‫מאמר זה בא לספר את מקור שמן הקדום של אותיות האלפבית העברי‪  .

‬השם הראשוני של כל אות‬

‫ואות‪ ,‬כפי שנתנו לה הכנענים‪ ,‬ולאחר מכן שינוים שחלו בשמות האותיות‪ ,‬עקב שינוים בציורי‬
‫האותיות‪ ,‬או על מנת להקל על הגיית השמות‪ .‬חלק משמות אותיות האלפבית העברי נושאות את‬
‫שמן מזה כ‪ 4000 -‬שנה‪.‬‬
‫האות ָאלֶ ף‬
‫האות הראשונה באלפבית הכנעני נקראה ככל הנראה בשלב הראשוני של המצאת הכתב בשם‬
‫"אֶ ְצבַּע"‪  ,‬על‪-‬פי ציורי אותיות שנתגלו ב"ואדי אל‪-‬חול" במצרים מהמאה ה‪ 18-‬לפנה"ס‪.‬‬
‫שלוש מאות שנים מאוחר יותר‪ ,‬האות משנה ציור ושם ונקראת בשם "ָאלֶ ף"‪ ,‬על‪-‬פי ציורי ראש השור‬
‫שנתגלו ב"סרביט אל ח'אדם" בסיני מהמאה ה‪ 15-‬לפנה"ס‪        .‬‬
‫בעת ההיא‪ ,‬שור נקרא "ָאלֶ ף"‪ ,‬עדיין לא נעשה שימוש באימות קריאה (אהוי)‪ ,‬הכתב היה כתב‬
‫עיצורים‪ ,‬ולכן האות "ו" לא מצאה מקומה בתוכה של מילה‪ .‬ורק כאלף שנים מאוחר יותר‪ ,‬לפחות‬
‫אחרי המאה ה‪ 10-‬לפנה"ס‪ ,‬למלה "ָאלֶ ף" נוספת האות "ו" והיא הופכת ל"אַ ּלּוף" היות ובסביבות‬
‫מאה זו‪ ,‬היוונים מאמצים את הכתב הכנעני‪ ,‬והאות הראשונה באלפבית היווני נקראה בשם "ַאלְ פָ א"‬
‫שמקורה מן ה"ָאלֶ ף" ולא מן ה"אַ ּלּוף" המאוחר יותר‪.‬‬
‫כמאתיים שנים מאוחר יותר הסופרים הקדומים משנים את ציור האות על מנת להקל על כתיבתו‪.‬‬
‫ובכתובת בשם "הפך מלכיש" מהמאה ה‪ 13-‬לפנה"ס‪ ,‬האות נראית מעין משולש הנחצה על‪-‬ידי קו‪,‬‬
‫המייצג את הקרניים ‪  .ᶶ ‬‬
‫לאורך מאתיים השנים הבאות‪ ,‬הכותבים הקדומים מחפשים את הדרך הנוחה לכתיבת האות‪  ,‬ורק‬
‫בסביבות המאה ה‪ 10-‬לפנה"ס‪ ,‬ציור האות מתיצב‪ ,‬והמשולש הוצב אופקי‪.‬‬
‫היוונים כאמור מאמצים את האות‪ ,‬ומציבים את המשולש אנך‪ . A ‬ציור האות עובר כמות שהוא‬
‫ללטינית‪ ,‬ולשאר השפות שנגזרו ממנה‪.‬‬
‫האות ֵּבית‬
‫" ֵּבית" האות השנייה באלפבית הכנעני‪ ,‬החלה את דרכה לפני כארבעת אלפים שנה‪ ,‬בשם "בֵּ ת"‪.‬‬
‫האות נקראה על שם "בַּ י ִת "‪ .‬וכאמור בעת ההיא‪ ,‬עדיין לא נעשה שימוש באימות קריאה‪ ,‬הכתב היה‬
‫כתב עיצורים‪ ,‬ולכן האות "י" לא מצאה מקומה בתוכה של מילה‪.‬‬
‫הציור הקדום של האות צייר את קו היסודות של בית‪ ,‬כפי שנראה בכתובות – "ואדי אל‪-‬חול" במצרים‬
‫מהמאה ה‪ 18-‬לפנה"ס‪"  ,‬סרביט אל‪-‬חאדם" בסיני מהמאה ה‪ 15-‬לפנה"ס‪ ,‬כתובת מ"תל גזר"‬
‫מאותה התקופה וכתובת "בשלשת" מלכיש מהמאה ה‪ 13-‬לפנה"ס‪.‬‬
‫החל מהמאה ה‪ 12-‬לפנה"ס בקרוב‪ ,‬חל שינוי בציור האות‪ ,‬שאיבד כל קשר לציור הבית המקורי‪ ,‬אבל‬
‫שם האות נשאר ללא שינוי‪.‬‬
‫המילה " ֵּבת" במקום " ַּבי ִת" או "ּבֵ ית" המשיכה להתקיים למעלה מאלף שנים‪ ,‬עד המאה ה‪ 7-‬לפנה"ס‬
‫בקרוב‪ ,‬כפי שניתן לראות בכתובות הבאות‪:‬‬
‫כתובת יחמלך (כתובת פניקית) ‪ -‬אמצע המאה ה‪ 10-‬לפנה"ס ‪" -‬בת‪ ‬ז בני יחמלך מלך גבל"‪(  .‬בית‬
‫זה בנה יחימלך מלך גבל)‪.‬‬
‫מצבת מישע (כתובת מואבית) – המאה ה‪ 9-‬לפנה"ס ‪"   -‬ואנכ‪ .‬בנתי‪ .‬בת‪ ‬מלכ"‪(  ‬ואנוכי‬
‫בניתי‪ ‬בית‪ ‬מלך)‪"   -  .‬אנכ בנתי‪  ‬בת‪  ‬במת" (אנוכי בניתי‪ ‬בית‪ ‬במות)‪   .‬בפסוק הבא‪ ,‬כאשר‬
‫המילה‪ ‬בית‪ ‬מופיעה במסגרת פעולה‪ ,‬היא מקבלת את ה‪"-‬י" בתוכה ‪" -‬ואמר‪  ‬לכל‪  ‬העמ‪  ‬עשו ‪ ‬לכמ‪ ‬‬
