‫‪154‬‬

‫כיב ר הזכוכית‬
‫כל זכויות ההצגה ש נוודות‬
‫לתיאטרון הקאמרי‪.‬‬
‫‪39‬םי ויליאמם‬

‫תום‬ ‫הנפשות הפועלות‬

‫כן‪ ,‬יש לי להטים בכיסי‪ ,‬כל מיני דברים יש לי‬ ‫אמאנדה וינגפילד (האם)‬
‫בשרוולי‪ ...‬אבל הריני היפוכו של קוסם־בימות‪ .‬הלה‬
‫אשה קטנה‪ ,‬בעלת חיוניות רבה אך •נבונה‪ ,‬דבקה‬
‫נותן לכם הזיה הנראית כמו אמת‪ .‬אני נותן לכם‬ ‫בזמנים שעברו ובמקום שאיננו‪.‬‬
‫אמת במסוה נעים של הזיה‪.‬‬
‫ראשית כל‪ ,‬הריני מסובב את הזמן אחורנית‪.‬‬ ‫לורה וינגפילד (בתה)‬
‫אני מחזיר אותו לאותה תקופה מוזרה‪ ,‬שנות השלושים‪,‬‬ ‫מחלת ילדות הניחה אותה בעלת־מום‪ ,‬רגלה‬
‫כשהמעמד הבינוני העצום של אמריקה למד בבית־‬ ‫האחת קצרה מעט מחברתה‪ ,‬ונתונה באדק‪ .‬כתוצאה‬
‫ספר לעיורים‪ .‬עיניו בגדו בו‪ ,‬או שהוא בגד בעיניו‪.‬‬ ‫מזה פרישותה של לורה הולכת ורבה עד שהיא כמעין‬
‫ובעל־כרחו הצמיד אצבעותיו לכתב הסנוורים‪ ,‬כתב‬ ‫כלי מתיר אוסף הזכוכית שלה‪.‬‬
‫אש‪ ,‬של חברה מתפוררת‪.‬‬
‫תום וינגפילד (בנה)‬
‫בספרד היתה מהפכה‪ .‬כאן היתה רק מהומה ומבוכה‪.‬‬
‫בספרד היתד‪ ,‬גארניקה! כאן היו סכסיכי עבודה‪.‬‬ ‫הוא המספר את המחזה‪ .‬משורר העובד במחסן‪.‬‬
‫אין הוא קשה־לב מטבעו‪ ,‬אך מוכרח הוא לפעול‬
‫לפעמים סכסוכי דמים‪ ...‬בערים שאננות בדרך כלל‪,‬‬
‫בלי רחמים כדי להמלט ממוקש‪.‬‬
‫כשיקאגו‪ ,‬קליולנד‪ ,‬סנט לואי‪...‬‬
‫זהו הרקע הסוציאלי של המחזה‪.‬‬ ‫ג׳ים או־קונור (האורח הצעיר)‬
‫בחור צעיר‪ ,‬פשוט‪ ,‬נחמד‪.‬‬
‫(מוסיקה)‬
‫המחזה הוא זכרין‪.‬‬ ‫המקום‬
‫בהיותו מחזה זכרון הוא מואר באור עמום‪ ,‬הוא‬ ‫סימטה בס״ט לואים‬
‫סנטימנטאלי‪ ,‬הוא לא ריאליסטי‪.‬‬
‫חלק ‪ .1‬התכונה לאורח הצעיר‪.‬‬
‫בזכרון כל דבר‪ ,‬נדמה‪ ,‬בא בלוית נגינה‪ .‬מכאן‬ ‫חלק ‪ : 2‬האורח בא לביקור‪.‬‬
‫הכנור שבאגף‪.‬‬ ‫הזמן‪ :‬הווה ועבר‪.‬‬
‫אני הוא המספר במחזה‪ ,‬וגם נפש פועלת‪.‬‬
‫יתר הנפשות הן אמי‪ ,‬אמאנדה‪ ,‬אחותי לורה‪ ,‬ואחד‬ ‫תמונה א׳‬
‫אורח צעיר‪ ,‬הבא אלינו בתמונות האחרונות‪.‬‬
‫דירת וינגפילד היא בירכתי הבנין‪ ,‬הוא אחד‬
‫הוא הנפש הריאליסטית ביותר שבמחזה‪ ,‬בהיותו‬ ‫הגיבובים העצומים‪ ,‬מעשה כוורת‪ ,‬של תאי מגורים‪,‬‬
‫ציר שלוח מעולם של מציאות אשר אנחנו נותקנו‬ ‫‪•-‬הפורחים ביבלות במרכזים עירוניים צפופים של תח ­‬
‫ממנו משום־מה‪.‬‬ ‫תית המעמד הבינוני‪ ,‬אופיניים לנטיתו של פלג זה‪,‬‬
‫אך הואיל ויש לי חולשה של משורר לסמלים‪,‬‬ ‫הגדול ביותר‪ ,‬וד‪,‬משועבד לאמתו של דבר‪ ,‬בתוך‬
‫החברה האמריקנית להמלט מפני הדיפרנציאציה‬
‫אני עושה גם אותו כמין סמל; הוא הוא אותו משהו‬
‫ולהתקיים ולפעול במקשה אחת ממוזגת של אב־‬
‫שמאחר תמיד לבוא ותמיד מצפים לו‪ ,‬משהו שבשבילו‬ ‫טומטון‪.‬‬
‫אנו חיים‪.‬‬
‫הדירה היא למול פני סימטה‪ ,‬והכניסה אליה‬
‫יש נפש חמישית במחזה שאינה מופיעה אלא‬ ‫היא מתוך פתח־חירום‪ ,‬מין בנין ששמו יש בו מן‬
‫באותה תמונה‪ ,‬גדולה משיעור הגוף‪ ,‬שמעל המדף‪.‬‬ ‫האמת הפיוטית שבאקראי‪ ,‬משום שבכל הבתים‬
‫זהו אבינו אשד עזב אותנו לפני ימים רבים‪.‬‬ ‫העצומים האלו בוערים תמיד מוקדי היאוש לאט‬
‫הוא היה טלפוניסט שעסק בשיחות־למרחק ונתאהב‬ ‫ובלי רחמים‪ .‬פתח־החירום כלול בתפאורה — לאמור‪,‬‬
‫המסב והמדרגות היורדות ממנו‪.‬‬
‫במרחק; הוא התפטר ממשרתו בחברת הטלפון ופרח‬
‫ויצא כחץ מקשת מן העיר‪...‬‬ ‫תום נכנם‪ ,‬לובש בגדי מלח של אנית־סוחר‪,‬‬
‫מהסימטה‪ ,‬משמאל הבימה‪ ,‬ומשתרך ועובד‬
‫אות־החיים האחרון ממנו היה גלויה מצוירת‬
‫את חזית הבימה אל פתח־החירום‪ .‬שם הוא‬
‫ממאזאטלן שבמכסיקו‪ ,‬על חוף האוקינום השקט ובה‬ ‫עומד ומצית סיגריה‪ .‬הוא פונה בדברים'אל‬
‫שתי מלים — ״הלו — גוד ביי' — בלי כתובת‪.‬‬ ‫הקהל‪.‬‬
‫‪155‬‬
‫אמאנדה‬
‫אתה מעשן יותר מדי‪.‬‬
‫(ל ו ר ה קמה)‬
‫לורה‬
‫אביא את הפודינג‪.‬‬
‫(הוא שוהה ליד הוילאות‪ ,‬הסיגריה בפיו‪ ,‬במשך‬
‫הדברים הבאים)‬
‫אמאנדה‬
‫(קמה)‬
‫לא‪ ,‬בתי‪ ,‬לא‪ ,‬בתי — הפעם תהיי את הגברת ואני‬
‫השחורה‪.‬‬
‫לורה‬
‫הלא כבר קמתי‪.‬‬
‫ל ו רה‬
‫שובי למקומך‪ ,‬בתי — רוצה אני כי תהיי רעננה‬
‫ויפה — בשביל האורחים הצעירים‪.‬‬
‫לורה‬
‫אינני מחכה לשום אורחים צעירים‪.‬‬
‫לורה‬
‫(עוברת למטבח בפזיזות)‬
‫יש שהם באים בשעה שאין מחכים להם כלל!‬
‫זוכרת אני שבת אחת אחרי הצהרים בבליו מאונטן —‬
‫(נכנסת למטבח)‬
‫תום‬
‫אני יודע מה יבוא עכשיו !‬
‫ל ו רה‬
‫כן‪ ,‬אבל תן לה לספר‪.‬‬
‫תום‬
‫עוד הפעם ‪1‬‬
‫ל ו רה‬
‫נפשה יוצאת לספר‪.‬‬
‫(אמאנדה חוזרת ובידיה קערת פרפרת)‬
‫אמאנדה‬
‫שבת אחת אחר הצהרים בבליו מאונטן — באו אל‬
‫אמכם — שבעה־עשר! — אורחים צעירים! כן‪,‬‬
‫לפעמים לא היו הכסאוה בבית מספיקים‪ .‬היינו צרי ­‬
‫כים לשלוח את הכושי להביא כסאות מתקפלים מבית־‬
‫הועד‪.‬‬
‫ת ו ם (שוהה ליד הוילאות)‬
‫ואיד היית משעשעת את המחזרים שלך?‬
‫אמ אנדה‬
‫אני ידעתי את אמנות השיחה‪.‬‬
‫תום‬
‫חיי שידעת לדבר‪.‬‬
‫א מאג דה‬
‫הנערות ידעו איך לדבר בימים ההם‪ .‬על זאת‬
‫אוכל להעיד‪.‬‬
‫ביבר הזכוכית‬
‫יתפרשו‬ ‫המוזזת‬ ‫יתר דברי‬ ‫שכל‬ ‫אני‬ ‫סבור‬
‫מאליהם‪...‬‬
‫(קולה של אמאנדה נשמע מבעד לוילאות)‬
‫(הוא הוצת את הוילאות ונכנס למעלה־הבימה)‬
‫(אמאנדה ולוד ה יושבות אל שולחן שא־‬
‫גפיו מתקפלים‪ .‬האכילה מרומזת בתנועות‬
‫בלי אוכל וכלים‪ .‬א מ א נ ד ה פונה אל הקהל‪.‬‬
‫(תום ולורה יושבים בפרופיל)‪ .‬הפנים הוארו רכות‬
‫ובעד האסון הדק אנו רואים את אמנדה ולורה‬
‫יושבות אל השולחן במעלה־הבימה‪.‬‬
‫' אמאנדה‬
‫(קוראת)‬ ‫׳‬
‫תום ?‬
‫תום‬
‫כן‪ ,‬אמא‪.‬‬
‫א מאנדה‬
‫לא נוכל לביד עד שתבוא לשולחן!‬
‫תום‬
‫אני בא‪ ,‬אמא‪.‬‬
‫(הוא קד קמעה ופורש‪ ,‬וחוזר ומופיע כעבור‬
‫רגעים מספר במקומו ליד השולחן)‬
‫אמאנדה‬
‫(אל בנה)‬
‫יקירי‪ ,‬אל נא ת ד ח ף באצבעותיך‪ .‬אם‬
‫מוכרח אתה לדחוף‪ ,‬העזר בקרום הלחם ובבקשה‬
‫ממך‪ ,‬לעס — לעם! בעלי־החיים יש להם מהלקות‬
‫בקיבתם המאפשרות להם לעכל את מזונם קודם‬
‫בליעה‪ .‬אכול מזונך בנחת‪ ,‬בני‪ ,‬והנאתך תהיה שלמה‪.‬‬
‫ארוחה מבושלת כהלכה יש בה כל מיני טעמים‬
‫מובחרים שאין אתה יכול לטעום אלא אם תשהה‬
‫אותם בפה‪ .‬לעס‪ ,‬איפוא‪ ,‬את מזונך והרשה־נא‬
‫לבלוטות הרוק שלך לעשות את תפקידן!‬
‫(ת ו ם מניח במתינות את מזלגו המדומה והודף‬
‫את כסאו מהשולחן)‪.‬‬
‫תום‬
‫עוד לא נהניתי אפילו מכזית בארוחה זו בשל‬
‫ההוראות הבלתי פוסקות מפיך‪ :‬כיצד ובמה אוכלים‪.‬‬
‫בגללך אני חוטף ובולע את ארוחותי — בגלל תשר‬
‫מת־לבך האורבת לכל פירור שאני שם בפי‪ .‬גועל־‬
‫נפש — התיאבון שלי מתקלקל — כל הדיון הזה ב —‬
‫הפרשת בעלי־חיים — בלוטות הרוק — העלאת־גרה■‬
‫אמאנדה‬
‫(בקלות)‬
‫בעל מזג לוהט ככוכב אופרה!‬
‫(הוא קם ועובר לתחתית הבימה)‬
‫לא קיבלת רשות לעזוב את השולחן‪.‬‬
‫תום‬
‫אני לוקח סיגריה‪.‬‬
 ‫מולד‬ ‫‪156‬‬

