שייקספיר ושות' - המלט

‫‪8/11/2021‬‬ ‫‪ -‬שייקספיר ושות' ‪ -‬המלט‬
‫שייקספיר ושות' ‪ -‬כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס‬
‫‪ -‬המלט‬
‫הנפשות הפועלות‬
‫המלט‬
‫‪HAMLET‬‬
‫מאת ויליאם שייקספיר‬
‫תרגום‪ :‬דורי פרנס‬
‫‪ ‬‬
‫הנפשות‪:‬‬
‫‪ ‬‬
‫רוח‪ ,‬של מלך דנמרק לשעבר‬
‫מלך (קלאודיוס)‪ ,‬אחיו‪ ,‬מלך דנמרק הנוכחי‬
‫גרטרוד‪ ,‬מלכת דנמרק‪ ,‬אלמנת המלך המנוח וכעת אשת אחיו המלך‬
‫המלט‪ ,‬בנם של המלך המנוח ושל גרטרוד‬
‫פולוניוס‪ ,‬יועץ למלך‬
‫ָל ֶא ְר ֶט ס‪ ,‬בנו של פולוניוס‬
‫אופליה‪ ,‬בתו של פולוניוס‬
‫ריינלדו‪ ,‬משרת של פולוניוס‬
‫הורציו‪| ‬‬
‫וולטמאנד‪| ‬‬
‫קורנליוס‪ | ‬‬
‫רוזנקרנץ‪ | ‬חברי החצר הדנית‬
‫גילדנסטרן‪| ‬‬
‫אוסריק‪| ‬‬
‫אציל‪| ‬‬
‫ג'נטלמן‪| ‬‬
‫פרנסיסקו ‪ | ‬‬
‫ברנארדו‪ | ‬חיילים‬
‫מרצלוס ‪| ‬‬
‫שני שליחים‬
‫מלח‬
‫שני ליצנים‪ ,‬קברן ובן זוגו‬
‫כומר‬
‫פורטינבראס‪ ,‬נסיך נורווגיה‬
‫קפיטן‪ ,‬נורווגי‬
‫שגרירים אנגליים‬
‫‪https://www.shakespeare.co.il/play.php?play=hamlet&text=0‬‬ ‫‪1/107‬‬
‫שחקן א'‪ ,‬המוביל את הלהקה ומשחק את תפקיד המלך‬

‫שחקן ב'‪ ,‬המשחק את תפקיד המלכה‬
‫שחקן ג'‪ ,‬המשחק את תפקיד לוקיאנוס‪ ,‬אחיינו של המלך‬
‫שחקן ד'‪ ,‬האומר את הפרולוג‬
‫אצילים‪ ,‬בני לוויה‪ ,‬שחקנים‪ ,‬שומרים‪ ,‬חיילים‪ ,‬מלווי ָלֶא ְר ֶט ס‪ ,‬מלחים‬
‫מערכה ‪ ,1‬תמונה ‪- 1‬‬
‫(נכנסים פרנסיסקו וברנארדו‪ ,‬שני‪ ‬זקיפים)‬

‫‪ ‬‬
‫ברנארדו‪ :‬מי שם?‬
‫פרנסיסקו‪ :‬לא‪ ,‬תענה אתה‪ .‬עמוד‪ ,‬ותזדהה‪.‬‬
‫ברנרדו‪ :‬יחי המלך!‬
‫פרנסיסקו‪ :‬ברנרדו?‬
‫ברנרדו‪ :‬בעצמו‪.‬‬
‫פרנסיסקו‪ :‬אתה בא בדיוק על השעה‪.‬‬
‫ברנרדו‪ :‬עכשיו ִצ ְל צל חצות‪ .‬לך למיטה‪ ,‬פרנסיסקו‪.‬‬
‫פרנסיסקו‪ :‬תודה על החילוף‪ .‬זה קור כלבים‪,‬‬
‫‪ ‬והלב שלי כבד‪.‬‬
‫ברנרדו‪ :‬עברה בשקט השמירה?‬
‫פרנסיסקו‪ :‬עכבר לא זז‪.‬‬
‫ברנרדו‪ :‬טוב‪ ,‬לילה טוב‪.‬‬
‫‪ ‬ואם תפגוש בדרך את הורציו ומרצלוס‪,‬‬
‫‪ ‬השותפים שלי לשמור‪ ,‬בקש מהם שיזדרזו‪.‬‬
‫פרנסיסקו‪ :‬נדמה לי שאני שומע אותם‪.‬‬
‫‪( ‬נכנסים הורציו ומרצלוס)‬
‫‪ ‬עצור‪,‬‬
‫‪ ‬הו! מי שם?‬
‫הורציו‪ :‬חברים ָלאדמה‬
‫‪ ‬הזאת‪.‬‬
‫מרצלוס‪ :‬ונתינים נאמנים למלך דנמרק‪.‬‬
‫פרנסיסקו‪ :‬ברכות ולילה טוב‪.‬‬
‫מרצלוס‪ :‬שלום‪ ,‬חייל טוב‪ .‬מי החליף אותך?‬
‫פרנסיסקו‪ :‬ברנרדו ממלא את מקומי‪ .‬ברכות ולילה טוב‪.‬‬
‫‪( ‬יוצא)‬
‫מרצלוס‪ :‬היי‪-‬הו‪ ,‬ברנרדו!‬
‫ברנרדו‪ :‬תגיד ‪ -‬מה‪ ,‬זה הורציו שם?‬
‫הורציו‪ :‬חלק ממנו‪.‬‬
‫ברנרדו‪ :‬ברוך הבא‪ ,‬הורציו‪ .‬ברוך הבא‪ ,‬מרצלוס טוב‪.‬‬
‫מרצלוס‪ :‬מה‪ ,‬הדבר הזה הופיע שוב הלילה?‬

‫ברנרדו‪ :‬לא ראיתי כלום‪.‬‬
‫מרצלוס‪ :‬הורציו פה אומר זה רק דמיון שלנו‪,‬‬
‫‪ ‬ולא מוכן בשום פנים להאמין‬
‫‪ַּ ‬ב ּבלהה הזאת שכבר ראינו פעמיים‪.‬‬
‫‪ ‬לכן הפצרתי בו שיצטרף‬
‫‪ ‬לשמור אתנו כל דקה הלילה‪,‬‬
‫‪ ‬שאם הצל הזה יבוא עוד פעם‪,‬‬
‫‪ ‬הוא יאשר מה שראינו וידבר אליו‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬די‪-‬די‪ ,‬זה לא יופיע‪.‬‬
‫ברנרדו‪ :‬שב בינתיים‪,‬‬
‫‪ ‬ותן לנו לתקוף עוד פעם את אוזניך‬
‫‪ ‬המבוצרות כל כך מול הספור שלנו‪ ,‬עם‬
‫‪ ‬מה שראינו שני לילות‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬טוב‪ ,‬אז נשב‪,‬‬
‫‪ ‬ושברנרדו יספר על זה‪.‬‬
‫ברנרדו‪ :‬בלילה הקודם‪,‬‬
‫‪ ‬כשהכוכב שם‪ ,‬מערבה ְל ּכוכב‪-‬צפון‪,‬‬
‫‪ ‬שט והאיר אותה חלקת שמיים‬
‫‪ ‬שהוא מאיר עכשיו‪ ,‬מרצלוס ואני‪,‬‬
‫‪ ‬והשעון צלצל אחת אז ‪-‬‬
‫‪( ‬נכנס הרוח)‬
‫מרצלוס‪ :‬שקט‪ ,‬עצור‪ .‬תראה שם שוב זה בא‪.‬‬
‫ברנרדו‪ :‬ממש בדמות המלך המנוח‪.‬‬
‫מרצלוס‪ :‬אתה איש מלומד‪ .‬דבר אליו‪ ,‬הורציו‪.‬‬
‫ברנרדו‪ :‬זה לא נראה כמו המלך? תביט עליו‪ ,‬הורציו‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬ממש כמו‪ .‬זה מקפיא אותי מפחד ומתדהמה‪.‬‬
‫ברנרדו‪ :‬זה כמו רוצה שידברו אליו‪.‬‬
‫מרצלוס‪ :‬דבר אליו‪ ,‬הורציו‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬מי‪ ,‬מה אתה שמנשל שעה כזאת ַּב לילה‪,‬‬
‫‪ ‬ואת הדמות המפוארת והמלחמתית‬
‫‪ ‬שבה צעד בשעתו המלך הקבור של דנמרק?‬
‫‪ ‬אני קורא לך בשם שמיים‪ ,‬דבר‪.‬‬
‫מרצלוס‪ :‬זה נעלב‪.‬‬
‫ברנרדו‪ :‬תראה‪ ,‬זה מסתלק‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬עצור! דּבר‪ ,‬דבר‪ .‬אני קורא לך‪ ,‬דבר‪.‬‬
‫‪( ‬יוצא הרוח)‬
‫מרצלוס‪ :‬הלך‪ ,‬ולענות זה לא מוכן‪.‬‬
‫ברנרדו‪ :‬עכשיו‪ ,‬הורציו‪ ,‬מה? אתה רועד‪ ,‬אתה חיוור‪.‬‬
‫‪ ‬זה לא דבר גדול יותר מדמיונות?‬

‫‪ ‬מה דעתך על זה?‬
‫הורציו‪ :‬חי אלוהים‪ ‬שלא הייתי מאמין‬
‫‪ ‬בלי העדות המוחשית‬
‫‪ ‬של שתי עיני‪.‬‬
‫מרצלוס‪ :‬זה לא דומה ַלמלך?‬
‫הורציו‪ :‬כמו שאתה דומה לעצמך‪.‬‬
‫‪ ‬שריון ממש כזה לבש כשהוא לחם‬
‫‪ ‬מול הנורווגי השאפתני‪ .‬וכך הקדיר‪ ‬‬
‫‪ ‬פנים בקרב דמים‪ ,‬כשהּכה‬
‫‪ַּ ‬ב פולנים על מזחלותיהם‬
‫‪ַּ ‬ב קרח‪ .‬זה‪ ‬מוזר‪.‬‬
‫מרצלוס‪ :‬כך‪ ,‬פעמיים‪ ,‬בדיוק באותה שעת‪ֵ-‬ליל מתה‪ ,‬‬
‫‪ ‬עבר בצעדה צבאית מול משמרתנו‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬איני יודע מה ואיך לחשוב‪.‬‬
‫‪ ‬אבל‪ ,‬לדעתי זה מבשר‬
‫‪ ‬על איזו פורענות למדינה‪.‬‬
‫מרצלוס‪ :‬עכשיו שב‪ ,‬וספר – שכן אתה יודע ‪-‬‬
‫‪ ‬על מה ֵח ילות‪-‬משמר קפדניים כאלה ‪ ‬‬
‫‪ ‬טורדים את אזרחי הארץ לילה‪-‬לילה‪,‬‬
‫‪ ‬למה יום‪-‬יום יש אספקת עופרת וגופרית‪,‬‬
‫‪ ‬ייבוא של נשק מלחמה‪ ,‬ומה עושים‪ ‬‬
‫‪ ‬בוני הַמ שחתות שעמלים בפרך‬
‫‪ ‬בלי להבדיל שבת מיום של חול‪,‬‬
‫‪ ‬מה פה עומד להתרחש שהבהילות המזיעה הזאת‬
‫‪ ‬הופכת לילה לשותף‪-‬העבודה של יום?‬
‫‪ ‬מי זה יכול פה לעדכן אותי?‬
‫הורציו‪ :‬אני יכול‪.‬‬
‫‪ ‬על כל פנים‪ ,‬זה מה שלוחשים‪ .‬המלך הקודם‬
‫‪ ‬שלנו‪ ,‬שדמותו הופיעה לפנינו רק עכשיו‪,‬‬
‫‪ ‬הוזמן בשעתו ִל ְק רב‪ ,‬כפי שאתם יודעים‪,‬‬
‫‪ ‬בידי מלך נורווגיה הזקן‪ ,‬שנעקץ מגאווה רבת קנאה;‬
‫‪ַּ ‬ב קרב הזה‪ ,‬מלכנו הנועז מכל ‪-‬‬
‫‪ ‬כי זה היה המוניטין שלו בצד הזה של העולם ‪-‬‬
‫‪ ‬שחט את הנורווגי; שעל‪-‬פי‬
‫‪ ‬הסכם חתום ומעוגן ַּב חוק‬
‫‪ ‬ובכלֵלי האבירות‪ ,‬הפסיד‪,‬‬
‫‪ ‬ביחד עם חייו‪ ,‬את אדמותיו שנכבשו‪,‬‬
‫‪ַ ‬למנצח; וכנגד אלה‪ ,‬העמיד‬
‫‪ ‬מלכנו מחצית להתערבות‪,‬‬

‫‪ ‬אשר היתה עוברת ַלירושה של הנורווגי‪,‬‬
‫‪ ‬אם הוא היה זוכה‪ ,‬כשם שלפי אותו הסכם‬
‫‪ ‬והוצאת הסעיפים ַלפועל‪ ‬‬
‫‪ ‬האדמות שלו נפלו לידי מלכנו‪.‬‬
‫‪ ‬עכשיו‪ ,‬אדון‪ ,‬יורש העצר הנורווגי‪ ,‬פורטינבראס‪,‬‬
‫‪ ‬פרא אדם בוער להתפוצץ‪,‬‬
‫‪ ‬קיבץ סביבו בפאתי נורווגיה להקות‬
‫‪ ‬של אנשים קשים ונואשים בלי חוק‪ ,‬כרישים‬
‫‪ ‬שמוכנים‪ ,‬תמורת מזון ואספקה‪ ,‬לכל מבצע‬
‫‪ ‬שימלא את הבטן; והמבצע‪,‬‬
‫‪ ‬כפי שנרֶא ה למדינה שלנו‪,‬‬
‫‪ ‬אינו אלא שחרור בכוח וכפיה‬
‫‪ ‬של כל האדמות שהוזכרו לעיל‬
‫‪ ‬אשר ָאבדו כך לאביו‪ .‬וזה‪ ,‬אני מניח‪,‬‬
‫‪ ‬המניע הראשי ַלהכנות שלנו‪ ,‬המקור‬
‫‪ַ ‬למשמרות שלנו‪ ,‬והטעם הראשי‬
‫‪ַ ‬להמולה וְל מצב‪-‬חירום כזה בארץ‪.‬‬
‫ברנרדו‪ :‬כן‪ ,‬כנראה זאת הסיבה‪.‬‬
‫‪ ‬ולא ִּב ְכ ִד י היצור המבשר‪-‬רעות הזה‬
‫‪ ‬חוצה בבגד מלחמה את המשמר‪,‬‬
‫‪ ‬ועוד דומה כל כך ַלמלך שהיה‬
‫‪ ‬ושעודנו העילה למלחמות האלה‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬זה כמו גרגיר שמגרד ָּב עין של הנפש‪.‬‬
‫‪ ‬ברומא המשגשגת הגדולה‪,‬‬
‫‪ ‬לפני שיוליוס העצום נפל‪ ,‬כל הקברים‬
‫‪ ‬עמדו ריקים מדיירים‪ ,‬והמתים ַּב תכריכים‬
‫‪ ‬חרקו וצייצו ברחובות רומא ‪ -‬כשזנבות‬
‫‪ ‬הכוכבים נטפו אש והטל‬
‫‪ ‬דימם‪ ,‬ואסונות אירעו בשמש;‬
‫‪ ‬והירח הֵמ יִמ י‪ ,‬שליט גאות ושפל‪,‬‬
‫‪ ‬היה חולה כמעט כאילו יום‪-‬הדין בא‪.‬‬
‫‪ ‬וכמו אותות ְל פורענות קרובה‪,‬‬
‫‪ ‬שליחים שמקדימים את הגורל‪ ‬‬
‫‪ ‬כהקדמה ְל פגע מתקרב‪,‬‬
‫‪ ‬נטעו הארץ והאדמה אימה ‪ ‬‬
‫‪ ‬הן באקלים והן בבני אדם‪ .‬‬
‫‪ ‬אבל דממה‪ ,‬תראו‪ ,‬שם ‪ -‬שוב זה בא!‬
‫‪ ‬אני אצא מול זה‪ ,‬גם אם זה יפוצץ אותי‪.‬‬

‫‪( ‬הרוח פורש את זרועותיו)‬
‫‪ ‬עצור‪-‬שם‪ ,‬אשליה‪.‬‬
‫‪ ‬אם יש בך קול או בת‪-‬קול‪,‬‬
‫‪ ‬דבר אלי‪.‬‬
‫‪ ‬אם יש איזה דבר טוב לעשות‬
‫‪ ‬שיעניק לך קצת הקלה ולי ברכה‪,‬‬
‫‪ ‬דבר אלי‪.‬‬
‫‪ ‬אם הגורל של ארצך חשוב לך‬
‫‪ ‬ויש לך מידע כדי להציל אותה מראש ‪-‬‬
‫‪ ‬דבר‪ ,‬הו!‬
‫‪ ‬או אם ָאגרת בחייך אוצרות‬
‫‪ ‬שנעשקו ברחם אדמה‪ ,‬שבגללם‪ ,‬אתם‪,‬‬
‫‪ ‬רוחות הרפאים‪ ,‬לא פעם צועדים ַּב מוות‪,‬‬
‫‪ ‬דבר על זה‪.‬‬
‫‪( ‬התרנגול קורא)‬
‫‪ ‬עצור‪ ,‬דבר‪ .‬עצור אותו‪ ,‬מרצלוס‪.‬‬
‫מרצלוס‪ :‬מה‪ ,‬להכות את זה עם החנית?‬
‫הורציו‪ :‬אם זה לא יעמוד ‪ -‬תכה‪.‬‬
‫ברנרדו‪ :‬זה פה‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬זה פה‪.‬‬
‫‪( ‬הרוח יוצא)‬
‫מרצלוס‪ :‬זה הלך‪.‬‬
‫‪ ‬לשווא אנחנו מציגים ִל ְיצור כה מלכותי‬
‫‪ ‬תצוגות של אלימות‪ ,‬כי הוא כמו האוויר –‬
‫‪ ‬בלתי שביר‪ ,‬והמהלומות‬
‫‪ ‬הנואלות שלנו הן בדיחה רעה‪.‬‬
‫ברנרדו‪ :‬זה כבר כמעט פצה פה כשהתרנגול קרא‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬ואז נרתע‪ ,‬כמו יצור אשם‬
‫‪ ‬בפני גזר דין מחריד‪ .‬שמעתי כי‬
‫‪ ‬התרנגול‪ ,‬החצוצרה ַלּבוקר‪ ,‬בגרונו‬
‫‪ ‬הצרחני מעיר את ֵא ל היום‪,‬‬
‫‪ ‬ולמשמע האזעקה הזאת‪,‬‬
‫‪ ‬כל רוח רפאים שמשוטט‬
‫‪ַּ ‬ב ים‪ָּ ,‬ב אש‪ ,‬באדמה או באוויר‪,‬‬
‫‪ ‬נחפז בחזרה אל ההסגר שלו‪ .‬והדבר‪ ‬‬
‫‪ ‬הזה הוכיח בעליל שזו אמת‪.‬‬
‫מרצלוס‪ :‬הוא התפוגג לו עם קרקור התרנגול‪.‬‬
‫‪ ‬אומרים שָּב עונה בה חוגגים את לידתו של המושיע‪,‬‬
‫‪ ‬עוף שחר זה שר כל הלילה‪ .‬ואומרים‬

‫‪ ‬שאז אף רוח‪-‬רפאים אינו מעז לצאת מקבר;‬
‫‪ ‬והלילות בריאים; גרמי שמיים לא מכים ְּב פורענות;‬
‫‪ ‬פיה לא יכולה לחטוף; ולמכשפה אין כוח לכשף‪,‬‬
‫‪ ‬כה מקודש ומבורך הזמן הזה‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬כן‪ ,‬כך שמעתי ואני גם מאמין חלקית‪.‬‬
‫‪ ‬אבל ְר או‪ ,‬הבוקר ‪ -‬בגלימת אפור וארגמן ‪-‬‬
‫‪ ‬צועד לו על הטל של הגבעה גבוה במזרח‪.‬‬
‫‪ ‬נשבור את המשמרת‪ .‬ואני‬
‫‪ ‬מציע‪ ,‬בואו נגלה מה שראינו פה הלילה‬
‫‪ ‬להמלט הצעיר‪ .‬כי‪ ,‬חי נפשי‪,‬‬
‫‪ ‬הרוח‪ ,‬שהיה אילם אלינו‪ ,‬ידבר איתו‪.‬‬
‫‪ ‬אתם בעד שנספר לו‪ ,‬כפי‬
‫‪ ‬שמצווה אהבתנו ויאה לחובתנו?‬
‫מרצלוס‪ :‬בלי שום דיחוי‪ ,‬אני אומר‪ .‬הבוקר אני גם‬
‫‪ ‬יודע איפה בקלות נמצא אותו‪ .‬‬
‫‪( ‬יוצאים)‬
‫(תרועה‪.‬‬
‫נכנסים קלאודיוס‪ ,‬מלך דנמרק‪ ,‬גרטרוד המלכה‪ ,‬והמועצה‪ ,‬כולל פולוניוס עם בנו ָלֶא ְר ֶט ס‪ ,‬המלט‪ ,‬וולטמאנד‪ ,‬קורנליוס‬
‫ובני‪-‬לוויה)‬
‫‪ ‬‬
‫מלך‪ :‬על‪-‬אף שזכר מות אחינו היקר‬
‫‪ ‬עודו טרי‪ ,‬ומן הדין היה שנענוד‬
‫‪ ‬את לבבנו ְּב יגון‪ ,‬וממלכתנו תתכווץ‬
‫‪ ‬כולה למצח ֵא ֶב ל מאוחד‪,‬‬
‫‪ ‬השכל הישר ניצח את הטבע‪,‬‬
‫‪ ‬ואת זכרו אנו שומרים בצער מפוכח‪,‬‬
‫‪ ‬מבלי לשכוח את עצמנו‪ .‬משום כך‬
‫‪ֶ ‬א ת אחותנו בעבר‪ ,‬היא מלכתנו בהווה‪,‬‬
‫‪ ‬השותפה המלכותית למדינה המלחמתית הזאת‪,‬‬
‫‪ ‬אנחנו ב ‪ -‬אפשר לומר ‪ - ‬שמחה מובסת‪,‬‬
‫‪ ‬בעין בוכייה ומחייכת‪,‬‬
‫‪ ‬בעליצות קבורות ובקינת כלולות‪,‬‬
‫‪ ‬במשקולות שוות של אושר ותוגה‪,‬‬
‫‪ ‬נשאנו לאשה‪ .‬וגם לא התעלמנו משיקול‬
‫‪ ‬הדעת שלכם‪ ,‬שבעניין הזה‬
‫‪ ‬תמך מיוזמתו‪ .‬על כך ועל‬

‫‪ ‬הכל‪ ,‬תודה‪ .‬עכשיו מה שאתם‬
‫‪ ‬יודעים כבר‪ .‬פורטינבראס נסיך‬
‫‪ ‬נורווגיה‪ ,‬המחזיק איזו תביעה קלושה‬
‫‪ ‬על נכסינו‪ ,‬וסבור אולי‬
‫‪ ‬כי בעקבות מות המנוח היקר‬
‫‪ ‬אחינו ממלכתנו מתפרקת או‬
‫‪ ‬חורגת ממסגרת‪ ,‬לא חדל ‪ -‬שבוי‬
‫‪ ‬בחלומות גדלּות כאלה – להציק‬
‫‪ ‬לנו ִּב שלל תביעות שנוותר‬
‫‪ ‬על השטחים אשר אביו הפסיד‪,‬‬
‫‪ ‬כפי שהחוק קובע‪ ,‬לאחינו הנועז‪ .‬‬
‫‪ ‬זה באשר אליו‪ .‬כעת אלינו ּוְל עיתוי‬
‫‪ ‬הישיבה הזאת‪ .‬זה העניין‪:‬‬
‫‪ ‬כתבנו פה למלך הנורווגי‪,‬‬
‫‪ ‬דודו של פורטינבראס – שמרותק‪ ‬‬
‫‪ ‬למיטתו חסר‪-‬און ואינו מודע‬
‫‪ ‬לכוונות של אחיינו – שיעצור‬
‫‪ ‬את מצעדו לכאן‪ ,‬היות והגיוס‪,‬‬
‫‪ ‬ההוצאות וכל המשאבים יוצאים‬
‫‪ ‬מתוך כיס נתיניו‪ .‬אם כן אנו שולחים‬
‫‪ ‬אותך‪ ,‬קורנליוס טוב‪ְ ,‬ו וֹולטמאנד‪ ,‬אותך‪,‬‬
‫‪ ‬עם הברכות האלה ַלנורווגי הישיש‪,‬‬
‫‪ ‬מבלי לתת לכם ייפוי‪-‬כוח נוסף‬
‫‪ְ ‬ל משאים ּומתנים לבד ‪ ‬‬
‫‪ ‬מן הרשום פה בפירוט‪.‬‬
‫‪ ‬שלום; זריזות תוכיח צייתנות‪.‬‬
‫וולטמאנד וקורנליוס‪ :‬בזה‪ ,‬ובכל דבר‪ ,‬נפגין נאמנות‪ .‬‬
‫מלך‪ :‬אין לנו שום ספק‪ .‬שלום מכל הלב‪.‬‬
‫‪( ‬יוצאים וולטמאנד וקורנליוס)‬
‫‪ ‬עכשיו‪ָ ,‬לֶא ְר ֶט ס‪ ,‬מה חדש אתך?‬
‫‪ ‬הזכרת איזו בקשה‪ .‬מה היא‪ָ ,‬לֶא ְר ֶט ס?‬
‫‪ ‬אם יש לך דבר הגיון אל מלך דנמרק‬
‫‪ ‬לא תדבר לשווא‪ָ .‬לֶא ְר ֶט ס‪ ,‬איזו משאלה שלך‬
‫‪ ‬לא אמלא בטרם תבקש? הלב‬
‫‪ ‬לא מקורב ָלראש‪ ,‬היד לא חיונית‬
‫‪ַ ‬לֶּפ ה יותר מכס‪-‬מלכות של דנמרק לאביך‪.‬‬
‫‪ ‬מה רצונך‪ָ ,‬לֶא ְר ֶט ס?‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬הוד מלכות‪,‬‬
‫‪ ‬את רשותך לשוב לי לצרפת‪,‬‬

‫‪ ‬ממנה באתי ‪ -‬ברצון אמנם –‬
‫‪ ‬לדנמרק‪ ,‬להפגין את חובתי‬
‫‪ַּ ‬ב הכתרה שלך‪ ,‬אבל עכשיו‬
‫‪ ‬אני מודה‪ ,‬כשהחובה מולאה‪,‬‬
‫‪ ‬מחשבותי ומשאלות לבי‬
‫‪ ‬נוטות שוב לצרפת‪ ,‬וְב קידה‬
‫‪ ‬הן מבקשות ממך רשות ומחילה‪.‬‬
‫מלך‪ :‬ויש רשות מאבא? מה אומר פולוניוס?‬
‫פולוניוס‪ :‬ממני הוא חילץ כבר מין‪-‬רשות‪ ,‬כבודו‪,‬‬
‫‪ ‬בנדנודים בלתי נלאים‪ ,‬עד שבלית ברירה‬
‫‪ ‬חתמתי את הבקשה שלו באיזה "כן"‬
‫‪ ‬חלוש‪ .‬אנא ממך‪ ,‬תן לו רשות ללכת‪.‬‬
‫מלך‪ :‬נצל את שעתך‪ָ ,‬לֶא ְר ֶט ס‪ .‬זה הזמן שלך;‬
‫‪ ‬בזבז אותו כרצונך אך לטובה‪.‬‬
‫‪ ‬אבל עכשיו‪ ,‬המלט אחין שלי‪ ,‬ובני ‪-‬‬
‫המלט (הצידה)‪ :‬קרוב‪-‬רחוק‪ ,‬אבל רחוק מלהיות קרוב‪...‬‬
‫מלך‪ :‬מדוע אתה עוד בצל העננים?‬
‫המלט‪ :‬שום צל‪ ,‬מעלתך‪ ,‬לא של ענן‪ ,‬או עב‪ ,‬או בן‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬המלט יקר‪ ,‬זרוק מעליך את הצבע הלילי שלך‪,‬‬
‫‪ ‬ותן ָלעין להביט על מלך דנמרק כמו חבר‪.‬‬
‫‪ ‬אל תחפש ְּב עפעפיים מושפלים לנצח את‬
‫‪ ‬אביך האציל ָּב אדמה‪.‬‬
‫‪ ‬אתה יודע‪ ,‬זה נפוץ‪ :‬כל מי שחי חייב למות‪,‬‬
‫‪ ‬ולעבור דרך הטבע אל הנצח‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אהה‪ ,‬מאדאם‪ ,‬זה‪ ‬בהחלט ‪ -‬נפוץ‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬אז למה‬
‫‪ ‬נדֶמ ה שאצלך זה מיוחד כל כך?‬
‫המלט‪" :‬נדֶמ ה"‪ ,‬מאדאם? לא‪ ,‬ככה זה‪ .‬אני איני מכיר‬
‫‪" ‬נדמה"‪ .‬לא רק גלימת הדיו שלי‪ ,‬אם יקרה‪,‬‬
‫‪ ‬ולא בגדי הְש חור המקובלים‪,‬‬
‫‪ ‬לא הגניחות וההתנשפויות‪,‬‬
‫‪ ‬לא‪ ,‬גם לא שצף הנהר ָּב עין‪,‬‬
‫‪ ‬לא הֲא ֶר ֶש ת חפוית‪-‬הראש‬
‫‪ ‬וגינוני הֵא ֶב ל הידועים‪,‬‬
‫‪ ‬כל אלה לא יציירו אותי נכון‪.‬‬
‫‪ ‬הם באמת "נדמים"; כי אלה פעולות‬
‫‪ ‬שבן‪-‬אדם יכול גם לשחק‪ .‬אך בי‬
‫‪ִּ ‬ב ְפ נים יש משהו יותר מהצגה‪ ,‬‬
‫‪ ‬ואלה הסוואות ומסכות תוגה‪.‬‬

‫מלך‪ :‬מקסים וגם ראוי לשבח‪ ,‬המלט‪,‬‬
‫‪ ‬שאתה מתאבל כך על אביך‪.‬‬
‫‪ ‬אבל אתה וודאי יודע שאביך איבד אב;‬
‫‪ ‬האב אשר ָאבד‪ ,‬איבד גם את שלו; והשורד‬
‫‪ ‬חייב על פי הטקס לַב ּכות אותו ‪ ‬‬
‫‪ ‬למשך איזה זמן‪ .‬אך לקונן‬
‫‪ ‬ללא מנוח זו עיקשות וגם ‪ ‬‬
‫‪ ‬חילול הדת‪ .‬זה צער לא גברי‪.‬‬
‫‪ ‬וזה מסגיר זלזול ְּב חוק שמיים‪ ,‬לב‬
‫‪ ‬לא מחוסן‪ ,‬או נפש מתריסה‪,‬‬
‫‪ ‬חוסר תרבות וגם ּבּורּות‪ .‬מה שנדע ‪ ‬‬
‫‪ ‬כי הוא בלתי נמנע‪ ,‬והוא שכיח ‪ ‬‬
‫‪ ‬כמו הדבר הכי מצוי שבעולם ‪ -‬‬
‫‪ ‬מדוע נתקומם נגדו בחוצפתנו או‬
‫‪ ‬ניקח ללב? בושה! זה חטא כלפי שמיים‪,‬‬
‫‪ ‬חטא ַלמתים‪ ,‬וחטא נגד ֶה ְג יון‬
‫‪ ‬הטבע‪ ,‬שחוט‪-‬הָש ני שלו‬
‫‪ ‬הוא מוות של אבות‪ ,‬ושמבראשית‪,‬‬
‫‪ ‬מהגווייה הראשונה עד זה‬
‫‪ ‬שמת היום‪ ,‬הכריז "כך זה חייב‬
‫‪ ‬להיות"‪ .‬אנא‪ ,‬השלך לאדמה‬
‫‪ ‬את היגון ההרסני‪ ,‬וראה אותי‬
‫‪ְּ ‬כ ָאב‪ .‬כי‪ְ ,‬ק בל עם ועדה אני מצהיר‪,‬‬
‫‪ ‬אתה קרוב מספר אחד ַלּכס שלנו;‬
‫‪ ‬ואהבה לא אצילית פחות מזו‪ ‬‬
‫‪ ‬של אב אוהב ִל ְב נו אני רוחש לך‪.‬‬
‫‪ ‬אשר לרצונך לחזור ללמוד בוויֶט ְנ ֶּב ְר ג‪,‬‬
‫‪ ‬זה בהחלט סותר את משאלתנו;‬
‫‪ ‬ואנו מפצירים בך שתתרצה‬
‫‪ ‬ותישאר לאור עינינו כאן‪,‬‬
‫‪ ‬בתור בכיר חצרנו‪ ,‬אחייננו‪ ,‬בננו‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬אל‬
‫‪ ‬תניח‪ ,‬המלט‪ ,‬לאמך להתחנן לשווא‪.‬‬
‫‪ ‬בוא הישאר איתנו‪ .‬אל תחזור לוויטנברג‪.‬‬
‫המלט‪ :‬ככל שרק ניתן לי‪ ,‬גברת‪ ,‬אציית לך‪.‬‬
‫מלך‪ :‬הנה‪ ,‬תשובה אוהבת ויפה‪.‬‬
‫‪ ‬שנינו שווים בדנמרק‪ .‬בואי‪ ,‬גברת‪.‬‬
‫‪ ‬היענותו החביבה של המלט‪ ,‬בלי‬
‫‪ ‬שום לחץ‪ ,‬מחממת את לבי;‬

‫‪ ‬ולכבודה על כל כוסית ְש מחה‬
‫‪ ‬אשר ישתה היום המלך‪ ,‬יבשר ‪ ‬‬
‫‪ ‬תותח אדיר ָלעננים‪ ,‬והילולת היין של‬
‫‪ ‬המלך תהדהד עד השמיים‪ ,‬בתור הד‬
‫‪ ‬לרעם שעל פני הארץ‪ .‬בואו‪.‬‬
‫‪( ‬תרועה‪.‬‬
‫‪ ‬יוצאים הכל מלבד המלט)‬
‫המלט‪ :‬הו לו רק הבשר הזה‪ - ‬מדי‪ ,‬מדי מוצק ‪ -‬היה נמס‪,‬‬
‫‪ ‬מפשיר‪ ,‬ונהפך לטל; או לו רק לא‬
‫‪ ‬אסר הכל‪-‬יכול לשלוח יד‬
‫‪ ‬בנפשך‪ .‬הו אלוהים‪ ,‬אל אלוהים‪,‬‬
‫‪ ‬כמה תפלים‪ ,‬ומייגעים‪ ,‬שטוחים‪ ,‬מיותרים‬
‫‪ ‬נראים לי כל העניינים של העולם!‬
‫‪ ‬שיישרף‪ ,‬אמן!‪ ...‬הוא‪ ‬גן מוזנח ומתפורר‬
‫‪ ‬של עשבים שוטים‪ .‬שולטים בו רק‬
‫‪ ‬דברים גסים ורקובים‪ ...‬שזה יגיע עד כדי כך ‪-‬‬
‫‪ ‬מת רק חודשיים ‪ -‬לא‪ ,‬גם זה לא‪ ,‬אין חודשיים!‬
‫‪ ‬מלך כה מעולה‪ ,‬אשר מול זה‬
‫‪ ‬היה אל‪-‬שמש מול בן‪-‬תיש; ואת‬
‫‪ ‬אמי אהב כל‪-‬כך שלא התיר‬
‫‪ְ ‬ל רוח משמיים את פניה לשפשף‬
‫‪ ‬מדי‪ .‬שמיים‪ ,‬אדמה‪ ,‬אני חייב‬
‫‪ ‬לזכור? הרי היא התרפקה עליו‬
‫‪ ‬כאילו שהתיאבון ָגַד ל מרוב מזון‪ .‬ואז‬
‫‪ ‬תוך חודש – לא‪ ,‬רק לא לחשוב על זה‪.‬‬
‫‪ַ ‬ש ְב ֶש ֶב ת‪ ,‬שמך ‪ -‬אשה‪ .‬חודש אחד קטן‪,‬‬
‫‪ ‬עוד לא ּבלּו הנעליים שבהן ליוותה‬
‫‪ ‬את הגופה של אבא המסכן‪ ,‬כמו נציב מלח‪,‬‬
‫‪ ‬כולה דמעות‪ ,‬אז היא‪ – ,‬אח אלוהים‪,‬‬
‫‪ ‬גם בהמה ללא תבונה היתה בוכה יותר –‬
‫‪ ‬היא מתחתנת עם דודי‪ ,‬אח של אבי‪,‬‬
‫‪ ‬אבל דוֶמ ה לו לאבי כמו שאני‬
‫‪ ‬דומה להרקולס‪ .‬תוך חודש‪ ,‬עוד לפני‬
‫‪ ‬שמלח הִד ְמ עות‪-‬תנין שלה‬
‫‪ ‬הספיק לצרוב לה את עיניה ְּב אדום‪,‬‬
‫‪ ‬היא התחתנה‪ .‬זריזות פושעת‪ ,‬כך‬
‫‪ ‬בחריצות לדהור לתוך סדיני זימה!‬
‫‪ ‬כל זה לא ייגמר ‪ -‬ולא יכול‬
‫‪ ‬להיגמר ‪ -‬בטוב‪ .‬אבל שיישבר לבי‪,‬‬

‫‪ ‬אני מוכרח לבלום את הלשון‪.‬‬
‫‪( ‬נכנסים הורציו‪ ,‬מרצלוס וברנרדו)‬
‫הורציו‪ :‬ברכות להוד מעלתך!‬
‫המלט‪ :‬שמח לראותך בטוב‪.‬‬
‫‪ ‬הורציו ‪ -‬או שאני שוכח מי אני‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬הוא בכבודו‪ ,‬אדון‪ ,‬ועבדך‬
‫‪ ‬לנצח‪.‬‬
‫המלט‪ :‬חברי הטוב‪ ,‬אדון‪ .‬בוא נתחלף‬
‫‪ ‬בתארים‪ .‬ומה דחף אותך מוויטנברג‪ ,‬הורציו?‬
‫‪ ‬מרצלוס?‬
‫מרצלוס‪ :‬אדוני!‬
‫המלט‪ :‬מאד שמח לראותך פה‪( .‬לברנרדו) ערב טוב‪ ,‬אדון‪.‬‬
‫‪( ‬להורציו)‬
‫‪ ‬אבל בכל זאת מה דחף אותך מוויטנברג?‬
‫הורציו‪ :‬אופי של משתמט‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬זה אני לא מוכן שגם אויב שלך יאמר‪,‬‬
‫‪ ‬ולא אתן לך להתעלל כך באוזִנ י‪,‬‬
‫‪ ‬שהיא תספוג את הדיבה שלך‬
‫‪ ‬על עצמך‪ .‬אני יודע שאתה לא משתמט‪.‬‬
‫‪ ‬אך מה מביא אותך לאלסינור? עוד נַלמד‬
‫‪ ‬אותך לשתות טוב‪-‬טוב לפני שתעזוב‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬מעלתך‪ ,‬באתי לראות את הלווית אביך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬בבקשה‪ ,‬סטודנט‪-‬חבר‪ ,‬אל נא תלעג לי‪.‬‬
‫‪ ‬אתה רוצה לומר את חתונת אמי‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬אמת‪ ,‬מעלתך‪ ,‬זה בא צמוד‪.‬‬
‫המלט‪ :‬חוסכים‪ ,‬חוסכים‪ ,‬הורציו‪ .‬פשטידות‪-‬בשר‬
‫‪ ‬מן הלוויה התנוססו קרות‬
‫‪ ‬על שולחנות החתונה‪ .‬הייתי מעדיף לפגוש‬
‫‪ ‬את האויב הכי שנוא שלי בגן‪-‬העדן‬
‫‪ ‬ולא לראות אף פעם את היום‪.‬‬
‫‪ ‬אבי ‪ -‬נדמה לי שאני רואה אותו‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬איפה‪ ,‬מעלתך?‬
‫המלט‪ :‬בעיני רוחי‪ ,‬הורציו‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬ראיתי אותו פעם‪ .‬כן‪ ,‬הוא היה מלך טוב‪.‬‬
‫המלט‪ :‬הוא היה בן‪-‬אדם‪ .‬מכל בחינה שהיא‪,‬‬
‫‪ ‬אף פעם לא ֶא ְר אה מי שידמה לו‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬מעלתך‪ ,‬נדמה לי שראיתי‬
‫‪ ‬אותו הלילה‪.‬‬
‫המלט‪ :‬שראית מי?‬

‫הורציו‪ :‬אדון‪,‬‬
‫‪ ‬את המלך אביך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬את אבי המלך?‬
‫הורציו‪ַ :‬מ ֵת ן לרגע את ההלם ודרֹוך אוזן‪ ,‬שאוכל‬
‫‪ ‬למסור לך‪ ‬עם עדותם של שני‬
‫‪ ‬האדונים פה את הפלא‪.‬‬
‫המלט‪ :‬בחייך‪ ,‬תן לשמוע!‬
‫הורציו‪ :‬כבר שני לילות רצוף האדונים‬
‫‪ ‬האלה פה‪ ,‬מרצלוס וברנרדו‪ ,‬במשמרתם‬
‫‪ַּ ‬ב ישימון המת של לב הלילה נתקלו‬
‫‪ ‬במין דבר כזה‪ :‬דמות כמו אביך‪,‬‬
‫‪ ‬חמוש ַלקרב‪ ,‬מרגל ועד ראש‪,‬‬
‫‪ ‬מופיע לפניהם בצעדה קודרת‪,‬‬
‫‪ ‬עובר אותם‪ִ ,‬ט ְק ִס י‪ ,‬לאט‪ .‬שלוש פעמים‬
‫‪ ‬הלך מול עיניהם המוטרדות‬
‫‪ ‬ההמומות מפחד ובידו שרביט הקרב שלו‪,‬‬
‫‪ ‬כשהם‪ ,‬מתמוססים מּפחד ְל דייסה כמעט‪,‬‬
‫‪ ‬עומדים משותקים בלי לדבר אליו‪.‬‬
‫‪ ‬זאת הם גילו לי בסודי‪-‬סודות‬
‫‪ ‬ופחד‪-‬מוות‪ ,‬ובלילה השלישי‬
‫‪ ‬של המשמרת הצטרפתי אליהם‪,‬‬
‫‪ ‬ושם‪ ,‬ממש כמו שדיווחו‪ ,‬הן ַּב שעה‪,‬‬
‫‪ ‬וַב צורה ‪ -‬כן‪ ,‬כל מילה אמת‪,‬‬
‫‪ ‬הופיעה לה הדמות‪ .‬הכרתי את אביך‪,‬‬
‫‪ ‬כמו שיד זו דומה ליד הזאת‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אך‬
‫‪ ‬איפה זה היה?‬
‫מרצלוס‪ :‬מעלתך‪,‬‬
‫‪ַּ ‬ב ּביצורים‪ ,‬ששם אנו שומרים‪ .‬‬
‫המלט‪ :‬לא דיברתם אליו?‬
‫הורציו‪ :‬מעלתך‪ ,‬אני דיברתי‪,‬‬
‫‪ ‬אבל תשובה זה לא נתן‪ .‬אבל פעם אחת‬
‫‪ ‬היה נדמה לי זה זקף ראש ופנה‬
‫‪ ‬כמו ְל ַר מז שידבר‪ .‬אבל‬
‫‪ ‬אז בדיוק התרנגול צרח‪,‬‬
‫‪ ‬ועם הצליל זה התכווץ בבת‪-‬אחת‬
‫‪ ‬ונעלם ממבטנו‪.‬‬
‫המלט‪ :‬משונה מאד‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬כשם שאני חי‪ ,‬מעלתך‪,‬‬

‫‪ ‬זה ככה‪ .‬וחשבנו שחובה‬
‫‪ ‬עלינו לספר לך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬כן‪ ,‬בהחלט‪ .‬אך זה מטריד אותי‪.‬‬
‫‪ ‬אתם שומרים הלילה?‬
‫כולם‪ :‬כן‪ ,‬כבודו‪.‬‬
‫המלט‪ :‬חמוש‪ ,‬אתם אומרים?‬
‫כולם‪ :‬חמוש‪ ,‬כבודו‪.‬‬
‫המלט‪ :‬מלמטה עד למעלה?‬
‫כולם‪ :‬מכף רגל ועד ראש‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אז לא ראיתם את פניו‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬אה כן‪ ,‬כבודו‪ ,‬ראינו‪ .‬הקסדה היתה מורמת‪.‬‬
‫המלט‪ :‬מה‪ ,‬הוא הביט ‪ -‬זועף?‬
‫הורציו‪ :‬יותר בעצב מאשר בכעס‪.‬‬
‫המלט‪ :‬חיוור? סמוק?‬
‫הורציו‪ :‬לא‪-‬לא‪ ,‬חיוור מאד‪.‬‬
‫המלט‪ :‬והוא נעץ בך מבט?‬
‫הורציו‪ :‬בלי להסיר‪.‬‬
‫המלט‪ :‬חבל שלא הייתי שם‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬היה מדהים אותך ממש‪.‬‬
‫המלט‪ :‬סביר מאד‪.‬‬
‫‪ ‬וזה נשאר זמן רב?‬
‫הורציו‪ :‬מספיק זמן כדי לספור בקצב בינוני עד מאה‪.‬‬
‫מרצלוס וברנרדו‪ :‬יותר‪ ,‬יותר‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬לא כשאני ראיתי‪.‬‬
‫המלט‪ :‬הזקן שלו היה אפור‪ ,‬לא?‬
‫הורציו‪ :‬כמו שראיתי בחייו‪ :‬פסים‬
‫‪ ‬שחורים‪-‬כסופים‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אני אשמור הלילה‪.‬‬
‫‪ ‬אולי זה שוב יבוא‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬אני בטוח‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אם זה לובש את דמות אבי האצילי‪,‬‬
‫‪ ‬אז אדבר עם זה ולּו גם ייּפער‬
‫‪ ‬הגיהינום ויצווה עלי לשתוק‪ .‬אני מפציר‬
‫‪ ‬בכם‪ ,‬אם עד עכשיו שמרתם את המחזה ‪ ‬‬
‫‪ ‬הזה בסוד‪ ,‬ניצרו אותו בשתיקתכם‬
‫‪ ‬גם הלאה‪ .‬ויקרה מה שיקרה‬
‫‪ ‬הלילה‪ ,‬להכניס לראש ‪ -‬ויד לפה‪.‬‬
‫‪ ‬אני אגמול לכם על כל אהבתכם‪ .‬‬
‫‪ ‬שלום בינתיים‪ .‬בין אחת‪-‬עשרה‬

‫‪ ‬לשתים‪-‬עשרה שם על הביצורים ‪-‬‬
‫‪ ‬אגיע‪.‬‬
‫כולם‪ :‬חובתנו לרשותך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אהבתכם‪ ,‬וגם שלי לכם‪ .‬שלום‪.‬‬
‫‪( ‬יוצאים הכל מלבד המלט)‬
‫‪ ‬הרוח של אבי! חמוש ִל ְק רב! לא טוב‪...‬‬
‫‪ ‬אני מריח עסק מלוכלך‪ .‬שכבר יבוא הלילה!‬
‫‪ ‬עד אז‪ ,‬נפשי‪ ,‬שבי דום‪ – .‬עוולות חולות‪,‬‬
‫‪ ‬גם אם ַּב ּבֹור קבורות הן‪ ,‬מתגלות‪.‬‬
‫‪( ‬יוצא)‬
‫(נכנסים ָלֶא ְר ֶט ס ואופליה)‬

‫‪ ‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬החפצים שלי על הסיפון כבר‪ .‬‬
‫‪ ‬שלום‪ .‬ואחותי‪ ,‬כשהרוחות‬
‫‪ ‬קלות והספינות זמינות‪ ,‬אל תירדמי‪,‬‬
‫‪ ‬ותשלחי מילה‪.‬‬
‫אופליה‪ :‬אתה מטיל ספק?‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬אשר להמלט‪ ,‬וַלפלירטוטי חיבה שלו‪,‬‬
‫‪ִ ‬ח ְש בי על זה ְּכ גחמה חולפת‪ ,‬משחקי‬
‫‪ ‬חושים‪ ,‬ניצן של סיגלית ָּב עלומים‪,‬‬
‫‪ ‬שצץ ונעלם‪ ,‬מתוק‪ ,‬אך לא ְת מידי‪,‬‬
‫‪ ‬בושם וטעם רק ְל הרף‪-‬עין‪ ,‬לא‬
‫‪ ‬יותר‪.‬‬
‫אופליה‪ :‬לא‪ ,‬לא יותר?‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬אל תחשבי‬
‫‪ ‬שזה יותר‪ַּ .‬ב התבגרות‪ ,‬לא רק‪ ‬‬
‫‪ ‬שרירים או כוח מתעצמים‪ ,‬תופחים‪ .‬‬
‫‪ ‬ככל שמתרחב מקדש הגוף‪,‬‬
‫‪ ‬נערכים בו עוד ועוד טקסים‬
‫‪ ‬של רוח ושל נפש‪ .‬יתכן מאד ‪ ‬‬
‫‪ ‬שהוא אוהב אותך כעת‪ ,‬ושכעת‬
‫‪ ‬שום כתם או זדון לא מטנפים‬
‫‪ ‬את טוהר הרצון שלו‪ .‬אבל ‪ ‬‬
‫‪ ‬קחי בחשבון את גדולתו והישמרי‪ :‬‬
‫‪ ‬הוא לא שליט של רצונו‪ ,‬כי הוא נתין‬
‫‪ ‬של מוצאו‪ .‬הוא לא יכול‪ ,‬כמו איש ‪ ‬‬