‫אש‪  ‬בר‪  ‬בביתה"‪(   ‬ואומר לכול העם עשו לכם איש בור‪ ‬בביתו)‪.‬‬
‫אוסטרקון (כתובת דיו על חרס) מתל קסילה ‪  -‬המאה ה‪  8-‬לפנה"ס ‪"  -‬זהב אפר לבת‪ ‬חורון" (זהב‬
‫אופיר לבית‪ ‬חורון)‪.‬‬
 ‫בולה (חותמת) בית לחם (נמצאה בירושלים) – סוף המאה ה‪,8-‬תחילת המאה ה‪ 7-‬לפנה"ס ‪ -‬‬
‫"בשבעת‪ ‬בת‪ ‬לחם (למל)ך"‪(  ‬בשבעת‪ ‬בית‪ ‬לחם למלך)‪.‬‬
‫כתובת עקרון (כתובת פלישתית) – המאות ה‪ 8-‬או ה‪  7-‬לפנה"ס ‪"  -‬בת‪ ‬בנ אכיש בנ פדי בנ יסד בנ‬
‫אדא בנ יער שר עקרנ"‪(   .‬בית‪ ‬בן אכיש בן פדי בן יסד בן אדא בן יער שר עקרון)‪.‬‬
‫השפה הארמית שהקדימה בהתפתחותה את השפה הכנענית‪ ,‬ועשתה שימוש קודם לכן באימות‬
‫קריאה‪ ,‬גרמה ככל הנראה בהמשך לשינוים בשפה הכנענית‪ .‬וניתן לראות זאת בכתובת "תל דן"‬
‫מהמאה ה‪ 9-‬לפנה"ס‪ ,‬הדוברת בשפה הארמית‪ ,‬וכתובה בכתב הכנעני ‪(" -‬מל)כ‪  ‬ביתדוד"‪  ‬‬
‫(מלך‪ ‬בית‪ ‬דוד)‪.‬‬
‫היוונים המאמצים את הכתב הכנעני‪ ,‬בסביבות המאות ה‪10-‬או ה‪ 9-‬לפנה"ס‪ ,‬קוראים לאות השנייה‬
‫בשפתם בשם " ֵּבתָ א"‪ ,  B ‬שם הלקוח מן ה"בֵּ ת" ולא מן ה"ּבֵ ית"‪ .‬הוספת ה"י" לשם האות התרחשה‬
‫מאוחר יותר‪ ,‬וללא כל משמעות‪.‬‬
‫האות גִּימֶ ל‬
‫האות השלישית באלפבית הכנעני‪ ,‬נקראה בתחילה ככל הנראה‪ ,‬על שמו של בעל החיים "גָּמָ ל"‪.‬‬
‫בכתובות הקדומות‪ ,‬לא נראה כל ציור של גמל‪ ,‬אלה רק שני קווים המזכירים כביכול‪ ,‬צוואר וראש של‬
‫גמל‪."ᴦ  "  ‬‬
‫ניתן לומר שלפחות עד המאות ה‪ 10-‬או ה‪ 9-‬לפנה"ס‪ ,‬זה היה שמה של האות‪ .‬היות והיוונים מאמצים‬
‫את הכתב הכנעני בעת ההיא‪ ,‬והם קוראים לאות השלישית באלפבית שלהם‪ ,‬בשם "גַּּמָ א" (‬
‫‪ )Gamma‬שמקורו מן ה‪"-‬גָּמָ ל" ולא מן ה‪"-‬גִּימֶ ל"‪ .‬האות מקבלת ציור הדומה למקור הכנעני "‪." г ‬‬
‫בבחינת שם האות משפות אחרות שנגזרו מן הכנענית‪ ,‬מקור השם הוא מן הגמל – שפת הגא'אז‬
‫מאתיופיה ‪ ,lmӓg‬ארמית קדומה ‪ ,lamāg‬אוגרית ‪ ,almag‬ושפת הארגובה מאתיופיה ‪.limag‬‬
‫וקיימות שפות אחרות ששם האות מקורו בגימל – שומרונית ‪  ,lemig‬אידיש ‪  lmig‬וערבית ‪.meeg‬‬
‫שינוי שם האות מ‪"-‬גָּמָ ל" ל‪"-‬גִּימֶ ל"‪ ,‬נבע ככל הנראה מנוחות בהגיית שם האות‪.‬‬
‫הלטינית העתיקה‪ ,‬ככל הנראה איננה עושה שימוש בהגה "ג"‪ .‬היות ולא מצאתי כל הסבר המניח את‬
‫הדעת לכך‪ ,‬אציג את דעתי‪ .‬האות השלישית באלפבית הלטיני הופכת ל‪" -‬צ'ה"‪ ,‬ומקבלת את הסימן "‬
‫‪ ."C‬וכזכור היוונית איננה מקבלת את ההגה "צ" הכנעני‪ , ‬ולכן הלטינית עושה שימוש בהגה זה ‪,‬‬
‫במקומו של ההגה "ג" הכנעני‪-‬יווני‪ .‬ולאורך השנים התעורר הצורך לשפה הלטינית‪ ,‬להוסיף את‬
‫ההגה "ג"‪ ,‬וכך בחלל הריק שהותירו האותיות "ח"‪   ‬ו ‪" -‬ט" הכנעניות והיווניות‪ ,‬שלא מצאו את‬
‫מקומם בלטינית‪ ,‬נוספה אות חדשה‪ ,‬המנצלת את הסימן הקיים של ה‪ "C"-‬בתוספת קו קטן אופקי "‬
‫‪ ."G‬וכך ההגה "ג" חוזר ללטינית‪ ,‬אבל לא במקומו הטבעי בסדר האלפבית הכנעני‪.‬‬
‫האות ָּדלֶ ת‬
‫האות הרביעית באלפבית הכנעני‪ ,‬החלה את דרכה בשם " ָּדג" ‪ ,‬על‪-‬פי הציור הקדום של הדג‪ ,‬כפי‬