‫אם א נ דה‬ ‫תום‬

‫פיציו הצעיר הלך צפונה ועשה עושר — יצאו לו‬ ‫באמת ?‬
‫מוניטין כאחד הזאבים של וול סטריט! נגיעת מידאם‬ ‫אמאנדה‬
‫היתה לו‪ ,‬הכל הפך זהב תחת ידיו‪.‬‬ ‫הן ידעו לשעשע את האברכים שבאו לראות אותן‪.‬‬
‫ואני יכולתי להיות הגברת ראנקן ג׳י פיציו‪ .‬שים‬ ‫לא די היה לנערה להיות בעלת פנים יפים או גיזרה‬
‫לב! אבל — אני בחרתי באביך!‬ ‫ענוגה — אף על פי שלא הייתי מקופחת בשתי הבחי­‬
‫לורה‬ ‫נות‪ .‬נערה היונה צריכה גם לשכל מהיר ומענה־לשון‪.‬‬
‫(קמה)‬ ‫תום‬
‫אמא‪ ,‬הניחי לי לפנות'את השולחן‪.‬‬ ‫על מה היתה שיחתכם?‬
‫אמאנדה ׳‬
‫אמאנדה‬
‫לא‪ .‬יקירתי‪ ,‬לכי לך לחדר הקדמי והציצי במכונת־‬
‫דברים העומדים ברומו של עולם! לעולם לא היה‬
‫הכתיבה שלך‪ .‬או התאמני מעט בסטנוגרפיה שלך‪.‬‬
‫בה בשיחה שום דבר גס או נקלה או המוני‪.‬‬
‫השארי רעננה ויפה! — ועוד מעט ותגיע שעתם של‬
‫(היא מכוונת דבריה לתום כאילו ישב בכסא‬
‫האורחים הצעירים לבוא‪.‬‬ ‫הפנוי ליד השולחן אעפ״י שהוא שוהה ליד‬
‫(הולכת בנדנוד‪ ,‬מעשה נערה‪ ,‬למטבח הקטן)‬ ‫הוילאות‪ .‬הוא משחק תמונה זו כאילו הספר‬
‫את‪ ,‬נקבל היום אחר‬ ‫כמה אורחים‪ ,‬חושבת‬ ‫בידו)‪.‬‬
‫הצהרים ?‬ ‫האורחים שלי היו בני־טובים—כולם! ביניהם היו‬
‫(תום זורק את העתון וקם בגניחה)‬ ‫מחשובי הנוטעים והפרדסנים הצעירים בדלתה של‬
‫לורה‬ ‫המיסיסיפי — נוטעים ובני נוטעים!‬
‫(לבדה בחדר האוכל)‬ ‫(תום מרמז למוסיקה ומזמין סילון אור על‬
‫חושבת אני כי לא יבוא איש‪ ,‬אמא‪.‬‬ ‫א מ א נ ד ה)‬
‫(עיניה נישאות‪ ,‬פניה לוהטים‪ ,‬קולה נעשה דשן‬
‫אמאנדה‬
‫ואלגי)‪.‬‬
‫(מופיעה שוב‪ ,‬בפזיזות)‬
‫מה ? לא יבוא איש — אף לא אהד ז את מתלוצצת‬ ‫זוכרת אני את צ׳מפ לובלין שנעשה אחר כך‬
‫בודאי!‬ ‫סגן הנשיא של «בנק נוטעי הדלתה"‪.‬‬
‫(ל ו ר ה עונה כהד בעצבנות לצחוקה‪ .‬היא •‬ ‫והדלי סטיואנסן שטבע במון לייק והניח לאלמ ­‬
‫חומקת כנמלטת בעד הוילאות הפתוחים לח־‬ ‫נתו מאה וחמישים אלף באגרות־חוב של הממשלה‪.‬‬
‫צאין ומכנסת אותם מעדנות מאחוריה‪ .‬סילון‬ ‫והאחים קוטרר‪ ,‬וסלי ובייטס‪ .‬בייטם היה אחד‬
‫אור בהיר מאד מוטל על פניה על רקע הרבידה‬
‫מבחורי־החמד הפרטיים שלי! פעם אחת נפלה מריבה‬
‫הדהד‪ ,‬של הוילאות)‪.‬‬
‫בינו לבין אותו נער פרוע מבית וינרייט‪ .‬הדבר‬
‫אף לא אורח צעיר אחד? לא יתכן! סימן‬
‫נגמר ביריות באולם הקסינו של מון לייק‪ .‬בייטס נודה‬
‫שהית שטפון‪ ,‬או התחוללה סופה!‬
‫בבטנו‪ .‬מת באמבולנס בדרך לממפיס‪ .‬אלמנתו גם היא‬
‫לורה‬
‫לא ידעה מחסור‪ ,‬ירשה שמונת אלפים או עשרת‬
‫לא שטפון‪ ,‬ולא סופה‪ ,‬אמא‪ .‬פשוט אין אני‬
‫אלפים אקר אדמה‪ ,‬זה הכל‪ .‬היא נישאה לו בשעת‬
‫מקובלת על הבריות כמוך בימים ההם בבליו מאונטן‪...‬‬
‫חולשתו — מימיו לא אהב אותה — תמונתי היתה עמו‬
‫(תום גונח שוב‪ .‬לורה מעיפה עליו מבט‬
‫בחיוך רפה‪ ,‬מתנצל‪ .‬קולה נעצר קמעה)‬ ‫בלילה שמת!‬
‫אמא חוששת שאהיה בתולה זקנה‪.‬‬ ‫ואותו בחור שכל נערה בדלתה ביקשה לצוד‬
‫(התמונה מועמת לצלילי ‪,,‬ביבר הזכוכית")‬ ‫ברשתה! זה הבחור יפה־התואר והמזהיר מבית פיציו‬
‫בנפת גדין!‬
‫תמונה ב׳‬ ‫תום‬
‫ל ו ר ה ישובה בכסא שן ענוג ליד שולחן הפרסה‬
‫כמה הניח לאלמנתו ו‬
‫הקטן‪,‬‬
‫היא לבושה שמלת בוקר מאריג רך סגול בקי ­‬ ‫אמאנ דה‬
‫מונו — שערה קשור ממצחה בסרט לאהור‪.‬‬ ‫הוא לא נשא אשה מעולם ! אל רחום‪ ,‬אתה מדבר‬
‫היא רוחצת וממרקת את אוסף הזכוכית שלה‪.‬‬ ‫כאילו כל מעריצי מלפנים שבקו חיים לכל חי!‬
‫א מ א נ ד ה מופיעה על מדרגות פתח־החירום‪ .‬לקול‬
‫צעדיה‪ ,‬עוצרת ל ו ר ה נשימתה‪ ,‬מטילה קערת כלי־החן‬ ‫תום‬
‫הצדה ימתישבת ישיבה נוקשה בפני תרשים מכונת־‬ ‫האין הוא הראשון מאלה שהזכרת אשר נשאר‬
‫הכתיבה כאחוזה בחבלי־קסם‪.‬‬ ‫בחיים ז‬
‫‪157‬‬ ‫ביבר הזכוכית‬

‫את הממחטה עוד הפעם‪ .‬היא טופחת בה טפי ­‬ ‫ל ‪1‬רה‬

‫חות קלות וענוגות)‬ ‫שלום‪ ,‬אמא‪ ,‬אני״ עושה —‬
‫אמא‪ ,‬האם — קרה משהו?‬ ‫(עושה תנועה עצבנית כלפי התרשים של הקיר‪.‬‬
‫אמא נדה‬ ‫אמאנדה נשענת אל הדלת הסגורה ותו ­‬
‫לה עיניה בל ורה במבט של יסורים)‪.‬‬
‫עוד רגע ויונח לי‪ ,‬אני פשוט המומה —‬
‫אמאנדה‬
‫ל ו רה‬
‫אהיזת־עינים ? אחיזת־עינים ן‬
‫אמא‪ ,‬מתי תאמרי לי סוף־סוף מה קרה?‬
‫(היא מסירה לאט את מגבעתה וכפפותיה‪ ,‬כש ­‬
‫אמאנדה‬ ‫עיניה נעוצות בה במבט של מתיסרת להנאתה‪.‬‬
‫כידוע לך‪ ,‬היו צריכים להכניס אותי היום אחרי‬ ‫היא מניחה למגבעת ולכפפות לנפול — כמ ­‬
‫הצהרים לכהונתי החדשה באגודת "בנות המהפכה‬ ‫שחקת תפקיד)‪.‬‬
‫האמריקנית"‪ ...‬בדרך סרתי לרגע לבית־הספר למסחר‬ ‫לורה‬
‫רוביקאם להודיע שהצטננת ולשמוע איך את מתקדמת‪.‬‬ ‫(באי־ודאות)‬
‫לנרה‬ ‫איך היתה אסיפת "בנות המהפכה האמריקנית" ן‬
‫אוה‪...‬‬ ‫(א מ א נ ד ה פותחת ארנקה לאט ומוציאה‬
‫ממחטה מעודנת לבנה‪ .‬היא מנערת אותה‬
‫אמאנדה‬
‫ענוגות ומגישה אותה ענוגות אל שפתיה‬
‫הלכתי אל המדריכה לכתיבת־מכונה והצגתי את‬ ‫ונחיריה)‬
‫עצמי כאמך‪ .‬היא לא ידעה מי את‪ .‬וינגפילד‪ ,‬אמרה‪,‬‬ ‫האם לא הלכת לאסיפת די־אי־אר‪ ,‬אמאן‬
‫אין לנו תלמידה ששמה וינגפילד ברשימת בית־הספר‪.‬‬
‫אמאנדה‬
‫מובטח לה שהיא טועה‪ ,‬אמרתי לה‪ ,‬והוספתי‬
‫(חרש‪ ,‬קולה לא נשמע כמעט)‬
‫שביקרת בבית־הספר מראשית־ינואר‪.‬‬
‫לא‪ — .‬לא‪( .‬ביתר תוקף) לא היה לי הכוח‬
‫"שמא"‪ ,‬אמרה‪" ,‬מתכוונת את לאותה נערה קטנה‬
‫ללכת לאסיפת די־אי־אר‪ .‬באמונה‪ ,‬לא היה לי העוז!‬
‫ובישנית מאד־מאד שחדלה לבוא לכיתה אחרי ביקור‬
‫חפצתי למצוא לי חור ולהסתתר בו לעולם!‬
‫של ימים אחדים בלבד"?‬ ‫(היא עוברת לאטה אל הקיר ומסירה את‬
‫"לא"‪ ,‬אמרתי‪" ,‬לורה‪ ,‬בתי‪ ,‬הלכה לבית־הספר‬ ‫תרשים מכונת־הכתיבה‪ .‬היא מחזיקה אותו‪.‬‬
‫במשך ששת השבועות האחרונים יום־יום!"‬ ‫רגע נוכח פניה‪ ,‬כשעיניה תלויות בו‬
‫"במחילה מכבודך"‪ ,‬אמרה‪ .‬הוציאה את פנקס בית־‬ ‫במתיקות ובעצב — ואחר נושכת שפתיה‬
‫וקורעת אותו לשנים)‪.‬‬
‫הספר ושם היה שמך‪ ,‬מודפס ברור ומפורש‪ ,‬עם כל‬
‫ל ורה‬
‫התאריכים שהחסרת — עד שהחליטו כי הפסקת את‬
‫(חדש)‬
‫לימודיך‪.‬‬
‫מדוע עשית זאת‪ ,‬אמאן‬
‫ועדיין אני בשלי‪" .‬לא‪ ,‬ודאי שנפלה כאן טעות!‬
‫בודאי איזה בלבול ברשימות"‪.‬‬ ‫אמאנדה‬
‫והיא אמרה‪ ,‬״לא — עכשיו אני זוכרת אותה‬ ‫מדוע ‪.‬ז מדוע ן בת כמה את‪ ,‬לורה?‬
‫יפה‪ .‬ידיה רעדו בשעת מעשה כל כך שלא יכלה‬ ‫לורה‬
‫להקיש באותיות הנכונות במכונת־הכתיבה! בבחינה‬ ‫אמא‪ ,‬את יודעת בת כמה אני‪.‬‬
‫הראשונה של מהירות‪ ,‬התמוטטה לגמרי — הרגישה‬ ‫אמאנדה‬
‫בחילה וכמעט שהיה צורך לשאת אותה על־כפים‬ ‫חשבתי שאת בוגרת! כנראה טעיתי‪.‬‬
‫(היא עוברת בניחותא אל הספה וצונחת עליה‬
‫לחדר האמבטי! אחרי אותו בוקר לא הופיעה אפילו‬
‫כשעיניה תלויות ב ל ורה)‪.‬‬
‫פעם אחת‪ .‬צלצלנו אל הבית‪ ,‬אך לא קבלנו תשובת‬
‫לורה‬
‫אף פעם״ — זה היה‪ ,‬כנראה‪ ,‬בשעה שעברתי אצל —‬
‫אל נא תלטשי עלי עיניך ככה‪ ,‬אמא‪.‬‬
‫פיימוז אח באר‪ ,‬כשאני מציגה לראוה את אלה ה —‬ ‫(א מ א נ ד ה עוצמת עיניה ומשפילה ראשה‪.‬‬
‫אוה!‬ ‫מנה עשר)‬
‫היתה לי הרגשת חולשה עד שלא יכולתי לעמוד‬ ‫אמאנדה‬
‫על רגלי כמעט! הייתי מוכרחה־ לשבת והגישו לי‬ ‫מה נעשה‪ ,‬מה יהיה בסופנו‪ ,‬מה עתידנו?‬
‫כוס מים!‬ ‫(מנה עשר)‬
‫המשים דולר שכר־למוד‪ ,‬כל תכניותינו — תקוותי‬ ‫לורה‬
‫ושאיפותי למענך‪ ,‬כל זה פשוט ירד לטמיון‪ ,‬פשוט‬ ‫האם קרה משהו‪ ,‬אמא?‬
‫ירד לטמיון‪.‬‬ ‫(אמאנדה נושמת נשימה ארוכה ומוציאה‬
 ‫פולד‬ ‫‪158‬‬

