‫טיעון השפה הפרטית‪ -‬הסבר וביקורת‬

‫מוגש כמטלת סיום במסגרת קורס מס' ‪" 15211‬המאה ה‪ :20-‬זרמים בפילוסופיה אנאליטית"‬

‫‪1‬‬
 ‫א‪ .‬הצגת הטיעון‬

‫בעבודה זו אציג ואנתח את עקרי הטיעון של ויטגנשטיין אודות ה"שפה הפרטית" כפי שהופיע‬

‫בספרו חקירות פילוסופיות‪ .‬כמו כן‪ ,‬אבקש להציג ביקורות אפשריות אודות הטיעון של‬

‫ויטגנשטיין בנושא ואת עמדתי בעניין הטיעון והמסקנות הנובעות ממנו‪.‬‬

‫ויטגנשטיין בוחן בספר חקירות פילוסופיות את מובנה של השפה‪ ,‬באמצעות בחינת השימוש‬

‫הלשוני בשפה‪ ,‬ומבקש לאתגר תפיסות מקובלות ואינטואיטיביות אודותיה‪ .‬בסימנים ‪ 243‬עד ‪271‬‬

‫לספר נבחנת אפשרות קיומה שפה הפרטית‪ ,‬כנושא עיקרי‪ ,‬ומוצג טיעון שעניינו להראות את‬
‫‪1‬‬
‫הפרדוקס שמצוי באפשרות הקיום של שפה פרטית‪.‬‬

‫בחלק זה לספר שואל ויטגנשטיין האם ניתן לדמות "שפה פרטית"‪" .‬שפה פרטית" מוגדרת על ידי‬

‫ויטגנשטיין כשפה בה המילים מורות על מה שיכול להיות ידוע רק לאדם המדבר‪ ,‬כלומר‬

‫לתחושותיו הפרטיות והבלתי אמצעיות‪ ,‬ובאופן "שהזולת לא יוכל להבין שפה זו"‪ .‬כלומר‪ ,‬מילים‬

‫המתייחסות למצבים מנטליים‪ ,‬שמקורה בהתבוננות פנימית של הדובר‪ ,‬ולא לדברים חיצוניים‪,‬‬

‫פומביים‪ .‬שפה זו אינה בעלת גישה לאף אדם אחר ולא ניתן להסביר את הקשר הזה לאדם אחר‪.‬‬

‫כפי ויטגנשטיין מדגיש בסעיף ‪ 243‬לספר‪ ,‬אין מדובר רק באפשרות של אדם ליצור קישור חדש‬

‫ולא מוכר בין מילים לבין תחושות‪ ,‬למשל בהמצאת מילה חדשה (שזו נראית על פניו פעולה‬

‫אפשרית)‪ ,‬אלא על שפה פרטית באופן מהותי – כך שמילותיה מורות על דברים שרק הדובר יכול‬

‫לדעת‪ ,‬ולא לא נגישות לאחרים‪ .‬מילים אלו יקבלו את משמעותן מכוח הצבעה וסימון של הדובר‬

‫על תחושות פרטיות (שלפי ההנחה בדבר קיומה של אפשרות שפה זו) מוכרות רק לו‪.‬‬

‫ה"תמונה" אותה ויטגנשטיין מבקש לתקוף בטיעון השפה הפרטית‪ ,‬היא זו לפיה מילים מקבלות‬

‫משמעות מכוח יחס פנימי‪ -‬אינטרוספקטיבי של האדם לתחושה‪ ,‬מבלי להסתמך על שום מובן‬

‫חיצוני או פומבי‪ .‬לפי תפיסה זו‪ ,‬אפשר לטעון כי האדם‪-‬הדובר מתבונן או מתרכז באופן פנימי‬

‫בתחושה אותה הוא מקשר למילה‪ ,‬באופן רציף וקבוע‪ .‬הדגש הוא על כך שזו פעולה אישית‪ ,‬לא‬

‫משותפת במהותה (גם אם נעשית על ידי אחרים)‪.‬‬

‫לכאורה זו תפיסה אינטואיטיבית ביותר‪ ,‬שהרי נראה שמהותן של תחושות‪ ,‬כתופעות פסיכולוגיות‬

‫להבדיל מתופעות פיזיות‪ ,‬קשורה להיותן מתקיימות בסובייקט (או בהיותן פנומנולוגיות)‪ ,‬הרי‬

