‫קונטרס‬

‫מים רבים‬
‫הלכות וענייני‬

‫השמעת קול וריקוד בשבת‬

‫‪ -‬מהדורת ביקורת ‪-‬‬

‫בעזרת החונן לאדם דעת‬

‫מרדכי בלאאמו"ר הגאון ר' רפאל שליט"א קוט‬

‫כסלו ה'תשפ"ג‪ ,‬ירושלים ת"ו‬

‫‪1‬‬
 ‫פרק א' ‪ -‬השמעת קול בשבת‬

‫כלי שיר ‪ /‬א‪ .‬עיקר האיסור לנגן בכלי שיר ‪ /‬ב‪ .‬כלי שיר שאינו משמיע קול חזק ‪ /‬ג‪ .‬השמעת קול בכלי‬
‫שיר שלא בדרך שיר ‪ /‬שאר כלים המשמיעים קול ‪ /‬ד‪ .‬השמעת קול שלא בדרך שיר ‪ /‬ה‪ .‬גדר השמעת‬
‫קול 'בדרך שיר' ‪ /‬ו‪ .‬השמעת קול שלא בדרך שיר בכלי המיוחד לכך ‪ /‬ז‪ .‬דין מוקצה בכלי המיוחד‬
‫להשמעת קול ‪ /‬ח‪ .‬השמעת קול בכלי שאינו מיוחד לכך ‪ /‬ט‪ .‬השמעת קול כדי להשתיק את הציבור וכיו"ב‬
‫‪ /‬כשאינו מכוין להשמעת הקול ‪ /‬י‪ .‬השמעת קול כשאינו מכוין לכך ‪ /‬יא‪ .‬פעמוני הס"ת ‪ /‬יב‪ .‬בגד שיש‬
‫בו פעמונים ‪ /‬יג‪ .‬משחקי ילדים המיועדים להשמעת קול ‪ /‬יד‪ .‬השמעת קול לחולה ‪ /‬פרטי דינים נוספים‬
‫‪ /‬טו‪ .‬השמעת קול בשינוי ‪ /‬טז‪ .‬השמעת קול באצבע צרדה ‪ /‬יז‪ .‬צפצוף ושריקה בפיו ‪ /‬יח‪ .‬אמירה לעכו"ם‬
‫לנגן בכלי שיר לשמחת חתן וכלה ‪ /‬יט‪ .‬ניגון בכלי שיר בחוה"מ‪.‬‬

‫פרק ב' ‪ -‬טיפוח סיפוק וריקוד‬

‫א‪ .‬עיקר האיסור ‪ /‬טיפוח וסיפוק ‪ /‬ב‪ .‬מחיאת כפים בשינוי ‪ /‬ג‪ .‬מחיאת כפים מחמת אבל או מחמת כעס‬
‫‪ /‬ריקוד ‪ /‬ד‪ .‬ריקוד במעגל הנהוג בזמנינו ‪ /‬ה‪ .‬ריקוד שאין בו השמעת קול ‪ /‬בזמן הזה ‪ /‬ו‪ .‬טיפוח וסיפוק‬
‫וריקוד בזה"ז שאין בקיאים לתקן כלי שיר ‪ /‬ז‪ .‬ניגון בכלי שיר בזה"ז שאין בקיאין לתקן בכלי שיר ‪ /‬לצורך‬
‫מצוה ולכבוד התורה ‪ /‬ח‪ .‬טיפוח סיפוק וריקוד לשמחת חתן וכלה ולשאר ענייני מצוה ‪ /‬ט‪ .‬טיפוח סיפוק‬
‫וריקוד ביום שמחת תורה‪ ,‬וניגון בכלי שיר ביום זה ‪ /‬י‪ .‬שמחת תורה באר"י ‪ /‬יא‪ .‬בשאר אופנים שיש‬
‫בזה משום כבוד התורה ‪ /‬יב‪ .‬מנהג בנות ישראל שהיו רוקדות ביוהכ"פ‪.‬‬

‫פרק ג' ‪ -‬פרטי דינים בתקיעת שופר בר"ה הנוגעים לאיסור השמעת קול‬

‫א‪ .‬עיקר איסור תקיעה בשופר בשבת ויו"ט ‪ /‬ב‪ .‬טעמא דמילתא שלא גזרו בתקיע"ש בר"ה שחל בשבת‬
‫אלא משום שמא יעבירנו‪ ,‬ולא משום שמא יתקן כלי שיר ‪ /‬ג‪ .‬תקיעות נוספות בר"ה אחר שיצא ידי חובתו‬
‫‪ /‬ד‪ .‬תקיעות בר"ה קודם שיצא ידי חובתו כדי להתלמד בתקיעות ‪ /‬ה‪ .‬תקיעות ביום א' דר"ה כדי להתלמד‬
‫לתקוע ביום הב' ‪ /‬ו‪ .‬תקיעות בליל ר"ה כדי להתלמד לתקוע ביום ‪ /‬קטנים בתקיעת שופר בר"ה ‪ /‬ז‪.‬‬
‫ר"ה שחל בשבת ‪ /‬ח‪ .‬האם יש להתיר אף בזמן הזה ‪ /‬ט‪ .‬שאר שבתות שאינן ר"ה ‪ /‬י‪ .‬דעת הרמב"ם‬
‫בדינים אלו ‪ /‬יא‪ .‬ר"ה שחל בחול ‪ /‬תקיעת שופר לנשים ‪ /‬יב‪ .‬האם ראוי שהנשים יתקעו בעצמן או שאיש‬
‫יתקע עבורן ‪ /‬טלטול השופר בר"ה ‪ /‬יג‪ .‬טלטול השופר בראש השנה ברה"ר שלא לצורך‪ ,‬ולצורך תקיעה‬
‫לנשים ‪ /‬יד‪ .‬איסור מוקצה בשופר בר"ה‪.‬‬

‫‪2‬‬
 ‫פרק א' ‪ -‬השמעת קול בשבת‬
‫כלי שיר‬

‫א‪ .‬אסור לנגן בשבת בכלי שיר‪ ,‬גזירה שמא יבוא לתקן כלי שיר ויעבור משום מכה בפטיש‪.1‬‬

‫‪ 1‬א‪ .‬הנה די"ז דאסור לנגן בכלי שיר בשבת ויו"ט‪ ,‬לא נזכר להדי' בש"ס‪ ,‬אך מבו' הוא בב' מקומות; א‪ .‬מתני' ביצה‬
‫(לו‪ ,):‬אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין כו'‪ ,‬ובגמ' (שם) מבו' הטעם גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬וא"כ כש"כ‬
‫שאסור לנגן בכלי שיר עצמם גזירה שמא יבוא לתקנם; ב‪ .‬גמ' עירובין (קד‪ ,).‬עולא איקלע לבי רב מנשה‪ ,‬אתא‬
‫ההוא גברא טרף אבבא‪ ,‬אמר מאן האי‪ ,‬ליתחל גופי' דקא מחיל לי' לשבתא‪ ,‬אמר לי' רבה לא אסרו אלא קול של‬
‫שיר‪ ,‬ע"כ‪ ,‬והרי דהשמעת קול של שיר אסורה לכו"ע‪.‬‬
‫וכן פסק הרמב"ם (פכ"ג מהל' שבת ה"ד)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬כל דבר שהוא גמר מלאכה חייב עליו משום מכה בפטיש כו'‪,‬‬
‫לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת‪ ,‬בין בכלי שיר כגון כינורות ונבלים בין בשאר דברים כו'‪ ,‬גזירה שמא‬
‫יתקן כלי שיר‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וכ"ה בטוש"ע (שלח‪,‬א)‪.‬‬
‫ב‪ .‬והנה משנ"ת דטעם איסור השמעת קול בשבת היינו משום גזירה שמא יתקן כלי שיר‪[ ,‬וכמבו' להדי' בדברי‬
‫הרמב"ם הנ"ל]‪ ,‬עי' שו"ת מכתם לדוד (להג"ר דוד פארדו‪ ,‬או"ח ריש סימן יט) שכ'‪ ,‬דהאי טעמא אינו אלא לדעת‬
‫רבה (עירובין קד‪ ).‬דאין איסור השמעת קול אלא בדרך שיר‪ ,‬אך לדעת עולא (עירובין שם) דאף השמעת קול שלא‬
‫בדרך שיר אסורה‪[ ,‬וכדלקמן ()]‪ ,‬בהכרח צ"ל דטעם איסור השמעת קול בשבת היינו משום הולדת קול‪ ,‬ואסור‬
‫להוליד קול בשבת כשם שאסור להוליד ריח בשבת וכיו"ב; והוסיף עוד בזה‪ ,‬דלדעת עולא י"ל דאף איסור טיפוח‬
‫וסיפוק וריקוד אינו משום גזירה ש מא יתקן כלי שיר‪ ,‬אלא משום איסור הולדת קול‪ ,‬והא דאמרי' בביצה (לו‪ ):‬דאיסור‬
‫טיפוח וסיפוק וריקוד היינו משום גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬היינו דוקא אליבי' דרבה‪ ,‬עכ"ד‪.‬‬
‫וכ"כ באור שמח (פכ"ג מהל' שבת ה"ה)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬אין מספקין כו' שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬כן פירשו בגמ' (ביצה לו‪ ,):‬ולפי‬
‫הנראה‪ ,‬לאביי [ועולא] דאמר בשלהי המוצא תפילין (עירובין שם) דכל אולודי קלא אסור‪ ,‬אינו צריך להך טעמא‬
‫דגזירה‪ ,‬דהא מוליד קלא‪ ,‬והוי כמו במשמר פירותיו שלא יספק לדידי' משום אולודי קלא‪ ,‬ולפ"ז אף לספק כלאחר‬
‫יד אסור דהא מוליד קלא‪ ,‬והוי כאולודי ריחא כו'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ד סימן טז פרק ב')‪ ,‬וכתב‬
‫להוכיח לזה מדברי הירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב)‪ ,‬דהירושלמי ס"ל עיקר כדעת עולא דהשמעת קול אסורה אף שלא‬
‫בדרך שיר‪[ ,‬וכדלקמן ()]‪ ,‬ולפ"ז בהכרח צ"ל דטעם האיסור משום הולדת קול [ולא משום גזירה שמא יתקן כלי‬
‫שיר] וכמשנ"ת‪ ,‬ו באמת בהמשך הסוגי' בירושלמי מייתי בסתמא לאיסור הסיפוק והטיפוח והריקוד בשבת‪ ,‬ולא‬
‫מפרש דהיינו משום גזירה שמא יתקן כלי שיר כדמפרש בבבלי‪ ,‬והיינו כמשנ"ת דאי נקטי' דהשמעת קול אסורה‬
‫אף שלא בדרך שיר‪ ,‬הרי שאף לענין טיפוח וסיפוק וריקוד בשבת לא בעינן לטעמא דגזירה שמא יתקן כלי שיר‪,‬‬
‫ואף בלא"ה אסור משום הולדת קול‪.‬‬
‫אכן מה שהוסיפו האחרונים הנ"ל לפי דבריהם‪ ,‬דלעולא דטעם איסור השמעת קול היינו משום הולדת קול‪ ,‬הרי‬
‫שזהו טעם האיסור אף בטיפוח וסיפוק וריקוד‪ ,‬נראה שאינו מוכרח כלל‪ ,‬שהרי לפ"ז לא היה לנו לאסור ריקוד אלא‬
‫כשיש בו השמעת ק ול‪ ,‬ופשטות דברי הרו"א נראה דאף ריקוד שלנו אסור בכל גווני אע"פ שאין בו השמעת קול‪,‬‬
‫[ובמקומו () הארכנו]‪ ,‬ובפשטות י"ל דאף עולא מודה לטעמא דגזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬וסוגי' דביצה אזלא שפיר‬
‫אף לדעת רבה דצריכים אנו לטעם זה משום איסור ריקוד בשבת שאינו אלא גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫והנה עי' לקמן () מדברי הראשונים שכתבו‪ ,‬דאף לדעת רבינו חננאל וסייעתו שפסקו כעולא דהשמעת קול אסורה‬
‫אף שלא בדרך שיר‪ ,‬מכ"מ אם אינו מכוין להוציא קול מותר‪ ,‬וביאר הב"ח (שלח‪,‬א ד"ה כל השמעת) דהיינו משום‬
‫'דלא אסרו חכמים אלא כשמתכוין להשמעת קול גזירה שמא יתקן כלי שיר'‪ ,‬והרי שהבין הב"ח בפשיטות דאף‬
‫לעולא עיקר טעם איסור השמעת קול היינו משום גזירה שמא יתקן כלי שיר‪[ ,‬ומשו"ה כל היכא שאינו מכוין להוציא‬
‫קול אין איסור בדבר]‪ ,‬אלא שהוסיף והחמיר בזה לגזור אף בהשמעת קול שלא בדרך שיר אע"פ שגזירה רחוקה‬
‫היא‪ ,‬ודל א כמשנ"ת דלעולא טעם האיסור משום הולדת קול; [והן אמנם אף אי נימא דטעם האיסור משום הולדת‬
‫קול‪ ,‬יש מקום לחלק בין מתכוין להוציא קול ובין אינו מתכוין להוציא קול‪ ,‬שהרי מצינו בטוש"ע (תקיא‪,‬ד) גבי איסור‬
‫עשיית מוגמר ביו"ט‪ ,‬דעכ"פ אם עושה כן כדי ליתן ריח טוב בפירות למת קן לאכילה מותר‪ ,‬וכתבו הפוסקים (ב"ח‬
‫שם‪ ,‬מג"א שם סק"י) דהיי"ט דשרי לפי שאין כוונתו להוליד ריח אלא להכשיר אוכלין‪ ,‬והרי שלא נאסרה הולדת‬
‫ריח היכא דאינו מתכוין‪ ,‬וה"נ י"ל בנידו"ד גבי הולדת קול; אך עכ"פ ממש"כ הב"ח בביאור די"ז דהיכא שאינו מתכוין‬
‫מותר‪ ,‬דהיי"ט לפי 'ש לא אסרו חכמים אלא כשמתכוין להשמעת קול גזירה שמא יתקן כלי שיר'‪ ,‬נראה שהבין אף‬
‫בדעת ר"ח [דפסק כעולא] דטעם איסור השמעת קול אינו משום מוליד אלא משום גזירה שמא יתקן כלי שיר]‪,‬‬
‫וצ"ע‪.‬‬
‫אכן לדעת רבה [וכהכרעת רוב הראשונים] נראה בפשיטות‪ ,‬דס"ל דאין לאסור משום הולדת קול‪ ,‬דא"כ היה לנו‬
‫לאסור אף השמעת קול שלא בדרך שיר; אכן עי' שו"ת ציץ אליעזר (שם אות ו') שכ' לבאר באופן מחודש‪ ,‬דאף‬
‫רבה ס"ל האי טעמא דהשמעת קול אסורה משום מוליד‪ ,‬אלא דס"ל שאף משום מוליד לא אסרו אלא קול 'שמגיע‬

‫‪3‬‬
‫ב‪ .‬אף 'כלי שיר' שאינו משמיע קול חזק‪ ,‬אסור להשמיע בו קול בשבת‪ .2‬וכן אסור לחזן להשתמש ב'קולן'‪,‬‬
‫והוא כלי המשמיע את הקול הנכון ומתאים לו לשירתו‪ ,‬והוא בכלל כלי שיר‪.3‬‬

‫ג‪ .‬השמעת קול בכלי שיר שלא בדרך שיר‪ ,‬נראה שאסורה לכו"ע‪ ,‬ועי' הערה‪.4‬‬

‫מזה עכ"פ הנאה רוחנית‪ ,‬אבל לא אסרו משום מוליד כל סתם קול שלא מגיע מעצמיותו שום הנאה שהיא'‪ ,‬יעו"ש‬
‫מש"כ להביא ראי' לדבריו ואינו מוכרח‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫‪ 2‬בס' מגן אבות להמאירי (הענין העשירי) הביא שיש שנהגו היתר לנגן בכלי שיר בשבת‪ ,‬וביארו שאין האיסור‬
‫אלא בכגון טיפוח וסיפוק או במיני כלי זמר שמשמיעים קול חזק ועצום‪ ,‬ומשא"כ ב מיני כלי זמר שאין משמיעים‬
‫אלא קול מועט‪ ,‬וכתב המאירי לדחות דבריהם; וז"ל‪ ,‬ראיתי ג"כ באותם התלמידים [‪-‬תלמידי הרמב"ן] שהיו מקילים‬
‫לזמר בכלי שיר ולהעיר מיתרי הכנורות ושאר מיני זמר בשבת בלא שום חשש איסור‪ ,‬ונפלאתי הרבה היאך הורגל‬
‫דבר זה ביניהם‪ ,‬והיו אומרים שלא מצינו איסור אלא בסיפוק וטיפוח מפני שהם קולות עצומים‪ ,‬הא שאר כלי שיר‬
‫מותר; נמתי להם‪ ,‬והלא סיפוק וטפוח לא נאסרו אלא שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬שכל קול שהוא נעשה לשמחה יש לחוש‬
‫בו לתיקון כלי שיר‪ ,‬וא"כ ק"ו שהזמר בכלי שיר עצמן יש לחוש בהם לתיקון כלי שיר‪ ,‬עכ"ל‪[ .‬אכן‪ ,‬עי' שו"ת יהודה‬
‫יעלה (למהר"י אסאד‪ ,‬או"ח סימן עד) שכ' בתו"ד בזה"ל‪ ,‬דקול דממה דקה מאד כזה עד שצריך להטות האוזן‬
‫לשמוע בלחש‪ ,‬לא מיקרי השמעת קול‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וע"ע לקמן בסמוך () מש"כ העורה"ש ובשו"ת משנה הלכות בזה]‪.‬‬
‫‪ 3‬א‪ .‬כ"כ המשנ"ב (שלח‪,‬ד)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וכש"כ להשמיע קול בכלי שקורין קאמע"ר טא"ן פשיטא דאסור‪ ,‬דכלי שיר הוא‬
‫וגם הוא מכוין לשיר‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וכוונתו לכלי העשוי כמין מזלג קטן בעל שתי שיניים‪ ,‬וע"י הכאתו על השולחן הוא‬
‫משמיע צליל מסוים‪ ,‬והחזנים היו משתמשים בו ומכים בו על השולחן‪ ,‬כדי לשמוע את ה'טון' של אותו הצליל‪,‬‬
‫ולקבוע ע"פ זה את ה'טון' של חזנותם‪ ,‬ולזה כתב המשנ"ב שאסור להשתמש בכלי זה בשבת לפי שהוא בכלל 'כלי‬
‫שיר'‪[ ,‬וכלי זה נקרא בכמה מספרי הפוסקים 'שטיממגאבע"ל']‪ .‬וכ"כ בשו"ת צפנת פענח (דווינסק ת"ש‪ ,‬ח"ב סימן‬
‫יט)‪ ,‬ד'אי אפשר בשום אופן להתיר זה‪ ,‬כי [הר"ז] עצם גדר [כלי] שיר‪ ,‬ואסור [אף] במקום מצוה‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וכ"כ בשו"ת‬
‫מנחת אלעזר (ח"א סימן כט‪ ,‬בהשמטות)‪.‬‬
‫ב‪ .‬והנה עי' ערוה"ש (שלח‪,‬ח) שכ' בזה"ל‪ ,‬ודע‪ ,‬דע"פ מה שביארנו אולי יש ללמד איזה זכות‪ ,‬על מה שבעווה"ר‬
‫זה עשיריות שנים שפשתה המספחת אצל החזנים‪ ,‬שאוחזים בידיהם מזלג קטן של כסף או של עשת ברזל שקורין‬
‫קאמע"ר טא"ן בעמדם לפני העמוד בשבתות וימים טובים‪ ,‬והוא עשוי למען העמיד משקל הקול נגינה‪ ,‬שנוטלים‬
‫המזלג בין שיניהם ונשמע לאוזניהם קול נגינה‪ ,‬וע"י זה יודעים להעריך הנגינה‪ ,‬והרי זהו ממש כלי שיר ועשוי‬
‫לשיר‪ ,‬ואין בידינו למחות באומרם שבלעדו א"א להם לנגן‪ ,‬ובעווה"ר הדור פרוץ וההמון מחזיקים בידם‪ ,‬ולא לבד‬
‫שאין ביכולת למחות‪ ,‬אלא אף מי שירצה לצאת מביהכנ"ס מפני זה מתעורר מחלוקת כידוע; ואולי מפני שקול‬
‫נגינתו אינה נשמעת רק מפה לאוזן‪ ,‬ואינו אלא כרגע‪ ,‬ותכליתו הוא בשביל שירת הפה שלא נאסרה מעולם‪ ,‬אפשר‬
‫שאינו בכלל כלי שיר שאסרו חכמים‪ ,‬כמו שכתבנו על צפצוף הפה שנותנים היד לתוך הפה‪[ ,‬וכמשנ"ת במקומו‬
‫()]‪ ,‬ובהכרח ללמד זכות‪ ,‬כי חלילה לומר שכלל ישראל יכשלו באיסור שבות‪ ,‬ומה גם בעומדם בתפילה לפני מלך‬
‫מלכי המלכים הקב"ה‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫אך בשו"ת משנה הלכות (ח"ד סימן נב) כתב להשיג על דברי הערוה"ש‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ראשונה‪ ,‬מה שרצה לחדש דאולי‬
‫מפני שהקול אינו נשמעת אלא מפה לאוזן 'ואינו אלא כרגע' אפשר שאינו בכלל כלי שיר שאסרו חכמים‪ ,‬דבריו‬
‫תמוהים הם‪ ,‬דמי נתן שיעור לקול שאסרו חכמים ואמרו שקולי קולות יחדלון וקול נמוך מותר‪ ,‬וגם מי יכול לחלק‬
‫בין אם הקול הולך ד' מאות פרסה על ד' מ אות פרסה או שהולך רק מפה לאוזן‪ ,‬סוף סוף קול שיר הוא‪ ,‬ובודאי אם‬
‫יקח כלי שיר וינגן עליו בקול נמוך עובר באיסור כקולי קולות ששובר ארזים; וגם מש"כ דאולי משום דהוי תכליתו‬
‫בשביל שירת הפה אפשר שאינו בכלל כלי שיר‪ ,‬לא נראה כלל‪ ,‬דסוף סוף האי כלי כלי שיר הוא בעצמה‪ ,‬ובה‬
‫חיישנן שמא יתקנה‪ ,‬ומאי נפק"מ אם נתקנה בשביל שיר הפה או לא‪ ,‬וזה פשוט וברור‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ובהמש"ד הוסיף‬
‫עוד לדחות מש"כ הערוה"ש לדמות כלי זה לצפצוף ושריקה בפה בדרך שיר‪ ,‬דהתם היינו דווקא היכא שלא מכניס‬
‫אצבעותיו לתוך פיו‪ ,‬ונמצא שאינו עושה מעשה כלל‪ ,‬ואי"ז אלא כשירה בפה שלא גזרו בה חכמים‪ ,‬ומשא"כ בנידו"ד‬
‫דהוי כלי ממש; ועל כן מסקנת המשנ"ה להחמיר בזה‪ ,‬וכדברי המשנ"ב הנ"ל‪ ,‬ואין להתיר לחזנים להשתמש ב'קולן'‬
‫בשבת משום דהוי ככלי שיר ממש‪.‬‬
‫אכן יש שכתבו ללמד זכות על המקילים בזה בצירוף כמה וכמה סברות וטעמים‪ ,‬עי' שו"ת נהרי אפרסמון (יו"ד‬
‫סימן ג')‪ ,‬שו"ת רשב"ן (מונקאטש תרס"ה‪ ,‬או"ח סי' טז)‪ ,‬ושו"ת מלמד להועיל (או"ח סימן סג)‪ ,‬מש"כ בזה‪.‬‬
‫‪ 4‬ולא מיבעי' לדעת הרו"א דלקמן ()‪ ,‬דהשמעת קול בכלי המיוחד לכך‪ ,‬אסורה [אף לדעת רבה] אפי' שלא בדרך‬
‫שיר‪ ,‬אלא אף לדעת הרו"א דלקמן () שכתבו להקל בזה‪ ,‬מכ"מ נראה דבכלי שיר ממש חמיר טפי‪ ,‬ולכו"ע אסור‬
‫להשמיע בו קול אפי' שלא בדרך שיר‪ .‬וכן נראה לדייק מלשון המחבר (שלח‪,‬א) שכ' בזה"ל‪ ,‬השמעת קול בכלי שיר‬
‫אסור‪ ,‬אבל להקיש על הדלת וכיו"ב כשאינו דרך שיר מותר‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ונראה שלא כתב להתיר מטעם 'שאינו דרך‬
‫שיר'‪ ,‬אלא לענין 'להקיש על הד לת' וכיו"ב‪ ,‬אבל מש"כ בתחילת דבריו ד'השמעת קול בכלי שיר אסור'‪ ,‬היינו אף‬
‫שלא בדרך שיר‪ ,‬וע"ע לקמן () בביאור דעת המחבר לענין השמעת קול שלא בדרך שיר בכלי המיוחד לכך‪ ,‬ודו"ק;‬

‫‪4‬‬
 ‫שאר כלים המשמיעים קול‬

‫ד‪ .‬בגמ' נחלקו עולא ורבה‪ ,‬בדין השמעת קול שלא בדרך שיר‪ ,‬וכגון הקשה על הדלת וכיו"ב‪ ,5‬ולדעת‬
‫רבינו חננאל נקטי' הלכתא כעולא דאף השמעת קול שלא בדרך שיר אסורה‪[ ,‬וכן הכרעת הגר"א]‪ ,6‬אך‬

‫[וכן ראיתי בס' שלמי יהונתן (סי' שלח ס"א אות א')‪ ,‬דהשמעת קול בכלי שיר אסורה לכו"ע אף שלא בדרך שיר‪,‬‬
‫יעו"ש מש"כ להוכיח לזה]‪.‬‬
‫אכן מדברי הרמב"ם (פכ"ג מהל' שבת ה"ד) נראה שיש לדייק לאידך גיסא‪ ,‬דיעו"ש שכ' בזה"ל‪ ,‬אסור להשמיע‬
‫קול של שיר בשבת‪ ,‬בין בכלי שיר כגון כינורות ונבלים‪ ,‬בין בשאר דברים כו'‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ונראה דמש"כ שאינו אסור‬
‫להשמיע אלא 'קול של שיר'‪ ,‬קא י אף על מש"כ בהמש"ד שאסור להשמיע קול ב'כלי שיר'‪[ ,‬וע"ע לקמן () לדייק‬
‫כעי"ז מדברי הרמב"ם‪ ,‬לענין מחלוקת הפוסקים בדין השמעת קול שלא בדרך שיר בכלי המיוחד לכך]‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫‪ 5‬גמ' עירובין (קד‪ ,).‬עולא איקלע לבי רב מנשה‪ ,‬אתא ההוא גברא טרף אבבא‪-[ ,‬הקיש על הדלת‪ ,‬והשמיע קול‬
‫ע"י נקישתו]‪ ,‬אמר מאן האי‪ ,‬ליתחל גופי' דקא מחיל לי' לשבתא‪ ,‬אמר לי' רבה לא אסרו אלא קול של שיר‪ ,‬ע"כ‪,‬‬
‫[ומייתי כמה וכמה ראיות לדעת עולא ודחי להו‪ ,‬יעו"ש]‪ .‬ונחלקו הראשונים אי נקטי' הלכתא כעולא דאף השמעת‬
‫קול שלא בדרך שיר אסורה‪ ,‬או דלמא נקטי' הלכתא כרבא דאין האיסור אלא בהשמעת קול בדרך שיר‪ ,‬וכדלקמן‬
‫בסמוך () דעות הראשונים בזה‪.‬‬
‫‪ 6‬כן נראה מפשטות הסוגי' בירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב)‪ ,‬דהשמעת קול אסורה בכל גווני ואפי' שלא בדרך שיר‪,‬‬
‫וכדעת עולא בסוגיין בבבלי‪[ ,‬ואף רבותינו הראשונים דלקמן בסמוך () שנקטו עיקר כדעת רבה דאינו אסור אלא‬
‫בדרך שיר‪ ,‬רבים מהם הביאו שמדברי הירושלמי נראה שאף שלא בדרך שיר אסור‪ ,‬ואעפ"כ נראה עיקר להלכה‬
‫דלא כירושלמי‪ ,‬יעו"ש‪ ,‬והרי שהבינו בפשיטות דהכרעת הירושלמי כדעת עולא דהשמעת קול אפי' שלא בדרך שיר‬
‫אסורה]; יעו"ש בירושלמי‪ ,‬א"ר לעזר כל משמיעי קול אסורין בשבת‪ ,‬ועוד שם‪ ,‬רבי עילא עני בסודרא‪ ,‬סלק לביתא‪,‬‬
‫אשכחון דמכין‪[ ,‬נתאחר לבוא לביתו וראה שבני ביתו כבר ישנים]‪ ,‬רבץ לי' על סולמא [‪-‬ישב על המדרגות] בגין‬
‫דלא מקשה על תרעא בשבת‪ ,‬רבי ירמיה הוה פשט [‪ -‬לומד] עם בריה דרבי אימי‪ ,‬אזל בעי מתערתא בקריצתא‬
‫דשובתא שרי מיקש על תרעא [‪-‬רצה להעירו והקיש על השער בשבת]‪ ,‬א"ל אבא מאן שרא לך‪ ,‬ע"כ‪.‬‬
‫וכן דעת רבינו חננאל (עירובין קד‪ ,):‬דנקטי' הלכתא כעולא דהשמעת קול אסורה אף שלא בדרך שיר‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואע"ג‬
‫דשני רבה כל הני תיובתא דמקשי עלי'‪ ,‬אשינויי לא סמכינן‪ ,‬ולא דחינן לשמועה דעולא‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכן הכרעת בעל‬
‫הע יטור (הלכות יו"ט הנדפס בסוף ספר העיטור‪ ,‬מחלוקת כ"ד)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ומסתברא כרבינו חננאל ז"ל‪ ,‬דכיון דר' אלעזר‬
‫ור' אלעא ואביי ור' ירמיה (ירושלמי ביצה פ"ה ה"ב) ס"ל כעולא בגמ' דילן דלייט אמאן דמקיש אתרעא‪ ,‬הלכך‬
‫מסתברא כעולא‪ ,‬ומיהו שניי דשני רבה בגמ' שנויי דחיקי ורחיקי נינהו‪ ,‬ורב אחא בר יעקב לדבריו דרבה קא משני‬
‫[ואפשר דלי' לא ס"ל הכי]‪ ,‬ואמימר דשרא למימלא בגלגלא לא שרא למיקש על תרעא‪ ,‬ואיכא למימר דס"ל כעולא‪,‬‬
‫דעולא ובני מערבא לא אסרי אלא במתכוין להשמיע קול‪ ,‬ושמיעת קול דגלגלא לאו מתכוין הוא כו'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכן הכריע‬
‫בחי' תלמיד הר מב"ן (לר"י מנרבונה‪ ,‬ביצה לו‪ ):‬ד'מסתברא כררבינו חננאל ז"ל' כיון דהכי נקטינן בירושלמי‪ .‬וע"ע‬
‫סמ"ק (סימן רפב) שכ' בסתמא ד'אסור להשמיע קול בשום דבר בין בכלים בין באגוזים בין ביד ולרקד ולטפח שמא‬
‫יתקן כלי שיר‪ ,‬אבל אם אין מתכוין להוציא קול מותר'‪ ,‬ואפשר שיש להוכיח מסתימת דבריו דהשמעת קול אסורה‬
‫בכל גווני ואפי' שלא בדרך שיר‪ .‬וראה עוד לקמן בסמוך () שיש מן הראשונים שהביאו דעת ר"ח ודעת החולקים‬
‫עליו‪ ,‬ולא הכריעו בזה‪.‬‬
‫וכן הכרעת הגר"א (שלח‪,‬א) כדעה זו‪ ,‬דאף השמעת קול שלא בדרך שיר אסורה‪ ,‬וז"ל‪ ,‬העיקר נראה כירושלמי‪,‬‬
‫ואינו מותר ר ק אם אינו מתכוין לקול כלל‪ ,‬כמו בור הגלגל וכדומה לו במס' עירובין שם‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ובשו"ת יהודה יעלה‬
‫(למהר"י אסאד‪ ,‬או"ח סימן עד ד"ה ולענ"ד) כתב ג"כ שראוי להחמיר כדעת רבינו חננאל וכהכרעת הגר"א‪ ,‬וז"ל‪,‬‬
‫וטעמו [‪ -‬של הגר"א] נראה לי‪ ,‬משום דהר"ח פסק כעולא וכירושלמי כו'‪ ,‬ואמ רינן בכל מקום דדבריו דברי קבלה‪,‬‬
‫והלכה כמותו הוא‪ ,‬ופשיטא א"כ דכל בעל נפש יחמיר לעצמו לפסוק כן כהגאון החסיד ז"ל‪ ,‬כל שמתכוין להשמיע‬
‫קול אף שאינו הנעימה ובנחת כעין כלי שיר‪ ,‬אלא בקול גדול כדי להקיץ את הישן כמו בנידו"ד‪ ,‬אסור בשבת לפתוח‬
‫הדלת וכנ"ל‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ויש שהבי או ממש"כ באשל אברהם בוטשאטש (שלח‪,‬א) שנראה שחשש ג"כ לדעה זו‪ ,‬יעו"ש‬
‫שכ' בזה"ל‪ ,‬ומכ"מ אין מקישין אדלתות בשבת קודש לקרוא אל ביהכנ"ס כנהוג כידוע‪ ,‬מצד שכשמתכוין להשמיע‬
‫לאזני אדם שייך בזה גזירת שיר‪ ,‬משא"כ כשמתכוין להשמיע לבע"ח להבריחם אי"ז מעין שיר כלל‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וע"ע‬
‫בס' ארחות רבינו (ח"א עמ' קסח) שהקה"י החמיר בזה כדעת הגר"א‪ ,‬והקפיד שלא להקיש על הדלת בשבת‪.‬‬
‫וראה לעיל בסמוך () משנ"ת בטעם איסור השמעת קול בשבת‪ ,‬דלדעה זו דאף השמעת קול שלא בדרך שיר‬
‫אסורה‪ ,‬בהכרח צ"ל דטעם האיסור אינו משום גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬אלא משום הולדת קול בשבת‪ ,‬ומשם‬
‫תדרשנו‪.‬‬

‫‪5‬‬
‫דעת רוב הרו"א דנקטי' הלכתא כרבה דלא אסרו חכמים אלא השמעת קול בדרך שיר בלבד‪ ,‬וכן הכרעת‬
‫המחבר ורוה"פ‪.7‬‬

‫ה‪ .‬גדר השמעת קול 'בדרך שיר' האסורה לכו"ע‪ ,‬מבו' בדברי הרו"א דהיינו אף השמעת קול שיש בה‬
‫נעימה מועטת‪.8‬‬

‫‪ 7‬כן דעת הרי"ף (עירובין לה‪ :‬מדפי הרי"ף)‪ ,‬דנקטי' הלכתא כרבה דאין האיסור אלא בהשמעת קול בדרך שיר‪,‬‬
‫וז"ל‪ ,‬ומסתברא לן דהלכתא כוותי' דרבא‪ ,‬דאמר לא אמרו אלא בקול שיר בלבד‪ ,‬מדתריץ רב אחא בר יעקב כוותי'‬
‫אלמא כוותי' סבירא ליה‪ ,‬ועוד‪ ,‬הא אמרי' (עירובין קד‪ ).‬אמימר שרא למימלא בגלגלא בשבתא במחוזא‪ ,‬אמר‬
‫טעמא מאי גזרו רבנן משום גינתו וחורבתו הכא לאו גינה איכא ולא חורבה איכא‪ ,‬כיון דחזא דתרו ביה כיתנא אסר‬
‫להו‪ ,‬דאלמא כרבא סבירא לי'‪ ,‬דאי כעולא ס"ל לא קא שרי למימלא בגלגלא כלל דהא משמיע קול הוא; וחזינן‬
‫למקצת רבוותא דסבירא להו כעולא‪ ,‬וסמכי אגמרא דבני מערבא‪ ,‬דגרסינן התם במסכת יום טוב (ירושלמי ביצה‬
‫פ"ה ה"ב)‪ ,‬אמר רבי אלעזר כל משמיע קול אסורין בשבת‪ ,‬רבי אלעא איעצר בסידרא‪ ,‬סליק לביתא ואשכחון דמכין‬
‫דמך על תרעא בגין דלא מקש בשבתא‪ ,‬ואמרינן נמי‪ ,‬רבי ירמיה שרי מקש על תרעא בשבתא‪ ,‬א"ל אביי מאן שרי‬
‫לך; ואנן לא סבירא לן הכי‪ ,‬דכיון דסוגיין דגמ' דילן להתירא‪ ,‬לא איכפת לן במאי דאסרי בגמ' דבני מערבא‪ ,‬דעל‬
‫גמ' דילן סמכינן דבתרא הוא‪ ,‬ואינהו הוי בקיאי בגמ' דבני מערבא טפי מינן‪ ,‬ואי לאו דקים להו דהאי מימרא דבני‬
‫מערבא לאו דסמכא הוא לא קא שרו ליה אינהו‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכן דעת הרמב"ם (פכ"ג מהל' שבת ה"ד)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת‪ ,‬בין בכלי שיר כגון‬
‫כינורות ונבלים בין בשאר דברים כו'‪ ,‬גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ועוד שנה הרמב"ם דבריו בפירוש המשניות‬
‫(עירובין פ" י משנה יד)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואין אסור להשמיע אלא קול נעימות קצובות כנגינות של שיר‪ ,‬והוא אמרם לא אמרו‬
‫אלא בקול של שיר בלבד‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכן פסק ראבי"ה (הל' יו"ט סי' תשצה)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬והלכתא כרבא‪ ,‬דכולה סוגי' טורחא לפרוקי' אליבי'‪ ,‬ותו גרסינן התם‪,‬‬
‫אמימר שרא למימלא בגילגלא במחוזא‪ ,‬אמר טעמא מאי גזרי רבנן משום גינתו וחורבתו כו'‪ ,‬אבל משום אולידי‬
‫קלא לא חיישינן‪ ,‬והיינו כפירוקא דרבא ‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ המאירי (עירובין קב‪ ,):‬וז"ל‪ ,‬אבל מה שהוא אסור מן הקולות‬
‫אינו אלא מה שהוא בקול של שיר‪ ,‬כלומר שיהיה לו נעימות על הסדר‪ ,‬עכ"ל; ועוד שנה דבריו לקמן (עירובין קד‪.‬‬
‫ד"ה כבר ביארנו)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬שלא אסרו אולודי קלא אלא בקול של שיר כו'‪ ,‬ומכ"מ יש פוסקים כעולא לאסור כל השמעת‬
‫קול כו'‪ ,‬ומכ"מ גדולי הפוסקים והמחברים כתבו כדעת ראשון‪ ,‬וכן נראה‪ ,‬שהרי בכך מקום אמרו מעשה רב‪ ,‬עכ"ל;‬
‫ועוד כתב כן בספרו מגן אבות (הענין העשירי)‪.‬‬
‫ובספר האגור (סימן תקיח) הביא שכן דעת בה"ג‪ ,‬וכן נראה דעת האו"ז (עירובין סי' רטז) שהעתיק סוגיית הגמ'‬
‫וכל אופני הדחי' ליישב דעת רבה‪ ,‬וכן הכרעת רוב רבותינו הראשונים כדעת רבה‪ ,‬דלא נאסרה השמעת קול בשבת‬
‫אלא בדרך שיר‪ ,‬וכ"ה בפסקי ראב"ן (סוף מסכת עירובין)‪ ,‬פסקי תוס' (עירובין סי' ריג)‪ ,‬רא"ש (עירובין פ"י סימן‬
‫כ')‪ ,‬ריא"ז (עירובין פ"י הלכה ו' אות ז')‪ ,‬סמ"ג (לאוין סה)‪ ,‬הגהות מיימוניות (פכ"ג מהל' שבת אות ב')‪ ,‬ספר הנר‬
‫(מכת"י‪ ,‬נדפס בקובץ שיטות קמאי עירובין קד‪ ,).‬צרור החיים (דרך שלישי סימן יז)‪ ,‬טור (סימן שלח)‪ ,‬ועו"ר‪.‬‬
‫[ובדברי כמה ראשונים מצינו שהביאו ב' הדעות בזה‪ ,‬דרבינו חננאל פסק כעולא דהשמעת קול אסורה אף שלא‬
‫בדרך שיר‪ ,‬ורי"ף ורמב"ם פסקו כרבה דאינה אסורה אלא בדרך שיר‪ ,‬ולא הכריעו בזה‪ ,‬וכ"כ רבינו ירוחם (נתיב‬
‫יח ח"ז)‪ ,‬ארחות חיים (הלכות שבת סי' תמד)‪ ,‬ספר האגודה (עירובין סימן קח)‪ ,‬ספר העיתים (סימן קיט)‪ ,‬אהל‬
‫מועד (שער השבת דרך ו'‪ ,‬ודרך יא)‪[ ,‬אלא שהביא ש'יש שנהגו להחמיר כדברי ר"ח']‪ ,‬פסקי ריקאנטי (סימן קכד)‪,‬‬
‫ועו"ר; וע"ע שבלי הלקט (סימן קכא) שהביא דעת רבינו חננאל בשם 'יש אוסרים'‪ ,‬ולא הביא דעת החולקים בזה]‪.‬‬
‫וכן הכרעת המחבר (שלח‪,‬א)‪ ,‬וז"ל ‪ ,‬השמעת קול בכלי שיר אסור‪ ,‬אבל להקיש על הדלקת וכיוצא בזה כשאינו דרך‬
‫שיר מותר‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכן הכרעת רבים מגדולי הפוסקים‪ ,‬שאין האיסור אלא ב'קול של שיר'‪ ,‬וכן הסכמת הלבוש‬
‫(שלח‪,‬א)‪ ,‬מג"א (שלח‪,‬א)‪ ,‬חיי"א (כלל מד סי"ט)‪ ,‬שועה"ר (שלח‪,‬א)‪ ,‬קיצור שו"ע (פ‪,‬פח)‪ ,‬וכן משמעות דברי רוה"פ‪,‬‬
‫וע"ע ביאור הלכה (שלח‪,‬א ד"ה אבל) ש'העולם נוהגים להקל כדעת השו"ע'‪.‬‬
‫‪ 8‬כן מבו' מדברי רש"י (עירובין קד‪ .‬ד"ה בקול)‪ ,‬ד'קול של שיר' היינו קול 'הנשמע כעין שיר בנעימה ובנחת'; וראה‬
‫עוד לשון הרמב"ם בפירוש המשניות (עירובין פ"י משנה יד)‪' ,‬ואין אסור להשמיע אלא קול נעימות קצובות כנגינות‬
‫של שיר‪ ,‬והוא אמרם לא אמרו אלא בקול של שיר בלבד'‪ ,‬עכ"ל; ולשון המאירי (עירובין קב‪ ,):‬אבל מה שהוא אסור‬
‫מן הקולות אינו אלא מה שהוא בקול של שיר‪ ,‬כלומר שיהיה לו נעימות על הסדר‪ ,‬עכ"ל; ובשו"ע הרב (שלח‪,‬א) כ'‬
‫בזה"ל‪ ,‬ואיזהו קול של שיר‪ ,‬כל שמתכוין להשמיעו בנעימות קצת כדרך שיר‪ ,‬כגון מה שנותנים מים בכלי מלא‬
‫נקבים‪ ,‬ומטיף על כלי מתכת כפוי טיף טיף אחר טיף טיף כדי שישמע קול נעים כו'‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וכעי"ז במשנ"ב (שלח‪,‬א)‪.‬‬
‫ובאשל אברהם בוטשאטש (מהדו"ת‪ ,‬סימן שלח) נראה שהחמיר טובא בזה‪ ,‬יעו"ש שכ' בזה"ל‪ ,‬אולי י"ל שהחמירו‬
‫רק במורי שעות שמשמיעים מספר השעות ורבע השעות כו'‪ ,‬שהמספר י"ל דהו"ל כמו שיר‪ ,‬ולפ"ז הנהוג שלא‬
‫מקישין בעץ לקרוא לביהכנ"ס כנהוג בחול‪ ,‬אין מזה הכרע להחמיר גם בקול שאינו לשיר‪ ,‬כי הנהוג להקיש שלש‬
‫כו'‪ ,‬סגנון המספר י"ל כשיר כו'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬

‫‪6‬‬
‫ו‪ .‬לדעת הרמ"א ורוה"פ‪ ,‬אסור להשמיע קול בכלי המיוחד לכך אע"פ שאינו דרך שיר‪ ,‬וכגון להקיש על‬
‫הדלת בטבעת הקבועה בו‪[ 9‬וכן רעשן של פורים וכיו"ב]‪ ,‬ונאמרו כמה טעמים בדי"ז‪ 10‬וכמה נפק"מ יש‬

‫‪ 9‬א‪ .‬כתב הרמ"א (שלח‪,‬א) ‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואסור להכות בשבת על הדלת בטבעת הקבוע בדלת‪ ,‬אע"פ שאינו מכוין לשיר‪,‬‬
‫מכ"מ הואיל והכלי מיוחד לכך‪ ,‬אסור‪ ,‬ולכן אסור לשמש להכות על הדלת לקרוא לביהכנ"ס ע"י הכלי המיוחד לכך‪,‬‬
‫אלא מכה בידו על הדלת‪ ,‬עכ"ל‪ .‬מקור די"ז בשו"ת מהרי"ל (החדשות‪ ,‬סימן לח אות ד')‪ ,‬ד'הקשת הדלת בכלי‬
‫המיוחד להשמעת קול נהוג לאיסור'‪ ,‬וכן הביא בספר האגור (סימן תקיח) בשם מהרי"ל‪ ,‬ד'אסור להכות בשבת על‬
‫הדלת בכלי המיוחד לשם השמעת קול'; וכן מבו' בפסקי תוס' (עירובין סי' ריג) בזה"ל‪ ,‬קול שאינו של שיר אין‬
‫לאסור‪ ,‬אך טבעת הדלת אסור לקשקש בו‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫והסכמת רוה"פ כדעת הרמ"א‪ ,‬דהשמעת קול בכלי המיוחד לכך אסורה אע"פ שאינו דרך שיר‪ ,‬וכ"כ הלבוש‬
‫(שלח‪,‬א)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬אבל להקיש על הדלת וכיוצא בו שאינו דרך שיר מותר‪ ,‬וכן היכא דלא קעביד מעשה שרו דלא גזרו‬
‫ביה כו'‪ ,‬אבל אסור להקיש בשבת על הדלת בטבעת הקבוע בדלת אע"פ שאינו מכוין לשיר‪ ,‬מכ"מ הואיל והכלי‬
‫מיוחד לכך אסור גזירה שמא יתקננו‪ ,‬וכן השמש אסור להקיש על הדלת לקרוא לביהכנ"ס ע"י הכלי המיוחד לכך‬
‫שמא יתקננו‪ ,‬אלא להקיש בידו על הדלת‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ בשועה"ר (שלח‪,‬א)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ויש אומרים שאעפ"כ [‪-‬שאינו דרך‬
‫שיר] אסור להשמיעו בכלי המיוחד לכך‪ ,‬גזירה שמא יתקנו‪ ,‬כגון להקיש על הדלת בטבעת הקבועה בה‪ ,‬אף שאינו‬
‫מכוין לקול של שיר‪ ,‬ולכן אסור לשמש להכות על הדלת לקרוא לביהכנ"ס ע"י כלי המיוחד‪ ,‬לכך אלא מכה בידו על‬
‫הדלת‪ ,‬וכן נוהגין ‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ בחיי אדם (כלל מד סוף סעיף יט)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואסור להכות בשבת על הדלת בברזל הקבוע‬
‫בו אע"פ שאינו מכוין לשיר‪ ,‬כיון שהכלי מיוחד לכך‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ בשלחן שלמה (שלח‪,‬א)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וה"ה דאסור להכות‬
‫על הדלת בטבעת הקבוע בדלת הואיל ומיוחד לכך‪ ,‬ומהא"ט אסור לשמש להכות בדלת בכלי שלו לקרוא לביהכנ"ס‪,‬‬
‫עכ"ל‪ .‬וכ"כ בתפארת ישראל (על המשניות‪ ,‬כלכלת שבת כללי ל"ט מלאכות סוף אות לח)‪ ,‬וראה לשונו לקמן בסמוך‬
‫()‪ .‬וכ"כ בתורת שבת (שלח‪,‬א)‪ ,‬יעו"ש לשונו בתוה"ד‪ ,‬כי כל השמעת קול בכלי המיוחד לכך אסור‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ‬
‫בשו"ת טוב עין להחיד"א (סימן יח אות סח)‪ ,‬שיש להחמיר בזה כדעת הרמ"א וכמה גדולי אחרים‪ ,‬דבכלי המיוחד‬
‫לכך אסור להש מיע קול אף שלא בדרך שיר‪[ ,‬אך כתב שאין למחות ביד המקילין‪ ,‬משום שכן נראה דעת המחבר‬
‫להקל בזה‪ ,‬וע"ע לקמן בהמשה"ד עוד בדעת המחבר בזה]‪ .‬וע"ע כף החיים (שלח‪,‬י) שכ'‪ ,‬דהיכא דאפשר יש ליזהר‬
‫בזה; ובס' בני ציון (ליכטמן‪ ,‬שלח‪,‬ב) כתב נמי להחמיר בזה‪ ,‬אך כתב דבשעה"ד יש לסמוך בזה על דעת המקילים‬
‫כל כמה שאינו דרך שיר‪[ ,‬וע"ע לקמן בסמוך () דיש שכתבו דאף לדעת הרמ"א יש להקל בזה בשעה"ד‪ ,‬ומשם‬
‫תדרשנו]‪.‬‬
‫ב‪ .‬ובדעת המחבר בנידו"ד יש לעיין‪ ,‬דהנה בשו"ע (שלח‪,‬א) סתם ולא הביא דברי מהרי"ל וספר האגור הנ"ל שאסרו‬
‫השמעת קול בכלי המיוחד לכך אע"פ שאינו דרך שיר‪ ,‬אך בבית יוסף (שלח‪,‬א ד"ה כתב האגור) הביא דבריהם‪,‬‬
‫ובתחילה כ' שאינו יודע טעם לדי"ז‪ ,‬ושוב כתב לבאר טעמא דמילתא‪[ ,‬וראה דבריו לקמן בסמוך ()]‪ ,‬ולא הכריע‬
‫בדבר; ויש שכתבו דכיון שלא הביא דבריהם בשולחנו הערוך‪ ,‬נראה דלא ס"ל עיקר להלכה כדבריהם‪ ,‬וס"ל דכל‬
‫שאינ ו בדרך שיר מותר אפי' בכלי המיוחד לכך; וכ"כ בנהר שלום (שה‪,‬ג) ובהגהות מהר"א אזולאי (על הלבוש‪,‬‬
‫שלח‪,‬א) בדעת המחבר‪ ,‬וכן נראה בשו"ת טוב עין להחיד"א (סימן יח אות סח) שהבין בדעת המחבר‪[ ,‬ויעו"ש שכ'‬
‫שלמעשה יש להחמיר בזה כדעת הרמ"א‪ ,‬ומכ"מ אין למחות ביד המיקל בזה כיון שכך נראה דעת המחבר]‪ ,‬וכ"כ‬
‫בס' בני ציון (ליכטמן‪ ,‬שלח‪,‬ב) ובשו"ת אור לציון (ח"ב פרק לט אות א'‪ ,‬ושם בהערות) בדעת המחבר‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬עי' ביאור הלכה (שלח‪,‬א ד"ה הואיל‪ ,‬במוסגר) שצידד דלא פליג המחבר בדי"ז‪ ,‬והלכה למעשה מודה לדברי‬
‫האגור דהשמעת קול בכלי המיוחד לכך אסורה אף שלא בדרך שיר‪ ,‬וכהכרעת הרמ"א; וז"ל הביאה"ל‪ ,‬ואולי י"ל‪,‬‬
‫מדסתם המחבר בסתמא דלהקיש על הדלת מותר‪ ,‬ולא התנה דדווקא בכלי שאינו מיוחד‪ ,‬מסתמא ס"ל דלדעת‬
‫הרי"ף דפסק כרבה בכל גווני שרי‪-[ ,‬ואף בכלי המיוחד לכך]‪ ,‬והרמ"א דהביא דעת האגור פליג ע"ז‪ ,‬ומה דלא כתב‬
‫[‪ -‬הרמ"א די"ז] בשם יש אומרים‪ ,‬מצינו עוד בכמה מקומות כעי"ז‪ ,‬אבל הוא דוחק‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וביותר‪ ,‬עי' שו"ת שבט הלוי (ח"א סימן סו אות ב') שכ' להוכיח דאף המחבר מודה לדברי הרמ"א וסייעתו‪ ,‬דבכלי‬
‫המיוחד לכך אסור אפי' שלא בדרך שיר‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ונראה דגם המחבר סובר כן‪ ,‬ומשו"ה לא הגיה הרמ"א בדרך‬
‫מחלוקת‪ ,‬שהרי כתב [המחבר (שם)] דהשמעת 'קול בכלי שיר' אסור‪ ,‬ולשון הרמב"ם (פכ"ג מהל' שבת ה"ד) אסור‬
‫להשמיע 'קול שיר'‪ ,‬והמחבר כנראה בכוונה שינה הלשון‪ ,‬דכל שמשתמש בכלי שיר‪-[ ,‬והיינו בכלי המיוחד להשמעת‬
‫קול]‪ ,‬אע"ג דהשתא אינו מתכוון לשיר‪ ,‬מכ"מ כיון דכלי זה מיוחד להשמעת קול אסור‪ ,‬ומש"כ אח"כ אבל להקיש‬
‫על הדלת היינו בלא כלי המיוחד לכך או באגרוף‪ ,‬עכ"ל; [אכן יש להעיר‪ ,‬דאכתי י"ל שלא החמיר המחבר אלא בכלי‬
‫המיוחד להשמעת קול בדרך שיר‪ ,‬ובזה יש לאסור אף השמעת קול שלא בדרך שיר‪ ,‬ומשום שכלי זה עיקרו מיוחד‬
‫להשמעת קול בדרך שיר‪[ ,‬וכמשנ"ת לעיל () בדעת המחבר]‪ ,‬אבל בכלי המיוחד להשמעת קול שלא בדרך שיר‪,‬‬
‫וכגון טבעת הקבועה בדלת שמיוחדת להשמעת קול כדי שידעו לפתוח הדלת ואי"ז קול של שיר‪ ,‬אפשר שלא‬
‫החמיר המחבר לאסור כל היכא דל"ה דרך שיר‪ ,‬וצ"ע; עוד יש להוסיף‪ ,‬דלדבריו אפשר שיש לדייק בדעת הרמב"ם‬
‫לאידך גיסא‪ ,‬דממש"כ לאסור השמעת 'קול בכלי שיר' משמע דאף בכלי המיוחד לכך אינו אסור אלא קול של שיר‪,‬‬
‫וע"ע לקמן בסמוך () עוד בדעת הרמב"ם בזה]‪.‬‬

‫‪7‬‬
‫ג‪ .‬הנה בדברי הרמב"ם (פ"כ מהל' שבת הי"ג) מבו'‪ ,‬דמותר לאדם לטייל עם בהמתו בשבת כשיש זוג בצווארה‪,‬‬
‫ובלבד שיהא הזוג פקוק‪[ ,‬ואף כשהולך עמה בחצר צריך שיהא הזוג פקוק]‪ ,‬ע"כ‪ ,‬והקשו האחרונים‪ ,‬שהרי אף אם‬
‫הזוג ישמיע קול‪ ,‬מכ"מ כיון שאינו קול של שיר אין איסור בדבר‪ ,‬וכמו שפסק הרמב"ם (פכ"ג מהל' שבת ה"ד)‬
‫כדעת רבה דלא אסרו השמעת קול אלא בדרך שיר‪.‬‬
‫ורבים כתבו ליישב‪ ,‬דשאני זוג לפי שהוא משמיע קול בנעימות ובנחת‪ ,‬והוי כעין קול של שיר ואסור לכו"ע‪[ ,‬ועכ"פ‬
‫כ"ה בזגין שהיה דרכם לתלות בצוואר הבהמה‪ ,‬דאל"ה תקשי היאך ה תירו הפוסקים דלקמן () להשמיע קול‬
‫בפעמונים התלויים בפרוכת ובמעיל הס"ת]; וכ"כ המג"א (שה‪,‬ה) ד'אפשר דמשתמע ג"כ כקול של שיר'‪ ,‬וכ"כ בבית‬
‫מאיר (שלח‪,‬א) ד'צריך לומר דכל קול של קשקוש ענבל בפעמון הוי קול של שיר'‪ ,‬וכ"כ בנהר שלום (שה‪,‬ג) דבהא‬
‫כו"ע מודו דאסור 'כיון שנשמע בנחת ובנעימות'‪[ ,‬וע"ע עד"ז בתורת שבת (שלח‪,‬א) שכ' ליישב‪ ,‬ד'לפעמים מייחדים‬
‫אותו לכלי שיר']‪.‬‬
‫עוד כתבו האחרונים ליישב ולבאר הטעם שצריך לפקוק הזוג שבצווארה‪ ,‬כדי שלא יהא נראה שהולך לחינגא‪ ,‬וכ"כ‬
‫המג"א (שה‪,‬ה) ליישב די"ז‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ונ"ל דכשיקשקש וישמע קול מיחזי כמאן דאזיל לחינגא‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ובמחצה"ש (על‬
‫מג"א שם) הוסיף לבאר הטעם דאסור אף בחצר‪ ,‬ד'כשאינו פקוק ומשמיע קול אפילו בחצר איכא משום מראית‬
‫העין‪ ,‬דניהו דבחצר אין רבים מצויים‪ ,‬מכ"מ גם בני רה"ר העוברים ישמעו קול זוג המקשקש‪ ,‬וידעו שיש לה זוג‬
‫בצווארה‪ ,‬ויהי' נראה להם כמאן דאזיל לחינגא'‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וכן ביאר הפמ"ג (סימן שה א"א סק"ה)‪.‬‬
‫אכן לדעת הרמ"א וסייעתו דנקטי' עיקר כספר האגור‪ ,‬דבכלי המיוחד לכך אסור להשמיע קול אפי' שלא בדרך‬
‫שיר‪ ,‬לכאו' לא קשיא מידי‪ ,‬שהרי אותו ה'זוג' התלוי בצוואר הבהמה הרי הוא מיוחד להשמעת קול‪ ,‬ומשו"ה אסור‬
‫אע"פ שאינ ו 'כלי שיר'; ובאמת לטעמי' כתב הרמ"א (שא‪,‬כג) נמי ד'הא דמותר לצאת בזגין הארוגין‪ ,‬דווקא שאין‬
‫בהם ענבל ואין משמיעין קול'; וכ"כ בנהר שלום (שא‪,‬י‪ ,‬שה‪,‬ג) דהרמ"א לטעמי' אזיל‪ ,‬דס"ל דהשמעת קול בכלי‬
‫המיוחד לכך אסורה לכו"ע אפי' שלא בדרך שיר; [ובשו"ת שבט הלוי (ח"א סימן סו אות ג') הוסיף עוד בזה‪ ,‬וז"ל‪,‬‬
‫אבל אין לחלק ולומר‪ ,‬דדווקא בעושה מעשה בכלי עצמו אסור‪ ,‬לא במקום שמשתמש בכלי להשמיע קול בלי‬
‫לעשות שום מעשה‪ ,‬כגון בזוג הנ"ל‪ ,‬זה ליתא‪ ,‬דהא הלבוש כתב טעמא לאסור השמעת קול אפי' שאינו של שיר‬
‫משום שמא יתקן את הכלי כו'‪ ,‬עכ"ל]; ותימה על המג"א (שא‪,‬לה) שהק' על דברי הרמ"א דלא שרי לצאת בזוג‬
‫אלא כשאינו משמיע קול‪' ,‬דהא פסקינן דלא אסור אלא קול של שיר'‪ ,‬שהרי לדעת הרמ"א כל שאותו הכלי מיוחד‬
‫להשמעת קול הרי הוא בכלל האיסור בכל גווני‪[ ,‬וכבר העיר בזה במחצה"ש (על מג"א שם) ע"ד המג"א‪ ,‬יעו"ש‬
‫מש"כ בזה]‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫‪ 10‬בדברי הפוסקים הנ"ל בסמוך () שהחמירו בזה‪ ,‬וכתבו לאסור השמעת קול בכלי המיוחד לכך אע"פ שאינו דרך‬
‫שיר‪ ,‬נתבארו ג' טעמים לדי"ז‪ ,‬וכדלקמן‪.‬‬
‫א‪ .‬הנה רוב הפוסקים הנ"ל שהביאו די"ז בשם מהרי"ל‪ ,‬לא ראו דברי מהרי"ל בפנים‪ ,‬והעתיקו די"ז ממש"כ בספר‬
‫האגור בשם מהרי"ל‪ ,‬אכן בזמנינו נדפסה תשובת מהרי"ל (שו"ת מהרי"ל החדשות‪ ,‬סימן לח אות ד')‪ ,‬ובדבריו‬
‫נראה ביאור די"ז באופן מחודש; וז"ל‪ ,‬והקשת דלת בכלי המיוחד להשמעת קול נהוג לאיסורא‪ ,‬והיתר דאגרוף נ"ל‬
‫מכח ההיא דירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב) בהלולא דרבי הוה מטפחין אחורי ידיהון בשבתא כו'‪ ,‬ומנהגנו נמי [כיון‬
‫שהוא‪ ] -‬באגרוף או ברגל כלאחר יד הוא‪ ,‬אי נמי כיון דמכוין להשמיע קול אוושא מילתא‪ ,‬כמו ריחיים לטעמי' דרבא‬
‫כו'‪ ,‬ומילי טובא מחמירין בשבת ויו"ט משום עובדא דחול כו'‪ ,‬עכ"ל מהרי"ל‪.‬‬
‫וביאור דבריו כך הוא‪ ,‬דהנה מנהג העולם בזמנו היה להחמיר שלא להקיש על הדלת בשבת בכלי המיוחד לכך‪,‬‬
‫ומכ"מ נהגו היתר להקיש על הדלת ביד או באגרוף‪ ,‬וכוונת מהרי"ל לבאר טעם החילוק ביניהם‪[ ,‬דהא כיון שאף‬
‫ההקשה בכלי אינה דרך שיר‪ ,‬מא"ט נהגו להחמיר בה יותר מבהקשה ביד ובאגרוף]‪ ,‬ולזה כתב לבאר בב' דרכים;‬
‫א‪ .‬דנהגו העולם להחמיר כדעת עולא‪ ,‬ד כל השמעת קול בשבת אסורה אפי' שלא בדרך שיר‪ ,‬ומשו"ה החמירו‬
‫בהקשה על הדלת בכלי‪ ,‬אך בהקשה באגרוף וביד נהגו להקל משום דהוי כלאחר יד‪ ,‬והר"ז כדאיתא בירושלמי‬
‫שהיו מטפחים ומספקים כלאחר יד; ב‪ .‬דלעולם לא נהגו העולם לחוש לדעת עולא דהשמעת קול אסורה אפי' שלא‬
‫בדרך שיר‪ ,‬א לא שמכ"מ אף לדעת רבה יש להחמיר שלא להקיש על הדלת בכלי המיוחד לכך‪ ,‬משום שמיוחד‬
‫הוא להשמעת קול ואוושא מילתא‪ ,‬ויש בזה משום זילותא דשבת ועובדין דחול‪.‬‬
‫ובביאור הלכה (שלח‪,‬א ד"ה הואיל) כתב נמי מדנפשי' בטעם די"ז [דבכלי המיוחד לכך אסור להשמיע קול אפי'‬
‫שלא בדרך שיר] ‪ ,‬דהיינו משום עובדין דחול‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ועוד יש לומר באופ"א‪ ,‬דהא דפסק רמ"א דבכלי המיוחד להשמיע‬
‫קול אסור‪ ,‬לאו משום דהוא שבות גמור‪ ,‬אלא משום דמיחזי כעובדא דחול‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכן ביאר בערוה"ש (שלח‪,‬ט)‪,‬‬
‫וז"ל‪ ,‬עוד כתב [‪ -‬הרמ"א] דאסור להכות בשבת על הדלת בטבעת הקבוע בדלת‪ ,‬אע"פ שאינו מכוין לשיר‪ ,‬מכ"מ‬
‫הואיל והכלי מיוחד לכך אסור כו'‪ ,‬ולא נתברר יפה טעם איסור זה‪ ,‬כיון שאינו של כלי שיר‪ ,‬ויש מי שאומר דכיון‬
‫שהכלי מיוחד לכך חיישי' שמא יכוין לשיר‪ ,‬ואינו מובן‪ ,‬דמנין לנו לגזור כן‪ ,‬ועוד דהוי כגזירה לגזירה‪ ,‬ונראה דהאיסור‬
‫הוא משום עובדא דחול‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬

‫‪8‬‬
‫אכן לביאור זה לכאו' צ"ב‪ ,‬מא"ט לא החמירו בזה אלא בכלי המיוחד להשמעת קול‪ ,‬והלא אף בכלי שאינו מיוחד‬
‫להשמעת קול י"ל האי טעמא דאוושא מילתא והוי עובדין דחול‪ ,‬ובאמת בדברי מהרי"ל הנ"ל לא נזכר להדי' דהיינו‬
‫דווקא בכלי המיוחד לכך‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫ב‪ .‬גזירה שמא יכוין להשמיע קול באותו הכלי בדרך שיר ונעימה‪ .‬עי' בית יוסף (שלח‪,‬א ד"ה כתב האגור) שכ'‬
‫לתמוה ע"ד האגור הנ"ל‪ ,‬וז"ל‪ ,‬כתב האגור בשם מהר"י מולין‪ ,‬דאסור לדפוק על הדלת בכלי המיוחד שם להשמיע‬
‫קול‪ ,‬ומדלא כתב המיוחד להשמיע קול של שיר משמע דאפי' אינו מיוחד אלא להקיש על הדלת כדי שישמעו קולו‬
‫ויבואו לפתוח לו אסור‪ ,‬ואיני יודע טעמו‪ ,‬דאי ס"ל כעולא אפי' אם אינו מיוחד לכך אסור‪ ,‬ואי ס"ל כרבה אפי' אם‬
‫אינו מיוחד לכך כיון שאינו מכוין לשיר [‪ -‬מותר]‪ ,‬ושמא י"ל דאע"ג דס"ל כרבה‪ ,‬במיוחד לכך חיישי' שמא יכוין לשיר‪,‬‬
‫עכ"ל; [יש להו סיף שכפי הנראה לא ראה הב"י דברי מהרי"ל במקורם‪ ,‬אלא בספר האגור שהביא דבריו‪ ,‬שהרי‬
‫בדברי מהרי"ל נראה הטעם משום דאוושא מילתא‪ ,‬וכמשנ"ת]‪.‬‬
‫ובביאור הלכה (שלח‪,‬א ד"ה על הדלת) הקשה על טעם זה‪ ,‬דהא בעירובין (קד‪ ).‬אמרי'‪ ,‬דשרי להטיף מים בכלי‬
‫המיוחד לכך כדי להקיץ את חביר ו משנתו‪ ,‬ושוב כתב ליישב דברי הב"י‪ ,‬די"ל 'דהכא שהוא כלי שהוא מיוחד‬
‫להשמיע קול חיישינן לזה'‪ ,‬משא"כ באותו הכלי שלא היה מיוחד להשמעת קול אלא להטיף המים; ובתהלה לדוד‬
‫(שלח‪,‬ג) כתב ליישב דברי הב"י באופ"א‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואפשר לומר‪ ,‬דזה לא מיקרי כלי המיוחד לכך‪ ,‬כיון שאינו משמיע‬
‫קול אלא המים שבתוכו‪ ,‬וכלי מתכות שתחתיו אי"ז כלי המיוחד להשמיע קול‪ ,‬עכ"ל‪ .‬אכן לכאו' עוד ילה"ק בזה‪,‬‬
‫דלכאו' אי"ז אלא גזירה לגזירה‪ ,‬שהרי כל עיקר האיסור להשמיע קול בדרך שיר היינו גזירה שמא יבוא לתקן כלי‬
‫שיר‪ ,‬וכל כהא"ג דאינו דרך שיר לא היה לנו להחמיר גזירה שמא יבוא להשמיע קול בדרך שיר‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫ג‪ .‬גזירה שמא יבוא לתקנו‪ .‬כן מבו' להדי' בדברי הלבוש (שם)‪ ,‬דטעם איסור השמעת קול בכלי המיוחד לכך‪ ,‬היינו‬
‫משום גזירה שמא יבוא לתקנו‪ ,‬וכ"כ בשועה"ר (שם)‪ ,‬ולעיל בסמוך () הבאנו לשונם בזה‪ ,‬וכן בשעה"צ (שלח‪,‬ו)‬
‫הביא דברי הלבוש; וע"ע שו"ת מגידות (לבעל הפמ"ג‪ ,‬סימן רו) שכ' נמי בתו"ד בזה"ל‪ ,‬שהשמש מכה בכלי המיוחד‬
‫לביהכנ"ס‪ ,‬ובסי' שלח (ס"א) אסור 'שמא יתקן כלי שיר'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ בס' בני ציון (ליכטמן‪ ,‬שלח‪,‬ב) בתוספת ביאור‪,‬‬
‫וז"ל‪ ,‬ואפשר לומר בטעמו של האגור‪ ,‬דס"ל דכמו דאסור להשמיע קול בכלי שיר משום שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬דהיינו‬
‫דחיישי' שמא יתקלקל השיר בשעה זו ויבוא לתקנו‪ ,‬ה"נ בכלי המיוחד להשמעת קול אפי' שאינו של שיר‪ ,‬דכיון‬
‫דמיוחד לכך יש לחוש שמא יתקלקל ויבוא לתקנו כדי להשמיע קולו כו'‪ ,‬עכ"ל‪[ .‬ולפ"ז הוסיף בס' בני ציון (שם‬
‫בסו"ד) לבאר דעת המקילים בזה‪ ,‬וז"ל‪ ,‬דרק בכלי שיר חששו לכך‪ ,‬דלא מצינו בשום דבר אחר שנאסר להשתמש‬
‫בכלי המיוחד לאיזה דבר המותר בשבת‪ ,‬מחמת חשש דשמא נתקלקל הכלי ויבוא לתקנו‪ ,‬ורק בכלי שיר חששו‬
‫לכך‪ ,‬והטעם הוא מפני שקלקולו מצוי ושכיח הרבה ובקל הוא מתקלקל‪ ,‬ולא בדברים אחרים כו'‪ ,‬אבל כל שאינו‬
‫כלי שיר ו אינו מכוין לשיר כו' לא חיישינן שמא יבוא לתקנו‪ ,‬עכ"ל; ובאמת דברי הלבוש והאחרונים הנ"ל צ"ב‪ ,‬דא"כ‬
‫לא ישב אדם על כסא בשבת גזירה שמא יבוא לתקנו‪ ,‬ואין לדבר סוף‪ ,‬ובשלמא גבי השמעת קול בכלי שיר‪ ,‬ואפי'‬
‫שלא בדרך שיר‪ ,‬חששו חכמים שמא יבוא לתקן כלי שיר להרבות השמחה וכו'‪ ,‬אך לענין השמעת קול שלא בדרך‬
‫שיר בכלי המיוחד לכך צ"ב מפני מה חששו יותר מבשאר עניינים‪ ,‬וצ"ע]‪.‬‬

‫‪9‬‬
‫ביניהם‪[ ,11‬ומכ"מ יש שכתבו להקל במקום צער כשאינו יכול להכנס לבית בלא להקיש על הדלת בטבעת‬
‫זו‪ ;]12‬אך בדעת הרמב"ם כתבו האחרונים‪ ,‬דכל שאינו בדרך שיר מותר להשמיע קול אף בכלי המיוחד‬
‫לכך‪ ,‬וכן הסכמת כמה פוסקים להלכה‪.13‬‬

‫‪ 11‬א‪ .‬נפק"מ לענין כלי המיוחד להשמיע בו קול בשבת‪[ ,‬לטעמי' דמהרי"ל וביאה"ל מותר‪ ,‬ולטעמי' דהב"י ולטעמי'‬
‫דהלבוש אסור]‪.‬‬
‫עי' ביאור הלכה (שם) שכ' ע"פ דבריו הנ"ל‪ ,‬דהיכא שכלי זה הרי הוא מיוחד להשמעת קול בשבת‪ ,‬מותר להשמיע‬
‫בו קול [כל היכא דל"ה דרך שיר]‪ ,‬דבכהא"ג אין לחוש בזה משום עובדין דחול‪ .‬ובאמת עי' מג"א (שלח‪,‬ג) שכ' ד'יש‬
‫מקומות שלוקח [השמש] כלי אחר להכות בשבת'‪ ,‬ובתוספת שבת (שלח‪,‬ב) כתב נמי ד'יש מקומות שלוקחים כלי‬
‫אחר להכות לביהכנ"ס בשבת'‪ ,‬ובביאה"ל (שם) ציין כמקור לדבריו את דברי התו"ש‪[ ,‬אכן יש להעיר בזה מדוע‬
‫לא הביא כמקור לדבריו את דברי המג"א הנ"ל]‪ .‬ודי"ז אינו אלא לטעמי' דהביאה"ל [ומהרי"ל]‪ ,‬דכל עיקר די"ז‬
‫דהשמעת קול בכלי המיוחד לכך אסורה אפי' שלא בדרך שיר‪ ,‬היינו משום עובדין דחול‪ ,‬ומשו"ה כיון שכלי זה‬
‫מיוחד לשבת‪ ,‬אע"פ שהוא מיוחד להשמעת קול‪ ,‬מכ"מ אין איסור בדבר‪.‬‬
‫אכן לכאו' היה נראה לפרש דברי המג"א והתו"ש באופ"א‪ ,‬דאין כוונתם שנוהגים להכות בכלי המיוחד להשמעת‬
‫קול בשבת‪ ,‬אלא כוונתם שנוהגים להכות בכלי אחר שאינו מיוחד כלל להשמעת קול‪ ,‬ומשו"ה אין איסור בדבר כיון‬
‫שאי"ז בדרך שיר ואי"ז כלי המיוחד לכך‪[ ,‬ולביאור זה הרי שדי"ז אתי שפיר אף לטעמי' דהלבוש הנ"ל בסמוך ()‬
‫גזירה שמא יבוא לתקנו‪ ,‬ואין להביא ראי' מדברי המג"א והתו"ש דס"ל נמי כטעמי' דהביאה"ל משום עובדין דחול]‪.‬‬
‫ובאמת כ"כ המחצה"ש (על מג"א שם) ב ביאור דברי המג"א‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ויש מקומות שלוקח כלי אחר‪ ,‬דהא אין אסור כי‬
‫אם משום דמיוחד לכך‪ ,‬לכן כלי אחר שאינו מיוחד לכך מותר‪ ,‬עכ"ל; וכ"כ בתורת שבת (שלח‪,‬ד) בביאו"ד המג"א‪,‬‬
‫וז"ל‪ ,‬המג"א כתב שיש מקומות שנוהגים ליקח כלי אחר בשבת‪ ,‬ולא ידעתי מה הועילו בכך‪ ,‬דכיון שמיוחד להכות‬
‫בו‪ ,‬מה לי אם מיוחד להכות בו בשבת או בחול‪ ,‬וצ"ל שלוקחים כלי המיוחד לתשמיש אחר‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"ה להדי'‬
‫בשועה"ר (שלח‪,‬א)‪ ,‬ד'יש מקומות נוהגים שמכה בשבת בכלי אחר שאינו מיוחד לכך'; וצ"ע בהבנת הביאה"ל הנ"ל‪.‬‬
‫והרי שלדעת רוה"פ נראה‪ ,‬שיש לאסור השמעת קול [אפי' שלא בדרך שיר] אף בכלי המיוחד להשמעת קול בשבת‬
‫בלבד‪ ,‬ואף שאין שייך בזה כ"כ טעמא דעובדין דחול‪ ,‬ודלא כדברי הביאה"ל הנ"ל‪ .‬אכן בדברי פוסקי זמנינו נראה‬
‫שנקטו להקל בזה כדברי הביאה"ל‪ ,‬דכלי המיוחד להשמעת קול בשבת בלבד‪ ,‬מותר להשמיע בו קול [שלא בדרך‬
‫שיר]‪ ,‬וכ"כ בשו"ת מנחת שלמ ה (מהדו"ק ח"ב סימן לה אות ה'‪ ,‬מהדו"ת ח"ב סימן ס' אות כא)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬נראה לענ"ד‪,‬‬
‫כיון שהשמעת קול שאינו לשיר [בכלי המיוחד לכך] מבו' בביאה"ל (שם) שמעיקה"ד לא אסור אלא משום דמיחזי‬
‫כעובדין דחול‪ ,‬וגם שמעתי שבמדינת אשכנז ובעוד מקומות נהגו למעשה כהתוספת שבת (שם) להקל למשוך‬
‫בפעמון של דלת בשבת באומרם דהואיל ובימות החול משתמשים בפעמון של חשמל‪ ,‬לכן היו קורין לפעמון פשוט‬
‫זה בשם 'שבת גלאק'‪ ,‬ואמרו דמינכר שאי"ז עובדין דחול כו'‪ ,‬עכ"ל; וע"ע שו"ת שבט הלוי (ח"ט סימן עו אות א')‬
‫שכ' נמי להתיר להשמיע קול בפעמון [שאין בו הפעלת חשמל] המיוחד לשבת‪ ,‬אע"פ שלטעמי' דהלבוש הנ"ל‬
‫בסמוך () [גזירה שמא יבוא לתקנו] יש להחמיר אף בזה‪ ,‬יעו"ש באורך‪.‬‬
‫ב‪ .‬נפק"מ לענין משחק ילדים המשמיע קול‪[ ,‬לטעמי' דהב"י אפשר שיש להקל‪ ,‬ולטעמי' דמהרי"ל והביאה"ל‬
‫ולטעמי' דהלבוש בודאי אין לחלק בזה]‪.‬‬
‫הנה עי' שו"ת באר משה (ח"ו סימן כח) שכ' לענין משחקי ילדים המשמיעים קול‪ ,‬וז"ל‪ ,‬כלי משחק שעיקר השחוק‬
‫הוא השיר יש למונעם‪ ,‬אבל אם איננו מיוחד לשיר‪ ,‬או בכלל איננו עושה קול שיר רק קול מהומה בעלמא‪ ,‬אין חיוב‬
‫למונעם‪ ,‬עכ"ל; וצ"ב מש"כ להקל במשחק שאינו עושה אלא 'קול מהומה' בעלמא‪ ,‬והרי עכ"פ הר"ז כלי המיוחד‬
‫להשמעת הקול‪ ,‬ולדעת הרמ"א ורוה"פ הנ"ל הרי הוא בכלל האיסור אע"פ שאינו דרך שיר; אכן לטעמי' דהב"י‬
‫הנ"ל בסמוך ()‪ ,‬אפשר שאין להחמיר אלא בכלי שיתכן להשמיע בו קול בדרך שיר‪ ,‬ובכהא"ג אסרו גזירה שמא‬
‫יבוא להשמיע בו קול בדרך שיר ונעימה‪ ,‬אך בכלי שלא יתכן להשמיע בו קול בדרך שיר ובנעימה כלל‪ ,‬וכגון משחקי‬
‫ילדים אלו וכיו"ב שאינם משמיעים אלא 'קול מהומה' בעלמא‪ ,‬מותר להשמיע בו קול [אע"פ שהוא מיוחד לכך]‪,‬‬
‫ודו"ק‪.‬‬
‫ומכ"מ חידוש יש בזה‪ ,‬שהרי בודאי יש מקום לומר דאף לטעמי' דהב"י אמרינן דלא פלוג‪ ,‬וכל כלי המיוחד להשמעת‬
‫קול אפי ' שלא בדרך שיר הרי הוא בכלל האיסור‪ ,‬ואע"פ שלא יתכן להשמיע בו קול בדרך שיר כלל‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫ג‪ .‬לענין העמדת זוג המקשקש מער"ש שימשיך להשמיע קול אף בשבת‪ ,‬באופן שידוע בבירור לכל השומעים אותו‬
‫שהעמידוהו מער"ש‪.‬‬
‫הנה דברי מהרי"ל הנ"ל דהשמעת קול בכלי המיוחד לכך אסורה משום דאוושא מילתא והוי זילותא דשבת ועובדין‬
‫דחול‪ ,‬חידוש יש בהם‪ ,‬דאע"פ שאי"ז מלאכה האסורה בשבת ואף לא מדרבנן‪[ ,‬שהרי אי"ז קול של שיר שאסרו‬
‫חכמים גזירה שמא יתקן כלי שיר]‪ ,‬מכ"מ עצם השמעת הקול הוי זילותא דשבת ועובדין דחול; ודב"ז עולה בקנה‬
‫אחד עם דעת מהר"י וייל [שהי ה תלמידו של מהרי"ל] גבי העמדת זוג המקשקש מער"ש‪ ,‬ודלא כדעת האגור‬
‫והכרעת המחבר‪ ,‬וכדלקמן‪.‬‬