‫מדוע ?‬ ‫(לורד‪ .‬נושמת ארוכות וקמה באי־נוחות על‬

‫ל ו רה‬ ‫רגליה‪ .‬היא עוברת אל הגרמופון ומכוננת‬
‫אמא‪ ,‬כשאת מאוכזבת‪ ,‬פניך לובשים הבעת סבל‬ ‫אותו)‪.‬‬
‫נוראה כל כך‪ ,‬כמו תמונת אם ישו במוזיאון!‬ ‫מה את עושה?‬
‫אמאנדה‬ ‫לורה‬
‫הם!‬ ‫א‪1‬ה!‬
‫לורה‬ ‫(היא שומטת את הידית וחוזרת למקומה)‬
‫לא יכולתי לסבול זאת‪.‬‬ ‫אמאנדה‬
‫(הפסקה‪ .‬לחש מיתרים)‬ ‫לורה‪ ,‬לאן היית הולכת בשעה שיצאת והעמדת‬
‫אמאנדה‬ ‫פנים כאילו את הולכת לבית־הספר?‬
‫(ממששת ללא תקוה את ארנקה הגדול)‬ ‫ל ורה‬
‫מה נעשה איסוא כל ימי חיינו? נשב בבית‬ ‫הלכתי לטייל‪.‬‬
‫ונסתכל בתהלוכות העוברות? נשתעשע בביבר הזכו­‬ ‫א מ א נ ד ד­‬
‫כית‪ ,‬חמדתי ? ננגן תמיד אותם תקליטי גרמופון‬ ‫אין זו אמת‪.‬‬
‫בלויים שאביך השאיר לזברון מדאיב?‬ ‫לורה‬
‫קריירה בעסקים לא תהיה לנו עוד‪ ,‬חסל — עליה‬ ‫אמת היא‪ .‬הלכתי לטייל ותו לא‪.‬‬
‫ויתרנו משום שגרמה לנו הפרעה עצבנית בעיכול!‬ ‫אמאנדה‬
‫(צוחקת מתוך ליאות) מה עוד נשאר לנו אלא להיות‬ ‫לטייל ? לטייל ? בחורף ? במתכוון ביקשת לך‬
‫תלויים בדעת אחרים כל ימי היינו? היטב יודעת אני‬ ‫דלקת־ריאות במעיל קל זה? לאן הלכת לטייל‪ ,‬לורה?‬
‫מה היה בסופן של נשים לא נשואות שאינן מוכנות‬ ‫לורה‬
‫לקבל משרה‪ .‬ראיתי מקרים מעוררי־חמלה כאלה‬ ‫לכל מיני מקומות — לרוב אל הפארק‪.‬‬
‫בדרום — בתולות זקנות הנסבלות בקושי‪ ,‬החיות‬ ‫א ■מ א נ ד ת‬
‫בחסותם הזעומה של בעל האחות או אשת האח! —‬ ‫גם לאחר שהצטננת?‬ ‫~‬
‫תקועות באיזו מלכודת־עכברים בצורת חדר — חגים‬ ‫ל ורה‬
‫האחד משדל אותן תמיד להתארח אצל גיס אחר —‬ ‫זה היה הקטן משני הפגעים‪ .‬אמא‪ ...‬לא יכולתי‬
‫נשים קטנות כמין צפרים ללא קן — אוכלות לחם‬ ‫לשוב — אני הקאתי — על הרצפה!‬
‫חסד ועלבון כל חייהן!‬ ‫אמאנדה‬
‫האם זה העתיד שציירנו לעצמנו?‬ ‫משבע וחצי עד אחרי חמש בכל יום — את‬
‫חיי שזוהי הברירה האחת שאני יכולה לדמות‬ ‫רוצה שאאמין לך — שוטטת בפארק משום שרצית‬
‫בנפשי!‬ ‫כי אחשוב שאת הולכת עדיין לבית־הספר למסחר‬
‫אין זו ברירה נעימה ביותר‪ ,‬מה?‬ ‫רוביקאם ?‬
‫כמובן — יש נערות הנישאות לאיש‪.‬‬ ‫לורד‪.‬‬
‫(ל ו רה מעקמת ידיה בעצבנות)‬ ‫הדבר לא היה רע כל כך כפי שהוא נראה‪.‬‬
‫האם לא אהבת בחור מימיך?‬ ‫נכנסתי למקומות שונים להתחמם‪.‬‬
‫לורה‬ ‫א מ א נ ד ר‪.‬‬
‫כן‪ .‬פעם אחת אהבתי‪( .‬קמה) תמונתו נזדמנה‬ ‫לאן נכנסת ?‬
‫לי לפני ימים אחדים‪.‬‬ ‫לורה‬
‫אמאנדה‬ ‫לאמנות ולבתי הצפרים בגן‬ ‫הלכתי למוזיאון‬
‫(במקצת התענינות)‬ ‫הזואולוגי‪ .‬יום־יום ביקרתי את אווזי־השומן‪ .‬לפעמים‬
‫הוא נתן לך את תמונתו ?‬ ‫ויתרתי על אדוחת־צהרים והלכתי לראינוע‪ .‬בזמן‬
‫לורד‪,‬‬ ‫האחרון ביליתי כמעט כל אחר הצהרים בתיבת־המר־‬
‫לא‪ ,‬היא בספר־השנה של הגמנסיה‪.‬‬ ‫גליות‪ ,‬זה הבית הגדול מזכוכית שמגדלים בו פרחים‬
‫אמאנדה‬ ‫טרופיים‪.‬‬
‫אוה‪ ,‬חבר ללמודים‪.‬‬ ‫אמאנדה‬
‫לורה‬ ‫וכל זאת עשית כדי לגנוב דעתי‪ ,‬רק לשם גניבת־‬
‫‪ .‬כן‪ ,‬שמו היה ג׳ים‪( .‬ל ו ר ה מרימה את ספר־השנה‬ ‫דעת?‬
‫הכבד מהשולחן) הנה הוא ב״שודדי פנזאנם"‪.‬‬ ‫עיניה)‬ ‫(ל ו ר ה משפילה‬
‫‪159‬‬
‫— ועליצות — וחן! זאת עליך לעשות‪ ,‬זאת ולא‬
‫אחרת!‬
‫(פונה שוב אל התצלום)‬
‫דבר אחד היה לאביך בשפע — חן!‬
‫(תום ‪ .‬נותן אות לכנור באגפים)‬
‫(התמונה מועפת לקול נגינה)‬
‫תמונה ג׳‬
‫תום מדבר מהמסב של פתח־החירום‪.‬‬
‫תום‬
‫אחרי הכשלון בבית־הספר למסחר‪ ,‬התחיל הרעיון‬
‫על השגת חתן בשביל לורה תופס מקום נכבד יותר‬
‫ויותר בחישוביה של אמא‪.‬‬
‫הדבר הפך למין דיבוק‪ .‬כמין צלם קדמון של‬
‫הבלתי־מודע האוניברסאלי‪ ,‬היתה דמות־דיוקנו של‬
‫צעיר בן־טובים פוקדת את מעוננו הקטן‪...‬‬
‫לא היה כמעט ערב אחד בבית שיעבור בלי רמז‬
‫לאותה דמות‪ ,‬לאותו חזון‪ ,‬לאותה תקוה‪...‬‬
‫אפילו כשלא היו מפרשים בשמו‪ ,‬היתה מציאותו‬
‫תלויה ועומדת במבטה הדואג של אמא ובהליכותיה‬
‫הנפחדות‪ ,‬המתנצלות‪ ,‬של אחותי — תלויה ועומדת‬
‫כמין גזר־דין שנגזר על בית וינגפילד!‬
‫אמא היתה אשת־מעשה ולא רק אשת־דברים‪.‬‬
‫היא התחילה בצעדים הגיוניים לקראת המטרה‬
‫שהציבה לעצמה‪.‬‬
‫בסופו של החורף ובראשית האביב — כשראתה‬
‫שנהיה זקוקים לכסף כדי לרפד את הקן ולקשט‬
‫את הצפור — התחילה בפעולה נמרצת בטלפון לצוד‬
‫חותמים בשביל אחד המאספים לגבירות ששמו "ידיד‬
‫עקרת־הבית"‪ ,‬אותו סוג עתון המדפיס בהמשכים את‬
‫השתפכויותיהן של גבירות מושכות בשבט סופר‪ ,‬שאין‬
‫להן בעולמן אלא שדים ענוגים מעין ספלים‪ ,‬מתנים‬
‫דקים ותמירים‪ ,‬ירכים דשנות ומקציפות‪ ,‬עינים כעשן‬
‫עצים בסתיו‪ ,‬אצבעות שמרגיעות ומלטפות כצלילי‬
‫נגינה‪ ,‬וגויות חטובות ומוצקות בפסילים אטרוסקיים‪.‬‬
‫(א מ א נ ד ה נכנסת ובידה טלפון מחובר לחום־‬
‫המשך מארך‪ .‬סילון האור משיג אותה בבימה‬
‫העמומה)‪.‬‬
‫אמאנדה‬
‫אידה סקוט? אמאנדה וינגפילד מדברת!‬
‫מאד הרגשנו בחסרונך באסיפת די־אי־אר ביום‬
‫שני!‬
‫אמרתי‪ :‬בודאי היא סובלת שוב מאותו מיחוש‬
‫באף! מה שלום המיחוש ההוא ?‬
‫איום ונורא! אל אלהים! — הלא את כאהד‬
‫הקדושים הנוצרים‪ ,‬כן‪ .‬זה הדבר‪ .‬כאחד הקדושים‬
‫הנוצרים ‪1‬‬
‫ביבר וזזבוכית‬
‫אמאנדה‬
‫(בהיסח־הדער‪).‬‬
‫ב—מה ?‬
‫לו רה‬
‫האופרטה שהציגו הבוגרים‪ .‬קולו היה נפלא ובכל‬
‫יום שני ורביעי וששי ישבנו משני צדי השדרה‬
‫;באבדיטודיה‪ .‬הנה הוא ובידו גביע הכסף — פרם‬
‫לויכוח ! רואה את את חיוכו הרהב ן‬
‫אמאנדה‬
‫(בהיסח־הדעת)‬
‫ניכר בו שהיה בחור עליז‪.‬‬
‫לורה‬
‫חבצלת השרון היה קורא לי‪.‬‬
‫אמאנדה‬
‫מדוע קרא לך שם כזה ן‬
‫לורה‬
‫כשחליתי בגרוני — וחזרתי לבית־הספד‪ ,‬הוא‬
‫שאל אותי מה היה לי‪ .‬אמרתי לו שהייתי סובלת‬
‫בגרון — והוא חשב שאמרתי חבצלת השרון! וכך‬
‫קרא לי מאותו יום ואילך‪ .‬בכל מקום שראה אותי‪,‬‬
‫היה צורח‪" ,‬הלו‪ ,‬חבצלת השרון!" הנערה שהיה‬
‫מחזר אחריה לא מצאה חן בעיני‪ .‬אמילי רוזנבאך‪.‬‬
‫אמילי היטיבה להתלבש מכל הנערות בבית־הספר‬
‫שלנו‪ .‬אבל הגונה לא נראתה לי מעולם‪ ...‬במדור‬
‫החברה בעתון היה כתוב שהם מאורשים‪ .‬זה היה‬
‫— לפני שש שנים! בודאי הם נשואים זה־כבר‪.‬‬
‫אמאנדה‬
‫! בדרך כלל נערות שלא נוצרו לקריירה של עסקים‬
‫סופן שהן נישאות לאיזה בחור הגון‪.‬‬
‫(קמה מתוך ניצוץ של התעוררות)‬
‫ילדתי‪ ,‬זאת תעשי גם את!‬
‫(לורה פולטת צחוק נדהם‪ ,‬ספקני‪ .‬היא מו­‬
‫שיטה ידה לקראת כלי זכוכית)‪.‬‬
‫לורה‬
‫אבל‪ ,‬אמא —‬
‫אמאנדה‬
‫כן ז‬
‫(ניגשת אל התצלום)‬
‫לורה‬
‫(בנעימת התנצלות נפחדת)‬
‫אני — בעלת־מום!‬
‫אמאנדה‬
‫הבלן לורד" הלא אמרתי לך שלא תוציאי מלה‬
‫זו מן הפה לעולם‪ ,‬לעולם‪ .‬חלילה לך‪ ,‬לא בעלת־מום‬
‫את‪ ,‬יש לך פשוט ליקוי פעוט ולא מורגש כמעט!‬
‫אנשים שיש להם מגרעת קלה מעין זו‪ ,‬מטפחים‬
‫תכונות אחרות כדי למלא את החסר — מפתחים חן‬
 ‫מולד‬ ‫‪160‬‬

‫אמאנדה‬ ‫אה‪ .‬כן‪ ,‬זה עתה ראיתי במקרה בי החתימה שלך‬

‫לקחתי את הרומן האיום ההוא והחזרתי אותו‬
‫לספריה — כן? זה הספר המגואל של אותו מטורף‬
‫מר לורנס‪( .‬תום צוחק צחוק פרוע)‪ .‬אין לי כל‬
‫שליטה על תנובתם של מוחות חולניים או על בני‬
‫אדם המשכירים להם — (צחוקו של תום נעשה פרוע‬
‫יותר) אך לא ארשה לחלאה כזאת לבוא‬
‫אל ביתי! לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא!‬
‫על ״הידיד״ נגמרת!כן‪ ,‬עם הגליון הבא‪ ,‬חביבתי! —‬
‫ודוקא ברגע שאותו רומן חדש נפלא של בסי מי‬
‫הופאר מתחיל להיות מותח כל כך‪ .‬אוה‪ ,‬חביבתי‪ ,‬הלא‬
‫זהו דבר שאסור לך להחמיץ! הזוכרת את איך כבש‬
‫"חלף עם הרוח" את הכל בסערה? פשוט אי אפשר‬
‫היה לצאת החוצה למי שלא קרא את הספר‪ .‬לא היתה‬
‫שיחה אלא על סקארלאט או־הארא‪ .‬ובכן‪ ,‬המבקרים‬

