‫‪1‬‬

‫סיכום תוספותים מסכת קידושין לפי מיקוד תשפ"ג‬

‫תוספות מסכת קידושין דף כט עמוד א‬ ‫‪.1‬‬
‫אותו ולא אותה ‪ -‬וא"ת למ"ל קרא תיפוק ליה דמצות עשה שהזמן גרמא הוא שנימול בשמיני ללידתו ונשים פטורות וי"ל כיון‬
‫דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק לאו זמן גרמא הוא וא"ת אכתי מ"ע שהזמן גרמא הוא דאין מלין אלא ביום כדאיתא בפרק‬
‫הערל (יבמות דף עב‪ ).‬וי"ל דאתיא כמ"ד התם דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה‪.‬‬
‫נושא‪ :‬האם מילה היא מצוות עשה שהזמן גרמא‬
‫הקדמה‪ :‬הגמרא לומדת מן הפסוק "צווה אותו" שחובת המילה היא על האב ולא על האם‪.‬‬
‫שואל התוס'‪ :‬מילה לכאורה מצוות עשה שהזמן גרמא כי היא רק מן היום השמיני והלאה‪ ,‬ואם כן מדוע יש צורך לפטור אישה מחובת‬
‫מילה מלימוד מיוחד מפסוק‪.‬‬
‫עונה תוס'‪ :‬מילה אינה מצוות עשה שהזמן גרמא כי מהיום השמיני והלאה יש חובה‪.‬‬
‫שואל תוס‪ :‬מיום השמיני ואילך מצווה למול רק ביום‪ ,‬א"כ זו מצווה שהזמן גרמא?‬
‫עונה תוס' ‪ :‬הסוגיא כאן סוברת כמאן דאמר שמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה‪.‬‬
‫‪ .2‬תוספות מסכת קידושין דף כט עמוד ב‬
‫הא לן והא להו ‪ -‬פי' בקונטרס בני בבל היו הולכין וגורסין משניות התנאים בא"י ומתוך שלומדים חוץ למקומם אין צרכי הבית מוטל‬
‫עליהם נושא אשה דהוה ליה בלא הרהור ואח"כ לומד תורה הא להו לבני א"י הלומדים במקומם אם נושא אשה יהו כל צרכי הבית‬
‫מוטלין עליו ויבטלוהו וקשה לר"ת דמשמע דקאמר שמואל דנושא אשה תחלה כדי להיות בלא הרהור ומוקי לה למילתיה בבני בבל א"כ‬
‫אכתי איכא הרהור כיון שהולכים ללמוד חוץ למקומן ועוד קשה אחר שנשא אשה היאך יצא חוץ למקומו ללמוד והלא הוא צריך לחזור‬
‫אחר מזונות אשתו ובניו ובפ"ק דגיטין (דף ו‪ ):‬אשכחן דשלח רבי אביתר בני אדם הבאים משם לכאן הם מקיימין בעצמן ויתנו את הילד‬
‫בזונה ואת הילדה מכרו ביין פירוש שצריכין בניו ובנותיו להתמשכן בעבור מזונותיהן משמע שאין עושים יפה שהולכים ללמוד חוץ‬
‫למקומן על כן נראה לר"ת איפכא דר' יוחנן דאמר ריחים בצוארו ויעסוק בתורה לבני בבל דיבר שאינו יכול להניח אשתו וילך וילמוד‬
‫תורה ועוד שהם עניים ושמואל דאמר נושא אשה תחלה לבני א"י אמר שיכולים ללמוד במקומם וגם הם עשירים וטוב לו שישא אשה‬
‫וילמוד תורה בטהרה ומיהו פעמים שגם בני א"י היו יוצאים חוץ למקומם לבבל ללמוד תורה אלא רובם היו לומדים במקומם ואין תימה‬
‫אם שמואל שהיה מבני בבל דמורה לבני א"י שהיו לפניו תלמידים מבני א"י שהיה מדבר להם ור' יוחנן אף על פי שהיה מא"י היה מדבר‬
‫לתלמידים שלפניו מבבל וכן מצינו בפ"ק דשבת (דף ט‪ ).‬גבי מאימתי התחלת אכילה רב אמר‪ -‬משיטול ידיו ורבי חנינא אמר משיתיר‬
‫חגורו ומפרש התם הא לן והא להו וע"כ רבי חנינא אף על גב שהיה מארץ ישראל היה מדבר לתלמידים שלפניו מבבל כדאמרי' התם‬
‫הני חברין בבלאי כיון דשרו המנייהו לא מטרחי להו משמע דבני בבל היו רגילין בהתרת חגורה ומיהו קשה מהא דאמר בפרק כיצד‬