‫‪10‬‬
‫דהנה בסוגי' דשבת (יח‪ ).‬נקטי'‪ ,‬דאין נותנים חיטים מער"ש לתוך הריחיים אלא בכדי שיטחנו מבעו"י‪ ,‬ופירש"י לפי‬
‫שאם ימשיכו הריחיים לטחון אף בשבת הרי 'שמשמעת את הקול ואוושא מילתא בשבת ואיכא זילותא'; ובבית‬
‫יוסף (שלח‪,‬ג) הביא מספר האגור (סימן תקיט) בזה"ל‪ ,‬כתב האגור (שם) שהשיב אביו ז"ל‪ ,‬על זוג המקשקש‬
‫לשעות עשוי ע"י משקולות‪ ,‬שמותר להכינו ולהעריכו [‪ -‬מערב שבת] כדי שילך ויקשקש כל השבת‪ ,‬משום דעיקר‬
‫טעמא דריחיים של מים דאיכא מאן דאסר בפ"ק דש בת (שם) משום דאוושא מילתא‪ ,‬היינו שיאמרו ריחיים של‬
‫פלוני טוחנים בשבת‪ ,‬דסברי בשבת נתן בהם חיטים‪ ,‬וטעם זה לא שייך כלל גבי זוג המקשקש‪ ,‬שהכל יודעים‬
‫שרגילים לתקנו בכל יום על יום של אחריו‪ ,‬ובאותו היום שהוא מקשקש אין מתקנים אותו כלל‪ ,‬וכן יש לפסוק הלכה‬
‫למעשה‪ ,‬וכן ע מא דבר‪ ,‬עכ"ל; וכן פסק המחבר (שלח‪,‬ג) להתיר העמדת זוג המקשקש מער"ש‪ ,‬ואע"פ שמשמיע‬
‫קול אין לחוש בזה משום אוושא מילתא‪ ,‬לפי שהכל יודעים שהעמידו והכינו מער"ש‪[ .‬וכדברי האגור בביאור ענין‬
‫'אוושא מילתא' בזה‪ ,‬שיאמרו שהכניס החיטים לריחיים בשבת‪ ,‬כן ביארו בסמ"ג (לאוין סה‪ ,‬ד"ה ואין נותנים חיטים)‬
‫ובספר התרומה (שבת סי' רכ) ובפסקי הרי"ד (שבת יח‪ .‬ד"ה אמר רבה) ועו"ר]‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬עי' שו"ת מהר"י וייל (סימן קל) שכ' להחמיר בזה‪ ,‬דאסור להעמיד מער"ש זוג המקשקש שימשיך להשמיע‬
‫קול בשבת‪ ,‬ודומי' דריחיים שאסור להעמידם מער"ש באופן שימשיכו לטחון החיטים בשבת‪ ,‬ועי' ט"ז (שלח‪,‬ב)‬
‫שהביא דברי מהר"י וייל‪ ,‬אך כתב להכריע כדעת המחבר להקל בזה‪ ,‬שהרי 'ידוע לכל שהעמידו מאתמול'‪.‬‬
‫ובביאור דעת מהר"י וייל נראה דס"ל כדברי מהרי"ל הנ"ל [שהיה רבו של מהר"י וייל]‪ ,‬ותרוייהו ס"ל דהשמעת קול‬
‫בשבת בכלי המיוחד לכך‪ ,‬יש בזה משום ז ילותא דשבת ועובדין דחול אע"פ שאינו עובר בכך באיסור עשיית מלאכה‬
‫כלל‪ ,‬ומהא"ט נקט מהרי"ל להחמיר בכלי המיוחד לכך שלא להשמיע בו קול אפי' שלא בדרך שיר‪ ,‬דאף שאין בזה‬
‫משום איסור השמעת קול [כל כמה שאינו דרך שיר] מכ"מ אוושא מילתא‪ ,‬ויש בזה משום זילותא דשבת ועובדין‬
‫דח ול‪ ,‬ומהא"ט נמי החמיר מהר"י וייל לאסור העמדת זוג המקשקש מער"ש שימשיך לקשקש ולהשמיע קול בשבת‪,‬‬
‫לפי שיש בזה משום זילותא דשבת ועובדין דחול‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫ואם כנים הדברים‪ ,‬הרי שלהכרעת המחבר ורוה"פ דשפיר דמי להעמיד זוג המקשקש מער"ש ואין לחוש בזה‬
‫משום זילותא דשבת ועובדי ן דחול‪ ,‬לכאו' אין לומר בנידו"ד גבי איסור השמעת קול שלא בדרך שיר בכלי המיוחד‬
‫לכך‪ ,‬דטעמא דמילתא משום עובדין דחול‪ ,‬וצ"ל כאחד מב' ההטעמים הנוספים הנ"ל בסמוך ()‪ ,‬גזירה שמא יכוין‬
‫לעשות קול של שיר‪ ,‬וגזירה שמא יבוא לתקנו; וכן לאידך גיסא נראה‪ ,‬דלדעת הפוסקים הנ"ל בסמוך () שביארו‬
‫טעם איסור השמעת קול בכלי המיוחד לכך‪ ,‬גזירה שמא יכוין לעשות קול של שיר‪ ,‬או גזירה שמא יבוא לתקנו‪,‬‬
‫הרי שאין מקום להחמיר כדברי מהר"י וייל לענין העמדת זוג המקשקש מער"ש‪ ,‬וכמשנ"ת‪.‬‬
‫[ד‪ .‬ומענין לענין באותו הענין‪ ,‬הנה באמת יש לדון לענין היכא שהעמיד כלי מער"ש שימשיך להשמיע קול בשבת‪,‬‬
‫באופן שניכר לכל השומעים שהעמידו מער"ש‪ ,‬וכגון שעון מעורר וכיו"ב‪ ,‬האם עכ"פ שייך בזה גזירת חכמים דשמא‬
‫יתקן כלי שיר‪ ,‬ולפ"ז הרי שאף לדעת רוה"פ הנ"ל דשרי להעמיד זוג המקשקש מער"ש משום שהכל יודעים‬
‫שהעמידו מער"ש ואין בזה משום זילותא ד שבת ועובדין דחול‪ ,‬היינו דווקא היכא שאינו משמיע קול של שיר‪ ,‬אבל‬
‫אם משמיע קול של שיר אסור משום גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬או שמא לא גזרו חכמים גזירה זו אלא היכא‬
‫שעושה מעשה להשמיע קול בשבת‪.‬‬
‫ועי' ערוה"ש (שלח‪,‬ה) שכ' להחמיר בזה‪ ,‬ד'גזירה שמא יתקן כלי שיר' שייכא אף היכא שהעמיד כלי זה מער"ש‪,‬‬
‫וז"ל‪ ,‬ומשמע מזה‪ ,‬דלהעמיד כלי שיר מערב שבת שישיר מעצמו בשבת ג"כ אסור‪ ,‬והכי מסתברא‪ ,‬דכיון דהאיסור‬
‫הוא שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬א"כ מה לי אם מנגן על ידו או מעצמו‪ ,‬סוף סוף יש חשש כשיראה שאינו מנגן יפה יתקננו‪,‬‬
‫עכ"ל; ולפ"ז הרי שאין לכוון שעון מעורר מער"ש שישמיע קול שיר בשבת‪ ,‬ואין להקל בזה אלא היכא שמשמיע‬
‫קול שאינו של שיר‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬עי' שו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן ט' אות ב' ד"ה ואפילו) שכ' להקל בזה‪ ,‬דכל כהא"ג שאינו עושה מעשה‬
‫השמעת ק ול בשבת‪ ,‬אינו בכלל גזירת חכמים ד'שמא יתקן כלי שיר'‪ ,‬יעו"ש שהביא דברי הערוה"ש הנ"ל שהחמיר‬
‫בזה‪ ,‬וכתב על דבריו בזה"ל‪ ,‬אולם לענ"ד נראה פשוט דגזירת חז"ל היתה שלא לעשות שום מעשה בשבת כדי‬
‫להשמיע קול‪ ,‬משא"כ בכהא"ג דבשבת לא קעביד שום מעשה והכלי מנגן מאליו שפיר שרי‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ויעו"ש שהביא‬
‫הגרשז"א שכן מבו' בשו"ת שואל ומשיב (מהדו' שתיתאה סימן נג ד"ה ומן האמור)‪ ,‬יעו"ש שכ' השו"מ בזה"ל‪,‬‬
‫והנה מה שמשמיע קול מעצמו בעת שמגיע להשעה הוא מנגן מאליו ע"פ מלאכת ההערכה‪ ,‬בעצמותו לא קמיבעי'‬
‫לי‪ ,‬דפשיטא דשרי כו'‪ ,‬ומשום השמעת קול כלי שיר ליכ א לאסור‪ ,‬דמלבד דעכשיו ליכא משום מתקן כלי שיר כו'‪,‬‬
‫אבל עכ"פ כאן על ידי ההערכה מאתמול הוא נערך גם להשמיע קול כשיגיע לשעה‪-[ ,‬ואינו עושה מעשה בשבת‬
‫כדי להשמיע הקול]‪ ,‬פשיטא דשרי כו'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ובאמת יש להעיר בדברי הערוה"ש הנ"ל‪ ,‬שהרי במקו"א (שלח‪,‬ו‪-‬ז) כתב הערוה"ש שמותר לצפצף ולשרוק בפה‬
‫בשבת‪ ,‬ואין בזה משום גזירה שמא יתקן כלי שיר משום שאינו עושה מעשה‪[ ,‬וכדלקמן ()]‪ ,‬ומאי שנא הכא דאסור‬
‫אע"פ שאינו עושה מעשה‪ ,‬ויש לחלק]‪.‬‬
‫‪ 12‬כ"כ בתפארת ישראל (על המשניות‪ ,‬כלכלת שבת כללי ל"ט מלאכות סוף אות לח)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וב[כלי] מיוחד להשמיע‬
‫קול‪ ,‬א פילו אינו מנעים קול אסור‪ ,‬ולכן אסור להקיש על הדלת בטבעת הקבוע בה‪ ,‬וכש"כ דאסור למשוך הקלינגע"ל‬

‫‪11‬‬
‫ז‪ .‬אף לדעת רוה"פ הנ"ל שאסור להשמיע בו קול‪ ,‬מכ"מ יש שכתבו לחדש שאינו מוקצה כלל ומותר‬
‫לטלטלו‪ ,‬אך הסכמת הרבה פוסקים לדונו ככלי שמלאכתו לאיסור‪ ,‬וראה בהרחבה בהערה‪.14‬‬

‫[‪ -‬פעמון] שבפתח‪ ,‬ובשעת הדחק יש להקל למשוך בקלינגע"ל בשבת‪ ,‬ע"פ מש"כ הרמ"א (שלט‪,‬ג) דהאידנא אין‬
‫מוחין במספקין מדאין אנו בקיאין בתיקון כלי שיר‪ ,‬א"כ כש"כ הכא כשאין יכול לכנוס לבית‪ ,‬במקום צערא לא גזרו‬
‫בה רבנן כו'‪ ,‬וכש"כ הכא במדינת אשכנז הו"ל גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בו‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ובביאור הלכה (שלח‪,‬א ד"ה הואיל) כתב לדון בדברי התפא"י‪ ,‬יעו"ש; אכן בהמש"ד הסכים בביאה"ל לעיקר דברי‬
‫התפא"י‪ ,‬דבשעה"ד כגון שאינו יכול להכנס לב יתו בלא להקיש על הדלת בכלי זה‪ ,‬רשאי להקל בזה אע"פ שהוא‬
‫כלי המיוחד לכך‪ ,‬וביאר טעמא דמילתא ע"פ מש"כ בתחילת דבריו (שם) בביאו"ד הרמ"א וסייעתו‪[ ,‬ולעיל בסמוך‬
‫() העתקנו לשונו בזה]‪ ,‬דמה שאסרו השמעת קול בכלי המיוחד לכך אע"פ שאינו דרך שיר‪ ,‬אינו משום איסור‬
‫השמעת קול אלא משום עובדין דחול‪ ,‬ומעתה כיון שכתב הרמ"א (שלג‪,‬א) דכל דבר שאינו אסור אלא משום עובדין‬
‫דחול‪ ,‬יש להקל בו לצורך מצוה וכיו"ב‪' ,‬א"כ בעניננו כשאינו יכול לכנוס לביתו בלילה לישן אין לך צורך שבת יותר‬
‫מזה'‪[ ,‬אך שוב סיים הביאה"ל בזה"ל‪ ,‬אך כ"ז כתבנו למצוא אופן במקום הדחק‪ ,‬אבל לכתחילה צריך לזרז את‬
‫עצמו שלא יבוא לזה‪ ,‬וגם בדיעבד אם יכול למשוך את החוט ע"י איזה שינוי טוב יותר שיעשה כן‪ ,‬עכ"ל]‪.‬‬
‫‪ 13‬עי' בית מאיר (שלח‪,‬א בהגה"ה) וביאור הלכה (שלח‪,‬א ד"ה על הדלת) שכתבו להוכיח כן מפירוש המשניות‬
‫להרמב"ם (עירובין פ"י משנה יד)‪ ,‬יעו"ש שכ' הרמב"ם בזה"ל‪ ,‬אבל מה שמשמיעין קול בשעת השאיבה אינו אסור‪,‬‬
‫וכן אין אסור להקיש ידות הדלתות וכיוצא בהן כו'‪ ,‬עכ"ל‪[ ,‬ובבית מאיר (שם) העתיק לשון הרמב"ם כלשון המאירי‬
‫דלקמן בהמשה"ד‪ ,‬ולא כלשון הרמב"ם שלפנינו הנ"ל]‪ ,‬ולכאו' כוונתם להוכיח כן ממש"כ הרמב"ם 'ידות הדלתות'‬
‫דהוי כלי המיוחד להשמעת קול‪[ ,‬וכן ממש"כ הרמב"ם לדמות ההקשה על הדלתות לשאיבה בגלגל דהוי בכלי]‪.‬‬
‫וכעי"ז יש לדייק בדעת המאירי (עירובין קב‪ ):‬שכ' בזה"ל‪ ,‬וכמו"כ אין אוסרים להקיש 'בשלשלת הפתחים' והדומה‬
‫להם‪ ,‬אבל מה שהוא אסור מן הקולות אינו אלא מה שהוא בקול של שיר‪ ,‬כלומר שיהיה לו נעימות על הסדר‪ ,‬והוא‬
‫אמרם לא אמרו אלא בקול של שיר בלבד‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ועוד יש שכתבו לדייק כן מדברי הרמב"ם במשנה תורה (פכ"ג מהל' שבת ה"ד)‪ ,‬יעו"ש שכ' בזה"ל‪ ,‬לפיכך אסור‬
‫להשמיע 'קול של שיר' בשבת‪ ,‬בין בכלי שיר כגון כינורות ונבלים בין בשאר דברים‪ ,‬אפילו להכות באצבע על‬
‫הקרקע‪ ,‬או על הלוח‪ ,‬או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים‪ ,‬או לקשקש את האגוז לתינוק‪ ,‬או לשחק לו בזוג כדי‬
‫שישתוק‪ ,‬כל זה וכיוצא בו אסור‪ ,‬גזירה שמא יתקן כלי שיר ‪ ,‬עכ"ל; ומדבריו נראה‪ ,‬דכל אופנים אלו שהזכיר אינם‬
‫אסורים אלא היכא שמשמיע בהם 'קול של שיר'‪ ,‬ובפשטות נראה ש'זוג' הרי הוא כלי המיוחד להשמעת קול‪ ,‬ומבו'‬
‫דאעפ"כ אינו אסור להשמיע בו אלא קול של שיר; וכעי"ז כתב במעשה רוקח (על הרמב"ם שם) לדייק בדעת‬
‫הרמב"ם‪ ,‬יעו"ש‪[ .‬וע"ע לעיל בסמוך () משנ"ת עוד בדעת הרמב"ם בזה‪ ,‬וע"ע לעיל () דכעי"ז יש לדייק מדברי‬
‫הרמב"ם‪ ,‬דאף בכלי שיר ממש אינו אסור להשמיע קול אלא בדרך שיר‪ ,‬יעו"ש]‪.‬‬
‫וכן נקט עיקר בערוה"ש (שלח‪,‬ב)‪ ,‬דלמאי דפסקי' הלכתא כרבה דאינו אסור אלא השמעת קול של שיר‪ ,‬ה"ה נמי‬
‫בכלי המיוחד להשמעת קול‪ ,‬דאינו אסור אלא בדרך שיר‪ ,‬ודלא כדעת הרמ"א וסייעתו הנ"ל; וז"ל‪ ,‬ולפ"ז במקומות‬
‫הגדולים שתלויים פעמונים למעלה מן הדלת‪ ,‬באופן שכשפותחים הדלת מקשקש הפעמון‪ ,‬והוא עשוי כדי שישמעו‬
‫מי שנכנס להבית‪ ,‬מותר לפתוח הדלת אף שמקשקש‪ ,‬כיון דאין הכוונה לשיר הוה כלהקיש על הדלת; וכן יש‬
‫שהפעמון הוא בתוך הבית‪ ,‬ומבחוץ מושכים בחוט של ברזל‪ ,‬וע"י כן מתחיל הפעמון לקשקש ופותחים לו‪ ,‬ג"כ‬
‫מותר מהא"ט כיון שאינו עשוי לשם שיר‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ובשו"ת אור לציון (ח"ב פרק לט אות א'‪ ,‬ושם בהערות) כתב ג"כ‬
‫להקל בזה‪ ,‬ע"פ מה שנראה כן בדעת המחבר‪[ ,‬ולעיל בסמוך () הארכנו בביאור דעת המחבר בזה‪ ,‬ומשם‬
‫תדרשנו]‪.‬‬
‫וע"ע ביאור הלכה (שלח‪,‬א ד"ה הואיל) שכ'‪ ,‬ד בשעת הדחק אפשר שנוכל לסמוך על דעה זו‪ ,‬מאחר שכן נראה‬
‫מדברי הרמב"ם הנ"ל דכל שאינו קול של שיר אינו בכלל האיסור אפי' בכלי המיוחד לכך‪.‬‬
‫עוד בביאור ובטעם דעה זו‪ ,‬עי' לעיל בסמוך () מש"כ בס' בני ציון (ליכטמן‪ ,‬שלח‪,‬ב) בזה‪ ,‬ומשם תדרשנו‪ .‬וע"ע‬
‫לעיל () משנ"ת לענין השמעת קול בכלי שיר שלא בדרך שיר‪.‬‬
‫‪ 14‬א‪ .‬הנה בפשטות היה נראה‪ ,‬דלדעת רוה"פ הנ"ל בסמוך () דבכלי המיוחד לכך אסור להשמיע קול בשבת אפי'‬
‫שלא בדרך שיר‪ ,‬הרי שיש להחשיבו ככלי שמלאכתו לאיסור‪ ,‬ואסור לטלטלו בשבת כי אם לצורך גופו או מקומו‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬עי' פמ"ג (סי' שלח אשל אברהם סק"ג) שכ' בתחילה בפשיטות ד'כלי המיוחד לכך אסור בטלטול בשבת ככלי‬
‫שמלאכתו לאיסור'‪ ,‬אך שוב כתב דאפשר שלכו"ע אינו איסור גמור כי אם חומרא בעלמא שלא להשמיע בו קול אף‬
‫שלא בדרך שיר‪ ,‬וא"כ לענין טלטול אין להחמיר בזה; וכן בביאור הלכה (שלח‪,‬א ד"ה אסור) הביא דבריו‪ ,‬וז"ל‪,‬‬
‫ו לענין אם מותר לטלטל אותו הכלי‪ ,‬אם מיקרי כלי שמלאכתו לאיסור‪ ,‬עי' בפמ"ג שמסתפק בזה‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫והנה מקור דברי הפמ"ג דכלי שאין מלאכתו אסורה מעיקה"ד אלא מחמת חומרא בעלמא‪ ,‬מותר לטלטלו‪ ,‬הוא‬
‫בדברי הלבוש (שח‪,‬מט)‪ ,‬וז"ל הלבוש‪ ,‬מכבדות שמכבדים בהם הקרקע מותר לטלטלם‪ ,‬דהו"ל כלי שמלאכתו‬
‫להיתר שמותר לכבד בהם קרקע המרוצף שאין שייך בה אשוויי גומות‪ ,‬ואע"ג שאין נוהגים לכבד אפילו מרוצף‪,‬‬

‫‪12‬‬
‫היינו חומרא בעלמא‪ ,‬אבל לענין טלטול יש להקל‪ ,‬עכ"ל; וכ"כ בעולת שבת (שח‪,‬עה) בזה"ל‪ ,‬אע"פ שהמנהג‬
‫נתפשט שלא לכבד שום בית אפילו המרוצף באבנים‪ ,‬מכ"מ מה שנוהגים חומרא בעלמא לא נקרא בשבילו מלאכתו‬
‫לאיסור‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ומצינו מקורות נוספים בדברי הפוסקים עד"ז‪ ,‬עי' מחזיק ברכה להחיד"א (תקיא‪,‬ב) שכתב כן לענין טלטול סיגריות‬
‫ביו"ט‪[ ,‬אשר נחלקו הפוסקים האם מותר לעשן סיגריות ביו"ט משום דהוי אוכל נפש‪ ,‬או דלמא אינו דבר השווה‬
‫לכל נפש ואסור‪ ,‬ואכמ"ל]‪ ,‬וז"ל‪ ,‬אמנם זה שנמנע לשתות העשן ביו"ט הוא משום חומרא‪ ,‬דיודע דהשותים אותו‬
‫ביו"ט יש להם על מה שיסמוכו והיתרא הוא‪ ,‬ועם כ"ז רוצה להחמיר על עצמו‪ ,‬נראה דיש להקל בטלטול כו'‪ ,‬וה"נ‬
‫כיון שאחרים שותים 'וגם הוא היודע דשריותא הוא'‪ ,‬מותר לו לטלטל אע"פ דמחמיר על עצמו [שלא] לשתותו‪,‬‬
‫עכ"ל‪ .‬ועי' אליה רבה (תעג‪,‬יד) גבי ער"פ שחל בשבת‪ ,‬שאין איסור לטלטל את המרור בשבת זו‪ ,‬ואע"פ שיש נוהגים‬
‫שלא לאוכלו בער"פ‪ ,‬מכ"מ כיון שאינו מדינא אלא חומרא בעלמא ל"ה מוקצה‪ .‬וכעי"ז בחזו"א (או"ח מט‪,‬טז) לענין‬
‫המחמירים בשרויה בפסח מצד ח ומרא ולא מצד הדין‪[ ,‬וכגון אלו שמקילים בזה ביו"ט אחרון של פסח]‪ ,‬דל"ה‬
‫מוקצה אף ביו"ט ובשבת שבתוך המועד‪ ,‬כיון שאינו אלא משום חומרא בעלמא‪[ ,‬אכן עי' שו"ת דובב מישרים (ח"א‬
‫סימן מט) שכ' לאסור לטלטל שרויה בפסח‪ ,‬משום דחשיב כדבר האסור מן הדין ולא מחמת חומרא בעלמא]‪ .‬וע"ע‬
‫שו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן יא ד"ה ולפ"ז צ"ע) שכ' נמי‪ ,‬ד'כללא הוא דכלי שמלאכתו לאיסור דאסור רק מחמת‬
‫חומרא אינו חשיב כלל מוקצה'‪.‬‬
‫ב‪ .‬אכן לענין מכבדות [הנ"ל בדברי הלבוש] הכרעת רוה"פ דהוי כלי שמלאכתו לאיסור אע"ג דל"ה אלא חומרא‬
‫בעלמא‪ ,‬וכ"כ בשלטי הגבורים (שבת מח‪ .‬מדפי הרי"ף‪ ,‬אות ב')‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ולדברי סמ"ג והרא"ש דאסרו לכבד הבית‬
‫בשבת בשום ענין‪ ,‬א"כ המכבדות הוו כלים שמלאכתן לאיסור‪ ,‬ואין מטלטלים אותן אלא לצורך גופן או לצורך‬
‫מקומן‪ ,‬עכ"ל; וכ"כ בבית יוסף (שח‪,‬מט ד"ה כתב הרמב"ם) בזה"ל‪ ,‬ולדברי האוסרים (תוס' שבת צה‪ .‬ד"ה והאידנא‪,‬‬
‫רא"ש שבת פ"י סימן ג') לכבד אפי' קרקע המרוצף‪ ,‬פשיטא דהוי מלאכתו לאיסור‪ ,‬עכ"ל; וכן הכרעת המג"א‬
‫(שח‪,‬עה) 'דלמאן דאמר אסור לכבד הבית הוי כלי שמלאכתו לאיסור'‪ ,‬וכ"כ בנחלת צבי (שלז‪,‬ב)‪ ,‬ובתוספת שבת‬
‫(שח‪,‬קיב)‪ ,‬ובחמד משה (שלז‪,‬א)‪ ,‬ובביאור הגר"א (סי' שח סמ"ט)‪ ,‬ובשועה"ר (שח‪,‬פז)‪ ,‬ובמשנ"ב (שח‪,‬קסג)‪,‬‬
‫[ויעו"ש בשעה"צ (ס"ק קל) שכ' להדי'‪ ,‬דהיינו כהכרעת המג"א ותו"ש ושא"פ‪ ,‬ודלא כלבוש שהתיר בזה]‪ ,‬ובערוה"ש‬
‫(שח‪,‬עב)‪ ,‬ועו"פ‪[ .‬וע"ע קהילות יעקב (שבת סו"ס כג) שכ' בתחיל"ד בפשיטות‪ ,‬דכיון ד'לפי חומרתו הרי זה אסור‪,‬‬
‫הו"ל לפי חומרתו כלי שמ לאכתו לאיסור'‪ ,‬ושוב כתב להסתפק בזה‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואולי משום דלא החמיר לעצמו אלא‬
‫בתורת חומרא בעלמא ולא בתורת איסור ממש‪ ,‬ולא קיבל חומרתו אלא בנוגע למלאכה ממש ולא בנוגע לאיסור‬
‫טלטול‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬והניח בצ"ע]‪.‬‬
‫וע"ע חק יעקב (תמו‪,‬ד) שכ' גבי מוקצה מחמת גופו‪ ,‬דאף בדבר שעיקר הטעם שאינו ראוי עתה לשימוש כלל היינו‬
‫מחמת חומרא בעלמא‪ ,‬מכ"מ יש לדונו כמוקצה מחמת גופו; וז"ל‪ ,‬וראוי ליזהר כל מורה הוראה ליחד חדר או תיבה‬
‫מסוגרת‪ ,‬כדי שכשיחמיץ איזה דבר לשואלו‪ ,‬שיוכל להשליכו שם ולא יטלטלנו‪ ,‬ובאמת ראיתי המנהג שאחר‬
‫שהחמיץ להם מטלטלים אותו מבית הנשאל לבית השואל‪ ,‬והוא איסור גמור‪ ,‬ואולי מהא"ט אין נזהרים בזה באיסור‬
‫טלטול‪ ,‬לפי שע"פ רוב ההוראות הם רק בחומרות בעלמא‪ ,‬על כן נוהגים להקל ולטלטל כיון שע"פ הדין מותר‬
‫באכילה או בהנאה באיסור משהו לדעת קצת פוסקים‪ ,‬לכך מטלטלים אותו חמץ‪ ,‬מכ"מ אי"ז נכון‪ ,‬דא"כ יטלטלו‬
‫ג"כ לבערו מיד להטיל לים כו'‪ ,‬עכ"ל; אכן לכאו' יש לחלק בפשיטות בזה בין מוקצה מחמת גופו ובין כלי שמלאכתו‬
‫לאיסור‪ ,‬ואף הח"י לא החמיר בזה אלא לענין מוקצה מחמת גופו‪ ,‬דכיון שלמעשה בנ"א מקצים דעתם מהשימוש‬
‫בדב"ז אפי' מחמת חומרא בעלמא‪ ,‬הרי שיש לדונו כמוקצה מחמת גופו ואסור לטלטלו‪ ,‬ומשא"כ בנידו"ד גבי כלי‬
‫שמלאכתו לאיסור‪ ,‬שגזרו חכמים שלא לטלטל כלי שעומד למלאכת איסור‪ ,‬יש לדון האם אף כלי שאינו אסור‬
‫מעיקה"ד אלא מחמת חומרא בעלמא‪ ,‬אף הוא בכלל די"ז ואין לטלטלו‪ ,‬או דלמא לא גזרו חכמים אלא בכלים שיש‬
‫בהם איסור מעיקה"ד‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫ג‪ .‬ו הנראה עיקר בזה‪[ ,‬ויסוד הענין מבו' בטוטו"ד בס' שלמי יהונתן (שבת סי' שלח‪ ,‬עמ' רלב)]‪ ,‬דהנה לכאו' יל"ע‬
‫בדברי הפמ"ג הנ"ל‪ ,‬מפני מה יש לנו לדמות דין כלי המיוחד להשמעת קול לדין מכבדות‪ ,‬ומהיכ"ת דהשמעת קול‬
‫בכלי המיוחד לכך אינה אלא בגדר 'חומרא' בעלמא וכדברי הלבוש גבי מכבדות; ויש לומר‪ ,‬דטעמי' דהלבוש גבי‬
‫מכבדות היינו משום דכל עיקר איסורו אינו אלא גזירה לגזירה‪ ,‬שהרי אף בבית שאינו מרוצף אין איסור בדבר אלא‬
‫משם גזירה שמא יבוא להשוות הגומות‪ ,‬ובבית מרוצף הר"ז גזירה שמא יבוא לכבד בבית שאינו מרוצף‪ ,‬ומשו"ה‬
‫כתב הלבוש דכיון דהוי ר ק גזירה לגזירה אין להחשיבו אלא כ'חומרא בעלמא'‪ ,‬ומשו"ה אין לנו להחשיבו ככלי‬
‫שמלאכתו לאיסור‪.‬‬
‫ומעתה יש לבאר כן אף בדברי הפמ"ג בנידו"ד‪ ,‬וע"פ משנ"ת לעיל בסמוך () מדברי הב"י בטעם איסור השמעת‬
‫קול בכלי המיוחד לכך‪ ,‬דהיינו שמא יכוין להשמיע בו קול בדרך שיר‪ ,‬דלפ"ז הרי שאי"ז אלא כעין גזירה לגזירה‪,‬‬
‫שהרי אף איסור השמעת קול בדרך שיר אינו אלא גזירה שמא יבוא לתקן כלי שיר‪ ,‬וכיון דבנידו"ד הוי ג"כ כעין‬
‫גזירה לגזירה‪ ,‬ס"ל להפמ"ג לדמותו לדברי הלבוש גבי מכבדות‪ ,‬דכיון שאינו אלא חומרא בעלמא אין להחשיבו‬
‫ככלי שמלאכתו לאיסור‪.‬‬

‫‪13‬‬
‫ח‪ .‬כלי שאינו מיוחד להשמעת קול‪ ,‬כגון מזלג וכפית וכיו"ב‪ ,15‬בזה נחלקו הראשונים הנ"ל האם אסור‬
‫אף שלא בדרך שיר‪ ,‬ולהכרעת רוב רבותינו הרו"א מותר להשמיע בכלים אלו קול שאינו דרך שיר‪ ,‬אבל‬
‫קול של שיר [ולפי קצב וכיו"ב‪ ]16‬אסור להשמיע בהם לכו"ע‪[ ,‬ואף בידיו או ברגליו אסור‪.]17‬‬

‫ט‪ .‬לדעת רוב רבותינו הרו"א הנ"ל‪ ,‬מותר להשמיע קול כדי להשתיק את הציבור וכיו"ב‪ ,‬ואפילו ע"י כלי‪,‬‬
‫ובלבד שלא יהיה כלי המיוחד לכך‪.18‬‬

‫כשאינו מכוין להשמעת הקול‬

‫ואם כנים הדברים לכאו' י"ל‪ ,‬דאף דברי הפמ"ג לדמות דין כלי המיוחד להשמעת קול לדין מכבדות‪ ,‬אינם אלא‬
‫לטעמי' דהב"י הנ"ל‪ ,‬אך לטעם הא' הנ"ל בסמוך () דהיינו משום עובדין דחול‪ ,‬וכן להטעם הג' הנ"ל בסמוך ()‬
‫דהיינו משום גזירה שמא יבוא לתקנו‪ ,‬נראה דל"ה בכלל גזירה לגזירה‪ ,‬ושוב אין לו דמיון כ"כ לדברי הלבוש גבי‬
‫מכבדות‪ ,‬ושוב י"ל בפשטות דאף איסור זה הרי הוא כאיסור גמור להשוותו ככלי שמלאכתו לאיסור‪ ,‬וצ"ע‪[ .‬והנה‬
‫הפמ"ג (שם) לא כתב כן לנידו"ד אלא בדרך 'אפשר'‪ ,‬ומחד גיסא יש לפרש כוונת ספיקו בזה‪ ,‬האם כנים דברי‬
‫הלבוש דבכלי שאינו אסור אלא מחמת חומרא בעלמא מותר לטלטלו‪ ,‬אכן יש לפרש לאידך גיסא‪ ,‬דפשיט"ל כדברי‬
‫הלבוש דכל היכא דהוי חומרא בעלמא‪ ,‬והיינו שאין איסורו אלא כעין גזירה לגזירה וכמשנ"ת‪ ,‬הרי שאין לדונו ככלי‬
‫שמלאכתו לאיסור‪ ,‬אלא דמספק"ל בנידו"ד‪ ,‬האם באמת אין טעם האיסור אלא משום גזירה שמא יכוין להשמיע‬
‫קול שיר‪ ,‬וא"כ הרי שאי"ז אלא גזירה לגזירה ושפיר יש לדמותו לדברי הלבוש גבי מכבדות‪ ,‬או דלמא טעם האיסור‬
‫כדברי מהרי"ל הנ"ל () משום עובדין דחול‪ ,‬אי נמי כדברי הלבוש הנ"ל () גזירה שמא יבוא לתקנו‪ ,‬ולפ"ז שוב אין‬
‫לנו לדמותו לדין מכבדות‪ ,‬ועיין]‪.‬‬
‫ד‪ .‬עוד רגע אדברה‪ ,‬לענין טבעת הקבועה בדלת ומיוחדת להשמעת קול‪[ ,‬אשר בכגון דא כתב הפמ"ג דאפשר‬
‫דל"ה מוקצה כלל לפי שאינו אלא מחמת חומרא בעלמא]‪ ,‬אשר בשו"ת מנחת שלמה (מהדו"ת ח"ב סימן טו ד"ה‬
‫ולפ"ז) כתב להסתפק בזה מטעם אחר‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ולפ"ז יש להסתפק בטבעת הקבועה בדלת שאסר הרמ"א (שלח‪,‬א)‬
‫להכות בה בשבת על הדלת מפני שהיא מיוחדת להשמעת קול‪ ,‬אם אסור ג"כ להזיז את הטבעת ולטלטלה אף‬
‫אם אינו מכה בה‪ ,‬מפני שכיון שהיא מיוחדת למלאכת איסור הו"ל מוקצה ואסור בטלטול שלא לצורך גופו ומקומו‪,‬‬
‫ומכ"מ אין הדלת נעשה בסיס לטבעת‪ ,‬משום דלענין בסיס פשוט הוא דמחובר לקרקע עולם לא חל עליו כלל שם‬
‫בסיס‪ ,‬משום דלא בטלה חשיבותיה לגבי הדבר המונח עליו‪ ,‬וכמו בנר הקבוע בדלת דמותר לפתוח ולנעול בכהא"ג‬
‫שאינו מבעיר ומכבה ולא נעשה בסיס לנר‪ ,‬או דלמא כיון דעכ"פ בת טלטול היא ע"י הדלת אינה חשובה משום כך‬
‫מוקצה‪ ,‬וצ"ע‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫‪ 15‬וכן הדבר מצוי בגלילים ריקים של מפת ניילון או נייר טואלט וכיו"ב‪ ,‬אשר דרכם של הקטנים להצמידם לפה‬
‫ולשיר בהם בקול רם‪ ,‬ובפשטות נראה‪ ,‬דכיון שהדבר נעשה בדרך שיר‪ ,‬לכו"ע הרי הוא בכלל האיסור‪.‬‬
‫‪ 16‬כ"כ בס' שמירת שבת כהלכתה (פרק כח סעיף מא)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬כלים שאינם מיועדים להשמעת קול‪ ,‬מותר להשמיע‬
‫בהם קול שלא בדרך שיר‪ ,‬אך בדרך שיר 'או לפי קצב' אסור‪ ,‬ולכן מותר לדפוק בכף וכדו' על בקבוק או על כוס‬
‫כדי לבקש שקט מציבור המסובים‪ ,‬וכן מותר לדפוק במפתח וכדו' על הדלת כדי שיפתחו לו‪ ,‬אבל אין לעשות זאת‬
‫לפי קצב מסוים‪ ,‬גם מותר להשמיע קול רעש ע"י הקשת שני כלי מטבח וכדו' על מנת להעיר את הישנים‪ ,‬אבל אין‬
‫לעשות זאת לפי קצב מסוים; אסור לדפוק על השולחן בקצב מסוים בשעת שירה‪ ,‬לא בכלי ולא ביד‪ ,‬וגם אין להכות‬
‫לפי הקצב ברגל על הרצפה כדי להנעים את השירה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ בס' ארחות שבת (ח"ב פרק כא סעיף כא)‪.‬‬
‫‪ 17‬וכנ"ל בסמוך שכ"כ בס' שמירת שבת כהלכתה‪ ,‬וכ"כ בס' ארחות שבת (שם סעיף לג)‪.‬‬
‫‪ 18‬כ"ה לדעת רוה"פ דלעיל () דנקטי' הלכתא כדעת רבה‪[ ,‬וכ"כ המשנ"ב (שלח‪,‬ז)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ומה שמכה השמש‬
‫בביהכנ"ס על השולחן‪ ,‬ומשמיע קול כדי להשקיט העם לחזרת הש"צ‪ ,‬אין בזה איסור‪ ,‬אפילו אם הוא מכה באיזה‬
‫דבר‪ ,‬כיון שאינו מכה בכלי מיוחד לזה‪ ,‬עכ"ל]‪ ,‬אך לדעת הגר"א דלעיל () דנקטי' הלכתא לחומרא כדעת עולא‪ ,‬אף‬
‫כהא"ג הר"ז בכלל האיסור‪.‬‬

‫‪14‬‬
‫י‪ .‬אף לדעת רבינו חננאל וסייעתו הנ"ל‪ ,‬מכ"מ כל שאינו מכוין להשמעת הקול‪ ,‬אין איסור בדבר‪ ;19‬ומכ"מ‬
‫בכלי המיוחד להשמעת קול‪ ,‬דעת הרבה פוסקים לאסור אפי' היכא שאינו מכוין לכך‪ ,‬ועי' הערה‪.20‬‬

‫‪ 19‬כ"כ מהר"ם מרוטנבורג (תשב"ץ קטן סימן סא)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וששאלתם על הטבעת החלולה ויש בה אבן או עופרת‬
‫המשמיע קול‪ ,‬אם מותר להניחו בשבת כו'‪ ,‬ואפילו לר"י דפסק כעולא דאמר אולודי קלא אסור‪ ,‬ה"מ היכא דבעי‬
‫לקלא‪ ,‬כגון ההוא גברא דטרף אבבא כדי שישמעוהו כו'‪ ,‬וכן נשים המשחקות באגוזים ע"ג קרקע‪ ,‬אסור משום‬
‫אשוויי גומות אם לא ישימו מטלית תחתיהם‪ ,‬וגם כשמכין זו בזו והקול נשמע יודעים שהרויחו והוי לצורך‪ ,‬ולמלא‬
‫מים מן הבור בגלגל אפשר שיש צורך לקול‪ ,‬שמתוך כך יודעים מתי הוציאו ויבואו אחרים לדלות כו'‪ ,‬אבל קול‬
‫טבעת חלולה אין שום צורך באותו קול כו'‪ ,‬לית דין ולית דיין דאסור‪ ,‬דודאי מותר‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכן הביא הטור (סימן‬
‫שלח) בשם מהר"ם מרוטנבורג‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואפילו לפ"ז [‪-‬לדברי רבינו חננאל] כתב הר"מ מרוטנבורק‪ ,‬ואי לא בעי לקלא‬
‫שרי‪ ,‬כגון טבעת חלולה שיש בה אבן המשמיע קול‪ ,‬מותר להניחה‪ ,‬כיון דלא בעי להאי קלא‪ ,‬עכ"ל; וכן הביאו רבים‬
‫מרבותינו הראשונים בשם מהר"ם מרוטנבורג‪[ ,‬הגה"מ (פכ"ג מהל' שבת אות ב')‪ ,‬שלטה"ג (עירובין לה‪ :‬מדפי‬
‫הרי"ף‪ ,‬אות ב')‪ ,‬ועו"ר]‪ .‬וכן הסכמת רבים מרבותינו הראשונים‪ ,‬וכ"ה בספר העיטור (הלכות יו"ט הנדפס בסוף‬
‫הספר‪ ,‬מחלוקת כ"ד) ['דאף עולא ובני מערבא לא אסרי אלא במתכוין להשמיע קול']‪ ,‬חי' תלמיד הרמב"ן (לר"י‬
‫מנרבונה‪ ,‬ביצה לו‪ ,):‬סמ"ק (סימן רפב ד"ה המכה בפטיש)‪ ,‬אהל מועד (שער השבת דרך יא)‪ ,‬כל בו (סימן לא ד"ה‬
‫נר שאחורי)‪ ,‬ועו"ר‪ .‬וכן הסכמת כל הפוסקים‪ ,‬וכדלקמן בסמוך ()‪.‬‬
‫‪ 20‬א‪ .‬הנה בדברי הראשונים הנ"ל בסמוך () נתבאר די"ז לענין טבעת חלולה שיש בה אבן או עופרת‪ ,‬וצ"ב האם‬
‫טבעת זו היתה מיועדת להשמעת קול‪ ,‬ואעפ"כ כתבו הראשונים דכיון שאינו מכוין ממש להשמעת הקול מותר‪ ,‬או‬
‫שמא לא היו נותנים בה האבן או העופרת אלא לנוי וכיו"ב ולא להשמעת קול‪ ,‬אלא שעכ"פ היתה אותה האבן או‬
‫העופרת משמיעה קול‪ ,‬ובזה כתבו הראשונים דכיון שאינו מכוין להשמעת הקול מותר‪ ,‬אבל לעולם בכלי המיוחד‬
‫להשמעת קול שזהו תכליתו ועניינו‪ ,‬אע"פ שהוא עצמו אינו מכוין ממש לה שמיע בו קול‪ ,‬מכ"מ הר"ז בכלל איסור‬
‫השמעת קול‪.‬‬
‫ובמחצית השקל (על מג"א שלח‪,‬א) מבו' שהבין‪ ,‬דטבעת זו היתה מיוחדת להשמעת קול‪ ,‬ואעפ"כ התירו הראשונים‬
‫הנ"ל כיון שהוא עצמו אינו מכוין ממש להשמיע בה קול‪ ,‬וז"ל המחצה"ש‪ ,‬אבל טבעת שיש בו עופרת‪ ,‬ניהו דנעשה‬
‫לכתחילה לנוי להש מיע קול‪ ,‬אבל אין כוונת הנושא הטבעת להשמיע קול‪ ,‬אלא שמשמיע קול ממילא‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכן‬
‫מבו' בשועה"ר (שלח‪,‬א)‪ ,‬יעו"ש שכ' בזה"ל‪ ,‬ומכ"מ אין איסור בזה [‪-‬להשמיע קול בכלי המיוחד לכך] אלא כשצריך‬
‫לקול זה‪ ,‬והוא מתכוין להשמיעו בכלי המיוחד לכך‪ ,‬אלא שאינו מכוין לקול של שיר‪-[ ,‬דבכהא"ג אף לדעת רוב‬
‫הראשונים דשרי‪ ,‬מכ"מ כיון דהוי כלי המיוחד להשמעת קול אסור‪ ,‬וכמשנ"ת לעיל ()]‪ ,‬אבל אם אינו מתכוין להשמיע‬
‫קול כלל באותו כלי מפני שאינו צריך לו כלל‪ ,‬אלא שהקול נשמע מאליו כשנוטל הכלי‪ ,‬כגון זוג שיש בו ענבל וטבעת‬
‫שיש בה עופרת משמיע קול‪ ,‬מותר ליטלן ולהניחן אף שמשמיעים קול עי"ז‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ועוד יש להוכיח לזה מדברי הראשונים‪ ,‬דהנה עי' הגה"מ (פכ"ג מהל' שבת ה"ב) שהביא דברי מהר"ם מרוטנבורג‬
‫הנ"ל בסמוך ()‪[ ,‬דס"ל דכל היכא שאינו מכוין להשמעת קול‪ ,‬אין איסור בדבר אף לדעת רבינו חננאל]‪ ,‬בזה"ל‪ ,‬והא‬
‫לך תשובת מהר"ם ז"ל‪ ,‬וששאלתם על הטבעת ויש בו אבן או עופרת כו'‪ ,‬וכן משמע בפרק במה אשה (נח‪ ,).‬דיוצא‬
‫עבד בזוג שבצווארו ושבכסותו‪[ ,‬ומסתימת הסוגי' משמע דהיינו‪ ]-‬בין דאית לי' ענבל בין דלית לי' ענבל‪ ,‬ואע"ג‬
‫דמשמיע קול הוא לא חיישינן‪ ,‬עכ"ל; והנה 'ענבל' זה הרי הוא כלי המיוחד להשמעת קול‪ ,‬ואעפ"כ מבו' בברייתא‬
‫הנ"ל דיוצא עבד ב זוג שבכסותו‪ ,‬ובהכרח היי"ט לפי שיש להחשיבו כאינו מכוין להשמעת קול‪ ,‬וכל שאינו מכוין‬
‫להשמעת קול מותר לכו"ע אע"פ שהוא כלי המיוחד להשמעת קול‪[ .‬אכן ראייתו מדין יציאת עבד בזוג שבצווארו‪,‬‬
‫אינה מוכרחת‪ ,‬וכבר כתב בביאור הגר"א (שא‪,‬נח) די"ל בפשיטות‪ ,‬דאף מה שהתירו גבי עבד‪ ,‬היינו דווקא היכא‬
‫שהזוג פקוק‪ ,‬וכדאמרי' בשבת (נג‪ ):‬גבי יציאת בהמה בזוג שבצווארה‪ ,‬אך בלא"ה אסור משום השמעת קול]‪.‬‬
‫ב‪ .‬אכן הנה נחלקו הפוסקים לענין פעמונים הנמצאים על הפרוכת או על המעיל של הס"ת‪ ,‬האם יש בזה משום‬
‫איסור השמעת קול בשבת או לא‪ ,‬ודעת המג"א (שלח‪,‬א) ו עו"פ דכיון שאינו מכוין להשמיע קול מותר‪[ ,‬אך יש‬
‫שכתבו הטעם להקל בזה משום דהוי צורך מצוה‪ ,‬או בצירוף דעת התוס' דבזה"ז אין איסור בדבר‪ ,‬וראה לקמן ()‬
‫בארוכה]‪ ,‬אך דעת הט"ז (שלח‪,‬א‪ ,‬יו"ד רפב‪,‬ב) והגר"א (עי' ביאור הגר"א שא‪,‬נח ומשנ"ב שלח‪,‬ו) וסייעתם דאסור‬
‫אע"פ שאינו מכ וין להשמעת קול‪ ,‬וראה לקמן בסמוך () בארוכה פרטי דעות הפוסקים בזה; ועוד נחלקו הפוסקים‬
‫לענין בגד שיש בו פעמונים המשמיעים קול‪ ,‬אשר לדעת המג"א (שא‪,‬לה) מותר לגדול ללובשו‪ ,‬והיי"ט לפי שאינו‬
‫מכוין להשמעת הקול‪[ ,‬ורק לקטנים אסור להלביש בגדים אלו משום דהוי כמכוין להשמעת קול]‪ ,‬ולדעת הביאה"ל‬
‫(שא‪,‬כג ד"ה דווקא) אסור אף לגדול ללובשו‪ ,‬וראה לקמן () פרטי דעות הפוסקים בזה; ויל"ע לדעת המחמירים גבי‬
‫פעמוני הס"ת ולגבי בגד שיש בו פעמונים‪ ,‬מאי שנא מדברי הראשונים הנ"ל בסמוך () דכל היכא שאינו מכוין‬
‫להשמיע קול מותר אף לדעת רבינו חננאל‪.‬‬
‫וביאר בשעה"צ (שלח‪,‬ז) בזה"ל‪ ,‬ואף דגם הגר"א ס"ל בסימן זה דאי אינו מתכוון לקול שרי‪ ,‬היינו דווקא כמו בור‬
‫הגלגל שאינו נעשה לכתחילה להשמיע קול כלל אלא לשאוב המים‪ ,‬אבל זה הענבל שנעשה לכתחילה והוקבע‬

‫‪15‬‬
‫בהבגד כדי להשמיע קול‪ ,‬וזה לובש הבגד‪ ,‬נעשה כאילו מכוין לזה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ונראה כוונתו‪ ,‬דסבירא להו להנך פוסקים‪,‬‬
‫שלא התירו השמעת קול היכא שאינו מכוין‪ ,‬אלא דווקא בכלי שאינו מיוחד להשמעת קול‪[ ,‬וכגון טבעת שיש בה‬
‫אבן או עופרת‪ ,‬שעיקר תכלית נתינת האבן אינה להשמעת קול אלא לנוי וכיו"ב]‪ ,‬אבל בכלי המיוחד להשמעת קול‪,‬‬
‫וכגון פעמוני הס"ת וכן בבגד שיש בו פעמונים וכל כיו"ב‪ ,‬אסור לגרום בו השמעת קול אע"פ שהוא עצמו אינו מכוין‬
‫לכך ממש‪ ,‬שהרי זהו עיקר תכלית נתינת פעמונים אלו בפרוכת או בבגד שישמיעו קול‪ ,‬ולעולם הר"ז כאילו מכוין‬
‫ונותן דעתו שישמיעו קול‪.‬‬
‫ולפ"ז הרי שבדעת המג"א וסייעתו שכתבו להקל גבי פעמוני הס"ת ולגבי בגד שיש בו פעמונים‪[ ,‬מלבד לדברי‬
‫המקילים גבי פעמוני הס"ת בלבד מטעם דהוי צורך מצוה ולא משום דהוי כאינו מכוין]‪ ,‬יש להוכיח דס"ל‪ ,‬דהיתר‬
‫הנ"ל להשמיע קול היכא שאינו מכוין לכך‪ ,‬היינו אף בכלי המיוחד להשמעת קול‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫ג‪ .‬עוד רגע אדברה‪ ,‬לדעת הפוסקים הנ" ל דכל היכא שאינו מכוין מותר להשמיע קול אף בכלי המיוחד לכך‪ ,‬דיש‬
‫לדון האם מותר בכהא"ג להשמיע קול אפי' קול של שיר ואפי' בכלי שיר ‪ ,‬או דלמא קול של שיר חמיר טפי ואסור‬
‫אף בכהא"ג שאינו מכוין לכך; ובדברי הפמ"ג (סי' שלח א"א סק"א) מבו' דלדעה זו מותר אף היכא דהוי קול של‬
‫שיר‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ולהניח על ידו טבעת חלולה שיש בה עופרת‪ ,‬אע"פ דמשמיע 'קול שיר'‪[ ,‬כיון] דלא בעי לה לקלא שרי‬
‫אף שהוא 'דרך שיר'‪ ,‬עכ"ל; וכן מבו' בשועה"ר (שלח‪,‬א)‪ ,‬יעו"ש שכ' בזה"ל‪ ,‬ואפי' לילך לבוש בבגד שקבוע בו זוג‬
‫המשמיע קול של שיר מותר כיון שאינו מתכוין לכך‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫אכן יש שכתבו לדייק מדברי המשנ"ב לא כן‪ ,‬דהנה כתב המשנ"ב (שלח‪,‬ד) לגבי 'קולן' של חזנים‪[ ,‬ראה ביאור‬
‫הענין לעיל ()]‪ ,‬שאסור להשתמש בו בשבת‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וכש"כ להשמיע קול בכלי שקורין קאמע"ר טא"ן פשיטא דאסור‪,‬‬
‫דכלי שיר הוא‪ ,‬וגם הוא מכוין לשיר‪ ,‬עכ"ל; ונראה שכוונתו ליתן ב' טעמים לאסור בזה‪ ,‬דלא זו בלבד דכלי שיר‬
‫הוא‪ ,‬אלא אף הוא מכוין לשיר‪ ,‬ומשמע מזה דמה שהוא 'כלי שיר' יש בכך כדי לאסור אף אם לא היה מכוין לשיר;‬
‫ואפשר דאזיל המשנ"ב בזה לשיטתו (שלח‪,‬ו)‪ ,‬שכ' לצדד כדעת המחמירים גבי פעמונים של ס"ת‪ ,‬דאף בכלי‬
‫המיוחד להשמעת קול בעלמא [שלא בדרך שיר] אסור אע"ג דאינו מכוין‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫‪16‬‬
‫יא‪ .‬במה שנהגו לעשות פעמונים בפרוכת ובכתר או במעיל של הס"ת‪ ,21‬לדעת כמה פוסקים אסור‬
‫לעשות כן בשבת‪ ,‬לפי שהוא כלי המיוחד להשמעת קול‪ ,22‬אך רבים כתבו להתיר בזה‪ ,‬ועי' הערה‪.23‬‬

‫‪ 21‬כתב הב"י (יו"ד רפב‪,‬ב ד"ה ומ"ש ויהיו הכל) בשם רבינו מנוח‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וכתב ה"ר מנוח‪ ,‬דהוא הדין השומע את‬
‫קולו [‪ -‬של הס"ת]‪ ,‬אע"פ שאינו רואהו‪ ,‬חייב לעמוד‪ ,‬וע"כ נהגו לעשות פעמונים [‪-‬לספר תורה]‪ ,‬וראיה מדרבי טרפון‬
‫כד הוה שמע קל כרעא דאימי' אמר איקום מקמי שכינה (קידושין לא‪ ,):‬עכ"ל‪ ,‬וכן הביאו הרמ"א (רפב‪,‬ב) ועו"פ‪,‬‬
‫ואכמ"ל בזה האם בכהא"ג חייב לעמוד מעיקה"ד או שאינו אלא חומרא בעלמא‪.‬‬
‫‪ 22‬כ"כ הט"ז (שלח‪,‬א)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬מכאן [‪ -‬מדברי הרמ"א (שלח‪,‬א) דבכלי המיוחד לכך אסור להשמיע קול אפי' שלא‬
‫בדרך שיר] משמע‪ ,‬דכש"כ דאסור לתלות בשבת רצועה שבה תלוי' פעמונים על הפרוכת כדי להשמיע קול לאנשי‬
‫ביהכנ"ס בשעה שמוציאים הס"ת‪ ,‬דזה עיקר עבידתי' לקלא‪ ,‬ואותם שעושים כן נראה למחות בידם‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ועוד‬
‫שנה דבריו במקו"א (יו"ד רפב‪,‬ב)‪ ,‬וסיים ד'לכן נ"ל שאין לעשות אותם פעמונים'‪ ,‬כיון שאסור להשמיע בהם קול‬
‫בשבת‪.‬‬
‫ועי' משנ"ב (שלח‪,‬ו) שכ' שכן נראה דעת הגר"א‪[ ,‬דבביאור הגר"א (שא‪,‬נח) כתב גבי הא דאמרו בשבת (נח‪).‬‬
‫העבד יוצא בזוג שבצווארו ושבכסותו‪ ,‬דהיינו דווקא בזוג פקוק‪ ,‬עכ"ד‪ ,‬והרי דבלא"ה אסור לצאת בו אע"פ שאינו‬
‫מכוין להשמעת קול‪ ,‬והיי"ט לפי שהוא כלי המיוחד להשמעת קול‪ ,‬וה"נ אע"פ שאינו מכוין להשמיע קול בפעמונים‬
‫אלו‪ ,‬מכ"מ כיון שמיוחדים הם להשמעת קול‪ ,‬הר"ז בכלל איסור השמעת קול בשבת‪ ,‬עכ"ד המשנ"ב; ויש להעיר‪,‬‬
‫שהרי יש שכתבו להתיר בנידו"ד מטעם דהוי צורך מצוה‪ ,‬וכדלקמן בסמוך ()‪ ,‬ואפשר דאף הגר"א מודה בנידו"ד‪,‬‬
‫דאע"פ שהוא מיוחד להשמעת קול‪ ,‬מכ"מ כיון שאינו מכוין לכך יש להקל לצורך מצוה‪ ,‬וצ"ע]‪.‬‬
‫וכ"כ בשלחן שלמה (שלח‪,‬א)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וה"ה אותן הפעמונים שתולים על הפרוכת וכפורת יש להסירן‪ ,‬דכשפותחין‬
‫הארון משמיע קול והוא עשוי לכך‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ בתורת שבת (שלח‪,‬א)‪ ,‬יעו"ש לשונו בסו"ד‪ ,‬ובאמת כוונת העולם‬
‫שעושים פעמונים בפרוכת ועץ חיים לבסומי קלא‪ ,‬ולכן נלענ"ד דכל מי שיש כח בידו יבטל את המנהג הרע הזה‪,‬‬
‫שלא יבטלו דיני התורה בלקיחת התורה‪ ,‬עכ"ל‪[ ,‬יעו"ש מש"כ להעיר אף בעיקר דברי רבינו מנוח הנ"ל בסמוך ()‪,‬‬
‫ואכמ"ל]‪.‬‬
‫וע"ע שערי אפרים (שער י' סעיף ג') שצידד ג"כ להחמיר בזה‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ויש נמנעים מלעשות פעמונים‪ ,‬לפי שאין נכון‬
‫לעטור הס"ת בשבת בעטרה זו שתלויים בה פעמונים‪ ,‬שהשמעת קול בשבת בפעמונים אסור‪ ,‬וגם אין לתלות‬
‫בשבת על הפרוכת רצועה שמחוברים בה פעמונים כדי להשמיע קול לאנשי ביהכנ"ס בשעה שמוציאים הס"ת‪ ,‬ויש‬
‫מתירין בזה‪ ,‬ולכתחילה אין לעשות כן בשבת‪ ,‬ובמקומות שנהגו היתר בזה אין למחות בידם‪ ,‬עכ"ל; ועי' משנ"ב‬
‫(שלח‪,‬ו) שצידד ג"כ כדעת הט"ז והגר"א‪ ,‬והביא אף דברי השערי אפרים הנ"ל‪.‬‬
‫וע"ע בס' שמירת שבת כהלכתה (פרק כח הערה צד) שכ' בשם הגרש"ז אוירבך‪' ,‬דבזמנינו לא שייך כ"כ הטעם‬
‫כדי שישמעו העם ויקומו‪[ ,‬ראה לקמן בסמוך ()]‪ ,‬ואין זה אלא לכבוד‪ ,‬וממילא צ"ע אם גם זה חשיב בגדר מצוה'‪,‬‬
‫עכ"ל‪.‬‬
‫‪ 23‬א‪ .‬הסכמת רוה"פ דלא כדברי הט"ז וסייעתו הנ"ל בסמוך ()‪ ,‬וס"ל דאף שהפעמונים משמיעים קול מכ"מ אי"ז‬
‫בכלל איסור השמעת קול בשבת‪ ,‬ועיקר טעמי ההיתר בזה‪ ,‬היינו משום שאינו מכוין להשמעת הקול‪[ ,‬וכמשנ"ת‬
‫לעיל () מדברי הראשונים‪ ,‬דכל שאינו מכוין להשמעת הקול אין איסור בדבר]‪ ,‬ועוד‪ ,‬דהוי צורך מצוה‪ ,‬ומשו"ה אף‬
‫אם כוונתו להשמיע קול מותר‪.‬‬
‫וכ"כ המג"א (שלח‪,‬א)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואם נותנים מים בכלי מלא נקבים ומטיף לתוך כלי מתכות כדי שישמע קול נעים כי‬
‫קלא דזמזימי‪ ,‬אסור‪ ,‬דהו"ל ככלי שיר‪ ,‬ולחולה מותר‪ ,‬ואם מטיף בחוזק כדי שייקץ הישן אפי' לבריא שרי‪ ,‬דלא הוי‬
‫כעין כלי שיר שאין עושה בנעימה בנחת‪ ,‬וא"כ כש"כ הני פעמונים שבפרוכת דלית בהו איסורא‪ ,‬שאין כוונתו‬
‫שישמעו בנעימות ובנחת; ועוד‪ ,‬כיון דלחולה שרי כש"כ לדבר מצוה‪ ,‬ועוד דהאידנא יש להקל כו' משום דלצורך‬
‫מצוה הוא שישמעו העם ויקומו דהא לרקד ג"כ מותר לצורך מצוה כו'‪ ,‬ואף שהט"ז (יו"ד רפב‪,‬א) אוסר כבר נהגו‬
‫להקל‪ ,‬ועוד‪ ,‬דאותו שפותח הפרוכת לא קא מכוין לקלא כלל‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫[אכן‪ ,‬מש"כ המג"א דכש"כ הוא ממה שהתירו השמעת קול לחולה‪ ,‬עי' תוספת שבת (שלח‪,‬א) שכ' להקשות‪,‬‬
‫דאדרבה‪ ,‬שהרי לחולה התירו אפי' שבות‪ ,‬וכמבו' בשו"ע (שכח‪,‬יז)‪ ,‬ומשא"כ לצורך מצוה דלא התירו אלא שבות‬
‫דשבות (שז‪,‬ה); ובמחצית השקל (על מג"א שם) כתב ליישב ולבאר דברי המג"א‪ ,‬דהנה לדידן קיי"ל דאינו אסור‬
‫אלא קול של שיר‪ ,‬וסגי בטעם הא' שכתב המג"א דכיון שאינו מתכוין להשמיע קול של שיר מותר‪ ,‬אלא שהוסיף‬
‫המג"א עוד בזה‪ ,‬דאף המחמירים דס"ל לאסור אף קול שאינו של שיר‪ ,‬מכ"מ במקום מצוה מודו דשרי‪ ,‬דכיון‬
‫דלחולה מותר אפי' קול של שיר‪ ,‬כש"כ דלדבר מצוה מותר לכה"פ בקול שאינו של שיר‪ ,‬עכ"ד המחצה"ש; אכן‬
‫באמת עוד יש להקשות בדברי המג"א והמחצה"ש‪ ,‬שהרי עיקר טעמו של הט"ז לאסור השמעת קול בפעמונים‬
‫אלו‪ ,‬היינו משום דהוי כלי המיוחד לכך‪ ,‬ובדב"ז כתב הרמ" א (שלח‪,‬א) לאסור אף לדידן דאין השמעת קול אסורה‬
‫אלא שלא בדרך שיר‪ ,‬דמכ"מ כיון דהוי כלי המיוחד לכך אסור‪ ,‬וכעי"ז יש להעיר במש"כ המג"א בתחיל"ד להוכיח‬

‫‪17‬‬
‫יב ‪ .‬בגד שיש בו פעמונים וכיו"ב המשמיעים קול‪ ,‬אם מטרת הפעמונים לצורך השמעת הקול‪[ ,‬וכגון‬
‫בבגדי תינוקות וכיו"ב]‪ ,‬אסור ללובשו בשבת אא"כ יפקוק הפעמונים באופן שלא ישמיעו קול; ואם‬
‫מטרתם לנוי וכיו"ב‪ ,‬נחלקו הפוסקים האם מותר ללובשם או לא‪ ,‬ועי' הערה‪.24‬‬

‫לזה מהא דשרי להטיף מים בכלי‪ ,‬דהא התם לא מיירי בכלי המיוחד להשמעת קול‪ ,‬שוב מצאתי שכבר הקשה כן‬
‫בתהלה לדוד (שלח‪,‬ב) ע"ד המג"א‪ ,‬וצ"ע]‪.‬‬
‫וכ"כ בנחלת צבי (שלח‪,‬א)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואפשר ע"ז סומכין שמשימים ותופרים זגין המשמיע קול בפרוכת‪ ,‬ואין חוששים‬
‫במה שמשמיע הקול כשפותחים ארון הקודש‪ ,‬כיון דלא בעי להאי קלא‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ בשועה"ר (שלח‪,‬א)‪ ,‬וז"ל‪,‬‬
‫ומטעם זה מותר לתלות בשבת על הפרוכת רצועה שבה תלויים פעמונים כדי להשמיע קול לאנשי ביהכנ"ס בשעה‬
‫שמוציאים הס"ת כדי שישמעו ויקומו‪ ,‬שאף שזה התולה הפעמונים מתכוין שישמיעו קול בשעת פתיחת הארון‪,‬‬
‫מכ" מ אותו הפותח הארון אינו מתכוין כלל כדי להשמיע קול‪ ,‬ואף אם היה מתכוין לכך אין לאסור כיון שהוא צורך‬
‫מצוה שישמעו העם ויקומו‪ ,‬והרי אפי' לצורך חולה שיישן התירו להשמיע אפי' קול של שיר‪ ,‬וכש"כ לצורך מצוה‬
‫ואינו קול של שיר שהרי אינו בנעימה ובנחת אלא שהוא בכלי המיוחד לכך בלבד‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ בתפארת ישראל (על‬
‫המשניות‪ ,‬כלכלת שבת כללי ל"ט מלאכות סוף אות לח)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬פעמונים שבפרוכת‪ ,‬נוהגים להתיר‪ ,‬מדאין המושך‬
‫הפרוכת מתכוון להשמיע קול‪ ,‬וגם בלא"ה מדהוא לצורך מצוה דמי למרקד לכבוד התורה דשרי‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ‬
‫בערוה"ש (יו"ד רפב‪,‬ג)‪ ,‬ד'נוהגים בזה היתר בשבת‪ ,‬ואף שיש מפקפקים בזה משום השמעת קול‪ ,‬מכ"מ כבר נהגו‬
‫היתר'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכן כתבו להתיר בזה‪ ,‬במקור חיים לחוו"י (שלח‪,‬א ד"ה בטבעת)‪ ,‬אליה רבה (שלח‪,‬א)‪ ,‬תוספת שבת (שלח‪,‬א)‪,‬‬
‫ספר חיים (להגר"ח פלאג'י‪ ,‬סימן ב' אות ח')‪ ,‬כף החיים (שלח‪,‬יא)‪ ,‬ועו"פ‪[ .‬ובס' מקדש מעט (על 'דעת קדושים'‬
‫לבעל א"א מבוטשאטש‪ ,‬לבוב תרנ"ו‪ ,‬יו"ד רפב‪,‬טו) כ' לחדש טעם נוסף להתיר בזה‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וי"ל עוד‪ ,‬דבביהכנ"ס‬
‫לא שייך גזירה שיתקנו כלי שיר‪ ,‬דרבים מדכרי אהדדי‪ ,‬עכ"ל‪ .‬עוד יש לציין למש"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"א סימן‬
‫סא) לחדש בזה‪ ,‬וז"ל‪ ,‬בענין המבו' פלוגתת הט"ז והמג"א אודות הפעמונים על הס"ת‪ ,‬דט"ז אוסר ומג"א מתיר‪,‬‬
‫הם לא דברו אלא מפעמונים קצת גדולים ששומעים קולם עכ"פ ‪ ,‬אבל כהיום עושים פעמונים בכתר של תורה‬
‫שכמעט אין שומעין אותם‪ ,‬ואין נעשים רק לנוי בעלמא‪ ,‬פשיטא דמותרים‪ ,‬עכ"ל]‪.‬‬
‫ב‪ .‬ובביאור דעת הט"ז וסייעתו שלא התירו מטעם שאינו מכוין להשמעת הקול‪ ,‬נתבאר לעיל בסמוך () דס"ל‪ ,‬דלא‬
‫התירו הראשונים היכא שאינו מכוין להשמעת הקול‪ ,‬אל א בכלי שאינו מיוחד לכך‪ ,‬אבל בכלי המיוחד לכך אסור‬
‫אע"פ שאינו מכוין להשמעת הקול‪ ,‬ולפ"ז הרי שבפעמונים התלויים על הפרוכת או על הס"ת‪ ,‬שבודאי עיקר תכלית‬
‫נתינתם היינו להשמעת הקול‪[ ,‬וכמבו' בדברי רבינו מנוח הנ"ל בסמוך ()]‪ ,‬אסור להשמיע בהם קול אע"פ שאינו‬
‫מכוין לכך; [ובדעת הפוסקים הנ"ל שהתירו השמעת קול בפעמונים אלו‪ ,‬יש מהם דמבו' דס"ל דהיתר זה דאינו‬
‫מכוין היינו אף בכלי המיוחד לכך‪ ,‬ויש מהם שלא התירו בפעמונים אלו אלא משום דהוי צורך מצוה‪ ,‬אך בעלמא‬
‫ס"ל דאע"פ שאינו מכוין לכך אסור כיון דהוי כלי המיוחד להשמעת קול‪ ,‬ודו"ק]‪.‬‬
‫ומ ה שלא התירו הט"ז וסייעתו מטעם דהוי צורך מצוה‪ ,‬עי' פרי מגדים (סי' שלט מש"ז סק"ב) שכ' לבאר‪ ,‬דאף‬
‫שבשמחת תורה התירו לספק ולרקד לכבוד התורה‪ ,‬מכ"מ שאני הכא דדמו לכלי שיר‪ ,‬ואף לכבוד התורה אין‬
‫להתיר אלא טיפוח וסיפוק וריקוד ולא השמעת קול בכלי שיר‪[ ,‬וכמבו' () במקומו]‪ ,‬ועוד‪ ,‬ד'פעמונים בספר תורה‬
‫ל"ה כבוד התורה כ"כ רק להודיע לעם שיעמדו'‪ ,‬עכ"ד‪ .‬ולהמבו' לקמן () דיש מקום לומר‪ ,‬שכל עיקר ההיתר לטפח‬
‫ולספק ולרקד בשמחת תורה לכבוד התורה‪ ,‬אינו אלא בחו"ל דהוי יו"ט שני‪ ,‬אך באר"י דהוי יו"ט דשמיני עצרת אין‬
‫להתיר איסורים אלו אף משום כבוד התורה‪ ,‬אתי שפיר אמאי לא התיר הט"ז מהא"ט השמעת קול בפעמונים של‬
‫הס"ת אף בשאר שבתות וימים טובים‪ ,‬אך כבר נתבאר שם שמנהג ישראל להקל בזה אף בשמחת תורה באר"י‪,‬‬
‫יעו"ש‪ ,‬ומשם תדרשנו]‪.‬‬
‫‪ 24‬כתב הרמ"א (שא‪,‬כג)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬והא דמותר לצאת בזגין הארוגים [‪-‬בבגדים]‪ ,‬דווקא שאין בהם ענבל ואין משמיעים‬
‫קול‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ומקור דבריו בפסקי ריא"ז (שבת פ"ו הלכה ד' אות יד) ובשלטה"ג (שבת ל‪ :‬מדפי הרי"ף‪ ,‬אות ב')‪.‬‬
‫והקשה המג"א (שא‪,‬לה)‪ ,‬שהרי כתבו הראשונים [הנ"ל בסמוך ()] דהיכא שאינו מכוין להשמעת הקול אין איסור‬
‫בדבר‪ ,‬וכתב ליישב דלא מיירי הרמ"א אלא בב גדי קטנים שחפץ הוא בהשמעת הקול‪[ ,‬שע"י הליכתו ותנועותיו‬
‫ישמע התינוק קול הפעמון כדי להרגיעו ולהנאותו‪ ,‬וכן כדי שאביו ידע היכן הוא נמצא]‪ ,‬אבל בבגדי גדולים שאין‬
‫רצונו אלא שיהא בגדו נאה ומקושט ולא בהשמעת הקול‪ ,‬הרי שאין איסור השמעת קול בזה אע"פ שהוא כלי‬
‫המיוחד לכ ך‪ .‬והמג"א אזיל לשיטתו דס"ל‪ ,‬דהיכא שהוא עצמו אינו מכוין להשמעת קול‪ ,‬אע"פ שהוא כלי המיוחד‬
‫להשמעת הקול‪ ,‬מכ"מ אין איסור בדבר‪ ,‬וכמשנ"ת לעיל () דמהא"ט התיר המג"א אף בפעמונים התלויים על‬
‫הפרוכת או על מעיל הס"ת‪.‬‬
‫אך בביאור הלכה (שא‪,‬כג ד"ה דווקא) הביא דברי המג"א‪ ,‬וכתב לפקפק בדבריו‪ ,‬ומסקנתו נראה דאין לחלק בזה‬
‫בין בגדי קטנים לבגדי גדולים‪ ,‬ואף בבגדי גדולים אין להקל להשמיע קול בפעמונים אלו‪ ,‬ואע"פ שאינו מכוין לכך‪,‬‬
‫וכתב הביאה"ל שכן נראה דעת הגר"א בביאורו שם‪ ,‬עכ"ד; ונראה טעמו כמשנ"ת לעיל בסמוך ()‪ ,‬דס"ל דלא התירו‬

‫‪18‬‬
‫יג‪ .‬משחקי ילדים המיועדים להשמעת קול‪ ,‬אסור לגדול להשמיע בהם קול [וכדברי הפוסקים הנ"ל]‪ ,‬אך‬
‫מותר ליתנם לקטן לשחק בהם אע"פ שבודאי ישמיע קול‪.25‬‬

‫יד‪ .‬לדעת הרבה פוסקים‪ ,‬מותר להשמיע קול לחולה שאין בו סכנה‪ ,‬אפי' בדרך שיר‪ ,‬ויש אומרים שלא‬
‫הקילו בזה אלא בחולה שיש בו סכנה‪ ,‬וראה בהרחבה בהערה‪.26‬‬

‫הראשונים הי כא שאינו מכוין להשמעת הקול‪ ,‬אלא בכלי שאינו מיוחד לכך‪ ,‬בכלי המיוחד להשמעת קול וכגון‬
‫פעמונים אלו התלויים בבגדים‪ ,‬אסור להשמיע בהם קול אע"פ שהוא עצמו אינו מכוין לכך ואין רצונו בהשמעת קול‬
‫זו‪ ,‬ודו"ק‪ .‬ועי' נמי שועה"ר (שא‪,‬כא) שכ' נמי בזה"ל‪ ,‬ואפי' כשהם ארוגים בכסותם לא ילכו בהם אפי' בבית אלא‬
‫כשאין בהן ענבל‪ ,‬אבל אם יש בהם ענבל העשוי להשמיע קול אסורים ללבשם בשבת כו'‪ ,‬אבל כשאין בו ענבל‬
‫מותר אף לגדול לצאת בכסותו‪ ,‬עכ"ל‪[ ,‬ומסו"ד נראה‪ ,‬דאף גדולים אסורים ללבוש בגד שמחוברים אליו פעמונים‬
‫שיש בהם ענבל‪ ,‬ודלא כדעת המג"א הנ"ל שאין האיסור אלא בבגדי קטנים]‪ .‬וע"ע שו"ת באר משה (שטרן‪ ,‬ח"ה‬
‫סימן פד) מש"כ בזה‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫עוד רגע אדברה‪ ,‬לענין בגדי תינוקות שיש בהם אבנים יפות שעיקר מטרתם לנוי ולקישוט‪ ,‬ופעמים שנוקשים זל"ז‬
‫ומשמיעים קול‪ ,‬די"ל דלכו"ע לא יהא איסור בדבר‪ ,‬לפי שאי"ז ככלי המיוחד להשמעת קול‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫‪ 25‬א‪ .‬כן הביא בס' שמירת שבת כהלכתה (פרק טז הערה י') בשם הגרש"ז אוירבך להתיר ליתנו לקטן‪ ,‬חדא‪,‬‬
‫משום שיש מי שמתיר אף לגדול כל היכא שאינו דרך שיר‪[ ,‬ואף בכלי המיוחד להשמעת קול יש שהתירו בזה‪,‬‬
‫וכמשנ"ת לעיל ()]‪ ,‬ועוד‪ ,‬דאף לדעת האוסרים מכ"מ מותר לספותו לקטן לצורכו כיון שאין איסורו אלא מדרבנן‪,‬‬
‫[ואכמ"ל בזה]‪ ,‬ועוד‪ ,‬דלפי דברי הביאה"ל [הנ"ל בסמוך ()] דכל עיקר טעם האיסור להשמיע קול בכלי המיוחד לכך‬
‫[אף שלא בדרך שיר] היינו משום עובדין דחול‪ ,‬הרי שבכלי זה שאין תשמישו אלא כצעצוע‪ ,‬י"ל דאף משום עובדין‬
‫דחול אין בזה‪ ,‬עכ"ד‪.‬‬
‫ועוד שנה דבריו בשו"ת מנחת שלמה (מהדו"ק ח"ב סימן לה אות ה')‪ ,‬וז"ל‪ ,‬והנני משיב לו את אשר נראה לענ"ד‪,‬‬
‫כיון שהשמעת קול שאינו לשיר [‪ -‬בכלי המיוחד לכך] מבו' בביאה"ל (שלח‪,‬א ד"ה הואיל) שמעיקה"ד לא אסור אלא‬
‫משום דמיחזי כעובדין דחול כו'‪ ,‬ונכון ודאי להחמיר‪ ,‬מכ"מ בצעצו עי ילדים מינכר לכל אדם שקול הנקישה הוא של‬
‫צעצועי ילדים‪ ,‬ולכן אף שלגדולים לא נכון הדבר שישתיקו בעצמם את התינוקות בנקישה זו כיון שהוא ע"י כלי‬
‫המיוחד לכך‪ ,‬מכ"מ לאוסרו לקטן נראה לענ"ד דהיא רק חומרא יתירה‪ ,‬ומה שהמג"א (שא‪,‬לה) אוסר [‪-‬בבגדי‬
‫קטנים שיש בהם פעמונים]‪ ,‬חושבני שהוא בכהא"ג דלא מינכר מהקול שזה מבגדים של קטנים דרך הילוכם; ולכן‬
‫חושבני‪ ,‬דלמסור פעמון רגיל לתינוק שפיר אסור‪ ,‬משום דחשיב דמאכילו בידים‪ ,‬ונכון עכ"פ להחמיר‪ ,‬אבל לא‬
‫בצעצועים‪ ,‬ואף שאין מכירים אם הקול נעשה ע"י גדול או קטן‪ ,‬מכ"מ נראה דכיון שמכירים עכ"פ שהקול הוא של‬
‫צעצועים‪ ,‬מסתבר שאין להחמיר‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ובשו"ת באר משה (ח"ו סימן כח) ובשו"ת משנה הלכות (ח"ו סימן עד) כתבו ג"כ להתיר בזה‪ ,‬ויעו"ש בשו"ת‬
‫משנ"ה שהוסיף לבאר‪ ,‬די"ל נמי שאין להחשיבו ככלי המיוחד להשמעת קול‪-[ ,‬ולפ"ז לכאו' יש להתיר אף לגדול‬
‫להשמיע קול במשחקים אלו]‪ ,‬וז"ל‪ ,‬אלא דלפענ"ד יש עוד טעם להתיר‪ ,‬דע"פ רוב הני צעצועים משחקים בהם‬
‫תינוקות אף לאחר שנתקלקל הקשקוש שלהם‪ ,‬והתינוק משחק עם הצעצוע בעצמו גם בלי קשקוש‪ ,‬אלא שעל‬
‫הרוב נעשה לקשקוש‪ ,‬וא"כ כיון דלגדול אפשר לטלטלו בלי קשקוש‪ ,‬והו"ל ככל צעצועים לגבי גדול שאינו כלי אצלם‬
‫אלא מטעם שהוא משחק לתינוק‪ ,‬ולקטן הרי הותר הקשקוש‪ ,‬ולכן לפענ"ד ליכא בזה איסור‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וראה לעיל ()‬
‫משנ"ת טעם נוסף להתיר בזה‪ ,‬ומשם תדרשנו‪.‬‬
‫ב‪ .‬ובמקום צורך כאשר התינוק בוכה הרבה וכיו"ב‪ ,‬יעו"ש בשמירת שבת כהלכתה ובשו"ת משנה הלכות (שם)‬
‫שכתבו להתיר אף לגדול להשמיע בו קול‪ ,‬ועכ"פ בשינוי כלאחר יד‪ ,‬וכעי"ז בשו"ת באר משה (שם)‪ ,‬ש'המיקל‬
‫לגדול לנענע אותו כדי שהתינוק הבוכה ישתוק‪ ,‬מפני עונג שבת וצערא דינוקא‪ ,‬ג"כ יש לו על מי לסמוך‪ ,‬מאחר‬
‫שאינו משמיע קול שיר וזמר'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫‪ 26‬א‪ .‬גמ' עירובין (קד‪ ,).‬איתיביה אביי [‪ -‬לרבה דאמר השמעת קול אינה אסורה אלא בדרך שיר]‪ ,‬מעלין בדיופי‪,‬‬
‫ומטיפין מיארק לחולה בשבת‪ ,‬לחולה אין לבריא לא‪ ,‬היכי דמי‪ ,‬לאו דנים וקא בעי דליתער‪ ,‬ש"מ אולודי קלא אסיר‪,‬‬
‫[ומשני‪ ] -‬לא‪ ,‬דתיר וקא בעי דלינים‪ ,‬דמשתמע כי קלא דזמזומי‪ ,‬ע"כ; ומדברי הגמ' עולה‪ ,‬דהטפת מי ארג לחולה‬
‫מותרת בכל גווני‪ ,‬והתרת מי ארג לבריא‪ ,‬לדעת עולא אסורה בכל גווני‪ ,‬ולדעת רבה אינה אסורה אלא היכא דהוי‬
‫כעין שיר; ולא נתבאר בגמ' מהו שיעור 'חולה' לענין זה‪ ,‬ואי מיירי דווקא בחולה שיש בו סכנה‪ ,‬או דלמא אף בחולה‬
‫שאין בו סכנה הקילו חכמים לענין זה‪.‬‬
‫והטור (סימן שלח) כתב בזה"ל‪[ ,‬יעו"ש שהביא בתחילה דעת רבינו חננאל דפסק הלכתא כעולא דהשמעת קול‬
‫אסורה אף שלא בדרך שיר‪ ,‬ושוב הביא דעת הרי"ף דפסק כרבה דאינו אסור להשמיע קול בשבת אלא בדרך‬
‫שיר]‪ ,‬הלכך מותר להטיף מי ארג לחולה‪ ,‬והוא שמטיפין מים טיפין טי פין לתוך הספל‪ ,‬וכגון שאינו מכוין לשיר‪,‬‬
‫עכ"ל‪ .‬ודברי הטור צ"ע‪ ,‬דהא כו"ע מודו דלחולה מותר להטיף מי ארג‪ ,‬ואע"ג דהוי כעין שיר‪ ,‬וכמבו' להדי' בברייתא‬