‫שנראה בכתובות "סרביט אל ח'אדם"‪  ‬בסיני‪ ,‬המתוארכות למאה ה‪ 15-‬לפנה"ס‪.‬‬
‫כשלוש מאות שנים מאוחר יותר‪ ,‬בסביבות המאות ה‪ 12-‬או ה‪ 11-‬לפנה"ס‪ ,‬ציור האות השתנה‪ ,‬על‬
‫מנת להקל על איורו‪ .‬וכל שנותר מהדג הוא רק ‪ ‬משהו דמוי הסנפיר‪ ,‬וציור האות החדש נראה בצורת‬
‫משולש‪.‬‬
‫כתוצאה מכך שונה שם האות ל‪ֶּ "-‬דלֶ ת" ‪ ,‬ככל הנראה הציור דמה לדלת קדומה‪ ,‬יתכן של אהל‪.‬‬
‫במהלך השנים שונה שם האות ל‪ָּ "-‬דלֶ ת"‪ ,‬אך ורק‪ ,‬על‪-‬מנת להקל על הגייתו‪ .‬שינוי שם האות‬
‫התרחש רק לאחר שהיוונים אימצו את הכתב הכנעני‪ ,‬במאות ה‪ 10-‬או ה‪ 9-‬לפנה"ס‪ .‬האות מצאה‬
‫את מקומה כאות הרביעית באלפבית היווני‪ ,‬שוות ערך ל‪ .4-‬היוונים קראו לאות בשם " ֶּדלְ תָּ א"‬
‫שמקורו מן ה‪ֶּ "-‬דלֶ ת" ולא מן‪    ‬ה‪ָּ "-‬דלֶ ת"‪ .‬וציור האות נשאר דומה למקור הכנעני בהסבה‪.Δ ‬‬
 ‫הכתב הקירילי העתיק את האות מהכתב היווני‪ ,‬בצורתה "‪ ,"д‬בשינויים קלים‪ ,‬ובהגייתה היוונית‪.‬‬
‫ואילו הלטינית השאירה את הגיית האות‪ ,‬ואילו איורה שונה‪  ‬ל‪."D"-‬‬
‫האות הֶ א‬
‫האות "הֶ א"‪ ,‬האות החמישית באלפבית הכנעני‪ ,‬יצרה מעצם טבעה קושי לכנעני הקדום שהמציא את‬
‫שמות האותיות‪ ,‬היות ולא הייתה בשפתו כל מילה מתחום החי‪ ,‬הדומם והצומח המתחילה באות "ה"‪.‬‬
‫ואז הוא משתמש בברירת מחדל‪ ,‬ובוחר בציור של דמות אדם‪ .‬וקורא לאות בשם‪"  ‬הּוא"‪ ,‬כאשר‬
‫הכוונה לדמות האדם שמולו‪ .‬אלא מאי‪ ,‬בעת ההיא המילה "הּוא" נאמרה כ‪"-‬הֶ א"‪ ,‬וכאמור‪ ,‬עדיין לא‬
‫היו בשימוש אמות קריאה‪ ,‬הכתב היה כתב עיצורים‪ ,‬ולכן האות "ו" לא מצאה‪  ‬עדיין מקומה בתוכה‬
‫של מילה‪ .‬‬
‫האות "‪ ‬הֶ א‪  " ‬בדמות‪  ‬האדם אותרה לראשונה בכתובות מ"ואדי אל‪-‬חול" במצרים‪ ,‬המתוארכות‬
‫למאה ה‪ 18-‬לפנה"ס‪ .‬ושלוש מאות שנה מאוחר יותר‪ ,‬בכתובות "סרביט אל‪-‬ח'אדם" מסיני‪  ,‬נראית‬
‫עדין האות בדמות אדם‪          .‬‬
‫ואלף שנים מאוחר יותר‪ ,‬המלה "הּוא" עדין נאמרה כ‪"-‬הֶ א"‪ ,‬ניתן לראות זאת ב"מצבת מישע"‬
‫מהמאה ה‪ 9-‬לפנה"ס‪ ,‬בשורה השישית כתוב "ויאמר גם‪ ‬הֶ א" ובעברית של ימנו – "ויאמר גם‪ ‬הּוא"‪,‬‬
‫ושם בהמשך‪ ,‬בשורה ‪ 27‬נאמר "כי הרס‪ ‬הֶ א" ובעברית של ימנו – "כי הרוס‪ ‬הּוא"‪ .‬וגם באתר‬
‫ארכיאולוגי בסיני‪ ,‬מהמאות ‪ 8-9‬לפנה"ס‪ ,‬כונתילת עג'רוד (חורבת תימן) נתגלו כתובות בכתב הכנעני‬
‫שבהן גם כן מופיעה המלה "הֶ א" במקום "הּוא" – "כל אשר ישאל מאש חנן‪ ‬הֶ א‪ ‬ונתן לה יהו כלבבה"‬
‫– "ברך‪ ‬הֶ א‪ ‬ליהו"‪.‬‬
‫במאה ה‪ 12-‬לפנה"ס אותרה כתובת שהאות "הֶ א" כתובה בה‪ .‬האות עברה שינוי על מנת להקל על‬
‫‪ E   ‬ציורה‪ ,‬וחלקים מדמות האדם הוסרו ונשארו רק ‪ -‬קו הכתפיים‪ ,‬וניצב לו קו הצוואר וקווי הידיים‬
‫‪". ‬מתוך כתובת "עזבת צרטה‬
‫החל מהמאה ה‪ 11-‬לפנה"ס ציור האות השתנה‪ ,‬נוסף לו קו אלכסון מאורך‪ ,‬וממועד זה והילך ציור‬
‫האות נשאר פחות או יותר כמות שהוא‪ .‬‬
‫היוונים מאמצים את האות בשמה הכנעני "הֶ א"‪ .‬ובציור הדומה לציור האות הכנעני‪ .‬כפי שנראה‬
‫בכתובת על "גביע נסטור" מהמאה ה‪ 8-‬לפנה"ס הכתוב ביוונית מימין לשמאל‪  .‬אלא מאי‪ ,‬שם האות‬
‫ככל הנראה‪ ,‬לא נשמע ליוונים והם מוסיפים לשם האות את המילה היוונית "פסילון" שפירושה‬