‫מברכין (ברכות דף מד‪ ).‬דקאמר רב חסדא על הארץ ועל פירותיה ורבי יוחנן אמר על הארץ ועל הפירות ופריך עלה דרב חסדא אינהו‬
‫אכלי ואנן מברכים ומשני איפוך ומאי קושיא דלמא רב חסדא שהיה מבבל מדבר לתלמידים שהיו לפניו מא"י ור' יוחנן לבני בבל כמו‬
‫בכל דוכתי וי"ל דקים להו דלא הוו באותה שעה תלמידי דרב חסדא מתלמידי א"י ומיהו נראה לה"ר יצחק דמההיא דכיצד מברכין ל"ק‬
‫מידי דשאני ענין אכילה וברכות דדין הוא לכל אדם שיברך לפי המנהג של מקום שהוא שם אפי' לא היה מאותו מקום ולהכי מתמה‬
‫גמרא אליבא דרב חסדא שהיה מבבל ולמה מברכין על פירותיה דמשמע היינו פירות של א"י‪.‬‬
‫נושא‪ :‬נישואין ולימוד תורה מי קודם‬
‫הקדמה‪ :‬הגמרא מביאה שתי אמירות לגבי היחס בין נישואין ללימוד תורה‪ ,‬רב יהודה בשם שמואל אמר שנושא אישה ואח"כ ילמד‬
‫תורה‪ ,‬ר' יוחנן "ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה?"‪ ,‬כלומר ילמד ואח"כ ישא אישה‪ .‬אומרת הגמרא שאינם חולקים אלא אחד דיבר על‬
‫המנהג הראוי לבני בבל והשני דיבר על המנהג הראוי לבני ארץ ישראל‪.‬‬
‫מביא תוס שיטת רש"י‪" :‬הא לן"‪ -‬בני בבל‪ ,‬נושא אישה ואחר כך לומד תורה –נושא אישה על מנת שלא יהיה בהרהור עבירה‪,‬‬
‫והדאגה לצורכי הבית לא תפריע ללימוד‪ ,‬כי בני בבל הולכים ללמוד בארץ ישראל ואינם טרודים בפרנסת הבית‪.‬‬
‫"הא להו"‪ -‬בני ארץ ישראל‪ ,‬לומד תורה ואחר כך נושא אישה‪ ,-‬כי לומדים בביתם ואחריות הפרנסה עליהם‪ ,‬ואם יישאו אישה הדבר‬
‫יפריע ללימוד התורה‪".‬ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה?"‬
‫מקשה ר"ת‪ :‬א‪ .‬חשש הרהור העבירה לא ייפתר לבני בבל גם אם יינשאו מוקדם‪ ,‬כי הם לא נמצאים בביתם‪.‬‬
‫ב‪ .‬אדם נשוי מחויב בפרנסת משפחתו ולא יכול להיות שאחרי הנישואין בני בבל עוזבים את ביתם על מנת ללמוד בארץ ישראל‬
‫מתרץ ר"ת‪" :‬הא לן" – בני בבל‪ -‬לומד תורה ואחר כך נושא אישה‪ ,‬כי הלימוד מחייב יציאה מהבית לא"י ‪,‬והדבר לא אפשרי אחרי‬
‫הנישואין ‪,‬וגם אם לא עוזב את ביתו ‪,‬בגלל שבני בבל עניים הפרנסה תפריע לו ללמוד‪" .‬ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה?‪ -‬כדברי ר'‬
‫יוחנן‪.‬‬
‫"הא להו"‪-‬בני א"י‪ ,‬יישא אישה ואחר כך ילמד תורה‪ -‬עדיף לשאת אישה על מנת למנוע הרהורי עברה‪ ,‬ובגלל שבני ארץ ישראל עשירים‬
‫ולומדים בביתם‪ ,‬אין חשש שהפרנסה תגרום להם טרדה‪ ,‬ולימוד התורה לא גורם להם לצאת מן הבית‪ .‬כדברי שמואל‬
‫מעיר תוס'‪ :‬אמנם לשיטת ר"ת ‪,‬שמואל שהיה בבבל אומר את דבריו לבני א"י‪ ,‬ואילו רבי יוחנן שהיה בא"י אומר את דבריו לבני בבל‪.‬‬
‫אך אין הדבר קשה כי מצאנו עוד מקרים כאלה‪ .‬וכנראה כל אחד מדבר אל התלמידים היושבים לפניו ויכול להיות שהתלמידים לא היו‬
‫מקומיים‪.‬‬
‫מביא תוס' הוכחה לדבריו‪ :‬נחלקו רב ורב חנינה מה הדבר המגדיר התחלת סעודה‪ ,‬רב שהיה בבלי אמר שנטילת ידיים‪ ,‬ורב חנינה‬
‫שהיה בא"י אמר שפתיחת החגורה‪ .‬אומרת הגמרא שאינם חולקים כי יש מנהג לבבל ומנהג לארץ ישראל ‪,‬מביאה הגמרא שהמנהג‬
 ‫‪2‬‬

