‫יצחק מרדכי הכהן רובין‬

‫הר נוף ירושלים תובב"א‬

‫אדר תשפ"ד‬

‫צירוף המתפללים בלחש לחזרת הש"ץ קדיש קדושה וברכו‬

‫בענין צירוף מתפללים העומדים בתפילת לחש למנין עשרה לחזרת הש"ץ‪ ,‬מצינו מבוכה בדברי הפוסקים‪ ,‬הנידון‬
‫הוא האם רשאי השליח ציבור להתחיל בחזרת התפילה רק כאשר ישנם עשרה מתפללים שסיימו את תפילת‬
‫הלחש [ונמצא שיהיו תשעה שיענו אמן על ברכות הש"צ]‪ ,‬או שמא רשאים להתחיל כבר כאשר יש תשעה‬
‫מתפללים שסיימו ואחד עדיין מאריך בתפילתו [ונמצא שיהיו שמונה עונים לברכות הש"צ]‪ ,‬או שאפשר להקל‬
‫יותר‪ ,‬ולהתחיל בחזרת הש"צ אפילו אם יש רק שבעה אנשים שסיימו [ונמצא שיהיו ששה העונים לברכותיו]‪.‬‬
‫שורש הנידון הוא לפרנס את דברי השו"ע ונו"כ בסי' נ"ה ס"ו שפסק להלכה שאפשר לצרף למנין עשרה אדם‬
‫שנמצא באמצע תפילת לחש [והוסיף הרלב"ח שה"ה כאשר שלשה עדיין מתפללים]‪ ,‬עם דברי השו"ע בסי' קכ"ד‬
‫ס"ד שהביא שם את דינו של הרא"ש שאם אין תשעה המכוונים לברכות הש"צ קרוב להיות ברכותיו לבטלה‪.‬‬
‫ונאמרו בזה שיטות שונות בין הפוסקים‪ ,‬יש שהבינו שדברי השו"ע בסי' נ"ה שכתב שאפשר לצרף את המתפלל‬
‫בלחש נאמרו רק לענין קדיש קדושה וברכו‪ ,‬דבהם בעינן רק שיהיה מנין עשרה‪ ,‬והמתפלל בלחש נכלל בתוך‬
‫העשרה‪ ,‬כיון שעל כל בי עשרה שכינתא שריא‪ ,‬אמנם לענין חזרת הש"צ שבה צריכים בדוקא תשעה עונים לא‬
‫מהני לצרף את המתפלל‪ ,‬ויש שנקטו שדין זה נאמר אף לענין חזרת הש"צ‪ .‬ויתבארו הדברים בהרחבה לקמן‪.‬‬
‫ויתבארו הדינים גם לענין קדיש וברכו‪ ,‬האם אפשר לאמרם כאשר חלק מהמתפללים עסוקים עדיין בתפילת‬
‫לחש [ויש עכ"פ ששה שיכולים לענות]‪ ,‬או שהקלו לצרף רק כאשר אחד המתפללים עדיין בתפילת לחש [והיינו‬
‫דבעינן שיהיו עכ"פ שמונה עונים]‪.‬‬
‫ואף שדין זה שכיח טובא בכל הדורות ובכל המקומות‪ ,‬המעיין בשרשי הדין יראה שהוא בא בדברי הפוסקים‬
‫באופן סתום [אף בדברי המשנ"ב]‪ ,‬וכאמור ישנם דעות שונות בהבנת לשונות הפוסקים בדינים אלו והן נפק"מ‬
‫לדינא תמידין כסדרן‪ .‬ובפרט במקומות שהמנין מצומצם ביותר וישנם המאריכים מאד בתפילת לחש‪.‬‬

‫הש"צ בליל שבת‪ ,‬וקידוש בבית הכנסת בליל שבת [שנהגו בו בני‬ ‫בביאור דברי הרא"ש שקרובים ברכותיו של‬
‫אשכנז אף בזמננו שאין אורחים מצויים כלל]‪ ,‬והדלקת נרות חנוכה‬ ‫שליח ציבור להיות לבטלה‬
‫בבית הכנסת שנתקנה לאורחים שאין להם בית‪ ,‬ואף האידנא נשאר‬ ‫א‪ .‬כתב השו"ע סי' קכ"ד כששליח ציבור חוזר התפילה‪ ,‬הקהל יש‬
‫המנהג אף שבטל הטעם‪ .‬ובכל אלו מברכים ברכה ואף שאין שום‬ ‫להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן‪ ,‬ואם אין‬
‫אדם שיוצא בה ידי חובה‪ ,‬ולא חששו לומר דהוי ברכה לבטלה אם‬ ‫תשעה מכונים לברכותיו‪ ,‬קרוב להיות ברכותיו לבטלה‪ ,‬לכן כל אדם‬
‫אין בבית הכנסת מי שיוצא בה ידי חובה‪.‬‬ ‫יעשה עצמו כאלו אין תשעה זולתו ויכון לברכת החזן‪ .‬דין זה מקורו‬
‫בתשובת הרא"ש כלל ד' סי' י"ט המובאת בדברי הטור‪.‬‬
‫עוד יש לעיין‪ ,‬מהו לשון "קרוב להיות ברכותיו לבטלה"‪ ,‬דממנ"פ‬
‫אם בעינן בדוקא שתשעה מהציבור ישמעו את כל ברכות הש"צ‪,‬‬ ‫והנה יש לעיין בדין זה של ברכה לבטלה בחזרת הש"צ בזמננו‬
‫אזי הו"ל שברכותיו לבטלה ממש‪ ,‬ואם לא בעינן לעיכובא שישמעו‬ ‫שכולם בקיאים‪ ,‬שהזהיר הרא"ש מאד לכוין לברכת הש"ץ‪ ,‬ואם אין‬
‫א"כ אין ברכותיו לבטלה כלל‪.‬‬ ‫בציבור תשעה בני אדם המכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכותיו‬
‫לבטלה‪ ,‬דאין הכי נמי בזמן חז"ל היה צריך שאותם שאינם בקיאים‬