‫שנראה מתבקש שאנו גם מגלים את מהותם ומקשרים אותם לשמות באמצעות התבוננות פנימית‪.‬‬

‫‪ 1‬בהקשר הכללי‪ ,‬הסוגיה בכללותה עם השלכותיה‪ ,‬נבחנת על ידי ויטגנשטיין עד סעיף ‪ 315‬לספר‪.‬‬

‫‪2‬‬
‫ויטגנשטיין סבור כאמור שהצגה זו היא טעות מן היסוד‪ ,‬ושאפשרות שפה פרטית כאמור היא‬

‫בלתי אפשרית‪ .‬ראשית‪ ,‬ויטגנשטיין תוקף את ה"מובן הפרטי" של תחושות‪ ,‬למשל כי שרק אני‬

‫יכול לדעת אם באמת כואב לי‪ ,‬ואחרים יכולים רק לשער‪ .‬ויטגנשטיין מצביע על כך שהשימוש‬

‫ב"יודע" שקרי‪ ,‬כיוון שאיננו יודעים כי כואב לנו אלא פשוט כואבים‪ .‬נראה שכוונתו שזו איננה‬

‫ידיעה אפיסטמית‪ ,‬בעלת "ריחוק מסוים" מהתחושה באופן שאנחנו יכולים לסלף או להסתפק‬

‫בקיומה‪ .‬שהרי אנחנו יודעים באופן מידי שאנחנו חשים במשהו‪ ,‬כואבים‪ .‬להגיד שאני יודע שאני‬

‫כואב – משמעו שאנחנו פשוט כואב‪ .‬במקביל‪ ,‬אחרים אינם "משערים" ולומדים על הכאב שלי‬

‫אגב התנהגותי‪ ,‬אלא הם מבינים שאני כואב (ולפעמים יכולים להסתפק האם אכן כך)‪ .‬ויטגנשטיין‬

‫שולל את הציר של תומכי "השפה הפרטית"‪ ,‬לפיהם הפער ביני לבין האחרים בנוגע לתחושה הוא‬

‫הבדל באופן הלמידה של התחושה‪ ,‬אלא זהו הבדל בין מי "כואב" לבין מי שאינו כואב‪.‬‬

‫בהמשך בוחן ויטגנשטיין ישירות את אפשרות קיומה של שפה פרטית‪ .‬ראשית‪ ,‬מדייק ויטגנשטיין‬

‫שזו חייבת להיות שפה בה אין מבעים טבעיים לתחושות אליהן מתייחסות מילות השפה‪ .‬כיוון‬

‫שאם קיימים מבעים טבעיים – הרי שניתן להסביר את הקישור בין המילים החדשות למבעים‪,‬‬

‫באופן שהשפה תוכל להיות מובנית על ידי אחרים‪.‬‬

‫כעת פונה ויטגנשטיין לבחינת עיקר הטיעון‪ .‬ויטגנשטיין טוען כי נתינת שמות לתחושות‪ ,‬קישור בין‬

‫מילה לבין תחושה מבוססת על מושגים וכללים פומביים של השפה‪ ,‬כמו למשל כללי נכונות‬

‫השימוש בשפה‪ 2 .‬למשל‪ ,‬לקרוא משהו "כאב" אינו רק הגייה של מילים‪ ,‬ו דורש כבר כישורי שפה‬

‫ובהם הבנת השימוש במילה "כאב" והתחושות שנכון לשייכן למילה‪ .‬להבנת העניין מביא‬

‫ויטגנשטיין דוגמא‪ .‬נניח שכחלק מאותה שפה פרטית נבקש לקשר סימן ‪ E‬עם תחושה מסוימת‪,‬‬

‫באמצעות הגדרה מצביעה שתערך באופן פנימי‪ 3,‬במעין טקס בו נאמר את הסימן ‪ E‬ונרכז את‬

‫תשומת הלב שלנו בתחושה (בעת הופעתה)‪ .‬עניינו של "טקס" הקישור יהיה כדי שנזכור בעתיד את‬

‫הקשר לסימן באופן נכון כאשר תופיע שוב התחושה‪ .‬אולם‪ ,‬טוען ויטגנשטיין‪ ,‬כיוון שאנחנו‬

‫מחוסרים כללים לזיהוי התחושה הנכונה (כללי השימוש במילים)‪ ,‬אין מובן לנכונות הזיהוי‪.‬‬