‫שאמר רב חנינה הוא המנהג של בבל למרות שהוא היה בארץ ישראל‪ ,‬מוכיח תוס' שכנראה היו לפני תלמידים מבבל ולכן אמר את‬
‫מנהגם‪.‬‬
‫מקשה תוס'‪ :‬במסכת ברכות נחלקו רב חסדא שהיה בבלי ור' יוחנן שהיה מא"י בנוסח ברכת מעין שלוש‪ ,‬ר' חסדא‪ ,‬אמר "על הארץ‬
‫ועל פרותיה"‪ ,‬כנוסח המקובל בא"י‪ ,‬ורבי יוחנן אמר "על הארץ ועל הפירות"‪ ,‬כנוסח המקובל בבבל‪ .‬שאלה הגמרא שלפי מקום מגוריהם‬
‫היו שיטותיהם צריכות להיות הפוכות‪ ,‬והופכת הגמרא את שיטותיהם‪ .‬שואל תוס' מדוע לא השיבה הגמרא שדעותיהם נאמרו לפי‬
‫התלמידים שהיו לפניהם ולא לפי מקום מגוריהם?‬
‫עונה תוס'‪ :‬א‪ .‬הגמרא ידעה שהתלמידים שהיו לפניהם היו מקומיים‪ .‬ב‪ .‬בנוסח הברכה הגורם הקובע הוא מקום אכילת הפירות ולא‬
‫מקום מגוריו של האוכל‪.‬‬
‫‪ .3‬תוספות מסכת קידושין דף ל עמוד א‬
‫לא צריכא ליומי ‪ -‬פירש בקונטרס ימי השבת כלומר שני ימים מקרא ושני ימים משנה ושני ימים גמרא ולא נהירא דא"כ אכתי הוה מצי‬
‫למיפרך מי ידע כמה חיי ונ"ל לפרש בכל יום ויום עצמו ישלש על כן תיקן בסדר רב עמרם גאון כמו שאנו נוהגים בכל יום קודם פסוקי‬
‫דזמרה לומר מקרא ומשנה וגמרא ור"ת פי' שאנו סומכין אהא דאמרינן בסנהדרין (דף כד‪ ).‬בבל בלולה במקרא במשנה ובגמרא דגמרת‬
‫בבל בלול מכולם‪.‬‬
‫נושא‪ :‬קיום "ושלשתם"‬
‫מביא תוס' דברי רש"י‪:‬‬
‫הקדמה‪ :‬הגמרא אומרת שאדם צריך לחלק את ימיו לשלושה חלקים‪ ,‬בשליש ללמוד מקרא בשליש משנה ובשליש גמרא‪ .‬שואלת‬
‫הגמרא כיצד ידע אדם לחלק את ימיו והרי אנו יודע יום מותו? ועונה שהחלוקה היא "ליומי"‪.‬‬
‫מביא תוס' פירוש רש"י‪" :‬ליומי"‪ ,‬פירושו חלוקת ימי השבוע שניים לכל נושא‪.‬‬
‫שואל תוס'‪ :‬לפי פירושו עדיין קשה שהרי אינו יודע מתי יום מותו‬
‫עונה תוס'‪ :‬שבכל יום יום יש לחלק לג' חלקים כשם שתיקן רב עמרם בסידורו לומר כל יום לפני התפילה מקרא משנה וגמרא‪.‬‬
‫פירוש ר"ת ‪ :‬תלמוד בבלי מכיל את שלושת החלקים ועל לימודו אנחנו סומכים‪.‬‬