‫‪ ‬מן השורה‪ ,‬לסלול דרכו לבד‪.‬‬
‫‪ ‬בבחירתו תלויים ביְט חון כל המדינה‬
‫‪ ‬ובריאותה‪ .‬יוצא שבחירתו‬
‫‪ ‬מותנית בהסכמת הגוף שהוא ‪ ‬‬
‫‪ ‬ראשו‪ .‬לכן אם הוא אומר שהוא‬
‫‪ ‬אוהב אותך‪ ,‬יהיה נבון שתאמיני לו‬
‫‪ ‬רק ַּב מידה שעמדתו ותפקידו‬
‫‪ ‬מאפשרים ָלאמירה גם מעשה;‬
‫‪ ‬כלומר עד כמה המדינה תתמוך‬
‫‪ ‬בזה‪ .‬שקלי אפוא עד כמה ייּפגע‬
‫‪ ‬כבודך אם תאזיני ַלשירים שלו‬
‫‪ ‬באוזן חפצה מדי‪ ,‬תתני לו את לבך‪,‬‬
‫‪ ‬או ִת ְפ תחי את המטמון של צניעותך‬
‫‪ַ ‬ללחץ הפראי שלו‪ .‬שמרי נפשך מזה‪,‬‬
‫‪ ‬אופליה‪ ,‬אחותי היקרה‪ ,‬שמרי נפשך‪.‬‬
‫‪ ‬ותדאגי להישאר רחוק מטווח הסכנה‬
‫‪ ‬של התשוקה‪ָּ ,‬ב עורף‪ .‬התמה‬
‫‪ ‬שבבתולות תהיה מופקרת לא קטנה‬
‫‪ ‬אם ֶא ת יופייה תחשוף מול הירח‪.‬‬
‫‪ ‬הטוהר לא חסין מפני מכות דיבה‪.‬‬
‫‪ ‬הרעל מתפשט מהר בניצני אביב ‪ ‬‬
‫‪ ‬לפני שהם מלבלבים; ובתוך‬
‫‪ ‬הבוקר ואגלי הטל של הנעורים‬
‫‪ ‬שורצים פגעים קטלניים‪ .‬אז הישמרי‪.‬‬
‫‪ ‬ואין שומר טוב כמו הפחד‪ .‬העלומים‬
‫‪ ‬בלי חומר דלק בוערים‪ ,‬ומתפחמים‪ .‬‬
‫אופליה‪ :‬אני אציב את לקח השיעור הטוב הזה‬
‫‪ ‬בתור זקיף ללב שלי‪ .‬אבל‪ ,‬אחי‪,‬‬
‫‪ ‬שלא תהיה כמו הכמרים המושחתים‬
‫‪ ‬האלה שמורים על דרך החוחים‬
‫‪ ‬לשמי‪-‬מרום‪ ,‬והם עצמם‪ ,‬כמו הוללים‬
‫‪ ‬פרועים ונפוחים‪ ,‬פוסעים על שביל השושנים‬
‫‪ ‬של התענוגות בלי לקיים את הדרשה‪ ‬‬
‫‪ ‬שהם הטיפו‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬הו‪ ,‬עלי אל תדאגי‪.‬‬
‫‪ ‬קצת התעכבתי כאן מדי‪ .‬‬
‫‪( ‬נכנס פולוניוס)‬
‫‪ ‬אך הנה אבא‪.‬‬
‫‪ ‬ברכה כפולה היא גם מזל כפול‪.‬‬

‫‪ ‬צירוף מקרים מוצלח‪ּ :‬פרידה שניה‪ .‬‬
‫פולוניוס‪ :‬עדיין פה‪ָ ,‬לֶא ְר ֶט ס? ַלסיפון כבר‪ ,‬לסיפון‪,‬‬
‫‪ ‬שתתבייש! הרוח כבר יושבת ַּב ּכתף‬
‫‪ ‬של מפרשיך‪ ,‬ואתה חובק‬
‫‪ ‬ידיים‪ .‬הנה ‪ִּ -‬ב ְר ָכתי איתך‪,‬‬
‫‪ ‬ועקרונות ספורים אלה הקפד ‪ ‬‬
‫‪ ‬לחקוק ַּב זיּכרון‪ :‬מה שחושב הלב‬
‫‪ ‬אל תבטא ַּב ֶּפ ה‪ ,‬ומחשבה‬
‫‪ ‬שלא ָּב ְש לה אל תהפוך ִל ְפ עולה‪ .‬‬
‫‪ ‬תהיה ידידותי‪ ,‬אך אל תגזים‪.‬‬
‫‪ ‬את הידידים שכבר קנית‪ ,‬והוכיחו את‬
‫‪ ‬עצמם‪ ,‬אמץ לנשמתך בחישוקי‬
‫‪ ‬פלדה‪ ,‬אך אל ִֹּת ְש ַח ק את כף ידך‪ ‬‬
‫‪ִּ ‬ב ְל חיצות עם כל אביר‪-‬אפרוח שָּב קע‬
‫‪ ‬מהביצה ולא יכול לעוף עוד‪ .‬הישמר ‪ ‬‬
‫‪ ‬שלא להיקלע ְל ריב‪ ,‬אך אם‬
‫‪ ‬נקלעת‪ ,‬דאג שיריביך יישמרו‬
‫‪ ‬ממך‪ .‬תן אוזן לכל איש‪ ,‬ואת קולך‬
‫‪ ‬למֵת י‪-‬מעט‪ְ .‬ש מע מכל איש דעה‪ ,‬‬
‫‪ ‬אך ְש מור בלב את שיפוטך‪ְ .‬ל בש ‪ ‬‬
‫‪ ‬בגד יקר ככל שארנקך מרשה‪,‬‬
‫‪ ‬אבל לא מגונדר; עשיר ‪ -‬לא מנקר עיניים;‬
‫‪ ‬כי ֶּב גד לא אחת מסגיר מי האדם‪,‬‬
‫‪ ‬ובצרפת‪ָ-‬ש ם כל אדון בר‪ֵ-‬ש ם ‪-‬‬
‫‪ ‬מומחה מאין כמוהו ְּב אופנה‪ .‬‬
‫‪ ‬אל תהיה לֹווה ולא ַמ לווה‪,‬‬
‫‪ ‬כי המלווה מפסיד גם כסף גם חבר‪,‬‬
‫‪ ‬והלֹווה חדל מייד לחסוך‪.‬‬
‫‪ ‬מעל לכל‪ :‬הייה‪-‬נא אמיתי לעצמך‪,‬‬
‫‪ ‬ואז‪ ,‬כשם שיום בא אחרי לילה‪ ,‬‬
‫‪ ‬לא תהיה כוזב לאף אדם‪ .‬שלום‪.‬‬
‫‪ ‬וברכתי הלוואי תצמיח בך פרי‪ .‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬אני נפרד בהכנעה‪ ,‬אדון‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬הזמן מזמין אותך‪ .‬לך‪ .‬משרתיך מחכים‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬שלום‪ ,‬אופליה; ומה שאמרתי לך‬
‫‪ ‬זכרי טוב‪.‬‬
‫אופליה‪ :‬זה נעול בזיכרוני‪,‬‬
‫‪ ‬ורק אתה תשמור את המפתח‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬שלום‪.‬‬
‫‪( ‬יוצא)‬
‫פולוניוס‪ :‬מה זה‪ ,‬אופליה‪ ,‬מה שהוא אמר לך?‬
‫אופליה‪ :‬ברשותך‪ ,‬זה משהו בנוגע לאדון המלט‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬אהה! כל הכבוד!‬
‫‪ ‬אומרים לי שלאחרונה הקדיש‬
‫‪ ‬לך לא אחת זמן באופן פרטי‪,‬‬
‫‪ ‬וַאת עצמך נידבת את חברתך‪ ‬‬
‫‪ ‬בחופשיות ושפע‪ .‬אם זה כך ‪ -‬‬
‫‪ ‬וכך נמסר לי‪ִּ ,‬ב ְל שון הְמ ָע ָט ה‬
‫‪ ‬ובזהירות – אני חייב לומר לך‬
‫‪ ‬שאת אינך תופשת מה יֶא ה‬
‫‪ַ ‬לּבת שלי וַלכבוד שלך‪.‬‬
‫‪ ‬מה ביניכם הולך שם? האמת!‬
‫אופליה‪ :‬הוא‪ ,‬אדוני‪ִ ,‬ה ְר ּבה לאחרונה‬
‫‪ ‬לחשוף את חיבתו אלי‪.‬‬
‫פולוניוס‪" :‬לחשוף" חיבה? ּפּוף‪ּ-‬פּוף! את מדברת כמו‬
‫‪ ‬ילדונת‪ ,‬טירונית במצבים מסוכנים‬
‫‪ ‬כאלה‪ .‬את מאמינה ַל"חשיפות"‬
‫‪ ‬האלה‪ ,‬כמו שאת קוראת לזה?‬
‫אופליה‪ :‬איני יודעת מה עלי לחשוב‪ ,‬אדון‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬טוב‪ ,‬תני לי ללמד אותך‪ .‬תדעי שַאת‬
‫‪ ‬תינוקת אם החשבת את כל ה"חשיפות"‬
‫‪ ‬האלה כשטרות אמיתיים – הם לא שווים‬
‫‪ ‬פרוטה‪ .‬ותחשפי עצמך בתור שווה יותר‪,‬‬
‫‪ ‬אחרת ‪ -‬אם לסחוט את כל המיץ‬
‫‪ ‬מהביטוי הביש‪-‬מזל הזה ‪-‬‬
‫‪ ‬עוד תחשפי אותי בתור אוויל‪.‬‬
‫אופליה‪ :‬הוא התחנן אלי‪ ,‬אדון‪ ,‬באהבה‬
‫‪ ‬ובניצול כל הכללים של הכבוד‪ .‬‬
‫פולוניוס‪ :‬ניצּול זאת המילה‪ .‬מספיק‪ ,‬מספיק‪.‬‬
‫אופליה‪ :‬ונתן תוקף לדבריו‪ ,‬אדון‪,‬‬
‫‪ ‬כמעט עם כל שבועה קדושה של השמיים‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬כן‪ ,‬מלכודות לצוד בן פרגיות‪.‬‬
‫‪ ‬אני יודע טוב באיזו נדיבות‬
‫‪ַ ‬מ ְל ָו ה הנפש ַללשון שבועות‬
‫‪ ‬כשהיצר משתולל‪ַ .‬לשלהבות‬
‫‪ ‬האלה‪ ,‬בת‪ ,‬יש אור יותר מחֹום‪ ,‬‬
‫‪ ‬ותוך כדי הבטחה שניהם גוועים‪ .‬‬
‫‪ ‬אל תאמיני שזאת אש‪ .‬מכאן‬

‫‪ ‬והלאה תקמצי קצת בנוכחותך‬
‫‪ ‬הבתולית‪ .‬תנהלי משא‪-‬ומתן‪ ‬‬
‫‪ ‬יותר קשוח; לא לקפוץ לדום‪ ‬על כל‬
‫‪ ‬ציוץ‪ .‬על האדון המלט זכרי רק זאת‪:‬‬
‫‪ ‬שהוא צעיר‪ ,‬ושמותר לו מה‬
‫‪ ‬שלך אסור‪ .‬בשתי מלים‪ ,‬אופליה‪,‬‬
‫‪ ‬אל תאמיני לשבועות שלו‪.‬‬
‫‪ ‬כי הן סרסוריות‪ ,‬לא טהורות‬
‫‪ ‬כמו הגלימות שהן לובשות‪ ,‬אלא‬
‫‪ ‬רוכלות שסוחרות בעסקים טמאים‪,‬‬
‫‪ְ ‬מ ַלחְש שות שבּועות קדושות וחסודות‬
‫‪ ‬כדי להסית ולהדיח‪ .‬בקיצור‪:‬‬
‫‪ ‬מכאן והלאה לא ארשה‪ ,‬חד וחלק‪,‬‬
‫‪ ‬שאת תשחיתי רגע פנאי אחד‬
‫‪ ‬בשיח או בשיג עם אדוננו המלט‪ .‬שימי לב‪,‬‬
‫‪ ‬זאת הוראה‪ .‬קדימה‪.‬‬
‫אופליה‪ :‬אני אציית‪,‬‬
‫‪ ‬אדון‪.‬‬
‫(נכנסים המלט‪ ,‬הורציו ומרצלוס)‬

‫‪ ‬‬
‫המלט‪ :‬אוויר נושך פוצע‪ .‬קר מאד‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬זה קור צובט‪ ,‬רעב‪.‬‬
‫המלט‪ :‬מה השעה?‬
‫הורציו‪ :‬נדמה לי עוד לא שתים‪-‬עשרה‪.‬‬
‫מרצלוס‪ :‬לא‪ ,‬כבר‬
‫‪ ‬צלצל‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬כן? לא שמעתי‪ .‬אז קרוב‬
‫‪ ‬הזמן שבו הרוח מסתובב‪.‬‬
‫‪( ‬תרועת חצוצרות‪ ,‬ושני מטחי תותחים נורים)‬
‫‪ ‬מה זה אומר‪ ,‬מעלתך?‬
‫המלט‪ :‬המלך ער הלילה‪ ,‬מרוקן קנקן אחר קנקן‪,‬‬
‫‪ ‬רוקע‪ ,‬מסתחרר ַּב מחולות‪ .‬‬
‫‪ ‬כשהוא שופך כוסות ללוע‪ ,‬תוף‬
‫‪ ‬וחצוצרה‪ ,‬כפי שהבטיח‪ ,‬נוערים‪ ‬‬
‫‪ ‬עד השמיים לכבודו‪.‬‬

‫הורציו‪ :‬זה המנהג?‬
‫המלט‪ :‬תאר לך‪.‬‬
‫‪ ‬אבל לדעתי‪ ,‬גם אם אני בן‪-‬המקום‬
‫‪ ‬וַלמנהג נולדתי‪ ,‬זה מנהג‬
‫‪ ‬שלקיימו זו תועבה‪ ,‬ולהפר ‪ -‬מצווה‪.‬‬
‫‪ ‬מרוב נשפי שתייה עד כאב‪-‬ראש‬
‫‪ ‬רק משמיצים אותנו בעולם‪.‬‬
‫‪ ‬הדביקו לנו שם של שיכורים‬
‫‪ ‬שמטנפים כמו חזירים את המלכות‪.‬‬
‫‪ ‬וזה גורע באמת מהגדולים‬
‫‪ ‬בהישגינו‪ ,‬ומוחק את כל‬
‫‪ ‬המוניטין‪ .‬קורה שלאדם‬
‫‪ ‬יש איזה כתם מלידה‪ ,‬שהוא‬
‫‪ ‬אינו אשם בו – כי אינך בוחר‬
‫‪ ‬את שורשיך – ובהתפשטו‬
‫‪ ‬שובר הוא כל מעוז תבונה‬
‫‪ ‬וֶגדר היגיון; או שֶה ְר גל‬
‫‪ ‬נלוז אשר תופח בו מסיט‬
‫‪ ‬אדם ִמ ְּנ ָה גים מקובלים –‬
‫‪ ‬ובאנשים כאלה‪ ,‬שבהם‬
‫‪ ‬טבוע החוָת ם של פגם אחד‪,‬‬
‫‪ ‬כפי שאמרתי (צו הטבע או‬
‫‪ ‬מזל) המעלות האחרות‪,‬‬
‫‪ ‬גם אם הן צחות כחסד‪ ,‬נצחיות‬
‫‪ ‬ככל שרק ניתן לבן‪-‬אנוש‪,‬‬
‫‪ ‬תושחתנה בסופו של יום בידי‬
‫‪ ‬המום היחידי הזה; טיפה‬
‫‪ ‬אחת של ֶר שע יכולה למשוך‬
‫‪ ‬לרשת הקורים שלה את כל‬
‫‪ ‬מה שנשגב ‪ -‬‬
‫הורציו‪ :‬הבט‪ ,‬אדון‪ ,‬זה בא‪.‬‬
‫המלט‪ִ :‬צ יֵר י גן‪-‬עדן‪ ,‬מלאֵכי שרת‪ָ ,‬ה ֵגנו על כולנו!‬
‫‪ ‬אם אתה רוח מבורך או שד ארור‪,‬‬
‫‪ ‬מביא אתך משב גן‪-‬עדן או סופות מגיהינום‪,‬‬
‫‪ ‬אם מטרותיך הן של ֶר שע או של חסד‪,‬‬
‫‪ ‬אתה מופיע כאן בדמות כה מתמיהה ‪ ‬‬
‫‪ ‬שאדבר איתך‪ .‬אני‪ ‬אקרא לך‬
‫‪ ‬המלך‪ ,‬אבא‪ ,‬כתר דנמרק! הו‪ ,‬ענה לי!‬

‫‪ ‬לא‪ ,‬אל תיתן שאתפוצץ כך בלי לדעת! ‪ ‬‬
‫‪ ‬ספר לי למה עצמותיך הקדושות‬
‫‪ ‬שנקברו‪ ,‬בקעו מתכריכים; למה הבור‬
‫‪ ‬שבו ראינו איך אתה נטמן בשקט‬
‫‪ ‬פער את מלתעות השיש הכבדות שלו‬
‫‪ ‬להעלות אותך ָּב אוב‪ .‬מה מבשר‬
‫‪ ‬זה שאתה‪ ,‬גוף מת‪ ,‬עוטה פלדה‪ ‬‬
‫‪ ‬שנית ושב לנצנוֵצ י ירח‪,‬‬
‫‪ ‬מבעית את פני הלילה‪ ,‬ומטלטל‪ ‬‬
‫‪ ‬אותנו ‪ -‬הטפשים נוכח הטבע ‪ְּ -‬ב אימה‬
‫‪ ‬עם מחשבות מעבר‪ ‬לגבול נשמתנו?‪ ‬‬
‫‪ ‬אמֹור‪ ,‬מדוע זה? ולמה? מה עלינו לעשות?‬
‫‪( ‬הרוח מסמן לו)‬
‫הורציו‪ :‬זה מסמן לך ללכת אחריו‪,‬‬
‫‪ ‬כאילו משתוקק למסור מין הודעה‬
‫‪ ‬לך לבד‪.‬‬
‫מרצלוס‪ :‬תראה באילו גינוני כבוד‬
‫‪ ‬זה מנופף לך לבוא ְל שטח מבודד‪.‬‬
‫‪ ‬אך אל תלך עם זה‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬לא‪ ,‬בשום אופן‪.‬‬
‫המלט‪ :‬זה לא מוכן לפצות פה‪ .‬אז אלך איתו‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬לא‪ ,‬אדוני‪.‬‬
‫המלט‪ :‬מה יש לפחוד פה? את חיי‬
‫‪ ‬איני מחשיב יותר מראש סיכה‪ .‬‬
‫‪ ‬ולנשמתי‪ ,‬מה זה כבר יעולל?‪ ‬‬
‫‪ ‬היא לא נצחית כמותו? זה מנופף‬
‫‪ ‬לי שוב לשם‪ .‬אני אלך אחרי זה‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬ואם הוא יפתה אותך‪ ,‬אדון‪ ,‬‬
‫‪ ‬אל תוך השצף‪ ,‬או לקצה צוק האימים ‪ ‬‬
‫‪ ‬אשר תלוי מעל הים‪ ,‬ושם ילבש ‪ ‬‬
‫‪ ‬איזו צורה אחרת‪ ,‬איומה‪,‬‬
‫‪ ‬אשר תפיל בך ממשלת הגיון‪,‬‬
‫‪ ‬תמשוך אותך ַלשיגעון? חשֹוב‪.‬‬
‫‪ ‬הן המקום עצמו נוטע הזיות‬
‫‪ ‬ייאוש‪ ,‬בלי שום סיבה‪ ,‬בכל‬
‫‪ ‬מי שמביט למטה אל עומק הים‪,‬‬
‫‪ ‬שומע איך שהוא שואג שם‪.‬‬
‫המלט‪ :‬עדיין מנופף לי‪ – .‬לך קדימה‪ .‬אני בא‪.‬‬
‫מרצלוס‪ :‬לא‪ ,‬לא תלך‪ ,‬אדון‪.‬‬

‫המלט‪ :‬תוריד את הידיים‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬ותר‪ .‬ללכת לא תלך‪ ,‬לא!‬
‫המלט‪ :‬הגורל שלי‬
‫‪ ‬צועק ומחשל כל גיד פעוט‬
‫‪ ‬בגוף הזה לשריר אריה טורף‪.‬‬
‫‪ ‬עדיין זה קורא לי‪ .‬רבותי‪,‬‬
‫‪ ‬די‪ ,‬בלי ידיים! אלוהים‪ ,‬אני‬
‫‪ ‬הופך כל מי שיעצור אותי ‪ ‬‬
‫‪ ‬לרוח בעצמו! אני אומר‪,‬‬
‫‪ִ ‬ע זבו! לך‪ .‬אני בא בעקבותיך‪.‬‬
‫‪( ‬יוצאים הרוח והמלט)‬
‫הורציו‪ :‬הוא נעֶש ה נואש מדמיונות‪.‬‬
‫מרצלוס‪ :‬נלך בעקבותיו‪ .‬אסור כך לציית לו‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬קדימה‪ ,‬בואו‪ .‬מה ייצא מכל זה?‬
‫מרצלוס‪ :‬יש משהו רקוב ּבמדינת דנמרק‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬שמיים יכוונו דרכה‪.‬‬
‫מרצלוס‪ :‬לא‪ ,‬בואו אחריו‪.‬‬
‫(נכנסים הרוח והמלט)‬

‫‪ ‬‬
‫המלט‪ :‬לאן תוביל אותי? דּבר‪ .‬לא‪ ,‬לא אלך עוד‪.‬‬
‫רוח‪ :‬הקשב לי‪.‬‬
‫המלט‪ :‬כל מילה‪.‬‬
‫רוח‪ :‬קרובה כבר שעתי‪,‬‬
‫‪ ‬שבה אני חייב ללהבות‬
‫‪ ‬גפרית ועינויים שוב להסגיר‬
‫‪ ‬את נשמתי‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אוי לי‪ ,‬רוח מסכן!‬
‫רוח‪ :‬אל תרחם עלי‪ ,‬אבל הקשב בכובד‪-‬ראש‬
‫‪ ‬למה שאחשוף‪.‬‬
‫המלט‪ :‬דבר‪ .‬אני נשבע‬
‫‪ ‬לשמוע‪.‬‬
‫רוח‪ :‬ולנקום‪ ,‬לכשתשמע‪.‬‬
‫המלט‪ :‬מה?‬
‫רוח‪ :‬אני הרוח של אביך‪,‬‬
‫‪ ‬אשר נידון לזמן קצוב לצעוד‬

‫‪ַּ ‬ב לילה‪ ,‬וַב יום להיות רתּוק‬
‫‪ ‬ללהבות‪-‬אש עד שהפשעים המזוהמים‬
‫‪ ‬שנעשו כשחייתי יישרפו‬
‫‪ ‬וִיָּמ ְר קּו‪ .‬לולא היה אסור לי לגלות‬
‫‪ ‬את הסודות של בית‪-‬כלאי‪ ,‬יכולתי לגולל‬
‫‪ ‬תיאור אשר כל פסיק בו ישתק‬
‫‪ ‬את נשמתך‪ ,‬יקפיא בך דם נעורים‪,‬‬
‫‪ ‬יסיט כמו כוכבים מן המסלול‬
‫‪ ‬את שתי עיניך‪ ,‬ויפרום את תלתליך הקלועים‬
‫‪ ‬עד שכל שערה תסמור כמו מחטים‬
‫‪ ‬על גב קיפוד זועם‪ .‬אך אין לתקוע בשופר‬
‫‪ ‬הנצח באוזני בשר ודם‪ .‬שמע‪ ,‬שמע‪,‬‬
‫‪ ‬הו שמע! אם אי‪-‬פעם אהבת את אביך ‪-‬‬
‫המלט‪ :‬הו אלוהים!‬
‫רוח‪ :‬נקום את תועבת הפשע שעשו לו‪ :‬רצח‪.‬‬
‫המלט‪ :‬רצח?‬
‫רוח‪ :‬רצח נתעב! נכון‪ ,‬כל רצח הוא נתעב ‪-‬‬
‫‪ ‬אבל זה מתועב מכל‪ ,‬מושחת ומפלצתי‪.‬‬
‫המלט‪ :‬ספר מהר‪ ,‬שעל כנפיים מהירות‬
‫‪ ‬כמחשבה או אהבה אוכל לעוף‬
‫‪ַ ‬לנקמה שלי‪.‬‬
‫רוח‪ :‬אתה נכון‪ ,‬אני רואה‪.‬‬
‫‪ ‬כי אם זה לא היה נוגע ללבך‪,‬‬
‫‪ ‬היית איש אטום יותר מקני הסוף‬
‫‪ ‬הרקובים על גדת אגם‪-‬המוות‪.‬‬
‫‪ ‬עכשיו‪ ,‬המלט‪ ,‬הקשב‪ .‬על‪-‬פי מה שסופר‪,‬‬
‫‪ ‬כשישנתי לי ַּב גן שלי‪ ,‬הכיש אותי‬
‫‪ ‬נחש‪ .‬כך הורעלה אוזן כל דנמרק‬
‫‪ ‬בעלילת שווא על מותי‪ .‬אך דע לך‪,‬‬
‫‪ ‬עלם אציל‪ ,‬כי הנחש שבאמת‬
‫‪ ‬הכיש למוות את חיי אביך‪,‬‬
‫‪ ‬עונד כרגע את כתרו‪.‬‬
‫המלט‪ :‬הו נפש נבואית שלי!‬
‫‪ ‬דודי?‬
‫רוח‪ :‬כן‪ ,‬החזיר הזה שטּוף‪-‬הזימה‬
‫‪ ‬והמגלה‪-‬ערווה‪ ,‬הצליח בכשפי שכלו‬
‫‪ ‬ובסגולות בוגדנותו – ‪ ‬הו שכל וסגולות‬
‫‪ ‬מרושעים‪ ,‬שיכולים כך להדיח! ‪ -‬לכופף‬
‫‪ ‬לתשוקתו המבישה את רצונה‬

‫‪ ‬של מלכתי החסודה מאד לעין‪ .‬‬
‫‪ ‬הו המלט‪ ,‬איך נפלה ואיך נטשה‬
‫‪ ‬אותי‪ ,‬אשר אהָב תי נותרה צמודה‬
‫‪ ‬באמונה לנדר שהשמעתי לה‬
‫‪ ‬ביום כלולות; וכך להתדרדר‬
‫‪ ‬אל שרץ שמעלותיו מטבע נחותות‪ ‬‬
‫‪ ‬פי כמה משלי!‬
‫‪ ‬אך כפי שהצניעות לא תתמסר ‪ ‬‬
‫‪ ‬לחיזורי שד‪-‬זנות עם מסכה שמימית‪,‬‬
‫‪ ‬כך גם התאווה‪ ,‬גם אם זּווגה היא למלאך‬
‫‪ ‬זוהר‪ְ ,‬ש ֵב עה מהר מאד מְיצּוע קודש‪,‬‬
‫‪ ‬ומשחרת לעגוב על זבל‪.‬‬
‫‪ ‬אך שה‪ ,‬נדמה לי שאני מריח את אויר הבוקר‪.‬‬
‫‪ ‬אז אקצר‪ .‬כשישנתי בגני‪,‬‬
‫‪ ‬כמנהגי אחר‪-‬הצהריים‪,‬‬
‫‪ ‬בשעת בטחה ורוגע התגנב דודך‬
‫‪ ‬עם מיץ ארור של שורש רעל בצלוחית‪,‬‬
‫‪ ‬והוא שפך לפרוזדוֵר י אזַני‬
‫‪ ‬סם של צרעת‪ ,‬שהשפעתו‬
‫‪ ‬היא קטלנית לדם אדם‪ ,‬כי הוא‬
‫‪ ‬דוהר כמו כספית בכל סמטה‬
‫‪ְ ‬ו ַש ער של הגוף‪ ,‬ואז מבאיש‬
‫‪ ‬במרץ ומקריש את כל הדם החם‬
‫‪ ‬והבריא‪ ,‬כמו חומץ ְּב ָח ָלב‪.‬‬
‫‪ ‬כך זה פעל גם על הדם שלי‪.‬‬
‫‪ ‬מייד צמחו עלי אבעבועות‬
‫‪ ‬צרעת‪ ,‬ועטפו בקרום מחריד עד גועל את‬
‫‪ ‬גופי חלק העור‪.‬‬
‫‪ ‬כך בשנתי סולקתי בידי אח‬
‫‪ ‬מן החיים‪ ,‬מכתר‪ִ ,‬מ ַמ ְל ָּכה‪,‬‬
‫‪ ‬נקטעתי כמו חוטא לכל דבר‪,‬‬
‫‪ ‬בלי מחילה‪ ,‬בלי הכנה‪ ,‬בלי כפרה‬
‫‪ ‬ובלי להתוודות‪ ,‬נשלחתי אל‬
‫‪ ‬משפט שמיים כשעוונותי‬
‫‪ ‬כולם תלויים עדיין על ראשי‪.‬‬
‫‪ ‬איזו זוועה! זוועה! זוועת זוועות!‬
‫‪ ‬אם לא נרדם בך הטבע‪ ,‬אל תבליג‪.‬‬
‫‪ ‬לא‪ ,‬אל תרשה שערש המלכות של דנמרק‬
‫‪ ‬יהיה משכב טמא של גילוי עריות וחשק‪ .‬‬

‫‪ ‬אבל תרדוף את העניין כשם שתרדוף‪,‬‬
‫‪ ‬שלא תכתים לבך ולא תזמום בנפשך‬
‫‪ ‬דבר נגד אמך‪ .‬אותה ַה ְש ֵא ר ְל דין שמיים‬
‫‪ ‬ושהסרפדים שבחיקה שוכנים‬
‫‪ ‬יינעצו ויפצעוה בעצמם‪.‬‬
‫‪ ‬עכשיו שלום‪ ,‬אין זמן‪ .‬הגחלילית‬
‫‪ ‬כבר מאותתת שהבוקר מתקרב‬
‫‪ ‬ומתחילה להחוויר את אש הסרק שלה‪.‬‬
‫‪ ‬אדיה‪ ,‬אדיה‪ ,‬אדיה‪ .‬זכור אותי‪.‬‬
‫‪( ‬יוצא)‬
‫המלט‪ :‬הו כל צבאות שמיים! והאדמה!‬
‫‪ ‬ומה עוד? גם הגיהינום? לעזאזל‪ ,‬טפו! לב שלי‪,‬‬
‫‪ ‬תחזיק‪ ,‬תחזיק‪ .‬ואתם‪ ,‬גידים שלי‪,‬‬
‫‪ ‬אל תזדקנו בבת אחת‪ִ ,‬ז קפו אותי מתוח‪.‬‬
‫‪ ‬לזכור אותך? כן‪-‬כן‪ ,‬רוח מסכן‪,‬‬
‫‪ ‬כל עוד הזיכרון יושב עוד בכדור‬
‫‪ ‬המבולבל הזה‪ .‬לזכור אותך?‬
‫‪ ‬כן‪ ,‬מעל לוח זכרוני אני אמחק‬
‫‪ ‬כל שמץ של זיְכ רון דברים שולי ואווילי‪,‬‬
‫‪ ‬כל קלישאה של ספר‪ ,‬כל נוסחה וכל‬
‫‪ ‬הגיג שהעתיקה סקרנות הנעורים‬
‫‪ ‬לָש ם‪ ,‬והדיֵּב ר שלך הוא לבדו יחיה‬
‫‪ַּ ‬ב ספר עב‪-‬הכרס של המוח‪,‬‬
‫‪ ‬לא מעורבב בשום חומר טפל‪.‬‬
‫‪ ‬כן‪ ,‬חי שמיים! אאאאא‪ ,‬אישה כל‪-‬כך‬
‫‪ ‬מושחתת! אאאאא‪ ,‬נבל‪ ,‬נבל! נבל ארור ומחייך!‬
‫‪ ‬הרשימות שלי ‪( -‬מוציא אותן) ‪ - ‬אני חייב לרשום את זה‪,‬‬
‫‪ ‬שבן‪-‬אדם יכול רק לחייך‪ ,‬ולחייך‪,‬‬
‫‪ ‬ולהיות נבל‪ .‬או לפחות‬
‫‪ ‬אני בטוח זה יכול לקרות בדנמרק‪.‬‬
‫‪( ‬הוא כותב)‬
‫‪ ‬אז הנה‪ ,‬דוד‪ ,‬הנה אתה‪ .‬וסיסמתי‬
‫‪ ‬עכשיו‪" :‬אדיה‪ ,‬אדיה‪ ,‬זכור אותי"‪.‬‬
‫‪ ‬נשבעתי‪.‬‬
‫‪( ‬נכנסים הורציו ומרצלוס)‬
‫הורציו‪ :‬אדון‪ ,‬אדון!‬
‫מרצלוס‪ :‬נסיך!‬
‫הורציו‪ :‬שיעזור לו אלוהים!‬
‫המלט‪ :‬וכך יהיה‪.‬‬

‫מרצלוס‪ :‬הלו‪ ,‬היי‪-‬הו‪ ,‬מעלתך!‬
‫המלט‪ :‬הלֹוֹו‪ ,‬היי‪-‬הופ‪-‬הופ‪ ,‬ילד! בוא‪ ,‬צפור‪ ,‬תבוא‪.‬‬
‫מרצלוס‪ :‬איך זה‪ ,‬מעלתך?‬
‫הורציו‪ :‬מה חדשות?‬
‫המלט‪ :‬נפלא‪ ,‬נפלא!‬
‫הורציו‪ :‬כבודו‪ ,‬בבקשה‪ ,‬סּפר מה‪.‬‬
‫המלט‪ :‬לא‪ ,‬אתם תלשינו‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬לא‪ ,‬לא אני‪ ,‬אדון‪ ,‬חי אלוהים‪.‬‬
‫מרצלוס‪ :‬גם לא אני‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אז מה תאמרו? מי היה מנחש דבר כזה?‪ ‬‬
‫‪ ‬אבל זה סוד‪ ,‬כן?‬
‫הורציו ומרצלוס‪ :‬כן‪ ,‬חי אלוהים‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אין עוד נבל אחד שחי בדנמרק ‪-‬‬
‫‪ ‬שהוא לא כלב בן כלבים‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬טוב‪ ,‬לא צריך שום רוח מן הקבר לַס ֵּפ ר‬
‫‪ ‬לנו את זה‪.‬‬
‫המלט‪ :‬צודק‪ ,‬אתה צודק‪.‬‬
‫‪ ‬אם כך‪ ,‬בלי להוסיף יותר‪ ,‬אני‬
‫‪ ‬מציע שנלחץ ידיים ושניפרד;‬
‫‪ ‬אתם‪ָ ,‬לעסקים‪ַ-‬ו ֲח שקים‬
‫‪ ‬שיש לכם‪ ,‬כי לכל אחד יש עסקים‬
‫‪ ‬וחשקים‪ ,‬כאלה או כאלה;‬
‫‪ ‬ומצדי אני‪ ,‬מסכן‪ ,‬אלך‬
‫‪ ‬להתפלל‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬אלה מלים פרועות וסחרחרות‪ ,‬אדון‪.‬‬
‫המלט‪ :‬צר לי שהן פוגעות בך‪ ,‬מקרב לב‪.‬‬
‫‪ ‬כן‪-‬כן‪ ,‬שכה אחיה‪ ,‬מקרב לב‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬אין שום פגיעה‪ ,‬אדון‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אך יש‪ ,‬חי פטריק הקדוש‪ ,‬כן יש‪ ,‬הורציו‪,‬‬
‫‪ ‬פגיעה גדולה‪ .‬מה שנוגע ַלמראה‬
‫‪ ‬שהתגלה פה‪ ,‬זה רוח כשר‪,‬‬
‫‪ ‬תנו לי לומר לכם‪ .‬אתם רוצים‬
‫‪ ‬לדעת מה קרה בינינו? תתאפקו‪.‬‬
‫‪ ‬וידידים טובים‪ ,‬כשם שאתם ידידים‪,‬‬
‫‪ ‬מלומדים‪ ,‬וחיילים‪ַ ,‬ה בטיחו לי עכשיו‬
‫‪ ‬דבר אחד בלבד‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬מה‪ ,‬אדוני? נבטיח‪.‬‬
‫המלט‪ :‬לא לגלות לנצח מה שְר איתם הלילה‪ .‬‬
‫הורציו ומרצלוס‪ :‬לא נגלה‪ ,‬מעלתך‪.‬‬

‫המלט‪ :‬לא‪ ,‬הישבעו‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬חי נשמתי‪ ,‬אדון‪,‬‬
‫‪ ‬לא אגלה‪.‬‬
‫מרצלוס‪ :‬גם לא אני‪ ,‬כבודו –‬
‫‪ ‬אני מבטיח‪.‬‬
‫המלט‪ :‬על חרבי‪.‬‬
‫מרצלוס‪ :‬מעלתך‪,‬‬
‫‪ ‬נשבענו כבר‪.‬‬
‫המלט‪ :‬ממש כאן‪ ,‬על חרבי‪ ,‬ממש‪.‬‬
‫‪( ‬הרוח קורא מתחת לבמה)‬
‫רוח‪ :‬הישבעו‪.‬‬
‫המלט‪ :‬הי‪ ,‬הלו‪ ,‬נער‪ ,‬גם אתה אומר?‬
‫‪ ‬אתה עוד שם‪ ,‬חבר? קדימה‪ ,‬רבותי‪ .‬אתם‬
‫‪ ‬שומעים את הבחור מן המרתף‪ .‬הסכימו‬
‫‪ ‬להישבע‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬תציע נוסח ַלשבועה‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬לא לדבר על מה שהתגלה פה‪ ,‬הישבעו‪ ‬‬
‫‪ ‬לי על חרבי‪ .‬‬
‫הרוח (מלמטה)‪ :‬הישבעו‪.‬‬
‫המלט‪ :‬כאן‪ ,‬שם ובכל מקום? טוב‪ ,‬אז נזוז‪.‬‬
‫‪ ‬תבואו הנה‪ ,‬רבותי‪.‬‬
‫‪ ‬ושוב הניחו על חרבי ידיים‪.‬‬
‫‪ ‬והישבעו לי על חרבי‬
‫‪ ‬לא לדבר לנצח על מה שראיתם‪.‬‬
‫רוח (מלמטה)‪ :‬הישבעו לו על חרבו‪.‬‬
‫המלט‪ :‬יפה אמרת‪ ,‬חפרפר זקן! כל‪-‬כך מהר‬
‫‪ ‬אתה חופר באדמה? חרוץ! נזוז שוב‪ ,‬חברים‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬הו יום ולילה‪ ,‬זה מוזר וזר!‬
‫המלט‪ :‬אמור לזר הזה ברוך הבא‪.‬‬
‫‪ ‬יש ַּב שמיים ובאדמה יותר דברים‪ ,‬הורציו‪,‬‬
‫‪ ‬מכל מה שחלמה הפילוסופיה שלך‪.‬‬
‫‪ ‬אבל קדימה‪.‬‬
‫‪ ‬הישבעו עכשיו כמו קודם פה‪ ,‬בנפשכם‪,‬‬
‫‪ ‬שלעולם‪ ,‬ולא חשוב עד כמה אתנהג‬
‫‪ ‬מוזר או משונה ‪ -‬כי יתכן שמעכשיו‬
‫‪ ‬אמצא לי לנכון ללבוש תפקיד של מין‪-‬מוקיון ‪-‬‬
‫‪ ‬אז כשתראו אותי כך‪ ,‬לעולם‬
‫‪ ‬לא תשלבו ידיים ככה‪ ,‬לא תהנהנו בראש‪,‬‬
‫‪ ‬לא תזרקו משפט מחשיד כמו למשל‬

‫‪" ‬אנחנו כבר יודעים"‪ ,‬או "אם נפתח רק את הפה"‪ ,‬או‬
‫‪" ‬יכולנו אם רצינו" או "היינו אם יכולנו" או‬
‫‪ ‬איזו פליטת‪-‬פה מסתורית כזאת‪,‬‬
‫‪ ‬ואל ָּת ְר או לרגע שאתם יודעים עלי‬
‫‪ ‬חצי‪-‬דבר ‪ -‬קדימה‪ ,‬הישבעו‪,‬‬
‫‪ ‬וישמרו אתכם החסד והרחמים‪.‬‬
‫רוח (מלמטה)‪ :‬הישבעו‪.‬‬
‫המלט‪ :‬תנוח‪ ,‬נוח‪ ,‬רוח מסוכסך! אז‪ ,‬רבותי‪,‬‬
‫‪ ‬אני לשרותכם בכל אהבתי‪,‬‬
‫‪ ‬וכל מה שיכול אדם מסכן‬
‫‪ ‬כהמלט להציע בידידות ואהבה‪ ,‬ייתן‪ ,‬‬
‫‪ ‬בחסד אלוהים‪ ,‬בשפע‪ .‬בואו ניכנס ביחד‪ .‬‬
‫‪ ‬ושוב ‪ -‬אף הגה‪ ,‬אני מבקש‪ .‬‬
‫‪ ‬הזמן חורג מהמסלול‪ .‬הו צחוק גורל ארור‪,‬‬
‫‪ ‬זה שאני נולדתי לתקן את הסיפור!‬
‫‪ ‬לא‪ ,‬בואו ונלך ביחד‪.‬‬
‫(נכנס פולוניוס עם האיש שלו ריינלדו)‬

‫פולוניוס‪ :‬ריינלדו‪ ,‬תן לו את הכסף והניירות האלה‪.‬‬
‫ריינלדו‪ :‬אתן‪ ,‬כבודו‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬בשכל תעשה‪ ,‬ריינלדו טוב‪ ,‬אם תערוך‬
‫‪ ‬לפני שתבקר אצלו‪ ,‬קצת חקירות‬
‫‪ ‬על ההתנהגות שלו‪.‬‬
‫ריינלדו‪ :‬כבודו‪ ,‬זה מה שהתכוונתי‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬בראבו‪ ,‬יפה אמרת‪ .‬טוב מאוד‬
‫‪ ‬אמרת‪ .‬שים לב‪ ,‬אדוני‪ ,‬תחקור‬
‫‪ ‬לי קודם איזה ֶד ְנ ְס קים נמצאים שם בפריז‪,‬‬
‫‪ ‬ואיך‪ ,‬ומי‪ ,‬מה יש להם ואיפה הם מסתובבים‪,‬‬
‫‪ ‬איזו ֶח ברה‪ ,‬וכמה הוצאות; ואם תמצא‬
‫‪ ‬במהלך התחקירים האלה שהם מכירים‬
‫‪ ‬את בני‪ ,‬תלך עוד צעד ותחדור‬
‫‪ ‬מן הכללי אל הפרטי‪ .‬הצג את עצמך‬
‫‪ ‬כאילו יש לך איזה מידע עקיף עליו‪,‬‬
‫‪ ‬כמו לדוגמא "אני מכיר קצת את אביו‬
‫‪ ‬ואת החברים שלו‪ ,‬וגם‪ ,‬חלקית‪,‬‬
‫‪ ‬אותו" ‪ -‬אתה עוקב‪ ,‬ריינלדו?‬

‫ריינלדו‪ :‬כן‪ ,‬בהחלט‪ ,‬כבודו‪.‬‬
‫פולוניוס‪" :‬חלקית אותו – אבל"‪ ,‬אתה רשאי לומר‪" ,‬לא טוב;‬
‫‪ ‬אבל אם זה האיש‪ ,‬הוא בן‪-‬אדם פרא‪-‬אדם‪,‬‬
‫‪ ‬מכור ְל זה‪ ,‬מכור ָלהוא‪ "...‬ואז תדביק עליו‬
‫‪ ‬את כל הגוזמאות שמתחשק לך –‬
‫‪ ‬קח בחשבון‪ ,‬לא סרחונות אשר‪ ‬‬
‫‪ ‬יכתימו את כבודו ‪ -‬מזה שתיזהר ‪-‬‬
‫‪ ‬אלא‪ ,‬אדון‪ ,‬רק מעידות פרועות‪,‬‬
‫‪ ‬פרוצות ונפוצות הידועות בתור בנות‪-‬לוויה‬
‫‪ִ ‬ל נעורים ְו חופש‪.‬‬
‫ריינלדו‪ :‬כמו הימורים‪ ,‬כבודו‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬כן‪ ,‬או שתיה‪ ,‬סייף‪ ,‬ניבול‪-‬פה‪ ,‬מריבות‪,‬‬
‫‪ ‬הזדווגויות ‪ -‬אפילו עד כדי כך מותר לך‪.‬‬
‫ריינלדו‪ :‬כבודו‪ ,‬זה כן יכתים את הכבוד שלו‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬תלוי באיזה מין תבלין תמתיק את השימצה‪.‬‬
‫‪ ‬בשום פנים אל תטנף אותו מדי‪,‬‬
‫‪ ‬כאילו הוא חולה‪-‬מין חולני‪ .‬‬
‫‪ ‬זאת לא כוונתי‪ .‬הפץ באופן מתוחכם‬
‫‪ ‬את הפגמים שלו‪ ,‬שייראו‪ ‬‬
‫‪ ‬כמו כתמים אשר נובעים מחופש‪-‬יתר‪ ,‬‬
‫‪ ‬ברקים וניצוצות של ראש לוהט‪,‬‬
‫‪ ‬פראות של דם חסר מעצורים‬
‫‪ ‬שמשתולל לכל כיוון‪.‬‬
‫ריינלדו‪ :‬אבל‪ ,‬כבודו ‪-‬‬
‫פולוניוס‪ :‬ולמה תעשה את זה?‬
‫ריינלדו‪ :‬כבודו‪,‬‬
‫‪ ‬הבנתי‪ ,‬תאמין לי‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬שים לב‪ ,‬אדון‪ ,‬איזה שפן אני שולף‪,‬‬
‫‪ ‬ואני מאמין שזה תרגיל מבריק‪.‬‬
‫‪ ‬אחרי שתלכלך את בני ָּב רפש הקליל הזה‪,‬‬
‫‪ ‬כמו משהו שהתקלקל קצת במרוצת העניינים‪,‬‬
‫‪ ‬שים לב‪,‬‬
‫‪ ‬בן‪-‬השיחה שלך‪ ,‬או להלן המאזין‪,‬‬
‫‪ ‬אם הוא ראה את הבחור שאודותיו ִל ְח ַש ְש ָת‬
‫‪ ‬חוטא אי‪-‬פעם ַּב פשעים שהוזכרו לעיל‪,‬‬
‫‪ ‬אני חותם שהוא יסגיר לך‬
‫‪ ‬בתור תגובת שרשרת‪" :‬אדוני"‬
‫‪ ‬או משהו‪" ,‬חבר"‪ ,‬או "ג'נטלמן" ‪-‬‬
‫‪ ‬תלוי ַּב מליצה או ַּב סגנון‪-‬דיבור‬