‫‪19‬‬
‫הנ"ל‪ ,‬ומפני מה כתב הטור דדי"ז אינו אלא לפי מה שהכריע הרי"ף כדעת רבה‪ ,‬ומהו שהוסיף הטור דהיינו דווקא‬
‫היכא שאינו מכוין לשיר‪.‬‬
‫והבית יוסף (שלח‪,‬א ד"ה ומ"ש רבינו והרי"ף) והב"ח (שלח‪,‬א ד"ה ומ"ש הלכך) הביאו בשם מהר"י אבוהב ליישב‬
‫דברי הטור‪ ,‬וז"ל הב"י‪ ,‬ומ"ש רבינו כו'‪ ,‬דמשמע דדווקא לדעת הרי"ף שרי מי ארג לחולה‪ ,‬אבל לדעת רבינו חננאל‬
‫אסור‪ ,‬קשה לי‪ ,‬היכי אפשר לומר כן‪ ,‬שהרי ברייתא שלימה היא‪ ,‬מטיפין מי ארג לחולה בשבת‪ ,‬וכך היה לו לכתוב‪,‬‬
‫הלכך מותר להטיף מי ארג 'לבריא'‪ ,‬וכגון שאינו מכוין לשיר‪ ,‬דכהא"ג להרי"ף שרי ולרבינו חננאל אסור‪ ,‬והגאון‬
‫מהר"ר יצחק אבוהב כתב [‪ -‬ליישב דברי הטור]‪ ,‬דאפשר דהכי קאמר‪ ,‬מותר להטיף מי ארג שעושין לחולה אף‬
‫לבריא‪ ,‬ואורחא דמילתא נקט שעושים זה לחולה‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬עי' פרישה (שלח‪,‬ב) שכ' דאכתי ילה"ק ע"ד הטור‪ ,‬מדוע השמיט הא דאמרי' בגמ' דלחולה מותר להטיף מי‬
‫ארג אפי' בדרך שיר‪ ,‬ומשו"ה כתב הפרישה בדעת הטור‪ ,‬דלעולם לא מיירי הטור אלא לענין חולה‪[ ,‬וכפשטות‬
‫דבריו‪ ,‬ודלא כביאור מהר"י אבו הב והב"י הנ"ל דמיירי אף בבריא]‪ ,‬ומש"כ הטור 'וכגון שאינו מכוין לשיר' לאו דווקא‬
‫הוא‪ ,‬ואה"נ דלחולה מותר להטיף מי ארג אפי' בדרך שיר‪ ,‬והר"ז כאילו כתב הטור 'וכמי שאינו מכוין לשיר'‪.‬‬
‫ב‪ .‬והנה לדרכם של מהר"י אבוהב והב"י נמצא‪ ,‬דלדעת הטור לא נקטי' הלכתא כברייתא דעירובין הנ"ל‪ ,‬דבברייתא‬
‫מבו' דלחולה התירו יותר ממה שהתירו לבריא‪ ,‬והטור השמיט די"ז‪ ,‬ולא כתב להתיר אלא היכא שאינו מכוין שיהא‬
‫בנעימות וכעין שיר‪ ,‬ובכהא"ג מותר אף לבריא‪ ,‬אכן לדעת הפרישה נמצא‪ ,‬דהטור נקט הלכתא כברייתא דעירובין‬
‫הנ"ל‪ ,‬דבחולה התירו הטפת מי ארג אפי' בנעימ ות כעין שיר‪ ,‬מה שלא התירו כן בבריא‪[ ,‬ובבריא אין להתיר אלא‬
‫בשביל להקיץ הישן וכיו"ב]‪.‬‬
‫אכן באמת י"ל‪ ,‬דאף הטור ס"ל דנקטי' עיקר לדינא דברייתא הנ"ל‪ ,‬אלא דס"ל שלא התירו בזה [להטיף מי ארג‬
‫אפי' דרך שיר] אלא בחולה שיש בו סכנה‪ ,‬ודב"ז לא הוצרך הטור להשמיענו‪ ,‬ומשו"ה לא הזכיר כלל די"ז אלא‬
‫לענין בריא‪ ,‬דאין להתיר הטפת מי ארג לבריא אלא היכא שאינו מכוין כעין שיר; וכן יש לפרש בדעת הרמב"ם‬
‫והמחבר שהשמיטו די"ז‪ ,‬דס"ל שלא התירו בזה אלא בחולה יש בו סכנה‪ ,‬ומשו"ה לא הוצרכו להביא די"ז לפי שאין‬
‫בו חידוש‪[ .‬וע"ע שפת אמת (עירובין קד‪ .‬ד"ה איתיביה) שכ' לבאר השמטת הרמב"ם והמחבר לדי"ז‪ ,‬דס"ל שכל‬
‫עיקר די"ז אינו אלא למא"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור‪ ,‬וכיון שאינו צריך לעצם השמעת הקול אלא כדי‬
‫שיישן החולה‪ ,‬הר"ז כמלאכה שאינה צריכה לגופה‪ ,‬ומשו"ה הוי כעין שבות דשבות שהתירו לצורך חולה‪ ,‬אך‬
‫הרמב"ם והמחב ר פסקו כמא"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב‪ ,‬ולדידי' אין להקל בהטפת מי ארג לחולה]‪.‬‬
‫ובאמת כן מבו' להדי' בדברי רבינו חננאל (עירובין שם) ובספר הערוך (ערך דיופי)‪ ,‬ד'לחולה בלבד התירו משום‬
‫סכנה'‪ ,‬והרי שלא התירו הטפת מי ארג בדרך שיר אלא בחולה שיש בו סכנה‪.‬‬
‫ג‪ .‬אכן מ דברי כמה אחרונים מבו'‪ ,‬דמה שהתירו הטפת מי ארג לחולה אפי' דרך שיר‪ ,‬היינו אף בחולה שאין בו‬
‫סכנה‪ ,‬ועי' שו"ת מנחת יצחק (ח"ב סימן יח סוף אות ב') שכ' להוכיח כן מדברי המג"א (שלח‪,‬א)‪ ,‬שהתיר השמעת‬
‫קול לצורך מצוה‪ ,‬דכש"כ הוא ממה שהתירו הטפת מי ארג לחולה‪ ,‬עכ"ד המג"א‪ ,‬ו אי נימא דלא התירו הטפת מי‬
‫ארג אלא לחולה שיש בו סכנה‪ ,‬בודאי אין להוכיח מדי"ז דכש"כ דשרי אף לצורך מצוה‪ ,‬והרי שהבין המג"א ד'חולה‬
‫שהתירו להטיף עבורו מי ארג היינו אף חולה שאין בו סכנה; וכ"ה להדי' במקור חיים לחוו"י (שלח‪,‬א)‪ ,‬דשרי להטיף‬
‫מי ארג אף ל'חולה כל דהו'‪.‬‬
‫ועוד מצינו בדברי כמה מגדולי הפוסקים שהביאו די"ז להלכה‪ ,‬דשרי להטיף מי ארג לחולה אפי' היכא דהוי כעין‬
‫שיר‪[ ,‬וכברייתא דעירובין הנ"ל‪ ,‬וכהבנת הפרישה בדברי הטור]‪ ,‬וע"פ משנ"ת נראה טפי שכוונתם להתיר בזה אף‬
‫לחולה שאין בו סכנה‪ ,‬שהרי בחולה שיש בו סכנה אין בזה חידוש כלל; וכ"כ המג"א (שלח‪,‬א)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואם נותנים‬
‫מים בכלי מלא נקבים ומטיף לתוך כלי מתכות כדי שישמע קול נעים כי קלא דזמזימי‪ ,‬אסור‪ ,‬דהו"ל ככלי שיר‪,‬‬
‫ולחולה מותר‪ ,‬ואם מטיף בחוזק כדי שיי קץ הישן אפי' לבריא שרי‪ ,‬דלא הוי כעין כלי שיר‪ ,‬שאין עושה בנעימה‬
‫בנחת‪ ,‬עכ"ל‪[ ,‬ובלא"ה כ בר נתבאר להוכיח בדעת המג"א‪ ,‬דס"ל להתיר בזה אף בחולה שאין בו סכנה]; וכ"כ‬
‫בשועה"ר (שלח‪,‬א)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬אסור להשמיע קול של שיר אלא בפה בלבד‪ ,‬אבל לא בדבר אחר גזירה שמא יתקן כלי‬
‫שיר‪ ,‬ואיזהו קול של שיר‪ ,‬כל שמתכוין להשמיעו בנעימות קצת כדרך שיר‪ ,‬כגון מה שנותנים מים בכלי מלא נקבים‬
‫ומטיף על כלי מתכת כפוי טיף טיף אחר טיף טיף כדי שישמע קול נעים בשביל החולה שישן שקול נעים מרדימו‪,‬‬
‫אסור לעשות כן אלא לחולה בלבד‪ ,‬אבל לא לבריא מפני שהוא כעין קול של כלי שיר ויש לגזור שמא יתקן כלי‬
‫שיר‪ ,‬אבל אם מטיף בחוזק כדי שייקץ הישן מותר אף לבריא‪ ,‬שאינו כעין קול של כלי שיר כיון שאינו בנעימה‬
‫ובנחת ‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וכ"כ בתוספת שבת (שלח‪,‬א) ובמשנה ברורה (שלח‪,‬א) ועו"פ‪.‬‬
‫ד‪ .‬והנה עי' לעיל () מדברי כמה ראשונים‪ ,‬דאף למאי דנקטינן הלכתא כדעת רבה דאין איסור השמעת קול אלא‬
‫בדרך שיר‪ ,‬מכ"מ בכלי המיוחד לכך אסור להשמיע קול אפי' שלא בדרך שיר‪ ,‬ויעו"ש () שכן הכרעת הרמ"א‬
‫ורוה"פ; ולכאו' יל"ע בזה מדין הטפת מי ארג‪ ,‬דלכאו' הר"ז ככלי המיוחד לכך‪ ,‬ומדברי הגמ' הנ"ל מבו'‪ ,‬דלדעת‬
‫רבה אינו אסור להטיף לבריא אלא דרך שיר‪ ,‬אבל שלא דרך שיר מותר‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫ומדברי הביאה"ל (שלח‪,‬א ד"ה על הדלת) נראה שהבין‪ ,‬דל"ה כלי המיוחד להשמעת קול ולהטיף בו מים בדרך זו‪,‬‬
‫אלא שפעמים היו משמיעים בו קול בדרך זו ע"י הטפת מים; וכ"כ בשו"ת זכרון יהודה (גרינוולד‪ ,‬ח"א סימן צב)‪,‬‬

‫‪20‬‬
 ‫פרטי דינים נוספים‬

‫טו‪ .‬אסור לנגן בכלי שיר אפי' בשינוי‪[ ;27‬ולדעת רבינו חננאל וסייעתו דהשמעת קול אסורה אף שלא‬
‫בדרך שיר‪ ,‬יש שכתבו להקל להשמיע קול בשינוי‪ ,‬וכגון להקיש על הדלת כלאחר יד‪ ,‬ויש שכתבו להחמיר‬
‫אף בזה‪.]28‬‬

‫טז‪ .‬נחלקו הראשונים‪ ,‬האם מותר להכות באצבע צרדה בשבת‪ ,‬או שמא יש להחשיבו כ'קול של שיר'‪,‬‬
‫וראה בהרחבה בהערה‪.29‬‬

‫וכתב להביא ראי' לדבריו ממש"כ הטוש"ע (קנט‪,‬ה) גבי נטילת ידים‪' ,‬כלי שהוא מלא נקבים מתחתיו ופיו צר‬
‫מלמעלה‪ ,‬ו כשמניח אדם אצבעו עליו אין המים יוצאים וכשמסירו המים יוצאים‪ ,‬מותר ליטול ממנו אע"פ שאינו‬
‫מחזיק כלום‪ ,‬כיון עשוי לקבלה בענין זה וזה עיקר תשמישו נקרא כלי'‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬והוא אותו הכלי ממש הנזכר בברייתא‬
‫דעירובין הנ"ל וכפירש"י (שם ד"ה מטיפין)‪ ,‬והרי שעיקר תשמיש כלי זה לנ ט"י‪ ,‬אלא שפעמים שהיו מטיפים בו‬
‫מים כדי להשמיע קול לחולה‪ ,‬אבל בודאי אין להחשיבו ככלי המיוחד לכך‪.‬‬
‫ובתהלה לדוד (שלח‪,‬ג) כתב ליישב‪ ,‬דכיון שאין הכלי עצמו משמיע קול‪ ,‬והשמעת קול אינה אלא ע"י המים הנוטפים‬
‫טיפין טיפין‪ ,‬אין להחשיבו ככלי המיוחד להשמעת קול‪ ,‬וז"ל התהל"ד‪ ,‬ואפשר לומר‪ ,‬דזה לא מיקרי כלי המיוחד‬
‫לכך‪ ,‬כיון שאינו משמיע קול אלא המים שבתוכו‪ ,‬וכלי מתכות שתחתיו אי"ז כלי המיוחד להשמיע קול‪ ,‬עכ"ל; וכעי"ז‬
‫כתב ליישב בס' אור החמה (להגר"ז קרויזר‪ ,‬הערות על המשנ"ב‪ ,‬ביאור הלכה שם)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואפשר דהענין שם הוא‪,‬‬
‫דאף דהכלי המנוקב הוא מיוחד לזה‪ ,‬אבל הכלי שהמים נוטפים עליו אינו מיוחד‪ ,‬ועיקר השמעת הקול הרי נעשה‬
‫ע"י אותו כלי‪ ,‬ולכך לא חשיב מיוחד‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫‪ 27‬כ"כ בביאור הלכה (שלט‪,‬ג ד"ה ולספק)‪ ,‬יעו"ש (סעיף ג') שכ' המחבר שמותר לספק כלאחר יד‪[ ,‬וכדלקמן ()]‪,‬‬
‫וכתב בביאה"ל בזה"ל‪ ,‬די"ז מקורו הוא מ ירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב)‪ ,‬והנה מדפירט שם דווקא בסיפוק כלאחר יד‪,‬‬
‫משמע דבקשקוש הזוג וכיוצא בזה שהוא יותר דרך שיר‪ ,‬לא מהני אף דיעשה כלאחר יד‪ ,‬וכן בדין דעל סיפוק גופא‬
‫אין לנו ראיה ברורה מירושלמי שהוא מותר אחרי שר' מאיר מחמיר שם בזה‪[ ,‬ראה בארוכה לקמן ()]‪ ,‬אין לנו‬
‫להקל יותר ממה שנמצא בירושלמי בהדי'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ועוד מבו' כן בביאה"ל במקו"א (שלח‪,‬א ד"ה הואיל) גבי כלי‬
‫המיוחד להשמעת קול‪ ,‬דאין להקל בזה אפי' בשינוי‪[ ,‬מלבד בשעה"ד שיש להקל בשינוי‪ ,‬יעו"ש]‪.‬‬
‫‪ 28‬עי' ביאור הלכה (שלח‪,‬א סוד"ה אבל) שכ'‪ ,‬דאף לדעת רבינו חננאל וסייעתו [וכהכרעת הגר"א]‪ ,‬דהשמעת קול‬
‫אסורה אף שלא בדרך שיר‪ ,‬מכ"מ השמעת קול בשינוי בודאי אינה בכלל האיסור‪ ,‬ומשו"ה מותר להקיש על הדלת‬
‫כלאחר יד וכיו"ב; וז"ל‪ ,‬ומכ"מ נראה‪ ,‬דלהקיש על הדלת כלאחר יד מותר לכו"ע‪ ,‬אף שכוונתו להשמיע הקול‪ ,‬דלא‬
‫עדיף מלהכות כף אל כף דגם שם כוונתו כדי להשמיע קול‪ ,‬ואפ"ה מיקל השו"ע (שלט‪,‬ג)‪[ ,‬וכדלקמן ()]‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫מאידך‪ ,‬עי' אור שמח (פכ"ג מהל' שבת ה"ה) שכ'‪ ,‬דכיון דלדעה זו דאף השמעת קול שלא בדרך שיר אסורה‪ ,‬הרי‬
‫שטעם האיסור אינו משום גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬אלא משום הולדת קול‪ ,‬וכמשנ"ת לעיל () בארוכה‪ ,‬הרי שאף‬
‫השמעת והולדת קול בשינוי הר"ז בכלל האיסור‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫‪ 29‬כתב הרמב"ם (פכ"ג מהל' שבת ה"ד)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬אפי' להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת‬
‫כדרך המשוררים כו'‪ ,‬אסור‪ ,‬גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ובתרומת הדשן (סימן סב‪ ,‬פסקים וכתבים סי' קנד)‬
‫נחלק עליו‪ ,‬והבי א ראי' לדבריו דשרי להכות באצבע צרדה בשבת; וז"ל‪ ,‬שאלה‪ ,‬מה שרגילים להקיש באגודל‬
‫ובאמה שבאצבעותיו לשחק בו לתינוק‪ ,‬שרי למיעבד הכי או לאו‪ ,‬תשובה‪ ,‬יראה דשרי‪ ,‬ואע"ג דתנן דאין מספקין‬
‫ואין מטפחין בשבת ויו"ט‪ ,‬מכ"מ נראה להביא ראי' להתיר בכהא"ג‪ ,‬מהא דתנן פ"ק דיומא (יט‪ ,):‬ביקש להתנמנם‬
‫פרחי כהונה מקישים לפניו באצבע צרדה כדי להפיג שינתו‪ ,‬וההיא הקשה הוי כהא"ג כדמוכח התם‪ ,‬ואין לומר‬
‫דהיי"ט משום דאין שבות במקדש‪ ,‬דא"כ הו"ל לתלמודא לאסוקי עלה דשרי מהא"ט‪ ,‬כדמסיק בפרק אמר להם‬
‫הממונה (יומא לד‪ ):‬הכי אצירוף גחלים בחימום כו'‪ ,‬ש"מ דאפי' במדינה נמי שרי‪ ,‬עכ"ל; [אכן‪ ,‬מש"כ התרוה"ד‬
‫להוכיח דאין ההיתר מטעם דאין שבות במקדש‪ ,‬ממה שלא ביארו כן להדי' בגמ'‪ ,‬עי' תוספת שבת (שלט‪,‬ד) שכ'‬
‫ליישב‪ ,‬דבכמה וכמה מקומות התירו שבות במקדש ולא ביארו בגמ' דזהו טעם ההיתר‪ ,‬ובודאי היינו משום דמילתא‬
‫דפשיטא הוא ואין צרי ך להזכירה‪ ,‬שהרי הלכה רווחת היא דאין שבות במקדש‪ ,‬ומה שביארו כן בגמ' גבי חימום‬
‫גחלים אינו אלא אגב שיטפא‪ ,‬יעו"ש בתוספת שבת שהאריך לפלפל עוד בזה]‪.‬‬
‫ובבית יוסף (שלט‪,‬ג ד"ה ולא מטפחין) כתב להקשות ע"ד התרוה"ד ולקיים דברי הרמב"ם‪ ,‬וז"ל [אחר שהעתיק‬
‫דברי התרוה"ד]‪ ,‬ותמ הני היאך סמך על דיוק כזה להתיר מה שאסר הרמב"ם להכות אחת כנגד אחת כדרך‬
‫המשוררים‪ ,‬ומשמע דהיינו להקיש בגודל ובאמה שבאצבעותיו שזהו דרך המשוררים‪ ,‬וכמו שכתב הוא ז"ל בפירוש‬
‫המשנה בפ"ק דיומא (מ"ז)‪ ,‬מכין באצבע צרדה הוא שיכה בגודל עם האצבע האמצעי בכח‪ ,‬והרבה עושים אותו‬
‫בני אדם בעת השמחה ויעשו בו תנועות עריבות‪ ,‬עכ"ל‪[ .‬ועוד יש להביא בזה מש"כ בפשיטות בשו"ת ובחרת‬
‫בחיים (להגר"ש קלוגר‪ ,‬סימן קו)‪ ,‬שהיו מכים לפני הכה"ג באצבע צרדה בדרך שיר‪ ,‬וביאר ענין הכאה זו בזה"ל‪,‬‬
‫דודאי אצבע צרדה הוי קול של שיר‪ ,‬דאל"כ רק היו סתם להשמיע קול‪ ,‬מ ה ענין אצבע צרדה דנקט‪ ,‬ליתני שהיו‬

‫‪21‬‬
‫יז‪ .‬מותר לצפצף ולשרוק בפיו אף בדרך נעימה ושיר‪ ,‬ואין האיסור אלא היכא דעביד מעשה‪[ ,30‬ויש‬
‫שכתבו להקל אף כאשר השריקה נעשית ע"י הכנסת ב' אצבעות לפיו‪.]31‬‬

‫מכין לפניו בקיר ובדלת‪ ,‬או היה אפשר להקיצו בידים כו'‪ ,‬ובע"כ מדלא עשו כן דל"ה כוונתם לעוררו רק להראות‬
‫לפניו דבר חידוש שלא יבקש לישן כלל‪ ,‬ושני עניינים יש‪ ,‬דהיכא דאין הקול דבר חידוש לעורר השומע לראותו‪ ,‬אז‬
‫אדרבה גורם עוד שינה‪ ,‬אבל אם הוי דבר חידוש שוב השומע מתפלא עליו ונוטה לראותו‪ ,‬אז זה מבטל השינה‬
‫ומעוררו שלא יבקש לישן‪ ,‬ולכך ה"נ ודאי קול אצבע צרדה הוי קול של שיר‪ ,‬רק כיון דדבר חידוש היה‪ ,‬זה היה‬
‫מעוררו שלא יבקש לישן‪ ,‬עכ"ל]‪.‬‬
‫וליישב הקושי' מהא דמכין לפני הכה"ג באצבע צרדה‪ ,‬צ"ל כמו שהעלה התרוה"ד דאין שבות במקדש‪ ,‬ובאמת כ"כ‬
‫הב"י בכסף משנה (על הרמב"ם שם) בזה"ל‪ ,‬אין להקשות ע"ז מדתנן בפ"ק דיומא (שם) שהיו מכין לפני כה"ג‬
‫באצבע צרידא‪ ,‬דשאני מקדש שאין בו משום שבות‪ ,‬עכ"ל‪[ ,‬וכמש"כ בתוספת שבת (שם)‪ ,‬דמילתא דפשיטא היא‪,‬‬
‫ולא הוצרך הש"ס להשמיענו כן]‪ .‬אכן בס' מרכבת המשנה (חעלמא‪ ,‬על הרמב"ם שם) כתב לדחות תירוץ זה‪ ,‬וז"ל‪,‬‬
‫ולא נהירא‪ ,‬דלשכת כה"ג אע"פ שהיתה בעזרה בהכרח היתה פתוחה לחול‪ ,‬שהרי היה ישן בה כל שבעה ימים‪,‬‬
‫וכל ליל יוהכ"פ היה יושב ודורש ואומרים לו אישי כה"ג עמוד והפג‪ ,‬ואין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד‪ ,‬ואף‬
‫שבות מקדש במדינה לא חשיב‪ ,‬דהתעוררות הכה"ג מחמת ספק שלא יראה קרי‪ ,‬אפשר דלא חשיב כלל שבות‬
‫מקדש‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ועוד מצינו בדברי האחרונים דרכים נוספות בישוב הקושי' לדעת הרמב"ם הנ"ל‪ ,‬היאך היו מכין לפני הכה"ג‬
‫ביוהכ"פ באצבע צרדה; ועי' מג"א (שלט‪,‬ב) שכ' ליישב דעת הרמב"ם בזה"ל‪ ,‬ואע"ג דאיתא פ"ק דיומא (שם) דהיו‬
‫מכין לפני כה"ג באצבע צרדה‪ ,‬שאני התם שהיו מכין להקיצו‪ ,‬ולא הוי קול של שיר‪ ,‬ולכן כתב [הרמב"ם] 'כדרך‬
‫המשוררים'‪ ,‬עכ"ל‪[ ,‬ויעו"ש במחצית השקל מש"כ על דבריו‪ ,‬וצ"ע]‪ .‬ובתוספת שבת (שלט‪,‬ד) כתב ליישב דעת‬
‫הרמב"ם באופ"א‪ ,‬דהנה רש"י (יומא שם ד"ה צרתה דדא) פירש‪ ,‬דהיינו ב'אצבע הסמוכה לגודל‪ ,‬והיה מחברו‬
‫לגודל בחזקה ושומטה‪ ,‬ומכה על כפו‪ ,‬ונשמע הקול'‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬והתוס' (מנחות לה‪ :‬ד"ה וכמה) הקשו על דבריו‪ ,‬ד'הדבר‬
‫ידוע שא"א להשמיע הקול אלא כשמכה באמצעי'‪ ,‬ופירשו ד'אצבע צרדה' היינו שמכה באמה על האגודל; וכ'‬
‫בתוספת שבת (שם) ליישב דעת רש"י‪ ,‬דס"ל דלא הותרה שבות במקדש אלא היכא דא"א בענין אחר‪ ,‬וס"ל דהכאה‬
‫באצבע על האגודל הר"ז כלאחר יד‪ ,‬ומותר להשמיע קול בדרך זו אף בדברי הרשות‪ ,‬ומשו"ה לא התירו בזה‬
‫במקדש להכות באמה על האגודל; וזהו שכתב הרמב"ם בנידו"ד‪ ,‬דהשמעת קול באצבע צרדה אסורה‪ ,‬והיינו‬
‫באמה על האגודל‪.‬‬
‫‪ 30‬כתב הרמ"א (שלח‪,‬א)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וכן אם לא עביד מעשה שרי‪ ,‬ולכן אלו שקורין לחבריהם ומצפצפים בפיהם כמו‬
‫ציפור‪ ,‬מותר לעשות בשבת‪ ,‬עכ"ל; ומקור דבריו בשלטי הגיבורים (עירובין לה‪ :‬מדפי הרי"ף‪ ,‬אות ב') בזה"ל‪ ,‬ומוכח‬
‫מכאן דאין אסור אלא בזמר שע"י מעשה‪ ,‬וא"כ אותם שכשרוצים לקרות חבירו מצפצפים בפיהם כציפורים כו'‪,‬‬
‫אע"פ שבאותו הצפצוף ג"כ לפעמים הם מנעימים כשיר‪ ,‬הכא כיון שמכוין לקרות חבירו לא ינעים בקריאה ולא יהי'‬
‫קול שיר ושפיר דמי‪ ,‬וגם לא עבד מעשה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ועי' מג"א (שלח‪,‬ב) שכ'‪ ,‬דאף שמדברי השלטה"ג נראה שלא‬
‫התיר הצפצוף אלא היכא דל"ה דרך נעימה ושיר‪ ,‬מכ"מ נראה דלמעשה יש להקל בצפצוף אפי' בדרך נעימה ושיר‪,‬‬
‫כיון דלא עביד מעשה ביד או בכלי; ועי' מחצית השקל (על מג"א שם) שכ' לבאר כן אף בדברי השלטה"ג‪ ,‬וז"ל‪,‬‬
‫ובספר שלטה"ג או או קאמר‪ ,‬חדא כיון שמכוין ל קרות חבירו לא ינעים בקריאה‪ ,‬ועוד מטעם אחר דלא עביד מעשה‪,‬‬
‫ובחד מהני סגי‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכן הסכמת רוב הפוסקים‪ ,‬דשרי לצפצף ולשרוק בפיו אפי' בדרך נעימה ושיר‪ ,‬ואין האיסור אלא היכא דעביד‬
‫מעשה‪ ,‬וכ"כ בשועה"ר (שלח‪,‬ב)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וכל זה במשמיע קול ע"י מעשה‪ ,‬אבל בפיו מותר להשמיע קול של שיר‪,‬‬
‫אפי' אינו כדרך שירה בפה אלא כקול כלי זמר או כקול ציפור‪ ,‬כגון אלו שקורין לחבריהם ומצפצפין כציפור‪ ,‬אע"פ‬
‫שבאותו הצפצוף רגילים להנעים בשיר‪ ,‬מותר לעשותו בשבת‪ ,‬לפי שאין לגזור שמא יתקן כלי שיר אלא במשמיע‬
‫קול ע"י איזה מעשה‪ ,‬אבל לא ע"י פיו‪ ,‬עכ"ל; וכ"כ המשנ"ב (שלח‪,‬ג) ועו"פ‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬עי' ברכי יוסף (סי' שלח שיורי ברכה סק"א) שהביא משו"ת גבעת פנחס (ח"א סימן לו)‪ ,‬שצידד לאסור אף‬
‫הצפצוף בפה כציפור או כמין זמר‪ ,‬עכ"ד‪[ ,‬אכן בספרו מחזיק ברכה (שלח‪,‬א) כתב בזה"ל‪ ,‬וע"ז סמכו באשכנז‬
‫ופולין המצפצפים והמהגים בגרונם כשמשוררים‪ ,‬שנראה כמנגן בכלי שיר ממש‪ ,‬ושמעתי שגם רבנן קדישי וחסידים‬
‫נהגו לשורר כך‪ ,‬והשומע קולם נראה כניגון כלי שיר ממש‪ ,‬וכן הסכימו האחרונים להתיר‪ ,‬עכ"ל]; וע"ע מקור חיים‬
‫לחוו"י (שלח‪,‬א) מש"כ בזה‪ ,‬וצ"ב כוונתו‪.‬‬
‫‪ 31‬כ"כ בערוה"ש (שלח‪,‬ו‪ -‬ז) שכתב להתיר לצפצף ולשרוק בפיו [אפי' בדרך נעימה ושיר] אף ע"י הכנסת ב'‬
‫אצבעותיו לפיו‪ ,‬ול"ח דעביד מעשה דנימא דכל שהוא בדרך שיר אסור‪ ,‬וז"ל‪[ ,‬יעו"ש שבתחילת דבריו הביא דברי‬
‫הרמ"א הנ"ל דמותר לצפצף בפה כו']‪ ,‬ואינו מובן כלל מאי קמ"ל‪ ,‬דהנה שירה בפה הלא לא נאסרה כלל‪ ,‬רק שירה‬
‫בכלי או בגופו בקשקוש אצבעות‪ ,‬וע"ז אומר בעצמו דאם ל א עביד מעשה שרי‪ ,‬כלומר שמשורר רק בפיו בלא‬
‫מעשה כלי‪ ,‬וא"כ מאי קמ"ל שמותר לצפצף בפיו כציפור‪ ,‬הא כל מין שיר מותר בפיו כו'; ולכן נ"ל דהפירוש כן הוא‪,‬‬

‫‪22‬‬
‫דבצפצוף הזה רגילים להשים אצבעו לתוך פיו בין השפתיים והשיניים‪ ,‬וע"י כן יוצא הקול כציפור‪ ,‬וזהו הרבותא‪,‬‬
‫דאע"ג דביד אסור כמש"כ הרמב"ם (פכ"ג מהל' שבת ה"ד) דאסור להכות באצבע צרדה‪ ,‬מכ"מ הכא שרי‪ ,‬כיון‬
‫דבידו אינו עושה מעשה שיר‪ ,‬ושירתו היא בפיו‪ ,‬והיד אינו אלא כדי שהצפצוף בפה יעלה יפה‪ ,‬לכן מותר‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ובס' שמירת שבת כהלכתה (פרק טז הערה ט') הסכים ג"כ לדברי הערוה"ש להקל בזה‪.‬‬
‫[ וביותר מצינו בשו"ת מהרש"ג (ח"ג סימן ז') שכ' ליישב קושיית האחרונים גבי תקיעת שופר בר"ה‪ ,‬מא"ט לא גזרו‬
‫חכמים אף בזה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬וכשם שגזרו על קתיעת שופר בר"ה שחל בשבת גזירה שמא יעבירנו ד' אמות‬
‫ברה"ר‪ ,‬ובמקומו () הארכנו בזה; ומהרש"ג כתב ליישב בזה"ל‪ ,‬ואמרתי‪ ,‬שלא מצינו שאסרו חז"ל לחדש קולות‬
‫בשבת‪ ,‬אלא קול הבא שלא ע"י הפה‪ ,‬כגון אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין‪ ,‬דכל הני קולות נולדים שלא ע"י‬
‫הפה‪ ,‬ודמיא לכינור ותוף‪ ,‬ושייך בהו שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬אבל קול הבא ע"י הפה‪ ,‬על זה לא גזרו חז"ל‪ ,‬כמו שלא‬
‫גזרו על שיר בפה בשבת‪ ,‬כן לא גזרו אפי' אם השיר בפה עובר דרך כלי‪ ,‬וזהו הטעם שמותר לצפצף בפה בשבת‬
‫או ביו"ט‪ ,‬עכ"ל]‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬עי' שו"ת משנה הלכות (ח"ד סימן נב) שכ' לפקפק בדברי הערוה"ש‪ ,‬וביאר דברי הרמ"א בפשיטות דלא מיירי‬
‫אלא בצפצוף בפה בלא מעשה כלל‪ ,‬וז"ל‪ ,‬אבל פשוט וברור דכוונתו דמצפצף בפיו בלי שימת ידיו בפיו‪ ,‬אלא מצפצף‬
‫בשפתיים ולשון‪ ,‬אלא דהיה סברא לומר דכמו דקשקוש בידים או ברגלים אסור משום כלי שיר‪ ,‬א"כ כל מיני קשקוש‬
‫לשם זמר אסור‪ ,‬וא"כ ה"נ כיון דמקשקש בשפתיים דא לדא מנשקם וכן בלשונו עושה קצת נענוע‪ ,‬היה סברא לכאו'‬
‫שיהא ג"כ אסור‪ ,‬ולהוציא מסברא זו כתב הריא"ז (שלטה"ג שם) דזה אינו‪ ,‬דכיון דלא מתכוין לקול שיר וגם לא הוי‬
‫מעשה ממש שפיר דמי‪ ,‬אף דלא דמי לשיר בפה ממש כו' מכ"מ לא מיקרי זה מעשה‪ ,‬אבל היכי דעביד מעשה‬
‫ודאי אסור‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬

‫‪23‬‬
‫יח‪ .‬כתבו הראשונים‪ ,‬שמותר לומר לעכו"ם בשבת [ויו"ט] לנגן בכלי שיר לצורך שמחת חתן וכלה‪ ;32‬אך‬
‫הסכמת הרבה פוסקים‪ ,‬דלמעשה אין להקל בזה בזמנינו‪.33‬‬

‫‪ 32‬א‪ .‬כתב ראבי"ה (הל' יו"ט סימן תשצו)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואומר אני‪ ,‬אפי' קול של שיר וטיפוח וריקוד לא אסרו אלא לישראל‪,‬‬
‫אבל לגוי המנגן בכלי שיר בנישואין שרי‪ ,‬ואפילו אם ישראל אומר לו לעשות ביום השבת שרי‪ ,‬דאמירה לגוי שבות‬
‫ובמקום מצוה שרי‪ ,‬כדמוכח בפרק הדר (עירובין סח‪ ).‬גבי ההוא ינוקא דאישתפך חמימיה‪ ,‬ואין שמחה לחתן וכלה‬
‫בלא כלי שיר‪ ,‬וכל שכן כאן שאינו אסור לישראל אלא משום גזירה בעלמא‪ ,‬שלא נחוש אם גוי מיטיב נגן בכלי שיר‪,‬‬
‫ואפילו אם ישראל מצוהו לשורר בכלי שיר‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ מהרי"ל (הל' עירובי חצירות אות ז')‪ ,‬וז"ל בתוה"ד‪ ,‬דבנישואין‬
‫התירו חכמים שבותם באמירה לגוי בשבת לנגן בכלי שיר‪ ,‬עכ"ל; [ויעו"ש שהוסיף עוד בזה‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וסיפר לנו [‪-‬‬
‫מהרי"ל] מעשה שאירע לפניו‪ ,‬אשר מתה מושלת המדינה‪ ,‬ולכבודה ציוה המושל שלא לנגן בכל המדינה אותה‬
‫השנה בשום כלי שיר‪ ,‬ואירע להיות נישואין בישוב אחד תחת ממשלתו תוך אותה השנה‪ ,‬ושאלו ממהר"י סג"ל אם‬
‫לעשות נישואין בלי כלי זמר‪ ,‬והיה הרב מורה להם שלא יעשו הנישואין בלי כלי זמר‪ ,‬דהוא עיקר השמחה של חתן‬
‫וכלה‪ ,‬ואם א"א במקומם ילכו למקום שאפשר‪ ,‬וכן עשו שהלכו ג' פרסאות מהעיר ועשו שם הנישואין בכלי זמר‪,‬‬
‫עכ"ל]‪ .‬וכ"כ בהגהות אשר"י (ביצה פ"ה סימן ב'‪ ,‬אות ו') בשם או"ז‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ונכרי המנגן בכלי שיר בנישואין שרי‪,‬‬
‫ואפילו אם ישראל אמר לו‪ ,‬עכ"ל; וע"ע מרדכי (ביצה סי' תרצו) ופסקי ריקאנטי (סימן קכד) ושו"ת מהר"י וייל‬
‫(חידושי דינים והלכות‪ ,‬סימן ז') שהעתיקו דברי ראבי"ה‪ ,‬ובשלטה"ג (עירובין לה‪ :‬מדפי הרי"ף‪ ,‬אות ה') הביא ג"כ‬
‫שכן דעת ראבי"ה‪[ ,‬וראה לשונו לקמן בהמשה"ד]‪.‬‬
‫ב‪ .‬והנה הטור (סימן שלח) הביא דברי ראבי"ה הנ"ל להתיר לומר לעכו"ם בשבת לנגן בכלי שיר לצורך שמחת‬
‫חתן וכלה‪ ,‬אך כתב להעיר בזה; וז"ל הטור‪ ,‬וכתב עוד [‪ -‬ראבי"ה]‪ ,‬שמותר לומר לעכו"ם לנגן בכלי שיר בחופות‪,‬‬
‫דאמירה לעכו"ם במקום מצוה שרי‪ ,‬ואין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר‪ ,‬וכש"כ הכא דאפי' ישראל אין בו איסור‬
‫אלא משום גזירה ואין לאסור לאומרו לעכו"ם‪ ,‬עד כאן‪ ,‬על מה שנתן טעם להתיר משום דאמירה לעכו"ם שרי‬
‫במקום מצוה‪ ,‬אני כתבתי למעלה (סימן שז) שאין להתיר אמירה לעכו"ם אלא בדבר שהוא בעצמו דוחה שבת כגון‬
‫מילה‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫והנה בפשטות נראה דה טור פליג בזה על דברי ראבי"ה‪ ,‬וס"ל שלא התירו אמירה לעכו"ם לצורך מצוה אלא בדבר‬
‫שהוא עצמו דוחה שבת‪ ,‬וה"נ בנידו"ד דאין להתיר אמירה לעכו"ם לצורך שמחת חתן וכלה; וכן נראה בשלטה"ג‬
‫(עירובין לה‪ :‬מדפי הרי"ף‪ ,‬אות ה') שנחלקו ראבי"ה והטור בדי"ז האם מותר לומר לגוי בשבת לנגן בכלי שיר‬
‫לשמחת חתן וכלה‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וכ"כ ראבי"ה דמותר לומר לנכרי לנגן בשבת בנישואין ובחופות‪ ,‬דאמירה לנכרי במקום‬
‫מצוה הוא‪ ,‬דהא ליכא שמחת חתן וכלה אלא בהשמעת כלי שיר‪ ,‬והטור כתב שאין להתיר אמירה לנכרי אלא בדבר‬
‫שהוא עצמו דוחה שבת כגון מילה‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וכן נראה מדברי הרדב"ז (שו"ת‪ ,‬ח"ד סימן קלב‪ ,‬ובמנין הכללי סי' אלף‬
‫רב) בהבנת דברי הטור‪ ,‬וראה לשונו לקמן בסמוך () ודו"ק‪ ,‬וכ"כ בשדי חמד (מערכת חתן וכלה אות יג) בהבנת‬
‫דברי הטור‪.‬‬
‫אכן הב"ח (שלח‪,‬ב ד"ה ומ"ש רבינו אני כתבתי) כתב לפרש דברי הטור באופ"א‪ ,‬ולפ"ז הרי שמודה הטור לדברי‬
‫ר אבי"ה בעיקר הדין דשרי לומר לעכו"ם לנגן בכלי שיר לשמחת חתן וכלה; וז"ל הב"ח‪ ,‬ואף רבינו הטור אינו חולק‬
‫על עיקר הדין‪ ,‬אלא על הטעם שאמר [ראבי"ה] דאמירה לגוי במקום מצוה שרי‪ ,‬דמשמע בכל מצוה שרי‪ ,‬ע"ז לבד‬
‫נחלק [הטור]‪ ,‬ואמר דלפי דעת התוס' לא שרינן לה אלא במקום מילה‪ ,‬אבל לענין כלי שיר בחופה ודאי שרי משום‬
‫כבוד חתן וכלה‪ ,‬דעדיף טפי‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ג‪ .‬והנה המחבר (שלח‪,‬ב) הביא דברי ראבי"ה וסייעתו הנ"ל בשם יש אומרים‪ ,‬וז"ל‪ ,‬יש מתירים לומר לעכו"ם לנגן‬
‫בכלי שיר בחופות‪ ,‬עכ"ל‪[ ,‬וע"ע שו"ת הרמ"א (סימן קכה ד"ה כל זה) שכ' בתו"ד‪ ,‬שכבר פשט ההיתר לצוות לעכו"ם‬
‫בשבת לנגן בכלי שיר לשמחת חתן וכלה‪ ,‬יעו"ש]; אך בהגהותיו לשו"ע (שם) הוסיף הרמ"א בזה"ל‪ ,‬ואפילו לומר‬
‫לעכו"ם לתקן הכלי שיר שרי משום כבוד חתן וכלה‪ ,‬אבל בלא"ה אסור‪ ,‬עכ"ל; והמג"א (שלח‪,‬ד) תמה ע"ד הרמ"א‪,‬‬
‫שהרי אף לדעת ראבי"ה וסייעתו הנ"ל נראה שלא התירו לומר לנכרי אלא לנגן בכלי שיר שאינו אסור אלא מדרבנן‪,‬‬
‫[וביותר‪ ,‬שהרי הנגינה עצמה אינה מלאכה כלל‪ ,‬ואינה אסורה אלא גזירה שמא יבוא לתקן כלי שיר]‪ ,‬אך במלאכות‬
‫דאו' אין להתיר אמירה לנכרי אף לצורך שמחת חתן וכלה;‬
‫ובישוב דעת הרמ"א נאמרו ב' דרכים בדברי האחרונים‪ ,‬א‪ .‬יש שביארו‪ ,‬דאה"נ שלא נתבאר כן בדברי הראשונים‬
‫הנ"ל‪ ,‬אך הרמ"א הוסיף כן מדעתו‪ ,‬וס"ל דכיון שעיקר שמחת חתן וכלה תלוי בכלי שיר‪ ,‬משו"ה יש להתיר אמירה‬
‫לנכרי לצורך שמחת חתן וכלה אף במלאכות דאו'‪[ ,‬וכ"כ במחצה"ש (על מג"א שם) בביאו"ד הרמ"א‪ ,‬וכעי"ז כתב‬
‫הפמ"ג (סי' שלח א" א סק"ד) בביאו"ד הרמ"א‪ ,‬ד'לכבוד חתן הוה מצוה גדולה ביותר'; ב‪ .‬רבים ביארו בדעת‬
‫הרמ"א‪[ ,‬עי' ביאור הגר"א (שלח‪,‬ג)‪ ,‬עולת שבת (שלח‪,‬ב)‪ ,‬תוספת שבת (שלח‪,‬ה)‪ ,‬אליה רבה (שלח‪,‬ג)‪ ,‬ערוה"ש‬
‫(שלח‪,‬י)‪ ,‬ועו"א]‪ ,‬דמש"כ להתיר אמירה לנכרי לצורך שמחת חתן וכלה אף במלאכות דאו'‪ ,‬היינו דווקא לדעת בעל‬
‫העיטור (שער שלישי הלכות מילה דף מט ע"א) שהתיר אמירה לנכרי לצורך מצוה [ולא"ד לשמחת חתן וכלה] אף‬
‫במלאכות דאו';‬

‫‪24‬‬
‫ולביאור זה‪ ,‬כיון דנקטי' עיקר כדעת רוב הראשונים שלא התירו אמירה לנכרי לצורך מצוה אלא במלאכות דרבנן‪,‬‬
‫[דהנה הרמ"א (רעו‪,‬ב) כתב שבמקום צ ורך גדול יש לסמוך על דעת בעל העיטור‪ ,‬ולפ"ז אה"נ אפשר דהכא גבי‬
‫שמחת חתן וכלה חשיב ליה כ'צורך גדול'‪ ,‬לפי שעיקר מצות שמחת חתן וכלה אינה אלא בכלי שיר‪ ,‬ומשו"ה התיר‬
‫אמירה לנכרי אף במלאכות דאו'‪ ,‬אך הסכמת הרבה פוסקים דאף במקום צורך גדול אין להקל בזה כדעת בעל‬
‫העיטו ר‪ ,‬לפי שדעת יחידאה הוא‪ ,‬והסכמת שא"ר שאין להתיר אמירה לנכרי לצורך מצוה אלא במלאכות דרבנן‪,‬‬
‫וכן נראה דעת הב"ח (ריש סי' שז)‪ ,‬ועי' ט"ז (שז‪,‬ד) וחיי"א (כלל סב ס"ו) ומשנ"ב (שז‪,‬כד) שהביאו דבריו‪ ,‬וכ"ה‬
‫להדי' בשועה"ר (רעו‪,‬ח) שאין להקל בזה אף במקום צורך גדול‪ ,‬ובערוה"ש (רעו‪,‬יד) כ' דאף הרמ"א לא ניח"ל בזה‬
‫לסמוך ע"ד בעל העיטור‪ ,‬אלא שכ' ליישב מנהג העולם‪' ,‬ובזמנינו לא שמענו להקל בזה']‪ ,‬הרי שדברי הרמ"א‬
‫בנידו"ד להתיר לומר לעכו"ם לתקן הכלי שיר לצורך שמחת חתן וכלה‪ ,‬אינם עיקר להלכה ולמעשה‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫[ובאמת מצינו בדברי כמה אחרונים שהביאו דברי ראבי"ה וסייעתו להלכה‪ ,‬וכתבו להדי' דהיינו דווקא לומר לעכו"ם‬
‫לנגן בכלי שיר‪ ,‬ומשום שכל עיקר האיסור בזה אינו אלא גזירה מדרבנן‪ ,‬אבל אסור לומר לו לתקן כלי שיר בשבת‬
‫דהוי מלאכה דאורייתא‪ ,‬וכ"כ בשועה"ר (שלח‪,‬ג) בזה"ל‪ ,‬יש מתירין לומר לנכרי לנגן בכלי שיר בחופות משום כבוד‬
‫חתן וכלה‪ ,‬לפי שהוא צורך מצוה‪ ,‬שזהו עיקר שמחת חתן וכלה‪ ,‬ובמקום מצוה לא גזרו על אמירה לנכרי בדבר‬
‫שאינו אסור לישראל אלא מדברי סופרים'‪ ,‬אבל אם נפסקה נימא בכינור אסור לומר לו שיתקננה‪ ,‬שתיקון כלי הוא‬
‫איסור של תורה‪ ,‬ואסור לומר לנכרי אפי' במקום מצוה‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וכ"כ בתוספת שבת (שלח‪,‬ה) ובתפארת ישראל (על‬
‫המשניות‪ ,‬כלכלת שבת כללי ל"ט מלאכות סוף אות לח) ועו"א‪ ,‬וע"ע משנ"ב (שלח‪,‬יב) וערוה"ש (שלח‪,‬י) ודו"ק‪,‬‬
‫וע"ע שלחן שלמה (שלח‪,‬ב) מש"כ בזה‪ ,‬וצ"ע]‪.‬‬
‫[ד‪ .‬עוד בענין הנ"ל דעיקר שמחת חתן וכלה אינה אלא בכלי זמר‪ ,‬עי' בן איש חי (שנה א' פרשת שופטים אות יח)‬
‫שכ' בזה"ל‪ ,‬ומצוה לשמחם בכלי זמר‪ ,‬ואפילו שנעשו הנישואין תוך י"ב חודש לפטירת אביהם או אמם לא יבטלו‬
‫מהם שמחת כלי זמר‪ ,‬וכבר אמרו (כתובות יז‪ ).‬מעבירין את המת מלפני הכלה‪ ,‬ועי' במהרי"ל ז"ל שהורה לעשות‬
‫החופה במקו"א בשביל כלי זמר שאינם יכולים להביאו במקומם יעו"ש כו'‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ומקור דבריו בכנסת הגדולה‬
‫(אהע"ז סי' סה הגה"ט אות א'); וע"ע שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קיב) שכ'‪ ,‬שאם החתן אינו רוצה להביא‬
‫כלי זמר‪ ,‬יש לכוף אותו כשם שכופין אותו לעשות סעודה]‪.‬‬
‫‪ 33‬כ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' קלב‪ ,‬ובמנין ה כללי סימן אלף רב)‪ ,‬וז"ל [אחר שהביא דברי ראבי"ה הנ"ל]‪ ,‬אבל‬
‫באלו הארצות אסרו דבר זה‪ ,‬לפי שאין ראוי להתיר אמירה לעכו"ם אלא בדבר שהוא בעצמו דוחה שבת כגון מילה‬
‫או כגון חולי‪ ,‬וכן כתבו קצת פוסקים ‪[ ,‬נראה כוונתו לדברי הטור דלעיל בסמוך ()‪ ,‬יעו"ש משנ"ת בדעת הטור בזה]‪,‬‬
‫ועוד סומכים‪ ,‬כי מה שאמרו שאין שמחה אלא בכלי שיר‪ ,‬אפשר בארצותם הוא‪ ,‬אבל בארצותינו יש שמחה בבשר‬
‫ויין ושיר בפה לשורר ולשבח את השם יתברך בשירים וקרובות שתקנו הראשונים ז"ל‪ ,‬עכ"ל; [ומכ"מ הוסיף‬
‫הרדב"ז‪ ,‬ד'אם בא עכו"ם וניגן מאליו‪ ,‬אין מונעים אותו ולא משתקים אותו'; ועוד הוסיף בזה‪ ,‬ד'מדינא מותר לומר‬
‫לעכו"ם בערב שבת שיבוא לנגן למחר‪ ,‬דעד כאן לא אמרינן דאמירה לעכו"ם בערב שבת אסורה אלא כשאומר לו‬
‫לעשות מלאכה‪ ,‬אבל הכא שישראל עצמו אינו אסור אלא משום גזירה‪ ,‬ואיכא נמי מאן דס"ל דמותר לומר לעכו"ם‬
‫לנגן בשבת‪ ,‬הבו דלא לוסיף עלה'‪ ,‬עכ"ל]‪.‬‬
‫ורבים מגדולי הפוסקים הביאו דברי הרדב"ז‪ ,‬וכ"ה בכנה"ג (סי' שלח הגה"ט אות ב')‪ ,‬מג"א (שלח‪,‬ד)‪ ,‬ערך השולחן‬
‫(למהר"י טייב‪ ,‬שלח‪,‬א)‪ ,‬ועו"פ‪ .‬וכ"כ בערוה"ש (שלח‪,‬י)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ויש מהקדמונים שהתירו לומר לאינו יהודי לנגן בשבת‬
‫בכלי שיר בחופות‪ ,‬דהוי שבות דשבות‪ ,‬ובמ קום מצות שמחת חתן וכלה לא גזור רבנן כו'‪ ,‬וגם בזמנינו לא שמענו‬
‫היתר זה אפי' לומר לאינו יהודי לנגן בכלי בשבת לכבוד חתן וכלה‪ ,‬ובכל המדינות נוהגים איסור בזה‪ ,‬וק"ו לומר‬
‫לו לתקן כלי שיר כו'‪ ,‬וכן המנהג פשוט ואין לשנות‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ בבן איש חי (שנה א' פרשת שופטים אות יח)‪ ,‬ד'ביום‬
‫שבת אסור להביא גויים שינגנו בכלי זמר‪ ,‬וכמה אחרונים קראו תגר בזה'‪ ,‬יעו"ש מה שהוסיף עוד בזה‪.‬‬
‫וכ"כ בשדי חמד (מערכת חתן וכלה אות יג‪ ,‬ד"ה וכל האמור)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וכל האמור בענין אינו אלא מצד הדין‪ ,‬ומצד‬
‫המנהג שהיו נוהגים בדורות ראשונים‪ ,‬שכוונתם וכל מעשי הם היו לשם שמים‪ ,‬ומדבר המותר ע"פ הדין לא היו‬
‫פורצים להתיר דברים האסורים‪ ,‬ולכן העמידו הדבר על הדין ועל האמת שמשום כבוד חתן וכלה ושמחתם מצוה‬
‫גדולה היא‪ ,‬יש להתיר למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' כו'‪ ,‬אמנם בדורות האחרונים אשר בעוונותינו רבו פורצי‬
‫גדרי התורה‪ ,‬ואם י היה היתר לנגן בכלי שיר ע"י עכו"ם יבואו לידי כמה איסורים קלים וחמורים בחילול שבת ויו"ט‪,‬‬
‫כאשר כל מודה על האמת לא יכחש בזה‪ ,‬לכן בוטל השיר משורות שלפנינו בכל תפוצות ישראל‪ ,‬ואין למנהג זה‬
‫לנגן בכלי שיר בשבת ויו"ט לשמחת חתן וכלה כל עיקר‪ ,‬כי בכל מושבות בנ"י נהגו איסור בזה‪ ,‬לא ראינו ולא שמענו‬
‫שיהא מנהג זה הן עוד היום בשום מקום‪ ,‬והטעם פשוט משום דאחסור דרי‪ ,‬וע"י הניגון והריקודים ירקד השטן‬
‫ביניהם ויכשילם בכמה מיני איסורים בחילול שבת ויו"ט כו'‪ ,‬לפי שקרוב לודאי הוא שיבואו לידי תקלות גדולות‬
‫בחילול שבת‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫[והנה בס' ער ך השולחן (שם) הוסיף עוד לפקפק בעיקר דברי ראבי"ה‪' ,‬דאפילו מאן דשרי שבות דשבות במקום‬
‫מצוה‪ ,‬ה"מ במצוה שאין בה הנאה אחרת אלא עשיית המצוה‪ ,‬ומצוות לאו ליהנות ניתנו‪ ,‬משא"כ הכא דאיכא הנאת‬
‫הגוף'‪ ,‬עכ"ל; ומקור דבריו בשו"ת הריב"ש (סי' שפז) בשם הרמב"ן‪ ,‬וז"ל הריב"ש‪ ,‬אפילו לדעת המתירין מלאכה‬

‫‪25‬‬
‫יט‪ .‬יש שאסרו לנגן בכלי שיר אף בחול המועד‪ ,34‬אך הסכמת רוב הפוסקים להתיר בזה‪ ,‬וכן מנהג‬
‫העולם‪.35‬‬

‫ע"י כותי משום מצוה‪ ,‬ה"מ כגון מכשירי מצוה עשיית שופר ולולב ואיזמל‪ ,‬אבל ליהנות במעשה שבת ויו"ט אסור‪,‬‬
‫שאם אתה אומר כן כבר נתיר תבשיל שנתבשל בשבת ע"י כותי לצורך ישראל לסעודת מצוה‪ ,‬ונתיר ג"כ לומר לו‬
‫שיבשל‪ ,‬והותרה שבת‪ ,‬ולא דמי לאיזמל הנעשה בשבת שהתירו הגאונים ז"ל להשתמש בו לצורך המילה‪ ,‬ונמצא‬
‫שהוא נהנה במעשה שבת‪ ,‬דמצוות לאו ליהנות ניתנו‪ ,‬ואין כאן הנאה אחרת אלא עשיית המצוה‪ ,‬עכ"ל; אכן יל"ע‬
‫בדברי הערך השלחן‪ ,‬שהרי לא נתבאר כן בדברי הריב"ש אלא לענין אמירה לנכרי באיסור דאו'‪ ,‬וכל כהא"ג דהוי‬
‫שבות במק ום מצוה יש להחמיר היכא דאית לי' הנאת הגוף‪ ,‬אך בנידו"ד מיירי שאומר לנכרי לעשות מלאכה שכל‬
‫עיקרה אינה אסורה אלא מדרבנן‪ ,‬והוי שבות דשבות במקום מצוה‪ ,‬ובזה אפשר דאף הרמב"ן והריב"ש מודו דשרי‬
‫אפי' היכא דאית לי' הנאת הגוף‪ ,‬וצ"ע]‪.‬‬
‫‪ 34‬כ"כ בשו"ת שער אפרים (סימן לו)‪ ,‬ו ז"ל‪ ,‬שאלה‪ ,‬אי שרי לנגן ולהכות בחולו של מועד על כלי זמר‪ ,‬בנבל וכינור‬
‫ושאר כלי זמרים‪ ,‬דהא גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬גם באמת מתקנים כשנקרע נימא מן הכלי שיר; תשובה‪ ,‬לכאו'‬
‫יש להביא ראיה‪ ,‬ממה דאמרי' בגמ' דסוכה (נ‪ ,).‬החליל חמשה וששה כו' לפי שאינו דוחה לא את השבת ולא את‬
‫היו"ט‪ ,‬ומשמע לאפוקי חולו של מועד דדוחה‪ ,‬והיינו דווקא חליל של בית השואבה שהוא שמחה של מצוה‪ ,‬לאפוקי‬
‫אותן שמנגנים בכלי זמר לא משום שמחה של מצוה עושים ואסור כו'; וא"ת שמחת יו"ט נמי שמחה של מצוה היא‪,‬‬
‫אבל זה אינו‪ ,‬שהרי כתבו [‪-‬הקשו] התוס' (סוכה שם ד"ה שאינו)‪ ,‬הלא זהו רק גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬ואין‬
‫שבות במקדש‪ ,‬ותירצו לפי ששמחת בית השואבה הוא שמחה יתירה‪ ,‬וא"כ ה"ה אותן שמכין על כלי זמר בחולו‬
‫של מועד עבור שמחת יו"ט‪ ,‬נקרא ג"כ שמחה יתירה ואסור‪ ,‬עכ"ל‪[ ,‬ויעו"ש בהגה"ה מבן המחבר מה שהוסיף עוד‬
‫בזה]‪.‬‬
‫ועי' באר היטב (תקל ד‪,‬ה) ושו"ת זכרון יוסף (שטיינהרט‪ ,‬או"ח ריש סימן יז) שהביאו דברי השער אפרים‪ ,‬וע"ע‬
‫שו"ת שואל ומשיב (מהדו' חמישאה סימן ג') שנראה שצידד ג"כ כדברי השער אפרים‪[ ,‬אך בדבריו במקו"א (מהדו'‬
‫שתיתאה סימן נג ד"ה ומן האמור) נראה שצידד להקל בזה דלא כדברי השע"א‪ ,‬וצ"ע]‪.‬‬
‫‪ 35‬כ "כ בשו"ת אבן השהם (דירנפורט תצ"ג‪ ,‬סימן נ')‪ ,‬ד'דבר פשוט הוא להתיר ואין צריך לפנים'‪ ,‬וכתב דבודאי אין‬
‫להחמיר בזה אף בחוה"מ‪ ,‬דא"כ הוי כעין גזירה לגזירה‪ ,‬שהרי לדעת הרבה ראשונים כל עיקר מלאכת חוה"מ‬
‫אינה אסורה אלא מדרבנן‪ ,‬וכיון שכל עיקר האיסור לנגן בכלי שיר בשבת ויו"ט אינו אלא גזירה שמא יתקן כלי שיר‪,‬‬
‫הרי שבחוה"מ לא גזרו בזה‪ ,‬ובפרט למש"כ התוס' (ביצה ל‪ .‬ד"ה תנן) דבזה"ז שאין אנו בקיאין לתקן כלי שיר‪ ,‬אין‬
‫איסור בדבר אפי' בשבת ויו"ט‪[ ,‬אכן עי' לקמן () דלדעת רוב האחרונים אין כוונת התוס' להתיר בזה אלא לענין‬
‫טיפוח וסיפוק ור יקוד‪ ,‬אבל מודו דניגון בכלי שיר אסור אף בזה"ז]; ועוד‪ ,‬דכיון שאיסור ניגון בכלי שיר ואיסור טיפוח‬
‫וסיפוק וריקוד חדא גזירה היא‪ ,‬ולענין ריקוד מבו' בשו"ע (תקמו‪,‬א) דשרי לרקד בחוה"מ‪[ ,‬יעו"ש דמיירי גבי אירוסי‬
‫אשה בחוה"מ]‪ ,‬ה"ה נמי דאין לאסור לנגן בכלי שיר בחוה"מ; ויע ו"ש מש"כ לדחות דיוקו של השע"א הנ"ל מדברי‬
‫התוס'‪ .‬ובסו"ד הוסיף עוד בזה‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואין להקשות הלא כמה שבות אסור בחוה"מ כגון אמירה לנכרי גבי מלאכה‬
‫וכיו"ב (מועד קטן יב‪ .‬וע"ע תוס' ב"מ צ‪ .‬ד"ה אבל)‪ ,‬אי"ז קושיא‪ ,‬מאחר שרבנן אסרוהו‪ ,‬מה שהחמירו החמירו ואין‬
‫להוסיף עליהן‪ ,‬שהרי כמה מלאכות התירו ושבות אמירה לנכרי אסרוהו‪ ,‬אלא אין להוסיף אלא מה שאסרו חז"ל‬
‫בפירוש‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכ"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן כה)‪ ,‬שנוהגים היתר בזה לנגן בכלי שיר בחוה"מ אפי' בפני חכמים וזקנים בלי‬
‫שום מוחה כלל‪ ,‬וביאר טעמא דמילתא‪' ,‬דאף שתיקון הנימין הלא דבר המצוי לתקן אצל כל המנגנים‪ ,‬מכ"מ לא הוי‬
‫מלאכת אומן ממש שנגזור בשביל זה'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ובשערי תשובה (תקלד‪,‬ה) הביא ג"כ דברי שו"ת אבן השהם ושו"ת‬
‫שבות יעקב הנ"ל להקל בזה‪ ,‬וכן הביא בערוך השולחן (תקלה‪,‬ה)‪ .‬וכ"כ להקל בזה בס' עץ החיים (למהר"ח‬
‫אבולעפיה‪ ,‬דף קמב ע"א); וכן צי דד בשו"ת מגידות (לבעל פרי מגדים‪ ,‬סימן רו) להקל בזה‪ ,‬וז"ל‪ ,‬אם מותר לנגן‬
‫בכלי שיר בחוה"מ‪ ,‬באו"ח (תקמו‪,‬א) מותר לעשות ריקודין ומחולות‪ ,‬וסתמא משמע עם כלי שיר כו'‪ ,‬גם אם משמח‬
‫עצמו לכבוד המועד יש לומר דשרי‪ ,‬גם למא"ד [מלאכת] חוה"מ דרבנן‪ ,‬הוי גזירה לגזירה כו'‪ ,‬ומכ"מ יש לומר כל‬
‫שעושה לצורך שמחת המועד שרי‪ ,‬ובלבוב התרתי לכלי זמר שאין להם מה יאכל לנגן‪ ,‬וצ"ע‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכ"כ להקל בזה בשו"ת מנחת אלעזר (ח"א סימן כט)‪ ,‬יעו"ש מש"כ לתמוה ע"ד השער אפרים הנ"ל‪ ,‬וז"ל‪ ,‬הנה‬
‫למאי דפסקינן מלאכת חוה"מ דרבנן‪ ,‬הוי גזירה לגזירה‪ ,‬ואף שמצינו גזירה גם במלאכה בחוה"מ‪ ,‬כגון לבנות‬
‫בקבלנות‪ ,‬גם מחוץ לתחום אסור בחוה"מ‪ ,‬וכהנה‪ ,‬מכ"מ יש לחלק‪ ,‬וגם זהו רק בגזירות שנמצאו בתלמוד ופוסקים‬
‫בשבת ויו"ט אז גם בחוה"מ לא הקילו מהם כיון שאינו מלאכה דבר האבד כו'‪ ,‬אבל בנידו"ד אדרבה מצינו בדברי‬
‫רז"ל בתלמוד להיפך‪ ,‬דמתני' ה וא דשיר זה אינו דוחה לא שבת ולא יו"ט אבל בחוה"מ מותר‪ ,‬ומהיכ"ת ליגזר‬
‫מחדש בחוה"מ‪ ,‬וזה פשוט להיתר בכל העולם‪ ,‬וגם נהגו כן אצל הגאונים הקדושים רבותינו זי"ע לנגן בכלי שיר‬
‫בחוה"מ בלילי סוכות לשמחה ולזכר שמחת בית השואבה בלי שום פקפוק כלל‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬

‫‪26‬‬
‫וכ"כ להקל בזה בשו"ת זכר שמחה (במברגר‪ ,‬סימן סה)‪ ,‬יעו"ש שכ' בזה"ל‪ ,‬והגם דלא גזרו בחוה"מ גזירה דשמא‬
‫יתקן כלי שיר כו'‪ ,‬אבל תיקון כלי שיר דהוא מלאכה ממש ודאי אסור כו'‪ ,‬עכ"ל; וכ"כ להקל בזה בשו"ת באר משה‬
‫(ח"ז סימן כו); וכן הורה הגר"נ קרליץ (חוט שני חוה"מ עמ' קצה)‪ ,‬והוסיף בביאור הענין בזה"ל‪ ,‬ואף דניגון בכלי‬
‫שיר וזמר הוא מעשה אומנות‪ ,‬מכ"מ מבו' דאין בזה איסור‪ ,‬והטעם י"ל‪ ,‬דמעשה אומן הוא דווקא שהאדם עושה‬
‫איזה אומנות והתוצאה מן מעשיו מתקיימת‪ ,‬בזה אמרינן דאם הוא מעשה אומן הוי מלאכה האסורה בחוה"מ‪,‬‬
‫משא"כ ניגון בכלי זמר אף דהוי מעשה אומן מכ"מ אין מעשיו מתקיימים‪ ,‬רק שמשמיע איזה ניגון ומיד כלה ונגמר‬
‫המעשה ההוא‪ ,‬והוא רק מעשה לרגע שבו עושים את מעשה הנגינה‪ ,‬ובזה י"ל דלא נאסר כלל כזה מעשה אומנות‪,‬‬
‫והוי מעשה אומנות בלא מלאכה‪ ,‬ומותר בחוה"מ לצורך המועד‪ ,‬עכ"ל; [ויש לבאר דבריו‪ ,‬דמה שהוצרך להוסיף‬
‫ולבאר ט עם ההיתר בזה אע"ג דהוי מעשה אומן‪ ,‬היינו משום שבכלי נגינה המצויים בימינו יש בהם משום מלאכה‪,‬‬
‫שהרי הם מופעלים ומשמיעים קולות שונים ע"י חיבור לחשמל‪ ,‬והר"ז מלאכה שהיא בגדר מעשה אומן‪ ,‬והיה מקום‬
‫לומר דאף לדעת האחרונים הנ"ל אין להתיר אלא היכא דאין בזה מלאכת אומן‪ ,‬ולזה כתב לבאר שהניגון עצמו‬
‫אינו מעשה אומן‪ ,‬ודו"ק]‪.‬‬

‫‪27‬‬
 ‫פרק ב' ‪ -‬טיפוח סיפוק וריקוד‬
‫א‪ .‬אסרו חכמים לטפח ולספק כף אל כף בשבת‪[ ,‬ובדברי הראשונים מצינו כמה דעות ופירושים מהו‬
‫'טיפוח' ומהו 'סיפוק'‪ ,‬וראה הערה‪ ,]1‬וכן אסרו חכמים לרקוד בשבת‪ ,‬גזירה שמא יבוא לעשות ולתקן כלי‬
‫שיר‪[ .2‬ולענין חובת מחאה במקומות שנהגו לרקוד‪ ,‬עי' הערה‪.]3‬‬

‫‪ 1‬בדברי הראשונים מצינו כמה וכמה דרכים בביאור החילוק בין טיפוח לסיפוק; א‪ .‬רש"י בעירובין (קד‪ .‬ד"ה לא‬
‫יטפח וד"ה יספוק) ביאר‪ ,‬שטיפוח היינו 'ידיו על לבו'‪ ,‬וסיפוק היינו 'כף אל כף'‪ .‬ב‪ .‬רש"י בביצה (לו‪ :‬ד"ה אין מטפחין)‬
‫פירש‪ ,‬ד'אין מטפחין ביד' ו'אין מספקין על ירך'‪ ,‬וכ"כ הטוש"ע (שלט‪,‬ג)‪[ ,‬והראשונים הביאו מקור לפירוש זה‬
‫מדכתיב (ירמיה לא‪,‬יח) 'ספקתי כף על ירך']; [ובמקו"א (שלח‪,‬ד) כתבו הטוש"ע היפך הדברים‪ ,‬שטיפוח הוא על‬
‫יריכו וסיפוק הוא כף אל כף‪ ,‬והב"ח (סי' שלט שם) כתב לייש ב הדברים‪ ,‬וז"ל‪ ,‬דבין מספקין ובין מטפחין כ"א‬
‫תרוייהו משמע‪ ,‬אלא דרך בנ"א להכות כף אל כף בתחילה‪ ,‬ואח"כ להכות כף על ירך או על לבו‪ ,‬ולפיכך בעירובין‬
‫דתני בברייתא ובלבד שלא יספק ולא יטפח‪ ,‬כיון דנקט ברישא 'ולא יספק'‪ ,‬פירש"י יספק כף אל כף יטפח ידו על‬
‫לבו‪ ,‬אבל בפרק משילין תנן איפכא‪ ,‬ולא מטפחין ולא מספקין‪ ,‬פירש"י ג"כ איפכא אין מטפחין בידים ואין מספקין‬
‫על ירך כו'‪ ,‬עכ"ל]‪ .‬ג‪ .‬בירושלמי (ביצה פ"ה מ"ב) מבו' ששניהם ענין אחד הוא‪ ,‬אלא שטיפוח הוא ברצונו וסיפוק‬
‫הוא מחמת כעסו‪ ,‬וכן הביאו רבינו חננאל (ביצה לו‪ ):‬והרי"ף (ביצה כ‪ .‬מדפי הרי"ף) מדברי הירושלמי‪ ,‬וכ"כ בספר‬
‫הערוך (ערך ספק)‪ ,‬וכן הביאו הרא"ש (ביצה פ"ה סימן ב') והטור (הל' יו"ט סימן תקכד) מדברי הירושלמי‪ ,‬ויעו"ש‬
‫בירושלמי [ובדברי הראשונים הנ"ל] שהביאו מקור לפירוש זה מדכתיב (במדבר כד‪,‬י) 'ויחר אף בלק ויספוק את‬
‫כפיו'; [ובביאור דעת רש" י ושאר ראשונים הנ"ל שלא פירשו החילוק בין 'טיפוח' ל'סיפוק' כדברי הירושלמי‪ ,‬כתב‬
‫בתוס' יו"ט (ביצה פ"ה מ"ב) בזה"ל‪ ,‬אכן נ"ל דבחינם נקט לדירושלמי כלל‪ ,‬דמהיכ"ת לחלק בין בחמתו לרצונו‪ ,‬וזה‬
‫נ"ל דקשיא לרש"י‪ ,‬ומשו"ה לא מפרש בבבלי כבירושלמי‪ ,‬אלא סמך לו אלישנייהו דקראי‪ ,‬ולכך תפס רש"י פירושו‬
‫ולא כמו בירושלמי ‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬אך הרש"ש (ביצה לו‪ ):‬כתב לדחות דברי התויו"ט‪ ,‬וז"ל‪ ,‬והתוס' יו"ט כתב ע"ז מהיכ"ת‬
‫לחלק בין בחמתו לרצונו‪ ,‬ואני אומר יש ויש‪ ,‬דהטעם דשמא יתקן כלי שיר לא שייך לבחמתו‪ ,‬ואשמעינן דלא פלוג‪,‬‬
‫עכ"ל ]‪ .‬ד‪ .‬בפיה"מ להרמב"ם (ביצה פ"ה מ"ב) ביאר‪ ,‬שטיפוח הוא ביד‪ ,‬וסיפוק הוא בכלי‪.‬‬
‫‪ 2‬מתני' ביצה (לו‪ ,):‬ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין כו'‪ ,‬כל אלו ביו"ט אמרו ק"ו בשבת‪ ,‬ע"כ‪ ,‬ובגמ' (שם)‬
‫מפרש טעם האיסור‪' ,‬גזירה שמא יתקן כלי שיר'‪ .‬וכן פסק הרמב"ם (פכ"ג מהל' שבת ה"ה)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬אין מספקין ולא‬
‫מרקדין ואין מטפחין בשבת גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬ולספק כלאחר יד מותר‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"ה בטוש"ע (שלט‪,‬ג)‪.‬‬
‫והנה עי' שו"ת מכתם לדוד (להג"ר דוד פארדו‪ ,‬או"ח ריש סימן יט) שכ' לבאר‪ ,‬דמ"ש בגמ' (ביצה שם) בטעם‬
‫איסור טיפוח וסיפוק וריקוד בשבת‪ ,‬גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬זה אינו אלא לדעת רבה (עירובין קד‪ ).‬דאין איסור‬
‫השמעת קול בשבת אלא בדרך שיר‪ ,‬וסבר רבה דהא"ט ד'גזירה שמא יתקן כלי שיר' היינו אף לענין איסור השמעת‬
‫קול בשבת‪ ,‬ומשו"ה לא אסר השמעת קול בשבת אלא בדרך שיר; אכן לדעת עולא (עירובין שם) דאיסור השמעת‬
‫קול בשבת היינו אף שלא בדרך שיר‪ ,‬בודאי צ"ל דטעם איסור השמעת קול היינו משום עצם הולדת הקול‪ ,‬וכשם‬
‫שאסרו חכמים להוליד ריח בשבת ה"נ אסרו להוליד קול בשבת‪ ,‬ולפ"ז הרי שאין אנו צריכים לטעמא ד'גזירה שמא‬
‫יתקן כלי שיר'‪ ,‬ואף בל"ז אסור משום שבשעה שמטפח ומספק ומרקד הרי הוא מוליד קול בשבת‪.‬‬
‫ולפ"ז כתב בשו"ת מכתם לדוד (שם‪ ,‬ד"ה ולפי דרכנו) לבאר דעת רוב רבותינו הרו"א‪ ,‬דנקטו הלכתא כרבה דאיסור‬
‫השמעת קול בשבת אינו אלא דרך שיר‪ ,‬והיינו משום דסתימת סוגי' דביצה משמע כדבריו‪ ,‬דפירשו טעם איסור‬
‫טיפוח וסיפוק וריקוד בשבת 'גזירה שמא יתקן כלי שיר'‪ ,‬והאי טעמא לא איצטריך אלא לרבה וכמשנ"ת‪ ,‬אבל לעולא‬
‫דהשמעת קול אסורה אף שלא בדר ך שיר‪ ,‬הרי שאף איסור טיפוח וסיפוק וריקוד בשבת טעמו משום הולדת קול‪,‬‬
‫וכיון דפשטא דגמ' כרבה נקטי' הלכתא כוותי'; וז"ל המכתם לדוד‪ ,‬ולפי דרכנו למדנו טעם נכון לסברת הרי"ף‬
‫והרמב"ם ורוה"פ‪ ,‬דשבקי לדעולא ופסקו כרבה דלא אסיר אלא קול של שיר‪ ,‬דמלבד ההוא טעמא דכתב הרי"ף‬
‫גופי' משום דאמוראי בתראי מתרצי אליבי'‪ ,‬עוד בה‪ ,‬דממ"ש סתמא דתלמודא אמתני' דאין מטפחין כו' גזירה שמא‬
‫יתקן כלי שיר‪ ,‬ולא קאמר משום אולודי קלא‪ ,‬ש"מ דסבר סתם תלמודא דלא כעולא‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫אכן כבר נתבאר לעיל ()‪ ,‬דמש"כ דלדעת עולא אף טעם איסור סיפוק וטיפוח וריקוד בשבת אינו אלא משום הולדת‬
‫קול‪[ ,‬דלפ"ז כתב דסוגי' דביצה לא אזלא כעולא]‪ ,‬דבריו אינם מוכרחים כלל‪ ,‬שהרי לפ"ז לא היה לנו לאסור ריקוד‬
‫אלא כשיש בו השמעת קול‪ ,‬ופשטות דברי הרו"א נראה דאף ריקוד שלנו אסור בכל גווני אע"פ שאין בו השמעת‬
‫קול‪[ ,‬ובמקומו () הארכנו]‪ ,‬ובפשטות י"ל דאף עולא מודה לטעמא דגזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬וסוגי' דביצה אזלא‬
‫שפיר אף לדעת רבה דצריכים אנו לטעם זה משום איסור ריקוד בשבת שאינו אלא גזירה שמא יתקן כלי שיר‪,‬‬
‫ודו"ק‪.‬‬
‫‪ 3‬גמ' ביצה (ל‪ ,).‬אמר לי' רבא בר בר חנין לאביי‪ ,‬תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין‪ ,‬והאידנא דקא חזינן‬
‫דעבדן הכי‪ ,‬ולא אמרינן להו ולא מידי‪ ,‬א"ל וליטעמיך כו'‪ ,‬אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו‬
‫מזידין‪ ,‬הכא נמי הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין‪ ,‬ע"כ‪ .‬אלא שהראשונים כתבו כמה וכמה‬

‫‪28‬‬
 ‫טיפוח וסיפוק‬

‫ב‪ .‬מותר לטפח ולספק כף אל כף בשינוי‪ ,‬כגון שמספק בידו האחת על גב חברתה‪[ ,‬ואע"פ שעושה כן‬
‫בדרך שיר]‪.4‬‬