‫תום‬ ‫כבר משוים רומן חדש זה ל״חלף עם הרוח"‪ .‬הרי זה‬

‫ביתי‪ ,‬ביתי! מי משלם את שכר־הדירה‪ ,‬מי‬ ‫״חלף עם הרוח״ של הדור שלאחר המלחמה! — מה ?‬

‫נעשה —‬ ‫— משחו נחרך על הכירה? — אויה‪ ,‬יקירתי‪ ,‬אל‬

‫תתני להם להשרף‪ ,‬לכי להעיף עין ואני אחכה!‬
‫אמאנדה‬
‫אל אלהים — נדמה לי שהניחה את השפופרת!‬
‫(צורחת כמעט)‬
‫(האור מועם)‬
‫אל נא תעיז ל ­‬
‫(לפני שהאור חוזר על הבימה‪ ,‬נשמעת שיחה‬
‫תום‬
‫קולנית של תום ואמאנדה)‬
‫לא‪ ,‬לא‪ ,‬לי אסור לומר דבר! אני —‬ ‫(הם מריבים מאחורי הוילאות‪ .‬לפניהם עומדת‬
‫א מ א נ דה‬ ‫ל ורה בידים קפוצות ובהבעה נפחדת)‬
‫הנני ואומר לד —‬ ‫(סילון אור שוהה על דמותה במשך התמונה‬
‫הזאת)‪.‬‬
‫חום‬
‫תום‬
‫איני רוצה לשמוע עוד!‬
‫(הוא פורם את הוילאות‪ .‬מעלה הבימה מואר‬ ‫מה‪ ,‬בשם הנוצרי‪ ,‬חושבת את —‬
‫בנוגה אדום וצבה כעשן)‪.‬‬ ‫אמאנדה‬
‫(א מ א נ ד ה שערה נתון במסלסלים של מתכת‬ ‫(בקול נוקב)‬
‫והיא לבושה גלימת רחצה ישנה מאד‪ ,‬גדולה‬
‫אל תוציא דיבור זה —‬
‫מדי בשביל גזרתה הדלה‪ ,‬זכר למר וינגפילד‬
‫תום‬
‫הבוגד)‪.‬‬
‫(מכונת־כתיבה מיטלטלת וערבוביה פרועה של‬ ‫עלי לעשות!‬
‫כתבי־יד על השולחן בעל האגפים המתקפלים‪.‬‬ ‫אמאנדה‬
‫נראה שהפסקת עבודתו היוצרת של תום על‬ ‫מפיך! לא —‬
‫ידי אמאגדה החישה את המריבה‪ .‬כסא מוטל‬
‫תום‬
‫על הרצפה)‪.‬‬
‫אוה!‬
‫אמאנדה‬ ‫אמאנדה‬
‫אתה תשמע עוד‪ ,‬אתה —‬ ‫במעמדי! היצאת מדעתך?‬
‫תום‬ ‫תום‬
‫לא‪ ,‬לא אשמע דבר‪ ,‬אני הולך!‬ ‫ודאי יצאתי‪ ,‬ובמרוצה!‬
‫אמאנדה‬
‫א מא נדה‬
‫מה זה היה לך‪ ,‬גולם גדול שכמותך!‬
‫חזור מיד —‬
‫תום‬
‫תום‬
‫הביטי! אין לי דבר‪ ,‬שום דבר —‬
‫החוצה‪ ,‬חוצה‪ ,‬חוצה! משום שאני —‬
‫א מא נדה‬
‫אמאנדה‬ ‫דבר בשקט!‬
‫חזור מיד‪ ,‬תום וינגפילד! אני לא גמרתי דברי‬ ‫תום‬
‫אליך!‬ ‫שום דבר בחיי שאוכל לומר עליו שלי! כל דבר‬
‫תום‬ ‫הוא —‬
‫אוה‪ ,‬לכי לך —‬ ‫אמאנדה‬
‫ל ורה‬ ‫חדל לצעוק כבה!‬
‫(ביאוש)‬ ‫תום‬
‫תום!‬ ‫אתמול החרמת את ספרי! היתה לך החוצפה ל—‬
‫‪161‬‬ ‫ביבר הזכוכית‬

‫הרחק מכאן! אל (מצביע על תמונת אביו) התחנה‬ ‫אמא נדון‬

‫הסופית ועוד קצת הלאה!‬ ‫אתת תקשיב — הקץ לחוצפתך! סבלנותי מת ­‬
‫(הוא נפנה לעבור על פניה‪ .‬היא תופסת‬ ‫פקעת ‪1‬׳‬
‫בזרועו)‪.‬‬ ‫(הוא תוזר לקראתה)‬
‫אל תחזיקי בי‪ ,‬אמא!‬ ‫תום‬
‫אמאנדה‬ ‫ומה בדבר סבלנותי? שמא אסור שתהיה לי‬
‫לאן אתה הולך?‬ ‫סבלנות העלולה להתפקע‪ ,‬אמא ? אני יודע‪ ,‬אני יודע‪.‬‬
‫תום‬ ‫לא איכפת לך כלל מה אני ע ו ש ה — מה ב ר צ ו נ י‬
‫אני הולך לראינוע!‬ ‫לעשות — רקאי־הבנה קלה‪ ,‬מה ? אין את הושבת‬
‫אמאנדה‬ ‫כי —‬
‫אינני מאמינה לך — זה שקר‪.‬‬ ‫אמאנדה‬
‫תום‬ ‫אני הושבת כי אתה עושה דברים שאתה מתבייש‬
‫(שוחה לקראתה‪ ,‬משכמו ומעלה גבוה מדמותה‬ ‫בהם‪ .‬לכן אתה מתנהג ככה‪ .‬אינני מאמינה כי הולך‬
‫הקטנה‪ .‬היא נרתעת‪ ,‬נושמת בכבדות)‪.‬‬ ‫אתה לראינוע בכל ערב‪ .‬שום אדם אינו הולך לראי­‬
‫אני הולד לקובות של חשיש! כן‪ ,‬קובות של‬ ‫נוע לילה לילה‪ .‬שום אדם שדעתו שפויה עליו אינו‬
‫חשיש‪ ,‬קובות של חטא ומירבץ פושעים‪ ,‬אמא! נס ­‬ ‫הולך לראינוע כל כך הרבה כפי שאתה מספר‪ .‬בני־‬
‫פחת‪ ,‬לכנופית הוגאן‪ ,‬אני רוצח־שכיר‪ ,‬אני נושא‬ ‫אדם אינם הולכים לראינוע קרוב להצות הלילה‪ ,‬ובתי־‬
‫טומי־גאן בתיבת כינור! יש לי שרשרת של בתי־‬ ‫הראינוע אינם נסגרים בשתים בבוקר‪ .‬חוזר הביתה‬
‫זונות בגיא! הם קוראים לי הקטלן‪ ,‬וינגפריד הקטלן‪.‬‬ ‫מתנודד‪ .‬ממלמל בינו לבין עצמו כמי שנכנסה בו‬
‫אני חי בדו־פרצופים‪ ,‬עובד בית־מסחר פשוט ותמים‬ ‫רוח שטות‪ .‬אתה ישן שלוש שעות והולך לעבודה‪.‬‬
‫ביום‪ ,‬ובלילה צאר דינאמי של העולם התחתון‪,‬‬ ‫אוה‪ ,‬אני יכולה לתאר לעצמי איך אתה עובד שם!‬
‫אמא‪ .‬אני הולך לקאסינו לשחק בקלפים‪ ,‬אני מבזבז‬ ‫מנומנם ומטומטם‪ ,‬מפני שאין לך כוח‪.‬‬
‫הון־תועפות על שולחן־הרולטה! יש לי טלאי על‬ ‫תום‬
‫עין אחת ושפם מזויף‪ ,‬לפעמים אני מרכיב זקדלחי‬ ‫(בפראות)‬
‫ירוק! כשאני כך‪ ,‬קוראים לי אל דיאבלו! אוה‪ ,‬הייתי‬ ‫לא‪ ,‬אין לי כוח‪.‬‬
‫יכול לספר לך דברים שיגזלו שנתך בלילות! אויבי‬ ‫אמאנדה‬
‫זוממים לפוצץ את המקום הזה‪ .‬באחד הלילות הם‬ ‫מי נתן לך רשות לסכן את עבודתך? לסכן את‬
‫יעיפו את כולנו השמימה! אני אהיה שמח ומאושר‪,‬‬ ‫בטחון כולנו? איך‪ ,‬אתה סבור‪ ,‬נוכל להתקיים‪ ,‬אם‬
‫וכן תהיי את! את תבואי רכובה על מטאטא מן ההר‬ ‫אתה —‬
‫הכחול ואתך שבעה־עשר מחזרים‪ ,‬בני־טובים כולם!‬ ‫תום‬
‫פטפטנית ומ—כשפה זקנה‪."!.‬‬ ‫שמעי! האמנם את חושבת שאני פשוט חול ה ­‬
‫(הוא עושה שורת תנועות חזקות‪ .‬בלתי מהוק ­‬ ‫א ה ב ה לבית־המסהר ?‬
‫צעות‪ ,‬תופס את מעילו‪ ,‬זונק לדלת‪ ,‬קורעה‬ ‫(הוא גוחן בחימה על דמותה הכחושה)‬
‫לרווחה בכוח‪ .‬הנשים מתבוננות בו‪ ,‬נושמות‬
‫שנפשי ■ממש יוצאת אל "חברת‬ ‫‪jtik‬‬ ‫החושבת‬
‫בכבדות‪ .‬זרועו נאחזת בשרוול מעילו בשעה‬
‫שהוא מתאמץ ללבשו‪ .‬לרגע הוא כמו כפות‬ ‫הנעלים הלאומית"? הושבת את כי מתאווה אני לבלות‬
‫בבגד הכבד‪ .‬בגניחה של עינוי הוא קורע את‬ ‫חמשים וחמש ש נ ה באותו אולם צלוטאכס עם‬
‫הפעיל מעליו‪ ,‬כשהכתף נבקעת לשנים‪ ,‬ומטילו‬ ‫לי‬ ‫מוטב‬ ‫שמעי!‬ ‫המתגוונים!‬ ‫הצינורות‬
‫לחדר‪ .‬המעיל נאחז באצטבה עליה אוסף הזכו ­‬ ‫שיבוא מישהו ויוריד גרזן על קדקדי משאחזור ואלך‬
‫כית של לורה‪ ,‬וצליל זכוכית נשברת נשמע‪.‬‬
‫שמה בוקר־בוקר! אבל אני הולך! כל בוקר שאת‬
‫לורה צועקת כאילו נפצעה)‪.‬‬
‫נכנסת וצווחת אותה צווחה מזו־עפת "קומו אורו!‬
‫(מוסיקה)‬
‫קומו אורו!"‪ ,‬אני אומר בלבי‪" ,‬מה טוב חלקם של‬
‫ל ורה‬
‫המתים!" אך אני קם‪ .‬אני הולך! בשכר ששים‬
‫(בקול נוקב)‬
‫וחמשה דולר לחודש אני מוותר על כל מחשבותי‬
‫ביבר הזכוכית שלי‪...‬‬
‫וחלומותי להיות ולעשות משהו בזמן מן הזמ ­‬
‫(מכסה פניה והופכת ערפה)‪.‬‬
‫(אך אט א נדה עודנה עומדת מוכת תדהמה‬ ‫נים! ואת אומרת כי חושב אני על עצמי — דק‬
‫בשל "המכשפה הזקנה"‪ ,‬עד שכמעט אינה‬ ‫ע ל ע צ מ י‪ .‬אל אלהים‪ ,‬הביני‪ ,‬אילו על עצמי חשבתי‪,‬‬
‫משגיחה במה שקרה‪ .‬הדיבר שב אליה)‪.‬‬ ‫אמא‪ ,‬הלא זה־כבר הייתי הולך למקום שהלך הוא —‬
 ‫מולד‬ ‫‪162‬‬