‫‪ ‬של איש או ארץ ‪-‬‬
‫ריינלדו‪ :‬כן‪ ,‬כבודו ‪ -‬‬
‫פולוניוס‪ :‬ואז‪ ,‬אדוני‪ ,‬הוא יעשה כך ‪ -‬הוא יעשה ‪ -‬מה עמדתי לומר? לעזאזל‪ ,‬עמדתי לומר משהו! איפה הפסקתי?‬
‫ריינלדו‪ :‬ב"יסגיר בתור תגובת שרשרת"‪ ,‬ב"חבר"‪ ,‬או "משהו"‪ ,‬ו"ג'נטלמן"‪.‬‬
‫פולוניוס‪" :‬יסגיר בתור תגובת שרשרת" ‪ -‬בדיוק!‬
‫‪ ‬יסגיר כדלקמן‪" :‬אני מכיר את האדון‪.‬‬
‫‪ ‬ראיתי אותו רק אתמול‪ ,‬או באיזה יום‪,‬‬
‫‪ ‬או אז‪ ,‬או אז‪ ,‬עם זה או זה‪ ,‬ו ‪ -‬בדיוק‬
‫‪ ‬כמו שאמרת ‪ -‬שם הוא התעסק ְּב הימורים;‬
‫‪ ‬שם התמוטט מליל שתייה; שם התעסק‬
‫‪ ‬בטניס"; או לחילופין "ראיתי‪ ‬‬
‫‪ ‬אותו נכנס לאיזה בית‪-‬ממכר"‪,‬‬
‫‪ ‬הווה אומר בורדל‪ ,‬או כיוצא בזה‪.‬‬
‫‪ ‬עכשיו הבט ‪-‬‬
‫‪ ‬כך בפיְת יון שקרים תדוג שם קרפיון אמת‪,‬‬
‫‪ ‬וככה אנו שֵניַח ּנו בחכמה ותושייה‬
‫‪ ‬מוצאים בתכסיסים ואיגופים‬
‫‪ ‬נתיב תקיפה ְּב דרך עקיפה‪.‬‬
‫‪ ‬לפי הרצאתי ועצתי הנ"ל‪,‬‬
‫‪ ‬תתפוש את בני‪ .‬תפשת? או שלא?‬
‫ריינלדו‪ :‬כבודו‪ ,‬תפשתי‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬אלוהים אתך‪ ,‬בהצלחה‪ .‬‬
‫ריינלדו‪ :‬כבודו‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬שים לב לאן הוא מנשב‪.‬‬
‫ריינלדו‪ :‬אשים‪ ,‬כבודו‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬ושישמיע את המוזיקה שלו‪ .‬‬
‫ריינלדו‪ :‬יפה‪ ,‬כבודו‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬דרך צלחה‪.‬‬
‫‪( ‬יוצא ריינלדו‪ .‬נכנסת אופליה)‬
‫‪ ‬מה יש‪ ,‬אופליה‪ ,‬מה קרה?‬
‫אופליה‪ :‬הו אדוִנ י‪ ,‬אדון‪ ,‬אני כל כך הופחדתי!‪ ‬‬
‫‪ / [ ‬אני כל כך הובהלתי!]‬
‫פולוניוס‪ :‬ממה‪ ,‬בשם אלוהים?‬
‫אופליה‪ :‬כשתפרתי בחדרון שלי‪,‬‬
‫‪ ‬האדון המלט ‪ -‬חולצתו כולה פרומה‪,‬‬
‫‪ ‬בלי כובע על הראש‪ ,‬והגרביים מוכתמות‪,‬‬
‫‪ ‬משתלשלות כמו אזיקים על הקרסול ‪-‬‬
‫‪ ‬חיוור כמו חולצתו‪ ,‬ברכיו נוקשות‪,‬‬
‫‪ ‬ובמבט כל כך קורע‪-‬לב‬
‫‪ ‬כאילו הוא שּולח מתוך הגיהינום‬
‫‪ ‬כדי לדבר זוועות ‪ -‬בא לפני‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬מה‪ ,‬מטורף לאהבתך?‬
‫אופליה‪ :‬אדון‪ ,‬איני יודעת‪,‬‬
‫‪ ‬אך בכנות מזה אני פוחדת‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬מה אמר?‬
‫אופליה‪ :‬תפש אותי ַּב ּפרק ואחז חזק‪.‬‬
‫‪ ‬ואז הוא מתרחק מרחק של זרוע ‪-‬‬
‫‪ ‬וכשהוא מכסה – כך – את מצחו ביד שניה –‬
‫‪ ‬שוקע בבחינה כה מרוכזת של פַני‬
‫‪ ‬כאילו לצייר אותם רצה‪ .‬כך הוא נשאר‬
‫‪ ‬זמן רב‪ .‬בסוף‪ ,‬מנענע את ידי ומטלטל‬
‫‪ ‬מטה ומעלה ‪ -‬ככה ‪ -‬את ראשו ‪ -‬שלוש פעמים ‪-‬‬
‫‪ ‬פלט גניחה שוברת‪-‬לב ועמוקה כל כך ‪ -‬‬
‫‪ ‬נרָאה ממש שהיא מרסקת את גופו‬
‫‪ ‬ומכָלה אותו‪ .‬מיד אחר כך משחרר אותי;‬
‫‪ ‬וכשראשו מופנה‪ ,‬על הכתף‪,‬‬
‫‪ ‬כאילו הוא מצא דרכו ללא עיניים; כי‬
‫‪ ‬בלי עזרתן יצא מחוץ לדלת ונעץ‬
‫‪ ‬אותן בי עד לרגע אחרון‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬בואי איתי‪ .‬אני יוצא מייד למלך‪.‬‬
‫‪ ‬זאת‪ ,‬אין ספק‪ ,‬קדחת של האהבה‪,‬‬
‫‪ ‬שמתאפיינת בהרס עצמי ‪ ‬‬
‫‪ ‬ומדרבנת את הנשמה למבצעי ייאוש‪ ‬‬
‫‪ ‬כמו כל תשוקה אחרת תחת השמיים‬
‫‪ ‬שמייסרת את נפשנו‪ .‬צר לי‪ .‬מה‪,‬‬
‫‪ ‬השבת לו במלים קשות לאחרונה?‬
‫אופליה‪ :‬לא‪ ,‬אדוני הטוב‪ .‬אבל‪ ,‬כמו שציווית‪,‬‬
‫‪ ‬את מכתביו דחיתי ומנעתי כל גישה‬
‫‪ ‬שלו אלי‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬וזה עשה אותו‬
‫‪ ‬למטורף‪ .‬צר לי שלא היטבתי לפצחו‬
‫‪ ‬ביתר אבחנה וחדות‪-‬שכל‪.‬‬
‫‪ ‬פחדתי שהוא רק משתעשע ומנצל‬
‫‪ ‬אותך עד אובדנך‪ .‬אבל השד ייקח‬
‫‪ ‬את כל החשדות שלי‪ .‬חי השמיים‪ ,‬בגילי‪ ‬‬
‫‪ ‬אנחנו נמהרים בהיקשים‬
‫‪ ‬כמו שבנעורים אנו פזיזים‬
‫‪ ‬כמו תיישים‪ .‬קדימה‪ ,‬בואי‪ ,‬למלך‪.‬‬

‫‪ ‬חובה לחשוף את זה‪ ,‬כי ההסתר‬
‫‪ ‬יזיק למאוהב הרבה יותר‪.‬‬
‫‪ ‬בואי‪.‬‬
‫(תרועה‪.‬‬
‫נכנסים המלך והמלכה‪ ,‬רוזנקרנץ וגילדנסטרן‪ ,‬עם בני לוויה)‬
‫‪ ‬‬
‫מלך‪ :‬ברוכים הבאים‪ ,‬רוזנקרנץ וגילדנסטרן היקרים‪.‬‬
‫‪ ‬מעבר לעובדה שהשתוקקנו לראותכם‪,‬‬
‫‪ ‬אנו זקוקים לשירותכם‪ ,‬ועל שום כך‪ ‬‬
‫‪ ‬זומנתם בבהילות‪ .‬ודאי נודע ‪ ‬‬
‫‪ ‬לכם דבר על התמורה בהמלט –‬
‫‪ ‬נקרא לזה תמורה‪ ,‬כי לא האיש‬
‫‪ ‬החיצוני לא הפנימי דומה לאשר היה‪.‬‬
‫‪ ‬מה חוץ ממות אביו הרחיק אותו כל‪-‬כך‬
‫‪ ‬מהבנת עצמו אין לי צל של מושג‪.‬‬
‫‪ ‬אני מפציר בכם‪ ,‬אשר הייתם לו‬
‫‪ ‬חברי ַילדּות‪ ,‬ומכירים את אורחותיו‬
‫‪ ‬ועלומיו‪ ,‬הקדישו ַלשהּות‬
‫‪ ‬בחצרנו איזה זמן‪ ,‬כדי שתוכלו‬
‫‪ ‬למשוך אותו ְל בילויים‪ ,‬ולפענח‪ ,‬‬
‫‪ ‬ככל שתאפשר לכם ההזדמנות‪ ,‬‬
‫‪ ‬אם מייסר אותו דבר‪-‬מה שלא‬
‫‪ ‬ידוע לנו‪ ,‬וביכולתנו לרפא אם יתגלה‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬אישים טובים‪ ,‬הוא לא מעט דיבר בכם‪,‬‬
‫‪ ‬ובטוחה אני כי אין שני אנשים חיים‬
‫‪ ‬שהוא דֵב ק בהם יותר‪ .‬אם בטובכם‬
‫‪ ‬תפגינו אדיבות ורצון טוב כלפינו‬
‫‪ ‬ותכלו אצלנו את זמנכם‬
‫‪ ‬עד שתשביעו ותספקו את תקוותנו‪ ,‬יוענקו‬
‫‪ ‬לביקורכם תודות יאות ליד‬
‫‪ ‬מלכּות‪.‬‬
‫רוזנרקנץ‪ :‬להוד רוממותכם רשות‬
‫‪ ‬וכוח לצוות כל מה שתחפצו‬
‫‪ ‬בלי להפציר‪.‬‬
‫גילדנסטרן‪ :‬אך שנינו מצייתים‪,‬‬

‫‪ ‬ומתמסרים ְּב הכנעה שלמה אפיים‬
‫‪ִ ‬ל פרוֹש חינם את שירותנו לפניכם‪,‬‬
‫‪ ‬לפקודתכם‪.‬‬
‫מלך‪ :‬תודה‪ ,‬מר רוזנרקנץ‪ ,‬וגילדנסטרן חביב‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬תודה‪ ,‬מר גילדנסטרן‪ ,‬ורוזנקרנץ חביב‪.‬‬
‫‪ ‬ואני מפצירה‪ ,‬בקרו מייד את בני‬
‫‪ ‬שהשתנה מדי‪ - .‬לכו‪ ,‬כמה מכם‪,‬‬
‫‪ַ ‬ה ביאו את האדונים אל המלט‪.‬‬
‫גילדנסטרן‪ :‬שפעלינו ונוכחותנו‬
‫‪ ‬ינעימו ויועילו לו!‬
‫מלכה‪ :‬אמן!‬
‫‪( ‬יוצאים רוזנרקנץ וגילדנסטרן ומלווים‪ .‬נכנס פולוניוס)‬
‫פולוניוס‪ :‬אדון טוב‪ ,‬שגרירינו מנורווגיה‬
‫‪ ‬שבו בקול ששון‪.‬‬
‫מלך‪ :‬תמיד היית אבא רק לחדשות טובות‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬הייתי‪ ,‬מה? נשבע לך‪ ,‬רוממותך‪,‬‬
‫‪ ‬אצלי חוש החובה יקר כמו נשמתי‪,‬‬
‫‪ ‬לאלוַה י ולא פחות ַלמלך‪.‬‬
‫‪ ‬הנקודה היא זו‪ :‬נדמה לי ‪ -‬ואם לא‪,‬‬
‫‪ ‬אז מוח זה כבר לא צד בשבילים‬
‫‪ ‬הדיפלומטיים בביטחון כמו פעם ‪ -‬‬
‫‪ ‬נדמה לי שמצאתי בפירוש‬
‫‪ ‬את שורש הסיבה לשגעון של המלט‪.‬‬
‫מלך‪ :‬הו‪ ,‬בוא דבר על זה! את זה אני צמא לשמוע‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬תן קודם זכות כניסה לשגרירים‪ .‬החדשות‬
‫‪ ‬שלי יהיו קינוח ַלמשתה‪.‬‬
‫מלך‪ :‬כּבד אותם אתה וקרא להם‪.‬‬
‫‪( ‬יוצא פולוניוס)‬
‫‪ ‬הוא מספר לי‪ ,‬גרטרוד יקרה‬
‫‪ ‬שלי‪ ,‬שהוא מצא את המקור‬
‫‪ ‬והמוָצ א לכל ההפרעות של בנך‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬קשה לי לשער סיבה אחרת חוץ‬
‫‪ ‬ממות אביו ונישואי‪-‬בזק שלנו‪.‬‬
‫מלך‪ :‬טוב‪ ,‬עוד נחקור אותו‪.‬‬
‫‪( ‬נכנסים וולטמאנד וקורנליוס‪ ,‬השגרירים‪ ,‬עם פולוניוס)‬
‫‪ ‬שלום רב‪ ,‬חברים‪.‬‬
‫‪ ‬כן‪ ,‬וולטמאנד‪ ,‬מה מאִח ינו מנורווגיה?‬
‫וולטמאנד‪ :‬הרבה ברכות ואיחולים חוזרים‪.‬‬
‫‪ ‬אך זה השמענו את דברינו‪ ,‬הוא‪ ‬‬

‫‪ ‬ציווה שיעצרו את הגיוס בו אחיינו‬
‫‪ ‬עסוק‪ ,‬שהוא ראה כהיערכות ‪ ‬‬
‫‪ ‬מול צבא פולין‪ ,‬אך במבט שני‬
‫‪ ‬מצא שזה אכן ּכּוַו ן כנגד הוד‬
‫‪ ‬רוממותך; ועקב כך‪ ,‬בצערו שמחלתו‪,‬‬
‫‪ ‬גילו ורפיסותו נוצלו כך בעורמה‬
‫‪ ‬וביד זדונית‪ ,‬שלח שיעצרו‬
‫‪ ‬את פורטינבראס; זה מציית מייד‪,‬‬
‫‪ ‬סופג את נזיפת המלך‪ ,‬ולסיכום נודר‬
‫‪ ‬בפני דודו שלעולם לא ינסה‬
‫‪ ‬שוב לאסוף כוחות צבא מול הוד‬
‫‪ ‬רוממותך‪ .‬המלך הזקן‪ ,‬נרגש מאֹושר‪,‬‬
‫‪ ‬נותן לו שלושת‪-‬אלפים כתרים‬
‫‪ ‬כהקצבה שנתית וכן אישור להשתמש‬
‫‪ַּ ‬ב חיילים אשר גויסו כבר נגד הפולאק‪,‬‬
‫‪ ‬עם בקשה שרשומה פה (מושיט למלך נייר) שתואיל‬
‫‪ ‬לתת רשות למעבר שקט‬
‫‪ ‬במחוזותיך ַלִמ ְב צע‪ ,‬על פי הביטחונות‬
‫‪ ‬והתנאים המנוסחים כאן‪.‬‬
‫מלך‪ :‬זה מספק אותנו‪.‬‬
‫‪ ‬וכשזמננו יאפשר לנו לשקול –‬
‫‪ ‬נקרא‪ ,‬נשיב‪ ,‬נחשוב על העניין‪.‬‬
‫‪ ‬בינתיים רוב תודות על עמלכם שהשתלם‪.‬‬
‫‪ ‬לכו לנוח‪ .‬ונחגוג יחדיו הלילה‪.‬‬
‫‪ ‬ברוך מאד שובכם!‬
‫‪( ‬יוצאים השגרירים)‬
‫פולוניוס‪ :‬זה עסק שנגמר יפה‪.‬‬
‫‪ ‬אדון וגברת‪ ,‬להפליג ִּב מליצות‬
‫‪ ‬על מהי המלכּות‪ ,‬מהי חובה‪,‬‬
‫‪ ‬ולמה יום הוא יום‪ ,‬או לילה לילה‪ ,‬והזמן‬
‫‪ ‬הוא זמן‪ ,‬זה לא יותר מלבזבז‬
‫‪ ‬יום‪ ,‬לילה וגם זמן‪ .‬לכן‪ ,‬כיוון שהקיצור‬
‫‪ ‬הוא נשמתה של התבונה‪ ,‬וטרחנות‬
‫‪ ‬היא רק הגוף והקישוט החיצוני‪,‬‬
‫‪ ‬אני אהיה קצר‪ .‬בנכם האצילי‬
‫‪ ‬הוא מטורף‪ .‬כן‪ ,‬מטורף‪ ,‬ככה אני‬
‫‪ ‬קורא לזה‪ .‬כי להגדיר מה זה טרוף ‪ -‬מה זה ‪ ‬‬
‫‪ ‬אם לא טרוף?‬
‫מלכה‪ :‬קצת יותר תוכן ופחות סגנון‪.‬‬

‫פולוניוס‪ :‬מאדאם‪ ,‬אני נשבע – מה לי וסגנון‪.‬‬
‫‪ ‬שהוא מטורף‪ ,‬זאת האמת‪ .‬זאת האמת‪ ,‬וזה חבל‪,‬‬
‫‪ ‬וזה חבל שזאת אמת ‪ -‬כן‪ ,‬זאת נוסחה טפשית‪.‬‬
‫‪ ‬שלום‪-‬שלום לה וחסל‪ ,‬שכן מה לי ולסגנון‪ .‬‬
‫‪ ‬אז שהוא מטורף ‪ -‬קיבלנו‪ .‬ועכשיו‬
‫‪ ‬נותר לנו למצוא את הגורם של הגלגול ‪-‬‬
‫‪ ‬או הגורם – מוטב לומר – של‪ ‬הקלקול‪,‬‬
‫‪ ‬כי ַלגלגול המקולקל יש מן הסתם גורם‪.‬‬
‫‪ ‬עד כאן בקשר ַלֵּב יצה‪ ,‬עכשיו ‪ַ -‬לתרנגולת‪:‬‬
‫‪ ‬נא לזקוף אוזן‪.‬‬
‫‪ ‬לי יש בת – "יש" כלומר כל זמן שהיא שלי ‪-‬‬
‫‪ ‬אשר מחוש חובה וצייתנות‪ ,‬נא לשים לב‪,‬‬
‫‪ ‬נתנה לי את ‪( -‬מוציא מכתב)‪ ‬זה‪ .‬ועכשיו לשמוע ‪ -‬ולהסיק‪.‬‬
‫‪( ‬קורא את המכתב)"לבת השמיים ואלילת לבי‪ ,‬אופליה ְיֵפ הִפ ית ‪ ‬ביותר" ‪ -‬זה ביטוי רע‪ ,‬ביטוי גרוע; ְיֵפ הִפ ית זה‬
‫ביטוי גרוע‪ .‬אבל שמעו לבד‪ .‬כך‪( :‬קורא) "שבחיקה המשובח והצח אני ְּב מֹו ‪ " -‬וכולי וכולי‪...‬‬
‫מלכה‪ :‬זה בא מהמלט אליה?‬
‫פולוניוס‪ :‬מאדאם‪ ,‬בבקשה‪ ,‬קצת סבלנות‪ .‬אני אהיה לגמרי מדויק‪.‬‬
‫‪ ‬אל תבטחי באש הכוכבים‪ .‬‬
‫‪ ‬אל תבטחי בשמש הזהב‪ /[ .‬אל תבטחי בשמש הזהובה‪].‬‬
‫‪ ‬אמרי שהאמת כולה כזבים‪.‬‬
‫‪ ‬אך דעי לבטח – אני מאוהב‪ / [ ‬אך בי בטחי –‬
‫‪ ‬וגם באהבה‪ ] .‬‬
‫‪ ‬הו אופליה יקרה‪ ,‬אני חלש בחרוזים‪ .‬אין לי סגנון שיכניס לאנחותי משקל וקצב‪ .‬אבל שאני אוהב אותך יותר‬
‫מכל‪ ,‬הו נפלאה מכל‪ ,‬האמיני‪ .‬אדיה‪ .‬שלך לנצח נצחים‪ ,‬גבירה יקרה מכל‪ ,‬כל עוד המנגנון שלו לשירותו‪ ,‬המלט‪".‬‬
‫‪ ‬את זה הציגה לי הבת שלי‪ ,‬מצייתנות;‬
‫‪ ‬ויתר על כן‪ ,‬את כל שידוליו – כפי שאירעו‬
‫‪ ‬לפי הזמן‪ ,‬הנסיבות והמקום ‪-‬‬
‫‪ ‬הפקידה לי באוזן‪.‬‬
‫מלך‪ :‬אבל איך קבלה היא את‬
‫‪ ‬אהבתו?‬
‫פולוניוס‪ :‬בתור מה אדוני מחשיב אותי?‬
‫מלך‪ :‬בתור איש נאמן ואיש כבוד‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬מאד נעים לשמוע‪ .‬אבל מה‬
‫‪ ‬היית עוד עלול לחשוב כשראיתי אהבה‬
‫‪ ‬חמה זו מצמיחה כנף ‪ -‬כפי שתפשתי (זאת‬
‫‪ ‬אני חייב לומר) לפני שהילדה‬
‫‪ ‬ספרה לי – מה אתה‪ ,‬או הוד מעלתה‬
‫‪ ‬היקרה שלי פה‪ ,‬עוד הייתם עלולים‬
‫‪ ‬לחשוב אילו שיחקתי בתפקיד‬

‫‪ ‬שולחן כתיבה לדברי אהבה‪ ,‬או לו‪ ‬‬
‫‪ / ‬מין מכתבה לפתקי אהבה‪ ,‬או לו]‬
‫‪ ‬קרצתי ללבי להיות חרש כמו אילם‪,‬‬
‫‪ ‬או לו הייתי מתבונן אדיש וטֹוב‪-‬לב על‬
‫‪ ‬האהבה הזאת? מה עוד הייתם עלולים‬
‫‪ ‬לחשוב? לא‪-‬לא‪ ,‬אני יצאתי כמו שעון‬
‫‪ ‬לעבודה‪ ,‬ולגברת הצעירה שלי‬
‫‪ ‬הודעתי כך‪" :‬האדון המלט הוא נסיך‪,‬‬
‫‪ ‬רחוק מהכוכב שלך‪ .‬זה לא יכול להיות‪".‬‬
‫‪ ‬ואז רשמתי לה תרופות‪ :‬שתתבצר‬
‫‪ ‬מכל מגע איתו‪ ,‬לא תאַר ח‬
‫‪ ‬שליחים‪ ,‬לא תקבל אף שי‪ .‬היא מצידה‬
‫‪ ‬אימצה את הפירות של עצתי‪,‬‬
‫‪ ‬והוא‪ ,‬דחוי‪ ,‬אם לקצר ספור ארוך‪,‬‬
‫‪ ‬נפל לתוך עצבות‪ ,‬משם ְל צֹום‪,‬‬
‫‪ ‬משם לנדודי שינה‪ ,‬משם‬
‫‪ ‬לתוך חולשה‪ ,‬משם אל הטשטוש‪,‬‬
‫‪ ‬ולפי הסדר היורד הזה אל הטירוף ‪ ‬‬
‫‪ /[ ‬וככה בכפולות יורדות אל הטירוף]‪ ‬‬
‫‪ ‬שבתוכו הוא משתולל ושעליו‬
‫‪ ‬כולנו אבלים‪.‬‬
‫מלך‪ :‬זה זה לדעתך?‬
‫מלכה‪ :‬מאד יכול להיות‪ .‬‬
‫פולוניוס‪ :‬קרה מתישהו –‬
‫‪ ‬אשמח לדעת – שאני אמרתי בפירוש‬
‫‪" ‬זה ככה" והוכח אחרת?‬
‫מלך‪ :‬לא‪ ,‬עד כמה שאני‬
‫‪ ‬יודע‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬קח את זה מזה‪ ,‬אם זה לא זה‪.‬‬
‫‪ ‬אם הנסיבות ישחקו לטובתי‪ ,‬אמצא‬
‫‪ ‬איפה מוסתרת האמת‪ ,‬גם אם תהיה מוסתרת‬
‫‪ ‬בלב האדמה‪.‬‬
‫מלך‪ :‬ואיך נוכל לבדוק זאת?‬
‫פולוניוס‪ :‬אתם יודעים שלפעמים הוא מתהלך‬
‫‪ ‬ארבע שעות רצוף פה באולם‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬כן‪ ,‬זה נכון‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬בפעם כזאת אשסה בו את בתי‪ .‬‬
‫‪ ‬אז נתחבא‪ ,‬אתם אתי‪ ,‬מאחורי פרגוד‪.‬‬
‫‪ ‬נשים לב למפגש‪ .‬ואם הוא לא אוהב אותה‬

‫‪ ‬ולא נפל מדעתו רק עקב כך‪,‬‬
‫‪ ‬שלא אהיה יותר עוזר של מדינה‪,‬‬
‫‪ ‬אלא חקלאי עם מחרשה‪.‬‬
‫מלך‪ :‬אנחנו ננסה זאת‪.‬‬
‫‪( ‬נכנס המלט)‬
‫מלכה‪ :‬אבל תראו‪ ,‬הוא בא קודר‪ ,‬יצור אומלל‪ ,‬קורא בספר‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬להסתלק‪ ,‬אני מפציר בכם‪ ,‬להסתלק‪.‬‬
‫‪ ‬אני הולך קצת לעגון עליו‪ .‬לא‪ ,‬תנו לי‪ ,‬תנו לי!‬
‫‪( ‬יוצאים המלך והמלכה)‬
‫‪ ‬מה שלום מעלתו הטוב שלי לורד המלט?‬
‫המלט‪ :‬טוב‪ ,‬תודה לאל‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬אתה מכיר אותי‪ ,‬מעלתך?‬
‫המלט‪ :‬מצוין בהחלט‪ .‬אתה רוכל דגים‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬לא‪-‬לא‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אז מצדי הלוואי היית איש כל‪-‬כך ישר‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬ישר‪ ,‬מעלתך?‬
‫המלט‪ :‬ישר‪ ,‬אדון‪ .‬להיות ישר‪ ,‬כמו שהעולם הזה נוהג‪ ,‬זה להיות אחד ממאה‪-‬אלף‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬זה נכון מאד‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬כי אם השמש משריץ תולעים ִּב ְנ בלה של כלב ‪ -‬אח‪ ,‬נבלה מופקרת ‪ -‬דרך אגב‪ ,‬יש לך בת?‬
‫פולוניוס‪ :‬יש לי‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אל‪ ‬תיתן לה ללכת ַּב שמש‪ .‬היא תתחמם ותתייחם‪ ,‬ואז היא תתעוור ותתעבר‪.‬‬
‫פולוניוס (הצידה)‪ :‬מה‪-‬זה אתה אומר פה? עדיין מנגן על הבת שלי‪ .‬בכל זאת‪ ,‬בהתחלה הוא לא הכיר אותי‪ .‬אמר שאני‬
‫רוכל דגים‪ .‬הוא כבר הפליג רחוק‪ .‬והאמת‪ ,‬אני בנעורי סבלתי ייסורים קיצוניים למען אהבה‪ ,‬דוֶמ ה מאד לזה‪ .‬אדבר‬
‫אליו שוב‪ - .‬מה אתה קורא‪ ,‬מעלתך?‬
‫המלט‪ :‬מלים‪ ,‬מלים‪ ,‬מלים‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬מה העניין‪ ,‬מעלתך?‬
‫המלט‪ :‬בין מי למי?‬
‫פולוניוס‪ :‬אני רוצה לומר העניין שעליו אתה קורא‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬דיבה‪ ,‬אדוני‪ .‬כי המנוול הסטירי אומר פה שְל אנשים זֵק נים יש זָק ן אפור‪ ,‬שהפרצוף שלהם מקומט‪ ,‬העיניים‬
‫שלהם נוזלות מוגלה‪ֶ-‬צ בע‪-‬ענבר ושרף של עץ שזיף‪ ,‬ושיש להם שפע של מחסור בשכל‪ ,‬בתוספת אגן‪-‬ירכיים חלוש מאד;‬
‫את כל זה‪ ,‬אדוני‪ ,‬אף שאני בהחלט מאמין בזה בתוקף‪ ,‬בכל זאת לא הגון לטעמי להנציח כך בִּכ תב‪ .‬כי אתה בעצמך‪,‬‬
‫אדון‪ ,‬תזדקן ממש כמוני אם‪ ,‬כמו סרטן‪ ,‬אתה תלך אחורה‪.‬‬
‫פולוניוס (הצידה)‪ :‬גם אם זה טירוף‪ ,‬בכל זאת‪ ‬יש בזה שיטה‪ - .‬קריר‪ ,‬מעלתך‪ ,‬אולי תואיל לסור מן האוויר הפתוח?‬
‫המלט‪ :‬אל תוך הקבר שלי?‬
‫פולוניוס‪ :‬זה בהחלט לסור מן האוויר הפתוח‪( .‬הצידה) כמה חריפֹות התשובות שלו לפעמים! זה מה שיפה בשיגעון‪,‬‬
‫שלא פעם הוא קולע; שפיות לא מניבה אבחנות בשפע כזה‪ .‬אני אעזוב אותו ואסדר מייד מפגש בינו לבין הבת שלי‪- .‬‬
‫מעלתך המכובד‪ ,‬במחילה אני נוטל רשות להיפרד ממך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬לא תוכל‪ ,‬אדון‪ ,‬ל י ט ו ל‪ ‬ממני משהו שאני‪ ‬מוכן להיפרד ממנו בחפץ לב גדול יותר ‪ -‬מלבד חיי‪ ,‬מלבד חיי‪,‬‬
‫מלבד חיי‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬כל טוב‪ ,‬כבודו‪.‬‬
‫המלט‪ :‬הטפשים הזקנים הטרחנים האלה!‬
‫‪( ‬נכנסים רוזנקרנץ וגילדנסטרן)‬
‫פולוניוס‪ :‬אתם מחפשים את האדון המלט‪ .‬הוא שם‪.‬‬
‫רוזנקרנץ (לפולוניוס)‪ :‬אלוהים יברך אותך‪ ,‬אדון!‬
‫גילדנסטרן‪ :‬מעלתך המכובד!‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬מעלתך מאד יקר!‬
‫המלט‪ :‬חברים טובים מצוינים שלי‪ .‬מה שלומך‪ ,‬גילדנסטרן? אה‪ ,‬רוזנקרנץ! בחורים טובים‪ ,‬מה שלום שניכם?‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬כמו ילדים ממוצעים של העולם‪.‬‬
‫גילדנסטרן‪ :‬שמחים שאנו לא שמחים מדי‪.‬‬
‫‪ ‬על המצנפת של אלת המזלות זה לא אנחנו‪ ,‬הּפונּפון‪.‬‬
‫המלט‪ :‬וגם לא הסוליות שלה?‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬גם זה לא‪ ,‬אדוני‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אז אתם חיים סביב המותניים שלה‪ ,‬או במרכז החסדים שלה?‬
‫גילדנסטרן‪ :‬אנחנו משרתים צנועים אצלה בחריצּות‪.‬‬
‫המלט‪ :‬מוצנעים אצל גברת מזל בחריץ? נכון מאד! היא באמת זונה‪ .‬מה החדשות?‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬אין‪ ,‬מעלתך‪ ,‬מלבד שהעולם הולך ונעֶש ה ישר‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אם ככה יום הדין קרוב‪ .‬אבל החדשות שלך הן לא אמת‪ .‬תן לי לשאול ביתר פירוט‪ .‬מה עוללתם לאלת‬
‫המזלות‪ ,‬חברים טובים שלי‪ ,‬שהיא שלחה אתכם לבית‪-‬הסוהר פה?‬
‫גילדנסטרן‪ :‬בית‪-‬סוהר‪ ,‬מעלתך?‬
‫המלט‪ :‬דנמרק היא בית‪-‬סוהר‪.‬‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬אם ככה אז גם העולם‪.‬‬
‫המלט‪ :‬נכון‪ ,‬בית‪-‬סוהר מפואר; מלא באגפים‪ ,‬ומדורים‪ ,‬וצינוקים‪ ,‬ודנמרק היא מהגרועים ביותר‪.‬‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬אנחנו לא סבורים כך‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אה‪ ,‬אז אם ככה בשבילכם היא לא כזאת‪ .‬כי אין דבר טוב או רע שלא המחשבה עושה אותו טוב או רע‪ .‬לי היא‬
‫בית‪-‬סוהר‪.‬‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬אה‪ ,‬אם כך השאפתנות שלך עושה אותה כך‪ .‬כאן צר מדי לנשמה שלך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬הו אלוהים‪ ,‬יכולתי להיות כלוא בתוך קליפת אגוז ולהחשיב את עצמי למלך על אינסוף חלל‪ ,‬אם לא היו לי‬
‫חלומות רעים‪.‬‬
‫גילדנסטרן‪ :‬שהם ‪ -‬החלומות – הם‪-‬הם השאפתנות‪ .‬כי תמצית השאפתנות היא רק צל של חלום‪.‬‬
‫המלט‪ :‬חלום ממילא הוא רק צל‪.‬‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬בדיוק; ואני טוען שהשאפתנות היא כל‪-‬כך קלה ואוורירית שהיא רק צל של צל‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אם כך‪ ,‬אז קבצנים הם הגוף והשליטים או הגיבורים שלנו הם רק צל ארוך של קבצנים‪ .‬שנלך‪ ‬לארמון? כי‪,‬‬
‫באדוַני‪ ,‬ההיגיון שלי מותש‪.‬‬
‫רוזנקרנץ וגילדנסטרן‪ :‬אנחנו לשירותך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬לא בא בחשבון‪ .‬אני לא מוכן להחשיב אתכם כמשרתים שלי‪ .‬כי אם לדבר אתכם מכל הלב‪ ,‬השירות פה ממש‬
‫מזעזע‪ .‬אבל בשם החברות הארוכה והחבוטה‪ ,‬מה אתם עושים באלסינור?‬
‫רוזנרקנץ‪ :‬מבקרים אותך‪ ,‬מעלתך‪ .‬זה הכל‪.‬‬
‫המלט‪ :‬קבצן שכמוני‪ ,‬אפילו בתודות אני דלפון‪ .‬אבל אני מודה לכם‪ .‬ותודה שלי‪ ,‬חברים יקרים‪ ,‬בטח שווה‬
‫אגורה‪-‬וחצי יותר מדי‪ .‬לא הזמינו אתכם לבוא? זאת נטיית‪-‬לב שלכם מיוזמתכם? זה ביקור חפשי? קדימה‪ ,‬קדימה‪,‬‬
‫משחק‪ ‬הוגן‪ .‬קדימה‪ ,‬קדימה‪ ,‬דברו כבר‪.‬‬
‫גילדנסטרן‪ :‬מה נגיד ומה נדבר‪ ,‬מעלתך?‬
‫המלט‪ :‬תגידו הכל‪ ,‬אה? רק לא ָלעניין‪ִ .‬ה זמינו אתכם לבוא‪ .‬ויש לכם במבטים מין וידוי‪ ,‬שתמימותכם לא ערמומית‬
‫מספיק לצּבוע‪ .‬אני יודע שהמלך והמלכה הטובים קראו לכם לבוא‪.‬‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬לאיזו מטרה‪ ,‬מעלתך?‬
‫המלט‪ַ :‬למדו אותי אתם‪ .‬אבל אני משביע אתכם בברית החברּות שלנו‪ ,‬באחוות הנעורים‪ ‬שלנו‪ ,‬בנדר אהבתנו שלא‬
‫הופר‪ ,‬ובכל דבר קדוש יותר שמשביע מקצועי יותר היה דורש מכם‪ ,‬תהיו ישרים וישירים איתי ‪ -‬הזמינו אתכם לבוא או‬
‫לא?‬
‫רוזנקרנץ (הצידה‪ ,‬לגילדנסטרן)‪ :‬מה אתה אומר?‬
‫המלט (הצידה)‪ :‬לא‪-‬לא‪ ,‬אני עליכם שמתי עיין‪ - .‬אם אתם אוהבים אותי‪ ,‬אל תהיו מסויגים אתי‪.‬‬
‫גילדנסטרן‪ :‬מעלתך‪ ,‬הזמינו‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אני אגיד לכם מדוע‪ .‬וככה הניחוש שלי יחסוך לכם את הגילוי‪ ,‬ומסודכם למלך ולמלכה לא תנשור אף נוצה‪ .‬אני‬
‫לאחרונה ‪ -‬אבל למה אני לא יודע ‪ -‬איבדתי את כל העליצות שלי‪ ,‬הזנחתי כל שגרה של פעילות‪ .‬ובאמת‪ ,‬כל‪-‬כך כבד לי‬
‫על הנשמה שהמסגרת הטובה הזאת האדמה נראית לי תלויה כולה על צוק עקר‪ .‬האּפריון המפואר הזה‪ ,‬האוויר‪ ,‬תראו‪,‬‬
‫והרקיע האדיר הזה שנמתח למעלה‪ ,‬הגג המלכותי הזה המשובץ ‪ ‬באש זהב ‪ -‬נא‪ ,‬כל זה נראה לי לא יותר מאוסף מטונף‬
‫של סרחונות ִּב יָצ ה‪ .‬איזו פיסת יצירה הוא האדם‪ ,‬כמה אציל ִּב תבונה‪ ,‬כמה אינסופי ְּב כישרונות‪ְּ ,‬ב צורה ובתנועה; הוא‬
‫עוצר נשימה ומהיר כמו חץ‪ִּ ‬ב פעולה‪ ,‬הוא כמו‪ ‬מלאך ַּב תפישה‪ ,‬ממש צלם אלוהים‪ :‬נזר הבריאה‪ ,‬מופת לכל חי! אבל‬
‫בעיַני מה הוא כל האבק המזוקק הזה? אף איש לא מענג אותי – וגם אף אשה‪ ,‬גם אם בחיוך שלך אתה מנסה לומר את‬
‫זה‪.‬‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬מעלתך‪ ,‬לא עבר לי שום דבר כזה במחשבות‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אז למה צחקת כשאמרתי "אף איש לא מענג אותי"?‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬לחשוב‪ ,‬מעלתך‪ ,‬שאם אתה לא מתענג על בני‪-‬אדם‪ ,‬באיזה פרצוף תקבל את השחקנים‪ .‬נתקלנו בהם בדרך‪.‬‬
‫והם באים הנה‪ ,‬להציע לך את שירותם‪.‬‬
‫המלט‪ :‬זה שמשחק את המלך יתקבל בברכה ‪ -‬הוד מלכותו יזכה להוקרה שלי; האביר ההרפתקן ינופף חרב לא דוקרת‬
‫ושריון נייר; האוהב לא ייאנח בחינם; ההוגה הנוגה יסיים את תפקידו בשמחה; הליצן יצחיק את כל מי שריאותיו‬
‫קלות לדגדוג; והגבירה תאמר כל מה שבא לה‪ ,‬גם אם עקב כך החרוז יצלע לה‪ .‬מי הם השחקנים האלה?‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬לא פחות ולא יותר‪ ,‬אלה שבזמנו דווקא התענגת עליהם כל‪-‬כך‪ ,‬הְט ָר ֶגְד ָיאְנ ִט ים של העיר‪.‬‬
‫המלט‪ :‬איך יוצא שהם נודדים? היה עדיף להם מקום של קבע‪ ,‬הן‪ ‬מבחינת המוניטין הן מבחינת הרווחים‪.‬‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬אני חושב שההתדרדרות שלהם נובעת מהחידושים האחרונים‪.‬‬
‫המלט‪ :‬הם עדיין זוכים להערכה כמו בעבר כשחייתי בעיר? עוד יש להם כל‪-‬כך הרבה קהל?‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬לא‪ ,‬האמת שלא‪.‬‬
‫המלט‪ :‬מה קרה? הם מחלידים?‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬לא‪ ,‬הם מצידם ממשיכים כרגיל‪ .‬אבל יש‪ ,‬אדון‪ ,‬להקה של ילדים‪ ,‬גוזלים שצורחים חזק יותר על כל נושא‬
‫ועניין ומקבלים על זה תשואות אימתניות‪ .‬אלה האופנה האחרונה‪ ,‬והם מטלטלים את מה שהם קוראים לו "הבמות‬
‫המקובלות"‪ .‬לא מעט גיבורי‪-‬חרב פוחדים מהלשון של האווזונים האלה וכמעט לא מעיזים לבוא לשם‪ .‬‬
‫המלט‪ :‬מה‪ ,‬הם ילדים ממש? מי מחזיק אותם? איך משלמים להם? והם ימשיכו ַּב מקצוע רק עד שיתחלף להם‬
‫הפאלֶצ ט? ומה‪ ,‬הם לא יאמרו אחר‪-‬כך‪ ,‬אם הם יגדלו להיות שחקנים רגילים ‪ -‬מה שיכול להיות‪ ,‬אם אין להם אמצעים‬
‫טובים יותר ‪ -‬שהכותבים האלה שלהם עושים להם עוול כשהם גורמים להם לצאת בקול נגד עתידם שלהם?‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬האמת ‪ -‬כן‪ ,‬היו לא מעט עניינים משני הצדדים‪ ,‬והקהל מצידו חושב שזה בכלל לא נורא להסית אותם ָלריב‪.‬‬
‫היה זמן שעל כל מחזה היתה התכתשות בין תיאטרון הבכירים ותיאטרון הבחורים‪.‬‬
‫המלט‪ :‬לא יאמן!‬
‫גילדנסטרן‪ :‬אוהו‪ ,‬שברו על זה הרבה מוחות‪.‬‬
‫המלט‪ :‬והילדים לוקחים את הקופה?‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬לוקחים‪ ,‬מעלתך‪ ,‬לוקחים כל תיאטרון‪ ,‬לוקחים בקלות גם את הרקולס על כל מה שהוא סוחב על הגב‪.‬‬
‫המלט‪ :‬זה לא מאד מוזר‪ .‬כי דודי הוא מלך על דנמרק‪ ,‬ואלה שעיקמו מולו את האף כשאבי היה חי נותנים עכשיו‬
‫עשרים‪ ,‬ארבעים‪ ,‬חמישים דוקאטים מזומן בשביל גלוית‪-‬כיס שלו‪ .‬חי השדים‪ ,‬יש בזה משהו טבעי‪-‬ומעלה‪ ,‬אם‬
‫הפילוסופיה יכלה רק לגלות אותו‪.‬‬
‫‪( ‬תרועה)‬
‫גילדנסטרן‪ :‬השחקנים‪.‬‬
‫המלט‪ :‬ברוכים הבאים שניכם לאלסינור‪ .‬תנו יד‪ .‬קדימה‪ ,‬תנו‪ .‬להפגין גינונים של קבלת פנים זה צו הטקס‪ .‬הרשו לי‬
‫לקבל את פניכם עם כל קרקס הנימוס‪ ,‬שלא ייצא שאני יוצא מעורי כלפי השחקנים ‪ -‬ואני אצא ‪ -‬יותר מאשר כלפיכם‪ .‬‬
‫ברוכים הבאים‪ .‬אבל דודי‪-‬אבי ודודתי‪-‬אמי טועים‪.‬‬
‫גילדנסטרן‪ :‬במה‪ ,‬מעלתך יקר שלי?‬
‫המלט‪ :‬אני משוגע רק צפונית‪-‬צפונית‪-‬מערבית‪ .‬כשהרוח דרומית אני יכול להבדיל בין נחליאלי לנחש‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬כל טוב לכם‪ ,‬רבותי‪.‬‬
‫המלט‪ :‬שמע טוב‪ ,‬גילדנסטרן‪ ,‬וגם אתה ‪ -‬על כל אוזן מאזין‪ :‬התינוק המגודל שאתם רואים פה עוד לא יצא‬
‫מהחיתולים‪.‬‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬אולי הוא שב אליהם שנית‪ .‬כי אומרים שאיש זקן הוא פעמיים ילד‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אני מנבא שהוא בא לספר לי על השחקנים‪ .‬שימו לב‪ - .‬כפי שאמרת‪ ,‬אדוני‪ ,‬זה באמת היה ביום שני בבוקר‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬מעלתך‪ ,‬יש לי חדשות לספר לך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬מעלתך‪ ,‬יש לי חדשות לספר לך‪ .‬כשאריסטו היה ַאְר טיְס טֹו וברומא היתה דרמה ‪-‬‬
‫פולוניוס‪ :‬השחקנים פה‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬בזזז‪-‬בזזז‪-‬בזזז‪-‬‬
‫פולוניוס‪ :‬על דברתי ‪-‬‬
‫המלט‪ :‬אזי בא כל שחקן על דברתו וחמורו ‪-‬‬
‫פולוניוס‪ :‬השחקנים הכי טובים בעולם‪ ,‬אם זה לטרגדיה‪ ,‬קומדיה‪ ,‬היסטוריה‪ ,‬פסטורליה‪ ,‬פסטורליה‪-‬קומית‪,‬‬
‫היסטוריה‪-‬פסטורלית‪ ,‬טרגי‪-‬קומדיה‪-‬היסטורית‪-‬פסטורלית‪ ,‬דיאלוג בלי הפסקות או פואמה בלי גבולות‪ .‬הם קלים כמו‬
‫ליצנים ושוקלים כמו יוונים‪ .‬לחוקי הכתיבה ולכתיבה בלי חוק ‪ -‬אלה האנשים היחידים‪.‬‬
‫המלט‪ :‬הו יפתח שופט ישראל‪ ,‬איזה אוצר היה לך!‬
‫פולוניוס‪ :‬איזה אוצר היה לו‪ ,‬מעלתך?‬
‫המלט‪ :‬איזה?‬
‫‪" ‬בת אחת יפה ותו לא‪,‬‬
‫‪ ‬שהוא אהב אותה כל‪-‬כולו‪".‬‬

‫פולוניוס (הצידה)‪ :‬עדיין על הבת שלי‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אני לא צודק‪ ,‬יפתח זקן?‬
‫פולוניוס‪ :‬אם אתה קורא לי יפתח‪ ,‬מעלתך‪ ,‬לי יש בת שאני אוהב כל‪-‬כולי‪.‬‬
‫המלט‪ :‬לא‪ ,‬זה לאו דווקא הולך ככה‪ .‬‬
‫פולוניוס‪ :‬אז איך זה הולך‪ ,‬מעלתך?‬
‫המלט‪ :‬ככה‪:‬‬
‫‪" ‬אלוהים רצה‬
‫‪ ‬וזה מה שיצא‪".‬‬
‫‪ ‬ואחרי זה‪ ,‬אתה יודע‪,‬‬
‫‪" ‬קרה המקרה‬
‫‪ ‬כפי שארע כנראה‪".‬‬
‫‪ ‬ומהבית הראשון של הפזמון האדוק הזה תוכל ללמוד את היתר‪ ,‬כי תביט‪ ,‬הנה באה הברית החדשה שלי‪.‬‬
‫‪( ‬נכנסים השחקנים)‬
‫‪ ‬ברוכים הבאים‪ַ ,‬מ ֶא ְס ְט ִר ים‪ ,‬ברוכים‪ ,‬כולכם‪ - .‬אני שמח לראות אתכם בטוב‪ - .‬ברוכים הבאים‪ ,‬חברים טובים‪.‬‬
‫‪ -‬אוה‪ ,‬חבר זקן‪ ,‬מה זה‪ ,‬הפרצוף שלך הצמיח‪ ‬מסך מאז שהתראינו‪ .‬באת לגלח לי את דנמרק? ‪( -‬לנער המשחק אשה)‬
‫מה‪ ,‬ליידי שלי‪ ,‬גבירה צעירה שלי? בחיי הגבירה‪ ,‬גברתי קרובה יותר ַלשמים מאשר בפעם האחרונה שראיתי אותך על‬
‫פסגת נעל עם עקב‪ .‬אני מתפלל לאלוהים שהקול שלך לא נסדק‪ ,‬כמו חתיכת זהב שיצאה מן המחזור‪ַ - .‬מ ֶא ְס ְט ִר ים‪,‬‬
‫ברוכים הבאים כולכם‪ .‬אנחנו נתנפל על השלל‪ ‬כמו ציידים צרפתים‪ :‬נסתער על כל טרף‪ .‬שיהיה לנו פה תיכף מונולוג‪.‬‬
‫קדימה‪ ,‬תנו לטעום טיפת סגנון‪ .‬קדימה‪ ,‬מונולוג לוהט‪.‬‬
‫שחקן א'‪ :‬איזה מונולוג‪ ,‬מעלתך‪ ,‬בטובך?‬
‫המלט‪ :‬שמעתי אותך אומר לי פעם מונולוג‪ ,‬אבל הוא אף פעם לא הוצג‪ ,‬או שאם כן‪ ,‬לא למעלה מפעם‪ .‬כי המחזה‪,‬‬
‫אני זוכר‪ ,‬לא מצא חן בעיני המיליונים‪ .‬לעדר הכללי ‪ ‬הוא היה קוויאר‪ .‬אבל לעניות דעתי‪ ,‬וגם לדעת אחרים‪ ,‬ששיפוטם‬
‫מאפיל על שלי ‪ -‬זה היה מחזה מעולה‪ ,‬עם מרקחת טובה של תמונות‪ ,‬כתוב בצניעות‪ ,‬ולא פחות מזה ‪ -‬תחכום‪ .‬זכור‬
‫לי שמישהו אמר שאין בדיאלוג פלפל שיהפוך את זה לגס מדי‪ ,‬וגם לא פלפול שיפליל את המחבר ְּב סלסול‪ ,‬והוא כינה‬
‫אותו "האסכולה הּכָנה"‪ ,‬בריא וגם מתוק‪ ,‬והרבה יותר יפה ממצועצע‪ .‬מונולוג אחד שם אני אהבתי בעיקר‪ .‬הספור‬
‫שַאֵניָאס הגיבור מספר לאהובתו דידֹו‪ .‬ובייחוד האזור שהוא מדבר על רצח המלך ְּפ ִר יָאמוס‪ .‬אם זה עוד חי לך בזיכרון‪,‬‬
‫תתחיל בשורה הזאת ‪ -‬תן לראות‪ ,‬תן לראות‪ - ...‬‬
‫‪" ‬וּפירּוס המחוספס‪ ,‬חיה רעה ‪" -‬‬
‫‪ ‬זה לא ככה‪ .‬אבל זה כן מתחיל עם ּפירּוס ‪ -‬אה‪ ,‬כן‪:‬‬
‫‪" ‬ופירוס המחוספס‪ ,‬ששריונו‬
‫‪ ‬שחור כמטרתו‪ ,‬אפל כלילה‪,‬‬
‫‪ ‬כשְּב סּוס‪-‬העץ הגורלי רבץ‪,‬‬
‫‪ ‬את שחור פניו האיומות מרח‬
‫‪ ‬בעיטורים זוועתיים יותר‪.‬‬
‫‪ ‬כעת עוטה הוא ארגמן מראש‬
‫‪ ‬עד רגל‪ ,‬מכוסה ְל חלחלה‪ ‬‬
‫‪ ‬בדם אבות‪ ,‬ואמהות‪ ,‬בנות‪,‬‬
‫‪ ‬בנים‪ ,‬דם שנצרב ָּב רחובות‬
‫‪ ‬החרוכים‪ ,‬המאירים באור‬

‫‪ ‬של תופת את רוצח אדונם‪ .‬‬
‫‪ ‬בוער ָּב אש וַב חרון אפו‪ ,‬‬
‫‪ ‬משוח‪ ,‬מצוּבע וְק רּוש‪-‬דמים‪,‬‬
‫‪ ‬עיניו רושפות כאבן‪-‬אודם‪ ,‬כך‪ ‬‬
‫‪ ‬דולק פירוס כשד משאול אחר‪ ‬‬
‫‪ ‬פריאמוס הישיש‪".‬‬
‫‪ ‬עכשיו תמשיך אתה‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬ביצוע מצוין‪ ,‬באלוהים‪ ,‬עם היגוי טוב וטעם טוב‪.‬‬
‫שחקן א'‪" :‬אז הוא מוצא‬
‫‪ ‬אותו‪ ,‬הולם ַּב יוונים אבל‬
‫‪ ‬מחטיא‪ .‬חרבו העתיקה‪ ,‬אשר‬
‫‪ ‬בגדה בזרועותיו‪ ,‬צונחת ארצה‪,‬‬
‫‪ ‬לא נעֵנית לו עוד‪ .‬אז פירוס על‬
‫‪ ‬פריאמוס מסתער‪ ,‬בכוח לא‬
‫‪ ‬שקול‪ ,‬מכה בזעם לפניו;‬
‫‪ ‬אך מאוושת חרבו האימתנית ‪ ‬‬
‫‪ ‬נופל האב כאלומת חציר‪.‬‬
‫‪ ‬מבצר העיר‪ ,‬גוש אבן בלי חושים‪ ,‬‬
‫‪ ‬כאילו חש אז ַּב מכה‪ ,‬מרכין‬
‫‪ ‬ראש מכותר בלהבות‪ ,‬קורס‬
‫‪ ‬לארץ‪ ,‬והנפץ המבעית‬
‫‪ ‬צד את אוזנו של פירוס‪ .‬כי ְר אּו‪ ,‬‬
‫‪ ‬חרבו אשר על לובן החלב‬
‫‪ ‬של ראש פריאמוס כבר עמדה לנחות‪ ,‬‬
‫‪ ‬נדבקת באוויר‪ .‬כפסל של‬
‫‪ ‬רודן ניצב כך פירוס‪ ,‬משותק‪,‬‬
‫‪ ‬ריק מרצון וריק מפעולה‪ ,‬‬
‫‪ ‬ולא עשה דבר‪.‬‬
‫‪ ‬אך כשם שלעתים מול פני סופה‬
‫‪ ‬מושלך הס בשמיים‪ ,‬עננים‬
‫‪ ‬עומדים דום‪ ,‬רוח חצופה שותקת‪,‬‬
‫‪ ‬האדמה אילמת כמו המוות‪ ,‬‬
‫‪ ‬ואז פתאום הרעם המבעית‬
‫‪ ‬פולח את היקום‪ ,‬כך לאחר‬
‫‪ ‬ההפוגה שוב התעורר נקם‬
‫‪ ‬בּפירוס והמריץ אותו לפעול‪,‬‬
‫‪ ‬ומעולם עוד לא הלם פטיש‬
‫‪ ‬הענקים בעוז ובלי רחם‬
‫‪ ‬בשריונו המחושל לעד‬