‫ב‪ .‬ועיין בדברי הדרישה שכתב דהב"י נקט לשון קרוב ולא ממש‪,‬‬ ‫יכוונו ליבם ואזנם לתפילת השליח ציבור מתחילה ועד סוף‬
‫מתרי טעמי‪[ :‬א]‪ .‬היות ונתבאר בסי' נ"ה דאם התחילו את התפילה‬ ‫(ובלא"ה אינם יוצאים בתפילתם)‪ ,‬אבל האידנא שכולם בקיאים גם‬
‫בעשרה אפילו יצאו מקצתן השליח ציבור גומרא‪ ,‬א"כ ה"נ התחילו‬ ‫אם אינם מכוונים מ"ש משאר תקנות שנשתמרו בידינו ואנו‬
‫מברכים עליהן אף שבטל טעמן‪ ,‬וכגון ברכת מעין שבע שחוזר‬

‫סי' קל"ז ס"ק ה' ביאר דיש לתפילה זו שם תפילה בציבור אף שהיא נשלמת‬ ‫א והנה בדין יצאו מקצתן דהתירו לש"צ להמשיך את תפילתו ואין ברכותיו‬
‫בפחות מעשרה‪.‬‬ ‫הנאמרות שלא בעשרה ברכות לבטלה‪ .‬עיין בשו"ת נובי"ק אה"ע סי' נ"ו שדן‬
‫להוכיח דהדין דבעינן עשרה לדבר שבקדושה‪ ,‬אינו לעיכובא‪ .‬אמנם החזו"א או"ח‬
‫ג‪ .‬ולכאורה היה נראה לומר בכוונת הרא"ש בדרך אחרת‪ ,‬ויש‬
‫להביא בתחילה את לשונו‪ ,‬ונראה לי שיש לגעור באותן המגביהים‬
‫קולן בי"ח ואומרים עם החזן תפלת י"ח וקדושה‪ .‬ואף לרבי יוחנן‬
‫דאמר [ברכות כ"א] ולואי שיתפלל אדם כל היום הני מילי ספק‬
‫התפלל ספק לא התפלל‪ .‬אבל היכא דהתפלל כבר אסור להתפלל‬
‫שנית‪ .‬והחזן מתפלל להוציא את מי שאינו בקי והקהל יש להם‬
‫לשתוק ולכוין לברכת החזן ולומר אמן‪ .‬וכשאינן תשעה בבית הכנסת‬
‫המכוונין לברכת שליח צבור קרוב הוא בעיני שברכת שליח צבור‬
‫לבטלה‪ ,‬כי נתקנו ברכות לשליח צבור לאמרם בעשרה‪ ,‬וכשאין‬
‫תשעה בבית הכנסת המכוונין לברכת שליח צבור נראה כברכה‬
‫לבטלה‪ ,‬לכך כל אדם יעשה עצמו כאלו אין תשעה זולתו ויכוין לברכת‬
‫החזן‪ .‬ולכן בימי אבותינו יחדו עשרה בטלנין להיות תדיר בבית הכנסת‬
‫ולכוין לשליח צבור מראש ועד סוף‪ ,‬והמזמרים עם החזן נראה כקלות‬
‫ראשה‪.‬‬
‫לבטלה‪ .‬נמצא לפ"ז שדברי הרא"ש איירו אף בגוונא שכבר‬
‫ונראה‪ ,‬דלא נתכוין הרא"ש מעולם לומר שברכות הש"צ הם‬
‫לבטלה ממש‪ ,‬דאדרבה הרא"ש דייק לכתוב קרוב הוא בעיני‬
‫שברכת הש"צ לבטלה‪ ,‬ובסמוך מיד הוסיף נראה כברכה לבטלה‪.‬‬
‫מקצתן" שיכול הש"צ להמשיך את התפילה הוא דוקא בנשארו‬
‫ד‪ .‬והנראה בכוונת דבריו הוא‪ ,‬דהיות ותקנת חזרת הש"צ להוציא‬
‫את מי שאינו בקי נתקנה בצורה של תפילה בציבורו [ולא בצורה‬
‫הרגילה של שומע כעונה ביחיד]‪ ,‬ובזמן שהיה הש"צ מוציא‬
‫בתפילתו את מי שאינו בקי היו צריכים להיות תשעה מכוונים‬
‫לעיכובאז‪ ,‬א"כ אף האידנא שכולם בקיאין‪ ,‬מ"מ צורת התקנה‬
‫נשארה במקומה‪ ,‬דהיינו בצורה של תפילת ציבורח‪ ,‬ולכן בעינן שיהיו‬
‫תשעה מכוונים דבלאו הכי חזרת הש"צ "נראה כברכה לבטלה"‪,‬‬
‫כלשון הרא"ש הנ"ל‪.‬‬
‫והיינו דגם הרא"ש מודה שאינו ברכה לבטלה ממש‪ ,‬אלא שבאופן‬
‫זה שאין תשעה מכוונים כביכול בטלה כל עיקר צורת התקנהט‪.‬‬
‫ה מבואר בדברי הרא"ש להדיא שדבריו קאי לא רק על אנשים שמשוחחים‬
‫ומתבטלים בשעת חזרת הש"צ‪ ,‬אלא גם על מי שמתפלל עם הש"צ ואומר עמו‬
‫את התפילה מילה במילה‪.‬‬
‫ו ובטעם החילוק בין יחיד שאינו מוציא את מי שאינו בקי לבין ש"צ בתפילת‬
‫ציבור‪ ,‬ביארו הראשונים בשלהי ראש השנה דשאני תפילה שצריך אדם להתפלל‬
‫בעצמו ולא מהני שחברו יוציאו‪ ,‬וכדכתב הריטב"א יחיד שלא בירך אין חברו‬
‫מברך לו שכל אחד יש לו לשון [לשנן] בפיו‪ ,‬אבל בציבור חשיב צירוף כאילו הוא‬
‫מוציא בפיו‪.‬‬
‫ז בטעם הא דבעינן תשעה מכוונים בחזרת הש"צ ולא אמרינן דסגי שיהיו‬
‫עשרה אנשים במקום אחד‪ ,‬עיין בדברי הראשונים בסוף מסכת ר"ה די"ל דכל‬