‫‪ .4‬תוספות מסכת קידושין דף ל עמוד א‬

‫אל תגמגם ותאמר לו ‪ -‬והא דאמר באלו מציאות (ב"מ דף כג‪ ):‬דצורבא מרבנן משני בדיבוריה במסכ' אומר ר"ת דהיינו אם שואלים‬
‫אותו אם למדת מסכת זו אל יתגאה לומר שלמדה כלומר למדתי הרבה אבל אם שואלים אותו דבר הלכה או שצריכין ללמוד ממנו מסכ'‬
‫צריך שיהיו מחודדים בפיו שלא יגמגם בדבר ולא דמי להא דאמר מר (מסכת ד"א דרך ארץ זוטא פ"ג) למד לשונך לומר איני יודע שמא‬
‫תתבדה ותאחז דהיינו במילי דעלמא ואפילו בדברי תורה לא יאמר יודע אני דבר להתפאר בו בכך אלא מה שיודע יורה וילמוד‬
‫לתלמידים‪.‬‬
‫נושא‪ :‬גבולות חובת תלמיד חכם לא לגמגם בתשובותיו‬
‫שואל תוס‪ :‬הגמרא במסכת ב"מ אומרת שת"ח משנה בדיבורו אם נשאל "במסכתא"‪,‬כלומר שאלות על המסכת שלומד‬
‫עונה תוס'‪" :‬במסכתא" פירושו‪ ,‬האם למד מסכת זו? בתשובה לשאלה זו יכול לשנות על מנת שלא להתגאות‪ .‬בגמרתנו מדובר‬
‫שנשאל על הלכה או שרוצים ללמוד ממנו ‪,‬ובזה אסור לגמגם‪.‬‬
‫שואל תוס'‪ :‬במסכת דרך ארץ נאמר שעדיף שתלמיד חכם יאמר אינני יודע‬
‫עונה תוס'‪ :‬לומר אינני יודע זה בדברים שאינם דברי תורה‪ ,‬אך בדברי תורה אסור לגמגם‬
‫מוסיף תוס'‪ :‬אסור לתלמיד חכם לומר שהוא יודע על משהו שאינו יודע לא יורה וילמד רק מה שהוא בטוח בו‪.‬‬

‫‪ .5‬תוספות מסכת קידושין דף לא עמוד א‬

‫כבד את ה' מהונך ‪ -‬בירושלמי דורש מהונך כמו מחונך משמע שהקפיד הקדוש ברוך הוא על כיבוד אב ואם יותר מכבודו שבכבודו הוא‬
‫אומר כבד את ה' מהונך דהיינו מחונך דמשמע ממה שחננך כלומר אם יש לו ממון חייב ואם לאו פטור ובכיבוד אב ואם נאמר כבד את‬
‫אביך ואת אמך דמשמע בין שיש לו ממון ובין שאין לו והיכא דלית ליה חייב לחזר על הפתחים לזון את אביו ואת אמו‪.‬‬
‫נושא‪:‬פירוש המילה "מהונך"‬
‫מביא התוס' ירושלמי‪ :‬פירוש המילה "מהונך" הוא ‪,‬ממה שחננך ‪,‬כאילו כתוב "מחונך"‪ ,‬שפירושו ממה שברך אותך הקב"ה‪.‬‬
‫מסקנות העולות מפירוש זה‪ :‬א‪ .‬כבוד ה' הוא רק מהממון שיש לך ואם אין לך ממון לכבדו אינך מחויב ‪,‬כיבוד הורים מחויבים בין אם‬
‫יש ממון ובין אם אין ממון ‪.‬ב‪ .‬מצווה לחזר על הפתחים על מנת לממן את מצוות כיבוד הורים‪.‬‬