‫‪ ‬של אל המלחמה כשם שעכשיו‬
‫‪ ‬נוחתת חרב הדמים של פירוס‬
‫‪ ‬על הוד פריאמוס‪.‬‬
‫‪ ‬לעוף‪ ,‬לעוף‪ ,‬אלת מזל פרוצה! ‪ ‬‬
‫‪ ‬אלים‪ִ ,‬ח ְב רּו יחדיו‪ ,‬נשלו אותה‪ ‬‬
‫‪ ‬מכל כוחה! ִש ְב רּו את הצירים‬
‫‪ ‬ואת החישורים של גלגלה‪ ,‬‬
‫‪ ‬ודרדרו את החישוק מהר‬
‫‪ ‬השחק מטה שייפול לידי‬
‫‪ֵ ‬ש ֵד י השאול!‪ ‬‬
‫פולוניוס‪ :‬זה ארוך מדי‪.‬‬
‫המלט‪ :‬ישלחו את זה ַלַס ָּפ ר‪ ,‬יחד עם הזקן שלך‪ - .‬בבקשה ממך‪ ,‬המשך‪ .‬הוא פה ‪ -‬רק ריקודים או בדיחות גסות‪ ,‬או‬
‫שהוא נרדם‪ .‬המשך‪ .‬תגיע למלכה‪ ,‬להקובה‪.‬‬
‫שחקן א'‪" :‬אך מי שאך ראה את המלכה‬
‫‪ ‬המצועפת ‪" -‬‬
‫המלט‪" :‬המלכה המצועפת?"‬
‫פולוניוס‪ :‬זה טוב‪" ,‬מצועפת"‪ ,‬טוב מאד‪.‬‬
‫שחקן א'‪" :‬רצה יחפה‬
‫‪ ‬אֶנה ואָנה‪ ,‬ומאיימת על‬
‫‪ ‬הלהבות בשטף דמעותיה‪,‬‬
‫‪ְ ‬ס חבת‪-‬בד על הראש שלא מזמן ‪ ‬‬
‫‪ ‬כתר עיטרֹו‪ ,‬במקום גלימת מלכות‬
‫‪ ‬שמיכה שנחטפה ִּב בהילות‬
‫‪ ‬כרוכה סביב גוף כחוש ומצומק ‪ -‬‬
‫‪ ‬כל מי שאך ראה זאת‪ ,‬יקלל‬
‫‪ ‬בארס לשונו את ממלכתה‬
‫‪ ‬של גברת המזל‪ .‬אילו צפו‬
‫‪ ‬בה אז אלי מרום‪ ,‬בראותה‬
‫‪ ‬את פירוס מקצץ את אבריו‬
‫‪ ‬של בעלה בחרב‪ְּ ,‬כ ִמ ְש חק‪,‬‬
‫‪ ‬אז קול זעקתה – אם אין ליבם‬
‫‪ ‬אטום לאנושות – היה הופך‬
‫‪ ‬את אש עיני שמיים ְל ָח ָל ב‪ ,‬‬
‫‪ ‬אלים היו בוכים‪ ".‬‬
‫פולוניוס‪ :‬תראה איך הוא ממש החליף צבעים‪ ,‬ויש לו דמעות בעיניים‪ .‬בבקשה ממך‪ ,‬עצור כאן‪.‬‬
‫המלט‪ :‬זה טוב‪ .‬את ההמשך‪ ‬תדקלם לי בקרוב‪ - .‬אדוני בטובך‪ ,‬תהיה מוכן להשגיח שדואגים לשחקנים יפה? אתה‬
‫שומע? שיתייחסו אליהם טוב‪ ,‬כי הם התמצית והקיצור של דברי ימי הדור‪ .‬עדיף לך שאחרי מותך תהיה לך כתובת‬
‫מכוערת על המצבה מאשר שהם יוציאו לך שם רע בחייך‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬מעלתך‪ ,‬אני אתייחס אליהם כמו שמגיע להם‪.‬‬

‫המלט‪ :‬חי הציפורן של ישו‪ ,‬בן‪-‬אדם‪ ,‬יותר! אם תתייחס לכל איש על‪-‬פי שמגיע לו‪ ,‬מי ייצא נקי מהשוט? תתייחס‬
‫אליהם על‪-‬פי ערכך שלך‪ .‬כמה שמגיע להם פחות‪ ,‬אתה תצא יותר צדיק‪ .‬קח אותם פנימה‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬בואו‪ ,‬רבותי‪.‬‬
‫המלט‪ :‬לכו אתו‪ ,‬חברים‪ .‬מחר נשמע הצגה‪( .‬הצידה לשחקן א')‪ ‬אתה שומע אותי‪ ,‬חבר זקן? אתם יכולים לשחק את‬
‫"רצח גונזאגו?"‬
‫שחקן א'‪ :‬בהחלט‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬מחר בלילה הצגה‪ .‬תוכל אם יש צורך ללמוד נאום של איזה תריסר שורות או שש‪-‬עשרה שורות שאני אעלה‬
‫על הכתב ואשלב במחזה?‬
‫שחקן א'‪ :‬בהחלט‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬טוב מאד‪ - .‬לכו אחרי האדון הזה‪ ,‬ושימו לב ‪ -‬אל תעשו ממנו צחוק‪.‬‬
‫‪( ‬יוצאים פולוניוס והשחקנים)‬
‫‪ ‬חברים טובים שלי‪ ,‬אני עוזב אתכם עד הלילה‪ .‬ברוכים הבאים לאלסינור‪.‬‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬כן‪-‬כן‪ ,‬טוב‪ ,‬אלוהים אתכם‪.‬‬
‫‪( ‬יוצאים רוזנקרנץ וגילדנסטרן)‬
‫‪ ‬עכשיו אני לבד‪.‬‬
‫‪ ‬אוה‪ ,‬איזה עבד גולם בהמה אני!‬
‫‪ ‬מה‪ ,‬זה לא מפלצתי שהשחקן הזה פה‪,‬‬
‫‪ ‬רק מבדיה‪ ,‬רק מחלום של רגש‪,‬‬
‫‪ ‬היה יכול לשעבד את נשמתו‬
‫‪ַ ‬לתעתוע של עצמו כל כך‬
‫‪ ‬שפרצופו החוויר כולו ‪ -‬דמעות‬
‫‪ ‬בעין‪ ,‬וחזות נסערת‪ ,‬קול שבור‪,‬‬
‫‪ ‬וישותו כולה לובשת את ‪ ‬‬
‫‪ ‬תבנית הדמיונות שלו? והכל על לא כלום‪,‬‬
‫‪ ‬על הקובה!‬
‫‪ ‬מה הקובה לו‪ ,‬או הוא לה‪ ,‬שיתייפח בשבילה?‬
‫‪ ‬מה הוא היה עושה אילו היו לו מניעים‬
‫‪ ‬והוראות‪-‬בימוי‪ ‬כמו שיש לי?‬
‫‪ ‬הוא כבר היה מטביע ִּב דמעות‬
‫‪ ‬את הבמה‪ ,‬ומשסף במונולוג מחריד‬
‫‪ ‬את אוזן העולם‪ ,‬זורע שיגעון‬
‫‪ָּ ‬ב אשמים‪ ,‬ובהלה ַּב חף מפשע‪,‬‬
‫‪ ‬מזעזע כל צופה תמים‪ ,‬ומשתק‬
‫‪ ‬כל חוש של עין ושל אוזן‪.‬‬
‫‪ ‬אבל אני‪,‬‬
‫‪ ‬נוכל חדל אישים עשוי מבוץ‪,‬‬
‫‪ ‬רק מתבטל ומתבכיין כמו מוקיון חולם‪,‬‬
‫‪ ‬לא מתעּבר מזרע המשימה שלי‪,‬‬

‫‪ ‬ולא יכול לומר מילה‪ ,‬מילה‪,‬‬
‫‪ ‬אפילו לא למען מלך שחייו וכל‬
‫‪ ‬אשר לו נרמסו וחוללו‪ .‬אני פחדן? מי‬
‫‪ ‬קורא לי כלב? מרסק לי את הקרקפת?‬
‫‪ ‬תולש לי את הזקן‪ ,‬מתיז אותו בפרצופי?‬
‫‪ ‬צובט אותי באף? דוחף לי את השקר בגרון‬
‫‪ ‬עמוק עד ָלריאות? אה? מי עושה לי ככה?‬
‫‪ ‬לעזאזל‪ ,‬הייתי מקבל את זה‪.‬‬
‫‪ ‬כי אין הסבר אלא שיש לי דם‪-‬‬
‫‪ ‬יונה ואין לי אומץ ללבות‬
‫‪ ‬את המרירות שלי‪ ,‬אחרת כבר‬
‫‪ ‬מזמן הייתי מפטם את כל נשרי‬
‫‪ ‬שמיים בקרביים של הכלב‪ .‬שרץ מזדווג!‬
‫‪ ‬שרץ מצחין‪ ,‬שחצן‪ ,‬צלופח‪ ,‬רוצח!‬
‫‪ ‬נקמה!‬
‫‪ ‬לא‪ ,‬איזה מין חמור אני! זה באמת‬
‫‪ ‬נורא‪-‬אמיץ‪ ,‬זה שאני‪ ,‬הבן של אב יקר‬
‫‪ ‬אשר נרצח‪ ,‬שהשמיים והגיהינום‬
‫‪ ‬דוחקים בי לנקמה‪ ,‬פורק את מה‬
‫‪ ‬שעל לבי רק במלים כמו‬
‫‪ ‬פרוצה‪ ,‬ומשתלח בקללות‬
‫‪ ‬כמו משתגלת‪ ,‬תגרנית בשוק! אח‪ ,‬טפו‬
‫‪ ‬על כל זה‪ּ ,‬פההה!‬
‫‪ ‬העשתונות‪ ,‬לעבודה! הממ‪-‬מממ‪ ...‬שמעתי‬
‫‪ ‬שיצורים פושעים אשר ָצ פו ְּב הצגה‬
‫‪ ‬הוכו עד הנשמה מהתחכום של הבדיה‬
‫‪ ‬עד שהודו מייד ַּב ְנ ָב ָלה שהם ביצעו‪.‬‬
‫‪ ‬כי רצח‪ ,‬גם אם אין לו שום לשון‪,‬‬
‫‪ ‬בכל זאת מדבר באיזה אבר פלא משלו‪.‬‬
‫‪ ‬אני אתן לשחקנים האלה לשחק‬
‫‪ ‬איזה דבר כמו הרצח של אבי לפני‬
‫‪ ‬דודי‪ .‬אבחן טוב כל מבט שלו‪ .‬אסגור עליו‬
‫‪ ‬עד שהוא יימחץ‪ .‬אם הוא רק ימצמץ‪ ,‬‬
‫‪ ‬אדע את מסלולי‪ .‬הרוח שראיתי‬
‫‪ ‬אולי הוא שד‪ ,‬ולשדים יש כוח‬
‫‪ ‬ללבוש מסווה נעים‪ ,‬כן‪ ,‬ואולי הוא מנצל‬
‫‪ ‬את החולשה והמרה‪-‬שחורה שלי‪,‬‬
‫‪ ‬כי יש לו כוח על הלכי‪-‬נפש כאלה‪,‬‬
‫‪ ‬כדי להביא עלי קללה‪ .‬אני‬

‫‪ ‬אמצא עוד ראיות יותר חותכות‪.‬‬
‫‪ ‬ההצגה היא הדבר אשר איתו‬
‫‪ ‬אלכוד את המצפון של הוד רוממותו‪.‬‬
‫‪( ‬יוצא)‬
‫(נכנסים המלך והמלכה‪ ,‬פולוניוס‪ ,‬אופליה‪ ,‬רוזנקרנץ‪ ,‬גילדנסטרן ואצילים)‬

‫מלך‪ :‬ולא הצלחתם תוך כדי שיחה‬
‫‪ ‬לדלות ממנו למה הוא לובש בלבול כזה‪,‬‬
‫‪ ‬מדוע הוא שורט את שלוותו‬
‫‪ ‬בשיגעון פרוע ומסוכן?‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬הוא כן מודה שהוא מרגיש ְּפ זור‪-‬דעת‪,‬‬
‫‪ ‬אבל מה הסיבה הוא מסרב לומר‪.‬‬
‫גילדנסטרן‪ :‬גם לא קל לדובב אותו‪ ,‬מצאנו‪.‬‬
‫‪ ‬להיפך – בטרוף די ערמומי הקפיד‬
‫‪ ‬לשמור מרחק כל פעם שניסינו לחלץ וידוי‬
‫‪ ‬על מצבו האמיתי‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬איך הוא קיבל אתכם‪ ,‬יפה?‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬כמו ג'נטלמן מושלם‪.‬‬
‫גילדנסטרן‪ :‬אבל במאמץ גדול להתאפק‪ .‬‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬קימץ בשאלות‪ ,‬אך על שאלותינו הוא פיזר‬
‫‪ ‬תשובות בלי שום חשבון‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬ניסיתם לפתות‬
‫‪ ‬אותו לאילו בילויים?‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬מאדאם‪ ,‬יצא כך שנתקלנו על הדרך‬
‫‪ ‬באיזו להקה של שחקנים‪ .‬סיפרנו לו על כך‪,‬‬
‫‪ ‬וזה נרָאה כאילו נדלקה בו מין שמחה‬
‫‪ ‬לשמוע זאת‪ .‬הם כבר מסתובבים פה בחצר‪,‬‬
‫‪ ‬ואם איני טועה ִק בלו פקודה כבר לשחק‬
‫‪ ‬הלילה לפניו‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬נכון מאד‪,‬‬
‫‪ ‬והוא ביקש בי להפציר בהוד מלכוֵת יכם‬
‫‪ ‬לשמוע ולראות את העניין הזה‪.‬‬
‫מלך‪ :‬בחפץ לב‪ ,‬ואני מאושר לשמוע‬
‫‪ ‬שמשהו מושך אותו‪.‬‬
‫‪ ‬אישים טובים‪ ,‬תנו לו דחיפה נוספת‪,‬‬
‫‪ ‬וַד רבנו אותו להתרכז בהנאות כאלה‪.‬‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬אנחנו נעשה זאת‪.‬‬

‫‪( ‬יוצאים רוזנקרנץ‪ ,‬גילדנסטרן ואצילים)‬
‫מלך‪ :‬גרטרוד מתוקה‪,‬‬
‫‪ ‬גם ַאת עזבי אותנו‪ .‬כי בסוד זיַמ נּו הנה‬
‫‪ ‬את המלט‪ ,‬שכאילו במקרה הוא ייתקל‬
‫‪ ‬פה באופליה‪.‬‬
‫‪ ‬אביה ואני‪ ,‬זוג מרגלים כשרים‪,‬‬
‫‪ ‬נשתול עצמנו ככה שרואים ולא נראים‬
‫‪ ‬נוכל לשפוט את המפגש לאשורו‪,‬‬
‫‪ ‬ולהסיק מן ההתנהגות שלו‬
‫‪ ‬אם אלו ייסורים של אהבה או לא‬
‫‪ ‬שבעטיים הוא מתענה כך‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬אציית לך‪- .‬‬
‫‪ ‬ואשר לך‪ ,‬אופליה‪ ,‬הלוואי‬
‫‪ ‬שבאמת יופייך הטוב הוא הסיבה‬
‫‪ ‬המבורכת לפראות של המלט‪,‬‬
‫‪ ‬ושמעלותייך יעלו אותו שנית על דרך הישר‪ ,‬‬
‫‪ ‬לכבוד שניכם‪.‬‬
‫אופליה‪ :‬מאדאם‪ ,‬כולי תפילה‪ .‬‬
‫‪( ‬יוצאת המלכה)‬
‫פולוניוס‪ :‬אופליה‪ ,‬תתהלכי פה‪ - .‬חסדך‪ ,‬ברשותך‪,‬‬
‫‪ ‬אנחנו נתמקם‪( .‬לאופליה) ‪ ‬את תקראי בספר‪,‬‬
‫‪ ‬זאת התעסקות שתתרץ יפה‬
‫‪ ‬את ההתבודדות שלך‪ .‬אנחנו אשמים‬
‫‪ ‬לא פעם – ויש אינסוף הוכחות –‬
‫‪ ‬שתחת מסכה של אדיקות‬
‫‪ ‬וצדיקות אנחנו ממתיקים‬
‫‪ ‬את השטן עצמו‪.‬‬
‫מלך‪ :‬אאאא‪ ,‬זה נכון מדי‪.‬‬
‫‪( ‬הצידה)‪ :‬איך הנאום הזה מצליף לי במצפון!‬
‫‪ ‬גם לחי של זונה‪ ,‬שמיופייפת מאיפור‪,‬‬
‫‪ ‬איננה מכוערת כמו המעשה‬
‫‪ ‬שלי מתחת למילים הכה‪-‬צבועות שלי‪.‬‬
‫‪ ‬הו‪ ,‬זה משא כבד!‬
‫פולוניוס‪ :‬אני שומע אותו בא‪ .‬בוא נסתלק‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫‪( ‬יוצאים המלך ופולוניוס‪ .‬נכנס המלט)‬
‫המלט‪ :‬להיות‪ ,‬או לא להיות ‪ -‬זאת השאלה;‬
‫‪ ‬האם זו אצילות‪-‬נפש גדולה יותר‬
‫‪ ‬לספוג את החיצים והקליעים‬
‫‪ ‬של המזל המתפרע‪ ,‬או‬

‫‪ ‬להתחמש מול ים צרות‪ ,‬לתקוף אותן‬
‫‪ ‬וככה לחסל אותן; למות‪ :‬לישון ‪-‬‬
‫‪ ‬כן‪ ,‬זה הכל ‪ -‬ולהגיד שְּב שינה‬
‫‪ ‬אנחנו מחסלים את מכאובי‪-‬הלב‬
‫‪ ‬ואלף המכות שהבשר‪-‬ודם‬
‫‪ ‬יורש‪ .‬צריך להתפלל באדיקות‬
‫‪ְ ‬ל סוף שלם כזה – למות‪ :‬לישון ‪-‬‬
‫‪ ‬לישון ‪ -‬אולי לחלום‪ .‬אה‪ ,‬זה העוקץ!‬
‫‪ ‬כי אילו חלומות יצוצו ְּב שינה‬
‫‪ ‬כזאת של מוות‪ ,‬כשהתרנו את עצמנו‬
‫‪ ‬מפקעת בת חלוף זו – זה מה‪ ‬שמעכב‪ .‬‬
‫‪ ‬זה מה שמעניק גם ְל שואות‬
‫‪ ‬חיים כה ארוכים‪ .‬כי מי מוכן‬
‫‪ ‬לשאת את שוט הזמן ובוז הזמן‪,‬‬
‫‪ ‬את העוולות של הדיכוי‪ ,‬העלבונות‬
‫‪ ‬מֶּפ ה יהיר‪ ,‬דקירות של אהבה‬
‫‪ ‬נכזבת‪ ,‬הסחבת של החוק‪ ,‬חוצפת‬
‫‪ ‬פקידים‪ ,‬ההשפלות שלב טהור‬
‫‪ ‬צריך לסבול בשקט מחסרי הערך‪,‬‬
‫‪ ‬כשהוא יכול ‪ -‬לבד ‪ -‬להשתחרר‬
‫‪ ‬מכל זה עם פגיון קטנטן? ומי מוכן‬
‫‪ ‬לשאת צרורי‪-‬צרורות‪ ,‬להתנשף‬
‫‪ ‬ולהזיע תחת החיים המייגעים‪,‬‬
‫‪ ‬לולא הפחד מפני משהו שלאחר המוות ‪-‬‬
‫‪ ‬הארץ הבלתי‪-‬נודעת‪ ,‬שמגבולותיה אף‬
‫‪ ‬נוסע לא חוזר?‪ ...‬זה פחד שמבלבל את הרצון‪,‬‬
‫‪ ‬רק בגללו אנו מעדיפים לשאת‬
‫‪ ‬את הרעות שיש לנו במקום לברוח‬
‫‪ ‬אל אחרות לא מוכרות לנו‪ .‬וכך‬
‫‪ ‬המחשבה ‪ -‬היא שעושה אותנו פחדנים כולנו;‬
‫‪ ‬וכך הצבע הטבעי של הנחישות‬
‫‪ ‬מחליד‪ ,‬נדלח‪ ,‬דוהה ממחשבות‪ ,‬‬
‫‪ ‬ועלילות גדולות של עוז ושל תנופה‬
‫‪ ‬סוטות מהמסלול ומאבדות לנצח את‬
‫‪ ‬התואר פעולה‪ - .‬שקט עכשיו! אופליה היפה!‬
‫‪ ‬הו נימפה‪ ,‬בתפילות שלך שייזכרו‪-‬נא כל‬
‫‪ ‬החטאים שלי‪.‬‬
‫אופליה‪ :‬מעלתך הטוב‪,‬‬
‫‪ ‬מה שלום כבודו ימים רבים כל‪-‬כך?‬

‫המלט‪ :‬בהכנעה אני מודה לך‪ ,‬טוב‪ ,‬טוב‪ ,‬טוב‪.‬‬
‫אופליה‪ :‬מעלתך‪ ,‬יש מזכרות שלך אצלי‬
‫‪ ‬שכבר זמן‪-‬רב רציתי להחזיר‪.‬‬
‫‪ ‬אנא ממך עכשיו קבל אותן‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אני?‬
‫‪ ‬לא‪ .‬לא נתתי לך דבר אף‪-‬פעם‪.‬‬
‫‪ ‬אופליה‪ :‬מעלתך‪ ,‬אתה יודע שנתת‪,‬‬
‫‪ ‬ובִל וויית מלים שכשחוברו‬
‫‪ ‬הדיפו מתיקות שהעשירה אותן עוד יותר‪.‬‬
‫‪ ‬עכשיו משבושמן אבד‪ ,‬קבל‬
‫‪ ‬אותן בחזרה‪ .‬ללב אמת‬
‫‪ ‬גם שי עשיר הוא לחם אביונים‬
‫‪ ‬כשהנותנים קשים וצוננים‪ .‬‬
‫‪ /[ ‬כשהנותנים הופכים לצוננים‪ ] .‬‬
‫‪ ‬הנה‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫‪ ‬המלט‪ :‬אה‪-‬אה! את הגונה?‬
‫אופליה‪ :‬מעלתך?‬
‫המלט‪ :‬את יפה?‬
‫אופליה‪ :‬מה מתכוון כבוד הנסיך?‬
‫המלט‪ :‬שאם את הגונה וגם יפה‪ ,‬אסור להגינותך לפתח מגעים עם יופייך‪ .‬‬
‫אופליה‪ :‬ליופי‪ ,‬מעלתך‪ ,‬יכולים להיות מגעים טובים יותר מאשר עם‪ ‬הגינות?‬
‫המלט‪ :‬כן‪ ,‬בטח‪ ,‬כי ַליופי יש כוח להוריד את ההגינות ִל ְז נּות‪ ,‬אבל ַלהגינות אין כוח לשפר ַליופי את האופי‪ .‬זה‬
‫בשעתו היה פרדוקס‪ ,‬אבל עכשיו התקופה מוכיחה את זה‪ .‬באמת אהבתי אותך פעם‪.‬‬
‫אופליה‪ :‬וגם נתת לי‪ ,‬מעלתך‪ ,‬סיבות להאמין בזה‪.‬‬
‫המלט‪ :‬לא היית צריכה להאמין לי‪ .‬כי אי אפשר להכליא בין פרח התום לבין גזע החטא העתיק שלנו‪ .‬ניחוח החטא‬
‫נדבק אלינו בלי להתנדף‪ .‬לא אהבתי אותך‪.‬‬
‫אופליה‪ :‬אז רומיתי שבעתיים‪.‬‬
‫המלט‪ :‬קחי את עצמך ְל מנזר‪ .‬מה‪ ,‬את רוצה להשריץ חוטאים? אני באופן אישי ישר ממוצע‪ ,‬אבל בכל‪-‬זאת יכולתי‬
‫להאשים את עצמי בדברים כאלה שעדיף היה אילו אמי לא ילדה אותי‪ .‬אני מאד גאוותן‪ ,‬נקמן‪ ,‬שאפתן‪ ,‬עם חטאים‬
‫רבים כל כך בשק שאין לי די מקום להכניס אותם לראש‪ ,‬או דמיון לתת להם צורה‪ ,‬או זמן לבצע אותם‪ .‬מה יש בכלל‬
‫לטיפוסים כמוני לזחול בין האדמה והשמיים? כלבים בני כלבים כולנו‪ .‬אל תאמיני לאף‪-‬אחד מאיתנו‪ .‬תלכי‪ ,‬תלכי לך‬
‫ְל מנזר‪ .‬איפה אביך?‬
‫אופליה‪ :‬בבית‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬שיסגרו עליו את הדלתות‪ ,‬שלא ישחק את השוטה אלא בביתו שלו‪ .‬שלום‪.‬‬
‫אופליה‪ :‬הו‪ ,‬עזרו לו‪ ,‬שמיים מתוקים!‬
‫המלט‪ :‬ואם כן תתחתני‪ ,‬אני נותן לך את הקללה הזאת בתור נדוניה‪ :‬שגם אם תהיי צנועה כמו קרח‪ ,‬טהורה כמו‬
‫שלג‪ ,‬לא תימלטי מלשון הרע‪ .‬קחי את עצמך‪ְ ‬ל מנזר‪ .‬תלכי‪ ,‬שלום‪ .‬או אם את מוכרחה להתחתן‪ ,‬שתתחתני עם שוטה‪.‬‬
‫כי החכמים יודעים יפה מאד לאיזה מפלצות אתן הופכות אותם‪ְ .‬ל מנזר ‪ -‬תלכי‪ ,‬ומהר‪ .‬שלום‪.‬‬
‫אופליה‪ :‬הו כוחות שמיים‪ ,‬רפאו אותו!‬

‫המלט‪ :‬גם על הצבעים שלכן שמעתי מספיק‪ .‬אלוהים נתן לכן פרצוף אחד‪ ,‬אבל אתן עושות לכן אחר‪ .‬אתן‬
‫מתפתלות ואתן מפרכסות ואתן משרבבות לשון‪ .‬אתן מדביקות שמות חיבה דביקים ליצורים של אלוהים‪ ,‬ומיתממות‬
‫להצדיק את הפריצות שלכן‪ .‬תלכי‪-‬תלכי‪ ,‬אני חולה מזה‪ .‬כל זה עשה אותי למטורף‪ .‬אני אומר‪ :‬שלא יהיו עוד נישואים‪.‬‬
‫אלה שנשואים כבר ‪ -‬כולם חוץ מאחד ‪ -‬יחיו‪ .‬השאר יישארו כמו שהם‪ְ .‬ל מנזר‪ ,‬תלכי‪.‬‬
‫‪( ‬יוצא)‬
‫אופליה‪ :‬הו‪ ,‬איזו נפש נעלה פה מתרסקת!‬
‫‪ ‬העין‪ ,‬הלשון‪ ,‬החרב של‬
‫‪ ‬איש‪-‬ספר‪ ,‬איש‪-‬חצר‪ ,‬איש‪-‬מלחמה‪,‬‬
‫‪ ‬והשושן של המדינה‪ ,‬תקוות כל העתיד‪,‬‬
‫‪ ‬אליל‪ ,‬כוכב‪ ,‬תבנית האות והמופת‪,‬‬
‫‪ ‬אור כל הדור‪ ,‬נפל‪ ,‬נפל ּכִל יל‪ .‬‬
‫‪ ‬ואני‪ ,‬האומללה והמושפלת בנשים‪,‬‬
‫‪ ‬אשר ינקתי דבש מן השבועות‬
‫‪ ‬המתנגנות שלו‪ ,‬רואה עכשיו‬
‫‪ ‬את כל המוח המפואר והשליט הזה‬
‫‪ ‬נצרם כמו פעמונים צלולים‪ ‬‬
‫‪ ‬מטולטלים ומזייפים בלי קצב‪,‬‬
‫‪ ‬רוָאה איך סמל השלמות של נעורים‬
‫‪ ‬מלבלבים נתלש ְּב שיגעון‬
‫‪ ‬ומתנפץ‪ .‬הו‪ ,‬אומללה‪ ,‬איזו זוועה‬
‫‪ ‬לראות מה שראיתי‪ ,‬ומה שאני רואה‪.‬‬
‫‪( ‬נכנסים המלך ופולוניוס)‬
‫מלך‪ :‬אהבה? לא‪ ,‬לא לשם נוטים הרגשות שלו;‬
‫‪ ‬גם מה שהוא אמר‪ ,‬גם אם לקוי קצת בצורה‪,‬‬
‫‪ ‬אינו דומה לשיגעון‪ .‬יש משהו בנשמתו‬
‫‪ ‬אשר הדיכאון שלו רובץ עליו‪,‬‬
‫‪ ‬ויש לי חששות כבדים ‪ -‬כשזה יפרוץ‬
‫‪ ‬החוצה זה יהיה די מסוכן; וכדי למנוע זאת‬
‫‪ ‬החלטתי מהר כדלקמן‪:‬‬
‫‪ ‬הוא יישלח מייד לאנגליה‬
‫‪ ‬לתבוע שם את החובות הנשכחים שלנו‪.‬‬
‫‪ ‬עם קצת מזל‪ ,‬הים וארצות שונות‬
‫‪ ‬עם חידושים ושינויים יוכלו למחוק‬
‫‪ ‬את מה שהתיישב בלב שלו‪,‬‬
‫‪ ‬ובעטיו מוחו הולם בלי הרף ומרחיק אותו‬
‫‪ ‬מהתנהגותו הרגילה‪ .‬מה דעתָך?‬
‫פולוניוס‪ :‬זה לטובה‪ .‬אם כי אני עדיין מאמין‬
‫‪ ‬שהגרעין והמקור ָלאומללּות‬
‫‪ ‬שלו נובעים מאהבה נכזבת‪ – .‬נו מה‪ ,‬אופליה?‬

‫‪ ‬את לא צריכה לומר לנו מה שאמר ְּכ בוד המלט‪.‬‬
‫‪ ‬שמענו את הכל‪ – .‬אדון‪ ,‬עשה‬
‫‪ ‬מה שנראה לך‪ ,‬אך אם אתה מסכים‪,‬‬
‫‪ ‬אחרי ההצגה תן ַלמלכה אמו לבד‬
‫‪ ‬להשתדל ולהתחנן שיחשוף‬
‫‪ ‬את היגון שלו‪ .‬שהיא תהיה‬
‫‪ ‬קשה איתו‪ ,‬ואני‪ ,‬ברשותך‪,‬‬
‫‪ ‬אהיה מוצב בטווח של אוזן מן‬
‫‪ ‬הועידה הזאת‪ .‬אם היא לא תַפ צח‬
‫‪ ‬אותו‪ ,‬אז שלח אותו לאנגליה‪,‬‬
‫‪ ‬או סגור אותו היכן‪-‬שהוא על פי הבנתך‪.‬‬
‫מלך‪ :‬כך נעשה‪ֵ .‬ט רּוף של איש נכבד‬
‫‪ ‬אסור שיסתובב בלי השגחה‪ ,‬לבד‪ .‬‬
‫(נכנסים המלט והשחקנים)‬

‫‪ ‬‬
‫המלט‪ :‬תגיד את המונולוג‪ ,‬אני מבקש ממך‪ ,‬כמו שהדגמתי לך‪ ,‬מרפרף על הלשון‪ .‬אבל אם תלעס אותו בכל פה‪,‬‬
‫כמו שעושים רבים מן השחקנים שלנו‪ ,‬היה מוטב לי שכרוז העיר היה אומר את השורות שלי‪ .‬גם אל תנסר את האוויר‬
‫יותר מדי ביד שלך‪ ,‬ככה‪ .‬בעדינות‪ .‬כי גם בלב הסערה‪ ,‬או הסופה‪ ,‬או ‪ -‬אם מותר לומר ‪ -‬טייפון הרגשות שלך‪ ,‬אתה‬
‫צריך לאמץ לך מין מתינות שתיתן לזה זרימה חלקה‪ .‬אח‪ ,‬זה מעליב אותי ממש עד עומק הנפש לשמוע איזה טיפוס‬
‫מתלהם עם פאה מקושקשת על הגולגולת קורע את הרגש לגזרים‪ ,‬מה גזרים ‪ -‬סמרטוטים‪ ,‬כדי לפוצץ את אוזני הקהל‬
‫הרחב‪ ,‬שעל‪-‬פי‪-‬רוב לא מסוגל לקלוט שום‪-‬דבר חוץ ממראות‪-‬עיניים ורעשים באוזניים שאין להם קשר לכלום‪ .‬אני בעד‬
‫שילקו טיפוס כזה עם שוט על שהוא ְמ ַו וְל ֵגר את הוולגריות – ‪ ‬רעשן‪ ,‬מיושן‪ ,‬מלא אש ועשן‪ .‬בבקשה ממך‪ ,‬הימנע מזה‪.‬‬
‫שחקן א'‪ :‬יסמוך עלי‪ ,‬כבודו‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אבל שלא תהיה מתון מדי‪ .‬תן לטעם הטוב שלך להיות לך מדריך‪ .‬תתאים את הפעולה ַלמילה‪ ,‬את המילה‬
‫ַלפעולה‪ ,‬והכל בתנאי אחד‪ ,‬שלא תחצה את גבול הפשטות של הטבע‪ .‬כי כל מה שעשוי למעלה מן המידה הוא רחוק‬
‫ממטרת המשחק‪ ,‬שמאז ועד היום היתה ‪ -‬והיא עדיין ‪ -‬להניף‪ ,‬בוא נגיד‪ ,‬ראי אל מול הטבע‪ ,‬להראות ַלטוב את‬
‫הקלסתר שלו‪ ,‬לֶר שע את הפרצוף שלו‪ ,‬ולכל הדור את החוָת ם והצורה שלו‪ .‬עכשיו‪ ,‬אם זה עשוי בהגזמה‪ ,‬או ברשלנות‪,‬‬
‫גם אם זה גורם ַלהדיוטות לצחוק‪ ,‬זה גורם ַלנבונים עגמת‪-‬נפש; והמשפט של אלה חייב לשקול על המאזניים שלך יותר‬
‫מאולם מלא של אחרים‪ .‬אח‪ ,‬יש שחקנים שראיתי אותם משחקים‪ ,‬ושמעתי אחרים מהללים אותם‪ ,‬אפילו עד הגג‪ ,‬ש ‪-‬‬
‫בל אחטא בשפתי ‪ -‬לא רק שלא דברו והתהלכו כמו בני‪-‬תרבות‪ ,‬או כמו קניבלים‪ ,‬וגם לא כמו בני‪-‬אדם בכלל‪ ,‬אלא‬
‫קרטעו ושאגו עד‪-‬כדי‪-‬כך שהיה נדמה לי שאיזה שוליה שולי של הטבע הוא שברא את האדם‪ ,‬ולא עשה עבודה‬
‫מי‪-‬יודע‪-‬מה‪ ,‬כל‪-‬כך דוחה היה החיקוי שלהם למין האנושי‪.‬‬
‫שחקן א'‪ :‬אני מקוה שאצלנו זה תוקן במידת‪-‬מה‪ ,‬אדון‪.‬‬
‫המלט‪ :‬תקנו את זה במידת‪-‬לגמרי! ועוד דבר‪ ,‬שאלה שמשחקים אצלכם את הליצנים לא יוסיפו לעצמם מלים‬
‫שלא כתובות להם במחזה‪ .‬כי יש ביניהם כאלה שמצחיקים את עצמם מזה שהם סוחפים כמה מטומטמים בקהל‬
‫לצחוק‪ ,‬למרות שבינתיים איזו נקודה חיונית למחזה דורשת בדיוק אז ריכוז‪ .‬זו תועבה‪ ,‬וזה מצביע על התנפחות עלובה‬
‫של האידיוט שמשתמש בה‪ .‬וחוץ מזה יש גם ליצנים כאלה שיש להם סט אחד של בדיחות‪ ,‬כמו מישהו שיש לו רק סט‬
‫אחד של בגדים‪ ,‬ואנשים מדקלמים את הבדיחות האלה עוד לפני שהם הולכים ַלהצגה‪ ...‬תמסרו לליצן את כל זה בשמי‪,‬‬
‫ָמ ֶא ְס טרים‪.‬‬
‫שחקן א'‪ :‬נמסור‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬לכו להתכונן‪.‬‬
‫‪( ‬יוצאים השחקנים‪ .‬נכנסים פולוניוס‪ ,‬רוזנקרנץ וגילדנסטרן)‬
‫‪ ‬מה קורה‪ ,‬מה קורה? המלך יבוא לשמוע את היצירה הזאת?‬
‫פולוניוס‪ :‬וגם המלכה‪ ,‬ואפילו עוד רגע‪.‬‬
‫המלט‪ :‬תאיץ בשחקנים שיזדרזו‪.‬‬
‫‪ ‬אתם מוכנים שניכם לעזור לזרז אותם?‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬בהחלט‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬היי‪ ,‬מה! הורציו!‬
‫‪( ‬נכנס הורציו)‬
‫הורציו‪ :‬פה‪ ,‬נסיך מתוק‪ ,‬לשירותך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬הורציו‪ ,‬אתה האיש הכי ישר‬
‫‪ ‬שאיתו היה לי שיג ושיח מעולם‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬אדון יקר שלי ‪-‬‬
‫המלט‪ :‬לא‪ ,‬אל תחשוב שאני מחניף‪.‬‬
‫‪ ‬איזה קידום עשוי לצאת לי מחסר‪-‬כל שכמותך‬
‫‪ ‬שרק מעלותיך מזינות ומלבישות‬
‫‪ ‬אותך? מה יש להתחנף לעניים?‬
‫‪ ‬לא‪-‬לא‪ ,‬שְל שון הדבש המתקתקה – היא תלקק‬
‫‪ ‬את השררה הנפוחה‪ ,‬ותעקם את הברגים‬
‫‪ ‬הלהוטים של הברכיים‪ ,‬כדי‬
‫‪ ‬שתשתלם ההתרפסות‪ .‬אתה שומע?‬
‫‪ ‬מאז שנשמתי היקרה היתה לגברת עצמאית‬
‫‪ ‬אשר בוחרת בין גברים את אהוביה‪ ,‬היא‬
‫‪ ‬חתמה אותך כבחיר‪-‬לבה‪ .‬שכן אתה תמיד‬
‫‪ ‬היית כמו אחד שגם אם הוא סובל‬
‫‪ ‬הכל אינו סובל מכלום‪ ,‬אדם‬
‫‪ ‬שמקבל את המכות והפרסים של הגורל‪ ‬‬
‫‪ ‬ועל שניהם מודה‪ .‬ומבורכים הם אלה שאצלם‬
‫‪ ‬השכל והדם ממוזגים יפה כל‪-‬כך‬
‫‪ ‬שהם לא חלילית ביד אלת המזלות‬
‫‪ ‬שינגנו כל צליל שהיא תלחץ‪.‬‬

‫‪ ‬רק תנו לי את האיש שהוא לא עבד של‬
‫‪ ‬הרגשות‪ ,‬ואענוד אותו על‬
‫‪ ‬לוח הלב שלי‪ ,‬בלב הלב שלי‪,‬‬
‫‪ ‬כמו שאני עונד אותך‪ .‬נסחפתי קצת‪...‬‬
‫‪ ‬יש הצגה הלילה מול המלך‪.‬‬
‫‪ ‬תמונה אחת שם מזכירה את הנסיבות‬
‫‪ ‬אשר סיפרתי לך של מות אבי‪.‬‬
‫‪ ‬בבקשה ממך‪ ,‬כשזה יקרה‪ ,‬הבט‬
‫‪ ‬בכל משקפת של הנשמה בדוד שלי‪.‬‬
‫‪ ‬ואם במונולוג אחד שם אְש מתו‬
‫‪ ‬החבויה לא תתפרץ מתוך המלונה‪,‬‬
‫‪ ‬מה שראינו לא היה יותר מרוח‪-‬שד ארור‪,‬‬
‫‪ ‬וכל הדמיונות שלי שחורים ומטונפים‬
‫‪ ‬כמו הסדן של הנּפח ַּב שאול‪ְ .‬צ פה בו היטב‪.‬‬
‫‪ ‬וגם אני אנעץ עיניים בפניו‪ ,‬ואחר כך‬
‫‪ ‬נשווה את חוות דעתנו בבחינת‬
‫‪ ‬ההבעה שלו‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬טוב‪ ,‬אדוני‪.‬‬
‫‪ ‬אם הוא יגנוב מבט אחד אשר יחמוק‬
‫‪ ‬מן התצפית‪ֶ ,‬ה חזר כל הגניבה עלי‪ .‬‬
‫המלט‪ :‬הם באים להצגה‪ .‬אני חייב להשתטות‪.‬‬
‫‪ ‬לך תפֹוס מקום‪.‬‬
‫‪( ‬מארש דני‪ .‬תרועה‪ .‬חצוצרות ותופים‪.‬‬
‫‪ ‬נכנסים המלך והמלכה‪ ,‬פולוניוס‪ ,‬אופליה‪ ,‬רוזנקרנץ‪ ,‬גילדנסטרן‪ ,‬ושאר הפמליה‪ ,‬בליווי משמר‬
‫נושא‪ ‬לפידים)‬
‫מלך‪ :‬איך הולך‪ ,‬המלט‪-‬אחיין?‬
‫המלט‪ :‬מצוין‪ ,‬מצוין; הולך כמו זיקית‪ ,‬אוכל אוויר וממולא הבטחות‪ .‬מעדן לפטם תרנגולים מסורסים‪.‬‬
‫מלך‪ :‬מה התשובה הזאת‪ ,‬המלט? אני מלים כאלה לא קולט‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אני לא שולט‪ ,‬אני פולט‪( .‬לפולוניוס) ‪ ‬אדוני‪ ,‬אתה שיחקת פעם באוניברסיטה‪ ,‬אתה אומר?‬
‫פולוניוס‪ :‬בהחלט‪ ,‬מעלתך‪ ,‬ונחשבתי לשחקן טוב‪.‬‬
‫המלט‪ :‬מה שיחקת?‬
‫פולוניוס‪ :‬שיחקתי את יוליוס קיסר‪ .‬נרצחתי בקפיטול‪ .‬ברוטוס רצח אותי‪.‬‬
‫המלא‪ :‬זה היה ברוטלי מצידו לרצוח עגל כל‪-‬כך קפיטלי‪ .‬השחקנים כבר מוכנים?‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬כן‪ ,‬מעלתך‪ .‬הם מחכים לרשותך‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬בוא הנה‪ ,‬המלט יקר שלי‪ ,‬שב על ידי‪.‬‬
‫המלט‪ :‬לא‪ ,‬אמא טובה‪ .‬פה יש מגנט יותר מושך‪.‬‬
‫פולוניוס (למלך)‪ :‬או‪-‬הו! שמת לב לזה?‬
‫המלט‪ :‬גברת‪ ,‬שאשכב בחיקך?‬
‫אופליה‪ :‬לא‪ ,‬מעלתך‪.‬‬

‫המלט‪ :‬רציתי לומר‪ ,‬ראשי על חיקך?‬
‫אופליה‪ :‬זה כן‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬מה את חושבת התכוונתי‪ ,‬למשחק פין‪-‬פות?‬
‫אופליה‪ :‬אני לא חושבת כלום‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬זאת מחשבה יפה ‪ -‬לשכב בין רגליים של נערות‪.‬‬
‫אופליה‪ :‬מה‪ ,‬מעלתך?‬
‫המלט‪ :‬שום דבר‪.‬‬
‫אופליה‪ :‬אתה עליז‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬מי‪ ,‬אני?‬
‫אופליה‪ :‬כן‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬כן אלוהים‪ ,‬המוקיון המרקד האחד והיחיד שלכם! מה יש לבן‪-‬אדם לעשות אם לא להיות עליז? תראי‬
‫למשל כמה מאושרת נראית אמי‪ ,‬כשאבי מת רק לפני שעתיים‪.‬‬
‫אופליה‪ :‬לא‪ ,‬זה כבר חודשיים כפול שניים‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬כל כך מזמן? אז לא‪ ,‬לעזאזל הכל‪ ,‬שהשטן ילבש שחורים‪ ,‬אני אלבש פרוות! אלוהים אדירים! מת לפני‬
‫חודשיים‪ ,‬ועוד לא נשכח לגמרי? אז עוד יש תקווה שזכרו של איש גדול יחזיק אחרי מותו אפילו חצי שנה! אבל‪ ,‬חי‬
‫המדונה‪ ,‬הוא צריך לבנות כנסיות בחייו‪ ,‬אחרת מי בכלל יזכור אותו‪ ,‬כמו שמי זוכר את סוס‪-‬הצעצוע מחדר המשחקים‪,‬‬
‫שעליו נאמר "אויה‪ ,‬אויה‪ ,‬סוס‪-‬העץ נשכח נורא‪".‬‬
‫‪( ‬חצוצרה‪.‬‬
‫‪ ‬פנטומימה‪ :‬נכנסים מלך ומלכה "מאוהבים מאד"‪ ,‬המלכה מחבקת אותו‪ ,‬והוא אותה‪ .‬היא כורעת ברך‪,‬‬
‫ומציגה‪ ‬את מסירותה אליו‪ .‬הוא מושיט לה יד לקום‪ ,‬ומניח את ראשו על צווארה‪ .‬הוא שוכב על כר פרחים‪ .‬כאשר היא‬
‫רואה שהוא ישן‪ ,‬היא יוצאת‪ .‬מייד נכנס איש אחר; מסיר את כתרו של המלך ומנשק אותו‪ ,‬שופך רעל באוזנו של הישן‪,‬‬
‫ויוצא‪ .‬המלכה חוזרת‪ ,‬מגלה כי המלך מת‪ ,‬מגיבה בהצגה נרגשת‪ .‬המרעיל‪ ,‬עם שלושה או ארבעה מלווים‪ ,‬חוזר‪" ,‬מנחם"‬
‫אותה‪ .‬בגופה נישאת משם החוצה‪ .‬המרעיל מחזר אחר המלכה במתנות‪ .‬זמן‪-‬מה היא נראית תקיפה וסרבנית‪ ,‬אך‬
‫לבסוף מתרצה ומקבלת את אהבתו‪.‬‬
‫‪ ‬יוצאים הפנטומימאים)‬
‫אופליה‪ :‬מה זה אומר‪ ,‬מעלתך?‬
‫המלט‪ :‬מֹוְל טֹו ָמ אֶלצ'ו‪ .‬או בקיצור ‪ -‬צרות‪.‬‬
‫אופליה‪ :‬ההצגה הזאת היא כנראה תקציר המחזה שיבוא‪.‬‬
‫‪( ‬נכנס שחקן ד'‪ ,‬נושא הפרולוג)‬
‫המלט‪ :‬מהפרצוף הזה נדע הכל‪ .‬שחקנים לא יודעים לשמור סוד‪ .‬הכל הם מספרים‪.‬‬
‫אופליה‪ :‬הוא יספר לנו מה היתה המשמעות של ההצגה?‬
‫המלט‪ :‬אהה‪ ,‬או של כל הצגה שתציגי לו‪ .‬אם את לא מתביישת להציג‪ ,‬הוא לא‪ ‬יתבייש לספר לך בדיוק מה‬
‫המשמעות‪ .‬‬
‫אופליה‪ :‬אתה רשע‪ ,‬אתה רשע‪ .‬אני אתרכז בהצגה‪.‬‬
‫שחקן ד'‪ :‬בשמנו ובשם טרגדייֵת נּו‬
‫‪ ‬הרי לכם בקשתנו‪:‬‬
‫‪ ‬שתאזינו ברוב קשב לִד יאלֹוֵגינּו‪.‬‬
‫‪( ‬יוצא)‬
‫המלט‪ :‬זה פרולוג או כתובת על טבעת?‬

