין מנוס ומפלט‪,‬‬
‫לצאת הובת החובה‪,‬‬ ‫השתדל לעשות תושיה למחצה‪ ,‬או יותר נכון — לפנים‪ ,‬כלומר‪,‬‬
‫לא הובת הלמוד!‬

‫שנקרה ובא‬ ‫בה היו מספרים מעשה שהיה‪ ,‬מעשה נפלא מאוד‪ ,‬וגם זר ומגוחך‪,‬‬
‫מענין זה בעת ההיא‪ ,‬והמעשה הזה יאלפנו דעת להעריך את רוה אבותינו בדור ההוא‬
‫;כיהושם ונטיתם להשכלה‪ ,‬הרבה יותר מבמה משלים וציורים מבודים ‪.‬‬
‫נוסד בית ספר‬ ‫הדבר הי׳ בעיר סלוצק‪ .‬שם כמו בשאר ערי ישראל במדינה‪,‬‬
‫־עפ״י תכנית הממשלה להורות לילדי ישראל לשון וספר ויתר הלקתים הכוללים‪ ,‬כפי‬
‫המערכה מהלמודים המאושרה ומקוימת כהק;‬
‫אך על האמת‪ ,‬מצד הקהלה נוסדה ״הבריאה״ הזאת אך ורק בבחינת ״עשה ל מק‬
‫■שמך״ ‪ ,‬כי רק שמו‪ ,‬שם ״בית ספר״ נקרא עליו‪ ,‬אבל בתכנו הי׳ עומד ריק ושמם מעת‬
‫לעת אשר הפקיד המבקר את בתי הספר מטעם הממשלה באותו הפלך הי׳ בא לעיר‬
‫לעשות בקורת בבתי הספר העומדים תהת רשותו ‪ :‬והמפקחים על בית הספר מתושבי‬
‫־העיר )כלומר‪ ,‬אלה אשר רק נרשמו למפקתים( ידעו עת ומועד לבואו של הפקיד המבקר‬
‫‪,‬‬ ‫‪,‬‬ ‫לעיר‪ ,‬ויהבו לו ‪. .‬‬
‫וביום הנועד להפקיד לבא היו המפקהים העירונים מזמנים איזה עשרות נערים‬
‫ומבית תלמוד תורה לאותו הבית ״ששם בית ספר נקרא עליו״‪,‬‬ ‫מתלמידי ״החדרים״‬
‫■ויסדרו להם מושבות סביב שלחנות הבנוים כעין אצטבאות‪ ,‬וישימו לפניהם ספרי למוד‬
‫הדרושים לפי ההק מהתכנית שהתותה וקיימה הממשלה‪ ,‬והספרים נפתחים ומסודרים כמו‬
‫עומדים נכונים ומזומנים לתעודתם לפני הנערים ;‬

‫ועל כל הכבודה הזאת ועל כל המערכה הנהדרה הפקד בתור ״מורה ומפקח״ איש‬
‫•נכבד מחשובי העדה )קראוהו בשם ש‪ .‬וו‪ (.‬איש גדול בתורה ומשלומי אמוני ישראל ‪,‬‬
‫אשר תעודתו בחיים הי׳ לפקוד את באי בית המדרש הגדול שבעיר ״בשעורים״ שונים ‪:‬‬
 ‫)זכרונוהי(‬ ‫ממ ור‬ ‫‪1082‬‬
‫ברוך‬

‫שעור בתלמודי שעור במשניות‪ ,‬ושעור בספר ״חובת הלבבוה״ ‪ ,‬ועם ״עסק״ זה חגם עירי‬
‫שעורים לעצמו עבר עליו יומו ולילו‪ ,‬תמידים בסדרם‪ ,‬ויצדק קודש;‬
‫וזכה ״להוראה ולפקידות״ בבית הספר‪ ,‬מפגי שהיו אומרים עליו‪ ,‬שהוא שומע אוז־‬
‫שפת המדינה‪ ,‬ויודע להלך את שרי הפקידות ;‬
‫ובאלה השעות שבה; היו מחכים ״בבית הספר״ לבואו של הפקיד המבקר‪ ,‬עמד‬
‫״המורה המפקח" על הנערים התלמידים היושבים למקומותיהם ומטייל בחדר הנה והנה‪,‬‬
‫וספר ״המשניות* מתבנית קטן בידו‪ ,‬וחוזר עליו מעט בעיון בפנים ומעט בעל פה וכל‬
‫חושיו בו ן והנערים יושבים אל השלחנות ומבלים עתם בנהוק ופהוק ובשיחות בטלור•‪•/‬‬
‫ומחכים עד אשר יבא ויצא הפקיד המבקר‪ ,‬ורוח להם ממאסרם ‪:‬‬
‫ואחד הנערים היושבים אל השלחן‪ ,‬במו בדרך אגב העיף עין בספר הלמוד הפתור‬
‫ומונח לפניו ויקרא בו שתים שלש מלים‪ ,‬וכמו התענין בהם‪ ,‬אך לא יכל לבאר אותן לי’‬
‫וברצותו להבינן‪ ,‬קם ממקומו ויקח את הספר בידו ויתאזר עוז ויגש אל המורה—המפקרז‬
‫המטייל בחדר וטרוד בנירמתו במשניות ויראה לו את הדברים וישאלהו לבאורם?‬
‫ויהי אך החל הנער להרצות שאלתו‪ ,‬ויקה ״המורה — המפקח" את ספר המש‪8‬יות‬
‫ויאמר אליו בשצף קצר '‬ ‫בידו השמאלית‪ ,‬ובימנית הלק להנער מתנת ״הזרוע בלחיים"‬
‫ושב‬ ‫״אוי לך‪ ,‬נער שובב‪ ,‬האמנם תדמה ב א מ ת לדעת את הכתוב בזה ך‬
‫במקומך״ ‪.‬‬
‫והנער ״בהכירו בצדקת המורה — המפקח״ קבל גערת נזיפה זו בכובד ראש וישי‬
‫אל מקומו‪ ,‬ויקוט בפניו על המכשול שיצא מלפניו בלא דעת‪ ,‬וחבריו הנערים נדו לו על‬
‫עות דרבו ‪— . .‬‬
‫ובין כה בא הפקיד המבקר‪ ,‬והוא לשלום ‪ . .‬ן ואחרי אשר לקח דברים אחדים עם‬
‫״המורה‪-‬המפקח״ הנזכר ורשמם בספר‪ ,‬נתן ידו להמורה‪-‬המפקח לשלום ויצא בשלום‬
‫והלך לדרכו צ ל ח ה ‪ ,‬והמורה‪-‬המפקח שלח את הנערים לחדריהם )לקיים מה שנאמר‬
‫ב ח ד ר י ך ( ‪ ,‬והוא עצמו שאף רוח‪ ,‬ויזדרז וימהר אל בית‬ ‫)ישעיה‪ ,‬כ״ו( לך עמי בוא‬
‫המדרש לתפלת המנחה‪ ,‬ולהשלים שעוריו הקבועים לו אשר החסיר היום‪ ,‬והבקור תם׳‬
‫והכל שריר וקיים ! ‪ . .‬יי(‬

‫מלכות סטורא ה ‪ /‬נ’‬ ‫לקיים מח שנאמר ‪ . .‬ולא כיד חזקה ‪ J‬כי בזה נבדלה מוראה של‬ ‫א(‬
‫בנייח‬ ‫בהראשונה ‪ -‬אם אך בטוחים ונאמנים שלא יגיע הדבר )החטא( למלכו^ אז «לב‬
‫אח‬ ‫מוראה של מלכות שיש‬ ‫ובנפש שוקמה עוברים עליו לרעה‪ ,‬וכמ׳ש ב א בו ^ אלמלא‬
‫רעהו חי־ם בלעו! מה שאין כן כמורא שמים‪ ,‬אין מחשבה ואין הרהור שלא יגיע זזו־בר‬
‫תר‪2b,‬‬ ‫עזני‬ ‫פרק י״ג ‪ Sp,‬וחומר; סעיף ב׳ י‬ ‫חלק‬

‫מי ינלה עפר מעיניכם‪ ,‬אבותינו היקרים‪ ,‬אבותינו החביבים‪ ,‬הצדיקים התמימים‪,‬‬
‫׳צוטרי אמונים בכל לבבכם ובבל נפשכם‪ ,‬וראיתם ונוכחתם‪ ,‬כי אלה דרכי החנוך אשר‬
‫אסרתם ״סורו טמא״ ‪ ,‬״לא יראו ולא ימצאו״ ‪ ,‬ואותם הלמודים אשר חבלתם ונאצתם‪,‬‬
‫יאשר לשמם ולזכרם רגז לבבכם ואחזתכם חיל ורעדה‪ ,‬ואשר עיניכם ולבכם היו תמיד‬
‫נעואות לשמים להלצכם מתוכחת עונש זה •י( ‪— :‬‬
‫הנה בניכם אחריכם‪ ,‬לא רק שלא יזורו הלאה את יסודי החנוך ההיא ולא יניאו‬
‫ילא ינאצו את הלמודים ההם‪ ,‬כי אם עוד איש את אחיו ידחקו ויתחרו לקנות מקום‬
‫לבניהם בארבע אמות של הלכות ההשכלה‪ ,‬וכל הון‪.‬לא ישוה בהם‪ ,‬וכל עמל לא שגבה‬
‫והמוצאו‬ ‫כל אשר לו בקנין רכושי זה‪,‬‬ ‫ואיש איש בערכו יתן‬ ‫מהם בקנין נחלה זו‪,‬‬
‫והמשיכו יחשב לו זה לאושר נצחי ולברבת עולם !‬

‫ל ה‪ /‬כי אין דבר נעלם ונסתר ממנו‪ ,‬ולבן אםידו בחדרי ר‪.‬ררים יראים לעבור על מצות ד‪/.‬‬
‫וכמו שאמרו ‪ :‬מי מעיד בי‪ ,‬כותלי ביתו מעידים ‪.‬‬

‫ובזה אפשר לפרש המשך הלשון בס׳ קדושים‪ ,‬ואהבת לרעך כמיך אני ה ‪ /‬ולכאורה‬
‫מה יהש ההודעה אני ה׳ להמצוה ואהבת לרעך כמוך;‬

‫אך יתבאר עפ״י מ ש*^ בי במורא מלך בשר ודם‪ ,‬אפשר שיש זמן ומקום ומצב‬
‫שלא יניע הדבר למלכות‪ ,‬ואז תוכל לחבל ולהזיק לרעך‪ ,‬ובענין המאמר שהבאנו אלמלא‬
‫מוראה של מלכות וכו'‪ ,‬אבל יען כי אני ה ‪ /‬וממני דבר לא יסתר ולא תוכל להתעלם‪ ,‬לכן‬
‫‪.‬‬ ‫תחזק באמונה בחמצוה מן ואהבת לרעך כמוך ‪.‬‬

‫ועוד יש לפרש עפ״י רעיון זה לשון הפסוק במשלי )כ־ד כ׳א( ירא את ה׳ בני ומלך‬
‫תחת‬ ‫עם שונים אל תתערב‪ ,‬ו״שונים' ענינם הסרים מאחרי מצות המלך ובמםתרים חותרים‬
‫יסודי מלכותו וסדרי המדינה ‪ .‬ופשוט הדבר‪ ,‬כי אלה המעשים יעשו במסתרים גדולים בחדרי‬
‫חדדיו‪ /‬אבל לוא ידעו האנשים האלה כי אפשר שיגיע דבר מעשיהם למלכות‪ ,‬בודאי ובודאי‬
‫נערו כפיהם מכל מעשיהם ונדו מכל ז ה‪.‬‬
‫ואמר הנביא‪ ,‬ירא את ה׳ בני‪ ,‬ובאותה המורא שאתה ירא אח ה‪ /‬שאפילו כםסתרים‬
‫ובחדדי חדרים אתה ירא לעבור על מצוחיו‪ ,‬מפני שידעת שאין דבר נעלם ממנו ‪ -‬באותה‬
‫המורא תירא ממלך‪ ,‬ואפילו בחדרי הדריו‪ /‬והתכלית היוצאת ממורא כזו ‪ -‬הוא שעם שונים‬
‫)מנגדי המלך והמלוכה( אל תתערב ‪- .‬‬

‫אחד מצדיקי החסידים אשד ‪.‬על גזידח זז‬ ‫בעת שיצא צו ללמוד כתב ולשון המדינה כתב‬ ‫א(‬
‫מבראסלאוז'‪,‬‬ ‫צדיבים לגזור תענית ולזעוק להשי׳ח יותר מכל הגזירות' )ספד ‪.‬חיי מהר״ן‬
‫חלק ב׳{ ‪— .‬‬
 ‫ברוד‬ ‫)זברוגותי(‬ ‫ממוו‬ ‫‪1084‬‬

‫כמה נשתנו הזמנים ואיך נתחלפי המושגים ומורשי הלב בזמן קצר מדור אחי<‬
‫‪.‬‬ ‫זכמה נפלאים מעשי קפמיך; זמן עובר ! —‬

‫ג‪.‬‬
‫עתה אשוב אל עניני הראשון שעמרתי בו בתחלת הפרק הזה^ על ענין התיםרותם‬
‫נקיומם של ״בתי מדרש לרבנים" ‪.‬‬
‫וכה‪ ,‬עפ״י ההרגשות שתשו אבותינו לעיקר יצירתם של הבתים האלה‬
‫ט ר ם ניסח כבר הי׳ שמם להם למחהי‬ ‫•שציירתי בסעיף הראשון מפרק זה — עוד‬
‫זלזעוהן ועל כן‪ ,‬בעת הוסדם )תר״ה ‪ ( 1845‬הראו להם פנים זועפות ולא דצו לדעתם*‬
‫וכל טי שהי׳ בערך מפלגת ״בעלי •בתים" ואפילו במדרגה בינונית‪ ,‬לא שלח את בני‬
‫לשם‪ ,‬ובש״ב ״בעלי בתים השובים"־‪ ,‬ורוב מספר חניכי הבתים היו מבני דלת העם‬
‫ונערים עזובים ומשולחים‪ ,‬אשר צמחו ונרלו כספיהי קוצים וברקנים‪ ,‬ואשר שנאו אהרי‬
‫בן את עמם תכלית שנאה‪ ,‬ורבים מהם היו לעוזרים להצורד הנודע בראפמן בעבודי׳י‬
‫ד‪,‬מזוהמה של הבורו המלא דופי ״ספר הקהל ‘ ״(‪.‬‬
‫בעת ההיא‪ ,‬מאשר ידעו את ערכם של הגרעינים אשר אמרה‬ ‫וכמה מגדולינו‬
‫י‬ ‫^‬ ‫■הממשלה לזרוע על שדה הבתים האלה‪ .‬ואת תנובת פרים אשר חשבה לקצור!‬
‫■שספרתי למעלה )סעיף א'( מהרצאת השר אובארוב לפני הקיסר — מידיעתם את ב^‬
‫זה לא רצו לקבל עליהם משרת מורי התלמוד שהציעה‪ .‬הממשלה לפניהם ; וכה השיבי‬
‫דיקם את הצעה זו הגאונים רבי יעקב באריט‪ ,‬רבי ישראל סלאנטער‪ ,‬רבי שמואי‘‬
‫‪r‬טראשון‪ ,‬ועוד ב(‪.‬‬

‫ונם המורים העברים הראשונים אשר באלה הבתים הועילו הרבה להשפלת כביי‬ ‫‪.‬‬
‫כי המורים האלה היו כמעט כולם אנשים אשר לא ראי‬ ‫■הבתים וערכם בעיני העם‪,‬‬
‫■מימיהם כותלי בית;ספר ל‪,‬תכמה ולמרעים‪ ,‬או אנשים אשר כבר עברו עליהם מרוציר•‬

‫‪ by‬ענינו ש>^ הספר הזת אשר תסתבר זזצורר יסתבר ‪^, 3‬״ א‪,‬ן‪3 ,,‬״ף)ןי ף‪,‬ן‪.,‬ן ן‪*,‬נאה ונז^'®‬ ‫»(‬
‫סרים ועלילות שקרים על היהודים ועל היהדות בבל עגיניה^ וכן על גורלו של הספר והנז'*ר׳‬
‫הגדולה שלו ושל מחברו ‪ -‬על כל זה אספר אי״ה להלן בחבור זה הלק רביע‪ /‬פרק מ״ג‬
‫)הנקרא ‪ ,‬א ת גפדד״( סעי]* ח׳^ ‪-‬‬

‫םפעולוחיו המצוינות של רני ישראל שהסתעפו ססקור ענין זה‪ ,‬בנדר »שני הקצוות״ אספי‬ ‫‪(a‬‬
‫בסמוך אי״ד‪ ,‬נפרק זו‪ /‬סעין* ה ׳ ״ ‪-‬‬
‫תחמג‬ ‫שני‬ ‫סרק י״ג ״קל והומר״ ‪ ,‬סעיף ג׳‬ ‫חלה‬

‫ימיהם במסחר וקנין‪ ,‬ואשר כבר שבחו את רובי תורתם אשר רכשו להם בימי נעוריהם•‪,‬‬
‫יכידיעות והכמות חצוניות הי׳ ערך ידיעתם טיפין טיפין או נקודות קטנות‪ ,‬ונם לא ידעו‬
‫‪.‬‬ ‫‪,‬‬ ‫לדבר כן באחת הלשונות המתהלכות בארץ;‬
‫ולא יפלא איפה אם במעמד כזה הי׳ ערך המורים האלה נופל הרבה בעיני‬
‫חבריהם במשרה‪ ,‬המורים הנוצרים אשר הפקדו ללמודים כוללים‪ ,‬וממילא נפל ערכם‬
‫כי המורים הנוצרים‬ ‫גם בעיני התלמידים‪ ,‬ותהי להם חכמתם בזויה ותורתם לקצפה‪,‬‬
‫והמנהל את הבית )דירקטור( בראשם הגדילו עליהם עקב‪ ,‬ויבזו אותם ואת תורתם לעיני‬
‫וישיאו את התלמידים להשליך את הלמודים העברים אחר גום‪ ,‬ולשים את‬ ‫התלמידים‪,‬‬
‫לבם וכל מעינם אך ורק בהלמודים הכוללים‪ ,‬אשר מהם פרים ימצא להם בעתיד‪ ,‬ובהם‬
‫יראו חיים‪ ,‬וכל בהם תקותיהם ועתידותיהם‪:‬‬
‫ולאט לאט נפלו אלה הטורים גם בעיני עצמם‪ ,‬ולא עצרו כח לעמוד על דעתם‬
‫גם בדברים הנוגעים לעניני משמרתם ופקידותם והוראתם‪ ,‬ולא יכלו להגן על כבודם ועל‬
‫ויהיו כמחרישים גם בזמן ובמקום שהי׳ להם לדבר ולמחות‪ ,‬לחות‬ ‫כבוד הורתם ועמם‪,‬‬
‫יעה ולהחליט דבר; וגם לא השתתפו בתכונת מהלך עניני הבית וסדריו ובמהלך‬
‫הפקידות וצופי הליכותיו ושומרי משמרתו !‬
‫והמעט מזה‪ ,‬אלא שהיו עוד אחדים מהמורים העברים‪ ,‬אשר לבד שלא חשו כל‬
‫סיסר כליות וכל דאגה מהיתושים הבאים מראשי הבית ומחבריהם המורים הנוצרים‬
‫אליהם‪ ,‬ולא חשבו כלל בתקון הדבר‪,‬להשיב להם את כבודם הנועד להם — אך עוד‬
‫הם עצמם הקלו בפני התלמידים בהלקחים אשר הטיפו ה ם להם! ובזה נתנו בצדיה‬
‫ובזדון יד לזדון רהכם של החניכים בתורת ישראל ובכבוד עמם‪ 5‬כסו המורה אדים‬
‫הכהן לעווינזאהן‪ ,‬המשורר הגדול בזמנו‪ ,‬הי׳ משתמש בכל מקרה שבא לידו להבזות את‬
‫התלמוד וההוגים בו בעיגי התלמידים *(! ואפילו ר׳ הירש קצנלבויגן‪ ,‬המשגיח על‬
‫הכית )אינכפקטור( ומורה תלמוד‪ ,‬אעפ״י שהי׳ תלמודי גדול )חיבד ספר נתיבות עולם‬
‫לל״ב מדות של ריה״ג( והי׳ גהשב על ספירת בגי הדור הישן וגודל וחונך בתוך גאוגי‬
‫ווילגא מדור העודם‪ ,‬ואך עליו לבדו היו הכל צופים כי יחבב את התלמוד וספרותו על‬
‫התלמידים‪ ,‬והנה לא רק שלא עשה כזה‪ ,‬אך לא דרש מעולם מהתלמידים שידעו ויביגו‬
‫כאשר ישמעו בהשעורים אשר יגיד לפניהם בתלמוד! ותמיד הציב להם בספר הזכרונות‬
‫)זורנאל( ציונים גבוהים‪ ,‬אף כי לא ידעו בסוגית הגמרא ‪,‬בין‬ ‫לציוני ערכי התלמידום‬

‫אביא בקורת דודי ‪,‬הנ*'״כ טוואלאדך ‪V‬‬ ‫להלן בחלק רביע• סרק ם‪-‬ב )‪.‬נושא וסובל‪(-‬‬ ‫א(‬
‫‪.‬‬ ‫דרכו הנלוזה של האד״ם המועל הזה‬

‫‪69‬‬
 ‫ברוד‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מקור‬ ‫‪1086‬‬

‫ימינס לשמאלם" ! ובזה הראה לדעת לעיניהם את ביטול כל חשיבות התלמוד בעיניו^‬
‫וממט ילמדו נם הם להתיהם אליו כן ‪ j‬והיו איזה משכילים אשר בינם לבין עצמס‬
‫הוכיחוהו על זה; אבל הוא השתמט מלענות להם; ואם ענה — ענה בליצנות ובמהתלור*‪/‬‬
‫ותהי דרכו זא־ לצנינים; ולא יכלו סלוח לו ״( ‪.‬‬

‫מתכונת רוח הפשית בנפש אדם גדול ביחש בבור התורה מעינו דוגטתה בת״ח ידועים‪ ,‬א״יי‬ ‫«(‬
‫עם כל גדולתם ועסקם בתורה לא היתה בכיי זאת התורה תשובה בעיניהם ‪.‬‬

‫בחז׳ל )נדרים פ״א א׳(‪ ,‬מפני מה ת*ח‬ ‫וא‪6‬שר עפ״י זה לפרש מאמר ידוע ותמוה‬
‫שבבבל )בלומר‪ ,‬של איזה ת׳ח( אין בניהם ת׳ ח‪ ,‬מפני שאי; סברכי; בתורה תחלה‪ ,‬ע׳יכז‬

‫ראשית‪ ,‬מה יחש עונש מניעת בנים הנמים לחטא‬ ‫וכל ענינו של מאמר זה תמוה ן‬
‫החכמים‪ ,‬שלא רצו ל ביו‬ ‫אלה‬ ‫כונתם של‬ ‫מה היחה בכלל‬ ‫מניעת ברכת התור!‪ /‬ושנית‪,‬‬
‫גרכת התורה קודם הלמוד‪ ,‬האמנם כי טרחה גדולה הוא זה‪ ,‬או בי מרוע לב ומעין להנעים י‬

‫איזה דבי׳‬ ‫שיבטאו דבר ברבות על‬ ‫אנו בחז״ל‬ ‫ועוד זאת יש לדייק‪ ,‬כי רנילין‬
‫ולא בבי״ת השמוש‬ ‫טובות וכדומה‪,‬‬ ‫על הפת מברכי)‪ ,‬על היין‪ ,‬על בשורות‬ ‫בלשון ‪ ,‬ע ל ׳ ו‬
‫•‬ ‫כמו הבא‪ ,‬שאין מברכין בתורה‪ ,‬ולא על התורה;‬
‫מברנין‬ ‫אינו מבואר ואינו מוכרו‪ /‬ודי הי׳ לומד מפני שאין‬ ‫ונם הלשון ‪ ,‬ת חל ה'‬
‫’ ברכת התורה ‪.‬‬

‫ולכן נראה כונה אחרת בבל ענק מאמר זה‪ ,‬ולא איירי כאן כלל בענין ברכת התורה‬ ‫‪-‬‬
‫שמברכין על הלמוד‪ ,‬וענין אחר הוא‪ ,‬כמו שנבאר;‬
‫ויברך דור׳‬ ‫ברוך ה׳‪,‬‬ ‫ני להפעל ‪ ,‬ב ר ך' שת• הוראות ‪ :‬האחת הלל ותודה‪ ,‬במו‬
‫כהנה‪ ,‬והשנית ‪ -‬דרישת טובה ואושר מאדם לחבירו )ווינשען(‪ ,‬וכמו ויברכו את רבקה‬ ‫והרבה‬
‫ויאמרו לה אחותנו את היי לאלפי רבבו‪ /‬וברבות יצחק‪ ,‬ויתן לך האלהים מטל השטים וגו'‪,‬‬
‫‪.,‬‬ ‫ועור בהנה ;‬ ‫‪.‬‬
‫מביע ברנה לחבירו מענין דרישה‬ ‫ומטבע בני ארב‪ /‬כשאדם‬ ‫העולם‬ ‫והנה מדרך‬ ‫‪,‬‬
‫טובה ואושר הוא קורא החלה בשם את הדבר היקר וחביב לו לעצמו‪ ,‬ואת*כ כדברים זולתו‪,‬‬ ‫_‬
‫‪.‬‬ ‫‪.‬והם טפלים לברכה ראשונה שהיא עיקר לו‪:‬‬
‫למשל‪ ,‬מי שהוא אוהב ומוקיר את חכמת התורה מברך תחלה בהצלחת חכמת התורה‬
‫‪.‬וקיומו‪ /‬ואח״ב מברך בענינים זולתה ‪ :‬ומי שהוא אוהב כסף מברך תחלה כעושר ובעסקים‬
‫י‬ ‫■טוביס‪ ,‬וטי בברכת בנים ומי בשלום הגוף וכדומה !‬
‫וזה על דרך מה שאמרו)שבת‪ ,‬ל׳ א א׳( ‪ ,‬מ ה דעלך סני לחברך לא ת ענ ‪ ,*T‬ומכלל‬
‫‪ ,‬מ ה דעלך חביב עביר לחברך' ;‬ ‫לאו אתה שומע הן !‬

‫והנה החכם האוהב ומכבד את התורה‪ ,‬כשהוא מברך בטובה לחבירו‪ ,‬מברך תחלה‬
‫‪.‬גענין התורה‪ ,‬בהצלחה בלמוד ובעשית םרי בה ובקיומה‪ ,‬ואודב בדברים זולתה;‬ ‫־‪.‬‬
‫תחלה‬ ‫נשמכרך בטובה‪ ,‬מברך‬ ‫ככלל אינה חשובה לו‪ ,‬אז‬ ‫ולא כן זה שהתורה‬ ‫‪,‬‬
‫תלןמד׳‬ ‫עני‬ ‫פרק י״ג ״קל וחומרי‪ ,‬סעיף ג׳‬ ‫חלק‬

‫א׳ ‪.‬‬ ‫הערה‬ ‫המשך‬

‫נוזורר״‬ ‫גם‬ ‫י א ח׳ כ‬ ‫יגדומד‪,‬‬ ‫בבנים‬ ‫בבריאות‪,‬‬ ‫בעסקים‪,‬‬ ‫בעושר‪,‬‬ ‫שונים ;‬ ‫בענינים‬

‫נדבר הטפל ;‬
‫וזה פשוט‪ ,‬כי החבם אשר אין התורה חשובה בעיניו‪ ,‬הוא גם אינו סשתרל ^ןן‪ 5‬ך‬
‫‪.‬בניו כדעת חכמת התורה‪ ,‬ומוצא לו ענינים אחרים ללמדם ולחנכם ;‬
‫בניהם ת״ח‪ ,‬מפני שלא יבר ^ בתורת‬ ‫)ירועים( אין‬ ‫ווהו שאמר‪ ,‬מפני מה חכמיס‬
‫■חחלה‪ ,‬כלומר‪ ,‬בעת שמברכים בטובה לזולתם לא יברכום תחלה בקנין מעלת התורו‪ /‬וזה‬
‫&פני שאינה חשובה בעיניהם‪ ,‬ולכן לא יקדמו ברכתם בה ז ומתוך שאינה חשובה להם לא‬
‫■יחננו בה את בניהם‪ ,‬ולכן אין הבנים ת׳ ח ‪.‬‬
‫והלשון ‪ ,‬ת ח ל ה' באן יובן מעין חלשון ‪.‬תחלת דינו של אדם'} וכה נסאו חז׳ל כל‬
‫השאלה‪ ,‬נ סו‬ ‫מתבארת בלש ן‬ ‫•ענין זה בלשון‪.‬נקיה‪ ,‬שא;ן מברנין ‪.‬בתורה תחלה‪ ,‬והבונה‬
‫■שבארנו ‪—.‬‬

‫בניהם של תלמירי חבמים )ידועים(‬ ‫טעם ענין זה ‪ .‬מ פני מה‬ ‫ועור נראה לי לפרש‬
‫אינם תלמידי חכמיס‪ ,‬מפני שלא ברכו בתורה תחלה* ‪ -‬בדרך מסתעף לדבר הלכה ‪ .‬ואעפ׳י‬
‫תורה כתיב וכפטיש יפוצץ סלע )ירמיה‪ ,‬כ׳ג(‪,‬‬ ‫שכבר פרשתיו למאמר זה באן‪ ,‬אך ברברי‬
‫ואמרו על ז‪ / 1‬מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות‪ ,‬כך דברי הורה יוצאים לנמר‪ .‬טעמים‬
‫)סנהדרין‪ ,‬ל׳ו א'( ; וזו סגולתה וגדולתה של חכמת התורה נגד שארי חכמות‪ ,‬שהיא כמו‬
‫ורחב‪ ,‬חופה עליהם; וכך‪ ,‬מיסודה ושרשה של‬ ‫טרם נטוע כינים שונים‪ ,‬ואילן אחד‪ ,‬גדול‬
‫התורה מתפשטים שריגים וסעיפים‪ ,‬ענפים וסניפים‪ ,‬המכילים פירושים ובאורים וחרושים שונים‬
‫ואין אחד נוגע נחבירו‪ ,‬וכולם כאחד טונים‪ ,‬ועליהם נאמר ‪.‬אלו ואלו דברי אלחים הייט״‬
‫)יעירובין‪ ,‬י׳ ג ב׳(*(‬

‫דאיירי‬ ‫במשלי )ג׳ה( תפוחי זהב במשכיות ככף‪,‬‬ ‫הפסוק‬ ‫ובענין זה אמרתי לפרש‬ ‫*(‬
‫ב‪,‬תורה‪ ,‬כי ההכרל בין זהב לכסף הוא בזה‪ ,‬ני הזהב גוונים שונים לו‪ ,‬גון לבן‪ ,‬גון צהוב‪,‬‬
‫גון אדום‪ ,‬ולא כן הכסף‪ ,‬שירק גון אחד לו — מראה לבן ;‬

‫והנה דברי תורה בעקרם דומים לכסף שרק גון אחד לו‪ ,‬מפני כי חפיגיט הפשוט הוא‬
‫אלהים את השמים וזש־• הארץ'‬ ‫רק אחד ואין שני לו‪ ,‬כי דרך הפשט מן ‪,‬בראשית ברא‬
‫והרמז והמסורה והקבל■^ כמה וכמה‬ ‫הדרש והאגרה‬ ‫•הוא דברים בכתבם; אבל בסגנון‬
‫שירושים ובאורים ורמזים וסודות ובונות יוצאים מפסוק זה! והרי הוא לענין זה כמראה זהב‬
‫■ י‬ ‫־שכמה מונים לו;‬

‫כתפוחים אלו אגדות‪,‬‬ ‫דפדוני‬ ‫על הפסוק נ ש ה׳ ש‬ ‫אמדו‬ ‫ונ מס' סופדים )פ' ט׳ו(‬
‫■שהאגדה והדרש נרמה לתפוח שמתענגים בריחו ובטעמו ‪J‬‬

‫כמראד‪ , ,‬זהב‪ ,‬מגוונים שונים‪,‬‬ ‫שאמר ‪ :‬תפוחי ‪ p r s‬שהם דרשות ואגדות וגו'‬ ‫וזהו‬
‫_‬ ‫טכ‪.‬שניות כרף‪ ,‬ביסודי לשון פשטיה אחת‪ ,‬כתכונת הכדף‪ ,‬מראה א חד; ‪-‬‬
 ‫ברוד‬ ‫)זכרוגותי(‬ ‫ממור‬ ‫‪1088‬‬

‫המשך הערה א^‪■ .‬‬

‫יהנה על פי כאור זה שנבאר כאן בהמאמר ‪,.‬שלא ברכו בתורה תחלה־ יתיאר שלא‬
‫ואעפ׳י שעל‬ ‫בזדון ולא כמרד לא כר«״ כי אט עפ׳י שיטה ידועה וטעם סיוחד שבדו להסן‬
‫האמת השיטה הזאת היא שטותית ובטעמם אין טעם‪ ,‬אך‪ ,‬איך שהוא‪ ,‬לפי שיטתם וטעם^‬
‫הם צדקו כמעשיהם ‪,‬שלא ברנו בתורה תחלה'‪.‬‬

‫ונאור הענין כך הוא ‪I‬‬

‫דבר ידוע הוא‪ ,‬ני חיוב או מצות למור התורה ככלל אפשר לייחס לשני תכליתי*‬
‫או לשתי מטרות ;‬
‫והיא מנוה ככל‬ ‫כמו שכתוב והגית בו ו גו׳‪,‬‬ ‫‪ -‬הוא דבר הלמוד נעצמו‪,‬‬ ‫האחת‬
‫המצות המע שיוו‪ /‬נציצית‪ ,‬כתפילין‪ ,‬כמצה‪ ,‬כשופר‪ ,‬כלולב‪ ,‬כסוכה וכדומה; ■‬
‫והשנית ‪ -‬ני חנלית הלמוד ומטרתו — איננה מצוה לעצמה‪ ,‬כמו מצות מעשיו!‪ /‬אך‬
‫מצות‬ ‫המצות איך לקייב ן‪ ,‬ואיך למלאותן‪ ,‬למשל‪,‬‬ ‫מצותו היא לתכלית ידיעת קיום מעשה‬
‫ומצוה ללמוד דיני‬ ‫דיניהם כתקונם ‪j‬‬ ‫למען דעת איך למלאות‬ ‫ללמוד דיני ציצית ותפילין‪,‬‬
‫שבת למען דעת איך ובמה להזהר מחלול ש בו‪ /‬ומצוה ללמוד דיני פסח וסוכה ושופר ולולב‬
‫למען דעת איך לקיים טצוחן בפועל כתקונן‪ ,‬וכדומה ככל ה מצו ת‪ .‬אבל לא שהלמוד בעצםי‬
‫■‬ ‫מצוה לעצמה ‪5‬‬

‫והנה הנ״מ בין שתי המטרות האלו‪ /‬כלומר‪ ,‬אם נאמד‪ ,‬שמצות הלמוד מצוה לעצמת‬
‫המצות‬ ‫ככל המצות המעשיות‪ ,‬או ני עיקר המטרה והתנלית דק למען דעת פדר מעשה‬
‫וקיומן בדיוק ; —■‬
‫ה נ' מ היא בזה‪ ,‬כי אם הלמוד מצוה לעצמה‪ ,‬אז‪ ,‬כמובן‪ ,‬קודם קיום מצוה זו‪ ,‬כ לו מ‪/‬‬
‫של כל מצוה מעשיח^‬ ‫שמכרכים קודם קיומה‬ ‫קודם שישבו ללמוד‪ ,‬צריך לברך עלית כמו‬
‫קודם הנחת תפילין‪ ,‬קודם אכילת מצה‪ ,‬קודם ישיבת סוכה ובדומה‪ ,‬וצריך לברך אשר קדשנו‬
‫נמצותיו וצונו לעכוק בדברי חורה ;‬
‫אבל אם תכלית הלמוד הוא אך ורק להבין את הלומד לדעת איך לקיים ואיך למלאות‬
‫חובת המצות המעשיות‪ ,‬אז נקרא הלמוד רק ‪,‬הכשר מנו ה' ‪ ,‬שהוא מכשיר מעשה המצות‬
‫■‬ ‫‪.‬‬ ‫שתעשה כתקונה ;‬
‫המצוה בלא׳‬ ‫אפשר לבא לגוף‬ ‫אעפ׳י שאי‬ ‫וידוע‪ ,‬דעל הכשר סצוה אין מברכין‪,‬‬
‫קדמות ההכשר‪ ,‬נ סו שאעפ׳י שאי אפשר למצות אכילת מצה לבא מרם שאופים או תו‪ /‬ואי‬
‫אפשר למצות ישיבת סונה טרם שבונים אותה — אעפ״י כן אין לברך על אפית המצה ועל׳‬
‫סנין הבונה ‪ 1‬ואם יברך על האפיה ועל הבנין‪) ,‬אשר קרשנו בסצותיו וצווו לאפות מצה אי•‬
‫לבנות סונה( תהי׳ הברכה לבטלה ויעבור על לא השא שם ה׳ לשוא;‬

‫ו י ש י ב ה ססונה‪,.‬‬ ‫וטעם הדבר פשוט‪ ,‬משום דמעיקר המצוה היא א כ י ל ת מצזז‬

‫־ והאפיה וחבנין אינם מעיקר המצוו‪ /‬ואם מוצא מצה אפויה וסוכה בנויה‪ ,‬אעפ׳י שהוא ל א‬
‫עסק נהאפיה והבניה‪ ,‬לא הפסיד כלום ‪.‬‬
‫תרןמה‬ ‫^צני‬ ‫פרק י״ג ״קל וחומר״‪ ,‬סעיף'ג׳‬ ‫חלק‬

‫כל הדברים האלה פעלו פעולה עזה על התלמידים‪ ,‬והחלו לבזות וללעוג לא רק‬
‫להמורים ולהלמודים העברים‪ ,‬כי אם גם לכל עניני הדת ולכל קדשי ישראל ולנסוסיהם‬
‫והכל בגלוי ובהמון תשואות‪ ,‬וגם בפועל ידיהם‪ ,‬כי דתלו להפיץ ספרות‬ ‫זלמנהגיהם‪,‬‬
‫■שובבה לרוח דחוי ועזות‪ ,‬ואף עשו מעשים מכוערים‪ ,‬גלוי לעיני השמש•‪,‬‬
‫התנועה הפרוצה הזאת‪ ,‬עד כי הסבה עליה עיניהם ולבם של‬ ‫וכל כך התרחבה‬
‫■ראשי עדת ווילנא‪ ,‬ואפילו המשכילים המתונים שבה הצטערו הרבה על זה‪ ,‬ולרבים מהם‬
‫' ■כשל כח הסבל‪ ,‬ויביעו בפיהם את עקת לבם ומרבה רוחם מכל זה> ור' שמואל יוסף‬
‫;פין‪ ,‬אחד מחלוצי ההשכלה הראשונים‪ ,‬ממעריצי‪ ,‬משלחתו של ליליענטהאל בשעתו )ראה‬

‫והנה החבטיס האלה ‪,‬שלא ברבו בתורה תחלה* הלבו בשיטה זו‪ ,‬שדבר לסיד תורה‬
‫כי אם באמצעי לדעת למלאות מעשה המצות בתקונן‪ ,‬והוי הלמוד רק‬ ‫אינה מצוה לעצמה‪,‬‬
‫מעין ה כ ש ר מצור‪ ,‬כמו אפית מצה ובנין סוכר‪ ,‬שאין לברך עליהן‪ ,‬ואם יברכו יעברו על‬
‫^לא תשא ‪5‬‬
‫ועל כ ן ‪ , .‬על כן ‪,‬לא ברכו בתורה תחלה*‪.‬‬

‫ומה שראו החכמים ההם לפרש כן דבר מצות תלמוד תורה‪ ,‬שהיא רק מעין ‪.‬הכשר‬
‫ולמדתם אותם‬ ‫בתודה )ם' ואתחנן‪ ,‬ועוד(‬ ‫בלשון הכתובים‬ ‫אפשר לומר‪ ,‬שטעו‬ ‫ס צו ה״‪,‬‬
‫ושמרתם לעשותם‪ ,‬ומסרשים‪ ,‬ולמדתם — למען שתשמרו לעשותן‬
‫אבל זה טעוו‪ /‬כי הבאור האמתי שם‪ ,‬שהלמוד כלא קיום מעשה המצות אינו כלום‪,‬‬
‫‪,‬‬ ‫‪:‬ומבואר זה ביבמות ק׳ ט ב' ‪,‬‬
‫ועל חובת ומצות למוד התורה לתכלית הלמוד בעצמו‪ ,‬מתבאר בתלמוד מס׳ מנחות‬
‫פרט ב׳ ובכ׳־ם •‬
‫מחויב ללמוד‬ ‫יתחייב שאין הזר‬ ‫כי לפי שיטתם וטעמם‬ ‫וגם מזה תתבלט טעותו^‬
‫הדינים השייכים לכהנים‪ ,‬כמו ספר תורת כהנים וכדוסו‪ /‬וזה בודאי טעות גדולה ‪.‬‬

‫ויתבאר עוד טעם העונש שבא להחכמים ההם ‪,‬שאין בניהם תלמידי חכמים״‪ ,‬אשר‬
‫מצות למוד‬ ‫כי יען כי בעוד שלקיים‬ ‫■לכאורה אין העונש מקביל למדת החטא ‪ -‬ויתבאר‪,‬‬
‫לעצמה צריך להיות חכם גמיר וסביר ‪ -‬הנה אם דבר הלמוד הוא רק לתכלית ידיעת קיום‬
‫כי אפילו מי‬ ‫תלמיד חכם כעצמו‪,‬‬ ‫המצוה כפועל‪ ,‬כמבואר‪ - ,‬הנה לזה אין בהכרח להיות‬
‫שהוא אינו חכם אפשר לו לילך לחכם ולשאלו על סדר קיום המצוה ‪ -‬ויורנו;‬
‫הוא רק למען דעת קיום המצוה‪,‬‬ ‫לדעת אלה החכמים שתכלית חובת הלמוד‬ ‫ולכן‪,‬‬
‫ליי ידעי סדר‬ ‫הא דבחסרון חכמה‬ ‫גענשו בזה‪ ,‬שבניהם אינם תלמידי הכמים‪ ,‬ואי משום‬
‫סעשה המצות — ילכו אצל חכם ויורה להם !‬
‫ומקביל זה העונש אל שיטתם המוטעית ‪I‬‬
 ‫כרוך‬ ‫)זברונותי(‬ ‫ממור‬ ‫‪1090‬‬

‫בסעיף הקודם( ומורה בבית מדרש זה‪ ,‬ויחד עם זה הי׳ איש ישר ותמים‪ ,‬נאמן לה'“‬
‫ולתורתו והצנע לכת יי( בכה כילד‪ ,‬ואמר ‪ :‬״אוי לנו מקתון של שופבים שיוצקים עליגו־‬
‫בגינו הניכינו‪ ,‬אלה הבנים אשר אמרנו בהם נכבד בישראל ובעמים והם יהיו לגר‬
‫למאורות באופל היינו — הבנים ההם שפכו עלינו קיתון של בוז וחרפה ויהיו לני■‬
‫וכש״ב דכש״ב מרבותי־‬ ‫בצנינים וכקוצים וברקנים ‪ j‬ואני בוש מעצמי‪ ,‬וכש״ב מהברי‪,‬‬
‫‪.‬‬ ‫וחבירי שומרי אמונים על הקלקלה שתחת ידינו״;‬
‫וההכם הישר והצנוע גם הוא‪ ,‬ההולך את הבמים‪ ,‬ר׳ יצחק איי;יק בךיעקב־‬
‫קרא אל הבית הזה במליצת חז״ל ״אוי לבית שחלונותיר‬ ‫)מחבר ספר ״אוצר הספרים״(‬
‫פתוהים לתוך חושך״ )ש״ר‪ ,‬י״ד( ?(> —‬

‫וראשי העדה ביתד עם אבי זקני‪ ,‬ובראשם החכם ר׳ יצחק אייזיק בן־יעקב הנזכי'‬
‫הנישו קובלנא לפגי הממשלה על המעשים תעתועים ונמבזים של חניכי הבית^ והראי"‬
‫לרעת‪ ,‬כי בהנהגתם הפרועה לשמצה הם מהדפים את יסוד הבנין אשר אמרה הממשלה׳‬
‫לבנות‪ ,‬וכי מחשבתה להמציא משם להיהודים רבנים מלומדים לא תובל להתקיים אם^‬
‫־ לא תשנה פני הדבר ;‬

‫ויקישו את הקובלנא בדרך ההק הנמוסי‪ ,‬על יד נציב הגליל הגנרל‪-‬גוברנטאת■‬

‫מלא נפתולים‪ ,‬תואנוה־‬ ‫אך האדון הזה הי׳ מערכי לבו והגיוני רוחו בכלל נגד היהודים‪,‬‬
‫ועלילות‪ ,‬כנהוג‪ ,‬ועל כן לא הצליחו בדרכם ;‬
‫וימסרו את הקובלנא בכתב על יד פקיד הלשכה של הג״ג‪ ,‬וזה נתנה על ירי‬ ‫־‬
‫אדונו זה‪:‬‬
‫ויהי הם עומדים באולם המחכים ומחכים כי יזמינם השר אל לשבתו לקחת עמהם׳‬
‫דברים בענין זה — פתח השר את דלת חדרו היוצאת אל לשכת המהכים בשעור ט ^’‬

‫להלן בחבור חלק רביעי‪ ,‬סרק מ׳ ב סעיןג א ‪ /‬אסבר בקורת רודי הגאון ״הנצי׳ב םוואלאזיר׳‬ ‫א(‬

‫אססר מיחושו )של ‪8‬ין( לדורי■‬ ‫על אורח חיים ישרים של החנם הזה! ושם )בסעיף ב׳(‬
‫ולשאר גרולי ישראל‪ ,‬יחושי אהבה וכבוד רב‪ ,‬ונלוה להדכרים שס ספור געלה פ אי ר‪•^ .‬‬

‫ראוי להעיר‪ ,‬כי כל מת שידובד באן ביחש הנהנת התלמידים מוסב רק לביהם־ד לרבני*'‬ ‫ב(‬
‫נ נ י ט נ ם י י•־‬ ‫תלמידי הבית הזה אשר‬ ‫ולא כן היתד‪ ,‬הנהגתם של‬ ‫בוו י ל נ א!‬ ‫אשר‬
‫כס■ שאספר בסעיף הבא‪ ,‬וגם אססד שם סבת הדכר ‪—.‬‬
‫תקמו‬ ‫שני‬ ‫פרק י״ג ״קל וחיסר״‪ ,‬סעי״ ג׳‬ ‫ח ללן‬