‫סייגים וגדרים בזה‪ ,‬דלאו בכל גווני אמרי' שאין ל מחות ביד הנוהגים היתר בדבר האסור מן הדין מטעם דמוטב‬
‫שיהיו שוגגין‪ ,‬ונביא בזה תמצית דברי הרו"א הנוגעים לנידו"ד‪[ ,‬ועוד מצינו שנחלקו הראשונים בזה האם גם באיסור‬
‫דאו' ובאיסור המפורש בתורה אמרי' דמוטב שיהיו שוגגים‪ ,‬אך עכ"פ בנידו"ד איירינן באיסורים דרבנן‪ ,‬ואכמ"ל]‪.‬‬
‫א‪ .‬היכא שעוברים באיסור זה במזיד‪ ,‬צריך למחות אפי' מאה פעמים‪ ,‬אע"פ שידוע לנו שלא ישמעו למחאה זו‪.‬‬
‫כ"ה בתשו' רש"י (סימן כ')‪ ,‬ספר יראים (סימן רכג)‪ ,‬ריטב"א (ביצה ל‪ .‬ד"ה אלא‪ ,‬הנדמ"ח שבת נד‪ :‬ד"ה כל שיש)‪,‬‬
‫שיטמ"ק (ביצה ל‪ .‬ד"ה אלא) בשמו‪ ,‬סמ"ק (סימן קיב)‪ ,‬נמק"י (יבמות כא‪ :‬מדפי הרי"ף)‪ ,‬ועו"ר; [וז"ל ספר יראים‬
‫(שם)‪ ,‬אבל מזידין‪ ,‬אע"פ שאתה מרבה עונשו שחטא בהתראה‪ ,‬אין בכך כלום‪ ,‬וע"ז נאמר (ב"ק סט‪ ).‬הלעיטהו‬
‫לרשע וימות‪ ,‬עכ"ל; וז"ל הריטב"א (שבת שם)‪ ,‬כל שיש בידו למחות כו'‪ ,‬וליכא למימר בהא הנח להם לישראל‬
‫מוטב שיהיו שוגגים ואל יה יו מזידים‪ ,‬דהתם כשהדבר ידוע שעושים בשוגג‪ ,‬ולא כשעושים במזיד כי הכא‪ ,‬וכדאמרי'‬
‫בהדיא מוטב שיהיו 'שוגגים' ולא 'מזידים'‪ ,‬וזה פשוט‪ ,‬ותו לא מידי‪ ,‬עכ"ל]‪.‬‬
‫ב‪ .‬במקום ספק אם ישמעו ויקבלו התוכחה‪ ,‬יש למחות בידם‪ .‬כ"כ הרי"ף (ביצה טז‪ :‬מדפי הרי"ף)‪ ,‬תוס' (ב"ב ס‪:‬‬
‫ד"ה מוטב)‪ ,‬רא"ש (ביצה פ"ד סימן ב'‪ ,‬שו"ת כלל ו' סימן ג')‪ ,‬תשב"ץ (ח"ב סימן מז)‪[ ,‬יעו"ש לשונו‪ ,‬דדווקא במילתא‬
‫דידעינן דלא מקבלי מינן‪ ,‬אבל אי לא ידעינן אי מקבלי אי לא מקבלי‪ ,‬חייב למחות כו'‪ ,‬ואילו הנחנו בנ"א על מה‬
‫ששוגגים בכל יום היו מוסיפים שגגות‪ ,‬ותיפול התורה מעט מעט‪ ,‬ע כ"ל]‪ ,‬סמ"ק (סימן קיב)‪ ,‬הגה"מ (פ"ו מהל'‬
‫דעות אות ג')‪ ,‬שיטה מקובצת (ביצה ל‪ .‬ד"ה ולא) בשם הריטב"א‪ ,‬ועו"ר; וכ"כ המג"א (תרח‪,‬א) והמשנ"ב (תרח‪,‬ג)‬
‫ושא"פ‪.‬‬
‫ג‪ .‬כשחלק מן הציבור ישמעו בקולו וחלקם לא ישמעו בקולו‪ ,‬צריך למחות‪ .‬כן נראה ע"פ מש"כ התשב"ץ (ח"ב סימן‬
‫מז)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ונראה לי ג"כ‪ ,‬שזה לא נאמר אלא בדבר שכולם שוגגים כו'‪ ,‬אבל בדבר שמיעוטם שוגגים מצוה למחות‬
‫בידם‪ ,‬ואף אם יבואו להיות מזידים כו'‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬והובאו דבריו בחת"ס (ביצה ל‪ .‬ד"ה הנח) ובשעה"צ (תרח‪,‬ג); וכ"כ‬
‫מדנפשי' בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סימן לו)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וכן נראה פשוט‪ ,‬שאם יש שם גם מי שיקבלו‪ ,‬צריך לומר‬
‫להם שאסור‪ ,‬אף שידוע שאיזה מהם לא יקבלו ויהיו מזידין‪ ,‬דבשביל קלקול אלו שיעברו במזיד ויענשו כמזיד‪ ,‬אין‬
‫לקלקל לאלו שיקבלו‪ ,‬שהרי כשלא יודיעום יעברו בשוגג שהוא ג"כ איסור וקלקול כו'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ד‪ .‬דבר שאיסורו מפורסם לכל‪ ,‬יש למחות בידם‪ ,‬ולא אמרי' מוטב שיהיו שוגגים‪ .‬כן מבו' מדברי המאירי (ביצה ל‪.‬‬
‫ד"ה דבר)‪ ,‬יעו"ש שכ' בזה"ל‪ ,‬דבר שלא נכתב איסורו בתורה בהדי' אלא שחכמים הביאו איסורו מן התורה כגון‬
‫תוספת יוהכ"פ כו'‪ ,‬והוא מדברים שאין איסורם מפורסם להמון כו'‪ ,‬אין מוחין בידם כו'‪ ,‬הא כל שכתוב בתורה בהדי'‬
‫או שאיסור מפורסם לכל‪ ,‬ודאי מוחין בידם‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ה‪ .‬בדבר שעוברים עליו בפרהסי'‪ ,‬יש למחות בכל גווני‪ ,‬ואין אומרים מוטב שיהיו שוגגים‪ .‬כ"כ בשו"ת טוב טעם‬
‫ודעת (להגר"ש קלוגר‪ ,‬מהדו' תליתאה ח"ב סימן ז')‪ ,‬יעו"ש שכ' בזה"ל‪ ,‬אין לו דמיון למה דאמרי' בעלמא מוטב‬
‫שיהיו שוגגין‪ ,‬דהתם הכוונה באינו בפרסום‪ ,‬ואין חשש דנפיק מיני' חורבא דגם אחרים יעשו כן‪ ,‬ואין חשש רק לגוף‬
‫העושים‪ ,‬בזה לגבי נפשייהו שייך לומר מוטב שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין‪ ,‬אבל היכי דהוי דבר מפורסם‪ ,‬ואם יראו‬
‫אחרים שתלמידי חכמים שותקים יאמרו מדשתקו ולא מיחו מכלל דניחא להו‪ ,‬וילמדו לעשות כן‪ ,‬בזה חייבים‬
‫למחות‪ ,‬דבאחרים לא שייך לומר מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין‪ ,‬והדבר ברור בסברא‪ ,‬ואין לך בו אלא חידושו‪,‬‬
‫עכ"ל‪ ,‬ועוד שנה דבריו בהגהות חכמת שלמה (תרח‪,‬ב)‪ .‬וכן נראה בביאור מש"כ בספר חסידים (סימן רסב) בזה"ל‪,‬‬
‫ומה שאמרו הנח לישראל מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים‪ ,‬זהו במקום רשות‪ ,‬אבל בבית הכנסת לא‪ ,‬עכ"ל‪,‬‬
‫וע"ע יד מלאכי (כללי הדינים כלל שצב) שהביא דברי הס"ח‪.‬‬
‫ו‪ .‬עוד כתב בשיטמ"ק (ביצה ל‪ .‬ד"ה ולא) בשם הריטב"א‪ ,‬וז"ל‪ ,‬והעיד הריטב"א ז"ל בשם רב גדול מאשכנזים‪,‬‬
‫שהעיד בשם רבותיו הצרפתים‪ ,‬ובכללם ר"י והר"ם מרוטנבורק‪ ,‬שלא נאמרו דברים הללו [ד'מוטב שיהיו שוגגים']‬
‫אלא לדורותם‪ ,‬אבל בדור הזה שמקילים בכמה דברים‪ ,‬ראוי לעשות סייג לתורה‪ ,‬ואפי' בדרבנן מחינן וקנסינן להו‬
‫עד דלא ליעברו לא בשוגג ולא במזיד‪ ,‬ושכן הוא במדרש ירושלמי‪ ,‬והדבר נראה לי נכון‪ ,‬עכ"ל; ובמחצית השקל‬
‫(סי' תרח על מג"א סק"ג‪ ,‬בסו"ד) הביא דבריו‪ ,‬וכן בשו"ת כתב סופר (או"ח סימן נז) הביא דבריו‪ ,‬אך הוסיף בזה‬
‫בזה"ל‪ ,‬ופשיטא שאין בדברים כאלו לדיין ומורה ומרא דאתרא‪ ,‬אלא מה שעיניו רואות לפי המקום ולפי הזמן‪,‬‬
‫עכ"ל‪.‬‬
‫‪ 4‬הנה בירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב) מבו' שנחלקו אמוראים בדי"ז‪ ,‬דאיתא התם בזה"ל‪ ,‬דאמר רבי יונה‪ ,‬אית הוה‬
‫סבין ביומינן והוון מטפחין לאחורי ידיהון בשבתא כו'‪ ,‬רבי הוה מסב לר"ש בריה והוון מטפחין לאחורי ידיהון‬
‫בשבתא‪ ,‬עבר ר"מ ושמע קלהון‪ ,‬אמר רבותינו הותרה השבת‪ ,‬שמע רבי קלי' אמר מי הוא זה שבא לרדותינו בתוך‬
‫ביתינו כו'‪ ,‬שמע ר"מ קליה וערק כו'‪ ,‬ע"כ‪ ,‬והרי שלדעת רבי ור' יונה הותר לטפח בשינוי כלאחר יד‪ ,‬ולדעת ר"מ‬
‫אף בכהא"ג הר"ז בכלל איסור טיפוח בשבת‪.‬‬

‫‪29‬‬
 ‫ג‪ .‬אף טיפוח וסיפוק מחמת כעס או מחמת אבל‪ ,‬הרי הוא בכלל האיסור‪ ,‬ועי' הערה‪.5‬‬

‫ריקוד‬

‫והרמב"ם (פכ"ג מהל' שבת ה"ה) פסק דשרי לספק ולטפח כל אחר יד‪ ,‬וז"ל‪ ,‬אין מספקין ולא מרקדין ואין מטפחין‬
‫בשבת גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬ולספק כלאחר יד מותר‪ ,‬עכ"ל; וכתב הכס"מ (על הרמב"ם שם)‪ ,‬דאע"ג דלדעת‬
‫ר"מ אסור לטפח ולספק אפי' כלאחר יד‪ ,‬מכ"מ נקטי' הלכתא כדעת רבי יונה ורבי דבתראה הוא; עוד הביא הכס"מ‬
‫מדברי הסמ"ג (לא וין עה ד"ה תנן בפרק משילין) טעם נוסף דנקטי' הלכתא כרבי ור' יונה דלא כר"מ‪' ,‬משום דהוו‬
‫שכיחי רבים גביה [‪-‬דרבי]‪ ,‬ומחדדן שמעתתיה'‪ .‬ועוד הוסיף הכס"מ‪ ,‬דיש לפרש דאף ר"מ מודה דשרי לספק ולטפח‬
‫כלאחר יד‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואיכא למימר עוד‪ ,‬דאפילו ר"מ שרי לטפח כלאחר יד‪ ,‬ולא אמר רבותינו הותרה שבת אלא משום‬
‫דסבר דהוו מטפחין כדרכם‪ ,‬והיינו דכי א"ל רבי מי זה בא לרדותנו בתוך ביתינו ערק ר"מ‪ ,‬דכיון דאהדר לי' הכי‪,‬‬
‫ידע ר"מ דכלאחר יד הוו עבדי דשרי‪ ,‬וערק מכיסופא דאיגלאי מילתא דאוכחינהו שלא כדין‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"ה בשו"ע‬
‫(שלט‪,‬ג)‪ ,‬ד'לספק כלאחר יד מותר'‪[ ,‬וכן הסכמת שא"פ‪ ,‬עי' לבוש (שלט‪,‬ג) וחיי"א (כלל מד סי"ט) ושועה"ר (שלט‪,‬ב)‬
‫ועו"פ]‪.‬‬
‫והנה בפשטות היה נראה‪ ,‬שאין מקום להיתר זה לטפח ולספק כלאחר יד‪ ,‬אלא לדעת רבה דכל עיקר איסור טיפוח‬
‫וסיפוק אינו אלא משום גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬ובכהא"ג לא שכיח שיבוא לתקן כלי שיר ולא גזרו בו‪ ,‬אבל לדעת‬
‫עולא שאיסורו משום הולדת קול‪ ,‬צ"ע מה לי אם עושה כן כדרכו או שעושה כן בשינוי; ובדברי כמה אחרונים‪,‬‬
‫[תוספת שבת (סי' שלח סוף סק"ז)‪ ,‬ביאור הלכה (שלח‪,‬א ד"ה אבל להקיש)‪ ,‬ועו"א] מבו' שהבינו בפשיטות‪ ,‬דאף‬
‫לדעת עולא ולהכרעת רבינו חננאל והגר"א כדעה זו‪[ ,‬וכמשנ"ת לעיל ()]‪ ,‬מכ"מ מותר לספק או להקיד על הדלת‬
‫כלאחר יד‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫‪ 5‬הנה לעיל () נתבאר מדברי הראשונים‪ ,‬ביאור ענין 'טיפוח' ו'סיפוק' והחילוק ביניהם‪ ,‬ונתבאר מדברי הירושלמי‪,‬‬
‫ד'טיפוח' היינו לרצונו ו'סיפוק' היינו מחמת כעסו‪ ,‬ויעו"ש מדברי כמה מגדולי הראשונים [רבינו חננאל‪ ,‬רי"ף‪ ,‬ספר‬
‫הערוך‪ ,‬רא"ש‪ ,‬טור] שהעתיקו דברי הירושלמי‪[ ,‬ויעו"ש עוד מדברי התוס' יו"ט‪ ,‬שאף הראשונים שכתבו לפרש‬
‫החילוק בין 'טיפוח ל'סיפוק' באופ"א‪ ,‬היינו משום דס"ל שדבר פשוט הוא שאין לחלק בין טיפוח לרצונו ובין מחמת‬
‫כעסו]‪ ,‬ולפ"ז הרי שאסרו חכמים למחות כפיו בשבת אפי' מתוך כעס‪.‬‬
‫ועוד מצינו בדברי רש"י (ביצה ל‪ .‬ד"ה אין מטפחין) שכ'‪ ,‬ש'טיפוח' הוא 'משום שמחה או משום אבל'‪ ,‬ובדברי רש"י‬
‫במקו"א (שבת קמח‪ :‬ד"ה אין מספקין) מבו' נמי ד'טיפוח' הוא 'משום אבל'‪ ,‬ולא הזכיר כלל ענין שמחה בזה‪[ ,‬וע"ע‬
‫תוס' (ביצה שם ד"ה אין מטפ חין‪ ,‬שבת שם ד"ה לא מספקין) מש"כ להקשות עוד על פירש"י‪ ,‬אך כתב בשעה"צ‬
‫(שלט‪,‬ד) דאף התוס' מודו לעיקר דברי רש"י‪ ,‬דאף טיפוח וסיפוק משום אבל הרי הוא בכלל איסור טיפוח וסיפוק‬
‫בשבת גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬יעו"ש]‪.‬‬
‫וכן מבו' להלכה בדברי הפוסקים‪ ,‬דאף טיפוח וסיפוק שאינם באים מחמת שמחה אלא מחמת אבל או מחמת כעס‪,‬‬
‫הרי הם בכלל איסור טיפוח וסיפוק בשבת‪ ,‬וכ"כ בשועה"ר (שלט‪,‬ב)‪[ ,‬אך לא הזכיר אלא לענין אבל‪ ,‬ולא לענין‬
‫כעס]‪ ,‬וז"ל‪ ,‬אין מספקין כף על ירך‪ ,‬ואין מטפחין כף אל כף‪ ,‬בין לשמחה אפי' לנישואין‪ ,‬בין לאבל‪ ,‬גזירה שמא יתקן‬
‫כלי שיר לשו רר או לקונן‪ ,‬עכ"ל; וכ"כ המשנ"ב (שלט‪,‬ז)‪[ ,‬וכתב להדי' לאסור בזה בין לענין אבל ובין לענין כעס]‪,‬‬
‫וז"ל‪ ,‬אין מטפחין‪ ,‬בין באבלו ובחמתו לעורר הצער‪ ,‬ובין מחמת שמחה‪ ,‬וכולם משום גזירה שמא יתקן כלי שיר‬
‫לעורר האבל או השמחה‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫והנה לפ"ז לכאו' יש לחדש‪ ,‬דאף טיפוח וסי פוק שאינם אלא להקיץ את הישנים וכיו"ב‪ ,‬הרי הם בכלל איסור זה‪,‬‬
‫דאף שלדעת רוה"פ אין בזה משום איסור השמעת קול לפי שאינו דרך שיר‪ ,‬וכמשנ"ת לעיל ()‪ ,‬מכ"מ הא קמן‬
‫דטיפוח וס יפוק אסרו חכמים אף שלא בדרך שיר; אכן מפשטות סוגי' דעירובין (קד‪ ).‬נראה‪ ,‬דאי נקטי' כדעת רבה‬
‫דלא אסרו חכמים השמעת קול אלא בדרך שיר‪ ,‬הרי שאין איסור אף בטיפוח וסיפוק כל היכא שאינו דרך שיר‪,‬‬
‫וכגון כדי להבריח העופות וכיו"ב ‪ ,‬וכן מבו' מדברי המחבר (שלח‪,‬ד) שאינו אסור לטפח ולספק כף אל כף כדי‬
‫להבריח העופות‪ ,‬אלא משום גזירה שמא יטול צרור לזרוק עליהם‪ ,‬אך אין איסור בעצם הטיפוח והסיפוק לפי שאינו‬
‫דרך שיר‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫ובאמת כבר העירו האחרונים בעיקר די"ז [דטיפוח וסיפוק אסורים אף מחמת כעס או מחמת אבל]‪ ,‬דהנה נתבאר‬
‫לעיל () דמדברי הירושלמי מבו' דנקטי' הלכתא כעולא‪ ,‬דהשמעת קול אסורה אף שלא בדרך שיר‪ ,‬ולפ"ז אתי‬
‫שפיר נמי דברי הירושלמי הנ"ל‪ ,‬דאף טיפוח וסיפוק שאינו מחמת שמחה אלא מחמת כעס‪ ,‬הרי הוא בכלל גזירה‬
‫זו‪ ,‬אך לדעת רוב הראשונים דלעיל () דלא פסקינן הלכתא כדברי הירושלמי‪ ,‬ונקטי' דאין האיסור אלא בהשמעת‬
‫קול בדרך שיר בלבד‪ ,‬יל"ע מא"ט הביאו הראשונים הנ"ל דברי הירושלמי לאסור טיפוח וסיפוק אפי' מחמת אבל;‬
‫וכ"כ בשעה"צ (שלט‪,‬ה) להקשות בזה‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וצריך עיון‪ ,‬דאפי' נימא דבעי לקלא כגון להשמיע צערו לרבים‪ ,‬הא‬
‫מכ"מ אינו דרך שיר‪ ,‬ואמאי אסור לדעת הרי"ף והרא"ש [דלעיל ()] דמקילין בזה‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וכן הקשה הרש"ש (ביצה‬
‫לו‪ ):‬בזה"ל‪ ,‬ואי קשיא הא קשיא‪ ,‬דהרי"ף והרא"ש בשלהי עירובין הביאו הירושלמי דאוסר כל משמיעי קול ודחוהו‬
‫מהלכה מפני גמרתנו‪ ,‬דאמר רבה לא אמרו אלא קול של שיר‪ ,‬וא"כ בחמתו נמי לישתרי‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫‪30‬‬
‫ד‪ .‬אף 'ריקוד' במעגל וכיו"ב כנהוג בזמנינו הרי הוא בכלל האיסור‪[ ,‬ואין מקור ברור כלל לדברי המקילים‬
‫בזה]‪.6‬‬

‫‪ 6‬א‪ .‬הנה בירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב) איתא‪ ,‬ולא מרקדין‪ ,‬ר' ירמיה ר' זעירא בשם רב חונה‪' ,‬קיפוץ' עוקר שתי‬
‫רגליו כאחת‪' ,‬ריקוד' עוקר אחת ומניח אחת‪ ,‬ע"כ‪[ ,‬ובפני משה (שם) כ' בזה"ל‪ ,‬קיפוץ נקרא אם עוקר שתי רגליו‬
‫כאחת וקופץ‪ ,‬וריקוד נקרא בעוקר אחת ומניח אחת כ דרך המרקדין בבית משתאות‪ ,‬עכ"ל]‪ .‬ורבים מרבותינו‬
‫הראשונים העתיקו דברי הירושלמי‪ ,‬וכ"ה בפי' רבינו חננאל (ביצה לו‪ ,):‬ראבי"ה (הל' יו"ט סי' תשצו)‪ ,‬פסקי רבינו‬
‫אביגדור הצרפתי (מבעלי התוס'‪ ,‬פרשת ויקהל ד"ה לא מספקין)‪ ,‬הגהות אשר"י (ביצה פ"ה סימן ב')‪ ,‬ועו"ר; וכן‬
‫רבים מ גדולי האחרונים העתיקו דברי הירושלמי‪ ,‬וכ"ה בים של שלמה (ביצה פ"ה סימן ו')‪ ,‬ועו"א‪.‬‬
‫ויש שהבינו דברי הירושלמי‪ ,‬ד'קיפוץ' היינו שעוקר ב' רגליו כאחת‪ ,‬ו'ריקוד' היינו שעוקר רגלו השניה קודם שמניח‬
‫רגלו הראשונה‪ ,‬אך ישנו זמן מועט שב' רגליו נמצאות יחד באויר‪[ ,‬ועיקר דיוקם מדאמרי' 'עוקר אחת' תחילה‬
‫ואח"כ 'מניח אחת'‪ ,‬והרי שאינו מניח הראשונה עד שתהא השני' באויר]‪ ,‬ועפ"ז כתבו להתיר לרקוד בשבת ביו"ט‬
‫במעגל באופן שיזהר שלא יעקור רגלו השניה קודם שיניח רגלו הראשונה על הקרקע‪ ,‬ודב"ז אינו בכלל 'ריקוד'‬
‫שאסרו חכמים; וכעי"ז כ' בתורת שבת (שלט‪,‬ב) בישוב מנהג העולם שאין נזהרים שלא לרקוד בשבת‪ ,‬וז"ל‪,‬‬
‫והעיקר שאין זה ריקוד גמור הנאסר‪ ,‬כדאמרי' בירושלמי פ"ה דביצה (שם) ריקוד עוקר אחת ומניח אחת‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫אך הנה בספר האגודה (ביצה סימן נה) העתיק דברי הירושלמי‪ ,‬ד'ריקוד עוקר רגלו אחת‪ ,‬קיפוץ עוקר שתי רגליו'‪,‬‬
‫ולא הזכיר הגדר הנ"ל שאינו 'מניח אחת' אלא אחר שעקר רגלו השניה‪ ,‬ולפ"ז הרי שאין להביא מקור מדברי‬
‫הירושלמי‪ ,‬דכל שאינו עוקר רגלו השניה קודם שמניח הראשונה אינו בכלל 'ריקוד' שאסרו חכמים‪.‬‬
‫והאמת יורה דרכו שאינו מוכרח כלל לפרש בדברי הירושלמי‪ ,‬ד'ריקוד' האסור אינו אלא היכא שעוקר רגלו השניה‬
‫קודם שיניח רגלו הראשונה על הארץ‪ ,‬שהרי אין כוונת הירושלמי אלא לבאר החילוק בין 'ריקוד' ל'קיפוץ'‪ ,‬ולזה‬
‫ביארו בירושלמי ד'קיפוץ' היינו בעקירת ב' רגליו‪ ,‬באופן שב' רגליו עושות התנועות יחד‪[ ,‬ואף אם אינו עוקר שתיהם‬
‫ומניח שתיהם באותו הרגע מ מש‪ ,‬מכ"מ הרי שתי רגליו שותפות ב'קיפוץ' זה]‪ ,‬ו'ריקוד' היינו שעוקר כל אחת מרגליו‬
‫בפני עצמה‪ ,‬ועוקר רגל אחת ומניחה‪[ ,‬ושוב עוקר רגלו השניה ומניחה]‪ ,‬ואף 'ריקוד' זה הרי הוא בכלל 'ריקוד'‬
‫שאסרו חכמים בשבת גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬ולא מצאתי הכרח כלל לפרש דברי הירושלמי ד'עוקר אחת' היינו‬
‫שעוקר רגלו השניה קודם שמניח רגלו הראשונה על הקרקע‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫ומדברי התויו"ט נראה ג"כ שהבין בדברי הירושלמי כמשנ"ת‪ ,‬ד'ריקוד' היינו שעוקר כל אחת מרגליו בפני עצמה‬
‫ולא ב' רגליו ביחד; דהנה בירושלמי מבו' החילוק בין 'קיפוץ' ל'ריקוד'‪ ,‬אך לא נתבאר להדי' האם אף 'קיפוץ' הרי‬
‫הוא בכלל האיסור‪ ,‬ואין כוונת הירושלמי אלא לבאר החילוק ביניהם‪[ ,‬והא דלא תנן להדי' במתני' דאף 'קיפוץ' אסור‬
‫בשבת‪ ,‬י"ל דס"ל להירושלמי דכש"כ הוא מ'ריקוד'‪ ,‬וצ"ע]‪ ,‬או שמא לא אסרו חכמים בשבת כי אם 'ריקוד' בלבד‪,‬‬
‫ומשום שיש לחוש שעי"ז יבוא לתק ן כלי שיר‪ ,‬אבל 'קיפוץ' אינו בכלל האיסור; ועי' תוס' יו"ט (ביצה פ"ה מ"ב ד"ה‬
‫ולא מספקין) שהביא דברי הירושלמי‪ ,‬ונראה שהבין בפשיטות דתרוייהו אסירי‪ ,‬וז"ל‪ ,‬לא חש לי' רש"י לפרשו‬
‫במשנתנו [‪-‬דאף 'קיפוץ' הרי הוא בכלל האיסור] ‪ ,‬דכיון דעוקר אחת ומניח אחת אסור כש"כ בשתים‪ ,‬וכיון דלענין‬
‫דינא אין צורך‪ ,‬לכך לא כתב שום פירוש על 'אין מרקדין'‪ ,‬עכ"ל; והנה אי נימא ד'עוקר אחת ומניח אחת' היינו דווקא‬
‫היכא שמניח הראשונה אחר שעקר רגלו השניה‪ ,‬צ"ב מה כש"כ יש ב'קיפוץ' שעוקר ב' רגליו כאחת‪ ,‬ומדוע בזה‬
‫יש לחוש יותר שיבוא לידי עשיית כלי שיר‪ ,‬אכ ן למשנ"ת ש'ריקוד' היינו אף היכא שאינו עוקר אלא רגלו אחת‬
‫ומניחה‪ ,‬ורגלו השניה מונחת על הארץ בלא תנועה כלל‪ ,‬בודאי כש"כ הוא שאף 'קיפוץ' [דהיינו בב' רגליו] הרי הוא‬
‫בכלל האיסור‪ ,‬וזהו שכ' התויו"ט שלא הוצרך רש"י לפרש כן‪ ,‬משום דכיון ש'ריקוד' ברגל אחת אסור כש"כ 'קיפוץ'‬
‫דהיינו בב' רגליו‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫ועוד נראה להוסיף בזה‪ ,‬דהנה מצינו בכמה מקומות לשון כעי"ז ד'עוקר אחת ומניח אחת'‪ ,‬וכגון בשבת (קכח‪):‬‬
‫האשה מדדה את בנה‪ ,‬א"ר יהודה אימתי בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת‪ ,‬ושם בודאי מניח רגלו הראשונה‬
‫קודם שעוקר רגלו השניה‪ ,‬והרי שאף לשון הירושלמי בנידו"ד 'עוקר אחת ומניח אחת'‪ ,‬אין הכרח כלל לפרשו‬
‫דהיינו שעוקר רגלו השניה קודם שמניח רגלו הראשונה על הקרקע‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫ובס' שער המועדים (ספטימוס‪ ,‬ספיה"ע פ"ד הערה י') הוסיף עוד להוכיח לזה ממש"כ הגר"א (שיר השירים פ"ב‬
‫פ"ח) על הפסוק 'מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות'‪ ,‬וז"ל הגר"א‪ ,‬והחילוק שבין דילוג לקיפוץ מפורש בירושלמי‪,‬‬
‫[ובפשטות נראה דכוונתו לירושלמי דביצה הנ"ל‪ ,‬ולא מצינו בירושלמי במקו"א דמיירי להדי' לענין דילוג וקיפוץ]‪,‬‬
‫ש'דילוג' הוא ברגל אחת פסיעה רחבה‪ ,‬ו'קיפוץ' הוא בשתי רגלים יחד‪ ,‬ולכן נאמר אצל ההרים 'מדלג'‪ ,‬שהם חדים‬
‫ואינם רחבים בשטחיותיהם‪ ,‬ויכולים לדלג עליהם בפסיעה רחבה ברגל אחת‪ ,‬אבל גבעות הם רחבים‪ ,‬ואינו יכול‬
‫לדלג עליהם אלא 'לקפוץ' בשתי רגלים יחד בכח גדול‪ ,‬לכן אמר לשון 'קיפוץ'‪ ,‬עכ"ל; ומדברי הגר"א נראה שהבין‬
‫ש'דילוג' ו'ריקוד' ענין אחד הוא‪ ,‬והרי ש'ריקוד' אינו ענין כלל לעקירת רגלו השניה מן הקרקע קודם הנחת רגלו‬
‫הראשונה‪ ,‬אלא שעניינו עקירת רגל אחת‪ ,‬ואינו כ'קיפוץ' שעניינו בעקירת ב' רגלים יחד‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬

‫‪31‬‬
‫ה‪ .‬יש מי שכתב לחדש‪ ,‬שלא אסרו חכמים ריקוד בשבת‪ ,‬אלא ב'ריקוד' שיש בו השמעת קול‪ ,‬ואין דבריו‬
‫נראים עיקר לסמוך עליהם למעשה‪.7‬‬

‫[ועוד יש להביא בזה מתני' דאהלות (פ"ח מ"ה)‪ ,‬והדולג ממקום למקום‪ ,‬והקופץ ממקום למקום‪ ,‬וכתבו הרמב"ם‬
‫(פיה"מ שם) והרא"ש (פיה"מ שם)‪' ,‬דולג' שיהיה רגלו אחת קיימת בארץ‪ ,‬וידלג בשניה למקום אחר‪ ,‬ו'קופץ' הוא‬
‫שיסיר ב' רגליו יחד מהארץ ויקפוץ למקום אחר‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וכמשנ"ת דב'דילוג' [ו'ריקוד'] לא"ד הוא שיעקור רגלו השניה‬
‫קודם שיניח רגלו הראשונה‪ ,‬וע"ע פי' הר"ש (אהלות שם) ומש"כ על דבריו בארוכה בס' סדרי טהרות (אהלות‬
‫שם)]‪.‬‬
‫וביותר יש להוכיח מסתימת דברי הראשונים בדי"ז‪ ,‬שהרי רבים מרבותינו הראשונים הביאו דברי הירושלמי בביצה‬
‫(שם) גבי כמה וכמה פרטי דינים בסוגי' זו‪ ,‬והשמיטו ביאור הענין הנ"ל ד'ריקוד' היינו עוקר אחת ומניח אחת‬
‫ו'קיפוץ' היינו כשעוקר ב' רגליו כאחת‪ ,‬ונראה דס"ל דאין כוונת הירושלמי לאפוקי 'ריקוד' כל שהוא שאינו בכלל‬
‫האיסור‪ ,‬אלא כל שדרך בנ"א לרקד באופן זה הרי הוא בכלל גזירת חכמים שאין מרקדין בשבת‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫ב‪ .‬בערוך השולחן (שלט‪,‬ט) כתב בזה"ל‪ ,‬ולענ"ד נראה טעם פשוט‪ ,‬דסיפוק וריקוד שלנו לא נאסרה מעולם‪ ,‬דבזמן‬
‫חז"ל היה זה בעת שמזמרים בכלי שיר‪ ,‬והיו מטפחים ומספקים ומרקדים ע"פ סדר השיר‪ ,‬וכן משמע בירושלמי‪,‬‬
‫אבל עכשיו אין זה כלל בעת שמזמרים בכלי שיר‪ ,‬אלא בעת ששוררים בפה שירי שמחה מטפחים כף אל כף‬
‫טיפוח בעלמא‪ ,‬ולא ע"פ סדרי השיר‪ ,‬והך דסיפוק כף על ירך לא נודע לנו כלל‪ ,‬וגם הריקוד בעת השמחה אינו‬
‫כריקוד שלהם בסדר כריקודי נשים‪ ,‬אלא מרקדים בלא סדרים‪ ,‬ואין כאן גדר שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬דאין להם שייכות‬
‫זה לזה כלל‪ ,‬ולא ע"ז גזרו חכמים; ולכן גם בשמחת תורה שמרקדים ומטפחים לפני הס"ת‪ ,‬וי"א הטעם דלכבוד‬
‫התורה מותר לרקד‪ ,‬וקשה בעיני לבטל שבות דרבנן מפני זה‪ ,‬אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר‪ ,‬דאין זה הריקוד‬
‫והטיפוח שאסרו חכמים‪ ,‬וכמה פעמים ראינו שגדולים מטפחים בידם בעת שמחה כו'‪ ,‬עכ"ל‪[ .‬עוד ע"ד דברי‬
‫הערוה"ש‪ ,‬ראה בס' מנחת קנאות (למהר"צ חיות‪ ,‬נדפס בס' כל כתבי מהר"צ חיות ח"ב עמ' תתקצ) בזה"ל‪ ,‬וגזרו‬
‫אף על טיפוח וריקוד‪ ,‬משום שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬דהריקודים והמחולות יסבבו בכל עת שיבואו המנגנים עם כלי‬
‫שיר‪ ,‬ושניהם יתהוו תמיד בבת אחת‪ ,‬ואם יתירו הריקודים יבואו המנגנים ויתקנו כלי השיר בידם‪ ,‬עכ"ל]‪.‬‬
‫אכן לכאו' דברי הערוה"ש מוקשים‪ ,‬דמהו שכ' שאין שייכות כלל בין הריקודים ובין השירים‪ ,‬והלא בודאי בלא‬
‫השירים לא היו רוקדים כלל‪ ,‬ובלא הריקודים הרי שלא היתה שמחה גדולה כ"כ בשירים בלבד‪ ,‬וע"י הריקודים‬
‫מרבים השמחה‪ ,‬וי ש לחוש שמחמת ריבוי השמחה [ע"י הריקודים] יבואו לתקן כלי שיר כדי להרבות השמחה עוד‬
‫יותר‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫ג‪ .‬ומענין לענין באותו הענין יש להוסיף עוד בזה‪ ,‬דהנה דעת רבים מרבותינו הרו"א שאין מברכים ברכת הלבנה‬
‫בשבת‪ ,‬והאריכו ליתן כמה וכמה טעמים לדבר‪[ ,‬ובמקומו () הארכנו]‪ ,‬ובשעה"צ (תכו‪,‬יב) כתב לחדש טעם נוסף‬
‫בזה‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וע"פ פשוטו י"ל‪ ,‬משום דעושים את המצוה בשמחה ורגיל לבוא לידי ריקודין‪ ,‬וכמו דמשמע אח"כ בהג"ה‬
‫(תכו‪,‬ב)‪ ,‬וזה איסור בשבת‪ ,‬ואף דריקודין של מצוה התירו וכמו בשמחת תורה‪ ,‬שאני התם דא"א לדחות היום‪,‬‬
‫משא"כ הכא דאפשר לעשות המצוה מקודם השבת או לדחות לאחר השבת‪ ,‬עכ"ל; והנה כבר הארכנו לבאר‬
‫במקו"א ()‪ ,‬דמש"כ הרמ"א [ומקור דבריו מדברי הרוקח (פירושי התפילה אות קח‪ ,‬בנדמ"ח עמ' תרה) וספר‬
‫המנהגות (להרא"ש מלוניל‪ ,‬הלכות ר"ח דף לה ע"ב) ועו"ר] דנוהגים לעשות ריקודים לאחר ברכת הלבנה דוגמת‬
‫שמחת נישוא ין‪ ,‬אין כוונתו למה שנהגו לרקוד לאחר סיום אמירת כל סדר הפסוקים‪ ,‬אלא למנהג הקדום המוזכר‬
‫במסכת סופרים (פרק כ' ה"א)‪ ,‬שמיד אחר הברכה [ואמירת 'ברוך יוצרך']‪ ,‬נהגו לרקוד ג' רקידות ולומר ג' פעמים‬
‫'כשם שאני רוקד' וכו'‪ ,‬וכוונת הראשונים והרמ"א הנ"ל‪ ,‬דאמירת 'כשם שאני רוקד' אינו טעם לעצם הריקוד‪ ,‬אלא‬
‫תוספת לרמז בעלמא‪ ,‬אך עיקר טעם ג' רקידות אלו הוא כדי להראות השמחה בקיום מצוה זו שהיא כהקבלת פני‬
‫השכינה; והנה ג' רקידות אלו אינם בדרך ריקוד גמור‪ ,‬וכמבו' בדברי השל"ה (שער האותיות אות ק' ערך קדושה‬
‫אות מ') ועו"פ ש'יסמוך על אצבעות רגליו וירקוד'‪ ,‬וכן המנהג‪[ ,‬וכשם שנוהגים באמירת קדושה להגביה הרגליים‬
‫מעט]‪ ,‬ו'ריקוד' מועט זה בודאי אינו בכלל ריקוד שאסרו חכמים בשבת‪ ,‬וצ"ע בדברי המשנ"ב הנ"ל דמהא"ט אין‬
‫מברכים ברכת הלבנה בשבת ויו"ט‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫‪ 7‬א‪ .‬הנה יש מי שכתב לחדש‪ ,‬שלא אסרו חכמים הריקוד בשבת‪ ,‬אלא בריקוד שיש בו השמעת קול‪ ,‬ודומי' דטיפוח‬
‫וסיפוק שיש בהם השמעת קול‪ ,‬אך ריקוד שאין בו השמעת קול‪ ,‬לא גזרו בו חכמים‪ ,‬לפי שאין לחוש בו כ"כ שמא‬
‫יבוא לתקן כלי שיר‪.‬‬
‫ובס' הלכות שבת בשבת (חלק ב' פרק יח הערה ‪ ) 29‬כתב להוכיח כן מדברי הסמ"ג (לאוין עה‪ ,‬ד"ה תנן בפרק‬
‫משילין)‪ ,‬יעו"ש שכ' הסמ"ג בזה"ל‪ ,‬ופירש רבינו שלמה (ביצה ל‪ ,).‬מטפחין יד על יד‪ ,‬מספקין כף על ירך‪ ,‬ובירושלמי‬
‫(ביצה פ"ה ה"ב) לא משמע כן‪ ,‬דקאמר עלה‪ ,‬לא מספקין סיפוק שהוא מחמתו‪ ,‬כמו דאת אמר (במדבר כד‪,‬ט) ויחר‬
‫אף בלק אל בלעם ויספוק כפיו‪ ,‬ולא מטפחין טיפוח שהוא לרצונו‪ ,‬משמע דשניהם יד על יד אלא שזה מחמתו וזה‬
‫לרצונו‪' ,‬וכיון דעושין להשמעת קול גזרינן שמא יתקן כלי שיר'‪ ,‬מיהו כפירוש רבינו שלמה נמי אשכחן קרא דכתיב‬
‫(ירמיה לא‪,‬ח) ספקתי ידי על ירך‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬

‫‪32‬‬
‫אכן לא נתבאר כלל בדברי הסמ"ג שעושים כן להשמעת קול‪ ,‬אלא לענין טיפוח וסיפוק‪ ,‬ושניהם אינם מרבים‬
‫שמחה באופן שיש לחוש שעי"ז יבוא לידי תיקון ועשיית כלי שיר‪ ,‬אא"כ יש בהם השמעת קול‪ ,‬אך לענין ריקוד‬
‫שפיר י"ל‪ ,‬שאף מצד עצמו בלא השמעת קול הרי הוא דבר הגורם לשמחה‪ ,‬ויש לחוש שיבוא עי"ז לעשות כלי שיר‪,‬‬
‫ולענין זה לא נתבאר כלל בדברי הסמ"ג דאינו אסור אלא ע"י השמעת קול‪.‬‬
‫עוד כתב בס' הלכות שבת בשבת (שם) להוכיח לדבריו‪ ,‬דהנה בעירובין (קד‪ ).‬אמרי'‪ ,‬המשמר פירותיו מפני העופות‬
‫ודלועין מפני החיה‪ ,‬משמר כדרכו בשבת‪ ,‬ובלבד שלא יספק ולא יטפח ולא ירקד כדרך שהם עושים בחול‪ ,‬ע"כ‪,‬‬
‫ופירש"י בזה"ל‪ ,‬לא יטפח ידיו על לבו‪ ,‬לא יס פוק כף אל כף‪ ,‬לא ירקד ברגל‪ ,‬להשמיע קול להבעית העופות‪ ,‬עכ"ל‪,‬‬
‫ומדברי רש"י נראה דאיכא השמעת קול אף ב'ריקוד'‪ .‬אכן בפשטות נראה‪ ,‬דאף אם כנים הדברים דכוונת רש"י‬
‫שהברחת העופות נעשית ע"י השמעת קול ולא ע"י עצם הריקוד‪ ,‬מכ"מ בודאי אין להוכיח דעיקר ענין ה'ריקוד' הרי‬
‫הו א בהשמעת קול‪ ,‬ותיבת 'ריקוד' בכל דוכתי הרי היא על עצם תנועות הגוף וכיו"ב‪[ ,‬ולשם דוגמא יש להביא מש"כ‬
‫השל"ה (שער האותיות אות ק' ערך קדושה אות מ') ועו"פ גבי קידוש לבנה‪ ,‬שבעת אמירת 'כשם שאני רוקד' יש‬
‫להרים כפות רגליו מעט כדרך שעושים באמירת קדושה‪ ,‬וזהו ה'ריקוד' האמור בזה‪ ,‬ובודאי שאין בזה השמעת‬
‫קול כלל]‪ ,‬ושוב י"ל ש'ריקוד' שאסרו חכמים בשבת היינו אף ריקוד בסתמא בלא השמעת קול‪ ,‬וק"ל‪.‬‬
‫ב‪ .‬והנה לכאו' יש להביא מקור מדברי הראשונים לדעה מחודשת זו‪ ,‬והוא ממש"כ בס' צרור החיים (דרך שלישי‬
‫סימן יז) בזה"ל‪ ,‬אבל הבחורות המספקות והמטפחות והמרקדות אסור‪ ,‬משום שמשמיעות קול בשיר‪ ,‬ואיכא גזירה‬
‫שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬אך לא מצאתי לו חבר בחידוש זה‪ ,‬ומסתימת דברי שאר רבותינו הרו"א נראה בפשטות‬
‫שאין חילוק בדבר‪ ,‬וכל שהוא בכלל 'ריקוד' הרי הוא בכלל גזירת חכמים שאין מרקדין בשבת‪.‬‬
‫ובאמת נראה שיש להביא סמך לדבר‪ ,‬דאף ריקוד שאין בו השמעת קול הרי הוא בכלל האיסור‪ ,‬מדברי הרמב"ם‬
‫(פכ"ג מהל' שבת הלכה ד‪ -‬ה) בהלכות אלו‪ ,‬דהנה יעו"ש שכ' הרמב"ם בהלכה ד' בזה"ל‪ ,‬לפיכך אסור להשמיע‬
‫קול של שיר בשבת‪ ,‬בין בכלי שיר כגון כינורות ונבלים בין בשאר דברים‪ ,‬אפילו להכות באצבע על הקרקע או על‬
‫הלוח או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים‪ ,‬או לקשקש את האגוז לתינוק או לשחק לו בזוג כדי שישתוק‪ ,‬כל זה‬
‫וכיוצא בו גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ושוב כתב בהלכה ה' בזה"ל‪ ,‬אין מספקין ולא מרקדין ואין מטפחין‬
‫בשבת גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬עכ"ל ‪ ,‬ויש לעיין בזה‪ ,‬דמאחר שכל אלו הדינים עיקרם משום 'גזירה שמא יתקן‬
‫כלי שיר'‪ ,‬מפני מה לא עירבם הרמב"ם אלא חילקם לב' הלכות‪ ,‬ואפשר דכוונתו לחלק בזה‪ ,‬בין הדברים שאסרו‬
‫חכמים לפי שיש בהם השמעת קול‪[ ,‬וכמבו' בהלכה ד']‪ ,‬ובין הדברים שאסרו חכמים לעשותם אע"פ שאין בהם‬
‫הש מעת קול‪ ,‬דאף בהם שייכא גזירה זו דשמא יתקן כלי שיר‪[ ,‬וכמבו' בהלכה ה']; ואם כנים הדברים‪ ,‬הרי לן‬
‫מדברי הרמב"ם‪ ,‬ד'ריקוד' שאסרו חכמים בשבת גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬היינו אף בריקוד שאין בו השמעת‬
‫קול‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫ג‪ .‬והנה עי' לעיל () שהבאנו מש"כ בשו"ת מכתם לדוד (או"ח ר יש סימן יט) ובאור שמח (פכ"ג מהל' שבת ה"ה)‬
‫בטעם איסור השמעת קול ואיסור טיפוח וסיפוק וריקוד בשבת‪ ,‬דלדעת רבה דאיסור השמעת קול אינו אלא בדרך‬
‫שיר‪ ,‬הרי שטעם האיסור משום גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬וזהו אף טעם איסור טיפוח וסיפוק וריקוד וכמבו' להדי'‬
‫בסוגי' דביצה (לו‪ , ):‬אך לדעת עולא דאיסור השמעת קול היינו אף שלא בדרך שיר‪ ,‬הרי שטעם איסור השמעת‬
‫קול עיקרו משום הולדת קול‪[ ,‬וכשם שאסרו הולדת ריח בשבת כך אסרו אף הולדת קול]‪ ,‬ולפ"ז י"ל דאף איסור‬
‫טיפוח ו סיפוק וריקוד היינו משום הולדת קול‪ ,‬ולא נצרך הטעם המבו' בסוגי' דביצה גזירה שמא יתקן כלי שיר אלא‬
‫לדעת רבה‪ ,‬עכ"ד‪.‬‬
‫ולדבריהם לכאו' יש לתלות נידו"ד בפלוגתא דאמוראי‪ ,‬דלדעת עולא שאין האיסור אלא משום הולדת קול‪ ,‬נראה‬
‫שלא אסרו הריקוד אלא כשיש בו השמעת קול‪ ,‬אך לדעת רבה דטעם איסור הריקוד היינו משום גזירה שמא יתקן‬
‫כלי שיר‪ ,‬הרי שאין בידינו מקור ברור לומר‪ ,‬ד'ריקוד' האסור אינו אלא ריקוד המשמיע קול‪ ,‬שהרי אף ריקוד בלא‬
‫השמעת קול יכול להביאו לידי תיקון כלי שיר להרבות השמחה‪.‬‬
‫אכן באמת נראה דאינו מוכרח כלל‪ ,‬ואדרבה‪ ,‬ממה שלא הובא בסוגי' דביצה טעם נוסף לאיסורים אלו‪ ,‬דהיינו‬
‫משום הולדת קול‪ ,‬שהרי זהו טעם האיסו ר לדעת רבה‪ ,‬יש להוכיח דצריך להא"ט דגזירה שמא יתקן כלי שיר אף‬
‫לדעת רבה‪ ,‬והיינו משום ש'ריקוד' שאסרו חכמים היינו אף ריקוד בלא השמעת קול‪ ,‬דאף בזה יש לחוש שיבוא‬
‫לתקן כלי שיר‪ ,‬ואין מקור מוכרח בידינו אפי' לדעת עולא דלא נאסר ריקוד בשבת אלא כשיש בו השמעת קול‪,‬‬
‫ודו"ק‪.‬‬
‫ד‪ .‬עוד יש להוסיף בזה‪ ,‬אשר בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (או"ח סימן נ') נראה שהבין בפשיטות כדעה‬
‫המחודשת הנ"ל‪ ,‬שאין האיסור אלא ב'ריקוד' שיש בו השמעת קול‪ ,‬יעו"ש שכ' בתו"ד בזה"ל‪ ,‬ובשעת ריקוד וטיפוח‬
‫נשמע קול ערב ככלי זמר‪ ,‬זה אסור שמא יתקן כנגדן כלי שיר דהיינו לבסומי קלא‪ ,‬עכ"ל; והנה יעו"ש שהוסיף עפ"ז‬
‫לבאר בדעת התוס' (ביצה ל‪ .‬ד"ה תנן)‪ ,‬דמש"כ התוס' להתיר בזה"ז משום שאין אנו בקיאין לתקן כלי שיר‪ ,‬היינו‬
‫דווקא לענין טיפוח וסיפוק וריקוד‪ ,‬אבל לנגן בכלי שיר אסור אף בזה"ז‪[ ,‬ולעיל () נתבאר בארוכה שכן הסכמת‬
‫רוה"פ בדעת התוס' ‪ ,‬ומשם תדרשנו]‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ועל זה כתבו התוס'‪ ,‬דזה דווקא בימיהם היה אסור לטפח שהם בקיאין‬
‫היו‪ ,‬שהיה כ"ז נשמע ככלי שיר‪ ,‬ואמנם בזה"ז אין בקיאין אנו די ע"י טיפוח וריקוד ישמע קול השיר‪ ,‬ולכן שרי עתה‬

‫‪33‬‬
 ‫בזמן הזה‬

‫ו‪ .‬כתבו התוס'‪ ,‬דבזמן הזה מותר לטפח ולספק ולרקוד בשבת ויו"ט‪ ,‬לפי שאין אנו בקיאין בתיקון כלי‬
‫שיר‪ ,‬ואין לחוש שמא ע"י הטיפוח והריקוד יבוא לעשות כלי שיר‪ .8‬אך הכרעת כל הפוסקים דלא כדברי‬

‫כזה דלא שייך למיגזר‪ ,‬ואמנם הס מלהזכיר שתוס' ישרו עתה לנגן בכלי שיר ממש‪ ,‬כי בזה"ז בודאי ישנו בקיאין‬
‫לתקן כלי שיר ויתקן מנא ביו"ט‪ ,‬עכ"ל; אכן לכאו' נראה ששגה בהבנת דברי התוס'‪ ,‬דהא להדי' כתבו התוס' דבזה"ז‬
‫אין אנו בקיאין 'לתקן כלי שיר'‪ ,‬ולא כתבו התוס' דבזה"ז אין אנו בקיאין באופן וצורת הטיפוח והריקוד הנ"ל‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫עוד בנידו"ד‪ ,‬יש לציין למש"כ במנחת שלמה (ביצה ל‪ ).‬בזה"ל‪ ,‬יש לעיין‪ ,‬אם ריקוד דאסור היינו משם שיש בזה‬
‫ענין של השמעת קול‪ ,‬או מפני שגורם לשמחה וחיישי' שיביא כלי שיר‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫‪ 8‬כתבו התוס' (ביצה ל‪ .‬ד"ה תנן)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬תנן אין מטפחין ואין מרקדין‪ ,‬פירש"י שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬ומיהו לדידן שרי‪,‬‬
‫דדווקא בימיהם שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למיגזר‪ ,‬אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך‬
‫למיגזר‪ ,‬עכ"ל ‪[ ,‬וע"ע יד דוד (להגר"ד זינצהיים‪ ,‬ביצה שם) מש"כ לבאר‪ ,‬מא"ט כתבו התוס' די"ז בדף ל'‪ ,‬ולא כתבו‬
‫כן במקור הדברים לקמן בדף לו ע"ב]‪.‬‬
‫א‪ .‬הקשו האחרו נים‪ ,‬דהא בביצה (ה‪ ).‬אמרי'‪ ,‬דדבר שבמנין אי אתה רשאי להתירו‪ ,‬ואף כשנתבטל טעם הגזירה‬
‫לא בטלה הגזירה עצמה‪ ,‬וכתבו ליישב בכמה וכמה דרכים‪.‬‬
‫עי' בית יוסף (שלט‪,‬ג ד"ה ולא מטפחין) שכ' ליישב‪ ,‬שהתוס' מדמים גזירת כלי שיר לגזירת משקים מגולים‪ ,‬ולענין‬
‫גזירת משקים מגולים כת בו התוס' במקו"א (ע"ז לה‪ .‬ד"ה חדא)‪ ,‬ד'אנן שאין נחשים מצויים בינינו אין לחוש משום‬
‫גילוי‪ ,‬כי ודאי הוא כשאסרו תחילה לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצויים'‪[ ,‬וכן כתבו התוס' במקו"א (חולין קה‪.‬‬
‫ד"ה מים ראשונים) גבי חיוב נטילת מים אחרונים‪ ,‬דכיון שעיקר טעם תקנה זו היא משום סכנת מלח סדומית‪,‬‬
‫משו"ה 'אנו לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו לא נהגו במים אחרונים']‪ ,‬וה"נ גבי גזירת כלי שיר שא"צ לחוש לה‬
‫בזה"ז לפי שאין אנו בקיאים לעשות כלי שיר‪[ .‬ועד"ז כתב הר"ן (ע"ז לא‪ .‬מדפי הרי"ף‪ ,‬ד"ה גרסינן תו)‪ ,‬וז"ל‪,‬‬
‫ומצאתי שכתבו בתוס' כו'‪ ,‬נראה שדעת ם לומר‪ ,‬דכי אמרי' צריך מנין אחר להתירו‪ ,‬הני מילי להתיר אותם שהיה‬
‫בהם טעם האיס ור מתחילה אע"פ שבטל עכשיו‪ ,‬אבל אותם שלא היה בהם טעם איסור מעולם‪ ,‬שרו בלא מנין‬
‫אחר כו'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ בשו"ת בנימין זאב (סימן רכב) ובפרי חדש (יו"ד קטז‪,‬ב) ועו"פ‪ ,‬ואכמ"ל]‪.‬‬
‫ובשו"ת תורת חסד (או"ח סימן יז אות ו') כתב לתמוה ע"ד הב"י‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ודבריו תמוהים‪ ,‬ומה דמות יערכו להך דמים‬
‫מגולים דשרו האידנא‪ ,‬משום דמתחילה כשאסרו לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצויים‪ ,‬והני מקומות שאין‬
‫הנחשים מצויים לא היו בכלל הגזירה מתחילה‪ ,‬אבל כאן הך גזירה דשמא יתקן כלי שיר שגזרו בכל מקום‪ ,‬ובודאי‬
‫לא שייך בזה חילוק מקומות‪ ,‬והיא גזירה מוחלטת כשאר כל גזירות חכמים‪ ,‬דאף כשנתבטל הטעם לא בטלה‬
‫הגזירה ‪ ,‬עכ"ל‪ .‬אכן‪ ,‬עי' בית מאיר (או"ח שלט‪,‬ג) שכ' בביאור דברי הב"י‪ ,‬ד'ודאי שאף בזמן התלמוד לא היו בכל‬
‫המקומות בקיאים'‪ ,‬וא"כ בזה"ז שבכל המקומות אין אנו בקיאים לתקן כלי שיר‪ ,‬הרי שאין לחוש לגזירה זו שאין‬
‫מטפחין ואין מספקין בשבת‪.‬‬
‫עו"כ בשו"ת טוב עין להחיד"א ( סימן יח אות פה) להקשות ע"ד הב"י הנ"ל‪ ,‬דלא דמי לגזירת מים מגולים‪ ,‬דשפיר‬
‫יש לחלק בזה בין מקום למקום‪ ,‬ומשא"כ בגזירת כלי שיר‪ ,‬שעיקר החילוק אינו בין מקום למקום אלא בין האנשים‪,‬‬
‫שיש מהם הבקיאים בתיקון כלי שיר ויש מהם שאינם בקיאים‪ ,‬וא"כ אף אם בזה"ז כולם אינם בקיאים בזה‪ ,‬מכ"מ‬
‫אין לנו להקל בזה אחר שגזרו חכמים בסתמא‪ ,‬יעו"ש מש"כ עוד בזה‪.‬‬
‫עוד מצינו בדברי האחרונים כמה דרכים בביאו"ד התוס' הנ"ל‪ ,‬מא"ט אמרי' הכא דכיון שבטל הטעם בטלה הגזירה;‬
‫ובשו"ת תורת חסד (שם) כתב לבאר דברי התוס'‪ ,‬ע"פ מש"כ הרא"ש (שו"ת‪ ,‬כלל ב' סימן ח')‪ ,‬דכל 'שטעם האיסור‬
‫ידוע‪ ,‬אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא'‪ ,‬ועפ"ז ביאר התורת חסד דברי התוס' בנידו"ד‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וצ"ל דס"ל‬
‫להתוס'‪ ,‬דהכא בגזירה דאין מטפחין ו אין מרקדין‪ ,‬הוי טעם הגזירה ידוע שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬ומשו"ה עכשיו שבטל‬
‫הטעם בטל האיסור ממילא‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ובמנחת שלמה (ביצה ל‪ ).‬כתב לבאר דברי התוס' בזה"ל‪ ,‬ומכ"מ בנידו"ד נראה‪ ,‬דבזמנם לא היו מנגנים אנשים‬
‫המיוחדים לכך‪ ,‬אלא כל אדם התעסק בכלי שיר‪ ,‬משא"כ בזמנינו שאין כל אדם מתעסק בזה אלא יחידים בלבד‪,‬‬
‫לכן מאחר שבטל טעם הגזירה אין לאסור לכו"ע כל הדברים שנזכרו בהך מתני' מפני אנשים יחידים שבהם שייכת‬
‫הגזירה שהיתה בזמן חז"ל‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"ז סימן לז אות קח) כ' לבאר דברי התוס' באופן מחודש‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וצריך לפרש‪ ,‬דכוונת‬
‫התוס' שכלי שיר שלנו אינם אותם כלי שיר שהשתמשו בזמן חז"ל‪ ,‬שכלי שיר שבזמן חז"ל היו כלים שהיה קל‬
‫לעשותם‪ ,‬והיה כ"א יכול לתקן כלי שיר אבל בזמנינו נשתנו הכלי שיר‪ ,‬וכלי שיר דידן קשה לעשותם‪ ,‬ולכן איננו‬
‫בקיאים בעשיית כלי שיר‪ ,‬ואמרינן דגזירת חז"ל לאסור ריקוד בשבת היא דווקא אם בחול מרקדים בהנהו כלי שיר‬
‫שהיה נהוג בזמנם שקל לעשותם‪ ,‬שאז אסרו לרקד בשבת מחשש שמא יבוא לתקן כלי שיר‪ ,‬אבל כשאין מרקדים‬
‫בחול בהנהו כלי שיר‪ ,‬בזה מעולם לא גזרו חז"ל לרקד בשבת‪ ,‬ולכן בזמנינו שמרקדים בחול בכלי שיר אחרים‬
‫מזמן חז"ל‪ ,‬מותר לרקד בשבת‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬והדברים מחודשים וצ"ע‪.‬‬

‫‪34‬‬
‫ב‪ .‬עוד עמדו האחרונים ע"פ דברי התוס'‪ ,‬שהרי כמה וכמה דברים שגזרו חכמים שלא לעשותם בשבת‪ ,‬הרי שטעם‬
‫הגזירה אינו שייך בזמנינו; ובאמת עי' שו"ת הרמ"א (סימן קכה) שכ' ע"פ דברי התוס' להקל בקידושי אשה בשבת‬
‫ויו"ט‪ ,‬שהרי עיקר האיסור היינו משום דחיישי' שמא יכתוב כתובה (ביצה לז‪ ,).‬ומעתה כתב הרמ"א בזה"ל‪ ,‬ועוד‬
‫אני אומר‪ ,‬דיש לחלק ולומר דבזה"ז לכו"ע שרי כו'‪[ ,‬וכאן הביא הרמ"א דברי התוס' הנ"ל גבי טיפוח וסיפוק וריקוד‬
‫בזה"ז]‪ ,‬וה"ה בענין אין מקדשין‪ ,‬דאמרי' בגמ' הטעם שמא יכתוב‪ ,‬וידוע המנהג פשוט בישראל שאין החתן כותב‬
‫בעצמו הכתובה או שטר אירוסין‪ ,‬והוא מטעם שאין אנו בקיאים בכתיבה‪ ,‬ואפי' מי שיודע לכתוב אינו כותב שלא‬
‫לחלק בין בקיאים לשאינם בקיאים‪ ,‬ולכן כותבה בכל מקום החזן‪ ,‬כמו שקורא בתורה לכל אדם לתקנת שאינו בקי‪,‬‬
‫ומעתה אין לגזור על המקדש שמא יכתוב‪ ,‬מאחר שאנחנו אינם בקיאים ואין מוטל על החתן כתיבה זו‪ ,‬עכ"ל‪[ ,‬וע"ע‬
‫שו"ת כתב סופר (או"ח סימן מו ד"ה ואשר) שהביא דברי הרמ"א בזה]‪.‬‬
‫וע"ע שו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת או"ח סימן מט) שכ' בתו"ד בזה"ל‪ ,‬ומ"ש אתה שאין שכיח עתה לעשות חבית‬
‫של שייטין‪ ,‬יש מקום בזה לסברת התוס' שכתבו ומיהו ל דידן שרי דאין אנו בקיאין לעשות כלי שירים ולא שייך‬
‫למיגזר‪ ,‬ואמנם אין סברא זו מוסכמת‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ובס' תורת שבת (שלט‪,‬ה) כתב כן בדרך קושי' ע"ד התוס'‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ועוד‪ ,‬אי משום הכי אפי' לשוט על פני מים יהיה‬
‫מותר‪ ,‬דטעם האיסור הוא שמא יעשה חבית של שייטין‪ ,‬ומי זה בקיא בכך אם לא שהוא חורש עצים בעל בונה‬
‫ספינות‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וע"ע מנחת שלמה (ביצה לו‪ ):‬שכ' נמי להעיר בזה ע"פ דברי התוס'‪ ,‬וז"ל‪ ,‬לענין הגזירה דאין מטפחין‬
‫ומספקין שמא יתקן שלי שיר‪ ,‬כתבו התוס' לעיל דלדידן שרי דאין אנו בקיאין לעשות כלי שיר‪ ,‬וצ"ע למה לא נזכר‬
‫כן גם לענין שטין על פני המים‪ ,‬אטו כלי שייטין בקיאין אנו לעשותן‪ ,‬ואולי לעיל נמי לא אמרו כן אלא בצירוף עם‬
‫זה שהוא צורך מצוה‪ ,‬וצ"ע‪ ,‬עכ"ל; [וע"ע לקמן () מדברי כמה פוסקים‪ ,‬שכתבו לסמוך על דברי התוס' במקום מצוה‪,‬‬
‫אך נראה מדבריהם שהתוס' עצמם התירו אף היכא דל"ה צורך מצוה]‪ .‬וצ"ע בכ"ז‪.‬‬

‫‪35‬‬
‫התוס'‪ ,9‬ואף הרמ"א שהביא דבריהם אין כוונתו לפסוק כן להלכה‪ ,10‬ומכ"מ יש שכתבו לסמוך על דברי‬
‫התוס' במקום מצוה‪ ,11‬וע"ע הערה‪.12‬‬

‫‪ 9‬כן נראה דעת המחבר‪ ,‬שהרי בבית יוסף (שלט‪,‬ג ד"ה ולא מטפחין) הביא דברי התוס'‪ ,‬אך בשולחן ערוך לא‬
‫הביא דבריהם להלכה; ויעו"ש עוד בבית יוסף שכ' בזה"ל‪ ,‬ונראה מדבריו [‪-‬מדברי מהרי"ק (שורש ט') שהתיר‬
‫לטפח ולספק ולרקוד בשמחת תורה משום כבוד התורה]‪ ,‬דלית לי' חילוק בין ימי חכמי התלמוד ליומי דידן כמו‬
‫שחילקו הוס'‪ ,‬דא"כ בלא כבוד התורה נמי הוה שרי לרקד‪ ,‬וכן נראה שהוא דעת הפוסקים שסתמו דבריהם ולא‬
‫חילקו בכך‪ ,‬עכ"ל הב"י‪ .‬וכן פשטות דברי כל הפוסקים‪ ,‬דאין לסמוך ע"ד התוס' ולהקל בזה בזמנינו‪ ,‬וע"ע לקמן‬
‫בסמוך () שיש שכתבו לסמוך על דברי התוס' ולהקל בזה במקום מצוה‪ ,‬ומבו' דשלא במקום מצוה פשיט"ל דלא‬
‫נקטי' הלכתא כדברי התוס' להקל בזה‪.‬‬
‫וע"ע שו"ת בנין עולם (אהע"ז סימן א' ד"ה ובאמת מ"ש התוס') שכ' בזה"ל‪ ,‬ובאמת מ"ש התוס' ואגודה להתיר‬
‫בזה"ז לטפח ולרקד בשבת כו'‪ ,‬אבל באמת משמעות שאר הפוסקים שלא כדבריהם‪ ,‬עי' תשו' מהרי"ק (שורש ט')‬
‫שכ' בשם רב האי גאון שכ' במה שנהגו לעשות ריקודין בשמחת תורה אין בו איסור כיון שהוא לכבוד התורה ע"ש‪,‬‬
‫משמע דלא ס"ל כשיטת התוס'‪ ,‬דלסברתם שרי בזה"ז; ונראה דגם התוס' לא כתבו כן אלא ליישב מנהג העולם‬
‫ללמד עליהם זכות‪ ,‬אבל לדינא לא ס"ל הכי‪ ,‬שהרי במכירת בהמה הוצרכו (עי' תוס' ע"ז כא‪ .‬ד"ה אף) להוסיף‬
‫טעם משום דאי אפשר בלא"ה‪ ,‬וכן מ"ש הרמ"א (רלב‪,‬ב ) להקל באכילה קודם מנחה‪ ,‬ג"כ לא כתבו אלא ליישב‬
‫המנהג‪ ,‬אבל לדינא ודאי שיש להחמיר‪ ,‬וח"ו להקל בזה"ז בגזירת חכמים אף שבטל הטעם‪ ,‬ובפרט בדורנו זה‬
‫שבעווה"ר שכיחי פריצי המתפרצים לעקור כמה איסורי חכמים באמרם שעכשיו אין שייך גזירתם‪ ,‬וח"ו עי"ז תפוג‬
‫תור ה‪ ,‬וצריכים אנו למסור נפשנו על כל דבר קל מגזירתם‪ ,‬ולחזק בדקי תורתנו‪ ,‬וחביבים דברי סופרים יותר מיינה‬
‫של תורה‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וע"ע ערוה"ש (שלט‪,‬ח) שכ' בזה"ל‪ ,‬והדברים מתמיהים‪ ,‬חדא דקשירת נימי הכנור שכיחא טובא‪ ,‬וכן לגלגלה על‬
‫היתידות‪ ,‬והיינו שמגלגלין היתד עד שתשוב הנימא להיות כנכון‪ ,‬ובשני הדברים יש חיוב חטאת משום קשירה‬
‫ומשום מתקן מנא‪ ,‬כדפירש"י (עירובין קג‪ .‬ד"ה אף וד"ה משלשל)‪ ,‬ועוד‪ ,‬דחלילה לבטל שבות דרבנן מפני טעמים‬
‫כאלו‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ובתורת שבת (שלט‪,‬ה) כתב בזה"ל‪ ,‬דטעם התוס' שאין אנו בקיאים בעשיית כלי שיר‪ ,‬לא שייך אצלנו‬
‫שבקיאים ב ו כמו בזמן התלמוד‪ ,‬שהרי אפי' בתיקון הארכת המיתרים י"ל שהוא דאו'‪ ,‬וכל בעלי מנגן צריכים שיהיו‬
‫בקיאים בכך‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫‪ 10‬כתב הרמ"א (שלט‪,‬ג)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו‪ ,‬משום דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו‬
‫מזידין‪ ,‬ויש אומרים דבזמן הזה הכל שרי‪ ,‬דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר‪ ,‬וליכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר‬
‫דמילתא דלא שכיח הוא‪ ,‬ואפשר שע"ז נהגו להקל בכל‪ ,‬עכ"ל‪ .‬אכן‪ ,‬אף שהרמ"א הביא דברי התוס' שכתבו להקל‬
‫בזה בזה"ז‪ ,‬מכ"מ הוא עצמו אין כוונתו להקל בזה הלכה למעשה‪ ,‬וכדלקמן‪.‬‬
‫א‪ .‬עי' שו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת או"ח סימן מט) שכ' בזה"ל [אחר שהביא דברי התוס' בביצה הנ"ל]‪ ,‬ואמנם אין‬
‫סברא זו מוסכמת‪ ,‬והרמ"א בהג"ה ג"כ לא החליט אם הוא משום מוטב שיהיו שוגגין או משום שסומכין על סברת‬
‫התוס'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ובמחצית השקל (על מג"א שלח‪,‬א) פשיט"ל דהרמ"א לא כתב כן להלכה‪ ,‬יעו"ש שכ' בזה"ל‪ ,‬ואף‬
‫שמ שמע שרמ"א לא הביא דברי התוס' שמקילים בזה"ז מהא"ט אלא ליישב המנהג‪ ,‬אבל אין דבריהם נראה עיקר‬
‫בעיני רמ"א‪ ,‬דדבר שנאסר במנין אין להתיר אע"ג שבטל הטעם כו'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ בשו"ת מנחת אלעזר (ח"א סימן‬
‫כט)‪ ,‬דאף לדברי הרמ"א אין ההיתר בזה ברור כ"כ‪ ,‬שהרי הביא גם הטעם דאין למחות ביד המקילים בזה משום‬
‫מוטב שיהיו שוגגין כו'‪ ,‬ובודאי לכתחילה אין לסמוך עליו‪ .‬וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סימן לז ד"ה הנה ראשון)‪,‬‬
‫שהרמ"א לא כתב כן אלא בדרך 'אפשר'‪ ,‬ועיקר דעתו להלכה דלא כדברי התוס'‪[ .‬אכן‪ ,‬עי' שו"ת יהודה יעלה (יו"ד‬
‫סימן קעא ד"ה גם מה שתמה) מ ש"כ בזה‪ ,‬ויש שכתבו לדייק מדבריו דס"ל דהרמ"א נקט עיקר להלכה כדברי‬
‫התוס'‪ ,‬יעו"ש]‪.‬‬
‫ב‪ .‬ובאמת יש להוסיף עוד בזה‪ ,‬דהנה הרמ"א הביא דברי התוס' כדעה החולקת ע"ד המחבר‪[ ,‬שהרי לדעת‬
‫המחבר נקטי' הלכתא כמתני' דביצה דאין מספקין ואין מטפחין ואין מרקדין בשבת‪ ,‬וע"ז הביא הרמ"א דברי התוס'‬
‫דבזה"ז יש להקל]‪ ,‬והרמ"א לא סיים דבריו ד'כן עיקר' או 'וכן נוהגין' כדרכו במקומות רבים‪ ,‬ויל"ד האם כל כהא"ג‬
‫כוונת הרמ"א להכריע כדעה זו ודלא כדעת המחבר‪ ,‬או שמא להלכה ולמעשה מודה הרמ"א לדברי המחבר‪ ,‬ונביא‬
‫בס"ד תמצית דברי האחרונים בזה‪.‬‬
‫עי' פמ"ג (כלל ים לשו"ע יו"ד אות ג') שכ' להסתפק‪ ,‬היכא שהביא הרמ"א מדברי הראשונים דעה החולקת על דעת‬
‫המחבר‪ ,‬ולא סיים הרמ"א 'וכן עיקר' או 'וכן נוהגין' וכיו"ב‪ ,‬האם כוונתו לפסוק כדעה זו ודלא כדעת המחבר‪ ,‬ואע"פ‬
‫שלא הכריע להדי' מכ"מ ממה שהביא דעה זו מוכח דס"ל הכי להלכה‪ ,‬או שמא אין כוונתו במה שהביא דעה זו‬
‫אלא כדי לחלוק כבוד לאותה דעה‪[ ,‬וכמו שדרך המחבר פעמים להביא דעה אחת בסתם ודעה נוספת בשם יש‬
‫אומרים‪ ,‬וכוונתו לפסוק כדעה הא'‪ ,‬ולא הביא הדעה הב' אלא כדי לחלוק כבוד לאותה דעה]; והביא הפמ"ג מדברי‬
‫הש"ך (יו"ד סא‪,‬יג‪ ,‬שטו‪,‬ד) שכ' לדייק מדברי הרמ"א (שם)‪ ,‬דכיון שהביא דעה החולקת על דעת המחבר ולא סיים‬

‫‪36‬‬
‫ש כן עיקר‪ ,‬הרי שאין דעתו לפסוק כן להלכה‪ ,‬ולא בא לחלוק על הכרעת המחבר; ועוד הביא הפמ"ג שכ"כ בתשו'‬
‫מהר"ם זיסקינד (סימן כו ד"ה ועוד)‪ ,‬דהיכא שהמחבר כתב דעה אחת בסתמא‪ ,‬ולאחמ"כ הביא הרמ"א דעה‬
‫החולקת ולא סי ים וכן עיקר וכדו'‪ ,‬הר"ז כ'סתם ויש אומרים'‪ ,‬ואין כוונת הרמ"א להכריע כדעה הב'; אך סיים הפמ"ג‬
‫(שם) דלדידי צ"ע בזה‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬אף שבכללים ליו"ד שם הניח הפמ"ג דב"ז בצ"ע‪ ,‬במקו"א (כללים לאו"ח אות כה) נראה מדבריו שנקט כלל‬
‫זה עיקר‪ ,‬דכל היכא שהביא הרמ"א דעה החולקת על דעת המחבר‪ ,‬ולא הכריע לכתוב 'וכן עיקר' או 'וכן נוהגין'‪,‬‬
‫אין כוונתו לפסוק כדעה זו‪ ,‬והלכה למעשה מודה לדעת המחבר; ועוד שם (אות כ') הביא הפמ"ג מש"כ כעי"ז‬
‫בשו"ת עבודת הגרשוני (סימן מו ד"ה כללא דמילתא)‪ ,‬דהיכא שהביא המחבר דעה האוסרת והרמ"א הוסיף דיש‬
‫מקילים‪ ,‬ולא הכריע הרמ"א להדי' ד'כן עיקר'‪ ,‬באיסור והיתר לכתחילה יש לאסור ובדיעבד או בשעה"ד שרי‪,‬‬
‫ובברכות אמרי' בזה דספק ברכות להקל‪ ,‬ובממון יכול לטעון קים לי כו'‪ ,‬יעו"ש‪[ ,‬וע"ע פמ"ג (יו"ד סימן נב שפתי‬
‫דעת סקט"ו) מש"כ בזה]‪.‬‬
‫ומצינו לכמה מגדולי האחרונים שהביאו להלכה כלל זה‪[ ,‬וחלקם העתיקו כן מדברי הפמ"ג הנ"ל]‪ ,‬דהיכא שהביא‬
‫הרמ"א דעה החולקת על דעת המחבר‪ ,‬ולא סיים להכריע 'וכן עיקר' או 'וכן נוהגין'‪ ,‬אין כוונתו לפסוק כדעה זו‪[ ,‬ולא‬
‫בא אלא לחלוק כבוד לאותה דעה‪ ,‬או שמא כוונתו דבשעה"ד יכול לסמוך על דעה זו]; עי' ב"ח (הנהגות איסור‬
‫והיתר)‪ ,‬פתחי תשובה (חו"מ רז‪,‬יג)‪ ,‬שו"ת יהודה יעלה (יו"ד סי' רצט ד"ה ועוד גם)‪ ,‬שו"ת צמח צדק (אהע"ז סימן‬
‫ל' אות א')‪ ,‬שו"ת דברי חיים (אהע"ז ח"א סימן צה‪ ,‬ד"ה והבית יוסף)‪ ,‬שדי חמד (כללי הפוסקים סימן יד אות יב)‪,‬‬
‫שו"ת אבני נזר בכמה מקומות (אהע"ז סימן ח' אות מה‪ ,‬שם סימן לה אות ב'‪ ,‬שם סימן לח אות ד')‪ ,‬שו"ת בית‬
‫שערים (יו"ד סימן ז' ד"ה אבל דעת)‪ ,‬שו"ת חידושי הרי"ם (חלק או"ח סימן ד' ד"ה וא"כ הגם)‪ ,‬שו"ת מהר"ש ענגיל‬
‫(ח"א סימן כ' ד"ה וא"כ בזה)‪ ,‬שו"ת דבר יהושע (ח"ג סימן כז אות א')‪ ,‬שו"ת ציץ אליעזר (חלק כא סימן מט אות‬
‫ה')‪ ,‬שו"ת משנת יוסף (ח"ח סימן כג)‪ ,‬ועוד‪.‬‬
‫וע"ע שו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סו"ס עה) שכ' בזה"ל‪ ,‬וגם הרב בעל המפה [‪-‬הרמ"א] מסכים הולך בשיטת הרב‬
‫ב"י כו'‪ ,‬ולא הביא בהגהותיו הדעת האחר אלא לכבודו דמהרי"ל‪ ,‬ולחלוק כבוד למנהג במקום שנהגו כן להודיע על‬
‫מה סמכו‪ ,‬כמו שהוא מדרכו ז"ל בכמה מקומות‪ ,‬אע"ג דאיהו לא ס"ל הכי‪ ,‬וידוע זה לרגיל בדבריו‪ ,‬עכ"ל‪[ .‬ויש עוד‬
‫מן הפוסקים שידוע ג"כ בכללי פסיקתם‪ ,‬דכאשר מביאים דעה החולקת ולא כתבו ד'כן עיקר' וכיו"ב‪ ,‬שאין כוונתם‬
‫לפסוק כדעה זו‪ ,‬אלא לחלוק כבוד לאותה דעה‪ ,‬וכ"כ החיד"א בהקדמת ספרו מחזיק ברכה (חלק או"ח)‪ ,‬דאין‬
‫כוונתו לפסוק כדעה פלונית אלא אם יכתוב ד'כן עיקר']‪.‬‬
‫ועפ"ז נראה שאין כוונת הרמ"א בנידו"ד לפסוק עיקר להלכה כדעת התוס'‪ ,‬דבזה"ז שאין אנו בקיאין בתיקון‬
‫ובעשיית כלי שיר‪ ,‬יש להקל בטיפוח וסיפוק וריקוד‪ ,‬וכוונתו רק לחלוק כבוד לאותה דעה‪ ,‬או שמא כוונתו דבשעת‬
‫הדחק יכול לסמוך על דעה זו‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫ג‪ .‬אכן‪ ,‬עי' שו"ת הרמ"א (סימן קכה) שכ' בתו"ד בזה"ל‪ ,‬וכבר פשוט היתר הטיפוח והריקוד בשבת בכ"מ‪ ,‬ואף‬
‫מצווים לכותים לנגן בכלי שיר‪ ,‬והכל הוא מטעם דברי התוס' דלא שייך גזירה זו בזה"ז‪ ,‬עכ"ל; והנה בדבריו אלו‬
‫לכאו' יש לבאר‪ ,‬דאין כוונתו שיש לנהוג כן לכתחילה‪ ,‬אלא שעכ"פ כך נהגו העם להקל כדברי התוס'‪[ ,‬וע"ע שו"ת‬
‫הרמ"א (סימן לה) שכ' כלל לדבריו בכ"מ‪ ,‬דהיכא שכ ותב 'וכן נוהגין' או 'ונהגו' וכיו"ב‪ ,‬כוונתו שנוהגים כן ע"פ הוראת‬
‫הפוסקים‪ ,‬והיכא שכותב 'והעם נהגו' כוונתו שנהגו כן מעצמם שלא ע"פ הוראת חכם‪ ,‬ופעמים שיש להניחם על‬
‫מנהגם‪ ,‬ולשונו בתשובה זו נראה כעין לשון 'והעם נהגו']; אך יעו"ש בהמש"ד שכ' הרמ"א עפ"ז להקל אף לקדש‬
‫אשה בשבת‪ ,‬לפי שבזה"ז אין דרך שהחתן עצמו כותב השטר‪ ,‬יעו"ש‪ ,‬והרי שהסכים למנהג העולם להקל בגזירת‬
‫טיפוח וריקוד כדברי התוס' דבזה"ז אין אנו בקיאין כו'‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫‪ 11‬כ"כ בים של שלמה (ביצה פ"ה סו"ס ו')‪ ,‬וז"ל [אחר שהביא דברי התוס' הנ"ל]‪ ,‬ואע"פ שכל שאר המחברים לא‬
‫חילקו בין האידנא לימים ראשונים‪ ,‬מכ"מ בצירוף טעמי מצוה יש לחלק [‪ -‬בין כלי שיר בזמנם לכלי שיר בזה"ז‪,‬‬
‫ולהקל בזה בזמנינו]‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכן בשיירי כנה"ג (סי' שלט הגב"י אות ג') ובעולת שבת (שלט‪,‬א) העתיקו דברי‬
‫מהרש"ל‪ .‬וכ"כ במחצית השקל (על מג"א‪ ,‬סי' שלח סק"א)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואף שמשמע שרמ"א לא הביא דברי התוס'‬
‫שמקילים בזה"ז מהא"ט אלא ליישב המנהג‪ ,‬אבל אין דבריהם נראה עיקר בעיני רמ"א‪ ,‬דדבר שנאסר במנין אין‬
‫להתיר אע"ג שבטל הטעם‪ ,‬מכ"מ לדבר מצוה יש להקל ולסמוך על דברי התוס'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וע"ע משנ"ב (שלט‪,‬י) ושער‬
‫הציון (שם סק"ז) מש"כ בזה‪ ,‬וצ"ע בדעתו למעשה‪[ ,‬יעו"ש שהביא דברי מהרש"ל הנ"ל שבמקום מצוה יש לסמוך‬
‫ע"ד התוס' להקל בזה‪ ,‬ושוב הביא דמדברי הב"י (שלט‪,‬ג) נראה שאין לסמוך כלל על סברת התוס'‪ ,‬וכן מבו במאמר‬
‫מרדכי (שלט‪,‬ב)‪ ,‬עכ"ד המשנ"ב]‪.‬‬
‫‪ 12‬הנה לכאו' יש מקום לומר‪ ,‬דבזמנינו אנו שבנקל ממש יכול להפעיל טיי"פ וכיוצא בזה שאר כלי שיר המצויים‪,‬‬
‫חזר הדין דאסור לטפח ולספק ולרקד בשבת‪[ ,‬ואף לדעת התוס' וסייעתם הנ"ל]‪ ,‬שהרי אם יטפח וירקוד יש לחוש‬
‫שמא יבוא להפעיל טיי"פ וכיו"ב‪ ,‬והר"ז בכלל גזירת תיקון כלי שיר‪ ,‬ומש"כ התוס' שאין אנו בקיאים לתקן כלי שיר‪,‬‬
‫[ולדעת כמה פוסקים יש לסמוך ע ל דברי התוס' במקום מצוה‪ ,‬וכדלעיל בסמוך ()]‪ ,‬היינו בזמנם שאכן לא היו‬
‫בקיאים בתיקון כלי שיר כלל; אכן מאידך גיסא י"ל‪ ,‬דאין להחמיר בזה בזמנינו אנו מטעם הנ"ל שבנקל יכול להפעיל‬