‫אופליה‪ :‬זה בהחלט קצר‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬כמו אהבת אשה‪.‬‬
‫‪( ‬נכנסים שני שחקנים כמלך ומלכה)‬
‫שחקן א' (המלך)‪ :‬שלושים פעם הקיפה החמה‬
‫‪ ‬את האוקיינוס והאדמה‪,‬‬
‫‪ ‬ויֵר חים שלושים כפול תריסר‬
‫‪ ‬האירו חודש כפול שנים‪-‬עשר‬
‫‪ ‬מאז שהתקדשנו בכלולות‪,‬‬
‫‪ ‬בנדר אהבה ובתפילות‪.‬‬
‫שחקן ב' (מלכה)‪ :‬ורב עוד מסעם‪ ,‬כולי תקווה‪,‬‬
‫‪ ‬בטרם שהאהבה תגווע‪ .‬‬
‫‪ ‬אך אללי‪ ,‬אתה לאחרונה‬
‫‪ ‬קודר כולך‪ ,‬שרוי בעננה‪,‬‬
‫‪ ‬וזה מדאיג אותי‪ .‬אך ֵה ָר ַגע‪,‬‬
‫‪ ‬אל תידבק ממני ַּב דאגה‪.‬‬
‫‪ ‬כי אהבת אשה שלובה ְּב פחד;‬
‫‪ ‬פורחים הם או בורחים ‪ -‬תמיד ביחד‪ .‬‬
‫‪ ‬את אהבת לבי הרי תדע;‬
‫‪ ‬החרדה שווה לה ַּב מידה‪.‬‬
‫‪ ‬באהבה גדולה‪ ,‬כל צל חשש הוא הר‪.‬‬
‫‪ ‬כשהפחדים גדלים‪ ,‬האהבה תבער‪ .‬‬
‫שחקן א' (מלך)‪ :‬הו אהובה‪ ,‬מותי קרב ובא‪,‬‬
‫‪ ‬גופי תשוש ובקרוב אגווע‪.‬‬
‫‪ ‬וַאת ֲח ִי י לך הלאה כשאלך‪,‬‬
‫‪ ‬ובעתיד הלוואי שמזלך‬
‫‪ ‬ייתן לך בעל טוב כמו ‪-‬‬
‫‪ ‬שחקן ב' (מלכה)‪ :‬אף מילה!‪ ‬‬
‫‪ ‬זו אהבה? זוהי בגידה‪ .‬קללה! ‪ ‬‬
‫‪ ‬בעל שני? מי שאותו תיטול‪ ‬‬
‫‪ ‬היא רק זו שאת הראשון תקטול!‬
‫המלט‪ :‬זה מר כמו לענה‪.‬‬
‫שחקן ב' (מלכה)‪ :‬כי מה מוביל לקחת בעל שוב? ‪ ‬‬
‫‪ ‬לא אהבה‪ ,‬ממון הוא החישוב‪.‬‬
‫‪ ‬אמית שנית את בעלי המת‬
‫‪ ‬ולא אכניס למיטתי את בעל ב'‪ .‬‬
‫‪ / [ ‬לפני שינשקני בעל ב'‪].‬‬
‫שחקן א' (מלך)‪ :‬רואים‪ :‬את מתכוונת ַל נדרים‪,‬‬
‫‪ ‬אך אנו נשבעים ומֵפ רים‪.‬‬
‫‪ ‬הכוונה ‪ַ -‬ל זיכרון כבולה‪,‬‬

‫‪ ‬נולדת בעזוז‪ ,‬ומתבלה;‪ ‬‬
‫‪ִּ ‬כ ְפ רי ירוק היא אל העץ נצמדת‪,‬‬
‫‪ִּ ‬כ ְפ רי ָּב של ‪ -‬נושרת‪ ,‬ומושמדת‪.‬‬
‫‪ ‬כזה הוא חוק הטבע‪ְ :‬ל עולם‬
‫‪ ‬חֹוֵב נו לעצמנו לא משּולם‪.‬‬
‫‪ְּ ‬ב עוז נשבענו לעצמנו‪ ,‬אך‬
‫‪ ‬עם ְד עֹוך העוז‪ ,‬הנחישות תדעך‪.‬‬
‫‪ ‬להט חדווה או דיכאון‪ ,‬תמיד‬
‫‪ ‬כשהוא פועל הוא את עצמו משמיד‪.‬‬
‫‪ /[ ‬עם הביצוע את עצמו משמיד‪].‬‬
‫‪ ‬בלב הצהלה‪ ,‬תוגה שם נחה‪ .‬‬
‫‪ ‬החג ָאֵב ל‪ ,‬הֵא ֶב ל חג‪ ,‬סתם ככה‪ .‬‬
‫‪ / [ ‬בלב הצהלה יגון נחבא‪ .‬‬
‫‪ ‬חג ‪ֵ -‬א בל‪ֵ ,‬א ֶב ל ‪ -‬חג‪ ,‬בלי שום סיבה‪].‬‬
‫‪ ‬אם העולם אינו נצחי‪ ,‬עולה‬
‫‪ ‬שאין בכלל על מה להתפלא‬
‫‪ ‬אם שינויי מזל‪ ,‬כמו העונות‪,‬‬
‫‪ ‬גורמים ָל אהבות להשתנות‪.‬‬
‫‪ ‬כי זו חידה שאין לה עוד תשובה‪ :‬‬
‫‪ ‬מי השולט‪ ,‬מזל או אהבה‪.‬‬
‫‪ ‬איש רם נופל – בורחים כל ידידיו;‪ ‬‬
‫‪ ‬אביון עולה – אויביו הם חסידיו‪.‬‬
‫‪ ‬מכאן שאהבה היא ַה ִש ְפ ָח ה‬
‫‪ ‬של המזל‪ ,‬ורק בו היא כרוכה‪.‬‬
‫‪ ‬מי שאינו זקוק לידידּות‪ ,‬‬
‫‪ ‬מוקף ֵר עים ולא יידע בדידות‪.‬‬
‫‪ ‬מי שּבצר לו ִל ְי דיד‪-‬שווא פונה‬
‫‪ ‬הופך אותו בן‪-‬רגע לשונא‪.‬‬
‫‪ ‬אך לסגירת המעגל כפי שהותחל‪:‬‬
‫‪ ‬בין הרצון והגורל אין ברית בכלל‪.‬‬
‫‪ ‬לשווא התכנונים שננסה‪:‬‬
‫‪ ‬לנו המחשבות‪ ,‬לא סוף המעשה‪.‬‬
‫‪ ‬כך ָל ְך נדמה שלא תדעי עוד חתונה‪,‬‬
‫‪ ‬אך כשימות אישך – תמות הכוונה‪.‬‬
‫שחקן ב' (מלכה)‪ :‬אור שמש לא אדע‪ ,‬ורעבה‬
‫‪ ‬אחיה‪ ,‬בלי הנאה ובלי שלווה‪,‬‬
‫‪ ‬חסרת תקווה ובייאוש נורא‪ ,‬‬
‫‪ ‬בצום ובצמא כאסירה‪ .‬‬
‫‪ ‬וכל מכשול לאושר ‪ -‬שידרוס‬

‫‪ ‬את כמיהותי‪ ,‬ירמוס ויהרוס‪ .‬‬
‫‪ ‬כן‪ ,‬ארורה אהיה לעד‪ ,‬אמן‪,‬‬
‫‪ ‬אם אתחתן אחרי שאתאלמן‪.‬‬
‫המלט‪ :‬ואם היא תחלל את זה עכשיו!‬
‫שחקן א' (מלך)‪ :‬שבועה כבדה‪ .‬עזביני לזמן‪-‬מה‪,‬‬
‫‪ ‬יקירתי‪ ,‬אני נחלש‪ ,‬תנומה‬
‫‪ ‬תיטיב אתי‪.‬‬
‫שחקן ב' (מלכה)‪ :‬שינה אותך תסעד‪ ,‬‬
‫‪ ‬ולא יבוא בינינו כלום לעד‪.‬‬
‫‪( ‬השחקן‪-‬המלך נרדם‪ .‬יוצא השחקן‪-‬המלכה)‬
‫המלט‪ :‬מאדאם‪ ,‬איך מוצא חן בעיניך המחזה?‬
‫מלכה‪ :‬הגברת מתלהמת קצת יותר מדי‪ / [ .‬הגברת קצת‬
‫‪ ‬חוצבת להבות מדי‪].‬‬
‫המלט‪ :‬אה‪ ,‬אבל היא תעמוד במילה שלה‪.‬‬
‫המלך‪ :‬שמעת את הדיאלוגים? אין בזה שום טעם לפגם?‬
‫המלט‪ :‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬הם רק בצחוק‪ ,‬מרעילים בצחוק‪ .‬שום טעם לפגם בכלל‪.‬‬
‫מלך‪ :‬איך קוראים למחזה?‬
‫המלט‪" :‬מלכודת העכבר"‪ .‬אח‪ ,‬כמה קולע! המחזה הוא העתק של רצח שהתרחש בווינה‪ .‬השם של הדוכס הוא‬
‫גונזאגו; של אשתו – בפטיסטה‪ .‬תיכף תראה‪ .‬זה עסק מחוכם‪ ,‬המחזה הזה‪ .‬אז מה? הוד רוממותך‪ּ ,‬בנּו שנשמותינו‬
‫נקיות זה לא נוגע‪ .‬שתתפתל הסוסה שמגרד לה‪ .‬על הגב שלנו כלום לא מכביד‪ .‬‬
‫‪( ‬נכנס שחקן ג'‪ ,‬בתור לוקיאנוס)‬
‫‪ ‬זה פה אחד לוקיאנוס‪ ,‬אחיין למלך‪.‬‬
‫אופליה‪ :‬אתה טוב ממש כמו פרשן‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬יכולתי לפרשן את התפקידים שלך ואהבת לבך‪ ,‬אם הייתי רואה את‪ ‬הבובות שלכם ִמ ְת ַק ְּפ צות להן‪.‬‬
‫אופליה‪ :‬אתה מאד חד‪ ,‬מעלתך‪ ,‬מאד מחודד‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אם היית מחדדת את החוד שלי זה היה עולה לך בכמה גניחות‪.‬‬
‫אופליה‪ :‬הולך ומשתפר‪ ,‬לרעה‪.‬‬
‫המלט‪ :‬שככה ישתפרו לרעה הבעלים שלך‪ - .‬תתחיל‪ ,‬רוצח‪ .‬טפו‪ ,‬מספיק עם‪ ‬הפרצופים הארורים שלך‪ ,‬תתחיל‪.‬‬
‫קדימה! העורב המקרקר נובח כבר לנקמה‪.‬‬
‫שחקן ג' (לוקיאנוס)‪:‬‬
‫‪ְ ‬ש חור מחשבה‪ ,‬יד להוטה וסם תקיף‪,‬‬
‫‪ ‬הזמן מתאים‪ ,‬ואיש אינו משקיף‪.‬‬
‫‪ ‬תמיסה של רעל ושל מגפה‪ ,‬‬
‫‪ ‬שמכשפה נשפה ָּב ְך וטינפה‪,‬‬
‫‪ ‬בכל כוחך הנוראי הּכי‪ ,‬‬
‫‪ ‬חֵיי בריאות ואושר תעשקי‪.‬‬
‫‪( ‬שופך את הרעל לאזניו של המלך)‬
‫המלט‪ :‬הוא מרעיל אותו בגן בשביל לרשת את הממלכה שלו‪ .‬קוראים לו גונזאגו‪ .‬זה‪ ‬סיפור מאד עתיק‪ ,‬כתוב‬
‫באיטלקית נדירה‪ .‬תיכף תראו איך הרוצח זוכה באהבה של אשת גונזאגו‪.‬‬
‫אופליה‪ :‬המלך קם‪.‬‬
‫המלט‪ :‬מה‪ ,‬נבהל מאזעקת‪-‬שווא של שריפה?‬
‫מלכה‪ :‬מה שלום אדוני?‬
‫פולוניוס‪ :‬לעצור את ההצגה‪.‬‬
‫מלך‪ :‬תנו לי איזה אור‪ .‬החוצה!‬
‫פולוניוס‪ :‬אור‪ ,‬אור‪ ,‬אור!‬
‫‪( ‬יוצאים כולם מלבד המלט והורציו)‬
‫המלט‪ :‬שיתייפח צבי זב דם‪,‬‬
‫‪ ‬ועופר ישתובב‪.‬‬
‫‪ ‬אחד שם קם‪ ,‬אחר נרדם‪,‬‬
‫‪ ‬כך העולם סובב‪.‬‬
‫‪ ‬מה תגיד‪ ,‬אדוני‪ ,‬עם כל זה ויער של נוצות‪ ,‬פעמונים ונעליים מחודדות‪ ,‬לא‪ ‬מגיע לי ‪ -‬אם המזל יחטיף לי אגרוף‬
‫‪ -‬אחוז בלהקה של שחקנים?‬
‫הורציו‪ :‬חצי מניה‪.‬‬
‫המלט‪ :‬מניה שלמה!‬
‫‪ ‬ידיד נחמד‪ ,‬הכס נשדד‪,‬‬
‫‪ ‬הקשב‪-‬נא למזמור‪ :‬‬
‫‪ָ ‬ש ַל ט כאן ֵא ל – להתפעל‪,‬‬
‫‪ ‬היום יושב ח – ‪ ‬חמציץ‪ .‬‬
‫‪ /[ ‬חד‪-‬קרן‪ /[ ].‬חמשיר‪ ].‬‬
‫הורציו‪ :‬יכולת לתת חרוז‪.‬‬
‫המלט‪ :‬הו הורציו טוב‪ ,‬אני קונה כל מלה של הרוח באלף מטבעות‪ .‬ראית?‬
‫הורציו‪ :‬טוב מאד‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬כשדיברו על הרעלה?‬
‫הורציו‪ :‬שמתי אליו טוב‪-‬טוב לב‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אהה! קדימה‪ ,‬תנו מוזיקה! אוָלה‪ ,‬חלילים!‬
‫‪" ‬כי אם המלך לא אוהב את הקֹוֶמ ‪ִ -‬ד י ‪ָ -‬יה‬
‫‪ ‬סימן שכנראה הוא לא אוהב אותה‪ ,‬אויה‪".‬‬
‫‪ ‬קדימה‪ ,‬מוזיקה!‬
‫גילדנסטרן‪ :‬אדוני‪ ,‬הואל‪-‬נא בטובך‪ ,‬מלה איתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬סיפור שלם!‬
‫גילדנסטרן‪ :‬המלך‪ ,‬אדון ‪-‬‬
‫המלט‪ :‬אהה‪ ,‬אדון‪ ,‬כן‪ ,‬מה איתו?‬
‫גילדנסטרן‪ :‬מסתובב בלשכתו חולה עד הנשמה‪.‬‬
‫המלט‪ :‬מרוב שתייה‪ ,‬אדון?‬
‫גילדנסטרן‪ :‬לא‪ ,‬מעלתך‪ ,‬מרוב מרה שחורה‪.‬‬
‫המלט‪ :‬היית עושה ביתר‪-‬חוכמה אם היית מדווח על זה לרופא‪ .‬כי אם אני זה שצריך‪ ‬לעשות לו שטיפת‪ -‬קיבה‪,‬‬
‫המרה שלו אולי תהיה יותר שחורה‪.‬‬
‫גילדנסטרן‪ :‬מעלתך‪ ,‬בטובך‪ ,‬הכנס את הדברים שלך לאיזו מסגרת ברורה‪ ,‬ואל תסטה‪ ‬בפראות כזאת מהעניין‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אני מאולף‪ ,‬אדוני‪ .‬תתבטא‪.‬‬
‫גילדנסטרן‪ :‬המלכה אמך בייסורי‪-‬לב גדולים שלחה אותי אליך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬ברוך הבא‪.‬‬
‫גילדנסטרן‪ :‬לא‪ ,‬בטובך‪ ,‬מעלתך‪ ,‬הגינונים האלה מיותרים‪ .‬אם תואיל לתת לי תשובה בריאה‪ ,‬אני‪ ‬אמלא את פקודת‬
‫אמך‪ .‬אם לא‪ ,‬ברשותך‪ֲ ,‬א ַפ נה את הבמה וזה יהיה סוף התפקיד שלי‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אדון‪ ,‬אני לא יכול‪.‬‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬לא יכול מה‪ ,‬מעלתך?‬
‫המלט‪ :‬לתת לך תשובה בריאה‪ .‬המוח שלי חולה‪ .‬אבל‪ ,‬אדון‪ ,‬כל תשובה שאני יכול לתת אני אתן‪ ,‬לפקודתך; או‪,‬‬
‫ליתר דיוק‪ ,‬כמו שאמרת‪ ,‬לפקודת אמי‪ .‬אז מספיק‪ ,‬ולעניין‪ .‬אמי‪ ,‬אתה אומר ‪ -‬‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬אז היא אומרת כך‪ :‬שההתנהגות שלך הטילה בה השתוממות והשתאות‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אשרי הבן שמסוגל כך לשֹוֵמ ם‪ֵ ‬א ם! אבל אין פרק ב' בעקבות השתוממות‪ָ ‬ה ֵא ם הזאת? שפֹוך‪.‬‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬היא משתוקקת מאד לדבר איתך בַח ְד ָר ּה לפני שאתה הולך למיטה‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אנו נציית‪ ,‬לו גם היתה אמנו עשר פעמים‪ .‬יש לך עוד עניינים אתנו?‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬מעלתך‪ ,‬אתה אהבת אותי פעם‪.‬‬
‫המלט‪ :‬עדיין‪ ,‬חי הגונבים והמחטטים האלה‪( .‬מראה את ידיו)‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬מעלתך בטובך‪ ,‬מה הסיבה לדכדוך שלך? הרי אתה מגיף את הדלת בפני‪ ‬חירותך שלך אם אתה מעלים את‬
‫צרותיך מידיד שלך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אדוני‪ ,‬חסר לי קידום‪.‬‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬איך זה יתכן‪ ,‬כשהמלך בעצמו הבטיח שאתה תירש את כס דנמרק?‬
‫המלט‪ :‬כן‪ ,‬כן‪ ,‬אדון‪ ,‬אבל "בזמן שהעשב צומח הסוס הרעב מתפגר" וכולי וכולי‪ ,‬זה‪ ‬כבר פתגם עם זָק ן‪.‬‬
‫‪( ‬נכנס שחקן עם חליליות)‬
‫‪ ‬או ‪ -‬החליליות! תן לי לראות אחת‪ - .‬אם תבוא איתי הצידה רגע ‪ -‬למה אתה מוביל אותי לכיוון הרוח?‬
‫אתה רוצה למשוך אותי לתוך מלכודת?‬
‫גילדנסטרן‪ :‬הו מעלתך‪ ,‬אם מסירותי ישירה מדי‪ ,‬זה כי אהבתי לא יודעת גינונים‪.‬‬
‫המלט‪ :‬את זה לא ממש תפשתי‪ .‬אתה מוכן לנגן על החלילית הזאת?‬
‫גילדנסטרן‪ :‬מעלתך‪ ,‬אני לא יכול‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אני מבקש‪.‬‬
‫גילדנסטרן‪ :‬האמן לי‪ ,‬אני לא יכול‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אני מתחנן‪.‬‬
‫גילדנסטרן‪ :‬אין לי מושג איך נוגעים בזה‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬זה קל כמו לשקר‪ .‬תסתום את החורים האלה עם האצבעות שלך ועם הבוהן;‪ ‬תפיח בזה אויר בהבל‪-‬פה‬
‫שלך; וזה ישמיע מוזיקה מאד רהוטה‪ .‬תביט‪ ,‬אלה הכפתורים‪.‬‬
‫גילדנסטרן‪ :‬אבל אני לא יכול להביא אותם לַזמר באופן ערב‪ .‬אין לי את הכישורים‪.‬‬
‫המלט‪ :‬עכשיו ִת ראה‪ ,‬תראה לאיזה מין דבר בלי ערך אתה עושה אותי! עלי אתה כן מוכן לנגן‪ .‬את התווים שלי‬
‫נראה שאתה כן מכיר‪ .‬את המסתורין בלב שלי אתה כן מוכן לתלוש‪ .‬אתה מוכן לנגן אותי מהבס הכי נמוך שלי עד‬
‫לסופרן הכי גבוה בסולם שלי‪ .‬ויש בו בכלי הקטן הזה המון מוזיקה‪ ,‬צלילים נהדרים‪ .‬בכל זאת אתה לא יכול לדובב‬
‫אותו‪ .‬שדים ורוחות‪ ,‬אתה חושב שאני קל יותר לנגינה מחלילית? קרא לי איזה כלי שלא תקרא‪ ,‬אתה יכול לאצבע‬
‫אותי עד מחר‪ ,‬אבל אתה לא יכול לנגן עלי‪.‬‬
‫‪ ‬אלוהים יברך אותך‪ ,‬אדון!‬
‫פולוניוס‪ :‬מעלתך‪ ,‬המלכה מבקשת לדבר אתך‪ ,‬ומייד‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אתה רואה את הענן הזה שם בצורת כמעט גמל?‬
‫פולוניוס‪ :‬חי אלוהים‪ ,‬הוא באמת כמו גמל‪.‬‬
‫המלט‪ :‬נדמה לי שהוא כמו סמּור‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬הוא מתפתל כמו סמור‪.‬‬
‫המלט‪ :‬או כמו לוויתן‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬בדיוק לוויתן‪.‬‬
‫המלט‪ :‬כבר‪-‬כבר אני אבוא אל אמי‪( - .‬הצידה) הם משגעים אותי עד קצה הגבול שלי‪ - .‬אני אבוא כבר‪-‬כבר‪.‬‬
‫פולוניוס‪ :‬אני אגיד לה‪.‬‬
‫המלט‪" :‬כבר‪-‬כבר" קל להגיד‪.‬‬
‫‪ ‬חברים‪ ,‬עיזבו אותי‪.‬‬
‫‪( ‬יוצאים כולם מלבד המלט)‬
‫‪ ‬עכשיו זו שעת הלילה המכשפת‪ ,‬כשקברים‬
‫‪ ‬פוערים לוע‪ ,‬והגיהינום עצמו נושף‬
‫‪ ‬קללה על העולם הזה‪ .‬עכשיו יכולתי לשתות דם‬
‫‪ ‬רותח ולעשות דברים מרים כאלה‪ ,‬שהיום‬
‫‪ ‬היה רועד להסתכל בהם‪ .‬שה‪ ,‬לאמי עכשיו‪.‬‬
‫‪ ‬הו לב‪ ,‬אל תתכחש לטבעך‪ .‬שלעולם‬
‫‪ ‬לא תיכנס נפשו של נירון הקיסר‪,‬‬
‫‪ ‬רוצח‪-‬אם‪ ,‬אל תוך חזה תקיף זה‪ .‬כן‪,‬‬
‫‪ ‬אני אהיה אכזר‪ ,‬אך לא מפלצת‪ .‬אדבר‬
‫‪ ‬איתה בסכינים‪ ,‬אבל לא אשתמש בהם‪.‬‬
‫‪ ‬נפשי ולשוני יהיו צבועים‪.‬‬
‫‪ ‬גם אם אשפיל אותה בכל מילה‪ ,‬‬
‫‪ ‬הנפש לא תחתום זאת ִּב ְפ עולה‪.‬‬
‫‪( ‬יוצא)‬
‫(נכנסים המלך‪ ,‬רוזנקרנץ וגילדנסטרן)‬

‫‪ ‬‬
‫מלך‪ :‬הוא לא מוצא חן בעיני‪ .‬גם נגד ביטחוננו‪ ‬‬
‫‪ ‬לתת לשיגעונו להשתולל‪ .‬על‪-‬כן תתכוננו‪,‬‬
‫‪ ‬אנפיק לכם ייפוי‪-‬כוח מהר‪,‬‬
‫‪ ‬והוא ייצא אתכם לאנגליה‪.‬‬

‫‪ ‬בעמדתי הממלכתית אסור לסבול‬
‫‪ִ ‬א יּום קרוב כל כך שכל שעה גדל‬
‫‪ ‬בתוך עיניו‪.‬‬
‫גילדנסטרן‪ :‬וגם אנחנו נישמר לנו‪.‬‬
‫‪ ‬זוהי מצווה דתית ומקודשת‬
‫‪ ‬לשמור שלא יקרה רע לרבים‪ ,‬רבים‪ ‬‬
‫‪ ‬שמתקיימים וניזונים מידי רוממותך‪.‬‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬כל איש ואיש חייב‪ ,‬עם כל כוחות‬
‫‪ ‬הנשק של נפשו‪ ,‬להישמר‬
‫‪ ‬מפגע; על אחת כמה וכמה‬
‫‪ ‬נשמת זה שברווחתו תלויים‬
‫‪ ‬חיי רבים‪ .‬כשמלך מת הוא לא‬
‫‪ ‬מת לבדו‪ ,‬כי הוא כמו מערבולת‪ :‬הוא‬
‫‪ ‬סוחף איתו מה שקרוב אליו; או‬
‫‪ ‬שהוא גלגל כבד‪ ,‬ניצב על ראש ההר‪,‬‬
‫‪ ‬לחישוריו מרותכים ומרותקים‬
‫‪ ‬עשרת‪-‬אלפים ברגים קטנים יותר;‬
‫‪ ‬כשהוא נופל – כל ספח ונספח שולי‬
‫‪ ‬נספה אתו בהרס‪ .‬כך זה לעולם‪ :‬‬
‫‪ ‬כשמלך נאנח‪ ,‬נאנחים כולם‪.‬‬
‫מלך‪ :‬בבקשה להתחמש לנסיעה החפוזה‪.‬‬
‫‪ ‬אנחנו עוד נכבול באזיקים את האימה הזאת‬
‫‪ ‬שמתהלכת לה חפשי מדי כעת‪.‬‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬אנחנו נזדרז‪.‬‬
‫‪( ‬יוצאים רוזנקרנץ וגילדנסטרן‪ .‬נכנס פולוניוס)‬
‫פולוניוס‪ :‬אדון‪ ,‬הוא בדרך לחדר אמו‪.‬‬
‫‪ ‬אני הולך להשתחל ֵמ ֵע ֶב ר ַלוילון‬
‫‪ ‬לשמוע את השתלשלות העניינים‪.‬‬
‫‪ ‬שם את ראשי שהיא תיתן לו על הראש‪.‬‬
‫‪ ‬ואיך אמרת ‪ -‬ובחכמה אמרת – מן הדין‬
‫‪ ‬שעוד ֵע ד חוץ מאמא (כי הטבע מקרב אותם‬
‫‪ ‬לפנים משורת הדין) יזקוף שם אוזן‪.‬‬
‫‪ ‬כל טוב‪ ,‬מלכי‪ .‬אני אחזור אליך‬
‫‪ ‬לפני שתלך לישון כדי להודיע מה‬
‫‪ ‬אני יודע‪.‬‬
‫מלך‪ :‬רוב תודות‪ ,‬אדון יקר שלי‪.‬‬
‫‪ ‬אאאא‪ ,‬החטא שלי מבחיל‪ .‬מסריח לשמיים‪.‬‬
‫‪ ‬הקדמונית שבקללות עליו‬

‫‪ ‬רובצת ‪ -‬רצח אח‪ .‬להתפלל איני יכול‪,‬‬
‫‪ ‬על אף שמשיכת‪-‬הלב חדה‬
‫‪ ‬כמו הרצון; הכוונה החזקה שלי‬
‫‪ ‬מובסת בידי אשמתי החזקה יותר‪,‬‬
‫‪ ‬וכמו אדם שהתחייב לעסקים‬
‫‪ ‬כפולים‪ ,‬אני תלוי באמצע‪ ,‬לא‬
‫‪ ‬יודע איפה להתחיל‪ ,‬וכך ‪ ‬‬
‫‪ ‬מזניח את שניהם‪ .‬אך אם יד מקוללת זו‪ ‬‬
‫‪ ‬היתה מכוסה פי שניים בדם אח ‪-‬‬
‫‪ ‬מה‪ ,‬אין די גשם בשמיים המתוקים‬
‫‪ ‬לשטוף אותה עד שתלבין כשלג? ‪ ‬‬
‫‪ְ ‬ל מה קיימת החמלה אם לא להתמודד‬
‫‪ ‬עם חטאים? ומה יש ַּב תפילה ‪ ‬‬
‫‪ ‬אם לא הכוח הכפול ‪ -‬לבלום‬
‫‪ ‬אותנו טרם שניפול‪ ,‬למחול אחרי שהתדרדרנו?‬
‫‪ ‬ובכן אביט אל על‪ :‬חְט ִא י כבר נעשה‪.‬‬
‫‪ ‬אבל ‪ -‬אאא ‪ -‬איזה נוסח של תפילה‬
‫‪ ‬מתאים פה? "אנא סלח לי על הרצח המתועב?"‬
‫‪ ‬זה לא יכול להיות‪ ,‬שכן אני‬
‫‪ ‬אוחז עדיין ַּב ֵּפ רות שלמענם רצחתי ‪-‬‬
‫‪ ‬הכתר‪ ,‬השאפתנות‪ ,‬והמלכה‪.‬‬
‫‪ ‬אפשר לזכות ִּב מחילה ולהחזיק ַּב פשע?‬
‫‪ ‬פה‪ ,‬בזרמי הסחי של העולם‬
‫‪ ‬הזה‪ ,‬זרוע הפשע‪ ,‬עמוסת זהב‪ ,‬‬
‫‪ ‬תוכל לדחוף הצידה את הצדק;‬
‫‪ ‬ולא אחת נרֶא ה שרוע משתלם‪,‬‬
‫‪ ‬יכול לקנות אפילו את החוק‪ .‬אבל‬
‫‪ ‬למעלה זה לא כך‪ .‬שם לא מאחזים‬
‫‪ ‬עיניים‪ .‬שם המעשה קיים במלוא‬
‫‪ ‬טבעו האמיתי‪ ,‬ושם אנחנו אנוסים להתוודות‪,‬‬
‫‪ ‬עד שורש השיניים וחריץ המצח של ְּפ שעינו‪.‬‬
‫‪ ‬אם כך מה? מה נותר? רק לנסות ‪ ‬‬
‫‪ ‬מה יכולה החרטה‪ .‬מה אין‬
‫‪ ‬היא יכולה? אך מה היא יכולה‬
‫‪ ‬כשאתה לא יכול להתחרט?‬
‫‪ ‬אאא‪ ,‬זה מצב ארור‪ ...‬הו לב שחור‬
‫‪ ‬כמוות! נפש לכודה‪ ,‬ככל שתפרפר‬
‫‪ ‬עוד כדי להשתחרר היא מסתבכת עוד‬
‫‪ ‬יותר! הצילו‪ ,‬מלאכים! נסו! –‪ ‬להתכופף‪,‬‬

‫‪ ‬ברך עיקשת; ואתה‪ ,‬לב של מיתרי‪ ‬‬
‫‪ ‬פלדה‪ֱ ,‬ה יה רך כמו גידי תינוק בן‪-‬יום‪.‬‬
‫‪ ‬הכל עשוי להיות עוד טוב‪.‬‬
‫‪( ‬המלך כורע‪ .‬נכנס המלט)‬
‫המלט‪ :‬עכשיו יכולתי לעשות את זה חלק‪,‬‬
‫‪ ‬עכשיו הוא מתפלל‪ .‬ועכשיו אני עושה את זה‪.‬‬
‫‪ ‬וככה הוא הולך לו לשמיים‪.‬‬
‫‪ ‬וכך אני נפרע מנקמתי‪ .‬את זה צריך לבדוק‪.‬‬
‫‪ ‬נבל רוצח את אבי‪ ,‬ותחת זה‬
‫‪ ‬אני‪ ,‬בנו היחיד‪ ,‬את הנבל הזה שולח‬
‫‪ ‬אל המרום‪.‬‬
‫‪ ‬מה ‪ -‬זה תשלום על עבודה‪ ,‬לא נקמה‪.‬‬
‫‪ ‬הוא את אבי חיסל ְּב ביזיון‪,‬‬
‫‪ ‬כשהיה שבע מזלילה‪,‬‬
‫‪ ‬ללא וידוי‪ ,‬כשכל עוונותיו פורחים ברוח‪,‬‬
‫‪ ‬מלבלבים כמו חודש מאי; ואיך‬
‫‪ ‬עומד ַמ ֲא זנו מול השמיים‪ ,‬מי‬
‫‪ ‬יודע חוץ מהשמיים‪ .‬אך‬
‫‪ ‬לפי המחשבה המקובלת‪ ,‬חשבונו‪ ‬‬
‫‪ ‬כבד‪ .‬אז אני באמת נוקם‪,‬‬
‫‪ ‬אם אחסל אותו בזמן טיהור נפשו‪,‬‬
‫‪ ‬כשהוא ערוך ומסודר למסעו?‬
‫‪ ‬לא‪.‬‬
‫‪ ‬עלי למעלה‪ ,‬חרב‪ ,‬שתיפלי איֹום יותר‬
‫‪ ‬בזמן אחר‪ .‬כשהוא ישן שיכור‪,‬‬
‫‪ ‬או משתולל‪ ,‬או מתגולל בהנאות מיטה‬
‫‪ ‬מתועבות‪ ,‬או מהמר ומקלל‪,‬‬
‫‪ ‬או בעיצומו של איזה חטא בלי צל של ישועה ‪-‬‬
‫‪ ‬א ז‪ ‬להכשיל אותו‪ ,‬ושיבעט אז במרומים‬
‫‪ ‬בעקביו‪ ,‬ונשמתו תהיה שחורה וארורה‬
‫‪ ‬כמו הגיהינום‪ ,‬אליו יגיע‪ .‬אמי מחכה‪.‬‬
‫‪ ‬קיבלת לחייך הסוטים עוד קצת ארכה‪.‬‬
‫‪( ‬יוצא)‬
‫מלך (קם)‪ :‬מלים עפות מפי‪ ,‬המחשבות תקועות‪.‬‬
‫‪ ‬מלים בלי מחשבות אל המרום לא מגיעות‪.‬‬
‫‪( ‬יוצא)‬
‫(נכנסים המלכה ופולוניוס)‬

‫‪ ‬‬
‫פולוניוס‪ :‬הוא תיכף בא‪ .‬תראי‪ ,‬תהיי קשה איתו‪.‬‬
‫‪ ‬אמרי לו שתעלוליו כבר בלתי‪-‬נסבלים‪,‬‬
‫‪ ‬שאת חיפית עליו ובחסדך‬
‫‪ ‬ניצְב ת בינו לבין הרבה אש וגפרית‪.‬‬
‫‪ ‬אני אהיה ממש פה‪ ,‬חרישי‪.‬‬
‫‪ ‬בבקשה‪ַ ,‬ד ּברי חותך‪ .‬‬
‫המלט (מבחוץ)‪ :‬אמא‪ ,‬אמא‪ ,‬אמא!‬
‫מלכה‪ :‬נשַּב ַע ת‪ ,‬האמן לי‪ - .‬תתחבא‪ .‬אני שומעת אותו בא‪.‬‬
‫‪( ‬פולוניוס מתחבא מאחורי הוילון‪ .‬נכנס המלט)‬
‫המלט‪ :‬כן‪ ,‬אמא‪ ,‬מה העניין?‬
‫מלכה‪ :‬המלט‪ ,‬אתה מאד פגעת באביך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אמא‪ ,‬את מאד פגעת באבי‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬בוא‪-‬בוא‪ ,‬זוהי תשובה סתמית‪.‬‬
‫המלט‪ :‬לכי‪-‬לכי‪ ,‬זאת שאלה שטנית‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬לא‪ ,‬מה זה‪ ,‬המלט!‬
‫המלט‪ :‬מה העניין עכשיו?‬
‫מלכה‪ :‬שכחת מי אני?‬
‫המלט‪ :‬לא‪ ,‬חי הצלב‪ ,‬בכלל לא!‬
‫‪ ‬את המלכה‪ ,‬אשת אחיו של בעלך‪,‬‬
‫‪ ‬ו ‪ -‬הלוואי שלא אבל את כן ‪ -‬אמי‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬לא‪ ,‬אז אשלח לך כאלה שייטיבו לדבר אתך‪ .‬‬
‫המלט‪ :‬בואי‪-‬בואי‪ ,‬שבי‪ .‬את לא תזוזי‪ .‬לא‬
‫‪ ‬תלכי עד שאציב מולך מראה‬
‫‪ ‬שבה תוכלי לראות את ְּפ נים תוכך‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬מה באת לעשות פה? לא תרצח אותי ‪-‬‬
‫‪ ‬הצילו‪ ,‬הו!‬
‫פולוניוס (מאחור)‪ :‬מה‪ ,‬הו! הצילו!‬
‫המלט (שולף את חרבו)‪ :‬מה‪ ,‬עכברוש? מת‪ָֹ ,‬ש ם מטּבע‪ ,‬מת!‬
‫‪( ‬מחדיר את חרבו דרך הוילון והורג את פולוניוס)‬
‫פולוניוס‪ :‬או‪-‬הווו‪ ,‬נרצחתי!‬
‫מלכה‪ :‬אוי לי‪ ,‬מה עשית?‬
‫המלט‪ :‬לא‪ ,‬אני לא יודע‪ .‬זה המלך?‬
‫מלכה‪ :‬הה‪ ,‬איזה מעשה נמהר‪ ,‬עקוב מדם!‬
‫המלט‪ :‬עקוב מדם ‪ -‬איום כמעט‪ ,‬אמא טובה‪ ,‬כמו‬
‫‪ ‬לרצוח מלך ולהתחתן עם אח שלו‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬לרצוח מלך!‬
‫המלט‪ :‬כן‪ ,‬גברת‪ ,‬ככה אמרתי‪.‬‬

‫‪( ‬הוא מגלה את פולוניוס)‬
‫‪ ‬אתה‪ ,‬טפש עלוב‪ ,‬נמהר וחטטן‪ ,‬שלום!‬
‫‪ ‬החלפתי אותך ְּב בכיר ממך‪.‬‬
‫‪ ‬קבל את גורלך‪ .‬אתה רואה‪,‬‬
‫‪ ‬להיות עסוק מדי זה מסוכן קצת‪- .‬‬
‫‪ ‬תפסיקי לטלטל את הידיים! הרגעי‪ ,‬ושבי‪.‬‬
‫‪ ‬ותני לי לטלטל לך את הלב‪ .‬כי כן‪,‬‬
‫‪ ‬אני עוד אטלטל אותו אם הוא עשוי‬
‫‪ ‬חומר חדיר‪ ,‬אם ההרגל המקולל‬
‫‪ ‬עוד לא אטם אותו כל‪-‬כך שהוא‬
‫‪ ‬חסום ומבוצר מול היגיון‬
‫‪ ‬וטעם‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬מה עשיתי שאתה מעז‬
‫‪ ‬לחרוץ לשון נגדי בגסות‪-‬רוח?‬
‫המלט‪ :‬מעשה כזה‬
‫‪ ‬שאת החן הבישני של הצניעות מוחק;‬
‫‪ ‬קורא ַלטּוב צביעות; תולש את השושן‬
‫‪ ‬מצחור מצחה של אהבה תמה ושם בו קוץ;‬
‫‪ ‬הופך נדרי כלולות‪ ‬למזויפים‪,‬‬
‫‪ ‬שבועות של מהמרים; הה‪ ,‬מעשה כזה‬
‫‪ ‬אשר עוקר מברית‪ ‬קדושה את עצם נשמתה‪,‬‬
‫‪ ‬ומן הדת המתוקה עושה גיבוב‬
‫‪ ‬מילים! שמיים זועפים‪ ,‬כן‪ ,‬וגם פני‬
‫‪ ‬האדמה קודרים כאילו יום הדין‬
‫‪ ‬הגיע‪ ,‬אחוזי בחילה אל מול‬
‫‪ ‬המעשה‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬אוי לי‪ ,‬מהו המעשה‬
‫‪ ‬אשר שואג ברעמים כאלה?‬
‫המלט‪ :‬הביטי פה על התמונה הזאת‪,‬‬
‫‪ ‬ואז על זאת‪ ,‬דיוקן של שני אחים‪.‬‬
‫‪ ‬ראי איזה הדר ישב על הקלסתר הזה‪:‬‬
‫‪ ‬התלתלים של אל השמש‪ ,‬מצח יופיטר‪,‬‬
‫‪ ‬עין של אל המלחמה‪ ,‬כולה פקודות ואיומים‪,‬‬
‫‪ ‬תנוחה של שליח‪-‬האלים כשהוא‬
‫‪ ‬צונח על גבעה שהמרומים נשקו לה ‪ -‬‬
‫‪ ‬שילוב מושלם שבו כל אל ָט בע את חותמו‬
‫‪ ‬כתעודה להוויית אדם‪ .‬זה היה בעלך‪.‬‬
‫‪ ‬תראי מה בא עכשיו‪ .‬זה בעלך;‬
‫‪ ‬גבעול חיטה דקיק אשר מכה בשידפון‬

‫‪ ‬את השיבולת הבריאה אחיו‪ .‬יש לך עיניים?‬
‫‪ ‬יכולת לנטוש את ראש ההר הזה‬
‫‪ ‬כדי ללחך בערבה הזאת? הה‪-‬הה! יש לך עיניים?‬
‫‪ ‬את לא תוכלי לומר ‪ -‬זאת אהבה‪ .‬כי בגילך‬
‫‪ ‬הלהט שבדם נרגע; הוא ממותן‪,‬‬
‫‪ ‬צנוע‪ ,‬עבד של שיקול הדעת;‬
‫‪ ‬ואיזה שיקול דעת ֶיֱח ֶצ ה מזה לזה?‬
‫‪ ‬חושים ברור שיש לך‪ ,‬כי אחרת לא יכולת‪ ‬‬
‫‪ ‬בכלל לנוע‪ .‬אך ברור שהחושים האלה הם‬
‫‪ ‬פגומים‪ .‬כי גם השיגעון כשהוא‬
‫‪ ‬שוגה‪ ,‬וגם ההיגיון כשהוא נטרף‪,‬‬
‫‪ ‬שומרים עוד על איזה גרגר‬
‫‪ ‬של אבחנה שישרתם‪ .‬איזה שטן‬
‫‪ ‬היתל בך לשחק פרה עיוורת?‬
‫‪ ‬עיניים בלי מישוש‪ ,‬מישוש בלי ראיה‪,‬‬
‫‪ ‬אוזניים בלי ידיים או עיניים‪ ,‬ריח בלי‬
‫‪ ‬שום חוש‪ ,‬כי גם שריד קטן וחולני‬
‫‪ ‬של חוש לא יקרטע כך בחושך בלי‬
‫‪ ‬כיוון‪ .‬בושה‪ ,‬איפה הסומק ִּב ְל ָח ַיִיך?‬
‫‪ְ ‬ש אֹול מתפרע‪,‬‬
‫‪ ‬אם ככה אתה משתולל ַּב ֲע צמות‬
‫‪ ‬של גברת מיושבת‪ ,‬אז שהצניעות‪ ‬‬
‫‪ ‬תהיה כשעווה ְל אש הנעורים‪ ‬‬
‫‪ ‬ובלהבתה שלה תימס‪ .‬אל ְת גנו‬
‫‪ ‬את היצרים כשהם מסתערים בלהט‪ ,‬אם‪ ‬‬
‫‪ ‬גם כפור יכול לבעור‪ ,‬והיגיון‬
‫‪ ‬הוא הסרסור של הרגשות‪ .‬‬
‫מלכה‪ :‬הו המלט‪,‬‬
‫‪ ‬אל תדבר יותר‪ .‬אתה הופך את שתי עיני‬
‫‪ ‬אל תוך התוך של נשמתי‪ ,‬ושם אני רואה‬
‫‪ ‬כתמים שחורים ומושרשים כל‪-‬כך‬
‫‪ ‬שאי אפשר למחות כלל‪.‬‬
‫המלט‪ :‬לא‪ ,‬אבל לחיות‬
‫‪ ‬בתוך ִס ְר חון זיעה של מצעים שמנוניים‪,‬‬
‫‪ ‬שטופת זימה‪ ,‬נוטפת דבש ומזדווגת‬
‫‪ ‬בתוך דיר מזוהם ‪-‬‬
‫מלכה‪ :‬אל תדבר‬
‫‪ ‬אלי עוד! המלים כמו סכינים‬
‫‪ ‬חודרות אל תוך אזני‪ .‬המלט מתוק‪,‬‬

‫‪ ‬די‪ ,‬לא יותר‪.‬‬
‫המלט‪ :‬רוצח ונבל‪,‬‬
‫‪ ‬עבד שלא שווה אחוז ַאְל ּפית‬
‫‪ ‬של בעלך לשעבר‪ ,‬מלך מוקיון‪,‬‬
‫‪ ‬שודד של ממלכה וחוק‪ ,‬אשר‬
‫‪ ‬גנב מן המדף את כתר הזהב ושם‬
‫‪ ‬בכיס ‪-‬‬
‫מלכה‪ :‬די! די!‬
‫המלט‪ :‬מלך קרעים‪ ,‬מלך טלאים ‪-‬‬
‫‪ ‬השיקו מעלי כנפיים וָה ֵגנו‪ ,‬מלאכים‬
‫‪ ‬שומרים! מה מבקש הוד מעלת דמותך?‬
‫מלכה‪ :‬אוי לי‪ ,‬הוא מטורף‪.‬‬
‫המלט‪ :‬באת לנזוף בבן המזדחל שלך אשר משחית‬
‫‪ ‬זמן וכוחות וכך מניח לביצוע מצוותך‬
‫‪ ‬האיומה להישמט? הגד לי!‬
‫רוח‪ :‬אל תשכח‪.‬‬
‫‪ ‬ביקור זה בא רק להשחיז את‬
‫‪ ‬הנחישות הכמעט‪-‬חלודה שלך‪.‬‬
‫‪ ‬אבל הבט‪ ,‬הלם יושב על פני אמך‪.‬‬
‫‪ ‬לך‪ ,‬התייצב בינה ובין נפשה הנאבקת!‬
‫‪ ‬בגוף חלש הדמיונות הם חזקים‪.‬‬
‫‪ ‬דבר אליה‪ ,‬המלט‪.‬‬
‫המלט‪ :‬מה שלומך‪ ,‬גברת?‬
‫מלכה‪ :‬אוי לי‪ ,‬מה שלומך‪,‬‬
‫‪ ‬שבחלל הריק אתה בוהה‬
‫‪ ‬ומשוחח עם אויר ערטילאי?‬
‫‪ ‬מתוך עיניך מציצות רוחות פרועות‪,‬‬
‫‪ ‬ושערך‪ ,‬כמו חיילים המוזעקים‬
‫‪ ‬מתוך שינה לקרב‪ ,‬סומר ומזדקף‪.‬‬
‫‪ ‬הו בן מתוק‪ ,‬הזלף על להבות מצוקתך‬
‫‪ ‬קצת מתינות קרירה‪ .‬לאן אתה מביט?‬
‫המלט‪ :‬עליו‪ ,‬עליו! תראי אותו‪ ,‬חיוור‪ ,‬נועץ מבט!‬
‫‪ ‬עם העילות שיש לו‪ ,‬ועם המראה הזה‪ ,‬‬
‫‪ ‬יניע גם סלעים אילו יטיף להם‪– .‬‬
‫‪ ‬אל תסתכל בי‪ ,‬פן האומללות שלָך ‪ ‬‬
‫‪ ‬תסיט אותי מנחישותי התקיפה‪ ,‬ואז‬
‫‪ ‬אני אדהה – דמעות יבואו במקום דם‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬למי אתה אומר זאת?‬

‫המלט‪ :‬את לא רואה שם כלום?‬
‫מלכה‪ :‬לא כלום‪ .‬אבל אני רואה כל מה שיש‪.‬‬
‫המלט‪ :‬וגם כלום לא שמעת?‬
‫מלכה‪ :‬לא כלום‪ ,‬רק את עצמנו‪.‬‬
‫המלט‪ :‬הנה‪ ,‬הביטי שם! תראי איך הוא חומק!‬
‫‪ ‬אבי‪ ,‬לבוש כמו בחייו! תראי‬
‫‪ ‬איך הוא עובר ממש הרגע את הסף!‪ ‬‬
‫‪( ‬יוצא הרוח)‬
‫מלכה‪ :‬זאת אשליה שמוחך בדה‪.‬‬
‫‪ ‬התקף טירוף יכול ברוב פקחות ליצור‬
‫‪ ‬דמויות בלי גוף‪.‬‬
‫המלט‪ :‬התקף?‬
‫‪ ‬הדופק בי פועם במתינות כמו בך‪,‬‬
‫‪ ‬משמיע אותה מוסיקה בריאה‪ .‬זה לא טירוף‬
‫‪ ‬מה שאמרתי‪ַּ .‬ב ֲח ני אותי‪ ,‬אני אחזור‬
‫‪ ‬על הדבר מילה‪-‬מילה‪ ,‬לא כמו השיגעון‬
‫‪ ‬המבולבל‪ .‬אמא‪ ,‬באהבת החסד‪,‬‬
‫‪ ‬אל תמרחי על נשמתך את המשחה‬
‫‪ ‬המרגיעה שהטרוף שלי‬
‫‪ ‬ולא הפגם שלך הוא המדבר‪.‬‬
‫‪ ‬זה יאחה ויכסה כלפי חוץ את הנגע‪ ‬‬
‫‪ ‬אך הגידול המכלה בפנים הכל‬
‫‪ ‬ימשיך לחפור ולזהם‪ ,‬נסתר‬
‫‪ ‬מעין‪ .‬התוודי בפני שמיים‪ .‬התחרטי‬
‫‪ ‬על שעבר‪ ,‬והימנעי מחטא עתיד;‬
‫‪ ‬אל תדשני עשב רקוב עד שירעיל‪ ‬‬
‫‪ ‬יותר‪ .‬סלחי לי על היושר‪ ,‬כי‬
‫‪ַּ ‬ב ֲח זירּות דורנו המפוטם יושר אנוס‬
‫‪ ‬להתנצל מול ֶר שע‪ ,‬כן‪ ,‬לקוד‬
‫‪ ‬ולחזר כדי שירשו לו מעשים טובים‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬המלט‪ ,‬אתה חתכת את לבי לשניים‪.‬‬
‫המלט‪ :‬השליכי את החלק הגרוע‪ ,‬ותחיי‬
‫‪ ‬לך טהורה כפליים עם החצי השני‪ .‬‬
‫‪ ‬לילה טוב‪ .‬אבל אל תלכי לך אל‬
‫‪ ‬מיטת הדוד שלי‪ .‬אם אין בך תום‪,‬‬
‫‪ ‬לבשי מסווה של תום‪ .‬השד הזה‪ֶ ,‬ה ְר ֵגל‪,‬‬
‫‪ ‬אשר טורף בנו כל חוש של טוב ורע‪,‬‬
‫‪ ‬יכול להיות מלאך‪ :‬כי גם לפעולות‬
‫‪ ‬טובות הוא מעניק מעיל וחליפה‬