‫‪.6‬תוספות דף ל"א ע"א‬

‫והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ‪ -‬בירושלמי יש שהיו רגליו פשוטות על התיבה ולכך לא שיברה‪.‬‬
‫‪ .7‬תוספות דף ל"א ע"א‬
‫גדול המצווה ועושה ‪ -‬נראה דהיינו טעמא דמי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור ממי שאין מצווה שיש לו פת‬
‫בסלו שאם ירצה יניח‪.‬‬
‫נושא‪ :‬טעם עדיפות המצווה עושה‬
‫טוען תוס' ‪ :‬המצווה ועושה טרוד שמא אינו מקיים את המצווה כראוי ‪,‬לעומת מי שאינו מצווה שיכול להניח את המצווה ולא לקיימה‬
 ‫‪3‬‬

‫‪ .8‬תוספות דף ל"א ע"א‬

‫דלא מפקידנא ועבדינא ‪ -‬מכאן מדקדק ר"ת דנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא אף על גב דפטורות לגמרי דאפילו מדרבנן‬
‫לא מיחייבי כדמוכח פרק מי שמתו (ברכות דף כ‪ ):‬מ"מ יכולות הן לברך ואין כאן משום לא תשא את שמו לשוא (שמות כ) משום‬
‫מברכות ברכה שאינה צריכה דאי לאו הכי היכי שמח רב יוסף והלא מפסיד כל הברכות כולן‪.‬‬

‫נושא‪ :‬ברכת נשים על קיום מצוות שהזמן גרמן‬

‫טוען תוס'‪ :‬נשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן‪ ,‬אפילו שהן פטורות מלקיימן אף מדין דרבנן‪ ,‬ואינה ברכה שאינה צריכה‪,‬‬
‫תוס מוכיח ‪ :‬רב יוסף היה עיוור‪ ,‬ואמר שישמח מאוד אם ידע שהוא פטור מן המצוות‪ ,‬כי אז תהיה לו זכות גדולה שאינו מחויב ומקיים‪.‬‬
‫אומר תוס' שאילו הפטור מקיום המצווה אינו מברך‪ ,‬לא היה רב יוסף שמח‪ ,‬כי היה מפסיד את כל הברכות‪ ,‬ומכאן שאף הפטור יכול‬
‫לברך‪.‬‬

‫‪ .9‬תוספות דף ל"א ע"א‪ -‬ובאת אמו וקרעתו – "יש במדרש שהיתה מטורפת מדעתה"‪ -‬שהאמא היתה משוגעת ולכן עשתה כך‪.‬‬