‫‪37‬‬
‫טיי"פ וכיו"ב‪ ,‬שהרי גזירת חז"ל שלא לטפח ולרקד בשבת‪ ,‬עיקרה משום דיש לחוש שיבוא לידי עשיית כלי שיר‬
‫חדשים‪ ,‬ונמצא עובר באיסור מכה בפטיש‪ ,‬ומשא"כ בזמנינו דאה"נ אפשר שיש לחוש‪ ,‬שע"י הטיפוח והריקוד יבוא‬
‫להפעיל טיי"פ וכיו"ב‪ ,‬אך עכ"פ אינו בכלל הטעם הנ"ל שמחמתו גזרו חכמים גזירה זו‪ ,‬וכיון שעכ"פ אין אנו בקיאים‬
‫בעשיית כלי שיר ממש שזהו עיקר טעם גזירה זו‪ ,‬הרי שאף בזמנינו שייך לומר כדברי התוס' הנ"ל‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫‪38‬‬
‫ז‪ .‬אף לדעת התוס' הנ"ל‪ ,‬אין להקל בזה אלא לענין טיפוח וסיפוק וריקוד‪ ,‬אבל לנגן בכלי שיר אסור‬
‫לכו"ע אף בזה"ז‪[ ,13‬אכן יש שכתבו‪ ,‬שדברי התוס' להקל בזה נאמרו אף לענין ניגון בכלי שיר‪.]14‬‬

‫‪ 13‬כ"כ הט"ז (יו"ד רפב‪,‬ב) בפשיטות‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ותו נראה‪ ,‬דאין מקיל שם אלא באותן דברים שאין דומים ממש לכלי‬
‫שיר‪ ,‬כההיא דמספקין ומטפחין ביד‪ ,‬אבל בהך זוג דדומה טפי לכלי שיר יש איסור לדברי הכל‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ באליה‬
‫רבה (שלט ‪,‬א) לדייק ממש"כ הלבוש (שלט‪,‬ג)‪ ,‬ש'על זה נהגו להקל בכל טיפוח וריקוד'‪ ,‬דמשמע 'דווקא בטיפוח‬
‫וריקוד מקילין ולא בקשקוש זוג ושאר דברים‪ ,‬וכן אפשר לפרש דברי רמ"א'‪ ,‬עכ"ל‪-[ ,‬וכש"כ דניגון בכלי שיר לא‬
‫הותר מחמת טעם זה]‪ ,‬וכ"כ בתוספת שבת (שלט‪,‬ה)‪ .‬וכן המשנ"ב (שלט‪,‬י) העתיק דברי הא"ר‪ ,‬ד'האי להקל בכל‬
‫[‪ -‬שכתב הרמ"א] קאי על טיפוח וסיפוק וריקוד‪ ,‬ולא על שאר דברים הנזכרים בסעיף זה'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכ"כ בשו"ת שער אפרים (סימן לו‪ ,‬בהגה"ה מבן המחבר) בפשיטות‪ ,‬שלא התירו התוס' בזה"ז כי אם לענין טיפוח‬
‫וסיפוק וריקוד‪ ,‬אבל לנגן בכלי שיר אסור אף בזה"ז ‪ ,‬וכתב לדייק כן מלשון התוס'; וז"ל‪ ,‬שכל זה איירי בלא כלי‬
‫שיר‪ ,‬שרי לדידן לספק ולטפח ולרקד מטעם שאין אנו בקיאים לעשות כלי שיר‪ ,‬וזהו שמדוקדק בלשון התוס' (ביצה‬
‫שם) שאין אנו בקיאים 'לעשות' [כלי שיר]‪ ,‬ולא אמרו 'לתקן'‪ ,‬כי הם מפרשים מ"ש בגמ' שמא יתקן כלי שיר היינו‬
‫לעשות‪ ,‬כי בדבר שכבר עשוי ונשבר שייך לשון 'יתקן'‪ ,‬ומשא"כ שם בגמ' לא שייך לומר שמא 'יתקן' כלי שיר שהרי‬
‫אין להם כלי שיר‪ ,‬רק ביד ובכף וברגל משוררים‪ ,‬ולכן כתבו התוס' לשון 'לעשות'‪ ,‬ר"ל מאחר שבימיהם היו בקיאים‬
‫לעשות כלי שיר מחדש‪ ,‬גזרו [על טיפוח וסיפוק וריקוד] שמא יעשה וינגן ג"כ בכלי שיר‪ ,‬ומשא"כ לדידן דאין אנו‬
‫בקיאים לעשות מחדש כלי שיר לא גזרינן‪ ,‬אלא גזרינן שמא יתקן את אשר כבר עשהו‪ ,‬לכן אין לו היתר [‪-‬לנגן בכלי‬
‫שיר אפי' בזה"ז] אלא ע"י עכו"ם‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכ"כ בתהלה לדוד (שלט‪,‬ג)‪ ,‬דאף התוס' לא התירו מחמת טעם זה אלא לענין טיפוח וסיפוק וריקוד‪ ,‬אבל ניגון בכלי‬
‫שיר אסור אף בזה"ז‪ ,‬ד'כיון שיש כלי שיר בידם גזרינן שמא יתקן כלי שיר שנשבר או נתקלקל ובזה גם אנו בקיאין';‬
‫ובהמשך דבריו כתב להקשות‪ ,‬על מה שיש להוכיח מדברי הרמ"א (שלח‪,‬ב) שיש לסמוך על טעם זה אף לענין‬
‫ניגון בכלי שיר‪ ,‬שהרי הרמ"א סמך על טעם זה להתיר לומר לעכו"ם לנגן בכלי שיר‪[ ,‬וכ"כ להקשות על דברי המג"א‬
‫(שלח‪,‬א) שכ' ע"פ דברי התוס' להתיר בענין הפעמונים בשבת ויו"ט‪ ,‬ואע"פ שהפעמונים הרי הם ככלי שיר ממש]‪,‬‬
‫והניח בצע"ג‪[ ,‬וראה לקמן בהמשה"ד שיש לדחות הראי' מדברי הרמ"א‪ ,‬דאדרבה‪ ,‬ממה שלא התיר הרמ"א אלא‬
‫לומר לעכו"ם ולא לנגן בעצמו‪ ,‬מוכח דאין לסמוך על טעם זה לענין ניגון בכלי שיר]‪.‬‬
‫וכ"כ בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (או"ח סימן נ')‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ומכאן הביאו הקלים ראי' שמותר עתה לנגן בכלי זמר‬
‫ביו"ט‪ ,‬והנה שקר בימינם וטעו בפשט התוס'‪ ,‬דהתוס' לא כוונו רק אמה דתנן אין מרקדין‪ ,‬ובשעת ריקוד וטיפוח‬
‫נשמע קול ערב ככלי זמר‪ ,‬זה אסור שמא יתקן כנגדן כלי שיר דהיינו לבסומי קלא‪ ,‬וע"ז כתבו התוס' דזה דווקא‬
‫בימיהם היה אסור לטפח‪ ,‬שהם בקיאים היו שהיה כל זה נשמע ככלי שיר‪ ,‬ואמנם בזה"ז אין בקיאין אנו די ע"י‬
‫טיפוח וריקוד ישמע קול השיר‪ ,‬ולכן שרי עתה כזה דלא שייך למיגזר‪ ,‬ואמנם הס מלהזכיר שתוס' ישרו עתה לנגן‬
‫בכלי שיר ממש‪ ,‬כי בזה"ז בודאי ישנו בקיאין לתקן כלי שיר ויתקן מנא ביו"ט‪ ,‬עכ"ל‪[ ,‬וע"ע לעיל () מה שיש לתמוה‬
‫על דרכו בהבנת דברי התוס']‪.‬‬
‫וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב (מהדו' חמישאה סימן ג')‪ ,‬וז"ל בתו"ד‪' ,‬דעד כאן לא התירו התוס' רק טיפוח וריקוד ביד‬
‫ורגל‪ ,‬דחיישי' שמא יעשו כלי שיר‪ ,‬ע"ז כתבו דלא בקיאין בזה‪ ,‬אבל לתקן כלי שיר כולנו בקיאין כו'‪ ,‬וגם לשון הרמ"א‬
‫הוא רק על סיפוק וריקוד‪ ,‬וכתב דלא בקיאין בעשיית כלי שיר‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכ"כ בס' מנחת קנאות (למהר"צ חיות‪ ,‬נדפס בס' כל כתבי מהר"צ חיות ח"ב עמ' תתקצ)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬אולם הן הרמ"א‬
‫והן התוס' אשר משם נעתקו הדברים‪ ,‬מיירי רק בטיפוח וריקוד שאסרו ג"כ משום שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬וכתבו התוס'‬
‫כיון דאין בקיאין בכלי שיר לא שייך גזירה זו לאסור טיפוח וריקוד לכל העולם‪ ,‬אבלל ניגון בכלי שיר לאותם המבינים‬
‫בחכמת כלי השיר ויודעים ומכירים בחכמה זו‪ ,‬וכן בהתיקון המוכרח לשעתו‪ ,‬בודאי גם היום שייך חששא זו‪ ,‬ומה‬
‫זה ענין להאומן עצמו היודע ומכיר הטיב החכמה‪ ,‬בלי ספק גם היום שייך חשש שמא יתקן כלי שיר למה שנצרך‬
‫למלאכתו‪ ,‬ואם העם אינם בקיאים האומן בקי ומכיר כו'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכ"כ בערוה"ש (שלח‪,‬י)‪ ,‬דמש"כ התוס' והרמ"א להקל בזה"ז משום שאין אנו בקיאים בתיקון כלי שיר‪' ,‬זהו לענין‬
‫טיפוח וריקוד‪ ,‬אבל לא לנגן ממש‪ ,‬וחלילה להתיר בזה'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ בגליון מהרש"א (ביצה ל‪ ,).‬ובשו"ת מהר"ם‬
‫שיק (או"ח סימן קכז ד"ה ולפענ"ד‪ ,‬ושם סי' קכט ד"ה ומה שכתב מעלתו)‪ ,‬ובשו"ת שאילת יעקב (להג"ר יעקב‬
‫פראגר חתנו של מהר"ם שיק‪ ,‬ח"א סימן מה ד"ה ומה) ‪ ,‬ובשו"ת יד יצחק (ח"ג סימן רסג)‪ ,‬ובשו"ת מנחת אלעזר‬
‫(ח"א סימן כט)‪ ,‬דאין כוונת התוס' להקל בזה אלא לענין טיפוח וסיפוק וריקוד‪ ,‬אך ניגון בכלי שיר אסור אף בזה"ז‪.‬‬
‫וכ"כ בשו"ת התעוררות תשובה (הנדמ"ח‪ ,‬ח"א סי' קעג)‪ ,‬יעו"ש שהביא שיש מי שכתב להקל לנגן בכלי שיר בשבת‬
‫על סמך דברי התוס'‪ ,‬והשיג עליו בזה"ל‪ ,‬ולענ"ד דלא דמי כלל‪ ,‬דבודאי לעשות מתחילה כלי שיר מחדש אין אנו‬
‫בקיאין‪ ,‬ולכן אין לחשוש שאם מרקד דיבוא לעשות כלי שיר חדש לנגן בו כדי להרבות השמחה‪ ,‬אבל אם הוא מנגן‬
‫באמת כלי שיר‪ ,‬ואם יתקלקל צריך קצת תיקון‪ ,‬וחייב ע"ז משום מתקן מנא‪ ,‬וזה קל לעשות כדאי' ברש"י (עירובין‬
‫קג‪ .‬ד"ה אף וד"ה משלשל) שאם נפסקה נימא אחת מכינור וקשרו וממשיך הנימא חייב משום מתקן מנא כו'‪,‬‬

‫‪39‬‬
 ‫לצורך מצוה ולכבוד התורה‬

‫עכ"ל‪[ ,‬ובהמש"ד הביא ראי' לדבריו‪ ,‬שהרי הרמ"א לא הביא דעת התוס' אלא בסי' שלט גבי איסור טיפוח וריקוד‬
‫בשבת‪ ,‬ולא הביא כן בסי' שלח גבי איסור נגינה בכלי שיר בשבת‪ ,‬והרי שלענין זה אף לדעת התוס' אין להקל]‪.‬‬
‫וכ"כ בשו"ת ערוגת הבושם (או"ח סימן סח)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬דעד כאן לא כתבו התוס' והרמ"א קולא זו אלא לענין אין מספקין‬
‫ואין מרקדין‪ ,‬דבלא"ה לא מיתסר משום הך גזירה גופא אלא משום לא פלוג‪ ,‬דהא בסיפוק וריקוד גופייהו ל"ש‬
‫תיקון כלי שיר‪ ,‬אבל בכלי זמר גופא לא מהני הך טעמא דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכ"כ בס' צרור החיים (איהל תרכ"ט‪ ,‬קונט' קול השיר הנדפס בתחילת הספר)‪ ,‬דאין כוונת התוס' והרמ"א להקל‬
‫אלא לענין טיפוח וסיפוק וריקוד‪ ,‬שהרי 'ידוע הוא דכל המנגנים בכלי שיר [‪-‬אף בזה"ז] יודעים ג"כ לתקן אותו‪ ,‬כי‬
‫יתעבה או יתחלש קולו בעת הניגון‪ ,‬ואותו המנגן דהוא כבר יצא מן הרוב שיודע לנגן ויודע לתקן‪ ,‬למה יהיה מותר‬
‫לנגן ולא ניחוש למילתא דשכיחא טובא שיתקלקל קולו מעט בשעת הניגון ויתקננו'‪ ,‬ובהכרח שאין כוונתם להתיר‬
‫מהא"ט אלא לענין טיפוח וסיפוק וריקוד‪ ,‬שהוא דבר שכל העם נוהגים בו‪ ,‬וכיון שרובם אינם בקיאים לתקן כלי‬
‫שיר‪ ,‬הרי שלא אסרו משום המיעוט הבקיאים בזה‪ ,‬משום דמילתא דלא שכיחא הוא‪ ,‬אך הניגון עצמו בכלי שיר‬
‫בודאי אסור אף בזה"ז‪ .‬והוסיף עוד בזה‪ ,‬דמה שיש שכתבו להוכיח מדברי הרמ"א (שלח‪,‬ב) שהתיר לומר לעכו"ם‬
‫לנגן בכלי שיר בשבת לשמחת חתן וכלה‪ ,‬על סמך דברי התוס' הנ"ל שבזה"ז אין אנו בקיאים ומותר‪ ,‬ומבו' דהרמ"א‬
‫סמך על היתר זה אף לענין ניגון בכלי שיר ממש; יש לדחות‪ ,‬דאדרבה מדברי הרמ"א יש להוכיח לאידך גיסא‪,‬‬
‫דממה שלא התיר מחמ"ז אלא לומר לעכו"ם‪ ,‬ולא התיר לישראל עצמו לנגן בכלי שיר מחמת שאין אנו בקיאים‪,‬‬
‫מוכח דהאי סברא שאין אנו בקיאים לא נאמרה אלא לע נין טיפוח וסיפוק וריקוד ולא לענין ניגון בכלי שיר‪.‬‬
‫וכן מבו' בשו"ת צפנת פענח (דווינסק ת"ש‪ ,‬ח"ב סימן יט)‪ ,‬דמש"כ התוס' להקל 'זה רק דבר דאינו לעצם שיר‪ ,‬אבל‬
‫כהא"ג [‪ -‬יעו"ש דמיירי האם מותר לחזן להשתמש ב'קולן' וכיו"ב לחזק וליפות קולו] ודאי אסור בשבת ויו"ט‪ ,‬וזה‬
‫גזירה'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכ"כ בפשיטות בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ג סימן טז פרק ד')‪ ,‬וז"ל‪ ,‬כי ברור הדבר שהתוס' לא כתבו זאת כי אם גבי‬
‫טיפוח וריקוד דמיירו שם מזה‪ ,‬שעליהם בעצמם בדרך כלל לא שייך באף פעם חשש של שמא יבוא לתקן‪ ,‬וכל‬
‫העיקר שגזרו בהם הוא משום שמא יבואו להחליף לנהוג היתר גם בכלי שיר בכלל‪ ,‬ובזה הוא שכתבו דבזה"ז לא‬
‫שייך למיגזר בהם לשמא יבואו להחליף בכלי שיר‪ ,‬מכיון שאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר‪ ,‬והחששא של שמא‬
‫יבואו להחליף היא רחוקה‪ ,‬אבל בשימוש בכלי שיר בעצמן גם התוס' מודים שנשארה בזה"ז הגזירה כמות שהיא‪,‬‬
‫עכ"ל‪ .‬ועוד שם בסו"ד בזה"ל‪ ,‬כי הרי מומחים הבקיאים בתיקון כלי שיר יושבים ומשגיחים לשם תיקון‪ ,‬ואיך נבוא‬
‫לסתור את המציאות ולומר דאין אנו בקיאים‪ ,‬וזה בודאי אין סברא לומר שהכוונה היא דמכיון שבדר"כ אין בקיאים‬
‫בזה"ז ירדה כבר הגזירה וליכא תו איסור אף בבקיאים‪ ,‬דאי"ז מתקבל על הלב‪ ,‬וברור הדבר שבכגון נידוננו אסור‬
‫אליבא דכו"ע‪ ,‬והאיסור על השמעת קול בכלי שיר הוא בכל תקפו‪ ,‬והחשש לשמא יתקן עוד יותר חזק מכיון שיושבים‬
‫מלכתחילה ומשגיחים לשם כך‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫‪ 14‬כ"כ בשו"ת אבן השהם (דירנפורט תצ"ג‪ ,‬סו"ס נ')‪ ,‬דאין לחלק בין טיפוח וסיפוק וריקוד‪ ,‬ובין ניגון בכלי שיר‬
‫ממש‪ ,‬וכתב להוכיח לזה מדברי התוס' (סוכה נ‪ .‬ד"ה שאינו)‪ ,‬גבי הא דתנן (סוכה שם) שהחליל של שמחת בית‬
‫השואבה בביהמ"ק אינו דוחה שבת ויו"ט‪ ,‬וז"ל התוס'‪ ,‬אע"ג דחליל אינו אסור אלא משום שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬כמו‬
‫לא מספקין ולא מטפחין דפרק משילין (ביצה לו‪ ,):‬וקיי"ל דאין שבות במקדש‪ ,‬בית השואבה שאני‪ ,‬כדאמרי' בגמ'‬
‫(סוכה נא‪ ).‬דאינה אלא משום שמחה יתירה‪ ,‬עכ"ל; ועפ"ז כתב בשו"ת אבן השהם הנ"ל לנידו"ד‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וגם מה‬
‫שמחלק [‪ -‬בשו"ת שער אפרים (שם)] בין עשי' לתיקון כלי שיר‪ ,‬לפענ"ד מוכרחין לומר דחדא היא‪ ,‬מאחר שהתוס'‬
‫(סוכה שם) משווה חליל למספקין ומטפחין‪ ,‬אלא כולה חדא מילתא היא שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬דהיינו לעשות חדש‬
‫או תיקון בכלי שיר בעצמו מלאכה גמורה תיקון כלי‪ ,‬ולאו בקשירת נימא‪ ,‬וזהו שכתבו התוס' (ביצה שם) דאין אנו‬
‫עכשיו בקיאין כו'‪ ,‬אכן הטעם קשירת נימא לית שום סברא כיון דאפשר בעניבה‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכ ן מבו' בשו"ת מכתם לדוד (או"ח ריש סי' יט ד"ה מעתה)‪ ,‬דלדעת התוס' יש להקל בזה"ז אף בכלי שיר‪ ,‬יעו"ש‪.‬‬
‫וכ"כ בשו"ת ארץ צבי (סימן סד ד"ה ובנידו"ד)‪ ,‬דהתוס' ס"ל להקל בזה"ז אף בכלי שיר‪[ ,‬אך כ' דבדעת הרמ"א י"ל‬
‫שלא היקל בזה אלא בטיפוח וסיפוק וריקוד‪ ,‬אך בכלי שיר ס"ל דאין להקל בזה"ז]‪.‬‬
‫וכן מבו' בהגהות יד אפרים (סי' תקפח‪ ,‬על מג"א סק"ד)‪ ,‬יעו"ש שכתב ליישב קושיית האחרונים דלקמן ()‪ ,‬מא"ט‬
‫לא גזרו חכמים שלא לתקוע בשופר בר"ה גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬וכשם שגזרו בר"ה שחל בשבת גזירה שמא‬
‫יעבירנו ד' אמות ברה"ר‪ ,‬וכתב ליישב‪ ,‬דאה"נ דיש לה ם לגזור אף מטעם זה‪ ,‬אלא שעכ"פ הוצרכו לטעמא דשמא‬
‫יעבירנו ד"א ברה"ר‪ ,‬משום אותם המקומות שאינם בקיאים לתקן כלי שיר‪ ,‬ובאותם המקומות אין שייך לאסור‬
‫מטעם גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬וכמש"כ התוס'‪ ,‬עכ"ד‪ ,‬והרי שהבין בפשיטות דדברי התוס' קאי אף לענין כלי‬
‫שיר‪ ,‬ולא"ד לענין טיפוח וסיפוק וריקוד בלבד; אכן שוב כתב היד אפרים להסתפק בזה‪ ,‬דשמא 'דווקא לענין טיפוח‬
‫וריקוד ס"ל להנך פוסקים להתיר בזה"ז'‪ ,‬יעו"ש‪.‬‬

‫‪40‬‬
‫ח‪ .‬לדעת הרבה פוסקים‪ ,‬אסור לטפח ולספק ולרקוד בשבת אף לצורך שמחת חתן וכלה‪ ;15‬אכן יש‬
‫שכתבו להקל או ללמד זכות על המקילים בזה‪[ .16‬וביותר מבו' בדברי כמה פוסקים להקל בזה אף בשאר‬
‫ענייני מצוה‪ ,‬ועי' הערה‪.]17‬‬

‫‪ 15‬א‪ .‬כ"כ הפמ"ג (סימן שלט אשל אברהם סק"א)‪ ,‬דאף דהאידנא נהגו להקל בזה לשמחת חתן וכלה‪ ,‬מכ"מ‬
‫מעיקה"ד אסור לטפח ולספק ולרקוד אף לשמחת חתן וכלה‪ ,‬ולא התירו אלא בשמחת תורה משום ד'לכבוד התורה‬
‫אין כ"כ דרך משוררים ולא גזרו'; וכתב הפמ"ג להוכיח לזה‪ ,‬ממש"כ הרמ"א (שלח‪,‬ב) דשרי לומר לעכו"ם בשבת‬
‫לנגן בכלי שיר לצורך שמחת חתן וכלה‪ ,‬ומבו' דהיינו דווקא משום דהוי שבות דשבות‪ ,‬אבל בשבות אחד אין להקל‬
‫אף לש מחת חתן וכלה; והוסיף הפמ"ג להקשות עוד בזה מהא דקיי"ל (ביצה לו‪ ):‬דאין מקדשין אשה בשבת אע"ג‬
‫דאיכא מצוה בדבר‪ ,‬וראה ביאור דבריו לקמן בסמוך ()‪.‬‬
‫וכ"כ בשועה"ר (שלט‪,‬ב)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬אין מספקין כף על ירך‪ ,‬ואין מטפחין כף אל כף‪ ,‬בין לשמחה אפילו בנישואין בין‬
‫לאבל‪ ,‬גזירה שמא יתקן כלי שיר לשורר או לקונן כו'‪ ,‬וכן אסור לרקד מטעם זה אפילו בנישואין‪ ,‬אבל בשמחת‬
‫תורה מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסים לתורה משום כבוד התורה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"ה להדי' במשנה ברורה‬
‫(שלט‪,‬ח)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ולא מרקדין‪ ,‬וביום שמחת תורה מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסים דתורה משום כבוד התורה‪,‬‬
‫כיון דלית בזה אלא משום שבות‪ ,‬אבל בשאר שמחה של מצוה כגון בנישואין אפ"ה אסור‪ ,‬עכ"ל; וכ"כ בכף החיים‬
‫(סי' שלט‪ ,‬סק"י וסקי"ג) ובשו"ת שלמת חיים (להגרי"ח זוננפלד‪ ,‬הנדמ"ח ע"י מכון קרן רא"ם‪ ,‬או"ח סימן רפח‪-‬‬
‫רפט) ועו"פ‪.‬‬
‫עוד יש להוסיף בזה‪ ,‬דלכאו' יש להוכיח ד אסרו חכמים לטפח ולספק ולרקד בשבת אפי' לשמחת חתן וכלה‪ ,‬מהא‬
‫דאיתא בירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב)‪ ,‬ד'בהילולא דרבי שמעון בר רבי הוו מטפחין אחורי ידיהון בשבתא'‪[ ,‬ואף זבה‬
‫מבו' התם בירושלמי דר"מ מחה בהם‪ ,‬ובמקומו () הארכנו]‪ ,‬ומבו' שלא התירו לספק ולטפח לשמחת חתן וכלה‬
‫אלא כלאחר יד‪ ,‬אבל בלא שינוי אסור; וכ"כ בתורת שבת (שלט‪,‬ב) להוכיח מדברי הירושלמי‪ ,‬אך שוב כתב לדחות‬
‫וליישב דברי המקילים בזה‪ ,‬דאפשר שלא היה זה ביום החופה כי אם בשבעת ימי המשתה‪ ,‬ולעולם יש לנו להקל‬
‫ביום החופה עצמו לטפח ולספק ולרקוד לצורך שמחת חתן וכלה‪.‬‬
‫ב‪ .‬ומכ"מ עי' לעיל () מדברי כמה פוסקים‪ ,‬דבמקום מצוה אפשר שיש לסמוך על דברי התוס' (ביצה ל‪ .‬ד"ה תנן)‬
‫להקל בזה"ז בכל איסורים אלו לפי שאין אנו בקיאין לתקן כלי שיר‪ ,‬ולפ"ז הרי שיש להקל בזה אף לענין שמחת‬
‫חתן וכלה‪ ,‬יעו"ש דעות הפוסקים בזה‪ ,‬ומשם תדרשנו‪ .‬וע"ע תפארת ישראל (על המשניות‪ ,‬קונט' כלכלת שבת‬
‫כללי ל"ט מלאכות סוף אות לח) שכ' להתיר לרקוד לכבוד חתן וכלה רק בצירוף דברי התוס' הנ"ל‪[ ,‬ואפשר שאף‬
‫התפא"י לא היקל בזה בצירוף דברי התוס' אלא לענין שמחת חתן וכלה‪ ,‬ולא לשאר ענייני מצוה כדעת הפוסקים‬
‫דלעיל ()]; [ועוד יש להוסיף בזה‪ ,‬דלמש"כ התפ א"י גופי' (ביצה פ"ה משנה ב' יכין אות יז) בטעם ההיתר לטפח‬
‫ולרקוד בשמחת תורה משום כבוד התורה‪' ,‬דדמי להך דאמרי' (פסחים יא‪ ).‬איהו גופיה מחזיר עליו לשורפו מיכל‬
‫אכיל מיניה‪ ,‬ה"נ כבוד התורה ואימתה תזכירהו'‪ ,‬הרי שטעם זה אינו שייך כלל לענין שמחת חתן וכלה‪ ,‬ודו"ק]‪.‬‬
‫וע "ע שו"ת אור לציון (ח"ב פרק מג אות ט'‪ ,‬ושם בהערות) שכ' נמי‪ ,‬דאין להקל בזה בשמחת חתן וכלה אלא‬
‫בצירוף דברי התוס' דאינו אסור כלל בזה"ז‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וביום שמחת תורה מותר למחוא כפיים משום כבוד התורה כו'‪,‬‬
‫וגם בשמחת נישואין יש מהאחרונים שהקילו בזה כו'‪ ,‬ונראה שבצירוף דעת הסוברים שאפשר שכיום אין לאסור‪,‬‬
‫משום שאין כיום חשש שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬כיון שאין רגילות לתקן‪ ,‬ועוד דהוי לצורך מצוה לשמח חתן וכלה‪ ,‬אפשר‬
‫שיש להתיר‪ ,‬והמיקל יש לו על מה לסמוך‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫‪ 16‬א‪ .‬כן כתב ראב"ן (סוף מס' ביצה‪ ,‬סימן תמח)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ומה שמטפחין בנישואין האידנא כדרכן ולא מיחו בהם‬
‫הראשונים‪ ,‬משום דהנח להן לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין‪ ,‬שידעו הראשונים דלא יהיו נמנעין בשביל‬
‫מחאתן‪ ,‬או שמא מתחילה הורו להן כלאחר יד כבהילולי' דרבי שמעון בר רבי (ירושלמי ביצה פ"ה ה"ב)‪ ,‬ומתוך‬
‫כך עשו גם כדרכן ולא יכלו למונען‪ ,‬או שמ א כיון דלפני חתן וכלה מצוה הוא‪ ,‬אע"פ שהן משום שבות‪ ,‬לא חשו‬
‫למחות‪ ,‬כדאמרי' (פסחים סה‪ .‬ביצה יא‪ ):‬כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו במקדש משום דבמקדש מצוה‬
‫הוא‪ ,‬ה"נ מצוה‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ב‪ .‬והנה במתני' דביצה (לו‪ ):‬תנן‪ ,‬דאין מקדשין אשה בשבת‪ ,‬ובגמ' (שם) פריך אמאי תני לה במתני' יחד עם שאר‬
‫דברי הרשות‪ ,‬והלא קידושין מצוה נינהו‪ ,‬ומשני דמיירי היכא דאית לי' אשה ובנים‪ ,‬ובדעת רש"י הבינו התוס' (ביצה‬
‫שם ד"ה והא מצוה)‪ ,‬דאין כוונת הגמ' אלא לבאר מא"ט תני לה במתני' כדבר הרשות ולא כדבר מצוה‪ ,‬אך אליבא‬
‫דהלכתא אין לחלק בזה בין היכא דאית לי ' אשה ובנים ובין היכא דלית לי' אשה ובנים‪ ,‬ובכל גווני אסור לקדש‬
‫אשה בשבת; אך התוס' (שם) הביאו דעת ר"ת‪ ,‬דכוונת הגמ' לחלק בזה‪ ,‬דכל עיקר מאי דתנן במתני' דאין מקדשין‬
‫אשה בשבת‪ ,‬היינו דווקא היכא דאית לי' אשה ובנים‪[ ,‬ומשו"ה תני לה כדבר הרשות]‪ ,‬אבל היכא דלית לי' אשה‬
‫ובנים‪ ,‬רשאי לקדש אשה אפי' בשבת‪ ,‬משום דמצוה קא עביד‪ .‬והרי"ף והרמב"ם והרא"ש כתבו בסתמא דאין‬
‫מקדשין אשה בשבת‪ ,‬ומסתימת דבריהם נראה דהיינו אף היכא דלית לי' אשה ובנים‪ ,‬וכדעת רש"י‪ ,‬וכן הכרעת‬
‫הטור (סימן תקכד) דאסור לקדש אשה בשבת אפי' היכא דלית לי' אשה ובנים; ובא מת אף ר"ת גופי' לא היקל‬

‫‪41‬‬
‫בזה אלא במקום הצורך‪ ,‬וכמש"כ הוא עצמו בספר הישר (חלק השו"ת‪ ,‬סימן מח אות י')‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ולקדש אשה בשבת‬
‫למי שאין לו בנים בדיעבד התרתי‪ ,‬ואפי' לכתחילה אם היה צורך שעה‪ ,‬עכ"ל; והמחבר (שלט‪,‬ד) כתב ג"כ בסתמא‬
‫דאין מקדשין אשה בשבת‪ ,‬והרמ"א (שם) כתב דלא נקטי' הלכתא כדעת ר"ת שהיקל בזה היכא דלית לי' אשה‬
‫ובנים‪ ,‬ומכ"מ בשעת הדחק יש לסמוך על דבריו‪ ,‬וז"ל הרמ"א‪ ,‬ויש מתירין לקדש היכא דאין לו אשה ובנים כו'‪,‬‬
‫ואע"ג דלא קיי"ל הכי‪ ,‬מכ"מ סומכים ע"ז בשעת הדחק‪ ,‬גם כי גדול כבוד הבריות‪ ,‬כמו שרגילים שלפעמים שלא‬
‫היו יכולי ם להשוות עם הנדוני' ביום ו' עד הלילה‪ ,‬דעושין החופה והקידושין בליל שבת‪ ,‬הואיל וכבר הכינו לסעודה‬
‫ולנישואין והוי ביוש לכלה ולחתן אם לא יכנוס אז‪ ,‬ומכ"מ לכתחילה יש ליזהר שלא יבוא לידי כך‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וניהדר לנידו"ד‪ ,‬אשר לכאו' יש מקום לתלות דברי ראב"ן הנ"ל שיש להקל בזה משום דהוי צורך מצוה‪ ,‬בפלוגתת‬
‫הראשונים גבי קידושי אשה בשבת‪[ ,‬דכל אותם הגזירות נשנו באותה המשנה (ביצה לו‪ ,]):‬דלדעת רוב רבותינו‬
‫הראשונים הנ"ל‪ ,‬דאפי' היכא דלית לי' אשה ובנים והוי מצוה גמורה‪ ,‬מכ"מ לא התירו לקדש אשה בשבת‪ ,‬נראה‬
‫בפשיטות דלא יהא מצות שמחת חתן וכ לה עדיפה ממצות קידושי אשה‪ ,‬ואין לנו להתיר גזירות חכמים [כגון טיפוח‬
‫וסיפוק וריקוד] לצורך שמחת חתן וכלה‪ ,‬אך לדעת ר"ת שהתירו קידושי אשה בשבת היכא דלית לי' אשה ובנים‬
‫דהוי מצוה גמורה‪ ,‬י"ל דה"נ יש להקל אף בשאר גזירות‪ ,‬וכגון טיפוח וסיפוק וריקוד‪ ,‬לצורך מצות שמחת חתן וכלה‪.‬‬
‫ולפ"ז למאי דפסק הרמ"א שאין להקל בקידושי אשה בשבת אפי' היכא דלית לי' אשה ובנים אלא בשעה"ד ובמקום‬
‫צורך גדול‪ ,‬ה"נ אין להקל בטיפוח וסיפוק וריקוד לצורך שמחת חתן וכלה‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫ובאמת כן הקשה בפמ"ג (סי' שלט א"א סק"א)‪ ,‬דאי נימא דטיפוח וסיפוק וריקוד הותרו לצורך שמחת חתן וכלה‪,‬‬
‫ה"נ היה לנו להקל ולהתיר קידושי אשה בשבת היכא דלית לי' אשה ובנים‪ ,‬וע"כ ממש"כ הרמ"א דאין מקדשין‬
‫אע"ג דקא עביד מצוה בדבר‪ ,‬בודאי ה"ה נמי גבי טיפוח וסיפוק וריקוד דאסור אפי' לצורך שמחת חתן וכלה‪,‬‬
‫וכמשנ"ת לעיל בסמוך () מדברי הפמ"ג‪ .‬וע"ע לקמן בהמשה"ד מה שיש להקשות עוד בזה לדעת המקילים בטיפוח‬
‫וריקוד לצורך שמחת חתן וכלה‪.‬‬
‫ג‪ .‬ומכ"מ מצינו לכמה אחרונים שנקטו להקל בזה‪ ,‬דשפיר דמי לטפח ולספק ולרקוד בשבת לצורך שמחת חתן‬
‫וכלה‪ ,‬וכדברי הראב"ן הנ"ל בתחילה"ד‪ ,‬וכ"כ בים של שלמה (ביצה פ"ה סו"ס ו')‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ומהרי"ק כתב בשם רבינו‬
‫האי‪ ,‬שביום שמחת תורה מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסים לתורה‪ ,‬דנהגו בו היתר משום כבוד התורה כיון‬
‫דלית בי' אלא משום שבות‪ ,‬ולפ"ז נמי שרי לרקד לנישואין משום כבוד חתן וכלה בעת הנישואין והוא כבוד המקום‪,‬‬
‫עכ"ל‪ .‬וכן מבו' במקור חיים לחוו"י (ריש סי' תקנא)‪ ,‬יעו"ש שכ' להקל בזה אף בשבת שלפני החתונה‪ .‬וכן נקט‬
‫בפשיטות באשל אברהם בוטשאטש (שלט‪,‬ג)‪[ ,‬יעו"ש שכתב שהוא 'מוסכם לכו"ע להתיר לספק ולטפח ולרקד‬
‫בשבת וביו"ט לשמחת נישואין‪ ,‬וכן נהגו בלי חשש פתחון פה'‪ ,‬אכן כבר נתבאר לעיל בסמוך () מדברי רבים מגדולי‬
‫הפוסקים שאין להקל בזה]‪ .‬וכ"כ בתורת שבת (שלט‪,‬ב)‪ ,‬ע"פ דברי הפוסקים להתיר טיפוח וסיפוק וריקוד בשמחת‬
‫תורה לכבוד התורה‪ ,‬ד'לפ"ז י"ל דהוא הדין לשמחת חתן וכלה‪ ,‬שהרי אפילו לומר לאינו יהודי לתקן כלי שיר התירו‪,‬‬
‫ולפ"ז יש לומר דה "ה שמטפחין'‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וכן הורו כמה מפוסקי זמנינו שליט"א‪ .‬וע"ע לעיל בסמוך () שיש שכתבו‬
‫להקל בזה בצירוף דעת התוס' שבזה"ז יש להקל בטיפוח וסיפוק וריקוד לפי שאין אנו בקיאים בתיקון כלי שיר‪,‬‬
‫ומשם תדרשנו‪.‬‬
‫ד‪ .‬אכן באמת נראה להקשות טובא על דעת המקילים בזה‪ ,‬שהרי ראבי"ה התיר לומר לעכו"ם בשבת לנגן בכלי‬
‫שיר לצורך שמחת חתן וכלה‪ ,‬ורבים מגדולי הראשונים הביאו דבריו והסכימו להם בשתיקה‪ ,‬וכן פסק הרמ"א‬
‫(שלח‪,‬ב)‪ ,‬ואעפ"כ הכרעת הפוסקים שאין להקל בזה‪ ,‬וכמשנ"ת לעיל () בארוכה‪ ,‬ואע"ג דאי"ז אלא שבות דשבות‪,‬‬
‫וא"כ כש"כ בנידו"ד שאין לנו להקל בטיפוח וסיפוק וריקוד [דהוי איסור שבות] אפי' לצורך שמחת חתן וכלה‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫‪ 17‬כ"כ באשל אברהם בוטשאטש (שלט‪,‬ג)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬אודות הנהוג עכשיו לספק ולטפח בשבת ויו"ט בתפילה בין רבים‬
‫וכן שלמים וגדולים בתורה הק' ומעשים טובים‪ ,‬נראה שהוא מצד שכיון שמוסכם לכו"ע [א‪.‬ה‪ .‬כבר נתבאר לעיל‬
‫בסמוך () שאינו כן] להתיר לספק ולטפח ולרקד בשבת וביו"ט הקדושים לשמחת נישואין‪ ,‬וכן נהגו בלי חשש פתחון‬
‫פה‪ ,‬א"כ כדי שלא יהיה שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם‪ ,‬הנהיגו כן לגבי עבודת השי"ת בשמחה מרוב כל‪ ,‬שהפירוש‬
‫ידוע בשם האר"י ע"ה שיהי' השמחה יתירה מצד עבודת השי"ת יותר מהשמחה האפשרית בעולם על יד רוב כל‬
‫האפשרי לגרום שמחה כו'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכ"כ בשו"ת מנחת אלעזר (ח"א סימן כט‪ ,‬ד"ה נחזור)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬נחזור לעניננו למה שהתחלנו בענין הסיפוק בידים‬
‫וריקוד ברגלים בשבת ויו"ט‪ ,‬שנהגו רבותינו הקדושים הגאונים אשר בזכותם אנו חיים והחסידים התלמידים הבאים‬
‫אחריהם‪ ,‬כיון שבמהרי"ק הנזכר בשם רבינו האי מ תיר לכבוד התורה שבמחת תורה אף שהוא משום שבות כו'‪,‬‬
‫א"כ שוב י"ל גם בכל שמחת יו"ט ריקודין וסיפוקין מותר כו'‪ ,‬ומה דלא חשיב לה במתני' (ביצה שם) אף לסרך‬
‫מצוה‪ ,‬י"ל כיון שאינו מצוה לכל אדם רק למי שבוער בקרבו רשפי אש שלהבת ה' שמחת יו"ט אשר הנחילנו‪ ,‬אבל‬
‫לא לכל אדם ה וא טירחא ואינו שמחה של מצוה אם אין חושק לה כו'‪ ,‬וגם כי מה שכתבתי ההיתר ע"פ דברי‬
‫מהרי"ק בשם רב האי גאון‪ ,‬הוא לשיטתו דאין חילוק גם בזמנינו יש שבות‪ ,‬ואעפ"כ התירו משום מצוה‪ ,‬וכש"כ‬
‫לדידן האשכנזים היוצאים ביד רמ"א דפסקינן כהתוס' דאין בקיאין בזמנינו לעשות כלי שיר וליכא שבות‪ ,‬א"כ בודאי‬

‫‪42‬‬
‫ראוי ההיתר לרקד ולספק בכל עוז כנזכר‪ ,‬עכ"ל; [אכן כבר נתבאר לעיל () בארוכה‪ ,‬דבפשטות נראה דלא נקטי'‬
‫הלכתא כדברי התוס'‪ ,‬ומשם תדרשנו]‪.‬‬
‫וע"ע הגדה של פסח מבית לוי (בריסק‪ ,‬עמ' רנח אות א') שהובא בזה"ל‪ ,‬אחרי עריכת הסדר היה מרן הגרי"ז יוצא‬
‫ברי קוד עם בניו‪ ,‬שש ושמח על גאולתנו ועל פדות נפשנו‪ ,‬והיה זה הריקוד היחידי בשנה שמרן זיע"א השתתף בו‪,‬‬
‫עכ"ל‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫אכן מדברי הפוסקים הנ"ל בסמוך () שכתבו להקל בזה בשמחת חתן וכלה‪ ,‬בודאי אין להוכיח דה"ה נמי בשאר‬
‫ענייני מצוה‪ ,‬שהרי כבר התיר ראבי"ה לומר לעכו"ם בשבת לנ גן בכלי שיר‪ ,‬ורבים מרבותינו הראשונים הסכימו‬
‫לדבריו‪ ,‬וכמשנ"ת לעיל () בארוכה‪ ,‬ומדבריהם מבו' שאף בזה לא התירו אלא לשמחת חתן וכלה ולא לשאר צרכי‬
‫מצוה‪ ,‬ומשום שעיקר שמחת חתן וכלה אינה אלא ע"י כלי שיר; וה"נ יש לומר כן בנידו"ד‪ ,‬דאף לדעת הפוסקים‬
‫הנ"ל בסמוך () שהתירו לטפח ולרקוד בשבת לצורך שמחת חתן וכלה‪ ,‬היינו משום דמצוה רבה היא‪ ,‬ומשא"כ‬
‫בשאר ענייני מצוה דשפיר י"ל שאין להקל בזה‪ .‬ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"ז סימן לז אות קז) הוסיף לבאר‬
‫בטוטו"ד בדרך נוספת‪ ,‬שיש לחלק טובא בין שמחת חתן וכלה [שכתבו הפוסקים הנ"ל בסמוך () להקל בזה] ובין‬
‫שאר ענייני מצוה‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ולענ"ד נראה‪ ,‬דמה שאמרו 'במקום מצוה' הכוונה שיש מצות שמחה‪ ,‬והיינו כשמרקדין‬
‫ומטפחין בשבת שבע ברכות שיש שם חתן וכלה שמצוה לשמחם‪ ,‬אבל כשמזמרין שירות ותשבחות להשי"ת‬
‫בסעודת שבת או בסעודת ברית מילה אין להקל לטפח ולרקד‪ ,‬וכן בסעודות ש עושים בשבת אופרו"ף כיון שעדיין‬
‫ליכא מצוה לשמח חתן אין להקל לטפח ולרקד‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬

‫‪43‬‬
‫ט‪ .‬רבותינו הרו"א כתבו להתיר לטפח ולספק ולרקוד ביום שמחת תורה‪ ,‬משום כבוד התורה‪[ ;18‬ומכ"מ‬
‫חידוש גדול הוא‪ ,‬ועי' הערה‪ .]19‬ומכ"מ כתבו האחרונים‪ ,‬דאין להתיר לנגן בכלי שיר אפי' בשמחת תורה‬
‫לכבוד התורה‪[ ,‬ודלא כמי שכתב להתיר אף בזה]‪.20‬‬

‫‪ 18‬היתר זה מבו' להדי' בתשובת רב האי גאון (תשו' הגאונים שערי תשובה סי' שיד)‪ ,‬וראה לשונו לקמן בסמוך ()‪.‬‬
‫והרי"צ גיאת (סוף הלכות לולב) העתיק דברי רב האי גאון‪ ,‬וכן העתיק תשובתו בשו"ת מהרי"ק (שורש ט') בזה"ל‪,‬‬
‫וגדולה מזו השיב רב האי גאון ז"ל‪ ,‬כמש"כ רבינו יצחק אבן גאות משמו‪ ,‬אבל רגילים ביום זה הואיל ובו מסיימין‬
‫התורה‪ ,‬לעשות כמה קילוסים והידורים לס"ת כו'‪ ,‬ונשאל מרב האי גאון ז"ל‪ ,‬נהגו במקומנו ביום אחרון של חג‬
‫מקלסים לס"ת ומביאים מגומראות לביהכנ"ס‪ ,‬והשיב‪ ,‬הא ודאי לגמר הוא דאסור כו'‪ ,‬ועוד בתשוב' אחרת אומר‪,‬‬
‫אסור להביא מגומראות ביום תשיעי ספק שמיני כו'‪ ,‬ודאי יום זה רגילים אצלנו לרקד בו אפילו כמה זקנים בשעה‬
‫שאומר קילוסים לתורה‪ ,‬אלא שזו משום שבות הוא‪ ,‬ונהגו בו היתר משום כבוד התורה‪ ,‬עכ"ל רב האי גאון כאשר‬
‫הביא רבינו יצחק אבן גיאות‪ ,‬הרי לך שמנהג העשוי לכבוד התורה דוחה אפילו איסור שבות דהיינו ריקוד ביו"ט‬
‫כו'‪ ,‬עכ"ל מהרי"ק‪.‬‬
‫ורבים מגדולי הפוסקים העתיקו די"ז מדברי מהרי"ק שכתב כן בשם רב האי גאון‪ ,‬וכ"ה בבית יוסף (שלט‪,‬ג ד"ה‬
‫ולא מטפחין)‪ ,‬דרכי משה (תרסט‪,‬ג)‪ ,‬ים של שלמה (ביצה פ"ה סימן ו')‪ ,‬כנסת הגדולה (סי' תרסט הגה"ט אות ב')‪,‬‬
‫ב"ח (שלח‪,‬ב ד"ה ומ"ש רבינו אני כתבתי)‪ ,‬מג"א (שלט‪,‬א‪ ,‬ריש סי' תרסט)‪ ,‬ט"ז (שלט‪,‬ב)‪ ,‬מקור חיים לחוו"י‬
‫(שלט‪,‬ג‪ ,‬וכן בסי' תרסט)‪ ,‬תוספת שבת (שלט‪,‬ג)‪ ,‬באה"ט (שלט‪,‬ב‪ ,‬תרסט‪,‬א)‪ ,‬פמ"ג (סי' שלט א"א סק"א)‪[ ,‬וע"ע‬
‫לקמן בסמוך () עוד מדבריו בזה]‪ ,‬חיי אדם (כלל מד סעיף יט)‪ ,‬שועה"ר (שלט‪,‬ב)‪ ,‬בכורי יעקב (סי' תרסט‪ ,‬סק"ו‬
‫וסק"ט)‪ ,‬תפארת ישראל (ביצה פ"ה מ"ב יכין אות יז)‪[ ,‬וע"ע לקמן בסמוך () מש"כ התפא"י לבאר טעם ההיתר‬
‫בזה‪ ,‬ומה שיש לתמוה עליו בזה]‪ ,‬קיצור שולחן ערוך (סימן פ' סעיף פז)‪ ,‬משנ"ב (שלט‪,‬ח‪ ,‬תרסט‪,‬ה)‪ ,‬כה"ח‬
‫(שלט‪,‬י)‪ ,‬ושא"פ‪.‬‬
‫ובס' פרי עץ חיים (שער הלולב פ"ח) הובא מנהג האריז"ל בזה‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואני ראיתי למורי ז"ל שהיה הולך לפני‬
‫הספרים‪ ,‬והיה מרקד ומרנן ושמח בכל יכלתו בכל הז' הקפות בלילה‪ ,‬וביום לא ראיתיו‪ ,‬עכ"ל; אכן בשער הכוונות‬
‫(דף ק ד ע"א) הובא באופ"א‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וראיתי למורי ז"ל כו'‪ ,‬ולרקד ולשורר לפניו בכל יכלתו בליל מוצאי יו"ט אחר‬
‫תפילת ערבית‪ ,‬והיה מקפיד מאד לעשות אז הז' הקפות שלימות זולת ההקפות שלימות של יום שמחת תורה‪,‬‬
‫אבל בענין הקפות שביום לא נמצאתי עמו ולא ראיתיו‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ולפ"ז הרי שאין לנו ראי' כיצד נהג האריז"ל בהקפות‬
‫ביום שמחת תורה עצמו‪.‬‬
‫וע"ע מעשה רב להגר"א (סי' רלג) בזה"ל‪ ,‬והוא [‪ -‬הגר"א] ז"ל היה הולך לפני הס"ת שמח מאד ברוב עוז וחדוה‪,‬‬
‫וחכמת אדם תאיר פניו כלפיד אש בוערת‪ ,‬ומספק כף אל כף ומכרכר בכל עוז לפני הס"ת כו'‪ ,‬וכשהוחזר הס"ת‬
‫לארון ה קודש שוב לא היה שמח כ"כ רק כמו שאר יו"ט‪ ,‬עכ"ל; [וכ"ה בס' שערי רחמים (אות קלח)‪ ,‬ובתוספת‬
‫מעשה רב (סי' רכב) הובא בזה"ל‪ ,‬ואדמו"ר ז"ל הלך לפני הס"ת שמח למאד ופניו בוערות כלפיד אש‪ ,‬ולא היה‬
‫אוחז הס"ת בידו‪ ,‬אך היה מספק כף על כף ומרקד ומפזז ומכרכר בכל עוז לפני הס"ת‪ ,‬עכ"ל; וכן בחיי אדם (כלל‬
‫קנג ס"ז) הביא ש'הגר"א היה מקיף ומרקד לפני הס"ת בכל כוחו']‪.‬‬
‫‪ 19‬הנה עי' ערוה"ש (שלט‪,‬ט) שכ' לחדש שריקוד שלנו אינו בכלל הריקוד שאסרו חכמים‪ ,‬ולעיל () הבאנו לשונו‬
‫בזה‪ ,‬יעו"ש‪ ,‬ובהמשך דבריו הוסיף לבאר עוד בזה"ל‪ ,‬ולכן גם בשמחת תורה שמרקדים ומטפחים לפני הס"ת‪,‬‬
‫וי"א הטעם דלכבוד התורה מותר לרקד‪' ,‬וקשה בעיני לבטל שבות דרבנן מפני זה'‪ ,‬אבל לפי מה שכתבנו אתי‬
‫שפיר‪ ,‬דאין זה הריקוד והטיפוח שאסרו חכמים ‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬והרי דלא ניח"ל בהיתרא דרב האי גאון ושא"פ הנ"ל דמשום‬
‫כבוד התורה התירו איסורים דרבנן‪[ ,‬אכן במקו" א (תרסט‪,‬ג) כתב הערוה"ש בזה"ל‪ ,‬ומרקדין לכבוד התורה‪ ,‬ואף‬
‫שאין מרקדין ביו"ט לכבוד התורה מותר‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ונראה שהסכים להיתר זה וכדברי רב האי גאון‪ ,‬וצ"ע]‪.‬‬
‫ובאמת לכאו' הדברים תמוהים טובא‪ ,‬שהרי בכמה וכמה גזירות מצינו שאסרו חכמים אף במקום מצוה‪ ,‬ואף את"ל‬
‫ד'כבוד התורה' עדיף משאר צרכי מצוה‪ ,‬מכ"מ צ"ב הסברא בזה‪ .‬ועי' תפארת ישראל (ביצה פ"ה מ"ב יכין אות יז)‬
‫שכ' בביאור טעמא דמילתא בזה"ל‪ ,‬מיהו בעושה לכבוד התורה הכל מותר‪ ,‬ונ"ל דבכהא"ג ליכא למיחש לשמא‬
‫יתקן כלי שיר‪ ,‬דדמי להך דאמרינן (פסחים יא‪ ).‬איהו גופי' מחזיר עליו לשורפו מיכל אכיל מיני'‪ ,‬ה"נ כבוד התורה‬
‫ואימתה תזכירהו‪ ,‬עכ"ל; אכן לענ"ד נראה בפשיטות שאין לדמות הדברים כלל‪ ,‬דשאני התם שהאכילה היא היפך‬
‫השריפה‪ ,‬וא"כ כיון שמחזר עליו לשורפו בודאי לא יבוא לעשות היפך הדבר ולאוכלו‪ ,‬ומשא"כ בנידו"ד דע"י גודל‬
‫השמחה והריקוד וההתלהבות יבוא לתקן ולעשות כלי שיר‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫[וע"ע שו"ת לב אברהם (ויינפלד‪ ,‬ח"א סימן מג) שכ' כעין דברי התפא"י‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ולענ"ד שיש להשתמש בו כדי ליישב‬
‫איך זה נשתלשל המנהג של ריקוד שנראה לכאו' שעוברים על שבות‪ ,‬וצ"ל שהקדמונים ידעו שאי"ז בכלל גזירתם‪,‬‬
‫ואולי י"ל שכך קבלו‪ ,‬שמאחר שטעם הגזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬מ מילא בסיפוק וריקוד של שמחת תורה לכבוד‬
‫התורה‪ ,‬מעולם לא גזרו‪ ,‬דמאחר ועוסק בכבוד התורה‪ ,‬מילתא דלא שכיחא היא דיעבור על דין תורה‪ ,‬דוגמא לדבר‬
‫(שבת כ‪ ).‬בהא דמשלשלין את הפסח בתנור עם חשיכה משום דבני חבורה זריזין הן‪ ,‬הרי שאף בני חבורה הם‬

‫‪44‬‬
‫אנשים רגילים ישראלים שאין א נו יודעים אם מצטיינים בזריזות יתירה‪ ,‬עכ"ז בהיותם חבורה של מצות קרבן פסח‪,‬‬
‫נתנו להם חכמים דין מיוחד‪ ,‬וסמכו שיזדרזו‪ ,‬וביטלו גזירת שמא יחתה‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ועדיין צ"ע]‪.‬‬
‫ומדברי הפמ"ג (סי' תרסט אשל אברהם) נראה שכבר נתקשה בזה‪ ,‬וכתב לחדש‪ ,‬דכל עיקר מאי דנקטי' הלכה‬
‫למעשה כד ברי רב האי גאון הנ"ל‪ ,‬היינו דווקא בצירוף דברי התוס' (ביצה ל‪ .‬ד"ה תנן)‪ ,‬דבזה"ז שאין אנו בקיאים‬
‫לתקן כלי שיר‪ ,‬מותר לטפח ולספק ולרקד [אפי' שלא במקום מצוה]; וז"ל הפמ"ג‪ ,‬ושבות במקום מצוה‪ ,‬הא כמה‬
‫פעמים העמידו דבריהם במקום תורה‪ ,‬ולכאו' משום דתוס' מתירין לדידין שאין יודעים לתקן כלי שיר‪ ,‬משו"ה נוהגין‬
‫היתר עכ"פ בשמחת תורה‪ ,‬אבל ודאי שבות דלא נזכר היתר‪ ,‬פשיטא אף במקום מצוה אסור‪ ,‬עכ"ל; אכן מדברי‬
‫מהרי"ק הנ"ל שלא הזכיר כלל דבזה"ז יש להקל טפי לפי שאין אנו בקיאין לתקן כלי שיר [וכסברת התוס']‪ ,‬נראה‬
‫דסגי לי' בטעם הנ"ל דמשום כבוד התורה מותר לטפח ולספק ולרקוד‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫והנה יש שכתבו ליישב‪ ,‬דלעולם אין לנו להתיר מדעתנו שום איסור דרבנן משום כבוד התורה‪ ,‬ובנידו"ד לא נקטו‬
‫הפוסקים להקל אלא משום שכך היה מנהג העולם‪ ,‬וכתבו ליישב ולקיים המנהג‪ ,‬דכיון שיש בזה משום כבוד‬
‫התורה ואינו אלא משום שבות‪ ,‬שפיר יש לקיים המנהג‪ ,‬אך בלא שהיו נוהגים כן מתחילה לא היה לנו להתיר בזה;‬
‫ובאמת כן נראה מדברי מהרי"ק‪ ,‬יעו"ש שהאריך לבאר כללי המנהגים ואימתי נקטי' דמנהג מבטל הלכה‪ ,‬ולזה‬
‫הביא מדברי רב האי גאון ד'מנהג העשוי לכבוד התורה דוחה אפילו איסור שבות דהיינו ריקוד ביו"ט'‪ ,‬והיינו דכיון‬
‫שכך נהגו העולם‪ ,‬יש לנו להניחם על מנהגם אע"פ שיש בזה איסור דרבנן‪ ,‬משום שהוא 'מנהג העשוי לכבוד‬
‫התורה'‪ ,‬ומבו' שלא התירו בזה אלא משום שכך היה המנהג‪ ,‬ושוב אין להקשות מא"ט לא התירו איסורי דרבנן‬
‫נוספים משום כבוד התורה‪ ,‬דבמה שלא נהגו בודאי אין לנו להתיר כלל אפי' במקום כבוד התורה‪.‬‬
‫אכן באמת במקור הדברים בתשובת רב האי גאון נראה לא כן‪[ ,‬וכפי הנראה לא ראה מהרי"ק תשובת רב האי‬
‫גאון במקורה‪ ,‬כי אם בדברי הרי"צ גיאת שהעתיק תשובה זו בשינויי לשון‪ ,‬וכמו שהזכיר מהרי"ק שכן כתב רי"צ‬
‫גיאת בשם רב האי גאון‪ ,‬ומשו"ה כתב מהרי"ק לפרש דברי רב האי גאון שלא התיר בזה אלא מחמת המנהג];‬
‫וז"ל תשובת רב האי גאון במקורה‪ ,‬וששאלתם‪ ,‬נהגו בני מקומנו ביום תשיעי ספק שמיני לחג‪ ,‬להביא מוגמראות‬
‫ובשמים לבית הכנסת ולעשן לפני ספר תורה‪ ,‬דבר זה מותר או אסור; כך ראינו שאסור‪ ,‬לפי שכל יו"ט שני הוא‬
‫יו"ט לכל דבר כראשון‪ ,‬אע"פ שהיה ספק‪ ,‬אין בו קולא אלא לענין מת שמתעסקים בו בלבד‪ ,‬אבל בכל דבר אין‬
‫שינוי‪ ,‬וביו"ט שני זה שהוא אחרון‪ ,‬רגילים אצלנו שמרקדים אפילו כמה זקנים בשעה שאומרים קילוסין לתורה‪,‬‬
‫אלא שזו משום שבות הוא‪ ,‬ונהגו בה היתר 'ביום זה בלבד' לכבוד התורה‪ ,‬אבל לגמר דברי הכל אסור‪ ,‬עכ"ל‪,‬‬
‫ומדבריו נראה שכתב כן כהלכה פסוקה ולא כישוב גרידא למנהג שנהגו; ואף האחרונים הנ"ל בסמוך () שהעתיקו‬
‫די"ז הלכה למעשה‪ ,‬כתבו כן כהלכה פסוקה ולא כישוב מנהג ישראל‪ ,‬והדק"ל מפני מה התירו איסור טיפוח וריקוד‬
‫ביו"ט משום כבוד התורה‪ ,‬מה שלא מצינו כן בשאר איסורים‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫‪ 20‬כ"כ הפמ"ג (סי' שלט משבצות זהב סק"ב)‪ ,‬וכן הסכמת המשנ"ב (שלט‪,‬ח) והכה"ח (שלט‪,‬י) ועו"פ‪.‬‬
‫אכן מצינו לאחד מגדולי האחרונים שכתב להקל בזה אף לענין נגינה בכלי שיר בשמחת תורה משום כבוד התורה‪,‬‬
‫והוא בשו"ת מכתם לדוד (או"ח ריש סימן יט‪ ,‬ד" ה מעתה)‪ ,‬ותמצית דבריו‪ ,‬דכיון שטעם האיסור בטיפוח וסיפוק‬
‫וריקוד‪ ,‬וטעם האיסור לנגן בכלי שיר‪ ,‬שווה הוא‪ ,‬בין לדעת רבה [דהשמעת קול אינה אסורה אלא בדרך שיר]‬
‫דטעם ב' איסורים אלו משום גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬וכמבו' בביצה (לו‪ ,):‬ובין לדעת עולא [דאף השמעת קול‬
‫שלא בדר ך שיר אסורה] דטעם ב' איסורים אלו משום הולדת קול‪ ,‬וכמבו' בסוגי' דעירובין (קד‪[ ,).‬וכמשנ"ת לעיל‬
‫() בארוכה מדברי המכתם לדוד‪ ,‬לתלות ב' טעמים אלו בפלוגתא דעולא ורבה]‪ ,‬הרי שאין לחלק ביניהם אף‬
‫בנידו"ד‪ ,‬וכיון שהתיר רב האי גאון לספק ולטפח ולרקד ביום שמחת תורה לכבוד התורה‪ ,‬ה"נ יש להקל בזה אף‬
‫לענין נגינה בכלי שיר; וז"ל‪ ,‬ואולם אם לחשך אדם לומר כי לא כל השבותים שווין ואין למדין זה מזה‪ ,‬דאפילו‬
‫במקדש אמרינן () לא כל השבותים שווין כו'‪ ,‬א"כ אע"ג דאשכחן לגאון להקל בשבות במקום כבוד התורה‪ ,‬חידוש‬
‫הוא ונימא אין לך בו אלא חידושו‪ ,‬דדווקא שבות דריקוד שרו רבנן לגבי כבוד תורה‪ ,‬אבל אידך שבות דניגון‬
‫והשמעת קול בכלי שיר לא נילף מינה‪ ,‬אף אתה אמור לו ליתא‪ ,‬דמלבד שנראה להדי' מדברי הגאון הנזכר דדבר‬
‫הלמד בהיקש הוא מורה ובא להקל בכל שבות דיו"ט משום כבוד תורה‪ ,‬והא דלא הורה להקל במוגמראות משום‬
‫דא יכא איסור דאורייתא ולא שבות לחוד כנראה בבירור מלשונו‪ ,‬וכדאי הוא הגאון לסמוך עליו; בר מן דין הכא לא‬
‫צריכינן להכי‪ ,‬דהיינו הך גופא‪ ,‬דלא מיבעי' לשיטת הרי"ף והרמב"ם [דלעיל ()] דהיינו כרבה‪ ,‬פשיטא דהיינו ריקוד‬
‫היינו ניגון‪ ,‬כולהו חד שבות נינהו‪ ,‬וכולה חדא גזירה היא שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬ומן בתר דאשמעינן לגאון דשרי ריקוד‬
‫במקום מנהג לכבוד תורה‪ ,‬פשיטא ופשיטא דה"ה לניגון‪ ,‬דמאי שנא‪ ,‬אלא אפי' לשיטת ר"ח ודעימי' דפסקי כעולא‪,‬‬
‫דטעמא דאיסור הניגון היינו משום אולודי קלא‪ ,‬הא אמרן דלדידהו טעמא דאין מספקין ואין מרקדין נמי כולהו‬
‫מטעמא דאולודי קלא נינהו‪ ,‬וכיון ששמענו דלא חייש בחד מינייהו לאולודי קלא במקום כבוד תורה‪ ,‬ה"ה נמי לאידך‪,‬‬
‫עכ"ל‪.‬‬

‫‪45‬‬
‫י‪ .‬מדברי הפוסקים נראה‪ ,‬דשפיר יש להקל בזה אף בשמחת תורה באר"י [שאינו יו"ט שני כבחו"ל דקיל‬
‫טפי]‪ ,‬ואף בשמחת תורה שחל בשבת‪ .21‬וצריך עיון‪.22‬‬

‫‪ 21‬כן מבו' מסתימת דברי כל הפוסקים הנ"ל בסמוך ()‪ ,‬וחלקם אף היו באר"י‪ ,‬ואעפ"כ כתבו כן בפשיטות‪ ,‬דביום‬
‫שמחת תורה מותר לטפח ולספק ולרקוד לכבוד התורה; וכן מבו' להדי' בשו"ת בתי כהונה (ח"א ריש סימן יח‪,‬‬
‫וסימן יט)‪ ,‬דשפיר יש להתיר טיפוח וריקוד אף בשמחת תורה באר"י אע"פ שאינו יו"ט שני כבחו"ל‪[ ,‬יעו"ש לשונו‬
‫בתחילת דבריו (סימן יח)‪ ,‬על מה סמכו ישראל קדושים בין בארץ בין בחו"ל בליל שמחת תורה בהקפת הס"ת‬
‫להוליך לפני הס"ת אבוקו ת של שעוה ולרקוד בהם ולהוליכם ג"כ בידם בפני חתני התורה כו'‪ ,‬גם בעיה"ק ירושלים‬
‫תוב"ב ביום שמחת תורה מרקדים בהקפות הס"ת ואבוקות גדולות בידיהם כו'‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ובהמשך דבריו האריך לקיים‬
‫המנהג וליישבו‪ ,‬ואף ליישב המנהג לאחוז אבוקות גדולות מא"ט אין בזה משום איסור כיבוי ביו"ט‪ ,‬אכן עי' שו"ת‬
‫מים חיים (להפר"ח‪ ,‬סימן ט') שהאריך לאסור ולבטל המנהג לאחוז אבוקות גדולות ביו"ט משום איסור כיבוי‪,‬‬
‫ואכמ"ל]; וכן בס' עיקרי הד"ט (או"ח סימן כב אות טו) הביא בקצרה דברי הבתי כהונה הנ"ל גבי כיבוי ביו"ט‪ ,‬וכתב‬
‫בתחילת דבריו בזה"ל‪ ,‬אין לערער כל ישראל קדושים ורבנן קשישאי בארץ ובחו"ל שנהגו בליל שמחת תורה‬
‫בהקפת ס"ת להוליך בידיהם אבוקות של שעוה ולרקד בהן ולהוליכן בפני חתני תורה כו'‪ ,‬עכ"ל‪[ .‬ויש שכתבו‬
‫להוכיח אף ממנהג האריז"ל בזה‪ ,‬דאע"פ שהיה באר"י נהג לרקוד ביום שמחת תורה מפני כבוד התורה‪ ,‬אך ראה‬
‫לעיל () ב ' גירסאות במנהג האריז"ל בזה‪ ,‬ואינו ברור האם נהג כן אף ביום ש"ת עצמו או במוצאי ש"ת בלבד‪,‬‬
‫יעו"ש]‪.‬‬
‫וכ"כ בפשיטות בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סו"ס לז)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬רקידה לצורך כבוד התורה‪ ,‬מותר להלכה בלי פקפוק‪ ,‬ומצוה‬
‫לעשות כן כאשר העידו זה בשם הגר"א וגדולי הדורות‪ ,‬ופשוט דאין לחלק בזה בין שמחת תורה בחו"ל שהוא יו"ט‬
‫שני של גלויות לשמחת תורה באר"י‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ בס' סכותה לראשי (להגר"ש דבליצקי‪ ,‬עמ' לד)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬בענין‬
‫הריקוד וטיפוח כפיים בשעת הקפות כו'‪ ,‬הנה פשוט דאין הבדל בזה בין חל בשבת לחל ביום חול‪ ,‬ואם מתירים‬
‫באר"י בחל בחול שהוא ג"כ יו"ט ראשון דאו'‪ ,‬שוב אין הבדל אם חל בשבת כו'‪ ,‬עכ"ל; [אכן מש"כ שם להביא כמה‬
‫ראיות לדבריו‪ ,‬יעו"ש שהוא עצמו כתב לדחותם‪ ,‬ולא הביא מקור ברור לדבריו כי אם מדברי הבתי כהונה הנ"ל]‪.‬‬
‫‪ 22‬הנה היתר זה לטפח ולספק ולרקד ביום שמחת תורה לכבוד התורה‪ ,‬מקורו מתשובת רב האי גאון (תשובות‬
‫הגאונים שערי תשובה סי' שיד)‪ ,‬וז"ל התשובה במקוה"ד‪ ,‬וששאלתם‪ ,‬נהגו בני מקומנו ביום תשיעי ספק שמיני‬
‫לחג‪ ,‬להביא מוגמראות ובשמים לבית הכנסת ולעשן לפני ספר תורה‪ ,‬דבר זה מותר או אסור; כך ראינו שאסור‪,‬‬
‫לפי שכל יו"ט שני הוא יו"ט לכל דבר כראשון‪ ,‬אע"פ שהיה ספק‪ ,‬אין בו קולא אלא לענין מת שמתעסקים בו בלבד‪,‬‬
‫אבל בכל דבר אין שינוי‪ ,‬וביו"ט שני זה שהוא אחרון‪ ,‬רגילים אצלנו שמרקדים אפילו כמה זקנים בשעה שאומרים‬
‫קילוסין לתורה‪ ,‬אלא שזו משום שבות הוא‪ ,‬ונהגו בה היתר 'ביום זה בלבד' לכבוד התורה‪ ,‬אבל לגמר דברי הכל‬
‫אסור‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫והנה מחד גיסא נראה מדבריו‪ ,‬דלא מיירי אלא 'ביו"ט שני זה שהוא אחרון'‪ ,‬ולא התיר אלא 'ביום זה בלבד' לרקד‬
‫לכבוד התורה‪ ,‬וכיון שאינו אלא יו"ט שני‪ ,‬יש להקל בו באיסור שבות מפני כבוד התורה‪ ,‬אבל בשאר שבתות וימים‬
‫טובים לא מצינו כלל להקל מפני כבוד התורה אפי' באיסורים דרבנן; [ובכמה דברים מצינו שהקילו טפי ביו"ט שני‬
‫יותר מבשאר שבתות וימים טובים‪ ,‬דהנה נחלקו הראשונים לענין מילה שלא בזמנה שאינה דוחה שבת ויו"ט‪,‬‬
‫אשר לדעת הרא"ש (שו"ת‪ ,‬כלל כו סימן ז') ה"ה נמי שאינה דוחה יו"ט שני‪ ,‬אך לדעת הרמב"ם (פ"א מהל' מילה‬
‫הט"ו) אף מיל ה שלא בזמנה דוחה יו"ט שני משום דקיל טפי‪ ,‬ואף שבשו"ע (יו"ד רסו‪,‬ח) נקט עיקר כדעת הרא"ש‬
‫שאינה דוחה יו"ט שני‪ ,‬מכ"מ עי' ש"ך (רסו‪,‬ח) שנקט עיקר כדברי הרמב"ם‪ ,‬וע"ע שו"ת נוב"י (מהדו"ק או"ח סימן‬
‫ל') שכ'‪ ,‬שאף שנראה עיקר כדברי הרא"ש וכהכרעת המחבר שאין למול מילה שלא בזמנה אפי' ביו"ט שני‪ ,‬מכ"מ‬
‫הרוצה לסמוך על דעת הרמב"ם ולמול מילה שלא בזמנה ביו"ט שני‪ ,‬לא הפסיד; וכן במה שנחלקו האחרונים לענין‬
‫עישון ביו"ט‪ ,‬אשר לדעת הרבה פוסקים אסור לעשן ביו"ט משום דהוי דבר שאינו שווה לכל נפש‪ ,‬ואכמ"ל‪ ,‬מכ"מ‬
‫דעת כמה אחרונים להחמיר בזה ביו"ט ראש ון ולהקל ביו"ט שני‪ ,‬וכ"כ בשערי תשובה (תקיא‪,‬ה) ובמטה אפרים‬
‫(תקצט‪,‬א) ועו"פ; וע"ע חזו"א (או"ח סימן מט אות טז) שנקט בפשיטות‪ ,‬שהמחמירים שלא לאכול שרויה בפסח‬
‫מחמת חומרא ולא מעיקה"ד‪ ,‬אינם צריכים להחמיר בזה ביו"ט אחרון של פסח בחו"ל‪ ,‬ועוד כמה וכמה פרטי דינים]‪.‬‬
‫אכן מאידך גיסא מבו' בתחילת דבריו‪ ,‬ד'יו"ט שני הוא יו"ט לכל דבר כראשון'‪ ,‬ומדבריו אלו נראה טפי‪ ,‬דמש"כ‬
‫להתיר בהמש"ד לטפח ולרקוד ביום שמחת תורה‪ ,‬אין כוונתו להתיר משום שיו"ט שני הוא‪ ,‬אלא משום כבוד‬
‫התורה בלבד‪ ,‬ולפ"ז הרי שאף בשמחת תורה באר"י יש להקל בזה משום כבוד התורה; אכן נראה שאינו מוכרח‬
‫לדייק כן מתחילת דבריו‪ ,‬שהרי עיקר השאלה שנשאל רב האי גאון‪ ,‬לא היתה לענין טיפוח וריקוד בשמחת תורה‪,‬‬
‫אלא לענין המוגמראות והבשמים שהיו מביאים לביהכנ"ס כו'‪ ,‬וע"ז השיב רב האי גאון לאסור בזה משום ש'יו"ט‬
‫שני הוא יו"ט לכל דבר כראשון'‪ ,‬אך מש" כ מדנפשי' בהמשך דבריו להקל בטיפוח וריקוד ביום שמחת תורה‪ ,‬י"ל‬
‫דאה"נ דאין כוונתו להקל בזה אלא בשמחת תורה בחו"ל שהוא יו"ט שני‪ ,‬וכמשנ"ת דבכמה דברים מצינו דיו"ט‬
‫שני קיל טפי מיו"ט ראשון‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫‪46‬‬
‫יא‪ .‬יש לדון‪ ,‬לדברי הפוסקים הנ"ל שיש להקל בטיפוח וריקוד בשמח"ת משום כבוד התורה‪ ,‬האם ה"נ‬
‫יש להקל בזה בשאר שבתות וימים טובים כל היכא שיש בזה משום כבוד התורה‪ ,‬וכגון שעושים הכנסת‬
‫ס"ת בחג השבועות‪ ,‬ועי' הערה‪.23‬‬

‫וע"ע שו"ת מכתם לדוד (או"ח ריש סימן יט‪ ,‬ד"ה מעתה) שכ' בזה"ל‪ ,‬ברם דא תהא למיקם‪ ,‬דלא נקטינן להקל‬
‫אלא בתשיעי דווקא‪ ,‬ואף גם זאת השיר יהיה לכם שירה בכלי בביהכנ"ס לבד בפני הס"ת‪ ,‬להודות להלל לרומם‬
‫לעלה ולקלס להשם נפשנו בחיים‪ ,‬עכ"ל; והנה בפשטות היה מקום לפרש דבריו‪ ,‬דאין להקל בזה אף משום כבוד‬
‫התורה‪ ,‬אלא ביום תשיעי דהיינו שמחת תורה ב חו"ל‪ ,‬וכיון שהוא יו"ט שני יש להקל בזה טפי‪ ,‬ומשא"כ בשמחת‬
‫תורה באר"י שאינו אלא יום שמיני‪ ,‬ויו"ט ראשון הוא לכל דבר‪ ,‬הרי שאין להקל בזה אפי' לכבוד התורה‪ .‬אכן אינו‬
‫מוכרח כלל‪ ,‬ושפיר יש לפרש דבריו דלא אתי לאפוקי יום שמיני באר"י‪ ,‬אלא לאפוקי שאר ימים טובים‪ ,‬דלא היקל‬
‫רב האי גאון אלא ביום שמחת תורה בלבד ומשום כבוד התורה‪ ,‬אלא שעכ"פ כיון שבמקום מגוריו בחו"ל קיימו‬
‫תקנת יו"ט שני‪ ,‬ונהגו שמחת תורה ביום תשיעי של חג‪ ,‬משו"ה כתב 'דלא נקטינן להקל אלא בתשיעי דווקא'‪,‬‬
‫ולעולם באר"י יש להקל בזה ביום שמחת תורה אע"פ שהוא יום שמיני של חג ויו"ט הוא לכל דבר‪.‬‬
‫עוד יש להוסיף בזה‪ ,‬דהנה יעו"ש בשו"ת מכתם לדוד (שם) שכ' לחדש‪ ,‬דכשם שהתיר רב האי גאון לטפח ולרקד‬
‫לכבוד התורה ביום שמחת תורה‪ ,‬ה"ה נמי דיש להתיר לנגן בכלי שיר ביום זה לכבוד התורה‪ ,‬דכל האיסורים הללו‬
‫טעם אחד להם וכולהו חדא גזירה היא‪ ,‬ולדעת ר בה טעמא דכולהו משום גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬ולדעת עולא‬
‫טעמא דכולהו משום הולדת קול‪ ,‬ולעיל בסמוך () הארכנו להביא לשונו בזה; ומעתה היה מקום לפרש דבריו‪,‬‬
‫דלעולם ס"ל גבי טיפוח וריקוד דיש להקל בזה אף בשמחת תורה באר"י אע"פ שיום שמיני הוא‪ ,‬ומש"כ שאין להקל‬
‫אלא ביום תשיעי‪ ,‬היינו דווקא גבי ניגון בכלי שיר‪ ,‬ובזה אין להקל באר"י לפי שיו"ט גמור הוא לכל דבר; אכן נראה‬
‫דזה אינו‪ ,‬שהרי כתב בפשיטות‪ ,‬דכיון שגזירה אחת היא וטעם אחד להם‪ ,‬הרי שיש לדמותם ולהשוותם בכל פרטי‬
‫דיניהם‪ ,‬ומעתה שוב אין לנו לומר דיש להחמיר בכלי שיר יותר מבטיפוח וריקוד‪ ,‬ואם לענין כלי שיר החמיר בשאר‬
‫ימים טובים מלבד ביום תשיעי‪ ,‬ה"ה נמי לענין טיפוח וריקוד; אכן כמשנ"ת‪ ,‬דיש לפרש בפשטות דאין כוונתו לאפוקי‬
‫יום שמיני באר"י‪ ,‬אלא לאפוקי שאר ימים טובים שאינם שמחת תורה‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫אכן בודאי מנהג ישראל להקל בזה אף בשמחת תורה באר"י‪ ,‬ורוקדים ומטפחים לכבוד התורה ביום זה‪ ,‬וכמשנ"ת‪,‬‬
‫[ולהשלמת הענין יש להביא שכבר העיר בזה בס' כאיל תערוג (מועדים עמ' תקלב)‪ ,‬בזה"ל‪ ,‬יש להעיר‪ ,‬דכל ההיתר‬
‫של הגאונים שמותר לכבוד שמחת תורה למחות כפים ולרקוד‪ ,‬לכאו' נאמר על חו"ל‪ ,‬דשמחת התורה הוא מדרבנן‬
‫יו"ט שני‪ ,‬אבל כאן באר"י ששמחת תורה הוא מהתורה אולי לא היו מתירים‪ ,‬או דלמא מפני כבוד התורה התירו‬
‫ולא שנא‪ ,‬עכ"ל]‪.‬‬
‫‪ 23‬הנה למשנ"ת לעיל בסמוך ()‪ ,‬די"ל דאף רב האי גאון לא בא להתיר בזה אלא בשמחת תורה בחו"ל שהוא יו"ט‬
‫שני‪ ,‬בודאי אין להקל בזה בשאר שבתות וימים טובים‪ ,‬אפי' היכא שיש בזה משום כבוד התורה‪[ ,‬אך עכ"פ יש‬
‫לדון בנידו"ד לענין שאר יו"ט שני]‪ ,‬אך למשנ"ת די"ל דאין לחלק בזה בין שמחת תורה בחו"ל לשמחת תורה באר"י‪,‬‬
‫יל"ד האם יש להקל בזה אף בשאר שבתות וימים טובים‪ ,‬כל היכא שיש בזה משום כבוד התורה‪ .‬והנה בדברי רב‬
‫האי גאון הנ"ל () מבו' שלא התיר אלא 'ביום זה בלבד'‪ ,‬ואפשר דכוונתו בזה לאפוקי שאר ימים טובים‪ ,‬דאפי' היכא‬
‫שיש בזה משום כבוד התורה‪ ,‬מכ"מ אין להקל בזה אלא ביום שמחת תורה שהוא קבוע ועומד לשמחת ולכבוד‬
‫התורה‪ ,‬אכן מאידך י"ל‪ ,‬דאין כוונתו אלא לאפוקי שאר ימים טובים שאין רוקדים בהם לכבוד התורה כי אם לכבוד‬
‫המועד וכיו"ב‪ ,‬אבל אה"נ כל היכא שיש בזה משום כבוד התורה‪ ,‬שפיר יש להקל בזה אף בשאר שבתות וימים‬
‫טובים‪ ,‬ומהא ליכא למישמע מינה‪.‬‬
‫ויש שכתבו לדייק מדברי כמה פוסקים כשהביאו דברי רב האי גאון הנ"ל‪ ,‬דכל היכא שיש בזה משום כבוד התורה‪,‬‬
‫מותר לטפח ולרקוד אף ב שאר שבתות וימים טובים‪ ,‬ואינו היתר ביום שמחת תורה בלבד‪ ,‬דעי' חיי אדם (כלל מד‬
‫סי"ט) שכ' בסתמא ד'לכבוד התורה מותר לרקד ולטפח'‪ ,‬ולא הזכיר דהיינו דווקא בשמחת תורה‪ ,‬וכ"ה הלשון‬
‫בקיצור שו"ע (סימן פ' סעיף פז)‪ ,‬וכן בתפארת ישראל (ביצה פ"ה מ"ב יכין אות יז) כתב בטעמא דמילתא שהתירו‬
‫לספק ולטפח ולרקוד לכבוד התורה בשמחת תורה‪ ,‬וז"ל‪ ,‬מיהו בעושה לכבוד התורה הכל מותר‪ ,‬ונ"ל דבכהא"ג‬
‫ליכא למיחש לשמא יתקן כלי שיר‪ ,‬דדמי להך דאמרינן (פסחים יא‪ ).‬איהו גופי' מחזיר עליו לשורפו מיכל אכיל מיני'‪,‬‬
‫ה"נ כבוד התורה ואימתה תזכירהו‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬והרי שא ף בדבריו לא נזכר דהיינו דווקא בשמחת תורה; וע"ע תוספת‬
‫שבת (שלט‪,‬ג) שהביא די"ז ד'לכבוד התורה כגון בשמחת תורה שרי'‪ ,‬והרי שהוסיף בזה תיבת 'כגון'‪ ,‬ומשמע דה"ה‬
‫נמי כל כהא"ג שיש בזה משום כבוד התורה‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫ובס' הליכות שלמה (מועדים ח"ב פרק י' סעיף יד‪ ,‬ושם בהערות) הובא בשם הגרש"ז אוירבך בזה"ל‪ ,‬מה שנהגו‬
‫בהרבה ישיבות לערוך ריקודים ומחולות בחג מתן תורה‪ ,‬מנהג יפה הוא‪ ,‬ואין לערער עליו‪ ,‬כי כבודה של תורה‬
‫הוא שעוסקיה שמחים בה ביום שניתנה לנו בהר סיני‪ ,‬ולפיכך מותר לרקוד בו אע"פ שהוא יו"ט כו'‪ ,‬מכ"מ ריקודים‬
‫הללו דלכבוד התורה הם שפיר דמי כו'‪ ,‬וכמו שמצינו שכתבו הפוסקים לענין יום שמחת תורה דמותר לרקד בו‬