‫‪3‬‬ ‫‪ He Same At«o‬ז‬ ‫‪0‬‬ ‫ויוציא קצה פניו מחוץ לדלת וישיבם תשיבה קצרה ונמרצה‪:‬‬
‫)הדבר הזה לא לכם הוא( ויעלם מהם ואת הדלת סגר אחריו‪.‬‬
‫ייצאו ממנו בפחי נפש‪— .‬‬

‫ואחרי כן מצאו דרך להגיש ישר על שם הקיסר בעצמו קובלנא על תלמידי בית‬
‫ואוכלי בשר החזיר‬ ‫המדרש לרבנים אשר בווילנא ״כי הם מחללי שבת בפרהסיא‪,‬‬
‫בגלוי‪ ,‬למורת רוח כל היהודים שומרי אמונה ודת‪ ,‬ועוד הם מתלוצצים ולועגים בשאט‬
‫■‬ ‫נפש לכל אשר יאמר העם קדוש";‬
‫על ידו‪ ,‬הגנרל ‪,‬פאן‬ ‫העומדים‬ ‫ובתשובה על זה‪ ,‬בחר הקיסר באחד השרים‬
‫גרובער״ וישלחהו לווילגא לדרוש ולחקור ולעמוד על תכונת הדבר‪ ,‬על מציאותו‬
‫ועל מסבותיו;‬
‫אבל הבהירה הזאת לא עלתה יפה‪ ,‬מפני כי האדון הזה הי׳ מלא רגש ממשפטים‬
‫קדומים בכלל נגד היהודים ומנהגי דתם‪ ,‬וכל היהודים היו בעיניו הוגי דעות מאמונה‪-‬‬
‫קנאית )פאנאטיקער(‪ ,‬ולכן לא ראה און בהחניכים ובדעתם ובהנהגתם ;‬
‫ואיזה מפקידי ומורי הבית הנוצרים הישרים בלבותם צדדו בזכות השקפתו של‬
‫אחרי אשר‬ ‫האדון הזה על מצב הדבר לאמר‪ ,‬כי הוא לא יכל להרשיע את החניכים‪,‬‬
‫נודע לו‪ ,‬כי אחדים מהמורים )העברים( הם בעצמם נותנים יד להחניבים לחטוא )כאשר‬
‫ומה יעשו הבנים כי לא יחטאו ? !‬ ‫ספרתי למעלה(‪,‬‬

‫ואמנם ספרו ממקורים נאמנים‪ ,‬כי כאשר הציע זה האדון פאן נרובער לפני הקיסר‬ ‫■‬
‫את מוצא דבר מהשקפתו על מצב הדבר אשר על אודותו נשלח‪ ,‬וכי הוא מצדד בזכותם‬
‫לא‬ ‫של החניכים — העיר הקיסר על זה בזו הלשון ; אם תוצדק הנהגתם מצר הדת‪,‬‬
‫תוצדק מצד הנמום ודרך ארץ ‪ .‬״ ;‬
‫וסמך נאמן לאמונת הספור מהערה זו של הקיסר יוכיח כלל השקפת הממשלה‬
‫על הבתים האלה בעתיד והניחתה לעם ישראל ביחש ענין זה בכלל‪ ,‬כפי שאספר להלן‬
‫בסעיף הבא )מדבור המתחיל ״ואמנם מהלך החיים״ והלאה( ‪.‬‬
‫אך אעפ״י כן‪ ,‬בדרך רשמי )אפיציעל( נתקיימה הרצאתו של פאן נרובער ‪.‬‬
‫וסוף דבר הי׳ ‪ ,‬כי נתיאשו ראשי העדה ונחלי האומה מלהשוב על תקון המכשול‬
‫הזה‪ ,‬כדבר שאינו ברשותם ולמעלה מכחם‪ ,‬ויחשבו את הבית הזה למין אשרה מארה‬
‫ואת חניכיו — לאברים מדולדלים מגוף האומה‪ ,‬ויעזבום לנפשם‪ ,‬וימסרו את דינם‬
‫לשמים‪ ,‬כי תתעורר רוח ממרום לכלא הקוצים מכרם ישראל‪ ,‬ולהסיר יות רעה מעל‬
‫בוזי היהדות ומהקמים עליה ‪.‬‬
 ‫ברוד‬ ‫)זכרוגותי(‬ ‫מסור‬ ‫‪1092‬‬

‫ובאמת הורה העתיר‪ ,‬כי אמנם ראה ה׳ בצערם של ישראל‪ ,‬ולאט לאט נחי‬
‫שקטו מסערת נפשיהם‪ ,‬כי ההלו לראית במנוחת החיים הרוהנים בכלל וביחש המארה‬
‫ויתבאר מזה בארובה בסעיף הבא‪.‬‬ ‫‪,,,‬מרבני" בתי המדרש האלה בפיט;‬

‫ואבי זקנ‪ /‬אעפ״י שנם הוא בתוך שאר גדולי דורו ראה ונובח‪ ,‬כי עליהם להניח‬
‫בלי זיינם מידם ולשבות ממלחמת מגן על קדשי בני ישראל — אעפ״י כן לא הי׳ יבול‬
‫להניח דעתו ולהשקיט רוחו‪ ,‬אשר עדיין לא נחו ולא שקטו מפרצתה של ״החשכלה‬
‫הברלינית״ למדינתנו כאשר ספרתי בארובה בהמשך הפרק הקודם )ועיי״ש בסעיף ח׳( •‬
‫ומזה ומזה החליט בדעה ובמחשבה נצבת וקיימת לעזוב את הארץ‪ ,‬אשר )כפי‬
‫שהביע הוא( ״אפפוה‪ ,‬כתרוה‪ ,‬סבבוה חסיל וחנב‪ ,‬ילק וארבה‪ ,‬להשחית ולחבל‪ ,‬לנמא‬
‫ולבלוע כל חלקה טובה בישראל״‪ ,‬ויחליט ללבת להשתקע במקום זכרונות קודש‪ ,‬אשר‬
‫ולהשביח כל עמל ותלאה ובל‬ ‫בבח כל אחד מהם להשב את הלב ולרומם את הנפש‪,‬‬
‫נפתולי החיים אשר בארצות הגולה ‪.‬‬
‫ואת מחשבתו זאת הוציא אל הפועל ברב ענין בגדולה ותפארת ויברחבת ידים<‬
‫בפי שאספר אי״ה להלן בפרק ט״ו‪ ,‬אשר קראתיו על שם ענינו ״בירושלם תנוחמו" ‪— .‬‬

‫ושמעתי מבנו‪ ,‬הוא דודי אחי אמי‪ ,‬הרב המכובד ויקר באנשים‪ ,‬רבי אברהם‬
‫מאיר ברלין מקרלין‪ ,‬כי פעם אחת שמע ממנו‪ ,‬בעת דברו על סבת עזבו את הארץ‪,‬‬
‫מפני שיודע הוא‪ ,‬שלא יובל לסבול בכשלון הדור ההולך‪ ,‬כמו שכתבתי‪ ,‬הוסיף לומר‪,‬‬
‫כי לכולם זולתו אך‬ ‫כי מהלבו שלו לארץ ישראל יבדל מהליכות אנשים זולתו בזה‪,‬‬
‫•מטרה אהת להם — ההליכה לגור בארץ ישראל ‪i‬‬
‫אבל לו — מטרה כפולה בזה‪ ,‬האחת — כזו אשר לבל הנוסעים — ללכת ל א ס‬
‫ישראל‪ ,‬והשנית — ל צ א ת מ ן ה מ ק ו ם ש ה ו א ע ת ה ב ו ‪ ,‬כי לא יוכל שאתו נ‬
‫והסביר ההברל ההוויי בין שתי תבונות הנסיעות האלה‪ ,‬כי לזה שרק מטרה אחת‬ ‫‪.‬‬
‫הוא עושה עקירה מביתו לשמו ולשמה של הישוב והרירה‬ ‫לו — ללכת ארצה ישראל‪,‬‬
‫בארץ ישראל‪ 5‬ולא כן לזה שמטרה כפולה לו‪ ,‬גם ל צ א ת מ פ ה — הנה למען‬
‫מלאות מטרה זו — ההליכה לארץ ישראל לאו דוקא‪ ,‬כי למען למלאות מטרת היציאה‬
‫אפשר לו ללכת באשר ילך‪ ,‬לאיזו ארץ ומרינה שהיא‪ ,‬ובמו הנם מן הפח והפחת‪ ,‬מא^ז‬
‫המקום״‬ ‫מאותו‬ ‫לצאת‬ ‫וממים‪ ,‬מרעם ורעש — לו יחשב העיקר אך ורק‬
‫ומקום הנגיסה אינו עיקר‪ 5‬ובמהלכו שלו לארץ ישראל ולא לארץ אהרת‪ ,‬הוא רק‬
‫למלאות המחצה השניה מן המטרה הכפולה‪ ,‬היא מצות ישיבת ארץ ישראל ‪.‬‬
‫אלה הם דברי אבי זקני‪ ,‬והוסיף לרדאות רמז בתורה להליכה במטרה כפולה‪,‬‬
‫תר<מז‬ ‫עני‬ ‫פרק י׳׳ג ״קל ו חו מ ר‪ /‬סעיף ג׳‬ ‫חלל‪ ,‬י‬

‫במו שהסביר‪ ,‬והוא בריש פרשה ויצא‪ ,‬ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרגה‪ .‬ולכאורה‬
‫הלשון ויצא יעקב מבאר שבע מיותר‪ ,‬דמאי נ״מ איזה מקום צאהו‪ ,‬דהעיקר הוא שהלך‬
‫לחרן לבית לבך‪,‬‬
‫שבמהלכו זה היתה לו מטרה כפולה‪,‬‬ ‫דאמנם כן הוא‪,‬‬ ‫אך הפסוק משמיענו‪,‬‬
‫והשנית —‬ ‫האחת — יציאתו מבאר שבע )מפני עשו‪ ,‬כמבואר סוף פרשה תולדות(‪,‬‬
‫ללכת לחרן‪ ,‬כאשר צווהו אביו ואמו)שם( יי( ‪.‬‬

‫ואני‪ ,‬אשר זה דרכי להסמיך כל דבר ועני; בחייש אציליים כבאור איזו לשון התורה או איזח‬ ‫א(‬
‫מאמר חז־־ל‪ ,‬וקבלתי דרך זו מדודי הגאון ‪.‬הנצי״ב מוואלאזיף‪ ,‬ואזכור‪ ,‬כי בדברו על זה‬
‫הי׳ מטעים הדבר לומר‪ ,‬כי כל הגיון ורעיון שאינו נסמך בלשון התורה או במאמר חד״ל‪,‬‬
‫טעמו קלוש ורפה כמו תבשיל בלא מלח ונדגים בלא פלפלים ‪ -‬מכל זה מצאתי אפשרות‬
‫עפ׳י דברי אבי זקני שהבאתי נז ה לפרש פסוק אחד בתורה אשר כמעט אין לו כל נאור‬
‫כברק‬ ‫יאיר לשון ועני; הפסוק‬ ‫שלו‬ ‫דברי אבי זקני והסברתו את דבריו‬ ‫ומובן‪ ,‬ועם‬
‫השמש בצהרים ‪.‬‬
‫והפסוק ההוא‪ ,‬הוא בריש פרשת מסעי‪ :‬אלה מסעי כני ישראל וגו'‪ ,‬ויכתוב משת‬
‫את מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳ ואלה מסעיהם למוצאיהם‪ .‬והנה אין כל באור לזה‪ ,‬מה‬
‫זה מוצאיהם ומסעיהס‪ ,‬ולמה כתב משה מקודש מסעיהם ואה׳ב מוצאיהם‪ ,‬ושוב אוסר הפסוק‬
‫ומקריש מוצאיהם למסעיהב‪ ,‬ואי; ספק שכונה חשובה ג ז ה‪.‬‬
‫ויתבאר‪ ,‬כי מדרך העולם‪ ,‬כשאחד הולך מעיר אחת במטרה לגור נעיר אחרת‪ ,‬אז‬
‫כשהוא באמצע הדרך הוא מחשב כמה מיל או כמה פרסאות לו עוד להסקום )העיר( הנועד‬
‫אבל לא יחשוב כלל כמה מיל או פרסאות חלשו מן המקום שיצא‪ ,‬כי איזו‬ ‫לו לבא לשש!‬
‫להמקום‬ ‫לו עוד ללכת‬ ‫כמה‬ ‫הוא‬ ‫אותו‬ ‫מה שמעני;‬ ‫הלא העיקר‬ ‫ג״ ס לו נזוע ני‬
‫הנועד לו ;‬
‫ולא כן זה הנם מן איזו צרה שהיא‪ ,‬מלהבת אש ומשטן* מים‪ ,‬מרעש ארץ וסנפוץ‬
‫ש הי א‪ - ,‬הנ ם הזה מטרתו והפצו בנוסו‬ ‫סלעי מגור‪ ,‬מכלי תותח ומחרב ומדבר וסבל צרה‬
‫אך ורק להיות יותר רחוק מן המקום המסוכן ההוא‪ ,‬כדי שלא תפגשנו הרעה אשר ממנה‬
‫ברו‪ /‬ובל כסה שהוא מתרחק יותר מאותו המקום נפשו יותר בטוחה מאימת הרעה; ולכן‬
‫כאופן כזה כשהוא בדרך הוא חושב ומונה כמה מיל או פרסאות חלפו ממקום הסכנה שיצא‬
‫משש‪ .‬וחשבון זה יותר חשוב ומענין אותו כחשבון השטח מן המקום שהולך ל ש ם‪.‬‬
‫ואלה מסעיהם‬ ‫את מוצאיהם למסעיהם‬ ‫ויכתוב משה‬ ‫ונבא עתה אל באור הלשון‬
‫למוצאיהם ;‬
‫התחנות‬ ‫מורה על התחנות שמהן יוצאים‪ ,‬ו‪,‬םסעיהם' ‪ -‬הן‬ ‫נ• השם ‪,‬מוצאיהם'‬
‫שאליהן ילבו‪.‬‬

‫והנה משה רבינו הלך כמנוחה ובבטחו; נאם! כה׳ על ירכי ז׳אי׳ו־ ישראל‪ /‬ולכן הי׳‬
 ‫ברוך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מר!ור‬ ‫‪1094‬‬

‫ד‪.‬‬
‫ואוסיף לםפר מקורות יקומם של ״יר‪,‬י המדרש לרבנים"‪ ,‬מנגיעתם לחיי האומה‪,‬‬
‫ומיחושו ודדנשתו של העם אליהם ן כי דבר הבתים האלה הוא בכלל פרק גדול בדברי‬
‫ימי ישראל ברוסיא בדור הקודם ‪ :‬ועל כן ראוים הם גם פרטיהם ותולדותיהם לשים להם‬
‫זכרון לדור בספר המקודש לקורות חיי עמנו בדור הקורם‪ ,‬כהספר הזה‪.‬‬

‫ויהי לאחר שנות מספר לקיומם של הבתים האלה‪ ,‬והגיע תור הבחירות בהקהלות‬
‫״לרבנים מלומדים״ ‪ ,‬וכל עדה היתה מצווה ועומדת לקחת לה ‪,‬לרב" את אחד החניכים‬
‫מבית המדרש לרבנים‪ ,‬הי׳ להן להקהלות דבר זה למחתה ולפנע רע‪ ,‬יען כי חשבו‬
‫את החניכים יוצאי הבית הזה לשונאיהם בנפש‪ ,‬והאמינו‪ ,‬כי תעודתם היא לחתור חתירה‬
‫התורה והמצוה והיהדות כולה;‬ ‫מתחת יסודי הדת‪,‬‬
‫ונפלא הדבר‪ ,‬כי לא רק אבותינו היראים‪ ,‬דתרדים‪ ,‬שלומי אמוני ישראל‪ ,‬לא‬
‫רק הם חשבו את ״הרבנות" הזאת למין ״משלחת" ‪ ,‬לתוכחת עונש‪ ,‬לאיד ולאסון לביה‬
‫ישראל — אך גם רבים מהמשכילים הישרים בלבותם‪ ,‬ונם אלה אשר בשעתם פזזו‬
‫וירימו אותם על נס הכבוד והגדולה לבית‬ ‫וכרכרו לבריאתם ויסודם של הבתים האלו‪/‬‬
‫ישראל‪ ,‬ואשר שמחו וצהלו לקראת משלחתו של ליליעגטהאל )למעלה‪ ,‬סעיף ב׳(‪ ,‬וידונו‬
‫וישירו שירי תהלה‪ ,‬נחת ורצון וכבוד וגדולה לו ולמשלחתו ולמשלחו הגדול )ראה בהערת‬
‫הסמוכה( ויהיו לו לעוזרים וליועצים בכל עניניו‪ ,‬באשר דרש ובאשר לא דרש‪ .,‬כפי‬
‫} —‬ ‫שספרתי בארוכה למעלה בפרק זה‪ ,‬בסעיף ב׳‬

‫השבון חחחנות עעליו עור‬ ‫התחנות מאו יצאו ‪»bS‬‬ ‫חשב וסנה וכותב את ספפר וחשבון‬
‫לבא למקומו הנוער םטסעו‪ ,‬לארץ ישראל ‪.‬‬
‫בחחלה•‬ ‫תמיד בדאגה ופחד מרוד‪6‬יהם‪,‬‬ ‫אבל ישראל בהמשך מהלכם במרבר היו‬
‫מפרעה ואח׳־כ מהכנעני ומסיחון ועוג ומאדום ומבלק ומעמון ומואב יעיד‪ ,‬ובכל מקום צאתם‬
‫היו חפצים תמיד להיות כרחוק מקום מן מקום המלחמה והרדיפות‪ ,‬והיו חושבים ומונים אח‬
‫ש י צ א ו משם‪ ,‬וחשבו כן‪ ,‬בחשבון ובמחשבה להייו*‬ ‫ערך שסח המקום לפי חשבון התחנות‬
‫בטוחים ממלחמות ומרדיפות ‪.‬‬
‫עור להמקוס■‬ ‫נ מה להם‬ ‫משה את מוצאיהם ‪ -‬לפי חשבון מסעיהם‪,‬‬ ‫וזהו ‪ -‬ויכתוב‬
‫מוצאיהם^‬ ‫הנועד להם לבא ‪ -‬לארץ ישראל‪ ,‬ואלה — ישראל ‪ -‬חשבו מסעיהם לפי חשבון‬
‫כסה שטחים ומרחקים חלפו עברו להם בדרך עד ע ת ה‪— .‬‬

‫במלכות ה קי ^ ניקיתי‬ ‫כנודע‪ ,‬הי' שר ההשכלה כרוסיא‪,‬‬ ‫משלחו הגדול של דיליענטהאל‪,‬‬ ‫י•(‬
‫כפי שספרתי למעלרי‬ ‫הראשון‪ ,‬א ו נ א ר ו ב ‪ ,‬אשר נתן אח נפשו על השכלת יהודי רוכיא‪,‬‬
‫תר‪,‬טה‬ ‫שני‬ ‫פרק י״נ ״קל וחו מ ר‪ /‬סעיף ד׳‬ ‫חלה‬

‫נם חם‪ ,‬בהוכחם לתכונת אורח חייהם ומהלך נפשם של ״הרבנים״ דעשידיד^‬ ‫‪.‬‬
‫חניכי בית מררש לרבנים‪ ,‬אשר לא רק בתורה ובמצות בעטו‪ ,‬אך גם בתורת המום־‬
‫וממדות דרך ארץ ובמהלך הצניעות‪ ,‬ובכלל בכל קניני הנפש היפה לכל אדם באשר‬
‫הוא אדם‪— .‬‬
‫בראותם‪ ,‬כי בבל אלה שחתו דרכם והלכו ארהות עקלקלות ומגונות _ לא ^צרו‬
‫מבלי להתאונן ומבלי לנוד על גורלה המר של היהדות ועל קיומן הרוחני של‬ ‫כח‬
‫הקהלות אם תרכיבינה מאלה אלופים לראשן ; וכמה שהשתדלו המשכילים לרבך דבריהם‬
‫'ולהתאזר עוז לדבר כמו במנוחת הלב והנפש — היו בכל זאת צערם ודאגתם בולטים‬
‫•‬ ‫בכל תומם‪:‬‬
‫למעלה בסעיף הקורם הבאתי מעין ודויו וקינתו של החכם רש״י פין על הטעות‬
‫המרה שהטעום למשכילי‪ ,‬הדור ההוא חניכי הבית הזה בדרכם הנלוזה ובאורח חייהם‬
‫הפרוע לשמצה; וכן הבאתי שם פתגם מר ועצוב משמו של ר׳ יצחק אייזיק בךיעקב‪,-.‬‬

‫החליקו‬ ‫וטשבילינו וסופרינו וצעירינו טעת ההיא התיפו דו נ עיני ה ^‬ ‫בסעיף ‪ ' 2‬מפרק ז ה;‬
‫לו לשון והאירו לו פנים ושטחו כמאור פניו הוא‪ ,‬ופזזו וכרכרו לפניו בכל התפעלות הנפש‬
‫ובכל דגש אמונה ודביקות אחריו‪ ,‬וחקרו ודרשו בפרקים שלטים ‪.‬כיצד מרקדין לפני אובארוב״‪,‬‬
‫מהבדת שמו‬ ‫)לשון נופל על לשון‬ ‫‪ .‬עכ ר‪ -‬ע ב * !‬ ‫‪.‬עבר— ע ב' |‬ ‫לו‬ ‫וידונו לפניו וישירו‬
‫‪.‬אובארוב״(‪ ,‬לוטר‪ ,‬כי על ירו ועל פיו עברו העבים טעל שמי החיים הרוהנים של היהודים‬
‫ליעווינזאהן‪,‬‬ ‫ככתוב על ספר ‪.‬אשכול הכופר' לרי״ב‬ ‫ברוםיא‪ ,‬וזרח עליהם שטש ההשכלה ;‬
‫בן דורו של אובארוב‪ ,‬ואביהם ופטרונם של בל הטשכילים כמדינתו בעת ההיא‪ ,‬ואשד הקיסר־‬
‫ניקולי הראשון זיכהו בשם ‪.‬טנדלזון הרוסי* ‪ ,‬וקולו הי׳ הד קול כל המשכילים שבזטנו‪ ,‬ובספרד‬
‫א ‪ -‬ו ב א ר ו ב וכל־‬ ‫הנזכר בא שיר תהלוע עמוס בנחת דוה וטלא גאה וגאון לכבודו של‬
‫ענינו לירודים‪ ,‬בסגנון רם ונשא כזה ‪:‬‬

‫החכמה סך עב נורא‪,‬‬ ‫על שמש‬

‫ויקרא מושיע ורב‪y‬‬ ‫ויצו אל‪,‬‬
‫במעט נשבה רוחו והיתה אורה‪.‬‬
‫ויקרא העם‪ :‬״עבר‪-‬עב‪ ,‬עבר־עב״!‬

‫הטבטא ‪ .‬ע כ ר ‪ -‬ע ב' דומה בטבטא דשם ‪ .‬א ו ב א ד י ב ' ‪ ,‬לומר‪ ,‬נ י הוא הטושיע ורב‪ ,‬הו «‬
‫מפזר את העבים והוא יוצר מאורות ההשכלה‪.‬‬

‫ואמנם לפי מרוצת תשוקתו של המשורר לברוא צלצול יפה מפעמון נאה בהברת השם‬
‫‪ ,‬אוב ארוב' הי׳ לו לחרוז בהבית השני תחת ‪.‬מושיע ו רב' ‪ , -‬א ב ו ר ב' ‪ ,‬כלשון הפסוק•‬
‫וישימני ל א ב לפרעה )פ׳ ויגש(‪ ,‬והי׳ גם זה מתאים להברת השם ‪ .‬אוב א רוב' כחפצו וכממרהו ‪,‬‬
 ‫ביו ד‬ ‫)זכ״ינ‪-‬י(‬ ‫מסור‬ ‫־‪109b‬‬

‫וכאן אעתיק את אשר ידבר במר נפשו אחד מיוחד ממשכילי הדור ההוא‪ ,‬מרדכי‬
‫אהרן גינצבורג‪ ,‬אשר בשעתו‪ ,‬יהד עם כל משכילי זמנו‪ ,‬תקע והריע‪ ,‬רון‪ ,‬שיר ושבח‬
‫על חנה ועל חמודתה של ההשכלה‪ ,‬וקשר כתרים למשלהתו של ליליענטהאל )למעלר•‬
‫סעיף ב׳(>‬

‫העתידים‬ ‫בבואו לדבר במשך הימים על ערכם של ״הרבנים״‬ ‫ובכל זאת‪,‬‬

‫מפני שהוא לא הספיק לראות את‬ ‫)אני אומר ״העתידים״‪,‬‬ ‫לצאת מבית המדרש לרבנים‬
‫ומכש״כ בעמדם על משמרתם‪ ,‬כי נפטר בשנת תר״יו‬ ‫״הרבנים״ האלה בנסר בשולם‪,‬‬
‫בשנתים ימים אחרי הוסר בית מדרש זה‪ ,‬ורק צייר אותם לו במחזה ובדמיון(;‬
‫ואחר שיקדים הקדמה קצרה וכללית לדאגתו על יתרון חופש הרוח המרחף על‬
‫לבות המשכילים‪ ,‬ויגזור אומר‪ ,‬כי ״אין לאדם לבטוח בשכלו להורות הלכה למעשר־‬
‫עפ״י דעתו‪ ,‬והחקירה צריכה להיות רק כלי שעשועים לחדד בו את השכל ולחזק ז^ת‬
‫ההרגשות״ — ;‬
‫אתרי כל אלה הוא שב לדבר על ״הרבנים״ ממין החדש שעתיד להברא‪ ,‬ובלם‬
‫אמונה ונאמנה הוא אומר ‪:‬‬

‫״תורת הרבנים צריכה להיות תורת אמת‪ ,‬בבקיאות בתלמוד‬

‫ופוסקים ובינד\ ישרה לדמות דבר לדבר ומעשה אל הלכו‪/‬‬ ‫•‬
‫ודעה שלמה להשיב את סעיפי )את פסקי( השו״ע לשרשם‬ ‫_‬
‫ולעיקרם בתלמוד‪ ,‬ולהבין־ דבר ממקורו; וברבות החכמות‬
‫אבל ה ע י ק ר‬ ‫החצוניות בלב הרב כן ירבה כבוד תורתו‪,‬‬
‫ה י א ה ת ו ר ה ; ואלה הרבנים שרבה ידיעתם רק בחכמות‬
‫הצוניות‪ ,‬כתלמידי ליליענטהאל‪ ,‬יבולים להיות למטיפים‬
‫ולמנהלי כתי ספר‪ ,‬אך לא — לרבנים״ ‪ ,‬עב״ל א(‬

‫מהמשכילים הנאמנים הישרים בלבותם ומוקירי עמם<‬ ‫רבים‬ ‫ובדעה זו החזיקו אז‬
‫אך לא שלטו ברוח אומץ במדד‪ .‬כזו שידברו בפה את אשר יחשבו בלב‪ ,‬כי מר הי׳‬

‫רננים‬ ‫הסופר הזה כזמנו סה שראו חכל‬ ‫‪,‬אביעזר* ) ‪ ; ( 1 1 3 -1 1 7‬והנה ראה‬ ‫טספרו‬ ‫פס‬
‫ש נ י ם וייתר‪ ,‬כי באסיפת רבנים אהת שם בשנת תרס״ג נמנו‬ ‫יוכל‬ ‫לאחר‬ ‫מאשיריקה‬
‫וגמרו »כי הרבנים ד‪.‬יוצאים מבית מדרש רבנים באטיריקה )פימינריזם( אינם ראוים ל‪,‬סמיכה‬
‫חכמים״ )היינו התרת הוראה(‪ ,‬ויקראו רק בעם ‪,‬רעווערענדים* )מלומדיס(‪ ,‬שהוא תואר לנל‬
‫שוחט‪ ,‬מוהל‪ ,‬מסדר קדושי! וכרומד״ אך לא בשס ‪.‬רג*‬ ‫נושא משרה קדושה‪ ,‬כמו דרשן‪,‬‬
‫‪1.‬־‪,‬םיוהד דק לבעלי תלמוד והוראה' מובהקינד ‪) .‬מעתו נים נימים ההם( ‪— .‬‬ ‫י‬
‫תממט‬ ‫שני‬ ‫‪ .‬פרק י״ג ״קל וחומר״‪ ,‬סעיו״ ד׳‬ ‫הלל‪,‬‬

‫להם‪ ,‬מר מאוד‪ ,‬לקבל נזיפה על עצמם ‪1‬לשים ‪ .‬לאל את חלומוהיהס ןא^ פן‪5‬ן‪1,‬ןת‪,‬ה ‪2‬‬
‫ויהיו כמהרישים‪ ,‬ויקומו בפניהם במסתרים‪ ,‬ויבבו בחדרי הדרים ‪— .‬‬

‫ואמנם מהלך החיים‪ ,‬סבותיו ומאורעותיו‪ ,‬מקריו‪ ,‬אופניו וגלגליו‪ ,‬יעידו ויוכיחו כיי‬
‫נם בכל אסון ופגע יש טיפה של נהמה ומיץ של שקט ודממה‪ ,‬וכי גם מתוך ערפלי‬
‫חושך יתבקעו לפעמים קרני אור להאיר את הנפש ולבדח את הדעת‪.‬‬
‫וכן בעני; זה — עפ״י מהלך החיים נתברר‪ .,‬כי מקום הניחה הממשלה להקהילות‬
‫למצוא נוחם לזה הפגע ומרפא לזה הנגע — כי לא רק שלא הרגיזה את הרבנים החרדים‬
‫משאתם ומפקודתם )דבר אשר לזכרו אבלה נפש העם אבילת יגון ואגחה( ‪ ,‬אך גם קבלת‬
‫דב כזה מחדש‪ ,‬רב מורה ודאין‪ ,‬בנהוג מאז ומעולם‪ ,‬הי׳ להקהלות דבר חפשי בגלוי‬
‫באין מפריע‪ ,‬לעיני שרי העיר ופקידי המדינה‪ ,‬גדולים וקטנים‪ ,‬קרובים ורחוקים‪ ,‬ואף‬
‫בעת קבלתם ובעת שבתם‬ ‫למרבה הכבוד והגדולה שרחש לב העם לרבנים אלה‪,‬‬
‫בתוכו — אין מוחה ואין חבר דבר ‪:‬‬
‫ובזה דאו מעין ״גלוי דעת" מצד הממשלה‪ ,‬כי הבינה ונוכחה‪ ,‬שהחטיאה המטרה‬
‫בהכנת רבנים כאלה שחשבה שיהיו מרוצים לעם ויפיקו רצון‪ 5‬ואף ראתה ונוכחה‪ ,‬כי‬
‫אין ביד הרבנים האלה כל זכות וכל מעלת הנפש במה שיזכו בעיני העם‪ ,‬ונהפך הוא‪,‬‬
‫כל דרכיהם ועניניהם סובבים הולכים בדרך עקלתון ובארחות עקלקלות המטילות קוצים‬
‫וכמו בזדון לב וברהב נפש הם מרחקים עצמם מעל העם ובוזים להם‬ ‫בעיני עצמם‪,‬‬
‫מהעדר נמום ומהסרון צניעות אנושיות בכלל וכעתידים לעמוד בראש העם‬ ‫לעצמם‪,‬‬
‫כפרט — וכרמיזותיו של הקיסר להשר פאן גרובער שזכרתי למעלה )סוף סעיף הקודם(‬
‫״אם תוצדק הנהגתם מצד‬ ‫שאמר ביחש ההנהנה השובבה של חניכי בתי מדרש אלה‪:‬‬
‫הדה‪ ,‬לא תוצדק מצד הנמוס ודרך ארץ״‪ 5‬והביע חקיסר ברוח קפידא ותוכחה‪5‬‬
‫ועל כן לא ראתח חממשלח און ביסוד משרת רב רוחני בכל קהלה ‪ ,‬ובהספקת‬ ‫■‬
‫פדנסתו ממקורי תבואת הקהלח יביחושי העדח אליו‪ ,‬ברגשותיח ובנטיותיח אליו‬
‫לאהבה ולכבוד ולדבקה בו‪ ,‬ותחשבהו לאב ולפטרון ולצור מעוזח בהייח הרוחנים‬
‫ולקיומה האצילי;‬
‫וכנגד זה ידעה הממשלה משויון נפש ומקרירות הלב של העם להרבגים דחדשים ‪,‬‬ ‫'‬
‫חניכי בית מדרש לרבנים ‪ ,‬ראתה ותבן לרז ‪ ,‬כי העם יתיחש אליו אך ורק כמו לפקיד‬
‫וכל‬ ‫ולא יותר‪ ,‬ולא יתחשבו עמו בכל עניניה של הקהלה‪,‬‬ ‫‪hhhobhhh‬‬ ‫טשא משרה‬
‫עסק אין להם עמם‪.‬‬
‫ראתה וידעה הממשלה מכל זה ותהי כמחרישה ועצומת עינים !‬
 ‫ברוד‬ ‫זברונותי(‬ ‫מהוד‬ ‫‪1098‬‬
‫אך לפעמים עוד‬ ‫ובשתיקה יפה‪,‬‬ ‫לא רק שנתיחשה לכל זה בשלילה‬ ‫ויותר מזה!‬
‫וזראתה הסכמתה בפועל למשמרת אלה הרבנים ‪,,‬הישנים'‪ /‬ואף כמו גילתה לעין כל את ;‬
‫המיניסטריום‬ ‫‪ 1‬טיתה אליהם‪ ,‬כי בעת שהיתה הממשלה מכוננת כפעם בפעם על יד‬
‫לדון ולפקח על עניני ישראל‬ ‫״ועד דבני" ‪PaBSHHCKax aoMKccia‬‬ ‫לענינים הפגימים‬
‫‪:‬במדינה ‪ ,‬היתה מזמנת לישיבת הועד רק מאלה הרבנים הי־שנים החרדים בלבד !‬
‫ולאט לאט גתוספו במו בדרך רשמי )אפפיציעל( שמות לוויי להרב הסודה—״רב‬
‫רוהני ‪ ,/ tyxoBHWH paBBHH‬ולהרב המלומד—״רב מטעם הממשלה״ ‪‘ ,KaaeHHbifl passHH‬‬
‫וזה שמם וזה זכרם עד היום הזה ‪— t‬‬

‫וספרו אז‪ ,‬כי לסבת היתושים הנוהים האלה מצר הממשלה להרבנים הרוחנים ■‬
‫ורבים בצדק‬ ‫הממשלה‪,‬‬ ‫רנלי הרבנים מטעם‬ ‫סער‪ ,‬אשר לרגלי זה נדחקו באיזה ערך‬
‫התפלאו על קרירות רוח הממשלה בעני; זה אשר נתנה את נפשה עליו)ועד היום אין‬
‫אם לא כמו שכתבנו למעלה ‪ ,‬מפני שהכירה בהשחתת המדות‬ ‫לפליאה זו‪,‬‬ ‫פתרון נאמן‬
‫*של ד ‪a‬ניכים מבתי המדרש האלה ובזרות הייהם(;‬
‫■ וספרו ‪ ,‬כי לסבת דבר זד‪■ .‬גרמה מאורע אחת ‪ ',‬מאורע ‪ ,‬אשר עם היותה קלה‬
‫!וסצערה לעצמה ‪ ,‬ואצלנו לא תעורר כל פלא ותמהו; ‪ ,‬ומכש״כ כל רנש התפעלות ; —‬
‫גדולים וקטנים ‪ ,‬לא הי׳‬ ‫של פקידי הממשלה‪,‬‬ ‫אך כאשר באה לידי שימת לבם‬
‫לספרה ולהשמיעה‬ ‫להוקירה ולכבדה‪,‬‬ ‫‪:‬קץ וערך להתפעלות נפשם ‪ ,‬ויהשבוה לראויה‬
‫)מקום המאורע(‬ ‫■■יתהי נמסרת מפה לפד‪ .‬ומכתב לכתב ‪ ,‬מהפקידים הקטנים המקומיים‬
‫הפלכיים‪ ,‬ומהם לשר הפלך‪ ,‬וממנו לשר ענינים פנימיים במדינד‪ .‬בעיר‬ ‫•עד הפקידים‬
‫מנינם זמהסם של ״בתי המדרש לרבנים" ‪ ,‬וצור׳‬ ‫‪1‬זבירה ‪ ,‬ומזה — לשר ההשכלה ‪,‬‬
‫■מעוזם ומשגבם של החניכים ״המיועדים להיות רבנים״ ; וזה ‪ ,‬בשמעו את דבר המאורע‬
‫הי׳ כמו מתבייש מעצמו ‪ ,‬על מה ואל מי נשאה הממשלה את נפשה ועמלה ביסוד‬
‫‪.T‬בתים האלה ; ורפו ידיו להעיק על עם ישראל בשאלת הרבנים בכלל ‪ ,‬כי ראה כי לא‬
‫מ; המדד‪ .‬הוא לעשות משבר עקרי כזה בחיי עם רב המסור ונאמן■ לחיים ישרים‬
‫■וצנועים‪ ,‬ולא תהי׳ תפארתה של הממשלה על לחץ מעיק כזה‪ 5‬ויניח להם לישראל‬
‫לראות עולמם בצל הרבנים הרוחנים ולמצוא בהם מגן ומושיע לעניניר‪.‬ם הדתיים וצרי‬
‫׳‬ ‫ומזור לחייהם'האצילים ‪ ,‬ולהפיק רצון משותף‪.‬אלה מאלה‪.‬‬
‫־‬ ‫־‬ ‫•‬ ‫וזה דבר המאורע ‪:‬‬
‫נגלתה גניבת כלי הקודש‬ ‫באחת מערי המחוז בפלך הוראדנא ‪ ,‬באהד הימים‬
‫מארזת הכנסיות אשר לדת השלטת בעיר ההיא ‪ ,‬וגם נמצא הגנב ‪ ,‬אחד משומרי הכנסיוק‬
‫ת קג‬ ‫שני‬ ‫וחוסר״ ‪ ,‬סעיף ד׳‬ ‫׳ פרק י״ג״‪hp‬‬ ‫'‬ ‫הלין‬

‫־♦!ך החפצים הגנובים לא נסצאו אתו כולם ; ובהתפשו נדהם מאוד עד כי אחזהו השבץ‬
‫וכת הדבור‬ ‫באחד מהם ‪ ,‬וגם לשונו לחכו דבקה‪,‬‬ ‫‪,‬‬
‫יכל אבריו התאבנו ולא יכל לזוע נם‬
‫׳‬ ‫־‬ ‫■נעתק ■ממנו;‬

‫סלים‬ ‫הוציאו מפיו בקושי גדול בשברי‬ ‫וכאשר נשאל איפה עזב החפצים‪,‬‬
‫הדת אשר בעיר‬ ‫־ובדברים מקוטעים ובהכרה מגומגמת‪ ,‬כי מכרם לאהד סבהני‬
‫‪ eAH0«y AyxoBHOMy JiMuy r‬ויותר לא יכלו להציל דבר מפיו נ‬
‫עושי דברו לעשות בקורת וחפוש אחר‬ ‫פקד על‬ ‫ובהניע הדבר לשר העיר‪,‬‬
‫ובכללם גם אצל רבני‬ ‫אשר בעיר‪,‬‬ ‫מכל הדתות‬ ‫■תכלים האלה אצל כל כהני הדת‬
‫הרוחני והרב מטעם הממשלה‪ ,‬והוא חניך בית‬ ‫הרב‬ ‫שבפרטם הם‬ ‫ישראל‪,‬‬
‫_ ■המדרש לרבנים׳‪,‬‬
‫וכדרך בקורת החפושים החלו לבצע זה באישון לילה לאחר חצות‪ ,‬והמבקרים‬
‫ת‪3‬שו מעשיהם בהסתר ובסוד נמרץ ולפתע פתאום ‪ ,‬כנהוג ! והלילות לילי חשון‪5‬‬
‫והשעה שעה ראשונה לאחד חצות לילה‪ ,‬ובעודם‬ ‫ויבאו אל בית הרב הרוחני‪,‬‬
‫■עומדים מחוץ לבית מננד החלונות שמעו את הרב ועמו עוד שני אנשים יושבים ושונים‬
‫וכל כך פעלה על עורקיהם‬ ‫•כמו בהשתפכות הנפש ‪ ,‬בכל רנש הלב ובכל הושם בם‪5‬‬
‫של הפקידים נעימות קול שנונם שהניעה עד כלות הנפש ‪ ,‬עד שנשארו עומדים על‬
‫בכבלי בדזל ‪ ,‬דנשותיהם ואצילות נפשם הגיעה עד שיא סרומים ‪,‬‬ ‫‪.‬מקומם כמו דתוקים‬
‫>אין קץ לערבות ואין ערך לנעימות ‪ ,‬ולא שבעה אזנם סשמוע והרנשותיהם מלהכיל}‬

‫וכשהתאוששו קצת‪ ,‬התאזרו עוז והבליגו על נעימות הדדגשות ויבאו לתוך הבית‪,‬‬
‫‪:‬וכאן נתוספה להם התפעלות הנפש גם מאור פני הרב וחוט של חן ואהבת חסד המשוך‬
‫עליו‪ ,‬ויזועו ממחזה קודש זה ; וכמעט שהחליטו לצאת את הבית מבלי לחפש‪ ,‬כי ראו‬
‫אך כדי למלאות חובת פקודתם חפשו‬ ‫ונוכחו‪ ,‬כי לא זה המקום למקנה חפצים גנובים‪,‬‬
‫כדי ״לצאת״ חובת מעשה החפוש‪ ,‬וברנשי כבוד וענוה‬ ‫כמו דנע קל‪ ,‬כלאחד יד‪,‬‬
‫•מרובה *בקשו מחילה מהרב ומאנשיו על אשר הפריעו מנוחתם‪ ,‬באסרם‪ ,‬כי אך שלוחי‬
‫•הפקידים הגבוהים הם‪ ,‬ועושים חובתם‪ 5‬ויצאו את הבית מלאי הרנשות אציליות‪,‬‬
‫י‬ ‫־ועמוסי דגשי קודש‪.‬‬

‫משם כוננו הפקידים־המבקרים פעמיהם אל בית ״הרב מטעם הממשלה״‪ ,‬והשעה‪-‬‬

‫כין שניה לשלישית לאחר חצות לילה; ובשימם לבם מחוץ לבית אל מצב המערכה‬
‫־אשר בתוך הבית‪ ,‬הקשיבה אזנם כמו מצהלות עליצות‪ ,‬גילה רינה ומשוש נפש‪ ,‬קואת‬
‫עליזים ועליזות מתבוללים יחד ‪.‬בחבוך ובשריקה‪ ,‬בשאון ובהמולה‪ ,‬עד שכמעט מתפקעים‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מר‪,‬ור‬ ‫‪1100‬‬

‫ובתכונת הקולות האלה הכירו קול מצהלות משחקים ‪ .‬ומשחקות בקלפים‬ ‫מתוך צחוק ;‬
‫־‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫ברגש גדול ובשקידה רבה ;‬
‫מצעירים וצעירות^ אוכלים‬ ‫ויבאו אל הבית‪ ,‬וימצאו שם חברה עליזה ושמח^‬
‫מעוטר בכוסור*‪-‬‬ ‫ו ״הרב בעל הבית״‬ ‫ושותים ומשהקים בקלפים עד כלות הנשמה‪5‬‬
‫ובבקבוקים‪ ,‬מלאים וריקים‪ ,‬בגלופים ובקלפים‪ ,‬בפנים יפות ובעלמות הופפות‪ ,‬ותפארי‘!‬
‫עליהן‪ ,‬ובכבדות עומד על רגליו מהשתיה יותר מכרת; ובדברו עם הפקידים התנועע‬
‫כשכור‪ ,‬ופשק שפתים לדברי תהו ורוח‪ ,‬אשר לא דבקו אחד לאהד ולא קרב זף‪ ,‬אלי זוז••‬
‫והפקידים עומדים ומשתאים זה לזה ושואלים זה לזה‪ :‬הן זה רב וזה רב^ ובם^_‬
‫שונות מערכות חייהם ונמוסי נפשותיהם זה מזה‪ ,‬עוד יותר משנוי מערכות החיים‬
‫כהני דתות שונות‪.‬‬
‫ולא יבלו הפקידים להבליג על דגשי תמהונם מכל מה שראו עיניהם בשני הבתים‬
‫האלה‪ ,‬ובנהנם דין וחשבון לפני שר העיר על מעשיהם בדבר משלחת פקודתם זאת ־־■‬
‫הריצו לפניו בהמשך הדברים כמו ״דרך אגב״ ובתור ״מאמר המוסגר״ את מחזה המערכים‬
‫אשר בהן מצאו את הרב הרוחני ואת הרב מטעם הממשלה‪5‬‬
‫הציע לפניהם‪ ,‬שיערכי‬ ‫ואחרי חשבו רגע‪,‬‬ ‫ואף הוא‪ ,‬שר העיר‪ ,‬תמה עמהם‪,‬‬
‫■ציורים אלה על הגליון בכתב נמוסי )אפיציעל( ובסגנון ספרותי ויגישום אליו ביחד עג*‬
‫בענין הבקורת ‪:‬‬ ‫הדין‪ .‬והחשבון ממעשיהם בענין זה‪,‬‬
‫ובשלוח שר העיר את פתשגן פרשת הענין )‪ (At^o‬אל שר הפלך צרף גם‬
‫הרצאת הפקידים המבקרים על ציור המערכות הנזכרות;‬
‫ואף הוא‪ ,‬שר הפלך‪ ,‬התענין הרבה בציור זה‪ ,‬וישלח את הדברים אל שר הענינים‬
‫הפנימים בעיר המלוכה; ובעת מצוא הרצה זה השר את כל הציור לפני שר ההשכלי^‬
‫כפי שספרתי ‪— .‬‬ ‫וזה האחרון שמר הדברים בלבו‪,‬‬

‫וכאשר נודע בין החיים המאורע הזאת‪ ,‬ויותר מזה — סדר המסעות שלה‪ ,‬מצעיי'‬
‫הפקידים אשר בעיר המחוז‪ ,‬מסע אחר מסע‪ ,‬עד השרים היושבים ראשונה במלכוי*<‬
‫ועוד יותר מזה — בעת אשר כל עקרה של הרצאת המחזה הזה הי׳ יכול להשמט בולי<‬
‫מן התחנה הראשונה‪ ,‬מן הפקידים המבקרים אל שר העיר‪ ,‬כדבר שאינו נונע במאום^‬
‫לגוף הענין; —‬
‫כאשר נודע ונתברר כל זה‪ ,‬הי׳ עולם היהודים שרוי כמו בזעזוע נעימה וביי^‬
‫רצון ; ותהי להם המאורע הזאת לשיחה רצויה ולנחמה גלויה תחת ענות נפשם מכל‬
‫עניני ״בתי המדרש לרבנים" ומלחץ הרכבת אלופים מהם לראשי הקהלות בישראל♦‬
‫‪.‬‬ ‫כפי שספרתי;‬
‫תמנא‬ ‫שני‬ ‫סעיף ד׳‬ ‫סרק י״ג ‪,‬קל וחוטר״ ‪,‬‬ ‫הלח‬