‫בעברית פשוט או סתם‪ ,‬והאות מקבלת שם חדש "הא‪-‬פסילון" שפירושו "סתם הא" או "הא‬
‫פשוטה"‪ .‬ואנחנו מכירים כיום את האות היוונית בשם "אפסילון" ובצורתה‪  E  ‬כפי שעברה לאחר מכן‬
‫ללטינית‪ ,‬בשינוי שם‪ ,‬ולשאר השפות שנגזרו ממנה‪ .‬וכולנו עושים כיום שימוש במושג זה‪ ,‬בתורת‬
‫החשמל‪ ,‬במתמטיקה‪ ,‬באסטרונומיה‪ ,‬במדעי המחשב‪ ,‬במכניקה ובחשבון אינפיניטסימלי‪ .‬וגם בשוק‬
‫הרחב כבית השקעות‪ ,‬כרכב‪ ,‬כחברת תאורה ועוד‪.‬‬
‫האות וָו‬
‫האות השישית באלפבית הכנעני‪ ,‬נקראה על שמו של ה‪"-‬וָו"‪ ,‬אמצעי לתליית בגדים וחפצים‪.‬‬
‫ה‪-‬וָו‪  ‬הקדום נראה כמו מסמר גדל‪-‬מידות‪ ,‬כפי שמופיע בכתובות "סרביט אל ח'אדם"‪ ,‬מהמאה ה‪15-‬‬
‫לפנה"ס‪ ,‬משהו מאורך שבקצהו האחד עיגול‪ ,‬ובקצהו השני חוד‪ .‬‬
‫כזכור בעת הקדומה עדיין לא נעשה שימוש באימות קריאה‪ ,‬והאות "וָו" לא הופיעה בתוכה של מילה‪.‬‬
‫בכתובות מן המאות ה‪ 10-‬וה‪ 9-‬לפנה"ס‪ ,‬ניתן לראות במילים ספורות את האות במרכזה של מילה‪.‬‬
‫אחת ממילים אלו הינה "יהוה"‪ ,‬כאשר מישע מלך מואב כובש מישראל את העיר נבו‪ ,‬הוא לוקח עמו‬
‫את כלי הפולחן של יהוה‪ ,‬ככל הנראה מבית הבמות שהיה בעיר‪.‬‬
‫היוונים מאמצים את האות לזמן קצר‪ ,‬בשם דיגמא (‪ ,)digamma‬ולאחר מכן האות מוסרת מן הכתב‬
‫היווני‪ .‬לעומת זאת הלטינית כן מאמצת את האות‪ ,‬אם כי בשינוי הגייה‪ ,‬האות מקבלת את הסימן "‪"F‬‬
‫ונהגית כמו "פֶ ה" רפויה‪.‬‬
‫האות ַזי ִן‬
 ‫שמה של האות השביעית באלף בית הכנעני היה ככל הנראה בתחילה ‪ָ " -‬זנָב"‪ ,‬כפי שנראה בציור‬
‫הקדום של האות‪ ,‬המתאר משהו הדומה בצורתו לזנב נטוי המונח על עמוד‪  ,‬מקור הציור אינו ידוע‬
‫לי‪.‬‬
‫שם האות " ָזנָב " התקיים ככל הנראה‪ ,‬מתחילת המצאת הכתב הכנעני ועד למאה ה‪ 11-‬לפנה"ס‬
‫בקירוב‪ .‬אותיות ה‪ָ "-‬זנָב" שנשארו בכתובות עתיקות אינן מושלמות ומחוקות בחלקן‪  ,‬כתובות "סרביט‬
‫אל ח'אדם" מסיני‪ ,‬מהמאה ה‪ 15-‬לפנה"ס‪ .‬כתובת "עזבת צרטה" מהמאה ה‪ 12-‬לפנה"ס‪ .‬ובספק גם‬
‫כתובת‪      ‬האוסטרקון‪  ‬מ"חרבת קיאפה"‪  ‬המתוארכת בטעות למאה ה‪ 10-‬לפנה"ס‪                  .‬‬
‫במאה ה‪ 11-‬לפנה"ס חיפשו אומני הכתיבה דרך‪ ,‬על מנת להקל על איורה של האות ואותו הקטע‬
‫המשופע של הזנב הוסר‪ ,‬והאיור החדש של האות נראה בצורת קו ישר ודק התלוי בין שמיים וארץ‪,‬‬
‫וכאשר הכנעני הקדום ראה את האות בצורתה החדשה‪ ,‬כל שנותר לו לשנות את שם האות ולקרוא‬
‫לה " ַזי ִן"‪ .‬המילה " ַזי ִן" כמילה‪ ,‬הייתה קיימת בשפה הכנענית וממנה היא עברה לשפה העברית‪,‬‬
‫והייתה בשימוש עד לפני כ‪ 800 -‬שנה לפחות‪ ,‬היות והיא מצאה את מקומה בספרו של הרמב"ם‬
‫"משנה תורה" שהגיע לסיומו בעת ההיא‪ ,‬ומאז ככל הנראה היא נעלמה מהשפה העברית‪ ,‬לא ידוע‬
‫מועד מדויק‪.‬‬
‫למילה " ַזי ִן " היו בשפה הכנענית שתי משמעויות הנגזרות האחת מהשנייה‪ ,‬ואם ניקח לדוגמה את‬
‫להב החרב‪ ,‬הכולל שני רכיבים‪ -‬החלק המיועד לדקירה‪ ,‬החוד ("שפיץ" בשפת העם) או ‪Point‬‬
‫באנגלית‪ ,‬והחלק השני המיועד לחיתוך או ביתור‪ ,‬הנקרא באנגלית ‪ .Edge‬ובעברית אין לו שם‪ ,‬חלק‬