‫‪ .10‬תוספות דף ל"ב ע"א‬

‫אורו ליה רבנן לרבי ירמיה כמ"ד משל אב ‪ -‬משמע שכך הלכה וכן פסק בשאלתות דרב אחאי בפרשת וישמע (סוף סימן נז) ופסק‬
‫היכא דלית ליה לאב ואית ליה לבן חייב הבן לזון אביו וכן פסק ר"י ור"ח דאם אין לאב ממון והבן יש לו דצריך הבן לפרנסו משלו דלא‬
‫יהא אלא אחר כדאמר בנערה שנתפתתה (כתובות דף מט‪ ):‬דרב אכפייה לההוא גברא ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה ועוד‬
‫דאמרינן בירושלמי אמר רבי יוסי הלואי דהויין כל שמעתתי ברירי לי כהך שכופין את הבן לזון את אביו ועוד ראיה מהא דאמר בירושלמי‬
‫דרבי יונתן ורבי יאשיה הוו קאזלי באורחא אתא ההוא גברא וקא נשק לכרעיה דרבי יונתן אמר מאי האי אמר ליה דאמרי ליה זיל צעוק‬
‫בבי כנישתא כלומר הוריתי לו שיעשה כל כך שיפרנסנו בנו א"ל אמאי לא אכפי' מר אמר ליה כגון זו כופין בתמיה אמר ליה את צריכת‬
‫לכך פירוש וכי לא ידעת דכופין פשיטא דכופין ועוד ראיה מירושלמי שהבאתי למעלה כבד את ה' מהונך אם יש לו ממון חייב ואם לאו‬
‫פטור ובכיבוד אב ואם נאמר כבד את אביך ואת אמך דמשמע בין יש לו הון ובין אין לו הון‪.‬‬
‫נושא‪ :‬כיבוד אב מכספי הבן כשאין לאב ממון‬
‫טוען התוס'‪ :‬א‪ .‬הלכה שכיבוד אב מכספי האב ב‪ .‬כשאין ממון לאב ‪,‬אך לבן יש ‪,‬מחויב הבן לכבדו מממונו‪ ,‬ואף יכפו על כך‪.‬‬
‫הוכחות לדבריו ‪ :‬א‪ .‬הבן חייב מדין צדקה וכשם שכופים אדם על מצוות צדקה ‪,‬יכפו את הבן להוציא ממון לפרנסת אביו‪ .‬ב‪ .‬בירושלמי‬
‫אמר רבי יוסי שברורה לו ההלכה שכופין את הבן לזון את אביו‪ .‬ג‪ .‬סיפור המובא בירושלמי שממנו משמע בשודאי כופין על הבן לזון את‬
‫אביו‪ .‬ד‪.‬הדרשה שהובאה לעיל ‪,‬כבד את השם מהונך ‪,‬שדווקא בכבוד ה' הכיבוד תלוי בהונך‪ ,‬אבל כיבוד אב גם אם אין ממון צריך‬
‫לכבד‪.‬‬
‫‪ .11‬תוספות מסכת קידושין דף לב עמוד ב‬
‫זקן אשמאי ‪ -‬פי' בקונטרס אשמאי רשע ועם הארץ וקשה דהיכי קאמר איסי בן יהודה דשיבה משמע אפילו זקן אשמאי והלא מצוה‬
‫אפילו להכותו לבזותו לזלזלו לכך פר"ת אשמאי לשון שוממין כמו פתחי שמאי דמנחות (דף לג‪ ):‬כלומר בור ועם הארץ כדמתרגמינן‬
‫והאדמה לא תשם וארעא לא תבור (בראשית מז)‪.‬‬
‫נושא‪ :‬הגדרת זקן אשמאי‬
‫מביא תוס' דברי רש"י‪ :‬זקן אשמאי‪ -‬רשע ועם הארץ‬
‫מקשה תוס'‪ :‬איסי בן יהודה מפרש שפירוש המילה "שיבה" בפסוק הוא זקן אשמאי‪ ,‬ולא יכול להיות שפירושו רשע ‪ ,‬כי רשע צריך‬
‫להכות ולבזות ולא לכבד‪.‬‬
‫מפרש ר"ת‪ :‬זקן אשמאי – בור ועם הארץ‪ .‬ולפניו צריך לעמוד לפי איסי בן יהודה‪ ,‬ולא לפני זקן רשע‬
‫הוכחת תוס'‪ :‬אשמאי נגזר מהמילה שממה‪ ,‬ושממה מתורגמת "לא תשם" –לא תבור‪.‬‬

‫‪ .12‬תוספות דף ל"ג ע"א‬

‫שני חומשין ‪ -‬פי' בקונט' לשון חומש הספר וי"מ חמשה חומשין יש בו כמו בשל תורה אשרי האיש (תהלים א) כאיל תערוג על אפיקי‬
‫מים (שם מב) אך טוב לישראל (שם עג) תפלה למשה (שם צ) יאמרו גאולי (שם קז) לכל אחד מן הספרים אלו מסיים באמן לבד מן‬
‫האחרון שהוא סוף תהלים‪.‬‬
‫נושא‪ :‬פירוש "חומש" בספר תהילים‬
‫מביא תוס' פירוש רש"י‪" :‬חומש" פירושו חמישית הספר‬
‫מפרש תוס'‪ :‬ספר תהילים מחולק לחמשה ספרים‪ ,‬כמו חמישה חומשי תורה וכל חלק חוץ מן האחרון מסתיים ב"אמן"‬
 ‫‪4‬‬