‫השימוש שוב במילה בהקשר תחושה יהיה רק שזה נראה לי נכון‪ ,‬אבל חסר כל קריטריון‬

‫אובייקטיבי לזהות‪ ,‬כיוון ש"נכון הוא כל מה שייראה לי נכון"‪.‬‬

‫‪ 2‬חקירות פילוסופיות‪ ,‬סימן ‪.257‬‬

‫‪ 3‬יצויין שכפי שעולה מהסימנים בתחילת החקירות‪ ,‬הגדרה מצביעה היא הגדרה מקובלת על ויטגנשטיין כהגדרה‬
‫לגיטימית לחלוטין‪ .‬נראה כי הבעיה במקרה השפה הפרטית היא שמדובר בקביעה פנימית בלבד‪ ,‬נעדרת סטנדט‬
‫חיצוני‪.‬‬

‫‪3‬‬
‫בהמשך ויטגנשטיין מרחיב בעניין‪ ,‬ומסביר שההצדקה בשפה לשימוש נכון במילה מסוימת נעוץ‬

‫בקיומו של קנה מידה לשימוש בה‪ ,‬מעין "ערכאה בלתי תלויה"‪ .‬כך למשל בתרגום מילים בין‬

‫שפות – בשימוש במילון‪ .‬אם ההצדקה לשימוש במילה היא סובייקטיבית בלבד‪ ,‬ונתונה לכישורי‬

‫בהעלאת התחושה המתאימה בזיכרון‪ ,‬אין הבטחה שאעלה את זיכרון התחושה הנכון‪ .‬במקרה‬

‫זה‪ ,‬בהיעדר קריטריון מובחן ל"אמת ושקר"‪ ,‬אין לנו יכולת לאשר כי התחושה שהעלינו בזיכרון‬

‫(שאותה גם אנחנו מזהים עתה) הוא אכן התחושה המתאימה ‪ -‬אליה קישרנו את הסימן ‪. E‬‬

‫ויטגנשטיין אומר כי הדבר דומה לקניית מספר עותקים של אותו עיתון‪ ,‬כדי לוודא שמה שכתוב‬

‫באחד מהעותקים הוא אמת‪ .‬כך גם בפנייה לזיכרון התחושה הקודמת אנחנו שוב פונים‬
‫‪4‬‬
‫ב"מעגליות" לאותו אובייקט שאישורו נדרש‪.‬‬

‫ויטגנשטיין טוען כי כבר השמות והמילים "תחושה" ו‪"-‬יש לי" (ואף "משהו")‪ ,‬בהם השתמשנו כדי‬

‫לנסות ולתאר השפה הפרטית‪ ,‬הם מראש שייכים לשפתינו הכללית ומקורם מן החוץ‪ 5 .‬בהתאם‬

‫השימוש בשמות אלו דורש הצדקות וכללי שימוש שהם מובנים לכולם‪ ,‬ונוכל באמצעותם להסביר‬

‫את השפה הפרטית לאחרים‪ 6 .‬יתר על כן‪ ,‬וכפי שראינו לעיל‪ ,‬גם הטכניקה עצמה של השימוש‬

‫במילים והצדקה לשימוש המסוים בהם נדרש להיות אובייקטיבי וחיצוני‪ ,‬בלתי תלוי בסובייקט‬

‫בלבד‪ ,‬ולפיכך יכול להיות מובן לאחרים‪.‬‬

‫מהאמור עולה לכאורה שהעמדה אותה מבקש ויטגנשטיין לקדם היא שהמילה‪ ,‬כללי הדקדוק‬

‫והשפה‪ ,‬מהווים הקריטריון האובייקטיבי לתחושה‪ .‬נראה שעמדה זו קשורה לאפשרות אודות‬

‫המקור למידת הקישור של מילים ותחושות‪ ,‬אותה מציע ויטגנשטיין בסעיף ‪ 7.244‬לפי הסבר זה‬

‫בשימוש בשפה ובמילים אנו מחליפים ביטויים קמאיים‪ ,‬קדם‪-‬לשוניים‪ ,‬בהתנהגות חדשה‪ .‬למשל‬

‫האמירה "יש לי כאב" מחליפה (כאופן שימוש) את הצעקה "אאוץ'!"‪ .‬המילה "כואב לי" איננה‬