‫‪ ‬שבקלות ניתן ללבוש‪ .‬אז התנזרי הלילה‪,‬‬
‫‪ ‬וזה ייתן סוג של קלות ַלהתנזרות‬
‫‪ ‬מחר; ומחרתיים יהיה קל יותר;‬
‫‪ ‬כי ההרגל יכול כמעט אפילו לשנות את‬
‫‪ ‬חותם הטבע‪ ,‬ולצחוק על השטן‬
‫‪ ‬או לגרש אותו‪ .‬שוב‪ ,‬לילה טוב‪.‬‬
‫‪ ‬וכשתשתוקקי להיות ברוכה‪,‬‬
‫‪ ‬אז אתחנן אלייך לברכה‪ .‬בקשר לאדון‬
‫‪ ‬הזה פה‪ ,‬צר לי‪ .‬אבל לשמיים התחשק‬
‫‪ ‬להעניש אותו בי ואותי בו כדי שאהיה‬
‫‪ ‬השוט והמצליף בשליחותם‪ .‬‬
‫‪ ‬אטמון אותו‪ ,‬ועל מותו אתן הסבר‬
‫‪ ‬מניח את הדעת‪ .‬אז שוב‪ ,‬לילה טוב‪.‬‬
‫‪ ‬אני חייב להיות אכזר מאהבה‪.‬‬
‫‪ ‬זו התחלה רעה‪ ,‬וההמשך לא לטובה‪.‬‬
‫‪ ‬ועוד מילה‪ ,‬גברתי‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬מה עלי לעשות?‬
‫המלט‪ :‬בשום פנים לא מה שאצווה לך‪ :‬תני‬
‫‪ ‬למלך הנפוח לפתות אותך שוב למיטה‪,‬‬
‫‪ ‬לצבוט אותך צביטה זנותית בלחי‪,‬‬
‫‪ ‬לקרוא לך עכברית שלו‪ ,‬ותני לו‪,‬‬
‫‪ ‬במחיר שתי נשיקות דביקות‪ ,‬או מזמוזים‬
‫‪ ‬על הצוואר באצבעות שלו‬
‫‪ ‬יימח שמן – להוציא ממך שהאמת‬
‫‪ ‬היא שאני לא מטורף‪ ,‬רק מתחזה‪.‬‬
‫‪ ‬זה טוב שתגלי לו‪ .‬כי כיצד‬
‫‪ ‬תחסוך מלכה יפה‪ ,‬שקולה וחכמה‬
‫‪ ‬מידע יקר כזה מעטלף‪ ,‬קרפד‪,‬‬
‫‪ ‬חתול אשפה? מי יעשה דבר כזה? לא‪,‬‬
‫‪ ‬כנגד התבונה והחשאיות‪,‬‬
‫‪ ‬פתחי את סל הקש על ראש הגג ותני‬
‫‪ ‬לציפורים לעוף‪ ,‬ואז כמו הקוף‬
‫‪ ‬מהסיפור‪ ,‬זחלי לתוך הסל‪ ,‬זנקי‬
‫‪ ‬החוצה ושברי את הצוואר ַּב נפילה‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬אם המלים נובעות מנשימה‪,‬‬
‫‪ ‬והנשימה מהחיים‪ ,‬לי אין חיים לנשום‬
‫‪ ‬מה שאמרת לי‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אני חייב לצאת לאנגליה‪ .‬ידוע לך?‬
‫מלכה‪ :‬אוי לי‪,‬‬

‫‪ ‬שכחתי‪ .‬זה הוחלט‪.‬‬
‫המלט‪ :‬יש מכתבים‬
‫‪ ‬שנחתמו‪ ,‬וצמד חבַר י מבית‪-‬הספר‪,‬‬
‫‪ ‬בהם אני בוטח כמו בנחשים‪ ,‬נושאים‬
‫‪ ‬את המנדט‪ .‬מוטל עליהם לפלס‬
‫‪ ‬לי דרך ולהוביל אותי אל פח‬
‫‪ ‬יקוש‪ .‬בהצלחה להם‪ .‬זה מבדר‬
‫‪ ‬כשהתותחן מופגז מן התותח שלו;‬
‫‪ ‬וְש מי איננו שמי אם לא אחפור‬
‫‪ ‬אמה אחת מתחת למחילותיהם‬
‫‪ ‬ואפוצץ אותם אל הירח‪.‬‬
‫‪ ‬אה‪ ,‬זה מאד מתוק‪ ‬כשקו אחד‬
‫‪ ‬מפגיש שתי מזימות‪ .‬האיש הזה‬
‫‪ ‬מאיץ בי לארוז‪ .‬אשפוך בחדר הסמוך‬
‫‪ ‬את המעיים‪ .‬אמא‪ ,‬לילה טוב‪ ‬‬
‫‪ ‬מאד‪ .‬הביטי‪ ,‬היועץ הזה עכשיו‬
‫‪ ‬שקט מאד‪ ,‬סודי מאד‪ ,‬ורציני מאד‪,‬‬
‫‪ ‬ובחיים היה נוכל טפשי ופטפטן‪.‬‬
‫‪ ‬בוא‪ ,‬אדוני‪ ,‬סוחבים אותך לסוף שלך‪.‬‬
‫‪ ‬לילה טוב‪ ,‬אמא‪.‬‬
‫‪( ‬יוצא המלט‪ ,‬גורר את הגופה)‬
‫(נכנסים המלך והמלכה‪ ,‬עם רוזנקרנץ וגילדנסטרן)‬

‫‪ ‬‬
‫מלך‪ :‬יש משהו מאחורי האנחות ‪ ‬‬
‫‪ ‬האלה‪ ,‬ההתנשפויות האלה‪ .‬תרגמי לי‪ ,‬זה‬
‫‪ ‬חשוב לדעת‪ .‬איפה בנך?‬
‫מלכה‪ :‬תנו לנו רגע לבדנו פה‪.‬‬
‫‪ ‬הה‪ ,‬אדוני שלי‪ ,‬מה שאני ראיתי הלילה!‬
‫מלך‪ :‬מה‪ ,‬גרטרוד? מה שלום המלט?‬
‫מלכה‪ָ :‬ט רּוף כמו הרוח והים‬
‫‪ ‬כשהם נאבקים מי החזק יותר‪.‬‬
‫‪ ‬בתוך התקף של אמוק‪ ,‬כששמע‬
‫‪ ‬מעבר לוילון משהו זז‪,‬‬
‫‪ ‬שולף סייף‪ ,‬צועק "עכבר! עכבר!"‬
‫‪ ‬ובבלבול מוחי הורג את הזקן הטוב‬

‫‪ ‬שהסתתר‪.‬‬
‫מלך‪ :‬אה‪ ,‬מעשה כבד!‬
‫‪ ‬אילו היינו שם‪ ,‬היה קורה‬
‫‪ ‬כך לנו‪ .‬חירותו היא סכנה‬
‫‪ ‬שמאיימת על כולם‪ ,‬עלייך בעצמך‪,‬‬
‫‪ ‬עלי‪ ,‬על כל אחד‪ .‬אסון‪ .‬איזו תשובה ניתן‬
‫‪ ‬לפשע הדמים הזה? הרי את האשמה‬
‫‪ ‬יטילו בנו‪ ,‬אשר חסותנו אמורה‬
‫‪ ‬היתה לבלום ולהגביל את הצעיר‬
‫‪ ‬המטורף הזה‪ .‬אך כה רבה היתה אהבתנו‬
‫‪ ‬שלא הסכמנו להבין מה פה נחוץ‪.‬‬
‫‪ ‬להיפך‪ ,‬התנהגנו כמו חולה אנוש‪,‬‬
‫‪ ‬ש ‪ -‬רק כדי שלא ידעו על מחלתו ‪-‬‬
‫‪ ‬מניח לה למצוץ את ְל ַש ד החיים‪ .‬לאן הלך?‬
‫מלכה‪ :‬לגרור למקום מסתור את הגופה;‬
‫‪ ‬שלגביה טירופו‪ ,‬כמו עורק של זהב‪ ‬‬
‫‪ ‬בין מתכות זולות‪ִ ,‬נ ְג ֶלה טהור‪:‬‬
‫‪ ‬הוא ממרר בבכי על מה שנעשה‪.‬‬
‫מלך‪ :‬הו גרטרוד‪ ,‬בואי!‬
‫‪ ‬השמש לא תספיק לגעת בהרים‬
‫‪ ‬עד שנעיף אותו מכאן‪ ,‬לים‪ .‬וחובתנו ‪ ‬‬
‫‪ ‬להתייצב במלוא האחריות‬
‫‪ ‬הממלכתית מול פשע הדמים ‪ ‬‬
‫‪ ‬הזה ולענות עליו‪ .‬הו‪ ,‬גילדנסטרן!‬
‫‪ ‬קחו עוד תגבורת‪ ,‬חברים‪ ,‬וצאו‪.‬‬
‫‪ ‬המלט רצח בטירוף‪-‬דעת את פולוניוס‪,‬‬
‫‪ ‬ומחדר אמו גרר אותו‪.‬‬
‫‪ ‬לכו חפשו אותו‪ ,‬דברו איתו בנועם‪,‬‬
‫‪ ‬וקחו את הגופה אל הַק ֶּפ ָלה‪ .‬אנא‪ ,‬הזדרזו‪.‬‬
‫‪ ‬בואי‪ ,‬גרטרוד‪ ,‬נכנס את מועצתנו ונבשר לה‬
‫‪ ‬מה בכוונתנו לעשות‬
‫‪ ‬ומה כבר נעשה בטרם עת‪.‬‬
‫‪ ‬ככה לשון הרע‪ ,‬שלחישתה עפה‪ ‬‬
‫‪ ‬על פני תבל כמו כדור מן התותח‬
‫‪ַ ‬למטרה‪ ,‬אולי תחמיץ את שמנו ותפגע‬
‫‪ ‬רק באוויר הלא‪-‬פגיע‪ .‬בואי‬
‫‪ ‬נלך! אני מלא כל הנשמה‬

‫‪ ‬בלבול‪ ,‬ומבוכה‪ ,‬ותדהמה‪.‬‬
‫(נכנס המלט)‬
‫‪ ‬‬
‫המלט‪ :‬ארוז טוב טוב‪.‬‬
‫אציל (מבפנים)‪ :‬המלט! הנסיך המלט!‬
‫המלט‪ :‬ששש‪ ,‬מה הרעש? מי קורא להמלט?‬
‫‪ ‬אה‪ ,‬הנה הם באים‪.‬‬
‫‪( ‬נכנסים רוזנקרנץ‪ ,‬גילדנסטרן ומלווים)‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬מה עשית‪ ,‬אדוני‪ ,‬עם גוויית המת?‬
‫המלט‪ :‬מיזגתי אותה עם האבק‪ ,‬שהיא קרובת משפחה שלו‪.‬‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬אמור לנו איפה היא‪ ,‬שנוכל לקחת אותה משם ולשאת אותה אל בית התפילה‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אל תאמינו בזה‪.‬‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬במה?‬
‫המלט‪ :‬בזה שאני יכול לשמור את סודכם‪ ,‬ואת שלי לא‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬איזו תשובה יכול‪ ‬בן‪-‬מלך לענות כשחוקר אותו‬
‫ספוג?‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬אתה מחשיב אותי בתור ספוג‪ ,‬מעלתך?‬
‫המלט‪ :‬ספוג‪ ,‬אדוני‪ ,‬שסופג את הבעת הפנים של המלך‪ ,‬ואת המענקים שלו‪ ,‬ואת הסמכות שלו‪ .‬אבל‬
‫מוציאים‪-‬לפועל שכאלה משרתים את המלך הכי טוב בסוף‪ .‬הוא מחזיק אותם‪ ,‬כמו ששימפנז מחזיק תפוח‪ ,‬בפינת‬
‫הלסת‪ :‬ראשונים להיכנס לפה‪ ,‬אחרונים להיבלע‪ .‬כשהוא יהיה מסופק ממה שאתה מספק‪ ,‬אז רק צריך לסחוט אותך‪,‬‬
‫ספוג‪ ,‬ושוב תהיה יבש‪.‬‬
‫רוזנרקנץ‪ :‬אני לא תופש‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אני שמח‪ .‬מלים חדות מתעייפות באוזן מטופשת‪.‬‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬מעלתך‪ ,‬אתה חייב לומר לנו איפה הגופה‪ ,‬וללכת איתנו אל המלך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬הגופה ‪ -‬עם המלך‪ ,‬אבל המלך לא עם המלך‪ .‬המלך הוא דבר ‪-‬‬
‫גילדנסטרן‪ :‬דבר‪ ,‬מעלתך?‬
‫המלט‪ :‬סּוג שום‪-‬דבר‪.‬‬
‫‪ ‬להתחבא‪ ,‬שועל! כלבים ‪ -‬לרדוף!‬
‫(נכנס המלך עם שלושה מלווים)‬

‫‪ ‬‬
‫מלך‪ :‬שלחתי שיחפשו אותו וימצאו‬
‫‪ ‬את הגופה‪ .‬כמה זה מסוכן שהאיש הזה‬
‫‪ ‬הולך חפשי! אבל אסור לשים עליו חזק את‬

‫‪ ‬זרוע החוק‪ .‬הוא חביבו של ההמון חסר הדעת‪,‬‬
‫‪ ‬שלא אוהב על‪-‬פי שיפוט אלא על‪-‬פי‬
‫‪ ‬עיניו; וכשזה כך‪ ,‬העונש עושה רושם‪ ,‬לא‬
‫‪ ‬הפשע‪ .‬כדי לצאת חלק‪ ,‬נקי‪ ,‬שקול‪,‬‬
‫‪ ‬צריך ששיגורו הפתאומי מדנמרק ייראה‬
‫‪ ‬כהחלטה שנעשתה בכובד ראש‪.‬‬
‫‪ְּ ‬ב התקפים קשים יש לטפל בתקיפות‪,‬‬
‫‪ ‬או לא לגעת‪.‬‬
‫‪( ‬נכנסים רוזנקרנץ וגילדנסטרן‪ ,‬וכל האחרים)‬
‫‪ ‬כן? מה התגלגל?‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬איפה מוסתרת הגופה‪ ,‬כבודו‪,‬‬
‫‪ ‬אין ביכולתנו לחלץ ממנו‪.‬‬
‫מלך‪ :‬אבל איפה הוא?‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬בחוץ‪ ,‬כבודו‪ ,‬תחת משמר‪ ,‬עד שתגיד מה רצונך‪.‬‬
‫מלך‪ :‬הכניסו אותו‪.‬‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬הי שם! להכניס את הנסיך!‬
‫‪( ‬נכנסים בני לוויה עם המלט)‬
‫מלך‪ :‬עכשיו‪ ,‬המלט‪ ,‬איפה פולוניוס?‬
‫המלט‪ :‬בארוחת‪-‬ערב‪.‬‬
‫מלך‪ :‬בארוחת‪-‬ערב? איפה?‬
‫המלט‪ :‬לא איפה שהוא אוכל‪ ,‬אלא איפה שאוכלים אותו‪ .‬פרלמנט מסוים של תולעים‪ ‬פוליטיים נוגס בו ברגע זה‬
‫ממש‪ .‬התולעת‪ ,‬דע לך‪ ,‬היא קיסר המזון‪ .‬אנחנו מפטמים את כל היצורים כדי שיפטמו אותנו‪ ,‬ואנחנו מפטמים את‬
‫עצמנו בשביל התולעים‪ .‬מלך שמן‪ ,‬קבצן כחוש ‪ -‬הכל וריאציות‪ :‬שתי מנות‪ ,‬אבל ‪ ‬לשולחן אחד‪ .‬זה כל הספור‪.‬‬
‫מלך‪ :‬אויה‪ ,‬אויה!‬
‫המלט‪ :‬בן‪-‬אדם יכול לדוג עם התולעת שאכלה מלך‪ ,‬ולאכול את הדג שבלע את‪ ‬התולעת‪.‬‬
‫מלך‪ :‬למה אתה מתכוון בזה?‬
‫המלט‪ :‬שום‪-‬דבר‪ ,‬רק ללמדך איך מלך יכול לערוך תהלוכה ותהליך בתוך מעיים של‪ ‬קבצן‪.‬‬
‫מלך‪ :‬איפה פולוניוס?‬
‫המלט‪ :‬בשמיים‪ .‬שלח לשם לראות‪ .‬אם השליח שלך לא מוצא אותו שמה‪ ,‬חפש אותו במקום השני בעצמך‪ .‬אבל‬
‫האמת היא שאם לא תמצא אותו תוך חודש‪ ,‬תריח אותו כשתעלה במדרגות לאכסדרה‪.‬‬
‫מלך (למלווים)‪ :‬לכו חפשו אותו שם‪.‬‬
‫המלט‪ :‬הוא יחכה עד שתבואו‪.‬‬
‫‪( ‬יוצאים המלווים)‬
‫מלך‪ :‬המלט‪ ,‬המעשה הזה ‪ -‬לביטחונך שלך‪,‬‬
‫‪ ‬אשר יקר לנו כשם שצר לנו על ‪ ‬‬
‫‪ ‬מה שעשית פה – מצריך שתיָש ַלח מכאן‪ .‬‬
‫‪ ‬אם כן‪ ,‬הכן את עצמך‪ .‬האוניה‬
‫‪ ‬כבר מוכנה‪ ,‬הרוח בעזרנו‪ ,‬הידידים‬
‫‪ ‬עומדים הכן‪ ,‬הכל ערוך ומכוון‬

‫‪ ‬לאנגליה‪ .‬‬
‫המלט‪ :‬לאנגליה?‬
‫מלך‪ :‬כן‪ ,‬המלט‪.‬‬
‫המלט‪ :‬טוב‪.‬‬
‫מלך‪ :‬זה באמת טוב‪ ,‬אילו ידעת את כוונותינו‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אני רואה כרוב‪-‬מלאכים שמנחש אותן‪ .‬אבל קדימה‪ ,‬לאנגליה! שלום‪ ,‬אמא‪ ‬יקרה‪.‬‬
‫מלך‪ :‬אביך האוהב‪ ,‬המלט‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אמי‪ .‬אבא ואמא זה איש ואשה; איש ואשה זה בשר אחד; אז ‪ -‬אמי‪ .‬קדימה‪ ,‬לאנגליה!‬
‫‪( ‬יוצא)‬
‫מלך‪ִ :‬ע קבו אחריו קרוב‪ .‬האיצו בו‬
‫‪ ‬מהר אל הסיפון‪ .‬בלי עיכובים!‬
‫‪ ‬אני רוצה שהוא ייצא הלילה‪.‬‬
‫‪ ‬מהר! כי כל מה שנוגע עוד לפרשה הזאת‬
‫‪ ‬גמור כבר וחתום‪ .‬אנא מכם‪ ,‬להזדרז!‬
‫‪( ‬יוצאים הכל מלבד המלך)‬
‫‪ ‬ואנגליה‪ ,‬אם מחשיבה ַאת ֶא ת אהבתי ‪-‬‬
‫‪ ‬ואיך לא‪ ,‬אם כוחי עודו זכור לך‪ ,‬‬
‫‪ ‬כי הצלקת שחרתה בך חרב דנמרק עוד‬
‫‪ ‬טרייה ואדומה‪ּ ,‬ומרצונך‬
‫‪ ‬את משלמת לנו מס של צייתנות –‬
‫‪ ‬אין ביכולתך להתעלם מפקודתנו‬
‫‪ ‬המלכותית‪ ,‬אשר במכתבים מפורטים‬
‫‪ ‬דורשת את מותו המיידי של המלט‪.‬‬
‫‪ ‬עשי זאת‪ ,‬אנגליה‪ .‬הוא משתולל בעצמותי‬
‫‪ ‬כמו צרעת‪ ,‬ועלייך לרפא אותי‪.‬‬
‫‪ ‬גם אם תיפול עלי ברכה אחר ברכה‪,‬‬
‫‪ ‬כל עוד זה לא מאחורינו לא אדע שמחה‪ .‬‬
‫‪( ‬יוצא)‬
‫(נכנס פורטינבראס עם צבאו‪ .‬הם ממלאים את הבמה)‬

‫‪ ‬‬
‫פורטינבראס‪ :‬לך‪ ,‬קפיטן‪ ,‬ברך בשמי את מלך דנמרק‪.‬‬
‫‪ ‬אמור לו‪ :‬פורטינבראס‪ ,‬באישורו‪ ,‬מפציר‬
‫‪ ‬שיאפשר לו ַּכמובטח לצעוד‪ ‬‬
‫‪ ‬לאורך ממלכתו‪ .‬אתה יודע איפה ניפגש‪.‬‬
‫‪ ‬אם הוד רוממותו חפץ במגעים איתנו‪,‬‬
‫‪ ‬נפגוש אותו בכבוד רב‪ .‬מסור‬

‫‪ ‬לו שיידע‪.‬‬
‫קפיטן‪ :‬אני אמסור‪ ,‬אדון‪.‬‬
‫פורטינבראס‪ :‬להתקדם‪ ,‬לאט‪.‬‬
‫‪( ‬יוצאים הכל מלבד הקפיטן‪ .‬נכנסים המלט‪ ,‬רוזנקרנץ וגילדנסטרן ומלווים)‬
‫המלט‪ :‬סלח לי‪ ,‬אדון‪,‬‬
‫‪ ‬של מי הם הכוחות האלה?‬
‫קפיטן‪ :‬הם של נורווגיה‪ ,‬אדוני‪.‬‬
‫המלט‪ :‬לאן הם מיועדים‪ ,‬אדון‪ ,‬בבקשה ממך?‬
‫קפיטן‪ :‬לאיזה חלק של פולין‪.‬‬
‫המלט‪ :‬מי מפקד עליהם‪ ,‬אדוני?‬
‫קפיטן‪ :‬אחיין של הזקן מלך נורווגיה‪ :‬פורטינבראס‪.‬‬
‫המלט‪ :‬הם מתכוונים לתקוף את לב פולין‪,‬‬
‫‪ ‬או איזה שטח על הגבול?‬
‫קפיטן‪ :‬לומר את האמת‪ ,‬בלי לייפות‪,‬‬
‫‪ ‬אנו הולכים לתפוס לנו קרחת אדמה‬
‫‪ ‬קטנה שאין בה שום תועלת חוץ משמה‪.‬‬
‫‪ ‬אנ' לא הייתי ֹשם גם חמישה‬
‫‪ ‬דוקאטים – חמישה! ‪ -‬לשכור חווה שם;‬
‫‪ ‬ולא ייצא ַלמלך של נורווגיה או פולין‬
‫‪ ‬יותר‪ ,‬גם אם הם ימכרו אותה במזומן‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אז הפולאקים לא יגנו על מקום כזה‪.‬‬
‫קפיטן‪ :‬להיפך‪ ,‬הם כבר מתבצרים‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אלפיים נפש ועשרים‪-‬אלף דוקאט‬
‫‪ ‬אין בהם די בכדי לפתור את בעיית הקש הזאת‪.‬‬
‫‪ ‬זו המוגלה של רווחה כספית‬
‫‪ ‬ורגיעה‪ ,‬שמפרקת מבפנים‪,‬‬
‫‪ ‬בלי להשאיר בחוץ סימן מדוע האיש מת‪ .‬‬
‫‪ ‬מודה לך בהכנעה‪ ,‬אדון‪.‬‬
‫קפיטן‪ :‬תהיה בריא‪ ,‬אדון‪.‬‬
‫‪( ‬יוצא)‬
‫רוזנקרנץ‪ :‬מעלתך יואיל ללכת?‬
‫המלט‪ :‬כבר מצטרף‪ .‬לכו קדימה קצת‪.‬‬
‫‪( ‬יוצאים הכל מלבד המלט)‬
‫‪ ‬איך כל הנסיבות כולן סוגרות עלי‬
‫‪ ‬כדי להעיר את נקמתי הרדומה!‬
‫‪ ‬מהו אדם‪ ,‬אם כל היתרונות‬
‫‪ ‬והתועלת של ימיו הם רק שינה‬
‫‪ ‬ואוכל? בהמה‪ ,‬ולא יותר‪.‬‬
‫‪ ‬זה שנתן לנו מגוון כזה‬

‫‪ ‬של כישרונות‪ ,‬ויכולת להבין‬
‫‪ ‬מראש ובדיעבד‪ ,‬וודאי לא העניק לנו‬
‫‪ ‬אפשרויות כאלה ותבונה‬
‫‪ ‬בצלם‪-‬אלוהים כדי שיחלידו ללא מעש‪.‬‬
‫‪ ‬עכשיו‪ ,‬לא משנה אם זוהי ִש ְכ חה‬
‫‪ ‬בהמית‪ ,‬או היסוסים רכרוכיים‬
‫‪ ‬מעודף מחשבה על השלכות‬
‫‪( ‬מין מחשבה שבחילוק היא רק‬
‫‪ ‬רבע אחד חוכמה וכל היתר פחדנות)‬
‫‪ ‬אין לי מושג איך אני חי עוד ואומר‬
‫‪" ‬יש לעשות את זה" בזמן שיש לי אמצעים‪ ,‬‬
‫‪ ‬רצון‪ ,‬סיבה וכוח לעשות זאת‪ .‬מייסרות‬
‫‪ ‬אותי שלל דוגמאות גדולות כמו‬
‫‪ ‬האדמה‪ .‬הנה לראייה פה הצבא הזה‪,‬‬
‫‪ ‬עצום ורב‪ ,‬מובל בידי נסיך ‪ ‬‬
‫‪ ‬עדין‪ ,‬רגיש‪ ,‬שהתנפחה לו נשמתו‬
‫‪ ‬בשאיפות אלוהיות והיא‬
‫‪ ‬חורצת לה לשון אל מול הנעלם‪,‬‬
‫‪ ‬חושפת מה שבן‪-‬תמותה ולא בטוח‬
‫‪ ‬לאיומי גורל‪ ,‬מוות וסכנה‬
‫‪ ‬עבור קליפת ביצה‪ .‬להיות אדם‬
‫‪ ‬גדול באמת זה לא להתגייס למטרה‬
‫‪ ‬גדולה‪ ,‬אלא למצוא סיבה גדולה ְל ריב‬
‫‪ ‬בערימה של קש כשהכבוד על כף מאזניים‪.‬‬
‫‪ ‬אז איך אני עומד‪ ,‬שיש לי אבא שנרצח‪,‬‬
‫‪ ‬אמא טמאה‪ ,‬מערבולות של דם ושכל‪,‬‬
‫‪ ‬אבל נותן לכל להירדם‪ְּ ,‬כ שְל בּוָש תי‬
‫‪ ‬אני רואה מוות בטוח של עשרים‪-‬אלף‬
‫‪ ‬גברים אשר עבור חלום‪ ,‬מהתלה‬
‫‪ ‬של תהילה הולכים אל בור קברם‬
‫‪ ‬כמו ַלמיטה‪ ,‬נאבקים על חלקת‪-‬ארץ‬
‫‪ ‬שאין בה די מקום לכל מספר הלוחמים‪,‬‬
‫‪ ‬שאין בה די עפר כדי לכסות‬
‫‪ ‬את כל החללים‪ ?...‬הו‪ ,‬מעכשיו‬
‫‪ ‬מחשבותי יהיו רק דם‪ ,‬או שכולן לשווא‪ .‬‬
‫‪( ‬יוצא)‬
‫(נכנסים המלכה‪ ,‬הורציו וג'נטלמן)‬

‫מלכה‪ :‬לא אדבר איתה‪.‬‬
‫ג'נטלמן‪ :‬היא לא מרפה‪ .‬כולה תועה בהזיות‪.‬‬
‫‪ ‬יש לרחם על מצבה‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬מה היא רוצה?‬
‫ג'נטלמן‪ :‬היא מדברת בלי סוף על אביה;‬
‫‪ ‬אומרת ששמעה שבעולם יש תרמיות;‪ ‬‬
‫‪ ‬ומהמהמת‪ ,‬וחובטת בליבה;‬
‫‪ ‬תוקפת כל מיני זוטות‪ ,‬קני‪-‬קש‪ ,‬ומשמיעה‪ ‬‬
‫‪ ‬דברים תמוהים כמעט בלי הגיון‪.‬‬
‫‪ ‬לדיבורים שלה אין שחר‪ .‬אך‬
‫‪ ‬על אף שאין בהם צורה הם מניעים ‪ ‬‬
‫‪ ‬את השומעים למצוא בהם מין משמעות‪.‬‬
‫‪ ‬הם פוערים פה בפליאה‪ ,‬ומשלימים‬
‫‪ ‬את המלים כדי להתאימם‬
‫‪ְ ‬ל מחשבות מוחם‪ ,‬ובאמת –‬
‫‪ ‬עם הקריצות וטלטולי הראש שלה ‪-‬‬
‫‪ ‬אפשר כמעט לחשוב שיש שם מחשבה‪,‬‬
‫‪ ‬לא משהו מוצק‪ ,‬אך מצער מאד‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬יהיה טוב לדבר איתה‪ ,‬כי היא‬
‫‪ ‬עוד עלולה לזרוע חשדות מסוכנים‬
‫‪ ‬בתוך מוחות חורשי רעה‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬שתיכנס‪.‬‬
‫‪( ‬יוצא הג'נטלמן)‬
‫‪ ‬נפשי חולה כל כך מחטא‪ ,‬שהיא רואה‪ ‬‬
‫‪ ‬כל שטות כמו פרולוג למחזה זוועה‪.‬‬
‫‪ ‬כי האשמה כולה חשש ובהלה; ‪ ‬‬
‫‪ ‬מפחד שיגלוה‪ ,‬את עצמה היא מפלילה‪ .‬‬
‫‪( ‬נכנסת אופליה)‬
‫אופליה‪ :‬איפה הוד מלכותה היפהפִיִית של דנמרק? ‪ ‬‬
‫מלכה‪ :‬מה לך‪ ,‬אופליה?‬
‫אופליה (שרה)‪ :‬איך אכיר אהוב אמת‬
‫‪ ‬מכל הקהל?‬
‫‪ ‬לפי המצנפת והמקל‬
‫‪ ‬וגם הסנדל‪.‬‬
‫‪ ‬מלכה‪ :‬אויה‪ ,‬גברת מתוקה‪ ,‬מה משמעות השיר הזה?‬
‫אופליה‪ :‬במילה? לא‪ ,‬במחילה‪ ,‬שימי לב‪.‬‬
‫‪( ‬שרה)‪ :‬הוא מת‪ ,‬נגמר‪ ,‬הו גברת‪,‬‬
‫‪ ‬נגמר‪ ,‬מת‪ ,‬כלום בלב אין‪.‬‬

‫‪ ‬רק עשב לראשו‪,‬‬
‫‪ ‬וברגליים אבן‪.‬‬
‫‪ ‬הו! הו!‬
‫מלכה‪ :‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬אופליה ‪-‬‬
‫אופליה‪ :‬בבקשה‪ ,‬שימי לב‪.‬‬
‫‪( ‬שרה)‪ :‬תכריך צח ְּכ שלג על הר יש ַל מת‬
‫‪( ‬נכנס המלך)‬
‫מלכה‪ :‬אוי לנו‪ ,‬תסתכל‪ ,‬אדון‪.‬‬
‫אופליה (שרה)‪ :‬פרחים מתוקים מכל עבר‪,‬‬
‫‪ ‬ודמעות של אהבת אמת‬
‫‪ ‬לא זלגו על הקבר‪.‬‬
‫מלך‪ :‬מה שלומך‪ ,‬גברת יפה?‬
‫אופליה‪ :‬טוב‪ ,‬שאלוהים ישלם לך! אומרים שהינשוף היה בתו של האופה‪ .‬חי אלוהים‪ ,‬אנחנו יודעים מה שאנחנו‪,‬‬
‫אבל‪ ‬לא מה שאנחנו יכולים להיות‪ .‬שאלוהים יישב בשולחן שלך!‬
‫מלך‪ :‬הזיות על אביה ‪-‬‬
‫אופליה‪ :‬בבקשה אל‪-‬נא נוסיף מלים על זה‪ ,‬אבל כשישאלו אותך מה זה אומר‪ ,‬תגיד‪ ‬כך‪:‬‬
‫‪( ‬שרה)‪ :‬מחר יום האהבה הקדוש‪,‬‬
‫‪ ‬מהבוקר‪ ,‬מהזריחה‪,‬‬
‫‪ ‬ואני אהיה הבתולה בחלון‪,‬‬
‫‪ ‬אהובתך שלך‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬אז הוא קם לבוש למשעי‪,‬‬
‫‪ ‬פתח את הדלת שלו‬
‫‪ ‬והכניס ת'בתולה‪ ,‬כדי שהיא‬
‫‪ ‬לא תצא בתולה‪ ,‬לא לא לא‪.‬‬
‫‪ ‬מלך‪ :‬אופליה יפה!‬
‫אופליה‪ :‬לא‪-‬לא‪ ,‬בלי לקלל‪ ,‬אני אגמור את זה‪.‬‬
‫‪( ‬שרה)‪ :‬חי ָצ לּוִב י וסנטה ָק דֹושּוס‪,‬‬
‫‪ ‬בושה‪ ,‬חרפה‪ ,‬עוון!‬
‫‪ ‬בחורים דוחפים את הקוקוס‪,‬‬
‫‪ ‬זה בושה‪ ,‬חי זנבנבון!‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬היא אומרת "נדְר ָת לפני שחדְר ָת‬
‫‪ ‬להיות לי לבעל‪ ,‬אתה!"‪ ‬‬
‫‪ ‬הוא עונה‪:‬‬
‫‪" ‬והייתי‪ ,‬כן‪-‬כן‪ ,‬גם מתחתן‬
‫‪ ‬אילו לא באת אלי למיטה"‪.‬‬
‫מלך‪ :‬כמה זמן היא במצב כזה?‬
‫אופליה‪ :‬אני מקווה שהכל יסתדר לטובה‪ .‬אנחנו חייבים בסבלנות‪ .‬אבל אני לא יכולה שלא לבכות כשאני חושבת‬
‫איך יכלו לטמון אותו באדמה קרה‪ .‬אחי יידע על זה‪ .‬ואם כן אני מודה לכן על עצתכן הטובה‪ .‬נא לקרוא לכרכרה שלי!‬
‫לילה טוב‪ ,‬גבירות‪ ,‬לילה טוב‪ .‬גבירות מתוקות‪ ,‬לילה טוב‪ ,‬לילה טוב‪.‬‬
‫‪( ‬יוצאת)‬
‫מלך‪ :‬לך אחריה‪ .‬פקח עליה עין‪ ,‬אנא!‬
‫‪( ‬יוצא הורציו)‬
‫‪ ‬אה‪ ,‬זה הרעל של יגון עמוק‪ .‬הכל נובע‬
‫‪ ‬ממות אביה – ועכשיו תראי!‬
‫‪ ‬הו גרטרוד‪ ,‬גרטרוד‪,‬‬
‫‪ ‬כשאסונות באים‪ ,‬הם לא באים לבד‪,‬‬
‫‪ ‬כמו מרגלים‪ ,‬אלא גדודים‪-‬גדודים‪:‬‬
‫‪ ‬קודם נרצח אביה; ואז בנך הלך‪ ,‬‬
‫‪ ‬כשהוא עצמו אשם בסילוקו;‬
‫‪ ‬העם תוסס ומתבוסס במחשבות סמיכות‬
‫‪ ‬ולא בריאות‪ ,‬לוחש שמועות על מות‬
‫‪ ‬פולוניוס היקר‪ ,‬שאנו כמו חובבנים‬
‫‪ ‬קברנו חרש‪-‬חרש בגניבה;‬
‫‪ ‬אופליה‪ ,‬אומללה‪ ,‬איבדה את השפיות‬
‫‪ ‬שבלעדיה אנו רק תמונות או בהמות;‬
‫‪ ‬ולבסוף‪ ,‬ולא פחות חשוב‪,‬‬
‫‪ ‬אחיה מצרפת שב בחשאי‪,‬‬
‫‪ ‬הוא מתבשל בחשדות‪ ,‬תועה בערפל‪ ,‬ואין‬
‫‪ ‬מחסור ִּב ְמ ַזְמ זמים שמרעילים לו את האוזן‬
‫‪ ‬בדברי ארס על המוות של אביו ‪-‬‬
‫‪ ‬ומכיוון שאין להם שום חומר ממשי‪ ‬‬
‫‪ ‬לא בוחלים בהשמצות נגדי‪ ‬‬
‫‪ ‬מפה לאוזן‪ .‬גרטרוד יקרה שלי‪,‬‬
‫‪ ‬כל זה ‪ -‬כמו אלף מטחים מקנה תותח אחד ‪ -‬‬
‫‪ ‬הורג אותי אלף מיתות‪.‬‬
‫‪( ‬רעש מבפנים)‬
‫מלכה‪ :‬אוי לי‪ ,‬מה זה הרעש?‬
‫מלך‪ :‬אתם שם! איפה השומרים שלי? שיתייצבו בדלת!‬
‫‪( ‬נכנס שליח)‬
‫‪ ‬מה יש?‬
‫שליח‪ :‬הצל את עצמך‪ ,‬אדון‪.‬‬
‫‪ ‬גם כשעולה אוקיינוס על גדותיו‬
‫‪ ‬הוא לא טורף את המישור בשטף‪ ,‬בלי רחם‪,‬‬
‫‪ ‬כמו שלארטס הצעיר שועט‬
‫‪ ‬ובדרכו רומס את אנשיך‪ .‬‬
‫‪ ‬האספסוף קורא לו "המנהיג"‪,‬‬

‫‪ ‬וכאילו העולם הולך להיברא עכשיו‪,‬‬
‫‪ ‬ונמחקו מסורת ועבר‪ ,‬המייצבים‬
‫‪ ‬והבסיס לכל‪ ,‬הם צועקים‪:‬‬
‫‪" ‬אנחנו בוחרים‪ָ :‬לֶא ְר ֶט ס מלך!" ים‬
‫‪ ‬של כובעים‪ ,‬ידיים‪ ,‬לשונות‬
‫‪ ‬מריע למרומים‪ָ" :‬לֶא ְר ֶט ס לשלטון! לארטס מלך!"‬
‫‪( ‬רעש מבפנים)‬
‫מלכה‪ :‬באיזו צהלה הם מזנקים על נתיב סרק! היי‪ ,‬‬
‫‪ ‬זה פיתיון‪ ,‬כלבים דנים בוגדים!‬
‫מלך‪ :‬שוברים את הדלתות‪.‬‬
‫‪( ‬נכנסים ָלֶא ְר ֶט ס ומלוויו)‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬איפה המלך הזה?‪ - ‬רבותי‪ ,‬עמדו כולכם בחוץ‪.‬‬
‫המלווים‪ :‬לא‪ ,‬בואו ניכנס‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬בבקשה‪ ,‬תנו לי לבד!‬
‫המלווים‪ :‬ניתן‪ ,‬ניתן‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬תודה לכם‪ִ .‬ש ְמ רו‪ ‬על הכניסה‪.‬‬
‫‪( ‬יוצאים המלווים)‬
‫‪ ‬אאאא מלך מלוכלך‪ ,‬תביא לי‬
‫‪ ‬את אבי‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬במתינות‪ָ ,‬לֶא ְר ֶט ס היקר‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬אם יש טיפת דם מתונה אחת בי‪ ,‬אז‬
‫‪ ‬אני ממזר‪ ,‬אבי קרנן‪ ,‬ועל מצח אמי‬
‫‪ ‬הזך ‪ -‬פה! פה! – ָח רּות אות של קלון‪:‬‬
‫‪ ‬זונה‪.‬‬
‫מלך‪ :‬מה הסיבה‪ָ ,‬לֶא ְר ֶט ס‪ ,‬למרידת הנפילים‬
‫‪ ‬שלך? גרטרוד‪ ,‬עזבי אותו‪ .‬אל תחששי לי‪.‬‬
‫‪ ‬מלך אפוף הילה כה אלוהית‬
‫‪ ‬שלבגידה מותר רק להציץ על מטרתה‪ ,‬‬
‫‪ ‬לא לממש את רצונה‪ .‬אמור‪ָ ,‬לֶא ְר ֶט ס‪ ,‬מה‬
‫‪ ‬אתה כל כך בוער? גרטרוד‪ ,‬עזבי אותו‪.‬‬
‫‪ֶ ‬גבר‪ ,‬דּבר‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬איפה אבי?‬
‫מלך‪ :‬מת‪.‬‬
‫גרטרוד‪ :‬אך‬
‫‪ ‬לא הוא הרג!‬
‫מלך‪ :‬תני לו לחקור כרצונו‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬איך זה יצא שמת? איתי לא ישחקו‪.‬‬
‫‪ ‬לגיהינום נאמנות! שבועות חובה ַלשד‬
‫‪ ‬הכי שחור! מצפון ואצילות ַלבור הכי‬

‫‪ ‬עמוק! לי לא אכפת להיות ארור! אני עומד כך‬
‫‪ ‬ששני העולמות שווים לי כקליפת השום‪.‬‬
‫‪ ‬יבוא מה שיבוא‪ ,‬אני אנקום‬
‫‪ ‬בשם אבי עד תום‪.‬‬
‫מלך‪ :‬מי יעצור אותך?‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬רק רצוני‪ ,‬לא העולם כולו‪.‬‬
‫‪ ‬אשר לאמצעים שלי‪ ,‬גם אם הם מוגבלים‪,‬‬
‫‪ ‬הם יעשו הרבה‪ .‬‬
‫מלך‪ָ :‬לֶא ְר ֶט ס טוב‪,‬‬
‫‪ ‬אם ברצונך לדעת אל נכון את העובדות‬
‫‪ ‬על מות אביך היקר‪ ,‬האם‬
‫‪ ‬דורשת נקמתך לטרוף בלי אבחנה‬
‫‪ ‬את כל החבילה‪ ,‬חבר וגם אויב‪,‬‬
‫‪ ‬מפסיד ומנצח?‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬רק את אויביו‪.‬‬
‫מלך‪ :‬ותזהה אותם?‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬לחבריו אני אפתח את זרועותי‪ ,‬וכמו ‪ ‬‬
‫‪ַֹ ‬ש ְק ַנאי אשר מזין את גוזליו בדם לבו‪,‬‬
‫‪ ‬אקיז דמי למענם‪.‬‬
‫מלך‪ :‬עכשיו דיברת כמו‬
‫‪ ‬בן טוב‪ ,‬אציל אמת‪ .‬אני נקי‬
‫‪ ‬לחלוטין ממות אביך‪ ,‬ומקונן עליו‬
‫‪ ‬בכל חושי‪ ,‬שזה יהיה ברור לך‬
‫‪ ‬כמו שאתה רואה אור‪-‬יום‪.‬‬
‫‪( ‬רעש מבחוץ)‬
‫קולות‪ :‬תנו לה להיכנס‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬מה יש שם‪ ,‬מה הרעש?‬
‫‪( ‬נכנסת אופליה‪ ,‬בלבוש מוזר עם קש ופרחים)‬
‫‪ ‬הו חום‪ ,‬יבש לי את המוח!‬
‫‪ ‬דמעות מלח כפולות‪ ,‬שרפו לי את ִּב ְר ּכת‬
‫‪ ‬הראייה! חי אלוהים‪ ,‬לשיגעון שלך יהיה‬
‫‪ ‬מחיר כזה שהמשקולת תהפוך את המאזניים‪.‬‬
‫‪ ‬הו שושנה של מאי‪ ,‬עלמה יפה‪,‬‬
‫‪ ‬אחות טובה‪ ,‬אופליה מתוקה!‬
‫‪ ‬שמיים‪ ,‬יתכן שדעתה של נערה‬
‫‪ ‬היא בת‪-‬תמותה כמו חייו של איש זקן? ‪ ‬‬
‫‪ ‬טבע‪-‬אדם אציל באהבה‪ ,‬והוא שולח‬
‫‪ ‬איזו דוגמה מובחרת מעצמו‪ ‬‬
‫‪ ‬בעקבות מי שהוא אוהב‪ .‬‬

‫אופליה (שרה)‪ :‬בלי ארון נקברה הגופה ‪-‬‬
‫‪ ‬היי נון נוני נוני היי נוני ‪-‬‬
‫‪ ‬במטר של דמעות נשטפה‪ ...‬‬
‫‪( ‬מדברת)‪ :‬הייה שלום‪ ,‬יונה שלי‪ ,‬יון‪-‬יוני!‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬לו דעתך היתה צלולה‪ ,‬ולהסית לנקמה ביקשת‪,‬‬
‫‪ ‬זה לא היה כה משכנע‪.‬‬
‫אופליה‪ :‬צריך לשיר "ַמ ָּט ה ַמ ָּט ה‪ ,‬קיראו לו ְל ַמ ָּט ה"‪ ...‬הה‪ ,‬כמה הפזמון קולע! זה היה‪ ‬סוכן‪-‬האחוזה השקרן שגנב את‬
‫הבת של אדונו!‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬השום‪-‬דבר הזה גדול מכל דבר‪.‬‬
‫אופליה‪ :‬הנה ִז ְכ ריני‪ ,‬זה בשביל לזכור‪ .‬אנא‪ ,‬אהובי‪ְ ,‬ז כור‪ .‬והנה אמנון ותמר‪ ,‬מר‪ ,‬מר‪...‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬מסמך של שיגעון‪ :‬מיזוג של מחשבות וזיכרון‪.‬‬
‫אופליה‪ :‬הנה שּוָמ ר‪ַ ,‬מ ר‪ַ ,‬מ ר‪ ...‬הנה מֹור‪ ,‬בשבילך‪ .‬והנה מור בשבילי‪ .‬המור הוא מתוק‪ ,‬המור הוא מר‪ ...‬כל אחד‬
‫והמור שלו‪ .‬קחי‪ ,‬גברת‪ .‬קח‪ ,‬מר‪ ...‬מר‪ ...‬מר‪ ...‬מרגניות‪ ...‬הייתי נותנת לכם גם סיגליות‪ ,‬אבל הן נבלו כולן כשאבי מת‪.‬‬
‫אומרים שסופו היה סוף טוב‪ .‬‬
‫‪ ‬והאמנם הוא שוב לא ישוב?‬
‫‪ ‬האמנם הוא שוב לא ישוב?‬
‫‪ ‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬הוא מת‪.‬‬
‫‪ ‬בעולם האמת‪.‬‬
‫‪ ‬לעולם הוא שוב לא ישוב‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬היה לו זקן כמו שלג לבן‪,‬‬
‫‪ ‬ופרצוף חיוור כמו פשתן‪.‬‬
‫‪ ‬הוא הלך‪ ,‬הוא הלך‪,‬‬
‫‪ ‬ולשווא ניאנח‪.‬‬
‫‪ ‬ירחם על נפשו אלוהים הרחמן!‬
‫‪ ‬ועל כל הנשמות ביחד‪ ,‬אני מתפללת לאלוהים‪ .‬אלוהים יהיה איתכם‪ ,‬שלום‪ ,‬שלום‪.‬‬
‫‪( ‬יוצאת)‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬אתם רואים את זה? הו אלוהים!‬
‫מלך‪ :‬להשתתף בצערך זו חובתי‪ָ ,‬לֶא ְר ֶט ס‪,‬‬
‫‪ ‬אם לא ‪ -‬אתה שולל ממני זכות‪.‬‬
‫‪ ‬צא ותבחר בין ידידיך הנבונים‬
‫‪ ‬מי שתרצה‪ ,‬לשמוע ולשפוט בינינו‪.‬‬
‫‪ ‬אם יימצא שיש בנו שמץ אשמה ‪ ‬‬
‫‪ ‬במישרין או בעקיפין‪ ,‬ניתן לך‬
‫‪ ‬את ממלכתנו‪ ,‬את כתרנו‪ ,‬את חיינו‪ ,‬ואת כל‬
‫‪ ‬מה שנקרא שלנו כפיצוי‪ .‬אבל אם לא‪,‬‬
‫‪ ‬הואל‪-‬נא להקציב לנו קצת זמן‪,‬‬
‫‪ ‬ונעמול עם נשמתך כדי ְל ַר צות אותה‬
‫‪ ‬כהלכה‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬שיהיה כך‪ .‬נסיבות מותו‪,‬‬
‫‪ ‬וקבורתו האלמונית ‪ -‬בלי אות‪-‬כבוד‪,‬‬
‫‪ ‬או חרב‪ ,‬או עיטור על גופתו‪,‬‬
‫‪ ‬בלי טקס ממלכתי יאה – כל זה‬
‫‪ ‬זועק מהרקיע עד הארץ שאשאל‬
‫‪ ‬קצת שאלות‪.‬‬
‫מלך‪ :‬ונענה על כל אחת‪ .‬‬
‫‪ ‬ובמקום שבו יש חטא – שהגרזן ינחת‪.‬‬
‫‪ ‬בבקשה‪ ,‬בוא לך איתי‪.‬‬
‫(נכנסים הורציו ואדון)‬