‫הרואים במזלות אמרו‪ :‬״אכן יש מזל לי שראל‪ /‬והזקנים שבדור השתעשעו‬

‫גאמרם ״הנה לא ■ינום ולא יש; שומר ישראל ! ״ —‬

‫‪I‬‬
‫והיו ״בעלי בתים״ כאלה< אשר נם לאחר שנים רבות אחר התיסדותם וקיומם של‬
‫■<כהי המדרש לרבנים״ לא ■יכלו לשרש מלבם את רגשי האיבה והמשטמה לחניכי הבתים‬
‫"יזאלה אשר נשתרשו ונוטעו בלבם אז בעת הוסדם‪ ,‬כמו שתארתי למעלה בתחלת הפרק‬
‫־היה‪ ,‬ואחרי אשר נודעה הנהגתם הפרועה וחייהם השובבים של חניכי הבית‪ ,‬כפי‬
‫'^^ספרתי בהמשך ־סעיף הקורם מפרק זה ‪ j‬ואפילו לאלה שלא ראו און בהנהגתם ובאורח‬
‫■יזייהם הפרטי לא ■יכלו לשכוח ‪-‬מרירותם‪ ,‬כי חניכי בית המדרש לרבנים הם‪ ,‬ויחשבום‬
‫'לקוצים מכאיבים ־ולסלונים ממאירים בלב האומה‪ ,‬הנועדים ומזומנים לחבל ולהשחית‬
‫^לל חלקה טובה בחייה ■הרוחנים‪5‬‬
‫וכה היו מספרים■ על אחד הנבירים במינסק‪ ,‬ר׳ העניך אייזענשטאדט י*(‪ ,‬כי בעת‬
‫־שנבחר שם לרב הממשלה ה׳ זלקינד ם י נ ע ר )בערך שנת תרי״ח‪ ,‬כשתים עשרה שנה‬
‫לאחר הוסדם של הבתים האלה( הי׳ דרוש‪ ,‬כי שר הפלך יקיים את הבהירו‪/‬‬
‫׳כנהוג ובנמום‪:‬‬
‫וזה השר ־הי׳ ■ידיד נאמן להגביר אייזנשטאדט הנזכר‪ ,‬והאמין בו הרבה‪ 5‬וכך הי׳‬
‫‪T‬רכו בכל דבר הנוגע לעניני עדת ישראל במינסק שנתיחשו לפקודותיו ולסדוריו ולקיומיו‬
‫'לא עשה דבר ■ולא החליט מאומה טרם שאל על זה את ידירו זה אייינשטאדט וטרם‬
‫־שמע את חות דעתו והשקפתו ונטיתו אל אותו הדבר‪ ,‬לקרב או לרתק‪ ,‬וכדומה;‬
‫ולכן טרם הי׳ עליו ־לקיים את בחירת מ י נ ע ר לרב‪ ,‬שאל השר הזה לידידו זה‬
‫׳איך דעתו והשקפתו ונטיתו על האיש הזה ;‬
‫ומהיות הגביר ־הזה‪ ,‬־כרוב ■גדולי העם בעת ההיא‪ ,‬נוטר שנאה כבושה ומשטמה‬
‫־עמוקה להניכי בית מדרש הרבגים )כפי שספרתי בהמשך הסעיף הקודם( אשר מינער‬
‫ומפני זה עכב השר את קיום‬ ‫־ז־‪.‬י׳ אחד מהם — ‪.‬לא־ נתן עליו תשובה רצויה להשר‪,‬‬
‫׳הבחירות‪5‬‬
‫ותושבי העיר־ ירעו מהכרתו הטובה של שר הפלך להנביר אייזנשטאדט‪ ,‬וכי בידו‬
‫ועל כן באו אליו אחדים‬ ‫׳של הנביר הזה לפעול על השר למהר בקיום הבחירות‪5‬‬
‫׳סמעריצי מ י נ ע ר לבקשו על ־ככה‪ ,‬ולא נענה להם‪ ,‬באסרו‪ ,‬כי ״בעת שאזכור מאין‬

‫‪5‬ע^ ״פנים מ אי רו ת‪- /‬כפי שספרתי לטע^ח‬ ‫שאר בשרי‪ ,‬משפחת ■אם אמי‪■ ,‬ומגזע הגאק‬ ‫יא(‬
‫‪.‬‬ ‫פרק ‪-‬מ׳ מעיף ‪ -‬ב'‪- ,‬‬

‫‪70‬‬
 ‫ברור‬ ‫)זכרונור״ס‬ ‫מהוד‬ ‫‪1102‬‬

‫מבית מדרש הרבנים^ ארגיש דקירה עמוקה בחזה שלי ושרט חד בלבבי‪/‬‬ ‫בא‪,‬‬
‫מאמין באמונה שלמה‪ ,‬אשר אם אתן יד לקיומו במשרת הרבנות של עדה גדולה וכבורה^■‬
‫והיא גם אהובה ויקרה לי‪ ,‬בעדת מינסק‪ ,‬אם אעשה כזאת אתחייב באחריות מחלול היי‘‬
‫וכזאת‪ ,‬כמוב!‪/‬‬ ‫ועלבון התורה ומקלות קדשי בני ישראל לעין כל בקהל עם גדול‪,‬‬
‫אחפוץ ולא אוכל‪ 5‬ועל כן שאוני‪ ,‬אם לא אעשה דבר לטובת קיום הבהירות״‪5‬‬

‫וכאשר הוסיפו והוסיפו לחלותו ולהציק לו בבקשתם זאת — ענה ברוגז וברי^■‬
‫נצבה וקיימה ‪ :‬״למה זה תרבו להפציר בי והיא לא תצלח ‪ :‬הן יודע אותי כל באי עיר‪/‬‬
‫ואם אני קובע מהיד למין סחןףה ‪.‬ןןלן ךוא‬ ‫כי הודות לה׳ אני סוחר לאמונה‪,‬‬
‫׳‬ ‫וקיים ״אונד ניט מ י נ ע ר ״ ‪) ,‬כלומר‪ ,‬ו ל א ם ח ו ת ‪ j‬וכיון בזה לבטא בסגנון‬
‫ו ל א מ יגע י*‬ ‫וכלומר‪:‬‬ ‫״מינער‪/‬‬ ‫בהשאלה לשם הרב הנבחר‬ ‫נופל על לשון‬
‫לרב(‪ ,‬וכן יקום!״‬
‫כי מזלו של מינער גרם‪ ,‬כי בזמן קצר אחרי כן עזב שר הפלו א ׳‬ ‫וספרו אל‪,‬‬
‫מקומו במינםק ויבא אחר תחתיו‪ ,‬וזה קיים הבחירות‪ ,‬לדאבון לב רבים וגדולים מבני‬
‫העדה‪ ,‬אשר עפ״י מסורת מסורה ישנה‪ ,‬כמסופר‪ ,‬לא יכלו להשלים לו ‪.‬‬
‫וכל ימי’‬ ‫ואמנם לא היתה דרכו של מינער על משרתו זאת רפודה בשושנים^‬
‫במחלוקת‪ ,‬לקיים מה שנאמר ״ולא ביד חזקה״ ‪. .‬‬

‫וראוי להעיר‪ ,‬כי כל מה שתארתי במצב בתי המדרש לרבנים‪ ,‬יתיהש ביותר‬
‫בית המדרש הזה אשר ב ו ו י ל ג א ולא לזה אשר ב ז י ט ו מ י ר ‪ ,‬ואין לו לזה כל‬
‫שטנה אליו‪ ,‬לא מצד גדולי העם ולא מצד העם כולו‪ ,‬וגם אין ניכרת שם הנהנה פריעי^■‬
‫מצד החניכים‪ ,‬וכמעט שאפשר לחשוב ששני הצדדים‪ ,‬העם והחניכים‪ ,‬השלימו ביניהם•‬

‫וואהלים"‬ ‫והסבה לזה הוא‪ ,‬מפני כי‪ ,‬בנודע‪ ,‬שם בהכל המדינה ההיא‪ ,‬הבל‬
‫ו א ו ק ר י י נ א ו פ ו ד ו ל י א ‪ ,‬וכל נגב רוסיא‪ ,‬שם עומדים בראש העם ״צדיקי החסידים <‪.‬‬
‫ןלהרבנים המו״ץ בכלל אין ערך חשוב לעומתם‪ ,‬והצדיקים יודעים ובטוחים‪ ,‬כי‬
‫אופן שהוא‪ ,‬לא תהיה השפעת ״הרבנים המשכילים״ חשובה בעיני העם‪ ,‬אשר עיניו נשואום■‬
‫אך אל צדיקיו‪ ,‬ורק בקדושיו יאמין לכל אשר יטוהו ולכל אשר יורוהו‪ ,‬וזולתם אין ל’‬
‫דבר אצילי ורוחני לחשבו ולכבדו ולהתחשב עמו‪ 5‬והעם בכלל‪ ,‬בלבבו ובנפשו מסיי■‬
‫ונתון אליהם‪ ,‬וכמו בידם יפקיד רוחו; וידעו הצדיקים‪ ,‬אשר אם יעמוד רב מטע^‬
‫הממשלה יחשב בעיני העם רק כתוספת פקיד ושוטר בעיר על אלה הנמצאים‪’ /‬ל^*"‬
‫יותר‪ ,‬ובערך כזה יתיחש העם אליו; וכן יראה ״הרב״ את עצמו בעיניו הוא‪ ,‬ועל‬
‫תסנב‬ ‫שני‬ ‫פרק י״ג ״קלי וחוסר״ ‪ ,‬סעיף ד׳‬ ‫חלק‬

‫ערך ‪ yittfrh‬עליו‪,‬‬ ‫בטלו הצדיקים לבל עני; זה ״בבטול גמור״ ‪ ,‬כדבר שאי; לו כל‬
‫וסכש״כ לדבר עליו‪ ,‬וכש״ב דכש״ב להתרגש ולהתעצב עליו א( ‪.‬‬
‫ב ז י ט ו ט י ר ‪ ,‬במגיעת דחיפה גגודית להם‪ ,‬לא‬ ‫וגם הם הניבי הבית ההוא‪ ,‬אשר‬
‫כאשר כן הוא מטבע‬ ‫התפרצו ככה גם הם להמרות רוח מנגדיהם‪ ,‬להבעיסם ולצערם‪,‬‬
‫בני אדם‪ ,‬אשר במניעת הרדיפה מצד אחד יחלש כה הנגוד גם מצד הנרדף‪ ,‬ואפשר כי‬
‫לאט לאט יתקרבו;; ולא כן אם הרודף מתמיד ברדיפתו ומבוי; לרודפו ביותר‪ ,‬אז תוסיף‬
‫האיבה ומשטמה אשר בלב הנרדף להתגבר על רודפו‪ ,‬והמרחק ביניהם יתארך ויתרחב‬
‫וישגה ויעשה חיל‪ ,‬ומתוך כך תצאנה פעולות לא רצויות מאוד ולפעמים קרובות גם צרות‬
‫■‬ ‫רבות ורעות ;‬
‫וכסו שמסופר בתלמוד מס׳ הגיגה )ט״ו א׳( שמכיון שקראו על ״אחר* )כנוי לחכם‬
‫שנהעה בדעות כוזבות( את הפסוק מירמיה )ג׳( שובו בנים שובבים‪ ,‬בתוספת לשון ״הוץ‬
‫מאחר״ )כלומר‪ ,‬שלא תועיל לו עוד תשובה(‪ ,‬על ידי זה יצא לתרבות רעה ‪.‬‬
‫ונודע מדברי ימיו של אוריאל אקוסטו‪ ,‬שאחר שהחל להרהר אחר דברים אחדים‬
‫ממסורות הדת — הנה תחת להורהו‪ ,‬להבינהו ולהוציאו מכור ספקותיו וממשא הרהוריו‬
‫ומנפתולי רעיוניו ולהעמ ‪T‬ו על בדורם ואמתתם של פרטי הענינים שהרהר אחריהם —‬
‫תחת זה קמו גדולי עירו )אמשטרדם( ויקלו בו ויבזוהו‪ ,‬וגם לא מנעו ממנו שבט עברת‬
‫החרמות‪ ,‬ויגדוהו ויאוררוהו דרדפוהו עד אשר לאט לאט נדחה כולו מיהידים ומיהדות‬
‫“‬ ‫וגמר חייו באופן מגונה מאוד‪.‬‬
‫וכנגד זה מציגו בנסיון עפ״י עדותם של הז״ל ״שהרבה פושעים היו בישראל‬
‫‪.‬וגתקרבו לתורה ונעשו לצדיקים ולחסידים ולכשרים״ )מם׳ אדר״ן‪ ,‬סוף פרק ב׳(‪.‬‬
‫וכן מצינו להז״ל שאמרו )קדושין כ׳ ב׳ וערכי; ל׳ ב׳ ‪ ,‬כשנוים קלים ממסכת‬
‫למסכת( בעני; הנמכר לעכו״ם‪ ,‬יכול הואיל והלך זה ונמכר עצמו לע״ז‪ ,‬יכול לדחי אכן‬
‫אחר הנופל )פירש״י‪ :‬יכול ידחוהו כולו שלא יגאלוהו עוד( תלמוד לומר )פ' בהר( אחרי‬
‫נמכר גאולה תהיה לו‪ ,‬ע״כ ; והכונה‪ ,‬שכל זמן שאפשר להוציאו ממצבו וממקומו צריך‬
‫להוציאו ולא לעזבו שיעמיק במדחו‪ ,‬ואין צריך לומר שלא לרדפו ולדחותו בידים‪.‬‬

‫והיו מספזים שיחה צחי‪,‬־‪ ,‬מאחד מצדיקי החסידיס‪ ,‬כי פעס אהח שמע ד^גה עד כמה חניכי‬ ‫א(‬
‫בימד״ר הרבנים כווילנא מכעיסים ומטרריס את רוח ולב העם‪ ,‬ואטד כדדך צחות‪, :‬בדוך‬
‫השם‪ ,‬על בי בעת שעלה בטהשבה לפני הטטשלה לזנות את ישראל ברבנים טלומדיס‪ ,‬לא‬
‫ט ש כ י ל י ס ‪ ,‬וליסד בתי ספר לצדיקי^‬ ‫זכרה גם את החסידים ביחוד לזכותם כ צ ד י ק י ם‬
‫לטודו‬ ‫חק‬ ‫לבקש להתפלל עליהם כי אם טצדיק כזה שגטר‬ ‫ושלא יהיו רשאים החסידים‬
‫‪ .‬ב בי ת ספר לצדיקיס' ויש בידו תעודה כי צדיק הוא‬
 ‫ברוך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מ סו ר‬ ‫‪1104‬‬

‫ובקצרה סצינו לחז״ל בענין זה שאמרו בתורת עצה והוראת דרך מוסרי‪ ,‬כי במקרים‬
‫באלה ״לעולס תהא שמאל דוהה וימין מקרבת‪ ,‬ולא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידים‬
‫כי פוק חזי מה עלתד׳‬ ‫]ולא כרבי יהושע בן פרחיה שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידים‪,‬‬
‫בהם״[ א(‪.‬‬
‫ויותר מזה מצינו מדת מניעת הרדיפה גם להקב״ה בעצמו!‬
‫אז בעת שרצה רחבעם בן שלמה לצאת למלחמה על ממלכת ירבעם בן נבט‪/‬‬
‫הודיעו הקב״ה על ידי נביאו שמעיה לומר ״לא תעלו ולא תלחמון עם אחיכם בני‬
‫ישראל" )מ״א‪ ,‬י״ב(‪ 5‬ולוא שמע רחבעם לעצה זו‪ ,‬כי אז מאליה נפלה ממלכת ירבעם‬
‫ושבו כל ישראל אל אדוניהם מבית דוד‪ ,‬וכדבר אחיה השלוני לירבעם )שם‪ ,‬י״א(‪ ,‬אך‬
‫רחבעם לא נאזר בגבורת הרוח לשמוע לעצה זו ויצא ללחום בישראל ‪*.‬ומלחמה היתה‬
‫כין רהבעם ובין ירבעם כל הימים״ )שם‪ ,‬י״ד ל׳( או ״בין יהודה ובין אפרים״ ‪ ,‬וזאת‬
‫היתה הסבה‪ ,‬כי נתרחקו ישראל מעל ה׳ ומעל מקדשו‪ ,‬ועלתה מה שעלתה עד שחרבה‬
‫עירנו ושמם מקדשנו ונתפזרנו בין האומות•‪ ,‬ועדיין שטן המחלוקת ופרוד הלבבות ושנאת‬
‫אחים רודה בנו ‪.‬‬
‫יגער ה׳ בך השטן !‬
‫וקרוב לומר‪ ,‬כי לכונה זו בכלל רמזו חז״ל כמם׳ עירובין )כ״א ב׳( בדרשתם על‬
‫הפסוק בירמיה )כ״ד( והנה שני דוראי תאנים טובות ורעות‪ ,‬ודרשו‪ :‬טובות — אלו‬
‫צדיקים‪ ,‬ורעות — אלו רשעים‪ ,‬ושמא תאמר אבד סברם )תקותם‪ ,‬מלשון עיני כל אליך‬
‫זה‪,‬בפרק ו׳‬ ‫במבואלחבור‬ ‫כמש״כ‬ ‫ישברון‪ ,‬ובחלוף שי״ן שמאלי בסמ״ך‪ ,‬שמתהלפין‪,‬‬
‫ובטל סבוים )הגנתם וחסותם‪ ,‬מלשון סכות לראשי )תהלים‪ ,‬כ״ד{‪/‬‬ ‫״הלוף ותמורה״(‬
‫הלמוד לומר )שה״ש‪ ,‬ו׳( הדודאים נתנו ריח‪ ,‬אלו ואלו עתידים לתת ריח‪ ,‬ע״כ‪5‬‬
‫שאין‬ ‫והכונה כדרש אגדי זה — לחזק נכשלים‪ ,‬שלא יפול לבם עליהם לחשוב‪,‬‬
‫להם עוד תקוה ותקומה‪ ,‬וע״י כן ידחו הלאה עמוק עמוק במכשולם‪ ,‬אך ידעו‪ ,‬כי עור‬
‫לא אבדו דרך‪ ,‬ואם אך ישובו יש תקוה לאחריתם‪— .‬‬

‫והנה נגעתי בענין זה• כאן בקצה עטי‪ ,‬ולהלן בחבור חלק שלישי‪ ,‬פרק כ״ג סוף‬
‫סעיף ד׳ ארחיב אי״ה הדבור בכל ענין זה‪ ,‬וכאן די בזה ‪— .‬‬

‫וכד‪ ,‬לא היו חניכי ביהמ״ד לרבנים אשר בזיטומיר פורעים פרעות גלויות בד ת‪,‬‬

‫סוטה ם״ז א' וסנהדרי! ‪p‬״ ‪ t‬כ'‪ ,‬יהטאשר שבטוסגר חטד כרפוסים חדשים‪ ,‬טטעם הבקורמ ‪— .‬‬ ‫‪(«t‬‬
‫תקנג‬ ‫שני‬ ‫פרק י״ג ״קל וחוסר״‪ ,‬סעיף ד׳‬ ‫חלק‬

‫כמי‬ ‫ולא הכעיסו תמרורים את לב העם‪,‬‬ ‫ולא פסעו על קדשי בני ישראל לעיני העם ‪,‬‬
‫חבריהם בווילנא‪ ,‬ויהיו שקטים ברוחם ומתונים באורח הייהם;‬
‫ולזה השפיעה עוד על התלמידים להחזיק בהנהנה צנועית ובחיי מנוחה הנהנתי‬
‫הצנועה והענוית של המשגיח על הבית ההוא )אינספקטור( ד׳ חיים זעליג סלאנימסקי‬
‫וכבודו וערכו הגדול בכלל ‪ ,‬ואתו עמו חבריו במשדה ובהנהגה רצןוך ף‪/‬‬ ‫)חז״ם(‪,‬‬
‫אייכענבוים ‪ ,‬ר׳ צבי זקש ור׳ מרדכי כוכאסטאווער ועוד יי( ‪— .‬‬

‫ובשנת תרנ״ג הייתי אני בווארשוי ‪ ,‬ואראה שם את ר׳ חיים זעליג ואעש עמו‬
‫מתקופת‬ ‫כשעות אחדות ‪ 5‬ובהמשך הדברים מענין לענין סיפר הרבה דברים נרגשים‬
‫הזה(‬ ‫קיומם של ״בתי המדרש לרבנים״ )אשר הרבה מהם ספרתי בהמשך הפדק‬
‫ומתכונת השגחתו וצפיתו שלו על מהלך רוחם ואורח חייהם של התלמידים ‪ ,‬כי יכלכלו‬
‫וכפעם בפעם‬ ‫הכל במתינות ובצניעות ‪ ,‬ומכש״ב שלא ידעו ולא ישחיתו בקדשי האומה‪,‬‬
‫אשר ברובן‬ ‫הי׳ מחפש אחר עילה וסבה להורות להם יקרת ערך מעלת מצות התורה‪,‬‬
‫באו לזכך הגפש וליישר המדות•‪ ,‬וגם להעיר אותם על החובה והיושר לבור דרך ישרה‬
‫ורצויה לשמים ולבריות‪ ,‬לכל אדם באשר הוא אדם וגם להחזיק במעוז אהבת הלאום‬
‫מסבותיו וגלגליו‪ ,‬מאז היות‪,‬‬ ‫וכבוד זכרוגותיו העתיקים‪ ,‬ולחקור ולהגות בכל קורותיו‪,‬‬
‫וגגה לי‬ ‫לגוי אהד בארץ ‪ ,‬בתפארת המעלה ‪ ,‬הגדולה והכבוד ובקרני ההוד וההדר ‪,‬‬
‫להאיר לארץ ולדרים עליה )על דרך הכתוב בישעיה )ס׳( והלכו גוים לאורך( ‪i‬‬
‫וסיפר ‪ ; ,‬כי לבד משרתו לגהל «־ת הבית ולכלכל את כל עניניו ‪ ,‬הי׳ לו עוד‬
‫משרה לשעה ‪ ,‬להגיד שעור בחכמת החשבון הגבוה ‪) ,‬אשר ‪ ,‬כגודע ‪ ,‬הי׳ הוא ‪ ,‬הז״ס ‪,‬‬
‫עומד לנס ולמופת בין גאוני החכמה הזאת בימים ההם( ‪ ,‬והי׳ נוהג )כך הי׳ מספר( כי‬
‫בכל עת שהי׳ לו להעיד ״בשעורו״ על איזה דבר חדוש ודבר עמוק והריף בחכמה זו ^‬
‫הי׳ מקודם מכין את התלמידים ומעורר אותם כי יכינו עצמם הפעם לשמוע חדשות‬
‫ונצורות במעמקי החכמה הזאת ‪ ,‬וכי על כן יסיחו דעתם ולבם מכל מה שחק לענין‬
‫״השעור״ ‪ ,‬ויקדישו את כל שימת לבם וחושי נפשם ‪ ,‬את כל בינתם עם כל תוקן*‬
‫הרגשתם לאשר ישמעו הפעם ממנו•‬

‫על זה האחרון‪ ,‬ר׳ ם סונאסטאווער‪ ,‬הארם הטוב והישת אספר אייה דברים יקרים כאוד‬ ‫א(‬
‫נפרד'( סוף סעיף ג ‪ /‬וראוים הדברים‬ ‫מ׳ג )הנקרא ‪ ,‬א ח‬ ‫להלן בחבור חלק רביעי‪ ,‬פרק‬
‫לשים להם לב ‪—.‬‬

‫הגיוני‪-‬‬ ‫אי״ה טה ששמעתי מטנו דבר‬ ‫להלן בחבור הלק רביעי פרק נ׳ א סעיף ג׳ אספר‬ ‫כ(‬
‫בענין מן החיים‪ ,‬בטעם טתקבל ובסברא יקיה ‪- .‬‬
 ‫ברוך‬ ‫)זכרינותי(‬ ‫מסור‬ ‫‪1106‬‬

‫)וההודעה הזאת יחוצדי‬ ‫הראשונים לחודש אייר‪,‬‬ ‫וםעם אחת — זה הי׳ בימים‬
‫למהלך הספור( — בא אל משמרה פקודהו בבית המדרש להטיף לקחו בשעורו בחכמה‬
‫החשבון ‪ ,‬כנ־ונ‪ 5‬והראה עצמו )בך הי׳ מספר( כאלו רעיוניו נפוצים ומפוזרים ‪ ,‬וזה הי'‬
‫ויחל לזרז את ההלמירים‬ ‫נפלאות בשעורו‪,‬‬ ‫להתלמידים לאות ‪ ,‬כי הפעם ינלה חדשות‬
‫כי יקשיבו הפעם לדבר מצוין ונפלא שיעיר היום ‪ ,‬ויקדישו ביותר את כל הניונם ומערכי‬
‫זרוז אחר זרוז^ אחה‬ ‫זרוזין‪,‬‬ ‫לבם למה שישאל להם עתה ; ועוד הוסיף דברי‬
‫■‬ ‫ושהים ושלש ;‬
‫וירנישו עצמם כאלו‬ ‫בדבר‪,‬‬ ‫והתענינו מאור‬ ‫מאוד‬ ‫והתלמידים אמנם נתרגשו‬
‫שכחו עולם ומלואו‪ ,‬ובמו נפשותיהם אבדו את גויותיהם‪ ,‬ונדמה להם‪ ,‬כי אין להם עתה‬
‫וכל חושיהם וכל‬ ‫עתה‪,‬‬ ‫דבר וענין זולת החרוש או השאלה שישמעו‬ ‫בעולמם‬
‫הרגשותיהם עתה היו נתונים ומוקדשים להאזין ולהקשיב ‪ ,‬להכין ולהשכיל אל מה שיציע‬
‫הפעם רבם הגדול‪:‬‬
‫עצמו על‬ ‫ואף הוא ערך וסידר‬ ‫וכאשר סדרו עצמם התלמידים למקומותיהם ‪,‬‬
‫הקתדרא במקומו ‪ ,‬ובבית השלך הס ‪ ,‬ועיני כולם נשואות אליו ‪ ,‬ובקוצר רוח מיחלים‬
‫למוצא פיו ‪ ,‬קרא ברנש ‪:‬‬

‫״מי היודע ‪ ,‬איפה עומדים היום‬

‫בחשבון ״ספירת העומר״ יתן אות״‪.‬‬ ‫’‬

‫וכמעט שאבדו את שווי המשקל להחזיק מעמד בגופם ‪ ,‬ויהיו‬ ‫התלמידים נזדעזעו ‪,‬‬
‫ובבהלה החליפו מבטיהם איש אל אחיו ‪ ,‬כשואלים זה לזד‪ ,‬״מה‬ ‫כנדהמים ‪ ,‬ובתמתן‬
‫ולא ידעו איזו דרך יבורו להם להחזיק מעמד‬ ‫זאת? הלהתי‘ בנו בא רבינו הפעם?״‬
‫בפני רבם ומורם הגדול?‬
‫ור' חז״ס מחכה לתשובה ‪ ,‬וכמובן ‪ ,‬אחר שהתאוששו התלמידים קצת היו מעטים‬
‫מאוד שידעו לתת תשובה כהלכה‪,‬‬
‫ואז פתח פיו ושחרם מוסר על שוויון נפשם ועל קרירות רוחם למצור‪ .‬כזו‬
‫שתזכירגו הימים הראשונים ‪ ,‬הימים הטובים והמאושרים ‪ ,‬הימים אשר היינו יושבים על‬
‫ומתוקנים בכל טוב העולם ‪ ,‬חיים לאומיים‬ ‫אדמתנו בארץ אבותינו וחיינו חיים ערוכים‬
‫ביחש לאומי ‪ ,‬ארצי ועולמי ופוליטי( וכו׳ ‪.‬‬
‫ותרב ההתעוררות בין התלמידים‪ ,‬ובקרב רבים מהם התעוררו רגשי קודש‪,‬‬
‫וישימו הדברים על לבם ולא הרפום נם בעתיד הרחוק ויזכרוני לטובה ולברכה )כה ודו‬
‫דברי ר׳ חז״ם( כיום הזה! —‬
‫תקנד‬ ‫שני‬ ‫פרק י״ג ‪,‬קל וחומרי ‪ ,‬סעיף ד׳‬ ‫הלח‬

‫ועוד ראוי להעיר‪ ,‬כי במשך השנים החלו אחדים מפלוגת ״בעלי בתים" להשלים‬
‫ועל כן מצאנו הרבה‬ ‫^במקצת עם ענינם של הבתים האלה וישלחו את בניהם לתוכם ‪:‬‬
‫תלמידים ישרים ונאמנים לעמם אשר יצאו מתוך הבתים האלה בשנים חאחרונות‬
‫לקיומם ‪ ,‬ומהם כאלה אשר במשך הימים עלו נם במעלות נבוהות ומכובדות ויהיו לפאר‬
‫החכם‬ ‫׳ולכבוד לעמם ‪ ,‬כמו החכם המופלא בחקר לשונות בני קדם ‪ ,‬רא״א הרכב* ‪,‬‬
‫׳והתלמודי רי״ל קצנלזון בפט״ב )בבחרותו שמע שעור בתלמוד מפי אבא מרי בעיר‬
‫;באכרדסק( ‪ ,‬ר׳ י״ל קאנטאר ‪ ,‬ר׳ ה״י גורלאנד ‪ ,‬ועוד ‪.‬‬

‫וכה נתמשך קיומם ^של ״בתי המדרש • לרבנים" עד שנת תרל״ג )‪ ( 1873‬כאשר‬
‫וראה בכשלו; הבתים האלה ונוכח בקלקולם ‪,‬‬ ‫ההשבלה‪,‬‬ ‫גתמנה הגרף טולסטאי לשר‬
‫המדרש הזה בווילנא בשנה הנזכרת ״כי החטיא‬ ‫בבקרו את בית‬ ‫‪:‬בא פר הגיד מפורש‬
‫‪.‬הבית את מטרתו״}‬
‫״הלא אין זה כי אם‬ ‫על כל ועל הכל‪ ,‬אמר ברגש‪:‬‬ ‫ובהתבוננו בעינו החדה‬
‫‪ ,‬ב י ת רבנים״‪ ,‬אבל ״הרבנים״ איפה הם?״ וכאשר קראו לפניו את שמות הרבנים אשר‬
‫־יצאו מן הבית הזה הרעים בקול ויאמר ״זה שקר נמוסי ‪ j)4)MniaflbHaa /lomb)0‬העם‬
‫לא •יבטח בהם ‪ ,‬והבית הזה הוא רק פרוזדור לבתי החכמה ‪ ,‬לרופאים ‪ ,‬לרוקחים ‪,‬‬
‫־למודרים ‪ ,‬לעורכי דין וכו׳ ‪ ,‬אך לא לרבנים״ א( ‪.‬‬
‫ותחתם הקימה הממשלה שני בתי‬ ‫וסיף דבר ‪ ,‬כי צוה לבטלם להבתים האלה ‪,‬‬
‫חנוך למורים )אינסטיטוטים( אהד בווילנא ואחד בזיטומיר ; השני נסגר אחר שנים‬
‫■ אחדות להפתהו ‪ ,‬והראשון עמד ונתקיים עד השנים האחרונות ‪ . .‬בהמר ארץ ‪ .‬ובכלל לא‬
‫‪:‬הי' רשומם של הכתים האלה ניכר כלל על מהלך עניני ישראל‪— .‬‬

‫והרושם הקשה מענינם של ״בתי המדרש לרבנים״ אשר העיק על לבות אבותינו‬
‫‪-‬בשעתם‪ ,‬כפי שספרתי למעלה בתהלת פרק זה — הרושם הזה השאיר עקבותיו גם‬
‫‪.‬בדורות הבאים‪:‬‬
‫זוכר אני‪ ,‬כי בערך שנת תרנ״גיד׳ עלה על לבות אחדים ממשכילינו בעיר‬
‫בהשאלת השם‬ ‫‪.‬המלוכה לעורר השתדלות להתחדשות ״בתי מדרש לרבנים״ במדינתנו‪,‬‬
‫םימינריום״ על תכונה כזו אשר לאלה הבתים בהו״ל‪:‬‬
‫וספרו אז‪ ,‬כי להגאון רבי יצחק אלחנן מקאוונא נודע טהמחשטח הזאת בזמנה‪,‬‬

‫ם‪0‬םר ‪.‬עפ ת אפ תי‪ ,‬וואר»ו־‪ ,‬חרכרז‪— ,‬‬ ‫גא(‬

 ‫ברוך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מסור‬ ‫‪1108‬‬

‫ועפ״י כה השפעתו הגדולה על כלל האומה‪ ,‬ובלקחו הלק בראש בכל דבד־ וענין הנוגזג‬
‫לחיי ישראל במדינתנו‪ ,‬וכמו שכנוהו אז ״הצופה לבית ישראל ברוסיא"; —‬
‫עפ״י כל זה נתעורד לעשות דבר בזה לפי רגשותיו וכפי מהלך נפשו ביחש ענין‪:‬‬
‫כזה‪ ,‬ויעריך דבריו במכתב להמשכילים כעלי מחשבה זו‪ ,‬כסגנון ״ךברי שלום ואםת״‪v‬‬
‫ויראה להם לדעת‪ ,‬כי כל ״בתי המדרש לרבנים" אשר נתיסדו עד כה במדינתנו‬
‫ובהו״ל — לא רק שלא הגיעו למטרתם ולא השיגו תכליתם‪ ,‬אך גם דדבו לעשות פרצים•‬
‫ובקעים וגם פראות ופרעות בעמנו‪ ,‬בדתנו‪ ,‬בלאומיותנו ובכל הקדוש ויקר לנו;‬
‫וראיתי מכתבו בהעתק‪ ,‬ובתהלת דבריו על דבר ההרגשות המצירות אשר יחו®■‬
‫עמנו למוסד הבתים האלה‪ ,‬הוא אומר‪ :‬״כי שמע זכרון ״בתי מדרש לרבנים״ אשר כבר־‬
‫הרבו לעשות פרצים בחומת דת קדשנו לאי; מרפא ה כ ע י ס ת מ ר ו ר י ם ו ת ד א י ב‬
‫ותכלית״‪.‬‬ ‫שעור‬ ‫לאין‬ ‫ישראל‬ ‫בני‬ ‫אהינו‬ ‫בל‬ ‫לבבות‬
‫והדבר נשתקע ‪— .‬‬ ‫ומחשבתם של המשכילים ההם לא נתקיימה‪,‬‬

‫אך מפני שכבר באר‬ ‫עוד בזכרוגי כמה פרטים בענין ״בתי המררש לרבנים״ ‪,‬‬
‫בספרי זכרונות זולתי לא מצאתי לנכון לספרם כאן‪ ,‬כי ״אק טוחנין את הטחון ואיו‬
‫מבשלי; את המבושל״‪— ,‬‬

‫ה‪.‬‬
‫הנה הבטחתי למעלה בפרק זה )סעיף ג׳ בהערה( לספר מפעולותיו של הגאון רבי■‬
‫ואקיים‪.‬‬ ‫שהסתעפו מהמשך ענין התיסדות ״בתי מדרש לרבנים״ ‪,‬‬ ‫ישראל סלאנטער‪,‬‬
‫בזה הבטחתי ;‬
‫זכרתי שם בפרק זה‪ ,‬כי הציעה הממשלה לפני רבי ישראל זה ולפני עוד גדולי■‬
‫הר*ורה בווילנא לקבל עליהם משרת מורי תלמוד בכיהמ״ד זה שם‪ ,‬ולא קכלו; ובארתי'‬
‫שם הסבה למאונם זה ;‬

‫פחד ורגי‪ ,‬פן תעיק עליו הכמשלוד‬ ‫ורבי ישראל‪ ,‬להיותו איש כעל לב רגז‪,‬‬
‫לקבל משרה זו‪ ,‬התחמק ועזב את ווילנא וילך לקאוונא וישב שם ׳‪,‬‬

‫והעלה בדעתו‪ ,‬כי לעומת ״בית מדרש לרבנים״ זה‪ ,‬טוב ליסד ״בית מדריז‬
‫ל מ ו ס ר " ‪ ,‬למען כי בה במרה אשר הבית הראשק משפיל את דוח העם‪ ,‬יקרר‬
‫תרנה־‬ ‫שגי‬ ‫פרק י״ג ״קל והומר״ ‪ ,‬סעיף ה׳‬ ‫חלה‬

‫מערכת הדת ו י ק ל בכל הקרוש ויקר לנו — יהי׳ הבית השני מרומם ומנשא‪ ,‬מאדר‬
‫ומערק ח ו מ ר כל אלה ״זה לעומת זה״ י*( ‪.‬‬
‫זה שמם לדורות‪./‬‬ ‫״בעלי־מוסד״ )״מוסד׳ניקעם״‪,‬‬ ‫אמר ועשה‪ .‬ויסד בקאוונא הבדת‬ ‫■‬
‫והנית מלספח אליו מבני הצעירים‪ ,‬אשר כבר הדיחו את דיה ההשכלה אך השתדל‬
‫ואנשים באים בימים ואברכים נסמכים להוראה־‪,‬‬ ‫לספח עליו ״בעלי בתים״ לומרים‪,‬‬
‫בחשבון‪ ,‬כי עפ״י ״תורת המוסר״ אשר ינחלו הם‪ ,‬ישיבו לב בנים אל רגשי ודרכי־‬
‫והם יהיו כתריס בפנל‬ ‫היהדות האמיתית והצנועה‪ ,‬ויחנכו אותם בררך התורה והמציה ;‬
‫הפורעניות המתרגשות לבא בעולם היהודים עפ״י חניכי ״בתי המדרש לרבנים״ )כפי■‬
‫שהצעתי ענינם וספרתי מחששם ודאגתם של אבותינו ליסוד בתים אלה והסבה לזה —‬
‫למעלה בפרק זה סעיף א׳(‪:‬‬
‫ויוסף רבי ישראל וישתדל לאחר את תורת ההלכה עם תורת המוסר‪ 5‬ובהשתדלותר‬
‫נדפסו הספרים ״תקון מדות הנפש" לרבי שלמה בן גבירל‪ 5‬״מסלת ישרים" לרמ״ח‬
‫לוצאטו וסבר ״חשבון הנפיכ״ לד׳ מענדל ליעווין‪ ,‬והשתדל בהם לתכלית הרחבת‬
‫המוסר;‬ ‫הורת‬
‫כי נספחו אליו הרבה מגדולי תורה ובעלי בתים‬ ‫ואמנם היתה דרכו צלחה‪,‬‬
‫הקובץ נהדר מאוד‪.‬‬ ‫לומדים‪ ,‬וי‬

‫לטה עאמרו חז׳־ל על הפסוק אחרי ד‪ '.‬אלהיבם‬ ‫רני י׳«ראל‬ ‫יוזג)‪ /‬ני ג‪.‬לעוםת* זה כיון‬
‫תלכו ונו תדנקון‪ ,‬הרנק נפדותיו‪ ,‬פה הוא כלני ש ערופים אף אתה ת לני ע ערופים טדד‬
‫הוא פנקר תולים אף אתה ונו׳ ונו׳ )סוטה‪ /‬י״ר א'( ן‬
‫ופצינו‪ ,‬כי בנריאות העולם ‪ .‬ע מ ה אלהים זה לעופח ז ה' )קהלת‪ ,‬ז׳(‪ ,‬ואפרו נ ז ה ו‬
‫ברא רשעים כרא צדיקים )חגיגה‪ ,‬ט׳ו א׳( ; ואחרי אשר עלינו להחזיק בפדותיו‪ ,‬לכן‬
‫בראותינו חבורת רשעים טתיסדת‪ ,‬עלינו החובה לימד לעופתה אגודת צדיקים שתחזק הרפוי■‬
‫וחקופם ההרוס ‪.‬‬

‫שני'‬ ‫וכל אחד ואחד יש לו‬ ‫גן עדן ברא גיהנם‪,‬‬ ‫ועור אפרו בגפרא שם ‪ :‬ברא‬
‫חלקים‪ ,‬אחד בגן עדן ואחד בגיהנם ‪.‬‬
‫ופאפר זה צריך באור‪ ,‬ני האפנם כל אחד פישראל‪ ,‬נין צדיק יש לו חלק בגיהננ‪./‬‬
‫ובין רשע יש לו חלק בג; עדן ז‬
‫אחד פצינו ‪.‬שבל‬ ‫ונראה הבונה‪ ,‬דאפנם כן הוא‪ ,‬ובך צריך להיות‪ ,‬יען ני רצד‬
‫ישראל יש להם חלק לעולם ה ב א' )אבות פ׳ א פ׳ א(‪ ,‬הרי דלנל אחד פישראל יש חלק בגן‬
‫עדן‪ ,‬ופצד אהד פצינו‪ ,‬ני ‪,‬אדם אין צדיק בארין אשר יעשה טוב ולא יחטא' )קהלת‪,‬‬
‫הרי דלנל אחד פישראל יש חלק נגיהנם ‪ .‬וההבדל הוא רק נערך החלק‪ ,‬בנפו ת וכאינוו*‬
‫‪.‬‬ ‫הום; ‪— .‬‬ ‫ובהטשנת‬
 ‫ברוך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מ סו ר‬ ‫‪Ilia‬‬

‫בתורת המום^ באחד מכתי‬ ‫ובתחלת יסוד המפעל הזה היו עוסקים בתורה זו‪,‬‬
‫אך אחרי כן ההליט רבי ישראל‪ ,‬כי טוב ליכד בית מיוחד‬ ‫המדרש אשר בעיר ;‬
‫והסביר טעמו ״למען שלא יבוש‬ ‫לתכלית זו‪ ,‬ויקרא ״בית הטופר״ )״מוסר שטיבל"‪/‬‬
‫האדם לרצות נגעי לבבו ולהתלהב מדברי מוסר‪ ,‬שאי אפשר בביתו וגם בבית תפלה‬
‫כללי‪ ,‬פן ימצא בקרבתו איש אשר מפני סבות שונות יעצור בעדו ויפריענו מזה״ ‪.‬‬
‫כי ״בית המוסר״ יהי׳ פתוח בבל עת ועונה‪ ,‬למען יוכל כל‬ ‫והי׳ צופה ומפקד‪,‬‬
‫איש לבא לתוכו לשפוך נפשו לפני ה׳ בכל עת ובכל שעה שיפצא לזה התעוררות הנפש‪.‬‬
‫גגון אשר יהדר עמוק ללב השומע*‬ ‫והמציאו ללמוד המוסר ״נגון״ הרש‪,‬‬
‫התפשטות הגשמיות והיפה הדעת מכל‬ ‫ומהול בקול עצב המעורר התלהבות הנפש‪,‬‬
‫אשר בעולם ומסביב לו;‬
‫והלומד מוסר הי׳ צריך לשוות לנגד עיניו תמונה בולטת מן ״הרב חדה מונחת לו‬
‫■על צוארו״ ומן ״ניהנם פתוח לו סר ‪ a‬תיו״;‬
‫וכן הי׳ צריך כל אחד לצמצם מחשבתו לאותו הדבר שהיא מוצא מקביל ומכוון‬
‫■‬ ‫■לו‪ ,‬לפי ענות נפשו ולפי נגעי לבבו;‬
‫עד כי הפילה אימתה‬ ‫ובכל אלה היתה ההתעוררות כל כך מבהילה ומרעישה‪,‬‬
‫■ופחד על כל הנאספים‪ ,‬ובל אהד הרגיש בלבבו כמו חיל של עצמות עצור בקרבו ואש‬
‫קדחת בוער בו‪ ,‬ויהי הרגש נורא ומבהיל‪.‬‬
‫על הרוב‪ ,‬מענין ״שכר ועונש״‪,‬‬ ‫וכפעם בפעם הי׳ רבי ישראל נושא מדברותיו‪,‬‬
‫איש איש בחלקו ואיש איש בעניניו‪,‬‬ ‫זעל נודל הערך מחשבון הנפש ומבקור המעשים‪,‬‬
‫‪.‬רדוחנים והגשימים‪.‬‬

‫ובבתי המוסר שנוסדו בהמשך הימים ע״י תלמידיו ומעריציו של רבי ישראל היו‬
‫והגדול שבהם דרש לפניהם דברים כבושים‬ ‫משחריהם מתאספים קודם תפלת ערבית‪,‬‬
‫עפ״י משפט הגיוני‪ ,‬או הי׳ מקריא איזה פסוק או מאמר הז״ל מאלה המלהיבים את‬
‫כמו למשל )מהפסוקים( ‪:‬‬ ‫׳הרעיון ופוערים את הנפש‪,‬‬

‫השיבנו ה׳ אליך ונשובה‬

‫והסירות לב האבן מקרבנו‬
‫בבל עת יהיו בגדיך לבנים‬
‫זמאמרי הז״ל ;‬
‫ובו׳‬ ‫לאין באת‬ ‫דע‬
‫שוב יום אחד לפני םיתר‪.‬ך‬
‫יפה שעה אחת בתשובה וכו׳‬
‫הק;ו‬ ‫^טני‬ ‫וחוסר‪ /‬סעיף ה׳‬ ‫פרק י״ג‬ ‫חלק‬

‫והשומעים היו עונים אחריו כמה פעמים בהתלהבות איומה‬ ‫■וכדומה פסוקים ומאסרים‪,‬‬
‫קול קורע לבבות בבכיות ויללות‪ ,‬ואח״ב מקריא במובן כזה‬ ‫ומבהילה‪ ,‬בקול עצב‪,‬‬
‫■ובעניה כזו פסוק א־ר ומאסר אחר‪ ,‬ומתפללים ערבית באימה ופחד ‪— .‬‬