‫מתארת את הכאב או את המבע "אאוץ!"‪ ,‬אלא מחליפה אותו למעשה‪ 8.‬ההחלפה מתבצעת על ידי‬

‫כך שמלמדים את הילד את המלים והקריאות הרלוונטיות בשפה‪ ,‬ואת השימוש הנכון בכללי‬

‫השפה ובמילים‪ .‬בהתאם‪ ,‬הקישור של המילים והתחושות מלכתחילה מקורו מן החוץ ונעשה‬

‫באופן פומבי‪.‬‬

‫‪ 4‬חקירות פילוסופיות‪ ,‬סימן ‪.265‬‬

‫‪ 5‬בהקשר זה יצוין כי סול קריפקה‪ ,‬בהקשר זה הציג פרשנות לפיה הסטנדרט בנוגע ליישום נכון או לא נכון של מילה‬
‫נקבע על ידי הקהילה הכללית‪.‬‬
‫‪ 6‬חקירות פילוסופיות‪.261 ,‬‬
‫‪ 7‬להבנתי וויטגנשטיין מבקש לקדם תפיסה מסוימת אודות תפקיד השפה‪ ,‬ולא רק להצביע על מבוכה וחוסר‬
‫קוהרנטיות פילוסופית בשימוש בשפה‪.‬‬
‫‪ 8‬בהתאם‪ ,‬לא רלוונטי לשאול האם המילה מתארת נכונה או מסלפת את מבע הכאב המקורי‪ ,‬אלא זהו עצמו מבע‬
‫חדש של הכאב‪.‬‬

‫‪4‬‬
‫יתר על כן‪ ,‬הביקורת של ויטגנשטיין בנוגע לפרטיות הידיעה של תחושות (להבדיל מתחושת הכאב‬

‫עצמו) והעמדה לפיה כללי המילה משמשים כקריטריון אובייקטיבי להצדקת השימוש במילה‬

‫בהקשר של התחושה‪ ,‬מרמזים לדעתי על כך שלוויטגנשטיין השפה והמילים אינם רק אמצעי‬

‫לתיאור מצבים קבועות וסטטיות‪ ,‬אלא דרך להבין ולחוות תחושות‪ .‬בסימנים ‪ 272‬עד ‪ 315‬לספר‬
‫‪9‬‬
‫ממשיך ויטגנשטיין לפתח עמדה זו כך שהמילים משמשות לזיהוי ולהגדרת התחושה‪.‬‬

‫ב‪ .‬ביקורת‬

‫להבנתי פרדוקס השפה הפרטית חושף היבטים חשובים ומרכזיים בנוגע למובן הפומבי של השפה‬

‫ושל השימוש במלים‪ .‬אני חושב שויטגנשטיין צודק בהצבעה על ה"מצע הפומבי" והחיצוני של‬

‫השפה וכללי השימוש המילים‪ .‬קשה לדעתי להצדיק את קיומו של קריטריון לשימושים נכונים‬

‫במילים באינטרוספקציה בלבד‪ ,‬מבלי שיהיה מודל שקובע סטנדרט אובייקטיבי לנכונות (אם כי‬

‫ניתן לטעון לעמדה מעין אפלטונית לפיה התחושה עצמה יכולה לקבוע את כללי השימוש בשפה)‪.‬‬

‫כמו כן‪ ,‬השימוש הבלתי נמנע במילים כלליות כמו "תחושה"‪" ,‬משהו"‪ ,‬או "כואב לי"‪ ,‬בכל שפה‬

‫פרטית שנבקש לבנות‪ ,‬מהווה לדעתי מחסום מרכזי לאפשרות יצירתה של שפה פרטית‪ ,‬אם כי לא‬

‫בלתי עביר‪ 10.‬זאת‪ ,‬בניגוד לעמדות לפיהן קישור וזיהוי מילות ותחושה הוא בתיאורם של מצבים‬

‫מנטליים אישיים באמצעות התבוננות פנימית‪ ,‬ללא זיקה לגורם חיצוני‪.‬‬

‫עם זאת‪ ,‬לעמדתי ישנן מספר ביקורות שניתן להעלות בנוגע לטיעון‪ .‬ראשית‪ ,‬גם אם נודה בהיבטים‬

‫החיצוניים‪-‬פומביים של שימושי המילים‪ ,‬ובצורך לחרוג מהדובר כדי להסביר את השימוש‬