‫‪ ‬‬
‫הורציו‪ :‬מי אלה שמבקשים לדבר איתי?‬
‫אדון‪ :‬אנשים יורדי‪-‬ים‪ ,‬אדוני‪ .‬הם אומרים שיש להם מכתבים בשבילך‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬שייכנסו‪.‬‬
‫‪( ‬יוצא האדון)‬
‫‪ ‬אין לי מושג מאיזה חלק בעולם שולחים אלי דרישות שלום‪ ,‬אם לא מהנסיך המלט‪ .‬‬
‫‪( ‬נכנסים מלחים)‬
‫מלח‪ :‬שאלוהים יברך אותך‪ ,‬אדון‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬שהוא יברך גם אותך‪.‬‬
‫מלח‪ :‬הוא יברך‪ ,‬אדון‪ ,‬אם מתחשק לו‪ .‬יש פה מכתב בשבילך‪ ,‬אדון – זה מהשגריר שנשלח לאנגליה ‪ -‬אם השם שלך‬
‫הורציו‪ ,‬כמו שאומרים לי‪ .‬‬
‫הורציו (קורא את המכתב)‪" :‬הורציו‪ ,‬אחרי שתעבור על המכתב‪ ,‬תן לטיפוסים הללו אפשרות גישה למלך‪ .‬יש להם‬
‫מכתבים בשבילו‪ .‬לפני שמלאו לנו יומיים על הים‪ ,‬ספינת פירטים עם ציוד מלחמתי מאד רדפה אחרינו‪ .‬כיוון שנמצאנו‬
‫איטיים במהירות מפרש‪ ,‬שיחקנו גיבורים בלית‪-‬ברירה‪ ,‬וַב מאבק עליתי על סיפונם‪ .‬מייד התרחקו מן הספינה שלנו‪ ,‬וכך‬
‫יצא שרק אני נהייתי שבוי שלהם‪ .‬הם התייחסו אלי כגנבים רבי‪-‬חסד‪ .‬אבל הם ידעו מה הם עושים‪ .‬אני אמור להחזיר‬
‫להם טובה‪ .‬שהמלך יקבל את המכתבים ששלחתי‪ ,‬ואתה בוא אלי במהירות כאילו ברחת‪ ‬מן המוות‪ .‬יש לי מלים לגלות‬
‫באוזנך שיעשו אותך אילם‪ .‬ועדיין הן ‪ ‬קלות מכובד העניין‪ .‬הטיפוסים הטובים האלה יביאו אותך לאן שאני נמצא‪.‬‬
‫רוזנקרנץ וגילדנסטרן ממשיכים במסלולם לאנגליה‪ .‬עליהם יש לי הרבה מה לספר לך‪ .‬שלום‪ .‬זה שאתה יודע ששלך‬
‫הוא ‪ -‬המלט‪".‬‬
‫‪ ‬בואו‪ .‬אפתח לכם דלתות בזכות המכתבים‬
‫‪ ‬האלה‪ .‬ועשו את זה מהר‪ ,‬כדי להוביל אותי‬
‫‪ ‬לזה אשר שלח אותם‪.‬‬

‫(נכנסים המלך וָלֶא ְר ֶט ס)‬

‫‪ ‬‬
‫מלך‪ :‬על מצפונך כעת לחתום את הזיכוי שלי‪,‬‬
‫‪ ‬ועל לבך לרשום אותי בתור חבר‪ ,‬‬
‫‪ ‬שכן שמעת‪ ,‬והבנת טוב‪ ,‬‬
‫‪ ‬שהרוצח של אביך האציל‬
‫‪ ‬ביקש גם את חיי‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬כך זה נראה‪.‬‬
‫‪ ‬אבל אמור לי למה לא הפעלת את‬
‫‪ ‬זרוע החוק מול מעשים כה חמורים‬
‫‪ ‬ופליליים? זה מה שהתבקש בשם‬
‫‪ ‬מעמדך וביטחונך וחוכמתך‪,‬‬
‫‪ ‬וכל היתר‪.‬‬
‫מלך‪ :‬אה‪ ,‬משתי סיבות‪ ,‬‬
‫‪ ‬שייראו לך אולי קלושות‪ ,‬אבל אצלי‪ ‬‬
‫‪ ‬הן כבדות ערך‪ .‬למלכה אמו‬
‫‪ ‬הוא טעם החיים כמעט‪ ,‬ועבורי ‪ -‬‬
‫‪ ‬אם זו חולשה או מעלה לא משנה ‪ -‬‬
‫‪ ‬היא חלק לא‪-‬נפרד מנשמתי ומחיי;‬
‫‪ ‬כמו שכוכב לא שט אלא במסלולו‪,‬‬
‫‪ ‬איני יכול ִּב ְל ָּת ּה‪ .‬סיבה שניה ‪ ‬‬
‫‪ ‬שלא יכולתי לעשות חשבון פומבי היא‬
‫‪ ‬האהבה האדירה שהעם הרחב רוחש לו‪.‬‬
‫‪ ‬כל פגם שלו טובלים הם בחיבה‪ ,‬וכמו‬
‫‪ ‬המעיין אשר הופך עצים לאבן‪ ,‬הם‬
‫‪ ‬מטהרים כל עבירה שלו; אז כל חיַצ י‪,‬‬
‫‪ ‬שהם דקים מדי מול רוח כה עזה‪,‬‬
‫‪ ‬היו עפים בחזרה אלי ַלקשת‪,‬‬
‫‪ ‬במקום ַלמטרה‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬וכך אני איבדתי אב אציל‪,‬‬
‫‪ ‬אחות שהייאוש אחז בה‪ ,‬שערּכה‪,‬‬
‫‪ ‬אם לזמר המנון ִל ְז מן‪-‬עבר‪,‬‬
‫‪ ‬ניצב על פסגת הר מול כל הדור‪,‬‬
‫‪ ‬כליל השלמות‪ .‬אך הנקמה שלי תבוא‪.‬‬
‫מלך‪ :‬אין לך מה לדאוג‪ .‬אל תאמין‬
‫‪ ‬שאנו כל כך אטומים שכשמושכים‬
‫‪ ‬לנו את הזָק ן נקרא לזה משחק‪.‬‬
‫‪ ‬תשמע ממני עוד מעט יותר‪ .‬אהבתי את‬
‫‪ ‬אביך‪ ,‬ואני אוהב גם את עצמי‪,‬‬

‫‪ ‬ומתוך זה תבין‪ ,‬נדמה לי ‪ ‬ש‪ -‬‬
‫‪( ‬נכנס שליח עם מכתבים)‬
‫‪ ‬איך? מה זה?‬
‫שליח‪ :‬מכתבים‪ ,‬כבודו‪ ,‬מהמלט‪.‬‬
‫‪ ‬אלה להוד רוממותך‪ .‬זה למלכה‪.‬‬
‫מלך‪ :‬מהמלט? מי הביא אותם?‬
‫שליח‪ :‬אומרים שמלחים‪ .‬אתי לא נפגשו‪.‬‬
‫‪ ‬קלאודיו נתן לי‪ .‬הוא קיבל אותם‬
‫‪ ‬מזה שהביא‪.‬‬
‫מלך‪ :‬אתה תשמע אותם‪ָ ,‬לֶא ְר ֶט ס‪.‬‬
‫‪ ‬צא‪( .‬יוצא השליח‪).‬‬
‫‪( ‬קורא)‪" :‬רם ונישא‪ ,‬דע שנחתי עירום ועריה בממלכה שלך‪ .‬מחר אבקש רשות‪ ‬לראות את עיניך המלכותיות;‪ ‬‬
‫ואז‪ ,‬לאחר שאבקש את סליחתך‪ ,‬אגולל בפניך את הסיבות לחזרתי הפתאומית‪ ,‬ואף יותר מכך ‪ -‬המוזרה‪ .‬המלט‪".‬‬
‫‪ ‬מה זה צריך להיות? גם כל האחרים חזרו‪,‬‬
‫‪ ‬או שזה סתם תרגיל‪ ,‬ואין דבר כזה?‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬הכתב מוכר לך?‬
‫מלך‪ :‬החתימה של המלט‪" .‬עירום ועריה!"‬
‫‪ ‬ובנון‪-‬בית פה הוא אומר "לבד"‪.‬‬
‫‪ ‬מה‪ ,‬יש לך הסבר?‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬לי זו חידה‪ ,‬אדון‪ .‬אך שיבוא‪.‬‬
‫‪ ‬זה מלבה את המרירות בלב שלי‬
‫‪ ‬שעוד אחיה לומר לו בעיניים "זה‬
‫‪ ‬מה שעשית‪".‬‬
‫מלך‪ :‬אם זה המצב‪ ,‬לארטס ‪ -‬‬
‫‪ ‬ואיך זה יתכן? אבל איך לא? ‪ -‬‬
‫‪ ‬תסור למרותי?‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬כן‪ ,‬אדוני‪,‬‬
‫‪ ‬אם לא תורה לי דרך של שלום‪ .‬‬
‫מלך‪ :‬רק של שלומך‪ .‬אם הוא חזר עכשיו‪,‬‬
‫‪ָ ‬ס טה ממסעו בלי כוונה לצאת אליו ‪ ‬‬
‫‪ ‬שנית‪ ,‬אסית אותו לקראת מבצע‪,‬‬
‫‪ ‬אשר מבשיל כעת במזימתי‪,‬‬
‫‪ ‬ואין לו שום סיכוי בו‪ ,‬רק ליפול‪ .‬ועל מותו‬
‫‪ ‬לא יצפצף משב של חטא‪ ,‬כי גם אמו‪ ‬‬
‫‪ ‬לא תפצח את העסק ותקרא‬
‫‪ ‬לו תאונה‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬מעלתך‪ ,‬אני לפקודתך‪,‬‬
‫‪ ‬ובעיקר אם תתכנן זאת כך‪ ‬‬
‫‪ ‬שאהיה הכלי הְמ ַב ֵצ ע‪.‬‬

‫מלך‪ :‬בדיוק‪.‬‬
‫‪ ‬דוּבר בך רבות מאז נסיעתך‪,‬‬
‫‪ ‬גם באזניו של המלט‪ ,‬בזכות כשרון‬
‫‪ ‬שבו‪ ,‬אומרים‪ ,‬אתה פורח‪ .‬סכום‬
‫‪ ‬כל מרכיביך לא הקפיץ בו שום קנאה‬
‫‪ ‬כמו זה ‪ -‬ומן הזן המכוער מכל‪,‬‬
‫‪ ‬לדעתי‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬ואיזה חלק זה‪ ,‬כבודו?‬
‫מלך‪ :‬נוצה בכובע הנעורים‪ ,‬אך הכרחית‪,‬‬
‫‪ ‬כי את הנעורים הולמים ַמ דים‬
‫‪ ‬של קלּות‪-‬דעת כשם שַלבגרּות‬
‫‪ ‬המיושבת מתאימות פרוות‬
‫‪ ‬וחליפות‪ְּ ,‬כ אות לכובד‪-‬ראש‬
‫‪ ‬והקפדה על הְּב ריאּות‪ .‬לפני חודשיים‬
‫‪ ‬היה פה איש אחד מנורמנדי‪ ,‬צרפת‪.‬‬
‫‪ ‬הכרתי צרפתים‪ ,‬אישית וגם בקרב‪ ,‬והם‬
‫‪ ‬יודעים לרכוב על סוס‪ ,‬אך האביר הזה‬
‫‪ ‬היה כמו מכשף‪ .‬האיש והאוכף היו‬
‫‪ ‬בשר אחד‪ ,‬ואת סוסו הביא‪ ‬‬
‫‪ ‬למעשי פלאים ְּכ ִא ילו שגופו נטבע‪,‬‬
‫‪ִ ‬ט ְב עֹו נטמע בבהמה האמיצה‪.‬‬
‫‪ ‬הוא כה הדהים אותי שכל תרגיל‪ ‬‬
‫‪ ‬ולהטוט מרהיב שאדמיין לא מתקרב‬
‫‪ ‬למה שהוא עשה‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬מנורמנדי הוא בא?‬
‫מלך‪ :‬מנורמנדי‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ָ :‬למֹוְר ד‪ ,‬אני בטוח‪.‬‬
‫מלך‪ :‬זה האיש‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬מכיר אותו היטב‪ .‬הוא באמת‬
‫‪ ‬היהלום בכתר האומה‪.‬‬
‫מלך‪ :‬האיש הילל אותך‪,‬‬
‫‪ ‬נתן עדות כה מפוארת על‬
‫‪ ‬הצטיינותך בהגנה‪-‬עצמית‪,‬‬
‫‪ ‬ובעיקר באמנות הסייף‪ ,‬והכריז‬
‫‪ ‬שיהיה מדהים לראות אחד‬
‫‪ ‬שישתווה לך; לאלופי הסייף של‬
‫‪ ‬צרפת אין ‪ -‬הוא נשבע ‪ -‬גמישות‪,‬‬
‫‪ ‬זריזות או התמצאות לעומתך‪ .‬ואדוני‪,‬‬
‫‪ ‬הדיווחים שלו הרעילו עד כדי כך‬

‫‪ ‬את המלט ַּב קנאה שלו‪ ,‬שהוא‬
‫‪ ‬רק התפלל והתחנן שתמהר‬
‫‪ ‬לשוב לארץ כדי שישחק מולך‪.‬‬
‫‪ ‬עכשיו‪ ,‬מזה ‪-‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬מזה מה‪ ,‬אדוני?‬
‫מלך‪ :‬אבא שלך היה יקר לך‪ָ ,‬לֶא ְר ֶט ס?‬
‫‪ ‬או שאתה ציור של צער ותו לא‪,‬‬
‫‪ ‬פרצוף בלי לב?‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬למה אתה שואל את זה?‬
‫מלך‪ :‬לא שאני חושב שלא אהבת את‬
‫‪ ‬אביך‪ ,‬אך אני יודע שהזמן ‪ -‬בורא‬
‫‪ ‬האהבה הוא‪ ,‬וראיתי דוגמאות אינספור‬
‫‪ ‬איך מכבה הזמן את זיק האש שלה‪ .‬‬
‫‪ ‬בלב ִל ּבה של להבת האהבה‬
‫‪ ‬יש איזה פתיל שמכלה אותה‪,‬‬
‫‪ ‬ואף טוב לא נשאר יציב‪.‬‬
‫‪ ‬שכן הטוב‪ ,‬כשהוא תופח עד‬
‫‪ ‬לגודש‪ ,‬מת מרוב "יותר מדי"‪ .‬‬
‫‪ ‬את מה שברצוננו לעשות‪ ‬‬
‫‪ ‬חובה עלינו לעשות כל עוד‬
‫‪ ‬זה ברצוננו‪ .‬כי ה"ברצוננו" משתנה‪,‬‬
‫‪ ‬והוא נידון לדעיכות ועיכובים‬
‫‪ ‬רבים כמו לשונות‪ ,‬ידיים‪ ,‬תאונות‪.‬‬
‫‪ ‬וה"חובה עלינו" היא אנחת החרטה‬
‫‪ ‬של בזבזן‪ :‬כיס קל ולב כבד‪.‬‬
‫‪ ‬אך בוא נתקוף את שורש הגידול‪:‬‬
‫‪ ‬המלט חוזר‪ְ .‬ל מה תהיה מוכן‬
‫‪ ‬כדי להוכיח שאתה בנו של אביך‬
‫‪ ‬במעשים‪ ,‬לא במילים?‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬לחתוך לו ת'גרון‬
‫‪ ‬בכנסיה‪.‬‬
‫מלך‪ :‬אין שום מקום קדוש‬
‫‪ ‬בשביל רוצח‪ ,‬זה נכון‪ .‬לנקמה‬
‫‪ ‬אסור שיהיו גבולות‪ .‬אבל‪ָ ,‬לֶא ְר ֶט ס טוב‪,‬‬
‫‪ ‬האם לזה תהיה מוכן‪ :‬להישאר חבוי‬
‫‪ ‬בחדריך? המלט‪ ,‬בשובו‪ ,‬יידע‬
‫‪ ‬שגם אתה חזרת‪ .‬נארגן‬
‫‪ ‬כאלה שיפארו את כישוריך‪,‬‬
‫‪ ‬יוסיפו עוד ברק כפול לתהילה‬

‫‪ ‬שהעניק לך הצרפתי‪ .‬ואז‪ ‬‬
‫‪ ‬נפגיש אתכם ונהמר על ראשיכם‪ .‬‬
‫‪ ‬הוא‪ ,‬שליבו קל ואציל‪ ,‬נקי‬
‫‪ ‬מתחבולות‪ ,‬לא ידקדק לבדוק‬
‫‪ ‬כל חוד ולהב‪ ,‬כך שבקלות‪,‬‬
‫‪ ‬או עם בחישה קלה מאד‪ ,‬תוכל לבחור‬
‫‪ ‬חרב מושחזת‪ ,‬לא של תחרות‬
‫‪ ‬משחק‪ ,‬ובדקירה אחת ומחושבת‬
‫‪ ‬תנקום את מות אביך‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬אעשה את זה‪,‬‬
‫‪ ‬ולשם כך אמשח את חוד חרבי‪.‬‬
‫‪ ‬קניתי מרוכל‪-‬תרופות אחד משחה‬
‫‪ ‬כה קטלנית שאם תטבול סכין בה רק‬
‫‪ ‬לרגע‪ ,‬מספיקה דקירה אחת‪ ,‬ואין‬
‫‪ ‬תרופה‪ ,‬מרקחת או אבקה –‬
‫‪ ‬לו גם מוזגו מכל צמח מרפא‬
‫‪ ‬מתחת לירח – שיצילו מן המוות מי‬
‫‪ ‬שרק נשרט בה‪ .‬על חרבי אשים את הקללה‬
‫‪ ‬הזאת‪ ,‬שאם רק אגרד לו את העור‪,‬‬
‫‪ ‬זה מוות ודאי‪.‬‬
‫מלך‪ :‬בוא ונחשוב עוד קצת לעומק‪,‬‬
‫‪ ‬נשקול את הגורמים‪ ,‬הזמן‪ ,‬האמצעים‪ ‬‬
‫‪ ‬שישחקו לטובתנו‪ .‬אם זה ייכשל‪,‬‬
‫‪ ‬ומטרתנו תתגלה עקב ביצוע רע‪,‬‬
‫‪ ‬עדיף לא לנסות בכלל‪ .‬לכן חובה‪ ‬‬
‫‪ ‬שתהיה לנו תכנית ב' במגירה‪ ,‬שתיושם‬
‫‪ ‬אם תשתבש הראשונה‪ .‬ששש‪ ,‬תן לראות‪.‬‬
‫‪ ‬אנחנו נתערב מי ינצח ‪-‬‬
‫‪ ‬יש לי!‬
‫‪ ‬כשמּפעילּות תתחילו להזיע ולהיות ‪ ‬‬
‫‪ ‬צמאים (ואל תרפה לרגע כדי שזה‬
‫‪ ‬יקרה) הוא יבקש לשתות‪ ,‬ואז אציע לו‬
‫‪ ‬גביע מיוחד‪ ,‬שאם‪ ‬הוא רק ילגום‬
‫‪ ‬ממנו‪ ,‬גם אם במקרה יחמוק‬
‫‪ ‬מדקירתך ‪ ‬הרעילה‪ ,‬המטרה ‪ ‬‬
‫‪ ‬שלנו תתממש‪ .‬אך רגע‪ ,‬מה הרעש?‬
‫‪( ‬נכנסת המלכה)‬
‫מלכה‪ :‬אסון אחד דורך על השני‪ ,‬מהר כל כך‬
‫‪ ‬רצים הם‪ .‬אחותך טבעה‪ָ ,‬לֶא ְר ֶט ס‪.‬‬

‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬טבעה! הה‪ ,‬איפה?‬
‫מלכה‪ :‬יש ערבה שנטויה מעל‬
‫‪ ‬הפלג‪ ,‬בזגוגית המים משתקפים‬
‫‪ ‬עליה הישישים‪ .‬בעץ הזה‪ ‬‬
‫‪ ‬קלעה זרים עולים על כל דמיון‪,‬‬
‫‪ ‬עם דרדרים‪ ,‬חינניות‪ ,‬סרפד‪,‬‬
‫‪ ‬וסחלבים סגולים‪ ,‬שהרועים‪ ‬‬
‫‪ ‬החצופים קוראים להם בשם‬
‫‪ ‬גס‪ ,‬אך בתולות צנועות קוראות להם‬
‫‪ ‬האצבעות‪-‬של‪-‬המתים‪ .‬כשהיא טיפסה‬
‫‪ ‬לתלות נזרי צמחים על בדי עץ‪,‬‬
‫‪ ‬ענף אחד זדוני נשבר‪ ,‬ושלל ‪ ‬‬
‫‪ ‬פרחיה‪ ,‬וגם היא‪ ,‬נפלו לפלג הבוכה‪.‬‬
‫‪ ‬בגדיה נפרשו לרווחה‪ ,‬‬
‫‪ ‬וכמו בתולת‪-‬ים לזמן מה נשאו אותה‪.‬‬
‫‪ִּ ‬ב ְז מן זה שרה ְּב ִל יל שיֵר י מזמור‬
‫‪ ‬מּפעם‪ ,‬כמו אחת שלא‪ ‬ערה‬
‫‪ ‬למצוקתה‪ ,‬או כמו יצור‬
‫‪ ‬אשר נולד וחי במים‪ .‬אך זה לא ‪ ‬‬
‫‪ ‬נמשך הרבה עד שבגדיה‪ ,‬הכבדים‬
‫‪ ‬מרוב שתייה‪ ,‬משכו למטה את‪ ‬‬
‫‪ ‬האומללה מֶזמר מתנגן‬
‫‪ ‬לבוץ של מוות‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬הו‪ ,‬אז היא טבעה‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬טבעה‪ ,‬טבעה‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬את מלאה מים רבים מדי‪ ,‬אופליה מסכנה‪,‬‬
‫‪ ‬לכן אני אוסר את דמעותי‪ .‬אבל‬
‫‪ ‬אנחנו חלשים – הטבע את שלו‬
‫‪ ‬עושה‪ ,‬ושתאמר לה הבושה מה שתאמר‪.‬‬
‫‪( ‬בוכה) כשאלה יסתלקו‪ ,‬לא אהיה עוד נקבה‪.‬‬
‫‪ ‬שלום‪ ,‬כבודו‪ .‬יש לי נאום של אש‬
‫‪ ‬שמשתוקק לשרוף‪ ,‬אך השטויות‬
‫‪ ‬האלה מטביעות אותו‪.‬‬
‫‪( ‬יוצא)‬
‫מלך‪ :‬גרטרוד‪,‬‬
‫‪ ‬נלך בעקבותיו‪ .‬כמה טרחתי לשכך‬
‫‪ ‬את זעמו! עכשיו אני פוחד הוא יתעורר שוב‪.‬‬
‫‪ ‬אז בואי נלך בעקבותיו‪.‬‬
‫(נכנסים שני ליצנים)‬

‫‪ ‬‬
‫ליצן א‪ :‬זה נכון שהולכים לקבור אותה על פי הנוצריות למרות שהיא חיפשה גאולת עולם‪ ‬בהתנדבות?‬
‫ליצן ב‪ :‬אני אומר לך שכן‪ .‬אז תחפור לה את הקבר ישר‪ .‬חוקר חקרי המוות ישב עליה‪ ‬ישיבה ומצא שמגיע לה טקס‬
‫שכיבה‪.‬‬
‫ליצן א‪ :‬איך זה יכול להיות‪ ,‬אלא אם כן היא הטביעה את עצמה בתור הגנה עצמית?‬
‫ליצן ב‪ :‬איך! זה הממצא שהוא מצא!‬
‫ליצן א‪ :‬זה בטח היה התקפה עצמית‪ .‬אין אפשרות אחרת‪ .‬כי הנקודה היא כזאת‪ :‬אם אני‪ ‬מטביע את עצמי ביודעין‪,‬‬
‫משמע זו פעולה‪ ,‬ולפעולה יש שלושה ענפים – לפעול‪ ,‬לעשות ולבצע‪ .‬מה משמע‪ ,‬משמע שַמ ה‪ְ-‬ש ָמ ה הטביעה את‬
‫עצמה ביודעין‪.‬‬
‫ליצן ב‪ :‬לא‪ ,‬אבל שמע‪ ,‬שמע‪ ,‬אדון‪-‬חפרן!‬
‫ליצן א‪ :‬תן לי להתבטות‪ .‬המים שוכבים פה ‪ -‬יפה‪ .‬הבן‪-‬אדם עומד פה ‪ -‬יפה‪ .‬אם הבן‪-‬אדם‪ ‬הולך אל המים‪ ‬ומטביע את‪ ‬‬
‫עצמו‪ ,‬זה‪ ,‬יגיד מה שתגיד‪ ,‬הוא ה ל ך‪ ,‬תרשום את זה‪ ,‬נקודה‪ .‬אבל אם המים באים אליו ומטביעים אותו‪ ,‬אז הוא ט ב‬
‫ע‪ ,‬לא הטביע את עצמו‪ .‬מה משמע? משמע שמי שלא אשם במוות של עצמו לא מקצר את חייו בעצמו‪.‬‬
‫ליצן ב‪ :‬אבל זה חוק?‬
‫ליצן א‪ :‬חוק ברזל‪ ,‬כלומר ַש ִיש‪ .‬חוק של חוקר חקרי המוות‪.‬‬
‫ליצן ב‪ :‬רוצה לשמוע ת'אמת? אם זותי לא היתה ממעמד גבוה‪ ,‬היו קוברים אותה‪ ‬מחוץ לחוק‪.‬‬
‫ליצן א‪ :‬הנה‪ ,‬נגעת‪ .‬וזה חבל מאד שלאנשים גדולים יש בעולם הזה גושפנקא לטבוע או‪ ‬לתלות את עצמם יותר‬
‫מהאחים שלהם‪ .‬קדימה‪ ,‬מעדר שלי‪ .‬אין ג'נטלמנים יותר עתיקים מגננים‪ ,‬חופרי‪-‬תעלות וקוברי‪-‬קברים‪ .‬הם מחזיקים‬
‫עוד במקצוע של אדם אבינו‪.‬‬
‫ליצן ב‪ :‬הוא היה ג'נטלמן?‬
‫ליצן א‪ :‬הוא היה אבי הזרועות המזוינות‪.‬‬
‫ליצן ב‪ :‬איך אתה מדבר!‬
‫ליצן א‪ :‬אתה כופר או מה? איך אתה מבין את התנ"ך?‬
‫‪ ‬התנ"ך אומר שאדם חפר‪ .‬איך הוא היה יכול לחפור אם לא היו לו זרועות מזוינות? אני אשאל אותך משהו אחר‪.‬‬
‫ואם תענה לי לא לעניין‪ ,‬תודה שאתה ‪-‬‬
‫ליצן ב‪ :‬די‪ ,‬די!‬
‫ליצן א‪ :‬מי בונה יותר חזק מבנאי‪ ,‬מסגר או נגר?‬
‫ליצן ב‪ :‬זה שבונה עמודי תליה‪ ,‬כי זה עמוד עמיד גם אחרי אלף דיירים‪.‬‬
‫ליצן א‪ :‬אני אוהב את השכל שלך‪ ,‬בחיי‪ .‬עמוד תליה זה טוב‪ .‬אבל ְל מה זה טוב? זה טוב למי שעושה רע‪ .‬לא‪ ,‬אתה‬
‫עושה רע אם תגיד שעמוד תליה בנוי יותר חזק מכנסיה‪ .‬מה משמע? משמע שעמוד תליה יעשה לך טוב‪ .‬נסה שנית‪.‬‬
‫ליצן ב‪ :‬מי בונה יותר חזק מבנאי‪ ,‬מסגר או נגר?‬
‫ליצן א‪ :‬כן‪ ,‬כן‪ ,‬תגיד לי את זה ואתה פטור‪ .‬‬
‫ליצן ב‪ :‬אהה! אני יגיד לך!‬
‫ליצן א‪ :‬תגיד!‬
‫ליצן ב‪ :‬לא‪ ,‬אני לא יכול ל'גיד‪.‬‬

‫ליצן א‪ :‬טוב‪-‬טוב‪ ,‬אל תרביץ יותר למוח שלך‪ ,‬כי חמור צולע לא יתחיל לרוץ ממכות‪ .‬ופעם הבאה ששואלים אותך‬
‫תגיד "קברן"‪ .‬למה שהבתים שהוא בונה מחזיקים עד יום הדין‪ .‬לך תביא לי פה איזה קנקן משקה‪.‬‬
‫‪( ‬יוצא קברן ב')‬
‫‪( ‬שר)‪ :‬בנעורי כשאהבתי‪-‬אהבתי‪,‬‬
‫‪ ‬החיים נראו לי ורודים‪,‬‬
‫‪ ‬לנצל ‪ -‬אח ‪ -‬ת'זמן איך ‪ -‬אוך ‪ -‬שחשבתי‬
‫‪ ‬זה נראה לי משחק ילדים‪.‬‬
‫‪( ‬נכנסים המלט והורציו)‬
‫המלט‪ :‬לפרצוף הזה אין שום רגשות לעבודה שלו? הוא חופר קבר ושר‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬ההרגל הפך לו את זה לעניין של מה‪-‬בכך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬נכון מאד‪ .‬יד נקייה מעבודת‪-‬כפיים היא רגישה שבעתיים‪.‬‬
‫ליצן א (שר)‪ :‬אבל הִז ְק נה התגנבה לה‬
‫‪ ‬ואז התנפלה לה‪ ,‬אויה‪ .‬‬
‫‪ ‬אל הבור היא אותי גלגלה לה‪,‬‬
‫‪ ‬כאילו כל זה לא היה‪.‬‬
‫‪( ‬הוא זורק באויר גולגולת)‬
‫המלט‪ :‬לגולגולת הזאת היתה לשון ִּב ְפ נים‪ ,‬והיא יכלה לשיר פעם‪ .‬איך הבן‪-‬כלב מקפיץ אותה על הארץ‪ ,‬כאילו זאת‬
‫עצם‪-‬הלסת של קין‪ ,‬הרוצח הראשון! אולי זה פרצוף של פוליטיקאי שהחמור הזה גובר עליו עכשיו; אחד שידע לסובב‬
‫את אלוהים על האצבע הקטנה‪ ,‬לא יכול להיות?‬
‫הורציו‪ :‬יכול‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬או של חצרן‪ ,‬שידע לומר "בוקר טוב‪ ,‬אדון מתוק! איך המרגש‪ ,‬אדון מתוק?" יכול‪ ‬להיות שזה אדוני זה‪-‬וזה‪,‬‬
‫ששיבח את הסוס של אדוני זה‪-‬וזה כשהוא תכנן ללוות‪ ‬אותו‪ ,‬לא יכול להיות?‬
‫הורציו‪ :‬כן‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬בדיוק! ועכשיו הוא מזּוָו ג לַמ יי‪-‬ליידי תולעת‪ ,‬קצוץ‪-‬לסת ודפוק‪-‬פדחת ממעדר של ַש ָּמ ש‪ .‬זה מה שנקרא מהפכה!‬
‫מה‪ ,‬עם כל החינוך שקיבלו העצמות האלה‪ ,‬מגיע להן שישחקו בהן כדורת? לי כואבות העצמות רק מהמחשבה‪.‬‬
‫ליצן א (שר)‪ :‬הופ הופ מעדר‬
‫‪ ‬הופ הופ תכריכים‬
‫‪ ‬צריך למהר‬
‫‪ ‬יש לנו אורחים‪.‬‬
‫‪( ‬הוא משליך עוד גולגולת באוויר)‬
‫המלט‪ :‬הנה עוד אחת‪ .‬וזאת לא יכלה להיות גולגולת של עורך דין? איפה עכשיו‪ ‬הפלפולים שלו‪ ,‬הסלסולים‪ ,‬הנהלים‪,‬‬
‫וכל התרגילים? איך הוא מרשה לליצן הזה לטרטר לו את הראש במעדר מטונף‪ ,‬ולא מתריע שיתבע‪ ‬אותו על נזיקין?‬
‫הממממ! הטיפוס הזה אולי היה בזמנו קניין גדול של אדמות‪ ,‬עם שטרות‪ ,‬עם ערבויות‪ ,‬דמי‪-‬קדימה‪ ,‬דמי‪-‬שכירות‪.‬‬
‫בשביל מה? שהקרקפת תתכסה טינופת‪ .‬מה‪ ,‬כל הקנסות שלו לא קנו לו מקום גדול יותר מאורך ורוחב של חוזה בשני‬
‫עותקים? הרי כל מסמכי האדמות שלו בקושי ייכנסו לקופסה הזאת‪ ,‬אז בעל הנכס עצמו לא יקבל יותר?‪ ‬‬
‫הורציו‪ :‬אפילו סנטימטר לא יותר‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬מגילות משפטיות לא עשויות מעור כבש?‬
‫הורציו‪ :‬כן‪ ,‬מעלתך‪ ,‬וגם מעור של עגל‪.‬‬
‫המלט‪ :‬כבש ועגל מי שבונה עליהן‪ .‬אני אחליף מילה עם הפרצוף הזה‪ - .‬בוא‪-‬נא‪-‬פה‪ ,‬של מי הקבר הזה?‪ ‬‬
‫ליצן א‪ :‬שלי‪ ,‬אדוני‪.‬‬
‫‪( ‬שר)‪ :‬צריך למהר‬
‫‪ ‬יש לנו אורחים‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אני חושב שהוא באמת שלך‪ ,‬אתה שקוע בתוכו‪.‬‬
‫ליצן א‪ :‬ואתה שקוע מחּוצֹו‪ ,‬אדון‪ ,‬אז שלך הוא בטח לא‪ .‬מה שנוגע לי‪ ,‬אני משקיע בו‪ ,‬לא‪ ‬שקוע בו‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אתה שקוע בשקר‪ ,‬אם אתה בתוכו ואומר שהוא שלך‪ .‬הוא בשביל מתים‪ ,‬לא‪ ‬בשביל‪ ‬חיים‪ .‬אז אתה משקר‪.‬‬
‫ליצן א‪ :‬זה שקר מלא חיים‪ ,‬הוא קופץ מהר ממני אליך ולהיפך‪ .‬‬
‫המלט‪ :‬לאיזה איש אתה חופר את זה?‬
‫ליצן א‪ :‬לאף איש‪ ,‬אדוני‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אז לאיזו אישה?‬
‫ליצן א‪ :‬גם לא לאף אישה‪ .‬לא לבן‪-‬אדם ולא לבת‪-‬אֶד מת‪.‬‬
‫המלט‪ :‬מי ייקבר פה?‬
‫ליצן א‪ :‬אחת שהיתה אישה‪ ,‬אדוני‪ .‬אבל‪ ,‬תנוח בשלום על משכבה‪ ,‬היא מתה‪.‬‬
‫המלט‪ :‬כמה שהכלב הזה דייקן! אנחנו חייבים לדבר לפי הספר‪ ,‬כי כל משחק מלים יגמור אותנו‪ .‬חי אלוהים‪ ,‬הורציו‪,‬‬
‫בשלוש שנים שאני מתבונן בו‪ ,‬הדור הזה נהיה כל כך מיופייף שכל אימבציל דורך על אציל‪ - .‬כמה זמן כבר אתה חופר‬
‫קברים?‬
‫ליצן א‪ :‬מכל הימים בקאֶלְנ ֶד ר‪ ,‬יצא לי להתחיל עם זה ביום שהמלך המנוח שלנו ניצח את‪ ‬המלך פורטינבראס‪.‬‬
‫המלט‪ :‬וכמה זמן זה מאז?‬
‫ליצן א‪ :‬גם את זה אתה לא יודע? כל אידיוט את זה יודע‪ .‬זה היה בדיוק ביום שהמלט‪ ‬הצעיר נולד ‪ -‬זה המשוגע‪,‬‬
‫ששלחו אותו לאנגליה‪.‬‬
‫המלט‪ :‬באמת? למה שלחו אותו לאנגליה?‬
‫ליצן א‪ :‬מה למה‪ ,‬למה שהוא משוגע‪ָ .‬ש ָּמ ה הוא ימצא מחדש את השפיות שלו‪ .‬ואם לא‪ ,‬שמה זה לא כל‪-‬כך נורא‪.‬‬
‫המלט‪ :‬למה?‬
‫ליצן א‪ :‬שמה לא ישימו לב‪ .‬כי שמה כולם משוגעים כמוהו‪.‬‬
‫המלט‪ :‬איך הוא נהיה משוגע?‬
‫ליצן א‪ :‬באופן ממש משונה‪ ,‬אומרים‪.‬‬
‫המלט‪ :‬איך משונה?‬
‫ליצן א‪ :‬איך? הוא איבד את השפיות שלו‪.‬‬
‫המלט‪ :‬על איזה רקע?‬
‫ליצן א‪ :‬על רקע אדמת דנמרק‪ .‬ואני חופר פה‪ ,‬ילד וגבר‪ ,‬כבר שלושים שנה‪.‬‬
‫המלט‪ :‬כמה זמן בן‪-‬אדם שוכב באדמה עד שהוא נרקב?‬
‫ליצן א‪ :‬תראה‪ ,‬אם הוא עוד לא רקוב לפני שהוא עוד מת ‪ -‬ויש לנו היום מספיק גופות חולות‪-‬כולרה שבקושי אפשר‬
‫לדחוף פנימה ‪ -‬פגר ממוצע יחזיק לך איזה שמונה או תשע שנה‪ .‬מעבד עורות יחזיק לך תשע שנה‪.‬‬
‫המלט‪ :‬למה הוא יותר מאחרים?‬
‫ליצן א‪ :‬למה‪ ,‬אדוני‪ ,‬כי נהיה לו עור עבה מהמקצוע‪ .‬והוא הודף מים לאורך זמן‪ ,‬ומים אם אתה לא יודע זה המרכיב‬
‫שהכי מרקיב לך את הגוף המת הבן‪-‬זונה שלך‪ .‬הנה גולגולת פה שכבר שוכבת לך באדמה עשרים‪-‬ושלוש שנים‪.‬‬
‫המלט‪ :‬של מי זה היה?‬
‫ליצן א‪ :‬טיפוס משוגע בן‪-‬זונה זה היה‪ .‬של מי אתה חושב זה היה?‬
‫המלט‪ :‬לא‪ ,‬אין לי מושג‪.‬‬

‫ליצן א‪ :‬כולרה על הנשמה של הממזר המשוגע הזה! הוא שפך לי פעם על הראש קנקן שלם של יין תוצרת גרמניה!‬
‫הגולגולת הזאת בכבודה ובעצמה‪ ,‬אדוני‪ ,‬היתה‪ ,‬אדוני‪ ,‬של יוריק‪ ,‬הליצן של המלך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬זאת?‬
‫ליצן א‪ :‬זאתי‪.‬‬
‫המלט‪ :‬תן לי לראות‪ - .‬אויה‪ ,‬יוריק מסכן! הכרתי אותו‪ ,‬הורציו‪ .‬לץ עם הומור אינסופי‪ ,‬עם המצאות כבירות‪ .‬הוא‬
‫הרכיב אותי על הגב אלף פעמים‪ .‬ועכשיו כמה שזה נראה מחריד בדמיוני‪ .‬עולה לי בגרון בחילה מזה‪ .‬פה היו תלויות‬
‫השפתיים האלה שנישקתי אני לא יודע כמה פעמים‪ .‬איפה עכשיו הבדיחות שלך? הדילוגים שלך‪ ,‬הפזמונים‪ ,‬ההברקות‬
‫שהרימו את השולחן בשאגה? אף אחת לא נשארה כדי ללגלג על הגיחוך שלך עכשיו‪ ...‬לעוס עד הלסת! עכשיו גש‪-‬נא‬
‫לשולחן של גברתי ותגיד לה‪ ,‬שתצבע את השפתיים גם לעובי סנטימטר‪ ,‬כזה יהיה החנחון האחרון שלה‪ .‬ונראה אותך‬
‫מצחיק אותה עם זה‪ .‬אנא ממך‪ ,‬הורציו‪ ,‬תגיד לי רק דבר אחד‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬מה זה‪ ,‬מעלתך?‬
‫המלט‪ :‬אתה חושב שגם אלכסנדר מוקדון נראה ככה באדמה?‬
‫הורציו‪ :‬כך בדיוק‪.‬‬
‫המלט‪ :‬והריח ככה? פהההה!‬
‫הורציו‪ :‬כך בדיוק‪ ,‬מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬לאילו שימושים נחותים אנו חוזרים‪ ,‬הורציו! מה‪ ,‬בדמיוננו לא נוכל לעקוב אחר‪ ‬האפר הנכבד של אלכסנדר‬
‫הגדול ולמצוא אותו סותם חביות?‬
‫הורציו‪ :‬זה כבר להפליג רחוק‪.‬‬
‫המלט‪ :‬לא‪ ,‬בכלל לא‪ .‬אם נלווה אותו באופן שיטתי צעד אחרי צעד יוצא ש‪ :‬אלכסנדר מת‪ ,‬אלכסנדר נקבר‪ ,‬אלכסנדר‬
‫שב לעפר; עפר זה אדמה; מאדמה עושים טיט וחמר‪ ,‬ולמה אי‪-‬אפשר עם החמר שאליו הוא הומר לסתום חבית של‬
‫בירה?‬
‫‪ ‬הקיסר שנפטר והּומר לחמר‪,‬‬
‫‪ ‬יסתום חור שנפער מול הרוח הקר‪.‬‬
‫‪ ‬מי תיאר שמקיסר כה מפואר מותר‬
‫‪ִ ‬ל ְב נות חומת חמר נגד חורף ומטר‪.‬‬
‫‪ ‬אך שקט‪ ,‬שקט‪ ,‬דום!‬
‫‪( ‬נכנסים המלך והמלכה‪ָ ,‬לֶא ְר ֶט ס‪ ,‬וגופתה של אופליה‪ ,‬עם מלווים וכומר)‬
‫‪ ‬הנה באים‬
‫‪ ‬המלך ‪ -‬המלכה ‪ -‬החצרנים‪...‬‬
‫‪ ‬את מי הם מלווים? ובטקס כה‬
‫‪ ‬פגום? סימן שהנפטר שהם‬
‫‪ ‬קוברים טרף נפשו ביד נואשת‪.‬‬
‫‪ ‬זה היה מישהו עם איזה מעמד‪ .‬‬
‫‪ ‬נרבוץ פה רגע ונשקיף‪.‬‬
‫‪( ‬הוא והורציו מתרחקים)‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬מה עוד בטקס?‬
‫המלט‪ :‬זה ָלֶא ְר ֶט ס‪ ,‬צעיר אציל מאד‪ ,‬שים לב‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬מה עוד בטקס?‬
‫כומר‪ :‬הלווייתה כבר הורחבה ככל‬

‫‪ ‬שברשותנו‪ .‬מפוקפק היה מותה‪ ,‬‬
‫‪ ‬ואילולא צו מגבוה שנחרוג‬
‫‪ ‬מן הנהלים‪ ,‬היו שמים אותה מעבר לגדר‬
‫‪ ‬ללא ברכה עד השופר של יום‪-‬הדין‪.‬‬
‫‪ ‬במקום תפילות‪ ‬לעילוי נשמתה‪,‬‬
‫‪ ‬היו זורקים עליה פיסות חרס‪ ,‬אבני צור‪,‬‬
‫‪ ‬חלוקי נחל‪ .‬תחת זאת זוכה היא בזרי‪-‬‬
‫‪ ‬בתולה‪ ,‬ומקלעות פרחים‪ ,‬ומלּוָו ה‬
‫‪ ‬אל משכנה האחרון עם פעמון‬
‫‪ ‬ועם קבורה‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬ואין מה לעשות עוד?‬
‫כומר‪ :‬אין מה לעשות‬
‫‪ ‬עוד‪ .‬נחלל את זכר המתים‪ ‬‬
‫‪ ‬אם גם נשיר לה זמר אשכבה‪,‬‬
‫‪ ‬ונאחל לה מנוחה כמו לנשמות‪ ‬‬
‫‪ ‬שנפרדו יפה מן העולם‪ .‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ִ :‬ט מנו אותה‬
‫‪ ‬באדמה‪ ,‬ומבשרה היפהפה‬
‫‪ ‬שלא ָידע טומאה סיגליות תצמחנה‪.‬‬
‫‪ ‬אני אומר לך‪ ,‬כומר גס‪-‬לב‪ ,‬שאחותי‬
‫‪ ‬תהיה מלאך‪-‬שרת כשאתה תצרח‬
‫‪ ‬בתופת‪.‬‬
‫המלט‪ :‬מה‪ ,‬אופליה היפה! ‪ ‬‬
‫מלכה (מפזרת פרחים)‪ :‬מתוקים ַלמתוקה! שלום‪.‬‬
‫‪ ‬קיוויתי שתהיי אשת המלט שלי‪.‬‬
‫‪ ‬חשבתי לעטר את ערש כלולותייך‪ ,‬מתוקה‪,‬‬
‫‪ ‬לא לפזר פרחים על בור קברך‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬הו‪ ,‬שאסון‬
‫‪ ‬כפול ייפול פי מאה על ראשו המקולל‬
‫‪ ‬של זה שמעשה הנבלה שלו ‪ ‬‬
‫‪ ‬נישל אותך מצלילותך! חכו קצת עם‪ ‬‬
‫‪ ‬הרגבים‪ ,‬עד שאחזיק אותה‬
‫‪ ‬בזרועותי פעם אחת נוספת‪.‬‬
‫‪( ‬הוא מזנק אל תוך הקבר)‬
‫‪ ‬עכשיו כסו פה בעפר את המתים והחיים‪,‬‬
‫‪ ‬עד שתקימו ממישור זה הר‬
‫‪ ‬גבוה מכל הר‪ ,‬שיאפיל גם על‬
‫‪ ‬פסגת אולימפוס הכחולה‪.‬‬
‫המלט (צועד קדימה)‪ :‬מי זה‬

‫‪ ‬שיגונו חוצב כאלה להבות‪,‬‬
‫‪ ‬שמליצות השכול שהוא צורח ֹמ שּביעות‬
‫‪ ‬כוכבי שמיים‪ ,‬ומשתקות אותם‬
‫‪ ‬כמו קהל בהלם? זה אני‪,‬‬
‫‪ ‬המלט בן דנמרק!‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬השטן ייקח את נשמתך!‬
‫המלט‪ :‬אתה לא מתפלל יפה‪.‬‬
‫‪ ‬הסר‪-‬נא את האצבעות מהצוואר שלי‪,‬‬
‫‪ ‬כי‪ ,‬גם אם אני לא מהיר חמה להתלקח‪,‬‬
‫‪ ‬יש בי בפנים מין משהו מסוכן שלחוכמתך‬
‫‪ ‬מוטב להיזהר ממנו‪ .‬תסלק את היד‪ .‬‬
‫מלך‪ :‬נתקו אותם כבר!‬
‫מלכה‪ :‬המלט‪ ,‬המלט!‬
‫כולם‪ :‬רבותי!‬
‫הורציו‪ :‬אנא תירגע‪ ,‬מעלתך‪ .‬‬
‫המלט‪ :‬אח לא‪ ,‬אני אְל חם בו בנושא הזה‪ ‬‬
‫‪ ‬עד שהעפעפיים לא ימצמצו לי‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬הו בן שלי‪ ,‬איזה נושא?‬
‫המלט‪ :‬אני אהבתי את אופליה‪ .‬ארבעים‪-‬אלף‬
‫‪ ‬אחים ביחד לא יגיעו באהבתם‬
‫‪ַ ‬לְס כום שלי‪ .‬מה תעשה למענה‪ ,‬אתה?‬
‫מלך‪ :‬הוא משוגע‪ָ ,‬לֶא ְר ֶט ס!‬
‫מלכה‪ :‬באלוהים‪ ,‬הנח לו!‬
‫המלט‪ :‬שתישרף‪ַּ ,‬ת ראה לי מה אתה מוכן לעשות! ‪ ‬‬
‫‪ ‬לבכות אתה מוכן? להילחם‬
‫‪ ‬מוכן? לצום מוכן? להיקרע מוכן? אתה מוכן‬
‫‪ ‬לשתות מי‪-‬חומץ? לאכול תנין? אני כן!‬
‫‪ ‬מה‪ ,‬באת הנה ליילל? למחוק אותי‬
‫‪ ‬עם זינוקים לתוך קברה? שתיקבר איתה‬
‫‪ ‬בבת‪-‬אחת‪ ,‬וגם אני‪ .‬ואם אתה‬
‫‪ ‬כבר משתפך כאן על הרים‪ ,‬שיזרקו‬
‫‪ ‬עלינו ערימות עפר ‪ -‬מיליונים! ‪ -‬עד‬
‫‪ ‬שהפסגה‪ ,‬כשייחרכו פניה בכדור‪-‬האש‪ ,‬‬
‫‪ ‬תציג את האולימפוס כפצעון! ‪ ‬‬
‫‪ ‬לא‪ ,‬אם אתה רוצה לטחון מלים‪,‬‬
‫‪ ‬אני יודע לברבר יפה כמוך‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬זה התקף‬
‫‪ ‬טרוף‪ ,‬וכך זה יימשך עוד זמן קצר‪ .‬‬
‫‪ ‬ובקרוב‪ָ ,‬ש ֵלו כמו יונה כשגוזליה‪ ,‬זהובי‬

‫‪ ‬פלומה‪ ,‬בקעו מן הביצה‪ ,‬תצנח‬
‫‪ ‬עליו דממה‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אתה שמע‪ ,‬אדוני‪.‬‬
‫‪ ‬מה אתה משחק בי כך? אני‬
‫‪ ‬אותך תמיד אהבתי – אבל מה זה משנה‪ .‬‬
‫‪ ‬שיתערב גם הרקולס עצמו‪,‬‬
‫‪ ‬חתול יצווח‪ ,‬הכלב ‪ -‬בוא יבוא יומו‪.‬‬
‫‪( ‬יוצא)‬
‫מלך‪ :‬בבקשה‪ ,‬הורציו טוב‪ ,‬אל תעזוב אותו‪.‬‬
‫‪( ‬יוצא הורציו) ‪ ‬‬
‫‪( ‬לָלֶא ְר ֶט ס)‪ :‬רק סבלנות‪ .‬זכור מה סיכמנו אמש‪.‬‬
‫‪ ‬עכשיו ניתן דחיפה אחת ולתמיד‪- .‬‬
‫‪ ‬גרטרוד טובה‪ ,‬את תדאגי שיפקחו‬
‫‪ ‬עין על בנך‪ .‬נקים פה על הקבר מצבה חיה‪.‬‬
‫‪ ‬ובקרוב יהיה פה שקט‪ .‬סבלנות‪.‬‬
‫‪ ‬עד אז נשקול כל צעד ִּב ְמ תינות‪ .‬‬
‫(נכנסים המלט והורציו)‬