‫לורה‬ ‫אמאנדה‬
‫(לפי תומה)‬ ‫(בקול איום)‬
‫והיית צריך לשבת שם כל הזמן ו‬ ‫אני לא אדבר אליך — עד שתבקש סליחת!‬
‫תום‬ ‫(עוברת דרך הוילאות וסוגרתם מאתריה‪ .‬ת ו ם‬
‫נשאר עם ל ו ר ה‪ .‬לורה דבקה מתוך רפיון‬
‫כמובן! ו—אוח‪ ,‬שכחתי! היתה גם הצגה ‪..‬גדת‬
‫באצטבה כשפניה הפוכים‪ .‬תום תולה בה לרגע‬
‫וכדין! הגבור הראשי היה מאלווליו הקוסם‪ .‬הוא‬ ‫מבט אוילי‪ .‬אחר כך הוא קרב לאצטבה‪ .‬צונח‬
‫הראה להטים נפלאים‪ ,‬הרבה להטים‪ ,‬למשל הרקת‬ ‫בלא חן על ברכיו לאסוף את הזכוכית תשבר‬
‫מים מצנצנת לצנצנת‪ .‬תחילה הפכו המים ליין ואחר‬ ‫רה‪ ,‬מביט על ל ו ר ה כרוצה לדבר ואינו יכול)‪.‬‬
‫כך לשיכר ואחר כך לויסקי‪ .‬אני יודע כי זה■ היה‬ ‫נגינת ‪,‬ביבר הזכוכית" מתגנבת‪.‬‬
‫התמונה מועמת‪.‬‬
‫ויסקי ממש משום שהוא היה צריך למישהו מהקהל‬
‫שיבוא ויעזור לו‪ ,‬ואני עליתי לבימה — בשתי ההצ ­‬ ‫תמונה ד׳‬
‫גות! ויסקי בהלכה — קנטקי סטריט בורבון‪ .‬בתור‬
‫הפנים אפל‪ .‬אור רפה בסימטה‪.‬‬
‫נדיב־לב‪ ,‬הוא חילק דורונות‪.‬‬ ‫פעמון עמוק־צליל בכנסיה מפעם את השעה חמש‬
‫(עוקר מכיסו סודר מבריק מצבעי הקשת)‬ ‫בתחילתה של התמונה‪.‬‬
‫הוא נתן לי את זה‪ .‬סודר־קסמים‪ .‬רצונך קחיהו‪,‬‬ ‫תום מופיע בראש הסימטת‪ .‬לאחר כל פעימת‬
‫לורה‪ .‬הניפי אותו על כלוב קנרים ויצאה לך קערה‬ ‫חגיגית של הפעמון במגדל‪ ,‬הוא מנער רעשן קטן‬
‫כאילו הביע בזה את פירכוסו הדל של האדם בניגוד‬
‫של דגי־זהב‪ .‬הניפי אותו על דגי־זהב ויפרחו להם‬
‫לעצמתו וגדולתו של הכל־יכול‪ .‬דבר זה וכן חוסר‬
‫קנרים‪ ...‬אך הנפלא מכל הלהטים היה זה של אריך‬ ‫הבטיחות בהתקדמותו מגלים ברור כי שתת‪.‬‬
‫המתים‪ .‬סגרנו אותו בארון מסומר‪ ,‬והוא יצא מתוך‬ ‫בשעה שהוא עולה כמת מדרגות למיסב של פתח־‬
‫הארון בלי להזיז אף מסמר אחד‪( .‬הוא נכנם פנימה)‪.‬‬ ‫החירום מתגנב האור פנימה‪ .‬ל ו ר ה מופיעה בשמלת־‬
‫לילה‪ ,‬כשהיא משגיחה במטתו הריקה של תום‬
‫הרי זו תחבולה שכאילו נוצרה בשבילי — להוציאני‬
‫בחדר הקדמי‪.‬‬
‫מתוך דל״ת אמות של הבור הזה!‬ ‫ת ו ם מפשפש בכיסיו למצוא את המפתח‪ ,‬כשהוא‬
‫(צונח על הספה ומתחיל לנשול נעליו)‬ ‫מוציא אגב חיפוש עירוב חפצים שונים‪ ,‬ובכלל זה‬
‫ל ורה‬ ‫מבול של זנבות כרטיסי־ראינוע ובקבוק ריק‪ .‬לבסוף‬
‫תום — ש־ש־ש!‪...‬‬ ‫הוא מוצא את המפתח‪ ,‬אך בו ברגע שהוא עומד‬
‫להכניסו‪ ,‬זה נשמט מבין אצבעותיו‪ .‬הוא משפשף‬
‫תום‬
‫גפרור ושוחה תחת הדלת‪.‬‬
‫למה את מהסה אותי?‬
‫לורה‬ ‫תום‬
‫תעיר את אטא‪.‬‬ ‫(במרירות)‬
‫תום‬ ‫רק סדק אחד — וזה נתקע בו!‬
‫טוב‪ ,‬טוב! אשלם לה כגמולה בעד כל אותן‬ ‫(ל ורה פותחת את הדלת)‬
‫הקריאות "קומו אורו" שלה‪( .‬שוכב בגניחה)‪ .‬אין אדם‬ ‫ל ורה‬
‫צריך להרבה שכל בשביל לתקוע את עצמו בארון‬ ‫תום! ת‪1‬ם! מה אתה עושה ז‬
‫מסומר‪ ,‬יודעת את‪ ,‬לורה‪ .‬אבל מי לעזאזל בבר‬ ‫תום‬
‫הצליח לההל׳ן מתוך ארון־מתים מבלי להזיז מסמר?‬ ‫מחפש את המפתח‪.‬‬
‫(כעין תשובה‪ ,‬מואר תצלומו המגחך של האב)‪.‬‬ ‫לורה‬
‫התמונה מועמת‪.‬‬ ‫איפה היית כל הזמן ז‬
‫(מיד לאחר כך‪ :‬פעמון הכנסיה מפעם שש‪.‬‬ ‫תום‬
‫עם ההולם חששי ננער השעון המעורר בחדרה‬ ‫הייתי בראינוע‪.‬‬
‫של א מאגדה‪ ,‬ולאחר רגעים מספר אנו‬
‫לורה‬
‫שומעים את קולה‪" :‬קומו אורו! קומו אורו!‬
‫לורה‪ ,‬לכי והעירי את אחיך!")‬ ‫כל הזמן בראיגועו‬
‫תום‬ ‫תום‬
‫(יושב לאטו)‬ ‫התכנית היתה ארוכה מאד‪ .‬היתה תמונה עם‬
‫אני אקום — אך לא אאור‪.‬‬ ‫גרסה גארבו וגם מיקי מאוז וסרט־מסעות ויומן־חדשות‬
‫(האור גובר)‬ ‫ואכרזה על תכניות מצודדות‪ .‬ומלבד זה היה שם עוגב‬
‫אמאנדה‬ ‫«ע«ד‬ ‫סולו בלוית אוסף כספים למען טיפת הלב‬
‫לורה‪ ,‬הגידי לאחיך כי הקפת מוכן‪.‬‬ ‫בתגרה איומה בין גברת שפנה ובין אחד הסדרנים!‬
‫‪163‬‬ ‫ביכר הזכוכית‬

‫(כעבור רגע היא פורצת בצעקה‪ .‬תום קופץ‬ ‫(לודה חומקת לחדר הקדמי)‬
‫אל הדלת‪ .‬אמנדה חופזת פנימה בחדרד"‬ ‫לורה‬
‫תום פותח אח הדלת)‪.‬‬
‫תום! — השעה‪ -‬כמעט שבע‪ .‬אל תביא את אמא‬
‫תום‬ ‫לידי עצבנות‪.‬‬
‫לורה ?‬ ‫(הוא תולה בה מבט טפשי‪ .‬היא כמתהננת)‬
‫לורה‬ ‫תום‪ ,‬דבר אל אמא הבוקר‪ ,‬פייס אותה‪ ,‬בקש‬
‫הכל כשורה‪ .‬מעדתי‪ ,‬אך הכל כשורה‪.‬‬ ‫סליחה‪ ,‬דבר אליה!‬
‫אמאנדה‬ ‫תום‬
‫(מציצה בעינים חרדות אחריה)‬ ‫היא לא תדבר אלי‪ .‬היא התהילה‪.‬‬
‫אם ישבור מישהו רגל במדרגות של פתח־חירום‬ ‫לורה‬
‫זה‪ ,‬יש לתבוע מבעל־הבית כל מה שיש לו‪ ,‬עד‬ ‫אם רק תאמר שאתה מצטער‪ ,‬היא תתחיל לדבר‪.‬‬
‫פרוטתו האחרונה!‬ ‫תום‬
‫וכי זה אסון גדול כל כך שאין היא מדברת?‬
‫(סוגרת הדלת‪ .‬נזכרת שאינה מדברת וחוזרת‬
‫לחדר השני)‪.‬‬ ‫לורה‬
‫(כשנכנס תום בלא חמדה ליטול את הקפה‪,‬‬ ‫אנא — אנא!‬
‫היא הופכת אליו גבה ועומדת בלא ניד‬ ‫אמאנדה‬
‫כשפנית לנוכח החלון בקמרון האפור‪ .‬אור‬ ‫(קוראת מתוך המטבח הקטן)‬
‫החלון‪ ,‬הנופל על פניה ומאיר את שרטוטיהם‬
‫לורה‪ ,‬עושה את מה שביקשתי ממך לעשות‪ ,‬או‬
‫המזדקנים אך הילדותיים‪ ,‬הוא חריף עד כדי‬
‫אכזריות‪ ,‬סאטירי כתדפיס של דומיאג‬ ‫שעלי להתלבש ולצאת בעצמי?‬
‫מוסיקה כבושה‪Ave Maria :‬‬ ‫לורה‬
‫(תום מציץ בבישנות אך בזעף בפניה ההפו ­‬ ‫הולכת‪ ,‬הולכת — רק אלבש את מעילי!‬
‫כים וצונח אל השולחן‪ .‬הקפה רותח עד כדי‬ ‫(היא צונפת מגבעת לבד חסרת־צורה בתנועה‬
‫כוויה‪ :‬הוא גומע ממנו‪ ,‬נושף וחוזר ויורקו‬ ‫עצבנית‪ ,‬פזיזה‪ ,‬מביטה בתחנונים על תום‪.‬‬
‫לספל‪ .‬כשהוא נושף‪ ,‬א ם אנדה עוצרת נשי ­‬ ‫ממהרת באי־נוחות אל המעיל‪ .‬המעיל הוא של‬
‫מתה ופונה אליו למחצה‪ ,‬ונזכרת וחוזרת ופונה‬ ‫אסאנדה‪ ,‬מותקן ללא דיוק‪ ,‬השרוולים קצרים‬
‫לחלון)‪.‬‬ ‫מדי בשביל לורה)‪.‬‬
‫תום‬ ‫חמאה‪ ,‬ומה עוד?‬
‫(בקול צרוד)‬ ‫אמאנדה‬
‫אמא‪ .‬אני — אני מבקש סליחה‪ ,‬אמא‪.‬‬ ‫(נכנסת למעלה־הבימה)‬
‫(אמאנדה נושמת נשימה מהירה‪ ,‬רועדת‪.‬‬
‫רק חמאה‪ .‬תגידי להם לרשום‪.‬‬
‫פניה פועלים בצורה גרוטסקית‪ .‬היא גועה‬
‫בבכיה ילדותית)‪.‬‬ ‫לורד‪.‬‬
‫אמא‪ ,‬הם מאריכים פנים בשעה שאגי לוקחת‬
‫צר לי על מה שאמרתי‪ ,‬לא נתכוונתי לכך‪.‬‬
‫אמאנדה‬ ‫בהקפה‪.‬‬
‫אמאנדה‬
‫(מתוך התייפחות)‬
‫אבן הנזרקת עשויה להזיק לי‪ ,‬אך הבעת פניו‬
‫מסירותי עשתה אותי למכשפה והפכה את לב‬
‫ילדי לשנוא אותי‪.‬‬ ‫של מיסטר גארפינקל לא תציק ליז הגידי לאחיך‬
‫תום‬ ‫שהקפה שלו מצטנן‪.‬‬
‫לא‪ ,‬אין הדבר כך‪.‬‬ ‫לורה‬
‫א ם א נ ד ד‪,‬‬ ‫(בפתח)‬
‫אני דואגת כל כך הרבה‪ ,‬אינני ישנה‪ ,‬וממילא‬ ‫תעשה מה שביקשתי ממך‪ ,‬תום‪ ,‬תעשה זאת‪,‬‬
‫אני עצבנית‪.‬‬ ‫תום‪ ,‬לא כן?‬
‫תום‬ ‫(מביט הצדה בזעף)‬
‫(בריר)‬ ‫אמאנדה‬
‫אני מבין זאת‪.‬‬ ‫לורה‪ ,‬תלכי עכשיו או שלא תלכי כלל!‬
‫אמאנדה‬ ‫ל ו רה‬
‫עלי לעמוד יחידה במערכה כל השנים‪ .‬אך אתה‬ ‫(חופזת החוצה)‬
‫העמוד הימיני שלי! אל תפול‪ ,‬אל תכזיב!‬ ‫הולכת‪ ,‬הולכת!‬
 ‫מולד‬ ‫‪164‬‬