‫במילים‪ ,‬ניתן לטעון שאחרי שכבר רכשנו מהלך כזה שאנחנו לא יכולים לשחזר את זה באופן פרטי‬

‫לחלוטין‪ 11 .‬כלומר‪ ,‬הטענה היא שגם ההיבטים והכללים הפומביים של השפה ושימושי המילים‬

‫עליהם מצביע ויטגנשטיין מתקיימים באופן פנימי בסובייקט שמשתמש באותם המילים‪ .‬כלומר‪,‬‬

‫אם נקבל את התיאור של ויטגנשטיין תודעת הסובייקט‪-‬ילד מקבלת ולומדת מן החוץ‬

‫(מהמבוגרים) את המילים ואת כללי השימוש בהם ובשפה‪ ,‬מטמיעה את כללים הללו‪ ,‬משתמשת‬

‫בהם כנקודת ייחוס ומעצבת באמצעותם את היחס לתחושות‪ .‬אולם‪ ,‬משמעות הדבר שלכללים‬

‫וסטנדרטים כאמור אכן מתקיימים באופן פנימי‪ -‬אישי‪ ,‬כאופני שימוש בשפה‪ ,‬והאישור שנדרש‬

‫בהם לנכונות השימוש בהם לא בהכרח חיצוני‪ 12.‬בהתאם‪ ,‬ניתן לטעון לאחר שאופן התייחסות זה‬

‫כבר נרכש ונלמד‪ ,‬ייתכן שהסובייקט יכול לשחזר כמעין "חיקוי" של המהלך זה באופן‬
‫‪ 9‬ראה למשל חקירות פילוסופיות‪ ,‬סעיפים ‪.291 -290‬‬
‫‪ 10‬חקירות פילוסופיות‪ ,‬סעיף ‪.261‬‬
‫‪ 11‬לאפשרות כיוון כזה ראה ‪.:William Child, Wittgenstein, 159‬‬
‫‪ 12‬גם ויטגנשטיין איננו שולל דימוי של בני אדם שמדבירם רק במונולוגים‪ .‬ראה חקירות פילוסופיות‪ ,‬סעיף ‪.243‬‬

‫‪5‬‬
‫אינטרוספקטיבי לחלוטין‪ ,‬תוך יצירת כללי משחק לשון ושימוש בשפה שהם עצמאיים לגמרי‪,‬‬

‫ומבלי שמקור הסטנדרטים שייקבעו בשפה יהיו חיצוניים‪.‬‬

‫בנוסף‪ ,‬נקודה נוספת שלא התבררה לי באופן מספק בדיון של ויטגנשטיין ושנוגעת ליחס בין כללי‬

‫השימוש במלים ובמשחקי הלשון ביחס לתחושות לבין ההתבוננות הפנימית בהם‪ .‬גם אם שימוש‬

‫המילים מקורו חיצוני‪ ,‬עדיין לא מספיק ברור לי מה היחס בין העושר של השימוש במילה באופן‬

‫פנימי שוודאי הוא חלק מהגדרת התחושה‪ ,‬לבין הסטנדרט שנקבע באמצעות שימושי המילה‬

‫וכללי הלשון‪ .‬למשל‪ ,‬בדוגמא של ויטגנשטיין לגבי כאב‪ ,‬אולי הקריטריון לזיהוי כאב הוא משימוש‬

‫המילה הפומבי והמשותף‪ ,‬עדיין ייתכן שיהיו הבדלים משמעותיים ומרחיקי לכת בין תחושת‬

‫הכאב של אחד לתחושת הכאב של שני‪ .‬במקרים מסוימים‪ ,‬בהם השפה לא הצליחה לייצר תת –‬

‫הגדרות לתחושות‪ ,‬זה עשוי אולי להעלות בכלל את השאלה האם נכון להכניס תחושות אלו תחת‬

‫אותו סטנדרט לזיהוי‪ ,‬או שמא הזיהוי הפומבי במקרים אלו הוא טעות או לא מספק ‪ .‬במקרים‬

‫רק להתבוננות האינטרוספקטיבית‪-‬סובייקטיבית יהיה את היכולת לזהות במקרים אלו את‬

‫הניואנסים הדקים של התחושה ולהגדירם כשונים‪.‬‬

‫ביבליוגרפיה‬

‫ויטגנשטיין‪ ,‬לודוויג‪ ,‬חקירות פילוסופיות‪ ,‬ירושלים‪ :‬הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס‪,‬‬