‫החידוש שנאמר בחזרת הש"צ לאמרו בעשרה‪ ,‬אינו מדין דבר שבקדושה‪ ,‬אלא‬
‫חידוש בדיני תפילה‪ ,‬והיינו שאף שבכל ברכת המצוות יכול אדם להוציא חברו‬
‫מדין ערבות‪ ,‬שאני תפילה שעל כל אחד לשנן בפיו‪ ,‬ולכן לא מהני להוציא את‬
‫שאינו בקי על ידי שומע כעונה ביחיד‪ ,‬אבל כאשר הדבר נעשה בציבור חשיב‬
‫צירוף הציבור כאילו הוא מוציא בפיו‪ .‬והיינו שיש מעלה מיוחדת כאשר התפילה‬
‫נאמרת בציבור שאז כביכול נחשב שכולם התפללו‪ .‬ולפ"ז מובן טפי אמאי בזמן‬
‫חז"ל בעינן שיהיו תשעה שמכוונים בחזרת הש"צ‪ ,‬דלא"ה אין שום משמעות‬
‫ומעלה לזה שהוא תפילת ציבור להוציא בה את מי שאינו בקי‪.‬‬
‫ח עיין בשו"ת אג"מ הנ"ל או"ח ח"ד סי' י"ט‪ ,‬שביאר היטב ענין זה‪.‬‬
‫ט הגע עצמך‪ ,‬לענין מנהג הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת‪ ,‬אם לא היה נר בבית‬
‫הכנסת בשעת התפילה‪ ,‬והציבור התפזרו לביתם‪ ,‬האם מהני כעת שהש"צ יקיים‬
‫בכל זאת את מנהג הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת‪ ,‬או שיעשה קידוש בליל שבת‬
‫את חזרת הש"צ בעשרה‪ ,‬ויכול הש"צ לסיים את תפילתוב‪[ .‬ב]‪.‬‬
‫טעם נוסף‪ ,‬היות ונתבאר בדברי הבית יוסף בסי' נ"ה‪ ,‬דאפילו קצת‬
‫ישנים או מספרים שמועות אפילו הכי הש"צ מתפלל וגומר‬
‫תפילתו‪ ,‬א"כ חזינן שדין זה אינו לעיכובא‪.‬‬
‫ויל"ע בדברי הדרישה‪[ :‬א]‪ .‬במה שכתב שדברי הרא"ש איירי‬
‫שהתחילו את חזרת הש"צ כאשר היו תשעה מכוונים‪ ,‬הדברים צ"ע‬
‫דלכאורה ריהטת דברי הב"י דנקט בדעת הרא"ש שדבריו איירו גם‬
‫באופן שהמתפללים אינם מכוונים מתחילת ברכות הש"צ‪ ,‬עיין‬
‫בדבריו שהבין שהרא"ש גער באותם שהתחילו לומר את התפילה‬
‫בקול עם הש"צ מיד עם תחילת חזרתו‪ ,‬ואמרו עם הש"צ את כל‬
‫התפילה מילה במילה‪ ,‬וכתב הרא"ש על זה דאינם נוהגים כשורה‪,‬‬
‫חדא דאין לאדם שכבר התפלל לחזור על התפילה פעם נוספת‪,‬‬
‫ועוד שלא מכוונים לברכת הש"צ ובאופן זה קרובים ברכותיו להיות‬
‫מתחילת חזרת הש"צ לא היו עשרה שומעיםג‪[ .‬ב]‪ .‬לפי הבנת‬
‫הדרישה‪ ,‬צריך לומר שכל דברי הרא"ש והטוש"ע הם בגוונא שיש‬
‫לכה"פ ששה אנשים שכן מכוונים לתפילת הש"צ‪ ,‬שהרי דין "יצאו‬
‫רובן [כמבואר בשו"ע סי' נ"ה ס"ב]‪ ,‬ולא מצינו בדברי הרא"ש‬
‫והבאים אחריו שיזכירו שיש חילוק בין אם ישנם ששה אנשים‬
‫המכוונים לתפילת הש"צ לבין אם ישנם פחות מכןד‪[ .‬ג]‪ .‬ועוד‬
‫דלשון "קרוב" אין מקורה בדברי הב"י דהיא נמצאת כבר בדברי‬
‫הרא"ש והטור‪ ,‬וע"כ דיש ליישב את לשון הרא"ש [ולא את לשון‬
‫הב"י]‪ ,‬וכיון שדברי הפוסקים הנוקטים שקצתם ישנים או מספרים‬
‫שמועות לא אזלי בשיטת הרא"ש‪ ,‬דבשו"ת מהרי"ל בסי' ק"נ הביא‬
‫שצירוף המשיחים בשעת התפילה הוא ראיה שאין אנו פוסקים‬
‫כדברי הרא"ש הנ"ל‪ ,‬א"כ אין בדברי הדרישה הנ"ל ישוב לדברי‬
‫הרא"ש‪.‬‬
‫ב [עיין בספר פתחי תשובה [או"ח] סי' קכ"ד ס"ד שכתב בהיפך‪ ,‬דצ"ל דדברי‬
‫הטוש"ע דקרוב להיות ברכות הש"צ לבטלה‪ ,‬איירו דוקא שאין מכוונים מתחילת‬
‫התפילה‪ ,‬אבל אם בהתחלת חזרת הש"צ מכוונים אף שבאמצע אינם מכוונים לא‬
‫גרע מיצאו מקצתן דגומרין ולא הוי ברכה לבטלה‪ ,‬וכתב שבזה נדחה קצת מ"ש‬
‫המג"א ע"ז בסי' נ"ה ס"ק ח' בשם מהרי"ל ע"ש]‪ .‬ובשו"ת אג"מ אור"ח ח"ד סי'‬
‫י"ט דייק מדברי הדרישה הנ"ל‪ ,‬דדברי הרא"ש דקרובים ברכותיו להיות לבטלה‬
‫איירו בגוונא שהתחילו בעשרה‪ ,‬אבל אם מתחילה לא היו עשרה מכוונים אזי‬
‫ברכותיו הם לבטלה ממש‪.‬‬
‫ג עיין בדברי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [המובאים בספר הליכות שלמה ומקורם‬