‫תום‬ ‫תום‬
‫(ברוד)‬ ‫(ברוך)‬
‫על מה את מבקשת לשוחח‪ ,‬אמאן‬ ‫אני מנסה‪ ,‬אמא‪.‬‬
‫אמאנדה‬ ‫אמאנדה‬
‫על לורה!‬ ‫(בהתלהבות דבה)‬
‫(תום מציג את ספלו לאט)‬ ‫נסה ותצליח! (למהשבה נשימתה נעצרת) הלא —‬
‫(מוסיקה‪" :‬ביבר הזכוכית")‬ ‫אתה מלא כשרונות כ ר מ ו ן! שני ילדי — הלא הם‬
‫תום‬ ‫ילדים בלתי מצויים! הושב אתה שאינני יודעת‬
‫אוה‪ — ,‬לורה‪...‬‬ ‫זאת ו הלא ג א ו ת י על הדבר הזה! מאושרת אני —‬
‫א מאג דה‬ ‫מרגישה אני שעלי לברך ולהתברך על הרבה דברים‪,‬‬
‫(נוגעת בשרוולו)‬ ‫אבל — תבטיח לי דבר אהד‪ ,‬בני!‬
‫אתה יודע את דרכה של לורה‪ .‬שקטה כל כך‪,‬‬ ‫תום‬
‫אך — מי מנוחות יעמיקו לזרום! היא מתבוננת ורואה‬ ‫מה‪ ,‬אמאן‬
‫דברים — ונדמה לי שהיא מרבה להרהר בחם‪( .‬תום‬ ‫אמאנדה‬
‫נושא עיניו)‪ .‬לפני ימים אחדים נכנסתי ומצאתי אותה‬ ‫תבטיח‪ ,‬בני‪ ,‬שלעולם — לא תהיה שיכור!‬
‫בוכה‪.‬‬ ‫תום‬
‫תום‬ ‫(נפנה אליה בגיחוך)‬
‫בשל מה ?‬ ‫לעולם לא אהיה שיכור‪ ,‬אמא‪.‬‬
‫אמאנדה‬ ‫אמאנדה‬
‫בשלך‪.‬‬ ‫זה הדבר שהפחיד אותי ‪1‬‬
‫תום‬ ‫שיכור! אכול צלחת דיסה!‬
‫בשלי ז‬ ‫תום‬
‫אמאנדה‬ ‫רק קפה‪ ,‬אמא‪.‬‬
‫חושבת היא שאין אתה מאושר אתנו‪.‬‬ ‫אמאנדה‬
‫תום‬ ‫ביסקויט של חיטה כתותה‪.‬‬
‫מה הביא אותה לידי מחשבה כזו ן‬ ‫תום‬
‫אמאנדה‬ ‫לא‪ ,‬לא‪ ,‬אמא‪ ,‬רק קפה‪.‬‬
‫מה מביא אותה לידי מחשבות כלשהן ז מכל מקום‪,‬‬ ‫אםאנדה‬
‫אתה מתנהג באמת באופן משונה‪ .‬אני — אני אינני‬ ‫הן לא תוכל לעבוד כל היום על קיבה ריקה‪.‬‬
‫אומדת זאת לשם בקורת‪ ,‬הלא תבין זאת! יודעת‬ ‫יש לך עוד עשר דקות — אל תגמע!■ שתית נוזלים‬
‫אני כי שאיפותיך אינן בגבול בית־המסחר‪ ,‬יודעת אני‬ ‫' חמים מדי גורמת לסרטן הקיבה‪ ...‬תוסיף שמנת‪.‬‬
‫שככל בני־האדם בעולם — היה עליך — להקריב קר־‬
‫תום‬
‫בנות‪ ,‬אבל תום — תום — החיים אינם קלים‪ ,‬הם‬
‫לא‪ ,‬תודה‪.‬‬
‫דורשים — כוח־סבל ספארטאני! כל כך הרבה‬
‫אמאנדה‬
‫דברים יש בלבי שאין אני יכולה לתאר לפניך!‬
‫כדי לצנן‪.‬‬
‫מעולם לא אמרתי לך זאת‪ ,‬אך אני — א ה ב ת י את‬
‫תום‬
‫אביך‪...‬‬
‫לא! לא‪ ,‬תודה‪ ,‬אני רוצה בשחור‪.‬‬
‫תום‬
‫(ברוד)‬ ‫אמאנדה‬
‫אני יודע זאת‪ ,‬אמא‪.‬‬ ‫אני יודעת‪ ,‬אבל אין זה טוב בשבילך‪ .‬אנחנו‬
‫אמאנדה‬ ‫חייבים לעשות כל מה שביכלתנו כדי לחזק את‬
‫ואתה — כשאני רואה שאתה הולך בדרכיו!‬ ‫הבריאות‪.‬‬
‫מאחר לשוב בלילה — וגם — ובכן‪ ,‬הלא תודה‬ ‫בימים קשים כמו אלה העוברים עלינו אין לנו‬
‫ששתית באותו לילה‪ ,‬שמנהגך באותו מצב היה איום‬ ‫להאחז אלא — זה בזה‪ ...‬משום כך חשוב כל כך‬
‫כל כך! לורה אומרת שאתה שונא את הדירה הזאת‬ ‫ל— תום‪ ,‬אני — אני שלחתי את אחותך כדי שאוכל‬
‫ואתה יוצא בלילות כדי להתחמק ממנה! האמת הדבר‪,‬‬ ‫לשוחח עמך‪ .‬אילמלא דיברת הייתי אני מדברת אליך‪.‬‬
‫תום?‬ ‫(יושבת)‪.‬‬
‫‪165‬‬
‫תום‬
‫אמא‪ ,‬מה הדבר שירצה בו נוצרי שעמד על דעתו ?‬
‫אמאנדה‬
‫בדברים העומדים ברומו של עולם! דברים‬
‫שברוח ודברים שבנפש! רק החיות צריכות למלא‬
‫את יצרן! מובטחני בך ששואף אתה למשהו שונה‬
‫מזה! יותר מקופים — חזירים —‬
‫תום‬
‫מסופקני‪.‬‬
‫א מ א נדה‬
‫אתה מתבדח‪ .‬אך לא על זה היה ברצוני לשוחח‪.‬‬
‫תום‬
‫(קם)‬
‫לא נשאר לי הרבה זמן‪.‬‬
‫אסאנדה‬
‫(הודפת כתפיו)‬
‫שב‪.‬‬
‫תום‬
‫רוצה את שאקבל סימן אדום בבית־המסחר?‬
‫אמאנדה‬
‫יש לך חמש דקות‪ .‬אני רוצה לדבר על לורה‪...‬‬
‫תום‬
‫טוב! מה בדבר לורה?‬
‫אמאנדה‬
‫עלינו לראות את הנולד ולהכין משהו בשבילח‪.‬‬
‫היא קשישה ממך‪ ,‬בשנתיים‪ ,‬ועוד לא קרה דבר‪ .‬היא‬
‫פשוט נגררת ואינה עושה כלום‪ .‬פחד תוקף אותי‬
‫בראותי איך היא נגררת ככה‪ ,‬סתם‪.‬‬
‫תום‬
‫דומני שהיא מן הסוג שקוראים נערות ביתיות‪.‬‬
‫אמאנדה‬
‫אין סוג זה בנמצא‪ ,‬ואם ישנו‪ ,‬חבל שישנו!‬
‫אלא אם כן הבית הוא ביתה שלה‪ ,‬עם בעל!‬
‫תום‬
‫מה?‬
‫אמאנדח‬
‫אוח‪ ,‬עיני רואות את פיסת־היד כותבת על הקיר‪,‬‬
‫ברור‪ ,‬כשם שאני רואה את חממי זה! אימה ממש!‬
‫יותר ויותר אתה מזכירני את אביך! גם הוא היה‬
‫הולך לו מן הבית בכל עת ובכל שעה בלי כל‬
‫ביאור! — ולבסוף יצא ולא הזר! שלום!‬
‫והריחים על צוארי אני‪ .‬ראיתי את המכתב‬
‫שקיבלת מהצי המסחרי‪ .‬יודעת אני מה חלומותיך‪.‬‬
‫אינני עומדת לפניך בעינים עצומות‪.‬‬
‫טוב ויפה‪ ,‬איפוא‪ .‬עשה זאת! אך תחילה צריך‬
‫שיבוא מי שיתפוס את מקומך!‬
‫ביבר הזכוכית‬
‫‪ ,‬תום‬
‫לא‪ .‬את אמרת שיש לך בלבך כל כך הרבה דב ­‬
‫רים שאין את יכולה לתאר לפני‪ .‬וגם אני כך‪.‬‬
‫כל כך הרבה יש בלבי שאין אני יכול לתאר‬
‫ל פ נ י ך! הבה נכבד איפוא איש איש את —‬
‫א מ אנדה‬
‫אבל מדוע — מדוע‪ ,‬תום — אתה תמיד‬
‫חסר־מנוחה כל כך? לאן אתה הולך בלילות?‬
‫תום‬
‫אני הולד לראינוע‪.‬‬
‫אמאנדה‬
‫מדוע אתה מרבה כל כך ללכת לראינוע?‬
‫תום‬
‫אני הולך לראינוע מפני — שאני אוהב את‬
‫ההרפתקה‪ .‬אין לי הרבה מן ההרפתקה בעבודתי‪ ,‬ועל‬
‫כן אני הולך לראינוע‪.‬‬
‫אמאנדה‬
‫אבל‪ ,‬תום‪ ,‬הרי אתה הולך לראינוע הרבה־הרבה‬
‫יותר מדי!‬
‫תום‬
‫אני אוהב הרפתקאות בשפע‪.‬‬
‫(אמאנדה נראית נדהמת‪ ,‬ואחר נפגעת‪.‬‬
‫מכיוון שמתחילה החקירה־ודרישה הרגילה‬
‫הוא מקשיח ורוחו נעשית קצרה‪ .‬אמאנדה חד‬
‫זרת ליחסה הקובלני כלפיו)‪.‬‬
‫אמאנדה‬
‫צעירים רובם מוצאים את ההרפתקה‬ ‫אנשים‬
‫במקצועם‪.‬‬
‫תום‬
‫אך האנשים הצעירים רובם אינם עובדים בבית־‬
‫מסחר‪.‬‬
‫אמאנדח‬
‫העולם מלא אנשים צעירים העובדים בבתי‪-‬‬
‫מסחר ומשרדים ובתי־חרושת‪.‬‬
‫תום‬
‫וכל אלה מוצאים את ההרפתקה בעבודתם?‬
‫אמאנדה‬
‫או שמוצאים אותה או שמתקיימים בלעדיה! לא‬
‫כל אדם לחוט ומלוהט אחרי הרפתקאות‪.‬‬
‫תום‬
‫האדם הוא מטבעו אוהב‪ ,‬צייד‪ ,‬לוחם‪ ,‬ואף אחד‬
‫מן היצרים הללו אינו מוצא את תיקונו בבית־המסחר‪.‬‬
‫אמאנדה‬
‫יצרים! אל תספר לי על יצרים! היצר הוא דבר‬
‫ששומר נפשו ירחק ממנו! הרי זה ענין לבעלי־חיים!‬
‫נוצרי שעמד על דעתו לא ירצה בו!‬
 ‫סו ל ז•‬
‫ו — תזמין אותו לבוא ולראות את אחותך!‬
‫תום‬
‫׳‬ ‫‪'.‬‬ ‫מה?‬
‫אמאנדה‬
‫לראות את אחותך! ל ה פגש! להתוודע!‬
‫תום‬
‫(רוקע והולך לקראת הדלת)‬
‫אי‪ ,‬שמים!‬
‫א מאנדה‬
‫תעשה זאת?‬
‫(הוא פותח את הדלת‪ .‬במפציר)‬
‫תעשה זאת ?‬
‫(מתחיל יורד)‬
‫תעשה זאת? תעשה זאת‪ ,‬יקירי?‬
‫תום‬
‫(קורא לאחוריו)‬
‫כן!‬
‫(אמאנז־ה סוגרת את הדלת בהיסוס ובפנים‬
‫מביעות דאגה וגם שמץ תקוה)‬
‫(סילון אור תופס את אמא נ דה ליד הטלפון)‬
‫אמאנדה‬
‫אלה קרטריט? אמאנדה וינגפילד המדברת! מה‬
‫שלומך‪ ,‬חמדתי? מה שלום המיחוש בכליה?‬
‫אל אלהים! זועה!‬
‫הלא את ממש כאחד הקדושים הנוצרים‪,p ,‬‬
‫חמדתי‪ ,‬הוא אשר אמרתי — כאחד הקדושים הנוצרים!‬
‫ובכן‪ ,‬זה עתה נזדמן לי לראות בפנקס האדום‬
‫שלי שהחתימה שלך על הידיד נגמרה זה עתה!‬
‫ידעתי שלא תרצי להחמיץ את הרומן בהמשכים‪,‬‬
‫הנפלא‪ ,‬המתחיל בגליון הבא‪ .‬המחברת היא בסי מי‬
‫הופר‪ ,‬וזהו הדבר הראשון שכתבה מאז "ירודהדבש‬
‫בשלושה"‪.‬‬
‫וכי לא היה זה סיפור מוזר ומענין? ובכן‪ ,‬אני‬
‫חושבת שהחדש נחמד עוד יותר‪ .‬הרקע הוא‬
‫מהחברה הגבוהה‪ ,‬חריף־ומפולפל‪ ,‬כפתור ופרח‪ .‬כולו‬
‫עוסק באותה חבורה של רוכבי־סוסים בלונג אילגד!‬
‫עמעום‪.‬‬
‫תמונה ה׳‬
‫"אגונציאציה"‪ .‬צלילי נגינה‪.‬‬
‫ראשית בין־השמשות של ערב אביב‪ .‬זה עתה‬
‫סיימו ארוחת־הערב במעון וינגפילד‪ .‬אמאנדה‬
‫ולו ר ה‪ ,‬לבושות בהיר‪ ,‬מפנות את השולחן‪ ,‬במעלה‬
‫הבימה‪ ,‬השרוי בצל‪ ,‬תנועותיהן מצטרפות כמעט למעין‬
‫מחול או טקס דתי‪ ,‬דמויותיהן הנעות חיורות ודום־‬
‫מות כפרפרים‪.‬‬
‫תום‪ ,‬לבוש חולצה ומכנסים לבנים‪ ,‬קם מהשולחן‬
‫ועובר אל פתח־החירום‪.‬‬
‫‪166‬‬
‫תום‬
‫מה כוונתך?‬
‫אמאנדה‬
‫כוונתי שברגע שיימצא ללורה מי שידאג לה‪,‬‬
‫כשתהיה נשואה‪ ,‬בית משלה‪ ,‬בלתי תלויה — אז‪,‬‬
‫בבקשה‪ ,‬הרי אתה בן־חורין ללכת למקום שלבך‬
‫חפץ‪ ,‬ביבשה‪ ,‬בים‪ ,‬אל כל אשר ישאל הדוח!‬
‫אך עד שיגיע היום ההוא עליך לדאוג לאחותך‪.‬‬
‫אינני אומרת שתדאג לי — מפני שאני זקנה ואין לי‬
‫חשיבות‪ ».‬אני מדברת על אחותך משום שהיא‬
‫צעירה ותלויה באחרים‪.‬‬
‫הכנסתי אותה לבית־ספר למסחר — כשלון‬
‫מביש! היא נבהלה כל כך עד שהדבר גרם לה‬
‫הקאה‪.‬‬
‫לקחתי אותה לאגודת הצעירים בכנסיה‪ .‬שוב‬
‫מפח־נפש‪ .‬היא לא דיברה אל איש‪ ,‬ואיש לא דיבר‬
‫אליה‪ .‬אין היא עושה דבר אלא משתעשעת בצעצועי‬
‫זכוכית ומנגנת אותם תקליטים בלויים‪ .‬וכי אלה‬
‫הם חיים הראויים לנערה?‬
‫תום‬
‫אך מה אוכל אני לעשות ?‬
‫אמאנדה‬
‫תתגבר על אנוכיותך!‬
‫אנוכי‪ ,‬אנוכי‪ ,‬אנוכי‪ ,‬אין אתה חושב על שום‬
‫דבר אחר!‬
‫(תום קופץ והולך לקחת את מעילו‪ .‬המעיל‬
‫מכוער ומסורבל‪ .‬הוא צונף כיפה עם אזניות)‪.‬‬
‫היכן הסודר שלך ? עטוף את סודר־הצמר לצואר!‬
‫(הוא תופסו בזעף מהארון ומטיל אותו סביב‬
‫צוארו ומושך בשתי הקצוות הדוק היטב)‪.‬‬
‫תום! לא אמרתי עדיין מה שהיה בדעתי לבקש‬
‫ממך‪.‬‬
‫תום‬
‫אני אאחר ל—‬
‫אמאנדה‬
‫(תופסת זרועו במפגיע מאד‪ ,‬אחר בבישנות)‬
‫בבית־המסהר אצלכם‪ ,‬האין שם אילו ־ בחוריב‬
‫נאים?‬
‫תום‬
‫לא!‬
‫אמאנדה‬
‫מוברח להיות מ י ש ה ו‪...‬‬
‫תום‬
‫אמא —‬
‫(תנועה)‬
‫אםאנדה‬
‫תמצא אחד שהוא ישר־דרך — שאינו שותה‬
‫‪167‬‬ ‫מבר הזכוכית‬