‫‪47‬‬
‫יב ‪ .‬לענין מנהג בנות ישראל שהיו יוצאות וחולות ברכמים ביוהכ"פ‪ ,‬מא"ט אין בזה משום איסור ריקוד‬
‫ביו"ט‪ ,‬עי' הערה‪.24‬‬

‫פרק ג' ‪ -‬פרטי דינים בתקיעת שופר בר"ה הנוגעים לאיסור השמעת קול‬
‫א‪ .‬אסרו חכמים לתקוע בשופר בשבת ויו"ט‪[ ,‬ונאמרו כמה דרכים ביסוד האיסור בזה‪ ,‬וראה בהרחבה‬
‫בהערה]‪.1‬‬

‫משום כבוד התורה‪ ,‬וה"נ בשבועות שהוא יום שניתנה בו תורה לישראל‪ ,‬כל שמרקדים ומקלסים התורה הרי זה‬
‫כבוד התורה‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וראה עוד מש"כ בזה בס' שער המועדים (ספטימוס‪ ,‬שבועות פ"ט הערה קכח)‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫‪ 24‬הנה בס' שמחת יו"ט (למהרא"ל צינץ‪ ,‬ביצה ל‪ .‬ד"ה תנן) כתב להקשות בזה"ל‪ ,‬תנן אין מטפחין ואין מרקדין‪,‬‬
‫צ"ע בשלהי תעניות (כו‪ ,):‬ביוהכ"פ בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים‪ ,‬אולי יש חילוק בין מרקדין למחולות‪,‬‬
‫דמחולות שרי וריקוד אסור‪ ,‬מיהו זיל בתר טעמא שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬א"כ מה חילוק בין מחולות או ריקודין‪ ,‬כיון‬
‫שדרך מחולות ג"כ ע"י כלי שיר‪ ,‬וצ"ע‪ ,‬עכ"ל‪ .‬והנה ראשית דבר יש לציין בזה‪ ,‬אשר בפיה"מ להרמב"ם (תענית‬
‫שם) הגירסא 'בנות ישראל יוצאות וחונות בכרמים'‪ ,‬ולפ"ז לא קשיא מידי‪ ,‬אכן אף לגירסא דידן דתנן 'חולות'‪ ,‬מצינו‬
‫כמה וכמה דרכים ליישב קושי' זו‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬
‫א‪ .‬יש שכתבו ליישב בפשיטות‪ ,‬ד'מחולות' אלו לאו היינו כעין ריקודים‪ ,‬אלא לשון הקפות סביב‪ ,‬והיינו שהיו הולכות‬
‫סביב הכרמים; וכ"כ ליישב בשו"ת התעוררות תשובה (הנדמ"ח‪ ,‬ח"א סי' קעד)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬מכ"מ י"ל‪ ,‬שלשון המשנה‬
‫'חולות' ולא 'מחולות' יש לפרש ‪ ,‬שהלכו סביב סביב בכרמים‪ ,‬כמו שפירש"י ז"ל בגמ' (תענית לא‪ ).‬על הא דאמר‬
‫עול משום ר' אלעזר עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים‪ ,‬ופירש"י 'מחול' לשון סביב מחול הכרם‪ ,‬כן יש לפרש‬
‫'וחולות בכרמים' שהלכו הכרם סביב סביב‪ ,‬כי תכליתם היה שיראו לפני הבחורים הפנויים אולי ימצאו חן בעיניהם‬
‫כדי שישאו אותם‪ ,‬ורצתה כל אחת להיראות בפני כולם אולי תמצא חן בעיני אחד מהם‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ ליישב בס'‬
‫שדה יצחק (ליוורנו תרט"ז‪ ,‬תענית כו‪ ,):‬ולפענ"ד לא קשה מידי‪ ,‬דזה הכותב סבר 'ולחול בכרמים' פירושו שחוללים‬
‫בכלי זמר שנקרא חליל‪ ,‬ולכן הוקשה לו דלא התירו שבות אלא במקדש‪ ,‬ואינו כן‪ ,‬דפירוש 'לחול' א"ל לסובב‬
‫בכרמים‪ ,‬כדאמרי' בסוף פירקין (תענית לא‪ ).‬עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים‪ ,‬ופירש"י ז"ל 'מחול' סביב לשון‬
‫מחול הכרם‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ב‪ .‬עו"כ בשו"ת התעוררות תשובה (שם) ליישב‪ ,‬ד'אולי אז לא היתה עדיין גזירת חכמים זו לאסור הריקוד'‪ ,‬עכ"ל;‬
‫ובשו"ת מנחת אשר (להג"ר אשר וייס שליט"א‪ ,‬ח"ג סימן כד) כתב כעי"ז מדנפשי'‪ ,‬וז"ל‪ ,‬אך באמת יש לדחות‪,‬‬
‫דלכאו' כוונת המשנה שבימי קדם נהגו כן‪ ,‬אך בזמן המשנה כבר לא נהגו כמנהג זה‪ ,‬שהרי לפי הטעם ביום ט"ו‬
‫באב פסקו מלכרות עצים למערכה לכאו' אין טעם לשמחה זו א לא בזמן שביהמ"ק קיים‪ ,‬וא"כ אפשר דעדיין לא‬
‫נגזרה גזירה זו‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ג‪ .‬ובשו"ת בית דוד (לייטר‪ ,‬ח"א סימן קכח) כ' ליישב בזה"ל‪ ,‬ופירוש המשנה נראה‪ ,‬ד'בנות ירושלים יוצאות בכלי‬
‫לבן' זה היה ביוהכ"פ‪ ,‬והא ד'בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים' זה היה בט"ו באב‪ ,‬עכ"ל‪[ ,‬ויש שכתבו לדייק‬
‫כעי"ז מדברי המאירי (תענית שם ד"ה המשנה התשיעית)‪ ,‬ד'חולות בכרמים' לא קאי אלא על ט"ו באב‪ ,‬ואינו‬
‫מוכרח]‪.‬‬
‫ד‪ .‬עוד יש שכתבו ליישב‪ ,‬דביוהכ"פ לא גזרו על הטיפוח והריקוד שמא יבואו לתקן כלי שיר‪ ,‬משום שאימת יוהכ"פ‬
‫עליהם‪ ,‬וכדמצינו לענין קריאה לאור הנר בליל יוהכ"פ דשרי מהא"ט שאימת יוהכ"פ עליו (שו"ע רעה‪,‬ח)‪.‬‬
‫ה‪ .‬עוד ראיתי מי שכ' ליישב‪ ,‬שכל עיקר גזירת חכמים שאין מטפחין ואין מרקדין‪ ,‬אינה אלא לאנשים ולא לנשים‪,‬‬
‫שהרי הנשים בודאי אינן בקיאות בתיקון ובעשיית כלי שיר; אכן חילוק זה בודאי אינו‪ ,‬דהא בביצה (ל‪ ).‬אמרי'‪ ,‬א"ל‬
‫רבא בר רב חנין לאביי‪ ,‬תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין‪ ,‬והאידנא דקא חזינן 'דעבדן' הכי ולא אמרינן להו‬
‫ולא מידי כו'‪ ,‬אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין‪ ,‬ע"כ‪ ,‬ולשון הגמ' 'דעבדן' מוכח דמיירי‬
‫בנשים‪[ ,‬ובאנשים הול"ל 'דעבדין']‪ ,‬והרי שאף נשים בכלל האיסור לספק ולטפח ולרקד בשבת‪.‬‬
‫‪ 1‬הנה מפשטות סוגי' דחולין (פד‪ ):‬מבו'‪ ,‬דתקיעת שופר אסורה בשבת ויו"ט מצד עצמה‪ ,‬אף בלא גזירה דרבה‬
‫(ר"ה כט‪ ):‬שמא יעביר את השופר ד' אמות ברה"ר‪[ ,‬יעו"ש דאמרי'‪ ,‬תקיעת שופר בגבולין תוכיח‪ ,‬שספיקה דוחה‬
‫יו"ט ואין ודאה דוחה שבת כ ו'‪ ,‬ע"כ‪ ,‬והרי דאיכא איסור דרבנן בתקיעת שופר בשבת ויו"ט]‪ ,‬וכ"כ התוס' (חולין שם‬
‫ד"ה רדיית‪ ,‬עירובין צו‪ .‬ד"ה מיכל) להוכיח מסוגי' דחולין שם‪ ,‬דתקיעת שופר אסורה מדרבנן בשבת ויו"ט [אף בלא‬
‫גזירה דרבה שמא יעבירנו]‪ .‬ובמקו"א (שבת ג‪ :‬ד"ה התירו‪ ,‬ושם קיז‪ :‬ד"ה שהיא) הוסיפו התוס' להוכיח כן מסוגי'‬
‫דר"ה (לג‪ ,).‬דדייק התם מהא דתנן אין מעכבין את התינוקות מלתקוע‪ ,‬הא נשים מעכבין‪ ,‬וע"כ דהא דמעכבין את‬
‫הנשים לתקוע היינו משום שעצם התקיעה אסורה מדרבנן‪ ,‬ולא התירו אלא בקטנים משום מצות חינוך‪ .‬וכן מבו'‬
‫בדברי הרמב"ם (פ"ב מהל' שופר ה"ו) שכ' בזה"ל‪ ,‬יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת‪ ,‬אין תוקעין בשופר בכל מקום‪,‬‬
‫אע"פ 'שהתקיעה משום שבות' כו'‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ועוד שם בסמוך (ה"ז) בזה"ל‪ ,‬התינוקות שלא הגיעו לחינוך‪ ,‬אין מעכבין‬

‫‪48‬‬
‫ב‪ .‬הקשו ה אחרונים‪ ,‬מא"ט גזרו חכמים שלא לתקוע בשופר בר"ה שחל בשבת גזירה שמא יעבירנו ד'‬
‫אמות ברה"ר‪ ,‬ולא גזרו בזה מטעם אחר גזירה שמא יתקן כלי שיר‪[ ,‬וכדין כל השמעת קול שגזרו בה‬
‫שמא יתקן כלי שיר]‪ ,‬ונאמרו ביאורים רבים בזה‪ ,‬וראה בהרחבה בהערה‪.2‬‬

‫אותן מלתקוע בשבת שאינה יו"ט של ר"ה כו'‪' ,‬שהתקיעה אין איסורה אלא משום שבות'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ונחלקו האחרונים‬
‫בביאור דברי הרמב"ם והתוס'‪ ,‬מהו האיסור בעצם מעשה תקיעת שופר בשבת ויו"ט‪.‬‬
‫הסכמת רוב האחרונים לבאר בדעת הרמב"ם והתוס'‪ ,‬שהוא בכלל האיסור לנגן ולהשמיע קול בכלי שיר בשבת‬
‫ויו"ט גזירה שמא יתקן כלי שיר; כן נראה מדברי המג"א (סי' תקפח סוף סק"ד) יעו"ש‪ ,‬וכ"כ בס' יום תרועה (ר"ה‬
‫שם בתוד"ה רדיית) בדעת התוס'‪' ,‬דתקיעה גופא אסירא משום שבות שמא יתקן כלי שיר'‪ ,‬וכ"כ בשו"ת פנים‬
‫מאירות (ח"א סימן קב) בדעת התוס'‪' ,‬דתקיעה הוי שבות משום תיקון כלי שיר'‪ ,‬וכן יש להוכיח מדברי רבים מגדולי‬
‫האחרונים דלקמן בסמוך ()‪ ,‬שהקשו מא"ט לא גזרו חכ מים שלא לתקוע בשופר בר"ה שחל בשבת גזירה שמא‬
‫יעבירנו ד' אמות ברה"ר‪ ,‬ולא גזרו משום שמא יתקן כלי שיר‪.‬‬
‫אך יש שביארו בדברי התוס' הנ"ל‪ ,‬דעצם מעשה תקיעת שופר אינו אסור מדרבנן אלא משום דהוי מעשה חכמה;‬
‫כן ביאר בערל"נ (ר"ה שם בתוד"ה אבל) 'דמעשה חכמה היא איסור שבות'‪ ,‬וכן ביאר בס' ברוך טעם (שער ב' דין‬
‫עדל"ת דין א' פרק ג')‪ ,‬ד'כוונת הרמב"ם שאינו אלא שבות מצד עצמו‪ ,‬שאף מעשה חכמה אסרו חכמים'‪ ,‬וכ"כ בס'‬
‫דברי ירמיהו (על הרמב"ם‪ ,‬פ"ב מהל' שופר ה"ו)‪ ,‬ועו"א‪ ,‬ובאמת כן נראה מפשטות לשון התוס' (חולין שם); ויש‬
‫לציין בזה לדברי הרמב"ן (ויקרא כג‪,‬כד‪ ,‬דרשה לראש השנה להרמב"ן ד"ה אבל העיקר)‪ ,‬שלכך אמרה תורה‬
‫שבתון‪ ,‬שיהיה יום שביתה ומנוחה ולא יום טורח'‪ ,‬ו'שיהא יום מנוחה וביטול שנעמוד בטלים ולא נעשה דבר'‪ ,‬יעו"ש‬
‫אריכות לשונו בזה‪[ .‬ולדרך זו צ"ב‪ ,‬מא"ט אין שייך לאסור תקיעת שופר בשבת ויו"ט מדין השמעת קול בכלי שיר‪,‬‬
‫ומחמת גזירת חכמים שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬וראה לקמן בסמוך () כמה דרכים בזה‪ ,‬ודו"ק]‪.‬‬
‫עוד מצינו דעת הר"ן (שבת ב‪ .‬מדפי הרי"ף) בזה‪ ,‬דעיקר איסור תקיעת שופר בשבת ויו"ט אינו אלא משום דהוי‬
‫עובדין דחול‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וטעמא דמילתא‪ ,‬משום דרדיית הפת ותקיעת שופר לאו שבות נינהו‪ ,‬אלא עובדין דחול בעלמא‪,‬‬
‫וכל היכא דלא עבד איסורא ואיכא צורך היום שרו כי אורחייהו כו'‪ ,‬אלא ודאי מפני שאינו שבות גמור‪ ,‬כל שהוא‬
‫צורך היום מותר כדרכו כו'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ בשועה"ר (תקפח‪,‬ד)‪ ,‬יעו"ש לשונו בתוה"ד‪ ,‬שהתקיעה בשופר אינה מלאכה‪,‬‬
‫ואינה אסורה בשבת ויו"ט אלא מדברי סופרים משום עובדין דחול ‪ ,‬עכ"ל‪[ .‬ויש להוסיף‪ ,‬דמדברי הר"ן נראה שהבין‬
‫שאין לפרש כן ב דברי הרמב"ם הנ"ל‪ ,‬שהרי להדי' כתב הר"ן ד'לאו שבות נינהו'‪ ,‬ודלא כמבו' להדי' בדברי הרמב"ם‬
‫והתוס' הנ"ל שיש בזה איסור שבות‪ ,‬ודו"ק]‪.‬‬
‫ועוד מצינו דעה מחודשת בנידו"ז‪ ,‬והיא דעת הט"ז (תקצו‪,‬ב) בביאור דברי הרמב"ם הנ"ל‪ ,‬דלעולם לא נאסרה‬
‫תקיעת שופר בשבת ויו"ט מצד עצם מעש ה התקיעה‪[ ,‬ודלא כפשטות סוגי' דחולין הנ"ל בתחילה"ד]‪ ,‬ואין כוונת‬
‫הרמב"ם הנ"ל 'שהתקיעה אסורה [‪-‬בשבת] משום שבות' אלא מחמת גזירה דרבה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר;‬
‫ועפ"ז כתב הט"ז לחדש‪ ,‬דאין איסור כלל לתקוע בשופר ביו"ט‪ ,‬לפי שאין בו איסור הוצאה ואין שייך בו גזירה‬
‫דר בה‪[ ,‬ולא בר"ה בלבד מותר אלא אף בשאר ימים טובים]‪ ,‬ולא כתב הרמב"ם דאיכא איסור שבות בתקיעת שופר‬
‫אלא לענין שבת בלבד; [יעו"ש לשון הט"ז בתו"ד‪ ,‬ואין בה שבות רק משום גזירה דרבה‪ ,‬דהיינו שמא יעבירנו לאומן‬
‫ד' אמות ברה"ר‪ ,‬וזה אין שייך ביו"ט גרידא‪ ,‬עכ"ל]‪ .‬ועוד מצינו בדברי כמה אחרונים שהסכימו לדברי הט"ז‪ ,‬דאין‬
‫איסור בעצם מעשה תקיעת שופר בשבת כי אם משום גזירה דרבה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר‪ ,‬וכן הסכים לדבריו‬
‫בשו"ת כתב סופר (או"ח סימן קו ד"ה והנה)‪' ,‬דליכא בשופר חשש דשמא יתקן כלי שיר וכמש"כ הט"ז‪ ,‬וליכא רק‬
‫שבות דתקיעת שופר דהיא בעצמותה חכמה ואינה מלאכה'‪.‬‬
‫‪ 2‬כן הקשה מהר"ם פדאווה (בהגהותיו על הרמב"ם‪ ,‬פ"ב מהל' שופר ה"ו‪ ,‬נדפס בספר הליקוטים מהדו' פרנקל)‪,‬‬
‫וז"ל‪ ,‬ומה שצריך עיון הוא‪ ,‬דלמה הוצרכו לגזירה דרבה (ר"ה כט‪ ,):‬בלא"ה לא היה לנו לתקוע‪ ,‬כיון שהתקיעה היא‬
‫שבות‪ ,‬ויש כח לחכמים לבטל דברי תו רה בשב ואל תעשה‪ ,‬וראיה מגזירה דרבה כו'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬והאחרונים העתיקו‬
‫קושי' זו בשם מהר"ם פדאווה‪ ,‬אך באמת כבר קדמו הריטב"א (ר"ה לב‪ :‬ד"ה מתני' שופר) בקושי' זו‪ ,‬וראה לשונו‬
‫לקמן בהמשה"ד ()‪[ .‬ולכאו' אף אי נימא כמשנ"ת לעיל בסמוך () מדברי כמה אחרונים‪ ,‬דעיקר איסור תקיעת שופר‬
‫בשבת ויו"ט‪ ,‬אינה משום גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬אלא משום דתקיעת שופר הוי 'חכמה'‪ ,‬הרי שיש להקשות‬
‫מא"ט לא גזרו חכמים שלא לתקוע בשופר בר"ה אף מטעם זה‪ ,‬אלא שלפ"ז רבים מהדרכים דלהלן אינם מיישבים‬
‫הקושי']‪ .‬והאחרונים תירצו בכמה וכמה דרכים‪ ,‬ונביא תמצית דבריהם בס"ד‪.‬‬
‫א‪ .‬הנה לכאו' כל עיקר הקושי' בזה‪ ,‬אינה אלא למשנ"ת לעיל בסמוך () מדברי כמה אחרונים‪ ,‬דמש"כ הראשונים‬
‫דתקיעת שופר בשבת ויו"ט יש בה משום איסור שבות‪ ,‬היינו משום איסור השמעת קול גזירה שמא יתקן כלי שיר‪,‬‬
‫[או משום דתקיעת שופר הוי 'חכמה']; אכן אי נימא כדברי הר"ן (שבת ב‪ .‬מדפי הרי"ף) דלעיל בסמוך ()‪ ,‬דתקיעת‬
‫שופר בשבת ויו"ט אין בו שבות גמור אלא משום 'עובדין דחול'‪ ,‬אין להקשות כלל מא"ט לא גזרו חכמים על מצות‬
‫תקיעת שופר בר"ה‪ ,‬וכמבו' להדי' בדברי הר"ן (שם) ד'אי הוה שבות גמור לא שרינן ליה במקום מצוה'‪ ,‬ומשא"כ‬
‫אליבא דאמת דאין איסור בתקיעת שופר בשבת ויו"ט אלא משום 'עובדין דחול'‪ ,‬הרי שאין בזה כדי לדחות מצות‬

‫‪49‬‬
‫תקיעת שופר בר"ה‪ ,‬ומשו"ה לא גזרו חכמים אלא בר"ה שחל בשבת גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר‪ .‬וכ"כ‬
‫בהגהות הרש"ש (על מג"א תקפח‪,‬ד‪ ,‬נדפס בילקו"מ בשו"ע הוצאת מכון ירושלים) ליישב קושיית מהר"ם פדאווה‬
‫וכולהו רבוותא הנ"ל‪ ,‬וז"ל‪ ,‬לכאו' נעלם מהם דברי הר"ן בריש פ"ק דשבת גבי הא דהדביק פת בתנור‪ ,‬שכ' דתקיעת‬
‫שופר לא הוי שבות גמור‪ ,‬והביא ראי' מהא דמתעסקין עם התינוקות כדי שילמדו ואפי' בשבת‪ ,‬ואי הוה שבות גמור‬
‫לא שרינן לי' במקום מצוה‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫[אכן למשנ" ת לעיל בסמוך () מדברי הערל"נ וסייעתו שביארו בדעת הרמב"ם והתוס'‪ ,‬דאיסור תקיעת שופר בשבת‬
‫ויו"ט עיקרו משום דהוי חכמה‪ ,‬ואינו ענין לגזירת חכמים שלא לנגן ולהשמיע קול שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬אה"נ דאין‬
‫להקשות כדברי מהר"ם פדאווה הנ"ל מא"ט לא גזרו בתקיעת שופר בר"ה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬שהרי אף בשאר‬
‫שבתות וימים טובים לא נאסרה תקיעת שופר מהא"ט‪ ,‬אך עכ"פ יש להקשות כעי"ז‪ ,‬מא"ט לא אסרו חכמים לתקוע‬
‫בשופר בר"ה מחמת האיסור מדבריהם לתקוע בשופר בשבת ויו"ט משום דהוי חכמה; אכן לפ"ז‪ ,‬הרי שרוב‬
‫הדרכים דלקמן בהמשה"ד בישוב קושיית מהר"ם פדאווה הנ"ל‪ ,‬אינם אלא לפי מה שהבינו האחרונים בדעת‬
‫הרמב"ם והתוס' דתקיע"ש אסורה בשבת ויו"ט גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬ואינם שייכים לפי הבנת הערל"נ וסייעתו‬
‫בדעת הרמב"ם והתוס'; אכן באמת יש מן הדרכים דלקמן בהמשה"ד‪ ,‬שיש בהם כדי ליישב לדברי הערל"נ וסייעתו‪,‬‬
‫מא"ט באמת אין איס ור בתקיעת שופר בשבת ויו"ט כשם שאסור לנגן ולהשמיע קול בשאר כלי שיר גזירה שמא‬
‫יבוא לתקן כלי שיר‪ ,‬ולכמה מן הדרכים דלקמן‪ ,‬הרי שבכל שבת ויו"ט אין לאסור מהא"ט‪ ,‬ודו"ק]‪.‬‬
‫ב‪ .‬ואף למשנ"ת לעיל בסמוך () דעת הט"ז וסייעתו‪ ,‬דעצם מעשה תקיעת שופר אינו אסור בשבת אלא משום‬
‫גז ירה דרבה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר‪[ ,‬ועפ"ז כתב דאין האיסור אלא בשבת ולא ביו"ט‪ ,‬שהרי ביו"ט ליכא‬
‫איסור הוצאה ואין שייך טעם גזירה זו]‪ ,‬והיינו שאין איסור בדבר משום גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬א"כ לא קשי'‬
‫כלל קושיית מהר"ם פדאווה הנ"ל; וכ"כ הט"ז (תקפח‪,‬ה) לשיטתו בישוב קושיית מהר"ם פדאווה‪ ,‬והוסיף לבאר‬
‫טעמא דמילתא שאין שייך לאסור בזה משום גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ולענ"ד נראה‪ ,‬דקול בשופר לא ניתן‬
‫לשיר‪ ,‬אלא לתקיעות של מצוה‪ ,‬ע"כ לא גזרו כן‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ בשער המלך (פ"ב מהל' שופר ה"ו)‪ ,‬ד'היותר נראה‬
‫מש"כ הט"ז‪ ,‬דכיון דקול הש ופר לא ניתן לשיר אלא לתקיעה של מצוה‪ ,‬לא גזרו‪ ,‬עכ"ל‪[ ,‬והביא השעהמ"ל סמך‬
‫לדרך זו מדברי התוס' (סוכה נ‪ :‬ד"ה ורבנן)‪ ,‬ד'שופר לא בעי תיקון'‪ ,‬ויש להקל בו יותר מבשאר כלי שיר 'שצריכים‬
‫לתקן תדיר'‪ ,‬יעו"ש]‪ ,‬וכן בס' דברי ירמיהו (פ"ב מהל' שופר ה"ו) הביא דברי השעהמ"ל והסכים לדבריו‪.‬‬
‫והנה מפשטות דברי הט"ז נראה כמשנ"ת‪ ,‬דס"ל דתקיעת שופר אינה אסורה כלל אף בשאר ימים טובים‪ ,‬ואין‬
‫כוונתו ליו"ט דראש השנה בלבד‪ ,‬ולטעמי' אזיל במש"כ לקמן (תקצו‪,‬ב) בדעת הרמב"ם‪ ,‬דאיסור שבות האמור‬
‫בתקיעת שופר היינו גזירה דרבה דשמא יעבירנו‪ ,‬וזה אינו שייך אלא בשבת ולא ביו"ט; והאחרונים תמהו על דברי‬
‫הט"ז‪ ,‬מסוגי' דשבת (קיד‪ ):‬ועוד מקומות דמבו' להדי' דאיכא איסור שבות בתקיעת שופר אף ביו"ט‪ ,‬עי' שו"ת חכם‬
‫צבי (סימן לה)‪ ,‬אליה רבה (תקצו‪,‬א)‪ ,‬ועו"א‪.‬‬
‫אך יש שהבינו בדברי הט"ז‪ ,‬דאין כוונתו שהתקיעה אינה אסורה כלל בכל יו"ט‪ ,‬ולא מיירי אלא לענין יו"ט של ר"ה‬
‫בלבד‪ ,‬ולזה כ' דכיון דאין כוונתו לתקיעה של שיר אלא לתקיעה של מצוה לצאת ידי חובת מצות תקיעת שופר‪,‬‬
‫הרי שאי"ז בכלל איסור השמעת קול וניגון בכלי שיר‪ ,‬ואין לחוש בזה שמא יבוא לתקן כלי שיר; וכ"כ בשו"ת פנים‬
‫מאירות (ח"א סימן קב) ליישב קו שיית החכ"צ הנ"ל על הט"ז‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואני אומר דיש ללמוד זכות על הט"ז‪ ,‬דהמעיין‬
‫בט"ז יראה שלא דן אלא על יו"ט של ר"ה‪ ,‬ומש"כ 'ביום טוב' גרידא ר"ל ביו"ט של ר"ה‪ ,‬משא"כ ביו"ט דר"ה שחל‬
‫בשבת וכן בשאר יו"ט מודה הט"ז דאיכא שבות‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וכ"כ במור וקציעה (להיעב"ץ בנו של החכ"צ‪ ,‬סי' תקצו)‬
‫ובפמ"ג (סי' תקצו מש"ז סק"ב) ליישב קושיית החכ"צ על הט"ז‪ .‬אכן פשטות דברי הט"ז נראה כמשנ"ת‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫ובשו"ת בית שערים (או"ח סו"ס רעג) הוסיף לתמוה עוד ע"ד הט"ז‪ ,‬וז"ל‪ ,‬דבאמת דברי ט"ז תמוהים‪ ,‬דנהי דלא‬
‫ניתן לשיר ואינו בכלל גזירת תקיעה בכלי שיר‪ ,‬מכ"מ כאן גופא נגזור משום שמא יתקן השופר למצוה‪ ,‬כמו שגזרינן‬
‫שמא יעבירנו משום בהילות המצוה‪ ,‬עכ"ל‪[ ,‬והיינו‪ ,‬דאף שאין שייך בזה גזירה שמא יתקן 'כלי שיר'‪ ,‬מכ"מ יש‬
‫לגזור בזה שמא יתקן 'שופר' לקיים המצוה כתיקונה]‪.‬‬
‫וכתב לבאר דברי הט"ז באופ"א‪ ,‬וכעין דברי הקה"י [ועו"א] דלקמן בסמוך () בישוב קושי' דידן אמאי לא גזרו‬
‫בתקיע"ש שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬וז"ל‪ ,‬לכן נ"ל כוונה אחרת בדבריו‪ ,‬דודאי לא שייך לומר משום בהילות וטרדות‬
‫מצוה או טרדות תקיעות ישכח לגמרי שהיום שבת או יו"ט או שמלאכה זו אסורה‪ ,‬דמה ענין זה לזה‪ ,‬אלא חיישי'‬
‫לשכחה לפי שעה‪ ,‬שמתוך טרדות לבו לא ישים על לב שהיום שבת או יו"ט או שמלאכה זו אסורה כו'‪ ,‬ולפ"ז אין‬
‫חשש אלא שמא ישכח שהיום שבת או יו"ט‪ ,‬אבל אם יזכור שהוא שבת או יו"ט אין חשש שלא ישים על לב איסור‬
‫מלאכה‪ ,‬דכיון שיודע שהוא שבת או יו"ט‪ ,‬הרי יודע שצריך לשים על לב איזה מלאכה אסורה כו'‪ ,‬ולפ"ז לא שייך‬
‫כלל בתקיעת שופר שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬דכיון שתוקע בשופר ע"כ יזכור שהוא יו"ט של ר"ה‪ ,‬ושוב ליכא חשש כלל‬
‫שיתקן כלי שיר‪ ,‬וכמו דאמרי' בפסחים (יא‪ ) .‬הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל אכיל מיני'; אלא דאם היה קול‬
‫השופר ניתן לשיר‪ ,‬לא היה לו היכר בתקיעתו שהיו ם ר"ה‪ ,‬דגם בפעם אחרת תוקע לשיר‪ ,‬אבל כיון דלא ניתן רק‬
‫לתקיעה של מצוה‪ ,‬שפיר אית לי' היכרא‪ ,‬ולתקן כלי שיר אסור גם ביו"ט‪ ,‬אבל שמא יעבירנו גזרינן שפיר‪ ,‬דזה אינו‬
‫אסור ביו"ט רק בשבת‪ ,‬ושמא לא ישים על לב שהיום שבת‪ ,‬וזה כוונת הט"ז ואתי שפיר‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬

‫‪50‬‬
‫וניהדר לקמייתא‪ ,‬א שר להבנת רבים מגדולי האחרונים בדעת הרמב"ם והתוס'‪ ,‬שתקיעת שופר אסורה בשבת‬
‫ויו"ט כדין השמעת קול בכלי שיר‪ ,‬והיינו משום גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬ילה"ק כקושיית מהר"ם פדאווה הנ"ל‪,‬‬
‫מא"ט לא גזרו בתקיעת שופר בר"ה אלא משום גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר‪ ,‬ולא גזרו בזה אף משום‬
‫שמא יתקן כלי שיר‪.‬‬
‫ג‪ .‬רבים כתבו ליישב בפשיטות‪ ,‬דכיון שאיסור תיקון כלי שיר שייך אף ביו"ט שחל בחול‪ ,‬נמצא שאם היו חכמים‬
‫גוזרים שלא לתקוע בשופר בר"ה גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬היתה מצות תקיעת שופר דאו' בטילה לגמרי‪ ,‬ומאידך‬
‫גיסא אין לומר שלא יגזרו כן אלא בר"ה שחל בשבת‪ ,‬דא"כ הו"ל כחוכא ואיטלולא‪ ,‬שהרי לגבי איסור מכה בפטיש‬
‫ותיקון כלי שיר אין חילוק כלל בין שבת ויו"ט‪ ,‬ומשו"ה לא גזרו על תקיעת שופר אלא בר"ה שחל בשבת ומשום‬
‫גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר‪ ,‬וגזירה זו אינה שייכת אלא בר"ה שחל בשבת דאיכא איסור הוצאה לרה"ר‪,‬‬
‫ומשא"כ בר"ה שחל בחול שאין בו איסור הוצאה‪.‬‬
‫כ"כ הריטב"א (ר"ה לב‪ :‬ד"ה מתני' שופר)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ויש שואלין‪ ,‬א"כ היאך לא אסרו תקיעת שופר משום שבות‪ ,‬ואינה‬
‫שאלה‪ ,‬דדווקא באלו שהם מכשירי מצוה‪ ,‬או מצוה שאינה זמן קבוע‪ ,‬כגון כיסוי‪ ,‬דלא דחו מצוה גופה לגמרי‪,‬‬
‫ופעמים שתתקיים המצוה על ידו או ע"י אחרים‪ ,‬אבל לדחות מצוה גופה בזמנה הקבוע‪ ,‬אינו בדין שיעמידו דבריהם‬
‫לדחות מה שצוותה תורה לגמרי‪ ,‬והיינו דאע"ג דתקיעת שופר שבות דרבנן בשבת או ביו"ט‪ ,‬לא העמידו דבריהם‬
‫לאסור התקיעה בר"ה משום שבות ולדחות מצות שופר‪ ,‬שא"כ נמצאת מצוה זו מתבטלת מכל ישראל לעולם ואינה‬
‫נעשית‪ ,‬והיאך יאסרו לגמרי ויסתרו מה שצוותה תורה‪ ,‬ואע"פ שאסרוה בשבת משום גזירת רבה‪ ,‬התם אפשר‬
‫להתקיים ביו"ט שחל בחול‪ ,‬משא"כ בזה שנדחית מכל ישראל בכל זמן שלא העמידו דבריהם‪ ,‬וכיון שהתירו לצורך‬
‫מצוה עצמה‪ ,‬התירו לגמרי‪ ,‬אפי' להתעסק כדי שילמדו שתיעשה המצוה‪ ,‬ולפרסם הדבר שאין נדנוד איסור בתקיעה‬
‫ביום זה‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכן תירץ מהר"ם פדאווה (בהגהותיו על הרמב"ם שם)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ומה שנראה לי בזה הוא‪ ,‬דאי לאו גזירה דרבה היינו‬
‫אומרים יבוא עשה של תורה וידחה השבות של דבריהם‪ ,‬כיון שאין מציאות לעשה כלל בקיום השבות‪ ,‬דגזירת אין‬
‫מספקין ואין מטפחין כולל יו"ט ושבת‪ ,‬וכיו ן דע"כ השבות הוא נדחה מפני העשה ביו"ט‪ ,‬גם בשבת היינו דוחים‬
‫אותו‪ ,‬ולזה הוצרכו לגזירה דרבה‪ ,‬ואין העשה דוחה אותה כיון שיש מציאות לעשה ביו"ט [שחל בחול] דאין שייך‬
‫בו גזירה דרבה‪ ,‬עכ"ל; והובאו דבריו במג"א (תקפח‪,‬ד) בזה"ל‪ ,‬ותירץ‪ ,‬דהאי גזירה לא גזרו בתקיעת שופר‪ ,‬דא"כ‬
‫לא יתקעו לעולם‪ ,‬דגם ביו"ט שייך שמא יתקן‪ ,‬ונמצא שיעקרו מ"ע מן התורה‪ ,‬אבל גזירה שמא יעבירנו לא שייך‬
‫אלא [בר"ה שחל] בשבת ושפיר גזרו‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכן תירץ הב"ח (תקפח‪,‬ג ד"ה ושבת)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬דפשיטא דלא יעלה על הדעת לומר דתתבטל התקיעה לפי שחכמים‬
‫אסרו התקיעה ביו"ט משום ש מא יתקן כלי שיר‪ ,‬דעל תקיעה זו בר"ה לא תקנו‪ ,‬כיון שהתורה צוותה לתקוע בזה‬
‫היום‪ ,‬אבל העברת ד' אמות ברה"ר דמילתא אחריתא היא‪ ,‬שכבר אפשר לתקוע בלא העברה‪-[ ,‬והיינו בר"ה שחל‬
‫בחול]‪ ,‬חששו חכמים שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר‪ ,‬וכיון שהמצוה היא בתקיעה ולא בהעברה שפיר אמרי' העמידו‬
‫דבריהם בשב ואל תעשה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכן תירץ הט"ז (תקפח‪,‬ה בתירוץ הב')‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ועוד נ"ל לתרץ‪ ,‬דאין להם לגזור‬
‫ולעקור לגמרי ד"ת שציוותה לתקוע ביום זה‪ ,‬בשלמא בשבת לא מתעקר לגמרי‪ ,‬כיון שבלא שבת תוקעין ביו"ט;‬
‫ונראה שזהו בכלל מה שעשו סייג לתורה‪ ,‬ולא לעבור על דברי תורה‪ ,‬דזהו לעבור על דברי תורה לעקרו לגמרי‬
‫כו'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכן תירץ הפר"ח (תקפח‪,‬ה)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ועיקר קושי' אינה‪ ,‬שהרי לא מצינו שבי"ד יעקרו מצוה אחת לגמרי מה"ת‪,‬‬
‫ושיאמרו שלא יתקעו שופר לעולם‪ ,‬וכי תימא מטעמא דשמא יתקן כלי שיר נגזור בר"ה שחל להיות בשבת‪ ,‬דל"ה‬
‫עקירה לגמרי דהא מיקיימא מצות שופר מכ"מ בשאר השנים‪ ,‬ולמה לי גזירה דרבה‪ ,‬ולא קשה מידי‪ ,‬דא"כ מיחזו‬
‫מילי דרבנו כחוכא ואיטלולא‪ ,‬דביו"ט לא גזרו ובשבת גזרו‪ ,‬עם כי הטעם דשייך בשבת שייך ביו"ט‪ ,‬ולהכי איצטרכינן‬
‫לטעמא דגזירה דרבה‪ ,‬דאיתא בשבת וליתא ביו"ט‪ ,‬ודו"ק‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכן נראה כוו נת הלח"מ (פ"ב מהל' שופר ה"ו)‪,‬‬
‫וז"ל‪ ,‬ויש לומר‪ ,‬דשאני הך שבות דתקיעה שהוא קל‪ ,‬דהא התורה התירה לגבי יו"ט‪ ,‬דהא התקיעה ביו"ט שבות‬
‫הוא והתורה התירה אותו‪ ,‬דאל"כ לא משכח תקיעת שופר‪ ,‬וא"כ ראוי היה ג"כ להתירו [בר"ה שחל] בשבת [‪-‬אי‬
‫לאו גזירה דרבה דשמא יעבירנו]‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכ"כ ליישב קושי' הנ"ל‪ ,‬בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן רח‪ ,‬ד"ה בהג"ה שבדף יג)‪ ,‬ובשו"ת זרע אמת (ח"ג סימן‬
‫סה)‪ ,‬ובהגהות חכמת שלמה (להגר"ש קלוגר‪ ,‬תרפח‪,‬ה)‪[ ,‬יעו"ש מש"כ להביא ראי' לזה]‪ ,‬ובס' ברוך טעם (שער‬
‫ב' דין א' פרק ה')‪ ,‬ובס' לחם יהודה (למהר"י עייאש‪ ,‬על הרמב"ם פ"א מהל' שופר ה"ד)‪ ,‬ועוד רבים‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬עי' מג"א (תקפח‪,‬ד) שכ' להקשות על תירוץ זה‪[ ,‬אשר לפ"ז נתבאר‪ ,‬דבודאי אין לומר שיגזרו חכמים משום‬
‫שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬בר"ה שחל בשבת בלבד‪ ,‬ולא בר"ה שחל בחול]‪ ,‬דהנה כתב הר"ן (סוכה כא‪ :‬מדפי הרי"ף‪,‬‬
‫ד"ה אינהו)‪ ,‬דבודאי לא היו גוזרים חכ מים גזירה ד'שמא יעבירנו' כדי לבטל מ"ע מה"ת של תקיעת שופר אפי'‬
‫בר"ה שחל בשבת בלבד‪ ,‬אלא כיון 'שברוב השנים לא היו יודעים בשחרית שהיה שעת תקיעת שופר בקיבועו של‬
‫חודש זה'‪ ,‬והרי שיום זה אינו אלא ספק יו"ט‪ ,‬והתקיעה בשופר אינה אלא ספק מצוה‪ ,‬ומאידך הרי שבודאי שבת‬
‫היו ם ונמצא עובר באיסור העברה ד"א ברה"ר‪ ,‬משו"ה גזרו חכמים בר"ה שחל בשבת שלא לתקוע בשופר גזירה‬

‫‪51‬‬
‫שמא יעבירנו; ומעתה לפ"ז היו יכולים לגזור בר"ה שחל בשבת אף משום שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬שהרי בר"ה שחל‬
‫בחול אין שייך לגזור בזה‪ ,‬דממנ"פ אם יו"ט הוא לא היו גוזרים חכמים לבטל המצוה‪ ,‬ואם אינו יו"ט הרי שאין איסור‬
‫לתקן כלי שיר‪ ,‬אך בר"ה שחל בשבת דאף אם אינו יו"ט שייך בזה איסור כלי שיר‪ ,‬היה להם לחכמים לגזור שלא‬
‫לתקוע בשופר גזירה שמא יתקן כלי שיר‪.‬‬
‫אך בחי' חתם סופר (ר"ה כט‪ ):‬ובצל"ח (ר"ה כט‪ ):‬כתבו ליישב קושיית המג"א ולקיים דברי מהר"ם פדאווה וש"א‬
‫הנ"ל‪ ,‬דהנה בר"ה (לד‪ ).‬מבו' שהתקין רבי אבהו תשר"ת תש"ת תר"ת מחמת הספק מהי התרועה האמורה‬
‫בתורה‪ ,‬ומעתה אי הוה גזרינן שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬הרי שמיד אחר שתקע תשר"ת‪ ,‬שוב אסור הוא לתקוע תש"ת‬
‫ותר"ת‪ ,‬דשמא כבר יצא ידי חובת תרועה האמורה בתורה‪ ,‬ואף אם יו"ט הוא אין בזה קיום מצוה מה"ת דנימא‬
‫דמשו"ה לא יגזרו חכמים בזה‪ ,‬והדרינן לקמייתא דאי הוה גזרינן משום שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬היה לנו לגזור אף‬
‫בר"ה שחל בחול כדי שלא יהא כחוכא ואטלולא‪ ,‬ובר"ה שחל בחול בודאי לא היו גוזרים‪ ,‬לפי שאין כח ביד חכמים‬
‫לעקור מצוה מה"ת לעולם‪.‬‬
‫[וז"ל הצל"ח‪ ,‬דאי הוה אמרינן משום שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬א"כ גם ביו"ט לא יתקע לעולם‪ ,‬דהא איתא לקמן (ר"ה‬
‫לד‪ ,).‬איתקן ר' אבהו בקיסרי שיהיו תוקעין תש"ת תר"ת תשר"ת‪ ,‬משום ספיקא דלא ידעינן מה היא התרועה‪ ,‬אי‬
‫ילולי יליל אי גנוחי גנח‪ ,‬לכך צריך לתקוע תר"ת שמא ילולי יליל‪ ,‬וצריך לתקוע תש"ת שמא גנוחי גנח‪ ,‬ושמא הוא‬
‫תרתי גנוחי גנח וילולי יליל צריך לתקוע גם תשר"ת כדי לצאת ידי כל הספיקות‪ ,‬ומעתה מי שרוצה לצאת כל‬
‫הספיקות יתקע ג' סדרים תש"ת תר"ת ותשר"ת‪ ,‬ורק אחד מהם הוא למצוה ואידך מפני הספק‪ ,‬ולפ"ז שפיר אי‬
‫הוה גזרינן משום שבות שמא יתקן כלי שיר לא יתקע לעולם‪ ,‬דהא בכל סדר וסדר איכא ספיקא שמא זה הוא אינו‬
‫מן המצוה‪ ,‬ואיכא בי' משום שבות שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬ובזה לא שייך הממנ"פ של המג"א‪ ,‬דאף שאין אנו בקיאים‬
‫בקביעי דירחא‪ ,‬מכ"מ אסור שמא היום יו"ט‪ ,‬ואסור לתקוע כל הסדרים מפני הספק כיון דאית ביה שאינן מן המצוה‪,‬‬
‫עכ"ל‪ ,‬יעו"ש מה שהוסיף עוד לדון בזה]‪.‬‬
‫ובס' חתן סופר (ר"ה כט‪ :‬בתוד"ה ורדיית) כתב ליישב קושיית המג"א [ולקיים דברי מהר"ם פדאווה וש"א הנ"ל]‬
‫באופ"א‪ ,‬דשאני גזירת 'שמא יעבירנו' שלא גזרו חכמים גזירה זו בעלמא כי אם במקום מצוה בלבד‪ ,‬ולענין גזירה‬
‫זו בלבד כתב ה ר"ן שלא גזרו כן אלא במקום ספק מצוה‪ ,‬אבל במקום מצוה גמורה לא היו גוזרים כן‪ ,‬משא"כ גזירת‬
‫'שמא יתקן כלי שיר'‪ ,‬שהיא גזירה קבועה שגזרו חכמים אף בכל שבת ויו"ט שלא במקום מצוה כלל‪ ,‬היה להם‬
‫לחכמים להחמיר ולגזור כן אף במקום ביטול מצוה גמורה‪ ,‬והדרינן לקמייתא לדברי מהר"ם פדאווה וסייעתו הנ"ל‪,‬‬
‫דאי הוה גזרינן שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬בודאי היה לנו לגזור כן אף בר"ה שחל בחול [אע"ג דהוי מצוה גמורה]‪ ,‬ולזה‬
‫כתבו מהר"ם פדאווה וסייעתו הנ"ל‪ ,‬דעכ"פ אין כח ביד חכמים לעקור מצוה מה"ת לגמרי שלא תתקיים לעולם‪,‬‬
‫וכמשנ"ת‪.‬‬
‫עוד הקשו כמה אחרונים [שע ר המלך (פ"ב מהל' שופר ה"ו)‪ ,‬אגודת אזוב (הל' שופר אות יב)‪ ,‬ועו"א] על דרך זו‬
‫שכתבו מהר"ם פדאווה וסייעתו ‪ ,‬דלפ"ז נתבאר דהיי"ט שלא תקנו חכמים בר"ה שחל בשבת בלבד שלא יתקעו‬
‫בשופר גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬משום שטעם זה שייך אף בר"ה שחל בחול‪ ,‬וא"כ מיחזי כחוכא ואיטלולא שבר"ה‬
‫שחל בשבת גזרו בזה ובר"ה שחל בחול לא גזרו בזה; ומעתה יש להקשות‪ ,‬דהנה לדעת בית שמאי (ביצה יב‪).‬‬
‫הוצאה אסורה אף ביו"ט‪ ,‬וא"כ גזירה דרבה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר שייכא שפיר אף בר"ה שחל בחול‪,‬‬
‫ואעפ"כ נראה בפשטות דאף לב"ש לא גזרו בזה אלא בר"ה שחל בשבת‪ ,‬ובהכרח צ"ל דבר"ה שחל בשבת החמירו‬
‫חכמים טפי משום דהוי איסור סקילה‪ ,‬ומשו"ה לא גזרו אלא בר"ה שחל בשבת אע"פ שטעם הגזירה שייך שפיר‬
‫אף בר"ה שחל בחול‪ ,‬וא"כ שוב י"ל אף לדידן‪ ,‬דשפיר היו יכולים לגזור מהא"ט דשמא יתקן כלי שיר רק בר"ה שחל‬
‫בשבת משום דחמיר טפי‪ ,‬והדק"ל‪.‬‬
‫ובה גהות טעם המלך (על שעהמ"ל שם) כתב לדחות דברי השעהמ"ל [דהיי"ט דבית שמאי שהחמירו טפי בר"ה‬
‫שחל בשבת משום דהוי איסור סקילה]‪ ,‬דהא כל כהא"ג שהוציא השופר לרה"ר‪ ,‬אף בר"ה שחל בשבת ליכא‬
‫סקילה‪ ,‬דהא הוי טעה בדבר מצוה‪ ,‬ונקטי' כר' יוסי (סוכה מא‪ ):‬דטעה בדבר מצוה פטור‪ ,‬והדרינן לקמייתא שאין‬
‫חומר בשבת מביו"ט‪ ,‬והדרינן לקמייתא שאין חומר בשבת מביו"ט‪ ,‬ולא היו יכולים לגזור גזירה זו בר"ה שחל‬
‫בשבת בלבד משום דהוי כחוכא ואיטלולא‪ ,‬וכדברי מהר"ם פדאווה וסייעתו הנ"ל; [אכן לפ"ז עכ"פ אכתי תיקשי‬
‫לדעת ב"ש‪ ,‬מא"ט לא גזרו אלא בר"ה שחל בשבת‪ ,‬אע"פ שטעם הגזירה שייך שפיר אף בר"ה שחל בחול]‪.‬‬
‫אך בס' חתן סופר (ר"ה כט‪ :‬ד"ה עוד נראה) כתב לקיים קושיית השעהמ"ל‪[ ,‬דהא לב"ש נמי לא גזרו אלא בר"ה‬
‫שחל בשבת‪ ,‬אע"פ שאין איסורו חמור יותר מר"ה שחל בחול‪ ,‬ודלא כדברי מהר"ם פדאווה וסייעתו הנ"ל דכל‬
‫כהא"ג מיחזי כחוכא ואיטלו לא]‪ ,‬דכל כהא"ג אינו ענין כלל לדין 'טעה בדבר מצוה'‪ ,‬וז"ל‪ ,‬דעד כאן לא אמרו דטעה‬
‫בדבר מצוה פטור‪ ,‬היינו אי משכחת ההיא מלאכה שעשה השתא ומצוה זו באופן היתר‪ ,‬דהיינו הוצאה למילה‬
‫והוצאה לשופר ולולב דמשכחת הוצאה למצוה זו בחול בהיתר‪ ,‬והשתא טעה ועשה כזה בשבת או ביו"ט בבהילות‬
‫כמי שהיה עושה בחול‪ ,‬אבל תקיעת שופר לב"ש‪ ,‬דמעולם לא משכח"ל מעשה זה בהיתר‪ ,‬דהא בחול אין תקיעת‬
‫שופר‪ ,‬וביו"ט איסור הוצאה לב"ש‪ ,‬א"כ לא משכחת הוצאה בהיתר לצורך שופר‪ ,‬א"כ לאו טעה בדבר מצוה הוא‬
‫לב"ש‪ ,‬כנלענ"ד נכון בסברא‪ ,‬עכ"ל‪[ ,‬וכעי"ז כתב בהגהות מהר"ש לנדא (על שער המלך שם‪ ,‬נדפס בשעהמ"ל‬

‫‪52‬‬
‫הוצאת מכון ירושלים) לקיים דברי השעהמ"ל הנ"ל]; ולפ"ז שוב יש להוכיח מהא דלדעת ב"ש לא גזרו אלא בר"ה‬
‫שחל בשבת‪ ,‬דה"נ אף לדידן י"ל שאין לגזור משום תיקון כלי שיר אלא בר"ה שחל בשבת‪ ,‬ודלא כדברי מהר"ם‬
‫פדאווה וסייעתו שיש בזה משום חוכא ואיטלולא‪ ,‬והדרא קושיית השעהמ"ל לדוכתה‪[ .‬ובעיקר קושיית השעהמ"ל‬
‫ע"ד מהר"ם פדאווה וסייעתו‪ ,‬עי' חתן סופר (שם‪ ,‬בתוד"ה ורדיית) מש"כ ליישב בב' דרכים בזה]‪.‬‬
‫ד‪ .‬אף גזירה דרבה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר‪ ,‬לא היו גוזרים כן אלא בצירוף הא דאיכא בזה אף איסור שבות‬
‫משום כלי שיר‪ ,‬ובלא איסור תיקון כלי שיר לא היו גוזרים שמא יעבירנו‪.‬‬
‫כתבו התוס' (ר"ה כט‪ :‬ד"ה אבל לא במדינה‪ ,‬סוכה מג‪ .‬ד"ה אינהו)‪ ,‬דהא דגבי שופר תקנו חכמים שאין תוקעים‬
‫בר"ה שחל בשבת‪ ,‬ובלולב תקנו שיטלו הלולב ביו"ט ראשון אע"פ שחל בשבת‪ ,‬היינו משום 'דשאני לולב שאינו‬
‫אלא טלטול בעלמא‪ ,‬והואיל ואשתרי במקדש לא החמירו במדינה‪ ,‬אבל בתקיעת שופר איכא מעשה חכמה ואחמור‬
‫בה טפי'‪ ,‬עכ"ד‪ ,‬והמג"א (תקפח‪,‬ד) הביא דבריהם; וכתב המחצה"ש (על מג"א שם) בביאור דברי המג"א‪ ,‬וז"ל‪,‬‬
‫ופירש מג"א דבריהם במה שכתבו איכא מעשה חכמה ואיכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬ור"ל‪ ,‬דמשום שבות אחד‬
‫לא היו מעמידים דבריהם‪ ,‬לכן לולב ליכא כי אם שבות אחד שמא יעבירנו‪ ,‬לכן יום ראשון שחל בשבת דוחה שבת‪,‬‬
‫אבל שופר דאיכא שני שבותים שמא יתקן כלי שיר ושמא יעבירנו‪ ,‬לכן העמידו דבריהם כשחל בשבת דאינו דוחה‬
‫שבת אע"ג שהוא מה"ת בגבולין‪ ,‬ולפ"ז בלא"ה לא קשי' קושיית מהר"ם פדאווה‪ ,‬דהו"ל למימר משום שמא יתקן‬
‫כלי שיר‪ ,‬דבאמת כן כוונת הש"ס במה שאמרו שמא יעבירנו‪ ,‬ר"ל גם גזירת שמא יעבירנו איכא נוסף על שמא‬
‫יתקן כלי שיר‪ ,‬דהשתא איכא תרתי שבותים‪ ,‬אבל משום חד שבות לא היו מעמידים דבריהם‪ ,‬עכ"ל המחצה"ש‪.‬‬
‫[אכן‪ ,‬עי' ערל"נ (ר"ה שם בתוד"ה אבל) שכ' לבאר דברי התוס' כמשנ"ת לעיל ()‪ ,‬דלעולם אין תקיעת שופר אסורה‬
‫בשבת ויו"ט משום גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬וכל עיקר איסורה בשבת ויו"ט היינו משום דהוי מעשה חכמה‪ ,‬וע"ע‬
‫יום תרועה (ר"ה שם בתוד"ה אבל) שכ' נמי לפרש כעי"ז בדברי התוס'‪ ,‬דהן אמנם תקיעת שופר בשבת ויו"ט‬
‫אסורה אף משום שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬אך עכ"פ כוונת התוס' בדבריהם הנ"ל‪' ,‬דלעולם טעמא הוי שמא יעבירנו‪,‬‬
‫מיהו בלולב כיון דאין חכמה בנענוע הלולב דטלטול בעלמא הוא‪ ,‬לא שייך מיגזר כולי האי שמא יעבירנו ללכת אצל‬
‫בקי ללמוד הנענוע‪ ,‬אבל ת קיעת שופר דהוא מעשה חכמה ולאו כו"ע תקיעה גמירי‪ ,‬שייך למיגזר שמא יעבירנו‪,‬‬
‫ולכך לא התירו לתקוע אלא במקדש'‪ ,‬עכ"ל; אך עכ"פ בין לדברי הערל"נ ובין לדברי היום תרועה‪ ,‬הרי שדברי‬
‫התוס' הנ"ל אינם ענין לגזירת חכמים שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬ודלא כהבנת המג"א והמחצה"ש הנ"ל]‪.‬‬
‫ו כ"כ ליישב בס' לחם יהודה (על הרמב"ם‪ ,‬פ"א מהל' שופר ה"ד)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬דהאי טעמא דשבות שמא יעבירנו‪ ,‬אינו‬
‫טעם לבדו מספיק‪ ,‬אם לא בהצטרפות שבות האחר דשמא יתקן כלי שיר‪ ,‬דבהצטרפותם נתחזק כחם לדחות‬
‫העשה‪ ,‬אע"ג דבעידנא דקא מיעקרי מיקיים העשה‪ ,‬דכל אחד בזולת חבירו לא יספיק לדחות במקום הכשר מצוה‪,‬‬
‫עכ"ל‪.‬‬
‫ה‪ .‬גזירה דרבה דשמא יעבירנו היא 'קרובה יותר'‪ .‬כ"כ בלחם משנה (הל' שופר שם)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬דמכ"מ הך גזירה‬
‫דיעבירנו קרובה ביותר‪ ,‬והוא בשופר עצמו‪ ,‬עכ"ל; והנה בפשטות דבריו צ"ב‪ ,‬שהרי גזירת 'שמא יתקן כלי שיר'‬
‫הרי היא ג"כ בשופר עצמו‪ ,‬ומה אולמי' דגזירת שמא יעבירנו יותר מגזירת שמא יתקן כלי שיר; ובשו"ת שאילת‬
‫יעקב (להג"ר יעקב פראגר חתנו של מהר"ם שיק‪ ,‬או"ח סימן מה ד"ה ובזה) כתב לבאר דברי הלח"מ‪ ,‬וז"ל‪ ,‬דשמא‬
‫יעבירנו אפשר אצל כל אדם‪ ,‬אבל שמא יתקן כלי שיר הוא דווקא אצל הבקי‪ ,‬עכ"ל‪[ ,‬וע"ע לקמן בסמוך () עוד‬
‫מדבריו בזה]‪.‬‬
‫ו‪ .‬גזירת 'שמא יעבירנו' היתה קדומה יותר מימות משה רבינו‪ ,‬ואה"נ שיכלו לגזור אף משום תיקון כלי שיר‪ .‬כ"כ‬
‫ה חת"ס (דברים דף קכט ד"ה והנה‪ ,‬ובחי' חת"ס על הש"ס הנדמ"ח ראש השנה כט‪ ,):‬וז"ל‪ ,‬ולכאו' היה אפשר‬
‫לומר דאה"נ‪ ,‬אלא שמא יעבירנו כבר היתה קדומה מימות משה רבינו ע"ה‪ ,‬משא"כ שמא יתקן‪ ,‬עכ"ל‪[ .‬ועוד הובא‬
‫בחי' חת"ס (על הש"ס הנדמ"ח שם‪ ,‬ד"ה דאמר רבה) כעי"ז‪ ,‬דאה"נ שהיו חכמים גוזרים בר"ה שחל בשבת אף‬
‫משום שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬אלא שבגמ' הביאו טעמא ד'שמא יעבירנו' משום שטעם זה שייך אף בלולב ובמגילה]‪.‬‬
‫וכ"כ בתוספת ביאור ב שו"ת שאילת יעקב (להג"ר יעקב פראגר חתנו של מהר"ם שיק‪ ,‬ח"א סימן לח אות ג')‪ ,‬וז"ל‪,‬‬
‫ונראה לי די"ל‪ ,‬ע"פ מש"כ הפנ"י (ר"ה כט‪ :‬ד"ה אמנם לענ"ד) בשם סמ"ג (עשין רכד‪ ,‬יעו"ש)‪ ,‬דגזירת שמא יעבירנו‬
‫ד' אמות גזר משה רבינו ע"ה אצל טמאי נפש שהיו צריכים הזאה בשבת‪ ,‬וגזר משה רבינו ע"ה שלא יזו שמא‬
‫יעבירנו‪ ,‬ע"כ העמידו גזירה זו אפי' במקום ביטול מצות שופר כו'‪ ,‬משא"כ בגזירת שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬דאינה‬
‫ממשה רבינו ע"ה‪ ,‬לא העמידו דבריהם‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ז‪ .‬דמקראי ילפי' שתקיעת שופר בבי"ד דוחה אפי' שבת‪ ,‬ומשו"ה הוצרכו לטעם שאינו שייך בבי"ד‪ ,‬והיינו דשמא‬
‫'ילך אצל בקי' דאינו שייך בי"ד משום שכולם בקיאים‪ .‬כ"כ החת"ס (פרשת וילך ד"ה והנה במהרמ"פ‪ ,‬ובחי' חת"ס‬
‫על הש"ס הנדמ"ח ר"ה כט‪ ,):‬וז"ל‪ ,‬דהנה כל מה שהתירה תורה בפירוש לא אסרו חז"ל‪ ,‬והנה היתר לולב בשבת‬
‫במקדש מפורש בתורה דכתיב (ויקרא כג‪,‬מ) ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים‪ ,‬ואי אפשר לשבעה [ימים]‬
‫בלא שבת‪ ,‬משו"ה התירו במקדש‪ ,‬אמנם בשופר לא הותר בתורה מקדש בפירוש‪ ,‬אך מקום בי"ד הותר בפירוש‪,‬‬
‫שהרי כל עיקר שופר של ר"ה ילפי' מיוהכ"פ של יובל דכתיב (ויקרא כה‪,‬ט) והעברת שופר תרועה (ר"ה לג‪,):‬‬
‫ויוהכ"פ כשבת ותוקעין בבי"ד הגדול‪ ,‬א"כ הרי הותר להדי' במקום בי"ד לתקוע בשבת; וממילא מיושב קושיית‬

‫‪53‬‬
‫מהר"ם פדאווה הנ"ל‪ ,‬כיון דע"כ הוצרכו לתקן באופן שיהי' טעם לדבריהם ולא יהיה כחוכא ואטלולא ח"ו‪ ,‬ואי הוה‬
‫תלי טעמא משום שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬זה שייך גם במקום בי"ד‪ ,‬והתורה התירה זה להדי'‪ ,‬לכן תלי טעמא משום‬
‫ש מא אין הכל בקיאין ושמא יעבירנו‪ ,‬ובבי"ד הכל בקיאין‪ ,‬וק"ל‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ח‪ .‬דבשופר שתוקע בו כדי לקיים המצוה‪ ,‬אין לחוש כלל שמא יבוא לתקנו‪ ,‬שהרי כל הקולות כשרים לקיום המצוה‪.‬‬
‫כ"כ ליישב בנהר שלום (תקפח‪,‬ו)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ולענ"ד דהכא לא גזרו שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬משום שאף אם יתקלקל לא‬
‫יבוא לתקן‪ ,‬דכל הקולות כשרים‪ ,‬ושיתקלקל עד שלא יוכל לתקוע כלל הוי מילתא דלא שכיחא‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ט‪ .‬גזירה שגזרו חכמים בעלמא‪ ,‬וכגון גזירה שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬אין בכוחה לבטל מצוה דאו'‪ ,‬ומשו"ה הוצרכו‬
‫לגזור גזירה חדשה למקום מצוה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר‪ .‬כ"כ בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' תלח אות ו')‪ ,‬וז"ל‪,‬‬
‫ולפי שיטתו צ"ל‪ ,‬דגזירה שמא יעבירנו חמיר משבות‪ ,‬מאחר שגזרו ביחוד במקום מצוה של חובה‪ ,‬מתוך שבהול‬
‫לעשות המצוה יבוא לידי העברה ארבע אמות‪ ,‬עכ"ל; ועוד שנה דבריו בספרו אגלי טל (מלאכת טוחן סימן לח אות‬
‫טז)‪ ,‬יעו"ש‪ .‬וכעי"ז בס' שביל י דוד (תקפח‪,‬ג) בזה"ל‪ ,‬ובאמת כי בלא"ה קושיית מהר"ם פדאווה לא קשי'‪ ,‬כי לו יהא‬
‫דתקיעה דחי שבות‪ ,‬זה יתכן בשבות שלא נתקן על המצוה רק סתם‪ ,‬משא"כ שבות זה גזירה שמא יעבירנו‪ ,‬הרי‬
‫לא נתקן בתקיעה של שבות רק בתקיעה של מצוה‪ ,‬א"כ מה זה קושי' דתקיעה לידחי אותה‪ ,‬הרי ביחוד נתתקן‬
‫שבות זה על מצוה‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫י‪ .‬דכיון שבלא יו"ט דר"ה לא היה תוקע בשופר‪ ,‬הרי שעצם תקיעת השופר גורמת לו לזכור שיו"ט הוא‪ ,‬ואסור‬
‫לעשות מלאכה ולתקן כלי שיר‪ ,‬וכעין מ"ש בפסחים (יא‪ ).‬הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיני'‪ .‬כ"כ‬
‫בשו"ת בית שערים (או"ח סו"ס רעג) ‪ ,‬וכתב לבאר כן בדברי הט"ז (תקפט‪,‬ה)‪ ,‬וראה לשונו לעיל בסמוך (); וכ"כ‬
‫בשו"ת מחנה חיים (ח"ג יו"ד סימן נו) ובספרו קול סופר (על המשניות‪ ,‬סוכה פ"ד מ"ב‪ ,‬אות תיד)‪ .‬וכ"כ בהגהות‬
‫רצ"ה ברלין (על המג"א תקפח‪,‬ד‪ ,‬נדפס בשו"ע הוצאת מכון ירושלים בקובץ מפרשים מכת"י)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ולענ"ד נראה‬
‫ליישב באופ"א‪ ,‬דודאי במידי דאמור ביו"ט ליכא למיגזר‪ ,‬דהוא גופי' אית לי' היכרא‪ ,‬שרוצה לתקוע שופר משום‬
‫מצוה‪ ,‬וממילא יודע שהוא יו"ט‪ ,‬משא"כ במעביר דשמא ישכח שהוא שבת‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ בקהילות יעקב (פסחים‬
‫סימן י')‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ונראה דיש ליישב‪ ,‬הא דלא אמרינן הטעם לאסור בשבת תקיעת שופר מטעם גזירה דשמא יעשה‬
‫כלי שיר‪ ,‬ע"פ המבו' בפ"ק דפסחים (יא‪ ,).‬דאמרי' הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיני'‪ ,‬וא"כ ה"נ כיון‬
‫שהוא עסוק בתקיעת שופר שהוא מכח יו"ט‪ ,‬לא ישכח שהוא יו"ט‪ ,‬וכיון דבודאי יודע שהוא יו"ט לא יעשה כלי שיר‬
‫שהוא אסור גם ביו"ט‪ ,‬ורק יתכן שישכח שהוא שבת ויעבירנו ד' אמות‪ ,‬דמפאת יו"ט הא שרי העברה לצורך‪ ,‬ונכון‬
‫בעזה"י‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫יא‪ .‬ע"פ דברי התוס' (ביצה ל‪ .‬ד"ה תנן)‪ ,‬דבזה"ז שאין אנו בקיאין לתקן כלי שיר‪ ,‬מותר לטפח ולספק ולרקד בשבת‬
‫ויו"ט‪ ,‬לפי שאין לחוש שיבואו לעשות כלי שיר‪ ,‬ולפ"ז ה"ה נמי דשרי להשמיע קול בכלי שיר עצמו‪ ,‬ואף תקיעת‬
‫שופר אינה אסורה כלל בשבת ויו"ט מטעם זה ד'שמא יתקן כלי שיר'‪ .‬כ"כ בהגהות יד אפרים (סי' תקפח‪ ,‬על מג"א‬
‫סק"ד) בתחילת דבריו‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ולפענ"ד‪ ,‬דלא מיבעיא לדעת הפוסקים דבזה"ז שאין אנו בקיאין בכלי שיר דשרי‪ ,‬א"כ‬
‫י"ל שפיר נפ ק"מ בטעמא דשמא יעבירנו היכא דלא בקיאין‪ ,‬עכ"ל; וכ"כ בס' קרבן ראשית (ר"ה כט‪ ,):‬וז"ל‪ ,‬ואפשר‬
‫ליישב ע"פ מש"כ התוס' בביצה כו'‪ ,‬א"כ י"ל דרק בימי חכמי המשנה היה שייך גזירה זו‪ ,‬ובימי האמוראים כבר‬
‫נתבטל הכלי שיר‪ ,‬ונקט רבה טעם שמא יעבירנו לומר דאסור נמי השתא בזמנו‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫אכן יעו"ש ביד אפרים בהמש"ד שכ' לדחות דרך זו‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואפשר לומר‪ ,‬דדווקא לענין טיפוח וריקוד ס"ל להנך‬
‫פוסקים להתיר בזה"ז או לאינך במקום מצוה‪ ,‬משא"כ הכא שיש חשש שמא יתקן השופר עצמו‪ ,‬ודאי יש לגזור‪,‬‬
‫ומהא"ט אסור לנגן בכלי שיר ואף המקום מצוה כיון שיש לחוש שמא יתקנו‪ ,‬עכ"ל; ובאמת כן דעת רוב הפוסקים‪,‬‬
‫דאף התוס' לא התירו בזה אלא לענין טיפוח וסיפוק וריקוד‪ ,‬אבל מודו דאסור לנגן בכלי שיר [ובכללם שופר דהוי‬
‫ככלי שיר] בשבת ויו"ט‪ ,‬וכמשנ"ת לעיל () בארוכה; ועוד יש להוסיף ולתמוה בדברי הקרבן ראשית הנ"ל‪ ,‬דאם כנים‬
‫הדברים שאף בזמ ן האמוראים לא היתה הגזירה קיימת לפי שלא היו בקיאין לתקן כלי שיר‪ ,‬בודאי היה צריך‬
‫לפרש כן להדי' בגמ' בסוגי' דביצה שם‪[ ,‬ובפשטות נראה שאין כוונת התוס' לתקופת האמוראים‪ ,‬כי אם 'בזמן הזה'‬
‫והיינו בתקופת בעלי התוס']‪.‬‬
‫יב‪ .‬גזירת 'שמא יתקן כלי שיר' הותרה לצורך מצוה‪ ,‬וכמש"כ הפוסקים גבי שמחת תורה‪ .‬כ"כ ליישב בהגהות יד‬
‫אפרים (סי' תקפח‪ ,‬על מג"א סק"ד)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬אלא דאפילו לשאר הפוסקים [‪-‬דס"ל דאף בזמנינו שאין אנו בקיאין לתקן‬
‫כלי שיר‪ ,‬מכ"מ האיסור במקומות עומד]‪ ,‬הא כתבו שם דבמקום מצוה כגון לרקד בשמחת תורה שרי‪ ,‬א"כ כש"כ‬
‫הכא דיש לה תיר‪ ,‬ולא דחינן מצוה דאורייתא אי לאו מטעמא דשמא יעבירנו‪ ,‬עכ"ל‪ .‬אך שוב כתב לדחות דרך זו‪,‬‬
‫וז"ל‪ ,‬ואפשר לומר‪ ,‬דדווקא לענין טיפוח וריקוד ס"ל להנך פוסקים להתיר בזה"ז או לאינך במקום מצוה‪ ,‬משא"כ‬
‫הכא שיש חשש שמא יתקן השופר עצמו‪ ,‬ודאי יש לגזור‪ ,‬ומהא"ט אסור לנגן בכלי שיר ואף המקום מצוה כיון שיש‬
‫לחוש שמא יתקנו‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫יג‪ .‬כיון שמלאכת הוצאה 'מלאכה גרועה' היא וקלה היא בעיני העם‪ ,‬לפיכך גזרו חכמים לבטל מ"ע מה"ת משום‬
‫מלאכה זו‪ ,‬להראות גודל וחומר איסור הוצאה דהוי מלאכה גמורה‪ .‬כ"כ ליישב בשו"ת התעוררות תשובה (הנדמ"ח‪,‬‬
‫ח"ג סי' שפב אות י')‪ ,‬וז"ל‪ ,‬לכן נראה לענ"ד‪ ,‬כיון דהוצאה היא מלאכה גרועה מכל מלאכת שבת כו'‪ ,‬ואינו נחשב‬

‫‪54‬‬
‫להמון עם למלאכה‪ ,‬כאשר הנסיון מעיד באמת‪ ,‬וכדי להחשיב ולהגדיל כמה גדול העבירה דהעברת ד' אמות‬
‫ברה"ר‪ ,‬אסרו חז"ל בשנה אחת לכל ישראל לתקוע בשופר וליטול לולב בשבת משום שמא יעבירנו‪ ,‬ויאמרו העולם‬
‫אם ביטלו מכל ישראל בשנה אחת מצוות חמורות אלו‪ ,‬שמא יטלו יחידים להעביר ד' אמות‪ ,‬כמה גדול איסור‬
‫העברת ד' אמות‪ ,‬ולכן לא גזרו משום 'שמא יוציאנו' כו'‪ ,‬עכ"ל‪[ ,‬ויעו"ש שכ' ליישב עפ"ז נמי‪ ,‬מא"ט לא גזרו גבי‬
‫מילה בשבת גזירה שמא יעבירנו‪ ,‬לפי שאינה מצוה המוטלת על כל הציבור כולו כי אם על היחיד‪ ,‬ולא ילמדו מזה‬
‫לחומרת איסור העברה ד' אמות ברה"ר]‪ .‬וכ"כ ליישב בשו"ת שאילת יעקב (להג"ר יעקב פראגר חתנו של מהר"ם‬
‫שיק‪ ,‬ח"א סימן מה ד"ה ובזה)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ועוד י"ל‪ ,‬דהוצאה מלאכה גרועה ונקל לשכוח‪ ,‬אבל לעשות מעשה אומן‬
‫וטירחא גדולה לא שכיח שישכח ששבת‪ ,‬עכ"ל‪[ ,‬ומדבריו שם נראה שכתב כן בביאור דברי הלח"מ (פ"ב מהל'‬
‫שופר ה"ו) הנ"ל בסמוך ()]‪.‬‬
‫יד‪ .‬ע"פ דברי הסמ"ג (עשין מד ד"ה תנן רבי יוסי) גבי תקיע"ש ונטילת לולב‪ ,‬דמה שגזרו חכמים שמא יעבירנו ד'‬
‫אמות ברה"ר‪ ,‬היינו שמא יעבירנו ברה"ר לאחר שכבר קיים המצוה‪ ,‬ובפשטות יש לפרש דבריו‪ ,‬שהרי קודם שקיים‬
‫המצוה הוי 'טעה בדבר מצוה'‪ ,‬ונקטי' כדעת ר' יוסי (סוכה מא‪ :‬מב‪ ).‬דטעה בדבר מצוה פטור‪ ,‬ולא היה לחכמים‬
‫לגזור מחמ"ז שלא לקיים המצוה‪ ,‬ועיקר הגזירה אינה אלא שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר 'לאחר' שכבר יצא ידי‬
‫חובת ה מצוה‪ ,‬דשוב ל"ה טעה בדבר מצוה; וע"פ דבריו יש ליישב קושי' דידן‪ ,‬שהרי אף אם יבוא לתקן כלי שיר‪,‬‬
‫מכ"מ יהא זה בכלל 'טעה בדבר מצוה'‪ ,‬ומשו"ה לא גזרו חכמים בתקיע"ש אלא משום שמא יעבירנו‪ .‬וכ"כ ליישב‬
‫בנחל אשכול (על ספר האשכול‪ ,‬הל' חנוכה ופורים‪ ,‬עמ' ‪ 24‬אות א')‪ ,‬ובהגהות מנחת פתים (על מג"א‪ ,‬תקפח‪,‬ד)‪,‬‬
‫ובס' גור אריה יהודה (להגר"מ זעמבא‪ ,‬ח"א סימן טז אות ב')‪ ,‬ועו"א‪.‬‬
‫טו‪ .‬דתקיעת שופר ל"ה כהשמעת קול בכלי אלא בפה‪ ,‬ואינה בכלל איסור השמעת קול בשבת גזירה שמא יתקן‬
‫כלי שיר‪ .‬בשו"ת מהרש"ג (ח"ג סימן ז') כתב ליישב באופן מחודש‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואמרתי‪ ,‬שלא מצינו שאסרו חז"ל לחדש‬
‫קולות בשבת‪ ,‬אלא קול הבא שלא ע"י הפה‪ ,‬כגון אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין‪ ,‬דכל הני קולות נולדים שלא‬
‫ע"י הפה‪ ,‬ודמיא לכינור ותוף‪ ,‬ושייר בהו שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬אבל קול הבא ע"י הפה‪ ,‬על זה לא גזרו חז"ל‪ ,‬כמו‬
‫שלא גזרו על שיר בפה בשבת‪ ,‬כן לא גזרו אפי' אם השיר בפה עובר דרך כלי‪ ,‬וזהו הטעם שמותר לצפצף בפה‬
‫בשבת או ביו"ט‪ ,‬עכ"ל‪[ .‬ולדבריו צ"ל‪ ,‬דהא דאסור לנגן בחצוצרות בשבת‪ ,‬היינו משום שלצורך השמעת הקול בכלי‬
‫זה משתמש אף בידיו‪ ,‬ומשא"כ בשופר שאינו צריך כלל את ידיו‪ ,‬והשמעת הקול נעשית ע"י הפה בלבד]‪.‬‬

‫‪55‬‬
‫ג‪ .‬לדעת רוב הפוסקים‪ ,‬אחר שכבר יצא ידי חובת תקיעה בר"ה‪ ,‬אסור לתקוע תקיעות נוספות שלא‬
‫לצורך‪[ ;3‬אך לדעת האו"ז מותר לתקוע בר"ה כל היום‪ 4‬כולו אע"פ שכבר יצא יד"ח‪ ,‬ויש מן הפוסקים‬
‫שנקטו עיקר כדבריו‪ ,5‬ואף הביאו ראיות לזה‪ ;6‬ובביאור דעת הט"ז בזה‪ ,‬ראה בהרחבה בהערה‪.]7‬‬