‫בספר שיח הלכה] שכל דברי הרא"ש והפוסקים איירו דוקא כאשר המתפללים‬
‫כיוונו בברכת אבות‪ ,‬אלא שבשאר הברכות לא כיוונו‪ ,‬דאז י"ל דקרובים ברכות‬
‫הש"צ להיות לבטלה‪ ,‬היות וגם המתפלל בלחש אם כיון בברכת אבות ולא כיוון‬
‫בשאר הברכות יצא יד"ח‪ ,‬אבל בגוונא שלא כיוונו גם באבות‪ ,‬י"ל דודאי ברכות‬
‫הש"צ לבטלה‪.‬‬
‫ולכאורה יל"ע בדברים אלו דריהטת דברי הרא"ש והב"י דאף אם מתחילת‬
‫חזרת הש"צ לא כיוונו לברכות הש"צ‪ ,‬מ"מ אין ברכותיו לבטלה ממש‪ ,‬ורק‬
‫קרובות לבטלה‪ ,‬וצ"ע [גם אין רמז בדברי הפוסקים לחלוקה זו]‪.‬‬
‫ד עוד יל"ע האם דברי הירושלמי שאם התחילו בעשרה מסיימים אף שלא‬
‫בעשרה‪ ,‬נאמרו אם ידעינן מתחילה שהעשרה לא ישארו‪ ,‬והאם ניתן לעשות כן‬
‫בקביעות להתחיל להתפלל בעשרה כאשר התוכנית של המיעוט לעזוב ולא‬
‫להמתין עד שייסמו את הענין [ועיין שו"ת שבט הלוי ח"י סי' י"ז שכתב שבשעת‬
‫צורך ודחק אפשר לעשות כן אף לכתחילה]‪.‬‬
‫ח‪ .‬והב"י הביא שרבו מהר"י בי רב נקט שישן מצטרף למנין‬ ‫ה‪ .‬עוד חזינן בדברי הרא"ש שגער גם באותם שהיו בבית הכנסת‬
‫עשרה‪ ,‬וסיים הב"י שאף שהמהרי"ל הסתפק אם ישן מצטרף‪ ,‬כדאי‬ ‫ולא שחו שיחת חולין אלא שהיו מזמרים עם הש"צ את התפילה‬
‫הוא מהר"י בי רב שסבר שהישן מצטרף‪.‬‬ ‫מתחילה ועד סופה‪ ,‬והיינו שתקנת חזרת הש"צ היתה שהש"צ‬
‫יתפלל והציבור ישמעו ממנו את הברכות ולא יעסקו אף בדברי‬
‫השו"ע בסי' נ"ה ס"ו מעתיק להלכה את דינו של המהר"ם לגבי‬ ‫תפילהי‪.‬‬
‫צירוף המתפלל תפילת לחש וכן את דינו של מהר"י בי רב לגבי‬
‫צירוף ישן למנין עשרה‪.‬‬ ‫ו‪ .‬ונמצא לכאורה לפי הנ"ל‪ ,‬דאם ישנם בציבור אנשים שעסוקים‬
‫בתפילתם‪ ,‬ואין תשעה מכוונים מבלעדיהם‪ ,‬לדעת הרא"ש אין‬
‫האם דברי השו"ע והפוסקים בענין צירוף‬ ‫להתחיל חזרת הש"צ‪ ,‬דסו"ס בפועל אין תשעה שיכוונו לברכות‬
‫המתפלל בלחש נאמרים גם לענין חזרת הש"צ‬ ‫הש"צ‪ .‬ובציור זה א"א לומר גם את ביאורו של הדרישה הנ"ל‪ ,‬שהרי‬
‫ט‪ .‬אלא שלא נתבאר להדיא בדברי השו"ע והפוסקים שדנו‬ ‫כבר מתחילת חזרת הש"צ לא היו תשעה שמכוונים לתפילתו‪.‬‬
‫בדבריו‪ ,‬האם איירו הן לגבי קדיש קדושה וברכו והן לגבי חזרת‬
‫הש"צ‪ ,‬או רק לגבי קדיש קדושה וברכו קדושה‪ .‬גם דברי המשנ"ב‬ ‫בדברי המהרי"ל בענין צירוף למנין עשרה‬
‫בדין זה לכאורה סתומים‪ .‬אמנם מאחר שהב"י הביא את דברי‬ ‫ז‪ .‬עיין שו"ת מהרי"ל סי' ק"נ שדן אודות צירוף אדם ישן למנין‬
‫המהרי"ל הנ"ל‪ ,‬והמהרי"ל איירי להדיא גם לענין חזרת הש"צ‪ ,‬י"ל‬ ‫עשרה‪ ,‬וכתב וז"ל קצת נראה דאכל ביה עשרה דישראל שכינה‬
‫בסתמא דגם השו"ע [שפסק לקולא את ספיקו של המהרי"ל לגבי‬ ‫שריא‪ ,‬ואפילו תנוק בעריסה לפירוש ר"ת וכן כתב מהר"ם‬
‫ישן] איירי גם לענין חזרת הש"צ‪.‬‬ ‫דהמתפלל מצטרף‪ .‬ונהי דכתב הרא"ש דצריך עשרה דצייתי‪ ,‬מ"מ‬
‫חזינן דנהוג עלמא לצרף אף על גב שמסיחין שיחת חולין ולא צייתי‪,‬‬
‫ונפק"מ בכל זה למה שהובא בפוסקים עיין במשנ"ב סי' נ"ה ס"ק‬ ‫ומ"מ לבי מגמגם דשמא כל הראוי לבילה וכו'‪.‬‬
‫ל"ב [בשם הרלב"ח הא"ר והדה"ח] שאפשר לצרף למנין עשרה גם‬
‫את המתפללים תפילת לחש‪ ,‬ובלבד שיהיו ששה בני אדם שלא‬ ‫ובשו"ת המהרי"ל החדשות סי' י"ב דן אודות מנין מצומצם של‬
‫מתפללים‪ ,‬האם דבריהם נאמרו להלכה גם לענין חזרת הש"צ‪ ,‬או‬ ‫עשרה שקדם אחד והתחיל להתפלל ביחידות האם אפשר לצרפו‬
‫רק לענין קדיש וברכו וקדושה‪.‬‬ ‫למנין לענין אמירת קדיש וקדושה‪ ,‬וכתב וז"ל כשיש רק עשרה‬