‫‪ .13‬תוספות מסכת קידושין דף לג עמוד ב‬

‫אין תלמיד חכם רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית ‪ -‬תימה למה איקפיד רבא לעיל שמא קמו מפניו שחרית וערבית ולאו‬
‫אדעתיה ונראה לפרש דדין זה אינו נוהג אלא באותם הדרין בבית הרב דמסתמא עמדו שחרית וערבית אבל תלמידים אחרים חייבין‬
‫לעמוד אפי' מאה פעמים ביום שמא יראה אחר ויחשדם ואפילו אותם שדרין בבית הרב נמי אם באו פנים חדשות צריכין לעמוד‪.‬‬
‫נושא‪ :‬גדרי חיוב עמידה בפני רבו שחרית וערבית‬
‫מקשה תוס'‪ :‬הגמרא מספרת שרבא כעס על תלמידיו שלא קמו מפניו‪,‬ואם החיוב לקום הוא רק בבוקר ובערב אולי קמו מפניו והוא לא‬
‫שם לב‪.‬‬
‫מתרץ תוס'‪ :‬דין זה אינו נוהג אלא רק באותם הגרים בבית הרב‪ ,‬אבל תלמידים שנמצאים עם הרב בכל מיני מקומות חייבים לעמוד‬
‫אפילו מאה פעמים‪ .‬וגם אותם הגרים בבית הרב אם יש תלמיד חדש צריכים לעמוד‪ .‬וכל זה בכדי שאחרים שרואים את התלמידים‬
‫שלא קמים יחשדו שלא קמו בכלל בגלל שהם מזלזלים ברב‪ .‬ולכן רבא כעס שלא קמו‪ ,‬מכיוון שהם היו צריכים לקום גם אם קמו לפניכן‬
‫לפני רב‪.‬‬
‫‪ .14‬תוספות מסכת קידושין דף פ עמוד ב‬
‫כי ההיא מעשה דההיא איתתא דהוה עובדא ואפיקתיה ‪ -‬פר"ח מעשה באשה אחת שהיתה בוכה ומתאוננת על קבר בעלה והיה שם‬
‫אדם אחד שהיה שומר תלוי אחד וצוה לו המלך לשומרו ובא אצל האשה ופיתה אותה ושמעה לו וכשחזר אצל התלוי לא מצאו והיה‬
‫מצטער מאד מפחד המלך אמרה לו האשה אל תירא קח בעלי מקברו ותלהו במקומו ואפיקתיה לבעלה ותלהו הרי לך שאפילו בשעת‬
‫אנינות נתגבר יצרה עליה אך הקונטרס פירש ב' לשונות בלשון אחד גרס ורבנן כי ההיא עובדא דההיא איתתא דהוה עובדא ואפיקתיה‬
‫וה"פ לרבנן אפילו תביר יצרו כדאמר יש לחוש דפעמים שאין שם אנינות ועושין עצמן כאילו נושאין תינוק מת ויוצאין לעבירה כי ההוא‬
‫עובדא דההיא אתתא דהוה עובדא ואפיקתיה לתינוק חי בחזקת מת לעשות עבירה עם ההולך עמה לקוברו ועוד פירש לשון אחר דלא‬
‫גרסינן ורבנן אלא הכל ממילתיה דאבא שאול והכי פירושו כלומר מה יתרעם אדם על חטאיו דיו חיים שנתתי לו כי ההוא מעשה דההיא‬
‫איתתא כדאי' בספר חסידים מעשה באשה אחת שהיו לה ז' בנים ומת אחד מהם והיתה בוכה ואמרו לה אל תבכי ואם לאו עוד ימות בן‬
‫אחר ולא שתקה ומת אחר וכן עשתה עד שמתו כולם והיא אחרי כן מחמת שנתאוננה על מדותיו ולהאי פירושא ל"ג דהוה עובדא‬
‫ואפיקתיה‪.‬‬
‫נושא‪ :‬הסבר כוונת הגמרא ב"מעשה דההיא איתתא‪".....‬‬
‫הקדמה‪ :‬בגמרא מחלוקת בין אבא שאול לחכמים בשאלה האם בזמן אנינות יש לחשוש ליחוד או לא‪ .‬במהלך הסוגיא מביאה הגמרא‬
‫סיפור אך לא מפרטת את תוכנו‪ ,‬הגמרא רק רומזת במילה "ואפיקתיה" נחלקו הראשונים א‪ .‬מה הסיפור‪ ,‬ב‪ .‬מה תפקיד הסיפור‬
‫בסוגיא‬
‫מפרש ר"ח‪ :‬הסיפור‪ :‬אישה בזמן האבלות על בעלה התפתתה על ידי שומר בית הקברות‪ ,‬ועל מנת לחפות עליו ‪,‬הסכימה להוציא את‬
‫גופת בעלה מקברו‪".‬אפיקתיה" מרמז על הוצאת הגופה‪.‬‬
‫תפקיד הסיפור בסוגיא ‪ :‬ראיה לחכמים החוששים ליחוד גם בעת אבלות‬
‫פירוש רש"י א‪ : .‬הסיפור‪ :‬אישה הוציאה ל"קבורה" תינוק חי ביחד עם אנשים נוספים על מנת להתייחד‪" .‬אפיקתיה" ‪,‬מרמז על הוצאת‬
‫התינוק החי‪.‬‬
‫תפקיד הסיפור בסוגיא ‪:‬ראיה לחכמים שאינם מאפשרים יחוד גם בשעת אבלות‪ ,‬בגלל חשש שההיתר ינוצל להעמדת פנים של אבלות‪.‬‬
‫פירוש רש"י ב‪ :.‬הסיפור ‪:‬אישה לא רצתה להתנחם אחרי מות בנה‪ ,‬והתאוננה על מידותיו של הקב"ה‪ ,‬ועונשה היה שמתו כל בניה‪.‬‬
‫לפי גרסא זו לא גורסים "ורבנן" ולא גורסים "ואפיקתיה"‬
‫תפקיד הסיפור בסוגיא‪ :‬ראיה לפירושו של אבא שאול לפירושו לפסוק "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו"‪.‬‬