‫‪ 3‬א‪ .‬כ"כ הרמ"א (תקצו‪,‬א)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ולאחר שיצאו בזה שוב אין לתקוע עוד בחינם‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ומקור דבריו מדברי כמה‬
‫ראשונים‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬
‫כן מבו' ממה שהביאו הרא"ש (ר"ה פ"ד סימן יא) והטור (סימן תקצ) בשם הראב"ן‪ ,‬וז"ל‪ ,‬מעשה אירע במגנצא‬
‫שתקע התוקע פעמיים קשר"ק‪ ,‬ובשלישי תקע ב' שברים והתחיל להריע‪ ,‬והחזירוהו קצת הקהל לראש‪ ,‬ומקצת‬
‫הקהל אמרו לו תקע שבר אחד וסיים‪ ,‬והוא התחיל לתקוע כבתחילה‪ ,‬ותקע שלשה פעמים קשר"ק‪ ,‬ובסדר קש"ק‬
‫תקע שני פעמים קש"ק‪ ,‬ובשלישי תקע ארבעה שברים ותקיעה‪ ,‬והחזירוהו לראש אותן שהחזירוהו כבתחילה‪,‬‬
‫ותקע עוד שלשה פעמים קש"ק‪ ,‬וכעס עליהם רבי אליקים בר יוסף ז"ל ואמר‪ ,‬אם חכמה אין כאן זקנה יש כאן‪,‬‬
‫ושלא כדין החזירוהו‪ ,‬ור"א בר נתן [‪ -‬ראב"ן] חתנו הסכים לדבריו ואמרו שלא כדין החזירוהו‪' ,‬וגם התוקע עבר על‬
‫שבות דרבנן'‪ ,‬עכ"ל; [ועי' דרכ"מ (תקפח‪,‬א) שנראה שזהו מקור דבריו במש"כ שאחר שכבר יצא ידי חובתו אסור‬
‫לתקוע עוד שלא לצורך‪ ,‬וכן ציין בביאור הגר"א (תקצו‪,‬ג) את דברי הרא"ש והטור כמקור לדברי הרמ"א הנ"ל]‪.‬‬
‫וכן נראה מדברי התוס' (ר"ה ל‪ .‬ד"ה וביבנה) שכתבו בזה"ל‪ ,‬והא דלא שמע איניש קל אודני' מקל תקיעה דיחידאי‪,‬‬
‫היינו שהיו באין לתקוע בפני בי"ד‪ ,‬שלא שמעו תקיעות בי"ד‪ ,‬דאותן שיצאו אסור להם לחזור ולתקוע‪ ,‬דיש איסור‬
‫שבות בדבר לתקוע בחינם בשבת‪ ,‬עכ"ל; ועי' ביאור הגר"א (תקצו‪,‬ג) שציין לדברי התוס' כמקור לדברי הרמ"א‬
‫הנ"ל שאחר שכבר יצא ידי חובתו אסור לתקוע עוד שלא לצורך‪ ,‬ועי' נמי פני יהושע (ר"ה שם בתוד"ה וביבנה) שכ'‬
‫לתמוה על הרמ"א שלא הביא בדרכ"מ מקור לדבריו מדברי התוס'‪ .‬אכן‪ ,‬עי' ט"ז (תקצו‪,‬ב) שכ' לדייק מדברי התוס'‬
‫לאידך גיסא‪ ,‬דממה שכתבו שיש איסור לתקוע בחינם 'בשבת'‪ ,‬ולא כתבו בסתמא דהיינו אף ביו"ט שחל בחול‪,‬‬
‫משמע דס"ל דבר"ה [שחל בחול] מותר לתקוע אע"פ שכבר יצא ידי חובתו והוי תקיעות שלא לצורך; [וע"ע לקמן‬
‫בסמוך () ב' דרכים בביאור דעת הט"ז‪ ,‬אשר יש שביארו דס"ל דבכל יו"ט מותר לתקוע בשופר‪ ,‬ולא אסרו חכמים‬
‫אלא בשבת גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר‪ ,‬ולפ"ז הרי שכוונת הט"ז להוכיח מדברי התוס' דמפשטות לשונם‬
‫נראה שכל עיקר איסור התקיעה בשופר אינו אלא 'בשבת' בלבד‪ ,‬ויש שביארו בדעת הט"ז דלא ס"ל להתיר בזה‬
‫אלא ביו"ט של ראש השנה‪ ,‬ולפ "ז כוונת הט"ז להוכיח דברי התוס'‪ ,‬דממה שלא כתבו בסתמא דאסור לתקוע‬
‫בחינם‪ ,‬והיינו אף ביו"ט של ר"ה שחל בחול אחר שכבר יצא ידי חובתו‪ ,‬מוכח דבראש השנה לא אסרו חכמים כלל‬
‫לתקוע בשופר‪ ,‬ואע"פ שכבר יצא ידי חובתו]‪ .‬וע"ע מור וקציעה להיעב"ץ (סי' תקצו) שכ' לדחות הראי' מדברי‬
‫התוס' לדעת הרמ"א הנ"ל‪ ,‬וכתב לפרש דברי התוס' דלא מיירי אלא בר"ה שחל בשבת שהיו תוקעים בבי"ד הגדול‪,‬‬
‫דעכ"פ אחר שכבר יצאו דיי חובתם אסורים לתקוע שלא לצורך‪ ,‬אבל בר"ה שחל בחול מותר לתקוע אף שלא‬
‫לצורך‪.‬‬
‫וכן מבו' מדברי הראשונים דלקמן ()‪ ,‬שכתבו להדי' דאין לאיש לת קוע כדי להוציא אשה בתקיעת שופר‪ ,‬לפי‬
‫שמעיקה"ד אינה חייבת בתקיעת שופר משום דהוי מ"ע שהז"ג‪ ,‬והר"ז כתקיעה שלא לצורך‪ ,‬ולא התירו חכמים‬
‫לתקוע בשופר בר"ה אלא לצורך קיום מצות תקיעת שופר מה"ת‪ ,‬ואף לדעת המתירים לאיש לתקוע לאשה‬
‫להוציאה ידי מצות תקיעת שופר‪ ,‬עי' לקמן () מדברי כמה ראשונים‪ ,‬דהיינו משום שהרשות ביד הנשים לקיים‬
‫מצוה זו‪ ,‬וכדי לעשות נחת רוח לנשים התירו אף לאיש לתקוע עבור הנשים‪ ,‬משא"כ היכא דהוי שלא לצורך כלל‬
‫אין להתיר לתקוע בשופר אפי' בר"ה‪.‬‬
‫וכן נראה מדברי כמה ראשונים שכתבו‪ ,‬שמותר להאריך בתקיעה אף יותר מכדי שיעור תקיעה‪ ,‬אך אחר שפירש‬
‫וסיים התקיעה‪[ ,‬וכבר תקע מנין התקיעות המחוייבות]‪ ,‬שוב אסור לחזור ולתקוע‪ ,‬והרי דס"ל שאסור לתקוע בר"ה‬
‫שלא לצורך קיום המצוה; [וכ"כ בספר העיטור (הל' שופר דף קב‪ ,).‬וז"ל‪ ,‬המאריך בתקיעה יותר מכשיעור אין בה‬
‫חילול יו"ט כל זמן שעוסק בה‪ ,‬פירש מן התקיעה ויצא אסור מלתקוע‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וכ"כ בספר הרוקח (סימן רב)‪ ,‬וז"ל‪,‬‬
‫ואם האריך יותר מדאי אי"ז חילול יו"ט כל זמן שעוסק בתקיעתו‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וכ"כ בספר יראים (סימן תיט)‪ ,‬וז"ל‪,‬‬
‫ובהארכת תקיעתו יותר מכשיעור אין בזה חילול יו"ט כל זמן שהוא עוסק ולא פירש מן התקיעה‪ ,‬עכ"ל]‪.‬‬
‫וכן נראה מדברי ראבי"ה (ר"ה סו"ס תקמא) שכ' בזה"ל‪ ,‬ולאחר שמתפללים מריעין בלא תקיעה ובלא שלשה‬
‫שברים‪ ,‬כדי להרשות העם שילכו לבתיהם‪ ,‬ופליאה הוא בעיני‪ ,‬דתקיעה היא שבות‪ ,‬והאיך יתקעו בלא מצוה כדי‬
‫להרשות העולם שילכו לבתיהם ‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬והרי דס"ל לראבי"ה בפשיטות‪ ,‬שאסור לתקוע בר"ה שלא לצורך אחר‬
‫שכבר יצא ידי חובת מצות תקיע"ש‪[ .‬אכן ראה לקמן בסמוך () מדברי כמה ראשונים שהביאו מנהג זה לתקוע‬
‫בסיום התפילה תרועה גדולה‪ ,‬וביארו טעם המנהג כדי לערבב השטן‪ ,‬ומדבריהם מבו' שמנהג טוב הוא‪ ,‬ומדבריהם‬
‫לכאו' יש להוכיח לאידך גיסא‪ ,‬דאין איסור לתקוע ב ר"ה אע"פ שכבר יצא ידי חובת מצות תקיע"ש]‪.‬‬
‫ועי' כסף משנה (פ"ב מהל' שופר ה"ז) שכ' שכן דעת רש"י‪ ,‬וז"ל הכס"מ‪ ,‬ומדברי רש"י שכ' מתעסק עמהם לא‬
‫שהגדול תוקע כו'‪ ,‬משמע שמי שאינו צריך ללמוד אסור לתקוע ביו"ט אחר שתקע תקיעה של מצוה‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וראה‬
‫עוד לקמן בהמשה"ד () מדברי רבינו מנוח (פ"ב מהל' שופר ה"ז) שכתב ג"כ לדייק כן מדברי רש"י‪ ,‬אך כבר העירו‬

‫‪56‬‬
‫[לחם יהודה (על הרמב"ם הל' שופר שם) ועו"א] שלא נמצא כן בדברי רש"י שלפנינו‪ ,‬ומאידך גיסא יש מן האחרונים‬
‫שכתבו לדייק בדעת רש"י היפך הדברים‪ ,‬דס"ל כדעת האו"ז וסייעתו דלקמן בסמוך () שמותר לתקוע בר"ה אף‬
‫תקיעות שלא לצורך‪ ,‬וראה דבריהם לקמן בסמוך ()‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫וכ"כ בשו"ת בשמים ראש (סימן רב)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ומה ששאלת אם מותר לתקוע בר"ה אחר שתקע תקיעות של מצוה‪,‬‬
‫שהרבה מן החכמים אומרים דשבות הזה כיון שהותר הותר‪ ,‬אין אני רואה טעם בדברים‪ ,‬דכל דבר שהותר ע"י‬
‫מצוה הרי הוא כדחוי מחמת המצוה‪ ,‬וכל שעברה מצוותו חזר לאיסורו‪ ,‬עכ"ל‪[ ,‬יעו"ש מה שהוסיף עוד בזה]‪.‬‬
‫ועוד מצינו בדברי כמה ראשונים שכתבו להסתפק בזה‪ ,‬וכ"כ רבינו מנוח (פ"ב מהל' שופר ה"ז) להסתפק בזה‪,‬‬
‫וז"ל‪ ,‬ויש לעיין‪ ,‬מי שאינו צריך לימוד‪ ,‬אם אסור לתקוע אפי' ביו"ט מאחר שתקע תקיעה של מצוה‪ ,‬שהרי ממש"כ‬
‫רש"י גבי הא דמתעסקים עמהם‪ ,‬יש ראיה לאסור‪ ,‬שהרי כתב לא שגדול תוקע אלא מראה פנים לקטן שהוא רוצה‬
‫שיתקע‪ ,‬ואע"פ שלא מצינו מתעסק בכל התלמוד אלא בעושה מעשה‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וראה לעיל בסמוך שכבר העירו‬
‫האחרונים בזה‪ ,‬שלא מצינו כן בדברי רש"י שלפנינו‪.‬‬
‫וכן הסכמת רוב הפוסקים‪ ,‬דאף בראש השנה לא התירו חכמים לתקוע בשופר אלא כדי לצורך קיום מצות תקיע"ש‬
‫מה"ת‪ ,‬ומשו"ה אחר שכבר יצא ידי חובת המצוה‪ ,‬חזר האיסור לתקוע בשופר כדין שאר שבתות וימים טובים; וכ"כ‬
‫המג"א (תקצו‪,‬ב)‪ ,‬שו"ת חכם צבי (סימן לה)‪ ,‬נהר שלום (תקצו‪,‬ב)‪ ,‬בגדי ישע (תקצו‪,‬א)‪ ,‬קרבן נתנאל (על הרא"ש‬
‫ר"ה פ"ד סימן ז'‪ ,‬אות ת')‪ ,‬שו"ת זרע אמת (ח"ג סימן סה)‪ ,‬מרכבת המשנה (אלפנדרי‪ ,‬פ"ב מהל' שופר ה"ז ד"ה‬
‫ולענין דינא)‪ ,‬אליה רבה (תקצו‪,‬א)‪[ ,‬ש'טוב להחמיר']‪ ,‬מאמר מרדכי (תקצו‪,‬ג)‪ ,‬מטה אפרים (תקצו‪,‬א)‪[ ,‬וז"ל‪ ,‬ואין‬
‫לתקוע עוד בחינם‪ ,‬וקצת אנשים שרוצים להראות כוחם ולוקחים השופר ותוקעים הרבה‪ ,‬לא יפה הם עושים‪ ,‬וראוי‬
‫לגעור בהם‪ ,‬עכ"ל]‪ ,‬שועה"ר (תקצו‪,‬ב)‪ ,‬שו"ת משיב דבר להנצי"ב (ח"א סימן לו)‪ ,‬קיצור שו"ע (סימן קכט סי"ז)‪,‬‬
‫משנ"ב (תקצו‪,‬ג)‪ ,‬ועו"פ‪.‬‬
‫ב‪ .‬ובישוב מנהגנו לתקוע מאה תקיעות אע"פ שאין אנו חייבים בהם מעיקה"ד‪ ,‬הנה באמת עי' פני יהושע (ר"ה ל‪.‬‬
‫בתוד"ה וביבנה) שכ' להוכיח ממנהג זה‪ ,‬דנקטי' עיקר כדעת האו"ז וסייעתו דלקמן בסמוך ()‪ ,‬דאף לאחר שכבר‬
‫יצא ידי חובת תקיעת שופר‪ ,‬מכ"מ רשאי לתקוע תקיעות נוספות ואין איסור בדבר; אכן בדברי כמה אחרונים מצינו‬
‫שכתבו לייש ב מנהג זה אף לדעת הראשונים הנ"ל דאסור לתקוע בר"ה תקיעות נוספות שלא לצורך‪ .‬ועי' שועה"ר‬
‫(תקצו‪,‬ב) שכ' בפשיטות בזה"ל‪ ,‬וכן הנוהגים לתקוע אחר התפילה‪ ,‬כיון שהם צריכים לתקיעה זו מטעם הידוע‬
‫להם‪ ,‬התירו להם חכמים‪ ,‬לפי שאין בתקיעת שופר שבות גמור אלא עובדין דחול‪ ,‬אבל לתקוע בחינם הוא זלזול‬
‫יום טוב ‪ ,‬עכ"ל‪[ ,‬וע"ע בגדי ישע (תקצו‪,‬א) שכ' ד'במקום שראוי להחמיר' שפיר דמי לתקוע אע"פ שכבר יצא ידי‬
‫חובתו]‪.‬‬
‫ובשו"ת משיב דבר להנצי"ב (ח"א סימן לו) הוסיף ליישב מנהגנו לתקוע מאה תקיעות באופ"א‪ ,‬וז"ל‪ ,‬איברא כ"ז‬
‫הוא אחר שהסיח דעתו מתקיעה דמצו ה‪ ,‬אבל אם חפץ הוא לתקוע לשום מצוה מותר לתקוע כל היום‪ ,‬דכל זמן‬
‫שעוסק במצוה נחשב למצוה‪ ,‬וכדאיתא בחגיגה (ח‪ ):‬שאם הפריש עשר בהמות לחגיגתו כולן דוחין יו"ט‪ ,‬ואינן‬
‫נחשבין לנדרים ונדבות שאין קרבין ביו"ט‪ ,‬ואפי' לא הפריש כולם ביחד‪ ,‬אלא אחר שהקריב בהמה אחת מביא עוד‬
‫ב המה וג"כ קרב ביו"ט כו'‪ ,‬וה"נ בתקיעת שופר‪ ,‬כל זמן שרוצה להוסיף על התקיעות שרי‪ ,‬ומזה הטעם הנהיגו‬
‫הגאונים ז"ל לתקוע מאה קולות‪ ,‬ולא חשו משום איסור תקיעת שופר בחינם‪ ,‬אלא כיון שהתקינו הרי דעתנו לתקוע‬
‫עוד‪ ,‬שוב אין בזה איסור‪ ,‬עכ"ל‪[ ,‬וראה לקמן בסמוך () עוד מדבריו‪ ,‬אשר לפ"ז נמצא שלא נחלקו הראשונים בדי"ז‬
‫כלל‪ ,‬ולכו"ע יש לחלק בזה‪ ,‬דהיכא שעדיין לא הסיח דעתו ממצות תקיעת שופר‪ ,‬ותוקע אף תקיעות נוספות אלו‬
‫לשם מצוה‪ ,‬אין איסור בדבר‪ ,‬אבל אם כבר הסיח דעתו מקיום המצוה‪ ,‬ואינו מכוון לשם מצוה בתקיעות נוספות‬
‫אלו‪ ,‬לכו"ע אסור לעשות כן בר"ה כשם שאסור בשאר שבתות וימים טובים]‪.‬‬
‫וכעין דברי הנצי"ב מצינו בישועות יעקב (סי' תקצו סוף סק"א) בזה"ל‪ ,‬והנה מנהגנו לתקוע אחר התפילה שלושים‬
‫קולות משום חששא בעלמא שמא יש אחד שלא שמע כהוגן סדר התקיעות‪ ,‬ועוד נהגו לתקוע להשלים עד מאה‬
‫קולות נגד מאה פעיות דפעי' אמא דסיסרא‪ ,‬ואם היה איזה חשש בענין שבות דתקיעה אף ביו"ט של ר"ה‪ ,‬א"כ לא‬
‫היו עושים כן‪ ,‬הרי דנקבע הלכה כדברי הרב ט"ז [דלקמן בסמוך ()]‪ ,‬ואמנם כו'‪ ,‬א"כ כל מה שעושה לצורך מצוה‪,‬‬
‫אף אם אין כאן חיוב מצוה כ"כ‪ ,‬מכ"מ כיון דהתוקע מכוין למצוה אינו מכוין לשיר עכ"פ‪ ,‬אבל אחר שיצא מיחזי‬
‫כמכוין לשיר ואסור‪ ,‬כן נראה לענ"ד ברור‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫‪ 4‬ולענין האם מותר לתקוע אף בליל ר"ה לדעה זו‪ ,‬עי' שו"ת שאגת אריה (סימן קד) שכ' להוכיח דמותר לתקוע‬
‫אף בלילה אע"פ שאינו זמן המצוה כלל‪ ,‬אך בתורת חיים (סופר‪ ,‬תקצו‪,‬א) כתב דאף לדעה זו אין להתיר אלא ביום‬
‫ולא בלילה‪ ,‬וראה דבריו לקמן בסמוך ()‪.‬‬
‫‪ 5‬א‪ .‬כ"כ באור זרוע (הל' ראש השנה סי' רסו)‪ ,‬דביו"ט דראש השנה מותר לתקוע כל היום כולו אע"פ שכבר יצא‬
‫ידי חובת המצוה‪ ,‬יעו"ש לשונו בתוה"ד‪ ,‬דהא אפילו רצה לתקוע כל היום הרשות בידו‪ ,‬ואע"פ שיצא כבר‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכן יש להוכיח מתשו' רב האי גאון (תשו' הגאונים שערי תשובה סימן סה)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וששאלתם ענין שופר של ר"ה‪,‬‬
‫כי מנהג גאונים להתקיע אחר סיום התפילה תרועה גדולה כדי לערבב השטן‪ ,‬וכך הוא מנהג בשתי ישיבות‪ ,‬אנו‬
‫ראינו להשיבכם כו'‪ ,‬אלא מצוה מן המובחר להתריע אחר סיום התפילה‪ ,‬וכדי לערבב את השטן‪ ,‬ושפיר דמי‬

‫‪57‬‬
‫למיעבד הכי כו'‪ ,‬עכ"ל; ורבים מרבותינו הראשונים הזכירו מנהג זה לתקוע תרועה גדולה אחר סיום התפילה‬
‫כמנהג טוב‪ ,‬וכתבו ג"כ לבאר טעם המנהג כדי לערבב השטן‪ ,‬וכ"ה בספר העיטור (הל' שופר דף קג ע"ב)‪ ,‬רי"צ‬
‫גיאת (סוף הלכות ר"ה)‪ ,‬שבלי הלקט (ס ו"ס ש')‪ ,‬מחזור ויטרי (סו"ס שמט)‪ ,‬ועו"ר; ומדבריהם לכאו' יש להוכיח‬
‫דס"ל נמי דשרי לתקוע בר"ה אף שלא לצורך‪ ,‬וכ"כ בפסקי הרשב"ץ (ר"ה לד‪ ).‬ע"פ תשו' רב האי גאון הנ"ל‪ ,‬וז"ל‪,‬‬
‫מכאן נ"ל שאין לחוש לשבות דתקיעה ביום ר"ה לתקוע תקיעה שאינה צריכה‪ ,‬שהרי החכמים שהיו מרבים‬
‫בת קיעות‪ ,‬ולא חשו כלל לאיסור שבות‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וע"ע לעיל () מדברי ראבי"ה שכ' לתמוה על דברי רב האי גאון‬
‫וסייעתו הנ"ל‪ ,‬שהרי אסרו חכמים לתקוע בשופר בשבת ויו"ט‪ ,‬וכיון שכבר יצאו ידי חובת מצות תקיע"ש הו"ל‬
‫תקיעה שלא לצורך‪ ,‬והיאך מותר לעשות כן ביו"ט‪ ,‬ולדבריו הרי שיש להוכיח דכל הנך ראשונים ס"ל דשרי לתקוע‬
‫בר"ה אף שלא לצורך קיום המצוה‪[ ,‬וכ"כ בט"ז (תקצו‪,‬ב) ובערוה"ש (תקצו‪,‬ב) ועו"פ להוכיח מדברי הראשונים‬
‫הנ"ל‪ ,‬דבר"ה לא אסרו כלל לתקוע בשופר אפי' אחר שכבר יצא ידי חובתו]‪.‬‬
‫וכן כתבו כמה אחרונים [שו"ת פנים מאירות (ח"א סימן קב)‪ ,‬אליה רבה (תקצו‪,‬א)‪ ,‬ועו"א] להוכיח בדעת רש"י‪,‬‬
‫דהנה בראש השנה (לג‪ ).‬אמרי'‪ ,‬אין מעכבין את התינוקות מלתקוע‪ ,‬הא נשים מעכבין‪ ,‬ופירש"י (ד"ה הא נשים)‪,‬‬
‫הא נשים מעכבין‪ ,‬דפטורות לגמרי‪ ,‬דמ"ע שהז"ג הוא‪ ,‬וכי תקעי איכא בל תוסיף‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וכ"כ רש"י בעירובין (צו‪:‬‬
‫ד"ה נשים סומכות‪ ,‬הב' ); וממה שפירש רש"י דטעמא דמילתא שמעכבים את הנשים מלתקוע‪ ,‬היינו משום בל‬
‫תוסיף‪ ,‬ולא פירש דהיינו משום שעוברות באיסור דרבנן בעצם מעשה התקיעה‪[ ,‬וכמו שבאמת פירשו התוס'‬
‫(עירובין צו‪ .‬ד"ה מיכל‪ ,‬ועוד) והר"ן (ר"ה ט‪ :‬מדפי הרי"ף‪ ,‬ד"ה גרסי') ועו"ר‪ ,‬דהיי"ט שמעכבים את הנשים מלתקוע‪,‬‬
‫ד'כיון שהן פטורות דמ"ע שהז"ג הוא‪ ,‬כי תקעי עברי אשבות דתקיעה']‪ ,‬יש להוכיח דס"ל דאה"נ שאין בעצם מעשה‬
‫התקיעה בשופר משום איסור שבות‪ ,‬וכל עיקר הטעם שמעכבים את הנשים מלתקוע היינו משום בל תוסיף‪ .‬אך‬
‫שוב כתב בשו"ת פנים מאירות (שם) לדחות הראי' מדברי רש"י‪ ,‬די"ל 'דעדיפא מיניה קאמר‪ ,‬דאפילו בל תוסיף‬
‫עברי'‪ ,‬ואה"נ שעוברות בתקיעות אלו אף משום איסור שבות‪ ,‬שהרי אינן מצוות במצות תקיע"ש והו"ל תקיעות‬
‫שלא לצורך‪.‬‬
‫וכן הכרעת כמה אחרונים להלכה‪ ,‬דאין איסור כלל לתקוע בשופר בר"ה אע"פ שכבר יצא ידי חובת המצוה ותוקע‬
‫שלא לצורך‪ ,‬וראה עוד לקמן בסמוך () בביאור דעת הט"ז בנידו"ד‪ ,‬ורבים הבינו בדבריו דס"ל נמי‪ ,‬דאע"פ שאסרו‬
‫חכמים בשבת ויו"ט לתקוע בשופר‪ ,‬מכ"מ בר"ה הותר די"ז לגמרי‪ ,‬ואף אחר שכבר יצא ידי חובתו מותר לתקוע‬
‫כל היום כולו; וכ"כ במור וקציעה להיעב"ץ (סי' תקצו)‪[ ,‬יעו"ש שנקט עיקר שכן דעת הט"ז‪ ,‬וראה בהרחבה לקמן‬
‫בסמוך ()]‪' ,‬דלא שייך בהא איסור שבות לגמרי‪ ,‬כיון דמצוה דיומא הוא‪ ,‬אע"ג דכבר נפיק ידי חובתו'‪ ,‬עכ"ל; וכן‬
‫נקט עיקר בשו"ת שאגת אריה (סימן קג)‪ ,‬והאריך להביא ראיות לזה‪ ,‬דביו"ט של ראש השנה מותר לתקוע בשופר‬
‫אע"פ שכבר יצא ידי חובתו‪ ,‬דהואיל והותרה לצורך הותרה אף שלא לצורך‪ ,‬וראה ראיותיו לקמן בהמשה"ד ();‬
‫וע"ע ברכ"י (תקצו‪,‬א) שכ' שלא ראה נזהרים בזה להמנע שלא לתקוע בר"ה תקיעות שלא לצורך‪.‬‬
‫ב‪ .‬ובטעם דעה זו דבר"ה מותר לתקוע אפי' אחר שכבר קיים המצוה ויצא ידי חובתו‪ ,‬הנה מדברי רוב האחרונים‬
‫שכתבו לדון ב זה‪ ,‬נראה שהבינו בפשיטות‪ ,‬דכיון שהותרה תקיע"ש בר"ה לצורך [קיום המצוה דאו']‪ ,‬הותרה אף‬
‫שלא לצורך‪ ,‬או כעי"ז בל"א‪ ,‬דכיון דאיכא מצות תקיע"ש בר"ה‪ ,‬לא גזרו בו חכמים כלל אפי' היכא דל"ה לצורך‬
‫קיום המצוה; אך יש מן האחרונים שכתבו טעם אחר בזה‪ ,‬דבר"ה כל תקיעה ותקיעה שתוקע בשופר‪ ,‬יש בזה‬
‫קיום מצוה קצת‪ ,‬וכעין מנהג אנשי ירושלים (לולב מא‪ ):‬ליטול לולביהם בידיהם במשך כל היום‪ ,‬ואפי' בהליכתם‬
‫לבקר חולים ולנחם אבלים וכיו"ב‪ ,‬דאע"פ שכבר קיימו המצוה בשחרית‪ ,‬מכ"מ יש בזה המשך קיום המצוה כאשר‬
‫אוחז הלולב בידו כל היום כולו‪ ,‬וה"נ בתקיע"ש דב כל תקיעה ותרועה שתוקע כל היום כולו‪ ,‬יש בה סרך קיום מצוה‪,‬‬
‫ומשו"ה לא אסרוהו חכמים‪.‬‬
‫וכ"כ בשו"ת משיב דבר להנצי"ב (ח"א סימן לו)‪ ,‬דאף לדעת האו"ז וסייעתו הנ"ל‪ ,‬לא התירו לתקוע תקיעות נוספות‬
‫בר"ה אחר שכבר קיים המצוה‪ ,‬אא"כ כוונתו לתקוע לשם מצוה‪ ,‬והיי"ט לפי שעדיין נמשכת קיום המצוה כמה‬
‫שירצה‪ ,‬אבל אסור לתקוע לחינם ממש‪[ ,‬וכבר נתבאר לעיל בסמוך ()‪ ,‬דע"פ דבריו אלו העלה הנצי"ב שלא נחלקו‬
‫הראשונים כלל בדי"ז‪ ,‬ולכו"ע יש לחלק בזה‪ ,‬דהיכא שעדיין לא הסיח דעתו ממצות תקיעת שופר‪ ,‬ותוקע אף‬
‫תקיעות נוספות אלו לשם מצוה‪ ,‬אין איסור בדבר‪ ,‬אב ל אם כבר הסיח דעתו מקיום המצוה‪ ,‬ואינו מכוון לשם מצוה‬
‫בתקיעות נוספות אלו‪ ,‬לכו"ע אסור לעשות כן בר"ה כשם שאסור בשאר שבתות וימים טובים]‪.‬‬
‫וכ"כ בתורת חיים (סופר‪ ,‬תקצו‪,‬א)‪ ,‬והוסיף עוד דלפ"ז נראה דלא התירו לתקוע אלא ביום ולא בלילה לפי שאינו‬
‫זמן המצוה‪[ ,‬וראה לעיל ב סמוך () מדברי השאג"א (סימן קד) שכ' להדי' דשרי לתקוע אף בלילה]‪ ,‬וכן לפ"ז אינו‬
‫מותר אלא בתקיעה ותרועה באופן שיכול לצאת בה יד"ח‪ ,‬שהרי זה בכלל קיום המצוה‪ ,‬אך בתקיעות ותרועות‬
‫שאינן כשרות לצאת בהן יד"ח‪ ,‬שוב חזר האיסור לתקוע בשופר כבשאר ימים טובים; וז"ל התו"ח‪ ,‬ויש להוסיף‬
‫ד'יום תרועה יהיה לכם' כתיב בר"ה (במדבר כט‪,‬א)‪ ,‬ויש שיעור למטה אבל אין שיעור למעלה‪ ,‬א"כ ל"ש ביו"ט‬
‫דר"ה איסור שבות כלל‪ ,‬ומהא"ט התירו לתקוע שלושים קולות אחר התפילה‪ ,‬ולכמה רבותינו הראשונים תוקעים‬
‫מאה קולות‪ ,‬וכן בלולב רשאי לנענע וליקח הלולב כל היום בידו ‪ ,‬ולית בהו משום הוקצה למצוותו דעדיין עוסק‬
‫במצוה כו'‪ ,‬ועדיין כ ל כמה שתוקע עוסקים במצות היום כו'‪ ,‬ולענ"ד בלא הזמן התקיעה כגון בלילה‪ ,‬בודאי אין רשאי‬

‫‪58‬‬
‫לתקוע‪ ,‬דלא אמרי' כיון שהותרה הותרה לגמרי‪ ,‬דגם ביום לאו משום הותרה למצוה הוא‪ ,‬אלא דביו"ט של ר"ה‬
‫דהתורה אמרה תקעו לא גזרו‪ ,‬וכל היום יש בו סרך מצות תקיעה‪ ,‬וממילא דשרי רק לתקוע כסדר תקיעות פשוטות‬
‫לפניה ולאחריה ותרועה באמצע‪ ,‬אבל אם יתקע תקיעות או תרועות זה אחר זה‪ ,‬אינו רשאי‪ ,‬דבזה ליכא שום סרך‬
‫מצות תקיעת שופר‪ ,‬וממילא הוי רק כתוקע לשיר‪ ,‬וזה אסור כמו שאסור לזמר בשאר כלי שיר כו'; ועוד פלא בעיני‪,‬‬
‫היתכן דרשאי לתקוע ג"כ בליל ר"ה שהוא קודם הזמן אשר התירו לו לתקוע למצוה‪ ,‬ובלילה ליכא שום סרך תקיעה‬
‫של מצוה‪ ,‬ד'יום תרועה' כתיב‪ ,‬ובלילה בודאי התקיעה נחשב לשיר‪ ,‬ואטו יען שלא גזרו שמא יתקן כלי שיר בתקיעה‬
‫של מצוה‪ ,‬הותר לנגן בכל כלי שיר בי ו"ט של ר"ה‪ ,‬ובלילה שופר כשאר כלי שיר‪ ,‬ובאמת לא 'הותר' כלל אלא 'לא‬
‫נאסר'‪ ,‬והיינו ביום ר"ה‪ ,‬ואז רשאי לתקוע תקיעות של מצוה תר"ת ותש"ת ותשר"ת כמה שירצה‪ ,‬אבל שלא כדרך‬
‫תקיעות הנ"ל אסרו חז"ל מפני הגזירה שגזרו כל כל כלי שיר שבעולם כו'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכעי"ז בשו"ת אבני נזר (או"ח סימן תמח אות ה')‪ ,‬וז"ל‪ ,‬אך נראה ראיה להתיר‪ ,‬ממנהג אנשי ירושלים שנוטלים‬
‫לולביהם כמה פעמים ביום‪ ,‬נכנסים לבקר החולה לולביהם בידיהם‪ ,‬אף דנטילת לולב אפי' בזמן דחזי למצוה איסור‬
‫טלטול יש בו אלא שהותר בשביל מצוה כו'‪ ,‬ואיך מותר לטלטלו כל היום‪ ,‬וע"כ לומר כיון דקצת מצוה יש בו כל‬
‫היום‪ ,‬ומנהגם של אנשי ירושלים יוכיח‪ ,‬הותר השבות לשם זה הואיל וכבר דחה‪ ,‬ה"נ בשופר י"ל דקצת מצוה יש‬
‫בו כל היום‪ ,‬ושוב דומה ללולב‪ ,‬אף שכבר יצא‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וע"ע שפת אמת (ר"ה טז‪ :‬ד"ה כדי לערבב) מש"כ בזה‪,‬‬
‫ודו"ק‪.‬‬
‫[ויסוד הדברים מבו' אף בדברי הלבוש (ת קפה‪,‬ג)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואין בתקיעות שבמיושב משום בל תוסיף כו'‪ ,‬דאטו יום‬
‫תרועה פעם אחד כתיב‪' ,‬יום תרועה יהיה לכם' סתם כתיב‪ ,‬ביום תלה רחמנא‪ ,‬ואפי' כמה פעמים שירצו ביום זה‬
‫משמע‪ ,‬אלא שיוצאים בפעם אחת ויותר אינו צריך‪ ,‬אבל אין בה משום בל תוסיף‪ ,‬עכ"ל]‪.‬‬
‫‪ 6‬א‪ .‬בשו"ת שאגת אר יה (סימן קג) כתב להביא ראי' לדעה זו מסוגי' דחולין (פד‪ ,):‬ולהבנת הענין יש להביא בזה‬
‫בקצרה סוגיית הגמ' שם; רבי יוסי אומר כוי [‪ -‬שהוא ספק חיה ספק בהמה] אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין‬
‫מכסין את דמו‪ ,‬מקל וחומר‪ ,‬ומה מילה שודאה דוחה את השבת‪ ,‬אין ספיקה דוחה את היו"ט‪ ,‬כיסוי שאין ודאו‬
‫דוחה את השבת‪ ,‬אינו דין שאין ספיקו דוחה את היו"ט‪-[ ,‬ומשו"ה השוחט את הכוי ביו"ט‪ ,‬כיון שהוא ספק חיה‬
‫ספק בהמה ושמא אין בו מצות כיסוי הדם‪ ,‬אין ספיקו דוחה את היו"ט]‪ ,‬אמרו לו תקיעת שופר בגבולין תוכיח‪ ,‬שאין‬
‫ודאה דוחה שבת וספיקה דוחה יו"ט כו'; ודייק עלה בגמ'‪ ,‬מאי ספיקא [‪-‬דתקיעת שופר דאמרי' שדוחה את היו"ט]‪,‬‬
‫אילימא ספק יו"ט ספק חול‪ ,‬השתא ודאי יו"ט דחי'‪ ,‬ספק יו"ט ספק חול מיבעי'‪ ,‬אלא ספק איש ספק אשה‪ ,‬ור' יוסי‬
‫[‪-‬דס"ל דאין להוכיח מתקיעת שופר לכיסוי הדם] לטעמי' דאמר אשה ודאית נמי תקעה‪ ,‬דתניא בני ישראל סומכין‬
‫ולא בנות ישראל סומכות‪ ,‬רבי יוסי ור' שמעון אומרים נשים סומכות רשות‪ ,‬ע"כ‪.‬‬
‫והנה התוס' (חולין שם ד"ה תקיעת) פירשו הא דאמרי' דספק תקיעת שופר 'דוחה יום טוב'‪ ,‬דאע"פ שיש בה‬
‫בתקיעת שופר איסור שבות‪ ,‬מכ"מ אף בספק מצוה נדחה איסור זה‪ .‬ומעתה‪ ,‬אי נימא דאף גברא בר חיובא‪ ,‬אינו‬
‫רשאי לתקוע בר"ה אלא כדי לצאת ידי חובתו‪ ,‬ולאחמ"כ שוב חזר האיסור שלא לתקוע כלל‪ ,‬הרי שיש להעמיד הא‬
‫ד'ספיקו דוחה יום טוב'‪ ,‬באיש שספק תקע ספק לא תקע‪ ,‬אי נמי אף בודאי תקע וכתקנת ר' אבהו בקיסרי לתקוע‬
‫תשר"ת תש"ת תר"ת לפי שמסופקים אנו מהי התרועה האמורה בתורה (ר"ה לד‪ ,).‬דבכהא"ג אע"פ שיתכן שכבר‬
‫יצא ידי חובתו ואסור הוא לתקוע‪ ,‬מכ"מ אמרי' דאפי' ספיקו דוחה יו"ט‪ ,‬ובזה לא מהני לי' לרבי יוסי לדחות הראי'‬
‫מתקיע"ש דלטעמי' אזיל דס"ל נשים סומכות רשות‪ ,‬דהא אף בלא נשים יש להעמיד דינא ד'ספק תקיע"ש דוחה‬
‫יום טוב' באיש וכ משנ"ת‪ .‬וסיים השאג"א בזה"ל‪ ,‬אלא ודאי בגברא דבר חיובא הוא‪ ,‬הואיל ושרי לי' היום תקיעה‬
‫של מצוה‪ ,‬תקיעה דרשות נמי שרי לי'‪ ,‬הלכך ליכא למיפרך מספק תקע ספק לא תקע של איש‪ ,‬אלא מספק איש‬
‫ספק אשה למאי דס"ל לרבנן דאין אשה סומכת רשות‪ ,‬וש"מ דבאיש הואיל והותרה לו תקיעה לצורך מצוה‪ ,‬הותרה‬
‫לגמרי ביו"ט זה של ר"ה אפי' שלא לצורך‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫אך בחי' רעק"א (חולין פד‪ ):‬ובשו"ת עונג יו"ט (סימן מז) כתבו לדחות הראי'‪ ,‬דשאני ספק תקע ספק לא תקע‬
‫דגברא בחזקת חיובא קאי‪ ,‬ומשו"ה רשאי לתקוע אף בספק‪ ,‬ואין להוכיח מזה למצות כיסוי הדם בספק חיה ספק‬
‫בהמה; וז"ל הגרעק"א‪ ,‬אמנם נראה דראייתו מעיקרא ליתא‪ ,‬די"ל דווקא בספק תקע דהוי חזקת חיוב‪ ,‬והוי כמו‬
‫ודאי מחויב‪ ,‬זהו דוחה יו"ט‪ ,‬אבל במילה דספיקו ל"ה חזקת חיוב‪ ,‬י"ל דאינו דוחה יו"ט‪ ,‬עכ"ל; וז"ל העונג יו"ט‪,‬‬
‫והנה ראייתו יש לדחות‪ ,‬דהא בספק תקע ספק לא תקע גברא בחזקת חיובא קאי כו'‪ ,‬וא"כ לעולם דשלא לצורך‬
‫אסור לתקוע‪ ,‬ואפ"ה ליכא למימר תוכיח מספק תקיעת שופר בספק תקע‪ ,‬אספיקא דכיסוי בכוי‪ ,‬דמה לתקיעת‬
‫שופר שספיקה דוחה יו"ט בספק תקע משום דגברא בחזקת חיובא קאי‪ ,‬להכי ספיקה דוחה יו"ט אע"ג דאין וודאה‬
‫דוחה שבת בגבולין‪ ,‬אבל כיסוי דהוי ספק השקול אם האי כוי חייב בכיסוי או לא וליכא לחזקת חיוב‪ ,‬אין ספיקו‬
‫דוחה יו"ט כמו שאין ודאו דוחה שבת‪ ,‬וליכא למימר תוכיח מספק תקע אספק כיסוי‪ ,‬ולענ"ד בזה נדחה כל בניינו‬
‫של הגאון [‪-‬שאג"א] ז"ל שהתיר לתקוע שלא לצורך ובנה יסודו על ראיה זו‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וע"ע שו"ת עמודי אש‬
‫(אייזנשטיין‪ ,‬סימן ו' אות יא) מש"כ לקיים ראיית השאג"א‪ ,‬די"ל שאם עכשיו יתקע פעם נוספת מחמת הספק‪ ,‬שוב‬
‫איתרע לה חזקת החיוב שהיתה מתחילה‪ ,‬ושפיר יש לנו לדמותו לספק כיסוי הדם‪.‬‬

‫‪59‬‬
‫ובשו"ת משיב דבר להנצי"ב (ח"א סימן לו) כתב לדחות הראי' באופ"א‪ ,‬וז"ל‪ ,‬אלא ודאי זה אינו יוכיח‪ ,‬דשאני הני‬
‫דאפי' תקע ודאי רשאי לתקוע עוד לשם מצוה כל זמן שלא הסיח דעתו מלתקוע‪[ ,‬וכמשנ"ת לעיל בסמוך () מדברי‬
‫הנצי"ב‪ ,‬שכתב כן אף לדעת הראשונים שאסור לתקוע בר"ה תקיעות נוספות שלא לצורך]‪ ,‬משו"ה שרי לתקוע‬
‫מספק‪ ,‬משא"כ כיסוי שא"א לכסות מה שכבר כיסה‪ ,‬להכי בספק נמי אסור‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫[עוד הוסיף הגרעק"א (שם) בזה‪ ,‬לענין מש"כ הש אג"א לדמות ספק תקע ספק לא תקע‪ ,‬לתקנת ר' אבהו לתקוע‬
‫תשר"ת תש"ת תר"ת מחמת הספק מהי התרועה האמורה בתורה‪ ,‬דלכאו' יש לדחות דבריו בזה‪ ,‬דשאני התם‬
‫שגם כשבא בתחילה לתקוע בשופר אינו יודע מהי התרועה האמורה בתורה‪ ,‬וזה ודאי דלא נימא שלא יתקע כלל‬
‫מחמת הספק שמא תרועה זו אינה התרועה האמורה בתורה‪ ,‬דא"כ נמצא שלא יתקע כלל ומבטל מצות תקיעת‬
‫שופר מה"ת‪ ,‬ובהכרח שצריך הוא לתקוע כל מיני התרועות דשמא כ"א מהם היא התרועה האמורה בתורה‪,‬‬
‫ומשא"כ ספק תקע ספק לא תקע די"ל דאינו חוזר ותוקע‪ ,‬שהרי יתכן שכבר יצא ידי חובתו‪ ,‬וספק מצוה אינה דוחה‬
‫יו"ט]‪.‬‬
‫ב‪ .‬עו"כ השאג"א (שם) להוכיח לדבריו דתקיעת שופר הותרה בר"ה לגמרי אפי' שלא לצורך קיום המצוה‪ ,‬מהא‬
‫דאמרי' במסקנת סוגי' דביצה (יח‪ ,):‬דהחושש בשיניו מגמע את החומץ ובולע אפי' אחר אכילתו שכבר טיבל מאכלו‬
‫בחומץ‪[ ,‬דהו"א דאחר טיבול אסור משום דמוכח טפי שמה שמגמע החו מץ עכשיו אינו אלא לרפואה]‪ ,‬והיי"ט לפי‬
‫שלא גזרו חכמים על מקצת שבת‪ ,‬וכיון שבתחילת היום קודם אכילתו הותר לגמע שיניו בחומץ‪ ,‬הותר לגמרי אף‬
‫אחר אכילתו; וחזינן שלא אסרו חכמים איסורי שבת לחצי היום‪ ,‬ומעתה כיון שהותרה תקיעה בר"ה לצורך קיום‬
‫מצות תקיעת שופר‪ ,‬בודאי הותרה לגמרי אף שלא לצורך‪.‬‬
‫ובשו"ת עונג יו"ט (סימן מז) כתב לדחות הראי'‪ ,‬דשאני התם שקודם אכילתו הותרה לגמרי‪ ,‬ומשו"ה לא אסרו‬
‫חכמים לחצי שבת והתירו לגמע שיניו בחומץ אפי' אחר אכילתו‪ ,‬אך בתקיעת שופר בר"ה אף מתחילת היום לא‬
‫הותרה אלא לצורך קיום מצות תקיעת שופר‪ ,‬והתוק ע כמתעסק או לשיר וכיו"ב הר"ז אסור אף בתחילת היום‪,‬‬
‫ושוב אי"ז איסור לחצי היום; וז"ל‪ ,‬נראה לי דלא דמי כלל‪ ,‬דהתם קודם שאכל מותר לגמוע אף אם מכוין לרפואה‬
‫כמש"כ רש"י ז"ל (ביצה שם)‪ ,‬דכל היכא דלא מוכחא מילתא שעביד לרפואה שרי אף לרפואה‪ ,‬ולהכי לא גזרו‬
‫לגמוע לרפואה אחר האכילה כיון שקודם שקודם אכילה שרי אף לרפואה‪ ,‬משא"כ בתקיעה שגם קודם לא שרי‬
‫אלא אם מכוין לצורך מצוה‪ ,‬אבל אם מכוין לשיר או מתעסק ודאי דאסור לתקוע‪ ,‬א"כ אם נאסור לתקוע שלא לצורך‬
‫אחר שתקע‪ ,‬אי"ז איסור לחצי שבת‪ ,‬רק דלמצוה מותר ושלא לצורך מצוה אסור‪ ,‬ולא שייך בזה הואיל וקודם‬
‫תקיעה שרי‪ ,‬דקודם תקיעה נמי אסור שלא בכוונת מצוה‪ ,‬ולא דמי כלל לחושש בשיניו דהתם קודם אכילה לרפואה‬
‫נמי מותר‪ ,‬ואם אתה אוסרו אחר טיבול מיקרי איסור לחצי שבת‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ובשו"ת חוט המשולש (ח"ג סימן נ') כתב לדחות הראי' באופ"א‪ ,‬וז"ל‪ ,‬דבשלמא התם י"ל דאי אפשר שחכמים‬
‫יעשו לכתחילה גזירה רק לחצי הים‪ ,‬לכך שרו לעולם אף אחר טיבול ולא אסרו כלל כו'‪ ,‬אבל גבי תקיעת שופר‬
‫דכבר אסרו בשבת‪ ,‬י"ל שגם בר"ה שלא במקום מצוה אסרו‪ ,‬עכ"ל‪ .‬עו"כ בשו"ת חוט המשולש (שם) לדחות הראי'‬
‫באופן נוסף‪ ,‬דשאני התם דאמרי' 'הואיל' במקום דאיכא צורך‪ ,‬ובכהא"ג אמרי' דהואיל והותרה קודם אכילה הותרה‬
‫אף לאחר אכילה‪ ,‬ומשא"כ הכא דתקיעות שלא לצורך קיום המצוה הר"ז שלא לצורך כלל‪ ,‬ומהיכ"ת דאף בכהא"ג‬
‫אמרי' 'הואיל' והותרה לצורך מצוה הותרה אף שלא לצורך מצוה‪.‬‬
‫ג‪ .‬עוד יש להביא בזה מש"כ בפני יהושע (ר"ה ל‪ .‬בתוד"ה וביבנה)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ולכאו' לישנא דקרא משמע הכי‪ ,‬דכתיב‬
‫(במדבר כט‪,‬א) יום תרועה יהיה לכם‪ ,‬משמע שאין קצבה למעלה אע"פ שיש קצבה למטה‪ ,‬וכן ממה שתקנו חכמים‬
‫שתים מדברי סופרים ולא היו חוששין לשבות‪ ,‬ותקנו ג"כ לתקוע כשהן יושבין ולחזור ולתקוע כשהן עומדין כדי‬
‫לערבב השטן‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וע"ע לקמן בסמוך () מש"כ הט"ז ראיות נוספות בזה‪.‬‬
‫‪ 7‬א‪ .‬כתב הט"ז (תקצו‪,‬ב)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬אבל ביו"ט גרידא אין שום איסור בעולם‪ ,‬דהא מסקינן בפרק בתרא דר"ה (כט‪,):‬‬
‫דתקיעה חכמה ואינה מלאכה‪ ,‬ואין בה שבות רק משום גזירה דרבה דהיינו שמא יעבירנו לאומן ד' אמות ברה"ר‪,‬‬
‫וזה אין שייך ביו"ט גרידא‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ונחלקו האחרונים בהבנת דברי הט"ז‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬
‫יש שפירשו כוונת דברי הט"ז כפי שנראה מפשטות דבריו‪ ,‬דכל עיקר הטעם שאסרו חכמים לתקוע בשופר בשבת‪,‬‬
‫היינו משום גזירה דרבה שמא ילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברה"ר‪ ,‬אבל אין איסור כלל בעצם מעשה‬
‫התקיעה‪ ,‬ועפ"ז כוונת הט"ז לחדש‪ ,‬דביו"ט מותר לתקוע בשופר‪ ,‬שהרי אין בו איסור הוצאה ואין שייך בו גזירה‬
‫דרבה; [וכן פירשו בדברי הט"ז‪ ,‬בשו"ת חכם צבי (סימן לה‪ ,‬תוספות חדשים סימן טז‪ ,‬ובתשובתו שנדפסה בשו"ת‬
‫דברי רב משלם לבנו של החכ"צ סימן ה')‪ ,‬ובס' יד אהרן (סי' תקצו הגה"ט‪ ,‬יעו"ש מש"כ להוכיח לזה)‪ ,‬ובמרכבת‬
‫המשנה (אלפנדרי‪ ,‬פ"ב מהל' שופר ה"ז ד"ה והנה במה‪ ,‬וד"ה ויפה טרח)‪ ,‬וכן נראה בשו"ת מכתם לדוד (או"ח‬
‫סימן יז ד"ה אחר כל זאת‪ ,‬תשו' מבן הרב המחבר)‪ ,‬ועו"א]‪.‬‬
‫ויש שפירשו כוונת דברי הט"ז באופ"א‪ ,‬דלעולם אין כוונתו אלא לענין יו"ט דראש השנה‪ ,‬והיינו כדעת הרו"א דלעיל‬
‫בסמוך () שבר"ה מותר לתקוע כל היום כולו אע"פ שכבר יצא ידי חובת המצוה‪ ,‬ומש"כ הט"ז בסו"ד 'ביום טוב‬
‫גרידא' כוונתו ביו"ט דראש השנה שחל בחול [ולאפוקי ראש השנה שחל בשבת]; וכן יש להוכיח מדברי הט"ז‬
‫במקו"א (תקפח‪,‬ה)‪ ,‬שכ' ליישב קושיית מהר"ם פדאווה מא"ט לא גזרו חכמים שלא לתקוע בשופר בר"ה גזירה‬

‫‪60‬‬
‫שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬וכתב הט"ז ליישב [בתירוץ הא']‪ ,‬ד'קול שופר לא ניתן לשיר אלא לתקיעה של מצוה'‪ ,‬והנה‬
‫בביהמ"ק היה השופר משמש ככלי שיר‪ ,‬ובודאי אין כוונת הט"ז דאין שייך בשופר מציאות של 'שיר'‪ ,‬ומבו' דאין‬
‫כוונתו אלא לענין תקיעת שופר דר"ה גרידא‪ ,‬דכיון דהוי 'תקיעה של מצוה' אין להחשיבו כ'תקיעה של שיר'‪ ,‬ואינו‬
‫בכלל מה שאסרו חכמים לתקוע בשופר בשבת‪ ,‬אך בשאר ימים טובים דל"ה תקיעה של מצוה אלא תקיעה של‬
‫שיר‪ ,‬יש בזה משום איסור שבות; [וכן פירשו בדברי הט"ז‪ ,‬בשו"ת פנים מאירות (ח"א סימן קב‪ ,‬וראה לשונו לקמן‬
‫בהמשה"ד)‪ ,‬ובמור וקציעה להיעב"ץ (סי' תקצו)‪ ,‬ובשו"ת זרע אמת (ח"ג סימן סה ד"ה ומה שאפשר‪ ,‬יעו"ש שכ'‬
‫שאע"פ שהדברים דחוקים טובא בדברי הט"ז‪ ,‬מכ"מ יש לפרש כן כדי שלא יסתרו דבריו אלו לדבריו הנ"ל בישוב‬
‫קושיית מהר"מ פדאווה)‪ ,‬ובפמ"ג (סי' תקצו מש"ז סק"ב)‪ ,‬ובשו"ת אוריין תליתאי (סימן קיב)‪ ,‬וכן צידדו בשערי‬
‫תשובה (תקצו‪,‬א) ובמשנ"ב (תקצו‪,‬ג‪ ,‬ושם בשעה"צ סק"ג)‪ ,‬ועו"א]‪.‬‬
‫ב‪ .‬עי' שו"ת חכם צבי (סימן לה) שכ' להקשות ע"ד הט"ז‪ ,‬מהא דמבו' בשבת (קיד‪ ):‬גבי יו"ט שחל במוצ"ש‪ ,‬שאין‬
‫תוקעים בשופר במוצ"ש להודיע שמותרים בשחיטה‪[ ,‬שכבר עברה שבת והתחיל יו"ט והותרו בשחיטה]‪ ,‬לפי שאין‬
‫דוחין שבות להתיר‪ ,‬ע"כ‪ ,‬ומבו' שתקיעה בשופר ביו"ט אסורה משום שבות‪ ,‬ומשו"ה אין תוקעים בשופר להודיע‬
‫לעם שהותרו בשחיטה‪.‬‬
‫והנה לדרך הב' הנ"ל בהבנת דברי הט"ז‪ ,‬דאין כוונתו להתיר תקיעת שופר אלא ביו"ט דראש השנה‪ ,‬אבל בשאר‬
‫ימים טובים מודה דיש בזה משום איסור שבות‪ ,‬הרי שיש ליישב בפשיטות‪ ,‬דסוגי' דשבת לא מיירי אלא בשאר‬
‫ימים טובים‪ ,‬מלבד יו"ט דראש השנה שהתירו בו לגמרי איסור תקיעה בשופר; וכ"כ בשו"ת פנים מאירות (ח"א‬
‫סימן קב) ליישב דברי הט"ז‪ ,‬וכ"כ במור ו קציעה להיעב"ץ (סי' תקצו) ובפמ"ג (סי' תקצו מש"ז סק"ב) ועו"א ליישב‬
‫דברי הט"ז‪.‬‬
‫וז"ל הפנים מאירות‪ ,‬ואני אומר‪ ,‬דיש ללמוד זכות על הט"ז‪ ,‬דהמעיין בט"ז יראה שלא דן אלא על יו"ט של ר"ה‪,‬‬
‫ומה שכתב 'ביום טוב גרידא' ר"ל ביו"ט של ר"ה‪ ,‬משא"כ בי"ט דר"ה שחל בשבת‪ ,‬וכן בשאר יו"ט‪ ,‬מודה הט"ז‬
‫דאיכא שבות‪ ,‬ותדע [‪-‬דאין כוונת הט"ז אלא ליו"ט דראש השנה ולא לשאר ימים טובים]‪ ,‬דהא בסי' תקפ"ח (סק"ה)‬
‫הביא הט"ז קושיית המזרחי‪ ,‬דביו"ט נמי נגזור שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬ותירץ הט"ז דקול שופר לא ניתן לשיר אלא‬
‫לתקיעה של מצוה ע"כ לא גזרו כן כו'‪ ,‬הרי להדיא דהגאון הט"ז מודה דבשאר יו"ט הוי תקיעה שבות‪ ,‬אלא דבר"ה‬
‫לא גזרו שבות זה‪ ,‬ואפילו בר"ה שחל בשבת לא רצו לגזור בשביל תיקון כלי שיר אלא משום שמא יעבירנו‪ ,‬וע"כ‬
‫לא גזרו האי גזירה בתקיעת שופר‪ ,‬דא"כ אף ביו"ט לא יתקע‪ ,‬דגם שם שייך שמא יתקן‪ ,‬אבל גזירה שמא יעבירנו‬
‫לא שייך אלא בשבת‪ ,‬וכיון דלא גזרו גבי תקיעות דר"ה‪ ,‬א"כ מותר כל היום לתקוע אף שכבר יצא‪ ,‬משא"כ בשאר‬
‫יו"ט [‪-‬דמודה הט"ז דאסור לתקוע בשופר]‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫אך להדרך הא' הנ"ל בביאור דברי הט"ז‪ ,‬דכוונתו להתיר תקיעה בשופר אף בשאר ימים טובים‪ ,‬וס"ל דלא אסרו‬
‫חכמים לתקוע בשופר אלא בשבת בלבד‪ ,‬צ"ע מסוגי' דשבת הנ"ל דמבו' דאיכא איסור שבות בתקיעת שופר אף‬
‫ביו"ט; וע"ע שו"ת חכם צבי (תוספות חדשים סימן טז‪ ,‬ונדפסה אף בשו"ת דברי רב משלם לבנו של החכ"צ סימן‬
‫ה') שהוסיף וכ' לדחות דברי המיישבים דעת הט"ז [דאין כוונתו להתיר אלא ביו"ט דר"ה ולא בשאר ימים טובים]‪,‬‬
‫וכ' שלא עיינו יפה בדבריו‪ ,‬ושפתי הט"ז ברור מללו להתיר תקיעה בשופר בכל יו"ט‪ ,‬ולזה יש להוכיח שלא כדברי‬
‫הט"ז מסוגי' דשבת הנ"ל‪.‬‬
‫ג‪ .‬הט"ז (שם) כתב להוכיח לשיטתו‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ותו קשיא לי‪ ,‬דאם יש איסור תקיעה אחר החיוב‪ ,‬יהיה אסור אפי' לטלטל‬
‫אחר החיוב‪ ,‬דומי' דשפוד של צלי ביו"ט אחר שצלה בו‪ ,‬כמבו' בהלכות יו"ט (ביצה כח‪ :‬שו"ע תקיח‪,‬ג)‪ ,‬וזה ודאי‬
‫אינו‪ ,‬דלא כתבו איסור לטלטול אלא בשבת כמש"כ רמ"א (תקפח‪,‬ה)‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫אכן כבר כתבו האחרונים לדחות דברי הט"ז בפשיטות‪ ,‬דלעולם י"ל דאסור לתקוע בעצמו בשופר אחר שכבר יצא‬
‫ידי חובתו‪ ,‬אך עכ"פ אינו מוקצה ורשאי לטלטלו לפי שראוי לאחרים לצאת בו ידי חובתם; וכ"כ באליה רבה‬
‫(תקצו‪,‬א) לדחות דברי הט"ז‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ומה שהקשה הט"ז דא"כ יהיה אסור השופר לטלטל אחר החיוב כמו שפוד‬
‫שצלאו ביו"ט‪ ,‬לא קשה מידי‪ ,‬דדווקא לתקוע אסרי משום שבות‪ ,‬ולא בטלטול‪ ,‬דבראש השנה דעל כל ישראל מוטל‬
‫החיוב לא שייך לאסור בטלטול‪ ,‬עכ"ל; וכ"כ בנהר שלום (תקצו‪,‬ב) לדחות דברי הט"ז‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ועמו הסליחה רבה‪,‬‬
‫דבשופר נמי לא אמר אדם שיהא אסור בטלטול‪ ,‬שהרי עשוי לתקוע בו תקיעת מצוה‪ ,‬ואפי' אם הוא תקע כבר‪,‬‬
‫אפשר שיתקע בו לצורך אחרים כולי' יומא‪ ,‬וכן בלולב נמי אע"ג שכבר יצא בו היום ידי חובתו‪ ,‬כיון דהוא עשוי לצאת‬
‫בו אין בו מוקצה‪ ,‬אבל לתקוע בחינם אסור ‪ ,‬עכ"ל; וכ"כ במאמר מרדכי (תקצו‪,‬ג) לדחות דברי הט"ז‪ ,‬וז"ל‪ ,‬אחר‬
‫בקשת הסליחה רבה מכ"ת‪ ,‬נראה דאגב ריהטא לא דק בזה‪ ,‬שהרי כל היום כשר לתקיעה אם יזדמן לפניו מי שלא‬
‫יצא‪ ,‬והלכך לאו מוקצה הוא‪ ,‬ומאין הרגליים לאוסרו בטלטול‪ ,‬ומה שדימהו לשיפוד שצלו בו בשר‪ ,‬אין דמיונו עולה‬
‫יפה לענ"ד‪ ,‬דשאני התם שהוא מאוס‪ ,‬ויותר היה ראוי לו לדמותו לאיזמל של מילה כו'‪ ,‬גם כל שאר דבריו יש‬
‫לדחותם בקל‪ ,‬ואין להאריך‪ ,‬עכ"ל; וכ"כ בפמ"ג (סי' תקצו מש"ז סק"ב) ובמרכבת המשנה (אלפנדרי‪ ,‬פ"ב מהל'‬
‫שופר ה"ז ד"ה עוד ראיתי) ועו"א לדחות דברי הט"ז‪.‬‬
‫והנה באמת מצינו עוד כעי"ז בהל' מילה‪ ,‬יעו"ש שכ' הרמ"א (רסו‪,‬ב) שמותר לטלטל האיזמל של מילה בשבת אף‬
‫אחר שכבר קיים בו המצוה‪[ ,‬וכ"כ בים של שלמה (ביצה פ"ג סימן טז) ועו"א]; אכן לפ"ז באמת יש להקשות טובא‬

‫‪61‬‬
 ‫ד‪ .‬מותר לתקוע בר"ה [קודם שיצא ידי חובתו] כדי להתלמד שיוכל לתקוע כראוי‪.8‬‬

‫ה‪ .‬אסור לתקוע ביום א' דר"ה כדי להתלמד שיוכל לתקוע ביום הב'‪ ,‬ובטעם הדבר עי' הערה‪.9‬‬

‫בדעת הט"ז‪ ,‬אשר לכאו' סתר משנתו בזה‪ ,‬שהרי לגבי איזמל של מילה האריך (יו"ד שם סק"א) לדחות דברי‬
‫הרמ"א‪ ,‬ונקט עיקר דאסור לטלטל האיזמל אחר ה מילה‪[ ,‬וכ"כ המג"א (שלא‪,‬ה)‪ ,‬יעו"ש מה שהוסיף עוד בזה‬
‫ואכמ"ל]‪ ,‬וכתב הט"ז להדי' דה"ה נמי גבי שופר בר"ה‪ ,‬דאסור לטלטלו אחר שכבר תקע בו ויצא ידי חובתו‪ ,‬ודינו‬
‫כדין שפוד של צלי שאסור לטלטלו אחר שצלה בו‪[ ,‬אא"כ רוצה לצלות בו פעם נוספת‪ ,‬דבכהא"ג אף באיזמל של‬
‫מילה ובשופ ר מותר לטלטלם לצורך אדם אחר שיקיים המצוה]‪ ,‬וכבר הקשה כן בדעת תורה למהרש"ם (תקצו‪,‬א)‬
‫שהט"ז סתר משנתו בזה‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫[והנה בודאי יש מקום לחלק בזה בין איזמל לשופר‪ ,‬דאף לדעת המחמירים גבי איזמל דהוי מוקצה אחר שכבר‬
‫קיים בו המצוה‪ ,‬היינו משום שאינו מצוי שאדם אחר יהא צ ריך איזמל זה לקיים מצות מילה באותו היום‪ ,‬משא"כ‬
‫גבי שופר דכל ישראל צריכים לו באותו היום‪ ,‬ושכיח טפי שאחרים יהיו צריכים לתקוע בשופר זה‪ ,‬די"ל דלא הוי‬
‫מוקצה אע"פ שכבר קיים בו המצוה‪ ,‬וכן נזכרה סברא זו לחלק בחזו"א (או"ח סי' מג אות ז')‪ ,‬ובס' שמירת שבת‬
‫כהלכתה (הנדמ "ח‪ ,‬חלק א' פ"כ הערה נג) בשם הגרש"ז אוירבך; אכן בדעת הט"ז עדיין יל"ע‪ ,‬שהרי אף לענין‬
‫שופר גופ' סתר משנתו בזה‪ ,‬וצ"ע]‪.‬‬
‫ד‪ .‬עו"כ הט"ז להוכיח לשיטתו‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ותו‪ ,‬דא"כ [‪ -‬דאסור לתקוע בשופר ביו"ט]‪ ,‬גבי לולב נמי בתר דנפיק בי' יהיה‬
‫אסור לטילו‪ ,‬דחדא טעמא הוא בשופר ובלו לב משום שבות אחד‪ ,‬ובאמת מצינו בלולב ביקירי ירושלים להיפך ()‪,‬‬
‫עכ"ל‪.‬‬
‫אכן באמת דברי הט"ז נפלאו ביותר‪ ,‬דמה ענין שופר ללולב‪ ,‬שהרי לדעת האוסרים לתקוע בשופר ביו"ט‪[ ,‬בין אי‬
‫נימא כדרך הא' בביאו"ד הט"ז דמיירי בכל יו"ט‪ ,‬ובין אי נימא כדרך הב' בביאו"ד הט"ז דמיירי דווקא ביו"ט דראש‬
‫השנה]‪ ,‬היינו משום איסור השמעת קול בכלי שיר גזירה שמא יתקן כלי שיר‪[ ,‬אי נמי כדעת הערל"נ וסייעתו דלעיל‬
‫()‪ ,‬דהיינו משום דהוי מעשה חכמה]‪ ,‬וזה אינו שייך כלל לענין לולב דנימא דמשו"ה יהא אסור לטלטלו‪ .‬וכבר כתבו‬
‫האחרונים לדחות דברי הט"ז בפשיטות; וכ"כ ה חכ"צ (תוספות חדשים סימן טז‪ ,‬ונדפסה תשובה זו אף בשו"ת‬
‫דברי רב משלם לבנו של החכ"צ סימן ה') לדחות דברי הט"ז בזה"ל‪ ,‬ומה שהביא הט"ז מלולב‪ ,‬אינו ענין לו‪ ,‬דבלולב‬
‫כיון דמצות היום היא אינו כאבן אלא ככלי‪ ,‬ולא שייך בו מוקצה כלל‪ ,‬לאפוקי תקיעת שופר דבכל תקיעה ותקיעה‬
‫שי יך בו גזירת כלי שיר‪ ,‬עכ"ל; וכ"כ באליה רבה (תקצו‪,‬א) בזה"ל‪ ,‬ולפ"ז קושי' שהקשה מיקירי ירושלים שנושאים‬
‫לולב בידם‪ ,‬נמי לא קשה מידי‪ ,‬דשם אין שבות דתקיעה‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ובשו"ת פנים מאירות (ח"א סימן קב) כתב לקיים ראיית הט"ז מלולב‪ ,‬דאם היו אוסרים לתקוע בשופר בר"ה אחר‬
‫שכבר יצא ידי חובתו‪ ,‬והיינו מטעם שמא יתקן כלי שיר‪ ,‬ה"נ היה לנו לאסור לטלטל הלולב ביו"ט אחר שכבר יצא‬
‫בו ידי חובתו‪ ,‬שהרי הוקצה למצוותו ואינו ראוי לשימוש כלל‪ ,‬וממה שלא אסרו בלולב לטלטלו אחר שכבר קיים‬
‫המצוה‪ ,‬והיי"ט משום דהואיל והותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך‪ ,‬ה"נ יש לומר לענין תקיעה בר"ה‪ ,‬דשרי‬
‫לתקוע בשופר בר"ה אף אחר שכבר קיים המצוה‪ ,‬דמתוך שהותרה התקיעה לצורך הותרה נמי שלא לצורך; אכן‬
‫הפנים מאירות והמו"ק כתבו כן לשיטתם בביאור דברי הט"ז‪ ,‬דלא מיירי אלא לענין יו"ט דראש השנה‪ ,‬אבל להדרך‬
‫הא' הנ"ל בביאור דברי הט"ז דכוונתו להתיר תקיעה בשופר אף בשאר ימים טובים‪ ,‬הרי שאין ליישב כן דברי‬
‫הט"ז‪ ,‬דאין שייך לומר בהם טעם זה שהוקצה למצוותו‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫וע"ע שו"ת זכרון יהודה (גרינוולד‪ ,‬ח"ב סימן רלח) שכ' לדחות ראיית הט"ז באופ"א‪ ,‬וז"ל‪ ,‬דלולב שאני דכתיב בי'‬
‫(ויקרא כג‪,‬מ ) ולקחתם לכם ביום הראשון‪ ,‬משמע בהדי' מלישנא דקרא דכל היום מצוותו להיותו לקוח בידו‪ ,‬ועל‬
‫כל לקיחה ולקיחה יקבל שכר‪ ,‬משא"כ בשופר כתיב (במדבר כט‪,‬א) יום תרועה יהיה לכם‪ ,‬משמעותו דכל היום‬
‫יהיה לכם רק תרועה אחת‪ ,‬ולא כתב ותקעתם ביום הראשון דאז היה משמע שמצוותו לתקוע כל היום‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫‪ 8‬כן מבו' בדברי הריטב"א (ר"ה לב‪ :‬ד"ה מתני' שופר)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וכיון שהתירו לצורך מצוה עצמה‪ ,‬התירו לגמרי‪ ,‬אפי'‬
‫להתעסק כדי שילמדו שתיעשה המצוה‪ ,‬ולפרסם הדבר שאין נדנוד איסור בתקיעה ביום זה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ להדי'‬
‫בלקט יושר (או"ח עמ' קכה)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬מי שאינו מוחזק בשופר‪ ,‬יכול לתקוע בבוקר בר"ה [‪-‬קודם התפילה] כדי‬
‫להתלמד בו‪ ,‬כן שמע ממהר"ר יודל זצ"ל שכן צוה לו אביו מהר"ר שלום זצ"ל כו'‪ ,‬וראיה מקטן המגיע לחינוך‬
‫מתעסקין בהן שילמדו ביו"ט בשופר‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכן מבו' מדברי כל הפוסקים דלקמן בסמוך ()‪ ,‬שאסרו להתלמד‬
‫בתקיעות ביום א' דר"ה בשביל התקיעות ביום ב'‪ ,‬ומבו' דעכ"פ לאותו היום שפיר דמי להתלמד בתקיעות; ובאמת‬
‫יש להוכיח כן אף מדברי הגמ' (ר"ה כט‪ ,):‬דגזרו שלא לתקוע בשופר בר"ה שחל בשבת‪ ,‬גזירה שמא ילך אצל בקי‬
‫ללמוד התקיעות ויעבירנו ד' אמות ברה"ר‪ ,‬והרי שאין איסור בעצם הענין שמתלמד בתקיעות ביו"ט‪.‬‬
‫‪ 9‬כ"כ המג"א (תקצו‪,‬ב)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ונראה לי‪ ,‬דאפי' מי שיתקע ביום השני‪ ,‬אסור לתקוע ביום הראשון להתלמד‪ ,‬דהא‬
‫בקיאין בקביעותא דירחא‪ ,‬והראשון קודש והשני חול‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ במטה אפרים (תקצו‪,‬א)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואפי' מי שרוצה‬
‫להיות תוקע ביום שני‪ ,‬אין לו לתקוע ביום ראשון להתלמד‪ ,‬וכן אין לתקן השופר ע"י נתינת מים או יין או נחירה‬
‫בפה לצורך מחר‪ ,‬כי קדוש היום‪ ,‬ואין לעשות בו הכנה לצורך מחר‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ בשועה"ר (תקצו‪,‬ב)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואפי' מי‬

‫‪62‬‬
 ‫ו‪ .‬יש להסתפק‪ ,‬האם מותר לתקוע בליל ר"ה כדי להתלמד למחר‪ ,‬ועי' הערה‪.10‬‬

‫שיתקע ביום שני‪ ,‬אסור לו להתלמד ביום הראשון‪ ,‬שהרי אנו יודעים ובקיעים בקביעת החודש‪ ,‬ואנו יודעים‬
‫שהראשון קודש והשני חול‪ ,‬ונמצא תוקע תקיעות שאינם צריכים לו ביו"ט אלא בחול‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ הא"ר (סי' תקצו‬
‫סוף סק"א)‪ ,‬באר היטב (תקצו‪,‬א)‪ ,‬חיי"א (כלל קמב סעיף יט)‪ ,‬קיצור שו"ע (סימן קכט סי"ז)‪ ,‬משנ"ב (תקצו‪,‬ד)‪,‬‬
‫ושא"פ‪.‬‬
‫והנה מדברי הפוסקים הנ"ל נתבאר ב' טעמים לאיסור זה‪ ,‬אשר מדברי המט"א הנ"ל נראה שטעם האיסור משום‬
‫דהוי הכנה מיו"ט לחול‪ ,‬ומדברי השועה"ר הנ"ל נראה דהוי משום איסור תקיעה שלא לצורך‪ ,‬ונפק"מ לדעת‬
‫הפוסקים דלעיל () שמותר לתקוע בר"ה תקיעות נוספות אף שלא לצורך‪ ,‬דלהמט"א אכתי יהא אסור להתלמד‬
‫ביום א' של ר"ה עבור יום ב' משום איסור הכנה מיו"ט לחול‪ ,‬אך לדברי השועה"ר נראה‪ ,‬שלדעת המקילים בתקיעות‬
‫בר"ה שלא לצורך‪ ,‬ה"ה נמי שמותר לתקוע ביום א' דר"ה כדי להתלמד ליום ב' דר"ה‪ ,‬וצ"ע‪[ .‬אכן בעצם דברי‬
‫המט"א דיש בזה משום איסור הכנה מיו"ט לחול‪ ,‬לכאו' יל"ע‪ ,‬שהרי כשם שמותר לבעל קורא להכין עצמו לקריאת‬
‫היום הב'‪ ,‬אע "פ שניכר שעושה כן עבור קריאת היום הב'‪ ,‬ה"נ יהא מותר לבעל תוקע להכין עצמו ביום הא'‬
‫ולהתלמד עבור התקיעות ביום הב'‪ ,‬אי לאו משום איסור תקיעה בר"ה שלא לצורך‪ ,‬וצ"ע]‪.‬‬
‫‪ 10‬יש לדון‪ ,‬האם מותר לתקוע בליל ר"ה כדי להתלמד שיוכל לתקוע למחר‪ ,‬או דלמא כיון שאי"ז זמן המצוה‪ ,‬הרי‬
‫זה בכלל איסור תקיעה שלא לצורך‪ ,‬ולדעת רוה"פ דלעיל בסמוך () אסור לתקוע בר"ה תקיעות נוספות שאינו יוצא‬
‫בהם ידי חובת המצוה‪ .‬ועי' שו"ת משנה שכיר (הנדמ"ח ע"י מכון קרן רא"ם‪ ,‬או"ח סי' רלו ד"ה והנה הגירסא) שכ'‬
‫בפשיטות להתיר בזה‪ ,‬וכן הובא בשם הגר"ח קניבסקי (ימי הר חמים פ"ח הערה פא)‪ ,‬ובשם הגר"א גנחובסקי‬
‫(גליון 'פנינים משולחן רבינו' ר"ה תשע"ח)‪ ,‬ובשם הגר"א נבנצל שליט"א (ירושלים במועדיה ר"ה עמ' רכ) להתיר‬
‫בזה‪ ,‬אך בשם הגרש"ב ולדנברג הובא (קובץ אליבא דהלכתא‪ ,‬גליון קד עמ' יב) שהסתפק בזה‪[ ,‬וכ' שאף לדעת‬
‫הפוסקים דשרי לתקוע בר" ה שלא לצורך‪ ,‬מכ"מ י"ל דהיינו דווקא ביום אחר שכבר הותרה התקיעה לצורך קיום‬
‫המצוה‪ ,‬אבל בלילה אסור לפי שעדיין לא הותרה התקיעה]‪ ,‬ובשם הגר"ש קמינצקי שליט"א הובא (קובץ הלכות‪,‬‬
‫ימים נוראים פרק י' הערה יג‪ ,‬ופרק יב הערה ח') שמצדד להחמיר בזה שלא להתלמד לתקיע"ש בליל ר"ה לפי‬
‫שאינו זמן המצוה‪.‬‬
‫והנה לעיל בסמוך () הובא מדברי הפוסקים‪ ,‬דאסור להתלמד ביום א' דר"ה עבור תקיעות דיום ב'‪ ,‬ונתבארו ב'‬
‫טעמים בזה‪ ,‬או משום דהוי תקיעה שלא לצורך‪ ,‬או משום דהוי הכנה מיו"ט לחול‪ ,‬ולכאו' י"ל דנידו"ד לגבי ליל יו"ט‬
‫תלוי ועומד בב' טעמים אלו‪ ,‬אשר ט עמא דהכנה מיו"ט לחול בודאי אין שייך בזה שהרי יו"ט הוא‪ ,‬אך טעמא דהוי‬
‫תקיעה שלא לצורך לכאו' שייך אף בליל יו"ט‪ ,‬ולפ"ז יהא אסור לתקוע בליל יו"ט כדי להתלמד שיוכל לתקוע למחר‬
‫ביום‪ .‬אכן יש להוסיף‪ ,‬דאפשר דאף אי נימא דטעם האיסור להתלמד ביום הא' עבור תקיעות יום הב'‪ ,‬היינו משום‬
‫הכנה מיו"ט לחול‪ ,‬ומבו' דבלא זה היה לנו להתיר משום דהוי תקיעות לצורך‪ ,‬מכ"מ היינו דווקא לגבי יום ראש‬
‫השנה‪ ,‬דהוי זמן תקיעה‪ ,‬ובזה התירו חכמים לתקוע לצורך‪ ,‬אבל בליל ר"ה דלא הוי זמן מצות תקיעת שופר‪ ,‬לא‬
‫התירו חכמים כלל לתקוע אפי' לצורך‪ ,‬ומשו"ה לכו"ע יהא אסור לתקוע בליל ר"ה כדי להתלמד למחר‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫והנה יש שציינו בזה לכמה וכמה מקורות מדברי הרו"א‪ ,‬האם ליל יו"ט חשיב נמי כ'זמן המצוה'‪ ,‬או דלמא ל"ח 'זמן‬
‫המצוה' אלא יום ולא לילה‪[ ,‬וכגון בתקיעת שופר ונטילת לולב ושאר מצוות שזמנם ביום ולא בלילה]; דהנה עי' בית‬
‫יוסף (תקפב‪,‬ז ד"ה ומ"ש שאם) שכ'‪ ,‬דאף שבתרוה"ד (סימן קמה) כתב שבליל ר"ה אין לומר בתפילה 'יום תרועה'‬
‫אלא 'זכרון תרועה'‪ ,‬וכשם שאומרים בר"ה שחל בשבת‪ ,‬ומשום דל"ה זמן תקיעה‪ ,‬מכ"מ העולם נהגו לומר בליל‬
‫ר"ה [שחל בחול] 'יום תרועה'‪ ,‬משום 'דהכא ההוא יומא זמן תרועה הוא למחר'‪ ,‬עכ"ל הב"י; ועוד יש לציין בזה‬
‫למה שנחלקו הראשונים לענין ברכת שהחיינו על נטילת לולב ביו"ט ראשון של חג [למנהגנו שאין מברכים בשעת‬
‫עשיית הלולב]‪ ,‬אשר לדעת הבה"ג (ריש הל' סוכה)‪ ,‬כיון שכבר בירך שהחיינו על עצם היום בליל יו"ט ראשון‪ ,‬שוב‬
‫אין לו לברך ברכת שהחיינו ע ל נטילת לולב‪ ,‬דשהחיינו דיו"ט פוטר שהחיינו בלולב‪ ,‬ובביאור דעת הבה"ג בהכרח‬
‫צ"ל דס"ל דאף הלילה חשיב כזמן מצות נטילת לולב‪ ,‬אלא שעכ"פ חכמים הגבילו זמן קיום המצוה שאינו אלא ביום‬
‫ולא בלילה‪ ,‬וכמו שביארנו בס"ד בארוכה בס' מים רבים ברכת שהחיינו (פרק יז הערה לב אות ב')‪ ,‬אך דעת‬
‫הרא"ש (סוכה פ"ד סימן ב') ורוב רבותינו הראשונים‪[ ,‬ראה בס' מים רבים (שם הערה לג) דברי הראשונים בזה]‪,‬‬
‫דשפיר חוזר ומברך שהחיינו בשעת נטילת לולב‪ ,‬שהרי בליל יו"ט ראשון כשבירך שהחיינו על עצם היום‪ ,‬עדיין לא‬
‫הגיע זמן קיום המצוה; ועוד יש לציין בזה למה שנחלקו האחרונים‪ ,‬לענין מכשירי מילה שאי אפשר לעשותם‬
‫מבעו"י‪ ,‬האם מותר לעשותם בלילה‪ ,‬או דלמא כיון שאי"ז זמן קיום מצות מילה‪ ,‬אסור לעשות מכשירי המילה אלא‬
‫ביום ולא בלילה‪ ,‬ובחת"ס (שבת קל‪ .‬ד"ה אם לא הביא) נקט בפשיטות‪ ,‬דאסור לעשות מכשירי מילה בליל שבת‬
‫משום שעדיין לא הג יע זמן המצוה‪ ,‬וכ"כ בס' קול סופר (לבעל שו"ת מחנה חיים‪ ,‬על המשניות שבת פי"ח מ"ג אות‬
‫פד) ועו"א‪ ,‬אך באמרי בינה (הל' שבת סו"ס לא) כתב להתיר עשיית מכשירי מילה אף בלילה‪[ ,‬וכ' להוכיח כן‬
‫מדברי הירושלמי (ר"ה פ"א ה"ח) גבי מכשירי מנחות שמותר לעשותם אף בלילה אע"פ שאינו זמן הקרבה‪ ,‬יעו"ש]‪,‬‬
‫ולכאו' נחלקו בדבר האם ליל שמיני חשיב כזמן מצות מילה או לא; וצ"ע האם יש לדון ע"פ כל הנ"ל לנידו"ד‪ ,‬דאי‬

‫‪63‬‬
 ‫קטנים בתקיעת שופר בר"ה‬

‫ז‪ .‬נחלקו הראשונים האם מותר ליתן לקטנים לתקוע בשופר בר"ה שחל בשבת‪ ,‬א‪ .‬לדעת רש"י והרי"ף‬
‫וסייעתם‪ ,‬קטן שלא הגיע לחינוך‪ ,‬אסור ליתן לו לתקוע בשופר‪ ,‬ואף יש למונעו מכך אם בא לתקוע‬
‫מעצמו‪ ,‬אבל קטן שהגיע לחינוך‪ ,‬מותר אף להתעסק‪ 11‬עמו ללמדו כיצד לתקוע‪ .12‬ב‪ .‬לדעת התוס'‬