‫זה של החרב נקרא בכנענית הקדומה ולאחר מכן בעברית בשם " ַזי ִן"‪  ,‬כתוצאה מכך לכל כלי הזין‪:‬‬
‫הפגיון‪ ,‬הגרזן‪ ,‬ראש החץ‪ ,‬החנית‪ ,‬הרומח והכידון קיים צד חד אחד או שניים שהינו או הינם למעשה‬
‫ה‪ַ "-‬זי ִן"‪.‬‬
‫וכותב על כך הרמב"ם – “ּכְׁשֵ ם ׁשְ אֵ ין מֹוכ ְִרין לַּגֹוי ִים‪ּ ,‬דְ ב ִָרים ׁשֶ ּמְ חַ ּזְקִ ין ּבָהֶ ן י ְדֵ יהֶ ן לַעֲ בֹודָ ה ז ָָרה‪ּ--‬כְָך אֵ ין‬
‫מֹוכ ְִרין לָהֶ ם‪ּ ,‬דָ בָר ׁשֶ ּיֵׁש ּבֹו נֶזֶק ל ַָרּבִים‪ּ ,‬כְגֹון ּדֻ ּבִים ו ַאֲ ָריֹות‪ּ ,‬ו ְכלֵי ַזי ִן ּו ְכ ָבלִים ו ְׁשַ לְׁשְ לָיֹות‪ .‬וְאֵ ין מַ ׁשְ חִ יזִין‬
‫לָ הֶ ם אֶ ת הַ ַּזי ִן‪ (    ” ‬הלכות עבודה זרה ט‪,‬י )‪.‬‬
‫כפועל יוצא מכך כל כלי הלחימה האחרים‪ :‬אבן קלע‪ ,‬האלה‪ ,‬וכלי הנשק המודרניים‪ ,‬אינם‪ ‬בגדר כלי‬
‫זין‪ ,‬כי אין בהם " ַזי ִן"‪ ,‬או בהשאלה מדברי הרמב"ם‪ ,‬אין מה להשחיז בהם‪.‬‬
‫המשמעות השנייה של המילה " ַזי ִן" גורסת‪ ,‬שכל קו ישר ודק כדוגמת ה‪ַ "-‬זי ִן"‪ -‬הפס החד והדק של‬
‫להב הפגיון או החרב‪ ,‬נקרא גם כן " ַזי ִן"‪ .‬וכותב על כך הרמב"ם – "וְיִּזָהֵ ר ּבָאֹותִ ּיֹות הַ ּגְדֹולֹות‪ּ ,‬ובָאֹותִ ּיֹות‬
‫ּצּורתָ ן מְ ׁשֻ ּנֹות ּכְגֹון הַ ּפֵ י ִין הַ ּלְפּופֹות‪ ,‬ו ְהַ אֹותִ ּיֹות הָ עֲ קּומֹות ּכְמֹו‬
‫הַ ּקְ טַ ּנֹות‪ּ ,‬ובָאֹותִ ּיֹות הַ ּנְקֻ ּדֹות‪ּ ,‬ובָאֹותִ ּיֹות ׁשֶ ָ‬
‫ׁשֶ הֶ עְ ּתִ יקּו הַ ּסֹופ ְִרים אִ יׁש מִ ִּפי אִ יׁש‪  .‬וְיִּזָהֵ ר ּבַּתָ גִין ּובְמִ נְיָנָן י ֵׁש אֹות ׁשֶ ּיֵׁש עָ לֶיהָ ָּתג אֶ חָ ד‪ ,‬וְי ֵׁש אֹות ׁשֶ ּיֵׁש‬
‫ְצּורת ַזי ִן הֶ ן‪ַּ ,‬דּקִ ין ּכְחּוט הַ ּׂשַ עֲ ָרה)‪     ‬הלכות ספר תורה ז‪,‬‬ ‫עָ לֶיהָ ׁשִ בְעָ ה;‪  ‬וְכָל הַ ּתָ גִין‪ּ--‬כ ַ‬
‫ח )‪                                                                                                                                 .‬‬
‫ישנן אותיות שיש עליהן שלושה תגין‪ ,‬או כדברי הרמב"ם – "י ֵׁש עָ לֶיהָ ׁשְ לֹוׁשָ ה‪ַ  ‬זיְנִין"‪  .‬ושם בהמשך‬
‫כתוב ‪"  -‬וְצ ִָריְך לְהִ ּזָהֵ ר ּבְתָ גִין ׁשֶ ּלְאֹותִ ּיֹות‪ ,‬ו ְהֶ ן ּכְמֹו‪ַ  ‬זיְנִין‪ ‬זְקּופֹות עַ ל הָ אֹות ׁשֶ ּיֵׁש לָהֶ ן ָּתג‪ּ ,‬כְמֹו ׁשְ הֶ ן ּכְתּובִין‬
‫ּתֹורה"‪.‬‬‫ּבְסֵ פֶ ר ָ‬
‫הכתובת הראשונה בה אותרה האות בצורתה החדשה כ‪ַ " -‬זי ִן"‪ ,‬הייתה על האוסטרקון מ"בית שמש"‪  ‬‬
‫המתוארך לתחילתה של המאה ה‪ 12-‬לפנה"ס‪  .‬החל מהמאה ה‪ 10-‬לפנה"ס ציור האות נשאר בצורה‬
‫זו‪ ,‬ונראה בכתובת "תל זית"‪ ,‬לוח "גזר"‪  ,‬כתובת על ראש חץ מלבנון‪"  ,‬כתובת השילוח" מסיומה של‬
‫המאה‪      ‬ה‪ 8-‬לפנה"ס‪  ,‬חותמת מנשה מלך יהודה מעקרון תחילת המאה ה‪ 7-‬לפנה"ס‪.‬‬
‫האות הועתקה לכתב היווני בשם "זתא" ((‪ ,zeta‬עם הערך המספרי של ‪  ,7‬ושם קיבלה את צורתה‬
‫הסופית‪  " " Z  ‬כפי שעברה לאחר מכן ליתר השפות‪ .‬אם כי התהליך היה איטי‪ ,‬היות והרומאים‬
‫בשפתם הלטינית לא השתמשו באות "ז" ‪ ,‬ורק הצורך לכתוב בשפתם טקסטים הכתובים ביוונית‬
‫הביא אותם להוסיף את האות לכתב הלטיני‪ ,‬ועל כן היא מצאה את מקומה כאות האחרונה‪,‬‬
‫באלפבית הלטיני וביתר השפות שנגזרו ממנו בהמשך‪.‬‬