‫בבית הכנסת וקדם אחד והתפלל ועדיין לא סיים תפילתו‪ ,‬כתב‬
‫י‪ .‬והנה בשו"ת רלב"ח סי' ט"ו הביא בתו"ד את דברי הגמי"י‬ ‫מהר"ם בתשובה ומייתי לה בהגה"ה במיימוני פ"ח דרשאין לומר‪,‬‬
‫הלכות תפילה פ"ח אות ט' וז"ל וחידוש גדול הודיענו בעל ההגהה‬ ‫דצירופו כל דבר שבקדושה אף על פי [שאינו] יכול לענות‪ ,‬דאכל בי‬
‫שאם אחד מהעשרה הוא מתפלל יכולין לומר קדיש עמו‪ ,‬שהרי‬ ‫עשרה שכינה שריא [ע"ש]יא‪.‬‬
‫נקרא תוך בני ישראל‪ ,‬ואולי לדעתו ז"ל ה"ה בג' או בד' ונשאר הרוב‬
‫שהם מכוונים‪ ,‬אבל בעוד שאין אפילו הרוב שמכוונים לקדיש‬ ‫וחזינן דהמהרי"ל דן אודות צירוף אנשים למנין עשרה לחזרת‬
‫ולברכו שאומר השליח ציבור אין לנו עכ"ל‪.‬‬ ‫הש"צ‪ ,‬והביא את דברי הרא"ש אמנם לא חשש להם לדינא‪,‬‬
‫מריהטת דבריו של הרלב"ח משמע דאיירי לענין צירוף עשרה‬ ‫וראייתו ממנהג העולם שמצרפין למנין את המסיחין בשעת חזרת‬
‫לקדיש‪ ,‬ולא לעניין חזרת הש"צ‪ ,‬דדבריו הם כהמשך לדברי‬ ‫הש"ץ [חזינן שלדינא לא חוששים לדעת הרא"ש]‪.‬‬
‫המהר"ם שהתיר לצרף אחד שמתפלל לקדיש‪ ,‬והרלב"ח מחדש‬
‫שאפילו יותר מאחד‪.‬‬ ‫והיינו דעיקר הנידון של המהרי"ל הוא האם אדם ישן [או העומד‬
‫יא‪ .‬אמנם מדברי הט"ז בס"ק ד' משמע שנידון השו"ע הוא גם‬ ‫בתפילה] שאינם יכולים לענות נחשבים בכלל "בי עשרה"‪ ,‬ועד כמה‬
‫לענין חזרת הש"צ‪ ,‬דהט"ז שם שקיל וטרי בדברי האגור [שהם דברי‬ ‫שנקטינן שהם בכלל עשרה‪ ,‬לא איכפת לן שאינם יכולים לענות‬
‫המהרי"ל]‪ ,‬שכתב דמנהג העולם לא לחוש לדברי הרא"ש‪ ,‬וסיים‬ ‫לברכותיו של הש"צ‪.‬‬
‫הט"ז שמאחר שהשו"ע בסי' קכ"ד ס"ד הביא את דברי הרא"ש‬
‫שכתב שאם אין עשרה דצייתי קרוב שברכותיו לבטלה‪ ,‬כל שכן‬

‫י עיין בדברי המשנ"ב סי' קכ"ד ס"ק מ"א לענין אמירת מודים ע"י הש"צ‪,‬‬
‫שצריכה להיאמר בקול רם כיון שתפילתו נתקנה להוציא את מי שאינו בקי‪,‬‬
‫דצריך לאומרה עכ"פ בקול שיוכלו לשמוע עשרה בני אדם העומדים סביבו‪.‬‬
‫יא ז"ל מהר"ם ד"פ סי' תקכ"ט‪ ,‬וששאלת על עשרה מצומצמין בבית הכנסת‬
‫ואחד מהם מתפלל ביחיד אם יכולין הט' הנותרים להוריד לפני התיבה אחד מהם‬
‫לומר קדיש וברכו וכל דבר שבקדושה כל זמן שלא סיים תפלתו דכיון דאינו יכול‬
‫לענות עמהן לא קרינן ביה כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה ונמצא שאין‬
‫כאן אלא ט' וכו'‪.‬‬
‫הש"צ למה שהיה נהוג בזמן עיקר התקנה‪ ,‬והטעם כדי שלא יראה שמברך‬
‫לאח ר שכל הציבור יצא מבית הכנסת‪ .‬פשוט לכאורה שאין לעשות כן‪ ,‬שהרי‬
‫כשציבור לא נמצא שוב אין טעם לדבר‪ ,‬וזאת גם כאשר כל עיקר התקנה היא רק‬
‫זכר לתקנה המקורית‪ ,‬ואם יעשה כן מסתבר שברכותיו יהיו לבטלה ממש‪ ,‬ונראה‬
‫דכעין זה ס"ל לרא"ש שכיון שחזרת הש"צ נתקנה בצורה של תפילה בציבור לכן‬
‫גם האידנא כאשר אין בבית הכנסת את מי להוציא יד"ח‪ ,‬צריכה התקנה להישאר‬
‫בצורתה‪ ,‬ואף שעדיין ישנם עשרה אנשים בבית הכנסת והוי דומיא שחזרת הש"ץ‬
‫שהיתה בזמן התקנה [ואין זה כמדליק נר חנוכה או מקדש לאחר שעזבו הקהל‬
‫את בית הכנסת]‪ ,‬מ"מ ס"ל להרא"ש שיש להשתדל ביותר לדמות את חזרת‬
‫לבטלה‪.‬‬
‫מבואר מדבריו שנקט דדברי השו"ע איירו גם לענין חזרת הש"צ‬
‫[שהרי בדיעבד היקל את דינו של השו"ע לצרף אחד שמתפלל]‪,‬‬
‫אלא שלכתחילה חשש החיי אדם לדברי הרא"ש‪ ,‬ולכן כתב‬
‫להקפיד להמתין עד שיסיים היחיד המתפלל בלחש‪ ,‬ורק בדיעבד‬
‫כשאי אפשר‪ ,‬סמך על השו"ע לצרף את המתפלל בלחשיב‪ .‬וגם‬
‫לענין קדיש [שאין בו חשש ברכה לבטלה] החמיר הח"א כלל ל'‬
‫סעיף ב' כדעת המג"א שאפשר לצרף רק אחד שמתפלל‪.‬‬