‫נימא דאף הלילה חשיב כ'זמן המצוה' אע"פ שאינו יכול לקיימה אלא ביום‪ ,‬הרי שיהא מותר להתלמד לתקיע"ש‬
‫אף בליל ר"ה‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫והנה לדעת הרו"א דלעי ל בסמוך ()‪ ,‬דשרי לתקוע בר"ה אף לאחר שכבר יצא ידי חובתו ותוקע תקיעות נוספות‬
‫שלא לצורך‪ ,‬נתבאר () שנחלקו האחרונים האם ה"נ יש להתיר לתקוע בשופר בליל ר"ה‪[ ,‬ויעו"ש שכ"כ בשו"ת‬
‫שאגת אריה (סימן קד)]‪ ,‬או דלמא לא התירו אף תקיעות שלא לצורך אלא ביום ר"ה דעכ"פ הוי זמן המצוה‪[ ,‬ויעו"ש‬
‫שכ"כ בתורת חיים (סופר‪ ,‬תקצו‪,‬א)]; ואפשר שאף ספק הנ"ל לדעת הרו"א שאסור לתקוע שלא לצורך‪ ,‬האם עכ"פ‬
‫מותר להתלמד בתקיעות בליל ר"ה לצורך התקיעות ביום‪ ,‬תלוי בב' דעות אלו‪ ,‬ואינו מוכרח‪.‬‬
‫‪ 11‬והיינו להראות לו וללמדו כיצד לתקוע‪ ,‬אבל אסור לגדול לתקוע בעצמו כדי ללמד הקטן‪ ,‬וכ"ה להדי' בדברי הר"ן‬
‫(ר"ה לג‪ .‬ד"ה הא גופא)‪ ,‬ד'מתעסקין עמהם כדי ילמדו ולא שיתקע להם גדול'‪ ,‬ופשוט‪.‬‬
‫‪ 12‬א‪ .‬גמ' ר"ה (לג‪[ ,).‬אהא דתנן התם (לב‪ ,):‬אין מעכבין את התינוקות מלתקוע‪ ,‬אבל מתעסקין עמהן עד שילמדו]‪,‬‬
‫אמר ר' אלעזר אפי' בשבת‪ ,‬תניא נמי הכי‪ ,‬מתע סקין בהן עד שילמדו אפי' בשבת‪ ,‬ואין מעכבין התינוקות מלתקוע‬
‫בשבת‪ ,‬ואין צריך לומר ביו"ט‪ ,‬הא גופא קשיא‪ ,‬אמרת מתעסקין בהן עד שילמדו ואפי' בשבת‪ ,‬אלמא לכתחילה‬
‫אמרינן תקעו‪ ,‬והדר תנא אין מעכבין‪ ,‬עכובא הוא דלא מעכבין‪ ,‬הא לכתחילה לא אמרינן תקעו‪ ,‬לא קשיא‪ ,‬כאן‬
‫בקטן שהג יע לחינוך‪ ,‬כאן בקטן שלא הגיע לחינוך‪ ,‬ע"כ‪ ,‬ונחלקו הראשונים בביאור חילוק דין זה בין קטן שהגיע‬
‫לחינוך ובין קטן שלא הגיע לחינוך‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬
‫רש"י (שם ע"ב ד"ה קטן) פירש בזה"ל‪ ,‬קטן שהגיע לחינוך‪ ,‬מתעסקין בהן שילמדו‪ ,‬וכש"כ דאין מעכבין‪ ,‬עכ"ל;‬
‫והיינו‪ ,‬דבקטן שהגיע לחינ וך‪ ,‬מותר אף להתעסק עמו וללמדו כיצד לתקוע‪ ,‬אך בקטן שלא הגיע לחינוך‪ ,‬אסור‬
‫להתעסק עמו בתקיעות‪ ,‬ואף צריך למונעו ולמחות בידו שלא יתקע בעצמו‪ .‬וכן נראה דעת הרי"ף (ר"ה ט‪ :‬מדפי‬
‫הרי"ף) שכ' בזה"ל‪ ,‬והני מילי בקטן שהגיע לחינוך‪ ,‬אבל קטן שלא הגיע לחינוך‪ ,‬ביו"ט אין בשבת לא‪ ,‬עכ"ל‪,‬‬
‫[וממש"כ בסתמא ד'בשבת לא' נראה דאף צריך למונעו שלא יתקע]‪ ,‬וכן הבין הר"ן (על הרי"ף שם‪ ,‬ד"ה והנ"מ)‬
‫בדעת הרי"ף‪[ ,‬אך יעו"ש בדברי הרי"ף שסיים ד'אית דאמרי איפכא'‪ ,‬אך ממה שהביא דעה ראשונה בסתם ודעה‬
‫שניה כ'יש אומרים'‪ ,‬נראה דס"ל עיקר כדעה קמייתא‪ ,‬אכן עי' תשב"ץ (ח"ב סי' קצח) שכ' שהרי"ף הביא ב'‬
‫הפירושים בדי"ז ולא הכריע בזה‪ ,‬וצ"ע]‪ ,‬וכן הסכים הר"ן (שם) להלכה‪[ ,‬אך בחי' הר"ן (ר"ה לג‪ .‬ד"ה הא גופא)‬
‫מבו' שהסכים לדעת התוס' דלקמן בסמוך ()‪ ,‬וצ"ע]‪ .‬וכ"כ הראב"ד (פ"ב מהל' שופר ה"ז)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬אבל קטן שלא‬
‫הגיע לחינוך‪ ,‬הן עצמן תוקעין ביו"ט‪ ,‬אבל בשבת לא‪ ,‬וכש"כ שאין אביו מתעסק עמו‪ ,‬זה הדרך ישר בעיני‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכ"כ המאירי (ר"ה לב‪ :‬ד"ה המשנה השמינית)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וכן מותר לנו להתעסק עם הקטנים ללמדם‪ ,‬וכן הלכה‪ ,‬ופירשו‬
‫בגמ' שאף בשבת מותר לתינוקות לתקוע אם הגיע לחינוך‪ ,‬והוא לפי ענין הבן ולימודו בתקיעה‪ ,‬הואיל וסרך מצות‬
‫תקיעה עליהם כו'‪ ,‬ויש מי שפירש בהיפך לומר שאם הגיעו לחינוך אסורין לתקוע בשבת‪ ,‬הא אם לא הגיעו מותרין‬
‫אף בשבת‪ ,‬אלא שבתלמוד המערב נראה כדעת ראשון ‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ הריטב"א (ר"ה לג‪ .‬ד"ה והתניא)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬עיקר‬
‫הפירוש דבקטן שהגיע לחינוך שאביו מצווה עליו לחנכו‪ ,‬אין מעכבין בידו כדי שילמדו‪ ,‬הואיל ויש מצוה בתקיעתו‪,‬‬
‫אבל בקטן שלא הגיע לחינוך שאין שום מצוה בתקיעתו‪ ,‬מעכבין על ידו כו'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"ה בפסקי ריא"ז (ראש השנה‬
‫פ"ד הלכה ב' אות ב')‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואם היה קטן שהגיע לחינוך וראוי לחנכו במצוות‪ ,‬מתעסקין בהן ללמדן אפי' בר"ה‬
‫שחל להיות בשבת‪ ,‬ואם לא הגיע לחינוך מעכבין אותו מלתקוע בשבת‪ ,‬כמבו' בקונט' הראיות‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכדעה זו‬
‫הסכימו בספר העיטור (הלכות שופר‪ ,‬דף צט ע"ד)‪ ,‬ובסמ"ג (עשין מב ד"ה אומר)‪[ ,‬יעו"ש שהביא כן בשם הר"א‬
‫ממיץ‪ ,‬אך בספר יראים שלפנינו (סימן תיט) מבו' דס"ל כדעת התוס' וסייעתם דלקמן בסמוך ()]‪ ,‬ובס' אהל מועד‬
‫(שער ר"ה ויוהכ"פ‪ ,‬דרך א')‪ ,‬ובפי' רבינו יצחק קרקושה (ר"ה לג‪ .‬הובא בקובץ שיטות קמאי שם)‪ ,‬ועו"ר‪.‬‬
‫ב‪ .‬בביאור טעם די"ז שמותר ל התעסק עם קטן שהגיע לחינוך‪ ,‬לכאו' יש לבאר בכמה דרכים; יש שכתבו לבאר‬
‫טעמא דמילתא‪ ,‬דכיון שכל עיקר איסור תקיעת שופר בר"ה שחל בשבת היינו משום גזירה דרבה שמא יעבירנו ד'‬
‫אמות ברה"ר‪ ,‬א"כ בתוקע להתלמד דאין שייך גזירה זו‪[ ,‬ופירש הרע"ב (ר"ה פ"ד מ"ח) 'דהא אינו טרוד במצוה‬
‫אלא מתעסק בעלמא'‪ ,‬וכ"כ בתפארת ישראל (ר"ה פ"ד אות נג) 'דהכא המתעסק לא טריד כ"כ כמקיים המצוה‬
‫בעצמה']‪ ,‬התירו חכמים לצורך חינוך הקטן; וכדרך זו מבו' מדברי הרמב"ן (מלחמות ה' ר"ה ח‪ :‬מדפי הרי"ף)‪,‬‬
‫וז"ל‪ ,‬לפי שאין בלימוד גזירה דרבה‪ ,‬ואין בו אלא איסור שבות לתקיעה עצמו‪ ,‬וכיון שהיא למצוה מותרת‪ ,‬שהם‬
‫צריכים להתלמד כדי לתקוע למחר‪ ,‬ולחנכם במצוות‪ ,‬ומתעסקים עמהם בשבת זו‪ ,‬עכ"ל; ולפ"ז יש לבאר הטעם‬
‫שבקטן שלא הגיע לחינוך אסרו להתעסק עמו‪ ,‬ואף צריך למונעו ולמחות בידו שלא יתקע מעצמו‪ ,‬דאף היכא שאין‬
‫שייך טעם גזירה דרבה‪ ,‬מכ"מ לא חיל קו חכמים להקל בדבר אלא היכא דאיכא סרך מצוה‪ ,‬והיינו דווקא בקטן‬
‫שהגיע לחינוך שהרי מצווה הוא לחנכו‪.‬‬

‫‪64‬‬
‫וסייעתם‪ ,‬קטן שלא הגיע לחינוך‪ ,‬מותר אף להתעסק עמו וללמדו כיצד לתקוע‪ ,‬אבל קטן שהגיע לחינוך‪,‬‬
‫אין מתעסקים עמו‪ ,‬אבל אין מונעים אותו מלתקוע‪.13‬‬

‫ויש שכתבו לבאר טעם די"ז‪ ,‬דכיון שמצינו אופנים שהתירו חכמים לתקוע בשופר בשבת‪ ,‬והיינו במקום שיש בו‬
‫בי"ד‪ ,‬שוב אין לנו להחמיר ולאסור בזה כל היכא שיש בו משום מצות חינוך; וכ"כ בשיטת ריב"ב (ר"ה ט‪ :‬מדפי‬
‫הרי"ף)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬דכי היכי שלדידן שרי במקום שיש בו בי"ד ולא גזרינן שמא יעבירנו ארבע אמות ברה"ר‪ ,‬הכי נמי‬
‫שרי להתעסק עם קטן שהגיע לחינוך‪ ,‬כיון שעלינו חובה לחנכו במצוות‪ ,‬אבל קטן שלא הגיע לחינוך‪ ,‬כיון שאין כאן‬
‫שום סרך מצוה‪ ,‬ביו" ט אין בשבת לא‪ ,‬שמא יעבירנו ארבע אמות ברה"ר‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫עוד יש לבאר דרך אחרת בזה‪ ,‬דהנה נחלקו האחרונים לגבי מי שעבר ותקע בשופר בר"ה שחל בשבת‪ ,‬האם‬
‫עכ"פ קיים מצוה דאו' לתקוע בשופר אלא שעבר איסור דרבנן‪ ,‬או דלמא אחר שאסרו חכמים לתקוע בשופר בר"ה‬
‫שחל בשבת‪ ,‬הרי שלא קיי ם בזה אף המצוה דאו'‪[ ,‬ובס' מים רבים הל' ברכת שהחיינו (פרק טז הערה יא אות ב')‬
‫הבאנו דעות הפוסקים בזה‪ ,‬ואכמ"ל]; ובס' דרוש וחידוש להגרעק"א (מערכה ח'‪ ,‬ד"ה והנה המג"א) כתב בפשיטות‪,‬‬
‫דשפיר יצא ידי חובת מצות תקיע"ש דאורייתא‪ ,‬וכתב לבאר בזה"ל‪ ,‬וגם בשופר איכא חינוך מצוה‪ ,‬דבתקיעתו‬
‫מקיים מצוה דשופר‪ ,‬דגם גדול שתוקע בשבת קיים מצות שופר‪ ,‬דזמנו גם בשבת‪ ,‬אלא דעבר על שבות דשבת‪,‬‬
‫עכ"ל; והרי מדבריו דרך נוספת בביאור די"ז דמותר להתעסק בשופר עם קטן אע"פ שהגיע לחינוך‪ ,‬דעכ"פ יש בזה‬
‫קיום מצוה דאו'‪ ,‬וא"כ כאשר תוקע הקטן הרי הוא מקיים מצוה בזה‪ ,‬והן אמנם יש בזה איסור דרבנן‪ ,‬אך משום‬
‫מצות חינוך התירו חכמים איסור זה‪.‬‬
‫ג‪ .‬ובמש"כ הראשונים הנ"ל דבקטן שהגיע לחינוך צריך אף למונעו ולמחות בידו שלא יתקע בשופר מעצמו‪ ,‬לכאו'‬
‫יל"ע מהא דקיי"ל ביבמות (קיד‪ ).‬קטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפרישו‪ ,‬אך כתבו הראשונים [ר"ן (שם)‪ ,‬מאירי‬
‫(שם)‪ ,‬ריטב"א (שם)‪ ,‬ועו"ר] ליישב‪ ,‬דהיינו דווקא בדבר שאינו מפורסם‪ ,‬אבל בדבר המפורסם כגון תקיעת שופר‬
‫בר"ה שחל בשבת‪ ,‬שהקול נשמע לרבים‪ ,‬מפרישן ומעכבין אותו‪ ,‬דחיישי' דלמא נפיק מיני' חורבה לתקוע בשבת;‬
‫וז"ל הר"ן‪ ,‬וכי תימא אמאי מעכבין‪ ,‬דהא קיי"ל דקטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווין להפרישו‪ ,‬יש לומר‪ ,‬דהני מילי‬
‫במילתא דלא מיפרסמא ולא נפיק מינה חורבא‪ ,‬אבל במילתא דמפרסמא כי הא שהקרן נשמע לרבים‪ ,‬מעכבין‪,‬‬
‫דלמא נפיק מינה חורבא לתקוע בשבת שלא כראוי‪ ,‬כלומר שלא בפני בי"ד‪ ,‬עכ"ל; וז"ל הריטב"א‪ ,‬דשאני הכא‬
‫שהוא דבר פרסום‪ ,‬ובא ממנו מכשול לרבים שישמעו קול השופר‪ ,‬ויהיו סבורין שהוא גדול ושרשאין לתקוע אפילו‬
‫שלא בבי"ד ושלא בזמן בי"ד‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וז"ל המאירי‪ ,‬ואע"פ שקטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווין להפרישו‪ ,‬טעם הדבר‬
‫מפני שאין כאן המייה ופרסום כ"כ‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫אכן לפ"ז שוב יש להקשות ‪ ,‬דא"כ ה"נ ניחוש לזה אף בקטן שהגיע לחינוך‪ ,‬דכיון שהדבר מפורסם ונשמע לרבים‬
‫יש לחוש לתקלה; וצריך לומר‪ ,‬דבקטן שהגיע לחינוך לא החמירו חכמים לחוש לזה משום דעכ"פ איכא סרך מצוה‪,‬‬
‫ומשא"כ בקטן שלא הגיע לחינוך דיש להחמיר ולחוש שיבואו לידי תקלה‪.‬‬
‫‪ 13‬א‪ .‬התוס' (ר"ה לג‪ .‬ד"ה תניא) השיגו על דעת רש"י וסייעתו הנ"ל‪[ ,‬דס"ל דבקטן שהגיע לחינוך מותר אף‬
‫להתעסק עמו‪ ,‬ובקטן שלא הגיע לחינוך אסור להתעסק עמו ואף צריך למונעו ולמחות בידו שלא יתקע מעצמו]‪,‬‬
‫וז"ל‪ ,‬ודבר תימה הוא‪ ,‬היאך יכול לומר דבקטן שהגיע לחינוך מתעסקים ואפי' בשבת‪ ,‬והלא אין מצות היום בשופר‪,‬‬
‫ועוד‪ ,‬דגבי קטן שלא הגיע לחינוך קתני אין מעכבים מלתקוע בשבת אבל לכתחילה לא‪ ,‬אמאי‪ ,‬הא אפי' בהגיע‬
‫לחינוך שרי להתעסק בו כדי שילמדו‪ ,‬ומיהו י"ל לפירושו דהאי לכתחילה לא אמרינן להו תקעו‪ ,‬היינו דאין צריך‬
‫לומר להם תקעו‪ ,‬דלא מחייב ללמ דו כיון דלא הגיעו לחינוך‪ ,‬אבל איסורא ליכא‪ ,‬עכ"ל; ומשו"ה הכריעו התוס' לפרש‬
‫דברי הגמ' לאידך גיסא‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ונראה לי איפכא‪ ,‬דקטן שהגיע לחינוך אין מעכבים בשבת‪ ,‬אבל לכתחילה לא אמרינן‬
‫להו תקעו‪ ,‬כיון דאיכא איסורא דרבנן‪ ,‬ומכ"מ לא מחויב להפרישו‪ ,‬דאי לא שבת היה מצות היום בשופר‪ ,‬וקטן שלא‬
‫הגיע לחינוך מתעסקים‪ ,‬כלומר שרי להתעסק אפי' בשבת‪ ,‬ולאו משום דמחייב להתעסק כו'‪ ,‬עכ"ל‪[ .‬והוסיפו התוס'‬
‫עוד בזה"ל‪ ,‬ואע"ג דתניא בפרק חרש (יבמות קיד‪ ,).‬לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח‪ ,‬הבא לי חותם אלא‬
‫מניחו תולש ומניחו זורק‪ ,‬ומוקי לה אביי תולש ב עציץ שאינו נקוב‪ ,‬וזורק בכרמלית דרבנן‪ ,‬כי היכי דלא תפשוט‬
‫מינה דקטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפרישו‪ ,‬משמע דאיסורא דרבנן נמי לא ספינן לי' בידים‪ ,‬מכ"מ שרי‬
‫להתעסק בו לתקוע אפי' בשבת‪ ,‬כיון דזמנין איכא מצוה בתקיעת שופר‪ ,‬ולא דמי לשאר איסורים‪ ,‬עכ"ל]‪.‬‬
‫וכן מבו' בהלכות גדולות (סימן יז) ובהלכות פסוקות (הל' ראש השנה) בזה"ל‪ ,‬אין מעכבין את התינוקות מלתקוע‬
‫ביו"ט‪ ,‬ומתעסקין עמהם כדי שילמדו‪ ,‬א"ר אלעזר ואפי' בשבת כו'‪ ,‬ואם הגיעו לחינוך מצוות אסור‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ‬
‫הרי"צ גיאת (הל' ראש השנה עמ' נא‪ ,‬ד"ה אין מעכבין)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬אין מעכבין את התינוקות מלתקוע ביו"ט‪ ,‬ומתעסקין‬
‫בהם כדי שילמדו ואפי' בשבת‪ ,‬שתקיעת שופר חכמה היא ואינה מלאכה‪ ,‬ובקטן שלא הגיע לחינוך‪ ,‬אבל קטן‬
‫שהגיע לחינוך לא‪ ,‬דחיישי' דלמא אתי לאפוקי לרה"ר‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ בשבלי הלקט (סימן רצה) ובמחזור ויטרי (סימן‬
‫שטז)‪ ,‬וכ"כ בספר יראים (סי' תיט)‪ ,‬ד'דווקא בקטן שלא הגיע לחינוך‪ ,‬אבל הגיע לחינוך אין מתעסקין בו'‪ .‬וכ"כ‬
‫הרשב"א (ר"ה לג‪ .‬ד"ה ה"ג)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ופי'‪ ,‬קטן שהגיע לחינוך אין מעכבין מלתקוע ואפי' בשבת‪ ,‬הא למימר להו תקעו‬
‫לא אמרי'‪ ,‬כיון דאיכא איסורא דרבנן ולא ספינן להו בידים‪ ,‬אבל קטן שלא הגיע לחינוך מתעסקין בהן כדי שילמודו‪,‬‬

‫‪65‬‬
‫ח‪ .‬עוד נחלקו הראשונים לענין ר"ה שחל בשבת‪ ,‬יש אומרים‪ ,‬שבזמן הזה שאין תוקעים בשום מקום‬
‫ביום זה‪ ,‬אסור ליתן לקטן לתקוע בו‪[ ,14‬וכ"כ כמה אחרונים בדעת המחבר שהשמיט דינים אלו‪ ,]15‬ויש‬
‫מתירים‪.16‬‬

‫עכ"ל‪ .‬וכן נראה דעת הרא"ש (תוס' הרא"ש ר"ה לג‪ ,.‬ובפסקי הרא"ש ר"ה פ"ד סימן ז')‪ ,‬וכ"כ בס' תניא רבתי (סימן‬
‫עז)‪ .‬וכ"כ הטור (סו"ס תקפח)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואע"פ ששבת לאו זמן תקיעה היא‪ ,‬מותר לומר לקטן שלא הגיע לחינוך‪,‬‬
‫שיתקע בשבת כדי להתלמד לתקוע‪ ,‬אבל אם הגיע לחינוך אסור לומר לו תקוע‪ ,‬ואם תקע מעצמו אין צריך למחות‬
‫בידו‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ב‪ .‬ובביאור דעה זו דקטן שהגיע לחינוך חמיר טפי‪ ,‬לכאו' יש לבאר‪ ,‬דכיון שכבר הגיע לחינוך מצוות‪ ,‬שוב יש לו‬
‫לאביו לחנכו אף באיסורי שבת‪ ,‬וכיון שיש בזה איסור שבות אסור להתעסק עמו ואף צריך למונעו ולמחות בידו‬
‫שלא יתקע מעצמו‪ ,‬ומשא"כ בקטן שלא הגיע לחינוך‪ ,‬דאין צריך למונעו שלא יתקע מעצמו‪ ,‬ובפרט בנידו"ד שיש‬
‫בזה סרך מצוה; וכ"כ באור זרוע (הל' ר"ה סימן רסו) בשם ר"י בר אשר בביאור טעם דעה זו‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ונראה לו לפרש‬
‫איפכא‪ ,‬בקטן שהגיע לחינוך אין מעכבין בשבת ‪ ,‬הא לכתחילה לא יתקע‪ ,‬הואיל דאית לי' לעבור על איסור שבות‬
‫שבת‪ ,‬וכבר הגיע לחינוך לשמור שבת‪ ,‬וכשלא הגיע‪ ,‬מותר אף להתעסק עמו בשבת ולהראותו היאך יאחזנו‪ ,‬מאחר‬
‫שלא הגיע לשמור שבת‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫‪ 14‬כן הביא הר"ן (ר"ה ט‪ :‬מדפי הרי"ף‪ ,‬ד"ה וכתב) בשם רבינו אפרים ובשם הרז"ה בעל המאור‪ ,‬וז"ל הר"ן‪ ,‬וכתב‬
‫רבינו אפרים ז"ל‪ ,‬שעכשיו אסור לתקוע לכל קטן בשבת כלל‪ ,‬ואפי' בשבת של ראש השנה‪ ,‬שלא נאמרו דברים‬
‫הללו אלא בזמן שהיתה תקיעת שופר דוחה את השבת‪ ,‬וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל‪ ,‬וכן מוכח בירושלמי (ר"ה פ"ד‬
‫ה"ט)‪ ,‬ואע"פ שהרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכותיו‪ ,‬אפשר לטעמי' אזיל‪ ,‬שהוא סובר (ר"ה ח‪ .‬מדפי הרי"ף) שאפי'‬
‫בזה"ז תוקעין בכל מקום שיש בו בי"ד קבוע‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ המאירי (ר"ה לב‪ :‬ד"ה המשנה השמינית)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ופרשוה‬
‫בתלמוד המערב (ירושלמי ר"ה פ"ד ה"ט)‪ ,‬דווקא בשבת של ר"ה‪ ,‬וכן קצת גאונים העמידוה במקום שתוקעין בו‬
‫בשבת‪ ,‬ונראין דבריהם‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכ"כ הריטב"א (ר"ה לג‪ .‬ד"ה והא דתנן)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬והא דתנן אין מעכבין את התנוקות מלתקוע‪ ,‬פירשה ר' אלעזר אפי'‬
‫בשבת‪ ,‬פי' בשבת שחל בה ר"ה דאיכא מצות שופר במקום בי"ד‪ ,‬ולפיכך הביאה רבינו [‪-‬הרי"ף] ז"ל‪ ,‬ולפי שהיו‬
‫נוהגין לתקוע בבית דינו כו'‪ ,‬אבל בשבת דעלמא הסמוכה ליו"ט‪ ,‬כיון שאין מצות היום‪ ,‬הדבר פשוט שמעכבין‪ ,‬דמה‬
‫לי סמוכה ליו"ט או רחוקה הרי ילמדו בו למחר‪ ,‬וכן פירשו בירושלמי (ר"ה פ"ד ה"ט)‪ ,‬אמר ר' אלעזר מתני' בגדול‬
‫וביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת ע"כ‪ ,‬והמפרש אותו בשבת הסמוכה ליו"ט טועה הוא‪ ,‬ולישנא ד'מתעסקין עמהן'‬
‫משמע דביו"ט שמותר בתקיעת שופר לגדולים מיירי‪ ,‬והשתא דנהיגינן שאין תוקעין בשבת בשום בי"ד‪ ,‬מעכבין‬
‫את התינוקות אפי' בשבת שחל בו יו"ט‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ בספר ההשלמה (ר"ה לג‪ ,).‬וז"ל‪ ,‬ומתעסקין בהם שילמודו‪,‬‬
‫אמר ר' אלעזר אפילו בשבת‪ ,‬מסתברא לן שלא אמר ר' אלעזר אלא בזמן שדוחה תקיעת שופר את השבת‪ ,‬אבל‬
‫בזמן הזה לא‪ ,‬עכ"ל‪[ ,‬וכן הביאו בספר המכתם (ר"ה לג‪ ).‬ובספר המאורות (ר"ה לג‪ ).‬ובארחו"ח (דין תקיעת שופר‬
‫אות ט') ועו"ר בשם בעל ההשלמה]‪.‬‬
‫‪ 15‬הנה המחבר השמיט דינים אלו‪ ,‬האם מותר ליתן לקטן לתקוע בשופר בר"ה שחל בשבת ולהתעסק עמו‬
‫בתקיעות אלו‪ ,‬בקטן שהגיע לחינוך ובקטן שלא הגיע לחינוך‪ ,‬וכדעות הראשונים הנ"ל בסמוך ()‪ ,‬ובביאור דעת‬
‫המחבר כתב הגר"א (תקצו‪,‬ו)‪ ,‬דס"ל כדעת רבינו אפרים וסייעתו‪ ,‬דבזה"ז שאין תוקעים בשום מקום בר"ה שחל‬
‫בשבת‪ ,‬הרי שאסור ליתן לקטן לתקוע בשופר ביום זה‪ ,‬בין בקטן שהגיע לחינוך‪ ,‬ובין בקטן שלא הגיע לחינוך‪ ,‬וכ"כ‬
‫במור וקציעה להיעב"ץ (סו"ס תקפח) ובנחלת צבי (סי' תקצו סוף סק"א) בביאו"ד המחבר‪ ,‬אך יעו"ש במו"ק שהניח‬
‫בסו"ד בצ"ע; [וע"ע שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (אה"ע וחו"מ‪ ,‬סימן ריג ענף ד' סוד"ה והרי"ף) שכ' שאינו יודע‬
‫טעם להשמטת השו"ע חילוקי דינים אלו‪ ,‬וכן בתורת חיים (סופר‪ ,‬תקפט‪,‬ח ד"ה וצ"ע) הניח השמטת המחבר‬
‫חילוקי דינים אלו בצ"ע]‪.‬‬
‫‪ 16‬כן הביא הר"ן (ר"ה ט‪ :‬מדפי הרי"ף‪ ,‬ד"ה וכתב) שכן דעת הרמב"ן‪ ,‬וז"ל‪ ,‬אבל הרמב"ן ז"ל כתב‪ ,‬שכיון שהגאונים‬
‫כולם כתבוה בחיבוריהם‪ ,‬מדבריהם יש ללמוד שהם סבורי ם‪ ,‬שלא ביבנה בלבד נאמרה זאת התקנה‪ ,‬אלא בכל‬
‫יום ראשון של ר"ה שחל להיות בשבת בכל מקום‪ ,‬לפי שאין בלימוד גזירה דרבה‪ ,‬ואין בו אלא איסור שבות דתקיעה‬
‫עצמה‪ ,‬וכיון שהיא למצוה מותרת‪ ,‬שהן צריכין להתלמד כדי לתקוע למחר ולחנכם במצוות‪ ,‬עכ"ל‪ .‬אכן מדברי‬
‫הרמב"ן שלפנינו (מלח מות ה' ר"ה ח‪ :‬מדפי הרי"ף) נראה שהסכים לדעת רבינו אפרים הנ"ל בסמוך () שאין להתיר‬
‫בזה בזה"ז‪ ,‬אלא שהוסיף שם הרמב"ן בהמש"ד‪ ,‬שמדברי המחברים שהביאו די"ז להלכה‪ ,‬נראה דס"ל דדי"ז נוהג‬
‫אף בזה"ז‪ ,‬ונראה שהוא עצמו לא ס"ל הכי‪ ,‬וצ"ע‪ .‬ומדברי רבינו מנוח (על הרמב"ם‪ ,‬פ"ב מהל' שופר ה"ז) נראה‬
‫שהסתפק בזה‪ ,‬האם יש להקל בזה אף בזה"ז שאין תוקעים בשופר כלל בר"ה שחל בשבת‪ ,‬ולא הכריע בדבר‪.‬‬
‫וכדעה זו דאף בזה"ז שאין תוקעים בשום מקום בר"ה שחל בשבת‪ ,‬מכ"מ מותר להתעסק עם הקטנים בתקיעת‬
‫שופר ביום זה‪[ ,‬או בקטן שהגיע לחינוך או בקטן שלא הגיע לחינו ך‪ ,‬למר כדאית לי' ולמר כדאית לי']‪ ,‬כן נראה‬
‫דעת הרשב"ץ (ר"ה פרק ד'‪ ,‬ד"ה הא דאמרינן)‪ ,‬יעו"ש; וכן מבו' בפי' רבינו יצחק קרקושה (ר"ה לג‪ .‬הובא בקובץ‬

‫‪66‬‬
‫ט‪ .‬בשאר שבתות שאינן ר"ה‪ ,‬דעת רוב הראשונים שיש לעכב את הקטן מלתקוע‪[ ,‬וכש"כ שאסור‬
‫להתעסק עמו]‪ ,‬בין שהגיע לחינוך ובין שלא הגיע לחינוך‪.17‬‬

‫י‪ .‬בביאור דעת הרמב"ם בדינים אלו‪[ ,‬לענין שבת שחל בה ר"ה‪ ,‬ולענין שאר שבתות]‪ ,‬ראה בהרחבה‬
‫בהערה‪.18‬‬

‫שיטות קמאי שם) בזה"ל‪ ,‬ולא ביבנה בלבד נאמרה‪ ,‬אלא בכל יום ראשון של ר"ה שחל להיות בשבת בכל מקום‪,‬‬
‫לפי שאין בלימוד גזירה דרבה‪ ,‬ואין בו אלא אסור שבות לתקיעה עצמה‪ ,‬וכיון שהיא למצוה מותרת‪ ,‬שהם צריכים‬
‫להתלמד כדי לתקוע למחר‪ ,‬ולחנכם במצוה‪ ,‬ומתעסקין עמהם בשבת זו לפי שהיום ראויים להתעסק בתקיעה‪ ,‬כי‬
‫ההיא דאמרינן התם () שואלין ודורשין בעניינו של יום‪ ,‬אבל לא בשבת אחרת כו'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫‪ 17‬כן מבו' בירושלמי (ר"ה פ"ד ה"ט)‪ ,‬דמתני' דשרי להתעסק עם הקטן בתקיעת שופר‪[ ,‬בין לדעת הראשונים‬
‫דלעיל () דמיירי בקטן שהגיע לחינוך‪ ,‬ובין לדעת הראשונים דלעיל () דמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך]‪ ,‬לא מיירי‬
‫אלא בשבת שחל בה ר"ה‪ ,‬אבל בשאר שבתות שאינן ר"ה‪ ,‬לכו"ע אסור להתעסק עם הקטנים בתקיעת שופר‪ ,‬בין‬
‫בקטן שהגיע לחינוך‪ ,‬ובין בקטן שלא הגיע לחינוך; וכן הסכמת רוב רבותינו הראשונים ע"פ דברי הירושלמי‪ ,‬וכ"כ‬
‫הרמב"ן (מלחמות‪ ,‬ר"ה ח‪ :‬מדפי הרי"ף)‪ ,‬ריטב"א (ר"ה לג‪ .‬ד"ה והא דתנן)‪[ ,‬ובדבריו שם מבו' להדי' דאף מעכבין‬
‫בידו שלא יתקע מעצמו]‪ ,‬ר"ן (ר"ה ט‪ :‬מדפי הרי"ף‪ ,‬ד"ה אמר רבי אלעזר)‪ ,‬ועו"ר‪.‬‬
‫‪ 18‬כתב הרמב"ם (פ"ב מהל' שופר ה"ז)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬התינוקות שלא הגיעו לחינוך‪ ,‬אין מעכבים אותם מלתקוע בשבת‬
‫שאינה יו"ט של ר"ה כדי שילמדו‪ ,‬עכ"ל; והנה הרמב"ם לא מיירי בזה להדי' אלא לענין שאר שבתות שאינן ר"ה‪,‬‬
‫ולקמן בהמשה" ד יבואר בס"ד דעת הרמב"ם לענין שבת שחל בה ר"ה‪ ,‬אך תחילה יבואר דעת הרמב"ם במשנ"ת‬
‫להדי' בדבריו‪ ,‬לענין שאר שבתות שאינן ר"ה‪.‬‬
‫א‪ .‬הנה בדברי הרמב"ם מבו' להדי' לענין שאר שבתות שאינן ר"ה‪ ,‬דעכ"פ בקטן שלא הגיע לחינוך‪ ,‬אין צריך‬
‫למונעו ולמחות בידו שלא יתקע‪ ,‬וזהו דלא כד עת רוב הראשונים דלעיל בסמוך ()‪ ,‬דס"ל דבשאר שבתות שאינן‬
‫יו"ט של ר"ה‪ ,‬אין מתעסקים עם הקטנים בתקיעות שופר‪ ,‬ואף מעכבים אותם שלא יתקעו מעצמם‪.‬‬
‫ב‪ .‬ובביאור דעת הרמב"ם בחילוקי הדינים בין קטן שהגיע לחינוך לקטן שלא הגיע לחינוך‪ ,‬הנה מדברי הרמב"ם‬
‫מבו' להדי' דס"ל‪ ,‬דקטן שהגיע לחינוך חמיר טפי מקטן שלא הגיע לחינוך‪[ ,‬וכדעת התוס' וסייעתם הנ"ל בסמוך‬
‫()‪ ,‬ודלא כדעת הרי"ף ורש"י וסיעתם הנ"ל בסמוך () דס"ל איפכא ]; אך הנה מדברי התוס' ושא"ר הנ"ל בסמוך ()‬
‫מבו' [לענין ר"ה שחל בשבת]‪ ,‬דבקטן שלא הגיע לחינוך מותר אף להתעסק עמו בידים‪ ,‬אך בדברי הרמב"ם לא‬
‫נתבאר להתיר בזה בקטן שלא הגיע לחינוך [ועכ"פ לענין שאר שבתות שאינן ר"ה]‪ ,‬אלא לענין שאין מוחין בו ואין‬
‫מעכבין אותו אם בא לתקוע מעצמו‪ ,‬ומשמע דעכ"פ אסור להתעסק עמו בידים‪.‬‬
‫ובאמת כבר עמדו בזה הראשונים בדעת הרמב"ם‪ ,‬אשר מדבריו נראה דלהתעסק בידים אסור בין בקטן שהגיע‬
‫לחינוך ובין בקטן שלא הגיע לחינוך‪ ,‬וזהו דלא כדברי הגמ' (ר"ה לג‪ ).‬ד'מתעסקין בהם עד שילמדו ואפילו בשבת'‪,‬‬
‫וכבר הקשו כן הראב"ד (בהשגות על הרמב"ם שם) ועו"ר על דברי הרמב"ם‪[ ,‬וז"ל הראב"ד‪ ,‬אמר אברהם‪ ,‬ודברי‬
‫ר' אליעזר דאמר מתעסקין בהן אפי' בשבת להיכן הלכו‪ ,‬עכ"ל]; ובמגיד משנה ובלח"מ (על הרמב"ם שם) כתבו‬
‫לדחוק בביאו"ד הרמב"ם‪ ,‬דמש"כ הרמב"ם בסו"ד (שם) דביו"ט מותר להתעסק עמהם‪ ,‬אין כוונתו ליו"ט בלבד‬
‫אלא אף לשבת‪ ,‬דכל היכא שהתירו בשבת שאין צריך למונעו מלתקוע בעצמו‪ ,‬והיינו בקטן שלא הגיע לחינוך‪ ,‬ה"נ‬
‫מותר אף להתע סק עמו בידים; אכן מאידך עי' תשב"ץ (ח"ב סי' קצח) שנקט בדעת הרמב"ם כפשטות דבריו‪ ,‬דס"ל‬
‫דאסור להתעסק בידים אפי' עם קטן שלא הגיע לחינוך‪ ,‬ודלא כהבנת המגיד משנה והלח"מ‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫עוד נראה מדברי הרמב"ם‪ ,‬דהנה מדברי התוס' וסייעתם הנ"ל בסמוך () מבו' [לענין ר"ה שחל בשבת]‪ ,‬דבקטן‬
‫שהגיע לחינוך‪ ,‬אע"פ שאין מתעסקים עמו בתקיעות‪ ,‬מכ"מ אם בא לתקוע מעצמו אין מעכבים אותו ואין מוחים‬
‫בידו‪ ,‬אך מדברי הרמב"ם מבו' [עכ"פ לענין שאר שבתות שאינן ר"ה]‪ ,‬דבקטן שהגיע לחינוך צריך אף למונעו שלא‬
‫יתקע מעצמו‪ ,‬דמדבריו משמע דלענין מש"כ ד'אין מעכבים'‪ ,‬חלוק דין קטנים שהגיעו לחינוך מדין קטנים שלא‬
‫הגיעו לחינוך‪ ,‬ובקטנים שהגיעו לחינוך צריך אף למונעם ולמחות בידם שלא יתקעו בשופר מעצמם‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫אכן יל"ע טובא בדעת הרמב"ם בדי"ז‪ ,‬שהרי בפיה"מ (ראש השנה פ"ד משנה ח') מבו' בדבריו להדי'‪ ,‬דקטן שלא‬
‫הגיע לחינוך חמיר טפי‪ ,‬וכ פירוש רש"י והרי"ף הנ"ל בסמוך ()‪[ ,‬ודלא כהמבו' מדבריו במשנה תורה הנ"ל‪ ,‬דקטן‬
‫שהגיע לחינוך חמיר טפי]‪ ,‬וז"ל הרמב"ם בפיה"מ‪ ,‬ואין מעכבין את התינוקות מלתקוע ואפילו בשבת‪ ,‬ובתנאי שכבר‬
‫קרב להיות איש כדי שידע לצאת ידי חובתו משיגיע ראש השנה‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬והרי שבקטן שהגיע לחינוך מותר להתעסק‬
‫עמו‪ ,‬אבל בקטן שלא הגיע לחינוך אסור להתעסק עמו בתקיע"ש‪ ,‬ונמצא שקטן שלא הגיע לחינוך חמיר טפי מקטן‬
‫שהגיע לחינוך‪ ,‬וצ"ע‪ .‬וכבר העירו כן כמה אחרונים בסתירת דברי הרמב"ם‪ ,‬ועי' יד המלך (להג"ר אליעזר לנדא‬
‫נכדו של הנוב"י‪ ,‬על הרמב"ם הל' שופר שם) שהניח סתירת דברי הרמב"ם בצ"ע‪ ,‬ויש שכתבו [הגהות הר"ד‬
‫עראמה (על הרמב"ם שם‪ ,‬הובא בספר הליקוטים מהדו' פרנקל) ובן ידיד (על הרמב"ם שם)] שהר"מ בפיה"מ חזר‬
‫בו ממש"כ במשנה תורה‪ ,‬ויש שכתבו [תוס' יו"ט (ר"ה פ"ד מ"ח)‪ ,‬מרכבת המשה (חעלמא‪ ,‬על הרמב"ם שם)‪,‬‬
‫מלכי בקודש (על הרמב"ם שם)] שהר"מ במשנ"ת חזר בו ממש"כ בפיה"מ‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫‪67‬‬
‫יא‪ .‬ביו"ט של ר"ה שחל בחול‪ ,‬מותר אף להתעסק עם הקטן בתקיעות‪ ,‬וכש"כ שאין צריך למונעו שלא‬
‫יתקע מעצמו‪.19‬‬

‫תקיעת שופר לנשים‬

‫יב‪ .‬לדעת כמה ראשונים‪ ,‬אחר שכבר יצא ידי חובתו‪ ,‬אסור לאיש לתקוע כדי להוציא נשים ידי חובתן‪,‬‬
‫כיון שמעיקה"ד אינן חייבות במצוה זו‪ , 20‬אך יש מן הראשונים שכתבו להתיר לאיש לתקוע לנשים‪ ,‬וכן‬

‫ג‪ .‬והנה בדברי הרמב"ם הנ"ל לא נתבארו חילוקי דינים אלו בין קטן שהגיע לחינוך לקטן שלא הגיע לחינוך‪ ,‬אלא‬
‫לענין 'שבת שאינה יו"ט של ר"ה'‪ ,‬ונחלקו הרו"א בדעת הרמב"ם לענין ר"ה שחל בשבת‪ ,‬האם מותר להתעסק עם‬
‫הקטן [או עכ"פ להני חו שיתקע מעצמו ולא לעכב בידו] בתקיעת שופר ביום זה‪ ,‬ומצינו ד' דרכים [מן הקצה אל‬
‫הקצה] בביאור דעת הרמב"ם בזה‪.‬‬
‫רבים נקטו בדעת הרמב"ם‪ ,‬דנקט 'שבת שאינה יו"ט של ר"ה' לרבותא‪ ,‬אבל ה"ה [ואף כש"כ הוא] בשבת שהיא‬
‫ר"ה‪ ,‬שאין מעכבים את התינוקות שלא הגיעו לחינוך מלתקוע ב שופר ביום זה; וכ"כ התשב"ץ (ח"ב סימן קצח)‬
‫בביאו"ד הרמב"ם‪ ,‬ועוד שנה דבריו במקו"א (ר"ה פרק רביעי‪ ,‬ד"ה הא דאמרינן)‪ ,‬וכ"כ בספר המאורות (ר"ה לג‪).‬‬
‫בביאו"ד הרמב"ם; [ויש להוכיח כדרך זו ממה שלא הזכיר הרמב"ם כלל דין קטנים בתקיע"ש בשבת שהיא ר"ה‪,‬‬
‫ולשאר כל הדרכים דלקמן בהמשה"ד‪ ,‬הרי שיל"ע מאי טעמא לא כתב הרמב"ם להדי' חילוקי הדינים בין שבת של‬
‫ר"ה ובין שאר שבתות‪ ,‬ונראה טפי שדין אחד להם‪ ,‬ומשו"ה נקט 'שבת שאינה יו"ט של ר"ה' לרבותא‪ ,‬ודו"ק]‪.‬‬
‫בספר המכתם (ר"ה לג‪ ).‬כתב בדעת הרמב"ם‪ ,‬דדווקא נקט 'שבת שאינה יו"ט של ר"ה'‪ ,‬אבל שבת שחל בה ר"ה‬
‫קילא טפי‪ ,‬ואף בקטן שהגיע לחינוך אין מעכבים אותו מלתקוע‪.‬‬
‫וביותר כתב הט"ז (תקצו‪,‬ב) בדעת הרמב"ם‪ ,‬דשבת שחל בה ר"ה קילא טפי‪ ,‬ומותר אפי' להתעסק עם הקטן‬
‫בתקיע"ש‪ ,‬בין בקטן שהגיע לחינוך ובין בקטן שלא הגיע לחינוך‪.‬‬
‫ובמגיד משנה (על הרמב"ם שם) כתב בדעת הרמב"ם ה יפך הדברים‪ ,‬דדווקא נקט 'שבת שאינה יו"ט של ר"ה'‪,‬‬
‫אבל שבת שחל בה ר"ה חמירא טפי‪ ,‬ואף בקטן שלא הגיע לחינוך מעכבים בידו שלא יתקע בשופר‪ ,‬כדי 'שלא‬
‫יאמרו שתוקעים בראש השנה שחל להיות בשבת'; והוסיף הה"מ שכן נראה מדברי הירושלמי‪[ ,‬דשבת שחל בה‬
‫ר"ה חמירא טפי משאר שבתות] ‪ ,‬אך כבר תמהו האחרונים עליו‪ ,‬שהרי הראשונים [דלקמן בסמוך ()] הביאו מדברי‬
‫הירושלמי (ר"ה פ"ד ה"ט) היפך הדברים‪ ,‬שלא התירו להתעסק עם הקטנים בתקיעת שופר אלא בשבת שחל בה‬
‫ר"ה‪[ ,‬ואפשר שט"ס היא בדברי הה"מ‪ ,‬וצ"ל שאין נראה כן מדברי הירושלמי‪ ,‬וצ"ע‪ ,‬ובס' יום תרועה (ר"ה לג‪ .‬ד"ה‬
‫אבל) הניח דברי הה"מ בצ"ע‪ ,‬וע"ע מש"כ ליישב דברי המגיד משנה בזה‪ ,‬בערוך לנר (ר"ה לג‪ .‬ד"ה והנה‬
‫בריטב"א)‪ ,‬ובבנין שלמה (הובא בספר הליוקטים על הרמב"ם שם)‪ ,‬ובס' מחנה יהודה (על הרמב"ם שם)‪ ,‬ובשו"ת‬
‫רבי עזריאל הילדסהיימר (אה"ע וחו"מ‪ ,‬סימן ריג ענף ד')‪ ,‬ועו"א]‪.‬‬
‫ד‪ .‬העולה מדברינו בדעת הרמב"ם כדלהלן; קטן שלא הגיע לחינוך‪ ,‬בשאר שבתות שאינן ר"ה אין מעכבים בידו‪,‬‬
‫ומפשטו"ד נראה דעכ"פ אין מתעסקים עמו‪ ,‬אך המ"מ והלח"מ כתבו בדעת הר"מ דשרי אף להתעסק עמו; ובר"ה‬
‫שחל בשבת‪ ,‬לדעת התשב"ץ וספר המאורות בביאו"ד הרמב"ם‪ ,‬וכן לדעת ספר המכתם בביאו"ד הרמב"ם‪ ,‬דינו‬
‫כדין שאר שבתות‪ ,‬לדעת הט"ז בביאו"ד הרמב"ם מותר אף להתעסק עמו‪ ,‬ולדעת המ"מ בביאו"ד הרמב"ם צריך‬
‫אף לעכב בידו שלא יתקע מעצמו‪ .‬קטן שהגיע לחינוך‪ ,‬בשאר שבתות שאינן ר"ה‪ ,‬מעכבים בידן שלא יתקע מעצמו‪,‬‬
‫וכש"כ שאין מתעסקים עמו‪ ,‬ובר"ה שחל בשבת‪ ,‬לד עת ספר המכתם בביאו"ד הרמב"ם אין מעכבים אותו‪ ,‬לדעת‬
‫הט"ז בביאו"ד הרמב"ם מותר אף להתעסק עמו‪ ,‬ולדעת שאר מפרשים הנ"ל בביאו"ד הרמב"ם אף מעכבים בידו‪.‬‬
‫‪ 19‬ולא נאמרו דעות הראשונים הנ"ל בסמוך ()‪ ,‬אלא לענין ר"ה שחל בשבת ולענין שאר שבתות‪ ,‬שאין שייך בהם‬
‫מצות תקיעת שופר‪ ,‬ומשא"כ בראש השנה שחל בחול שיש בו מצות תקיעת שופר‪ ,‬מותר ליתן לקטן להתלמד‬
‫ולתקוע בשופר‪ ,‬ואף מתעסקים עמו בתקיעות אלו; וכ"ה להדי' בדברי הרמב"ם (פ"ב מהל' שופר ה"ז)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ומותר‬
‫לגדול להתעסק עמהם כדי ללמדם ביו"ט‪ ,‬בין קטן שהגיע לחינוך בין קטן שלא הגיע לחינוך‪ ,‬שהתקיעה אין איסורה‬
‫אלא משום שבות‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ הרמ"א (תקצו‪,‬א)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ולאחר שיצאו בזה שוב אין לתקוע עוד בחינם‪ ,‬אבל קטן‬
‫אפי' הגיע לחינוך‪ ,‬מותר לומר לו שיתקע‪ ,‬עכ"ל; ובשועה"ר (תקצו‪,‬ב) כתב בזה"ל‪ ,‬אבל מותר לומר לקטן שיתקע‬
‫כדי שיתלמד‪ ,‬בין שהגיע לחינוך בין שלא הגיע לחינוך‪ ,‬ומותר לו לתקוע כל היום אפי' לאחר שישמע התקיעות‬
‫בביהכנ"ס‪ ,‬לפי שמצוה על הגדולים ללמד את הקטנים ולחנכם במצוות‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫‪ 20‬כ"כ בספר העיטור (הל' רא ש השנה דף צט ע"ד)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ומסתברא אין אחר תוקע להן‪ ,‬אלא הן בעצמן תוקעין‪,‬‬
‫ומתעסקים בהן שילמדו‪ ,‬עכ"ל; וכ"כ בספר יראים (סו"ס תיט)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואם יצא לא יתקע לנשים ולתינוקות‪ ,‬דנשים‬
‫פטורות דהו"ל מ"ע שהז"ג ונמצא תוקע לבטלה‪ ,‬אבל הן יתקעו לעצמן‪ ,‬דכיון דאין בתקיעה איסורא דאורייתא כו'‪,‬‬
‫הלכך משום נחת רוח דנשים ותינוקות שרינן להו עד שילמודו כו'‪ ,‬ונשים אין מתעסקין בהם כו'‪ ,‬לעצמן שרינן משום‬
‫נחת רוח‪ ,‬אבל לאחרינא לא‪ ,‬דאין אומרים לאדם חטא משום נחת רוח דנשים‪ ,‬עכ"ל; וכ"כ הראב"ן (ר"ה כט‪,).‬‬
‫ובשבלי הלקט (סי' רצה)‪ ,‬ומהר"ם מרוטנבורג (ה ו"ד בהגה"מ פ"ב מהל' שופר ה"א ובספר הפרנס סי' תיב)‪,‬‬

‫‪68‬‬
‫הכרעת המחבר ורוה"פ‪ ,‬וכן מנהג העולם‪[ ;21‬ויש מי שכתב‪ ,‬דלדעת הפוסקים דאין איסור לתקוע בשופר‬
‫בר"ה אפי' שלא לצורך‪ ,‬עדיף טפי שאיש יתקע עבור הנשים ולא יתקעו הנשים בעצמן‪ ,‬לפי שלא הותרה‬
‫תקיעה שלא לצורך אלא באנשים‪ ;22‬ועוד יש מי שהוסיף לחדש‪ ,‬שאין הנשים יוצאות יד"ח בתקיעות‬

‫והגהות מיימוניות (הל' שופר שם)‪[ ,‬ויעו"ש שכ' שכן הביא הרוקח מתשו' הגאונים‪ ,‬אך בספר הרוקח שלפנינו לא‬
‫נמצא כן]‪ ,‬ועו"ר‪.‬‬
‫ויש מן האחרונים שכ' לחוש לדעה זו‪ ,‬דאין לאיש לתקוע בשופר אחר שיצא ידי חובתו כדי להוציא את הנשים ידי‬
‫חובתן‪ ,‬שהרי מעיקה"ד אינן חייבות במצוה זו‪ ,‬והר"ז כתקיעה שלא לצורך; וכ"כ הפר"ח (תקפט‪,‬ו)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬נמשך [‪-‬‬
‫המחבר] אחר המיקל בכך‪ ,‬ואין לסמוך על זה כלל‪ ,‬אלא הן תקועות לעצמן‪ ,‬דומי' דסמיכה דשרינן להו בהקפת‬
‫ידייהו אע"ג דמיחזי כעבודה בקדשים משום נחת רוח (חגיגה טז‪ ,):‬אבל מי שכבר תקע לא יתקע להן‪ ,‬דאין אומרים‬
‫לאדם חטא בעבור נחת רוח‪ ,‬כיון דכבר יצא ידי חובתו ואינו תוקע למי שמחויב בדבר‪ ,‬הרי זה חילל יו"ט‪ ,‬זו היא‬
‫הסכמת רוב הפוסקים‪ ,‬ועיקר‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫[עוד מצינו דעת הריא"ז (ראש השנה פ"ד ה"ב אות ג') שהחמיר טובא בזה‪ ,‬דלא זו בלבד שאסור לאיש לתקוע‬
‫לנשים אחר שכבר יצא ידי חובתו‪ ,‬ומשום שאסור לתקוע בר"ה תקיעות נוספות שלא לצורך‪ ,‬וה"נ תקיעות לנשים‬
‫חשיבי כ'תקיעות שלא לצורך' מאחר שאינן חייבות מדינא במצות תקיעת שופר‪ ,‬וכדברי הראשונים הנ"ל; אלא אף‬
‫הנשים בעצמן אסורות לתקוע בשופר בר"ה‪ ,‬שהרי מדינא אינן חייבות במצוה זו‪ ,‬ולא התירו חכמים איסור השמעת‬
‫קול בכלי שיר בשבת ויו"ט לגבי הנשים‪ ,‬ולפיכך אם רצו להחמיר על עצמן ולקיים מצות תקיע"ש‪ ,‬יש להן לשמוע‬
‫התקיעות מפי איש התוקע לצאת ידי חובתו; וז"ל‪ ,‬הנשים אסורות לתקוע ביו"ט של ר"ה אפי' בלא ברכה‪ ,‬הואיל‬
‫ואינ ן מצוות בדבר‪ ,‬הרי יו"ט של ר"ה כשאר ימים טובים שאסור לכל אדם לתקוע בשבתות ובימים טובים‪ ,‬עכ"ל‪,‬‬
‫ולא מצאתי לו חבר בדברי הראשונים בזה]‪.‬‬
‫‪ 21‬כ"כ ראבי"ה (ר"ה סי' תקלד)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ונראה לי‪ ,‬שכיון דנשים סומכות רשות ועבדי סמיכה באקפו ידייכו‪ ,‬אע"ג‬
‫דדמי קצת לעבודה בקדשים‪ ,‬ה" ה שתוקעים להם‪ ,‬שהיא חכמה ואינה מלאכה דאורייתא‪ ,‬ותוקעים להן אפי' אם‬
‫יצא כבר‪ ,‬ומותר נמי להוציא בשבילן השופר לרה"ר כו'‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ועוד שנה דבריו בהל' מגילה (סי' תקצז)‪ .‬וכ"כ‬
‫המרדכי (ר"ה סי' תשיט)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואפי' מי שיצא כבר ידי חובתו תוקע להן‪ ,‬כיון דאיכא מצוה‪ ,‬שהרי נשים תקועות‬
‫לעצמן אם ירצו כו'‪ ,‬וכן מותר להוציא שופר בשבילן לרה"ר כו'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ הרא"ש (ר"ה פ"ד סימן ז')‪ ,‬וז"ל [אחר‬
‫שהביא דברי ראבי"ה הנ"ל]‪ ,‬וכן נראה לי‪ ,‬דלא גריעא אשה מקטן שלא הגיע לחינוך דמתעסקין בהן כדי שילמדו‪,‬‬
‫כש"כ לנשים דמכוונות למצוה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ בלקט יושר (או"ח עמ' קכה)‪[ ,‬אך כתב שלכתחילה ראוי שאף האיש לא‬
‫יתקע קודם התקיעות שתוקע לנשים‪ ,‬ויצא ידי חובת המצוה בתקיעות אלו‪ ,‬והיינו לחוש לדעת הראשונים דלעיל‬
‫בסמוך () שאסור לאיש לתקוע לנשים אחר שכבר יצא הוא עצמו ידי חובתו‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וטוב לתקוע לנשים היולדות‬
‫קודם שיתקעו בבית הכנסת ‪ ,‬כדי להוציא התוקעים גם את עצמם אבל אם לא נמצא תוקע‪ ,‬משום דלפעמים אין‬
‫אדם הולך ברצון חוץ לביהכנ"ס בזה הימים‪ ,‬אז מותר לתקוע להם אחר יציאה מביהכנ"ס‪ ,‬עכ"ל]‪ .‬וכן הכרעת‬
‫הטוש"ע (תקפט‪,‬ו)‪.‬‬
‫וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"ח מכת"י‪ ,‬סוף סימן סד)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ויש מתירי ם‪ ,‬והכי מסתברא לי‪ ,‬דנהי דמ"ע שהז"ג נשים‬
‫פטורות‪ ,‬מכ"מ מצוה קא עבדי כו'‪ ,‬ואפילו מי שכבר יצא ידי חובתו תוקע להן כיון דאיכא מצוה‪ ,‬וכן כתב המרדכי‬
‫(שם)‪ ,‬וגדולה מזו כתב שמותר להוציא השופר בשבילם לרה"ר כו'‪ ,‬וכן אנו נוהגים שאע"פ שיצא תוקע לנשים‪ ,‬ולא‬
‫זו בלבד [‪-‬שיש ל התיר לאיש לתקוע בשופר כדי להוציא הנשים ידי חובתן‪ ,‬מטעם דאית להו מצוה בדבר]‪ ,‬אלא‬
‫שאני אומר שרוב תקיעות מתערבב שטנא טובא‪ ,‬ואיכא קצת צורך אפי' לאנשים‪ ,‬וכש"כ כשמצטרף להשמיע‬
‫לנשים‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכן הסכמת רוה"פ לדברי המחבר הנ"ל‪ ,‬וכ"ה בלבוש (תקפט‪,‬ו)‪ ,‬חיי"א (כלל קמא ס"ז)‪ ,‬שועה"ר‬
‫(תקפט‪,‬ב)‪ ,‬משנ"ב (תקפט‪,‬ט)‪ ,‬ועו"פ‪ ,‬וכן נוהגים‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬מש"כ הרא"ש להוכיח לדבריו מהא דשרי להתעסק עם הקטנים‪ ,‬עי' שו"ת שאגת אריה (סימן קד) שכ' לדחות‬
‫ראיה זו‪ ,‬ד'שאני תינוקות שסופן לבוא לידי חיוב‪ ,‬לפיכך התירו שבות דדבריהם מפניהן כדי שילמדו‪ ,‬אבל נשים‬
‫שלא יב ואו לעולם לידי חיוב תקיעת שופר‪ ,‬לא שרינן להו לתקוע ביו"ט מפני נחת רוח אלא הן בעצמן‪ ,‬אבל לאחר‬
‫לא'‪ ,‬עכ"ל‪[ ,‬וראה לקמן בסמוך () עוד מדברי השאג"א בזה]‪.‬‬
‫‪ 22‬כ"כ בשו"ת שאגת אריה (סימן קד)‪ ,‬דלמש"כ הוא עצמו לעיל מינה בסמוך (סימן קג)‪ ,‬להכריע כדעת הראשונים‬
‫דלעיל () דמ ותר לתקוע בר"ה אפי' אחר שכבר יצא ידי חובת המצוה‪ ,‬והואיל והותרו התקיעות ביום זה לצורך‬
‫המצוה הותרו אף שלא לצורך‪ ,‬א"כ י"ל דהיינו דווקא לגבי אנשים שחייבים במצות תקיע"ש‪ ,‬ולגבייהו י"ל דהואיל‬
‫והותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך‪ ,‬אך לגבי נשים שאינן חייבות במצוה זו‪ ,‬י"ל שאסורות לתקוע אף בר"ה‬
‫כדין שאר שבתות וימים טובים‪ ,‬וא"כ עדיף טפי שלא יתקעו השנים בעצמן‪ ,‬אלא ישמעו התקיעות מפי גברא בר‬
‫חיובא‪ ,‬ואע"פ שהוא עצמו כבר יצא ידי חובתו; וז"ל השאג"א‪ ,‬ונראה לי‪ ,‬דהשתא דאתית להכי דבאיש הותרה‬
‫תקיעת שופר לגמרי ביו"ט זה של ר"ה‪ ,‬ולא גזרו עליו כל עיקר משום הואיל‪ ,‬וגבי אשה איכא משום שבות למאן‬
‫דלית לי נשים סומכות רשות‪ ,‬ולדידי' אין ראוי לנשים לתקוע כל עיקר משום שבות‪ ,‬והרי הרבה פוסקים פסקו דאין‬
‫נשים סומכות רשות‪ ,‬ונהי דאין בידינו למחות להן מלתקוע דמוטב שיהו שוגגין כו'‪ ,‬אפ"ה יותר ראוי שיתקע להן‬

‫‪69‬‬
‫שתוקעות בעצמן‪ ,‬ל פי שאי"ז תקיעה הנעשית ע"י בר חיובא‪ ,‬וצריכות לשמוע מפי איש דווקא‪ ,‬ועי'‬
‫הערה‪.]23‬‬

‫טלטול השופר בר"ה‬

‫איש‪ ,‬דליכא דררא דאיסורא בתקיעתו‪ ,‬דהא שרי ליה לגמרי משום הואיל ואפי' שלא לצורך‪ ,‬ואל תתקע להן אשה‪,‬‬
‫ואפי' היא לעצמה נמי לא תתקע‪ ,‬דהא למאן דלית לי' נשים סומכות רשות עבדה איסורא בתקיעתה‪ ,‬כיון דל"ל‬
‫בדידיה הואיל‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכדברי השאג"א כן כתב אף במור וקציעה להיעב"ץ (סי' תקפט)‪ ,‬ואף הוא אזיל לטעמי' דס"ל נמי דשרי לתקוע‬
‫בר"ה תקיעות נוספות אף שלא לצורך‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ולפום הכי ודאי עדיף טפי שיתקע להן איש בר חיובא‪ ,‬משתתקע אשה‬
‫דאית בה ודאי משום שבות‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫אכן יש לציין‪ ,‬דהיינו דווקא לדעת המו"ק והשאג"א דלעיל () להתיר לתקוע בר"ה אף שלא לצורך‪ ,‬אך לעיל ()‬
‫נתבאר בארוכה דלדעת רוב רבותינו הרו"א אסור לתקוע בר"ה אלא לצורך קיום המצוה‪ ,‬ואחר שכבר יצא ידי‬
‫חובתו שוב אסור לתקוע‪ ,‬ולפ"ז שוב י"ל דעדיף טפי שהנשים יתקעו בעצמן‪ ,‬דלא קיל איסור תקיעה בשופר ביום‬
‫זה באנשים יותר מבנשים‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫‪ 23‬כ"כ לחדש ב ס' יד המלך (להג"ר אליעזר לנדא נכדו של בעל הנוב"י‪ ,‬פ"ב מהל' שופר ה"ב)‪ ,‬דכיון דבעינן שתהא‬
‫התקיעה נעשית ע"י בר חיובא‪ ,‬הרי שנשים שמעיקה"ד אינן חייבות במצוה זו‪ ,‬ובודאי אינן יכולות להוציא את‬
‫האנשים בתקיעתן‪ ,‬הרי שאף הן עצמן אינן יוצאות יד"ח כלל בתקיעות אלו שתוקעות בעצמן‪ ,‬וצריכות לשמוע‬
‫התקיעות מפי איש דווקא שהוא בכלל החיוב; וז"ל‪ ,‬דהנה בכל המצוות אשר נאמר עליהם בגמ' דנשים אינן מוציאות‬
‫את האנשים אבל הן מברכות לעצמן‪ ,‬אין בעצם העשי' אשר הברכה קאי עליה שום מצוה כלל‪ ,‬ואין מניעת הברכה‬
‫בנשים מצד פטור של עצם העשי'‪ ,‬והא דמצי נן בכל מקום דהנשים אינן מוציאות את האנשים לא קאי רק על‬
‫הברכה‪ ,‬דבברכתה אינה יכולה להוציא את האיש ידי חובת ברכתו המוטל עליו‪ ,‬אבל בגוף העשי' אשר חיוב‬
‫הברכה עליה אין חילוק בין אשה לאיש‪ ,‬וכמו בברכהמ"ז אשר חיובה הוא אחר האכילה‪ ,‬דבגוף האכילה אין חילוק‬
‫בין איש לאש ה‪ ,‬ולא שייך בגוף העשי' להוציא את האיש‪ ,‬רק דאשה פטורה מברכה‪ ,‬לכן אינה יכולה להוציא‬
‫בברכתה את האיש‪ ,‬אבל היא בעצמה רשות בידה לברך לעצמה אם תרצה‪ ,‬דהא בגוף האכילה לא נשתנה אשה‬
‫מאיש‪ ,‬רק דאשה פטורה מן הברכה אשר על האכילה‪ ,‬על כן אם רוצה להחמיר על עצמה ולברך רשאית; משא"כ‬
‫בתקיעת שופר דהמצוה היא בעצם העשי'‪ ,‬ועל גוף העשי' נאמר דאינה מוציאה את האיש בתקיעתה‪ ,‬וכיון דמניעת‬
‫פטור האשה בזה הוא בגוף העשי' של התקיעה‪ ,‬הרי גוף קול תקיעת שופר של אשה אינו קול חיובא להוציא בו‬
‫ידי חובת איש‪ ,‬וכיון דהחסרון בזה בהא דאינה מוציאה את האיש הוא בגוף העשי'‪ ,‬הרי הוי הפסול זה בגוף הקול‪,‬‬
‫ובפסול זה שבגוף הקול אין חילוק בין להוציא אנשים בתקיעתה או לתקוע ולברך לעצמה‪ ,‬וממילא גם האשה‬
‫בעצמה אינה רשאית לברך רק על קול תקיעת חיוב גמור‪ ,‬וכל שאר קולות אשר אין האנשים יוצאין בו הוו כמו קול‬
‫קרן פרה או כל שאר ק ולות פסולין‪ ,‬וממילא כיון דהקול של תקיעת אשה פסול הוא לצאת בו ידי חיובת תקיעת‬
‫שופר‪ ,‬הרי ממילא כל ברכה אשר איש או אשה מברך עליה הוי ברכה לבטלה‪ ,‬עכ"ל; וע"ע בס' מקראי קודש‬
‫(להגרצ"פ פרנק‪ ,‬ר"ה סימן טז אות ג') מש"כ לפקפק בדברי היד המלך‪ ,‬ואכמ"ל‪.‬‬

‫‪70‬‬
‫יג‪ .‬אף בראש השנה‪ ,‬אסור להוציא השופר לרה"ר שלא לצורך‪ ;24‬ויש שהחמירו שאסור להוציא הלולב‬
‫לרה"ר ולטלטלו‪ ,‬עבור הנשים שיוכלו לתקוע בו ולצאת ידי חובתן‪ ,25‬לפי שמעיקה"ד אינן חייבות במצוה‬
‫זו‪ ,‬אך הסכמת רוה"פ להקל בזה‪.26‬‬

‫‪ 24‬לפי שלא הותרה הוצאה ביו"ט אלא לצורך‪ ,‬ואפי' צורך קצת‪ ,‬אבל כשאין בה צורך כלל אסור‪ ,‬וכמבו' להדי' בדברי‬
‫הרמ"א (תקיח‪,‬א); וכ"כ הפוסקים [מג"א (תקצו‪,‬ב)‪ ,‬א"ר (תקצו‪,‬א)‪ ,‬שועה"ר (תקצו‪,‬ב)‪ ,‬משנ"ב (תקצו‪,‬ד)‪ ,‬ושא"פ]‬
‫בפשיטות לנידו"ד‪ ,‬דאף ביו"ט דראש השנה‪ ,‬אסור להוציא השופר לרה"ר שלא לצורך כלל‪.‬‬
‫‪ 25‬כן מבו' להדי' בדברי ראב"ן (ר"ה כט‪ ,).‬וכן נראה מדברי התוס' (חולין פד‪ :‬ד"ה תקיעת) שאסור להוציא השופר‬
‫לרה"ר כדי לתקוע לנשים‪[ ,‬וע"ע בס' שלמי יוסף (סוכה סימן סה) שהאריך הר"ש רוטשילד בטוטו"ד להביא ראיות‬
‫רבות מדברי הראשונים והאחרונים‪ ,‬דרובם ככולם ס"ל דאין הנשים מקיימות מצוה כלל בעשיית מ"ע שהז"ג‪ ,‬ומה‬
‫שמברכות על קיום מצוות אלו היינו משום דעכ"פ ישנן לנשים בכלל קיום מצוות בעלמא‪ ,‬ומשו"ה התירו להם‬
‫חכמים איסור ברכה שאינה צריכה במצוות אלו אע"פ שאינן חייבות בהן‪ ,‬ודלא כדעת הראב"ד (בפי' לתורת כהנים‪,‬‬
‫רי ש פרשתא ב') דכל מ"ע שהז"ג הרי היא לאנשים כמצוה חיובית ולנשים כמצוה קיומית‪ ,‬ואכמ"ל עוד בזה]‪.‬‬
‫וכ"כ בשו"ת שאגת אריה (סימן קו)‪ ,‬שאסור להוציא הלולב לרה"ר בראש השנה כדי לתקוע לנשים‪ ,‬דהוי כהוצאה‬
‫שלא לצורך‪ ,‬וכן הסכים לדבריו בשו"ת כתב סופר (או"ח סימן סו ד"ה ויש לי); וז"ל השאג"א‪ ,‬מכ"מ יש לדון בזה‬
‫הרבה‪ ,‬אפי' לפי דבריו דאפילו מי שיצא כבר מותר לתקוע להן למאי דפסק כר' יוסי ור"ש דאמרי נשים סומכות‬
‫רשות‪ ,‬הא י"ל דעד כאן לא שרו להו אלא תקיעת שופר דאין בו איסור אלא מדרבנן משום שבות‪ ,‬וה"ה סמיכה‬
‫באקפת ידייהו דאין בו איסור מה"ת אלא מדרבנן משום דדמי לעבודה בקדשים‪ ,‬ומשום נחת רוח דנשים לר' יוסי‬
‫ור"ש לא גזרו רבנן‪ ,‬אבל להוציא השופר והלולב לרה"ר שלא לצורך אסור מה"ת‪ ,‬ואפי' לצורך מצוה לא שרי אלא‬
‫משום דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כו'‪ ,‬אבל היכא דהוי שלא לצורך כלל אסור מה"ת‬
‫ולוקין עליו‪ ,‬וא"כ משום נחת רוח דנשים א"א למישרי איסור דאורייתא‪ ,‬כיון דאינם חייבות בשופר ולולב לית לי'‬
‫בדידהו מתוך‪ ,‬דהא אין כאן משום מצוה כל עיקר‪ ,‬והו"ל הוצאה שלא לצורך לגמרי‪ ,‬ואסורה הוצאה זו מה"ת כו'‪,‬‬
‫וא"כ הוצאת לולב ושופר‪ ,‬לא מיבעי' דאסור לאחרים להוציא לצרכן‪ ,‬אלא אפי' אשה לצורך עצמה‪ ,‬כגון שאינה‬
‫יכולה לתקוע‪ ,‬וכגון שיש בידה איזה מן הד' מינים של לולב‪ ,‬ואחד מד' מינים צריכה להביא דרך רה"ר‪ ,‬כיון דאינה‬
‫חייבת בהן הו"ל הוצאה שלא לצורך לגמרי‪ ,‬ואסורה מה"ת דהא לית לה מתוך‪ ,‬וא"א להתיר איסור של תורה משום‬
‫נחת רוח דנשים‪ ,‬עכ"ל; [וע"ע בשאג"א לעיל מינה (סימן קד) שכ' עוד ע"פ סברא זו דגבי נשים לא אמרי' מתוך‪,‬‬
‫דאי נימא שמותר לתקוע בר"ה אף שלא לצורך‪ ,‬עדיף טפי שלא יתקעו הנשים בעצמן‪ ,‬אלא איש יתקע עבורן‬
‫להוציאן ידי חובתן‪ ,‬דכיון שמעיקה"ד אינן חייבות במצוה זו‪ ,‬הרי שלא התירו חכמים לגבייהו איסור תקיעה בשופר‬
‫ביו"ט‪ ,‬ורק לאנשים התירו חכמים מחמת המצוה‪ ,‬וכיון שהותרה לצורך המצוה הותרה אף שלא לצורך]‪.‬‬
‫‪ 26‬כן דעת ראבי"ה (הל' ראש השנה‪ ,‬סימן תקלד וסי' תקלט)‪ ,‬שמותר להוציא השופר לרה"ר כדי לתקוע לנשים‪,‬‬
‫וכן הביא הרא"ש (ר"ה פ"ד סימן ז')‪ ,‬וכן הטור (סי' תקפ ט) הביא שכ"ד ראבי"ה ושכן הסכים אביו הרא"ש‪ .‬וכן‬
‫הכרעת רוה"פ להתיר להוציא השופר לרה"ר כדי לתקוע לנשים‪ ,‬וכ"כ בשועה"ר (תקפט‪,‬ב)‪ ,‬ובשיורי ברכה‬
‫להחיד"א (תקפט‪,‬ד‪ ,‬ועוד לו בשו"ת יוסף אומץ סי' פב)‪ ,‬ובדעת תורה למהרש"ם (סי' תקיח)‪ ,‬ובכה"ח (תקפט‪,‬כח)‪,‬‬
‫ובס' בן אורי (וינה ת רכ"א‪ ,‬שבת לו‪ ,).‬ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סימן צד)‪ ,‬ועו"פ‪.‬‬

‫‪71‬‬
‫יד‪ .‬ומכ"מ לכו"ע אין השופר מוקצה כלל אפי' אחר שתקע בו ויצא ידי חובתו‪ ,‬לפי שראוי הוא לתקוע בו‬
‫לאחרים להוציאם ידי חובתם‪ ;27‬ונחלקו הפוסקים האם עכ"פ הוי מוקצה בליל ר"ה‪ ,‬ועי' הערה‪[ ;28‬אך‬
‫בר"ה שחל בשבת לכו"ע הוי מוקצה‪ ,‬ועי' הערה‪.]29‬‬

‫‪ 27‬כ"כ בשו"ת מהרש"ל (סימן מ')‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וכש"כ שהשופר שרי לטלטל אחר שתקעו בו‪ ,‬כי כמדומה בימי חורפי‬
‫ראיתי שנהגו בו איסור‪ ,‬ולא ידענא למה‪ ,‬שהרי כל היום הוא ראוי לתקוע בו‪ ,‬שהרי מחנכים בו התינוקות לתקוע‪,‬‬
‫עכ"ל; והובאו דבריו בכנסת הגדולה (סי' תקצו הגה"ט אות א') ובבאר היטב (תקצו‪,‬א)‪ ,‬וכ"כ המשנ"ב (תקצו‪,‬ג)‪,‬‬
‫וז"ל‪ ,‬ולענין טלטול לכו"ע שרי כל היום‪ ,‬דהא ראוי לתקוע בו להוציא אחרים שלא יצאו עדיין‪ ,‬עכ"ל; וכן הסכמת‬
‫שא"פ‪ ,‬וכמשנ"ת לעיל ()‪ ,‬ויעו"ש עוד שהבאנו מש"כ הט"ז (סי ' תקצו סוף סק"ב) בזה‪ ,‬ומש"כ האחרונים להעיר‬
‫על דבריו‪ ,‬ומשם תדרשנו לנידו"ד‪.‬‬
‫‪ 28‬כתבו הפוסקים לדון‪ ,‬לענין שופר בליל ראש השנה‪ ,‬וכן לענין לולב בליל יו"ט ראשון של חג‪ ,‬אי חשיבי כ'מוקצה'‬
‫שהרי עדיין אינם ראויים למצוה; ובס' יד המלך (פכ"ה מהל' שבת ה"י) כתב לגבי לולב‪ ,‬דהוי מוקצה בליל יו"ט‬
‫ראשון של חג‪ ,‬יעו"ש לשונו בתוה"ד‪ ,‬דבכל אופן אסור לטלטל אתרוג בלילה הראשונה של חג‪ ,‬דכיון דלילה לאו‬
‫זמן נטילה‪ ,‬ולא הותחל עדיין שעה הראויה לנטילת מצוו תו‪ ,‬הרי אין אז מקום לסברא זו דאין מוקצה לחצי שבת‪,‬‬
‫וממילא מרגע הראשונה של ליל הכנסת הרגל עד הנץ החמה [נדצ"ל עלוה"ש]‪ ,‬דעדיין לא הותחל זמן הראוי‬
‫לנטילת מצוה‪ ,‬אף לדעת הגמ' דידן אסור לטלטל ללולב וערבה משום מוקצה‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וע"ע שו"ת עמק הלכה‬
‫(להגר"ט גולדשטיין‪ ,‬ח"ג סימן כג) ושו"ת תשובות והנהגות (ח"ה סי' ריב אות ב') שהביאו דבריו; וכן מבו' בהגהות‬
‫חכמת שלמ ה (להגר"ש קלוגר‪ ,‬שלא‪,‬ו)‪ ,‬דלולב [וה"ה שופר] הוי מוקצה בליל יו"ט ראשון‪ ,‬יעו"ש‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬עי' שו"ת מחזה אברהם (או"ח סימן קמז) שצידד להתיר בזה‪ ,‬משום דקיי"ל (שו"ע תרנג‪,‬ב) דהזמנה למצוה‬
‫לאו מילתא היא אפי' היכא שעשה מעשה כגון שאגד הלולב‪ ,‬ולפ"ז הרי שבליל יו"ט שעדיין אינו מוקצה למצוותו‪,‬‬
‫ל"ה מוקצה ומותר לטלטלו‪ ,‬עכ"ד‪[ ,‬אך דבריו מוקשים‪ ,‬דאע"פ שאינו מוקצה למצוותו מכ"מ זה אינו ענין לנידו"ד‪,‬‬
‫דעכ"פ אף בליל יו"ט הרי הוא מקפיד עליו שלא להשתמש בו לתשמישים אחרים‪ ,‬ושוב אין עליו תורת כלי כלל והוי‬
‫מוקצה מחמת גופו]‪ .‬ועוד מצינו כן בדברי כמה אחרונים שכתבו להקל בזה שאין לדונם כמוקצה אף בליל יו"ט‪,‬‬
‫וכ"כ בשו"ת דבר משה (שלוניקי תק"י‪ ,‬דף כח ע"ד)‪ ,‬ובשו"ת דברי ישראל (וועלץ‪ ,‬או"ח סימן קצג)‪ ,‬ובס' מקראי‬
‫קודש (להגרצ"פ פרנק‪ ,‬סוכות ח"ב סימן א'‪ ,‬יעו"ש ד"ה ומסתברא‪ ,‬ושם הערה ‪ ,)1‬ובשו"ת מנחת שלמה (ח"א‬
‫סימן י'‪ ,‬בהערה)‪ ,‬ובס' שמירת שבת כהלכתה (הנדמ"ח‪ ,‬ח"א פרק כב הערה ס')‪ ,‬ובשו"ת שבט הקהתי (ח"א סימן‬
‫קצג)‪ ,‬ועוד‪ ,‬וכן הובא (ימי הרחמים פ"ח הערה פ') בשם הגר"ח קניבסקי להקל בזה‪.‬‬
‫‪ 29‬כ"כ הרמ"א (תקפח‪,‬ה)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר‪ ,‬הג"ה‪ ,‬ואסור לטלטלו אם לא‬
‫לצורך גופו ומקומו‪ ,‬עכ"ל; אכן‪ ,‬מש"כ הרמ"א שמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו‪ ,‬יעו"ש במשנ"ב (סקט"ו) שכ'‬
‫דהיינו כדי לשאוב בו מים וכיו"ב‪ ,‬ועפ"ז רבים מגדולי הפוסקים הורו להחמיר בזה בזמנינו‪ ,‬דכיון שאין הדרך‬
‫להשתמש בשופר לשימושים אחרים מלבד התקיעות‪ ,‬הרי שאין לדונו אלא כמוקצה מחמת חסרון כיס‪ ,‬או כדין כלי‬
‫שמלאכתו לאיסור שאין בו שימושי היתר [שנחלקו בו האחרונים האם מותר לטלטו לצורך גופו או מקומו]‪ ,‬ואכמ"ל‪.‬‬

‫‪72‬‬