‫חיים העוברים בלי חליפות והרפתקות‪.‬‬ ‫אפאנדה‬

‫הרפתקות וחליפות לרוב היו צפויות באותה שנה‪.‬‬ ‫!בעברו על פניה)‬
‫הן היו עומדות מאחרי כתלנו ואודבות לכל הנערים‬ ‫בני‪ ,‬תעשה לי טובה ז‬
‫הללו‪.‬‬ ‫תום‬
‫הן היו תלויות בערפל שמעל לברכטסגאזץ‪ ,‬אחד‬ ‫מה ז‬
‫זות בקפלי המטריה של צ׳מבדליין —‬ ‫אפאגדה‬
‫בספרד היתה גארניקה!‬ ‫הסתרק! כששערותיך מסורקות אתה נחמד למראה‬
‫אבל כאן היתה נגינת ג׳ז ומשקאות‪ ,‬אולמי‬ ‫כל בך !‬
‫ריקודים‪ ,‬בתי־יין ובתי־קולנוע‪ ,‬ועסקי מין‪ ,‬וכל‬ ‫‪( ...‬תום צונח על הספה ובידו עתון ערב‪ .‬כו־‬
‫אלה היו תלויים בתוך החשבה כנברשת והציפו את‬ ‫תרת־ענק "הנצחון לפראנקו")‪.‬‬
‫העולם באורות־הקשת‪ ,‬אורות קצרים ומדמים‪...‬‬ ‫רק בבחינה אחת הייתי מרוצה שתלמד מאביך‪.‬‬
‫העולם כולו המתין להפצצות!‬ ‫תוס‬
‫(אמאנ דה נפנית מהתמונה ויוצאת החוצה)‬ ‫והיא ן‬
‫אמאנדה‬ ‫אמאנדה‬
‫(נאנחת)‬ ‫איך הקפיד תמיד על חיצוניותו‪ .‬בשום פנים לא‬
‫פתח־חירום במקום מרססת — תחליף עלוב!‬ ‫הרשה לעצמו רישול במראהו‪.‬‬
‫(היא פורשת עתון על אחת המדרגות ויושבת)‪.‬‬ ‫(הוא זורק את העתון וקרב אל פתח־החירום)‪.‬‬
‫במה אתה מסתכל ?‬ ‫לאן אתה הולך ‪1‬‬
‫תום‬ ‫תום‬
‫בירח‪.‬‬ ‫אני יוצא לעשן‪.‬‬
‫אמאנדה‬ ‫אמאנדה‬
‫יש ירח הערב ?‬ ‫אתה מעשן יותר מדי‪ .‬חפיסה ליום בחמשה־עשר‬
‫תום‬ ‫סנט‪ .‬לכמה זה מצטרף בחודש? במה זה חמשה־עשר‬
‫הוא עולה מעל לחנות המעדנים של גארפינקל‪.‬‬ ‫כפול שלושים‪ ,‬תום? צא וחשוב — כמה היית יכול‬
‫אמאנדה‬ ‫לחסוך — תתפלא! זה היה מספיק לקורם בשעורי־‬
‫נכון! סנדל־כסף קטן בצורת ירח‪ .‬שאלת לך‬ ‫ערב לרואי־חשבון באוניברסיטה על שם וושינגטון!‬
‫משהו?‬ ‫שער בנפשך‪ ,‬הלא זה היה דבר נפלא בשבילך‪ ,‬בני!‬
‫תום‬ ‫תום‬
‫אום־הום‪.‬‬ ‫אני בוחר בעישון‪.‬‬
‫אמאנדה‬ ‫(יוצא למסב‪ ,‬מניח לדלת המחיצה להנגף) ׳‬
‫מה היתה משאלתך?‬ ‫אמאנדה‬
‫תום‬ ‫‪.‬‬ ‫אני יודעת! הלא זהו האסון‪...‬‬
‫זה סוד‪.‬‬ ‫(כשהיא לבדה היא נפנית להביט בתמונת בעלה)‪.‬‬
‫אמאנדה‬ ‫‪,,‬העולם כולו ממתין לנסחו"‪.‬‬
‫סוד‪ ,‬מה? טוב‪ ,‬גם אני לא אגיד לך את סודי‪.‬‬ ‫(מוסיקת ריקודים)‪.‬‬
‫אתעטף במסתורין כמוך‪.‬‬ ‫תום‬
‫תום‬ ‫(אל הקהל)‬
‫חיי שיכול אני לפתור את חידתך‪.‬‬ ‫ממול ביתנו בסימטה היה אולם הריקודים "עדן"‪.‬‬
‫אמאנדה‬ ‫בערב אביב היו החלונות והדלתות פתוחים והמוסיקה‬
‫האם ראשי שקוף כל כך?‬ ‫זרמה החוצה‪ .‬לפעמים היו האורות כבים חוץ מגולת‬
‫תום‬ ‫זכוכית גדולה שהשתלשלה וירדה מהתקרה‪ .‬הגולה‬
‫את אינך ספינכס‪.‬‬ ‫היתד‪ ,‬מסתובבת לאט לאט הנה והנה ומסננת צבעי‬
‫אמאנדה‬ ‫קשת ענוגים לתוך האפלולית‪ .‬התזמורת היתה‬
‫לא‪ ,‬אין לי סודות‪ .‬אומר לך מה שאלתי לי‪.‬‬ ‫מנגנת ואלס וטאנגו‪ ,‬משהו בעל קצב אטי וחושני‪.‬‬
‫ברכה והצלחת לילדי היקרים! אני מבקשת על כך‬ ‫זוגות היו יוצאים החוצה‪ ,‬לתוך בדידותה היחסית של‬
‫בכל שעה שיש ירח‪ ,‬וגם בשעה שאין ירח אני‬ ‫מאחורי‬ ‫מתנשקים‬ ‫לראותם‬ ‫היה‬ ‫אפשר‬ ‫הסימטה‪.‬‬
‫מבקשת על כך‪.‬‬ ‫פחי־אפר ועמודי־טלפון‪ .‬זה היה חלקי וגמולי על‬
 ‫מולד‬ ‫‪168‬‬

‫אמאנדה‬ ‫תום‬
‫־ למען השם‪ ,‬חדל מהלצוו‪4‬וספר‪ ,‬כבן־אדם‪,‬‬ ‫חשבתי שביקשת אולי על אורת צעיר‪.‬‬
‫מה שיש לך לספר!‬ ‫אמאנדה‬
‫תום‬ ‫מדוע אמרת זאת ו‬
‫מה רצונך שאספר לך?‬ ‫תום‬
‫אמ אנדה‬ ‫האינך זוכרת כי ביקשת ממני להביא אחד?‬
‫הייתי רוצה לדעת‪ ,‬כמובן‪ ,‬מתי יבוא?‬ ‫אמאנדה‬
‫תום‬ ‫אני זוכרת כי רמזתי שטוב ויפה היה בשביל‬
‫הוא יבוא מחר‪.‬‬ ‫אחותך אילו הבאת הביתה איזה איש צעיר נאה‬
‫אמאנדה‬ ‫מבית־המסחר‪ .‬נדמה לי שהצעתי זאת יותר מפעם אחת‪.‬‬
‫מחר?‬ ‫תום‬
‫תום‬ ‫י‬ ‫כן‪ ,‬הצעת זאת כמה וכמה פעמים‪.‬‬
‫כן‪ ,‬מחר‪.‬‬ ‫אמאנדה‬
‫אםאנדה‬ ‫ובכן?‬
‫אבל‪ ,‬תום!‬ ‫תום‬
‫תום‬ ‫ובכן‪ ,‬הוא יבוא‪.‬‬
‫כן‪ ,‬אמא?‬ ‫אמאנדה‬
‫אמאנדה‬ ‫מה ?‬
‫עד מחד הלא אין לי שהות‪.‬‬ ‫תום‬
‫תום‬ ‫אורח צעיר!‬
‫שהות למה?‬ ‫(ההכרזה מלווה ליווי חגיגי במוסיקה)‬
‫אמאנדה‬ ‫(אמאנדה קמה)‬
‫להכנות! מדוע לא טלפנת אלי מיד‪ ,‬משהזמנת‬ ‫אמאנדה‬
‫אותו‪ .‬בו ברגע שהסכים? כי אז‪ ,‬אתה מבין‪ ,‬כבר‬ ‫רצונך לומר שהזמנת איזה בחור נאה לסור‬
‫הייתי יכולה להתחיל בהבנות‪.‬‬ ‫אלינו ?‬
‫תום‬ ‫תום‬
‫אין את צריכה לעשות עסק גדול‪.‬‬ ‫ממש כך‪ .‬הזמנתי אותו לארוחת־הער□‬
‫א מ אנדה‬ ‫אמאנדה‬
‫אוה‪ ,‬תום‪ ,‬תום‪ ,‬ודאי שאני צריכה לעשות עסק‬ ‫באמת?‬
‫גדול! אני רוצה שהכל יהיה יפה ולא מרושל! לא‬ ‫תום‬
‫מגובב מניה וביה‪ .‬עכשיו אהיה מוכרחה לחשוב‬ ‫כן•‬
‫במהירות הבזק‪.‬‬ ‫אמאנדה‬
‫תום‬ ‫אתה הזמנת‪ ,‬והוא — ק י ב ל את ההזמנה ?‬
‫אינני מבין מדוע עליך לחשוב בכלל‪.‬‬ ‫תום‬
‫אמאנדה‬ ‫כן!‬
‫אתה פשוט אינך יודע‪ .‬הן אי אפשר לנו להכניס‬ ‫אמאנדה‬
‫אורח לדיר של חזירים! אח כלי־הכסף מחתונתי צריך‬ ‫כך‪ ,‬כך‪ ,‬כך! הרי זה — נחמד!‬
‫למרט‪ ,‬את המפות עם המונוגרמים צריך לכבד‬ ‫תום‬
‫ולגהץ! את החלונות צריך לרחוץ ויש לתלות וילאות‬ ‫חשבתי שתהיי מרוצה‪.‬‬
‫חדשים‪ .‬ומה בדבר בגדים ? הרי מוכרחים אנו ללבוש‬ ‫אמאנדה‬
‫משהו‪ ,‬לא כן?‬ ‫הדבר בטוח איפוא?‬
‫תום‬ ‫תום‬
‫בשביל הבחור הזה אין לטרוח ולהכין כל כך‬ ‫בטוח בהחלט‪.‬‬
‫הרבה!‬ ‫אמאנדה‬
‫אמאגדה‬ ‫בקרוב ?‬
‫היודע אתה שהוא הבחור הראשון אשר נציג‬ ‫תום‬
‫לפני אחותך?‬ ‫בקרוב מאד‪.‬‬
‫‪169‬‬ ‫ביבר הזכוכית‬