‫הפיכתה של האות " ַזי ִן"‪  ‬למלה גסה‪ ,‬התרחש ככל הנראה במזרח אירופה על‪-‬ידי בחורי הישיבות‪ .‬‬
‫מאחר והמילה "זין" לא מצאה יותר את מקומה בשפה העברית‪ ,‬ובחורי הישיבות השתמשו במילה‬
 ‫היידית "שוואנץ" – " ָזנָב " ככינוי לפין הגברי‪ ,‬וממנה נגזרה האות הראשונה " ַזי ִן"‪ ,‬המהווה גם אות‬
‫ראשונה למילים זכר‪ ,‬זרג‪ ,‬זכרות‪ ,‬וכו'‪  .‬במאמר מחקרי על האטימולוגיה של המלה " ַזי ִן"‪ ,‬ואיך הגיעה‬
‫לשפה העברית‪ ,‬שפורסם בשנת ‪ ,1993‬בכתב העת "לשוננו לעם" ונכתב על‪-‬ידי הפרופסורים דוד‬
‫אסף וישראל ברטל‪ ,‬נגזרה מסקנה זהה[‪.]1‬‬
‫במאמר בעיתון הארץ[‪ ]2‬מיום ‪ ,13/07/07‬נעשה ניסיון כושל‪ ,‬לקשור בין האות " ַזי ִן" לבין איבר המין‬
‫הגברי‪ ,‬המאמר מצטט מתוך הספר "פרדס רמונים" של הרמ"ק – רבי משה קורדוברו‪ .‬מראשי‬
‫המקובלים שחי בצפת בין השנים ‪ .1522-1570‬מתוך הספר ניתן לקבוע שהרמ"ק לא הכיר את‬
‫הפירוש הקדום של המילה "זין"‪ ,‬והתייחסותו בספר לכינויים של אבר המין הגברי מתאימות לתקופה‪:‬‬
‫"תשמיש המוצנע" – "האבר הקדוש" – "אבר הזכר" – "פי האמה" – "אבר המשגל" ‪"  -‬אבר ברית‬
‫הקדש" – "הגיד"‪ .‬והמילה "זיין" בספר מתייחסת לאות " ַזי ִן" ותו לו[‪.]3‬‬
‫האות חֵ ית‬
‫"חֵ ית" האות השמינית באלפבית הכנעני‪ ,‬נקראה בתחילת הדרך עם המצאת הכתב הכנעני בשם‬
‫"חַ ּלֹון " וזאת מתוך ציור האות שנמצא בכתובות "סרביט אל ח'אדם" בסיני מהמאה ה‪ 15-‬לפנה"ס‪ .‬‬
‫בציור נראה חלון ומעליו קשת‪ ,‬בדומה לחלונות המוכרים‬
‫בירושלים‪                                                                                                                                  .‬‬
‫ציור האות בצורה דומה‪ ,‬קיים רק בכתובת עתיקה אחת‪ .‬ב"אוסטרקון קיאפה" המתוארך בטעות‬
‫למאה ה‪ 10-‬לפנה"ס‪ .‬ציור ה‪"-‬חַ ּלֹון" ב"אוסטרקון קיאפה" כדוגמת הציור מהמאה ה‪ 15-‬לפנה"ס‪,‬‬
‫ומנגד ציורי ה‪"-‬חַ ּלֹון" מהמאה ה‪ 12-‬לפנה"ס המופיעים ללא הקשת‪ ,‬מעלה את האפשרות שהכתובת‬
‫זו קודמת יותר‪.‬‬
‫וכאמור במאה ה‪ 12-‬לפנה"ס מוסרת הקשת מהחלון על מנת להקל על ציורה של האות‪ .‬כפי שנראים‬
‫ציורי האות מהמאות ה‪ 12-‬וה‪ 11-‬לפנה"ס‪  ‬בכתובת "עזבת צרטה"‪  ,‬בראש חץ מאל חאדר‪ ,‬‬
‫באוסטרקון מבית שמש‪ ,‬מכתובת על ידית של כד מחרבת רדנה (צפונית לרמאללה)‬
‫כתובות מהמאה ה‪ 10-‬לפנה"ס נשארות במתכונת דומה‪ .‬בכתובת ארון אחירם (פניקי)‪ ,‬בכתובת "תל‬
‫זית"‪  ,‬בלוח גזר‪.‬‬
‫במספר כתובות קיים שינוי מהציור המוכר על‪-‬ידי הורדת אחד משלושת הקווים האופקיים של החלון‪.‬‬
‫באחת מכתובות חרסי שומרון מהמאות ה‪ 9-‬או ה‪ 8-‬לפנה"ס‪ ,‬ובכתובת עמונית על בקבוק ברונזה‬
‫מתל סיראן (רבת עמון) מסופה של המאה ה‪ 7-‬לפנה"ס‪.‬‬
‫בסביבות המאה ה‪ 10-‬לפנה"ס בקירוב שם האות משתנה והופך ל "חֵ ת"‪ ,‬מועד מדויק איננו ידוע‪.‬‬
‫היות והיוונים כאמור מאמצים את הכתב הכנעני בסביבות המאה ה‪ 9-‬לפני הספירה‪ .‬והם לא עשו אז‬
‫שימוש בשפתם בהגה "ח"‪ ,‬האות מקבלת מושג שונה ונקראת בשם "אֵ תָ א" (‪ ,)Eta‬אבל ברור שהם‬
‫מאמצים את האות כאשר שמה "חֵ ת" ולא "חַ ּלֹון"‪ .‬היוונים מסירים עוד קו אופקי מציור החלון‪ ,‬כך‬
