‫ספר‬

‫אגרות פשה‬
‫חו?‪ 11‬סשפט‬
‫והם מה שהנני השי״ת להשיב לשואלים אותי מתלמידי וחברי דבר‬
‫ה׳ זו הלכו; ונם מה שבאתי בכתובים לנדולי תורה‬
‫להשתעשע בדברי תורת‬

‫מ א ת‬

‫משה פ י י נ ש ט י י ן‬
‫ר״מ מתיבתא תפארת ירושלים בנסו י«רק‬
‫ומלפנים אבד״ק ליובאן‪6 ,‬לך מינסק‬

‫בן אאמו״ר הנאון הצדיק חסיד ועניו מרן ר׳ דוד זצ״ל‬

‫שהיה אכד״ק אוזדא וסטראכין ברוסיא‬

‫נוא יארק‬
‫שנת תשכ״ד לפ״ק‬
 Copyright 1963, by

RABBI M. FEINSTEIN
435 F. D. R. Drive
New York 2, N. Y.

Printed in the U. S. A. by Noble Book Press Corp.

Bound by SeferCraft Quality Bookbinders, Brooklyn, NY
 ‫^ < ^‪s‬ל‪®*<C‬ע<יי‪Qs‬זי*ע <*^ <*?«»‪^C=“«3a‬י‪Cbs‬ז * ? «׳ ‪<<?“<t a‬י‪*<C?*«Ca‬ה!‪® C‬‬
‫ש ו״ ת‬
‫אגרות משה‬
‫חושן משפט‬
‫^ ^ = «‪i )>=01‬־א‪= 0‬י פ = > ^י ‪ 3‬־ »‪>■s>te^>'=t‬ע־‪>*R>s‬ע«‪=!> 1‬יע ‪>=pv‬פ=> ‪>=o!cP‬ע‪>,:‬צ ‪»s‬ק־>^ג ‪‘s‬י@‬
‫אלא סמוכין יצטרכו שיהיו כולם סמוכין‪ ,‬וכיש למה‬
‫שמשמע מרדב‪-‬ז על הרמבים שם שהאינם סמוכין‬
‫איצ שיהיו מגדולי החד דהא מפרש דדאיית הדמב״ם‬
‫היא ממה שלא חשיב התרי אחדיני דהוו בהדיה‬
‫דר‪-‬י בן בבא משום כבודו שאם ד‪,‬יו סמוכין הדי‬
‫היו ג׳׳ב גדולים והיד‪ ,‬חשיב להו אף שהם קטנים‬
‫מד״י בן בבא עיי׳ש‪ ,‬ואם אף בלא סמיכה איידי‬
‫שהיו גדולי הדוד נמי היד‪ ,‬חשיב לד‪,‬ו דמצינו בגמ׳‬
‫כמה אמודאי שלא היו סמוכיט והיו חבריהם וגם‬
‫דכותיהם של מוסמכין‪ y w ,‬ראיה שלא היו גדולי‬
‫החד ומימ נצטרפו לריי בן בבא לשלשה הסומכין‬
‫וא׳־כ לא היו יכולים להעיד על הנסמכין שהם דאוין‬
‫להודות בכל התודד״ אלא ודאי דלהעיד עליד‪,‬ם לא‬
‫היו צדיכין שכבד היו מפורסמים די־מ וד׳ יהודה‬
‫וד‪-‬ש וד׳ יוסי וריא בן שמוע ור׳ נחמיה שנסמכו‬
‫אז אבל ס״מ לא היו בדין סמוכין‪ ,‬משום דצדיך‬
‫לזה מעשה סמיכד‪ ,‬דוקא בשלשה שיהיה אחד מהן‬
‫סמוך שהיה ד׳י בן בבא ושנים למנין שלשה צירף‬
‫מאינם סמוכים אף שלא היו גם גדולים בתורות‬
‫חזינן דאף חכם היותר גדול ומפורסם בעולם ואף‬
‫אם יעידו עליו כל חכמי ישראל וכל הסמוכין לא‬
‫נעשה סמוך בלא מעשה סמיכה בב׳ד שהוא דוקא‬
‫בשלשד״ ואחד מהן סמוך צריך משום שאינו סמוך‬
‫אינו יכול לעשות מעשה סמיכה דסמוך מפי סמוך‬
‫בעינן עד יהמזע שנסמך ממשד‪ .‬כדאיתא בדמב׳ם‬
‫שם ה׳א וסגי באחד סמוך משום שגם אהד יכול‬
‫לעשות מעשה הסמיכד״ אבל שלשה צריך משום‬
‫שמעשה הסמיכה שהאחד הסמוך עושה צריך לעשות‬
‫זה כביד‪ ,‬וביד לזה סגי אף באינם סמוכין ככל‬
‫מעשר‪ ,‬ביד שאיט דין כד‪,‬תדת נרדים וחליצה וכדומה‪,‬‬
‫וד‪.‬סומך מצטרף גיב להחשב מהביד‪.‬‬
‫ולענין להעיד עליו אדרבד‪ ,‬א'צ כלל שיהיו‬
‫דוקא מהקזלשה הסומכין אלא יכול הסומך להאמין‬
‫לאחדים שראוי זה להסמך בדמשמע בסנד‪,‬דרין דף‬
‫‪I‬‬
‫ן‬
‫‪ P'D‬א‬
‫באור אופן הסמיכה לכל הדברים שצריך‬
‫שיהיו הדיינים רוקא סמוכין‬
‫ענף א‬
‫ראיתי בהפדדם ניסן הש׳־ג מש״כ הגאון די׳א הלוי‬
‫הערצ*ג שליט׳א רב הראשי בירושלים בדבר‬
‫צורה הסמיבה שמהרש בהשערהו אשר גם לרורוה‬
‫צריך מרינא לסמוו ביר כמו שעשר‪ .‬משר‪ ,‬ליהושע‪,‬‬
‫אן• מהמה שמסהבר שסמיכה ביר איט מעכב משום‬
‫שעיקר סמיכה היא ההורעה מהסומך על הנסמו‬
‫שהוא ראוי לר‪.‬ורוה בכל ההורה עקרו רבנן כשאירע‬
‫שנד‪.‬רג ע׳״• זה ד׳ יהודה ‪ p‬בבא כדאיתא בגמ׳‬
‫סנד‪.‬דרין דף י׳ד‪ .‬ואהדי שבדור הדבר ששגגה יצאד‪,‬‬
‫מלפני השליט בהודה כמוד‪ ,1‬מוכרה אני להאריך‬
‫ולבדר האמת שמעולם אחדי משד‪ ,‬סמכו דק בשמא‬
‫כמפורש בגנד שם דף י׳ג ובדמב׳ם פ״ד מסנהררין‬
‫ה״ב ואף לכהחלה לא הוצרכו לסמוך ביד כאשד אבאד‬
‫בעה׳י‪.‬‬
‫הנד‪ ,‬משיב הגדייא הלוי דאף שצריך ביד מסתבר‬
‫שלא מעכב משום שהעיקר בסמיכה היא הד‪,‬ודעד‪,‬‬
‫מהסומך שראוי להודות בכל התודה‪ ,‬לא נכון כלל‬
‫דר‪,‬דין בדוד דאף מי שידוע ומומהד‪ .‬לרבים שהוא‬
‫דאוי להודות בכל התודה לא נעשה סמוך בלא מעשה‬
‫סמיכוכ חרא דד‪,‬א בעי שלשה לעכובא‪ ,‬ואם הוא‬
‫דק להעיד שהוא בקי בכל התודה למד‪ ,‬צריך שלשד‪,‬‬
‫תיסגי בשני עדים שהאמינתם תורד‪ ,‬לכל רבד‪ .‬ואם‬
‫נימא שנתחדש שלסמיכד‪ ,‬הצריכד‪ ,‬תודה דוקא ג׳‬
‫עדים איך נתחלק שאחד מהן צריך שיהיד‪ .‬דוקא‬
‫סמוך ושנים סגי באנשים דעלמא כמפורש ברמב״ם‬
‫שם היג‪ ,‬ממינ אם הוכשרו לעדות זו גם אינם סמוכין‬
‫יומסדו כל השלשה■ אינם סמוכין ואם לא הוכשרו‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫בסנהדרין דף י״ז שחמשתן לא הגיעו לזקנר״ ודאי‬ ‫ל׳ בר׳ יוסי בר׳ הנינא שלא הכירו ר׳ יוחנז מעצמו‬
‫שאין לומר דהוא דין שאין יכולין לסמוך צעירים‬ ‫אלא סטו על ר׳ש מ אליקים ואדרבה הא נסתפק‬
‫לימים‪ ,‬דלא מצינו שיעור בשנים לסמיכד״ ואף שבע׳׳ז‬ ‫עליו אף אחר שסמכו ומתחלה באופז זה לא היה‬
‫דף י״ט אינא שיעור להוראה עד ארבעין שנין‪ ,‬הא‬ ‫סומכו רק שאמר הואיל ועלית לא תרד‪ .‬וכדהוכיח‬
‫בשוין מותר לפדש׳׳י והר׳׳ן כמפר התם ברבה שאורי‬ ‫ר׳׳ז מזה ש״ם גברא רבה כייז דסטיו סמיך וליכא‬
‫אף שכל ימיו לא היו אלא ארבעים שנין עיי׳׳ש‪ .‬ואף‬ ‫בזה ענין מעות חתר‪ ,‬ואף להגירסא שבגליון כיון‬
‫לתוס׳ סוטה דף כ׳׳ב שבשוין אסור מ״מ בגדול הא‬ ‫דאיסתמיו סמיך נמי פירושו דאינו חתר מצד שסמכו‬
‫מותר גם לדידהו‪ .‬ורדמב‪-‬ם לא הזכיר כלל שיעור‬ ‫בטעות שאילו ידע מתחלה שאינו גדול כמו שחשב‬
‫ארבעים שנה להוראד‪ ,‬עיין בר׳ן שם שד‪.‬קשד‪ ,‬עליו‬ ‫לא היה סומכו אך שגורס גברא רבה כיון דאיסתמיד‬
‫ועית בכ״ם ובלח׳׳מ פ׳־ה מת״ת ה״ר מה שתירצו‬ ‫סמיך לאפוקי שאם היה טעות גמור שנתברר שאינו‬
‫ולדידהו ליכא איסור לדינא ולכן לא הזכיר זה‬ ‫גברא רבה כלל בטלד‪ ,‬הסמיכה‪ .‬הרי מפורש שהסומך‬
‫בש״ע‪ .‬וגם בפ ‪T‬וש מציט בראב׳׳ע שנסמך כשד‪,‬יד‪,‬‬ ‫אין צריך שיכירהו בעצמו אלא אט העידו לפניו אלו‬
‫בן י׳׳ח‪ ,‬אלא שטעם שלא היו זקנים הוא רק טעם‬ ‫שיכולין לידע זד‪ .‬רשאי לסמוך עליד‪,‬ם ככל דין ביד‬
‫על מר‪ ,‬שלא רצו לסומכם אבל ודאי אם היו רוצים‬ ‫שדנין ע״פ עדים אחרים‪ .‬וגם משמע שסגי בזה‬
‫היו רשאים לסומכם‪ .‬ואם כל הסמיכה היא רק הודעד‪,‬‬ ‫גם ע׳א דהא פשוט לא העיד עליו אלא ר׳ש בן‬
‫שבקי להורות בכל התורד‪ ,‬הא נעשה ממילא ‪T»o‬‬ ‫אליקים דדוחק לומר שהיד‪ .‬שם עוד אוזר שלא הוזכר‪.‬‬
‫דהא כבר היה ידוע ומפורסם לגדול הדור ולראוי‬ ‫והטעם נד׳אד‪ .‬שהוא במלתא דעבידא לאגלרי שהרי‬
‫להוראה וממילא כבר העידו עליו‪ .‬ולכן מונדחין‬ ‫יכול לבודקו‪ .‬וגם נראה דסגי אף בעד שאינו סמוך‬
‫לומר שאף חכם היותר גדול לא נעשד‪ ,‬סמוך ואינו‬ ‫אם הוא גדול הדור שיכול להעיד ע׳׳ז וכמו שנאמן‬
‫יכול לדון בדברים הצריכים לסמוכין בלא מעשר‪,‬‬ ‫אינו סמוך ליתן רשות לדון ולד‪,‬ורות בדבר שא'צ‬
‫סמיכה שד‪,‬וא מעכב‪.‬‬ ‫סמוכין כדאיתא בדף ה׳‪ .‬ורק מצד מעשר‪ ,‬סמיכה‬
‫צריך שיד‪,‬יד‪ ,‬אחד סמוך‪ ,‬ואף אם הסמוך קטן מד‪,‬אינו‬
‫וכית שמעשה הסטיכד‪ ,‬מעכב לכן אם אך היד‪,‬‬
‫סמוך הסמוך יכול לסמוך והאינו סמוך אינו יכול‬
‫הדין שצריך לסמוך ביד‪ ,‬היה זד‪ ,‬גם עכובא כל זמן‬
‫לסמוך והוא מטעם דבעינן ם »ז מפי סמוך‪ ,‬ושיסמוך‬
‫שלא יד‪,‬יד‪ ,‬למוד מאיזה מקום שהוא רק לכתחלה‪.‬‬
‫בב׳ר כדבארתי‪.‬‬
‫כמו שחזינן שסמיכה בשמא ובב״ד הוא עבובזב ולכן‬
‫מאחר שא׳׳ד אשי בגמ׳ שרק בשמא סמכין ליה ולא‬ ‫ועוד מד‪,‬א דמפורש ברמב׳׳ם שם ה׳ח שיש למנות‬
‫ביד‪ ,‬ברור שאין בזה אף דין לכתחלד‪ ,‬ואף לא הדור‬ ‫רק לדבר אחד ובלבד שיהיה ראוי לכל הדברים‪ ,‬ואם‬
‫בעלמא לסמוך ביד‪ ,‬ואם יסמוך ביד ולא בשמא אינו‬ ‫דין סמינר‪ ,‬הוא רק הודעה שראוי לד‪,‬ורות בכל התורה‪,‬‬
‫כלום‪.‬‬ ‫הרי כיון שנתנו לו רשות לדבר אחד נמצא שיש‬
‫ממילא הודעה שראוי לכל התורד‪ ,‬דבלא זה לא היד‪,‬‬
‫ענף ב‬ ‫אפשר למנותו גם לדבר אחד‪ ,‬וא׳׳ב יהיר‪ ,‬ממילא‬
‫סמוך לכל הדברים‪ ,‬אלא ודאי דצריך דוקא מעשר‪,‬‬
‫אבל מעקוד‪ ,‬סמיבד‪ ,‬הוא בשמא שיקראוד‪,‬ו רבי‬
‫‪,‬סמיכה ולכן כיון שבכלל מעשה סמינר‪ ,‬הוא שיתנו‬
‫ויתנו לו רשות לדון דיני קנסות כמפורש בגמ'‬
‫לו רשות להורות ולדון לכן על מה שלא נתנו לו‬
‫דף י׳׳ג‪ .‬והנד‪ ,‬ברמב׳׳ם שם ה׳׳ב הוסיף שאומרים‬
‫רשות אינו סמוך אף שד‪,‬וא בקי וראוי לזד״ ו מ שיז‬
‫לו הרי אתה סמת ולכאורה תמוה מנא ליה לד‪,‬וסיף‬
‫לסומנו רק על תנאי ועל זמן משום דלא עשו מעשה‬
‫זד״ ונראד‪ ,‬לע״ד שאינה הוספד‪ ,‬משום דד‪,‬א י ^ ע‬
‫סמינר‪ ,‬על יותר ״ורק בתנאי שד‪,‬תנו‪.‬‬
‫שגדול מרבן שמו וד‪,‬נביאים והזוגות ועת־ גדולי‬
‫תנאים הראשונים לא נקראו בשם רבי‪ ,‬ודוחק לוטר‬ ‫ועוד מי לנו גדול בדודו כבן עזאי שכל חכמי‬
‫שבשעת הסטיכד‪ ,‬קראו להם הסומכים רבי רק אחר‬ ‫ישראל דומין לפניו כקליפת השום כמפורש בבכורות‬
‫בך פסקו מלקרותם בשם רבי מצד גדלותם‪ .‬ולכן‬ ‫דף נ׳׳ח וד‪,‬יר‪ ,‬תלמיד חבר לר׳׳ע כמפורש בב׳ב‬
‫מסתבר לדמב׳׳ם שעיקר הסמיכו׳‪ ,‬הוא שיאמרו לו‬ ‫דף קנ׳יח וברור שד‪,‬עידו עליו ר׳ע וכל הסנהדרין‬
‫הרי אתה סמוך ויש לך רשות לדון אפילו דיני‬ ‫וכל הסטוכין שבדוד ומפורש בריש הוריות דהיה‬
‫קנסות‪ ,‬וכן משמע מד‪,‬א דבדדו כשד‪,‬נסמך אינו בפני‬ ‫ראוי לד‪,‬וראה וכדפרש׳י התם מד‪,‬א דאמרינן בספ״ק‬
‫הסומכין כתב הרמבים רק שולחין לו או כותבין‬ ‫דסנהדריז דנין לפני חכמים שמעת בן עזאי ושמעת‬
‫לו שד‪,‬וא סמת ונותנין לו רשות לדון דיני קנסות‪,‬‬ ‫בן זומזג וא׳ב ידעו מזר‪ ,‬כל החכמים הסנהדרין שד‪,‬יו‬
‫ולא הזכיר שיקראו לו רבי‪ .‬אבל בזמן ד‪,‬גמ׳ דמצד‬ ‫דנין לפניהם ומ׳׳ט לא היה סמת‪ .‬ואף שרש׳׳י פי'‬
 ‫משה‬ ‫חושז משפט‬ ‫אגרות‬
‫ולתן ריבי ממון דהלואות וועואות ולהתיר נדרים‬ ‫גדלותם לא היה מי שיקראוהו בשמו אלא בשם‬
‫אם ירצה להיות בדין סמוך להם צריד שיתנו לו‬ ‫דבי‪ ,‬היה השם דבי שקראו לו כפירשו שהוא סמוד‬
‫דשות לזה ואין חלוק בין דשות לדיני קנסות או‬ ‫דמי שאינו סמוך לא היה נקרא רבי וסמ ‪ T‬לא היה‬
‫לשאר דברים‪ ,‬דהא לסמוך הן שוין דבכל התורה‬ ‫נקרא בשמו‪ .‬לכן לא הוצרכו לומר לו שהוא סמוך‬
‫הא רשאי לדון אך שהוא משום שנתינת דעזות הוא‬ ‫אלא היה סגי בקריאתם לו בשם רבי לבד‪ ,‬והוי‬
‫ג״כ עיקר ממעשה הסמיכה ולת גם לכל הרבדים‪,‬‬ ‫הפירוש של ואומרים לו הדי אתה סמוד כמו או‬
‫אף לאלו שאין צריכין גם לקבלת דשות כמו באיסודין‬ ‫אומדים ח ה או זה סגי‪.‬‬
‫מדינא או להתיר נדרים שלא מצינו שצריך לנטילת‬
‫דשותא אף מתקנתא‪ ,‬אם רוצים שיהיה •סמוך להם‬ ‫וגם יש לפרש דמצריך תדוייהו‪ ,‬דהא לפ ‪ r‬היה‬
‫צריכים ליתן לו רשות מדינא ומדאודייתזב ולכן‬ ‫נמצא מ מן שהתחילו לקרא גם לאינם סמוכין בשם‬
‫לא קשה משה׳ק הלח״מ בד‪”,‬ח דלהורות הא לא בעינן‬ ‫דבי כמו לאחד זמן הגאונים לא היה מועיל •אם‬
‫היתה הסמיכה נוהגת וכאשר מקוים אנחנו בכל עת‬
‫רעוותא אלא מרבו משום מעשה שהיה ולא מב׳ד‬
‫הסומכין‪ ,‬וגם יותר היה לו להקשות דמדאודייתא‬ ‫לחזרת הסמיכה בקרוב ע״י אליהו הנביא לא תועיל‬
‫קריאת שם רבי לבד דלא ניכר בזה ענין סמיכה‬
‫הא לא בעי רשותא כלל ובדמב״ם משמע דמדאודייתא‬
‫אלא יצטרך לפרש שהוא סמוך‪ ,‬ולכן אפשר שגם‬
‫בעי דשותא והוא מדיני סמיכה‪ ,‬ובתירוצו דהדשותא‬
‫לפרעו שהוא סמוך לכד לא תועיל בלא קריאת שם‬
‫מהב״ד הוא לענין ליפטד באם טעה לא מתורץ‬
‫דבי דאם לא יקראוהו דבי יהיה סתירה למה שאמדו‬
‫השייכות לסמיכה‪ .‬דלמה שבאדתי ניחא דלהחשב‬
‫שהוא ס מז ויצטרך תדוייהו דוקא‪ .‬ולכן כיון שמשמע‬
‫סמוך להודאה צריך מדאורייתא ודוקא מב‪-‬ד הסומכין‪.‬‬
‫שבדורו של הרמב״ם נהגו כבר לקרא בשם רבי לכל‬
‫ואף שודאי יכול לדון ד׳׳מ וכן להודות גם בלא‬
‫אדם גדול בתורה דלא כבזמן חכמי ד‪,‬גמ׳ והגאונים‬
‫הדשות מדאורייתא וברשות רבו יהיה מותר גם‬
‫שלא קראו לאינו סמוך אלא בשם רב‪ ,‬וכמפורש‬
‫מדרבנן‪ ,‬אבל יהיה זה דק מדין הדיוט ולא מדין‬
‫בחתימתו בסוף פירועז המשניות שעל זקנו כתב דבי‬
‫ס מז‪.‬‬
‫יוסף ועל דוד השמיני שקודם לו כתב דבי עובדיה‪,‬‬
‫ולמד זה הרמב׳ם מהא דידועזלמי ס״פ נערה‬ ‫ניחא בפשיטות מה שמצריך תדוייהו לסמיכה אם‬
‫דנדדים ובספ״ק דחגיגה שפשיט מרב שמניתיה רבי‬ ‫היה בא אליהו בזמנו או אם היו סומכים כשיטתו‬
‫להתיר נרדים ולראות כתמים ולא לבכורות שממנים‬ ‫בהי״א בהסכמת כל החכמים שבא״י‪ ,‬וסוכר שלא‬
‫זקנים לדברים יחידים‪ ,‬וכוונת הירושלמי הוא לסמיכה‬ ‫יתבטל מן הסתם מנהג זה עד ביאת המשיח ל‪3‬ך‬
‫דהא מסיק והוא שיהא ראוי לכל הדברים וכדפסק‬ ‫לא חילק בדין זה‪ ,‬ויהיה פירועז ואומדים בוא׳׳ו‬
‫כן הדמב״ם‪ ,‬חד‪ .‬שייך דק לדיני סמיכה ולא לדין‬ ‫החבור‪.‬‬
‫נטילת דשות מרבו ולא לרין נטילת דשות מריש‬
‫גלותא כדאיתא בש״ך יו״ד סימן רמ״ב ס״ק כ״ב‬ ‫חהו מעשה הסמיכה שצריך לדודות ובעי שיהיה‬
‫בשם ד״מ לענין דאינו שייך זד‪ .‬בסמיכות שבזמן‬ ‫בשלשה והסומך אחד מהם‪ .‬והידיעה שהוא בקי‬
‫הזה שאינו אלא נטילת והזוות בעלמא ולמה שראוי‬ ‫להודות בכל התודה איבו ממעשה הסמיכה כלל‪ ,‬אלא‬
‫ראוי וא״כ גם לנטילת דשות מרבו ומריש גלותא‬ ‫שהוא דין שלמי ראוי לסמוך שהוא דוקא למי שבקי‬
‫נמי אינו שייך‪ ,‬אלא דק לדיני סמיכה שיש דין‬ ‫להורות בכל התודה‪ ,‬ולכן יכולין לידע זה גם מאחדים‬
‫שאין יכולין לסמוך אלא למי שבקי בכל התודה‪,‬‬ ‫ואף מאינם סמוכין ואף מאחד הראוי להאמינו כדלעיל‪.‬‬
‫אך שמ״מ יש דין שיכולין לסמור להבקי בכל התודה‬
‫והנה מזה דא״ד אשי ויהבי ליה דשותא למידן‬
‫דק לדברים יחידים שנתנו לו דשות להם‪ ,‬משום שיש‬
‫דיני קנסות שחזינן דגם נתינת דשות הוא ממעשה‬
‫גם מעשד‪ .‬סמיכה למקצת‪ .‬ולכן שייך סמיכד‪ .‬לשאר‬
‫הסמיכה‪ ,‬ניחא מש״כ הדמב״ם בדיני סמיכה הדין‬
‫רבדים ולא לקנסות או לקנסות ולא לשאר דברים‬
‫דיש ליתן דשות גם דק לדבר אחד וכן הדין שנותנין‬
‫כמפורש בדמב״ם‪ .‬וכוונת ד׳ אקזי הוא דק שנתינת‬
‫על זמן ועל תנאי‪ ,‬אף שבגמ׳ איתא זה בדף ה׳‬
‫דשות הוא ענוב לדבר שנסמך לו‪.‬‬
‫בדיני רשותא דדיש גלותא שהוא אף לאינם סמוכין‪,‬‬
‫ונוגע זה שהוא סמוך להודאה אף שדקזאי להודות‬ ‫משום דסמיכה מוכרחת לנתינת רשות לדון ולכן‬
‫גם בלא סמיכה לכמה רבדים‪ .‬חדא שסנהדדי גדולה‬ ‫דק כפי סך נתינת הדשות שיעז בדיני דשותא דדיש‬
‫שעל פיהם נקבע גם כל הוראת מסתבר שצדיכיז‬ ‫גלותא הוא סמוך דעל יותר הא לית ליה רשותא‬
‫להיות סמוכים גם להודאה ולא יועיל מה שהם‬ ‫וממילא איבו ‪ tso‬על יותר‪ .‬ועזמעינן עוד דאף‬
‫ת״ח ודשאין לה ‪T‬ות‪ ,‬משום דבלא סמיכה אינו יכול‬ ‫להדבדים שלא בעינן סמוכים כמו להודאה באיסודין‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫ומה לנו מה שיהיה סמוך לדברים אחדים ונמצא‬ ‫להיות בסנהדדין‪ ,‬וכיון שהוא סמיד דק למקגת ולא‬
‫שגם אה נוגע סמיכד‪ ,‬להודאד‪-‬‬ ‫להודאה נמצא שלענין הודאה הוא כהדיוט ואינו‬
‫מסנהדדין‪ ,‬וממילא לא יהיה זקן ססדא על הודאה‬
‫והנה מזה שנתב הדמב׳ם שאין חייב עד שיהיה‬
‫זו‪ ,‬ולכן מסתבד שלהיות מסנהדדי נחלה צדיך‬
‫סמוך אף שודאי לא מצריך ד‪,‬רמב'ם שיהיה מסנהדרין‬
‫שיהיו ססוכין לכל הדברים‪ .‬ואולי גם כל טנהדרין‬
‫דוקא נדנתבתי דד‪,‬א ממעט בסיפא דק תלמיד‪ ,‬וגם‬
‫אף של כ״ג צריך שיהיו סמוכים לכל הדברים‪,‬‬
‫לא היה מאריך אלא שהיה לו לכתוב אינו חייב‬
‫משום דעצם לד‪,‬יות מסנהדרין צריך שיהיו סמוכין‬
‫אלא אחד מסנהדרין אלא ודאי שמחייב כל סמוך‬
‫לא רק מצד שצדיכין לדון דברים שאינם סמוכין‬
‫וא״ב יקשה למה נתב סמוך בסנהדרין דמאי קא‬
‫אין יכולין‪ ,‬ולכן כיץ שצריך שסנהדרין יהיו מופלגין‬
‫ממעט בזה‪ ,‬ולכן יש ראיה מזה דנל סנהדרין אף‬
‫בחכמת התודה כדאיתא בדמב״ם ריש פ‪-‬ב שבכלל‬
‫של נ״ג צדינין להיות סמונין לכל התורד‪ ,‬כדדציתי‬
‫זה הוא גם בקיאות בכל התודה צריך שיהיו גם‬
‫לומד לעיל וממעט בזה סמוך לאיזה דברים אף אם‬
‫סמוכין לכל התודה‪ .‬וגם ראיה לזה מהא דבמתני׳‬
‫סמוך לדבר זה שד‪,‬מדד‪ ,‬עליו‪ .‬והטעם דביק דיקז‬
‫בהודיות דף ד׳ אמד מה עדד‪ ,‬האמורה להלן כולן‬
‫דברים שאינו סמוך להם שנחשב לגבי דברים ההם‬
‫ראוין להודאה והוא קרא דושפטו העדה והצילו העדה‬
‫כאינו ראוי להודאה‪ ,‬הרי נחשב שיש הדבר‪ ,‬רבדים‬
‫כדפדש׳י שהוא בסנהדרי קטנה ואמר בגם׳ והתם‬
‫מופלאים ממנו וד״תודה לא חייבד‪ ,‬אלא למי שלא‬
‫מנלן אד'נ בד יצחק אמד קרא ונשאו אתך אתך‬
‫יפלא ממנו אלא דבר מופלא כדפי׳ הדמב׳ם שם‬
‫בדומין לך אלמא דלא דק על ממזר וגד ילפינן מאתך‬
‫גדר המיעוט תלמיד מכי יפלא וכן בפידרצו להמשגה‬
‫שפסולין לסנהדדין אלא גם שיהיה ראוי להודאה‬
‫בסנהדרין‪ .‬אך קצת יש לדחות דאולי כוונתו ליתן‬
‫מצד כל הענינים כמשה‪ ,‬וא״כ יש למילף נמי שיהיה‬
‫טעם על מה שמחייב סמוך אף שאינו עדיץ מסנהדרין‬
‫סמוך לכל התודה בדומין לך שלא היה חלוק לאיזה‬
‫ואינו מופלא שבב״ד משום שד‪,‬וא ראוי לד‪,‬יות‬
‫דין‪ .‬וגם מדדצה למילף מתחלה רב חסדא מקרא‬
‫בסנהדרין‪ .‬אבל הוא דוחק שלא יהיה זה כפירושו‬
‫והתיצבו שם עמך עמך בדומין לך דנכתב בסנהדדי‬
‫בגדר המיעוט ומסתבר נדלעיל‪,‬‬
‫גדולה גם על סנד‪,‬דדי קטנה אלמא דילפינן מהדדי‬
‫ולדש׳י דף פ׳ו צריך לומר דמחייב ראוי להוראה‬ ‫גם קטנה מגדולה כמו שילפי רבנן גדולה מקטנה‬
‫שהמרד‪ ,‬אף שאינו סמוך‪ ,‬דהא פי׳ אינו ראוי להודאה‬ ‫בסנהדרין דף ייז‪ .‬מ״מ יש קצת להסתפק בסנהדדי‬
‫שהוא פחות מארבעים שנד״ ואם מצריך סמוך לא‬ ‫קטנה אבל בסנהדדי גדולה ודאי מסתבר שצריך‬
‫®’ ‪ T‬לחלק בזה דאף אם הוא פחות מארבעים הוא‬ ‫שיהיו סמוכין לכל התודת‬
‫ראוי להודאה דהא סמנוהו ונתנו לו רשות להורוו^‬
‫אלא איידי באינו סמוך ומ״מ מזהוא בן ארבעים‬ ‫ענף ג‬
‫נחשב ראוי להודאד‪ ,‬אם נמיר אלמא דמחייב אף‬
‫באינו סמוך‪ .‬ואף שבשוין מותר להודות צריך לומד‬ ‫ועוד דתלמיד שהמרד‪ ,‬והודה לעשות שפטור‬
‫דניון שהוא נגד ב׳׳ד הגדול נעשה ממילא לענין‬ ‫כדאיתא בסנהדרין דף פ*ו משמע ברמב׳׳ם פ׳ג‬
‫זה אינן שוין ואסור להודות גם שלא מצד האיסור‬ ‫מממדים ה״ה שפטור אף הראוי לד‪,‬ודאה כבן עזאי‬
‫לחלוק על ב‪-‬ד הגדול‪ ,‬אלא מצד שהוא קטן לכן‬ ‫אם אך אינו סמוך‪ ,‬דהא כתב שאין חייב עד שיהא‬
‫פטור‪ .‬אבל כשהוא בן ארבעים שמותר להודות אף‬ ‫חכם שד‪,‬גיע להודאה סמוך בסנהדרין‪ ,‬שודאי אין‬
‫מזזהוא קטן שנשאר האיסור עליו דק מה שאסור‬ ‫כוונתו שיהיה מד‪,‬סנד‪,‬דדין דא״כ איך כתב אבל אם‬
‫לחלוק על ב״ד הגדול חייב‪ .‬ולדידיה אין נוגע לענין‬ ‫היה תלמיד שלא הגיע להודאה הא פוטר אף סמוך‬
‫זקן ממדא שיהיד‪ ,‬סמוך להודאה כיץ דלא מצריך‬ ‫אם אינו מהסנהדרין‪ ,‬אלא ודאי שכוונת הדמב׳ם הוא‬
‫שיהיה סמוך כלל אבל לדמב׳ם נוגע זה שפ ‪.T‬‬ ‫סמוך מה שיהיד‪ ,‬ראוי לד‪,‬יות בסנהדרין ופחות מזר‪,‬‬
‫אף שד‪,‬וא סמוך לדון דברים שצדיכין סמוכין נחשב‬
‫ועוד חלוק יש בסמיכד‪ ,‬להודאה‪ ,‬דמסתבד לע׳׳ד‬ ‫כתלמיד לענין דין חיוב של זקן ממרא‪ ,‬ואם אינו‬
‫שבמקום שיש סמוך להודאה אין לאינו סמוך להודות‬ ‫סמוך למעשה אף שהוא ראוי להיות סמוך מצד‬
‫אף שהוא ראוי להודאד‪ ,‬כבן עזאי‪ .‬ויהיה ניחא‬ ‫בקיאותו בתודד‪ ,‬כמו בן עזאי מ״מ כיון שלא נסמך‬
‫בפשיטות מך‪ ,‬שעדיץ קשה לשץ הדמב׳ם דכתב‬ ‫נחשב כתלמיד לדין זקן ממדא‪ .‬וא*כ ודאי צריך‬
‫בהפטוד תלמיד שלא הגיע להודאה‪ ,‬אף שפוטר אף‬ ‫שיהיה סמוך גם להוראה‪ ,‬מאחד דנחזזזב אינו סמוך‬
‫הראוי להוראה כל זמן שאינו סמוך דנהי שהחשיבד‪,‬‬ ‫כאינו מופלא שנתמעט ואם אינו סמוך להודאה אין‬
‫תודה אותו כלא הגיע להודאה מ׳׳ט היד‪ ,‬לו לדמב׳׳ם‬ ‫לחייבו בהמדאתו לד‪,‬וראד‪ ,‬דהא נחקוב כאינו ראוי‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫רשאין לדץ בהודאות והלואות ובניד שא'צ לסםוכין‬ ‫לפרש‪ ruVi .‬ניחא משום דבפקום פנהדרין שהן‬
‫אף שאינם פנויץ לדיינים קבועים‪ .‬ויהיה ניחא נם‬ ‫ספוכים הוו כל תלפידים שאינם ספונים לא הגיע‬
‫מקויב בפיב הייא דאף שיחיד פופחה דן יחידי פ״ם‬ ‫להודאה פפש אף אם הוא כבן עזאי ובן זופ<נ‬
‫אינו תשוב ביד‪ ,‬דכוונתו נפי לענין שלא יצאו ידי‬
‫פצות פינוי שופטים ו ח יסבור נפי בשלשה שאינם‬ ‫וניוסו לפ ‪ r‬פה שסתם הרפב׳ם בדפ״ד פסנהדדין‬
‫ספוכין‪ .‬ועיין בנד־פ שבתב כלופר להיות הודאה‬ ‫דב״ד של שלשה נפי אריד שיהיו ספוכין ולא כתב‬
‫בפניו כפודה בב׳־ד וכפו שנתבאר בדבריו בסוף‬ ‫שהוא דק לקנסות ופכות‪ ,‬שהרי אף אם ניפא דפחדיבין‬
‫פ׳ה‪ .‬והוא דחוק דלא כאן הפקום למינקט דין זה‬ ‫להעפיד ב»ד בעיד קטנה שיהיה דאוי גם לפכות‬
‫וגם הא נקט זה בספיה פפודש ובאייד ולאיזה‬ ‫ולקנסות שהם דוקא ספוכין פ״ם היה לו לכתוב‬
‫דבד נקט כאן הדין סתום ובקיצור‪ ,‬אבל הוא לענין‬ ‫שרק לפכות וקנסות ידונו הספוכין דוקא אבל‬
‫פצות הפינוי כדבאדתי‪ .‬ואולי נוגע זה גם לענין פילי‬ ‫להודאות והלואות ידונו כל הראדים תנפצאים שם‪.‬‬
‫דכפיה דחד פופחה אינו יכול לכוף‪ -‬ועיץ בקצה״ת‬ ‫וגם פסופקני טובא אם יהיה חיוב להעפיד ב״ד‬
‫םי ‪ p‬ג׳ סקיא שכתב דלדפב׳־ם לפילי דכפיה צדיד‬ ‫בשביל קנסות ופכות דפנא לן דחוששין לפלתא‬
‫דוקא ספוכין וקזלשה וכתוס׳ דסבדי כן דיש סנהדרין‬ ‫דלא שביה בעונשין אלו לחייב להעפיד ב׳ד על כך‬
‫‪5‬יי״קן‪.‬‬ ‫דהא רק פסבדא אפר זה הרפב׳ם שפעפידין ב״ד‬
‫של שלשה בעיר שאין בה פאה ועשרים בפ״א‬
‫ואין להקשות לפ׳־ז איך פינו את חנן הפצדי‬
‫פסנהדדין ה״ד כראיתא בכ״ם שם דפשיטא שאין‬
‫בדיתי גזילות כפפודש בכתובות דף ק״ה הא לא‬
‫פניחין אותה בלא ב״ד וא״כ הוא ®’ ‪ T‬דק בדבר‬
‫היה ספוך כדאיתא בסנהדרין דף י*ז עיי״ש ברש׳״י‪.‬‬
‫השנית דד‪,‬ם הודאות והלואות שאין צריבין ספוכין‪.‬‬
‫דפוכדחין לופד דהוא אחד דהא הדפב״ם חקזיב‬
‫אלא צייד לופר דהוא פשום דכשיש ספוכין אין‬
‫בהקדמתו לפירוש הפשנה חנן ואדפח בדודו של‬
‫יכולין אינן ספוכין להודות ולדון ולכן צריכין לפנות‬
‫שמעיה ואבטליון וא'כ גם תנן הפצדי דדיתי גדרות‬ ‫דוקא ספובין בשיש הספוכין‪.‬‬
‫היד‪ ,‬בדורם והיה עוד יותר חשוב מחנן בן אבישלום‬
‫לד׳ת בתוס־ שם ודרו כולם ספוכין ולא נקראו בשם‬ ‫ויתורץ לפ׳ז פשה׳ק הגדי׳א הלוי העדצאג‬
‫רבי פצד הקויבותם כדאיתא שם בדפב״ם‪ ,‬ופד‪ ,‬שלא‬ ‫שליט״א בפאפדו שם על פה שאיתא בירושלפי פ»א‬
‫הזכיר הדפב״ם שם גם את חנן המצרי פשום שלא‬ ‫דסנהדדין ה־׳ב דתפן פי־ בבבל קדיי לפנדיה ספיכותא‬
‫הוזכר במשנה ולא חקויב הרפב׳ם שם אלא התנאים‬ ‫שפשמע שבא׳־י קדו לספינה פינדיה‪ ,‬הא אדרבה עיקר‬
‫הנזכרים במשנה‪ .‬ובן עזאי ובן זופא חשיב התם‬ ‫הספינה היא בא׳י‪ .‬אבל הוא פטעם דבאדתי פשום‬
‫בחבורה שלישית שאחד החודכן שעפהם היה חנן‬ ‫דבא׳י שהיו הרבה ספוכין לא יפלו אינם ספוכין‬
‫הפצדי שבסנד‪.‬דדין וא״ב הוא חנן המצרי אחד ומוכרח‬ ‫להודות ולדון כלל ונפצא פפילא שהספינה היתה‬
‫שלהדפב״ם היו תדי חנן הפצדי והממונה היד‪ ,‬ספוך‪.‬‬ ‫פינוי להודאה ולדת אבל בבבל שלא היו ספוכין‬
‫ובדמב״ם שם משפע שלא גרים אלא תנן לבד ולא‬ ‫פצדץ והיו נפנין להוראה ולדת גם אינם ספוכין‬
‫חנן הפצדי בסנהדדין וא׳ב לא קשה כלום‪ ,‬גם גדים‬ ‫לא יכלו לקרות לסמיכה פינוי אלא דק סמיכותא‪.‬‬
‫במקום חנניא בן חכינאי שבגידסתנו‪ ,‬חנניה איש‬
‫עוד משמע לע״ד מלשון סה־־מ פ״ע קע״ו‬
‫אונו עיי״קז‪ .‬עכי־פ יש נ*פ לדינא גם בהודאד‪ ,‬בין‬
‫דפצוה דמיגוי שופטים הוא דק כספוכין שנקראו‬
‫אם הוא ספוד לזה או ראוי להודאה בלא ספוך‪.‬‬
‫אלקים שכתב ודע אלו המנויין כולם כלומר סנהדרי‬
‫ולהדפב״ן שהביא הד־׳ן נדרים דף כ־׳ג שדוקא‬ ‫גדולה וקטנה וב״ד של שלשה )היינו דעיד קטנה‬
‫ספוך פתיר כיחידי ודאי יצטרך להיות סטיד לנדרים‬ ‫כדכתב לעיל מזה( אמנם יהיו כולם כא״י וכשנתקיימה‬
‫ולא פגי כשהוא ספוך לדברים אחדים ונמצא שיש‬ ‫הספינה בא״י אז אפשר לסמוכים ההם שישפטו בארץ‬
‫עוד נ״ם בין ספוך ללא סמוך אף שהתרת נדרים‬ ‫ובהח לארץ הדי גם על ב״ד של שלשה כתב שיהיו‬
‫אינו מדברים הצדיכים ספוכים‪ .‬ולתוס׳ םנד‪,‬דדין‬ ‫ספוכין משום דקאי על המצוה דפינוי דאי ‪T‬י שם‬
‫דף ל״ג להי״ם שם יש עוד חלוק לענין לחזור בשקול‬ ‫וכן נפרש פש‪-‬ב דפ״ד אחד ב״ד הגדול ואחד סנהדרין‬
‫הדעת כשטעה אליבא דד׳ יוסף דדק ספוד חוזר עיי׳ש‬ ‫קטנה או ב״ד של שלשה צריך שיהיו ספוכיז‪ ,‬שקאי‬
‫וא״ב יצטרך שיהיה ספוד לדיני פפון אף שאין‬ ‫על פצות הפינוי שופטים שכתב בפ״א‪ .‬ויהיה ניחא‬
‫צוךך בסמוך לדון דיני פפון דהודאות וד‪,‬לואות‬ ‫בפשיטות פה שגם בי־ד של שלשה צריך שיהיו‬
‫ולא יסגי בסמוך לךבךים אוזךים‪.‬‬ ‫ספוכין פקזום דקאי על פצות הפינוי‪ .‬ורק שפ'פ‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫כל חכמי א״י לד‪,‬דמב״ם שמועיל הוא לפ״ז דין הדקז‬ ‫ענף ד‬
‫שאיש כזה יש לו דיני סמוך אף שאינו סמוך בעצם‬ ‫חזינן מכל זה דלהיות סמוך בעינן דוקא מעשה‬
‫ובל׳ז נמי מוכרחין לומד כן דאיזה קשד וקזייכות‬ ‫סמיכה וכביר‪ ,‬אבל המעשה סמיכה לדורות הוא‬
‫לו יש לו עם הסמוכין השייכים לסמיכת משד‪ ,‬ליהוקזע(‪.‬‬ ‫בשמא ולא ביד ואף לכתהלה אין צורך ביד כדלעיל‪.‬‬
‫ולפ״ז ליכא שום שינוי כלל מהמפורש בקרא אלא‬ ‫וגם הא מפורש בדמב״ם פ״ד היב שלדורות היא‬
‫אדרבה הוא כד‪,‬מפודש בדוקא דדק ידים של משד‪,‬‬ ‫הסמיכה לא שיסמכו ידיהם על ראש הזקן אלא‬
‫כתוב שהועילו ולא שייך למילף לידים של אחרית‬ ‫שקודין לו דבי‪ ,‬ואם היה צריך לכתחלה ביד ודאי‬
‫אך לבד זה לא שייך להקשות כלל מה ראו‬ ‫לא היה נמנע מלכתוב זה‪ ,‬ואף אם עקדו רבנן‬
‫לשנות מהמפורעו‪ ,‬דכמה דברים מצינו שיש חלוק‬ ‫כשאירע הסכנה דין ביד ודאי היה חוזר כקזיורזזד‬
‫בין שעד‪ ,‬לדודות בחלוקי דינים שבין פסח מצרים‬ ‫דין הסמיכד‪ ,‬בקרוב כשיבא אליהו ומלך המעזיח‬
‫לפסה דודות‪ ,‬וכלאו דהסבת נחלה עיי בת יודעות ועוד‬ ‫שלא יוכל שוב להיות סכנה והי״ל לרמבים לכתוב‬
‫כאלו‪ .‬ואף שלא נמצא קרא למעט‪ ,‬הנה כל דין סמיכה‬ ‫מה שיצטרכו אחד ביאת ד‪,‬משיח כמו שכתב כל‬
‫לדורות לא נאמר בקרא אלא מהלכה מסיני ואף אם‬ ‫דיני קדשים‪ ,‬ואף אם היה מתבטל לגמרי היה לו‬
‫הוא מקרא דאלהים לדין שממעט דיינים אחרים הא‬ ‫לרמב״ם לכתוב איך הוא מעיקר הדין דאורייתא‬
‫נמי מי הם הדיינים הנקראים בשם אלהים לא נאמד‬ ‫ולכתוב שאח״ב בשביל גזירה עקדו חכמים דין זוב‬
‫בקדא אלא הוא מהלכה‪ ,‬ולכן אין שייך קרא למעט‬ ‫וגם הא הדמב״ם לשיטתו בפ״ב מממרים ה״ט שלתקן‬
‫אלא נאמד בהלכד‪ ,‬גם זד‪ ,‬שלדודות הוא דק בשמזב‬ ‫לדודות אם יאמרו שהוא כן מן התודה יעבדו בבל‬
‫ועיק בסוטה דף ט׳ת שא״ד יוחנן משום ד׳ ישמעאל‬ ‫תוסיף אם ד‪,‬וא הוספה ובבל תגדע אם הוא גדעת‬
‫בג׳ מקומות הלכה עוקבת מקרא ווז״ו להקשות ולפקפק‬ ‫וצריכין לידע שדק מדרבנן תקנו זד‪ ,‬עיי״ש א״ב‬
‫על קבלת חז״ל‪ ,‬ומד‪ ,‬שלא חשיב התם סמיכת זקנים‪,‬‬ ‫היד‪ ,‬מוכרח הרמביס לפרקו שמן התודה צריך לכתחלה‬
‫משום דדין סמיכד‪ ,‬לדורות לא נאמר כלל בקרא ואין‬ ‫ביד אך רבנן עקרו זה מפני הסכנד‪ ,‬כדי שלא יעבדו‬
‫שייך לומד שעוקרת‪ ,‬וגם למד‪ ,‬שבאדתי לעיל אדרבה‬ ‫אבל תגרע‪ ,‬וגם ד‪,‬גמ׳ הי׳ל לפרש זד‪ ,‬להרמב״ם כדי‬
‫הוא כד‪,‬מפורש‪ .‬ועיין בד‪,‬קדמת הרמב׳־ם לפירועז המעונה‬ ‫שלא לעבור בבל תגדע‪,‬‬
‫לענין עין תחת עין ממון ופדי עץ הדד אתרוג‬
‫ועוד אם אף לדודות הוא דין בלכתחלד‪ ,‬מנלן‬
‫וכדומה שד‪,‬עיקד בזד‪ ,‬הקבלה ואין לד‪,‬קשות מצד הקראי‬
‫כלום‪ .‬וכן הוא בענין דסמיכה שאין שייך להקשות‬ ‫שבמשה ליהוקזע היה עכוב וא״ב נמצא שאין חלוק‬
‫מקדאי על קבלת הדיל‪.‬‬ ‫בין שעה לדורות מדאורייתא ואיד אמר הדמב׳׳ם‬
‫לשת דלדורות הוא כקריאת שם כית שלעולם היה‬
‫ומה שהוכיח הגדי״א הלוי להשעדתו מהא שגזדה‬ ‫כן בדיעבד ולעולם הוא לכתחלה ביד וד‪,‬יד‪ ,‬לו דק‬
‫המלכות על הסמיכה ומסתמא לא היו מכידין בקדיאת‬ ‫לומד דלאחד הגזדה הוא בשם לבד‪.‬‬
‫שמא בעלמא אלא הוא משום שסמכו ביד הכירו‬
‫משום שד‪,‬יה זד‪ ,‬במעעוה‪ ,‬ונמשך מצד השערה זו לתלות‬ ‫וגם נראה לע״ד מהא דברמב״ם מקזמע שגם‬
‫עוד בוקי סדיקי בר׳ יד‪,‬ודד‪ ,‬בן בבא שמסר נפשו‬ ‫השבעים זקנים סמך משה ביד ובחינוך מצוד‪ ,‬תצ״א‬
‫שלא כדין ולא דק בו אלא בכל חכמי דודו דהא א׳׳ד‬ ‫מפורש זה ביותר‪ ,‬שלכאורה תמוד‪ ,‬מנא להו זד‪,‬‬
‫יהודד‪ ,‬אמד דב שאלמלא הוא בטלו דיני קנסות‬ ‫דלמא דין דיד לא נאמדה אלא ביהושע‪ ,‬דצדיד‬
‫מישדאל משום שדק הוא נתדצד‪ ,‬למסוד נפשו על‬ ‫לומד דסבדי דענין החלוק בין משה לדודות דמשה‬
‫זד‪ ,‬ואם לדבדיו שלא היתד‪ ,‬סכנה בסמיכה בשמא‬ ‫הוצדך לסמוך ביד דוקא ולדורות אין צריך זה‪,‬‬
‫איד לא נמצא אחד מכל הסמוכין הדכים שד‪,‬יו אז‬ ‫ומ״מ גם עתה נקרא בשם סמיכת הוא משום דכית‬
‫שיגלה הדין שאין צודך בסמיכד‪ ,‬ביד לעכובא‪ ,‬ואף‬ ‫דהוא סמוך מפי סמוך עד משד‪ ,‬נחשב גם הוא‬
‫אם נימא שטעו כל חכמי הדוד בזד‪ ,‬ותעזבו שהוא‬ ‫בנסמך בידו של משד‪ ,‬בעצמו‪ .‬ולכן סובדין דסמיכד‪,‬‬
‫לעכובא מנא ליה לד׳ יהודה אמד דב שאלמלא‬ ‫בידו של מקזד‪ ,‬היתד‪ ,‬לעכובא דבלא זד‪ ,‬אינד‪ ,‬סמיכד‪,‬‬
‫שנסתכן ד׳ יהודד‪ ,‬בן בבא בטלו דיני קנסות הא‬ ‫כלל וממילא מוכדחין לומד דגם השבעים זקנים‬
‫יותד דאוי היד‪ ,‬שיעיינו ויתבדד להם האמת שאינו‬ ‫סמך משד‪ ,‬ביד‪ ,‬אבל לדודות אין צורך ביד משום‬
‫מעכב והיו סומכין בעזמא ולא היו מתבטלין דיני‬ ‫דידים של אחרים אינם כלום אלא נתחדש דסמיכה‬
‫קנסות אף אם לא היה גסתכן‪ .‬וגם איך אפשד לומד‬ ‫של משה הועילה גם לכל מי שימסרו לד‪,‬קדא רבי‬
‫על אותו צדיק ד׳ יהודד‪ ,‬בן בבא ששכחוהו בגמ׳‬ ‫ולהחשב סמוך בנסמך בידי משד‪ ,‬בעצמו‪ .‬ולפ׳ת‬
‫לומד שעל חנם נסתכן‪ .‬ולכן בדוד שסמך דק בשמא‬ ‫לא שייך כלל סמיכד‪ ,‬ביד אף לענין לכתחלה‪) .‬וד‪,‬סכם‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫סוף ה׳׳א בר׳ יונתן בן עכמאי דרבי מניתיה חכים‬ ‫כדין והמלכות ידעה מזה שהסמיכה היא רק בשמא‬
‫פשוט שהוא סמינר‪ ,‬וכמפורש בסנהדרין דף י‪-‬ד שהיה‬ ‫וגזרה על סמיכה זו דשמא‪ .‬ובפירוש איתא ברש״י‬
‫סמוך‪ .‬ובמגילה ירהזולמי פ״ד ה״ה כר״ש ספרא‬ ‫בעח דף ח׳ על עוכדא זו דר׳ יהודה בן בבא דמי‬
‫דטרכנת שא׳׳ר זעירא אילו היה ההוא ספרא ביומוי‬ ‫שאינו סמוך בשם רבי אינו דן דיני קנסות משמע‬
‫מניתיה חכים שהיה בבבל הוא לר‪,‬וראה כחכים של‬ ‫דרק באופן זה םמך ועל זה היתה הגזרה‪.‬‬
‫שמואל שד‪,‬יד‪ ,‬ראוי להוראד‪ .,‬וגם אולי כיח שר׳ זעירא‬ ‫ומש״ב עוד הגרי׳׳א הלוי הערצןזג שליט״א‬
‫אמר זה שהוא ר׳ זידא שד‪.‬יר‪ ,‬סמור הוי כוונתו אילו‬ ‫במאמרו שם טעם על מת ששמואל לא נםמך משום‬
‫היה ביומוי וגם במקומו שהוא בא״י היה סומנו‪,‬‬ ‫שכוונתו היתד‪ .‬לירד לבכל‪ ,‬לא נכון כלל דהא רב‬
‫או שסוכד ר׳׳ז דאף אם הנסמכין בחוץ לארץ נמי‬ ‫לא נםמך אלא כשירד לבבל כשאמד ר׳ תייא לרבי‬
‫סומכין להם‪.‬‬ ‫בן אחותי ירד לבבל יורה יורה‪ ,‬דאם נסמו מקודם‬
‫ושמואל דאמר בר׳׳ה דף כ׳ יכילנא לתקוני‬ ‫כבר ניתן לו הרשות דהא נתינת רשות הוא עכוב‬
‫לכולי גולה אין לטעות שהיה מתקן באופן שלא יהיו‬ ‫בסמיכה ואם נםמך אז בסתם כבר היה לו רשות לכל‬
‫תלחץ בא׳׳י שזה א׳׳א‪ ,‬דהא צריך דוקא ע״פ הראיה‬ ‫הדברים ולא היה רבי נוטל ממנו התרת בכורות‪.‬‬
‫ודוקא ע״פ כ׳׳ד סמוכין דא׳׳י אלא לחשבון בעלמא‬ ‫ואין לומר דלא היתה סמיכה אלא נטילת רשות‬
‫הוא‪ ,‬וא״כ אין שייך לומר שנענש על זה של ‪ p‬לא‬ ‫בעלמא‪ ,‬דר‪.‬א בירושלמי מפורש שהיתר‪ .‬סמיכד‪ .‬רמזה‬
‫סמכוהו‪ .‬ובכלל ח׳׳ו לנו לחפש חטאים בעמודי העולם‬ ‫הוכיח בספ״ק דחגיגה ובס״פ נערה בנדרים שממנים‬
‫וכשמואל דחשיב בר‪,‬ר‪,‬וא עלמא טובא כמפורש בברכות‬ ‫זקנים דהוא סמיכה לדברים יחידים וכדאמר על‬
‫דף י׳׳ח‪.‬‬ ‫זר‪ ,‬דהוא שיהא ראוי לכל הדכרים שדין זד‪ ,‬אינו‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫אלא בסמיכה כדאיתא בש׳׳ך בשם ד״מ שהבאתי‬
‫לעיל‪ ,‬וכן ברמב״ם איתא דין זה כדיני סמיכה ואף‬
‫שהד״ן בנדרים דף ע״ח כתב מתחלה שלא היה רב‬
‫סמור‪ ,‬מ׳׳ם הרמב״ם ודאי הא סוכר דהיה סמוך‪,‬‬
‫ג‬ ‫סימן‬ ‫וכן הא מוכרח לסכור גם הרמכ׳׳ן שהביא הד״ן‬
‫בנדרים דף כ״ג שרק סמור מתיר נדרים ביחידי‬
‫כשיש להרןהל טענות על השוחט בדבר‬ ‫ורב הא התיר לד׳ חננאל ביחידי וא״כ סובר שהיה‬
‫נאמנותו והוא ‪ d pd‬חרחור( מאד‬ ‫סמוך‪ .‬וא׳׳ב מצינו שסמכו אף בעת שהנסמך ירד‬
‫ממרןומות שיש להשינ ב״ד לדון בזה‬ ‫לד׳ שמן כשירד לבבל‬ ‫לבכל‪ .‬ו ס ר׳ יוחנן סמך‬
‫כדפרש׳׳י בסנהדרין דף ה׳ והרמב׳׳ם מפרש לה בה׳׳ט‬
‫תמת תשט׳׳ז‪.‬‬
‫לענין סמינר״ אך שם אולי מחמת שיחזור לא״י‬
‫מע׳׳ב ידידי הנכבד והחשוב מר ר׳ פינחס‬
‫אבל מרב ודאי דאיד״ ולה ודאי אין לומר כלל‬
‫גאבעל שליט׳׳א יו״ר של שומרי תורה המאוחדים‬
‫שמחמת שחשב שמואל לירד לבבל לא סמכוהו‪ .‬ומה‬
‫בקאדאקאס‪.‬‬
‫שלא נםמך הא מפורש כרש׳׳י ב״מ דף פ׳׳ה שהיתר‪,‬‬
‫הנ ה ודאי בדבר הנוגע לאחרים אי אפשר לפסוק‬ ‫השער‪ ,‬נטרפת או לא היו החכמים נאספים‪ ,‬והוא כמו‬
‫שום דין רק כששומע הדיין הטענות משני‬ ‫לא מסתייעא מלתא האפור כסנהדרין דף י׳׳ד בר׳‬
‫הצדדים בפניהם‪ ,‬ו ח הוא אף בטענות על שוחט‬ ‫חנינא ור׳ הועועיא וכדפרש׳׳י שם‪ .‬ומה שלא זכה‬
‫שיש על שחיטתו ועל השגחתו שאינו כראוי שלכן‬ ‫להסמך שלא אירע שיתאספו על זה הצטער רבי‪,‬‬
‫אין לסמוך על שחיטתו ועל השגחתו נמי צריו‬ ‫ועל ר״ח ור׳ הוקזעיא מפורש טעם בגמ׳ משום דאתו‬
‫דוקא בפניו דהרי אפשר שיטעון שאינו אמת ורק‬ ‫מכני עלי‪ ,‬ועל שמואל לא מפורש טעם כגמ׳ רק שכך‬
‫בעלילות דברים באים עליו וכשיש ערים נמי צריך‬ ‫ראה גם אדם הראשון והם דרכי השי׳׳ת שנפלאו‬
‫לקבל בפניו‪ ,‬ולכן ודאי שלא אוכל לפסוק דין ע׳׳פ‬ ‫ממנו‪.‬‬
‫טענות מע״כ במכתבו‪ .‬אכל זה אני רשאי ויכול‬
‫וחכים יתקרי דשמואל פשוט שאינו שום מינוי‪,‬‬
‫לומר כי טענת השגת גבול אם יש חשדים והעושות‬
‫אלא כך פירתעו שאף שהאמת שחכם ראוי להוראה‬
‫שיש בהן ממש על השחיטה ועל ההשגחה ומחמת זה‬
‫יתקרי מ״מ למעשה לא יהיה סמוך ולא יתקרי דכי‪.‬‬
‫אין יכולין לאכול כשר לא שייך טענת השגת גבול‪.‬‬
‫ואין לחדש דכרים שליכא רמיזא בראשונים לומר‬
‫וממילא אם במדינת חענעזועלא ומדינות הסמוכות‬ ‫שהיו ב׳ עניני סמיכות וכפרט שלא מוכן לאיזה‬
‫לא נמצא ב׳׳ד הראוין לפסוק דין ולבדוק את השוחט‬ ‫צורך היה זה‪ .‬והא דאיתא בירוקזלמי פ״ב רשבת‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫תידח שדכ יהודה מתרץ שפליגי ולד' נחמן לא פליגי‬ ‫הדי את לד ססידא גדולה מזו שאין יכולין לאכול‬
‫דכנן עליו‪ ,‬אכל לישנא קמא משמע מלשון עמך‬ ‫כשד‪ ,‬והוא גם השש מכשול אף לידאי השי״ת אשד‬
‫שד‪,‬וא כטול על הקושיא שתמה על ד' כהנא איד‬ ‫בכדדג עכיד אינש דינא לנפשיה אפילו כיהיד נגד‬
‫הקשה כלל שהדי ידוע שדכנן פליגי עליה‪ .‬ועיץ‬ ‫יהיד‪ ,‬והכא הוא דכים נגד יהיד שעוד עדיפי עיין‬
‫כדשב׳א שאף שמפרש כלישנא אחדינא דרש׳׳י‪,‬‬ ‫בהו״מ סימן ‪ n‬כדמ׳א‪ .‬אכל הוא דק כשידוע לכם‬
‫סוכר נמי דמשמעות הלשת דעמך היה משמע יותר‬ ‫האמת שהצדק אתכם שיש חששות על השחיטה ועל‬
‫כלישנא קפא שהיא קושיא על המקשה משום שבתד‬ ‫ההשגחה ועל ידאת ה' שלו‪ .‬ואחר כל זה אם יתכע‬
‫שרבנן פליגי עליה‪ ,‬שכתכ כלומד אני אופר יחידאה‬ ‫אתכם לכ״ד תהיו מחוייכין להשיב אותו ולילך עמו‬
‫הוא ופליגי רבנן עליו וא׳׳א לומד דבהדיא פליגי‬ ‫לכ״ד כשיהיה האפשריות לזד״ ולח עצתי שתדאו‬
‫רבנן עליה דא״כ היכי פדיש דבינא )דבמקום ד'‬ ‫לסלקו כאיזה סכום שיתרצה כית שאין כנקל להשיג‬
‫ינאי גדים דבינא וכן איתא כפדיח( מאי שבור את‬ ‫כ׳ד כגכולכם‪.‬‬
‫שיניו בדין דא״כ במאי פליני רבנן עליו״ הרי‬
‫ובדבר אם הרב מקהלה השניה יכול לעשות‬
‫סזב כלומד שמראה שהוא חתש לא כסתם המשמעות‬
‫איסודים עליכם שאינכם שייכים לקהלתו‪ .‬הנה אם‬
‫וגם הוצרד להוכיח שלא פליגי רבנן בהדיא עליה‬
‫יפסוק על דכד שהוא אסור מדינא הדי כל אדם‬
‫מפיחש דבינא והוא משום דגם הוא מוחז דסתם לשון‬
‫מחוייכ לעעוות כדין וממילא מחוייבין לציית לו‪ ,‬אכל‬
‫עמך הוא בטול על הקושיא בתמיה ולכן הוכרח‬
‫לעשות איסור חדש לעונש או לתקן אין בכחו לעשות‬
‫להוכיח שבכאן הפירוש הוא בניחותא שדק אני‬
‫עליכם כיון שאינכם שייכים לקהלתו ולא מניתם‬
‫מתרץ ‪ ,p‬ודש׳י שכתב ג״ב בלומד בל‪-‬ק אינו מצד‬
‫אותו לדכ עליכננ‬
‫משמעות הלשון אלא משום שליכא פלוגתא בברייתא‬
‫שלכן היינו דוחקין לפרש בלישנא אחדינא וכהרשב׳א‬ ‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫לכן כתב כלומר שמי׳מ הפי' צריך לפרש כהמשמעות‬ ‫משה פיינשסיין‬
‫שזה מכריע לו יותר ממת שלא מצינו בהברייתא‬
‫מחלוקת‪ ,‬משום דאפשר היה קבלה להאמוראים שאף‬
‫שלא התכר המחלוקת בהברייתא פליגי רבנן ובן בג‬ ‫‪S P'D‬‬
‫בג יחידאה הוא‪ .‬ואף לתרשב״א משמע שהיה שייך‬
‫לומד דהיתה קבלה בידם שרבנן פליגי עליו דלח‬ ‫בענין השמטת הרמב״ם הא רבן בג בג‬
‫לא כתב ההוכחה ממה שבתוספתא פ״י דביק הנ^ז‬ ‫בר״פ המניח שאוסר לי כנם לחצר חברו‬
‫לא מצינו פלוגתא אלא הוכיח מתידח דבינא שאם‬ ‫שלא ברשות אח ליטול דבר שהוא שלו‬
‫שבור את שיניו בדין במאי פליגי רבנן עליה ורש״י‬
‫שלא סבר זה לראיה כפ'מ שאבאר לכן אף שבודאי‬ ‫י״ז מנ׳א תשכ׳׳ג‪.‬‬
‫חרוש הוא לומד שקבלה היתה בידם שרבנן פליגי‬ ‫מע״כ ידידי הדה״ג מהד׳ד אפרים גדינכלאט‬
‫שלכן כתב כלומד והל״א לא רצה לפרש כן‪ .‬מיס‬ ‫שליט׳־א‪.‬‬
‫סובר שיש לפרש כן‪.‬‬
‫וב הא דכן כג כג אומד אל תיכנס לחצר חכדך‬
‫ומפרש דב יהודה שמחלקותם דבן בג כג ורבנן‬ ‫ליטול את שלד שלא כרשות שמא תראה‬
‫הוא בדין עביר אינש דינא לנפשיה שפליגי הוא‬ ‫עליו כגנכ שלא הוזכר זה בדמכ״ם שעמד כתד״ה‪,‬‬
‫ור״ב דר‪,‬א באיכא פסידא מותר ליבנס שלא ברשות‬ ‫נראה לע*ד דמשמע מלשון התידח כב״ק דף כ״ח‬
‫כמפורש בתוס' דזהו ההוכחה דאיירי בליכא פסידא‬ ‫עמך כן כג כג יחידאה הוא ופליגי דכנן עליה‬
‫מדאסר ליכנם שלא ברשות‪ ,‬והטעם פשוט ראיסור‬ ‫שאינו דק מתרץ שיש לומד שרבנן פליגי‪ ,‬אלא‬
‫מראית עין שיחשדוהו שעובר על לאו דלא תגנומ‬ ‫שהיא קושיא על המקשה שלא היה לו להקשות‬
‫משום שהרואין יאמרו שנטל דבר שאינו שלו ליכא‬ ‫כלל‪ ,‬וכדפדש״י כלשת ראשון עמך כתמיד‪ ,‬כלומד‬
‫שהדי גניבה הוא ענין שעושין דק בסתר‪ .‬ולחוש‬ ‫וכי נראה כעיניך שתשוכה זו הוגנת הי<נ ואף שודאי‬
‫לשפא בעל חחצר שלקח משם כשיראה שאין הדבר‬ ‫איכא הרכה דכדים שנאמרו כשם חכם אחד אף שלא‬
‫אצלו בחצרו יבין שהנגזל לקחו בגניבה‪ ,‬מה בכך‬ ‫פליגו עליה דכנן כיון שלא הוזכר כהכדייתא שפליגי‪,‬‬
‫הרי הוא יודע שהוא של הנגזל ושלו לקח‪ .‬אך אולי‬ ‫וזהו פירוש לישנא אחדינא כדש׳׳י שלא מפרש שהוא‬
‫יש לחוש שמא הדגיש איש אחד כשבא הנגזל בסתר‬ ‫כתמיה אלא כניחותא עמך תדא תשוכה זו שד'‬
‫ולקח דרך גניבה אף שד‪,‬וא נזהר שלא יראוהו ויחשדהו‬ ‫יהודה סוכר שפליגי רכנן עליה‪ ,‬מקוום שהוא רק‬
‫יא‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫אינו עבידת דין‪ ,‬ולכך סכרי רבנן דא״צ לתבעו‬ ‫באיסור גניבה אבל הוא השש רחוק‪ .‬וראיתי במנחת‬
‫בדין כיון שהוא טירחא ורשאי ליכנס בסתר ליקח‬ ‫בכורים על התוספתא שפי׳ אף דשלו הוא נוטל מרגיל‬
‫את שלו דלא חשו להטעמים טון שר‪,‬ם חששות‬ ‫עצמו לגנוב‪ ,‬שג״ב הוא חשש רחוק והא דבר כזה‬
‫רחוקות ובן בג בג סובר שבשביל החזנהנוות אף‬ ‫לא מצוי כלל שניחוש שיתרגל מזה אבל גם מפעם‬
‫שד‪,‬ם רחוקות אסור כימ שיטל להציל את שלו‬ ‫אהד יש לפעמים לחתנו להרגל‪ .‬ואולי יש לומר טעם‬
‫ע״י תביעה בב‪-‬ד‪ .‬אך לתירוצא ‪.‬דר׳ ינאי אפשר‬ ‫אחד שאף שחייב לו האיש שגנב וגזל ממנו להשיב‬
‫גם רבנן חוששין לאסור ליכנס בסתר מנזרק בטירחא‬ ‫הנזילה או דמיה צערא אינו חייב לו ולכן מנזיקח‬
‫קטנד‪ .‬יטל לד‪,‬ציל כגון אם היו סוברין ם־'נ דעביד‬ ‫בסתר דרך גניבה הרי יצטער ביותר שיחשוב שאחרים‬
‫דינא לנפשיה‪ .‬ורק כיון שסבדי דלא עביד דינא‬ ‫גנבו ממנו שהוא הפסד שלו שהרי יתחייב לשלם‬
‫לנפשיה שהוי טירחא גדולה ואטד זמן מתירין‬ ‫להנגזל כשיתבעהו בב׳ד אף שלא היה לו מזה שום‬
‫כמו דמתיד גם בן בג בג באיכא פסידא‪ .‬וד״ג סובר‬ ‫הנאה‪ ,‬שצעד זה לא יהיה לו כשיקח בגלוי שהדי‬
‫דלא כד׳ ינאי אלא דתדריהו סבדי דעביד דינא‬ ‫נפטר מחיובו כשהנגזל לקחו‪ .‬אבל ג״ב הוא טעם‬
‫לנפשיה אך גם בשביל טידהא קטנה סבדי דאין‬ ‫קלוש ולכן כל טעמים אלו אינם ברורים כל כך‬
‫לו לחוש להחששות הדחוקות ומותד ליטס ליקה‬ ‫שנאסור אף במקום פסידא ופוכרחין לומר דאי ‪T‬י‬
‫בסתר‪ .‬ולכן ניחא מה שהשמיט הדמב״ם הא דבן‬ ‫בליכא פסידא‪.‬‬
‫בג בג משום שפוסק כר‪-‬ג בפ״ב מסגד‪,‬לרין תי‪-‬ב‬ ‫וסובר דב יהודה שאף במקום טירחא גחלד‪,‬‬
‫שלדידיה פליגי דבנן אבן בג בג אף שיטל למעבד‬ ‫לתבוע לב‪-‬ד וגם הוא בטול זמן נמי אין לאסור‪,‬‬
‫דינא לנפשיה‪ .‬וגם ניחא מה שרש׳׳י לא חש לקושית‬ ‫ולס בן בג בג שסובר כר‪-‬ג דעביד דינא לנפשיה‬
‫הדשב׳א דמאי פליגי דבנן אליבא דד' ינאי דקזפיד‬ ‫אף שלא במקום פסידא אוסר כיון דיטל ליטול בעצמו‬
‫פליגי כדבארתי‪ ,‬והכלומד שכתב רש‪-‬י הוא רק‬ ‫בחזקה שאין בזה בטול זמן ולא טירחא גדולה‪,‬‬
‫מחמת שלא הוזכר מחלוקת ר טן בתוספתא כדלעיל‪.‬‬ ‫ורבנן שפליגי עליו סכרי כר׳ יהודה שלא עביד‬
‫והנד‪ ,‬אפשר לפרש פירוש ב׳ במחלוקתם דבן ט בג‬ ‫דינא לנפשיה שלא במקום פסידא אלא צריך לתבעו‬
‫ודבנן אליבא דד׳ נחמן‪ .‬שגם דבנן היו חוששין אם‬ ‫בדין שהוא טידחא גדולה ובטול זמן לבך התירו‬
‫לא היה לד‪,‬נגזל בדינא שום עדיפות ליקה בסתד דדך‬ ‫לו ליקח בסתר‪ .‬וזח לא נחשב עבידת דין לנפעויה‬
‫גניבה מבגלוי ביד חזקה‪ .‬אבל הא כשיקח בחזקה‬ ‫במה שלוקח את שלו‪ ,‬אלא במה שצריך להכותו‬
‫הדי אפשד יבא לידי הכאה כדאמד בן בג בג שבוד‬ ‫כדאמר בן בג בג שבור את שיניו‪ ,‬ועיץ בחו״ם‬
‫את שיניו ולכן סכרי דליקה בסתד שהם דק חששות‬ ‫סימן ד׳ דאף תפיסה למשכון בעד חוב לא מיקרי‬
‫דחוקות עדיף מלד‪,‬טת שהוא איסוד לאו אף שד‪,‬ותד‬ ‫עביד דינא לנפשיד‪ ,‬להי״א ברמ״א‪ ,‬ולכן בדבר שד‪,‬וא‬
‫באי אפשר בלא הכאה גם להטתו כיון דאפשד שיקח‬ ‫שלו מסתבר שלכו׳׳ע לא הוי השיבות דינא לנפשיה‬
‫בסתר בלא הכאה‪ ,‬ובן בג בג סובר דליטס טלוי‬ ‫כשאין צדיך להכותו‪) .‬וליקח בסתד עוד עדיף כדי‬
‫וליקח בחזקה עדיף אף שיבא לידי הכאה‪.‬‬ ‫שיהיה נאמן גס כשלא ימצא עדים שהוא שלו‬
‫כדאיתא בסמ״ע סק‪-‬ב‪ .‬אך באופן זה הוא במקום‬
‫וטעם מחלקותם לע״ד הוא בלאו דהכאד‪ ,‬מלא‬
‫פסידא שמותד גם לבן בג בג(‪ .‬וזהו טעם דבנן שפליגי‬
‫יוסיף‪ ,‬שלשון ד‪,‬גמ׳ בכתובות דף ל״ב שלאו דחובל‬
‫לפי מה שסובר דב יהודה‪ .‬ור״ג סובר שמה שידוע‬
‫הותר מכללו בבית דין שמשמע שהלאו הוא בעצם גם‬
‫שפליגי רבנן על בן בג בג אינו מטעם שסוברין‬
‫באופן זה אך שהותר מכללו‪ .‬וא׳׳ב אפשר שגם מה‬
‫דלא עביד דינא לנפשיה שלכן מתירין בשביל‬
‫שסותר לב׳׳ד וכל אדם להטתו לאפרושי מאיסורא‬
‫טידחא ואבוד זמן‪ ,‬אלא דאף שגם הם סכרי דעביד‬
‫ולקיים עשה ולשלם חוב כשיש לו הוא ג״כ היתר‬
‫דינא לנפשיה פליגי ומתירין להנגזל ליקח אף בסתר‬
‫מכללו‪ ,‬שא׳׳ב ודאי הוא רק כשא׳׳א בקוום אופן‬
‫דבד שלו משום שלא חשו כלל להטעמים כיון שד‪,‬ם‬
‫בלא הכאד‪ ,‬והוא כוסברי רבנן שעריף ליקה בסתר‬
‫חששות רחוקות שירגיש אדם ויחשדהו‪ ,‬וכן הוא רחוק‬
‫שלא יבא לידי הכאה מליקה בגלוי שאפשד לבא לידי‬
‫להתדגל מפעם אחד‪ ,‬וגם להצער אין חרנושין שהרי‬
‫הכאת‪ .‬אבל יש גם לומד שדק מלקות דב״ד דד‪,‬וא‬
‫יטל לגלותו אחד שיטלנו מ׳נום ולא יצטעד‪.‬‬
‫אחר שעבד לענשו הוא בכלל הלאו אך שהותד מכללו‪,‬‬
‫אבל קודם שעבר שהוא לאפרושי מאיסורא ולקיים‬ ‫וזד‪ ,‬סובד רש׳׳י ללישנא קמא ומפדש בתידוצא‬
‫עשד‪ ,‬ולשלם חובו שבידו לקיים מה שאומדים לו‬ ‫דד׳ ינאי שטה פליגי אף לדב יהודד‪ ,‬דתדוייהו מבדי‬
‫ולא יכוהו אין זה בכלל הלאו בלל‪ .‬ועיץ בדמטם‬ ‫דלא עביד דינא לנפשיה מנוליכא פסידא אלא טירחא‬
‫פ״ה מחובל ה״א שכתב לגידסא דידן הטכד‪ ,‬דדך‬ ‫ואבוד זמן לתבעו בב‪-‬ד אבל ליכנס בסתר וליקח‬
 ‫טשה‬ ‫חושן משפט‬
‫נוזיישב בדבריו יוחד‪ ,‬אבל גיכ דחוק לומר שר״פ‬
‫פליג על ד*נ ולא יזכיר ד‪,‬גמ׳‪.‬‬
‫בהייבי מלקיות שלא יוסיף ומלקות כית שהוא על‬
‫ולכן אולי נימא לפירוש הב׳ במחלקוחם דבן‬
‫בג בג ורבנן אליבא דר*נ‪ ,‬שהדמבים שהשמיט הא‬
‫ד ח בג בג הדי פוסק כרבנן שעדיף ליכנס שלא‬
‫ברשות בסתר מליכנס בחזקה שיש לתובו שיבא‬
‫לידי הכאה‪ ,‬ואף שכתבתי שלהדמב׳׳ם שנקט באיסור‬
‫חובל במכה דדו נציון הוא כבן בג בג‪ ,‬נימא מזה‬
‫שצריך לגרוס ברמב׳׳ם דרך בזיון כגידסא השניה‬
‫שגם זה שמכהו שיניחנו ליקה את שלו נמי הוא‬
‫דדך בזיון שבכלל הלאו התב ואולי אף כשנגדוס‬
‫דדך נציון נימא שסובר דגם זד‪ ,‬נחשב דרך נציון‬
‫כיון דנקנד‪ ,‬להגזלן לדין הדשות וחיוב השבר״ הוי‬
‫לענין הלאו דהכאה כמכהו לאדם שיתן לו מתנה‬
‫שודאי הוא דדך נציון אף שבידו ליתן לו ולא‬
‫יכהו‪ ,‬דהרי מכד‪,‬ו ג״כ שיחזיר לו מה שקנד‪ ,‬להחשב‬
‫ברשותו‪ ,‬אך שכיון שחייב להשיב לו שהדין עם‬
‫הנגזל הותר לד‪,‬נגזל גם להכותו כמו שדשאין הב׳׳ד‬
‫משום דעביד דינא לנפשיה‪ ,‬שלאו דלא יוסיף הותר‬
‫מכללו לזה‪ ,‬ולכן הוא דוקא כשאיא לו בענין אחר‬
‫אבל אם אפשר לו ליקה בסתר עדיף לו ליקה בסתר‬
‫כרבנן‪ .‬ולכן סובר הדמב״ם עוד יותר דהיה כשיכול‬
‫להוציא ממנו הגזילה ע״י שיתבענו לב׳׳ד בלא פסידא‬
‫אף שהוא בטידחא גדולה ובטול זמן נמי אסור לרבנן‬
‫דכן בג בג‪ .‬ואם רינ סובר נמי כרבנן יפלוג על‬
‫ר׳ יהודה רק במזיק אף בליכא פסידא‪ ,‬כהא דשור‬
‫מועד שעלה ע״ג חברו להורגו שרשאי לשמטו וכד‪,‬א‬
‫דממלא חצר חברו כדי יק וכדי שמן שמשבר ויוצא‬
‫לר״נ‪ ,‬אבל כשצריך להטתו גם ר׳־נ יסבור שאסור‬
‫משום דשמא עיי ב״ד לא יצטדט להכותו‪ ,‬ואף אם‬
‫ר״נ סובר כבן בג בג ומתיר אף לדגותו מ״מ הדמב׳׳ם‬
‫לא פסק כותיה בזה אלא כרבנן רבן בג בג שאסור‬
‫להכותו כשאפשר לתבעו בב׳׳ד‪ .‬ויהיה לפ*ז פירוש‬
‫מעו׳־כ הרמב״ם בפ״ב מסנד‪,‬דרין שפסק שם דינא‬
‫דד״נ דעביד דינא לנפשיה‪ ,‬אם יש בידו כה‪ ,‬לא ע׳׳י‬
‫הכאה כדפי׳ הלח׳׳ם שם אלא עיי היזק וגם ע׳׳י‬
‫מעשד‪ ,‬בגופו כשהוא בלא הכאה כגון לקשור ידיו‬
‫ולהדקיה באינדרונא וכדומה שע׳׳ז כיון שעביד דינא‬
‫לנפשיה מותר אבל ע׳׳י הכאה יהיה אסור‪ .‬וכיון‬
‫שלהכות אסור אף שהוא רק ספק שמא עיי ב׳׳ד‬
‫לא יצטרכו להכותו יהיה גם חייב לשלם כשהכר‪,‬ו‬
‫דלכן אף ליפטד מתשלומין נקט הדמב׳׳ם רק במסד לו‬
‫שפחה‪ ,‬דלא כנד‪,‬״מ שמספק אין לחייבו דכיון שלא‬
‫היה לו היתר היה ממילא הלאו ברור כיון שבעצם‬
‫הוא בכלל הלאו לרבנן שלכן הוא חייב גם לשלם‪.‬‬
‫אגרות‬
‫נצית ה׳ז עובר בל׳וז‪ ,‬משמע דאם איט דדך נציון‬
‫לא הוי בכלל הלאו כלל‪ ,‬והוא מטעם שהלאו נאמר‬
‫העבר ה״ז דרך נציון‪ ,‬שלכן אין להחשיב זה שמכין‬
‫לאפרושי מאיסורא ולקיים עשה וכן אב את בנו‬
‫לחנכו להותר מכללו שהרי אינם דרך נציון‪ .‬ומרויק‬
‫מר‪ .‬שבגמ׳ לא אמר אלא שהותר מכללו בב*ר שהוא‬
‫כדפרש׳׳י שצריכין להלקותו כשחייב‪ ,‬ראם הכל בכלל‬
‫הי״ל לומר שר‪,‬ותר מכללו לכמה דברים ולא לפרוט‬
‫רק לב׳׳ר שהרי אב את בט אינו מדיני ב״ר‪ ,‬וכן‬
‫לאפרושי מאיסודא הוא דין על כל אדם כמפורש‬
‫בנרצע שכלו ימיו לתירוץ דנב׳׳י שרשאי להלקותו‬
‫להפרישו מהשפחה שמסר לו‪ .‬וזה סובר בן בג בג‬
‫ולכן עדיף לדידיה שיקח בחזקה אף שיבא לידי‬
‫הכאד״ משום דהכאה זו איט איסור כיון דאינו‬
‫דדך נציון מאחר דמזויניח להנגזל ליקח את שלו‬
‫לא יכד‪,‬ו‪ .‬וליקח בסתר יש עכיפ איזה חעזשות לאיסור‬
‫אף שהם חששות דחוקות‪.‬‬
‫והנד‪ ,‬הדמב׳׳ם פ״ג מעבדים היה כתב רק הא‬
‫דדנביי שבמסר לו שפחד‪ ,‬כנענית פטור הרב שחבל‬
‫בו‪ ,‬שהקשו הלח׳ס וד‪,‬מל*מ שזר‪ ,‬הא תירץ רנב״י‬
‫אליבא דר׳ יהודה וכיון שהרמב*ם פוסק כר׳נ שעביד‬
‫אינש לנפשיה אף שלא במקום פסידא‪ ,‬הרי קאי‬
‫הברייתא בכל אופן דכיון דאינו רוצד‪ ,‬שיהא העבד‬
‫בביתו אחד שכלו ימיו רשאי למעבד דינא לנפשיה‬
‫אף להכותו שיצא מביתו אף שלית ליה פסידא‬
‫ועיייש מה שתירצו‪ .‬ובנד‪,‬׳'מ סק״א מחדש שלהכות‬
‫גם לר״נ בעינן שיהיה קצת חשש הפסד כמטלטלין‬
‫מזמא יכריחם אבל להוציאו מן הבית שליכא חשש‬
‫הפסד כיון שודאי יוציאהו עיס ביד אינו יכול‬
‫לרכותו ורק כשד‪,‬כד‪,‬ו פטור משום שאולי גם הב״ד‬
‫לא היו יכולים לד‪,‬וציאו בלא הכאה עיי׳׳ש‪ ,‬ולבד‬
‫שהוא דחוק קצת בסברא דאיזד‪ ,‬חשש הפסד איכא‬
‫מה שדק ר'נ חושש ולא ד׳ יהודד‪ ,‬שקשה לעשות‬
‫שיעורים על זה‪ ,‬הדי הדמב״ם לא מתורץ דד‪,‬רמב״ם‬
‫נמי נקט דיט בדיעבד שכבר הכד‪,‬ו לפוטרו מתשלומין‬
‫ומיס נקט הדין רק במסר לו שפחה משמע שמצד‬
‫דין הממון להוציאו מן הבית הוא גם חייב לשלם‪,‬‬
‫וד‪,‬מל״מ נמי מחלק בין מטלטלין שנחשב לעולם‬
‫איכא פסידא משום דעד שיוציאם בב״ד הוא כהופסד‬
‫משום שד‪,‬וא ברשות הגזלן‪ ,‬להוצאה מבית ומהצד‬
‫שברשותו הוא שכיון שיכול לד‪.‬וציאו בב״ד לא נחשב‬
‫זד‪ ,‬פסידא כלל ואינו מחלק בין להכותו לכוזחלה‬
‫לתשלומין אחד שהכהו‪ ,‬ואף שבסוגיא דד‪,‬מניח לא‬
‫משמע לחלק מ״מ מחלק הרמב״ם משום פידהזזו בהא‬
‫דריפ בב׳׳ק דף מ׳׳ח וד‪,‬וא כעין תירוץ נהיס אך‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫נכנס הדי ודאי סמך ע״ז שלא יצא עד שיכוד‪,‬ו שלכן‬ ‫אבל מסתבר דהיכא דאפשר שלא יבא לידי‬
‫חושב שאולי יניחו לו להיות שם‪ wn ,‬הדין שפליגי‬ ‫הכאה דחושב הנגזל שי ‪T‬א ממנו ויניחנו ליקח את‬
‫ולכן נקט שם דין הי״(‪ 4‬ובסימן ד׳ שד‪,‬וא בדבר‬ ‫שלו‪ ,‬אף שגם בזה יפלגו על בן בג בג ויתירו לו‬
‫שברשות הגזלן מצוי טובא שבעת שלקח היה באופן‬ ‫ליכנס בסתר כדי שלא יהיה ספק שיבא כלל לידי‬
‫שלא ראוהו ועתה שיראה שבא הנגזל ליקה ממנו יירא‬ ‫הכאה‪ ,‬מ״מ לטדוה לבא לב״ד שד^א טידוזא גדולה‬
‫ממנו ויניחהו ליקה בחזרר‪ ,‬ולא מצוי זר‪ ,‬שיהיד‪ ,‬וראי‬ ‫ובטול זמן לא יהיה מחוייב‪ ,‬דכיון דלא ברור שיצטרך‬
‫שיצטרך להכותו‪ ,‬לכן לא נקט דין הי״א כיון שבדין‬ ‫לעבור על הלאו אין לאסור עליו מספק מלמעבד‬
‫המצוי גם לד‪,‬המביט מותר‪ .‬ואם נזדמן גם בגזילר‪,‬‬ ‫דיניה דאינו מהוייב להמנע מדינו הברור בשביל‬
‫באופן שברור שיצטרך להכותו לידע דין הי״א סמך‬ ‫ספק‪ ,‬ואם נזדמן אה״כ שהגזלן התהיל להכות לנגזל‬
‫שילמדו מדין שבסימן תכיזב‬ ‫כדי שלא יקה יהיה רשאי העזל להכותו שהרי יש‬
‫לו להוש שיכהו יותר כשיראה שהנגזל אינו הוזר‬
‫אבל אפשר גם לפי׳ ב׳ דרבנן מתירין ליכנס‬
‫להכותו‪ .‬וא״כ אפשר לפדש אם יש כה בידו שברמב״ם‬
‫בסתר כדי שלא יבא לידי הכאר״ שמ״מ יתירו‬
‫כהלח״מ שהוא גם להכותו‪ ,‬אבל הוא רק כשהיה‬
‫למעבר רינא לנפשיה אף להכות וא״צ לטרוח לביד‬
‫ספק שמא לא יצטרך להכותו‪ .‬ויהיה מרויק לשון‬
‫שד‪,‬וא טירחא גדולה ואבור זמן‪ ,‬מטעם שכיון שרשאי‬
‫אט יש בו כה שכוזב הרמב״ם ולא כוזב בפירוש‬
‫למעבד דינא לנפשיה הוא לענין זה כמו ביד שודאי‬
‫אף אם יצטרך להבותו‪ ,‬משום דההיתר הוא דוקא‬
‫אף על ידי ביד אחר שחשוב יותר לא יצטרכו להכותו‬
‫כשיכול לסמוך על כהו שידוע גם להגזלן שלכן‬
‫רשאין לדונו אף שהם יצטרכו לד‪.‬בותו‪ ,‬כהא דמומחה‬
‫אפשר לא יבא לירי הכאה‪ ,‬שרק בזה מתיר הדמב*פ‬
‫להטור בסימן ג׳ ובסימן ייג ובנטל רשות מריש‬
‫גם להכות כשנזדמן אה״כ‪ .‬וכן נראה גם בזונת‬
‫גלותא גם להרמב״ם ות בדיינים קבועים בעיר שר‪,‬ביא‬
‫המחבר בש״ע שכתב אם רואה שלו ביד אחר שגזלו‬
‫הרמ״א בסימן ג׳ סעיף א׳ ובסימן כ״ב סוף סעיף‬
‫יכול לקחתו מידו ואם האחר עומד כנגדו יכול להכותו‬
‫א׳ שיכולין לכוף שהוא גם בהכאת כסתם כפיה‪,‬‬
‫עד שיניחנו‪ ,‬שלכאורה למת האריך כ״כ וכי צריך‬
‫וכשרשאי למעבד הדין בעצמו הרי ד^א לענין זה‬
‫להשמיענו דכשיבול ליקה בלא הכאה אסור להכות‪,‬‬
‫כמומחה וכדיינים קבועים שא*צ להמנע כדי שלא‬
‫וכי יש מקום לומר שעדיף הוא מב״ד והי״ל לכתוב‬
‫להכותו‪ .‬ועיין ברא׳׳ש ב״ק דף ט״ו דמחדש שגם‬
‫אט רואה שלו ביד אחר שגזלו רשאי גט להכותו‬
‫תפיסה דקנס הוא מדאורייתא ובכל קנסות מדין עביר‬
‫עד שיניחנו ליקה‪ ,‬אלא הוא לאשמועינן כדכתבתי‬
‫אינש דינא לנפשיר‪ ,‬ואף בזה״ז אף שצריך א ה‬
‫דדוקא שאפשר לפי כה שלו שיוכל לקחתו מידו בלא‬
‫סמוכין‪ ,‬הרי חזינן שלנפשיה הוא בכל דין אף‬
‫הכאה משום שיירא ממנו לעמוד כנגדו אז מותר אף‬
‫כסמוך‪ ,‬וא״כ ודאי ש שיז לומר גם לענין הכאה‬
‫להכותו באם יעמוד כנגדו‪ ,‬ועמידה כערו פשוט‬
‫שהוא כב״ד ויבול להבותו אף באם כשילך לב ‪ r‬לא‬
‫שהוא בהכאה ולא באינו דוצה ליתן לו ואף באינו‬
‫יצטרכו להכותו‪ .‬וזד‪,‬ו שיטת הרא״ש וד‪,‬טור שאף בלא‬
‫מניחו ליקה בקלות שמחזיק בכה‪ ,‬ח ה בלא הכאה לא‬
‫פסידא רשאי להכותו ואינו מחריב לטרוח לילד‬
‫נחשב כלל עבירת דין כדלעיל‪ ,‬ולהכות ודאי אסור‬
‫לב״ד‪ ,‬ולא נחשב מה שבטירחא ואבוד זמן אפשר‬
‫דהרי במניחו מצד היראה ממנו שכתב מתחלה שיכול‬
‫להציל ממונו שלא בהכאה שהקשה בנד‪,‬״מ‪ .‬ולא שי ‪T‬‬
‫ונמצא שעמידה כנגדו‬ ‫לקחתו שד‪,‬וא הדוש דרישא‬
‫כלל לד‪,‬א דהנ׳׳י שציין הנד‪,‬״מ לעיין‪ ,‬שהנ״י תוכיח‬
‫דלא ליתן היה גם בהישא שהיה אסור להכותו אם‬
‫שמוכדחין לומר דשליח ב׳׳ד נמי יכול להכות למאן‬
‫היה יודע שלא אפשר בלא הכאד״ וא״כ הוי העמידה‬
‫דלא ציית דינא דלא אלים משלוחא דבי דינא‪ ,‬וע״ז‬
‫כנגדו בהכאה דוקא שאז מותר להכותו והוא כשיטת‬
‫הוא הוכחה גדולד‪ ,‬דודאי לא עדיף ל‪,‬דינא לנפשיד‪,‬‬
‫תרמב׳׳ם לפ״מ שבארתי‪ .‬ובסימן תכ״א סעיף ו׳‬
‫שעביד מב״ד ממש וכשהדנן שבדינא לנפשית מותד‬
‫שכתב המחבר בנכנס שלא ברשות ומסרהב לצאת‬
‫להכות ודאי גם השליח ביד יכול להכות‪ ,‬אבל‬
‫שי״א שיש לו רשות לחבול בו כדי לר!וציאו‪ ,‬הוא‬
‫להוכיח מזה שאסור בדינא דנפשיה להכות כשיכול‬
‫בידוע לו שלא יצא בלא הכאה שלדין זר‪ ,‬הוא רק‬
‫לתבעו בב־־ד כמו שד‪,‬ב״ד אין רשאין להכות כשיכולין‬
‫יש אומרים‪ ,‬דלהרמב״ם אסור כדאוסר בנרצע‪ ,‬ול׳׳ק‬
‫לכופו באופן אחר‪ ,‬אינו כלום דד!א אדרבה הב״ר‬
‫קושית המל״מ‪ .‬אך יקשה קצת מה שלא הזכיר המחבר‬
‫רשאין להכותו אף כשב׳׳ד אחר לא יצטרכו להכותו‪,‬‬
‫בסימן ד׳ שיטת הי״א‪ ,‬דלפ״מ שבארתי נקט רק‬
‫משום ח ה לא נחשב אפשר בלא הכאה לכן גם‬
‫שיטת הרמב‪-‬ם לאסור‪ ,‬ואולי סמך בסימן ד׳ על הא‬
‫בדינא רנפשיה לא נחשב זה אפשר בלא הכאר‪.,‬‬
‫דסימן תכ״א ואורחיה דמלתא נקט שבנכנם שלא‬
‫ומד‪ ,‬שהנ׳׳י הוצרך להוכיח זה‪ ,‬הוא לד‪,‬וציא‬ ‫ברשות ידע הנכנס שבעל החצר יצור‪,‬ו לצאת ומ״מ‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫והוי אנוס‪ ,‬ואף להסובדים יחיד שעשה בהודאת‬ ‫ממש׳׳כ הדאביד בפ*ה מרוצח ה״ו על מה ש ס ע‬
‫ב‪-‬ד חייב נראה דהוא דק בהודאת ב״ד על הדין‬ ‫הדמב׳׳ם בשליה ביד שהכה אה בע״ד הנמנע מלבוא‬
‫בלא ציוי להעושה אבל בשליח ב׳׳ד שמצוים לו‬ ‫לרין שפטור מגלות‪ ,‬זו לא שמענו מעולם והא דאמדינן‬
‫לד‪,‬לקות הוא בדין אנוס לכר׳ע‪ .‬אבל יותר מסתבר‬ ‫רכפתינן ואסרינן ועברינן הררפר‪ .‬הנהו לבעלי עבירות‬
‫לע״ד טעם אחד שלא תלינן באומדנא דב׳׳ד לומד‬ ‫ער שיחזרו בהן‪ ,‬רראיה גרולה היא רלא כראב׳׳ד‬
‫שטעו אלא אמדינן שלא פח כלל מצד ההכאה דק‬ ‫ממר‪ .‬שמותר ברינא לנפפזיה להכותו‪ .‬ואולי כוונת‬
‫שזמן מיתתו אירע בשעת הד‪,‬כאה‪.‬‬ ‫הראביר רבשליח ב׳׳ר הא עברינן החופר רהוא‬
‫שמתא כדאיתא בב‪-‬ק דף קי״ב וכן הוא ברמב״ם‬
‫וראיה לזד‪ ,‬מב׳־ק דף פ״ד שאביי אמד להוכיח‬
‫פכ״ה מסנהדרין ה״ת ובש׳׳ע סימן י״ז^ וממילא נמצא‬
‫שעין תחת עין ממת דאם ממש זימנין משכחת‬
‫שליכא מציאות להכאה בשליח ב״ד אף שמותר‬
‫לה עין ונפש תחת עין דבד‪,‬די דעויד נפקא ליה‬
‫להכות מזזתועיל ההכאה‪ ,‬ולח סובר שאם הכה אין‬
‫נשמתיה‪ ,‬ודחה דלמא מיפד אפדינן ליה ואי אמדינן‬
‫לפוטרו מגלות ממילא מביון שמדינא הי׳ל לעשות‬
‫דמצי מקבל ועבדינן ביה ונפק דוחיה אי מיית‬
‫ההמוד מהכאד‪ ,‬שלא היה בא ליהדג‪ .‬אבל הרמב״ם‬
‫לימות מי לא תנן גבי מלקות אמדוהו ומת תחת‬
‫סובר דאף שהיה יכול לעשות ההמוד דהוא שמתא‪,‬‬
‫ידו פטור‪ ,‬שלכאורה תמוה מה הביא מד‪,‬א דמלקות‬
‫מ׳־מ כיון שמותר לעסזות גם הכאה הקלה מזזהיד‪,‬‬
‫אם הוא דק שטומכין על אומדנא דב״ד לא הי׳׳ל‬
‫סבור שתועיל ודק שלא הטריחו להשליה ב*ד להכותו‬
‫להביא מהא שפטור כקזמת באמדוהו אלא מעצם‬
‫וד‪,‬תידו בשביל זד‪ ,‬השמתא אף כשוזיתה מועילה‬
‫דין אומדנא שתגן לעיל מזד‪ ,‬אף אס היה הדין שחייב‬
‫ההכאה‪ ,‬ולת לא הזכיר בפכ׳׳ה מסנדודדין שיכהו‬
‫משום שנתברר שטעו ונמצא שהרגו בשוגג בלא‬
‫השליה ב״ד‪ ,‬אבל (« רוצה השליה ב״ד להכותו‬
‫המיעוט דיצא שליח ב״ד‪ ,‬דעכ׳־פ איכא ראיה שסומכין‬
‫כשיודע שתועיל ולא חש על טדהתו שפיר עביר‪.‬‬
‫על האומדנא ולא חייקוינן לשמא טעו לאפוד מספק‬
‫וד‪,‬וי זה הכאה דמצוד‪ ,‬שפטור מגלות‪.‬‬
‫להלקותו‪ ,‬דכמו כן אפשר שהוא עין ממש ונסמוך‬
‫על האומדנא שלא ניחוש לשמא טעו הב״ד בהאומדנזג‬ ‫ומש׳׳ב הכ״מ על הראב״ד ואין לא שמענו השגר‪,‬‬
‫אלמא דממלקות אין להוכיח דבעין תחת עין דדרקזינן‬ ‫שלמה שביארתי הא ודאי השגר‪ ,‬היא שהדי אף‬
‫ולא נפש ועין תחת עין הוא ציוי שיענשו באופן‬ ‫הרמב״ם לא הזכיר בדיני הזמנה לדין שהשליח ב״ד‬
‫שלא יבא בשום אופן לנפש ועין אף שלא מצד‬ ‫יכהו כשלא ירצה לבא לב״ד וממילא יש טעם שלא‬
‫טעות‪ ,‬משום דלהצדיך אומדנא דב״ד אם יכול‬ ‫להחשיב זה להכאת מצוה כדכתבתי‪ .‬וצריך לומד‬
‫לקבל לא צריך לקרא דכית דאינו מחוייב מיתה אלא‬ ‫בכוונתו שמפרקו בדאב״ד שלא שמע פירוש זד‪ ,‬ביצא‬
‫הוצאת עין ודאי דד‪,‬יה אסור לד‪,‬וציא לאדם שימות‬ ‫שליח ב״ד לפטור מגלות שבמכות דף ח׳ אלא על‬
‫ע״י זד‪ ,‬וממילא מהוייכין לאמדו אם מצי מקכל‬ ‫שליח המלקה החייב מלקיות‪ ,‬וע״ז שפיר כתב ד‪,‬כ״מ‬
‫ואי לא מצי לקבל לא עבדינן גם בלא קרא‪ ,‬וגס‬ ‫שלא שמענו אינה השגה דהדמב״ם יכול לפרש‬
‫במלקות לא מצינו בגמ׳ דמצדיך קרא למד‪ ,‬שצריך‬ ‫בדדך אחד וגם אולי שמע מרבותיו מה שלא שמע‬
‫לאמדו משום דא״צ ע״ז קרא דכיון דפטוד ממיתר‪,‬‬ ‫הדאב״ד‪ .‬אבל אם נפרש בדאב״ד לא שמענו ששליח‬
‫ידעינן שאסור להלקות למי שאפשר שימות ע״י‬ ‫ב״ד מכה לכעיד שיבא לב״ד הוא השגה אף ששפיד‬
‫המלקות‪ .‬וא״כ מוכדהין לומד דהוא ציוי שלא ‪,T‬יד‪,‬‬ ‫יליף הנ״י מדינא לנפשיה‪ ,‬משום דלקזליה ב״ד איכא‬
‫באפשד במציאות לבא לידי מיתד‪ .‬שד‪,‬וא דק אם‬ ‫דין החמוד דעזמתא‪ ,‬אז היא השגה שצריך לתרצה‬
‫נימא שאינו ממש אלא ממת כד‪,‬וכהת אביי‪ .‬וע׳׳ז דחד‪,‬‬ ‫וכדתידצתי שפיר‪.‬‬
‫הגמ■ דבאומדנא דב׳׳ד אמדינן שהוא ודאי ולא היה‬
‫ומה שלא פי׳ הרמב״ם על שליח ב׳׳ד המלקה‪,‬‬
‫טעות אף שימות אח׳׳כ‪ ,‬משום דאמרינן דלא מת מצד‬
‫נראה פשוט דד‪,‬א מפורש במתני׳ מכות דף כ״ב‬
‫הוצאת העין שלא כד‪,‬אומדנא אלא דמת משום שזעיע‬
‫בהוסיף לו רצועה אחת ה׳׳ז גולה על ידו‪ ,‬ומוביל‬
‫זמן מיתתו ברגע זו ונמצא שלא היה עבוד החבלה‬
‫זה פי׳ הדיב׳׳ן שהוא פדש־־י שלפנינו בר‪,‬א רמת‬
‫דד‪,‬עין דק הוצאת עין לבד‪.‬‬
‫תחת ידו פטור במלקות שאמדוהו שיכול לקבל‬
‫והביא ראיה ע״ז מהא דאמדוהו ומת תחת ידו‬ ‫שהוא הדין דתנן בדף ח׳ יצא שליח ב׳׳ד שפטור‬
‫פטור במלקות‪ ,‬דמשמע לגמ׳ דאינו מצד הלמוד מקרא‬ ‫מגלות אבל בהוסיף חייב עיי״ש‪ ,‬ופירוקו זד‪ ,‬לא‬
‫דמה חטבת עצים דשות דמתני׳ דדף ח׳ דהא לא‬ ‫נראה גם להדאביד וד‪,‬וא מטעם שע׳׳ז סובר שלא‬
‫הוזכר במתני׳ יכאז הקרא וגם לא בשמיה דאבא‬ ‫צריך למעטו מקרא‪ ,‬אולי כית שהוא ברשות ב״ד‬
 ‫טו‬ ‫משה‬
‫שליח ביד המלקה‪ ,‬משום דבמת במכות שאמדוהו‬
‫איצ הקרא לפוטרו וגם אין פטודו טצד קדא זד״‬
‫ובד‪,‬וםיף סובר שבכל אופן חייב בין על הארבעים י‬
‫בין על האומד בין בטעות דטניגא בין בטעות שלא‬
‫ימות מהוספתו כדסתם בפטיז מםנד‪,‬דדמ הייב‪,‬‬
‫והוכרח לפרש שהא דטמעט שליח ביד מגלות טקדא‬
‫דמה חטבת עצים דשות ועא על הכאתו שיבא לבי‬
‫דיגא וכדלעיל‪.‬‬
‫ואם נפרש כפירוקו א׳ במחלוקת נן בג בג‬
‫ורבנן אליבא דדינ שרבנן לא חיישו כלל לד‪,‬חששות‬
‫שלח מתידין ליכנם בסתר אף שיכול ליקה בחזקד״‬
‫גם רבנן לא פליגי על בן בג בג בדין הבאר‪ ,‬שגם‬
‫לרבנן אף שרשאי ליכנם בסתד דשאי גם ליכנם‬
‫בחזקה אם הוא חושש להחשקזות ואינו רוצה ליכנם‬
‫בסתר‪ ,‬כי מכיון שעביד דינא לנפשיה דשאי לעשות‬
‫בכה דין ולא דדך עיבה בסהר‪ ,‬וממילא מכיון‬
‫ששמעינן לבן בג בג שיכול להכותו אף כשיכול‬
‫לתבעו כביד‪ ,‬גם רבנן סבדי כן וכדסבדי הדא׳ש‬
‫וד‪,‬טוד‪ ,‬ואפשר דטעמם ועא משום שמפרשי כפירוש‬
‫א׳ ‪ p i‬הא באדתי זה לפדש׳׳י‪ .‬אבל הרמב״ם יפרש‬
‫כפירוש ב׳ וכדפידשתי לדידיה שלכן סובר דאסדי‬
‫רבנן להפתו כשיפל לתבעו בב״ד‪.‬‬
‫והא דד״פ בדף מ״ח יפרשו הרא׳ש והטור שהוא‬
‫בהזיקו שלא בשביל שיצא דהא לא הוזכר בגט׳‬
‫שד‪,‬תרד‪ ,‬בו שיצא אלא איידי שלא אמר לו כלום‬
‫דק שהזיקו שע״ז ודאי חייב דד‪,‬א אינה הכאד‪ ,‬דעבידת‬
‫דיגא‪ ,‬והחדוקו הוא לד‪,‬זיקו בלא מת ‪p‬ין מחטת שלא‬
‫נשמד בהלוכו וכדפרש״י שאין מתמין קדי נמי‬
‫הזיק כשהיה בידים‪ ,‬שמזזדקו ד*פ שלאזוקי אף‬
‫בחטדון שמידת עצמך לית לך רשותא וליק כלום‬
‫מר״פ‪.‬‬
‫וד‪,‬עי ידידו מוקירו‪.‬‬
‫משה פיינשטיץ‬
‫‪ p 'o‬ד‬
‫עובדא דדדי״ןן לא רצה לדון למי‬
‫שנהנה ממרחץ שלו‬
‫מע״ב ידידי הדה׳ג מוהד״ד אפרים גדינבלאט‬
‫שליט׳׳א‪.‬‬
‫ה עו ב ד א שהבאת מם׳ תרומת הכדי שהביא מהדי׳ף‬
‫שחלה ונכנס למרחץ של אחד ובמשך הזמן‬
‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫שאול כדאיתא בדף זד‪ .‬וגם אפשר דסובד הגט■‬
‫דלא היד‪ ,‬לן לפוטרו מצד הקרא דמה חטבת עצים‬
‫דשות‪ ,‬דאם ד״אוטדנא היתד‪ ,‬טעות נמצא שלא היתד‪,‬‬
‫מעשה מצוד‪ ,‬בלל‪ ,‬ול״ד לאב ד‪,‬מבד‪ ,‬את בנו שהמצוה‬
‫איכא בהכרח בלא טעות שהדי גם לבנו חלש צדיד‬
‫לחנך אך שיש עליו ליזוע־ בהכאתו שיד‪,‬יד‪ ,‬לפי כהו‬
‫דהבן ונמצא שהמצוה עשה בכל אופן אך שטעה‬
‫בזהירותו ועשה אותה שלא כהדאוי שזה נתמעט‬
‫מד‪,‬קדא‪ ,‬אבל במלקות שהוא דק לעונש על העבד‬
‫שלא חייבה תורד‪ ,‬עונש זה למי שאפשר שימות‬
‫בהמלקות וד‪,‬וא טעה לומר שחייב העונש משום‬
‫שודאי לא ימות הדי נמצא שהאמת שלא היה מצוה‬
‫כלל‪ ,‬וד‪,‬וי ככל הורג בשוגג שיש לחייבו גלות‪ ,‬וגם!‬
‫מטעם הודאת ב״ד אולי סובר ד‪,‬גמ׳ דאומדנא אף‬
‫דב״ד לא נחשבד‪ ,‬הודאה ליפטד וממילא לא יפטר‬
‫גם מצד הציוי‪ ,‬אלא הפטור הוא דק משום דלא‬
‫תלינן האומדנא רביד בטעות אלא שאמדינן שמיתתו‬
‫נידונית כודאי שלא מת מצד המלקות‪ ,‬ולכן מוכיח‬
‫שפיר שאיב אף אם נימא עין ממש נית שאמדווע‬
‫שלא ימות אף שאח״ב מת לא נימא שהיה טעות ונמצא‬
‫שהיה נפש ועין תחת עין‪ ,‬אלא שניטא שמת מצד‬
‫שעתה הגיע זמן מיתתו ונמצא שד‪,‬יה לו דק עונש‬
‫דעין לבד תחת עין‪ .‬ונמצא שלא מצד קדא דמה‬
‫חטבת עצים דשות נפטר שליח ביד המלקה מגלות‬
‫כשמת במלקות שאמדוד‪,‬ו‪ ,‬ולח פי׳ הדאב״ד דאיידי‬
‫מיעוט הקרא לפטור השליח ביד שד‪,‬וסיף יותר על‬
‫אומדן הביר‪ ,‬וע״ז הא קשה טובא דד‪.‬א מפורש‬
‫בהוסיף רצועה אחת שגולה‪ ,‬וצריך לדחוק אולי‬
‫לאוקמי מתני׳ דוקא בהוסיף על הארבעים שלא‬
‫שייך כלל להמצוד‪ ,‬אבל בהוסיף על האומד ששייר‬
‫להמצוד‪ ,‬כיון שהוא פחות מארבעים וטעה לומד‬
‫שאמתד‪,‬ו ליותר הוא כטעות דהכאת מצוד״ ואף‬
‫שגם בהכאד‪ ,‬על האומד איכא לא יוסיף כדאיתא‬
‫בספרי והובא בפדשיי דף כיג‪ ,‬מ״מ סובר שהוא‬
‫®’ ‪ T‬יותר להמצוה וד‪,‬וא חחק גדול‪ .‬ואולי יחלק בין‬
‫טעה במניגא להוסיף בכוונה וטעה שלא ימות בזה‬
‫דבמתני׳ דמחייב גלות בהוטיף הוא כשטזכוין להוסיף‬
‫וטעד‪ ,‬שלא ימות בזד‪ ,‬כדמפדש דבא בב״ק דף ליב‪.‬‬
‫ומתני׳ דפוטד שליח ב״ד שהוסיף איידי בטעה‬
‫במנינא שמחשיב זה כטעות דמצוד‪ ,‬ודלא כד׳ שימי‬
‫מנהדדעא ומשמע שגם דבא לא פליג בטעד‪ ,‬במנינא‬
‫שמחייבי גלות‪ ,‬ולת ודאי דחוק הוא לפרש דלא‬
‫כסוגיא דביק ולא מצינו חולקין בזה‪ .‬ונמצא שאיך‬
‫שנפרש פירוש הדאביד הוא דחוק טובא‪ .‬ופלא על‬
‫המפרשים שלא עמדו כלל על דברי הדאביד המוקשים‬
‫והדחוקים טובא‪ .‬ולכן לא פי׳ הדמבים שקאי על‬
 ‫טשה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫טז‬

‫פימן ה‬ ‫נתחייב האיש בעל המדחץ ממון לאחד ולא דצד‪,‬‬

‫הדי״ף לדונו לפי שנהנה מהמרחץ שלו ואמדינן בב״ק‬
‫כענין איש ואשתו שיש סכסוכים ביניהם‬ ‫בירא דשתית מיניה לא תישרי ביה קלא ונסתפקת‬
‫ודט כשני מלןומות לאיזה כ״ד צריכים‬ ‫אם הוא דין או דהחמיד דק ממרת חסידות‪ ,‬הנה‬
‫לילד לדון‬ ‫הטעם שכתב מטעם בירא רשתית מיניה לא נכון כלל‬
‫כ׳ כסלו תשכ״ב‪. .‬‬ ‫דלחייב למי שחייב ממון ע״פ דין אין זה שום דעה‬
‫מע״כ ידידי הדב הגאון המפודסם מוהד״ד פינחס‬ ‫להאדם אלא אדרבה טובה גדולה כמפורש בסנהדדין‬
‫הידשפדונג שליט״א‪.‬‬ ‫דף ז׳ דאזיל מבי דינא שקל גלימא ליזמד וליזיל‬
‫באודחא ולעיל מזה בברייתא בדף ו׳ שדבי אמד על‬
‫הנה בדבר איש ואשתו שיש סכסוכים ביניהם והם‬ ‫ויהי דוד עושה מקזפט וצדקה אע״פ שלא שילם‬
‫בשני מקומות מצד המחלוקת שביניהן שהנידון‬ ‫מתוך ביתו זהו משפט וצדקה משפט לזה שהחזיר‬
‫הוא לאיזה ב״ד צריכים לילך משום שהוא רוצה‬ ‫לו ממונו וצחקה לזה שהוציא גזילה מתחת יךו ואיך‬
‫שיהיה דינם בב״ד של מקומו והיא רוצה בב״ד של‬ ‫יאמח שהוא בשחיית קלא בבידא חשתי מיניה‪ ,‬אך אולי‬
‫מקומה והודה כתד״ה שהיא צדיכה לילך לב׳ז־‬ ‫מרין שוחר החמיר שהוא חק ממדת הפיחות שלא לחון‬
‫שבמקום הבעל ורוצה כתד״ה לידע גם דעתי העניה‬ ‫למי שנהנה ממנו דהני עובדות דדיש דייני גזירות‬
‫בזה‪.‬‬ ‫הם דק מדת חסידות כדאיתא בתום׳ שם והב״י כתב‬
‫והנה בפ״ת חו״מ סימן י״ד סק״ד הביא ממהד״ד‬ ‫בסימן ט׳ שכן סובד גם הטוד בשם גאון‪ ,‬ובלא היתה‬
‫העקזל אשכנזי דהאשה צדיכה לילך אל מקום האיש‬ ‫ההנאה בשעת מעשה אף בחיה בסמוך הדי גם המחבר‬
‫משום שהיא חייבת בכבוד בעלה ודימה זד■ להא דבן‬ ‫בסעיף י׳ סובד שהוא דק ממדת חסידות אף שסובד‬
‫שצדיך לילד אחד אביו שאיתא בדמ״א שם סוף סעיף‬ ‫דהני עובדות היו פסולין מדינא‪ ,‬ובהנאה שהיה‬
‫א׳ וביו״ד סימן ד״מ סעיף ח׳‪ ,‬וכתב הפ״ת שלא‬ ‫לו ממנו בזמן דחוק אפשר גם מדת חסידות ליכא‬
‫נהידא לו ולא כתב טעם‪ .‬אבל פשוט לע״ד של״ד‬ ‫שהרי כתב הדמ״א שחמדת חסידות הוא דק שיודע‬
‫כבוד האשה לבעלה לכבוד הבן לאביו דכבוד‬ ‫שנתקרב דעתו לזה ובזמן דחוק מסתבר שכבד נשכח‬
‫אשה לבעלה הוא דק מעניני התחייבות שבין איש‬ ‫התקרבות הדעת שנעשה מזה‪ .‬ואין אצלי הספד לעיין‬
‫לאשתו שאפשר על זה שאידע שצדיכין לדון ביניום‬ ‫בו אבל כפ״מ שהבאת דבריו לא נכון כלל‪.‬‬
‫שאינו דבר המצוי לא חייבוד‪ ,‬בכבוד זה‪ ,‬ואדדבה‬
‫הא גם הוא חייב לכבדה כדאיתא ביבמות דף ס׳׳ב‪,‬‬ ‫ובדבר אחד שעובד באפיית פת של עכו״ם וכשלא‬
‫ולילך לפני ב״ד הוא בזיון לאשה דאפילו לילך לב״ד‬ ‫יעבוד בפסח יפסיד פרנסתו‪ .‬איני דואה שום היתר‬
‫להתיד נדדה הוא בזיון לה‪ ,‬כדאיתא בכתובות דף‬ ‫דהרי הוא משתכר באיה״נ שאסור כדאיתא בסימן‬
‫ע״ד ואף לד״מ נמי הוא בזיון אלא שסובד שהבעל‬ ‫ת״נ סעיף ד׳‪ ,‬וגם לבד זה הא בהכרח יש לו אחריות‬
‫על הפת שאופה ואף שד‪,‬וא בבית העכו״ם נמי על‬
‫לא חש לכך‪ ,‬וא״כ לילך למקום שאינו במקומה‬
‫מה שבידו הוא כבביתו שישו לחייב מצד האחריות‬
‫אולי הוא יותד בזיון לה‪ ,‬ולד‪,‬איש אין זה כלום אלא‬
‫ול״ד למקבל אחריות על חמצו של נכדי בביתו של‬
‫ענין טירחא‪ .‬ועיין במהדי״ק שורש נ״ח ששם הוא‬
‫נכדי דלא עבד דבמה שבידו הוא ברשותו אף שנמצא‬
‫הדין שהבן הולד אחד אביו מדין כבוד כדציין בדמ״א‬
‫בבית הנכרי ונמצא שאיכא גם איסודא דאורייתא‬
‫יו״ד סימן ר״מ ושם איידי בן ואמו כתב דלב״ד שחת‬
‫אף שלא היה נוטל שכד על אפייתו בפסח‪ .‬וגם זה‬
‫מעידה הוא יותר בזיון לאשה‪ ,‬וא״כ אפשר בכזה‬
‫עצמו שאם לא יעבוד אצלו בפסח יסלקהו ויפסיד‬
‫שצריך לילך אחריה כיון שלו אין זה בזיון ולד‪,‬‬
‫פרנסתו הדי אין לך שכד גדול מזה שאסור להשתכר‬
‫הוא בזיק‪ .‬ואף שדש״י סנהדרין דף ע״ו פי׳ והמכבדה‬
‫באיה״נ ולכן אין לו עצה אלא לשכור עכו״ם שיעבוד‬
‫בתכקויטין נאין‪ ,‬מ״מ הדי משמע שהתכשיטין נאים‬
‫תחתיו בימי הפסח שזה מותר בפשיטות‪.‬‬
‫אינו מדין חיוב כסות אלא מדין כבוד כדי שתתכבד‬
‫בהן שיחזיקוה לחשובה וא־־כ כ״ש שמחוייב לכבדד‪,‬‬ ‫ידידו‪,‬‬
‫ברבדים שלא תתבזה בהן‪ .‬וגם הא בדמב״ם פט״ו‬
‫מאישות הי״ט כתב סתם שיהא אדם מכבד את‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫אשתו יותר מגופו ואחיכ בד‪.‬״כ כתב דין דהאשה‬
‫תד‪,‬יד‪ .‬מכבדת את בעלה יותר מדאי עיי׳׳ש‪ .‬עכ״פ‬
‫כבוד זה שהוא מעניני התחייבות‪ .‬והוא גם דין בין‬
 ‫מש‪1‬‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫וקצה״ח סק״א הבין שקושית הש״ך הוא משום דעבד‬ ‫מהאשה להאיש ובין מהאיש להאשה לא שייך שיכריח‬
‫לוה ולכן מחלק שבמלוה ולוד‪ ,‬הוא כהשייך שיכול לכוף‬ ‫זה שהיא תלד לב׳־ר שבמקומו כיון ריש גם טעם‬
‫ללוד‪ ,‬אף שיש למלוה דדך שם ובשאד תביעות דליכא‬ ‫להיפוך‪.‬‬
‫בהו עבד לוה הוא כמהדי״ק שכיון שאינו מוציא‬
‫אבל נראה מטעם אחר שצריכה היא לילך למקום‬
‫הוצאות אין כופין עיי״ש‪ .‬אבל כוונת הש״ד הוא‬
‫הבעל בעוברא זו‪ ,‬שהרי מתחלה היתה ררה עם בעלה‬
‫מטעם אחד דנהי שמוציא הוצאות מאיזה טעם יוכל‬
‫במקום שהבעל נמצא עתה והיא הלכה משם למקום‬
‫לכוף לנתבע להטריח וגם להוציא הוצאות כשהנתבע‬
‫שהיא נמצאת עתה שבאופן זה אף לשיטת ר״ת‬
‫אינו רוצה‪ ,‬אלא צריך לומר שהוא כדבארתי משום‬
‫שהביא הרמ״א אה״ע סימן ע״ה סעיף א׳ שאם שוין‬
‫שסברי כהרא״ה שמדינא יכול כל אחד מהם לכוף‬
‫צריך הבעל לרור במקומה מורה בררו בעירו אף‬
‫לילד לבית הועד ורק שמחשש שועתבע מערים אינו‬
‫שנסע עמה אח״כ לעירה ולא איתרר ליה יכול‬
‫יכול לומר ומוכרח לרון בעידו‪.‬לכן לא שייך זה‬
‫להוציאה ואף למקום אחר כראיתא בב״ש סק״ח אף‬
‫שאינו מוציא הוצאות דהא לא שייך‬ ‫בתובע אף‬
‫שגם הוא נסע עמה לעירה‪ ,‬וכ״ש כשהיא לברה נסעה‬
‫הערמה לגבי מלוה דהוא רוצה שילך הנתבע ולא‬
‫ממנו למקום אחר ואף לעירה שלא היה לה רשות‬
‫היה רוצה להכביד עליו שיאמר דאינו יכול מצר‬
‫כלל לילך משם‪ ,‬שאין להחשיב כלל מקום שיושבת‬
‫טירחא והוצאות אם לא דממש רוצה יותר בבית‬
‫עתה שהוא מקומה שהרי מקומה הוא רק במקום‬
‫הוער‪ ,‬ומוברחין לומר דלא לחנם מוציא הוצאות‬
‫שדר הבעל ששם היא צריכה להיות‪ ,‬ולכן צריכה‬
‫הוא לאו דוקא וזהו מש״ב הקז״ך ראין לו טעם‪ ,‬כי‬
‫לבא לדון במקום הבעל‪.‬‬
‫החלוק בין מלוה לשאר תביעות הרי הוזכר במהרי״ק‬
‫עצמו שאיתא במרדכי בהוספת הרמ״א אבל קוקזיתו‬ ‫וגם הא בעצם כשהלכה מבית בעלה היא מורדת‬
‫הוא גם על שאר תביעות‪ .‬וטעם מהרי״ק צריך לומר‬ ‫לפי ראות כל אדם שהרי ברשות בעלה היא צריבה‬
‫שלא מסתבר לו לומר שלאו דוקא נקטו לא לחנם‬ ‫להיות ורק שיש לה טענות עליו שלדבריה היתר‪,‬‬
‫מוציא הוצאות ולכן מפרש שבלא הוצאות יש לחוש‬ ‫צריכה ללכת משם לכן בל זמן שלא שמענו הטענות‬
‫שגם המלוה מערים שגם הוא לא היה מוציא הוצאות‬ ‫בב״ד היא מוחזקת למורדת שצריכים לומר לד‪ ,‬שתלך‬
‫בשביל בית הועד ור‪,‬יה דן בעירו ולכן אינו יכול‬ ‫למקום בעלה והטעון לפני הב״ד דשם ובפני בעלה‬
‫לנופו לנתבע להוציא הוצאות מה שהוא בעצמו לא‬ ‫וידונו בזה‪ .‬דהא הטעם שהתובע צריך לילד אחר‬
‫היה עושה• וסברת הרא״ה יסבור שהוא דוקא ברוצה‬ ‫הנתבע‪ .‬היפוך מדין שבס״פ זר‪ ,‬בורד דברין נלך‬
‫אחד מהן דוקא בבית הוער אף להוציא הוצאות‪ .‬עכ״ס‬ ‫למקום הועד שעבד לוה לאיש מלוה ואם המלוה‬
‫במלוה ולוה ודאי לבו״ע צריך הלוה לילד לבית‬ ‫רוצה למקום הוער מחריב הלוה לילך‪ .‬ודעת הרמב״ם‬
‫הועד כשהמלוה רוצה והמלוה אינו צריך כשהלוה‬ ‫שאפילו מזיק וגזלן וברדב״ז שם משמע רכן הוא‬
‫רוצה‪ .‬וכשהן בשני מקומות הוא להיפוך שאף במלוה‬ ‫בבל תובע ונתבע ומפורש כן בהגמיי׳ שם‪ ,‬ומשמע‬
‫ולוה צריך המלוה התובע לילד למקום הנתבע וצריך‬ ‫שהוא מאותו הטעם עצמו כדאיתא בהגר״א סימן‬
‫להבין הטעם‪.‬‬ ‫י׳׳ר סק״ח מהא דתוס׳ כתובות דף ט״ז לענין בותבין‬
‫וצריך לומר שהוא' מטעם דכתב הגר״א ס״ק י״ח‬ ‫שובר דבכל תביעות אף שלא ממלוה שייך עבר לוה‪.‬‬
‫מהא דמאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא ושמעינן‬ ‫איבדא דבמרדבי ס״פ זה בורר כתב בשם ריב״א‬
‫מזה גם דין זה דהוא צריך למיזל להאסיא שיכול‬ ‫ור״י בטעם דהוא הדין בכל תביעות משום דמסתמא‬
‫יותר לרפאות וכיון שהוא במקום אחר צריך לילך‬ ‫לא על חנם מוציא מעותיו‪ ,‬ובוונתו משום רבעצם‬
‫לאותו המקום שנמצא שם הנתבע שהם יוכלו יותר‬ ‫היה יכול כל אחר מהם לומר שילכו לבית הועד‬
‫להביאו לדין לפניהם מב״ד שבמקום המלוה‪ .‬ולכן‬ ‫וכדסובר כן הרא״ה שבנ׳׳י דבשאד דינים כופה כל‬
‫לא שייך זה אלא בבל תובע ונתבע שליכא שום נידון‬ ‫אחר לחברו לילך לבית הוער‪ ,‬ורק מקזום דכשהנתבע‬
‫קודם שאנו שומעין התביעה שלכן צריך התובע לבא‬ ‫אומד תולין שהוא דק לד‪,‬עדים כדי שלא יתבענו‬
‫למקום הנתבע שידעו שיש מה לידון ויביאוהו לפניהם‬ ‫עוד ולבן בתובע שלא על חנם מוציא הוצאות יכול‬
‫לרון‪ ,‬אבל בדבר הידוע שיש נידון עור קורם ששמעו‬ ‫לכופו‪ .‬וטעם זה סובד מהדי״ק לעיקד שלכן היבא‬
‫טענות מהתובע במו הבא באשה שנסעה מבעלה‬ ‫שאין התובע מוציא הוצאות בגת שהמלוה הולך‬
‫ובאה לכאן שהכל רואים שהבעל הוא תובע ממנה‬ ‫בלא״ה שמה סובד דאין כופין את הלוה בדאיתא‬
‫שהיא מודדת ור‪,‬יא נתבעת שצריבה לר‪,‬שיב שנמצא‬ ‫בסמ״ע סק״ט‪ ,‬והש״ך בסק׳׳ד‪ ,‬בתב שאין אה טעם‬
 ‫משה‬ ‫חושן טשפט‬ ‫אגרות‬ ‫יח‬

‫כ״ש לכבודן של ראשונים ואף לתוס־ שפסקי דעולא‬ ‫שאף שלא בא לבי אסיא יודע האסיא לא ®’ ‪T‬‬
‫פליג אדבא ואינו חושש לכבודן של ראשונים מסתבר‬ ‫סברא זו אלא יש לדון כדין נתבע שצריך לילו לבית‬
‫שהלכה בדבא דלעולא הא הוקשד‪ ,‬מברייתא והוצרך‬ ‫הועד כשדוצד‪ ,‬התובע‪ ,‬לא פבעיא להסובדים דבכל‬
‫לדחוק ולאוקמי באוקיפתא ולרבא היא כפשוטת‬ ‫תובע ונתבע הוא כפו לוה ופלוד‪ ,‬שנחשב עבד לוה‬
‫וטעם זה שייך בכל ב״ד שישבו ביותר משלשה ואף‬ ‫אלא אפילו אפ בשאר תביעות ליכא דין זה נפי‬
‫לא בישבו מתחלד‪ ,‬אלא בעובדא דידן שהוסיפו שנים‬ ‫באשה לבעלה שפשועבדת לו יעז להיות כדין לוה‬
‫שלא יוכלו שוב לגמור בפחות‪ ,‬ואף לא בחפשה‬ ‫לפלוה פטעם זה שהיא כעבד לוה‪ .‬ואף אם יש לה‬
‫אחדים ואף שלא מצאתי זה מפורש בפוסקים פ״מ‬ ‫תביעות שתובעת גם פפנו הדי לענין תביעותיה לא‬
‫מסתבר שכן ר‪,‬וא הדין• וקיץ בכ״מ פ״ח מסנהדרין‬ ‫ידוע עד שתטעון שלכן ד‪,‬די היא צדיכד‪ ,‬לבא לפקום‬
‫ה״ב בשם הדמ״ך שלא מחלקינן דבין ישם מתחלה‬ ‫בעלה הנתבע בדין תובע ונתבע כשהן מוני פקופות‬
‫בחמשה ובין הוסיפו שנים בעובדא דידן אין י ‪p‬לין‬ ‫שצריך לילך לפקום ד‪,‬נתבע שלתב ‪r‬ות שלה ליבא‬
‫לגמור כשאחד מהן נסתלק או כשאמר אחד איני‬ ‫חלוק דהא ג״כ אין ידועין בלא תביעתה‪ ,‬ונפצא שבין‬
‫יודע וכן סובר הדמ״א בסימן י״ח סעיף א׳ שלא‬ ‫פצד תביעתו ובין פצד תביעתה צריבה לילך לפקופו‪.‬‬
‫מחלקינן מטעמא דאדעתא דחמשה יתכי מהא דסנהדרין‬ ‫אבל הוא דק מזזהנידת הוא לעעוות שלום ביניהם‬
‫דף ה׳ עיי״ש בכ״מ דלא כדסובד הכ״מ לחלק בטעם‬ ‫אבל אם החליטו שניהן להתגרש‪ ,‬שוב אין שייבין זה‬
‫זת אך מטעם זה הסכים הסמ״ע סק״ט להכ״ם וב׳ שגם‬ ‫לזו כיון דבהסכם שניד‪,‬ן בטלה התחייבותם פזה או‬
‫הדשב״א כתב שני ד‪,‬דינים הא דסוף סימן י״ג דצדיך‬
‫ולהיפוך והוי תביעותם בכל תובע ונתבע ואין שום‬
‫כולהו והא דסימן י״ח דסגי בהדוב והוא משום‬
‫הכדעד‪ ,‬בזה דק שמי שכאיב ליה יותר שאחד לא‬
‫דמחלק כהכ״מ דלא כהדמ״א אבל גם להדמ״א שאין‬
‫איכפת לו כ׳ב להיות כן והעוני איכפת לו יותר צריך‬
‫מחלק הא מסיק הרמ״א שהעיקר כהדמב״ם וכן‬
‫הוא לילך למקום השני‪ ,‬כיון שזהו הטעם דהתובע‬
‫סבדי רוב האחרונים‪ ,‬אבל מטעם כבודן של ראשונים‬
‫אזיל למקום הנתבע‪ .‬וכיון שבעובדא וו הוי הנידון‬
‫וראי אין דשאין‪ .‬אך מסתבר שמטעם כבודן של‬
‫לעשות שלום ביניהם שפיר דן כתד‪-‬ה שד‪,‬אעוה צריכה‬
‫ראשונים הוא דק דין דלבתחלה‪ ,‬אבל מ״מ ודאי אין‬
‫לילך לביד שבמקום הבעל‪.‬‬
‫להכ״ד לע ‪ p‬ד על דין דלכתחלה ובפרט בצרוף שגם‬
‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫בדיעבד אינו דין להדמ״ך ולד‪,‬דשב'א אליבא דדמ״ןב‬
‫דד‪,‬א ראיית הדמ״ך הוא מ תיי ח ד‪,‬גמ׳ לשמואל דשנים‬
‫משה פיינשטיין‬
‫שדנו דיניהם דין שקשה מהא דשנים מזכין או מחייכין‬
‫ואחד אומד איני יודע יוסיפו הדיינים דשאני התם‬
‫דמעיקדא אדעתא דתלתא יתיבי והוא אף בדיעבד‬ ‫‪ p ’a‬ו‬
‫דלכתחלה אסור גם לשמואל אף בתחלה בשנים‪ .‬וא״כ‬
‫ודאי שאין לעבוד אלכתחלד‪ ,‬שאסור למ״ע ויש‬ ‫בענין חמשה שישבו בדין אם יבוליו‬
‫חשש גם בדיעבד‪.‬‬ ‫לגמור בשלשה‪ ,‬ובסלק פועל ע״י עבו״ם‬
‫שהוא בדין ההוא שותא‬
‫ולכן ודאי שאין יכול לתבוע סך המושלש עד‬
‫אחד גמד דין עד שיהיה גמד דין מישיבת כל החמשה‬ ‫ביט אדר שני תרח׳ץ‪.‬‬
‫ובלשת גמד דין פלוני זכאי ופלוני חייב אף שלפי‬ ‫לרב גדול אחד‪.‬‬
‫העדאת הרבנים המכשירים' כמעט שידוע איך יהיה‬
‫החלטת הדין‪ .‬וזד‪ ,‬ודאי שאינו יכול לטעון שכיון‬ ‫בעובדא שהיה לפנינו שישבנו מתחלה בשלשד‪,‬‬
‫שיצא בפסק הראשח שרבנים המכשירים יבדרו‬ ‫ואחיב הוסיפו עוד שנים ונעשה ב״ד של‬
‫ומון שביררו בהעדאתן הוא כנגמד הדין‪ ,‬דהרי‬ ‫חפשה מסופקני אם דשאין שוב לגמור הדין בשלשד״‬
‫צריך הב״ד להחליט אם מה שאמדו הוא בדוד המספיק‪.‬‬ ‫וכמעט שבדוד לע״ד שאין דשאין מהא דמפורש גבי‬
‫ואין לומד שזהו ני חן חדש שלא הושבו ע״ז החמשה‬ ‫מוציא שם בסנד‪,‬דדין דף ח׳ לטעמא דדבא בהא‬
‫דיינים לכן אין קפידא לכבודן ויכולין לגמור בדין‬ ‫דמצדכי חכמים כ״ג משום דחוששין לכבודן של‬
‫זה השלשה בעצמם‪ ,‬דהא במוש״ד ודאי דין הממון‬ ‫ראשונים כגון דאיכניף בי כ״ג למידן ד״נ ואיבדוד‬
‫שתובע אף הבעל הוא דין חדש ממד‪ ,‬שתבע מתחלה‬ ‫ואמר לד‪,‬ו דיינו לי מיהא דיני ממונות‪ ,‬וגם אביי‬
‫דיני נפשות בכ״ג ומ״מ שי ‪ T‬קפידא לכבודן של‬ ‫סובר ‪ p‬התם וגם עולא לא בדוד שפליג ע״ז עיין‬
‫ראשונים‪ ,‬וגם בתביעת האב הוצרך דש״י בד״ה‬ ‫בתוד״ה חוששין דהיה סברא לומד דמדחועוש ללעז‬
 ‫טשה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫העבודד‪ -‬אך יכול לשלם לו עד זמן זד‪ ,‬אם א׳א בשום‬ ‫והזימום לומד מטעם שהוא תובע אחד‪ ,‬אבל מטעם‬
‫אופן להעמידו ואז יזדקקו לדין אם ירצה לד‪,‬נצל‬ ‫שהיא תביעה אהדת ממח מתביעת נפשות שתבע‬
‫משמתא‪ .‬וזד‪ ,‬ברוד אצלי לעומק הדין‪ .‬וזד‪ ,‬שגם סלוק‬ ‫בתהלה אינו כלום ויש כאן זלזול כבוד דאשוני ‪J‬‬
‫פועל הוא ככל הדינים לענין דינא לנפשיה מפורש‬ ‫כיון ששייך ובא מטענה ראשונה‪ ,‬וכ״ש עובדא דידן‬
‫בד׳־פ המניח בנרצע שכל ימיו ואייב באינו בדור הדין‬ ‫שהוא גמד תביעה ראשונה ששייך כבוד ראשונים‪.‬‬
‫ודאי אסור כדלעיל‪.‬‬
‫והנד‪ ,‬בעובדא דידן יש עיכוב על הדיינים מלישב‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫בדין לטובת השו״ב ד׳ אלכסנדר מצד אהד‪ ,‬דד‪,‬א‬
‫בעצמו לא היה דשאי לעשות הדין אף אם הצדק אתו‪,‬‬
‫דדוקא ליקה שלו ממש דשאי לעשות דין לנכסיה‬
‫‪ p'D‬ז‬ ‫אבל לא באופן כזה אף נהיה בדוד הדין וכי׳ש בזד‪,‬‬
‫שצריך לעיץ הרבה כמפורש בנ׳י ב'מ דף קי״ג‬
‫בדבר נתבע שאינו רוצה לדון עד‬ ‫בתירוץ דאקזון וד‪,‬וא הי״א שבדמ״א סימן ד׳ שכתב‬
‫שהתובע ישליש על תביעותיו ממנו‬ ‫דלא אמדינן עביר אינש דינא לנפשיה דק בחפץ‬
‫המבודד לו שהוא שלו כנח שגזלו אבל אם כבד‬
‫ג׳ כסלו תשט״ו‪.‬‬
‫נתחייב לו מכה גזלה או ממקום אחד לא עיי‪-‬ש‪,‬‬
‫מע‪-‬ב ידידי הדב הגאון הפובהק מוהר׳ד שלף‬
‫ואף להחולקים עליו הוא רק בגביה על חוב בדוד‬
‫יחזקאל שרגא רובין האלבעדשטאם שליט‪-‬א האדמו״ד‬
‫שחייב לו אבל בדבר הצריך עיח בדין ודאי לכו״ע‬
‫מציעשינאוו‪.‬‬ ‫לא עביר דינא לנפשיד״ אך מצד זה אם עכ׳פ הדין‬
‫הנה בדבד הנתבע אשד איננו דוצד‪ ,‬לדון עד‬ ‫כמותו אין עליו כלום‪ .‬אבל מבית שגם זד‪ .‬לא עשה‬
‫שהתובע ישליש מקודם על מד‪ ,‬שיש לו לתבוע‬ ‫בעצמו שהדי לא שמע לו וזעציאו ע׳׳י העברים של‬
‫ממט בטענתו אעזד התובע ועא בכאן דק באקראי‬ ‫האפיס הדי יש לו דין מסוד כיון שהיה אסור‬
‫ולא יהיה לו ממי לתבוע‪ ,‬בדוד ופשוט שד‪,‬דין עפו‬ ‫לעשות כן דהא לא היה עליו סדוב ב״ד וד‪,‬יה יכול‬
‫לכל הפידוקוים שיש בהא דאד״ג אמר דבה בד אבוד‪,‬‬ ‫לתובעו בדין שיסלקוהו‪ .‬וא״כ יש לזה דין ההוא‬
‫בביק דף מ״ו שאין נזקקין אלא לתובע תחלה דאין‬ ‫שותא שבביק דף קי״ז שמשמתינן ליה עד דמייתי‬
‫לך הפסד גדול מזה ולא גרע מהיכא דזיילי נכסיה‪.‬‬ ‫ליד‪ ,‬וקאי בדינא‪ ,‬וכן איפסק בז־מב״ם פ״ח מחובל ה״ד‪,‬‬
‫ובש״ע סימן שפ״ח סעיף הי‪ ,‬ואף בתקף לעצמו ע״י‬
‫ואף לפי׳ הדיב״א בתוס׳ סנד‪,‬דדין דף ל־׳ה וכפי‬
‫עכו״ם יש לו דין זה כמפורש במרדכי שם בדינא‬
‫שהתום׳ שם מפרשי רבדיו דמקבלין עדי התובע תחלה‬ ‫דד‪,‬ד״א מטולא שמדמה זה לעובדא דשותא שאינו‬
‫אף באופן שיש לחוש שימוחו עדי הנתבע או ילכו‬ ‫מסוד ממקז ומ״מ משמתינן מצד תק״ח‪ .‬וגם לענין‬
‫למדדרי‪ ,‬דפי׳ הב״ח דחוק‪ ,‬מ׳׳ט הוא דק בכגון חולים‬ ‫דיני סמח פליגי עליה מהרקו׳ל שם בסימן מ׳׳ט‬
‫שדוב חולים לחיים ובכד‪,‬אי גונא איידי גם בהליבד‪,‬‬ ‫והש״ך בסימן שפייה ס״ק כ״ו‪ ,‬ומד‪,‬רש״ל מתרץ שם גם‬
‫למדד‪,‬״י שלחוש שילכו בזמן המועט בזה דשמיעת‬ ‫דברי הר״א מטולא שלא יפלוג בזה וסבדי דיש לו‬
‫עדי התובע תחלה הוא השש דחוק אף שחוקזבים לילך‬ ‫דין מסוד גמור שאם הוזק ע״י זה צריך לשלם‪ .‬אך‬
‫לשם‪ ,‬שאף שיש עכ׳־פ חשש מצד המיעוט חולים‬ ‫אם היה באופן שיכול לעשות דינא לנפשיד‪ ,‬מסתבר‬
‫שמתים ומצד מחשבתם לילך למדה־׳י שיזדרזו לילך‬ ‫שאף שאסור לעשות עייי עבו׳׳ם כמפורש בדמ״א‬
‫מיד וד‪,‬נתבע חושש לזה ואצל עדי התובע ליכא החשש‬ ‫סימן די‪ ,‬מיימ לא יתחייב בשמתא שלח הוצרכו לומד‬
‫משום שהם בריאים ואין ■חושבים כלל לילך מכאן‬ ‫בהא דקזותא בשט״מ שם דאינו נחשב בזד‪ ,‬אלים גבד‬
‫נתחדש שלהתובע יש זבות הקדימה לשמוע רבדיו‬ ‫עיי״ש ואם היו צדיכין לשמחו הדי ודאי אינו אלים‬
‫ולקבל עדיו תחלה‪ ,‬שהוא ודאי אף כשנוגע זה לטובת‬ ‫גבד דד‪.‬שמתא הרי בטלה אלמותו וגברותו‪ .‬אבל כיון‬
‫התובע דאם לא היה זה נוגע כלל לאיזה צי ת אמדה‬ ‫שברור שלא היה יכול לעשות בזה רינא לנפשיה‬
‫תודה דין זד‪ ,‬כיון שאין בזד‪ ,‬זכות ומעלה ומאי נ״מ‬ ‫כדבאדתי הרי ודאי הוא בדינא דשותא דמשמתינן‬
‫למי ישמעו ויקבלו הב״ד תחלה‪.‬‬ ‫ליה עד דיסלק יד האנס ואחייב נזדקק לדון‪.‬‬
‫ועיין במרדכי ביק שכתב טעם בפידוקז הדיב׳׳א‬ ‫ואייב נמצא שבעובדא דידן אין דשאים להזדקק‬
‫שנזקקין לשמוע דבריו תחלה דמאד יכול למתק רבדיו‬ ‫לטובת ד׳ אלכסנדר אף באופן שד‪,‬דין אחו עד‬
‫בכך‪ ,‬והוא בדכתבתי דאם לא היה שום נ'מ מי‬ ‫שישתדל אפילו בכמה כספים שיעמידוהו על משמרתו‬
‫יטעון ראשון לא היה נאמד דין זה דלא מסתבר‬ ‫ואז יעמדו לדין אם יש לסלקו על מד‪ ,‬שמפריע‬
 ‫ט שה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫דאמד בטעם ר'מ שפוסל בהמד■ דופן לסוכר‪ .‬שמא‬ ‫שיחיד■ גזה״ב בעלמא בדבר שאין חלוק כלל לכן‬
‫תמות מהא דר׳־מ לא חייש למיתה בשעה אחת קודם‬ ‫הוצדך לחדש דלטעת ראשון הוא קצת לטובת התובע‬
‫למיתתי לתירוץ אביי והא בזמן מרובד■ מודה אביי‬ ‫שמאד יכול למתק דבריו ונקלטין יותר מעט מדברי‬
‫דחועזש אף ר״מ לשמא ימות כדבתבו התום׳ התם‬ ‫טוען השני שבא לדחות דברי הראשון‪ .‬וחדשה תודת‬
‫ובכל המקומות ולא קשר■ בלום‪ ,‬דהתם החשש דק‬ ‫שאן> שקודם שיבא בע׳־ד חברו אטור לדיין לשמוע‬
‫שמא תמות ביו״ט כדפדש״י בד׳׳ד‪ ,‬גזירד■ שמא תמות‬ ‫ולבעיד להטעים דבריו כדאיתא בשבועות דו> ל״א‪,‬‬
‫הבהמה כיו״ט שהוא דק ליום אחד בא״י ושני ימים‬ ‫מ״מ כששניהם כאן שמוכרח אחד לטעון תחלה אף‬
‫בחו׳׳ל שהוא זמן מועט שלא חייעו‪ ,‬חד■ שכתב רעו׳׳י‬ ‫שבא מזה קצת יותר קליטה מטענת השני דד‪,‬א א״א‬
‫בד׳׳ה ולאו אדעתיה אינו נותן לב לתקנה דאינו ניכר‬ ‫לשמוע דברי שניד‪,‬ם כאחת‪ ,‬יש זכות הזה להתוכע‬
‫וביו״ט הא הי׳־ל לומד דאסוד לתקנד■ ונמצא בטל‬ ‫ונזקקין לשמוע דבריו תחלה‪ .‬וא״ב דאיד‪ .‬גדולה מזה‬
‫ממצות סוכה‪ ,‬ודאי הא צייד לפרש כדי שלא יסתרו‬ ‫שאף מה שכתבו התום' סנהדרין ותרא״ש ב״ק בשם‬
‫דברי דש׳־י אהדדי דאם לא היה לן לחוש שיכשיר‬ ‫הריביא לענין לקבל עדי התובע תחלד■ נמי הוא באם‬
‫בחוד‪.‬״מ משום שהיה ניכר בכווצא כשמייתא ונעשד■‬ ‫יש ני־מ קצת‪ .‬ובעדים הא לא שייך מתוק והטעמה‬
‫דחוק יותר משלשה מד‪.‬סנד וד‪,‬יה מתקן והיה נשאר‬ ‫בדבריהם כי הם אומדים דק מה שראו‪ ,‬לת מפרשי‬
‫הספק דק ליו״ט שלא יוכל לתקן ויתבטל ממצות‬ ‫דהוא כשעדי הנתבע חולים או שחושבים לילד‬
‫סוכה סובר רש׳׳י דלא היה פוסל משום דהיה זד‪.‬‬ ‫למדהיי ועדי התובע בריאים ואין חושבין לילך מכאן‬
‫מלתא דלא שכיחא טובא לפסול בשביל זה‪ ,‬דהא מיתד■‬ ‫שנתחחזו שנזקקין לקבל עדי התובע תחלה כיון‬
‫בעצם הוא לא שכיחא לחוש לזמן מועט דיו״ט‬ ‫שהוא חשש דחוק דדוב חולין לחיים ואף החועזבין‬
‫ועוד לגזור בשביל עוד מלתא דלא שכיחא שיהיה‬ ‫לילד למדדו׳י לא מצוי שילכו תיכף‪.‬‬
‫דק במעט פחות משלשה שמה שיתכווץ ע׳־י המיתה‬
‫ואף שלענין לקבל עדים היה אפשד לפדש‬
‫יעשד■ שיהיה דחוק יותר משלשד■ אבל כיון שלאו‬
‫בשניהן שוין לא מסתבר להו לפדש דהעדים של‬
‫אדעתיה ולא יתקן אף כשתמות בחוד‪,‬׳׳מ שלמות‬
‫שניהם בריאים כדמפדש הב״ח דאז הוא כליכא חלוק‬
‫לאיזה ימים הוא חקוש דשכיחא ונשאר דק הלא שכיחא‬
‫כלל דאינשי לא חיישי למיתה והליכד■ פתאומית ולא‬
‫דשמא יהיה מצומצם שיתרחק ע׳־י המיתה יותר‬
‫יקפידו על זה ולכן אין טעם שהתורה תקפיד לקכוע‬
‫משלשה מהסכך שבשביל לא שכיחא אחד יש לגזור‬
‫את מי יקבלו תחלה מה שהבע״ד בעצמם לא יקפידו‪.‬‬
‫שלכן היד■ לן לפסול בהמה לחפן אחדי שתמות בכל‬
‫ואף לדינא הא רבנן דדיש יומא לא חיישי לימות‬
‫אופן אף שעדין הוא סמוך להסכד ולא קודם שתמות‬
‫דומן מועט עיי׳׳ש בתום׳ ד‪-‬ה וחכ״א ובתוס׳ יבמות‬
‫שלא כווצא‪ ,‬אבל ממילא אחרי שפסלו בהמה לדופן‬
‫דף כ׳׳ו ד׳־ה למיתה ו ה פי׳ הדמב״ם בפירושו בטעם‬
‫אחדי שתמות הוי ביו׳׳ט רק לא שכיחא אחד דשמא‬
‫חכמים שכתב באמדם מיתה לא שכיחא רצה לומר‬
‫תמות לבד שחששו לגזור ולפסול בשביל זה אף‬
‫שהמיתד■ בפתע פתאם אינה נמצאת אלא לעתים‬
‫קודם שתמות בשביל היו־ט בדכתב רש׳׳י מתחלה‪.‬‬
‫דחוקות‪ .‬וגם הא נפסק כן לדינא דהא פסק בפ׳׳א‬
‫ואי׳ב אדרבה יש לנו ראיה מדש׳׳י שלאיזה ימים‬
‫מעבודת יוה׳־כ ה׳־ג כחכמים שמתקינין דק כהן אחר‬
‫אף בפחות משבוע הוא זמן מרובה שלכו׳־ע חוששין‬
‫ולא אשה אחרת‪.‬‬
‫לשמא ימות‪ .‬ונמצא שלאיזה ימים קודם מיתתו יהיה‬
‫הגט היתד‪ .‬נאסרת בתרומה לכן לא נתנו לשעורים‬ ‫)ומה שפסק באומר לאשתו ה׳׳ז גיטיד שעה אחת‬
‫ואסרו גם מזעה אחת קודם מיתתי חהו טעם הרמב״ם‬ ‫קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד בפ״ט‬
‫שאף שאינו חושש לימות לזמן מועט אוסר בתרומה‬ ‫מתרומות ה׳׳א שתמוד■ לכאורה טובא הא בסוכה דף‬
‫בעזעה קודם למיתתי(‪.‬‬ ‫כ״ד מפורש שיותר יש לחועז ביו״כ מצד מעלה‬
‫ולפרש שאיירי שהעדים של שניהם חולים שיש‬ ‫בכפרה מלחוש לשמא ימות לאסור בתדומה ואיד‬
‫קפידא נראה לחו דוחק לפרש סתמת הגמי ודרקות‬ ‫סובר הדמב׳־ם להיפיד צ״ע‪ .‬ואולי כית שבאם היה‬
‫הקרא באוקימתא דלא שכיחא כזו לת מפרשי שאיירי‬ ‫אוסר ה״ז גיטיד זמן גדול קודם מיתתו כחודש‬
‫באין שוין שעדי התובע בריאים ורק עדי הנתבע‬ ‫שמפורזס בפי׳ הרא׳־ש נרדים דף ג' שהוא זמן מרובד‪.,‬‬
‫חולים שזה הוא מלתא דעוכיחא קצת שמ״מ כיון‬ ‫ומסתבר שלאו דוקא חוחזז דה״ה איזה ימים נמי‬
‫שרוב חולים לחיים מקבלין עדי התובע תחלה אף‬ ‫נחעוב זמן מרובת ואין להביא ראיה מסוכה דף כ״ג‬
‫שעכ׳׳פ חשש רחוק יש בזה לטובת התובע ורעת‬ ‫חזובעה ימים לא נחשב זמן מרובה מדהקשה על אביי‬
‫כא‬ ‫מש־‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫שנקבע דין בשביל טעות הבע״ד בהא דזה בורר לו‬ ‫הנתבע שמעוסן מתים‪ .‬ול׳ד לדילי נכסיה דהוא הפסד‬
‫אחד וזה בורר לו אחד שפי' הרא״ש שהדיין חלילה‬ ‫ודאי או קרוב להפסד להנתבע‪.‬‬
‫לו למצא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור‬ ‫וניחא למה שבארתי‪ ,‬שלש המחלוקות שועא‬
‫אבל הבע״ד טועה וסובר ‪,‬שיהפך בזכותו יותר מבזכות‬ ‫הריב״א שבתוס׳ סנהדרין והריב׳א שבמרדכי והתוס׳‬
‫האחר ונמצא שמחמת טעותם נאמר דין זה ועיין‬
‫סנהדרין ונוסף עוד שיטת הרא״ש והטור אליבא‬
‫בקצור פסקי הרא״ש שכתב אין לדיץ להפך בזכות‬
‫דהריב״!ה שהתוס׳ כתבו לדעת הדיביארק לקבל‬
‫טי שבירר אותו יותר מבוכות האחר וכן מפרש‬
‫עדיו תחלה משום רסברי דכשטוענין זה בפני זה‬
‫הפרישה בדברי הטור סי׳ י״ג עיי״ש ובסמ״ע סק״ה‬
‫אין שום חלוק מי יטעון תחלה ואין בזה שום זכות‪,‬‬
‫ו׳‪ .‬וכ׳׳ש ששייך לקבוע דין בקזביל טעותם בדבר‬
‫דא״כ היה נמצא שיש לחוש על כל פס״ד אולי אינו‬
‫שבעצם יש לחוש ורק בשביל חזקת כשרותם ויראת‬ ‫אמת שאם היו שוטעין דברי הנתבע תהלה והיו‬
‫שמים של הדיינים חייבים אנו לסמוך עליהם שיזהרו‬
‫נקלטין דבריו יותר לא היו פוסקין כן ואף חשש‬
‫לדון באמת שודאי יש בע׳׳ד שיחששו ויריבו מי‬ ‫רחוק לא מסתבר להו שיהיה על פסק הב״ד דהא‬
‫יטעון ראשון ויקו לקבוע דין לסלק המריבות וקבעה‬
‫אמר בגמ׳ דאזיל מב״ד שקיל גלימא ליזמו־ זמר‬
‫התורה שהתובע יטעון אף שלדינא אין לחוק! כלל‪.‬‬ ‫וליזול באורחא בסנהדרין דף ז׳ ופרש״י הואיל ודין‬
‫ולכן ניחא מה שאסור להרהר שטעו ולזמר זמר אף‬ ‫אמת דנו לא הפסיד כלום אלא נזילה הוציאו מידו‪,‬‬
‫דשקלו גלימית‬
‫אלמא דאין להרהר כלל על פס״ד של הב״ד ואם‬
‫והרא״ש והטור אליבא רריב״א סברי תרוייהו ולא‬ ‫היה אף חשש רחוק לא היה שייך לאסור להרהר‬
‫הוקשה להו קושית התום׳ מטעם דאזלינן בתר רובא‬ ‫וכ״ש עוד לומר שיזמר זמר וליזול אלא ודאי שאין‬
‫דחיים כדלעיל‪ .‬וכן ניחא להו טעמיה דהראשון ימתיק‬ ‫נקלטין יותר במה שטוען ראשון כשהוא לפני הבע״ד‬
‫דבריו שכתב המרדכי כדבארתי לעיל‪.‬‬ ‫ולכן אין לפרש זה בחדוש התורה כיון שאין נוגע‬
‫כלל ולכן פירשו דק לקבל עדי התובע תחלה אף‬
‫עכ״פ אף להריב״א כפי שמפרשי בתוס׳ הוא רק‬
‫כשעדי הנתבע חולים‪ .‬אבל הקשו ע״ז דלא גרע‬
‫בחולים שרובן לחיים ובחושבים לילך למרה״י שהוא‬
‫מזיילי נבסיה‪ ,‬דאף שרובן לחיים מ״מ כיון שיש עכ״פ‬
‫חקזש רחוק שילכו עוד קודם שמיעת עדי התובע‬
‫חשש הפסד להנתבע ולהתובע ליכא שום חשקן הפסד‬
‫אכל ביש חשש גדול גם להריב״א נזקקין לנתבע דלא‬
‫רהא הם בריאים אין טעם שיהיה גזה״כ שלא נחוקו‬
‫גרע מזיילי נכסיה וא"כ בעובדא דירן שועא תשש‬
‫לזה מאחר דחזינן דחוקושין להפסד הנתבע בזיילי‬
‫גרול ואולי קרוב לודאי שיחזור למדינתו ולא יהיה‬
‫נכסיה ואין לגרוע במה שהוקטן חשש ההפסד כיון‬
‫לו ממי לתבוע ודאי הדין עם הנתבע שאינו מחריב‬
‫שעכ״פ יש קצת חשש ולהתובע ליכא שום חשש‪.‬‬
‫לדון עמו על תביעתו עד שישליש מקודם ע״מ שיש‬
‫ולפרש דאיירי בעדים של שניהם חולין נראה לחו‬
‫לו לתבוע ממנו‪.‬‬
‫דוחק לכן דחו פירושו‪.‬‬
‫וגם בלא״ה הא מבואר בסי׳ ר׳ ברמ״א די״א‬
‫דתפיסה בעלמא למשכון יכול לעשות בכל ענין ואף‬ ‫והריב״א שבמרדכי כתב רק לענין לשמוע דבריו‬
‫להסמ״ע סק׳׳ד הא מועילה תפיסתו דאין לנו קודם‬ ‫תחלה משום דסובר כקושית התום' דלא גרע מזיילי‬
‫שהלך עמו לדין ודאי שיקז בידו וגם אינו וראי‬ ‫נכסיה כדאיתא בב״ח ובחרושי א״ש דכיון דיש עכ״פ‬
‫שיכפור לו וא״כ ודאי יכול לתפוס מה שבידו ולא‬ ‫חשש הפסד קצת לנתבע ולתובע ליכא שום חשש‬
‫לדון עמו עד שישליש מקודם על תביעתו מהתובע‪.‬‬ ‫לא מסתבר שיהיה גזד‪.‬״כ שלא נחועו‪ .‬אבל לשמוע‬
‫וגם מסתמא הוא תפיסת מעות ולא חפצים שהוא‬ ‫דבריו סובר שיש חלוק רמאד יכול למתק רבדיו‬
‫כתביעה אחת כדאיתא במרדכי וכן בשה״ג והובא‬ ‫כמפורש שם דמאחר שא״א באופן שידברו כאחר‬
‫בקצה״ח ובנה״מ סי׳ כ׳׳ד סק׳׳א‪ .‬ולכן ברור ופשוט‬ ‫ומוכרחין לדון באופן שאחד ימתק דבריו בטענתו‬
‫שהדין עם הנתבע‪ .‬ואף בלא הטענה שילך למדה״י ולא‬ ‫ראשונה נתנה תורה זכות זה לחתובע‪ .‬ואף שודאי‬
‫יהיה ממי לתבוע לטעמים האחרונים היה הדין עם‬ ‫צריך לומר שהתורה סמכה על הדיינים שהם בחוקת‬
‫הנתבע אבל בהולך למדה״י אין הדבר צריך לפנים‬ ‫כשרות שיזהרו מוה ולא יקלטו אצלם דברי הראשון‬
‫שלכו״ע הדין עם הנתבע‪.‬‬ ‫יותר וידונו דין אמת מ־מ הטוענים יבואו לריב‬
‫ידידו מוקירו‪,‬‬ ‫בשביל זה שהם יחשבו שיוקלט אצלם דברי הראשון‬
‫משה פיעשטיין‬ ‫יותר ונתנה התורה דין זה לפי טעות הבע״ד שיש‬
‫בזה קצת טובה לראשון וחסרון לשני‪ .‬ומצינו כה״ג‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫כב‬

‫למחול משום שהוא למנוע איסורא יש להתיר כשלא‬ ‫סימן ח‬

‫אפשר עיי דייני ישראל אבל כשאפשר הרי ודאי‬
‫יש להחשיבו גורם לשבועת שוא‪.‬‬ ‫באחר שנתברר שמכר נבלות וטרפות‬
‫בתור כשרות אם מותר לתבעו‬
‫ולכן נראה לע״ד שמתחלה ידונו אותו בועד‬
‫בערכאות כשתא אומר שיציית‬
‫הרבנים בכל מה שבידם ור‪.‬עיקר לפוסלו מלמכור‬
‫לרייני ישראל‬
‫דברים כשדים ואם לא יציית אז יביאוד‪,‬ו לדון‬
‫בערכאות‬ ‫ער״ח שבט תשכ״א‪.‬‬
‫ידידו‪,‬‬ ‫טע״ב ידידי הרב הגאץ מוהר׳ד שמואל פליסקין‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫שליט״א וכל הרבנים הגאונים חברי ועד הדבנים‬
‫דבאלטימארי שליט״א‪.‬‬
‫קבלתי מכתבכם בדבר הרשע בא כח של בית‬
‫‪ P'D‬ם‬
‫חרושת כשר אשר זייף חותמות ותלה אותם‬
‫על נבלות וטרפות ומבד ליהודים בתור כשרות‪.‬‬
‫בענין עדי שטר שבעינן נטי שיהיו‬
‫יכולין להזימן מדאורייתא איזה זמן היו‬ ‫שהנידון הוא אם למטרו לערכאות המדינה שידונו‬
‫טוכרחין לכתוב‪ ,‬ואם היה צריד לכתוב‬ ‫קשה בכסף ובמאסר‪ ,‬או שידונו אותו הרבנים בדיני‬
‫שעות‬ ‫ישראל‪ .‬לע״ד אף שפשעו גדול מאד וכנראה אינו בעל‬
‫תשובה כלל‪ ,‬מ״ם כל זמן שלא ראינו שדייני ישראל‬
‫ער׳ח אלול תשכ״ו^‬ ‫אינם יכולים להפסיקו אין לדונו בערכאות משני‬
‫טעמים‪ .‬חרא דאפילו לא ידונו בערכאות אלא כדיני‬
‫מע״כ ידידי הרב הגאון המפורסם מהר״ר יצחק‬
‫התודה אסור לדון בערכאות כדאיתא בחו׳מ ר״ס כ״ו‪.‬‬
‫גראזאלסקי שליט׳׳זנ‬
‫ועוד הא ודאי הם ידונו במאסד ובממון שלא כדיני‬
‫מש״כ כתד״ר‪ ,‬דאף שבעינן גם בערי םמון שתהיה‬ ‫ישראל שאז יש לחוש לאיסור מסור‪ ,‬שאסור למסור‬
‫עדות שאתד‪ ,‬יכול לד‪,‬זימה כדמסיק הש״ד‬ ‫ישראל ביד עכר־ם בין בגופו בין בממונו ואפילו היה‬
‫סימן ל״ג ס״ק ט־״ז וכן גם בשטרות כדאיתא התם‬ ‫רשע ובעל עבירות כדאיתא בחו״ט סימן שפ״ח סעיף‬
‫ובסימן ל״ח סק״ב‪ ,‬ס״מ לא צריד לכתוב השעה‬ ‫ט׳‪ .‬ורק כשיראו שאין דייני ישראל יכולים לד‪,‬פםיקו‬
‫גם מדאורייתא מטעם שרק בד״נ צריד מצד גזד‪,‬״כ‬ ‫אז יש היתר‪ ,‬אחר שיתרו בו שיתבעו אותו לערכאות‬
‫כד‪.‬א דרשב׳׳א לא מצד הצויד לידיעת העהת אלא‬ ‫דד‪.‬וא כ״ש מממון דכשאינו יכול להציל בדייני ישראל‬
‫משום וד‪,‬צילו העדה כדאיתא בסנד‪,‬דרין דף ם׳‪ ,‬ודברים‬ ‫שרשאי ברשות ב״ד לילד לערכאות ולתבוע בדיניהם‬
‫שד‪.‬ם משום זכות לא משוינן לד״נ אף שנאמד משפט‬ ‫כדאיתא שם בסעיף ב׳ וכ״ש הכא שהוא שלא לד‪,‬כשיל‬
‫אחד כדכוזכו התוס׳ בדף ל'כ‪ ,‬הנה סברא זו שייר‬ ‫כמה בנ׳א באיסורים‪ ,‬וגם הא איכא תרודיהו דר‪.‬וא‬
‫וד‪,‬וא נכון רק על השבוע במקומותינו שמונין השנים‬ ‫גם שלא לוענות שהוא גם תביעת ממון‪.‬‬
‫לבריאת העולם שאין צורך לכותבו בשטר כיון‬
‫שידוע בברור איזו שנה נכוזב אף שכעדי נפשות‬ ‫וגם בלא זה הא אפשר שיכחיש וי ש מ בערכאות‬
‫ודאי היו צריכין לומר גם השבוע אף אם היו מונים‬ ‫ויגרמו שישבע שבועת שוא‪ ,‬שאף על המשביעין איכא‬
‫ג״כ לבריאת עולם או לשטרות ולמלכים משום‬ ‫עונש ח״ו כדאיתא בשבועות דף ל״ט‪ .‬ואף שדש׳י‬
‫דרשב׳׳א לד‪,‬טריחם כדי שתטרף דעתן ויחזרו בהן‪,‬‬ ‫סי׳ התם שזעא מטעם שלא דקדק למסור ממונו ביד‬
‫ולפעמים אף כשהיו מונים השנים להשבועות‬ ‫נאמן שהכא לא ®’ ‪ T‬זה‪ ,‬ועא רק טעם להתיר כשלא‬
‫דשמיטין כגון אם הוא דבר שליכא למיטעי שנעשה‬ ‫יוכלו דייני ישראל לד‪,‬פסיקו ומוכרחין לתבעו בערכאות‬
‫בשבע שנים קודם‪ ,‬ובעהת על פה אולי אין צורד‬ ‫אין להם לחוקו לזה שישבע שבועת שוא‪ .‬אבל‬
‫להעיר גם השנה והחדש‪ ,‬דמכיץ שר׳ יוסי סובר‬ ‫בשיכולים לד‪.‬פסיקו בדייני ישראל יש לאסוד גם‬
‫שם דא'צ גם בנפשות לומר השנה והחדש משום‬ ‫בשביל שיגרמו שישבע שבועת שוא‪ ,‬ועיין בסמיע‬
‫דידעו הד״ד דרק על זמן הקרוב מעידין‪ ,‬וגם רבנן‬ ‫סימן פ״ז ס״ק ס״א שמדייק מלשון הש״ע שגם מה‬
‫ל׳׳פ עליו אלא משוט גזה׳׳ב מטעם רשב״א להטריף‬ ‫שלא נתפשר עמו נחשב לגורם שבועת שוא ונענש‬
‫דעתן שיחזרו בהן משום והצילו העדה‪ ,‬אין להצריד‬ ‫ובפרישד‪ .‬ס״ק ל׳ איתא עוד יותר שגם על מה שלא‬
‫זה בעדות ממון דבע׳פ‪ ,‬אבל בשטר שנעשד‪ ,‬לימים‬ ‫מחל הכל כדי שלא ישבע נענש‪ ,‬והבא שאין שייד‬
‫כג‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫כר׳ יוסי‪ ,‬אבל בשטר שהוא לימים רבים ודאי יש‬ ‫דבים ודאי יש להצריך השנה והחדש לא דק לרבנן‬
‫לד‪,‬צריך השנד‪ ,‬וד‪,‬חוח‪1‬ו כית דהוא זד‪ ,‬מעצם הדין‬ ‫אלא גם לד׳ יוסי דהא אפשר לא יוציא השטר עד‬
‫ואף לד׳ יוסי‪.‬‬ ‫איזה שנים שיש לטעות באיזו שנה נבתב ובהרבה‬
‫ולענין איזה יום נמי אפשר סגי בשטר דק כמה‬ ‫פעמים במקום שמונים השנים להשבועות יצטרכו‬
‫בחמז‪ ,‬ובעדות דע*פ רק איזד‪ ,‬יום בשבת‪ ,‬דד‪,‬א‬ ‫לכתוב גם השבוע אף לר׳ יוסי כששייך ענין השטר‬
‫הם שתי שאלות על ידיעה אחת שבתום׳ פסחים דף‬ ‫על יותר משבע שנים שיש לטעות גם על שבוע‬
‫י׳׳ב הקשו לאיזה צורך הוא לשאול אותם גם אתה‬ ‫אחר הקודם‪.‬‬
‫יום בשבת‪ ,‬ותירצו דהוא מגזה״כ דמצריך ז׳ תקירות‪,‬‬
‫אבל בעדות על פה יש להסתפק דשמא יצטרכו‬
‫ששייך זה רק בד״נ מטעם והצילו העדר‪ ,‬כדרשב׳־זג‬
‫להעיד על השנה והחדש גם לר׳ יוסי אף שבערי‬
‫שלכן לא שייך להצריך זה בעדי ממון‪ .‬ואף לפרש״י‬
‫נפשות לא מצריך‪ .‬זתלזי זה בטעם ר׳ יוסי‪ ,‬שאם‬
‫סנהדרין שפי׳ משום דאולי יהיו ערים שלא ישימו‬
‫הוא משום רהעדים אין משהין עדותם‪ ,‬הוא רק‬
‫אל לבן חשבון החדש ולא ידעו להזימן אם לא גם‬
‫בחיובי נפשות ומלקיות שעל העדים איבא חיוב לבא‬
‫באיזה יום בשבת‪ ,‬שלטעם זה היה מקום לומד שגם‬
‫לב״ד להעיד בעצמם בלא שום תובע כדאיתא בחולין‬
‫בשטרי ממון נצריך תרוייהו לכתוב גם באיזה יום‬
‫דף קל׳׳ט שבהו סובר ר׳ יוסי שסומכין על מה‬
‫בשבת אף שכותבין יום החדש מקרא דמשפם אחד‪,‬‬
‫שאסור להם להשהות עדותן ואין להצריכם להעיד‬
‫מ״מ מסתבר שכיץ שחשש זה הוא חשש דחוק דד‪.‬א‬
‫על השנה והחד׳זז דידוע שמה שאמרו שהיה בחד‬
‫בהבדח צדיכין להשים אל לבן מקצת מענין חשבון‬
‫בשבא או בתרי בשבא הוא על יום השבת האחרון‪,‬‬
‫החדש דד‪,‬רי כמה חד ותרי בשבתא איכא וכן כל ימי‬
‫אבל בעדי ממון שאין עליהם חיוב לבא להעיד איך‬
‫השבוע‪ ,‬ממילא ישימו אל לבם רובא דרובא גם‬
‫שראו שראובן לוה משמעון מנד‪ ,‬קודם ששמעון תובע‬
‫באיזה יום בשבת היה יום החדש שהעידו העדים‪,‬‬
‫אותם שיבואו לביד ויעידו משום שראובן הלוד‪,‬‬
‫ורק שהוא קולא בד״נ לחוש לזד‪ ,‬משום והציא העדה‬
‫כופר‪ ,‬הרי אפשר שלא יתבעם לבא להעיד עד הרבד‪,‬‬
‫שלזה אין להשוות גם עדי ממון‪ ,‬ולכן אין להצריך‬
‫שנים‪ ,‬ולכן יש להם להעיד באיזו שנה גם לר׳ יוסי‪,‬‬
‫גם לרש״י לכתוב באיזה יום בשבת‪.‬‬
‫שהוא מדינא דלא יוכלו להזימן בלא השנד‪ .‬והחדש‪,‬‬
‫אך למהרש׳׳ל שם בח״ש דכתב טעם אחד כדי‬ ‫ואף השבוע יצטרכו להעיד לפעמים אם על השנה‬
‫שיוכלו להזימן רק בהזמה דיום אחד שלא יאמרו‬ ‫הגידו בשנת פלונית לשבוע ורק כשיעיח על שנד‪,‬‬
‫טעינו בעיבורא דירחא יש למילף זה גם לשטרי‬ ‫במנין בריאת העולם שנוהגין במקומותינו או במקומות‬
‫ממון דלא מתכשרי לעחת אלא בעדות שאתד‪ ,‬יכול‬ ‫שמונים לשטרות ולמלכים לא יצטרכו להעיד על‬
‫להזימן ביום אחר ולא שיצטרכו להזימן דוקא בכולד‪,‬ו‬ ‫השבוע בעדות ממון‪ ,‬אף לרבנן שמצדכי בנפשות‬
‫טעותא דהוא דוקא שג׳ ימים היו עמד‪,‬ן עיי״ש‪,‬‬ ‫משום דהוא דק מטעם רשב״א דלא שייך בעדות‬
‫ומה שהקשה עליו שם במהרש״א דיכולין להזימן‬ ‫ממון‪ .‬ואם טעם ר׳ יוסי הוא משום דכשמעידין‬
‫בכולהו טעותא כדאמר בפסחים בהזמה דטעות בשעות‪,‬‬ ‫סתמא ולא מפרשי השנה וד‪,‬חדש אלא אומר באיזד‪,‬‬
‫ל׳־ד כלל דר‪,‬א חזינן דאף ר׳ יוסי שגם בעדי נפשות‬ ‫יום בשבת הוא כפירשו על יום השבת ד‪,‬אחרון‪,‬‬
‫לא מצריך יותר ממה שצריך להומה מצריך שיאמרו‬ ‫לכן גם בעדות על פה דממון אין צריכין שיאמרו‬
‫באיזו שעה אף שיכולין לד‪,‬זימן לכל היום‪ ,‬אלמא‬ ‫השנת וד‪,‬חדש כי בסתמא הוא כפירשו שהוא יום‬
‫דהוא משום דד‪,‬זמד‪ ,‬לכל היום לא מצוי כל כך ולח‬ ‫השבת האחרון‪ .‬ומשמע שמוכרח מגמ׳ כפירוש הב׳‪,‬‬
‫אפשר שלא יחושו העדים לזד‪ ,‬משום דיודעים שלא‬ ‫ממה שאמד להו ר׳ יוסי לדבריכם מי שבא ואמר‬
‫היו עם אחדים כל היום‪ .‬ונחשב זה כאין יכולין‬ ‫אמש הרגו אומד לו באיזו שנה באיזה חדש בכמה‬
‫להזימן‪ ,‬א״כ כ׳־ש דעל שלשה ימים אין יכולין‬ ‫בחדש‪ ,‬ששייך להקשות זד‪ ,‬אם הטעם דר׳ יוסי הוא‬
‫להחשיב זה יכולין להזימן כדסובר מהרש״ל ול׳׳ר‬ ‫משום דד‪,‬וי כמפדשי שהיה ביום השבת זה האחרון‪,‬‬
‫למד‪ ,‬שיהבינן לר‪,‬ו בשעות כל טעותי ‪,T‬ו שאף עם‬ ‫אבל אם לא משמע כמפדשי אלא שטעמו הוא כפירוש‬
‫הטעות הוא דק זמן קצר‪ .‬אבל רש״י ותום׳ הא‬ ‫א׳ מצר החזקת שהעדים לא היו משהין עחתן‪ ,‬מד‪,‬‬
‫לא סבדי כמהרש׳׳ל שהדי תירצו תירוצים אחדים‪,‬‬ ‫שייך להקשות ממפרשי אמש הרגו‪ .‬ולכן לעחת ממון‬
‫והוא מטעם שכתב מהרש׳׳א שאין תולין טעות‬ ‫בע״פ כיון שרבנן נמי מודו לו דהוו כמפרשי‪,‬‬
‫בעיבורא דירחא בשני העדים לכן אף שבע׳־נ גזה״כ‬ ‫אך שמ׳־מ מצרכי בעדי נפשות כל הז׳ חקירות משום‬
‫שגם זה צריך מצד חשש הרחוק שפרש״י ומצד תירוץ‬ ‫רדשב׳־א לא שייך זה בממון וסגי דק בהג׳ חקירות‬
‫התום׳ פסחים אין להצריך זה בשטרי ממון‪.‬‬ ‫שהוא באיזה יום בשבת ובאיזו שעד‪ ,‬ובאתה מקום‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫כד‬

‫דודאי אין שום צורך לנו לידע הזמן בעצם אלא‬ ‫אבל באיזה שעה שהצריכה תורה הרי הוא‬
‫בשביל להכשיר העדים‪ ,‬וזד‪ ,‬הדי היה בב־יד הראעומ‬ ‫מדינא דהרי גם ר׳ יוסי מודה בזה מטעם דבארתי‬
‫שהקרום בד‪,‬זמן וכמו שמעידין העדים שבכאן לפנינו‪,‬‬ ‫שלא מצוי כ״ב הזמה דבל היום ואפשר שלא יחושו‬
‫אבל עדים שבשטר כעולא כתבו זמן הרי מעולם לא‬ ‫העדים להזמה כזו יש לכאורה להצדיך גם בעדי‬
‫נחקרו ע״ז וצע״ג בכוונתו‪ .‬ועיץ בנד‪,‬״מ סוף סק״א‬ ‫ממון ומזטרי ממון להעיד על זמזעה מקדא דמשפט‬
‫שדחה דבריו וכתב ואין לדבריו שחר דהא אפילו‬ ‫אחד‪ .‬ואף שרעז״י פסחים כתב בטעם שאין מועיל‬
‫אמרו בב״ד סתם פלוני לוה מפלתי לא הוי כאומר‬ ‫מה שיכולין להזימן ע״י כל היום משום דבצרה לחו‬
‫היום‪ .‬כוונתו כדהקשתי דהנחקרה הוא רק על מה‬ ‫תורת הזמה מחקירת השעוה ורחמנא רבי שבע‬
‫שנכתב בשטר שד‪,‬וא שפלוני לוד‪ ,‬מפלוני ולא על‬ ‫חקירות‪ ,‬אין כוונוזו דהוא גזה׳׳ב שבלא טעם ששייך‬
‫מה שלא נכתב‪ ,‬אבל לא היה צריך הנד‪,‬״מ לזה‬ ‫זה רק בעדי נפשות מטעם והצילו העדה כרשב׳א‪,‬‬
‫דאפילו אמרו בב״ד סתם לא הוי כאומר היום דאף‬ ‫אלא משום דבל עיקד הדין לפסול עדים כשאין‬
‫אם נימא שבמעידין בפני ב״ד סתם פלוני לוד‪,‬‬ ‫יכולין להזימן הרי הוא צריך לקרא‪ ,‬ואף שהיה‬
‫מפלוני הוא כאומד היום לא שיז זר‪ ,‬בשטר שאין‬ ‫קרא לפסול באין יכולין להזימן כלל סובד רש״י‬
‫יודעין מהשטד כלום מהיום והשעד‪ ,‬כשלא נכתב שם‬ ‫דלא היו יכולין למילף כשיכולין להזימן עדים שהיו‬
‫דד‪,‬א השטר יראודוו אחר זמן שלא נחקדה גם הפחם‬ ‫עטהם זמן ארוך אן־ שאין יכולין לחזימן עדים על‬
‫שבעדוחן בשטר‪.‬‬ ‫זמן קצד שהיו עמהן והוצרך ע״ז קרא אחר‪ ,‬אבל‬
‫אחרי שאיכא הקרא לפסול גם כשלא יבוליו להזימן‬
‫אך יש לעיץ במה שכתב בעזדימ בכתובות דף‬
‫בזמן קצר דשעות‪ ,‬יש ודאי למילף גם לממון בין‬
‫כ״א בסוף הדבור שלא תתכן ההזמה לעולם בעדי‬
‫לעדות דע״פ בין לעדות דשטר‪ ,‬וכמפודש בש״ך‬
‫העזטר שיש לומד אחרוד‪,‬ו וכתבוד‪,‬ו ועוד אין הזמה‬
‫בשני המקומות דבעינן מדינא לכתוב גם שעות‬
‫לעולם לשלם ממון אלא בעדות על פה‪ ,‬שד‪,‬פירוש‬
‫בשטר עיי׳׳ש‪ .‬ואי־כ מוכרחין לומר דמה שכשר שטד‬
‫הוא שאף מדינא בלא התקנד‪ ,‬להכשיר בלא זמן נמי‬
‫לא היו עדי השטר מהוייבין לשלם ממון בהוזמו‪,‬‬ ‫בלא זמן השעה הוא ג״ב מדרבנן בכשרות דשטר‬
‫מאוחר שד‪,‬וא מדרבנן כדכתב שם הש״ך‪.‬‬
‫תהו כוונת לשון לעולם היינו קודם התקנה או אף‬
‫כשכתבו שהשטר בזמנו כתבנוהו כדפי׳ הר׳ן בכוונתו‬
‫והנה בקצר‪,‬״ח סימן ל׳ סק״ב כתב שאף אם‬
‫בדף כיח מד‪,‬טעם שכתב הדיץ דהזמד‪ ,‬הוא חדועז‬
‫גיטין בעי דו״ח לא קשה איך כשד גט בלא זמן‬
‫ואין לך בו אלא חדועזו דסתם עדות בע״פ הוא‬
‫מדינא בלא התקנה ואף אחר התקנה מזר מזזכתב בו‬
‫עיי״ש‪ ,‬ונד‪,‬י שנימא כדכתב הש״ך שאף לבעד‪,‬״מ נעעוו‬
‫אף דק שבוע אף בלא שנד‪ ,‬וחחזז ויום שהקשה זה‬
‫זוממין ליפסל לעדות ועזהמזימין כעורין לגמדי ודק‬
‫הפנ״י בגיטין דף י״ח‪ ,‬משום דכיון דעדים החתומין‬
‫שאין מעזלמין שהחדועז לשלם הקנס דכאעזר זמם‬
‫על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד הוי‬
‫לא נאמרה בעדי שטר‪ ,‬שלכן רוצה לומר שגם הרי״ף‬
‫באילו העידו אז בשעת חתימתן בשעד‪ ,‬זו גירש פלוני‬
‫שסובר במרובד‪ ,‬שאיכא הזמה בשטר כשכתוב שנכתב‬
‫את אשתו ובמעידין שעכשיו לוה אין צריך השבע‬
‫בזמט נמי לא פליג על זה דלא כחר״ן עיי״ש בסימן‬
‫חקירות כדכתב הר״ן בחדושיו פ׳ היו בודקין וטעם‬
‫ל״ח סק״ב‪ ,‬נפי יקשה דאיך כשרין הא עדים שאין‬
‫זה הוא נם בכל שטר עיי״ש‪ .‬ולא מו ‪ p‬כלל דאף‬
‫מתחייבין כשניזומין נמי הם בדין עדים שאי אתה‬
‫שהוא כנחקרה הרי הוא דק על מה שידעו הב״ד‬
‫יכול להזמה שבטלה עדותן כדאיתא בסנהדרין דף‬
‫מהשטר שאף שלא העידו בפניהם הוא כבפניהם‬
‫מ״א ובד‪,‬עידו על הטרפה שהרג בדף ע״ח‪ .‬ובעולמא‬
‫מחמת שהשטר יובא לפני ב׳־ר‪ ,‬אבל על מד‪ ,‬שלא‬
‫אחר התקנה וכתבו בזמנו כתבנוד‪,‬ו ניחא שלא גרע‬
‫נכתב בשטר שהוא הזמן כשלא נכתב כלל או שחסר‬
‫מאין יכולין להזימן ממש שמור כגון בלא כתבו‬
‫מהזמן היום וד‪,‬שעד‪ ,‬הדי לא ידעו זה הב״ד אף‬
‫זמן‪ ,‬אבל מד‪ ,‬שכשר שטר בעצם הדין קודם התקנה‬
‫כשיבא לפניהם השטר וא״ב לא שי ‪ T‬שיהיה נחקרה‬
‫שהיה נפסל שטר כשאין יכולין להזימן להעדים‬
‫עדותן על זה‪ ,‬ואיזה דמיון הוא לעדים שהעידו בב״ד‬
‫החתומים יקשה‪.‬‬
‫ונחקרד‪ ,‬עדותן כדין ואנן לא ידעינן כי ליכא קמן‬
‫וא^י יש לתרץ דכיון שחייבין מלקות מאחד‬ ‫הב׳ד וד‪,‬עדים ההם אבל יש כאן עדים המעידין‬
‫שאין מעולמין הממון דכאשר זמם‪ ,‬יש להם נמי דין‬ ‫ראינו איך שב״ד קבלו העדים וחקרו אותן‪ ,‬שדנין‬
‫יכולין להזימן כדתירצו התום׳ דיש מכות בהעיח‬ ‫כפי עדות העדים בב״ד ההוא אף שעתה לב״ד זה‬
‫על כהן שהוא בן גרועוד‪ ,‬וחלוצה בתירח ראקזון‬ ‫לא ידוע הזמן משום שעדים אלו שבכאן דאו רק‬
‫דכיון דלוקין הוי שפיר אתה יכול להזימה‪ .‬אבל הא‬ ‫איך שהב״ד קבלום לעדים בעזרים אחר חקירתן‪,‬‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫מטעם שאין יפלין להזימן‪ ,‬ודק לרבנן סובר בעת״ם‬ ‫מהקי שם דבבאיז לחייב מיתה שלא מיקיים כאשר‬
‫ששטרות הם מדאורייתא‪ .‬ותמוה מה שד‪,‬ש״ך שכתב‬ ‫זמם במלקות דתא בהדיא בתיב נפש בנפש גבי‬
‫דבעה״מ נמי סובר דבעינן עדות שאתה יטל להזימד‪,‬‬ ‫הזמה רעדות נפשות לא חשיב יכול להדמה במלקות‪,‬‬
‫גם בשטר‪ ,‬ולא הרגיש קושיא גדולה זו דאף לתרץ‬ ‫וא״כ גם בעדות ממון דנמי לא מיקיימא הזמה‬
‫שהיכולין להזימן הוא מצד המלקות בתירוץ א׳‬ ‫במלקות דבתדיא בתיב עין בעין שהוא ממון וכן‬
‫דתום׳ מכות אף אם היה תירוץ פשוט היה לו להש״ך‬ ‫הוא בכל חיובי ממון רעדים זוממין משלמיז ואין‬
‫לעמוד בזה ולתרץ זה‪ ,‬וכ״ש שהתירוץ לא פשוט‬ ‫לוקין‪ ,‬נמי אין להחשיב מצד הפלקות שאתה יכול‬
‫כל כך וצריכא רבא אף לרבנן כדלעיל‪ ,‬ולר׳׳מ הוא‬ ‫לחזימד״ ודוחק לומר דאף דבממון הוי דין הזמה‬
‫ודאי קשה שצריך לעקזות לבער‪,‬״מ מחלוקת בין ר״מ‬ ‫שלו בתשלומין מ״מ כיון דבאופן שמעידין שהוא‬
‫ורבנן בקוטר אם הוא מדאורייתא או רק מדרבנן‬ ‫בשטר ליכא הזמה דתשלופי ממת הוי דין הזמה‬
‫וצ״ע‪.‬‬ ‫שלהן בהמלקות אף שהוא בעדות ממון ונחשב אתה‬
‫וד‪.‬נני ידידו מוקירו‪,‬‬ ‫יכול להזימה מצד המלקות‪ ,‬ואיכא שני דינים בממון‪,‬‬
‫משד‪ ,‬פיינשטיין‬ ‫שזה דוחק דהא אדרבה נימא מצד זה שליכא דין‬
‫שטר מדאורייתא כלל אף להמוברים שליכא חסדון‬
‫דמפי כתבם בשטד‪ .‬אך אולי כיון דתשלומין ומלקות‬
‫סימן י‬
‫הן שוין לחיוב העדים בעדות ממון בעצם‪ ,‬ורק‬
‫בעד שנטל שכר אחר שהעיד‬ ‫שלמעשה כיון שא״א לחייבם בשני דבדים תדקזה‬
‫תודה בהו שיקזלמו ולא ילקו‪ ,‬לכן כקזהוא באופן שלא‬
‫ה׳ ניסן תשכיב‪.‬‬
‫מע־כ ידידי הרהיג מוד‪,‬ר״ר אפדים גרינבלאט‬ ‫נתחייבו בוזשלומין והם לוקין הוי המלקות נמי‬
‫מדין עונש שלהם כמו הממון דאשר זמם ונחקזבים‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫גם מצד המלקות אתה י מל לתזימד‪.,‬‬
‫ובעד שנטל שכר אחר שהעיד הביא המגיה במלימ‬
‫פכיג מםנד‪,‬דרין היה משפת יעקב דלא נתבטל‬ ‫אבל עדיץ יקקזה לר״מ דעזו״ט לוקין ומשלמין‬
‫העדות למפרע ואיסורא איכא לקתת שכר אפילו‬ ‫בעדות מפון במפת דף ד׳‪ ,‬הדי אין להחשיבם יכולין‬
‫אחר שהעיד‪ .‬ומה שהקשת דאמאי לא חייעוינן שתעיד‬ ‫להזימן של עדי ממון במלקות לבד‪ ,‬ובפרט שהמלקות‬
‫בשביל השכר שיטול אח״כ‪ ,‬נראה פשוט דמעמידין‬ ‫לד״מ אינו כלל מדין כאשר זמם אלא צד הלאו דלא‬
‫על חזקת כשרותו לומר שד‪.‬יה כשר עד אחר שראינו‬ ‫תענד‪ ,‬לבד ככל לאוין שבתורה‪ .‬דבשלמא לדבנן‬
‫שנטל השכר וכמפורש בב״ק דף ע״ג בעדים שד‪,‬וזמו‬ ‫שייך המלקות לכאשד זמם משום דהלא תענד‪ ,‬הוא‬
‫על הטביחה לא בטלה עדותן על הגניבה אם היתר‪,‬‬ ‫אזחדה לעונש שבקרא דבאשר זמם משום דמצד קדא‬
‫עדות הטביחד‪ ,‬אחר כדי דבור‪ .‬עיק בש״ך יו״ד סימן‬ ‫דהלאו לבד לא היו לוקין מקזום דד‪,‬וא לאו שאין‬
‫א׳ סק״ח מא״ח בשם התוספתא שאפילו מי שד‪,‬מיר‬ ‫בו מעשה‪ ,‬ונמצא שד‪,‬מלקות שחייבין וגם נענשין‬
‫אינו חשוד למפרע שאם שחט ונקר חלב ואחיב‬ ‫למעשה כשליכא תשלומין הוא מכאשר זפם‪ ,‬שלכן‬
‫תמיר באותו היום הכל כשד‪ ,‬תזע גם הטעם במה‬ ‫יש לד‪,‬חשיב גם מצד המלקות ליכולין להזימן‪ ,‬אבל‬
‫שלא בטלה עדותן בהשכד שלקחו אחד שהעיד‪ .‬ובאם‬ ‫לר״מ שהמלקות לא ש' ‪ T‬כלל לד‪,‬זמה דמצד הזמה‬
‫לקת תוך כדי דבור מעדותו מסתבר שתתבטל עדותו‪,‬‬ ‫הוא רק חיוב התשלומין וא״כ בעדי שטר שליכא‬
‫אך אולי כיון שד‪,‬וא רק מדין קנם כמפורש ברמ״א‬ ‫תשלומין אין להחשיבם מצד המלקות דלא תענה‬
‫סימן ל״ד סעיף י״ת לא תתבטל עדותו אף כשנטל‬ ‫לעדים שיכולין להזימן ול״ד לעדים דבן גרושה ובן‬
‫תכ״ד וצ״ע לדי נא‪.‬‬ ‫חלוצה שנחשבו יטלין להזימן ע״י המלקות משום‬
‫ומה שהשמיט הרמב״ם דין זה ודאי צ״ע דהא‬ ‫שהוא מקרא דוד‪,‬צדיקו שנמי נאמר כחדוקז בדינא‬
‫משנה מפורשת היא בבכורות דף כ״ט ולא שייך‬ ‫דהזמה אף שד‪.‬וא בפרשה אחרת‪ ,‬דאף לר״מ הוא‬
‫למיפלג עלד‪ ,‬ולומר שלא פסק כן הרמב״ם ודוחק‬ ‫מקרא דוהצדיקו שרק קרא דוהצדיקו מגלד‪ ,‬שלוקין‬
‫לומר שסמך על הא דנקט בטין מאחר דמתני׳ נקט‬ ‫על הלאו דלא תענה‪ ,‬ומטעם זה מודה ר״מ דעדי ב״ג‬
‫תרריד‪,‬ו אבל ודאי לא פליג לדינא ואין נוגע זה‬ ‫וב״ח שהוזמו אין לוקין אלא חד!^ וא״כ יקשה לר״מ‬
‫למעשה כלל‪.‬‬ ‫איך מועילין עדי השטר לבעה״מ שסובר שתשלומי‬
‫ידידו‪,‬‬ ‫ממון דבאשר זמם ליבא בעדי שטר‪ .‬ומוכרחין לדחוק‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫ולומר דלר׳־מ יהיה שטר רק מדרבנן אף להטוברים‬
‫שליכא חסרון דמפי טזבם בשטר שד‪,‬וא אף הבעד‪.‬״מ‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫כו‬

‫ממילא בע‪-‬ד ואינם נאמנים‪ .‬וד‪,‬וא דלא נהפנ׳י אליבא‬ ‫סיםן יא‬
‫דרש׳׳י ותידח זה נכון ומוכרח בכוונת חזו‪-‬י‪.‬‬
‫באור ברש״י רוידושין דח מ״ג ד״ה‬
‫ובאמת טענת אהדדינד‪,‬ו ללוה לעולם היא גרועה‬
‫והשתא‬
‫מטענת נתנו למלוה מקזום דחזקה שליח עועזת‬
‫שליחותו עיץ בדשב‪-‬א אך מימ סילק זה אותם‬ ‫‪ n‬אלול תשי׳ב‪.‬‬
‫מלהיות בדיד נדבאדתי‪.‬‬
‫לבני שלום ראובן נ׳׳י שלו׳ ובדנו‪-‬‬
‫אביך אוהבו‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫בד ב ר הקושיא שט‪1‬בת בשם דבך הדה׳ג ד׳ בדוך‬
‫שליט״א ע׳׳ז שנתב רש״י בקידושין דף מ‪-‬ג‬
‫דאפי׳ סבידא לן א״צ לפורעו בעדים אפ׳׳ה נוגעין‬
‫סימן יב‬ ‫בעדותן דאי אמדי אהדדינהו ניהלו בעי אשתבועי‬
‫ונוה להם להפסיד הממון לפלוה מלהשבע בשקר‬
‫בדבר הערותיו עלי בספרי דברות משה‬ ‫דאע״ג דהשידי אממונא לא חשידי אשבועתא‪ ,‬למה‬
‫סימן א׳‬ ‫הוצדך לזה הא אף אם חשוד אממונא השוד אשבועתא‬
‫נמי נוה להם יותר לעבוד דק על עבדה אחת דגזל‬
‫י׳ שבט תש׳׳ז‪.‬‬
‫מלעבור תרתי על גזל ושבועת שקד‪ .‬הנה היא קושיא‬
‫מע‪-‬ב ידידי הרב הגאון המפורסם מוור״ר פינחס‬
‫חמודה‪.‬‬
‫מרדני טייץ שליס׳א הגאב‪-‬ד עליזאבעם‪.‬‬
‫מ ה שהקשד‪ .‬ידידי נתד׳׳ה ד־מ שתירצתי בספרי‬ ‫והנבון לע׳׳ד דהנה תמוה לכאורה הא לא השדינן‬
‫דברות משה בס״ס א׳ מה שמחייב הדמב‪-‬ם‬ ‫לעדים שמא נטלו שנד להעיד שקד ואיך השדינן‬
‫כאשר זמם במלקות גם בעשה משום שבלא זד‪ .‬יתחייבו‬ ‫שיקהו הממון לעצמם ויעידו שקד ועיץ בפנ״י שהקשה‬
‫מלקות מלא תענה‪ ,‬מלשון הדמב‪-‬ם פ״ב מעדות היה‬ ‫זה‪ .‬וצדיך לומד שהוא מטעם שהוו בע׳׳ד משום‬
‫דד׳ רבדים אלו מפי הקבלה שמפרש נתר׳ד‪ ,‬דמקבלה‬ ‫שנתהייבו באחריותם ובתשלומי המעות ומונדהין‬
‫נאמדו לחייב אדבעד‪ .‬אלו במלקות ולכן מה שלא‬ ‫להשיב היכן המעות שנתן להם‪ .‬אבל ועא דק כשאין‬
‫נאמד בהקבלה אין לחייב במלקות מלא תענה‪ .‬הנה‬ ‫לוס דדך ליפטד אלא כשיאמרו שנתנו למלוה כגון‬
‫מה יעשה נתד‪-‬ה במד‪ .‬שמפורקו בבי׳ק דף ע׳׳ד עדים‬ ‫למ״ד צריך לפורעו בעדים דאם יש להם דדו ליפטד‬
‫שהונחקזו בנפש לוקין לר׳ אלעזד והוא מלא תענה‬ ‫גם בחזרתן ללוה אינם שוב בעיר כיון דאין יכול‬
‫כמפורש בדש״י ותום׳ ואף ר׳ יוחנן לא פליג אלא‬ ‫הלוה לתבוע מהם היכן המעות וממילא הוו עדים‬
‫מטעם דסובד דלבסוף החמו נהדגין והוה ליה לאו‬ ‫כשדין שאין להושדם שוב בכלום‪ .‬ולכן אף באופן‬
‫שניתן לאזהרת מיתת ב׳י‪ .‬וכן ד׳׳מ מחייב במתני׳‬ ‫שלומד אהדדינד‪,‬ו ללוד‪ .‬תהיה טענה גרועה גמי יהיו‬
‫דמנות דף ד׳ גם מלקות בזוממין רעדות מטון וב׳‬ ‫כשדים דניון דיש להם דרך ליפטד אינם שוב בעיר‬
‫מלקיות בזוממין דמלקות ורבנן ל'פ עליה אלא מסעם‬ ‫דק שנוכל לבא עליהם לפוסלן מסעם נוגעין בדבר‬
‫דבל המשלם אינו לוקה וכן מפורש גם ברמב־ם ד‪-‬פ‬ ‫שזר‪ .‬סוברין הרבה דלא נעשה בזה בע׳ד ולא קדוב‬
‫ייח מעדות ובמלקות פטרי משום דנאפור זמם‬ ‫אלא דהשוד למשקד עיין בסמ‪-‬ע וש׳׳ך סי׳ ל‪-‬ז סקיא‬
‫למלקות בעי אזד‪.‬דה עיי׳׳ש בתום׳ ובתום׳ כתובות‬ ‫והנא הא אין שייר לחשוד שלא חשדינן עדים שמא‬
‫אלמא דניון דאגלאי מקרא דוהצדיקו שיש מלקות‬ ‫נטלו שכר להעיד שקר לכן כיון שאינם בעיר הם‬
‫על לאו דלא תענה אף שאין בו מעשה ואף שניתן‬ ‫כשדים ולא חשידי כלל ול״ד לעדים הנוגע עדותם‬
‫לאזד‪.‬דת מיתת ב׳׳ד היה לוקה בכ׳־מ כמפורש בתוס׳‬ ‫לטובתם‪ .‬וזהו שיטת רש׳י ולכן אם היו חקזידי‬
‫שם‪ .‬וא׳׳ב גם בעשה במלקות יש לחייבו מטעם לא‬ ‫אממונא חקזידי אעובועתא הדי יש להם דדו ליפטד‬
‫תענה אף לדבגן דד‪.‬א עתה לא ענשינן ליה תדי‬ ‫כשיאמרו אהדדינהו ללוה וישבעו בשקר וממילא אינם‬
‫מלקיות על לא תענה שרק זהו טעמם נדמשמע בתום׳‬ ‫בע‪-‬ד ונאמנים שוב להעיד שנתנו למלוה אף שיותר‬
‫כתובות דף ליב ד׳׳ה שלא בהגליון ומפורש כן‬ ‫טוב לד‪,‬ם לומד שנתנו למלוה כדי שלא ישבעו‪ ,‬דהא‬
‫במהד‪-‬מ מנות שם‪ .‬ולכן צדיך לומר דכוונת הדמב׳ם‬ ‫לא חקזידי שוב ליטול הממון לעצמן כלל אבל מאחד‬
‫שד׳ דברים אלו מפי הקבלה הוא לפוטח מהזמה‬ ‫שחקזידי אממונא לא חקזידי אפובועתא הדי אין להם‬
‫וממילא הם לוקין מקבלת הפידופו דוהצדיקו‪ ,‬ואופן‬ ‫דרך ליפסד כלל אלא מזיאמדו שנתנו למלוה הוו‬
‫בז‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫מ״מ פשוט שאין לו אלא גדרי קנס שהוא כי היכי‬ ‫אחר לא נמצא אחרי שהלכה כר׳ יוחנן בהונחשו‬
‫דלינטריה שזהו בקזם קנם אך שממילא נתכפר‪ .‬ואולי‬ ‫בנפש ואחרי שהלכה כרבנן רד״מ בזוממין רעדות‬
‫דק בלשון בעלמא נקט זה הרמבים ולא לדינא בדוקא‪.‬‬ ‫ממת וזוממין רעדות מלקות ואחרי שגם בעשה‬
‫ומה שהקשה ידידי דאדדבה יש מה קולא יותר‬ ‫הוא מדין הזמה מצד הק״ו‪ .‬ומה שפטודין ממלקות‬
‫מחומרא ומדייק בן מלשון המכילתא‪ .‬הנה בלקזת‬ ‫בעשה דמיתה הוא משום דמתחלה ניתן לאזהרת‬
‫המשנה כתובות דף מ׳׳א קורא זה משלם יותר ע׳׳מ‬ ‫מיתת ב״ד שהדי היו שם עדים להזימן אף שנפטרו‬
‫שהזיק משמע דווחומרא נחקזב יותר ע'מ שהזיק א'כ‬ ‫מחמת שקדמו והרגוהו‪ .‬ול״ד להוכחשו בנפש לר׳א‬
‫מקזמע דהחומרא נחשב יותר מהקולזב וד‪,‬טעם אולי‬ ‫דהתם הוא מחמת שנבטל הגמ״ד כיון דסובר כאביי‬
‫מחמת דרוב הנד‪,‬דגין משוד נגחן הם תלשים או אין‬ ‫כדבארתי בספרי בסימן נ׳ ענף ב׳ ונמצא שאין כאן‬
‫להם דעת דשוין רק מועט ולכן אף שלפעמים הוא‬ ‫עדין חיוב דמיתה לכן לוקין אבל בעשה שלא נבטל‬
‫קולא נחעוב החומדא יותר עכ״פ הא מפורש כן‪.‬‬ ‫הגמד דין והיה בחיוב מיתה הוא עדיף ממה שיכולין‬
‫וווירועולמי ספ״ג דכתובות שבעי ד׳ יצחק מהו‬ ‫לבא למיתה‪ .‬ומה שלא נמצא שלר׳ יוחנן ילקה‬
‫שישלם דמי העבד מפי עצמו שהבעיא הוא אם בל‬ ‫על לא תענה בלא נגמר הדין משום דפשוט דאף‬
‫השלשים סלעים הם קנס או רק היותר' מדמיו כמפורש‬ ‫בהד׳ דברים אין לוקין דק אחר גמר דין דנתרבה‬
‫שם‪ .‬איני רואה משם קושיא לדברי דהא דק אותו‬ ‫שהמלקות מלא תענה הוא דק אחר שהיה גמ״ד ע״י‬
‫סך הממון שנתחייב מצד חיוב אחד אין יכול להיות‬ ‫עדותן בדילפינן חייבי גליות מג״ש רוצח רוצח שהוא‬
‫גם מחיוב אחר ולבן אף שחיוב קנם בעבד יעו עד‬ ‫אחד מהד׳ דברים כמפורש במכות דף ה׳ ועיי׳׳ש‬
‫שלשים דרזא גם במוכה שחין שלא שוה כלום חייב‬ ‫ברש׳׳י ובתום׳ ומזה ידעינן כל הד׳ דברים שהוא‬
‫כל השלשים מדין קנם מ׳־מ בעבד ששוה עשרים אינו‬ ‫דק אחד גמ׳׳ד‪ .‬אבל בהוכחשו שלוקין לד׳א הא‬
‫יכול להתחייב עלי ‪.T‬ו גם מדין קנם ונשאר בד‪.‬ו רק‬ ‫היה אחד גמיד שאף שנבטל הגמ׳׳ד לא נבטל אלא‬
‫חיוב הדמים‪ .‬ועקודה היתרים שלא נתחייב מדין דמים‬ ‫לענין חיוב המיתה ולא לענת המלקות דלא תענה‬
‫נתחייב מדין קנם‪ .‬ומטולק ממילא לבאוד זד‪ .‬חלוק‬ ‫שיש גם על הכהקוה דבא הרוג ברגליו‪.‬‬
‫כתד׳׳ר‪ .‬מצד תמות דמועד‪ .‬אך באמת מסתבר לומר‬
‫ועיץ במנחת חינוך מצור‪ .‬תקכ״ד שפשוט לו‬
‫איפכא דחיוב קנס שלשים נחשב חיוב הראעזת דהוא‬
‫דלוקה מקזום לאתענה בעשה דעדות מלקות ואף‬
‫חיוב קצוב וא״צ לאומדנא וא״כ לא יתחייב אף לסך‬
‫בעשה רעדות מיתה אבל כתב בעצמו שד‪.‬רמב'ם‬
‫דמיו מצד דין דמים‪ .‬אבל א״כ לא יקשה זה אלא‬
‫סובר בעשה דמלקות דד‪.‬וא משום כאקזר זמם‪ .‬ולדבריו‬
‫אם נימא דהצד תמות במועד הוא בדין קנם אבל‬
‫ודאי ניחא מה שבארתי ולא יקש־ מעדות מיתה כיון‬
‫לרש״י ותום׳ בדף ל״ט שהוא בדין ממון וכדבארתי‬
‫דאה־׳ג שלוקין‪ .‬אבל האמת נראה לע׳׳ד שלא כהמנ׳ח‬
‫הטעם לדידד‪.‬ו בסוף ענף ג׳ דגם בשביל כי היכי‬
‫מאחר דלא מצינו זה ברמב׳׳ם בשום דוכתא והוא‬
‫דלינטדיה חיה שייך לחייבו בדין ממון ורק מזזמת‬
‫מטעם דבארתי משום שניתן לאזהרת מיתת ב״ד‪.‬‬
‫דאין על מה לחייבו הוא קנס ולח בנזועד שבעצם‬
‫יש לחייבו מצד מעעוה ממונו דק מחמת החיוב שיש‬ ‫ומה שהקשה ידידי ע״מ שכתבתי שקנס ל׳ סלעים‬
‫דעבד נמי הוא כי היכי דלינטרינהו‪ .‬מקזום דכתד׳׳ד‪.‬‬
‫עליו מצד כי היכי דלינטריה מנע מלהעשות עליו‬
‫סובר שלא שייך כי היכי דלינטדיה אלא כשהוא‬
‫חיוב דמעשהממונו‪ .‬לא מנע מלהעעזות עליו דין‬
‫ממון שאפשרלהיות זה גם בגדד חיוב כי היכי‬ ‫בחזקת שמור‪ .‬איני דואר‪ .‬בזה הכרח דודאי בכל אופן‬
‫שאינו חייב מצד דיני ממונו שייך עכ״פ לחייבו בדין‬
‫דלינטריה עיי״עו לא קעור‪ ,‬כלום רממש טעם זה שייך‬
‫גם לסלק שם קנס מסך שיוי הדפים בעבד דאף‬ ‫כי היכי דלינטריה וכדד‪.‬וכחתי מאינו שמור דנגח ג׳‬
‫דנעעוה עליו חיוב כל העולעוים מדין כי היכי‬ ‫פעמים אם לייעודי גברא וכן מצד תמות דמועד‬
‫דלינטריה שישנו בעבד אף בלא שור‪ ,‬כלום חד‪ ,‬מנע‬ ‫לד׳ יהודה ובודאי גם במועד שי ‪ T‬כי הכי דלינטריה‬
‫מלהעשות עליו חיוב הדמים מצד מעעוה ממונו אף‬ ‫אך שכיון שחייב מדיני ממון לא נתחייב בעוד חיוב‬
‫לסך שויו‪ .‬מ׳׳ם לא מנע מלר‪,‬עעוות עליו דין מפת‬ ‫כדבאדתי‪ .‬ולכן בעבד שהוא קנם ודאי שי ‪ T‬זה‬
‫על סך זה שזה אפשר לר‪,‬יות גם בגדר חיוב כי היכי‬ ‫והוכחתי היא מחא שאמרו גבי תם בי חיכי דלינטדיה‬
‫דלינטריה ולכן חייב מפי עצמו לסך דמיו‪.‬‬ ‫מקזמע שאין לומד גדר אחר בקנס דנגיחה וילפינן‬
‫אינו מפורש ממפורש ואין שי ‪ T‬כלל לכפל דו״ה‬
‫וניחא לפ״ז פד‪ ,‬שקשה טובא על הירושלמי מד‪,‬א‬ ‫ואונס ומפתה ומש׳׳ר שהוא על התטא‪ .‬ואף שד‪,‬רמב'ם‬
‫דעווה אף מאד‪ ,‬מנה אינו נותן אלא שלעוים ואם יש‬ ‫ר׳׳פ י׳א מנ׳׳מ סובר דגם ל׳ דעבד הוא מדין כופר‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫בח‬

‫נינד‪,‬ו ובכופר מורו דאין משלמין משום דלאו בני‬ ‫חיוב ממת לסך שויו במה נסטד מיתר על השלשים‪.‬‬
‫כפרד‪ ,‬נינהו עיי׳׳ש בענף י׳׳ג מה שמבואר באורך‬ ‫יעית בשירי קרבן שהקשר‪ ,‬כעין זר‪ ,‬ונשאר בצ׳ע‪ .‬אבל‬
‫וטעם ד‪,‬ד‪,‬וא לא שיד בכופר שהוא על החטא‪ ,‬ולכן‬ ‫לפ״ז איש רכיץ רחיוב הקנס נחשב ראשון וחיוב‬
‫כיון שאין באפוטרופסין חטא המחייב בכופר אין‬ ‫זה הא הוא על כל העבר ממילא אין לחייב שוב עוד‬
‫לחייבם בדבארתי‪.‬‬ ‫דמים על העבד דד‪,‬שלשים דקנם הוא מצד חיוב‬
‫דקנם דמי כל העבד‪ .‬ולכן ל׳׳ד למה שכתבתי תחלד‪,‬‬
‫ועיין בשמ‪-‬מ דף מ׳ שהרא׳׳ה עמד בזד‪,‬‬
‫לתרץ קושית כתר׳ה דמחמת שמתחייב בעצם כשלשים‬
‫שאפוטרופסין פטורין מכופר‪ ,‬וא׳ב ראיה היא שסובר‬
‫דקנם רק שעל עשרים דמי שויו לא יכול להתחייב‬
‫בדבארתי בגדר חיוב כופר מטעם החטא וכמפורש‬
‫מדין קנס לכן נשאר על העשרה היתרים חיוב הקנס‪,‬‬
‫בלשון קושיתו שכיץ שכופרא כפרה אמאי לא בעי‬
‫דהתם לחשבץ תקנם לא נשתלם בעד עשרה משויו‬
‫כפרד‪ ,‬הא פשע ביה‪ .‬וגם משמע ממה שד‪,‬וסיף להקשות‬
‫האחרונים אבל עתה שד‪,‬קנס ראשון של השלשים הם‬
‫מי׳ש משומר דחייב כופר דמפדש דגם בשומר הוי‬
‫בהכרח על כולו אין שייך לומר שלחשבון הדמים‬
‫חיוב כופר חיוב על חטא עצמו שלא שמרו דלא‬
‫שד‪,‬וא מאה מנד‪ ,‬לא נשתלם כשלשים דקנם רק על‬
‫כדתירצתי‪ .‬ותירוצו שם דחוק מש׳׳ב דרבנן לא‬
‫מקצת דכיון שמוכרח לד‪,‬חשיב השלשים לחיוב הקנס‬
‫עבדינהו אפוטדופין לענין מיתה‪ ,‬דעכ׳׳פ אם היה‬
‫וצברח להחשיבם על כולו ואין לחייב שוב עוד‬
‫שומרו כמו שנתחייב לא היה הורג את האדם ועדין‬
‫דמים עליו‪ .‬ולכן אף להצר דכפי סד שויו אינו קנם‬
‫נמצא שעשה איסור הריגה ע׳־י שלא שמר שזהו‬
‫ניחא מה שפטור מהשיוי שיותר על השלשים ולא‬
‫החטא שמשלמין עליו כופר‪ .‬וצריו לומר בכוונתו‬
‫קשה גם קושית השירי קרבן‪ .‬חד‪ ,‬פשוט שר׳ יצחק‬
‫שמחמת ראם יתחייבו ממנעי הפקיעו בכח ב׳׳ד מהם‬
‫הוא דלא כרבה דבדף מ״ג דגם דין הדמים אינו‬
‫חיוב המיתר‪ ,‬בידי שמים וממילא נפקע חיוב הכופר‪.‬‬
‫משלם ע״פ עצמו אלא סובר כאביי בקושיתו שם‪.‬‬
‫ואשכחן דיבולין חכמים להפקיע גם חיוב מיתה אף‬
‫שעשה העברה‪ ,‬כד‪,‬א דשבת דף ד׳ לתירוץ ריב׳׳א‬
‫ומה שד‪,‬קשד‪ ,‬כתר׳׳ה על מד‪ ,‬שכתבתי בענף ב׳‬
‫בתום׳ דאם לא התירו לרדות לא מיהייב סקילה‬
‫דכופר הוא על חטא האדם על זה שלא שמר את‬
‫אף שעכ״ס עבד האיסור דהא לא הפקיעו האיסור‬
‫שורו כחיובו דא״ב מ״ט לא משלמין אפוטרופסין את‬
‫ועיי׳׳ש בגליון בשם תו׳י‪ .‬וכ׳־כ שייך לומר כאן‬
‫הכופר הא נתחייבו לשומרו‪ .‬הנד‪ ,‬הא מוכרח זה‬
‫דד‪,‬פקיעו מהם החיוב מיתמ ביד*ש אף שעכ׳׳ס עברו‬
‫לר׳ ישמעאל בנו של ריב׳ב דסזובות דף ל׳׳ז‬
‫האיסור‪ .‬ואף שלשונו דחוק לפי׳ זה מ»מ אולי מוכרחין‬
‫כדבארתי ולכן צריך לומר שרק כשעבר ע״מ שמחריב‬
‫לפרש כן בדבריו‪ .‬וגם עיין בישיש שעמד ג׳׳ב בזה‬
‫לשמור מצד דין התורה שעליו חייבתו תורד‪ ,‬במיתה‬
‫ומשמע שמתרץ דלא נתחייבו בשמירה כלל והוא‬
‫בידי שמים וליפטד בכופר ולא כשחייב לשמור רק‬
‫דוחק דא״ב ע״מ הן אפוטרופין שנמצא שהוא רק‬
‫מצד קבלתו רעל עברת קבלת חיובי עצמו לא חייבתו‬
‫כדי להיות במקומם לד‪,‬חשב קבלת עדות בפניהם‬
‫תורה במיתה ביד׳׳ש ובכופר‪ .‬וחיוב כופר שעל השומר‬
‫שתמוה שירדד‪ ,‬שייך עיז לבד ענין אפוטרופסות‪.‬‬
‫הוא מצד שקבל עליו חיובי ממון שעל הבעלים‪.‬‬
‫עכ״פ עמדו בקושיא זו הראשונים ומה שתירצתי‬
‫)ואף שלענין חיוב הנזקין יש גם לומד שהוא חיוב‬
‫הוא נכון מאד למה שבארתי ולא נצטרף לדחוק‬
‫עצמו של השומר עיץ בספרי סי׳ ל׳׳ד‪ ,‬ענף ד׳ מ״מ‬
‫כדבריהם‪.‬‬
‫לענין כופר שהוא על החטא אינו חיוב של עצמו‬
‫וקושית כתדיד‪ .‬בסי׳ ה׳ ראם פחת נבלד‪ ,‬דניזק‬ ‫דנית דד‪,‬וא עכ״פ מצד קבלתו אינו כהחטא שחייבד‪,‬‬
‫הוא משום תשלומין מ״ט סובר הרמב״ם דהשביחה‬ ‫תורה שהוא על שעבר חיובי התורה‪ .‬ול״ד לגזלן‬
‫הנבלה עד העמדה בדין מק׳ על ק״ב משלם התם מיד‪,‬‬ ‫שודאי חייב גם בכופר דג׳׳ב הוא חייב מצד חיובי׳‬
‫הא הייל לקולם רק מ׳‪ .‬איני יודע השייכות לזה‬ ‫התודה מטעמי התום׳ בדף נ׳׳ו דהא בלא קבלתו‬
‫דד‪,‬שבח הא ודאי אין להחשיב כלא הזיק שהרי לא‬ ‫נתחייב(‪ .‬ולכן באפוטרופסין שהן שומרין לקטן רלאו‬
‫היה בעולם אלא דנחשב לתשלומין אחרי שזיכתה‬ ‫בני כפרה נינד‪,‬ו לא נתחייבו גם הם בכופר‪ .‬אד אם‬
‫לו תורה ‪.‬אך פשוט הוא כמפורש בסמ״ע סי׳ תיג‬ ‫היה כופרא ממונא אף אם היה ג׳׳ב מגדר זה בשבייל‬
‫סק״ה שהוא שותף רק לפי החשבון ששייך לו רק‬ ‫החטא היה שייך לחייבן גם לאפוטרופסין משום דהיד‪,‬‬
‫רביעית עיייש וזה פשוט‪.‬‬ ‫שייך להיות החיוב גם על היתומים עיין בספרי סי׳‬
‫ידידו‪,‬‬ ‫כ׳׳ו ענף י׳׳א‪ .‬ומטעם זה ניחא גם מה שלרבנן‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫מעמירין אפוטרופוס לגבות מגופו אף דלאו בני קנטא‬
 ‫כט‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫כמזיק ממש כ׳׳ש בעדים שכל ב״ד שבעולם טוכדחין‬ ‫‪ p'D‬יג‬
‫לפסוק כסו שד‪,‬עידו שודאי נעשה בדבריהם היזק‬
‫ממש שיש להחשיבם כמזיק ממש וחייבין אף למאן‬ ‫לתרץ דברי בסי׳ א׳ מספרי דברות משה‬
‫דפטדי בדד״ג‪ .‬וכיון שדדו חייבין בלא דין הזמה‬ ‫ד״ח שבט תש״ח‪.‬‬
‫מדין מזיק בעשה ל ‪ p‬יש לעונשם טק״ו גם בדין‬ ‫טע״כ ידיד תלמידי תרה׳ג ר׳ אברהם יוסף‬
‫הזמה בדתידצתי‪.‬‬ ‫דאזענבעדג שליט״א‪.‬‬
‫ואפשר שגם להמפדשים דסוגיא דםנד‪,‬דרין הוא‬ ‫מה שהקשת על מה שתידצתי בספרי דברות משד‪.‬‬
‫כד׳׳מ ולרבנן פטור אף באופן דקם דינא יודו בעדים‬ ‫סוף סי׳ א׳ דאף אם יסבור הד״י אין עונשין‬
‫דחייבין משום דבקם דינא לא נעשה כלום שהדי‬ ‫ממון מן הדין אמדינן שפיר הק״ו לעונש ממון בכאשד‬
‫מומחה יכול לחזור וגדול יכול להחחזידו ובעדים‬ ‫זמם משום דגם בלא זה יתחייב בממון מצד דינא‬
‫הא ודאי עשו שכל ב״ד שבעולם יחייבו‪ .‬ודק‬ ‫דגדמי לכן ילפינן מה״ד שיתחייב עונש הראוי מק׳׳ו‬
‫להמפדשים דר׳ ששת פליג וסובר דזע• במומחה ויש‬ ‫דהוא בדין הזמה‪ ,‬מהא דהד׳׳י בתום׳ ב״ק דף נ‪-‬ד‬
‫גדול אין מחזידין בטעה בשקול הדעת וגם יפרשו‬ ‫סובר דדינא דגדמי שחייב הוא דק מדרבנן וא׳׳ב‬
‫דחייב רק לד״מ נצטרך לומד שד‪,‬וא מטעם דבדבורא‬ ‫ליכא מן התודה שום חיוב בלא דין הזמה‪,‬‬
‫לא נחשב מזיק ממש אלא דק כגרמי וא״ב גם עדים‬ ‫הנה לא דקדקתי בלשוני ונמשכתי אחד לשון‬
‫שהזיקו דק בדבורם אין להחשיבם מזיק אלא רק‬ ‫הנ׳׳י ד״פ הכונס בשם הדא״ה דמחייב דק מטעם‬
‫בגדמי שפטור לרבנן‪ .‬אבל גם לדידזע אפשר עדים‬ ‫דקיי״ל כמאן דדן דינא דגדמי וכן הביא הש״ך בסי׳‬
‫שאני דהא רחמנא קדייה מעשה כדאיתא בדף ה׳‪,‬‬ ‫ל״ח סק׳׳א בשם הרבה ראשונים‪ .‬אבל הד׳׳י שבתום׳‬
‫וא׳׳ב אפשר הוא כמעשה גם להחקזיבם בעקוו כמזיקים‬ ‫מוכדחין לומד שסובר דחייבין מדין מזיק ולכו״ע‬
‫ממש בידיהם‪ .‬ועיין בתוס׳ ב'מ דף צ׳ שגם לענין‬ ‫אף להפוטדין בדינא דגדמי‪.‬‬
‫קרבן היה נחקוב מעשה משום דבדבורייהו טתעביד‬
‫מעשר‪ ,‬שמתחייב הנידון וא'כ גם זה הוא טעם‬ ‫דהא התום׳ ב״ק דף ק׳ ד״ה טיהר כתבו בדן‬
‫להחשיבם מזיקים ממש לחייב אף להפוטדים בדינא‬ ‫את הדין וטעה דנדאד‪ ,‬לפרק! דבל היכא דקם דינא‬
‫דגדמי‪.‬‬ ‫אפילו בדבור חשיב כמעשה ולא כגדמא ומחייב אפילו‬
‫לרבנן ודק היכא דאילו הוד■ קמן הוד‪ ,‬הדד כגון מדאה‬
‫אך שלכאורה קשה הא הדא״ש בסנהדרין שם‬
‫דינר וכגון טעד‪ ,‬בדבר משנה הוא דק גרמי שלד״ט‬
‫סובר ג״כ דד‪,‬סוגיא דשם אזלא לרבנן מקזום דבדבודא‬
‫חייב ולרבנן פטור וסוגיא דסנהדרין דף ל״ג הוא‬
‫הוא מזיק ממקז ום״מ סובר בעדים שחייבין רק‬
‫כרבנן והוכיחו זה מכהנים שפגלו במקדש מזידין‬
‫מטעם גרמי כדהביא הש״ך שם בשם הדא׳ש‪ .‬וצריך‬
‫חייבין אף לרבנן אע״ג דהוא דבור בעלמא עיי״ש‪.‬‬
‫לומד דדוקא בעובדא דהביא הטור בשם הרא׳קו בסי'‬
‫ושיטה זו היא של הד״י כמפורש בשמו במרדכי‬
‫מיו סעי׳ ל״ד באמדו שחתמו על שטר אמנה או‬
‫סנהדרין שם‪ .‬וא״כ בעדים שלא מצו הדדי בהו הדי‬
‫שאנוסים היו מחמת ממון שאף שאין נאמנים לבטל‬
‫הם להד״י מזיקים ממש בדבורם וחייבין אף לרבנן‬
‫השטר מ״מ לגבי דידד‪,‬ו נאמנים וחייבין לשלם ללוה‬
‫דלא דייני דז״׳ג‪ .‬ומה שאפשר שיתבטל עדותן ע׳י‬
‫מטעם דד״ג‪ .‬וכן עובדא דתשובת הרא״ש כלל נ׳׳ח‬
‫עדי הזמה ודאי אינו כלום להחשיב שלא היה ההיזק‬
‫סי׳ ר בהודו שבשקר חתמו על שטר מחילה שמפורש‬
‫בדור‪ ,‬דכשהעידו לא חששו בלל שאפשר שימצאו‬
‫בדבריו שהוא רק מדינא דגדמי עיי״ש‪ ,‬שאיידי‬
‫זוממין אף לקצת ספק ואף שד‪,‬וצרכו לפסק ב״ד אבל‬
‫בשטרות שאין הכרח שבעל השטר יוציא את השטר‬
‫הב״ד הא מוכדחין לדון על פיהם אף אם היו העדים‬
‫לגבות וליפטד בשקר וכל זמן שלא יוציא השטר‬
‫חוזדין בהן ולכן הוא מזיק ממש להד־י שבדבור נטי‬
‫בב׳׳ד עדין הוא כלא העידו כלום ואח־׳ב כשמוציא‬
‫נחשב מזיק‪.‬‬
‫השטר בב»ד הדי עושה זה בעל השטר ל ‪ p‬הוא‬
‫להעדים דק גרמי‪ .‬וכ״ש בשטר אמנה שהלוה‬ ‫ורואה אני הדברים ק׳ו שד‪,‬תם מה שקם דינא‬
‫האמינהו שאין להחשיבם מזיק ממש‪) .‬ומפטר אמנה‬ ‫הא לדוב המפרשים לא פליג ד׳ ששת אד׳ יוסף וד׳‬
‫תמוה אדרבה ט׳׳ט הוי גם גרמי וצע״ק( ובעובדא‬ ‫נחמן עיין בראיש ונ״י ובבעה״ט וא״כ הוא דק באינו‬
‫שבתשובה שהוא שטר מחילה ודאי אינו יותר מגרטי‬ ‫מומחד■ משום שאין בו כח לחזור דדלמא טעמא קמא‬
‫דלא עדיף משורף שטר שהוא דק גרמי‪ .‬אבל בהעיח•‬ ‫עיקר ונמצא שבאמת לא נעקוה כלום בדבריו ואפשר‬
‫בעל פה בעת שתובע הבעיד דהם עשו שיוכרחו‬ ‫שגדול יחזיר הדין ומ״ט כיון שעכ״פ קם דיגא הוא‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫כ״כ וגם אפשר שלא חמיר כלל אמרינן שפיר ק*ו‪.‬‬ ‫הב״ד לחייבו על פיהם ודאי הוא עדיף מקם דינא‬
‫ולא היתד‪ .‬כוונתי כלל להא דר‪.‬רםב׳׳ם ומ״מ רפ׳׳ב‬ ‫שסובד הדא׳ש דחוא מזיק ממש וחייב אף לדבנן‪.‬‬
‫ממ״א דד‪.‬תם הא ילפינן אזהרד‪ ,‬ועונש ממש דד‪.‬יה‬
‫ועיץ בסמ״ע סי׳ א׳ ס״ק ט״ו שכתב נדאה פשוט‬
‫רק לאו הבא מכלל עשה שעדין לא היה לא אזהרה‬
‫דלא כתב מוד״מ זה לפדש דינא דגדמי דדינא דגדמי‬
‫ולא עונש ולמ הרמב״ן חולק ע״ז כדאיתא שם במל״מ‬
‫מפדש שם לקמן בסי׳ שפיו בע״א אלא לדין בפני‬
‫אבל הכא שהיה עונש גם בלא זה נמצא שאין מחמירין‬
‫עצמו כתבו מוד״ם‪ ,‬וכוונתו בדוד שהוא מחמת‬
‫או רק הומרא קטנה שבזה אפשר כו״ע יודו שילפינן‬
‫שסובד בדעת הדמ״א שהוא מזיק ממש ונקט כאן‬
‫מן הדין כדתירצתי‪.‬‬
‫להשמיענו שגובין בזה״ז‪ .‬ונמויב הש׳׳ו בסי׳ ל‪-‬ח‬
‫ובהא שכתבתי בספרי שם שיש ללקות אלאו דלא‬ ‫בשם הד״מ שהוא הדמ״א דבשקד העדנו סובד הדא״ש‬
‫תענד‪ ,‬בכאשר עשה שהקשת ע־ז‪ .‬הנד‪ ,‬מפורש כן‬ ‫דמשלמין ע״פ עצ ‪ p‬משום דד׳׳ג‪ ,‬הנה האמת שבד׳׳מ‬
‫בנד‪,‬׳׳מ סי׳ א׳ סק״ג ומטעם זד‪ ,‬רוצה לומר דד‪,‬א‬ ‫השמיט הא דכתב הדא״ש בתשובה שהביא שהוא‬
‫דחייבין העדים מדינא דגדמי הוא רק לתוס׳ דלא‬ ‫מדינא דגדמי וכתב דק שהדאיש ס׳׳ל דמשלמין‬
‫אמרינן כממון ולא כאשר עשד‪ ,‬שאם היו במקום‬ ‫ע׳־פ עצמן ובכוונה השמיט משום דהדא׳׳ש הא איידי‬
‫מומהין היו מהייבין אותם מדין כאשר זמם וא'כ‬ ‫שם בשטד מחילה ולמ אמד שם מעוום ח״׳ג אבל‬
‫נתחמו בהו שמשלמין ואין לוקין למ הייבין גם‬ ‫בסי׳ ל־ח הא איידי בעדות בע״פ לפני ב״ד שלהרא״ש‬
‫בזד‪,‬־ז הממץ אף שהוא מדו״׳ג אבל אם אמרינן גם‬ ‫משלמין מדין מזיק ממש‪ .‬והקו׳־ך שלא נחית לזה‬
‫בממון ולא כאשד עשה יהיה פטור מטעם שחייבין‬ ‫העתיק גם מד‪ .‬שכתב הדא״ש שהוא מדדיג וכתב‬
‫מלקות ולא נתחדעו שלא ילקו אלא ישלמו בממת‬ ‫זה בתוך לשת הדי׳מ משום שסובד דלא בכוונה‬
‫אחר שאינו מדין כאשר זמם עיי״ש עכ״פ חזינן‬ ‫השמיט הד״מ אלא שדק לא גמד לכתוב כל לשון‬
‫שפשוט לו שלוקד‪ .,‬וכן מפורש גם בקצוה״ח סי׳ ליח‬ ‫הרא׳ש‪ .‬אבל למה שבארתי שמוכרח שלד‪.‬דא״ש חייב‬
‫סק׳־א‪ .‬וא״כ כ׳׳ש בהעידו לחייב מלקות שאם לא ילקו‬ ‫גם מדין מזיק לכו״ע השמיט הד״מ זה בכוונד‪,‬‬
‫בעשו מדין כאשר זמם ילקו מלאו דלא תענה‬ ‫וכד‪.‬סמ'ע שהרמ׳׳א סובר שחייב גם מדין ™יק‬
‫כדכתבתי‪.‬‬ ‫ולבו״ע‪.‬‬
‫אבל מה שסובר הנד‪,‬״מ דלד‪,‬סוברין דגם בממון‬ ‫וכן צריו לומר גם להמרדכי דמה שכתב ד'פ‬
‫אמרינן לא כאשר עשד‪ ,‬דיפטר מצד חיוב המלקות‪,‬‬ ‫החובל אחר דין דעזו׳׳מ בלא אפשר לאהדורי וד‪.‬מסור‬
‫זד‪ ,‬ודאי מופרך מצד קושיתך לרמב׳׳ן דסובר דגם‬ ‫אע״ג דבדבורא בעלמא נינהו גובין בבבל כרפדם‬
‫בממון אמרינן ולא כאשר עשה ומ״מ מחייב אותן‬ ‫דאכפי™‪ .‬לד׳ אשי ואגבי בדד׳׳ג עיי׳׳ש‪ ,‬שאינו נמזום‬
‫מדינא דגרמי‪ .‬ומה שרצית לומר דמוכח מרמב׳ן‬ ‫דעזו׳מ הוא מדד‪-‬ג אלא שד‪.‬וא כ״ש משם שיש‬
‫שאינו לוקה בכל כאשר עשה אף על לאו דלא תענד‪,‬‬ ‫לגבות בבבל‪ ,‬דד‪,‬א גם המרדכי מסיק בסנהדדין כהר׳י‬
‫ונתת טעם דע־׳ז נאמר משפט אחד‪ .‬זה איט דהיכן‬ ‫שאף לרבנן חייב בקם דינא אף שהוא בדבודא בעלמא‬
‫נאמר על לאו דלא תענה לא כאשר עשה שנימא‬ ‫וכן כתב הסמ״ע שם שגם הטדדכי כתבו לדין בפני‬
‫משפט אחד ולכן ודאי שלוקה בכאשר עשר‪ ,‬אלאו‬ ‫עצמו‪ ,‬והוא ג״ב מטעם דבארתי שלדידיה הוא מזיק‬
‫דלא תענה כדסברי הנה׳־מ והקצוד‪,‬׳׳ה‪.‬‬ ‫מנמז‪ .‬וד‪.‬רמבת שסובר שהוא רק מדד״ג הוא מחמת‬
‫אך במסת שנתחדעז שבעזו״מ משלמין ואין לוקין‬ ‫שמפרש דהסוגיא בסנהדרין הוא רק לר*מ עית‬
‫מסתבר שהחדוש הוא גם בהממון דמזיק ודד״ג שיש‬ ‫במלחמות שם ולרבנן פטור אף בקם דינא ולא יחלק‬
‫מעדותן דמשלמין ואין לוקין ואף שלא נימא הדוש‬ ‫דעדים שאני כדחלקתי לעיל ולכן מחייב רק מטעם‬
‫זה בממת אחד דבהדי עדותן כגת בקרעו שיראין‬ ‫גרמי וכן אולי סובר גם הרא״ה תלמית שהביא‬
‫בעת שהעידו‪ ,‬מ״מ בממון דע׳׳י עדותן יש למילף‬ ‫הנ׳י ריש הכונס‪.‬‬
‫שפיר דלא כנה״מ וקצוה״ח בזד‪ .,‬וקצת ראיה מד‪,‬א‬
‫עכ׳־פ הר׳׳י ודאי היה סובר דעדים היו חייבין‬
‫דלר׳ אלעזר בכתובות דף ל״ג שמד‪ ,‬שמשלמין ואין‬ ‫גם מדינא ד‪m‬יק שהוא גם מה״ת לכן שי ‪ T‬לענוש‬
‫לוקין הוא מטעם שלאו בני התראה נינהו ודאי גם‬ ‫בכזה מקיו שיהיה בדין כאשד זמם אף בעשר‪.,‬‬
‫בממון ד‪m‬יק ודד״ג שיש מעדותן שייך זה ומדר״א‬
‫נשמע לכר׳ע שלא מסתבר שיפלגו בזה‪ .‬ועל ממון‬ ‫ומה שד‪.‬וקשד‪ .‬לך הטעם הוא פשוט‪ ,‬דמה שאין‬
‫אחר כשליכא ממון עצמן מסתבר שגם לד׳ אלעזר‬ ‫עונשין מן הדין הוא רק כשהוא חומרא אבל כיון‬
‫ילקו ולא ישלמו דד‪,‬א גם ד׳׳א מודה שאיכא מלקות‬ ‫שנגד זה יתבטל חיוב אהד נמצא שאינו חומרא‬
‫לא‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫ודע דבהעיד בערכאות של עכו׳ם שחייב בהעיד‬ ‫אלאו דלא תענה מגזדדכ היכא דלינא ממון כדפרשיי‬
‫בשקר כמבואד בסי׳ כ׳׳ח סעי׳ ג׳ הוא אף למה‬ ‫שם ורק שטעם דלאו בני התראה נינהו עושה שלא‬
‫שבארתי רק מדינא דגרמי משום שאין עדותן טדינא‬ ‫יהיה החרוש דלוקין בלא התראה אלא בליבא חיוב‬
‫כלום והוי רק כמסוד שהוא מדינא דגרמי‪.‬‬ ‫ממון בעדותם‪ .‬ולס שיטת הנה׳ט וקצוה׳׳ח שגם‬
‫אור‪.‬בך‪,‬‬ ‫בחיוב ממון מדד״ג על עדותן לא נתחדש שמשלמין‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫ואין לוקין כמו שלא נתחדש על ממון אחד ממש‬
‫צ׳׳ע גם בעצם לבד הקושיא מרמב״ן‪.‬‬

‫וגם אפשר דבהעידו לממון ליכא מלקות מטעם‬

‫סיטז יד‬ ‫דמאחר דבדבד זד‪ .‬ניתן לממון באם חתמו מתחלה‬
‫קודם שעשה שוב ליכא מלקות על לאו זה גם אחד‬
‫לתרץ ר!ושיא בדין הזמה זה אחר זה‬ ‫שעשה דהא לא עברו יותר מבתחלד‪ .‬ואיך יתחייבו‬
‫אח׳ז מלקוו^ וטעם זה צדיד לומר לקצוה״ח דד‪.‬א‬
‫א׳ דר״ח אלול תש״ו‪.‬‬ ‫רק לריל שסובד דחייבי מלקיות שוגגין פטודין‬
‫מע׳׳כ ידידי הדד‪*.‬ג ר׳ אכרהם יוסף ראזענבעדג‬ ‫מתשלומין כתב שפטודין מממון דד׳׳ג שע׳י עדותן‬
‫שליט׳א‪.‬‬ ‫אבל לד׳ יוחנן מחייב בעשה מדד‪-‬ג אף להסוברין‬
‫לא כאשד עשד‪ .‬גם בממון דהא לא הזכיד זד‪ .‬ולכן‬
‫בדבר הקושיא הדאשונד‪ .‬שבאם הוזם אחד תתלד‪.‬‬ ‫הוא מטעם שסובר שליכא מלקות בעשה דממון משום‬
‫ונכשלה העדות ממילא גם מחמת שנעשה‬ ‫דבעת שהעידו היה עומד לעונש ממון ואחר שהעידו‬
‫פסול ובטלה עדות כולן גם מדין נמצא אחד טהן‬ ‫שוכ לא עשו עוד איסוד‪ .‬ולכן דק לד׳ל יש עדין‬
‫קאי־פ ובתום׳ מכות דף ו׳ די׳ר‪ .‬הרי משפע שבטלה‬ ‫לפוטרם מטעם שעכ״פ חייכי מלקות הם כסכרתו‬
‫דק מדין זה עיי׳ש א'כ איך מתחייבים אח־ב בהוזם‬ ‫אכל לר׳ יוחנן חייכ‪ .‬דלא כנהימ אף שגם הקצודדח‬
‫גם השני כדין הזמד‪ ,.‬תירוצך נכון‪ .‬ותירוץ הגרח״י‬ ‫סובר כהנדדמ בעצם הסברא דאף על ממון אחד‬
‫בלאך שליט‪-‬א לבד שלא מסתבר הנד‪ .‬הוא מופדך‬ ‫שמצד עדותן לא נתהדקו‪ .‬אבל בהעידו על מלקות‬
‫מתום׳ מכות הנ׳־ל שכתבו דכל הבטול דבהזמת אחד‬ ‫שגם חיוכ דכאשר זמם הוא מלקות לכן אף שד‪.‬מלקות‬
‫הוא מדין נמצא קא‪-‬ס‪.‬‬ ‫דאחר כד כשעשו יהיה בשביל לא תענה יש מ‪-‬מ‬
‫לחייבם וממילא שייך לענוש מקיו גם שילקו מצד‬
‫ולע״ד יש לתדץ דמסתכד שדין הפסול נעשה על‬ ‫כאשד זמם כדבארתי להדמב־׳ם‪.‬‬
‫בל העדים וא״כ נעשה על כולן דין הזמד‪ .‬דאחד דלא‬
‫נכטל לענין כשיוזמו כולן דאף הראקוון שהוזם‬ ‫)ויש מקום לומד לפ׳׳ז דלכן סכרי הר״ח שד‪.‬ביא‬
‫ונפסל בהזמד‪ .‬יתחייב אח״כ כהזמת כולן משום דלא‬ ‫הטוד וכן הרמב׳׳ם להלח״מ ס״פ י׳ח מעדות וד‪.‬קצוה'ח‬
‫נכטל ונפסל אלא מדין הזמה לכן אף השאד שנבטלו‬ ‫בסי׳ ל׳ח הביא ג׳׳כ בשם רמב׳׳ן אליבא דד‪.‬רמב׳'ם‬
‫מדין נמצא כר‪.‬ן פסול נמי נעשה כהן רק דין הפסול‬ ‫דאין משלמין ע״פ עצמן אף אחד שכבד עשו ושלמו‪.‬‬
‫שנחשכים כולן כפסולין בעדות זו כדין הזמה שלו‬ ‫הוא מטעם דכיון שלא אמרינן ולא כאשר עשה‬
‫שיתחייכו כשיוזמו כולן‪ .‬וד‪.‬וא מוכרח דד‪.‬א ילפינן דין‬ ‫בממון הוא דק קנם כדין כאשר זמם‪ .‬אך יקשה‬
‫נמצא פסול מהיקש שלשד‪ ,‬לשנים וא׳כ כמו בשנים‬ ‫דא״כ הוא קולא ואין למילף מק״ו )עיין בפסחים דף‬
‫שהוא בלא הדוש התורה היו חייבין כשיוזם השני‬ ‫כ״ז(‪ .‬וגם לטעם אפשר בחזדד‪ .‬יקשה דעכ״פ גם דין‬
‫אח״כ משום דלא נפסל אלא בדין הזמה א״כ גם‬ ‫מזיק ודד״ג יש לר‪.‬יות בו‪ .‬אך לטעם זה יש לומר‬
‫לאחר הדוש התורד‪ .‬כשלשה הוא כמו שהיה בשנים‬ ‫דתרי חיובי לא אמרר‪ .‬תורה וכדכארתי כעין זה‬
‫בלא הדוש התורד‪ .‬ויש כחעדות דק דין הזמד‪ .‬שיש‬ ‫בספרי סי׳ א׳ ויהיה ראיה רסברי טעם הריב׳א(‪.‬‬
‫בהמתם‪.‬‬
‫ודינא דזע־מ״א דאיירי כזדדז לא קשה כלל דהא‬
‫סהיז ליכא מלקות וד‪.‬וי בלא התרו בו שחייב ממון‬
‫משזז פיינשטיין‬ ‫לד׳ יוחנן שהלכר‪ .‬כמותו‪ .‬ורק על הרטב׳ן שאולי‬
‫איירי גם לדינא בזמן הבית היה קשה כקושיתד‬
‫וצ׳ל כדלעיל‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫לב‬

‫בהם יפטר מטעם דיהיה כנקסעה ידם שהרי אסור‬ ‫סימז טו‬
‫להם בעצמן להרגו מצד דין התיכא דאיסורא‪ .‬ולע‪-‬ד‬
‫לא קשה כלום דתא אנן מהייבינן בעצם שיהרגוהו‬ ‫בעדי מיתה שהלכו למדה״י אם ודא‬
‫דהרי אנו אומדים שאין יכולין לחזור וחייב מיתה‬ ‫כנלןטעה יד העדים‬
‫ע״י עדותן וגם שהם יהרגוהו‪ ,‬ורק שאין יכולין‬ ‫כ׳ מנחם אב תש״א‪.‬‬
‫להרגו מצד האיסור שעשו על עצמן שיש להחשיב‬ ‫לחכם אוזד‪.‬‬
‫זה רק כלא רצו להרגו וחוקו זה ע׳׳י נרד ושבועה‬
‫בדבר עדים וחייבי מיתה שהלכו למדינת הים‬
‫שודאי נחשב כיכולין להרגו בעצם אף שאסורין‬
‫שנסתפק כתד״ה דיפסד כמו בנקטעה יד‬
‫מצד הנדר והשבועה‪ ,‬וכ״ב הוא מצד דין הד״א כיון‬
‫העדים שאמר שמואל שפסוד בסנהדדין דף מ‪-‬ה‬
‫שאנו אין מאמינים להם ויש עליהם החיוב רק‬
‫ואיפסק ברמב״ם פי״ד מסנהדרין ה״ח כיון שנ'כ‬
‫שאסור לחו לעקוות בחיובם שזה אינו פוטר‪.‬‬
‫א׳׳א להרנו כדכתיב שיד העדים תהיה בראשונה‪,‬‬
‫משה פיינשטיץ‬ ‫מסתבר לע״ד דבמה שהלכו למדה״י לא נפטר מדלא‬
‫נקט מלתא ושכיח יותר‪ .‬והטעם פשוט דכהלכו‬
‫למדה׳־י הא אפשר לקיים במציאות הריגתו ע״י‬
‫םיטן טז‬ ‫העדים כדכתיב אם היו בכאן‪ .‬ול״ד לבודה שפטוד‬
‫בעדים אחרים שהעידו זןיך שננמר דינו מטעם‬
‫בענין עד ודיין‬ ‫שאין יכולין העדים להרגו מהמת שאינם בכאן‬
‫כמפורש שם וברמב׳׳ם פי׳׳ג שם ה׳׳ז‪ ,‬דהתם הוא‬
‫ג׳ מרחשת תדפ״ג‪ ,‬ליובאן‪.‬‬ ‫מטעם שאין יכולין הב״ד שבכאן לחייב את עדים‬
‫מע״ב ידידי חדח׳׳ג מהר׳׳ר שמעון בערנשטיין‬ ‫הראשונים שלא בפניהם שהם יהרגוהו‪ ,‬דהא זה ודאי‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫דדק את הדין אין צדיכין הב״ד שבכאן שנמצא הבורה‬
‫לדון מחדש אבל זה שמהוייב מיתה מצד שנתחייב‬
‫מה שהקשת אהובי בכתובות דף כ״א מ״ש רעד‬ ‫מיתה בב״ד הראשון צריכין ב״ד דכאן לדון דהוא‬
‫ודיין אין מצטדפין משום דמאי דקא מסהיד‬ ‫לקבל העדים שמעידין איך שנגמר דינו בב״ד פלוני‬
‫סהדא לא מסהיד דיינא‪ ,‬ובשנים החתומין על השטר‬ ‫וברח דוקא בב״ד של כ״ג ודוקא בפניו דהא רק ע״פ‬
‫ומת אחד מהן מועיל זה שחהי יעיד על חתימתו וקונים‬ ‫עדים דמעידין עתה מחייבין הב״ד שבכאן את הבודה‬
‫מן השוק יעידו על חתימת השני הא גם התם מאי‬ ‫וצריך לגמר דין כגון אם נמצאו זוממין לא יתחייבו‬
‫דקמסהיד החי לא קמסהדי השנים מן השוק היא‬ ‫עד שיגמד הדין מב״ד זה שהוא בורח שחייב מיתה‬
‫קושיא אלימתא ועיין בפרישה בטור חו״מ סי' מ״ו‬ ‫ולכן ודאי צדיך שיעידו בפניו ככל דין‪ ,‬וא״ב גם לחייב‬
‫סעי׳ י־ז ובמהר״מ שיף כאן שהקשו זה ותירוצם לא‬ ‫את העדים הראשונים שיהיו מהוייבין להורגו צריו‬
‫מובן לכאורד‪ .‬דמחוסר באור‪ .‬וגם קשה מ״ט מועיל‬ ‫נ״ב בפניהם דוקא‪ ,‬תה אי אפשר דאם הם בכאן‬
‫אם אחד מן השוק מעיד על ב׳ החתימות והדיין‬ ‫ומכהישין את העדים שהעידו שנתחייב בורח זה‬
‫על חתימתו כדאיתא בר״ן בשם הרא״ה ואיפסק כן‬ ‫מיתה שאומרים שלא נתחייב הרי יהיה פטור מצד‬
‫בש״ע דהא לתירוץ הפרישה הם ב׳ עניני עדות‬ ‫הכחשה ואם גם הם מעידין הרי זהו מה שמתרץ‬
‫דהדיין מעיד על חתימת דיין והעד מעיד על חתימת‬ ‫ד‪,‬גמ׳ בהן הן עדיו שחייב‪ ,‬וכשאינם כאן הוי שלא‬
‫העדים‪ .‬וכן לתירוץ מהד״מ שיף הם ב' ענינים אם‬ ‫כפניהם‪ .‬תה פשוט שלחייב שהם יהרנו הוא נמי דין‬
‫נפרש בדבריהם כפשוטו‪ .‬והיותר תימה בזה שהרי‬ ‫שצריך לדון בפניהם‪ .‬ולחייב את העדים דכאן שהעידו‬
‫הלואה והלואה הלואה והודאה וכדומה מצטדפין‬ ‫שברח אחד שנתחייב מיתה שהם יהרגוהו הדי לא‬
‫כדאיתא בסנהדרין דף ל׳ דאיפסק הלכתא כר׳ יהושע‬ ‫העידו על עצם החיוב אלא על שנתחייב להרגו ע״י‬
‫‪ p‬קרחה וכן איתא בש״ע חו״מ סי׳ ל׳ סעי׳ ו׳‪,‬‬ ‫עדים אתרים‪ ,‬ולכן יש לו דין כנקטעה יד העדים‬
‫וא״ב איזה קפידא יש בזה שהעד וחריץ מסחרי ב׳‬ ‫כיח שנתחייב ליהרג ע״י אותן העדים בראשונה וזה‬
‫דברים הא עכ״פ להעד חייב ולהדיין חייב ובדיני‬ ‫א״א לחייבם ע״י עדים אלו‪ .‬אבל בהלכו העדים‬
‫למדד‪,‬״י שחייבין גם עתה ואפשר להם במציאות‬
‫ממץ מצטרפין‪ .‬שוב מצאתי כתומים סי׳ מ״ו ס׳׳ק‬
‫להרגו אם היו באין לפה אין לפוטרו‪.‬‬
‫י״ח בשם מהרי׳׳ט דסובד דמצטדפין באמת מהאי‬
‫טעמא לענין שיהיה כדין מלוה ע״פ‪ ,‬וזה שלא הוי‬ ‫והנה הגאון ד׳ יוסף ראזין זצ״ל מדאגאצאוו‬
‫מלוה בשמד הוא משום דלמלוה בשטר אין מצטרפין‪.‬‬ ‫הובא בספר נתיבות שמואל הקשה דבעדים שחזרו‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫מזויף הוצדכנו לעדי השוק וכשהעירו שהוא כת״י‬ ‫■טעם לחלק ביז מלוה ע״פ למלוה בשטר לא כתב‬
‫גמדו ג״ב לעדותן וא״צ לצירוף דשנים הם על מה‬ ‫דק שמחלק םה מצד קושיא זו שהמודה מאד‪ .‬אבל‬
‫שבאו להעיד שד‪,‬די טדע מהם שהשני הוא ג״ב עד‬ ‫לא מובן החלוק שלענין מלוד‪ .‬ע״פ יצטדפו ודי! שטד‬
‫בהשטד וממילא יש לן ב׳ עדים המעידין על מנה‬ ‫לא יהיה לזוק וגם מגמ׳ ב״ב דף קס״ה משמע‬
‫שבשטר ולבן מצטרף עד תחי לשנים מן השוק‬ ‫שמצטדפין‪ .‬ואף שכתבו התום׳ התם ובכתובות דף‬
‫המעידין על כתב המת אף שמעידין בדבר אחד‬ ‫כ׳ שאין מצטדפין ב׳ שטדות שבכל אחד חתום דק‬
‫ומועילין לקיים השטר משום דאין צרוף החי להם‬ ‫ע״א‪ ,‬אינו מקזום שלמלוה בשטד אין מצטדפין דק‬
‫דק להעד החתום אבל בעד ודיין שהעד מעיד על‬ ‫משום ששטד בע״א אינו בדין שטד בלל ואינו אף‬
‫חיוב הממון וד‪,‬דיין אינו יכול להעיד בזד‪ ,‬דק בדבר‬ ‫ע״א כדאיתא בדבדיהם אבל אם היה נחשב שטד‬
‫אחד אך שנוגע לחיוב הממון הוו ב׳ רבדים שאין‬ ‫בע״א היו מצטדפין כגון עובדא דידושלמי שהובא‬
‫מצטדפין ביון שעל כל דבד יש דק עייא‪.‬‬ ‫בתום׳ שחתמו שנים דק לא קיימו אלא אחד אם‬
‫היו ב׳ שטרות כזה משמע שמצטרפין וא״ב מ״ט לא‬
‫והנד‪ .‬מה שמועיל קיום יש לפרש בג׳ דרכים‬
‫מצטדפין הבא לענין שטד כמו שמצטדפין לענין על‬
‫א( שהוא מעשה ב״ד שהשטר כשד דהא זה נוגע‬
‫פד‪ ,‬ולת דבדי מהדי״ט נפלאו ממני וה׳ יאיד עיני‬
‫לדינא‪ .‬ב( שהוא מעשה ב׳־ד שזה כתב יד פלוני‬
‫עכ״פ זכינו שגם מד‪,‬די״ט מקשה קוקזיא זו‪.‬‬
‫ופלוני שבזה נסתפקו ולא על הממון דאם יש עדים‬
‫ודאי חייב‪ .‬ג( שעתה גם הב״ד נעשו ממילא עדים‬ ‫והנכון לע״ד דהנה הטעם דמצטדפין הלואה‬
‫על השטר מאחד דחתמו עליו שהוא מקויים ובשד דלא‬ ‫וד‪,‬לואה מבואר בסנהדרין שם משום דעב״פ תדוייהו‬
‫גדעי מעדי הודאה דד‪,‬די הם עדים שנפסק כן כמה‬ ‫מסהדי דחייב לו מנה‪ ,‬ופירוש הרבדים צדיך לומד‬
‫שכתוב בשטר ואף שאין יודעין כלל מה שכתוב‬ ‫דלא הוי השאלה להערים אם אירע מעשה זו או זו‬
‫שם ואין יבולין להיות עדים בעל פה נעשו עב׳־פ‬ ‫דלא איכפת לן בזה וד‪,‬שאלר‪ ,‬הוא דק אם חייב לו‬
‫עדים בשטר דהא חתמו עליו ומעידין שכל מה‬ ‫מנה או לאודק זה הויענין העדאת העדים ולא‬
‫שכתוב בקוטר הוא אמת‪.‬‬ ‫הסיבות המחייבות‪ .‬ולענין זה תדדחש מעידין בעדות‬
‫אחת שזה מעיד שחייב לו מנה וזה מעיד שחייב לו‬
‫וד‪,‬נד‪ ,‬לדדך הב׳ ודאי עדות הדיין הוא על דבד‬
‫מנה ולבן אף שתם מקוני סיבות לא הוו ב׳ דברים‬
‫אחד מעדות העד דשל העד הוא על חיוב הממת ושל‬
‫ויש להחשיב זה דקבדין בדיקות ולא בעיקר העדות‬
‫הדיין הוא דק שהוא בת׳׳י פלוני ופלוני דק שגורם‬
‫לומד שעל בל דבד ליכא דק ע״א כיון דעל מה‬
‫זה לחיוב הממון ואף שאתר שנאמין לו שהוא כת׳־י‬
‫שצדיבין אנו לעדים איכא שני עדים בדבר אחד‪.‬‬
‫העד יש באן גם העד החתום מ״מ ליכא ע׳׳ז דק ע׳א‪.‬‬
‫ואף שלדברי הדיין בשד השטר דלדבדיו יש באן ב׳‬ ‫וא׳ב אמינא שאין שייך זד‪ ,‬אלא בתדדיוזו מעידין‬
‫עדים ולדברי העד נמי בשד השטר ויש לט ב׳ עדים‬ ‫שחייב לו בנץ הלואה והלואה או הודאה וד‪,‬ודאה‬
‫על כשדות השטר מ״מ לא מצטדפי רעדות העד‬ ‫וכדומה דד‪,‬עדאת כל אחד הוא עיקרו בחיוב הממון‬
‫ועדות הדיין הם בשני רבדים‪ ,‬ול׳׳ד להלואד‪ ,‬וד‪,‬לואד‪,‬‬ ‫ושייך לומד שסיבות החיוב הם דק כבדיקות בעלמא‪,‬‬
‫דהם על דבד אחד בחיוב הממון‪ .‬ולדרך הא׳ לכאורה‬ ‫אבל בעובדא דד‪,‬כא שאחד מן העדים חי ואחד מת‬
‫הוא בדבר אחד שהעד מעיד שהשטר כשד וד‪,‬דיין‬ ‫שהחי מעיד שחייב מנה בשטר והעדים מן השוק‬
‫מעיד שהשטר כקזד משום שהיה מעשה ב׳׳ד להכשיר‬ ‫אין מעידין שחייב מנה דאין יודעין כלום מה‬
‫השטר‪ .‬אבל כקונעיין גם לזד‪ .‬הן ב׳ רבדים דד‪,‬א‬ ‫והוי עדותן דק על דבד אחד שזר‪ ,‬הוא כתב יד‬
‫עדות העד אינו שהשטר כקזד דד‪,‬א אינו מעיד על‬ ‫העד ודק שנוגע עדותן לענין הממון אין שייך להצטרף‬
‫חתימת חברו וא׳׳ב לא ידוע לנו מעדותו שהשטר‬ ‫להם עדות החי שהוא בחיוב הממץ לעדותן שהוא‬
‫כקזד‪ ,‬והעדאתו הוא שלוד‪ ,‬מנה בשטר היינו שצוד‪,‬ו‬ ‫בדבר אחד ונשאר החי דק ע״א במנה שבשטר ועדותן‬
‫לחתום על השטר וחתם ועדות הדיין אינו על הממון‬ ‫ג״ב דק ע״א שהדי דק ע״א נעשה מעדותן על השטר‪.‬‬
‫שאיט יודע זה שלא הוצרך כלל לקרות את השמד‬ ‫וא״ב קשה לכאורד‪ ,‬מ״טמצטרפין‪ .‬אך באמת לא‬
‫ועדותו הוא שנפסק שד‪,‬שטד כשד ומזה נדע חיוב‬ ‫קשה בלום דא״צ הכא לצירוף דד‪,‬א יש כאן על‬
‫הממון בזה שנקרא עתה את הקוטר ונמצא שעדותן‬ ‫השטר ב׳ עדים דאחר שהעיח עדי השוק על כת׳יי‬
‫הם בב׳ רבדים שהעד מעיד על חיוב הממון ומזר‪,‬‬ ‫המת יש כאן ב׳ עדים על מנה שבקזטד ולהעד ההוא‬
‫ידעינן שהשטר כשד והדיין מעיד שהשטר כשר ומזה‬ ‫מצטרף החי דר‪,‬ם מעידין על מנה שבשטר‪ ,‬דד‪,‬א דק‬
‫ידעינן חיוב הממון ומאחד שד‪,‬ן בב׳ דברים איט‬ ‫משום שלא ידענו אם הקזני הוא מעיד דעזנ» הוא‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫לד‬

‫שהיד‪ .‬קיום שהשטר מ!וד לא היה מצטרף דק מזר‪,‬‬ ‫מועיל דהוי על בל דבר דק ע** וזהו הטעמ שאין‬
‫שהוא ממילא עד על כשדות השטר על כל מה שכתוב‬ ‫מצטדפין דאף שיש לן ב' עדים שלדבדי כל אחד‬
‫בו שייך להצטרף לעדות העד שהוא בדבר אחד‬ ‫מהם חייב לו המסת בשטד מ'מ מאחד שהם ב׳‬
‫וזד‪ ,‬הא אינו מעיד כע״ם דק על כת״י ואין כאן‬ ‫עניני עדות אינו מצטדף דל*ד לדד׳י בן קדחה‬
‫אלא ע״א‪ .‬ולכן אם נימא שמצטדפין הוא דק כשיהיה‬ ‫ולא הוי ממילא אף מע*פ דלא כמהדי׳ט‪ .‬ועיץ‬
‫עוד אחד עמו להעיד על חתימת הריץ ונדע משני‬ ‫בתומים שג׳ב ממיק דלא כדבדיו‪ .‬אך הוא ממיק שם‬
‫עדים שהוא עד על השטר ויצטרף להעד המעד על‬ ‫דלהדיטב׳א ניחא דבדי מהדי׳ט ולמה שבאדתי ודאי‬
‫מנה שבשטר‪.‬‬ ‫צדיך לומד כהדיטב״א דהטעם ועא משום דממהדי‬
‫בב׳ דבדים דלכן אין כאן דק ע״א‪ ,‬דבלא טעם‬
‫ורבא לא יסבור שנעשו הדיינים עדים על השטר‬
‫דממהדי על ב' דבדים היה מועיל אף שהוא דק ע״א‬
‫כלל אף בחתימתן מאחר דחתמו רק על מה שמעידין‬
‫על חתימת השני דהא עכ'פ לדבדי הדיץ כשד השטד‬
‫שהוא בתיי פלוני ופלוני שזהו דק גודם להשטד ולכן‬
‫משום דנתקיימו ב' החתימות ולדבדי העד נמי כשד‬
‫אף אם הדיין ועוד אחד יעידו על חתימתו אינו כלום‬
‫השטד דהא לוה מנה שבשטד ויש לנו ב' עדים‬
‫דעכ״פ לא יצטרפו‪ .‬אבל מזושנים מן הדיינים יעידו‬
‫דכשד השטד אך מאחד דמעידין בב' דבדים אין‬
‫על חתימתן מודה גם דבא שד‪,‬וא מקוים דהא שנים‬
‫מועיל משום דליכא אלא עיא על כל דכד‪ .‬וכן מוכדח‬
‫מעידין שד‪,‬יה מעשד‪ ,‬ב*ד שהשטר כשד או שהוא‬
‫לדעת כל המפדשים ונמצא דתדוייהו צדיכי זה שלא‬
‫כת״י פלוני ופלוני‪ .‬ולכן אף אם כל דית לא יעיד‬
‫מצטדפין וזה שלא הוי דק ע׳א על חתימת השני‬
‫על של חברו דק על של עצמו סגי כמו בקיום העדים‬
‫דאם היו מצטדפין היה מועיל משום דעל הממון‬
‫שמגי לרבנן אף שבל אחד אינו מעיד אלא על של‬
‫איכא כ' עדים ואם היו ב' עדים על חתימת השני‬
‫עצמו משום דעל מנד‪ ,‬שבקוטר מעידין ויש כאן ב'‬
‫ודאי היה מועיל אבל מאחד שאין מצטדפין שוב לא‬
‫עדים שהיד‪ ,‬מנה שבשטר וגם הבא יעו ב׳ עדים שהיה‬
‫הוי רק ע*א כדבאדתי‪ .‬ולכן אין מובן לי מה שי ז‬
‫מעשה ב״ד שד‪,‬שטר כשר ותדוייד‪,‬ו מעידין על דבר‬
‫לפלוני בזה שאיתא כתומים שפליני וצ‪-‬ע בזה‪.‬‬
‫אחד ומתני כדאיתא ברא‪-‬ש בשם הד' יונה‪.‬‬
‫ולכן ניחא מד‪ ,‬שהרא׳ש כתב על הא דד' יונה‬ ‫והנה לדרך הג' שנעשו ממילא גם עדים על‬
‫ודברים של טעם הם אף שמתחלה לד' יהודה אמר‬ ‫השטר יש לצרפם דנמצא לפ״ז שעדות העד בחתימתו‬
‫שמואל שעד ודיץ מצטרפין כתב שדוקא אם עוד אחד‬ ‫ועדות הדיץ בחתימתו הוא בדבר אחד שזה מעיד‬
‫מעיד על חתימת הדיץ וכן איתא בטור שלכאורד‪,‬‬ ‫שלוה מנה בשטר וזה מעיד שהעידו לפני ב״ד ופמקו‬
‫תמוה ועיץ במהר׳מ שיף שהקשה זה על הרא״ש‬ ‫שחייב מנה בשטר והוי כמו הלואה והודאה דמצטרפין‪.‬‬
‫שהוא מותר רבדיו ועיין בתומים מה שתירץ בזה‪.‬‬ ‫אך זה הוא דק כהחתימה שחתימת הדיץ הוא ג״ב‬
‫ועית בב״י שכתב ע״ז דלעולם הדיץ על כת׳י הוא‬ ‫על השטר והוי ממילא העדאתו דבשטד על מה‬
‫מעיד כל שאין דיין אחר מעיד על חתימתו‪ ,‬כוונתו‬ ‫שכתוב בשטר אף שהוא לא ידע מזה‪ .‬אבל עכ'פ‬
‫בזד‪ .‬לתרץ מה שמותדין דברי הדא׳ש והטור את‬ ‫בהעדאתו עתה על חתימתו אינו יכול להעיד על‬
‫עצמן ואין לו באור לכאורה‪ .‬ולמה שבאדתי א׳ש‬ ‫הממון שכתוב בשטר דהא אינו יודע מזה ולא הויא‬
‫דלצרף עד ודיץ בעינן שיהיה אף הדיין עד על‬ ‫העדאתו עתד‪ ,‬דק ע״ז שהיה מעשה ב״ד שועא כת׳י‬
‫השטר וזה אינו שייך אף אם נימא כן דק בחתימתו‬ ‫פלוני או שד‪.‬וא שטר כשר וזה הא הוא עדות אחרת‬
‫ולא בהגדתו כדלעיל ולכן לא ד‪,‬וי הגדתו בזה דק‬ ‫מעדות העד כדבארתי דק שמה שרוצים לצרפו הוא‬
‫על כת׳י שלכן בעי ב׳ עדים‪ ,‬אבל כעוב' דיינים כל‬ ‫מחמת שבחתימתו מעיד ע״מ שכתוב בשטר בהכרח‪,‬‬
‫אחד מעיד על חתימתו מגי בזד‪ ,‬משום דעכ׳ם שניהם‬ ‫אבל הא לא ידעינן שחתם על הקיום אלא בזד‪ ,‬שמעיד‬
‫מעידים שהיד‪ ,‬מעשד‪ ,‬ב״ד שהשטר כשר או שהוא‬ ‫שהוא כתב ידו וע״ז לא הוי אלא ע״א מאחר דעל‬
‫כת׳י פלוני ופלוני‪ ,‬וממילא ידעינן מזר‪ ,‬המנה‪.‬‬ ‫כת״י הוא מעיד‪ ,‬דזה שבעד מועיל בעצמו הוא משום‬
‫ואם ע׳׳א מן השוק מעיד על חתימת שני העדים‬ ‫רעל מנה שבשטר הוא מעיד פי' דמעיד עתה בע״ם‬
‫ודיין אחד מעיד על חתימתו שכתב הרא״ה שמהני‬ ‫בזה שאומר שד‪,‬וא כתב ידו שהלוה לו מנה בשטר‬
‫הובא בד‪-‬ן ובב״י וכן איפסק בש״ע הוא מטעם‬ ‫אבל בלא זה כגת באינו זוכר שאינו מעיד עתה‬
‫דד‪,‬ם מעידין בדבר אחד דהעד מעיד על כתב ידן‬ ‫בעי ב' עדים וא׳ב בדיץ דעל המנה אינו מעיד‬
‫והד^ גיב מעיד שהיה מעביד שהוא כתב יח ואף‬ ‫בזה שאומד שהוא בתיי דהא אינו יודע מזה לא‬
‫שזה מעיד מצד ידיעתו וזה מעיד מצד מעביד עביט‬ ‫קוי עדותו רק על בתיי לבד דמצד מה שעדותו הוא‬
‫לה‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬
‫וד‪.‬נד‪ .‬מתחלה צדיך לידע באם הוא ספק מחמת‬
‫האומדנות או מטעם אחר אם נחשב חנוך מוחזק בזה‬
‫שנכתב שמו וגם מזה שעתד‪ .‬כקומת דאובן לא ישלמו‬
‫מד‪,‬נאנק דק לו וד‪,‬וו כמונחים בידו‪.‬‬
‫ולכאורה מטעם האחרת לא נעשה מוחזק דד‪.‬א זה‬
‫ודאי שכל המטלטלין שניכדין שהיו של המוריש הם‬
‫בחזקת כל ד‪.‬יודשין אף שמונחים אצל האחד עוד‬
‫מתיי המודיש אם אין לו חזקה על אופן ביאתם לידו‬
‫וד‪.‬יותם אצלו דלא עדיף מאומן וא'כ פד‪ .‬שיבואו‬
‫הממון לידו אף אם נחשב מטעם זה כאלו כבד הם‬
‫בידו אינו כלום מאחד דד‪.‬וא ממון מ ה שניכד שהיה‬
‫של המוריש‪ .‬ונשאר רק פד‪ .‬שנכתב על שמו דבזד‪.‬‬
‫כיח שההתחייבות דד‪.‬באנק הוא דק לו אולי הוא‬
‫מוחזק‪ .‬דהא חזינן באקזה ובאחד פן האחין הנושא‬
‫ונותן בתוך הבית שמטלטלין גדיעי מאונות וקזטדות‬
‫שעל שמם לענין מתו שבמטלטלין על היתומים‬
‫להביא ראיה ובאונות וקזטדות על האחין לשמואל‬
‫משה פיינשטיין‬
‫אליבא דדב בביב דף ניב שאיפסק כן בחר׳מ סי׳‬
‫סיב וכדמחלקי ד‪.‬סמ ‪ r‬בסקיח וד‪.‬שיך בס״ק ייז‪.‬‬
‫וגם שמואל אולי לא פליג אלא בעזטדות ולא‬
‫במטלטלין‪> .‬ומ פצינו לענין סתם אשד‪ .‬שהבעל‬
‫מאמינד‪ .‬שבמטלטלין אינה נאמנת ובשטרות על שפה‬
‫בדבר הבאנדס שנכתב שאם ימות יתנו‬
‫נאמנת כדאיתא בש ‪ T‬שם סיק ייד‪ .‬וכן מחלק שם‬
‫לענין כולן נוקואים ונותנים בשוד‪ .‬עיייש אך מאלו‬
‫אין דאיה כיכ לטעם הקו״ך שם( א*כ אפשר דגם‬
‫בכאן כיץ שנכתב על שמו נעשה בזה מוחזק‪.‬‬
‫בד בר באנדס שהדדך שכותב הקונה עוד שם אחד‬
‫אבל הא משם אדרבה ראיה דגם בזה לא‬
‫נעקזה מוחזק דאם היה נעשה מוחזק נמוד לא היה‬
‫פליג דב להצריך אותו להביא ראיה דהא צריך לומר‬
‫ששייך להסתפק שמא העויג מעות שאין שייך‬
‫להיודשין דאליב לא היה פליג שמואל‪ .‬וגם לא היה‬
‫שייך לחלק בין אחד נועוא ונותן לכולן שחילק השיך‬
‫שם‪ .‬וא״כ צריך להבין מחלקותם דרב ושמואל‪ .‬ודוחק‬
‫לומד שפליגי מחמת דלא שכיחי שיפלו לו מעות‬
‫מאבי אמא ולא ידעו עדים בדבר דבאיזד‪ .‬סברא‬
‫יפלגו‪ .‬וגם מחלוקת שמואל' ודב פפא אליבא דדב‬
‫דלשמואל מודד‪ .‬דב במת שעל האחין להביא ראיה‬
‫ולדיפ לא טענינן ליתמי צריך להבין דתטוה מאד‬
‫טעם שמואל דודאי אין שייך לטעון ליתמי שמא‬
‫אבוהון היה מביא דאיד‪ .‬כדכתבו התוס׳ וטעמם וטעם‬
‫הדשב‪-‬ם דחוק לכאורה‪.‬‬
‫להם‬ ‫ולת הנכון לע״ד דהנה מהא דגודדות אין‬
‫ל׳ו‬ ‫חזקה כשלא מסרן לרועה כדאיתא בב׳ב דף‬
‫כפו‬ ‫שמעינן דמוחזק לא נעשח אלא כעוחדבד שמור‬
‫אלא‬ ‫כל מטלטלין שבעולם שא״א לבא ליד אחרים‬
‫אגרות‬
‫עדות שניהן הוא על דבר אחד ומצטדפין‪ .‬ובשנים‬
‫מעידין על עד ודיץ אינו נלגם אף להדיטב״א‬
‫לדבדי כמו שהקשה הב׳׳י דהא על עד השני ליכא אלא‬
‫עדות הדיין לבד‪ .‬ודק לשמואל שסובר דמצטדפין‬
‫משום דהדיין הוא גם עד על השטר מהני‪ ,‬אבל‬
‫לדכא שסובד דאינו עד על השטד לא מהני‪ .‬ולכן‬
‫צדיד לגדוס בד״ן כמו שמגיה הב״י דאיידי דע״א‬
‫מן השוק מעיד על שני העדים ושנים על הדיין‬
‫מהני‪ .‬ודלא כש״ך שסובר שמהני אף בשנים מעידין‬
‫על עיא ועל הדיין דמסתבד לפרש דברי הריטב״א‬
‫כדבאדתי דבל״ז מ״ט יהני קיום הדיץ כאילו שנים‬
‫מעידין‪ .‬ואולי גם כוונת מהד״מ שיף והפדישה‬
‫בתידוצם כדבדי לתדץ הקושיא זהו מה שנדאה לפום‬
‫ריהטא‪ ,‬כי אין אצלי עתה ספדים לעיץ בהם אף לא‬
‫הש”ד והריטב׳א‪.‬‬
‫אוהבו בלו׳־נ‪.‬‬
‫סימן יז‬
‫לבנו פלוני‬
‫ו׳ אייד תש׳׳ה‪.‬‬
‫על הבאנד שבאם ימות הקונה ישלמו‬
‫מהבאנק להשני ויש שאין כותבים התנאי דק כותבים‬
‫שישלמו לזה או לזה וכן נכתב בבאנדס אלו שדאובן‬
‫הקונה כתב שישלפו לו או לבנו חנוך ולא הודיע‬
‫לבנו חנוך כלום מזה וגם לא נודע עד אחר שמת‬
‫האב שמסדה לו אקזת הנפסד ולא היה זה בציוי‬
‫האב ני לא צוד‪ .‬נעל פה ולא נמצא שום צואה ממנו‪.‬‬
‫וטוען חנוך שהבאנדס שייכים לו כיון שנכתב שישלמו‬
‫לו ובנו השני טוען שלא למתנת כתב שם חנוך אלא‬
‫מחמת שדצו מהבאנק שיכתוב עוד שם כתב שם‬
‫חנוך בעלמא כי לא עלה בדעתו שידצה ליקח לעצמו‬
‫וכן הדדך שהדבה עושים שאין מתחקזבים בעת‬
‫שכותבים לכתוב דוקא מחמת שנותן לו במתנת‬
‫ויש בזה אומדנות גדולות שלא נתכוין תאב למתנה‬
‫ואחד מהם שד‪.‬יה איש ידא שמים ולא היה עושה‬
‫דבד שאין דוח חכמים נוחה לעבודי אחסנתא וכ*ש‬
‫שהבן השני הוא ג״כ תיח ואינו עקויד יותד מחנוך‬
‫ועוד אומדנות‪ .‬וגם ד‪.‬אלמנה אומדת שלא כתב שם‬
‫חנוך למתנד‪ ,‬אלא שהאמין שלא יקח לעצמו‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬
‫אף שהוא מוחזק וד‪.‬יודשין אין טפסידין כשאת טוענים‬
‫משום שהפסד האב בלא טען היה מצד הדיעותא‬
‫מה שאינו טוען וביודשין ליכא דיעותא כיון שאין‬
‫יודעין לטעת‪ -‬וכי׳ב ממש הוא בדאיה זו שהאב היה‬
‫צדיך להביא מקוום שאם לא יביא היד‪ ,‬זה דיעותא‬
‫וביודשין שליכא דיעותא אין צדיכין‪ .‬חהו חונת‬
‫הרשב״ם ותום׳‪ .‬וד״פ טובד שרב סובד שאין זה‬
‫הדרך גנבה שלא מתזקינן לאינשי לכן אינו מוחזק‬
‫כלל ואינו נ אח בעצם לא מהמת הריעותא ולח אין‬
‫שית לטעת ליתמי מידי בלא טען אבוהון‪.‬‬
‫כשאינם שמודים דיכול ליטלם כמו בעלים יקו לחוש‬
‫וא״כ ראיה שמה שההתחייחת הוא רק לו אינו‬
‫שלקח אף את שאינו שלו‪ .‬ומטעם זד■ בקרקע אין שייד‬
‫עועוהו למוחזק מצד זה לבד אם אך אפשר שנכתב‬
‫מוחזק בפחות נע' שנים משום דקדקע הוא כאיע‬
‫על שמו אף שאינו שלו בעצם דאם זה לבד היה‬
‫עושהו למתתק לא היה פליג רב אף שלא שכיה‬
‫שמוחזק נאמן אף בלא שחה‪ .‬ולכן ‪ tac‬היה הדרך‬
‫לכתוב על שם הנושא ונותן לכו״ע לא היה מוחזק‬
‫ואף אם לא כולן היו עושין אלא דק הרבה היו עושת‬
‫כן שוב לא היה מוחזק‪ .‬ולכן בעובדא די ח שיש‬
‫שכותבין שם שני ולא מתחונין למתנד■ ואין קדיך‬
‫כאן טעם שבארתי לשמואל לכו״ע לא נעשד■ בזת‬
‫מוחזק ואין יכול להוציא מחזקת היורשין שחזקתן‬
‫תאי חזקה גמורה ואף שחנוך הוא ג״ב מוחזק בדין‬
‫ירוקוד■ לא נחשב מוחזק גם כווצי השני כדפסקי‬
‫התום' דיש ב״ט ובמב דף קניה וביבמות דף ל״ה‪.‬‬
‫כתבם על שמו ונעשה מוחזק כמו בכל מטלטלין ולכן‬
‫ועת יש לית בעובדא י י ח בעיקר הקנין אף‬
‫אב היה ראובן מכוין ליתן להנת דהא זה תאי‬
‫שאף שכתב גם שם בנו חנוך שזה עושה שיוכלו‬
‫לשלם גם להנת לא נתן לו כלום בתיו דהא לא‬
‫התיעו כלל וביד ראובן היה ליקה המעות מהבאנק‬
‫ולכלותם‪ .‬אלא שנתן לו אלאחד מיתה‪ .‬תה הא ודאי‬
‫שלגבי עצמו הוא אחד גמד מיתר‪ ,‬ממש כדכתב‬
‫הדשב״ם ביב דף קלי־ז הטעם במתנת שכ׳ם שאינו‬
‫קונה אלא אחר גמד מיתה במה שחלוק מאחריך‬
‫שקונד■ קודם גמד מיתה עיי׳ש ולא מצינו בזה חלוק‬
‫בין נותן לאחר לנותן לבנו )אף שבדין אחד מציגו‬
‫חלוק בדף קליט( וא'כ נהי שלא חסד כאן מעשה‬
‫קנין משום שנכתב על שמו ואי־צ כתיבה ומסירה‬
‫כדאיתא בחר׳מ סי׳ ס׳׳ו סוף סעי׳ א׳ בנכתב מתחלה‬
‫על שם הלוקח‪ .‬מיס הא כל זמן שלא ניתן לו לא‬
‫שייך שיועיל מעשה קנין והטתנד‪ ,‬היא לאחד מיתה‬
‫שאינו כבד בעלים ליתן וצריכים רק לתקנה דמתנת‬
‫שכ״מ שעשאוהו כיורש או שיכתוב במתנוז בריא‬
‫מהיום ולאחד מיתה‪ .‬חד■ הא לא היה בכאן שלא נתן‬
‫במתנת שביט וגם לא צית■ מחמת מיתד■ וגם לא‬
‫כתב ולא אמד מהיום ולאחד מיתה וצריך לקנין‬
‫אגרות‬ ‫לו‬
‫כשמסרו לו הבעלים ל ח נעשה הוא המוחזק ונאפן‬
‫לומד דלקהם והבעלים נחשח המוציאין מיד מוחזק‬
‫ואף שהיה אפשר לבא לידו דדך גנבה אחזוקי אינשי‬
‫בעבי לא מהזקינז בדאיתא בשבועות דף מיו‪ .‬אבל‬
‫באינו שמור כגודדות שכל אחד יכול לנוטלם בלא‬
‫דדך גנבה וגזלה לא נעשה מוחזק וממילא איב־‬
‫נאמן‪ ,‬דהא מה דאחזוקי אינשי בגנבי לא פהזקינן‬
‫אינו מצד ההטא דבל כופר ממת הוא חוטא אל;;‬
‫מצד שמתם בגיא יראים מלגנוב ולגזול ולכן הוא‬
‫דק ליטלם דדך גנבה שהוא דק כשהן שמודים אבל‬
‫שמור לענין הכניסה לשם‪.‬‬
‫ואי־כ בנושא ונותן ששטרות יוצאות על שמו‬
‫שבידו לכתוב על שמו אין להחשיבו מוחזק בהקזטד‬
‫מד■ שנכתב על שמו וממילא אין לו להיות נ א ח‬
‫שנפלו לו מאבי אמא ושמצא מציאה שר‪.‬ם מלתא‬
‫דלא שכיחא‪ .‬שדק אם היה מוחזק היה נאמן בטענות‬
‫כאלו בפפודש בתום' בתומת דף פיה‪ .‬חהו טעמיה‬
‫דרב‪ .‬ושמואל סובר דכיץ שאיצ לעשות ח היה‬
‫ירא מלכתוב על שמו אם הממון היה של האהין מצד‬
‫שיהשדוד‪.‬ו ולח היה נחשב גם זה דדך גנבה שלא‬
‫מחזקינן לאינשי ומחזקינן יותר שמשום שהם שלו‬
‫נ אח לומד שהם שלו אף בדרך דחוק‪.‬‬
‫וסובר שמואל שגם רב סובר שמטעם זה יש‬
‫להחשיח למוחזק ולכן כעזידוע שיש לו מקום להשיג‬
‫ממון שיהיו שלו לבד כגון שחלוקים בעיסתם נאמן‬
‫אף לרב‪ .‬ורק כשלא ידוע שיש לו להשיג ממקום‬
‫אחד ששייך לו לבדו אלא באופן דחוק שיודע שודאי‬
‫יחשדוד‪,‬ו ויתבעוד‪,‬ו לדינא ודיינא ואיב הייל לד‪.‬עמיד‬
‫עדים כשנפלו לו מבית אבי אמא או כקזמצא מציאד■‬
‫כדי שלא יחשדוהו ולא יתבעוהו לדינא שכל אדם‬
‫אין דוצה בזה וכיון שלא העמיד עדים הוא דיעותא‬
‫על חזקתו בזה שכתב על שמו כית שלא עשה כמו‬
‫שצדיך לעשות ולכן אינו נאמן לטעת שהיה לו באופן‬
‫דחוק דלא שכיה כיון שאיתדע חזקתו‪ .‬ולכן אטד‬
‫שמואל שמודה דב במת דליתומים ליכא דיעותא מ ה‬
‫שאין מוצאין עדים דאפשד שאביהם עשד■ כמו שצדיך‬
‫שד<עםיד עדים כשנפלו לו המעות מאבי אמא או‬
‫במציאה אך הם אין יודעים מי הם‪ .‬דהא את צריך‬
‫להדאיה משום שצדיך להביא עדים מצד שזעא מוציא‬
‫אלא מצד שלא יודע חזקתו ולכן הוא דק כאינו‬
‫טוען‪ .‬שגיב האב אם לא היה טוען היה מפמיד‬
‫לז‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫שיקן גם אומדנות שלא נתן לשם מתנד״ אבל נדם‬ ‫שאינו שייך לאח״ס שכבר נעשה של היורשין‪ .‬ולא‬
‫טוב יותר לפשר דקשה לעמוד על עומק הדין בידוע‬ ‫מסתבר להחשיב ממילא כפי׳ מהיום ולאחד מיתה‬
‫ומטעם זה איד יקומעאל בר׳ יוסי ‪ v‬להדאוים‬ ‫דהא ודאי אפשר שנתן דק לאחר מיתה לבד דמספק‬
‫להודאה בדודו שטוב לחשוך עצמו ‪ p‬הדין באבות‬ ‫אין להתייא מחזקת היודשין כדחזינן בשמד שכתוב‬
‫פ״ד מ*ז ועיץ בב״י סי׳ י׳ שקאי על הדאוים להוראה‪,‬‬ ‫בו קנין שלא קנה לשמואל בב״ב דף קנ׳׳ב שאיפסק‬
‫ולפי׳ שני דהדע״ב ולפרש״י הוא שטוב לפשר‪ .‬ו ח ש‬ ‫כותיה בסי׳ ד׳׳נ סעי׳ י־׳ז מחמת שפא לא גמר‬
‫אנן יתמי ריתמי שיש לנו למנוע וטוב לפשר אף‬ ‫להקנותו אלא בקנין‪ .‬וגם רב לא פליג עליה אלא‬
‫שנדמה לנו שי ‪ T‬עין אנו הדין מאחד שאיפסק בסי׳‬ ‫משום שסובר דהוא ודאי דאדכביה אתרי ריכשי משום‬
‫י״ב שיכולין וגם מצוד‪ .‬לפשר אף שיודעק שהטונה‬ ‫דאזיל בתר אומדנא כמפורש בכתובות דף נ־׳ה‬
‫שיודעין בברוד א״ב לנו הוא בעין חובה קצת לפשר‬ ‫ומחשיבו לודאי אף לאפוקי ממונא כדאיתא ברש׳י‬
‫אבל לנטות יותר לצד היורשין‪.‬‬ ‫שם וא׳ב הבא שהוא ספק וליכא זעמדנא שכוונתו היתה‬
‫משה פיינשטיץ‬ ‫מהיום ולאחר מיתה אין להועיא מהיורשין‪.‬‬
‫ועוד יש לדון דהנה מפורש בסי׳ ם־׳ו סעי׳ ה׳‬
‫בראובן שהפקיד מעות ביד שמעון להתעסק בהם‬
‫סימן יח‬
‫ונתן לו רשות להעלות השסדות בשמו ואחיב‬
‫בעניז השמטת שבועה‬ ‫נתנם לו במתנה בלא כתיבה לא קנה והוא מתשובת‬
‫הדשב׳א שהביא הב־׳י‪ ,‬מטעם דכיץ שהמעות הם בעעם‬
‫א׳ נח תרפ״ו‪ ,‬ליובאן‪.‬‬ ‫של ראובן הוי כמו שנכתב על שם ראובן דעיקד‬
‫החיוב הוא לבעל המעות אף שנכתב על שם אחר‬
‫מע״ב ידידי הגאון הגדול המפורסם מוהד׳ד‬
‫ולח כשרואה להקנותם אף לשמעון שנכתב על שמו‬
‫יחזקאל אבדאמסקי שליט״א הגאב־׳ד סלוצק‪.‬‬
‫צריו דוקא כתיבה ומסירה‪ .‬ועיין בש׳ד שם ס״ק‬
‫במה שכתב ח ג בהשמטד‪ .‬בספרו חזון יחזקאל על‬ ‫י״ז וכן הוא בסוף סעי׳ ד׳ בדמ׳א כעין זה עיי׳׳ש‬
‫תוספתא דזרעים שטונת הר׳ן סוף שבועות‬ ‫בםמ״ע ס״ק ט־׳ז‪ .‬איבדא דראיית הרשב״א משני יוסף‬
‫לתרץ קושית הדאב״ד פ״ט משמיטה ה״ח דמאתר‬ ‫בן שמעון להרי׳׳ף פ׳ גט פשוט תמוה קצת דהתם זע«‬
‫דהממון לא נשפט משום שעומד בכפירתו איך יפטר‬ ‫שהן שמות שוין מ״מ לא נתחייב בהשטר אלא‬
‫משבועה ומחמת זד‪ .‬סובר הראב׳ד שם דכפדנית שאיט‬ ‫להמלוה ועיץ במלחמות שדחה מה דברי בעה״מ‪.‬‬
‫משמם איידי דוקא בנשבע כבד וכן סובר הד״מ גם‬ ‫וצריד לומר בטונת הדשביא רזה סובר מסברא‬
‫בדעת הרמב״ם‪ ,‬והד״ן מהרץ לדעת ט׳ג דטונתו‬ ‫דהחיוב הוא לבעל המעות רק שהיה מקום לומר‬
‫משום דשבועה הראשונה שחייבוהו ק ‪T‬ם שמיטה‬ ‫מחמת שעל שמו נכתב א'צ כתיבה מסעם בעה״ט‬
‫נשמטת ובתביעה השניד‪ .‬שאחר שמיסד‪ .‬הוא טפד‬ ‫לס הביא שהדי״ף לא סבר כן‪.‬‬
‫הכל ומשמע מדברי כ״ג שדוצד‪ .‬לפרש כן גם בדעת‬ ‫עכ״פ חזינן שאיפסק דאף שנכתב ע״ש שמעת‬
‫הרמבים‪ .‬ולע׳ד בדעת הדמב׳׳ם ודאי שא׳׳א לומד‬ ‫אם אד המעות הם של דאוח צריו כתיבה ומסירה‬
‫כן כדהקשה התופים סי׳ ס״ז סק׳׳ט על הב״י דהא‬ ‫ול‪-‬ד לסוף סעי׳ א׳ בדמ״א בנכתב ע״ש הלוקח‬
‫לד‪.‬דח שבועת ע־׳א והיסת אין נשמטין ואיד סתם‬ ‫שא״צ כתיבה ומסירה שהוא ג־׳ב תשובת הרשב׳׳א‬
‫הרמב־׳ם שנשמט שבועה וגם ב׳׳ג בעצמו נשאר בצ׳ע‬ ‫שבב־׳י דהתם איירי שלקח ממט קודם כתיבת השטר‬
‫וזו׳ב צריך לומר לדעת הרמב״ם או שסובר כבעה״ת‬ ‫והוא כוונת חלוק הש‪-‬ך בס״ק י״ז‪ .‬תה פשוט שאיירי‬
‫שד‪.‬ובא בתומים שם שמשפט השטעה מצד גזה׳ב‬ ‫במעי׳ ה׳ אף שלא ידע הלוה שהמעות הם של ראובן‬
‫אף שאם יודה יתחייב לשלם וכדדוצה לומד גם ט׳ג‬ ‫דסתמא נקט שכיון ששמעון הוא המתעסק לא ידוע‬
‫בסוף דבריו בד׳׳ד‪ .‬ואלמלא או שסובר כד‪.‬תומים‬ ‫להלתם שהמעות הם של אחר‪ .‬וא״ב בעובדא דידן‬
‫דהיבא דחייב שבועה יש כאן נגישה ונשמט אף‬ ‫אחדי שבאדתי שהטעות בחייו היו רק של האב לכן‬
‫הממת‪.‬‬ ‫אף שנכתב שם הנח־ בנו דרה צייד כתיבה ומסירה‪.‬‬
‫אד אף בדעת הד‪-‬ן אף שלמפירה דברי ח ג‬ ‫דק אולי יש להחשיב הבאנדם במעות היוצאים כאופן‬
‫נבונים אבל יש לדקדק דהא הד״ן לא הזכיר כלל‬ ‫שטרי המלוכה אבל לא מסתבר זה בלל כיון שהבאנק‬
‫ד שיז לא יגוש לשבועה ואין בדבריו אף רמז לזה‬ ‫לא יתן דק להשם הנכתב הוא רק כשסד הלסחז‬
‫וא׳׳ב דחוק לפרקו זד‪ .‬בכוונת הר״ן‪ .‬ולכן מסתבר‬ ‫דעלמא‪ .‬ולכן יותר נוטה ששייך להיודשין וכ׳׳ש‬
 ‫משד‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫לח‬

‫מלצת של הודאה נשמטה שנית שהממון נשמט אף‬ ‫לע״ד דהרת סובר כהראב״ד בקושיתו דאם הממון‬
‫הדבור של שבועה שבא מכתה נשמט עיי״ש‪ .‬זהו מה‬ ‫לא נשמט גם השבועה אינה נשמטת דלא כבעה״ת‪.‬‬
‫שנראה לע״ד בפי׳ דברי הרת ולא לשה עליו כלום‪.‬‬ ‫ואין צריך גם תביעה חדשה‪ ,‬דהא שבועה אינה‬
‫תלויה בב״ד רל בהודאה וכפירה ועדות ע״א‪ ,‬ופסל‬
‫אבל הרמב׳׳ם שאינו מחלל ופוטר בבל שבועה‬
‫ב״ד הוא רל לברר הדין וא״ב מאחר שאם יודה‬
‫אינו סובר כד‪,‬רת אלא דשייו לא יגוש בשבועה‬
‫ישלם מ״ט לא ישבע דלא שייך כלל לומר דשבועה‬
‫ומשמט רל השבועה אף שחייב המסת כמו שסובר‬
‫הראשונה נשמטה דהא בכל רגע מתחייב בשבועה‬
‫בעה״ת משום דגוהיב הוא דלא כקושית הראב׳׳ד‬
‫מאחר דעדין כופר הוא‪ .‬וזע■ במודה מלצת שנשמט‬
‫וגם אפשר דסובר כהתומים דמחמת השבועה יש‬
‫מד‪ ,‬שהודה‪ ,‬מ״מ לא עדיף משילם אח״ב אף לודם‬
‫כאן לא יגוש ונשמט גם הממון‪.‬‬
‫הפסיד אם לא שילם בשעת תביעו־‪ ,‬בדהלשה המנ״ח‬
‫ומסתבר לע״ד שתליא בב׳ תירוצי התוס׳ ר׳פ‬ ‫שהביא ב״ג דהתביעה שנתחייב שבועה מחמתה לא‬
‫הפרה לפ״מ שבארתי בטעמם דלחר תירוץ שייך‬ ‫נסתללה בתשלומין א״ב גם בשמיטה לא נסתללה‬
‫מחוייב שבועה ואינו יבול לישבע משלם אף במודה‬ ‫התביעה ואין לפוטרו מהשבועה וזהו סברת הר״ז‬
‫מקצת בקנס ול תייח הב׳ לא עדיף מהודאד‪ ,‬ממש‬ ‫בהסדיא‪ .‬ומחלל הריז בין שבועת מודה מלצת לשארי‬
‫שלכאורה תיי ח הא׳ תמוד‪ .,‬ואמרתי שיש לד‪,‬סתפל‬ ‫שבועות דשבועות שהכפירה גרמה אינן נשמטין מאחר‬
‫במה שחייבה תורה שבועה בע*א ובמורה מקצת אם‬ ‫דעדין הוא כופר אבל שבדעת מודה מלצת שבשביל‬
‫יש כח בברור זד‪ ,‬דע״א ומודה מקצת לחייבו ממח‬ ‫ההודאה הוא נשבע על מה שכפר דהא כופר הכל‬
‫)דגם מר׳מ הוא ברור עיץ בתום׳ ב‪-‬מ דף ד׳( אבל‬ ‫פטור ונמצא שההודאה עשתה שני חיובים חיוב ממת‬
‫כיון שהוא רל ברור סגי בברור אחר כנגדו ואמרה‬ ‫על מה שהודה וחיוב שבועה על מה שכפר ולכן אף‬
‫חורה ששבועה הוא ברור טוב לעמוד נגד ברור דע׳״א‬ ‫שבשילם מה שהודה לא נפטר מהשבועה משום דדמי‬
‫ומודה מקצת‪ ,‬ונמצא שכל זמן שלא נשבע הוא חייב‬ ‫לשילם פחות ממד‪ .‬שנתחייב בהודאתו שלא נפטר‬
‫ממח ומטעם זד‪ ,‬הוא אם אינו יכול לישבע מאיזה‬ ‫מד‪,‬שאר וכ״ב אף ששילם חיוב אחד שהוא את הממת‬
‫טעם שיהיד‪ ,‬משלם מצד הברוד דע׳א ומודה מקצת‬ ‫לא נפטר מחיוב השני שד‪,‬וא השבועה זעל בשמיטה‬
‫שלא נדחה‪ .‬ולכן אף בקנס משלם כשאינו יכול לישבע‬ ‫נתחדש בקרא דחר‪ .‬דבר שכל החיובין שעשתה ההודאר‪,‬‬
‫דד‪,‬א לא כתיב עדים בקרא גבי קנס אלא שלא ירשיע‬ ‫נשמטין אף חיוב דדבור דד‪,‬וא השבועה‪ ,‬ובלא לרא‬
‫את עצמו והכא ג״כ אינו מרשיע עצמו דד‪.‬א מצד‬ ‫היינו אומרין דרל חיוב המסת נשמט ור‪,‬יד‪ .‬אז דל‬
‫הברור מחייבינן לו חהו שיטת התום׳ ב תיי ח א'‪,‬‬ ‫כשילם מד‪ ,‬שד‪,‬ודד‪ .‬דעדין היה עליו חיוב השבועה‬
‫או דאינו ברוד גמור לחייבו ממון ודל שבועה יש‬ ‫מאחר שמה שכפר לא נשמט‪ ,‬למ״ל הקרא דבל‬
‫כח בידו לחייבו וזה שמשלם באינו יכול לישבע‬ ‫החיוביז שעשתד‪ ,‬ר‪,‬ד‪,‬ודאה נשמטין‪ .‬חהו כמפורש‬
‫אינו מצד הברור אלא מצד השבועה דהחשיבה תורה‬ ‫בלשון הר׳׳ן דבהסד׳א הוא ממש כלושית המנ״ח‬
‫באינו נשבע אף באינו יכול לישבע כמודה שחייב‬ ‫שכתב וסד״א כיון שתבע לודם שביעית והודה במלצת‬
‫הממון וא״כ לא שי ‪ T‬זה בלנס דאף אם הודר‪ ,‬היה‬ ‫וכפר במקצת ותביעת אותה מלצת במקומה עומדת‬
‫פטור רלא עדיף מה שנחשב כהודד‪ .‬מהודאר‪ ,‬גמורה‬ ‫שלא נשמטה בלזביעית ישבע עליה לאחר שביעית‪,‬‬
‫וכן סובר תיי ח הב׳‪) .‬ועתה נמצא זה בספרי דברות‬ ‫פירוש דמאחר דהתביעה ליימת אף שנפטר ממר‪,‬‬
‫משה סימן כ׳׳ת( וא״כ לצד הא׳ שהוא לתירוץ א׳‬ ‫שהודד‪ ,‬יש לחייבו דמ״ש משילם‪ .‬וכן היינו אומדים‬
‫דחוס' שכ״ז שלא נשבע הוא חייב ממון רל שיש לו‬ ‫בלא קרא‪ ,‬למ״ל דשביעית משמטת שבועה זו‪ ,‬פירוש‬
‫כח במה להפטר נשמט אף הממון כדסובר החומים‪.‬‬ ‫דמודה מקצת‪ ,‬כית דהשמיטה אותה מקצת שהודה‬
‫ולצד הב׳ שהוא לתירוץ ב׳ רתום' לא הויא הנגישה‬ ‫בד‪ ,‬נמצא שאינו אלא כופר בכל‪ ,‬פירוש דהא השבועה‬
‫לממון אלא לשבועה בלבד ולח אינו נשמט רק‬ ‫אינה מצד הכפירה דהא כופר הכל פטור ועתה הדי‬
‫השבועה לבד בדסובר בעה׳ח‪.‬‬ ‫הוא כופר הכל מאחר שנשמט מה שהודה רק שרוצים‬
‫אנו לחייבו שבועה מחמת שהוראה עשתה עליו גם‬
‫ידידו מוקירו כדום גאונו‪,‬‬
‫חיוב השבועה בזה חידשד‪ ,‬תורה שכל החיובים הבא‬
‫משה פיעשטיין‬ ‫מכתה נשמטין דלא עדיף מחיוב הממון כמו שחיוב‬
‫הממון נשמט כיב אף דבור השבועה שבא מכחה‬
‫נשמט וכדמסיל ואף השבועה שבאה מתמה אותה‬
‫לט‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬
‫שפרחבול הוא מכירת שטרות ממש אלא אף לתום׳‬
‫מכות דף ג׳ ד׳׳ה המוסר דחרי מילי נינהו מימ הוא‬
‫תקץ רבנן כעין מכירת שטרות שמועיל מדאורייתא‪.‬‬
‫וגדר מכירת שטרות שמועיל הוא דמעתה א״צ ליגוש‬
‫דב׳׳ד נוגשין אותו כדאיתא ברמבים וטור וא׳־כ‬
‫מע״כ דודי הגאון הגדול מוהר״ר יעקב קאנטא־‬
‫מסתבר שאינו שייך אלא בשטר שודאי חייב וירדו‬
‫ב׳׳ד מצר השטר לנכסיו ואף בשטר בלא אחריות‬
‫ירדו לנכסים בני חורין ומטלטלין שלו ובגדר זה‬
‫תקנו פרוזבול שיחשב כמוכר שטרותיו וחובותיו אף‬
‫במע׳־פ וא׳׳ב אינו שייך אלא בחוב ממון אבל לא‬
‫בשבועה‪ .‬או שכיון שאם לא ישבע יצטרך לשלם שייו‬
‫אף בשבועה שהב׳׳ך יגבוהו או ממון או שבועה בזר‪.‬‬
‫שאם לא ישבע ירהו לנכסיו ולא יהיה זה אלא‬
‫בשבועה דאורייתא אבל בשבועת היסת שאין יורדין‬
‫לנכסיו לא יועיל פךוזבול לפ׳׳ז‪ .‬או שמ׳׳מ שייך‬
‫פךוזבול ךביך הב׳׳ך למפו לישבע בנךוי וד‪,‬כאה‬
‫וגם אולי לא פלוג ךבנן‪ ,‬ומכתבך שיועיל פךוזבול‬
‫מטעם שכתבתי אך ראיה מפורשת לא מצאתי עךין‪.‬‬
‫הגאונים להרבה ראשונים‪ .‬ואף לשיטת התום׳ והרא׳ש‬
‫וראיית כ׳־ג מרשב׳׳א סוף שבועות מזר‪ .‬שלא‬
‫תירץ למכר שטרו דהממון לא נשמט ואפ׳׳ה נה!זמט‬
‫שבועה‪ .‬למה שבארתי אינר‪ ,‬ראיה ראם הוא באופן‬
‫שיכול לכפור ואינו חוב ברור אין מועיל מסירת‬
‫השטר לב״ר שאין יכולין לירך לנכסיו כיץ ריכול‬
‫לכפור ור‪,‬יר‪ .‬נשמט הממון ולא בעי קרא לשבועה‬
‫ולכן הוצרך הרשב׳־א לתרץ רממון שכופר בו לא‬
‫נשמט‪.‬‬
‫ומר‪ ,‬שהקשה כ׳׳ג על המררכי פ׳ כל הנשבעין הא‬
‫ביו״ט איירי ואיך יכתוב עיץ כתומים ס׳׳ק י׳׳ז‬
‫שהוכיח מזה רבע׳־פ נמי אינו מקזמט כיון שר‪,‬זכיר‬
‫סכום רמים‪ .‬וקועזית כ׳׳ג מה שייך קושיא זו לתירוצו‬
‫לענין שבועה‪ ,‬נראה רהא הב״י תירץ רר‪,‬קפה שאינו‬
‫משמט הוא משום שררך להקיף שנה ושנתים עך‬
‫שיתקבץ הרבה ואינו שייך זה במוכר לחברו חפץ‬
‫פעם אחת‪ ,‬ותירוץ זה גם המרדני ירע שיש לתרץ‬
‫אך לפ׳׳ז א״א לתרץ דבעי קרא לד‪,‬שמיט שבועה‬
‫בהקפת חנות שהממץ לא נשמט הא כיץ רתבעו‬
‫מע׳׳ב דודי הגאון הגדול מוהר׳׳ר יעקב קאנטא־‬
‫בב׳׳ר כבר נוגש הוא קורם השמיטה וא׳׳ב נשמט‬
‫הממון ולא בעי קרא לקזבועה וא׳׳ב צריך לומר‬
‫שהרא׳־מ שתירץ זה במרחבי לא כבר כהב׳׳י וסובר‬
‫רהקפת חנות אינו משמט בכל אופן כל זמן שלא‬
‫זקפו במלוה ולכן הקשר‪ ,‬המרדני שלפ׳׳ז קשה משוחט‬
‫את הפרה ווווצרך לחלק בין חשב מעות שנחשב‬
‫מקף כמו חוב לחשב רק מדות בלא דמים‪ .‬ובשבועה‬
‫איירי שתבעו סכום כך וכך מדות לקחת ממני ורחיי‬
‫אגרות‬
‫סי^ יט‬
‫בנוסח שטר פרוזבול שהובא בב״י‬
‫ו׳ תמח תרפ״ד‪ ,‬ליוכאן‪.‬‬
‫ראוויץ שליט״א הגאכ״ד טימקאוויץ‪.‬‬
‫ת מו ה לע״ד נופח שטר פרוזבול שהובא בב״י בשם‬
‫הר״י אברצלוני בחו״ט טי׳ פ׳׳ז ושיטת‬
‫מנהית שם דצריך להקנות החובות בקנין אגב‬
‫קדקע‪ ,‬הא א״כ הוי זה כמו הרשאה וגדר הרשאה‬
‫שמהני שהוא כמו בע״ד וא״ב איד הוו דיינים ופרוזבול‬
‫צריך לדיינים‪ .‬ופשוט שאם יתן הר׳נזאה אף לשלשה‬
‫אנשים לא יועיל וישמט אם לא מפר פרחבול הוא‬
‫או הם וא״ב בהקנה להם החובות כדין הרשאה אבדו‬
‫כה דיינים ואין זה פרחבול כדין‪ .‬ועוד קשה טובא‬
‫אם בעי קנין איך מהני פרוזבול למלוה ע״פ הא‬
‫הדשאה לא מהני מדין ד‪,‬גמ׳ למע׳פ אלא מצד תקנת‬
‫ב״ק דף ע׳ שמדינא דגמי הוא שכותבין הרשאה‬
‫במע׳־פ מ״מ גם לדידהו פליג לישנא קמא שם וא״ב‬
‫איו אפשר שגדר פרחבול הוא בקנין שא״ב לא היה‬
‫פליג ע׳׳ז לישנא קמא‪ .‬אך בזה יש לתרץ דליקונא‬
‫קמא דנהרדעי לא מברי כרב אלא כר׳ יוחנן בירוקולמי‬
‫שהובא בב׳׳י ובעה׳׳ת והר׳׳י אברצלוני יכברו כתום׳‬
‫והרא׳׳ש אבל הוא דוחק וקושיא הא׳ ודאי תמוה‪.‬‬
‫ואני למעשה כתבתי רק נופח הקצר שמפורש במשנה‬
‫וש׳׳ע‪.‬‬
‫ב׳׳ג מוקירו מאד‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫כ‬ ‫‪>t‬׳ ‪p‬‬
‫בענין פרחבול אם מועיל לשבועה‬
‫ו׳ מרחשת תרפ״ה‪ ,‬ליובאן‪.‬‬
‫ראוויץ שליט׳׳א הגאב׳׳ד טימקאוויץ‪.‬‬
‫והספק שלי בפרחבול אם מועיל לשבועה ודאי‬
‫אינו לשיטת הר׳׳ן אלא לשיטת הרמב״ם‬
‫והרשב׳׳א ששייך לא יגוש בשבועה‪ .‬ועיין בתומים‬
‫פק׳׳ט שאף בשבועת היפת שייך לא יגוש‪ .‬וצדדי‬
‫הכפק הוא מחמת שפרחבול הוא כעין מכירת שטרות‬
‫לא מבעיא לשיטת התום׳ גיטין דף ל׳׳ו ד׳׳ה מי‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫‪ p'D‬פם‬ ‫לו במקננת שג*ב חייב שבועה והממון אינו נשמט‬
‫והשמיענו הקרא שהשבועה נשמטת והוא נבון בדעת‬
‫אם נאמן המלוח לומר שהיתה ההלואה‬ ‫המדדבי‪.‬‬
‫בהיתר עיסקא הנהונ‬
‫ב״ג מוקירו מאד‪,‬‬
‫עובדא אתא לידי שד׳ הירש תבע את ר׳ מאנוס‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫שחייב לו מ״ז רובל שנשאר חייב מסך ג׳‬
‫מאות שלוה ממנו בשנת תדע״ד בהיתר עיסקא ונתן‬
‫לו ע״ז חתימת ידו כקזודפב עמו בשנת תדע׳׳ז וד׳‬ ‫מימן פא‬
‫מאנוס השיב שלא היה בהיתר עיסקא וסך זה נשאר‬
‫מריבית וד׳ הירש אמד שהיה בהיתר עיסקא בנועג‬ ‫תשובה שניה כפרוזבול לשכועה‬
‫ומסד לו את השטר בעזנתן לו שטר זה על הנשאר‪.‬‬ ‫ובנוסח פרוזבול‬
‫ודנתי שנאמן ד׳ הירש בדאיתא בש׳׳ך יו״ד סי׳ קס׳׳ט‬
‫ס״ק ע״ט ומשמע שמסבים לו הגד׳׳א שם וגם לא שביק‬ ‫שו״פ תדפ״ה‪ ,‬ליובאן‪.‬‬
‫היתדא ואביל איסודא במו שנאמן לומד פרוזמל היה‬ ‫מעי׳ב דודי הגאון הגדול מוהד״ר יעקב קאנטדא־‬
‫לי ואבד בגיטין דף ל׳׳ז‪ .‬ואף להדמ׳׳א שם שבלא‬ ‫וויץ שליט״א הגאב״ד טימקאוויץ‪.‬‬
‫שטר נאמן הלוה בשבועה ובשטר צריך עב״ם המלוה‬ ‫מ ה שדחה ב״ג ספקתי בפרוזבול לשמעת היסת איני‬
‫לישבע‪ ,‬מסתבר שהוא בזמנם שלא נתפשט ענין‬ ‫מבין דהא עב״ם צדיך לומר להדמב״ם והר״ש‬
‫היתד עיסקא וא׳׳ב אפשר שדימו שהוא בהיתר ובאמת‬ ‫ועוד הרבה ראשונים שצריך שיהיה איזה מציאות‬
‫היה באיסור בדאיתא בט״ז ס״ק ל׳׳ו עיי״עז וגם שם‬ ‫אף דחוק מאד לגבות מזה ומקדקע בל שהו אף רק‬
‫ליכא רק חזקה אחת שאין מקזים עצמו דשע אבל‬ ‫שאולה יש מציאות דהא שוה עב״פ איזה שיוי הזמן‬
‫בזמננו שנתפשט היתד עיסקא שאף ע׳׳ה ונשים יודעין‬ ‫המוקואל לו חה שאין יד ב״ד תקיפה אינו בלום‬
‫זה ודאי שהוא ממש בפרוזבול דלא שביק היתדא‪.‬‬ ‫דנחשב במו שהיתד‪ ,‬ידם תקיפה וגם בבל יום אנחנו‬
‫ואף שיש לחלק דאולי לא דצה להפסיד אף כקוישבע‪,‬‬ ‫מקוים שיהיה יד ב״ד תקיפה בקרוס וזה פשוט‬
‫אין חשודין ע״ז ואם המלוה איש פשוט ואינו יודע‬ ‫ומובדח‪.‬‬
‫שבהיתר עיסקא אפשר לו להפסיד לפעמים דחוקים‬
‫וממלוה ונעעזית בפדנית ולא נשבע איני מבין‬
‫קלקלתו הוא תקנתו שודאי לא היה שביק היתדא‪.‬‬
‫מה הקשה ב״ג מזה דאם יתחייב שבועה דאורייתא‬
‫ולבן בדוד לע׳׳ד שהוא במו בפרוזבול אף להדמ׳׳א‬
‫הלא ירדו ב״ד לנבסיו אם לא ישבע וא״ב אפשר‬
‫ונאמן המלוה לומד שהיה בהיתר‪.‬‬
‫לבא לידי גביה ואם יתחייב דק שבועת היסת הא‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫זהו ספק שלי אך באמת בתבתי שמסתבר שיועיל‬
‫פרוזבול מטעם לא פלוג וגם משום שיבולין לבופו‬
‫לישבע ע״י נ תי והבאה‪ .‬אך ראיה מפורשת לא מצאתי‬
‫‪ p ' 8‬פג‬ ‫עדין‪.‬‬

‫בענין משכון יותר על החוב שנגנב‬ ‫ותמיהתי על נוסח הפרוזבול של הר׳׳י אבדצלוני‬
‫ובהאמין תחלה להמלוה אם יכול‬ ‫איז ‪8‬תורץ בלל בזה שקיי״ל שליח שויה דעב״פ בח‬
‫לחזור בו‬ ‫הרעואה שאלים משליח הוא מחמת שבתב לו גם‬
‫לשון מתנה ועשאו לבע״ד‪ .‬עיין בדמב״ן במלחמות‬
‫ח׳ אדד ראשון תרפ׳׳ז‪ ,‬ליובאן‪.‬‬ ‫ב״ק דף ע׳ וא׳׳ב אינו שייך להיות דיץ‪ .‬ואף אם‬
‫מע׳׳ב ידידי הדב הגאון מוהד״ר אליהו שחור‬ ‫שליח פשוט הוא ויבול להיות דיין מ״ם לא בבח‬
‫שליט׳־א הגאב׳׳ד פזסזאסט‪.‬‬ ‫שליחות הוא דין פרוזבול דאף אם יעשה מאה‬
‫שלוחים וגם בהרשאות ודאי ישמם אלא בבח ב״ד‬
‫ו בד ב ר המשבון הנה הוא ספיקא דדינא על יתרת‬
‫הוא דין פרוזבול וא׳־ב למה לן קנין וצע״ג‪.‬‬
‫מהחוב ודעת הש״ך בחו׳׳מ סי׳ ע״ב ם‪-‬ק‬
‫ב׳׳ב נוטה יותר שהוא שומר שבד אך מ׳־מ גם הוא‬ ‫ב״ג אוהבו בלויג‪,‬‬
‫מסיק דסוגיץ דעלמא דהוא ספיקא דדינא ואם יתפוס‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫הלוה תועיל תפיסתו‪ .‬ולבן נהי שאם היו תין דין‬
‫מא‬ ‫משה‬ ‫תשן משפט‬ ‫אגרות‬
‫פי ^ כד‬ ‫שלם אז לא מפקינז מהמלוה בספק והיד‪ .‬נפטר‬
‫בשבועה א□ לא תפס הלוה אבל כשגריכיז לפשר‬
‫בענין ברי ושמא ומיגו וחז?ה‬ ‫מהפת שאינו רוצה לישבע אז ודאי צריך לפשר‬
‫גם בספק זה דשמא הוא שיש ולסלק מהמלות כה‬
‫י׳ כסלו תרפ״ב‪ ,‬ליובאן‪.‬‬
‫תפיסתו‪.‬‬
‫מע״כ ידידי הרדדג מהר׳ר אליעזר מנחם שך‬
‫ומה שהיה משמע מרבדי הלוה בתחלה שמאמין‬
‫שליט׳׳א בישיבת סלוצק‪.‬‬
‫להמלוה שנגנב ועתה אומר שאין מאמין לו‪ .‬הנה‬
‫ענף א‬ ‫לע״ד אף שאמר בפירוש מתחלה שפאמינו יכול לחזור‬
‫בו קודם גמי״ד בלא קנו מידו‪ .‬ואף שבסי' כ״ב סעי׳‬
‫מש״כ ידידי בהסבר מה שמהני חזקה וברי או מיגו‬ ‫א' כתב הרמ״א דלענין עדות מיד שהעידו לא יוכל‬
‫ובדי מאחר שכל אחד לא מהני מאיזה טעם‬ ‫לחזור בו‪ ,‬כבר כתב התומים סק״ד דזהו רק בקבל‬
‫מהני בצרוף שניהם בכתובות דף י׳׳ב‪ ,‬משום שבדין‬ ‫עליו אחר פסול דאין יכול לחזור ולד‪.‬גיד הוי זה‬
‫טוען ונטען הוא שאם אחד טוען מחוייב חברו להשיב‬ ‫כגמר דין אבל בקבל עליו את הבע׳׳ד בעצמו דכיון‬
‫הן או לאו ותשובת שפא אינה תשובה רק שר׳ נחמן‬ ‫שיכול לחזור בו לא הוי כגמ׳׳ד בהגדתו לבד עד‬
‫וד׳ יוחנן סכרי שבלא ברור אינה טענת ואינו מחריב‬ ‫שיהיה גמ״ד ממש עיי״ש‪ .‬וכ״ש שלא היה קבלת‬
‫להשיב ולכן הועילו המיגו והחזקה שטענתו תהיה‬ ‫נאמנות ממש רק שדרה משמע מדבריו שמאמינו‬
‫טענה שיצטרך חברו להשיב ושמא אינה תשובה זהו‬ ‫שודאי יכול לומר אח״כ שאינו מאמינו וחייב שבועת‬
‫בקצור דברי ידידי בזה‪ .‬הנה עיקר היסוד לא נראר‪.‬‬ ‫השומרין‪ .‬וגם בעובדא זו מתחלה אפשר לא האמינו‬
‫כלל דמה׳׳ת נימא שמחריב המוחזק להשיב על טענתו‪,‬‬ ‫רק שנגנב אבל לא ששמרו כראוי‪.‬‬
‫רק אולי כשאינו משיב בב׳׳ד אפשר שיתחשב‬
‫וגם יש לעיין אולי הוא פשיעה שאפשר שלא‬
‫כד‪,‬ודאה‪ .‬וג״ז אינו ברור אבל לומר שיתחייב להשיב‬
‫סגרו כראוי במנעול חזק או הפתח היה קל להשבר‪,‬‬
‫לו איזה דבר בלא הוכחת הודאד‪ ,‬שמטעם זה לא תועיל‬
‫שאף שגם חפצים שלו היו שם מ״מ חייב כדאיתא‬
‫תשובת שמא לא מסתבר כלל‪ .‬ואיד שייד לומר מדוע‬
‫בסי׳ רצ״א סעי' י״ד ולדעתי הוא מהדברים שאף‬
‫יפסיד בשביל אי ידיעת חבדו אדרבה נימא מדוע‬
‫הבע׳׳ד עצמו יודה שיש להסתפק בזה‪ .‬ולכן כל אלו‬
‫יפסיד הנתבע בשביל ברי של חבת מאחר שאינו‬
‫חשבונות צריו לעיין בעת שמפשרין‪ .‬ולכן הייתי‬
‫ברור גמור ואפשד שמשקר‪ ,‬והפסד של התובע אף‬
‫אומר לפשר יותר לצד הלוד‪ .‬שלבד חובו שמפסיד‬
‫אם האמת כדבריו הוא מצד שאין לו ברורים טובים‬
‫המלוד‪ .‬מדינא‪ ,‬אף מהיתרון יפסיד המלוח שני חלקים‬
‫ולא מצד אי ידיעת הנתבע ראם היה להתובע ברורים‬
‫והלוה חלק אחד‪ .‬והוצאת המשפט שעם הערל יפסיד‬
‫טובים שמוציאין ממון היה מוציא אף אם הנתבע‬
‫הלוה לבד כי הלא היה יכול לשלם לו תיכף‪ .‬ובל׳׳ז‬
‫אינו יודע מזה כלום‪ .‬וא׳׳כ ודאי שעל התובע לבדר‬
‫אין נוגע להמלוד‪ .‬לידע של מי ד‪.‬וא המחרישה ואף‬
‫בברור גמור שחייב לו הנתבע‪ .‬ומאחר שכן קשד‪,‬‬
‫שגרם לו היזק בזה שלא שילם לו תיכף ולא היה‬
‫מאחר שאין מיגו וחזקה ברורים להוציא ממון מ׳׳ט‬
‫לו במה לשלם להערל והוצרך הערל ליית עמו‬
‫מועילין בהצטרפות בדוד דברי ושמא‪ ,‬שהרי טעם‬
‫בערכאות‪ ,‬הוי זד‪ .‬רק גורם בעלמא ואין לחייבו‪.‬‬
‫דר׳ הונא ור' יהודה הוא מצד בדור דברי ושמא‬
‫אך אם בעצת המלוה היה זד‪ .‬שירח עם הערל שחשב‬
‫כדמשמע מתום' וא״כ לר״נ ור׳ יוחנן שברי ושמא‬
‫שיזכו ויפטר וא״כ היה זה גם לטובתו צריו גם‬
‫אינו ברור להוציא ממת מ׳׳ט מצטרף למיגו וחזקה‬
‫המלוה ליתן חצי הוצאות המשפט‪ .‬וכתר׳׳ה יעיין‬
‫להוציא‪.‬‬
‫בזה ויעשר‪ .‬כהבנתו והעזי״ת יעזרנו שלא נכשל ח׳׳ו‬
‫וגם לדברי ידידי נמצא שבכל ברי ושמא מועיל‬ ‫בדבר הלכה‪.‬‬
‫החזקה‪ ,‬ומצינו שאינו כן בב׳׳ק דף מ׳׳ו דאמרינן זה‬ ‫ותירוץ כתר״ה על קושית הט״ז ביו״ד סי' א׳‬
‫כלל גתל בדין המע׳׳ה אף בניזק אומר בדי ומזיק‬ ‫ס״ק כ׳׳ב הוא תירוץ נכת בסברא‪ .‬אבל לפי פשטות‬
‫שמא וד‪,‬תם יש להברי חזקת מעוברת כדאיתא שם‬ ‫לשון הרשב׳׳א שד‪.‬ובא בט׳׳ז דמעשה לא היתה עושה‬
‫בתום׳‪ .‬ועיין בתוס׳ רי׳׳ד שמקשה זה ומה שתירץ‬ ‫לאחזוקי שיקרא לא שייך תירוץ כתר׳׳ה‪ .‬אך להרמב׳׳ן‬
‫לא שייך לדבדי ידידי‪ ,‬רק אם נימא דמטעם ברור‬ ‫יש לומר כתירת כתר׳׳ה‪.‬‬
‫אתינן עלה יש לחלק כחלוק תוס' די״ד‪ .‬איבדא‬
‫ידידו‪,‬‬
‫שהדבד צריד הסבר מ׳־ט מצטרפין ואם מצטרפין‬
‫מ׳׳ש מבדי ושמא דעלמא דאם נחלק כחלוק התום׳‬
‫משה פיינשטיין‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫מב‬

‫אם לא היה מוחזק להתובע נסי כיון שהוא מוחזק‬ ‫רייד דהכא כבר מחוייב הבעל רק שרוצה לפטור את‬
‫לדידיה ולדידן אין להוציא מידו(‪ .‬זהו מה שיעז לומד‬ ‫עצמו בטענת שמא סשאיב בכל ברי ושמא דעלפא‬
‫לד׳יה ור׳ יהודת‬ ‫שאולי לא נתחייב מעולם‪ ,‬יקשה מיט לא מחלקיז ‪P‬‬
‫ודי־נ וד■ יוחנן סבדי דעדין הוא מוחזק מאחד‬ ‫בלא מינו וחזקה‪.‬‬
‫דעכ״פ הוא בידו‪ ,‬ול־־ד לחזקת חיוב שאנו יודעין‬ ‫וחנטן לע״ד דפירוש ברי ושמא ברי עדיף חוא‬
‫שחייב לו אבל הבא שדק בטענתו בדי שדק התובע‬ ‫כמשמעו שעדיף משמא‪ .‬ושייך זד‪ .‬כשחיבר תלוי נגח‬
‫אומר כן לא אבד חזקתו מ ה וגם אולי הוא מצד‬ ‫שד‪,‬וא שקול שאין לזה כח יותר טלזה ויש כאן על‬
‫חזקת מדא קמא כדמשמע מלשונם שאמדו אוקי סמונא‬ ‫הממון שני תובעין אתד תובעו בשמא והשני בברי‬
‫בחזקת מדיה‪ .‬וטענת הנתבע שמא סברי שלא מדע‬ ‫אסדינן דהבדי עדיף ונותנין להברי אבל אם יש‬
‫החזקה לי־מ בלא הדל לידע אלא אף בהויל לידע לא‬ ‫לאחד כח יותר מחברו כגון שהבדי בא להוציא שלא‬
‫איתרע מה והוי מוחזק‪ .‬וגם יש לומר שאף אם‬ ‫הוי שקול אין מוציא הברי‪ .‬וסברי ריח ור׳ יהודה‬
‫נחשוב לריעותא טיס מאחד שהנתבע א־־צ לתבוע‬ ‫שאף אם הוא מוחזק מ*מ כשטוען שמא באופן דהו׳ל‬
‫שהדי הוא ביח ואין לנו דק תובע אחד‪ ,‬צריך עדים‬ ‫לידע כדפי־ התום' הוא ריעותא על החזקה ונעשה‬
‫להוציא ולא פגי בעדיפות דברי חד‪ ,‬לזד שייך אלא‬ ‫אצלינו ספק שהדבר שקול והוי ברי עדיף‪ .‬ואף אם‬
‫כשגם הנתבע היה צריך לתבוע שהיה לן ליתן לטי‬ ‫נימא כשיטה הב־ שבתום־ דאף בלא הו׳׳ל לידע‬
‫שעדיף בטענתו אבל לא כעוהנתבע א״צ לכלום דבלא‬ ‫סבדי דברי עדיף יש לומד שסבדי ר׳־ה וד־ יהודה‬
‫טענת התובע היה להנתבע והוא רוצה לשנות מכפי‬ ‫שמוחזק לא הוי אלא כשסחזיקו לשלו בברור אבל‬
‫שד‪,‬וא בעי עדים דוקא דד‪,‬מע״ד‪ ,‬ובדי אינו ראיה‬ ‫כשהוא עצמו מסופק שמא חייב לחברו וצריך ליתן‬
‫בדודה דק שעדיף מעומא חה אינו מועיל לשנות‬ ‫לחברו אין לו מעלת מוחזק וד‪.‬וי כמונח בביד ואחד‬
‫מכפי שהוא‪ .‬עב־־פ נתברר שבבדי אינו ברוד להוציא‬ ‫תובע בבדי והשני בעומא היינו שג׳־כ מסופק שמא‬
‫רק שעדיף היכא ששניהן שוין ואין כח לאחד יותר‬ ‫הוא של חברו האומד בדי‪ ,‬וכדמצינו סברא זו בתום־‬
‫מחברו שנותנין לאומר חברי‪.‬‬ ‫דף ע־־ו בשם דיב״א שכתבו הכא שמחזיק עצמו מסופק‬
‫בפרה ואין לו שום טענד‪ ,‬בדודה והוי חזקתו נמאן‬
‫והנה בעובדא דמתני־ דטוענת בדי סשאדסתני‬
‫דליתא עיי״ש‪ ,‬ולכן הוא כד‪,‬דבר שקול שהברי עדיף‪.‬‬
‫נאנסתי והבעל אומד שמא עד שלא ארסתיך‪ ,‬בלא‬
‫ורק אם גם חברו התובע טוען שמא שאין עדיפות‬
‫טענותיהן כלל היה הבעל חייב להאעוה דהא נתחייב‬
‫להתובע נשאר במקום שהוא שאין לנו במה לד‪.‬וציא‬
‫לד‪ ,‬דק שתבעל טוען שמצא ספק וד‪,‬וא נאמן עיז‬
‫לחלוק שעכי־פ כיון שד‪,‬וא בידו עדיף מחברו‪) .‬וגם כיון‬
‫שמצא ספק וצריכה היא לבדר הספק‪ .‬ול מ אף אם‬
‫שהתובע אומר גיב שמא הוא של המוחזק הוא‬
‫היא אומדת ברי אינו מועיל לר״נ ור׳ יוחנן אף שהבא‬
‫כמחזיקו נגדו דאף לדידיד‪ .‬הדי יעז לו רשות להחזיק‬
‫גם הבעל בא לתבוע ובטענת שמא‪ ,‬ובדי הא עדיף‬
‫בד‪.‬דבר עכ״פ מספק(‪.‬‬
‫דכיון שבדי אינו בדור להוציא ממון וד‪,‬וא הוצאת‬
‫ממון גם הבא לדיג וד־ יוחנן שסבדי דשמא לא‬ ‫ועוד טעם גדול יש דלהתובע שטוען בדי לא הוי‬
‫מגדע המוחזק‪ ,‬ולמ אינה יכולד‪ ,‬להוציא בטענת הבדי‬ ‫הנתבע מוחזק‪ ,‬דאם יתע שראובן חייב לשמעון אפשר‬
‫ממנו‪ .‬אבל א־־כ הוא רק בלא חזקה דאם יש לה‬ ‫שלא נחשב ראובן למוחזק כלל ואף בחוב שאינו‬
‫חזקה נמצא שגם היא באה בחזקה וד‪,‬וו טענותיהן‬ ‫חפץ מסוים אפשר יש לומד כן‪ .‬ולפיז חזקת חיוב‬
‫שקולין לגמרי דאף שבכל מקום חזקת ממון עדיף‬ ‫אינו מוציא ממוחזק דק עושה שלא יתחשב מוחזק‬
‫מזנואד חזקות מ־־מ הבא שקולין הן מאחר דגם הבעל‬ ‫מחמת דידוע שהוא חייב‪ .‬ונמצא שלגבי התובע לא‬
‫המוחזק צריך לתבוע לכן ברי עדיף ול״ד לניזק ברי‬ ‫הוי הנתבע מוחזק ולדברי הנתבע שאומר שמא ג־־כ‬
‫ומזיק שמא שד‪,‬תם אינו מועיל חזקה משום דד‪,‬מזיק‬ ‫איתרע חזקתו דהא מודה דאפשד אינו מוחזק לכן‬
‫א־־צ לתבוע כלום רק הניזק בא לתבוע ואינו יכול‬ ‫אין כאן מעלה דמוחזק וד‪.‬וי בדי עדיף‪ .‬וכשטוען‬
‫לתבוע אלא בעדים דאף שיש לו חזקה לא סגי‬ ‫התובע ג־־כ שמא הוי הנתבע מוחזק אף לדבריו דאם‬
‫לתבוע ולכן אינו מועיל גם בהצטרפות הבדי‪ .‬אבל‬ ‫היה גם לכו״ע ספק היה מוחזק לרבנן דסומכוס וכיון‬
‫בעובדא דד‪.‬כא שגם הבעל צריך לתבוע שיבטלו החיוב‬ ‫שאף להתובע הוא מוחזק אין מוציאין מהמוחזק ובזה‬
‫נד‪,‬י שגם בשמא יכול לבטל מצד חזקת ממון מ־־מ‬ ‫גם סומכוס יודה‪) .‬ובברי וברי אף להתובע הוי מוחזק‬
‫צריך לטעון כדי לבטל ולכן כשיש להאשה חזקה‬ ‫כיון דמחזיקו עב־־פ לשלו וטוען טענה שישאר בידו‬
‫שלא לבטל החיוב נחשבו לעוני תובעין שוץ‪ .‬ואם‬ ‫ולכן אין ימל להוציא אף לחלוק אך א״צ לזה דאף‬
‫מג‬ ‫משר‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫להחזיק ואף דוב כזה ואף לתום׳ ב״ב דף צ״ב שמשמע‬ ‫היתד‪ ,‬טוענת ג״כ שמא לא היינו יכוליז לדון אם לבטל‬
‫שמינו עדיף מדוב‪ .‬מ׳׳ם כמו שמהני סיגו אף שאין‬ ‫החיוב או לא והיה נשאר הממון בחזקתו אבל כיון‬
‫מועיל להוציא משום דלד‪,‬חזיק סגי בברורים א׳ב‬ ‫שטוענת בדי שעדיף אין מבטלין החיוב אף שהוא‬
‫גם דוב רצון אף שהוא בדוד קטן ממינו יהני דהיכן‬ ‫הוצאת ממון‪ .‬זהו הנראדי בטעם חזקה שמדיני עם ברי‪.‬‬
‫מצינו חלוק בזה‪ .‬יש לומד שיש חלוק כין טוען בדי‬
‫ומינו שמהני הבא הוא ניב מטעם דהיא אינה‬
‫לטוען שמא דבטוען בדי שלדבריו הוא פטור מדאי‬
‫משנית‪ .‬דמה שלא מהני סיגו להוציא הוא משום‬
‫וא״צ לבירורים ונשאר דק שאין אנו מאמינים לו‪.‬‬
‫שההוצאה הוא שינוי לחדש דבד מכפי שהוא ולת‬
‫מועילין הברודים שבירר כגון במינו להאמינו וכן‬
‫בעי דוקא עדים אבל הבא שדיהוצאד‪ .‬אינה משנית מכפי‬
‫היה מועיל גם דובא שג'כ הוא בדוד אבל בטוען‬
‫שהוא עד עתה שדייה חייב פגי אף בבדודים‪ ,‬ומינו‬
‫שמא שאף לרבדיו צריו לסמור על הברודים ולכן‬
‫הוא בדוד טוב כדחזינן שמועיל להחזיק אף שהיינו‬
‫כיון שאינם ברודים גמודים דהא אין מוציאין ממון‬
‫מוציאין בלא דימינו‪ .‬והטעם דכיון שאינו מחדש דבר‬
‫עלייהו את לספוד עאיהו אף להחזיק כיון שגם הבעל‬
‫חדש דק להחזיק מדי שכבר בידו מועיל בדודים‬
‫עצמו הרוצה לבטל חיובו אינו יודע אלא ע׳׳י הבר ‪T‬ים‬
‫שלזד‪ .‬לא חידשה תודה דין עדים‪ .‬וב׳ב הבא אף‬
‫שאינם גמודים‪ .‬ולת מטעם דוב רצון לא היתה‬
‫שהיא מוציאה מ׳׳ם אינו דבר חדש דק שמחזיק‬
‫נפסדת ולא נשאר אלא הספק רעד שלא ארטתיד שזה‬
‫ומקיים חיוב הראשון‪ .‬ויש להסביר יותר שבלא מינו‬
‫הוי איני יודע אם נתחייבתי שד׳ז יש לה חזקה‬
‫הוא ספק הוצאדי דאם האמת שהוא ספק הוי הוצאה‬
‫שאין סותר לה שום דבד‪.‬‬
‫אבל אם האמת כדבריה לא הוי הוצאה דל״ד לכל‬
‫ולכאורה יש להקקוות על סברא זו מתוס׳ דף ם׳‬ ‫תביעות שלעולם הוא הוצאה אף אם האמת שצריך‬
‫ד״ה אי שכתמ דמפטדת כתובתה בספק שמא רצון‬ ‫להוציא ולכן אין מועיל סיגו אבל הכא שאם כדבריה‬
‫דק שהקשו שם מטעם טיט ולכאורה אף בספק אתד‬ ‫כבד הוצאה דהרי היא אשתו שבהכרח יש לה כתובה‬
‫דדצון לא מפסדא משום דהוי איני יודע אם פרעתיו‪.‬‬ ‫ממילא אמדינן סיגו שלאחד שאמדינן סיגו ליכא‬
‫אבל לא קשה כלום דהוזם אי ‪ T‬י באינה טוענת ברי‬ ‫הוצאה‪ .‬תד‪ .‬שבעינן שיהיה הבעל שמא ואם הוא‬
‫באונם אלא או בשותקת או במכחישתו שלא היה‬ ‫בדי כיון שיש להאמין לו מטעם חזקה אין אדם טורח‬
‫פתחה פתוח דהא באומרת משאדסתני נאנסתי היא‬ ‫בסע ‪T‬ד‪ .‬ומפסידה נתבטל כבד החיוב ואין מועיל שוב‬
‫נאמנת ולא מפסדא דהלכה בדיג ולא נחקוב‬ ‫סיגו‪ .‬ואף אם נימא שמינו עדיף מחזקה דאין אדם‬
‫כמכחישתו לברי ושמא מקזום דעיז אומד בדי שלא‬ ‫טורח‪ .‬משום דכיון שהיה נאמן ע״ז מתחלה הדי‬
‫כדבריה ונאמן משום חזקה דאין אדם טודח ונמצא‬ ‫נתבטל החיוב בטענתו וצריכה בהבינו לעשות הוצאה‬
‫שהבדי שלה אינו כלום ונשאר דק טענתו בלא‬ ‫חדשה שהוא לחדש החיוב ולזה אין מועיל סיגו‬
‫הכחשה דברי והוי איני יודע אם פרעתיו בלא‬ ‫אבל כשטוען שמא שדוצה שלא יוציאו ממנו מדין‬
‫טענת בדי שחייב כנגדו שאין לחייבו משום דאיתדע‬ ‫ספק מועיל הסיגו לבטל הספק שלא יתבטל החיוב‬
‫החזקת חיוב כיון שיעז ספק ואוקמינן ממונא אחזקתיה‪.‬‬ ‫וההוצאה המוכרחת מזד‪ ..‬זהו מה שנראה בטעם‬
‫אבל באומרת ברי שנאנסתי והוא אומר שמא ברצון‬ ‫שמצטדפין בדי ומינו‪.‬‬
‫הוי זה איני יודע אם פרעתיו וחייב‪.‬‬
‫ב‬
‫)ויש גם לומד דזה שבעי בדי למינו וחזקה הוא‬
‫מזה הטעם שחלקתי בין טוען בדי לטוען שמא לענין‬ ‫וזה שאיכא ספק גם בנבעלה תחתיו שמא ברצון‬
‫להחזיק בברורים דכלא בדי שבל הדבר צריו להעמיד‬ ‫ואבדה כתובתה וגם הא דובא רצון שעדיף מחזקה‬
‫מחמת שנתברר לנו ע״י החזקה או המיגו ולכן כיון‬ ‫שלח‪ .‬יש לומד דמטעם זה לא אבדה כתובתה משום‬
‫שאינם בדודים גמודים כדחזינן שאין מועילין להוציא‬ ‫דהוי איני יודע אם פדעתיך דאם תחתיו נבעלה‬
‫ממון הדי לא נתבדר לנו שהוא כן בהחלט ואין לדון‬ ‫כבד נתחייב והיא טוענת ברי שעדין חייב משום‬
‫מחמת זה אבל כשאומרת בדי שלדבריה אין צ ‪ T‬ו‬ ‫שנאנסה והוא אומד דעומא נפטר בזנות דדצון ולא‬
‫לשום ברוד מאחד שיודעת בודאי ודק שאנו אין‬ ‫נפטר בספק פדעון ופטור‪ .‬וכן איתא במהד״ם שיף‪.‬‬
‫מאמינים לה ע״ז מועיל סיגו שנאמן לה‪ .‬דדק לענין‬ ‫ואף שדובא רצון יש לחייבו דאפשד דאין הולכין‬
‫נאמנות מועילין בדודים ולא כעצם הדבר לבדר בזה‪.‬‬ ‫אחד הדוב לפטור אותו מחיובו‪ .‬או משום שדוב‬
‫וזה שמועיל סיגו אף שהוא להוציא הוא כדבארתי‬ ‫רצון אינו רוב גמור כדאיתא בונוס׳ דף ט׳‪ .‬ואף‬
‫מקזום דהוא חיוב מוכרח לה לדבריה ואין זה הוצאה‬ ‫שמינו מחני להחזיק וא׳ב יקשה דגם דוב יהני‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫מד‬

‫דאורייתא ולת אף שלענין כתובה דדבמ נאמן מצד‬ ‫חדשד» חה שבעי שיטעון תנעל שמא ‪ KW‬ג׳ב‬
‫קולי כתובו‪ .‬אין זה נאמנות גדולה שיתחשב נם‬ ‫כדבארתי ראם יטעין ברי נבר ליכא חיוב לדבריו‬
‫אצלינו שאיתדע החזקת חיוב ותד‪.‬יד‪ .‬כמוציאה מחדש‬ ‫וכיון שהוא נאמן לא היר‪ ,‬מועיל שוב מיגו וחזקה‬
‫אלא היא אצלינו כמקייטח חיוב הראשון ולת מועילין‬ ‫דהוי לודציא מחדש(‪.‬‬
‫טיגו וחזקה כדבאדתי כיון דאינו החש דבר דליבעי‬
‫ועיין בדאיש דף ט׳ שכתב דממתני׳ דטשאדסתני‬
‫עדים ומגי בד‪.‬בדודים תהו דעת ד״ג‪.‬‬
‫נאנסתי אין ראיה לדינא דד' יונה דנאטנה נס לענין‬
‫ולפ״ז לד׳ יד‪.‬ושע שסובר דאיתרע החזקת חיוב‬ ‫איסור משום דלענין טמון איכא טיגו והנא ליכא טיגו‬
‫נם אצלינו כיון שנאמן יש להפסידה גם בספק רצון‬ ‫שתמוה מאד כדהקשה הק״נ הא לענין איסור איה‬
‫ולכן מקשו התוס׳ שפיר לד' יועשע שהי״ל להפסיד‬ ‫לה נטי אותו מיגו עעמו ועדיך לתרץ משום דדוב‬
‫הכל משום ספק דצון אם בס״ם מפסדת כתובד‪ .‬ולת‬ ‫דעון סוחר המיגו וכדמתדץ כן שם הק״נ עיי׳ש‬
‫הוכיחו מזה שאינה מפסדת בס׳ס‪ .‬אבל לד״ג אינה‬ ‫ולענין מטון א״ע לטש״כ שם משום דהוי ס״ס אלא‬
‫מפסדת כלל בספק רצון משום דהו״ל איני יודע‬ ‫כדנאדתי משום דלענין ממון ספק דעון לאו כלום‬
‫אם פרעתיו כשטוענת בדי ואין הדוב רצון סותר‬ ‫הוא כדנארתי‪.‬‬
‫החזקה כדבאדתי‪ .‬ועיין בנה״ם שם שמתרץ קושית‬
‫התומים משום דהוא ספק אצלינו ואיתדע החיה מחמת‬ ‫אך יש להקשות דהנה התום׳ שם הוכיחו דנס׳־ס‬
‫זד‪ .‬כמו נולד ספק בשטר‪ .‬אבל הנכון שדק לד' יהושע‬ ‫לא מפסדא כתובתה מהא שלא מפסדא המנה במתני'‬
‫יש לומד בן ולא לד״ג ובזה הויא מהלקותם‪ .‬ולכן א*ש‬ ‫דמשארסתני נאנסתי למ״ד מק*ט ממאתים אבל מנה‬
‫דברי הדא‪-‬ש שהוא אליבא דד‪-‬ג‪.‬‬ ‫אית לה אף שהוא ספק דעון‪ ,‬שלכאורה קשה הא אף‬
‫אם בס״ם טפסדא מ״מ הא ספק דעון הוי איני יודע‬
‫ענף ג‬ ‫אם פרעתיו ועיין בנה׳׳ט סי' זדה סק״ה שהכיא‬
‫והנד‪ .‬הדא״ש הביא ראיה אח״כ טהיתה מעוברת‬ ‫שהתומים הקשה זה והוכית מזה דאיני יודע אם‬
‫דאלים ליה לד״ג בדי ומכשיר העובר אע״ג דלית לה‬ ‫פדעתיך היכא דלא הוד‪ .‬ליה למידע פטור עיי״ש‬
‫חזקת כשדות ואפילו ברוב פסולין ולכן נאמנת לומד‬ ‫וא״כ קשה על הרא״ש דגם במשאדסתני נאנסתי‬
‫משאדסתני נאנסתי אף להתירה לבעלה‪ .‬אבל תמוה‬ ‫שהוא לענין ממון סותר דוב רצון את החזקה דד‪.‬א‬
‫מאד מ״ט יהיה איסור עדיף מממון שצדיכד‪ .‬למיגו‬ ‫ספק רצון פטור גם לענין ממון משום דלא הו״ל‬
‫וחזקת ואף שיש לומד משום דלממון הוי כנגד‬ ‫לידע ומ״מ הזינן שבדי עדיף היכא שאית לה חזקה‬
‫חזקת ממון של הבעל ולת צריכה למיגו וחזקו■‪,‬‬ ‫אף שסותר לזד‪ .‬דוב רצון וא'כ גם לענין איסור כן‬
‫ולענין איסור אין שום דבר סותר‪ .‬אבל סד׳מ צריו‬ ‫ואיכא ראיה לד' יונה‪ .‬וצדיך לומד שהדא׳׳ש יפלוג על‬
‫להבין גדר הנאמנות בזד‪ .‬מאחד שהוא דבר שבעדוה‪.‬‬ ‫התוס׳ בזה ויסבור דאיני יודע אם פרעתיו חייב‬
‫וסש״כ ידידי דמצד כדי ושמא נאמנת אף בדבר‬ ‫בכל אופן אף היכא דלא הדל לידע ולכן מדהה‬
‫שכעדוה אני תמר‪ .‬דמתתלד‪ .‬הפליג ידידי כיב‬ ‫הדאיה‬
‫שבאיסורין אין שי ‪ T‬בדי ושמא ולבסוף כתכ לדעת‬ ‫ועוד יש לומר דלד' יד‪.‬ושע שסובר דאינה‬
‫הדא׳׳ש והטור שיש נאמנות ברי ושמא אף באיסודין‬ ‫נאמנת אף שאית לה חזקה ומיגו לא הוי כאיני יודע‬
‫ולא כתב טעם מעיקרא מאי סבר ולכסוף מאי סבר‪.‬‬ ‫אם פרעתיו ומפסדת גם כספק רצון‪ .‬דהנה מסתבר‬
‫וגם איך שנימא בשאר איסורין קשה בדבר שבערוה‬ ‫במחלוקת ד׳־ג ור' יהושע אם זה שנאמן לומד שמצא‬
‫דילפינן מקרא דבר דבר דבעי עדים דוקא איו‬ ‫פתח פתות וחזינן שאין הנאמנות גמורה דהא דק‬
‫מהני ברי ושמא דכמו שילפינן דשאני משאר איסודין‬ ‫מחמת שכתובד‪ .‬דרבנן נאטן‪ .‬אם הוא גם אצלינו‬
‫שלא סגי בעד אחד נו־כ ניליף דלא סגי בבדי ושמא‬ ‫ספק לענין הכתוכה כיון שעכ׳פ הימנוהו דכנן‬
‫ודוחק לומר שהילפותא ד‪.‬וא דק לענין לאוסרה על‬ ‫ואיתוע מתמת זה חזקת התיוב לגמרי ונחשכת‬
‫בעלה ולא לענין להתירה אף כשצדיכד‪ .‬לבירורים‬ ‫כמוציאה מהדקו ואינה נאמנת בלא עדים ולכן לא‬
‫כד‪.‬א דהכא‪.‬‬
‫מהני מיגו וחזקה תהו דעת ד' יהושע וזד‪.‬ו פירוש‬
‫וד‪.‬נכון לע״ד שאם נפרש מטעם בדי ושמא‬ ‫שוד שחוט לפניך שאמר בדף ט״ז לטעם ר׳ יהושע‪.‬‬
‫נצטרך לומד מאחד שדין עדים שבעי בדבר שבערוד‪.‬‬ ‫או דאף דנ א ^ הוא לגבי כתובה מ״מ אצלינו אינו‬
‫ילפינן מממון ובממון הא אם אומד איני יודע אם‬ ‫נאמן בעצם כמו שאינה נאסרת עליו מדינא דק מצד‬
‫פרעתיו חייב ונמצא שמועיל ברי ושמא כשיש‬ ‫שויה אנפשה חד׳א וכמו שאינו נאמן לענין דינים‬
‫טה‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫ולכן הנכון לע״ד דבד חדש שזה שאין דבר‬ ‫חזקת חיוב וד‪.‬א באדתי שאף אט יש דוגא לפוטרו‬
‫שבעדוה פחות משנים הוא רק כשהוא ספק מוחלט‬ ‫לא נפטר ראימתי מועיל ברורים בשטוען ברי‬
‫שהוא דבר שהכל צדיכין להסתפק בזד״ ונמצא‬ ‫שלרבריו א'צ לברורים ורק ברי לחאמינו צריו‬
‫כשרוצים להחליט לצד אחד מחדשין בה דבר שעושין‬ ‫להברורים אבל בטוען שמא אין מועילין ברורים‬
‫מספק ודאי ונתחדש בזה שבעי ב׳ עחם אבל כקוליכא‬ ‫שאינם גמורים בערים ואף שרובא וחזקח רובא עריף‬
‫ספק מוחלט כגון שאינו דבר שצדיכין לוזסתפק בזה‬ ‫חוא מולא בא לחרש רבר אבל כשבא לחרש אף שחוא‬
‫אף שלאחד יש ספק לא ועי זם חחש דבד אם‬ ‫להחזיק בעי ערים אד בעי שיהיה ברי בנגרו ברי‬
‫יחליטו גם להאחד במו שמחזיקין הבל ולבן לא‬ ‫שלא תתרע החזקת חיוב‪ ,‬ולכן גם לענין רבר שבערוה‬
‫בעי ב׳ עדים‪ .‬ולת באומד פ'פ מצאתי שאנו אין‬ ‫אין מועיל שמא להוציאה מחזקתה ולחרקו רבר שכשרה‬
‫מסתפקין אף אחד שאמד כלום ודק הוא לבדו מסתפק‬ ‫תעשה פסולה אף אם רוב פסולין אם אומרת ברי‪,‬‬
‫בזה משום שהוא מאמין לעצמו ושויה אנפשיה חד״א‬ ‫רבלא אמרח ברי איתרע חזקתה בזה שנתעברה‬
‫להסתפק שמא זינתה ברצון‪ ,‬נאמנת לומד משארסתני‬ ‫ונעשה ספק איני יורע אם יצאת מחזקתה בלא ברי‬
‫נאנסתי ביון שאינה מחדקזת דבד חדש להיתר ולכן‬ ‫כנגר הספק ור‪.‬וי כמו איני יורע אם פרעתיו בלא‬
‫נאמנת מצד בדי ושמא והיה נאמן גם ע׳׳א כמו‬ ‫ברי כנגרו שפטור ולכן היתר‪ ,‬נפסלת מספק אבל‬
‫שנאמן בבל איסודין ואין כאן הדוש ב' עדים שבדבר‬ ‫באומרת ברי הוי איני יורע אם יצאת מחזקתה בברי‬
‫שבעדוד״ אבל הוא דק אם גימא שלדיח ליבא ספק‬ ‫כנגר הספק שיש להאמינה ולא יצאת מחזקתה אף‬
‫אף לדידיה מאחד שאנו אין מסתפקין בזד‪ ,‬אבל אם‬ ‫ברוב כנגר חברי כמו באיני יורע אם פרעתיו בממון‬
‫נימא שאף שלנו ליכא ספק מ״מ אנו מסתפקין לדידיה‬ ‫שחייב‪ ,‬תר‪,‬ו מה שיש לומר בזה שמועי ברי ושמא‬
‫מאחר שנאמן עכ״פ לגבי עצמו לא היתה נאמנת‬ ‫גם לגבי איסור חיכא שאיכא חזקת כשרות והיתר‬
‫דהוי לגבי דידיה דין דבר שבעדוד‪ ,‬דבעי ב' עדים‪.‬‬ ‫לבעלה בגון בהיתר‪ ,‬מעוברת ובאומרת מקזארסתני‬
‫ומאחד שהלכד‪ ,‬כד׳ג דסובד דלנו ליכא ספק אף‬ ‫נאנסתי ואין סותר לה ח ב רצת ורוב פסולת‬
‫לגבי כתובד‪ ,‬שהאמינוהו רבנן‪ ,‬כ״ש לגבי איסור שלא‬ ‫ברבארתי‪.‬‬
‫האמינוהו דק שעל עצמו נא ‪ p‬מדין חדיא דאין לנו‬
‫ספק אף לגבי דידיה ולח נאמנת מצד ברי ושמא‬ ‫או יקשה מ״ט נאמנת גם לגבי הולר הא איהו‬
‫וגם מצד ע״א באיסודין שנאח אף נוגע‪.‬‬ ‫לית ליה חזקת כשרות‪ ,‬וצריו לומר רנהי שלית ליה‬
‫חזקה מ״מ ר‪,‬ר‪,‬כשר אינו רבר חרש כיון ראמו כשרר‪,‬‬
‫ומביא ראיה מהיתה מעוברת שנאמנת דממתני׳‬
‫והפסול הוא רבר חרש וכיון שחזינן שאף שאיכא‬
‫דמשאדסתני נאנסתי שהוא לגבי ממון אפקוד שד‪,‬וא‬
‫רוב נגר החזקה לא נפסלר‪ .‬אף שרובא עריף מחזקה‬
‫מצד שיש לד‪ ,‬חזקה אף לגבי דידיה שיש לו ספק‬
‫מ״מ צריו ערים ולא מר‪,‬ני הרוב לעקזות רבר חרש‬
‫אבל לענין איסור לית לד‪ ,‬חזקה לגבי דידיד‪ ,‬משום‬
‫כ״ב הכא לגבי הולר אף שאיו כאן חזקה כימ שהוא‬
‫דדוב דצון כדלעיל ולח אפשר שאינה נאמנת מאחד‬
‫עכ״פ רבר חרש לא סגי ברוב לחרש גגר הברי‪.‬‬
‫שהוא ספק השקול ודבד שבערור‪ ,‬ולא נימא שבספק‬
‫תר‪ ,‬שבעי ערים ברבר שבערוה הוא כקזיש ספק‬
‫דק לו שאני אלא בכל אופן יש לזה דין דבר שבעדות‬
‫היינו כששני הצררים הוא חרוש להפקיע מהספק‬
‫דבעי שנים‪ ,‬לכן הביא מהיתה מעוברת דאף שמדינא‬
‫שהוא בליכא ברי רמסברא אין שית להכריע לצר‬
‫כשדה היא וד‪.‬ולד מצד חזקת כשדות ואף בדוב‬
‫אחר לכן בעי ערים להכריע לצר אחר ובלא ערים‬
‫פסולין שדוכא עדיף מ״מ אשד‪ ,‬מזנה בודקת ומזנה‬
‫נשאר שהוא ספק‪ ,‬אבל היכא שאומרת ברי שאצלה‬
‫ומועיל זה שנשארה בחזקתה וחזקת האם מד‪1‬י לבת‪,‬‬
‫אינו ספק מועיל הברי שלר‪ ,‬להכריע הספק להצר‬
‫מ״מ מצד מעלה ביוחסין היו פוסלין אף ברוב כשדין‬
‫שאינו רבר חרש שלא יעשה ספק אצלינו להצר‬
‫ואף בדיעבד בלא תדי רובי לבד בעזז־מ שסובר‬
‫השני ולא בעי ע״ז ערים כיון רליכא ריעותא שאינו‬
‫דבשדה כדוב כשדין ולוע׳יי לדעת הדמב׳ם אף בתרי‬
‫זהו מה שיש לומר אם נפרש טעם‬ ‫רבר חרש‪.‬‬
‫דובי אסורה לכתחלה וע״ז אמד ר״ג דמהני ברי‬
‫להבין דהארעת‬ ‫הרא״ש מצר ברי ושמא‪ .‬או שצריך‬
‫שאם אמדה לכשד נבעלתי בשרה בדיעבד אף ברוב‬
‫התום׳ רזה שמכשיר בבתה הוא מטעם חזקה רחזקת‬
‫פסולין ולענין הולד הוא דיעבד ופמבינן ארמרה‬
‫האם מחני לבת וכן סברי גם גבי ינאי דמהני חזקת‬
‫לעולם‪ .‬נמצא שאף שמדרבנן עשו מעלה ביוחסין‬
‫האם לבן בדף כ׳׳ו‪ .‬ורוחק לומר שהרא׳קז יפלוג‬
‫ופסלו אם ראוד‪ .‬שנבעלה דחקזח זה לספק בלא‬
‫עאיהו ולא היה מזכיר זה בפירוקו במקומו‪.‬‬
‫חזקה לפי המעלה שעשו ומ״מ מהני ברי דידה אף‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬
‫לעכו״ם שג״כ הולד פסולה לכהונה עיין במל״ם‬
‫פי״ג מאי׳־ב ה״ח שספדש שגם הדמב׳ם סובר‬
‫שפסולה לכד‪,‬ונד‪ ,‬וסוכרת שם כן וא״כ מ״ט כקורה‬
‫בחה גם לכהונה‪ .‬אך אולי סובר הס״מ שהרמב׳ם‬
‫מכשיר בח ישדאליח מעכו׳־ם גם לכהונה שכן משמע‬
‫קצת במ״מ פט״ו ה״ג עיי״ש במל׳־מ ומצד הספק‬
‫שמא נבעלה לחלל הוא מעוטא דמעוטא ואפשר שליכא‬
‫כלל שאין לחוש לזה‪ ,‬ונשאר דק חשש דממזד שספקו‬
‫מותר‪ .‬וגם אולי סובר המ״מ דכיון דלהדמב״ם מוחו‬
‫מה״ת גם ספק חלל ככל ספקות שמה״ח הם לקולא‬
‫ג״ב האמינוהו לענין האיסור מדרבנן שאסרו הספקות‬
‫דאורייתא‪ .‬אך זה לא משמע במ״מ דהא כתב מצד‬
‫ספק ממזר משמע שבכל הספקות החמירו אף שהוא‬
‫מדבריהם‪ .‬אבל כוזירוץ ראשון יש לתרץ‪ .‬אבל מה‬
‫שקשה טובא הוא דד‪,‬א כשם שספק ממזר מותר בקהל‬
‫מן התודה כ״כ מותר בממזרת מן התורד‪ ,‬כדאיתא‬
‫בקידושין דף ע״ג ואם נימא כטעם המ׳ימ שהאמינוד‬
‫להכשיר הולד משום שמדאורייתא מותר בקהל בלא‬
‫ברי דידה ודק מדרבנן אסורה האמינוד‪ ,‬בשל דבריהם‪,‬‬
‫אף לפסול את הולד היה לנו להאמינה כשאומרת‬
‫שנבעלד‪ ,‬לממזר להחידו בממזרת כיון דגיב הוא רק‬
‫מדבריהן ובדמב׳־ם שם ובמי־מ מפורש שאינה נאמנת‬
‫להתירו בממזרת ועיין במ״ס שם שכתב הטעם בזה‬
‫הלשון אבל לפסול כיץ דמדאודייתא מותר לבא‬
‫בקהל ואסור בממזרת ודאית ואם היו מאמינים אותה‬
‫ומחידין אוחו בממזדח ודאית היו מקילין בשל תודה‪,‬‬
‫וחמוד‪ ,‬מאד הא מן התודה מותר ספק ממזר בממזרת‬
‫ודאית‪.‬‬
‫ולכן מצד חומד הדבד מוכרחין לומד שהמ״מ‬
‫סובר כדכחבתי שזה שכשר הולד הוא משום שמן‬
‫התורה מוקמינן אחזקתה וחזקת האם מהני לבח‬
‫דק שמצד מעלה ביוחסין לא סמכינן על החזקה ונחשב‬
‫לספק משום דחשבינן זה לאיתדע החזקה ומאחד‬
‫שהוא ספק סובר המ׳־מ כדבאדחי בהוכחת הדא׳־ש‬
‫דנהי שלגבי דידה נאמנת בברי משום דמעמידין על‬
‫חזקתה שלא לפוסלה מספק מ‪-‬מ לגבי הולד ליכא‬
‫חזקה דהיכא שיש ספק רק שמ״מ מעמידין על‬
‫החזקה לא מהני חזקת האם לבת‪ .‬ונמצא שלאחר‬
‫שעשו המעלד‪ ,‬שהחשיבוהו לספק לא היו צריכין‬
‫ואף דבל דתקץ רבנן כעין דאורייתא חקון מ״מ‬
‫להאמינה על הולד רכל דתקץ רבנן כעין דאורייתא‬
‫הכא שהוא רק מעלה בעלמא לא החמירו כעין‬
‫חקון והוי דבר שבעדוה שבעי שני עדים‪ ,‬ואינו‬
‫דאורייתא וד‪,‬אמינוה או מטעם המ׳־מ בפט׳־ו מאי״ב‬
‫סובר כהדא״ש דהא סובר שאינה נאמנת לומר‬
‫הי״ב שהוא מטעם שספק ממזר מותר מה׳־ת האמינוה‪.‬‬
‫משארסחני נאנסתי להתירה לבעלה‪ .‬ולכן תירץ‬
‫משום דלאחר המעלה עכ״פ לא הוי דק ספק ממזר‬
‫ונמצא שאף אם היינו חושקוין מדאורייתא שהיה‬
‫ספק גמור בלא חזקה היה מותר מדאורייתא וצדיכין‬
‫אגרות‬ ‫מו‬
‫שהוא רבד שבעדוה‪ .‬ובשלמא לגבי עצמה יש לומר‬
‫ראף שעשו מעלה לא נתבטלה חזקתה לגמרי אלא‬
‫שנעשה אצלינו רבר המספק שלכן אט לא אסרה ברי‬
‫הוא ריעותא ובאסרה ברי לא איתרע כמו באיני‬
‫יודע אס פדעתיך שבאיכא ברי כנגרו לא איתרע‬
‫החזקת חיוב ואם ליכא בדי כנגדו הוי זה דיעותא‪.‬‬
‫אבל לגבי הולד שהוא בעצמו אין לו חזקה דק‬
‫שהוא מצד חזקת האם‪ ,‬וכבד בארתי בחתקזי במק״א‬
‫שיש חלוק בין החזקות שאם היא חזקה במקום‬
‫שהוכרחנו לספק רק שמספק אין יכולין לפוסלה‬
‫אינה מועילה רק לגבי דידה ולא לגבי הולד כיון‬
‫דלהולד לא היחה חזקה ואין כאן הוצאה מחזקה‬
‫ודק בחזקות כאלו שמעמידין אותה שלא נשתנית‬
‫כלל אין לנו לספק שנשתניח ולת כיון שליכא ספק‬
‫כלל לפי החזקה כשר ממילא גם הולד‪ .‬וכיץ שלפי‬
‫המעלה שעשו אנו מסחפקמ אף שאיכא חזקה מוכרחין‬
‫אנו להחשיב כאיחדע החזקה לגבי המעלה‪ ,‬לכן נהי‬
‫שאותה מעמידין על חזקתה דאין אנו יכולין להוציאה‬
‫מכשדוחה מספק כקזטוענח בדי לא היה לנו להכשיר‬
‫גם את הולד שאין מוציאין אוחו מחזקתו דהא אין‬
‫לו מצד עצמו חזקת כשרות‪ .‬וזד׳ב צריך לומר דאף‬
‫שעקוו מעלה לא נתבטלה החזקה כלל ובעצם מעמידין‬
‫אוחד‪ ,‬אחזקתה ואין מסחפקין כלל משום דבודקח‬
‫ומזנה מסלק הדיעותא אלא שמצד מעלה ביוחסין‬
‫החמירו שלא יסמכו על החזקד‪ ,‬בזד‪ ,‬ולכן מועיל‬
‫בדי שכיון שהוא דק חומדא שהחמירו הכד‪,‬נים על‬
‫עצמם אין לזה דין רבד שבערוה להצריך עדים‬
‫וסגי בע׳׳א ובברי‪ .‬ולכן הוכיח שגם הבא כיון שאנן‬
‫לא מסחפקין בזה דק שהוא לבדו מסתפק אין בזד‪,‬‬
‫דין דבר שבעדוה וסגי בע׳׳א ובבברי‪ .‬זהו מה שנראה‬
‫בדעת הדא״ש‪.‬‬
‫והרמב׳־ם להמ״מ שסובר דאינה נאמנת לענין‬
‫איסור סובר דאף בזה הוי דין דבר שבערוה דבעי‬
‫ב׳ עדים משום דרוב רצון מגדע החזקה‪ .‬ואף שדק‬
‫לדידיה הוא ספק ולא אצלינו מ׳־מ לדידיה הוא רבד‬
‫שבעדוה ובעי לדידיה שנים להוציא מספקו‪ .‬וליד‬
‫להיתר‪ ,‬מעוברת שנאמנת לד‪,‬כשיר הולד משום דד‪,‬חם‬
‫שהוא דק מעלה מדרבנן הקלו דחהא נאמנת בבברי‪.‬‬
‫ענף ד‬
‫והנה דברי המ״מ תמוהין דהא ספק חלל אפוד‪,‬‬
‫והא איכא לספוקי שפא נבעלה לחלל שהולד חלל או‬
‫טז‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬
‫דליתא קמן וחזינן שע׳א נאמן כנגד דוב כזד‪ ,‬וחזקה‬
‫עדיף מע״א וא״כ כ״ש שחזקה עדיף מדוב כזד‪ ,‬אלו‬
‫תוכן דברי ידידי‪ .‬ולבד שלא משמע כן מתום׳ דף‬
‫י״ג‪ ,‬לא נראה לומד ‪ .p‬וגם בקידושין דף פ׳ ששם‬
‫מקוד הדין דדובא וחזקה דובא עדיף‪ .‬הוא ברוב‬
‫מה דליתא קמן ברוב תינוקות מטפחין עיי״ש וכ״ש‬
‫דוב פסולין ולכן דברי ידידי טעות בזה וכבודו‬
‫מחול‪ .‬וזד‪ ,‬שידידי מוכיח מע״א שגרוע מחזקה ועדיף‬
‫מדובא כזד‪ .,‬ל‪-‬ד כלל לע*א דהנה כל עיקר דין‬
‫עדות הוא להוציא דבר מחזקתו שהוא חרוש דבר‬
‫וע‪-‬א אינו נאמן לחדש דבר אבל לגבי דובא שהוא‬
‫בדוד נאמן ע״א שעדיף מברור דרוב ובפדט שליתא‬
‫ומדוקדק לשון המ״מ בפי״ח מאי׳יב הי״ג שכתב‬
‫קמן‪.‬‬
‫דבפנויה נאמנו! להכשיר הולד ואע״ג דלא הו״ל חזקה‬
‫וגם נדאד‪ ,‬לומד סברא וד‪,‬וא אצלי העיקר שכשיש‬
‫ע״א שוב ליכא דוב‪ ,‬דבאופן כזה שע״א יאמר אין‬
‫לנו דוב שהוא היפוך מעדוחו‪ .‬ורק דובא דאיתא‬
‫קמן שיש אצלינו דוב בברוד לא נאמד שנדון הדוב‬
‫אחד העדות של הע״א אבל ברובא דליתא קמן שהרוב‬
‫הוא דק מסברא שיותר מצוי שאירע כך ע״ז אמרינן‬
‫מד‪,‬יכי תיתי נדון על המעשה בלא ע‪-‬א איך קרוב‬
‫יותר לומד שנעשה‪ ,‬נדון כפי הדבר שיש לנו ע׳א‬
‫איך קרוב יותר לומד שנעשה אם כדברי העד או‬
‫שלא כדבריו שע״ז ליכא רוב‪ .‬ונמצא שליכא הוכחה‬
‫כלל מע״א שדובא דליתא קמן גדוע מחזקד‪ ,‬אלא‬
‫שודאי גם דוב כזה עדיף כגמ' דקידושין‪ .‬ובדעת‬
‫המ׳־מ הנכון כדבאדתי‪.‬‬
‫ומה שדוצה ידידי לתרץ זה שנאמן לומד אני‬
‫קידשתיה אף לכנוס להשיטות שסבדי דע״א אינו‬
‫נאמן בדבר שבעדוד‪ ,‬אף בלא איתחזק איסודא‪ ,‬שהוא‬
‫מטעם בדי ושמא‪ .‬לא נראה לפ״מ שבאדתי דאם ע״א‬
‫אינו נאמן אין מועיל גם ברי מאחד דילפינן מממון‬
‫דבעי שני עדים ואין לחלק הילפותא כדבאדתי‪ .‬וגם‬
‫הא לדברי ידידי נצטרך לומר שדוקא אמד אני‬
‫קידשתיה נאמן מטעם בדי ושמא אבל כשאמר אחד‬
‫על אחד שקידש לא מתני מטעם שאין ברי דאחד‬
‫מועיל מצד בדי ומצד ע״א אינו נאמן דאין רבד‬
‫שבעדוה פחות משנים‪ ,‬ובמ״מ פ׳־ט מאישות הי״א‬
‫מפורש שנאמן גם אחד שכתב טעם על זה שנאמן‬
‫האב אחד זמן לומד נודע לי שלפלוני קידשתיה‬
‫שהוא כ״ש מאחד שנאמן לומר אני קידשתיד‪ ,‬וכתב‬
‫הלח״מ שד‪,‬וצרך לטעם זה משם דלאחד כדי ד מד‬
‫מסתפק אם מועיל הפה שאסר ולכן כחב טעם זה‬
‫דאף אם אין מועיל מטעם הפה שאסר מועיל מטעם‬
‫עדות דלא גדע מאחד וכן אפילו טדע שנתקדשה‬
‫מפי עדים נאמן האב מטעם דלא גדע מאחר עיי׳ש‬
‫אגרות‬
‫אף לאחר שעשו המעלה ביוחסין להחשיבו לספק‬
‫לעוד איסור מדרבנן לאסור ספק ממזר והוו הדי‬
‫מדרבנן שכל אחד מהן הוא דק ספק לכן קיל זה‬
‫משאר איסורים מדרבנן והאמינוה‪ .‬אבל כשאומרת‬
‫שהוא ממזר הוא כנגד התודה דמדאודייתא כשד הוא‬
‫בלא ספק מצד חזקת האם ואסור בממזרת ודאית‬
‫ונמצא שהיא רוצה להעיד עליו שהוא מותר בדבר‬
‫שאסור מדאורייתא בלא עדותה ולכן אינה נאמנת‪.‬‬
‫וניחא עתה מש״כ המ״מ דמדאודייתא אסור בממזרת‬
‫ואין מאמינים לד‪ ,‬להקל בשל תודה דדק לתאב נתנה‬
‫תורה נאמנות כדאיתא שם במ״מ‪.‬‬
‫דכשדות לפי שהדין כך הוא שד‪,‬יא נאמנת ולא החמירו‬
‫בולד כלל לפי שאם היו מחמידין בו לבא בקהל לא‬
‫היה לו תקנה עיי״ש דקדק לכתוב שהדין כך הוא‬
‫שהיא נאמנת וכוונתו צריך לומד שמן התודה היא‬
‫נאמנת ודק שהיה צריך להחמיר להצריך תדי דובי‬
‫כמו שמחמידין לכתחלה באשה עצמה ע״ז מתרץ‬
‫דולר הוי דיעבד‪ ,‬דאם כל הנאמנות הוא בולד מחמת‬
‫שספק ממזר מותר האמינוד‪ ,‬בדבריהם לא שייך‬
‫לומד ע״ז שהדין כך הוא שהיא נאמנת דאדדבה מן‬
‫הדין אינה נאמנת אם היה כאן איסור תודה דק‬
‫מפני שהוא מדבריהם הקלו בו אלא ודאי כוונתו‬
‫שמן התודד‪ ,‬נאמנת מצד חזקזב וזה שלא הזכיר כאן‬
‫החלוק דהתם הוי ספק ממזר שמותר מה״ת וד‪,‬בא‬
‫ספק אסור ולכן החמירו בה ולא בולד‪ ,‬משום דסובד‬
‫דמאחד דד‪,‬אמינוה גם לגבי עצמה מצד חזקה ומ״ט‬
‫החמירו לכתחלה כל כך קוהצריכו תדי דובי‪ ,‬היו‬
‫מחמידין גם בולד אם היד‪ ,‬שייך בו לבתחלה ולכן‬
‫הוצרך לומד שהוא דיעבד‪.‬‬
‫ונמצא שבנאמנות האשה לגבי עצמה להתירה‬
‫לכהונה לא קשר‪ ,‬כלום אף לדעת ד‪,‬מ”מ כמו להרא״ש‬
‫שבזה שוין הם שהנאמנות הוא מצד חזקה‪ ,‬ודוב‬
‫פסוליז אין מועיל לחדש רבד רבעי שני עדים לדבר‬
‫שבעדוה אף לפסול כדבארתי דאף לגבי הולד עיקר‬
‫הנאמנות הוא מצד דמן הדין נאמנת היא מצד חזקה‬
‫דחזקת האם מד‪,‬ני לד‪,‬בת אף להמ״מ כדבאדתי ומוכרח‬
‫כז•‬
‫והנה ראיתי בדברי ידידי שמתקשר‪ ,‬להמ״מ מ״ט‬
‫נאמנת לגבי עצמד‪ ,‬להכשירה לכהונד‪ ,‬דהא ספק‬
‫של חודה הוא ומתרץ ג”כ דהוא מטעם חזקה וד‪,‬וקשד‪,‬‬
‫לו הא הוי דוב פסולין כנגד החזקה שעדיף ודצד‪,‬‬
‫לחדש דדוב פסולין גדוע מהחזקד‪ ,‬משום דד‪,‬וא דובא‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫מח‬

‫אבל יקשה דא‪-‬כ אף לר׳ יהופזע יש להאטינה‬
‫לענין איסור באומרת משארסתני נאנסתי דאף‬
‫דבארתי דסובר ר׳ יהועוע שלגבי דידיה נחשב גם‬
‫אצלינו ספק מ*מ הא אין זה אלא על פיו ולא עדיף‬
‫מנאמנות שמועיל ע״א‪ .‬וצריך לחלק בין נאמנות‬
‫האב לשויה אנפשיה חד״א דאף שלגבי עצמו לסך‬
‫הנאמנות הוא כעדים דארם נאמן על עצמו יותר‬
‫מק׳ ערים מ״מ בנאמנות על אחרים אף כשנאמן‬
‫מחרוש התורה אינו כערים ולכן התם גבי אב‬
‫שאינו על עצמו רק על בתו לא נחשב לעלמא‬
‫כעדים כיון שהנאמנות הוא רק מגזירת הכתוב‬
‫וחידש הירחסלמי דמאחר ראינו ע״פ עדים לא בעינן‬
‫עדים לברר רל״ר לדבר שבערור‪ .‬שהוא ע״פ ערים‬
‫אבל הבא שלגבי עצמו נחשב כערים יש להצריך‬
‫עדים ככל דבר שבערוה ולת אינה נאמנת לר׳‬
‫יהושע‪ .‬והיה מקום לומר שאף לר״ג נחלק מהא ראב‬
‫וכן צריך לומר להמ״מ שסובר ראינה נאמנת‪ .‬אבל‬
‫וכשעיינתי בירושלמי משמע דבר חרש ראין כאן‬
‫הסברא נוטה שלר״ג שאנו אין מאמינים לו אף לגבי‬
‫דין רבר שבערוה מאחר שכל הספק הוא רק ע״פ האב‬
‫דיריה לא מסתבר שיחשב כערים אף לריריה ולכן‬
‫ואף שנאמן מגזה״כ מ״מ לא הוחזקה מחמת רבדיו‬
‫לא עדיף מאב ורק לר׳ יהושע יש לחלק‪.‬‬
‫לאשת איש‪ .‬ולכן כמו שלא מיקרי שהוחזקה יש לומר‬
‫ולמה שבארתי לא קשה כלום על הרשב״א‬
‫שסובר שנאמנת מטעם עדות אף אם יסבור הרשב״א‬
‫רבעי שנים בערוה אף בלא איתחזק איסודא‪ ,‬דהכא‬
‫נאמנת מצד שאצלינו אין ספק כלל ולכן אין כאן‬
‫מעלת ערוה דליבעי שנים אף לריריה‪ .‬והראיד‬
‫שהביא מכל אונם הוא כן‪ ,‬שהביא ראיה שזה שבעי‬
‫שנים היינו כשיש ספק אבל כשרוצים לחרש ספק‬
‫נאמן ע״א שלא לחדש ספק‪ .‬דר‪.‬נה כשרואין שנאנסה‬
‫כגון שצוחה אין מחדשין ספק שמא איערומי קא‬
‫מערמא‪ ,‬מאחר דלפ״ט שאנו רואין אין לנו ספק ורק‬
‫שרוצים לחדש ספק ע״ז נאמנת היא ולא בעי ערים‬
‫לידע בברור שהיא אנוסה ולכן אף שאי אפשר לנו‬
‫לידע בברור דשמא איערומי מיערמא אין חוששין‬
‫לזה רכיון שליכא ספק מוחלט א״צ לעדים וממילא‬
‫נאמנת בצויחתה‪ .‬ולכן גם הבא שאין לנו ספק מוחלט‬
‫נאמנת ואין צריכין לערים‪ .‬ומה שהכא שאני ראצלו‬
‫הוא עכיס ספק על זה לא הביא ראיה דמסברא סובר‬
‫שאם אך בעי שיהיה ספק צריך שיהיה ספק לכל‪.‬‬
‫והיה הספק אצל הרשכ״א שמא בעי ברור בערוה‬
‫ואצלו לא הוי ברור רהא מסתפק בזה וא״כ בעי שנים‬
‫וע״ז הביא ראיה דלא בעי שנים רק בשיש ספק‬
‫וחשש בעלמא אינו כלום ולכן גם הכא אין לנו ספק‬
‫ולא בעי עדים‪ .‬זהו מה שנראה ברעת הרשב״א‪.‬‬
‫נאמן ע״א ונוגע‪ ,‬כ״עו הכא שהוא מדין שויה אנפשיה‬
‫והירועולמי יש לפרש ברברי ירירי של״פ וסברי‬
‫תרוייהו שאינה נאמנת לגבי איסור אבל מהירושלמי‬
‫וא׳ב חזינן שאף תאב שד‪1‬א אחר נאמן ולדברי ירירי‬
‫לא היה מועיל ברי רידיה שהוא נרי של אחר‪.‬‬
‫ובעצם הקושיא אולי יש לומר שלא חציף הוא‬
‫ברור גמור כעדים‪ ,‬שהרי הוצרך הירושלמי לומר‬
‫שלדיני ממץ אינו כן והובא בר״ן‪ .‬והטעם עיץ בשירי‬
‫קרבן שם בירושלמי דלא סמכו ע׳־ז רק הכא משום‬
‫עגונא ולא בדיני ממון שלא הוצרכו להקל נזה והוי‬
‫כמו בע״א שהעיד שמת בעלה שנאמן מצד מירק דייקא‬
‫וסמכו ע״ז מחמת עגונא והכא הוא מירק דייק מסעם‬
‫לא חציף‪ .‬ואף שהר״ן אינו סובר טעם דדייק בכאן‬
‫מ״מ הסוברים שאין דבר שבערוה פחות משנים‬
‫אף היכא שלא איתחזק יסברו רדייק מכיון שלא הציף‬
‫והוי ברור גמור לערות אשה מטעם עגונא‪ .‬ועדין‬
‫צ״ע בזה‪.‬‬
‫ענף ה‬
‫גם שלא נעשה ספק רק מצר האב מאחר דבלא‬
‫אמירת האב היתר‪ .‬מותרת ולא היינו מסתפקין כלל‬
‫ולכן נאמן כל אדם אף ע״א לברר רברי האב‪ ,‬ודין‬
‫דבר שבערוה רבעי שנים הוא דוקא בדבר שהוא‬
‫מצד כל העולם שהוחזקה א״א או שהוחזקה לספק‬
‫אבל זו שרק ע״פ האב נעשית ספק סגי בע״א‪ .‬ועיין‬
‫בר״ן אחר שהכיא הירתזולמי כתב כלומר אין זה‬
‫אלא שמברר רבורו של אב‪ .‬ועיין בבאורי הגר״א‬
‫אהיע סי׳ ליז ס״ק נ״ז שלא הזכיר דברי הרין‬
‫הראשונים ‪ .‬מחמת דאינו מוציאה מחזקתה נאמן ע״א‬
‫אלא דברי הרין אלו שכתב אע״ג דנוגע הוא ועדותו‬
‫אינו כלום כאן אינו אלא מברר דבריו של האב‬
‫והביא עיז הירושלמי משמע שזהו הטעם למה שנאמן‬
‫עיא‪ .‬ונמצא שיש לתרץ או מטעם לא חציף וכן צריך‬
‫לומר להלח״ט‪ .‬או מטעם הירושלמי שהוא כמברר‬
‫דבריו של האב‪.‬‬
‫וכיון שזכינו לזה מהירושלמי ניחא וראי זה‬
‫שכתבתי בהא רנאמנת לומר מעזארסתני נאנסתי לענין‬
‫איסור משום רמאחר רלנו ליכא ספק ורק להבעל‬
‫לבד אין בזה דין דבר שבערוה להצריך שנים‪ .‬ועור‬
‫הוא כ״ש רהתם בדין הירושלמי אנו מאמינים לאב‬
‫מדין התורה שנאמן ומ״מ מאחר שהוא רק ע״פ האב‬
‫חדיא שאנו אין מאמינים לו בלל‪.‬‬
‫מט‪.‬‬ ‫משד‬
‫מצד חזקת הגוף אבל עב״פ תירוץ ידידי אינו דבר‬
‫ברור‪.‬‬
‫שוב התבוננתי שא״א לומר בתירוץ ידידי דהא‬
‫חזינן שלר׳ הונא ור׳ יהודה דסברי ברי עדיף אף‬
‫שהיא נגד חזקה דממונא ומ״מ אסרי דמחוייב להשיב‬
‫על טענתו וא״ב גם לר־־נ ור׳ יוחנן לא יסתור חזקה‬
‫רממונא מה שצריך הבעל להשיב על טענתה שבאה‬
‫מבח חזקת הגוף רבמו רלר״ה ור׳ יהורה אין החזקה‬
‫רממונא סותר טענה שלו ב׳׳ב לר״נ ור׳ יוחנן לא‬
‫יסתור חזקה דממונא טענה שלה דהא לדברי ירירי‬
‫תרוייהו סברי מבח חזקה‪ ,‬אך יש לומר לדברי ירידי‬
‫דלר״ה ור׳ יהודה לעולם צריך להשיב על טענת‬
‫חברו אף שאין להברו ראיה בלל ולבן אף שיש‬
‫ראיות לבעל השמא יש לומר לדידהו שמחוייב להשיב‬
‫על טענתו אבל לר־־נ ור׳ יוחנן שסברי דאם אין לו‬
‫ראיה על תביעתו לא מיקריא טענה ואין הנתבע‬
‫מחריב כלל להשיב ולת אף שיש לה ראיה דהזקת‬
‫הגוף מ״מ מאחר שסותר חזקת ממון את חזקתה‬
‫שוב לא הוי לה ראיה וממילא אין טענתה טענה זהו‬
‫מה שיש לדחוק לרברי ידידי אבל הוא רוחק ונמצא‬
‫שתירוץ ידידי על השגתי מב״ק ג׳׳ב אינו תירוץ‬
‫ברור‪ .‬ולפי שיטת ידידי שליבא חזקת דממונא בחוב‬
‫נשארד‪ ,‬הקוקויא מב׳׳ק בתוקפה דהא ליבא חזקה לסתור‬
‫חזקת הגוף דמעוברת אם לא דיאמר דגם מוחזק סותר‬
‫אך לא זהו מונת ידידי דא״ב ליכא חובתה מתוס׳‬
‫רי־־ד דאיכא חזקה בחוב וידידי בתב שהתוס׳ רי־־ד‬
‫סובר דאיכא חזקה בחוב‪ .‬ובהברח יצטרך ידירי לומר‬
‫לרבריו שגם מוחזק סותר חזקת הגוף וליבא טענה‬
‫רק מחמת חזקת חיוב וב״ז רוחק והנבון שלא בסברת‬
‫ידיהי אלא בדבארתי מחלקותם בברי ושמא והצטרפות‬
‫חזקה ומינו‪,‬‬
‫ומש׳׳ב ידידי שמעז״ך חו״מ סי׳ צ׳׳ט סק׳׳ו ר־־ה‬
‫ונראה משמע שליבא חזקה בחוב אני בעניותי לא‬
‫מצאתי שם שום ראיה ואיני יודע בוונת ידידי בזה‪.‬‬
‫ויברר לי בוונתו היטב‪.‬‬
‫ונמזו״ב ידידי להשיג ע״ז שתירצתי דספק רצון‬
‫הוא באיני יודע אם פרעתיך‪ ,‬משום דאיני יודע אם‬
‫פרעתיך היכא דלא הו׳׳ל לידע פטור והוכחה מתוס׳‬
‫דף ט׳ ומתוס׳ פ׳ ארוסה בסוטה‪ ,‬איברא דהתומים‬
‫מוכיח זה מתום׳ דף ט׳ דאיני יודע אם פרעתיך‬
‫היכא דלא הו״ל לידע פטור והובא בנה׳׳מ סי׳ ע״ה‬
‫סק״ה ושם חזינן שלא כו־־ע סברי כן דהנה״מ מדחה‬
‫ראייתו‪ .‬ואף אם נימא כהתומים הוא רק לתוס׳‬
‫אבל הרא׳׳ש אפשר יפלוג על התוס׳ ויסבור דאיני‬
‫יורע אם פרעתיך חייב בבל אופן אף היבא דלא הו‪-‬ל‬
‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫דקידושין משמע יותר דנאמנת מכ׳־ש מאב אף שיש‬
‫לחלק כדבארתי לעיל‪ .‬וגם שם איבא נמי זר‪ ,‬שלא‬
‫הציף והוא ברור ור‪,‬בא ליבא ברור שלא הו״ל לידע‪,‬‬
‫ובלא ברור אפשר שלהירועזלמי נמי אינו נאמן ובזה‬
‫צדק ידירי בפירושו‪.‬‬
‫ובארוס וארוסתו שמהני בדיקתה לאבשורה אף‬
‫בדיימא גם מעלמא במפורש ברמב״ם לענין הולד ובן‬
‫ודאי לגבי נפשה‪ ,‬מטעם שלא נחשב לספק שלא‬
‫יהני ברי דידה וע״א דרק חשקז בעלמא הוא ולאוסרה‬
‫הוא דבר חדעז ואין מוציאין ברובא דבעי שני עדים‪.‬‬
‫ול״ד לפ״פ מצאתי שנעשה ספק מוחלט ואיתרע חזקתה‬
‫וגם איכא רוב רצון בנגר ולבן אינה נאמנת אבל‬
‫הבא מאחר שמודים שממנו הוא לא נחשב ספק בלל‬
‫דלמא זינתה להוציאה מחזקתה ולא נשאר רק זה‬
‫שעשו מעלה ביוחסין וע־־ז נאמנת בברי בדיעבד‬
‫וד‪.‬בא בדיעבד הוא בדאיתא בגט׳‪ .‬ומה שתירץ ירידי‬
‫שחזקתה עדיף מרובא בזה בבר בארתי שאינו בן‬
‫ותירוצו הב׳ לא מובן והנבון בדבארתי‪ .‬זהו מה‬
‫שעלה לי בעיוני בעניו החמור הזה לפום ריהטא בי‬
‫לא עיתתי בל הצייד מצד במה הפסקים שהיו וגם‬
‫אץ לי ספרים אף הנחוצים מאד‪,‬‬
‫ידידו דועד־ת באהבה‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫פינוו כה‬
‫להנ״ל עוד בענין הנ״ל‬
‫ב׳׳א שבט תרפ׳־ב‪ .‬ליובאן‪.‬‬
‫והנה עיקר השגתי היתר‪ ,‬בעיקר סברת ידידי כאקזר‬
‫בתבתי בראשית דברי דמה׳׳ת נימא שמחריב‬
‫המוחזק להשיב על טענתו‪ .‬אך גם מה שהשגתי מהא‬
‫דב׳׳ק דף מ״ו עדין לא מתורץ בדברי ידידי‪ ,‬דלדידי‬
‫נראה ראם חזקת הגוף שלה מוביח שמשנתארסד‪,‬‬
‫נבעלה נגד מוחזק אף שאין מוציאין ממון בחזקה‪,‬‬
‫מועיל זה להצריך להבעל להשיב תשובה‪ ,‬א׳׳ב יועיל‬
‫זה גם נגד חזקה דממונא דלא עדיף ממוחזק‪ .‬דהא בל‬
‫הטעם לדברי ידידי הוא שחזקת הגוף שלה עושה‬
‫שטענתה טענה אף שיעז ריעותא ומאחר שהיא טענה‬
‫מחוייב הבעל להשיב ולהחשיב טענה יש להועיל‬
‫אף נגד חזקה דממונא במו לענין מוחזק‪ ,‬אך אפשר‬
‫לומר גם בדברי ידידי דחזקה דממונא מסלקת הטענה‬
‫שלה משום שעומד בנגד חזקה שלה וצריך לחזקת‬
‫חיוב שיסתור החזקת ממץ ושוב נשאר לה טענה‬
 ‫משה‬ ‫חושן טש‪ 0‬ט‬
‫חזקה מיקו האי חזקד‪ ,‬מבל חזקות דעלמא ואם נימא‬
‫שידע החלוק בחזקה מחמת שדיכא הוא להוציא מחזקת‬
‫ממון וכדאיתא בפ׳ המדיד‪ ,‬גם על טעם מיגו היה‬
‫יכול לתרץ כן שהכא הוא להוציא‪ .‬הנה הש׳ך בכללי‬
‫מיגו הביא קושיא זו בשם הכיח ותירץ דמאחד‬
‫דטוענת ברי וודא שמא מועיל מיגו אף להוציא וכן‬
‫מוכיח מזה הדיש מקיגון בעל ספד הכריתות והגהות‬
‫מרדכי הובא בשיר שם בסי׳ ט*ו דכללי מיגו‪ .‬והטעם‬
‫שמועיל מיגו אף שלפימ שכתבתי במכתבי הדאשח‬
‫אין מועיל צרוף בדי ומיגו רק הכא ולא במק׳א‬
‫משום דהכא אין ההוצאה דבר תדקו וכשליכא מיגו‬
‫ודא ספק הוצאד‪ ,‬דאם האמת כדבריה לא הוי זה‬
‫הוצאה שכבר הוצא וכשאמדינן מיגו שנתבדד שהוא‬
‫כדבריה שוב אין כאן הוצאה אבל במק׳א שבכל‬
‫אופן הוא הוצאה אף אם האמת שצדיך להוציא איגו‬
‫מועיל מיגו דהוי להוציא אף בצדוף בדי ושמזב‬
‫אבל מדבריהם משמע שבכ״מ שהוי בדי ושמא מועיל‬
‫מיגו‪ .‬וצריך לומד לדבריהם דד‪,‬נה אם ידעינן שראובן‬
‫חייב לשמעון אפשר שלא נחשב ראו ‪ p‬למוחזק כלל‬
‫ואף בחוב שאינו חפץ מסוים יש לומד ‪p p P‬‬
‫דעכ׳־פ בידו נמצא ממח שצדיך ליתנם להבע‪-‬ח‪,‬‬
‫ונמצא לפיז שחזקת חיוב אינה הוצאה ממוחזק‬
‫דק שעושה שלא יתחשב למוחזק מאחר דידוע שד‪,‬וא‬
‫חייב וא״ב נמצא שלהתובע לא הוי הנתבע מוחזק‬
‫אכל הוא דק כשהנתבע טוען שמא ואינו דוצד‪ .‬להחזיק‬
‫את של חבדו בידו אבל בטוען ברי הוי מוחזק אף‬
‫להתובע דנהי שחייב להתובע לדבריו ואף אם כלפי‬
‫שמיא גליא שחייב אבל כית שהוא מחזיק לשלו בטענה‬
‫שישאד בידו לדבריו הוי מוחזק וכדבאדתי סבדא זו‬
‫לד׳׳ד‪ ,‬וד׳ יהודה במכתבי הדאשון‪ .‬ול ‪ p‬מאחד שבברי‬
‫ושמא לא הוי מוחזק להתובע מועיל מיגו דאחר‬
‫שנתבדד בהמיגו שלד‪,‬תובע הטוען בדי הוא‪ ,‬שוב‬
‫אין כאן הוצאה דאחר הבדוד אינו מוחזק ולכן אמרינן‬
‫מיגו בברי ושמא אף לדדציא זהו סבדת הדאקזונים‬
‫הד״ש מקינת ודוגמ‪-‬ד וכן הסכימו מש׳׳ך והד־ח‬
‫ונה׳׳מ‪ .‬דל״ד לכל מיגו שלא אמדינן להוציא משום‬
‫דאף שאמדינן מיגו הוא להוציא כיח דסועז ברי‬
‫ומחזיקו לשלו דאף בגזל הוא מוחזק אבל בבדי ושמא‬
‫דאתד שנתבדד ע״י המיגו כד‪,‬תובע שוב אינו מוחזק‬
‫ולא נחשב מוציא‪ .‬וא׳׳ב לא שיז זה אלא במיגו שהוא‬
‫להש״ך טעם פשוט שאף ד׳ יהושע היה מודד‪ .‬בזה‬
‫אי לאו משום דשוד שחוט לפניך‪ ,‬אבל בחזקה שאינו‬
‫מבדד כלום רק מצד שצדיך להעמידה על חזקתה‬
‫סובר ר' יהושע שחזקת ממץ עדיף ורג״ם כדבארתי‬
‫דהכא מאחר ששקולין ‪ p‬דלשניהן יש חזקות ושניהן‬
‫באיז לתבוע דגם הבעל בא לתבוע שיבטלו החיוב‬
‫אגרות‬
‫לידע ול ‪ p‬מרחה הראיד‪ -‬ואני במכתבי הראשת דחיתי‬
‫הראיה מתוס׳ בדיד נכון עיי׳ש‪.‬‬
‫ומם׳ ארוסה מקושית התום׳ שלא הקשו ל מ׳ע‬
‫דהר־ל איני יודע אם פרעתיו <ודאי אינה ראיה‬
‫דהתם שהיה קנוי וסתירה ודאי שנחשב כאיכא דיעותא‬
‫בשטד דלית לן דיעותא גדולה מוה שהתורה חשבתו‬
‫לגבי איסוד כודאי ודק לענין בדי ושמא הקשו‬
‫התוס׳ וג׳׳ב תידצו שלא נחשב לבדי מאחד דהתודה‬
‫עשאה ספק אבל מאיני יודע אם פדעתיך לא הקשו‬
‫כלל רלא גרע מכל דיעותא בשמד ולכן לא הביאו‬
‫האחדונים ראיה מתום׳ וח‪ .‬ומהרשכיא ג׳־כ ליכא ראיה‬
‫משום דכוונת תירוצו הוא דהוא ספק לכל והוי איני‬
‫יודע אם פרעתיו בלא טענת כרי כנגרו‪ .‬ונסתלק‬
‫גם תמיהת ידידי על הדשב״א דאם טוען בדי שהיה‬
‫דחוק ממני ולא היה פרעון אין כאן דדדא דממונא‬
‫אלא ודאי מוכדחין לומד שכוונתו דהוא ספק לכל‬
‫ולכן לא הביאו האחדונים דאיה מהדשב‪-‬א ונסתלקו‬
‫כל דאיות ידידי בזה וגם נהי׳ם הא סובד שחייב‬
‫ולכן עכ*פ יש לומד להרא״קו שיסמר שחייג‬
‫ומה שרצה ידידי לומד דספק דצון ושי איני‬
‫יודע אם נתחייבתי משום דעל אופן זה לא נתחייב‬
‫כתובה‪ ,‬אינו כלום דהא בעת הנישואין היתד‪ .‬כשדה‬
‫ונתחייב אז כתובה וממילא כל מה שנעשה אח'כ‬
‫דבדים הפוטדים אותו מחיובו הוא כמו פדעון‪ .‬וגם‬
‫נסתר זה מדין מפורש בשיע בלא שום חולק‪ ,‬דהא‬
‫לדברי ידידי שאם זינתה אח״ב הוא כלא נתחייב לה‬
‫כתובה היה צדיו לד‪,‬יות באם סוען בדי שזיגתד‪,‬‬
‫כטוען בדי שלא נתחייבתי והיא שטוענת שלא זניתי‬
‫הויא כטוענת שנתחייב לה וד‪.‬וי טענותיהם על עיקר‬
‫החיוב אם נתחייב לה או לא שתחשב היא כמוציאה‬
‫שאינה יכולה לד‪.‬וציא בלא עדים ודק שבועת היסת‬
‫יתחייב ובש״ע באה׳׳ע סי׳ קט״ו סעי׳ ז׳ איתא להיפוך‬
‫דבעל שטוען שזינתה אינו נאמן כמו שאינו נאמן‬
‫בטוען פרעתי בשטר דק שמשביעה אם טוען שבעצמו‬
‫ראה שזינתה משום דגם בשטית יכול להשביעו‬
‫כדאיתא בב׳ש שם ס״ק ל״ב‪ .‬וגם הביא שם שיטת‬
‫המ״מ דאין מקזביעין אותה עיי׳קו עכיפ חזינן מזה‬
‫דהוא כסו פי»ת בשט׳־ת ולא אמדינן שהוא כטוען‬
‫שלא נתחייב דא״כ היה בהיפוך שהיא לא תוכל‬
‫להוציא דק לחייבו שבועת היסת אלא ודאי מאחד‬
‫דהיתה כשדה בשעת הנישואין הוי חיוב ודאי והזנות‬
‫הוא רבד הפוטדו כמו פדעון ולכן בטוען איני יודע‬
‫הוא כאיני יודע אם פדעתיך כדכתבתי‪.‬‬
‫ובמד‪ ,‬שהקשה ידידי עיז שמקשה הגם׳ על טעם‬
‫דמיגו מיש האי מיגו מהאי מיגו ולא הקשה לטעם‬
‫נא‬ ‫מש־‬ ‫חושן משפט‬
‫הוו עדים ע״ז והוי ריעותא‪ ,‬פ״פ הרא׳ש איירי בטענת‬
‫פ׳־פ והתם לא איתרע לר׳׳ג‪.‬‬
‫אך שעדין קשה דפ״פ יש להוכיח מפתני׳‬
‫דאיירי נטענת דמים ואיתרע ודח ופ״מ נאמן לר׳׳ג‬
‫אלפא ברי עדיף אף שאיכא רוב רצון נגד החזקה‪.‬‬
‫וצריך לומר שלא נוכל להוכיח משום שלר׳׳נ אפשר‬
‫לאוקפי פתני׳ כלא היו שם שושנינין‪ .‬ועיץ נרא״ש‬
‫שסונר דר׳ אשי לא פליג אר״נ ולט פסק כר'נ‬
‫וא׳־כ יפרש המשנה בלא פושפש ונאמן מצד תקיח‪.‬‬
‫ולכן אין לד‪,‬וכיח מפתני׳ כלום דליכא ריעותא לר׳׳ג‬
‫והד ספק רצון איני יודע אם פרעתיך ולת ברי עדיף‬
‫דר‪,‬וי ברי וחזקת אבל גבי איסור סותר רוב רצת‬
‫את החזקה כדבארתי‪ .‬ולהתוס׳ דסברי דר׳ אקוי פליג‬
‫אר׳׳נ יהיה הוכחד‪ ,‬אליבא דר׳ אשי גם מפתני׳ לדינא‬
‫דר׳ יונה‪.‬‬
‫אגרות‬
‫דבלא טענתו הרי יגבו פפנו ובשקולין ברי עדיף‪.‬‬
‫ונפצא שאף לר״ג יש חלוק בין פיגו וחזקה כגון‬
‫בעובדא דב״ק דחזקה אינו פועיל ופיגו יועיל להר״ש‬
‫פקינון והגפ‪-‬ר והאחרונים‪ .‬ולכן ניחא זה שבחוקה‬
‫סובר הגפ׳ שתחלוק הוא בין בא להוציא או לא‬
‫כבס׳ הטדיר ובפיגו סובר שהוא דבר פשוט שאף‬
‫ר׳ יהושע מודד‪ .‬בזד‪ .‬שאפרינן להוציא בברי וקופא‬
‫א□ היה פיגו טוב ולת פקשה פ״ש הזד פיגו םד‪.‬אי‬
‫פיגו ולא פקשה על חזקי‪ .‬ור‪.‬וא תיי ח נכון‪.‬‬
‫ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫פיטן כי‬

‫ידידו‪,‬‬ ‫לוע״ל עוד בענין הנ״ל‬

‫משה פיינשטיין‬
‫ד׳ ניסן תרפ״ב ליובאן‪.‬‬

‫מ ש״ב ידידי ראייתו מהש״ך באורך עדין הוא‬

‫סימן כז‬ ‫כדברי שאין פשם שום ראיה דהא איירי‬
‫שם שיש עליו חוב שצריך לגבות טפנו ואפר שחייב‬
‫בעני! חדושי במחוייב שבועה ואינו יכול‬ ‫עוד לאחד וצריך ג״כ ליטול חלק‪ .‬א״כ אין שם‬
‫לישבע בקנס ונדפס אח״ב בספרי‬ ‫חזקת פרא קפא על הפמון להשאר בידו דכין כך‬
‫דברות משה על ב״ק סימן כ״ח‬ ‫וכין כך לא ישאר ד‪,‬פפון כידו וא״כ פה יועיל כאן‬
‫חזקת פרא קפא שיוכיח שאינו חייב להאחר פשום‬
‫י׳׳ט פנ׳׳א תרפ׳׳ו‪ ,‬ליובאן‪.‬‬
‫דצריך לד‪,‬עפיר הפפון כחזקתו הראשונה דהא אף‬
‫פע׳־כ דודי הגאון הגדול פהר׳׳ר יעקנ ק(»ט־‬
‫אם אינו חייכ לא ישאר הפפת כידו ונפצא שאין‬
‫ראוויץ שליט׳׳א הגאב׳׳ד טימקאוויץ‪.‬‬
‫כאן חזקת פ״ק ופועיל פיגו‪ .‬אכל לומר על חפץ‬
‫מה שהקשד‪ ,‬כ״ג עלי מדברים שאין נשנעין עליהם‬ ‫ידוע שהוא של פלוני אינו נאפן משום ריקז כאן עוד‬
‫ופטור אף שאיכא נדור דעד אחד ופודה מקצת‪,‬‬ ‫חזקד‪ ,‬אף שלא ישאר החפץ נידו רד‪,‬וא שלו עד‬
‫הנה בחדושי תירצתי זת ונדנרי הרא״ש פ׳ שנועת‬ ‫שיגנו מפנו משום רפה שכיד אדם הוא שלו‪ .‬ואף‬
‫הדיינים בארתי בחדושי שתליא דין טענת שמא נע״א‬ ‫אם גם נחונ הוי חזקה דפה שכיד אדם הוא שלו‪ ,‬הוי‬
‫כשני אופנים שנארתי בשנועה דאם נימא שד‪,‬וא‬ ‫פ ‪T‬ושו דפה שכיד אדם נשאר שלו ואין עליהם וכותים‬
‫ברור לחייב ממון יש לחיינ אף נשפא דנע׳־א איכא‬ ‫לאחרים ליטלם ממנו תה לאשייך במפת שנ ‪T‬ו‬
‫ברור אף בלא טענת ברי אבל אם אינו ברור מסתבר‬ ‫שעכ׳־פ חיינ לאחד דודאי לא ישאר נידו שע״ז ליכא‬
‫שפטור בשפא מאחר דהתובע עצמו אינו יודע ואפשר‬ ‫חזקה שחיינ לזה ולא לזה ולת מועיל פיגו אכל כחפץ‬
‫שמסתפק גם בעצמו אולי משקר העד‪ .‬ודיירושלפי‬ ‫ידוע אף שיטלו מפנו מ״פ יש חזקה דהוא שלו ולא של‬
‫שהונא שם שאין נשנעין נקנס פירושו כפי׳ הר׳‬ ‫אחרים כלא דין גניה‪ .‬וזהו כוונתי שלא מצאתי נד‪,‬ש״ך‬
‫שמואל שם דהא ליכא קרא ע״ז והוא כתירוץ נ׳‬ ‫שם שום מקור לזה וד‪.‬וא פשוט‪ .‬תר‪ ,‬שהוצרכתי לחלק‬
‫דתוס׳ ב״ק דף פ׳ ו ט איתא נים התלמוד‪ .‬ותירוץ‬ ‫נין ר״ג לר׳ יד‪,‬ושע משום דאם ניפא שלכו״ע איתרע‬
‫א׳ ותירוץ ג׳ רתוס׳ לא סכרי כן‪ .‬ודוחק לומר‬ ‫חזקת חיונ קשד‪ ,‬על הרא״ש פ״ט מרחה הראיה הא‬
‫שתירצו אליכא דר״פ דפ״נ פמונא דא״כ לא היה‬ ‫גם הכא הוי רונ רצון כנגד החזקה ופ׳־פ נרי עדיף‪.‬‬
‫שית תיי ח נ׳ ולחלק התירוצים שתיתץ הא׳ וד‪,‬ג׳‬ ‫ולכן חלקתי דלר״ג לא הוי זד‪ ,‬ריעותא‪ .‬וא־כ נסתלקה‬
‫הוא אלינא דר״פ ותירח הנ׳ ד‪.‬וא אלינא דר׳׳ה נדר״י‬ ‫השגת ידידי עלי בזד‪ ,‬דנמתני׳ לא הוזכר דינא דר'נ‬
‫חוא דוחק שהיו פזכירין זה נפירוקז‪ .‬ולדנרי ניחא‬ ‫דאף אם נימא דמתני׳ אי ‪ T‬י בטענת דמים שד‪,‬שושבינין‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫נב‬

‫המתייבו ומחליש ברור עד המהייבו ששוב אין נח‬ ‫דתירוץ א׳ וג׳ הוא אליבא דמ״ד מודה בקנס ואח״ב‬
‫לחייבו(‪.‬‬ ‫באו עדים חייב ותירוץ הב׳ הוא אליבא דט״ד פטור‬
‫והירושלמי סובר כ‪ ' 8‬ר פטור תר■ שלא הזכירו התום׳‬
‫ותמהני על רעק״א באות ס״א שהקשה על תוס׳‬
‫משום דגם למיד פטור אפשר לומר שלא כתירוץ‬
‫דף מ״א דכתבו רק בדרך ולא מסתבר ואמאי לא‬
‫ב׳ בלא הירושלמי ולכן כתבו סתמא כ׳ התירוצים‪.‬‬
‫הוכיחו ממתני׳ דע״פ ע״א פטור דאם כשהיה מודה‬
‫היה חייב היה חייב לישבע בכפר וא״ב הכא שיש‬ ‫ומה שהביא כ״ג מחום׳ רעק״א ב״ק אות ‪ a‬׳‬
‫עדים שגנב הוא חשוד והיה הדין שכנגדו נשבע‬ ‫שלא נהשכ מה שלא כפר הודאה‪ ,‬הנה רעק׳׳א בעצמו‬
‫ונוטל אלא ודאי דנחשב מרשיע עצמו כשהיה מודה‬ ‫אות ס׳׳א סי׳ בתום׳ שבדף מ׳׳א שזה שהיה יכול‬
‫לדברי הער ונשאר בצ״ע‪ ,‬הא הרמב״ם ורוב הפוסקים‬ ‫להכחיש ולישבע והודה ולא נשבע נחשב מרשיע עצמו‬
‫פסקו דנבעלים טוענין שמא אין משלם החקווד וקזיטת‬ ‫ובן פי׳ כים התלמוד והוא כדכרי‪ .‬ולפי פירושם‬
‫הר׳ ישעי׳ והרמ״ה לא הובאה בלל בעו״ע סי׳ צ״ב‬ ‫בתוס׳ שע״ז אמרו אין סברא לומר ניחא עוד יותר‬
‫סעי׳ ח׳ וגם הרמ״א לא הביאם וא״כ מ״ט לא נימא‬ ‫דברי שעתה יש לומר שגם התוס׳ רדף מ׳׳א לא‬
‫שגם התום׳ סברי כרוב הפוסקים וכהלכה ולכן לא יכלו‬ ‫פליגי וסברי ג״כ שע״א הוא ברור לחייב ממון כתוס׳‬
‫להוכיח בלום ממתני׳ דנימא שאיירי בלא ידעו הבעלים‬ ‫ר״פ הפרה‪ .‬אך סברא זו לא שי‪ T‬אלא למ׳׳ד מודה‬
‫מהטביחה כברוב הפעמים דהא הוא גנב שמיטמר‬ ‫בקנס ואח״ב באו עדים פטור אבל למ׳׳ד חייב לא‬
‫מבעה״ב ולכן לא משלם החשוד אף שאינו יכול‬ ‫איכפת לן אם נחשב הודה ולבן הוצרכו לתירוץ א׳‬
‫לישבע‪ ,‬דכל הקוקויא היא רק להרמ׳ה והר׳ ישעי׳‬ ‫וג׳ כדפירשתי‪.‬‬
‫כדאיתא בים התלמוד ולא לרוב הפוסקים ולכן אמרו‬
‫זר‪ ,‬רק בדרך לא מסתבר ולא קשה כלל קוקזית רעק״א‬ ‫ומה שהקשה ב׳׳ג עלי משה׳ק רעק׳׳א מחא‬
‫על התוס׳‪.‬‬ ‫שטובת ע״פ ע״א מ׳׳ט פטור משבועה ומאחר שהוא‬
‫חשוד ואינו יכול לישבע ישלם ולדידי קשה זה‬
‫ואכתוב לכ״ג דודי מד‪ ,‬שקשה לי עתה בתוס׳‬ ‫לכל תירוצי התום׳ דהא סובר דבאו אח׳׳ב עדים‬
‫כתובות דף ק״ד ד״ה ה״ד דפירשו דהא דקאמר אי‬ ‫חייב כדדייק ר‪.‬גמ׳‪ .‬הנה מצאתי בס׳ ים התלמוד‬
‫דלא נקיטא כתובה בידה במאי גביא היינו גט עיי״ש‬ ‫שמחליט שבע׳׳א בחשוד נשבע ונוטל אף בקנס מטעם‬
‫והוא תמוה דבגט אף ר׳ יהודר‪ ,‬אמר רב יודה שאינה‬ ‫דהוא מחוייב שבועה וא״י לישבע וכתב שאף בקנס‬
‫גובה אלא עד כ״ר‪ ,‬שנה דד‪,‬א ליכא ראיה מזה שהגט‬ ‫שיין מחוייב שבועה וא׳׳י לישבע משלם כמבואר‬
‫בידה שלא מחלה רהא צריכה להגט כדי לינשא בו‬ ‫באחרונים עיי״־ש שנשאר בקועזיא לדעת הר׳ ישעיה‬
‫וצע״ג‪.‬‬ ‫והרמ׳׳ה בסי׳ צ״ב בטור חר׳ם דסברי דאף שהבעלים‬
‫ב״ג אוהבו בלר־נ‪,‬‬ ‫טוענין שמא וא״י לישבע משלם החשוד ובמפרשי‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫הים תירצו ע״ז תירח נכון דכיץ שידע העד שהוא‬
‫חשוד דהא ידע דגנב דאל״ב לא שייך עדותו דשלו‬
‫טבח נמצא שתחלת עדותו היתה לחייבו ממון וע״א‬
‫פי»ן פח‬ ‫לא קם לממון וכתבו שכן דעת האחרונים וגם לדברי‬
‫יש לתרץ כן דהברור דיש בעדותו דע׳׳א משום‬
‫עוד בעניו הנ״ל להנ״ל‬ ‫שתלינן שלא משקר הוא דוקא כשאפשר לו לישבע‬
‫להכחישו של ‪ p‬ירא לשקר שאם ישבע יאמרו עליו‬
‫כ״ב אלול תרס״ו‪ ,‬ליובאן‪.‬‬ ‫שהעיד בשקר אבל כשידע שהוא חשוד ולא יובל‬
‫מ ה שתמה עלי כ״ג דודי איך הבאתי סייעתא‬ ‫לישבע להכחישו לא יירא לשקר ואינו ברור גמור‬
‫מרעק״א אות ס״א דזה שלא נשבע הוא בהודאה‬ ‫ואינו יבול להוציא ממון‪ .‬ובטעם זה נסתלק גם‬
‫הא שם איירי כמודד‪ ,‬ממש‪ ,‬הנה אם כוונת התוס׳‬ ‫קושית כ״ג עלי מדברים שאין נשבעין עליהם שפטור‬
‫שנחשב מרשיע עצמו דוקא במודד‪ ,‬ממש ומחמת‬ ‫ואין מועיל ברור דע״א‪ .‬אך בברור דמודה מקצת‬
‫זה אין רוצה לישבע א״כ מאי מקשו דהו״מ למיפרך‬ ‫נצטרך לתירוץ הראשח‪) .‬ולס״ז יש טעם גדול שעד‬
‫גם אע״א ד‪,‬א יש לומר דאיירי בהמית ע״פ ע״א וד‪,‬וא‬ ‫מסייע לא יפטור משבועה דהא מי שכנגדו לא יצטרך‬
‫אינו יודע ומחמת זה אינו נשבע אלא ודאי דסברי‬ ‫לישבע‪ ,‬ואינו ברור גמור‪ .‬אך יש גם לומר שפוטרו‬
‫התוס׳ דגם זה נחקוב הודאה ביץ שיכול להכחישו‬ ‫מקובועה משום דמ״ם הוא ברור קצת כנגד העד‬
‫נ‪:‬‬ ‫משה‬
‫פלוג כיון שהוא עכ׳־פ כופד הכל פטוד ובן יתודץ‬
‫ב״ג מוקידו בלו״נ ומבדכו בכוח׳׳ט‪,‬‬
‫משה פיעשטיין‬
‫‪B9 P 'D‬‬
‫בענין הודאת בעל דין‬
‫כ*ז טבת תשיב‬
‫מע׳׳ב ידידי הרב הגאון מוד‪,‬ד׳׳ד יואל פינק‬
‫שליט׳׳א ד״מ בתודה ודעת‪.‬‬
‫ב ה א דכתב כתד״ד‪ ,‬שיש סעם בהודאת בע״ד שמועיל‬
‫מטעם מיגו דאי בעי יהיב במתנה‪ ,‬תמיהני‬
‫דא*כ איך היה מועיל בלא לויתי שד‪,‬וא כאומר לא‬
‫פרעתי עכ״פ הא לא שית כהודאה מו מיגו דיהיב‬
‫במתנד‪ .‬דד‪,‬א אינו רוצה ליתן לו כלום‪ .‬וגם הא‬
‫הודאה מהניא אף לדברים שאין יכול ליתן כגון‬
‫לדבר שלא בא לעולם ולנכסים שנפלו כשהוא גוסס‬
‫ואחד מיתתו ממש רזה אחי נאמן על חלקו אף‬
‫כשזתמודיש היה קיים‪ .‬וגם הא בפירוש איתא בב׳ב‬
‫דף קמ״ט בעובדא דאיסוד גיורא דקנה ד׳ מדי‬
‫באודיתא אף שלא היה יכול ליתן לו בשום אופן‬
‫במתנה וא׳־כ לא הי׳׳ל מיגו ומ״מ הועילה הודאתו‪,‬‬
‫ולא מסתבר שיהיה תלוי גם זה במחלוקת ד׳ הונא‬
‫וד׳ המנונא וגם הא לרשו׳׳י ודשבים סובר דבא כד׳‬
‫הונא ודבא הא אמר שם דקנה באודיתא‪ .‬ועוד אם‬
‫מצד מיגו לא היתד‪ ,‬מועילה הודאד‪ ,‬במקום עדים‪.‬‬
‫ומה שהביא כתריה מנ׳׳י דיש ב׳׳מ הנה הנ׳׳י שם‬
‫לא אמד זד■ לטעם על מד‪ ,‬דמועלת הודאה אלא‬
‫שהוכיח מזה דאמד דפיו עדיף מעדים מחמת שלא‬
‫נפטר כשבאו עדים דאיידי באומד נזכרתי שאיני‬
‫חייב דאם בעומד בדבורו אינו מחמת דאלים אלא‬
‫מתנה קא יהיב ליה וא'צ לדין הודאה אלא ודאי‬
‫שאיידי בנזכדתי שהוא מדק הודאד‪ .‬דוקא ועדיף‬
‫מעדים הדי אדרבה חזינן מהנ׳׳י שהודאד‪ ,‬הוא דין‬
‫בעצם ולא מדין מיגו‪ .‬וגם אין לומד כלל להנ׳׳י‬
‫שכוונתו שסגי בטעם מיגו אף בעומד בדבורו ולא‬
‫היה צריך לדין הודאה דאף דמיגו במקום עדים לא‬
‫אמדינן‪ ,‬נימא שד‪,‬מיגו הוא שמתחייב ליתן לו דאין‬
‫זה סותר לד‪,‬עדים וד‪,‬וקשה לו דא״כ אינו מצד אולטתו‬
‫דפיו אלא מקזום דמתנה קא יהיב‪ ,‬חד׳ב לא קשר‪,‬‬
‫כלום דד‪,‬א ■נוגע זה לענק דנחתינן לנכסיה ע׳־פ‬
‫הודאתו נגד העדים כקואינו דוצד‪ .‬ליתן לו אף‬
‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫ולישבע וכך לי הודה או לא‪ .‬ומדעק״א הבאתי שגם‬
‫הוא מפרש שטעם התום׳ הוא מחמת שיכול להכחיש‬
‫ולישבע אבל הודאתו אחד העד אין מועיל כלום אם‬
‫לא היה יכול לישבע‪.‬‬
‫וסש״ב כ״ג דד‪,‬גמ׳ דצה לומד דד׳׳א סובד מודה‬
‫בקנס ואח״ב באו עדים חייב‪ ,‬אני בעניותי לא מצאתי‬
‫זה אלא בדף ע״ה אמד זד‪ .‬הגם׳ לד׳ אלעזד בד״ש ודק‬
‫לשמואל עיי׳׳ש‪ .‬ומה שד‪.‬וכיח כ׳׳ג מהא דמקשה בדף‬
‫ע׳׳ד ע״פ ע׳׳א פשיטא הא אשמועינן דנחשב כד״ודאד״‬
‫אינו מוכדח כלל דלא מסכיל ספק שלנו ואף להגאונים‬
‫נקשד‪ .‬מ׳׳ט אמד פשיטא‪ .‬דד‪.‬וא משום דלחכמי ד‪.‬גמ׳‬
‫לא היה כזד‪ ,‬אף ספק קצת‪ .‬דאם נימא ששייך‬
‫להקשות כן איני יודע מה ניחא ליה לכ׳׳ג הא עכ״פ‬
‫יש דבותא הכא שאיידי כחזזווד דד‪,‬א הים התלמוד‬
‫נשאד באמת בצע״ג לדעת הד׳ ישעיה וד‪,‬דמ׳׳ה וא״כ‬
‫אף שיש לתדץ כד‪,‬מפדשי הים או שנימא דלא כים‬
‫התלמוד אלא כדעק׳׳א דכתב דכיון דכשאינו חשוד‬
‫א״צ לי׳זזכע לא מיקדי מחוייב שבועה וא׳׳י ליזזזכע‬
‫משלם ומשמע מלשון תוס׳ דעק״א אות ס״א שלא הוי‬
‫כ״כ דבד פשוט אצלו שנדע זה מעצמנו אלא שדק‬
‫ממזזונה זו למד זד‪ ,‬עיי״ש שכתב לשת צדיך לומד‬
‫דמ״מ כיון דכשאינו חשוד א״צ לישבע שלזזזון כז־‬
‫משמע דדק מצד ד‪,‬ד‪,‬כדח אומד ‪ p‬ולא מצד הסבדא‬
‫הפעזוטה וא״כ מאי מקשד‪ .‬פשיטא אלא ודאי שאף‬
‫כ׳׳ג מוכדח להוחת שמד‪ .‬שספק אצלינו ואף להגאונים‬
‫אין הכדח שגם אצל חכמי ד‪,‬גמ׳ יהיה זה קצת ספק‬
‫דלא יקשד‪ ,‬ע׳־ז פשיטא ולכן גם עלי לא קשה זה‪.‬‬
‫וממילא נסתלק גם תידת כ׳׳ג על מה שהקשתי‬
‫על דעק״א‪.‬‬
‫ומד‪ ,‬שד‪,‬קשה כ׳׳ג מעד המסייע מ״ט אין פוטד‬
‫משבועה לד‪,‬דכה פוסקים‪ ,‬הנה בחדחזזי באדתי דלשיסת‬
‫מפדשי הים כשם האחדונים לפ״מ שבאדתי במכתבי‬
‫הקודם דבדוד דע׳׳א הוא דק כשמתייב שבועה א׳׳ב‬
‫בעד המסייע שאינו מחייב שבועה לכקזנגדו אינו‬
‫בדוד גמוד ולמ אינו פוטד‪ .‬ומאן דסבדי דפוטד הוא‬
‫משום דעכ״פ הוא בדוד לד‪,‬חליש בדוד עד הדאשון‬
‫ובדוד דמודד‪ ,‬מקצת‪.‬‬
‫וקושית כ״ג מהילך שפטוד איני מביד דכמו‬
‫שקשה עלי קשוה אכו׳׳ע מ״ט לא הוי בדוד לחייבו‬
‫שבועה ואם יתדץ שהוא גזה״ב יקשה קוזזוית התום׳‬
‫ב״מ דף ד׳ דיד‪ ,‬הצד דאף שתידצו על קושיתם‬
‫מכופד הבל מ״מ יקשה דלימא הילך יוכיח אלא‬
‫ודאי שבלא הילך הוא יותד בדוד או מטעם לא‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬
‫יש לו מינו דתיד‪ ,‬שתיק ולא הודה אינו כלום דתא‬
‫מינו למפרע לא אמרינן כדאיתא בתוס׳ ב״ב דף ל׳‪.‬‬
‫מתנות ואין להעדיף מה שאומד יותר מנח המיגו‬
‫והא דכתב כתר״ה דלענין קנס בבאו עדים‬
‫אח״כ לסברתו דהוא מטעם טיגו לא הי׳׳ל ליפטר‬
‫מדין מודה בקנס‪ ,‬וכוונתו דבממון כה״ג לא היה‬
‫לו שוב המיגו דאם היה נותן לו מתנה הרי היה‬
‫נתחייב אח״כ מצד העדים גם עבור חובו שזה לא‬
‫היה רוצה ונמצא שנתבטלה כח הודאתו והיה חייב‬
‫דק עי־פ העדים ולכן בקנס נמי אין כאן הודאה‬
‫לפוטרו מדין מודה בקנס והוצרך לקרא אחדינא‬
‫שאף בבאו עדים אח״כ פטור אבל אם מטעם נאמנות‬
‫התודה הרי אף בבאו עדים אח״כ אם היה זה‬
‫בממון היה חייב גם מטעם הודאתו וממילא יש‬
‫לפטור בקנס אף בבאו עדים אח‪-‬כ גם בלא קרא‬
‫אחדינא משמע דכתד״ה סובר דדק במקום שהיה‬
‫נאמן בהודאתו נפטר בקנס אבל אם לא היה נאמן‬
‫בהודאתו מדין ממון לא היה נפטר כקנס‪ ,‬הנה הא‬
‫אין זה אליבא דהש׳ד יו״ד סי ^ דסיז ס׳ק נ׳ב‬
‫דמסיק שבהודה בקנס באופן שלא נפטר מדין מודה‬
‫בקנס עכ״פ אינו מחייבו משום דנאמנות דהודאה‬
‫לא נאמדה בקנס ומיס היא הודאה לפטור‪ ,‬אלמא‬
‫דפטוד הודאה אינה משום שנאמן אלא הוא פטור‬
‫בעלמא ונמצא שאין חלוק בין הטעמים‪ .‬וממילא אף‬
‫אם נימא דלא כש״ד אלא כפשטות לשון הדמ‪-‬א‬
‫דאף בלא באו עדים נמי מתחייב בז™ לענין תפיסה‬
‫וכדסובר כן הסמ״ע בסימן א׳ ס״ק י׳ח ו ה הש׳׳ד‬
‫בעצמו שם ס״ק ט״ז‪ ,‬נמי אינו תלוי הפטור באם‬
‫הוא הודאה לחייב בממון אלא דסבדי דלא חלוק‬
‫קנס מכל ממון שמועילה בהו הודאה‪ .‬וגם לקצה׳׳ח‬
‫שם סק״ו מוכרח כן גם לדידהו דהא מתרץ קוקוית‬
‫הש״ד ביו»ד מד״ג דחוץ לביד שלא חייבתו לשחרר‬
‫את טבי עבדו בהודאתו שחת לב״ד דהוא משום‬
‫דר״ג לא היה נאמן משום דהוא חב לאחריני דאוסדו‬
‫על שפחה ומ״מ היה מהניא הודאתו אם היתד‪ .‬בב״ד‬
‫אף שלחיוב אינה כלום אלמא דלא תלוי זה בזה‪.‬‬
‫ומה שד‪,‬ביא כתד״ה מד״ן סוכה דף ז' דמיגו‬
‫אמרינן דק בחיוב ולא בשלילה ולכן לא אמרינן‬
‫איפכא לחומדא בדופן מסוכה לשבת ומשבת לסוכד‪,.‬‬
‫הנד‪ ,‬בעניותי לא מצאתי שם ברין טעם זה ואדרבה‬
‫הא הוצרך להוכיח ממה שא״א שהתורה פירשה‬
‫המחיצות לסוכה להכשירה דק לששה ימים והשבת‬
‫שהוא בכל סוכות תצטרך ליותר הכשר ומוכרחין‬
‫לומד לקולא וממילא שמעינן דהמיגו לקולא הוא‬
‫ולא לחומרא למילף נמי לקולא דאידך גיסא מיגו‬
‫דהוי דופן לענין שבת הוי נמי דופן לסוכה‪ .‬הדי‬
‫אגרות‬ ‫נד‬
‫כשמודה שחייב לו דבלא דין שהודאד‪ ,‬עדיף מעדים‬
‫אלעבד לא נחתינן משום דאין יכרלין לנוף ליתן‬
‫שהיה עושה שנאמן מצד זה שדצה ליתן לו‪ .‬אלא‬
‫ודאי דאף בעומד בדבודו אינו משום מינו אלא‬
‫מדין הודאה לעבד אין שחייב‪ ,‬ולכן נחתינן לנכסיה‬
‫אף שהוא נגד העדים ומזה ליכא דאית דעדיף מעדים‬
‫דכיון דאף בידיעתו מהעדים עומד בדבודו שחייב‬
‫מתנה דקא יהיב ליה והוי זה כקנין דהוא בגמד‬
‫ומקנה בדבדים אלו‪ ,‬ולכן הוכדח לפדש שהעדיפותא‬
‫מעדים הוא לענין שאמד אהד שהעידו עדים שאינו‬
‫חייב שגם הוא נזכד שאינו חייב דאינו כלום אף‬
‫שהוא נגד העדים ובאופן שלא שייך לומד שהוא‬
‫למתנה‪.‬‬
‫והא דכתב כתד״ה דאם מטעם גזה־־כ דתאמינה‬
‫תודה להודאתו לגבי עצמו היה זה מגדד נאמנות‬
‫ועדים ולא היה מועיל היכא דמשים עצמו דשע‬
‫כמו בעדים כשאומדים אנוסיםהיינו מחמת ממון‪,‬‬
‫הנה פשוט שלא דמי כלל דבעדים שאם היו אנוסים‬
‫מחמת טמון כדבריהם הוי פוסלין ע צ ^ ואין נאמנים‬
‫לפסול עצמן כדפדש׳׳י בכתובות דף י״ח אבל נאמנות‬
‫דהודאה הא ישנה אף בפסולים ולא פסל עצמו כלל‬
‫בעבדה שעשה לדין הודאה שדנין עתה לכן נאמן‬
‫להודאתו כיון שלא פסל עצמו לזה ולעדות במקום‬
‫אחר אה‪-‬ג שלא נפסל ע״פ דבריו בהודאתו‪ .‬ולכן‬
‫פשוט שנאמן כשאומר גנבתי מדין הודאה אף באופן‬
‫שליכא טיגו דלא יכול ליתן לו כהא דאיסוד גיורא‪,‬‬
‫או בשיש עדים שמכחישין אותו שלא גנב דמטעם‬
‫מינו אינו נאמן דבמקום עדים לא אמדינן מינו דמיט‬
‫נאמן מדין הודאה שנתהדקו שאדם נאמן‪ .‬וגם עצם‬
‫דמיון כתר״ה הודאה לעדים לא מסתבר כלל ומה‬
‫שהביא כתד״ה מתג״א שדימה לענין שאינו חוזר‬
‫ומגיד לזה ודאי ®’ ‪ T‬לדמות אף שאינו מגדד עדות‬
‫ביון דעכיס נאמן כעדים אין להאמין אלא למה‬
‫שאמד תחלה ולא לחזרתו ותידח דבודו שאמד‬
‫אח״כ לסתוד הודאתו‪.‬‬
‫והא דכתב כתר״ה דאם מטעם מינו כסברתו‬
‫ניחא לו אף שעושה עצמו רשע תמיהני הא מפורש‬
‫בכתובות דף י׳ח במסקנת הגט׳ דאף במינו אינו‬
‫נאמן לעשות עצמו רשע‪ .‬ועיץ בש״ד יו״ד סימן‬
‫קס״ט ס׳ק ע״ט‪ .‬וא״ב נמצא איפכא דאם מטעם מינו‬
‫כסברת כתר׳׳ה לא היה נאמן בגנבתי וכדומה שהיא‬
‫מעשה עבדה שעושה עצמו רשע אבל כיון שהוא‬
‫מטעם שהאמינתו תודה נאמן כדלעיל‪.‬‬
‫והא דכתב כתדיה דלסברתו שהוא מטעם מינו‬
‫היה נאמן לומד אה״כ טעיתי בהוראתי משום דהא‬
‫נה‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫יותר גדול הרבה מעבירת העשר‪ ,‬דלשחרד העבד‬ ‫מפורש שבלא זה היר■ לנו לומר איפכא לחומרא דהוא‬
‫שהיה עובר בשחרור דהא פכקויל להשיאו לבת‬ ‫מיגו ג□ בשלילה רלא כרהביא כתריר‪ .‬משמו‪.‬‬
‫ישראל שהוא יותר חמור דהא באופן כזה שנכשלין‬
‫ופה שכתר׳׳ה רצה לפרש רקושית רבא על אביי‬
‫בנ״א כופין את רבה לשחררה ולח ודאי הוא סיגו‬
‫בנימין דף ח׳ ראמר מתוך שלא קנה נכסים לא קנה‬
‫טוב‪ ,‬וד‪,‬יה נאמן לכל הטעמים וממילא לא שי ‪T‬‬
‫עצמו הוא מצד דלא אמרינן מינו בשלילה‪ ,‬תמיהני‬
‫לפרש מחלוקת הברייוזות בשני הטעמים‪ .‬אך אולי‬
‫הא דבא הקשה ג□ על מה שאמר אביי תחלה מתוך‬
‫כוונת כתר׳ה דליכא מיגו משום ואפשר דבעבירה‬
‫שקנה עצמו קנה נכסים אף שהוא בחיוב‪ ,‬וא׳׳כ‬
‫עצמד‪ ,‬לשמים לא איכפת ליה אך לא ירצר‪ ,‬להיות‬
‫אינו מטעם זד‪ .‬אלא שסובר דלא שייך לומר המיגו‬
‫רשע בפני הבריות‪ .‬ומציגו סברא כזו במהד׳ימ בב״ב‬
‫כלל כדהקשר‪ .‬ולא משום שלילה וחיוב‪.‬‬
‫דף מייד על מלתיה ררבין בר שמואל משמיר‪ ,‬דקזמואל‬
‫שהמוכר שדד‪ ,‬שלא באחריות אין מעיד לו עליה‬ ‫ומה שרימה כתר״ה הא דקני את וחמור ומתוך‬
‫מפני שמעמידד‪ ,‬בפני בע״ח כדי שלא יהיר‪ ,‬לור‪,‬‬ ‫שלא קנד‪ ,‬נכסים לתוס׳ גיסין דף מ״ב בחלוקם בדין‬
‫רשע ולא ישלם שקשה טובא דלהעיד שקר היא‬ ‫כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו‪ ,‬לא‬
‫עבירה חמורה יותר והביא שמתרצין שעחת שקר‬ ‫מובן כלל השייכות לשם‪ .‬ובפרט למתוך שלא קנד‪,‬‬
‫הוא דבר שאינו מפורסם כי לא ידעו שהוא משקר‬ ‫נכסים לא קנה עצמו שהוא מחמת שאינו נאמן‬
‫בערותו ולכך אינו חושש לדבר אבל בשלא ישלם‬ ‫לומר בפני נכתב לממון ולא מחמת שעבד אינו‬
‫לבעי׳ח ויהא לוה רשע ולא ישלם הוי מידי דפרווסיא‬ ‫קונה נכסים‪ .‬דהא אם האמת שכתב לו כל נכסי‬
‫ומתבייש בדבר עיי׳ש וטעם זה יש לומר גם הסב‬ ‫יכול לקנות גם הנכסים‪ .‬וממילא לא שייך הא דנזיר‬
‫שהביא כוזרי׳ה לכאן‪.‬‬
‫ובהא דד‪,‬וכיח כתר׳ה שאונס אינו חוטא כלל‬
‫ומה שהביא כתר׳ה מתוס׳ ב׳־פ דף ציב ד״ה‬
‫מהא דשור האיצטדין כשר לגבי מזבח לרב בב״ק‬
‫השוכר בתירוץ ב׳ דפחשבה לקצות התאנים כשם‬
‫דף מ״א‪ ,‬הנה לא מסתבר כלל שבזה יפלגו רב ושמואל‪,‬‬
‫שפועלת למעשר להחשיב לא נגמרה מלאכתו כך‬
‫ועוד הא גם רב מודה ברובע ונרבע שנהדגין ונפסלין‬
‫מועילה גם לאכילת פועלים שחזינן מזה דאמרינן‬
‫גם באונס כמפורש שם‪ ,‬אלא הטעם פשוט דברובע‬ ‫מינו בשלילה‪ ,‬פשוט ששם אינו ענין מינו כלל דכי‬
‫ונרבע שהוא מצד תקלה וקלון של האדם כמפורש‬ ‫מעשר בתיכא יותר מפועל‪ .‬אלא כוונתם ראותו הטעם‬
‫בסנהדרין דף נ׳׳ד ולא מצד מעשיו דאין ®’ ‪ T‬שום‬ ‫עצמו דמועילה למעשר משום שעומד מתחלד‪ ,‬גם‬
‫חטא לבהמד‪ .‬לכן אף באונס חייב אבל נוגח שאף‬ ‫לקציעות לכן תלוי זה במוזקזבתו מועילה גם לענין‬
‫שאין שייך חטא לבהמה מ״מ החיוב הוא מצר מעשיו‬
‫אכילת פועלים בעצם ואין צורך שם לענין מיגו כלל‪.‬‬
‫מקרא דובערת הרע כמפורש בחולין דף קל״ט ועיי״ש‬ ‫ומה שהוצרך כתר״ה לומר דאנוס לא נחשב‬
‫בפרש״י והטעם הוא שרע הוי עכ״פ אף שהוא בלא‬
‫חטא כלל כדי שלא יחשב רבן גמליאל בהודאתו‬
‫חטא לכן אין לחייבו באונס דאינו רע ואין בזה‬
‫שסימא את עין טבי עבדו עושה עצמו רשע‪ ,‬אין‬
‫משום ובערת הרע‪ .‬ולכן סובר רב דגם למזבח כשר‬ ‫בזד‪ ,‬שום צורך דודאי אף אם היד‪ ,‬בשוגג שודאי‬
‫דר‪,‬פסול אף למזבח הוא רק בדבר שבעדים היה‬ ‫נחשב חטא נאמן לומר שעבד בשוגג רזה שאין ארם‬
‫חייב מיתה‪ ,‬ושמואל סובר דהפסול למזבח אינו מאותו‬
‫משים עצמו רשע הוא כשפוסל עצמו בזה כדפרש״י‬
‫הטעם שנהרג אלא מחמת שנעבדד‪ ,‬בו מעשה המיתר‪,‬‬
‫בכתובות אינו נאמן לפסול את עצמו מחזקתו דקרוב‬
‫של האדם חה ענ״פ הא נעשד‪ .‬בהשור וזד‪,‬ו פירוש‬ ‫הוא אצל עצמו וקרוב פסול לעתת וכן הוא בגמ׳‬
‫נכון‪ .‬ולא נצטרך לרחוק שנחשב השוד חוטא מד‪,‬‬
‫סנהדרין סוף דף ט׳‪ ,‬ובשוגג ואונס הא לא נפסל‪.‬‬
‫שלא שייך לומר זה כלל‪ .‬ויהיה ניחא למה שבארתי‬
‫פירוש הברייתא לרב דכיון שבנוגח אין למילף שיאסר‬ ‫ומש׳כ כתר״ה ראם הודאה הוא מטעם מיגו‬
‫למזבח כרובע כיון שהט ב׳ ענינים דברובע הוא‬ ‫כסברתו לא היה נאמן די׳ג במיגו ריכול לשחררו‬
‫תקלה וקלון שליכא בנוגח ואפשר שרק טעם זה‬ ‫דלא היה עושה איסור‪ ,‬לא נכון כלל דהא לא שייך‬
‫פוסלו למזבח ולא נוגח שהוא מצד שנעבדד‪ ,‬בו‬ ‫סנרא זו אלא כשעתה אינו עושה איסור אין להאמינו‬
‫מיתת אדם וגם ברובע לא יהיה הפסול מצד שנעבדה‬ ‫במיגו דהיה עושה איסור אבל בהא דר״ג אם היה משקר‬
‫בו עבירה שהיד‪ ,‬שייך לדמות וכן לא דין חיוב‬ ‫שסימא את עינו הרי ג״כ עושה איסור‪ ,‬לא מבעיא‬
‫המיתר‪ ,‬הוא הפוסל ברובע שאינו לא חוטא ולא רע‪,‬‬ ‫אם צריך גט שחרור שהוא עושה ממעז אותו האיסור‬
‫ולכן אין להקשות לפי׳ז שניליף גם אונס לפסול‬ ‫עצמו‪ ,‬אלא אף אם אין צריך גט שחרור נמי הוא‬
‫בנוגח כמו ברובע כיון דדב לא סבר ברובע שהוא‬ ‫מיגו טוב דד‪,‬א אם משקר הרי עוקזר‪ ,‬עוד איסור‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫נו‬

‫שום חולק עליהם‪ .‬הנה איד שייך לומד דהוא מטעם‬ ‫שנעבדה בו עב ‪ T‬ת האדם שיהיה ®’ ‪ t‬לדמות‬ ‫מצד‬
‫אין חוזר וטוען דבי אי ‪T‬י שמודד‪ ,‬לסהיי אך שחתר‬ ‫מצד מיתת האדם אלא מצד תקלה יקלת ובנוגח‬ ‫נוגח‬
‫וטוען פרעתי הא איידי אף במחזיק בטענתו לא‬ ‫שייץ־ זה הוא מצד דין המיתה שחייב הנוגח‬ ‫שלא‬
‫לויתי אף אחד שהבחישוהו העדים אך אנו לאמשגיחין‬ ‫ובערת הדע שליבא זה באונס‪.‬‬ ‫מצד‬
‫על טענתו שהובחשה מהעדים ורוצים אנחנו לחייבו‬ ‫ומה שחילק בתד״ה בין קנס דטביחה ומבידה‬
‫מצד העדאת העדים שלוה וא״ב קשה איד מחייבים‬ ‫לקנס רחצי נזק נבטל ממילא למה שבאדתי ונסתלק‬
‫אותו הא העדים אומדים שפרע ופטור ואין לחייבו‬ ‫תירוצו על הרמב״ם מקושית המל״מ ועל הדאב״ד‬
‫ע״פ עדותן‪ .‬אלא צריך לומד דנתחייב מצד הודאה‬ ‫מקושית הגד״א‪ .‬ו ת מה שתירץ כתדיה על קושית‬
‫דאחדי שנכחש שלוה הא יש הודאה שלא פרע‬ ‫הר״ן על הדאב׳ד במשמשתו נדה נמי נסתלק למה‬
‫שנאמן נגד העדים שאומרים שפרע‪ ,‬ואם הודאה‬ ‫שבאדתי‪.‬‬
‫הוא מטעם מיגו דיהיב במתנה לא שייך זה דהא‬
‫אינו רוצה ליתן‪ .‬וממילא אף בחזד והודד‪ ,‬לעדים‬ ‫ובן מה שתירץ בתד״ה בגיטין דף מ׳ דאין‬
‫שלוה ופרע אין לחייבו מצד אין החד וטוען ביון‬ ‫האדת נאמן במינו דהיה משחדרו משום דהיה‬
‫דא״צ בלל שוב לטענתו ובשלא נקבל לטענתו השניה‬ ‫עושה עבירה דשחדוד העבד‪ .‬בבד בתבתי ראם‬
‫יחשב במחזיק בדאקזונה שלא לוה‪ .‬אלא צריך לומד‬ ‫משקד הדי עוקזה עב ‪T‬ה גם עתה ועוד חמודה ביותר‪,‬‬
‫שאף בחזד וטען חיובו משום הודאד‪.,‬‬ ‫וד‪,‬כא אין לומד דלא היה עושה עצמו לרשע בפני‬
‫הבריות דהא גם עתה הא אומד שעבד העבידה‬
‫ומה שהקשה בתד״ה דבנמצא קרוב או פסול‬
‫דשחרור ועושה עצמו רשע בפני הבריות וא״ב‬
‫נימא דד‪,‬וא מודה שלא היו שם הקרוב וד‪,‬פסול‬ ‫שייך לומד שפיר המיגו‪.‬‬
‫דהא טוען דלא היתה מעשה הלואה בלל ויהיה‬
‫נאמן על עצמו יותר מהעדים שאומרים שגם פסולין‬ ‫והנני ידידו דוש״ת באהבה‪,‬‬
‫היו שם ועל זה שאומד דגם בשדים לא היו לא‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫יהיה נאמן אלא העדים‪ .‬לא קשה בלום ותמה אני‬
‫אם נמצא קושיא מו באיזה ספד חשוב דהא עב'פ‬
‫אין שם עדים דבל הידיעה שהיתר‪ ,‬שם הלואר‪ .‬ורוצים‬
‫סיטן ל‬
‫לחייבו הוא ע״פ עדים שנמצא בהם קרוב ופסול‬
‫שאינם עדים וממילא יבול להבחישם שאף אמידת‬ ‫בעניו הנ״ל להנ״ל‬
‫הבשרים הוא שקד ואיזה עדים יש באן להבחישו‬
‫שהיו שם עדים כעורים דהא לרבדיו גם הם פסולין‬ ‫י״ח מנ״א תש״ג‪.‬‬
‫דהרי משקדי לפי רבדיו ולדבריהם ג״כ נפסלו‬
‫מש״ב בתד׳ה דכוונתו היתה שיש עוד טעם בהודאת‬
‫בצרוף הקרוב ופסול ולא היו בשדים להגדה זו‪.‬‬
‫מטעם מיגו ולבן לא קשה מה שהבאתי‬
‫ומה שתירץ בתד״ה עוד דאמדינן דלא מבחיש‬ ‫הרבה מקומות שליכא מיגו ונאמן‪ .‬הנד‪ .‬השגתי היתה‬
‫להערים אלא האמת היה שנתן מעות וטעו העדים‬ ‫ע״מ שכתב בתד״ה שפליגי בזה אמודאי ד׳ הונא‬
‫שהיה לשם פרעץ והאמת תולין שהיו מתנד‪ ,.‬אינו‬ ‫וד׳ המנונא ואם בוונתו שיש ב׳ הטעמים אין שייו‬
‫בלום שודאי חייב אף בהעידו שבפירוש אמד לפדעון‬ ‫בזה פלוגתא דודאי מיגו במקום שמועיל מהני לבו״ע‪.‬‬
‫ובמעט שמפורש בן בדש׳י ור׳ץ שבתבו ואינם נאמנים‬ ‫וגם אין שייך לומר שזהו טעם הודאה בעת שדין‬
‫על הפדעון דהודאת בע״ד בק׳ עדים משמע שאף‬ ‫הודאה שמועלת בוללת יותר ואין מקום למה שבאדתי‬
‫שמכחישם נאמן דאליב לא התנדבו לזה‪ .‬ובן בכתובות‬ ‫במבתבי הראשון שיצמיד בהודאה למיגו‪.‬‬
‫דף פ״ח הא אנו חוששין ביתמי שמא פרע ולבן‬
‫הצדיבוהו שבועה ואיך פוטדין אותו משבועה מחמת‬ ‫ומה שתירץ קוקויתי מלא לויתי כאומד לא‬
‫שהאב אמד לא לוד‪ ,‬מ״מ הא אפשר שפרע והודאתו‬ ‫פרעתי בזה שמפרש כתד״ד‪ ,‬שאינו מטעם הודאת‬
‫אינה בלום דליכא מיגו דהא לא רצה ליתן לו ולבן‬ ‫בעיד אלא מטעם דאין טוען וחוזר וטוען‪ .‬הנה לבד‬
‫בדוד שהוא מדין הודאה‪ .‬ואדרבה מצינו דבלא‬ ‫שמפורש מ־ש״י שבועות דף מ״א דהוא מטעם הודאת‬
‫עדים יבול לחזור ולטעון פרעתי במפורש ברא״ש‬ ‫בע ‪ r‬במאה עדים ובן הזביד הודאה בבתובות דף‬
‫שם ובמ״ט שם מטעם הפה שאסר דאי בעי קאי‬ ‫פ״ח ובב״ב דף ו׳ וגם בדמב״ם פ״ו מטוען ה״ג‬
‫בטענה הראשונה עיי״ש וכל החסרון הוא מהעדים‬ ‫מפורש בן ובן מפורש ברא״קו ובד׳׳ן שבועות שם ובן‬
‫שהוברח לטעון פרעתי ואם לא חשיבא הודאה שלא‬ ‫משמע בתוס׳ שבועות וביב שם ובדוד שאין בזה‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫דנגד מוחזק לן שהוא כנגד עדים סובד שאינו נ א ^‬ ‫פדע הא אדדבה מסייעי ליה העדים אלא ודאי שהוא‬
‫ולא קאי הקדא ע ‪ r‬וסובד שגם ד׳ יהודד‪ ,‬סובד כן‬ ‫מטעם הודאה‪.‬‬
‫כדסבדי הדבה דאעזונים כדאיתא במל״ט פ״ב מנחלות‬
‫ופש׳ס כתד״ד‪ ,‬דנדאה לו מתוך המדדכי דמצוה‬
‫הי״ד וגם בדמב״ם מעומע כן כדדייק הלח׳׳מ‪ .‬וכן‬
‫לקיים דבדי המת לא שייך אלא היכא דליכא קנין‬
‫סובד דש׳׳י בקידושין ולכן א״צ קדא דיכיד לבכוד‬
‫אחד להקנות וע״פ זה פי׳ בפירוש דחוק ופלאי‬
‫אף לד׳ יהודה אלא לפסולא‪ .‬והרעוב׳ם שמפרש שר׳‬
‫בסוגיא דאיסוד גיודא בב״ב דף קמ׳׳ט שרבא אמר‬
‫יהודה סובד שיכיד מועיל אף נגד מוחזק שהוא‬
‫שליכא קנין ויש כאן מצוה לקדה׳׳מ וד׳ איקא בדד׳‬
‫לענין מיגו כמו נגד עדים ל ‪ p‬מצדיך קדא לד׳ יהודד‪,‬‬
‫אמי אמד שאיכא קבין אודיתא וליבא מצוד‪ .‬וקפידת‬
‫משום דלא מהני מיגו במקום עדים כמפודש בדבדיו‪.‬‬
‫דבא לא מבודד בדבדיו‪ .‬אך אולי כוונת כתד׳׳ה דד׳‬
‫ומש׳־כ כתד״ה עוד דמיגו במק״ע פידועוו שעל‬ ‫איקא בדד׳ אמי לא היה לו לגלות שאיכא קנין‬
‫הטענד‪ ,‬שהיה יכול לטעון יש עדים ולא להיפוך‬ ‫אודיתא עד אחד שימות איסד שלא היה מודה משום‬
‫כשהעדים הוא על מה שטוען עתד‪ .,‬תמיהני הא‬ ‫שהיה סומך על המצוד‪ .‬כיון שלדעתו לא היה קנין‬
‫כל מיגו במק׳׳ע שבש״ס הוא פידועזו שדק על טענד‪,‬‬ ‫ומצוה לא יד‪.‬יד‪ .‬משום שבאמת הי׳ בזה קנין אודיתא‪.‬‬
‫שטוען עתד‪ ,‬יש עדים נגדה כתא דב׳׳ב דף ל׳׳א‬ ‫הנה איני דואד‪ .‬דחוי על ראייתי ששם ליכא טיגו אלא‬
‫שהעדים הכחישו מה שטען דאבהתיה היא אבל‬ ‫מדין הודאד‪ .‬האף לפי׳ כתד״ד‪ .‬הוא מטעם הודאה‬
‫מה שיכול לטעון דאכלד‪ ,‬שני חזקה אדדבה העידו‬ ‫דמיגו הא ליכא‪ .‬אך עצם חדושו מתוך המדדכי‬
‫כן העדים‪ .‬וכן בעובדא תהד פקוד בב׳׳מ דף פ׳׳א‬ ‫תמיהני דהא עיקד דין דמצוה לקדד‪.‬״מ איתא בספ״ק‬
‫האנן סהדי היא נגד טענתו ראמד עתה דלא היה‬ ‫דגיטין בדבד ששייך קנין דהדי היה יכול לזכות‬
‫שם מיא אבל נגד מה שהיה יכול לטעת דבאודתא‬ ‫לחבדו‪ .‬דהכא שרבא לא היד‪ .‬דוצה לזכות לד׳ מדי‬
‫דנדש אזיל ליכא נגדו אנן סהדי‪ .‬ואם נגד מה שהיה‬ ‫כדי שישאד לו מדין הפקד יעז אולי לחשבו כליתא‬
‫יכול לטעון יש עדים להיפוך אינו מדין מיגו במק׳׳ע‬ ‫קנין אחד אבל התם בהולך מנד‪ ,‬שבכל אופן לא‬
‫אלא שאז ליכא מיגו כלל וזה פשוט ובדוד ותמיהני‬ ‫יהיה לשליח ודאי היד‪ ,‬שומע לזכות כמו שעומע‬
‫איך בא לידי כתד׳׳ה טעות גדול זד‪.,‬‬ ‫להוליך וא׳׳ב יש שם קנין אחד ומ״מ יש מצוה‪ .‬וגם‬
‫לפי׳ כתד׳־ה למההוצדך דבא לומד אי בירועזה‬
‫ומש״נ שהקצה״ח שהביא שיש שסבדי שד‪,‬ודאד‪,‬‬
‫לאו בד ידועזה הוא הא אם הוא בד ירושה א״צ‬
‫הוא מטעם שיכול לחייב את עצמו כוונתו מדין מיגו‪.‬‬
‫לצוות כלל דהא לפי׳ כתד״ה צדיך לומד דכוונתו‬
‫אינו כלום אלא סבדי דאינו מצד נאמנות כלל אלא‬
‫דאי היה יכול לידש לא יהיה דין מצוד‪ .‬וישאד לדכא‬
‫דהוא מתנד‪ ,‬ממש שמחייב את עצמו עתד‪ ,‬וכמפודש‬
‫ואדדבה הא אז לא היה לדבא אף בלא צואה כלל‪.‬‬
‫בקושיותיו ראם מצד נאמנות אף אם מטעם מיגו‬
‫אלא ודאי הפידוש הוא שדבא אמד שד‪,‬מעות לא‬
‫לא היה מקשה כלום‪ .‬ועל הנ״י בב״מ כבר בארתי‬
‫יהיו לרב מדי משום שאינו יכול לקנות כדפי׳ דשב׳׳ם‬
‫במכתבי הראשון והם דברים פשוטים ומפורשים‬
‫ותום׳ וכל המפדשים ומצות ליכא כאחד מתידוצי‬
‫בנ׳׳י ואינו דואה שום דוחק בדבדים מפודשים שאומד‬
‫התום׳‪.‬‬
‫הנ׳׳י שם כדבאדתי‪.‬‬
‫ומה שדצה כתר׳׳ה לומד דמיגו שיכול ליתן‬
‫ומש׳׳כ כתד׳׳ה שלא הבין מד‪ .‬שכתבתי דלומד‬
‫שיכול לעשות זה אף שיש עדים מועיל להאמינו‬
‫טעיתי אחד שהודה לא היה יכול אף אם הודאה היתד‪,‬‬
‫אף נגד עדינצ בדוד שהוא טעות דעדים עדיפי‬
‫מטעם מיגו משום דמיגו דאי בעי שתיק ולא היד‪.‬‬
‫מבדוד דמיגו בכל אופן‪ .‬ובפידועז איתא בדשב״ם‬
‫מודה מתחלה הוא מיגו למפדע‪ .‬תמיהני על כתד׳׳ד‪.‬‬
‫ב״ב דף קכ׳׳ז דמד‪ ,‬שלד׳ יהודה לא הקשה למה לי‬
‫הא בדוד שהוא מיגו למפדע דכית דעתה אחדי‬
‫קדא דיכיד הא אית ליה מיגו דיהיב במתנד‪ ,‬מעוום‬
‫שר‪,‬ודד‪ .‬ומוכרח רק לטעון טעיתי אין לו מיגו לטענד‪,‬‬
‫מה לו לשקד במקום עדים לא אמדינן ודק לדבנן‬
‫אהדת ליפטד בה אלא במה שהיד‪ ,‬יכול מתחלה‬
‫דאיידי הקרא בצריך היכדא שאין יודעין בו כלום‬
‫שלא להודות וזה לא אמדינן כד‪,‬א דב׳׳ב דף ל׳ וכל‬
‫פריך דיהיה נאמן במיגו עיי״ש אף שהוא ממש מיגו‬
‫הענינים דמיגו למפרע שכתבו התום׳ התם הוא דדק‬
‫זד‪ .‬דכתב כתד׳׳ה בד‪,‬ודאה‪ .‬ואף דש״י קידועוין דף‬
‫מזגם עתה לא הוכרח לטעון זד‪ ,‬שטוען כמו פרוע‬
‫ע״ח שפי׳ דלא פליגי דבנן בבכוד אלא בפסולא‬
‫ומזויף אמדינן מיגו‪ .‬וד‪,‬םבד כתד׳׳ה במיגו למפרע‬
‫ולא הקשד‪ ,‬אד׳ יהודה משום דהוצדך הקדא להאמינו‬
‫אינו שייך בעניני התום׳ דהם ממש כמו בטעיתי‪.‬‬
‫לפסול שליכא מיגו‪ ,‬נמי הא מפרש בצריך היכדא‬
‫ומעז״כ כתד׳׳ה דאינו מבין חלוקי בין משים‬ ‫דאיידי בלא ידוע כלום כמפודש שם בדבריו ומשמע‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫נח‬

‫דהוי דופן לסונה הוי דופן לשבת‪ .‬אינו מובן כלל‬ ‫עצמו דשע דנאמן בהודאתו ומחלקינן מעדים לאין‬
‫דהדי עיקד טעם זה שיח ונאמד בדח על מיט‬ ‫הוזד ומגיד דסשדנן לעדים הוא פשוט כדבאדתי‬
‫מסובה לשבת ולהיפוך משבת לסוכה הוא דק ילפותא‬ ‫במכתבי הדאשון ואין לשטת הדבדים‪ .‬וכעין וה‬
‫מזה שנאמד מסוכה לשבת לקולא ואיך כתב כתדיה‬ ‫מצינו בדין נאמנות דיכיד שאין החד ומכיד כמפורש‬
‫להיפוך ב׳ פעמים‪.‬‬ ‫במ״מ פ׳־ב מנהלות הי׳ד בשם הדמב׳׳ן והרשב״^‬
‫ונאמן אף באופן שמשים עצמו דשע דהא נא ‪p‬‬
‫נדדים דף פיב‬ ‫ופה שהביאכתדיד‪ ,‬מדין‬
‫מרין זה גם לומר שהוא בן גדושה ובן הלוצה אף‬
‫שלשפואל מתוך שמפד למתענה מפד לשאינו מתענה‬
‫שמשים עצמו רשע‪ .‬נמצא ששוה לעדים לענין שאינו‬
‫ולא להיפוך שד‪,‬וא מהמת שאמדינן מינו דק לקולא‬
‫החד ומגיד ולא שוה לענין אין משים עצמו רשע‪.‬‬
‫אינו כלום דהא כיון שאינו יכול להפר להצאין ואם‬
‫וכ״ב הוא בהודאת בע״ד דממון‪.‬‬
‫לא יפר לאינו מתענה יתקיים גם למתענה נמצא‬
‫דכולו הוא נדר של ענוי נפש ומפר מעיקר הרין‬ ‫ומש׳ב כתד׳׳ה דהב׳׳י פובר דאמדינן מינו במקום‬
‫וממילא אין שיח לומד להיפוך‪ .‬וכן מפחש שם‬ ‫דמשים עצמו רשע‪ .‬הנה טעם הב׳י אינו מדין מינו‬
‫בד״ן שכתב ואי אמדת לא מצי פיפד ‪ ,‬איכא עטי‬ ‫אלא משום שדין אין משים עצמו רשע איט מועיל‬
‫נפש וא׳׳ב אדדבה מהד״ן דשם ראיד‪ .‬שליכא כלל‬ ‫להוציא ממוחזק כדמשמע בלשון הב‪-‬י והב‪-‬ה וכמפורש‬
‫זה דלא ככתד׳׳ה‪.‬‬ ‫בלשון העט״ז שהביא הש״ך אבל במינו גם הם‬
‫מסתבד שיודו דלא אמרינן כמפורש בכתובות‪.‬‬
‫חברי כתר׳׳ה לתרץ הפהדש׳א ד׳׳פ הפדת‬
‫ומש״ב כתד׳׳ה שיש לומר דלדבא אד‪,‬״נ שגם‬
‫למש‪-‬ב לעיל אינו כלום‪ .‬אך קושיתו על מהרקחא‬
‫באטסין מהמת ממון נאמנין בדישא שיש מינו אף‬
‫פעיקדא ליתא דאומדנא דמוכה בהא דר׳ אחא נחשב‬
‫שמשים עצמו רשע‪ .‬אינו נכח כלל דא׳ב מנ׳ל‬
‫ידיעה בלא ראיה כמפורש בשבועות שם חה הא‬
‫לרמב״ה שיפלוג בזה‪ .‬ובכלל מה שכתר‪-‬ה מתרץ‬
‫אמר שם בגמ׳ שמשכהת לה ורק מקשה שראיה‬
‫בזה קושית הפלאה למה הזר בתרוייהו לא מתורץ‬
‫בלא ידיעה בהא דפנה פנית לא אשכהן וא״ב אין‬
‫בזה דישאר הקושיא על הגפ׳ לרמב׳ה‪.‬‬
‫כאן אף צל קושיא על פהרש׳יא‪ .‬והתופים סי׳ ל«(‬
‫שהביא כתר״ה לא שיח לדברי כלל‪ .‬וכן מד‪ ,‬שהביא‬ ‫ומש׳׳ב כתדיה דרבא ורב יוסף שפליגי בפלגינן‬
‫דאיה מדפב׳׳ן על התחה ומכילתא פ׳ משפטים‬ ‫דבורא הוא נאם אמדינן פינו נגד אין משים עצמו‬
‫שהשוד נהשב הוטא פשוט שאינו כלום דהא ח אי‬ ‫דשע‪ .‬לבד שלאיזה צורך לא נפרש שפליגי במה‬
‫איכא דין ובעדת הדע וכן תקלת וקלח וגם קושיתו‬ ‫דמפודש אם פלגינן דבודא‪ ,‬הנה א׳׳א כלל לומד‬
‫מזבחים פהמית ע'פ ע״א או ע״פ הבעלים איני‬ ‫מטעם מינו דבפנתדרין דאיירי לענין להרוג הרובע‬
‫מכיר‪.‬‬ ‫אין שיח מינו דלא יועיל מינו לדון דיני נפשות‪.‬‬
‫ומה שהקשה על הרגתיו לר׳ יוסף למה תנשא ודהק‬
‫ופש׳ב כתד׳׳ד‪ ,‬במכתבו השני שהוסיף דאין‬
‫שהוא מצד מינו דהרגנח־וו‪ .‬אינו נכון כלל דלר׳ יוסף‬
‫כוונתו מצד נאמנות דמינו כמו בפינו דעלמא אלא‬
‫הקשד‪ .‬הגפ׳ ביבמות ותירץ משום דאקילו בעדות‬
‫אף באופן שברור שמשקר כאופן בא הרוג ברגליו‬
‫אשה ולרבא אפר שם מטעם פלגינן דבורא וא׳צ לפינו‬
‫נאמן דמכיון שיכול ליתן מתנה חד‪ ,‬נאמן להתהייב‬
‫רד‪.‬א מביא פהא שאמר לענין נפשות שאינו שם מטעם‬
‫בהודאתו‪) .‬אבל גם דבדי כתדיה עתד‪ ,‬שכתב נאמן‬
‫מינו דאינו מועיל אלא פצר פלגינן דבורא וממילא‬
‫להתהייב הוא הודה מדבדיו הדאשונים דאם הוא‬
‫אין אף ריה ראיה משם ותירוצו על קהזוית התוס׳‬
‫מצד התחייבות אין שייך הלוק דכתחה גבי החאת‬
‫איט כלום‪.‬‬
‫ח ג והחאת האדח דגיטין דף פ׳ מתמוז דלא היה‬
‫עחזוד‪ ,‬איסוד כיון דעכ״פ היכולת בידו לשחרדו אף‬ ‫ומש״ב כתר׳׳ה עוד דלית מאן רפליג שאפרינן‬
‫שהוא עבדה ונתבטלו לפ״ז דבדיו שם‪ .‬וגם לפ'פ‬ ‫מינו נאם מד‪ ,‬שהית יכול לטעון ולעשות לא היד‪.‬‬
‫שאומד כתד״ה עתד‪ ,‬בכל אופן הוא גזדרב אך הוא‬ ‫עבידה אף שמה שדוצה שנאמינהו הוא עבידד״‬
‫ספק בגדד גזה׳׳ב אם מצד התחייבות או מצד‬ ‫תפיזעי איך כתב זה הא בכתובות פה שהיה יכול‬
‫נאמנות ולא הי״ל לכתד״ה לומד אם מצד מינו או‬ ‫שלא לקיים אינד‪ ,‬העבידד‪ ,‬אלא פה שאומד עתד‪,‬‬
‫מצד גזד‪.‬״כ אלא אם נדד הנח‪',‬כ הוא מצד מינו‬ ‫אנוסים מחמת ממון הוא העבידה ופ״מ אינם נאמנים‬
‫דד‪,‬וא התחייבות או מצד נאמנות לכן דבדיו הם כעין‬ ‫וכן הוא הא דש״ך סי׳ קסיט שם‪.‬‬
‫הודה(‪ .‬אינו מובן איד שיח תדויחט נאמן לד‪,‬תחייכ‬ ‫וםשד‪.‬יק בתריה דהר‪,‬ובוזה מזד‪ .‬שא״א שרק על‬
‫דאם הוא התחייבות מהדש וכדאיתא סברא זו בקצה׳ה‬ ‫ששה ימים באר‪ .‬ההלכה להכשיר לא שיח במינו‬
 ‫נט‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫בחדושי באופן נכון‪ .‬ומש׳׳כ כתר״ד‪ ,‬להוכיח מתוס׳‬ ‫בשם מהר״י אבן לב מה צריך לנאמנותו ואם הוא מצד‬
‫טזובות דף ס״ג דבמשים עצמו רשע אינו נאמן לשויה‬ ‫נאמנות אין צריך להתחייבות‪ .‬ומש״ב ראם הוא‬
‫אנפשד‪ ,‬חד׳׳א‪ .‬אינו כלום דד‪,‬א אין לומר שהתוס׳‬ ‫ברור כאופן בא הרוג ברגליו לא תועיל הוראתו‬
‫סברי דבטמאד‪ ,‬אני במזיד לא תפסיד כונובתד‪ ,‬דמ״ש‬ ‫באם הוא מצד גזה״ב‪ .‬הנר‪ ,‬אם יארע מציאות מר‪.‬‬
‫מגנבתי שנאמן ועוד א״כ אף מיגו לא היה מועיל‬ ‫יהיה החסרון רק מצד שנראה שמשטר‪ ,‬ואין חלוק‬
‫דאין משים עצמו רשע אף במיגו כדלעיל וא׳׳כ‬ ‫בין הטעמים ואם בשעת מעשר‪ ,‬לא היה ניכר‬
‫מה הקשו‪ .‬ומשה׳׳ק כתר׳׳ה דא׳׳ב יז!ז להאמינד‪ ,‬משום‬ ‫שקרותו להאין יודעין רק אח״ז נתברר באופן בא‬
‫דלא שייך עיניה נתנד‪ ,‬באחר כשמפסדת כוזובתד‪.,‬‬ ‫הרוג ברגליו שא״ב אין שייך משטה יד‪,‬יד‪ ,‬נאמן‬
‫אינו כלום כי הקושיא היא קועזית ר״ת שלא סבר‬ ‫דהא כבר נקנד‪ ,‬ואין שייך לחזור מהקנין וג׳׳ב אין‬
‫האי סכרא כמפורש שם‪ .‬והא דריש הנועזא לא שייך‬ ‫חלוק כין הטעמים‪.‬‬
‫לעניננו‪.‬‬
‫ומש״כ כתד״ה דהא דנאמנת לומר מדינא טמאה‬
‫ידידו‪,‬‬ ‫אני לך במזיד שכתב הר״ן סוף נרדים לתירוץ א׳‬
‫משה פיינשטיץ‬ ‫שהוא מצד שויא אנפשה חתיכה דאיסורא אף דאין‬
‫אדם מזזוים עצמו רשע הוא מטעם פלגינן דבורא‬
‫ונמצא שר׳ יוסף יפלוג בזה וכן מ״ד דלא אמרינן‬
‫פי ‪ p‬לא‬ ‫פ״ד בחד גופא יפלוג בזה‪ .‬לא נכון כלל דלא שייך‬
‫כלל פלגינן דבורא כיון שליבא מציאות שתאמר‬
‫בענין נתל ונשבע שהחזיר לבע״ח‬ ‫לבעלה ישראל בלא שתד‪,‬יה רשעה ורק להמהרי״ק‬
‫של הננזל‬ ‫דכאומדת מותר נמי נאסרה לבעלה שייך זד‪ ,‬אבל‬
‫אינו מצוי וכן אין שייך פ״ד במודית ששמשה נדה‬
‫ד׳ סיון תפר״ח‪ ,‬ליובאן‪.‬‬ ‫במזיד לענין להפסידה כתובתוע אלא דל׳׳ק כלום‬
‫מע׳־כ דודי הגאון הגדול מוהר׳׳ר יעקב קאנט־‬ ‫דאף דאין משים עצמו רשע ברור שלענין ממון נאמן‬
‫ראוויץ שליט׳׳א‪.‬‬ ‫כמפורש בגנבתי במתני׳ כתובות דף מ״א וד‪,‬טעם‬
‫פשוט דלא ®’ ‪ T‬פסול לנאמנות דד‪,‬ודאד‪ .‬לממון וא״כ‬
‫מה שמסתפק ב׳־ג דודי אם בגוזל ונשבע דש לנגזל‬ ‫נם לדין שויא אנפשה חד״א לא שייך פסול דאף‬
‫בע׳׳ח אם יצא ידי השבה במה שמחזיר לבע״ח‬ ‫קרוב ופסול ומשקר נאמן לזה ולא עדיף מד‪ ,‬שאין‬
‫של הנגזל‪ ,‬לע׳׳ד איני רואה ספק בזה דד‪,‬א מפורש‬ ‫נאמן אצלינו מדין אין משים עצמו רשע מידוע לנו‬
‫דשעבודא דר׳ נתן איכא בגוזל ונגזל כדאיתא בש׳׳ד‬ ‫ע״פ עדים שמשקר שמ׳־מ נאמן‪ .‬ונמצא ממילא שנפלג‬
‫חו׳־מ סי׳ פ״ו סק׳׳ב בשם הגהות אשרי ב״ק פ׳ דו׳׳ד‪,‬‬ ‫הנאמנות דליפסל וליענש אינו נאמן כלל ולענין‬
‫ובדינים העולים דין א׳ וא׳־כ ודאי שיוצא י״ח ומתכפר‬ ‫חיוכא דממון ולחד״א אנפשיה הוא כנאמן לגמרי‬
‫מה דד‪,‬א אף במחילד‪ ,‬יצא י׳׳ח כדאיתא בב״ק דף‬ ‫אבל זה סברי כו׳׳ע‪ .‬וזהו כוונת הרמב״ם בלשון‬
‫ק׳׳ט ואיפסק ‪ p‬לדינא‪ .‬ואף לר׳׳ע אליבא דר׳ ששת‬ ‫פלגינן דבורא שכתב בפירושו סוף נדרים ולא להפ״ד‬
‫דלא מצי מחיל הוא דוקא משום שלא יצאה הגזילד‪,‬‬ ‫שבדין עדות שפליגי אמוראי אלא ענין חדש שקורא‬
‫מתחת ידו לכן לא מועיל אף שנפטר מצד דין ממון‬ ‫לזה ג״כ בשם פ״ד מפני שעכ׳־פ נפלג הנאמנות‬
‫אבל כששילם לבע׳׳ח שיצאה הגזילד‪ ,‬מתחיי וגם‬ ‫וכדמסיק שאנו נאמינהו הדבר בעצמו לאיזה ענץ‬
‫נפטר ודאי לכו׳׳ע יצא ידי חובת השבה‪ .‬ועוד כיון‬ ‫שיהיה ולא נאמינהו לענין אחר שזה הבאור ליכא‬
‫שהוא מוכרח ליתן להבע־׳ח דיגבד‪ ,‬ממנו ע״פ ביד‬ ‫בפלגינן דבורא רעדות‪ .‬והמשלים מיבמות שכתב‬
‫לא מסתבר שיכופו אותו ב׳׳ד שלא להתכפר וגם‬ ‫הרמב׳׳ם אין כוונתו לפ׳ כיצד אלא לפ׳ האשה שלום‪.‬‬
‫הא עיקר דין שעבודא דר״נ ילפינן מקרא דונתן‬ ‫ופשוט שאף מ״ד דלא פלגינן דבורא אף בהא דגיטין‬
‫לאשר אשם לו שנאמד בגחל ונשבע בפ׳ נשא בדין‬ ‫דף ט׳ וד‪,‬א דד‪,‬עדים כשדין לזה ופסולין לזד‪ ,‬יודו‬
‫הכפרה וא׳־כ מפורש בקרא שמתכפר בנתן לבעיח‬ ‫בהודאה לממון ובחד״א אנפשיד‪ ,‬דלא יפלגו אמשנד‪,‬‬
‫ובספרי שם מפורש דינא דר׳׳ג על גזלן עיי׳׳ש‪.‬‬ ‫דכתובות בהודאד‪ ,‬דגנבתי ואמשנד‪ ,‬דנדרים לפירושנצ‬
‫אך קצת יש לדקדק בספרי שם שאמר בלשון‬ ‫והנד‪ ,‬בדין טמאה אני לך שמפסדת כתובתד‪,‬‬
‫זר‪ ,‬ובא בב״ד ולא הספיק ליתננו עד שבא בידח‬ ‫ודאי גם הדאב״ד מודד‪ ,‬דד‪,‬א לא השיג ארמב׳׳ם‬
‫של נגזל מנין שמוציאין מיד הגזלן ונותנים למד׳ח‬ ‫פכ׳׳ד מאישות הי״ח‪ .‬ומה שסובר בד‪,‬ודית שקומשד‪,‬‬
‫של נגזל‪ ,‬א׳*כ משמע קצת דלא איירי בד‪,‬ורד‪ ,‬אלא‬ ‫נדד‪ ,‬שאינד‪ ,‬נאמנת אף להפסיד בתובתד‪ ,‬בארתי‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫סי׳ שס״ז ועיין בסמ״ע סק״ד ודברי הקו״ד תפוהין‬ ‫נעמד בדין והא א״א לומר כן דהקרא איירי בהודה‬
‫כדאיתא בקצה״ח סק״ב‪.‬‬ ‫ויש מקום לומר דהספרי סובר דאינו יוצא בנתינתו‬
‫והנה בתו״ב איתא על קרא דלאשר הוא לו‬ ‫לנע״ה ולה אמר שבא לב״ד ויצא בזה ידי נתינה‬
‫ולא יתננו לשלוחו והוא תמוה ח ה שלא יתן לשלוהו‬ ‫נדאיתא בב״ק דף ק״ג ואז נותנין הב״ד להבע״ה‪.‬‬
‫אינו דוקא בנשבע דאף בלא נשבע לא נפטר מאחריותו‬ ‫אבל א״א לומר בן דהא רק מצד תקנה יוצא בנתינתו‬
‫כשנתן לשליח ומפורש כן בסמ״ע שם סק״ה ובפרישה‬ ‫לנ״ד וא״א לומר שהקדא קאי ע״ז‪ .‬ואף לתום׳ שם‬
‫סעי׳ ב׳‪ .‬אך מה שהביא מדש״י לשון דלא גרע משואל‬ ‫ר״ה אבל שסנרי שמדינא יצא בנותן לשליח ב״ד‬
‫לא מצאתי ברש״י‪ .‬וצע״ג בתו״פ וסלשץ רקז״י‬ ‫שיוליכנו לנגזל עיץ בש״ד סי׳ שס״ז סק״ח אינו‬
‫בחומש פ׳ ויקרא שכתב לאשר הוא לו למי שהממון‬ ‫שייך אלא נשיוליכנו לנגזל נמו שהיה מחוייב הגזלן‬
‫לעשות דלא עדיף השליח ממט ואם זעא לא היה‬
‫שלו משמע דאשמועינן דצריד ליתן החומש לנגזל‬
‫ולא למי שירצה עיי״ש בשפ״ח ומסתמא מצא כן‬ ‫נפטר בנתינתו לבע״ח גם ע״י שליח ב״ד אין יכול‬
‫ליתן לבע״ה‪ .‬ואף התקנה דראבר״צ דא״צ שיוליננו‬
‫באיזה מדרש וא״ב אף להש״ך שלא בעי קרא לענין‬
‫בהוצאה מדונה מ״מ צרינין ליתן לנגזל עצמו נמו‬
‫הולכה למדי דידעינן זה מסברא יפרש הקרא כרש״י‬
‫שהיה צריך הגזלן לעשות‪ .‬אלא ודאי דגם הגזלן יצא‬
‫בחומש‪ .‬אך קשה על רש״י מה ששביק דרשת הגט'‬
‫בנתינתו לנע״ה‪ .‬ועוד שאף אם לא נימא בן אלא‬
‫ונקט דרשא אחרת אף שהוא מאיזה מדרש חז״ל‬
‫דכיון שזנו ב״ד לנגזל הוא נבל ממון דנגזל דינולין‬
‫וצריך לומד דרש״י סובר דלא פליגי ותרדיהו דרשינן‬
‫מהקרא משום דקאי גם על חומש וע״ז צריך קרא‬ ‫לגבות ממנו והוא יצא בזה דהוי נמו נאנס נדרו‪,‬‬
‫א״ב אין שייך למילף מזה דין שעבודא דר״נ בבע״ח‬
‫דלא יוכל ליתן למי שירצה ומדנקט בלשץ ארוך‬
‫ובבל מקום הא באן הוא משום שבבר זנו נו הב״ד‬
‫דרשינן דצריך להוליד אהדיו דוקא אפילו למדי‪.‬‬
‫לנגזל והר■ ממון בעין של הנגזל ופשיטא דגובין‬
‫ב״ג מוקירו מאד‪,‬‬ ‫מיניה בלא דין שעבוד דמיניה אפילו מגלימא דעל‬
‫משה פיעשטיין‬ ‫נתפיה ומנא לן למילף מזה שהלוה חייב למי שהמלוה‬
‫חייב‪ .‬ולבן א״א לומר זה בכוונת הספרי‪ .‬וקדא איירי‬
‫בהודה ולא קיים עדין מצות נתינה ומ״ל יצא בנותן‬
‫פימ לג‬ ‫לבע״ה‪ .‬ולבן ילפינן גם לבל מקום דחייב למי שהמלוה‬
‫הייב‪ .‬ובא לב״ד דאמר בספרי אולי הוא ט״ס ואולי‬
‫בשומר חנם על מעטפה שאמר המפרןיד‬ ‫מיזזום דלעיל מזה הזכיר שיצא ע״י שנתן לשליה‬
‫שמונח שם אבן טוב והוא לא פתחו‬ ‫ב״ד אמר גם כאן ובא לב״ד ולא הספיק ליתננו‬
‫והניחו במהום שמור ולא נמצא שם‬ ‫פי׳ לב״ד וא״כ לא יצא עדין י״ה מ״מ מוציאין מיד‬
‫וטוען דשמא החזירו ואם לא הרי זה‬ ‫הגזלן ונותנין לבע״ה של הנגזל‪.‬‬
‫אברה‪ ,‬וגם אולי לא היה שם רבר השוה‬
‫בלום מה רינו‬ ‫ועיין בקצה״ה סי׳ פ״ו סק״א עוד יותר דגם‬
‫למלוה הראשון אם מלוה הדאשץ תבעו‬ ‫החומש‬
‫י״א תמת תשי״ב‪.‬‬ ‫וכפר בו ונשבע‪ .‬אך לשונו תמוה קצת דמשמע שלעולם‬
‫מע״ב ידידי הרב הגאון הצדיק המפורסם כש״ת‬ ‫שיד ההומש למלוה של הנגזל וזה לא מסתבר כלל‬
‫מוהר״ר שלום יחזקאל שרגא רובין הלבערשטאם‬ ‫אלא כוונתו רק כשמלוה הראשון תבעו וכפר וכן‬
‫שליט״א האדמו״ר מציעשינאוו‪.‬‬ ‫הביא בנה״מ בסוף סק״א בשם קצה״ח והסכים לו‬
‫עיי״ש‪.‬‬
‫הנ ה מה שכתר״ה רוצה לידע דעתי הקלוקוה בדבר‬
‫שמעון שלקח יהלום מראובן להראותו לקונה‬ ‫עכ״פ יצא לנו שברור דיצא י״ה כשנתן לבע״ח‬
‫ובאם לא יקנה יחזירהו תיכף ובאשר שראובן הוצרך‬ ‫דגגזל‪ .‬וזה שלא דרשינן מקרא דלאשר הוא לו ולא‬
‫ללכת על שעה בערך יפקידהו אצל לוי ויאמר ללוי‬ ‫לבע״ה כמו שדדשינן בהענקה בקידושין דף ט״ו‪,‬‬
‫שלכל היותר יקחנו ראובן מי ח בחזרה עד שעה‬ ‫משום דא״א א לסידרש ‪ p‬דלא יסתור למה שדרשינן‬
‫אחת משום שאינו שלו ומוכרח להשיבו לבעליו בעוד‬ ‫מלאשר אשם לו להיפוד‪ ,‬וקרא דלאשר הוא לו דרשינן‬
‫שעה‪ ,‬ובן עשה שמעון שהפקידו אצל לד עד שיבא‬ ‫דבעינן שיוליכנו אהריו אפילו למדי כדאיתא בגמ׳‬
‫ראובן במשך שעה ויחזיר לו‪ ,‬ולוי לקח המעטפה‬ ‫בדף ק״ג משא״ב בגזל ולא נשבע כדאיתא בחו״ס‬
‫סא‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫וגם הא אין טוענים זה משמע שמודים שהיה דשאי‬ ‫הסגורה מיד שמעון ולא פתחה לראות ‪ dk‬יש שם‬
‫לוי ליתן גם לשמעון כמו שטוען‪ .‬ונמצא שהיא טענה‬ ‫יהלום והניחה במקום שמחזיק יהלומים שלו‪ .‬ולבסוף‬
‫הפוטדתו בברוד‪.‬‬ ‫אחר ארבעה ימים באו אליו ראובן ושמעון ותבעו‬
‫אבל אף שטענתו היא טענה בדורד‪ ,‬שנפטר‪.‬‬ ‫היהלום‪ .‬והשיב לוי להם שהמעטפה שלקח מיד‬
‫מ»מ הא צריך לישבע שבועת השומרים שלא פשע‬ ‫שמעון שלדבריהם היה שם יהלום אין אצלו וכפי‬
‫ושאינו ברשותו‪ .‬ואף שאם היה טוען החזרתי בברור‬ ‫הנקלט בזכדונו החזיר לאחד מהם כי התראו הרבה‬
‫היה נפטר בשבועת היסת‪ ,‬מ״מ כיון שמסתפק בזד‪,‬‬ ‫פעמים במשך הארבעה ימים‪ .‬ואם טוער‪ .‬בזכדונו‬
‫אף שהספק נעשה לו ע״י טענתם שלא קבלו מ״מ‬ ‫ולא החזיר להם כמו שהם אומדים הדי נגנב או‬
‫הוי לענין זה איני יודע אם פדעתיך שהיה חייב‬ ‫נאבד והוא ש׳־ח שפטור על גו״א‪.‬‬
‫מצד זה וכל הפטור הוא משום ראם לא החזיר הדי‬ ‫הנכון לעי׳ד שטענת לוי נכונה וליד כלל לאיני‬
‫היתד‪ ,‬אבדה שפטור לכן יש לדץ כדין טענת אבד‬ ‫יודעים אם פרעתיו שחייב שהבא הרי אומד שנפטר‬
‫שצריך ליקובע שבועה דאורייתא‪) .‬ופליטת הקולמוס‬ ‫בודאי‪ .‬שהרי הניחו במקום השמור שמדין השמירד‪,‬‬
‫ראיתי בדברי כתר״ה שכתב והם טוענים ודאי לא‬ ‫שעליו היה רשאי להניחו במקום ההוא שגם יהלומים‬
‫קבלנו ממך א׳ב הוי כאיני י ‪T‬ע אם פרעתיך בכן‬ ‫שלו מונחים שם כדאיתא בסימן דצ׳א סעיף י׳־ח‪.‬‬
‫ישבע שבועת השומרים‪ ,‬הא אם הוא איני יודע‬ ‫וגם כיון שהפקידם רק לשעה ליכא כלל דין קבורה‬
‫אם פדעתיך צריך לשלם ולא נפטר בשבועה עיין‬ ‫בקרקע וכדומה‪ .‬וגם הרי דאה שמעון המפקיד באיזה‬
‫בב״ק דף קייח ובחוימ סימן ע״ה סעיף ט׳(‪.‬‬ ‫מקום הניח‪ .‬וגם ידוע להם שלא היה מתרצד‪ .‬להטמינם‬
‫בקרקע ובמקום אחר שהרי אין טוענים זה‪ .‬ולמ כאקזר‬
‫ואם אינו רוצה לישבע אלא לשלם אבל טוען‬
‫עתה לא נמצא שם הוא טענת נגנב או נאבד שפטור‪.‬‬
‫כיון שלא פתח המעטפה אפקור שלא היה שם יהלום‬
‫דהא כה״ג לעולם הוא עיקר טענת ש״ח שנאבד‬
‫והם טוענים שעכ׳פ הדגיש שיש שם איזה דבר‬
‫שהוא שבא למקום שהניח ולא מצאם‪ .‬ול״ד לאומר‬
‫שהיד‪ ,‬לו איזה שיוי לכל הפחות פרוטה שסגי לחייב‬
‫איני יודע היכא אותבינהו שפשיעותא הוא כדאיתא‬
‫שבוער‪ ,‬ולכן הוא מחוייב שבועה דמודה מקצת אהר‬
‫בב״מ דף ל״ה משום דהיה לו לידע זה‪ .‬דד‪.‬בא הרי‬
‫שרוצה לשלם ולא לישבע שבועת השומרים‪ ,‬וד‪.‬די‬
‫יודע שאותבינהו במקום זה הראוי לפי חיוב השמירה‬
‫אינו יכול לישבע שבועה דמודה מקצת דד‪,‬א אינו יודע‬
‫שעליו אך שעתה לא נמצא שם שזהו פטור האבדה‬
‫כמה היה שוד‪ ,‬שיש לו לשלם כל מה שטוען כדאיתא‬
‫של ש״ח שאין בידו לידע מה היה עם הפקדון‪ .‬וא״ב‬
‫בסימן צ׳ סעיף י־ לדעה ראשונה שהיא שיטת‬
‫במה יגרע מה שלפי זכרונו כבר החזיר‪ .‬עכ״פ עיקר‬
‫הרמב״ם עיי׳׳ש‪ .‬הנה שיטת הדא׳קו בס״פ הכונס‬
‫הטענה שפוטרתו היא שלא נמצא שם במקום השמוד‬
‫שבאין לו לידע ליכא דין דאינו יכול לישבע משלם‬
‫יש לו אף שלא ידוע לו מד‪ .‬נעשה עם הדבר אם‬
‫כדסברי התוס׳ ב״ק דף מיו לחד תירוצא ולס מסיק‬
‫הרא״קז דגם הבא אין לו לידע דמלתא דשכיחא‬ ‫החזיר או נגנב או נאבד‪ .‬ואף שלענין טענת שמא‬
‫החזיר היה לו לידע מ״מ אין בזד‪ .‬הודאד‪ ,‬שלא נגנב‬
‫הוא דמפקיד אינש גבי חבריה ואין הנפקד מדקדק‬
‫ולא נאבד‪ .‬ובפרט שבעצם הוא טוען שודאי החזיר‬
‫לידע מה שיש שם עיי״ש ובטור סימן דצ׳ח‪ .‬ואף‬
‫לאחד מהם ורק מצד טענתם שלא קבלו ממנו שום‬
‫הש״ך בסימן עיב ס״ק נ״א שמסיק כד‪,‬רמב'ם דאף‬
‫דבר נעשה לו קצת ספק א״ב לדבריהם הוא ממילא‬
‫בלא הוד‪ ,‬לו לידע משלם‪ ,‬מ־־מ מסיק ראם התובע‬
‫מודד‪ ,‬שהנתבע לא ידע לא הוי ברין מחוייב שבועה‬ ‫טענת אבדה‪.‬‬
‫ואינו יכול לישבע משלם משום דאינו מחריב שבועה‬ ‫ולא משמע שהיה אסור להחזירו לשמעון אלא‬
‫כלל עיי״ש‪ ,‬והבא הרי מודד‪ ,‬שמעון שלא פתח לראות‬ ‫לראובן וממילא אם החזיר לשמעון לא נפטר וכיון‬
‫מד‪ ,‬שהפקיד אצלו ולחוקו שמא אחד שהלך שמעון‬ ‫שמסופק למי החזיר הוא כאיני יודע אם פרעתיך‪,‬‬
‫פתח לוי ודאה מה שיש שם‪ ,‬אין זה כדאי לעקוותו‬ ‫דהא לא הוחזק שמעון כפרן ואף שציוהו שיתן ללוי‪.‬‬
‫בדין אינו יכול לישבע משלם שהרי אין תובעין זה‬ ‫ליד לשוייה מריה דפקדון שליח להביא לו שאינו‬
‫בברי‪ .‬וגם הא הדבד‪ ,‬חולקים על הש״ך ואין להוציא‬ ‫יכול לחזור כדאיתא בסימן קכיה סעיף ב׳‪ ,‬דד‪.‬א דק‬
‫ממנו‪.‬‬ ‫מחמת שחשב ליקח בחזרה בעוד שעד‪ ,‬ציוהו שיתן‬
‫וגם לחדמב׳ם אין לחייבו מדינא משום שהוי‬ ‫ללוי משום ששמעון לא יהיה שם אבל אחר כך‬
‫בטענו חטים וד‪,‬ודד‪ ,‬לו בשעורים כדכתב בספיר‪,‬‬ ‫שנזדמן שנשתהה ואין תועלת במה שיהיה אצל לוי‬
‫»!זאלה ופקדון ועיין בסמ׳ע סימן צ׳ ס׳ק כיד‪ .‬וגם‬ ‫יותר מאצל שמעון רשאי לוי להחזיר גם לשמעון‪.‬‬
‫מסופקני אף לחרמביט דיש דין אינו יכול לישבע‬ ‫וכדהזינן שלבסוף בא גם שמעון לתבוע מלוי היהלום‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬
‫עיי״ש‪ .‬עכ״פ אם אינו יכול לחזור בו יצטרך שמעון‬
‫לישבע שהיה אותו היהלום ור‪,‬יד‪ ,‬שוד‪ ,‬מה שתובע‬
‫וישלם לו כפי שבועתו‪ .‬ומה שרוצה לוי שגם ראובן‬
‫ישבע שהוא היהלום שלקח מיעקב ונתנו לשמעון‬
‫ושיעקב ישבע כמה היה שת־א אינו כלום דהבע״ד‬
‫שלו הטוען ברי הוא רק שמעון דראובן אינו יודע‬
‫מה מסר לו שמעון ואף שמאמינו אינו כלום להחשיבה‬
‫טענה לגבי לוי‪ .‬ואם שמעון אינו יודע כמר‪ ,‬היה‬
‫שור■ בדיוק צריך לישבע על סך היודע בברור שיאמר‬
‫בלשון זר■ אני נשבע שסך זה היה שוד■ ודאי ואפשר‬
‫עוד יותר וישלם לוי רק הסך שישבע בברור והשאר‬
‫יפסידו‪ .‬ועדותן של ראובן ויעקב אינו כלום דהם‬
‫נוגעין בדבר‪ .‬ואם ראובן חושד גם לשמעון צריך‬
‫שמעת לישבע לראובן שבועת השומרין היינו שמסר‬
‫ללוי אותו היהלום כאשר צוהו‪ ,‬ומדין גלגול שבועה‬
‫ישבע גם שלא לקחו בחזרה מלוי‪ .‬ובדבר אם לוי‬
‫יצטרך עדית לישבע שאינו ברשותו מד‪,‬א דסימן ע״ב‬
‫סעיף ט״ו מחשש דיוציא אחר שישבע שמעון כמה‬
‫היה שוה ונמצא שם שמים מתהלל‪ ,‬תליא ראם הוא‬
‫דבר הניכר בסימנים ובטב׳ע ששי ‪ T‬חשש זד■ דיוציא‬
‫אתר שישבע שמעון יצטרך לוי לישבע תחלה שאינו‬
‫ברשותו‪ ,‬אבל אם הוא דבר שלא ניכר בסימנים‬
‫ובטב״ע כמו שמצוי זה בהרבה יהלומים ולא יכירו‬
‫העולם שנשבע עליו שמעון הרי לא יתחלל שם‬
‫שמים ולא יצטרך לוי לישבע‪ ,‬ועיין בש״ך ס״ק ס'‪.‬‬
‫ולכן צריך לפשר ולא להשביע בשבועות ובפרט בזמן‬
‫הזד״‬
‫שלא עשו תקנת נגזל ויש לו ליפטר מדין ספק ממון‬
‫ולע״ד יש לפשר שישלם לוי שני תשיעיות‪,‬‬
‫משום דשליש יש לנכות בעד השבועה של שמעון‬
‫ומב׳ השלישים ישלם לוי שליש ליפטר משבועתו‪.‬‬
‫ואף שהתחייב לוי לשלם כשישבע שמעון אינו יכול‬
‫לתבוע מלוי ב׳ שלישים מחמת נכוי השליש בעד‬
‫השבועה דלוי ודאי לא התחייב ליתן אף משוע אם‬
‫דאינו משלם כמו שאומרים התובעים‪ ,‬שבמקח כזה‬
‫לא ישבע שמעון‪ .‬ולכן יש לעשות הפשר לפי חיוב‬
‫השבועות בלא התחייבותו‪ .‬ואם נראה להדיין לפשר‬
‫לפי הבנתו בטענותיהם באופן אחר צריך לפשר בדעתו‬
‫והבנתו‪.‬‬
‫שיהיה ניכר לתין דבר כזה ובהשערה בעלמא אין‬
‫והנה אין אצלי ספרי רבותינו האחרונים לידע‬
‫בברור מנד‪,‬ג דיינים לפשר אם יש חלוק בין שבועה‬
‫רנפטר לשבועה דנוטל אבל כמדומני שנוהגין לפשר‬
‫בנכוי שליש בעד שבוער‪ ,‬בין נפטר בין נוטל‪ ,‬אבל‬
‫כיון שאין לזר‪ ,‬מקוד גדול מגם׳ ופוסקים הראשונים‬
‫אין זה ענין מוחלט ודגל לפי ראות עיני הדית‪ ,‬כי‬
‫לפעמים ניכר שאינו רוצה לישבע משום שהוא שקר‬
‫ובזה צריך לפשר ליתן יותר‪ ,‬ולפעמים ניכר שהתובע‬
‫מאמין להנתבע אך רוצד‪ ,‬להטיל עליו שבועה משום‬
‫אגרות‬ ‫סב‬
‫משלם גם בלא היה לו לידע אולי הוא רק בפשע‬
‫בודאי‪ ,‬אבל בטוען שלא פשע רק שאינו רוצה לישבע‬
‫אפשר אין לדונו כאינו יכול לישבע לחייבו על כל‬
‫מר■ שטוען התובע אלא על מה שידוע בודאי שהיה שנצ‬
‫וא״ב כל החיוב הוא רק מתקנה דעשו תקנת נגזל‬
‫בפקדון כדכתב הרא״ש ב״ק שם וכדמסיק הש״ד‬
‫סימן צ׳ ס״ק ט״ז עיי״ש‪ ,‬ולכן אני מסתפק אם עשו‬
‫תקנת נגזל בלא ידוע שפשע רק שאינו רוצה לישבע‬
‫שמסתבר שלא תקנו‪ ,‬דהא הרא״ש תמה מ״ט תקנו‬
‫בפקדת אך הש״ך כתב שם טעם כדי שיהא כל אחד‬
‫נזהר בשמירת הפקתן ולא יפשע בו‪ ,‬א״ב לא שייך‬
‫זה אלא בידוע שפשע כמדוייק לשון הרמב״ם והש׳׳ע‬
‫שכתבו ופשע בו‪ .‬ואף שבלשון הירושלמי שהביאו‬
‫הרי״ף ור‪,‬רא״ש שם לא הוזכר לשון ופשע בו אלא‬
‫אירעו אונס רק שהם מפרשים שאונס דנקט לאו‬
‫דוקא אלא פירשו שאבד בפשיעה כדאיתא בנ׳י‬
‫שקשר‪ .‬לכאורה אמאי לא פירשו בהיר! אונס אך‬
‫לא רצה לישבע אלא לשלם דמ״מ נשבע ונוטל‪ ,‬ולת‬
‫משמע משום דסברי דדוקא בידוע שפשע עשו תקנת‬
‫נגזל בפקדון אבל כטוען שנאנס ולא רצד■ לישבע‬
‫באופן שאין ראיה מזה שאינו רוצה לישבע שהאמת‬
‫הוא שפשע לא תקנו‪ ,‬וממילא הוא כמדינא שאין‬
‫לחייבו‪.‬‬
‫נמצא שלדינא צריך לוי לישבע שבועת השומרין‬
‫שאינו ברשותו ולא פשע‪ .‬ואם אינו רוצה לישבע אלא‬
‫לשלם אף שמחזיק בטענתו שלא פשע יותר נוטה‬
‫לקולא במה שישלם רק מה שבדעתו שודאי היה שוונ‬
‫אבל צריך עתין לישבע שבועה שאינה ברשותו‬
‫דאר״ד■ בב״מ דף ל״ד‪ ,‬דאף שמצוי בשוק שאין בזה‬
‫דין שבועה דר^ד■ כדאיתא בש״ע ר״ס רצ״ה‪ ,‬מ״מ‬
‫הא אפשר ששוה הרבה יותר ממה שמשלם כיון‬
‫אינו יכול לקנות בשוק‪ .‬ואם ניכר לתין שמה שאינו‬
‫רוצה לישבע הוא משום שפשע באמת ש’ ‪ T‬תקנת‬
‫נגזל שישבע שמעון ויטול‪ ,‬אבל ודאי לא מצוי‬
‫לתין לומד זה ולת אין כאן תקנת נגזל כדיותד‬
‫נוטה‪ .‬אבל הא כותב כתר״ה שלוי הסכים לשלם‬
‫באם ישבעו שהיה שם אותו היד‪,‬לום ובמה היד■ שוה‪,‬‬
‫לכן אם הוא באופן שאינו יכול לחזור בו דלפסק‬
‫הש״ע סימן כ׳׳ב סעיף ג׳ הוא דוקא בקנו מידו כיון‬
‫שעתין לא נשבע ולא יצאו מב״ד דלא כתוס׳ והרא״ש‬
‫ב״מ דף ל״ד‪ ,‬ואף לדידהו שאינו יכול לחזור בו גם‬
‫בלא קנו מידו‪ ,‬מ׳־מ הוא דוקא כשכבר קבל עליו‬
‫התובע לישבע כמפורש בנ׳יי שם שג״ב סובר כשיטתם‬
‫סג‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫לזה אבל נשטוען אינו יודע שאינו עומד ליפדע ולא‬ ‫שיודע שלא ישבע ויתרצה להתפשר נזה יש לפשר‬
‫לידע לא נסתלק חזקת החיוב עדין ביון דאיט עומד‬ ‫ליתן פחות לנן תלוי בעיני הדיץ אבל אם לא ניכר‬
‫ליפדע באופן נזה ונמו שאינו נאמן לומד שמחל‬ ‫בלום כמדומני שנוהגין ננ מי שליש בעד שמעה‬
‫לו משום דאינו עומד לבך‪ .‬ואין לומד דמחמת דינול‬ ‫בין נפטד נין נוטל‪.‬‬
‫לומד פדעתי וליפטד לא הוי בלל חזקת חיוב דהא‬ ‫והנני ידידו מוקידו‪,‬‬
‫ענ״פ בל זמן שאין אומד שפדע הוי חזקת חיוב‬
‫משה פיינשטיין‬
‫דמתחלה נעשה החזקה על אופן זה דבל זמן שלא‬
‫יאמד שפדע הוא חייב דעדין אין עומד ליפטד מהחיוס‬
‫ולבן חייב באיני יודע אם פדעתיך‪ .‬וא׳־כ לא שייך‬
‫זה בעונדא דהנא דאמד לחנוני ליתן לפועלים סלע‬
‫‪ p ’D‬לג‬
‫שעומד ליפדע גם נדדך זד‪ ,‬והחנוני אומד בדי שנתן‬
‫להם אף שלא נחשב טענת בדי ביון דהוא נעצמו‬
‫בענין מתו פועלים בחנוני על פנססו‬
‫אינו יודע בלום וטענת אחד לא מהני ודויד‪ ,‬צדיד‬ ‫ד׳־ח מדחשון תדפ׳־ג‪ ,‬ליובאן‪.‬‬
‫להיות לכאודה פטוד מליתן לפועלים דמאחד דעומד‬
‫ליפדע באופן זה שהחנוני ידע והוא לא ידע נסתלק‬ ‫מע׳־נ ידידי ד‪.‬דה*ג מהד׳ד יוסף גדאזאווסקי‬
‫החזקת חיוב ולא בעי שוב טענת נדי דמ׳קו מאיני‬ ‫שליט׳א‪.‬‬
‫יודע אם הלויתני שפטוד ויקשה מיט צדיך לשלם‬ ‫במ ה שדימה ידידי איני יודע אם פדעתיך לגבי‬
‫לפועלים‪.‬‬ ‫יודשי המלוה לאינו טוען המלוה בדי שפטור‬
‫וצדיך לומד דמאחד שאומדין הפועלים נדי שלא‬ ‫והקשת מחמת זה על הדמב׳ן הובא נמ׳ם פט׳‪-‬ז‬
‫נטלו מההנוני והויא תביעתם לא דק מצד התזקת‬ ‫ממלוה ה״ה ובן דעת הד״ן קידושין דף מ׳ג שסובד‬
‫חיוב אלא אף מצד ידיעתם בנדוד שחייב להם לא‬ ‫בחנוני ופועלים שאם מתו הפועלים יודשיהן גונין‬
‫מועיל אמידת החנוני שנתן להם לסלק החזקת חיוב‪,‬‬ ‫בשבועת יודשין שלא פקדנו דא היודשין הוו שמזג‬
‫דהא אם לא היה אומד לחנוני ליתן שלא האמינו‬ ‫לע׳־ד לא דמי בלל דנמלוה שאומד שמא לא הוי‬
‫ותחנוני היה אומד שנתן ודאי לא היה בלום דאין‬ ‫שוב חזקת חיוב מאחד דאפשד שנפדע דאין לנו‬
‫לו שום שייכות להחנוני שיועיל אמידתו כקוהוא‬ ‫דיעותא גדולה על החזקה שחייב מזה שהוא נעצמו‬
‫נוגע נדנד ואינו עד בשד ואינו עושה זה אף ספק‬ ‫אומד שאפשד שאין חייב לו בלום אבל ביודשין לא‬
‫דעדים כשהן פסולין ואינו מועיל מטעם עדות אינו‬ ‫שיז זה דאין צדינין לידע ולכן הויא חזקת חיוב‬
‫עושה אף ספק‪ ,‬מאחד דאין ספק נעצם הדנד דק‬ ‫נמוד‪ ,‬דשמא של הנתבע לא מגדע החזקה ולבן‬
‫מחמת נאמטת וכשאין מאמינים להם אינו בלום‬ ‫ביודשין ושא בדין איני יודע אם פדעתיך וחייב‪.‬‬
‫והוי נמאן דלא אמדו בלל‪ ,‬ולבן אף הנא שהאמינוהו‬ ‫ונזה יודו נר־ע ואיב קשה על הדמביס מיט אין‬
‫הנעלים לא הוי הנאמנות אלא לגני עצמו שהוא‬ ‫משלם ליורשי הפועלים דא הו‪-‬ל איני יודע אם‬
‫מאמינו אבל לגבי הפועלים שלא האמינוד‪,‬ו אין נחקזב‬ ‫פרעתיך דחייב‪.‬‬
‫אמידתו בלום מאחד דאינו עד מזוד ולא בע‪-‬ד ואינו‬ ‫והנבון לע״ד דהנה נבר נארתי נחדחזזי שיש‬
‫נחשב אף טענת שמא וממילא לא נסתלק החזקת חיוב‬
‫סברא לומר דאיני יורע אם פרעתיך יהיה פטור‬
‫ולא נפטד בל זמן שהוא בעצמו אינו יודע ננדור‬ ‫דמאהד דנאמן לומד פדעתיך אף דהוא נגד חזקת‬
‫שפדע‪ .‬דאף דעומד ליפדע גם בדדך זה‪ ,‬מ״ט אין מי‬
‫חיוב משום דעומד לפדוע איתדע שוב החזקת חיוב‬
‫שאומר שפרע בדדך זה דהוא בעצמו א׳א לו לידע‬
‫וביון שליכא חזקה שחייב אף בטוען שמא היה לן‬
‫מזה וד‪,‬חנתי אין דבריו בלום ולבן צריך לשלם להם‪.‬‬
‫לפוטדו נמו באיני יודע אם הלויתני שפטוד מטעם‬
‫דלא נחשב זה אף טענת ספק כדנאדתי‪.‬‬
‫דאוקי נתזקת מרא קמא מאחד דגם בידוע שלוה‬
‫סדב לא הוי זה אלא נשהפועלים כאן וטוענים‬ ‫לינא חזקת חיוזג והייתי דגיל לומד שמה שהעולם‬
‫בדי שלא נטלו אבל מזזמתו שעתה אין מי שאומד‬ ‫מקקוין דיפטר כטוען שמא פרעתיו במינו דהיה‬
‫שלא נטלו ותביעתם הוא דק בהחזקת חיוב מחמת‬ ‫טוען פדעתיך ודאי רק בדדך חידוד התלמידים‬
‫שהיה חייב מתחלה לאביהן ואינו יודע מפדעון‪,‬‬ ‫היא באמת קושיא שצדיך לעיץ בה‪ .‬ואמדתי לתדץ‬
‫וכשאומר החנוני שפדע להם עים ציוי הבעלים שוב‬ ‫זה דנימ דזה דנאמן לומד פדעתי הוא משום דעומד‬
‫ליכא חזקת חיוב דהא עומד ליפדע גם בדדך זה שלא‬ ‫לזה לא נסתלק החזקת חיוב דק נשטוען שפדע שעומד‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫סד‬

‫ומה שרצית לומר בזה יש מקום לתרץ אך אני‬ ‫ידעו הבעלים לכן אין להיורשין במה לתבוע וממילא‬
‫בעצמי אין נראה לי כירוע לך שאיני אוהב צירופים‬ ‫מועיל אמידת תחנוני שפדע לגבי היודשין אף שאין‬
‫כשאפשר לומר בדרך אחר‪ .‬וגם טעמך הב׳ לא נראה‬ ‫מועיל לגבי הפועלים עצמן‪ .‬וזהו מת שנדאה בכוונת‬
‫כי אם אך חייב למה לן תביעתו וכי תביעתו גורם‬ ‫המ׳״מ שב׳ ואפשד שטעם שלהם הוא לפי שאין זה‬
‫רינים וחיובים אם מזה שאינו תובע ליכא ראיה‬ ‫מלוה בשטד אלא על פה וע׳א מעיד שנתן והם שמא‬
‫למחילה ולכן ב׳ הטעמים דחוקים ור‪,‬נכת ברברי‪.‬‬ ‫ואע״פ שהוא נוגע בדבד אינן נוטלין עיי״ש הנה‬
‫מפודש שצדיד לתדדיהו מה שהיודשין הם שמא‬
‫אוהבך‪,‬‬
‫ומה שאומד החנוני אף שנוגע בדבד והוא מטעם‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫דבאדתי‪.‬‬

‫והדמב׳ן סובד שאף מ ה צדיך לשלם ליודשין‬

‫כמו בכל מקום שחייב באומד איני יודע אם פדעתיו‬
‫סימן לד‬ ‫דכיון דאם היו הפועלין קיימין והיו אומדין שלא‬
‫נטל היד‪ ,‬צדיו לשלם להם לא נסתלק עדין ממילא‬
‫בהערתו עלי בסימן כ״ח טספרי דברות‬ ‫חזקת החיוב מאחד דתלוי באמידתם וכל זמן שלא‬
‫משה בענין בפירת שע״ר‪,‬‬ ‫שמענו מהם שנפרעו ולא מהבעלים הוא בחזקת שהוא‬
‫מחוייב אף שאמר החנוני שפרע להם כיון שאין מועיל‬
‫ה׳ ארר תש׳׳ז‪.‬‬ ‫אמירתו בלא הודאתם ולכן צריו לשלם אף ליורשין‬
‫מע״ב ירידי הגאון הגדול המפורסם מור‪,‬ד״ר‬ ‫אף שהם שמא משום דתובעין מצד החזקת חיוב‪.‬‬
‫יצחק הוטנער שליט״א ר״מ דישיבת ר׳׳ח ברלין‪.‬‬ ‫ומטעם זה כתב המ״מ על טעם הרמב״ם שהוא‬
‫כדבארתי בלשון ואפשר וצ״ע משום דיותר מסתבר‬
‫מה שהקשה כ״ג ע׳׳ט שבארתי בסימן כ״ח ענף ר׳‬ ‫לו כהרמב״ן דעדין איכא חזקת חיוב‪ .‬וגם אפשר‬
‫דבקרקע שאין נשבעיןהוא משום דאין בקרקע‬ ‫סובר הרמב״ן שטוענין ליורשין אף כשצריך טענה‬
‫חיוב על האדם ואין הנידון אלא על הקרקע של מי‬ ‫י‬ ‫והוו כטוענין ברי‪.‬‬
‫הוא‪ ,‬מהא דאין נשבעין גם על כפירת שעבוד קרקעות‬
‫אף דהתם עיקר הנידון הוא על האדם דבל עצמו‬ ‫וגם יש לומר שתלוי בדין החנוני אם גובה מן‬
‫של שעבוד קרקעות נובע משעבוד הגוף דרמי‬ ‫הדין או רק מתקנה בעלמא ראם גובה מן הדין מחמת‬
‫אקרקפתא רגברא‪ .‬הנה ענין אין נשבעין על כפירת‬ ‫שהאמינו או מטעם אחר נמצא שהיה יכול החנוני‬
‫שע״ק הוא דבר תמוה בעצם גם בלא באורי משום‬ ‫לשלם להפועלים גם בלא ערים לכן מרע החזקה‬
‫וראי הוא גם כפירת והודאת מטלטלין דהא‬ ‫רר‪,‬א‬ ‫רחיוב באמרו שנתן אבל אם אינו נאמן מדינא שלא‬
‫גובר‪ ,‬נם ממטלטלין ועיקר תביעתו הוא זר‪ ,‬וא״ב‬ ‫אמרינן שהאמינו ולא היה צריך ליתן בלא ערים‬
‫יתחייב מחמת המטלטלין‪ .‬ועיק במ״מ פט׳׳ז מאישות‬ ‫מאחר שלא יאמינו לו לכן נשאר החזקת חיוב וחייב‬
‫הכ״ר‪ ,‬שסובר באמת שאחר שתקנו הגאונים לגבות‬ ‫ליתן אף ליורשין ולכן אף שתקנו שצריך לשלם‬
‫כתובה נם ממטלטלין חייב שבועה מדאורייתא במורה‬ ‫לר‪,‬חנוני בשבועה לא נגרע מחמת התקנה כח הפועלים‪.‬‬
‫מקצת בכתובה כרסובר הרמב׳׳ם שם‪ .‬אכל התום׳‬ ‫ותליא דין יורשי הפועלים ברין החנוני שהרמב״ן‬
‫והרי״ף ורוב ראשונים עיי׳׳ש במל״מ הא סברי דאין‬ ‫דסובר דהחנוני גובה רק מתקנה כדאיתא במ״מ‬
‫נשבעין מטעם כפירת שע״ק אף בשט׳׳ח שמדינא‬ ‫שם לכן סובר שצריך לשלם ליורשי הפועלים‬
‫עיקרו לגבות ממטלטלין וזה תמוה‪ .‬וביותר תמוה‬ ‫והרמב׳׳ם שסובר שהוא מרינא עי׳ בש״ך סי׳ צ׳א ס״ק‬
‫פרש״י בב׳׳מ דף ד׳ שעל תירוץ הגמ׳ רהוה ליה‬ ‫י׳׳ב לת סובר דא״צ לשלם ליורשי הפועלים‪ .‬ומטעם‬
‫שטר שע״ק ואין נשבעין על כפירת שע׳׳ק שתמוה‬ ‫זה סובר הרמב״ם שא״צ החנוני לישבע דהשבועה‬
‫רהכפירה הא אינה ע״מ שבשטר פי׳ דכוונת הגם׳‬ ‫היא מחמת שצריך הבעלים לשלם שני תשלומיו‬
‫הוא דבשם שאין נשבעין על כפירת קרקעות כך‬ ‫הטילו שבועה ומדינא לא היו צריכיז לישבע לכן‬
‫הוראתן אינה מביאה לידי שבועה אבל ערין הא‬ ‫כשמתו הפועלים או החנוני ואין כאן אלא תשלום‬
‫תמוה הא באמת הוא גם כפירת והודאת מטלטלין‬ ‫אחר א״צ לישבע‪ .‬זהו מה שנראה לומר במחלוקת‬
‫דהא גובר‪ ,‬גם ממטלטלין ויתחייב מחמת המטלטלין‬ ‫הרמב׳׳ם והרמב״ן לפום ריהטא כי לא עיינתי עדין‬
‫ואף אם על כפירה יש טעם גרול להחשיב כפירת‬ ‫כהוגן וצ״ע עוד בזה בש״ך ובנה׳׳מ וכשירוח ה׳‬
‫קרקע דהא אם לא היה כופר גם בשעבוד הקרקע‬ ‫נעיין עור בדבר בל״נ‪.‬‬
‫סה‬ ‫משה‬ ‫חושז משפט‬
‫לשלם יותר במעות מבקרקע לכן לא אמרינן דתובע‬
‫אלא ענין השעבוד ופטור מקרבן שבועה אף שיכול‬
‫לתבוע גם מדין החיוב שעל הלוה שהם מטלטלין‪.‬‬
‫ודומה זד‪ ,‬קצת להא דאנפת ופתית את בתי דאמרינן‬
‫דאינו תובע אלא דבר אחד ופוטר ר״ש משום דתובע‬
‫רק מידי דקייץ בשבועות דף ליה‪.‬‬
‫במטלטלין כסברת המ״מ ונמצא שחלוק הודאת שטר‬
‫וסברי התוס׳ דה״ה במע״פ כיון שיש שעבוד‬
‫על הבנ״ח אף אחר שהפקיעו השעבוד מלקוחות נמי‬
‫נחעוב תביעת השעבוד כתובע שיתנו לו את שלו‬
‫הממרר‪ .‬ועיץ בערכין דף כ״ב שכתבו התום׳ דאף‬
‫במע״פ מקבלין עדות הודאה וגובין סהיתומין ולא‬
‫אמר אין מקבלין עדות שלא בפני בע״ד כיון שהדבר‬
‫ברור בלא גמגום שהורד‪ ,‬האב דמי לנמצאת שאינד‪,‬‬
‫שלו שלכאורה אינו מובן הא קודם שקבלו העדות‬
‫אין ידוע כלום‪ .‬ודוחק לומר שחתום׳ כברי דטעם‬
‫מה שאין מקבלין שלא בפניו הוא משום דשמא בפניו‬
‫היה מתברר איזה תנאי וכדומה אף שקצת משמע‬
‫שם לעיל מזה בתום׳‪ .‬אלא כוונתם צריך לפרש דרק‬
‫בעדות קרקע שד‪,‬נידון אינו על האדם לא בעי בפניו‪.‬‬
‫אך מ״מ בהא רבד חמוד‪ ,‬דר׳ ירמיה טרק גלי אף‬
‫שהוא קרקע כיון שהיתה של אביו דהיתום בעי‬
‫בפניו על עדות חזקה משום דאפשר שהיה תנאי‬
‫לאביו עמו להחזיק איזה שנים אף שהיא שלו שדבר‬
‫זה הוא עדות על האדם‪ .‬אבל עדות שגזלה שהדבר‬
‫ברור לפי עדותן שאינה של אביו וא״כ אינו דין על‬
‫האדם כלל לכן מקבלין אף שלא בפניו דמאחד שאין‬
‫הנידון עליו א״צ בפניו‪ .‬וע״ז מסקי דערות מע״פ‬
‫שהודה האב נמי דמי לנמצאת שאינה שלו שג״כ‬
‫כשברור לפי העדות אין הנידון לענין העזעבוד עליו‬
‫אלא על הקרקע מדין שעבוד דא״צ בפניו‪ .‬ולכן ברררא‬
‫דממונא הבאה מחמת יתומין שכל זמן שלא מתחייבי‬
‫ליכא שעבוד אין מקבלין אף כשידעינן בברור‪ .‬וא״כ‬
‫מוכרח הוא שחתום׳ סברי כן‪.‬‬
‫ביד לגבות בשומתן הוא ממילא שלו ברין השעבוד‪.‬‬
‫ולפ״ז לא רק שלא קשה כלום למה שבאדתי‬
‫בטעם שאין נשבעין על הקרקעות שהוא מחמת‬
‫שהנידון אינו על האדם דאדרבה עוד ראיד‪ ,‬מכפירת‬
‫שעבוד קרקעות לדברי‪ .‬ורש״י שסובר דאף הודאת‬
‫שטר אינה מביאה לידי שבועה סובר דכיון שבשטר‬
‫יש שעבוד שד‪,‬וא זכות בד‪,‬קרקע אין לו שוב חיוב‬
‫ממיז רק זכות לד‪,‬לוה יש שיכול לסלקו בדמים ומה‬
‫שמשמט בשביעית הוא משום דעכ׳׳פ יש כאן לא‬
‫יגוש וכן יש איסור ריבית משום שעכ״פ יש כאן‬
‫אגר נטר והיד‪ ,‬מלוד‪ .‬בתחלה אבל לענין שבועה פטור‬
‫כיון דליכא חיוב ממון רק זכות בקרקע‪.‬‬
‫אגרות‬
‫הרי אין כאז כפירה של כלום דיגבה מהקרקע ונמצא‬
‫בהכרח שכופר בקרקעות‪ .‬ושמעתי טעם זה בשם‬
‫גדול אחד‪ .‬אבל בהודאת שטר הרי גם מחמת הודאתו‬
‫על גבית מטלטלין לבר כגון שהתנה שלא יגבה‬
‫אלא ממטלטלין נמי היה זה הודאה במקצת וא"כ אף‬
‫שהודה גם בשע״ק מ״מ יתחייב מטעם הודאתו‬
‫מכפירת שטר וק מוכרחין לומר להמ״מ שלא יקשה‬
‫עליו מהא דפטור מקרבן שבועה בכופר בשטר וא־כ‬
‫איך פרש״י שאיכא הוכחה מכפירה בשע״ק להודאה‬
‫בשע״ק בהודה בשטר‪ .‬והארכתי בזה הרבה בחדושי‬
‫בב״מ שם‪.‬‬
‫ומה שנוגע לכאן הוא מד‪ .‬שבארתי שם דבר‬
‫חדש דהא דבשטר גוכין אף שלא בפניו ואף מקיימין‬
‫שלא בפניו אינו מחמת דהוא בנפסק כבר הדין‬
‫שהדי לא היו ב״ד אלא עדים ולכן אמד רק כמו‬
‫שנחקרה עדותן בב״ד ולא אמר כמו שנפפק הדין‪.‬‬
‫ועיין בקצר‪,‬״ח פי׳ י״ג שהקשר‪ .‬זה ודחה מחמת זד‪.‬‬
‫שיטת הסמ״ע בסי׳ י״ח פ״ק י״ג וד‪.‬ש״ך סי׳ י״ג‬
‫סק״ח דמצדכי גם בדיני ממונות לכד‪,‬״פ שיטענו‬
‫לפני הב״ד אלא כהב״ח דא״צ כלל בד״מ בדיעבד‬
‫לדון בפניהם עיי״ש‪ .‬אבל הש״ך הא הוכיח מהרשב״א‬
‫דאיז חלוק בין לכתחלה לריעבד דלא כהביח אלא‬
‫צריו שיטענו בפניהם וא״כ יקשה קושיה קצור‪.‬״ח‪.‬‬
‫ולכן אמרתי דהוא מחמת דד‪.‬שעבוד הוא זכות‬
‫שיש לו בהקרקע ונמצא כעזדנין שיכול לגבות וליקח‬
‫שעבודו הוא רק כנותנין לו את שלו המבורר כבר‬
‫ואין הנידון כלל פפ״ד על הלוה שיצטרך לדון בפניו‬
‫דוקא אלא ברור בעלמא ששייך מעתה להמלוה אחרי‬
‫שעדין לא פרע‪ ,‬דהא א״צ להקנאד‪ .‬לא מהלוח הבעלים‬
‫ולא מד‪.‬ב״ד דלא מצינו שהב״ר מקנין לו מכה הפקר‬
‫ב״ד אלמא דלוקחם בעצמו בלא הקנאות משום שאחר‬
‫שנתקיימו כל תנאי השעבוד דהוא שלא פרע והרשוהו‬
‫שזה לא צריך לדץ בפניו דוקא‪.‬‬
‫וא״ב נמצא שהתביעה בשטר הוא על השעבוד‬
‫אף כשתובעו בפניו אף שיבא מזר‪ .‬גם לפרעון‬
‫ממטלטלין מחמת שלא ירצה ליתן לו את הקרקע‬
‫ואף אם ישלם במעוח מחמת שתחלה דינו הוא‬
‫במעות מימ כיון שענין התביעה דשעב ‪ T‬דשטר‬
‫הוא ענין אחר מתביעה דתשלומי מעות שזר‪ .‬אינו‬
‫על הלוה חד‪ ,‬הוי על הלוה‪ ,‬ותשלומי המעות הא‬
‫ג״כ יהיה אם אך יש ללוה קרקעות אף אם יתבע‬
‫רק תביעת השעבוד ברוב הפעמום משום שרוצה‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬
‫שהוא בכלל הבית תוא מחמת שאינו עומד ליעקד‬
‫משם אבל הבא שעומד ליעקד מהקדקע אולי אינו‬
‫כקדקע גם לד׳׳א‪ ,‬דד^א ודעים לכו׳׳ע הם כקדקע‬
‫ומ״מ מחטת שעומדין ליבצר סובר ד»מ דלאו כקדקע‬
‫א׳׳ב גם ר׳׳א יכול לסבור בן ולכן ליכא להוכיח‬
‫גם מכוודת ודף‪ .‬וד>ק'ו שמסיק הפרישה מתלוש‬
‫משה פיעשטיין‬
‫ולבסוף חבדו שהוא מחובד כ׳״ש בעומדין ליבצד כ״ו‬
‫שאינן בצודות כיון דגידולי קדקע הם‪ ,‬לא מובן איזה‬
‫שייכות יש להן דנימא ק׳׳ו מוה לוד‪ .,‬ועיץ בש״ך‬
‫שם שג׳״ב כתב שאינו שייך לדין תלוש ולבסוף חברו‪.‬‬
‫והנכח לע״ד חד‪ ,‬שמחובד לקדקע ה׳׳ד■ כקדקע‬
‫יש לפרש בג׳ אופנים‪ .‬א( משום דבטילי לגבי קרקע‬
‫ולכן אין להיות עליהם דיני מטלטלין‪ .‬ב( מאחר‬
‫דלא ני ‪T‬י כמו הקרקעות‪ ,‬ולת כל חלוקי דינים‬
‫שיש בין קרקע לטטללטלין שהוא מחמת דלא דמו‬
‫לטטלטלין בזה דלא ניידי‪ ,‬דאף שעציץ נקוב יש לו‬
‫דיני קרקע אף דנייד‪ ,‬הוא מחמת דכיון דרוב קרקע לא‬
‫נייד לא חלקה התורה בקרקעות וכדאיתא ‪ p‬בתום׳‬
‫גיטין דף ל׳׳ז‪ .‬וא׳׳ב גם מחובר לקדקע הדי לא נייד‬
‫ולכן יש לו דיני קרקע מאותו הטעם של הקרקע‬
‫עצמה‪ .‬ג( דנחשב קרקע ממש בזה שנצמח מהקרקע‬
‫דנחשב כנתגדלד‪ ,‬הקרקע עצמד■ וניתוסף בה דהא‬
‫מהקרקע ניתוספו עליה הזרעים‪.‬‬
‫והנה בעומדין ליבצר לאופן א׳ מסתבר דעדיץ‬
‫כקרקע הם דהא עדיין לא נתלשו ובטילי לגבי קרקע‪,‬‬
‫דד‪,‬א אף מתחלה לא היו קרקע בעצם אך שנבטלו‬
‫להקדקע מחמת חב ‪T‬ם והרי עדיין הם מחוברים‪.‬‬
‫ולאופן ב׳ יש גם לחשבם כניידי מאחר שעומדין‬
‫ליבצר ולנוד‪ .‬ומסתבר לפ׳׳ו כשיטת הר׳׳י הלוי‬
‫שהביא הטור שם דלמכירה שקנה לבצרם תשיבי‬
‫כתלושין דלדידי׳ הוו ניידי דהא יבצדם ויהיו מטלטלין‬
‫ולכן לענין קנינים ואונאה ושבועה דטודד■ מקצת‬
‫וע״א בענין המכירה הוו כבצודין ודנין בזע דין‬
‫מטלטלין‪ ,‬אבל לענין שומרים דמסרינהו ליה לשמוד‬
‫כשהן מחוברין הוו כקדקע דהא לדידיה לא ניידי‬
‫עדיין ומחמת זה יש להו דיני קרקע‪ ,‬ויסבור הר׳׳י הלוי‬
‫כאופן ב׳‪ .‬ולאופן ג׳ יש להסתפק דיש לומד סברא‬
‫דמאחר דהם קרקע ממש לכן כל ומן שלא גבצדו‬
‫זעו כהעפר עצמו שלא חפדו דד‪,‬א צריך להתחדש‬
‫ולהעשות מטלטלין ועדיין לא נעשד■ ולח יש לד‪,‬יות‬
‫לו דיני קרקע‪ ,‬ויש גם לומר דמאחר דעומדין ליבצר‬
‫ולהתלש מהקרקע ולד‪,‬יות מטלטלין הוו כבצורות‬
‫ונחשבו אף עתר■ מטלטלין דנסתלק מהם שם קדקע‬
‫משום דהוא כבר נתחדש מה שאין שייכים להקרקע‪.‬‬
‫וכמו דמצינו גדר כזה לענין עומד ליודק ועומד ליפדות‬
‫לר׳׳ש דסובר מרוק וכפדוי דמי בב׳ק דף ע׳׳ו‬
‫אגרות‬ ‫סו‬
‫והרמב׳ם יש לו בזד■ שיטה אחרת וזיוארכתי‬
‫בענין זה שם אבל קושית כ״ג עלי נלע״ד שטתח ‪r‬‬
‫בדברי אלו‪.‬‬
‫ידידו מוקידו‪,‬‬
‫פימו לה‬
‫בענין ?נין בית ע״מ לסותרו אם הוא‬
‫כדין ‪ vpnp‬או כדין מטלטליו‬
‫ענף א‬
‫עובדא אתא לידי בליובאן בשנת תדפ״ב באחד‬
‫שמכד לחבדו בית ע״מ לסותרח ולד^ליכה‬
‫משם לקדקעו‪ ,‬ונסתפקתי לעניז הקנין אם יש לוח‬
‫דין קדקע לקנות בבסף ובשטד ובחוקה‪ ,‬או שחוא‬
‫בדין מטלטלין שלא נקנה בקנינים אלו אלא במשיכה‬
‫וא״ב יכולין לחווד כל זמן שלא סתרו שעדין לא משך‬
‫אותו ומחמת וה השתדלתי ופשרתי ביניהם‪ .‬וטעם‬
‫הספק כאשד אבאר בעה״י‪.‬‬
‫הנה התום׳ כתובות דף נ׳׳א כתבו בשם ר״ח‬
‫שפדיך בפשיטות התם על מה שא״ד יוסף‬ ‫דמה‬
‫הבו לה מתמדי דחוו לבודיא כל העומד לגווו כנוח‬
‫דמי ולא יגבה בע׳ח מהם מיתמי כמטלטלין אף‬
‫שפלוגתא דר״מ ורבנן היא בשבועות בענבים העומדין‬
‫ליבצד דלרבנן לאו כבצורות דמיץ‪ ,‬משום דטהד‪.‬יא‬
‫דפרק הכונס דפסקינן הלכה כר׳ש דאכלה פירות‬
‫גטורין משלמת פידות גמודין קיימא לן הכי‪ .‬וכן‬
‫כתבו התום' בשמו בשבועות דף מ׳׳ג ובביק דף נ׳׳ט‬
‫עיי״ש‪ .‬ותמוה מאד דהטור בחו״מ סימן צ‪-‬ד■ סעיף‬
‫ה׳ כתב שהד״ח סובד דכמחובד דמיין מוה שפסק בריא‬
‫דאית ליה כל המחובד לקדקע כקדקע דמי וא׳׳ב הוא‬
‫סותד לפסק הר״ח שבתום׳ ועיין בחדושי מהרל״ח בטוד‬
‫שם שד‪,‬קשד‪ .‬וד■ וכן הש׳׳ך שם בסק״ו‪ .‬ועיץ בב׳י שכתב‬
‫על הסוד לא ידענא היכא אמד ד׳׳א הכי וכתב הפדישה‬
‫ע״ו דבר תימה הוא איך נעלם מהרב ב׳׳י ברייתא‬
‫וגמ׳ כפול ומשולש בפדק המוכד את הבית דדיא‬
‫אומד כל המחובד לקרקע ה׳׳ד■ כקדקע ופי׳ דשב״ם‬
‫־■תם ד׳א אמכתשת קבועה פליג ומתני׳ ד״א !ד‪.‬יא‬
‫ו ח פד׳ח‪ ,‬הרי לפנינו בהדיא שכן סובד ר׳׳א‬
‫ושד״ר״ח פסק כוותיה כמו שכתב הטור בשמו‪ ,‬וגם‬
‫הש׳ד שם כתב דאישתמיטתיה לד‪,‬ב״י הש׳ם דפרק‬
‫המוכר את הבית עיי׳׳ש‪ .‬וועא תמוד■ מאד מד■ שי ‪T‬‬
‫דין עומדות ליבצד לדין מכתשת קבועה דמכתשת‬
‫סז‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫שייך לומד דד‪,‬ם נוספים על הקרקע‪ ,‬אבל רבד‬ ‫ובהרבה מקומות‪ ,‬ואף למאן דפליג אד׳ש הוא דוקא‬
‫שלתשמישו אין צורך לקביעותו להקדקע‪ ,‬תליא אם‬ ‫לענין לקרש הלחם ולהחשב אוכל ולהתיר אשם תלוי‬
‫קבעו בקרקע ואחיב עשוה שם ממה שקבע כלי‬ ‫שנודע קודם זריקה לזרוק רמו ולאכול‪ ,‬משום רהתם‬
‫לתשמישו הוא קרקע כיץ דבעת שקבעו לא היה‬ ‫צריך להחשב כנזדק בפועל דהא מעשה הזריקה‬
‫עדיין כלי והיה אז הוספה להקדקע ונמצא כקזאח׳ב‬ ‫‪ vrma‬דינים אלו והדי עריץ עכ'פ לא נזרק וגם‬
‫עשה מזר‪ ,‬כלי הוא כמו שעשזה מהקרקע גופיה כלי‬ ‫לא ניכר בו עשיית הזריקה‪ ,‬אבל הבא שכבד פסקה‬
‫כיץ דגם הנסרים וד‪,‬אבנים שקבע נחשבו קרקע‬ ‫יניקתם מהקרקע ואין להם שוב חבור בעצם הדי‬
‫ממש‪ ,‬אבל אם עשה הכלי מתחלה ואחייב קבעו לא‬ ‫כבר נתחד׳זז בעצם שאין שייכים לקרקע מכפי שהיו‬
‫נחשב כתוספת לקרקע מאחד דלתשמישו אין צורך‬ ‫מתחלה‪ ,‬וגם ניכר בהם זה שעומדין ליתלש‪ ,‬דק‬
‫בקביעותו להקרקע וישו להחשויבו דק בהניחו בעלמא‬ ‫שחסר עדיין התלישה בפועל אפשר שגם רבנן יודו‬
‫בלא חבור שנחשב תלוש‪ .‬אבל לאופן א׳ ולאופן ב­‬ ‫דכתלושין דמו‪ .‬אבל א״ב הוא דוקא בפסקה יניקתם‬
‫אף בזה הוו כקרקע‪.‬‬ ‫כגמ בתבואה שנתייבשה וכדומה אבל בפירות שעדיץ‬
‫הם יונקין אך עומדין ליבצד משום רכך הוא דדך‬
‫ענף ב‬ ‫בנ׳א לבצור הפידות בגדול כזה אין להחשיב לרבנן‬
‫והנה בב׳יק דף ם־־ז פריך וד‪,‬רי צינור דמעיקדא‬ ‫כתלוש‪ ,‬אבל לר־׳עו אפשר גם בזה יסבור שהוא כתלוש‬
‫קציצתא וד‪.‬שתא צינורא ואי אמדת שינוי השם מלתא‬ ‫מאחד דעכ״פ עומד ליתלש דלא גדע מעומד ליזדק‬
‫היא אפילו קבעו ולבסוף חקקו נמי ליפסל‪ ,‬והוא‬ ‫דג״ב צריך להתחדעו עליו דינים בהזריקה ומ'מ‬
‫תמוה מאי שייך שינד השם דמועיל בקנינים דגולה‬ ‫הוא כזרוק‪ .‬אך אולי יש לחלק דהתם מוכרח לזרוק‬
‫לענין מקוה‪ .‬ועוד קשה הא בב״ב דף ס׳׳ו מוקים‬ ‫ולפדות אבל הבא אין הכרח שיתלשם היום מאחד‬
‫לה כרבנן רדף של נחתומין שקבעו בכותל שמטמאין‬ ‫דעדיץ הם גדלים ולבן אפשר שאף לד״עו לא יהיו‬
‫ומחמת זה נמי הוצרך לתרץ דשאני שאיבד‪ ,‬דרבנן‬ ‫כתלושין‪ .‬אבל בפסק היניקה אפשר שלכו״ע זעו‬
‫אף בלא טעם דשוינוי השום מלתא היא‪ ,‬דמטעם שינוי‬ ‫כתלושין לאופן ג׳‪.‬‬
‫השם איזה חלוק הוא בץ ר*א לרבנן דר‪,‬א לא שיז‬
‫זה למחלקותם‪ ,‬וא״ב סתרי הסוגיות לכאורה אהדדי‪.‬‬ ‫והנה בתלועז ולבסוף חברו לאופן א׳ ולאופן‬
‫וגם שהי״ל בב״ק לד‪,‬קשות מד׳א רדף ששינוי השם‬ ‫ב׳ ודאי הוא כקרקע דהא מאחד שנקבעו בקרקע‬
‫לאו מלתא היא ונשמע גם לרבנן‪.‬‬ ‫נבטלו לגבי הקרקע לאופן א׳‪ ,‬וכן הא לא ניידי‬
‫לאופן ב׳‪ .‬אבל לאופן ג׳ יש להסתפק דיש טעם‬
‫ולמד‪ ,‬שבאדתי איש דלאופן י' שי ז חלוק בין‬ ‫לומד דאינו כקרקע מאחר שאין לו בעצם חבוד‬
‫קבעו ולבסוף חקקו לחקקו ולבסוף קבעו‪ ,‬מטעם‬ ‫להקדקע דאינו יונק ממנו ולא נתגדל ממנו‪ .‬וליד‬
‫דבקבעו קודם שהיה כלי היה אז הוספד‪ ,‬להקרקע‬ ‫לזרעים שאף אחר שפסקה היניקה מהם אם אין‬
‫ונמצא בחופר בקרקע גופר‪ ,‬ועושר‪ ,‬צינור בהקרקע‪,‬‬ ‫עומדים ליתלש לבויע הם כקרקע ואף בעומדין‬
‫ולק אם שינוי השם מלתא הדי אף שקבעו תחלה‬ ‫ליתלש אינם לבויע בתלוש אף שאחד שפסקה היניקה‬
‫לא דמי לעושוה מהקרקע גופד״ דהא נקרא באותו שם‬ ‫אין לתם חבור בעצם‪ ,‬משום דהתם מחמת היניקה‬
‫עצמו של צינור תלוש שלתשמישו אין צורך בקביעותו‬ ‫וגדולם מן הקרקע היו קרקע ממש וצריכים בחתלישה‬
‫לקרקע ולא יובל להחשב תוספת להקרקע כרחזינן‬ ‫להעשות מטלטלין והוו כהעפר עצמו ראם רוצים‬
‫מחקקו ולבסוף קבעו‪ ,‬כיון דאף בקבעו תחלה עשאו‬ ‫לעשותו מטלטלין צריכים לחפרו ולהבדילו מהקרקע‬
‫שינוי שמו לשם תלוש בחקקו מתחלד‪ .,‬אבל לאופן‬ ‫ממש‪ ,‬אבל בתלוש שחברו שצריך להעשות קרקע‬
‫א׳ ולאופן ב׳ שאף בחקקו תחלה ועא בקרקע‬ ‫אין לו במד‪ .‬להעשות קרקע מאחר דאינו מחובר‬
‫כדבארתי ב״ש שלא יועיל שינוי השם לתלוש‬ ‫בעצם‪ .‬ויש גם טעם לומר דהוא כקרקע דנחשב‬
‫לד‪.‬חשיבו תלוש‪.‬‬ ‫כנוסף על הקרקע‪ ,‬כמו שאם בנ'א הגביוע איזה‬
‫וזהו מחלוקת ד׳א ורבנן בדף של נחתומץ‬ ‫שדה בד‪,‬וםפת עפר שודאי גם הנוסף הוא קרקע‬
‫שקבעו בכותל דר׳יא סובר כאופן א׳ ולת אמד דבל‬ ‫ממש מאחד שהוא קבוע להקרקע‪ ,‬וכמו ‪ P‬הוא‬
‫המחובר לקרקע ה״ר‪ ,‬כקרקע בלא שום חלוק אף‬ ‫בבגד‪ ,‬מעצים ואבנים על הקרקע להיות קבוע שם‬
‫בתקנו ולבסוף קבעו‪ ,‬ורבנן רדף סכרי באופן ג׳‬ ‫הוא ג״ב כהוסיף קרקע ונחזזוב ג־־כ קרקע ממש אף‬
‫וצריך לד‪,‬יות חלוק בין תקנו מתחלה לאחר שקבעו‬ ‫שאין לו יניקה ולא נתגדל מהקרקע מאחד דהוא‬
‫ודק מחמת ששינוי השם מלתא הוי אף בקבעו ואחייב‬ ‫חבור אחד‪ .‬אבל לפ״ז הוא רק בבנין וכדומד‪,‬‬
‫תקנו כמו בתקנו מתחלה מאחר ששם תלוש עליו‬ ‫שתשמישן הוא דוקא כשהן קבועים בקרקע דבהו‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫סח‬

‫ומצאתי סיוע לרברי בשטיט ביק שם בשם‬ ‫בסוגיה הגט׳ רב׳ק‪ .‬תה שלא הביא ר‪,‬גט׳ בב״ק‬
‫הראביד שעל מה שהקשה רתיקקוי לכויע דהא‬ ‫מרבנן דדף טייעתא לריז השינוי השם טלתא היז^‬
‫איכא שינוי מעשה תירץ הראביר בשלמא שינוי‬ ‫הוא משום שאפשר שרבנן דדף סברי בכל תלוש‬
‫מעשה לא מהני בה רכחופר בקרקע רמי אלא שינוי‬ ‫ולבסוף חברו שהוא בתלוש כדכארתי בצד אחד לאופן‬
‫השם ליהני בה דשם כלי עליה אפילו חקקו במחובר‬ ‫ג‪ /‬ולא מחטת ששינוי השם מלחא היא‪ .‬וברייחא‬
‫עיייש‪ ,‬הרי מפורש ברברי דקבעו מתחלד‪ ,‬הועיל‬ ‫דצינור סברה רהוי כמחובר כצד הב׳ ראופן ג׳ ולכן‬
‫שנעעוה אז קרקע ממש כהוספת עפר על קרקע‬ ‫מחלק בין חקקו מתחלה לקבעו תחלה משום דשיטי‬
‫ונמצא שעשיית הצינור בו הוא בחופר ממש בקרקע‬ ‫השם לאו מלתא הי« ולכן הקשה מצינור ולא הביא‬
‫ולכן לא שייך בו שינוי מעשה אבל אם שינוי השם‬ ‫סייעתא מרבנן דרף‪ .‬אבל מאחר שא'כ תהיה ברייתא‬
‫מלתא מחשיבו לתלועו כיון שנשתנה לשם תלוש‪.‬‬ ‫דצינור לא כר׳א ולא כרבנן כדפריו הגט׳ בסוגיא‬
‫ו ‪ p‬מפורש שם בתירח תלמידי ר‪,‬ריפ עיייש‪.‬‬ ‫רב*ב מסיק שם הגמי דרבנן היא והוא משום דגם‬
‫הם סברי דתלוש ולבסוף חברו הוא כמחובר רק‬
‫ור‪,‬נה לאופן ב׳ יש להסתפק אם שייך חבור‬
‫שכלי שאני ומטמאין אף בקבעו תחלה משום דשם‬
‫לקרקע לד‪,‬חשיבו כקרקע לענין פקוח‪ ,‬דבשלמא כל‬
‫תלוש עליו ושינוי השם מלתא ובצינור הוא משום‬
‫החלוקים שבין קרקע למטלטלין כמו לקנינים ולדין‬
‫דשאיבה דרבנן כתירח הגם׳ בסוגיא דב׳ק‪ .‬והקשה‬
‫גזל ושבועדי וכדומה הוא מחמת רלא ני ‪T‬י שלכן‬
‫הנט■ שם א״ה אפילו חקקו ולבסוף קבעו נמי דהיה‬
‫כיון שגם מחובר לקרקע לא ני ‪ T‬הוא כקרקע‪ ,‬אבל‬
‫סבור המקשה דלענין שאיבה דרבנן סברי רנבטל‬
‫לענין מקור‪ ,‬אפשר שאינו מחמת דלא נייד אלא‬
‫לקרקע כאופן א׳ שהוא כדסובר ר״א בעצם והם‬
‫מחמת דלא הוי קרקע בחשיבות כלי בכל אופן‬
‫סברי זה בשאיבה דרבנן וא״ב אף בחקקו ולבסוף‬
‫שיעשה בהקרקע‪ ,‬דהא גם בתלועו אם אינו כלי‬
‫קבעו נמי הוי כקרקע ולא יפסול‪ ,‬ומדויק זה בלשון‬
‫לא הוו שאובין ולא פסלי ולש בקרקע שאף בבית‬
‫הרשבים שם שכתב א״ר‪ ,‬דלרבנן הכל שוה בין קבעו‬
‫קבול לא הוי כלי אינו עופוה שאובין‪ ,‬ואיב בצימר‬
‫ואח׳׳ב חקקו בין חקקו ואחיב קבעו לא בטיל לגבי‬
‫שחקקו וקבעו אף שלא ני ‪ T‬מ״מ הא כלי הוי ועושה‬
‫קרקע והשיב כלי גמור וגבי שאיבה הוא דאקילו‬
‫שאובין‪ .‬או רגם הכא מעלת קרקע הוא מחמת דלא‬
‫לבטלו אגב קרקע אפילו חקקו ולבסוף קבעו נמי‬
‫נייר ולכן אף צינור שחקקו וקבעו נמי הוא כקרקע‬
‫לא יפסול מקרה ולבטיל אגב קרקע עיי״ש‪ ,‬הרי‬
‫מאחר דלא ני ‪ T‬אף שיש לו שם כלי‪ .‬אך מיט אין‬
‫שמפרש שהקושיא היתה משום שהיה סבור רגבי‬
‫לפרש רקופוית ר‪,‬גמ׳ בסוגיא רב־׳ק יהיה לאופן זה‬
‫שאיבה דרבנן סברי שתלוש שנתחבר בטיל לגבי‬
‫ויסבור שסה שלא הוי כקרקע לדיריה אף בחקקו תחלה‬
‫קרקע שהוא כאופן א׳ כרבארתי‪ .‬ותירץ דבעצם אף‬
‫הוא מטעם מאחר דהוא כלי ולכן פריך דאף בקבעו‬
‫בשאיבה דרבנן סברי כאופן ג׳‪ ,‬ומחמת זה יש חלוק‬
‫וחקקו נמי הא שם כלי עליו אם שינוי השם מילתא‬
‫בין חקקו תחלה לקבעו תחלה רבחקקו תחלה דהיה‬
‫היא‪ ,‬רד‪,‬א לפ‪-‬ז אף אם שינוי השם אינו כלום נמי הוא‬
‫תורת כלי עליו בתלוש אין להחשיבו הוספה להקרקע‬
‫כתלוש אף בקבעו תחלה מאחר דד‪.‬וא כלי והסיח רקרקע‬
‫ויעז לפסול אף בשאיבת דרבנן‪ ,‬ורק שבשאיבה דרבנן‬
‫הוא רק מחמת שאינו כלי‪ .‬ואם אף לענין מקור‪ ,‬הוי‬
‫סלקו מעלת שינוי הקזם ולכן בקבעו תחלה שר‪,‬יה‬
‫חלוק דקרקע משום דלא נייר‪ ,‬יש להיות אף אם שינוי‬
‫הוספה להקדקע והוי כעועוה הצינור בקרקע גופה‬
‫השם מלתא נמי כקרקע ואף בחקק תחלה‪ .‬ולכן‬
‫לא נשחנה בשינוי שמו לתלועו לענין שאיבה דרבנן‪.‬‬
‫מוכרחין לומר רסוגיא דב״ק סובר כאופן ג׳ דלדיריה‬
‫ור‪,‬וא ממקו כתירח הגם׳ בס וגיא דב״פ‬
‫אתי שפיר כדבארתי‪.‬‬

‫והנה לריא יש לכאורה לומר רסובר גם כאופן‬
‫ב׳‪ ,‬ויסבור שגם לענין טומאר‪ ,‬זה שבקרקע ליכא‬
‫דין טומאה הוא מחמת דלא ני ‪ T‬ול ‪ p‬גם מחובר‬
‫לקרקע אף בתקנו ולבסוף קבעו טד‪,‬ור‪ ,‬ו ‪ p‬לענין‬
‫מקוה נמי הוא מחמת דלא ני ‪ .T‬אבל לבד דהוא‬
‫דוחק רמסתבר יותר שאין שייך זר‪ ,‬לנייר ולא נייד‬
‫אלא הוא רין בקרקע שאין בו ענין טומאר‪ ,‬ואין בו‬
‫פסול למקוה‪ ,‬וגם הא מציט גם כתלופו רברים‬
‫שאין מטמאין ואין עושין שאובין‪ ,‬ואיב אין שייך זה‬
‫למחובר לקרקע‪ ,‬הנה לכד זה א׳א לומר זה לר׳א‬
‫ובזה מובן תירח התום׳ בביק שם על מה שהקשו‬
‫הא אין מעזתנה שמו ע׳׳י החמימה לקבל צרורות שרק‬
‫היא גורמת לפסול המקוה ותירצו כיח שמשתנה‬
‫שמו עיי חקיקה יש לחשבו כתלועו והחטיטה שעופזה‬
‫כאילו עושה אותה בתלועו עיייש‪ ,‬דלכאורה אינו‬
‫מובן‪ .‬ולמה שבארתי הוא כפשיטות דהעיקר הוא‬
‫שם תלועו שנעקוה עליו‪ ,‬ולכן אף ששם תלועו שנעקוה‬
‫עליו אינו מדבר הפוסל מקוה נמי עכים שם תלועו‬
‫עליו ולכן הוי החטיטה שעקוה אחיכ שיהיה הצינור‬
‫כלי המקבל עשיר‪ ,‬כתלועו שפוסל מקוה‪.‬‬
‫סט‬ ‫משד‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫ביס דף ט״ו שסובר באמת שאין בע״ח גובה ספידות‬ ‫ההא במכתשת קבועה סובה שסכור בכלל הבית והתם‬
‫כלל אף בצריבי לארעא ובן כתב המ״ם פכ׳א ממלוד‪,‬‬ ‫לא שייך טעם אוםן ב׳‪ ,‬הנהי שלא ני ‪ T‬מ׳*מ מ׳ט‬
‫ה״ב בשם הרקוב׳א והובא בש׳*ך סימן צ״ר‪ ,‬סק׳׳ט‬ ‫מכור בכלל הבית‪ ,‬ח ה שנחשב קרקע מחמת הלא‬
‫וכתב שטעמם משום דלא סמיך דעתיה כיון רביר‬ ‫נייד אין הכרח שיתחשב לבית זה דבמבידה דהבית‬
‫הלוקח לתולשן עיי׳ש‪ ,‬וא׳*כ צריך להבין טעם רוב‬ ‫לא מגי במה שיש למכתשת דיני קרקע אלא שיתחשב‬
‫הראשונים שסברי שגובה מפירות מחובדין‪ .‬ומש״ב‬ ‫דוקא קדקע זה חה לא שי ‪ T‬לאופן ב׳‪ .‬ולכן ודאי‬
‫הקדך בטעמם רסברי דכיק שצריכי לארעא סמיך‬ ‫שד‪-‬א סובד כאופן א׳‪ ,‬דכאופן ג׳ אינו יכול לסבוד‬
‫בעיה עלייהו ורק בלא צריכי לארעא לא סמיך‬ ‫כדבאדתי‪ .‬ורבנן דדף לפי סונית הגמ׳ בב׳ק סבדי‬
‫בע״ח ע לי ^ דחוק דאין סברא שיפלגו בזה רמסתבר‬ ‫באופן ג'‪,‬‬
‫שלא סמיך על בל מחובר אף על הצדיכין לאדעא‬
‫בסבדת בעה״ס והרקוב׳א‪ .‬אבל הנכק בזה דד‪.‬וא‬ ‫ענף ג‬
‫מטעם לא פלוג בקרקע‪ ,‬רהא י טעם זה מוכרח מזה‬
‫שגובר‪ ,‬בע׳׳ח מעציץ נקוב כרחזינן מהא שכותבין‬ ‫והנד‪ ,‬לענין שומא אגב שדה במזיק‪ ,‬סובר‬
‫פרתבול על עצת נקוב מטעם שכתבו התום׳ בגיטין‬ ‫הר״ח שהוא מטעם שנחקוב הקרקע עם הזדעים דבד‬
‫דף ל״ז רלא פלוג רבנן במקרקעי‪ .‬וטעם זר‪ ,‬הוא גם‬ ‫אתד‪ ,‬שלק הוא כמו מזיק שורו של חברו ששמין‬
‫במה שגובה בע״ח ממחובר לקרקע אף שלא סמיך‬ ‫במה פחת הקזור מרמיו‪ ,‬וכן הוא ב־זיק הזרעים‬
‫עלי ‪,T‬ו‪ .‬ואדדבה צדיך לד‪,‬בין דעת בער‪*,‬מ והרשב׳א‬ ‫שר‪,‬וא כר‪,‬זיק קרקעו ממש וצדיד לשום כמר■ נפחתה‬
‫דסבדי דאין בע״ח גובה מפירות המחובדין ס׳קז‬ ‫הקרקע בזה‪ .‬וא״כ לא שייד זה אלא לאופן ג׳ רר‪,‬ם‬
‫מעציץ נקוב‪.‬‬ ‫קרקע ממש שהקרקע נתגרלה בהוספת הזרעים‪ .‬אבל‬
‫לאופן א׳ ולאופן ב׳ לא שייך טעם זה דהא לאופנים‬
‫ולכן צדיך לומד דיש חלוק בזה בין ג׳ האופנים‬
‫אלו אין הזדעים דבר אחד עם הקרקע רק שיש‬
‫שבאדתי‪ .‬דלאופן ג׳ שהוא קדקע ממש ודאי יתחקזב‬
‫להם דיני קדקע מאחד דלא ניידי כקדקע‪ ,‬ואף לאופן‬
‫פלוגתא במקרקעי אם לא יגבה בע״ח ממחובד‪ ,‬אבל‬
‫א׳ דנבטלו להקרקע נמי לא נתגדלה הקרקע ע״י‬
‫לאופן א׳ ולאופן ב׳ אין זה פלוגתא במקרקעי רהא‬
‫הזרעים ובמה שהחסיר שפלק את הזרעים שהיו‬
‫אינם קדקע בעצם אלא דמחמת דלא ניידי בקרקעות‬
‫מחוברים לו לא נעשד‪ ,‬שום היזק בנוף הקרקע דהא‬
‫יש להם דיני קדקע מצד שיש בהן אותן הטעמים‬
‫הזרעים נבטלו להקרקע ולא הקרקע לד‪,‬מחובר‪ .‬וגם‬
‫שיש לקרקע ממקז בחלוקי הדינים דקדקע ממטלטלין‬
‫מסתבר רהבטול הוא רק להדינים שנעשה על הזרעים‬
‫וא־׳ב לענין בע״ח שליכא בהם טעם רגובה מהקרקע‬
‫ריני הקרקע בחבורו אבל עכ*פ אינו קרקע בעצם‬
‫דבמחובד לא סמיך משום דסופו לנוד הוי לזה בדין‬
‫לאופן א׳‪ ,‬וא״כ מ׳ט ישומו כמה נפחתה הקדקע בזד‪,‬‬
‫מטלטלין‪ .‬ואף לאופן א׳ דנבטלו לד‪,‬קדקע אין להחקזיב‬
‫שסלקו ממגד‪ ,‬רברים האחרים שהיו עליה מאחר‬
‫זה פלגותא במקרקעי אם לא יגבה ממחובר שהוא‬
‫דהקרקע לא התקה בזה‪ .‬ונצטרך לומר אם נימא‬
‫רק טפל להקדקע מאחר שבקרקע גופה אין חלוק‪,‬‬
‫כאופן א׳ ובאופן ב׳ שר‪,‬וא גזה״ב שישומו אגב שרה‬
‫ולכן מאחר שלא סמיך בע׳׳ח אמחובר אין לו לגבות‬
‫בקרא רבשרה אחר‪ .‬אבל הר״ח סובר שהוא מטעם‬
‫ממחובר‪ .‬וזהו טעם בער‪,‬״מ והרשב׳׳א‪ .‬ורוב הראשונים‬
‫אופן ג׳ הה השמיענו הקרא דבשדה אחר‪ .‬ולק מחלק‬
‫החולקים סברי כאופן ג־ שר‪,‬וא קרקע ממש ויתחשב‬
‫ר״ש דבפירות גמורין אין שמין אגב שרה רכיון דעומר‬
‫פלגותא אם לא יגבה בע״ח מר‪,‬ם ולכן גובה אף שלא‬
‫ליתלש בתלוש דמי כדבאדתי בצד הב׳ לאופן ג׳‪ ,‬רהא‬
‫סמיך עלייהו‪ ,‬ובעומרין לבצור שאינו גובה הוא‬
‫לא מקרא יליף זה ר׳׳ש רק שמפרש מסבדא שד‪,‬קרא‬
‫מטעם דכתלוש דמי כצר הב׳ לאופן ג׳‪.‬‬
‫רבשרה אחר דילפינן מיניד‪ ,‬ששמין אגב שרה הוא‬
‫ולהר׳׳י הלוי שסובר כאופן ב׳ כדבאדתי נצטדך‬ ‫רק בצריך לשדה‪ .‬אבל לאופן א׳ ולאופן ב׳ דהוא‬
‫לומר רסובר כטעם הש׳ך רבע׳׳ח סמיך על מחובר‬ ‫גזה״ב דישומו אגב שדה לא שי ‪ T‬לומר זה מסברא‬
‫שצריך לארעא‪ ,‬ולכן יש לו לגבות אף מאלו שלא‬ ‫וא״כ מנא לו לחלק בזה בלא קדא‪.‬‬
‫צריכי לארעא מטעם שלא פלוג במחובר לקרקע‬
‫בסו שלא פלוג בקרקעות‪ ,‬וכדסובר הרמב״ם פכ׳א‬ ‫וד‪,‬נד‪ ,‬בבע״ח שטודף גם מסחובד לקדקע שלכאו׳‬
‫ממלוה ה׳׳ב וא״ב מסתבר שסובר כן גם רבו הר״י‬ ‫יקשה דד‪,‬א לא סמכד‪ ,‬דעתיה על מחובד דסופו ליתלש‬
‫הלוי‪ .‬ורק היבא שהגביה היא רוקא מהמחובר לבר‬ ‫ויכול להבדיחם ואף שעדיק צריכין לקדקע על‬
‫בלא הקרקע כהא דר‪,‬בו לה מתמרי דבכתובות שרוצה‬ ‫אתה זמן לא ®’ ‪ T‬לסמוך על דבד שאם יתאחד‬
‫ליתן לה רק מר‪,‬תמרי ולא הדיקלא עצמה נחשבו‬ ‫מלגבות לא יהיו לו מסה לגבות‪ .‬ועיין בבעה״מ‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫במכתשת קבועה דסתם מתני׳ כוותיה כדאיתא‬ ‫התפרי כנ״די כדפתדץ הש׳׳ך בסימן קט״ו ס׳ק י”ח‬
‫בדשב״ם שכן גם פי׳ ד״ח‪ ,‬שהוא כאופן א׳‪ ,‬ומזה‬ ‫שיטת הדמב־־ם דלא יקשה עליו מכתובות עיי״ש‪.‬‬
‫שהלכה כדיש דמזיק כדאמד ד׳ ירמיה בד אבא‬
‫וגם אפשר שהד׳׳י הלוי יסבור שאינו גובה‬
‫שפסק רב הלכתא כדיש כאבלה פידות גמודין בב״ק‬
‫בע״ח מאינם צריכי לארעא דלא שייך לומר לא פלוג‬
‫דף נ׳׳ט שהוא כאופן ג׳ כדבאדתי‪ ,‬וכן מדין בע׳׳ח‬
‫בעומרות ליבצר שחלוקים פצריכי לארעא כמעט‬
‫שגובה ממחובד סובר שהוא באופן ג׳‪ ,‬דדוחק לומד‬
‫לכל הרינים מטעם הר״י הלוי‪ ,‬ולת אף שלבע׳ח‬
‫כסברת הש״ך כדבאדתי‪ ,‬ול ‪ p‬סובר הדיח ששני‬
‫לא שייך טעם זה רהר״י הלוי גבי אונאה ושבועה‬
‫אופנים אלו הם אמת לדינא‪ .‬ולכן לענין מזיק ובע׳־ח‬
‫כשגובה הזרעים עם הקרקע כךכתב הש״ך שם רהא‬
‫אף שלא שייך טעם אופן א׳ הוו כקרקע מטעם אופן‬
‫גובה כקזהן מחוברין‪ ,‬מ״מ לא שייך להחשיב פלגותא‬
‫ג׳‪ ,‬ובמכתשת קבועד‪ ,‬שנמכר בכלל הבית שלא שייך‬
‫במחובר לקרקע כשלא יגבה בע״ח מהם מאחר‬
‫טעם אופן ג׳ הוא מנוד בכלל הבית מטעם אופן א׳‪.‬‬
‫שעכ׳פ יש כמה חלוקי רינים ביניהם‪ ,‬ולכן שייך‬
‫ולכן במזיק ובע״ח שהוא דק מטעם אופן ג׳ לא הוי‬
‫לפלוג ביניהם גם לרין זר■ מאחר שבעצם אין לו‬
‫זה כפירות גמודין העומדין ליבצר כד׳׳ש דמזיק‬
‫לגבות רהא לא סמיך עלייהו ראין צריכי לארעא‬
‫שפסק רב כמותו וכדבאדתי בצד הב׳ לאופן ג׳‪,‬‬
‫כסברת השיך בסימן צ׳׳ה‪ .‬ואפקור יותר לומר שגם‬
‫אבל לשאר חלוקי דינים בקרקעות ממטלטלין דקנינים‬
‫הרמב״ם סובר כן ומד‪ ,‬שסובר דנובה מר‪,‬לוקח גם‬
‫ואונאה וקזבועה ובדומה ששייך שם גם אופן א׳ הוו‬
‫פ ‪T‬ות שאינם צדיכין לקרקע הוא דוקא מלוקח משום‬
‫בדין קרקע אף בעומדין ליבצד מטעם אופן א׳‪ .‬וזהו‬
‫שנותב לו אנא איקום ואשפי והוא בכלל ושבחיהון‬
‫שמביא הטור ראיה מהד׳׳ח שפוסק ם־׳א במכוזשת‬
‫לדידיה שלכן גובה דהוי כמו שגובה מיניה דידיה‪.‬‬
‫קבועה שנמכר עם הבית מטעם דבל המחובר לקרקע‬
‫וכן משמע מלשון הדמב״ם שם שכתב הדי בע״ח‬
‫כקרקע דמי‪ ,‬שסובר בזרעים דכקדקע דמו אף בעומדין‬
‫גובה מהן כמו שגובה פן השבח עיי״ש אלמא דכדין‬
‫ליבצד דד‪,‬א דינא דר״א מוכדחין לומד דהוא כאופן‬
‫שבח זעא שגבייתו הוא מטעם שכותב לו אנא אשפי‬
‫א׳ כדבאדתי שלפייז לא הוו כבצורות במה שעומדין‬
‫כדכתב שם בה׳יג‪ ,‬וא‪-‬ב ממתנה ויתמי לא יגבה‬
‫ליבצד לשבועה דאיירי הטור שם וכדומה לכל הדינים‬
‫בע״ח פעומדין ליבצד‪ .‬ואף שלא הזכיר בפירוקו‬
‫כדבאדתי‪ ,‬וזהו פירוש דברי הטור‪ .‬אבל בסוגיא‬
‫החלוק במתנה ויתמי מלוקח סמיך על הא שכתב‬
‫דכתובות שאיידי לענין בע׳׳ח מוכיח הד״ח שפיר‬
‫שגובה כפו פן השבח ךמזה ידעינן שחלוקין מתנה‬
‫דמאחד דהלכה כר׳׳קו רמזיק הדי מוכדחין לומד דלאו‬
‫ויתמי בזה כמו שחלוקין בשבח מלוקח כדאיתא‬
‫גזה׳׳ב הוא במזיק לשום אגב השרד‪ ,‬אלא שהוא‬
‫בך‪,‬יג וה״ך‪ .‬אך לא יהיה חלוק בין גדלו מאליהן‬
‫מטעם אופן ג׳ ובצד הב׳‪ ,‬ולכן גם בע׳׳ח לא גבי‬
‫לע״י הוצאה חבכל אופן יהיה להם חין דשבח מחמת‬
‫מעומדין ליבצד דג׳׳ב דק מטעם אופן ג׳ גבי ממחובר‬
‫הוצאה לגבות דק החצי ושלא לגבות ממתנה ויתמי‪.‬‬
‫לקרקע‪ .‬אבל לכל הדינים הוו כקרקע כדאיתא בטור‬
‫אך אם נימא כדעת הש׳׳ך להדמב״ם נצטרך לומד‬
‫בשם הד׳׳ח‪.‬‬
‫שמה שגובר■ גם באינם צדיכין לקרקע הוא מטעם‬
‫אך שעדיין קשה הא דתוס׳ שבועות דף מ׳׳ג‬ ‫לא פלוג במחובר כדבארתי לעיל‪.‬‬
‫שכתבו מיהו ד׳׳ח פי׳ ךהוי כד׳׳מ דקיי״ל הכי משום‬
‫רכס׳ הכונס פסקינן כד״ש‪ ,‬משפע שפוסק הד״ח‬ ‫)ולהש״ך עצמו קשר‪ ,‬דנהי שלא סמיך בע״ח‬
‫גם כד׳׳מ שאיידי בךין שבועה ךלא כטור בשמו‪.‬‬ ‫על אלו שלא צדיכי לארעא מ״ם מאחד שעל צדיכי‬
‫לארעא סמיך וגובר‪ ,‬מיני ‪,T‬ו יש לו לגבות גם מאלו‬
‫והנכון בזה ההנה רבנן שפליגי אד״מ פשוט‬ ‫שלא צדיכי לארעא כדי שלא יהיה פלגותא בדין‬
‫שהם גם רבנן דפליגי אד׳׳א במכתשת קבועה וךף‬ ‫מחובר לקרקע דמ״ש מעציץ נקוב שגובה‪ ,‬והש״ך‬
‫שקבעו וסבדי כאופן ג׳ נדמוכח מהא הב״ק כךבאדתי‪,‬‬ ‫הא אינו סובר בהריי הלוי בסימן צ״ד‪ ,‬סק׳׳ט אלא‬
‫דדוחק לומד שהחכמים דד׳׳מ הוא דק ד׳׳א כיון שלא‬ ‫שלכל הדינים הוו כקרקע אף שלא צדיכי כלל לאדזסנ‬
‫נתפרש בגמ׳ לומר שמאן חכמים ר׳׳א‪ ,‬ולא ניחא‬ ‫וצ׳־ע(‪.‬‬
‫ליה להד׳׳ח לאוקמי דוקא בשומדין כדסובד הד׳׳י‬
‫הלוי כיון דסתמא תנן לענין שבועה שהוא לכל‬
‫ענף ד‬
‫השבועות ראם דק לשמירה היה נאמד בעצם דין‬ ‫הדיח‬ ‫ואחר שיצא לנו כל זה אתי שפיר פסקי‬
‫השמידה ולא לענין שבועה‪ .‬ולכן מפרש מחלקותם‬ ‫סובר‬ ‫שבתוס׳ וקזבטוד דלא יסתרו אד‪,‬דדי‪ .‬דהר״ח‬
‫דר״מ וחכמים בב׳ הצדדים שבאדתי לאופן ג׳ בעומדות‬ ‫מטעם‬ ‫תר‪ ,‬שמחובר לקרקע יש לו דיני קרקע הוא‬
‫ליבצד דרבנן סכרי כצד הא׳ שמאחד שהיו קרקע‬ ‫בריא‬ ‫ב׳ האופנים אופן א׳ ואופן ג׳‪ ,‬משום דפוסק‬
‫עא‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬
‫פריא דכתב הפשנה כצורתה דפכד פכתשח הקבועח‬
‫שהוא כדיא‪ ,‬ויותר פזה כשכתב הברייתא דלג בבא‬
‫האמצעית שהוא פכר את הפכתשת החקוקה אבל‬
‫לא את הקבועה וכתב דק רישא וסיפא הברייתא‪,‬‬
‫והוא פשום דבדין האמצעית בפכתשת קבועה פוסק‬
‫כדיא שמכור בכלל הבית דלא כברייתא‪ ,‬ואם היה‬
‫כותב כולה וגם דברי דיא היה צריו להאדיר‬
‫ולכתוב בפידוקז הלכה כריא ולכן השפיט ור‪,‬שפיענו‬
‫בזה דד‪,‬לכה כדיא בקצור הלשון והוא כפסקי תדיח‬
‫ופטעם זד‪ .‬שהוא כאופן א׳ סובר רלאו כבצורות‬
‫דפיץ כהוכחה הטור להדיח‪ ,‬וא״כ יתורץ רבדיו כפו‬
‫להדיח‪.‬‬
‫כגון בפזיק ובע׳׳ה פוסק הדיה הלכה כר׳׳פ דכבצורות‬
‫ובעהיע שסובר דק כאופן ג׳ דלכן תלוקז ולבסוף‬
‫חברו הוי כתלוש ואף בכותל בנין פשום דסובר‬
‫כצד א׳ לאופן זה‪ ,‬אין לחלק לדידיה בדין עופרות‬
‫ליבצר בין בעיח לשאר רבדים‪ ,‬וכיון שפצינו שסובר‬
‫בעה״ע הובא בש״ד סימן ציה סקיט בסופו דפלא‬
‫צדיכי לארעא אינו גובה‪ ,‬אם כן צדיד לומר‬
‫דסובד כצד ב׳ לאופן ג׳ בדין עומדות ליבצד דהוא‬
‫כדים ואיב גם לשאיד מסתבר שיפסוק כז• אד על‬
‫אם ניפא כהביי וביח ושיד יקשה קוקזית‬ ‫הטור‬
‫הפרישה דד‪,‬א הוא גיכ סובר כבעה״ע שדוקא כאופן‬
‫ג׳ ובעומתת ליבצד סובר דכקדקע דפיץ כצד א׳‬
‫זה א״כ פיש בעיח ונצטרד לומד לדידהו‬ ‫לאופן‬
‫כסברת השיך דבצדיכי סמיד בעיח ובלא צריכי‬
‫כלל לא סמיד• אן הוא דחוק טובא וגם קשה דד‪,‬א‬
‫לא פלוג דפיש מעציץ נקוב כדהקשתי על השיך‪,‬‬
‫ולכן מסתבר שסובר הטור כהדפבים דאף בלא צריכי‬
‫כלל גובה בעיה דלא כב״י וביה וקו״ד‪ .‬ולשון וקרובים‬
‫ליתלש שכתב אין הכוונת דצדיכי פעט לקרקע‬
‫וכדחזינן שהדאיש אע״פ שכתב שקרובין ליתלש‬
‫הוצדד לפרש אלא שעדיץ צדיכין מעט לקרקע הרי‬
‫מבואר דלשון שקדובין ליתלש ועא שייך לומד גם‬
‫בלא צדיכי כלל לארעא ואיכ הטור שכתב דק‬
‫וקרובים ליתלקז וד‪,‬שפיט סוף דברי הדאיש דצדיכין‬
‫מעט לקרקע הוא כמפורש בדבריו שאף בלא צדיכי‬
‫כלל גובה‪.‬‬
‫והנה בעובדא די ח במכר בית עיט לסותרה‪,‬‬
‫לאופן ב׳ שהוא שיטת הדיי הלוי והדפבים יש‬
‫להיות כפטלטלין מאחד שקנה לסתרו‪ .‬ולאופן א­‬
‫ות לאופן ג׳ לצר הב׳ יש לד‪.‬יות כקרקע דד‪,‬א עכיפ‬
‫עתה הוא קרקע פפש עדיין דלא ניבד בו שעופר‬
‫לסתור ואין הכרח בעצם ולא דדך בניא לסותרה‪.‬‬
‫אך לבעהיע שתלוקז ולבסוף חברו הוא כתלוקז שסובר‬
‫כצד א׳ לאופן ג׳ ופיפ כתב השיך בסימן ציה‬
‫סקיח רבית הוא כקרקע‪ ,‬והטעם יש לומר בב׳ דרכים‬
‫אגרות‬
‫פפש לא נעשה כדטלטליז כל זדן שלא בצדם כפו‬
‫קרקע כל זטן שלא חפרו‪ ,‬ור׳׳ם סובר כצד הב׳‬
‫דעופד ליתלש הוא כתלוש כדבארתי‪ .‬ונטצא שאם‬
‫נפסוק כחכפים יהיר■ אף בבע״ה ופזיק כקרקע‪ ,‬ולכן־‬
‫כתב הד״ח שפיר דקיי׳׳ל כד'פ בזה שלטעם אופן‬
‫ג׳ ועא כצד הב׳ פשום דפסקינן כד״ש דמזיק בפידות‬
‫גפודין שלכן אף בבע״ח הוו כפטלטלין‪ .‬אבל בעצם‬
‫דינא דד'פ שהווא לענין שבועה לא פסק הד״ח‬
‫כר״פ משום דפוסק כדיא דפכתשת קבועה פשום‬
‫דסובד שאיכא גם טעם דאופן א׳‪ .‬ור׳׳פ סובר כרבנן‬
‫דר׳׳א דלית להר אלא טעם אופן ג׳‪ .‬ונפצא שדק‬
‫בפקום שליכא דק טעם אופן ג׳ ולא טעם אופן א׳‬
‫דפיין ואיש פסקי הד׳׳ח גם ללשון תוס׳ דשבועות‪.‬‬
‫והנה הטרד עצפו סובר כרבנן דדיא רדף שהוא‬
‫כאופן ג׳ ובצד א׳ בדין תלוש ולבסוף חברו דפאחר‬
‫דאין לו חבור בעצם להקדקע הוא כתלוש‪ ,‬ולכן הביא‬
‫שיטת בעה״ע שתלוש ולבסוף חברו אינו כפחובד‪,‬‬
‫וסובר נפי כרבנן דדים שהוא כצר א׳ לאופן ג׳‬
‫בעופתת ליבצד‪ ,‬ולת פוסק כריה שהוו כקרקע אבל‬
‫הוא לא פטעפיה דדיה‪ ,‬ולכן גם בעיה גובה אף פאין‬
‫צדיכין לקרקע בדפשמע בטור סיפן קט״ו סעיף י'‪,‬‬
‫ואף שהביי כתב שסובר כהדאיש וכן כתב הביח‬
‫שם וכן השיך בסיפן קט״ו סיק י״ט שהוא דוקא‬
‫בצריכין פעם לקרקע‪ ,‬לא פסתבד כלל דאיכ היה‬
‫כותב זה הטור בפידהזז בפרט שפליג בזה הדפבים‪.‬‬
‫ותפיהני ע׳׳ם שכהב הביי שסתם הטור הרבדים‬
‫לדעת הדא״ש וכוונתו פפה שכתב הטור וקרובים‬
‫ליתלש שפשפע שפעט צדיכין‪ ,‬הא אדרבה סתיפת‬
‫דברי הטור יותר פשמע כהדפבים דהא כתב אפילו‬
‫אם נגמרו כל צרכן פשפע שאין צדיכין כלל לקרקע‪,‬‬
‫וגם פפה שכתב בסעיף ט׳ והפידות שאכל הלוקח‬
‫או שתלשם אין בעיה נוטל פהם ולא כתב יותר‬
‫רבותא שאפילו לא תלשם דק שלא צדיכי לארעא‬
‫אינו נוטל פוכה בפירוש כהרפבים‪ .‬ולת א״ש דאינו‬
‫סותר פה שפסק בסיפן ציה דכפחובד דפי ועיץ‬
‫בפדיקזה שהקשה זה ולכן צריו לופד שסובר‬
‫כהדמבים‪.‬‬
‫ועל הדאיש שהקשר‪ ,‬ג״כ הפרישה פיט פצדיד‬
‫לגביית בע״ח שיהיו צריכין פעם לקרקע פהא דכתב‬
‫הטור בשם הדא״ש בסיפן צ״ה דאף כלא צריכי‬
‫כלל הוו כקרקע‪ ,‬לא קשה כלום פשום דהדא״ש לא‬
‫יסבור כבעה״ע אלא כפסק הדיח שפוסק כד״א בתלוש‬
‫ולכסוף חברו שהוא כאופן א׳ ופטעם זד‪ ,‬לאו כבצורות‬
‫רפיין שלא שיז זה בגביית בעיח כדבאדתי לדעת‬
‫הריח‪ .‬וכפעט שפפודש בדאיש ביב דף סיד‪ ,‬שפוסק‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫עב‬

‫ברשותו אינו דיש דין דשות בחפץ בפיע אלא שהוא‬ ‫א( דמאחד דחשמיש בית הוא עיקרו בהקדקע שתחתיו‬
‫חסדון בהשלו דשלו ממש הוא כשהוא שלו גם‬ ‫רק שאינו יכול להשתמש בהקדקע תשמיש דידה אם‬
‫למעשה‪ ,‬מקצוה״ח סי׳ קי׳׳ז סק״ב שמחחזו וקדועזח‬ ‫לא בנה סביבות הקרקע כבנין‪ ,‬ונמצא שהבית הוא‬
‫הגוף יכול להקדיש לדש״י ואם היה זה חסדון בהשלו‬ ‫דק גודם תשמישו בהקדקע לכן נבטל הבית להקדקע‬
‫לא היה יכול להקדיש‪ .‬לע׳׳ד לא קשה כלום דמסבדא‬ ‫דהא במכירת הבית מכד לו תשמיש הקרקע אבל‬
‫הא ודאי היינו אומדים דיכול להקדיש אף שחסד לו‬ ‫בוחל מחיצה הוי התשמיש מהכותל גופיה לכן הוא‬
‫קצת בהשלו כמו שיכול שותף להקדיש חלקו אף‬ ‫כתלוש‪ .‬ולפ׳׳ז הוא דק בסתם מוכר בית שהוא‬
‫שחסד לו בכמות כ״כ היה אפשר יכול להקדיש אף‬ ‫לעמוד במקומו‪ ,‬ל׳׳מ כשמכר עם הקרקע שתחתיו‬
‫שחמר לו באיכות‪ .‬ודק שהקדא דביחו השמיענו דאין‬ ‫אלא אף כשמכר לו בלא הקרקע שתחתיו דעכ״פ‬
‫יכול להקדיש אלא כשהוא שלו ממש בין לדינא בין‬ ‫מכד לו להשתמש בבית במקום שעומד שנמצא ג״ב‬
‫למעשה ולכן בקדוה״ג שלא נאמד זה יכול להקדיש‬ ‫שמכר לו תשמיש הקרקע לומן שיעמוד הכיח‪ ,‬אבל‬
‫כח זכותו אף שיש לו חסדון מצד שאינו למעשה‪.‬‬ ‫בעובדא דידן שמכר הכיח לסותרו ולהוליכו למקום‬
‫ומה שמועיל גם להקריבו יהיה מעוום פשטה קדמזה‬ ‫אחד שלא מכד לו כלל תשמיש קרקע דק עצי הכיח‬
‫בכולה וחסרון דעת אחרת שיש בבהמה של שני‬ ‫בעלמא הוי כתלוש אף שעדיץ קבועים בקרקע כיון‬
‫שותפין כדאיחא בקידושין דף ז׳ לא שייך זה בגנב‪.‬‬ ‫דחלוש ולבסוף חברו הוא בחלוש‪ .‬ב( שיסבור גם‬
‫אליבא דבעה״ע כצד הב׳ דשייך הוספה בהקדקע‪,‬‬
‫אך מה שיש עדין להקשות דלהקצה״ח הא נהיה‬ ‫אך יסבור שדוקא בבית שהוא קביעות גמור דא׳׳א‬
‫מוכדחין לומד שלא בעי קרא דביתו שלא יוכל‬ ‫בלא זה והוא תשמיש הכרחי לכל אדם הוי וה‬
‫הגנב להקדיש דאל״ב כיון שלא נאמד קרא דביתו‬ ‫הוספה בהקדקע‪ ,‬אבל כותל מחיצה שאין זה קביעות‬
‫לענין קדוה״ג היה גם הגנב יכול להקדיקו‪ .‬ויפרש‬ ‫גמוד דלמהד אפשר שלא יצטרך לתשמיש זה ויסתדהו‬
‫שלאו דוקא אמד בגמ׳ קרא דביתו גם לענין גנב‬ ‫אינו נחשב כהוספה לקרקע‪ .‬ולפ ‪ r‬אף בעובדא ריח‬
‫ולמה שבארחי בספרי שם הא הוא דוקא‪ .‬אבל גם‬ ‫נמי הוא כקרקע מאוזר שעדיין הוא קבוע ואין ניכר‬
‫זה לא קשה דהא כתבתי שם בד׳׳ה ולפ׳׳ז דדק מחמת‬ ‫בו שלסתידה עומד שיבטל שם קרקע ממנו כדבאדתי‬
‫דנחמעט אינו ברשותו היה אפשר לומד דדק זה לבד‬ ‫לאופן ג׳ לצד הב׳‪ .‬וכל זה הוא לדעת השיך‪ .‬אבל‬
‫צריך ולא בעינן שיהיה שלו לדינא הוצרך לדרוש‬ ‫המג׳׳א סימן תדל׳׳ז סק׳׳ז כתב כהדמ׳׳א לדעת בעה׳׳ע‬
‫שצריך שיהיה שלו גם לדינא אבל בלא זה לא היה‬ ‫שאף בית הוי כתלוש ומה שנקנה בכסף ובשטר‬
‫ובחזקה הוא מצד אגב והקצה״ח סימן ציה סק׳׳ג‬
‫מצריך קרא לזה ולכן בקדושת הגוף שלא נאמד‬
‫הסכים לדבריו עיי״ש‪ ,‬א״כ בעובדא ריח שלא מכו­‬
‫קרא דביחו ויכול להקדיש אף שאינו ברשותו אין‬
‫לו הקרקע ולא שייך אגב הוא כמטלטלין ולא נקנה‬
‫מקום לטעות שיוכל להקדיש מה שברשותו אף שאינו‬
‫אלא בקניני מטלטלין שהוא במשיכה אם לא היה‬
‫שלו וא'צ קרא ע׳יז‪ .‬ונמצא שאף לדידי יש לומד‬
‫קנין סודר‪ .‬אך לדינא חולקים דוב הפוסקים על‬
‫כחווקו הקצה׳׳ח‪ .‬ואף לשיטת קצה׳׳ח אפשד לומד מה‬
‫בעה״ע ועיץ בקצה״ח שם‪ .‬אבל עכ״פ הוא ספקא‬
‫שכתבתי שם בענף ב׳ דכיון שנתמעט שלא עלה‬
‫דדינא אם כאופן ב׳ שהוא ועת הד״י הלוי והדמב׳׳ם‬
‫לבעלים משום רבעי שיהיה ברשותו דכ׳׳ב אף‬
‫או כאופן ג׳ לצד הב׳ שהוא שיטח רוב הפוסקים ולכן‬
‫שהקדועוה היחה חלה מ״מ אפשר לא היתד‪ ,‬קרבה‪.‬‬
‫פשדתי ביניהם‪.‬‬
‫ומה שהיתר■ קרבה בשעבוד אף לדש׳׳י פסחים שנחקוב‬
‫משה פיינשטיין‬
‫אינו ברשותו משום דהיחה מפקיעה מידי שעבוד‬
‫וממילא היא גם ברקזותו אבל בגזלן שלא שי ז‬
‫להפקיע דשות דגזלן שהוא מצד המציאות שאין שייך‬ ‫סיסן לו‬
‫להפקיע אפשר י ‪T‬ד‪ ,‬שלא קרבה מצד הקרא דהא‬
‫בענין מה שחדשתי בחסרון דאינו‬
‫מוכרח כן לדש״י לפי׳ זה כדבאדתי שם‪ .‬וראיית הרהיג‬ ‫ברשותו בספרי דברות משה סי׳ מ״ג‬
‫ד׳ צבי ראוויצקי שליט׳׳א שהסכמתי לדאייתו ודאי‬
‫היא ראיה דחשלומין הא אין שייכין אלא להשלו‪.‬‬ ‫ד׳׳ח שבט חש׳׳ז‪.‬‬
‫מע׳׳ב ידידי הדב הגאון הגדול מוהד׳יר יעקב‬
‫ומה שפי׳ כחד״ה מחמת שאין יכול להקדיש‬
‫הכהן מעסקין שליט׳׳א‪.‬‬
‫לא מקרי מבית האיש תזידש מחמת זה דגנב בהמה‬
‫שיכול הנגזל להקדיש להקצה״ח יש לו לשלם כפל‪.‬‬ ‫מ ה שהקשה כתר׳׳ה על מה שכתבתי בספרי דברות‬
‫הנה הא מפורש דפטוד גם בבהמה שחייב בה דו״ה‬ ‫משה סי׳ מ״ג ענף א׳ ד״ה והנה שחסדץ דאינו‬
‫עג‬ ‫משה‬
‫על זמן ההקדש ולא היה יכול אף שהיה נפקע עיי‬
‫זה והיה נעשה כביחו אבל כיון שלא קאי אלא על‬
‫קדושת דמים ודק שהיינו ילפינן גם קדושת הגוף‬
‫אין למילף אלא לגזלן שדמי ממש לקדושת דמים‬
‫ולא במשכץ שליד לה מחמת דבקדוהיג נפקע ונעשה‬
‫כביתו מה שליכא זה בקחשת דמים ויהיה כהקצה״ח‬
‫דק בוזדא חה היה ניחא ולא קשה מהא דריש לקיש‪.‬‬
‫ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן לז‬
‫בחבטחת ממון לאחד שיעזוב משרתו‬
‫בלא תביעה לכ״ד והיה זח בלא קנין‬
‫אם חייבים לו כשעזב המשרה‪ ,‬ובאחר‬
‫ששי?ר שיתנו לו ממון כשיעזוב‬
‫חמשרה אם יש עליו חיוב מטמ מתן‬
‫ערבות או גרמי‬
‫ח׳ תמוז תשכ׳׳ג‪.‬‬
‫מע״ב ידידי הרת״ג מוהר׳׳ר נטע צבי גרינבלאט‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫קבלתי מכתב ידידי אבל לא ברור לי העובדא‬
‫ואברר הדין מה שנראה לע׳׳ד בכל‬
‫עובדא שהיא‪ .‬אם היה זה בעת שנסתלק המורה‬
‫ממקום זה בשביל איזה סכסוכים ונסע להשיג משרה‬
‫במקום האחר וטוען שהמנהל אמר לו שישלמו לו‬
‫עבוד הוצאת העבדת חפציו למקום החדש‪ ,‬הרי‬
‫אם היה זה בשביל הפיוסים שהוצרכו לפייסו כדי‬
‫שירצה להסתלק‪ ,‬אף אם היה זה לא מדינא אלא‬
‫מצד היושר נמי חייבים כיון שבשביל הבטחתם‬
‫לא חבעם לדין‪ .‬ומסתבר שא״צ קנין ע״ז כיון שהוא‬
‫קיים מה שרצו ממנו עבור הבטחתם זו שהרי נסתלק‬
‫ונסע מהם באופן שלא שיד שיחזור לכן גם הם אין‬
‫יכולין לחזור‪ .‬דודאי אין יכולין לומר משטה אני‬
‫בך בהא דמצינו בחליצה ע״מ שחחן לך מאתים זוז‬
‫ביבמות דף ק״ו‪ ,‬דהוא דוקא בחליצה דעליה רמיא‬
‫למעבד בחנם אבל בעובדא זו אף אם הוא באופן‬
‫שלא היה זוכה בדין מ״מ אינו מחוייב להסתלק‬
‫בלא תביעה לדין ויפסקו ב״ד שדשאין לסלקו‪ ,‬ולכן‬
‫כיון דעבדי אינשי דזבני דינם כדאיתא בב״ב דף ל׳‬
‫אפילו בדין הברור שיזכו בהא דאי ‪ T‬י התם עיי״ש‪,‬‬
‫גם הבטחה זו היתה בשביל זה אף אם היה באופן‬
‫הברור שצריך להסתלק מצד זה דעבדי אינשי חבני‬
‫דינם‪ ,‬וממילא היא הבטחה ברורה שלא שיד לומר‬
‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫שהוא בשוד ושה‪ .‬ועיין ברמב״ם פ״א מגנבה ד<י״ז‬
‫שגם דין ולא הטובה ולא המוכר אהד הגנב משלם‬
‫דו״ה הוא גם לבעלים‪ .‬ובודאי דוהק לפרש שמתני׳‬
‫איירי דוקא בבעל מום שאין דאויץ לקדושה הגוף‪,‬‬
‫והרמב״ם ודאי לא היה סותם‪ .‬ואף אם נימא שהקצה״ה‬
‫אמר זה דק לרש״י והרמב״ם יפלוג ויסבור שלא‬
‫יכול להקדיש ויסתור ממילא ראייה קצה״ה מהכ״מ‬
‫מדין לא בא לעולם שהרי הכ׳׳מ אמר זה לרמב״ם‪.‬‬
‫אבל גם דש׳׳י היה לו לפרש שאיירי דוקא באוקימתא‬
‫דתוקה כזו‪ .‬ולמ פשוט שאין תלוי בהקדש אלא‬
‫בדין רשות שמה שאינו ברשותו עושה שלא ישלם‬
‫לו כפל ודרץ־‪ .,‬ושניהם מה שאץ יכול להקדיש ומה‬
‫שאין משלם כפל הם מסבה אתת שאינו ברשותו וכן‬
‫הוא גם פירוש דברי תוס׳ רעק״א דכמו דלא מיקרי‬
‫ביתו לענין להקדיש כ״ב לא מיקרי מבית האיש‪.‬‬
‫וא״ב אף בגונב בהמה נמי עכ״פ תא אינו ברשותו‬
‫דמה שיכול להקדיעו הוא משום דא'צ לזה שיהיה‬
‫דומיא דביתו‪ .‬וזה הוי אף לשיטת כתר׳׳ת שליכא‬
‫ראיה‪ .‬אך אף שאיכא קרא יש ראיה לדברי דלא‬
‫מסתבר שיהיה גזה״ב בעלמא כיון שאפשר שהוא‬
‫מגדר זה שהוא תסרץ בהשלו‪ .‬וממילא אינו מובן‬
‫מה שדתה דברי שמוכרת זה להרמב״ם שבלא יאוקו‬
‫אין כאן דין רשות לגזלן לענין השבח בזה שאינו‬
‫יכול להקדיש‪ ,‬דהא ראייתי היא מזה גופיה שאינו‬
‫יכול להקדיש דאף שאיכא קרא מימ צריו טעם‬
‫וגדר מה נתתדש בתגזה״ב‪.‬‬
‫ובעצם דברי קצה״ה הנה ר״ת ודאי לא סבר‬
‫כן דהא לר״ת בתוס׳ דף ע׳׳ו ד״ה בשותט איירי‬
‫מתני׳ דגנב והקדיש לר״ל אף בקדם הקדשן למומן‬
‫ומ״מ הקשה בגמ׳ דף ס״ת על ר״ל שמוקים בהקדישו‬
‫בעלים ביד גנב מהא דאין יכול להקדיש דבר שאינו‬
‫ברשותו‪ .‬אך לרש׳׳י שמפרש דוקא בקדם מומן להקדשן‬
‫יכול לומר זה הקצה׳׳ת כדתידץ שם‪ .‬ובגיטין דף מ׳‬
‫בתוד׳׳ה הקדש מפורש בדברי ר״ת שלא מתלק ואף‬
‫קדושת הגוף אינו יכול להקדיש באינו ברשותו‪.‬‬
‫אבל ימצא להקצה״ח דמאן דמפרש כרש״י פסחים‬
‫יהיה מוכרח לסבור דאחר שנשחטו אינם בני העמדה‬
‫והערכה אף בשעת פירכוס ודוחק לתלות זה מה‪.‬‬
‫ולכן היה יותר נראה דרק באינו ברשותו דמשכון‬
‫דבמה שיחול ההקדש יפקיע מידי שעבוד ויעשה גם‬
‫ברשותו סובר רשיי דיכול להקדיש אף שעתה הוא‬
‫אינו ברשותו ולא בגזלן שלא שייך להפקיע ששם‬
‫יודה שלא יכול להקדיש אף קדושת ■הגוף דלא‬
‫כקצה׳׳ח בזה‪ .‬ו ח יסבור הריב׳׳ש‪ .‬אך אם היה‬
‫קאי ביתו גם על קחה׳׳ג בהכרח שהיה קאי רק‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫עד‬

‫לההשיב זד‪ .‬דק כמבטל כיסו של הבדו דפטוד‪ ,‬עיץ‬ ‫משטה אני‪ .‬ודק שיש לדיז מדין קנין שיוכלו לחזור‬
‫בש״ך סיסו רצ‪-‬ב ס״ק ט׳ו‪ ,‬אך אולי כיוו שהוא‬ ‫מחמת שלא היה קנין‪ ,‬שזד‪ ,‬פשוט שלא שיין לחזור‬
‫לסלק תרעומות שרוב בנ״א איו רוצים שיהיה לאהד‬ ‫אלא כעועדיק לא נעשה הדבד שדצו‪ ,‬אבל כיון שנעשה‬
‫תרעומות עליהם עדיף סמבטל כיסו ו שיז שיוי‬ ‫הדבד שכבד נסתלק איז צודך שוב לקנין‪ .‬וכפו‬
‫על זה אף שהיא טענה שלא היה זוכה מדינא לממוו‬ ‫בהליצה דאי לאו טעם משטה אני בן עבדה ליה‬
‫כיץ שעכ״פ מתחשביו בנ״א בטענד‪ ,‬זו לפייס במסוו‪,‬‬ ‫היתד‪ .‬צדיכד‪ .‬לשלם כדד‪.‬יה סבור אביי שאמד לד‪.‬‬
‫ולכו אולי יש לההשיב זה בדי התקא‪ ,‬מ״ם רק‬ ‫זיל הב ליה אף שלא נאמד שם שהיה קניו‪ ,‬אבל‬
‫ספק יש להחשיב זה אף לטענת הפורה התובע שלכו‬ ‫הוא מטעם שד‪.‬רי נעשה מה שרצתה ולא שי ‪ T‬שוב‬
‫כיוו שהמנהל מכחיש וטועו שלא אמר לו שד‪,‬במיהו‬ ‫להזור ממילא הוי החיוב מד‪ .‬שד‪.‬תנו ליתן כעד זה‬
‫הבע״ב ליתו אלא רק שידונו בזה ו מ היה שדנו‬ ‫גם בלא קניו‪ .‬ומה שפרש״י שם דאיתייבא פדינא‬
‫הבע״ב והחליטו שלא ליתו איו לחייבו שבועה להמנד‪,‬ל‬ ‫כשאר שכירות דעלמא אין הכוונד‪ .‬שכירות פועל‬
‫כיץ שאף כקויודד‪ ,‬לטענת הפורה הוא רק ספק שאיו‬ ‫ממש‪ ,‬דהא ליכא שום שכירות ועבודד‪ .‬בידם למעשר‪.‬‬
‫להוציא פמוו מספק‪.‬‬ ‫חליצה‪ ,‬אלא מונתו דד‪.‬וא מאותו הדין דעוכידות‬
‫ופש־׳כ ידידי שיש לפוטרו גם מוזעם אחר‪.‬‬ ‫שאין צורך לקנין על סך השכר שהתנו כיון דנעשד‪,‬‬
‫משום שהמורה הצליח במקום החדש שנמצא שאדרבה‬ ‫הפעולה שד׳ז התנו‪ ,‬וכ״ב הבא הרי נעקוה החליצה‬
‫היה להפורה כדאי להוציא הועצאות‪ ,‬וטונת ידידי‬ ‫שעיז התנתד‪ ,‬ליתן המאתים זוז ולא שייך שוב חזרה‬
‫הוא שנמצא שלא התק ע״י מעשה היזק שעשר‪,‬‬ ‫ממד‪ ,‬שחתנו‪ .‬וא־׳ב גם בעובדא זו שד‪.‬בטיחו לו דמי‬
‫המנהל בשקרו נדי שיסתלק מסקומו הראשוו רעל‬ ‫התנאת העברת חפציו לפיוס על הסלוק ונעשה מד‪,‬‬
‫סעשד‪ ,‬מזיק כשלא הופסד אף במעשה נסים ליכא‬ ‫שדצו שנסתלק מד‪ 0,‬מחוייבין ליתן מד‪ ,‬שהתנו אף‬
‫דיו תשלומיו‪ ,‬הנד‪ ,‬לע״ד בדיו מזיק אזלינו בתר‬ ‫בלא קניו‪.‬‬
‫שעת המעשה ראם באותה שעה ד‪ ,T ,‬הפסד אף שלאחר‬
‫ואם המגד‪,‬ל אפר מעצמו לו שלא ימנע מלהסתלק‬
‫וסו נעשד‪ ,‬עוד ריוח בשביל זה יעז לו לשלם‪ ,‬ואף‬
‫ממקזדתו משום שהבע״ב אמרו שיתנו לו דמי העבדת‬
‫לפי׳ ראשץ דרש״י ב״ק דף ל״זז שד‪,‬םניםו לזה‬
‫הפציו וד‪,‬וא סמך עליו ונסתלק ונמצא שהבע״ב לא‬
‫התום׳ וד‪.‬רבד‪ ,‬ראשונים שבחבל בו בחמשים זוז‬
‫אסרו כלל ליתן ורק ד‪,‬סנד‪,‬ל שיקר לו כדי שיסתלק‪,‬‬
‫ושבח ועמד על אדבע מאות זוז השמיענו הברייתא‬
‫הדי כיון שהמנד‪,‬ל לא אמד שהוא עצמו יתן אלא‬
‫דאינו יטל המזיק ליפטד בטענת מאי אפסדתיך‬
‫שד‪,‬בע״ב אסרו איו זה עניו ערבות‪ ,‬אלא דין גדסי‬
‫הא שבה טפי מצד הטענה שאלמלא הזיקו היה שבח‬
‫שבשביל שקרו נסתלק בלא תביעד‪ ,‬לב״ד שד‪,‬פםיד‬
‫יותר וקאי על תמני מאד״ שדייק מזה חספ״ע בסיסו‬
‫עי״ז סד‪ ,‬שבתביעה לב״ד היו נותניו לו‪ .‬דפש״כ‬
‫ת״ג סק ‪ r‬דבנבלה שלא שייך לומד שבלא הנגיחד‪,‬‬
‫הרס״א בסיסו קכ״ט סעיף ב׳ דבאומר לסלוה שהלוה‬
‫היה מתייקר יותר פטוד הניזק‪ ,‬נראה פשוט שד‪,‬וא‬
‫בטוח וילוד‪ ,‬לו הייב דד‪.‬וי כאילו נתערב לו‪ ,‬איו זה‬
‫דק בקזור נגהו מטעם דאיכא דיו דנוטל המזיק בשבח‬
‫מדיו ערבות דלכו בד‪ ,T ,‬בטוח הלוה בשעד‪ ,‬שאמר‬
‫ולת אף שנתמעט בקרא שאינו נוטל המזיק הצי השבה‬
‫זה לד‪,‬מלוד‪ ,‬ונתקלקל אח״כ פטוד כדאיתא בסמ״ע‬
‫כשהוא להרויח מקרא דבעלים משלמיו ואיו בעלים‬
‫סק״ז ובהג״ה בש״ך סק״ח‪ ,‬וכו הוא מפורש בתשובת‬
‫נוטליו בב״ק שם הוא דק לעניו שאיו נוטליו הא‬
‫פהרי״ו שד‪,‬וא מקוד הדיו שהובא בד׳ס אות ב׳‬
‫לסיפטר נפשייהו בהשבה מצי פיפטרי כמפורש‬
‫שלשץ בטוה הוא אינו ערבות ורק שהייב מדיו סראד‪,‬‬
‫ברבדיו בדדישה ס״ס ת״ג עיי״ש‪ ,‬וא'כ באדם המזיק‬
‫דינד לשלהני ונמצא דע שהוא דינא דגרמי שהוא‬
‫ו ט גם בשאר מזיקיו שאיו בד‪,‬ם הדיו רחצי השבח‬
‫רק בהיה שקר מתחלה ולא בנתקלקל הלוה אח״כ‬
‫יהיה למזיק ליכא דיו זד‪ ,‬של הסמ‪-‬ע וצריך לקולם‬
‫עיי״ש‪ ,‬וכיץ שהחיוב הוא מצד גרמי משום ששיקר‬
‫מה שהפסידו בקזעת מעשד‪ ,‬ההיזק אף שהשביח אח״כ‬
‫לו מתחלה צדיך שיד‪ .T ,‬ד‪,‬ד‪.‬יזק ברוד דד‪,‬וא שבאם‬
‫יותר הרבה‪ ,‬וא״כ אף כשד‪.‬ריוח היד‪ ,‬ע״י מעשה‬
‫היה תובעם לב״ד היו נותניו לו בהכרח סך הד‪,‬וא‬
‫ההיזק כעובדא ריח שפהסת שנסתלק ממקום הראשוו‬
‫שתובע שהוא ברי היזקא‪ ,‬שזד‪ ,‬קשד‪ ,‬לברר איך היו‬
‫ע״י מה ששיקר לו שיתנו לו הד‪,‬וצאות שלט בא‬
‫דנים הב״ד דאולי הבע״ב היו זוכיו בדיו ולא היו‬
‫למקום החדש שהצליח שם איו לפוטרו כיוו שבאותה‬
‫נותניו לו כלום‪ .‬ואף אם יש ספק אולי היה זה ברי‬
‫שעה היד‪ ,‬זה הפסד‪.‬‬
‫היזקא משום שברוב הפעמים היו הב״ד מפשריו אף‬
‫וגם לא שיז לומר דכאו איגלאי מלתא שבטעות‬ ‫שלא סו הדיו אלא לסלק תרעוסתו מעליהם‪ ,‬מסתבר‬
‫השבו זה לד‪,‬פסד וד‪,‬יד‪ ,‬מעשה מזיק‪ ,‬שלכו אף אם‬ ‫שאם שלא סו הדיו אף שהוא לסלק תרעומות יש‬
‫עה‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫לחברו ואמר ליתנד■ לו לאחר זמן וד‪,‬עמיד לו ערב‬ ‫היה מתנה ממש שיתנו לו ההוצאות בעד ההסתלקות‬
‫די״א דר‪.‬וא כערב בשעת מתן מעות‪ ,‬הוא חקא‬ ‫היה זה כהתנו בסעות‪ ,‬דודאי אפשר דלא עמד לזה‬
‫כשד‪.‬קנד■ המתנה בקנין שנתחייב לו טדינא כדאיתא‬ ‫מתחלה אלא כמו שהיו סבורין דהוא הפסד ורק‬
‫הלשון בב״י שם בשם ר׳ ירוחם מי שנעשה ערב‬ ‫משמיא רחימו עליה׳ יעיץ בב״ק דף קט׳׳ז בירד‬
‫למי שמחייב עצמו בקנין לתת מתנה לחברו אע׳׳ג‬ ‫להציל את של חברו השוה יותר ע״מ שיתז לו דמי‬
‫דלא מידי חסרה כיון דלא עביר מצוה מקותעבד‪,‬‬ ‫שלו ועלה שלו מאליו דפשיט רב משמיא רחימו‬
‫הרי מפורש שהוא דוקא בשהתחייב ליתן המתנה‬ ‫עליד» והוא אף כשלא נעשה הפקר דהא מדמי‬
‫בקנין‪ ,‬והרמ״א רמז זה בלשון מי שנתן מתנה‪ ,‬שזה‬ ‫בגמרא לעובדא דרב ספרא שלא היה הפקר עיץ‬
‫שייך רק כשהיה קנין דבלא קנין היד■ לו למינקט‬ ‫בנימוקי יוסף ש^ ו ח מקזמע מלקות הרט״א סימז‬
‫דק בלשון מי שאמר ליתן מתנד■ לחברו‪ ,‬וא׳ב הוא‬ ‫רס״ד סעיף ג׳ שכתב מיהו הוא הפקד‪ ,‬הרי‬
‫ראיה דבלא קנין שאיט חייב כלום לא מתחייב הערב‪.‬‬ ‫משמע דהדין דחייב ליתן לו דמי שלו היה זה אף‬
‫וכ״ש שלא שייך לחייבו לד‪,‬מנהל כשלא אמר בלשון‬ ‫שלא היה הפקר‪ ,‬ולבן גם בעובדא זו היד■ לז לחייבם‬
‫ערבות אלא שהבטיחו ליתן בין שהיה אמת חזזרו‬ ‫ליתן לו הוצאותיו אם היו מתנים אף שאח״ב הצליח‬
‫בהן בין כשלא היה אמת והמנהל שיקר לו כיון‬ ‫שם באופן שלא היו מתנים אם היו יודעין משום‬
‫שאף אם הבטיחו אינם טחוייבין בלא קנין‪.‬‬ ‫שאדדבד■ טובה היה לו זה‪ ,‬מטעם דמשמיא הוא‬
‫ואם היה העובדא בן לא שייך כלל הנידון דגרמי‬ ‫דרחימו עליה אח׳׳ב ואיט טעות‪.‬‬
‫שכתב ידידי‪ .‬ואם לפי טענת המורה היה זה בפסיקה‬ ‫אבל מכיון שתביעתו הוא רק מהמנהל שאמר‬
‫אחת עם השכירות שנתחייבו ממש‪ ,‬שאז שייך ערבות‬ ‫לו שהבע״ב הבטיחו ליתן לו וקויקר בו‪ ,‬שלשון‬
‫ורק משום שלא אמד בלשון ערבות אין לחייבו‪.‬‬ ‫ערבות לא היה בזה וכל תביעתו הוא רק מצד‬
‫שייך לדון מצד דינא דגרמי באם טוען שאם לא היה‬ ‫מזיק דגרמי שלהוציא ממון בשביל זה צריך שיהיה!‬
‫אומד לו שישלמו בעד ההוצאות לא היה נוסע בלא‬ ‫ברי היזקא שזה הוא לכל היותר דק ספק‪ ,‬שלכן‬
‫ההוצאות וד‪,‬יו מוכרחין ליתן לו‪ ,‬דאם היה זה ודאי‬ ‫אף שהיה לנו לפשר מצד האיסור לשקר ולגרום‬
‫היה ברי היזקא והיה חייב שאין זה בטול כיסו דד״רי‬ ‫היזק אם היה ודאי כדברי המודה התובע‪ ,‬לא שייך‬
‫הוא בעד פעולתו כהשכידות עצמם‪ ,‬ובקוביל שהמנהל‬ ‫לחייבו שבוער■ להמנהל שמכחישו כדכתבתי‪ ,‬וממילא‬
‫מכחיש היה לן לחייבו שבועה ויצטרכו לפשר ביניהם‪.‬‬ ‫אין אנו יכולין לחייבו לד‪,‬מנד‪.‬ל כלום‪.‬‬
‫ולפי עובדא זו ודאי לא היה נוגע משיב ידידי‬ ‫ואם העובדא היא שמקום החדש שנסע לשם‬
‫שהצליח שם אחר זמן בקבלת משרה אחרת במקום‬ ‫הבטיחו לו לפי טענת המורה שאמר לו המנהל ממקום‬
‫התדקז‪ ,‬ראם התחייבו ליתן לו ההוצאות הרי גם זה‬ ‫החדש שישלמו לו עבור העברת חפציו‪ ,‬הרי ג״ב מה‬
‫הוא מהשכידות גופיה על זמן שד‪,‬יה אצלם‪.‬‬ ‫שהתחייבו מחהיבין לקיים אפילו בלא קנין שגם זד■‬
‫וד‪.‬נני ידידו אוד‪,‬בו בלף־נ‪,‬‬ ‫הוא מהשכידות ובמו שנוזחייבו בשכירותו כפ״מ‬
‫שד‪,‬תנו ב׳׳ב נתחייבו בדמי העברת החפצים‪ .‬אבל‬
‫משה פיינשטיץ‬ ‫הוא דק כשהמנהל אמר לו שתיכף כשפסקו השכירות‬
‫היה זה לבד מהוצאת העברת חפציו‪ ,‬ומה שלא אמרו‬
‫בעצמם הוא משום שסמכו על מד■ שאמרו להמנד‪,‬ל‬
‫סימן לח‬ ‫שיאמר לו‪ ,‬אבל אם מתחלה פסקו עמו רק דמי‬
‫השכירות ואח״ב אמר שרוצד‪ .‬שישלמו לו דמי העברת‬
‫ברור טעמי הפס״ד בדבר אנשים שהלכו‬ ‫חפציו ואמר לו המנהל שדבר עם הבע״ב וד‪,‬בטיחו‬
‫מביהכ״נ של רבי אחד שהתפללו אצלו‬ ‫שיתנו‪ ,‬בעי קנין דד‪,‬א כל זמן שלא חזר בו הדי הוא‬
‫ויסדו בגבולו ביהכ״נ אחר על עצם‬ ‫מחוייב לפי מה שפסקו עמו לבא לשם על הוצאות‬
‫הליכה משם ותפוח פרנסתו‬ ‫עצמו‪ ,‬והרי לא הזד בו לומר שאם לא יתנו לו על‬
‫ההוצאות חוזר בו מהתחייבותו להיות מורה אצלם‬
‫ח׳ דעשי׳ת תשייח‪.‬‬
‫אלא שבקש שיתנו לו גם הד‪,‬וצאות שאף אם הסכימו‬
‫בד ב ר הרבי שתבע מאלו שהתפללו אצלו מיום‬ ‫ליתן היה צריך קנין שלא שיז זה שוב להשכירות‬
‫שקנד■ ביד^כ״נ שלו קרוב לשלש שנים‬ ‫אלא כמתנד‪ .‬בעלמא‪.‬‬
‫ואזר׳ב יסדו בגבולו ביהכיג אחר אקוד ע״י זה הקזינו‬ ‫וממילא אף אם המנהל אמר בלשת ערבות שיתנו‬
‫גבולו וקפחו פרנסתו וגם התל שיוי ביהכ׳׳נ שלו‬ ‫לא היה מתחייב כיון שאין חייבין ממש‪ ,‬ומד‪ .‬שאיתא‬
‫ע׳י זה אשד אי אפשר למכרו בלא הפסד גדול מאד‬ ‫בסימן קכ״ט סעיף ה׳ ברמ״א דמי שנתן מתנה‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬
‫ואני עוקזד‪ .‬בתוך שלי‪ .‬שהוא מטעם שהדאשת ג׳ב‬
‫לא היה לו רשות לאסור עליו לקפחו מלהרויח מעסק‬
‫כזה‪ .‬ולא שי ‪ T‬זה בעהזוד‪ ,‬השני שלא להדוחד‪ .‬שנמצא‬
‫שהראשון אינו מקפחו בכלום והשני מקפח לראקזון‬
‫שבזה מסתבר שאסוד אף שועא דק להפחית ולא לקפח‬
‫לגמרי‪ .‬ויותר מזה מצינו ביו״ד ס״ס דמיד‪ ,‬ברב‬
‫שמותר מצד קנאת סופרים ללמד לרבים אף שיש‬
‫שם רב ומ'מ אפוד לקפח פרנסת הראשון בדברים‬
‫שהם בהיתר ברור‪ .‬ואף בדברים שהוא פרס שאנו‬
‫כושים כמו מגיטין וחליצה נמי כתב הש״ך פ״ק‬
‫ט״ו שמצד המנד‪.‬ג אפשר יש למחות בזה‪ .‬ואיירי התם‬
‫ברב שלא קבלוהו כפועל לשלם לו בעניני הכנסה‬
‫אלו כמפורש בד'מ שם ונתה״ד סימן קכ״ו וסימ‬
‫קנ״ח‪ .‬ומש״ב ברמ׳א כגון שהקהל קבלו הראשון‬
‫עליהם לרב כוונתו רק שקבלוהו לקראו רב וממילא‬
‫היו נותנים לו כל אחד שהטריח אותו בגיטין וכדומה‬
‫הפרס הקצוב ע״ז‪ .‬ועיץ בחתיס יו׳ד פי מ ר׳ל‬
‫שבשכרוד‪,‬ו כפועל אף מדינא אסור לקפחו אף כפרס‬
‫דגיטין וכדומת ומקו־כ החת״ס שם אבל מה״ז‬
‫שמקבלים ועוקר דירתו ממקומו ובא לכאן‪ .‬פשוט‬
‫שלאו דוקא עוקר דירתו שאין חלוק מזוכר פועל‬
‫אם הוא מאותו מקום או עוקד דירתו ממקום אחד‪.‬‬
‫הנבת לע״ד שלא היה רשות לא להם ולא לשום‬
‫ונ״ש בכאן שלא ״’ ‪ T‬בבתי כנסיות היתר דקנאת‬
‫אדם ליסד ביד‪.‬כ'נ אחד במקום הסמוך שע״י זה ודאי‬
‫סופרים וגם ההכנסות מביה״ב הם כהיתר גמור‬
‫שאסור לאחרים לקפחו‪.‬‬
‫כיהכ׳־נ האחר ילכו לביהכ׳נ האחר שיסדו דיש בזה‬
‫ומניון שהוא דבר איפור מדין יורד לאומנות‬
‫חברו לא שייך להתיר כשביל הטענות דשינוי‬
‫הנוסחאות במקצת מזזינוי הנגון בתפלות ד״ה ויו׳כ‬
‫שכל אחד מתפלל מתוך הסדור שאין הבלבול מבטלו‬
‫מתפלת ונ״ש אחרי שכבד הורגלו שלש שנים שכבד‬
‫נתדגלו בהם‪ .‬וכן שאר הטענות ממד‪ ,‬שאירע שקלל‬
‫וד‪,‬פחיד בשביל שציערוהו וזלזל איזה פעמים אין‬
‫כדאי להתיר איסור לירד לחייו‪ .‬דמה שתניא בקידושין‬
‫דף נ״ח הקורא לחברו רשע יורד עמו לחייו ופידש׳׳י‬
‫דהוא אף למעט פרנסתו ולירד לאומנתו‪ .‬הוא רק‬
‫כשהוא היה המתחיל ולא סוזציערוד‪,‬ו ומצד צערו‬
‫קרא להמצעדו רשע‪ .‬וגם לשון יקאמוניפטן גוים״‬
‫שאומרים שאמר בכעסו מסתבר שאינו כקורא רשע‪.‬‬
‫משום דקאמוניפטן הוא שם לא על הרשעות אלא‬
‫על ה״פארטיי״ והרבה רשעים בעולם שאינם קאמו־‬
‫ניפטן וא״ב ידוע לכל שהוא דק שם זלזול בעלמא‬
‫שאמר שד‪,‬נדוגתו בזה הוא נהקאמוניסטן‪ .‬וכן הוא‬
‫כשקורא ליהודי גוי שידוע לכל שהוא רק זלזול‬
‫בעלמא שהנהגתו כזה כגוי‪ .‬ול״ד לקורא רשע שאומד‬
‫ממש שהוא רשע שכן יבינו השומעים קריאתו‪.‬‬
‫ואף בקורא רשע הא דש״י בב״מ דף ע״א פליג ע‪-‬ז‬
‫אגרות‬ ‫עו‬
‫כי לכיהמ״ד אינו שוה בלום ולדירה ובדומה אין‬
‫למי למבוד משום שיצטרכו להוציא הרבד» בי אם‬
‫לא היו מייסדים ביהכ׳נ אחר כל מי שהיה דד שם‬
‫ואף מי שהיה בא אח'כ לדור שם היה מתפלל אצלו‪.‬‬
‫ואף שיש שם עוד ביהכ״נ אבל אינו לפי רוח היראים‬
‫ועתה כשיסדו הם שהם אנשים חשובים הלכו הרבה‬
‫מהיראים שהיו הולכים אצלו לביהכינ שיסדו חם‪ .‬והם‬
‫השיבו כי לא היה אפשד להם להתפלל בביהב׳נ של‬
‫רב זד‪ .‬מצד שינוים בנוסח ובניגון התפלה אשר‬
‫הוא בלבול גדול להמתפללים שלא הורגלו בזה‪ .‬וגם‬
‫מצד שדרכו של הרב לקלל ולהפחיד ולמות כמו‬
‫שאירע איזה פעמים שזה קשה לסבול‪ .‬וגם שאיזה‬
‫מד‪.‬מתפללים שם זאלו את רכם הצדיק שא׳א להם‬
‫לסבול זה ולכן היה להם הרשות להפרד ולקבוע‬
‫כיהכינ אחר‪ .‬ואומרים שלא עשו שום פעולה ולא‬
‫בדברים להמשיך אנשים שילכו לכיהכ״נ שלהם‪.‬‬
‫והרבי השיב שבכל העת היה בשלום עם כל אדם‬
‫וד‪.‬פחדות שלו היה רק פעם אחת להציל את עצמו‬
‫מד‪.‬וצאת שם רע ופעם השני לא היה ענין הפחדה‬
‫רק התעוררות בעלמא שכל אחד צריך רחמים ויותר‬
‫לא היד‪ .‬שוב חדחורי דברים ביניהם‪.‬‬
‫שד‪.‬רכה מאלו שהיו הולכים אצלו כשלא היו מייסדים‬
‫איסור מד‪.‬פך בחררה ויורד לאומנות חברו כמבואר‬
‫בחת״ס חלק חו'מ סימן ס״א דבדבר שאין מקום‬
‫לשניהם איכא איסור יורד לאומנות חברו אף לבר‬
‫מאתיה אף לר״ה בדר״י ב״ב דף כ״א וד‪.‬ובא בפ״ת‬
‫סי ‪ p‬קנ״ו סק׳ג‪ .‬ואף שעדיץ נשארו אצלו אנשים‬
‫שמתפללים שם כיון שד‪.‬וקטן המנין כל בך עד שאין‬
‫לו כדי חייו וד‪.‬וזל ע״י זה ביהכ״נ שלו בד‪.‬דבה מאד‬
‫הוא ודאי קפוח הפרנסה שאסור‪ .‬ומפורש כן בדש״י‬
‫ב״מ דף ע״א ד״ד‪ .‬יורד דאף רק למעט מזונותיו של‬
‫חברו אסור בדין יורד לאומנות חברו משום ולמעט‬
‫מכדי חייו הוא כפסוק לגמרי‪ .‬ופשוט שנדי חייו‬
‫מיקרי כדדך ההוצאה לאנשים בינונים ממדרגתו‬
‫בוהזזיבות‪ .‬וראיה מנדי חייו שהתירו להלוות לנכרים‬
‫כריבית שהכוונד‪ ,‬לכל ההוצאה לא דק למזונות לבד‬
‫וכן הוא באיסור יורד לחייו שהוא בממעט לו שלא‬
‫יהיה לו כדי הוצאתו אף שעדיין ישאד לו למזונות‬
‫מצומצמין‪.‬‬
‫וכ״ש הבא שמייסדי ביהנ״נ האחד אינו להדוחה‬
‫שיותר אסור ני כל הטעם שמתיר ר‪-‬ה בדר׳י לבר‬
‫מבואה דידיה הוא מטעם אתה עושד‪ .‬בתוך שלך‬
‫עז‬ ‫מש‪1‬‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫אינם טעמים והזזובים אף להתיר איסור זה אחדי‬ ‫וסובר שאמור לידד לאומנתו ולמעט מזוטתיו‪ ..‬ונ״ש‬
‫שכבד הורגלו ג׳ שנים‪ ,‬אבל הטעמים דהפחדות‬ ‫שטענתם שאתר מהמתפללים ביזה את רבם שהרב‬
‫וד‪,‬זלזולים יכולים כשמקפידין להודזזיב זה לטעמים‬ ‫אינו פושע בלל בזה שאץ בדאי להת ‪ T‬איסור לירר‬
‫חקוובים להתיר איסור זה דדרכי שלום‪ .‬אבל אינם‬ ‫לאומנתו‪ .‬ולכן להנצל מהאיסור שכבר נעשה מוברהץ‬
‫טעמים להתיר איסור החמור דיורד לאומנתו שההת״ם‬ ‫לפייסו בממון ובמהילה ער שיתרצה וימהול‪ .‬ולא‬
‫מסיק בסימן ע״ם דתוא מדאורייתא עיי׳קז‪ .‬ואם‬ ‫סגי בכאן לבקש מהילה ג׳ פעמים ולהחשיבו לאכזרי‬
‫האמת הוא כדברי הרבי שאין לד‪,‬ם הטענות אלו‬ ‫כשלא ימהול בהנם‪ ,‬כי מאהר שיש לו הפסר ממון‬
‫אסודין אבל אין שיץ להשביע על זה מכיץ שועא‬ ‫וטענת איסור ברין התורה רשאי שלא למהול ער‬
‫דק לאיסור ולא להוצאת ממון וד‪,‬ם יהושו לנפשם אם‬ ‫שיפייסוהו בממון אף שאין מוציאין זה בדיינים‪.‬‬
‫האמת כדברי הרבי‪.‬‬ ‫והנה על אלו האנשים שהתפללו אצלו יש עוד‬
‫והנה עתה שנבטל כבד ביהכ׳נ שיסח במקום‬ ‫איסור רמדרבי שלום ריליף מהרי׳׳ק שורש קי״ג‬
‫הקרוב והולכין לדתפלל ביקזיבה דברוקלין דד‪,‬וא‬ ‫מהא דמערבין בבית ישן מפני ררכי שלום שאיתא‬
‫מקום דהוק בקביעות מנין ור‪,‬וא נם מקום שמתפללין‬ ‫בגיטין רף ם׳‪ ,‬רכמו כן אסור לשנות מקום התפלה‬
‫שם מתחלה‪ ,‬אם הוא רחוק כל כך שלא נחקזב בגבולו‬ ‫אפילו היכי שיש קצת טעם‪ ,‬משום רבהא נמי איכא‬
‫שבשביל קביעותם לא ימקזכו שעוד אנשים שהיו‬ ‫השרא שיאמרו שהוא או בני ביתו אינם מהוגנים‬
‫הולכין להתפלל בביהב־נ של הרבי ילכו לשם ליכא‬ ‫ואיפסק בן בש״ע או״ה סימן קנ״ג סעיף י״ז‪ .‬ומסתבר‬
‫איסור השגת גבול‪ ,‬ואם המנין דמתחלה היה שם‬ ‫שאף להי׳א שהביא המג״א בס״ק מ׳א שבמקצת‬
‫ג״ב מאנשים חרדים הרי היה ביהכ׳נ מד‪ ,‬מתחלד‪,‬‬ ‫שרוצים להתפלל במקום אחר רשאין כיץ שגם בביתו‬
‫ואין לאסור אף אם גם מכאן ילכו לשם אם לא ישפיעו‬ ‫מתפללים‪ ,‬הוא רק מזזלא היר‪ ,‬לבעה״ב שהתפללו‬
‫עליהם‪ .‬אבל עכ״פ טענד‪ .‬השניה יש להדבי על אלו‬ ‫בביתו פרנסה מזה‪ ,‬רק מצר חזקת מצוה שבזה אולי‬
‫שהתפללו אצלו מצד תקנר‪ .‬דדרכי שלום ונידץ‬ ‫סובר הי״א דליכא גם השדא כשנשארו מתפללים שם‬
‫כדלעיל‪.‬‬ ‫כראיתא בפמ״ג אבל כשיש לבעה׳׳ב פרנסה מזה איכא‬
‫חעורא אף כשנשארו שם מתפללים‪ ,‬רהרי יאמרו הכל‬
‫ולגרום בהשפעה על אחרים שילכו מביהכ״נ‬
‫שוראי לא היו הולכין משם להפסירו אם הם מהוגנים‪.‬‬
‫של הרבי איכא ממילא לבד איסור יורד לחיץ של‬
‫ולכן אם הטעם שהלכו משם הוא טעם קלוש אין רשאין‬
‫הברו גם איסור לפני עור דהרי האחרים יעברו‬
‫בעצמם‪.‬‬ ‫אף להי׳א שבמג״א‪ .‬ולהטעם השני שיכול לומר‬
‫שאין רצונו לילך למרחוק‪ ,‬מסתבר ודאי שאין‬
‫משה פיינשטיין‬
‫רשאין לילך משם כשיש לבעה״ב פרנסה אף רק‬
‫מקצת‪ ,‬דהא הזינן שאף רק בשביל הנאה מועטת‬
‫סימן לט‬ ‫שהיה לבעה״ב שהתפללו שם רלא יצטרך לילך‬
‫למרהוק ואף שהוא נגר שכר פסיעות‪ ,‬אסרו מפני‬
‫בדבר ליחח ספרים שלא ברשות מבתי‬ ‫דרכי שלום‪ ,‬אף שליכא שום טעם מרינא לשעבר‬
‫כנסיות שאין שם טי שילמוד בעוה״ר‪,‬‬ ‫את האחרים לעשות לו הנאה זו דלא שייך בכלל‬
‫ובענין חולה ביו״ב לחידוש‬ ‫שעבודים והיובים על רבר כזר‪ -‬כ״ש שיש איסור‬
‫מצד תקנה זו מפני דרכי שלום למנוע ממנו הנאת‬
‫כ״ב אדר הראעזון תשי׳׳ט‪.‬‬ ‫ממון שזה הא יש לו מכל מתפלל אצלו ונמצא שלכל‬
‫מע״ב ידידי הנכבד מוד‪,‬״ד יום טוב קדאסניאנסקי‬ ‫הטעמים אין רשאין אף מעט מאלו שקבעו להתפלל‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫אצל דב זה לילך משם למקום אהר אף להי״א‬
‫שבמג׳׳א‪.‬‬
‫הנ ה בדבר ליקח ספרים מבתי כנסיות שביוראפ בלא‬
‫דשות הגבאים ודאי אסור ולא אזלינן בתר‬ ‫אך מצד איסור זה דדרכי שלום‪ ,‬אם יש לוע‬
‫אומדנא י י ח לומר כיון שבעוד‪,‬״ר אין מי שילמוד‬ ‫טענה גדולה היו תזואין כדאיתא במג״א סימן שס״ו‬
‫בהם היתד‪ ,‬כוונת הנותנים שיתנו אותם למי שירצה‬ ‫סק״ז והפמ׳׳ג בסימן קנ׳׳ג סק״מ כתב דבטענד‪ ,‬רבה‬
‫ללמד בהם שאף אם היה אומדנא מו לא היה אפשר‬ ‫משנין ולא הייעוינן להשדא‪ ,‬שכוונתו אף אם ההשד‬
‫להתיר איסור גזל ברור בשביל אומדנא וכ‪-‬ש שאין‬ ‫יהיה בדבר אהד שליתא מ׳־מ לא תקנו לאסור מפני‬
‫האומדנא בדורד‪ ,‬דודאי יש היוב על כל קהל שיקנו‬ ‫דרכי שלום‪ ,‬והטעם אולי משום שאה איכא דרכי‬
‫ספרים שידרו בביהכ׳׳נ שיהיה האפשריות למי שיכול‬ ‫שלום איפכא‪ .‬שלכן אף שקזינוי הנוסהאות וד‪,‬נגינה‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגר ות‬ ‫עח‬

‫דקידוש במקום סעודה לא מדאורייתא ולא מדרבנן‬ ‫ללמד ואין לו במד‪ ,‬לקנות ספרים שיבא לשם ללמד‪.‬‬
‫ויוצא ממילא בקידוקו דתפלה ודברי רעק״א צע״ג‪.‬‬ ‫ועיין בסמיע סימן קס״ג סק״ב שיש לבוף לבני העיר‬
‫לד‪,‬שאיל ספרים ללמד בהן ובאין מצדן יש לבוף‬
‫ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫בני העיר לקנות ספרים דמה שלא נהגו לבוף הוא‬
‫מחמת שמצוין וא״ב איך נקה משם הספרים ונבטל‬
‫מצותם‪ .‬ובפרט לשיטת הרא״ש שבקנית ספרים הוא‬
‫קיום מצות בתיבת ס״ת יש חיוב ברור על בני העיר‬
‫פי ^ ם‬ ‫ליקה ספרים אף אם לא מצוי שם מי שיבולין ללמוד‪.‬‬
‫וגם ביוראם הרי יש הרבה ספרים שהיו הפקר בעת‬
‫באם יש למאנסי דין עיד מיוחד ועוד‬ ‫ההשמדה ואח״ב זכו בהם אנשי ביהב״נ פן ההפקר‬
‫פדטים בחיובי העיד במה כופין זא״ז‬ ‫וא״ב תלוי רק בדעת הנמצאים שם עתה וכשאינם‬
‫נותנים הרי הוא גזל כשלוקחין שלא ברשות‪ .‬וכן‬
‫ב׳ דר׳ח אדר הראשץ תשי״ט‪.‬‬
‫בבתי כנסיות שיש בכאן אסור ליקה מהן ספרים‬
‫מע״ב האלופים הנכבדים בקהלת מאנסי בשם‬
‫שלא ברשות אף שאין להם בטול המצוד‪ ,‬באשר‬
‫הברה בית ישראל ובראשם הר״ר משה גדין והר״ר‬
‫שספריהם יהיו בביהכ״נ אחר שיש שם מי שילמוד‪,‬‬
‫אד‪.‬רן יעקבם שליט׳א‪.‬‬
‫מ'פ אין לד‪.‬תיר בשביל האופדנא ורק שיש לכופן‬
‫בדבר אם יש היוב ליסד קהל לעניני צבור במאנסי‪,‬‬ ‫לד‪,‬שאיל מצד תשובת הרא״ש שהביא הסמ״ע וברפ״א‬
‫הנר‪ ,‬פשוט לעיר שקהל אין צריך ליסד‬ ‫סימן רצ״ב סעיף כ׳ פסק שאף ליחיד כופין להשאיל‬
‫משום שהוא מיוסד ועומד ממילא מביון שמאנסי הוא‬ ‫וכ״ש לגבאי ביהכ״נ אבל שלא ברשות אסור אף‬
‫עיר בפני עצמה דפאחר דנקבצו לשם אנשים הדרים‬ ‫לשאול‪.‬‬
‫בקביעות הם ממילא בשם עיר וקהל להתחייב בבל‬ ‫ומה שהקשה כתר״ד‪ ,‬על רעק״א בסימן תרי״ח‬
‫החיובים שבני העיר כופין זה את זה‪ .‬לא מבעיא‬ ‫שהקשה על מה שכתב המג״א סוף סק״י דחולד‪ ,‬ביו״ב‬
‫כשהם רזזוקים מעירות אחרות באופן שאסור לילך‬ ‫המקדש הוא ברכה לבטלד״ דהא מיירי ביום וא״צ‬
‫לשם בשבת ואף כשמותר לילך לשם מצד דאיכא‬ ‫לברך רק בפה״ג‪ ,‬הא בלא קידש בלילה צריך לקדש‬
‫בתים מפוזרים לכל הדרך אבל אי אפשר לילך לשם‬ ‫כל היום‪ .‬נראה לע״ד דהוא למאי דכתב לעיל מזה‬
‫מצד הריחוק דודאי הם עיר בפני עצמה‪ ,‬אלא אף‬ ‫דכיון שיצא ידי קידועז דאורייתא בתפלה לא תקנו‬
‫אם קרובים בתוך תחום שבת לעירות אחרות נמי‬ ‫ביו״ב ואף בחל בשבת‪ ,‬ורק שמ״מ אולי שייך עכ״פ‬
‫אלו שכל הרואה יחשיבם שהם ממקום זד‪ ,‬מצד שבכאן‬ ‫הקידושא רבא שזה שייך רק כשצריכין לאכול ולא‬
‫הם מקורבים ביותר נחשבים לעיר בפני עצמה ואין‬ ‫שייך שיצאו בתפלה ויהיה זה אף בשבת שחל ביו״ב‬
‫יכול אחד מהם לדחות שאני שייך לעיר האחרת‪.‬‬ ‫בכלל התקנה בכל שבת והוא רק ביום משום דליום‬
‫וכעין ראיה דהא מצינו בגפ׳ כמה עירות שהיו בתוך‬ ‫תקנו קידושא רבא משום דכבוד יום עדיף מכבוד‬
‫התחום וגם סמוכות ממש ומובלעות בעירובין פ׳ כיצד‬ ‫לילד‪ .‬כדאיתא בר״ן פסחים דף ק״ו‪ ,‬ולכן אף שיש‬
‫מערכין ובריש מגילה ובכמה דוכתי‪ ,‬וא״ב פשוט שאם‬ ‫גם לומר דלא תקנו כיון ששבת זה שאני‪ ,‬מ״פ כשאהד‬
‫היה חלוק בין עירות סמוכות לרחוקות הו״ל למתני׳‬ ‫רוצד‪ ,‬להחמיר אין זה ברכה לבטלה‪ ,‬ולא מסתבר‬
‫ולברייתא שנקטו הדינים שכופין בני העיר זא׳׳ז‬ ‫לו לפרש בכוונת המג״א שהוא על קידוש הלילה‬
‫למינקט שאיירי רק בעירות רחוקות אחת מחברתה‬ ‫דאז היה פשיטא לו דהוא ברכה לבטלד‪ ,‬ולא היה‬
‫אבל בעיר הסמוכה לעיר אחרת אין יכולין לכוף‬ ‫כותב בלשון דיש לחוש דמשמע דאינו ברור‪.‬‬
‫לבנות ביהכ״נ ושאר צרכי קהל וגם בקז״ע חו׳־מ‬
‫סימן קס״ג סעיף א׳ נקם סתם כופין בני העיר זא׳׳ז‬ ‫ומש״ב רעקיא לעיל מזה דלהסוברים דבמקום‬
‫לבנות ביהכ׳׳נ בלא שום חלוק אלא משמע שביון שחם‬ ‫סעודה הוא דאורייתא יש לומר דחולה צריך לקדש‪,‬‬
‫עכ״פ בשם עיר אחרת יש להם הדין דיכולים לכוף‬ ‫תמוה דהטעם דצריך במקום סעודה הוא משום קרא‬
‫זא״ז ואין יכולין לומד שילכו לעיר הסמוכה‪ .‬וא׳׳ב‬ ‫דוקראת לשבת עונג כמפורש בדף ק״א ברשב״ם‬
‫צריך לידע בפה נחשבה עיר אחרת אם היא סמוכה‬ ‫ותום׳ ורא״ש‪ ,‬והרי״ף גורם זה בגמ׳‪ ,‬או כטעם שני‬
‫דודאי דוחק לומר שקריאת השם עושה לעיר אחרת‬ ‫של הרקזב״ם דסברא היא מדאיקבע קידוש על היין‬
‫אלא הוא באופן שהרואה יחשיבם לעיד אחרת מחמת‬ ‫מסתמא על היץ שבשעת סעודה הוקבע ושני הטעמים‬
‫שבכאן הם מקורבים ביותר‪ ,‬או מטעם אחר כדומה‬ ‫לא שייכי בשבת שחל ביוי׳ב ולכן ברור שאין בו דין‬
 ‫עט‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫ומניעת פרנסה למקואוח הסמוכות ולהגשים המנויות‬ ‫לזה‪ .‬ותמוה לי מה שלא מצאתי מתי נחשבו לשתי‬
‫על המקואות ד‪,‬ד‪,‬ן אינו כלום כיון שלא נתחייבו מתחלה‬ ‫עירות שהדי נוגע זה גם לחיוב מינוי שופטים בא״י‬
‫בעת שבנו העיירות הסמוכות את המקראות שלא‬ ‫שהוא לבל עיד ועיר לא בדמב״ם פ״א מסנהדרין ולא‬
‫יבנו בכאן‪.‬‬ ‫בטור וקז״ע ולא בשאר פוסקים וטפחנזים אבל בדוד‬
‫שהוא בדבאדתי ויש סמובות ומובלעות שיש להם דין‬
‫ובדבר אלו המתפללים בביהמ״ד של הישיבה‬
‫שתי עירות‪ .‬וא״ב בדוד שאנשי מאנסי שנחשבו לבל‬
‫שאומרים שלכן אין צדיכין לבנות ביהכ״נ אין לנופן‬
‫הדואים שהם יותר שייבים זל״ז מלעידות אחדות‬
‫ליתן לבנין ביהכ״נ אף אם הם מעטים וד‪,‬דוצים‬
‫הסמובות נחשבו לעיר בפ״ע וכופין זא״ז אף המיעוט‬
‫בביהכ״נ הם המרובים כיון שהם א״צ להביהכ״נ כלל‪,‬‬
‫את הדוב לכל צרכי העיד שבכלל זה הוא גם ביהב״נ‬
‫דדק היכא שטעם הצורך יש לכולן כמו הא דמקוה‬
‫ולקנות ס״ת ולהכניס אורחים וכים של צדקה כדאיתא‬
‫אך שיש שאין מקפידין על צורך כזה לכן כיון דד‪,‬דוב‬
‫בחו״ט ד״ם קס״ג‪ ,‬וכ״ש לעשות מקוה שעדיף מביהכ״נ‬
‫אומדים שהוא צורך שיש להקפיד על זה בטלה דעת‬
‫וכן כל צרכי העיד‪ .‬ואין יכול שום אדם לדחות‬
‫המועטין אבל היכא שלהמעטים אין צורך כלל שאף‬
‫ולומד שהוא שייך לעירה זו או לזו‪ ,‬כי מכיון שדד‬
‫אחד שיהיה ביהכ״נ יתפללו בביהמ״ד של הישיבד‪,‬‬
‫במאנסי בעיב צדיד ליתן ומוציאין זה גם בדיינים‬
‫אין שי ‪ T‬שתיבטל דעתם כיון שגם הרבים יאמרו‬
‫וממילא אין לשום אדם לדחות שיש לו מצות וצדקות‬
‫עליהם שא״צ לביהכ׳׳נ‪ ,‬וכדאיתא סברא מו בתום׳‬
‫אחדות ליתן כי זה הוא מחיובי דיני ממון שקודם‬
‫שבת דף צ״ב ע״ב בד‪-‬ה ואח״ל‪ .‬ומד‪ ,‬שאיתא שם‬
‫לצדקווד‬
‫דכחד גברא בטלה דעתו אף בכד‪',‬ג הוא לענין לאסור‬
‫גם לעלטא אבל לעצמו לא בטלה דעתו‪ .‬וגם מיעוט‬ ‫ובדבר טענת האומדים שאין צורך למקוה הואיל‬
‫בעיר אחת לגבי הדוב של העיד עדיף פחד גברא‬ ‫ויש שתי מקואות בעיירות הסמוכות ואף שיש מהלך‬
‫נגד כל המקומות‪ .‬ואם אחד שיהיה ביהכ׳ג יתפללו‬ ‫שני מילין הוא בתוך התחום מצד עיבודי העדים‬
‫בביהכ״נ איגלאי מלתא שגם לד‪,‬ם הוא צורך ויהיו‬ ‫ודשאין לילך לשם גם בשבת‪ ,‬והרוצים במקוה טוענים‬
‫חייבין אז ליתן חלקם‪ .‬וטענת שינוי הנוסחאות אינו‬ ‫שעכ״פ הוא דבד קשה לנשים לילך שני מילין וגם‬
‫כלום כי תפלה וקה״ת צדיכין הכל‪.‬‬ ‫יש ימים שקךים טובא‪ ,‬הנבון לע״ד הדק אם הדבים‬
‫רוצים במקור‪ ,‬בשביל זה יכולין לבוף את המעטים‬
‫ובדבר אם לבנות ביהכ״נ ובית הטבילה כבנין‬
‫אבל אם הם מעטים אין יכולים לבוף את הרבים‪ ,‬מכיון‬
‫אחד או בשני בנינים תלוי בדעת דוב בני העיד‪.‬‬
‫דודאי יש שאין חושבין זה לצודד מאחד שבימי החול‬
‫ובדבר הגביה אם הוא לפי נפשות או לפי ממון‪,‬‬ ‫יכולים בקל לבא לשם ע״י נסיעה בקאד ובאסעס ודק‬
‫הנה צריך לחלק החצי לפי נפשות וד‪,‬חצי לפי ממון‬ ‫לימי השבת ויו״ט שלא יקפידו גם לדחות ליום אחד‬
‫כדכתב הדמ״א באו״ח סימן נ״ג סעיף כ״ג לענין שכד‬ ‫אם יקשה להאשה לילך מצד הריחוק מקום וד‪,‬קוד‪.‬‬
‫ש״צ וד‪,‬מחבד בסימן נ״ה סעיף נ־א‪ .‬ואף שיש כמה‬ ‫דאף דמצוה לטבול בזמנה שלא לבטל מפו״ר כדאיתא‬
‫רבדים שיש לחלק לפי מדת הדין אבל בדדך זה‬ ‫ביו״ד סי׳ קצי׳ז סעי' ב׳ אין זה חיוב כ״ב דדוב הפעמים‬
‫מפשדין כדוב צדבי צבור‪ .‬אבל כמובן גם זה קשה‬ ‫אין נוגע זה לפו״ד ורק שהוא משום החיובים מהאשה‬
‫להעמיד על מדת הדין משום שהיה צריך לחייב כל‬ ‫לבעלה וכדי שלא יבא הבעל להרהור חטא שלכן אם‬
‫אחד שיאמר ע״פ החרם כמה ממון יש לו שזה ודאי‬ ‫הבעל מוחל ומדגיש שלא יבא להדהוד חטא אין בזה‬
‫יש למנוע ולכן נמצא שצריך להתפשר עם כל אחד‬ ‫חיוב ואם יחוש להרהור הדי יכול לילד עמה שלא‬
‫לפי ההשערה והאומדנא וכפי שאומד בעצמו‪ .‬ובודאי‬ ‫תפחד ויפייסנה שלא תתעצל‪ ,‬ומצד הקוד יתיר חד‬
‫מהמת זה יצטרכו להניח איזה סך כפי המתנדבים‬ ‫כסו וצנתא אזלא‪ ,‬ולכן אין לכופם לבנות מקוה‪ .‬אבל‬
‫מנדיבות הלב‪ .‬ועיין בחו׳׳ט סימן קס״ג‪.‬‬ ‫אם הדוב ירצו לבנות מקוד‪ ,‬בשביל זד״ בטלה דעת‬
‫ובדבר בני הישיבה הטוענים שבאו לשם לזמן‬ ‫המעטים ונחשב זה צורך העיד מאחד שבעצם גם‬
‫קבוע שנתים ושלש שנים‪ ,‬הנכון לע״ד דטענה גדולה‬ ‫להמעטים יש טובה בזה‪ ,‬ויכולין לכוף את המעטים‬
‫היא דאף שבדר י׳־ב חדש הוא כאנשי העיד לפסי‬ ‫דגם כן יסייעו כבנין המקוה‪ .‬ומצד הטענה שאין‬
‫העיד כדאיתא בב״ב דף ה׳‪ ,‬וטסחבד דה״ה לכל‬ ‫דוצים לסמוך על הרבנים המשגיחים במקואות‬
‫צרכי העיד‪ ,‬ואף שבחו״ט סימן קס״ג סעיף ב׳ הזכיר‬ ‫הסמוכות אין זה טענה אף לדבים לנוף את המעטים‬
‫דק תיקון החומה ודלתות ושכד הפרשים והשומרים‪,‬‬ ‫הסומכים על הרבנים המשגיחים אם הם דבנים שיש‬
‫מ״ם מסתבר שלא בא למעט בזד‪ ,‬ביהכ׳־נ וס׳׳ת שג׳׳ב‬ ‫להם היתר הודאה‪ .‬ומצד הטענה שיהיה בזה היזק‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫שירד להשתקע לא הוי כאנשי העיר כל זמן שלא‬ ‫הוזכר בסעיף א׳‪ ,‬דמ״ש הא ‪ m‬ביהכיב וס״ת הוא‬
‫עמד שם יב״ח שבזה הא ודאי פליג הרמ״א דסובר‬ ‫צורך הקהל וצורך עצמו כמו פסי העיר‪ .‬אבל ביון‬
‫כהמרדכי שם‪ ,‬וטסתבד שב׳ הדינים תלוין זב״ז‬ ‫שכתב הרט״א שם רהוא רק בסתם אבל אם ירענו‬
‫דלהנ׳׳י תלוי ביב״ח ולהמרדכי תלוי בבוונד‪ .‬לקביעות‬ ‫שרוצה לקבוע בעיר מיר הוי כאנשי העיר‪ ,‬מסתבר‬
‫וד‪,‬יב״ח הוא רק בסתם‪ .‬אבל אף נימא שמ‪-‬מ׳׳א פליג‬ ‫שהוא גם להיפוך אף בשר‪,‬ה יותר מיב״ח אם ירוע‬
‫אנ׳׳י רק בחרא בירד להשתקע וסובר כותיה בחרא‬ ‫שהוא לא לקביעות אינו כאנשי העיר‪ .‬ומה שאיתא‬
‫בירד שלא להשתקע שחייב בדד יב׳׳ח‪ ,‬נמי כיון‬ ‫ברמיא שם והא דמהני דר יב״ח היינו שנתעכב שם‬
‫שישיבתם דבני הישיבה בכאן הוא דק בקזביל למודם‬ ‫שלא מחמת אונס אבל אם נתעכב מחמת אונס כגון‬
‫בהישיבה שרוצים להיות שם ג׳ שנים אחר נישואיהם‬ ‫שחלה וכדומה לזה לא‪ ,‬צריך לפרש שהוא בלא ידוע‬
‫הוא כמו אונם דלא מכל אדם זוכה ללמוד‪ ,‬ובאונס‬ ‫שתלינן ביביח שהוא לקביעות‪ ,‬שאם היה אונס לז‪1‬‬
‫הא כתב הרמיא שלא מתחייב אף בדר יותר מיב״ח‪.‬‬ ‫תלינן עד שישאר אחד שיעבור האונס‪ .‬אבל בידוע‬
‫ואולי גם הניי מודה באונם שלא מתחייב ולכן אין‬ ‫אף בלא אונס אינו כבני העיר‪.‬‬
‫לחייבם בצרכי העיר‪.‬‬
‫אך שיש קצת לפקפק מהא שכתב הסמ׳׳ע סק׳׳י‬
‫אבל ודאי בדברים שנהנים מזה במו מקוד■ וכדומה‬ ‫ממהר״ט מריזבורק שטענת עיבור לאשה אינו אונס‬
‫יש לחייבם כפי ערך ההנאד■ דיהיה להם בשנים‬ ‫ואם אמר שהקהל הרשוהו לדור שם עד שתלד אשתו‬
‫שיהיו שם‪ .‬וכדאיתא בתוספתא שהביא הנ׳׳י בדף‬ ‫יתנו חרם‪ ,‬למה צריך רשות מהקהל דיהיה סגי במד‪,‬‬
‫ז׳ דביש לו בית ואינו דר שם אף שאינו כאנשי‬ ‫שהוא הודיע להקהל שיתעכב שם דק ער אחד שתלד‬
‫העיר ם״מ לדברים שהם תועלת ביתו יש לחייבו‬ ‫וא״ב משמע לכאורה שבדר יותר מי׳ב בלא אונם‬
‫וממילא שמעינן גם לאלו שיושבים בעיר רק זמן‬ ‫הוא כבני העיר אף בידוע שלא יהיה בקביעות‪.‬‬
‫קבוע שיש לחייבם לפי הנאתן בזמן זה‪ .‬ומאחר שקשה‬ ‫אבל מאחר שלא מסתבר כן‪ ,‬וגם ממש״ב הרמ״א‬
‫לאם ‪ T‬זד■ הסך שיבולין לתבוע מהן בדינא צריו‬ ‫ודוקא בסתם ולא נקט יותר שגם בידענו שאינו רוצה‬
‫להתפשר עם בל אחד מהם‪.‬‬ ‫לקבוע בעיר הוא בדין יביח משמע שבידענו שאינו‬
‫והנני ידידם מוקירם ומברך בהצלחה לכבוד‬ ‫לקביעות אף ביותר מיב״ח אינו כבני העיר אף שלא‬
‫שמים‪,‬‬ ‫נקט זה בפירוש‪ ,‬צריך לומר דבהודעתו לבד אינו‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫כלום מקזום שלא נאמן לומד כשמתעכב יותר מיביח‬
‫שאין כוונתו לקביעות כקואין לו אונס‪ .‬ואף שיצא‬
‫ממש משם אחר שתלד לא הוי זה גילוי מלתא שלא‬
‫סימן פא‬ ‫היתר■ כוונתו להקבע כאן‪ ,‬דהא חזינן בכל מי שיצא‬
‫אחר זמן שלא הוי זה גילוי מלתא ואף רק ביצא יום‬
‫בענין התשלומין בקהל שבנו ‪mpn‬‬ ‫אחד אחר היב״ח ככל שיעורי חכמים שד‪,‬וא אף‬
‫טהרה‬ ‫במקצת‪ ,‬כבמנחות דף ק״ג‪ ,‬משום דאמדו דמי שאינו‬
‫רוצה להקבע לא היה דר יותר מיב״ח ומי שנשאר‬
‫כיה מנחם אב תשכ״א‪.‬‬
‫יותר היתה רצונו גם לד‪,‬קבע ורק אח״כ נזדמן לו‬
‫מע״כ ידידי הנכבד והחשוב יר׳׳א באמת מר׳ה‬ ‫איזה טעם לצאת מכאן‪ ,‬ואף שהטעם לצאת נעקור‪.‬‬
‫ר׳ שמעון יצחק שליט״א הנקרא דר׳ אסקאוויטץ‪.‬‬ ‫לו קודם שנגמרו היב״ח מ״מ תלינן שבתחלה חשב‬
‫להקבע שזה סגי לדדות כבני העיר‪ .‬ולכן אף שהודיע‬
‫הנה ברבר התשלומין לבנין מקוה טהרה לבנות‬ ‫שיצא לאחר זמן ולכשתלר אשתו כיון שאין זה אונם‬
‫ישראל יש לקבוע שיהיה חצי לפי ממון וחצי‬ ‫הוא עדיין בהאומדנא שיש לו רצת וכוונה לקביעות‬
‫לפי נפשות שהוא הפשר שהנהיגו בכל עניני מצוה‬
‫אך כדי שלא להתחייב בצרכי העיר אם יזדמן לו‬
‫של הקהל וכדאיתא באו״ח סימן נ״ג סעיף כ׳׳ג ברמ׳׳א‬
‫לצאת הודיע זה ולס רק כקזנתנו לו רשות להתעכב‬
‫בקזכירות ש׳׳ץ ופי׳ שם הט׳׳ז בס׳׳ק י׳׳ד הטעם משום‬ ‫ולא יתחייב היה פטור‪.‬‬
‫שהעני צריך נטי לחזן כמו העשיר וד‪.‬עשירים נותנין‬
‫יותר להחזן שקולו ערב יותר ע״כ עשו פשרא זאת‪.‬‬ ‫דבוד‬ ‫ואף אם נימא שבלא אונם סובר הרמ׳׳א‬
‫וכן הוא בכל עניני מצוד■ של הקהל דיש עיקר‬ ‫דף ח׳‬ ‫יב״ח אף שלא לקביעות חייב■ ה‪5‬ימ בנ״י ב״ב‬
‫המצוה מה שא׳׳א בפחות ויש נוי הדבר וכדומד■ שלכן‬ ‫שעמד‬ ‫שסובר דאפילו לא ירר להשתקע אלא לגור כיון‬
‫איכא נמי פשרא זאת שעשו הקדמונים‪ .‬עוד טעם‬ ‫בידוע‬ ‫יב״ח ה״ה כאנשי העיד‪ ,‬אבל הוא סובר דגם‬
‫פא‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬
‫לפי ממון ורק במקומות שנהגו החצי דפי נפשות פסק‬
‫הרמ״א דיעשו כמנהגם כדביאר מחצה״ש‪ ,‬וא״כ מאחר‬
‫שלא הזכיר בסימן נ״ה שהוא רק במקום שנהגו‬
‫בהכרח שיש חלוק להדמ״א שלהשלים המנין הוי‬
‫אף לדינא החצי לפי נפשות ורק החצי לפי ממון‬
‫כהפמ״ג וכהמ״ב בשם הא״ר‪ .‬וא״כ מסתבר שגם‬
‫המחבר לא חזר בו אלא שגם הוא מחלק בין חזן‬
‫למנין‪ .‬וצריך אולי לדחוק גם בהגר״א שאין כוונתו‬
‫בציונו שבסימן נ׳׳ה כתב כדעת הג״ה כאן שחזר בו‬
‫אלא שציין שבדין מנין מודה גם הש״ע‪.‬‬
‫והנה דבר תמוה קא חזינא בפמ״ג שם שכתב‬
‫שטעם המחבר בסימן נ״ה שסובר דחצי לפי נפשות‬
‫להשלים המנין הוא משום שאיירי שם בהיו בעיר‬
‫י״א אנשים ויצאו שנים אחד עני ואחד עשיר ששנים‬
‫היוצאים שוכרין אחד במקומם ופורעין חציו לפי‬
‫ממון וחציו לפי נפשות דכן הוא הגירסא אצלינו‬
‫בש״ע ונמצא שגרם העני ביציאתו שיצטרכו לשכור‬
‫'לכן נותן חצי לפי נפשות עיי״ש‪ ,‬ומשמע שבלא היו‬
‫מתחלה אלא ט׳ או ח׳ סובר הפמ׳׳ג להמחבר שהוא‬
‫לפי ממון לבד כדסובר בחזן‪ ,‬והוא תמוה דאם הוא‬
‫בשביל שלא היה רשאי לילך מהעיר היה לו ליתן כל‬
‫החצי כדכתב המג״א מהגמ״יי רפי״א מתפלה‪ ,‬ומחמת‬
‫זה כתב שהוא ט״ם בש״ע ודין הש״ע הוא בלא היו‬
‫שם אלא ח׳ שבזה פוסק רעל כל הח׳ לשכור שנים‬
‫וחצי יהיה לפי ממון וחצי לפי נפשות עיי״ש‪ .‬וצריך‬
‫לומר שלא נראה להפמ״ג למחוק הרבה שהרי להמג״א‬
‫צריך למחוק תיבות ואם אחר עני ואחד עשיר ולכתוב‬
‫במקומם תיבות ואם אין בעיר אלא שמנה‪ ,‬שלכן‬
‫סובר להמחבר שאף שהעני גרם שיצטרכו לשכור‬
‫כמו שגרם העשיר‪ ,‬מ״מ כיון שהעני אין לו כל כך‬
‫טובה מזה כפי שיש טוכה להעשיר שהעשיר כשהולך‬
‫מהעיר הוא להרויח וליהנות יותר מהעני לכן נותן‬
‫חציו לפי ממון דבשביל יותר ריוח והנאה צריך נמי‬
‫ליתן יותר‪ .‬אבל ג״כ הוא תמוה דהא הוא טעם חדש‬
‫שלא מצינו כהאי גוונא‪ ,‬וגם הא אפשר שצורך העני‬
‫לצאת בשביל מעט הריוח והנאה הוא לו יותר צורך‬
‫מלעשיר בשביל הריוח היותר‪ ,‬וגם כיון שהוא טעם‬
‫חדקו הי״ל להפמ״ג לבארו ולפרשו ולא לסתום‬
‫איכרא רהגר״א משמע קצת שסובר שהמחבר‬
‫הדברים‪ .‬ולכן צע׳׳ג דברי הפמ״ג‪.‬‬
‫חזר בו בסימן נ״ה שכתב ועיץ ס׳׳ם נ״ה שכתב בש״ע‬
‫והנכון כהמג״א שהוא ט״ם בש״ע וצריך למחוק‬
‫חמשה התיבות ולגרום במקומם חמשה תיבות האחרות‬
‫שכתבתי‪ .‬וכן הא מוכרח להט״ז סק״ו שכתב הטעם‬
‫דכיון שהעני חייב כמו העשיר יש לגבות לפי נפשות‬
‫ויש סברא לפי ממון שלא יצטרכו לצאת מבתיהם‬
‫ולעזוב ממונם ע״כ עעזו פשרה בזה שטעם זה לא‬
‫אגרות‬
‫איכא במג״א סימן נ״ה ס״ק ט״ז בשכירות אחד או‬
‫שנים להשלים המנין בשם הגמ״יי כי העניים יכולין‬
‫ללכת לעיר הסמוכה והעשירים אין יכולים להניח‬
‫ביתם ורכושם‪ ,‬וטעם זה איכא נמי אף באופן שיש‬
‫באותה העיר גופה אבל הוא במקום רחוק שהעניים‬
‫לא איכפת להו להטריח כל כך ולא להוציא ממון‬
‫והעשירים לא איכפת להו להוציא ממון ולא להטריח‬
‫הרבה כמו שחזינן בהרבה עניני הנאות שהעניים‬
‫אין מוציאין ע״ז ממון רק אם הוא בזול והעשירין‬
‫מוציאין וכ״ב הוא בהנאת מניעת הטירחא שהעניים‬
‫יוציאו עיז רק מעט והעש ‪T‬ים יוציאו הרבה‪ ,‬ובאשר‬
‫שקשה לבנ״א לשער עשו הקרמונים פשרא זאת ונעשה‬
‫אצלינו זה כרין‪.‬‬
‫והנה המג״א בסימן נ״ג ס״ק כ״ז כתב בשם‬
‫הלבוש דבמקום שאין מנהג יגבו לפי ממון‪ ,‬ובמחצה״ש‬
‫כתב שכן הוא גם רעת הרמ׳׳א מהא שבחו״מ סימן‬
‫קס״ג סוף סעיף ג׳ כתב בקזכר החזן שגובין לפי‬
‫ממון והוא סתירה למש״ב באו״ח אלא שבחו״מ כתב‬
‫לפי הדין למקום שאין מנהג ובאו׳׳ח כתב לפי‬
‫מנהג הקהלות עיי״קז‪ .‬אבל נראה דהוא רק בחזן‬
‫שאין בזה נחיצות כ״כ וכדאיתא כן בפמ״ג במשבצות‬
‫בסימן נ״ה סק׳׳ו שגם למ״ר דבמקום שאין מנהג יגבו‬
‫לפי ממון הוא רק בחזן שרוצים בנעימות קול עיייש‪.‬‬
‫וראיה שהרי אף המחבר שסובר לענין חזן שפורעים‬
‫מקופת הקהל מודה כשצריכין לשכור אחד או שנים‬
‫להשלים המנין שגובין חציו לפי ממון וחציו לפי‬
‫נפשות לפי שמגיה במג״א בסימן נ״ה סעיף כיא‬
‫וכראיתא במ׳ב סימן נ׳׳ג ס״ק ס״ז בשם הא״ר דבחזן‬
‫שאני והוא לכאורה מטעם הפמי־ג‪ .‬ומפרקו המ׳׳ב‬
‫שמקופת הקהל הוא לפי ממון כרכתב בס״ק ס״ח‬
‫מקזום שקופת הקהל ניגבית לפי ממון‪) .‬ומפמ׳ג שם‬
‫משמע דלהמחבר שפורעין מקופת הקהל אינו דין‬
‫דלפי ממון‪ ,‬ומשמע דסובר דלפי ממון הוא שגובין‬
‫ממון אחר מחדקז והוא משום דקופת הקהל יש לפעמים‬
‫גם הכנסות אחרות שיש לכולם זכות השוה‪ ,‬וגם‬
‫אפשר שאף כמה שגבו לפי ממון כבר זכו בהם כל‬
‫הקהל שהוא אף לעניים בשוזע וצ‪-‬ע במאי פליגי(‪.‬‬
‫כדעת הגי־ה כאן ו ת מפורש במ׳׳ב שם להגר׳א‬
‫וסובר גם בחזן דחצי לפי נפשות ואינו מחלק בין‬
‫הצורכים בין חזן למנין וא'כ אפשר שליכא שום‬
‫חלוק בין כל צורכי מצוה כיון שליכא ראיה‪ .‬אבל‬
‫עכ״פ מצד הסתירה ררמ׳א מחו׳׳מ לאו׳׳ח הא צריך‬
‫לומר להרמ׳א כהמג׳א בקום הלבוש שעיקר הדין הוא‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫פב‬

‫מוכדחין לבנות בידג׳ג אלא ודאי שאף כשיקו שם‬ ‫שיין על העשירים היוצאים ולא נשארים בכאז‬
‫מקום להתפלל בעשרה מחוייבין לבנות ביהכיג שיהיד‪,‬‬ ‫כהעובדא שנאסר בש׳ע אלא על הרין שלא היו‬
‫מקודש בקדושת בידוכ׳׳נ להתפלל שם‪ ,‬אבל חיוב‬ ‫מתחלה בעיר אלא ח' שהם נשארים בעיר‪ ,‬וא*כ‬
‫זר‪ ,‬הוא על הקהל ביחד כלקזון הדמב׳ם ולא על‬ ‫מוכרחין לומר שהיה כן גירסתו בהמחבר ול ‪ p‬לא‬
‫היחיד וממילא אינו חיוב לחייב נם לפי נפשות ולכן‬ ‫הזכיר שהוא ט׳׳ם‪ .‬וכן הגר׳׳א ע״ב גורם ‪ p‬בהש׳ע‬
‫הוא דק לפי ממון לבד בליכא מנהג‪ .‬ובבנין ביהכי־נ‬ ‫דלחפס׳׳ג לא שייך כלל דין זה רהמחבר לרין החזן‬
‫שאינו מצוי כ׳׳ב אפשר אין להחשיב שיש מנהג‬ ‫שלהרמ״א הוא חציו לפי נפשות שהדי הם מעוני‬
‫דמשאד מקומות אף מבנין ביהכ״נ ומשאר דברים אף‬ ‫טעמים חלוקים ולא שייכי אהדדי לדמותם זה לזה‪.‬‬
‫בעיר זו אפשר אין להחשיב שנעקוה זה למנד‪,‬ג בעיר‬ ‫ופלא שהפמ׳׳ג לא הרגיש מה שלהט״ז אין הגירסא‬
‫זו ולבנץ ביהכ׳נ‪ ,‬ולכן סתם הרמ׳א‪.‬‬ ‫כפי שאצלינו‪ .‬וכיון שאיידי המחבר בדין שלא היו‬
‫ולכן בטין מקוה שהוא חיוב ממש על כל יחיד‬ ‫מתחלה בעיר אלא וד או ט' וסובר דבהשלמת מנץ‬
‫ויחיד דק שמקור‪ ,‬אחת יכולה להיות לכל הקהל‬ ‫חציו לפי נפקוות אף שבחזן סובר דהוא מקופת הקהל‬
‫יש לקבוע חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות‪ ,‬ופד‪,‬‬ ‫אלמא דיש חלוק בין חזן למנין כדלעיל‪.‬‬
‫שקבעו שיהיה מלו לפי נפשות שוה לעני ולעשיר‬ ‫והנח ברמ׳׳א ח‪1‬״מ שם איתא גם בבנין ביהכ*נ‬
‫הוא שלא כדין‪ ,‬דהא אדרבה לכאורד‪ ,‬מלקזון הרמ״א‬ ‫שגוכין לפי ממון אף שהוא צורך גם להעניים‪ .‬וצריך‬
‫שבחו*מ ומג״א בשם הלבוקז משמע שרק לפי ממון‬ ‫לומד דאין החלוק בחזן מצד שאין בו נחיצות כ׳־כ‬
‫אכל האמת הוא כדבאדתי שחצי לפי ממץ וחצי‬ ‫מחמת שאפשר בלא חזן‪ ,‬דהא הט*ז כתב שגם העני‬
‫לפי נפשות אבל כולו לפי נפשות הוא ודאי שלא‬ ‫צריך לחזן ומה שיץ למיפלג ע״ז‪ ,‬אלא החלוק הוא‬
‫טין והוא טעות בדבר משנה של הדמ״א ונר*כ‪ ,‬ורשאץ‬ ‫דדבר שהוא חיוב הגוף ממש על בל יחיד דק שאי‬
‫המיעוט שלא הסכימו למחות אף אם הם העניץ^‬ ‫אפשר זה ליחיד לעשות בעצמו‪ ,‬או אף כאפשד לו‬
‫ואם היד‪ ,‬זה בד‪,‬סכם כולם יש להסתפק אולי הוא‬ ‫לעשות בעצמו אבל הוא דבר שראוי גם לכל הקהל‬
‫הסבמד‪ ,‬בטעות שלא ידעו הדין‪ ,‬או שאין זה טעות‬ ‫ומטעם זה מחייבין למלם לבנות ביחד בזה יהיה אף‬
‫לבטל כי אין בזה אנן סהדי שלא היו טסכימים ויש‬ ‫מדינא גם לפי נפשות לנר׳ע‪ ,‬ויהיה בזה הפשר‬
‫לממל בזה בתר מוחזק‪.‬‬ ‫שהנהיגו שיהיה החצי לפי ממץ והחצי לפי נפשות‬
‫ובענין לאסור הנאה מהמקור‪ ,‬על אלו שלא שלמו‪,‬‬ ‫מטעם שהנוי וכדומה אין לחייב אלא לפי ממון‬
‫לא שייך כי אין ע״ז בעלים מיוחדים‪ .‬ואף אם היד‪,‬‬ ‫כסברת הט*ז וגם מטעם שלהעשיד יותר טוב שלא‬
‫אפשר לאסור ח״ו לעשות זה‪ .‬אבל רשאין לגבות‬ ‫יצטרך לילך למקום אחד כטעם המג׳׳א והט״ז בסימן‬
‫מאלו העשירים לפי החקזבון שצריכים לשלם שהוא‬ ‫נ״ה‪ .‬אבל דבר שהחיוב הוא דק לצבור כתא דחזן‬
‫חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות במד‪ ,‬שלא יניחום‬ ‫להוציא בחזרת הש״צ ובקדיש וקדוקוה שעל היחיד‬
‫להשתמש בהמקוד‪ .‬כל ז ת שלא ישלמו מכיץ שיש‬ ‫לינא חיוב הגוף ממש אלא הוא חיוב רק על כל‬
‫בעיר מקוד‪ ,‬אחרת שנוטה שלא יצא מזה מכשול ח׳׳ו‪.‬‬ ‫הקהל יחד אף שודאי יקיים כל יחיד ויחיד מצוד‪,‬‬
‫בזה‪ ,‬חיוב זה נחשב שאין בו נחיצות כ'כ מזוום‬
‫אבל עצתי שאף זה לא יעשו ולא יעכט הנשים‬
‫שהחיוב וקיום המצוה הוא רק מצד כל הקהל יחד‬
‫מלטבול בהמקוה כי אין לנו לסמוך על השעדותינו‬
‫שלא יצא מכשול אבל צריכין‪,‬לגמת באופנים אחדים‬ ‫ודינו בעצם לפי ממון לבד ודק במקום שנהגו גם‬
‫כתביעה בב׳׳ד ולתבוע מהם ברבים‪ ,‬ול ‪ p‬לא יעמידו‬ ‫בזה לפי נפשות הוי החצי לפי נפשות‪ .‬וחיוב בנין‬
‫נם סכום גדול על הטבילה להנשים שבעליק לא‬ ‫ביהכ׳׳נ נמי הוא רק דין שעל הקהל ביחד דמצד‬
‫שלמו אף שפותר זה מצד הדין דיש לחוש למכשול‬ ‫הדין להתפלל בעשרה אם אך יש מקום שיתפללו‬
‫ח״ו‪.‬‬ ‫באיזה כית סגי מצד חיוב היחיד שיש על גופו‪ ,‬אך‬
‫האקוה שממונה להשגיח על הטבילה צריכה לידע‬ ‫שאף שיש מקום להתפלל בעשרה יש חיוב לבנות‬
‫ביהכ״נ שיהיה מקום מקודש המוכן לתפלה כדאיתא‬
‫מה להקזגיח שהחפיפה תהיד‪ ,‬בטוב ולא יד‪,‬יו חציצות‪,‬‬
‫ולדאות שכל הגוף וד‪,‬שעדות יהיו במים‪ .‬וגם שתהיד‪,‬‬ ‫ברמסם רפי״א מתפלה שכתב כ״מ שיש בו עשרה‬
‫בסבר פנים יפות לכל הנשים להמשיכן לקיים מצות‬ ‫מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל‬
‫נדה וטבילה‪ .‬ותהיה מוחזקת לנאמנת וירזזת השי״ת‪.‬‬ ‫עת תפלה‪ .‬ובארתי שהוא אף שמתפללין בעקורה‬
‫ואף אם לא נמצא אלא מי שאינה מכסה שעדותיד‪,‬‬ ‫באץה בית דאל׳׳כ לא הי׳׳ל לכתוב אלא שצריך‬
‫להתפלל בעשרה וממילא ידעינן דאם לית להו מקום‬
‫מצד שהרבה נשים מזלזלות כעוה״ר‪ ,‬יש למנותה אם‬
‫פג‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫להשיג מעות אחדים צריך למכור גם ביהכ׳נ בשביל‬ ‫םוחז?(ת שהיא זהירה באיסור נדה ובטבילה בדין‪,‬‬
‫מקוד‪ ,‬בדאיתא במחצה״ש ס״ק ל״ב בבאוד דברי המג׳א‬ ‫דלא נעשית חשודה לאיסור נדה החמורה‪ ,‬וגם שיש‬
‫לענין פ‪-‬ש וד‪,‬״ה לענין לישא אשת וכ׳׳ש לענין‬ ‫להחשיבה כשוגגת ביון שהרבה מזאלות בעוה״ד‪.‬‬
‫מקוד‪ .,‬וא״ב כ״ש לענין קדימד‪ ,‬שעדיין לא בנו‬
‫טבלא שנכתב עליה הבדבה בשם אסור להעמידה‬
‫הביהכ״ג שצדיבין תחלה לבנות מקוה‪.‬‬
‫במקום שעומדות ערומות כמפורש בשבת דף ק‪-‬ב‬
‫ובשביל לעשות שלום בין איש לאשתו בבד‬ ‫דאסוד לעמוד בפני השם ערום‪.‬‬
‫באדתי בספרי אגדות משה בד‪-‬ם נ״א לענין לעשות‬
‫ידידו מוקירו‪.‬‬
‫מקוה בזזדד ביהכ״נ שנעשה להתפלל שם שאם ליכא‬
‫משה פיעשטיין‬
‫מקום אחד שמותדין מהא דד‪,‬תירה תודה למחות שמו‬
‫ד‪,‬גדול שנכתב בקדושה שהוא יותר זלזול בכבוד ה׳‬
‫והוא איסור חמוד מדאורייתא בדי לעקוות שלום בין‬
‫סימן מב‬
‫איש לאשתו‪ ,‬והוא ק״ו גמור וליבא למידתי דד‪,‬תם‬
‫הכשרו בכך דד‪,‬די אחיתופל למד מזה שמותר למיכתב‬ ‫באור המקור שבנין טקוה קודס לבניו‬
‫שם אחספא ומישדא בתד‪,‬ומא במכות דף י״א וד׳ יהודה‬ ‫ביהכ״נ‬
‫למד להתיר זלזול בכבוד ת״ח כדי לעשות שלום‬
‫בין איקז לאשתו בנדרים דף ס״ו עיי״׳עז בספרי‪ ,‬וא׳ב‬ ‫כ״א כסלו תש‪-‬ב‪.‬‬
‫ב״ש להקדים בנין המקוה בשביל זה לבד נמי‬ ‫מעיב ידידי הדה״ג מוחד׳ד יחיאל הלוי עלבוים‬
‫שצדיבין ומניעת תשמיש אף לזמן נחשב חסדון שלום‬ ‫שליט״א‪.‬‬
‫בדאיתא בחולין דף קמ״א‪ ,‬וכ״ש שאיכא כולהו‪ .‬והם‬
‫הנ ה בדבר בנין מקוד‪ ,‬שקודם לבנין ביהכ׳נ ודאי‬
‫כבד מקורים גדולים לדין זה הפשוט‪ .‬וכ׳גזז כשיש‬
‫פשוט אף אם אין לחוש ח״ו לתקלה‪ ,‬כי הדי‬
‫לחוש לתקלד‪ ,‬ליבשל באיסור נדד■ ובאביזרייהו ח״ו‬
‫יהיה בזה מניעת פו״ד ושבת וגם לעשות שלום בין‬
‫ואין מה לפקפק בזה‪.‬‬
‫איש לאשתו שבשביל כל אחד מהם הוא קודם‪ ,‬וגם‬
‫והנני ידידו מוקירו‪,‬‬ ‫שצריך למכור אף ס״ת וכ״ז!ו ביהכ״ג בשביל זה‪.‬‬
‫משה פיעשטיין‬ ‫דבשביל פו״ד ושבת הא מפורש במגילה דף‬
‫כ״ז שמוכדין ס״ת לישא אעזה מטעם לא תהו בראה‬
‫לשבת יצרה‪ ,‬ואף שכבד קיים פו״ד כתב הב״ש סימן‬
‫סימן מג‬ ‫א׳ םק״ב שמוברין ס״ת מדנקט קרא ושבת ולא‬
‫קרא דפדו ורבו ובן הוא להמג״א סימן קנ״ג סק״ט‬
‫באילן שעומד ברשות ראובן ונוטים‬ ‫עיין במחצה״ש שם‪ ,‬וטעם זד‪ .‬דפו‪-‬ד ושבת הא ישנו‬
‫ענפים לחצר של שטעון‬ ‫גם בבנין מקוה עוד ביותר שהוא לכל הנשים שבעיר‪.‬‬
‫ואף אם יכולין ליסע למקום דחוק שיש שם מקוה‬
‫ד׳ ניסן תשכ״ב‪.‬‬
‫ודאי בעיר נמצאות הרבה נשים שלא יוכלו לילו‬
‫מע״ב ידידי הדה״ג מוד‪.‬ד״ד אפרים גדינבלאט‬
‫למרחוק ובשבתות וי״ט יהיו אסורות‪ ,‬שבאים מזה‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫למניעה מפו״ד ושבת‪ .‬ולהח״מ סק״י שם הא מוכדין‬
‫ובדבר אילן שעומד ברשות דאומ ונוטים ענפים‬ ‫ס״ת גם בשביל האיסור לעמוד לאדם בלא אעזה‬
‫לחצר של שמעון‪ ,‬הנד■ אני באדתי בחדושי‬ ‫מחשש הרהורי עבדה‪ ,‬שזד‪ ,‬ודאי יש לחוש כשהמקוה‬
‫טוף ב״מ דלדיני ממון תלוי דק בגוף האילן במקום‬ ‫היא ברחוק מקום שתאחד הרבה ימים בשביל זה‬
‫יציאתו מן הקרקע אם עומד בשדה ראובן אף שכל‬ ‫מצד אונם ומצד שבתות וי״ט‪ .‬אך למכור ביהכ״נ‬
‫השדשין וגם הענפים ועליונו של האילן הוא בשל‬ ‫שבבר בנוי אף שרשאי מדינא מכ׳׳ש מס״ת‪ ,‬חמידא‬
‫שמעון שייך לראובן וד‪,‬וא מדאמד דבין א‪-‬ד יוחנן‬ ‫מסית לענין שצדיכין להשתדל בבל הכהות שלא‬
‫אחה אילן הסמוך למיצד ואחד אילן הנוטד‪ ,‬מביא‬ ‫למכור בדאיתא באו״ח סימן קנ״ג סעיף י״ג לענין‬
‫וקוהא שלבאוךה הוא תהתי ךסתהי דאילן הסמוך‬ ‫פדיץ שבוים וה״ה ללמד תודה ולישא אשה וד‪,‬וא‬
‫למיצך הוו השהשין בשל חבהו או מקצתן או גם‬ ‫מב״ב דף ג׳ מטעם דדידתיה דאינש לא מזבני‪ ,‬וס״ת‬
‫כולן ולא אזלינן בתך השהשים ובאילן הנוטה בהענפים‬ ‫מובדין דלא שי ‪ T‬טעם זה ומפורש כן בט״ז סק״ב‬
‫ואולי גם בעצמו אזלינן בתר השרשים ובין אם הוא‬ ‫ועז״ך סק״א ביו״ד סימן דנ״ב עיי״ש‪ .‬אבל אם א׳׳א‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫פד‬

‫המצדן וד‪,‬כא עדין אין להחשיב אח הלוקח למוחזק‬ ‫מדינא בין אם סתקנה יקשה ומסהכד שהוא מדינא‬
‫כיון שלא כתבו השטר אף שקנה למש״פ‪ .‬ולכן אם‬ ‫דמ״ט יהקן יהושע על דבר שהוא מוינא של ראובן‬
‫יקכל עליו המצדן בחרם שהאמת כד‪,‬כחשתו ומה‬ ‫שיהיה של שמעת אן• מדינא היה יכול שמעון למחות‬
‫שלא תכעו תיכף היה מחמת שרב העיד לא היד‪.‬‬ ‫שלא יעק משדהו ולא ילכו הענפים לאוידו ותיקן‬
‫כביתו יזכה המצדן‪ .‬ועוד יצטרך המצרן לקבל שגם‬ ‫יהושע שלא יקפידו ולכן הוכחתי ששיץ■ למי שגוף‬
‫הוא רוצה לקנותו לבנין ואף שקרקע של עצמו יספיק‬ ‫האילן כמקום יציאתו עומד ובאדתי שם בטעמים‬
‫לו לכנות בית אבל מאחד שיש לו בת שצריך‬ ‫נכונים ודאיות בדורות וכאור נכון בסוגיא דאילן‬
‫לבנות כעדה בית צדיך לזד‪ ..‬ולא דצו שניהם לומד‬ ‫העומד על המיצר בים דף ק״ז‪ ,‬וא‪-‬כ שייך הפירות‬
‫כלום אף לא בהן צדק שלד‪,‬ם ומחל המצח תביעתו‪.‬‬ ‫לדאובן‪ .‬ומכיון שמדינא הוא כן לא דק מתנאי יהושע‬
‫וכשהייתי בסטדאבין וד‪.‬צעתי זה לפני אבא מאדי‬ ‫אין לחלק כין אם הוא ישראל או עמים דגול עכו״ם‬
‫הגאון זצללה״ה לא הסכים לזה מאחר דעכ״פ תבעו‬ ‫הא אסור דאם היה זה רק מתנאי יהושע היה מסתבר‬
‫קודם שקנד‪ .‬קנין גמור והדי הוא כבאו שניתם‬ ‫דלא תיקן שלא יקפידו אלא לישראל ולא לעכוים‬
‫לכתחלד‪ .‬לקנות שד‪.‬מצרן קודם אבל לע׳׳ד מסתבר‬ ‫אכל כיון שהוא מדינא אין לחלק‪.‬‬
‫שכיון שקנאו לענין משיפ עיין בפ״ת סי׳ ר״ד סק׳׳ב‬
‫ידידו‪,‬‬
‫אינו מחוייב הלוקח לד‪.‬ניח זכותו מאחר שמחל לו‬
‫משה פיינשטיין‬
‫המצרן‪ .‬וגם עיץ בתוס׳ יכמות דף צ״ג שסבדי‬
‫דבקנין סודר קונה קנין גמור אף במקום שכותבין את‬
‫השטר וכן הביא הפ׳׳ת סי׳ ק״צ סק׳׳א מם׳ חוט‬
‫המשולש שגם הדמב׳״ן והדשביא סוברין ח לכן אף‬ ‫סימן סד‬
‫שלדינא מסיק שגם בק׳׳ם אינו קונה כמקום שבותבין‬
‫את השטר ט״מ יש לדון בזה דיו ספק ואין לדחות‬ ‫בעשה קנין כסה ור!״ם ולא כתב עדין‬
‫את הלוקה כיון שמחל לו המצדן‪.‬‬ ‫השמד ומחל המצרן וקודם כתיבת‬
‫השטר חזר המצרן וגם אם אחר‬
‫משה פיעשטיין‬ ‫כתיבת השטר חזר‬
‫אהד שקנה קרקע לצורך בנין בכסף וגם בקנין‬
‫סימן כזד!‬ ‫סודר ועדין לא כתב השטר ותבעו המצרן‬
‫ואטד הלוקח שהמצדן דאה אותו כשגדד הקרקע לזרוע‬
‫בענין שוחטים שעשו אגורה והם מחלקים‬ ‫וקזאלו מדוע אתה גודד ואמר לו משום שלקחו וברכו‬
‫מקומות השחיטה דש טוענים שהיתה‬ ‫שאמד לו בלשת זה זאל זית מיט גליק והמצדן‬
‫החלוקה שלא כראוי אם יש להם טענת‬ ‫הכחישו‪ .‬וד‪,‬גדד שעשת וד‪,‬זדיעד‪ ,‬לא היד‪ .‬קנין חזקה‬
‫חזקה‬ ‫משום שהוא לקח לצורך בנין וד‪.‬תנד‪ .‬עם המוכר‬
‫שאם לא יוכל לכנות עליו מאיזד‪ ,‬סבד‪ .‬יהיה לקיץ‬
‫י״כ אלול תרצ׳׳ד‪ ,‬ליובאן‪.‬‬
‫זה זריעת הקרקע לתצאין עם המוכר וא׳ב לא היה‬
‫םע״כ גיסי כאחי הרב הגאון המפורסם מהר״ד‬ ‫הגדר עם הזריעה כשכיל חזקת קנין דק משום שקכל‬
‫יצחק איתק הלוי שמאל שליט״א‪.‬‬ ‫לזרוע על קיץ זה למתצד‪..‬‬
‫בד ב ר השוחטים משיקאגא שעשו אגודה זד‪ ,‬ט״ז‬ ‫ודנתי שאם האמת עם הלוקח אבד המצח‬
‫שנה כשהיו מעטים ובפשך הזמן נתרבו‬ ‫זכותו‪ ,‬ואף שאינו מועיל נתינת דשות דהמצדן קודם‬
‫עד ק״ס והם בוררים בכל שנה ממונים שמחלקים‬ ‫הקנין‪ ,‬והכא אף שד‪,‬יד‪ ,‬קנין כסף מ*מ קודם הקנין‬
‫את מקומות הקזחיטה להשוחטים וסדר חלוקה אין‬ ‫הוא כיון שלא כתבו שטר וד‪.‬וא מקום שכותכין שטר‬
‫לד‪,‬ם דק לפי רצון הממונים ושום מקום אינו לוקח‬ ‫וירא המצדן שמא יוסיף לו הרבד‪ ,‬על המקח אם‬
‫שוחט שלא ע״י האגודה ובאקזר שנתחלקו המקומות‬ ‫יתבע קודם הקנין וגם מי שפרע לא יתחייב דהלוקח‬
‫שלא כראוי שלידידי הממונים שד‪,‬שתדלו שיתבהרו‬ ‫לא יתבענו ול״ד להא דכפ״ת סי׳ קע״ה ס״ק כ״א‬
‫ולמי שנתנו שחד ולאלמים נתנו הדבד‪ ,‬מקומות ויש‬ ‫עיי״ש‪ .‬אבל מאחר שגם עתה תבעו קודם כתיבת‬
‫שאחדים מדויחים בשפע רב ולהרבה לא נתנו אפילו‬ ‫השטר הדי חשב זד‪ .‬כבד לקניו ולכן מה שמתחלה‬
‫להרויח כ ח מחייתם והיו כבל משך הזמן הרבד‪,‬‬ ‫ברכו בשעד‪ .‬שגדד הוא מהילה‪ .‬ונשאר מה שמכחישו‬
‫פה‬ ‫משה‬ ‫חושן טשפט‬ ‫אגרות‬
‫וחוזר לגדולתו עיי״ש א״ב איך אפשר לסלקו הא‬ ‫שוחטים שעודרים על חאקתם אבל היו מן וענועקים‬
‫התורה החזיקתו לעולם ומי יבול להפקיע זכותו‪.‬‬ ‫ואינם נענים מתמת שנהגו בחזקה עד שבשנה זו‬
‫גדלה אעקת העניים ונתאחדו בקול אחד ודורשים‬
‫ולבן הנכון לע״ד כזה דבר חדקו דחזקה לא‬
‫שיתנהלו בטדד ננת והחליטו ברוב מנין באספת‬
‫שיץ אלא בשעיקר המינוי חיה מהמת הצורר בגון‬
‫בל האגודה שלא יניחו לשוחט אחד מקומות להרויח‬
‫שצדיבין לנ׳ג ומחמת זד‪ ,‬מינו את הראוי א ה לא‬
‫יותד מארבעים דאלאר לשבוע ויקחו ממנו מקומות‬
‫מחמת שרוצים לתת לזד‪ ,‬משרד‪ ,‬וגדולה אלא מחמת‬
‫היתרים לחלקם להאחדים העניים‪ .‬ויקז חלוקי דעות‬
‫שד‪,‬ם צריבין לו אך ממילא יקז לו משרד‪ ,‬וגדולד‪,‬‬
‫בין הרבנים שיש נוטים לצד העניים משום שהם במו‬
‫זיכד‪,‬ו התורה והחזיקתו בזכות זד‪ ,‬לעולם משום דאיט‬
‫שותפין ויש נוטים לצד האחר מקזום שבבר לחזיקו‬
‫תלוי בהמפנים לאמוד דעתם דםיטד‪,‬ו דק א מ שירצו‬
‫בהמקומות היתרים והם שלהם‪ .‬ואף בי מה אני‬
‫בו כיון דכוונת המיטי היתד‪ ,‬לצורך שלהם וד‪,‬צודו‬
‫להבדיע ובפרט בעת טרדא שאנו טרודים ה׳ ידחם‬
‫יהיה לעולם ולא ישתנת והמקורד‪ ,‬וד‪,‬גדולד‪ ,‬שיש לו‬
‫אבל בית שהוא משד עניים עתה אקום ואשיב תיכף‬
‫ע״י זד‪ ,‬נמצא שהוא כלקח מעצמו ולא הוא תלוי‬
‫הנבת לע׳ד‪.‬‬
‫דק בדעת התודה שהחזיקתו בזכות זה לעולם‪ .‬אבל‬
‫כשמיטד‪,‬ו כדי ליתן לו מקזרה וגדולת אז הויא‬ ‫והנה החולקים נתחלפו קצת בטענה בי אם לא‬
‫המשרד‪ ,‬והגדולה מתנה מהממנים ולכן תלוי בדעתם‬ ‫נדונם כקזותפים רק מצד חזקה אין יבולים לתבוע‬
‫והרי יש אומדנא שלא נתנו לו המשרד‪ ,‬דק לזמן‬ ‫כלום‪ ,‬לא מבעיא אם יתבדר שהיתה החלוקה שלא‬
‫שירצו ואין לו חזקה שיהיה לעולם בהשרדה‪ .‬אך‬ ‫כראוי הרי החזיקו שלא כדין דלאו אדעתא דהכי‬
‫מאן מפיס איך היה המינוי כי הלא לעולם יש במינוי‬ ‫מינו אותם האגודה ובטלה שליחותם‪ .‬ומצד שעכ׳׳פ‬
‫ב״ג הנאה לו וד‪,‬נאה לעולם‪ ,‬תלוי זה באם המיטי‬ ‫החזיקו שם לשחוט אינו כלום דהא בני העיר בטלו‬
‫נעשה בדין התורה שהוא ע״פ ב׳׳ד של שבעים ואחד‬ ‫דעתם להאגודה שהרי אין לוקחים בכל המקומות‬
‫כדאיתא בתוספתא פ״ג דסנהדרין ואיפסק כן ברמב׳״ם‬ ‫שבעיר שוחט בעצמם אלא פונים לד‪,‬אגודה ויש‬
‫שם הט״ו ודאי היה המיטי מצד הצורך לכ״ג אף אם‬ ‫לד‪,‬אגודה חזקה מצד העיר שיתנו להם שוחטים ולא‬
‫לא היה זה שדרה דק שממילא יש לו מזה שררה‬ ‫להשוחטים בית שלא נתמנו מצדם‪ ,‬ומחמת האגודה‬
‫וגדולה שנתנה לו התודה וד‪,‬חזיקתו לעולם בזכות‬ ‫נמי כיון שהממונים עשו שלא כראוי בטלה שליחותם‬
‫זה ואינו תלוי בדעתם לסלקו בית שהצורך שמינוהו‬ ‫והוו כשוחטים מעצמם שלא ע״י האגודה שאין להם‬
‫בשביל זד‪ ,‬יהיה לעולם אבל כשעיקר הממנה הוא‬ ‫שום זכות בזד‪ ,‬אחד התיסדות האגודה בהסכם כולם‪.‬‬
‫המלך אף שודאי צריך שיסכימו לו הסנהדרין מצד‬ ‫אלא אף אם היתד‪ ,‬החלוקה כראוי נמי אץ בכאן דין‬
‫דין התוספתא מ״מ הם רק מסכימים לדעתו שעיקר‬ ‫חזקה דבמקום שיש ממונה כזה שד‪,‬בטיח למנות לבני‬
‫הממנה היה המלך ודאי הוי עיקר המינוי ליתן‬ ‫העיר שוחטים לא מחמת שעושה שליחותם לברור‬
‫שררה וגחלה למי שרצה שזה שייך למלך שבשביל‬ ‫הגון‪ ,‬ועליו סומכין בני העיר וממנו תובעין ליכא דין‬
‫הצורך היה סומך על הסנהדרין ולח הויא השודד‪,‬‬ ‫חזקה מטעם שאבאר‪.‬‬
‫והגדולה שלו מתנה מהמלך ותלוי בדעת המלך‬ ‫דהנה התום׳ יומא דף י״ב ד״ד‪ ,‬כ״ג ע״ז שהקשו‬
‫והאומדנא הוא שלא נתן לו רק לזמן שירצה ולכן‬ ‫כיון דרק מקזום איבה איט משמש ככהן גדול ומדינא‬
‫מסתלק בפת וכן הוא כקזאחיו הכהנים הם הממנים‬ ‫הוא כ״ג מאי איצטריך במה שאינו דאוי לכהן הדיוט‬
‫אותו שג״ב אין זה מדינם הוי ג״ב עיקר המינוי‬ ‫לטעמא דמעלין בקדש הא הוא מחוסר בגדים‪ ,‬תירצו‬
‫ליתן לו שררה וגדולה ולכן תלוי בדעתם‪ .‬אבל‬ ‫דכ״ג מתמנה בפה ומסתלק בפה ולכן היו מסלקין‬
‫כשהסנהדרין מינוהו שעליהם מוטל למנות כ׳־ג והוי‬ ‫אותו משום איבה והיה ככהן הדיוט אי לאו טעמא‬
‫המינוי לצורך אינו מסתלק‪ .‬ולא הוצרך לטעם אין‬ ‫דלא מורידין ותלוי זה במלך ואחיו הכד‪,‬נים וד‪,‬כיאו‬
‫מורידין‪ ,‬אלא בבית שני שהיו מתמנים ע״פ המלך‬ ‫מירושלמי שמסתלק בפה גבי יוסף בן אלם וידע‬
‫שמסתלקים ע״פ המלך‪.‬‬ ‫שהוסע מן הכהונה גדולה עיי״ש‪ .‬והוא קשה טובא‬
‫וניחא מה שהוצרכו להזכיר בהתירח גם‬ ‫הא מפורש בגמ׳ כיומא סוף דף ע״ב שאף בנו של‬
‫שמתמנים בפה שאין סונתם בפה ולא במשיתה וריבוי‬ ‫ב*ג משמש תחתיו מקראי וא׳׳ב כ׳׳ש שהוא עצמו‬
‫בגדים ועבודד‪ ,‬דהא מפורש שם בסוגיא רבעי חנוך‬ ‫משמש כל ימיו ומפורש כן ברמב״ם פ‪-‬ד מכלי המקדש‬
‫ואף לר׳־פ שא׳׳צ הוא מחמת שהעבודה מחנכתו וא״ב‬ ‫ה״ב שסלד וכ׳־ג וכל שררה שבישראל הזוכה לה‬
‫יוסף ‪ p‬אלם ששימש ביו׳ב נתחנך לכ״ג בעבודה‬ ‫זוכה לעצמו וארעו ואף בעבר עבירה מלקין אותו‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬
‫שלא כהיובם לכן לא שינו ועשו רק לצורך חיוב‬
‫התודה שמוטל עליהם והוי כ״ג לעולם כדין התורה‬
‫רק שאסור לשמש ככ״ג משום איבה‪ ,‬וזהו מונתם‬
‫במגילה שלא הישו מקפידין אחיסוד בגדים כיון‬
‫דע״פ ב״ד הוא והיו יכולין למנותו באופן שיוכלו‬
‫לסלקו כדי שיוכל לעבוד אבל משום טעמא דמעלין‬
‫מינוהו סתם שהוא באופן שזיכהו התורה לעולם‬
‫ואין יכולין לסלקו‪.‬‬
‫וביומא פליגי בזה וסברי דבב״ד לא שייך שימנו‬
‫שלא כחיובם אף אם היה צורך בזה ולכן פירשו‬
‫דוקא במלך שפינה שיכול לסלקו ולכן כיון שלא‬
‫יוכל לעבוד אם לא היה מסלקו היה לו לסלקו כדי‬
‫שיוכל לעבוד ככהן הדיוט אבל מכיון שלא מודידין‬
‫ובכל אופן לא ישמש לא היה מסלקו מצד זה כשלא‬
‫רצה לסלקו מצד אחר והוי עדין ככ״ג כ״ז שלא סילקו‬
‫רק שאינו משמש ככ״ג משום איבה‪ .‬ולפ‪-‬ס שבארתי‬
‫אף לתום׳ יומא כ׳׳ז שלא סילקו הוי כ״ג ואם עבר‬
‫ועבד בה׳ בגדים כשרה ובארבעה פסולה משום‬
‫מחוסר בגדים כפרש״י וכ״ש לתום׳ מגילה שאיירי‬
‫בנתמנה בב׳׳ד שאץ יכולין לסלקו שפסול בארבעה‬
‫מטעם מחוסר בגדים‪ .‬וכל תירוצם הוא רק שבלא‬
‫טעמא דמעלין היו פסלקין אותו אכל כיון שיש טעם‬
‫דמעלין לא סלקוהו ופסול באמת מטעם מחוסר בגדים‪.‬‬
‫וכן סובר גם הרמב׳׳ם ולכן לא הזכיר במה שאינו‬
‫עובד כהדיוט טעם דמעלין ולא מורידין משום דזהו‬
‫דק טעם על מה שלא סלקוהו אבל עכ׳׳פ אחרי שלא‬
‫סלקוהו הוא מטעם שהוא כ״ג כמו שאמר שכל מצות‬
‫כ״ג עליו וכ״ג שעבד כהדיוט עבודתו פסולה מטעם‬
‫מחוסר בגדים‪ .‬וליכא מחלוקת כלל בין תוס׳ לרעז׳־י‬
‫והדמב״ם דלא כמה־־פ בירושלמי הודיות פ׳׳ג ה״ב‬
‫ד״ה עכר זה שכתב שהתום׳ פליגי וסברי שכשרה‬
‫עכ ‪T‬תו בעבר ועכד בארבעה ככהן הדיוט‪.‬‬
‫גמי צריך לטעם דמעלין‪ .‬והטעם הוא דהא אף ב״ד‬
‫ופלא גדול עליו שהדי הוא טעות גדול לא רק‬
‫מה שמשמע מדבריו דלתוס׳ יוכשר בדיעבד בץ ככ׳׳ג‬
‫בין כהדיוט שזה א׳׳א כלל דממ״נ איך יוכשר בשניהם‬
‫דאם הוא כ״ג פסול בארבעה ואם הוא הדיוט פסול‬
‫בשמנה דא״א להיות כ׳׳ג וכהן הדיוט ביחד‪ .‬אלא‬
‫אף לומר שלתום׳ הוא כהן הדיוט ויובעזר בדיעבד‬
‫דק בארבעה ולא בשמנה הוא טעות וא״א לומר‬
‫כלל חדא דליכא לפרש בגמ׳ שאם עבר ועבד הוא‬
‫בארבעה דא׳־כ איך אמר ומודה ר׳ יוסי דלמאן מודה‬
‫הא לר־מ פסול דהא אמר דכל מצות כהונה גדולה‬
‫עליו‪ .‬וגם הא צריך לסלקו כמפורש בתום׳ שמסתלק‬
‫בפה ותלוי במלך ולא כתבו שממילא הוא מסולק‬
‫וא׳׳ב כ׳־ז שלא סילקו הוא ככ״ג‪ ,‬ומפורש הוא בירוש׳‬
‫אגרות‬ ‫פו‬
‫וריבוי בגרים ומ״מ נסתלק אלא כוונתם בפה המלך‬
‫שכיון שנתמנה בפה המלר יכול לסלקו בפיו שעל‬
‫דעתו מינהו כדבאדתי‪ ,‬זהו שיטת התום׳ ביומא ולכן‬
‫ניחא מה שהרמב״ם לא נקט הדין דמסתלק בפה אף‬
‫דהוא מפורש בירושלמי ביוסף בן אלם משום דהוא‬
‫שייר רק כשהמלר הוא הממנה שנעשה שלא כדיני‬
‫התורה והיה זה רק בבית שני ולא יהיה זה לעתיד‬
‫והוא נקט רק כשנעשה כדין שכן יהיה לעתיד‪,‬‬
‫וניחא לפ״ז מה שבבית שני היו רוב כהנים‬
‫גדולים לא מבני כ״ג והסנהדרין הסכימו לזה דדוחק‬
‫לומר שמפני היראה הסכימו אף שלא כדין דבשלמא‬
‫מה שהסכימו על כ״ג שאינו ת״ח לא קשה כ״כ כיון‬
‫שגם זה הוא כשר וראוי אף שלכתחלה צייר למנות‬
‫לכ״ג את הגדול בחכמה מכל הכהנים אבל מה‬
‫שהסכימו ליטול הזכות מבן הכ״ג שמדין תורה‬
‫שייך לו קשה טובא איר הסכימו הא לא תגורו כתיב‪.‬‬
‫ודוחק לומר שהיה פקוח נפש משום שהיה המלד‬
‫הורגן אם לא היו מסכימים וגם דוחק לומר שלרוב‬
‫כתנים גדולים לא היה בן ממלא מקום אביו‪ .‬ואין‬
‫לומר דהסכם הסנהדרין לא מעכב דמדמב״ם משמע‬
‫דמעכב דלא הזכיר שדק לכתחלה הוא כפו שהזכיר‬
‫בריש פ״ה ה׳׳ב בדין שצריך שיהיה גדול מכל‬
‫הכהנים בחכמה ובעושר שאינו מעכב‪ .‬דלפ״ז ניחא‬
‫דכיון שהמלך מינהו אין כאן דין חזקה ואין לבניו‬
‫שום זכות בזה יותר מלאחרים ולכן הסכימו הסנהדרין‬
‫למי שרצה המלך אף שהיה להכ״ג בן ממלא מקומו‪.‬‬
‫והנה במגילה דף ט׳ ד״ה ולא כתבו התום׳‬
‫דלא היינו מקפידין מטעם מחוסר בגדים כיון דע־־פ‬
‫ב״ד הוא אי לאו טעמא דמעלין וציין שם בגליון‬
‫לעיין פירושם בתום׳ דכאן‪ .‬ולע׳־ד מחדשי שם התוס׳‬
‫עוד יותר דאף כשביד מינוהו כדין שעליהם מוטל‬
‫יכולים למנות עיקר המינוי ליתן לו שררה וגדולה‬
‫כדהקשתי דמאן מפיס דק כיון שנעקזה כדין מהית‬
‫נימא כן דהא אף אם לא היה זה שררה וגדולה נמי‬
‫היו ממנים כיון שעליהם מוטל ואיכ עושין רק חיוב‬
‫התורה שעליהם והקזררה והגדולה ממילא הוא‪ .‬אבל‬
‫ודאי אפשר שגם הם יכוונו העיקר ליתן לו שררה‬
‫זגדולה ולכן כשיש צורך לעשות ‪ p‬כגון בשני שלא‬
‫יוכל לשמש ככ״ג משום איבה ונמצא שלא יוכל‬
‫לשמש כלל דככהן הדיוט לא יוכל מטעם מחוסר‬
‫בגדים לכן היה יותר טוב שיהיה המינוי ליתן לו‬
‫שררה וגדולה שאז יוכלו לסלקו אחר יד׳כ וישמש‬
‫ככהן הדיוט‪ .‬אבל כיון דמעלין בקדש ולא מורידין‬
‫ולא ישמקו אה׳׳כ בכל ‪ pw‬ולא ירויה מזה שיעשו‬
‫פז‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫אגודה הוו כעשו ביניהם שותפות על כל מקומות‬ ‫שהביאו התוס׳ ביוסף בן אלם שלא נסתלק ממילא‬
‫שחיטות העיר מחמת החזקה שיש לכל אחד לשחוט‬ ‫אלא מחמת שהמלך סלקו כדאמר וידע שהוסע מן‬
‫בהעיר ונתחלקו ביניהם לא בממון אלא בהמקומות‬ ‫הבהונה גדולה אבל שאר שני שהיו לא נסתלקו וא׳־כ‬
‫ששמו המקומות ונתנו לכל אחד חלק שוה כפי החלק‬ ‫הוא כ״ג ופסול כד׳ אף לתוס׳ וזה ברוד‪ .‬תה שהרמכ׳ם‬
‫שהיה צריך ליתן לו לפי השומא‪ .‬ולבן אף אם אח׳׳ב‬ ‫לא כ׳ שאם סלקוהו מ״מ אין עובד כהדיוט מטעם לא‬
‫נשתבח מקום אחד ונגרע מקום אחד מחמת שבמקום‬ ‫מורידין הוא כדבארתי משום דליכא זה אלא במינוי‬
‫זה נתרבו דיורץ ובזה נתמעטו הדיורין‪ ,‬אין יכולין‬ ‫המלך שהוא שלא כדיני התורה והיה זה רק בבית‬
‫החלוקה אם נעשית לעולם ואם לזמן אין יכולין‬ ‫שני שלא הלכו המלכים בדרך הישר ולא יהיה זה‬
‫לבטל עד הזמן ואין שייך בזה מקח טעות כיון דבעת‬ ‫עוד וכשב״ד ממנים אין יכולים לסלקו‪.‬‬
‫החלוקה היה שוה וכל אחד ירד לספק זה וכמו כל‬
‫יצא לנו מזה שיש חלוק בין שהמינוי היה לצורך‬
‫חלוקת שותפין שאין יכולין לחזור בהן אף אם‬
‫הממנה או שהיה ליתן שררה שאז ליכא דין חזקה‬
‫נתקלקל אח״ב חלקו של אחד‪ .‬אבל א״ב הוא רק‬
‫אף בחזקה דמן התורה‪ .‬וא״ב גם בשוחטים דוקא‬
‫כשהיתה החלוקה כדין לפי החלק שצריך ליתן לכל‬
‫בשוחט שלקחוד‪.‬ו בני העיר שהוא לצורך עצמן‬
‫אחד ולפי השומא הנכונה אבל אם היתר‪ .‬שלא כדין‬
‫שצריבין לשוחט ואין כוונתם ליתן להשוחט פרנסה‬
‫שהממונים נתנו מקומות יתירים למכירירם ולמי‬
‫וצורך זה יצטרכו לעולם ולא ישתנה הוי ענין‬
‫שנתנו שחד ולבעלי העזה‪ ,‬אז ודאי כטלה החלוקה‬
‫הפרנסה כבא לו ממילא והחזיק בזה לעולם מצד‬
‫אף שסמכו עליהם‪ ,‬דאף אנשים שנבררו רק לשומא‬
‫דין חזקה שנד‪,‬גו אבל כשבני העיר סומכים על‬
‫ואף לפשר יש להם דין דיינים ואסוהים להטות‬
‫ממונה אחד שהבטיח ליתן להם שוחט לא מצר‬
‫שומתם ולומר שלא בפי האמת ואם אמרו בשביל‬
‫שליחותם‪ .‬שממונה זה ודאי עיקר כוונתו ליתן משרה‬
‫אהבה וידידות וקבלת שחד בטלו דבריהם ומעשיהם‬
‫ופרנסה לשוחט שירצה דהא הוא א״צ לשוחט ולא‬
‫וזה פשוט וברור ומפורש בכמה מקומוו ‪ J‬ואף בטעו‬
‫עליו מוטל המינוי וב״ש בעובדא זו באגודת השוחטים‬
‫לבד נמי בטל כשטעו בשתות ואם נדונם כשליח‬
‫שכל האגודר‪ ,‬נעשית רק לטובת השוחטים שהוא‬
‫בטל אף בטעות משהו להרבה שיטות כדאיתא‬
‫ליתן להם מקזרה ופרנסה שהוי זה מתנה להשוחט‬
‫בקידושין דף מ׳׳ב ובכתובות דף צ׳׳ט ק׳ עיי׳׳ש‬
‫מהממונה שודאי אמדינן דעתו שרק לזמן שירצה‬
‫בתוס׳ ובפוסקים‪ .‬אך אם לקחו שחד או שחלקו לפי‬
‫מינהו‪ .‬ומצד בני העיר ודאי אין לו חזקה דהרי מסרו‬
‫הידידות והאלמות בטלה חלוקתם בכל אופן אף אם‬
‫דעתם להממונה שהוא יקז לו החזקה למנות להם‬
‫היה באופן שא׳־צ לחלק בשוה או כפי אומנותם או‬
‫שוחט אבל השוחט אין לו חזקה מצדם ונמצא שאף‬
‫כפי מצבם אלא שהתנו ביניהם מפני השלום שהממונים‬
‫אם היה המינוי כראוי בעת שמינוהו רק אח״ב נשתנה‬
‫יתנו מקומות היתרים למי שירצו אף בלא טעם נמי‬
‫באופן שאינו כראוי נמי היו יכולין לסלקו כשירצו‬
‫בטלה נתינתם אם יש להם נטיה לאחד מצד ידידות‬
‫חברי האגודה שמינוהו ואין יכולין לטעון טענת‬
‫ואלמות ושחד כמפורש זה לשיטת ר׳׳ת בשודא דדייני‬
‫חזקה‪ .‬ואף בלא נשתנה יכולין לסלקו בכל עת שירצו‪.‬‬
‫שרשות ביד הדיץ ליתן למי שירצה שד‪.‬קשו שא״ב‬
‫וכ״קו כשרוצים לעשות תקנה קבועה לכל שלא יוכל‬
‫יתן הדיין למי שיתן לו שכר והקושיא היא משום‬
‫לעכבם דודאי לא החזיקוהו ע׳־ד זה‪ .‬ונמצא שמצד‬
‫דלא שייך כאן הטיית דין ותירצו בב״ב דף ליד‪,‬‬
‫דין חזקה אין יכולין לתבוע בלום‪.‬‬
‫ובכתובות דף פ״ד‪ ,‬דבל דיין דמקבל שוחדא לאו דיין‬
‫הוא וכן כתב הרא״ש בב־׳ב שם לשיטת ר״ת ובלבד‬ ‫וגם בלא זה כיון שהיא אגודה מהשוחטים על‬
‫שלא יד‪,‬נד‪ .‬הדיין‪ ,‬ו מ ודאי בכל דבר שנוטה דעתו‬ ‫המקומות א־׳ב היה להם זכות שוה בהמקומות שכל‬
‫אחר אחר דמ׳־ש נטיית שחד משאר נטיות ח ה וזר‪,‬‬ ‫אחד מהם היה יכול ליקחנו ועשו ע״ז אגורה שלה‬
‫פסול לדין‪ ,‬דכוונתם רק שגם דין שודא שנותן למי‬ ‫יהיה שייך הזכות ליתן למי שתרצה‪ ,‬ודאי זכות זה‬
‫שירצה צריך שלא יהיה דעתו נוטה אחר אחד נטיה‬ ‫נשאר להאגודה לעולם דמה׳־ת תתן זכות זה להשוחטים‬
‫גופנית‪ .‬והטעם הוא פשוט דאם היו שוין אצלו אפשר‬
‫לכל אחד בפ״ע במקום שקבעו לו ולא ישאר להאגודה‬
‫שהיה נותן לד‪,‬אחר ולכן אינו דיין בזה ובטלה נתינתו‬ ‫כלום‪ .‬ולבן ודאי שאין כאן דין חזקה‪ .‬ויכולים לסלקו‬
‫דעל ממון אחרים אינו בעלים ליתן‪ .‬וא־׳ב גם בזה‬ ‫מצד זה בכל עת שרוצים חברי האגודה‪.‬‬
‫שסמכו עליו שיתן למי שירצה מ״מ וראי צריך‬
‫שלא יהנד‪ ,‬מזה ולא יד‪,‬יה לבו נוטה אחר אחד‪ .‬ועוד‬ ‫אך העיקר שיכולין לתבוע הוא מטעם שותפין‬
‫הוא ב״ש דהכא שצריך שיסמכו עליו ודאי לא סמכו‬ ‫שחלקו שהרי כל השוחטים שבעיר שעשו ביניהם‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫פח‬

‫ר׳ יעקב לרפתו שגם לו היה רפת להחזיק את הסוס‬ ‫עליו באופן נזה שיתן למי שיתן לו שנר ושאר נטיות‬
‫והמזונות היו נותנים משל מעות השותפות ולא היו‬ ‫נידידות ואלמות‪ .‬וגם אין צורך לזה שודאי סמנו‬
‫מתחשבים בטירחא דנל אחד מהם היה טורח בשל‬ ‫עליהם שיתנו חלוקה שור‪ ,‬או לפי המצב או לפי‬
‫השותפות ולנן תבע ר׳ יעקב שיתן לו ר׳ איסד‬ ‫האומנות שודאי בטלה חלוקתם אם היד‪ ,‬דעתם נוטה‬
‫חצי הזבל‪ .‬ודנתי שבמקום שלינא מנהג באופן נזה‬ ‫לאתד‪.‬‬
‫אין לר׳ יעקב חלק בזבל‪ ,‬רגללים אפקורי מפקר לחו‬ ‫ולנן אם יתבדר שנן הוא ודאי בטלה חלוקתם‬
‫למי שטרח ביה אף באופן שאינו יטל לתבוע כלום‬
‫אף שעבר זמן רב ששתקו אינו נלום דהיא חזקה‬
‫בעד מה שטרח ואף בנתן לו שנר עמלו‪.‬‬
‫שאין עמה טענה אבל אם לא יתברר זה שחלקו שלא‬
‫וראיה לזד‪ ,‬מב־־מ דף נ״ז בהשבת אבדה שמחריב‬ ‫נראוי משום איזה נטיח או שר‪,‬יר‪ ,‬טעות בעזומת‬
‫לטרוח ומ״ט הגללים הם של המוצא דאפקודי מפקר‬ ‫המקומות א״א לבטל החלוקה דניון שסמט עליהם‬
‫להו למי שטרח בו עיין בפרש״י‪ .‬ואף שיש קצת‬ ‫וד‪,‬אמינום נאמנים לומר שהיתר‪ ,‬החלוקה שוה אז‪.‬‬
‫לדחות דניון שענ׳׳פ טרה בו בחנם לנן מוחל לו‬ ‫ואם לאחדים היתה החלוקה שוה בעת החלוקה אך‬
‫הגללים‪ ,‬אבל בדף ס״ה במקבל עגלים למחצה דנותן‬ ‫עתה ניתוסף ולאחדים היה ביותר מחמת נטיד‪ ,‬או‬
‫לו שנר עמלו ומ״מ סברי רבנן דגללים אפקורי מפקד‬ ‫טעות אז התלוקה השוד‪ ,‬לא נבטלה והחלוקה היתירד‪,‬‬
‫להו להמקבל ניון שעכיס טרח בהו ועיי״ש בתוס׳‬ ‫נבטלה‪.‬‬
‫ד״ד‪ ,‬הא‪.‬‬
‫ונל זה הוא בהמקומות שהתחילו השוחטים לשחוט‬
‫אבל נל זה הוא בלינא מנהג דאם אינא מנהג‬ ‫אחר שנתיסדד‪ ,‬האגודד‪ ,‬שקזוחטים מחמתם אבל אם‬
‫עזקוייך הזבל לשניהן אז הוא נמנהג הנזדינה ובעירנו‬ ‫יש שוחטים שהיה להם מקומות הרבה עוד קודם‬
‫ליובאן אין בזה מנהג ולת ®’ ‪ T‬הזבל לר׳ איסר‪.‬‬ ‫שנתיסדה האגודד‪ ,‬יש להם דין חזקה ואין יבולים‬
‫לסלקם דד‪,‬א זנו בהן בעצמן‪ .‬ואם גם האגודד‪ ,‬נתנה‬
‫משה פיינשטיין‬
‫לד‪,‬ם מקומות לשחום נוסף על מה שהיה לד‪,‬ם וביחד‬
‫יש להם מותר ימלין ליקה מהם מה שנתנו אם הוא‬
‫באופן שבטלה החלוקה נדלעיל שעל מה שנתנו להם‬
‫סימן טז‬
‫מהאגודה לינא טענת חזקה נדבארתי‪.‬‬
‫ברור פס״ד ופשר במושב ב״ד שהייתי‬ ‫זהו מת שנראד‪ ,‬לע׳׳ד משורת הדין אבל מאחר‬
‫השליש בדבר סלוק משותפות ופעולה‬ ‫שודאי יקשה לברר כל חלוקה והלוקה אם נעשה‬
‫בחשדים של גניבה‬ ‫שלא כדין או שטעו אף בעת החלוקה אף שידוע כן‬
‫ד׳ סיון תש׳׳ט‪.‬‬ ‫בהשערה ואומדנא לנן טוב אחר שיבדרו קצת וידעו‬
‫בערך‪ ,‬לפשר מד‪ ,‬עם נל אחד פשר קרוב לדין נוטד‪,‬‬
‫בד בר טענת ראובן שסלק את שמעת מד‪,‬שותפות‬ ‫למד‪ ,‬שיתברר וההקוערה הנבונה אודותו‪ .‬ובנלל בעניני‬
‫בהקייטערינג בטענתו שקומעת מוחזק לגנוב‬ ‫רבים יותר טוב לפשר מפני השלום‪ .‬אבל שודת הדין‬
‫משל השותפות והביא ע״ז הרבה עדים שראו רבדים‬ ‫נראר‪ ,‬לע״ד נדבארתי והשי׳ת יעזרנו שלא ננשל ת״ו‬
‫שלפי השערתם היו מעשה גנבה אז‪ .‬הנה פשוט‬ ‫בדבר הלנה לעולם‪.‬‬
‫שבהשערות בעלמא ואף באומדנא גדולד‪ ,‬נהא דר׳‬ ‫גיסו נאזזיו‪,‬‬
‫אחא בגמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הדוג‬
‫משה פיינשטיין‬
‫בצדו דבשבועות דף ל״ד נפסק ברמב׳׳ם ספיח מנ׳׳ט‬
‫ובש־־ע סימן ת׳׳ח סעיף ב׳ שאינו נלום‪ ,‬וא״נ נ״קז‬
‫שלד‪,‬עיד על אדם שגנב שמפורקו בשבועות דף מ״ו‬
‫‪ p'D‬סו‬
‫דאתזוקי אינשי בגנבי לא מהזקינן אף בנמה ריעותות‬
‫והשערות‪ ,‬ולרוב הראקוונים לא ימל לטעון שגנב‬ ‫בשותפין בבהמה ועומדת אצל אחד‬
‫אף במיגו ופסק נן הש״ך ב סי^ קל׳׳ג ס»ק י׳ג‬ ‫אם הולרךם בגללים‬
‫אף שלא נחשב טיגו להוציא עי״קו‪ ,‬ש ‪T‬אי איט נלום‬
‫עדות דהשערות ואומדטת‪.‬‬ ‫עו ב ד א אתא לידי שר׳ יעקב ראסין תבע מד׳ איסר‬
‫ובעובדא דידן הא רוב העדים אמרו שראו איך‬ ‫גלוסקין שהם שותפים במסחדם וד‪,‬יה להם‬
‫שלקח שמעת איזה דברים בפרד‪,‬סיא שאין זד‪ ,‬דרך‬ ‫טוס בשותפות ועמד ברפת של ר׳ איסר ולא הוצרך‬
‫פט‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫זה ונימא שלא בטלה דעתו‪ ,‬מעזום דבעסק כזד‪,‬‬ ‫גנבה כלל׳ שאין זה אף השערה נמנה דיש לתלות‬
‫שנחשב לדיוח של כמה אלפים בדוד שלא היו מבטלין‬ ‫שלקח דברים שרשאי ליקה בגון שהיה שם דברים‬
‫ומסלקין בשביל הפסד של רבדים קטנים אלו שאיט‬ ‫שקנה לעגמו‪ ,‬ואף אם דאו ודאי שמה שלקח היה‬
‫קלקול בגוף העסק‪ .‬ואף אם יאמר ראובן שהוא‬ ‫ממיני אכילה של הקייטערינג הדי יש לו חלק‬
‫היה מבטל ומסלק בקזביל זה לבד‪ ,‬אינו כלום חדא‬ ‫בהשידים ואולי לקח דק כפי חלקו‪ ,‬דאף שראובן‬
‫שאינו נאמן וגם בטלה דעתו לכל אדם בזד‪ ,‬שלא‬ ‫אומד שצור‪ .‬שלא יקהו מהשירים אף שילם לאבוד‪,‬‬
‫היו מסלקין כיון שאין זה בתנאי השותפות שהוא‬ ‫פשוט שאינו כלום דאין בידו להפסיד את של שמעון‬
‫יסלק כשיארע ‪■p‬‬ ‫ולא היה שמעון מחריב לשמוע לדאומ בזה כיון‬
‫שאינו מתנאי השותפווב ושני העדים אשד אמדו‬
‫אך שיש אולי לדון דאולי מזר‪ ,‬שדואין שלא חש‬ ‫שאשתו של שמעון יצאה והביטה לצדדין שמזה היתה‬
‫שמעון מלגנוב רבדים אלו יש לחוקו שיגנוב גם‬ ‫השערתם שהביטה לדאות אם אין שם איש כדי‬
‫מעיקר העסק שבשביל זה יש לסלק‪ .‬אבל מסתבר‬ ‫שתוכל לגנוב‪ ,‬הנה אף אם היתה זאת השערה גדולה‬
‫שמגנבה דמורי היתדא לא חקווד שיגנוב גם רבדים‬ ‫לא היתד‪ ,‬עדותם ממש בדלעיל וכ׳׳ש שיש כמה רבדים‬
‫שלא ®’ ‪ T‬למורי היתדא‪ .‬וראיד‪ ,‬מד‪,‬א דגנב ניסן וגנב‬ ‫לומר למה הביטת וגם הוכיח סופו על תחלתו‬
‫תשרי באדיסא ודבר מועט שלא נפסל לעדות‬ ‫שהדעטעקטיוו שהעמידו ראובן להשגיח על שמעון‬
‫בםנד‪,‬דדין דף כ״ו‪ ,‬ואם היה נחקור מזד‪ ,‬גם שיגנוב‬ ‫ואשתו כשחפשו למחר לא מצא שם כלום משל‬
‫בלא מורי היתדא‪ ,‬היה נפסל‪ .‬ואין לדחות דד‪,‬תם‬ ‫השותפות אלא מעט לחם שאין מקפידין ע׳׳ז כלל‪,‬‬
‫סבר שלא קפיר בדפדש׳י שם‪ ,‬ובדמבים סוף פ׳׳י‬ ‫ומעט יי׳ש שאינו משל השותפות בלל דד‪,‬יר׳ש אין‬
‫מעדות ובשיע סימן ל׳׳ד סעיף ט״ו איתא שאין בעל‬ ‫נותנים הקייטעדעד אלא בעלי השמחה מביאין מביתם‬
‫השדה מקפיד עליו‪ ,‬שאיכ לא עקוה איסור כלל לפי‬ ‫ודרכם להפקיד מד‪ ,‬שנשאר בהצלוחית מעט יי»ש‪,‬‬
‫דעתו‪ .‬דהא איתא לשון גנב ניסן שפירוש גנב דעא‬ ‫ועדיין לא קנו השותפין בקנין החצר שהדי אינד‪,‬‬
‫שלקח בצנעא דדך גנבד‪ ,‬ואיב היה ידא שלא יניחוע‬ ‫משתמרת כל זמן שהיו שם הפועלים והיו דשאים‬
‫בעה״ב ליקח ומ'מ לקח שהוא באיסור‪ ,‬אלא צדיד‬ ‫לקנות לעצמן וא״ב גם שמעון היה דשאי אז לקנות‬
‫לומד דאף שיודע שבעל השדה מקפיד שלכן הוצרך‬ ‫לעצמו‪ .‬ולמ גם בכל הפעמים אפשר שלא היה במה‬
‫לגנוב אבל הוא גנבה דמורי היתדא לחשוב דביון‬ ‫שלקח שמעון ואשתו אלא רבדים כאלו‪.‬‬
‫שהרבה אין מקפידין גם בעל שדד‪ ,‬זו אין לו להקפיד‬
‫ומד‪ ,‬שטען ראובן שהיתה שם מפה אחת או‬
‫ואין בקפידתו כלום‪ ,‬או שחשב שבדיעבד כשיודע‬
‫שחים שלו‪ ,‬הדי כיון שלא היה במד‪ ,‬שלקח שמעון‬
‫כעל השדה אחד שנגנכ לא יקפיד כל כך עד ליטול‬
‫יותר משמנה מפות שהוצדך שמעון ליקה איב הדי‬
‫ממנו וא״כ עשר‪ ,‬איסור גנבד‪ ,‬ומ״מ לא נוזקוד מזה על‬
‫אף אם נאמין לראובן הדי דק הוחלף בטעות ואם‬
‫גנבה בלא מורי היתדא‪ .‬וגם עוד יותר מזה אמינא‬
‫מכיר ראובן את שלו ושמעץ מודד‪ ,‬יטלנד‪ ,‬ואם אינו‬
‫דאף בידע שבעל השרד‪ ,‬יקפיד אף בדיעבד וקזהוא‬
‫מכיר ולשמעון היה שם שמנר‪ ,‬ורק שמנד‪ ,‬לקח‬
‫איסור גנבד‪ ,‬ברוד נמי נחשב פודי היתדא אף שאין‬
‫בפי הסד שהיה לו ונמצא שלפי טענת ראובן נאבדו‬
‫לו לטעות לדינא אבל הוא הודאת היתד לפי דעות‬
‫אחת או שתים שלו יש לדון בזה דק אם יש איזה‬
‫הרבה בנ״א לומד שאיסור גנבה זה לא חמוד כל כך‬
‫חיוב מדין שמידה על שמעון על רבדים שהביא‬
‫כיון שהרבה אין מקפידין על כיוצא בזה ולא חשוד‬
‫‪ p w‬להשתמש לעניני השותפות או מתנאי השותפות‬
‫לעבור איסור גנבה באופן החמוד כדמצינו באיסורין‬
‫אחר שיברר ראובן שהביא וכמה הביא אבל אין בזה‬
‫שחשוד לקל אינו חקווד לחמוד בבכורות דף ל׳ ואיפסק‬
‫שום חשד גנבה‪ .‬ומה שאמד ראובן שמסתפק שמא‬
‫בש״ע יו״ד סימן קייט וראיה גדולה א ה מריש ב״מ‬
‫לא היה לשמעון משלו דק שש או שבע מפות והאחת‬
‫לפרשיי דבסציאה הוא דמודי ואמר הבדאי לאו‬
‫או השתים היו יתדות בהשמנד‪ ,‬שלקח וד‪.‬ם שלו‬
‫מידי חסר של ‪ p‬לא נחקזב חשוד אממונא אף שכל‬
‫וגנבם ראובן ודאי לא נעשד‪.‬ו גנב בספקו‪ .‬ולכן בדוד‬
‫אדם יודע שאחרי שככר זכה אחד במציאד‪ ,‬הוא‬
‫ששמעון לא אבד חזקת כשרותו אף אם נאמין לכל‬
‫שלו גמור ויש בזד‪ ,‬איסור לגזול ממנו כמו הממון‬
‫הערים ולא היה רשאי לסלקו מצד זד״‬
‫שהדויח ביגיעה גדולה בלא שום חלוק וגם יודע‬
‫שבל אדם יקפיד על מה שמצא שלא יגזלו ממנו ומ״מ‬ ‫ועוד אמינא דאף אם שמעון לקח ממש אף דרך‬
‫לא נחשד אממונא ועיץ במהד״מ שיף‪ ,‬ואף לתוס׳‬ ‫גנבה מד‪,‬שידים שרובן הולך לאבוד וד‪,‬דבד‪ .‬בעלי‬
‫שלא פירשו כן וליכא דאיד‪ ,‬לפידוקזם מ׳׳ם לא מצינו‬ ‫קייטעדעדס אינן מקפידין על זה‪ ,‬לא היה ראובן‬
‫שיפלגו ע‪-‬ז‪ .‬הדי חזינן שאף שלא שייר שום טעות‬ ‫י ‪p‬ל לסלקו אף שידע שמעון שראובן מקפיד על‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫היו שעות קבועות כמה זמן צריך להיות באפיס אלא‬ ‫לדינא פ״מ נחשב מרדי היתדא שלא להיות השוד‬
‫כמה שצריך‪ ,‬הדי יכול לומד שדדה שם כפי שחקזב‬ ‫אגזל דממונא דלינא היתרזב וא״ב בעובדא דידן אף‬
‫שצריך לתועלת הביזנעס‪ ,‬ולת בלא התדאה ודאי‬ ‫אם ודאי גנב דברים אלו שהרבה אי! מקפידין אף‬
‫אין לסלק מצד זה‪.‬‬ ‫שיודע ששותף שלו מקפיד נמי ד^א בדי! מורי‬
‫היתדא שאינו חשוד לגנוב מעיקר העסק‪ .‬ובשביל‬
‫וד‪,‬גד‪ ,‬אף אם היה הדי! דיכול לסלקו לשמעץ‬
‫גנבת רבדים אלו לבד בדור שאי! יבולי! לסלקו אף‬
‫הדי הוא מדי! שתלא דאפסיד‪ ,‬משום דגם גנבה הוא‬
‫אם היה אמת שגנבם כדלעיל‪.‬‬
‫כפסידא דלא הדד כמפורש בנד‪-,‬מ שקזם הוא מקוד‬
‫הדי!‪ ,‬ובשתלא דאפסיד הא צריך לית! לו שבחו‬ ‫ואף עיקר הדי! בגנב מהעסק שמה דעת נה׳־מ‬
‫כמפורש ברא‪-‬ש ב״מ דף ק״ט ובטור סימ! ש*ו כתב‬ ‫סימ! קע״ו ס״ק ל׳׳ג שהוא כפסידא דלא הדד ומצי‬
‫ומיהו נות! לו חלקו בשבח עיי׳ש ובב׳י‪ ,‬ודדא‬ ‫מסלק ליה‪ ,‬לא בדוד כ״ב עיי! בכסף הקדשים שם‬
‫השבח לעולם או עד זמ! שהתנו דק מנכינ! מחלקו‬ ‫להגאו! בעל דעת קדושים שמסתפק בזה משום‬
‫דמי האריס כדאיתא בשתלא דבעי לאסתלוקי דדי!‬ ‫דדדך אדם לחשוד את חברו וגם חז״ל אמרו כבדהו‬
‫אהד להם וכדמשמע כ! מרמב‪-‬ם פ״י משמרות ה׳ץ‬ ‫וחשדהו לב! אפשר יש להחשיבו שהוא כידע מתחלה‬
‫דנקט באותה הלכה די! דקזתלא דאפסיד‪,‬ודי! דדצה‬ ‫שצריך לשמור ולהשגיח שלא יגנוב‪ .‬ונמצא שאף‬
‫להסתלק וב! איתא בשט״מ ב״מ שם עיי׳׳קז‪ .‬וא׳׳ב‬ ‫אם היה גנב ממש אף מהעסק היה זה דק ספקא‬
‫גם בעובדא דיד! אף אם היה יכול לסלקו היה דאוב!‬ ‫דדינא‪ .‬וגם כיו! שטעם נה״מ שיכולים לסלקו הוא‬
‫צריך לית! לשמעו! כל חלקו רק לנכות דמי פועל‬ ‫מדי! פועל שהפסיד כמפורש בנה׳׳מ שם‪ ,‬הא יש‬
‫מענעחעד הראוי לזה כמו ראוב!‪ ,‬מ הדי שמעו!‬ ‫שיטת הרמב״ם ספ״י משכירות והמחבר בסימן ש״ו‬
‫בזכות חלק הרביע מהביזנעס עד שש שנים שהוא‬ ‫סעיף ח׳ דאם הוא של יחיד אינו יכול לסלק ויש‬
‫ד‪,‬זמ! שהתנו קנאו כמו השתלא בחלקו אף שהוא‬ ‫עוד ספק אף לדעת נה״מ וכדמשמע גם בנה״מ שדק‬
‫היד‪ ,‬צריך להיות פועל המענעדזער בכל הביזנעס‪.‬‬ ‫לד‪,‬י״א דה״ה ליחיד שהביא הדמ״א בסימ! ש״ו שם‬
‫אבל כיץ שנת! שמעו! בתחלת הקזותפות עזזזדים‬ ‫כתב שיכול לסלקו כשגנב ומשמע לע״ד מהגד״א‬
‫אלפים דאלאד לדאוב! הלואר‪ .‬לתק! הביזנעס‪ ,‬הדי‬ ‫סימ! ש׳׳ו סקי־כ שדעתו נוטה כהרמב׳ם והמחבר‬
‫ודאי יכול שמעו! לתבוע שית! לו תיכף העשרים‬ ‫דלב! הביא תירוץ המ״מ דדוניא שתלא דרבים היד‪,‬‬
‫אלף דאלאד שנת! לו כיו! שמסלקו‪ ,‬אף שבדי! היה‬ ‫עיי״ש‪,‬‬
‫מסלקו משום דלא הלוהו גם על אחד שיסלקנו‪,‬‬
‫ומצד שטע! דאוב! ששפעו! לא עשה עבודתו‬
‫וממילא היה ראובן צריך אם היה הסלוק כדין לנכות‬
‫כראוי וד‪,‬ביא הרבה עדים איך שלא היה הרבה‬
‫גם שיוי השגת הלואח בהיתר עיסקא עשרים אלף‬
‫פעמים באפיס שגם זה הוא פסידא שיכול לסלקו‪ ,‬הנה‬
‫דאלאד אם צריך לזד‪ ,‬והשאר היה צריך לית! לשמעון‪.‬‬
‫פשוט שהסלוק בפועל שהפסיד הוא בשביל להבא‬
‫ואם הסלוק הוא שלא כדי! אלא באלמות צריך דאוב!‬
‫דכמו שהתנהג לעבד יש לחוש שגם להבא יתנהג‬
‫לית! לשמעו! כל חלקו בהשבת אף כקויהזיר לו‬
‫ולא יעבוד כראוי ויפסידהו‪. ,‬דבשביל העבד מה שהיה‬
‫העשרים אלף דאלאד ולא ינכה אף דמי מענעחעד‪,‬‬
‫היה ומה ירויה מזה שיסלקנו שאינו עני! עונש‪ .‬וראיה‬
‫ודק שיש להסתפק אולי מדמי הפעולד‪ ,‬דעבודת‬
‫גדולה משיטת דוב הראשונים דבעינ! שיהיו מוחזקי!‬
‫מענעדזער ית! לו דאוב! לשמעו! רק כפועל בטל‬
‫להפסיד כדהביא הדמ׳׳א בסים! ש״ו ואם הוא בשביל‬
‫שהיה צריך לקוום כפי האדם וכפי העבודה‪ ,‬או דלמא‬
‫הפסד דלעבד גם בפעם אחד הא הפסידו אלא ודאי‬
‫בעבודה כזו לא שייך זה משום שבעבודתו היה‬
‫שהוא בקוביל שיש לחהזז אלהבא שג׳ב יפסידהו‬
‫מרויח לבד שכר הפעולה גם בהכרת הרבה אנשים‬
‫שלזה סבדי שדק במוחזק להפסיד יש לחוש ולכן‬
‫שהוא דיוח גדול באם ירצה לעשות בעצמו ביזנעס‬
‫פשוט שאף אם נימא שיש חולקים על זה מדכתב‬
‫כזה אחד השש שנים וזה מסתבר יותר לד‪.‬כדיע‬
‫הרמ״א בלשון ויש אומדים לא פליגי אלא מטעם‬
‫לדינא‪ .‬זהו עיקרי הדברים בעובדא זו לדינא‪.‬‬
‫שגם בפעם אחד שהפסיד יקז לחוקז שיפסיד גם להבא‬
‫אבל כיץ שראינו שאפשר מצד המחלוקת שנעקוה‬ ‫אף שלא הוחזק לזה אבל לכו׳ע הוא בשביל להבא‪.‬‬
‫ביניהם לא יוכלו להנהיג את הביזנעס ביחד החלטנו‬ ‫ולכן בעובדא דידן שנתן שמעץ אמתלא טובה שמה‬
‫בדרך פשר שידרה הרשות ביד דאו ‪ p‬לסלק את‬ ‫שעד עתה לא בא הרבה פעמים להאפיס מחמת‬
‫שמעו! מהיום‪ ,‬ואף שלפי הדי! הוא סלוק שלא כדי!‬ ‫שהיה מוכרח לקנות הבית כדי שיהיה סמוך למקום‬
‫מ‪-‬מ לעני! פשר כמעט שלא העדפנו כחו של שמעת‬ ‫הביזנעס שהוצרך לבלות ע׳ז הרבד‪ ,‬זמן‪ ,‬שלהבא‬
‫על דינו באם היה מסולק כדי! רק במקצת מקזום‬ ‫ליכא חקזקו מזה‪ ,‬אין לסלקו‪ .‬וגם בלא זה כיון שלא‬
‫צא‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫שבתחלת הישיבה לב״ד שהיה אף לפשר הוא מעיקר‬ ‫דאולי היה גם גרמא מצדו למה שנעשה מחלוקת‬
‫הדין גם קנין על הפשר שבגמר הדין וא״צ בעצם‬ ‫ביניהת ושמנו זכותו שיתן לו ראובן המסלקו שני‬
‫לע ‪ T‬קנין‪.‬‬ ‫אלפים דאלאד לשנה בעד זכותו שהוא לדיוח שיש‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫לעלות ספקו עד עשדת אלפים דאלאר לשנה ואף אחד‬
‫נבוי דמי הריבית בעד העשרים אלף שצדיך להחזיד‬
‫לשמעון לפדעון הלואתו והוא במעט ששוה סך זה‬
‫‪ p ’o‬מוז‬ ‫לפי האומדנא שחקרנו בזה אצל בעלי מסחר זה‪ .‬אך‬
‫אף אם שוה פחות מזה במקצת העדפנו נחו נספק‬
‫בסרסור ש?נח בשליחות חברו ולא נתן‬ ‫מקצת זה משום שלדינא הוא סלוק שלא בדין ואין‬
‫לו מעות ונאנס קודם שידע שקגח עבורו‬ ‫בעדיפות זה אף חלק קטן בפי הראוי והנהוג לפשר‬
‫אף בספקא דדינא וב״ש בעובדא י י ח שהדין בדור‬
‫נשאלתי באחד שקנה עבוד חברו שבקשהו לקנות‬ ‫שאין יבול לסלקו‪.‬‬
‫והוא מדויח מזה מצד הסרסרות והטידחא‬
‫ומה שעד היום נפסק שצריך ראובן ליתן לו בל‬
‫אבל לא נתן לו מעות אלא קנה במעות עצמו ונאנסו‬
‫חלקו‪ ,‬הוא פשוט דהא לא היה דשאי לסלקו והיה‬
‫קודם שידע שקנה עבורו אם ההפסד הוא לפוליח או‬
‫שותף בבל הזכותים במו אם היח עובד שם‪ ,‬ואין‬
‫למשלח‪ .‬והשבתי שהוא ספקא דדינא דהא שיטת ר׳‬
‫שייך לנכות שיתן לעומעון רק כפועל בטל עבור‬
‫ירוחם שהביא הב׳׳י סי׳ קפיג דלא קנה המפולח ביון‬
‫שבד עבודת המענעחעד שהיד■ על שמעון לעבוד‬
‫שהשליח הוא גם בעל המעות דיודה בזה גם ד׳ יוחנן‬
‫ולא עבד אף אם נימא כצד הראשון בהספק ששייך‬
‫דמי הודיעו לבעל חטים שיקנה למפזלת אבל הדמ״ה‬
‫‪.‬גם בעבודה זו שומא דפועל בטל‪ ,‬משום שלא היה‬
‫שהביא הטור שם ובש״ע סעי׳ ד׳ סובר שאף במעות‬ ‫שמעון בטל שהדי הוצרך להשתדל בל תעת בדבר‬
‫השליח קנה המפזלח וסובר הד״מ שהביא הפז׳ך‬ ‫תביעתו לב״ד‪ ,‬ונוסף לזה נצטער הרבה שודאי לא‬
‫סק״ב שפליגי וא״ב הוא ספקא דדינא‪ .‬ואף שהכרעת‬ ‫היה שום אדם מתרצה להיות בטל ומצטער‪ .‬ואם‬
‫הד״מ חוא דלא בד׳ ירוחם‪ ,‬הוא מטעם שסובר דגם‬ ‫רוצה ראובן שישאדו שותפין בפי תנאם ולא ירצה‬
‫הדא״פז סובר שלא בר׳ ירוחם אבל כיץ שהשיך‬ ‫לסלקו במו שהוא הדין‪ ,‬עשינו שם תקונים שלא‬
‫שם בתב דאדדבה מפורש בדא״ש כר׳ ירוחם ובן פי׳‬ ‫יבוא ל ‪T‬י חקזד ולידי עצלות במבואר בהפס״ד‪.‬‬
‫הפלפולא חדיפתא בב‪-‬ק דף ק׳׳ב יפו אדרבה להכריע‬
‫כהרא׳־ש וד׳ ירוחם דהם בתראי נגד הדמיה ולבה׳פ‬ ‫ומה שגמרנו הדין אף שדיין הנברר מצד ראובן‬
‫רץ ממושב הביר באפוד לא אמדנו כדעתו‪ ,‬הוא פשוט‬
‫הוא ספקא דדינא‪.‬‬
‫דהנה הנ״ח סימן י׳׳ב והקו״ך בסימן י׳ח סקיה פסקו‬
‫ומשיב השיך שיש לומד שלא פליגי דשאני מ־וא‬ ‫דיכולים לגמור בשנים אם נסתלק אחד שיודעין‬
‫דרמ׳׳ת שאמד זיל ובין לי אם כוונתו מטעם שליחות‪,‬‬ ‫להיכן הדין נוטה אף באופן שמותר להסתלק‪ ,‬וב״ש‬
‫שפיר הקשה הקצה׳׳ח בסק׳׳ד דד׳ יוחנן וד׳ שמואל‬ ‫הוא סוזהיה אסור להריץ להסתלק‪ .‬אך אף להתומים‬
‫בד ססדטי שנפסק כוותיהו סכרי דלא מהני שליחות‬ ‫סק״ד שסובר דאף כשהיה אסור להסתלק ועבר ונסתלק‬
‫ובן הקשה בנהימ סקיב‪ .‬ומשיב הקצהיח ונדוימ דמבין‬ ‫אין גומרין בשנים‪ ,‬מסתבר דהוא דק בעבד ונסתלק‬
‫לי נתחייב מדין ערב במה שנתן המעות להמובד והוי‬ ‫מצד יראה אבל בנסתלק מחמת שלא רצה להסכים‬
‫ממילא בקונה במעות המשלח‪ ,‬לא נבץ כלל דדק‬ ‫לדעת דוב הדיינים גם הוא יודה ולא יחלוק על‬
‫בהוציא מעות על פיו שיש לחופו להפסד דשמא‬ ‫החו״י סימן קמ׳׳ז שכתב שהוא פפזום ברץ דיץ אחד‬
‫לא יפרע הלוה נתחייב מדין ערב בין לטעם הגמ׳‬ ‫מהב״ד שהפונים גומדין ופוסקים הדין ומפורקז שם‬
‫מקרא דאנבי אעדבנו בין למסקנת ר׳ אפוי בההיא‬ ‫שגם בב״ד חבל״א בן‪ .‬ואף אם נסתפק בדעת התומים‬
‫הנאה דמהימן ליה אבל כשליכא חשפז הפסד אין‬ ‫קצת ודאי יש לעשות בפשיטות דהחו״י וכרוב‬
‫כאן הנאה דמהימן לו במו הבא בזבין לי שאדרבה‬ ‫האחרונים‪ .‬ובעובדא די ח שבשטר בירודין שעשו‬
‫עומד להרויח מזה דהא בשביל זה שלחו לקנות ובפרט‬ ‫ע'פ דיני ערכאות מפורש שסומבין על פסק דתדי‬
‫שהשליח מדויח מזה שהוא סרסור ועופזה בפוביל‬ ‫מגו תלתא הוא בהתנו שיעשו בן ולבד־ע רפואין‬
‫פרנסת עצמו אין כאן נאמנות מהפזליח לוזמפולח דאף‬ ‫השנים לגמור‪ .‬וקנין על קצת הפשר שעשינו לא‬
‫אם לא מאמין לו ומסתפק גם שלא יקבל המפולח נסי‬ ‫הוצדכנו מפזום שנעשה השטר בידודין שסמכו עלינו‬
‫היה קונה כיץ דאין לו לחופו להפסד דאדרבה עמד‬ ‫בדיני ערכאות שאין לך קנין גדול מזה וגם הק״ס‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫צב‬

‫היה זה מחטת שהיה סבור דעל פחות טי׳־ז אלף‬ ‫להרויה מזה‪ ,‬ו ‪ p‬הקרא דאנכי אערבנו נמי נאמד‬
‫א״צ לסרסור רעל פקח כזה ירבו הקופצין לקנות‬ ‫בחשש הפסד ואבוד שבשביל זה רצה דוקא שיערב‬
‫אבל אם גם על י׳׳ג אלף ליכא קופצין וצריך‬ ‫לו‪ .‬ובן איתא בלשון הריטב׳א שהביא הקצה״ר שם‬
‫להשתדלות שיקנו על סך זה ונמכר ע‪-‬י הסרסור יש‬ ‫שבתב תן מנה ע‪-‬ג הסלע שהוא טקום האבוד‪ ,‬משפע‬
‫לחייבו לשלם דמי סדסדות ואין תנאו כלום‪ .‬דהא‬ ‫דבלא היה השש איבוד אין שייך לערבות בלל‪ .‬ולבן‬
‫בעשה מלאכה אצל אחד שלא ברשות נטי צדיך‬ ‫מסתבר שברור שליכא דין ערבות באומד זבין לי דבר‬
‫לשלם מה שההנהו כדאיתא בכ״מ דף ע״ו וכן איתא‬ ‫השוד‪ ,‬הפקח שנותנין בעדו‪ .‬וניחא מש׳ב הד*מ‬
‫בדף ק׳׳א ביודד לתוך שדה חבדו שלא בדשות שאף‬ ‫שפליגי‪ .‬וא'כ שגם הרא״ש סובר כן היה לן להכריע‬
‫באין עשויה ליטע נותן לו לכה׳־פ היציאד‪ ,‬כשיש‬ ‫כהרא״ש אבל לכה׳ס ספקא ודאי הוי ויש ליימ יחלוקו‬
‫שבח ויציאה נקדא גם שכד טרחא עיין בתוס׳ ב״ק‬ ‫בליכא מוחזק ובטוחזק האחד אולי יכול לומר קים‬
‫דף ק׳ ד״ח אם‪ .‬ודמי סדסתת יש להחשיב שהוא‬ ‫לי ככל דין ספקא דדינא‪.‬‬
‫הסך שד‪,‬ד‪,‬נד‪,‬ו ו ‪ p‬אולי הוא כשבד הטדחא כיון ש ‪p‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫משלמין שפשוט שדמי טדחא נחשב בכל מלאכה‬
‫כפי דרך שטשלמין בעיד בעד מלאכה מו ואף אם‬
‫לפעמים אידע שדמי הטרחא הוא פחות מדמי הסדסדות‬
‫‪BD P 'B‬‬
‫שנוהגין בעיד ש לשום זה ע׳־פ בקיאין שד‪,‬וא לשום‬
‫כמה היו טתדצין הסדסודים באם לא היה מנוע‬ ‫בענין דמי סרסרות ושדטות אחר‬
‫בעיד כמה לשלם‪ .‬ואם הדדך שלוקחין סרסוד יש‬ ‫שהופסק הענין ואח״ב נמכר בלעדיו‬
‫להחשיב זה מעדה העשויה ליטע שאוטדין כמה אדם‬ ‫בעצמם וע״י סרסור אחר ובדין המתחיל‬
‫דוצה לשלם שהוא לכה׳פ כפחות שבדמי הסדסדות‪.‬‬ ‫והגומר‬
‫אבל לענין זה הוא יכול לטעץ דלסך זה לא הוצדכתי‬
‫לסדסוד דטחטת זה התנתי דדוקא אם ישיג בעד י׳ז‬ ‫ג׳ אדר תשי״ח‪.‬‬
‫אלף יתן דמי סדסדות ויש אולי לד‪,‬אטינו ע״ז כיון‬
‫טע׳ב ידידי הדב הגאון מוהר׳׳ד נפתלי הידץ‬
‫שהסכימו להתנות ‪ p‬א׳ב הוא כדדטניד‪ .,‬אך א״ב הוא‬
‫בוימעל שליט״א‪.‬‬
‫דק כשלא ירד השער מזמן שהתנו עד שנמכר דאם ירד‬
‫השער בינתים כפי שכותב כתד״ה שכך אמר הטוכר‬
‫ענף א‬
‫שמה שמכר בי׳ג אלף הוא משום שירד השער הרי‬
‫נמצא שעתה הי‪-‬ג אלף הוא כמו הי״ז אלף בזמן שהתנו‬ ‫הנה בדבד הסדסוד שהמוכד לא דצה לטכוד ע״י‬
‫שלסך זה הרי צריך לסרסור ויש לו לשלם דמי‬ ‫סדסוד ודק אחדי הפצדתו אטד לו שבאם‬
‫סדסדות לפי הודאתו‪.‬‬ ‫ישיג הסדסוד קונה בעד י״ז אלף יהיה סדסוד והקונד‪,‬‬
‫שהשיג לא דצה ליתן יותד מי״ב אלף ונפסק הענץ‬
‫ונשארה דק טענה הראשונד‪ ,‬שכבר נפסק הענין‬
‫ואחד זמן נטכד הבית לאיש אחד ונתבטלה המכידה‬
‫שעשד‪ ,‬הסרסור ולא נמכר אז לקונה שלו ודק לאחד‬
‫ונתן מודעה בעתונים ועל כותלי חבית ודאה איש‬
‫זמן שכבר הופסק ע״י קונה אחד בא הראשמ ע״י‬
‫הדאשון את המודעות ובא אצל המובד בעצמו וקנד‪,‬‬
‫שדאה בעצמו המודעות‪ .‬אבל הא ודאי אפשר שבשביל‬
‫בעד י״ג אלף ותובע הסדסוד שעל ידי שהשיגו‬
‫המודעות לבד אם לא דאה מתחלה לא היח בא לקנות‬
‫בפעם הראשון ודבד על לבו אז שטוב לפניו לקנות‬
‫כמו שלא בא לקנות כשהיו מודעות הדאשונות וא״ב‬
‫קנה עתה וד‪,‬מוכד טוען חדא שכבד נפסק הענין ולא‬
‫ניכד דמשום שכבד דאה את הבית וידע בטיבה‬
‫חשב כלל אז לקנות כי הלא נמכר לאחד ועתה בא‬
‫ע״י שהביאו הסדסוד בא עתה כשדאה המודעות‬
‫מעצמו ע״י שראה המודעות וגם אם לא היה פעם‬
‫שעדין עומדת למכוד ונמצא שהיה זד‪ ,‬עיי מעשה‬
‫זזראשון שהביאו הסרסור היה בא מעצמו ע׳י‬
‫הסדסוד דפעם הדאשון אף שנפסק בינתים‪ .‬ויש‬
‫המודעות‪ ,‬ועוד שהדי התנה שדק כשקונה יתן י׳ז‬
‫לבדד הדבד ע״י שיחקדו וידדשו מהקונה מדוע לא‬
‫אלף הסכים שיהיה סרסור ולא כשמכר דק בי׳ג‬
‫בא בעצמו בפעם הראשון ע״י המודעות שאם יאמד‬
‫אלף שעל סך כזה לא רצה כסרסור וכתר׳ה האריך‬
‫שגם עתה לא היה בא אי לאו שראה וידע טיבה‬
‫בזד‪.,‬‬
‫של הבית אז הרי מעיד שהיה זה ע״י מעשה הסרסור‪.‬‬
‫ואם יאמר שבפעם הראשון לא ראה המודעות ואם‬ ‫וד‪,‬נה מצד טענה השניה שהתנד‪ ,‬שיהא סרסור‬
‫היה רואה היה בא גם אז בעצמו הדי מעיד שלא‬ ‫דק כשימכור בסך י״ז אלף לע״ד הוא טענה דק אם‬
‫צג‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬
‫לקונה זה‪ ,‬ואין כוונתו שמוכח שמה שלא רצה למטר‬
‫בשעה שהביאו הסרסור מטעם שהוא שונאו היה רק‬
‫לרמות לדחות להסרסור‪ ,‬דלא מסתבר כלל שיוציאו‬
‫ממון בשביל הוכחה מו שנימא שלא מצת שיתחרט‬
‫ויתחלף דעתו מבתחלה חדא דהוא גם מצוי ששונאים‬
‫מתפייסים ועושים שלום ביניוס וגם מצוי שכשרואה‬
‫שאין לוקחים אחרים והוא צריך למעות מוכר גם‬
‫לשונאו‪ ,‬ועוד דאף אם אינו מצוי כ'כ נמי אין להוציא‬
‫ממון בהוכחה בזו שלא עריפא מרוב שאין הולכין‬
‫בממון אחר הרוב להוציא‪ .‬אבל כוונתו הוא כרבארתי‬
‫דההוכחה הוא שטענתו שללוי לא הוצרך לסרסור‬
‫משום דידע ממנו אך שלא רצה למכור לו כמו שהיה‬
‫באמת שלא מכד לו מצד השנאה אינה טענת אמת‬
‫מדלא פירש לו שלא ילך ללוי אלמא שלא ידע ממנו‬
‫והיא טענת רמאות לדחות לד‪,‬סרסור‪ .‬אבל אי ‪T‬י אף‬
‫שמה שנדחה המכירה בפעם הראשת היה אמת שהוא‬
‫משום שהיה שונאו ומחייב הרא׳ש לשלם להסרסור‬
‫מאחר שנמכר עכ׳ם אף אחר זמן לאותו הקונה שתלינן‬
‫שהיה זה מצד מעשה הסרסור דמתחלח‪.‬‬
‫ונשתבח ע׳י פעולה זו שודאי יתחייב לשלם לו מה‬
‫ענף ב‬
‫וניחא לפ״ז מה שהרמ״א הביא מתשובה זו ראיה‬
‫גם למכרו אח‪-‬כ ללוי ע״י אחר נמי חייב ליתן לשמעון‬
‫סרסרותו‪ ,‬שלכאורה תמוה כדהקשה הנו״ב שכית‬
‫שלא מכר בעצמו ללוי אף שכבר ידע ממנו הרי עשה‬
‫זה סרסור הטזני שהטעים לו טעמים נכונים שלא‬
‫יעכב המכר עבור הטזנאה מה שלא הטעים ראשון‬
‫ואין כאן הוכחה על רמאות‪ ,‬דלמה שבארתי גם בהא‬
‫דהרא״ש איירי אף בהיה אמת ברור שנתעכב מלמכור‬
‫ללוי מצד השנאה ומ״מ מחייב הרא״ש מאחר שעכ*פ‬
‫הועיל מעשה הסרסור הראשת שירע מלוי שמכר לו‬
‫עתה לאחר שהחליט לסלק מדעתו טעם השנאה‪ ,‬לכן‬
‫אף שלסלוק השנאה הוצרך לסרסור השני שזה לא‬
‫היד‪ ,‬יכול לעשות הראעזון‪ ,‬נמי עכ*פ בלא סרסור‬
‫הראשת הא לא ידעו שלת רוצה לקנות ונמצא‬
‫שד‪,‬וצרכו גם להראטזון וחייב לשלם לו סרסרותו‪ .‬אבל‬
‫ודאי רק כפי חלקו ולא כל הסרסרות כדבתב הנו״ב‬
‫להרמ‪-‬א‪ .‬ולא קשה בלום קושית הנתב עליו‪ .‬ואדרבה‬
‫תמור‪ ,‬טובא מה שהנו־׳ב מפרש ההובחד‪ ,‬שבתב הרא״ש‬
‫שמתחלה רצה למכור ללוי רק ברמאות לדחות הסרסור‬
‫עשה עצמו שאינו רוצה למכור מצד שנאה שודאי אין‬
‫להוציא ממון מהוכחה בזו כדכתבתי‪.‬‬
‫ול ת ^ דברי הנתב אולי נימא שסובר שאפשר‬
‫מצריד הרא׳ש תרתי שאם ודאי שלא רצה למכור‬
‫ללוי מצד שנאה לא היה יכול להוציא ממון מצד‬
‫אגרות‬
‫היה ע״י מעשה הסרסור‪ .‬אבל צריך לחקור מדוע‬
‫בפעם הראשון לא ראה המורעות ובפעם השני ראה‬
‫ראם הוא מחמת שאין ררכו לחפש בעתונים ורק עתה‬
‫מחמת שידע מהבית הזה שרוצים הבעלים למוכרה‬
‫חיפש בעתונים לידע אם עדין עומדת למכירה נמצא‬
‫שהוא ג״ב מצד מעשה הסרסור ואם לעולם דרכו‬
‫לחפש בעתונים ורק בדרד מקרה לא נזדמן לו לראות‬
‫אותה מורעה ועתה נזרמן שראה אין זה ע״י הסרסור‪.‬‬
‫ואם אינו נוגע בדבר הרי הוא עד כשר ברבר ואם‬
‫הוא נוגע ברבר כגת שגם הוא יתחייב לשלם אם הוא‬
‫סרסור אם יאמר כטענת הסרסור יהיה ער נשר ואם‬
‫יאמר שלא כהסרסור יהיה ברין ספק‪.‬‬
‫ואין שייך להא דתשובת הרא‪-‬ש והרמ״א בסי'‬
‫קפ״ר‪ ,‬סעי׳ ו׳ והנוב״ת חו״מ סי׳ ל״ו‪ ,‬רהא הבא אם‬
‫ביאת הקונה בפעם השניה היתה ע׳׳י פעולת הסרסור‬
‫בראשונה הרי ברור שהמוכר נהנה מפעולה זו והא‬
‫זה ודאי בהראהו בשל חברו שנוטל מה שההנהו וכן‬
‫ביורד לתוך שדה חברו שלא ברשות שאף שלא היה‬
‫שום הנאה ושום שבח בעת הפעולה ולאחר זמן נהנה‬
‫שהחנהו וההוצאה וכ׳׳ב ממטו הוא בכאן דאף שבפעם‬
‫הראשונה לא נגמרה המכירה ונפסק הרבה זמן ביון‬
‫שעכיפ אהר זמן בא לקנות בשביל מה שהסרסור‬
‫הביאו בראפוונה הרי יש למוכר עכ*פ הנאה מהפעולה‬
‫ההיא דמכבר שיש לחייבו‪.‬‬
‫והנה למה שבארתי נמצא בעובדא דהרא׳׳ש‬
‫כסרסור שהלד אצל לוי ונתרצה לקנות ולא רצה‬
‫המוכר למכור לו מפני שהוא שונאו ואח״כ מכר לו‬
‫בעצמו שהוצרך הרא״ש לחייבו מטעם דיש הוכחה‬
‫שברמאות דחאו להסרסור‪ .‬הוא דוקא באומר המוכר‬
‫שלמכור ללוי לא היה צריך לסרסור דידע בעצמו‬
‫ממנו אבל לא רצה למכור לו מפני שהוא שונאו וע״ז‬
‫לא הועיל הסרסור כלום רהא לא מכר לו אז ומה‬
‫שאח׳׳כ נמלך ומכר לו הוא מצד סברת עצמו שנתפייסו‬
‫או שנתיישב שלא יתמנע מלמכור מצד השנאה ולכן‬
‫אינו רוצה ליתן להסרסור דמי סרסרותו וע״ז הוצרך‬
‫הרא״ש לחיים דוקא משום שמוכח שברמאות דחאו‬
‫להסרסור‪ .‬וההוכחה הוא מזה שלא פירש להסרסור‬
‫כשעה שאמר לו שיהיה סרסור שלו למכור ביתו שלא‬
‫ילד ללוי משום שיודע ממנו רק שאינו רוצה למכור‬
‫לו לם מוכח שלא ירע ממנו‪ ,‬וממילא אף שאז לא‬
‫רצה למכור לו מפני שהוא שונאו כית שאח׳כ מכר‬
‫לו אף בעצמו היה זה מצד מעשה הסרסור מתחלה‬
‫שהיה אצל הקונה ונתרצה לקנות והוא רמאי במה‬
‫שאומר המוכר שידע ממנו ולא היה צר ‪ T‬לסרסור‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫צד‬

‫שלכן יש לשלם לו רמי סרסרותו כפי חלקו‪ .‬והראיה‬ ‫ההוכחה מזה שלא פירש שלא ילך ללוי שהוא מחמת‬
‫מר‪,‬רא״ש הוא שאף שנפסק הענין מ׳־מ כיון שהקנין‬ ‫שלא היה סבור שלוי יקנה‪ ,‬שאפשר שמתחלה חשב‬
‫ראחר זמן בא מצד מעשה הסרסור רמתחלה חייב‬ ‫למכור גם ללוי אף שהוא שונאו ולא יהיה זה עכוב‬
‫לשלם לו דמי סרסרות כדבארתי‪ .‬ומשמע מהנו״ב‬ ‫להמכירה ואף שירע בעצמו שלוי רוצה לקנות לא‬
‫שגם הוא לא סבר זה לקושיא גדולת אלא שיש לדון‬ ‫רצה להתחיל לדבר עמו בזה מצר השנאה אבל ע׳י‬
‫ע״ז אבל לא פליג לרינא אהרמ״א ולכן לא כתב‬ ‫הסרסור והזוב שימכור גם לו ולכן לא פירש להסרסור‬
‫תירת על זה משום שהרמ״א אינו סובר זר‪ ,‬לקושיא‪.‬‬ ‫שלא ילך ללוי ואח״ב כשהביא הסרסור את לוי‬
‫והוא מטעם רבארתי‪.‬‬ ‫גברה השנאה ולא רצה למכור לו ועתה נתחרט או‬
‫שנתפייס עמו ומכר לו בעצמו משום שהיה יודע‬
‫והנד‪ ,‬ברמ״א יש עור שינוי מהא רתשובת הרא״ש‬
‫ממנו גם בלא הסרסור‪ .‬ואף שיותר מסתבר שמה‬
‫רהרא״ש איירי שהסרסור היה שלוחו של המוכר‬
‫שלא פירש ללוי הוא מצי שלא ירע שלוי יקנה מלומר‬
‫כמפורש שם שלכן רצר‪ ,‬לתבוע אף בלא נמכר כלל‬
‫שבעת ששלחו להסרסור תשב שלא לעכב את המכירה‬
‫והרמ״א איירי שבא שמעון ופרפר למכרו ללוי שמשמע‬
‫מצר שנאה ואת״ב חזר בו ולא רצה למכור ועתר‪,‬‬
‫שבא מעצמו‪ .‬ולא שייך בעוברא ררמ״א ההוכחה ממה‬
‫חזר בו עור הפעם‪ -‬מ*מ אין להוציא ממון בסברא‬
‫שלא פירק! כששלחו שלא ילך אצל לוי וא״כ יקשה‬
‫זו כיון שאפשר גם שחזר בו שני פעמים כטענתו‪.‬‬
‫שהיה לן לחוקו שירע שלוי רוצה לקנות אבל לא‬
‫ולכן מפרש הנו״ב שיש לתוקז גם שמתחלה היה זה‬
‫רצה למכור לו מצר השנאה וסרסור השני הטעים‬
‫כדי לרחות את הסרסור ברמאות שאינו רוצת למכור‬
‫לו למכור שע ‪ r‬הא צריך הוכחה שלא ירע מלוי‬
‫לשונאו וניתוסף ע״ז שלא פירקו שלא ילד ללוי עוד‬
‫כמפורש ברא״ש חה ליכא‪ .‬ואולי יש לומר שהרמ״א‬
‫טעם דאף דירע ורצה למכור גם לו הוצרו שהסרסור‬
‫סובר רגם מה שלא פירש כשסרסר לו שמעת למכרו‬
‫יביאנו משום שלא רצה להתחיל לרבר עמו בזה‬
‫ללוי שאני יורע ממנו אך איני רוצד‪ ,‬למכור לו‬
‫ולא חזר בו כלל רק שדחהו ברמאות‪ -‬על הטעם‬
‫הוא הוכחר‪ ,‬שלא ירע ממנו ואף שאין צורך לומר‬
‫שמסתבר יותר שהוא משום דלא ידע שלוי ירצה‬
‫זה מ״מ כן ררך העולם לבאר הכל‪ .‬וגם יש לפרש‬
‫לקנות שנשאר חשש קטן טובא שאף אם נימא שלא‬
‫רהרמ״א לא איירי בטוען המוכר שירע מלוי שרוצה‬
‫כמסתבר רירע ממנו ורצה למכור לו אבל רק ע׳׳י‬
‫לקנות ולכן לא צריך להוכחה שלא ידע‪.‬‬
‫התחלת הסרסור‪ -‬נמי מסתבר יותר שלא לחוש לחזרת‬
‫עכ״פ למה שבארתי אף שנפסק הענין בלא רמאות‬ ‫שני פעמים אלא שרחהו ברמאות וחשש קטן כזה‬
‫במי צריך לשלם דמי הסרסרות כיון שעכ*פ היה‬ ‫זעא נמאן דליתא ואין לחוש אף להוציא ממון‪ .‬ולפ׳׳ז‬
‫זה ע״י מעשר‪ ,‬הסרסור רמתחלה‪ .‬ולכן בעובדא רירן‬ ‫אין ראיה להרמ‪-‬א שחזרה האחרונה היתה עיי סרסוד‬
‫צריך לברר כרלעיל ואם לא יתברר וכל אחד יטעון‬ ‫הקזני שזה מצוי טובא שע״י הטעמת אחרים ישתנה‬
‫ברי יתחייבו המוכר והלוקח שבועה‪ .‬ואם הסרסור‬ ‫דעתו וא״ב אולי יקז לחוש שמה שלא פירקו לסרסור‬
‫לא יוכל לטעת ברי יכול להחרים על מי שכופר את‬ ‫הראשת שלא ילד ללוי הוא שאף שירע ממנו לא‬
‫מה שחייב לו ואינו מורה‪ .‬ואם המוכר אינו יודע שכן‬ ‫רצה להתחיל לרבר עמו בזה ואח״ב גברה שנאתו‬
‫מסתבר אין לחייבו כלום דהוא כאיני יורע אם‬ ‫וסרסור הראשון לא היה יכול להטעים לו שימכור‬
‫הלויתני‪ ,‬אבל כיון שמסתבר שהיה זד‪ ,‬ע״י מה שראה‬ ‫אף ששונאו והשני היה יכול ולא היה כאן שום‬
‫תחלה את הבית שהיה זה ע״י הסרסור יש לפשר‬ ‫רמאות‪ -‬תזזרה פעם אחד הוא מצוי קצת ואין להוציא‬
‫ביניר‪,‬ם באי אפשר לברר‪ .‬זהו הנבת בזה לע״ר‪.‬‬ ‫ממון במה שמסתבר יותר שלא פירש מחמת שלא‬
‫ירע שלוי יקנה‪.‬‬
‫והנה למה שבארתי אין שום מקום שלא ליתן‬
‫שכר למתחיל כררצה השואל בתשובת שב יעקב‬ ‫אבל אין זה קושיא גתלה על הרמ״א שלא‬
‫שהביא כתר״ה שהרי צריך ליתן לפועל אף שלא‬ ‫מסתבר לרמ׳א כלל שנחוש לשמא ידע שלוי רוצה‬
‫ברשות מה שהתנהו וכ״ש כשהיה ברשות‪ .‬וראייתו‬ ‫לקנות וגם רצה למכור לו מתחלה ע״י סרסור ואח״ב‬
‫מסוטה דף י״ג שאר״ח בר׳ חנינא על הקרא ואת‬ ‫גברד‪ ,‬השנאה ונתחרט‪ .‬או משום דאף בזה היד‪ ,‬לו‬
‫עצמות יוסף אשר העלו בנ׳־י מ א ת מצרים שכל‬ ‫לפרש דילו ללוי שיודע שירצה לקנות אך אינו‬
‫העושר‪ ,‬רבר ולא גמרו מעלה עליו הכתוב על שגמרו‬ ‫רוצה להתחיל לדבר עמו‪ -‬או משום ראין לחוש כלל‬
‫כאילו עקזאו אלפא שנלקחה גם ההתחלה ממשד״‬ ‫לשמא רצה מתחלד‪ ,‬ור‪,‬תחרט בו‪ .‬והוא וראי רק משום‬
‫אינו כלום דהתם נמי נתן הקב״ה שכר גדול למשה‬ ‫שלא ידע שלוי יקנה ונמצא שהסרסור הראשון הועיל‬
‫צה‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫אבל מסתבר שהוא דק כשלא שלחו להיות‬ ‫כמפורש במתני׳ שם דף ט׳ שלכן זכד‪ ,‬שלא נתעסק‬
‫סרסור אלא שמעצמו סרסד שהחיוב הוא רק לשלם‬ ‫בו אלא המקום ואיך מוכיח משם שא״צ לשלם שכד‬
‫מה שההנהו ולכן כיון שהוצרך להגומד והגומר היה‬ ‫להמתחיל היפוך מהמפורש שם ממקום שהביא‪ .‬ובע״כ‬
‫מה שלא הוצרך להמתחיל הדי לא נהנה אבל כששלחו‬ ‫שאין זה ענין כלל לתשלום שכד על ההתחלה אלא‬
‫להיות סרסור הדי עשה שליחותו והועיל שמעתה‬ ‫על חשיבות המעשה שהמתחיל נחשב עשייתו דק על‬
‫לא יצטרך אלא לגומר יש לחייבו אף שאח׳׳כ השיג‬ ‫מה שעשה והגומד נחשב לו גם כהתחיל‪ .‬ותמה אני‬
‫גומר כזה שלא הוצרך לחמתחיל‪ .‬וכ״ש אם גם‬ ‫גם על השב יעקב שסובר זה לראיה ורק בשביל‬
‫הראשון היד■ יכול לגמור והמוכר נתן לסרסור אחר‬ ‫הסתירה שנקדא הבית על שם דוד חילק בין כשהגומר‬
‫לגמור אף שהיה סרסור כזה שהיה יודע מעצמו‬ ‫לא היה מסיק אדעתיה שאז נחשב על שם המתחיל‬
‫מהקונה‪ ,‬שחייב ליתן לו בעד חלקו כמתחיל דק‬ ‫ובין כשגם הגומר אסיק זה אדעתיה שאז לא הוצרך‬
‫בעד חלק הגומר אף שהפסידו בזה שנתן לאחר פטור‬ ‫להמתחיל ונקרא על שם הגומר‪ ,‬הא הראיה אינו‬
‫כדאיתא בנו״ב שם שמסופק בזה‪ .‬ולע׳׳ד בשלחו‬ ‫כלום וגם הא השב יעקב מודה דאף כשהגומר הוצרך‬
‫להיות סרסור יש לחייבו כי הוא כפועל שהבעה״ב‬ ‫להמתחיל משום שלא עלה אדעתיד‪ .‬בלא המתחיל‬
‫אינו יכול לחזור בו ובלא שלחו אין לחייבו שאין‬ ‫נותנין דמי סרסרות ושדכנות גם להגומר והא מראייתו‬
‫עליו שום התחייבות להחזיקו גם לד‪,‬גמד ומצד מניעת‬ ‫מביהמ״ק שנקרא על שם דוד היה לן לומד שדק‬
‫ריוח פטור‪ .‬וטעם הספק של הנו״ב שמשמע שבין‬ ‫להמתחיל יתנו כל דמי הסרסרות כמו מהראיה‬
‫בשלחו בין בסרסר מעצמו לא ידוע לי בעניותי‪.‬‬ ‫מעצמות יוסף שנקרא על שם בני ישראל שאין‬
‫נותנין כלום להמתחיל כשגם הגומר אסיק אדעתיה‬
‫ומה שדחד■ כתד״ה ראיית ס׳ אבני חפץ מבונה‬
‫אלא ודאי שמוכרח להודות שאין הראיה כלום‬
‫פלטדין בנכסי הגר שלא קנה בלא העמדת דלתות‬
‫לתשלומי השכר דודאי בעד הגמר יש ליתן שכר‬
‫מפי׳ הרשב״ם שלהמתחיל אין חייבין כלום הוא אמת‬
‫דבלעדיו לא היה נגמר וגם לשלמה נתן הקב״ה שכר‬
‫שאין ראייתו כלום ואין בו ממש וברור ופשוט שחייבין‬
‫בעד הגמר‪ .‬רק לענין חשיבות הדבר שנעשה יש‬
‫להמתחיל כפי חלקו וכדבארתי‪.‬‬
‫לפעמים שנקרא על שם הגומר ויש לפעמים על שם‬
‫ותירוץ כתד״ה על קושית השערי משפט דלד‪,‬ש״ך‬ ‫המתחיל ואולי הוא מטעם השב יעקב שהוא טעם‬
‫חו״מ סי׳ ל״ו סק״ג דאם שניהם לא נתמונו להעיד‬ ‫נכון‪.‬‬
‫נמי פוסל נמצא קרוב או פסול לא מתורץ בשני כתי‬
‫עדים אחת אומדת סנה ואחת אומרת מאתים שלא‬ ‫ולע״ד נראה טעם אחד דבעצם המתחיל הוא‬
‫תיבטל מצד קא״פ לב״ש בזה דאתו למיחזי שתירצו‬ ‫העיקר להחשיב הדבר על שמו דבלעדיו לא היה‬
‫התום׳ ב״ב דף מ״א‪ ,‬משום דלפי דברי הלוה שמכחיש‬ ‫נעשה כלל והגמר הדי כבר ידוע שצריך לגמור‪ ,‬אך‬
‫הכל לא היה שם עד כלל והודאת המלוד■ להיפוך‬ ‫משום שעל המתחיל מוטל כבר יותר גם לגמור דהא‬
‫ליכא דד‪,‬א לגביה הכת שאומרת מנה ליכא הודאד■‬ ‫מסיק שם בגמ׳ דנענש יהודה ע״ז שהתחיל ולא‬
‫דהא אוסר מאתים ורק לגביה כת הב׳ איכא קא״פ‬ ‫גמד לכן הוא עונש שלא להחשיב על שמו ועונש‬
‫ושפיד תידצו התוס׳ דכת הב׳ למיחזו אתו‪ ,‬הוא‬ ‫זה הוא אף כשהיה זה שלא גמר באונס כמשה שמת‬
‫תירוץ לחדודא שפיר‪ .‬אבל לע״ד יש לתרץ בפשיטות‬ ‫בעבר הירדן שגם באונס צריך כפרה כקוהיה האונס‬
‫דכיון שכת אחת היה למיחזי בין שהיא האומרת מנד‪,‬‬ ‫קצת ע״י גדמתו דהדי ע״י מעשה דמי מריבה לא‬
‫בין האומדת מאתים והשנית היתד‪ .‬לאסהודי אין לד‪,‬ם‬ ‫נכנס לארץ אבל דוד התחיל אחר שידע מנתן הנביא‬
‫צרוף ואין פוסלין זו את זו בדין נמצא קא״פ ונכשרה‬ ‫שאסור לו לבנות הבית ולא היה שום חטא עליו‬
‫כת השניה דאף אם ד‪,‬קא״פ נתכוון להעיד והכשרים‬ ‫אף באונם על מה שלא גמר וא׳׳צ שום כפדה ושום‬
‫לא נתכוונו נמי יש לחייב ע׳׳פ הכשרים‪ .‬איברא‬ ‫עונש ע״ז לכן נקרא על שמו משום שד‪,‬מתחיל הוא‬
‫דהלח׳׳ס פ״ה מעדות ה׳׳ה כתב דבאם הקא״פ היה‬ ‫העיקר‪ .‬ויש למילף מזה לכל מתחיל בדבר שלא‬
‫באלו שנתכוונו להעיד נפסלו אף אלו שלא נתכוונו‬ ‫שייך שיגמור שנוהזוב על שמו‪ .‬אבל כל זה אין שייך‬
‫להעיד כיון דבאותם שנתטונו לד‪,‬עיד שהם עיקר‬ ‫לתשלומי שכר שחייבין בין להמתחיל בין להגומר‬
‫הדבד נמצא קא״פ עיי׳׳ש ולדבדיו ליכא לתרוצי זה‪.‬‬ ‫כדבארתי‪ .‬אך מסבדא צדק השב יעקב בוזלוקו שאם‬
‫אבל הדוש הלח״ם תמוה דלא שי ‪ T‬כאן טפל ועיקר‬ ‫הגומר לא הוצרך להמתחיל דבעצמו אסיק אדעתיח‬
‫דאם אין להם צדוף יש להכשיר ודיוקו מלשון‬ ‫אינו חייב לו‪ ,‬דלמד‪ ,‬שבארתי ודאי אין לו דהרי לא‬
‫הדמב׳׳ם הוא דיוק קלוש‪.‬‬ ‫נהנה כלום מעבודתו‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫צו‬

‫מכר לאחר והוי כגזל שאינו ברשות הבעלים‪ .‬ואם‬ ‫וקושית העולם שהביא כתד׳׳ה דכמו בלא לויתי‬
‫השני היד‪ ,‬מוחזק ודאי היה הדין דנשבע השני שאיט‬ ‫כאומר לא פרעתי שפתהייב ע״י הערים שלוה ופרע‬
‫יודע והיה של השני ואם איט מוחזק היה הדין דברי‬ ‫לכן בכל נמצא קא״פ יש הודאת בע״ר שלא היה‬
‫של הראשון עדיף‪ ,‬והשני יחרים סתם‪.‬‬ ‫שם עד פסול דהיה נאמן לחובתו נגד העדים הכשרים‬
‫שאמדו שהיו שם גם פםולין עמהם ונשארו הכשרים‬
‫ויש קצת מקום לומר שהראשון אם אמר אמת‬
‫לבד‪ ,‬עיץ בחכמת שלמה מת שתירץ בדרך אחר‪,‬‬
‫שקנה בקנין צושלאג הוי גם מוחזק אף דהעכו״ם‬
‫דהתידוץ דהויא הודאת המלוד‪ ,‬להיפוך הוא תידח‬
‫לא החזיק עבורו דמאחד דהדשות נקנה לו אין ש ^‬
‫דחוק דהדבה פעמים באו העדים מעצמם אף שלא‬
‫גזל ברשותו אבל יותר נדאד‪ ,‬שמוחזק ודאי לא הוי‬
‫ידע המלוה מהם וג״ב ודאי נפסלו ביש שם קא׳׳פ‪.‬‬
‫דשי ‪ T‬בזה עכ״פ דין גזל להוציא מרקוותו אבל שלו‬
‫ולע״ד לא קשה כלום דלהכשיר עד פסול לעדות‬
‫עכ״פ היה‪ .‬וא׳ב הוא םפק אם הוא של חדאשץ או‬
‫אף להובתו לא מצינו שיוכשר כגון באומר הלוה על‬
‫של השני ומסופקני אם יהיה בזד‪ ,‬דינא דיהא מונה‬
‫עד פסול וקרוב שאינו פסול ואינו קדוב לא יהיה בזה‬
‫ודינא דבל דאלים גבר כיץ דאינם שוים הצדדים‬
‫דין הודאת בע״ד כיון שאינו על גוף המעשה‪ ,‬ולכן‬
‫בכה טעטתיהן‪ .‬ולת מצד הספקות שבארתי ומצד‬
‫השבועות פשדתי ביניהם יותר לצד הראשון דאומד‬ ‫כיון שעדים שנמצא בהם קא״פ נפסלו לעדות זו גם‬
‫בדי שלפי טענתו הוא ודאי שלו ולדברי השני הוא‬ ‫הם נמצא שד‪,‬ודאתו שלא היה שם הפסול הודאה‬
‫דק ספק מצד קנין מעות ונתתי להראשת ברירד‪ ,‬או‬ ‫להכשיר עדים פסולים לעדות שע״ז לא מהני הודאת‬
‫בע״ד להמזזירם‪.‬‬
‫שיקת הבהמה ויתן להשני דמי פצוי כפי שאמרתי או‬
‫שיקת מהשני דמי פצוי פחות בערך שליש והבהמה‬ ‫ידידו‪.‬‬
‫תד‪,‬יה להשני‪ .‬וצ״ע לדינא בכל הספיקות שכתבתי‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫וה׳ יאיר עיני דוקזיעני שלא אכשל ח׳׳ו בדבר הלכה‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫פימן נ‬

‫‪ p'D‬נא‬ ‫ברןנין מעכו״ם כשנשאר החפץ ברשות‬

‫העכו״ם אם נחשב מוחזק‬
‫בלא פסקו הדמים ומ״מ נתן מעות ולקח‬
‫לביתו וכילם כבד איך צריך לשלם‬ ‫אחד טען שהוא קנד‪ ,‬הפרה מהעכו״ם בצושלאג‬
‫כמנהג הסוחרים והשני טוען שאינו יודע מזה‬
‫אחד לקח מאשר‪ ,‬אחת שמנים פוד דגן בעת שהיד‪,‬‬ ‫ואינו מאמין לו והפרה עומדת עדין בבית העכו״ם‬
‫רובל זהב הפוד ונתן לה אז נ״ה רובל זהב‬ ‫אך שהשני נתן המעות‪ .‬ודנתי שצושלאג הוא קנין‬
‫ועדין לא פסקו הדמים בברור שהיא רצתה ליתן רק‬ ‫גם מעכו״ם ועיין בפ״ת יו״ד סי׳ ש״כ סק״ד ונמצא‬
‫תשער‪ ,‬פוד בעד מטבע זהב של עשרה רובל והוא‬ ‫שלפי טענתו הויא הפרה שלו וד‪,‬וי ברי ושמא וכיון‬
‫רצה עשרה פור בעד מטבע זו והדגן לקח אז לביתו‬ ‫שהפרה עדין ברשות העכו״ם אין כאן מוחזק והיה‬
‫והוציאם תיכף באותו יום וטוענת היא שבכל אופן‬ ‫צריך להיות בדי עדיף ורק שהשני יכול להחרים‬
‫מבדה לו רק שהמקח יבורר אח*כ בשוק ועל זה לקהה‬ ‫בתם‪.‬‬
‫המעות והוא אומר שהתנו שהיא מלוד‪ ,‬לו הדגן וד‪,‬וא‬
‫אבל אם מעות קונות בעכו״ם הרי היא ברשות‬
‫מלוה לה המעות‪.‬‬
‫השני אם אינו כדברי הראשון‪ ,‬דאף שעכו״ם נתמעטו‬
‫ודנתי שאם לא התנו כלום צריך לשלם בעד‬ ‫מדיני שומרין מ״מ לזה שרשות הנפקד קנוי למפקיד‬
‫הדגן כמו שהיה שוד‪ ,‬בשעה שלקח דאף שבלא פסק‬ ‫מטעם שתופס עבורו ודאי ששייך אף בעכו״ם דדין‬
‫הדמים לא קנה אף במשך ושום קנין מ״מ מסתבר‬ ‫מוחזק הוא אף בעכו״ם ונמצא שאם מעות קונות הוי‬
‫שהוא רק כשלא נתן מעות אבל בנתן מעות מסתבר‬ ‫השני מוחזק אם אין האמת כדברי הראשון ואם‬
‫שקנה אף בלא פסיקד‪ ,‬וסמכו אהדדי שיעשו מקה‬ ‫האמת שהראשץ קנה לא הוי השני מוחזק וגם אם‬
‫ביניהם כפי שיבררו דלא מסתבר כלל שנאמר בלא‬ ‫מעות אין קונות בעכו׳־ם נמי לא הוי מוחזק‪ ,‬והוי‬
‫פסקו המקח‪ ,‬שידרו המעות מלוד‪ ,‬מה שלא דברו כלל‬ ‫השני ספק מוחזק והראשון לא הוי מוחזק אף אם‬
‫ךנהי ששייך לומר דלא הקנה עדין כיון שלא פסק‬ ‫קנאו באמת משום דהעכו״ם אינו חופם עבורו דד‪,‬רי‬
‫צז‬ ‫מש־‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫התלו או הוקרו הדגן יש מ ה לבאר הרבה דברים‬ ‫אבל לא שיעשה דבר חדש מחמת זה ולכן מסתבר‬
‫ודושי״ת ירחם שלא נכשל ח״ו בדבר הלכוב‬ ‫שסמכו דעתם וקנה‪ .‬והמקח צריך לברר אצל אנשים‬
‫איד שהיה אז‪ .‬ואף שלא ידוע לי עדין ראיה לזה הוא‬
‫דלכאורה הדגן הוא ג״ב קנין שראובן מוכר‬
‫מלתא דמסתבר‪.‬‬
‫לשמעון איזה סחורה ושמעון מוכר לראובן דגן וזעי‬
‫זד‪ .‬חליפין‪ ,‬ולכן אם הסחורה היתד‪ .‬כלי יש כאן‬ ‫ולפי סברא זו אף היותר מסך המעות קנה דהא‬
‫קנין חליפין ונקנה הדגן אף שהוא פירות‪ ,‬ולר״ת‬ ‫מנתינת המעות מוכח שהקנתה לו לגמרי אף שלא‬
‫שסובר בתום׳ ב״מ דף מ״ו דשוה בשוה קונד‪ .‬אף‬ ‫פסקו דאולי החשיבו זה לפסיקה מאחר שידעו ההפרש‬
‫כפירות בחליפין יקנה אף אם הסחורה היא ג״ב‬ ‫שביניהם וגם אפשר שסמכו על שאפשר לברר והוי‬
‫פירות‪ .‬וא״ב נעשה כבר הדגן שלו ואין שניהן יכולין‬ ‫זה כמו דמיו קצובין וצ״ע עדין בסברא זו‪.‬‬
‫לחזור בהן בין בהוקר בין בהוזל‪.‬‬ ‫אבל יקז לדון מצד אחר דהא כשלא קנה מחמת‬
‫אבל הוא דוקא ביש לו דגן שייך לומר שנקנה‬ ‫שלא פסק הוי זה ממילא פקדון ומ״מ הוציא את הדגן‬
‫בחליפין אבל אם לא היה לו דגן אין שייך שיקנה‬ ‫ומעצמו אינו יבול להחשיב הלואה אלא הוא כהוציא‬
‫בחליפין את הדגן ויכולין לחזור בהן מהדגן‪ .‬אך זהו‬ ‫מן העולם דבר של חברו בעצמו שיש לחייבו כשעת‬
‫רק בלא יצא השער של הדגן‪ ,‬דביצא השער של הדגן‬ ‫הוצאה מן העולם במקח‪ ,‬מעות דרק במלוה חייב לשלם‬
‫הא דעת הסמ׳־ע בסי׳ ר»ט ס״ק ב״ג דקונה קנין‬ ‫הפירות שלוה אבל בענין אחר חייב לשלם מעות‬
‫גמור בקנינים שיכולין לקנות כגון בחליפין‪ .‬ועיץ‬ ‫כשעת הוצאה מידו‪ .‬ולכן אם לא התנו כלום צריו‬
‫בקצה׳־ח שם סק״ט שהביא שגם הכ״מ סובר ‪P‬‬ ‫ליתן לה מעות כשעת הלקיחה שבאותו יום הוציא‪.‬‬
‫בפכ׳יב ממכירה ה׳׳ג לענין מטלטלין אגב קרקע‬ ‫אבל הוא הכחיש שאומר שהתנו שהוא מלוה את‬
‫שקונה קנין גמור ביצא השער וכן רוצה לומר בדעת‬ ‫המעות והיא מלוה את הדגן וא״ב צריו לישבע‬
‫מהרש״א עיי‪-‬ש‪ .‬וא׳־כ ביצא השער של הדגן קנה‬ ‫המוחזק ולהפסד‪.‬‬
‫הדגן בקנין חליפין אם הסחורה היתר‪ .‬כלי ולר״ת‬
‫אבל בפה היו שניהן תובעין שלפי טענתו חייכת‬
‫גם בכל סחורה דשוד‪ .‬בשוה הו<ב אבל דעת הש׳־ד‬
‫היא לו ולפי טענתה חייב הוא לד‪ .‬ושבועה לא מועילה‬
‫בס״ק י׳׳ג שלא קנח קנין גמור דבר שאינו ברשותו‬
‫אלא להחזיק ונמצא ששניהן צריכין שבועה ואז יחיה‬
‫אף שיצא השער רק למי שפרע וא׳׳ב מי שיחזור‬
‫של כל אחר בידו‪ .‬אבל כיון שהוא לא תבעה לדין‬
‫יתחייב לקבל מי שפרע‪.‬‬
‫ואם היא לא היתד‪ ,‬תובעתו היה נראה מדבריו שהוא‬
‫ומד‪ ,‬שהנה׳־מ מסייע להש׳־ך מתירוץ ב׳ רהכ׳׳ט‬ ‫לא היה תובע לעולם לכן הוא או במחילה או כהודאה‬
‫שם שסובר שאינו קונה אגב קרקע מטלטלין שאינם‬ ‫שהיא אינה חייבת לו ונשאר רק תביעתה שהוא‬
‫ברשותו אף שיצא השער‪ ,‬ותלה מחלוקת הסמ׳׳ע ור‪,‬ש'ו‬ ‫כופר וחייבתיו שבועה והסכים שהיא תאמר בהן צדק‬
‫בב׳ תירוצי הכ׳־מ‪ .‬לענ׳׳ד יש לחלק דדוקא לענין‬ ‫שלה ויתן כמקח דשעת הלקיחת‬
‫אגב קרקע לא מהני באינו ברשותו אף ביצא השער‬
‫משה פיינשטיין‬
‫וכן משמע מלשונו שכתב לא מהני מידי מדין קנין‬
‫אגב קרקע‪ ,‬משמע דרק קנין זה דאג״ק לא מחני‬
‫אבל קנין אחר כגון חליפין מהני‪ .‬וד‪,‬טעם דהא רצה‬
‫ר‪,‬גמ׳ בקידושין דף כ״ז לומר שליבעי גם צבורין‬
‫ה' ‪ p‬ג ג‬
‫בקנין אגב ואף אחר שמסקינן דלא בעי שיהיו צבורין‬
‫מ׳־מ במטלטלי דני ‪T‬י איתא בב״ק דף י׳־ב שצריך‬
‫בענין המכירות על דגן‬
‫שיהיו צבורין לקנות באגב קרקע‪ ,‬וא״ב גם המטלטלים‬
‫שאינם ברשותו נהי שכיון שיכול לקנות מחמת שיצא‬ ‫י״ט טבת תרפ״ג‪ ,‬ליובאן‪.‬‬
‫השער נחשב כיקז לו מ״מ הרי אינם קבועים רד‪.‬רי‬
‫אינו יודע איזה דגן יתן לו ול״ד לכשיש לו ולא סיים‬ ‫מע״ב אחי אהובי הרב הגאון מוד‪,‬ר'ר ישכר בער‬
‫שמ״מ קונר‪ ,‬מאלו שיש לו שזה קבוע אבל כשמוכר‬ ‫פיינשטיץ שליט׳׳זב‬
‫לו מה שיקנה שאינם קבועים כלל אפשר שאף שלא‬
‫ענף א‬
‫ני ‪T‬י גריעי מניידי ולא קנה אגב קרקע‪ .‬דהטעם‬
‫דמטלטלי דניידי בעי צבורין צריך לומר משום דגדר‬ ‫הנ ה במכר אחר לחברו סחורה על דגן כנהוג בשנים‬
‫קנין אגב הוא דמחקויבין אותן‪ ,‬לדבר אחד עם הקרקע‬ ‫אלו שאין מצוי מטבעות במדינתנו‪ ,‬ואחיב‬
 ‫משר‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫צח‬

‫השעד מועיל מטעם נדד הב׳ שיש טזגב שמטעם זה‬ ‫ולח לא הוי זד‪ ,‬בעבדיפ ההולכין לדעת עצסן שאין‬
‫מועיל בכל אינם צבודין אף באיתנהו בעין אצלו‪.‬‬ ‫יכול המוכר לצובדן למקום אהד דנן מפתבד לתוס׳‬
‫ב״ק שם ד׳׳ה שאני מטלטלי שכתבו דדק עבדים‬
‫והנה איבא מחלוקת הדמב״ם והראב׳׳ד בפ״ג‬
‫שיש להם דעת צריך שיהיו צבודין אבל בהמות לא‬
‫ממכירה ה״ט שהדמבים סובד שבצבורין לא בעינן‬
‫השיבי מטלטלי דניידי עיי״ש שכוונתם הוא כדבארתי‬
‫שיאמר אגב וקני אף שבאינם צבודין בעינן שיאמר‬
‫דדק ביש בהם דעת אין ביד המוכד לצובח למקום‬
‫אגב וקני והדאב״ד סובר דאף בצבודין בעינן שיאמר‬
‫שדוצד‪ ,‬ולא בבד‪,‬מות שאין בד‪,‬ן דעת שב ‪T‬ו לצוברן‪,‬‬
‫אגב וקני‪ .‬ולכאורה איזה חלוק יש בזונ ולח צדיד‬
‫וא״ב גם הכא דודאי אין יכול המוכר בשעת הקנין‬
‫לומר שהרמב‪-‬ם סובר שאיכא ב׳ הענינים בקנין אגב‬
‫לעשותן לדבד אהד עם הקדקע דהא לא ידוע לו ממי‬
‫כדבארתי להכ‪-‬מ בתירוץ א׳‪ ,‬ובצבורין הוא משום‬
‫יקה סובד הכ״מ ב ‪Tn‬וץ ב׳ דאינו קונה באגב וכן‬
‫דנחשבו לדבר אחד עם הקרקע ולכן לא בעי שיאמר‬
‫משמע מד‪,‬מ'מ שם ד‪,‬״ח שע׳ז שכתב שם הדמב׳ם‬
‫בפירוקו שיקנר‪ ,‬אגס דממילא הוא ‪ p‬מאחר שהקנה‬
‫שאין נקנה דבר שאין ברשותו באגב כתב זד‪ ,‬פשוט‬
‫תרדיר‪,‬ו הקרקע ור‪,‬מטלטלין‪ ,‬ובאינם צבורין שהוא‬
‫דבפ״ק דקידושין שאלו אי בעינן צבודין ואסיקנא‬
‫מטעמים האחדים שנחשב קנין על המטלטלין בזד‪,‬‬
‫דלא ואי איתא דאפילו אינן בעין קנד‪ ,‬מאי קא מיבעיא‬
‫שקונה גם קרקע בעי שיאמר שיקנה בזד‪ ,‬דבעצמו‬
‫לן פשיטא אלא ודאי לא קנה אא׳ב הוא בעין עיייש‬
‫בלא כוונת קונד‪ ,‬ומקנה אינו מעשה קנין‪ .‬ואף לד‪,‬טעם‬
‫וכוונתו דאף התהייבות לא נעקוה משום דלקנין אגב‬
‫שמאחר שעקוד‪ ,‬קנין בהקרקע שהוא מכר העיקרי לא‬
‫בעי שוב קנין אמטלטלין נמי לא נתקן זה אלא כשאמר‬ ‫בעי שיהיו בעין דוקא שיוכלו להעקוות דבד אהד‬
‫שיהיד‪ ,‬סגי לד‪,‬ו בקנין הקרקע בלא קנין בפ‪-‬ע‬ ‫עם הקדקע דאם לא בעי בעין אין שייך לד‪,‬םתפק‬
‫דליבעי צבורין דנדאה לד‪,‬מ״מ דוהק לומד דקזני צדדי‬
‫בגופייהו‪ .‬וד‪,‬דאב'ד סובר שדק נדד אחד יש בקנין אגב‬
‫הבעיא יד‪,‬יו רחוקין זמ״ז כ'כ דלהצד שלא בעי צבודין‬
‫ולס אף בצבודין ושא כבלא צבורין שבעי אגב וקני‪.‬‬
‫יקנה אף מד‪ ,‬שאינו בעין‪ .‬ולמד‪ ,‬שבאדתי היה יכול‬
‫וגם יש לומד לד‪,‬דמבי׳ם שדק גדר הראשון‬ ‫להוכיח גם מד‪,‬א שבעי צבודין בעבדים‪.‬‬
‫שנחשבו דבד אחד עם הקרקע איכא באגב אך מחלק‬
‫דבצבודין נחשבו דבד אחד אף בלא אמירתו אבל‬ ‫וגם עוד טעם יש לומד בזה שבעבדים דניידי‬
‫באינם צבודין לא נחשבו דבד אחד אלא באמירתו‬ ‫בעי לקבץ אגב שיהיו צבודין‪ .‬דזד‪ ,‬שלא בעי צבודין‬
‫אבל הוא פירוש דחוק‪ .‬ובזה נחלקו ב׳ תירוצי הכ׳ם‬ ‫נימא שהוא משום דנהקזב כל הקדקע אחד דסדנא‬
‫דתידת הב׳ יסבור דליכא אלא גדר הראשון באגב‬ ‫דאדעא חד הוא ולכן אף שעומדין במקום אחד סגי‪.‬‬
‫ולכן אינו קונד‪ ,‬באגב מטלטלץ שאינם ברשותו אף‬ ‫וא״כ הוא דק כשעומדין שם מחמת המוכד אבל‬
‫ביצא השער ששייך בהו קנין וקונד‪ ,‬בחליפין משום‬ ‫בעבדים שד‪,‬ן שם מחמת עצמן לא הוי עמידתן כעומד‬
‫שאינו שייך בהו גדד זד‪ ,‬כדבארתי‪ ,‬ותירוץ א׳ יסבור‬ ‫בקרקע המוכר ולכן בעי דוקא צבודין‪ .‬וא«כ אף‬
‫דאיכא ב׳ הגדדים כדמסתבר יותר לומד זה לד‪.‬דמב״ם‬ ‫במטלטלין שאינן ברשותו נהי שיכול למוכרן משיצא‬
‫ולכן נהי שאינו שייך במטלטלין שאינם ברשותו‬ ‫הקוער מ״מ אין עומדין מחמת המוכר היבא דעומדין‬
‫גדד הא׳ יקנה אותם באגב מטעם גדדים השניים‬ ‫ולח לא שייכי לקרקע המוכר ואין מועיל קנין אגב‬
‫ש שיז גם בהן‪ .‬ונמצא שלענין קבין חליפין גם טעם‬ ‫מאחר שאינן צבורין‪ .‬ותירח א׳ דר‪,‬כ״מ יסבור דגדר‬
‫הב׳ דהכ״מ יכול לסבור בד‪,‬סמיע‪) .‬וגם השי׳ך ביר׳ד‬ ‫קנין אגב הוא או שמאחר שעושה קבין במכר העיקרי‬
‫סי׳ קע״ה ס״ק י״ב הזד בו וע?ץ בחו׳ד שמקשה זה(‪.‬‬ ‫שהוא הקרקע לא בעי שוב קנין אהמטלטלין לכן גם‬
‫עכ״פ נמצא שפליגי הסמ״ע ור‪,‬ש'ו ביצא השער‬ ‫אלו שאינם ברשותו אם אך יכול למוכרם א'צ קנין‬
‫אם קונה קנין גמור בחליפין או רק למי שפרע וא*כ‬ ‫עליר‪,‬ם כיון שעשה קבין על הקרקע שהוא העיקר‪.‬‬
‫במכר סחורה על דגן שאין לו ויצא השער ור‪,‬סחורד‪,‬‬ ‫או דסובר דקנין אגב הוא דזד‪.‬ו עצמו שקונד‪ ,‬קרקע‬
‫הוא כלי ולרית כיון שד‪,‬וא שוה בשוד‪ ,‬אף בפירות‬
‫שר‪,‬וא עיקר בעת שקנד‪ ,‬המטלטלין הוא קנין על‬
‫יהיה תלוי לכאורה במחלקותם רלהסמ״ע קנה הדס‬
‫המטלטלין ולח ג״ב מועיל ביצא השער מאחר שמועיל‬
‫ולר‪,‬ש״ו קנה רק למי שפרע‪.‬‬
‫בד‪,‬ו קנין‪ .‬ובעבדים שאין מועיל בלא צבורין הוא‬
‫אבל יש להסתפק דהא כל הטעם שמועיל יצא‬ ‫דמחמת דניידי לדעת עצמן נחקזבו ג״כ לעיקד כמו‬
‫השער הוא משום שנותן לו דמים ויכול לקנות בהדמים‬ ‫הקדקע ומה שמועיל בצבודין הוא שבצבורין הוא‬
‫את הפידות שמוכר ילס נחשב כיש לו הפידות‬ ‫דין אגב מגדר הראעוון שנחשבו אז דבד אחד עם‬
‫ואיב אפשר אץ שייך זד‪ ,‬אלא בכספים שכל אדם‬ ‫הקדקע ותרדיהו איתנהו בקנין אגב‪ .‬וא'כ ביצא‬
‫צט‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫עשו דבר קמע בגדר דינא וא׳׳ב מוכרח להיות‬ ‫לוקחם אבל הכא שנתן לו סהורד‪ .‬שבזה לא יוכל‬
‫התקנה אף במקום דלא שייך הטעם אם אך נכלל‬ ‫ליקח רגן רק אצל מי שצריך להסחורד‪ .‬א״כ אף‬
‫בכלל התקנת ולק כשתקנו שמעות אין קונות אין‬ ‫שיצא השער אינו כלום דאין לו במה לקנות ראינו‬
‫חלוק בין נתן בל המעות לנתן רק פתטה אחת‬ ‫מצוי לקנות כמו בכספים ולא יהיה מ ה אף מי‬
‫דמאחר דעקרו קנין מעות אין להשגיח על הטעם‪.‬‬ ‫שפרע‪ .‬או רגם סחורה נחשב כיש לו דמ'מ יכול‬
‫ו ק לא קנה אף אם מונחים בחומת אבנים שא׳׳א‬ ‫למצא סוחרים על הסחורה ולקנות דגן או להחליף‬
‫להו לישרף ביון דעקרו התקנה ולא נתנו דבריהם‬ ‫הסחורה על רגן ואף שלא מצוי ביב כבבספים וא״ב‬
‫לשעורים‪ .‬אך כל זה ד^א רק כשלא נוכל לומר שהם‬ ‫יתהייב ליתן להסמ״ע בקנין גמור ולהש׳׳ך למי שפרע‪.‬‬
‫ברשות הלוקח אבל היכא דהבית הוא של הלוקת‬ ‫וצ״ע לדינא ‪.‬‬
‫שאז הוא גם ברשות הלוקח לא הוי בכלל התקנה דאף‬
‫וב^ באין לו אבל ביש לו הוא לכאורה קנין‬
‫דאינו קונה מרין חצר בחצרו המושכר לאהרים ואף‬
‫גמור כסחורה דבלי ולר׳ת אף כפירות ביון שהוא‬
‫אם קונה מאחרים בהרמב‪-‬ם מ״מ מהשוכר גופי‪:.‬‬ ‫שוה בשוה‪ .‬אבל עיץ בנה״מ סק׳ט שמחדש דאף ביש‬
‫נדאד‪ .‬ודאי שלא יקנה‪ ,‬וכדצריך לומר ‪ p‬לדעת הש‪-‬ך‬ ‫לו אינו קונה קנין גמור מאחר דאינו מחוייב ליתן לו‬
‫רסובר בסי׳ שי׳ג סק*א כהרמב׳ם שהחצר קונה‬ ‫רוקא מרגן שבביתו ויכול לאכלם וליתן אחרים רק‬
‫למשכיר במציאר‪ ,‬וד‪,‬פקר ורק בד‪,‬ונח לדעת השוכר‬ ‫שקבל עליו התחייבות ליתן רגן ואם נשרפו מחריב‬
‫קונד‪ ,‬השוכר ואיך הקשה כאן על המ׳׳מ דביון שד‪,‬שובר‬ ‫ליתן אחרים ולכן ביון שאין לו קנין בגוף הדגן לא‬
‫שכר המקום הרי ועא כחצר של מוכר אלא ודאי‬ ‫קנה רק למי שפרע עיי״ש שהביא ראיה א ה ונמצא‬
‫דסובר דיש חלוק בין אתי מעלמא לאתי מהשוכר‪.‬‬ ‫שבעובדא רידן אף ביש לו לא יהיה עליו אלא מי‬
‫יעיק בנד‪',‬מ בפתיחה לסי׳ ר׳ שכתב כן בפירוש‬ ‫שפרע לרעת הנה״מ‪.‬‬
‫וטעם אחד דלענין זה החפץ אגריה וטעם ב׳ של‬
‫המחנר‪ ,‬אפרים שלא הוי הוצאה מרקזות לרקזות עדק‪.‬‬ ‫ענף ב‬
‫וא״ב לא קנה בתורת חצר מ״מ כיון דעכ׳׳פ הוא גם‬
‫ברשות הלוקח לא הוי זד‪ ,‬בכלל התקנה שעקרו קנין‬ ‫ובראיית הנה״ם שאם ניטא ריכול לקנות קנין גמור‬
‫כסף דקנה מטעם כסף‪.‬‬ ‫היה קונה גם בכסף קנין גמור דהא לא שייך כאן‬
‫טעם רנשרפו חטיך בעליה‪ ,‬יש לפקפק רהא הזינן‬
‫ויש לד‪,‬סביר יותר דהא לענין חפצים של המשכיר‬ ‫בהרבה דברים שלא חלקו כגון בנתן רק מקצת מעות‬
‫ודאי נחשב שהם ברשות המשכיר ג״כ לכו״ע דהא‬ ‫שאין שייך טעם נשרפו חטיד ם־איתא בנה‪-‬ם סי׳‬
‫אף באתו מעלמא במציאד‪ ,‬וד‪,‬פקר סובר הרמב׳ם‪,‬‬ ‫קצ״ח סק״ד ומ‪-‬מ אינו קונה קנין גמור כמפורש‬
‫והמחבר והשיר ורוב האחרונים הסכימו לזד‪ ,‬שד‪,‬וא‬ ‫בב‪-‬מ דף מ״ח‪) .‬והנרדמ הביא שם ראיה מחולין רף‬
‫ברשות המשכיר ורק לחפצי השוכר ולמה שהניחו‬ ‫פ״ג ותמוה קצת מה שהוצרך לראיה הא מפורש כן‬
‫לדעת השוכר הוו ברשות השוכר ואיב מאחר שמן‬ ‫בפ׳ הזהב( והטעם צריך לומר משום דלא פלוג‪.‬‬
‫הוזורד‪ ,‬מעות קונות והוי החפץ שקנה המשכיר‬ ‫ובעליה של לוקח מושכרת למוכר כו׳ע סבירא להו‬
‫מהשוכר במעות‪ ,‬של המשכיר וממילא ועא מהית‬ ‫רקונה קנין גמור כמפורש בב״מ רף מ״ט מטעם‬
‫גם מונח ברשותו דלענין חפצי המשכיר ועא גם‬ ‫שאין שייר נשרפו חטיך‪ .‬ו ק שכירות מטלטלין נקנין‬
‫ברשות המשכיר ולכן אינו בכלל התקנד‪ ,‬דמעות אינן‬ ‫בכסף כדאיתא בש׳׳ע סי׳ קצ׳׳ח סעי׳ ו׳ ולא מצינו‬
‫קונות דבכל מקום שאינו בושות הלוקח אף שקנאו‬ ‫מי שפליג בזה‪ .‬ובאם היו המטלטלין מונחים במקום‬
‫בקנין גמור וד‪,‬כא אם קנאו קנין גמור הוא גם ברשותו‬ ‫שאין לחוש לשרפה כגון בחומת אבנים פליגי‬
‫ולכן נשאר כאן דין התורה דמעות קונות קנין גמור‪.‬‬ ‫דהמררכי בשם בעל העטור סובר דקונה קנין גמור‬
‫ורק אם היה שייך גם כאן הטעם דנשרפו חטיד‬ ‫הובא ברמ׳׳א שם סעי׳ ה׳ והב״י והש״ך פליגי ע״׳ז‬
‫היו מתקנים גם בזד‪ ,‬אבל מאחר שבזה ליכא הטעם‬ ‫משום שלא נתנו חכמים דבריהן לשעורין‪ .‬וא״כ‬
‫וא״צ לתקן ובכלל התקנה שתקנו אינו לכן קונה‬ ‫צריך להבין החלוקים מה‪.‬‬
‫קנין גמור‪ .‬ו ק בשכירות קונה קנין גמור משום דאינו‬
‫מכר ולכן אף שתקנו במבירד‪ ,‬שלא יקנה במעות‬ ‫והנה לדעת הב׳׳י והש׳׳ך יש לחלק בפשיטות‬
‫לא היה בכלל זה שכירות והטעם דנשרפו חטיך‬ ‫ח ה שאמרינן בכל מקום לא פלוג רבנן ולא נתנו‬
‫שיצטרכו לתקן גם בשכירות ליכא לכן קונה במעות‬ ‫לשעורין הוא משום דרבנן לא עשו שום תקנה בלא‬
‫בשכירות‪ .‬אבל בכים אף שליכא הטעם דנשרפו‬ ‫גרר קבוע אף אם יש צורך בהתקנה ובבר הוכהתי‬
‫חטיך הוא בכלל התקנה וא״כ אף בפסק ביש לו או‬ ‫זה בחדושי מתוס׳ גיטין דף י׳׳ד ורק דמחמת הצורך‬
 ‫םשד‬ ‫חושן טשפט‬
‫למיחש לשום הפסד מאחד שכל האחריות על המובר‬
‫שהיה לו לקנות להמדדכי אף בכסף קנין גמור דהיה‬
‫נחשב בחתנו אלא צריך לומד שלא שייך קנין גמור‬
‫באינו ברשותו לכן אף בחליפין אינו קונה קנין גמור‬
‫אלא למי שפרע ומהמדדכי ניליף גם לכו״ע‪.‬‬
‫דסבירא ליה וכד עיי״ש וכוונתו שמהסדדכי נשמע‬
‫ב( שזה שאינו קונה קנין גמור בנתן מקצת‬
‫אף שליכא הטעם דנשדפו חטיך הוא משום דלא‬
‫יהיה מלתא דרבנן כחוכא ואיטלולא דבכל המעות‬
‫לא יקנה ובפרוטה אחת יקנה‪ ,‬וא׳ב גם בפסיקה אין‬
‫לו לקנות קנין גמור בכסף דגיב יהיה כחוכא ואיטלולא‬
‫דדבד שברשותו ומסיים מה שמקנה לו שנוח יותר‬
‫לקנות אינו קונה ומה שאינו ברשותו ואינו מסיים‬
‫יקנה לכן אף ששאר קנינים קונין קיג בפסיקה‪ ,‬לא‬
‫יקנה בכסף אף שליכא טעמא דנשדפו חטיך‪ .‬אבל חטים‬
‫המונחים בחומת אבנים שאין בהו חסרון לקנין יותר‬
‫לא הוי כחוכא לכן כיון שליכא החשש דנשדפו חטיד‬
‫קונד‪ ,‬להמדדכי‪ .‬ולפי דדך זה ליכא ראיית הנה׳נג‬
‫אך יותר מסתבר כדדך א' ואיש ראיית הנדרפ‪ .‬ונמצא‬
‫שבמוכד סחורה על דגן אם לא יצא השער של דגן‬
‫פטור אף ממי שפרע אם לא היה לו‪ .‬ואם היה לו או‬
‫שיצא השער ונימא שסחורה חשיב במעות אז להסמ׳ע‬
‫קונד‪ ,‬קנין גמור ולהש׳ך בלא היה לו ולהנה״ס אף‬
‫בד‪,‬יה לו אינו קונה דק למי שפרע‪.‬‬
‫וקונה קנין גמור במקום דליכא למיחש לשרפה‪ .‬ולח‬
‫ענף ג‬
‫אך עדין יש לעיין נהי שלא קנד‪ ,‬הדגן מ׳מ מאחד‬
‫שלא עשה חמקה דק על דגן לא יגדע זה מתנאי‬
‫ואם לא יתן הדגן יתבטל המקח וכן אם המוכר לא‬
‫ירצד‪ ,‬בדגן יתבטל המקח‪ .‬אבל הדעת נוטה שיש‬
‫בזה חלוק בין אם היה זה בעת שהיו המטבעות‬
‫מצוין וכל המכירות היו על מטבעות ולכן כשזה‬
‫התנה על דגן היה בודאי קפידא בזה מחמת שצריך‬
‫לדגן או מחמת שלהלוקח יותר טוב ליתן בדגן משום‬
‫שצריך למוכרן והוא חליפין ולכן אף שליכא קנין‬
‫גמור על הדגן‪ ,‬הוי זה כתנאי שאם לא יתן דגן או‬
‫לא יקה דגן יתבטל המקח אבל בעובדא דידן שזה‬
‫שהתנו על דגן אינו משום שצריך לדגן ולא משום‬
‫שהלוקח צריך למכור הדגן כמו כל חליפין דק מחמת‬
‫שאין מצוי מטבעות ולוקחץ דגן וכל רבד בעד‬
‫התשלומין ואם היה נותן לו דברים אחדים ג׳ב היה‬
‫לוקח וכיש אם היה נותן לו מטבעות לכן אין לתלות‬
‫זד‪ ,‬לתנאי כ*ז שלא התנה בדיני תנאי‪ ,‬דכשמצוי‬
‫מטבעות שהדרך הוא למכור על מעות וד‪,‬וא התנה‬
‫שיתן דגן סגי בלא תנאי כפול משום דהוא אומדנא‬
‫גדולה שמקפיד שא'צ תנאי כפול כדאיתא בתום׳‬
‫סידושין דף ר ודף נ׳ אבל בעובדא י י ח שהאוסדנא‬
‫אגרות‬
‫על השער נמי אינו קונה זע> שליבא הטעם‪ .‬וליכא‬
‫הוכחה כלום מזה דלא יועילו שום קנינים בפסק דק‬
‫לפי שפרע דאף שמועיל קנין מ'מ כסף אינו קונה‪.‬‬
‫אבל לדעת המרדכי יש לכאורה להוכיח ואיבדא‬
‫משמע דהוכחת הנד‪',‬מ הוא מהמדדכי דכתב למאן‬
‫אף להב׳י והש׳ך‪.‬‬
‫אבל דא יקשה על הסדדכי מ״ט בנתן דק פרוטה‬
‫אינו קונה קנץ גמור הא ליכא למיחש לנשדפו חטיד‬
‫מאחד שלדידיה הטעם דוקא‪ .‬ולכן נראה לע״ד שאף‬
‫להמדדמ צריך לומד שתקנו בדבר קבוע כמו בכל‬
‫דוכתי דאמדינן בתק״ח לא פלוג ולא נתנו לשעודין‪.‬‬
‫אך שיש לפרש דעתו בב' דרכים‪ .‬א( דהנה דעת הב״י‬
‫והובא בדמ‪-‬א שם שאם התנו בהדיא דמעות יקנו‬
‫קנו‪ ,‬והטעם איתא בהגהות דרישה ופרישה וכן בב״ח‬
‫הובא בנה‪-‬ם בחדושים טיק ייז דמאחד שהתקנה היא‬
‫לטובת הלוקח יסל לומד א׳א בתק״ח‪ ,‬ואי־כ יסבור‬
‫המדדכי עוד יותר דאף בלא התנו אם אך ליכא‬
‫למיתש לשרפה כגון שהוא בחומד‪ ,‬הוי כהתנו דודאי‬
‫דאומדנא היא שדוצין שניהם שיהיה קנין גמור דהא‬
‫מוכר וקונה עתה ולהפסד אין מה לחשוש דידצה‬
‫מחמת זה שלא לעשות קנין גמור לכן הוי בחתנו‬
‫אף שבכ׳מ גם המדדכי יודה שלא פלוג ולא נתנו‬
‫לשעורין מ״מ הכא פלגינן ונותנין לשעודין משום‬
‫דנחשב כהתנו והויא ממילא התקנה עדין דבר קמע‪.‬‬
‫וג'כ ראיית נה'מ טובה דגם בפסיקה מאחד שליכא‬
‫לפיחש לשרפה הוי כהתנו‪ .‬ולפ״ז ניחא שמה שלא‬
‫נתן אלא מקצת לא קנה אף שליכא למיחש לשרפה‬
‫משום דאין להחשיב כהתנה אלא דוקא באין למיחש‬
‫לשרפה בעצם שאז ודאי אמדינן שניחא ליה ללוקח‬
‫שיהיה קנין גמור‪ .‬אבל אם בעצם יש לחוש לשרפה‬
‫דק שודאי ישתדל המוכר בכל בהו להציל לא הוי‬
‫כהתנה שיקנה בכסף‪ ,‬דהא עדין יש לחוש שמא תהיה‬
‫שרפה מו שלא יוכל המוכר להציל אף כשישתדל‬
‫הרבה‪ ,‬ולכן אין לאמוד דעתיה שרוצה ודאי שיהיה‬
‫קנין נמוד שיתחשב כהתנה‪ .‬ונהי שאם לא היה‬
‫חשקו שלא יציל לא היינו עושין תקנה שלא יקנה‬
‫כדי שיהיה באחדיות המוכר דמורת ניחוש יותד‬
‫ללוקח מלמוכר ודק משום שאם באחריות הלוקח לא‬
‫יציל הפוכר תקנו אבל מאחד שתקנו שמעות לא‬
‫יקנו הוי זה תקנה בכ*מ שלא פ*ג רבנן‪ .‬ודק במקום‬
‫שאין לחוש כלל לשרפה ליכא התקנה משום דהוי‬
‫כהתנו שמועיל בתנאי מטעם א׳א בתק׳ח כדלעיל‪.‬‬
‫ולפי דדך זה יליף שפיר הנהימ דכיש בפסיקה שליכא‬
‫ר!א‬ ‫‪II‬‬ ‫מש‬
‫או נתייקר יכול ומחדיב ליתן מאחד שקנה בק‪-‬ג‬
‫או למקז״פ אבל לאחד זמן הקציר דבודאי יחלו אינו‬
‫יבול ליתן דע״ז הוא ודאי עכובא ועיין בט׳־ז יר־ד‬
‫סי׳ דלייו ס״ק י״ג שכתב ‪ p‬בפירוקו ולית מאן דפליג‬
‫בזה וא*כ יתבטל באופן כזה קנין הדגן אף להסס׳ע‬
‫מאחד שלא נתן לו בזמנו וליכא אף מש״פ‪.‬‬
‫אך יש להסתפק באם הקיפו הדגן ולא קבעו‬
‫זמן שמסתבר שסתם הקפה הוא שלשים יום כמו‬
‫בסתם הלואה אף שלא מצאתי ראיה מפודשת בדין‬
‫סתם הקפה כמה הוא‪ ,‬דלא מסתבר שלא יהיה שום‬
‫זמן בהקפה‪ .‬אם הגיע זמן הקציר בתוך שלשים‬
‫שידוע שיהיה שינוי גדול לזול אפשר שאנן סהדי‬
‫שהכא לא הקיפו אלא עד הקציר אף שהוא עדין‬
‫תוך ל׳‪ ,‬דהא סתם הלואה ל׳ יום לא נחשב בהתנו‬
‫זמן זה כדאיתא בתוס׳ ב״ב דף ה׳ וכחזזינן גם מהא‬
‫שמשמטתו שביעית ולכן מאחר שבמשך הל' יום‬
‫ידוע שיוזלו וא״א שיתרצה המוכר לזה מסתבר שצריך‬
‫שהואבתוך הל׳יום‬ ‫שאין מצוי מטבעות וכיון שאינו ק״ג להנה״מ אפשר לפרוע קודם זמן הקציר אף‬
‫אם לא לקח ממנו ביוקר בשביל ההקפה ראם לקח‬
‫ביוקר אפשר שבשביל זה לקח מחמת שידע שישלם‬
‫לו אחד הקציר וממילא ליכא אנן סהדי אף שאירע‬
‫שהוזל טובא דהזול טובא לא היה ידוע‪ .‬אך כ״ז‬
‫הוא בלא אמר לו הלוקח שיש אצלו הדגן ויבא חקח‬
‫אבל אם אמד לו שיש אצלו ויקח הדגן הדי הוא ככבד‬
‫נתן לו הדגן‪ .‬לא מבעיא אם אמד לו בעת שלקח‬
‫שאז ודאי קנה מיד מאחד שסיים לו הדגן אלא אף‬
‫אם אמד לו אח״ב שיש לו הדגן עבורו נמי הוא‬
‫כנתן כבד לא מבעיא להרמב״ם רחוב מחמת מכד‬
‫קונה קנין נמוד דלא גרע זה מחוב מחמת מכד אלא‬
‫אף להסובדים דאינו קונה דמסתבר דביחוד בעלמא‬
‫שזהו חדגן סגי מאחר שקנין שיש לו דגן אצלו כבר‬
‫היה להסמ״ע דק שלא היה ידוע איזו וכיון שיחח‬
‫אחי׳כ שזה הדגן הוא שלך סגי‪ .‬ואף שלענין הפסד‬
‫מסתבר שעדין הוא על בעל הדגן כ׳׳ז שלא לקח‬
‫ממנו בקנין אחד ממש על דגן זה מ״מ לענין לבטל‬
‫הקנין שקנה כבד בקנין גמור שמחוייב ליקח ממנו‬
‫דגן משום שלא נתן לו הדגן בזמנו הוא כבד כנתן‬
‫לו כיון שאמר לו שיש לו ויבא ויקת רק שהוא‬
‫פשע שלא לקח וכ״קו בלא התנו בפירוקו זמן דק‬
‫שהוא כהתנו מצד אנן סחרי דע״ז שלא לקח כשאמר‬
‫לו שיש לו ליכא אנן סחרי‪ .‬וכן אף אם לא היה לו‬
‫דגן בעת שלקח ואח׳׳כ היה לו ואמר לו שיקח הדגן‬
‫אין כאן טענה דלא נתן בזמנו‪ ,‬ואם יצא השער בעת‬
‫הקניז ואף בלא יצא השער אבל היה לו ומכר‬
‫ואח׳׳ב היה לו דגן אחר קנה להסמ״ע ק׳׳ג ולהנה׳מ‬
‫צריך לקבל מש״פ אף אחר ‪ p t‬הקציר‪.‬‬
‫חושז משפט‬ ‫אגרות‬
‫אדרבה הוא להיפוך שהיה רוצה במעות יותר דק‬
‫מחמת שליכא מעות התנו על דגן וכ״ש שאומתא‬
‫שרוצה בדגן ודאי ליכא ולכן אם לא קנה הדגן‬
‫בדיני קנין אין כאן גם תנאי כיון שלא היה בדיני‬
‫תנאי אבל ביש לו או ביצא השעד להסמ׳ע אף באין‬
‫לו דקונד‪ ,‬קיג ודאי קנה תיכף הדגן ואין שייך כאן‬
‫אומדנות לבטל הקנין וכן להנדדמ יהיה חייב לכה״פ‬
‫במש׳־פ מאחד דקנין למש׳׳פ היה כאן‪.‬‬
‫אך בעצם לשיטת הנד‪,‬״מ שלא שייך קנין נמוד‬
‫בפסיקה יש להסתפק אם יש בזה מש״פ בעובדא דידן‬
‫דבשלמא אם היה שיז ק׳׳ג בפסיקה א״כ מה שכסף‬
‫אינו קונה הוא דק מדרבנן ומדאורייתא קנה קנין‬
‫גמור לכן אף מדרבנן יש עליו מש״פ וכן בפסיקת‬
‫על דגן בזמן שמצוי מטבעות שהוא מהמת שצדיד‬
‫לדגן אף להנה״מ שלא שייך ק״ג יש מש‪-‬פ משום‬
‫דהוו דברים דאיכא בהדייהו מעות אבל בעובדא די ה‬
‫שהפסיקה על דגן אינו משום שצריך לדגן אלא משום‬
‫שאין כאן גם מש״פ שנמצא שלא היו כאן המעות‬
‫על הדברים דדגן‪ .‬אך יותר מסתבר דיש עליו מש״פ‬
‫דמדדבנן תקנו שהוא קנין למש״פ ואם אין דוצה‬
‫לחזור ברשותו קאי אף אם הוא דק מחמת רבדים‬
‫ואיכא בהדייהו מעות וממילא אין חלוק בכוונתם‬
‫ובצודכם להדגן כמו שאין חלוק אם היה קנין גמור‪.‬‬
‫וקצת ראיה לזה מהא שליכא בפסיקה דין ריבית‪.‬‬
‫ואף שיש לומד שהוא מטעם דאינו נותן מחמת אגד‬
‫נטר רק כדי שלא יהיה עליו מש״פ וכדבאדתי כן‬
‫בחדושי אבל מלשון רש״י ותוס׳ ב״מ דף ס״ב ס»ג‬
‫משמע משום דבדשותיה קיימי א״כ משמע דקנה‬
‫לענין מש״פ אף דלא אפשר שם קנין גמור להנה״מ‬
‫דהא איירי שם בפסיקה אלמא דרבנן תקנו בזה קנין‬
‫למש״פ‪ .‬וגם אף אם נימא שלא נחשב קנין אולי‬
‫יש לומר דמ״מ נחשבו דברים דאיכא בהדייהו מעות‬
‫וצע׳׳ק לדינא‪ .‬אבל להסמ״ע אין יכול לחזור מאחד‬
‫דקנה כבד הדגן בקנין גמור וברשותו זול ואייקוד‪.‬‬
‫אבל באם היה המכר קודם זמן הקציר שידוע‬
‫דאחר זמן הקציר יוזלו הדגן שברור שיש כאן קפידא‬
‫שיתן הדגן קודם זמן הקציר והוי כאן הזמן לעבובא‬
‫ואף שלא הזכידו שום זמן ודאי הוא כהתנו דהא‬
‫בעצם כשלא הזכידו זמן הוי הזמן תיכף באותו‬
‫יום כמו בסתם מכר שצריך המוכר ליתן לו הסחורה‬
‫תיכף וכן הלוקח צריך לשלם המעות תיכף אך לא‬
‫נבטל המקח באם לא נתן המוכר ולא שילם הלוקח‬
‫תיכף‪ ,‬משום דבסתמא אין זה עכוב דאינו עלול‬
‫כ״כ להשתנות לזולא וליוקרא ולכן אף שאירע שניוול‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫?ב‬

‫היה צריך לשלם בממון דהא גם מזיק וגזלן וכל‬ ‫היוצא מדברי דאם לא יצא השער של הדגן‬
‫החיובים שבעולם הוא בממון אף שלא שייך בהו‬ ‫וגם אין לו לא קנה הדגן כלל אף לא למי שפרע‪.‬‬
‫התנד‪ ,‬ולא שיהיה כהתנד‪ ,‬ואף שיכול לשלם גם‬ ‫ודק בזמן שהמעות מצוים וכל מקה וממכר הוא על‬
‫בדברים אחדים‪ ,‬הוא בחשבון ממון וא״ב הוא משום‬ ‫מעות והם דברו על דגן‪ ,‬אף שאין באן קנין יש‬
‫דממון נעשה לתשלומין ופידות לא נעשו לתשלומין‪.‬‬ ‫כאן דין תנאי ואם לא יתן הדגן שהתנו יבטל המקה‬
‫ולכן בעי על פידות דוקא בדיני קנינים ולא מגי‬ ‫אם ירצה אבל כיון שדק מהמת שאין מעות מצוין‬
‫בקנין המחודד‪ ,‬להתחייב מטעם תשלומין אף שאין שייך‬ ‫דברו על דגן לא הוי תנאי כיון שלא התנו בדיני‬
‫קנין עליהם‪ .‬ולכן הוא כדבאדתי לעיל‪.‬‬ ‫תנאי ולת קיים המקה של המהודר‪ .‬ומהדגן יכולין‬
‫להזוד‪ .‬ואם יש לו או אף אין לו אבל יצא השער‬
‫ועיין במי׳ ד‪-‬א מעיי ב׳ שאיתא וכן כל דבר‬
‫הוא להממ״ע קנין גמור אם המתודה היתה כלי או‬
‫שנהגו התגרים לקנות כגון ע״י שנתן הלוקח פרוטה‬
‫לד‪-‬ת אף כפירות כיון שהוא שוד‪ .‬בשוד‪ .‬ולהנהימ‬
‫למוכר‪ ,‬פי׳ שקונה קונה גמור וכתב הסמ״ע במק‪-‬ד‬
‫הוא קנין דק למי שפרע‪ .‬וכ׳ז אם אין ידוע שיהיה‬
‫ולא חשו בהני גוני שיאמר המוכר נשרפו חטיך דכבר‬
‫שינוי בשיוי הדגן אחד זמן אבל בידוע שיהיה שינוי‬
‫כתבתי שלא חשו לזה אלא במקום שכבר קבל המוכר‬
‫כמו אחד הקציר הוי תזמן עכובא ואף בלא התנו‬
‫כל דמי שויו של המכר עיי׳׳ש מפורש לכאורה שסובר‬
‫בפירוש הז ^ ואינו יכול ליתן לו דגן אח״ז הקציר‬
‫דבמקצת מעות קונה קנין גמור מאחד שאין שייך‬
‫אף להממ׳ע יאמ עליו אף משי־ונ ובהקפה מתם‬
‫הטעם וקשה עליו טובא מהא דמפורש בב'מ דף מ״ת‬
‫ובתיד ל׳ יום הגיע הזמן שידוע השינוי יש להמתפק‬
‫דבמקצת מעות נמי לא קנה אלא למש״פ כדד‪,‬באתי‬
‫קצת ויותו־ נוטה דג*כ הא דק עד זמן השינוי‪ .‬ואם‬
‫לעיל וגם מהא דחולין שד‪,‬וכיח הנה*מ ועיין בפ״ת‬
‫אמד לו שיש לו דגן ויבא ויקה אין כאן חמדון דד‪,‬זמן‬
‫מי־ קצ״ח מק׳׳ג שהביא שחולקין עליו האחרונים‬
‫ונשאר אדינא שד״וא להממ‪-‬ע קנין גמור ולנה״מ דק‬
‫הוא הנה*מ שהבאתי והרעק״א בתשובות ולא כתב‬
‫למי שפרע‪ .‬זד‪.‬ו מה שנראה לפום ריהמזב‬
‫כלום לתרץ דברי הטור והמחבר וגם הרא׳׳ש ב״מ‬
‫דף ע״ד וגם יקשה דא־כ יקנד‪ ,‬מדין קנין כסף‬
‫ענף ד‬
‫דאורייתא ולמד‪ ,‬הוצרכו לומד שיקנד‪ ,‬דק מדין‬
‫סיטומתא‪.‬‬ ‫וד‪.‬נד‪ .‬בעצם יש גם לד‪,‬פתפק אולי לא נחשב‬
‫ולכן הנבון לע׳ד דיש חלוק בין גדר קנין כסף‬ ‫הדגן מכירה כלל‪ ,‬דק שדין תשלומין יש גם לפידות‬
‫דאורייתא לגדר קנין נתינת מטבע שנהגו התגרים‬ ‫כמו שיש למעות וכמו שבעשו מקח על מעות כסתם‬
‫מדין סיטומתא‪ ,‬דקנין דאורייתא הוא בזד‪ ,‬שנותן‬ ‫מכידד‪ ,‬נתחייב הלוקח בהמעות לתשלומין בקנין החפץ‬
‫המעות לתשלומין דבזה שמשלם עבוד הסחורה קתד‪,‬‬ ‫כ״ב נתחייב הלוקח בקנין החפץ גם בהדגן לתשלומין‬
‫ואף במקצת קונד‪ ,‬מ ה שנתן לו כתורת תחלת פדעון‬ ‫כשהתנו לשלם בדגן ולת אף שאין כאן שום קנין‬
‫וכמפורש ברש״י ב׳־מ דף מ*ח שכתב בזמן ש »‪1‬ד‬ ‫על הדגן יהיה חייב ליתן הדגן כמו במעות שחייב‬
‫לו ערבוני יקון שלא נתנד‪ ,‬לו בתורת תחלת פרעמ‬ ‫ליתן אף שאין עליהם שום קנין דכן יהיד‪ ,‬בכל דבר‬
‫והשאר עליו מלוד‪ ,‬אלא בתורת שעדכון זד‪ ,‬יקנד‪.‬‬ ‫שהתנו אם לא בא לקנות הדגן דק את החפץ והדגן‬
‫את הכל והא לאו מלתא הוא‪ ,‬חזינן מזה שגדד קנץ‬ ‫ד^נו דק לתשלומין‪ ,‬חה שבעי לדין חליפין הוא‬
‫כסף דאורייתא בין בקרקע בין במטלטלין הוא מחמת‬ ‫דוקא כשזה בא לקנות חפץ זה חה בא לקנות חפץ‬
‫שנתן לו בתורת תחלת פדעון דזהו דרך מקח וממכר‬ ‫זד‪ .‬אבל אם בא האחד לקנות המחודד‪ .‬ומה שהתנו‬
‫שנותנין כסף וקונין ולכן פי׳ שאם לא נתן לפדעון‬ ‫הדגן ליתן תחתיו למוכר הוא לתשלומין אפשר לא‬
‫אינו כלום‪ ,‬דק כנגד המעות קונה משום דממילא הן‬ ‫בעי א ה דין חליפין■ דמרין תשלומין מתחייב במשיכת‬
‫נמי לתשלומין‪ .‬ואף התזס׳ שפליגי על דש״י ומבדי‬ ‫הסחורה וכיון שהוא מי מ תשלומין יהיה מחוייב‬
‫דעדיף עוד מתחלת פדעון סתמא מזופידש שיקנד‪,‬‬ ‫ליתן הדגן אף בלא יצא השער ואין לו ולא יוכלו‬
‫הכל‪ ,‬ג״כ יסברו דגדד הקנין דמעות הוא מחמת‬ ‫לחזור ולעשות התחייבות בתשלומין אחדים‪ ,‬ואף‬
‫התשלומין רק שמבדי דכיון דממילא הא הוא פדעון‬ ‫באומדנא לא יוכלו לחזור דהא עכיפ לא התחייב את‬
‫עדיף עוד זה שפירש שיקנד‪ ,‬הכל ודש׳י סובר דכיון‬ ‫עצמו בתשלומין אחדים‪ .‬אבל לא משמע זה בגמ׳‬
‫שנתינתו הוא לקנין ולא לתחלת פדעון שזה אינו‬ ‫דבכ‪-‬מ משמע שלקנות פידות בעי דוקא בדין חליפין‪.‬‬
‫כלום רק שממילא הוא נמי לפדעון סגי דיקנה רק‬ ‫וד‪,‬טעם הוא דתשלומין לא שיז אלא בממון ולא‬
‫כנגדו שנפרע בהם ממש‪ .‬עכ״פ גדר קנין כסף חזינן‬ ‫מחמת שהתנה לשלם בממון או שסתמא הוא כהתנה‬
‫שהוא הפדעון בזד‪ .‬ולכן כיון שהדרך הוא בהרבה‬ ‫בממון אלא אף אם לא התנה וגם לא היה כהתנה‬
‫קג‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫המעות דאם נתן לפדעון שבזה דוב הפעמים נותן‬ ‫פעטים לפרוע הכל שיש לחוש לשרפה שלא יציל‬
‫כולו הוא קנין כסף שעקדו חכמים ואף בנתן דק‬ ‫ועקרו הקנין רפרעון נעקר מטילא אף באופן שלא‬
‫מקצת אינו קונה ולא מהני בזה גם מנהג ואם נתן‬ ‫פרע הכל דתקנו דבר קבוע רלא פלוג רבנן ולא‬
‫דק כדי שיחול המקח שבזה דוב הפעמים אינו נותן‬ ‫נתנו לשעורין‪ .‬אבל גדר קנין נהינה מטבע שנהגו‬
‫הדמים קונה קנין גמוד דד‪.‬וא הקנין מצד מנהג‬ ‫התגרים אינו בדרד תחלת פרעון דלתחלת פרעון לא‬
‫התגדים וקונה מדין סיטומתא אף שמדאודייתא ליכא‬ ‫היה נותן רק פרוטה או פשוט אלא המנהג הוא‬
‫כלל קנין זה‪ .‬וכן הוא גם כוונתו בסמ״ע‪ .‬ומוכרחין‬ ‫שמעשה זו תתינת פרוטה או שאר מטבע יהיה קנין‪,‬‬
‫לפרש כן שלא יקשה עליו מפ׳ הזהב ומס׳ אותו‬ ‫ולכן לא גרע משאר מנהגי הסוחרים דרושם על‬
‫ואת בנו ודלא כדמשמע מלשון רעק׳א והחת׳׳ס שהובא‬ ‫החבית ותיב ומסירת מפתח שהחכר שם בש»ע‬
‫בפ״ת בדעת הסמ״ע‪ .‬וגם אם נימא בדעת הסמ״ע‬ ‫שקונה קנין גמור במקום שנהגו‪ .‬ובזה לא תקנו שלא‬
‫כפשטות לשונו שבמקצת מעות קונה ק׳׳ג משום דלא‬ ‫יקנה מחשש נשרפו חטיו מטעם שתירץ הנה״מ לענין‬
‫שייך הטעם דנשרפו חטיו א׳ב כ׳ש שבפסיקה על‬ ‫סיטומתא וקנין סודר בסי׳ קצ״ח סק״ד משום דבדוב‬
‫השער היה לו לקנות ק״ג בכסף לשיטתו דקזייך‬ ‫הפעמים אינו נותן המעות לא פלוג רבנן ואפילו‬
‫קנין גמור ביצא השער כראיית הנה׳מ‪ ,‬והא לא סבר‬ ‫נתן המעות ג״כ קנה וטעם זה ישנו אף בקנין שנהגו‬
‫כן אלא ודאי שצריך לפרש בכוונתו כדבארתי שגם‬ ‫ליתן מטבע לקנין שברוב הפעמים כשעושה קנין‬
‫הוא סובר דאף דליכא הטעם אינו קונה ולכן לא‬ ‫בפרוטה אינו משלם אז ראם היה נותן אז מעות‬
‫קנה ביצא השער ככסף כדבארתי לעיל‪.‬‬ ‫לפרעון לא היה נותן עוד מטבע לקנין לס לא תקנו‬
‫אחיך אוהבך בלו׳׳נ‪,‬‬ ‫בזה שלא יקנה כיון שאין כאן טעם תשרפו חטיו•‬
‫אבל מנהג לקנות בקנין כסף דאורייתא שהוא נתינה‬
‫משה פיינשטיין‬
‫לפרעון מסתבר שלא היה מהני אף אם יתן מקצת‪.‬‬
‫ואף שאפשר היה לומר שהיה מהני אף בזה מטעם‬
‫דהוי כהתנה לדעת הב*י והרמ׳׳א שמהני תנאי‪,‬‬
‫סיסן נג‬ ‫דמאחר דנהגו שיהיה קנין גמור אדעתא דמנהגא‬
‫עושין‪ .‬אבל מסתבר לע״ד של״ד להתנה דהתם שידע‬
‫בדבר שלא נעשה לטובת הבנין אם‬
‫שתקנו שאינו קנין והתנה שיהיה קנין הרי מחל טובתו‬
‫הוא בכלל מכירה כשמחובר במסמרים‬
‫ואמר א׳א בהתקנה אבל במנהג אפשר שזה שנתרצה‬
‫עובדא אחא לידי שהר״ר חיים יוסף הלוי תבע‬ ‫הלוקח הוא משום דאינו יודע שחכמים תקט שלא יהי׳‬
‫מר׳ בעז שכיון שקנה ממנו החנות‪ ,‬הוי גם‬ ‫קנין ולכן לא הוי כאומר א״א בתק׳׳ח‪ ,‬אבל כיון‬
‫הכותל מנסרים וגם דלת ישן שנעשה להקטין החנות‬ ‫שהמנהג הוא בגדר קנין חדש שמעשה נתינת המטבע‬
‫כרי שישלם מס פחות בכלל המכירה‪ .‬ודנתי שאין‬ ‫יקנה כמו שנהגו ברושם וכדומה קונה מחמת שקנין‬
‫זה בכלל המכירה‪ .‬וראיה גדולה ממלבנות של חלונות‬ ‫זה לא תקנו שלא יהיה קנין משום דאין שייך חקוש‬
‫רבב״ב דף ס״ט דנפסק בש׳׳ע סי׳ רי״ד סעי׳ י׳׳א‬ ‫דנשרפו חטיו ברוב הפעמים‪ ,‬ולמה שתקנו בקנין‬
‫כסף שלא יקנה אינו שייך לומר שהוא בכלל התקנה‪.‬‬
‫שאע״פ שהן מחוברין בטיט אינם בבלל המכירה‬
‫ואולי גם דעת הסמ׳ע כן וגם הוא יודה שבסיטומתא‬
‫כיון שאינם רק לנוי ורואה אני שהדברים ק׳׳ו דהבא‬
‫יקנה אף אם יתן כל המעות ובקנין כסף לא יקנה‬
‫ודאי אין להחנות בעצם צורך בכותל זה דהא אדרבה‬
‫אף אם יתן רק מקצת‪ ,‬וכוונתו במה שכתב במקום‬
‫הוא קלקול להחנות וחנוני גדול יסתור בוחל זה‪ .‬ואם‬
‫שכבד קבל המוכר כל דמי שויו של המכר פירושו‬
‫ישתנה דינא דמלכותא גם חנוני קטן יסתור זה ודק‬
‫במקום שדדו לקבל כל הדמים שהוא בכסף ולא‬
‫עתה יש תועלת בזה לחנוני קטן להקטין המס ונמצא‬
‫בקנין סודר וסיטומתא ונתינת פרוטה והוא כטעם‬
‫שהוא רק צורך עצמו ולא צורך החנות ולכן ודאי‬
‫הנה״מ‪.‬‬
‫שאינו בכלל המכירה‪ .‬ואף לשיטת הדשב׳ם דבמחברי‬
‫בטיט מכורין במלבנות של חלונות יש לד‪.‬סחפק אם‬ ‫ועיץ בדרישה סי׳ ר*א משמע יותר כן שכתב‬
‫נחשב מה שמחובר במסמרים יותר חבור מסיבי ובספק‬ ‫כיון שלא נתן לו הרמים עדין אלא נתן לו פשוט‬
‫הוא בחזקת המוכר דלכן איפסק בבעיות הגמ׳ דאינן‬ ‫שיחול המקח‪ ,‬חזינן שלא כתב שלא נתן לו כל‬
‫מכורין‪ .‬וכ׳׳ש בעובדא זו שהיה גם דלת במקום‬ ‫הדמים דק מקצת אלא דקדק להוסיף שנתן לו פשוט‬
‫נסרים שזה ודאי מוכיח שהוא דק בנין עדאי‪.‬‬ ‫שיחול המקח וד‪,‬וא כדבאדתי שא״א לחלוק בתק״ח‬
‫משה פיינשטיץ‬ ‫בין נתן מקצת לנתן כולו אלא בין לאיזה אופן נתן‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫קד‬

‫והנה הרשב‪-‬ם פי׳ במכר לו רק הפשתן ולא‬ ‫‪ p'D‬נד‬

‫הקרקע כמפורש בדבריו ומחמת זד‪ .‬הקשה ד‪,‬גמ׳‬
‫משום דתלש כל שהו קנה משום דאין שייך יפוי‬
‫בדבר הערותיו על הריטב״א ב״ב כת״י‬
‫הקרקע להפשתן ותירץ ר׳ ששת שהשאיל לו הקרקע‬
‫בענין לך ויפה לי קרקע‬
‫לקנות הפשתן שעליו ואף שלשאלתו שהוא לשעה‬
‫ב׳ אלול תשי״ג‪.‬‬
‫אחת אין לו צורך ביפוי הקרקע מ״מ הוא שקה‬
‫מע׳ה ידידי ד‪,‬רב ד‪,‬גאון מוהר״ר משד‪ ,‬יד‪,‬ודד‪.‬‬
‫כיון דקונה בגוף הקרקע וממילא נקנה גם הפשתן‬
‫הכד‪,‬ן בלוי שליט׳א‪.‬‬
‫מצד שהוא מחובר לקרקע‪ .‬וא‪-‬ב אינו מובן קושית‬
‫הרשב״א שכריטב‪-‬א שהעתיק כתר׳׳ה מהא שמוכר‬ ‫הנה לשון הריטב״א שהעתיק כהר״ה מפורש שהוא‬
‫את השדה מכר התבואד‪ ,‬המחוברת דד‪,‬א איירי שלא‬ ‫בדמי שבירותו שעבד בהקרקע שו״פ קנד‪,‬‬
‫מכר הקרקע‪ .‬וצריך לומר דמפרש בכוונת הרשב״ם‬ ‫הפשתן המחובר לקרקע שדינו כקרקע לקנות בכסף‪.‬‬
‫לא שהשאילו הקרקע לקנות דלא הוזכר זה ברשב״ם‬ ‫ושפיר כתב לפין דאיירי דצריך עדין לקרקע‪ .‬ומה‬
‫אלא שנתן לו הקרקע במתנה רק לענין זה לקנות‬ ‫שהקשה כתר׳ה מלשון הרי‪-‬ף בתשובה שמשמע‬
‫בו הפשתן שעליו וקונה הפשתן מדין מוכר שדה‬ ‫שאפילו בצריך לקרקע דינו כתלוש כיון שדעת‬
‫שקונה התבואה המחוברת‪ ,‬ואף שהשדד‪ .‬נשאר של‬ ‫הלוקח לתלוש הפשתן דינו כתלוש‪ .‬הנד‪ ,‬לא נראד‪,‬‬
‫המוכר מצד תנאו שהוא מקנה הקרקע רק לענין‬ ‫בפוסקים שיטה מו ולכן גם כוונת הרי״ף צריך‬
‫לקנות הפשתן מ״מ לענין הפשתן נידון כקנה הקרקע‪.‬‬ ‫לומר שהוא בא״צ לקרקע‪ .‬והא דכתב משום שדעת‬
‫ולכן הקשה שפיר הדשב׳׳א על הרמב״ן דכתב דמיידי‬ ‫הלוקה לתלוש הפשתן הוא משום דאף באין צריך‬
‫הא נמי כשהפשתן צריך לקרקע עדין דלפי׳ הרשב׳ם‬ ‫לקרקע מצריך טעם זד‪ .‬דהוא כשיטת הר״י מיגאש‬
‫אפילו באין צריך לקרקע נמי יש לו לקנות דהא‬ ‫והרמב״ם שמתלקי בין שומרים למכירה וגביית בע׳ה‬
‫מוכר את השדה מכר את התבואה המחוברת אע״ג‬ ‫ושבועה דלשומרים הוא כקרקע בדאיתא בסי׳ צ״ד‪,‬‬
‫דמטאי למיחצד בדף ס׳׳ט‪.‬‬ ‫בהו״מ‪ .‬ועיק בכ׳׳מ פ״א ממכירה הי״ז וטעם החלוק‬
‫מפורש שם כיון דאדעתא למישקל זבנינהו כבצורות‬
‫וניחא גם מה שמסיק וכ׳ש הוא במתנד‪ ,‬משום‬
‫דמיק ושמירה הוא כשהן מהוברין לקרקע‪ .‬תד‪,‬ו גם‬
‫דד‪.‬א הקרקע לענין לקנות הפשתן הרי נתן במתגש‬
‫כוונת הרי״ף רבו‪ .‬ואף אם נפרש בלשון הרי״ף‬
‫ומתורץ קושית כתר״ד‪ ,‬דד‪,‬א איירי המשנה במוכר‬
‫כדמשמע לו לכתר״ה שאף בצריך לקרקע נמי הוא‬
‫דד‪,‬א הקרקע לקנות שמתרץ ר׳ ששת איירי שנתן‬
‫דוקא בלקהם לתלוש תיכף אבל בלקהם שיצמחו‬
‫במתנה דלא נתן הדמים אלא עמר הפשתן ולא‬
‫עד שיתבשלו לגמרי ודאי דינו כקרקע‪ .‬וא״ב הא‬
‫בעד מה שנתן לו הקרקע לענין קניית הפשתן‪ .‬ואף‬
‫דפשתן איירי דקנה שיתקיימו בקרקע כל צורכם‪ .‬אבל‬
‫דד‪,‬טעם שבמתנה נותן יותר מבמכר לא שייך במתנד‪.‬‬
‫יותר מסתבר ואיירי הרי׳ף באינם צריכים לקרקע‬
‫זו מ״מ סובר הרשב׳׳א דיש לה מעלת מתנה כיץ‬
‫כדלעיל‪.‬‬
‫דד‪,‬תנה שלענין לקנות הוא נותן הקרקע‪ .‬וכדשינן‬
‫בכתב בשטר אחד לשון מכר ולשון מתנה שפי׳‬ ‫ולשון הריי מיגאש בתחלה שכתב דהדל כמי‬
‫התום׳ בדף נ״א ד׳׳ד‪ ,‬ולמה שלשון מתנד‪ ,‬מועיל לענין‬ ‫ששכרו ליפות לו את הקרקע שהביא כתר׳׳ה נראה‬
‫דנתן את כולן עיי׳׳ש אף שביק שעכ׳׳ס היה מכר אין‬ ‫דבוונתו דאף שלא פי׳ לו לך ויפה בשכירות כך‬
‫שי ‪ T‬הטעם שיש במתנה שנותן את כולן מ״מ אין‬ ‫וכך ובדמי השכירות תקנה הפשתן אלא אמר לו סתם‬
‫חלוק ויש לו דיני מתנה וכ׳׳ב הבא‪ .‬ולכן כתב‬
‫הלשון לך דפר‪ ,‬לי קרקע כל שהוא וקנה בל מה‬
‫שאפילו התלושה יש לומר שקנה ומונתו כשצריכה‬ ‫שעליה נמי הוא כשכרו בכסף וקונה בשכירותו אף‬
‫להיות עדין בשדר‪ ,‬דסובר כרשב׳׳ם במתני׳ רדף ע‪-‬א‬
‫שלא קצבו סך כסף‪ ,‬את הפשתן בשיוי השכירות‪.‬‬
‫שתבואה תלושה שצריכה להיות בשדה כדרך שנוד‪,‬גין‬
‫והוא כמו בשכר שארכיבך על החמור שמקודשת‬
‫נקנית היא עם הקרקע במתנה אף שבמכר לא נמכר‪.‬‬
‫בקידושין דף ס׳׳ג‪ .‬ואף שלמ״ד ישנה לשכירות‬
‫וזה הקשה גם על הרשב׳׳ם עצמו דא׳׳ב למה תנן‬
‫מתהלה ועד סוף אינה מקודשת הא צריך לומר שסברי‬
‫במתני׳ שהיה מחובר לקרקע וכן איתא ברשב״ם‬
‫דקונה קרקע במלוד‪ ,‬כדסובר הרמב׳׳ם בפ׳־ז ממכירה‬
‫הא אף כשהוא תאש אבל צריך להיות בשדה יש‬ ‫ה״ד‪ .‬ואף שגם מטלטלין קונה במלוד‪ ,‬דמהמת מכר‬
‫לו לקנות‪.‬‬
‫ואיב למה הוצרכו לומר דהוא כדין מחובר לקרקע‬
‫ומה שכתב הרשב׳׳א דומיא דבור ומימיו נל ע^‬ ‫צריך לומר שמלוה הבאר‪ ,‬מכה שכירות אינה כבאה‬
‫שהוא להוכיח שבמתנד‪ ,‬קונה אף תבואה התלושה‬ ‫מהמת מכר‪.‬‬
‫קה‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫וכן דעת המחבר ומזה נשמע רכל מה שאמדו דכשאמד‬ ‫כשצדיכה להיות בשדה כפי׳ הרשב״ם והוא בתרי‬
‫כל מה שבתוכו מכור לך דבכללו הוא אפילו רבדים‬ ‫אנפי‪ .‬א( דמשמע לו להרשב״א שבמתנה נתן בור נתן‬
‫התלושים מכ׳׳ש דהוא בכלל המתנה עיי״ש אלא‬ ‫מימיו מהא דבמקדיש בור לא הקדיש מימיו הוצרך‬
‫דסובד המחבר דלא קנה במתנה כדמפרש בבאה״ג‬ ‫דבא לומד בדף ע״ט שד״א בר״ש סבר לה כאבות‬
‫לענין תבואה התלושה הצריכה לקרקע אף שנמכרת‬ ‫דאמר דנין דין גבוה מדין הדיוט ופדשב״ם דאמר‬
‫בהיא וכל מה שבתוכה וכ״כ סובר הדמ״א בכל‬ ‫המקדיש את השדה לא הקדיש אלא הדוב תמודכב‬
‫הדברים‪ .‬וא׳־כ נמצא שבדין בור ומימיו ליכא חלוק‬ ‫ומפרש בגמ׳ דס׳׳ל מקדיש בעין רעה מקדיש וא׳־כ‬
‫בין מתנה למכר בין להמחבד שהוא כשיטת הדמב׳־ם‬ ‫בית שקיי״ל דנותן בעין יפה נותן וכן לרבנן דר״ש‬
‫ובין להדשב׳־ם ודעימיה דלהדמב׳׳ם והמחבר שלא‬ ‫במקדיש נתן בור נתן מימיו אף שהמים הם תלושים‬
‫מכד מימיו גם במתנה לא נתן כיץ שאינם מחוברים‬ ‫אלמא דכיון דהמים צדיכין להיות בהבוד ששם‬
‫להבוד ולהדשב׳־ם ודעימיה שהיה נקנה במתנה אף‬ ‫מחזיקין אותם אף שלא נמכד בכלל הבוד מ״מ‬
‫המטלטלין הצדיכין להקדקע הדי סובר דאף במכירה‬ ‫במתנה נקנו גם המים‪ .‬א״ב דאיה שגם התבואה‬
‫מכד בור מכד מימיו שהוא הי׳׳א שכתב הדמ״א‬ ‫התלושה כשצדיכה לקרקע אף שלא נמכר מ״מ במתנה‬
‫בסי׳ ר׳־כ סעי׳ ט׳־ז סר׳כ שפיר מסיק דבכל דברים אלו‬ ‫נקנה‪ .‬ואף שהדשכ׳־א סובר ככור שגם כמכר נמכר‬
‫אין חלוק בין מכד למתנה‪ .‬וכ׳ בלקזונו לענין מטלטלין‬ ‫מימיו ומ״מ לא נמכרה התכואה התלושה ככלל‬
‫אין חלוק משום דעזייך זה דק להמחבד שלדידיה‬ ‫השרד‪ .‬הוא משום ראם במכירה מכור המים ככלל‬
‫תלוי במה שהמים הם מטלטלין‪ .‬ולהרשב״ם שפירושו‬ ‫הבוד אינו מצד עין יפה אלא מצד שהמים הם עיקר‬
‫שתלוי במה שדבר הניתן הוא מחובר או מטלטלין‬ ‫כבוד כאשפה וזבל ושוכך ויונים דנקט במתני׳‬
‫הא איו נוגע לבור ומימיו‪ .‬אבל מה שקשה ממה‬ ‫בהדיה שזה אין שייך בתבואה תלושה להשדה אבל‬
‫שמוכח בגמ׳ שנתן מימיו עדין קשה וצ״ע‪.‬‬ ‫מהא דלרבנן שלא נמכר המים בכלל הבוד ומ״מ‬
‫במתנה הוא בכלל הבוד שהוא דק מצד עין יפה‬
‫ב( אף אם נימא שסובר גם הרשב״א כהדמ״א‬
‫לדבר שצריך להיות שם‪ ,‬דאיה שגם בתבואה התלושה‬
‫שלמ״ד במכירה שלא מכד מימיו גם במתנה לא‬
‫שצדיכה להיות שם אף שלא נמכדה בכלל השדה הוא‬
‫נתן וליכא ראיה מכאן להדשב״ם יש לפרש שמביא‬
‫במתנה בכלל השדה‪.‬‬
‫ראיה מנתן את השדה שנתן גם הבור כמפורש‬
‫במתני׳ דף ע׳׳א ומשמע לו להדשב״א שגם המים‬ ‫ועיץ בדמ״א בס׳׳ס ד״כ שכתב בכל דבדים אלו‬
‫שבו נקנה מדקתני לא את הבור ולא את הגת ולא‬ ‫אין חלוק בין מכד למתנה אלמא דגם במתנה נתן‬
‫את השובך בין חרבין בין ישובין‪ ,‬שבשביל הרישא‬ ‫בור לא נתן מימיו לשיטת המחבר דלא מכר דהוזכד‬
‫שבמכר לא מכד לא הוצרך לומד בין ישובין דהוא‬ ‫ג׳־כ בסימן זה במעי׳ ט״ז‪ .‬ולכאורה קשה הא מגמ׳‬
‫כ״ש מחרבין‪ .‬אלא מפרש שבשביל סיפא דבמתנה‬ ‫מוכח דבמתנה נתן מימיו לכו׳־ע‪ .‬ועוד קשה שמסיק‬
‫נותן את כולה נקט בין ישובין משום דנקנה גם‬ ‫הדמ׳׳א אע״ג דלדבדים המחוברים יש חלוק כדלעיל‬
‫המים שבור והיץ שכנת והיונים שבשובך‪ .‬ומדמה לזה‬ ‫סי׳ דט׳׳ו לענין מטלטלין אין חלוק‪ ,‬והא בוד הוא‬
‫גם תבואה תלושה כשצדיכה להיות שם שנקנה‬ ‫קדקע ואף שהמים הם מטלטלין מצינו בהדבה‬
‫במתנה כהדשב׳׳ם‪ .‬אך יש לדחות זה דאפשד שהמים‬ ‫מטלטלין שנקנין במתנה בכלל הקדקע שנתן כגון‬
‫והיץ והיונים לא קנה אף במתנה ומה שנקט בין‬ ‫תשמישי בית בכלל נתינת הצד וכן תשמישי בית‬
‫ישובין הוא לענין הבור והגת והשובך גופייהו שקנה‬ ‫הבד ותשמישי שדה ומטלטלין שבעיד‪ .‬וצדיך לומד‬
‫במתנה והדבותא הוא אף שכיון שנשאר לעצמו המים‬ ‫דלהדמב׳׳ם שכתב במתנה שקנה דק כל המחובד לה‬
‫והיין והיונים הרי צריך להו לעצמו והיה מקום לומר‬ ‫שלת תבואה תלושה אף שנשנית במתני׳ דמכידה‬
‫שאף שבחדבין הם בכלל המתנה מ״מ בישובין‬ ‫דלא נמכד לא קאי ע״ז הא דמסיק בסיפא דבמתנה‬
‫השאירם לעצמו והוצרך להשמיענו שמ״מ הם בכלל‬ ‫נתן את כולן כדאיתא במ״ם פכ״ו ד‪,‬׳■ה ונדע ממכד‬
‫המתנה ויצטרך לפנות משם המים והיין והיונים‬ ‫היא וכל מה שבתוכה שנמכרת‪ ,‬גם כל המטלטלין‬
‫שנשאר לעצמו‪ .‬אבל הרשב׳׳א משמע לו שהישובין‬ ‫שלא נמכרו בחצר ובית הבד ומרחץ ועיר ושדה אף‬
‫נקט משום שגם מה שכתוכם נמכר והוכיח שפיר‪.‬‬ ‫שנמכרו כשאמר היא וכל מה שבתוכה‪ ,‬לא נקנו‬
‫אך יותר נרזזה בכוונת הרשב׳׳א כפירוש הראשון‪.‬‬ ‫גם במתנה‪ .‬וסובר הדמ״א דגם המחבר שכתב כלשת‬
‫הדמנף׳ם בסי׳ דט״ו סעי׳ ו׳ סובר שלא נקנו‪ .‬ודלא‬
‫כהסמ״ע שם בס׳׳ק פ׳ שכתב דברי דשב״ם ומסיק‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫דמסתמא‪ .‬וגם הא ראיה זו כתבו אוו*פ תריע במונתם‬ ‫‪ p'D‬נה‬
‫בדבריהם אלו‪.‬‬
‫בטעם הריטב״א בתידושין לטיבועין‬
‫לר׳ יוסי שחולקין‬
‫סיטן גו‬
‫ו ב ה א דמפרש הריטב׳א דד‪ -‬יוסי שסובר יחלוקו‬
‫בדיגון טריגון לנזירות לתום׳ ולדדיטב״א‬ ‫בספק קידושין לטיבועין ניו!נו או לא בדף‬
‫קמ׳ה שהוא משום דסובד כסומכום דממת המוטל‬
‫והנה בהא דכתבו התוספות בדף קס׳ד בדיגת‬ ‫בספק ״ולקין והוכיח כן מהא דסובד יהלוקו את‬
‫טדיגון וד‪,‬א קמיל דד‪,‬ד כלשת חכמים וחייב‬ ‫חדש העיבוד‪ .‬הוא פשוט לע׳ד שראייתו היא אליבא‬
‫בדיגון שתי נזירות שפי׳ מהרש׳ל דבלשת נכדים‬ ‫דדב נחמן ראם כרבנן דאזלינן בתר מוחזק בחזקת‬
‫צדיד להבין ובלשון שבדו חכמים הוא כבלשמ הקדקז‬ ‫בעליה עומדת דספיקא שדי אתחלת הקדש ואף‬
‫שאף בלא מבין הוא נזיד שלכאורה תמוה מאד איד‬ ‫בבא באמצע החדש ובסוף חדש הוא למשכיר‪ .‬וא״כ‬
‫יהיה נזיד כשאינו מבין אף בלה׳׳ק כית שלא נתכויז‬ ‫יקשה עליו ממתני׳ דרשביג ור׳ יוסי אמדו יחלועו‬
‫לנזירות‪ .‬באדתי בתשובה דבלה‪-‬ק ו ת בלשת שבדו‬ ‫אם סבדי כרבנן הא צדיך לאוקמי כשמואל בבא‬
‫חכמים שהדוב יודעין זד‪ ,‬הוא כדברים שבלב מה‬ ‫באמצע החדקו והועילה תפיסתו חזזוכר לההקזיבו‬
‫שאומד שלא ידע מה שאומד ולפטומי מילי בעלמא‬ ‫מוחזק דלא כד־נ ולכן מוכדחין לומד שד״נ סובר‬
‫אמדן אבל בלשון נכדים כשלא ידוע לנו שיודע יכול‬ ‫דרקוביג וד' יוסי סבדי כסומכוס דממון המוטל בספק‬
‫לומד שלא ידע מה שאומר ולא הוי רבדים שבלב‬ ‫חולקין ואיידי בכל ענין אף בבא בתחלת חדש וד'נ‬
‫והארכתי בזד‪ ,‬בבאוד הדבר‪) .‬ונדפס עתה בחלק‬ ‫סובר כרבנן וכן מפורש בתוס' דף ל׳ה ד״ה ומ״ש‬
‫או׳ח סימן ל׳׳ב ענף ד(‪ .‬חד‪,‬ו לעיד כוונת הדיטב׳א‬ ‫בסופו‪ .‬ואולי סובר עוד יותר דגם שמואל אף שאמד‬
‫שהעתיק כתד״ה דאין זה מכנויי נדרים שהם לשונות‬ ‫בלשון עסקינן אינו שמוקים למתני‪ -‬בדוחק גתל‬
‫נכדים לד׳ יוחנן שבהו כימ שליד ללה׳׳ק צדיד להבין‬ ‫כזה דמתני' ודאי אי ‪ T‬י בכל ענין משום דסבדי‬
‫מה שאומד‪ .‬ואולי סובר הדיטב׳׳א שאף בד‪,‬לשונות‬ ‫כסומכוס אד הוא דינא דנפשיה קאמד אי הוה התם‬
‫שדמו ללשון תודה נמי צדיד שיבק דלא כתוס׳‪ ,‬אבל‬ ‫כדאמד רב חזולק על רב לדינא‪ .‬וקצת מוכרח כן‬
‫הוא לשון חכמים דמה מודד‪ ,‬דאף שאינו מבין חל‬ ‫דאם קאי על מתני׳ מחמת שאינו דוצה לפרקז שיהיו‬
‫הנדר מטעם זה דתלינן דד‪,‬בין והוו רבדים שבלב‪.‬‬ ‫עוד תנאים דיסבדו כסומכוס א״ב לכו״ע גם לרב‬
‫וקרי הדיטב׳׳א כנויי נדרים לשונות הנכדים כד׳‬ ‫איידי מתני׳ בבא באמצע חדקו ונמצא שלא פליג כלל‬
‫יוחנן ולשון שבדו קודא נדד גמור‪ .‬אך לפ׳׳ם שבאדתי‬ ‫עם דב במה שאומד דגם דב מודד‪ ,‬במה שאמר בפירוקו‬
‫ז»> בלא נתכחן לנזירות יש לחול כדאיתא בתוס׳‬ ‫המקזנד‪ ,‬ולדינא הא לא אמד שמואל בלום וא״כ‬
‫נזיד וכיון שמודה הדיטב׳א בלשת שבדו חכמים‬ ‫מנ׳ל לגט׳ דשפואל פליג על דב ‪.‬אלא ודאי דשמואל‬
‫לסברת התוס׳ מ״ט מצריד דוקא שנתכוין לענין‬ ‫נמי אמד זה לדינא דנפשיה אי הוה התם דד‪,‬יה פוסק‬
‫נזירות בכלל כפי העתקת כתד׳׳ה‪ .‬ואולי מחלק‬ ‫כוותייהו אם היה בא באמצע חדש דיחלוקו ולא‬
‫שבאיקו כזה שרחוק כ״כ מן הלשון עד שאינו יודע‬ ‫בתחלת חדש דד‪,‬יד‪ ,‬פוסק כולו למשכיר ולא בסוף‬
‫אף ששייך לנזירות לא נתלה שידע‪ .‬ואולי כוונתו דק‬ ‫חדז‪ 4‬דד‪,‬יפ פוסק כולו לשוכר אבל הם אמדו בכל‬
‫הכא שדיגון טדיגון בעצמם אין שי ‪ T‬לנזירות וע‪-‬ז‬ ‫ענין יחלוקו משום דסבדי כסומכוס ולכן דבדי‬
‫אומד כית שנתכוין לנזירות ורק מספר דיגת לא ידע‬ ‫הדיטב״א נכונים וסתם שהוא כסומכום משום דלכו״ע‬
‫ואף שלא ידע ששייך למספד נמי יד‪,‬י׳ נזיד לפה‬ ‫סובד כסומכום‪ .‬ואדרבה התוס׳ בדף ס׳ב ד״ה איתמר‬
‫שבאדתי‪ .‬ועיק בתד״ד‪ ,‬בדיטביא חדאה אם אפשר‬ ‫שמפרשי דקזמואל מוקים למתני׳ בבא באמצע החדש‬
‫לפרש ‪.p‬‬ ‫דחוקים‪ .‬ומה שכתבו שם דלד׳ יוסי שמספקא ליה‬
‫בלטיבועק ניתנו ולכן יהלוקו ולא אמר המע״ה‬
‫ידידו פבר ‪ p‬בד‪,‬צלחד״‬
‫אע׳׳ג דמסתמא לא סבד כסומכום דלית הלכתא הכי‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫תמוד‪ ,‬הא לד״נ שהלכתא כוותיד‪ ,‬בד‪,‬כדח שסובר‬
‫ד׳ יוסי כסומכוס וכדלעיל וכדכתבו בעצמן בדף ל׳׳ה‬
‫ואם כוונתם לקומואל וכדמפדשי שאוקים מתני׳ באמצע‬
‫החדש הא ודאי לא סבר כסומכוס ולמה כתבו‬
‫‪tp‬‬ ‫משה‬
‫של חברו‪ .‬וליד לדין הפמ״ג שהחתיכה היא שלו דק‬
‫שהותרה עיי תערובות בהיתר של חברו אבל הבא‬
‫הדי הניז פונט קמח חטים אינם שלו בלל אלא של‬
‫בעל החטים ובודאי שצריך לשלם בעדם‪.‬‬
‫ואם אומד שאינו רוצה ליקח קמח חטים שהם‬
‫ביוקר‪ ,‬יבול לסלק לו בקמח שיפון אחד סרנו יבול‬
‫בעל השיפת לומד קמח שלי אני דתה שהרי גם‬
‫עתה אינו נוטל קמח שלו דהא נוטל חמשה שביעיות‬
‫את של בעל החטים שהם העיקר‪ .‬ודק אם בעל‬
‫השיפון רוצה לשלם בעד היחדת אינו יכול בעל‬
‫החטים לסלקו בקמח אחד בית דבז׳ הפוד המעורבים‬
‫יש לו חלקו כסך שלקח אינו יכול לדהוחו לחשלומין‪.‬‬
‫וכן לא יכול ליתן לו פחות ממשקלו לנבוח לו‬
‫היתרון בקמח משום שיכול לומד לו מ^וקל זח אני‬
‫צריך אבל מעות ודאי מחוייב לשלם בעד היתרת‪.‬‬
‫וכל זה הוא בליבא שבח מחמת התערובות היינו‬
‫ששני פוד קמח שיפון וחמשה פוד קמח חטים שאינם‬
‫מעורבים הם שוין במו אלו השבעה פח־ שנתערבו‬
‫שאז צריך לשלם בעל השיפון כחשבת יתרון נ׳׳ז פונט‬
‫קמח חטים שאינם מעודבין מקמח שיפת‪ .‬אבל כשיש‬
‫שבח בגון שהקובעה פוד המעודבין שוים יותר מאינם‬
‫מעורבים מחמת שנחקזב הכל בקמח חטים גדועים‬
‫בגון אם אינם מעורבין יהיה בעד של השיפת שתי‬
‫מאות דובל ובעד של החטים שמנה מאות רובל‬
‫ס״ה אלף ועתה הם שוים אלף וחמקןים רובל ונמצא‬
‫שאיבא שבח המשים רובל שזה נעשה מהשיפון שלו‬
‫ומהחטים של השני‪ ,‬יש לזה דין דקונים שהטילו לביס‬
‫ומסתבר שהשבר לאמצע‪ .‬לא מבעיא לרקו״י כתובות‬
‫דף צ״ג שפי׳ מטעם שהחלק הגדול צריך לקטן הדי‬
‫גם הבא עשו השבח דוקא שניוע יחד דא׳א להיות‬
‫השבח בלא השיפון אלא אף לתום׳ שהוא מטעם‬
‫דאדעתא דהכי נשתתפו שלא שייך הבא דנתעדב שלא‬
‫מדעתם‪ ,‬מ״מ הבא הוא לאמצע מצד שורת הדין דהא‬
‫עיקר הדיוח הוא בזה שהשיפון הוא בזול מן חהטים‬
‫ולכן אדרבה אם רוצה שיהיה השבח לפי המעות‬
‫היה צריך להתנות ומולא התנו או שאין שי ‪ T‬זה‬
‫בהא דעובדא רי ח שנתערבו שלא מדעתם הוא‬
‫לאמצע ויחלוקו בשוד‪. .‬ואם יש הפסד בגון שהתעדובות‬
‫נמכר רק בט׳ מאות וחמשים רובל חת בל הד‪.‬פםד‬
‫לבעל החטים דהם הופסדו דד‪,‬שיפת הא לא הופסד‬
‫ויקולם דק מה ששוד‪ .‬עתה קמח התערובות יותר‬
‫מקמח שיפת‪.‬‬
‫והידוקולמי שכתב ידיס■ כתדיה שמפורש בעובדא‬
‫בזו שיחלוקו עיינתי בו בתרומות פיה ד‪'.‬ב ופירוקו‬
‫הפ*מ דחוק ואינו מות אלא פירושו בסי שכתבתי‬
‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫סימן ‪H‬‬
‫בענין נתערב שיפון של אחד בחטים‬
‫של אחר ונטחנו‬
‫כ״ד אדר תדצ״ד‪ ,‬ליובאן‪.‬‬
‫מעיב ידידי הרב הגאון הפפודסם מוהד׳׳ד חיים‬
‫הכהן ‪ p‬שליטיא הגאב״ד מסטיסלאו‪.‬‬
‫בדבר מה שנתערבו באונם קודם הטחינה שני פוד‬
‫שיפת של אהד בחמשה פוד חטים של השני‬
‫והבע״ג הביא מקפח התערובות לבל אהד כמדתו‬
‫ונמצא שבעל החטים הפסיד ובעל השיפת הדויח אם‬
‫צריך בעל השיפת לשלם לבעל החטים בעד השבח‬
‫או לא דדצה בתד״ה מתחלה לדמות להא דבתבו‬
‫התום׳ ביק דף ק״א רעל הנאת הגוף חייב הנהנה‬
‫אף בלא מעשיו ודחה דהתם באה לו ההנאה מחסרון‬
‫של הבדו והבא לא נהנה מהחסדון דהא נתקלקלו‬
‫עוד קודם הטחינה בעת שנתערבו השיפץ בהחטים‬
‫ואם היו באים לשאול אז איך יעשו לא היה יכול בעל‬
‫החטים לכוף לבעל השיפץ ליקח מעות במבואר‬
‫בנהיפ סי' דביט ואיב הד בנשבח שיפת שלו ממילא‬
‫שלא מחסית חברו והוי שלו‪ .‬ודימה זה לחדוש הפמיג‬
‫ביויד סי' קיט במשביו סקיא דאיסוד אכילה של‬
‫אחד שנתערב בדוב היתד של אחד שחייב לשלם דמי‬
‫בשד ועיב משום דמחדיב ליתן לו החתיכה במדתו‬
‫וכיב הבא‪ .‬אך מים נסתפק בתריה משום שכאן חסד‬
‫בעל החטים עד שמצא בירושלמי מפורש שיחלוקו עיב‬
‫תודף דברי בתריה ידידי‪.‬‬
‫ולעיד אין שייך בלל לכל הענינים שהביא‬
‫בתריה‪ ,‬דאין כאן שאלה כ תן שבח דהא בעל השיפון‬
‫לקח ממש קמח קטים של חבח שהם בעין נ״ז פונט‬
‫שהוא קרוב לג׳ חלקים שודאי צריך לשלם לו אף‬
‫שבא לידו באונס‪ .‬ונהי שאין יכול להחזיר לו הקמח‬
‫בעין מימ בעל החטים הוא בעלים על קמח החטים‬
‫שלו אף שנתערבו בקמח השיפון וברשותו קאי אף‬
‫אם היה פחות וביש כשהוא קרוב לג׳ חלקים ולבן‬
‫צריך לשלם לו בעדם אך שינכה מה ששור■ הקמח‬
‫שיפת שיש לו אצל בעל החטים נגדם וישלם היתרון‬
‫ששוה קמח חטים יותר מקמח שיפון‪ .‬ובמו שאם יש‬
‫שבח סמנים עיג צמר צריך לשלם אף דהקוף צבע‬
‫ואין יבול להחזיר לו בעין ביון שעב״ס יש אצלו‬
‫סמנים של חברו ביש כאן שודזר יש אצלו קמח חטים‬
‫של חברו שצריך לשלם לו אף שאין יבול להחזירם‬
‫בעין‪ .‬וליד לדין התום׳ שרק מטעם הנאה מחייבת‬
‫לו ל ‪ p‬אפשר בעי שתהיה ההנאה מחמת חחסדון‬
 ‫משה‬ ‫חושן טשפט‬
‫י טלו אף שכת מנדנוד זדסור שכר שבת ותירץ דכא‬
‫דהכא בירא שמים עסקינן דלא ניתא ליה דליתהני‬
‫מאחרים מדין הפקר ובחנם נמי לא ניחא ליה דליטדח‬
‫אם דשאי ליקח השכר עיי׳ש בגמ׳ וברש׳י וא״כ‬
‫נמצא שמעלת דובר אמת בלבבו הוא עדיף ממדת‬
‫חסידות שאף מי שהוא רק במדרגת ירא שמים נמי‬
‫יש לו לקיים זה וא*כ כ*ש שיש לו לקיים מה שמכר‬
‫בדברים‪.‬‬
‫ומה שאמר רב לר׳ כד‪,‬נא שיכול לחזור ממכירת‬
‫הכיתנא משום דדבתם אין בו® משום מחוסרי אמנד‪,‬‬
‫צדיך לומר כפרש‪-‬י שם דהוא רק באייקר שחוזר בו‬
‫לפי שינוי השער עיי׳ש‪ ,‬והטעם הוא משום דמפרש‬
‫בענין אגודת הפועלים שקורץ יוניאן‬
‫מחלוקת רב וד׳ יוחנן דרב סובר שמה שאמרד‪,‬‬
‫תודד‪ ,‬שיהא הן שלד צדק הוא רק דין על האדם ולא‬
‫נעשה שום דין על הומץ לומר שנעשה בו קנין‬
‫להלוקח לענין שלא להיות מחוסרי אמנה ולכן כיון‬
‫שנשתנה השער ואייקר ברשות המוכר אייקר ואינו‬
‫בד‪,‬אופן שאמר ההן שלו שעל היוקר שהשיג הרי‬
‫לא אמר ההן לכן אין עליו איסור ור׳ יוחנן סובר‬
‫דנעשה קנין בהחפץ לענין זד‪ ,‬ונמצא שמה שאייקר‬
‫ברשות הלוקח אייקר וממילא הוא מחוסר אמנה‬
‫כשיחזור‪ .‬ועיץ בשט»מ בשם הריטב״א דפליג על‬
‫רש״י וסובר דרב אפילו בחדא תרעא קאמר שאין‬
‫בו משום מחוסרי אמנה‪ ,‬מי־מ ודאי גם לדידיה צריך‬
‫לומר שגם לרב יש מעלה לקיים דבריו ומה שאמר‬
‫לר׳ כהנא שיחזור הוא דוקא מחמת שאייקר כדפרש‪-‬י‬
‫אך שסובר שאין לפרש כפרש׳׳י שלרב ג״כ הוא‬
‫מהקרא דהן צדק אך שמפרש דהוא רק בחדא תרעזג‬
‫דאם היה מהקרא שמן התורד״ סובר הריטב‪-‬א שודאי‬
‫היד‪ ,‬זה קנץ זכות בו«פץ והיה לו לסבור דיש‬
‫בהן משום מחוסרי אמנה אף בתרי תרעי כר׳ יוחנן‬
‫לכן מפרש שלרב אינו מהקרא דד‪,‬ן צדק דד‪,‬קרא הוא‬
‫רק שלא ידבר אחת בפה ואתת בלב שבשער‪ ,‬שאמר‬
‫ההן נתכוץ רק לשקר ולא בנמלר לחזור אח׳׳כ‪ ,‬ומה‬
‫שיש מעלה שלא לחזור הוא מהקרא דודובר אמת‬
‫בלבבו וכ״עז בדבריו ולכן הוא רק מעלה על האדם‬
‫שיזהר בזד‪ ,‬ולא נעקזד‪ ,‬בזה קנין בהחפץ וממילא‬
‫בתרי תרעי ליכא אף המעלה מטעם דלעיל‪ .‬ופליג‬
‫על רש״י דק בפירוש מחלקותם ובפירוקו דברי אביי‬
‫אבל במה שהתיר לר׳ כהנא שודאי היה מקיים כל‬
‫מה שירא שמים נזד‪,‬ר ולא היה יכול לחזור אף במה‬
‫שגמר בלבו וכ״ש במה שגמר בדבריו‪ ,‬הוא רק משום‬
‫שאייקר כדפרש‪-‬י ומטעם שבארתי‪,‬‬
‫עיק בשבת דף קי־כ שתירץ ר׳ תסדא דד‪,‬א דעושין‬
‫עכי־פ לכו״ע שייך לעשות מר׳מ ולד‪,‬תנות תנאים‬
‫גם בדברים בעלמא ויש מעלה לכויע ולדינא דד‪,‬לכד‪,‬‬
‫אגרות‬ ‫הח‬
‫ואיירי על השבח כגון החמשים רובל שניתוסף‬
‫בהתערובות שמסתבר שלכו״ע השבח לאמעע והוא‬
‫האמת והנכון בירושלמי‪ .‬זהו הנראה לע׳ד ברור‬
‫למעשה וה׳ יעודנו שלא נכשל ח*ו בדבר הלכה‬
‫לעולם‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן נין‬
‫כ־ח אי ‪ T‬תשי׳זכ‬
‫מע״כ ידידי הרב הנאון מהר־ר שמואל טובי׳‬
‫שטעת שליט״א‪.‬‬
‫הנה בדבר עצם אגודת הפועלים שקורין יוניאנם‬
‫שעושין ביניהן תקנות וקביעות השכר ושלא‬
‫יוכלו הבעלים לסלקם ושצריכים לעזור זה את זה‬
‫בשביתות וכדומה מדברים שהוא לתועלתם‪ ,‬איני‬
‫רואה בזד‪ ,‬שום חשש איסור דהא אדרבה יותר מזה‬
‫חזינן שרשאין גם להתנות שיקנסו אף שהוא נגד‬
‫הדין בב״ב דף ח׳ שרשאין לד‪,‬םיע על קיצתן ואף‬
‫להזיקו כגון לקרוע למשניה אד בזה בעינן היכא‬
‫דאיכא אדם חשוב הסכם האדם חשוב אבל בדברים‬
‫שאינם נגד הדין כגון לקבוע השכר ושיעזרו זא״ז‬
‫א*צ כלל הסכם החכם דהוא ככל עניני משא ומתן‬
‫ושותפות בעלמא‪ .‬ואף אם אין שייך קנינים בדיני‬
‫תורד‪ ,‬על תנאי שותפות כאלו‪ ,‬הוא רק לענין חזרה‬
‫ואין שי ‪ T‬זה לענין איסורין דודאי רשאין לעשות‬
‫מקח וממכר ולהתנות תנאים גם באלו שאין בהן‬
‫גדרי קנינים ואדרבה יש עליהם מצור‪ ,‬לקיים מה‬
‫שהתנו מדין הן שלך צדק דד‪,‬לכה כר׳ יוחנן בבי־מ‬
‫דף מ״ט בדברים שיש בהם משום מחוסרי אמנה‪,‬‬
‫ואף לרב דפליג הוא רק שליכא איסור בזה מצד מחוסר‬
‫אמנד‪ ,‬אבל מעלה ומצור‪ ,‬ודאי יש בזה גם לדידיד‪ ,‬דלא‬
‫יפלוג שיש מעלה ומדת חסידות אף רק בגמר בלבו‬
‫כהא דרב ספרא שע״ז נאמר הקרא ודובר אמת בלבבו‬
‫ותניא זד‪ ,‬בברייתא שלירא שמים הוא כמו אם היה‬
‫קונד‪ ,‬בקנין שאסור לד‪,‬הזירו בלא מעשר בב״ב דף‬
‫פ׳׳ח‪ ,‬וזה עדיפא ממדת חסידות בעלמא דהא ירא‬
‫שמים אינו במדרגת חסיד לעשות במדת חסידות‬
‫עמו חשבון ואין רוצין לזכות מהפקירא הוא מדת‬
‫חסידות שנו באן וד‪,‬קשד‪ ,‬רבא אם חסידים הם לא‬
‫קט‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫משו‪-‬ת דברי חיים ח״א סי׳ ט״ו שבאיסור יש איסור‬ ‫כד׳ יוחנן הוא גם פצוה לקיים ולרש׳י גס לרב‬
‫דרבנן אם עובד על כתיבתו כמו בעובד על מבטא‬ ‫יש מצוד‪ .‬לקיים‪ .‬וא״ב מסתבר שגם בדברים שלא‬
‫שפתיו‪ ,‬דד‪,‬א איסור הוא שבועה בשאמר בלשון‬ ‫שי ‪ T‬גדרי קנינים נמי יש מעלה וגם מצוד‪ .‬לקיים‬
‫שבועה‪ .‬ואלי הוא משום שלא הזכיר את השם ומשמע‬ ‫מה שהתחייבו זה לזד‪ ,.‬לא מבעיא לרב שגם בדבר‬
‫קצת מלשון הרמב׳׳ם פ׳יב משבועות ה״ז שדוקא‬ ‫ששייך גדרי קנין הוא דק דין על האדם שזד‪ ,‬שיין‬
‫כשד‪,‬זכיר את השם הד לשון איסור שבועת אף לאיסודא‬ ‫בכל דבר אלא אף לד׳ יוחנן למד‪ ,‬שבארתי שסובר‬
‫אף שבלשץ שבועה ממש אסור גם בלא הזכיר את‬ ‫שד‪,‬וא דין קנין בד‪,‬חפץ לענין שיחשב מחוסר אמנה‬
‫השם‪ ,‬וא״ב לדינא יש להחמיר כדש׳י והראב׳׳ד שם‬ ‫וא״ב לא שייר זה בדבר שאין בו גדרי קנין כלל‬
‫שלא מצרכי להזכיר השם אף בלשת איסור ואף‬ ‫מ״מ ודאי יודה שגם דין על האדם יש שיהיה הן שלו‬
‫מדאורייתא אסור בדין שבועה‪.‬‬ ‫צדק אן שסובר עוד יותר שנעשד‪ ,‬גם דין בד‪,‬חפץ‪.‬‬
‫אך אולי כיון שמה שכתבו איסור ולא שבועה‬ ‫וכיון שהם תנאי התחייבות זד‪ ,‬לזה בשביל‬
‫הוא משום שלא רצו לקבל ע לי ^ בדין שבועד‪ ,‬אלא‬ ‫הצורך שיש לבל אחד בעצמו‪ ,‬פשוט שאף עם עכו׳׳ם‬
‫איסור בעלמא אין זה שבוער״ ודינא דגמ׳ הוא רק‬ ‫יכולים להשתתף דהא מותר בזמן הזה לישא וליתן‬
‫בנתכוין לשבועה אך אמד בלשת איסור אבל א״ב‬ ‫עם העכו״ם וגם להשתתף ממש מותרין כדפסק הדמ״א‬
‫אין להיות כלום אף מדךבנן וצ״ע לדינא‪.‬‬ ‫אדח סי׳ קנ*ו עיי־ש ולא גרעי התחייבות אלו‬
‫ולאסור שחיטתם מסתבר שאם יתרצו ך‪,‬רבנים‬ ‫ואדרבה בהתחייבות אלו שאין שייך לבא לידי שבועה‬
‫לבטל החוזה מכאן ולהבא לא נפסלו אף שעבדו על‬ ‫היד‪ ,‬מותר אף לאבוד‪ ,‬דשמואל שפסק המחבר שם‬
‫שבועתם דמצד עבירת שבועה אין לפסול לשחיטה‬ ‫כותיה אף בעבר־ם שבזמן ד‪,‬גמ׳‪ .‬ואין נוגע לנו כלל מה‬
‫ובפרט שמודו היתרא וכאשר ידוע להרבנים שלכל‬ ‫שאין שליחות לעכו״ם דכי מהמת שאין שליחות‬
‫הענינים הם מוחזקים בכשרות‪ .‬וראיה לזה ממש״ב‬ ‫לעכו״ם אינו יכול לשלחו דק שהקנין שיעשה העכו״ם‬
‫הרמ״א יו״ד סי׳ א׳ סעי׳ י׳׳א ראם נתבטל ד‪,‬תקנד‪,‬‬ ‫לא יועיל עבור המשלח והבא הדי אין כאן עניני‬
‫קנינים ואף אם יש איזה קנין היה רק הדין שיכול‬
‫כל השוחטים בחזקת כשדות במו בראשונד‪ ,‬ומשמע‬
‫לחזור בו אכל כשירצה לקיים מ״ט לא יוכל‪.‬‬
‫אף אלו שעבדו מתחלה התקנה שאז היו פסולין‬
‫כדכתב המחבר מטעם דהוי כחשוד לאותו רבד‬ ‫אבל ודאי לעשות דברים שלא כדיני התודה‬
‫כראיתא בטת וש׳׳ך‪ ,‬מ׳־מ אתר שנתבטלה התקנה‬ ‫כגון להכות את אלו שיתרצו לעבוד כשהם יעשו‬
‫כשדח שחיטתן ועיין בחת״ם סי׳ י׳׳ב ולכן בית‬ ‫שביתר‪ ,‬סטדייק בלע״ז אסור לא רק ע״י העכו־ם‬
‫שמשמע ממכתב כתר״ה שרצונו לבטל החוזה משום‬ ‫אלא אף ע״י עצמם דעל הכאה גם בהסכם אדם חשוב‬
‫שדואר‪ ,‬שלא טוב לאסור עליהם דברים שאינם לצורך‬ ‫מסתבר שאסור‪ .‬ולשאר עניני קנסות באופן שיכולין‬
‫הכשרות ונוגע זד‪ ,‬לפרנסתם וגם לשחרור נפשם‬ ‫להתנות כגון בליכא אדם חשוב או באיכא ובהסכמתו‬
‫שלא יפחדו מהבעד‪-.‬ב תמיד‪ ,‬ודאי דבר נכון הוא‬ ‫מסתבר שכיון שהוא לתועלת עצמן שישתתפו גם‬
‫שהרבנים ימחלו לד‪,‬ם חוזה זה ויוכשרו לשחיטה‪.‬‬ ‫עם העכוים אין מקום לאסור‪ .‬וגם אין להחשיב זה‬
‫כהולך בערכאות ביון שהעברים צדיכין לעזור לו‬
‫ובענין איסור לדון לפני עש״ג פשוט שאסור‬ ‫מדין בעל דבר ע״י ההתחייבות זד‪ ,‬לזה כשותפים‪.‬‬
‫אף שאין משפטיהם קשורים בשום דת כלל ואין‬ ‫ולכן כל מה שהאריך כתר״ח בדין איסור כריתת‬
‫שייך זד‪ ,‬כלל לדינא דמלכותא דינא וח״ו לחלק בזה‬ ‫בדית ומדין שליחות לעכו׳׳ם ומדין לא תתגודדו‬
‫אך לכאן אין שייך זה כי הוא דק ענין שותפות‬ ‫ומדין איסור לידון לפני עש״ג‪ ,‬אין צורך בזה בי‬
‫ובלם בע׳׳ד כדלעיל‪.‬‬ ‫הוא רק ענין משא ומתן ושותפות שלא שייך לבל‬
‫ענינים אלו ופשוט שמותר‪.‬‬
‫אך אם היה כתוב בההוזה שעשו הרבנים עם‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫השוחטים שקבלו עליהם בשבועה שלא יעשו יוניאן‬
‫ונכתב בלשון הוד‪ ,‬הא היא שבועה אף בלא קראו‬
‫בפיהם‪ .‬ה® נכתב בלשון איסור נמי לכאורה הא‬
‫איסור שהוציאו בלשון שבועה היא שבוער‪ ,‬כדאיתא‬
‫בשבועות דף כ׳‪ .‬ולא מובן לי מד‪ ,‬שהביא כתד״ה‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫י|י‬

‫לטובתם ומסיק דבלא ממונה אפילו זולתו תנאם קיים‬ ‫םי»ן נט‬
‫עיי״ש‪ .‬וא׳׳ב בעדים שבמדינה זו לא ממונה שום‬
‫חכם על כך ולכן הוא כליכא אדם חשוב שתנאיהם‬ ‫בדבר פועלים אם טותרין שלא להניח‬
‫ותקנותיהם קיימים‪ .‬וכ״ש במדינתנו שיש להם רשות‬ ‫לעבוד עד שיוסיפו להם שכירות וכדומה‬
‫מהממשלה על זה‪.‬‬ ‫וכן במלמדים‬
‫ולכן מד‪ ,‬שמחליטין שלא לעבוד עד שיוסיף לוס‬ ‫ג׳ אלול תשי׳ד‪.‬‬
‫וכדומה היא תקנה שיכולין למף את המעוט שלא‬ ‫מע״ב ידידי ד‪,‬נכבד סד‪,‬ד'ד יוסף ד‪,‬לוי עליאש‬
‫הסכימו‪ .‬אך אם ימלין גם שלא להניח לאחרים שלא‬ ‫שליט״א מנהל ישיבת בית יד‪,‬ודד‪ ,‬בדעטדאיט‪.‬‬
‫נכנסו להיוניאן שלא לעבוד במקומם יש לעית דאף‬
‫שכיון שהדוב הוא בהיוניאן היה שייך שיתקנו גם‬ ‫הנ ה בדבד עצם הדבד כשדוצים פועלים שיוסיפו‬
‫על כל הפועלים שלא יעבדו ביומא דהבדיה וכ״ש‬ ‫לו» שכידות או שדוצים לפעול דבדים אחדים‬
‫במקום דחבדיה אבל מאחד שפועלי היוניאן נתחלקו‬ ‫אם מותדים שלא לעבוד ולא להניח לשכוד אחדים‬
‫משאר הפועלים שאין משתדלין עבורם כלום אין שייך‬ ‫תחתיהם שקודמ ״סטדייק* שדוצה כתד״ה לידע דעתי‬
‫שיתקנו עליהם תקנות בשביל טובת פועלי היוניאן‬ ‫להלכה בזה‪.‬‬
‫כיון דגם מצד פועלי היוניאן אין להם שייכות זה‬
‫הנד‪ ,‬הדא״ש כתב בב‪-‬ב דף ט׳ דבעלי אומנות‬
‫לזה‪ .‬ואף שיש מקום לומד דבעצם כיון שפועלי‬
‫יכולין להתנות ביניהן והם הנקדאין בני העיד בענין‬
‫היוניאן הם הדוב שיש להם כח לתקן גם על המעוט‬
‫מלאכה שלהם ואיפסק כן בדמב״ם פי׳ד ממכידה ה״י‬
‫הוו כל הפועלים בהכרח כמפועלי היוניאן לכל‬
‫ובטוד וש״ע סוף סי׳ דל״א‪ .‬ופשוט שתלוי בדובם‬
‫הרבדים חה שאין משתדלין עבורם כמו בשביל‬
‫דלכן אף שכתב הדמ״א והא דבני אומנות יכולין לתקן‬
‫פועלי היוניאן הוא כעונש על שלא נכנסו בפועל ממש‬
‫ביניהם תקנות היינו כולם ביחד‪ ,‬הא מסיק דק אבל‬
‫שרשאין כמו להסיע על קיצתן וא׳׳ב מה שתקנו שלא‬
‫שנים וג׳ מהם לא מחני אלמא דכולם לאו דוקא אלא‬
‫לעבוד אצל פלוני עד שיוסיף יכולין לכוף גם את‬
‫דהמעוט מהם אין יכולין ומסתבד ד<ע< מהצד‪ ,‬לא‬
‫האחדים שהם המעוט‪ ,‬מ׳־מ כיון שיש לומד שהוא‬
‫מהני דהוא כמו בבני העיד שצדיך שיסכימו הדוב‬
‫כמו בהסכם מהיוניאן שאלו שאין רוצים לא יהיו‬
‫על תקנותיהם כדאיתא ביר׳ד סי׳ דכ״ח סעי׳ ל״ד‬
‫מהיוניאן ולא יהיו שייכים להם וכן מסתבר יותר‬
‫וכן בדמ׳׳א חו״מ סי׳ קס‪-‬ג סעי׳ א'‪ ,‬ול ‪ p‬אלו‬
‫לא היה להם לכופן מצד קיום תקנתם‪ .‬אבל מ״מ‬
‫היוניאנס שבמדינתנו יש להם מקוד מדינא דהם‬
‫מסתבר שיכולין לכופן מדין קא פסקת לחיותי ומדין‬
‫בעלי אומנות אחת והם הדוב‪ .‬ואף שצדיך שידעו מזה‬
‫מעדופיא שבדמ׳׳א חו״מ סי׳ קנ׳׳ו סעי׳ ה׳ ובהרבה‬
‫כולם שיהיה הדוב מתוך מלם‪ ,‬הדי מכיון שידוע זה‬
‫רבדים יש גם ענין החזקות שנוהגין בישראל‪ .‬וגם‬
‫לכל שיש היוניאן מסתבד שיש לדון שהוא כדוב‬
‫מצד שהסכימו כבד כל בני המדינה שד‪,‬וא עולה‬
‫מתוך כולם‪ .‬אך אם הפועלים שביוניאן ‪ Dn‬דק‬
‫גדולה למי שנשכר לעבוד במקומם‪ ,‬יש להם דשות‬
‫ממעוט בעלי אומנותם אין תקנותיהן כלום אבל כדוב‬
‫ג׳׳ב לכופן וכמו שהוא מעשים בכל יום במדינה‬
‫מקומות הם הדוב מבעלי האומניות‪.‬‬
‫הזאת‪.‬‬
‫ובדבר מלמדים אם רשאין שלא ללמד בעצמן‬ ‫והיכא דאיכא אדם חשוב שלא מהני הוא דוקא‬
‫וגם לא להניח לאחדים ללמד כשאין משלמין להם‬ ‫אדם חשוב הממונה פדנס על הצבוד לעיין בתקנות‬
‫בזמן או ששכרן מועט ורוצים שיוסיפו להם כפי‬ ‫בני העיד ובכל צדכיהם ומפדש המ״מ זה כלשון‬
‫הצריך להם‪ .‬הנה כבר אמדתי דנית שד‪,‬תשלומין להם‬ ‫הדמב׳׳ם שם הי״א שכתב חכם חשוב לתקן מעשה‬
‫הוא דק דמי בטלה פירושו שמשלמין להם נדי שישבו‬ ‫המדינה ולהצליח דדכי יושביה עיי״ש וכן יש לפדש‬
‫בטל ממלאכד‪ ,‬ומכיון שהן בטלין מחוייבין ממילא ללמד‬ ‫גם בלשון הטוד שכתב לתקן ענינם ולכן אף שהש׳׳ע‬
‫מדין התודה בחנם וא׳׳ב אין שי ‪ T‬שלא ילמדו הא‬ ‫נקט סתם אדם חשוב ממונה על הצבוד נמי צדיך‬
‫עכ״פ עתה הם בטלים ממלאכה ומחוייבין ללמד עם‬ ‫לפרש שהוא ממונה לעיין בצרכי העיד לא דק להודות‬
‫התלמידים‪ .‬ודק שכיון שממה שמשלמין להם אין לד‪,‬ם‬ ‫ולדרוש‪ .‬וכן משמע מהמ״מ דד‪,‬א בלשון הר׳׳י מיגאש‬
‫כדי צרכם דשאין לילך לבקש מה להדויח וממילא‬ ‫שהביא איכא דק כלשון השיע ומפרש זה בדע‪.‬‬
‫יתבטלו אבל איב אין יכולת למנוע לאחדים החצים‬ ‫הדמב״ם אלמא דזה משמע לו מב׳ הלשונות שכוונתם‬
‫ללמד עמהם‬ ‫אחד רבעי שיהא ממונה על הצבור לתקן עניניהם‬
‫י(יא‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫סימן ‪B‬‬ ‫ואלו שלומדים םקרא עם הקטנים שרשאין ליקח‬
‫שכד נמי כיון שיש עכ״פ מעלה שלא ליקה שכר‬
‫בענץ מהפר בחררה בלא ידע‬ ‫דלכן היו מקומות שלא נטלו שכד גם על המקרא‬
‫עיין כנדרים דף ל׳ז כר״ן וכן כדמכ״ם פ״א מת״ת‬
‫י״ט סיון תש'כ‪.‬‬
‫ה״ז ובש״ע יו״ד סי׳ דמ״ה פעי׳ ו׳ איתא היה מנהג‬
‫מעיב ידידי הרה׳י׳ג מוהר׳יר אפדים דיקשטיין‬
‫כעיד שלוקה שכד עיי״ש לא ססתכר שיוכלו למנוע‬
‫שליט׳׳א‪.‬‬
‫לאהדים מלעשות מצוה‪ ,‬דהוא כשימצאו מי שילמד‬
‫הנ ה בדבד מה שאחד היה אצלך בדבד לשכוד‬ ‫כהנם רק ישלמו לו כאופן שכר כטלה‪ .‬וגם מסתכר‬
‫אותך ללמוד איזה שעות עם תלמידים אחדים‬ ‫כיון שכטול תינוקות של כית דכן הוא הטא גדול‬
‫בימי הקיץ ואתה חשבת שהוא צייד ליתן לד תשובה‬ ‫שזרן העולם מתקיים אלא כהכל פיהם של תשכ״ד‪,‬‬
‫בדבד גמד השכידות והוא חשב שאתה צייד ליתן‬ ‫אף שדשאי ליטול שכד ולא לקכל עליו ללמד כהנם‬
‫לו תשובה ולכן הלך ושכד את הברד ואתה טוען‬ ‫אף אם אין אהד שם ללמד אותם הוא רק משום‬
‫שחביד אסור להשכיר עצמו מדין מהפד בחרדה‬ ‫שלא רק עליו לכדו מוטל אלא על כל כני העיר אכל‬
‫והברד טוען שלא ידע שאתה רצית להשתבר אף‬ ‫מאחר שככר קכל עליו שעתה היה מוטל רק עליו‬
‫שידע שדבר עמך בזה אבל חשב מכיון שבא אח*כ‬ ‫וכשיכטל אותם נמצא שהוא המכטל‪ ,‬והטא אסור‬
‫אצלו לשוכדו ודאי השבת לו שאינד רוצה‪ .‬ושניכם‬ ‫לאדם לעשות בשכיל הרוהת ממון ויאסר ממילא‬
‫דוצים לידע דעתי‪.‬‬ ‫גם הוא לילד לכקש אף פדנסה אהרת עד שיעמיד‬
‫אהר תהתיו‪.‬‬
‫זעה בש״ע חו׳׳ם סימן רל״ז לא התכר חלוק‬
‫בין ידע השני שהראשון החזיר אחד הדבר לקטתה‬ ‫תהו מדיגא אכל אם הוא כאופן שאין להם כדי‬
‫או להשכיד עצמו או לא ידע דסתמא נאמר הדין׳‬ ‫צודכן שלכן קשה לפניהם ללמד כטוכ עם התלמידים‬
‫משמע שאף בלא ידע יש עליו חיוב אם אינו רוצד׳‬ ‫והאומדנא הזקה וכדורה שאם לא ילמדו יום או‬
‫לר׳קרא רשע להחזיר ולמוכדו להדאשון ולמסוד‬ ‫יומים יועיל שהמתעסקים ישלמו כזמן ויוסיפו להם‬
‫השכידות לד׳ראקזון‪ .‬וכן מפודש בקידושין דף נ‪-‬ט‬ ‫כדי צורכן אז אולי יש מקום להתיר מהא דעת‬
‫שר׳ אבא לא הוד‪ ,‬ידע דדב גידל הוד‪ ,‬מהפיד בהד‪,‬יא‬ ‫לעשות לה׳ הפרו תודתך כדי שזה יועיל שיוכלו‬
‫ארעא ום״מ א*ל ר׳ יצחק נפהא השתא נמי ניתבה‬ ‫ללמד אתם כהוגן כשלא יצטדכו לדאוג ולהטרד‬
‫ניהליה מד אלמא דאפילו בלא ידע אם לא יהבה‬ ‫בהזדה אהרי עוד איזה פדנסה‪ .‬אכל צריך ע׳׳ז ישוכ‬
‫לדב גידל היה נקרא רשע‪.‬‬ ‫דעת גדול ולזאזוד הדכר ד‪,‬יטכ ככל הפדטים ולכן‬
‫צריד להתדהק מזה ככל האפשדי‪.‬‬
‫ואף שיש קצת להקשות אם היה אטור מדינא‬
‫לר׳ אבא להחזיק הקרקע איך לא קבל המעות ונגדם‬ ‫וממילא לפ״ם שבארתי אין הלוק כמלמדים כין‬
‫ע״י זה שר׳ גידל לא נחית לה ולא נתקן כלום‪,‬‬ ‫יש להם הוזה או לא ואין הלוק כין התנו שיוכלו‬
‫דהא האיסוד הוא כדי שתד׳יה השדה לר׳ גידל והרי‬ ‫לכטל העת כשלא ישלמו להם כזמן וכין לא התט‪.‬‬
‫כיון שד׳ גידל אינו דוצה במתנה ולא נחית לה‬ ‫ולא כין לכטל לגמדי גם שלא להשגיה עלייהו וכין‬
‫היה לו לר׳ אבא בשביל זה ליקה המעות אף שלא‬ ‫דק שלא ללמד אתם‪.‬‬
‫מסמנא מלתא‪ ,‬אלא משמע קצת דמדינא כיון שלא‬
‫ולענין השכר לימים שלא למת אם היה כדין‬
‫ידע לא היה מחדיב להחזירה לרב גידל אלא מצד‬
‫מהמת שאמדו שיהיה תועלת והיה כאופן שקשה‬
‫מדת חסידות ולש לא היה מחדיב בשביל מדת‬
‫לפניהם ללמד ודאי צריד ליתן להם השכר‪ .‬ואם היה‬
‫חסידות לותד על מה שלא מסמנא מלתא דהא נחשב‬
‫כאופן שהיה אסור להם שלא ללמד מסתכר מדינא‬
‫כהפסד‪ ,‬ומה שלא נחית לה כיה שאינו מחדיב‬
‫שאין הייכין ליתן להם אכל מצד ואדהות צדיקים‬
‫להפסיד בשביל זד‪ ,‬אולי חשש שאם נחית לה לא‬
‫שכסוף פ׳ האומנין צדיד ליתן להם כי לא מטוכה‬
‫יאמינו לו שלא ידע ויחשדוהו שעשה איסור‪ .‬נדאר‪.‬‬
‫בטלו מעבודתם ללמר אלא מרוב צעד ועוני וחשבו‬
‫דאינו כלום דמדת חסידות לא היה תובע ר׳ יצחק‬
‫שיהיה תועלת מזה‪.‬‬
‫נפחא מר׳ אבא ולומר לו השתא נמי ניתבד‪ ,‬ניהליה‬
‫מד אלא משמע דמדינא הוא שאף בלא ידע הוי‬ ‫ידידו מבדמ‪,‬‬
‫האיסור אם ישאר בהקדקע שהפד בה ר׳ גידל‪ .‬ול״ד‬ ‫משה נ*ינשטיין‬
‫למה שאיתא בב׳־מ דף פ״ג בהנהו שקולאי דתברו‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫קיב‬

‫שלמעעוד‪ ,‬לא לקחה ד׳ גידל מ״מ נסתלק האיסור‬ ‫לדבב‪-‬ח רביתא דרפדא ואמר לו דב שיתן לתו גליפייהו‬
‫מר׳ אבא כיון שהיה ר׳ גידל יכול לקבלה ורק בשביל‬ ‫וגם אגרייהו פצר וארחות צריקים תשפור‪ ,‬דשם נראה‬
‫מדת חסידות דעזונא מתנות יחיה לא רצה לקבל‬ ‫דהוא פרין כופין על הצדקה כית שהיו עניים ולא‬
‫לא היה יכול בשביל זד‪ ,‬למנוע סלוק האיסור מד׳‬ ‫היה להם מה לאכול שלמ כפהו באפ ‪ T‬תו שפחדיב‬
‫אבא‪ .‬ולכן סתמו הפוסקים שאסור מדין מהפך בחררה‬ ‫למחול לד‪,‬ם תביעתו פד‪ ,‬שחייבים לו השקולאי על‬
‫ולא חלקו בין ידע ללא ידע משום דאף בלא ידע‬ ‫הפשיעה שלא נזהרו בשמירתם וממילא פחדיב להם‬
‫הוא מדינא‪ .‬לכן טענה זו דלא ידע אינה טענד‪ .,‬ועיין‬ ‫אגרייהו‪ .‬ופסעם זה לא היה יבול רבב״ח לומר‬
‫בפ׳׳ת סק״ב הביא מתשובת חמדת שלמה דבשוגג‬ ‫שמדין צדקה אין פוטלין עליו יותר פעל כל בני‬
‫דלא ידע אין עליו שום דין כלל ומה שאמר ד׳ יצחק‬ ‫העיר‪ ,‬דד‪,‬חיוב עליו היה למחול תביעתו שבני העיד‬
‫נפחא לר׳ אבא ניתבד‪ ,‬ניהליה מר הוא רק למדת‬ ‫אין פחדיבין מדין צדקד‪ ,‬ליתן להם מעות שישלפו‬
‫חסידות והוא דבר תמוה אצלי ולא נכון כלל‪ ,‬וכ׳׳ש‬ ‫לו וממילא היד‪ ,‬מוטל זה דק עליו‪.‬‬
‫שא׳׳א לומר כן למש׳־כ שם דאינו מתקן כלל המעשה‬
‫רשע שעשה אם לא שעושה כן דרך תשובה וחרטה‪,‬‬ ‫ומדויק לפ״ז מה שהביא קרא דלמען תלך בדרך‬
‫שלא היה שייך מדת חסידות לד‪,‬חזיר דתשובה לא‬ ‫טובים שלכאודד‪ ,‬איזד■ מעזמעות יש בקרא זד‪ ,‬שצריך‬
‫שייך כיץ שלא ידע וצ‪-‬ע בכוונתו‪ .‬וגם מסתבר‬ ‫לותר על ממונו‪ .‬ובשלמא לרש׳׳י והנ׳׳י שמפרשי‬
‫שיש להחשיב זה כידע‪ ,‬דכיון דידע שחברו היה‬ ‫שהוא למוד שצריך לילך לפנים משורת הדין ניחא‬
‫מהפך היה לו לשאול מפנו אם האמת שאינו רוצה‬ ‫שטובים עושים לפנים משוד‪,‬״ד כמפורש בנ״י עיי״ש‪.‬‬
‫להשתכר ולא לספוך אד‪,‬שערות בעלמא ועל אמירת‬ ‫אבל התום׳ ב״מ דף כ״ד כתבו שמצד לפנים משוד‪,‬״ר‬
‫אחרים אלא היד‪ ,‬לו בעצמו לשאול ומדלא שאל הוא‬ ‫אין לו להפסיד ממונו ולהכי לא מייתי הקרא דאשר‬
‫כידע‪ ,‬ולכן ודאי יש בזה משום מהפך בחררד‪ ,‬אף‬ ‫יעשת עיי״ש א״כ איך לסדין מדרך טובים שצריך‬
‫לבעל חמדת שלמה‪.‬‬ ‫להפסיד ממונו‪ .‬אבל למה שבארתי ניחא דטובים‬
‫אינם נושים בחבידיהם מזיודעין שאין להם שאפוד‬
‫אך יש לדת בזה אם לא אפעור להשתכר אצל‬
‫זה מקרא דלא תהיה לו כנושה כמפורש בב״מ דף‬
‫אחרים שאולי יש לדון כהפקד ומתנה שפליגי‬
‫ע״ד‪ ,,‬וכן אינם נוטלים משכון בעצמם אף לא באופן‬
‫הראשונים וד‪,‬רמ״א מזב שם וסברא הראשונה נראה‬
‫ניתוח כדאיתא שם בדף קי׳׳ג שאסור‪ ,‬וההיתר בכאן‬
‫עיקר שאין בכזה דין מהפך בחררה כיון שאינו‬
‫צריך לומר דד‪,‬יו גלימייד‪,‬ו מתחלה אצל רבב‪-‬ח‬
‫יכול למצא במקום אחד‪ .‬אבל הוא רק כשמלאכה‬
‫שזה מותר לעכב לכן מצד דרך טובים יעו להו‬
‫אחרת לא יעעוה בשום אופן שי ‪ T‬לומר שאם בעיר‬
‫להחמיר שאף שגלימייהו מונחין אצלם מתחלה יתנד‪,‬גו‬
‫זו ליכא מקום למצא להשתכר לתלמידים אחרים‬
‫כמונחין אצל החייב להם שלא ישקלו לגלימייהו‬
‫הוא כהפקר ומתנה‪ ,‬אבל אם גם מלאכה אחרת היה‬
‫להחזיקם ושלא יהיו נחוזים בו כיון שיודעין שאין‬
‫עועוד‪ ,‬הוא כסתם פעולה שיש בזה משום מהפך‬
‫לו וזה אמר רב לרבב״ח שיתנד‪,‬ג בדרך טובים זד‪.,‬‬
‫בחדדה‪ .‬ודבר זד‪ ,‬לא ידוע לי ואתד‪ ,‬וחברך ששניכם‬
‫ודרה סבור רבב״ח שלא אמר לו שימחול אלא שיחזיר‬
‫הם יראי ה׳ תבררו בין עצמכם איך לדון בזה‪.‬‬
‫להם גלימייהו וישאר החוב בעצם עלייד‪,‬ו שישלפו‬
‫גם יש לדת בהא שכתב הרפ״א ראם היו‬ ‫בשיתעשרו וממילא אין צריך ליתן אגרייהו‪ ,‬ומצד‬
‫מחוסרין עריץ הפסיקה שהמוכר רוצה בכך והקונד‪,‬‬ ‫צדקה אינם מוטלין עליו יותר מעל כל בני הע ‪.T‬‬
‫רוצה יותר בזול מותר לאחר לקנותו‪ ,‬אבל כבר‬ ‫ואמר לו רב שמצד ארחות צדיקים תשמור יש לו‬
‫כתב הפדישד‪ ,‬והובא בפ״ת סק׳׳ג שהוא באופן‬ ‫למחול להם כיון שהם עניים ואין להם לשלם וברוב‬
‫שהלוקח הלו מהמוכר ואמר לא אתן יותר מזה שנתבטל‬ ‫הפעמים לא מצד שיתעשרו כמפורעז בגיטין דף ל׳‬
‫המקח אבל כשמתעסקים בפיסוקו זד‪ ,‬להוסיף תה‬ ‫דעני שיתעשר לא שכיחא אף לעעוידות קצת כד‪,‬סך‬
‫לגדוע ולולא שבא השלישי היו משווים נפשם יש‬ ‫שלא יוכל ליקח מעשר עני‪ ,‬ולכן בשביל חשש רחוק‬
‫בזה דין הקוגת גבול ומהפך בחרדה עיי׳יש וכמובן‬ ‫יש לצדיקים למחול שלא ישאר לוד‪ ,‬ולא ישלם‪,‬‬
‫ענין זה הוא בכאן דודאי היו משווים נפשם ויש‬ ‫וממילא מאחר שעליו למחול הדי מחריב אתה לשלם‬
‫בזה משום מהפך בחדרה‪.‬‬ ‫להם אגרייהו מדינא כית שהם אין חייבין לך כלוננ‬
‫ומה שיש לדון מתא דמורד‪ .‬ר׳׳ד‪ ,‬במקרי דרדקי‬
‫דלא מצי מעכב בב׳׳ב דף כ׳׳א הוא דק שמלמד‬ ‫עכיפ ממד‪ ,‬שא׳׳ר יצחק נפחא דניתבה ניהליה‬
‫אחד יכול לקבוע מקומו במקום קרוב למלמד האחר‪,‬‬ ‫הוא מדינא שלא יהיה רשע‪ ,‬וחזינן שהוא נקרא‬
‫אבל לא לקבל התלמידים שכבר עסק המלמד האחר‬ ‫רעוע אף בלא ידע אם לא יהבד‪ ,‬ניהליד״ ואף‬
 ‫רויג‬ ‫משד‪,‬‬ ‫חושן משפט‬
‫ענינים הא ודאי יש לו קנין בקרקע לחפירות וא׳׳ב‬
‫יש להיות לו דין קנין הגוף לכל דבר דר‪,‬יכן החבר‬
‫איזה קנין צריך להיות לו לבכורים ולכל דבר‪ .‬הנה‬
‫ודאי בדור שקנין פירות הוא קנין גמור של הקונה‬
‫משה פיינשטיין‬
‫ואין שום ספק אם הוא קונה או לא דד‪,‬א קנין פירות‬
‫נחשב כל מכירה בזמן שהיובל נוהג אף שקנאו סתם‬
‫שהוא גם הגוף רק שאיכא אפקעתא דמלכא שיצא‬
‫כיובל לבעלים דהא כשבטלו היובלות נשארו הקרקעות‬
‫קנויות להקונים ומ״ס יש לו דין קנין פירות שלאו‬
‫נקהיג דמי לר׳׳ל‪ ,‬ואף ירושה למ׳׳ד דמחזידין ביובל‬
‫הוא רק בדין קנין פירות אף שלא חסד קנין לירושה‪.‬‬
‫וגם בהא דב״ב לא חסר שום קנין וטעות הוא לחשוב‬
‫שהוא שם קנין בדבר שלא בא לעולם‪ ,‬וכן קנין‬
‫פידות דכעל מצד תקנת חכמים הוא קנין גמור ואין‬
‫שום הפרץ בהקנין של בעל הפירות‪ .‬אבל הוא ענין‬
‫אחד דדבד שהוא קנין דק לזת אף שד‪.‬וא קנין גמור‬
‫להזמן הד‪,‬וא למ׳׳ד לאו נקה׳׳ג אין להחשיב עצם‬
‫הדבר שהוא שלו אף למה שיש לו קנין בו כיון‬
‫שיש לבעל הגוף עתה כח שמצד כהו זה יתבטל לאחד‬
‫זמן מה שיש לבעל הפירות וכח זה עדיף שמבטל‬
‫חשיבות השלו דבעל הפירות ונחשב כולו על שם‬
‫בעל הגוף‪ ,‬אף שמודה שלענין הפירות יש לבעל‬
‫רפידות קנין דיכול אף למכור זכות שלו דעכ׳׳פ עצם‬
‫החפץ לא נחשב שלו ולכן לא יכול לומד האדמה‬
‫אשד נתת לי כרפרש‪-‬י‪ .‬ולמ״ד כקדדג נחשב עצם‬
‫החפץ כל זמן שיש לו הפירות‪ ,‬שלו דבעל הפידות‬
‫ולא שלו דבעל הגוף דקנין הפירות עדיף לבטל‬
‫חשיבות השלו דבעל הגוף אמן הזה שלכן רק כשאתו‬
‫לידיה ד ‪ p‬שלא מת בחיי האב חל קנינו דהבן כיח‬
‫שעכ׳׳פ היה קנין להבן למכור זבות קנינו אבל מצד‬
‫חשיבות דקנין פידות דעדיף מתבטל קגין גוף דהבן‬
‫כעומת קודם שאתי לידיה גם לענין תפירות‪ ,‬וכן‬
‫לענין דין יום או יומים שהוא דק לבעל קנין הפידות‬
‫ולא לבעל קנין הגוף‪ .‬ועיין בספרי דברות משה סימן‬
‫ס׳׳ב סןורך כאוד ענין קנין פיחת‪.‬‬
‫ומטעם זה שכל הקנין לאותו הזמן יש לכל אחד‬
‫מהן אבל לא לכל האיכות שלזה דק הפידות ולזה‬
‫רק הגוף איכא ד׳ אלעזד בב׳׳ק דף צ׳ וב׳׳ב דף ג׳‬
‫שסובר ששניהם אינם כבעלים להרבה רבדים נמו‬
‫ליום או יומים וליציאת ראשי אברים ולאמימד אף‬
‫לא למכירה עיי״ש‪.‬‬
‫מעיב ידידי מהדיר אביגדור יהודה דאזענבעדג‬
‫וברור שבקנין קרקע לפידות לעולם בהא דדקל‬
‫לפידות ולהבעלים ישאר הקרקע לקוטיחת פידות‬
‫ולהלוך אץ שייך להא דמחלקותם בקנין פירות‬
‫דלתרחיהו נחשב שיש לו במה שיש לו תרוייהו קנין‬
‫אגרות‬
‫כמפורש בתום׳ קידושיז שם שגם במלמדים איכא‬
‫דיז מהפך בחררה‪.‬‬
‫והנני ידידו מוקירו‪,‬‬
‫טיסן ‪KD‬‬
‫בענין טרפה למתנה לשיטת רש״י‬
‫בגוסס‬
‫עחה״ם תש׳׳ד‪-‬‬
‫מע״ב ידידי הרב הגאון המפורסם מהד״ר רפאל‬
‫מרדכי בארישאגסקי שליט״א‪.‬‬
‫מה שמדמה כתר׳׳ה טרפה לגוסס לענין מתגה לרש׳׳י‬
‫סוף קידושין דף ע״ח לע׳׳ד ל״ד דבגוסם‬
‫מוכרחין לומד לרש״י שהוא משום שנחשב שעת‬
‫חמיתח וסובר שאף שלגבי עצמו נחשב חי כל זמן‬
‫שלא מת ממש ולכן לעגין הקדש שסגי באמירה חוי‬
‫הקדש נדתירצו התום׳ התם‪ ,‬דמאחר שיותר אין‬
‫צריך אלא אמירתו לבד ולא קבלת אחרים הוי זה‬
‫רק מעשה עצמו שלגבי עצמו חוא כחי‪ .‬מ״מ לגבי‬
‫אחדים כמו במתנה שצריך גם מעשה הקגין לקבל‬
‫מהמקבל נחשב כמת מאחר שהוא שעת המיתה‬
‫דאחדים יש לחו להחשיבו כמת תיכף משהותחל שעת‬
‫המיתה ולכו אין יכולין לקבל ממנו‪ .‬אבל בטרפה‬
‫אין שי ‪ T‬זה דהא עדין לא הותחל שעת המיתה כלל‪.‬‬
‫וכן ברוד שלכל איסורי וחיובי התורה הוי טרפה‬
‫ככל איש שלם ואקותו היא אשת איש גמורה וחייבין‬
‫עליה חנק ואין שייך להסתפק ולהקשות בזה‪.‬‬
‫ידיח‪,‬‬
‫משה פיינשטיץ‬
‫סימן ‪SD‬‬
‫באור על הנין פירות דפלעי‬
‫ר׳ יוחנן ור״ל‬
‫ט‪-‬ז אדר ראשון תשי׳ט‪.‬‬
‫שליט׳׳א בישיבה דניטרא‪.‬‬
‫לאיפלוגי בקנין פיחת‬ ‫בד ב ר קושיתו איד‬
‫אם כקנין הגוף הוא לבכורים ולהרבה‬
 ‫טשה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫קיד‬

‫םימן סד‬ ‫הגוף וקניז פירוה ככל שלו בעולם והסחלוקוז הוא‬
‫דק כקנק א ‪ p‬כדבארתי‪.‬‬
‫גענין חצר המשתמרת‬ ‫ידידו‪,‬‬

‫ליג בעומר חשייז‪.‬‬ ‫משה פיינשטיין‬

‫מעיב ידידי הרהיג מוהיר יהודד‪ ,‬דוד בלייך‬
‫שליטיא‪.‬‬
‫סי^ פג‬
‫הנ ה מד‪ ,‬שכתב ידידי כענין חצר המקוחפרח לתרץ‬
‫דברי רש׳׳י בימ דף ייב‪ ,‬שאיכא ב׳ ענינים‬ ‫באור שיטת רש״י דלא אזלינן בתר‬
‫כקנין חצר זד שהוא מציאות הקנין שהרי מונח‬ ‫רובא ברוב עכו״ם להיות המציאה שלו‬
‫ממש ברשותו וב׳ שיש בזה גם מעקוה קבין ומציאות‬
‫הקבין הוא רק בחצר המקוחמרח מצד עצמת ובזר‪ ,‬אמר‬ ‫כ‪-‬ד אדר א׳ תשי׳א‪.‬‬
‫ריביח שקונד‪ ,‬שלא מדעתו אכל באינד‪ ,‬משתמרת‬ ‫מע״ב ב״ג אהוכי מד יצחק הכהז שליט‪-‬א‪.‬‬
‫מצד עצמה אלא מצד עומד בצד שדהו הוא דק מצר‬
‫בדבר הקושיא שהקשת על דש״י ב'מ דף כ׳ד‬
‫מעשד‪ ,‬קבין שאינו אלא מדעתו ככל מעשה קנת‬
‫דכתב בדוב עכו״ם דשלו נמי לא הויא דלא‬
‫וזד‪,‬ו כוונת רקזיי דבמציאה בעינן חצר המקותמרת‬
‫אולי דבנן בתד דוכא בממונא‪ ,‬הא בליכא חזקת‬
‫שאז מהני משום שהוא קנין דמציאוח‪ ,‬הוא לכאורה‬
‫מטון יש למיזל בתר דוכא‪ .‬הנה אף שמ כתכו ד ‪a‬ום׳‬
‫סברא נכונה• ואץ מן הצורך לומר שעומד בצד שדד‪,‬ו‬
‫כדף כ׳ג כד־ה והא איכא כותים וכן איתא כשט״ט‬
‫לא נחקזב כמשתמרת מצד עצמה ךד‪,‬א בכל אופן קנה‬
‫בשם הר״ן‪ ,‬מ״מ רש״י סובר שאף במציאה לא‬
‫כעומד כצד שדד‪,‬ו מדין יד ואיב מד‪ ,‬איכפת לן אם‬
‫אזלינן כתר דוכא לומר שיהיה של המוצא‪ .‬וטעמו‬
‫היה קונד‪ ,‬נמי כמו משתמרת מצד עצמה‪ ,‬דרקויי איירי‬
‫דכיון שאף אם ניזיל בחר רובא ונימא שהוא של‬
‫שליק באינה משתמרת כקזאיננו שם‪ .‬ורק אולי הוצרך‬
‫עכו״ם אינו שלו מצד עצם הדבר אלא דצריך‬
‫ידידי אה משום דרשיי הוצרך לומר בעומד בצד‬
‫להעשות שלו בקנינו דהא עד עתה לא היתה שלו‬
‫שדד‪,‬ו שקונה במציאה מטעם יד אלמא דמטעם חצר‬
‫וא״כ הוא נגד החזקה של הממון שאינו שלו שלמ‬
‫לא היד‪ ,‬קונה משום דאינה משתמרת מצד עצמה‪.‬‬
‫כיון שיש עכ״פ מעוט ישראל שלמעוט זה אינו יכול‬
‫אכל א׳ב אין הכרח לזה דנית דאיכא טעם יד א״צ‬
‫לקנותו ולהעשות שלו נחשבה ג״כ חזקת ממון דהרוב‬
‫לטעם חצר משתמרת‪.‬‬
‫אינו מועיל נגדה דזה נחשב ג'כ ועצאה ממווחק כיון‬
‫אכל כשנעיין עצם הסברא דמשחמרת מצ׳׳ע הוא‬ ‫דהממץ בעצם שאינו שלו‪ .‬דלא ימכור רש׳י דמעלת‬
‫מציאות הקבין לא נכת דאיזד‪ ,‬גדר הוא‪ ,‬דרק ב׳‬ ‫מוחזק הוא רק מצד החזקת האדם בו אלא מצד‬
‫ענינים אמרו בגמ׳ יד וקזליחות ואם סברא זו עושר‪,‬‬ ‫החזקת עצם הממון שהוא כשם כעליו כבל מקום‬
‫אותה ביד כסברת וע״י בשם רנב׳ר דיד אריכתא‬ ‫שההב וא״ב הוא שייך רק בדבר שיש בו סימן שניכר‬
‫היא הא הקשה ידידי דלא הזכיר זה רש״י ואם הוא‬ ‫הוא להבעלים שאם היו רואין אותו היה מוחיקו לשלו‬
‫שליחות הרי ליכא דעת שולח ודעת שליח לרש״י‬ ‫בברור ולבן אין יכול להוציא בהרוב ממווחק דד‪.‬ממון‬
‫ואינו שלוחו של בעל הממון להנ׳׳י בשם רנב״ר‪.‬‬ ‫אם הוא כהמעוט שהוא של ישראל‪ .‬אבל בהא דניפול‬
‫וגדר שלישי שכתב ידידי לא מצינו‪ .‬וזהו קוקזיח‬ ‫הנמצא בב״ב דף כ׳׳ג שהקשו התום׳ ובשט׳מ משם‬
‫מהרש׳א ולא ניתרץ עדין ואני לחדוקוי בארתי דברי‬ ‫הא הוא דבר שאין בו סימן ואף אם הוא של בעל‬
‫דש׳י כטוב ובאור כל הענין‪.‬‬ ‫השובך הרי אינו מכירו לומר שהוא שלו רק שיסתפק‪,‬‬
‫ומה שהביא ידידי ראית מהתו׳׳ג דמחדקו רכע׳׳ב‬ ‫ובשמא אף מוזחק ממקז לא נחשב מוחזק כמפורש‬
‫דגט הוא רק בידר‪ ,‬וחצרר‪ .‬ולא בהגבר‪,‬ה ומשיכד‪ ,‬אינה‬ ‫בתום׳ לקמן דף ק׳ ד׳׳ה הא מני ובחום׳ כחובות‬
‫ראיר‪ .,‬דהטעם הוא פשוט דבידה א׳׳צ למעשה שלד‪,‬‬ ‫דף עיו דיה על ונמצא שאף לפי המעוט דהוא של‬
‫וחצרה בגט הוא רק מטעם ידה אבל משיכד‪ ,‬והגבהה‬ ‫בעל השובך אינו מוחזק לבן גם לרשיי אזלינן בתר‬
‫שהוא במעשה קבין שלה אין שייך שחחקוב מעשר‪,‬‬ ‫דוכא ומתורץ קושיחך אל נכון‪.‬‬
‫שלה בע״ב ובן אין שי ‪ T‬שליחות שלד‪ ,‬בע׳׳ב ומטעם‬ ‫ךודך‪,‬‬
‫זה חצרה הוא רק מטעם ידד״‬
‫משה פיינשטיין‬
‫וטעם הר״ן בחדושיו דבעומד בצד שדהו בעינן‬
‫שידע מהמציאר״ אינו משום דאז הוא רק מצד מעשה‬
‫קטן‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫מינןן סה‬ ‫קנת שלכן בעי מדעתו כסבדת ידידי‪ ,‬אלא הוא‬
‫כפשוטו משום דכיון דבעעם החצד אינה משתמדת‬
‫להנ״ל בענין ב׳ תירוצי התום׳ ב״ט‬ ‫אלא ם‪1‬נד עמידתו שם וכיון שאינו יודע מהטציאד‪,‬‬
‫דה י׳ ד״ה דאמר‬ ‫הדי אינו יודע לשומרה וא״כ אינה םשתמדו ‪ J‬וכמפורש‬
‫זה בדבריו כאן ויותר מזה לעיל ברבדיו בד־ה מתני׳‬
‫ובתום' ב־׳ם דף י׳ שד‪,‬אריר ידידי בב׳ התירוצים‬
‫שכתב לפי שכיון שאינו יודעה יניהנה והולד לו‬
‫בד״ה דאמד‪ ,‬לע*ד אין כלל ספק שודאי‬
‫ולא הויא משתמרת‪ ,‬וא׳׳ב אדרבה ראיה מזה ראם‬
‫בטל הדבר כדכובד בנוב״ק פי׳ ע*ד‪ ,‬וכדמסיק ‪P‬‬
‫אף באינו יודעה לא יניהנה היה קונה גם בלא יודע‬
‫גם בקצה׳־ה מי׳ קפ״ב םק'ב וגם דעק״א בתשובה‬
‫ממנה כמו בהצד המשתמרת מצד עצמה דלא כסברת‬
‫מסיק כן וכן הדעת נוטה ולכן איני דוצד‪ ,‬לכתוב‬
‫ידידי‪.‬‬
‫בזה‪ .‬ופירוש התום׳ בהקושיא הוא דכיון שאינו לוקה‬
‫על הקידוקוין אין הקידושין כלל איסור מן התודה‬ ‫ומד‪,‬א דדעת אהדת מקנד‪ ,‬וטהא דיצא שם מציאה‬
‫וא׳־כ יקו להול הקידושין ע״י השליה לכו״ע כיון‬ ‫בעיר דהוא כחצר המשתמרת וקונה אף בלא ידיעה‬
‫שאין כאן עבירה ותירצו בחידוץ ראשון דכי בעל‬ ‫בב״מ דף ק״ב יעיץ בשט״מ הובא בקצה׳ח מי׳ ד׳‬
‫אה׳׳ב לוקה אף על הקידושין וא״כ יש איסור על‬ ‫מק־׳ב שדעת אהדת נמי הוא כשמור אף שאין וה!‪1‬ימור‬
‫הקידושין‪ .‬והראיה מתמורה הוא מחמת שמהשיב‬ ‫מצד ההצד אלא מצד שבדלין אינשי מינה‪ ,‬ראיה‬
‫שם שהוא לא תעביד אלמא שגם הקידוקוין הוא‬ ‫שהקנין הוא בההצד בעצמו אך כשאינו■‪ ,‬משחמדת‬
‫איסור‪ ,‬ואף שאין הכרח משם למלקות דגם בשביל‬ ‫מתבטל הקנין‪ .‬ואולי הטעם דהוי כלא מונה שם‬
‫איסור נפי יש דין לא תעביד למהלוקת אביי ודבא‬ ‫מאחד דאפשד שיקהו משם אבל במשתמר אף מצד‬
‫נקטו מלקות משום דסבדי דאין לחלק בין איסור‬ ‫אהד עכ״פ ישאדו שם והוי מונה כהצד שזהו הקנין‬
‫למלקות ראם אך יש איסור יש מלקות כדסברי‬ ‫אבל טעם זה ליכא ברץ אחריהן ואין מגיען וא״כ‬
‫בהקושיא‪.‬‬ ‫משמע שד‪,‬וא דין בעלמא שצריך שיהיה משחמד‬
‫שבל־׳ז אין החצר קונד‪ ,‬דלא הוי תמיא דיד ולא‬
‫ומסתבר דאין כוונתם שאיסור קידוקוין פיחלא‬
‫דומיא דשליה‪ .‬אכל עכ׳׳פ הא אין זה כב׳ הענינים‬
‫תליא וקאי אלא דבבעילת זנות איכא איסור אחד‬
‫שכתב ידידי דמציאוח הקנין ליכא בהצד כזה שאין‬
‫ובבעילת מקודשת איכא ב׳ לאוין והוא לענין לאו‬
‫משחמד כלל מצדו ומעשה ק נין ליכא דהא לא ידע‬
‫דקידש כמו להדמב״ם בעצם הלאו שרק במקודקות‬
‫דליקנו‪ .‬וכ׳׳ש שיקשה לדעה הדמ׳א במי׳ ד׳ שבעי‬
‫לוקה‪ ,‬ומ״מ סובר תיי ח זה דנהשב מצד זה גם‬
‫שיהיה משומד לכה־׳פ לדעת המוכר והנותן וכן‬
‫הקידושין הלק בהאיסוד כיון ח ה עושה עליו עוד‬
‫סובר הב׳׳י הובא בקצה‪-‬ה שם שליכא לא מציאות‬
‫איסור על הביאה‪ .‬ותירוץ הב׳ סובר דלא ילקה על‬
‫קנין ולא מעשה קנין לגבי המקנה אלא חזינן שהוא‬
‫הקידושין אף לכשיבעול ולא ילקה במקודשת יותר‬
‫ענין אהד דהצד קונה אך שבעי שיהיה משתמד תה‬
‫סבלא קידושין אך מ׳־מ יש איסור על הקיחשין‬
‫סגי גם בשימור המוכר וקוימוד דיצא שם מציאה‬
‫אף שלא לקי כיון דד‪,‬קידושין הוא לצורך ביאה‬ ‫בעיר‪.‬‬
‫דאישות שהוא איסור‪.‬‬
‫ומקריב ידידי בטעם אמידת זכתה לי משום‬
‫ובעצם מסתבר דכיון שהמלקות הב׳ הוא על‬
‫דלבד מעשה קנין וכוונת קנין בעי גם אמידה של‬
‫הביאה דסקודשת לתירוץ א׳ יקשר‪ ,‬מ׳־ט לא ילקד‪ ,‬אם‬
‫קנין‪ ,‬לא נכון כלל דמ׳׳ש ממשיכה והגבהת ומש‪-‬ב‬
‫אך יהולו הקידושין‪ .‬ולכן צריך לומר דכוונתם דלא‬
‫ידידי דהתם איכא גלוי דעת וד‪,‬כא ליכא הוא טעם‬
‫ילקה משום דלא יהולו הקידושין למאן דליכא שליהות‬
‫דהוק דודאי אנן מהדי שרוצה לקנות ולא שייך‬
‫ונמצא שגם לתירוץ א׳ הוא כפו לתירוץ ב׳ אלא‬
‫זה לרבדים שבלב‪ .‬ובודאי צריך באוד ע״ז והארכתי‬
‫שלתירח ב׳ שסובר דלא לקי יותר בפקודשת נוגע‬
‫בהדוקזי בעה״י‪.‬‬
‫זה רק לענין הלות הקידועוין ולתידח ב׳ בא מזר‪.‬‬
‫חלוק ממילא גם לענין מלקווד ולשון לא מיהייב‬ ‫ידידו‪,‬‬
‫שבגמ׳ הוא לאביי דלוקה על הקידושין‪.‬‬
‫משה פימשטיין‬
‫והדמיון שכתב ידידי להמל‪-‬מ דפ״ג מגנבה‬
‫לדברי התום׳ לא מובן כלל דד‪,‬וא כותב דהחחש שיש‬
‫בטו׳׳מ ובמעילה שיש שליח לדבר עבירה הוא דק‬
 ‫משה‬ ‫חושן טשפט‬ ‫אגרות‬ ‫‪rap‬‬