‫‪.15‬בעלה בעיר אין חוששין לה משום יחוד ‪ -‬פי' בקונטרס אין חוששין להלקות משמע מתוך פירושו הא איסורא מיהא איכא וקשה‬
‫דאם כן מאי פריך בסמוך על רב יוסף דקאמר שקולו דרגא מתותי ביבי והאמר רבה בעלה בעיר אין חוששין לה משום יחוד ומאי קושיא‬
‫נהי דמלקות ליכא איסורא מיהא איכא ונראה לפרש אין חוששין כלל משום יחוד ואפילו איסורא ליכא‪.‬‬
‫נושא‪ :‬גבולות היתר היחוד בשעה שבעלה בעיר‬
‫מביא את דברי רש"י‪ :‬בשעה שבעלה בעיר אין עונש מלקות על היחוד‪.‬‬
‫מסיק תוס' מדברי רש"י‪ :‬בשעה שבעלה בעיר יש איסור יחוד‪ .‬לפי רש"י לא מלקים‪ ,‬אבל יש איסור‪.‬‬
‫מקשה תוס'‪ :‬הגמרא בהמשך מקשה על רב יוסף שהתארח אצל זוג וביקש שיפרידו בינו לבינם על מנת שלא יהיה יחוד‪ .‬הגמרא‬
‫מקשה מדוע רב יוסף חשש והרי בעלה איתה בבית? ואם נבין כמו פירוש רש"י‪ ,‬מובן מדוע רב יוסף חשש שהרי לפי רש"י גם אם‬
‫בעלה נמצא לידה או בעיר עדין יש איסור ייחוד‪ .‬אז למה הגמרא הקשתה?‬
‫מפרש תוס'‪ :‬בשעה שבעלה בעיר אין בכלל איסור יחוד‪.‬‬
‫ולכן שאלה הגמרא מדוע רב יוסף חשש לייחוד‪ ,‬אם בעלה של האישה היה איתה בבית?‬