‫טז ‪ .‬ועיין בספר דרך החיים דיני קדיש וקדושה בעשרה‪ ,‬שעוסק‬
‫בכל הדינים שהנוגעים לצירוף עשרה‪ ,‬שכתב בס"ז דאם התחילו‬
‫מקצתן להתפלל שמו"ע לבדם ואינם יכולים לענות עמהם‬
‫מצטרפים עמהם לעשרה‪ ,‬ובלבד שישארו רובם שאינם מתפללין‬
‫שמו"ע ויכולים לענות עמהם‪ .‬וציין שמקור דינו הוא בדברי הא"ר‬
‫החולק על המג"א‪ ,‬ומשמע כנ"ל שאיירי גם לענין חזרת הש"צ‬
‫[דהוכחנו לעיל שהמג"א איירי אף לענין חזרת הש"צ]‪.‬‬
‫ובהמשך הביא המג"א מדברי המהרי"ל הנ"ל‪ ,‬שלא נהגו העולם‬
‫יז‪[ .‬עוד יש להוסיף דהדינים המובאים בסימן נ"ה עוסקים הן‬
‫לענין צירוף לקדיש וברכו ולקדושה‪ ,‬והן לענין חזרת הש"צ‪ ,‬גם‬
‫המשנ"ב בס"ק ה' הדגיש שהנידון של עשרה הוא גם לענין חזרת‬
‫הש"צ‪ .‬ועוד דאמירת קדושה באופן הרגיל היא תוך כדי חזרת‬
‫הש"צ (אם לא שנאמר דאיירי באוקימתא שהש"צ מתפלל תפילה‬
‫קצרה‪ ,‬שאין בה חזרת הש"צ וממילא אין בה חשש ברכה לבטלה)]‪.‬‬
‫המהרי"ל שמצרפים גם את מי שמשוחח‪ ,‬והיינו דהוקשה למג"א‬
‫בדברי ההמשנ"ב בדינים אלו‬
‫יח‪ .‬והנה לענין מעשה המשנ"ב בס"ק ל"ב הביא בתחילה את דברי‬
‫הא"ר ודה"ח שנקטו לדינא כדברי הרלב"ח שגם שלשה שעדיין‬
‫מתפללים מצטרפים לששה שכבר סיימו [ודלא כהמג"א שהחמיר‬
‫שרק אחד שמתפלל מצטרף לעשרה]‪ ,‬וכתב דיש מחמירין שאין‬
‫מצרפין אלא אחד [וציין לחיי אדם]‪ .‬ובבה"ל ד"ה או שהוא ישן‪ ,‬דן‬
‫לגבי צירוף ישן והביא את דעות הפוסקים בזה וצידד כדעת‬
‫המחמירים‪ ,‬וכתב בסו"ד שאפשר שבמקום שהש"צ אומר רק‬
‫קדיש וקדושה בקול רם והשאר בלחש‪ ,‬דאז אין חשש ברכה‬
‫לבטלה‪ ,‬אפשר להקל לצרף את הישן‪ .‬ומשמע להדיא דלענין הנידון‬
‫של צירוף המתפללים בלחש לא חשש הבה"ל להא שאין הם עונים‬
‫לברכת הש"צ‪.‬‬
‫והוסיף במוסגר דכל זה לענין קדיש וברכו או אפילו קדושה אם‬
‫העולה מתוך דברי המשנ"ב שנקט לעיקר כדעת הסוברים‬
‫שאפשר לצרף גם כמה מתפללים ולא רק אחד [ובלבד שיהיו רוב‬
‫שעונים]‪ ,‬ומשמע שדעתו בזה שהדבר מותר הן לחזרת הש"צ והן‬
‫לקדיש וברכו‪ ,‬והביא דיש מחמירים שרק אחד המתפלל מצטרף‬
‫[ומשמע שחומרא זו היא בין לחזרת הש"צ ובין לקדיש]‪.‬‬
‫יט‪ .‬ובסי' קכ"ד ס"ק י"ט על דברי השו"ע שהביא את הרא"ש שיש‬
‫ליזהר שיהיו ט' מכוונים דאי לאו הכי קרוב שיהיו ברכותיו לבטלה‪,‬‬
‫כתב המשנ"ב שהעולם נוהגין לצרף למנין ולהתפלל חזרת הש"צ‬
‫אפילו מי שיודעין בו שמשיח ואינו שומע חזרת הש"צ כראוי‪ ,‬וסיים‬
‫שבכגון זה טוב להתנהג כמו שכתב בספר שולחן שלמה שיתנה‬
‫כשהוא ישן אין להקל לכתחילה‪ ,‬מוכח דהט"ז נקט שדברי השו"ע‬
‫איירי גם לענין חזרת הש"צ‪.‬‬
‫יב‪ .‬ועיין פמ"ג במ"ז ס"ק ד' שהביא את קושיית הט"ז מדברי‬
‫הרא"ש‪ ,‬וכתב דאפשר שדברי השו"ע איירי בגוונא שמתפללין‬
‫קדיש וקדושה בקול רם והמשך תפילת י"ח מתפללין בלחש‪ ,‬ולא‬
‫בחוזר התפילה‪ ,‬דאז אין חשש ברכה לבטלה‪ .‬ומשמע מדבריו‬
‫שריהטת הדברים מורה בפשטות שדברי השו"ע איירי גם לענין‬
‫חזרת הש"צ‪ ,‬אלא שאכתי קשה מדברי הרא"ש‪ ,‬ולזה כתב בדרך‬
‫אפשר ליישב את דברי השו"ע‪.‬‬
‫יג‪ .‬והמג"א סי' נ"ה ס"ק ח' הביא את דברי הרלב"ח ודחה אותם‬
‫וסיים שכיון שמקור דינו של הגמי"י הוא מצירוף קטן‪ ,‬די לנו ללמוד‬
‫משם לצרף רק אחד שמתפלל ולא יותר מכך‪.‬‬
‫לחוש לדעת הרא"ש אלא מצרפים למנין גם מי שמשיח ואינו‬
‫שומע‪.‬‬
‫והנה גם ריהטת דברי המג"א מורה דהנידון בסעיף זה דהמתפלל‬
‫תפילת לחש וכן הישן מצטרפים לעשרה‪ ,‬הוא לא רק לגבי קדיש‬
‫וברכו אלא אף לחזרת הש"צ‪ ,‬דבסוף דבריו הביא המג"א מדברי‬