‫האוניברסיטה העברית‪.2013 .‬‬

‫מלכיאל‪ ,‬אליעזר‪ ,‬ממשמעות לשימוש‪ :‬פירוש לסעיפים ‪ 315 -1‬בחקירות פילוסופיות של לודוויג‬

‫ויטגנשטיין‪ ,‬הוצאת כרמל‪.2017 .‬‬

‫‪Child, W., Wittgenstein, London: Routledge. 2011.‬‬

‫‪McGinn, Marie, Wittgenstein and the Philosophical Investigations , London:‬‬

‫‪Routledge. 1997.‬‬

‫‪6‬‬
‫‪Candlish, Stewart and George Wrisley, "Private Language", The Stanford‬‬

‫= ‪Encyclopedia of Philosophy (Fall 2019 Edition), Edward N. Zalta (ed.), URL‬‬

‫‪<https://plato.stanford.edu/archives/fall2019/entries/private-language/>.‬‬

‫‪ ‬אבייתר היקר‪,‬‬

‫טיעון השפה הפרטית של ויטגשנטיין שלקחת על עצמך‪ ,‬הוא נושא עדין ויש עליו ספרות‪ .‬אני לא‬

‫ממש מצוי בה לפני ולפנים‪ ,‬אבל זה לזכותך שלקחת על עצמך נושא זה‪ .‬כיוון שהנושא חמקמק‬

‫נכון להציג את כל העניין באופן מדוייק‪ ,‬מנומק ככל האפשר לפני שממש מבקרים את זה‪ .‬זו‬

‫הסיבה שהדיון שלך סכמאטי מדי‪ .‬הנה אתה מצטרף לדברי ויטגנשטיין‪:‬‬

‫"קשה לדעתי להצדיק את קיומו של קריטריון לשימושים נכונים במילים באינטרוספקציה בלבד‪,‬‬

‫מבלי שיהיה מודל שקובע סטנדרט אובייקטיבי לנכונות (אם כי ניתן לטעון לעמדה מעין אפלטונית‬

‫לפיה התחושה עצמה יכולה לקבוע את כללי השימוש בשפה)‪".‬‬

‫למה אתה סבור כך? למה צריך קריטריון לשימושים נכונים במילים? עכשיו אתה מסתייג‪:‬‬

‫כמו כן‪ ,‬השימוש הבלתי נמנע במילים כלליות כמו "תחושה"‪" ,‬משהו"‪ ,‬או "כואב לי"‪ ,‬בכל שפה‬

‫פרטית שנבקש לבנות‪ ,‬מהווה לדעתי מחסום מרכזי לאפשרות יצירתה של שפה פרטית‪ ,‬אם כי לא‬

‫בלתי עביר‬

‫מה זה "לא בלתי עביר"? זה סכמאטי ביותר‪ .‬עכשיו אתה גם מרחיב "לעמדתי" שהיא בכלל לא‬

‫ברורה‪ .‬אתה מפנה ל ‪ Child‬אבל אז נכון היה להביא הדברים בשמו‪ .‬והנה אתה פוסק‪:‬‬

‫"כלומר‪ ,‬הטענה היא שגם ההיבטים והכללים הפומביים של השפה ושימושי המילים עליהם‬

‫מצביע ויטגנשטיין מתקיימים באופן פנימי בסובייקט שמשתמש באותם המילים‪".‬‬

‫מה זה? לא ברור‪ ,‬סכמאטי‪ .‬והנה אתה מרחיב‪:‬‬

‫בהתאם‪ ,‬ניתן לטעון לאחר שאופן התייחסות זה כבר נרכש ונלמד‪ ,‬ייתכן שהסובייקט יכול לשחזר‬

‫כמעין "חיקוי" של המהלך זה באופן אינטרוספקטיבי לחלוטין‪ ,‬תוך יצירת כללי משחק לשון‬

‫ושימוש בשפה שהם עצמאיים לגמרי‪ ,‬ומבלי שמקור הסטנדרטים שייקבעו בשפה יהיו חיצוניים‪.‬‬

‫אז‪ ...‬רגע‪ ,‬מה עם הטענה שלך שצריך סטאנדרד אוביקטיבי? חלפה עם הרוח כמו שהיא באה‪.‬‬

‫בעיה‪.‬‬

‫‪7‬‬
 ‫ציון‬

‫‪89‬‬

‫‪8‬‬