‫בי לכל אחד מחבריה הי׳ דרוש להיות תמיד‬ ‫אחד מסעיפי שיטת ״המוסר" הי׳‪,‬‬
‫בכיסו פנקם קטן לרשום בו תוצאת היום עפ״י חשבון הנפש‪ ,‬ובו באו רשומים המרות‬
‫ורשימת כל מאורעות היום ; ורבי ישראל הי׳ בוחנם ומבקרם‬ ‫^טעליו להתחנך בהן‪,‬‬
‫לדעת באיזו מן המדות עלו או ירדו במעלות ; ובאופן כזה או כזה הי׳ מורה דרך להגיע‬
‫בהן אל השלמות הנרצית‪.‬‬
‫והמדור‪ .‬בכללן העמידן על שלשה עשר‪ ,‬והן )ע״ס א״ב(;‬
‫— שלא להוציא מן הפה דבר שאין הלב מעיד על אסתי־‪.‬ו ;‬ ‫יא( אמת‬
‫— שלא לבטי‘ רגע לבטל!‪ /‬רק לעשות מה שדרוש לעשות}‬ ‫ב( זריזות‬
‫חריצור‪ — .‬לעשות מה שנהלט לעשות בשקידה וברגש;‬ ‫ג(‬
‫— להזהר בכבוד כל אדם‪ ,‬ואפילו עם זה שאיננו עמו תמים רעה;‬ ‫ד( כבוד‬
‫— מנוחר‪ .‬הנפש‪ ,‬לבלי היור‪ .‬מבוהל‪ ,‬ולעשות כל דבר בסנוהה־‬ ‫•ה( מנוחה‬
‫— דברי חכמים בנתר‪ .‬נשמעים‪ ,‬ולכן תשתדל לדבר כן ;‬ ‫‪ 0‬נחת‬
‫— נקיון וטהרה‪ ,‬בגופו ובבגדיו;‬ ‫ז( נקיון‬
‫’‬ ‫‪-‬ח( סבלגות — לסבול במגוחה כל מקרה וכל פגע בחיים;‬
‫— לעשר־‪ .‬כל מעשיו ועניניו בסדר ובמשטר;‬ ‫ט( סדר‬
‫ענוה — להכיר חסרונור‪ .‬עצמו‪ ,‬ולהסיח דעת ממומי חבירו ‪:‬‬
‫יא( צדק — כפשוטו וכדרשר״ו‪ :‬ותר משלך )חולין‪ ,‬קל״ד א׳(;‬
‫‪-‬יב( קמוץ — שלא להוציא פרוטה שלא לצורך;‬
‫יג( שתיקה — יחשב את התועלת שבדבריו קודם שידבר א( ‪.‬‬

‫ועל כל אלה נתן רבי ישראל את עינו ולבו לשכללם ולפארם‪ ,‬ולטעת אותם בלב‬
‫השומעים‪ ,‬והי׳ מוקיר את זה שקיימן מאהבה;‬
‫ושומר‪ .‬היתה בפיו‪ ,‬כי מדר‪ .‬טובה תדבק בנפש טובה‪ ,‬והנפש היא חלק אלוה‬
‫נוחה‬ ‫ועל כן חייב כל אדם להשתדל לשכללה ולפארה ולעשותו־‪ .‬ברה ונקיה‪,‬‬ ‫■ממעל‪,‬‬
‫זרצויה‪— .‬‬

‫)סס׳ ד״א זוטא‪ ,‬פרק ג'( ‪ 1‬הוי דן את דבריך עד שלא תוגיאם משיך ‪— .‬‬ ‫ובהוראת‬ ‫א(‬
 ‫ברוך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מקור‬ ‫‪1112‬‬

‫במשך הימים התרחבה פעולת רבי ישראל גם מהוץ למדיגתנ‪ /‬בהיותו לרגלי‬
‫עניניו בקעניגסבערג‪ ,‬ושם רב בעת ההיא הרה״ג מהרי״ץ מעקלענבורג )בעל ‪,‬הכתב‬
‫ובעזרתו נוסדה שם חברת ״בעלי מופר*‬ ‫והקבלה"( ‪ ,‬והוא ממעריצי רבי ישראל‪,‬‬
‫מאברכים‪ ,‬אשר ביום שקדו על התורוע ובערב שמעו תורת המומר מרבי ישראל ;‬
‫ואליה‬ ‫וכן גדלה השפעתו על התיסדות ״תורת המוכר" בעיר מעמל‪ ,‬בפרייסע;‪,‬‬
‫נספחו גדולי העיר ונכבדיה־‪,‬‬
‫וגם בברלין נוסד ״בית מוסר" ‪ ,‬אף כי זה הי׳ בימי רבנותו של הריפורמר הקצוגי‬
‫האלדהיים א(;‬
‫ובירושלים נוסד בית מוכר עיי הנביר ש ט ר א ו ס ‪ ,‬שהי׳ מושפע מהרב ש ז ר‬
‫מקרלסרוהע‪ ,‬תלמידו של רבי ישראל ;‬
‫ובשנת תרל״ח‪ ,‬עפ״י השפעת רבי ישראל‪ ,‬נדב העשיר ל א כ מ ן מברלין עשרת‬
‫אלפים רובל ליכד ישיבה בפרור קאוונא‪ ,‬סלאבאדקא‪ ,‬ולאחד שם את הורת ההלכה עע‬
‫הורת המוסר‪— .‬‬

‫ומזל שגי הבתים — בית המדרש לרבנים ובית המוסר — הי׳ שוה ‪ :‬כזה כן זיי‬
‫מצא לו מנגדים מגדולי ישראל‪:‬‬
‫בנוגע לההתנגרות לבימ״ד הרבנים ספרתי למדי בפרק זה‪ ,‬ובנוגע לבית המוכר—־‬
‫היו מנגדים מפגי זה‪ ,‬שחששו פן יהיו בעלי השטה הזאת לכתה חדשה ומיוחדה בישראלי‬
‫כמו החסידות‪ ,‬ותפבב פרוד לבכות ומחלוקת בישראל‪ ,‬ואחריתה מי ישורנה;‬
‫שמו הטוב‪ ,‬ומדותיו האהובות והליכותיו‬ ‫אך השפעת רבי ישראל‪ ,‬כבודו הגדול‪,‬‬
‫הנעימות והצנועות‪ ,‬והיותו בכלל אהוב וחביב על הבריות—כל אלה גברו על טענותיהם‬
‫ותואגות־הם של מנגדיו‪ ,‬ויותר מארבעים רבנים כתבו מחאה נ ג ד מנגדיו‪ ,‬והכירו אם‬
‫שיטת המוסר לטובה רבה לישראל ‪— ,‬‬

‫סעיף ו׳ אספר אי״ה איך פגשתי אני בילדותי ברבי‬ ‫ולהלן חלק ד׳ פרק ליט‬
‫ישראל‪ ,‬ומה ששמעתי ממנו דברים מפליאים מאוד ‪— .‬‬

‫אזנירנו ואספר עליו לד‪,‬ון ‪ ,'jphni 1‬פרק כ׳ ח סעיף נ ‪» /‬יו; ‪- . 7‬‬ ‫א(‬
‫תקנז‬ ‫עני‬ ‫שברופאים״ ״ סעיף א'‬ ‫פרק י״ד ״טוב‬ ‫חלק‬

‫פרה י״ד‬
‫״טדב שברופאים״‬
‫)תכן עניני הפרק(‬ ‫‪.‬‬
‫מעיף‬
‫השקפת אבי זקני על מלבושי הדוקטורים היהודים שבזמנו‪ ,‬וספור שלו‪ ,‬נפויא ומצוין‪,‬‬
‫על‬ ‫בהערה‪ ,‬ער תבונת הבגד ‪,‬מעיל* בימי קדם ‪- ,‬‬ ‫אשר סבתו היו הבגדים ההם ‪— .‬‬
‫עדבו וענינו של הדוקטור קושעליעווסקי בעת ההיא ‪ —.‬בהערה‪ ,‬על התוארים ‪ ,‬ר ב' ו״דוקטור'‬
‫עוד בהערה‪ ,‬על בקוד דופא אבל את‬ ‫המשותפים לרב ולדוקטור‪ ,‬ועל התואר ‪ ,‬סו דנו' ‪— .‬‬
‫החולה‪ ,‬דעת אחד הרופאים התלמודיים‪ ,‬והערה שלי‪— ,‬‬

‫הקודמים‪— .‬‬ ‫בזמן הזה ובדורות‬ ‫השקפה על ערכם היהדותי של הדוקטורים היהודים‬ ‫‪(3‬‬
‫כמה משלים ודוגמאות בענין זה ‪ —,‬ספור יקר מפגישת דוקטור יהודי עם הגר׳א טווילנא ‪— ,‬‬
‫באוד יפה בפ׳ בלק‪ ,‬אם יתן לי בלק מלא‬ ‫בהערה‪ ,‬על המדה להשיב מעין השאלה‪— ,‬‬
‫של‬ ‫על ערך ידיעתם‬ ‫)פ׳ו מ׳ ט( עם ר׳ יוסי בן קיסמא ‪— .‬‬ ‫ביתו וגו׳ ‪ ,‬ומשנה דאבות‬
‫דוקטודינו בזמן הזה את שפת עבד ‪ - .‬דוקטורים ודבנים באחד ‪ — .‬בהערה‪ ,‬על השתתפות‬
‫•ישראל לשמוח בחגי אומות העולם ‪- .‬‬

‫א‪.‬‬
‫פעם אחת בקשו בני העיר אשר אבי זקני הי׳ גר בתוכם להזמין רופא )דוקטוס‬
‫»יוחד לבית^ההולים המתוקן שם‪ 5‬ובהאסיפה שנקראה למטרה זו החליטו להזמין רופא‬
‫למען אשר הוא ור ‪a‬ולים יבינו איש את אחיו בשפתם‪ — .‬ובין הנאספים הי׳‬ ‫יהודי‪,‬‬
‫‪.‬גם אבי זקני‪5‬‬
‫ובין יתר התנאים שחקרו וחשבו להציע לפני הדוקטור — הציע אבי זקני‪ ,‬כי‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מ סו ר‬ ‫‪1114‬‬

‫שילבוש מלבושי רופאי אירופא; ודא כסו שהי׳ נהוג אז במדינת ליטא<‬ ‫יציעו לפניו‬
‫שהדוקטורים לבשו בגדי אנשים חרדים )אורתודוכסים(‪ ,‬וגם של רבנים;‬

‫וביחוד הצטיינו במגבעת עגולה מאדרת שער‪ ,‬ובבגד עליו; ההולך ומתרחב‬
‫מלמעלה למטה‪ ,‬והוא מכסה את הלובש אותו מצוארו ועד כפות רגליו כמעט‪ ,‬ובדבק‪,‬‬
‫ובהדוק א(;‬

‫והיו הדוקטורים מתהדרים ומסתלסלים בלבושיהם אלה; וכל מי שלא הי׳ מכירי‬
‫אותם פנים בידיעה שהוא דוקטור‪ ,‬הי׳ יכול לחשבו לרב‪ ,‬לדיין‪ ,‬לראש ישיבו‪ /‬לאהר‬
‫המגידים המכובדים וכדומה לאנשים מערבים ומספירות אלה;‬

‫ונטו שכתב ר׳«״י יתהדים )ק׳ט נ״ט( ע ל‬ ‫הוא ה נ ג ד אשר הבתונים קוראים לו ‪ ,‬מ עי ר' ‪,‬‬ ‫י(‬
‫הססוק ויעטו כמעיל ‪, :‬כמעיל העוטח ועומן* לכל הגו^ לכל הלבושים שעליו' ‪ ,‬עכ״ל !‬

‫בגרי נקם ויעט כפעיל קנאה׳‪,‬‬ ‫הכתובים בישעיה )נ׳ט( וילבש‬ ‫ויתבאר בזה לשונות‬
‫את ה‪ 6‬על ‪ ,‬ל ב *‬ ‫בגדי י ש‪ /‬מעיל קנאה יעטני ‪ -‬הנה הקביל‬ ‫ועוד שם )ם'א( הלבישני‬
‫ולא כ סי‬ ‫כולן‪,‬‬ ‫וזה מ ‪ 8‬ני שהמעיל עוטה את הגוף‬ ‫לבגד‪ ,‬ואת הפעל ‪,‬עטה״ למעיל י‪,‬‬
‫הלבוש שמכסה לחלקים‪ ,‬וכפירש״י שהבאנו ‪.‬‬

‫ויתכן‪ ,‬ששרש שם ‪ ,‬מעיל' הוא ‪,‬עלה" )כף הצמח(‪ ,‬ני כמו שהעלה מכסה את הפר'^‬
‫נך המעיל מכסה את הגו ף‪.‬‬

‫ושל נשיאי האומות )יחזקאל‪,‬‬ ‫והי' המעיל לפנים לבוש בני מלניס )ש׳א‪ ,‬י״ח ו׳(‪,‬‬ ‫׳‬
‫נ״ו ט׳ז(‪ ,‬ושל עשירי הארץ וגדוליה )איוב‪ ,‬א׳ כ׳(‪ ,‬ושל שרי העם )עזרא‪ ,‬ט׳ ד׳( ‪ 5‬ומעיי‬
‫הכהן הגדול הי׳ כליל ת ב ל ‪ /‬ושל דוד המלך ‪ -‬של בוץ )דהי׳א‪ ,‬ט״ו כ״ז( ‪.‬‬

‫עד כי ברמת®‬ ‫הבגד בתמונת מעיל‪,‬‬ ‫נפי הנראה חביב הי׳ להם‬ ‫וגם בימי חז״ל‪,‬‬
‫לצייר את היותר יקד והיותד חביב בבגדים לקחו למשל את ‪,‬המעיל" ‪:‬‬

‫כך מתבאר במס׳ נדרים )מ״ט כ׳( במה שמסופר שם מרבי יהודד‪ ,‬שהי׳ עני גדול‪,‬‬
‫וכל כך הי''‬ ‫והוא ואשתו השתמשו נ בגד אחד‪ ,‬הוא בשעת התפלה והיא כעת שיצאה לשוק‪,‬‬
‫הנגד הזה חביב עליו‪ ,‬עד כי בעת שהלבישו ברך עליו בנחת רוח ‪,‬כרוך שעטני פ ע י ל ״ ‪,‬‬

‫מפני שהי׳ בו ביותר מדרבי הצניעו!‪ /‬שהוא‬ ‫וטעם הציון המכובד כנ ג ד כזה יתכן‪,‬‬
‫)כמו שהבאנו מרש״י( מכסוז את הגוף‪ ,‬מן הצואר עד כסות ה רג לי‪ /‬וידוע‪ ,‬שהצנוע ביותר‪,‬‬
‫מכובד ביותר ‪J‬‬

‫נ טר‬ ‫ו כ דו ט‪/‬‬ ‫ולא בן תכונת לבושי אנשים פ שו טי‪ /‬גסים ו ה מוניי‪ /‬ואכרים ורועים‬
‫שמתואר חיי הרועים שלובשים רק כתונת קצרה עד ה ב ר כי‪ /‬בעלת בתי זרוע ק צ רי‪ /‬חגורה‬
‫כשוקיו ‪ -‬עמודי שש ‪I‬‬ ‫מפי הרעיה ;‬ ‫מתהלל‬ ‫ועל כן הי׳ הרועה‬ ‫על מתניו וראשו גליי ;‬
‫וכן כראשו וכקוצותיו )שה״ש‪ ,‬ו׳(! וזה הוא מפגי שכל אלה היו עליי‬ ‫בי דיו ‪ -‬ג לי לי זהב‪,‬‬
‫חשופים ו ג לוי‪ /‬ראתה ותהללנו לפי מראה עיני ה‪— .‬‬
‫תקנת‬ ‫^טני‬ ‫סעיף א׳‬ ‫פרק י״ד ״כוב שברופאים‪/‬‬ ‫חלק‬

‫וכל כך גבר אז המנהג הזה בארץ< עד בי לרבים מהם הי׳ ההמון קורא בתמיסוי־‪.‬‬
‫נפש בשם ״רבי״‪.‬‬
‫והיו מספרים על הדוקטור המובהק ומפורסם בזמנו‪ ,‬ר׳ שמואל קושעליעווסק‪/‬‬
‫מעיר ניעשוויז )הראשון מיהודים שקיבל הואר ״דוקטור מידיציני״ מן האוניוורזיטט‬
‫בשנת הקפ״ד ‪ ( 1824‬אשר עם היותו נודע בזמנו לרופא מצוין‪ ,‬וכל אצילי‬ ‫חוילנא‪,‬‬
‫®ולין היו מתרפאים ממנו — הי׳ זהיר׳ בעניני הדת ובשמירת המצות כאחד שלומי‬
‫אסוני ישראל‪ ,‬ואף הי׳ הסיד אדוק בשיטת הב"ד‪ ,‬ואת חולי ישראל הי׳ מרפא בהנם‪5‬‬

‫והי׳ אוהב מאוד ומשתדל ותר ומהפש אחר תואנה וסבה להתרועע עם רבנים ועם‬
‫גדולי ישראל מפלוגת החרדים‪ ,‬והיו נוהגים זה בזה כבוד גדול‪ ,‬וקרא על עצמו ״הולך‬
‫א־ חכמים״‪:‬‬
‫והי׳ מקפיד הרבה על מי שלא קרא לו ״רבי״ ‪ ,‬באמרו ‪ :‬״מה נשתניתי אני מהרב‬
‫המורה הוראה ‪ :‬הן אם הוא רופא הנפש‪ ,‬הרי אני רופא הגוף‪ ,‬וגוף ונפש אחוזים זה בזה‬
‫כשלהבת בפתילה‪ ,‬ואם אני לא ארפא את הגוף לא יהי׳ להרב המורה בל עבודה לרפא‬
‫את הנפש א(‬

‫ואצנם לבד סברא זו יתנן‪ ,‬והשאלת שם «רב״ לדוקגזור גאה אלינו ביר‪.‬ד עם גלותנו לפנים‬ ‫•י(‬
‫מפולין‪ ,‬אשר שם היו השמות ‪ .‬ר ב' והדוקטור' טשותשים זה עם זה‪ ,‬או כשמות נרדםינ‪ /‬וכפו‬
‫שכינו לדוקטור ‪ .‬ר ב'‪ ,‬כך קראו לרב ‪.‬דוק טור' ‪ ,‬כאשר יעידון כ תני הארביוון בקראקוי משנות‬ ‫י‬
‫כמו‬ ‫אשר בהם מכונים הרבה מחכמי התורה המפורסמים בשם דוקטור‪,‬‬ ‫המאה הט׳ו וט׳ז‪,‬‬
‫גאון הד‪,‬ריפים בזמנו‪ ,‬דבי יעקב פוליאק‪ ,‬דב הכולל ממדינת כעהמען‪ ,‬והגאון רבי פרץ רב‬
‫טקראקוי‪ ,‬ועוד !‬
‫ואח׳ב בהוסד נעיר המלונה ווינא האוניוורזיטט‬ ‫ותר‪,‬לת מנהג זה נובע מאיטאריא‪,‬‬
‫את כל מי שנכמך להוראה אן‬ ‫שם לכנות בתואר ‪.‬דוקטור״‬ ‫כשנת קי״ט ) ‪ ( 1 3 6 0‬הנהיגו‬
‫לראש ישיבה וכדומה )מפפר קורות האוניוורזיטט הווינאי‪ ,‬לקויפטן ‪. (2 3 6 , 193‬‬

‫יהוש תואר זה לבעלי תורה מובהקים‪ ,‬משום דהוראת שם ‪.‬דוקטוריא'‬ ‫ונראה בטעם‬
‫מ! איזו הנ מ ה‬ ‫כל ענין למורי ועיוני‪,‬‬ ‫יונת על גמר והשלמת‬ ‫)אשר מוצאו מששת לטין(‪,‬‬
‫בו יכונה דוקטור‪,‬‬ ‫שהיא ומן איזה ענץ שהוא‪ ,‬ולכן כל מי שגמר חק לסתיו בענין שעסק‬
‫כלומר‪ ,‬גומר ומשלים ענינו ; ומזה הונהגו התוארים ‪ :‬דוקטור רבינער‪ ,‬דוקטור יורי )משפטים(‪,‬‬
‫כל אהד‬ ‫דוקטור פילוסושיא‪ ,‬דוקטור בימי‪ ,‬וכדומה ן וההוראה כזה ‪ -‬שגמרו חק ענין למודם‪,‬‬
‫‪-‬‬ ‫‪-‬‬ ‫כשלו וגם בעלי תורה בכלל ‪.‬‬

‫אך הרב רבי מאיר הלוי‪ ,‬רב בעיר ווינא )נזכר כמהרי׳ל( כאותו הזמן שהנהיגו כזו‪7‬‬ ‫‪-‬‬
‫בהאוניוורזיטט הווינאי‪ ,‬כמבואר‪ ,‬קנא הוא לתוארי ישראל המיורדיס‪ ,‬ויצר לו ע^ אשר ספר!‬
‫לגבולנו תוארים פן החוץ ן‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זברונותי(‬ ‫ם ר‪,‬ו ר‬ ‫;‪1116‬‬

‫א׳ ‪.‬‬ ‫הערה‬ ‫המשך‬

‫את התואר ‪ ,‬ס ו ד נ ו • )עענינו כהוראת עשי •‬ ‫יעל* כן הנהיג לנססכים ב ה ו ר א ה‬

‫המורה שלנו‪ ,‬סדמדנו‪ ,‬סאלפנו(‪ ,‬ונתםשט זה הסנהג למדינות שונות‪ ,‬וגם נערך נטע^ה יתירה‬
‫כנראה סדנרי היש״ר טקנדיאה בספרו ‪.‬נובלו ת הנ ס ה• ‪tj‬׳( שנתב ניי‬ ‫מתואר ‪ ,‬דו ק טו ר'‪,‬‬
‫הלשין ‪, :‬ו אני בורח ם; התוארים‪ ,‬ולא אחפוץ גם בשם ‪ .‬מורנו• ‪ ,‬ואפילו לא כשם דוקטיי'‬
‫אורה לאל צורי שעשני ישר ב שכלי•‪,‬‬

‫חורת ישראל‬ ‫וכה לאט לאט דחה התואר ‪ .‬מורנו• את רגלי התואר ‪.‬דוקטור•‬
‫ומספירת חכמי ישראל העתיקים‪ ,‬ובזמן הזה נשתקע שם וה ‪.‬‬

‫‪,‬אחרי ניי*‬ ‫ומהר״י אנרבנאל בספרו ‪.‬נ ח ל ת אבות• למם' אבות )פ׳ו מ׳א( נו תב ;‬
‫לאיטליא מצאתי שנתפשט המנהג בין החכמים להםמיך אלה לאלר‪ .‬ולא ארע מניין להם מנהי‬
‫‪-‬זד‪ ,‬אם לא שקנאו בדרכי הגוים העושים להם התואר דוקטור ויעשו גם הם כמוהם'‪,‬‬

‫ורבי עזריה פינו‪ ,‬נעל ספר גדולי תרומה וכינה לעתים כותב נספרו‪ ,‬שרצת להנה^‬
‫בעדתו את התואר ‪ .‬מו רנו •‪ ,‬ופנה אדות זה לחברו מהר״ש אבוהב‪ ,‬אך זה לא היתה דעי*’‬
‫!נוחה מזה‪ ,‬והשיב לו בזו הלשון ‪, :‬מעולם חששתי לקבוע מנהג זה בין אנשי קהלת הספרדים‬
‫)באמשטרדם(‪ ,‬שלא נשמע ולא נמצא ביניהם מימי קדם בכל מקומות מושבותיהם ו נ ו׳‪ /‬י®‬
‫‪-‬ית; ויהיו מחזיקים כמנהג אבותיהם ולא יסתכלו במי ששמותיהם נאים‪ ,‬אך נ ס י שחנמומיי®‬
‫‪.‬‬ ‫ומעשיהם נאים*}‬

‫נותנים תואר ‪ .‬מורנו• לחתנים‬ ‫ונספר עוללות אפרים סימן שם'ו כותב‪ ,‬כי על הרוב‬ ‫_‬
‫ובהמאסף ‪.‬כרם חמד• חלק ג׳ צד ‪ 2 2 5‬כותב‪ ,‬כי הגאון רבי יונתן אינשיץ‬ ‫‪.‬ביום חופתם;‬
‫אשר•‬ ‫מרס‬ ‫מפראג מנע לתת תואר מורנו לר״ם מנדלזון )בן מנחם‪ ,‬הדעסלאי(‬
‫■ויש לוה סמך נאמן בסנהדרין י ^ א׳ ; סמני׳ ר׳ עקיבא )לר^ם( ולא קבלו‪ ,‬ופירש׳י‪ ,‬לטי‬
‫פרק '***‬ ‫זה‬ ‫לחבור‬ ‫במבוא‬ ‫לענין זה‬ ‫מש׳כ השייך‬ ‫ועיין‬ ‫הי׳ ‪,‬‬ ‫בחור‬ ‫שעדיין‬
‫■סעיף א'‪ ,‬ב ה ער ה‪.‬‬

‫ועוטרים אוחו‬ ‫‪ .‬מו רנו'‪,‬‬ ‫גם בתואר‬ ‫החזנים‬ ‫וצר מאוד‪ ,‬ני בי סי ט מזלזלים‬
‫בסימן ג״ג ם״ק נ ״ ב ‪.‬ש^‪°‬‬ ‫בעל טגן אברהם‬ ‫‪ -‬ש ר ו ח ם נוחה טמנו ‪, . .‬ולא יזכרו מדברי‬
‫ני'‬ ‫מוזהרים על איסור חנופה'‪ ,‬אם כי יש בידם התנצלות מן המוכן‪ ,‬שעושים כן‬ ‫•החזנים‬
‫■למנוע מן המחלוקת;‬

‫אב״ד דהאטבורג וסניבותיר•‬ ‫ונכר קרא תגר על ■זה הגאון רני יחזקאל קצנלנכויגן‬
‫בעל ספר שו׳ת ‪.‬כנס ת יחזקאל* )הובאו דבריו בם' שבות יעקב ח׳ ג סי׳ קכ^א( בזו הלשין •‬
‫‪ ..‬מ ה‪,‬ז ה שאט קוראים היום ‪,.‬למורנו• לזה שלא ראה שום דין בעיניו‪ ,‬ומי שיש בו ריר‬
‫׳חורה אומר )לעצמו( אפרסמון אנא ו כ ו " ‪ ,‬ע כ׳ ל‪,‬‬

‫ברבר חוארים שונים‬ ‫לחבור זח ם'ב ס ע‪,‬‬ ‫וראה מת שבתבתי למעלה ב מ ב ו א‬ ‫‪.‬‬
‫והערות וחדיזיי®‬ ‫נננ די ם‬ ‫‪-‬לחכמי התורה הקבועים מחז׳ל ן חבר‪ .‬חכם‪ ,‬רב‪ ,‬עיי״ש דברים‬
‫־*קרים ‪— .‬‬
 ‫‪r‬‬
‫תמנט‬ ‫^טני‬ ‫שברופאימ‪/‬סעיף א׳‬ ‫פרק י״ר ״טוב‬ ‫הלל‪,‬‬
‫‪I‬‬
‫ופעם אחת נדרש לבא לחולה בשעת אבלוהו )של קושעליעווסקי( במקום שהי׳‬ ‫|‬
‫ייפא זולתו‪ ,‬והורה היתר לעצמו‪ ,‬מטעם שאעפ״י שיש עוד רופא‪ ,‬אך תשועה ברב יועץ״‬
‫יפזובים השנים ; ויתפאר בחדושו זה יי( ‪— .‬‬

‫ויהי כאשר גמר אבי זקני את דברי הצעתו‪ ,‬נתפלאו עליה מאוד כל השומעים‪ ,‬כי‬
‫לא יכלו לבא עד הקר דבר מהצעה זו‪ ,‬מה המריצתו לזה‪ ,‬ומה טעמה ונמוקה; כי‬
‫כידעם ובהכרתם את דוחב דעתו ועומק תבונתו‪ ,‬כי לא רק שלא יפזר דברים בלא‬
‫תשבון וישוב הדעת‪ ,‬אך נהפך הוא‪ ,‬כל דבריו באים בחשבון מדויק ובמחשבה קורמת ב(‪— 5‬‬
‫בידעם כל זה‪ ,‬באו‪ ,‬לידי הכרה נאמנה ובטוחה‪ ,‬כי אין הדברים בפנימיותם‬
‫‪ ,‬פשוטים כחצוניותם‪ ,‬ואין ספק‪ ,‬שכונה עמוקה למטרה גבוהה צפונה וטמינה בהם> ועל‬
‫כן בקשו ממנו כי יפרש דבריו ;‬
‫ויענה להם אבי זקני ויאמר‪, :‬דעו לכם‪ ,‬רבותי‪ ,‬בי מלבושי החרדים שלובשים‬
‫הדוקטורים שלנו‪ ,‬כמעט שהבאוני פעם להכשל באיסור בשר והלב‪ ,‬לולא שמרני ה׳‬
‫כהםדו‪— :‬‬
‫‪,‬וכך הי׳ הדבר;‬
‫‪,‬זה הי׳ באחד מימי הוה״ם‪ ,‬בעת שהסיקו בביתי את התנור להכין ארוחת הצהרים‪,‬‬
‫נקרה עפ״י סבה שנתהפכה בתנור קדרה עם חלב רותח‪ ,‬והקלות‪ ,‬בעצם רתחו‪ ,‬שטף‬
‫יעבר תחת קדרה רותחת עם תבשיל של בשר‪ ,‬ויקיף את בל מסד הקדרה>‬
‫‪,‬ותבהל המבשלת‪ ,‬ותרץ אל בית הרב הקרוב אל ביתי לשאול לגורל המקרו‪/‬‬
‫ילא הרבה התמהמה בדרכה ותשב מלאה נחת ורצון‪ ,‬כי הכשיר הרב את הכל‪ ,‬הכשיר‬
‫את התבשיל שבקדדה‪ ,‬וגם הקדרה עצמה!‬
‫ולא נתנה לעשות דבר בזה ותוחל עד שובי‬ ‫‪,‬ויהי הדבר לפלא בעיני אשתי‪,‬‬
‫מביהמ״ד‪ ,‬ותספר לי דבר המקרה והוראת הרב כולה להיתר‪ ,‬ויפלא הדבר גם בעיני ;‬

‫‪(h‬‬ ‫זדז גופא‪ ,‬בסם׳ ע״ז )נ׳ה‬ ‫אמנם אפשר הי׳ למזיוא היתר בזה עפ״י מאסר ‪tn‬״‪ S‬בעני;‬ ‫«(‬
‫ב טי חו ת ם*‪ ,‬שיצאו )ההגאים(‬ ‫על הפסוק דם' תבא‪ ,‬חליים רעים ונאמניס; דרשו ‪. :‬נ אסניס‬

‫זרי איש )רופא( פלוני זזרי סס פלוני; ואם כ;‪ ,‬אולי הוא )הרופא האבל( הרופא שעל ידו‬
‫נגזר על החולה שיתרפא וע‪-‬י הסכזים שיכוין הוא לתת לו ; ולב;‪ ,‬לוא גם יהיו כמה רופאיס‬
‫זולתו‪ ,‬סותר לו ללכת ולבקר‪ ,‬ני בספק נפשות הולכים ל ה ק ל ‪- .‬‬

‫ובהוראת ועצת חז״ל‪ :‬הוי ר; את דבריך ער שלא תוציאם מפיך )מש׳ ד״א זוטא‪ ,‬ג׳(‪ ,‬וזד‪.‬‬ ‫ב(‬
‫מדה מתוקנת באנשים טתוקנים‪.‬־‪-‬‬

‫‪71‬‬
 ‫כ רו ך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מ מו ר‬ ‫‪1118‬‬

‫‪,‬ותוסף פליאתי‪ ,‬כי לפי שהרצתה המבשלת הדברים לפני גם לא שאל אותה הר^‬
‫למדת הקדרה‪ ,‬לענין בטול בששים‪ ,‬וגם לא פקד להריק את התבשיל לקדרה אחרת‪/‬‬
‫הכשיר את הקדרה עצמה‪ ,‬שאין נוהגים כל בעלי הוראה‪ ,‬אך החליט ״כשר‪ ,‬כשר״ ‪ ,‬בלא‬
‫כל תנאי ובלא כל הערה‪5‬‬
‫ג'‬ ‫ואחליט ללכת אל הרב להודע טעמו ונמוקו בזה‪,‬‬ ‫״ואשקול הדבר ברעתי‪,‬‬
‫‪,‬‬ ‫הייתי בטוח בהמבשלת שלא תכזב‪5‬‬
‫״ואבא ואשאל אותו על זה הדבד‪ ,‬והנה הוא מביט בי בתמהון‪ ,‬כמו איננו יודע טי‘‬
‫אני סח‪ ,‬ויבטיח לי‪ ,‬כי היום לא באה לפניו כלל שאלה כזו‪ ,‬ואף לא דוגמתה‪ ,‬ומטיל•*‬
‫לא הי׳ יכול להשיב מאומה;‬
‫״ואשתומם‪ .‬ואהיש ואשלח מבית הרב שליח אל ביתי לקרוא להמבשלת לברי‬
‫הדבר‪ 5‬ותבא‪ ,‬והיא באחת‪ ,‬כי באותה הלשכה ואל אותו השלח! ישב הרב בבגדו העלייז‬
‫וכובע מאדרת שער על ראשו וקסת הסופר בידו‪ ,‬ותגש אליו ותשאלהו ״השאלה״ הזאת‪/‬‬
‫וחשב מעט וענה ״כשר‪ ,‬כשר"‪ 5‬והוסף לשאלהו על הקררה עצמה‪ ,‬ויען ״הכל כשר‪ /‬ל־’‬
‫לשלום״‪5‬‬
‫״והנה אכן נפתרה החידה‪:‬‬
‫״בערב יום אתמול מהמאורע הזאת נחלתה קשה בתו של רבינו‪ ,‬וביום המאורע‬
‫״מהשאלה" הזמינו לר^ולה את הדוקטור ‪ . .‬ן וכאשר שמע וראה וחקר וחשב למצב‬
‫החולה‪ ,‬עזב את חדרה ונם את הרב ומשפחתו אשר היו כולם באותו ההדר ועמדו סטיו‬
‫למטת ד ‪a‬ולה‪ ,‬ויצא אל הלשכה הנדולה הסמוכה למבוא הבית לערוך כתובת למטי‬
‫מרפא‪ ,‬והוא לבדו ואין איש אתו בלשכה ; ובאותה השעה באה המבשלת ‪ j‬ובראותה או^י‬
‫לבוש כובע מאררת שער ובאדרת שער כאשר ילבשו הדבנים‪ ,‬השבה כי הוא הוא הרב‬
‫ותציע דבר השאלה‪ ,‬והוא שמע והאזין והקשיב והכשיר הבל‪ 1‬וקראתי עליו ״רופא חוליט‬
‫ומתיר א י ס ו ד י ם ״ ‪.‬‬
‫בא הדוקטור שגית לבית הרב לבקר את מצב החולה^ דשאלו‬ ‫״ויהי ממחרת‪,‬‬
‫אותו‪ ,‬אם אמת הדבר שהורה אתמול שאלה רבנית‪ ,‬כזו וכזו‪ ,‬ויען ״אםת‪ ,‬אמת">‬
‫״וטעמי כזה — אמר כמתנצל על מעשהו זה — כי באותו הרגע שנשאלתי עי*‬ ‫‪,‬‬
‫‪,‬״השאלה״ עשיתי חשבון כזה בנפשי‪ :‬״הן הרב שיחי׳ שרוי בצער גדול ממצב ר‪a‬ולת‬
‫ועוד לו מעל״ע שלם כמעט ‪ .‬ללא אכילה‪ ,‬ללא שתיה וגם ללא שינה‪ ,‬וראיתי ונוכחתי׳‬
‫כי עורקיו נרעשים ונדהמים‪ ,‬וכמשק גבים יהמיון‪ ,‬וגם דוחו סוערה ונפשו הומיה ; ואחום‬
‫הרבה ליגעו עוד בשאלה זו‪ ,‬אשר ידעתי‪ ,‬כי כל הגדול מחבירו בחכמת התורה בחריפות‬
‫ובבקיאות ימצא יותר מה לחשוב בשאלה זו להקל ולהחמיר ולייגע את מוחו ואת עורקיו ג‬
‫\עם זה דנתי בשכלי אני‪ ,‬וגם עוררתי את זכרונותי מבית ״הישיבה״ אשר בזיעת אפי‬
‫תקס‬ ‫עני‬ ‫סעיף א׳‬ ‫פרק י״ד ״טוב שברופאים;‬ ‫הלק‬

‫־הרטבתי אח בותליה מרוב היגיעה בלמוד במיטב שנות נעורי‪-‬ובאתי לירי מוצא דבר‪,‬‬
‫‪-‬כי אמנם ‪,‬חתיכא דאימורא״ מבשר וחלב כזו שיהי׳ ראוי לרגוז מפניה — אין כאן ‪ i‬ואם‬
‫‪-‬אולי חרדים ביותר ימצאו מקום להחמיר בזה — אמרתי אני בלכי ״כראיה היא השאלה‬
‫■שתצא בהיתר מ מ נ י אך שלא להטריד את רבינו היקר שי‪ /‬הטרוד ונרגז גם בלא זה;‬
‫כך חשבתי וכן עשיתי‪ ,‬ואם שגיתי‪ ,‬תהא חרטתי כפרתי‪ ,‬כי אך לטובה כונתי‪ ,‬ואבקש‬
‫־‪-‬סליחה״ ‪_ .‬‬

‫״אלה דברי הדוקטור ‪ j‬ועתה אשאלבם‪ ,‬רבותי‪ — ,‬פנה אבי זקני אל הנאספים _‬
‫'לוא הי׳ הדוקטור לבוש בגדי רופאי אירופא‪ ,‬אז הלא לא טעתה השואלת לפנות אליו‬
‫־כאל רב‪ ,‬ולא הי׳ יוצא המכשול שהי׳ אפשר לצאת אם נקרה שאלה כזו במקום ובמצב‬
‫־שלא נתעוררו לדרוש אהריה‪ ,‬כפי שהורה ה׳ אותי ; ולדעתי‪ ,‬על כלל דבר זה משאלה‬
‫־־הבגדים לכאן אפשר להקביל לשון המדרש )שוחר טוב‪ ,‬כ״ד(‪ :‬״יש נאה ללבושו ואין‬
‫‪-‬לבושו נאה לו ‪ . ,‬״‬
‫ובזה נמר אבי זקני את באורה ופירושה‪ ,‬ואת טעמה ונמוקה של הצעה שלו על‬
‫ידבר שאלת הבגדים‪.‬‬
‫כל ועאספים שקעו צללו בתהום מחשבות‪ ,‬ויתענינו כמו עם נוף מעשהו של‬
‫כי ראו ונוכחו‪,‬‬ ‫מעשה אשר לא נשמע כמוהו‪ ,‬וכן עם הצעת אבי זקני‪,‬‬ ‫־הדוקטור‪,‬‬
‫אשר • בענין זה‪ ,‬אך ורק תכונת הבגדים ותמונתם וצביונם‪ ,‬אך הם סבבו לכל‬
‫■המכשול הזה;‬
‫חושבים וחוקרים לנפשם‪ ,‬כל אחד בדמיונו‬ ‫ובעוד הם שקועים במחשבותיהם‪,‬‬
‫■זבהגיונו עפ״י חזון רוחו ולבו‪ ,‬ומייגעים את מוחם איך לתת פתרון רצוי ונאמן לשאלה זו‬
‫־שהעיר אבי זקני — בעור כל מצב זה פתח הרב האב״ד )שנם היא ישב באותה האסיפה(‬
‫־את דבריו‪ ,‬ויאמר‪:‬‬
‫״אמנם זוכר אני היטב את המקרה המעציב והמשונה ההוא‪ 5‬ובכל זאת‪ ,‬לדעתי‪,‬‬
‫אפשר לחשב את המקרה הזה רחוק וזר כל כך‪ ,‬עד כי אין לחשבו נם בערך ״מעוטא‬
‫יען כי תוצאותיו תלויות וקשורות‪ ,‬טוריות ושזורות‬ ‫דמעוטא״ מן מציאות מן החיים‪,‬‬
‫וכמעט‬ ‫טן כמה תנאים וסבוה אשר גם הם‪ ■,‬כשהם לעצמם‪ ,‬בלתי רגילים מאור‪,‬‬
‫‪_.‬‬ ‫■‬ ‫מלתי מצויות‪ ,‬כמו‬
‫א( שיהי׳ הדוקטור יושב בבית הרב בחדר אחר לבדו‪ ,‬באין איש אתו‪ ,‬יען כי לוא הי׳‬
‫■‬ ‫כי לא הוא הרב ;‬ ‫שם איש זולתו‪ ,‬הי׳ מורה את השואלת‪,‬‬
‫ג( שתבא אז שאלה לפניו;‬
‫’‬ ‫ס שהשואל לא יכיר פנים לא את הרב ולא את הדוקטור;‬
 ‫ברור‬ ‫סכרונותי(‬ ‫מלןור‬ ‫‪1120‬‬

‫ד( ולבסוף — שהדוקטור יבא השבון בטעם ההגיון שהי׳ רן הדוקטור הזה ! ועור אפשר■‬
‫למצוא בזה הנאים רבים ושונים ‪J‬‬
‫‪,‬ויחר עם זה — הוסיף הרב להקדים דברים להכליה חוה דעהו שרוצה להניד■‬
‫כזה — ויחד עם זה; אם נקביל הסונה הבנרים לנדר ״ריעותא" ביהש החשש שאפשר‬
‫לצאת על פיהם כעין המאורע הנקרית — הנה כנגד זה נם כמה מעלות ויהרונות חייבות׳‬
‫י‬ ‫ומשאלות רצויות יש בהבנדים האלה שלובשים עתה הדוקטורים!‬
‫‪,‬ראשית ‪ ,‬כי בסבתם לא יתרחקו הדוקטורים מאתנו ‪ ,‬ולרנלם ‪ ,‬חופפה עליהם‬
‫רוח היהדות;‬
‫ונם הם ישיבו■‬ ‫‪,‬שנית‪ ,‬כי לרגלי הבגדים האלה יתנהג עמם הטון העם בכבוד‪,‬‬
‫כבוד‪ ,‬והיהושים המשותפים האלה הם לנו לפעמים קרובות נוחים ורצוים בכמה ענינים׳‬
‫הנוגעים למערכות חיינו וקיומנו‪ ,‬ולעת מצוא‪ ,‬בכחם לסבב לנו טובה הרבה!‬
‫המסורים אל הלב ‪ ,‬ואי■‬ ‫‪,‬ועוד יש הרבה לצדד בזכות הבגדים האלה בדברים‬
‫אפשר להוציאם בפה‪ ,‬אבל כל הכם לב בנקל ימצא אותם ויוקירם;‬
‫אלה מדבריהרב האב״ד — כי המעלווז■‬ ‫‪,‬ויתרון להמעלות על החסרון — גם‬
‫כי המעלות הן ודאיות ‪ ,‬ניכרות ומצויות ‪ ,‬מן‪,‬‬ ‫וגם בזה ׳‬ ‫הן רבות והחסרון — אהד !‬
‫‪,‬למעשים בכל יום״ ‪ ,‬והחסרון האחר הוא ‪,‬כטי■‬ ‫עולם החיים ‪ ,‬וכמעט שאפשר לחשבם‬
‫ווזי^‬ ‫שאמרתי‪ ,‬רהוק מאוד מן המציאות‪ ,‬ואפשר לחשבו למכרה הבא אהד ביובל‪,‬‬
‫׳‬ ‫בכלל יותר הגיוני ודמיוני מאשר ממשי ומציאותי ; ‪.‬‬
‫— לדעתיאין מן ההכרח וגם אין ראוי■‬ ‫הרב את דבריו‬ ‫‪,‬ולכן לדעתי — גמר‬
‫לודאי גם לו לא לרצון יעלה;‬ ‫דבר שנוי הבגדים ‪ ,‬אשר קרוב‬ ‫לפני הדוקטור‬ ‫להציע‬
‫התנאי הזה‪ :‬וה׳ ישמרנו ממקרים שונים וממכשולים משונים״‪.‬‬
‫הרב בטעם ובמשפט הגיון‪ ,‬דבר על אפניו ‪ ,‬נמגי'‬ ‫אחרי המשא הזה שנשא‬
‫ויהי׳ בלב אחר‬ ‫הנאספים בדעות והחליטו לבקש כאבי זקני‪ ,‬כי ישיב את הצעתו‪,‬‬
‫‪,‬בעלי־בתים״ אשר בהאסיפה ‪ ,‬ויסכים גם הוא עמהם‪.‬‬ ‫וכדעה אחת עם הרב והרבה‬
‫אבי זקני■•‬ ‫לעבור על דעתו של‬ ‫ש ל א להציע תנאי זה לפני הדוקטור— כי לא רצו‬
‫ולהחליט דבר בלא הסכמתו !‬
‫ויענה להם אבי זקני ושב מהצעתו ; ובשם כל הנאספים הביע הרב לו ברכיי‪-‬‬
‫תודה ותשואות חן על יקרת רוחו ועל מהלכו צדק וענוה‪ ,‬אמת ואמונה! והקביל אליו־‬
‫מעמיד על דעתו הקכ״ה אוהבו״ )פסיקתא דרג;‬ ‫מאמר חז׳ל ‪,‬כל טי שאינו‬
‫כהנא ‪ ,‬אמור( א( ‪— .‬‬

‫“ י׳ י ג ריי א ע יו ח ח ב טי פנו ח ה מ ם ״ ״ )וזוספתא כ״ם׳‪/‬‬ ‫‪ ,‬ה טנ ט ל‬ ‫והנה אעס״• ‪ r‬אםרי הז׳ ל‬ ‫יי(‬
‫תקסא‬ ‫שני‬ ‫סעיו* ב׳‬ ‫פרק י״ר ‪,‬טוב שברופאים״‪,‬‬ ‫הל‪5‬ן‬