‫איך פסק השו"ע שהמתפלל והישן מצטרפים למנין‪ ,‬והרי לדעת‬
‫הרא"ש בעינן ט' המכוונים‪ ,‬וכשאחד מתפלל או ישן ישנם רק ח'‬
‫עונים‪ ,‬ולזה הביא מדברי מהרי"ל שנקט דחזינן ממנהג העולם שלא‬
‫חוששים לדברי הרא"ש‪ .‬ואי נימא שסבר המג"א דדברי השו"ע קאי‬
‫רק על קדיש קדושה וברכו‪ ,‬יקשה אמאי הביא את דברי המהרי"ל‪,‬‬
‫ודו"ק‪.‬‬
‫יד‪ .‬ומאידך גיסא הגר"ז בסי' נ"ה ס"ז כתב וז"ל דאם התחיל אחד‬
‫מהעשרה להתפלל בלחש לבדו ואינו יכול לענות עמהם אעפ"כ‬
‫מצטרף עמהם‪ ,‬וה"ה לב' או ג' או ד' כל שנשאר הרוב שעונין אמן‪,‬‬
‫דאין עניית המיעוט מעכבת שאין אמירת דבר שבקדושה בעשרה‬
‫תלוי בענייתן‪ ,‬רק שיהו שם שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל וכו'‪,‬‬
‫הש"צ לא התפלל עדיין בלחש לעצמו‪ ,‬אבל כשהש"צ חוזר התפילה‬
‫פעם ב' צריך ליזהר שיהיו ט' שומעין ועונין אמן אחריו שלא יהיו‬
‫ברכותיו לבטלה כמ"ש סי' קכ"ד‪.‬‬
‫טו‪ .‬גם בדברי החיי אדם כלל כ"ט ס"א מצינו שהחמיר מאד בדין‬
‫זה ונקט בדברי הרא"ש שאם אין ט' מכוונים הוי ברכת הש"צ‬
‫לבטלה ממש [אלא שכאמור הדברים צ"ע דהרא"ש והשו"ע נקטו‬
‫לשון "קרוב" להיות לבטלה] ולכן לכתחילה יש להקפיד שיהיו ט'‬
‫המכוונים לחזרת הש"צ‪ ,‬ולענין דיעבד היקל כדעת המג"א לצרף‬
‫אחד ולא יותר‪.‬‬

‫הש"ץ‪ .‬ויש אומרים שמחויבים לעמוד בשעת חזרת הש"ץ‪ .‬ואם יש רק ט'‬ ‫יב וז"ל הח"א שאפשר הש"ץ חוזר התפלה‪ ,‬וצריכין הכל לשמוע ולענות אמן על‬
‫השומעים ואחד מהם ישן‪ ,‬יש ליזהר להקיצו כדי שישמע‪ .‬והוא הדין כשמתפלל‪,‬‬ ‫כל ברכה וברכה‪ .‬ואם אין ט' שומעים ועונין‪ ,‬הרי כל הברכות שמברך הם לבטלה‬
‫ימתין עד שיסיים‪ .‬ובדיעבד אם אי אפשר‪ ,‬מצטרף‪ ,‬ודוקא א' (סי' נ"ה)‪.‬‬ ‫ועונשו גדול מאוד‪ ,‬ולכן צריך כל אדם לשתוק‪ ,‬ואפילו ללמוד אסור בשעת חזרת‬
‫[ג]‪ .‬מבואר בשו"ע שכשיש אחד שעדיין מתפלל תפילת‬ ‫הש"צ בינו לבין עצמו בחזרת התפילה שא"ל יענו תשעה אמן אחריו‬
‫לחש‪ ,‬אפשר לצרפו למנין‪ ,‬והרבה פוסקים נוקטים דה"ה‬ ‫ויכוונו לברכותיו שיהא התפילה בתורת נדבה‪.‬‬
‫כאשר יש כמה שעדיין מתפללים [ובלבד שיהיו ששה עונים]‪.‬‬ ‫וקצ"ע אמאי בסי' נ"ה הנ"ל כשפסק המשנ"ב שאפשר להתחיל‬
‫חזרת הש"צ כשאין תשעה שומעים‪ ,‬לא הזכיר את עצתו של‬
‫[ד]‪ .‬נחלקו הפוסקים האם דינו של השו"ע הנ"ל ושל‬ ‫השולחן שלמה הנ"ל‪.‬‬
‫הפוסקים המקילים כאשר ישנם ששה עונים‪ ,‬נאמר לענין‬
‫קדיש קדושה וברכו או שגם לענין חזרת הש"צ‪ ,‬וריהטת דברי‬
‫משום טירחא דציבורא לא ממתינים שיהיו עשרה‬
‫הט"ז והמג"א הא"ר פמ"ג הח"א דה"ח והמשנ"ב‪ ,‬דקאי אף‬
‫שסיימו את התפילה‬
‫כ‪ .‬והנה מדברי השו"ע סי' נ"ה ס"ו והפוסקים דלעיל [הן שנקטו‬
‫לענין חזרת הש"צ‪ ,‬והגר"ז נוקט דלא נאמרו דינים אלו לענין‬ ‫שדברי השו"ע קאי על קדיש קדושה וברכו‪ ,‬והן הנוקטים דקאי אף‬
‫חזרת הש"צ דבעינן ט' שעונים דאל"ה הוי ברכה לבטלה‪.‬‬ ‫לענין חזרת הש"צ]‪ ,‬מבואר להדיא שלא עלה על דעתם כלל לומר‬
‫שימתינו עד שאותו מתפלל יסיים את תפילתו ויהיה מנין מרווחיג‪,‬‬
‫[ה]‪ .‬נחלקו הפוסקים לדינא האם צירוף המתפלל תפילת‬ ‫ואף שהלכה פסוקה היא בסעיף ז' שכאשר אחד מתפלל לבדו נכון‬
‫לחש נאמרת רק בצירוף של אחד‪ ,‬או גם כאשר ישנם שלשה‬ ‫שאחרים ימתינו מלומר קדיש עד שיגמור הוא כדי שיזכה גם הוא‬
‫מתפללים שעדיין לא סיימו את תפילתם‪ ,‬שדעת הרלב"ח א"ר‬ ‫[ואף שיש מנין מלבדו]‪ ,‬נראה דבסתמא לא רצו להטריח על הציבור‬