‫‪ ‬‬
‫המלט‪ :‬עד כאן על זה‪ ,‬אדון‪ .‬עכשיו ִּת ְר אה דבר אחר‪.‬‬
‫‪ ‬אתה זוכר את כל הנסיבות‪ ,‬כן?‬
‫הורציו‪ :‬אם אני‬
‫‪ ‬זוכר‪ ,‬מעלתך!‬
‫המלט‪ :‬אדון‪ ,‬אז התחולל בתוך לבי מין קרב שלא‬
‫‪ ‬הניח לי לישון‪ .‬נרָאה לי שמוטב להיות‬
‫‪ ‬מלח מורד שבוי באזיקים‪ .‬אז פתע –‬
‫‪ ‬ויבורך הּפתע‪ ,‬שנדע שלפעמים‬
‫‪ ‬תועיל לנו פזיזות כשכל התכנונים‬
‫‪ ‬העמוקים כושלים – ללמדך‬
‫‪ ‬שיש כוח נשגב שמעצב את גורלנו‪,‬‬
‫‪ ‬לא משנה כמה נחצוב בכוח ‪-‬‬
‫הורציו‪ :‬זה בטוח‪.‬‬
‫המלט‪ :‬הגחתי מן התא שלי‪,‬‬
‫‪ ‬גלימת‪-‬הים שלי כרוכה סביבי‪ ,‬באפלה‬
‫‪ ‬גיששתי לחפש אותם‪ ,‬הצלחתי‪,‬‬
‫‪ ‬פשפשתי בצרור שלהם‪ ,‬ואז‬

‫‪ ‬חמקתי לחדרי שוב‪ ,‬והעזתי‪ ,‬כי‬
‫‪ ‬פחדי גברו על נימוסים‪ ,‬לפתוח‪ ‬‬
‫‪ ‬את המעטפה שהם מעבירים מאת‬
‫‪ ‬ירום‪-‬הודו‪ .‬מצאתי שם‪ ,‬הורציו ‪ -‬‬
‫‪ ‬הו‪ ,‬הנבזות המלכותית! ‪ -‬צו מפורש‪,‬‬
‫‪( ‬מרוח בתילי‪-‬תילים של הצדקות‪,‬‬
‫‪ ‬שמדגישות עד כמה זה בריא‬
‫‪ ‬לדנמרק‪ ,‬גם לאנגליה) ועם –‬
‫‪ ‬הו! – אזהרות מפני שרצים ומזיקים‬
‫‪ ‬כאלה אם אוסיף לחיות‪ ,‬ובקיצור‪ ,‬‬
‫‪ ‬שעם קריאת הצו‪ ,‬בלי לבזבז דקה ‪ -‬‬
‫‪ ‬אפילו לא שניה כדי להשחיז את הגרזן ‪ -‬‬
‫‪ ‬יש לערוף לי את הראש‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬זה יתכן?‬
‫המלט‪ :‬הנה הצו‪ .‬קרא כשיהיה לך קצת זמן‪ .‬‬
‫‪ ‬אבל כעת תרצה לדעת איך פעלתי הלאה?‬
‫הורציו‪ :‬בבקשה‪.‬‬
‫המלט‪ :‬לכוד כך בתוך רשת נבלים‪,‬‬
‫‪ ‬טרם הספקתי להציג בפני מוחי‬
‫‪ ‬פרולוג‪ ,‬הוא כבר התחיל בהצגה‪ .‬‬
‫‪ ‬ישבתי וחיברתי צו חדש‪ ,‬כל אות‬
‫‪ ‬כתיבה תמה‪ .‬פעם נרָאה לי‪ ,‬כמו‬
‫‪ ‬לכל אנשי המדינה שלנו‪ ,‬שנחות‬
‫‪ ‬לאיש כמוני לדקדק בכתב‪-‬יד כמו‬
‫‪ ‬לבלר‪ ,‬ודי טרחתי כדי לשכוח את‬
‫‪ ‬הידע‪ .‬אבל‪ ,‬אדוני‪ ,‬עכשיו הכתב ‪ ‬‬
‫‪ ‬שירת אותי כמו נושא‪-‬כלים‪ .‬רוצה‬
‫‪ ‬לדעת מה כתבתי שם?‬
‫הורציו‪ :‬כן‪ ,‬אדוני‪.‬‬
‫המלט‪ :‬מטעם מלך דנמרק‪ ,‬בקשה‪:‬‬
‫‪ ‬היות ומלך אנגליה הוא בעל חוב מסור לו‪,‬‬
‫‪ ‬היות ואהבת השניים כתמר תפרח‪,‬‬
‫‪ ‬היות והשלום כעת זהוב כשיבולים‪,‬‬
‫‪ ‬ומחבר בין שני הידידים כמו מקף‪,‬‬
‫‪ ‬ועוד הרבה "ֱה יֹותים" שכאלה‪ ,‬עם משקל‪ ,‬‬
‫‪ /[ ‬ועוד הרבה "היות ו" שכאלה‪ ,‬עם משקל‪ ],‬‬
‫‪ ‬עם קבלת מכתב זה‪ ,‬וקריאת תוכנו‪,‬‬
‫‪ ‬ללא דיחוי מסוג זה או אחר‪ ,‬צריך הוא להוציא‬
‫‪ ‬את השליחים האלה להורג ומיידית‪,‬‬

‫‪ ‬בלי להקצות להם גם זמן וידוי‪ .‬‬
‫הורציו‪ :‬והמעטפה‪,‬‬
‫‪ ‬איך נחתמה?‬
‫המלט‪ :‬גם כאן עזרו לי משמיים‪.‬‬
‫‪ ‬היתה לי בארנק טבעת‪-‬החותם‬
‫‪ ‬של אבא‪ ,‬שעל פיה החותם הזה עוצב‪.‬‬
‫‪ ‬קיפלתי את הדף ממש כמו הקודם‪,‬‬
‫‪ ‬חתמתי‪ ,‬והחתמתי‪ ,‬והחזרתי למקום‪ ‬‬
‫‪ ‬בזהירות‪ ,‬והחילוף אף פעם לא‬
‫‪ ‬נודע‪ .‬עכשיו‪ ,‬למחרת פרץ הקרב‬
‫‪ ‬שלנו על הים‪ ,‬וכל השאר‬
‫‪ ‬אתה יודע‪ .‬‬
‫הורציו‪ :‬אז גילדנסטרן ורוזנקרנץ הולכים‪.‬‬
‫המלט‪ :‬שמע‪ ,‬בן‪-‬אדם‪ ,‬הם עשו אהבה ממש‬
‫‪ ‬עם השליחות הזאת‪ .‬הם לא יושבים‬
‫‪ ‬על המצפון שלי‪ .‬הם בחשו‪ ,‬השתחלו‬
‫‪ ‬ובמו‪-‬ידם הביאו את מפלתם‪.‬‬
‫‪ ‬זה מסוכן לאופי סוג‪-‬תולעת‬
‫‪ ‬להידחף בין להבות הלהבים‪ ‬‬
‫‪ ‬של יריבים אימתניים‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬אח‪ ,‬איזה מלך זה!‬
‫המלט‪ :‬זה לא מטיל עלי עכשיו‪ ,‬תגיד‪ ,‬לקפוץ על זה?‬
‫‪ ‬הוא‪ ,‬הוא שאת מלכי הרג ועם אמי זנה‪,‬‬
‫‪ ‬חצץ בין תקוותי לבין הכתר‪,‬‬
‫‪ ‬זרק חכה עם קרס על חיי‪,‬‬
‫‪ ‬ובנוכלות כזאת – זה לא שיא המוסר‬
‫‪ ‬לגמור אותו ביד הזאת? לא אהיה ארור‬
‫‪ ‬לנצח אם אתן לריקבון זה של‬
‫‪ ‬טבענו שִיְפ ֶש ה עוד ויפשע עוד? ‪ ‬‬
‫הורציו‪ :‬עניין של זמן קצר עד שישמע‬
‫‪ ‬מאנגליה מה התרחש שם‪.‬‬
‫המלט‪ :‬זה יהיה‬
‫‪ ‬קצר‪ .‬זמן הביניים הוא שלי; בחיי אדם‬
‫‪ ‬אין זמן אפילו להגיד "שלוש‪-‬ארבע"‪.‬‬
‫‪ ‬אבל חבל מאד‪ ,‬הורציו טוב‪,‬‬
‫‪ ‬שעם ָלֶא ְר ֶט ס את עצמי שכחתי ככה‪ .‬כי‬
‫‪ְּ ‬ב בבּואת המטרה שלי אני רואה‬
‫‪ ‬את מטרתו נשקפת‪ .‬אחזר לזכות‬
‫‪ ‬בחסדיו‪ .‬רק‪ ,‬בחיי‪ ,‬שהיגון‪-‬לראווה שלו‪ ‬‬

‫‪ ‬שלהב אותי לזעם‪ .‬‬
‫הורציו‪ :‬שקט‪ ,‬מי זה בא?‬
‫‪( ‬נכנס אוסריק)‬
‫אוסריק‪ :‬מעלת כבודך מתקבל ברוב ברכה בשובך לדנמרק‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אני מודה לך בהכנעה‪( .‬להורציו)‪ ‬אתה מכיר את היבחוש הזה?‬
‫הורציו (הצידה להמלט)‪ :‬לא‪ ,‬מעלתך‪ ,‬בטובך‪.‬‬
‫המלט (הצידה להורציו)‪ :‬אתה מבורך‪ ,‬כי להכיר אותו זו קללה‪ .‬יש לו הרבה אדמות‪ ,‬וכולן פוריות‪ .‬תן לבהמה להיות‬
‫אדון על בהמות הארץ‪ ,‬והאבוס שלו יעמוד על שולחן הנשף של המלך‪ .‬נכון‪ ,‬הוא תוכי מקרקר‪ ,‬אבל‪ ,‬כמו שאמרתי‪ ,‬יש‬
‫לו רכוש גדול של זבל‪.‬‬
‫אוסריק‪ :‬אילו הואיל כבודו המתוק ששעתו תהיה בידו‪ ,‬הייתי מוסר לך דבר מטעם‪ ‬הוד מלכותו‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אני מוכן לקבל אותו‪ ,‬אדוני‪ ,‬בחפץ‪-‬לב ָח ֵפ ץ‪ .‬שים את המצנפת כמו שמשתמשים‪ ‬בה‪ .‬המקום שלה על הראש‪.‬‬
‫אוסריק‪ :‬חן‪-‬חן‪ ,‬חן‪ -‬חן‪ ,‬חם‪-‬חם‪.‬‬
‫המלט‪ :‬לא‪ ,‬תאמין לי‪ ,‬קר מר‪ .‬רוח צפונית‪.‬‬
‫אוסריק‪ :‬באמת ‪ -‬קריר‪ ,‬מעלתך‪ ,‬די קריר‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אם כי נדמה לי ‪ ,‬מאד ‪ -‬יבש‪ ,‬וחם‪ ,‬למנגנון שלי‪.‬‬
‫אוסריק‪ :‬למות‪ ,‬למות כמה יבש‪ ,‬יבש אפשר לומר כמו ‪ -‬אין לי מלים‪ ‬כמה יבש‪ .‬אבל‪ ,‬מעלתך‪ ,‬הוד מלכותו ביקש ממני‬
‫ליידע אותך שהוא נכנס להתערבות גדולה על ראשך‪ .‬אדוני‪ ,‬העניין הוא כזה ‪-‬‬
‫המלט‪ :‬אני מתחנן‪,‬זכור‪( .‬מסמן לאוסריק לחבוש את המצנפת)‪ ‬‬
‫אוסריק‪ :‬נו‪ ,‬מעלתך‪ ,‬לנוחיותי‪ ,‬אבקש‪ ,‬עם כל הכבוד‪ .‬אדוני‪ ,‬הנה‪-‬זה בא מחדש לחצרנו ָלֶא ְר ֶט ס‪ .‬האמן לי‪ ,‬ג'נטלמן‬
‫פרפקט‪ ,‬מלא משּוּבחויֹות דרגה אל"ף‪ ,‬איש חברה אנין‪-‬עדין דליָק ֵט ס‪ְ-‬ד שּופרא‪ .‬אם לדבר עליו בכנות‪-‬רגש‪ ,‬הוא ממש‬
‫כרטיס ביקור‪ְּ ,‬ב רֹושּור מהלך ַלאצילות‪ .‬כי תמצא בו התגלמות כל פריט שג'נטלמן ישמח לראות‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אדוני‪ ,‬מילותיך לא חוטאות לרישומו‪ ,‬אם כי אני יודע שאם עורכים ספירת‪-‬מלאי של מכלֹולֹו‪ ,‬זה יביא את‬
‫האריתמטיקה לכלל סחרחורת ַּב זיכרון‪ ,‬אבל גם זה לא יסיט את ספינתו‪ ,‬לאור מהירות מפרשיו‪ .‬אבל‪ ,‬בלי להפריז‬
‫בְפ ָר אזֹות‪ ,‬אני מחשיב אותו כנפש יקרת‪-‬ערך‪ ,‬וסך ניקוז מעלותיו נדיר ומזהיר כמו‪ ,‬אם לדקדק‪ ,‬כמו עצם בבואתו בראי‪,‬‬
‫ומי יוכל להיכנס לנעליו אם לא צילו‪ ,‬ותו‪-‬לא‪ ,‬ולא ּכּולֹו‪ .‬‬
‫אוסריק‪ :‬מעלתך דובר בו כל מילה בסלע‪.‬‬
‫המלט‪ :‬והתכלית‪ ,‬אדון? למה אנחנו עוטפים את הג'נטלמן הנ"ל בהבלי הבל ּפינּו? ‪ ‬‬
‫אוסריק‪ :‬סליחה?‬
‫הורציו‪ :‬זה לא יהיה ברור יותר אם נעבור ללטינית? אתה יכול‪ ,‬אדוני‪ ,‬בטח‪.‬‬
‫המלט‪ :‬מה מבשר הנפנוף בשם של הג'נטלמן?‬
‫אוסריק‪ָ :‬לֶא ְר ֶט ס?‪...‬‬
‫הורציו (הצידה להמלט)‪ :‬הארנק שלו כבר ריק‪ .‬הוא בזבז את כל מטבעות הלשון‪.‬‬
‫המלט‪ :‬כן‪ ,‬אדוני‪ ,‬הוא‪.‬‬
‫אוסריק‪ :‬ידוע לי כי אתה יודע דבר או שניים ‪ -‬‬
‫המלט‪ :‬תודה רבה‪ .‬אם כי לי לא ייצא כלום מן הידוע לך‪ ,‬ככל הידוע לי‪ .‬ובכן‪ ,‬אדוני?‬
‫אוסריק‪ :‬שאתה יודע דבר או שניים על הצטיינות לארטס ‪ -‬‬
‫המלט‪ :‬בזה אני לא מעיז להודות‪ ,‬פן אצטרך להשתוות לו בהצטיינות‪ .‬אבל כדי להכיר‪ ‬טוב בן‪-‬אדם‪ ,‬אדם צריך להכיר‬
‫טוב את עצמו‪.‬‬
‫אוסריק‪ :‬אני רוצה לומר‪ ,‬אדון‪ ,‬הצטיינותו בְכ ִל י‪-‬נשק‪ .‬כי לפי המוניטין שהוציאו לו בחוגו‪ ‬הוא בלתי‪-‬נציח‪ .‬‬
‫המלט‪ :‬באיזה ְּכ ִל י‪-‬נשק?‬
‫אוסריק‪ :‬פגיון וחרב‪-‬סיף‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אז זה לא ְּכ ִל י‪ ,‬זה ְּכ ֵלי‪ .‬אבל טוב‪ .‬‬
‫אוסריק‪ :‬המלך‪ ,‬אדוני‪ ,‬התערב איתו על ששה סוסים ֲע ָר ב‪ ,‬שכנגדם לארטס ֹשם כמשכון‪ ,‬עד כמה שהבנתי‪ ,‬שש חרבות‬
‫ופגיונות תוצרת צרפת‪ ,‬עם אבזרי העזר שלהם‪ ,‬כגון ּכֹוָת פות‪ ,‬עטיפות ותוספות‪ .‬שלושה מן הְס פיחֹונים‪ ,‬חי ִנ ְפ ָש ִת י‪,‬‬
‫נחמדים עד מאד לעיצוב‪ ,‬חביבים ללהבים‪ ,‬ספיחונים מאד עדינים‪ ,‬יעילים עם שכלולים‪.‬‬
‫המלט‪ :‬למה אתה קורא ספיחונים?‬
‫הורציו (הצידה להמלט)‪ :‬ידעתי שלא נגמור עד שתברר כל קוץ ויוד של כל מילון‪.‬‬
‫אוסריק‪ :‬הספיחון‪ ,‬אדון‪ ,‬הוא הנדן‪ .‬בסיס שיגור החרב‪.‬‬
‫המלט‪ :‬בסיס השיגור! אפשר לחשוב שאנחנו מסתובבים עם תותחים על המותניים! אף אחד עוד לא מת מלהגיד‬
‫חגור‪ .‬אבל הלאה! ששה סוסי ערב מול שש חרבות צרפתיות‪ ,‬עם תוספות‪ ,‬ושלושה ספיחונים יעילים עם שכלולים‪.‬‬
‫זאת התערבות הצרפתי נגד הדני‪ .‬ועל מה כל המשכון הזה‪ ,‬כמו שאתה קורא לו?‬
‫אוסריק‪ :‬המלך‪ ,‬אדון‪ ,‬התערב‪ ,‬אדון‪ ,‬שבתריסר סיבובים בינך לבינו הוא לא ינצח אותך‪ ‬ביותר משלוש נקודות‪ .‬וזאת‬
‫ניתן להעמיד למבחן מיידי אם כבוד מעלתך ייענה‪.‬‬
‫המלט‪ :‬ואם אענה שלא?‬
‫אוסריק‪ :‬התכוונתי שתענה ְּב היענּות ותיעתר לנתר‪ .‬‬
‫המלט‪ :‬אדוני‪ ,‬אני אסתובב לי פה באולם‪ .‬עם כל הכבוד להוד מלכותו‪ ,‬זה זמן שאיפת האוויר היומית שלי‪ .‬שיביאו את‬
‫החרבות‪ ,‬ואם הג'נטלמן משתוקק‪ ,‬והמלך איתן בכוונתו‪ ,‬אני אנצח בשבילו עד כמה שאני יכול‪ .‬אם לא‪ ,‬אני לא ארוויח‬
‫כלום חוץ מבושה ופה‪-‬ושם איזה פגיעה‪.‬‬
‫אוסריק‪ :‬יורשה לי לצטט אותך במדויק?‬
‫המלט‪ :‬מילה במילה‪ ,‬בתוספת כל פיתוחי הסגנון המיוחדים שלך‪.‬‬
‫אוסריק‪ :‬אני ממליץ על שירותי לשירות כבוד מעלתך‪.‬‬
‫המלט‪ :‬שלך‪.‬‬
‫‪( ‬יוצא אוסריק)‬
‫‪ ‬טוב הוא עושה שהוא ממליץ על עצמו‪ .‬אף לשון בעולם לא תמליץ עליו‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬האפרוח בורח עם הקליפה על הראש‪.‬‬
‫המלט‪ :‬הלקקן הזה ליקק אפילו ַלּפטמה של המינקת לפני שהוא הואיל לינוק‪ .‬הוא‪ ,‬וכל‪ ‬הזן שלו‪ ,‬שאני יודע כי הדור‬
‫התפל הזה סוגד לו‪ ,‬תפשו רק את הלהיטים של‪ ‬התקופה‪ ,‬ומרוב הסתופפות בחברה בנו להם מין אוסף קצף של‬
‫קלישאות‪ ,‬שנושא אותם בין כל הדעות – מנבובות עד נשגבות‪ .‬אבל רק תנשוף בהם למבחן ‪ -‬הבועות יתפוצצו‪.‬‬
‫‪( ‬נכנס אציל)‬
‫אציל‪ :‬אדוני‪ ,‬הוד מלכותו הואיל לשלוח לפנות אליך באמצעות אוסריק הצעיר‪ ,‬שמסר לו בשמך כי אתה ממתין לו‬
‫באולם‪ .‬הוא מבקש לדעת אם תואיל בטובך לשחק עם ָלֶא ְר ֶט ס‪ ,‬או אם אתה מבקש עוד זמן‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אני לא סוטה מכוונותי‪ .‬אם הוא מוכן‪ ,‬אני נכון‪ .‬עכשיו או מתי‪-‬שלא‪-‬יהיה‪ ,‬כל עוד‪ ‬תהיה בי יכולת כמו עכשיו‪.‬‬
‫אציל‪ :‬המלך והמלכה וכולם בדרך הנה‪.‬‬
‫המלט‪ :‬בשעה טובה‪.‬‬
‫אציל‪ :‬המלכה משתוקקת שתפגין קצת נימוס לָלֶא ְר ֶט ס לפני שתפרצו בהתמודדות‪.‬‬
‫המלט‪ :‬יפה היא דורשת‪.‬‬
‫‪( ‬יוצא האציל)‬
‫הורציו‪ :‬אתה בהתערבות הזאת תפסיד‪ ,‬מעלתך‪.‬‬

‫המלט‪ :‬אני חושב שלא‪ .‬מאז שהוא נסע לצרפת התאמנתי בלי הפוגה‪ .‬בתנאים האלה‪ ,‬אני‪ ‬אנצח‪ .‬לא תוכל לשער‬
‫בנפשך כמה הכל לוחץ לי כאן בלב ‪ -‬אבל מה אכפת‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬לא‪ ,‬מעלתך‪ ,‬בטובך ‪-‬‬
‫המלט‪ :‬זה רק שעשוע‪ .‬רק שתחושות כל כך שחורות מציקות כך רק לאשה אולי‪.‬‬
‫הורציו‪ :‬אם משהו לא מוצא חן בעיני נפשך‪ ,‬ציית לה‪ .‬אני אעצור את הגעתם ואגיד שאתה‪ ‬חש ברע‪.‬‬
‫המלט‪ :‬בשום אופן‪ .‬אנחנו בזים לאמונות טפלות‪ .‬יש משהו גורלי גם בנפילה של צפור‪ .‬אם זה צריך להיות‪ ,‬זה לא‬
‫יבוא אחר כך‪ .‬אם זה לא יבוא אחר כך‪ ,‬זה יהיה עכשיו‪ .‬אם זה לא יהיה עכשיו‪ ,‬לבוא זה יבוא‪ .‬רק להיות מוכן‪ ,‬זה הכל‪.‬‬
‫אם אף איש לא יודע מתי הוא עוזב‪ ,‬אז מה זה לעזוב בטרם עת? עזוב‪ ,‬יבוא מה שיבוא‪.‬‬
‫‪( ‬חצוצרות ותופים‪.‬‬
‫‪ ‬עורכים שולחן‪ ,‬ועליו בקבוקי יין‪.‬‬
‫‪ ‬נכנסים קצינים עם כריות‪ ,‬ומלווים עם חרבות‪ ,‬פגיונות וכפפות לדו‪-‬קרב‪.‬‬
‫‪ ‬נכנסים המלך והמלכה‪ ,‬אוסריק‪ָ ,‬לֶא ְר ֶט ס וכל החצר המלכותית)‬
‫מלך‪ :‬בוא‪ ,‬המלט‪ ,‬בוא וקח יד זו ממני‪.‬‬
‫‪( ‬שם את ידו של ָלֶא ְר ֶט ס בידו של המלט)‬
‫המלט‪ :‬תן לי את סליחתך‪ ,‬אדון‪ .‬עשיתי לך עוול‪.‬‬
‫‪ ‬אך סלח‪ ,‬אתה הרי אציל‪ .‬הנוכחים‬
‫‪ ‬כולם יודעים‪ ,‬וגם אתה ודאי שמעת שאני‬
‫‪ ‬לוקה בערפל מוחי כבד‪.‬‬
‫‪ ‬מה שעשיתי‬
‫‪ ‬שאולי הצית ֵח מה במזגך‪ ,‬כבודך‪,‬‬
‫‪ ‬הבלגתך‪ ,‬היה‪ ,‬אני מכריז‪ ,‬טרוף‪.‬‬
‫‪ ‬זה המלט שעשה לָלֶא ְר ֶט ס עוול? לא‪ ,‬לא המלט‪.‬‬
‫‪ ‬אם המלט מעצמו נלקח‪ ,‬וכשהוא‬
‫‪ ‬אינו עצמו פוגע בָלֶא ְר ֶט ס‪,‬‬
‫‪ ‬אז לא המלט הוא שעושה‪ .‬המלט מכחיש זאת‪.‬‬
‫‪ ‬אז מי עושה? השיגעון שלו‪ .‬ואם זה כך‪,‬‬
‫‪ ‬המלט שייך לצד אשר נפגע‪.‬‬
‫‪ ‬השיגעון שלו הוא האויב של המלט המסכן‪.‬‬
‫‪ ‬אדון‪ ,‬מול הקהל הזה‪,‬‬
‫‪ ‬כולי תקווה שתקבל ברוחב לב‬
‫‪ ‬שלא היו לי כוונות זדון‪.‬‬
‫‪ ‬יריתי חץ מעל לבית‪ ,‬ובשוגג‬
‫‪ ‬פגעתי באחי‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬ריצית את לבי‪,‬‬
‫‪ ‬שיש לו כל סיבה לדחוף אותי‬
‫‪ִ ‬ל ְנ קמה‪ .‬אבל כבודי תובע לא‬
‫‪ ‬להתרצות‪ ,‬ולא מתיר פיוס‬
‫‪ ‬עד שישמיעו הפוסקים המנוסים‬
‫‪ ‬דעה או יצטטו תקדים של השלמה‬

‫‪ ‬שלא יפצע את שמי‪ .‬אבל עד אז‪ ,‬האהבה‬
‫‪ ‬אשר הצעת תתקבל אצלי כאהבה‪,‬‬
‫‪ ‬ולא אחטא לה‪.‬‬
‫המלט‪ :‬ואני חובק אותה מכל הלב‪,‬‬
‫‪ ‬ואשחק ַּב התערבות החברית ְּב חשק‪.‬‬
‫‪ ‬תנו לנו את החרבות‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬תנו איזו חרב כאן‪ .‬‬
‫המלט‪ :‬אני אהיה הַּכן‪ ,‬אתה הֶּפ סל‪ .‬‬
‫‪ ‬מול הבינוניות שלי‪ ,‬תנצוץ‬
‫‪ ‬כמו כוכב שביט על רקע ְש חור‪ ‬‬
‫‪ ‬לילי‪ .‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬אתה לועג לי‪ ,‬אדוני‪.‬‬
‫המלט‪ :‬לא‪ ,‬בחיי היד הזאת‪.‬‬
‫מלך‪ :‬תן להם את החרבות‪ ,‬אוסריק צעיר‪.‬‬
‫‪ ‬המלט אחיין‪ ,‬אתה יודע מה‬
‫‪ ‬ההתערבות‪.‬‬
‫המלט‪ :‬יודע טוב‪ ,‬אדון‪.‬‬
‫‪ ‬הואלת להמר בחסדך על הצד החלש‪ .‬‬
‫מלך‪ :‬אין לי חשש‪ .‬ראיתי את שניכם‪ .‬כיוון‬
‫‪ ‬שהיתרון אצלו‪ ,‬תנאי התחרות לטובתך‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬לא‪ ,‬זאת כבדה מדי‪ .‬תן לי לראות אחרת‪.‬‬
‫המלט‪ :‬זאת מתאימה לי‪ .‬לכולן אותו האורך?‬
‫אוסריק‪ :‬כן‪ ,‬בטובך‪ ,‬כבודו‪.‬‬
‫‪( ‬הם מתכוננים לדו קרב)‬
‫מלך‪ :‬שימו את קנקני היין שם על השולחן‪.‬‬
‫‪ ‬אם המלט ינצח בסיבוב א' או ב'‪,‬‬
‫‪ ‬או שיזכה בנקודה בסיבוב ג'‪ ,‬‬
‫‪ ‬שכל התותחים יפגיזו‪ .‬אז‬
‫‪ ‬ישתה המלך לחייו של המלט‪,‬‬
‫‪ ‬ולתוך הכוס ישליך פנינה‪ ,‬היקרה‬
‫‪ ‬מכל פנינה אשר עיטרה את כתר‬
‫‪ ‬ארבעת המלכים האחרונים של דנמרק‪.‬‬
‫‪ ‬תנו לי את הגביעים‪ ,‬ושיודיע תוף‪ ‬‬
‫‪ַ ‬לחצוצרה‪ ,‬החצוצרה אל התותחן בחוץ‪,‬‬
‫‪ ‬התותחים אל השמיים‪ ,‬השמיים אל הארץ‪,‬‬
‫‪" ‬עכשיו שותה המלך לכבוד המלט"‪ .‬להתחיל!‬
‫‪( ‬חצוצרות)‬
‫‪ ‬ואתם‪ ,‬שופטים‪ ,‬פקחו שבע עיניים‪.‬‬
‫המלט‪ :‬קדימה בוא‪ ,‬אדון‪.‬‬

‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬קדימה‪ ,‬אדוני‪ .‬‬
‫‪( ‬הם נלחמים)‬
‫המלט‪ :‬אחת!‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬לא!‬
‫המלט‪ :‬שיפוט?‬
‫אוסריק‪ :‬פגיעה‪ ,‬פגיעה‪ ,‬פגיעה פרוטוקולית!‬
‫‪( ‬תוף‪ ,‬חצוצרות‪ ,‬יריה)‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬טוב‪ ,‬שוב‪.‬‬
‫מלך‪ :‬חכו‪ ,‬תנו לי משקה‪ .‬המלט‪ ,‬זאת הפנינה שלך‪.‬‬
‫‪ ‬זה לחייך‪ .‬תנו לו את הגביע‪.‬‬
‫המלט‪ :‬לא‪ ,‬קודם עוד סיבוב‪ .‬שימו את זה בצד עוד רגע‪ .‬‬
‫‪ ‬והנה‪ ,‬עוד פגיעה‪ .‬אה‪ ,‬מה אתה אומר?‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬מודה‪.‬‬
‫מלך‪ :‬הבן שלנו ינצח‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬הוא מזיע‪ ,‬ואין לו אויר‪.‬‬
‫‪ ‬הנה‪ ,‬המלט‪ ,‬קח את הממחטה שלי‪ .‬מחה את‬
‫‪ ‬המצח‪ .‬המלכה שותה למזלך‪ ,‬המלט‪.‬‬
‫המלט‪ :‬גבירה טובה‪.‬‬
‫מלך‪ :‬גרטרוד‪ ,‬אל תשתי‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬אני אשתה‪ ,‬אדון‪ .‬סלח לי בבקשה‪.‬‬
‫‪( ‬שותה)‬
‫המלך (הצידה)‪ :‬זה הגביע עם הרעל‪ .‬מאוחר מדי‪.‬‬
‫המלט‪ :‬אני עוד לא מעיז לשתות‪ ,‬גברתי‪ .‬כבר‪-‬כבר‪.‬‬
‫מלכה‪ :‬בוא‪ ,‬תן לי לנגב לך את הפנים‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס (הצידה למלך)‪ :‬מעלתך‪ ,‬עכשיו אכה אותו‪.‬‬
‫מלך (הצידה לָלֶא ְר ֶט ס)‪ :‬אני חושב שלא‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס (הצידה)‪ :‬ובכל זאת זה כמעט כנגד המצפון שלי‪.‬‬
‫המלט‪ :‬בוא ַלשלישי‪ָ ,‬לֶא ְר ֶט ס‪ .‬אתה מתבטל‪.‬‬
‫‪ ‬בבקשה‪ ,‬תתקוף בכל הכוח‪.‬‬
‫‪ ‬אתה משחק אתי כמו עם ילדון‪ .‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬אתה חושב? קדימה!‬
‫אוסריק‪ :‬זה תיקו דו‪-‬צדדי‪ .‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬קבל את זה עכשיו! (תוך התכתשות הם מחליפים חרבות)‬
‫מלך‪ :‬הפרידו ביניהם ‪ -‬הם בוערים‪.‬‬
‫המלט‪ :‬לא‪ ,‬בוא‪ .‬עוד פעם!‬
‫‪( ‬המלכה נופלת)‬
‫אוסריק‪ :‬טפלו שם במלכה‪ .‬הו!‬

‫הורציו‪ :‬שניהם מדממים שם‪ .‬איך אתה‪ ,‬מעלתך?‬
‫אוסריק‪ָ :‬לֶא ְר ֶט ס‪ ,‬איך אתה?‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬טיפש כמו חרטומן‪ ,‬נפלתי במלכודת שטמנתי‪.‬‬
‫‪ ‬הבוגדנות שלי רצחה אותי בצדק‪.‬‬
‫המלט‪ :‬איך המלכה?‬
‫מלך‪ :‬היא מאבדת הכרה‬
‫‪ ‬למראה הדם‪ .‬‬
‫מלכה‪ :‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬זה המשקה‪,‬‬
‫‪ ‬משקה! הו המלט היקר שלי!‬
‫‪ ‬משקה‪ ,‬זה המשקה! אני מורעלת‪.‬‬
‫‪( ‬היא מתה)‬
‫המלט‪ :‬הו פשע! נָב לה! איך! הו! לנעול את הדלתות!‬
‫‪ ‬בגידה! חפשו אותה‪.‬‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬היא כאן‪ ,‬המלט‪ .‬המלט‪ ,‬אתה נרצחת‪.‬‬
‫‪ ‬אין בעולם תרופה אשר תיטיב אתך‪.‬‬
‫‪ ‬אין בך גם חצי שעה חיים‪.‬‬
‫‪ ‬הכלי הבוגדני ביד שלך‪,‬‬
‫‪ ‬מושחז‪ ,‬מורעל‪ .‬והמשחק המלוכלך‬
‫‪ ‬קם התהפך נגדי‪ .‬הנה‪ ,‬אני שוכב פה‪ ,‬לא‬
‫‪ ‬לקום עוד לעולם‪ .‬אמך מורעלת‪ .‬אני לא‬
‫‪ ‬יכול עוד‪ ...‬זה המלך‪ ,‬זה המלך‪ ,‬האשם‪.‬‬
‫המלט‪ :‬וגם החוד מורעל? אז‪ ,‬רעל‪ ,‬צא לעבודה שלך!‬
‫‪( ‬פוצע את המלך)‬
‫כולם‪ :‬בגידה! בגידה!‬
‫מלך‪ :‬הצילו‪ ,‬חברים‪ ,‬אפשר עוד! רק נפצעתי‪.‬‬
‫המלט‪ :‬הנה‪ ,‬זנאי‪ ,‬רוצח מקולל‪ֶ ,‬ד ני של דם!‬
‫‪ ‬שתה‪ ,‬שתה את השיקוי הזה‪( .‬הוא מכריח את המלך לשתות) ואיפה הפנינה שלך?‬
‫‪ ‬לך בעקבות אמי‪.‬‬
‫‪( ‬המלך מת)‬
‫ָלֶא ְר ֶט ס‪ :‬קיבל את המגיע לו‪.‬‬
‫‪ ‬זה רעל שהוא בעצמו הכין‪.‬‬
‫‪ ‬בוא נתחלף‪ :‬סליחה תחת סליחה‪ ,‬המלט אציל‪ .‬‬
‫‪ ‬לא על ראשך מותי ומות אבי‪,‬‬
‫‪ ‬מותך לא על ראשי!‬
‫‪( ‬הוא מת)‬
‫המלט‪ :‬שמיים ינקו אותך ממנו! אני בא‬
‫‪ ‬בעקבותיך‪ .‬אני מת‪ ,‬הורציו‪ .‬‬
‫‪ ‬מלכה מוכת‪-‬גורל‪ ,‬שלום‪ .‬אתם‪ ‬‬
‫‪ ‬שמביטים‪ ,‬חיוורים ורועדים‪ ,‬על התמונה‪ ,‬‬

‫‪ ‬אתם שמשתתפים בהצגה זו רק‬
‫‪ ‬כניצבים או כקהל‪ ,‬לו רק היה לי זמן ‪-‬‬
‫‪( ‬ואין‪ :‬כי הוא קשוח‪ ,‬קצין המאסר הזה‬
‫‪ ‬המוות) – הו‪ ,‬יכולתי לספר לכם –‬
‫‪ ‬אך שיהיה‪ .‬הורציו‪ ,‬אני מת‪.‬‬
‫‪ ‬אתה חי‪ַ .‬למפקפקים דווח אמת עלי‬
‫‪ ‬ושליחותי‪ .‬‬
‫הורציו‪ :‬שלא תחלום על זה‪ .‬‬
‫‪ ‬לי יש לב רומאי עתיק‪ ,‬לא ֶד ני‪ .‬‬
‫‪ ‬הם שם לא פחדו למות‪ .‬הנה ‪ ‬‬
‫‪ ‬נשאר פה עוד קצת יין‪.‬‬
‫המלט‪ :‬כשם שאתה גבר‪,‬‬
‫‪ ‬תן את הכוס‪ .‬עזוב! חי השמיים‪ ,‬זה יהיה‬
‫‪ ‬אצלי! הו אלוהים‪ ,‬הורציו‪ ,‬איזה ֵש ם‬
‫‪ ‬חבול אותיר מאחורי‪ ,‬אם הדברים‬
‫‪ ‬יישארו בערפל‪ .‬אם אי פעם נתת לי‬
‫‪ ‬מקום בלב‪ ,‬חסוך מעצמך‬
‫‪ ‬גן‪-‬עדן עוד זמן‪-‬מה‪ ,‬ובעולם המר הזה‬
‫‪ ‬אמץ את הנשימה בכאב כדי לספר‬
‫‪ ‬את ספורי‪( .‬מארש מרחוק‪ ,‬צעקות וקולות ירי )‬
‫‪ ‬מה רעשי המלחמה האלה?‬
‫אוסריק‪ :‬פורטינבראס הצעיר שב מנצח מפולין‪.‬‬
‫‪ ‬והוא יורה לכבוד השגרירים מאנגליה‬
‫‪ ‬מטחי כבוד‪.‬‬
‫המלט‪ :‬הו אני מת‪ ,‬הורציו!‬
‫‪ ‬הרעל התוסס רומס את נשמתי‪.‬‬
‫‪ ‬אני כבר לא אחיה לשמוע את החדשות‬
‫‪ ‬מאנגליה‪ .‬אך אני מנבא – הכס הולך‬
‫‪ ‬לפורטינראס‪ .‬אני נותן לו את קולי ַּב מוות‪.‬‬
‫‪ ‬אמור לו זאת‪ ,‬עם הנסיבות‪ ,‬יותר מ‪ -‬ופחות‬
‫‪ ‬מ‪ -‬שהובילו‪ ...‬כל השאר שתיקה‪.‬‬
‫‪( ‬הוא מת)‬
‫הורציו‪ :‬עכשיו לב אציל מתנפץ‪ .‬ליל מנוחה‪,‬‬
‫‪ ‬נסיך מתוק‪ַ .‬ש ֶּיֶר ת מלאכים‬
‫‪ ‬תשא אותך בשיר למנוחתך‪.‬‬
‫‪( ‬מארש מבחוץ)‬
‫‪ ‬למה באים לכאן תופים?‬
‫‪( ‬נכנס פורטינבראס‪ ,‬עם השגרירים ועם פמליית התופים‪ ,‬דגליו ומלוויו)‬
‫פורטינבראס‪ :‬איפה המחזה הזה?‬

‫הורציו‪ :‬מה אתה מבקש לראות?‬
‫‪ ‬אם משהו מר ומוזר‪ ,‬אל תחפש יותר‪.‬‬
‫פורטינבראס‪ :‬תל הפגרים הזה צורח טבח‪.‬‬
‫‪ ‬הו מוות גאוותן‪ ,‬לאיזה משתה‪-‬זלילה ‪ ‬‬
‫‪ ‬עורכים שולחן שם אצלך בבית‪-‬הנצח‪ ,‬שְּב בת‬
‫‪ ‬אחת ִה ְנ ַח ָּת מכת דם בשליטים‪ ‬‬
‫‪ ‬רבים כל כך?‪ ‬‬
‫שגריר‪ :‬המחזה מחריד‪,‬‬
‫‪ ‬והידיעות שאנו מביאים מאנגליה‬
‫‪ ‬הגיעו מאוחר מדי‪ .‬חירש מי שאוזניו ‪ ‬‬
‫‪ ‬היו צריכות לשמוע שהצו שלו‬
‫‪ ‬קּוים‪ ,‬שרוזנקרנץ וגילדנסטרן מתים‪.‬‬
‫‪ ‬מניין תבוא תודתנו?‪ ‬‬
‫הורציו‪ :‬לא מפיו‪,‬‬
‫‪ ‬גם לּו היו כוחות חייו איתו כדי להודות‪ .‬‬
‫‪ ‬הוא לא הורה אף פעם על מותם‪.‬‬
‫‪ ‬אבל אם התגלגלתם כך ְל ריב‪-‬הדם הזה ‪ -‬‬
‫‪ ‬אתה ממלחמות פולין‪ ,‬אתם מאנגליה ‪-‬‬
‫‪ ‬צוו שהגופות יוצבו גבוה על במה‬
‫‪ ‬לעין הכל‪ .‬ותנו לי להגיד‬
‫‪ ‬מול העולם שלא‪-‬יודע‪-‬עוד‬
‫‪ ‬איך הדברים האלה התרחשו‪ .‬אז תשמעו‬
‫‪ ‬על מעשי בשרים‪ ,‬דמים ותועבות‪,‬‬
‫‪ ‬על שיפוטי אקראי‪ ,‬שחיטות חינם‪,‬‬
‫‪ ‬על מוות שנתפר בטכסיסים‪ ,‬ובלי סיבה‪,‬‬
‫‪ ‬ולסיום עכשיו על כוונות תועות‪ ‬‬
‫‪ ‬אשר נפלו על ראש המתכננים‪ .‬כל זה ‪ ‬‬
‫‪ ‬אני יכול למסור באמונה‪ .‬‬
‫פורטינבראס‪ :‬נשמע זאת‪ ,‬ומהר‪,‬‬
‫‪ ‬ואצילי הארץ יהיו קהל‪ .‬אני עצמי‬
‫‪ ‬בעצב מחבק את מזלי‪ .‬יש לי כמה זכויות‬
‫‪ ‬בממלכה הזאת מקדם‪ ,‬וההזדמנות ‪ ‬‬
‫‪ ‬עכשיו דורשת שאתבע אותן‪ .‬‬
‫הורציו‪ :‬וגם על כך יש לי מה להגיד‪ ,‬‬
‫‪ ‬מפי זה שקולו לא יינשא עוד‪ .‬אך‬
‫‪ ‬ראשית שכל זה יבוצע‪ ,‬מהר‪,‬‬
‫‪ ‬כל עוד מוחות כולם פרועים ומבולבלים‪,‬‬
‫‪ ‬פן תתחולל שואה נוספת ממזימות‪ ‬‬
‫‪ ‬וטעויות‪ .‬‬
‫פורטינבראס‪ :‬שארבעה קצינים ישאו‬
‫‪ ‬את המלט כמו חייל אל הבימה‪ .‬כי הוא יכול‪,‬‬
‫‪ ‬אילּו ניתן לו‪ ,‬להיות מלך‬
‫‪ ‬גדול‪ .‬ובמסעו האחרון‬
‫‪ ‬טקסי צבא ומוזיקת ֵח ילות‬
‫‪ ‬יריעו לזכרו‪.‬‬
‫‪ ‬הרימו את הגופות‪ .‬כי המראה‬
‫‪ ‬מתאים לשדה‪-‬קרב‪ ,‬פה הוא לא יאה‪.‬‬
‫‪ ‬לכו‪ ,‬הורו לחיילים לירות‪.‬‬
‫‪( ‬יוצאים במצעד‪ .‬לאחר מכן נשמעים מטחי תותחים)‬
‫הצג‪/‬הסתר הערות‬
‫המלט ‪
-‬מערכה ‪ ,5‬תמונה ‪2‬‬
‫כל הזכויות על התרגומים שייכות לדורי פרנס אלא אם כן מצוין אחרת ‪ © 2009‬האתר עוצב ונבנה על ידי בועז טרינקר‬

שייקספיר ושות' - המלט

Uploaded by

Document Information

Original Title

Copyright

Available Formats

Share this document

Share or Embed Document

Sharing Options

Did you find this document useful?

Is this content inappropriate?

Copyright:

Available Formats

שייקספיר ושות' - המלט

Uploaded by

Copyright:

Available Formats

‫‪8/11/2021‬‬ ‫‪ -‬שייקספיר ושות' ‪ -‬המלט‬

‫שחקן א'‪ ,‬המוביל את הלהקה ומשחק את תפקיד המלך‬

‫מערכה ‪ ,1‬תמונה ‪- 1‬‬

‫(נכנסים פרנסיסקו וברנארדו‪ ,‬שני‪ ‬זקיפים)‬

‫מרצלוס‪ :‬מה‪ ,‬הדבר הזה הופיע שוב הלילה?‬

‫‪ ‬זה לא דבר גדול יותר מדמיונות?‬

‫‪ ‬מלכנו מחצית להתערבות‪,‬‬

‫‪ ‬אני אצא מול זה‪ ,‬גם אם זה יפוצץ אותי‪.‬‬

‫‪ ‬עוף שחר זה שר כל הלילה‪ .‬ואומרים‬

‫מערכה ‪ ,1‬תמונה ‪- 2‬‬

‫‪ ‬תמך מיוזמתו‪ .‬על כך ועל‬

‫‪ ‬את רשותך לשוב לי לצרפת‪,‬‬

‫‪ ‬ואלה הסוואות ומסכות תוגה‪.‬‬

‫‪ ‬שום לחץ‪ ,‬מחממת את לבי;‬

‫‪ ‬להיגמר ‪ -‬בטוב‪ .‬אבל שיישבר לבי‪,‬‬

‫המלט‪ :‬שראית מי?‬

‫הורציו‪ :‬כשם שאני חי‪ ,‬מעלתך‪,‬‬

‫‪ ‬שלום בינתיים‪ .‬בין אחת‪-‬עשרה‬

‫מערכה ‪ ,1‬תמונה ‪- 3‬‬

‫(נכנסים ָלֶא ְר ֶט ס ואופליה)‬

‫‪ ‬של מוצאו‪ .‬הוא לא יכול‪ ,‬כמו איש ‪ ‬‬

‫‪ ‬ברכה כפולה היא גם מזל כפול‪.‬‬

‫‪ ‬אל תאמיני שזאת אש‪ .‬מכאן‬

‫מערכה ‪ ,1‬תמונה ‪- 4‬‬

‫(נכנסים המלט‪ ,‬הורציו ומרצלוס)‬

‫‪ ‬עד השמיים לכבודו‪.‬‬

‫‪ ‬המלך‪ ,‬אבא‪ ,‬כתר דנמרק! הו‪ ,‬ענה לי!‬

‫מרצלוס‪ :‬לא‪ ,‬לא תלך‪ ,‬אדון‪.‬‬

‫מערכה ‪ ,1‬תמונה ‪- 5‬‬

‫(נכנסים הרוח והמלט)‬

‫‪ ‬אשר נידון לזמן קצוב לצעוד‬

‫‪ ‬לתשוקתו המבישה את רצונה‬

‫‪ ‬יהיה משכב טמא של גילוי עריות וחשק‪ .‬‬

‫המלט‪ :‬וכך יהיה‪.‬‬

‫הורציו ומרצלוס‪ :‬לא נגלה‪ ,‬מעלתך‪.‬‬

‫‪ ‬לא תזרקו משפט מחשיד כמו למשל‬

‫מערכה ‪ ,2‬תמונה ‪- 1‬‬

‫(נכנס פולוניוס עם האיש שלו ריינלדו)‬

‫‪ ‬אותו" ‪ -‬אתה עוקב‪ ,‬ריינלדו?‬

‫‪ ‬תלוי ַּב מליצה או ַּב סגנון‪-‬דיבור‬

‫‪ ‬כמו תיישים‪ .‬קדימה‪ ,‬בואי‪ ,‬למלך‪.‬‬

‫מערכה ‪ ,2‬תמונה ‪- 2‬‬

‫גילדנסטרן‪ :‬אך שנינו מצייתים‪,‬‬

‫‪ ‬אך זה השמענו את דברינו‪ ,‬הוא‪ ‬‬

‫מלכה‪ :‬קצת יותר תוכן ופחות סגנון‪.‬‬

‫‪ ‬לחשוב אילו שיחקתי בתפקיד‬

‫‪ ‬נשים לב למפגש‪ .‬ואם הוא לא אוהב אותה‬

‫‪ ‬שהוא אהב אותה כל‪-‬כולו‪".‬‬

‫‪ ‬החרוכים‪ ,‬המאירים באור‬

‫‪ ‬בשריונו המחושל לעד‬

‫פולוניוס‪ :‬מעלתך‪ ,‬אני אתייחס אליהם כמו שמגיע להם‪.‬‬

‫‪ ‬לא מתעּבר מזרע המשימה שלי‪,‬‬

‫‪ ‬כדי להביא עלי קללה‪ .‬אני‬

‫מערכה ‪ ,3‬תמונה ‪- 1‬‬

‫(נכנסים המלך והמלכה‪ ,‬פולוניוס‪ ,‬אופליה‪ ,‬רוזנקרנץ‪ ,‬גילדנסטרן ואצילים)‬

‫רוזנקרנץ‪ :‬אנחנו נעשה זאת‪.‬‬

‫‪ ‬של המזל המתפרע‪ ,‬או‬

‫‪ ‬מה שלום כבודו ימים רבים כל‪-‬כך?‬

‫אופליה‪ :‬הו כוחות שמיים‪ ,‬רפאו אותו!‬

‫‪ ‬שלו נובעים מאהבה נכזבת‪ – .‬נו מה‪ ,‬אופליה?‬

‫מערכה ‪ ,3‬תמונה ‪- 2‬‬

‫(נכנסים המלט והשחקנים)‬

‫‪ ‬שינגנו כל צליל שהיא תלחץ‪.‬‬