‫ב‪.‬‬
‫לדבר במקומו להגיד דברים אחרים על ההבדל‬ ‫ומדי דברי בעני; זה אחשוב‬
‫•הרוחני — ביחש היהודים והיהדות — בין הדוקטורים שלנו מדור הקודם ‪ ,‬ובין אלה‬
‫זאשר בזמננו‪ ,‬בדור ההוהן‬
‫להלמוחם‬ ‫כי בעוד שהאחרונים — הרופאים מדור ההוה — מקדישים עצמם‬
‫׳הכוללים עודם בטל ילדותם ‪ ,‬בעת אשר עור לא הספיקו לרכוש להם מידיעת התורה‬
‫׳אף טעימה קלה ‪ ,‬זולת צרופי אותיות עבריות בשטחותם ‪ ,‬ולפעמים גם זה בדוחק גדול‬
‫דבהתאמצות כח המוח ‪ ,‬כמו זה החופש העלומות וגנזי נסתרות )ואדבר על זה בסמוך ‪,‬‬
‫במשלים ודוגמאות(‪ 5‬ועם זה לבם כה רחוק ורוחם כה זרה ונפשם קרה לכל הקדוש‬
‫בישראל ולכל היקר בעמם ‪ ,‬עד כי הרגשתם לכל אלה היא כמו נלודה ומאובנה ‪ ,‬כגוף‬
‫בלא גשמה — ;‬
‫הנה לעומת זה‪ ,‬הרופאים שבדור הקודם החלו למודם בענינם זה בעת שכבר‬
‫זאת אומרת‪ 5‬למעלה מעשרים שנה י*( ‪ ,‬ותקופת שנים‬ ‫עברה עליהם תקופת הרדיפה ‪,‬‬
‫אלה היא כל או רוב ניכר מתקופת השחרות והבחרות ‪ ,‬וכבר הספיקו לרכוש להם‬
‫בדבוק הברים‬ ‫הורה ואוצר היהדות במרה מספקת בחדרים ‪ ,‬בישיבות ובבתי מדרשים ‪,‬‬
‫ומפי מורים מובהקים מגדולי ישראל וחכמי התורה‪ ,‬והקדישו על זה מיטב שנות הנעורים‬
‫בלוית יגיעת בשר ורוח; וכמה מאות לילות נדודי שינה עברו עליהם לרגלי אמונת‬
‫וכל בה הגיונם ושיחתם ‪ ,‬חיי רוחם‬ ‫שקידתם על התורה ‪ ,‬וזולתה לא ידעו דבר ‪,‬‬
‫ונשמתם} ועוד שמשו תלמידי חכמים ויתחממו לאור תורתם וצדקתם ‪ ,‬ענותם ותומתם ‪,‬‬
‫וראו ביקרת מדותיהם ונמוסיהם ‪ ,‬בצניעות ודרך ארץ ‪ ,‬באורח חיים ישרים ובמהלכי־‬
‫גפש יקרים‪5‬‬
‫וכה הבו שרשיהם עמוק עמוק בלבבם וביסודי הופש לאהבה ולאמונה‪ ,‬לכבור ויקר‬

‫פ׳ג(‪ ,‬אך שם איירי כטכטל כלא כל טעם וסבו‪ /‬ורק משויון רוח ורפיון ירים‪ ,‬מה שאין ‪P‬‬
‫כאן‪ ,‬שביטל מפני דעה הרוב‪ ,‬והלכה פסוקה כתורה ‪,‬אחרי רבים להטות׳י• ‪,‬‬
‫דותר מזה מצינו לחד־ל שהיו מבטלים דבריהם גם נגד דעת יחיד‪ ,‬אם היו נראים‬
‫‪ ,‬הנ ח דברי ואחוז‬ ‫ל׳ו ב'(‪:‬‬ ‫לר& דבריו יותר מדבריהם‪ ,‬וכמו שאמר אחר החכמים )ע׳ז‪,‬‬
‫תלמיד* )קדושי;״ ט׳ו א' ‪ /‬ובחגיגה‬ ‫בדברי רבי חייא״ ; ולפעמים גם אמרו ; ‪.‬נראין דברי‬
‫)כ׳ב ב׳( מבואר‪ ,‬שאהד גדולי החכמים הודה לדברי אחד התלמידים ואמר טעיתי ; וכן‬
‫‪.‬כל מי שאינו מעמיד על דעתו הקב׳ה אוהבו״‪-.‬‬ ‫מתבאר מהמאמר היקר המובא בפנים‪:‬‬

‫על דרך לשון המשנה‪ ,‬בן עשרים לרדוף )כלומי‪ ,‬לרדוף אחר החיים( ‪- .‬‬ ‫־אז‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרוגותי(‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪1122‬‬

‫להתורה ולהרת‪ ,‬לשומרי ארהות מצותם וגומרי הקותיהם‪ ,‬ואין צריך לומר לכהניהם‬
‫ולראשיהם ולנושאי רגלה בכלל•! ורבים מהם‪ ,‬זולת תורת הרפואה אשר לקחוה וחשבוה‬
‫ומתיקרים עצמם‬ ‫להם רק מעין קרדום לחפור בו אובל — זולת זה היו כאחד העם ‪,‬‬
‫בידיעתם את התורה הרבח יתר מידיעתם בתורת ההשכלה שלהם ; ובתענוג וקורת רורי‬
‫מיוחדה היו מזכירים ומספרים את כל אשר עבר עליהם בשנות נעוריהם בישיבות ובתי■‬
‫מדרשות ‪ ,‬את כל נדודיהם וטלטוליהם ‪ ,‬תלאותיהם והרפתקאותיהם ‪ ,‬את כל הטאורעות־‬
‫מטרתם‬ ‫וכל המקרים אשר קרום‪ ,‬וכל הגלים אשר עברו ושטפו על ראשם לרגלי‬
‫י‬ ‫ושקידתם לרכוש להם את הכסת התורה במלא המדה אשד התוו להם ; וניכר הי׳ ‪,‬‬
‫הזכרונות האלה חביבים ועדבים עליהם בכל תומתם ועמדתם ‪ ,‬ובפנימיות נפשם חשים׳‬
‫•‬ ‫להם געגועים ושעשועים _ ‪5‬‬
‫בעת שכבר עמדו על משמרת פקודתם בתור דופאים^ ^דדדן הי׳ להם‬ ‫ועל כן ‪,‬‬
‫ולטעמי‬ ‫אהוב וחביב כל דבר וכל ענין ‪ ,‬כל חפץ וכל קנין ‪ ,‬הנוגע לעניני ישראל‬
‫ויתענינו בהם ויקחו בהם‬ ‫התורה והדת ולכל קניני העם וכל הנוגע ומתיהש אליהם‪,‬‬
‫חלק בכל אות נפשם ובכל תומת לבם ‪ :‬ובאהבת נפש קבלו הזמנות לכל אסיפה ולבל‬
‫מועצה אשר כוננו ראשי העדה בעריהם ‪ ,‬על כל דבר ועל כל מאורע שנפל בעיר‬
‫ובעדה ובעם כולו ‪ ,‬ובשיטת לב מיוחדה חוו דעתם ועצתם על הדבר הנחקר ‪ ,‬ויתנו אם‬
‫נפשם ויקדישו את הגיונם ורעיונם ‪ ,‬ולא חשכו נם את זמנם גם את טרחתם לתוצאם‬
‫התכלית־ הנרצה ‪ ,‬ויהיו כאחד מטובי העדה לדאוג לשלום העיר ולכל עניניה־‬
‫לטוב לה ‪.‬‬

‫בישיבה דוואלאזין שמעתי מחברי באבסניי*■‬ ‫ואזכור‪ ,‬כי בלמדי בשחרות שנותי‬
‫שלי מעיר לאמזא ‪ ,‬כי ״בעירם יגור דוקטור אחד בשם אפרים עדעלשטיין ‪ ,‬אשר החי*'‬
‫ללמוד מדעי חול בשנת העשרים וארבע לחייו ‪ ,‬ועד אז התגורר בישיבות ולמד בשקידר■‬
‫ועם היותו גם בעל כשרונות מצוינים עד אשר יצא שטו ל״עלוי"‬ ‫רבה ונמרצה‪5‬‬
‫הספיק לאסוף ברוחו הכביר את כל קוי האור אשר בים התלמוד וספרותו הגדולה!‬
‫לדוקטור — הוסיפו חברי לספר — היו כל חושיו והניוניו‬ ‫״ובהיותו אחרי כן‬
‫ומאהבתו‬ ‫להספרות התלמודית אשר אהב אהבה בלי מצרים ־‪,‬‬ ‫נתונים ומסורים‬
‫התורה אהב והוקיר נם את לומדיה ומוקיריה ‪ ,‬והי׳ טחזר ומשתדל תמיד להמצא■‬
‫ובעת שהי׳ בא לפניו מקרה לחקור ולעמוד על ברור הגיון והקיררי‬ ‫בהברתם;‬
‫ועוד בענין עסוק וחד ‪ ,‬חריף ושנון ‪ ,‬הי׳ מקדיש לזה בכל השק לבבו אי‘‪-‬‬ ‫תלמודית ‪,‬‬
‫מבחר זמנו ומיטב כהות נפשו במתינות ונחת רוח ‪ ,‬והי׳ נראה ‪ ,‬כי באותה שעה אי!‬
‫חפץ זולת דבר ענינו זה ; וכן הי׳ אומר ‪, ,‬כי השעה היותר‬ ‫לו בעולמו כל ענין וכל‬
‫תססם‬ ‫ע‪:‬ני‬ ‫סרק י״ד ״טוב שברופאים‪ /‬סעיף ב׳‬ ‫חלכן‬

‫לומדים‪,‬‬ ‫חביבה והיותר ניברת לו בחיים‪ ,‬היא השעה שבה מתרועע עם בני תורה‪,‬‬
‫מופלגים ‪ ,‬והוקר ועומד על ברור ענין בתורה‪ ,‬ומתוכה ומפלפל‪ ,‬לצרפו‪ ,‬ללבנו ולהאירו״‪5‬‬
‫כה היו דברי חברי ; ואזכור‪ ,‬כי חשבתי ספור דברים אלה למופרזים יותר‬
‫ממקצת‪ ,‬בטבע בני האדם ליפות ספוריהם וציוריהם מעט בהפרזה ומעט בגוזמא‪— 5‬‬
‫אך ברבות הימים‪ ,‬אחר שבבר יצאו הדברים מדעתי ולבי‪ ,‬קראתי עליו מעין‬
‫כל הדברים האלה ועוד ביתר שאת באחד מספרי האסיף לר׳ נחום סוקולוב בהספדו‬
‫עליו; ובקשתי ברוחי מחילה מאת חברי הנזכרים על כי הייתי חושד בכשרים ובדברי־‬
‫אמונים שלהם‪— .‬‬
‫ועוד אזכור מעת צאת העתון ״המניר״ מעיר ליק הי׳ כותב בו כפעם בפעם שירים‬
‫ומאמרים סופר אחד בשם פלאי )פסעוודאנים( ״אמת ליעקב״ ‪ ,‬ואח״כ נודע כי הי׳ רופא‬
‫חולים ויהד עם זה דרש; בביהכ״נ;‬
‫ובאותו הזמן הי׳ עוד רופא‪ ,‬סופר ומחבר‪ ,‬ר׳ גדליה ברעכער‪ ,‬מעיר פרוסניץ‬
‫במדינת מעהרין )באוסטריא(‪ ,‬וכתב באור לספר הכוזרי וספר על השארת הנפש וכן‪. /‬‬
‫ובספר ״משפט שלום׳ לר״י פאציפיקו מוויניציא הובא פסק ארוך מרופא אחד^‬
‫ר׳ אליהו‪ ,‬המוכיח‪ ,‬כי מותר לו לנסוע במרכבה בשבת‪ ,‬מפני שהוא רופא המלך‪ ,‬והוא‬
‫עם‬ ‫מתלמוד ופוסקים‪,‬‬ ‫בקיאות‬ ‫אסטנים‪ ,‬וקשה לו ללכת ברגליו; והפסק מלא‬
‫חרושים ובאורים‪ ,‬סברות והערות;‬
‫ובעני; זה ראוי להעיר מה שכתב רבי יהודה אלהריזי בספרו הנודע ״תחכמוני״^‬ ‫־‬
‫אחר שמספר בשבחה של העיר ארם צובה)בסוריא( ומוציא במספר שמות הבמיה וראשיה‬
‫וגדוליה‪ ,‬וגם שמות הרופאים אשר בתוכה‪ ,‬הוא םזכיר'לגנאי את אחר הרופאים על אשר‬
‫ומוכיח מזה ״שהוא‬ ‫פעם אחת‪ ,‬בשלוח המלך אחריו‪ ,‬נסע במרכבה ביום השבת‪1‬‬
‫חפשי בדעות ופורק מעליו עול הדת״ )כך לשונו(‪:‬‬
‫ומבואר מזה‪ ,‬כי גם בעת שתי׳ ממלא מצות המלך חשכו לו החכמים את נסיעתו‬
‫במרכבה ביום השבת לעו; פלילי ער שחשבוהו עפ״י זה ״לפורק עול הרת״ )מפני שהי׳‬
‫יכול ללכת רנלי( — דבר אשר בדורות האחרונים‪ ,‬אפילו הרופאים התמימים באמונה‬
‫ודת‪ ,‬דשים בעקבם‪ ,‬ומורים היתר לעצמם לנסוע בימי השבת‪ ,‬תמידים כסדרם ;‬
‫בה נתחלפו הזמנים‪ ,‬ואיך נשתנו ההרגשות והיחושים בהחיים הדתיים !‬
‫״שהי׳‬ ‫ובהקדמה לספר שו״ת תשב״ץ כתב על רופא מומחה אחד‪ ,‬רופא המלך‪,‬‬
‫נודע בבל המון עם ישראל לעניו וירא אלהים וכו׳ ״ ;‬
‫והרופא רבי בנימין מוספיא הדפים הפר על מאמרי הרפואה הנמצאים בכתבי‬
‫הקודש‪ ,‬וספר ״זכר רב״ המאסף כל השמות והפעלים מכתבי הקודש לפי סדר הענינים^‬
 ‫ב רו ך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מ מור‬ ‫‪1124‬‬

‫וכן כתב באור‬ ‫ששת ימי בראשיתן‬ ‫יאדג מהם שירי תפלה ותראת על סדר‬
‫לתלמוד ירושלמי ־‪,‬‬

‫גמר חוק דוקטור לרפואה בביהט״ר‬ ‫ורופא אהד באוסטריא‪ ,‬ר׳ שמעון מורפג‪,‬‬
‫עד שהאפיפיור ברומי הגיד בשבחו‪— ,‬‬ ‫הגבוה בפדואה‪ ,‬והי׳ מימחה גדול בהבטה זו‪,‬‬
‫וקבל כתב־פמיכה לרבגות מהרב דמנטובה‪ ,‬וכתב ספר גדול שו״ת לארבע חלקי שו״ע‬
‫)וויגיציא‪ ,‬תק״ג(;‬

‫ובעיר פירארא באיטאליא הי׳ רופא מוט‪,‬תה‪ ,‬ר׳ עזריאל פתחיה אלאטינו‪ ,‬ושימש‬
‫גם ברבנות ומחבר ספר ״תורת המוקצה״ לדיני מוקצה וגולד‪ ,‬ונזכר בפסקי הריקאנט׳׳י ן‬

‫ועוד הי' רופא כזה ששרת נם ברבנות‪ ,‬והוא ר׳ אבהרם הכהן מקנדיאה‪ ,‬למר‬
‫הכמת הרפואה בפדואה‪ ,‬וחיבר ״דרשות על התורה״ ועוד כמה ספרים ן‬

‫ובשו״ת תשכ״ץ )סימן ר״ט ורמ״ו( דואנ ומצטער על אשר הוא מוכרח ליהנות‬
‫סעט מהקהל בשכר רבנותו‪ ,‬ומפרש דאגתו ביותר‪ ,‬למרות זה שאומנתו בידו‪ ,‬כי רופא‬
‫מומחה הוא‪ ,‬אך ״מלאכת הרפואה נרועה בערי המערב‪ ,‬ואינה מספקת לשעור חייו אף‬
‫גצמצום״ )לשונו שם(;‬

‫)״משפט צדק״( סעיף ב•‬ ‫וראה מה שכתבנו למעלה בחלק ראשון‪ ,‬פרק ה׳‬
‫השערתנו בסבת ‪ ,‬מעוט פרנסתו של התשב״ץ ממלאכת הרפואה אעפ״י שהיה רופא‬
‫באשר יתאר‬ ‫מומחה‪) ,‬ככתוב על ספר תולדותיו( שהוא מפני העוני המופרז בעירו אז‪,‬‬
‫רבו דדיב״ש בתשובה סימן קנ״נ‪ ,‬כי בעת ההיא חיו היהודים באלגיר חיי צער ועוני‪,‬‬
‫על הארץ היו ישנים או על משטח עור‪ ,‬ובכסות יום מתכסיס בלילה ומלבושיהם טלאי‬
‫ע״נ טלאי ורבים הולכים יחפים‪ ,‬עכ״ל‪ ,‬ולא יפלא‪ ,‬אם במצב עוני כזה לא הספיקו‬
‫מסבת חסרון התשלומין ‪.‬‬ ‫ואולי גם להזמין אותו‪,‬‬ ‫לשלם שכר טוב לרופא‪,‬‬

‫והנח גדולתו וגבורתו של הרשב״ץ בחכמת התורה נודע למדי בעולם התלמודים‬
‫גספרי הפוסקים ן והנה יהד עם זה הי׳ גם רופא מומחה ! )ועיין להלן בחבור‪ ,‬חלק‬
‫‪.‬רביעי‪ ,‬פרק ל״ט סעיף ו׳ אספר עליו ענין יקר מאוד(‪, .‬‬
‫והרופא הגדול והתלמודי המובהק בדור הקודם‪ ,‬רבי יצחק ל ט פ ר ו נ ט י ‪ ,‬מעיר‬
‫פירארא באיטאליא‪ ,‬נודע ומפורסם בחבורו הגדול בכמותו ואיכותו ״פחד יצחק״‪ /‬הי׳‬
‫אהד מיוחד בזמנו כמו בין חכמי התורה כמו בין חכמי הרפואה ן‬

‫הכונת ספרו הנזכר — אסיפת בל שרשי הדינים והמאמרים הנוגעים להלכה‬

‫ולאגדה בכל רחבת הספרות התלמודית והרבנית‪ ,‬נערכים ומסודרים בערכים בסדר א״ב‬
‫‪-‬עפ״י דברי התלמוד והפוסקים ושו״ת אתרוגים שנמצאו בדפוס ובכת״י ‪ — .‬מספר חלקיו‬
‫תר‪,‬ם;‬ ‫^צני‬ ‫פרק י״ר ״טוב שברופאיש״ ‪ ,‬סעיף ב־‬ ‫חלק‬

‫במספר אותיות הא״ב‪ ,‬ועבד בו כל ימי חייו‪ ,‬והשלימו בהיותו בן שיעים שנה )ת״ק( ״(}‬
‫ושלש שנים אחרי כן נדפס אות‬ ‫ובאותה השנה הוציא בדפוס החלק הראשון )האל״ף(‪,‬‬
‫ב׳־‪ ,‬והחלקים שלהלאה נדפסו אחד אחד אך לעתים רחוקות בהמשך השנים תקנ״ד —‬
‫נמצא שכל הספר נדפס בסיצך מאה ושלשים ושמונה שנה ! והרבה חלקים‬ ‫תרמ״ח ן‬
‫)אותיות( ממנו אינם כמציאות כלל כמעט למכירה‪ 5‬וכמה יניעות יגעת• וכמה טרחות‬
‫וב״ה השגתים כולם‬ ‫הטרחתי את מיודעי ומכרי במדינה וחו״ל לתכלית השנתם למעני‪,‬‬
‫מאל״ף עה תי״ו‪ ,‬והספר כולו הוא אוצר כלי חמדה‪— .‬‬
‫ולמעלה בתחלת פרק זה תארתי את מעלת ערכו האצילי של הרופא המפורסם‬
‫בדור הקודם במדינת ליטא‪ ,‬ר׳ שמואל ' ק ו ש ע ל י ע ו ו ס ק י ‪ ,‬כי הי׳ יהודי נאמן ל ה‪/‬‬
‫ולהתורה והמצוה כאחר שלומי אמוני ישראל ‪— .‬‬
‫ובזמננו ובמדינתנו הי׳ אחד מציון בספירת הרופאים החכמים בתורת ישראל‪ ,‬הר׳‬
‫יהודה ליב קצנלנזון‪ ,‬רופא נמוסי באחד הבתי חולים בפט״ב‪ ,‬אשר בבחרותו נתן נפשו על‬
‫קנין חכמת התלמוד )ושמע שעור בתלמוד מפי אבא מרי(‪ ,‬וכתב הרבה ספרים ומאמרים‬
‫ברוח התלמוד‪.‬‬
‫ועוד הרבה יותר מזה‪ ,‬ביתר שאת וכיתר עז‪ ,‬כחו וגבורתו בתלמוד של דר׳ אחד‬
‫בימינו‪ ,‬ר׳ מענדל ליב ש ע ר ה יי א ‪ ,‬מריגא‪ ,‬וספרו ״משיב נפש״ )ווילנא‪ ,‬הרס״ו( מלא‬
‫וגדוש חריפות ובקיאות בספרות התלמודית והרבנית עד שאפשר לייחשו לאחד מאדירי‬
‫התורה‪ ,‬לגאון מובהק הריף ובקי‪ 5‬ותמה אני על מעוט פרסומו בעמנו‪ ,‬ונם אנכי נודעתי‬
‫ממנו רק בסקרה‪ ,‬בפנשי את ספרו הנזכר ביד אחד ממכרי‪— .‬‬

‫ושמעתי בענין זה מדודי אחי אמי הרב הגדול השוע והנכבד‪ ,‬הגביר היקר‪ ,‬ר׳‬
‫חיים ברלין מווילנא ספור יקר ששמע מזקני העיר‪ ,‬כי בעת שחלה הגר״א מחלתו אשר‬
‫מת בה )שנת תקנ״ח( הפצירו בו משפחתו ותלמידיו שירשה להם להזמין אליו רופא‬
‫)דוקטור( מומחה; ואעפ״י שכל ימיו לא רצה להשתמש ברופאים ובסמי רפואה‪ ,‬אך‬
‫מפני כי לא יכל הפעם לראות בצרת נפש המעתירים‪ ,‬וגם )כפי שהגיד לאחד מתלמידיו(‬
‫כי חש בנפשו‪ ,‬כי רק לחנם כל הטורח הזה‪ ,‬כי ידע כי קרב קצו‪ ,‬לכן נענה להם ^( ;‬

‫שמבקש מבני כי ה פ׳ ד שלפר והרביץ תורח‬ ‫ער כמה הגיעה חביבותו לתורה נראה מצואתו‬ ‫א(‬
‫לעשות לו מהשלחן שלמד עליו ארון לגוסו בעת בואו אל מנוחתו ‪- .‬‬

‫על הסאון שלו ועוד במה ג ח לי ישראל להשתמש ברופאים ורפואות ראה מה שכתב הרמכ״ן‬ ‫ב(‬
‫בם׳ בהקתי ) כ׳ו י׳ א( דברים נרגשים מ או ר;‬
 ‫ברוך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מרןור‬ ‫‪1125‬‬

‫ויזמינו את הדוקטור המפורסם הגדול בעת ההיא בווילנא ובכל ארץ ליטא^ יעקב־‬
‫ליבאשיץ )גמד חק למודו בעיר האלל‪ ,‬בגרמניא‪ ,‬וגר בפטרבורג‪ ,‬ומהיותו תאב לשבות‬
‫בתוך עמו קבע דירתו בווילגא^ ונפטר שם בן פ״ו שנים‪ ,‬בשנת תקפ״ז(;‬
‫וכנהוג‪ ,‬כפף אזנו אל החזה של החולה לשמוע ולהוכח ממצב דפיקת הלב ותנועת‬
‫אברי הנשימה•‪,‬‬
‫וכאשר יצא מחדר החולה להחדר הסמוך‪ ,‬ששם הכו עליו הרבה אנשים לשמוע■‬
‫מה שיגיד על מצב החולה — שאל אחד מהם על זה ממנו‪ ,‬וישאל בשפת יהודית ובבטוי‬
‫העממי ‪ :‬״וואו האלט ער ? ״ ומובן שאלה זו בפי העם ‪ :‬״איך עומד מצב החולה במחלתו ?״‬
‫ויען לו הדוקטור בלשונו ובסגנון מבטאו הוא ״ער האלט אין )מסכת( כלים״ ‪ ,‬לומר‪.,‬‬
‫עומד הוא בגידסתו במסכת כלים‪ ,‬כי בעת שכפף אזנו אל חזוע שמע אותו חוזד על‬
‫לפי סגנון לשונו ומבטאו בסגנון ״לשון נופל‬ ‫מסכת זו‪ ,‬והשיב להשואל בלשון צחות‬
‫על לשון״ א( •‬

‫ובהקדטה לספר ‪ ,‬ט ר‪ 6‬א לעם' הטטיר ברותחין על דברי הרמבי־ן‪ ,‬אבל ‪ Sy‬האטת‬
‫להבוות בהם ‪.‬‬ ‫אין בכח דבריו ההם‬
‫וראה טח שכתבנו אנו בכלל ענין זה להלן בחלק רביעי‪ ,‬סרק ט׳ ב סעין* ב' ‪— ,‬‬

‫נ טו‬ ‫טצינו ענינו בחז״ל‪ ,‬בטם׳ ביצה )ב׳ ב׳(‬ ‫ואמנם סגנון תשובה בסגנון לשון השואל‬ ‫יא(‬
‫שמסופר שם באחד מתלמידי בית הלל שהביא קרבן ביו״ט וסטר עליו‪ ,‬ואסר לו אחר‬
‫טתלמידי בית שמאי ‪ ,‬מ ה זו סמיכה* )כלומר‪ ,‬לטה סמך‪ ,‬דכ׳ ש סבירא להו דאסור לסטוך‬
‫על הקרכנוח הנאות ביו*ט(‪ ,‬והשיב לו זה ‪ ,‬מ ה זו שתיקה* )כלומר‪ ,‬למה אינו שותק‪ ,‬משוס‬
‫כך‬ ‫דטותר לסמוך ביו*ט( ‪ ,‬והנה כמו ששאל בלשון ‪ ,‬מ ה זו'‬ ‫דני ת הלל סבירא להו‬
‫‪.‬‬ ‫השיב לו;‬
‫באן ‪ :‬האי צורבא מרבנן דאטר לי׳ חברי׳י‬ ‫בגמרא‬ ‫ועל ‪.‬יסוד תשובה זו אמרו‬
‫מילתא ליהדר לי' כמה דאטר לי׳ חברי׳‪ ,‬בלומר‪ ,‬בסגנון לשונו שלו ‪.‬‬
‫ולדעתי יש לזה רמז בחורה בפ׳ קרוע בי קרח אמר למשה רב לכם השיב לו משת‬
‫גם כן בלשון כזו‪ ,‬רב לכם כני לוי; ‪,‬ומשה אמר לו המעט מכם וגו׳ השיב לי יזיא )זדי­‬
‫דתן ואבירם( המעט בי העליתנו ‪.‬‬
‫ובב^’ ב )ט״ו א׳( איוב בסערה דבר ובסערה השיבו דו‪— .‬‬

‫ועפ״י זד‪ .‬נראה דפרש יפה דברי הם*ר בס׳ בלנע והובא בפירש*י שם )כ*ב ייח!‬
‫אוכל לעבור וגו'‪ ,‬וז ״ לג‬ ‫על מה שאמר בלע‪ 1‬ע אם יתן לי בלק מלא ביתו ככף וזהב לא‬
‫למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון וכו'‪ ,‬ע כ' ל‪.‬‬
‫לאיש‪-‬‬ ‫דאבות )פ*ו מ״ט(‪ ,‬שאמר רבי יוסי בן קסמא‬ ‫ויש להעיר על זה ממשנה‬
‫תקסד‬ ‫שני‬ ‫סרק י״ד ״טוב דברופאים״‪ ,‬סעיף ב׳‬ ‫הלל‪,‬‬

‫ויריעה כזו הי׳ יכול להשיג ולהכיר אך דוקטור מדור הישן ומבית המדרש הישן! א<׳‬

‫ועל ערך ידיעתם)?( של דוקטורינו בזמן הזה את שפת עבר )ומי ידבר עוד על‬ ‫‪,‬‬
‫הידיעה בספרותנו העתיקה והחדשה — ממש לא יראה ולא ימצא כחמץ בפסח( סובבווד‪.‬‬
‫הולכות בקרב העם אגרות נרגשות וגם מאוד מגוחכות‪:‬‬
‫כה מםפרים על דוקטור אחד באחת מערי הנגב ויליד ארץ הנגב ממדינתו של«‬
‫ויאמר לעמוד על הבחירה ממשרת ״רב מטעם הממשלה״׳‬ ‫מצא די מחיתו מפרנסתו‪,‬‬
‫ובעזרת בני משפחה ואוהבים והשתדלות שונות צלחה לו להבחר ולהתקיים על משמרת‬
‫פקידות זאת‪5‬‬
‫וייעצוהו קרוביו ומיודעיו‪ ,‬כי יקח לו מורה ללמוד את שפת עבר‪ ,‬אף כי במרה‬
‫קלה‪ ,‬באופן שתהי׳ לו למצער אף כי השגה ״כל שהוא״ ממנה‪ ,‬יען כי המשרה הזאת‬
‫לפעמים קרובות דורשת ידיעת שפת עבר‪ ,‬ולא יתכן בלא כל הכרתה ‪.‬‬

‫המדבר עמו‪ ,‬אםילו אתה נותן לי כל כס!* וזהב שנענלם לא אצא למקום שאינו מקיס תורה‪,‬‬
‫הרי דמדרך העולם לדבר כן‪ ,‬ולמה זה הזו ת הל קשות בבלעם על לשונו זה ז‬
‫אך ההבדל הוא‪ ,‬דבענינו של רבי יוםי בן קסמא מבואר‪ ,‬שמקודם הציע לו האיש‬
‫שדיבר אתו שאם ילך לגור לעירו יתן לו עכור זה אלף אלפים רנרי זהב‪ ,‬ועל זה השיב לר‬
‫ב^‬ ‫אלא אפילו כל‬ ‫רנרים‪,‬‬ ‫אלף אלפים‬ ‫הצעתו‪ ,‬שלא רק שלא יקה‬ ‫רבי יופי מעין‬
‫וזהב שבעולם ‪i‬‬
‫)כי בכו■‬ ‫כפף‪ ,‬רק כבוד‪,‬‬ ‫ענין‬ ‫הן בלק לא ‪ .‬הציע לו כלל‬ ‫ולא כן בבלעם‪,‬‬
‫אכבדך(‪ ,‬ואם כן הי׳ לו להשיב מעין הצעתו‪ ,‬שלא יוכל להתכבד בכל כבוד שבעולם‪ ,‬ולמה‬
‫תפס עניני כסף‪ ,‬אלא משום רהומד מטון הוא‪ ,‬ונודע בטבע‪ ,‬שתאות האדם רגילה תמיד על‪-‬‬
‫לשונו להזכירה ‪—.‬‬

‫שמעתי טרודי הנזכר )ששמע מזקני העיר( על הרופא הוה‪:‬־‬ ‫וכמה דברי הן ואמרי נועם‬ ‫«(‬
‫מדרשות ובתי כנםיות הגדולים‬ ‫בבואו לגור בווילנא שלח דברו לאלופי הקהל ולגבאי בתי‬
‫שבעיר ולבל כתי חסד ומוסדות של צדקה וחבורות של מעשים טובים וביקש מהם שירשמווע‬
‫בערך הטסים שמשלמים העשירים והטנדכים הגדולים‬ ‫לחבר להם ולקצוב עליו מם שנתי‬
‫מאהבה וכבוד ‪ .‬והי׳‬ ‫בעיר ‪ .‬ועל כל דבר וענין הנוגע להקהלה יודיעוהו ויקת חלק בהם‬
‫ובעת שהזמינוהו להגר׳א )כמסופר כפנים( אמר‪,‬‬ ‫הולך את חכמי ישראל ומבקש קרבתם‪.‬‬
‫כי אלו לא למד את הכמת הרפואה אלא בשביל הזמנה זו דיו ‪,‬‬
‫ובחושו קץ חייו הזמין עשרה אנשים יראים וחכמים והתודה לפניהם בכל נוסח הודוי־‬
‫במצב ז ה‪.‬‬
‫ועוד כמה דברי כבוד ויקר סיפר ע ל ע‪— .‬‬
 ‫ברוך‬ ‫)יכרונותי(‬ ‫ממור‬ ‫‪1128‬‬

‫ויעש כן ‪.‬‬
‫ועם כל זאת< כשהי' צריך לערוך שתים ושלש שורות בעברית הי׳ נרעש ונדהם‬
‫םאוד; האותיות והמלים עם נטיותיהן ונקודותיה; היו פורהות לפניו ברעיונו‪ ,‬מפרכסו^‬
‫מעורבות‪ ,‬סבוכות ומסובכות ומבולבלות עד מאוד‪ ,‬ולא הי׳ יבול לצמצם רעיונו לערך‬
‫בנין שלם מהדבר שהי׳ דרוש לערך‪ . ,‬והי׳ כמו אובד דרך ומשועמם ; והי׳ חס מאוד‬
‫לראות בענות נפשו איך הי׳ מתינע ונטרד ומתמוגג ביזע לעמוד על מערכת המלים‬
‫וקשורן וחבורן בסגנונן ובישרתן ‪ :‬ולפעמים קרובות‪ ,‬למרות בל עמלו ויגיעת נפשו בלי‬
‫ידו דבר מעוות ומשחת שהגיע עד הגחוך־‪,‬‬ ‫‪.‬חרף‪ ,‬הי׳ מוציא‬
‫ופעם בא אליו הקברן בשם הגבאי מח״ק לבקש רשיון לקבורת מת ; ויען כי ירע«‬
‫•שהגבאי ההוא מרחלל בידיעת שפת עבר‪ ,‬אמר להעריך הפעם את רשיונו זה בעבריו‪/‬‬
‫למען ידע‪ ,‬כי אחים הם למדע זו ;‬
‫על הגליון נתבלבל מאוד ונטרד הרבה בסגנון‬ ‫וכאשר דחל להעריך הדברים‬
‫חנוסח בסדור האותיות ובקשור המלים ובכל המשך הדברים‪ ,‬ונטרד עד השעמום ; וחשב‬
‫׳וכתב‪ ,‬וכתב ומחק‪ ,‬וחזר וחשב וכתב‪ ,‬וחשב ותיקן‪ ,‬כתב על גבי מחק ומחק על גבי‬
‫כתב‪ ,‬אחת ושלש‪ ,‬אחת ושבע‪ ,‬עד שלבסוף לאתר יגיעת בשר ורוח עד הזיעה ערך‬
‫■וכתב כרטיס קצר‪ ,‬נקי וצרוף ממחיקות ומתקונים‪ ,‬וקפלו ונתנו על יד הקברן‪ ,‬להגיעו‬
‫יאל הגבאי ;‬
‫ויהי כאשר העיף הגבאי את עינו על הכתוב בכרטיס והוא משר ‪ a‬ע על הספו‪/‬‬
‫קפץ ממקומו כמתוך אש קדחת ובקול שחוק גדול‪ ,‬אדיר וחזק‪ ,‬עד שנזדעזעו כותלי‬
‫•הבית‪ ,‬וכמעט שנתפקע משחוק‪ ,‬ושחק ולא פסקן‬
‫בהכרטיס הי׳ ערוך כתובת־רשיון קצרה וברורה בלשון זו ‪, :‬אגי גותן רשות לקבור‬
‫•את המוכ״ז ״ )ר ‪ a‬ת שהי׳ לו לכתוב ״אני גותן רשות להמוכ״ז לקבור את המת ‪- - . .‬‬

‫וכן מספרים על דוקטור אחד‪ ,‬והוא גם רב מטעם הממשלה באחת מערי רוסיא‬
‫הפנימית‪ ,‬ביום חג גדול ד ת י ; המיוחד ומקודש לבני המדינה מהאמונה השלטת‪ ,‬צוה‬
‫על בניו ועל מקורביו הצעירים לקחת חלק בשמחת היום יחד עם שכניהם האזרחים‬
‫העקרים ;‬
‫וכאשר נשאל ממקורביו מבני ישראל ‪ :‬״לשמחה זו מה היא ל נ ו ? ״ ענה כגאה‬
‫■וגאון‪ ,‬כיורע ספר וספרות ‪ :‬״והלא כתוב הדר הוא ב ס ר ו ר ישמח ישראל ב ע ש ו ? !״ ״(‪.‬‬

‫נסתייע לרעיונו או לחדושו זה מלשו; הפסוק בתהלים ) ‪ o 'r p‬ב׳( )והוא חשב מקורו נסרור‬ ‫זא(‬
‫תקסה‬ ‫פרק י״ר ״טוב שברופאים״ ‪ ,‬סעיף ב׳‬ ‫חלק‬

‫ואחד מהם‪ ,‬גם כן משנה הבם‪ ,‬רב ודוקטור‪ ,‬ראה ושמע‪ ,‬אשר בעת שמזכירים‬
‫בכתב את השנה העתידה לבא‪ ,‬כותבים ״השנה הבע״ל ״ שבאורה בראשי תיבות ״הבאה‬
‫עלינו לטובה״‪ 5‬אך הוא חשב‪ ,‬כי לשון זו בכלל מורה על השנה הבאה״ לכן נשתמש בזה‬
‫בענין שהביא לירי גיחוך מופלג!‬

‫כי פעם אהת התאונן בכתב לפני הגבאי דח״ק על אשר השמשים לא יודיעוהו‬
‫הנהגת פנקסי המטריקאות על הסדר‪ ,‬וכתב ׳‬ ‫בזמנם ממקרי מתים‪ ,‬וזה מטריד מהלך‬
‫‪,‬ומבקש אנכי‪ ,‬לזרז את השמשים‪ ,‬כי במתים ה ב ע ״ ל יוריעוני בעתם ובזמנם״ ‪_ .‬‬

‫שוב הי׳ מעשח בעיר אחת בפנים רוסיא שהיתה שנה אחת גשומה הרבה‪ ,‬וכאשד‬
‫עבר מחצית חודש תמוז והנשמיים לא פסקו‪ ,‬נתעוררו איזה אגשים להגיד תהלים וסליחות‬
‫שיתעצרו הגשמים‪:‬‬
‫אבל ״הרב הדוקטור" המקומי לא הרשה להניד תהלים‪ ,‬ויבאר טעמו‪, :‬כי זוכו‪-‬‬
‫ש ח ו נ ה הרבה ולא ירדו גשמים כלל‪ ,‬ופקד הרב‪:‬‬ ‫הוא מילדותו שהיתה שנה אחת‬

‫‪s rS‬‬ ‫‪.‬עו שיו'‬ ‫הפעל‬ ‫ה‪6‬ך את מלת‬ ‫ובערות מצוינת‪ ,‬כי‬ ‫נורית‬ ‫דרך‬ ‫התפלה( על‬
‫פרסי ‪ .‬ע שו״‪,‬‬

‫ולוא זכוע הי׳ יכול להסתייע לענינו בדרך התורה‪ ,‬דרך ישרה ונ א מנו‪ /‬מהמבואר‬
‫מס׳ ע*ז )מבבלי( דן« ב׳‬ ‫בתלמוד ירושלמי ממם׳ ע״ז )פ״א ה״ה( )והובא בתום׳ בתתלת‬
‫א׳‪ ,‬ד׳־ה אסור( בזו הלשון ז ‪,‬הנכנם לעיר )ביום חגם( ומצאם שמחים ש מ ח ע ם ת ם'‪ ,‬ע*כ }‬
‫משום שהאומות שבימינו אין עובדים לע׳׳ז‪,‬‬ ‫ההיתר בזו‪/‬‬ ‫וכתבו התום׳ שם בטעם‬
‫למנוע האיבה‪ ,‬ומטעם זח‬ ‫והחגים להם רק ממנהג א בו תי ה‪ /‬ולכן ראוי לשמוח עמהם בדי‬
‫מבואר במם׳ ע״ז )ם־־ה א׳(‪ ,‬שהיו מחז״ל שהיו שולחים למכריהם מהאומות מתנות ביום‬
‫ח ג ‪ /‬ופרשו ט ע ם ‪ /‬שיודעים בברור שאינם משתחוים לע״זן‬
‫ונתנהומא פרשת בלק י׳יט( איתא ‪ :‬נשהקב׳־ה משמח לישראל אין אומות העולם‬
‫ע מ ה‪ /‬וזה כדברי הירושלמי‬ ‫שמחים ישראל‬ ‫שמחים‪,‬‬ ‫שמחים עמהם‪ ,‬וכשאומות העולם‬
‫שהבאנו‪ ,‬וצריך לומר‪ ,‬דהתנחוטא איירי ג״ב באומות שאין משתחוים לע׳ז״ או שענין שמחתם‬
‫היא כזו שאין לה בל יחש לענין ע ״ז‪.‬‬
‫‪,‬ועפ׳׳י‬ ‫המתחיל‬ ‫בדבור‬ ‫)וראה מה שאכתוב להלן חלק ד׳ )פרק ט״ח סעין* א׳(‬
‫השתנות' לענין קבלת הזמנות לסעורה אצל אוה״ע( ‪j‬‬
‫לכוין‬ ‫שמזלו חזה‬ ‫ה ר ב ההדיוט הזה‪ ,‬אעס׳י‬ ‫הנה מכל זה לא ראה ולא ידע‬
‫לנקודת האמת‪ ,‬לפי הדין‪ ,‬אם ני הניע אליה בדרך עקומה ועקובה ובםגנון נערותי מאין‬
‫כמוהו( ונתקיים בו מאמר אהד ד״ כ סי םו ״אי לא חזי לנון אריה‪ ,‬אתון הזין מרבעותי‪-‬‬
‫)אם אינכם רואים את הארי‪ ,‬אתם רואים את רבצו( )תרגום שני למנ׳א( ‪- .‬‬
 ‫ברוך‬ ‫)זכרונותס‬ ‫מקור‬ ‫‪1130‬‬

‫‪:‬הרוחני מאותה העיר שהי׳ הוא )הרב הרוקטור( גר שם להגיר תהלים בכל בתי התפלה‬
‫■‬ ‫״שבעיר; —‬
‫״ומבואר סוה — הוסיף הרב הרוקטור — כי מסגולת התהלים להוריר גשמים‪ ,‬ואיך‬
‫^ה יגירו עסה ת ה ל י ם לעצר הגשמים ?״‪. .‬‬
‫ואלה הם רבנינו ואלופינו‪ ,‬אשר הרכיבו לראשינו‪ ,‬הה‪ ,‬אנה נוליך את חרפתנו !—‬
‫תקשו‬ ‫שני‬ ‫סעי!״ א׳‬ ‫פרק ט״ו ״בירושל׳ם תנוחמו״ ‪,‬‬ ‫חלק‬

‫פרה ט״ו‬
‫״בירושלם תנוחמו׳‬
‫עניני הפרק(‬ ‫)חב]‬
‫סע יף‬
‫הלויה נהדרה ‪ Sr‬דרכו נפג* מקום עעבר דרך‬ ‫נסיעתו ‪ h v‬אבי נקני ‪wS‬־ ‪ f‬ישרא‪- . S‬‬ ‫‪(S‬‬
‫מימי — ‪wSno .‬‬ ‫מקרה מעציב קרב מיתתו ‪- .‬‬ ‫אורח חייו בארץ ישרא‪- , S‬‬ ‫»ם ‪- .‬‬
‫בערי‬ ‫‪S‬םעשה הצדקה‬ ‫סדור הונו ורכושו‬ ‫ע מו ע‪- .‬‬ ‫מבקור חכמי ירוש‪S‬ם אוחו‪ ,‬ודברו‬
‫ירושה שקבעה‬ ‫לקיים ענין‬ ‫רק כדי‬ ‫הניח ירושה לבניו לכל אחד ח׳י רובלים‪,‬‬ ‫א ״י‪— .‬‬
‫הערה שלי על מעשהו זו‪ /‬ועל כלל ענק ו ה י ­‬ ‫התורה‪ ,‬ולהעזר החומרי לא הוצרכו ‪— ,‬‬
‫שיש בן‪ ,‬והסבר הדבר• ~‬ ‫שאין הבת יורשת במקום‬ ‫עוד כהערה‪ ,‬מעם למצות התורה‪,‬‬
‫הדבר‬ ‫זהב וכסף ונחושת‪ ,‬והסביר‬ ‫מדרגות בנותני זורקה‪ ,‬בציור‬ ‫אבי זקני העריך שלש‬
‫בדברי טעם ‪ — .‬בהערו‪ /‬באור הפסוק במשלי‪ ,‬תועבת ה' דרך רשע ומרדף צדקה יאהב ‪—.‬‬
‫מה שספרו עליו מחייו•‬ ‫מכבודו הגדול שם ‪— .‬‬ ‫יחש בני ארץ ישראל אליו‪- .‬‬
‫ונפטר אבי‬ ‫וממותו ר׳ יעקב ספיר ור׳ מיכל פיוג‪ /‬בהיותם כחו׳ל כאורחים מירושלם‪— .‬‬
‫זקני כעשור לחודש השמיני )מרחשון( משנת תר*ל בעיה׳ק ירושלם‪ ,‬ונקבר במעלות הסברים‬

‫של אבי‬ ‫ברבר זכרון יום פטירתו‬ ‫מקרה עם בנו‪ ,‬הוא דודי‪, ,‬הנצי־ב מוואלאזיף‬ ‫‪(3‬‬
‫זקני ‪ - .‬בהערו‪ /‬עד מאמר חז׳ל‪ ,‬תורה בין בעידנא דעסיק בה ובו׳ אגונא מגנא )סומו‪/‬‬
‫ממנחני אבא מרי לתת סימנים למאורעות שונות בתיים ‪ - .‬סימן‬ ‫ב״א א׳(‪ — .‬בהערה‪,‬‬
‫פלא‬ ‫דבר‬ ‫בחז׳ל ‪— .‬‬ ‫על חשיבות ענין סימנים‬ ‫לי לזכירת יום הולדתי ‪— .‬‬ ‫שמסר‬
‫באור הלשון‬ ‫תמוהים בספר רבי אלי' כחור ‪— .‬‬ ‫דברים‬ ‫ברמב׳ם בה׳ קדוש ההורש ‪— .‬‬
‫באור מאמר‬ ‫הלשוןבישעיה‪ ,‬הוי גוי חוטא ‪- ,‬‬ ‫באור‬ ‫כקהלר‪ /‬למד דעת את העם ‪— .‬‬
‫•‬ ‫‪%‬‬
‫באור הלשון בפרשה ויגש‪ ,‬ויוסף‬ ‫נחשבים להם שגגות בזדוניות‪- .‬‬ ‫חז׳ל ב ב' נ ‪ /‬ח׳ ח‬
‫בהערה‪ ,‬ממנהגי יום היא׳צ בארץ ישראל ובגולה‪- .‬‬ ‫ישית ידו על עיניך‪- .‬‬