‫שהוא נשאר עם קו אחד בלבד‪  "H"  ‬סימן האות מועתק כפי שהוא ללטינית וממנה לשאר השפות‬
‫שנגזרו ממנה‪.‬‬
‫שינוי שם האות מ‪"-‬חַ ּלֹון" ל‪"-‬חֵ ת" בא ככל הנראה על מנת להקל על הגיית שם האות‪ ,‬והדרך בה‬
‫נעשה הדבר הינה פשוטה‪ .‬הכנעני משתמש בהגה הראשון "ח" ‪ ‬של המילה "חַ ּלֹון"‪ ,‬אליה הוא צירף‬
‫את ההגה הראשון ‪" ‬ת" של מילת האות האחרונה באלפבית "תָּ ו" וכך יוצר מילה חדשה בשם "חֵ ת"‪.‬‬
‫לאורך השנים בהמשך‪ ,‬שם האות השתבש ונוספה לו "י" באמצע והוא הפך ל"חֵ ית"‪.‬‬
‫האות טֵ ית‬
‫"טֵ ית " ‪ -‬האות התשיעית באלפבית הכנעני‪ ,‬האות נקראה ככל הנראה בתחילת דרכה בשם "טַ ּבּור"‪,‬‬
‫מתוך הציור הקדום של האות‪ ‬המתאר עגול הנחצה על‪-‬ידי שני קוים ישרים‪ ,‬המסמנים את מרכזו‪.‬‬
‫המילים "אמצע" ו"מרכז" לא היו קיימות אז בשפת כנען‪ ,‬הן מילים מאוחרות יותר אשר גם אינן‬
‫מופיעות במקרא‪.‬‬
‫לעומת זאת המילה "טַ ּבּור" נזכרת במקרא פעמיים –‬
 ‫ָארץ; ו ְר ֹאׁש‪-‬אֶ חָ ד ּבָא‪ ,‬מִ ּדֶ ֶרְך אֵ לֹון‬
‫יֹורדִ ים מֵ עִ ם‪ ‬טַ ּבּור הָ ֶ‬
‫‪ ‬וַּי ֹסֶ ף עֹוד ּגַעַ ל‪ ,‬לְדַ ּבֵר‪ ,‬ו ַּי ֹאמֶ ר‪ ,‬הִ ּנֵה‪-‬עָ ם ְ‬
‫מְ עֹונְנִים‪(    .‬שופטים ט‪ ,‬לז)‬
‫לִׁשְ ֹלל ׁשָ לָל‪ ,‬וְלָב ֹז ּבַז‪--‬לְהָ ׁשִ יב י ָדְ ָך עַ ל‪-‬חֳ ָרבֹות נֹוׁשָ בֹות‪ ,‬ו ְאֶ ל‪-‬עַ ם מְ אֻ ּסָ ף מִ ּגֹוי ִם‪ ,‬ע ֹׂשֶ ה מִ קְ נֶה ו ְקִ נְי ָן‪ ,‬י ֹׁשְ בֵי‪ ‬‬
‫ָארץ‪( .‬יחזקאל לח‪ ,‬יב)‬ ‫עַ ל‪-‬טַ ּבּור הָ ֶ‬
‫מספר המופעים של האות בכתובות עתיקות הינו מועט‪ ,‬הסיבה לכך תנומק בהמשך‪.‬‬
‫לאורך השנים‪ ,‬שם האות "טַ ּבּור " היה קשה להגייה‪ ,‬ולא התאים ככל הנראה לכנעני‪ ,‬והוא חיפש שם‬
‫אחר קל יותר להגייה‪ ,‬ואז הוא עושה מהלך דומה לזה שעשה לאות "חֵ ת"‪ .‬הוא משתמש בהגה‬
‫הראשון "ט"‪  ‬של שם האות "טַ ּבּור" ומחברו עם ההגה הראשון "ת" של שם האות האחרונה‬
‫באלפבית – "תו"‪ ,‬וכך יוצר מילה חדשה בשם "טֵ ת"‪.‬‬
‫שינוי בשם האות התרחש אחרי שהיוונים מאמצים את הכתב הכנעני‪ ,‬היות והם קוראים לאות בשם‬
‫"טֵ 'תָ א" (‪ ,)Theta‬שמקורו מן ה"טֵ ת"‪  .‬ומכאן עולה הסיבה למיעוט השימוש באות בכתובות עתיקות‪,‬‬
‫האות הכנענית "טֵ 'ת" נהגתה כאות רפויה בדומה ל‪ Th -‬באנגלית‪ .‬ניתן לראות זאת בשפות נוספות‬
‫שהתפתחו מהכתב הכנעני‪ -  ‬ארמית‪ ,‬ערבית‪ ,‬אוגרית‪ ,‬אטרוסקית‪ ,‬קופטית‪ ,‬ושפת הגא'אז מאתיופיה‪.‬‬
‫הכתב הלטיני לא עשה שימוש באות זו‪ ,‬ולכן היא איננה קיימת בכתבים האירופיים‪.‬‬
‫לאורך השנים שם האות השתבש‪ ,‬נוספה לו "י" באמצע והוא הפך ל‪"-‬טֵ ית"‪.‬‬
‫האות יֹוד‬
‫האות העשירית באלפבית הכנעני‪ ,‬נקראה על‪-‬שם יד האדם‪ .‬כפי שניתן לראות ציורים של יד‪,‬‬
‫בכתובות עתיקות‪ .‬על פגיון מ‪-‬לכיש‪  ‬ומ‪"-‬סרביט אל‪-‬ח'אדם" מסיני‪ ,‬שניהם מהמאה ה‪ 15-‬לפנה"ס‪.‬‬
‫כזכור בעת ההיא הכתב הכנעני לא עשה שימוש באימות קריאה‪ ,‬כך שלא ברור על הימצאותה של‬
‫האות "ו" במרכזה של מילה‪ .‬היות והיוונים אימצו את האות ‪ ‬במאות ה‪ 10-‬או ה‪ 9-‬לפנה"ס בשם‬
‫"יוטא" (‪ ,)IOTA‬שמקורו מן ה‪" -‬יֹוד"‪ ,‬ולא מן ה‪"-‬י ָד"‪   .‬ניתן להסיק ששם האות היה "יֹוד"‬
‫מלכתחילה‪.‬‬
‫לא ניתן לקבוע מתי שמו של איבר האדם "יֹוד" הפך‪  ‬ל‪" -‬י ָד"‪ .‬השפה הערבית קראה לאות בשם "יא"‬