‫דה"ח והגר"ז שגם שלשה מצטרפים‪ ,‬ואילו דעת המג"א‬ ‫להמתין כיון שהדבר מעכב את הרבים‪ ,‬ואף שההמתנה אינה ארוכה‬
‫והח"א שרק אחד מצטרף‪ ,‬ולדינא הביא המשנ"ב לעיקר את‬ ‫תמיד‪ ,‬מ"מ סדר הנהגת הציבור הוא שלא מטריחים את הציבור‬
‫דעות המקילים לצרף גם שלשה‪ ,‬ושיש המחמירים לצרף רק‬ ‫בהמתנה ליחידים המאריכים בתפילתם‪ ,‬אלא שבמקום שאין‬
‫אחד‪ .‬ובמקומות של בני תורה נהגו לכתחילה שיהיו עשרה‬ ‫הציבור ממהרים נאמרה ההלכה שנכון להמתין גם כאשר יש מנין‬
‫שסיימו את תפילתם [כדי שיהיו תשעה עונים]‪ ,‬ובמקום צורך‬ ‫מלבדו‪.‬‬
‫מקילים גם כאשר רק תשעה שסיימו את תפילתם [והיינו‬ ‫והנה האידנא ברובן ככולן של בתי הכנסת שמתפללים בהם בני‬
‫שיהיו שמונה עונים]‪ ,‬והיינו לחוש לדעת המג"א והחיי אדם‬ ‫התורה לא נהגו להמתין למאריכים [היינו דלא כמבואר בשו"ע‬
‫סעיף ז']‪ ,‬ומיד כאשר יש מנין שסיימו להתפלל מתחילים את חזרת‬
‫שאין להקל יותר מאשר צירוף של אדם אחד כמבואר בשו"ע‪.‬‬
‫הש"צ‪ ,‬גם לענין קדיש לכתחילה ממתינים שיהיו עשרה שסיימו‪,‬‬
‫כדי שיהיו תשעה עונים ובשעת צורך אומרים קדיש גם כאשר ישנם‬
‫[ו]‪ .‬במקום שהוא שעת הדחק וכגון שהמנין מצומצם מאד‪,‬‬ ‫ט' שסיימו [כדי שיהיו ח' עונים]‪ ,‬והיינו שחוששים לכתחילה לדברי‬
‫ואם ימתינו למאריכים עלול להתבטל המנין‪ ,‬נראה שאפשר‬ ‫החיי אדם הנ"ל‪.‬‬
‫להתחיל בחזרת הש"צ אף כאשר שלשה עדיין מתפללים‬
‫[והיינו שיש ששה עונים]‪.‬‬ ‫כא‪ .‬העולה מכל הנ"ל‪:‬‬
‫גם במקום שהציבור בכללותו לא מורגל בתפילה‬ ‫[א]‪ .‬כתב הרא"ש והעתיקו השו"ע בסי' קכ"ד ס"ד‪ ,‬שיש‬
‫שמתמשכת זמן ארוך‪ ,‬יש לכל רב במקומו לשקול את הדבר‬ ‫להיזהר שיהיו ט' שמכוונים לברכות הש"צ דאי לאו הכי‬
‫על פי מה שנתבאר לעיל‪.‬‬ ‫קרובים ברכותיו להיות לבטלה‪ .‬ולכן לכתחילה יש להמתין‬
‫בחזרת הש"צ שיהיו תשעה עונים‪.‬‬
‫[ז]‪ .‬וכל שכן כאשר הדבר נוגע לאמירת קדיש‪ ,‬דקיל טפי‬
‫[דאינו נודע לחשש ברכה לבטלה של הש"צ]טז‪ ,‬ולכן נראה‬ ‫[ב]‪ .‬מבואר בדברי המהרי"ל שהעולם לא חששו לדברי‬
‫דבמקום הצורך כאשר ישנם מתפללים שמאריכים [ונפק"מ‬ ‫הרא"ש ומצרפים למנין גם את אותם המשוחחים בתפילה‬
‫גם למוצאי תענית]‪ ,‬אזי גם כאשר יש רק ששה עונים יכולים‬ ‫[עיין משנ"ב סי' קכ"ד ס"ק י"ט‪ ,‬שכתב שבאופן זה טוב‬
‫לומר קדיש‪ ,‬כדעת רוב האחרונים וכדעה הראשונה המובאת‬ ‫להתנהג כמו שכתב בספר שולחן שלמה שיתנה הש"צ בינו‬
‫במשנ"ב ס"ק ל"ב‪ ,‬וכך הורה למעשה הגרי"ש אלישיב זצ"ליז‪.‬‬ ‫לבין עצמו שאם לא יהיו תשעה עונים שיכוונו לברכותיו‬
‫שתהיה התפילה ההיא בתורת נדבהיד‪ ,‬וראה בהערהטו]‪.‬‬

‫טו בספר הליכות שלמה [תפילה] פ"ט הערה ‪ 13‬הביאו שפעם נשאל הגרשז"א‬
‫זצ"ל אם הוא נוהג כן‪ ,‬וענה שבצעירותו נהג כך אך בזקנותו פסק‪ ,‬באמרו מה‬
‫שיקרה לכלל ישראל שאינם זהירים להתנות כן יקרה לי‪.‬‬
‫טז דלענין קדיש נקטו הרלב"ח הא"ר ודה"ח‪ ,‬גם הגר"ז החולק לענין חזרת הש"צ‬
‫כתב להדיא שלענין קדיש אפשר לאמרו כאשר יש ששה עונים‪.‬‬
‫יז כן הורה לשואלים‪ ,‬וכן במניינו כאשר היו מהמתפללים שהאריכו‪ ,‬התחילו‬
‫ע"פ הוראתו באמירת קדיש גם כאשר היו רק ששה עונים‪.‬‬
‫יג מלבד החיי אדם הנ"ל שחשש מאד לדעת הרא"ש וכתב להקפיד שיש‬
‫להמתין לכתחילה שכל העשרה יסיימו את תפליתן כדי שיהיו ט' עונין‪.‬‬
‫יד וקצ"ע שבסי' נ"ה ס"ק ל"ב שהובא דינו של הרלב"ח א"ר ודה"ח שאפשר‬
‫להתחיל חזרת הש"צ כאשר יש רק ששה עונים‪ ,‬לא הביא המש"ב את עצתו של‬
‫בעל ספר שולחן שלמה הנ"ל‪ ,‬אף שגם שם לא יהיו ט' שמכוונים ועונים‪.‬‬