‫על חקירת הפוסקים‬ ‫ענינו‪- .‬‬ ‫וטעמו ושמו וכל‬ ‫מקורו‬ ‫ככלל‪,‬‬ ‫היא׳־צ‬ ‫ענין‬ ‫על‬ ‫‪0‬‬
‫ודעתי‬ ‫בראשק או כשני‪,‬‬ ‫מעוכרת‪,‬‬ ‫משנה‬ ‫האחרונים ברבר קביעות י א' צ בחורש אדר‬
 ‫)זברונותי(‬ ‫מלןור‬ ‫‪1132‬‬
‫ברוך‬
‫‪ hy‬הדין הםנואי• נתלטור ) שנת‪ ,‬ס״ט ב׳( הי׳ מהלך בררך ו מנ ח איזח יום מגי*‬ ‫בזה ‪— ,‬‬
‫מראש חידש יני' •‬ ‫)מסשרי( ינו^‬ ‫נהערה‪ Hy ,‬המאמר בהגדה ש״פ‬ ‫וני' ‪— .‬‬
‫המאמר בי דו ^ מי שק^יס )ם״ב( אין עושין נששות )ציונים( ?*צדיקיס‪ ,‬שדבריה®‬ ‫בהערה‪hy,‬‬
‫ונפלאים בכלל ענין ז ה‪ .‬־־‬ ‫בזה‪ ,‬ודברים מחודשים‬ ‫הם זכרונס‪ ,‬ומבפר פחד יצחק‬
‫וטעמי ה דני •‬ ‫עור בהערה‪ ,‬על המנהג מהקמת מצבו‪/‬‬ ‫הצדיקים ועל החםידים ‪— .‬‬
‫‪I'k .‬‬
‫במאמר אחד בידושלטי מם׳ סוטה )פ״ה ה״ה( »‬ ‫באיר נפלא ואשתי‬ ‫ועוד בהערה‪,‬‬
‫ל אני האב‪ ,‬וכבוד לאבי האב בכלל‪— ,‬‬ ‫אוהב שונאי*‪ - .‬על חיוב יא־צ‬

‫מקבלת מנהג היא״צ נרגש קודש בכל האומה הישראלית‪ ,‬כאנשים ונשים טנל הערג'®״‬ ‫ף(‬
‫ומלוים **יי**‬ ‫נפלא מן מקדשי יום היא׳צ בבואו‪,‬‬ ‫ציור‬ ‫סבל הדעות וטבל ההשקפות ‪— .‬‬
‫ממכתבו של נעל יא׳׳צ אחד בעתון אחד ‪— .‬‬ ‫בחלול דת בגלוי ‪— .‬‬

‫‪.‬‬ ‫א‪.‬‬

‫בקק משנת תרי״ב הוציא אבי זקד אל הפועל מחשבתו ומשאת נפשו מ׳צנים‬
‫רבות ללכת להשתקע בארץ אבותינו על אדמת ישראל ולחונן עפרה< כפי שספרי׳י‬
‫למעלה בהמשך הפרקים הקודמיס )פרק י״ב סעיף ה׳ ‪ ,‬ופרק י״ג סעיף א׳ וסוף סעיף ג׳(ז‬
‫כי אמר למצוא שם נחומים לנפשו הנהלאה מעמל החיים הרוהנים בארצות הנולד‪ ,‬א׳^*י‬
‫חדשים מקרוב יבאו לפרוץ גבול ראשונים ולכונן מצב חדש ומערכה חדשה תחת‬
‫אויר מפשי ברת וחירות במעשים‪ 5‬ויחד עם זה להצר ולדחוק רגלי ישראל שומרי‬
‫אמונים‪ ,‬להכאיב לבם ולהדאיב נפשם בכל עניניהם ובכל מהלך נפשם ורוחם‪ ,‬כאיג^ר‬
‫ספרתי וציירתי בארוכה בפרקים הקודמים )י״א—י״ג(ן‬

‫והי׳ אומר‪ ,‬כי עלולה ארץ הקדושה להמציא נחומים לדורשיה‪ ,‬כי על כן תבוני*‬
‫כמו שאמרו בירושלמי מו״ק )פ״ג ה״א(; העוזב את ארץ ישראל ודולר‬ ‫בשם ״אם״‪,‬‬
‫‪ pnS‬לארץ‪ ,‬עליו נאמר ״מניח חיק א מ ו ומחבק היק נכריה״ ‪ ,‬ודרך האם לנחם‬
‫בניה‪ ,‬וכמו שכתוב )ישעיה‪ ,‬ס״ו( כאיש אשר אמו תנחמנו‪ ,‬ועל כן אמר הכתוב )שם(‬
‫ובירושלים תנוחמו‪— .‬‬
‫ואתרי אשר סיר בפה עניניו שלו ועניני בניו ומשפחתו וגס עניני עירו הלך לררםי‬
‫הקדושה‪ ,‬וילך עמום בעושר ובברכת ה׳ בכל טוב ;‬

‫ושמעתי מזקני הדור‪ ,‬כי בכל מקום שעבר על דרכו לווהו גדולי העיר בכל רג״*י‬
‫האהבה וההביבות‪ ,‬וכבוד גדול עשו לו‪ ,‬כי הי׳ האיש גדול ונכבד מארד‪ ,‬מעוטר ומוכדר‬
‫בכתר שם טוב בכל המדינה‪ ,‬כפי שציירתי ערכו בפרקים הקודמים )ראה המשך בל‬
‫תקשז‬ ‫‘טני‬ ‫סעיף א׳‬ ‫פרק ט״ו ״בירושלם תנוחמו״ ‪,‬‬ ‫הלק‬

‫סרק י' וסעיף א׳ מפרק י*נ( ‪ . ,‬ויתברכו בו וביוצאי חלציו ובקניני נפשו ובכל אורח‬
‫זזיים שלו;‬
‫ומפי עדי ראיה שמעתי‪ ,‬כי בעברו על דרכו דרך פה )פינסק( ללכת באניה‬
‫לקרמנצוג ולחרפון ומשם לאדעססא להפליג בים השהור ליפו—לווהו רבני העיר ונדוליה‬
‫וחכמיה וכל הגבירים המפורסמים עם המון אדם רב עד מחוץ לתחום העיר ומקום‬
‫ואותו היום הי' יום הפץ וענץ של‬ ‫שעמד האניה‪ ,‬ותהי המחזה יפה ונהדרה עד מאור!‬
‫קורת רוח לכל בני העירחרתאומית )פינסק‪-‬קארלץ( לענות בו ‪— .‬‬

‫ויחי בעיר הקודש ירושלים שבע עשרה שנה‪ ',‬בעושר ובגדולה‪ ,‬בנחת וברצון‪,‬‬
‫בפזור צדקה והסר ומעשה הטוב בכלל ביר רחבה ונדיבה בכלל ובפרט‪ ,‬כי לבד שהי׳‬
‫^•כעצמו עמום ברכוש גדול עוד היו בניו ונכדיו הגבירים שבחו״ל משפיעים עליו מטוב‬
‫החיים וממציאים לו כפעם בפעם בכל עת מצוא ע״י עוברים ושבים מהכא להתם מכל‬
‫ברכת הבית יותר מכפי צרכו‪ ,‬ולא מפני שהי׳ צריך לכך‪ ,‬כי אם להביע לו בזה רגשי‬
‫א‪.‬־‪.‬בה נפלאה וגעגועים נחלים‪ ,‬אשר לבם ולב כל בני משפחתו בפה יהגו ויחושו לו‪,‬‬
‫יכסו שהיו רגילים לחתום במכתביהם אליו ״כי ביחד עם נשיקות עפר הארץ הקדושה‬
‫ינשקו גם את כפות רגליו״ ; ויהי דבר השלוחים האלה לתענוג ולנחת רוח להם ולבני‬
‫סשפחתם‪ ,‬ויתעסקו בזה מטוב לב ומהרחבת הנפש‪ ,‬אין ערוך לה ‪1‬‬

‫אשרי לאב ברוך מבנים כאלה‬

‫ואשרי לבנים בברכת אב כוה!‬

‫יאזכור תוכן מאחד ממכתביו לאמי‪ ,‬היא בתו‪ ,‬בתשובה לשאלתה אותו על תכונת אורח‬
‫יזיים שלו שם‪ ,‬וירגיע רוההלאמרג הנני היפ ה היי עושר וגדולה‪ ,‬חיים מלאים ברכת ה׳;‬
‫ילמשל‪ ,‬בעת אשר רוב בני ירושלים מכינים להם לליל שבת לפת מתאנים ורמוגים‬
‫ושמנים ויינים ותפוחי סינים )מעראנצן( ועוד פרי הדר כאלה — יכינו לי מן‪ ..‬תפוחי‬
‫אדמה ! והסבה לזה‪ ,‬מפגי שמין זה איננו גדל על אדמת הארץ מפני קושי האדמה ומין‬
‫יה דורש אדמה רכה‪ ,‬ולכן הוא יקר המציאות בפה‪ ,‬ומביאים אותו ביחוד מאדעססא‪,‬‬
‫כי אם בעלי הון‬ ‫יחשוב הוא כאן כמו אצלכם כל פרי עץ יקרים‪ ,‬ולא ישיגום‬
‫יעושר״‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫עולם הפוך!‬

‫במכתבו האחרון לאבא מרי מן הורש אלול משנת תרב״ט התאונן מר על השמועה‬
‫כי לרגלי הסתבכות מקרים‬ ‫יזמעציבה שהגיעה אליו )לאחר שהסתירוה ממנו זמן רב( ‪,‬‬

‫‪72‬‬
 ‫ברוך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫ממור‬ ‫‪1134‬‬

‫שונים וסבוכים מסוכסכים שבאו לעולם לרנלי מלחמת אשכנז ואומטריא בשנת תרכ״י■‬
‫)‪ ( 1866‬הוכרח אחד מבניו‪ ..‬לסדר חובותיו‪..‬‬
‫כי אחרי אשר קנה בנו זה‪ ,‬כדרכו שנה שנה‪ ,‬סחורד*■‬ ‫ותכן המקרה בכלל הי'‪,‬‬
‫רבה ויקרה באוכטריא להובילה לרוכיא‪ ,‬נברר ונוקש מהלך הסחורה דרך נבול אשכני‪/‬‬
‫ועל פי ״חקי״ מלחמה החרמה שם הסחורה כולה לננזי'‬ ‫ובין כה פרצה המלחמה;‬
‫כמוצאת ממלכת אוסטריא‪ ,‬אויבתה של אשכנז בימים ההם‪ ,‬מבלי שית לב!‬ ‫הממלכה‪,‬‬
‫כי הטהורה היא כולה קנין איש פרטי ואין לה ולו כל יחש וכל נגיעה עם הממלכה‪ /‬ולא‬
‫הועילו כל הטענות וכל המענות וכל ההשתדלור״ ותגזור אומר — והכל אבר‪ ,‬אבי'‬
‫ואין להשיב יי( !‬
‫ועל פי סכה זו אבד בנו בפעם אחת את כל הונו שלו והון רב של אחרים שלוה‪.‬‬
‫ובעזרה‬ ‫לתכלית קנין הסחורה‪ ,‬כמנהגו שנה שנה‪ ,‬ויצא נקי מהונו ונהרס מכל יקומו‪,‬‬
‫וסעד בני משפחתו עלתה בידו לסדר חובותיו ולהשלים עם הנושים בו ;‬
‫וכתב אבי זקני ״כי כל כך יעיק הדבר על לבו‪ ,‬עד כי מסופק הוא אם יוסיף‬
‫יען כי לא יוכל להשלים עם מקרה מר ותוגה כזה ביוצאי חלציג‬ ‫להאריך ימים עוד‪,‬‬
‫ה ח י י ם שלו״< ‪,‬‬ ‫בכל משך‬ ‫חייו‬ ‫על ש מ י‬ ‫הראשון‬ ‫הכתם‬ ‫״וזה הוא‬
‫ועל כן הוא נדהם ונרגז‪ ,‬וחייו לו למעמסה״ ב(‪.‬‬
‫־ וחושי לבו לא כזבו לו‪ ,‬כי כשני חדשים אחרי כן‪ ,‬בעשור לחודש מרחשון משנה‬
‫תר״ל נאסף אל עמיו‪ ,‬למגיגת לב ונפש כל משפחתו הגדולח ונפשות כל יודעיו ומכריו־‬
‫הרבים וכל יודעי שמו וערכו הגדול‪ ,‬אשר בארץ ובגולה !‬
‫כי פטירתו עשתה רושם מרכה מאור‬ ‫ועדי ראי׳ מירושלם מעת ההיא ספרו‪,‬‬
‫כל בני ארץ ישראל‪ ,‬כאשכנזים כספרדים‪ ,‬כקרובים ברחוקים‪ ,‬אנשים מכל הערכים^‬
‫מכל המעמדים ומכל המפלגות‪ ,‬אשר לכולם הי׳ אהוב וחביב באהבת נפש‪ ,‬וכולם‬
‫חשבוהו לאב ולפטרון ולמגן ומחסה להם בכל עניניהם‪ ,‬הפרטיים והכלליים‪ ,‬ולפאר■‬

‫לחמם בשעת מלחמה רכוש אנשים םוטיס‬ ‫על תכונת ‪ .‬ח ק״ של ‪,‬חמס״ זה״ המורה היתר‬ ‫א(‬
‫המלחמה ‪ -‬אמר חכם אחר‪ ,‬כי לרמז על זד‪ ,‬שגם‬ ‫אשר אי; להם כל יחש וכל ענין עם‬
‫אותיות השמות ‪ ,‬ח ק״ ו״חמם*‬ ‫מסטר צרושי‬ ‫על פעולה של ‪,‬חמס״ יונח שם ‪,‬הרך באו‬
‫במספר שוה ) ק״ו‪- . ( 108 /‬‬

‫בניו‪ ,‬בציירו‬ ‫תכונת צערו הגדול ממקרה זה תתבלט ביותר עפ״י המשא אשר נשא לפני‬ ‫כ(‬
‫לפניהם את תכונת ואורח חייו השלוים והרצוים בכל משך ימי חייו‪ ,‬שעברו עליז בשקם‬
‫ובמנוחה כמי השלוה‪ ,‬כאשר העתקתי כל רבריו בזה למעלה פרק י' )‪,‬אהבת תורה״( סעי^‬
‫ה׳; ועל כן לא הי' יכול להבליג על צערו ממקרה אי‪-‬רצויה כזה באחר מ בניו‪— .‬‬
‫תפסח‬ ‫שני‬ ‫סעיף א׳‬ ‫פרק ט׳יי ״בירושלם ה ד ח מו‪/‬‬ ‫חלל‪,‬‬

‫ולכבוד לכל העדה ; י וכל אחד חש והרגיש בנפש‪ /‬כי בפטירתו כמו נהסר לו איזה‬
‫חסרון עצמי ולא ידע נפשו; וכל גרולי העיר‪ ,‬רבניה וגאוניה‪ ,‬חכמיה וגדוליה^‬
‫מאשכנזים ומספרדים‪ ,‬הלכו אבל אחר מטתו‪ ,‬ויגדל המספד ותרב האניה בחוצות‬
‫ירושלם‪ ,‬ובבל ערי א״י ומדינת ליטא קראו לאבל‪ ,‬לבכי ולמספד‪ ,‬ויתאבלו עליו כהמר‬
‫על אב יקר וטוב‪— .‬‬

‫ומזמן חליו ספרו הרבה בזמנו כמה וכמה אורחים משם‪ ,‬ויותר מהמה סיפר‬
‫דברים נרגשים ומסודרים הנוסע המפורסם הגדול בזמנו‪ ,‬ר׳ יעקב ספיר‪ ,‬תושב ירושלם‬
‫ומחבר ספר המסע אבן ספיר‪ ,‬שבא לחו״ל בזמן קרוב לאחר פטירת אבי וקני «( ;‬
‫וסיפר‪ ,‬כי נחלה אבי זקני מחלתו אשר מת בה בשנת השמונה עשר לשבתו‬
‫בירושלם ; ובחליו‪ ,‬נכנסו אליו חכמי ירושלם לבקרו‪ ,‬וימצאו אותו חלוש ורפה כו‪/‬‬
‫ויצטערו מאור;‬
‫הנה אם בכלל עת מועד‬ ‫והוא הכיר לדעתם ויאמר אליהם ‪ :‬״למה זה הצטערו‪,‬‬
‫זאת‪ ,‬לא טוב אנכי מיעקב אבינו‪,‬‬ ‫לכל חי‪ ,‬ואני כעת בן שבעים ושבע שנה; עוד‬
‫אשר בשמו אקרא‪ ,‬דכתיב בו ״ויחי יעקב שבע עשרה שנה ויקרבו ימיו למות״‪ ,‬ואני‬
‫גם כן זה שבע עשרה שנה לשבתי בעיר הקודש ; ועוד יתרה לחיי במשך זה הזמן על‬
‫הייו הוא במשך זמן זה‪ ,‬כי הוא הי בהם בארץ מצרים‪ ,‬ואני — בארץ הקדושה ; וגם‬
‫יתרה לחיי בכלל על חייו הוא בכלל‪ ,‬כי עליו עברו כל ימיו כמעט בצער ויגון‪ ,‬ועלי —‬
‫בנחת וברצון =( ‪— .‬‬

‫וסידר את כל הונו ורכושו למעשה הצדקה בירושלם וביתר ערי א״י; ולהמשת‬
‫ופירש מעשהו ‪p t‬יען כי הם אינם צריכים לירושתו‪,‬‬ ‫בניו הניח לכל אחד ח״י רובלים‪,‬‬
‫‪6‬י ברכם ה׳ לעצמם‪ ,‬ועושה הוא זה רק לקיים סדרי ירושה שקבעה התורה ‪0‬‬

‫אי׳ ה להלן‬ ‫על ר׳ יעקב כפיר זה ועל ענינו ועל פנישתי עמו בילדותי ועניני עסו אספי‬ ‫א(‬
‫בחבור חלק ד'‪ ,‬פוף פרק ל׳ ט ‪— .‬‬

‫על החיים שלו השלוים והמאושרים סיפר בעצמו בארובה עוד בהיותו בחו׳ל לרנלי מקרה‬ ‫ב(‬
‫אהד בחייו‪ ,‬וספרתי המקרה למעלה בפרק י' סעיף ה ‪ /‬ואת דבריו על זה ‪ -‬שם בדבור‬
‫המתחיל ‪,‬ובאשר נתאושש' ‪- .‬‬

‫בניו‪ .‬יען בי לולא בן מסופק אני אם יש כת ביד המוריש להוציא‬ ‫יתכן שעשה בן ברשות‬ ‫ג(‬
‫ובן אין לו‬ ‫ימות‬ ‫כי‬ ‫איש‬ ‫מידי יורשיו את אשר זכתה לוזם התורה‪ ,‬כמש׳ב )פ׳ פנחס(‬
‫יען כי חק שמה התורה שיעמדו היורשים‬ ‫להוציא לצדקה אין לו רשות‪,‬‬ ‫ונו׳; ואפילו‬
 ‫ברוד‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫ממור‬ ‫‪113s‬‬

‫המשך הערה ‪, ' 3‬‬

‫אין להעביר‪ ,‬ם׳«וס ר^א ידעינ]‬ ‫טבא‬ ‫חחח מורימיהם בנהלתם‪ ,‬ואפילו סברא בישא לברא‬
‫איזה בנים יצאו ממנו‪ ,‬כנודע בתלמוד מס׳ ב׳ ב‪ ,‬קל״ג ב' ‪,‬‬

‫ונמצא כתוב בם׳ הטרדכי לטס' ב״ב סרק ט ‪ /‬סימן תרכ׳ה‪. ,‬מעשה באשה אחת‬
‫טו ב'‪ ,‬והורה דבינו יצ חק‪♦ .‬‬ ‫היוחר‬ ‫שצותה לעשות עם הונה )לאחר מיתתה( ‪ .‬א ת הדבר‬
‫לתת ליורשים‪ ,‬מפני כי אין דבר טוב יותר מלנהוג ע פ׳י מצות התורה'‪ /‬ע נ ׳ ל ‪.‬‬

‫ולכן אין ספק שעשה אבי זקני מעשהו זה על צר ההיתר‪ ,‬וכדרכו בכל עניניו כחייו‬
‫שספרתי על זה למעלה‬ ‫וכמו‬ ‫התורה בדיוק נמרץ‪,‬‬ ‫לעשות כל דבריו ועניניו עס״י חקי‬
‫כפרק י׳ סעין* א׳ ‪ .‬וגם בי בטח עשה וסידר הכל גם על דעת חכמי התורה בירושלם ‪.‬‬

‫ואיך שהוא‪ ,‬לדברי אבי זקני אלה יתכנו דברי חז׳ל ; ‪.‬אפילו שיחתן של בני איין‬
‫ישראל צריבה תלמוד' )מ׳ר ויקרא‪ ,‬ל׳ ד (‪— ,‬‬

‫והנה לא זכר אבי זקני בחלק הירושה את בנותיו‪ ,‬והדבר פשוט‪ ,‬שכן הוא מצות‬
‫זזתורו‪ /‬שכמקום הבנים אין הבנות יורשות‪,‬‬
‫מירושה‬ ‫שמנעה התורה את הבנות‬ ‫כטעם הרכר‬ ‫דבר‬ ‫וכאן אמצא מקום להגיר‬
‫במקום שיש בנים‪ ,‬ורבים חקרו בז הו‬
‫ואם בי בכלל אין לנו לחקור אחר טעמי מצות התורה )וכנודע במם׳ סנהדרין )ב׳א‬
‫כ׳( מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו'‪ ,‬ועיין מ ש'כ מענין זה כארוכה להלן בחבור חלק‬
‫בחז׳ל מצינו‬ ‫ג׳ פרק כ׳ג סעיף ו׳ במה שמצינו בתורה גופה כמה טעמים לטצותיה‪ ,‬ובן‬
‫לחכטיש שהיו דורשין טעמא רקרא‪ ,‬עיי׳ ש בארוכה( ;‬
‫אך ספני שהדבר הזה )דבר הירושה( הוא מעניני העולם וממקרי יום יום‪ ,‬וככל עת‬
‫כשר‬ ‫מגדר הסברא השכלית של‬ ‫היוצא‬ ‫ומקרה חוקרים ומתפלספים בזה כעל דבר תמוה‬
‫הרעת‪,‬‬ ‫סברא אשר תחקכל על‬ ‫ודם ‪ -‬לכן אחשב‪ ,‬כי לא יחשב לי לעון אם אומר כזה‬
‫‪.‬‬ ‫להניח רעת הבריות }‬
‫והסברא פשוטה‪ ,‬קלה וקצרה;‬
‫הגה הבנות עומדות להנשא לאנשים‪ ,‬אשר הם מצדם עומדים לירש אח אביהם הם‪,‬‬
‫זלא כן האיש נושא אשה שהיא מצדה לא תירש את אביה ו‬
‫ונמצא‪ ,‬שמה שהבת מפסדת במניעת ירושתה מאביה‪ ,‬מרוחת בירושתה מ ח מ ז‪ /‬זטה‬
‫שהבן מרויח בירושתו מאביו‪ ,‬מספיד בירושתו מחותנו‪ ,‬מפני שניסיו יורשים אותו ‪.‬‬
‫ומה שמוציאים השבר כהססד וההפסד כשכר‪ ,‬ולא שירשו‪ .‬ב מ קו מי ביחד עם הבן ‪-‬‬
‫ומתן‪ ,‬והנשים עוסקות‬ ‫וכמשא‬ ‫עובדים כקניני העולם‬ ‫הגברים‬ ‫פשוט הוא‪ ,‬משום דככלל‬
‫עסק בעסקי העולם‪,‬‬ ‫תחת אביהם שגם הוא‬ ‫עומדים‬ ‫בעבודת הבי ת; ולכן הם‪ ,‬ה בני ^‬
‫ונוטלים עזבונו‪ ,‬ווהו פתיל החיים בסדרי העולם ; וככ״ז אין הבנות פפסירות‪ ,‬כפי החשבון‬
‫זזגזבר‪— ,‬‬
‫תמסט‬ ‫שני‬ ‫תנוחמי״‪ ,‬סעיו* א׳‬ ‫״בירושלם‬ ‫פרק ‪a‬׳‪V‬‬ ‫חלל‪,‬‬

‫והי׳ אוסר‪,‬‬ ‫ואמנם מרב פזרונו למעשה הצדקה בחייו לא השאיר אחריו הון רב•‪,‬‬
‫בי שלש מדרגות במתנת צדקה‪ :‬מדרגת זהב‪ ,‬מדרגת כסף ומדרגת נחושת‪ ,‬ונערכות‬
‫לפי זמני חיי האדם ‪ :‬מי שמפזר לצדקה בעת שהוא בריא ושלם בגוף וברוח — אותה‬
‫הצדקה נערכת כזהב ‪ j‬ומי שהוא מחלק לצדקה בעת חליו — נערכת ככסף‪ ,‬ומי שמניח‬
‫ואמר‪ ,‬כי מודה הוא לה׳ ‪ ,‬על אשר זבת‬ ‫לחלק לאחר מותו — הוא בערך הנחושת}‬
‫_‬ ‫ר א ש ו ן יי( ‪.‬‬ ‫חסיד מיום היותו לאיש ומיום עמדו על דעתו — לתפוס בלשון‬

‫ור׳ מיכל פינם מירושלם סיפר‪ ,‬כי עוד היום יזכרו זקני ירושלם את שמו של‬
‫ואבות לבנים יספרו מגדולת העדה‬ ‫אבי זקני בהדרת כבוד וברגשי חביבות יתירה‪,‬‬
‫ומכבודה‪ ,‬בארץ ובגולה‪ ,‬בעת ששכן בה כבוד‪ ,‬״רבי יעקב מירער״ )כך הי׳ נקרא שם^‬
‫על שם עיר מגורו בחו״ל ״מיר׳׳ י(;‬

‫הוא הי׳ מעלה ומרומם את מרת הצדקה יתר על כל המרות המעולות שבאדם‪ ,‬והי' אינזר‪,‬‬ ‫א(‬
‫שאמרו‬ ‫כי מצינו יתרון זנות למדה זו מה שלא מצינו במדות טונות אחרות‪ ,‬והוא מה‬
‫בצדק אחזה פניך‪ ,‬מה ראה דוד ל‪6‬רש זכית‬ ‫במדרש שוהר טוב )סימן י׳ז( על הפכוק אני‬
‫בלבד זוכין ומקנלין פני‬ ‫של צדקה בלבד‪ ,‬ללמדך שאפילו שאין בהם אלא זכות של צדקה‬
‫השנינה‪ ,‬ע״כ ‪.‬‬
‫האלה לפרש הפסוק במשלי )ט״ו ט'( תועבת ה׳ דרך‬ ‫ואני הוספתי עפ״י הדברים‬
‫רשע ומרדף צדקה יאהב ; ולפי השקפה ראשונה אין סוף הפסוק מענין חהלתו‪ ,‬דלפי פשוטו‬
‫הי' לו לומר‪ ,‬תועבת ה׳ דרך רשע וארחות צדיקים יאהב ‪1‬‬
‫מרדף‬ ‫הרשע‬ ‫אך בא לומר‪ ,‬דאעפ׳י שתועבת ה׳ דרך רשע‪ ,‬אעפ׳י כ ן ‪ ,‬א ם ז ה‬
‫צ ד ק ה ‪ -‬י א ה ב‪ ,‬ובדברי המדרש הנזכר ‪- .‬‬
‫ועל דבר הערכת אני זקני שלש מדרגות בנותני צדקדק במצב בריאות שלמה‪ ,‬ובמצב‬
‫החולה ובעזנון לאחר מיתה‪ ,‬והוקיר הרבה את המדרגה הראשונה — יש למצוא סמוכים לזה‬
‫בחז׳ל‪ ,‬כמס׳ ע׳ז )י״ט א'( על הפסוק אשרי איש ירא ה' )תהלים‪ ,‬קי'ב(‪ ,‬ופריך « וני אשרי‬
‫א ד ם ‪ ,‬ונמו אשרי אדם בוטח בך( —‬ ‫איש ולא אשרי אשח )וי׳ל דמדייק שלא אמר אשרי‬
‫אלא אשרי המתגבר על יצרו בעת שהוא א י ש‪ ,‬כלומר‪ ,‬בעת שהוא ברוח גבורה ובבריאות‬
‫שלמה )שכן הוראת שם איש‪ ,‬כמש׳כ הלא איש אתה ) ש׳א נ׳ו(‪ ,‬והזקת והיית לאיש ) מ׳ א‬
‫א י ש מלחמה‪ ,‬שענינו ‪ -‬גבור מלחמה( ולא בשנותיו המאוחרות‪ ,‬שאז‬ ‫ב !‪ /‬ומזה הלשון ה׳‬
‫יצרו כבר רפה מ מנו;‬
‫והנה כלל הענין מנוון לדעת אני זקני נשקול דעתו המכוונת‪—,‬‬

‫עד כמה הי׳ גדול כבודו וערכו בירושלם גראה מזה‪ ,‬אשר על כתב השליחות מגדולי ירושלם‬ ‫ב(‬
‫על החתום‬ ‫בשנת תרי׳ח באו‬ ‫נסיעתו לארצות הקדם‬ ‫ס פ י ר לתכלית‬ ‫להנוכע ר׳ יעקב‬
‫מיוחדי גדולי העיר‪ ,‬והחתום הראשון הגאון דני שמואל סיאנט‪ ,‬והשני ‪ -‬אבי זקני‪ ,‬ואחדיר‬
‫יתר החותמים )נעתק הכתב והחתימות בהקדמה לס' אבן ספיר‪ ,‬ח״א( ‪— .‬‬
 ‫ברוד‬ ‫זכרונותי(‬ ‫מקור‬ ‫‪1138‬‬

‫ועוד פיפר ר׳ מיבל פינם מד‪ .‬ששסע עליו בירושלם )הוא^ פינם‪ ,‬בא לירושלם‬
‫בשנת תרל״ב‪ ,‬כשנה וחצי אחר פטירת אבי זקני( ״בי בעוד אשר במשך יובל שנים‬
‫אשר יצורפו‬ ‫האחרון‪ ,‬כנודע‪ ,‬לרגלי היי צער מסבת הדוחק והצמצום בצרכי החיים‪,‬‬
‫ועל פת לחם יולידו עמל ורוגז וצער הגוף ודכוי הנפש‪,‬‬ ‫בהם אחינו חונני עפר הארץ‪,‬‬
‫ומעבירים על המרות המשובחות אשר בהם ראוי לישראל בכלל ולארץ ישראל בפרט‬
‫לדאבוננו לא נקתה העיר הקדושה מנפתולי‬ ‫להשתבח ולהתפאר — לרגלי כל אלה‪,‬‬
‫מדנים ומריבות ורונזות וקפידות בין יהירים וכתות והבורות וכוללים ומוםדים וכו׳> —‬

‫״הנה )כך הי׳ מספר ר״ם פינם( בעת שהי׳ חי אבי זקני■ לא נראה ולא נשמע‬
‫כי הי׳ אבי‬ ‫במעט כל ריב ובל מצה‪ ,‬כל מחלוקת וכל נאצה‪ ,‬מאחד המינים הנזכרים‪,‬‬
‫שאליו היו פונים כל הטוענים וכל המתלוננים‪ ,‬ובל אשר בלבו הי׳‬ ‫זקני בתלפיות‪,‬‬
‫לחולל תואנד‪ .‬ותלונה‪ ,‬טענה ומענה‪ ,‬אשר ממנה לריב ולמצה תוצאות‪ :‬וכל מי שמצא‬
‫לנכון על סתימת פרץ מחלוקת או לנדור בעד פגע ומכשול וצרה המתחוללים לבא ‪— :‬‬

‫״כולם וד‪.‬כל היו פונים אליו‪ ,‬וכולם הכו למוצא פיו‪ ,‬ואהר דברו לא הרהרו ולא‬
‫טענו‪ ,‬לא רננו ולא התאוננו ולא שינו;‬

‫״וגם לא מצאו עילה וסבה להתאונן‪ ,‬יען כי הוא‪ ,‬ביתרון תבונתו וכשרון השגתו‬
‫הדקר‪ .‬ויסודית את עומק מצוי הדבר שעליו ננשו אליו למשפט‪ ,‬ובעוצם מתינותו ונמום‬
‫דרכו ויופי מהלך נפשו וחוט של חן ואהבה המתוח עליו ועל דבריו‪ ,‬ונוסף לזה הכבוד‬
‫הנחל שרהשו אליו לבות כולם; —‬

‫״מכל אלה צלחה בידו תמיד לפשר בין החולקים ולהכריע בין עצומים‪ ,‬לקרב‬
‫הרחוקים ברעד‪ .‬ובלב‪ ,‬ולאחד הקרעים ולהשלים ביניהם שלום אמת וקיים‪ ,‬ולא נתן מקום‬
‫בהערות הנפרדות ובספלנות נבדלות ובכתות‬ ‫‪ ,‬לפרצת השלום ולהפריע המנוחה בעיר‪,‬‬
‫שונות ובכוללים ובמוסדים ובהערה בכללן‬

‫״ובכל ער‪ ,‬וזמן‪ ,‬בכל מאורע ובכל מקרה שהי׳ בא לידו לפשר ולתוך‪ ,‬להעריך‬
‫זלסדר לא הי׳ זז ממנו עד שאחד את הנפרדים וקרב את ודחוקים‪ ,‬וקרב זה אל זרי‬
‫והיו לרעד‪ ,‬אחת וללב אחד ולעבודה שכם אחד ן‬

‫״וכל כך הירד‪ .‬פעולר״ו ניכרת ורשומית‪ ,‬עד אשר כל בני ירושלם‪ ,‬כולם בלב‬
‫אהד וברגש יחיד ונאמן היו נותנים באהבה את נפשם על הדוזקת מעוזה של תורה ודרך‬
‫ארץ‪ ,‬ולאהב ולכבד את כבוד העיר הקדושה על אחיותיה ההורגור‪ — ,‬ערי הגולה‪.‬‬

‫״והיו אומרים‪ ,‬כי בימיו נתקיים בעיר ה׳ דבר ה׳ ביד נביאו ״והאמת והשלום‬
‫אהבו״)זכריד‪ ,.‬ח׳(‪ ,‬ועל תכונת העיר המליצו את הפסוק בתד‪.‬לים )קכ״ב( ירושלם הבנויה‬
‫‪ypn‬‬ ‫שני‬ ‫• פר‪ ^,‬ט״ו ״בירושלם הניחמו״ ‪ ,‬סעיף ב׳‬ ‫חלל‪,‬‬

‫‪.‬בעיר שחוברה לה יחדו — עפ״י דרשתו — ״עיר שמחברת את ישראל זה לזה״ )ירושלמי‬
‫מו״ק‪ ,‬פ״א ה״ז(״‪.‬‬
‫כל זה הי׳ מםפר ר׳ מיכל פיגס משם תושבי ירושלים‪ ,‬ואשרי מי שמספרים‬
‫אחר מטתו כך‪1‬‬
‫ויהי זכרו ברוך ‪I‬‬

‫ב‪.‬‬
‫ובהדי שותא‪ ,‬אספרה מקרה בלתי רגיל שהייתי אני בו עד ראיה‪ ,‬ואשר נסהבב‬
‫לרגלי פטירת אבי זקני‪ ,‬ואני אני הייתי יוצרה •ומחוללה של הוצאת המקרה ההוא‪ ,‬ואשר‬
‫בדרך אגב נודעתי על פיו מרום ערכו וממעלת נפשו של אבי זקני ‪.‬‬
‫ואספרה כמו‪:‬‬
‫הדבר הי׳ בשנת תרל״ד או תרל״ה‪ ,‬כשלש וארבע שנים לאחר פטירת אבי זקני‪,‬‬
‫זאני אז עוד בטל שחרות שנותי‪ ,‬לומד בישיבה דוואלאזין וחוסה בצלו של בן אבי זקני‬
‫הוא הגאון‬ ‫זה‪ ,‬זה דודי אחי אמי‪ ,‬אלופי ומסרפי‪ ,‬גאון תפארת עמו ומעוז צור תורתו‪,‬‬
‫הנודע בשמו הספרותי ״הנצי״ב מוואלאוין״ ‪ ,‬המפקח ומכלכל את הישיבה הגדולה והנהדרה‬
‫ההיא‪ ,‬בכל תפאדת הגדולה והדרת הכבוד יי(‪:‬‬
‫והיום הוא בתשעה במר השון בערב‪ ,‬בערב יום העשירי בו‪ ,‬הוא יום פטירת אבי‬
‫יזקני )כמו שכתבתי בסעיף הקודם( והשעה — זמן תפלת ערבית בישיבה;‬
‫ואראה‪ ,‬כי דודי איננו עובר לפני התיבה להתפלל ערבית לפני הצבור‪ ,‬כחק בליל‬
‫■‬ ‫״יאהרצייט״ ^(‪ ,‬ואשתומם ‪i‬‬
‫ואהל להפך בדעתי ולבקר אחר זכרוני‪ ,‬פן מכחש הוא לי‪ ,‬פן טועה אני בחשבון‪,‬‬
‫בשניהם או באחד מהם; אבל הפכתי והפכתי בבקורי‬ ‫‪.‬במספר היום או החודש‪,‬‬
‫‪v‬באתי לידי ודאי ברור ולידי החלט גמור‪ ,‬כי זכרוני לא ימעול בי הפעם ולא יטעני‪ ,‬וכי‬
‫‪-‬אמנם הלילה הזה הוא הוא ליל יום היא״צ‪ ,‬ואין כל שמץ ספק בזה !‬
‫והחלטתי נתאמתה לי מזה‪ ,‬כי למוד )רגיל( הייתי לראות באותו יום את אבי ואת‬

‫א ת זנרונותי ע י חיי דודי זה ועל גדולת הישיבה‪ ,‬אשר שניוזם ענינים נעלים מאוד בערכם‬ ‫■א(‬
‫המוקדש‬ ‫ה ר בי עי‪,‬‬ ‫בחבור בהמשך החלק‬ ‫אי׳ ה ברחבה להל;‬ ‫ותפארתם עלינו ‪ -‬אספר‬
‫כולו לזה ‪— ,‬‬ ‫■‬

‫ראה בהערה בםעי;« הבא על דבר הכונ ת שם ז ה ‪— .‬‬ ‫;ב(‬

 ‫ברור‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מלןור‬ ‫‪1140‬‬

‫אסי סבלים עתות היום בתורה ובתפלה ובצדקה לעלוי נשמת הנפטר‪ ,‬ועל כן נקלנג‬
‫■‬ ‫מספר היום והחודש במוחי כיום מצוין בשנה ‪:‬‬
‫ונם נזכרתי‪ ,‬כי אבא מרי נתן סימן לזכור את יום היא״צ‪ ,‬כי מספר היום והחודי®‬
‫שבהם חל ר‪.‬יא״צ של אבי זקני נכלל במספר אותיות המלה ״חי״ ‪ ,‬לומר‪ ,‬שהוא חל•‬
‫בחורש החי״ת )השמיני‪ ,‬חשון( וביו״ד בו )בעשור לחודש( יי(‪5‬‬

‫ובעניני־‬ ‫םיטן‪ ,‬לתכלית הזכירה‪ ,‬לכי* עני! ומאורע נ כ ב ד בחיים‬ ‫אבא מרי הי' אוהב לתת‬ ‫א(‬
‫־‬ ‫טשפחה ‪,‬‬

‫א^‬ ‫וזכר‬ ‫לחודש שבט‪,‬‬ ‫כה אזכור‪ ,‬שנתן לי סים; לזכור א ת יום הולדתי בחמי שי‬
‫המשנה דמ ם׳ מנחו ת פ׳ ה א' שביום השבעים שלפני הפכת מתחלת החמת להתגבר בזריחחה •­‬
‫ודנה שבעים יום קודם הפםח הוא בחמישי ב שבט‪ ,‬ובו נו ל ד תי‪.‬‬

‫זה בםתם‪ ,‬בלא מראת מקומו״ז‬ ‫והי' אומר‪ ,‬בי גם חז׳ ל הוקירו דבר סי מני ם‪ .‬ואמר‬
‫בשבת ק־־ר א׳(‪ ,‬עשת‬ ‫זו‪ /‬במו‬ ‫מעני!‬ ‫ולפי מעו ט בקיאותי יזרע אני איזה מאמרים‬ ‫לז ה‪.‬‬
‫ויותר שהי׳ קהלת חכם עיר■‬ ‫סימנים ל תו ר ה! ובעירוכין כ׳ א ב׳ על הפםוק בקהלת )י‪-‬ב(‬
‫בגי יהודה דמנחי סיטנא‬ ‫ועוד שם )נ־־ג א׳( ‪t‬‬ ‫את העם ‪ -‬אגט רי׳ בסימנים *( ;‬ ‫למד דע ת‬

‫דעת א ת העם״ ‪ -‬אנטרי*‬ ‫‪,‬ל מד‬ ‫זה‬ ‫פסוק‬ ‫איפה מרומז בלשון‬ ‫לכאורה לא נתבאר‬ ‫•(‬
‫ב סי מני ס‪ .‬וככר כ תב תי ב מקי א הבאור בזה‪ ,‬הידוע‪ ,‬דשם ‪ .‬ע ם' טורה על המון ה עו‪ /‬אנשים•‬
‫פשוטים‪ ,‬אנשים סן השור‪ /‬בהיפר מן השם ‪ ,‬ג ו י' ‪ ,‬ששרשו ‪,‬ג א ה "‪ ,‬ומורה על אנשים ;רולים■‬
‫ומכובדים‪ •,‬ואבימלך אמר לאברהם ‪ .‬הנוי גם צדיק תהרג״ )פ׳ וירא( ‪ -‬הרכיב שם ‪ .‬ט י " ע=‬
‫מספרי )פ׳ תבא( על הפסוק ויה*■‬ ‫שם ‪ .‬צ די ק' ‪ .‬ומזה מעם הדרשה בהגדה של פסח והוא‬
‫כתיב ויהי שם לעם‬ ‫שם לנוי‪ ,‬מלמד שהיו ישראל מצוינים שנ‪ /‬ומרייק‪ ,‬מדלא‬

‫ומזה יתבאר לשון הפכוק בתחלת ספר ישעיה‪ ,‬הוי גוי חוטא עם כבד ע ו; כי ידוז^‪.‬‬
‫)כך‬ ‫ו‪.‬עון״ יונח על מכשול ח טוי ועל טזיד‬ ‫ד‪ .‬ח ט א״ יונח על מכשול קל‪ ,‬וגם על שוגג ;‬
‫מבואר ב מס׳ יומא‪ ,‬ל״ו כ׳( ‪ .‬ואמר הנביא‪ ,‬שאם הגדולים שכעס )גוי( טרשים להם לעבור על“‬
‫מסבבים בזה‪ ,‬שההמון )העם( ירשה לו לעבור גם ע ל‬ ‫חטא קל‪ ,‬או שעושים סרחה בשוגג‪,‬‬
‫הנכבדים ב עו‪ /‬אפילו רק חוטא•‬ ‫הוי גוי חוטא‪ ,‬אם הגוי‪,‬‬ ‫וזהו כונ ת הכתוב ‪:‬‬ ‫עון חמור ן‬
‫וטעם הדבר‪ ,‬מפני שהמון העם מביט‪ .‬יקל‬ ‫ההמון‪ ,‬ככר עון ן‬ ‫)חטא קל( או שוגג‪ ,‬אז ה ענ‪/‬‬
‫אם המכובד עשה זר מעשהו במזיד אי'‬ ‫ואינו מבחין בין שונג לטזיד‪,‬‬ ‫למעשה המכובדים‪,‬‬
‫כי המכובד■‬ ‫בשוגו‪ /‬או אם עשה מדהה חמור או ח ט א קל‪ ,‬הוא‪ ,‬ההמון‪ ,‬רואה רק לעינים‪,‬‬
‫עשה מדחה ועושה טדחה גם הוא‪ ,‬אן« כי מרחה שלו עולה בחומרתו עשר פעמים על מדחוד•‬
‫‪.‬‬ ‫הנ כ ב ד‪— .‬‬

‫ויתכן‪ ,‬דעל יסוד הסבר זה אמרו חז״ל כ ב״ ם )ל״ג ב׳( דחכמים‪ ,‬שגגותיהם נחשבותל‬
‫להם לזדוניות‪ ,‬וזהו מפני ששגגותיהם שלהם מביאים את ההמון לזדוניוו‪ /‬ולכן עליהם ל חיזוי‬
‫יזתר זהיר במע שיהנ‪ /‬ומדלא נזהרו נקנסו בזה‪ ,‬ששגגותיהם נה שבו להם לז דוניו ת‪.‬‬
‫תקעא־‬ ‫שני‬ ‫סעיף ב׳‬ ‫פרק ט״ו‪,‬בי ר שלם תנוחמו״ ‪,‬‬ ‫ךלה‬

‫א׳ ‪.‬‬ ‫הערה‬ ‫המשך‬

‫ובני גליל דלא מנחי סיסנא לא נתקייסח הורחם גידם} ושם )נ״ד‬ ‫נתקיימה הורתם בי ד ^‬
‫הציבי לך ציונים‪ ,‬אמרו‬ ‫ועל הפסוק ב מ״ לי ‪ 0‬׳(‬ ‫נקנית אלא בסימנים;‬ ‫ב׳ ( ‪ :‬אין התורה‬
‫עשה ציונים לתורה )ומפרש‪ ,‬דציונים היינו סימנים(‪ ,‬ועוד במה מאמרים ממין ז ה ‪,‬‬

‫וזהו‬ ‫לקבוע סימנים לענינים שוגים‪,‬‬ ‫רגילים‬ ‫בעצמם‬ ‫וזולת זה טצינו ל ח ד ל שהם‬
‫שיתיחש באיזה דמיון־‬ ‫או מאמר ידיע‬ ‫לתכלית הזבירה‪ ,‬ומציינים בהסימן לשון איזה פסוק‬
‫וערך להענין המצטיין‪ ,‬ואהשב לרוגמא איזה מהם ‪ t‬בשבת )צ׳ ב׳( ‪ :‬וסימנך‪ ,‬לב חכם לימינו‬
‫אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו■‬ ‫וסימנך‪,‬‬ ‫ב׳(‪1‬‬ ‫בכתובות )ע״ב‬ ‫לשמאלו ן —‬ ‫ולב כסיל‬
‫)פסוק הוא‬ ‫אל אבינה לאחריתם‬ ‫וסימנך‪ ,‬עד אבא אל מקדשי‬ ‫לי; — ב ב״ מ )פ*ו א׳ (‪:‬‬
‫וסימנך‪,,‬‬ ‫כתהלים ע‪-‬ג( } — שם )קי׳ז א׳( ‪ :‬וסימנך‪ ,‬ויוסף הורד מצרימה •' ־ מ׳ י )י׳' א'< ‪:‬‬
‫אחור וקרם צרחני )פסוק בתהלים קל׳־ט( } — שם )ט׳ א׳( ‪ :‬וסימנך‪ ,‬כי זה שנחים הרעב ; —‬
‫וסימנך‪ ,‬קודש‬ ‫ועוד שם ) כ׳ ט א׳( ‪ :‬וסימנך‪ ,‬ויין ישמח לבב אנוש ; ועוד שם )ל*ט א׳( ז‬
‫ל ה׳; במנחו ת )ס׳־ו א׳( ‪ 1‬וסימנך‪ ,‬עשירים מקסצין ; ‪ -‬ב חולין )מ־ז ב׳ (‪ :‬וסימנך‪ ,‬ובשר כשדה‪,‬‬
‫טרפה ; ‪ -‬ובנדה )מ״ה כ'( ‪ t‬וסימנך‪ ,‬וזאת לפנים בישראל‪ ,‬והרבה כהנה ‪,‬‬