‫אמאנדה‬ ‫הרי זה דבר נורא‪ ,‬איום ומביש‪ ,‬כי האחות‬

‫חקור והודע דבר ברור! אין אני רוצה בבחור‬ ‫הקטנה המסכנה עוד לא התוודעה אף לבחור אחד!‬
‫לבתי ששותה!‬ ‫תום‪ ,‬בוא והיכנס!‬
‫תום‬ ‫(פותחת את דלת המחיצה)‬
‫האין את נחפזת קצת יותר מדי? מר או־קונור‬ ‫תום‬
‫עוד לא הופיע על הבימה!‬ ‫בשביל מה?‬
‫אמאנדה‬
‫אמאנדה‬
‫אך יופיע מחר — להתוודע לאחותך‪ ,‬ומה אני‬
‫רוצה אני לשאול אותך כמה דברים‪.‬‬
‫יודעת על אפיו? לא כלום! טוב בתולה זקנה מאשת‬
‫תום‬
‫שכור!‬
‫אם תעשי עסק כזה‪ ,‬אבטל את כל הענין‪ ,‬אומר‬
‫תום‬
‫לו שלא יבוא!‬
‫אוח‪ ,‬אל אלהים!‬
‫אמאנדה‬
‫אמאנדה‬
‫אתה לא תעשה כדבר הזה‪ .‬אין לך דבר המעליב‬
‫הם!‬
‫את הבריות יותר מהזמנות מבוטלות‪ .‬פירוש הדבר‬
‫תום‬
‫הוא שאצטרך לעבוד כמו סוס! לא נבריק מרוב‬
‫(גוחן קדימה ולוחש)‬
‫הידור‪ ,‬אך נעמוד במבחן‪ .‬בוא אחרי‪.‬‬
‫הרבה בחורים מזדמנים עם נערות בלי להתחתן!‬
‫(תום הולך אחריה‪ ,‬גונח)‬
‫אמאנדה‬
‫שב‪.‬‬
‫אוה‪ ,‬תום‪ ,‬דבר דברים של טעם — ואל תלעג!‬
‫תום‬
‫(נטלה מברשת)‬
‫תום‬ ‫רוצה את שאשב באיזה מקום מסוים?‬
‫מה את עושה?‬ ‫אמאנדה‬
‫א מ אנדה‬ ‫תודה לאל יש לי הספה החדשה! אבקש לשלוח‬
‫אני רוצה ליישר ציצית זו בראשך‪ .‬מה מישרתו‬ ‫את מנורת־הרצפה שאני משלמת בתשלומים‬ ‫לי‬
‫של איש צעיר זה בבית־המסחר?‬ ‫לשיעורים! אשים את ציפויי השינץ‪ ,‬זה יכניס קצת‬
‫תום‬ ‫אור! כמובן‪ ,‬קויתי לתפת את הקירות מחדש‪ ...‬מה‬
‫(נכנע בזעף למשערת ולחקירה)‬ ‫שמו של האיש הצעיר?‬
‫איש צעיר זה הוא פקיד־משלוח‪ ,‬אמא‪.‬‬ ‫תום‬
‫א מ אנדה‬ ‫שמו או־קונור‪.‬‬
‫מעין משרה‬ ‫כמדומה‪ ,‬עבודה אחראית למדי‪,‬‬ ‫אמאנדה‬
‫שהיית משיג אילו היה לך קצת יזמה‪ .‬מה משכרתו?‬ ‫הוי‪ ,‬קתולי‪ ,‬פירוש הדבר דגים — מחר יום‬
‫היש לך מושג?‬ ‫ששי! אזמין אלתית עם מיונית! מה מעשיו? הוא‬
‫תום‬ ‫בבית־חמסחר ?‬
‫כשמונים וחמשה דולר לחודש‪ ,‬אני משער‪.‬‬ ‫תום‬
‫אמ אנדה‬ ‫במובן! לולא זאת איך הייתי —‬
‫הם — אין זו משכורת נסיכים — אבל —‬ ‫אמאנדה‬
‫תום‬ ‫תום‪ ,‬הוא שותה?‬
‫עשרים דולר יותר ממשכרתי‪.‬‬ ‫תום‬
‫אמאנדה‬ ‫מדוע את שואלת אותי על כך?‬
‫כן‪ ,‬היטב אני יודעת זאת! אבל לבעל־משפחה‬ ‫אמאנדה‬
‫שמונים וחמשה דולר לחודש יספיקו בקושי למחיתו‪...‬‬ ‫הן אביך שתה‪.‬‬
‫תום‬ ‫תום‬
‫כן‪ ,‬אבל מר או־קונור איננו בעל־משפחה‪.‬‬ ‫אל נא תפתחי בזה מחדש!‬
‫אמאנדה‬ ‫אמאנדה‬
‫אך אפשר שיהיה‪ ,‬לא כן? בעתיד?‬ ‫הוא שותה‪ ,‬איפוא!‬
‫תום‬ ‫תום‬
‫אני מבין‪ .‬תכניות והכנות‪.‬‬ ‫לא — עד כמה שאני יודע!‬
 ‫מולד‬
‫לא יעלה על דעתך לעולם‪.‬‬
‫תום‬
‫אל תהיי חשדנית כל כך‪.‬‬
‫אמאנדה‬
‫אני מקוה שהוא מן הבחורים השואפים להצלחה‪.‬‬
‫תום‬
‫נדמה לי שהוא באמת משתדל להיטיב את מעמדו‪.‬‬
‫א מ אנדה‬
‫אל תתנהג בשחצנות עם אמך! ספר לי עוד על‬
‫מנץ לך?‬
‫תום‬
‫הוא הולך לשעורי־ערב‪.‬‬
‫אמאנדה‬
‫(קורנת)‬
‫אירי משני הצדדים‪ .‬אל רחום! ואיננו שותה?‬
‫מצוין! מה הוא עושה‪ ,‬רצוני לומר‪ ,‬מה הוא‬
‫לומד?‬
‫תום‬
‫הנדסת־רדיו וחכמת־הנאום‪.‬‬
‫הדרך היחידה להוודע היא לחקור ולדרוש‬
‫אמאנדה‬
‫הרי שיש לו שאיפות להתקדם בחיים!‬
‫כל אדם צעיר הלומד לנאום‪ ,‬שואף למשרה של‬
‫הנהלה באחד הימים!‬
‫והנדסת־רדיו? גם זה ענין נכבד‪ ,‬ענין בעל‬
‫עתידות!‬
‫שתי עובדות אלו מאירות עינים ממש‪ .‬הרי אלו‬
‫מן הדברים שחייבת אם לדעת על האיש הצעיר‬
‫הבא לראות את פני בתה‪ .‬בין אם כוונותיו רציניות‬
‫ואם לא‪.‬‬
‫תום‬
‫אזהרה קלה‪ .‬הוא אינו יודע דבר על לורה‪ .‬לא‬
‫רמזתי שיש לנו כוונות־סתר אפלות‪ .‬אני רק אמרתי‬
‫לו‪ :‬שמא תבוא ותאכל אתנו ארוחת־ערב? הוא אמר‬
‫טוב‪ ,‬וזו היתד‪ ,‬כל שיחתנו‪.‬‬
‫אמאנדה‬
‫חייך שכך היתה‪ .‬הרי אתה בעל לשורלימודים‬
‫כשבלול‪.‬‬
‫אך סופו שידע על לורה כשיבוא הנה‪ .‬כשיראה‬
‫מה נחמדה ומתוקה ויפה היא‪ ,‬יודה למזלו על‬
‫שהוזמן לארוחת־הערב‪.‬‬
‫תום‬
‫אמא‪ ,‬אל נא תצפי לגדולות מלורה‪.‬‬
‫אמאנדה‬
‫מה רצונך לומר?‬
‫תום‬
‫אנחנו‪ ,‬את ואני‪ ,‬מוצאים בלורה כל מיני דברים‬
‫משום שהיא שלנו ואנו אוהבים אותה‪ .‬אפילו אין‬
‫אנו מבחינים עוד במום שלה‪.‬‬
‫‪170‬‬
‫אפאנדה‬
‫אינני מכירה אף איש צעיר מלבדך המעלים עץ‬
‫מן העובדה שהעתיד הופך להווה‪ ,‬ההווה לעבר‪.‬‬
‫והעבר סופו צער וחרטה עולמית אם אין אדם רואה‬
‫את הנולד!‬
‫תום‬
‫אעיין בדבר ואראה אם ירדתי לסוף דעתך‪.‬‬
‫אמאנדה‬
‫אותו — מה שמו?‬
‫תום‬
‫ג׳יימם די‪ .‬או־קונור‪ .‬הדל״ת פירושה דלניי‪.‬‬
‫אמאנדה‬
‫תום‬
‫האצלצל לו ואשאל אותו בזה הרגע?‬
‫אמאנדה‬
‫בצינעה ברגע הנכון‪ .‬בנעורי בבליו מאונטן‪ ,‬אם חשדו‬
‫באיש צעיר שמא הוא שותה‪ ,‬הרי הנערה שהיתר‪,‬‬
‫מחזרת אחריו‪ ,‬אם אמנם היתה היא המחזרת אחריו‪,‬‬
‫נהגה לדבר אל הכהן בכנסיה שלו‪ ,‬או שאביה היה‬
‫עושה זאת‪ ,‬אם היה בחיים‪ ,‬כדי לתהות על קנקנו של‬
‫האיש הצעיר‪ .‬כך יש לנהוג בזהירות ובצינעה אם‬
‫מבקשים למנוע אשת צעירה מלשגות משגה טראגי!‬
‫תום‬
‫איך‪ ,‬איפוא‪ ,‬הגעת בעצמך לשגות משגה טראגי?‬
‫א מאנדה‬
‫פרצופו התמים של אביך הטעה כל אדם!‬
‫הוא היה מחייך — והעולם הוקסם!‬
‫אין לנערה מעשה שטות גדולה מללכת שבי‬
‫אחרי פנים יפות‪.‬‬
‫אני מקוה כי מר או־קונור אינו יפה־תואר יותר‬
‫מדי‪.‬‬
‫תום‬
‫לא‪ ,‬אין הוא יפה־תואר יותר מדי‪ .‬הוא מכוסה‬
‫בהרות־קיץ ואין לו הרבה ממין החוטם‪.‬‬
‫אמאנדה‬
‫אף על פי כן מקוה אני שאין הוא לגמרי חסר־חן ?‬
‫תום‬
‫לא לגמרי חסר־חן‪ .‬בינוני‪ ,‬הייתי אימר‪.‬‬
‫א מ א נ דה‬
‫העיקר באדם הוא האופי‪.‬‬
‫תום‬
‫הוא הדבר אשר אמרתי תמיד‪.‬‬
‫אמאנדה‬
‫לא אמרת כזאת מעולם ומשערת אני שהדבר גם‬
‫‪171‬‬ ‫ביבר הזכוכית‬

‫תום‬ ‫א פאנדה‬
‫אני הולך לראינוע‪.‬‬ ‫פרשה‬ ‫שאינני‬ ‫תאמר מום! אתה יודע‬ ‫אל‬
‫(יוצא מהפתח)‬ ‫להוציא מלה זו מהפה!‬
‫אמאנדה‬ ‫תום‬
‫לא לראינוע‪ ,‬ערב ערב לראינוע!‬ ‫אך עליך לראות את העובדות כמו שהן‪ ,‬אמא‪.‬‬
‫(ממהרת לפתח)‬ ‫כך היא — ואין זה הכל —‬
‫אמאנדה‬
‫אינני מאמינה כי אתה הולך תמיד לראינוע!‬
‫(הוא יצא‪ .‬אמאנדה מביטה אחריו לרגע‬ ‫פה פירוש ‪.‬אין זה הכל"?‬
‫בדאגה‪ .‬מיד חיוניותה ואופטימיותד‪ .‬חוזרות)‬ ‫תום‬
‫לורך‪ !,‬לןרהו‬ ‫לורה שונה מאד מנערות אחרות‪.‬‬
‫(לורה משיבה מהמטבח)‬ ‫א מ אנדה‬
‫ל ו רה‬ ‫חושבת אני שההבדל הוא לשבחה דוקא‪.‬‬
‫כן‪ ,‬אמא‪.‬‬ ‫תום‬
‫אמאנדה‬ ‫‪ .‬לאו דוקא — בעיני האחרים — הזרים —‬
‫הניחי את הצלחות ובואי הנה!‬ ‫היא ביישנית להפחיד והיא חיה בעולם שכולו שלה‬
‫(לורד‪ .‬מופיעה ובידה אלונטית‪ .‬בעליצות)‪.‬‬ ‫יכל אלה הדברים עושים אותה מוזרה במקצת בעיני‬
‫לורה‪ ,‬גשי הנה‪ ,‬הנה הירח‪ ,‬שאלי לך משהו‪.‬‬ ‫האנשים שמחוץ לבית‪.‬‬
‫לורה‬ ‫אםאנדה‬
‫ירח — ירח!‬ ‫אל תאמר מוזרה ן‬
‫אמאנדה‬ ‫תום‬
‫סנדל־כסף קטן בצורת ירח‪.‬‬ ‫ראי את העובדות‪ .‬היא מוזרה‪.‬‬
‫הביטי מעבר לכתפך השמאלית‪ ,‬לורה‪ ,‬ושאלי־לך‬ ‫אמאנדה‬
‫משהו!‬ ‫אולי תואיל לומר לי‪ :‬במה היא מוזרה?‬
‫(לורה נראית נדהמת במקצת כאילו הוציאוה‬ ‫תום‬
‫מתוך שינה‪ .‬אמאנדה תופסת בכתפה ומפנה‬ ‫(ברוד)‬
‫אותה בזוית בסמוך לדלת)‪.‬‬
‫היא חיה בעולם משלה — עולם שכולו —‬
‫עכשיו!‬ ‫כלי־זכוכית קטנים‪ ,‬אמא‪...‬‬
‫עכשיו‪ ,‬חמדתי‪ ,‬שאלי!‬
‫(קם‪ .‬אמאנדח יושבת המיברשת ביתה‪ ,‬מביטה‬
‫לורה‬ ‫בו דואגת)‪.‬‬
‫מה אשאל לי‪ .‬אמא?‬ ‫תקליטי גרמופון ישנים — וזה‬ ‫היא מנגנת‬
‫אמאנדה‬ ‫בערך הכל —‬
‫(קולח רועד ועיניה מתמלאות דמעות לפתע)‬ ‫(הוא מציץ בפניו במראה ועובר לדלת)‬
‫אושר! מזל טוב!‬ ‫אמאנדה‬
‫(הכגור עולה והבימה מועמת)‬ ‫(חד)‬
‫מסד‬ ‫לאן אתה הולך ?‬

‫תרגם גג אפרים‬
‫סוף המחזה יבוא בחוברת הבאת‬