‫(‪ ,)yaa‬שהיא ההברה הראשונה של המלה "י ָד"‪.‬‬
‫השפה היידית שינתה את הגיית האות‪ ,‬וקראה לה בשם "יּוד" (‪ .)yud‬שם שמצא את מקומו גם‬
‫בשפה העברית‪ ,‬כך ששם האות נאמר כ‪" -‬יֹוד" או "יּוד"‪.‬‬
‫וכאמור‪ ,‬היוונים אימצו את האות בשם "יוטא" (‪ ,)IOTA‬האות התשיעית‪  ‬באלף בית היווני‪ ,‬עם ערך‬
‫מספרי של ‪ ,10‬שקיבלה את הסימן הבא –‪"I",    ‬השפה הלטינית אימצה את סימן האות‪ ,‬אבל שמה‬
‫של האות הפך ל‪"-‬אִ י"‪.‬‬
‫האות כָּף‬
‫"כָּף " ‪ -‬האות האחת עשרה באלפבית הכנעני נקראה על שם כף‪-‬יד האדם‪ .‬בכתובת כנענית "כלב" מ‪-‬‬
‫"תל גזר" מהמאה ה‪ 17-‬לפנה"ס בקירוב‪ ,‬ציור האות נראה בדיוק כציור כף‪-‬יד‪.‬‬
‫מאתים שנה מאוחר יותר בכתובות "סרביט אל ח'אדם" מסיני מהמאה ה‪ 15-‬לפנה"ס‪ .‬ציור האות‬
‫השתנה‪ ,‬ונראות רק ארבע אצבעות מחוברות‪                        .‬‬
‫בהמשך‪ ,‬ממאה ה‪ 12-‬לפנה"ס‪ ,‬ציור האות השתנה שוב על מנת להקל על כתיבתו‪ ,‬והוא נראה‬
‫כשלוש אצבעות המחוברות לקו מאורך היורד מטה‪.‬‬
‫האות "כָּף" הפניקית צוירה רק עם שלושת האצבעות ללא הקו המאורך‪.‬‬
‫היוונים מאמצים את האות בשם "קפא" ‪  ))Kappa‬עם ציור המזכיר ארבע אצבעות‪  ."K"  ‬ציור האות‬
‫עובר לאחר מכן ללטינית בשם "‪ "Ka‬ולשאר הכתבים שנגזרו ממנה‪ .‬היות והיוונים אינם מאמצים את‬
‫האות "ק" הכנענית‪ ,‬האות "קפא" באה לשמש את הגיית ה‪" -‬ק"‪.‬‬
 ‫האות לָ מֶ ד‬
‫האות‪ ‬למד‪ ,‬האות ה‪ 12-‬באלפבית הכנעני‪ ,‬החלה את דרכה ככל הנראה בשם "לּולָ ָאה"‪ .‬בהסתמך‬
‫על הציורים הקדומים של האות‪ ,‬שנראו בכתובות עתיקות שנמצאו ב"סרביט אל ח'אדם" בסיני‬
‫המתוארכות למאה ה‪ 15-‬לפנה"ס‪                 .‬‬
‫המושג‪" ‬לּולָ ָאה"‪ ‬קיים במקרא בהקשר לחיבור יריעות אהל המועד ‪-‬וְעָ ׂשִ יתָ לֻ לְ את ּתְ כֵלֶ ת‪ ,‬עַ ל ׂשְ פַ ת‬
‫הַ י ְִריעָ ה הָ אֶ חָ ת‪ ,‬מִ ּקָ צָה‪ַּ ,‬בח ָב ֶרת; וְכֵן ּתַ עֲ ׂשֶ ה‪ִּ ,‬בׂשְ פַ ת הַ י ְִריעָ ה‪ ,‬הַ ּקִ יצֹונָה‪ַּ ,‬בּמַ חְ ּב ֶֶרת הַ ּׁשֵ נִית‪  .‬ה‬
‫חֲ מִ ּׁשִ ים לֻ לָ את‪ּ ,‬תַ עֲ ׂשֶ ה ַּבי ְִריעָ ה הָ אֶ חָ ת‪ ,‬וַחֲ מִ ּׁשִ ים לֻ לָ את ּתַ עֲ ׂשֶ ה ּבִ קְ צֵה הַ י ְִריעָ ה‪ ,‬אֲ ׁשֶ ר ּבַ ּמַ חְ ֶ‬
‫ּבֶרת‬
‫הַ ּׁשֵ נִית‪  :‬מַ קְ ִּבילת‪ ,‬הַ ּלֻ לָ את‪ ,‬אִ ּׁשָ ה‪ ,‬אֶ ל‪-‬אֲ חתָ ּה‪ .‬‬
‫י וְעָ ׂשִ יתָ חֲ מִ ּׁשִ ים לֻ לָ את‪ ,‬עַ ל ׂשְ פַ ת הַ י ְִריעָ ה הָ אֶ חָ ת‪ ,‬הַ ּקִ יצנָה‪ּ ,‬בַ חב ֶָרת; וַחֲ מִ ּׁשִ ים לֻ לָ את‪ ,‬עַ ל ׂשְ פַ ת‬
‫הַ י ְִריעָ ה‪ ,‬הַ ח ֶב ֶרת‪ ,‬הַ ּׁשֵ נִית‪  .‬יא וְעָ ׂשִ יתָ ַק ְרסֵ י נְחׁשֶ ת‪ ,‬חֲ מִ ּׁשִ ים; וְהֵ ֵבאתָ אֶ ת‪-‬הַ ּקְ ָרסִ ים ּבַּלֻ לָ את‪ ,‬וְחִ ַּב ְרּתָ‬
‫אֶ ת‪-‬הָ אהֶ ל וְהָ י ָה אֶ חָ ד‪(  .‬שמות פרק כו)‬
‫השלב הראשון לקליעת לחמנייה הינו יצירת לולאה‪ ,‬בתמונות אקראיות אפשר למצוא דמיון בין לולאת‬
‫הלחמניה לבין ציור האות "לולאה" שנראה ב"סרביט אל ח'אדם"‪                        .‬‬
‫השם "לּולָָאה" לאות "לָמֶ ד" היווה את הדור הראשון של האות‪ ,‬שהשתרע לאורך כמה מאות שנים‪,‬‬
‫מתחילת אמצאת האלפבית הכנעני ועד למאה ה‪ 10-‬לפנה"ס‬