‫ולא זכר שר המשקים את‪.‬‬ ‫הכתוב בסוף פרשת וישב‪,‬‬ ‫ורגיל אני לפרש המשך לשון‬
‫יוסף וישכחהו‪ ,‬ודקדקו מפרשים על כפל הענין ‪,‬ו ל א זכר ‪ -‬וי שכחהו' ;‬

‫ואמרתי‪ ,‬כי בנוהג שבעולם‪ ,‬זה הרוצה כאמת‪ ,‬ברגש• אהבה ורצון‪ ,‬לזכור דבר שמסר‬
‫לעשות לו אות וסימן‪.,‬‬ ‫משחדל בעצמו‬ ‫הוא‬ ‫לטובת הכירו‪,‬‬ ‫לו חבירו שיזכרנו לעת מצוא‬
‫למען לא ישכח הדבר ממנו‪ ,‬ובעתו יזכרנו ;‬
‫פעולה זו בלשון הכתוב במשלי )ג׳( קשרם על גרגרותיך כתבם על לוח‪.‬‬ ‫ויש לבוין‬
‫את הדבר‬ ‫כמו שנוהגים רבים לעשות קשרים על הצואר לתכלית הזכירה‬ ‫לבך‪ ,‬שהבונה‪,‬‬
‫שרוצים לזכור ; ואמר‪ ,‬כי לכשתקשרם להדברים בסימן על הצואר‪ ,‬תוכל להיות ב טוו‪ /‬שתזכור‬
‫להדברים כמו שהם כתובים על לוח לבך ;‬
‫והנה שר המשקים לא החענין כלל בבקשתו של יוסף להזכירנו לפני פרעה‪ ,‬ועל כן‪,‬‬
‫לא עשה לו כל רושם וסימן להבטיח את עצמו לפעולת הזכירה‪ ,‬וממילה שכח או תו;‬

‫וידוע‪.‬‬ ‫המון ה ענ‪ /‬אנשים גסים ופשוטים‪.‬‬ ‫והנה ני כן‪ ,‬מבואר‪ ,‬דשם ‪ .‬ע ם' יונח על‬
‫נ טבע‪ ,‬שהחכנ‪ /‬כל שחכמתו מרובה‪ ,‬יוחד קשה לו ללמוד עם המון העם‪ ,‬מפני כי עפ״י רב‬
‫חכמתו קשה לו לרדת עד למדרגה היותר נמוכה להסביר להמון העם ע פ׳י תפיסתם‪ ,‬הרגשתם‬
‫והבנתם‪.‬‬

‫וזהו שאמר במעלות קהלת‪ ,‬שעם היותו חנם מופלא‪ ,‬א ע פ׳י כן הי׳ נ כ חו ללמוד עם•‬
‫ערכם ונפי השגתם וגם במקום הדרוש הי׳ קובע להם‪.‬‬ ‫המון ה עו‪ /‬להבין ולהסביר להם כפי‬
‫סימנים להקל להם הפיסתם‪ ,‬השגתם ובינתם וזכרונם‪— .‬‬
 ‫ברוך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מקור‬ ‫‪1142‬‬

‫המשך הערה א' ‪.‬‬

‫וזו היא כונ ת הלשו; ולא זכר שר המשקים את יום‪,‬ת — שלא ע »ה כד פעולה לתכלית‬
‫‪ -‬וי שכחהו‪.‬‬ ‫זמוכירה‪ ,‬וממילא‬

‫ונ מ״ ר דרשו הפסוק באופן אהר ‪— .‬‬

‫ואמנס זח פשוט וטוב!( גי נ ה מ ל ה שנצטיינה לסימן צריך שיהא בה איזה מובן ואיזו‬
‫כלא טובן והוראו‪ /‬סיטנא לאו‬ ‫הו ר או‪ /‬ולא חכור אותיות בלבר‪ ,‬יע; כי בלא ז ו ‪ /‬כלוטר‪,‬‬
‫ועל כן לא אבי; ענינם של הסיטנים של רבי‬ ‫טילתא היא‪ ,‬טפני כי ‪ .‬סי טנ ך סיטן צריך״ !‬
‫יהודה ‪ ,‬ד צ״ ך ער״ש באח״ב ׳ ‪ ,‬מה טעם כסיטן זה‪ ,‬אחרי שאין כהמלים האלת כל טובן וכל‬
‫וכן מציגו לו לרבי יהודה בט שנה‬ ‫של העשר מ כו ת;‬ ‫הוראו‪ /‬ורק אותיות מראשי תיבות‬
‫דשתי הלחס הי׳ ארכן‬ ‫מנחות ) צ׳ו א׳(‪ ,‬לענין שאמרו שם במדות שתי הלחם ולחם הם;ים‪,‬‬
‫ולחם הפנים‬ ‫ז׳ )שבעה( טפחים‪ ,‬ורחב; ד׳ )ארבעה( טפחים וקרנותיה; ד' )ארבע( אצבעות‪,‬‬
‫הי׳ ארכן י׳ )עשרה( טפחים ורחב; ה׳ )חמשה( טפחים וקרנותיו ז׳ )שבע( א צ ב עו ת; ועל זה‬
‫טה‬ ‫ותמוה ואינו טובן כלל^‬ ‫יה״ז )ללחם הפנים(‪,‬‬ ‫נתן רבי יהודה פיט; זד״ד )לשתי הלחם(‬
‫אותן ואיך‬ ‫סימן הוא זה‪ ,‬אחרי שאין בהמלים האלה כל הוראה וכל טוב;‪ ,‬ואיך זה יזכרו‬
‫יסבבו זכירת ה עני;?‬

‫החורש פרק י‬ ‫בדברי הרטכ״ם כהלכות קדוש‬ ‫יבזה קשה לי )כלומר‪ ,‬אינני מבין(‬
‫‪■.‬הלכה א׳ ‪ ,‬שכתב בלשון זו ‪ . :‬תוספ ת שנת החמה על שנת הלבנה עשרה יטים ו כ׳ א שעות‬
‫ד' ‪ .‬בין כל‬ ‫ועוד שם בהלכה‬ ‫מ״ ח ״ י‪,‬‬ ‫וקכ״א זזלקים וט״ח רגעים‪ ,‬סימן להם י כ׳ א‪ ,‬קכ״א‪,‬‬
‫תקי״ט‬ ‫צ״א‬ ‫להם‬ ‫סימן‬ ‫צ״א יום וז׳ שעות ותקי‪-‬ט חלקים ו ל׳ א רנעי‪/ 1‬‬ ‫‪-‬תקופה ותקופה‬
‫■ ל ״ א' ‪ ,‬ע כ' ל ‪.‬‬

‫ודבר פלא הוא‪ ,‬פ ה טעם בסימנים א לו‪ /‬שאינם רק טספרים טאותיות תהת טספרים‬
‫טפורשים בטלים‪ ,‬ואיך אפשר לזכור הסיטן יותר םהמסוטן?‬

‫פליאה נמרצה •‬

‫פכן הי׳ אבא טרי רגיל להסביר את הדרשות בחז׳׳ל בסננון ‪ .‬א ל תקרא כך‪ ,‬אלא כך‪,‬‬
‫אמנם לשנות הקריאה‬ ‫וטשנים בפםוק קריאת הטלה עפ״י שנוי הנקודות— ש אין כונתם בזה‬
‫סימן לזכרו; שלא ישכח תוכן המאמר‪ ,‬ותהי'‬ ‫לעשות‬ ‫בזה‬ ‫רצו‬ ‫המקובל ת וה מ סו ריו‪ /‬אך‬
‫■קריאה זו שתרשו מעין יסוד או יתד לחלות בו דרשתם ;‬
‫וכיון אבא טרי כזה אל דע ת כמה טהרא שונינ‪ /‬כמו הרטב״ם במורה פרק ט״ג מחלק‬
‫מאי דכתיב )ם׳‬ ‫בכתובות ה׳ ב׳ ‪ :‬דרש בר קסרא‪,‬‬ ‫חז״ל‬ ‫א ת דרשת‬ ‫׳שלישי‪ ,‬ותסס למשל‬
‫דבר‬ ‫י שמע אדם‬ ‫שאם‬ ‫אזנך‪,‬‬ ‫אל תקרא אונך‪ ,‬אלא על‬ ‫תצא( ויתד תהיה לך על אונך‪,‬‬
‫■‬ ‫‪» :V‬‬ ‫״•** ‪t‬‬

‫שאינו הנון ישים אצבעו לתוך אזנו‪ ,‬עכ״ל הגטרא ‪.‬‬

‫וכתב על זה הרטב״ם‪ ,‬וז״ל ‪ .‬אינני חושב‪ ,‬שמי ששכלו שלם יחשוב‪ ,‬כי זאת בונת‬
‫‪.‬הטצוה )הפסוק(‪ ,‬ושהיתד הוא האצבע‪ ,‬ואזנך הם ה אזני‪ /:‬אבל הוא מליצת שיר נאה מאוד‪.‬‬
‫תר‪,‬עב‬ ‫שני‬ ‫פיק ט״ו ״בירושלם חנוחםו״ ‪ ,‬סעיף ב׳‬ ‫חלק‬

‫המשך הערה א' ‪.‬‬

‫דבר מגונה‪ ,‬כך אסור ל ‪ r‬ם ו ע‪,‬‬ ‫לו מ ר‬ ‫והזהיר בה על מרה טובה‪ ,‬והוא‪ ,‬שכמו עאסור‬
‫וסמך זה על הפסוק על צר המשל והשיר‪ ,‬וכן בל מה שאמר במדרשות אל תקרא כך אלא‬
‫בך‪ ,‬זה ענינו״‪ ,‬ע כ׳ ל ;‬

‫ו כ׳ ב הר שב׳א למס׳ ב׳ ב ע״ח א'‪ ,‬שכונת חז־יל בדרשות • אל תקרא כך אלא כך•‬
‫שהיתה בונתס לפרש‬ ‫להסמיכם אל הכתוכים בלשונות‪ ,‬כדי שלא ישכח זברון עניניהם‪ ,‬ולא‬
‫הפסוק כן* ע כ׳ ל ‪i‬‬

‫וכן כתב מהר״י אבוהב כהקרמתו השלישית לספרו מנורת המאור בזה״ל ‪• t‬וכ שדעת‬
‫דבותינו חכמי התלמוד היתה נוחה להוציא הלכות מקובלות מן הפסוק )כלומר‪ ,‬להסמיכן על‬
‫בעלמא‬ ‫לנו לזכירה‬ ‫חוץ׳ מהפשט הנראה‬ ‫בענין נוטה‬ ‫לשון הפסוק( היו דורשים הפסוק‬
‫ע כ׳ ל ‪i‬‬ ‫וכו׳ *‬

‫וכן כתב בשל״ה )חלק תורה שבעל פה‪ ,‬דף ת״ג א׳( וז*ל‪. ,‬לפעמים אומר אל תקרא‬
‫כך אלא בך‪ ,‬משום שאותו הדבר בעצמו הוא מקובל איש מפי איש‪ ,‬וכדי שלא ישכח מפי‬
‫זרעם‪ ,‬שמו כמו סימן בפיהם והציבו ציונים לדבר בדמות אסמכתא״‪ ,‬עכ״ ל;‬

‫ורבי יעקב עמרין )רב י ע ב׳ ץ( בהגהותיו ‪ p - v h‬מס׳ ערכין )ט״ו ב׳(‪ ,‬כתב בענין זה‬
‫אלא ר*ל הבאור מתחלף‪,‬‬ ‫‪ .‬אינו מחליף כלל את הקריאה‪,‬‬ ‫בזו הלשון )בענין דאיירי שש( ‪:‬‬
‫רק בענין‬ ‫הכונה לשנות בו הקריאה‬ ‫אעפ״י שאין‬ ‫וגם בדרך זו שייך הלשון «אל תקרא*‬
‫הפתרון בלבד‪ ,‬כאלו אומר‪ ,‬אל תבין )או אל תפרש( כך אלא כך* ‪.‬‬

‫ומכל המבואר בזה מתבאר כשלונו של אדם גדול כענין זוע והוא המדקדק הגדול‬
‫המסורת* שאמר להוכיח •בי‪ .‬הנקודות במקרא‬ ‫‪.‬מסורת‬ ‫המפורסם‪ ,‬רבי אלי׳ בחור בספרו‬
‫כך‪ ,‬ואם‬ ‫כי מצינו שחז*ל דרשו אל ת קי א כך אלא‬ ‫נתחדשו אחר חתימת התלמוד‪ ,‬מפני‬
‫את הנקוד הנמסר לנו מסיני*‪ ,‬עכ*ל;‬ ‫הנקודות נמסרו למשה‪ ,‬איך מצאו חז״ל להחליף‬

‫סגנון הדרשות אשר על דרך ‪ .‬א ל תקרא כך אלא כך*‬ ‫ומתבאר מזו‪ /‬שדעתו‪ ,‬שבל‬
‫נצב וקיים‪ ,‬וזו שגיאה ברורה וטעות מרה‪ ,‬ואין ספק‬ ‫בא לכונת חלוף ושנוי יסודי והחלטי‪,‬‬
‫‪ .‬א ל תקרא* בא אך ורק לרמז !סימן ואסמכתא לזכרון‪ ,‬ותו לא‪,‬‬ ‫ענין‬ ‫קל‪ ,‬כמבואר‪ ,‬שכל‬
‫ומצינו להפעל ‪.‬קרא*‬ ‫והלשון »אל תקרא״ הוא כמו אל תבין‪ ,‬או אל תפרש בך אלא כ ך;‬
‫על שם אחיהם יקראו בנחלתם )פ׳ ויחי(‪ ,‬כל הנקרא‬ ‫גם במקרא שענינו ציון וסימן‪ ,‬כמו‪,‬‬
‫מצוינים ומסומנים‪.‬‬ ‫ב שמי )ישעיה‪ ,‬מ*ג(‪ ,‬מעיר הקורש נקראו )שם(‪ ,‬שהמובן ב ה ם;‬

‫מצינו שמחליפים חז״ל בדרך‬ ‫וראי׳ מוכחת ומוכרחת לזה‪ ,‬שהרי גם לבד הנקודות‬
‫אל‬ ‫בברכות )ל׳ ב ׳ ‪ /‬בהדרת קודש )תהלים‪ ,‬צ׳(‬ ‫‪ .‬א ל תקרא* גם א ח ה א ו ת י ו ו ‪ /‬כמו‬
‫אלא ושלשתם;‬ ‫תקרא בהדרת אלא בחדר ת; ובקדושין )ל׳ א׳(‪ ,‬אל תקרא ושננתם )לבניך(‬
‫ובכן ראיתי רשעים קנורים וגו׳ וישתכחו בעיר‬ ‫דקהלת )ח׳(‬ ‫וכגיטין )נ*ו ב׳(‪ ,‬על הפסוק‬
‫ו ככ מ״ ר )פ׳ ז׳(‬ ‫ו גו‪ /‬אל תקרא קבורים אלא קבוצים‪ ,‬ואל תקרא וישתכחו אלא וי ש ת ב חו;‬
‫ובתנחומא מצורע‪ ,‬על הפסוק במשלי‪ ,‬שומר‬ ‫אל תקרא תפריחי )ישעיה‪ ,‬י‪-‬ז( אלא חפריגי ;‬
‫תקרא מצרת אל מצרעת )כי על עון לשון הרע נגעים‬ ‫‪-‬פיו ולשונו שומר מצרת נפשו‪ ,‬אל‬
 ‫ברוך‬ ‫)זכתנותי(‬ ‫מרןור‬ ‫‪1144‬‬

‫המשך הערה ‪. 'H‬‬

‫ככד ‪ k‬״ ד׳ מהונו♦‬ ‫כאין( וכפסיקתא על הפסוק כמשלי )ג׳( והוכא כרש״י עזם על הפסוק‬
‫אל תקרא מהונך אלא טנרונך‪ ,‬ועוד כהנה ‪I‬‬
‫להחליף כן‪ ,‬והלא ם'י"*‬ ‫ולדכרי ר' אלי׳ בהוד שהבאנו‪ ,‬הלא קשה איך מצאו חז׳ ל‬
‫הדבר שאמרנו‪ ,‬כי מניון שאין זה א^•*‬ ‫אך הוא‬ ‫האותיות וקכיעותן כודאי נמסרו למ שה}‬
‫ב או תייי * *‬ ‫לרמז וסימן לזכרון כלבד אין קפידא כחלוף אסמכתא ורמזי גם בנקודות וגם‬

‫והנה נתבאר דבר ‪ / tt‬ובאמ ת תו אין נם שמץ ס פ ק‪— .‬‬

‫מ עניין''‬ ‫ופעם הי׳ אבא מרי אומר‪ ,‬כי לוא היו עתותיו בידו )רצה לומר ז פנויות‬
‫החיובית יום יום בעניני ספריו ובת שובות לשואלים מכל המדינה ומחו׳יל ונזרדת העיר‪ ,‬ונ®‬
‫הי׳ מאסף הדרשות א‬ ‫חלק שלישי בהמשך פרק ל״ה(‬ ‫שאספר מסדרי יומו להלן בחבור‬
‫על דרך ‪ ,‬א ל תקרא‪ -‬ובארם‪ ,‬וכן הי׳ מקבץ סימנים קבועים לכ מה דינים ומנהגים באום־זיי*‬
‫וזה הי׳ לרצון ולתועלת כלליו‬

‫ותיתא לי שמלאתי רצונו הגדול והיקר‪ ,‬ולמעלה כ מ ב ו א לחבור זדז‪® ,‬י'*'‬

‫אוח!‬
‫פרק פ׳ קבצתי מתלמוד ואגדות הדרשות אשר על דרך אל תקרא ופרשתי ובארתי‬
‫כיד ה׳ הטובה עלי‪ ,‬וסדרתין כסדר נמרץ עס׳׳י סדר אותיות ה א׳ ב } וגם הקדמתי להסריו‬

‫)אשר מעט ם®"'‬ ‫אלה‬ ‫הנזכר הקדמה גדולה ומפורטה השייך לברור כל ענין סגנון דרשות‬
‫העתקתי ביה למעלה( ;‬

‫מסימנ'®‬ ‫בפרק י״ ב סעיף כ׳ אספתי וסדרתי מספר מסוים‬ ‫כמבוא‬ ‫ועוד למעלה‬
‫הערות השייך להם‪ ,‬ואקוה‪ ,‬כי יעלה י י י '‪1‬‬ ‫עם‬ ‫לכמה וכמה מצות וכללים ודינים ומנהגים‬
‫רצו!‬ ‫ממקור רצון אדיר ויקר‪,‬‬ ‫נובע ת‬ ‫קביעות הדברים‬ ‫ובפרט כי‬ ‫לפני המעינים‪,‬‬
‫מרי ז ״ ל ‪.‬‬

‫ו ה׳ לא יסיר המרו מ *'‬ ‫בנז ‪.‬‬ ‫בי תה ת אבותיך יהיו‬ ‫וב׳יו‪ /‬בי בדבר זה נתקיים‬ ‫•‬
‫■‬ ‫כל ימי צבאי על ה א ר ץ‪— .‬‬

‫זה‪ ,‬ממלוי רצון אבות ע״י בני ^ א'*'"‬ ‫וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא‪ ,‬וגם דבר‬
‫נ “’'"'‬ ‫אך קרוב‬ ‫מרמז‪,‬‬ ‫יותר‬ ‫כתורה‪ ,‬ואולי‬ ‫ה ‪ /‬נמצא רמז‬ ‫למ תנ ת‬ ‫אטנש יה נהשב‬
‫ב תו רו‪ /‬ונדב ה רוחי לבאר זה כאן ‪,‬‬ ‫למפורש‬

‫בפרשת ויגש‪ ,‬כירידת יעקב אבינו למצרים ובמראה אלד‪,‬ים אליו כתיב )ם»ו‪ ,‬ג ׳ י י ^‬
‫אנכי ארד עמך מצי'®^‬ ‫כי לגוי גדול אשימך שם‪,‬‬ ‫אל תירא מרדה מ צ רי מו‪/‬‬ ‫ויאמר וגו׳‬
‫ויוסף ישית ידו על עיני ך‪.‬‬ ‫ואנכי אעלך גם עלה‪,‬‬

‫זרגילים אני‬ ‫מה זה‪,‬‬ ‫דא נתכאר ענינו‪,‬‬ ‫‪,‬ויוסף ישית ידו על עיני ך'‬ ‫והנה הלשון‬
‫שבמותו יםגור יוסף‬ ‫כי ה ב טי ח לו‪,‬‬ ‫‪ ,‬ה ר בי ב חד ר׳ בילדותנו‪,‬‬ ‫להבין זה מתוך הסכר‬
‫עיניו שלו )של יעקב(‪ ,‬אבל לא נתבאר מה בשורת היא זה ומה הבטחה ומה הטובה ש גיי׳י‬
‫תקענ‬ ‫שני‬ ‫'‬ ‫ב'‬ ‫פ ר ק ט ״ ו « ב י ר ו ש י“ ם ת נ ו ח מ ו ׳ ‪/‬‬ ‫חלק‬

‫המשך הערה א׳ ‪.‬‬

‫‪bn‬‬ ‫יום הטי חה כאן כענין כ‪ S‬ההבטחות הטובות‪,‬‬ ‫איך יזכיר‬ ‫מ ם לא גתבאר‪,‬‬
‫‪-‬‬ ‫והנה‬ ‫ואנכי ארד עטך ואנכי אעלה גם עלה‪,‬‬ ‫לנוי גדול אשימך שם‪,‬‬ ‫כי‬ ‫וגו׳‬ ‫תיי א‬
‫כטדוטת שכן לא י תנ ה ג;‬ ‫אחר כל הטובות והנחמות יסיים ויזכור לו יום הטיחה ז‬

‫ולכן לדעתי כונה טמונה וסשונה כלשון זו‪ ,‬והלשון והענין כוללים כשורה טובה ונחמה‬
‫זקורת רוח ורצון ונח ת ליעקב ‪. .‬‬

‫שבא‬ ‫שכטקום‬ ‫או מדרכו ה י' ‪,‬‬ ‫שטטכעו‬ ‫כי טצינו ליעקב אבינו‬ ‫והבאור הוא‪,‬‬
‫על השסוק‬ ‫כסו שדרשו )שכת‪ ,‬ל׳ ג כ'(‬ ‫לה שתקע הי׳ מתקן תקנות רצויות לאותו המקוס‪,‬‬
‫ויבא יעקב שלם ויחן את שני העיר )ש' וישלח( ודר שו' שתיקן להם תקנות‪ ,‬תיקן להם מטבע‪,‬‬
‫תיקן להם טרחצאות ‪.‬‬ ‫תיקן להם שוקים‪,‬‬

‫טח‬ ‫ישתדל גם שם לתקן‬ ‫כי כבואו לארץ גושן‬ ‫כי ברעיונו ה י' ‪,‬‬ ‫וררוש לשער‪,‬‬
‫שיטצא ל ת קן!‬

‫כ• הן הוא בא אך להיות‬ ‫אך מצד אחד חשב טרדת תוצאת רעיון זה וקושי הרכר‪,‬‬
‫דעיונו‬ ‫הזמן עתה גורם לתוצאת‬ ‫וגס אין‬ ‫על שולחנו של יום!*‪,‬‬ ‫שמוך על שלחן אחרים‪,‬‬
‫בתוצאות הכרחיות לשעה‪,‬‬ ‫ודי כי ישקיעו עצטם‬ ‫שנוח רעב‪,‬‬ ‫כי השנים‬ ‫ת קנוו‪/‬‬ ‫להנהיג‬
‫כנהוג ב שנת כ צו ר ת;‬

‫הטבוארים‪,‬‬ ‫אמנם בעוד אשר לו‪ ,‬ליעקב‪ ,‬הי׳ הדבר קשה להשיג בשועל‪ ,‬מהטעטים‬
‫ולא‬ ‫כי הוא היי עשיר ותקין* ומושל ככל ארץ מצרים‪,‬‬ ‫הנה נקל הי׳ להוציא כזה ליוסן*‪,‬‬
‫שגבה ט מנו ד ב ר;‬

‫יונח נם‬ ‫דשם ‪ .‬עין ״ — לבד הוראתו העצמית‪ ,‬האבר המכיל כח ה ר אי׳‪,‬‬ ‫והנה יריע‪,‬‬
‫וכן‪ ,‬גל עיני ואביטה‬ ‫רטוסב על הרעיון‪,‬‬ ‫יעל רעיון ומחשבה‪ ,‬כמו והאר עינינו בתורתך‪,‬‬
‫נשלאות טתורתך‪ ,‬והרבה כ הנ ה;‬

‫והרבה כ הנ ה;‬ ‫יש לאל ירי‪,‬‬ ‫ושם «יר* יונח על האומץ והתקישוע כסו יד החזקה‪,‬‬

‫רעיונו‬ ‫כי אל ידאג לקושי תוצאת‬ ‫ו א מי לו הקב״ה‪ ,‬בסגנון ברכה או הבטחה‪,‬‬

‫ו א ו נ ו לתוצאת‬ ‫כחו‬ ‫ידו‪,‬‬ ‫יען כי אן* אם לו קשה הדבר‪ ,‬אך יוסף ישיח‬ ‫כטצרים‪,‬‬
‫רעיונך שלך ל או ר;‬

‫יזהו י ויומן* ישית ידו ‪ -‬כחו ‪ -‬על עיניך ‪ -‬על רעיונך ‪ ,‬והי׳ לשון זו תוססת כרבח‬
‫ליתר הבטחות הטובות אשר בשסוק ז ה ‪.‬‬

‫וזחו‬ ‫וטענין לענק‪,‬‬ ‫יצאתי מדבר לדבר‬ ‫והנה יצאתי כאן מגרר ה ענ ץ של השרק‪,‬‬
‫חרוזים זה כ מ ‪,‬‬ ‫דברי תורה‬ ‫השסוק צוארך בחרווים‪,‬‬ ‫ע ל פי המבואר בטררש חזית על‬

‫•‬ ‫׳‬ ‫אחוזים זה בזה ו כ ו׳ ‪,‬‬ ‫גזטוכים זח לידע‬

‫ויהי רצון שיעלו לרצון ‪— .‬‬

 ‫ברוד‬ ‫)זברוגותי(‬ ‫מסור‬ ‫‪1146‬‬

‫יאם אחשב — כה הפכתי ברעיוני על דבר הסימן הזה — בי אטעה בין ח׳^יו‬
‫לטבת ובין יום העשירי ליום השמיני‪ ,‬שעולה ג״ב במספר ‪,,‬חי״ ‪ ,‬ויהי׳ לפי זה יום היא״י‬
‫בשמיני לירח העשירי‪ ,‬הוא חודש טבת — על דבר זה לא יכולתי להסכים ברעיוני‪ ,‬ראשיי‘(■‬
‫מפני כי בין חשון לטבת אין דרך לטעות‪ ,‬ושנית‪ ,‬כי נזכרתי‪ ,‬אשר עוד בהמשך ימי ר׳ג■■‬
‫הסכות היתה אמי מזכרת את יום היא״צ הקרוב ל ב א ל א ח ר ה ח ג ;‬
‫ונשאר לי עוד ספק אחד‪ ,‬אשר אם כי קל הוא בערבו‪ ,‬אך למרבה התמייז‬
‫העשירי‬ ‫‪5‬ןףןף‬ ‫אמרתי לבררו גם לספק זה; וךבר‬
‫בחודש‪ ,‬כי אם יום התשיעי בו; ואעפ״י שחשבתי וספרתי הימים כסדרן מן יום דיי‬
‫)השני‪ ,‬שממנו מתהילים למנות ימי החודש‪ ,‬מפני כי יום ר״ח הראשון יחשב לימי החורף‬
‫ואשיג אצל אהד מחברי בישיבה ״לוח־הכים״ ואביט‬ ‫שלפניו( — לא סמכתי על זה‪,‬‬
‫ולפי זה הליי*^‬ ‫יאחשב ואוכח — כי לא אטעה‪ ,‬ואמנם מחר הוא יום העשירי לחודש‪,‬‬
‫הוא ליל יום היא״צ!‬
‫הבלגתי על‬ ‫ואחרי שהחלטתי בלבי וברעיוני את אמתתו וברורו של דבר זה‪,‬‬
‫יראת הרוממות המופלגה אשר רחשו לבי וכל חושי בקרבי לתפארת גדולתו והוד כבורי‬
‫של דודי‪ ,‬ואתאזר עוז ואומץ ברוחי ובנפשי ואגש אליו לאחר התפלה )כי עד שחשבתי‬
‫כאמור‪ ,‬גמרו התפלה( ואגש בכובד ראש ואומר בקול רפה ורועי‬ ‫וחקרתי בענין זה‪,‬‬
‫‪ ,‬כ מ ד ו מ ה לי )עפ״י חשבון הנפש הילדותית שלי מצאתי למדת ררך‬ ‫קצת ‪:‬‬
‫אעפ״י שבלבי הייתי נכון ובטיי‬ ‫ודרכי הנמום לדבר בלשון כזו המורה על קצת ספק‪,‬‬
‫בדבר זה למעלה מעל כל ספק( כמדומה לי‪ ,‬אמרתי‪ ,‬שהלילה הוא ליל היא״צ ‪• .‬‬
‫וניכר הי׳ על פניו ועל תנועת גוויי‬ ‫אני טרם כליתי לדבר ודודי נזדעזע מאוד‪,‬‬
‫התפרצו כמו ממעמקי לבו המליו*‬ ‫שאחזתו חיל ורעדה בכל עצמותיו‪ ,‬ובבהלת נפש‬
‫האנחות ״אוי‪ ,‬וי ! ״ ואח״כ ברוח נשכרה ובעגמת נפש עמוקה ספק בכף ידו על מצחי‬
‫ויקרא מר ונבוך; הוי‪ ,‬מוחי‪ ,‬מוחי‪ ,‬עד מתי לא תכיל בתוכך אף כי מקום צר לעניגיו‬
‫שלך ‪ . .‬״ )כון בזה לומר‪ ,‬שהוא מוקדש כולו לעניני כלל‪ ,‬ובמוחו אין כל תפיסת מקיט‬
‫‪-‬‬ ‫לעניניו שלו הפרטיים( ;‬
‫וכמה וכמה רגעים עברו עד אשר מצא מנוחה קלה לנפשו הסוערה ולרוחו הנביה‬
‫ואחרי שנחו שקטו קצת האנחות והגניחות שיצאו תכופות מלבו — ניכר הי׳ שחשב‬
‫בדעתו מה לעשות לו עתה למלא תפקידו בזה;‬
‫ואני עומד לפניו כנזוף במקצת‪ ,‬וכואב ומיצר על כי אנכי הסבותי בצערו ובציח‬
‫אך חשבתי‪ , ,‬כי אחרת לא יכולתי לעשות‪ ,‬ולוא עשיתי אחרו‪ /‬כלומר‪ ,‬יייי*‬ ‫נפשו;‬
‫דתשיתי כלל ולא העירותיו כלל על זה‪ ,‬הלא מצאני עון‪ ,‬והייתי חש בקרבי מוסר כליווע‬
‫ובכל זאת הייתי כולי כואב מאוד‪ ,‬כי צר הי׳ לי בצערו‪ ,‬צר מאוד ‪.‬‬
‫ת ק ע ד׳‬ ‫‪ /‬צני‬ ‫פרק ט״ו‪.‬בירושלם ‪.‬רנוחמו״ ‪ ,‬סעיף כ׳‬ ‫חלק‬

‫במסדרון‬ ‫ובהתאוששו קצת‪ ,‬שלח את השמש שלו לקרוא אל לשבתו אשר‬

‫הישיבה *( עשרה אנשים מבני הישיבה‪ ,‬אברכים גדולי תור^ ואחרי ספרו להם את‬
‫יכר המאורע המעציבה‪ ,‬בקש מהם להשתתף עמו לכבודו של הנפטר בלמוד השעורים‬
‫ואחרי כן פקד על השמש‬ ‫ואחר הלמוד הגיד קדיש ;‬ ‫הקבועים ליום יא״צ‪ ,‬כנהו; >=( ‪,‬‬
‫וגם היום לא אדע לבטח‬ ‫אל הקבוץ הנזכר אל לשכתו)לא ידעתי או‪,‬‬ ‫להזמין א ו ת י‬
‫לכוין כונתו בהזמנה זו אותי‪ ,‬כי הלא הייתי אז‪ ,‬כאמור‪ ,‬בשנות הנוער ; והשערתי בזה‬
‫היא‪ ,‬כי רצה שאשמע בהתנצלות נפשו על שגגת השבחה שאמר לרצות לפני האנשים‬
‫אשר אתו‪ ,‬כסי שאספר‪ ,‬ולא ישאר בלבי רושם קשה בחיי על המאורע הבלתי רגילית‬
‫היאת ן וסבה אחרת או טעם אחר להזמנה זו לא ארע( — י‬
‫כי ״אם אמנם הוא רואה חובה לעצמו וגם עון ופשע על השבחה הזאת‪,‬‬ ‫ויאמר‪,‬‬
‫אדם רואה חובה לעצמו )שבת‪ ,‬קי״ט א׳( ‪,‬אך עוד‬ ‫יאין ספק‪ ,‬שבכוה לא אמרו ״אין‬
‫דואה ומביט בו במבט עמוק ובצער מרובה { ~‬
‫״ואמנם בנוגע לנשמת הנפטר‪ ,‬לא הי׳ לה בזה כל מחסר וכל אבדן לוא גם אם‬
‫עבר כל אותו המעל״ע בשכחה זו ; יען בי‪ ,‬כנודע‪ ,‬ענין היא״צ בכלל והתפלות והלמודים‬
‫~ אבל‬ ‫ומעשה הצדקה והטוב שנוהגים באותו יום‪ ,‬הבל הוא לעלוי נשמת הנפטר‬

‫על חבונח אורח חייו והנהגתו ובל עגיניו נישיכוז ובעולם כולו ככל עניני ישראל א׳«ר פני‬ ‫א(‬
‫אליו מכל הארצות ומכל המדינות‪ ,‬והכל וכולם נתרכוו מעשיחם בלשכתו ז א ת אשר גנזסדרון‬
‫הישיבה ‪ -‬על בל אלה אספר אי״ה כרחבה להלן בחגור בחלק רביעי‪ ,‬בהמשך פרק מ‪ -‬ט‪,‬‬
‫הנקרא ‪,‬חיים מ תו קני ם״‪ ,‬במערכת זגרונוחי עליו ועל הי שי ב ה‪ ,‬וכמה וכמה ענינים נדגשיס‬
‫יבואו ש ב‪- .‬‬

‫כסו פרקי משניות המתחירים נאות־ות מעם הנפטר‪ ,‬ומשניות ד ' ‪ ,‬ה ' ‪ ,‬ז ׳ ‪ ,‬ז' ספרק שכיעי־‬ ‫נ(‬
‫״ נ ש מ ה * )וכתב בספר ‪ ,‬מ ע ש ה או רג' שקבלה מאליהו‬ ‫מ ס ב׳ מקיאות שתחלת; כאותיות‬
‫הנביא‪ ,‬שהלמוד במשניות אלה םעלין את נ שמת הנפטר לגן עדן( ‪ j‬וכן י׳ ז מ שניות מפרק ב׳ ר‬

‫מ מ ם' כלים‪ ,‬שכולם מסיימות במלת ‪ ,‬ט הו ר' ן ^‬

‫והספרדים כארץ ישראל נוהגים ללמוד בכפר הזהר‪ ,‬והעשירים שבהם מזמנים לבתיהם‬
‫וגומריס‬ ‫לבל אחד כשלשים דפים‪,‬‬ ‫ביניהם א ת ספר הזהר‪,‬‬ ‫ומחלקים‬ ‫נ מו עשרים חכםים‪,‬‬
‫ומברכים ‪ ,‬א ל מלא רחמיס' ו כו'‬ ‫ואחרי כן עורכים להם סעוה״‪,‬‬ ‫באותו הלילה כל הספר‪,‬‬

‫לתנפטר ‪,‬ו מי שכ ר ך' ל ב ע ה־ כ‪.‬‬

‫על עג ע‬ ‫ואמנם בכלל דבר פלא הוא‪ ,‬שבכל דספריס הנגלים והמקובליס המרכרים‬
‫ובסעיף ה ב א אנסה אנכי להראות מקוד‬ ‫נ א מני ויסודי!‬ ‫היא־צ לא נמצא לו סקור שרשי‪,‬‬

‫ני סי ר ובסיס לפי רוח החלסור‪ ,‬גפועם ובסברא‪ ,‬עיי׳ ש‪— .‬‬

‫ראה פ ה שאציע כ ענ ץ זה בסעיף ה ב א‪— .‬‬

 ‫ברוך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מקור‬ ‫‪1148:‬‬

‫הנפטר הזה הכין לו בעצמו בחייו מקום מכובד בגן עדן עפ״י הטון טעשים טובים‬
‫ואוצרות מפעולות צדקה וחמד ורחמים אשר הרבה לעשות בכל משך ימי חייו‪ ,‬ואיני‬
‫‪1‬זקק למיוע מכאף‪— .‬‬
‫וביותר נשא דודי על נם את אשר פעל ועשה אבי זקני הרבה מאוד לחזוק התורה‬
‫בכלכלת בני הישיבה ות״ת ובפרנםת לומדים בבלל^ ועליו אפשי‬ ‫בעידו ובמדינתו‪,‬‬
‫ילהטליץ מ״ש חז״ל‪ ,‬תורה בין בעידנא דעםיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה אגונא מגנא‬
‫נמצלא‪ ,‬ובעידנא דלא עםיק בה מוסב על הזמן שהאדם חפשי ממנה‪ ,‬כמש״ב במתים‬
‫־חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי וכו'‪ ,‬אבל הזכות שרכש לו בחייו תעמוד להגן עליי‬
‫נם בעולם הנשמות יי(‪.‬‬

‫לאחר התפלה קרא אותי‬ ‫לשנה הבאה‪ /‬בשבת שברכו את החודש מר חשון ‪,‬‬
‫דודי אל מקומו בישיבה )שם הי׳ גם מקום הפלה לו ולבני הישיבה ולכל הכבודה מבני‬

‫ועוד האריך בדברי דרוש ואגדה‪ ,‬כי מכיון שנגע כאיזה דבר וענין גרברי חורה הי׳ ס ם *‬ ‫י*ו(‬
‫נ ט עין הנוב ע‪ ,‬בגודע לכל אשר זכה להתהמם לאורו ה ג ת ל ‪,‬‬

‫ואטנם טה שנראה לי כא; להעיר כדבריו אדה הוא כ מ ה שזכר מאסר ח ד ל‪ ,‬חורה בי‪1‬‬
‫בעידנ א דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה אגונא טגנ א ומצלא‪) ,‬סוטה‪ ,‬כ׳״א א׳( וסירי*‬
‫לפי דרכו‪:‬‬

‫אבל לא אדע איך יתאים פירוש זה לתחלח הט אט ר שבגטרא‪ ,‬מצוה כעירנא דעסיק‬
‫בה אנוגא טגנ א‪ ,‬כעירנא דלא עסיק בה אינה מגנ א‪ ,‬כי היתכן לוטר כן‪ ,‬ש םצוח לא תגין לער‬
‫לעולם‪ ,‬וזה נסתר מכ סה מאסרי ח ד ל‪ ,‬וגם הסברא אינה טחייבת זה^ כי הלא תכלית ל טוי‬
‫התורה הוא קיוטה ושמ ‪ T‬תה‪ ,‬ואיך זה יעמוד קיום המצית פחות מ ל טו דןז‬

‫בעירנא דלי•‬ ‫דעסיק בה טגנ א‪,‬‬ ‫ואני לדעתי נראה לפרש מ אטד זה מצות בעידנא‬
‫עסיק כה אינה מגנ א‪ ,‬תורה כין בעידנא דעסיק ב ה בין ב עי דנ א דלא עםיק בה אגונה מ ג נ א' ‪-‬‬
‫בדרך פשוט ובסברא רצויה ו מ ת ק ב ל ת‪.‬‬

‫והבאור פשוט מאוד‪ ,‬כי אם למשל •יאכל אדם מצה בסכות וישב בסוכת בחג הפסח׳‬
‫אז‪ ,‬כמובן‪ ,‬לא יחשב לו זה למצוה‪ ,‬כי לא זמנם לזה ולזה ן‬

‫אבל תורה אפשר לאדם ללמוד בחג הפסח מסבת סוכה ו נ ח ג הסכות ‪ -‬ם ס‪ :‬ת פסחים‪,‬‬
‫י‬ ‫ויהשב לו זה וזה ל מ צו ה‪.‬‬

‫בין בזטן שראוי לעסוק בה )בטצית מ׳זח‬ ‫וזהו תורה בין בעירנא דעסיק‪" ,‬כלוטר‪,‬‬
‫‪.‬בפסח ובמצות סיכה בסכות( בין בזם; שאין ראוי לעסוק כ ה )מצזז בסכות וסוכה בפסח( ־־‬
‫‪-‬אבל דיניהם שלומדים מגינים א!« אם לומדים שלא בזמן מלואם הלנ ה ל מ ע ש ה‪,‬‬

‫ולדעתי‪ ,‬לבד פשטות הבאור הוא גם א ט ת בטעם ובסברא ‪— .‬‬

‫תקעה‬ ‫שד‬ ‫פרק ט״ו ״ביתשלם תנוחמו‪ /‬סעיף ג׳‬ ‫חלק‬

‫טשק בית הישיבה( ויאחז בכח ידי ויאמר אלי ברוח אהבה וחביבות ; ״הנה ‪ .‬בשנה‬
‫העברה ‪ ,‬בקרוב העת הזאת ‪ ,‬בהזכירך אותי את יום היא״צ של אביך זקנך ‪ ,‬זכית לזכות‬
‫משולשת‪ :‬זכות לנשמתו שלו‪ ,‬זכות לי במלוי חובת זכרק היום^ וזכות נם לך בזכותך‬
‫אם יהי'‬ ‫בתשעה לחודש בערב ‪,‬‬ ‫את המתים ואת החיים — עלה וזכה גם בשנה זו‬
‫להזכירני‪ ,‬כי הלא תראה אשר טרחתי כמעגז שעוברות על נבול‬ ‫דרוש לזה‬
‫הכח האנושייי(;‬
‫אבל לא הוצרבתי בזמנו להזכירו ‪ ,‬כי מעצמו נזכר ‪ ,‬ולא זכיתי במה שחשב‬
‫לזכות אותי‪— .‬‬
‫ואמנם נם בפעם הזאת נהג כמו בשנה העברה‪ :‬קבץ ״מנין״ אנשים וילטוד אתם‬
‫מסדר היום )כמו שכתבתי למעלה בהערה( ; ויתכן ‪ ,‬שביון בזה למה שכתב רש״י בסוף‬
‫מס׳ יבמות )קכ״ב א׳( בזו הלשון ‪ :‬ובתשובות הגאונים מצאתי ‪ ,‬יום שטת בו אדם גדול‬
‫מדי שנה בשנה מתקבצים תלמידי חכמים ומושיבים ישיבה וכו׳״ ‪ ,‬ע‪3‬״‪ 1,‬ב(‬

‫ג‪.‬‬
‫או‬ ‫וכאן אמצא מקום וסבה להגיד דברים אחדים על ענין ״היאהרצייט״ בכלל ‪,‬‬
‫על דרך הלשון ושכבתי‬ ‫כמו שקוראים לו בארץ ישראל ״יום ההשכבה״ )לשון כבוד‪,‬‬
‫עם אבותי )פ׳ ויחי( ‪ ,‬וישכב שלמה עם אבותיו)מ״א י״א( ‪ ,‬ועוד ‪:‬‬
‫ובזהר ריש פרשה ויחי מבואר ‪ ,‬שיום הפטירה נקרא ״יום ה׳״ ‪ ,‬לפי שאז עול־‬
‫הנפש למרומים ‪.‬‬
‫וידוע‪ ,‬שיום פטירתו של רבי שמעון בן יוחאי מכונה ״יום הלולא ררשב^״‪,‬‬
‫ילא נתבאר תכונת שם זה‪5‬‬
‫שבפנקם ישן מעיר‬ ‫ואולי ענינו עפ״י מה שמביאים סופרי קורות עיר קראקוי!‬
‫ההיא נזכר בשם אדם גדול אחד בזו הלשון ; ״שחק ליום אחרון ביום ב׳ ער״ח אייר‬
‫שנת תנ״א״ ‪ ,‬ובאה מליצה זו תחת הלשון מת ‪ ,‬או נפטר ;‬
‫ונראה דנסמכה מליצה זו על הפסוק דמשלי )ל״א( ותשחק ליום אחרון‪ ,‬והבונה‬
‫שכל כך הרבתה )האשת חיל( לעשות טובה בחייה‪ ,‬עד שלא תדאג לעונש לאחר‬

‫‪-‬‬ ‫מערך עבודתו וטרדתו ה רנ ה אס‪ 6‬ר א**ה בחלק ד ׳ ‪ ,‬נטרק ם ״ ט ‪.‬‬

‫‪ ,‬ע ר ק ב רו ״; ומובן הדגד‪ ,‬ני בדתוק מקום סקייטים‬ ‫ואמנם ‪ -‬רש״י סיי ם‪ :‬שמושיבים‬ ‫ב(‬
‫וזדנר למחצה‪ ,‬שמושיבים ישיבה בבל מקום שהוא‪ ,‬ומכוונים בוז לשמו ולזכותו של ה נ ש ט ר‪- .‬‬

‫‪73‬‬ ‫■‬
 ‫ברוך‬ ‫)זברונותי(‬ ‫מ ר‪,‬ו ר‬ ‫‪1152‬‬

‫הערה ג' ‪.‬‬ ‫המשך‬

‫אח>‬ ‫»ע‪0‬‬ ‫סן התורה הוא רק‬ ‫קריאה זו קודם פורים סן התורה‪ ,‬ביון דב^ עיקר החיוב‬
‫‪.‬‬ ‫■‬ ‫נ שנה‪ ,‬אחת נ י׳ ב חורש‪ ,‬כשעור זטן ענ ח ה ‪.‬‬

‫אשר תמיד הי׳ הסוה בעיני‪ ,‬ו‪ S‬א מצאתי‬ ‫דבר וענין‬ ‫יתבאר לי‬ ‫ועם הערה זו‬
‫פתרון נאמן ו מ ת ק נ י ו‬

‫ווה ענינו‪S‬‬
‫נ מ ס׳ ברכות דף י*נ א'‪ ,‬נ ת בו ה תו ס‪ /‬דקריאת פרשת זכור ופרה אדומה הוא ח'י^‬
‫מדאורייתא‪ ,‬וכתב מהרש״^‪ ,‬דזח טעות‪ ,‬דפרשת פרה ארומה אין טעם שתהי׳ קריאתה ריי^‬
‫אז‪ ,‬ממע שה מתיקי■ ׳‬ ‫מן התודה ; ולבן מחק מדבר• התום׳ מלים א‪ S‬ה ‪,‬פ רה א דו מ ה'‪ ,‬ומן‬
‫ס טי'‬ ‫תוצאות‬ ‫ימצאון בדברי התום׳ מלים אלה )פרה אדומה׳ בבל‬ ‫לא‬ ‫זו של מהר ש׳ל‪,‬‬
‫ה ש׳ם מזמן מהר ש׳ל ועד היום» כי על יסוד דברי מהרש״ל השמיטום המדביסים או המגיהי®‬
‫■‬ ‫מדברי ה חו ם׳‪.‬‬

‫יי*‬ ‫לגדולת וקדושת תורתו של מ הר ש׳ל‪,‬‬ ‫והנה עם כל הכבוד והיקר שירהש לבי‬
‫איזו דרך בי*י‬ ‫טרם נודע לנו‬ ‫יען כי‬ ‫הונח לי בכל זאת דבר השממה זו מדכרי ה תו ם׳‪,‬‬
‫ומאיר‬ ‫והן לא פס יד כ תבה והביאה הדברים ל תו ם׳‪.‬‬ ‫לתוך דברי ה תו ם׳‪,‬‬ ‫הסלים האלה‬
‫כתום׳!‬ ‫הדבדים‬ ‫הי' לרצון ולקורת רוח לדעת השתלשלות מציאות‬

‫קורא'®■‬ ‫אנו‬ ‫דאמנם‬ ‫לי להשקיט רוחי ב זו‪ /‬ע פ׳י ההערה שכתבתי למעלה‪,‬‬ ‫ונראה‬
‫השנה( וקודםפורים(״‪,‬‬ ‫ובפ׳ תצא )בסדר פ־ שיות‬ ‫נ שלח‬ ‫•רשת עמלק שלש פעמים בשנה )בפ׳‬
‫זמן שכתר•‪/‬‬ ‫שהוא‬ ‫בשעור י״ ב חודש‪,‬‬ ‫אבל החיוב מן התורה אינו אלא פעם אחת כשנח‪,‬‬
‫נ מו שב א רנו!‬

‫שהי׳ כתוב בתום'״‪.‬‬ ‫קרוב לומר‪,‬‬ ‫עזה זו(‬ ‫על השערה‬ ‫)יפלח לי הקורא‬ ‫ולפי זה‬
‫והיי‬ ‫וזח כמו שבארנו ‪.‬‬ ‫מד או ריי תו‪/‬‬ ‫א ח ת )בשנה( היא‬ ‫פעם‬ ‫זנור‬ ‫פרשת‬ ‫שחיוב‬
‫לא הבי!‬ ‫ואהד הםופרים המעתיקים‬ ‫כתובים מלים אלה )פעם אחת( בראשי תיבות )פ־א( !‬
‫בטיח‬ ‫ובהיותו‬ ‫‪ ,‬פ ר ה א ד ו מ ה' !‬ ‫כ• הוא ראשי תיבו ת‬ ‫לו‪,‬‬ ‫ונדמה‬ ‫ענינו‪,‬‬ ‫ד׳ ת זה כפי‬
‫הטעות‪.‬‬ ‫ותצא‬ ‫א דו מ ה *‪,‬‬ ‫׳‪ ,‬פ ר ה‬ ‫מפורש‬ ‫וכתב‬ ‫התיבות‬ ‫את ראשי‬ ‫בפתרונו זה הפריד‬
‫הזאת !‬ ‫המ שונה‬

‫עוד פוסקים ומפרשים‪../‬‬ ‫ואחריו‬ ‫כי מה שכתב מהרש׳ל‪,‬‬ ‫ובעמדי בזה אוסיף להעיר‪,‬‬
‫וכתבז והחליטו זה בדרך ודאי וברי•‪/‬‬ ‫שאין כל טעם לקריאה חיובית פרשת פרה מן ה תו רו‪/‬‬
‫כמו דבר שאין להסתפק כזה ! —‬

‫סעם‪.‬‬ ‫אלא שלדעתי‬ ‫בודאית ז א ת ‪ .‬ולא עוד‪,‬‬ ‫דעתי הנני מסתפק‬ ‫אני ב מעוט‬
‫מסתבר וסברא רצויה מאוד לחיוב קריאת פרשה זו מן ה תו ר ה‪.‬‬
‫ואבאר דברי ‪t‬‬
‫תקען‬ ‫^טני‬ ‫פרק ט״ו ״בירשלם תנו ה מו‪ /‬ס עי ף ג׳‬ ‫חלק‬

‫ולכן במיתת אב ואם ‪ ,‬כרי שלא ישבה זכרונם לעד ‪ ,‬ואגב זה בטול המצוה מן‬
‫^מכבדם במותם״ ‪ ,‬כמו שכתבנו ‪ ,‬צריך לאחר כל שנים עשר חודש )שהוא זמן שבחה(‬
‫■לחדש זכרונם ‪ ,‬והיו לזכרון לעוד שנים עשר הורש ‪ ,‬וכן להלאה שנה שנה כל ימי‬
‫״יי הבן‪.‬‬
‫ומכיון שהדבר נוגע למצות כבור ‪ ,‬לרן להדעות שגם בן הבן הייב בכבוד אבי‬
‫*!ביו ‪ ,‬יתחייב שגם הוא חייב בענין יום זה כמו הבן**(‬

‫ה מג״ א בריש סיטן ס׳ הביא קושיא טר מב׳ן למה אין אנו חוםסין לחיוב קריאה םן‬
‫הקצפת לה' ותעש לך‬ ‫תשכח את אשר‬ ‫ואל‬ ‫בה גם כן זכור‬ ‫־התורה ם־שת העגל‪ ,‬דכתיב‬
‫והלשון ‪.‬זכור ואל תשכח״ הוא כמו ‪,‬זבור‪ ,‬לא תשכח׳״ שבפרשת‬ ‫עגל מסכה‪) ,‬פ׳ תצא(‬
‫עטלק‪ ,‬וט אי שנא זו מזו לענין חיוב מ ה׳ ת ;‬

‫מן התורה משום דיש בה משום‬ ‫ותירץ ה מג״ א‪ ,‬דלכן אי; חיובה של פרשת העגל‬
‫‪.‬גנותן של ישראל‪ ,‬ע ״ כו‬

‫אבל על האמת אין תירוץ זה מספיק‪ ,‬ראם נתפום שקריאה זו היא מצות עשה מן‬
‫שנה שנה‬ ‫■־התורה לא יתכן שתדחה כולה משום סברא ז ו ‪ .‬והרי אנו קורים גוף הפרשה‬
‫נדחו ת!‬ ‫ילא חיישינן משום גנותן של ישראל‪ ,‬וכמה פרשיות כאלה בחורה ואינן‬

‫הדרשן(‪ ,‬דכל עיקר מצות פרה‬ ‫מדרש )ר׳ם‬ ‫והנה כריש פ' חקת מביא רש״י משם‬
‫תבא אם ותכפר על כתה‪ ,‬עיי״ש בר ש׳י כפרמיות‬ ‫‪-‬אדומה הוא כדי לכפר על מעשה העגל‪,‬‬
‫א דו מ ה‪.‬‬ ‫מפורטות מכל פ־ ט שיש במעשה העגל וכנגדה בפרה‬

‫י׳ ל‪ ,‬דאמנם פרשת העגל עצמה אי; קורין‪ ,‬אך מפני‬ ‫ה מג״ א‬ ‫ולפי׳־ז בצירוף סברת‬
‫■שאי; לבטל הקריאה כולה‪ ,‬קורי; בנגדה פ׳ פרה אדומה ‪.‬‬

‫כנגד עוזא‬ ‫ביוהכ׳פ‬ ‫פרשת עזאזל‬ ‫ב מס׳ יומא )ס׳־ז ב׳( שקורין‬ ‫גונא‬ ‫ובהאי‬
‫ועזאל‪ ,‬עיי״ש ‪,‬‬

‫ועם זה לא‬ ‫ממעשים בבל ש עו‪/‬‬ ‫הוא דבר המצוי‬ ‫יע; כי דבר ז ו‪ /‬דבר כבוד אבי הא‪/ 1‬‬ ‫•*(‬
‫ראיתי בדור דינו למדי‪ ,‬אמרתי לבררו כאן במדה שיחון ה׳' אותי ‪.‬‬

‫מקור הדבר הוא מ מ׳ ר פ' ויגש על הפסוק דכחיב ביעקב‪ ,‬ויזבח זבחים לאלהי אביו‬
‫■יצחק‪ ,‬אמר רבי יוחנן‪ ,‬לאלהי אביו יצחק‪ ,‬לאלהי אביו אברהם לא נ א מ ח אלא לאלהי אביו‬
‫יצחק‪ ,‬מלמד שחייב אדם בכבוד אבין יותר מכבוד אבי אביו‪ ,‬ע*כ !‬

‫ולפי דרכנו למדנו‪,‬‬ ‫ד־ם םעיף כ״ד בזו הלשון ז‬ ‫סימן‬ ‫ועל זה כתב ה ר מ׳ א ביו״ד‬
‫•שחייב אדם גם בכבוד אבי אביו‪ ,‬אלא שבכבוד אביו חייב יותר‪ ,‬ע כ׳ ל !‬

‫אך בהוראה‬ ‫ואני ת מו‪ /‬שלא העיר‪ ,‬כי מצינו בתלמוד הוראות מפורשות לענין זו‪/‬‬
‫ש ליליו‪ /‬כלומר‪ ,‬ב מניעת חיוב כבוד ל אני ה א ב!‬
‫נד‬ ‫אחא‬ ‫בר יעקב איטפל בי׳ כרב‬ ‫כך מתבאר במם׳ םוטה )ט׳־ט א׳( ‪ :‬רב אחא‬
 ‫ברוך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫ממור‬ ‫‪1154‬‬

‫המשך הערה א* ‪.‬‬

‫אסר ^י׳ )רב ‪ « hk‬בר יעקבי‬ ‫ני גדל )הננר(‬ ‫ברחי׳ )איטש^ נ י ' ‪ ,‬כ‪ S‬וםר‪ ,‬גירל׳ו וחינכו(‪/‬‬
‫אביו זקנו( אשקין טי א‪ ,‬אמר לי׳ )הנכר( לאו בריך אנ א‪ ,‬והיינו דאטרי אנשי‪ , ,‬ר בי רבי‪ ,‬בי'‬
‫‪W V‬‬
‫ברתך א נ א "‪ ,‬שירש״י‪ :‬גדל‪ ,‬גדל אותי‪ ,‬ואעש״י כן איני בנך‪ ,‬וכר ברתך אנ א‪ ,‬ואיני סחויב•‬
‫לכבדך כבן‪ ,‬ע נ ׳ ל ‪.‬‬

‫לכבדי‬ ‫הרמ״א‪ ,‬דאינו מחויב‬ ‫עוד כדעת‬ ‫ובעוד שטדשון זו של רש״י אששר לנוין‬
‫אף דלא ס ש ט ע כן בגטרא‪ ,‬שהרי סירג•‬ ‫כ ב ן ‪ ,‬אבל עכ׳ים באיזה ערך שהוא חייב לכבדו‪,‬‬
‫ע«םו גם מלהביא לו מים לשתות‪ ,‬וזה אינו בגדר כבור מושרז >‬

‫אך חנה עוד ממלךא בגמרא מבואר שאין כל חיוב כבוד באבי האב‪ ,‬והוא בם ‪ 0‬׳ טניוז‬
‫)י״ב א'(‪ ,‬תני חדא‪ ,‬אב שהרג את בנו‪ ,‬בנו נעשה לו גואל הדם‪ ,‬ותני חדא‪ ,‬אין כנו נעשה‬
‫לו גואל הדם‪ ,‬הא כיצד‪ ,‬הא נ ב נ ו ‪ ,‬והא בנן כנו‪ ,‬ושירש׳י‪ ,‬הא דתניא אין בנו נעשה גואל‬
‫נעשה לו נואל הדם ‪ -‬בבנד‬ ‫הדב‪ ,‬בבנו של רוצח קאמר )משום כבוד אב( והא ד תניא בנו‪,‬‬
‫של הרוג איירי‪ ,‬שהוא בן בנו של רוצח‪ ,‬ואינו מוזהר על כבודו‪ ,‬ע נ׳ ל ‪.‬‬

‫גם‬ ‫ואמנם כדי להשוות דע ת הגמרא עם חמ״ר )שהביא הרמ׳ א( בהכרח צריך לשרש‬
‫בענין גואל הדם‪ ,‬שנששו'‬ ‫אך הכא‪,‬‬ ‫כאן‪ ,‬דאעש״י שנכלל יש צד חיובי בכבוד אבי האב‪,‬‬
‫נדחה אוחו ציי‬ ‫לכן‬ ‫ונם יש צד מצוה במעשה של גואל הדם‪,‬‬ ‫של כן ההרוג מרה עליו‪,‬‬
‫ה חיוני של כבוד אבי ה א ב‪,‬‬

‫ם נ בוי'‬ ‫יותר‬ ‫וששר דברים אלה י ת א מ ת עם לשון המ׳־ר שחייב אדם בכבוד אביו‬
‫ועיין עוד ב ס מו ך‪.‬‬ ‫אני א בי ו ‪.‬‬

‫והגר״א בבאורו ליו״ד שם כתב בזה דבר חדש‪ ,‬דבן הבת בודאי אינו מחויב בכבוד'‬
‫דבני בנות אינם כבנים‪ ,‬ולשי״ז יתבאר‬ ‫והביא ראי׳ מ מ״ ר בראשית שרשה צ׳ ח‪,‬‬ ‫אבי אמו‪,‬‬
‫ב ר ת ך אנ א ‪i‬‬ ‫בר‬ ‫היטב הלשון בנמרא דסוטה שהבאנו‪ ,‬רבי‪ ,‬רבי‪,‬‬
‫‪V‬‬ ‫‪9‬‬

‫אם יתאמתו דברי ה מ״ ר ‪ ,‬ד נ נ י בנות אינם כ בני ם' עם כמיי‬ ‫אך לדעתי סשק גדול‪,‬‬
‫סוניות בתלמוד‪ ,‬כמו ביומא ס״ו ב׳ מוקי השמוק דש׳ ב רנ ה‪ ,‬וא ת בניו לא ידע— ב כ ן בתר‬
‫‪.‬‬ ‫הרי דקרא הכתוב לבן ה ב ת סתם ‪ ,‬כ נ י ם' ;‬ ‫מישראל‪,‬‬

‫זרע כשר‪,‬‬ ‫אלא‬ ‫אין לי‬ ‫אין לה‪,‬‬ ‫וזרע‬ ‫וביבמות ) א׳ א׳( על הש׳ דשרשת אמור‪,‬‬
‫לזרע זרעה^‬ ‫דאתא‬ ‫ומשרש‪ ,‬דאין לומר‪,‬‬ ‫תלמוד לומר וזרע אין לה *(‪,‬‬ ‫זרע שסול מניין‪,‬‬

‫״( טעם דרשה זו מן וזרע אין לה לא נתבאר ‪ .‬ויתכן לומר‪ ,‬עש״י הנהוג בלשון בני ארם<‬
‫כשאומרים ‪, t‬ראובן הוא איש הכם״‪ ,‬הנה בלשון זו אין שוללים לומר‪ ,‬ני שטעון אינו חכם‪,‬‬
‫יען ני אששר ששניהם חכמים {‬

‫ובזה שוללים החכמה מכל אדם זולת ראוב! י‬ ‫אבל כשאומרים‪ . ,‬חכ ם — הוא ר או בן' ‪,‬‬
‫תקעת‬ ‫^צני‬ ‫פרק ט״ו ״בירועלם תנוחמו״< סעיף ג׳‬ ‫חלק‬

‫א' ‪.‬‬ ‫הערה‬ ‫המשך‬

‫יזרע זרעה אין גריך ק ר ^ דנני בנים הרי הם כבני^ וזה קאי ם‪6‬ורש על בני בנות ;‬
‫ובקדושין )ס״ח ב׳( על הפסו‪5‬ן דםרשת ראה‪ ,‬ני יסיר את בנך ו ג ו'‪ ,‬בן בתך הנ א‬
‫מן הנכרי קרוי בנך !‬

‫ועיין‬ ‫בנותיו‪,‬‬ ‫בני‬ ‫על‬ ‫וסוסב‬ ‫ממה שאסר לבן הבנים בני‪,‬‬ ‫מתבאר‬ ‫וכן‬
‫ביבמות ס׳ב ב׳ ;‬

‫ויש כמה ענינים כאלה‪ ,‬וזה‬ ‫דהגטרא חולקת בזה עם הם־ר‪,‬‬ ‫ובהכרח צריך לוסר‪,‬‬
‫!אין מלכות‬ ‫והם־ר על ררך א ג ח‪/‬‬ ‫הוא‪ ,‬ספני שהגמרא מוםבת כיותר על דבר‪ .‬הלכה‪,‬‬
‫ושניהם כאחד טובים‪.‬‬ ‫נוגעת בחבירתה‪,‬‬

‫ובדברי הנר׳א צ׳ ע רב ‪— ,‬‬

‫כי עפ׳י סברא יסודית בגמרא בעני; אחר‬ ‫ואמנם בכלל נראה לי לחדש רבר בזה‪,‬‬
‫יתחייב כאן שחיוב כבוד באבי האב הוא חיוב נאמן וקיים ;‬
‫כי בברכות )נ׳ד א׳( אמרו‪ ,‬שחייב אדם לברך על הנם שנעשה לו‪ ,‬ומתבאר ברי׳־ן•‬
‫אלא‬ ‫מחויב בברכה זו‪,‬‬ ‫בעל הנם בעצמו‪,‬‬ ‫ורמב״ם ורא״ש ויתר הפוסקים דלא רק הוא‪,‬‬
‫אפילו בנו ובן בנו;‬

‫על הפסוק שאמר אנימלך לאברהם‪,‬‬ ‫וטעם הרבר עפ׳י המבואר במ״ר פרשת וירא‪,‬‬
‫עד כאן )כלומר‪ ,‬ער דור שלישי( רחמי האב על הבן‪ ,‬ואם כן‪,‬‬ ‫אם תשקוד לי ולניני ולנכדי‪,‬‬
‫רחמי בן ובן הבן על האב ואבי האב ;‬ ‫שגם להיפך‪,‬‬ ‫דון מינה‪,‬‬

‫ומתבאר מזה‪ ,‬דבמדות הנפש דיינינן יחושן בשוה משני הצדרים‪ ,‬מזה לזה זמזה לזה ;‬

‫לענין בבור אבי ה א ב ן‬ ‫ונבא עתה לענין שלפנינו‪,‬‬

‫לבני‬ ‫אין לי אלא לבניך‪,‬‬ ‫הנה אמרו בקדושין )ל׳ «׳( על הפסוק ושננחם לבניך‪,‬‬
‫תלמוד לומר )פ׳ ואתחנן( והודעתם לבניך ולבני בניך;‬ ‫בניך מניין‪,‬‬

‫כמו כן נאמר כיחש‬ ‫ולפי הבאור שכתבנו לעני; שתוף יחש המרות בשני הצדדים‪,‬‬
‫שתוף החיובים מזה לזה ומזה לזד״ רכמו שעל אבי האב נוטל חומר האב לענין למוד וחנוך‬
‫‪ ' p‬צריך להיות מוטל על בן הבן חומר הבן לאב לענין כ בוד‪ .‬וזה בכלל במרה‬ ‫לכן הבן‪,‬‬

‫היינו אומרים דהפירוש שאין לה זי ע כנהוג‬ ‫אלו הי׳ כתוב ואין לה זרע‪,‬‬ ‫ונן כאן‪,‬‬
‫משמע כל מין זרע שהוז^‬ ‫וזרע ‪ -‬אין לה‪,‬‬ ‫שבעולם‪ ,‬דהיינו זרע כשר‪ ,‬אבל כשאומר‪,‬‬
‫ואפילו זרע פסול‪.‬‬
‫וכן תתפרש דרשת הז‪-‬ל כירושלמי סוטה )פ״ו ה־יב( על הפסוק דפ׳ סוטה ועד אין‬
‫תלמוד לומר ועד אין כה‪,‬‬ ‫מניין אפילו עבד אפילו שפחה‪,‬‬ ‫בה‪« ,‬ין לי אלא עד כשר‪,‬‬
‫משמע‪.‬‬ ‫אך ועד אין בה‪,‬‬ ‫וגם כאן הדיוק מדלא כתיב ואין כה עד‪,‬‬ ‫מכל מקוס‪ ,‬ע׳כ‪,‬‬
‫ובמו שבארנו ‪- .‬‬ ‫ועד — כל עד שהוא‪,‬‬
 ‫ברוך‬ ‫)זכרונותי(‪,‬‬ ‫מ ר‪,‬ו ר‬ ‫‪1156‬‬

‫והנה זה הוא ענין וטעם היאהר־צייט בכלל !‬

‫ויען כי זברון הבא בלוית איזה מעשה בפועל ביחש אותו הדבר נשמר יותר‬
‫ברעיון ובלב ‪ ,‬לכן תקנו להאציל את יום הזכרון הזה לתורה ולתפלה ולצדקה ‪ ,‬כל איש‬
‫בערכו ‪ ,‬אשר בזה מראים יתרון כבוד וזברון טוב להנפטר ‪ :‬ובמו שאמרו בסם׳ שבת‬
‫>ס״ט ב׳(; הי׳ מהלך במדבר ושכח איזה יום שבת‪ ,‬מונה ששה ימים ושובת יום אחר‪,‬‬
‫ומפרש בגמרא ; ״וההוא יומא במאי מינכר לי׳ ‪ ,‬בקדושא ואבדלתא״ ‪ ,‬ע״כ ‪ :‬והבאור הוא‪,‬‬
‫שלא די בשמירה ב ל ב ב ל ב ד ‪ ,‬אך צריך לעשות עוד איזו פעולה מוחשית באותו‬
‫הענין ‪ ,‬משום דבלא זה אין תוקף ובטחון נאמן לזכירת הדבר יי( ‪— .‬‬

‫כך צריך כן הכן למריר‬ ‫כי אכי האכ מודד לכן כנו חוכת אכ»‬ ‫שאדם מודד מודדין לו‪,‬‬
‫לו הובת בן ‪.‬‬
‫וכמדומה שזה סברא רצויה וסתקכלת ‪— .‬‬

‫יפה האגדה המובאה בהגדה ש'‪ 6‬על הססוק דס' כא והגדת לבגך‬ ‫ועם סברא זו תתפרש‬ ‫א(‬
‫וגו׳ יכול מר״ה‪ ,‬ת׳יל כיום ההוא‪ ,‬אי כיום ההוא יכול מבעוד יום‪ ,‬ת״ל כעבור זה עשה ה׳‬
‫לי וגו'‪ ,‬בעבור זה לא אמרתי אלא נ שעה שמצה ומרור מונחים לפניך‪ ,‬ע*כ;‬
‫הדבר תמוה‪ ,‬וכי אם הנן שואל בעני; זה נשאר ימות השנה‬ ‫ובהשקפה ראשונה‬
‫מר״ח אי‬ ‫ההגרה‬ ‫רשאים להתחיל במצות‬ ‫וגם י מ ה זה לא יהיו‬ ‫אסוי־ להשיב לו כעני;‪,‬‬
‫מבעוד יום‪ ,‬ומה אפש־ להיות ההפסד בזה ז‬
‫דמעיקר‬ ‫ו ח ו ב ה בהגדה זו‪ ,‬ואמר‪,‬‬ ‫אך הבונה‪ ,‬דמוסב על הימן שבו ם צ ו ה‬
‫המצוה הוא בשעה שמצה ומרור מונחים‪ ,‬שמפני מעשה זו כפועל יותר יתקבלו וישתמרון‬
‫המצוה והחובה מר״ח ומבעוד יום‪ ,‬שאז‬ ‫הדברים בלב וברעיון‪ ,‬וממילא אי אפשר שתחול‬
‫אי; מעשה בפועל מהנחת מצה ומרור‪ ,‬ואי; בטחון להדכרים שישתמרון ן אבל אין הכי נמי‬
‫שרשות להאב להגיד לבנו מר״ח ומבעוד יום‪ ,‬ונם בכל ימות השנה ‪—,‬‬

‫ודע‪ ,‬דעפ״י עקרה של הנחה זו‪ ,‬דבל עני; היא־צ הוא שלא לעבור זמן שבוזה )י׳ ג‬
‫הורש( וכמו שנתבאר הכל ‪ -‬עפ״י זה אפשר לפרש בנקל חקירת הפוסקים האחרונים בעני!‬
‫שני; ויפזר‬ ‫אז בארד‬ ‫אם באדר ראשון‬ ‫זמן קביעות י א' צ בחודש אדר משנה מעוברת‪,‬‬
‫חקירה זו הוא‪ ,‬איזה אדר נקרא »אדר סתפ״‪ ,‬אם זה הבא ראשונה במספר חרשי השנד״ או‬
‫זה הסמוך לניסן?‬

‫ולפי שבארתי‪ ,‬בודאי צריך לקבוע כאדר ' ה ר א ש ו ן ‪ ,‬יען דכיו; שנאדר זה כנ ר‬
‫עברו י־ב חורש‪ ,‬זמן שכחה‪ ,‬צריך לחדש ה ז כ ד ו ן‪- .‬‬

‫מאורז‬ ‫ונפלא‬ ‫אך לפי כל זה שבארתי יתחייב ויצא מנל ענין זה דבר חדש‬
‫לסי מה שאמרו בירושלמי מס' שסלים )פ׳ב ה׳ה( תני‪ ,‬רבי שמעון בן גמליאל אומר‪ ,‬אין‬
‫תקעט‬ ‫*׳נזני‬ ‫סרק ט״ו ״בירועלם הנוהטי״‪ /‬טעיי*‬ ‫הלל!‬

‫המשך הערה •א'‪.‬‬

‫זגושין נפשות ניזנדיקי^ מפני שרבריהם הם זנרונם‪ ,‬ע' כ‪ 1‬וזוז מוסב על■ המשנה ‪ p v‬שכוגץ‬
‫הקבי‪ /‬כסו שכתב רש׳י בעירובין )נ״וז ב'(‪,‬‬ ‫נפש עי* קבר המת‪ ,‬ונפש הוא מזוגה ובני!‬
‫ובא דבר זה‬ ‫י׳״ט( !‬ ‫כ׳ג‪ ,‬ירמיה ל׳־־א‪■ ,‬יחזקאל‬ ‫נבלישון המקרא נ קי א זה ‪,‬ציון* )מ׳א‬
‫דרשב״ג להלכה ברמב׳ם הלכות אב^ )פ־ד ה׳י( ‪.‬‬

‫מפני זכרו! דכריהנ‪ /‬ואתרי שכל עיקר‬ ‫שנ הו‪/‬‬ ‫ואם כן‪ ,‬כיון דכהם לא שייך כלל‬
‫ש ל א ל שב ו ה זכרון ההוריו‪ /‬כמו שבארנו‪,‬‬ ‫•עגין ממנהג זכרון יום ההשכבה הוא כרי‬
‫ואם בן כאבות צדיקים אין כל היוב לבניהם לנהוג בהם יום היא׳צ הנ הו‪ /‬וכמו שמטעם זה‬
‫אין עושין להם נפשות ומצבות‪ ,‬נ מנו א ר ;‬
‫וכמה זה מן הפלא ‪J‬‬
‫והנה הלשון ‪,‬דבריהם' ז כ רונ‪ /‬צריך לפרש כמו ‪,‬עניגיהם'‪, ,‬מעשיהם ופעולותיהם'‪,‬‬
‫!ומלשון וזוז הדבר אשר תעשה )פ׳ תצוה(‪ ,‬כל דבר אשר יבא באש )פ' מטות(‪ ,‬נהיה הרכר‬
‫הזה )מ׳א א׳(‪ ,‬והרבה כהנה; משום דאי אפשר לפרש ‪,‬דבריהם' זכרונו‪ /‬מענין דבר פה‬
‫משמם הם יזכירוו‪ /‬דלפי זה הי׳ לו לומר ‪ ,‬אין עושין‬ ‫דוקא‪ ,‬והיינו שדברי תורה שיגידו‬
‫רק‬ ‫אבל השם ‪,‬צדיקים* אפשר להבין אנשים אשר צדקתם תלויה‬ ‫לחכמים';‬ ‫נפשות‬
‫‪.‬כמעשיהם ופעילותיהם‪ ,‬ואינם חכמים;‬

‫וכפי שיש סמך לזה מגמרא פסחים )ס׳ט א׳ וב׳( ; לעולם ימכור אדם בל מה שיש‬
‫ת׳ ו‪ /‬יקח בת גדולי הדור‪ ,‬ופיר ש׳יו גדולי הדור‪,‬‬ ‫לו זיקוז בת תלמיד חכם‪ ,‬לא מצא בת‬
‫ת׳ ח‬ ‫צדיקיו‪ /‬הרי דמעלח צדיקים היא גם באלה שאינם ת־ו‪ /‬וכמו שאמר‪ ,‬לא מצא בת‬
‫ו כו׳; ובקדושין )ל*ג כ׳( מכואד‪ ,‬דבעל מעשים טובים הוא בדין ח׳ ח;‬

‫תורה משמו או שלומדים מתוך‬ ‫דבר‬ ‫אבל זה פשוט וברור‪ ,‬שהח‪:‬ם שראוי לומר‬
‫ספריו שכתב‪ ,‬הוא ג׳ ב ברין זה שאין עושין לו נפשות )ציונים וםצבות(ן ובו בודאי דבריו‬
‫מפיו שפתותיו דובבות‬ ‫דבר שמועה‬ ‫צכרוניו‪ ,‬וכמ׳ ש )יבמות‪ ,‬צ׳ו א'( כל ת׳ ח שאומרים‬
‫בקכי‪ ,‬ומכש׳ב שעפ׳י שמועותיו נזכר בין החיים ;‬

‫ויוצא מזה‪ ,‬שלחכם וצדיק ובעל מעשים טובים אין חיוב במנהג היא*צ‪ ,‬מכיון שכל‬
‫עקרו בא בשביל שיזכרו אותב‪ /‬את המתים ולא י שכחו‪ /‬אבל אלה אין צריכים לפעולה מן הצר‬
‫לזכור א ו ת‪ /‬כיו; שדבריהם ומעשיהם בלבד יזכירו אותם ♦‬
‫זעוד הנדל הפליאה ב ז ‪ /‬לפי פח שכתב בם׳ פחד י צ ח‪ /‬ב ע ר ך מצבו‪/‬ב שם הראשונים‬
‫ט ו ב לצדיקים לעשוח להם‬ ‫ביחש רברי הירושלמי שקדים שהבאנו‪ ,‬וכותב בלשון זו ; ‪ ,‬א י ן‬
‫‪.‬נפשות )מצבות( על ק ב ר‪ /‬מפני שדבריהם הם זנרונם' ;‬

‫והסברא ב מ נ י ע ת ה ט ו ב ה בזה‪ .‬הוא מפני שיש להם להנפטרים במעשה זו מעין‬

‫העדר ופחיתות הכבוד‪ ,‬שעם מעשה זה ממעטין ברמות גדולת תורתם ו צד ק ת‪ /‬שאינם די כה‬
‫!לעצמם לקיים ז כ רו‪ /:‬וצריכים לזה לפעולה מן הצד;‬

‫ויוצא מזה‪ ,‬דלפי המבואר‪ ,‬רכל ענין זבויון י א' צ היא כרי לקיים זכיון הנפטר‪ ,‬א׳ע‬
 ‫ברוך‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מסוד‬ ‫‪1158‬‬

‫המשך הערה א'♦‬

‫כד• ‪^ nhv‬פגוע בכבורם■‬ ‫בחכמים זגדיקים‪ ,‬לא ד• עא•[ צריך לזה אך גם י ע למנוע ‪, wo‬‬
‫‪ nrvoo‬זו‪ /‬עמדאה‪ ,‬כ• חכמתם וזודקתם לא יפסיקו לזכרם »‬
‫והנה מה דמות אפשר להעריך לחרוש מופלא זו‪ /‬ולא רק מופלא הוא‪ ,‬כ• אס מופלא‬
‫שבמופלאים‪ ,‬ולה׳ פתרונים ‪- .‬‬

‫על קבר כל חנם‬ ‫להציב מצבה‬ ‫לנו בזה שנהגו אצלנו‬ ‫ופליאה רבה כזו תתגלה‬
‫רמז‬ ‫ובתלמוד ‪0‬ן«ק )ד׳ א׳( ן‬ ‫וצדיק‪ ,‬ומצינו בתורו‪ /‬ויצב יעקב מצבה )על קבר רחל(‪,‬‬
‫ראוי לעשות‬ ‫לציון קברות מן התורה ו כו׳; ‪ -‬והלא כפי המבואר אין עושין‪ ,‬כלומר‪,‬‬
‫ציונים על קברי חכמים וצדיקים ?‬
‫ואטנס י׳ ל‪ ,‬דפעולה זו מהקמת מצבה באה לכונה ולמפזרה אחרת‪ ,‬והוא למען החיים׳‬
‫שידעו דורותיו אחריו איה מקום מנוחתו כדי שילכו להתפלל על המקום ההוא‪ ,‬וכמו בתעניי*‬
‫ועוד‬ ‫)מ״ז א׳( ‪ :‬למה יוצאים )בתענית( לבית הקכרוו‪ /‬כדי שיבקשו המתים עלינו רחמים ;‬
‫שם )כ״ג ב׳( ‪ :‬הלך רבי מנא ונשתטח על קברא דאבוהא ואמר לו א בז‪ /‬אבא וכו׳ ן ובחגיגה‬
‫)כ׳ב כ'( ‪ :‬הלך רבי יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי ואמר להם נעניתי לכם )משפי^‬
‫אני עצמי נגדכם( עצמות בית שמאי‪ ,‬וביומא )פ״ז ב׳( לענין בקשת מחילה מן המת ; מביא‬
‫כלג‬ ‫)ל״ד כ׳( פירש‬ ‫ובסוטה‬ ‫ומעמידם על קברו ואומר חטאתי ו כו׳;‬ ‫עשרה בני אדם‬
‫םמרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות ו כו׳; ובמכות ה׳ ב׳ ‪ ,‬הי׳ משתטח על קברו וכי׳ י‬
‫מפני שצפה ברוח הקיר®‬ ‫ובאגדות מבואר בכונת יעקב במה שהציב מצבה על קבר רחל‪,‬‬
‫שעתידים ישראל לעבור דרך שם בגלותם‪ ,‬והציב מצבה כד• שיראו ויתפללו ‪.‬‬
‫ובט״ק שם איירי בסתם אנשיו‪ /‬ומשום ציון מקום טומאה שידעו ל הז ה ד למי שדרי׳י‬
‫להזהר מן הטומאה‪ .‬וראי׳ לזה שמביא ממסוק דיחזקאל וראה עצם אדם ושגה ■צלו ציון׳‬
‫מפני הטומאה‪,‬‬ ‫אך‬ ‫זכרון‪,‬‬ ‫שייך‬ ‫אינו‬ ‫דבודאי‬ ‫הרי דגם רק לעצם בלבד צריך ציון‪,‬‬
‫להזהר ‪— .‬‬ ‫שידעו‬

‫ובזה שכתבתי למעלה‪ ,‬בי בכלל ענין השכחה מורה על מניעות חשיבות אוחו ה דני‬
‫‪,‬ע שה‬ ‫שמשכחים ‪ -‬יש להעיר במה שאמרו בירושלמי מס' סוטה )פ׳ה ה״ה( כזו הל»ון !‬
‫והד‬ ‫עשה מאהבו‪ /‬שאם באת ל שמז‪/‬‬ ‫טאהבה‪ ,‬ועשה מיראה )לענין עבודת ה' ‪ /‬ומפר ש;‬
‫שאתה אוהב‪ ,‬ואין אוהב שונא' ‪ ,‬ע׳ ב {‬

‫וחנה אין כל באור וטעם להמאמר ‪,‬ואין אוהב שונ א'‪ ,‬דפשיטא הוא‪ ,‬והרי זה כסי‬
‫שיאמרו‪ ,‬אין שחור לבן ואין לבן שתור‪ ,‬ואין זה מאמר הגיוני‪ ,‬ואין רגילין לומר כןן‬

‫ואיך זה יאמר‪ ,‬דע שאתה אוהב׳‬ ‫וזולת זה‪ ,‬הן הלא איירי אם הוא בא ל ש נ ו א ‪,‬‬
‫והלא כשבא לשנוא שוב איננו אוהב‪:‬‬
‫וצריך לומר ‪.‬׳*ייב‬ ‫אבל יתכן מאוד‪ ,‬דיש כאן טעות סופר קלה‪ ,‬רק מהפוך אותיוו‪/‬‬
‫תקפ­‬ ‫עזני‬ ‫ד׳‬ ‫ס עי ף‬ ‫סרק מ״ו ^גירושלם תנוחמו״‪,‬‬ ‫חלק‬

‫‪,‬‬ ‫ד‪.‬‬
‫בהחלת סעיף הקודם הערנו על התפשטות רחבה ונמרצה מנהג היא״צ באוסתנר‬
‫בכל המפלגות‪ ,‬וגס ממשכילים וחפשים קצונים; וכאן נעיר עד כסה נערץ ונקדש ענין‬
‫היאהרצייט כרוב רגש וענין גם בעיני מפירי דת בגלוי•‪ ,‬ועל זה יע ‪ T‬מכתב ״בעל‬
‫יאהרצייט אחד״ בעתון אחד ״דגל ישראל״ בעיר פיזא באיטאליא לשנת תרמ״ה )‪<(1884‬‬
‫ביו הלשון;‬

‫״כבד את הוריך״‬

‫״ביום ה ז ה ‪ ,‬אשר בו תהטה נפשי ‪ ,‬בהזכירו אותי את מות‬

‫אבי הטוב והנעלה ‪ ,‬מאוד יקר בעיני להתפלל על קברו ועל‬
‫כבית מועד לכל חי בעירנו ן ותהי זאת‬ ‫קבר אמי היקרה‬
‫נחמתי להדפיס לפעמים דברי מוסר אשר יהיו לאות אהבה‬
‫'‬ ‫אשר יהגה לבי למתים האלה ;‬

‫)ובשיני״ן יסנים( יהוא ס טו ק »כחה‪,‬‬ ‫אוהב נושא‬ ‫דע שאהה אוהב יאי!‬ ‫בייי* לנשוא‪,‬‬
‫מ שין כי נ שב י אלהיט )פ׳ מקץ(‪ ,‬נ ש י ת י טובה )איבד״ ד'( והוי הבאורו שאם באת‬
‫ל נ ש ו א )לשכוח את ה׳( דע שאתה אוהב ואי! אוהב נ ו ש א )בלוטו‪ ,‬ואין' אוהב ש ו כ ח ( !‬

‫ונלעי! זו איתא בירושלמי שבועות ‪ ' 0‬פ א׳ ‪ t‬הקב*ה נעשה בשביל ישראל כביכול‬
‫ני״ א ע י ו ‪ ,‬נ ו ^ צ א כתיב‪ ,‬נשי׳ין ימני‪ ,‬שפירושו ש ו כ ח עון‪,‬‬ ‫‪ '°‬י ”*‬ ‫״‬
‫וראוז איך יאירו לפי זה דברי הרמב׳ם בפיה׳ם לאבות )פ״א ט׳ג( שגתב בזו הלשון‪:‬‬
‫י ש כ ה ' ‪ ,‬עכ״ל‪ ,‬ונתב‬ ‫ה א ו ה ב לא‬ ‫•ואמרו‪ /‬עבוד טאהבוע עכור פיראוע ועוד אמרו‬
‫בס׳ העיון פ״ו‪ ,‬ששאל לחכמים ולבקיאים איפה מצא הרמב״ם מאסר זה •האוהב לא ישכח'‪,‬‬
‫ילא ידעו להשיב ;‬

‫וככו‬ ‫שביון‪,‬הרמנ־ם לדברי הירושלמי שהבאנו‪,‬‬ ‫והנה ניכרים דברי אמת לאטתם‪,‬‬
‫‪,‬עשה* העתיק הוא •עכוד־■״ והייני הך‪ ,‬שגס‬ ‫שהביא הרמכ״ם )ורק תחת הלשון בירושלמי‬
‫והיתה לפניו‬ ‫והרמב׳ם העתיק כן לתוספת באור( ן‬ ‫הירושלמי מכוין נעשיה זו — עבודוע‬
‫הגירסא בירושלמי כמי ש ה ג ה ת י ‪ :‬ל נ ש ו א תהת לשנוא‪ ,‬ו נ ו ש א תחת שונא ‪.‬‬

‫והנה מה אהובה ונעימה משיאת אמת נ זו ן‬

‫וטבל זה תראה‪ ,‬עד כמה נאמנים דברינו נכלל למעלה‪ ,‬דענין השכחה ככלל טורה‬
‫על רפיון האהבה לאותו הדבר )או האיש( שעליו יחבר‪ ,‬וכהוראת הלשו! •אי] אוהב שוכחת‬

‫לא עברתי‬ ‫ועפ׳י זה יש לכוין המשך לשון הכתוב כענין ודוי מעש׳ש )ר'פ תנא(‬
‫טטצותיך ולא שכחתי‪ ,‬והכונה שקיימת• סצותיך מאהבה‪ /‬י ע׳ כ לא שכחתים‪— .‬‬
 ‫ברוד‬ ‫)זכרונותי(‬ ‫מסור‬ ‫‪1160‬‬

‫‪,‬בשנה זו אבאר את הדבור ד^מישי מעשרת הדברות‪,‬‬

‫בהעתיקי פה את המעשה המובא בתלמוד )פד‪ .‬יעתיק מסם'‬
‫קדושק )ל׳׳א א׳( ממעשה הגוי שאבד הון רב עפ״י מה שוד׳‬
‫בשעה שהי׳‬ ‫מפתח מתחת למראשותיו של אביו‬ ‫לו לודציא‬
‫ישן ‪ ,‬ולא הוציא ‪ ,‬פן יקיצנו(‬
‫‪,‬ואם עד כה הגיע הכבוד אשר נתן עובד אלילים‬
‫לאביו — מה יגדל הכבוד אשר נכבד אגהנו את הורינו ‪,‬‬
‫תורתנו‪,‬‬ ‫תלמדנו‬ ‫אנהנו אשר נ ל ך ב ד ר ך א ש ר‬
‫כי מצות אלד‪.‬ים היא‪.‬‬
‫‪,‬הנערים אשר אליהם בפרטיות אשים דברתי ‪ ,‬ישמרו‬
‫נא בלבם את התורה הזאת וינעימו את ימי הזקנה להוריהם‬
‫ולכבירי ימים‪.‬‬

‫ה ^ ט ב ת י״ח כסלו תרמ״ה‬ ‫ביום‬ ‫״פה ם י ז א‬

‫עמנואל ל׳ סאסינא״‬

‫יתבשיל יפד‪ ,‬וטוב בשלת ‪ ,‬יקירי ‪ ,‬נחמד למראה וערב לחיך הוא מכתבך היקר והנעלה ‪,‬‬
‫ויבול להיות למשל לבני גילך ‪ ,‬למדות הנפש ולכבוד תרים ומורים ‪ :‬אבל לבםוף‬
‫הקדחת אותו כל כך ‪ ,‬עד אשר עם כל טובו וטעמו הטוב ועם כל יופי מראהו — הי׳‬
‫ג כ ל זאת ‪ . .‬לזרא ולנועל נפש !‬
‫כי בכתבך אותו ב ע ת ו ן לעיני השמש ב י ו ם ה ש ב ת שכחת ‪ ,‬כי גם בשעה‬
‫^שמעריצים את זכרון הורים ‪ ,‬צריך ג״כ לשמור את יום השבת מ ח ל ל ו ! ופסוק‬
‫מפורש בתורר‪, .‬איש אמו ואביו תיראו )ובכל זאת( את שבתותי תשמרו״ )פ׳ קדושים( ‪.‬‬
‫הדברות״ שתי אלה המצות סמובות זו לזו ‪:‬‬ ‫ולא לחנם הסמיכה התורה ב‪,‬עשרת‬
‫■זכור את יום השבת ‪ . .‬כבד את אביך ואת אמך ‪ ,‬לומר כי שתיהן יתקיימו יחד ‪.‬‬

‫הנה כי בן ‪ ,‬צר לי עליך ‪ ,‬בן יקיר ‪ ,‬כי כה נכשלת מר וקשה ‪ ,‬ותשם אות קלון‬
‫•על יופי נפשך ועל נועם מדברותיך!‬
‫הוללות‬ ‫וכבד עונך מעון אחרים‪ .‬כי בעוד שאחרים מחללים את הקודש מתוך‬
‫^דברי רוח — הללת אתה אותו מתוך הקודש‪ ,‬מדברי תורה ומוסר‪ ,‬ואינו דומה כתם‬
‫הבא בבגד פשתים נסים לבתם הבא בכתונת פסים ! או כדק הבא בסלי חרם לפרץ‬
‫פ״ח‬ ‫כלה שזנתה תחת חופתה״ )שבת ‪,‬‬ ‫‪,‬ועלובה‬ ‫•ר״בא במעשה חושב וחרש !‬
‫תקפא‬ ‫שגי‬ ‫י׳‬ ‫פרק ט״ו ״בורושלם תני ח סו‪ /‬סעיף‬ ‫חלק‬

‫נ׳( ‪ ,‬ועליך נאמר בחז״ל ‪ :‬״כל שיודע הורה ואינה מקיימה ‪ ,‬נוח לו שלא בא לעולם"‬
‫)שס״ר‪ ,‬ם׳(‪.‬‬
‫יתום אתה מאב ומאם ‪ ,‬ויתום הנך מדרכי התורה והמצוה ‪ ,‬כי על כן קפחח‬
‫מעשיך וקלקלת דרכיך ‪ ,‬ובידיך אתה הרסת ולא חמלת את יקרת רוחך ומעלת נפשך ‪.‬‬
‫בא כסל ויבא הועך ‪ ,‬בא לרפאות ונמצא מתבל ; סן השמים יייימי עלי ‪— I T‬‬

‫השני בס״ר‬ ‫תם ה ח ל ק‬