‫דף צ׳ג לאחד דמוקים פתני׳ בליסטים מזוין סובר‬ ‫באותה עבידה לבד דהתודה דיבתה בהו שליחות‬
‫דלא כדמשמע מהמקשן אלא דאף בהרבה ליסטים‬ ‫במו שלא היה דבד עבידה ולבן אם יש שם עבידה‬
‫חייב ונתן טעם דכיון דידענא דקרא דעזבויה קאי‬ ‫אחדת הדי נבטלה השליחות בשביל עבידה האחדת‬
‫בליסטים מזוין א״ב אף בהרבה הוא גזה״ב דבעיגן‬ ‫וממילא נמצא שנשחטה שלא ע׳י שלוחו‪ .‬והסוד‬
‫מזוין‪ .‬אינו ‪ p w‬כלל בשלמא גנבה להסובדים דחייב‬ ‫שהביא שסובד דגם בזה יש שליחות‪ ,‬הוא משום‬
‫אף על גנבה באונם הדי מפורש בקרא שגנבה חייב‬ ‫שסובד דנתדבה דלא בעי בטר׳ם דוקא שליחות וסגי‬
‫לכן סבדי דכל גנבה במשמע‪ ,‬ולאוקמי הקרא דאיירי‬ ‫שיעשה בשליחותו‪ .‬עכ״פ דבדי התום׳ שייכים לדבדים‬
‫שלא באונם הא כל גנבה קרובה לאונס ומ״ס חייב‬ ‫אלו ויכולץ לסבור כב־ השיטות‪.‬‬
‫לכן אף באונס גדול נמי יש לחייב כדאיתא בתוס׳‬ ‫ידידו‪,‬‬
‫ובמפרשי הטור הזו״ע אבל ליסטים שעמזה שלא‬ ‫משה פיינשטיץ‬
‫בהחבא הא אינו בשם גנבה כלל אלא בשם שבויה‬
‫דקרא שמפורש בזה לפטור שיש אדרבה לפרש מצד‬
‫הסתם אף באינו שוין ודק שבליססים אחד אמד‬
‫בגמ׳ מסברא דאינו אונם משום דאוקי גברא להדי‬ ‫סיםן סו‬
‫גברא איך נימא לחייב מצד זה גם בתרי שהוא‬
‫אונם ומ״ש מטרפה שמפורקז בקרא שהוא אונם שג׳ב‬
‫כטוען ששנים שלא היו מזרנים מלו‬
‫מוקמינן דוקא בשני זאבים ולא אמרינן שכיון שזאב‬
‫מטנו והיה ירא לעטור כננדם אם הוא‬
‫אחד אינו אונס וחייב על טרפתה שלכן נימא שגזה׳׳ב‬
‫אונם‬
‫הוא שטרפת זאבים חייב אף בהרבה ונוקים הקרא‬
‫נשאלתי בשומר שטען ששנים שלא היו מזוינים‬
‫דוקא בטדפת ארי ודוב ונמר וברדלס ונחש שאף‬ ‫לקחו ממנו החפץ והוא היה ירא ללחום‬
‫בחד הוא אונם וכ״ב ממש הוא בליסטים שלא בההבא‬
‫עמהם אם הוא אונם דאולי היה לו לעמוד כנגדם‬
‫שהוא שבויה שבקרא אף שבחד אינו אונם וחייב אין‬ ‫מספק אולי היה מציל‪ .‬והשבתי דהוא אונם מהא דב׳׳מ‬
‫לחייב מזה בתרי שהוא אונם אף שלא שוינים‪.‬‬ ‫דף ציג דרק בלסטם חד אמד שאינו אונם כשלא היה‬
‫מזוין ואיירי בטוען שהיה ידא לעמוד כנגדו דאם‬
‫ומה שעמד כתר׳׳ה ע‪-‬ז שלא החכד בפירוקו‬
‫טוען דעמד כנגדו ולא היה יכול להציל הוא אונם‬
‫ברמב׳׳ם וש׳׳ע‪ .‬הנה מפורקז זה בב׳׳ח סימן ש״ג‬
‫ופטור אף כשלא היה הלסטם מזוין כדאיתא בנה״מ‬
‫דבאינו מזוין פטור דק משום דאוקי גברא להדי גברא‬
‫סי׳ ש״ג פקיד‪ ,‬מעזמע דבתרי ליסטים כה״ג שטוען‬
‫וכתב ורבנו קצר במובן ומונתו לתרץ קושית כתד׳׳ה‬
‫שהיה ידא לעמוד כנגדו הוא אונם‪.‬‬
‫שמצד הפשיטות לא הזכירו‪ .‬ופשוט שאין לדחות‬
‫גמ׳ מפורשת והתגר גם בדי׳׳ף ובדא׳ש מצד שלא‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫החכד בפוסקים האחרים‪ .‬והגע עצמך אם עמד השומר‬
‫כנגד הגזלן ולא הניחו לגזול וגבר עליו הגזלן וחטף‬
‫ממנו ודאי יודה גם כתד׳׳ה דהוא אונם רעל זה הא‬
‫לא קשיא לגם׳ אוקי גברא להדי גברא דהרי עמד‬ ‫‪ p'D‬סז‬
‫ולא היה יכול להציל ובל קושית הגמ׳ היא בהניחו‬
‫עוד בענין הנ״ל‬
‫לגזול מצד טענתו שהיה ירא מפניו דאין זה טענה‬
‫והיה לו לעמוד שלא להניחו לגזול דשמא יתגבר על‬ ‫א׳ דסליחות תש׳ט‪.‬‬
‫הגזלן‪ .‬וממילא בתרי שידוע שלא היה יבול להציל‬
‫מע״ב ידידי הדב הגאון המפורסם מוהד׳ד מנחם‬
‫הוא כמו שעמד ולא הציל וכן בחד מזוין ידוע שלא‬ ‫פאללאק שליט׳א‪.‬‬
‫היה יכול להציל ואף גמ ברועה מזוין פשוט שיש‬
‫לו לירא משום דגזלן מסר נפשיה‪ .‬נמצא כמפורש‬ ‫הנ ה קבלתי מכתב כתר״ה בהערותיו בענין הד׳ת‬
‫שתרי נגר חד אף באינו מזוין הוא אונם כידוע שלא‬ ‫שישבנו ולחזק מה שאמד בע״פ ואף שאהבתי‬
‫יכול להציל ופטור אף בלא עמד נגדם כלל‪.‬‬ ‫וידידותי חזקה עלי להדד׳ג מוכרח אני לומד האמת‬
‫הנראה לע״ד כי דק זה הוא מטרת שנינו‪.‬‬
‫ומקז״ב כתד״ה דהט׳׳ז פליג על הסמ״ע סק‪-‬ג‬
‫וכן כתב הנהימ דבהיד‪ ,‬שם ולא היה יבול להציל‬ ‫בדבר מה שרוצה כתריה לומר שאף ליסטים‬
‫אפילו בגנב שאינו מזוין פטור אלא דמחייב באינו‬ ‫הרבה אם אינם מזוינים אינו אונס ודחק לומד דבב»מ‬
 ‫קיז‬ ‫משה‬
‫להמשלח דאף אם לא מאמין לו והיה מסתפק בישדותו‬
‫או אף בלא היה נ א ח לו בלל נמי היה קונה כיון‬
‫דאין לו שום הפסד פזה‪ .‬ו ח הקרא דאעדכט נאמד‬
‫בחזזש אבוד שבשביל זה רצה יעקב דוקא שיערב לו‪.‬‬
‫וכן מפורש בלשון הדיטב׳׳א קידועזין שעדבות הוא‬
‫דק בנתן על פיו למקום האבוד והביאו גם הקצה׳ח‬
‫שם משמע דבלא היה אבוד לא שייך לדין ערבות כלל‪.‬‬
‫ותמוה מאד שיטתם ואין לסמוך ע׳׳ז כלל להלכת‬
‫וזהו שיטת הדיס שפליגי וצדק מאד‪ .‬ולח כיון שכל‬
‫הכרעותיו דלא כד׳ ירוחם היה מפני שגם הרא׳׳ש‬
‫סוכר כהדנד׳ה תה הוא צדק השיך דאדרבה מפורש‬
‫ברא׳׳ש כד׳ ירוחם נוטה יותר שיש לפסוק כרא׳׳זז‬
‫וד׳ ירוחם אבל לכררפ ספקא ודאי הד ויש לידון‬
‫יחלוקו בליכא מוחזק ובמוחזק יש לו לומד קים לי‬
‫ככל ספקא דדינא‪ .‬וממילא לפיו אף אם נתן מעט‬
‫מעות לא קנה השאר‪ .‬ומצד שמסר להשני פשוט‬
‫שכ״ז שהיה ג׳׳ב שם ועסק בהם לא נפסד משמירתו‬
‫וחייב שבועת השומדין‪ .‬וממילא לא שייר כל דברי‬
‫כתד׳׳ה שפלפל בזה כי בעובדא דידן עדין עסק בהם‬
‫ולא נסתלק עדין משמידתו‪.‬‬
‫ידיח‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫םימן סח‬
‫באם טוען שהשוטר ישבע שלא שלח‬
‫את הגזלן לנזול בלןנוניא‬
‫נשאלתי בשומר שטען שנגזל בפניו באונס מהשליח‬
‫שהסכים המפקיד שימסור לו להוליך בעת‬
‫שנשא הסחורה להמאשין וכן אמד גם הסוליה ואת‬
‫השליח אין המפקיד חושד שמשקד א׳׳ב פאמץ שהיה‬
‫גזלן אך טוען שחוסזד את השומר שהוא שלח את‬
‫הגזלן לגזול ולחלוק עמו אם חייב השומר לישבע‪.‬‬
‫וד‪,‬שבתי שא״צ לישבע עת‪ ,‬דאם גם על חשד כזה‬
‫היה צריך השומר לישבע לא היו מועילין עדים‬
‫שיעידו שנגזל מהשומר משום דאולי יש לו חלק‬
‫בד‪,‬גזלה דסולח את הגזלן ועשה עמו קנוניא לחלוק‬
‫והיה נמצא שלטענת שביה וגזלה יצטרך לעולם‬
‫לישבע וכקרא מפורש גם על נשבה אין דאה שע״ז‬
‫דדיש איסי בן יהודה בב״מ דף פ׳׳ג הא יש דואה יביא‬
‫ראיה ויפטר הדי דנפטד גם בנשבד‪ ,‬בעדים אף שאין‬
‫®’ ‪ T‬שיעידו שלא שלח את הגזא אלא צריך לומד‬
‫דעל חסוד זה לא הצריכה תודה שבועה שלא נחשדו‬
‫עיז והוא בהא דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן‬
‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫מזוין‪ .‬הנה אין לוסד כן כלל ולת לא כונב בנד‪,‬׳׳מ‬
‫בגנב‬ ‫שיש חולק ‪ ry‬אלא דסונת הטי־ז יאיז‬
‫כשאיט מזוין לומד דלא היה יכול להציל דהא גנב‬
‫מיטמד מאינשי ואינו גונב מזיש דואה ונמצא שאם‬
‫היה שם לא היה גונב וכדהקשה זה בפדישה לח‬
‫כתב דלא שייך יכולת שלו להציל אלא בליסטים‬
‫מזוין דהוא כשם גנב אף כמיטמד מאינשי דבגנב‬
‫שאיט מזוין אם היה יכול לגנוב שלא ידגיש אף‬
‫אם היה שם יש להייב דאינו בכלל שבויה לקזיטה‬
‫זו ודק במזוין יפטד אף שהיה גונב באופן שלא היה‬
‫מדגיש‪ .‬וגם הטמיע יודה בזה ולכן גנב שאינו מזוין‬
‫שכתב הנהימ הוא שם מושאל וכוונתו שהטף אף‬
‫שעמד ולא הניהו אבל הגנב גבד עליו כדלעיל‪.‬‬
‫והרמיא שנקט אאיב הנכנסים הם ליסטים מזוינים‬
‫הוא מחמת דגנבים שעושין באופן שלא ידאו איט‬
‫אונס כשאינם מזוינים דתא יכדחו מזזיראו אותו ולא‬
‫יגנבו‪.‬‬
‫ובדבד מה שקנה השליח במעות עצמו אבאד‬
‫בקצוד פה שחדשתי‪ .‬דהא שיטת ד׳ ידוחם שהביא‬
‫הב״י סימן קפ״ג דלא קנה המשלח כיון שהשליח הוא‬
‫בעל המעות דיודה מ ה גם ד׳ יוחנן דמי הודיעו לבעל‬
‫חטים שיקנה למשלח בביק דף קיב אבל הדימ שהביאו‬
‫הדדישה והשיך טקיב הכדיע שלא כד׳ ידוחם מטעם‬
‫שכתב הכיי דהדאיש פליג עליו וסובד שקנד« ומטעם‬
‫שיטת הדמיה שהביא הטור ובשיע סעי׳ ד׳ שאף במעות‬
‫השליח קנה המשלח וטובד הד״מ שפליגי‪ .‬ולכן ביק‬
‫שומז״ך כתב שאדרבה מפורש בדא״ש כר׳ ידוחם‬
‫וכן הוא באמת שם עיייש בפיח נמצא שלדינא יש‬
‫אדרבה להכריע כהדא״ש וד' ידוחם נגד הדמיה‬
‫דבתדאי נינהו ולכל הפחות הוא טפקא דדינא‪ .‬אך‬
‫השיך כתב לפלוג על ד‪.‬דימ ולתרץ שלא פליגי הדמיה‬
‫ור' ידוהם דדמ״ה איידי באמר זיל ובין‪ .‬אבל כשנעיין‬
‫צדק הז־ימ שפליגי שאין שום חלוק בזה דאם כוונתו‬
‫דהש״ך הוא מטעם שליחות כדאיתא בדרישה הא שפיר‬
‫הקשו עיז בקצהיח סקיד ובנהימ טקיב שד' יוחנן‬
‫וריש בר ססדטי שהלכה מותייהו לא סכרי שיש‬
‫מעלה בשליחות אך הם חימ!זו דבאמד ובין לי נתחייב‬
‫מדין ערב כמה שנתן מעותיו למוכר כיון דעל פיו‬
‫הוציא חה לא נכק כלל דעדב לא נתחייב אלא‬
‫בהוציא על פיו המעות לאבוד בין לטעם הגט׳ מקרא‬
‫דאנכי אעדבנו בין למסקנת ר׳ אעוי מטעם בההיא‬
‫הנאה דמהימן ליה אבל שלא לאבוד בהא דזבין לי‬
‫שהוא אדרבה עומד להרויח מזה דהא בשביל זה שלחו‬
‫לקנות ובפרט כשהשליח מרדה מזה‪ ,‬שהוא סרסור‬
‫ועמזה בשביל פרנסתו אין באן נאמנות מהשליח‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬
‫שאינו שומר ולא באנו לתבוע ממנו מחיובי שמידה‬
‫אלא מדין מזיק‪ ,‬יש לחייבו לכאורה להנ׳י אף‬
‫שהוצדך לפתוח הדלת בשביל ליטול העוף שצריך‬
‫לשחוט‪ ,‬דמ׳׳מ פשע לענין העוף האחר שהוא עליו‬
‫מזיק‪.‬‬
‫אבל הא לכאורה טעם הנ״י תמוה דד‪,‬א נמצא‬
‫לדידיה שקבלת השמידה תפטדהו‪ ,‬כגון בהעביד פדתו‬
‫דידיד‪ .‬בעת שעבדד‪ ,‬פרת אחד על הנורא דנד‪,‬דא‬
‫ודחפה פרתו את פרת האחד היד‪ ,‬חייב להנ״י וכקוקבל‬
‫בענין דס־ דהו״ל לאסולי אדעתיה ואין‬
‫שמידה על פרת חבדו הוא פטור‪ .‬וצדיך לומד‬
‫דכשקבל שמירר‪ ,‬הרי צדיך לאעבודה שם על הנורא‬
‫דנד‪,‬דא כדי שתרעה שם בשביל חיוב שמידה שלו‪,‬‬
‫וכיון שלא קבל עליו טידחא יתידא לאעבורי חדא‬
‫חדא אלא כדדך בנ״א בשלהן שאין חוששין לדחיפה‬
‫מע״ב ידידי הרה״ג מוהד׳ר אפרים גרינבלאט‬
‫הדי נתדצו הבעלים לזה לרבה אף בשיש‪ ,‬ולריח‬
‫ורבה בדיה וד״פ דק בשיח שנתרצו הבעלים אבל‬
‫בשיש שיהיב אגרא תלינן שהבעלים רוצים בנטירותא‬
‫יתידתא והוכרח השומר בסתמא לד‪,‬חרצות בבך‪ ,‬אבל‬
‫מזזלא קבל עליו שמירה ואין עליו חיוב להעבירה‬
‫לרעות אגודא דנהרא הרי ליבא דצץ והסכם מהבעלים‬
‫שיעבירו אחרים פרותיהם בעת שעוברת פרתו שנ‪4‬‬
‫וגם ליכא אנן סהדי מדין זכות שחצין הבעלים‬
‫שאחדים יעבירו את פדתו לדעות בעת שעוברים את‬
‫פרותיהם אף שהוא זכות לענין העבדה לרעיה‪ ,‬אבל‬
‫כיון שיש לחוש אף שיש חשש דחוק לדחיפה אין‬
‫זה זכות נמוד שנימא שודאי היו הבעלים מתרצים‬
‫אף לד‪,‬עכיד את פדתו יחד עם פרותיהם‪ ,‬דאולי היו‬
‫חוששין לדחיפה אף שהוא שלא כדרך אינשי בשלד‪,‬ן‬
‫ולכן נשאד אדינא דכית דאפשר שתדחוף הוא פשיעד‪.‬‬
‫וחייב מטעם מזיק‪.‬‬
‫חיותא אגפלא דנרש ודחפה חדא לחברתד‪ ,‬ושדיתד‪,‬‬
‫נמצא לפ׳׳ז בעובדא דידן חלוק דאם היה צריך‬
‫לשחוט דק עוף אחד שבעופות האחרים לא היה‬
‫צריך לעשות הוא בדין מזיק על האחדים שהוא‬
‫פשיעה כיון שעכ״ס הר׳ל לאסוקי אדעתיה אף שבנ״א‬
‫אין זהיךין בכך לחוקו שתדחוק אחת ותברח‪ ,‬דלא‬
‫מסתבר להחקויב כהתנד‪ ,‬שלא יחוש על האחדים בשביל‬
‫שצדיך ליקה את זה‪ ,‬דרק על זה שצדיך לעשות‬
‫בו מעשר‪ .‬דעיה וקומידה או לקיחה ®’ ‪ T‬לד‪.‬חשיב‬
‫כד‪,‬תנד‪ ,‬שיפטר אס עקזה כדרך בנ״א‪ ,‬אבל אין לומר‬
‫כן לפוטרו גם על אחךים שאין צריך לעשות עמהם‬
‫כלום בקזביל שצריך לעשות עם זה דעל חיוביו מדין‬
‫מזיק על האחרים לא נימא שפטרו‪.‬‬
‫וכדמסתבר שאף במסר בהמותיו לרועה ש״ח‬
‫וד‪,‬עבירם הרועה אצל גינתו שהיד‪ ,‬בעומק ודחפר‪.‬‬
‫בהמד‪ .‬אחת את חברתה ונפלה לגינה וד‪.‬זיקה שידרה‬
‫אגרות‬ ‫ל‪1‬יח‬
‫בשבועות דף ס״ו עיי׳׳ש לת אף שבשומד עכ׳׳ם‬
‫הייבתו תורה לישבע אינו על גזלה באופן מה‪ .‬וממילא‬
‫ביון שמאמין להשליה שהיה שם גזלן ונשאר דק השד‬
‫זה א״צ ליעובע‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫דרד בנ״א ליזהר בזה אם הוא בדין‬
‫פשיעה בשומר ובנזלין‬
‫ד׳ ניסן תשבי׳ב‪.‬‬
‫שליטי(^‬
‫ו הנ ה בדבד שוהט שהלך להוציא עוף מהלול לשהוט‬
‫ובשפחה את דלת הלול נדחק עוף וברה אם‬
‫חייב או לא‪ ,‬הנה לא שייך בזה רבד מוחלט שאם‬
‫היה באופן שהר׳ל לאפוקי אדעתיה שאפשר שיצא‬
‫עוף אחד ויאבד הויא פשיעה ויש לחייב אף בשיח‪.‬‬
‫ואף שבפה פעמים פתח את הדלת ולא אירע שיברח‬
‫איזה עוף עיי זה‪ ,‬אינו עושה זה שלא יהיר‪ ,‬אפיק‬
‫אדעתיד‪ ,‬שאפשר ליאדע דכיץ דפתח ב״ב עד שיובל‬
‫עוף לידחק דרך שם בשירצה לצאת הו׳ל לאסוקי‬
‫אדעתיה ולהקזגיח שלא יצא‪ .‬אבל נראה לע׳ד שבבר‪,‬״ג‬
‫שבפה פעמים לא אידע זה אף שהדל לאסוקי אדעחיה‬
‫שאפשר ליאדע‪ ,‬הוא דק בעין גדא ולא פשיעה‪ ,‬דד‪,‬א‬
‫חזינן בב״מ דף צ״ג בבר אדא סבולאה דקא מעבר‬
‫במיא שחייביה ריס מטעם דאבעי לך לעבודי חרא‬
‫חדא דבתבו התוט׳ דלא חקויב לד‪ .‬פשיעה מהאי‬
‫טעמא אלא בעין גו״א ו מ פסקו הרי׳ף והדא״ש‬
‫ובדפב׳ם פ״ג משכירות ה״ט ובש״ע סימן ש׳ג סעיף‬
‫י״א‪ ,‬אלמא דאף שהו״ל לאטוקי אדעתא שאפשר‬
‫שתדחף חרא לחברתה‪ ,‬מ'מ כיץ שכמה פעמים העביר‬
‫כן ולא אירע שתדחף עושה זה שאינד‪ ,‬בדין פשיעה‬
‫אלא בדין גדא שדק קדש חייב ולא ש״ח‪.‬‬
‫וד‪,‬נד‪ ,‬הנ׳י שם פליג על התום׳ שב׳ דד״פ סובר‬
‫כדבא ב״ק דף נ׳ח דאף לענין נזקין נמי משום דאבעי‬
‫לעבודי חדא חרא לאו מזויעה‪ ,‬אלא דלענין נזקין‬
‫שאני משום דבעצם הוא פשיעד‪ ,‬אלא דש׳ח לא קבל‬
‫עליו לשפוד אלא כדנטרי אינשי בשלהן עיי״ש‪ ,‬וכן‬
‫הא צריו לומר להרפב׳ם פ׳׳ג פנ׳ם הי׳א והש׳ע‬
‫סימן שצ׳׳ד סעיף א׳ שמחייבי בנזקין‪ .‬וא׳ב הבא‬
‫?י ט‬ ‫משה‬
‫שעליו לנטורי נטידותא יתירתא‪ ,‬ואף שהשכר שנוטל‬
‫השוחט הוא שכר טרחו בשחיטה ואף כעויגיש לו‬
‫תעוף והשוחט יעעזה רק מעשה השזזיטה לבד נמי‬
‫יקת אותו השכר ממש כמו כשגם לקח העוף אבל‬
‫מ׳׳ם אולי גם ליקה העוף מהלול כשליכא אחר שיקה‬
‫הוא מכלל חיוב המלאכה שעל העווחט וממילא הוי‬
‫ש״ש גם על זה‪ ,‬ויעז לחייבו‪ .‬ואף שיש מקום לומר‬
‫דאומ! וב! שוכר אף שדינם הוא כעו״ש הוא רק‬
‫לחיובי השמירה אבל לחדועזא דר״ח ורבר״ה דצריך‬
‫לטרוח יותר ממה דעבדי אינשי בשלה! הוא רק מוטת!‬
‫לו השכר עבור השמירה מטעם דאמרי להבי יהבי לך‬
‫אגרא לנטורי לי נטירותא יתירתא‪ ,‬שזה אולי לא‬
‫שי ‪ T‬כשאינו נות! לו שכר על זה אך שהוא ש*ש‬
‫משום שנהנה עכ״פ ממנו בהשכירות והאומנות לומר‬
‫שבשביל הנאה שיש לו מזה יתחייב מעצמו בנטירותא‬
‫יתירתא מדרך אינשי בשלהם אבל מביו! שלא ראיתי‬
‫חלוק זה בפוסקים אי! לנו לומר מעצמנו אף שלכאורה‬
‫הסברא נכונת‬
‫ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫פימן ז!‬
‫בנגנב בדרך מהעגלה וגם הבעלים נסעו‬
‫עם הבע״ג‬
‫כ״ו ניס! תרפ״ז‪ ,‬ליובא!‪.‬‬
‫מע״כ ידידי הרב הגאו! מוהר״ר שלמה לנדא‬
‫הגאב״ד סטראבי! שליט״א‪.‬‬
‫בד ב ר הבע׳׳ג שהוליד זרע קשואי! וגם בעל הזרע‬
‫נסע אתו יחד על אותה העגלה ונגנבו בדרד‬
‫אם יש לחייב את הבע׳׳ג‪ .‬והנה לע׳׳ד מסופקני אם‬
‫הבע״ג הוא שומר כלל שיותר טסה שאינו שומר מאחר‬
‫דגם הבעלים בא! ויבולים לשמרו כמו הבע״ג מה״ת‬
‫נימא שיקבל עליו שמירה‪ ,‬דהא כל חיוב השמירה‬
‫שיש על בע״ג הוא מדי! דבל האומני! שומרי שכר‬
‫דתג! בב״מ דף פ׳‪ ,‬דהא השכר אינו נוטל על השמירה‬
‫אלא על ההולכה ובדוב הפעמים אי! מזכירי! כלל‬
‫אודות השמירה‪ .‬וא״ב מסתבר שאינו שייך זה שנעשה‬
‫האומ! שומר אלא היכא שצריכי! לשמירתו מחמת‬
‫שברשותו הוא ואי! הבעלים שם לשמרו ולב! אמריג!‬
‫שמצד מאתו קבל האומ! עליו שמירת ש״ש והוי‬
‫כהתנה עמו גם שישמרהו אבל כשיש בא! הבעלים‬
‫דהם יבולי! לשמרו מה״ת נימא שיקבל עליו שמירה‬
‫כ״ז שלא קבל עליו בפירועז ככל שומר דעלמזז‪,‬‬
‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫הרועה מהריב לר׳ כהנא שפסקו הרי׳ף והרמב״ם‬
‫והש״ע במותו‪ ,‬אף שלענין היזק הבהמה גופה ‪DX‬‬
‫התק היה פטור דהא בזה פסקו דשיח לא קבל עליו‬
‫לאעבורי חרא הדא‪ ,‬רלעני! נזקי! אף של קרקע‬
‫הבעלים אי! לחלק מנזקי! של קרקע אחרים‪ ,‬דהא‬
‫שמירה לנזקי! הוא די! של הש״ח עצמו מכיץ שהוא‬
‫תחת שמירתו במו על בהמת עצמו בדאיתא בתום׳‬
‫ב״ק דף נ״ו לטעם א׳ דחיוב גזל!‪ ,‬ובדאיתא בנ״י‬
‫שלעני! נזקי! אף ש*ח חייב בהעבירם יחד ובעאל‬
‫בעידנא דעיילי אינשי‪ .‬ול׳׳ד לשמר שמירה פחותת‬
‫שפטור ש״ח אף לאחרים גם בתם שצריך לנזקי!‬
‫שמירה מעולר‪ -‬עיי! בלח*מ פ״ד מנ״מ ה״ד לגירסת‬
‫התשובה‪ ,‬משום שיותר ממרת השמירה מפשיעה ליכא‬
‫עליו מעצם די! התורה ולב! גם לעלמא אי! עליו יותר‬
‫חיוב שמירה‪ .‬אבל בדבר שבעצם הוא פשיעה במו‬
‫להניחו בלא שמירה בעידנא דעיילי אינשי והפטור‬
‫הוא רק משום שלא קבל עליו אף שהוא מהדברים‬
‫שיש לו מדינא להיות חייב‪ ,‬דהוא משום דהוי בהתנה‬
‫ליפטר לא שי ‪ T‬זה אלא לגבי הבעלים ולא לנזקי!‬
‫שר‪.‬וא לעלמא שלא התנה עמם‪ ,‬ולב! סובר דלעלמא‬
‫חייב גם בפשיעת העברתם יחד אף שלבעלים פטור‬
‫אם הוזקה‪ .‬וממילא לנזקי! דשדה אף לבעלים עצמ!‬
‫ביו! שהוא לא לעני! היזק הבהמה אלא להיזק דבר‬
‫אחר ששוה עליו חיוב גם לבעלים ולעלמא יעו לחייבו‬
‫לבעלים במו לעלמא ביו! דנשאר חיוב זה עליו בעצם‬
‫הדי! מ״ש הבעלים מאחרים‪.‬‬
‫אבל אף אם נימא דלגבי הבעלים שהוא כהתנה‬
‫לגבי היזק הבהמה הוא כהתנה גם לעני! היזק שדהו‪,‬‬
‫ואף אם נימא גם לעלמא דלא בהניי אלא דפטור‬
‫ש״ח גם מנזקי! דעלמא בעאל בעידנא דעיילי אינשי‬
‫ובהעברת כל הבהמות יהד‪ ,‬הוא רק התם משום‬
‫דהוי בחתנה עם הבעלים שעל זמ! ההוא איט שומר‬
‫שלו אלא יבואו הבעלים לשמור בעצם! וב! יבואו‬
‫לראות שלא ידחפו זו את זו וכשלא באו חייבי!‬
‫הבעלים לשלם ולא הוא‪ .‬אבל בעובדא זו ודאי מסתבר‬
‫שעל אלו שלא היה צריו ללוקחם לא יפטר מחיוביו‬
‫מדי! מזיק בשביל מה שצריך ליקה את זו ואינו‬
‫בכלל תנאו לפטור כעויעשה כדרך בנ״א אלא כשזו‬
‫תתק ולא כשאהרת התקה‪ ,‬אם לא דהתנה בפ ‪T‬וש‬
‫שיפטר אף כשיברחו אחרות ע״י זה‪.‬‬
‫ואם הוצרך לשחוט כל העופות יש לפוטרו כיו!‬
‫שעשה כדרך בנ״א שאי! זהירי! בזה בשביל זריזות‬
‫המלאכה וסומכי! על זה שלא מצוי שתברח ולא קבל‬
‫עליו טירחא יתירא ליזהר ביותר‪ .‬אבל הא הוא רק‬
‫בש״ח אבל בש״ש הא הלכה כר״ח ורבה בר אבוד‪,‬‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫קב‬

‫דשם ראיה להסמ׳׳ע‪ ,‬דד‪,‬א משמע שאין הלוק בין‬ ‫ואף אם בפירוש קבל שטירה מה׳׳ת נימא שהוא ש׳יש‬
‫אם אמרינן שמתני׳ דאומנין ש״ש הוא כט״ד שוכר‬ ‫דכיון שמצר קבלתו הוא שומר לא מצר הצורך הוא‬
‫כש׳׳ש או אף כר״מ מחמת תירוצי ד‪,‬גמ׳ ומאחר‬ ‫ככל אדם שבסתמא לא נעשה אלא שיח רהשכר הא‬
‫שלטעם תפיס אאגדיה איירי דוקא בעושה בביתו‬ ‫נוטל בעד הפעולות‬
‫כדכתבו התוס׳ א״ב מסתמא גם לר׳ יהודה הוא ‪P‬‬
‫ועיץ בדרישה שהוכיח מזה‪ .‬אך אף אם לא נסבור‬ ‫והנד‪ .‬בסמ״ע סי׳ ש״ו סק״א בסופו כתב דבבית‬
‫הוכחד‪ ,‬זו דנימא שבאמת יש חלוק ביניהם אף שלא‬ ‫הבעלים אין השמירה עליו עיי״ש והוא מטעם שכתבתי‬
‫הוזכד בגט׳ מ״מ משמעות כהש׳׳ך הא ודאי לא טצינו‪.‬‬ ‫דד‪,‬א א״צ לשמירתו ומה״ת נימא שבסתמא יהיה‬
‫בקבל ובפרישה ביאר זה הטעם בפירוש בשכיר יום‬
‫והנכון לע׳׳ד דד‪,‬נה יש לדקדק בתירוץ התוס׳‬
‫בטעם ראשון שכתב בזד‪ ,‬הלשון איט שייך כ׳׳ב‬
‫שכתבו לפי שדוב אומנין עושין בבית בעה״ב למד‪,‬‬
‫בשביד יום העושה מלאבתו בבית בעד‪.‬״ב ומסתמא‬
‫הוצרבו לזה הא משוכד יטלין לחלק אף אם היה‬
‫הכלי לא זז מתחת יד בעד‪',‬ב לרשותו ומש״ה וכו׳‬
‫המנהנ שבל תאומנין עושין בביתם דבשוכד שא״א‬
‫אין הבעה״ב מבקש שמירתו עיי־׳יזז והוא מפורש‬
‫לו לעשות מלאכתו אם לא שיהיה ברשותו וע׳׳ז‬
‫כדברי‪ .‬וכ׳׳ש הוא בעובדא דיין שממש כל העת היו‬
‫הוא שוכר ומשלם שבירותו וא׳־כ אין לו הנאד‪ ,‬למ״ד‬
‫הבעלים אצל הזרעונים כמו הבע״נ ששניד‪.‬ם ישבו‬
‫שובר בש״ח‪ ,‬אבל אומן שיבול לעשות הטלאכד‪ ,‬גם‬
‫על הענלה שודאי לא אמדינן בסתמא שקבל עליו‬
‫בבית בעד‪,‬״ב והיו נותנין לו ג׳־כ רק אותו השבר‪,‬‬
‫שמידה‪ .‬ולכן אמינא שאף להש״ד שם בסק״א שפלינ‬
‫והוא עשה בביתו ותפוס בכלי נהנד‪ ,‬וד‪,‬וי ש״ש ולמה‬
‫על הסמ׳׳ע וסובר שוקי בבית בעה״ב הוי האומן ש״ש‬
‫להו לומר שרוב אומנין עושין בבית בעה״ב‪ .‬וצריך‬
‫הוא רק באומן שהמלאכה היא תחת ידו אף בבית‬
‫לומד דסבדי התום׳ ראם היה המנהג שכל האומנין‬
‫בעד‪,‬״ב יותר מאצל בעה׳ב דהא הוא עוסק בה‬
‫עושין בביתם וקי שיש לו הנאד‪ ,‬מד‪,‬תפיסד‪ ,‬לא היה‬
‫רד‪,‬בעה'ב עוסק בדברים אחדים ולפעמים הולך מהבית‬
‫ש״ש בסתמא מאחד דלא נתחדש לו יתרון הנאה מכל‬
‫וכשהאומן עובד בביתו אינו יכול לסגוד הבית ועוד‬
‫האומנים ולכן אף שיש לו הנאה לא הי״ל להתנות‬
‫ענינים כאלו ואם האומן לא יקבל עליו השמידה‬
‫שאינו מקבל שמידה אלא על בעה״ב היה להתטת‬
‫יצטרך נם בעד‪.‬״ב לעסוק בה לשומרה לכן סובר‬
‫שיקבל שמירה אבל מאחד שרובן עושין בבית בעה״ב‬
‫הש״ך דטסתמא קבל עליו האומן שמירר‪ .‬אף בבית‬
‫והוא עושר‪ ,‬בביתו ויש לו יתרון הנאד‪ ,‬הי״ל לאומן‬
‫הבעלים דהא ודאי שהבעלים רוצים שישמור כדי‬
‫להתנות שאף שלוקחו לביתו ויש לו יתרון הנאד‪.‬‬
‫שיהיו הם פנוים לעסוק בדברים אהרים ולילך מהבית‬
‫מ״ט אינו מקבל שמירר״ וד‪,‬בעד‪,‬״ב אין לו להתנות‬
‫וכדוטד‪ .‬ולכן סתמא בפרושו‪ ,‬אבל בעובדא דידן‬
‫דכיון דטתן לו לביתו שלא בשאר אומנין ויש לו יתרון‬
‫ששניהן שוין שהיו על העגלה בכל העת אצל‬
‫הנאה משאר אומנין מסתמא רוצה שיהיה שומר‪ .‬וא״ב‬
‫הזרעונים וד‪,‬בעלים יכולין אדרבה עוד לשמור יותר‬
‫יש להקשות מ״ט לר׳ יהודד‪ ,‬הוי שוכר כש׳׳ש משום‬
‫מהבע׳ג שעסוק בסוסו לדאות שילך בטוב והבעלים‬
‫שסובר שאף ששילם נחשב שיש לו הנאד‪ ,‬וכן אומן‬
‫פנוים ודאי לא אטדינן שקבל עליו הבע״ג שמידה‬
‫יש לו הנאה מזה שמשתכר מ״מ מאחד שכל שוכרים‬
‫מאחד שאין כלל צורך לזה דהא יש כאן הבעלים‬
‫יש להם הנאד‪ ,‬זו ואין לו יתרון הנאד‪ ,‬מ״ט הוי‬
‫שישמרוד‪,‬ו וגם הש׳׳ך יודה שאף שיח לא הוי‪.‬‬
‫ש״ש מ״ש מהנאת תפיס אאגריה שלא היה ש״ש‬
‫אם כל האומנים היו עושין בביתם‪ .‬וצריך לומד‬ ‫ומוכרה הוא דד‪,‬א נד‪.‬י שנחשב כשכר מד‪ .‬שמשתכר‬
‫בטעמו שנחשב זד‪ ,‬להנאה מה שהשיג לשכור או‬ ‫מהמלאכה לט׳‪-‬ד שוכר כש‪-‬ש מ‪-‬ט הא לא קבל עליו‬
‫להשתכר‪ ,‬וד‪,‬וא הנאה שנתן לו בעד‪,‬״ב ולח רוצה‬ ‫שמירה‪ ,‬ואיזה הברת הוא שקבל עליו שמידה מזה‬
‫לעשות כרצון בעה״ב ובודאי שבעד‪,‬״כ רוצה שיהיה‬ ‫שמדויה וכי אם לא היה שייך שמידה כלל לא היה‬
‫ש״ש וקבל עליו מסתמא דעליו היה לד‪,‬תנות אם אין‬ ‫משלם לו בעד פעולתו והסוס אלא ודאי שדק באומן‬
‫רוצה לקבל השמידה כרצון בעה״ב‪ .‬אבל לר״מ שלא‬ ‫בבית בעה׳׳ב פליג הש ‪ r‬דסובד דכיון שהוא עסוק‬
‫מחשיב זה שהשיג לשכור או להשתכר לשכר מאחד‬ ‫בהו והיא תוזת ידו יותר מהבעלים קבל עליו שמירד‪,‬‬
‫ששילם לו בעד זה ו ח האומן דק שכד פעולה נוטל‬ ‫מסתמא כדבארתי וממילא הוי ש׳ש‪.‬‬
‫לכן נהי שיש לו הנאה לאומן בטאי דתפיס אאגריה‬
‫מ״מ אם כל האומנין טהגין כן לא נחשב שבעה״ב‬ ‫ודברי ומז׳־ך לכאורה תסוהין שבתב דמשמע‬
‫נתן לו הנאה זו מאחד שנשכר לו כבל אומנים דלא‬ ‫מדבדי התוס' סוף דף פ׳ דאפילו בבית בעה״ב הוא‬
‫עלה בדעתו לשנות משאר אומנים ולכו הי״ל לבעה״ב‬ ‫ש‪-‬ש והא אין שום טשטעות לזה ואדרבה יש מסוגיא‬
‫חכא‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫פ׳ דלמ״ד שוט־ כש״ש הוי אומן אף בבית בעה״ב‬ ‫להתטת וכ״ו שלא התנת לא קבל עליו שמירת ש׳ש‪,‬‬
‫ש״ש‪.‬‬ ‫והוצדכו התום׳ לומד שדוב אוסניז עושיז בבית‬
‫והסמ״ע מפרש בתוס׳ של״ד כתבו שדוב אומנים‬ ‫בעה״ב וזה עושה בביתו א״ב נתז לו בעה״ב יתדון‬
‫עושין בבית בעה״ב שאף שכולן עושין בביתם נמי‬ ‫הנאה והוי ש״ש כדעת בעה״ב‪.‬‬
‫היה ש״ש דשאני משובר דהתם התשלומין הוי גם‬ ‫ומזה מוכיח הש״ך דלד׳ יהודה שנחשב שבעה״ב‬
‫ע״ז מאחד שא״א שלא יהא ברשותו דק שכתבו כן‬ ‫נותן לו הנאה שהוא כשכר ודוצה לעשות כדעת‬
‫מחמת שהאמת הוא כן ומזה דואין שלטובת האומן‬ ‫בעה״ב כ״ז שלא התנה א״ב אף בעושה בבית בעה״ב‬
‫עושה בביתו‪ .‬וא״כ אין להוכיח כלום ולכן נראה‬ ‫נמי ודאי דעת בעה״ב שיהיה שומד מאחד שתחת‬
‫לו שאם אין הכרח לקבלת השמירה לא אמדינן שקבל‬ ‫ידו הוא יותד ולכן הוא ש״ש בסתמא דעל האומן‬
‫בסתמא דעל בעה״ב להתנות ולכן בבית הבעלים לא‬ ‫להתנות מאחד שבעה״ב נותן לו הנאה כדבאדתי‪,‬‬
‫הד שומר כלל‪ ,‬ובשוכד ואומן שלוקחים לביתם שאני‬ ‫דנהי שאיז הכדח לזה שהדי בבית הבעלים הוא ואם‬
‫דמאחד דעכ״פ קבלו עלייהו שמידה בהכרח דהא אין‬ ‫לא היה רוצה האומן היו הבעלים שומדין ולא היו‬
‫שם מי שישמרנו הוו ממילא ש״ש כיון שיש להם‬ ‫מניחין אותו מלשוכדו בשביל זה כיון דבביתם קל‬
‫הגאה ואף שאין הכרח לקבלת שמידת ש״ש מאחד‬ ‫להם לשמור כסברת הסמ״ע בפרישה שאין בעה״ב‬
‫שיש עכ״פ הכרח לקבלת השמידה‪ .‬ואף הנאת תפיסת‬
‫מבקש שמירתו ול״ד לבבית האומז שאם לא יקבל‬
‫אגד נמי היה עושהו ש״ש מאחד ששומר הוי בל״ז‬
‫עליו האומן לשמור אין שם מי שישמרנו ומוכרח‬
‫אבל בבית הבעלים שעל עיקר קבלת השמידה אין‬
‫בעה״ב לבקש ממנו שמידתה מ״מ מאחד שעכ״ס‬
‫הכרח לא אמדינן שקבל עליו מסתמא‪ .‬זהו מחלוקת‬
‫יש טובה לבעה״ב כשמידת האומן כדי שיהא פנוי‬
‫הש״ך והסמ״ע וא״כ לא פליג הש״ך אלא באומז‬
‫לעסוק בדבר אחד ולילו מביתו וכדומה ודאי רצון‬
‫בבית הבעלים דעכ״פ יש צורך לקבלת שמירתו כיון‬
‫בעה״ב הוא שיהיה שומר ולכן על האומן להתנות‬
‫שהוא יותר תחת ידו אבל בהא דידן יודה גם הש״ו‬
‫לד' יהודד״ דהא אף כשנוטלו לביתו כמו שוכר אין‬
‫שאף ש״ח לא הוי כדבאדתי‪ .‬ובד מז ח עיינתי בפ״ת‬
‫הכרח שיהיה דוקא ש״ש דהדבה היו מתדצין להניח‬
‫סק״א שהמחנה אפרים ועוד אחרונים מסכימים‬
‫אצלו רק בשמירת ש״ח דאל״ב גם לד״ם היה ש״ש‬
‫להסמ״ע ומוכיח כן מרש״י )ודאב״ן ומרדכי סבדי‬
‫אם לא היו מי שמתדצין בשמירת ש״ח ואיז שם מי‬
‫שאף לד׳ יהודה צדיך לטעמא דתפים אאגריה כדהובא‬
‫שישמרנו בלא השוכר אלא ודאי שהרבה היו מתדצין‬
‫שם בפ״ת ולא שי ‪ T‬טעם זה כשהבעלים ג״כ על‬
‫גם בשמירת ש״ח ולכן לד״מ שאין שם שכד הוא‬
‫העגלה דהוא ביד הבעלים כמו ביח( וכן סובר הב״ח‬
‫רק ש׳׳ח ואף ביש שם שכד כמו הנאת תפיסת אגד‬
‫ולכן ודאי שבעובדא דיח אינו שומר כלל‪.‬‬
‫לא נעשה בזה ש״ש אם כל האומנין היו נוהגין כן‬
‫ומה שהקשה כתד״ה על הי״ח בסי׳ שמ״ו סעי׳‬ ‫משום דלא נחשב שבעה״ב נותן לו הנאה זו כדבארתי‪.‬‬
‫ד׳ שסבדי דאם מעצמו עשה עמו במלאכתו לא הוי‬ ‫א״ב חזינן שאף שמוכרח לקבל שמידה אף בסתמא‬
‫שאלה בבעלים מהא דדף צ״ז בעובדא דכודנייתא שלא‬ ‫דהא לוקחו לביתו ואיז שם מי שישמרנו ואם לא‬
‫בקשו אותו‪ ,‬עיץ בשט״מ בשם הד׳ יהונתן שמפרש‬ ‫היה מקבל עליו שמידה ודאי לא היה משכירו או‬
‫תידת ד‪,‬גמ׳ למיסד טעונה הוא דנפק ולא נשאל‬ ‫שוכרו אבל לא הוי מחמת זה דק ש״ח אף שיש לו‬
‫להם לסייעם אלא מעצמו בלא שום רבוד סייעם ודלה‬ ‫הנאת תפיסת אגד אם אינו יתרון ומ״מ לד׳ יהודה‬
‫בהדייהו ולא הוי שאלה בבעלים אלא כשהתנה עמהם‬ ‫הוי ש״ש אף שאין הסדח לזה שיהיה ש״ש אף שהוא‬
‫והמקשר‪ ,‬היה סבור שנפק ע״פ בקשתם לדלדי טעונה‬ ‫בבית השוכר והאומן דהא הרבה היו מתדצין כשמידת‬
‫דאל״כ למה נפק וע״ז תירץ דנפק למיסד טעונה‬ ‫ש״ח והנאה נמי אינה עושה שיהיה מחמת זה ש״ש‬
‫וממילא סייעם שם מעצמו וד‪,‬וא כד‪,‬י״ח ופירוש נכת‬ ‫אלא ודאי מאחד שלד׳ יהודה ההנאה מזה שהשיג‬
‫לשכור או להשתכר נותן לו בעה״ב אמדינן שרוצה‬
‫הוא בגמ׳‪.‬‬
‫לעשות כדעת בעה״ב ובעה״ב הא ודאי רוצה שיהיה‬
‫ובמה שכתב הסמ׳׳ע בסי׳ דצ״א סק״ח ראם‬ ‫גם ש״ש ולכן מסתמא קבל עליו להיות ש״ש כ׳׳ז‬
‫שמדו הבעלים בתחלת שמידה קצת עמו הו״ל שמידה‬ ‫שלא התנה רעל השוכר והאומן להתנות א״ב גם‬
‫בכעלים שהקשה הש״ך מסי׳ שמ״ו סעי׳ ד׳ וכוונתו‬ ‫בבית בעה״ב אף שאין הכרח גם לעיקר קבלת‬
‫לדין ראם נפק למיסד טעונד‪ ,‬שהוא לדאות שלא‬ ‫השמידה מ״מ מאחד שודאי רוצה בעה״ב שיהיה‬
‫יוסיף משאוי אין זה שאלה בבעלים כיון שהוא לתקנת‬ ‫שומר בית שיש לו צודך וטובה מזה מסתמא קבל‬
‫בהמתו אף שג״כ השוכר מתוייב לשמור מזה שלא‬ ‫עליו כ״ז שלא התנה‪ .‬זהו הוכחת הש״ך מהתוס׳ רדף‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫רוכב‬

‫דלא הוי אלא כשהמשאיל שאול להנשאל לבד‪ .‬ולכן‬ ‫יוסיף משאד ומ»מ נקרא שעושה מלאכת עצמו א'כ‬
‫כתבו ראם שניהן אין יכולין לשנות המסכת אינם‬ ‫גם הכא שמסייע את השומר לשמור את הפץ שלו לא‬
‫שאולין זה לזה בלל אף שלכאורה אדרבה תדדיהו‬ ‫הוי ככעלים כיון שהוא לתקנת הפץ שלו‪.‬‬
‫שאולין זה לזה אך הטעם משום דלא נפטר מדין‬
‫הנכון לעיר רלא קשה כלום רהא עכודת השמירה‬
‫בבעלים אלא מזהמשאיל שאול לנשאל לבד ולא‬
‫שמוטל על השומר הוא לשומרה שלא תוזק ולא‬
‫בשאולין זה לזה ולכן דינם כאינם שאולין אם אין‬
‫תגנכ ולא תלך למקום רע וכן כשמירת כל הפץ‬
‫יכולין לשנות וצריך לדאות מי הוא יותר מעוועבד‪.‬‬
‫וכזה הירש הסמ‪-‬ע שאם הכעלים ג״כ שמרוהו עמו‬
‫ומסתבר שמקור דין זה שבאין יכולין תדדיח‬ ‫קצת הוי זה שמירה ככעלים רהא עתה מוטל עכודת‬
‫לשטת אינם שאולין הוא מזה שאליב היה שאול‬ ‫השמירה על השומר והבעלים היו עמו כמלאכתו אכל‬
‫גם רבא דמחוייב הוא עכ׳׳ס ללמד תודה כקהזזית‬ ‫זה שהשוכר אין רשאי להוסיף עליה משאוי יותר‬
‫כתד‪-‬ה‪ .‬ו תיי ת כתד׳ה אין מובן כלל כי ודאי יש‬ ‫מכהה אינו מצר היוכ ומזמירה שעליו שאף אם‬
‫עליו התחייבות ללמד אתם עכי׳פ איזד‪ ,‬מסכת‪ .‬דק‬ ‫יתנה שא'צ לשומרה כלל נמי אינו רשאי רע״ז לא‬
‫זעכון הוא שמאחד שע׳ז שניהן משועבדין זה ^ללמד‬ ‫שכרו והוא מזיק כירים )ואף ככעלים פשוט שהיה‬
‫וזה ללמוד ועו כאינם שאולין כדין דדא׳׳עו והש״ע‬ ‫הייכ אם יוסיף משאוי או ישנה שינוי אהר אף שגם‬
‫תהו הוכחתם ונכון מאד לע»ד‪.‬‬ ‫פשיעה פטור‪ .‬ופשעו כה ככודנייתא צייד לומר‬
‫ובעובדא רי ח כבד כתבתי שמסתבר שאינו שומר‬ ‫שפשעו בר‪ .‬כשמירתה והלכה למקום רע או אכלה‬
‫כלל אך מ״מ טוב לפשר קצת שאולי היה במקום‬ ‫רבר רע ולא שהניה עלש‪ .‬יותר משאוי מכהה רא'כ‬
‫שדק הבע״ג יחל לשמור וא׳ב היה צורך לשמירתו‬ ‫היה זה מזיק ולא היה נפטר בבעלים‪ .‬ועיץ במל׳מ‬
‫וממילא קבל עליו שמידה‪ .‬וגם צריך לידע מי נשאר‬ ‫פכיא מאישות ה״ט ותירוצו באעוה ששברה לא שייך‬
‫שם שומר בעת הגנבה וכדומה ברבדים שא׳א לעמוד‬ ‫כאן רהתם מאהר שצריכר‪ .‬לעשות מלאכתה בכלי זה‬
‫עלידח ולכן צריך לפשר אך הרבה יותר לצד הבעיג‪.‬‬ ‫ונשבר בלא כוונה בעשיית מלאכתה לא נחשבה אלא‬
‫כפהזזעת במלאכתה שלא נשמר יפר‪ .‬אבל בעווכר‬
‫ידידו‪,‬‬ ‫שהוסיף יותר מכתה הוי זה מזיק ממש ואינו נפטר‬
‫משה פיינשטיץ‬ ‫בבעלים( וא״כ אין לומד שזה הוא מעבודת השמירר‪.‬‬
‫שעל השוכר שאינו כלל ממלאכת השמידה‪ .‬רכל אדם‬
‫אסור להזיק ולח כשנפק למיסד טעונד‪ .‬שהוא לדאות‬
‫סימן ן!א‬ ‫שהשוכר לא יזיק בידים לא סייעו כלל במלאכת‬
‫השמידה שעליו ולא הוי עמו במלאכתו‪ .‬ואם איחי‬
‫כענין הנ״ל להנ״ל‬ ‫שהמשכיר דצד‪ .‬שיניחו פחות מכפי כהה וע‪-‬ז נפק‬
‫לבקשם ודאי אינו ממלאכת השוכר רהא הוא מזואי‬
‫אוד ב׳ בהר תדפ״ז ליובאן‪.‬‬ ‫להניח יותר ודק לטובת עצמו נפיק‪ .‬ובזה ניחא בתפס‬
‫ובמה שרצה כתד׳׳ה לדחות דברי שבעיג חיובו‬ ‫לו השטעגדעב שבסי׳ שמ״ו שג״כ לא מיקרי שאלה‬
‫להביא למקום המוגבל ועיז נוטל שכד‬ ‫בבעלים שכיץ שאינו מזיקה בזה דדק מכאיב לה‬
‫וממילא מקבל שמירר‪ ,‬שאם לא ישמ ‪ T‬לא יהיה‬ ‫ולא ניזוקת כדאיתא בסמיע סק״ו אינו בכלל השמידה‬
‫לו מה להביא ולא מטעם אומן‪ .‬הנה יעיץ בפית‬ ‫דק הבעלים רצו בטובת בהמתן שלא יכאיב לה ג״ב‬
‫סי׳ ש׳־ו סק׳א בשם גליא מסכת ובאר יצחק שמפ ‪T‬ש‬ ‫ל ח לא הוי זה מלאכת השוכר וא״כ לא היה עמו‬
‫שם שבע״ג ש״ש מטעם אומן‪ .‬והוא פשוט שהשכר‬ ‫במלאכתו‪ .‬אבל הטמיע איידי בסייע לו בעבודת‬
‫הוא דק על ההולכד‪ ,‬ואף אם לא היה מקבל עליו‬ ‫השמירה שכבד מוטל על ומזומד לכן הוא בבעלים‪.‬‬
‫שמידה נמי היה נותן לו אותו השכר וידוע שכמה‬ ‫וסברת כתדיה שאינו בבעלים מחמת שומזגיח‬
‫בעיג לא צייתי דינא ואף כשמתחייבין בדין לא יקולמו‬ ‫על השומר ולא שמד את הדבר ניב היא סברא‬
‫ומימ לא נמנעו מליתן להם סחורד‪ ,‬להוליד‪ .‬ולח‬ ‫טובה אך יש קצת לפקפק דאולי זה גופיה נחשב‬
‫כל שמירתו הוא מטעם אומן ואינו שייך כשהבעלים‬ ‫שמירת הדבר‪ .‬ומה שרצה לפרש בן בפי׳ למיסד‬
‫היו שם ג' כ על העגלה שיכולין לשמור בעצמן אך‬ ‫טעונה הנה יותר נבון כמו שבאדתי בפי׳ הגמ׳ וציע‬
‫צריך לחקור אולי היד‪ ,‬במקום שדק הבעיג היד‪,‬‬ ‫מה לדינא‪ .‬ודק הרב עם התלמידים אין שייך לענינט‪.‬‬
‫יכול לשמור ולא הבעלים וגם מי היה בעת הגנבה‬ ‫ומה שהקשה כתדיה הא עכיפ שאול להם ללמד‬
‫וכדומד‪ ,‬שקשה לעמוד עלש‪,‬ם בברוד הדברים וצריך‬ ‫תודה‪ ,‬הנד‪ .‬משמע מהסדש ומשיע סעי׳ ייג דכיון‬
‫לפשר אך יותר נוטה לצד הבעיג‬ ‫דמקוועבדין זה לזה אין שייך דין שאלה בבעלים‬
‫קכג‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫לרבות בדפיה אף כשיתנו הפלכות דשות לתוםיף‪.‬‬ ‫ובדבי תייוץ כתדיר‪ .‬על הדפב׳ם לחלק בין‬
‫וכן שלא יוכל הפשכיד להוציאו קודם שתי שנים אף‬ ‫פויק לפושע ח־ק פדין שפירה הוי פשיעה מזיק‬
‫אם הפלכות תבטל את דינה‪ .‬אבל באם יהיה עוד‬ ‫הוא נכון ועוד חזון לפועד )ועיץ בסי׳ ש׳ה בנה״פ‬
‫קיים דין המלכות הוי השכירות כהתנו שיהיה הזפן‬ ‫ובנחלת צבי(‪.‬‬
‫כפי דין המלכות שכל זמן שירצה השוכר לדוד שם‬ ‫ידידו‪,‬‬
‫יחד‪ .‬וא״כ הוא גם פרין התודה ממילא כבתוך הזמן‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫והגע עצמך דהא בדוד ופשוט שכל אלו הדינים‬
‫התלדין במנהג המדינה בגון ב מ ט דף פ״ג מקום‬
‫שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן‬
‫ומקום שנהגו לזון יזון לספק במתיקה יספק וכגון‬ ‫*־ ‪ P‬ע ‪3‬‬
‫בדף ק״ג בפקבל שדה מחברו מקום שנהגו לקצור‬
‫בשוכר שאינו רוצה לצאת משום שכן‬
‫יקצור לעקוד יעקור לחרוש אחריו יחרוש וכדומה‬
‫א״צ שיעשה המנד‪,‬ג ע״פ חכמי תודה וגם אף לא‬
‫הוא דין המדינה והמשכיר צריך הבית‬
‫ע״פ יהודים דוקא ואף שהנהיגו זה ה‪ 1‬גדים כגון‬
‫לעצמו‬
‫שהם דוב תושבי העיד נפי הוא מדין התודה בפתפא‬ ‫כ*א אד״ש תשי‪-‬ז‪.‬‬
‫כפי המנהג דאדעתא דמנהג העיד נחשב כהתגו‬
‫מעיב ידידי הרב הגאון הצדיק פהד״ד שלום‬
‫בטתמא‪ .‬ו ת הוא בעניני מכירה פה הוא בכלל המכר‬
‫יחזקאל שרגא רובין האלבערשטאם שליט׳א האדפו״ד‬
‫שאף שאיכא דינים קבועים בפרקי המכירה בב״ב‬ ‫מציעשינאוו‪.‬‬
‫פה הוא בכלל המכירה מפורש ברפב׳ם פ׳ם כ׳ו‬
‫ממכירה ובשיע חד*מ טי׳ די״ח סעי׳ י״ט דהוא‬ ‫הנה פה שהאדיד כתד״ה בענין דינא דפלכותא קשה‬
‫דק במקום שאין מנהג אבל במקום שיש מנהג הולכין‬ ‫לכתוב בענינים אלו פשני טעפים חדא פטעם‬
‫אחר המנהג וד‪,‬טעם שבטתמא הוא כתתנו שהוא‬ ‫שכתב בשוית השיב פשה שהביא כתד‪-‬ה שיש פבוכה‬
‫כהפנתג ולח אין חלוק פי הם שהנהיגו דאף אם‬ ‫רבה בין הפוסקים וסתירות רבות וצריו לזה עימ‬
‫הנכרים שהם דוב תושבי העיד הנהיגו‪ ,‬נידח בדין‬ ‫חפן דב אולי יעזור ה׳ להבין לאסוקי להלכה וכ»ש‬
‫התודה בטתמא כהפנהג‪.‬‬ ‫לקטני ערך כפוני‪ .‬ועוד פטעם שבל יתראה ח׳ו שאנו‬
‫פקטינים כבוד הפלוכה דפדינתנו בפה אשד אנחנו‬
‫איברא דבהג״א ריפ הפועלים כתב והבא לקונות‬
‫פחוייבים להכיר להם טובה על החסד שעושין עפנו‬
‫המנהג וטוען שהתנה בענין אחד ולא כפו שהמנהג‬
‫ועם כל אחבנ‪-‬י שבפדינה הזאת ואנחנו מברכים‬
‫נוהג עליו להביא ראיה ונגח שהוא פנהג קבוע‬
‫אותם ופתפללים להשיית בכל עת ושעה לשלום‬
‫ע״פ חכמי המקום‪ .‬אבל בדוד ופשוט שלא קאי על‬
‫הפדינה ונשיאיה ושדיה כאשד נצטוינו‪ .‬ולכן אין‬
‫עצם דין דהכל כמנהג המדינה דבזה ודאי אין חלוק‬
‫רצוני לכתוב ולדון מ ת וגם אין להוסיף על דברי‬
‫איך נעקור‪ .‬המנהג ני ח רהטעם הוא שבפתמא נתכוונו‬
‫כתד״ה כי שפיר כתב בעצם הענין‪.‬‬
‫תדףיד‪,‬ו אדעתא דמנהגא אין חלוק דבכל אופן שנעשה‬
‫הוא במתמא אדעתא דמנהגא‪ .‬אלא קאי על מד‪.‬‬ ‫אבל לע״ד בעובדא זו רעשו פדינא דפלכותא‬
‫שכתבו דאף בטוען המוחוק שהתנה בפירוקו שלא‬ ‫שהפשכיד אינו יכול להוציא את ומווכד אף אחד‬
‫כהפנהג אינו נאמן ועליו לד‪.‬ביא ראיה דבזה סובר‬ ‫שכלתה זפנו כל זפן שרוצה לדוד שם‪ .‬אין הנידץ‬
‫הג׳א דד‪.‬וא דק במנהג קבוע ע׳־פ חכמי המקום‪ .‬ואף‬ ‫כאן פצר דינא דפלכותא אלא לאלו ששכרו קודם‬
‫בזה כנדאד‪ .‬שהפוסקים לא מבדי כותיה דלא הזכירו‬ ‫שנעשה הדין שאז היתה השכירות בסתם דק להזפן‬
‫זה לא הדמב״ם בפיח משלוחח וקוותפין ה״ה ולא הטוד‬ ‫שהתנו והיה דשאי הפשכיד להוציאו והיינו צדיכין‬
‫וש״ע בסוף טי׳ שיל שכתבו דין זד‪ .‬באדים טוען‬ ‫לדון אם יש בזה דין דינא דפלכותא דינא‪ .‬אבל‬
‫לפחצד‪ .‬ירדתי ובעהיב אומד לשליש הורדתיו שזה‬ ‫לאלו ששכרו אחד שכבד נעשה הדין פהפלכות ולא‬
‫שטען שלא כמנהג עליו לועיא ראיה שפסקו כר׳‬ ‫התנו בפירוש שכשיבא הזפן יהיה פחוייב לצאת אלא‬
‫נחמן בב״מ דף ק׳י והוא גם דינא דד‪.‬ידושלמי בדיש‬ ‫סתם הוי כהתנו שאדעתא דדין הפלכות השכיר לו‬
‫הפועלים שאיר הושעיה המנהג מבטל את ההלכה‬ ‫והשטר שעשו על שתי שנים הוא דק שלא יוכל‬
‫איד אימי כל המוציא מחברו עליו הראיה חוץ מזו‬ ‫השוכר לצאת קודם השתי שנים פשוט שעל השוכר‬
‫ולא הזכירו שדוקא שהוקבע המנד‪.‬ג ע״פ חכמי המקום‬ ‫לא עשו המלכות שום דין והוצרך המשכיר לעשות‬
‫אלמא שאף לענין נאמנות אין חלוק עיי מי נעשה‬ ‫שסד שלא יוכל לצאת‪ ,‬וכן הוא שלא יוכל הפשכיד‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫קכד‬

‫‪ P 'S‬עג‬ ‫המנהג דלא כהג׳א‪ .‬אבל בפודים שלא התנו כלום‬

‫בהשביר חנות זה ואינו יבול ליתן זה‬
‫אלא אחרת טובה כזו‬
‫דאין להחשיב מהאומדנא כמו נגד עדים אלא כשיש‬
‫אחד שיש לו חנויות אחדות והשכיר לחברו חנות זה‬
‫ואינו י ח ל ליתן לו אותה החנות מחמת שכבד‬
‫נתנה במתנה לבנו ובנו מכרה לאחד וכשנודע להשוכר‬
‫ג'כ לא מיחה אף שידע שיתן לו המשכיר חנות‬
‫אחרת ואחד ז ח רב טען השוכר שכיון שאין יכול‬
‫ליתן לו אותה החנות בטלה השבירות ועדין לא‬
‫נמס בהחנות‪ .‬ודנתי שאם המשכיר נותן לו חנות‬
‫טובה מו שהשכיר לו איבו יכול לבטל השכירות‬
‫וראיה מרבדי המרדני דיש ב״ב סי' תע״ב דדק‬
‫כשכבד דד שם איבו יכול לנופו לצאת מחמת טענת‬
‫לא טדיחנא שמזה הוכיח ה מדי ח דין זה‪ ,‬אבל‬
‫בלא טענה יכול ליתן לו בית מ ה ששכר כגון קודם‬
‫שנכנס‪ .‬ועיין בקד׳ך חו״ם סי׳ שי״ב פקיד‪ ,‬שדין זה‬
‫דהמדדכי הוא בבית זה‪ .‬ואף אם נימא דלא כהשיד‬
‫מ׳־מ בעובדא זו שנודע ולא מיחה ודאי יכול ליתן לו‬
‫חנות אחרת דהוא כנתרצה גם בהשניה‪.‬‬
‫וכשהצעתי לפני אבא מאדי הגאון זצללדדה‬
‫הראיה לי שהקצוה״ח סי׳ שי׳׳ב מקיז חולק על הש״ד‬
‫וסובר דאינו יכול ליתן לו אחד בשכר בית זה אף יפה‬
‫ממנו‪ .‬ועיין בסי׳ שי׳א דהיכא שמצא הקפידא מקום‬
‫לנוח יכול שלא לקבל אחרת‪ .‬אך בעובדא זו לא‬
‫היה קפידא בעצם דק מחמת שהיה יכול להשיג‬
‫אח״כ אצל אחר בזול וזה לא נחשב קפידא כיון‬
‫דאין לו הפסד‪ .‬ועיק בסוף נד׳ם בחדושי דעק״א‬
‫שסובר כן ופליג על קצוה״ח והובא בפ׳׳ת סי׳ שי׳א‬
‫סק׳׳א והביא ראיה לזת ואחי החריף הגאון ד׳ מרדכי‬
‫זצ״ל שהיה ג׳׳כ אז פקפק בדאיתו‪ .‬ודעת א׳׳א הגאון‬
‫איני זוכר היטב‬
‫כדאיפסק בסי׳ שי״ב סעי׳ י״א וכדעת דוב הפוסקים‬
‫ובדעת השיך צ״ע שבסי׳ שי״א םק'א משמע‬
‫שסובר כהקצוה״ח וממה שמפרש דברי המרדני בבית‬
‫זה מוכח דלא כקצוה‪-‬ח‪.‬‬
‫לחקור אצל יודעי דיניהם שהוא אדם כשר כי על‬
‫עוד טען השוכר שרוצה להשחדו לאחדים‬
‫והמשכיד רצה לעכבו‪ .‬ודנתי שיכול להשכירו לאחדים‬
‫ואף שהקדים לו השוכר את השכר כדאיתא בסי׳‬
‫שט׳׳ז סעי' א׳ ועיי׳׳ש בקצוה״ח סק׳ב‬
‫גם הג‪-‬א יודה שבכל אופן הוא כהמנהג‪.‬‬
‫וטקס חלוק הג״א לןנין הכחשה נראה דסובר‬
‫עולה במה שמתנים מ ד המנהג דהוא ®’ ‪ T‬רק‬
‫כשנעשה ‪ 1‬דפ חכמי המקום שודאי דאו בזה עודך‬
‫ותקון ישר להעיד שאז איכא אומדנא שלא התנו נגד‬
‫המנהג אבל בנהגו שלא ד־פ חכם שאפשר שלא היה‬
‫תקת ישר אלא נעשה באלמות מאלו שהיה טוב‬
‫לפניהם להנהיג כן אף שהוא רע לאהריני אין כאן‬
‫אומדנא שלא ירצו להתנות נגד המנהג ולכן אין‬
‫להוציא מהמוחזק‪ .‬ונצטיד לדחוק לדידיה הא דאדים‬
‫ובעה״ב נמי שחכמי הדוד הנהיגו שיתנו מחצה לאדים‬
‫ולח כל הפוסקים חולקים עליו שלא מסתבר שיהיה‬
‫מנהג זה מאיזה תקון אד שמ״מ כיון שהנהיגו למחצה‬
‫אינו נאמן לד' נחמן אף במינו וגם ד׳ יהודה לא‬
‫פליג אלא משום המיגו‪ .‬ועיץ בש״ד בדיני מינו‬
‫דין ב׳ שאיכא ראיה מפאה פ״ח מיג שאינו נאמן‬
‫במינו נגד מנהג מהא שאין העני נאמן במינו לומד‬
‫שניתן לו קמח מעשר עני ופשוט שלא היתה תקנה‬
‫ומנהג מחכמי המדינה שלא ליתן קמח מעשר עני‬
‫אלא שבך נהגו מעצמן ומ״מ סובר דלא נאמן במינו‪.‬‬
‫ואף שנותן השיך טעם טוב לתרץ מה שד׳ יהודה‬
‫סובר בארים דבעה׳־ב נאמן במינו מ׳׳מ מסיק שלדינא‬
‫הוא כר״נ‪ .‬עכ״ם הוא ראיה שאף מנהג דמעצמן נמי‬
‫אינו נאמן דלא כהג״א‪.‬‬
‫ולח ודאי לא גדע דין המלכות ממנהג שבסתמא‬
‫הוא כהתנו אדעתא דדין המלבות וכ״ש ש ח נוהגין‬
‫כדין המדינה ונמצא שגם המנהג כן ונחשב זה ממילא‬
‫כבתוך הזמן‪ .‬ובתוך הזמן הא אין יכול המשכיר‬
‫להוציאו אף בנפל הבית של המשכיר שצריך לעצמו‬
‫דלא כתום׳ ב״מ דף קיב‪ .‬אך שמעתי שמדין המלכות‬
‫שאם צריך המשכיר לעצמו יכול להוציאו וממילא‬
‫יהיה זה גם מדין התורה דהוי כהתנו ח וצריך‬
‫השופט אין ל ס מז שאין להם חזקת כשדות ואפשר‬
‫שיעות בשוגג או במזיד‪.‬‬

‫משה פיינשטיץ‬ ‫משה פיינשטיץ‬

‫תכה‬ ‫מש־‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫המקזכיד לאחד אם יזדמן שיסע בלא שם־ וממילא‬ ‫‪ p'D‬עד‬
‫השכר להשוכר‪.‬‬
‫בענין שוכר שלא רצה בחצי הזמן‬
‫וד‪,‬נד‪ ,‬הסמ״ע סימן שט״ז סק׳ג מחלק בשם‬ ‫ונסתלר! טשכירותו בזטן שאשכח לאגורי‬
‫הסדדכי בשוכר שיצא סן הבית תוך זמנו והניחו‬ ‫ובזמן שלא אשכח לאנורי ואח״כ נזרמן‬
‫בלא דיודין‪ ,‬דאם כבר קבל המשכיר את המעות‬ ‫למי הוי השכר‬
‫דא״צ להחזיר לשוכר את המעות שיקבל משוכר שני‬
‫אף כשהשוכד אומד שא״כ יעמיד הבית בלא דיודין‬ ‫ד״ח מנחם אב תשכ״ג‪.‬‬
‫ואם לא קבל הסעות מהשוכר מנכה להשוכד מדמי‬
‫מע׳ב ידידי מהד״ד ישראל טאפליז שליט׳׳א‬
‫שכידותו מה שיקבל מהאחרים‪ ,‬ופשוט שאין תלד‬
‫בישיבת בית מדרש גבוה‪.‬‬
‫זה בקבלת המעות ממש אלא בסלוק השוכר באופן‬
‫שחייב לו כל השכירות ומוח לשלם לו אף שנשאר‬ ‫בד בר הקאד ששכר אחד בעדו ובעד עוד המשה‬
‫לו עדיין חייב נמי כבר לא שייך לו הבית ורשאי‬ ‫בחודים ליסע מליקוואוד לנוא יאדק ולחזור‬
‫המקזכיד לד‪,‬שכידו לאחדים ולא ינכד‪ ,‬להשוכד כלום‪,‬‬ ‫לליקוואוד ובבואם לנוא יאדק לא רצו שני בחודים‬
‫וסש‪-‬כ הססיע ועדיץ לא קיבל הסעות מהעזוכר‬
‫מהם ליסע בחזדד‪ .‬ונשארו מקומותיהם פנוים ואח׳ב‬
‫שמנכד‪ ,‬להשוכד‪ ,‬הוא שעדיץ לא נסתלק משום שאמד‬
‫פגשו באחד שנסע לליקוואוד ושלם כפי שעולה‬
‫השוכר שלא ישלם אלא אחד שיעבוד כל הזמן ולא‬
‫לאחד בחזרה להשני בחודים שיסע במקומם בהקאר‪.‬‬
‫ידורו כו אחדים כמפורש ברבדיו‪ .‬ולפ״ז בעובדא‬
‫ונתעודד ספק אולי אין להם בעלות ליקה כלל ממוז‬
‫זו כיון שכבר נסתלקו שני הבחורים שד‪,‬ם שוכרים‬
‫מהאחד שנסע תחתם‪ ,‬ואם יש להם בעלות נמי אולי‬
‫אדעתא לשלם כל הקזכר אף שעדיץ לא שלמו הוא‬
‫בלא הרשאה יכול לדחות לכל אחד מהם אם לא‬
‫כשלמו וכ״קו בשלמו ממש‪ ,‬ומה שנזדמן אח״כ אחד‬
‫שילם עדיץ לומד שנשתמקז במקום השני‪.‬‬
‫שד‪,‬תדך ליסע וקולם יש לד‪,‬יות של המשכיר‪ ,‬שהוא‬
‫הדדייוועד ששכר מהבעלים ע'מ ליקח עוד חמשה‬ ‫והנה בב״מ דף ע״ט איתא בשוכר ספינה ופרקה‬
‫אנשים בהליכד‪ ,‬ובחזרה שד‪,‬וא המקזכיד לגבי שאד‬ ‫בחצי ד‪,‬דדך ומקזכח שם לאגודה לאחדיני יכול להשכיר‬
‫הנוסעים‪.‬‬ ‫לאחדים על חצי רדד השני ונפסק זה בדמב׳״ם פ״ה‬
‫משכירות ה׳ז־ וביאר הדמב׳ם שם בה״ה שמה שיכול‬
‫אבל בקצדרח שם סק״ב הביא שסד‪,‬ד'ס במרדכי‬
‫להשכיר לאחדים אף שאין השוכר דשאי להשכיר‬
‫ם׳ האומנין סובר דאף בהקדים שכרו יכול השוכר‬
‫הוא מקזום שבעלה עמה עיי״ש‪ ,‬ולכן גם בעובדא‬
‫להשכיר לאחדים‪ ,‬וד‪,‬ביא שד‪,‬ב'י ס׳ס שי׳ב כתב‬
‫זו שהיה בקאד נמי יכול הקווכד ליתן לו אחד‬
‫שדברי המדדכי דבחזה׳ב דחדץ וד‪,‬סכים עמו ד‪,‬ד'מ‬
‫במקומו להנסיעה בחזרה‪ ,‬ואף שבעובדא זו לא היה‬
‫בסימן שט״ז אות א׳ מקזום שפוסקין דד‪,‬שוכד יכול‬
‫בעלה עמה נחשב הדרייוועד אקוד לו מסדו הבעלים‬
‫להשכירו לאחדים ותמה על הסס״ע שהביא לד‪,‬לכה‬
‫את הקאד לבעליה לענין זה שקזאד הטסעים בשכירות‬
‫חלוק המדדכי בין הקדים שכרו ללא שילם עדיין‬
‫דשאין להשכיר זכותם לאחדים בין בתחלה בין‬
‫עיי״ש‪ ,‬וכוונתו דכיון דיכול לדשכידו לאחדים יש‬
‫באמצע הדרו‪ ,‬וממילא כיון שהשכירות של כל‬
‫להיות הקזכד להשוכד ולא לד‪,‬משכיד‪ ,‬ולש פי־‬
‫הנוסעים היה ליסע לנוא יאדק וגם לחזור לליקוואוד‬
‫הקצה״ח דהסמ׳ע סובר דבהקדים שכרו אין השוכר‬
‫הדא החזרה מחצי הדרו ששכרו ויקז לכל הנוסעים‪,‬‬
‫יכול לדשכיד לאחדים דלא כמהד‪-‬ם דבמרדכי ם׳‬
‫לבד הדדייוועד שנמסר לו הקאד‪ ,‬דשות לד‪,‬שכיד‬
‫האומנין‪ ,‬ובנד‪,‬״מ סק״ב כתב שהסמ‪-‬ע נמי סובר דיכול‬
‫לאחדים שיסעו תחתם‪.‬‬
‫הקזוכד לד‪,‬שכידו לאחדים כמפורש שננ ל ח הקשד‪,‬‬
‫דא׳כ יש להיות השכר לשוכר‪ ,‬ונמצא שעצם הקוקזיא‬ ‫אבל יש להסתפק באם השוכר לא מצא תתלה‬
‫היא אחת בין לקצה׳ח בין לנדרס דתלוי באם י ח ל‬ ‫למי לד‪,‬שכיד הצי הדרו ונתחייב לשלם כוליה אגדא‬
‫המשכיר _לד‪,‬שכיד לאחדים‪ ,‬ולא הקקזד‪ ,‬הקצה״ח‬ ‫ואורב נזדמן למי להשכיר כדמשטע ש ח היה‬
‫על עצם דין דהסס׳ע משום דסובד הסמ‪-‬ע כד‪,‬מרדכי‬ ‫בעובדא זו‪ ,‬לסי שי ‪ T‬השכר‪ ,‬אם מכית שכבד נסתלק‬
‫דחזה‪-‬ב י א ק יחל לדשכידו לאחדים אך הקשה‬ ‫השוכר ונתחייב בכוליה אגדא על החצי מחמת שלא‬
‫דלא הייל לפסוק כמדדח דחודרב אלא כמהר׳מ‬ ‫היה למי לד‪,‬שכיד שייך להמשכיד‪ ,‬או דמ׳ס נשאד‬
‫דבמדדכי בהאומנין ש ח סבדי הכ״י וד‪^,‬מ‪ ,‬וד‪,‬נד‪*,‬מ‬ ‫המקום להקזוכד כית שכבד נתחייב השכר גם על‬
‫כתב דד‪,‬סמ'ע סובר נסי דיחל ה שוח להקזחדו‬ ‫חצי השני והיה יכול לומד שאינו רוצה שיניח‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬
‫חליפיו‪ ,‬אבל שכירות שלא נעשה קנין שלו דד‪,‬שוכר‬
‫תשמיש הזמן שד‪,‬תנו אלא הקנין הוא רק על רשות‬
‫התשמיש שלא יוכלו לחזור הדי נמצא שעדיין לא‬
‫השיג השוכר כלום ואין בידו משל המשכיר כלום‬
‫עד אחר שהשתמש בו‪ ,‬וד‪,‬יד‪ ,‬שייך לחייבו לשלם‬
‫תיכף בכל שיוי פרוטה ופדוטה כפי שיוי התשמיש‬
‫שקבעו אחר שנשתמש בו שיוי פרוטה שזה כבר‬
‫השיג השוכר משל המשכיר‪ ,‬וקבעד‪ ,‬התורה לתקנתם‬
‫זמן אחד להפרעון שישלם כשישיג השוכר כל התשמיש‬
‫שהתט‪ .‬ונמצא לפ*ז שקזייכות תשלומין יש בעזכירות‬
‫על שני דברים על נתינת הרשות לד‪,‬שוכר להשתמש‬
‫בשל המשכיר שזד‪ ,‬יש לו להשוכר תיכף בשעה‬
‫שקנד‪ ,‬בהקנין שלא יוכלו לחזור ובשביל זה הי לן‬
‫לחייבו לשלם תיכף כמו במכר‪ ,‬ועל מד‪ ,‬שהשתמעו‬
‫ממש שבשביל זה לא ®’ ‪ T‬לחייבו לעולם קודם‬
‫שנשתמש‪ ,‬וצריכים אנו לומר שעל נתינת הרעזות‬
‫להשתמש לא אמרר‪ ,‬תורה דין תשלומין כיון שלא‬
‫קנה איזה דבר ממעז ולא ®’ ‪ T‬להתחייב על זה‬
‫תשלומין שלכן דין התשלומין הוא אחר שבבר‬
‫השתמש שהוא לסוף הזמן שהתנו לקביעות התורוע‬
‫אבל הא ודאי רשות התשמיש שניתן מהמשכיר‬
‫לד‪,‬שוכר שלא יוכלו לחזור הוא דבר השוד‪ ,‬כסף‬
‫ושייך תשלומין ע*ז לבד‪ ,‬רק שלא חייבה תורד‪,‬‬
‫על זה בדין התשלומין‪ .‬ולכן אם שילם העווכר‬
‫מתחלה קודם שנשתמש כו שהוא בעד הרשות‬
‫להשתמש בו הוו כחשיבות תשלומין וקנה אותם‬
‫המשכיר בתורת תשלומין‪ ,‬אף שדין תשלומין עריץ‬
‫ליכא כיון ששייכות תשלומין עכ״פ הרי אימג ולכן‬
‫ליכא דין טעות שיאמר השוכר שמה ששילם הוא‬
‫מחמת שלא ידע הדין דשכירות אינה משתלמת אלא‬
‫לבסוף ואילו היה יודע לא היד‪ ,‬משלם קודם ויצטרך‬
‫המשכיר לד‪,‬חזיר לו התשלומין עד אחר הזמן‪ ,‬משום‬
‫דכיון דעזייכות תשלומין איבא הרי ליבא אנן טהרי‬
‫שלא היד‪ ,‬משלם עתד‪ ,‬באם היה יודע ואין לד‪,‬חעזיב‬
‫זה ממילא לטעות דאפשר דהרבה עושין כן כשיש‬
‫להם מעות אף בעזיודעין הדין‪.‬‬
‫הא גם שכירות הוא מכר שקנאו להזמן שהתנו‬
‫וד‪,‬נה יש חלוק גדול דבאם שילם קודם הזמן‬
‫שהוא בעד נתינת הרשות שלא יכלו לחזור שזה‬
‫היה לו להעווכר תיכף בד‪,‬קנין לכן אף שאח״ב נזדמן‬
‫שלא השתמעז כלום נמי הוא בשייכות התשאמין‬
‫ששילם שהרי הדשות שקנה היה לו להשתמש ומד‪,‬‬
‫לנו אם נשתמש או לא נשתמעו‪ ,‬ואם לא שילם מתחלה‬
‫שד‪,‬תשלומין יד‪,‬יו כדין התורה עבור התשמיש‪ ,‬נצטרך‬
‫לומר במד‪ ,‬שצריך לשלם כעויעבור הזמן שכירות‬
‫שהתט אף בלא נשתמש כלל שהוא משום דד‪,‬יה‬
‫ברשותו להשתמעו בו נחשב כנשתמעו ממש‪ ,‬וטגע‬
‫אגרות‬ ‫קכו‬
‫לאחרים אף דכבר הקדים המעות דלא כמרדכי‬
‫דהזה׳ב אלא כמהרי׳מ ולכן הקשה על עצם הדין‬
‫דאיכ יש להיות של השוכר‪ .‬ולדיחע גם כעובדא‬
‫זו יש להיות השכר להשוכרים‪.‬‬
‫אכל נראה לע״ד דחלוק הסמ״ע הוא חקא‬
‫כשהשוכר נסתלק כשלא היה למי להשכיר ורצה‬
‫שישאר כן בלא דיורין שבזח מחלק שתקא כשעיכב‬
‫מלשלם עד שיעבור זמן השכירות מנכה להשוכר‬
‫מה שקבל משוכר האחר אף שאינו יכול לעכבו‬
‫מלהשכיר לאחרים בכית מטעם ביתא מיתבא יתיב‬
‫אכל מזזזוילם לו הכל כיץ שלא היה למי למיגר‬
‫כשיצא השוכר מן הכית אף שאמר לו שלא ישמר‬
‫לאתרים הוי השכר למשכיר כיץ ששוכ אין הכית‬
‫שייד להשוכר דהרי נסתלק אף שלא היה למי‬
‫להשכיר ונשאר בהכרח עכור המשכיר‪ ,‬ביון דאין‬
‫יכול לעכבו מלדור שם כעצמו או להכניס אחרים‬
‫כשלא ישלמו כלום משום דביתא מיתבא יתיב יכול‬
‫המשכיר ממילא גם ליקח שכר בעד מה שיניח להאחר‬
‫לתר שם וא״צ ליתן כלום להשוכר‪.‬‬
‫והביא על זה מהמררכי דחוהיב ראיה אף‬
‫שלא פסק כמותו‪ ,‬מהא דלשיטת המרדני גם באשכח‬
‫לאגודי כשיצא השוכר מן הבית מחלק בין שילם‬
‫השכר על כל הזמן ללא שילם עריץ‪ ,‬דמזילם אינו‬
‫יכול השוכר להשכיר הכיח לאחרים וליקה השכר‬
‫אלא דברשות המשמר הוא להשכיר ולוקה השכר‬
‫לעצמו אף שכבר שילם לו השוכר גם בעד זמן זה‪,‬‬
‫וכלא שילם לו עריץ השכר יכול השוכר להשכיר‬
‫לאחרים וד‪,‬שכר הוא לד‪,‬שוכר היינו דמנכה להשוכר‬
‫מה שיקבל משובר השני בין שהשכיר לו השוכר‬
‫בין שהשכיר לו המזזוכיר‪ .‬וטעמו נראד‪ ,‬דד‪.‬א שכירות‬
‫בהכרח איט קנין בגוף הדבר ממש לומר שעד דמן‬
‫השכירות שהתנו הוא של השוכר‪ ,‬ראם היה נעשה‬
‫זה קנין של השוכר מ־־ש מממרה שהדין הוא שמחריב‬
‫לשלם תיכף כשקנה בהקנין ובשכירות הוי הדין‬
‫דאינה משתלמת אלא לבסוף כדאיחא בב׳׳ם דף ס״ה‪,‬‬
‫וד‪,‬יה לו לשלם תיכף כשקנה השכירות‪ ,‬אלא צריך‬
‫לומר דבשכירוח לא נעשה זה קנין שלו דהשוכר‬
‫אלא שד‪,‬וא נתינת רשות מהמשכיר להשוכר להשתמש‬
‫בשל המשמר וגם על זה איכא קנין שלא יוכלו‬
‫שניהם לחזור מרשות זה להשתמש זמן שד‪,‬תנו‬
‫בהסד שד‪,‬תנו‪ ,‬ולכן הוי החלוק לזמן החשלומין‬
‫שבין מכירה לשכירות פשוט שבמכר שנעעוד‪ ,‬הדבר‬
‫קנין שלו דהלוקח הרי כבר השיג משל המוכר מר‪,‬‬
‫שקנה אף שלא השתמש בו עדיץ כלל ואף בנשאר‬
‫עדיץ בביתו דהמוכר ולכן צריך לשלם תיכף המעות‬
 ‫חכז‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫עדיין‪ ,‬מקזום דאף שידע שלא ישתמש בו שוב לא‬ ‫זה גם לדינא באם השוכר רוצת ליתן אחד במקומו‬
‫דצד‪ ,‬לשלם אלא כשיעבוד הזמן דהוא כפי הדין‬ ‫שישתמש תחתיו מחמת שהוא בעצמו נזדמן אח״ב‬
‫שד‪,‬תשלומין הם על התשמיש ממש וכקויעבוד הזמן‬ ‫שאינו צריו לבית זד״ שאם כבר שילם שהיו‬
‫יתחשב כנשתסש‪ ,‬לכן כשנזדמן אזז*כ שיש לו במה‬ ‫התשלומין עבוד הדשות שהיה לו אינו יכול להשכירו‬
‫להשתמש ממש שודא ע״י שישכיר לסי שנזדמן‬ ‫לאחד כיון שהרשות ניתן דק לתשמיש עצמו וזה‬
‫להשכיר לו יכול לד‪,‬שכיד ולנ ‪p‬ת מן שכרו‪ ,‬ואף‬ ‫הדי היה לו תיכף בהקנין‪ ,‬וע״ז נתן השכר ואין לו‬
‫להמדדכי יהיה כן‪ .‬ונמצא שלהסמ״ע ביצא השוכר‬ ‫שום תביעה מעתה על המשכיר דהדבד בעצמו לא היה‬
‫מן הבית כשאין למי לאגודי תתתיו הוא כדין הסדדכי‬ ‫קנוי לו בעצם וכשלא משתמש בו יכול המשכיר‬
‫שסובר אף באיכא למי לאגודי‪ ,‬ולא קשה כלום על‬ ‫להשכירו לאחדים וליטול שכד לעצמו‪ ,‬אבל כשלא‬
‫הסמ״ע‪.‬‬ ‫שילם דהשכד הוא כפי הדין בעד התשמיש ומה‬
‫וכיון שניתדצו רבדיו של הסמ׳ע יש לכאודה‬ ‫שמשלם גם כשלא משתמש הוא משום דנחשב זה‬
‫לדון כדבריו שלפ״ז בעובדא זו כיון שנסתלקו אדעתא‬ ‫עצמו כתשמיש‪ ,‬יכול השוכר לומד שדק כשאין למי‬
‫לשלם כל השכר‪ ,‬וכ״ש בשלמו ממש אין השכר‬ ‫להשכיר הוי זה שיקז לו דשות להשתמש כתשמיש‬
‫אכל כשיש למי להשכיר דשאי לעכב השכירות כשלא‬
‫שלקחו ממי שנזדמן אח״כ שצריך ליסע וקוילם של‬
‫השוכרים שנסתלקו מליסע בחזרה אלא הוא של‬ ‫ירצה המשכיר לאגודי לאחד‪ ,‬משוס דאין זה קפידא‬
‫גדולה דהדבה אנשים לא היו מקפידין בזה ולכן‬
‫המשכיר שהוא הדדייוועד כדלעיל‪ .‬אבל עכ״פ כיון‬
‫אינו יכול המשכיר להחשיב כשלא ירצה להפוכידו‬
‫שלקצה״ח ונד‪,‬״מ ליכא חלוק שכתבתי ואף בנסתלק‬
‫לאחדים מה שלא ישתמש השוכר ג״כ לתשמיש‬
‫השוכר כשלא היה למי להפזכיד מבדי דהעזכר הוא‬
‫של השוכר הוא כספיקא דדינא לסי שי ‪ T‬השכר‪.‬‬ ‫מתמת הדשות תשמיש שנתן לו כיון דאפשד להשתמש‬
‫וסד‪ ,‬שלנד‪,‬״מ בדד עמו הוי השכירות של המשכיר‪,‬‬ ‫בו ממש‪ ,‬ואין לו על מה ליטול שכד לפי הדין‪.‬‬
‫זהו טעם המדדכי דחזה׳׳ב בהלוקו אף באשכח לאגודי‬
‫נראה דלא ®’ ‪ T‬לכאן שמתחלה היה ידוע שאין‬
‫מקפידין מי שיסע זד‪ ,‬או זה והיה דשאי השוכר‬ ‫בין הקדים שכרו ללא שילם עדיין‪.‬‬
‫להשכיר לאחד שיסע בהקאר תחתיו ויקו להיות‬ ‫ועל דין זה כתב הב׳׳י שדבריו דחויים משום‬
‫לשוכר אף שהדדייוועד שהוא המשכיר להאחדים היה‬ ‫דד‪,‬דין בקרקעות שהשוכר רזזואי להשכיר כדסובד‬
‫נמצא שם מכיון שאינו סובר כהסמ״ע לחלק אף באם‬ ‫הדמב״ם שלא אמדו אין השוכר דשאי להשכיר אלא‬
‫לא היה בעת המלוק מליסע לסי לאגורי‪.‬‬ ‫במטלטלין אבל בקרקע אין אומד ‪ ,p‬ומבואר בסמ״ע‬
‫שם סק׳א ובט׳ז שם שבקרקע אף שאין בעלה עמה‬
‫אבל יש לדון כאן מטעם אחד דד‪,‬א בדין השוכר‬
‫אין אומד כן ומש״ב הדמב־ם שהדי בעלה עמה הוא‬
‫שיצא מן הבית כתב הדמ׳א בהטעם שאין י ‪p‬ל‬
‫דק על הספינה‪ ,‬ול ‪ p‬אף בהקדים השכר שהתשלומין‬
‫השוכר לומד שכיון ששילם יעמיד הבית בלא‬
‫היו על נתינת הדשות נמי יכול להשכירו לאחדיס‬
‫דיודין משום דבית מיתבא יתיב ושאיד‪ ,‬יוכת שעד‬
‫משום שגם זד‪ ,‬הוא מנתינת הדשות מד‪,‬משכיד להשוכד‬
‫שטעם זה הא ליכא בעובדא זו דהקאד‪ ,‬ואיב משסע‬
‫שישתמש בעצמו או אחד במקומו‪ ,‬ובזה מודד‪ ,‬גם‬
‫לכאורה דיכול ומזוכד לומד שכיון ששילם בעד‬
‫הסמיע שהלכד‪ ,‬הוא כדב״י וד‪,‬ד״מ שפסקו דלא‬
‫החזרה דוצד‪ ,‬שלא יוכל ליקת אחד במקומו ליסע‬
‫כד‪,‬מדדכי דחזה״ב אלא כהדסב״ם ומהדיס שבמרדכי‬
‫וממילא אם נסע אחד במקומו ושילם יש להיות השכר‬
‫פ׳ האומנין שד‪,‬ביא הקצד‪',‬וב‬
‫להשוכד‪ .‬אבל הא לכאורה תמוד‪ ,‬דד‪,‬א הטעם דביתא‬
‫מיתבא יתיב הוא דק שאינו יכול לומד דרוצה‬ ‫אבל סובר הסמ״ע דבלא היה למי לאגודי בשעד‪,‬‬
‫דוקא שתהיה הבית בדודד‪ ,‬בלא דיודין אף כשישלם‪,‬‬ ‫שיצא השוכר מן הבית יש לד‪,‬יות הדין כחלוק המדד ‪p‬‬
‫אבל לענין השכר לא שייך טעם זה דהרי אף כשיתן‬ ‫בחזד‪,‬׳־ב‪ ,‬דאם כבד שילם בעד כל הזמן שהתשלומין‬
‫השכר להשוכד לא תד‪,‬יד‪ ,‬הבית בדודד״ וד‪,‬רי מפורש‬ ‫היו בעד הרשות להשתמש שזה היה לו תיכף אין‬
‫בסמ׳ע שלכן בהקדים המעות א"צ להחזיד להשובד‬ ‫לד‪,‬שוכד כשיצא שוב שום שיימת בחבית‪ ,‬שהדי‬
‫המעות‪ ,‬וצריך לומד חד‪ ,‬אינו טעם לפה שד‪,‬שבד‬ ‫קנין ממש לא היד‪ ,‬לו בד‪,‬בית וסז ‪p‬ת דשות התשמיש‬
‫אינו להשוכד אלא דהטעם דאין השכר לשוכר הוא‬ ‫הדי נתייאש של ‪ p‬שילם תיבף שלא כד‪,‬דין שמשלמים‬
‫משום שנתייאש מזכות תשמישו כיון שלא היה‬ ‫בעד תשמיש שד‪,‬וא דק לבסוף‪ ,‬ויאוקו מועיל בזה‬
‫למי להשכיר כדבתבתי‪ ,‬אבל אם היד‪ ,‬י ‪p‬ל לומד‬ ‫שהדי התשמיקז הוא בשל המשכיר ל ‪ p‬אף כשנזדמן‬
‫דכיון שקוילם דוצד‪ ,‬שתד‪,‬יד‪ ,‬הבית בתדר‪ ,‬ולא ישכיד‬ ‫אחיה למי לד‪,‬שכיד אינו י ‪p‬ל שוב השוכר להעוכיד‬
‫לשום איש לא היד‪ ,‬יאושו מועיל כלום דר‪,‬יה זה‬ ‫לו אלא המשכיר וד‪,‬וי הקוכד לד‪,‬מז!זכיד‪ ,‬ואם לא שילם‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫קכח‬

‫בפירוש‪ ,‬כיון ת ה עכ״פ עדיף לו ואין להיות ע״ז‬ ‫ביאוש ברשות דמאחר שביד השוכד לעכב שלא‬
‫שום עיכוב מהמשכיר‪ ,‬וממילא אם היה מד־מ אח״כ‬ ‫‪,‬ישכיר תיה זכות התשמיש עדיץ כברשותו‪ ,‬וגם‬
‫שהוא א'צ לד‪,‬שתמיש לא היה יבול המשכיר להשכיר‬ ‫אף אס נימא דלא היה כבדשותו מאוזר ששכירות‬
‫לאחרים בלא רשות השובר‪ ,‬וממילא היה יכול השובר‬ ‫איגו קנין בגוף הדבר‪ ,‬מימ מאחר שקנה בקנין‬
‫ליקה שכר על מה שמרשהו לשכור כדלעיל‪ ,‬אבל‬ ‫השכירות שתהיה הבית גס בדודה בלא דיודין‪ ,‬הדי‬
‫להטמיע שדינו הוא רק בלא היה למי להשכיר אין‬ ‫אף שנתייאש מלהשכיר ואין לו כבר זכות תשמיש‬
‫צורך לזד‪ ,‬אלא כדבאדתי לעיל‪.‬‬ ‫הרי יוכל ליקה שכר מהאחר שנזרמן על מה שמרשהו‬
‫ליכנם לדור שם‪ ,‬ולכן הוצרך לומר שלא היה קנין‬
‫והאומדנא שכתבת שאם ימצאו מי שיסע במקומם‬
‫השכירות דק לתשמיש ולא שתהיה בדודה כשלא‬
‫לא היו מעולמים בעד החזרה‪ ,‬אינו טעם כיון שבעת‬
‫יחשוב שוב לתשמיש מטעם ביתא מיתכא יתיב‪,‬‬
‫שלא רצו ליטע בחזרה לא היה למי לאגורי ורק‬
‫וממילא אין לשוכר על מה ליקה שבר כיון שאין לו‬
‫שאזז״ב נזדמן‪ ,‬ואם היה למי לאגורי ודאי הוא‬
‫קנין בגוף הבית וגם אין לו זכות עכבה להמשכיר‬
‫לשוכר גם בלא האומדנא‪.‬‬
‫מלהשכיר לאחרים‪.‬‬
‫ובאופן שהשכר הוא לעווכר אין צורך להרשאה‬
‫ולפ״ז גם בעובדא זו דהקאד מצד זכות תשמישו‬
‫מאחד לחברו‪ ,‬כימ שלהשנים היה הזכות לאגורי‬
‫הא אין השכר להשוכר שכבר נתייאעז כיון דבעת‬
‫לאחר ממילא היה זכות של שניהם בשותפות‪ ,‬דד‪,‬א‬
‫שנסתלק לא היה למי להשכיר‪ ,‬אך רוצה לבא‬
‫לא היה מקום מיוחד לזה ומקום מיוחד לזה וא*כ‬
‫בטענה שר‪,‬יתה שבירותו גם לזר‪ ,‬שיהיה המקום פנוי‬
‫לא שייך להחעזיב שהמעות יהיה למי שנתן נוטע‬
‫שלא ישכיר לשום איש אחר שלכן לא יהיה יאושו‬
‫השני תחתם ולא לד‪,‬אחר דד‪,‬די הוא כמשתמש בשל‬
‫כלום או שיוכל ליקה שכר בעד נתינת הרשות‪ ,‬על‬
‫שניהם‪ .‬אך נד׳מ להטוברים דר‪,‬שוכר יכול להשכיר‬
‫זה הרי בקאר כיון שרוב בנ״א מרשין ליטע כשיש‬
‫לאחרים שלכן יכול גם להניח לאחר בחנם להשתמעו‬
‫מקום פנוי בקאר ונוטע גס בלא זה‪ ,‬הרי יכול המשכיר‬
‫תחתיו‪ ,‬אם אחר מהשנים יתן הרשות לאחר ליטע‬
‫לומר שלא השכיר להם באופן זה שלא להניח‬
‫במקומו בחנם‪ ,‬מסתבר שלא יוכל השני לעכב אף‬
‫לשום איש ליטע כשיהיה המקום פנוי משום שאינו‬
‫שאם לקת ממון יעז להיות לשניהם‪.‬‬
‫דוצה להתבזות בדבר שכל ארם מניחין ליטע ולא‬
‫ולדינא בלא היה למי לאגורי ונזרמן אחיב הרי‬ ‫ידעו ולא יאמינו שאחד הוא המעכב‪ ,‬וממילא אין‬
‫הוא טפיקא דרינא אם שי ‪ T‬השכר להשנים שלא נטעו‬ ‫לשוכד על מה ליטול שכד‪ .‬ולכן אף כשנותן האחד‬
‫בחזרה או לדרייווער שהוא המעוכיר וצריכים לפשר‬ ‫שכד יש להיות למשכיד ולא לשוכד גם בקאד כמו‬
‫החצי להמשכיר והחצי להשוכר שהוא לעוניהם‪.‬‬ ‫בבית‪ ,‬אף שבכל אחד הוא טעם אחר על מה שאין‬
‫ומשיב הקצדדח שם שאף לשיטת המרדכי בחזה‪-‬ב‬ ‫יכול השוכד לומד שתהיה בדודד‪..‬‬
‫דבהקרים שכרו אין יכול השוכר להשכירו לאחר וגם‬ ‫והמדדכי דחוה‪-‬ב שאיידי באזזוכח לאגודי שלא‬
‫שלא תהיה בחדר‪ ,‬שחברידה ביד המשכיר אם רוצה‬ ‫היה יאוש‪ ,‬ומימ אמר הטעם שלא יכול השוכר‬
‫שתהא בדודה ואם רוצה להניח לאחד לדוד בחנם‬ ‫לומר כיון שנתתי השכירות תד‪,‬א בתרה משום ביתא‬
‫אבל כעומשכירו לאחר מורר‪ ,‬דר‪,‬שכר לשוכר הראשון‪,‬‬ ‫מיתבא יתיב ולא השכירו! לו ע״מ שתר‪,‬א שאיה‪.‬‬
‫לא מובן לכאורה דא״כ לא יניח השוכר לזעיח להאוזר‬ ‫שיקשה רמצד זה הא אף כשזמזכר יתן להשוכר לא‬
‫לחור שם בחנם‪ .‬וצריך לומר שהוא דוקא כשאומר‬ ‫תהיה ברודה‪ ,‬צריך לומר בכוונתו דמצר זה מוכרח‬
‫המשכיר שרק איעז זה שאינו רוצה ליתן שכר ניחא‬ ‫שהשכירה לו רק לתשמיש דידה ולא שתהיד‪ ,‬בדודה‬
‫לו וד‪,‬דוצד‪ ,‬ליתן שכד לא ניחא לו לדור עמו יחד‬ ‫ולכן כששילם לו‪ ,‬דק בעד התשמיש ממש שילם לו‬
‫אם גם המשכיר דד שם או שאינו יכול לשמוד את‬ ‫ולא להניחה בדודה ולומד שהיה בכלל שכידותו‬
‫הבית כזה שיחור בחנם ונותן על זה טעם נכת‪ ,‬ו ח‬ ‫גם שישכיר לאחר‪ ,‬הא לא עלה כלל בדעתו שלא‬
‫אם רוצה האחר ליתר שכר לא יהיה רשאי המשכיר‬ ‫יצטרך לכל השנים שקכע לשכירותו שנימא בשביל‬
‫למחול לו כיון דהשכר הוא של השובר ונמצא שטתם‬ ‫זה שאינו רוצה שתהיה ברודה שהוא כהתנו גם‬
‫דבריו ולא ביאר כל הצורך וצע״ק‪.‬‬ ‫להשכירו לאחד‪ ,‬אבל בדבר שלא שייך הטעם רמיתבא‬
‫וד‪,‬נני ידידו‪,‬‬ ‫יתיב‪ ,‬הדי אף שלא עלה בדעתו שלא יצטרך להתשמיש‬
‫משה פיינשטיץ‬ ‫לכל הזמן ששכר מ״מ כיון שיכול לשכוד על זד‪ ,‬שיהיה‬
‫רק לתשמישו ולא לזזחרים אף כשהוא לא יצטרך‬
‫היה זה ממילא בכלל השכירות גם בלא התנה‬
‫קבט‬ ‫משה‬
‫בפירוש דהוא דק לזמן קצר‪ .‬וזה ודאי שאף להרא׳ש‬
‫אינו מוכרח מלשונו שהוא כהתנו שאינו לעולם‬
‫ואדרבה נם לדידיה יותר מוכח הלשון שהוא לעולם‬
‫ודק מהמת שיד בעל השטר על התחתונה סגי לדידיה‬
‫בקזעה אחת כמפורש ברבדיו וכמפורש בנה״מ וא״ב‬
‫בשוכר פועל שצריך לו לעולם ודאי הוא לעולם‬
‫כפשטות לשונו‪.‬‬
‫ולבד שמסתבר כן מוכרח זה מחלוק הדא׳קו מהא‬
‫דדבא בנימין משום דהוא לצעודה מטעם דהתם לצעודה‬
‫מיכדן דהוא תמוה דמה׳׳ת נימא דלצעורה עדיף‬
‫מלהדוהה בלא ראיה מהנס׳ שסברא מו לאמוד דעת‬
‫האדם ודאי אין יכולין מעצמנו ובפרט שבגמ׳ מפורש‬
‫האומדנא לחיפוך אליבא דד׳ חסדא ולא מצינו בגמ׳‬
‫אומדנא אחרת שיפלוג‪ .‬ואף שהב״י אה׳׳ע סי׳ קמ*ג‬
‫כתב שטעם הדא״ש הוא משום דאזלינן להומדא באיסור‬
‫אקזת איש ואם כן אפשר שאינו סובר שלצעודה‬
‫עדיף מהדוחה אי אפשר לומד כן דהא בתשובתו‬
‫מפורש שהוא מטעם דלצעודה מימין הובא בקרבן‬
‫נתנאל משמע ראם להדוחה מימין אף באשת איש‬
‫היה פגי לדידיה בשעה אחת משום דסובד ח ה‬
‫שצריך ליתן דק הפחות שבמשמעות לעוונו אינו‬
‫מצד ספק ממונא שהמוציא מחבידו עליו הראי׳‬
‫דהא כתב שם שאף בהקדען כן‪ ,‬ואף שהנה׳׳מ‬
‫שם הביא מסימן ד׳׳נ שגם בהקדש אמרינן המוציא‬
‫מהבירו עליו הראי׳ ו מ איתא בנמוקי יוסף ב*ב‬
‫דף קמ׳׳ח‪ ,‬הא הרא״ש לא סבר ‪ p‬דהא סובר דאם‬
‫עמד אינו התר בהקדש‪ .‬ואף שיעז לומר דהתם טעמו‬
‫משום שאף בהדיוט צריך אומדנא וכיון שהיא בעיא‬
‫אין כאן אומדנא ברורה לבטל רבדיואבל בספק‬
‫אפשר גם הוא יסבור דהמע׳ה‪ ,‬אבל עכ'פ הא ליכא‬
‫ראיה וא״כ מנלן להקל‪ .‬וגם הא כתב הנה׳־מ שם‬
‫דבהקדעז מעייל נפשית לספיקא והוא ודאי הקדעז‬
‫מטעם זה בכל ספק לשון‪) .‬ובעצם דברי הנה*מ תמוהין‬
‫וסותר דברי עצמו שבסי׳ ר׳־נ סק״ה שלדינא לא מעייל‬
‫נפשיה לספיקא בהקדש וא׳־כ אין ראיה מסי׳ ר״נ‬
‫דבהקדעז המע״ה( אלא ודאי צריך לומד דסובד הדא׳עז‬
‫שהוא דין ודאי שיותר ממעומעות הפחות נחשב כאינו‬
‫כלל בכלל לשונו כגדר שאמדו תפשת מדובה לא‬
‫תפשת‪ .‬ולכן אף באיסור א״א אין שי ‪ T‬להחמיר והוצרך‬
‫לומד דוקא מטעם דלצעודה מיכוין עדיף מהדוחה‬
‫והוי לכל הזמן‪ .‬וכוונת הב׳׳י שכתב שהוא ספק להדא׳׳עז‬
‫הוא דק מחמה דמספקא ליה אם הלכה כרבא דלצעודה‬
‫עדיף או כרב אשי דלצעודה פגי ג'כ בשעה אחת‬
‫אבל טעם דבא הוא להדא׳ש בדוד משום שלצעודה‬
‫עדיף‪ .‬ונסתלקה קועזית הק'נ על הב׳׳י מתשובת הרא׳ש‪.‬‬
‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫סימן עה‬
‫בענין שוכר פועל סתם אם הוא לכל זמן‬
‫שיצטרך או לא‬
‫ענף א‬
‫בד ב ר בעל בית חדשת שד׳יא צייד תמיד לפועלים‬
‫ו מ מי שצריך לעחד ופשדת תפיד בחנותו‬
‫ובביתו ושכר פועל ומשרת בסתם אם הוא לכל זמן‬
‫שיצטרך דהוא לעולם ופמילא אינו ימל בעה״ב‬
‫לחזור בו ולסלקו דהוא כבתוך הזמן‪ ,‬או דכיון דלא‬
‫התנו איזה זמן הוי בכל יום זמנו וימל לסלקו בכל‬
‫עת שירצה‪.‬‬
‫והנה לכאורה תליא זה במחלוקת הרקזב״א‬
‫והדא׳׳ש בהתחייב לזון סתם אם הוא לעולם דהדשב׳א‬
‫בנימין דף ע״ו כתב שלרבא ודאי הוא לעולם ואף‬
‫לרב אשי נסתפק אולי מודה בתנאי ממון שהוא‬
‫לעולנצ ובתשובה הובא בב״י אה״ע סי׳ קי־׳ד החליט‬
‫דהוא לעולם לכו״ע מתא דבנדדים באוסד סתם הוא‬
‫לעולם למ*ע והוא הי*א הראשון בדמ״א חו*מ סי׳‬
‫ם׳ סעי׳ ג׳ ודק בנימין שלצעודה קא מיכוין סגי‬
‫בשעה אחת לרב אקזי והדא״ש בתשובה הובא בב״י‬
‫שם והוא הי*א השני שבדמ׳׳א שם סובר דהוא דק שעה‬
‫אחת בדאיתא שם בסמ״ע ובש‪-‬ך אף שפוסק בנימין‬
‫כדבא הוא משום דסובד דלצעורה המיר דאפשר ממין‬
‫לצעורה הרבה‪ .‬דלהרשב״א הוה הקזכידות לכל זמן‬
‫שיצטרך חעא לעולם ולהדא״ש הוא אף ליום אהד‬
‫דכול אח׳׳ב לסלקו בכל עת שירצה‪ .‬ולנה*מ שם סק׳׳ח‬
‫בסופו שכתב דדק בנותן מתנה והתנה ע״מ שיזון‬
‫הוה לעולם משום דהתנה להדוחד‪ ,‬דהנותן אבל כמחייב‬
‫עצמו לזון גם להרשב״א סגי בחיוב הפחות א*כ אף‬
‫להרקוב״א פגי ביום אחד‪) .‬אך דברי הנה״מ תמוהים‬
‫דאף שברשב״א בחדושיו ובד״ן גיטין החכד באופן‬
‫זה אבל בתשובה שהביא הב״י איידי במחייב עצמו‬
‫וכן סכרי הב*י והדמיא דמשמע מדבריהם ומפורש כן‬
‫בסמ״ע וש״ך שפליגי ולהנה״מ נמצא שלא פליגי(‪.‬‬
‫אבל לע׳׳ד אין שייך מחלקותם אלא כמתחייב‬
‫לזון וכדומה שהוא התחייבות ממון בעלמא מצד‬
‫איזה רבד שאפשר אינו רוצה להתחייב בהרבה אלא‬
‫במעט בעד הדבר ההוא לכן כיון שלא מוכרח מלשונו‬
‫שהוא לעולם כגת להדא׳׳ש מה״ת נימא שהתחייב‬
‫לעולם אבל בשכר פועל שאינו התחייבות בעלמא‬
‫שקבל עליו אלא שהוא מחמת שצריך לו ודאי יש לנו‬
‫לומד ששכרו לכל העת שיהיה לו המלאכה שיצטרך‬
‫לפועל דהוא בעובדא י י ח לעולם כל ז ת שלא התנו‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫רול‬

‫ות מפרש הנ׳י דכוונת בטובתך ה ע שלא י ק ^‬ ‫‪ 0‬רכ קשה טה‪-‬ת ניסא דלעעורה עדיף פלהדווזה לענין‬
‫על הזמן בקואד טשאילין דלכן כיח שהאריך הז^‬ ‫לוטד שהוא לעול^‬
‫יותר פטחס שאלה הדי אין גבול וטוף וממילא ה ע‬
‫עדיך לומר משום שדק בלהרוהה שאין לו «דד‬
‫לעולם והקנין יעטדך באם יחזיר שיוכל ליטלנו בחזרה‬
‫בעעם לחייבה דק להרויח בעלמא מ ה שברחו לחייבה‬
‫כמו לפדש׳׳י‪ .‬אבל בפי׳ הערוך שבתום׳ א׳א לפרש‬
‫שתתן לו ע״י הטלת תנאי בגט וכן בנתן מתנה לאחד‬
‫כן דהא מפומז שהוא בעד החזקת הטובה‪ .‬עדי ך לומד‬
‫עיט שיזון נמי ה ע להדוחה בעלמא ע׳י הטלת תנאי‬
‫שטעמו דטתם משאיל וצא עוקזה לטובת השעל שהיא‬
‫במתנה או בטחייב עעמי א ץ שלא מעד תנאו אמדינן‬
‫שאלה בעלמא שאפשר שמשאילו דק על זמן קצר ה ע‬
‫שאולי «ן דעונו להתחייב ולחייב אלא במעט שהע‬
‫בדין טתם שאלה שלהד׳י בתום׳ ה ע ל׳ יום עיץ‬
‫ד&חות ממשמעות לשונו שהע אף בשעה אחת‪ .‬אבל‬
‫בתום׳ שבת דף קמ״ח ולדש״י שם ולהדמב׳ם בפ׳׳א‬
‫בלעעודה שעעם לחייבה הוא עודך שלו שעודד זה‬
‫משאלה ה׳׳ה ה ע אף לשעה אחת עד שיתבע הטפזאיל‬
‫כית ששונאה יש לו כל העת הוי התנאי בטתמא‬
‫שיחזירנו אבל הכא שהתנה שמקואיא מעד החזקת‬
‫על כל העת לדבא שאין סזבד האוטדנא בדעת בנ׳א‬
‫הטובה שזה ה ע לו חליפי תשמיש הכלי א״כ אינה‬
‫שמטתפקין מזדועין לעער אף בכ״ד‪ .‬תמעא שאף‬
‫שאלה בעלמא אלא מעד עורכו שהוא בטתמא לכל‬
‫שלענין אופדנא שוין לעעודה כפו להרוחה יש ממילא‬
‫זמן שישנו העורך ולכן כיח שהחזקת הטובה לא נפסק‬
‫חלוק לענין לעולם דלהדוחה פגי בשעה אחת ובלעעורה‬
‫ו הע לעולם הויא גם השאלה לעולם‪) .‬ומה שיש‬
‫בעי כל העת‪ .‬וד׳ חפדא וד׳ אקזי פליגי דק מחמת‬
‫א דין שעל אף שנחשב לו הנאה זו כשכר ה ע‬
‫שפברי אוטדנא בדעת בנ‪-‬א שמפחפקין לעעד אף‬
‫מטעם שמצד הנאה מו חזינן שלא נפטר סאונטין דהא‬
‫בכ*ד אף להראיש כמו להדשב״זב‬
‫בכל שעל אף שלא החנה שמשאילו מחמת זה יש‬
‫לו הנאה זו וט׳׳ט חייב ולכן אף בחתנה בפירוש‬ ‫ע*כ כקזוכד פועל שהע מעד ערכו ואינו התחייבות‬
‫שמשאיל מחטת זה אינה חשובה הנאה לענין לפטור‬ ‫בעלמא לכויע הוא לכל זמן שיעטדך דבעובדא דידן‬
‫מאונטין אבל עכ״פ לענין להחשיב שמשאילו לעודך‬ ‫ד‪,‬ע לעולם‪ .‬ע ף להנה‪-‬ט שפובר שטעם הדא״פז שמגי‬
‫ודאי הוא צודך< ע׳׳ב חזינן ראיה למה שבאדתי‬ ‫בשעה אחת ה ע משום שהע טפק והםע״ה נטי מוכרח‬
‫שכשנעפזה לצודד ה ע בטתסא לעולם כל זמן שישנו‬ ‫כן דהא עדיך לומד לדידיה שמה שהערך הדא׳ש‬
‫הצורך‪ .‬ע״כ גם בשוכר פועל טתם והצורך בו ה ע‬ ‫לזה שלעעורה מיכוין כדהביא בעצמו שטובד כהק״נ‬
‫לעולם הוי בטתם שכירות לעולם‪ .‬ע ף התום׳ והרא״עו‬ ‫בדעת הדא׳זזז שהיא ודאי אינה מגורשת כשלא הניקה‬
‫שלא נראה להו פידוקז הערוך הוא מטעם שלא טבדי‬ ‫כל העת ולמ הוצדך אה שלעעודה טיכוין שמטעם‬
‫באטד לו לשון זה שהשאלה היא בשביל זה כמפורש‬ ‫זה ה ע ודאי לכל העת מטעם דבארתי‪ .‬וגם אולי‬
‫בדא׳׳עז שלשונו משמע שיעשה לו טובה וישאילנו‪.‬‬ ‫כיח שלפי התנאי אם הוא להדוחה ה ע דין ממון‬
‫ע ף במפרש בשביל החזקת טובה נטי אפשר טבדי‬ ‫שהמע‪-‬ה עין יכול לתובעה נחשב ממילא נתקיים‬
‫שלשון שאלה מוכיח שאינה לעולם אבל בעצם טבדא‬ ‫התעי ומגורשת ודאי‪ .‬אך אם ה ע לעעורה וטפק‬
‫זו לא פליגי ולח בפועל גם לדידהו ה ע לעולם כ״ז‬ ‫לנו אם מטתפק בעעד כ״ד כדטובד ר׳ אזזזי או שרועה‬
‫שעדיד להפעולה מטעם זה‪.‬‬ ‫לעעודה בכל העת כדבא אין שייך זה לדין ממון‬
‫אלא שהע כשאר תנאי שבגט שטפקו לחומרא‪ .‬ול ‪p‬‬
‫והנה יעז עוד טעם גדול בפועל שפזכרו טתם‬ ‫אף שיפבוד כהב׳י שהע פפק הוצרך לטעם דלעעודה‬
‫שהע לעולם‪ .‬דהא הדאיש לא הזכיר כלל לתרץ‬ ‫מיכוין ולא פגי בפפקו של הראיש בדין הדוחה‪ .‬עכ'פ‬
‫הוכחות השעל שם בהתשובה שהע לעולם מהא‬ ‫גם להנה׳ט מוכדחין לומר כדבארתי‪ .‬ע*כ יודה בשוכד‬
‫דנדד וקזבועה אין לי עליך שהע לעולם ומהא שבדין‬ ‫פועל שהע לכל ז ^ שיעטדך‪.‬‬
‫ודברים אין לי עליך הוא לעולם ומחא דיאטדו פירות‬
‫שבעולם עלי טתם שאסוד לעולם שגם הדשב׳א הוכיח‬ ‫ענף ב‬
‫מזה‪ ,‬דמשמע שלא חש הדאיש כלל אה ועדיך להבין‬ ‫ויש להביא עוד ראיה מהא דשעל אדם בטובו‬
‫טעמו‪ .‬ובנדרים יש מקום לתרץ כהנה״ם שם משום‬ ‫לעולם בט׳־פ השעל שכתבו התום׳ בשם הערוך שפי'‬
‫דבנדדים מעייל נפשיה לטפיקא וגם שם ה ע דוחק‬ ‫בטובה שמחזיק השעל להטשאיל יכול להשתמש בו‬
‫דהא גם בהקדקו מעייל נפפזיה לטפיקא כמפורש שם‬ ‫לעולם שלבאודה לא מובן כלל דהא כל שואל מחזיק‬
‫בנה׳׳מ וכתב בתשובתו שגם בהקדקו אינו לעולם משום‬ ‫טובה להמשאיל בדהקשה הדא׳ש על הדי״ף עיי׳ש‪.‬‬
‫דגם בהקחזז הולכין אחד טשמעות הפחות שבלשונו‬ ‫אך בדי״ף אפשר שכוונתו בהרטב‪-‬ם פ׳א דרה משאלה‬
‫ר!לא‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫דויד צריך לידע בברוד והדי לא היה ז ‪ p‬ואפשד‬ ‫שלמ באומד עשדוטת פביא דק שתים ואיב צריך‬
‫לעולם ולכן דק בהתחייבות ליתן ולזון שאדרבה‬ ‫לופד שהיותד פמשפעות הפחות אינו בכלל לשונו‬
‫התובע שיעשה לו התחייבותו צריך שיאמר שהוא‬ ‫בדבאדתי וא׳ב גם בנדדים לא יאסד לעולם א□ הוא‬
‫לעולם סובר הדא׳ש שהוא צריך לידע בברוד והדי‬ ‫יותד פפשפעות הפחות‪ .‬אך בנדדים יש לתדץ עוד‬
‫אפקוד שהוא דק לשעה‪.‬‬ ‫בתידח ד■ד^ בנדדים דף ד׳ בדיה פשום על מה‬
‫וא׳ב גם בפועל שבל זמן שלא יסלקט צדיד‬ ‫שלא ילפינן נדדים פנזידות שסתם יהיה ל׳ יום פשום‬
‫לשלם לו אף כשלא יתן לו עבודה יצייד לעשות‬ ‫דנדד בולל נם נדדי הקדש ובהקדש הא קדוש עולמית‬
‫מעשה לסלקו וביון שלא היה ז ‪ p‬איט יטל דאולי‬ ‫ילפינן נפי פינייהו נדדי איסוד דשפיד דפי לאקושי‬
‫הוא לעולם‪.‬‬ ‫נדדים להדדי‪ .‬וב״ב יש לתדץ נפי על פה שנדדים‬
‫שאני להדא״ש פבל דבד שסתפא אינו לעולם משום‬
‫ענף ג‬ ‫דהוקש להקדש למזבח שקדוש לעולם‪ .‬וגם יש לתדץ‬
‫כתידח הגפ׳׳ד דשבועות הובא בט״ז יו׳ד סי׳ די«ט‬
‫ועוד מסתבר לומד דאף להרא׳ש הוי לשון‬
‫על קושיא דנזידות דדק פה שאוסד עצמו סבדא‬
‫סתם לעולם אך סובר דהא אין הברח לפרש ולעולם‬
‫הוא שלא שעבד עצמו אלא בפחות ולא נדדים דאוסד‬
‫צריך לזון דיש גם לפרש שבמקזך לעולם יזון אותו‬
‫חפצא עליו וב״ב יש לתדץ גם מהתחייבות און שהוא‬
‫שעה אחת וביון דיד בעדדש עדדת סגי בשעה אחת‬
‫במו לד׳ אקוי בשמוש והנקה בגיטין‪ .‬וא׳׳ב אינו שייך‬ ‫מחייב עצמו‪ .‬אבל הדא׳׳ש בשבועות דף ב*ט סובד‬
‫לכלול בל החיים או איזה זמן באופן זה שיהיה שעה‬ ‫שגם בשבועות סתם הוא לעולם והובא בש״ך שם‬
‫אחת אלא כשהשעה אינה קבועה שיכול לעשות‬ ‫מטעם שבתב דאיזה ‪ p r‬תתן קשה פ״ש מהתחייבות‬
‫באיזה שעה שירצה מזמן שקבע או מלעולם‪ .‬אבל‬ ‫לזון שהוא להפחות שאפשד נהי שפנזידות דיהיה ל׳‬
‫כשנתחייב על שעה קבועה ודאי אין ‪ T’w‬בלל‬ ‫יום לא קשה דשבועות לא הוקשו לנזידות וגם יש‬
‫לבלול עוד זמן או לעולם להמעשה‪ .‬ולבן בנדר‬ ‫לחלק פנזידות בתידת הד׳פ שנבון מאד משום דנזידות‬
‫שנאסר תיבף דהא תיבף אסרו בקונם ובן בשבועה‬ ‫יעו לה קצבה ל׳ יום עיי״עו אבל שיהיה פגי בשעה‬
‫הוי זה בשעה קבועה ואם הוא דק שעה אחת מה‬ ‫אחת בבבל דבד קשה‪.‬‬
‫שייך לבלול יותר זמן או לעולם להא לבן טון‬
‫שסתם הוא לעולם מובדחין לומד דנאסד לעולם‪.‬‬ ‫ולבן פסתבד שהדא׳ש מחלק בין לעשות איזה‬
‫ו מ הוא בפטור נדד וקזטעה וסלוק דו״ד‪ .‬וא׳ב גם‬ ‫דבד או שלא לעעזות‪ .‬דבלעשות כמו און ובדומה‬
‫בפועל ששברו סתם שצריך שיתחיל תיבף או מזמן‬ ‫סובד דסגי בשעה אחת אבל שלא לעשות יהיה לעולם‪.‬‬
‫ידוע לעבוד אם היה זה דק לשעה לא שייך לבלול‬ ‫וטעם גדול יש דהא אף להדא׳ש יש במשמעות הלשון‬
‫זמן יותר או לעולם ל מ ביון שסתם הוא לעולם הויא‬ ‫גם לעולם דק מחמת שגם שעה אחת יש במשמע‬
‫בהכרח השבירות לעולם‪.‬‬ ‫הלשון הוי יד בעה״ש על התחתונה לבן מה שצדיך‬
‫לעשות ידו על התחתונה דבשדוצה לעשות צדיך‬
‫וראיה מהא דהוצדך דבא במקרי דרדקי שתלא‬
‫לידע בבדוד אם יבול לעשות דעשיה נחשב דבד חדעו‬
‫טבהא ואומנא וספר מתא לענין לסלקם דוקא באפסידו‬
‫לבן כשדוצה לאכול פידות צדיד לידע בבדוד שנסתלק‬
‫שהוא פסידא דלא הדד בב״מ דף ק״ט אבל בל׳ז‬
‫האיסוד‪ .‬ובן יש לפדש בטונת הדא׳ש שבועות שבתב‬
‫אין יבולין לסלקם‪ .‬ואין לומד דומידי דוקא בשל‬
‫שלא מסתבד שלא יאסד אלא דגע אהד דלבאודה קשה‬
‫בל בני מתא דהא דוניא היה דק שתלא דדבינא‬
‫דמ״מ יאסד דק בפחות שמסתבד‪ .‬אלא טונתו דאין‬
‫לדוב הראשונים ומ״מ לא היה יטל לסלקו בלא‬
‫טעם דפסידא דלא הדד הוא‪ .‬ואדרבה שיטת הרמב׳ם‬ ‫מסתבד בבדוד להשלים הזמן בדגע אחד אף שודאי‬
‫בספ׳׳י משכירות דשל יחיד אינו יבול לסלקו אף‬ ‫אפשד הוא גם על דגע אחד דמ׳׳ש מעזפוש והנקה‬
‫בפסידא דלא הדד בלא התראה‪ .‬ודוחק לדחות דאיידי‬ ‫דגע אחד‪ ,‬דשעת לאו דוקא דאותה הדאיה שהביאו‬
‫בקבלו לזמן והיה בתוך הזמן דלא הוזכר זה לא‬ ‫התום׳ גיטין דף ע׳־ה ד*ה ודמינהו שיום לאו דוקא‬
‫בגם׳ ולא בפוסקים‪ .‬וגם שתלא מפורש שם שהוא‬ ‫ישנה גם להוכיח ששעה לאו דיקא• אד טונתו שאין‬
‫לעולם‪ .‬וגם אופנא אם הוא מוהל נמי הוא לעולם‬ ‫מסתבד שיהיה בבדוד על דגע אחד ולבן מזה הטעם‬
‫מדין החזיק במצוד‪ ,‬עיץ באו׳׳ח ס׳׳ס קנ״ג וברעק׳א‬ ‫ממש לא מסתבד בבדוד על שום זמן בדאמד לעיל‬
‫שם‪ .‬וא׳ב גם בטלד‪,‬ו שנקט בד‪,‬דייד‪.‬ו הם לעולם‪.‬‬ ‫מזה דאיזה זמן תתן וא׳ב איך יוכל לעשות מעשה‬
‫ולבן יותר משמע בדבאדתי שאף בסתמא אינו יטל‬ ‫כשאינו יודע בבדוד שהותד לבן הוא לעולם בדבאדתי‪.‬‬
‫לסלקו לעולם ואף בלא ‪p‬דוג שלא הוזכר שהיה שם‬ ‫ובן בשדוצה לתבוע מאשתו נדד ושבועה וקזיהיה לו‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫קלב‬

‫זה יהיה צריך שיהיה ד‪,‬מנד‪,‬ג קבוע וידוע ע״י מה‬ ‫מנהג שלא לסלק סשום דבכל אופן אין יכולין לסלק‬
‫שראינו עד היום שד‪,‬פועלים ששכר לא סלקם בלא‬ ‫בלא טענה ברורונ‬
‫טענד‪ ,‬וכמפורעו ברמ״א סי׳ שליא גם למנהגים כאלו‪.‬‬
‫והנה כ״ז הוא אף בלא ידוע מנהג המקום שאין‬
‫ומה שהוכיח ד' אביגדור כד‪,‬ן במרדכי ב׳׳ב‬ ‫מסלקין בלא טענה אלא לעצם הדין אבל בידוע‬
‫דף ז׳ מהא דר״פ הפועלים לאם נד‪,‬גו שגם בתוך‬ ‫מנהג המקום ‪ w‬אף דק מנהג בית החדשה או אף‬
‫יב׳ח יתן מס העיר שאזלינן בתר ד‪,‬מנד‪,‬ג נמי הוא‬ ‫דק מנהג האיש הזה שכששוכדין פועלים אין מסלקין‬
‫מטעם דד‪,‬תנו ודאי היד‪ ,‬מחני מעצם הדין דעוכנים‬ ‫אותם בלא טענה ועובדים אצלם לעולם אין צדיד‬
‫לחייבו שיתן מס העיד ול ‪ p‬כיה שנד‪,‬גו הוו כד‪,‬תנו‪.‬‬ ‫בלל למה שבאדתי שפשוט ובדוד הוא שסתמא אצלו‬
‫ואח״ב הביא שלמנד‪,‬ג ההוא א'צ לזה שאף אם הוא‬ ‫הוי בהתנו לעולם‪ .‬ואין חלוק בין אם נעשה המנהג‬
‫מנד‪,‬ג שלא היה מועיל התנו נמי יש לילך אחר‬ ‫ע*פ תבמי העיד או נהגו מעצמן וגם אף אם נהגו‬
‫המנהג דרשאין בני העיר להתנות ולהסיע על קיצתן‬ ‫בלא כוונה בלל דק מחמת דמהיבי תיתי יסלקנו ביון‬
‫אם נעשה ע״פ חכם או שליכא חכם‪.‬‬ ‫שצדיך לו דבכל אופן שיהיה הוא כהתנו ששונדו‬
‫ומה שא׳׳ר מנא בירושלמי ר״פ הפועלים ע»ז‬
‫לעולם דסתם שכידות הוא אדעתא דמנהגא‪ .‬וליד‬
‫זאת אומרת מנהג מבטל הלכה מונחו לענין שמועיל‬ ‫כלל למנהגים אחדים שהם עניני קנסות והתחייבות‬
‫המנהג אף נגד טענת בדי ואף להוציא ממוחזק אף‬ ‫כאלו שלא היה מהני גם התנו מעצם הדין ל ‪p‬‬
‫שרוב אינו מוציא כמפורש דין זה בקצה׳׳ח סי׳ של׳א‬ ‫צדיך שיהיה נעשה ע'פ חכם אבל מנהגים כאלו שאם‬
‫סק״א בסופו וד‪,‬טעם דד‪,‬וא נחשב כמו מוחזק מאחר‬ ‫היו מתנים היה מהני מעצם הדין גם המנהג הוא‬
‫דהעולם יחזיקו כדבריו כ׳׳ז שלא ידעו בברור ששינה‬ ‫עצם הדין ממש דהוי כהתנו‪ .‬והוא כמו נהגו לזה‬
‫כדמשמע ‪ p‬בירושלמי ו ‪ p‬מפרש הפיס שם‪.‬‬ ‫ונהגו להיפוך מעצם הדין נג ה שתהיה הכניסה משל‬
‫בעהיב שבד׳פ הפועלים שבסתמא הוא כמנהג המדינה‬
‫ומטעם זה בעובדא שאתא לידנו בפועל בבית‬ ‫שהוא דין תורה ממש וכי‪-‬ב כל מנהג באופן שהיה‬
‫מטבחים שידוע שאין מסלקין פועל כלא טענה דנתי‬ ‫מחני התנו הוא דין תורה ממש‪ .‬ובמו לענין מכירה‬
‫בהסכם כל הב׳׳ד שסתמא הוי כד‪,‬תנו לעולם ולא‬ ‫סתמא שהמנהג הוא עיקר הדין בהם כדאיתא ברמב״ם‬
‫יכלו לסלקו בלא טענד‪ ,‬ולכן מחריבים להעמידו על‬ ‫סוף פכי־ו ממכירה שעיקר גדול בכל דברי מו״מ‬
‫משמרתו ורק כקזיבררו בידיעה ברורה שהוא בעל‬ ‫שהולכין אחד המנהג והטעם דהוי כהתנו כמפורש‬
‫מחלוקת שמפריע את העבודד‪ ,‬והד‪,‬נד‪,‬גד‪ ,‬שם יוכלו‬ ‫טעם זה ברמב׳ם פט״ו ממכירה ד‪,‬״ה ובקרע חו״מ‬
‫לסלקו חד‪,‬ו טענד‪ ,‬חשובה וכשלא יבורר אין נאמנים‬ ‫סי׳ דליב סעי׳ ר‪ .‬ולכן אין חלוק איך נעשה המנהג‬
‫בטענת ברי דהוא נחשב מוחזק ועליהם להביא ראיה‬ ‫אם ע״פ חכם או מעצמן ואף שאינו מנהג של כל‬
‫כדמשמע מידועזלמי שהבאתי‪.‬‬ ‫העיר אלא של איש זה דעכ״פ הוי כהתנו כיון ששניהם‬
‫וד‪,‬נד‪ ,‬בעובדא זיו היה הפועל עושה סימני כעזדות‬ ‫ידעו מזה‪.‬‬
‫ואמרתי שלכתחילה לא יכלו לסלקו גם מצד דין‬ ‫וגם יש להביא ראיה לזה מהא דרי־פ המקבל‬
‫שררה‪ ,‬שהשגחה על כשרות נחקזב שררה שלא גרע‬ ‫שא״ר יוסף בבבל נהיגו דלא יהיבו תיבנא לאריסא‬
‫מהשגחה על המרות שנחשב שררה כמפורקו בקידושין‬ ‫ופדיו למאי נ*מ ומקזני דאי איכא אינש דיהיב עין‬
‫דף ע״ו שריש מרי הוא שררה ופרש׳׳י שהוא‬ ‫יפד‪ ,‬הוא ולא גמרינן מיניה‪ ,‬משמע דרק לאחרים‬
‫ממונה על המרות לענין אמו מישראל ואי־כ ה‪-‬ה לענין‬ ‫לא גמרינן מיניה אבל הוא עצמו מחריב ליתן משום‬
‫שאין יכולין לסלקו שמפורש ברמב״ם פיא ממלכים‬ ‫דכיון דידוע דהאיש הזה הוא עין יפה הוי סתם‬
‫ה׳׳ז שכל שדרות אין י ‪p‬לין לסלקו‪ .‬וא״ב כ‪-‬קו‬ ‫קבלנות אצלו לחלוק בתבן משום דהוי כהתנו וממילא‬
‫שהשגחה על כשרות הוא שררות‪ .‬שפירוש שרדה‬ ‫אינו יכול לחזור דאם גם האיש הזה אינו מחריב‬
‫הוא שמלאכתו הוא לשמור שלא יעשה בעהיב רפיה‬ ‫הי״ל לומד דעין יפה הוא ואינו מחריב ויכול לחזור‬
‫שמוכרח לעשות גם נגד רצה בעה׳׳ב נמצא שאינו‬ ‫בו אף באריס זה או כעויקח אריס אחד בסתמא‪ .‬ואין‬
‫עושה מלאמז בעד‪,‬״ב אלא מלאכת עצמו בשדרה על‬ ‫לחלק דד‪,‬תם הוא מעזום דמן הדין צריך לחלוק בתבן‬
‫בעה׳ב‪ .‬אך מצד זד‪ ,‬היה רק אסור לסלקו לכתחלה‬ ‫לכן כעונתן ולא קבל עליו המנהג שלא ליתן מחריב‬
‫אבל מצד טעם הראשון הוא גם מדיני ממון שאף‬ ‫ליתן‪ ,‬דאין לזה טעם דהא בעיר זר‪ ,‬שנהגו שלא‬
‫אחר שסלקוד‪,‬ו פחדיבין להעמידו על משרתו ואם‬ ‫לחלוק בתבן עביט אינו מחוייב כיז שלא התנו‪.‬‬
‫לא יעמידוד‪,‬ו חייבין לשלם לו ככל פועל תוך זמנו‬ ‫ולכן מוכרחין לומר דאף םנד‪,‬ג של איש זה מהני לגבי‬
‫שיד בעד‪,‬׳'ב החוזר על והחתונה‪.‬‬ ‫איש זה פקזום דבסתמא הוא כהתנו מאחר שידוע‬
‫משה פיינשטיץ‬ ‫שעושה ‪ .p‬חרב בכל דבר הוא ‪ .p‬אבל מטעם‬
‫מלג‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫איט מחריב מעיקד הדין בל זמן שלא התנו היפוך‬ ‫סימן עו‬
‫המנהג‪ .‬ולח משמע דאף מנהג של איש זה לבד‬
‫מד‪.‬ני לגבי איש זה אף שהוא נגד מנהג המדינה‪.‬‬ ‫בסלוק פועל ומלמד ממשרתו‬
‫ולבד זה מהית נימא שגם בזה ינה« במנהג‬
‫בלא טענה‬
‫בתי ספד הנכרים ולא במנהג ישראל בהישיבות‬ ‫ייז טבת תשי״ב‪.‬‬
‫דמקומות אתרים ובפרט שמנהגם אינו כדין התורה‪.‬‬ ‫סן!״נ ידידי הרב הגאון המ‪!:‬וורםם מוהר״ר מרדני‬
‫דמזה שבשעות הלמודים הוא נמו בבתי ספד הנכדים‬ ‫פינחס טייץ הגאב׳ד ן!ליזאבן!ט שליטיא‪.‬‬
‫שהוא נדי להמשיך הילדים או מטעמים אחרים‪ .‬אין‬ ‫בדבר הד״ת הנה אתר פס״ד של הב״ד שהיתה ישיבת‬
‫ראיה לענין המורים והפועלים שינהגו ג‪-‬ב במותם‪.‬‬ ‫הב״ד בהסנם שני הצדדים וגם היה בק״ם‬
‫וגם לא בדור מנהג בתי ספר של הנכרים דגם הם‬ ‫לציית מה שיצא מהב״ד בין לדין בין לפשר הא‬
‫ברוב ואולי גם בבל הפעמים אין מסלקים בלא טענה‬ ‫לירא בלל דין שנתחייב לכתוב הטעמים‪ .‬ובפרט‬
‫ואפשר הם מסלקים על טענות באלו שביד ישראל לא‬ ‫שליכא מה״ז בכאן ב״ד הנחשב ביד גדול‪ .‬והפסיד‬
‫היו תושבין זה לטענות אבל עביט בלא טענה אין‬ ‫הוא בתקפו ולא אנתנו ולא שום ב״ד אתר ינולין‬
‫עושין מינר חדקו בכל‬ ‫מסלקים‪ .‬ולת אף שהיו‬ ‫לבטלו‪ .‬וממילא סחוייבין לשלם לו נפי שיצא מד‪,‬פס'ד‬
‫שנד‪ ,‬לא בטלה זכותו שלא יובלו לסלקו בלא טענה‪.‬‬ ‫ובפרט שר‪,‬יה ק״ס גם על הפשר גופא ביתור‪ .‬אבל‬
‫ונמצא שהפסיד שינולין לסלקו היה רק מצר‬ ‫ממכתב נתריה ניכר שד‪,‬וא רק בשביל הבע״ב שלא‬
‫הטענות שהיה לנתריה עליו לבן אם הטענות היו‬ ‫ירצו לקיים הפסיד כשלא אכתוב הטעמים לבן אף‬
‫ברורות ולא היה אפשר שיתקנם נמי היה ‪ p‬הראוי‬ ‫שיודע אני שגם בתריה בעצמו אית חילא ביח‬
‫וד‪,‬יושר לפצותו באיזה סך‪ .‬ומניון שהטענות לא‬ ‫לברר ההלכה שבשבילה עשינו הפשר הזה אחרי‬
‫היו ברורות ניב לסלקו משום שהיה אפשר לתקנם‬ ‫שתסולק הנגיעה מאחר שבכל אופן הפסיד הוא‬
‫שלא יארע עוד שיהיה טענות עליו רק שלא רצד‪,‬‬ ‫בתוקפו אף אם תשאר הקושיא‪ .‬מיס לרוחא דמלתא‬
‫כוזריה להתזיקו אף אם יבטית שלהבא לא יהיה‬ ‫אני נותב הטעם בקצור‪.‬‬
‫עוד טענות עליו‪ .‬עשיט הפשר לפצותו בסך הטיו‬
‫הנה בלא טענה בלל אין ינולין לסלק אף אם‬
‫מאות נפי הפטיר‪ .‬ומצד שנתריה נותב שלא היה בא‬ ‫נימא נמו שנתב בתריה שהיו צרינין למנותו בבל‬
‫נח מהבעיב שאלנו את בתריה ואמר ש<רצ שיעשוהו‬ ‫שנה מניון שעצם הדין בארתי באורך בתשובה אחת‬
‫לבא נח עתד‪ ,‬ני עליו סומכים בבל הענינים של‬ ‫ששובר פועל סתם הוא לבל הזמן שצריך השונרו‬
‫הישיבה וגם עיז יסמכו עליו‪ .‬וזד‪ ,‬יבול כוזריה‬ ‫בגון בפעקטארי ובן הוא בישיבה שהוא לבל זמן‬
‫להסביר להם איך שיבינו שצריך לקיים הפסיד וגם‬
‫שיתקיימו‪ .‬אך שרוצים לבטל זה מצד המנהג שמחרשין‬
‫לומר להם שהפסיד הוא בתוקפו ואין שום ביר‬ ‫המינוי בבל שנה להונית מזה שמינוד‪,‬ו רק לשנה‪.‬‬
‫בעולם שיובלו לשנותו וגם לא הביר זה שרנו וממילא‬ ‫ואין זה הונתד‪ ,‬של בלום ני י תע שלא אירע שיסלקו‬
‫בטוח אני שבני ישראל לא יעשו עולה והם בולם‬ ‫בלא טענה וא״ב שוברו עמו ובטלה ההונחר‪ .‬ונשאר‬
‫צייתי רינא אף אם לא יבינו בשכלם ני יש להם‬ ‫נעצם הדין רהוא שנור לעולם‪ .‬וממילא אף שמנהג‬
‫על הביד לסמוך שלאו קטלי קני באגמא ישבו בדין‬
‫בתי ספר של הנכרים שהם מסלקין גם בלא טענה‪.‬‬
‫אלא ביד מומחד‪ ,‬ולא היה להם שום נגיעה בדבר‬
‫אינו בלום דיש למיזל בתר מנהג של מקום זה יותר‬
‫ויהיה שלום על ישראל‪.‬‬ ‫ממנד‪,‬ג המדינה‪.‬‬
‫משה פיינשטיץ‬
‫ויש ראיה לזה מר״פ המקבל בביס שאיר יוסף‬
‫בבבל נד‪,‬יגו דלא יהיבי תיבנא לאריסא ופריך למאי‬
‫נימ ומשני דאי אינא אינש דיהיב עין יפה הוא ולא‬
‫פיסן עז‬
‫גמרינן מיניה משמע דדק לאחרים לא גמרינן מיניה‬
‫בדבר סלוק מורה ומלמד‬ ‫אבל הוא עצמו מחוייב ליתן‪ .‬דאם גם האיש הזד‪.‬‬
‫אינו מחריב ליתן הוה לו לומר דעין יפה הוא ואיט‬
‫ט׳ תמח תשכיב‪.‬‬ ‫מתריב שיבול לתזור בו אף בארים זה או נשיקה‬
‫מעיב ידידי מהדיר דוב גאנסקי שליטיא‪.‬‬ ‫ארים אתד בסתמא‪ .‬ואין לומר דהתם שאני משום‬
‫דמן הרין היה צריך לחלוק בתבן לבן כשנתן ולא‬
‫הנ ה בדבר מתלוקת בין הדירעקטארן ומלמדים‬ ‫קבל עליו מנהג העיר שלא ליתן מחריב ליתן‪ .‬דאין‬
‫ורוצים לסלק מלמד ממקזרתו הרי הוא ענין‬ ‫לוה שום טעם דד‪.‬א בעיר זו שנזעו שלא לחלוק בתבן‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫סלד‬

‫‪ p ’D‬עח‬ ‫שבד״מ שצריך לילך לביד ולהיות ביחד לשמוע‬

‫הטענות שיש להם על המלמד ותשובת המלמד והב׳־ד‬
‫ברבר בית מטסחים שנסגר לזמן קצר‬ ‫יפסקו כפי הדין שיש להם לידע מהגמ׳ והש״ע ולכן‬
‫ונסתלק שותח אחר אם יש להשוחטים‬ ‫א׳׳א להשיב לצד אחד ודק רבדים כלליים אני יכול‬
‫הראשונים טענת חזקה‬ ‫להשיב‪.‬‬
‫ה' שבט תש״ב‪.‬‬ ‫הנה כששכרו מלמד סתם אם עושה מלאכתו‬
‫מע״ב ידידי הדב הגה״צ מוהד׳׳ד אברהם אבא‬ ‫באמונה שהוא שמסביר היטב להתלמידים מה שלומד‬
‫לייפעד שליט״א האדמו״ד מטשעדנאוויץ‪.‬‬ ‫אתם ודואה שיחזרו על למודם כסי הצודך להם ולא‬
‫יבטלו זמן הלמודים בדברי בטלה והוא ידא שמים‬
‫הנ ה בדבד מה שאביו הגה״צ שלים־־א דוצה לידע‬
‫שהתלמידים ילמדו ממנו להיות שומדי תודה ומצות‬
‫דעתי העניה בדבר בית השחיטד‪ ,‬שהיה שייך‬
‫הוא המלמד הדאוי להיוח מורה ומלמד לתלמידים‬
‫לארבעה שותפים והחזיקו שני שוחטים כשרים שאין‬
‫וא״א לסלקו‪ .‬ואף אם בעת ששכדוהו אמדו שיהיה‬
‫עליהם שום טענה ופתאם סגדו את בית הקזחיטד‪.‬‬
‫הרשות בידם לסלק אותו לשנה האחרת אף בלא‬
‫ואחד איזה שבועות נפתח אותו בית השחיטה באותו‬
‫שום טענה יש ספק גדול אם יוכלו לסלקו משום‬
‫המקום ובאותו השם ע״י שנים מהאדבעד‪ ,‬ולקחו שוחט‬
‫שהדירעקטאדן והמנהלים נבדדו רק לעשות כדין‬
‫אחד‪ ,‬אם שני השוהטים הקודמים יכולין לתבוע מדין‬
‫התורה שהוא לש״ש וכיון שלסלק בלא טענה ודאי‬
‫יודד לאומנתן ומהפך בחרדה‪ .‬הנה מכיון שלא כתב‬
‫אינו לשיש אין להם זכות ע״ז ואפשר שאין תנאם‬
‫לי כתד״ה טענת השוחט ההדקז וטענת הבע״ב על‬
‫כלום‪ .‬ואם שכרוהו סתם אף שהקאנטדאקט נתנו דק‬
‫מה שלא לקח את השוחטים הקודמים איני יכול לפסוק‬
‫על זמן כקונה תזזנתים זה ודאי לא נוהזזב כתנאי‬
‫בזה דין ברור‪ .‬אבל ודאי שלהשוחטים הקודמים‬
‫לסלקו כשירצו אף בלא טענה ואין יכולים לסלקו‬
‫לא דק שיש להם טענת יורד לאומנתם ומהסך בחדרד‪,‬‬
‫כשליכא טענה שיזכו ע״ם דין‪.‬‬
‫שהם עניני איסור אלא שיש להם גם טענת פועלים‬
‫ממש שאין יכולים לסלקם מדין ממון שמוציאין‬ ‫אף שאין זמן קצוב בכמה שנים נחשב שהמודה‬
‫בדיינים‪ ,‬לבד טענת חזקה שנוד‪,‬גין בשוחטים שלדעתי‬ ‫הוא טוב שאפשר לאדם להתקלקל במעשיו ומדותיו‬
‫הוא גם מדינא‪ ,‬כי עד שנה שלימה לא נהקזב שנתבטל‬ ‫ובפרט שתלד בזריזות חהידות ביותר שאפשר‬
‫מסחד של בית 'ד‪,‬שחיטה הקודם לומר שמה שפתחו‬ ‫שהתחיל להתעצל אבל כמובן שהיא דאיה גדולה‬
‫הוא מסחד חדש לגמדי לסלק זכות שהיד‪ ,‬לוס אף‬ ‫שהוא מורה טוב כשהיה שם שנה וקבעוהו לעוד‬
‫אם לא היה בזה שום העדמה ואין לי פנאי להאריך‬ ‫שנה וכ״ש כשהיה יותר ויצטרכו הרוצים לסלקו‬
‫בזד‪ ,‬עתה‪ .‬ולכן למעקזה צריכים השוחטים לתבוע את‬ ‫לבדד בראיות בדורות שאינו ראוי עתה להיות מלמד‪.‬‬
‫הבע״ב ואת השוחט לב״ד וישמעו טענות שני הצדדים‬
‫וידונו ביניד‪,‬ם כפי התורה‪.‬‬ ‫אם צדיכין לסלק אהד מחמת שנתקטנו מסטר‬
‫ידידו מוקירו‪,‬‬ ‫התלמידים אם דוקא האחרון מסתלק או שהוא שוד‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫לשאר מודים וצריכים להטיל גורל או אופן אחד לא‬
‫שייך לכתוב במכתב זה ואני באדתי הענין באיזה‬
‫תשובה אבל בכל נידץ יש לדץ ביהוד שאפקזר איכא‬
‫מנהג ולכן איני כותב בזה‪.‬‬
‫סימז עט‬
‫בענין שו״ב אחר שקנה הזכות משו״ב‬
‫ראשמ בכל זכויותיו אם יש לו גם זכות‬
‫שקורין סיניאריטי‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫ייח תמח תשכיב‪.‬‬
‫מעיב ידידי הרב הגאון מוד‪,‬ריר יחיאל יהודה‬
‫איזאקסאן שליט״א‪.‬‬
‫הנ ה בדבר אחד שקנה הזכות להיות שויב בבית‬
‫מטבחים משו״ב הראשון בכל הזכיות שהיה‬
‫הלה‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫אותו ולא את הקונד״ מסתבר שיכול לחזור בו דד‪,‬א‬ ‫לראשון הסוכר‪ ,‬ויש שם גם זכות שקודין סיניאדיטי‪,‬‬
‫מה שנזדמן אחר זמן שא״צ לשו׳ב שלישי יש להוזקזיב‬ ‫שהוא כשיצטרכו לסלק אחר מחמת שנתמעטה העכורה‬
‫שהוא כדבר שלא בא לעולם שגם אין יכולין למוזול‬ ‫מסלקין לפי מנהגם את האחרון‪ ,‬שלכן כיון שקנה‬
‫כדאיתא בדמ״א סימן ד״ט סעיף ר׳‪ ,‬וגם לא שייך‬ ‫משו״ב שהיה ראשון לשלשה השוב״ים שיש שם‬
‫זה למחילד‪ ,‬דאין זה מחיובים שעליו ועל הבעלים‬ ‫הותנה שקנה זכותו לזה אף שהלוקח יהיה אחרון‬
‫שיהיה שייך מחילה להם וצריך קנין שודאי הא לא‬ ‫שיהיה לו זכות המוכר שהיה ראשון‪ ,‬ונעשה הקנין‬
‫בא לעולם שאף קנו לא מהני וגם הוא קנין רבדים‬ ‫בהסכמת הבעלים של בית המטבחים והסכמת הרבנים‬
‫לכאורה‪ .‬אבל בעובדא די ח אינו נוגע זה דהא לא‬ ‫המכשירים וגם ביריעת היוניאן‪ .‬ועמזויו נתמעטה‬
‫שאל ממנו ולא הסכים כלל לזה‪.‬‬ ‫השחיטה וצריכים לסלק שו״ב אחר וטוען שע״ס‬
‫קנין שלו הוא בזכות המוכר שהיה ראשת שלכן‬
‫אבל עצם מנד‪,‬גם לסלק את האחרץ באדתי‬ ‫יסלקו את השו״ב השלישי שהוא אחרון אצל המוכר‪,‬‬
‫באיזה תשובה באורך שמרין התודה אינו ‪ ,p‬משום‬ ‫והלה טוען שיסלקו את הקונה שבא לשם אחרון‪.‬‬
‫שלרוב השיטות אין פעולד‪ ,‬ענין קנין אלא התחייבות‬ ‫וכתר״ה כותב שמטעמים שונים אינו יכול להאריך‬
‫בעלמא ששייך להתחייב גם לעוד פועל‪ ,‬אם אך‬ ‫בסברותיו בזה וכתב רק עצם טענותיהם ורוצה‬
‫היה רשאי לקבלו כגון שהשוחטים שהיו לו לא‬ ‫שאכתוב דעתי העניה ברין זה‪.‬‬
‫היו יכולין לשחוט בעצמם וד‪,‬יד‪ ,‬מוכרח לקבל עור‬
‫שוחט‪ ,‬ובעת שקבל את האחית הניתוסף לא התגר‪,‬‬ ‫והנה אם נימא שמנהגם לסלק האחרון הוא‬
‫עמו שהוא ישועט רק מה שנוסף אלא לקחו סתם‬ ‫כרין‪ ,‬פשוט לע״ד שהקונה הוא האחרון דלא שייך‬
‫משום שחשבו שלעולם תהיה שחיסר‪ ,‬מדובה ונמצא‬ ‫למכור זכות זה שיהיה גם להקונה‪ ,‬רהא זכות זה‬
‫שד‪,‬תחייב לו כמו לתדאקזונים ליתן לכולם עבודת‬ ‫שאין יכולים לסלק שויב הוא משום שהוא כשכידו‬
‫השחיטה‪ ,‬וד‪,‬וי זה כמו שחייב מעות לשנים אחד‬ ‫לעולם על כל הזמן שיהיה עבודה בבית המטבחים‬
‫מוקדם ואחד מאוחר שאם אין לו לשלם לשניהם‬ ‫כשהוא יכול לעבוד‪ ,‬ואולי יש לו גם ענין זכות‬
‫וליכא קרקעות שנפסק שאין דין קדימה במטלטלין‬ ‫שדרות‪ ,‬אבל לא שיתחשב כחפץ שיש לו‪ .‬ולכן‬
‫כדמסיק הסמ״ע בסימן קיר סק״א וסק׳ט ובשיך‬ ‫כשרוצה להפסיק עבודתו אין לו שוב שום זכות‬
‫לא מצינו שפליג וכן פסק בנה״ס בחדושים סקי*‬ ‫שם ולא היה שייך בעצם כלל ענין מכירה על זה‪,‬‬
‫ומוכרח כדבריו מהא דמפודש ‪ p‬בדברי המחבר עצמו‬ ‫וכל ענין המכירה הוא משום שלא יפסיק עבודתו‬
‫בסעיף י׳ שלא יסתור לדברי המחבר שבסעיף א'‪,‬‬ ‫כשלא ישיג שו״ב אחר שיתן לו איזה סך בעד זה‬
‫וצריך לחלוק בין שניד‪,‬ם עיי׳ש‪ .‬וכ״קז בחיוב זה‬ ‫שיפסיק עבודתו‪ ,‬ונמצא שהקונה לא קנה שום דבר‬
‫ליתן עבודה שלא שייך שעבוד קרקע כלל שליכא‬ ‫אלא שנתן לו כסף כדי שיתרצה להפסיק עבודתו‬
‫דין קדימה‪ ,‬ואין לדחות שום שדב אלא יעברו‬ ‫ויניח לבעלים ליקה אותו לשו״ב במקום הראשון‪,‬‬
‫כולם בהקזחיטה שישנד‪ ,‬עתה ויפסידו כולם במקצת‪,‬‬ ‫ואף אם נימא שיש להשו״ב קנין התחייבות על הבעלים‬
‫ואם א״א שיעבדו כולם הוא כדבר שאין בו חלוקה‬ ‫שיתנו לו העבודה דשחיטה ובדיקה נמי אין לו אלא‬
‫שיש להיות דינא דגוד או אגוד שישלמו לשו״ב אחד‬ ‫כשהוא רוצת לשחוט ולבדוק ולא שימכור לאחרים‬
‫וישאר למי שיתן יותר‪.‬‬ ‫שיהיה מחוייב ליתן גם לאחרים אף כשהוא אינו‬
‫רוצה לשחוט יותר‪ ,‬אלא הוא רק משום שלא ירצה‬
‫אך אם הם חברים בהיוניאן ואצלם התקנד‪,‬‬ ‫להפסיק עבודתו כשלא יניחו להאחר שנתן לו כסף‬
‫שמסלקים את האחרון יש לד‪,‬חשיב אף בסתמא כד‪,‬תנו‬ ‫לעבוד שם‪ .‬ונמצא שלקבלת שו״ב השני שקנה זכותו‬
‫כן שע״ד מנהג היוניאן נשכרים‪ .‬אבל אולי יהיה זד‪,‬‬ ‫לא שייך המוכר כלל דהוא דק בהליכתו משם עשה‬
‫מלתא רלא שכיחא רר‪,‬יר‪ ,‬למלם להחזיק שלא תתקטן‬ ‫שהבעלים היו רשאיט לקבל את השני‪ ,‬והם הרי‬
‫השחיטה ולעולם יצטרכו לשלשה שוב״ים‪ ,‬שזע*‬ ‫א״א לד‪,‬ם לקבלו למפרע אלא מאותו היום שקבלוהו‪,‬‬
‫תנאי מפורש אולי לא היה כלום ולא עדיף מנד‪,‬ג‬ ‫וא'כ נמצא שהוא האחרון‪ .‬ומת שהתנה בפירוש וגם‬
‫היוניאן שהוא בסתם ג׳׳ב כר‪,‬תנר‪ ,‬מתנאי מפורש‪ ,‬אבל‬ ‫בתסכם הבעלים שהוא תחתיו גם לזכות זה אינו‬
‫מסתבר שד‪,‬כא מהני תנאי לסלקו כקזתתקטן השחיטה‬ ‫כלום דהבעלים אינם בעלים על זה‪ ,‬דהוא זכות‬
‫משום רהוא כהתנו ששוכרו רק על שחיטד‪ ,‬הנוספת‬ ‫השוחטים ולא זכות הבעלים וכיון שהשו״ב השלישי‬
‫ולא על הסך שהיה מתחלה‪ .‬וגם אולי הוא מלתא‬ ‫לא הבטיח לו כלום לא אבד זכותו‪ ,‬וכיון שד‪,‬וא קודם‬
‫דעומחא קצת במדינד‪ ,‬זו דשייך להתנות ע*ז‪ .‬ול ‪p‬‬ ‫לד‪,‬קונה נחשב האחרון הקונה‪.‬‬
‫אם מנהג היוניאן שהם חברים בו לסלק האחרון יש‬ ‫ובעצם אף אם היה שואל בעת שקנה גם מד‪,‬שו״ב‬
‫לעשות כמנהגם‪ .‬וממילא הוי הקונה שהתחיל לעבוד‬ ‫השלישי והיה מסכים שבאם יצטרכו לסלק אחד יסלקו‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬
‫להחזיקו בסך הגדול שהתנו מצד המתנת המעווב‬
‫ולת שלא לעשות הרבה קהלות עובדין בטעות על‬
‫איסור המור דריבית ואף על אבק ריבית ודאי לא‬
‫נחשדו לעבור ואף אם עברו ודאי צריך לתקן‪ .‬לכן‬
‫צריך לומר שאין כאן שום הלואה אלא שמכרו לחשמעו‬
‫חזקת המשרה בעד הסד שקבלו והויא משרת השמשות‬
‫קנין שלו לפי התנאים שהותנו ויכול למכור לאחד‬
‫כזה שיהיה מרוצה לקהל וגם הקהל יכולין לקנות‬
‫ממנו חזקתו‪ .‬וא״ב נמצא שאחרי שנגמר הזמן ששמרוהו‬
‫אין לו על הקהל דין שמוכרחין להחזיקו בעד המקח‬
‫עעזרים שקלים שהתנו אלא יש לו דין שאין ושאין‬
‫ליקח שמש אחר מחמת שמעזרת השמשות הוא קנין‬
‫שלו‪.‬‬
‫בענין הסעקיורעטי שנותנים השמשים‬
‫וא״ב כשהוזל קנין שלו דהוא משרת העומשות‬
‫כגון שעתה יש הרבה שהיו נשכרין בפחות יש להם‬
‫בעצם טענה שגם לו לא יצטרכו לשלם יותר דסחודתד‬
‫הוזלה‪ .‬אך מאחר שהם אינם דשאין ליקח אחד יש‬
‫מעיב ידידי הרב הגאון המפורסם מוהד׳ד יהודה‬
‫אולי לומר שאין להשגיח על מה שאחרים היו‬
‫מחילים כיון שרק אותו יכולין לשכור והוא אינו‬
‫מחיל ויש לירון השומא כמו במקום שאין מוצאין‬
‫אנשים אחדים לשוכרן שאז היה ביוקר ויש להסתפק‬
‫בזה לדינא‪ .‬וגם אף אם נימא שצריך לעוום רק כסו‬
‫שליכא כלל אחרים מ״מ הא ודאי אפשר שעל סך גדול‬
‫לא היו שוכרין כלל מחמת שאין להם לשלם יותר‬
‫או לא היו רוצים‪ .‬חה הא רשאים אחר שכלה הזמן‬
‫שרק לשכור אחד אין דשאין כדלעיל‪ .‬וגם אפשר‬
‫שגם הוא בעצ« אם היה נשכר עתה מחדעו אף שלא‬
‫היו עוד הרוצים כמעורה זו לא היה מבקש סך כזה‬
‫שמתחלה‪ .‬וא׳ב ודאי שאין להם לשלם יותר‪ .‬ל ‪p‬‬
‫מאחר שעואלנו לו והשיב שמתדצה גם הוא בעד‬
‫ט״ו לשבוע נמצא שיותר לא שוה א*כ אין עליהם‬
‫מדינא לשלם יותר‪ .‬ואף שיש ספק אולי מה שנתרצה‬
‫בעד ט״ו אינו מחמת שגם לו לא שוה העבודה יותר‬
‫מטיו אלא באם היו נותנים לו כבקשתו גם על הקרן‬
‫מעט בכל שנה היה נתרצה חה הא א׳א לחייבם‬
‫מחמת שאז היעו עושים המעות של הסעקיורעטי‬
‫הלואה והיה זה ריבית כרבארתי דכיון שלא נקנה‬
‫להם החזקה בזה ואף לא שותפות בהחזקה מרדת‬
‫יתנו לו על הקרן אם לא נעשם הלואה‪ .‬ולכן מאחד‬
‫שא׳׳א ליתן בעד הקרן אפשר לא היה מתרצה בעד‬
‫חמעוה עשר‪ .‬אבל מכיון שבעצם הוא ספק לדינא‬
‫אולי יש לנו לשום כמו אחרים שמתדצין גם בשנים‬
‫עעוד וגם אף אם צריך להשגיח רק עליו אולי גם לו‬
‫לא שוד‪ .‬יותר םהטיו שנתרצה ואולי גם הט׳ו לא‬
‫שוה לו שלא מצד המעות שלו שמונחים‪ .‬לכן עעזינו‬
‫הפשר שמוכדחין להחזיקו בעד הט‪-‬ו כ״ז שלא יעויבו‬
‫לו הכסף סך ד״א ותיק שהוא עד שיקנו ממנו החזקה‬
‫אגרות‬ ‫קלו‬
‫בבית המטבחים <«ר השלישי בדין האחרון שעליו‬
‫להסתלק‪ .‬ואם אין ברוד מנהג היוניאן יש לדון כפי‬
‫דין התורה כדלעיל‪.‬‬
‫זהו מה שנראה לע״ד בעצם הדין אבל ‪ p‬הראוי‬
‫שהשוחטים הנשארים יפייצו להסתלק באיזה סך‬
‫שיראו הב״ד לפי הטוב והישר‪.‬‬
‫ידידו מוקירו‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫םימן ם‬
‫במדינה זו‬
‫י׳ שבט תש״א‪.‬‬
‫אלטוטקי שליט׳א‪.‬‬
‫הנ ה קבלתי מכתבו בדבר שמעורר כתו־׳ה ששגיאה‬
‫נפלה מה שלא כתבנו בהפסיד שאם ירצה‬
‫השמע! לעזוב משמרתו שמוטל עליהם להשיב הד־א‬
‫ותיק שקלים‪ .‬והנני להשיב לכתד׳ה שבעצם איני‬
‫יודע היכן דאה בהפס״ד שגרענו כהו של השמש‬
‫שהדי כתבנו שנשאר שמעו ככל התנאים שביניהם‬
‫ואם יש לו זכות כזה בהאגדימענט הלא כפי לשת‬
‫הפס׳ז־ יש לו גם עתה‪ .‬ומה שכתבנו בדבר הבע״ב‬
‫הוא מצד שע׳ז היה ה ^ן תורה שהם טענו שרוצים‬
‫לפטרו ממשמרתו רק בנתינת גיא עתה והשאר ישלמו‬
‫במשך ג׳ שנים והוכרחנו לכתוב בהפס׳ד שאין דשאין‬
‫לפטרו כל זמן שלא יתנו לו הסך ד־א ותיק בעזלימות‬
‫אבל מה שייך לכתוב בדבר העומש‪ .‬אבל אבאר‬
‫לכתריה גם עצם הפטיר מצד ההלכה ויראה שגם‬
‫לא היה אפשר לכתוב זה ם^נא‪.‬‬
‫דהנה מה שנוהגין במדינה זו בטעקיורעטי תמוה‬
‫לכאורה טובא דהא המדובר בענין כזה שעד שישיבו‬
‫לו הכטף שנתן מחוייבים להחזיקו או שאסור ליקה‬
‫שמש אחר וזה ברור שהשגת מעודה הוא רבד השוה‬
‫כסף שכל אחד היה נותן איזה טך לחלוטין להשיג‬
‫עבורו מעורה וא״ב יעז בזה איסור ריבית אף אם‬
‫לא ישלמו לו יותר מכפי שהיו נותנין לשמש אחר‪.‬‬
‫וכיש כשמשיגים שמש בעד פחות שהוי אז כקץ ויהיה‬
‫זה גם ריבית קצוצה‪ .‬וגם אף אם אז בעת שנתקבל‬
‫לא העזיגו בפחות אף בלא סעקיודעטי ניב כיה‬
‫שכמעט בדור שאחד זמן אפעור להשתנות שהרבה‬
‫יתרצו בפחות יעו להחשיב זה לריק בזה שמחוייבין‬
‫?לז‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬
‫ואחד זמן נעשה אונם שאין לו עבודה דק לפועל‬
‫אחד באופן שהבעלים פסודין‪ ,‬אם ההפסד הוא דק‬
‫להקזני שאותו שבדו דק מחמת שנוסף עבודה ולכן‬
‫כשנחסד אח״ב עבודה הוא נאנס להשני ולא להדאשון‪,‬‬
‫או דלמא בית שעכ״פ עתה היו לו שני פועלים ונחסר‬
‫בזמן שכבד יש לו השנים נאנס לשניהם וחולקין‬
‫העבודה‪ .‬והנד‪ ,‬באשד שלענ״ד תלוי זה באם יש קנין‬
‫לפועלים על בעה״ב וגם נדד הקנין אבאר זה תחלו״‬
‫שמשרת השמשות הוא קנין שלו ורשאי בעצמו להשיג‬
‫הנה הטור דיש סימן של״ג פסק בשם ד״ת‬
‫דבמשך בעה״ב כלי האומנות אין יכולין לא בעדו״ב‬
‫ולא הפועל קבלן לחזור‪ ,‬ואף שהתום׳ והרא״ש ב״מ‬
‫ואיב יראה כתדיה עתה שלא היה אפשד סדינא‬
‫דף מ״ח מ!זם ר״ת לא הזכירו אלא לענין חזדת‬
‫האומן ודאי הוא קנין גם לענין הבעלים שלא יוכלו‬
‫לחזור‪ ,‬דהא ראיית ד״ת הוא מזה שבמשך התספורת‬
‫מעל אף קודם שנסתפד ואם הבעלים יבוליו לחזור‬
‫נמי הא לא נגמר הקנין‪ .‬ואדרבה אף לדחיית הדשב״א‬
‫והדנב״ד שבנ״י וד‪,‬ד״י שבהג״א שקנה דק לענין‬
‫שיכול לעכב התספורת עד שיספדנו‪ ,‬מ״ם לענין‬
‫הבעלים שלא יוכלו לחזור לא נדחתה הראיה‪ ,‬דהא‬
‫לפועל אין לו שום זכות בעיכוב זה לגבי הבעלים‪,‬‬
‫ולעכב הפרוטה שנתן לו כדי שיסתפד אינו יכול בסשך‬
‫התספורת יותר טבלא משך‪ ,‬דהא לא נתן לו הפרוטה‬
‫עבוד זמת העיכוב אף שזה קנה במשיכתו אלא‬
‫בעד הפעולה שלא קנה לא בהמשיכה ולא בד־פדוטה‬
‫ויכול לחזור בו שלא יפטרנו‪ ,‬וממילא כמו שאינו‬
‫יכול הפועל לעכב את הפרוטה קודם המשיכה כ״ב‬
‫אינו יכול לעכב אחר המשיכד‪ ,‬לכופו להסתפר אצלו‪,‬‬
‫ומה שיכול לעכב את הפרוטה עד שיחזיר לו התספורת‬
‫ושל עניים כדהוכיח מזה הגד״א שם ס״ק מ״ב עיי״ש‪.‬‬
‫אינו כלום למעול בזה כיון שאסור לו להוציאו אותה‪,‬‬
‫וא״ב אמאי מעל נהי שמצד חזרת הפועל אין לחח!ז‬
‫בית שבהמשיסה קנה בעד‪,‬״ב זכות עיכוב תספורת‬
‫שודאי לא יחזור בו כדי שלא יפסיד התספורת אבל‬
‫מ״מ הא יש לחוש מצד חזרת הבעלים שלא ידצו‬
‫לד‪,‬םתפד אצלו ויחזירו לו התספורת ויוכרח להחזיר‬
‫להם הפרוטה‪ .‬ולכן צריך לומר דאף הם סברי כד״ת‬
‫שמשיכת התספורת הוא קנין לשכ ‪T‬ת הספד שלא‬
‫יוכלו הבעלים לחזור• ורק שהדשב״א וד‪,‬רנב״ד וד‪,‬ד״י‬
‫מדחין דראיה לענין הספר שאולי יכול לחזור‬
‫שמסתפקין אולי אין להספר דין קבלן אלא דין‬
‫פועל משום של״ד לקבלן שעוקוה בביתו ואף לקבלו‬
‫שעושה בבית בעה״ב אבל בידו לעשות אימתי שירצה‪,‬‬
‫דתספורת היא מלאכה שמחוייב לגומרה מיד מזיתחיל‬
‫ונמצא שנשתעבד לו דוקא לשעה ההיא אפשר הוי‬
‫זה כשביד שעות שד‪,‬וא בדין פועל שיכול לחזור‬
‫בו‪ ,‬או דלמא כיון שעגדפ לא שבדו לז^ אלא‬
‫למלאכה זו הוא בדין קבלן• ו ‪ p‬מפורש בשט״מ‬
‫אגרות‬
‫על משרת השמשות שיש לו‪ .‬זהו עומק הפסיד של‬
‫הפשדה מיד ההלכה‪.‬‬
‫וא״כ איו אפשד לומר שיוכל בכל עת שידצה‬
‫לכופם שיחזידו לו את מעותיו כי הלא אין חייביו לו‬
‫בתודת מלוה‪ .‬ואף אם התנו שמהדיביס הוא דק‬
‫התחייבות לקנות ממנו שעיז לא שי ‪ T‬קנין ואם‬
‫היה ®’ ‪ T‬היה בהכרח נעשה הלואה והיה דיבית‪.‬‬
‫וכל כהו הוא רק שאין רשאין ליקה שמש אחד מחמת‬
‫שמש אחד שיתן לו הסך שנתן ואף עוד יותד אך‬
‫בתנאי שיהיה מדוצה לקהל‪.‬‬
‫לכתוב זה אך לא גלינו להבעיב ולא לו דבד זה שלא‬
‫איכפת לנו שיטעו שיש להשמש דשות לכופם אט‬
‫היה לו דשות מתחלה כפשטות הלשה שיש לו‬
‫כמתחלה י כל הזכיות והתנאיס דק שהשכירות נפחת‬
‫מעכורים לט׳׳ו‪.‬‬
‫והנה שמעתי שיש אחדונים אומדים שקהל יכולין‬
‫ללות בריבית ולא מסתבר כלל ואם אמדו אולי הוא‬
‫דק באופן שאין להם בעלים ידועים כדהביא הדגמ ‪r‬‬
‫סי׳ ק״ס סעי׳ י׳׳ח שמסתפק הדשב״א‪ .‬ובבתי מפיות‬
‫שבפה אף שהוא כדך לענין דיני הקדושה מ׳׳ס יותד‬
‫הוא שייך דק להסאסייטי ויש גם להסתפק אולי‬
‫יכולין גם למוכרו אבל אף שאין יכולין למוכרו מ׳ם‬
‫הוא של בעלים ידועים שיש איסור ריבית לכו״ע‪.‬‬
‫וגם בב׳ב של כרכים שלית להו בעלים ידועין‬
‫מסתבר שיש איסור ריבית ראיה שדק בהקדקז אמד‬
‫בב׳׳ס דף נ״ז שליכא איסור ריבית ולא בשל ביהכ״נ‬
‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סיטן פא‬
‫בענין בית ריושת שנתרבתה העבודה‬
‫ושכר בעה״ב עוד פועל ואתר זמן‬
‫נתמעטה העבודה ואין לו עבודה אלא‬
‫לאחד‬
‫כ״ה שבט תדחת‪.‬‬
‫ענף א‬
‫נשאלתי מידידי הרב ד׳גאמ ר׳ אברהם יצחק‬
‫פייזועלזאן שליט״א בדבר אזזד שקזכר‬
‫מתחלה פועל אחד ואח״ב הוצרך לו עוד פועל ושכרו‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫לולה‬

‫ביד‪ ,‬עיי״עו‪ .‬ובדוק״ו פועל פע‪-‬ע כתב השתא ע«ע‬ ‫בחזיית הד״י שהוא מצד דין פועל יכול לחזור בו‬
‫דגופו קנוי פקילין בו כ*ש פועל הדי דבפועל סובר‬ ‫וכתב שאף שיש לחלק דהכא שאינו לא שכיד יום ולא‬
‫דאין טפו קנוי‪ .‬פ״פ חזינן שלכד‪,‬״פ נסתפק פהד״פ‬ ‫שכיד שעות אינו עבד אלא קבלן אפיה מהבא לא‬
‫לומד שגם גופו קנוי‪ .‬אך אם לא אפדינן שגופו קטי‬ ‫שפעינן פינה והוא ספש כדבארתי‪ ,‬שהדיחוי הוא‬
‫פ״פ קנה בגופו שעבוד לעעוות לו מלאכה שד‪,‬תנו‪,‬‬ ‫דק לענין הספד דשמא יכול לחזוד ולא לענין בעה״ב‬
‫ואינו דק התחייבות לבד‪) .‬וכעין דמצינו קנין לעכו״ם‬ ‫שע״ז פודו לד״ת שהוא ראיה שאינו יכול לחזור בו‬
‫בעבד למעשה ידיו שהוא קנין בטף לזה דאם‬ ‫בפשו הת^קורת‪ .‬וסופד שהזכירו התום׳ בדברי ר״ת‬
‫התחייבות בעלמא לא היי■ שי ‪ T‬למכור לאחד דה ‪.T‬‬ ‫נפי צריך לופד שהוא כעין זה שהתחייב לו תיכף‬
‫תלוי אז גם בהעבד ומפורש ביבמות דף פ״ו שיכול‬ ‫לכתוב השטר‪ ,‬ופלפד שהזכיר הנ׳־י בדברי ד״ת צריך‬
‫למכור(‪ .‬ופוכרת כן למהריפ שבתשובת פייפוניות‬ ‫לופד דאי ‪T‬י ששכרו ללפד את בנו פרק זה והתחיל‬
‫שאף שסובר שם שאין גופו דפועל קנוי מים יליף‬ ‫ללפדו תיכף כדי שלא יתבטל העת לכן הוא כפו ספד‬
‫עוד פק׳׳ו פע״ע שאיצ להשלים כקוחלה‪ ,‬שאם היה‬ ‫שלד״ת הוא קבלן ולהפדחים אינו קבלן או דק ספק‬
‫זה התחייבות לעשות המלאכות הי״ל להשלים ולא‬ ‫קבלן‪ .‬ועיץ בפדדכי פ׳ האופנין בשם ד׳ יואל שקבלן‬
‫היה שייך לפילף פע*ע דטפו קנוי ומחמת זה עועזה‬ ‫הוא דוקא כשיכול לעשות הפלאכה הן לזפן פדובה‬
‫המלאכות שהיא הנותנת שא״צ להקולים אבל כיון‬ ‫הן לזפן פועט‪ ,‬וכן איתא בהגפ״יי פ״ט פשכידות אות‬
‫שגם בפועל שאף שאין טפו קנוי פפש פיפ קנה‬ ‫ה׳ דדוקא בקזכדוהו ללפת־ ספד זה ולא קבעו זפן‬
‫בגופו שעבוד לעשות מלאכות אלו שגיב שי ‪ T‬שלא‬ ‫ויכול להתבטל כקוידצה הוי קבלן‪ ,‬והוא כדבאדתי‬
‫להשלים כע׳ע ואף שעדיין דחוק הק״ו שאפר וד‪,‬י'ל‬ ‫סברת הפדחין‪ .‬ונמצא שגם לדידהו הויא פשיכת‬
‫דק לומד דהוא החן וצע״ק בזה אבל עצם הלפוד‬ ‫הכלי אופנות קנין לשכירות פועלים ואין יכולין‬
‫פעיע שייו לפילף‪.‬‬ ‫הבעלים והקבלן לחזוד בהם‪.‬‬
‫ולטעם זה הוא דק קנין לכעה׳׳ב בפועל אבל‬
‫והנה יש להסתפק בגדר הקנין אם הוא כפו כל‬
‫פועל בבעה׳׳ב לא שייך קנין זה‪ ,‬ורק שלענין חזרה‬
‫קנין שנעשה איזה דבר שלו‪ ,‬דבעזכידות פועלים נפי‬
‫לא יוכל בעה׳׳ב ממילא לחזור‪ ,‬דכיון שכבד קנד‪,‬‬
‫קנה בעה״ב בגוף הפועל שעבוד לעשות לו מלאכה‬
‫שעבוד הגוף בפועל נתחייב בעה׳ב בתשלומיו‬
‫זו‪ ,‬שאף שאין אדם בן חורין יכול לפכור עצפו שלא‬
‫מזיקיים תנאו בכל קונה חפץ שאין הלוקח יכול‬
‫בהלכות עבד עבדי‪ ,‬הוא דק לפכוד עצפו בתורת‬
‫לחזור‪.‬‬
‫עבד ופחפת זה שהוא עבדו יצטדך לעשות פלאכתו‪,‬‬
‫או דגם לד״ת אין לבעה״ב שום קנין בגוף הפועל‪,‬‬ ‫אבל שעבוד בגופו לעעזות איזו פלאכה או אף כל‬
‫דבן חורין אינו נמכר וכדאיתא בתום׳ קידועזין דף‬ ‫פלאכה שיתן לו יכול לפכוד‪ .‬וכדפצינו שסובר כן‬
‫י״ז לענין חלה הפועל שמנכין לו מחמת דאין טפו‬ ‫הדאב״ד בפ״ד פשלוחין ושותפין ה׳׳ב שכתב ודבותי‬
‫קנוי אלא ששכר עצמו לעשות המלאכי‪ ,‬עד הזמן‬ ‫הודו שאדם יכול להקנות את עצפו לחברו בקנין בדין‬
‫ובשאינו יכול להשלים לא יטול אלא פה שהדויח‬ ‫עבדים‪ ,‬ולהב־‪-‬פ שם פקזפע שגם הרמב״ם פודה שיכול‬
‫וד‪,‬וא דק כשאין לו קנין טף ולא קנין שעבוד בגוף‬ ‫להקנות שעבוד בטפו דכתב בטעם הרפב״ם שהוא‬
‫וכן הסכים הש״ד בס׳׳ק כ״ה‪ ,‬אלא דד<וא קנין דק‬ ‫משום דכאן אין שניהם מעזתעבדין זליז בפידועו והו׳׳ל‬
‫להתחייבות בעלמא מצד הפועל לעשות המלאכה‬ ‫כפוכדים זל״ז דבר שלא בא לעולם דלא קנו‪ ,‬הדי‬
‫שהתנו‪ ,‬ומצד הבעלים ליתן לו המלאכה שהתט‪.‬‬ ‫משפע מלשון זד‪ ,‬דאם היו משעבדים גופם זל׳׳ז היה‬
‫גם הדפב״ם פודה דפועיל קנין‪ ,‬ו ת מסיק קצה״ח‬
‫ענף ב‬ ‫בסימן של׳׳ג פקיד‪ ,‬דיכול אדם לשעבד גופו בקנין‬
‫ולכאורה יש לפקווט פהא ח תנ ה לספר גופיה‪,‬‬ ‫עיי׳עז‪ .‬ויותר פזה איתא במרדכי פ׳ האופנין תשובת‬
‫דד‪,‬א קשד‪ ,‬טובא כיון דחזינן דאם אך יכול אחד‬ ‫פהד״פ שטפו דפועל קנד כפו בעבד עבדי שלבן אף‬
‫לחזור בהן לא פעל אף שבדוד לנו שלא יחזרו דד‪,‬א‬ ‫כעזאפד לו בעה״ב לך פעפדי ונתדצד‪ ,‬הפלפד איט‬
‫הוא צריף להסתפר וד‪,‬םפד רוצה לספר דפלאכתו‬ ‫כלום ולא נמחל שעבודו ויכול בעה׳׳ב לחזור ולעכבו‬
‫בכו‪ ,‬וא׳׳ב נד‪.‬י שאחד מהם בלא דעת חברו אינו‬ ‫כמו בע*ע בקידושין דף ט״ז שלא פד‪,‬ני אמירתו‬
‫יכול לחזור אבל כיון דמזידצו שניהם יכולין לחזור‬ ‫זיל מחמת שטפו קנוי עיי׳ש‪ .‬ואף אם ניפא כהש״ד‬
‫לא יפעול כל זמן שלא נסתפד פפקו‪ ,‬דאף שבדוד‬ ‫ס״ק מ״ז שדחק לומד שדק לסניף בעלמא אמד זה‬
‫שלא יחזרו הא איט מועיל זד‪ ,‬לפעול אם אך יכולין‬ ‫פהד׳ם ולא ספך ע״ז לדינא‪ ,‬וכדמקופע כן בתשובת‬
‫לחזור לחנא דפטעם זה הוכיח ד׳׳ת שאינו יכול‬ ‫פייפוניות לספר קנין סימן ל׳׳א דדק קולי עבד אית‬
‫ר!לט‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬
‫ובמרדכי נמי שאיידי לענין שבירות התספורת שיובל‬
‫להסתפד בו בעצמו ועיי טעל אחד כדפירעותי בטונת‬
‫הדיטב״א‪ ,‬ואף שמשמע מלשונם שמפרשי ששבר גם‬
‫הספד‪ ,‬מפרש הנה״ם שיסבדו שאף שנבטל הקנין לגט‬
‫הפועל לא נבטל לגבי הכלי במפורש ברבדיו‪ .‬ולבן‬
‫אף לדידהו אין ראיה שיהיה בזה שמשך הכלי אומנות‬
‫שום קנין על הפועל איברא רעל מה שאיידי נהים‬
‫שם לחדש שאץ יכול לדידהו לשטר ספד אחר בדמי‬
‫התספורת כשיחזור אלא להשתמש בהתספודת להסתפר‬
‫בו‪ ,‬אינו מובן למה הוצרך לחדעו שיסברו דבקונה‬
‫שני רבדים ונבטל הקנין לגבי האחד לא נבטל‬
‫לגבי השני הא אף אם יסבור דבטל גם לגבי השני‬
‫מ״מ הנא לא יבטל דהא יש לפרעו בטונתם שהוא‬
‫דק משום שפועל יטל לחזור בו אבל בעצם חל‬
‫הקנין גם על הפועל ולט חל על התספורת‪ ,‬וזה‬
‫שיטל הפועל לחזור מצד עבדי הם ודאי לא שיז‬
‫זה על הכלי לענין הפועל‪ ,‬ורק הבעה״ב יבול לחזוד‬
‫כשירצה משום שיאמר שאינו רוצה בקנין התספורת‬
‫לבד שאדעתא דהכי לא היה שובר גם התספורת אבל‬
‫הפועל ודאי לא שייך שיובל לחזור מהבלי בזה שחחד‬
‫מהפעולה‪ .‬אבל עב״פ יש לפרש כהנה׳ם דסבדי שלא‬
‫נקנה בלל הפועל בזה ואי ‪T‬י דק לענין הכלי מחמת‬
‫דלא נבטל לגבי התספורת‪.‬‬
‫לחזור אף במשך בלי אומנות משום שמפרש ברש׳י‬
‫ונמצא שהש״ך בסק׳־ב שכתב על דברי ד״ת‬
‫שהביא הדמ׳א דמשיבת כלי אומנות הוא קנין על‬
‫שבירות הפועל שהוא עיקר סובר שהוא קנין בגוף‬
‫הפועל‪ ,‬וב‪-‬ס״ק ב״ה סובר הש׳׳ך בחלה שמנבין לו‬
‫ימי חליו שלא עבד משום שאין לו קנין בגופו‪ ,‬ונסיק‬
‫י״ד כתב השיך בעעוו קנין לשכירות פועל הוי קנין‬
‫רבדים ואם היה קנין בגופו לא היה זה קנין רבדים‬
‫בדאיתא בקצה״ח סקיה‪ ,‬וא׳ב סובר השיך רהוא‬
‫קנין דק להתטיבות בעלמא לעעזות מלאכתו ויקשה‬
‫דסובד הא דפסק בסקיב נר״ת‪.‬‬
‫יש מן הגדולים שסבדי שקנד‪ ,‬למשבץ שמזה מעומע‬
‫ולט צריך לומד דאף לדית יש לסבור דהוא‬
‫דק התטימת בעלמא ומ״מ מעל כיון שאינו יבול‬
‫לחזור בלא דעת שניהם דבל הטעם שלא מעל בנתן‬
‫לספר כעולא משך אף שעביפ נתן לו לפדעץ שיהיה‬
‫שלו טוא לקח ממנו על דעת זה‪ ,‬הוא מעוום דאסוד‬
‫להשתמש בהם או לא ירצה להשתמש בהם‪ ,‬ששייך‬
‫זה דק נאם אחד מהן היה יטל לחזט בלא דעת‬
‫חברו דמחמת שבעה׳ב יבול לחזור אסט לו להשתגהזז‪,‬‬
‫ומחמת שהוא יטל לחזור לא ירצה להשתנהוו דמזויחזט‬
‫יצטרך להחזיר דוקא אותן מעות שנתן נדאיתא‬
‫בשטימ וימצא דכשישתמקז לא יוכל לחזט‪ ,‬אבל‬
‫באין יבולין לחזור אלא מדעת שניט טאי מותר‬
‫להקזתמש וגם ירצה להשתמקז דמדעת שניהם הרי‬
‫אגרות‬
‫לחזור‪ .‬ולבן מובדחין לומד דהוא כבל קנין שקנה‬
‫בגופו שעבוד זה ונתחייב בבד בתשלומין לכשיקיים‬
‫תנאו ולת אין יבולין שוב לבטל מה שעשו שיהיה‬
‫בלא היה במו שאין יבולין לבטל בל קנין שבעולם‬
‫אלא דיטל לקנותו בחזרה‪ ,‬וב׳ב הבא יכולין בהסכם‬
‫שניהם לבטל הקנין מכאן ולהבא בקנין או במחילה‬
‫לבד אבל לא לבטלו למפרע‪ ,‬ולבן לא יתבטלו תשלומי‬
‫הפרוטה להספד מלהדמזב שהיא של הספד אלא‬
‫שיצטרך להקנותה לו בחזרה וממילא מעל‪ .‬אבל‬
‫אם נימא דהוא דק התחיימת בעלמא לעשות פעולת‬
‫התספדות ועריץ לא קנה בלום‪ ,‬הרי יבולין לבטל‬
‫ההתחייבות מדעת שניהם ולא יתחייב בלל ועריץ‬
‫אינה הפרוטה של הספד מדינא ומ׳ט מעל ולבן‬
‫נמומע לכאורה שהוא קנין בגוף הפועל למה שנשתעבד‬
‫לעשות לעזיטת ד״ת‪.‬‬
‫ואם נימא שאינו קנין בגוף הפועל נצטרך‬
‫לפרש הגמ׳ שלא בד׳ת אלא כהדיטב׳א שמזזט״מ דף‬
‫מ״ח בדחייתו ראיית ד״ת שאיירי לענין שבירות‬
‫התספורת‪ ,‬וטונתו ששבר ממנו התספורת להסתפר‬
‫בעצמו ולא שבדו בלל לפועל‪ ,‬דאין לומר שמונתו‬
‫ג״ב שהוא למשכון שיספדהו בדחיית הדשב״א והרנב״ד‬
‫והד‪-‬י‪ ,‬דהא הוכיח מבאת חבילה לידו שפועל יטל‬
‫דף ע״ח שחבילה הוא כלי אומנות‪ ,‬וראייתו מהא‬
‫שמפורש שם שנאינו אבוד ימל לחזור בו‪ ,‬וא׳ב הדי‬
‫מפורש שם בברייתא גם שאינו משכון בלל דהא‬
‫לרבנן שסבדי גם באו ‪ p‬דיכול לחזור מפורש שם שידו‬
‫על העליונה אף שאיירי שם בנאת חבילה לי ט ובן‬
‫יסבור ד׳ רופא בפועל‪.‬‬
‫)ופלא על הש״ך סימן של״ג סק׳ה שהוכיח‬
‫דק מלעזון ד׳ ירוחם שאחד שהטא דברי הדא״זזז‬
‫דשביד יום יטל לחזור אף כמעוך בלי אומנות כתב‬
‫שהדא״עו לא מבד ‪ ,p‬שזה אינה ראיה ב״ב דאפשד‬
‫מחמת שברא״ש לא הוזכר זה בפירוש כתב זה בשם‬
‫יש מן הגדולים‪ ,‬אבל הא איכא ראיה מהדא״ש גופיה‬
‫דהא מפדעז כדש״י שחבילה הוא בלי אומנות וא״ב‬
‫מפורש זה בברייתא שבלא רבד האבר יד פועל על‬
‫העליונה ואינו מנכה להם בלום(‪.‬‬
‫וביץ שנפרעו ‪ p‬ליכא שוב ראיה שתהיה משיבת‬
‫הבלי אומנות קנין אף להתחייבות בעלמא דמשבידות‬
‫כלים ודאי אין יבולים לחזור לא המשכיר ולא השובר‪,‬‬
‫ובן סובר הדיטב׳א לדינא שאין משיכת בלי אומנות‬
‫שום קנין על הפועל‪ .‬ועיץ בנה׳מ םק'ב שמפרש‬
‫גם בדחיית הדשביא והדנביד שכניי והר׳׳י שבהג׳א‬
 ‫משה‬ ‫תשן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫קט‬

‫ליתן להם דנפצא חהו שיד מה שעשו לפי תנאם‪.‬‬ ‫יוכלו לחזור גם על מנת להחזיר פעות אחרי^‬
‫וכן מה שמקזפע מלשת רקדי ריקו דף ע*ו דיה ואם‬ ‫ולבן לא מבעיא לריח בדף מ׳׳ג שמעל אלא אף‬
‫שאף אם השתברו לחצי יום השני באותו השכד או‬ ‫לר״נ שמעד היתר תשמיש אינו מועל הוא רק במפקיד‬
‫אף ביוקר אבל בעצם הוזלו פועלים וצדיך בעה׳ב‬ ‫שלא לקה ע׳ד שיהיו שלו‪ ,‬ואף במנ ‪ T‬ה בטעות שלא‬
‫להשלמתה רק הרביע צריך ליתן להם ג' רבעים‪,‬‬ ‫קנה שמקזמע מתום׳ שם ד׳ה מאי שלא פעל לר'נ‬
‫דהא תלה רש*י רק במה שהוזלה מלאכת פועלים‬ ‫אף אם היה מותר להשתמש בהמעות דדק לר׳׳ה דהיתר‬
‫וצריך בעה״ב פחות לד‪.‬שלמתה‪ ,‬נמי הוא משום חז ע‬ ‫תשמיש מחייב נאונסין כתבו דצריד לומר דהמונר‬
‫שיוי עבודתם לפ״מ שהתנו‪ ,‬וגם בלא זה לא שייך‬ ‫אסור להשתמקו במעות שקבל כדי שיהיה ניחא מה‬
‫לבעה״ב מה שאחד נותן להם יותד מהשיוי דכל‬ ‫שלא מעל בנתנה לספר משמע דלדיב אף כשמותר‬
‫פועלים‪ ,‬וא׳ב יקשה מיש קנין דמקויכת כלי אומנות‬ ‫להשתמקז בהמעות שקכל נמי ניחא מה שלא מעל‪,‬‬
‫שאינו יכול לחזור בו בשום ממץ כדאיתא בהג׳א‬ ‫הוא ניב מקזום שלא היה יכול ליקה ע*ד שיהיו‬
‫פ׳ האומנין והביאו הש״ך בסק״ד להלכה‪ ,‬ואם נימא‬ ‫שלו‪ ,‬אבל הכא בית שבלא דעת שניה! אין יכולין‬
‫כהושמא דהג״א ומסיק כן השיר שהתחלת מלאכה‬ ‫לחזור בהן נהי שעדיין אינו חייב לו כל זמן שלא‬
‫אינו קנין יקשד‪ ,‬מים ידו על התחתונה בהתחלת‬ ‫עשד‪ ,‬הפעולה מ׳׳מ יכול ליקה על דעת שיהיו שלו‬
‫מלאכד‪ ,‬אף באופן שלא הפסידו שהוא דק מסעם‬ ‫כשנתן לו ולכן מעל‪ ,‬וד‪.‬ד רק דאיה שאין יכולין‬
‫שהוא קנין כדאיתא כנ״י‪.‬‬ ‫לחזור אבל יכול להיות שהוא רק קנין להתחייבות‬
‫וצריך לומר דאף שעזייך קנין על התחייבות‬ ‫בעלמא כדפובר הש*ו‪.‬‬
‫דפועלים שיהיד‪ .‬להתובע זכות חיוב על הנתבע שלכן‬
‫אינו יכול לחזור בשום ממון כמו בקנין דהפץ‪ ,‬מ״מ‬ ‫ענף ג‬
‫בהתחלת מלאכה סברי שאינו קנין רק להתחייבות‬
‫אך מה שקשה סובא דהא התחלת מלאכה נמי הוא‬
‫בעלמא על עצמו ולא שיהיה להתוכע זכות זה‪ .‬והטעם‬
‫קנין להרא״ש והטור וש״ע והנ״י שסוברין דאף אם‬
‫פשוט דכיון שעצם הדבר הוא רק ר‪.‬תחייבח^ דמי‬
‫לא היה להם מקום להשתכר נמי חייב בהלכו‪ ,‬מטעם‬
‫זה לאחד שהתחייב ליתן מתנה לחברו דודאי לא‬
‫שמפורש בנ׳י ר*פ האומנין שכשם ששאר דברים‬
‫יהיה התחלת פרעון מה שהבטיח ליתן קנין שיהיה‬
‫נקנין בקנין כך שכירות פועלים נקנה בהתחלת‬
‫מחריב ליתן גם השאר אם לא היה קנץ גמור‪ ,‬ו מ‬
‫מלאכה עיי׳ש‪ ,‬ומ״ם ומינן שהוא רק לענין שידו של‬
‫בפועלים לא יהיה התחלת מלאכה שהוא התחלת‬
‫החוזר על התהתונד‪ .‬כמפורש בברייתא אף שחזרו‬
‫פרעון חיובו קנין שיהיה מחריב לגמור‪ .‬ורק לענין‬
‫בהם אחר שכבר עשו חציה‪ ,‬ולא לענין שלא יוכל‬
‫השכירות נמצא ממילא שהוא קנין על תנאי השכירות‪,‬‬
‫לחזור לגמרי כמו בקנין חפץ‪ .‬וא״ב ומינן שסברי‬
‫דהא אם יעשה לו כבר המלאכד‪ ,‬ודאי יתחייב בעה״ב‬
‫דקנין פועלים הוא רק להתחייבות בעלמא‪ ,‬וגם לא‬
‫השוכרו כמו שהתנה אף שלא היה קנין כלל‪ ,‬לכן‬
‫כשאר חוב שהתובע יש לו זכות שעבוד על הנתבע‪,‬‬
‫הוי התחלת מלאכד‪ ,‬קנין לענין זה שבעה״ב מחריב‬
‫אלא דד‪.‬וא חיוב בעלמא על הפועל לעשות עבודתו‬
‫כבר השכירות אף שלא יתן להם יותר מה לעבוד‪.‬‬
‫ולכן לא שייך לתבוע שלא יחזור כיון דהוא דין של‬
‫דד‪,‬א כבר יש על מה להתחייב דגם על מקצת שייך‬
‫עצמו‪ .‬אלא דהתשלומין נמצא שלא התחייבו הבעלים‬
‫להתחייב הרבה אם היו מתנים‪ ,‬והרי הוא בכאן‬
‫אלא כשתגמר המלאכה כיון דהתנה התשלוטין באופן‬
‫כאלו התנו כל השכידות אף בעד מקצת העבודה אם‬
‫שאסור לו לחזור‪ ,‬ולכן רק מה שישאר משכידותם‬
‫לא יתן להם יותד‪ ,‬ומצד הפועלים הוא כהתנו שאינו‬
‫אחר שיגמור ישלם להם‪ ,‬דכשיכול להזור הוי בהכרח‬
‫מחריב הבעה״ב עד שיגמרו כל המלאכה כדבאדתי‪.‬‬
‫חיוב התשלומין אף על מקצת מהמלאכה לפי חשבון‪.‬‬
‫ונמצא שבעצם אין התחלת מלאכה קנץ אך מכיון‬
‫וכן אין שייך שהפועלים יתכעו שבעה״ב לא יחזור‬
‫שהתנו שכירות בעד המלאכה הוא ממילא קנין לענין‬
‫כיון דהוא חיוכ של עצמו ליתן להם עכודה‪ ,‬אך יוכלו‬
‫השכירות שיהיה דין דידו על התחתונה של החוזר‬
‫לתבוע שישלם להם כל השכירות אף באופן שלא‬
‫כו‪ .‬וזהו כוונת הג״א והש״ך שאינו קנין‪.‬‬
‫הפסידו כגץ שלא היה להם מתחלה למי להשתכר‪,‬‬
‫וכוונת הנ׳־י אינו שהוא קנין בעצם ממש בהתחלת‬ ‫משום דכיון דאסוד לו לחזוד הוי חיוב כל השכירות‬
‫מלאכה שגם לא יוכלו לחזוד בהם אלא דהוא קנין‬ ‫אף רק על מקצת מהמלאכד‪ ,‬דמשהו זה הוא להם‬
‫ממילא לענק דידו דחחר על התחתונת וזה שאמר‬ ‫עכודת כל היום כיון דיותד אין עושין‪ ,‬ואף ביש‬
‫כשם ששאר דברים נקנין בקנין‪ ,‬הוא לתרץ הא‬ ‫להם עתה מקום להשתכר שא־׳א להחשב זה עבודה‬
‫שבלא הלכו יכולין לחזור לגמדי שהוא משום שגם‬ ‫בכל היום‪ ,‬מ״מ מה שחסר להם ממה שהתנו צריך‬
‫לן ט א‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫שזר‪ ,‬שד‪,‬פועל ימל לחזור בו סדרקזא דעבדי הם‬ ‫הכא לענין השכירות שהתנו צריך קנין כסו בשא״ד‬
‫הוא מקזום שנתהדקו שאין ימלין לקנות כלל פועל‬ ‫אך התחלת מלאכה הוא בהכרח קנין לזה אף שאינו‬
‫שהוא כעין עבד דא'כ גם בעה״ב יש לו אזזור כיון‬ ‫קנין בעצם‪ .‬אבל משיכת הכלי אומנות וקנין סורר‬
‫שלא קנה בלום‪.‬‬ ‫שהוא קנין בעצם על ההתחייבות סכרי שהוא ככל‬
‫קנין שבעה׳ב קנה זכות חיוב על הפועלים שיעשו‬
‫ואם גדר הקנין בקכלן הוא רק להתחייבות‬
‫עבורתו‪ ,‬והפועלים קנו זכות חיוב על בערדב שיתן‬
‫בעלמא‪ ,‬לא שייך כלל לומר בשכיר יום דנעשה‬
‫להם עבורה להרויח‪ ,‬ולכן אין יכולין לחזור בשום‬
‫בעצם התחייבות לעקוות הפעולה רק שיכול לחזור‬
‫ממון‪.‬‬
‫דכיון שיכול לחזור‪ ,‬איזה התחייבות שי ‪ T‬לומר‬
‫שיש עליו‪ .‬ולכן ודאי לפ״ז נתחרש בדרשא דעבדי‬ ‫וגם בכלל א״א לומר רהתחלת מלאכה הוא קנין‬
‫הם שאינו יכול לד״תחייב כלל להיות שכיר יום‪ ,‬אך‬ ‫רהא הוא ענין חזקה שלא קנה בעבר עברי כמפורש‬
‫ס*מ אין בעה׳ב יכול לחזור בו‪ ,‬מקוום דלפ׳ז אין‬ ‫בקירועזין רף ט״ז‪ ,‬וא׳׳ב לר‪,‬סוברים רפועל הוא‬
‫תלוי דין בעה־׳ב בדין הפועל‪ ,‬דהא כל אחד מחוייב‬ ‫בגרר ע״ע וראי אין קנין חזקד׳ בפועל‪ ,‬אלא אף אם‬
‫מצד התחייבות עצמו‪ .‬ולכן אף שד‪,‬תחייכות הפועל‬ ‫פועל הוא גרר אחר או רק התחייבות בעלמא נסי‬
‫בטל משום שד‪,‬תחייבותו הוא עבחת‪ ,‬לא נבטל‬ ‫מנלן שיועיל קנין חזקה בפועל‪ ,‬ראף שחזקר‪ ,‬הוא‬
‫התחייבאנ בעה״ב ליתן לו המלאכד‪ ,‬שחתנו מקזום‬ ‫קנין בארם שהוקש לקרקע שמועיל בו חזקה ס״מ הא‬
‫שהתחייבות זו אינה עבדות‪.‬‬ ‫נתמעטו ישראל מרין זר‪ ,‬לענין ע״ע‪ ,‬וא'כ גס בפועל‬
‫ישראל לא ידעינן בו דין חזקה רהא ליכא לסילף‬
‫ענף ד‬ ‫מקרקע ועבד כנעני דע״ע יוכיח‪ .‬ול״ד לקנין טודר‬
‫שסובר הראב״ד וגם הרסב״ם להכיס שיכול להקנות‬
‫והנד‪ .‬בידוקזלמי פ׳ האוסנין ה״ב‪ ,‬מסיק שפליגי‬ ‫עצמו כדין עבדים אף שג'כ לא קנה בע׳ע כדאיתא‬
‫רב ור׳ יוחנן רעל דעתיה דרב בין פועל בין בעה״ב‬ ‫בתום׳ קידועוין דף ח׳ וכן כתב הסל׳מ בדעת הרמב׳ם‬
‫יכול לחזור בו ע׳׳ד דר׳ יוחנן פועל יכול לחזור בו‬ ‫פ״ב מעבדים ד‪',‬א‪ ,‬משום דק״ם הוא קנין הנכתב בכל‬
‫ולא בעד‪'.‬ב עיי״ש‪ .‬ולכאורד‪ ,‬פליגי בזה דלרב ליכא‬ ‫דבר שהכל בכלל ולכן אף שנתמעט ע׳׳ע קונד‪ ,‬בפועל‬
‫גדר התחייבות וסובר דבקדא דכי לי בנ״י עבדים‬ ‫שלא נתמעט‪ ,‬אבל קנין חזקה שנכתב רק בקרקע‬
‫נתחדעז שאין יכולין לקנות כלל יקזראל לפעולה‬ ‫וצריך למילף מצד סד‪ ,‬שהוקש לו אין למילף פועל‬
‫וכדאיתא התם רב אמר כי לי בנ׳י עבדים אין‬ ‫כיון שיש פירכא דע״ע יוכיח‪ .‬ולכן מוכרחין לומד‬
‫יקוראל קונין זה את זה‪ ,‬ולכן יכול גם בעדדב לחזור‪,‬‬ ‫שהתחלת מלאכד‪ ,‬ר‪,‬וא רק קנין ממילא לענין שתהא‬
‫רק שיהיה חלוק כקזהתחילו במלאכה שבעה״ב החוזר‬ ‫יד החוזר על התחתונד‪ ,‬כדבארתי‪.‬‬
‫יהיה ידו על התחתונד‪ ,‬משום דעכיפ אטור לו לחזור‬
‫וד‪,‬פועל כקזחתר ידו על העליונד‪ ,‬משום דמותר לחזור‪.‬‬ ‫וד‪,‬נה זר‪ ,‬שמזכיר יום כשמשך כלי אומנתו וכן‬
‫ור׳ יוחנן יכול לטבור או שהוא קנין רק להתחייבות‬ ‫שאר קנין‪ ,‬יש חלוק לענין חזרה שבעה׳ב איט חוזר‬
‫ואינו ׳תלוי כלל בעה׳ב בפועל‪ ,‬או שנתחדקז רק‬ ‫והפועל חוזר כמפורקז ברס‪-‬א‪ ,‬אם גדר הקנין בקבלן‬
‫שיכול לחזור אבל נעעזד‪ ,‬קנין בעצם ולכן אף שד‪,‬פועל‬ ‫שקונד‪ ,‬בגוף הפועל וממילא אינו יכול גם בעד‪,‬׳׳ב‬
‫יכול לחזור בו מ״ס בעה׳׳ב אינו יכול לחזור‪ .‬וממה‬ ‫לחזור ככל קונה חפץ‪ ,‬נצטרך לומר שבעצם גם‬
‫שא״ר יוחנן שם עבד עברי הוא מקזסע שסובר‬ ‫שכיר יום קונר‪ ,‬וחזרת הפועל הוא או מטעם דין‬
‫דבעצם יש קנין שכוונתו ברבדיו להוכיח מע״ע‬ ‫גדעון כטף דע׳׳ע כשיטת סהר׳׳מ בתשובת סייסוניות‬
‫שיש קנין בישראל שכ׳־כ יש קנין בפועל דלא כרב‪,‬‬ ‫לספר קנין סימן ל׳א ובקצה״ח טקיח כתב שכן סובר‬
‫וסד‪ ,‬שבדור להירושלסי אליביה דר׳ יוחנן דהפועל‬ ‫גם הטור עיי״׳זז‪ ,‬או שסדדשא דעבדי הם ילפינן רק‬
‫יכול לחזור בו אף שסצינו ר׳ דוסא בדף ע״ז דטובר‬ ‫שיכול לחזור והטעם דמויכול לחזור נמצא ממילא‬
‫לחד לישנא שאף פועל שכיר יום אינו יכול לחזור בו‪,‬‬ ‫שאין זד‪ ,‬עבדות כיון שבידו לחזור כשירצד‪ ,‬ומה‬
‫וא״כ אפשר שגם ר׳ יוחנן יסבור כן‪ ,‬צריך לומר‬ ‫שאינו החד הוא לטובת עצמו שרוצה להדויח אבל‬
‫משום דמשסע לירושלמי שגם ר׳ יוחנן קאי אקרא‬ ‫עד שיחזור בו קנהו‪ .‬ולכן אינו יכול בעה׳׳ב לחזור‬
‫דכי לי בנ״י עבדים שדורש רב התם אך שר׳ יוחנן‬ ‫בו אף שהפועל יכול לחזור בו‪ .‬וכן משסע מב׳מ דף‬
‫אוסר שד‪,‬וא אין דורשו לענין עצם הקנין שהקרא‬ ‫י׳ דאסר כל כמד‪ ,‬דלא הדר ביד‪ ,‬כיד בעהיב הוא‬
‫סחדקז שליכא קנין בישראל דע״ע יוכיח שיש קנין‪,‬‬ ‫כי הדר בו טעמא אחרינא הוא דכתיב כי לי בנ״י‬
‫ולת דורשו רק לענין שיוכל לחזור שזה עושד‪,‬‬ ‫עבדים עבדי הס‪ ,‬פי׳ דלת אף מוהדר ביה לא נתבטל‬
‫שאינו עבד דהשמיענו בקרא זה שליכא תרי עניני‬ ‫הקנין שד‪,‬יד‪ ,‬בו כל זמן שלא חזר‪ .‬אבל לא נוכל לומר‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫רן מ ב‬

‫שאינו כעבר ליכא קנין לא בגופו ולא קנין להתחייבות‪,‬‬ ‫עבד דאם לא היה יכול לחזוד היה עוד דין עבד‬
‫ו ט ליכא לפועל על בעה׳׳ב קנין להתחייבות‪ .‬וזה‬ ‫לבד דין ע״ע שאין בו דין שש שנים אלא כפי שהתנו‪.‬‬
‫שמשלם בעה״ב כשחזר לרב שכתב בנה׳מ שהוא‬ ‫אבל זה שיש קנין ודאי יש ללמוד מע״ע שהוא ג'כ‬
‫מדינא דגרמי לא נראה זד‪ ,‬כלל‪ ,‬דר‪,‬א יקשר‪ ,‬מזה‬ ‫ישדאל ויש בו קנין שלכן ג□ בפועל יש קנין‪ .‬וא״ב‬
‫שצריך בער‪,‬׳׳ב לשלם אף שלא הפסיד הפועל משום‬ ‫זה שיכול הפועל לחזור לד׳ יוחנן אינו מטעם גדעח‬
‫שלא היה לו תחלה למי להשתכר שהוא רק מטעם‬ ‫כסף אלא מדרשת הקרא דכי לי בניי עבדים‪.‬‬
‫שהתחלת מלאבד‪ ,‬הוא קנין כדכתב הנ׳י‪ ,‬אלא צריך‬
‫וגם יש לפרש שר׳ יוחנן סובר שהקנין הוא‬
‫לומר דאף שמצד דיני קנין יכולין לחזור‪ ,‬מ״מ‬
‫דק להתחייבוו^ ובלשון תמיהא אמר על דברי רב‬
‫ממילא יש חלוק בין פועל לקבלן ובעה׳׳ב‪ ,‬דבפועל‬
‫וכי ע״ע ה ‪ 0‬נ פי׳ הא פועל אין לו קנין בגופו אלא‬
‫שהוא עבדות מותר לחזור כדי שלא יהיה מקוועבד‬
‫התחייבות בעלמא דמלשון רב אין יקזראל קונין זה‬
‫ולכן אף כשהתחיל במלאכה ידו על העליונד‪ ,‬אבל‬
‫את זה משמע דאומר רב דנתחדקז שליכא קנין גוף‬
‫קבלן ובעה׳ב דאינו עבדות אסורין לחזור ולט‬
‫בפועל‪ ,‬שזה ליכא כלל בפועל אף בלא הקרא מאתר‬
‫כשד‪,‬תחיל במלאכה ידו על התחתונד״ מטעם שנעשה‬
‫דנאמר קנין רק בע׳ע‪ ,‬דאם כוונת רב היה לקנין‬
‫ממילא קנין לענין השכירות כדבארתי‪ .‬וא״ב מתני׳‬
‫התחייבות שג״ב ליכא בישראל היה לו לומר אין‬
‫דאיירי בקבלן הוא כרב דיכולין לחזור אבל אסורין‬
‫ישראל קונין זה בזה או זה על זה דהיה משמע‬
‫ולכן יד החוזר על התחתונה‪ .‬תהו שאמר הירושלמי‬
‫דאומר דנתחדעו שאין יכול להתחייב התחייבות‬
‫מתני׳ ע״ד דרב בין פועל ובין בעדרב יטל לחזור‪,‬‬
‫שדומה לעבדות דלשון זה את זה הוא לענין קנין‬
‫פי׳ שניחא מתני׳ דתנן שד‪,‬פועל ובעדרב שוין שד‪,‬וא‬
‫גוף שזה לד׳ יוחנן א״צ קרא‪ ,‬אלא דריש ר׳ יוחנן‬
‫בקבלן שיטלין לחזור אבל ירו דחחר עה״ת אליבא‬
‫לקרא דלי בנ׳׳י עבדים שאין הפועל מתחייב ויכול‬
‫דרב דלדידיח שוין פועל ובער‪.‬״ב לענין קנין‪.‬‬
‫לחזור‪ .‬ונ״מ הוא רק למה שמסיק לענין חזרת בעה׳ב‬
‫ודברי ר׳ יוחנן אין לפרש כנד‪',‬מ שחזרת הפועל‬ ‫שלדב יכול לחזור שתלוי בפועל ולד׳ יוחנן אינו‬
‫הוא מטעם גדעון כסף דמנ״ל לידוקזלמי זד‪ .‬שסובר‬ ‫יכול לחזור שהתחייבות בעה״ב לא תלוי בפועל אלא‬
‫כן ר׳ יוחנן הא איכא ר׳ דוסא דסובר שאינו יכול‬ ‫מצד עצמו ואינה התחייבות של‪ .‬עבדווב‬
‫לחזור וגרע לענין זה מעבד כדהוכחתי לעיל‪ ,‬אלא‬
‫צריך לומר כדבארתי אליביה שסובר או דהוא קנין‬ ‫ומה שאמר שם בירוקולמי מתני׳ ע״ד דרב בין‬
‫בגופו אך שנתחדש דיכול לחזור או דהוא קנין רק‬ ‫פועל בין בעה״ב יכול לחזור‪ ,‬נצטרף לפרש משום‬
‫להתחייבות ולכן בשכיר יום רק פועל יכול לחזור ולא‬ ‫דסובר בירושלמי שאין חלוק בין אומן לקבלן ומכרי‬
‫בעה״ב ובקבלן אין יכול אף הפועל לחזור בשום‬ ‫רב ור׳ יוחנן כרבנן דר׳ דוסא שאף בקבלן יכול‬
‫ממון‪ ,‬וא״ס יקשה מתני׳ לדידיה‪ .‬תהו טונת הירוקזלמי‬ ‫לחזור דלא במתני׳ וממילא לרב גם בעה״ב יכול‬
‫שמתני׳ ע״ד דרב ניחא אבל ע״ד דר׳ יוהנן קשה‬ ‫לחזור ולר׳ יוחנן רק הפועל יכול לחזור‪ ,‬והכוונה‬
‫חי‪,‬א בעד‪,‬״ב אף בפועל אין יכול לחזור בשום ממון‬ ‫להקשות ממתני׳ על תרוייהו ואף לרב הויא הקושיא‬
‫ובקבלנות אף הפועל אינו יטל לחזור בשום ממח‪.‬‬ ‫רק מהפועל דבעה״ב אף שיכול לחזור לרב ודאי‬
‫ונצטרך לומר לר׳ יוחנן שמתני׳ איירי שלא היד‪,‬‬ ‫י ת על התחתונה כמו במתני׳ דהא עכ״פ אסור לו‬
‫קנין רק התחלת מלאכה לבד שלט יטלץ לחזור אבל‬ ‫לחזור וטעם רב ור׳ יוחנן משום דסברי כרבנן דר׳‬
‫אסורין ולכן יד החחר בו עחיוב וניחא לפ״ז שגם‬ ‫דוסא ומתני׳ כר׳ דוכא ובירוקזלמי מצוי שלא נקט‬
‫לירושלמי יש חלוק לרב בין פועל לקבלן כמו לגמ׳‬ ‫התירח‪ .‬ואי׳ב אף לגט׳ י י ח שמחלק לרב בין קבלן‬
‫ריח•‬ ‫לפועל נמי אין חלוק בין בעה״ב לפועל לענין עצם‬
‫אבל יקשה עריץ דא״ב לרב אף בקנין יכול‬ ‫החזרה דבזה לא פליגי‪ .‬אבל דוחק לומר דהירושלמי‬
‫לחזור אף בעה״ב וקבלן אך שידו עח״ת‪ ,‬ור‪,‬א זה‬ ‫פליג אגמ׳ רי ח בדברי רב לענין קבלן‪ ,‬וגם שצריך‬
‫שמוכיח ר׳׳ת שאין יכול לחזור במקויכת כלי אומנות‬ ‫לדחוק ולפרש בלשון יכול לחזור שאמר לרב בפועל‬
‫הוא מימרא דרב בדף מ‪-‬ח דקודם שמשך כלי אומנות‬ ‫ובעה״ב בתרי אנפי שפועל ידו על העליונה ובעה״ב‬
‫לא מעל וכשמשך מעל‪.‬‬ ‫ידו על התחתונה‪.‬‬
‫ולכן צריך לומר דמירוקזלמי ודאי שמעינן שרב‬ ‫ולכן הנטן בדברי רב כפי׳ נד‪,‬״מ בסק׳׳ו וכדאבאר‪,‬‬
‫סובר שליכא קנין כלל לאתד על חברו בעזום שעבוד‬ ‫שרב סובר דהקרא מחדש שליכא קנין כלל בשעבודים‬
‫כפי׳ נר‪,‬׳מ ולא מצינו בגמ׳ דידן שיפלוג עיז‪ ,‬אך‬ ‫על ישראל לא קנין ממש ולא קנין להתחייבות‪,‬‬
‫מ״מ סובר רב שקנין כגח מקויכת כלי אומנות מועיל‬ ‫דאין ישראל קונין זה את זה כלל‪ ,‬ולבן אף בקבלן‬
‫ק טג‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫וא״ב אף לרב צריך לאוקמי מתני׳ שלא היה‬ ‫שלא יוכל לחזור‪ ,‬משום דבהקנין נעשה עכ״פ חיוב‬
‫קנין דק התחלת מלאכה לבד‪ ,‬ונצטרך לומר שהירושל׳‬ ‫לכל אחד על עצמו שיעשה חיובו שהוא על הפועל‬
‫שמסיק שע״ד דרב ניחא מתני׳ כדפידשתי פליג‬ ‫לעשות עבודתו ועל בעה״ב ליתן לו עבודה‪ ,‬ועל חיוב‬
‫בזה אגם׳ דידן בדף מ״ח בשם רב וסובר שלהתהייבות‬ ‫זה נסי עייז דינים שלא יוכלו לחזור בשום ממון‬
‫עצמו לא שייך קנין ופסקו לדינא כגם׳ דידן‪.‬‬ ‫ולא יוכלו ליפטר מחיובם אלא בפעולה שהתנו‪ .‬דאף‬
‫שלא שייך שהתובע יתבענו שלא יחזור כיון דהוא‬
‫אבל יש לומד דד‪,‬ירושלמי סובר שאם יש קנין‬ ‫דין של עצמו מ״ם גם על דין של עצמו יכולין‬
‫בפועלים היתד‪ ,‬גם התחלת מלאכד‪ ,‬קנין אף שאינו‬ ‫לכופו שלא יהזוד ויקיים חיובו דלא גרע מכל חיובים‬
‫קונה בע״ע‪ ,‬משום דהתם שקונה גופו שיהיה עליו‬ ‫שאין לו תובעין שכופין אותו לקיים חיובו‪ .‬אבל‬
‫אדון והמלאכות שיצטרך לעשות הוא דק מהמת‬ ‫בדברים בעלמא לא נעשה שום חיוב אף על עצמו‪,‬‬
‫שהוא עבדו לא שייך קנין שעושה בד‪,‬מלאבד‪ ,‬להעבר‬ ‫ומשיכה דבלי אומנות הוא קנין משום שבזה נגמר‬
‫דק שהוא מטעם חזקה שמד‪ ,‬מדאה עליו אדנות‬ ‫השכירות כדאיתא ברא׳׳ש ונתהייבו כל אחד לקיים‬
‫ובעלות כענין קנין חזקה דקרקעות‪ ,‬שקנין זה‬ ‫מה שהתנו‪ ,‬וכ״ש קנין מעות דהיינו בהקדים שכר‬
‫נתמעט בע׳׳ע‪ ,‬אבל בפועל שאיני אימ עליו רק שקנה‬ ‫שסובר הנה״ם בסק״א וכן קנין סודר ששייך אף‬
‫בו שעבוד למלאכד‪ ,‬שהתנו הויא התחלת מלאכה‬ ‫לחיוב זה שהוא רק על עצמו דבעד המעות והסודר‬
‫קנין מצד עצמו לענין המלאכד‪ ,‬שקנה כגדר משיכה‬ ‫התחייב לשלם דוקא בהפעולה ובכל פה שהתנו‬
‫במטלטלין ומסירה בבהמות‪ ,‬ואינו כלל מטעם חזקה‬ ‫ולא יוכל ליפטר בדבר אחר‪ .‬אבל התחלת מלאכה‬
‫דהא לא שייך כלל ענין חזקה שד‪,‬וא לוע־אות בעלות‬ ‫לא הוי קנין אף להתחייבות כזה דמה שקיים הבטחתו‬
‫ואדנות דהא אינו אדון עליו אלא הוא קנין בעצם‬ ‫במקצת לא שי ‪ T‬שיתחייב לקיים כולו אלא שהוא‬
‫לשעמד המלאכה שקנה‪ ,‬ולכן אם היה יכול לקנות‬ ‫קנין דק לענין השכר כדבאדתי‪ .‬ופועל שחיובו הוא‬
‫שעבוד בישראל חברו היה זה קנין אבל לרב שאין‬ ‫חיוב עבדות יכול ומותר לחזור אף בקנין משום‬
‫יכולין לקנות זה כלל אלא שהוא חיוב עצמו אינו‬ ‫דאסור להתחייב במעשה עבדות‪ ,‬ומימ בעה״ב לא‬
‫שייך קנין בהתחלת מלאבד‪ ,‬שיתחייב מחמת קיום‬ ‫יוכל לחזור דאינו תלוי בחיוב הפועל כיון דהוא‬
‫מקצת לקיים כל מה שהבטיח‪ ,‬ולכן אמר שע׳׳ד דדב‬ ‫חיוב של עצמו על עצמו‪.‬‬
‫ניחא מתני׳ שיכולין לחזור אחר שהתחילו במלאכד״‬
‫)ויש לתרץ לפ^ שיטת הריטב׳א בשם רבותיו‬
‫אכל לר׳ יוחנן שיש קנין בפועל יש גם התחלת מלאכה‬
‫דבק״ס אף פועל אינו יכול לחזור שהקשה הש״ך‬
‫להיות קנין שלא יוכלו לחזור בשום ממת‪ .‬אבל‬
‫בס״ק י״ד פ״קו פקנין משיכת כלי אומנות שיכול‬
‫קנין ממש כמו משיכת כלי אומנות וק״ס גם לרב‬
‫לחזור‪ ,‬דהוא משום דבקנין חליפין שצריך לשלם‬
‫לא יוכלו לחזור בשום ממת רלא פליג הירושלמי‬
‫לו בהכרה איזה דבר לכן כשהתנה שלא יפטר אלא‬
‫אגם׳ רידן גם בהא דדב בדף מ׳׳ח‪.‬‬
‫בפעולה שהתנו נהי שאסור מ״ם אין לו במה ליסטר‬
‫נמצא שיש לנו ג׳ שיטות בשכירות פועלים‪,‬‬ ‫מחיובו בעד הסודר‪ ,‬אבל במשיכת בעה״ב כלי‬
‫שלתשובת פד‪,‬ר״מ שבמרדכי ובתשובת מיימוניות‬ ‫האומנות לא נתחייב מהמת שום רבר רק שהוא מדין‬
‫ולהראב׳׳ד שבפ׳׳ד משלוחין ושותפין וכן מסיק‬ ‫קנין לעצם התחייבותו ולכן כיון שאסור אם לא‬
‫הקצה״ח הוא קנין בגוף הפועל כמו ע״ע‪ ,‬שלפ׳׳ז‬ ‫יוכל לחזור אין התחייבותו כלום‪ .‬והחולקים בברי‬
‫לא שייך קנין זה לפועל ככעה״כ אך אינו יכול להזוד‬ ‫שעל דבר אסור לא יכלו להתנות והוי בהכרח כהתנו‬
‫ככל קונד‪ ,‬חפץ‪ .‬ולתוס׳ קידושין ו מ מסיק הש״ך‬ ‫שיוכל הפועל לחזור ואף שהם לא התנו התודה התנה‬
‫אינו קנין בגוף אלא קנין להתחייכות‪ ,‬ואפשר לומר‬ ‫זה וכן מסתבר שלדינא יכול הפועל לחזור אף בק׳׳ס‬
‫שעכ״פ הוא קנין התחייבות שיש לאחד על חברו‬ ‫ומעות(‪.‬‬
‫שבעד‪,‬׳״ב יש לו זכות חיוב ותביעה על הפועלים‬ ‫וכן מוכדהין לומר אליבא דהנה״מ בסק׳׳ו שכיון‬
‫שיעשו מלאכתו שהתנו‪ ,‬והפועלים יקו להם זכות‬ ‫שפסקו בגמ׳ דידן כרב אין קנין כלל בפועל‪ ,‬משום‬
‫חיוב ותביעה על בעה׳׳ב שיתן להם המלאכה שהתנו‪.‬‬ ‫דסובר דגמ׳ דידן לא פליג בזה אידושלמי‪ ,‬ומסיק‬
‫ולד‪,‬יורש׳ אליבא דרב ו ק מסיק הנה״ם להלכה ליכא גם‬ ‫שכן סובר גם הש‪-‬ך וא״ב יקשה הא הש״ך סובר‬
‫קנין זה אלא הוא חיוב בעלמא שיש לכל אחד על‬ ‫דבמשיכה וק״ס אינם יכולין בעה׳׳ב וקבלן לחזור‬
‫עצמו שהפועלים מחוייבין מצד עצמן לעשות המלאכה‬ ‫בקזום ממון כדאיתא בסק׳ב וסק״ר‪ ,‬אלא ודאי‬
‫שהתנו‪ ,‬ובעהיב מחוייב מצד עצמו ליתן להם המלאכד‪,‬‬ ‫כדבארתי שאף שהוא חיוב של עצמו מועיל קנין‬
‫שהתנו‪ .‬וגם אליבא דד‪,‬ש׳׳ך יש לומר כן‪ .‬וכן מסתבר‬ ‫שלא יוכל לחזור‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬
‫שהביא שיש דין קדימה ואף אם גם במלוד‪ ,‬ע*פ יש‬
‫דין קדימה הוא דק התם משום שמדאורייתא יש‬
‫דין קדימה אף במטלטלין אם שעבודא דאורייתא‬
‫סובר שלא הפקיעו לגמרי כדמשנזע כן מקצהיח שם‬
‫סקיא עיי׳קו‪ ,‬אבל בחיוב ליתן עבודה שלא שייך‬
‫זה ליכא דין קדימה אף לדמב״ן‪ ,‬ולכן כיון שאין‬
‫לו עבודה דק לאחד צריך לחלק בין הפועלים וד‪,‬וי‬
‫הפסד שניהם‪ .‬ואם נימא דד‪,‬וא קנין בגוף הפועל אף‬
‫שנתחייב לשניהם מחמת ששניהם נקנו לו כדבארתי‪,‬‬
‫לא שייך לומד שהחיוב דבעהיב הוא ליתן עבודד‪,‬‬
‫אלא שהוא חיוב תשלומין ככל קונה חפץ‪ ,‬אבל מאחר‬
‫שאין יכולין לגבות ממנו אלא בעשית העכורה נמצא‬
‫רד‪,‬עבודד‪ ,‬הוא מקום הגביה שלהם כמו קרקע ומטלטלין‬
‫לשאד בע״ח‪ ,‬ולכן תליא זה באם במלוד‪ ,‬על פד‪ ,‬יש‬
‫דין קדימה ובאם במטלטלין יש דין קדימה‪ ,‬דלהד״ן‬
‫ד״פ מי שהיה נשוי שבמע״פ ליכא דין קדימוע‬
‫ולהסמ״ע בס‪-‬ק ל״א שסובר דאף להטוד וש״ע דסבדי‬
‫דיש דין קדימה במעיפ הוא דק בקרקעות ולא‬
‫במטלטלין כשיטתו דליכא דין קדימה במטלטלין‬
‫אפילו בשני שטדות‪ ,‬הדי אין כאן דין קדימה והוי‬
‫הפסד שניהם‪ .‬אבל לתשובת הדמב״ן שהביא הסמ‪-‬ע‬
‫שבמטלטלין יש דין קדימה‪ ,‬שלכן ודאי שגם במע״פ‬
‫יסבוד שיש דין קדימה דד‪,‬א גם במע״פ שעבודא‬
‫דאורייתא‪ ,‬דמטעם זה סכרי הטוד וקו״ע דיש דיו‬
‫קדימה במע״פ כדאיתא בסמ״ע שם‪ ,‬יקו להיות גם‬
‫הבא דין קדימה שד‪,‬די לפועל הראשת נשתעבד‬
‫בתשלומין תחלה באם יעשה העבודה לכן צדיד‬
‫להגבותו תחלה את חיוב התשלומין שנתחייב לו‬
‫תחלה שגבייתו הוא ממה שיתן לו העבודה‪ .‬ולכן‬
‫כיון שמסיק הסמ״ע דליכא דין קדימד‪ ,‬במטלטלין‬
‫ומשמע שגם הש״ך הסכים לו וכן פסק נה״מ בחדושים‬
‫םק״« אין בכאן דין קדימה והוי הפסד שניהם אף‬
‫לשיטה זו‪ .‬וכיון שיותר מסתבר שאם אין קנין בגוף‬
‫הפועל אלא קנין להתחייבות אינו קנין שיש לד‪.‬פועל‬
‫על בעה״ב אלא חיוב של עצמו ששייך להתחייב‬
‫לשניהם שלטעם זד‪ ,‬כל חיובו הוא רק ליתן עבודד‪,‬‬
‫ולא חיוב תשלומין שלפ״ז אף לרמב״ן שרן שניהם‬
‫וד‪,‬וי הפסד שניהם‪ ,‬ולהשיטה דיש קנין בגוף הפועל‬
‫שהוא חיוב תשלומין נמי הא יותר משמע שהדין‬
‫הוא כהסמ״ע שליכא דין קדימה במטלטלין‪ ,‬ורק‬
‫אם יש קנין להתחייבות ליתן עבודה הוא דק הפסד‬
‫השני שכפ״מ שבאדתי הדי הידשלמי אינו סובד‬
‫כן וגם אין לנו שיטה בדודה שיסבוד זה לכן יש‬
‫להיות מדינא הפסד שניהם‪ ,‬אך אולי יש קצת לפשד‬
‫בשביל שיטת חרמב״ן דיש דין קדימה במטלטלין‬
‫באם נימא כד‪,‬םובדין דיש קנין בגוף הפועל‪ ,‬וגם אולי‬
‫אגרות‬ ‫קמד‬
‫לדינא ביון שלפ״ז ליכא מחלוקת בין בבלי לירושלמי‬
‫במלתא דרב‪.‬‬
‫ענף ה‬
‫והנה באם אחד שכר תחלה פועל אחד על‬
‫העבודה שיש לו ואח׳ב שכד עוד פועל על אותה‬
‫עבודה עצמה‪ ,‬תליא דאם נימא שהוא קנין התחייבות‬
‫שיש לאחד על חברו שיש לפ׳׳ז לפועל קנין על בעה״ב‬
‫שיתן לו העבודה לא נתחייב כלל להשני כמו בחפץ‬
‫הנקנה לאחד שאי אפשר שוב להקנותו לאחד‪ -‬ורק‬
‫מטעם גרמי יתחייב לשלם להשני שהוא דק בהיה‬
‫להשני למי להשתכר‪ .‬ואם הוא דק חיוב של עצמו‬
‫יכול בעה׳ב להתחייב גם לשני‪ ,‬דלהיות חייב שי ‪T‬‬
‫אף להרבה כיון דלא נקנה הדבר‪ .‬וכן אם הוא קנין‬
‫בגוף הפועל נמי יכול לקנות הרבה פועלים כמו שיכול‬
‫לקנות הדבה עבדים עבריים‪ ,‬דודאי לא שי ‪ 7‬לומד‬
‫דמחמת שאין לו עבודה ליתן לכולם לא יוכל לקנות‬
‫כת זה בהפועל דהא הפועל יכול לעשות ויש לו‬
‫כת זה וא״ב יכול לקנותו‪ .‬איבדא דבאין לבעה״ב‬
‫כלל עבודה יקז להחשיב שאין להפועל כח עבודד‪.‬‬
‫זו‪ ,‬דהא אין לו כח לעשות עבודה שאיננה במציאות‬
‫ולא היה יכול כלל לקנותו‪ ,‬אבל כשיש לו עבודה‬
‫אף דק לאחד שכל פועל יכול לעשותה ובמה שקנה‬
‫פועל אחד לא נקנית העבודה להפועל דעדיין העבודה‬
‫היא ביד הבעלים לפ״ז הרי יש כח זה גם לפועל השני‬
‫ויכול לקנותו‪ ,‬ולכן לשתי שיטות אלו נתחייב גם‬
‫לפועל השני במו להדאשון‪ ,‬וכיון שאינו יכול ליתן‬
‫העבודה רק לאחד ואינו אנוס דהא ידע ומ״מ שבדו‬
‫יתחייב בעה״ב גם לפועל השני כמו שהתנו אף כשלא‬
‫היה להשני למי להשתכר‪.‬‬
‫וא״ב בעובדא דידן שהיה לו לבעה״ב בבית‬
‫חרושת שלו מתחלה רק עבודה לאחד ששכרו ואח׳ב‬
‫ניתומף לו עוד עבודה ושכר לפועל השני‪ ,‬נמי תליא‬
‫בזה דאם יש להפועלים קנין על התחייבות דבעה״ב‬
‫ליתן להם עבודה‪ ,‬נקנה להשני דק העבודה שניתוספה‬
‫שלא היתה קנויה לראשון ולא סך העבודה שהוא‬
‫דק לאחד שכבר נקנית להדאשץ‪ .‬ולכן כשאירע‬
‫אח״ב אונם באופן שהפסידא לפועלים שנשארה‬
‫עבודה רק לאחד יש להיות הפסירא רק להשני‬
‫דעבודד‪ ,‬שנקנד‪ ,‬לד‪,‬ראשון הא לא נפסד‪ .‬אבל אם‬
‫הוא רק חיוב של עצמו שיכול להתחייב גם להרבה‬
‫פועלים הוו שני הפועלים הראשון והשני דק כדין‬
‫בעלי חוב‪ ,‬שתלד זה בדין גביית חוב במטלטלין‬
‫שסובד הטמיע בסימן ק״ד סקיא שליכא דין קדימה‬
‫אפילו אם באו כאחד לגבות ואף לתשובת הדמב״ן‬
 ‫לו מ ה‬ ‫משה‬ ‫חושז משפט‬ ‫אגרות‬
‫ועזינוי דשות אבל אפשד לא שי ‪ T‬יאוש דאנשי העיר‬ ‫יש סוברין דהוא קנין להתחייבות מסש ליתן עבודה‪,‬‬
‫אין יודעים וד‪,‬וי מצדם יאועו שלא מדעת ונשאר דק‬ ‫דועא שיהיה לראשון שלשה חומשים ולהשני שני‬
‫שינוי רשות לבד שאינו כלום‪ .‬וגם מצד המחלוקת‬ ‫חומשים‪.‬‬
‫כגזל עכו״ם רד‪,‬רמ'א באד‪',‬ע סימן כ׳׳ח סעיף א׳‬
‫ואם היתה עבודה בזו שלפי התנאי דבעה״ב עם‬
‫סובר דרק מצד קדוש השם צריך להחזיר וד‪,‬ח״מ‬
‫פועל הראשון היה מחוייב הראשון לעמד בל עבודה‬
‫שם סק״ג ^‪,‬גר׳א בסק״ה חולקים וכן הש״ך בחו״מ‬
‫סימן שמ״ח סק״ב מטעם דגזל עכו‪-‬ם אסור מדאורייתא‬ ‫שיש לו אך כיון שלא היה באפשרי לראעזון לעשות‬
‫בעצמו הוכרח בעה״ב ליקח לו עוד פועל ואחיב נעשה‬
‫וחייב להחזיר איך לדון בזה‪.‬‬
‫אונס ולא היה עבודה רק לאחד בגון בעיר שלקחו‬
‫הנד‪ ,‬עיין בנה‪-‬מ סימן שמ״ח סק״א שמתרץ דברי‬ ‫שוחט ונתגדלה העיר עד שלא היה באפשרי לאחד‬
‫הרמ״א משום דאף שלגזול אסור מ״מ סובר דליכא‬ ‫לשחוט כל צורך העיר ולקחו עוד שוחט ואח״ז‬
‫חיוב השבה דאף בישראל הוצרך להעשה דוד‪,‬שיב‬ ‫נתקטנה עד שדי בשוחט אחד כמתחלה‪ ,‬בזה אף אס‬
‫את הנזילה ובל׳׳ז לא היד‪ ,‬חייב לשלם ולא נאמרה‬ ‫נימא שהוא קנין הוי גם הפסד הראשון מעזום דהא‬
‫העשזז אלא בישראל‪ .‬ולע״ד תמוה דפקזוט וברור שאף‬ ‫גם חפועל הראשון הוכרח ליקחנו והד כמו שהוא‬
‫בלא וד‪,‬שיב היה חייב להחזיר ולשלם ממון והיו‬ ‫שביר גם מהפועל הראשון שכל זמן שיש עבודה יכול‬
‫מוציאין ממנו בדיינים‪ ,‬דלא גרע מכל ממת שיש‬ ‫לתבוע גם ממנו שיתן לו עבודה‪ ,‬ונהי שאינו יכול‬
‫לאחר בי ת אף בלא עשה איסור גזל שחייב לשלם‪,‬‬ ‫לדחות את הראעזון שיתן לו בל העבודד‪ ,‬משום‬
‫וקרא דוד‪,‬שיב הוא לחייבו באונסין בדאיתא בב‪-‬ק‬ ‫דגם הוא צריך להראעזת‪ ,‬אבל גם הראשון אינו יכול‬
‫דף ק״ה ואף להוזק בפשיעה צדיך קדא דוהשיב‬ ‫לדחותו והוו ודאי שניהם שותפין בד‪,‬עבודה בדין‬
‫כמו לאונסין לתום־ ב‪-‬ק דף נ״ו אבל לחייבו להחזיר‬ ‫ברור שאין גם לפקוד אף במקצוע‬
‫כעןד‪,‬וא בעין ולשלם כשאכלו א״צ קרא‪ .‬וניחא חדוקו‬
‫נה״מ לענין אונסין שבישראל הוצרך לעשה תחשיב‬ ‫והנד‪ ,‬נאם כבר נגמר שכירות הפועלים ועתד‪,‬‬
‫ולא נאמר זה אלא בישראל אבל כשהוא בעין אפשר‬ ‫אינו צריך אלא לאחד ורוצה בעה״ב לידע איך יעשה‬
‫יש לחייב להחזיר אף לעבדם‪ ,‬תה סברי הש׳׳ך‬ ‫לנתחלה אם להחזיק שניהם דרויחו כל אחד מהם‬
‫והח״מ וד‪,‬גר'א‪ ,‬שהקשו על הרמ׳א שם דאיירי בגזל‬ ‫המחצר‪ ,‬או ליקה רק את הראשת ויפסיד השני לבד‬
‫בעין‪ .‬ודברי הנד‪',‬מ צ״ע‪.‬‬ ‫וכן בלא עשה קנין עם הפועלים נמי מסתבר שלא‬
‫עדיף מאם היה עדיין תוך הזמן ובענת ובית שאסיקנא‬
‫ואף שברקז״י עי רובין דף ס׳׳ב איתא בבן נח‬ ‫דמדינא יש להם לחלוק אף עתד‪ ,‬יחזיק לנתחלד‪,‬‬
‫נהרג ולא ניתן לחשבון משום דגבי ישראל כתיב‬ ‫את שניהם‪ .‬ואם א״א שיעבדו שניהם או ששניהם אין‬
‫והשיב אבל בעבדם לא כתיב השבה‪ ,‬צדיך לומר‬ ‫רוצים להרויח רק המחצה הוא כדבד שאין בו דין‬
‫דאין כוונתו דרק מצד קרא דוהשיב חייב בישראל‬ ‫חלוקה ויד‪,‬יה בזד‪ ,‬דינא דגוד או אגוד שאחד ישלם‬
‫שגזל אלא דכתב זה בשביל בן נח דאם קרא דוד‪,‬שיב‬ ‫לחברו בעד חלקו דשאר למי שיתן יותר‪.‬‬
‫היה נכתב גם בבן נח היד‪ ,‬פטור ממיתד‪ ,‬דלא היה‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫מיחייב תרתי אבל כיון שלא נכתב וד‪,‬שיב אף שיש‬
‫לחיות תן תשלומין פטוד משום שנהרג וכדמסיק‬
‫הלכך כיון שעבר נד‪,‬רג ואינו משלם‪ ,‬ובן הוא משמעות‬
‫פב‬
‫לשונו ביבמות דף מ‪-‬ז דבתב ולא ניתן להשבה אלא‬
‫נהרג‪ ,‬משמע דאם היה מחריב לשלם לא היה נר‪,‬רב‬
‫בענץ לוקח מגנב מעובדי ע״ו בזטז‬
‫ור‪,‬תוס' התם פליגי וסברי דחייב גם בן נח לשלם‬
‫חז״ל לחיוב חזרה ותשלומיו‬
‫אף שלא נאמר השבה דלחיוב ממת א״צ לקרא ומ״מ‬
‫מחריב גם מיתד‪ ,‬דדין קם ליה בדדבה מיניה לא‬ ‫ט׳ אדד ראשון תשי״ט‪.‬‬
‫שייך גבי עבדם‪ .‬וגם יש לפרקו שגם בשביל לחייב‬ ‫מע*כ ידידי הר׳ שמואל חיימזאן שליט׳א‪.‬‬
‫ישראל שגזל הוצדך רש״י לוהשיב דסובר דבשביל‬
‫החיוב ממון בעצם היה לוקה ולא מקולס כדסברי כן‬ ‫שאלתו בזמן האומות עובדי עיז אם אירע‬ ‫הנ ה‬
‫התוס־ כמכות דף טיז אלא משום דבתיב ודשיב דד‪,‬וא‬ ‫באחד שקרובו נתן לו חפץ שנפל לו בירוקוה‬
‫עשה לנתק הלאו משלם ואינו לוקה ואף כשאינו בעין‬ ‫וסיפר לו איך שיודע שאביו ענד‪ ,‬החפץ מאחד‬ ‫מאביו‬
‫הוי חיוב התקולומין העשה כדמפרשי שם התום'‪,‬‬ ‫אצל העיר ומכו מקזם אם היה עליו חיוב‬ ‫שעבד‬
‫וא״כ לא שייך זה אלא בישראל שגזל מישראל שנאמר‬ ‫באקזר שלפי הזמן כנד היד‪ ,‬יאוש וד‪,‬וי יאוש‬ ‫הקובד‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫רומו‬

‫זכה בה אחד לכד‪',‬פ חייב לקולם דמים לגזלן נמצא‬ ‫איסור גזל בלאו שהי׳ל ללקות אי לאו דניתק לעשה‬
‫שלעצם קנינד‪ ,‬ולפוטרה מתשלומין הוצרכה למד‪,‬‬ ‫דוהשיב אבל בישראל שגזל מעכו״ם שלא נאמר לאו‬
‫שנתן לד‪ ,‬וכיון שנתן לד‪ ,‬ופטרה מתשלומין לו לשם‬ ‫אלא מקרא דחזשב בב״ק דף קי״ג שלא ®’ ‪ T‬מלקות‬
‫קידושין הוא לענין קידושין כנתן לה את שלו‬ ‫יש לחייבו להחזיר אף שלא נאמד והשיב‪.‬‬
‫ומקודשות והוא דלא כדכתב בא׳ם דלהמג״א לא‬ ‫ועיץ בביש סק‪-‬ה שכתב מיהו כל זד‪ .‬איידי‬
‫קנתר‪ ,‬גוף החפץ ואם בא אחר והטף ממנה הוא של‬ ‫בגזלן וגנב עצמו אבל הלוקח ממנו אף בלא יאוקז‬
‫האחד עיי׳ש דודאי קנתה שזכתה כמגבהח אבדה של‬ ‫ליכא איסור דאורייתא דדוא עושק מעכוים אינו אלא‬
‫עכו‪-‬ם שקנתה ממש ואין אחד יכול לחטוף מיה‪.‬‬ ‫מדרבנן מטעם שבא לידו בהיתר ונשאר עכים בקושיא‬
‫ונמצא שאף בלא יאוש אם נחשב של עכו׳ם‬ ‫על הדמיא על הא דכתב דא'צ להחזיר דק מקזום‬
‫אין על המקבל שום חיוב בעצם מדינא אף לא מדרבנן‬ ‫קדוקז השם דהא איכא איסור דרבנן בעצם כמו‬
‫ודק מדין קדוש השם ולבן מכיון שבכאן ועא להיפוו‬ ‫בעושק‪ ,‬ובאים סקיג כתב על הביש דלםד‪.‬רק‪ ' 1‬ל‬
‫שהחזרה יביא לחלול השם ולספירה שאין לחייב‪.‬‬ ‫שסובר להדמבים דגם הפקעת הלואתו אסור מחית‬
‫אבל כיון שבעיר נמצא גם יקזדאל הדי יש גם להן‬ ‫היה גבי לוקה אעיג דבד‪.‬יתדא אתא לידו אסור מדיית‬
‫חלק‪ ,‬אבל נראה שעצם החפץ כזה אין שי ‪ T‬אף‬ ‫עיייקז‪ .‬אבל לעיר בלוקח פטור מטעם אחד שליכא‬
‫משהו ממנו לכל יחיד ויחיד דאף שבנדרים דף מ‪-‬ח‬ ‫בהפקעת הלואד‪ ,‬ובעושק‪ ,‬שהדי כל גזילה הוא לענין‬
‫אמד במודדי הנאד‪ ,‬זמיז שאסודין בדבר של אותה‬ ‫אחדים כאבדה דד‪.‬די הוא אבוד מהבעלים דאינה‬
‫תעיד‪ ,‬נדאד‪ ,‬דהוא דק מה שמסיק במתני׳ כגון‬ ‫ברשותו וכמפורעו זה בתוס׳ ביק דף סיס דבעצם‬
‫הרחבה והמרחץ וביהכ׳ג והספדים שהם דברים שכל‬ ‫הדין למיד יאוש לא קני כל המחזיק בד‪ .‬זכר‪ .‬בה‬
‫אחד ואחד נד‪,‬נד‪ ,‬ומשתמש בד‪,‬ם אבל חפץ כזה שאין‬ ‫ואף למיד יאוש קני אם היא בדהיד בשעת יאוקז‬
‫משתמקזין בו בני העיד אלא נעקזה לד‪,‬שתמקוות‬ ‫מסתפקי שמא כל המחזיק בה זכה בד‪ .‬ודיוא משום‬
‫העובדים עבוד העיד להקל ממלאכתם וכדומה אין‬ ‫דלאחדים היא בדין אבדה לגבי הבעלים‪ ,‬ועיק בספרי‬
‫להחשיב עצם החפץ שהוא של כל יחיד ויחיד לפי‬ ‫דברות מקזה סימן מיה‪ ,‬ונמצא שאחדים שלקחו‬
‫חלקו אלא לשיוי כסף‪ .‬אם הוא דבר שכשנאבד יקחו‬ ‫מדיגזלן קודם יאוש אין עליהם אלא דין השבת אבדה‬
‫אחד במקומו ונמצא שיד‪,‬יה מזה הפסד לכל יחיד‬ ‫לתבעלים ולא שייך כלל לא להפקעת הלואד‪ .‬ולא‬
‫ויחיד‪ .‬ואם בדוד שבשביל זד‪ .‬לא יוסיפו מסים על‬ ‫לעוקזק ואילו לא נאמדה מצות השבת אבדה לא היה‬
‫בני העיד שנמצא שאין מזד‪ ,‬שום הפסד אין שי ‪T‬‬ ‫עליו שום חיוב דד‪,‬א לקח דבר שאבוד מהבעלים‬
‫זה כלל לד‪,‬יחידים אלא שהוא של הצמד דבני העיר‬ ‫וליד לד‪,‬לואד‪ .‬שלקח ממנו דבר שברשותו שאף שלקח‬
‫בכולל‪ ,‬שלכן יש למיזל בתר הדוב דמון שהדוב‬ ‫בהיתדא יש עליו חיוב ממת כיון שלא נתן לו במתנה‬
‫עכו׳׳ם נחקזב של עכו׳׳ם‪ .‬ואם האחריות הוא על‬ ‫ולכן בעטים שליכא חיוב השבת אבדה אין לחייבו‪.‬‬
‫השומר תליא מי היה השומר ומספק אזלינן בתר הדוב‬ ‫ואדרבה בעצם הוא עוד אסור ככל מחזיר אבדה‬
‫שעט״ם היה‪.‬‬ ‫לעכוים מלמען ספות הרוה בסנהדרין דף עיו‪ .‬וגם‬
‫אף להסובדין שאף למיד גזלו מותר לא נעשית שלו‬
‫ובענין אם מד‪,‬ני יאוש הממונה מהעיר לא‬
‫כדהביא המגיא סימן תדליז סקיג בשם ספד יראים‬
‫מבודד אצלי ולפום דיהטא נוטה שמד‪,‬ני וכן יאוש‬
‫שומר אבל עדין יקז לעיץ בדבר‪.‬‬ ‫עיייש‪ ,‬מים בלוקח נעשית שלו ככל אבדה של עכוים‬
‫שמצא ישראל שהיא שלו ממש‪ .‬וכיון שהיא אבדד‪.‬‬
‫והנה בעצם אינו נאמן כלל לומד שאביו לקח‬ ‫אין בעצם שום דין להחזיר אף לא מדרבנן אלא‬
‫מגנב‪ ,‬ואין לחוש כלל אף אם היה ועיחן לישראל אם‬ ‫משום קדוקז השם כד‪,‬א דעובדא מזמעון בן שטח‬
‫לא היה באופן הודאת בע״ד כגון שאמרה קודם‬ ‫וכדאיתא בחוימ סימן דפיו סעיף א' ומחורץ שפיר‬
‫הנתינה דאחד שנתנה לא שי ‪ T‬הודאת בע׳׳ד‪.‬‬ ‫שיטת הדמיא‪.‬‬
‫ידידו‪,‬‬
‫אד שלענין קידושין יש עדין לדון מטעם שהמקדש‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫לא קנה שאצלו היא גזלה וחייב להחזיר‪ ,‬אבל בזה‬
‫יש לומד כסברת נהים שם ועוד עדיף מלדידיה‬
‫דכיון דהוא המציא לד‪ .‬שתקנה סגי לקידוקזין דלא‬
‫גדע מדבר עלי לשלטון‪ .‬וגם לתום' ביק שם שאף‬
‫שלכו‪-‬ע היא בדין אבדד‪ .‬היה אסור לכל אדם להחזיק‬
‫בד‪ ,‬מפני שהיא צריכה לגזלן ליפטר מן הנגזל ואם‬
‫רןמז‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫נימא שלוחו של אדם כמותו הא גם הפקה עקוד‪ ,‬ויד‪,‬א‬ ‫‪ p'D‬פג‬
‫חייב וד‪,‬וצרך לתרץ דנ״מ ד‪,‬יבא דליכא לאיקותלומי‬
‫מהאי אלמא דס״ל דגם מעשה השליה נחשב‪ ,‬אינו‬ ‫בענין שליחות אם נחשב מעשה שניהם‬
‫בלום דד‪,‬א ודאי אף אם נחשב המעשה למשלח לא‬
‫היד‪ ,‬ניזוק עכ״פ בלא מעשה השליח וא״ב לא גרע‬ ‫י׳׳ז אדר שני תדפ״ט‪ ,‬ליובאן‪.‬‬
‫מגרמי שחייב‪ .‬ועוד עדיף דהא עשה בגופו‪ .‬וא״ב‬ ‫מע״ב ידידי הרב הגאה המפורסם מוהדיד שלטה‬
‫יש לחייבו על מה שנעשד‪ ,‬שליח לד‪,‬זיק לחבדו שע׳׳י‬ ‫לנדא שליט״א הגאב׳׳ד סטראבין‪.‬‬
‫זה ניזוק חברו‪ .‬וזר‪ ,‬פקזוט ובדור בעיני עד שקשה‬
‫מה שהיר׳ן כהד׳׳ה קושיה נה׳׳ט בסי׳ שמ״ה סק׳ד‬
‫לי טובא על רש־י שפי׳ שם בד״ה נימא שיתחייב‬
‫לשיטתו דיש שליהוה לעכו־ם בדבר עבירה‬
‫שולחו ולא השליח דד‪,‬א את השליח ודאי יש לחייב‪.‬‬
‫מ״ט לא הויא אמירה לעכו׳׳ם בשבת איסור דאורייתא‪,‬‬
‫וקושית הגמי הוא שיתחייב גם שולחו על עצם‬
‫בזה שכתר׳׳ה רוצה לומר דבשליהות נחשבו שניהן‬
‫המעשה שנחשב עבודו אבל לא שיפטר השליה‪.‬‬
‫עושין המעשה והוו שנים שעשאוד■ דפטור בשבת‪ ,‬הנה‬
‫וצדיך לדחוק בכוונת רש״י דכיון שחיוב הקוליה‬
‫לע׳׳ד לבד שמה יעשה עם בל האיסודין שאף שבות‬
‫הוא מצד גרמי ואף שעדיף מגדמי מ׳׳מ הוי החיוב‬
‫ליכא להד צד בבעיית הגמ׳ ב״מ דף צי ומדאודייתא‬
‫מגדר גרמי יש לחייב המשלה קודם הקזליה דאף אם‬
‫ליבא איסוד בד‪,‬הלט דשם אין שייף כלל תידוצו‪.‬‬
‫יש לאישתלומי גם משליח יתחייב המשלח מאחר‬
‫אלא אף בשבת לא נכון כלל לומד דיתהשב שנעשד‪,‬‬
‫דהמעשה שלו ועדיף משל השליח‪ .‬אבל ודאי יודד‪,‬‬
‫המלאכר‪ ,‬ע*י שנים כיון דעכיס נעשה רק עיי אהד‪,‬‬
‫גם דש׳י שאף הגמי בקוקויתו סבר שאם ליכא‬
‫ל״מ לדינא דד‪,‬לכה כר״מ ור׳ יד‪,‬ודה דדוקא בזה‬
‫לאיקותלומי ממשלה יתחייב השליח‪ .‬וד‪,‬תוס׳ די*ד‬
‫יכול חד‪ ,‬יבול פטור מעזום דלאו אורחיה למיעבד‬
‫סובר דכיח שד‪,‬שליה גיב חייב ועשה בגופו עדיף‬
‫בתרי כדפדש׳״י בשבת דף צ*ג ודאי דלא שייך‬
‫מחיוב המשלה וקודם למשלח אף לקושית ר‪,‬גמ'‬
‫בשליה דאורהיד‪ ,‬כן‪ ,‬אלא אף לר׳׳ש דפוטד גם באינו‬
‫וד‪,‬קשה רק דעכ״פ היכא שליבא לאיקותלומי משליח‬
‫יכול ואינו יכול מ״מ הוא רק בעוגוף המלאכד‪ ,‬נעשה‬
‫יתחייב המשלה‪ .‬כן נראה לע׳׳ד בכוונת התום' רי׳ד‬
‫ע״י שנים אבל לא בשליה שנעשד‪ ,‬כולו במעשה‬
‫לכאורה‪ .‬ול‪-‬ד לטביחה דפטור הקזליה משום דלא‬
‫השליה לבד הוי זד‪ ,‬מעשד‪ ,‬אהד ומאהר שמדין שליחות‬
‫שי ‪ T‬החיוב אלא בגנב‪ .‬אבל גוף המעשד‪ ,‬לא שייך‬
‫נהשב המזמזד‪ ,‬למשלה היד‪ ,‬לנו לידה כעקזד‪ ,‬המקולה‬
‫שיתחשב לקוניהם כדהוכחתי ממעילה‪.‬‬
‫כולו בעצמו‪ ,‬כקושיה הנה״מ‪.‬‬
‫אך יש קצת לדחות דאף שיש לחייב שניהם‬
‫ואף אם נימא כסברת כתר״ה דנהעוב גם מעשה‬
‫במעילה מ״מ א־א לחייב שנים על מעילה אחת ול׳׳ד‬
‫השליה מ״מ אינו נחלק להצאין אלא דבל המעקות‬
‫ליש מועל אחר מועל דד‪,‬תם ב׳ מעילות היו‪ ,‬ולכן‬
‫נהשב שהשליה עשה משום שעשה בפועל ונחשב כולו‬
‫כשחייב המשלח פטוד השליח‪ .‬אבל הוא דוחק דמנא‬
‫גם למשלח מהמת שבשליחותו נעשד‪ ,‬ושלוחו של אדם‬
‫לן זה‪ .‬וגם מ״ט עדיף חיוב המשלח לדהות חיוב‬
‫כמותו‪ .‬וממעילה גופה מוכרה זה דאם נחלק להצאין‬
‫השליה‪ .‬וליכא למימר דגזה״ב הוא בדין שליחות‬
‫לא הי״ל למעול ע״י שליה בפחות משתי פרוטות‬
‫דילפינן במעילד‪ ,‬שחייב המשלה ולכן פטור הקזליה‬
‫דבל אחד לא הוציא פרוטה אלא ודאי דלא נחלק‬
‫דנימא דאין לחייב שנים על מעילד‪ ,‬אחת‪ ,‬דד‪,‬א פירקוו‬
‫ונחשב כולו למשלח‪ .‬וא״ב גם בשבת יש לד‪,‬השיב‬
‫התוס׳ בד־ה אמאי דבשניהם שוגגין א״צ לג״קז אלא‬
‫כולו למשלח אף אם נימא שנחשב גם מעשה השליה‪.‬‬
‫לנזכר השליח שחייב המשלה ‪,‬בעי הג״קו‪ ,‬ומדין‬
‫וגם מוכה ממעילד‪ ,‬דלא נחשב מעשה שניהם דהא‬
‫שליחות דבל התורה אם נימא שגם מעשה השליה‬
‫לא מעלו שניד‪,‬ן בשניד‪,‬ם שוגגין אלא משמע דנחשב‬
‫הוא איך יד‪,‬יה עדיף חיוב המשלח לדחות חיוב‬
‫רק מעשה של אחד‪ ,‬וכל זמן שיש דין קזליהות הוא‬
‫השליח‪ .‬ולכן איכא הוכחה גדולה ממעילד‪ ,‬דנחשב‬
‫מעשד‪ ,‬המשלח לחיובים וכקונזכר ונפטר בעה״ב‬
‫רק מעשד‪ ,‬המשלח לבד דלא כסברת בתריה‪! .‬מ־ אף‬
‫המשלח שאז הוא ככל התורה כולד‪ .‬דאין שליח לדבר‬
‫אם נימא כסברת כתד״ה דנהשב מעקזד‪ ,‬שניהם אין‬
‫עבירד‪ ,‬והוי רק מעשה השליח כמפורש טעם זה‬
‫שייך לפטור בשבת מטעם שנים שעשאור‪ ,‬כדבארתי‬
‫ברש״י קידוקזין דף ני בדיד‪ ,‬שליח עיי״ש וכ״ש‬
‫מאחר דמ״מ נעשה המעשה עיי אחד והוא ברור‪.‬‬
‫לטעם דש״י בחגיגה דף י׳ שביטל השליחות וכמו‬
‫וגם ראיד‪ ,‬לזה מחא דקזהיטת קדשים שבשר עיי‬ ‫שכתב גם כתר״ה טעם זה‪.‬‬
‫אחר הוא מדין שליחות כדאיתא בקידוקוין דף מיא‪,‬‬ ‫ומה שהביא כתר‪-‬ה ראיה מתוס׳ רי׳ד שד‪,‬קשה‬
‫ומותר לכתחלד‪ ,‬לעשות שליח לשחוט בקדקוים כדמוכח‬ ‫על קושית הגמי בקידוקזין דף מ״ב משלח ביד פקח‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫ר!מח‬

‫סי מ פד‬ ‫מתא דפסהים דף ע״א בםתני׳ דאמר ד׳ יהושע תאמר‬

‫בפסח שאין לו עצבה ופי׳ רש׳י שאפילו שהם פסחו‬
‫בהערותיו עלי בסי׳ מ״ט ועל הערתו‬ ‫כבד ומצא זבה זה עומד בעודה וכסבור שהוא פסח‬
‫על דודי בספרו חרושי וער׳׳י פסחים‬ ‫ופוחטו לעוס פי שהוא אלפא דפותר יישחוט פההו‬
‫ד!ן מ״ה‬ ‫של אהרים לכתהלה דאל׳ב לא היה טרוד בדבד‬
‫פצוה בית שאסור לכתחלה וכו״ע פודו בזה דלא‬
‫טיז סית תשיח‪.‬‬ ‫פצינו פי שחולק‪ ,‬ואם ניפא דנחשב פעשה שניהם‬
‫פעיב ידידי הרהיג פהר ‪ T‬שפואל צבי שווארצ־‬ ‫א׳ב זעא כשנים ששחטו ולברייתא דדב יוסף בחולין‬
‫בערג שליטיא‪.‬‬ ‫דף ביט שאין שנים שוחטין זבח אהד לכתהלה הי׳ל‬
‫לאסור לכתחלה לפוחום ע״י שליח ואף בדיעבד היה‬
‫מה שכתב בתריה דהפהרשיא לא נתכוין לקופויתי‬ ‫לן לפקפק פטעם דהוי לדבר עבירה כית דאסור‬
‫בספרי דברות פשה סי׳ טיט על הדאיפו דאוקים‬ ‫לכתחלה פדאורייתא לשחום בפונים‪ .‬ואף לאביי דאפר‬
‫טבח ביויב עיי אחר ובשבת פטור פשום שחיטה‬ ‫דדק ראב״ש סובר כן ורבנן פליגי ופתירין אף‬
‫שאינה ראויה כר׳ יוחנן הסנדלר הא הלכה כדברי‬ ‫לכתחלה לשחוט שנים פיפ יקשה לראב״ש פ׳׳ם פותר‬
‫הפיקל שהוא רק דרבנן שנחשבה שחיטה ראוית‬ ‫לעשות שליח אף לכתחלה דכויע פודו מה‪ .‬אלא‬
‫פשום דד‪,‬פהרשיא הא הקשה פפה שסברי רבנן שפה‬ ‫ודאי פשפע דנחפזב רק פעשה אחד לענין גוף פעולת‬
‫שחיטה‪ .‬הנה אף שפהרשיא כתב טעם זה לתרץ פה‬ ‫הדבר אף שהכשר וחיוב הדבר נחשב לפשלח דפיפ‬
‫שהקשו התום׳ לרבה ולא תירצו בטובח עיי אחד‬ ‫נעשה ע׳י אחד‪ .‬וא*ב גם גבי שבת א׳א לופר דזעו‬
‫סיס לא היה פקשד‪ ,‬זה על הרייף והרא״פו דלא‬ ‫בפונים שעשזעה ולפוטרו פחפת זה דלא כתידח‬
‫אשגחו בזה דאפשר שהסיפא איירי כריש וגם הרישא‬ ‫כתר׳׳ה‬
‫אפשר כריש דלכן דוקא ביויב פחייב ואין הכרח‬
‫ופה שרצד‪ ,‬כתריה לתרץ קופוית קצוה״ח בסי׳‬
‫דהריפזא קאי לתיק דאיירי אחר זה דהא גם תיק‬ ‫ר׳י סקיה על הרפב׳׳ם שפסק כר׳ נחפן דאת והפור‬
‫פודה ביויב שחייב אך נקם רבד שכויע פודו‬ ‫קנד‪ ,‬פחצה ופ״פ כתב בפ׳׳ם פאישות הראוי לביאד‪,‬‬
‫ופחלוקתם השפיענו בטרפה וחולין בעזדה ולכן לא‬ ‫תתקדש‪ ,‬פשום דגדד קני את והפור שלא קני הוא‬
‫כתב עלייהו שקשה פפה שלא סבר כן תיק כדכתב‬ ‫פטעם קנץ שבטל פקצתו בטל כולו ולכן סובר ר״נ‬
‫לתום׳ שהיא קופויא גדולה אלא כתב רק שלא פוכח‬ ‫שבחפור שאין שייך לקנין ליכא דין דבטל כולו אבל‬
‫כן שהוא גם פהא שהלכה כד‪,‬טיקל שהיא שחיטה‬ ‫בהחפש נשים כולן שייכין לקידושין רק שבזה הקנין‬
‫ראויה לבויע וגם פהא שהוצרך לאוקפי כדים ולא‬ ‫אינן ראויות אפרינן דבטל כולו‪ ,‬וכפו דאפדינן בפכות‬
‫גם לרבנן ועיי אחר וסיפא כדיש וכד׳ יוחנן הסנדלר‬ ‫דף ף לענין עדות בפקייפי דבר‪ ,‬לא פסתבר כלל‬
‫ולכן אפר כל הסוגיא דפזפעתין‪ .‬וזה היתה כוונתי‪.‬‬ ‫לחלק זה בדין קנין שליכא קרא עיז אלא הוא‬
‫ופשיב בתריה דהיה פקום לתרץ דמתני׳ סובר‬ ‫פסבדא שרוצה דוקא בקיום כולו ואם ניפא שבחפוד‬
‫כר׳ נחוניא בן הקנה ונקם יויב והיה לשבת ששוין‬ ‫ידע דאינו בד קנין ולס לא תלה זב׳׳ז א״ב גם‬
‫לדידיה‪ .‬הנה פשוט שכפזנקם חיוב ביויב הוא לפעט‬ ‫באחותו ידע שאין קידופוין תופסין ופסתפא גם‬
‫טבח בשבת שגם דנבה״ק הא פודה שיש רבותא‬ ‫באחות אשה ידע‪ .‬אך אולי אפשר לחלק דבחפוד פה‬
‫בכרת דהקרא הא כתוב בחייבי פיתות אד יליף‬ ‫שאפר חפור הוא לסיפן כדי שלא יקנה רק פחצה אבל‬
‫פגיש פשום שג״ז הוא אסת לכן אף דנבה״ק לא היה‬ ‫הבא לא היה לו כלל לצרפם‪ .‬אבל הוא דחוק דהיה‬
‫אופר יו״ב אם גם בשבת חייב‪ .‬וגם הא בפזבת איכא‬ ‫לו לופר קני פחצה ולכן צריך לופד בתירוץ קצוה״ח‪.‬‬
‫גם איסור אכילה לר׳ יוחנן הסנדלר שפטעם זה גרע‬ ‫ופה שתירץ בתריה קושית שעה׳׳פ שהובא‬
‫פיו״ב אם סובר דלאו שפה שחיטה וחזינן שגם פתני׳‬ ‫ברעק״א פיא דפסחים הוא נכון‪.‬‬
‫נקטה לרבותא טרפה וחולין בעזרה ולכן ודאי לא‬
‫היה שייך לאוקפי כרנבהיק‪.‬‬
‫ופש״ב כתדיה שריש דפודה ברישא אף דסובר‬
‫משה פיינשטיין‬
‫אינו לוקה ופשלם הוא פחפת שסובר כד׳ יצחק‬
‫דחיי״ב אין בהו פלקוו‪ 4‬הנה פסתבד זה פשום‬
‫דאשכחן בירופולפי פ״ג דכתובות סוף היא דסובר‬
‫רשב״י שהוא סתם דיש בשם ר׳ טרפת כד׳ יצחק‬
‫קמט‬ ‫משה‬
‫מתחלה שאיידי אליבא דאביי הקשה וד׳ע מנ”ל‬
‫לטב־ע כיון שדדיש להיתר מצטרף לאיסור דלדידיה‬
‫טנ׳׳ע חמוד‪ .‬ואה׳׳כ איידי לד׳ יוחנן דהיתר מצטרף‬
‫לאיסור חמור או דשוין אך שיקשה הא גם ברינז״י‬
‫זה שאיידי לד׳ יוחנן כתב דלר־ע טכ־ע דאורייתא‬
‫והא אפשר שלד׳ יוחנן גם ד״ע מודה‪ .‬ואולי איידי‬
‫דלעיל לאביי אמד זה גם לד׳ יוחנן וצ״ע‪ .‬ודברי‬
‫הודי זצ״ל על קוקוית התודה תמימה נכונים כאקוד‬
‫יעיץ כתד׳׳ה מ ה ויראה ואין כדאי להאריך‪.‬‬
‫ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫‪p'D‬‬
‫בענץ קושית הפלאה בגנב וטבח‬
‫לעכו״ם מ״ט לא אוקים במסרה לשומר‬
‫כמו בשור הנסקל‬
‫ד׳ יתדו תדפ״ו ליובאן‪.‬‬
‫מע־כ ידידי הגאון הגדול מוהד׳׳ד יחזקאל‬
‫אבדאמסקי שליט׳׳א הגאביד סלוצק‪.‬‬
‫הנני שולח לכ׳׳ג בחזרה את החדית שנתן לי לעיץ‬
‫בהם והנני להעיד בקצרה לפום ריהטא בדברי‬
‫כ״ג ידידי‪.‬‬
‫מה שתירץ ב׳׳ג קוקוית הפלאה בכתובות דף‬
‫ל׳׳ד ד׳׳ה הנא במאי עסקינן דמאחד דחיוב קרן‬
‫וכפל הוא להבעלים אין שייך להיות אח׳ב חיוב‬
‫דו׳׳ה להעזומד מטעם גורם לממון דכיון דאין חיוב‬
‫גניבה להשומד אין טביחה ומכירה‪ ,‬לע׳׳ד נסתר‬
‫זה מהא דב״ק דף ס״ח דאוקים דיש לקיש מתגי׳‬
‫דגנב והקדיש ואח׳׳ב טבח דאינו משלם דו‪-‬ה כגון‬
‫שהקדישו בעלים ביד גנב וא׳׳ב למה הוצרך למיתני‬
‫בהקדיש ופטור מטעם שלהקדש ליכא דין דו׳׳ה‬
‫הא אף במכדו הבעלים להדיוט אחד הגניבה נמי היה‬
‫פטור מדו״ה אף שיש דין דר׳ה להדיוט משום דחיוב‬
‫קרן וכפל היה להמוכד וכיון דאין חיוב גניבה‬
‫להלוקח אין טו״מ‪ ,‬ולמה לו למיתני בהקדיש דצריך‬
‫לדחוק ולאוקמי דוקא כשעמד בדין ואמרו לו דק‬
‫חייב אתה ליתן לו וגם אינו חרוש כ״כ הא יכול‬
‫למיתני נמכרו הבעלים להדיוט דהוא חדוקז יותר‬
‫דאף שיש דין דו״ה להדיוט פטור רזה לא שמעינן‬
‫מהקדיש וגם לא יצטרך לאוקמי נעמד בדין דלא‬
‫שייך במכדו חזרה קרן לבעלים דהא ודאי מכד בזול‬
‫בדמים מועטים כיון דהוא ביד הגנב ולא הוי זה‬
‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫עיי״ש‪ .‬אבל ראיה ליכא ממוז שלא פליג ברישא משום‬
‫רמה רלא פליג אטבח בירש אפשר משום דאינא‬
‫גווני רמשלם כגח בלא אתרו בו דאף רלא רצה‬
‫לאוקמי בלא אתרו הוא משום רטתמא נקט ואישי‬
‫בכל אופן בין באתרו בין בלא אתרו ולכן ר׳ש‬
‫רפליג שאינו לוקה ומשלם שהוא רק באתרו שג׳נ‬
‫לא בכל גווני ראיירי מתני׳ בטבח ביו״כ לא רצה‬
‫למינקט סתם שפליג ולפרש שפליג באתרו לבר לא‬
‫בא כאן להשמיענו רין זה אלא במנות נקט מחלוקת‬
‫זו‪ .‬אך הוא רק לר׳ יוחנן שטובר רבלא אתרו משלם‬
‫בכתובות רף ל־ב רלר־ל שסובר רגם בלא אתרו‬
‫אינו משלם אין לתרץ זה ונצטרך לומר דהוא משום‬
‫רסובר כר׳ יצחק בירושלמי‪.‬‬
‫ומש׳׳ב כתריה רכיון רהוא מחמת רהלכה ברברי‬
‫המיקל במחלוקת רבר אחא ורבינא לכן לענין חיוב‬
‫רו׳׳ה ריהיה אררבה קולא אם נימא רמעשה שבת‬
‫אטורין מדאורייתא שלכן יפטר מרו״ה ולכן פוטר‬
‫חדא׳׳ש‪ .‬אינו כלום דא׳׳א שיהיו תרתי דסתרי ומכיון‬
‫שעיקר מחלקותם נאמד לענין איסור שבת והוי הדין‬
‫כחמיקל שמעשה שבת מדרבנן בהכרח היא שחיטה‬
‫ראויה וחייב דו‪-‬ה‪ .‬ומה שציין כתד״ה להש׳׳ר יו׳׳ד‬
‫סי׳ ד׳ סק׳׳ה אינו כלום‪.‬‬
‫ומה שרוצה כתר׳׳ה לתרץ הקושיא דקווחט לע־ז‬
‫או בשבת בלא רשות אינו שלוחו משום עיוות שאסר‬
‫בהנאה‪ ,‬מחא דסיטדאי נינהו דצדיך להזכיר שיקה‬
‫השטר בכתובות דף פ׳׳ה ועיין בתום׳ גיטין דף כ׳׳ט‬
‫ד״ה שקול ונ״ב הנא נ ‪ r‬שלא הזכיר שלא ישחוט‬
‫לע״ז ובשבת אינו עיוות‪ .‬הוא הבל וח־ו לומר זה‬
‫דודאי כשמצוה לשוחטו הוא להכשיר ולא לאסור‪.‬‬
‫והתם אם לא הזכיר לקיחת השטר היה דשאי לחשוב‬
‫שמחזיקו למהימן ואינו מקפיד על לקיחת השטר‪.‬‬
‫ומה שהביא כתד׳׳ה מפה׳׳מ לרמב״ם דחיוב המשלח‬
‫הוא מצד שציוה להשליח דלכן ניחא גם בחש״ו‪.‬‬
‫איני רואה מה ראה בדמב׳׳ם יותר ממה שמפורש‬
‫בגמ׳ שעשו שליחותן מעל עכ״פ הא לא מתורץ בזה‬
‫מה שקשה דלאו בני שליחות נינהו‪ .‬ומוכדחין לומד‬
‫כדבאדתי בספרי שמיועוב הכל‪.‬‬
‫וקושית מהדש״א בפסחים דף מ״ה היא פשוטה‬
‫והקדני ראם הוא רק כמבאר קושית מהדש׳׳א ויפה‬
‫כתב דודי זצ׳׳ל בספר חרושי הגד׳׳י שכיון שכתב‬
‫מהרש״א לעיין בתום׳ פ׳ שלשה מינין הוא מפורש‬
‫שכוונת מהדש׳א הוא ג׳׳ב להקשות דכיון שרבנן לא‬
‫ילפי מגע״נ ראוי למידדש משרת לטעם כעיקר‬
‫כדאמר לד׳׳ע‪ .‬וע׳׳ז תירץ דודי הגר׳׳י זצ׳׳ל שפיר‬
‫אליבא דרשב״א חולין דפליגי אביי וד׳ יוחנן אם‬
‫חמור טעם כעיקר מהיתר מצטרף לאיסור דלכן‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬
‫למזבח קיימי ואין מעיעין בזה הוי אינו ניכר ויכול‬
‫לומר הש״ל ברוקין שבעין אף בבהמה קרושה‪ .‬זהו‬
‫שיטת רש׳־י במה שהוצרך לטעם ילאו למזבח קיימי‬
‫ומ׳־מ מצריך שיהיה המום בדוקין שבעין‪ .‬וא׳־כ חזינן‬
‫מזה דבמום הניכר לכל אף שההפסד מזה לא ניכר‬
‫נחשב היזק ניכר‪ .‬וא׳־כ גם הכא בשחט פורתא כיון‬
‫רהחתך ניכר אף שההפסד מזה לא ניכר רהא לא‬
‫ניכר שנעשה החתך לעכו׳׳ם נחשב ניכר ואינו יכול‬
‫לומר הרי שלך לפניך והוא הוכחה גדולה מרקז׳י‬
‫רלא כהפלאה ומתורץ קועויתו‪.‬‬
‫ומה שתירץ כ׳׳ג דברי הראב״ד רבשט׳מ ר»פ‬
‫המפקיר הנה אף שדברי כ׳־ג בעצמן הן נכונים וגם‬
‫אני כתבתי כן בחדושי ועיין במקור חיים לבעל‬
‫הנתיבות סי׳ תמ׳־ג סק״ו שכתב כן לדינא‪ ,‬מ׳*מ‬
‫דברי הראב׳־ד אינם מתורצים בזה כדהקשה כ״ג‬
‫בעצמו מסוגיא דפסחים דהוי גורם לממון כממון אף‬
‫כאחריות גו׳א בלבד‪ .‬ומה שתירץ כ׳־ג ראיירי באונם‬
‫כדאיתא בתום׳ שבועות ובב*מ אינו נכון דרוב‬
‫הפוסקים לא סברי ‪ p‬וגם הראב״ר לא השיג על‬
‫הרמב״ם בפ״ד מחמץ שפסק רבאחריות גו׳א צריך‬
‫לבער ומשמע שגם הוא סובר כן‪ .‬ואי־כ מפרשי מיגניב‬
‫או מיתביד כבכל מקום שהוא שלא באונם וזה רימה‬
‫הגמ׳ לרין גורם לממון אלמא דאף באופן זה הוא‬
‫כממון‪.‬‬
‫במתגי׳ בבהמה קרוקזה והקשה אחר לרש״י שמפרש‬
‫והנכון לע׳׳ד דאף רכממון הוי לא קשה כלום‬
‫דמאחר דאיכא בעלים לא נחקזב כלום הכממון ושומר‬
‫להיות לו שבח הכפל ולא נגרע זכות הבעלים בזה‬
‫שנתנו לשומר רהא משמרו להבעלים וברשותם עומד‬
‫ומטעם זה לא קשה משור הנסקל דכיון דהוא איסורי‬
‫הנאה ולא שוה כלום לבעלים ולאו דמריה הוא הוי‬
‫של השומר מאחר דלרידיה הוא גורם לממון שנחשב‬
‫כממון‪ .‬ולכן אף להר׳ עוזר בח״י סי׳ תמ׳־ג סק״ח‬
‫שסובר ראם נאנס פטור רלא כהמקו״ח וגם החיי‬
‫לא פליג עליו בזה עיי׳׳ש לא קשה כלום‪ .‬וקושית‬
‫הראב׳׳ד הוא רק מקדשים דג'כ יש לו בעלים רההקדקו‬
‫הוא בעליו ומ׳־ם משלם כפל להמקריש מאחר שגורם‬
‫לממון לו וא׳׳כ חזינן ראף במקום בעלים הוי כממונו‬
‫אף לשבח הכפל‪.‬‬
‫הא כל מום הוא דבר הניכר רבלא ניכר אינו מום‬
‫והנה יש לחלק רבשומר האחריות שיש עליו‬
‫הוא משום שקבל עליו אחריות על של חברו ולכן לא‬
‫נגרע בזה בעלות דהבעלים אבל בקרקוים האחריות‬
‫שיש עליו הוא שנשאר עליו האחריות כמקדם מה‬
‫שהיה עליו קורם שהקדיש שהיה שלו והפסד חפץ הוא‬
‫לבעליו ולכן נשאר בעלים והוא שלו וברשותו לענין‬
‫הפסד וממילא הוא גם לענין השבח שנמשך מזה‬
‫כמו כפל דו׳ה בעלים כמקדם דההקדש שהפקיע‬
‫אגרות‬ ‫ר»נ‬
‫חזרת קרן‪ .‬וגם בלא זה מסתבר שלא שיד לומר‬
‫חזרה קרן אלא בהקריש חזוי כנמסר ברשות הקדסו‬
‫בל היכא ראיתיה אבל במכר לא שייך רקרין הוא‬
‫ברשות הגנב וא״ב הו׳ל לגמ׳ למיפרך אר׳׳ל פאי‬
‫איריא הקדיש אפילו מכר גמי אלא ודאי שמעיגן‬
‫מזה ראם אין גגיבה אין טו״מ תלוי רק בתגגב ראם‬
‫פטור מכפל פטור גמי מרו״ה אבל אין קפידא כלל‬
‫למי הוא חייב וגם הרקת נותן כן וא'כ גם גבי שומר‬
‫בטבח לעכחם אף שגתחייב הקרן והכפל לבעלים‬
‫יתחייב רו״ה להשומר מאחר רגורם לממון הוא עדין‬
‫להשומר כקושית הפלאה ורעק״א‪.‬‬
‫ולע״ד גראה לתרץ ראף רמה ששחט פורתא איגו‬
‫שיגוי לקגותה בכך‪ ,‬הוא מעזום דעדין שמו עליו‬
‫דאין הפסד בזה וממילא יכול לומר הרי שלך לפגיך‬
‫אבל אם יעז הפסד בזה כגון בטובה לעכר־ם לא יוכל‬
‫לומר השיל מאתו־ דעכ״פ גיכר החתך וכשיחקור למה‬
‫נעעוה החתך ויאמרו שגעשה לעכו״ם יורע שגאסר‬
‫תפסר בזה‪ .‬ומה שהביא הפלאה ראיה מהא דגפסלה‬
‫להקרבה עיי מום יכול לומר הקז״ל וכווגתו אף שגם‬
‫שם גיכר ומ״מ גחשב איגו גיכר מאחר שלא גיכר‬
‫שיש מ ה הפסד‪ ,‬הגה לרש״י ב׳ק רף ציו משמע‬
‫להיפוך רבאופן כזה גחשב היזק גיכר לפ״מ שבארתי‬
‫בחדושי שם דהגה בתום׳ רף צ׳ח ד־ה הצורם‬
‫הקשו ממתגי׳ דמעומע רבידים חייב ותירצו דאיירי‬
‫במתגי׳ הטעם חכול לומר הש״ל משום רכל בהמות‬
‫לאו לגבי מזבח קיימי גשארה קושית הוזום׳ דאף‬
‫בידים יפטר כמו בצורם‪ .‬ואמרתי דלכאורה דברי‬
‫רש״י במתני׳ סותרין זאיז רמתחלה פי׳ שגפסלה‬
‫מע׳ג המזבח במום שאינו ניכר כדוקין שבעין ואה׳׳ב‬
‫פי׳ טעם רכל בהמות לאו לגבי מזבח קיימי הא‬
‫לטעם בתרא לא היה צריך לאוקמי רוקא ברוקין‬
‫שבעין‪ .‬וצריך לומר דגם לרש״י איירי במתני׳ בבהמה‬
‫קדועזה ולכן אם היה מזיק בירים היה חייב ולכן‬
‫אף בנפסלה מאליה גבי גזלן רבעי שיהיה ניכר נמי‬
‫אף שאין ניכר שיש בזה הפסד רהא לא ניכר שהיא‬
‫בהמה קדועוה הוא כניכר כיון דכשיחקרו ויודעו‬
‫שהיא קרועוה ירעו שהחק בזה ולכן הוקשה לרש״י‬
‫דמום הוא רק רבד שבגלוי ותירץ רש״י דאיירי בדוקין‬
‫שבעין דאף שגם זה הוא בגלוי אבל הוא רק‬
‫כעזמעיינין בה היטב ראם אין מעיינין לא ניכר ולכן‬
‫אם סתם בהמות היו קיימי למזבח והיו מעיינים גם‬
‫גם במומין אלו היה זה רבד הניכר ולא היה יכול‬
‫לומר בבהמה קדושה העז׳ל דאף שלא ניכר שהיא‬
‫קדושה שיש הפסד מזה נחעוב ניכר משום דלכשיחקרו‬
‫ויודעו הוא ניכר שהוזק אבל כיון שסתם בהמות לאו‬
‫חנ א‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫השיוי‪ ,‬כשידצה ליפטד מחמת שלא היה שוד‪ ,‬כלום‬ ‫ממנו ד‪.‬בעלות לא הפקיע לענין זד‪ .‬ולכן מאחד‬
‫בעת שפשע יהיה מוכדח להכיד הנזק ולומד דכבד‬ ‫שגודם לממון כממון משלם כפל למקדיש אבל בשומד‬
‫הוזק בזה שנגמד דינו ונעשה איסוד הנאת וא״כ‬ ‫שעל של חבדו קבל אחדיות לא נפקע בזד‪ ,‬בעלות‬
‫צדיך לשלם כפי שהיה שוד‪ ,‬אז בעת הגמד דין מאחד‬ ‫הבעלים אף לענין זד‪ ,‬אף שיש לו בעלות קצת‬
‫דהוזק אז דנמצא עתה שפשע בה נעשה גם היזק‬ ‫דמחמת זה עובד בבל ידאה‪ .‬וזד‪ ,‬לע‪-‬ד כוונת הדאב‪-‬ד‬
‫דגמד דין היזק הניכד כיון דמוכדח להכידו כשדוצה‬ ‫בתידוצו ומדוקדק לשונו‪ .‬והוכיח חלוק זה מהא‬
‫ליפטד בזד‪ .‬אבל מזונאנסה נשאד היזק דגטד דין‬ ‫דאיכא אופנים בעזמידה דלא טיחייב והוא משום‬
‫היזק שאינו ניבד דד‪,‬א א״צ להכידו דנפטד ממנו‬ ‫דתלוי דק בקבלתם דהתודד‪ ,‬ידדה לסוף דעת השוטד‬
‫מכל וכל בטענת אונם חהו שיטת הר׳ עוזר והת״י‬ ‫שמתחייב בעצמו בכך וכך לכן לא נגדע בזה שלו‬
‫וד‪,‬וא טעם נכון מאד ומסתבר בדבריו זהו מה שנדאד‪,‬‬ ‫ודשותו דבעלים‪ ,‬דבשלמא אם היה הדין שהפסד‬
‫לפום דיהטא להעיר בדברי כ'‪ 1‬ג‬ ‫החפץ הוא לטי שהחפץ נמצא בביתו היד‪ ,‬נפקע ממילא‬
‫כה הבעלים מזה דהא לא שייך זד‪ ,‬לבעלות אלא‬
‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫למי שנמצא בביתו והיד‪ ,‬שייך ממילא השבה שמזד‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫ג״כ לטי שנמצא בביתו אבל מאחד שתלוי בקבלתם‬
‫דבעצם היה שייך ההפסד להבעלים לבן נשאד השבה‬
‫להבעלים דאף לענין אתדיות לא הופקע בעלותו‪.‬‬
‫‪ p'D‬סו‬
‫אבל בקדשים שבבל אופן מיהייב משום דאין האהדיות‬
‫עליו משום שקבל על של הקדש שנימא דלא נתחייב‬
‫עוד בענין הנ״ל להנ״ל‬
‫באופן זד‪ ,‬אלא דהשאיד אצלו האהדיות שהיה עליו‬
‫ד׳ תשא תדפ״ו‪ ,‬ליובאן‪.‬‬ ‫מקודם לא נעשד‪ ,‬הקדקו לענין אהדיות כלל ולכן יעז‬
‫לו הכפל וח״וכ‬
‫מה שכתב כ״ג לתרץ דבריו מקושיתי טב״ק דף‬ ‫ולפיז אף בהתנד‪ ,‬ש״ח להיות בשואל אף שחייב‬
‫ס״ח שלא היתה כוונת ב״ג משום שינוי הבעלים‬ ‫בכל אנפי יודה הדאב״ד דד‪,‬כפל לבעלים דהא עב־־פ‬
‫אלא משום דחיוב קרן וכפל היה על עיקר הממון‬ ‫אינו מפקיע בעלות הבעלים‪ ,‬ופידוש איכא אנפי‬
‫וחיוב דו״ה הוא על גודם לממון‪ ,‬הנה אם כוונת כ״ג‬ ‫שכתב הדאב״ד הוא בעצם דיני שמידה בחלוק דש״ה‬
‫כן תמיהני אעיקדא דמלתא דהא למ״ד גורם לממון‬ ‫וש״ש ושואל ובלא קבל‪ .‬ובגנב וגזלן שנתחייבו בכל‬
‫כממון צריך לומד דנחשב לדידיה שעיקר גוף השוד‬ ‫אנסי אף בלא קבלתם הוא באמת מחמת שנפקע דשות‬
‫הוא ממונו דאל״כ היה זד‪ ,‬דק כגרמי שאין שייך כפל‬ ‫הבעלים מהחפץ וקמה בדשות הגנב והגזלן להתחייב‬
‫ודו״ה וכדכתב כ״ג בעצמו שם בחדושו א״כ אין שייך‬ ‫באונסין כדאיתא לשון זד‪ ,‬בכמה דוכתי ומטעם זד‪.‬‬
‫לחלקו לשני עניני ממון ויש כאן הכפל ודו״ה על‬ ‫בעינן גדדי קנין בגנב וגזלן ולבן ועצדך לקדא‬
‫גוף השוד‪ .‬ואולי מחמת זה חזר בו ב״ג בעצמו ומסיק‬ ‫לפטוד את הגונב ממנו מכפל והטעם משום דדשות‬
‫כמו שחשבתי בדעתו שבשביל שינוי הבעלים נמי‬ ‫לבד אין מועיל לכפל והתודה לא הקנתו אלא הדשות‬
‫לא משלם דו״ה ותירץ קושיתי דלדכותא נקט הקדיש‬ ‫לבד ולא את השלו‪ ,‬ואף מצד גודם לממון אין שייך‬
‫שלא נטעה דיתחייב גם כפל על חיוב גניבה חדשה‬ ‫להוהזזיכ לו השלו כיון דיש לו בעלים וגודם לממון‬
‫דהשתא בעת הטביחה משום דד‪,‬קדקו כל היבא דאיתא‬ ‫לאחדים אין מפקיע בעלות הבעלים‪ .‬ודק בקדשים‬
‫בי גזא דדחמנא איתא וקדינן כאן שפיר וגונב מבית‬ ‫שנשאד לו האחדיות כמתחלד‪ ,‬נשאד לו נמי השלו‬
‫האיש קמ״ל אגב אודחא דליכא דין כפל בהקדש‬ ‫לזה דהא יוצא בו ידי נדדו‪ .‬זהו לעיד כוונת הדאב״ד‬
‫אף שכבד איתא משנה מפורשת ע״ז בב״מ מ״מ דדך‬ ‫וד‪,‬ם דבדים עמוקים ונכונים‪.‬‬
‫התנא ‪ p‬כבדיש ברכות זהו כוונת כ״וג אכל אין לומד‬
‫כן לע״ד תדא דממילא נוכל לטעות בעיקר החרוש‬ ‫ובמחלוקת הד' עוזד שבח״י עם המקו״ח שלכאו׳‬
‫ששנה כאן דלשינוי בעלים אין משלם דו״ד‪ ,‬דבמשנה‬ ‫קשד‪ ,‬על הד' עוזד קושית כ״ג וכן הקשתי גם אני‬
‫דב״מ לא הוזכר הטעם דפטוד בהקדש מדו״ה משום‬ ‫בחדושי דאם באונם פטוד גם בפשיעה יפטד דהא‬
‫שאינו מחוייב כפל וא״כ יש לטעות דיש איזה מיעוט‬ ‫אינו שוה אז כלום‪ .‬הנה כשנעיץ לא קשה כלום‬
‫בהקדש שפטור מדו״ד‪ ,‬ולכן פטור הכא כשהקדישו‬ ‫ומסתבד כדבדיו דודאי גם לדידיה נעשה עליו חיוב‬
‫הבעלים אבל במכדו להדיוט יתחייב בדו״ד‪ ,‬בדסבדי‬ ‫תשלומין כשנגמד דינו ונעשה איסוד הנא־ אבל‬
‫כן באמת דעק״א וד‪,‬פלאד‪ .‬ששינוי בעלים אינו פוטר‬ ‫מאחד שאינו ניכד נפטד כשמחזיד הדבד אף שנאסד‬
‫מדו״ה‪ ,‬והי״ל למיתני החדוש העיקרי ששונה כאן‬ ‫בהנאה ולבן כשפשע וצדיך לשלם לו בדמים כפי‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫ר‪,‬נב‬

‫לחיוב דויה‪ ,‬הא עכיפ עשאו שליח לדבר שלא נעשה‬ ‫נמכרו להדיוט כדי שלא נטעה‪ .‬ובדין הקדש שפטור‬
‫שליח מצד שבת ובמה יעשה שליח לדויד מהמת‬ ‫מכפל הא אין בזה הדוש דכבר הנן לד‪ .‬בב״ס ובשביל‬
‫שאיכא עוד חסרון לשליחות לענין שבת שהוא גם‬ ‫לאשמועינן אגב אודהא דבר סיוהר לא היה שונה‬
‫דבר שבגופו‪ ,‬הא עכיפ גם מצד דברי הרב שומעין‬ ‫באופן שנטעה בעיקר החרוש שלא השמיענו בשום‬
‫לא נעשה שליח לשחוט בשבת עבורו וממילא לא‬ ‫מקום ולכהיפ הי׳ל למיהני הרדיד‪,‬ו הקדיש או מנר‪.‬‬
‫נעשה שליח גם לחיוב דויד‪ ,‬כסברה המליט‪ .‬והדי אף‬ ‫ועוד מעיקרא דדינא פידכא שאין שייך כלל גניבה‬
‫שסובר הנהיט שאינו שליח גם מצד דבר שבגופו‪,‬‬ ‫הדשד‪ ,‬בזה שטנה דהא בדשוהו הוא ולא קנאו לגניבה‬
‫מיס סובר בסיסן עד־נ כהמליט דלא כסברה בהריה‪.‬‬ ‫החדשה בהטביהה והוי כמו טבח בדשוה הבעלים‬
‫שפטור כדאיתא בב־ק דף עיט ולא נחשב גנב בזה‬
‫ובפי׳ המשנה בפרק מרובה שכתב הרמב״ם אמנם‬
‫שטבח כ׳׳ב הבא שכבד הוא בדשוה הגנב משעה‬
‫יתחייב בתשלומי דויד‪ ,‬כשיתן לזולתו שישחוט לו‬
‫הגניבה א״א לו שיעשה גנב בהטביהה דק מזיק בעלמא‬
‫ביו״ב צריך לפרש כמו בהלמת שפי׳ המליט שהוא‬
‫נחשב וא״ב לא השמיענו כלום בזה שנקט הקדיש‬
‫לא ציוה לו לשחוט ביויב אלא סתם ונתן לו רשות‬
‫ויקשה טובא מ׳׳ט לא הנא מכרו הבעלים אלא ודאי‬
‫לשחוט גם ביו״מ‬
‫שליהא לסברה כ־ג‪.‬‬
‫ומה שתירץ כתדיד‪ ,‬על קושיה גיסי הגדיש יאמי[■‬
‫ומד‪ .‬שהקשה כ׳ג מהא דבי־מ דף נ*ז דליכא‬
‫זיל במעילה דף כיא שבשלה עיי תשיו אם עשו‬
‫מיעוט להקדש מדו״ד‪ ,‬אלא דדדה אמד רחמנא ולא‬
‫שליחותו מעל בעהיב אלפא דאינו מדין שליחות‬
‫גו״ד ואי־כ בהקדישו בעלים הדי שילם כפל לבעלים‬
‫שהבאתי בספרי דברות משה ביק סימן מיט ענף ב׳‪,‬‬
‫ומ״ט יפטר מדו״ה לד‪,‬קדש‪ ,‬הנה לע״ד לא קשה כלום‬
‫אליבא דרריטביא שהובא בשטיט בים דף י׳ שאינא‬
‫דכוונת הגט׳ הוא דמאהד דדו‪-‬ה אמר רחמנא ולא‬
‫שליחות לקת בדבר עברה בגון באומר להם להזיק‬
‫נדד א״ב הלאן הבהוב בדץ כפל ולבן אוהן שנהמעטו‬
‫יש לתרץ שפיר‪ ,‬אבל התוס׳ הא לא סברי ‪ .p‬וגם‬
‫מכפל נהמעטו גם מדו״ה דהוי כפו שקאי דעהו גם‬
‫דברי הריטביא תסוהין דפנא לו לומד דבר בזד״‬
‫אדו׳ה ולכן זע» אם אירע ששילם כפל כגון הבא‬
‫ודברי נהים סימן קפיב סקיא דחוקים ולכן יקשה‬
‫פטור מדו״ה להקדש אבל בפכדו להדיוט חייב דאין‬
‫עייץ לתוס׳ ונמצא שלא מתורץ הקושיא כלל רק‬
‫חלוק בין שינוי הבעלים דלא כסברה כ‪-‬ג זהו מה‬
‫שועא ידיעה סכתדיד‪ ,‬שלדיטביא דשטיס ליכא‬
‫שיש להעיר בדברי כ״ג והם דברים ברורים ופשוטים‪.‬‬
‫קושיזב‬
‫ידידו מוקירו‪.‬‬
‫ומשיב בתריה דבטביחה ומכירה השליח חייב על‬
‫משה פיינשטיין‬
‫הקרן‪ ,‬הא הוא ענין אחר דפזיק וגם שמשלם בטביחה‬
‫דק השינוי בין שחוטה לחיה ול ‪ p‬לא נראה לומד‬
‫תיי ח זה‪.‬‬
‫םימן פז‬
‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫בהערותו בסימן מ״ט בספרי‬
‫דברות משה ב״ר!‬
‫סימן פח‬
‫ט׳ שבט תש״ה‪.‬‬
‫בכמה פרטים בעגיני השבת גזלה‬ ‫מעיב ידידי הרב הגאון המפודסם מווע־‪-‬ד ליב‬
‫שפיץ שליט״זב‬
‫טיו בשבט תשייד‪.‬‬
‫מעיב התלמיד זמזר נשאו לבו לשוב בתשובה‬ ‫מה שנהב בהריה דבאמר לו לשחוט בשבה כיון‬
‫שלימה ובודאי קבלהו השיית כי גדולה תשובה‬ ‫שאיסור שבת הוא איסור שבגופו דוקא ולא‬
‫כדאיתא בסוף יומא ובדסבים פיז מתשובה‪ ,‬ויהיה‬ ‫שייך שם ענין שליחות כלל כדמהדצי הנהיט בסימן‬
‫לו שלר וברכה כל הימים‪.‬‬ ‫שמיח פקיד ועווית פניי לענין שלא הוי אמירו•‪,‬‬
‫לעכוים אסור מדאורייתא מדין שליחות עיייש‪ ,‬לבן‬
‫בד ב ר דתנו לידע איד לקיים מצות השבה בגנבת‬ ‫הוי דין השליחוו! רק על השחיטה שעל זה נתחדש‬
‫ממץ בפרטים שציין באותיווכ הנה מה‬ ‫שיש שליחות חעא דלא כהמלימ פיג מגניבה היו‪,‬‬
‫ששאלת באות א׳ בגונב מקופה של צדקד‪ .‬שד‪,‬יתד‬ ‫לא מובן כלל השייכות שלש יהיה שליח לשחיטה‬
‫ר‪,‬נג‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫ומה ששאלת באות ד׳ איך היא מצות השבה‬ ‫לפי שעת הדין במעות אלו שגנב לעשות כדין מעות‬
‫בדברים שעשית שינוי‪ .‬הנד‪ ,‬אס ועא שינוי מעזסה‬ ‫שניתותדו שהדין במותו־ עניים לעניים ואם היה‬
‫שקונד‪ ,‬צריך להשיב הדמים וכהשיוי שהיתר‪ ,‬שוה‬ ‫ליחיד הוא לאותו היחיד כדתנן בשקלים סש׳ב‪ .‬ואם‬
‫בשעת הגזלה אם הוזלה‪ ,‬וכהשיוי שד‪,‬יתד‪ ,‬שוד‪ ,‬כעת‬ ‫הסכימו בני העיד לשנות לצדקה אהדת שיש צודך‬
‫שעשית השינוי אם הוקרת ואם הוא שינוי דממילא‬ ‫שעה דשאים כדאיתא שם וככ״ב דף ה׳ ואיפסק‬
‫ובאופן שנקנה צריך לשלם כשעת הגזלה בין הוזלה‬ ‫בשיע יד־ד סי׳ דנ״ג סעי׳ ו׳ עיי״ש ולכן צדיך להחזיד‬
‫כין הוקרה‪ .‬וכן הוא הדין בליתא כלל בעולם שאם‬ ‫להפרנסים שעסקו בזת ובשינתה הקופה את תפקידה‬
‫הוא בידים צריך לשלם בשיוי דשעת גזלה אם התלת‬ ‫צדיד להחזיד להקופה שישנה עתה שעומדת במקומה‬
‫וכשיוי דבעת שנאבדד‪ .‬אם הוקרה ואם בלא מעשה‬ ‫דהא עליה הסכימו הפדנסים וכל המותד שייך לה‪.‬‬
‫בידים צריו לשלם כשיד דשעת גזלה אף כהוקרה‬
‫וכמבואר כ״ז בב»ק דף ס׳׳ה ובבימ דף מ״ג עיי״ש‪.‬‬ ‫ומה ששאלת באות ב׳ מה לעשות אם אין מכיד‬
‫את בעל הגנבה‪ .‬הנה זה מפודש בב״ק דף צ״ד שצדיו‬
‫אבל לא כל שינוי מעשה קונד‪ ,‬דאס הוא ב שט‬ ‫לעשות צדכי צבוד ואיפסק ‪ p‬בש״ע חד־ם סי׳ שס״ו‬
‫הראשון אינו קונד‪ ,‬עיץ בב״ק דף צ־־ו ול ‪ p‬מד‪ ,‬שחתכת‬ ‫סעי׳ ב׳ תהו דוקא לצדכי דבים ולא לצדקה ולבנין‬
‫מקום השם מהמעטפה של תוי דואר שמלקטים‬ ‫ותקון מקואות הוא כלצדכי דבים ולת טוב שיתן‬
‫מסתבר שאינו שינוי וליכא קנין שינוי ואם נפחתד‪,‬‬ ‫למקואות — ואם יודע את בעל הגנבה אף אינו יודע‬
‫זד‪,‬תלד‪ ,‬בזה צריך אתר‪ ,‬לשלם מדין מזיק מה שהופחת‬ ‫היכן הוא דשאי להחזיק אצלו עד שימצא את בעל‬
‫כפי חמקה שהיה בעת שחתכת — והחפצים שקנית‬ ‫הגנבה כיון שלא נשכע ואף שבעל הגנבה אינו יודע‬
‫בשינוי כדין יכול אתה לעשות כהן מד‪ ,‬שאתה רוצה‬ ‫שהוא גנב שיוכל לתבוע ממנו לא מבעיא להסמ״ע‬
‫כיון שקנית‪.‬‬ ‫בסי׳ שס׳׳ז סקיג שאף בהוא דחוק אינו מחוייב להודיע‬
‫ומה שעזאלת באות ה׳ בספק שינד‪ .‬הנה כיון‬ ‫להדמב״ם ומשמע שסובד ‪ p‬להלכה‪ ,‬דכ״ש כאינו‬
‫שאתה דוצד‪ ,‬לעשות תשובה צריו אתה להחזירו בעין‬ ‫יודע היכן הוא אף שאפשד שבקרסי גדול יוכל להודע‬
‫כמו שלא היה שינוי וצריך אתר‪ .‬לשלם אם הוזל‬ ‫ולהודיעו שאינו מהוייב‪ .‬אלא אף להש׳׳ך בסק׳׳ג‬
‫וד‪.‬ופחת ממילא כפי הסך שהוזל והופחת כמו שהיית‬ ‫שפליג וסובד דצדיך להודיעו‪ ,‬אולי הוא דק ביודע‬
‫קונד‪ ,‬בשינוי‪ .‬ובדיינים לא היו מוציאין מד‪,‬גזלן מספק‬ ‫היכן ועא אבל הוא בדחוק אבל באין ידוע היכן הוא‬
‫התשלומין בעד הזול אם היה רוצד‪ ,‬לד ‪a‬זיד הבעין‪.‬‬ ‫שאפשר שאף בהשתדלות גדולה לא יתח־ע לא יתחייב‬
‫ולענין החפץ כקזאינו רוצה להחזירו מסופקני אם‬ ‫אך מ״מ טוב שיעזתדל להודע ולהודיע לו‪.‬‬
‫יש להוציא כדיינים בספק שינוי‪ .‬אבל ספק לא מיקרי‬ ‫ומה שז!זאלת באות ג׳ בהגנבות שגנב כשהיה‬
‫מה שהגזלן אינו יודע הדין אלא מה שכ׳׳ד יפסקו‬ ‫קטן‪ .‬הנה אם הגזלה קיימת חייב להחזיר ואם אכלה‬
‫שד‪.‬וא ספק‪ .‬אבל כיון שתעעזה לחומדא אין לחוש‬ ‫או נאבדה כשהיה קטן פטור אף לכשנגדל‪ .‬ואף‬
‫מה שאתר‪ .‬בעצמך תדון לספק‪.‬‬ ‫שלדש־׳י ב״ק דף צ״ח שפי׳ באכפיה דפדם לדב אשי‬
‫שז!ודף שטד הבדו בילדותו‪ ,‬יש לחייבו כשנגדל הנה‬
‫ומה ששאלת כאות ז׳ בגנבה מהזע או מהאת‬
‫שאד המפרשים לא פירשו כן וגם רש״י בעצמו פי׳‬
‫הנה ודאי ג״כ צריך להשיב להם או שימחלו בפירוש‬
‫בכתובות דף פ‪-‬ו בענין אחד ופרש׳׳י ב׳־ק תמוה דלא‬
‫כי כאומדנא שמחלו אינו כלום לסמוך ע׳׳ז וגם מולא‬
‫מסתבר כלל לחייבו וצ׳׳ע ולכן לדינא אין לחייבו‬
‫ידעו שגנב מהם הא ודאי לא מחלו שלהפטד מממון‬
‫באין גזלה קיימת וגס לא היתד‪ .‬קיימת כשנעשה‬
‫שחייבין צריך מחילה ממש בפועל‪.‬‬
‫גדול‪ .‬וכמשדש בש׳׳ע חו׳׳מ סי׳ צ׳׳ו סעי׳ ג׳ ובסי׳‬
‫ומה ששאלת באות ח׳ מד‪,‬ממון ששלחו לך שתוציא‬ ‫שמ׳׳ט סעי׳ ג׳‪ .‬ואם היתד‪ ,‬קיימת מ!זנעשה גדול‬
‫לצורך אכילה ואתר‪ ,‬השתמשת בהם לרבדים אחדים‪.‬‬ ‫ואחד שנתגדל אכלה או איבדד‪ .‬בידים חייב לשלם‬
‫הנה כיון שלא התנו עמך תנאי דק שגילו דעתם‬ ‫ואם נאברה באונס מסתבר שפטור‪ .‬ובסתם נאברר‪.‬‬
‫שרצונם שתוציא לצורכי אכילה אין בזד‪ ,‬דין גזלן‬ ‫או נגנבה באופן ששומר שכד היה חייב יש לחייבו‬
‫אלא לד‪-‬מ דסובד מעביד על דעת בעדדב נקרא‬ ‫דמסתבד דעל מה שגנב בקטנותו יש לו דין שומר‬
‫גזלן בכ״מ דף ע׳׳ח שפסקו הרי׳׳ף והדא״ש דלא‬ ‫אבדה שהוא בדין ש״ש לדב יוסף שלהמחבד בסי׳‬
‫כותיה וא׳׳צ בזה השבר‪ .,‬וכאב לכן אולי גם ד״מ‬ ‫דס־׳ז סעי׳ ט״ז הלבד‪ ,‬כותיד‪ ,‬ואף להדמ׳׳א שם דד‪,‬וא‬
‫מודח דדק לזדוזי נפשיד‪ ,‬אמד לו ולא לקפידא גמורה‪.‬‬ ‫ספקא דדינא עיי‪-‬ש בסמ״ע ס״ק י ‪ r‬מ׳׳ם ‪ p p‬שהוא‬
‫וגם יותר נוטר‪ ,‬שהאב וד‪.‬אם יודעין שיוציא גם לשאר‬ ‫בא להשיב ולצאת יד׳׳ש יש לו להחמיר כהמחבד‬
‫רבדים אף למה שאין דעתם נוחה‪ .‬אבל מ*מ טוב‬ ‫שפוסק כדב יוסף שהוא שיש‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫קנד‬

‫להוציא הגזלה מתחיי יוצא גם במה שנותן אותם‬ ‫מדין כבוד אב ואם לב?ןש מהם מחילה על שעשית‬
‫לארנקי של צרקה אבל בגזל מאחרים ואף מאביו‬ ‫שלא כרצונם‪.‬‬
‫נשערין חי מחריב להחזיר רוקא לבעלים הנגזלים‬
‫ומה ששאלת באות ט' בהברחת מנס וערמה‬
‫שלהם הוא חייב‪ .‬וכן מה שלא ירוע למי גזל הרי צריך‬
‫מתשלומי טעלעפאן וסאבוויי ונרוסת הנה וראי צריו‬
‫לעשות בהן צדני דבים ולא נפטר בנתינתם לצדקה‬
‫תשובה ע״ז ולהזהד שלא לעשות עוד‪ .‬וחפצים שבעין‬
‫נדנתבתי לעיל‪ .‬ודק על הגנבות שמקופות של צדקות‬
‫שישנם עדין צדיו להשיב שנן ספודש בתוספתא‬
‫שגנב ממנה או לאהדת‬ ‫ליתןאותם לצדקה ההיא‬
‫פ״י דב״ק ה״ח ואיפסק כן בדמב״ם פ״א מגזלה היב‬
‫באופן שדשאין לשנות ודוצה ליתנם בלשון נדבה‬
‫שנתב ואם גזלו או עשקו יחזיר עיייש וכן בשיע‬
‫שייך ספקתך‪ .‬אבל פשוט שליתן בהקואי שלא ידעו‬
‫פי׳ שט‪-‬ח טעי׳ ב׳‪ .‬ואם אינם בעין ע׳׳י אונם‬
‫להחזיק לך טובה ולכבדך בזה שיחשבו שנדבת עתה‬
‫מסופקני אם יש דין תשלומין וראוי להחמיר ונ״ש‬
‫תצא יחי חובתך אבל אם תתן באופן שיהשבו שנךבת‬
‫באינם בעין באיבר בירים שצריך להחמיר‪ .‬ועיין‬
‫עתה ויחזיקו לך טובה וינבתך בשביל זה לא תצא‬
‫בנה״ט שם מק״א שמקשה על עצם דין השבה אך‬
‫ידי חובת השבת הגזלה‪ .‬וע׳׳י נחד בשעת שאתה‬
‫מ״מ טוב להחמיר‪.‬‬
‫עולה לתודה כיש שלא תצא ידי חובת השבת גזלו״‬
‫שבזה אף ליפטר מחיוב נדר אחר אינו יכול כגון‬ ‫ומה ששאלת באות י׳ בחפצים שבאו לירך‬
‫שהיה כבד מחריב לצדקה מנדר אחד ונדר עתה‬ ‫ברמאות פשוט שהוא נמו בגנבה וצריו להחזירם אם‬
‫כשעלה לתורה סך אותו הנדר וחשב בלבו שהוא‬ ‫הם בעין ואם אינם בעין חייב בתשלומין‪ .‬וראוי‬
‫רק לשלם נרר הראשון הוא רברים שבלב וחייב לשלם‬ ‫להחמיר אף לעכו״ם נדלעיל‪.‬‬
‫סך ב׳ הנחרים‪.‬‬ ‫ומה ששאלת באות י״א בחפצים שאתה מסופק‬
‫ומה ששאלת באות טיו אם צריך רעת בעאם‬ ‫אם באו לידך בהיתר או באיסור‪ .‬הנה אם אחד תובע‬
‫וכאות ט״ז אם צריך לכתוב להוריע בקוביל מה‬ ‫ואומד שהוא שלו ואתה מסופק אם גזלת אף שאתה‬
‫צריך לגלות את‬ ‫נשלחלו הממת ובאות י׳׳ז אם‬ ‫פטור בדיני אדם מ״מ כיון שאתה רוצה לשוב‬
‫שמך‪ .‬הנה אם הוא שלא לדעת היעו שלא ירעו‬ ‫בתשובה אתה חייב לצאת ידי שמים‪ .‬ואם לינא מי‬
‫הבעלים שנגנב מהם א׳־צ דעת בעלים ויכול לשלם‬ ‫שתובע ממך היינו אף שתראה למי שאתה מסופק‬
‫עיי הדואר אף שלא לכתוב בשביל מה נשלח וא'צ‬ ‫שממנו גזלתו לא יתבע ממך בבדי‪ .‬אתה פטור אף‬
‫לגלות מי הוא המשלח אבל באופן שידע מהדואר‬ ‫לצאת יד׳׳ש כמפורש בב״ק דף קייח ואיפסק כן בש׳׳ע‬
‫שנתקבל ביד הבעלים‪ .‬ואף אם נודעו הבעלים סהגנבה‬ ‫חו״מ סי׳ ע׳׳ה סעי׳ י׳‪.‬‬
‫סגי בסנין דהלכה נד׳ יוחנן שלא בבע׳׳ח וכדאיפסק‬
‫ומה ששאלת באות י״ב שברי לך ששכחת הרבה‬
‫בש״ע חויט סי׳ שנ׳׳ה סעי׳ א׳ וא׳׳ב ע׳י התאר‬
‫גנבות שעברת‪ .‬הנה נראה לעיר שצריך אתה ליתן‬
‫הא יש מנין ויצא בזה‪ .‬אבל הוא דק כשלא נודעו מי‬
‫לצרכי רבים נ׳׳ב עך שיצא הספק מלבך שיש ללמר‬
‫גנב מהם ראם נורעו סי הוא מסתבר שצריך שידעו‬
‫זה מהא רמנחות רף ק׳׳ו מרין נרר ששכח נמה פירש‬
‫שאותו הגנב החזיר אם אפשר שיטעו שאחר שלח‬
‫שצריך ליתן עד שיאמר לא לכך נתכוונתי ולא גרע‬
‫להם סך זה‪ .‬אך בכל אופן צריך מהם מחילה על‬
‫חיוב השבה רגזל מחיוב קיום נררו‪ .‬אך חששות‬
‫הצעד אם נודעו מהגנבה והיה להם צער ובשביל‬
‫בעלמא שמא שנח אין להחשיב זה לספק כלל אלא‬
‫זה צריך לכתוב מכתב לבקש מחילה כדאיתא ברמב״ם‬
‫אם יודע ששכח ואינו יורע נמה או קרוב לו שעונח‪.‬‬
‫פיב מתשובה ה״ט‪ .‬ומזה שאיתא ביומא דף פיו‬
‫ומה ששאלת באות י״ג אם יש דין נפל‪ .‬הנה‬
‫מנסת פשעיו לא יצליח הוא בעבדות שבין אדם‬
‫לחייב נפל צריך דוקא ע״פ עדים וביד סמונין לענהזז‬
‫לחברו אלמא דיותד טוב שיגלה שמו שחטא לו ושב‬
‫דיני קנסות שבזה׳׳ז ליכא ובהודאה אף בביר סמונין‬
‫בתשובה וכן איתא בדמב׳ם שם ה״ה שאין תשובתו‬
‫פטור רמודה בקנס פטור לכן אף להחמיר לכפרה אין‬
‫גמורה נשסתגאה ואינו מודיע‪ .‬אבל כיון שברש״י‬
‫שייך זה‪.‬‬
‫איתא שהוא נדי שיבקשו שימחול לו וכן איתא בניס‬
‫שם ל ס אולי יכול לססוך שאף כשלא יגלה שסו‬ ‫ומה ששאלת באות ייר אם תצא ירי השבת‬
‫אלא יכתוב במכתב ששולח לו מה שגנב ממנו ומבקש‬ ‫גזלה כשתשלם באופן שנראה כצרקה‪ .‬הנה על הגנבות‬
‫ממנו שיסחול לו אף שאינו יודע שמו נמי סגי לסמוך‬ ‫מבע״ב הא צריך להחזיר ולשלם לתבעלים רוקא‪.‬‬
‫שימחול‪ .‬ואם לא נודעו מהגנבה שלא היה להם צער‬ ‫ומה שא׳ר יוסף בביק רף קיט אפי׳ לארנקי של‬
‫א׳׳צ לכתוב כלום וסגי בשלוח הממת ע׳׳י הדואר‬ ‫זצרקה הוא בגזל את אביו ומת אביו והוא יורשו‬
‫לבד נדלעיל‪.‬‬ ‫שמריני ממון הרי הוא שלו ורק שמ״מ בנשבע מחריב‬
‫ר‪ 1‬נ ה‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫ויש גם לומד דאף להידועזלמי הוא רק בגזלן‬ ‫ומה ששאלת בסוף שלקחת עבור עבודתך כשהיית‬
‫דקדקע דכיון שאינה נגזלת לא שייך להשדה כלל‬ ‫גבאי צדקה וכלפי עלמא היד‪ ,‬נחשב שאתר‪ ,‬עוסק‬
‫והוי דק גודם בעלמא ושלא במעשה שאין שייך‬ ‫בחנם‪ .‬פשוט לע״ד שאתה צריך לד‪,‬חזיר כי מאן‬
‫לחייבו אבל מזוומד שיש עליו חיובים אפשר חייב‬ ‫שם לך כי בעצמך לא היית רשאי לפסוק לך שכירות‬
‫בדבר שבא מחמתו אף באונסין‪ .‬ויעז גם להוכיח לזה‬ ‫כי אולי היד‪ ,‬נמצא אחד שהיד‪ ,‬עושר‪ .‬בחנם‪ .‬אך אם‬
‫קצת דבידושלמי פ״ב דכתובות ה״ב איתא ר׳ יהועזע‬ ‫יסכימו בל העוסקים ליתן לך עתה מתנה עבור‬
‫בן לוי אמר אין לך נתפס על חכדו וחייב ליתן לו‬ ‫עבודתך אפשר דשאים‪.‬‬
‫אלא בארנון ובגולגולת רב אמד כל הנתפס על חברו‬
‫והנני המברך אותך שתשוב בתשובה שלימה‬
‫חייב ליתן לו חייליה דדב מן הדא הגוזל שדה‬
‫ותתברך מד‪,‬שי״ת‪,‬‬
‫ונטלוד‪ ,‬מציקין ופי׳ הרא׳׳ש כתובות שם בסי׳ ח׳‬
‫משה פיינשטיין‬
‫דכמו התם שקרקע אינה נגזלת כיון שמחמת הגזלן‬
‫לקחוד‪ ,‬חייב להעמיד שדה אחד ה״נ כיון שנתפס‬
‫'בעבודו חייב ודחה הירושלמי ולא שמע מד‪ ,‬דא״ד‬ ‫סיפן טם‬
‫יוחנן קנס קנסו בגזלן ופסק הרא׳׳ש כדיב׳׳ל וכר׳‬
‫יוחנן וכן בש״ע חר׳מ סי׳ קכ׳׳ח סעי׳ ב׳ וכתב שם‬ ‫באחד שתפס מחברו דבר המופתד‬
‫והזו׳׳ד בסק׳׳י שפטור אף שחברו חייב להם‪ ,‬וד‪,‬וא‬ ‫בשביל איזה טענה על השומר‬
‫מוכרח דהא ארנון וגולגולת נמי חייב מדינא ואם‬
‫גם בעד חוב של הדיוטות הוא חייב למד‪ ,‬פרט ארנון‬ ‫נשאלתי באחד שיש לו טענה על ראובן שאינה‬
‫וגולגולת שהוא מדינא דמלכותא לגבות מאחד על‬ ‫טענה ע״פ דין התורה וד‪,‬יה נפטר ראובן‬
‫חברו הא על כל החובות חיינג ולרב הא צריך לומד‬ ‫בדין אבל הוא אלם ולא ציית דינא ותפס מראובן‬
‫שאף בנתפס על חברו באופן שלא חייב להן נמי‬ ‫חפץ של אחד שהיה אצלו בפקדון וד‪,‬יה זה באופן‬
‫חייב כיון דבשבילו נטלו ממנו ונמצא שאין חלוק‬ ‫שהיה ראובן אנוס אם נפטר ראובן בטענת אונם‬
‫בין חייב להם או לא דלדיב״ל פטור ולרב חייב‪.‬‬ ‫לגבי המפקיד‪ .‬והשבתי שלכאורה דין מפורש הוא‬
‫ולכן למש׳־כ בנה׳׳מ שם סק‪-‬ד‪ ,‬בסופו דאם היו נכסי‬ ‫בב״ק דף קט״ז אף בגוזל קרקע שאינה נגזלת ונטלוה‬
‫שמעון ברשות לוי ותפסם בע״ח של לוי חייב לוי‬ ‫מסיקין מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחד‬
‫לשלם לשמעון והוכיח מתפם המלך גרנו בחובו שחייב‬ ‫ואיפסק כן בדמב״ם פ״ט מגזלה ה״ב ובש״ע חו׳׳מ‬
‫לעשר עיי׳׳עז חזינן דבשומד שיש עליו חיובים שאני‪.‬‬ ‫סי׳ שע״א סעי׳ ג׳ וא״כ כ״ש בעוומר שיש עליו‬
‫הוא כן גם בתפס בשביל לוי אף שלא כדין שיתחייב‬ ‫חיובים דיש לחייבו בגזלו ממנו מחמתו‪ .‬וגם יש עוד‬
‫השומר שיש עליו חיובים כחלוק שלי להידושלמי‪.‬‬ ‫כ׳׳ש דהתם הא איידי אף באנסו לקרקעותיו של‬
‫ומה שבאנפרות אין חייב לעשר בגיטין דף מ״ד צריך‬ ‫הגזלן בלא טענה אליו שמ׳־מ חייב כיון שעכ׳־פ מחמת‬
‫לומד שהוא בסתם גזלן שהיה גתל מכל אדם‪ .‬ועדין‬ ‫הגזלן אנסו כ״ש הבא שבשביל טענה על ראובן לקח‬
‫צ׳׳ע לדינא אבל נוטה יותר שחייב כדבאדתי ויש‬ ‫חחפץ שיש לחייבו שהוא ודאי שרק מחמתו חטף‪.‬‬
‫לפשר קצת כשביל מקצת הספק שינכה בשביל הספק‬
‫אבל בירושלמי ב׳־ק שם איתא א׳׳ר יוחנן והלא‬
‫רק חמישית או רביעית וד‪,‬שאר ישלם‪.‬‬
‫אין קרקע נגזלת ולמה חייב להעמיד לו שדה קנס‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫קנסוהו פי׳ לגזלן אבל מן הדין אינו חייב כדפי׳‬
‫הפ״מ‪ ,‬והובא ירהזולמי זה בדשב״א ומשמע שפוסק‬
‫כן א׳־כ בשומר שלא קנסו היה פטור וא״כ יש אולי‬
‫פו»ן ‪X‬‬
‫לפוטרו אף בחטף בטענה אם אינה טענה שהיה זוכד‪,‬‬
‫ברבר הערתו עלי בספרי על ב״‪ p‬ם״ם י׳‬ ‫ע״פ הדין‪ .‬אך מסתימת לשון הרמב׳׳ם והש׳׳ע משמע‬
‫שמדינא חייב‪ ,‬ועיין בשט׳׳מ בשם הר׳ יהונתן והמאירי‬
‫כ״ד ניסן תשי׳א‪.‬‬
‫שנתנו טעמים אחדים ולא משום קנם א״ב סברי‬
‫מעיב ידידי הרב הגאון המפורסם מהדיר יוסף‬
‫דמדינא הוא וכן יסברו הרמב׳׳ם והש ‪ r‬ומדלא התכר‬
‫אביגדור קעסלעד שליטיא בער‪,‬ימ ס׳ יד יוסף שלו׳‬
‫בש״ע שיטה אחרת שרק משום קנם מעומע שפוסקים‬
‫ובדכה‪.‬‬
‫בעלי השיע דלא כהרשביא והרמ׳׳ה בשט״ס‪ .‬ואולי‬
‫ו הנ ה הטעם שכתבתי בספדי על ביק סיס י׳ דאף‬ ‫הוא מקזום דבבבלי לא אמד שהוא מטעם קנם סברי‬
‫לרמבין שבזרק כלי סוטר לשני אף אם בתר‬ ‫דפליג אירושלמי‪ .‬וא״כ גם בשומר חייב עוד מב״ש‬
‫תבר סנא אזלינן יודד‪ ,‬בזרק חץ על הכלי שיש לחייב‬ ‫כדלעיל‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫קנו‬

‫אלא שהוא מגרמי והקקוד‪ .‬שמ״מ יפטר לכו׳׳ע אבל‬ ‫לשני הוא פשוט כדבארתי שם אף שבחרוייהו ר‪.‬התק‬
‫לא קשה כלום לעזיטתו כדבארתי‪.‬‬ ‫שעשה השני נמצא שהוא רק פה שלא יוכל לתבוע‬
‫מהראשון משום דבזרק כלי שהכלי הוא באויר אין‬
‫ומה שהביא הישועות מלכו ראיה לתירוצו ממה‬
‫שייך בו שום שיוי איב הוא רק גורם על מה שהפמירו‬
‫שהכפל של ולד בהמת מלוג הוא להאשד‪ .‬צדק בזה‬
‫שלא יוכל לתבוע מהראשון אבל בורק חץ שהכלי‬
‫כתר‪-‬ה שאין שייך זד‪ .‬לזה‪ .‬ומה שנסתפק כתר׳ד‪.‬‬
‫עומר במקופו ושייך בו שיוי לכן אף שנמצא שלא‬
‫לר‪.‬נד‪'.‬מ בסי׳ רס״א דלא הוי הפקר וא'כ יש בעלים‬
‫הזיקו מתשמישין אחרים אלא ממה שנפטר הראשה‬
‫על הכלי רזזייך להתחייב לו‪ .‬הנד‪ .‬לפה שבארתי‬
‫מחמת דאף אם לא היה שובר היה נשבר מחץ‬
‫הוא חלוק בין זורק הכלי שאין לו שיר לת אף‬
‫רראשון‪ .‬ג״ב יש להוזשיב זה שיוי בהבלי וממילא‬
‫שאינו הפקר עכ״פ אין שייך תשלומין מצד הכלי‬
‫־יש לחייבו‪ .‬ואין שייך זה להא רנה״מ במי׳ קמ״ח‬
‫אלא מצד שפוטר לראשון שזה הוא רק גרמי או גם‬
‫סק״א בדבר שאין בו שיוי לזולתו בהא רהדרך‬
‫גדמא בעלמא לרמב׳ן כעושה טמון ובין זורק חץ על‬
‫שפקוועבר להניחו לילך לשדותיו דרך שדהו דהחיצת‬
‫הכלי שבזה שייך שיוי וחייב מצד מזיק ממש כדלעיל‪.‬‬
‫באופן שאם ימכור שדותיו לאחר לא יהיה מחריב‬
‫וממילא אין שייך גם ספקת כתריה במכר הכלי לאחר‬
‫להניח גם ללוקח שפחדעו שאין בזה דין חיוב מזיק‪.‬‬
‫למי ישלם דבזורק חץ על הכלי שהוא בשיר הרמים‬
‫דהכא יכול היה גם למכור לאחר והיה הזורק חייב‬
‫דמתחלה כיון שיתחייב הזורק חייב להלוקח ובזורק‬
‫גם להלוקח‪ .‬ולת תליא בכאן רק אם יש שיוי בהבלי‬
‫הכלי אם לא מכר לו החוב שיתחייב הזורק יתחייב‬
‫או לא שאה יש חלוק גדול בין זורק הכלי שהוא‬
‫להבעלים ולא להלוקח‪.‬‬
‫באויר שאין שי ‪ T‬בו שום שיוי לכן מה שהיה‬
‫וקושית כתר׳׳ה על ר׳׳ת בתום׳ גיטין דף מ׳׳ז‬ ‫חייב לו הזורק כשישבר אינו עושה שיוי בהכלי‬
‫שעל פרש׳׳י הקשה איך מייתי הגם׳ ראיה דיש קנין‬ ‫והר זה רק גורם היזק בעלמא‪ .‬וזהו מעו׳ב הרמב״ן‬
‫מהא דמפני תקוץ העולם אין דאורייתא לא אולי‬ ‫שאין לו דפים‪ .‬ו א שפיר דימה בדד׳ג לעושה טמון‬
‫תקון העולם הוא ע״מ שחייבוהו ליקח ועל פירוש‬ ‫באקו‪ .‬ובין זורק החץ על הכלי שהוא עומד במקומו‬
‫עצמו שכל אדם הלוקח מביא בכורים ניחא לו הא‬ ‫ששי ‪ T‬בו שיוי כי‪.‬מ שבהכלי אין שום היכר הזוינוי‬
‫ודאי רק מתקנר‪ .‬שייך לחייבו ללוקח להביא בכורים‬ ‫וחסר רק מה שעכים לא יתנו בעדו שיויו משום‬
‫רהא אין חיוב בכורים ללוקח פירות מן השוק‬ ‫הידיעה שישבר ע״י החץ שנזרק עליו ולכן כיון‬
‫כדהקשה הפנ׳׳י ורק מדרבנן אולי שיץ לחייב כדתירץ‬ ‫שאדם בר חיוכא זרק עליו החץ שיתחייב לשלם‬
‫התורת גיטין וא״כ לפר׳׳ת עוד יותר קשר‪ .‬דלתקנה‬ ‫הרי יתנו בעדו שירו והוי ממילא בר דמים כדבארתי‪.‬‬
‫כזו הא ודאי הוצרכו לתקן היא קועזיא גדולה מאד‪.‬‬ ‫והוא טעם נכת מאד ומסולקת הערת כתר״ה בזה‪.‬‬
‫אם לא דנחדעו חדוש גדול שמה שלוקח פירות מן‬
‫השוק פטור הוא רק כשיפרישו הבעלים בכורים‬ ‫וקושית הישועות מלכו שהביא כתר״ה לא מובן‬
‫מהשדה אבל בשלא הפרישו הוא דין גם על הפירות‬ ‫דמה״ת לא יוכל למכור גם בזורק כלי את זכותו‬
‫תלושין אף שאינו טובל אבל אין לומר דבר כזה בלא‬ ‫שהזורק יתחייב לו גם לאחרים וכמו בשטר וא״כ‬
‫ראיה מוכרחת ולכן קרשית כתר׳׳ה עצומה וצעיג‬ ‫גם כאן ראוי הוא לכל העולם‪ .‬ואף שלמה שבארתי‬
‫ובחדושי בגיטין הארכתי בזה‪.‬‬ ‫שהכלי בארר אין לו שיוי וא״כ אפשר אין שייך‬
‫ידידו מוקירו‪.‬‬ ‫קנין ע׳־ז ואף אם יהיה שי ‪ T‬קנין בשביל החרסים‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫אם שרם פרוטה הא לא הזיקו כלום מצד קנינו עתר‪.‬‬
‫מ־מ שייך למכור כמו כל חוב‪ .‬וגם לע״ד מסתבר‬
‫שזר‪ .‬שכתבו התום׳ מזוורף שטר שראוי לכל העולם‬
‫‪ P'D‬צא‬ ‫למכור ולגבות בו אינו דוקא מחמת שיכול למכור‬
‫בקנין ראם מכירת שטרות הוא מדרבנן הוא דוקא‬
‫■בענין בורח שיצא ביובל‬ ‫אחר התקנר‪ .‬אלא דאף בלא קנין עכ״פ הא ראוי‬
‫למכור זה גם לאחרים שיסמכו עליו שלא יחזור‬
‫ד׳ מרחשון תרפ׳׳ג‪ .‬ליובאן‪.‬‬
‫בו ונמצא ששוה זה גם לאחרים ולכן אף קודם‬
‫נמד׳ב ידידי הרה׳׳ג מד‪.‬ר״ר שמעץ בערינשטיין‪.‬‬
‫שתקנו מכירת שטרות נמי היה חייב מרינא דגרמי‬
‫מה שהקשת אהובי בקידרטין דף י״ז על הריטב׳׳א‬ ‫השורף שטר‪ .‬אך לדינא הוא רק גרמא דדמי לעקוה‬
‫שמביא שיטת הרמב׳ן שבורח שיצא ביובל‬ ‫שיהיה טטת כדכתב ר‪.‬רמב^‪ .‬אבל הישועות מלכו‬
‫פטור לעזלם משום דד‪.‬וי כמבטל כיסו של חברו‪.‬‬ ‫משמע דאינו אליבא דרמב ‪ r‬שמחשיבו רק לגרמא‬
‫? נז‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫תשמיש זה הדי לקח ממנו ויש בידו טטח חברו‬ ‫מ״ט הא נוטל לןצמו‪ .‬הנה לע׳׳ד נראה דהא יש‬
‫וחייב לשלם‪ .‬ואף שמדעתו לא היה יכול לטסוד לו‬ ‫להסתפק בע׳־צ אף שטצינו שגופו קנוי אם יש בו‬
‫וליקח ממון בעד מה שטניחו להשתמש לעצטו מ״מ‬ ‫די! טמת או לא‪ .‬וטקס הספק הוא דטאהד דאי‪ 1‬יכול‬
‫כשנטל מעצמו לקח ממונו‪ .‬ואולי יסבוד הדיטב״א‬ ‫לטכדו ולהשכירו ולהורישו לאהדים ואף לבנו שעובד‬
‫לחלק בין העבד עצמו לאחרים כדלעיל אך א״ב‬ ‫אותו אינו טטעם ידושה אלא דקם תחת אביו‪ ,‬א״ב‬
‫לא יצטדך לשלם לבעלים אלא כפי סך גרעה כסף‪.‬‬ ‫טסתבר שאין לו בו דין טטון דאם היה לו דין טטו!‬
‫ט״ט לא יוכל לטוכרו ולהורישו‪ ,‬רק שיש לו זכות‬
‫וגם יש לומד טעם אחר להריטב׳יא דיסבור שזה‬
‫להשתטש בו‪ .‬ופה שגופו קנוי אין הכוונה לפ״ז‬
‫שפטור מבטל כיסו שהוא מדין גרמא לא הוי אלא‬
‫כגון כסוגד שורו שלא יוכלו הבעלים להשתטש בו‬ ‫שקנוי לו כפטונו רק שזכות זה להשתמש בו יש לו‬
‫שבעת שסגדו לא הזיק לו עדין כלום ורק שאח״ב‬ ‫בגופו‪ .‬וא״כ אין כאן דץ תשלופין ע״ז שביטל העת‬
‫ניזוק בזה שלא חרש שדהו ואז לא עשה שוב כלום‬ ‫דהוי כמבטל כיסו אף שהשתמש לעצפו‪ .‬דהנה זה‬
‫ואין לחייבו דהוא רק גודם אבל היכא שכל העת‬ ‫שחייב לשלם במשתמש בשל חבדו היכא דאין שם‬
‫דין דישלם כשעת הגזלה כגון בקרקע אף דאם לא‬
‫היה עושה היה שייך לחייבו דהוא כעושה בידים‬
‫בטול המלאכה אך אין לצייר זה אלא בשנשתמש בו‬ ‫היה משתטש דק שלא היה מניח להבעלים להשתמש‬
‫האחד דאז זה שהשוד אינו עובד אצל הבעלים הוא‬ ‫היה פטוד‪ ,‬הוא משום דיש לו דץ ממון בהחפץ‬
‫משום שהוא עושה בו והוי מבטל כיסו שלא בגדם‬ ‫שאם היה מוסד לו ברצונו היה יכול ליקה בעד זה‬
‫אלא במעשה וחייב ולכן בעבד שברח הוא טבטל כיסו‬ ‫מעות וא״ב שייך בזה להבעלים ממון לא דק מחמת‬
‫במעשה בזה שעובד לעצמו וחייב אף שהוא רק‬ ‫שיש לו היזק דלא יוכל להקזתמש בו אלא מחמת‬
‫מבטל כיסו‪ .‬אך יותר מסתבר דמבטל כיסו בכל אופן‬ ‫שהוא יכול ליקה בעד זה מעות‪ .‬ולכן כשלקח ממון‬
‫פטוד וטעם הריטביא הוא כדבארתי לעיל דסובר דיש‬ ‫זה בעצמו צריך ג״ב לשלם לו מטעם שטטון חברו‬
‫להאדון בו דין מטח להשתמש בו בעצטו זהו מה‬ ‫בידו אבל מטעם מזיק לא היה חייב אף שם דלא הוי‬
‫שיש לומר במחלוקת הרטב׳׳ן והריטב׳א‪ .‬וכ״ז אני‬ ‫זה דק גורם דרק מבטל כיסו של חברו הוא‪ .‬וא׳ב הבא‬
‫כותב לפום ריהטא כי אין אצלי הריטב׳א לעיין בו‪.‬‬ ‫בע״ע שאינו יכול למוכרו לאחר א״ב לא היה אפשר‬
‫ליקה בעד זה שאצל חבדו מעות לכן אף שנשתמש‬
‫ועיין בשירי קרבן על הירושלמי קידושיו פ״א‬ ‫בו שלא מדעתו אינו יכול לתבוע ממנו מעות דאין‬
‫יד‪,‬״ב ד״ה מדבה שמתרץ זה שהסמ״ג סובר דברח אין‬ ‫מעותיו ביד חברו כלום בזה שנשתמש בו ונשאר‬
‫היובל מוציאו והקשה עליו הכ״מ פ״ב טעבדים ה״ד‬ ‫רק מה שיכול לתבוע בעד היזקו שמחמת זה לא‬
‫למה דחה גט׳ די ח מפני הירושלמי ותירץ שאין‬ ‫נשתמש בו הוא עצמו ויש לו הפסד מזה שע׳׳ז ליכא‬
‫כוונת הסט׳ג שאין יוצא ביובל אלא שסובר בהריטביא‬ ‫דין תשלומי! דהוי כמבטל כיסו‪.‬‬
‫דצריך להשלים מטעם תשלומין‪ .‬ותמיד‪,‬ני עליו טובא‬
‫דמטעם תשלומין לא היה צריך דוקא להשלים דד‪,‬יה‬ ‫אבל לכאורה יש לפקפק דלא שייך זה אלא‬
‫יחל לפרוע גם בממון‪ .‬וגם אם אין לו אינו נמכר‬ ‫בנשתמש בו אחר שאינו יכול ליקח ממנו כסף אבל‬
‫בחובו דק באם ירצד‪ ,‬לשלם יכול להיות אצלו כפועל‬ ‫העבד עצמו הרי היה יכול ליקח ממנו מעות כעד‬
‫בעד חיוב המטח ואין לכופו ע‪-‬ז וא׳׳ב אין שייך‬ ‫זה שיוצא בגדעון כסף א״ב נטצא שיש בידו מעות‬
‫לשון אין היובל מוציאו שכתב הסמ׳ג‪ .‬וגם לא היה‬ ‫חברו ומ׳׳ט פטור לשלם לו‪ .‬אבל זה אינו כלום‬
‫צדיך להשלים בפעולה אלא כפי שד‪,‬יד‪ ,‬מבריחתו‬ ‫דהא המעות אינו מטעם דהוא שלו דיש לו בו דין‬
‫עד היובל ולא עד שש‪ .‬וכל זה לא משמע בלשת‬ ‫ממון הוא לוקח עבוד תשמישו דא״ב הי״ל דין ממת‬
‫אין מוציאו שבסט׳׳ג דטשמע שנשאר לו עדין עבד‬ ‫אף למכור לאחדים אלא דהוא חדוקו התודה לשחררו‬
‫בע׳ב וא״ב אינו מטעם תשלומיו אלא שסובר בד‪,‬ידוקו׳‬ ‫בזה ולח אין בזה דיני ממת ככל חפץ שהיוקר והזול‬
‫בזת ונשאד קושית הביט עליו אם לא נפרש הבבלי‬ ‫הוא לבעלים אלא הכל לקולא להעבד‪ .‬ולכן אם‬
‫כהלח״מ וצע׳׳ג בדברי הקוידי קרח‪.‬‬ ‫מעצמו לקח שלא ועי שחרור אין בידו ממון הבעלים‬
‫אף שעשה לעצמו ונשאר רק שעשה היזק להבעלים‬
‫אוהבך בלר׳נ‪.‬‬ ‫שע׳׳ז פטור מטעם דהוא רק כטבטל כיסו‪ .‬וזהו‬
‫שיטת הדפב״ן‪ .‬והדיטב׳א בעצמו סובר דמאחר שטפו‬
‫משה פיינשטיץ‬
‫קנוי יש לו דין ממון וזה שאיט יכול למוכרו הוא‬
‫משום שאין לו בו זכות אלא להשתמש בו בעצמו‬
‫ולא למוסדו לאחר וליקח בעדו מעות אבל התשמיש‬
‫עצטו הוא לו דין טמון ולח מאחר שלקח טטנו‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫רןנח‬

‫לברר‪ ,‬ולכן גם הרואה העזבונות יש לו לתלות‬ ‫ם'םן {נב‬

‫שקרוב יותר שימצא שהן נכונים ורק שאפשר שיתגלר‪,‬‬
‫פשיעה‪ ,‬שאין לאסור מלקבל המשרה שעיקר עבודתו‬ ‫אם מותר לקבל משרת רואה חשבונות‬
‫וגם רובא דרובא מעבודתו אינו למצא פשיעות‬ ‫אצל הממשלה בעניני המבם‬
‫ועולות‪ ,‬בשביל שמא יזדמן לו שימצא פשיעה שאף‬
‫מה אינו מזיק כלל‪ ,‬אף אם נימא שכשהיה עבודתו‬ ‫ו׳ ‪ n sr‬תשכיב‪.‬‬
‫על זה גופיה היה אסור בלא אונס‪ .‬וכעזיזדמן שמצא‬ ‫מעיכ ידידי הנכבד הדיר דוד אליעזר באס‬
‫פשיעה הרי הוא כבר אנוס שמוכרח להגיד האמת‪.‬‬ ‫שליטיא‪.‬‬
‫וגם בלא אנוס היה צריך להעיד דהוא כיחדו אותו‬
‫הממשלר‪ ,‬שיהיה עד במר‪ ,‬שתובעין כדנפסק בסימן‬ ‫הנ ה בדבר אם מותר לקבל משרת דואה חשבונות‬
‫כ׳ח סעיף ג׳ מטעם דאיבא חלול השם אם לא יעיד‪.‬‬ ‫אצל הממשלה באשר לפעמים יבוא לידו‬
‫חשבונות של אחד שפשע וימצא את הפשיעה דהיד‪,‬‬
‫ממילא כמסרו להממשלה והם יענשוהו ביותר מכפי‬
‫שחייב בדיני התורה‪ .‬הנכון לעיד כיון דבעצם הרי‬
‫סימן ‪ 5‬ג‬
‫כל מי שיר‪,‬יה רואד‪ ,‬חשבונות ימצא את הפשיעה‪,‬‬
‫וברור שאף אם זה לא ירצד‪ ,‬לקבל משרה זו מהממשלה‬
‫אם מותר להכין שטרות וכתבים למלוה‬
‫יהיה שם רוזב־‪ ,‬העזבונות‪ ,‬ונמצא שלא יפסיד הפועזע‬
‫בריבית‬
‫יותר כשד‪,‬וא יקבל המשרה מבקזלא יקבל הוא ואחר‬
‫ובדבר לר‪,‬כין שטרות וכתבים למלוד‪ ,‬בריבית‪ ,‬הנד‪,‬‬ ‫יהיר‪ ,‬שם ולא הזיקו כלום ובלא חיזק לא שייך איסור‪.‬‬
‫מפורש בב״מ דף ע״ה במתני׳ דלחבמים‬ ‫ודמי זה לר‪,‬א דאיתא בב״ק דף קי״ז דאוקמיה עילויה‬
‫עובר אף הסופר וברמב״ם פ״ד ממלוה ה״ב מפורש‬ ‫מעיקרא מקלי קלייד‪ ,‬דהוא כקזכבר יודע האנס ויכול‬
‫שעובר על לא תשימון והוא מטעם דמפרש שהוא‬ ‫ליטלו בעצמו ועיי אחרים שפטור הנושא ונותן ביד‬
‫לחכמים כמו העדים שאיתא שם בגמ׳ דעוברין על‬ ‫להאנס‪ ,‬ועיין בש״ך חו״מ סימן שפיח סעיף ד׳ שהביא‬
‫לא תשימון‪ ,‬ואביי שלא הזכיר הסופר הוא משום‬ ‫הרמיא מהמימ שפירוקז אוקמיה עילויה שבגמ׳ ונעשה‬
‫דקאי את״ק אבל ה״ר‪ ,‬הסופר לחכמים דהוא מעזום‬ ‫ברשותו שברמב״ם פיח מחובל ה״ד ובש״ע שם‪ ,‬הוא‬
‫לא תשימון‪ ,‬ואף שבעז״ע יו״ד ד״ס ק ״ס לא התכר‬ ‫כקזיוכל לשלוט עליו וליטלו‪ ,‬ועיץ במ״מ שם מפורש‬
‫שהסופר עובר הרי כתב הש״ך דגם הסופר עובר‬ ‫אם אותו ממון במקום שיד האנס שולטת בו אפילו‬
‫והוא מוסכם מכל הפוסקים‪ .‬וכיון שעובר על לא‬ ‫אינו רואהו כל שיכול לחפש ולמצא פטור‪ ,‬וכן הוא‬
‫תשימון הוא עובר אע״ג דאיכא סופרים אחריני‬ ‫ממש עובדא זו שכשציוו מהממשלה לאחד לר‪,‬ביא‬
‫שמצד לפ״ע לא היה עובר מ״מ עובר משום לא‬ ‫לד‪,‬ם ספרי חשבונותיו לבדוק עיי רואה חשבונות‬
‫תשימון כדאיתא בתוס׳ ורא״ש שם‪ ,‬ואם ליכא אחד‬ ‫הרי כבר שולטים עליו למצא פשיעתו עיי כל רואה‬
‫שיכתוב השטר עובר גם בלפ״ע כמפורש שם‪ ,‬ואף‬ ‫חשבונות שיהיר‪ ,‬להם וממילא שוב פטור רואה‬
‫להיות רק סרסור בעלמא או לסייע בעלמא מפורש‬ ‫העזבונות זד״‬
‫שם ברמב׳׳ם שעובר על לפ״ע ור‪,‬ובא בש״ך שם‪,‬‬ ‫אך מה שיש לעיין דד‪,‬תם נאמר שאנסוד‪,‬ו ולכן‬
‫ובדבר אם מותר לקבל עבודד‪ ,‬במקום שיצטרך‬ ‫אולי כה״ג שלא אנסוהו אלא בא מעצמו לקבל משרת‬
‫ללכת בגילוי ראעז‪ ,‬פשוט שמותר דאינו מחריב‬ ‫רואר‪ ,‬העזבונות אולי יש לאסור‪ ,‬ואף שלענין הפטור‬
‫להפסיד ממון בשביל זה דאינו איסור ממש אף‬ ‫מלשלם פשוט שאין חלוק כיון דמקלי קלי‪ ,T‬ולא‬
‫מדרבנן אלא הוא מנד‪,‬ג טוב‪ ,‬שודאי לא חמור מבטול‬ ‫הזיקו כלום מ״מ לענין איסור אולי אף בכהיג אסור‬
‫עשר‪ ,‬שאינו מחריב לד‪,‬פסיד סך גדול‪ ,‬ומניעה מליקת‬ ‫כשלא אנסוהו‪ .‬אבל נראד‪ ,‬כיון דהמשרה של דואר‪,‬‬
‫עבודר‪ ,‬שהיא עיקר פרנסתו הוא כהפסד גדול‪ .‬ואף‬ ‫חשבונות אינה משרה מיוחדת למצא את הפשיעות‬
‫להט״ז שסובר דבזה״ז הוא אסור מצד חק עכו״ם‬ ‫שהרי לא י ח ע שפשעו כלל ורוב עבודתו הוא לבדוק‬
‫שא״כ הוא לאו שיש לאסור אף במקום הפסד ממון‪,‬‬ ‫החשבונות של פנקסיהם בעלמא שיהיו נכונים‪ ,‬ורק‬
‫הא לבד שאין דינו ברור הנד‪ .‬תלוי דבר זה לד‪,‬ט‪-‬ז‬ ‫לפעמים אפשר יזדמן לידו למצא זדזה פשיעד‪ ,‬וגם‬
‫בד‪,‬מקומות ובמדינה זו ודאי אין זה משום חק עכו״ם‬ ‫זה לא ידע בתחלת עיונו בהפנקסים שדגיא הנתבע‬
‫דרובן אינם זד‪.‬ירים בחוקיהם‪ .‬אבל ודאי רק במקום‬ ‫מהם שהרי אמד הנתבע שהתעזבונות נבונים שבודאי‬
‫עבודתו שע״ז הם מקפידין יהיה מנזאי אבל כשיצא‬ ‫יש לתלות שנדמה לו כן דלא היה כופר כשאפשר‬
‫קנט‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫שנגזלה מהם יש על הנזלן לשומרה עיייש וזה ליתא‬ ‫להרר אחר וכיש כשיצא לשוק יהיר■ אפור אף אם‬
‫בקדן‪.‬‬ ‫ילעיגו עליו כיון שלא יפפיד משרתו ועבודתו בשביל‬
‫זה‪.‬‬
‫ועצם פירוש רברי ר‪,‬חופ׳ שלבאורר‪ ,‬לא מובן‬
‫ובדבר לגלח בין הסצדים בשביל עבודתו‪ ,‬הנר‪.‬‬
‫שייכות דברים אלו להחירוץ‪ ,‬יפה בארחי בפי׳ ל״ד‬
‫אם אינו יכול לילד לעבודתו כשזרנו מגולח דשאי‬
‫ענף א׳ עיי״ש‪ .‬וכופר הא בארתי בפימן א׳ ענף ב׳‬
‫לגלח כדי שלא יפפיד‪ ,‬ואם הוא רק בשביל שילעיגו‬
‫שד‪,‬וא על שלא שמד מחמת דחיובו מצד מיתה בידי‬
‫עליו אבל לא יהיה לו הפפד מפץ אפור‪.‬‬
‫שמים ולכן איני יודע מה הקשה עלי כתר׳׳ר‪ ,‬מכופר‪.‬‬
‫אך בלא זד‪ ,‬הא כששמר ודאי פטוד ולכן שפיד נקט‬ ‫ידידו‪,‬‬
‫הקרא ולא ישמרנו גם גבי הזיק שוד משום דאם‬
‫משה פיינשטיין‬
‫שמרו פטור לכל אופני החיוב‪.‬‬
‫ידידו‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן »ד‬

‫בהערתו עלי בסיטן א׳ ענח א׳ טספרי‬

‫סימן צה‬
‫בענין הושיט ראשו לאויר כלי שבספרי‬
‫רברות טשה סי׳ י׳ ענה ד׳‬
‫כ״ה אדר תש׳׳ז‪.‬‬
‫מע״כ ידידי הדב הגאץ המפודפם מוד‪,‬ר'ד משה‬
‫דובער ריווקין שליט״א ר״מ במתיבתא חורה ודעוב‬
‫דחייבחו חודה על מעשה ממונו מחא דשומדים חייבין‬
‫הנ ה דברי כתר׳׳ר‪ ,‬אף שהם נכונים לפלפולא לתרץ‬
‫שיטת הדמב״ם יש להעיד עליד‪,‬ם‪ .‬ועצם‬
‫הקושיא על המ׳׳מ צדיך להקשות בלשון אחר קצוב‬
‫דד‪,‬א שינוי בדין קרן עושה בין שהשינוי היד‪ ,‬בגוף‬
‫הדבר בין שהשינוי היה בביאתו לשם לפדש״י דף‬
‫כ״ג לענין דלתות חחורות הן אצל כלנב ו ‪ p‬פובר‬
‫המ׳־מ ולכן ניחא מר‪ ,‬שתקיעת התרנגול אף שאינו‬
‫שינוי כגוף ד‪,‬מעשה מ‪-‬מ הוא חולדה דקרן מצד‬
‫ביאתו לשם בהושטת דאשו שהוא משונה‪ .‬אך לענין‬
‫שינוי בצרורות לרביע נזק פובר שבעינן דוקא‬
‫שיהיה שינוי בגוף המעשח ולא בכשהוא כאורחיה‬
‫זד‪,‬שינוי הוא בביאתו לשם‪ .‬וא׳־כ אין כאן הפברא‬
‫לדדפוך שכתב כחד״ה‪ .‬אך צריך להקשות מ״ש לענין‬
‫רביע נזק מלעיקר דין קדן וכדהקשתי בזד‪ ,‬הלשון‬
‫ממ׳־נ אם אזלינן בתר הכנפח הראש שהוא שינוי‬
‫היה לו לשלם רק רביע נזק ואם אזלינן בחר התקיעה‬
‫דאינו שינוי אין זה תולדה דקח עיי״ש בפפרי‬
‫פי׳ י׳ ענף ד׳ ד׳׳ה אבל יקשת ועל קושיא זו מובן‬
‫היטב תירת האור שמח דהשינוי שד‪,‬וא בד‪,‬ושטח‬
‫ראשו הוא בגופו ואין יכול שינוי שבגופו לעשות‬
‫בו דין שינוי בצרודוח עיי׳׳ש שהאדיך אבל זד‪,‬ו‬
‫תוכן רבדיו דנוחן טעם זד‪ ,‬ל חיי ח המ׳׳מ‪ .‬ואני בעת‬
‫שכוזבתי וגם הדפפתי לא דאיתי את דברי האור שמח‬
‫דברות טשה‬
‫י׳ אד תש״ז‪.‬‬
‫מע׳־כ ידירי הרב הגאון המפודפם מוהד״ר חיים‬
‫מעדניק שליט״א‪.‬‬
‫הנ ה בדבר קושית כתר״ה על מה שבארתי בפימן‬
‫א׳ ענף א׳ באופן ב׳ דהחיוב הוא מטעם‬
‫יעיין בפפרי פי׳ ל׳־ה ענף ד׳ וגם בפי׳ ל״ד ולא יקשה‬
‫כלום‪ .‬אך גם בלא זה ניתא דחיוב השומדין הוא על‬
‫קבלתם חיובי הבעלים‪ .‬ולכן מדויק הלשון דנכנפו‬
‫תחת הבעלים משום שהם מתחייבין בחיובי הבעלים‬
‫ולא שהוא חיוב עצמן על שלא שמדו‪.‬‬
‫ובעצם הדבד הנד‪ ,‬פשטות לשון הדמב״ם רפ״א‬
‫מנ׳־מ משמע מפורש שהחיוב הוא מטעם לחייב על‬
‫מעשה ממונו שכתב כל נפש חיה שהיא ברשותו של‬
‫הבעלים חייבין לשלם שהרי ממונם‬ ‫אדם שר‪,‬זיקה‬
‫הזיק עיי׳־ש ולא הזכיר כלל הא דשמידה משמע‬
‫שהחיוב אינו מצד שלא שמד אלא מצד שהוא מעשה‬
‫ממונו כאופן ב׳ שכתבתי‪ .‬וגם מלשון החוט׳ דף נ׳ו‬
‫ד״ד‪ ,‬פשיטא דר‪,‬וצרכו לומר דלענין נזקין איקדו‬
‫בעלים כל מי שבידולשומדד‪ ,‬ולא כתבו דלעניו‬
‫נזקין כיון שבידו לשומדד‪ ,‬ולא שמד חייב חזינן‬
‫שעיקד החיוב הוא משום שהוא בעלים אך שבעלים‬
‫נחקזבו לחיוב נזקין מי שבידו לשומדת ומ׳־מ אין‬
‫לד‪,‬קשות דליתחייב לשיטת ר‪,‬תופ׳ גם על מעשה‬
‫קדן אף למה שבאדתי דטבע זד‪ ,‬אינו שלו מטעם‬
‫דכיון דבידו לשומדד‪ ,‬איקדו בעלים‪ ,‬דהא חזינן‬
‫דבשביל זה לבד לא היה פגי להו בחידוצם דד‪,‬א כתבו‬
‫שם באותו חיד ח גם דכיון שהוציא מדשות בעלים‬
‫יכולין לשומרה לפי‬ ‫שר‪,‬יו חייביןבשמירחד‪ ,‬ואין‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬
‫לשקר פטור מקדש ובשגג כד‪*.‬ג בממון שסבור‬
‫שפותר לגזול ולכפור ממון משמע שחייב‪ .‬דעוגג‬
‫בממון שפטור הוא דק בשכח שיש אצלו ממון חברו‬
‫כמבואר בדמב״ם פ״א משבועות ה׳־י עיי׳ש א׳ב‬
‫מוכדחין לומד שהחיוב קדש הוא על השבועה באם‬
‫היתה על כפירת ממון ולא על כפירת הממון באם‬
‫היתד‪ .‬בשבועת וכ*כ אם היה דין הכפל גם בגנב‬
‫בשבועד‪ .‬היינו אומדים ג*כ שהוא דין על השבועה‬
‫בלא הודה באם היתד‪ ,‬על ענין גנבה ולא על הגנבה‬
‫אם היא ע*י שבועת ולכן היד‪ .‬שי ‪ T‬למילף מק״ו‬
‫על ענין הגנבה שהוא רק תנאי לו^יוב כפל שבא‬
‫על השבועה שבעון הקזבועה שעיז הוא החיוב ליכא‬
‫שום חומד ושום חלוק שנימא אין עונשין פן הדין‪.‬‬
‫דד‪,‬א ד‪,‬ק*ו הוא דק על התנאי שאם טענת גנב נחשבה‬
‫ענין גנבה אף דבהיתדא אתא לידיה כ׳׳ש גנב עצמו‬
‫שבאיטודא אתא ליתה דנחשב קיום התנאי שהקפידד‪,‬‬
‫תודה בחיוב כפל שעל עון שבועת ועתה שנכתב‬
‫גם בגנב דין כפל שהוא לחייבו אף בלא שבועה הוא‬
‫איפכא דגם בטענת גנב הוי החיוב על גנבת הממון‬
‫שעשה בטענתו אך לא נחשבה גנבה כל זמן שלא‬
‫נשבע דעדין לא נפטר בטענתו אבל אם לא היה‬
‫נכתב דין כפל היינו אומדים שהחיוב בטענת גנב‬
‫הוא על השבועה והיה שי ‪ T‬הק״ו אף לד‪,‬מכילתא‪.‬‬
‫ומוכרה זה שלא יקשה להמכילתא מנלן שגנב‬
‫חייב אף שלא בשבועת ולא נצטרך לדחוק דהמכילתא‬
‫יהיה מוכרח לסבור כהברייתא דפפדשה תרדיד‪,‬ו‬
‫בטוען טענת גנב‪.‬‬
‫ומה שהקשה כתד״ה דאף אם החיוב ממון הוא‬
‫על שלא שמר יש ללמד מק״ו אף אם אין עתשין‬
‫מן הדין משום דניליף לענין חיוב שמידה שהוא‬
‫כמו דין איסור שילפינן מקיו‪ .‬הנה לעיר פשוט שאף‬
‫אם ניליף לאיסורא לא היה לן למילף לחיובא דממון‬
‫מד־כ ידידי הדב הגאון מוהד^ אברהם מתתי׳‬
‫שד‪,‬וא עונש על מה שלא שמד שהעונש אין למילף‬
‫אף שילפינן מאותו הק״ו לאיטודא‪ .‬ועיץ במכות‬
‫דף י״ז דיליף מק״ו לאיטודא בעלמא ולא לעונש‬
‫מלקות שיש בזה כשילפינן‪ .‬וכ״כ ממש הכא אם חיוב‬
‫הממק הוא לעונש על שלא שמד אף שניליף לחיוב‬
‫שמידה אין למילף לחייבו ממון אם אין עונשין מן‬
‫הדין‪ .‬ולכן דק מהמת שאינו מדין עונש אלא שחייבתו‬
‫תודה כעצם על מעשה גופו ומעשה ממונו שייך‬
‫למילף מק״ו לחייבו אליבא דהמכילתא כדבארתי‪.‬‬
‫ודאיית כתד״ה שאין החיוב מדין שמידה מהא‬
‫דקרי לאבות דמתני׳ היזקא דכידים דאם מדין שמידה‬
‫מ״ש מלאדבעה שומדין דקרי היזקא דממילא‪ .‬הנה‬
‫היזקא דממילא קרי דק על חיובם דשומדים בזה‬
‫שהוזק השוד שהופקד ע״י שלא שמדו ובידים קרי‬
‫אגרות‬ ‫ר‪ 1‬ם‬
‫ולכן לא הבאתי רבדיו אבל עכיפ אין דבריו מוכדחין‬
‫והיותר בנון בכוונת המיט כדבאדתי שם‪.‬‬
‫והנה לתירוץ כתד״ה בטצא שהטור שינוי ממש‬
‫טנעשה כאורחיה והשינוי הוא על ביאתו לשם‪ ,‬דעל‬
‫שינוי טטש לא נאטדה ההלכה להקל בנהו ואף בנהו‬
‫חייב כל הח׳־נ וכשהםעשה הוא בכאודחיה דק שביאתו‬
‫לשם הוא משונה יש בו הקולא טההלכה דחייב לחד‬
‫צד דק החצי מתשלומיו דהוא דק רביע נזק‪ .‬וזה רבד‬
‫המתמיה‪.‬‬
‫וחלוק כתו־׳ה מכלבא דאכיל אימדא שמובר‬
‫הראיש דע*מ שאכל מהנבלה משלם נ*ש דמי נבלה‬
‫כשן דאורחיה מצרורות ע״י בעיטה הוא חלוק נכון‪.‬‬
‫אבל מחתידה אם לא היה אונם אלא שינוי שג״ב‬
‫סובר הדאיש דלא כדש״י אלא דמשלם נ״ש על‬
‫האכילה לא נראה חלוקו דודאי הביאה להצר היא‬
‫עושה ופועל על מעשה האכילה דלוה בא לשם‪.‬‬
‫ומדמובד ‪ .‬הרא׳׳ש גם שם דיש לו דיני שן צריך‬
‫לומד שבעיסה דצדודות נחשב עצם התזת הצרודות‬
‫שינוי כיון דבשינוי זרקתם‪ .‬ואם נימא כן נסתר כל‬
‫חלוקו דכתריה בצרורות דבעיטה מתקיעת התרנגול‬
‫בהכלי אם התקיעה הוא השינוי‪.‬‬
‫ידית מוקירו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן צו‬
‫בדבר הערותיו עלי בסימן א׳ בספרי‬
‫דברות משה‬
‫י״ב ניסן תש׳׳ז‪.‬‬
‫הכהן הדב בקאראנא שליט״זב‬
‫בדבר קושית כתד״ה דאין לומד דגם׳ דידן לא‬
‫פליגא אמכילתא אף למה שתידצתי הא‬
‫דבור‪ ,‬מהא דבדף ם־יד אמד אביי דיש למילף גנב‬
‫לחיוב כפל מטוען טענת גנב וכפל הוא עונש א'כ‬
‫הוא דלא כמכילתא‪ .‬הנכון לע״ד ד!»‪ 1‬ביטא שגם‬
‫גנב הוא בשבועה היה נמצא שעיקר חיוב הכפל הוא‬
‫על שעבד איסור שבועה אך שצריך שתהיה השבועה‬
‫על מעשה גנבה‪ .‬וכדמצינו בחיוב אשם על שבועת‬
‫כפירת ממון שעיקר החיוב ראשם הוא על השבועה‬
‫אך שצריך שתהיה השבועה על כפירת ממון דהא‬
‫בכל מקום קדי ליה קדש שבועה‪ .‬וגם ראיה גדולה‬
‫מהא דבשוגג בשבועה שהיה טבור שמותר לישבע‬
‫קסא‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫דק משום דאין לו ממה לשלם דהביאתו לב‪-‬ד וישלם‬ ‫על מה שהזיק השוד את אהדים מאהד דהשוד הזיק‬
‫לך‪ ,‬נאם נגחו שנים תם ומועד דאם פטוד בעצם‬ ‫אותם במעשיו אף שההיוב על הבעלים הוא ג״כ על‬
‫מחצי כופד על המועד לשלם הכל מדין אי ליכא‬ ‫שלא שמדו דעכ״פ היה מקום לומד דלשמוד מזה‬
‫לאישתלומי מהאי ואם פטור דק משום דאין לו ממה‬ ‫עושה עליו יותד היוב‪ .‬ואף להזיק בקזהוא אצל שומד‬
‫לשלם דהביאהו לב״ד וישלם לך הוא כאין לו לשלם‬ ‫מסתבד דקדי ליה היזקא דבידים לגבי הוזק מאהדים‪.‬‬
‫דליכא דין דמשתלם מהאי להטוד סי' ת״י סעי׳ כ׳־ט‪,‬‬ ‫ומה שהקשה כתד״ה דאם הוא מדין שמידה‬
‫וא״ב מאי מקשה ר״ע על ר״א בב״ק דף מ״א‪ .‬הנכון‬ ‫היה לו להתהייב אף כשתפקידו אהד שיצא בפשיעתו‪.‬‬
‫לע״ד דכיון שלא יצוייד זה אלא בנגחו בזא׳־ז והתם‬ ‫לא קשה לע״ד דהא זה ודאי שפושע ואף בעושה‬
‫באחרונה דאז התם בסקילה ואליבא דריב״ב דוקא‬ ‫בידים שיצא שוד של אהדים פטוד כמפודש ד״פ‬
‫דאם בבת אחת או בזא״ז אליבא דרבנן שפטור‬ ‫הכונס פדצוה ליסטים פטוד ואפילו הליסטים פטודין‬
‫מסקילה הא אינו נסקל וכבד צייר ר״א אופנים‬ ‫עיי״ש בתוד״ה או‪ ,‬משום דהוא דק גדמא ודק על‬
‫אחרים שפטור מסקילה‪ .‬ולכן מסתבר שלריב״ב‬ ‫היוב השמידה דממונו הייבתו תודה א*כ כשתפקידו‬
‫שהאחרון נסקל לא מתחייב בכופר אלא האחרון דרק‬ ‫שעתה אינו ממונו ודק היובו דמתהלה גדם שיזיק‬
‫הוא נחשב ההורג ולא הראשון שעדין לא הרגו‪.‬‬ ‫כשאינו בבד ממונו לא עדיף מפודץ גדד לפני בהמת‬
‫ואף שיש מקום לחלק דרק למיתה לא מתחייב הראשון‬ ‫הבדו שפטוד אף שג״ב היה אסוד כיון דעתה אינו‬
‫מטעם שהקלה עליו תורה כדתירצו התום׳ סנהדרין‬ ‫מהוייב בשמידתו‪ .‬ומה שפטוד אף בנגה ואה״ב הפקיד‬
‫דף ע״ח אבל לענין כופר יש למיזל בתר דובא דרוב‬ ‫בדף י*ג ומיידי אף במועד או דוקא במועד עיי״ש‬
‫בשט״מ הוא דבד שקשה לשני הטעמים אך שהוא‬
‫גוססין למיתה‪ .‬אבל מוכרח שלא לחלק דאם ניזיל‬
‫גזה׳ב דגם בעת העמדה בדין צדיך להיות באופן‬
‫בתר דוכא ונתחייב הראקזון יש לפטור האחרון ובתום׳‬
‫שהיה הייב אם היה כן בשעה שהזיק‪.‬‬
‫ב׳״ק דף מ׳ מפורש שהאחרון חייב וא׳׳ב צריך לומר‬
‫שלכל הדברים נחז!וב לריב׳׳ב רק האחדת ההורג‬ ‫ומה שכתב כתד״ה דמה שעשה הבוד עושה נמי‬
‫וא׳־כ רק הוא חייב בכופר ולא הראשון אף למ׳׳ד‬ ‫להתחקוב ממונו ממש דגם מהמת שדבש מצד מעשיו‬
‫נהשב קנינו אף שהיא סבדא טובה ועיין בספדי בסימן‬
‫דחייב כופר אף כשאין השוד בסקילוע וא״ב נמצא‬
‫ל״ה ענף ב' ד״ת ומה שאמדתי סבדא זו באש לתדז‬
‫שאין שית המועד שהיה הראשון כלל להכופר ואין‬
‫שיטת דש״י‪ .‬אבל כבוד הא הזינן שליכא למימד זה‬
‫לו לשלם בעד התם שהיה האחרון אף כשפטור מחצי‬
‫דהא אמד שבוד אינו בדשותו של אדם דק עשאן‬
‫כופר בעצם‪ .‬ולשת התום׳ בדף מ׳ משמע כן דלענין‬
‫הכתוב כאלו הוא בדשותו והתום׳ דהקו בדף ד׳ לומד‬
‫בזא״ז לדיב״ב שכתבו שהאחרון חייב לא הזכירו‬
‫דממונך שאיתא בגמ׳ גם על בוד לאו דוקא ויש‬
‫דהוא דק למ״ד דאין השור בסקילה אין משלם כופר‬
‫תנאי שפטדי מהמת זה שאינו ממונו בוד בדה׳־ד ולא‬
‫משמע משום דבזא׳־ז לריב״ב לכר־ע האחרון לבדו חייב‬
‫מסתבד שיפלגו התנאים בסבדא זו‪ .‬אלא צדיך לומד‬
‫בכופר‪ ,‬דדוחק לומר שמה שמסקי בב״א פטודין למ׳׳ד‬
‫דעכ״פ א״א להתהשב ממונו דבד שהוא של אהדים‬
‫אין השוד בסקילה אין מקזלמין כופר קאי גם אריש‬ ‫במו הא דבוד בדה׳־ד שא״א הדה״ד להתהשב שלו‬
‫דבריהם‪ .‬וזה תירוץ נכת‪.‬‬
‫בשום אופן וכ׳־ש דבד השייך לאהדים ממש לכן‬
‫אמר דק שעשאן הכתוב כבדשותו‪ .‬וזה עצמו לההשיבו‬
‫ודע דמש״ב התום׳ דהאחרון חייב כופר צריך‬
‫בדשותו הוא העונש על הטא הפתיהה והכדייה ולכן‬
‫לומר דהיה קצת שיוי או למ׳׳ד דמי מזיק בהא דכא‬
‫נית שאין עונשין מן הדין אין למילף בודה מפותח‬
‫שור וקבלו בקרניו בדף כ׳־ז וא״ב כיון שד׳׳א מסתמא‬
‫כדבאדתי‪.‬‬
‫סובר כרבנן דדמי ניזק וברוב הפעמים לא שוה כלום‬
‫ממילא לא היה כלל לתם האחרון חיוב כופר אף אם‬ ‫ידידו‪.‬‬
‫תם מעולם חצי כופר וא׳־כ יש לנו עוד תירח בזה‪.‬‬ ‫משה פיינשטיין‬

‫משה פיינשטיין‬ ‫‪ p 'B‬צז‬

‫בעניו חצי כופר דתם שפטור‬

‫ובדבר קושיתך דאלינא דהטור הא יש זזלוק נין‬
‫שתם פטור נעצם מחצי כופר לאם פטור‬
 ‫משד‬ ‫חושן משפט‬
‫דבד חדש שהוא עשאו לתקלה ונחשב בחדוש התודה‬
‫כשלו אבל נחבטו פטוד שהוא דק גדם שיחק בקדקע‬
‫עולם דהא לא נתחדשה עצם הקדקע כהתקלה שנעשה‬
‫כה ע״י חפידתו שתעשה הקדקע שלו מצד חדוש‬
‫התודה‪ ,‬דדק התקלה שיח לומד שתעשה שלו בזה‬
‫שעשאה ולא הקרקע‪ ,‬ולכן הוא דק גדמא בעלמא‬
‫ממנו שע״י שעשה בור גרם שיחבטו ויחקו בקרקע‬
‫עולם שזה לא נתחדש לחייב כבוד יותר משאר נזקין‬
‫שגדמא בהם פטור‪ ,‬כיון דאפשד לומד שהקדא‬
‫איידי בהבלו שהוא מזיק בממונו ולא בחבטא שהוא‬
‫דק גדמא בעלמא‪ .‬ושמואל סובד דמה שהחק אף‬
‫בממונו ממש הוא דק גדמא‪ ,‬וא‪-‬ב אף בור שלו ואף‬
‫היזק ההבל הוא הדוש דהתודה חייבה בבור אף שזעא‬
‫דק גודם ולכן גם לחבטו חייב‪ ,‬והוא עוד כיש שהוא‬
‫גדם היותר בדוד שהזיק‪.‬‬
‫יכלו להזיק אלא הקדקע עולם איני דואה בדבדי‬
‫והנה בשוד שדחף את חבידו לבוד מפורש בדף‬
‫נ״ג שחייב לנו׳׳ע משום דהוא מעשה השוד הדוחף‬
‫ממש כדאיתא בדשיי שם דיה בעל הבור שכתב‬
‫ותאי חזיפה מעשה בידים הואי ולא גדמא‪ ,‬אף‬
‫שניזוק בהבל הבור שאינו שלו ובחבטת קדקע עולם‬
‫משום דעכ׳׳פ שוד הדוחף עקזה ההיזק בהבוד‪ ,‬מטעם‬
‫דאיתא בתוס׳ לענין אדם שהוא נמו מדליק באקו‬
‫חברו כד״ד‪ ,‬שוד ואדם‪ ,‬והחלוק בין אדם שדחף‬
‫לשוד הוא דק לענין חיוב בעל הבוד דכאדם שדחף‬
‫עצמם שלכו׳׳ע חייב אך אולי ליכא מציאות שיחק‬
‫בכוונה סבדי התוס׳ התם דפטוד בעל הבור דבל‬
‫המעשה נחשב על האדם ובשוד שדחף אף ככוונה‬
‫חייב גם בעל הכוד‪ ,‬והטעם נראה דהבוד הוא כשמוד‬
‫לענין היזק שלא היה נא כלא כוונת אדם כד דעת‬
‫אבל אינו שמור לענין היזק שבא עיי שוד שאין בו‬
‫דעת וכן עיי אדם אף שהוא בד דעת אם היה בלא‬
‫כוונה‪ ,‬אבל לענין חיוב הדוחף גם שוד ואדם אף‬
‫בלא כוונה ודאי נחשבו שהם עוקוין המעשה בהבוד‬
‫כמו בהדליקו באש של חבדו‪.‬‬
‫ונמצא שלמה שבארתי בטעמא דדב שסובד שמת‬
‫שהחק בממונו נחשב נמי מעשה •ממונו ניחא בפשיטות‬
‫מה שאמד דכא כדף נ״ג שהניח אבן ע״פ הבוד‬
‫חייב בעל האבן שהוא גם לרב מטעם דנתב רקז׳׳י‬
‫דהוא גדם כל הנפילה משום דהוא מעשה האח‬
‫ואבן היינו כור והיזקא בידים הוא עיי׳ש פי׳ דלא‬
‫שיח שיאמר כעל האבן בוד של פלוני הזיקו דד‪,‬א‬
‫האבן בתקלתו עשה ההיזק כהבוד עיי שנתקל בו‬
‫השח ונפל עיד ‪ r‬להבוד כמו שוד שדחף לבוד שחיי ‪3‬‬
‫ומה שפוטר רב כחבטא משום שקרקע עולם הזיקו‬
‫אף שגיב עשד‪ ,‬זה תקלתו שיחק בקדקע עולם‪ ,‬הוא‬
‫משום דכיון דהחיוב בבור לרב אינו על גדמא אלא‬
‫מצד שנחשב מעקזה בודו שהוא ממונו אחדי שעשאו‬
‫אגרות‬ ‫קסב‬
‫‪ D‬י ‪rat p‬‬
‫בענין כיחו וניעו לרב‬
‫סע״ב ידידי הרב הגאיז הגדול מוהריר יעקב‬
‫הכהן סעסקין שליט׳א‪.‬‬
‫בדבר קושיה הדש׳ש על רש״י ביק דף ג׳ שסי׳‬
‫בכיהו וניעו בהד דנייה שהוחלק אדם בהם‬
‫הא לדב פטוד דקדקע עולם הזיקתו ואף על םגיסת‬
‫כלים דהא הוא בוד דאפקדיה שפטוד על כלים וכן‬
‫הקשה זה בשט׳ם בשם מהד״י כהן צדק שהיא קושיא‬
‫גדולה ותידת שני של כתד״ה דחוק ו ב ^ ו צ ו הדאשון‬
‫לא מתודץ עדיק מכל בוד שפטוד לדב על הבטא‬
‫דקדקע עולם וגם בדפש וטיט שעשה אם הם לא‬
‫כתד׳׳ה טעם לחייבו‪ .‬והנה יש לדחוק דאין כוונת רש»י‬
‫לחייבו לדב אלא לומד שיש לניחו וניעו דין בוד‬
‫דלדב יהיה פטור בזה אלא בהחק בהניחו וניעו עצמם‬
‫ולשמואל יתחייב שיסבוד דש׳י דלא כתום׳ דף כיח‬
‫דיה וגשוף דגם לשמואל פטוד אלא כתום׳ דף נ׳‬
‫ד׳׳ה לשמואל בתידוץ שני שנתקל באבן ונשוף בקדקע‬
‫נמי חייב לשמואל‪ .‬אכל הוא דוחק דלמה לו לדשיי‬
‫לצי ‪ T‬אופן שפטוד לדב והי׳ל לצי ‪ T‬שהחק בהם‬
‫בהניחו וניעו עצמם‪ .‬דאף שיש לצי ‪ T‬שהחק‬
‫באינטנינותו שנחלה מזה במה שנגע גופו בהניחו‬
‫וניעו אולי יסבוד דש׳׳י דנחשב הזיק את עצמו והוי‬
‫הוא דק גודם שפטוד דלא היה לו לניזק להיות‬
‫איסטניס נל כך להנזק כחולי עיי זה‪ ,‬ודמי זה קצת‬
‫למבעית את חבדו שפטוד מטעם דאיהו דאבעית‬
‫נפשיה כדאיתא בדף צ׳א‪ .‬ויותד מסתבד לחייבו כיח‬
‫שטבע של איש זה להחלות מזה ל״ד למבעית שכל‬
‫אדם יכול להבליג על עצמו ולא להתבעת וצ׳׳ע‬
‫לדיטב‬
‫והנכון לע״ד למה שבאדתי בחדושי בטעם‬
‫מחלוקת דב ושמואל אם להבלו ולא לחבטו כרב או‬
‫כ‪-‬ש לחכטו כשמואל הוא דפליגי כאם אחד החק‬
‫כממונו היינו לא שממונו הלך והזיק אלא שהניזק‬
‫הלך והחק כממונו שעמד במקומו אם נחשב ג'כ‬
‫שממונו הזיק כיח שעכ׳׳ס ניזוק בו או שהוא דק‬
‫גדמא אף שהחק בגוף ממונו כיון שממונו לא עשה‬
‫מעשה‪ .‬דדב סובד שהוא מעשה ממוגו וליכא הדוש‬
‫בבוד שהוא שלו במה שחייב‪ ,‬וחדוש התודה הוא‬
‫כבוד‪ .‬הפקד שעשאו הכתוב כאילו הוא בדשותו‬
‫וחייב כמו בכוד שלו‪ ,‬ולכן דק בהבלו חייב שזהו‬
‫קסג‬ ‫משה‬
‫ההבלא דאליב אלא שנימא שאמדו חכמים שאיא‬
‫שתמות וכן איא שיפול בלא הבלא איך פוטדין לרב‬
‫בבור שרחבה יתר על עומקה הא עכיט בית שמתד‪,‬‬
‫והחקר‪ ,‬בהכרח היה שם הבלא אלא ודאי גם בחבטא‬
‫אפשר שתמות ותיזוק ואיב איך מחייבין מספק‪.‬‬
‫וצריך לומר שזהו מחדושי דין הבור שאם נם‬
‫ד‪,‬ד‪,‬בל עשה קצת בה היזק נחקזב כל המעקוד‪ ,‬על שם‬
‫ד‪,‬ד‪,‬בלא וחייב כאלו עשה הכל וזה אמדו חכמים שד‪,‬ד‪,‬בל‬
‫עשה עכיפ קצת בהד‪,‬יזק‪ .‬ואף אם הוא באופן שעיי‬
‫התבטא לבד היה מת וניזוק נמי כיח שעכיפ עשר‪,‬‬
‫נם ההבל אף דק מקצת בדרך זה יכול וזד‪ ,‬אינו‬
‫יכול שהוא דק כמסייע שאין בו ממש לדינים אחדים‬
‫בשבת דף צ״ג נחשב בבור כל המעשה על שם‬
‫ד‪,‬ד‪,‬בלא וחייב‪ .‬וחידקז השט״מ דאף שבפעקזה ההחק‬
‫לא עשה כלום ד ח סובר בנקזבדה מפרקתו דלח‬
‫הקשד‪ ,‬על דש׳י שפי' גם בנשבדה מפרקתו דאיכא‬
‫למימד ד‪,‬בלא נמי קטלתיה שכוונתו דעשה קצת‬
‫למיקטליה דמה סברא היא זו דנראה לעינים שהוא‬
‫מהחבטא‪ ,‬דאף מד‪ .‬שעשה ההבל לד‪,‬כחישו שזה גרם‬
‫שיפול עשה שנקרא ההיזק שבא מזד‪ ,‬על שם ההבל‬
‫וחייב ומתורץ קושיתך שהוא גרמא‪.‬‬
‫וד‪,‬נד‪ ,‬היה מקום לתרץ קושיתך דד‪,‬וא גרמי‬
‫^י ב א דחד תירוץ בתום' ביב דף כ״ב ד״ה זאת‬
‫דהיכא דבשעת מעשה בא ד‪,‬ד‪,‬יזק נחשב גרמי ורב‬
‫משמע בדף צ״ט שדאין דינא דגדמי‪ .‬אבל הא איתא‬
‫בנ׳י בשם הדא״ד‪ ,‬בדף נד־ח שגרמי בנזקי בהמתו‬
‫פטור וכן פסק הדפ״א ר״ס שפ״ו א״ב גם בבוד לא‬
‫היה לן לחייב על גרמי לכן צריך לומר כדלעיל‪.‬‬
‫וקושיתך הב׳ על הדמב׳ם פי״ב מנ״מ הט״ו שנקט‬
‫בתל ונחבטה בו ומ׳׳מ מצריך עקודה ודאי היא קוקזיא‬
‫גדולה כדהקשה הסמ‪-‬ע בפי׳ ת״י ס*ק ל׳ דלפה מצריך‬
‫עקודה טפחים על נחבטה בו‪ .‬וצע׳׳ג ואיני יודע לעת‬
‫עתה תידח ע׳׳ז‪.‬‬
‫וגם תמור‪ ,‬הא דבתב המ׳׳מ גם זה בשמואל הא‬
‫על נחבטה בו תבטא דידיה הוא וגם לרב יש לחייזב‬
‫וצריך לפרש שהתל נעשה ע׳׳י שחפר השפוע של ד‪,‬ד‪,‬ד‬
‫סביבותיו ונעקוה תל מאליו כפי׳ הד׳ יהונתן בשטים‬
‫ולכן הוא דק לשמואל ולא לרב כהמימ‪ .‬ומתודץ‬
‫בזה גם קושית אבן תאזל שכתבת דלפ״ז גם התל‬
‫הוא קרקע עולם וחייב ולכן גם בשפך מים והוחלק‬
‫והחק אף בקרקע שלא נשפך שם המים מדוייפ ולחלק‬
‫בין פיתה לנזקין איני דואד‪ ,‬שום חלוק‪.‬‬
‫אביך אוד‪,‬בך‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫הכתוב כברשותו לא שייך זה בבור לענין התקלה‬
‫שנפל עיד ‪ r‬דהא ד‪.‬ד‪.‬בל לא עקוד‪ .‬זה אלא מחמת‬
‫שעשה מקום זה נמוד שאין כאן כלום להחקויבו‬
‫ממונו ורשותו דדבד שאינו כלום לא שייך להחקויבו‬
‫ממון ורשות ולא שהאינו כלום עקזה איזה מעקזד‪.‬‬
‫אלא שיש להחשיב הד‪.‬יזק להחופד בזה שע״י מעשיו‬
‫שח»־ כאן ועקזה המקום נמיד נתקל הקוור וניזוק‬
‫שזהו דק גדמא בעלמא שפטור לדם אבל בהניח אבן‬
‫שנתקל באבנו ואף בהניח אבן הפקד שעשאה התורד‪,‬‬
‫כממונו ונפל לבוד הוא מעשה ממונו שחייב כפו‬
‫בשוד שדחף לבוד‪.‬‬
‫וא׳ב ניחא שפיר הא דבכיחו וניעו סובר רקז׳י‬
‫שבד‪.‬וחלק בהם חייב אף שהד‪,‬יזק הוא בזה שנחבט‬
‫בקרקע עולם אף לדב משום דכיחו וניעו הם דברים‬
‫שמחליקין בעצמן בשהם בעין‪ ,‬וד‪,‬ויא הד‪,‬חלקה בהם‬
‫מעשה כיחו וניעו שזרק שהוא בודו אף שהוא הפקד‬
‫דעשאד‪ .‬התודה באילו הוא ברקזותו ונחשב הד‪,‬יזק‬
‫בזד‪ ,‬שנחבט ע׳י ההחלקה מעשה של הכיהו וניעו‬
‫דהם עשאו ההיזק בד‪,‬קדקע עולם כפו במדליק באקז‬
‫של חברו וכמו בד‪,‬ניח א ‪ p‬ע*פ הבור כדבארתי‪.‬‬
‫וליד למד‪ ,‬שפוטר דב בד‪,‬וחלק אחד במים שהחק‬
‫הוא עצמו בדף כ*ח ובדף ל׳ דד‪,‬תם הא אי ‪ T‬י בתמו‬
‫מיא כדהשיב רב לד״ה ו ח הוא בדף ד׳ח שפרש׳י‬
‫דנבלעו שליכא דבד בעין שיתהקזב שלו וקודם שתמו‬
‫כשנעשה דפשו אה'נ שחייב גם לדב כדאיתא שם‬
‫והוא מטעם שבארתי ובחדוקזי בארתי זה באורך‪.‬‬
‫)ועתה נדפס בספרי דברות פשה סימן ל׳א עיי״ש(‪.‬‬
‫וד‪,‬נני ידידו מוקירו כרו״ג‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סי ת ‪» x‬‬
‫בטעם שמחייב רב בנשברה מפרחתו‬
‫ב׳ אדר תקזט״ז‪.‬‬
‫מע'כ בני אהובי מד שלו' ראובן שליט״זב‬
‫הנה בדבר ענין הבל לדב שרש״י פי׳ בב״ק דף‬
‫נ׳ דאף בנשבדה מפרקתו מחייב דב משום‬
‫דאיכא למימד הבלא נמי קטלתיה שודאי הוא תמוד‪,‬‬
‫איך פחייבין מספק‪ .‬ומשיב השט״מ דלולא תבלא‬
‫היה הקזוד מעמיד עצמו ולא היד‪ ,‬ניזוק אבל עיי‬
‫הד‪,‬בל חלה וכחש ולא היה בו כח לד‪,‬עמיד עצמו ונפל‬
‫באותו ענין שנשבדד‪ ,‬מפרקתו‪ .‬לא מתורץ בזה דודאי‬
‫הא אפשר לחוקו שלא היה מעמיד עצמו גם בלא‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫חסד‬

‫חרוש שזה ליתא בחמץ‪ .‬או של״ד לחמץ דהתם נתחדש‬ ‫ק‬ ‫סיסן‬
‫דק שלא נפקע מרשותו ובבור נתחדש יותר שאף שלא‬
‫היה שלו מעולם ואף שהוא של אחד נמי הוא כברשותו‬ ‫בהערתו עלי בסימן א׳‬
‫וכיון של׳׳ד לגמרי אין כאן תרתי ונחשב חדועו‪.‬‬
‫ייב שבט תשיז‪.‬‬
‫ושיטת התום׳ ודאי נראה שסבדי שכל נזיקין‬
‫מעיב ידידי הרב הגאון הגדול מוהד״ד יהושע‬
‫הוא לעונש ואף נזקי אדם עיין בספרי סי׳ י׳ז‪ .‬אד‬
‫בוימעל שליט״^‬
‫הדמיון לתשובת הדיב״ש אינו דאין שייף לשם דאחדי‬
‫שחייבה תודה על מזףןזה ממונו אף שהוא מגרד‬
‫מש״כ בתד״ה שמה שחלקתי בחיוב בוד בדה״ד דהוא‬
‫עונש אין כאן אונם‪.‬‬
‫דק מגדד עונש‪ ,‬מחמת שאינו שלו שלא‬
‫ומה שחידש כתד״ה ראשה שגרמה האונס נאסרה‬ ‫כשאד נזיקין‪ .‬יש לפדש זה גם בדשב״א‪ .‬הנה הדשב״א‬
‫על בעלה דחק ממיתה נתחדש שפטורה דפי׳ כתד׳׳ה‬ ‫מחשיב גם זה רק בהדי ההדועוים שיש בבוד נגד‬
‫דאיידי בכה׳׳ג חה מפרש בכוונת תרגום יונתן דבעלה‬ ‫שאד נזיקין שהוא חיוב על מעשה ממונו שלא מגדדי‬
‫יפטדיניה בגיטא‪ .‬הנה פשוט לע׳׳ד לאידף גיסא ראם‬ ‫עונשין א״ב חלוק גדול יש בין מה שכתבתי לסבדה‬
‫חזרה וצעקה קודם שנבעלה לא נאסרה וכדמצינו‬ ‫הרשב״א דהדשב״א מחלק גם בוד ברשותו משאד‬
‫באשה שנתייחדה ברצון אחד קנוי וסתירה ונאנסה‬ ‫נזקין בזה שאין דרכו לילך ולהזיק ובזה שהניזק‬
‫שם שאסורה רק לכר‪,‬ן בסוטה דף כ״ו אף שהיא גרמה‬ ‫בא לרשותו של מזיק‪ .‬ולכן כתבתי דלהדשב״א יקשה‬
‫שיוכל לאונסה‪ .‬ודוחק לחלק בין גדם דיחוד ברצון‬ ‫עדין מהא דפ׳ הפרה שיליף בודה מפותח שהוא דלא‬
‫אחד קנוי לגדם דיותד התקרבות‪ .‬וכן איתא במרדכי‬ ‫כהמכילתא אף שתדריהו הוא אליבא דד׳ ישמעאל‪.‬‬
‫בפ״ב דכתובות שרבותינו התירוה אף שהיחוד גדם‬ ‫ואני מחלק רק בוד בדה״ד אבל בוד ברשותו הוא ככל‬
‫שתיבעל‪ .‬והפנ׳׳י בדף נ׳׳א בכתובות לא אמד אלא‬ ‫נזקין שהוא מצד חיוב דמעשה ממונו שלא בגדר‬
‫שבזו שיצאה לשדה יש לחמזז יותר לסופה ברצח‬ ‫עונשין ולכן מתורץ שלא פליגי גמ' דפ׳ הפרה‬
‫שאבדה קצת חזקת כשדות אבל באונם ממש כגח‬ ‫והמכילתא כדבארתי שם‪ .‬וכן מוכרח בסברא ח ה‬
‫לדבא דמחשיב זה לאונס לא תיאסר על בעלה מצד‬ ‫שאין דרכו לילך ולהזיק ושהניזק בא לרשותו של‬
‫שהיא גרמה לזה‪ .‬ואיני דואה היכן מצא בפנ׳׳י דהיכא‬ ‫מזיק אינם טעמים שא״א לחייב בזה מדין מעשה‬
‫דהיא סבבה בעצמה האונס שנאםדו ‪J‬‬ ‫ממונו אלא שהם קולות משאר נזקין שלא היה אפשר‬
‫ידידו מוקירו מאד‪.‬‬ ‫למילף בור לחייבו משאר הנזקין‪ .‬אבל אחד שחייבה‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫תורה גם בבור‪ ,‬שייך לומר גם בבור שהחיוב הוא‬
‫מצד מעשה ממונו שנתחדש שגם ע״ז חייב על מעשה‬
‫ממונו ולכן אינו מגדדי עונשין‪ .‬ורק בור בדה״ד‬
‫שאינו שלו אין שייך כלל לחייבו מצד מעשה ממונו‬
‫‪ P'O‬לןא‬
‫כיון דלאו ממונו הוא לכן הוא רק מגדדי עונשין‪.‬‬
‫בענין כל הקורס זכה דמוציא תבנו ורןשו‬ ‫והעונש הוא ג״כ רק שעשאו ברשותו ונחשב כממונו‬
‫לרה״ר אם הוא הפקר גמור‬ ‫והתשלומין הוו ממילא מדינא ככל מעשה ממונו‪.‬‬
‫לכן שי ‪ T‬למילף שאר נזקין מבור כדבארתי שם‪ .‬ולח‬
‫י״א טבת תדפ״ז‪ ,‬ליובאן‪.‬‬ ‫נראה שדוחק לפרש בהרקזב״א כסבדתי דבחד ברה׳־ד‬
‫מעיב ידידי הרב הגאון המפורסם מוהד׳ד שמעון‬ ‫לבד הוא מגרד עונש אך סובר שגם בבור ברשותו‬
‫טדעבניק שליט׳׳א הגאב״ד האדיאץ‪.‬‬ ‫הוא דק מגרד עונש דלא כשאר נזקין מטעם דאינו‬
‫הולד ומזיק ובא לרעזותו דמזיק דלא כדכאדתי בזד״‬
‫מה שהוכיח כתד׳׳ה רכל הקודם זכה דתבנו וקשו‬ ‫חדא דודאי אפשר שיהיה חייב מצד מעשה ממונו גם‬
‫לדה׳־ד שתנן בב׳׳ק דף ל׳ לא הוי הפקד ממש‬ ‫בזה ועוד דא׳׳ב איד היה שי ‪ T‬למילף שאד נזקין‬
‫וכל זמן שלא זכה אחר עדין הוא שלו דלא כדמשמע‬ ‫מבור‪ .‬ולכן משמע יותר שכוונתו דהדשב׳א הוא דק‬
‫מסמ״ע סי׳ תי׳׳ד סק״ב דהוצדו לומד טעם על מה‬ ‫שלכן הוא חדוקז ואין למדין שאיז לד אלא חדוקזו‬
‫שבהוזק בהם אדם או בהמה ה״ז המוציא חייב לשלם‬ ‫כדמסיק הדשב־׳א‪ .‬ומשה׳׳ק כתד״ה שהרי מצינו גם‬
‫מטעם דהו׳׳ל במפקיר נזקיו אחד הנחתו במקום שלא‬ ‫בחמץ שעשאן כבדשותו וכיון שמצינו בתדתי אין‬
‫היה לו רשות להניחו דחייב ואם עדין הוא שלו לא‬ ‫להחשיב חדוש כדמשמע בפסחים דף מ׳׳ד יש לומד‬
‫היה צדיד לזה‪ ,‬מהא דאקשי מהופד את הגלל‬ ‫שכוונתו בצרוף התלת טעמי או תרתי מי ני ^ נחשב‬
‫קסה‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬

‫■ויהיה לפ׳׳ז הוכחה כדבדי כתר״ה שלא הוי הפקד‬ ‫דאיידי בפחוון מג׳ כדיוקא דד״א בדף כ״ט וא־׳כ‬
‫ממש מאחד דקאי מתני׳ גם למ׳׳ד בוד בדה ‪ T‬פטוד‬ ‫הוי וזיובו דק משום דנתכוין לזכות והוי ממונו ואם‬
‫זקתני דחייב אף שכל הקודם זכה‪ .‬אך א׳׳א כלל‬ ‫הוי הפקד שוב לא הוי ממונו‪.‬‬
‫לאוקמי שקושית המקשן יהיה דק אם יסבוד בוד‬
‫לע״ד ליכא הוכחה דהא אנ‪ 1‬קיימינ! למ׳־ד מפקיד‬
‫בדה׳־ד פטוד דהא הקושיא היא לדב ודב סובד דבוד‬
‫נזקיו לאחד נפילת פשיעה חייב וא״ב זה שלא סילק‬
‫בדה׳׳ר חייב‪ .‬וגם הא כו׳־ע מוח דמתני׳ דהחופד‬
‫בעת שזכה שבדגע ההוא היה ממונו ונתחייב לסלק‬
‫בוד בדהיד חייב סובד דחייב כדאיתא בדף כ׳׳ט וא״כ‬
‫הוי כמו כודה ולכן אף שנעשה הפקד לאחד שזבה‬
‫אף אם המקשה סובד דפטוד לא היה יכול להקשות‬ ‫והניחם שם מצד הפקד ב׳׳ד הוי זה מפקיד נזקיו‬
‫ממתני׳ דודאי יש לומד שגם משנה זו סובד דחייב‬ ‫לאחד נפילת פשיעה וכדאיתא ברשיי דף מ״ח ד׳׳ה‬
‫וא״צ שיתכוין לזכוו ‪) J‬וד״א שאמד לא שנו אלא‬ ‫ונפנפו‪ .‬והבא אפשד יודו גם התום׳ דהגללים הפקיד‬
‫שנתכוין לזכות אף למסקנא נצטדך לומד שהוא מחמת‬
‫תיכף ולא היו אף דגע שלו אחד נפילה ובן בכל נפילת‬
‫דיוקא דהפך או שלא קאי אמתני׳ אלא לפ״מ שסובד‬
‫אונם אבל הכא שהיה שלו בעת שזכה ונתחייב לסלק‬
‫לדינא דבוד בדה׳׳ד פטוד( וא־׳ב א׳־א לתרץ כתידוץ‬
‫גם התום׳ יודו דאף אם הפקיד אח׳־כ חייב ולכו גם‬
‫׳מפדשי הים‪.‬‬
‫בהפקד ב״ד חייב‪ .‬ואף שיש לומד טעם להיפוו‬
‫ולכן מסתבד לומד דמאחד דהוי חיוב עליו לסלק‬ ‫דהכא שלא עקזה כלום בהתקלה מכפי שהיתה בתחלה‬
‫מצד שהוא ממונו ולא סילק הוי זה כבודה כדש׳י‬ ‫והחיוב הוא דק מחמת שנעשית שלו לא הוי זה אלא‬
‫דף מ׳׳ח ולא נחלק מהתם משום דהא עכ׳׳פ גם התם‬ ‫כל זמן שהיא שלו אבל כשהפקיד אח׳־כ וחזדה לכמו‬
‫פטוד על ההנחה דקזודו הניח וכל החיוב שלו הוא‬ ‫שהיתה אין לחייבו על זה שלא סילקה כיון דלא‬
‫דק על מה שלא סילק ומ׳־מ הוי ככודה ומניח ביחו‬ ‫קלקל כלום בזה שנעשית שלו‪ .‬ול׳׳ד להא דדש״י‬
‫ומחייב אף בהפקידו אח׳׳ב‪ ,‬א״כ גם הבא חייב אף‬ ‫דף מ׳׳ח דהתם שהיו הגללים שלו שנעשית התקלה‬
‫שלא קלקל כלום בזה שנעשה שלו מאחד דעכ׳׳ם‬ ‫ע׳׳י שמונח ממונו בדה׳׳ד לכן אף שעל עשיית התקלה‬
‫נעשה עליו חיוב לסלק ולא סילק הוי כמניח בידיו‬ ‫פטוד דהגמל כדהו מ׳מ יש להחשיבו כודה על שלא‬
‫וחייב אף אם הפקיד אח׳־כ ואף התוס׳ לא פליגי‬ ‫סילק כיון דהיו דידיה בשעת נפילה דאין ימל‬
‫בזה אדש״י כדבאדתי‪ .‬ומאחד שנחשב ככודה קנסו‬ ‫להניח ממונו בדה׳׳ד אף שבאו לשם ע׳׳י גמלו מאחד‬
‫ג״כ שכל הקודם זבד‪ ,‬וליד לשוד המועד דלא נחשב‬ ‫דע׳׳י שהובא שם נעשה תקלח אבל הכא שהיתה‬
‫מעשה שלו כלל והחיוב הוא דק מצד ממונו‪ .‬ומטעם‬ ‫תקלה קודם שנעקזה שלו ולא נתקלקל יותד בזה‬
‫זה אם הפקידו אף אחד שהוא בדה״ד פטוד ואף אם‬ ‫שזכה בו אפשד שאף שנעשה עליו חיוב לסלקו כיון‬
‫הוציאו בידים לדה״ד ולכן לא קנסוהו ג״ב אבל‬ ‫שעתה הוא ממונו אין להחשיבו כבודה מחמת זה‬
‫בתקלה שבמניח בידים חשבה תודה כמעשה דידיה‬ ‫שלא מתקן ואין לחייבו אלא מצד שהחק בממונו‬
‫וחייב אף שאינו שלו וגט קנסוהו לכן בנתחייב לסלקו‬ ‫שלכן אחד שהפקידו אין לחייבו וכ׳׳ב יפטד בהפקד‬
‫ולא סילק שגיב מצינו שהוי כמניח בידים גיכ קנסוהו‬ ‫ב׳׳ד כקושית כתר׳׳ה‪.‬‬
‫וחייב אף בהפקידו אחיב ולכן מקשה שפיד אף אם‬
‫הוא הפקד ממש‪.‬‬ ‫אבל אם נימא כסבדא זו יש לומד שאין לקנסו‬
‫כלל דהא דק במוציא תבנו וקשו מצינו שקנסו דהוא‬
‫ולפיז יש לומד עוד טעם על מה שלא קנסו‬
‫כודה בוד שעושה מעשה בידים אבל לא בזה שלא‬
‫חכמים בשוד המועד שנכנס לדה״ד אף בהוציאו‬
‫הוי כודה אלא שחייב מצד ממונו ובמו שלא קנסו‬
‫בידים‪ ,‬אף להמקשן שקנסו אף כליכא שבחא וכן‬
‫בשוד המועד שהולך בדה״ד‪ .‬ועיין בס׳ ים התלמוד‬
‫בהכניס שוד המועד באגם לדעות שאיכא שבחא אף‬
‫שהקשה זה על מה שהקשה הגמ׳ מהופך את הגלל‬
‫לדב שקנסו גם גופן‪ ,‬משום דאם היו מפקידין לא‬
‫הא בהופך לא הוי כודה ואין לקנסו כמו בשוד בדה ‪T‬‬
‫היה חייב על נזקיו ולכן יותד טוב שלא יקנסוהו‬
‫ונשאד בצע׳׳ג‪ .‬ומה שתידצו בס׳ מפדשי הים דהמקשה‬
‫ויתחייב על נזקיו וגם אין דאוי להפסיד לניזק‪ ,‬דדק‬
‫סובד דהבטד‪ .‬בהפקד לא קנה וא׳־כ בע׳׳כ איידי למעלה‬
‫בתקלה שאף אם יקנסוהו חייב על הנזקין קנסוהו‪.‬‬
‫מג׳ שהוי כודה בוד ושייך שפיד קנם לא מובן כלל‬
‫ועיץ במפדשי הים שכתבו עוד תידת דחוק מאד ולפי‬
‫דא״כ א״צ לאוקמי שנתכוין לזכות וג״כ לא שייך‬
‫תידוצם הב׳ ג״כ אין להוכיח כלום עיי׳ש‪.‬‬
‫למיתני כל הקודם זכה ואין לו להקשות כלום‪ .‬ואולי‬
‫ידידו ואוד‪,‬בו‪,‬‬ ‫יש להוסיף לתידוצם דסובד דבוד בדה׳׳ד פטוד וא׳ב‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫אף בלמעלה מג׳ צדיך לאוקמי שנתכוין לזכות ולכן‬
‫מקשה מיס לא קתני שקנסוהו שכל הקודם זכה‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫‪IDp‬‬

‫סימן קג‬ ‫סיטן ‪!5‬כ‬

‫אם מותר להניח לרופאים להוציא ממנו‬ ‫עוד בענין הנ״ל להנ״ל‬
‫דם להרוחת ממה‬
‫כ״ח שבם תרפ״ז‪ ,‬ליובאן‪.‬‬
‫כיח תשרי תשכיג‪.‬‬
‫מעיב ידידי מר משד‪ ,‬גבריאל טטעפאנסקי‬ ‫מש״כ כתר״ה בשם ס׳ ערוך השלחן שמוכיח מהטור‬
‫שליטיא‪.‬‬ ‫חוימ טי׳ תט״ז ריכול לסלק לא נחשב כורה‬
‫ופטור במפקיר ועור כתב שכן משמע מכל הראשונים‪,‬‬
‫בדבר אם מותר להניח להרופאים להוציא ממנו דם‬
‫תמיהני מה מצא בטור שם רכוונת הטור יש לפרש‬
‫להכין בעבור חולים שיצטרכו לזה כדדך הרופאים‬
‫שהפקיר קודם שהיה לו פנאי לטלקם‪ .‬וכן מפורש‬
‫בזמננו שמכניסין דם אדם לחולים מסוכנים לרפאותם‬
‫בביי שהעתיק לשון הרא״ש או נודע להם ולא הי׳ל‬
‫והוא באופן שאין ם ה דין הצלת נפש משום שעדיין‬
‫פנאי לטלק ותפקירום ולא סלקום פטור דהו׳ל מפקיר‬
‫אין כאן חולה אך מכינים להחולים שיזדמנו ופי‬
‫נזקיו לאחר נפילת אונס‪ ,‬חזינן מפורש שאיירי בהפקיר‬
‫יודע אם יכא הדם הזה שיוציאו ממנו לחולה שדוחים‬
‫קודם שהייל פנאי לסלק‪ .‬ומד‪ ,‬שבספרי הרא״ש‬
‫איסורים בשבילו‪ ,‬אם רשאי בשביל הריוח שמשלמין‬
‫שלפנינו נכתב בחצאי מרובע תיבות או שהי׳ל פנאי‬
‫בעד זד‪ ,‬שהוא צריך להמעות‪ .‬הנד‪ ,‬בב׳ק דף צ׳א‬
‫חזינן מהב»י שאחד הגיה זה בטעות דבספר הרא״ש‬
‫פליגי תנאי שריע דבמתני׳ סובר דאין אדם דשאי‬
‫שלפני הב״י לא היה כתוב זת ונמצא שגם ברא״ש‬
‫לחבול בעצמו ור״ע בברייתא סובר דאדם רשאי לחבול‬
‫מפורש שהפקיר אחר שהיה יכול לטלק חייב וא״ב‬
‫בעצמו‪ ,‬והרמב׳׳ם רפ׳ד‪ ,‬מחובל פסק דאטור לחבול‬
‫■ודאי סובר כן גם הטור‪ ,‬וגם הב״י דלא הביא חולקים‬
‫בעצמו‪ .‬ובתום׳ מפורש שלמאן דאוסר הוא אפילו‬
‫ע״ז‪ ,‬ורש״י בדף מיה דחוק לומר דסובר כתום׳‬
‫לצורך וא״ב אסור אף שהוא לצורך הרוחת ממון‪,‬‬
‫דא״כ ל׳ל להזכיר רעליה לטלוקי‪ .‬וכיש הנ״י שראה‬
‫דגם הצורך התם הוא להרוחה כהא דטפחה על ראשה‬
‫דברי התום׳ ולא כתב רק טעם רש״י רעליה לסלוקי‬
‫להרויח באיטר ש^‪ ,‬ודוחק לחלק בין ריוח קטן‬
‫שמשמע דלא סבר כתום׳‪ .‬וד‪,‬כא אפשר שגם התום׳‬
‫לריוח גדול‪.‬‬
‫יודו כדבתבתי במכתבי הראשת והריב׳יא בשט״ם‬
‫אך לכאורה יקשה ע״ז מד‪,‬א דמסיק ד‪,‬גמ׳ דהתגא‬ ‫סובר כן בפירוש כדחביא כתריה בעצמו‪ ,‬ובדף מ״ח‬
‫מומעת ליד‪ ,‬דאמר אין אדם רשאי לחבול בעצמו הוא‬ ‫הביא השטי׳ם כן גם בשם הר׳ ישעי׳ ובשם הרא׳ר‪,‬‬
‫ר״א הקפד ברבי שסובר דנזיר הוא חוטא בזה שציער‬ ‫מום הרזיה‪ .‬וא׳׳ב איד כתב בעה״ש שכן משמע מכל‬
‫עצמו מן היץ וק׳ו להמצער עצמו בחבלה‪ ,‬והא ודאי‬ ‫הראקזונים בעת שאדרבד‪ ,‬ראשונים אלו מברי מפורש‬
‫מסתבר שאם יש לו הנאת ממון או שאר הנאה‬ ‫דחייב ולא מצינו חולקין עיז רק בגללים שד‪,‬תם‬
‫כשיצטער עצמו ולא ישתר‪ ,‬יין שלא יהיה אסור‪,‬‬ ‫שאני שהפקיר תיכף כדבארתי‪ .‬ולכן אין דבריו‬
‫א״כ גם החובל בעצמו שילפינן מזה אף שהוא מקיו‬ ‫נכונים ם ה לעיר‪ .‬וס׳ ערוך השלחן אין אצלי לעיץ‬
‫אין לאסור כשהוא לצורך התחת ממון או לקזאר‬ ‫בו‪.‬‬
‫צרכים‪ ,‬ואיך כתכו התוס׳ שאפילו לצורך אטור לו‬
‫ומשהיק כתריד‪ ,‬על הטעם שכתבתי על מד‪ ,‬שלא‬
‫לחבול בעצמו‪ .‬וצריך לומר שכיץ המונע מלשתות‬
‫קנסו בשור המועד‪ ,‬מהא דקנטו אף למיד מפקיר‬
‫בשביל איזה הדוחה אינו מצטער כלל מזה כית‬
‫נזקיו לאחר נפילת פשיעד‪ ,‬פטור‪ .‬הנה לא מצאתי‬
‫דהנאתו מהריוח גדולה מצערו דכשישתד‪ ,‬ולא ירויה‬
‫מפורש שקנסו גם למ׳׳ד מפקיר נזקיו פטור דמתני׳‬
‫הרי יהיה לו עוד יותר צער מזר‪ ,‬שהפסיד הריוח‬
‫סובר דחייב וא־׳ב אפשר שמ״ד פטור יפלוג על דין‬
‫שהיד‪ ,‬יכול להשיג ע׳י שלא יקותה היץ‪ ,‬דהא כל‬
‫דקנס‪ .‬ומשיב כתד׳׳ה שאין שייך לקנוט בשור המועד‬
‫הצער ממניעת שתיית יין הוא רק מצד שמתאוה לזה‬
‫צדק בתריה ואני לא אמרתי אלא שיש לומר גם‬
‫והרי מתאוה יותר להתיח‪ ,‬אבל בחובל עצמו שהוא‬
‫טעם זה‪.‬‬
‫צער ממש לא מצד תאוה לא מתחלף זד‪ ,‬בצער שלא‬
‫ירויה שהוא רק מצד תאוה להרויח‪ ,‬ומה שמתרצה‬
‫לחבול בעצמו בשביל הריוח הוא שמצד רצונו‬
‫הגדול לד‪,‬רוחת הממץ רוצה לסבול הצער שזה אסור‪.‬‬ ‫משה פיינשטיץ‬
‫וגם לדינא הא לא קיי״׳ל כר״א הקפד ברבי ומ׳׳ם‬
‫פסק הרמבים דלחבול בעצמו אטור כדאיתא בד‪,‬גר'א‬
‫קסז‬ ‫טשה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫מסתבר שהוא דוקא כקזהאחר ג׳׳כ נכנס לזה ברצונו‬ ‫יו׳ד סימן רל״ו סקיו‪ ,‬א*כ הוא מלמוד אחר שלכן‬
‫דודאי אין לו רשות להכניס אף בספק הרחוק כזד‪.‬‬ ‫הוא בכל אופן אף לצורך‪ .‬אבל מ״מ אם לר׳א הקמר‬
‫את אלו שלא ירעו או לא רצו להכנס אף בספק רחוק‬ ‫ברבי היה צריך לומר דמותר לצורך היה ראיה מיניה‬
‫מה‪.‬‬ ‫לכו״ע כיון שלא מצינו הולק‪ ,‬וגם הא ע*ז שאסר‬
‫ר׳׳ע במתני׳ שאיירי אף לצורך הביא מרייא הקפד‬
‫אחר זמן הראו לי שבנוב׳׳ת יו״ד סי׳ י׳ ג׳׳ב פסק‬
‫ברבי הרי שגם לר״א הקפד ברבי אסור להבול בעצמו‬
‫כן לענין להתפרנס מצירת חיות עיי׳׳ש והנאני‪.‬‬
‫אף לצורך לכן צריך לומר בדתירצתי‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫אבל בתבלה זו להוציא דם ע״פ השגהת הרופאים‬
‫יש טעם גדול שלא לאסור‪ ,‬דהא מצינו שבדורות‬
‫הקודמים היו נוהגין להקיז דם אף רק לאקולי כמפורש‬
‫‪ p ’D‬קה‬ ‫בקזבת דף קכ״ט‪ ,‬וגם איתא שם אמר שמואל פורסא‬
‫דדמא כל תלתין יומין בנעוריו עד ארבעים שנים‬
‫בהשמטת הרמב׳׳ם שמחוסר אבר פסול‬ ‫זאח״ב עד ששים שנד‪ .‬אתת לשני חדשים ואף אתר‬
‫בענלה ערופה‬ ‫ששים אחת לג׳ חדקזים עיי״קז ברש״י ובהגמיי׳ פ״ד‬
‫מדעות בשם ד״ח איתא גירסא אחרת דלא כבר׳ת‬
‫מע׳׳ב ידידי הרה׳׳ג ר׳ אפרים גרינבלאט שליט׳׳א‪.‬‬ ‫הנדפס‪ ,‬ולכן אף שנשתנה את״ב כמו בזמן הרמב׳׳ם‬
‫כדכתב בפ׳׳ד מדעות הי׳׳ה שיקיז רק בצריך לזה‬
‫קושית הכ״מ פ*י מרוצת ה׳׳ב מ׳׳ט השמיט הרמב׳״ם‬
‫ביותר ואהר תמשים שנה לא יקיז כלל ועיץ בכ״מ‪,‬‬
‫הא דירושלמי שמחוסר אבר פסול בעגלה‪,‬‬
‫ועתה נשתנה עוד יותר שאין מניהין להקיז כלל‪,‬‬
‫לא ראיתי ת ‪T‬וץ בדבריך והיא קוקזיא גדולה דאף‬
‫מ׳־מ ודאי גם עתה איכא גם רפואר‪ ,‬בזה דלא יד‪.‬יה‬
‫שלא החבר בגמ׳ דידן יש לפסוק מרושלמי כיון‬
‫שינוי גדול כ׳־כ‪ ,‬וגם היום מוציאין הרופאים כמעט‬
‫שלא מצינו להיפוך‪ .‬ותירת השירי קרבן לא נכון‬
‫בלא צער‪ ,‬ולמ אפשר אין לאסור בתבלה זו דהקזת‬
‫כלל דלפסול טרפה ולפסול מחוסר אבר הוא ענין‬
‫דם‪ .‬ור‪.‬רוצה להקל אין למהות בו כיון שד‪.‬יא סברא‬
‫אתר כדמשמע מירוקזלמי‪ ,‬ול׳׳ד לתירוץ תוס׳ בקידועוין‬ ‫גדולה‪.‬‬
‫דף נ׳׳ז לענין איסור תנאה שהוא ענין אחר‪ .‬אבל‬
‫תירוץ מראה הפנים לכאורה הוא תירוץ נכון‬ ‫ידידו‪,‬‬
‫ררדרושלמי תולה זה במה שפסול מחוסר אבר‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫בקרבנות בני נח ומון שהרמב׳׳ם הקזמים דינא‬
‫דר״א שפוסל מחוסר אבד לקרבנות בני נת אלמא‬
‫דסובר דכשר ואין חלוק בין מום למחוסר אבר‬ ‫‪ p ’D‬י‪,‬ד‬
‫לכן כשר מחוסר אבר גם בעגלה‪ .‬אבל אף שלא‬
‫מצינו הדין ברמב״ם בהלכות איסורי מזבת ומעתיק‬ ‫אם מותר להתפרנס ממשחק הכדורים‬
‫מוכדחין לומר שפוסק בריא דפסול מחוסר אבר‬ ‫שיש בזה חשש סכנה רחוק טובא‬
‫לבני נח בקרבנות דירתו דהא פסק בפ׳׳ג מע׳׳ז‬
‫ה׳׳ד דשחט לה בהמה מחוסרת אבר פטור והוא‬ ‫נשאלתי מאהד אם מותר להתפרנס ממשתק זריקת‬
‫מטעם דלא אסרה תורה אלא באם הזיא לגבוה‬ ‫הכדורים שנקרא באל כלע ‪ r‬שיש לחוקו‬
‫לכד‪,‬׳־פ לבני נח בבמה דידהו ומחוסר אבר פסול‬ ‫לסכנה כדאירע לאחד מכמה אלפים שנסתכן‪ .‬והשבתי‬
‫מדר״א כמפורש בע״ז דף נ׳׳א‪ .‬וא׳׳ב הרי מוכרת לומר‬ ‫שלע׳׳ד יש לד‪,‬תיר דהא מפורש בב״מ דף קי״ב על‬
‫קרא תאליו נושא נפשו מפני מה נתלה באילן ומסר‬
‫שפסק כר׳׳א דלא כתירוץ מה״פ‪ .‬ונשארה הקועזיא‬
‫את עצמו למיתה לא על שכרו אלמא דמותר להתפרנס‬
‫מ״ט לא פסק כהירוקזלמי שפסול מחוסר אבר‬
‫אף כשאיכא חשש סכנה לאופן רחוק‪ .‬וממילא אף‬
‫בעגלה ערופה כדהקשה הכימ וצע׳׳ג‪.‬‬
‫כשיש חשש שיהרוג אחרים באופן רחוק כזה מותר‬
‫ומקזה״ק ידידי על הרגמ׳׳ה שכתב בחולין רף‬ ‫דמאי שנא מחשש דליהרג בעצמו דגם להרוג את‬
‫ייא בעגלה ערופה וצריך שלא יד‪.‬א בו מום כקדעוים‪,‬‬ ‫עצמו יש איסור לא תרצח ומ״מ מותר בחשש רחוק‬
‫מהא שמשנה מפורעות בסוטה דף מ׳׳ה דאין המום‬ ‫כזר‪ .‬לצורך פרנסה א״כ גם בחקזש סכנת אחרים נמי‬
‫פוסל בעגלה‪ ,‬ברור שהוא ט׳׳ס דלבד זר‪ ,‬קשה‬ ‫יש להתיר בחקזש רחוק מה וגם אם לא נימא כן‬
‫הא מזה שמום פוסל ליכא ראיה לרין ד‪.‬רוב שד‪,‬רי‬ ‫לא היה רשאי בעל האילן לשכור אותו‪ .‬אבל ודאי‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫ר!םח‬

‫מצוה ולא דשות לגואל הדם שיהרגהו ביצא מעיד‬
‫מקלט אלא שאם הרגו פטוד‪ ,‬דהא מתחלה א״א לומד‬
‫שיהא אף דשות וכיש שאינו מצוה דהא אדרבה‬
‫משתדלין הרבה שלא יהרגהו גוהיד שהדי מוסדין‬
‫משה פיינשטיין‬
‫לו שני תיה שלא יניחוהו להרוג‪ ,‬והמצור‪ ,‬והרשות‬
‫שאמדו תנאי דיהיג וד״ע לעיל מזה הוא דק ליצא‬
‫בזדון‪ .‬הוא פידועו אמת שכן מפורש בדמב״ם פיה‬
‫מרוצח ה״ט שכתב בהרגו גוהיד ח ח לתחום עיר‬
‫מקלטו פטור מעומע אבל אסור ודק מזזנכנס לעיר‬
‫מקלטו ויצא חוץ לתחומה בזדון כתב בהיי שרשות‬
‫לגוה״ד להרגו וכל אדם אין חייבין עליו משום‬
‫מע״כ ידידי הנכבד מו״ה ד׳ מיכאל קאסטעל‬
‫שפסק כד״ע‪ .‬אבל בפידועז יצא בשוגג גולת מפרש‬
‫הדמבים פידועז תמוד‪ ,‬מאד שכתב בהייא יצא ח ח‬
‫לתהום עיר מקלטו בשגגה כל ההודגו בין גוד‪,‬יד בין‬
‫שאד אדם גולה על ידו‪ ,‬משמע שמפרש על ההודנו‬
‫לרוצח שיצא שגולה אפילו הרגו במזיד ולא‬
‫מובן מנא לו דבר חדוקז כזה ועל איזה דבר בגמ׳‬
‫הוא מפרש חדוש זה וגם מה שייך למה שאמד אביי‬
‫כתחלתו והכיס הביא כל הס וגיא ולשון אביי ולא‬
‫הדגיש בזה וצעיג‪ .‬ופשטות ד‪,‬גמ׳ הוא שבמזיד נד‪,‬דג‬
‫עיי גוד‪,‬״ד במצוד‪ ,‬ורשות דפליגי תנאי וכדמפחזו‬
‫גם הדמבים ‪ p‬ובשוגג גולה הוא ג״כ על הרוצח‬
‫שיש לו דין גולה לעדי מקלט שבהדגו פטור עליו‬
‫אף שאסור כמו שאתה מפרש‪.‬‬
‫דובא משום דלא אפשר‪ .‬וד׳ כהנא שלא סבר דחוי דד׳‬
‫ומה שאתר‪ ,‬כותב פידועו שני על הא דאמד‬
‫אביי בגלעד שכיחי רוצחים בסוף דף ט׳ לתרץ‬
‫על הא דבעבד הירדן תלת כמו בכל איי שתמוה‬
‫טובא הא גלות הוא על הורג בשוגג‪ ,‬שהוא מטעם‬
‫דכיון דהשידי לדציחד‪ ,‬אין חושעזין ליזהר כ״כ‬
‫וממילא אירע כמה שגגות הוא ג״כ טעם נכון וזד‪,‬‬
‫הייתי רגיל לפרש‪ ,‬אבל יקשד‪ ,‬קצת דנצטדך לומד‬
‫דעידיז היו הרבה הורגים בשוגג עד שלא הי׳ די‬
‫בעיר אחת וזה דוחק דאף שעדי מקלט לא היו‬
‫עיירות גתלות אלא בינוניות מיס לא מסתבר שאף‬
‫בלא זהירות כ״כ יהיו רוצחים טובא שלא יספיק‬
‫להם עיר אחת דהא עכ״פ היו יהודים כשדים‬
‫ובמדותיו של אבדד‪,‬ם אבינו והריבוי שבגלעד הוא‬
‫נגד שאד מקומות של א״י‪ ,‬ועוד אם משום שהם‬
‫רבים ולא יספיק להם עיר אחת היו ימלין לעשות‬
‫שתי עיירות סמוכות זו לזו ועידד‪ ,‬השליעזית יהיה‬
‫ברחוק לפי ד‪,‬מדה דשאד א״י ומ׳׳ט הצריך גם בגלעד‬
‫שיהיו משולשות אך אולי מכיון שצריך שלש הצריך‬
‫לעשות שיהיו דחוקות זה מזה להקל על הרוצחים אף‬
‫שבשאר א׳׳י יצטרכו הרוצחים לילך ברחוק מקום‬
‫ואין לד‪,‬ם קולא זו דכל זה דוחק‪ .‬ולבן יותר נדאד‪,‬‬
‫כפידושך הראעוון שהעיקר הוא שיהיו העדי מקלט‬
‫יכולין למיבדק דמום הוא דבר שבגלוי‪ ,‬וניכר מסגן‬
‫גופיה שהוא ט״ס‪.‬‬
‫ידידו‪,‬‬
‫‪Ip P 'B‬‬
‫במה שלא מצרכינן לברור! אחר‬
‫הטרפיות שאפשר לברו‪ p‬להרוג הרוצח‬
‫שליטיא‪.‬‬
‫ומשה״ק מע״כ דאף שא״א לבדוק בהורג את הנפש‬
‫במקום הסיף וסמכינן על דובא משום‬
‫טעם ד׳ אשי בחולין דף י״ג דהיכא דלא אפשר לא‬
‫אפשר מ״מ נצריך לבדוק שאד הטרפות שיכולין‬
‫לבדוק‪ .‬ל״ק בלום דמה שלא מצדכינן לבדוק הוא‬
‫משום דהלכה עכ״פ דאזלינן בתר דובא מצד הלכה‬
‫למשה מסיני כמפורש בדש״י דף י״ב‪ .‬וכוונת ד‪.‬גמ׳‬
‫שמהקדא שמחייב מיתה בהורג את הנפש שרצה ר׳‬
‫כהנא להביא ראיה שאזלינן בתר דובא‪ ,‬ליכא ראיה‬
‫כי אפשר דלא מחייבין מיתת להדוצח אלא אחד‬
‫שבדקו בכל הטדפיות ודק על מקום סיף סמכו על‬
‫אשי ואין מחלק בין אפשר ללא אפשר הוכיח שפיר‬
‫דאזלינן בתר דובא ממה דאמד רחמנא קטליד‪ ,‬וכיון‬
‫שאזלינן בתר דובא אף באפשד אזלינן ולא מטדחינן‬
‫וגם אסור משום ניוול המת‪ .‬ואין זה בכלל כל היכא‬
‫דאיכא לבדודי מבדדינן כיון שיש איסור ניוול המת‬
‫וגם טידחא יתידא‪ .‬ולכן אף לד״מ דהוששין למיעוטא‬
‫נחשב גם זה לא אפשר משום הניוול‪ ,‬ל״ם אם דק‬
‫מדרבנן הושעו ד״מ למיעוטא זעלא אף אם מדאורייתא‬
‫נמי הועזש למיעוטא‪ ,‬עיין בתוס׳ יבמות דף קי״ט סוף‬
‫ד״ה מחוודתא שמסתפקי מה‪ ,‬נמי הניוול מחשיב‬
‫ללא אפשר וסמכינן על רובא להורגו לרוצח‪.‬‬
‫ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫םימן קז‬
‫באיזה הערות בריגי גלות‬
‫עעזיק נחמו תשייט‪.‬‬
‫מע״כ בני הרה״ג מוהד׳ד דוד פיינשטיין שליט״א‪.‬‬
‫הנה מה שאתה מפרש במכות דף י״ב שביצא בשוגג‬
‫גולה שאמד אביי כחחלתו‪ ,‬הוא שאינו לא‬
‫ר!םט‬ ‫משד‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫מהעיר לחח לעיר‪ ,‬דהא עיקר המעשה הוא ההריגה‬ ‫קרובות להדוצחים כדי שלא יהרגום גואלי הדם‬
‫ממש שד‪,‬יא ח ח לתחום‪ ,‬וכדחזינן בשבת דף ק׳׳ב‬ ‫שכיון שבגלעד אינם חוששין כ״כ לרציחה יותר‬
‫שבנזכד קודם שנעשה החבורה פטור‪ ,‬והחיוב מיתה‬ ‫עלולים שיהרגו גוה״ד את הרוצח בשוגג מכפי‬
‫על הורג בזריקה הוא משום דכחו כגופו דמי ויפרשו‬ ‫שעלולים גואלי הדם שבשאר א׳י‪ ,‬שלכן הוצרכו‬
‫דד‪,‬וא כשלח כחו לשם והרג כחו אותו בנגיעה ממש‪,‬‬ ‫לשלש עדים משולשות בעבד הירדן שיהיו קרובות‬
‫וא״כ מה שאסור גוה״ד לזרוק חצים מהעיר הוא‬ ‫לרוצחים שבכל עבר הירדן‪ .‬ומצד הריבוי רוצחים‬
‫משום דאין יכול לעשות במקלם את הכח שירדוף‬ ‫בשוגג בגלעד כפירוש הראשח שאין נזהדין שג״ב‬
‫אחדי הרוצח‪ ,‬ול״ד למה שהוא עצמו יכול לרדוף‬ ‫הוא טעם אמת היה מגי גם בשתי עיירות כדלעיל‪.‬‬
‫אחריו מהעיר קחה לא נתחדקו במקלט למונת רציחה‬
‫והמחלוקת דד׳ יהודה ורבנן אליבא דדבא במכות‬
‫אבל לברא כח לכוונה שירדוף אסור לו לעשות‬
‫דף י״ב במיהוי עיקרו דרגא לנופו‪ ,‬נראה דהא זה‬
‫במקלם‪ ,‬משום שהגוה״ד נמי נקלט שם מלעשות‬
‫ודאי שגוה״ד לא נאסר מליכנס לעיר המקלט דאף‬
‫רבד להדציחוק ולכן גם לעשות העיקר שהוא במקלט‬
‫שרוצים אנו שלא יבא לשם גוה׳׳ד ולכן אין עושין‬
‫שיהיה דרגא להנוף שהוא דק לכוונת רציחה אסור‪,‬‬
‫שם רבדים שירצה גוהיד לבא לשם אבל עכ׳׳פ‬
‫ול״ד למעשה רדיפה אחריו מהדדד שלא נים־ בזה‬
‫לא אסרו לו ליכנס לשם‪ ,‬וממילא אין עליו איסוד‬
‫מעשה הריגה אלא יציאה מהעיר כפי שדגילין לכן‬
‫ליכנס אף לכוונת רציחה במקום המותר שישמור‬
‫אף שד‪,‬דצון להרוג עשה שירצה לצאת עתה אין‬
‫שבאם יצא הרוצה משם ירוץ אחריו להרגו אחד‬
‫בזה מעקזה רציחה‪ ,‬אבל עליה לנוף שאין עולין שם‬
‫שיעבוד את תחום העיד‪ ,‬דכקזיהיה במקום אחד‬
‫בעלמא אלא לאיזה כוונה וניכר שיש לו איזה כוונה‬
‫לא ידע מתי יצא הרוצח לרוץ אחריו‪ .‬ונמצא שבהולד‬
‫וכיח שהוא לכוונת רציחה הוא כנים־ שהוא לרציחה‬
‫מעיקרו אל הגוף הוא כרץ אחריו מהעיר לחח‬
‫ואסור‪.‬‬
‫לעיר שליכא איסור בית דיהרגהו מחח לתחום‬
‫ובהרג באותה העיר שגולה משכונה לשכונה‬ ‫דשם הוא הנוף‪ .‬אבל פליגי דאולי ל״ד לדץ אחריו‬
‫משמע בפשיטות כמו שכתבת שאם יצא מהשכונה‬ ‫מהעיר דהא אם היה ח ח לעיר נמי היה ימל לדח‬
‫יהיה דשאי גור‪,‬״ד להרגו‪ ,‬רכן משמע לשון קליטה‬ ‫אחריו כשראהו להרוצח שהוא ח ח לתחום ונמצא‬
‫שהוא לשון הצלה וד‪,‬גנה ומפורש כן בתוס׳ זבחים‬ ‫שהעיד מקלם הוא דק גודם שמשם נודע איד שיצא‬
‫דף קי״ז שכתבו אם חזר לשכונתו כיצא ח ח לתחום‬ ‫הרוצח‪ ,‬אבל כשא׳׳א לו להרוג מחוץ לתחום דאין‬
‫עיי״ש‪ .‬אבל יש להסתפק במת הרוצח שם שלכאורה‬ ‫משם דדך לבא אל הנוף דק רדד העיקר שהוא‬
‫יצטרכו לקוברו ג״כ באותה שכונה וימצא הקבר בתוך‬ ‫בתוך התחום‪ ,‬שאף אם היה גוה״ד מחח לתחום היה‬
‫העיד‪ ,‬ונהי שמצד שאסור לעשות ביה״ק בעדי‬ ‫מוכרח ליכנס לתוך התחום ולעלות רדד העיקר‬
‫הלוים ובתחומים תירץ הגמ׳ דדוצח שאני דגלי ביה‬ ‫להנוף ונמצא שהמקלט הוא מסייע להריגת הרוצח‪,‬‬
‫רחמנא‪ ,‬מ״מ בתוך העיר ממש הדי יש לחוש לטהרות‬ ‫שרבנן סבדי שהמקלט אינו יכול לסייע לגוה״ד וד׳‬
‫בכל עדי ישראל‪ .‬אבל מ'מ מסתבר שיצטרכו לקברו‬ ‫יהודה סובר דכיון דהדיגה לא תהיה שם מותר‪.‬‬
‫דוקא באותה שכונדק‬
‫וטעם מחלקותייהו נראה דלד׳ יהודה הקליטה‬
‫מושמת לך מפ ‪T‬קז בדש״י זבחים דף קי׳׳ז‬ ‫הוא על הרוצח שכשנמצא שם אסור מלהודגו ולא‬
‫שדדשינן שני רבדים מלך מקום‪ ,‬אחד שיזכה בחייו‬ ‫על גוה״ד‪ ,‬ואף שאסור לגוהיד לזרוק חץ מהעיר‬
‫להפריש שלש עדים‪ ,‬ב׳ שהמקום שלד נמי קולם‬ ‫מקלם על הרוצח שהוא בנוף חח למקלט כדמשמע‬
‫דהוא מחנה לויה שכתב לד מקום בחי ‪ T‬רמז לו‬ ‫מדש״י שכתב דהיכא דיכול גוד‪,‬״ד לעמוד מחח לתחום‬
‫שיזכה למצוה זו לך מקום המקום שלד דהיינו מחנה‬ ‫ולהורגו בחצים דמצי קטיל לכו״ע משמע שבתוך‬
‫לויה אף הוא נקלט וכן סובר כאן‪ ,‬והברייתא נקם‬ ‫התחום אסור‪ ,‬הוא משום דנהשב ההריגה שד‪,‬יא‬
‫ב׳ הדרשות ששקולין הם וילפינן תרוייהו והובא‬ ‫במקלט דמעשיו הוא בעת הזריקה ועל זה קלטתו‬
‫כאן כל הברייתא אף שלא הוצרך להביא אלא הסיפא‬ ‫שלא יהדג במקלט‪ ,‬וכיון שע״י מעשה שבמקלט‬
‫כד‪,‬דדך בכ׳׳ג^‬ ‫היתה ההריגה הוא כנהרג במקלט‪ ,‬אבל כשהמקלם‬
‫הוא דק דרגא לבא על ידו להנוף והד‪.‬דיגה תהיה‬
‫אביך אוהבך בלו״נ‪,‬‬
‫בנוף שהוא חוץ למקלט אין לאסור מכיון דבין‬
‫משה פיינשטיין‬
‫הרוצח ובין מעשה ההריגה הם מהח• ורבנן סבדי‬
‫דהקליטה הוא גם על גוה״ד שלא יעשה שום מעקוה‬
‫להרוג את הרוצח‪ ,‬ומטעם זה אסור לו לזרוק חצים‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬
‫דמי עד שיתקבל בכוס כדסשמע בטיק דסטחים‬
‫ולא כתבו דקסבד ד׳ אושעיא דלא אמרינן סדוק‬
‫דמי עד שיתקבל בכוס כדמשמע בפ׳׳ק דפסהים‪,‬‬
‫הדי משמע ח ה דבד הנדוד לבוי׳ע שלא אמדינן‬
‫סדוק דמי עד שיתקבל בכוס שהדי כן משמע בפ׳ק‬
‫דפסהים‪ ,‬אבל החולקים על ד׳ אושעיא סבדי דבית‬
‫דגם תיבף בגמד השחיטה בבד נתקבל הדנה דם‬
‫בהבלי שיש שם בשיעוד זדיקה וזה סגי להחשיב‬
‫סדוק חה סובד סוגיא דב׳׳ק והמסקנא דחולין ולשני‬
‫התידוצים גם לד׳א‪ ,‬אבל תיי ח זה מחדש שד׳‬
‫אושעיא סובד דביון דלא אמדינן סדוק דמי אלא‬
‫לאחר קבלה לא אמרינן סרוק דמי עד אהד שיגמוד‬
‫בל מצות קבלה לבתהלה דהוא עד שיקבל כל דם‬
‫הנפש בדמסקי בתידח זה הלנך בגמד השחיטה‬
‫שעדית לא נתקבל כל הדם לא אמדית סדוק דמי‬
‫והוא במפורש שד‪,‬הולקין עליו הוא מטעם דבגמד‬
‫השחיטה בבד נתקבל בבלי דם כשיעור זריקה‪ .‬וא'כ‬
‫אפשד שהתום׳ דבאן ועא אליבא דסוגיא ד ס ק ומסקנא‬
‫דהולין ובשני התידוצים גם לד׳ אושעיא שתיבף‬
‫בגמד השחיטה שיש בבד דם בבלי כשיעוד זדיקה‬
‫אסרינן סדוק דמי וליק בלום‪.‬‬
‫הא יש לפדש בפשיטות שהוא משום דבהשחיטה‬
‫אבל מה שאני אומד שהיא קושיא גדולה‪ ,‬הוא‬
‫משום דלא היה להו לתום׳ נזיד למיכחב בלשת‬
‫תירוצם דכית דנשהט הפסח‪ ,‬דהא לא אמד מד בד׳‬
‫אשי נודע לו לאחר שחיטה שיצטרבו לומר דתיבף‬
‫בשחיטה הוא בדין עומד ליזדק ולפדש הטעם שהוא‬
‫משום שכבד נתקבל בגמד השחיטה דם בשיעוד‬
‫זריקה‪ ,‬דהא מר בד׳ אשי אמד נודע לו לפני זדיקה‬
‫שאפשר גם לפרש שהוא גם אחר כל הקבלה שהוא‬
‫כהמצוה לכתחלה דקבל כל הדס כתירח ב׳ דתוס׳‬
‫ב״ק אליבא דד׳ אושעיא‪ ,‬ואפשד גם לפדש שהוא‬
‫תיבף בגמד השחיטה שנתקבל כבד דם בכלי כשיעור‬
‫זדיקה בסוגיא דבי׳ק ומסקנא דחולין וב׳ תידוצ>‬
‫התום׳ גם לד‪-‬א‪ ,‬ולא הי׳ל להתום׳ דק לבתוב מה‬
‫שנוגע ל ^ו צ ם לבתוב דלגבי עושה פסח מיירי שאין‬
‫טעון גלוה ואתיא בין לרבנן בין לד׳׳א משום דכל‬
‫העומד ליזדק בזדוק דמי ולבך אין סותר‪ ,‬ויהיה‬
‫התידוץ איך שנסבוד בשיעוד קבלת הדם בבלי לענין‬
‫החשיבות סדוק דמי‪ ,‬ולא באן הוא המקום לתום׳‬
‫להבדיע במחלוקת תידוצי התום׳ דביק אליבא דד״א‬
‫ולא לומר דבר בר׳ אשי סובר דלא כר׳ אושעיא‪,‬‬
‫וגם אם אגב אורחא הזכירו אף רבר שלא צריסן‬
‫לתידוצם והם דברים יתרים ממש כדי להכריע‬
‫במחלוקת תידוצי התום׳ היה לוע למיבתב טעם על‬
‫הכדעתם‪ .‬ולכן משפע שטברי שכמו שלפני זדיקד‪,‬‬
‫מרצה מטעם עומד ליזדק כזדוק דפי‪ ,‬היה נפי קודם‬
‫אגרות‬ ‫‪yp‬‬
‫סימן קח‬
‫בענין התום׳ נזיר שעל אחר שחיטה‬
‫בפסח כתבו שהוא ברין עוטר ליזר‪p‬‬
‫כזרוק מה שהקשה מפסחים וטתום׳‬
‫כ״ק שרוקא אחר קבלה אטרינן‬
‫כזרוק רמי‬
‫א׳ דד״ח אלול תשכ״ג‪.‬‬
‫מעי־כ ידידי הרב הגאון המסודםם מודוד״ד אהרן‬
‫זלאטאוות שליט״א‪.‬‬
‫הנה בדבד מה שהקשה כתריד■ בתוס' נזיד דף ט‪-‬ג‬
‫שבתבו בהא דאמר מד בד׳ אשי בפסהים דף‬
‫פ‪-‬א בטומאת התהום דבנודע לו אפיא לפני זדיקה‬
‫מדצה קאי לעושה פסה שאין טעת גלוה ובית‬
‫שנשהם הפסח הוי הדם עומד ליזדק ובל העומד‬
‫ליזדק כזדוק דמי ולבך אין סותד בית שנשהט‪,‬‬
‫מהא דבבמה דובתי אמדינן דדק אחד שנתקבל הדם‬
‫בבוס אמדינן דבזדוק דמי לד״ש ובן הוא בתוס׳‬
‫ביק דף ע׳ו‪ ,‬הנה היא קושיא גדולד״ אף שלבאודה‬
‫לבד הא נתקבל בבד שם מעט דם בהבלי זזה סגי‬
‫להחשיב כנתקבל הדם משום שיש שם כבד דם‬
‫שיעוד להזדיקה ונחשב עיי זה עומד אדיקה דבזדוק‬
‫דמי‪ .‬דהא ‪ p‬צדיך לומד לסוגיא דב‪-‬ק דמהשיב‬
‫שחיטת קדשים בפנים שחיטה דאויה מטעם דבל‬
‫העומד ליזדק מדוק דמי‪ ,‬דהוא משום דתיבף בהשחיטה‬
‫כבר נתקבל מקצת רם בהבלי בהברה‪ ,‬ודק לד׳‬
‫אושעיא דהולין דף פ׳ דאמד דשחיטת קדשים היא‬
‫שחיטה שאינד‪ ,‬דאויה משום דכל כמה דלא זדיק‬
‫דם לא מישתדי בשד ופליגי אסוגיא דב־ק תידצו‬
‫מתחלה בשם ד״ת דד׳ אושעיא לית ליה אף לד׳׳ש‬
‫דמדוק דמי‪ ,‬ובתידוץ ב׳ תידצו דד׳ אושעיא סובד‬
‫דכית דמצוה להמתת מלזדוק עד שיקבל בל דם‬
‫הנפש לא אמדינן בגמד השחיטה שעדיין לא נתקבל‬
‫בל הדם סדוק דמי‪ ,‬ובתירח ג׳ תירצו דגם לד׳‬
‫אושעיא הוי סדוק בשעת גמד השחיטה‪ ,‬אך מ‪-‬ם‬
‫לא מחשיבה לשחיטה ראויה כית דמישתרי רק מהמת‬
‫דהוי סרוק עיי״ש‪ ,‬הרי הזינן דלסוגיא רב״ק ושס‬
‫היא המסקנא גם בחולין כדאיתא שם בתודיה דבמה‬
‫וגם לשני תידוצים בתום׳ ב׳׳ק גם לד׳ אושעיא‬
‫נחשב עומד ליזדק תיבף בד‪-‬שחיטה‪ ,‬ובודאי שהוא‬
‫לא משוס דלא מבדי בסוגיא דפמהים דף י־׳ג ותמורה‬
‫דף כיב דדק אהד קבלת הדם הוא סדוק‪ ,‬דהא כתבו‬
‫בתידוץ ב׳ בלשון פשיטות ודבד בדוד לס״ע שהדי‬
‫כתבו דקסבר ר׳ אושעיא ס ת דלא אמרינן סרוק‬
‫י‪1‬עא‬ ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬
‫אלא לאכילד‪ ,‬ופדש׳י עיקר פסח לאכילה נצטוה‬ ‫קבלה לגמרי דג״כ הוא כזרוק פצד השחיטה לבד‬
‫דכתיב לפי אכלו‪ ,‬ולכן כל העבודות שלו הם ד?‪5‬‬ ‫משום דמוכדחין לזרוק‪ .‬ודקדקו לכתוב זה שתי‬
‫להכשירו לאכילה ולא לחשיבות עבודד‪ ,‬מצד עצמן‪,‬‬ ‫פעמים בתחלת התירוץ כתבו דכיח שנשחט הפסח‬
‫אבל כל הקדכנות שעיקרן הוא להקרבת הקדבן הוו‬ ‫א*כ הוי הדם עומד ליזדק ולבסוף התידח כתבו‬
‫עבודות הדם לחשיבות עבודד‪ ,‬מצד עצמן לא דק‬ ‫ולכך אין סותר כיון שנשחט לחזק חדועום שכאן תלוי‬
‫להכשיר ההקטרה למזבח והאכילד‪ ,‬לכהנים ולבעלים‬ ‫בשחיטה לבד‪ ,‬וזה הא תמוה כדהקעזה כתד״ה מכסה‬
‫אך שעיקרן הוא למצות עצמן אך שיש בהם ממילא‬ ‫דוכתי שאמדינן כזרוק רק אחד שנתקבל הדם‬
‫גם זה שמכעזירין האימורין למזבח וד‪,‬בשד לכהנים‬ ‫וכדפשיטא להו לתום׳ ב״ק לכויע מלשון כיח שכתבו‬
‫ולבעלים‪ .‬ואולי זהו החלוק בין שפיכד‪ ,‬לזריקה דבכל‬ ‫כדכתבתי לעיל‪.‬‬
‫הקרבנות שד‪,‬דם למזבח הוא העיקר אמדה תורה‬
‫ולמה שכתבתי הויא קוקזית תום׳ דעק׳א בפסחים‬
‫שיעשו בזריקה חהו יותר דרך עבודד‪ ,‬משפיכת‬
‫ס׳ האשה אות מ׳ג על הא דאר״ש עד שיורק הדם‬
‫חע־י חזינן ששפיכד‪ ,‬היא כשיריים של קדבנות שאינו‬
‫לפיפלג על ת״ק דאמד נימנין ומוקוכין את ידיהן‬
‫מעיקר עבודה דשידיים אין מעכבין‪ ,‬וגם חזיגן חריקה‬
‫ממנו עד שישחט‪ ,‬דגם לד״ש מניח שסובר כל העומד‬
‫נחשב יותר עבודה מהא דאף הקטרת הבשר הוא‬
‫ליזרק מרוק דמי הוי נמי תיבף בגמד שחיטה‬
‫בזריקה על המזבח כדאיתא בזבחים דף ס״ב‪ .‬ודם‬
‫דעומד מעתה ליזדק‪ ,‬היא קושיא נתלה אף שידע‬
‫הפסח שעיקרו הוא להכעזיר אמרה תודה שיעשו‬
‫סוגיא דכ״ק ודברי התום׳ שם‪ ,‬משום דנהי דלא‬
‫בשפיכה שלא כדם כל הקדבנות שעיקת הוא לעבודת‬
‫קשה לתירוץ ב׳ דתוס׳ אליבא דד׳ אושעי« נד׳מ‬
‫)ופלא שדש״י סוף פסחים מפרש זריקה ועופיכה‬ ‫הא קשה זה אליבא דסוגיא דב׳׳ק ומסקנא דחולין‬
‫שמחולק פסח משאר קדבנות‪ ,‬הוא בשירי הדם שבפסח‬ ‫ועוני תירוצי התום׳ גם אליבא דד׳א‪ .‬ופלא על‬
‫צריך בשפיכה בנחת דוקא כ ח שיפלו על היסוד ועוירי‬ ‫התפא׳י בחדושים שכתב עליו דאישתמיטתיה גמ׳‬
‫שאד קרבנות בזריקה מרחוק דלא איכפת ל ‪ ,T‬אם‬ ‫עדוכד‪ ,‬בב״ק דלד‪-‬ש דוקא משנז־אד‪ ,‬אריקה דהיינו‬
‫נופלים שיריים על היסוד או ל« ולבד שאינו‬ ‫משנתקבל כל הדם במס‪ ,‬שאדרבה לו אישתמים‬
‫כדפדש׳י מזואד דוכתי כמו בדף פ׳׳ס שם שהוא על‬ ‫הגס׳ שהוא דק לתירוץ אחד בתום׳ ודק אליבא‬
‫עיקר המתן דמים שילפינן מודם זבחיך ישפך שהוא‬ ‫דד״א והגמ׳ ערוכה דב״ק פליג בזה על ר׳ אושעיא‬
‫לעיכובא ולא על השיריים וכן פי׳ בזבזזים דף ל׳׳ז‪,‬‬ ‫נם לתירוץ הד‪,‬וא‪ ,‬וד‪,‬משנראה אריקה דאיתא בגמ׳‬
‫וגם לא מצינו בפירוש שאיכא דין שיחים בפסח‬ ‫ב״ק הוא כמפורעו שם דשחטו כשהויא שהות ביום‬
‫דק בתוס׳ דף נ״א משמע ‪ p‬אך אולי הוא בכלל‬ ‫למזדקיד״ וגם אפשר שדוקא מחמת שראה הסוגיא‬
‫מד‪ ,‬שאיתא שם דיש דף ל׳׳ז מנין לכל הדמים שטעונים‬ ‫דב׳ק הקשה דעק׳א משום דבלא הסוגיא אולי‬
‫מתן דמים ליסוד שפושז׳י מנין שכל הדמים של‬ ‫מסברא היד‪ .‬אומר דלא אמדינן כזרוק דמי אלא‬
‫כל הקדבנות שטעונים מתן דם ליסוד כקואיכא‬ ‫אחד שיתקבל כל הדם כפי המצוה דלכתחלה בקבלה‬
‫שידיים תלמוד לומד ודם זבחיך ישפך הוא נסי על‬ ‫זע> שתיבף בגמד השחיטה כבר איכא בכוס דם‬
‫פסח אף שדש׳׳י הזכיר שם לאחר קחדק שתי מתנותיו‬ ‫כעויעוד זריקה‪ ,‬אבל כיח שבסוגיא דב״ק סובר‬
‫נימא שהוא לאו דוקא‪ ,‬ועיין בדמב׳ם פ‪-‬ה ממעשה‬ ‫דשחיטת קדשים בפנים היא שחיטה ראויה ולא כד׳‬
‫הקרבנות הי״ז שלא הזכיר כבכור ומעעזד ופסח‬ ‫אושעיא בחולין שסובר שכיון שצריך זריקה להתיר‬
‫שאיכא בד‪,‬ן דין שידיים אף שבכל הקדבנות הזכיר‬ ‫הבשר לא הויא כל שחיטת קדשים שחיטה ראויה‪,‬‬
‫דין שידי הדם בה״ו שאיירי בעולה ואזזזס ושלמים‬ ‫שמוכדחין לומד דסובד סוגיא דב׳׳ק דכיח דתיכף‬
‫ובה״י בחטאות הנאכלות ובהי׳׳א בחטאות הנשרפות‬ ‫בגמד השחיטה איכא כבד בכוס דם כעויעוד זריקה‬
‫מעזמע דסובד דאין בבכור ומעשר ופסח דין שיריים‬ ‫אמדינן מרוק דמי‪ ,‬לכן הקשה דא׳ב במאי פליג ד״ש‬
‫ות לא הזכיר בפ׳׳א פק׳ם הי״ד שנקט כל דין‬ ‫על הת׳ק הא גם לד״ש אין מושכין אחר שחיטה‬
‫הקרבת הפסח גם דין שיחים‪ ,‬משמע דסובד דליכא‬ ‫מטעם אחר משום שהוא כבד גם אחר קבלה בשיעוד‬
‫דין שיריים בבכור ומעעזד ופסוו שטעונין דק מתנה‬ ‫זריקה שכזתק דמי לר׳׳ש‪ .‬ול״ק כלום קועזית התפא״י‬
‫אחת‪ ,‬עחם אף אם נסבור שאיכא גם בהו חן‬ ‫על דעק״א‪ ,‬אבל קושית כתדיד‪ ,‬על התום׳ היא קועזיא‬
‫שידיים הוא מקרא אחד ודם זבחיך ישפך שנאמר‬ ‫גדולה׳‬
‫על כל הקרבנות ולא שייך שיהיה פסח חמור לד‪,‬קפיד‬ ‫וד‪,‬נמן לע״ד מפני חומד הקושיא לחלק בין‬
‫בו יותר שיהיו הפזיחם על היסוד שבשביל זה יהיה‬ ‫פסח לשאר קרבנות דבפסח שעיקרו הוא לאכילה‬
‫חן שיחים שלא דוקא בשפיכד‪ .‬ובקרבנות האחדים‬ ‫כדאיתא במתני׳ פסחים דף ע״ו שלא בא מתחלתו‬
 ‫משה‬ ‫חושן משפט‬ ‫אגרות‬ ‫?עב‬

‫השחיטה מתחלת מעשה הכשר הזריקה‪ .‬תהו מה‬ ‫יוכלו בזריקה משום דלא איכפת בהו ג״כ אם לא‬
‫שמחרעו התוס׳ בנזיר רכיון ראיירי בפסח הוי פירוש‬ ‫יפלו על היסוד‪ ,‬הנה לבר זה הא עיקר יסוד שדרשינן‬
‫קורם זריקה שאמר מר בר׳ אקזי גם תיכף כשנשחט‬ ‫שמצריך הקרא גם בשפיכת שיריים רכל הקרבנות‬
‫הפסח ריש כבר להחשיבו עומר ליזרק אף אם אירע‬ ‫לבר מחטאת שמפורש בהו רין שפיכת שיריים על‬
‫שעדיין לא נתקבל בגמר השחיטה רם כשיעור זריקה‪.‬‬ ‫היסור נאמר בגט׳ ברף נ‪-‬א בעולה שו־רזזזינן תן יסור‬
‫למזבחה של עולה ופרש׳׳י שיהא המזבח טעת בעולה‬
‫והנה מר׳ יוסי דכריתות דף כ״ד שג׳׳ב אמד הדם‬ ‫ובכל רמים הניתניז עליו שפיכת שיריים אל היסור‪.‬‬
‫בכוס ליכא ראיה שלא אמרינן קורם קבלה כזרוק‬ ‫וברף פ׳׳א שם א״ר יהורה שיריים צריכין איצטבא‬
‫דמי‪ ,‬דהא התם הקשה בגט׳ דהא אין עומד ליזרק‬ ‫שהוא על גג של היסור והוא ריז על כל שיריים וא״ב‬
‫שאף ר׳׳ש לא אפר דכזדוק דמי‪ ,‬ותירץ אמרי במערבא‬ ‫הוא רק בשפיכה שהזריקה הוא על המתנות שצריכין‬
‫משום דקסבד ד׳ יוסי כלי שרת מקד׳סין את הפסול‬ ‫להיות רוקא בקיר הזקוף ובחור כרי שתהיה הזריקה‬
‫ליקרב‪ ,‬ולכן הוצרך דוקא אחר קבלה שהוא כבר בכלי‬ ‫לשתי הרוחות‪ .‬וגם אף אם בזריקה כשהוא זורק על‬
‫שרת אבל אחר שחיטה בלא קבלה הרי קשה שהא‬ ‫האיצטבא יפלו על היסור וצע׳׳ג ולא מצאתי מי שעמר‬
‫אין עומד ליזרק מצד דלא חטא כדהקשה הגט׳‪ .‬וממילא‬ ‫עליו בזה(‪.‬‬
‫גם ממנחות דף ק׳׳ב ליכא ראיה דד‪,‬א ג״ב הוא ר׳‬
‫ולח בכל קרבנות הויא גם קבלת הרם עיקר מצר‬
‫יוסי דאשם תלוי ולכן הביאו התום׳ בב׳׳ק רק מפסחים‬
‫עצמה מאחר רגם הקבלה היא מהעבורות המעכבות‬
‫דף י׳׳ג‪ .‬אבל יש גם ראיה מתמורה דף כ׳׳ב רבעי‬
‫ואין להחשיבה להתחלה רהזריקה וממילא איז להחשיב‬
‫ר״פ אבודה בבום מהו כי אמרי רבנן בשעת הפרשה‬
‫בהשחיטה לבר קורם קבלה שעומר ליזרק כיון שמעשה‬
‫רועה קודם שנתקבל דמה בבום אבל הבא סבירא להו‬
‫הזריקה הוא רק אחר הקבלה‪ ,‬אבל בפגזוז שכל העבורות‬
‫כל העומד ליזרק כזרוק דמי‪ ,‬הרי אמר שרק אחר‬
‫הוא רק להכקזיר לאכילה לא שייך להחשיב למכשירין‬
‫קבלה שייך לומר שעומד ליזרק כזרוק דמי‪ ,‬ואף‬
‫אלא השחיטה והזריקה שהשחיטה הא וראי מבשרת‬
‫שברש׳׳י ד״ה האמר כתב וכ״ש הכא שנשחטה כבר‬
‫אף בקרשים ובפסח שהרי סלק?‪ ..‬הרבה איסוריז‬
‫ואיכא למימר כל העומד ליזרק כזרוק דמי הוא לאו‬
‫מהאכילה‪ ,‬והזריקה הא הכשירה ממש להאכילה‪ ,‬אבל‬
‫דוקא שהרי מפורש בגט׳ שהיתה קבלה והוא משום‬
‫הקבלה לא חיחזזה עריין כלום בהכשר הפסח לאכילה‪,‬‬
‫דבגמר שחיטה כבר יש גם קבלה כדלעיל‪.‬‬
‫אלא שעשתה להכשיר הזריקה משום שרק מהרם‬
‫ידידו מוקירו ומברכו בכוח׳׳ט‪,‬‬ ‫שנתקבל בכלי שרת ובכהן הוכשר לזריקה‪ ,‬שנמצא‬
‫שר‪.‬קבלר‪ ,‬הוא כמו חלק ממעשר‪ ,‬הזריקה בקרבן פסח‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫ולכן נחשב עומר ליזרק תיכף בתשחיטה כיון שאחר‬
‫שיצטרד לאריגה והוא ממש כפי׳ הר׳׳ש והרע׳׳ב אך‬
‫הם לא נתנו טעם אלא כתבו הדין דאף בעשאו‬
‫לחוטין וארגו אין בו טומאה והרמב׳׳ם כתב הטעם‬
‫לזה וטעם זה שייך גם לפטור מציצית‪ .‬וא״ב גם‬
‫בגרים דמינים אלו דניילאן ורייען וכדומה שג״כ‬
‫אין צורך לעשותן חוטין ולארוג מהן בגד דאפשר‬
‫לעשות מהן בגד בלא חוטין ואריגה לכן אף כעזעשאן‬
‫חוטין וארגן לבגד אין להם העזיבות אריג ואין‬
‫לרבותן מהכנף כמו שלא מרבינן בגד מעור ויש‬
‫לפוטרן מציצית אף כשעשאן באריגה וכ׳׳ש כשעשאן‬
‫בגדים בלא אריגה שפטורין מציצית‪ .‬וכ״ש להסוברין‬
‫דשאר מינים הוא רק מדרבנן שלא חייבו אלא‬
‫בהמינים שדומין לצמר ופשתים שמוכרחים לטויה‬
‫ואריגה‪ .‬אף שאולי יש לומר דחכמים חייבו בכל בגדים‬
‫משום שאפשר אין הטעם שלא יטעו להשוות הבגדים‬
‫ואם יפטרו בעזאר מינים יפטרו גם בצמר ופשתים‬
‫אלא משום דלאו כל אדם יכול להיות לו בגד‬
‫מצמר ופשתים וישארו בלא מצות ציצית שחביבה‬
‫מאד משום שראיה מביאה לידי זכירה וזכירה מביאה‬
‫לידי עשית כדאיתא בדף מ״ג לכן תיקנו שיתחייב‬
‫בציצית גם בכל בגדים וכדמשמע קצת כן בלשון‬
‫הרמב׳׳ם בפ׳׳ג מציצית ה״ב שכתב אבל טלית של‬
‫שאר מינים אין חייבין במצות ציצית אלא מדברי‬
‫חכמים כדי להזהר במצות ציצית‪ ,‬שפשטות לשון זה‬
‫הוא לא בשביל חשש טעות אלא בשביל המצור‪ .‬גופה‬
‫שכל אדם יוכל להזהר במצות ציצית שיבא התועלת‬
‫מהראיה גם אותם לזכירה ומהזכירה לעשיר‪ ,‬ואף שלא‬
‫יהיה בזד‪ ,‬קיום המצור‪ .‬ממש כיון דפטורות מציצית‪,‬‬
‫וא׳׳כ הרי יש לחייב לטעם זה גם הבגדים שלא דמו‬
‫לצמר 'ופשתים בציצית‪ ,‬אבל הא גם ברמב׳׳ם נקט‬
‫הדין רעול עור פטורה וג״כ סתם דהוא אף בעשה‬
‫מהעור חוטין וארגם לבגד אלמא דעכ״ם לא תיקנו‬
‫אלא בבגדים החמין לצמר ופשתים‪ ,‬וגם אולי אף‬
‫ל‪ 1‬ע ה‬
‫סיםן א‬
‫בבגדים של ניילאן ורייען וכדומה‬
‫אם חייבין בציצית‬
‫נשאלתי מירידי הנכבד והחשוב מאד הר׳ יהודה‬
‫באדענהיימער שליט׳׳א א□ יכול ללבוש‬
‫בימי הקיץ החמים בגד של ד׳ כנפות לקיום מצות‬
‫ציצית מהמינים ניילאן ורייען וכדומה שנתחדשו‬
‫בשנים אלו‪ .‬והשבתי כי מסתבר לע״ד כי מינים אלו‬
‫פטורין מציצית אף להסוברים דכל הבגדים חייבין‬
‫בציצית אף משאר מינים שאינם של צמר ופשתים‪,‬‬
‫והטעם דד‪,‬א מודו שיש בגר שפטור מציצית כמו בגד‬
‫של עור כמפורש בגט׳ מנחות דף מ׳ היא של עור‬
‫וכנפיה של בגד פטורה ודכא אמר זה אף שהוא סובר‬
‫דבגדים של שאר מינים נמי חייבין מדאורייתא בדף‬
‫ל׳׳ט שם‪ ,‬והוא משום דלא מרבינן מהכנף אלא מינים‬
‫שנעעזים מחוטים כמו בגדים מצמר ופשתים ולא‬
‫בגדים מעורות שאינם ברומה להם‪ .‬ופשוט שאף אם‬
‫עשה מהעור רצועות דקות כחוטין וארגם ועשה‬
‫בגד הוא בדין בגד עור שפטור מציצית‪ ,‬וראיה‬
‫מהר״ש והרע״ב פכ׳׳ז מכלים מ״א שעל מוסף עליו‬
‫דעור השק שהוא מטמא משום אריג כתב משא״כ‬
‫בעור ראם עשה ממנו רצועות דקות וארגו אין בו‬
‫טומאה‪ ,‬ואף הרמב״ם שפי׳ בעור שאין בו משום אריג‬
‫לפי שכל שהוא אינו ארוג יחסר מן המנויים משום‬
‫ארוג לפי שאין אריגות בו‪ ,‬נמי כוונתו דאף אם‬
‫עשאו לחוטין וארגם לבגר אין לזה העזיבות ארוג‬
‫ולכן לא כתב שאין מציאות דאריגות בו משום דודאי‬
‫איכא מציאות דאריגות כאם עשאו לחוטין אבל אין‬
‫לזה חשיבות דאריגה ונתן טעם לפי שכל שהוא‬
‫אינו ארוג בעצם דהרי שייף לעעוות ממנו הבגד בלא‬
‫אריגה אין לו חשיבות אריגות אף כשעשאו באופן‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫‪w‬‬

‫לשון כדי להזהד במצות ציצית נפרש שהוא שלא‬

‫מימן ‪3‬‬
‫יטעו במה שפטודין מציצית בבגדים דשאד מינים‬
‫לתרץ פר״ח שהוכרח לפרש שמיכל‬
‫בת שאול הניחה תפילין בלילה‬
‫אף שהוא דוחק קצ^ עכ״פ לדינא הדי גם הרמב״ם‬
‫ד׳ טבת חשי״ט‪.‬‬
‫מע״כ ידידי תלמידי הרה‪-‬ג מהד״ר אפרים‬
‫גרינבלאט שליט״א‪.‬‬
‫מה שהקשת על פר״ח בעירובין דף צ״ו שכחב‬
‫בההוכחה ממיכל בת שאול שהניחה תפילין‬
‫שלא הויא מ״ע שהזמן גרמא שהיתה מנחת תפילין‬
‫בלילה‪ ,‬לאיזה צורך כתב שהיתר‪ ,‬מנחח בלילה‪ .‬הנה‬
‫מצד חומר הקושיא אם לא נימא שהוא טעות סופד‬
‫היה נראה לע״ד דגם הד־־ח מפרש כפדש׳׳י שמה‬
‫שאם פטורה היה להם למחות הוא משום שנראה‬
‫כמוסיפה‪ ,‬אבל מצד קושית התום׳ סובר שליכא בל‬
‫תוסיף וגם לא נראה כמוסיפה‪ ,‬ולכן סובר שהטעם‬
‫בזד! שלא נראה כמוסיפה הוא משום שכיון שעושה‬
‫המצוד! כמו שעושין האנשים אין זה הוספה מה‬
‫ועור שלא דמי לבגד פטור א״כ גם בגדים דמינים‬
‫שהיא משוה עצמה בקיום מצות כאנשים ואינה‬
‫מגרעת עצמה מאנשים אף שמדינא היא גרועה‪,‬‬
‫דהוספה שנאסר בקרא דבל תוסיף הוא דוקא בהוספה‬
‫על כל המצוד! שהוא כשגם לאנשים הוא מעשה‬
‫הוספה ולא כשרק לנשים הוא יותר מחיובן דהוא‬
‫דק שעוקזה שלא תגרע מאנשים שזה לא הוי בכלל‬
‫לשון הוספה שבתודה‪ .‬וא״כ הוא דק במנחח ביום‬
‫שמחוייבין האנשים להניח התפילין‪ ,‬אבל בלילה אף‬
‫שמדינא לילה זמן חפילין אך אין מניחין בלילה‬
‫מצד גזירה שפא יישן אף שמצד זה רצה מניח כשהוא‬
‫נעור לד׳ נחן והוא כדסובר ד׳ אשי במנחות דף ל׳׳ו‬
‫הלכה ואין מודין כן שלכן רובא דדובא ואולי כולן‬
‫אין מניחין תפילין בלילה ונמצא כשהאשד! מנחת גם‬
‫בלילה שאם לא היתה מנחת אז לא היה בזה גדעון‪,‬‬
‫ממה שעושין האנשים ונמצא שעשייתה בהנחת התפילין‬
‫הוא להוסיף לה מצוה עוד יותר מחיוב האנשים‪,‬‬
‫דהא אין לומד שהוא כדי שלא תגדע מהאנשים‪,‬‬
‫שהרי גם האנשים עכ׳־פ אין מניחין בלילה לכן נדאה‬
‫כמוסיפה שהיה להן למחות‪ .‬ול״ד למד! שלא הוי‬
‫כמוסיף לאנשים שמניחין בלילה דהם הרי חייבין‬
‫מדינא אבל לנשים שאין חייבות שאף ביום הא הוא‬
‫בעצם הוספה דק שאין איסור על הוספה כזו שרק‬
‫משוה נפשה כמעשה אנשים‪ ,‬לכן כשהוא בלילה‬
‫שלמעשה עכ״פ אין מניחין נראה עשייתה כהוספה‬
‫גם על חיוב אנשים שהוא תוספה ממש שיש לתלות‬
‫שאף אם גם מדינא היו פטורין אנשים מלהניח‬
‫תפילין בלילה נמי היתה מנחח להוסיף ולכן היה‬
‫שדומין בכל לבגדים דצטד ופשחים ולא יזהרו בשביל‬
‫זה במצות ציצית גם בבגדים דצמד ופשתים החייבים‬
‫פוטר בבגדים של עור וא־־כ יש למילף מזה שיפטור‬
‫גם בגדים ממינים אלו כיון שגם הם לא דמו לבגדים‬
‫דצמד ופשתים אלא לבגדים של עוד‪.‬‬
‫ואף שיש קצת לחלק מבגדי עור שעשאן חוטין‬
‫וארגן דהתם היה בבד עור שלם שהיה ראוי לעשות‬
‫ממנו בגד כמו שהוא אך ששינה וחתכו תחלה לחוטין‬
‫שלכן אין ע־־ז שם אדיגות‪ .‬אבל מינים דניילאן ודייען‬
‫אם מתחלה נעשו לחוטין שממילא האריגה הכרח‬
‫בהם אולי יש להם חשיבוח אדיגוח דל״ד לעור‬
‫שמתחלה לא היה חוטין‪ ,‬לא נראה כלל לחלק מאחר‬
‫דעכ׳״ם לא דמו לבגדים דצמד ופשחים דכי עור‬
‫נאמר לפטור שנימא שמה שלא דמי לעוד לא נפטר‬
‫הא בגד הוזכר לחיוב ולכן צריו שידמה לבגד לחייבו‬
‫אלו לא דמו שלכן אין לחייבם‪.‬‬
‫ולענין ללבוש בימים החמים בגד דק הנעשה‬
‫ממינים שאין מחממין כמו מצמר גפן וכדומה‪ ,‬הנה‬
‫להרמב״ם והמחבר ששאר מינים פטודין מדאורייתא‬
‫נמצא שאינו מקיים המצוד! דציצית מדאורייחא שבעידן‬
‫ריתחא הא אמד מלאכא לרב קטינא בדף מ״א דענשינן‬
‫אעשה משום שיש לו למיהדד לקיים עשה אף שאינו‬
‫מחוייב כדאיתא שם בתום׳ ובדף מ׳ כתבו שאף בשביל‬
‫ציצית מן המובחר שסובר דבגד פשתן חייב בציצית‬
‫ודק בתכלת אסרו שנמצא שבבגד זה קיים מצות‬
‫הציצית דמאחר דאפקעו מחיוב תכלת הדי אין מעכב‬
‫הלבן ומ״מ הי״ל ליקח בגד של צמד בשביל קיום‬
‫מצות תכלת וא״כ כ׳׳ש שיש לו להשיג בגד שחייב‬
‫מדאורייתא בשביל קיום עצם מצות ציצית שמדאו׳‬
‫לא קיים המצוד! בבגד מקזאד מינים שודאי יש לו‬
‫מצד זה להשתדל לילך בבגד צמר אבל להדמ״א‬
‫שפוסק כדוב הראשונים שכל בגדים חייבין מדאו׳‬
‫יכול לילך בבגד של שאד מינים‪ ,‬ובאופן זה שאינו‬
‫מצד החיוב אלא מצד הדור לקיים מצוד! יש לסמוך‬
‫על הדמיא גם שלא להחמיר לילך דוקא בשל צמד‬
‫כיח שקשר! לו מצד החום אבל מ״מ בע״נ המחמיר‬
‫תבא עליו ברכה‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫יועז‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬

‫האיסור עבודה בקדשים ולכן יש לגזור אף באקופי‬ ‫להם למחות אם הדין דנשים פטורות ומוכיח דמדינא‬
‫ידים שמא יסמכו בכל כהן ויעברו תרתי ואין לד‪.‬תיר‬ ‫היתד‪ ,‬חייבת משום דלילה ושבת זמן תפילין‪ ,‬ולכן‬
‫בשביל נחת רוח לנשים וכן סובר ר׳ יד‪,‬ודד‪ ,‬אבל ד׳‬ ‫אף שרובא דרובא וגם אולי כולן אין מניהין תפילין‬
‫יוסי סובר דנשים סומכות רשות וליכא בל תוסיף‬ ‫מחשש שינה היתה רשאד‪ ,‬להניח בלילה מאהר דמדינא‬
‫ונשאר רק איסור עבודד‪ ,‬בקדעוים שהוא חד איסור‬ ‫זמן תפילין כשאינה חוששת לשינה כמו אנשים‬
‫שלכן התיר באקופי ידים ולא גזר בשביל נחת דוח‬ ‫למ׳׳ד זה שד‪,‬וא כר׳ נתן וכר׳ אשי‪ .‬ודחי דלמא פכר‬
‫לנשים‪ ,‬רעל תרתי איסורי אין מועיל הנחת רוח‬ ‫כר׳ יוסי דר‪,‬וא רשות לנשים ויש להם מצוד‪ .‬כמו‬
‫לנשים למנוע מלגזור אלא סנזהוא רק חד איסור‪.‬‬ ‫אנשים רק שאין מחוייבות ולכן היתד‪ ,‬רשאה להניח‬
‫תפילין ולא שייך איסור דנראד‪ ,‬כמוסיפד‪ ,‬מאחר דיש‬
‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫לה מצוד‪ ,‬דרשות‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫והנה לכאורה קשה טובא איזה תיי ח הוא דסבר‬
‫כר׳ יוסי דנשים סומכות רשות הא בסמינר‪ ,‬מפורש‬
‫בהגיגה דף ט״ז שאסור מטעם עבודד‪ ,‬בקדשים ולא‬
‫‪ P'D‬ג‬
‫סמכו כלל אלא באקופי ידים דאינה לסמינר‪ ,‬כלל‪,‬‬
‫בהערתו עלי בספרי אגרות משח‬ ‫וא׳׳ב אין משם ראיה דיש לד‪,‬ם דשות דמצוה‪ ,‬דהא‬
‫סימן כ׳ בענין ברכת התורה‬ ‫המהלוקת שם הוא רק אם יש לגזור שמא יסמכו ממש‬
‫כדין סמיכה או לא גזרינן בשביל נחת רוח לנשים‬
‫א׳ דר׳׳ח אדר שני תשי׳׳ט‪.‬‬ ‫ואפשר שגם ר׳ יוסי סובר דאיכא איסור לנשים גם‬
‫מע׳׳ב ידידי הרב ד‪,‬מאוד‪,‬׳׳ג מוד‪,‬ר״ר שמריד‪,‬ו‬ ‫מצד שנראד‪ ,‬כמוסיף‪ ,‬אבל באקופי ידים אין שייר בל‬
‫שולמאן שליט״א‪.‬‬ ‫תוסיף משום דאינד‪ ,‬סמיכד‪ .,‬ועיין בטו׳׳א ר׳׳ד‪ ,‬דף ל׳׳ג‬
‫שד‪,‬קשה זד‪ ,‬ונשאר בקושיא וצ׳׳ל לרש׳׳י שסובר שאף‬
‫מש״כ כתר׳׳ה לפרש שרש״י סובר דברכת התורה‬ ‫שסמיכד‪ ,‬צריך שיהיה בכל נחו‪ ,‬מ״מ גם בסמיכה‬
‫היא מעין ברבת הודאה וכמש׳׳ב הט׳׳ז ביו׳׳ד‬ ‫דאקופי ידים הוא מצוד‪ ,‬דסמיכה אך שצריך עוד‬
‫סימן א׳ ס״ק י ^ לענין ברכת אירוסין‪ ,‬וכוונתו מלשון‬ ‫דין שיהיה בכל נחו‪ ,‬ולא שכל הדין רסמיכה הוא‬
‫רש׳׳י שכתב בב״מ דף פ׳׳ד‪ ,‬גליא דעתייד‪,‬ו שאינד‪,‬‬ ‫דוקא בכל נחו ואי לא עשר‪ ,‬בכל כחו אינו כלום‪,‬‬
‫מתנה חשובה לד‪,‬ם ומשמע לכתר״ה מזה דלדידן שהיא‬ ‫ולכן אם היד‪ ,‬בל תוסיף בעשיית נשים מצוד‪ ,‬שפטורות‬
‫מתנד‪ ,‬השובה אנו מברכין להודות על המתנר‪ ,‬החשובה‬ ‫היו אסורות גם באקופי ידים וראיה מכאן שיש‬
‫וד‪,‬ם שלא החשיבו למתנה חשובה לכן לא ברכו‬ ‫לנשים מצוד‪ ,‬דרשות וליכא בל תוסיף ורק בכל כחן‬
‫לד‪,‬ודות‪ .‬הנה לע׳׳ד פשוט דאף שגם מצד הודאד‪ ,‬יש‬ ‫אסורות דמאחר דאין הייבות לא נדהר‪ ,‬איסור עבודד‪.‬‬
‫לברך אבל ודאי יש לברך גם מצד המצוד״ דמ׳׳ש‬ ‫בקדשים‪ .‬ולפ׳׳ז גם רבנן דאסרי לנשים אף באקופי‬
‫משאר מצות שמברכין על עשיית המצות‪ .‬ול׳׳ד לברכת‬ ‫ידים אפשר אינו משום דגזרי אלא משום דאסורות‬
‫אירוסין דד‪,‬ברכד‪ ,‬היא על האיסור דעדיות ולא על‬ ‫מדינא מצד בל תוסיף וכדמסיק דלר׳ יהודד‪ ,‬שאוסר‬
‫המצוד‪ .‬שלכן ד‪,‬יא רק לד‪,‬ודאד‪ ,‬בעלמא כדכתב הט״ז‬ ‫לסמוך היה אוסר גם להניח תפילין אם היו פטורות‬
‫וכן כתב גם בברכת השחיטד‪ ,‬שד‪,‬וא רק על האיסור‬ ‫שלרש׳׳י הוא מדין דנראה כמוסיפה‪ .‬אבל הוא פ ‪T‬וש‬
‫בלא שחיטד‪ ,‬דהא לינא חיוב בשחיטה אם אינו רוצד‪,‬‬ ‫דחוק דלשון ד‪,‬גמ׳ חגיגה הוא שאינה לסמינר‪ ,‬כלל‪.‬‬
‫לאכול‪ ,‬ות בברכת להכניסו לד‪,‬ב״י מום הר׳׳ן רעל‬
‫אבל לפירוש הר׳׳ח כפ״מ שבארתי ניחא דכיון‬
‫המצוד‪ ,‬כבר ברך שאין לחייב שתי ברכות על מצוד‪,‬‬
‫דאף כשליכא לנשים שום מצוד‪ ,‬ואיכא הוספה אינו‬
‫אחת עיץ בב׳׳י יו׳׳ד סימן רס׳׳ה‪ ,‬אבל על התורה מ״ט‬
‫בכלל האיסור כשמשוה עצמד‪ ,‬לקיים כאנשים אלא‬
‫לא יתחייב לברך על הלמוד מצד עשיית המצוד‪,‬‬
‫כשד‪,‬יא עושה המצוד‪ ,‬יותר מכפי שעושין האנשים‬
‫דת׳׳ת‪ .‬ולכן ודאי שיש חיוב לברך גם משום המצוד‪,‬‬
‫היה זה בכלל איסור דהוספה לכן בסמיכה בכל הכח‬
‫אך שיצא בד‪,‬ברנד‪ ,‬שנתקנד‪ ,‬להודאה גם על מד‪,‬‬
‫שהוא דחיית איסור עבודד‪ ,‬בקדיסים שהד‪,‬יתר לאנשים‬
‫שמהוייב מצד עשיית המצוד‪.,‬‬
‫הוא משום שמצותד‪ ,‬בכך וליכא האיסור עבודד‪ ,‬בסמינר‪,‬‬
‫ויש מקום לומר דשתי הברכות הם על שני‬ ‫דאנשים‪ ,‬אבל אם היה איסוד עבותז לא היו אף‬
‫ד‪,‬דברים בדכת לעסוק בדברי תורה היא על המצוד‪,‬‬ ‫אנשים ינולין לסמוך כדאיתא בטו״א הגיגה שם‪,‬‬
‫ללמד ונדבת אשר בהר היא הודאד‪ ,‬על המתנה‬ ‫ואייב בנשים כשירצו לסמוך בכל כחן הרי יהיו עועוות‬
‫החשובד‪ ,‬שנתן לנו התודה‪ ,‬ומטעם זה בקריאת התורה‬ ‫יותר מכפי שעושין אנשים ולס היו כמוסיפות לבד‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫העת‬

‫לזלזולי ביד‪ ,‬ובמחצד‪*.‬קז כתב דאף בלא טעם זד‪.‬‬ ‫שמצד הבדכך‪ .‬על עשיית המצוד‪ .‬כבד יצא בטה שבירך‬
‫צריך לבדך גם הטוב והמטיב דד‪,‬כי הוי תק״ה‬ ‫בבקד טבדך דק אשד בחד שד‪.‬יא הבדכה על החשיבות‬
‫לכתחלה רכל זמן שיברך ג׳ ברמת שיברך גם הטוב‬ ‫שדק ‪1‬ד‪ .‬חייבו עוד הפעם להודות ברבים כשחייבו‬
‫והמטיב‪ ,‬וא״כ מ״קז דבבד‪',‬ת אינו מברך בספק בירך‬ ‫לקדא בצבור‪ .‬אבל בתר״י בדכות דף י״א איתא ששתי‬
‫אלא אחת המחחיב מדאורייתא שקשה זה לב׳ הטעמים‬ ‫הברכות הם האחת כנגד תורה שבנתב וד‪.‬אחדת כנגד‬
‫אבל הוא משום דשני ענינים הם דמן התורה הוי‬ ‫תורה שבע״פ עיי׳ש ובמה שבקה־׳ת אומד אשד בחר‬
‫החיוב רק להודות על המתנד‪ .‬החשובד‪ ,‬כדאיתא‬ ‫איתא בבעדדט משום שהיא מעולה שבברכות‪ .‬אך טעם‬
‫בדמב״ן בסד‪,‬״מ מהעשין שמנד‪ ,‬הדמב‪-‬ן מצוד‪ ,‬ט״ו‬ ‫הר' יונד‪ T ’® .‬רק אם נחשבו שתי ברכות אבל‬
‫וד‪,‬ובא בשאג״א סימן כ״ר שנצטוינו לד‪,‬ודות לשמו‬ ‫להרטב״ם פ״ז מתפלד‪ .‬ה״י ודעימיד‪ .‬הסובדים שהם‬
‫יתברך בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולר‪.‬‬ ‫שלש ברכות לא שייך טעמו‪ ,‬ולכן צדיך לומר שסוברין‬
‫שעשר‪ ,‬לנו בתתו תורתו אלינו עיי׳קז‪ ,‬וד‪,‬טעם נראד‪.‬‬ ‫כדבארתי שהם על שני הדברים לעסוק בד״ת הוא‬
‫פשוט דד‪,‬א לא מצינו מן התודה ברכה על קיום מצוד‪,‬‬ ‫על עשיית המצוד‪ .‬והשנים האחרים הם מצד החשיבות‬
‫ולכן מפרש שד‪,‬וא דק ענין הוראה על עצם נתינת‬ ‫ברכת אשר בחד הוא להודאה על חשיבות המתנד‪.‬‬
‫התודה לנו לא על מד‪ ,‬שמקיים עתה מצוד‪ ,‬זו‪ ,‬ורק‬ ‫וחעדב הוא להתפלל שמצד החשיבות אנו מתפללים‬
‫שקכעה תודה זמן המצוד‪ ,‬קודם הלמוד‪ ,‬רעל קיום‬ ‫שיערב לנו דברי התודה ונדע אותם אנחנו וצאצאינו‪.‬‬
‫המצוד‪ ,‬עתה הוא שייך רק מדרבנן כחיוב הכרכות‬ ‫ואף שיש לומד שגם הרמב׳׳ם יסבור כטעם הד׳ יונה‬
‫על כל המצות‪ .‬ונמצא ששתי הברכות ד ‪ a‬שני ענינים‬ ‫שהם כנגד תודת שבכתב וכנגד תורה שבע״פ ותיקנו‬
‫אחת להודאה על נתינת התורה וד‪,‬יא מדאורייתא‬ ‫ברכד‪ ,‬שלישית לתפלת שנדע אותה‪ ,‬אבל הוא דוחק‬
‫ואחת על קיום המצוד‪ ,‬כשאר מצות והיא מדרבנן‬ ‫דא״כ למד‪ .‬ד‪,‬וצרכו לתקן שגם ברכד‪ ,‬זו דתפלה יאמרו‬
‫רק קחמן קיומם שוין אבל הם ענינים מפורדים‪ ,‬לת‬ ‫עם ברכות התורה דוקא‪ ,‬דד‪.‬יד‪ .‬פגי לתקן זה בברכות‬
‫אין לחוש לזלזול כמו שלא נחוקז באם יזדמן ספק‬ ‫התפלה ככל הדברים שמבקשים בתפלת‪ ,‬אבל להטעם‬
‫בשתי מצות כאחת שהאחת היא מדאורייתא וד‪.‬אחת‬ ‫שהוא משום ד‪,‬חשיבות ניחא מה שמברכין גם התפלה‬
‫היא מדרבנן שיהיד‪ ,‬הדין דד‪,‬דאורייתא היא לחומרא‬ ‫תיכף כשמברך הברכה דאקזד בחר שהוא לד‪,‬חשיבות‬
‫והדדבנן היא לקולא ולא נחוקו שיזלזלו בד‪,‬דדבנן‪,‬‬ ‫לד‪,‬ודאד״ מברכין גם התפלה שבשביל החשיבות שרק‬
‫וכמו בספק אם קיים המצוה שהדין שעושה המצוד‪,‬‬ ‫בזה ניכר שעדיפא משאר בקשות‪.‬‬
‫מספק ואינו מברך אף שהם בבת אחת ממש כיח‬ ‫ומה שמכריח לומד דאיכא חיוב ברכד‪ ,‬בשביל‬
‫שעכ״פ הם ב׳ ענינים לא יבואו אלזל מזד‪ ,‬לזה‪,‬‬ ‫החשיבות לד‪,‬ודאה לבד חיוב שבשביל עשיית המצוה‪,‬‬
‫וכ״ש שלא שייך טעם מחצה״ש‪ ,‬דרק בד‪,‬טוב וד‪,‬מטיב‬ ‫הוא מהא רכתב הרמב׳״ם שם בהי״א בכל יום חייב‬
‫שתיקנו להוסיף עוד ברכה שנחשב גם הטוב והמטיב‬ ‫אדם לבדך שלש ברכות אלו ואם הוא רק מצד‬
‫מאותו ענין עצמו דהשלש ברכות שייך שני הטעמים‬ ‫עשיית המצוד‪ ,‬אין שייך לומר שהחיוב הוא על‬
‫ולא בכאן שהם שני ענינים‪.‬‬ ‫הברכות בכל יום אלא לומר שבכל יום חייב ללמוד‬
‫ומד‪ ,‬שכתב השאג״א דדק מצד שאקזד בחד היא‬ ‫וממילא יתחייב בד‪,‬ברכות כיון שחייב לברך קודם‬
‫מעולה שבברכות יחזור בספק לבדך אשר בחר‪,‬‬ ‫הלמוד כדכתב לעיל מזה בד‪,‬״י‪ .‬וכמו שלא כתב בכל‬
‫הוא משום דסובר דבכל ברכה יוצא ענין הדאודייתא‬ ‫יום חייב לברך לד‪,‬ניח תפילין‪ ,‬משום דד‪,‬חיוב הוא‬
‫שהוא להודאה על נוזינת התורה ובכל ברכד‪ ,‬יוצא‬ ‫שיניח תפילין וממילא מחוייב לברך משום שעל‬
‫הדרבנן לבדך מצד קיום המצוד‪ ,‬דלמוד אף שאינו‬ ‫כל מצוד‪ ,‬צריך לבדך קודם העקויה‪ ,‬אלא הוא משום‬
‫בלשון וצונו‪ ,‬אך שתיקנו לברך על שני הענינים‬ ‫דבבדכות התורה סובר שיש חיוב לברך מצד הברכה‬
‫שתים שלא יוצא באחת על שניהם‪ .‬ולמה שבארתי‬ ‫עצמה לד‪,‬ודות על המתנה החשובד‪ ,‬אף שלא מצד מצות‬
‫יצטרך דוקא לבדך אשר בחר שזו היא הברכה שתיקנו‬ ‫הלמוד‪ .‬ומה שהדמב״ם סובר שצריך לקרות מעט‬
‫לחיוב הדאודייתא שהוא להודאה על נתינת התורה‪.‬‬ ‫תיכף אחדי הברכות וכתב הכ״מ כדי שלא להפסיק‬
‫ובקריאת התורד‪ ,‬אם אמר ברכת לעסוק בד״ת למה‬ ‫בין ברכתה לעשייתד״ הוא בשביל ברכת לעסוק בדברי‬
‫שבארתי יצטרך לחזור ולברך אקור בחר‪ ,‬ואפשר‬ ‫תודה שהוא בשביל קיום המצוד‪ ,‬כרבארתי לדידיד‪.,‬‬
‫שגם לטעם השאג״א שרק משום שהיא מעולח‬
‫שבברכות תיקנו בקה״ת לומד אשר בחר וכדאיתא‬ ‫ולפ״ז ניחא מה שסובר השאג״א סימן כ*ה‬
‫בבעה״ט נמי לא יצא בברכת לעסוק כיח שעכ״פ‬ ‫דבספק אם בירך ברכות התורה מברך רק אשר בחר‪,‬‬
‫לא תיקנו ברכה זו הוא משנה ממטבע שטבעו חכמים‪.‬‬ ‫אף שכברהמ״ז כשהוא ספק צריך לברך גם הטוב‬
‫ומסתבר לפרש דד' יהודה אמר שמואל ורב‬ ‫והמטיב כדכתב המג״א בסימן קפ״ד סק׳ז מטעם דלא‬
‫?עט‬ ‫מש ה‬ ‫אורח חיים‬
‫הפנונא דסובד דחיוב שמן התודה הוא דק להודאה‬
‫על הנתיגד‪ ,‬ולא על קיום המצוד‪ ,‬שח פוסק ד‪,‬גמ׳‬
‫לכן תיקנו לומד לכולהו אשד בחד להודאה על הנתינה‬
‫וצונו לעסוק בד״ת על הקיום‪ ,‬ולא קשה לפ׳ז מה‬
‫שהביא במעיו״ט שמעתי מקשים אדדבה כיון שד‪,‬יא‬
‫המעולה לא נימא אלא היא בלבד‪ ,‬דהוא משום דאף‬
‫שהיא מעולה לענין החיוב פן התודה דהוא להודאה‬
‫על הנתינה מ״מ לענין החיוב מדדבנן על הקיום‬
‫גם לדב המנונא היה עדיף וצונו לעסוק כשמואל דק‬
‫שהוא סובר שמבדך דק אחת ולכן מכדיע העדיפות‬
‫לענין החיוב דאודייתא כדלעיל‪ ,‬אבל המסקנא דלת‬
‫יעשו כתדוייהו ויאפדו הקזתים ויהיו שתי המעלות‪,‬‬
‫עכ׳׳פ איך שנימא יש ודאי חיוב גם לבדך בשביל‬
‫קיום המצוה ככל המצה^ וא״ב נהי שלא החשיבו‬
‫את התודה למתנה חשובד‪ ,‬לבדך על זה‪ ,‬מ״מ היה‬
‫להם לבדך בשביל קיום המצוה דלמוד הוזודה כמו‬
‫על שאד מצות‪ ,‬ואין לומד דמצד חיוב בדכה על‬
‫המצות עדין לא תיקנו ודק חיוב בדכת הוזודה היו‬
‫חייבין שהוא מצד חשיבות הנתינה שלא החשיבו‪,‬‬
‫ועיין בשאג‪-‬א סימן כ‪-‬ד שועתח מזה שנענשו דבדכת‬
‫התודה היא מה״ת דאי מדדבנן הא אמדינן בס׳ אין‬
‫עומדין דאנשי כנה״ג תיקנו להם לישדאל בדכות‪,‬‬
‫אבל לע״ד אדרבה יקשה אם ברכת התודד‪ ,‬הוא‬
‫חיוב מדאודייתא והם עבדו על חיוב זה על מר‪,‬‬
‫תמהו חכמים ונביאים על שאבדד‪ ,‬האדץ ודוחק לומר‬
‫שלא היו יכולין לידע אם בדנו או לא דאפשר‬
‫בדנו בחשאי‪ ,‬דודאי יש להדגיש זה באנשים מכידיו‬
‫שהוא יודע הנהגתם שאין מבדכין‪ ,‬וגם בלא זה‬
‫מ״ם עבדו על מצוד‪ ,‬זו יותד ממצות אחדות‪ ,‬אלא‬
‫ודאי צריך לומר דהם לא סברו דאינא מצוד‪ ,‬מה׳ת‬
‫לבדך על התודה ולא דרשו על זה קדא דכי שם‬
‫ה׳ אקרא וכדאיכא גם לדינא הרנה ראשונים שלא‬
‫מבדי שד‪,‬וא מדאודייתא וגם מדרבנן אולי עד״ן לא‬
‫תיקנו לחיוב קודם אנשי כנה״ג אבל מ״מ מפודש‬
‫בקדא דעומואל כי הוא יבדך הזבח ופדש׳י שמבדכים‬
‫אשד קדקונו במצותיו וצונו לאכול אח הזבח‪ ,‬אלמא‬
‫דאף דלא תיקנו לחיוב היו מעצמן מבדכין על המצות‬
‫מצד החביבות וכן היו נוהגין אלו האנשים שבדור‬
‫ירמיה שהיו שומדין מצות התודה ודרו עוסקין בתודד‪,‬‬
‫אבל לא בדנו והיה אפשד לחכמים ונביאים לחשוב‬
‫שמה שלא נזהדין לבדך הוא דתון שליכא חיוב‬
‫לבדך אלא שמעצמם מברכין לא נתעודדו לבדך‬
‫אלא על מצוד‪ ,‬שבאה לפרקים ולא על תורד‪ ,‬שהוא‬
‫דבד שבקביעת; ועוסקין בה תמיד שת דדך הדנה‬
‫בנ״א שמתעוררים על דבד הבא לפרקים יותד מדבר‬
‫קבוע אבל הקנ׳׳ה ידע שמד‪ ,‬שלא בדנו ד‪ ,T ,‬מקוום‬
‫אגרות‬
‫המנונא בדף י׳׳א פליגי נזה‪ .‬דשמואל סובר שהבדכד‪,‬‬
‫המזזוייב מדאודייוזא נמי הוא נדכה על הקיום מאווז‬
‫הלמוד‪ ,‬ואף שעל בל המצווז לינא חיוב מדאודייוזא‬
‫לבדך על קיומם מ״מ במצווז הלמוד הודה חייבה‬
‫הודה לבדך על קיום מצווז למודול ואולי טעמו הוא‬
‫מהא שהחיוב הוא כשבא ללמוד במפורש בקדא דני‬
‫שם ה׳ אקדא הנו גודל‪ ,‬ומפדש דהבו גודל היא‬
‫הברכד‪ ,‬כשרוצה לקדא שם ה׳ דד‪,‬וא הלמוד‪ ,‬דלכן‬
‫משפע לו דהוא בשביל הקיום דלכז וזלוזה הודה‬
‫הבדכה בהלמוד‪ ,‬ולת מגי לדידיה בדנו! לעסוק‬
‫נד״ה שנוסח זה יוהד מדוייק לבדכה דקיום מצוה‬
‫הלמוד ולא מצדיך עוד בדכד‪ ,‬מנית שליכא שני‬
‫ענינים‪ ,‬ורב המנונא סובר דכית שליכא מן ההודה‬
‫חיוב בדנה דקיום מצוה גם בהורה שחייבה הודה‬
‫לברך אינו בשביל קיום המצוה דלמוד אלא דד‪,‬וא‬
‫להודאד‪ ,‬על נהינה ההורה‪ ,‬ובעצם היה שייך הברכה‬
‫גם בלא שעה הלמוד אבל הוא הזמן בעלמא שנהנה‬
‫חודה למצוה הבדכד‪ ,‬להודאה בזמן שדוצד‪ ,‬ללמוד‪,‬‬
‫ולא מפרקז כי שם ה׳ אקדא שהוא הלמוד שהיה‬
‫פידושו דפאחר שדוצד‪ ,‬ללמוד צריך לבדך אלא‬
‫כפרש׳י דקזם ה׳ אקרא הוא הברכה והבו גודל הוא‬
‫האמן על הבדכה והתחלת למוד ידעינן מקוום שהקרא‬
‫נאמד כשבא משה לפתוח בדבדי השידה שהוא למוד‬
‫כדפרש״י בדף כ׳א‪ ,‬ולכן אמד ד׳ המנונא שיבדכו‬
‫נוסח אשד בחד שההכד נה יוחד ענין ההודאה‬
‫למקום וקילוס לתודה וישדאל השייך לשמוח בנתינת‬
‫ההורה‪ ,‬ואף שלא שייך כ‪-‬ב לענין הברכה על קיום‬
‫המצוד‪ ,‬סובד שא׳־צ עוד בדנה בשביל החיוב מדרבנן‬
‫על קיום המצור״ מאחר דעכ״פ מבדך שנתן לנו את‬
‫התורה א״ב מו ‪ p‬שיש לכה׳׳ם מצוד‪ ,‬ללומדד‪ ,‬אף‬
‫שלא מונן מזה שנתן התורה שיש חיוב ללמוד דהא‬
‫לנשים נמי נוזן התורה ומי־מ אין לד‪,‬ם חיוב ללמוד‬
‫אבל לבדכה פגי במה שיש עכ׳׳פ מצוד‪ ,‬אף שאינה‬
‫חיובית‪ ,‬והא דאמד זו היא מעולה שבבדכות הוא משום‬
‫דאף שגם רב המנונא מודה דלענין הברכה על הקיום‬
‫היה עדיף ברכת לעסוק בד״ת שאומר וצונו וגם‬
‫היה יוצא נד‪ ,‬ידי החיוב מדאודייתא שהוא להודאה‬
‫על נתינת הוזודד‪ ,‬שהדי היא ממילא גם הודאה‪,‬‬
‫מ״מ מעולד‪ ,‬לבדך אזזזד בחד שהיא עדיפא לחיוב‬
‫הדאורייתא לדידיד״ אף שלענין הדדננן אדדבה בדכת‬
‫לעסוק עדיפא‪ ,‬משום דלקיים הדאודייתא ביותד מעלה‬
‫עדיף מהדדבנן‪ ,‬ומסיק הלכך לימדינהו לכולהו פ ‪!nT‬ו‬
‫חלכך דחזינן מר׳ יהודד‪ ,‬אמד שמואל דלענין חיוב‬
‫נדנד‪ ,‬דעל הקיום מצות למוד עדיף יוחד לומד‬
‫לעסוק בז״וז שגם ד׳ המנונא היה מודה בזה‪ ,‬ועל‬
‫חיוב הודאה על נתינת החורד‪ ,‬עדיף אקוד בחד ברב‬
 ‫נושה‬ ‫אורח חיים‬
‫שאין מחזידין בדפסק הש׳׳ע בסימן קפ׳׳זז סעיף ז׳‬
‫וכדאיחא במג׳א סימן תרכיג סק׳־ב דע ‪ r‬ודאי חולק‬
‫הר׳׳א שבהגמ״ר בקזבת דף כ׳׳ד עיי״ש ומשמע שכן‬
‫סובר לדינא וכן מסתבר‪ ,‬דטעם הגט ‪ T‬שסובר‬
‫דמחזירין תמוה דהא כתב ‪ p‬גם לענין חנוכה במוספין‬
‫שחוזר מטעם שהוא יום שנתחייב בד׳ תפלות שקשה‬
‫סובא דמ׳׳ש מכל יום שחייב בג׳ תפלות ואין מחזירין‬
‫ועיין בבגדי ישע שעמד בזה ותידוציו דחוקים‪ ,‬וגם‬
‫המנהג פשוט שאין מחזירין לא בחנוכה אף מזבת‬
‫את של ד״ח כפסק‬ ‫ולא בבהמ״ז בשבת דיח מזושבח‬
‫הש״ע‪ .‬ועיק בט״ז סימן קפ׳׳ח םק*ה שתולה חזדת‬
‫ר׳׳ח בבהמ״ז דשבת ר׳׳ח בחודה דעוכח שבת בנעילה‬
‫דיר׳כ שב׳׳כ צריך לסבור הש׳׳ע דאינו חוזד בנעילה‬
‫והוא דלא כהטג׳־א סימן תרכ״ג שמדייק מלשמ בזה‬
‫אין מחזירין שרק בלא הזכיר ש*צ של שבת בוידוי‬
‫דנעילה אין מחזירין כיון שהזביד בתפלה דלדבריו‬
‫הרי מחלק הש״ע והט׳ז לא דייק לעוץ בזה וצע׳ק‪.‬‬
‫ואולי טעמו דהט׳׳ז ראם טזנת הש׳׳ע דוקא בלא הזכיר‬ ‫מקרא דונשמדת מכל דבר רע‪ ,‬והרי גם הראב״ד‬
‫הש׳־צ בוידוי פשיטא‪,‬דגם בשאר תפלות סגי בהזכיר‬
‫פעם אחד של שבת‪ .‬וכיון שמסקינן דאין חוזר נשכח‬
‫של ד״ח בבהמ״ז אף כשחל בעונת‪ ,‬פשוט שאם לא‬
‫היה חוזר בלא הזכיר של שבת בבהמ׳׳ז לא היה‬
‫חוזר גם בליל א׳ דפסח וסוכות כשלא הזכיר של שבת‬
‫ואיד אמד בגמ׳ שבלא ד‪PT,‬ד של שבת חחר‪ .‬ולכן‬
‫צריך לומר שכוונת התום׳ סוכה שרק בלא הזכ ‪ T‬של‬
‫יו׳׳ט אינו חוזר משום דסברי דאין עליו חיוב לאכול‬
‫פת ביו״ט ומה שנאמר שם שחוזר גם בלא הזכיר‬
‫של יר־ט איירי בליל א׳ דפסח וסוכות דתייב לאכול‬
‫פת מצד מצה וסוכה אבל בשבחות חוור מעוום דחייב‬
‫לא ‪P‬ל פת בשבת גם לדידהו אף שסבדי שאין חיוב‬
‫לאמל פת ביר״ט‪ .‬אבל בחינוך מפורש שגם בשבת‬
‫אינו חוזר ולת הוצרכתי ל תיז כמו שכתבתי בסימן‬
‫נץ■״‬
‫סימן ו‬
‫בהערתו עלי בסימן צ״ו‬
‫ומ ש״ב כתר׳״ה שטה שנוהגות הנשים להדליק י׳ח‬
‫מינו ‪ p‬קודם השקיעה הוא משום שיטת‬
‫היראים שבין השמעזות הוא ג׳ רבעי מיל קודם התחלת‬
‫השקיעה שהביאו הב׳׳ח והמג״א בסימן רס׳־א סקיט‬
‫ומטעם זה אדם חשוב יש לו להחמיר‪ ,‬הנה הגד׳׳א‬
‫שם כתב שבזה לא נראו לו דבריו ולכן לא מסתבד‬
‫שהמנהג הוא מצד שיטה זו אלא הוא לתוספת‪ .‬וגם‬
‫בהרבה מקומות מדליקות רק כעשרה מינוט קודם‬
‫אגרות‬ ‫קם‬
‫שהתורה לא היתה חשובה בעיניהם לדשיי משום‬
‫שסבדו דלמוד התודה אינה מצוה מצד עצמה נשאר‬
‫מצות אלא כדי שידעו איך לקיים המצוח ולד׳ יונה‬
‫הוא משום דעניני ההבל היו השובין יותר בעיניהם‬
‫מצד חטאם והיו לומדין שלא לשמה כדנארתי בטעם‬
‫מחלקוחם‪.‬‬
‫סימן ד‬
‫בהערתו עלי בסימן כ״ו‬
‫ומ ש״כ כתריה שבחדושיו הביא ראיה להראב״ד פכ״א‬
‫מאי״ב ה׳׳ג מהא דרשב׳׳ג דמקשה הגמ׳‬
‫ולאיסתכולי מי שרי דאין דרך ת״ח בכך אף כפנויה‬
‫לבודקה לישאנד״ לא נכון כלל דליכא שום ראיה‬
‫משם דהתם איסור גמור אף לכל אדם בדדריש‬
‫לא אמר שהוא איסור אלא שאין דרך ת״ח בכך‬
‫וא״ב יקשה גם עליו אלא דהתם שאסור הוא משום‬
‫דהיתה גברית שיש לה דין בערוה כהפמ״ג וכדבארתי‪.‬‬
‫ולא מובן שאחרי שראה כתר׳ה דברי איך השיג ע׳׳ז‪.‬‬
‫ומש״ב כתר״ה שגם הגרמ״מ בלבוש מרדכי‬
‫מסיק להקל בנשיאת כפים למחללי שבת כדכתבתי‬
‫בסימן ל״ב ו ת שהנאון הנציב במשיב דבר סובר‬
‫כוותי בהא שכתבתי בדבר ביהכיג רעים אהובים‬
‫בסימן מ״ז תודה גדולה לכתד״ה ששמחני ממש בזה‬
‫שכיוונתי לדעת הגדולים וספריהם אינם אצלי לעיין‬
‫נהם‪.‬‬
‫סימן ה‬
‫בהערתו עלי בסימן נ״ה בלא הזכיר‬
‫שוי״ט בברה״מ‬
‫ומ ש״כ כתר״ה על הא דבסימן נ׳ה עמדנו על החינוך‪,‬‬
‫הא גם התום׳ סוכה דף כ׳׳ז סברי דדק בליל‬
‫יו״ט של פסח ועול סוכות חוזר בלא הזכיר של יר״ט‪,‬‬
‫לא דק כתר׳׳ה דהתום׳ כתבו רק על יו׳׳ט אבל‬
‫בשבתות מורו התום׳ סוכה דחוזר לראש דעל שבתות‬
‫הא ליכא לחרץ כלום‪ ,‬דאם בשביל שבת אין מחז ‪T‬ין‪,‬‬
‫אף כשאירע שחל א׳ דפסח וא׳ דסוכות בשבת נטי‬
‫אין להחזיר כשהזכיר של יו״ט ולא של שבת כיון‬
‫שלא באה האכילה בשביל שבת אלא בשביל יו׳׳ט‬
‫לבד וכמו בד׳׳ח שחל בשבת שלא הזכיר של ד׳׳ח‬
‫קפא‬ ‫טשה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬

‫‪ p 'D‬ח‬ ‫השקיעה ונסחמני שאף בעלי נפש אין מחמירין‬

‫לפרוש ממלאכה אותם שאין מדליקין הנר‪ ,‬משעת‬
‫בהערתו עלי בםימן ק״א בקריאת ר״ח‬
‫בב׳ח תבוא עליו ברנד״ ובכל אופן ליבא איסור מראית‬
‫ומה שכתבתי בסימן ק״א ענף ב׳ שקריאה דריח‬
‫אינד‪ ,‬בכלל תקנת משה מקרא דוידבר‪ ,‬הוא‬
‫ודאי מטוסע ‪ p‬סהא דאין ד‪-‬ח בכלל התקנה דשואלין‬
‫ודורשין מענינו של יום שנסי הוא מקרא זה אלמא‬
‫דלא כל מה שנאסר בפרשת סועדות לעיל מזה ו«‬
‫בכלל‪ ,‬ונדהונחתי מרמבים‪ .‬ומה שאיתא בירוקזלמי‬
‫בהערתו בםימן צ״ט במסית לשאר‬
‫דמגילד‪ .‬פ׳ הקורא עומד והובא ברי׳׳ף שמשה תיקן‬
‫בשבתות ובי׳ט ור״ח וחוש׳ס שנאמר וידבר מעזה‬
‫את סועדי ה׳‪ ,‬בע״נ הקדא שהביא לא קאי אלא על‬
‫יו׳״ט וחוש׳׳ס ולא על רייח‪ ,‬דלא נפי׳ הפ'מ שטץב‬
‫ע״ז וד״ח נסי איקרי סועד‪ ,‬והא גם שבתות איתא‬
‫שם ושבת וראי אינו בכלל מועדי ה׳ דשבת לא איקרי‬
‫סועד נמפודטו בעדנין דף י׳‪ ,‬ונ׳׳ב לא קאי על ד״‪ 1‬נ‬
‫ותקנת משה בשבת אינו מקדא זה אלא הוא קבלה‬
‫שנן תיקן משה שיקראו בשבת ובשני ובחמישי‬
‫נדאיתא בב׳׳ק דף פ׳׳ב על קרא וילכו ג׳ ימים ולא‬
‫מצאו מים‪ ,‬ואף שאסר שם נביאים שביניהם תלה‬
‫זד‪ .‬בסשד‪ ,‬משום שהוא ראטז הנביאים וא׳׳א היה‬
‫לתקן כלום בלא משר‪ ,‬נדאיתא בנ׳׳מ רפי׳׳ב מתפלה‪.‬‬
‫ומה שלא הזנ ‪ T‬הירוטולסי גם שני וחסיטזי שהרי‬
‫בתקנה אחת עם שבת נתקנה הוא מטזום דסובר‬
‫הירושלמי דבשבת תיקן משה גם מנין הקרואים‬
‫ובשני ובחמישי תיקן דק הקריאה לחד גברא ועזרא‬
‫תיקן המנין שיהיו שלשה‪ .‬ועיין בסג׳א ר׳׳ס קלייה‬
‫שנתב שמשה תיקן מנין הקרואים בשבת ויויט וד׳׳ח‬
‫וחושייס שלנאורד‪ .‬לינא מקוד לזד‪ ,,‬ומד‪ ,‬שפירשו‬
‫במחצה׳׳טו ולב׳יש דהוא משום דנמו שמה שכתב‬
‫הרי׳־ף עזרא תיקן בבו׳יה הוא למנת הקרואים ממילא‬
‫משייב תחלה בשבת ויייט ור׳׳ח וחוטו׳׳מ הוא גם למנמ‬
‫הקרואים‪ ,‬הוא תמוה דיקשד‪ ,‬לכאורה מנ׳ל לד‪,‬רי״ף‬
‫זד‪ ,‬ואולי הירוטזלמי סובר דוידבד מטזה קאי על‬
‫כל מה דנאמרו בפרשת סועדות שהוא אף על שבתות‬
‫ורייח ועל שני וחמישי לא תיקן כלל דלא נגמ׳ ריח‬
‫וקאי על עצם הקריאה כפשטות לשון הירוטזלמי‪.‬‬
‫אבל הוא משום דאייא לומר דוידבר מטוה את מועדי‬
‫ה׳ הוא גם על שבת אף דנאמרד‪ ,‬גם שבת התם דשבת‬
‫לא איקרי סועד וספורטז בב׳יב דף קנייא מועדי ה׳‬
‫נאמרו שבת בראטזית לא נאסרה‪ ,‬ואף אם היד‪,‬‬
‫מקום לומר דניון שענ׳׳פ נאמרה שם גם שבת הוא‬
‫בכלל וידבר משה את מועדי ה׳ ונדאיתא בנדרים‬
‫דף ע׳יח בקוטוית ר׳ אסי בר נתן וד‪,‬א בתיב שבת‬
‫עמהן ונפרש שכוונתו שאיו למעט מקרא דמועדי‬
‫הדלקת הנרוו ‪ J‬אבל וראי המחמיר כהיראים נראיתא‬
‫עין בעושה איש אז מלאכה נדנתבתי שננ‬
‫‪ p'D‬ז‬
‫איסורין‬
‫ומש״ב נתריה דהנחש שהיה בדין מסית הוא משום‬
‫דאסר מהעץ אכל וברא את העולם שהוא‬
‫כפירה שהוי נע״ז‪ ,‬ואין ראיה משם על מסית לעבור‬
‫על שאר איסודין שיהיה בחומרא דאין טוענין למסית‪,‬‬
‫הנה לע״ד לא מעינו שהיתה הד‪,‬סתה שיכפרו אדם‬
‫וחוד‪ ,‬באמונת ה׳ אלא שיאכלו מהעץ ולת אף שהוא‬
‫דיבר להסית בלשון נפ ‪T‬ה אין להחשיב הסתתו אלא‬
‫לאיסור האכילה ולא להנפירד״ דהא משמע דבמה‬
‫שמשבח המסית את הע״ז כך אוכלת וכך שותד‪ ,‬לבד‬
‫אינו בדין מסית אלא דוקא כאומר אלד אעבוד נלד‬
‫נעבוד‪ ,‬דהא ברמב‪-‬ם פ‪-‬ד מע‪-‬ז ה״ב לא הוזכר אלא‬
‫זה לבד‪ ,‬ומה שהוזכר בסנהדרין דף ס״ז במתני׳ מה‬
‫שהמסית משבח לע׳׳ז אולי הוא בשביל דין הניסת‬
‫באבה ושמע שלרבא אינו חייב בלא אמר המסית‬
‫שבחיה דד‪,‬ע״ז‪ ,‬נדאיתא בדף סיא ולקואר אמודאי‬
‫צע‪-‬ק ואולי משום שנן הוא דרד המסיתים ואורהא‬
‫דמלתא נקט‪ .‬ומצאתי ‪ p‬מפורש בתפארת ישראל‬
‫שנתב בפשיטות דבמה שאוסר המסית השבחים של‬
‫הע״ז אינו בדין מסית ובאמירת לד ע ‪p‬ד ע׳׳ז הוא‬
‫בדין מסית אף בלא השבחים ונד אוכלת שנקט‬
‫הוא פסקא יתמא וכוונתו אליבא דשאר אמוראי דלדבא‬
‫ניחא כדנתב בעצמו ולעואר אמודאי אינו נוגע לדינא‬
‫אלא אורחזז דמלתא נקט‪ ,‬וא״כ גם בבפירה אין‬
‫להחשיבו בדין מסית לכפירה מזזאוטר דברי כפירה‬
‫כל זמן שאינו אומר להניסת שיכפור‪ ,‬ונמצא שאף אם‬
‫הנחש אסר דברי כפירה איו להחשיבו מסית על‬
‫נפ ‪T‬ה אלא על האכילה מהעץ שע״ז הסית את‬
‫האטוה לאכול וזהו הסתה רק על לאו‪ ,‬וא׳׳ב ראיה שעל‬
‫הסתה על לאו נסי אין טוענין למסית‪ .‬וממילא אפשר‬
‫יש בו כל החומרות דססית רק שאינו חייב מיתה‬
‫כדבארתי‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫ר!פב‬

‫דקושיא גרולה היא אבל התירוץ הנכון הוא כדבאדתי‬
‫שם‪.‬‬
‫ותירוץ רעק״א על קוקזית קקיח דיונה שהביא‬
‫המג״א בסימן רנ״ד ס״ק כ״ב למה לא העמידו בדדיית‬
‫הפת דבריהם במקום כרת כמו בערל הזאד‪ ,‬ואיזמל‬
‫משום דאם יאסרו יהיר‪ ,‬חלול שבת באפיה וסוף סוף‬
‫יבוא לידי חלול שבת טוב יותר בשבות מן מלאכה‬
‫דאודייתזנ הנה לפי לשון ד‪,‬גמ׳ שהת ‪T‬ו שלא יבוא‬
‫לידי איסור סקילה משמע שהוא להצילו מהחטא‬
‫ומהעונש‪ ,‬ולא מטעם שנידון בדין שאירע לאדם‬
‫שאנוס לעבוד איסור אחד ובידו לכדור או דאודייתא‬
‫או דדבנן שודאי צריך לברוד הדרבנן ולא יעמידו‬
‫דבריהם‪ ,‬משום שד‪,‬חטא דאפיה כבר נעשה דמעשיו‬
‫הוא דק בהדבקתו הפת בתנוד רק שיכול להנצל‬
‫מהחטא כשיעבור איסור רדיית הפת ל ‪ p‬לא היה לן‬
‫ל ר ^ איסוד דרבנן בשביל שיתבטל איסור האפיה‬
‫ממנו‪ ,‬אך מ'מ תתירו כשביל לד‪,‬צילו מהחטא ומהעונש‪,‬‬
‫וע״ז הקשד‪ .‬בספר קקיח דיונה הא לא התירו בשביל‬
‫הצלה מחטא ומעונש דמצות פסח‪ ,‬ולגבי הצלה מחטא‬
‫ועונש אין טעם לחלק אם הוא מאיסור שבת דאותו‬
‫ענין או מפסח שהם שני ענינים‪,‬‬
‫אך לפי לשח הרמב״ם פ״ט משבת ה״ה שכתב‬
‫קודם שתאפה ויבוא לידי מלאכה‪ ,‬משמע לא מצד‬
‫הצלה מעונש איסור סקילה אלא מצד שלא יעעזה‬
‫איסור מלאכה דהוא יותר חמוד והוא כתירח רעקיא‪.‬‬
‫אבל אפשר שדדמב׳׳ם נקט לשח זה משום שסובר‬
‫שגם בשוגג מותר עיח בלח״מ אבל ג״ב כוונתו הוא‬
‫כדי לד‪,‬ציל מהאיסוד ומעונש דמלאכת ובזה נחלקו‬
‫המג״א ודעק־׳א חזמג״א ידחוק בלשח הרמב׳׳ם ורעק׳א‬
‫ידחוק בלשח הגמ' דנקט חיוב חטאת ואי ‪p‬ר סקילה‬
‫רק משום שזהו החומד מאיסור רדיית הפת דהוא‬
‫מדרבנן‪ .‬ואף שמה שד‪,‬וא איסור דאורייתא לבד אף‬
‫בלא חטאת וסקילד‪ ,‬הוא חומר גדול לגבי רדיית הפת‬
‫דר‪.‬וא דק מדרבנן נקט אגב אורחא שהוא גם‬
‫מד‪,‬חמורים ראורייתזב ול ‪ p‬מסתבר דלא כרעק׳׳א‬
‫דדהוק טבא לפרש ‪ p‬בגמ׳ אלא הפי' בגמ' הוא‬
‫לד‪,‬צילו מהחטא והעונש כדמפרקז המג״א דותר טוב‬
‫לדחוק בלשון הדמב׳ם כדכתבתי‪.‬‬
‫דבריד‪,‬ם ואינו חייב כרת שכ׳׳ב יפטד מסקילד‪ ,‬כשיאסרו‬
‫לרדות הפת משום דהתם הוא אנוס מלהקריב הפסח‬
‫‪ P 'D‬י‬
‫או מצד האיסור דרבנן אבל כרדיית הפת שאם יהיה‬
‫בהערתו עלי בסימן ‪ r^p‬בהרביר! פת‬
‫סמור לחשיבה ביו״ב‬
‫למה שהוכיח בתר׳׳ה מהא שלא אמר הגמ׳ שבועות‬
‫דף י׳׳ג דמשכחת כרת דיומא לרבי במלאכת‬
‫ה׳ שבת בראשית כיון שכתוב שם גם שבת ‪pn‬‬
‫יסבור הירושלמי‪ ,‬דא״ב היה צריך לקרא בכל שבת‬
‫מענין שבת כמו שצריך לקרא במועדות מענין‬
‫המועדות דוקא כמפורש במתני׳ שנאמד וידבר משה‬
‫את מועדי ה' מצותן שיהיו קורין כל או״א בזמנו‬
‫בסוף מגילה‪ ,‬אלא ודאי שאין כוונת הירושלמי שקריאת‬
‫שבת שתיקן משד‪ ,‬הוא מקרא דוידבר נמוד‪ ,‬שמסיק‪,‬‬
‫דהקרא הוא רק על המועדות ושבת הוא מקבלד‪,‬‬
‫דתיקן משה מקרא דלא מצאו מים כמו בגמ' דית‪,‬‬
‫וא״ב יקשה מ»ט לא הזכיר הירושלמי גם שני וחמישי‬
‫שמשה התקין ולכן מוכרחין לומר דהירושלמי קאי‬
‫גם על מנין הקרואים שבשבתות וי״ט וד׳׳ח וחוקז״מ‬
‫התקין משה גם המנין ומזני וחמישי לא ד^קין המנין‬
‫אלא עזרא כמפורש בביק תהו מה שהביא הרי״ף את‬
‫הירועולמי לפירוש המג׳׳א להוכיח שגם מנין הקרואים‬
‫תיקן משד‪ ,‬בשבת וי״ט ור׳׳ח וחודדמ‪ .‬עכ'פ בית‬
‫שמוכרח שקרא דוידבר משה שמסיק הירועזלמי לא‬
‫קאי על כל מד‪ ,‬שאמד שם אפשר שגם על ד׳׳ח לא‬
‫קאי כדהוכחתי מרמב׳׳ם אלא הוא תקנד‪ ,‬אחרת לא‬
‫ללמוד אלא לפרסם שהוא ר׳׳ה כדכתבתי שם‪.‬‬
‫ומעז‪-‬ב כתר׳׳ה להקשות על הפמ׳׳ג ריס קל׳׳ה‬
‫שכתב דקריאת תענית אינה מתקנת עזרא מהא‬
‫שמפרש בגמ׳ תענית דף י׳׳ב שילפינן מקרא דעזרא‬
‫דכתיב דקראו בספר תורת ה׳‪ ,‬הנה דק קריאה‬
‫דמנזזה ילפינן מעזרא כמפורעז בגמ' שד‪.‬קשה איפוך‬
‫אנא דפרש‪-‬י דאולי פלגא דיומא קמא הוו קרו ומפטדי‬
‫ותירץ דכתיב ובמנחת הערב קמתי עיי׳יש והקריאה‬
‫דקוהרית אינד‪ ,‬מקראי דעזרא אלא תקנה דאח־־כ ועל‬
‫קריאה דשחרית כתב הפמיג דאינה מתקנת עזרא‪.‬‬
‫םי^ ם‬
‫בהערתו עלי בסימן לןט״ז באיסור רדיית‬
‫הפת כשחרביל(‬
‫ו קו שי ת ידידי הגד׳־ש טרעבניק שליט״א בסימן קט׳ץ‬
‫שאין דאיה מעדל הזאה ואיזמל שהעמידו‬
‫מצד האיסוד דרבנן ומד‪ ,‬לנו אם הוא אנוס מצד אחר‬
‫אנוס מלרדות יתחייב סקילה כיון שהדביק במזיד‬
‫אפשר גם מולא יוכל לרדות מצד איסור דרבנן נמי‬
‫יתחייב דמדין אנוס בעלמא הא אין לפוטרו ולכן‬
‫איני יודע מה שכתר׳ח כותב שלא מובן לו הקוקזי*‬
‫קפג‬ ‫משה‬
‫שתקון כל החדשים הם מצוד‪ ,‬אחת ולכן ״׳■ ‪ T‬שגם‬
‫היום יחללו בשביל חדש של שנד■ א^דו ‪ J‬וגם אולי‬
‫סובד ד״ג שמצוה על כל חדואה להעיד אף שהן‬
‫מאד■ עדים ודק אם לא היה חשש דלעתיד היו מתקנין‬
‫שלא לחלל שבת ובשביל זה הוצדך לומד טעם‬
‫שאתה מכשילן לעתיד‪ .‬עכ״פ איך שנימא מוכדחין‬
‫לומד שהיו חייבין לילך להע ‪ T‬אף לחלל שבוז משום‬
‫דמצוד■ לקדש על הדאיה כדאיתא בד׳יה דף כי‪ .‬וכן‬
‫מפודש בדמב״ם פ״ג מקדדח ה״ד אף על נראה בעליל‬
‫מצוה עליו לחלל את השכת ולילך ולהעיד‪.‬‬
‫ויותד מזה חזינן שחמוד קדדח שבכל דבד‬
‫שמחללין את השבת הוא דק על עצם המצוד■ וד‪,‬כא‬
‫אף העדים שמעידין עליו שזעא נאמן מחללין כמפורש‬
‫בתוס׳ דף כ״ב וברמב״ם שם ה״ג ואף דק מספק‪.‬‬
‫ואין לומד משום שד‪,‬וא מדין מכשירין שאי אפשד‬
‫לעשותן מע׳יש שדוחין את השבת משום שלא היד■‬
‫יתע בתחלד‪ ,‬שזד■ ידאה הלבנז^ דד‪,‬א בכהי־ג בשא״ד‬
‫לא היה חחה שבת דאף שלא היד■ אפשד בשום‬
‫אופן לעשות ברזל בע״ש אין דוחד■ את השבת וכ״כ‬
‫בלא השיגו חטים לטוחנן קודם השבת אין דוחין את‬
‫השבת לחביתין וד‪,‬טעם שלא עיז נאמר במועדו אלא‬
‫על רבדים שא׳׳א במציאות כלל לעשותם קודם השבת‬
‫אבל על דברים שבמציאות אפשר גם קודם השבת‬
‫דק שנזדמן עתה שלא היה אפשר קודם השבת אין‬
‫דוחין דלא הוי בכלל במועדו כדאד׳׳ע בפסחים דף‬
‫ס״ו הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה וכדפדש״י‬
‫שם והזאד■ נמי לאו מגופה דפסח היא ולא כתיב בה‬
‫מועד‪ ,‬וכוונתו לתרץ אף על הזאד■ כזו שלא היה‬
‫אפשר מאתמול‪ ,‬וא׳ב ודאי שאין לד‪,‬חשיב כשאין‬
‫מכידין אותו שצריכים לשלח עדים שאין הכרח‬
‫לזה שהוא מגוף המצות‪ ,‬ומ׳־מ מחללין בקד‪,‬״ח ואף‬
‫דק על ספק לבד משום וד‪,‬חמידד■ תורד■ בקה״ח‬
‫כ״כ יותר מכל החמודות במילה ופסח ואף שלא‬
‫מצינו מק ‪ T‬מהקראי ע׳‪-‬ז ודאי גמידי כן הלכד■ מסיני‪.‬‬
‫עכ״פ ודאי א׳א לומד שכל החומד הזה הוא‬
‫דק ענין דשות לחלל שלא מצינו כלל כד‪',‬ג וכ׳׳ש‬
‫עוד בחומר כזו^ וממילא א״א לומד גם תירוצו השני‬
‫דדיב״ז לא גזד אלא נתן עצד■ שיחדלו מלבא‪ ,‬דבלא‬
‫תקנה לאמוד לבא היו מחוייבין לבא להעיד ועיין‬
‫בלח״מ שם ה״ב שעל לשון הדמב״ם שמשמע שמהית‬
‫יש חלוק בזמן הזד■ בין ניסן ותשרי לשאד חדשים‬
‫כתב דודאי הוא דק מדרבנן אך שהוצרכו בכאן גם‬
‫לרמז מקראי עיי״ש א״כ חזינן אדרבה שבכאן מפני‬
‫החומד הוצרכו גם לרמז מקראי‪.‬‬
‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫אפיה בהדביק פת סמור לחשיבה ועמדה האפיה‬
‫לאחד יויב דנתחייב על המלאכה לאהד צאת יו״ב‪ ,‬שהוא‬
‫משום שפטוד כה‪-‬ג כדסובד המניות הנה למה שממיתי‬
‫בסוף הסימן שהחיוב הוא דק על הדבקתו דאז עושה‬
‫כל המלאכה דהדי אח״ב אינו עושה כלום דק שאם‬
‫לא תאפה אף בדדך נס וכן בדדה נתבטלה מלאכתו‬
‫ואיגלאי שהדבקה זו לא היתה מלאכה תה מונדח‬
‫לע״ד‪ ,‬לא קשה בלום דכיון דלדבי נתכפד גם בלא‬
‫תשובה לכן אף שממה שלא דדה להנצל מאיסוד‬
‫מלאבד■ שעשה בדוד שלא שב הדי לדבי מכפד בלא‬
‫תשובה‪ .‬וחיוב לדדות לבטל המלאכה הא אין עליו‬
‫כלל‪ .‬ואף אם נימא כד‪,‬דיוק מלשון הדמב״ם שד!ד‪.‬יתד‬
‫לדדות הוא שלא יעשה מלאכה שיש עליו חיוב לדחת‬
‫לא בשביל הצלד‪ ,‬אלא גם שלא יעשד■ איסוד שכן צדיו‬
‫לומד לדעק״א כדכתבתי לעיל עב־פ ודאי אין ע״ז‬
‫חיוב כדת אלא על המעשד‪ ,‬שד^א על שעת הדבקה‬
‫וע״ז הא נתכפד וממילא לא יהיה כבדת על הגמד‬
‫שלא עשה כלום‪ .‬וד‪,‬ספדים אבני נזד וחלקת יואב‬
‫לא דאיתים‪.‬‬
‫סימן יא‬
‫בהערתו עלי בסימן קל״ר בטעם גזירת‬
‫ריב״ז שלא לחלל שבת לערות החרש‬
‫בשאר חרשים‬
‫ו מ ה שכתב כתד׳׳ד‪ .‬דמה שגזד דיב״ז שלא יהיו‬
‫מחללין שבת לעדות החדש בשאד חדשים אף‬
‫שנאמד בקדא דבמועדם דמחללין שבת‪ ,‬משום דאינו‬
‫חיוב כיון דאפשד שדאו עדים בידושלים‪ .‬לא נדאד‪.‬‬
‫כלל דא״ב היה אסוד אף בזמן המקדש ואף על ניסן‬
‫ותשדי אלא ודאי שכל אדם שדואד‪ ,‬הלבנד■ חייבתו‬
‫תודד■ לילך להעיד אף כשהוא דק ספק קטן כד‪,‬א שנדאד‪.‬‬
‫בעליל‪ .‬וחזינן עוד יותד שאף באופן שבדוד שאין‬
‫צודך לחם עתה בהא שעבדו יותד מאדבעים זוג‬
‫שעיכבן ד״ע שהוא ידע ודאי שעדים דאשונים יעידו‬
‫בטוב ולא יבשלו ומ״מ הלכה כד״ג שצדיכין לילך‬
‫אף בשבת אלמא דבבאן התמידה תודה לחלל שבת‬
‫היום אף בשביל חדשים העתידים כדאמד ר״ג נמצאת‬
‫מכשילן לעתיד לבא ופי׳ הדמב״ם אע״פ שאלו העדיות‬
‫הם בלי תועלת שמא יהיה אצל אחד מהם בזמן‬
‫העתיד עדות מועיל בידח אחד וימנע מלבא להעיד‬
‫עיי׳׳ש בספ״א דד״ה‪ ,‬מה שלא מצינו כה״ג במצוה‬
‫אחדת הדוחה שבת‪ .‬וד‪,‬טעם מסתבד שסובד ד׳׳ג‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫קפד‬

‫י״ב דהא הוקשה לו דאם היה רואה דברי הריטב׳׳א‬
‫שבצרפת נהגו שלא לתקוע אינו כלום מסקנת הריטב׳׳א‬
‫שפליג עלייהו שהרי אנן בני חכמי צרפת אנן וברוב‬
‫הדברים אנחנו נוהגין כמותם כמפורש ברמ״א יו״ד‬
‫סימן ל״ט סעיף י״ח ולכן תירצתי שקושיתו היא‬
‫מצד שהביא לעיל מזה דברי המ״מ שהמחוור כהרשב״א‬
‫דאו שופר או חצוצרות שכן הוא הכרעתו דהמג׳א‬
‫שת צריך לפסוק ל ‪ p‬הקקזה דבמקום שד‪.‬הכרעה היא‬
‫דלא כחכמי צרפת אין אף לנו לנהוג כמותם כדמצינו‬
‫בהרבד‪ .‬דברים שעוקזין כשאר הגאונים‪.‬‬
‫בעיון גדול בעומק הדבריפ ואף כשלומדיפ עפ פירוש‬
‫ומשיב כתר׳׳ה לדחות תיי ה הקרבן נתנאל‬
‫ספיג רדיד‪ ,‬שחידש דרק באיי צריך לתקוע בתעניות‬
‫ולא בחו״ל כדכתיב כקרא בארצכם משום הר‪,‬קרא‬
‫בארצכם נאמר רק לענין חצוצרות אבל עצם התקיעות‬
‫מצוד‪ ,‬גם בחו״ל‪ ,‬לא נכון לעיר ראם בקרא שנאמר‬
‫כאן עיקר המצוה דתקיעות וגם שיהיו בחצוצרות‬
‫נאמר בארצכם איך נחלק שבארצכם לא קאי על‬
‫עיקר המצוה אלא על הפרט דחצוצרות‪ .‬בשלמא‬
‫למה שחלוק גבולין ממקדקז להסוברין שבגבולין‬
‫הוא בשופר דוקא כד‪,‬ריטביא או בחרא מינייר‪,‬ו באיזה‬
‫שרוצד‪ ,‬בהמ״מ אין זה ממעוטא דקרא דבארצכם דהא‬
‫אף בגבולין דא״י אינו בחצוצרות אלא כדפי' הדמב׳ן‬
‫במלחמות וברין פיג דדיה דחצוצרות הוא דוקא‬
‫בכנופיא דבל ישראל שהוא שייך רק במקדש כדכתיב‬
‫בקרא דלעיל והיו לך למקרא העדר‪ ,‬והתרעה על כל‬
‫צרה שלא תבא שהוא מריבוי רעל הצר הצורר אתכם‬
‫הוא ריבוי רק להתרעה בעלמא ולא לחצוצרות וממילא‬
‫הוא או דוקא בשופר כדמצינו בריר‪ ,‬או מטעם‬
‫הירושלמי חוקזבנו כאילו גועים כבהמה וגם אפשר‬
‫כהרקזביא שליכא קפידא בזה בגבולין אבל לומד‬
‫שהוא מיעוט בקרא דבארצכם לחויל כהקינ והוא‬
‫דוקא רק לענין שלא בעי חצוצרות לא נראה כלל‪.‬‬
‫אבל בעצם טעם הקינ תמוד‪ ,‬לדרוקו מעצמנו הקראי‬
‫שלא מצינו חלוק בין חויל לבגבולין דבאיי לא‬
‫בגמ׳ ולא ברמבים ולכן איא לומר כדבריו‪.‬‬
‫סיטן יפ‬
‫בהערתו עלי בסימן קנ״ז בסיום‬
‫ספר מקרא‬
‫מה שהביא כתר״ה מהפניי ברכות דף י״ז בהא דר'‬
‫יוחנ! כד הוד‪ .‬פסיים ספרא דאיוב שכתב בהדיא‬
‫כדברי שהוריתי דסיום ספר מקרא נפי נחשב סעודת‬
‫מצוד» הנה מלמוד ר׳ יוחנן ספרא דאיוב אי‪ 1‬ראיה‬
‫לעובדא דידן שלומדין רק לפי פשטות הקרא שלא‬
‫רש״י או מפרש גאון אחר נמי ידוע שאין הלמוד‬
‫בשימת הלב ומחשבתו כמו בלמוד משנה וגמ' ול״ד‬
‫ללמוד ר׳ יוחנן לתלמידיו שהוא לדרוש כל תיבה‬
‫ואות וקרי וכתיב שזהו עיקר תורה שבע״פ לדרוש‬
‫הקראי בק להלכה בין לאגדתא שסיום למוד ספר‬
‫מקרא זה הוא עוד יותר ראוי להחשיב סעודת מעות‬
‫מסיופ מסכת וכמפורקו כן שפ בפנ׳י שכתב שסיופ‬
‫ספרא דאיוב לד׳ יוחנן הוא עוד כ׳קז מסיום מסכת‬
‫שנחשב סעודת מצוה וזה הא ברור אף לכתר׳ה‬
‫שלדידן לא יהיה כ״ש מלמודנו בגמ' שסיום מסכת‬
‫היא סעודת מצוה על למורנו במקרא אלא מוכרחין‬
‫לומר דרק למוד ר' יוחנן בסט־א דאיוב שהוא לדרוש‬
‫כל אות ואות כתב הפנ׳׳י שהוא כ׳׳ש מסיום מסכת‬
‫וא״ב אפקזר שגם על עיקר הדבר שסיום למוד ספר‬
‫מקרא נחשב סעודת מצוח הוא רק בהא דר׳ יוחנן‬
‫דקזייך כה״ג לריח כשנסיים מדרש חז׳׳ל על סט־‬
‫מקרא כמו שיגמור ספרא על ויקרא ואף ספר אגדה‬
‫כמדרש רבה על בראשית וכדומה אף שליכא כ׳׳ש‬
‫מסיום מסכת מ״מ הוא הדין כסיום מסכת הוי אבל‬
‫למוד המקרא לבד אף עם פירוש דש״י ואיזה גאמ‬
‫אחר אפשר שאין להחעויבו סעודת מצוה‪ .‬אבל לדינא‬
‫הא בארתי שם שג‪-‬ז נחשב סעודת מצוה‪ .‬וספר מנחת‬
‫פתים להגר׳׳מ אריק ז״ל אין אצלי‪.‬‬
‫םיטן יג‬

‫סימן יד‬ ‫בהערתו עלי בםימן קס״ט בתקיעות‬

‫דתע״צ‬
‫בהערתו עלי בסימן קע״ג בתקיעות‬
‫באמצע תפלה‬ ‫מ ש״ב כתר׳ה דאדרבה מסוף דברי הריטב׳א מצטמד‬
‫קושית המג״א למה אין תוקעין כהיום בתע״צ‬
‫ומ ש״ב כתר״ה לתרץ שתקיעות באמצע התפלה לא‬ ‫וכוונת כתר״ה למאי דמסיק שבגבולין דוקא בשופרות‬
‫הוי הפסק משום דר‪,‬ם חלק מהתפלה שכך‬ ‫ויש לתקוע גם היום דלא כמנהג צרפת‪ .‬הנה זה לא‬
‫תקט חכמים‪ ,‬הנד‪ ,‬קושית בני הריר דוד ניי לא‬ ‫היה תירה על קוקזית הו־׳ו־ מרדכי שפיעלמאן‬
‫היתד‪ ,‬על מה שתוקעין אחר גמר הברפד‪ ,‬דמלכיות‬ ‫שאישתמיטתיר‪ .‬להמגיא דברי הדיטב״א דתענית דף‬
‫ר!פה‬ ‫משה‬
‫מברכי) ואף שנשחיטת חולי! יש מקום לתרץ דד‪,‬הנשר‬
‫שחיטת נמה בד‪,‬מות‬ ‫לאכילה היא המצוה שלב!‬
‫היא מעשה מצוד■ אחת‪ .‬וגם בשחיטת חולין יש עוד‬
‫מקום לומד נטעם בתד״ה והנדבה היא על האיסור‬
‫אכילה בלא שחיטה נהט״ז והוא שבח בעלמא שלא‬
‫נשאר כרכות ביו׳׳ד סימן א׳ ס׳ק >״׳ז‪ ,‬אף שמסתבר‬
‫שגם לד‪,‬ט*ז לא היו מברכי! אם שחיטה לא היתד■‬
‫מעשר■ מצוד■ דהא לא תקנו לברך בשעה שאוכלי!‬
‫דבדים נשרים על מה שאסור לנו לאכול כל איסורי‬
‫מאכלות ונשלובשי! נגדים על מד■ שאסור לנו ללנש‬
‫שעטנז וכדומה אלא ודאי גם להט ‪ r‬הוא דק משום‬
‫שהשחיטה היא מעשד■ מצוד■ תקנו שיברך אכל כיח‬
‫שאינד■ מצוד■ חיונית אלא מזזדוצה לאכול בשד‬
‫ואסור לאכול נבלר■ נמצא שהאיסור שהוא החיוב‬
‫שעליו עשה לו חיוב המצוד‪ ,‬תקנו שיברך על איסור‬
‫זה שגרם שיעשה מצוד■ וחיוב האיסור שעליו הדי הוא‬
‫דבר קבוע תמידי לא דק עליו אלא על כל ישראל‬
‫שייך שיגרום גם על כל ישראל כשעת שחיטת שום‬
‫בהמה‪ ,‬וכן סובר בברכת אירוסי! מטעם זד■ שג*נ‬
‫המצוד■ שתקנו על האיסור עדיות משום שזר■ עשה‬
‫שיהיה עליו חיוב מצות קידושין‪ .‬אך שלהט״ז יש‬
‫גם מקום לומר דבשחיטה תקנו על ר‪,‬איסוד נדנתב‬
‫נתד״ה‪ .‬אבל עיקר הקמזיא היא משחיטת קדעוים‬
‫שודאי היא מעשה מצוד■ וג׳׳ב לא הוזכר שיש גם‬
‫איסור זה דאי! עוקזי! חבילות וע״ז תירצתי שפיר‬
‫דבעבודת המקדעו שעל הנהנים לא שייך זה נדבארתי‬
‫שם‪.‬‬
‫ומש״ב כתר״ה דבשחיטת סכי! אחד נ׳ בהמות‬
‫ביחד הוא כמעשה אחת‪ ,‬לע״ד נ׳ מעשים שעושה‬
‫ביחד הוא ודאי חבילות ונראה נמשאוי ואי! שי ‪T‬‬
‫זר‪ .‬למעשה אחח שמחריב לעשותד■ מצד שני דברים‬
‫שנולד■ יכולה להחשב לכל מצוד■ ביחוד ומקיים כל‬
‫מצוד‪ .‬בשלמותד״‬
‫ומש״כ כחד״ה דאחד חנוכה אינו שוב מ! המובחר‬
‫והוא לעינובא דננודים‪ ,‬נדאח שזהו טעם הראב״ד‬
‫נפ״ב מנכורים ה״ו אבל טעם שה! חשובים משנה‬
‫הנאה שכתב הרמנ״ם אי! שייך לטעם זה ולח טעמו‬
‫צ״ע שהוא דלא כדאיתא בפסחים שאיכא עוד זמנים‬
‫להרבה דברים‪ .‬ומש״נ נתד׳־ד■ דאפשד דזמן הבעוד‬
‫נמשך יותר מזמן הגידול אי! לזה מקור וצ״ע‪.‬‬
‫ידידו מוקירו‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫ונדונות ושופרות שהוא המקום שתקנו אלא על אלו‬
‫שעומרי) אז באמצע הברכה ומפסיקין לשמוע התקיעות‬
‫דאינו המקום שתקנו‪ ,‬שיהיה הפסק לההולקים על‬
‫דש״י ששמיעת קדושה הוי הפסק דהוא נמו הפסיק‬
‫באמצע ברנה באמידת דברי תפלה מנדנד■ אחרת‬
‫שהוי הפסק כמו בהפפיק באמידת ענינים אחדים‪.‬‬
‫וד‪,‬וא נוגע גם למנהגנו שאי! תוקעי! בלחש אם אהד‬
‫שעומד אז בתפלתו דשאי להפסיק ולשתוק לשמוע‬
‫התקיעות לההולקים על רעז״י‪ ,‬אבל למנדיגנו שהתקנה‬
‫לא היתד■ על תפלה נלחש לא שייך טעם ב׳ שכתבתי‬
‫שם שאולי גם באמצע הברכה הוא מקום התקיעות‬
‫נמו בסוף הברכה אלא טעם א׳ דניון שהשמיעה‬
‫לנד היא המצוד‪ ,‬לא מהמת שהוא כתוקע בעצמו גם‬
‫החולקים על רש״י מודים דלא הוי הפסק בשמיעה‪.‬‬
‫וכיון שכתבתי שם שטעם הב׳ לא מסתבר בלל דודאי‬
‫רק בסוף הנדכד‪ .‬היא התקנה וטעה א׳ היא העיקר‬
‫לכן ממנהגם נשמע גם למנד‪,‬גנו שהעומד באמצע‬
‫התפלה צריך להפסיק לשמוע התקיעות‪.‬‬
‫פיסן »ו‬
‫בהערתו עלי בסימן קפ״ט בעניו אין‬
‫עושין מצות חבילות‬
‫ומ ש״ב כתד״ד‪ ,‬דלמ״ד דאי! נושאי! נשים במועד‬
‫הוא דאורייתא לא קשה כלום על מה שלא‬
‫אמדו טעם דאי! עושי! מצות הכילות‪ ,‬הנה הקשתי‬
‫שם מהא דסוטה דף ח׳ שאמר טעם דאי! עושי!‬
‫הבילות אף שאיכא גם קדא משום שענ׳׳פ אינא גם‬
‫טעם זד״ ואף שהתום׳ הקשו שם הוא דק על הגמ׳‬
‫דדותתת מי משקי! שתי סוטות הא אי! עושי! חבילות‪,‬‬
‫הקשו דאינהו הא פליגי בקדאי אם הוא אסור מדאו'‬
‫ומאי פריך מאיסור דחבילות דד‪,‬וא מדרבנ!‪ ,‬אכל‬
‫על מה שאמד טעם דחנילות אף שהוא איסור מקרא‬
‫לא הקשו דניץ שאינא גם טעם זה נקט גם אותו וא׳ב‬
‫גם הנא הי״ל למינקט אף למ״ד דהוא מדאורייתא‪.‬‬
‫ולכן צריך לומד דבמעשה אחת ליכא איסור דאי!‬
‫עושי! חבילות נדבארתי שם הטעם‪ .‬וד‪,‬אחדונים‬
‫שהביא נתר״ד■ שג״כ אומדים סברא זו לא ראיתים‬
‫ונד‪,‬נתי שכיוונתי ובאדתי זה בטוב טעם‪.‬‬
‫וטעם כתד״ה להלק בי! שחיטה לרציעת עבד‬
‫דבשחיטה קיום המצוד■ הוא רק שאינו אובל נבלה‬
‫ובדציעה הוא מעשה מצוד■ אחדי שרוצים שיעבוד‬
‫יותר‪ ,‬לא נבו! בלל לע״ד דשחיטד■ היא ג״ב מעשה‬
‫מצוה דלכן מכרכי! ע׳׳ז דעל מניעה מאיסורי! אי!‬
 ‫מש ה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫חפו‬

‫על הפרס שכבר קבלנו כדאמר בגמ׳ ומפורש ברמב׳ם‬ ‫סימן מז‬
‫אבל האמצעיות ‪ t w‬לבקש גם האחית בהקדם אך‬
‫שאנשי כנה״ג ושמעץ הפקולי תיקנו סדר מצד‬ ‫בענין פסד״ז אם צריכים לאומרם דולוא‬
‫הטעמים שנאמר שם שיבקשו זה תחלה חה אחיכ‬ ‫על הסדר‬
‫בזה סובר רשיי דר‪,‬וא דין לכתחלה אבל בשבח‬
‫ט״ו תמוז תש״ס‬
‫ונזכר אח״ב אומרה אף שלא במקומד‪ ,‬אם נזכר קודם‬
‫ג׳ האחרונות‪ .‬והתוס׳ והרמב״ם רפ׳׳י סברי דהסדר‬ ‫מע״כ ידידי הנכבד הר״ר משה שמעון שפירזז‬
‫שתיקנו הוא לעיכובזג‬ ‫שליט״זז‪.‬‬
‫ומסתבר שמחלוקת רש״י ותוס׳ הוא בהגירסא‬
‫הנה בדבד <זט פסוקי חמדה צדיכים לזזומדם דוקזז‬
‫במגילה ררש׳׳י גדיס כדאיתא בגירסא די ה וכן‬
‫על הסדד ■הנה לזז דזזיתי מפודש דבד זה‪.‬‬
‫בהלל וכן בק״ש ובתפלה שעל תפלד‪ ,‬לא אמר וכן‬
‫ולכאודד‪ ,‬דבד שלזז נזזמד שצדיד על הסדד דוקזז זזין‬
‫לכן מחיק מזה שלתפלה אינו וכן ממש כבמגילה‬
‫לנו מעצמנו לומד שיצטדך דוקא שיהיו על הסדד‪,‬‬
‫אלא שלתפלה הוא רק לכתחלה לכן לא אמר וכן אלא‬
‫שאלו שצריכין על הסדר הא נאמדו במגילה דף י׳ז‬
‫על הלל ועל ק׳׳ש שהם ממש כבמגילה שאף בדיעבד‬
‫הקורא את המגילה למפרע לא יצא תנא וכן בהלל‬
‫לא יצא והתוס׳ הא גרסי וכן בקי׳ש וכן בתפלה‬
‫וכן בק״ש ובתפלה ומצריך קראי‪ ,‬ובתפלה הוצרך‬
‫כדד‪,‬ביאו לשון הברייתא בברכות שם לכן סברי דגם‬
‫לומר בברייתא שמעון הפקולי הסדיר י״ה ברכות‬
‫בתפלה הוא לעיכובא כמו במגילד‪ ,‬כד‪,‬לל וק״זזז‪ ,‬וכן‬
‫לפני ר׳׳ג על הסדר וד׳ יוהנן אמר קי׳ב זקנים ובהם‬
‫וראי גרסי גם הרי״ף והרמב׳׳ם‪.‬‬
‫כמה נביאים תיקנו על הסדר שהם אנשי כנה״ג ונאמר‬
‫עכ״פ אף שמצינו שתיקנו סדר צריך להוכיח‬ ‫אה״כ טעמים בברייוזא‪ ,‬וממילא בדברים שלא נאמדו‬
‫שהוא לעיכובא‪ ,‬וא״כ כ׳׳ש בדברים שלא מצינו כמו‬ ‫שהם על הסדר אף שיש לנו סדר איך לאומרם הוא‬
‫פסד־ז רק שחזינן שהן מסודרין מה לומר תחלה‬ ‫רק לכתהלה ואינו בדוקא‪ .‬ואף בתפלה סובר רש׳י‬
‫ומה אח׳־כ‪ ,‬שיש גם מקום לומר שגם לכתחלה לא‬ ‫בברכות דף ליד לר׳ אסי באמצעיות אין להם סדר‬
‫תיקנו שיד‪,‬יה קפידא שלא ישנו הסדר אלא שהנרייו‬ ‫שאם דלג ברכה אחת ואה״ב נזכר בה אומרה אף שלא‬
‫‪ p‬כדי שלא יתראו כמחולקין‪ ,‬אך שיותר מסתבר‬ ‫במקומה ומפרש שהסדר הוא רק לכתחלה ול׳ד למגילה‬
‫שיש טעמים על מד‪ ,‬שנהגו בסדר זה‪ ,‬ו ה משמע‬ ‫והלל וקיקו דאיכא קראי וג׳ רזמזונות הוא משום‬
‫ברמב״ם בפ״ז מתפלה הי״ב שכתב ושבחו חכמים‬ ‫דהן כברכה אחת וכן נ׳ אחרונתכ ומה שגם לרש״י‬
‫למי שקורא זמירות מספר תהלים מתהלה לדוד עד‬ ‫אף בדיעבד צר ‪ T‬לחזור אם שכה ואמר אמצעיות‬
‫סוף הספר וכבר נד‪,‬גו לקרות פסוקים לפניד‪,‬ם‬ ‫תחלה להתחיל ג׳ ראשונות ולומר עוד הפעם‬
‫ולאחריהם‪ ,‬הרי להזמירות מתד‪,‬לר‪ ,‬לדוד עד אחר‬ ‫האמצעיות‪ ,‬וכן כשהתחיל באחרונות תחלה‪ ,‬דהתם‬
‫כל מזמורי הללויה כתב שהוא מהגמ׳ ומה שלפניהם‬ ‫הוא משום שאי׳א לבקש בתפלתו קודם שיסדר שבחו‬
‫ולאחדיד‪,‬ם הוא ממנהגא וכן איתא במג׳־א סימן נ״ב‬ ‫של מקום כדדדיש ר׳ שמלאי ופרש׳י בעי׳ז דף ז׳‬
‫גם מהרי״ף דעיקר פסד״ז הם מחר‪,‬לה לדוד ע׳ס‬ ‫שמא שיאמר מתחלה ג׳ ראשונות שאין בהן תפלה‬
‫כל הללויה עיי״ש ומכיון שאומרים פסד׳׳ז ותיקנו גם‬ ‫אלא שבח‪ ,‬ומפורש ברמב׳ם פ״א מתפלה ה״ב שהוא‬
‫ברכה לפניהם ולאחריהם שחזינן שטוב לד‪,‬נד‪,‬יג עוד‬ ‫מעיקר חיוב תפלה דמן התודה שכתב על חיוב‬
‫לומר קראי משבח חמדה אף שהם קראי מפחדים‬ ‫המצוה מדאורייתא חיוב מצוד‪ ,‬זו כך הוא שיהא אדם‬
‫ויש להם ודאי טעמים כמוסים ליודעי חן יש מהן‬ ‫מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקב״ה‬
‫קודם הפסד׳׳ז שד‪,‬וא כהכנה והזמנה להפסד׳ז ויש‬ ‫ואח״ב שואל צרכיו שהוא צריך לד‪,‬ם בבקשה ובתחנה‬
‫דברים מיברך דוד שג״כ ראו שצורך גחל לאומרם‬ ‫ואח׳׳ב נותן שבח מעדיה לה׳ על הטובה שהשפיע‬
‫אבל מתחלה יש לומר מד‪ ,‬שנחשב כחיוב שהתכר‬ ‫לו‪ ,‬ולכן א״א לשנות לא מצד הסדר שתיקנו כי זה‬
‫בגמ׳ ושתיקנו בשביל זה הברמת שד‪,‬וא כל הללויה‬ ‫סובר דש״י שהוא בתפלה רק לכתחלה‪ ,‬אבל הוא‬
‫ואח״ב מה שד‪,‬נהיגו א׳ב יש טעמים גם לד‪,‬סדר‬ ‫שכן הוא חיוב התפלה שלא שייך לשנות דלכן עשו‬
‫שהנד‪,‬יגו‪ .‬ואף לד‪,‬סנד׳ג שהביא המג״א שם רסובר‬ ‫גם אנשי כנדרג בסך הברכות שתיקנו ג׳ ראשונות‬
‫דויברך ח ד עדיף כשצריך לדלג מארבעה מזמורי‬ ‫שהוא סדור שבחו של מקום שצריך לסדר קודם‬
‫הללויה הראשונים‪ ,‬מ״מ כיון שתהלה לדוד והללו‬ ‫שמתפלל ומבקש צרכיו ואודב האמצעיות שהוא‬
‫בקדשו עדיפי מויברך ח ד דמפרש דרק שני אלו‬ ‫בקשת הצרכים ומד׳כ ג׳ האחרונות ליתן שבח והודיה‬
‫? פז‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬

‫‪ p'D‬יז‬ ‫הוא כחיוב מהגמ׳ מ'מ א״א להפסיק המזמורים‬

‫שנאמת כסדרן ולומר ד׳ מזמורים אלו אחר ויברך‬
‫בענין סדורים וספרים שנדפסו בשבת‬ ‫דוד לכן אומרם מתחלה קודם הללו בקדעוו כפי‬
‫סמיכתן בקרא ואורב ויברך דוד ורק כשצריך לדלג‬
‫י״ז שבט תשכ״א‪.‬‬ ‫פליב והודו קראו בשמו שלגוסח הרמבים לא אמדו‬
‫מעיב ידידי הרב הגאץ מוהר׳׳ר אז‪:‬ור אנשל‬ ‫וה כלל ולנוסח שלנו אומרים וה תיכף אחר הברכה‬
‫קרויז שליט׳א הרב דבוענאס איידעס באדגענטינא‪.‬‬ ‫והרבה אומרים וה קודם הברכה‪ ,‬הוא משום דמה‬
‫שהנהיגו לומר זה במקומותינו איט משום דיהיה‬
‫הנה בדבר סדודי תפלה אעזד נדפסו בזזבת וי׳ט אם‬
‫מ^םד ‪ r‬אלא משום שאמרו אותו בשעת הקרבת‬
‫רשאים להתפלל בהם‪ ,‬הנה פשוט לע‪-‬ד שכיון‬
‫התמיד אמדינן אותו קודם התפלה ולכן שייך לומר‬
‫שנעשה בהם עבירה חמורה כזו דחלול שבת‪ ,‬ואף‬
‫אותו קודם שהתחילו סדד התפלה שהוא עתה מפסדיז‬
‫בנעשה עיי פועלי נכרים מ'מ הא איכא בזה חלול‬
‫אבל כיון שהוא ג״כ משידי דוד התחילו הקדמונים‬
‫שבת בפרהסיא שהוא ככופר בבריאת עולם וחלול‬
‫לומד זה אחד הבדכה משום שכל שידי דוד אם‬
‫שם שמים‪ ,‬הם מאוסים לדבר מצוה וכ‪-‬ש לתפלה‬
‫יאמדו אחד הבדכה יהיו ג״כ מענין פסד״ז ועדיף‬
‫שצריכים שהשי׳ת ישמע ויקבל התפלות שצדיכין‬
‫ממילא להדמ״א מהפסוקים המלוקטים ומה שאומדים‬
‫לזה סניגורים ופרקליטים טובים ואיך יתפלל עיי‬
‫קודם אשרי אף שאין חיוב לאמדו משום שמקומו‬
‫דבר שיהיה קטיטר ח״ו ולא יניח שיתקבלו התפלות‪.‬‬
‫הוא קודם כל התפלה כדכתבתי‪.‬‬
‫דש מקום לומר דגם בדיעבד לא יצא בתפלה‬
‫ונמצא שיש טעמים על הסדד שהנהיגו אבל‬
‫כזו שיעשה שיהיה קטיגור שלכן ודאי לא תתקבל‬
‫מי־מ הוא דק לכתחלה ולא לעיכובא וכשנודמן ששכח‬
‫תפלתו‪ .‬דתפלה שיודע שלא תתקבל בפשיעתו הוא‬
‫כלא התפלל‪ ,‬דד‪,‬א חזינן בהתפלל ומצא צואה במקומו‬ ‫איזה דבד יכול לאומדו אח״כ או בעובדא שחשב‬
‫שמסיק רבא דהואיל וחטא אע״פ שהתפלל תפלתו‬ ‫מתחלה שצריך לדלג הדבה ואח‪-‬כ קודם ישתבח‬
‫דואה שיכול לומד עוד דבר מסתבר שיכול לומר מה‬
‫תועבה בברכות דף כיב וכתבו התום׳ והרא׳׳עז שהוא‬
‫דוקא בחטא כלשץ רבא הואיל וחטא שהוא במקום‬ ‫שקודם אף אח׳ב‪ .‬אך קצת יקשה מהמ׳ב סימן נ׳א‬
‫סקטיז בלא נתכוין בקרא דפותח את ידיך שצריך‬
‫שהיה יכול להסתפק ולתלות שיעז שם צואה דהד‬
‫לחזור לומר מפסוק פותח ע״ס המזמור שאם לא נזכר‬
‫פחזוע וצריך לחזור ולהתפלל להר״י והרא׳ש אבל‬
‫עד שכבר אמר מזמורים אחרים ואין לו שהות‬
‫אם אינו מקום שראד להסתפק בו דלא חטא משום‬
‫לחזור יאמר אחר התפלה ולמה שכתבתי יכול לומד‬
‫שלא היה לו לאסוקי אדעתיה שהיה שם צואה תפלתו‬
‫זה אחר המזמורים בלא המזמורים האחרים וזה עדיף‬
‫תפלה‪ ,‬אלמא דלא מצד הצואה אין תפלתו תפלה‬
‫שיהיה גם החזרה בהברכות כיץ שעיקר תהלה לדוד‬
‫אלא מצד חטאו בעת התפלה‪ ,‬ואי־כ הוא משום‬
‫מזכילו נאמרה והוא עיקר פסד״ז מדוע לא יהיה‬
‫שעשה קטיגור שלא תתקבל התפלה ותפלה שידוע‬
‫בהברכות‪ .‬ולת נראה שיש לעשות כדכתבתי שבנזכר‬
‫שלא תתקבל אינה תפלה‪ .‬וא״כ יש ללמד מזה לכל‬
‫אחר המזמורים ואין לו שהות לחזור יאמר אותו‬
‫חטא שעושה בשעת התפלה שהוא קטיגור שלא‬
‫אוזר המזמורים שהסדר אינו לעכובא דלא כהם״ ‪3‬‬
‫תתקבל אינה תפלה‪.‬‬
‫ובדבר שיש שעונים בדיך הוא באמצע פסז״ז‬
‫וניחא בזה מה שאד״ז בשבת דף י׳ בר׳ ירמיה‬
‫נראה פעזום ^‪I£‬לא כדין עושין דליבא שום דין לענות‬
‫שהוד‪ ,‬מסדהב באמצע שמעתא לצלדי שמסיר אזנו‬
‫בדיך הוא אלא נוהגין מטעם שכתב מג״א בסימן‬
‫משמוע תורד‪ ,‬גם תפלתו תועבה שלדור׳׳י וד‪,‬רא'ש‬
‫נ״ו סק״ח כדי שהחזן ידע שלא להפסיק וגם כתב‬
‫בברכות כיון שנאמר תועבה הוי דינו שאינה תפלה‬
‫שרק קצת נוהגין לומר זה וא״כ ודאי לא עדיף מכ׳ה‬
‫ויחזור ויתפלל שלכאורה איזר‪ ,‬טעם יש בזד‪ .,‬אבל‬
‫וב״ש שהחכר בסימן קכ״ד סעיף ה׳ ויקז לזה מקור‬
‫הוא מכיץ שהסיד אזנו משמוע תורה מוביל תפלתו‬
‫מגמ׳ דאיתא בהגר״א ובמ״ב שמ״מ אץ לענות בפסריז‬
‫הוא קטיגור שלא תתקבל תפלתו וכשידוע לד‪,‬מתפלל‬
‫כיון שליכא חיוב וכ״ש בדיך הוא שאין לענות בפסדיז‬
‫שלא תתקבל אינה תפלה‪ ,‬דסתם תפלד‪ ,‬אף של אנשים‬
‫אבל כץ ישתבח ליוצר יכול לענווה‬
‫פשוטים ואף של בעלי עבירה אפשר שתתקבל כיץ‬
‫שאינו חטא במעשד‪ .‬התפלה ולכן יש גם סניגורים‬ ‫וחנני ידידו מוקירו מאוד‪,‬‬
‫שהרי עשה גם דבר טוב ואף בלא עשה דבר טוב‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫הרי זד‪ ,‬עצמו שהוא מתפלל להשי׳ת ומאמץ בו‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬
‫סימן יוז‬
‫כשעשה עבירה במעשה התפלה אינם כלום הסניגודים‬
‫בקטן אם יש לצרפו לעשרה לתפלה‬
‫בשעת הדחק‬
‫נ' דחנכד‪ ,‬תשי׳ט‪.‬‬
‫וממילא גם במתפלל מתוך סיתרים שנעשה‬
‫מעיב ידידי הרב הגאון הצדיק סוד‪,‬ד ‪ T‬שלמה‬
‫זלמן פריעדפאן שליט״א‪.‬‬
‫ולהתפלל דכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה והוי‬
‫בד ב ר אם יש להחשיב שעת הדחק באם ע״י שלא‬
‫יצרפו את הקטן לסנין עשרה להפלה יש‬
‫לחוקו שיתבטל הסנין ח׳־ו‪ ,‬פשוט שצדק בתד׳ח שזהו‬
‫שעת הדחק נמוד אף שיש ביהכ״נ אחד שיכולין‬
‫המתפללין לילך לשם‪ ,‬משום שהרחוקים משם אפשר‬
‫לא ילמ‪ ,‬וגם הקרובים גם לקום יקו לחוקז שלא‬
‫ילכו למקום שאין דגילין ויתבטלו סחפלה בצבור‬
‫ומקריאת התודד‪ ,‬ומכל אמידת דבר שבקדוקזד״ ואף‬
‫אם ילכו כולם לביד‪,‬כ״נ האחד הדי יתבטלו מלמוד‬
‫השיעורים שלומדים בביהכ׳־נ זה‪ ,‬ואף אם גם שם‬
‫יהיו שיעורים ללמד הא לא מכל אדם זוכר‪ .‬ללמד‬
‫כדאיתא בע׳יז שד‪,‬תידו לד׳ יוסי אף לכהן לצאת‬
‫מא״י לחו׳׳ל אף שנטמא מטומאת ארץ העמים שאסור‬
‫ואף ליטסא בבית הפרם דרבנן אף כקוסמא ללמד‬
‫עיי״קו ו מ איפסק בדסב׳ם ספ״ג מאבל ובקויע יו׳ד‬
‫סי׳ שעיב‪ .‬וגם בלא זה כיון שלהדיביש שד‪.‬ביא‬
‫המג״א סי׳ קנ״ד ס״ק מ ג דאף כקויש ביהכ״נ בעיר‬
‫הסכילד‪ ,‬את כולם ורוצים יחידים לבנות להם ביהמנ‬
‫אחר אסור למונעם והוא בכלל מונע הרבים מלעשות‬
‫מצוד‪ ,‬ל מ אף שהסג״א בקום הראיס סובר דאם‬
‫הביד‪,‬כינ מכילה אותם אסורים ליפדד‪ ,‬מסתבר שהוא‬
‫דק לענין לבנות סתחלד‪ ,‬אבל כקזהיו שני בתי כנסיות‬
‫גם הראיס יודד‪ ,‬דאסור לכוף לאנשי ביהכינ אחד‬
‫שיבטלו ביהכיב שלד‪.‬ם אף שיכולים להתפלל בביד‪,‬כינ‬
‫השני ביחד דלבטל קדושה בלא צורך קדוקזה אחרת‬
‫הוא בכלל נתיצה שאסור גם בביהכינ בדאיתא בסים‬
‫קנ״ב‪ .‬ולח אם יקו לחוקו שעיי שיפסקו איור‪ ,‬פעמים‬
‫להתפלל בכאן יתבטל הסנין דכאן הוא ודאי שעת‬
‫הדחק שמה מצרפין להרמיא ולהמג״א בסי׳ ניד‪,‬‬
‫לפי המנהג שכתבו‪.‬‬
‫אבל עיקר הדין אם רשאין בצירוף ק ח או לא‬
‫שפליגי הדאקוונים הא אין בידנו להבריע ועל מנהג‬
‫המגיא נסי דוב האחרונים הולקין‪ .‬אבל לעיר מסתבר‬
‫דאחדי שמפורש בדין מגילה דף כיג דד‪,‬א דאין‬
‫אוסרין דבר שבקדוקזה בפחות מעקודה הוא דק‬
‫אסמכתא דמדדבנן הוא והביאו הכיס פיח מתפלת‬
‫היה‪ .‬וגם מפורש כן בפמיג סי׳ ניה באיא טוף סקיד‬
‫אגרות‬ ‫ר!פח‬
‫הוא סניגודיא גדולה שאפשר שתתקבל תפלתו‪ ,‬אבל‬
‫מצד שאר המצות וסע״ט שעשה דס״מ תפלה זו אי‬
‫אפשר שתתקבל מצד הקטיגור שבתפלה גופה ולב)‬
‫אינה תפלד״‬
‫בהן עבירה כשיודע המתפלל מזה יש טעם גדול‬
‫לומד שאינה תפלה כלל‪ .‬אבל למעשה אין לו לחזור‬
‫מעוות לא יוכל לתקן‪.‬‬
‫ואין לומד דכיון דעיקר התפלה הוא להתפלל‬
‫בעל פה כמפורש בשבת דף קט״ו‪ ,‬ונמצא אף לדידן‬
‫שהתירו לכתוב הוא דק להזכ ‪ T‬שלא נטעה שלכן‬
‫אין קפידא כ״ב מאחד שאין זד‪ ,‬ממעשר‪ .‬המצור‪.‬‬
‫דתפלה גופר‪ ,‬שד‪,‬וא דק כגורם שנוכל לקיים בתקונה‪,‬‬
‫דהא איתא בדמ״א סוף םי ‪ p‬נ״ג לענין ש‪-‬צ שיתפלל‬
‫דק מתוך ספד המיוחד לצבור דודאי נכתב לשמו‬
‫וד‪,‬וא מרבותינו הראשונים כדציץ שהוא סמהרי׳ל‬
‫בשם הרוקח‪ ,‬אלמא ‪0‬ע> סידור כקוד שנכתב לשם‬
‫התפארות ביופי הכתב וכמסר‪ ,‬כדאיתא בט״ז נסי‬
‫הוא גרעון קצת שלא תהיה התפלה לרצון כ״כ‪,‬‬
‫וקפדינן זה בש‪-‬צ שהוא בתפלת הצבור שלא יהיה‬
‫בד‪ ,‬אף פגם מד‪ ,‬סביון שתפלת הצבור נשמעת בודאי‬
‫כדאיתא בברכות דף ח׳ שהוא עת רצון ואין הקב׳׳ה‬
‫מואס בתפלתן של רבים צריך לדאות שאף פגם קטן‬
‫מד‪ ,‬לא יהיה כדי שלא יהיר‪ ,‬פתחון פה כלל לסקטדג‬
‫להקטמ מעלת הצבור‪ ,‬וביחיד שאינו בדוד שתקובל‬
‫תפלתו שתלוי זה במעשיו וזכויותיו לא קפדינן אפגם‬
‫קטן מד״ אבל עכ״פ חזינן דאופן שנכתב הסידור‬
‫הוא עוקוה רוקום במעשר‪ ,‬מצות התפלה ובקבלתד‪,‬‬
‫לפני המקום ולכן פגם גדול כזה שנדפסו בשבת וי׳ט‬
‫שהוא קטרוג גדול הוא חסרון בהסצוה ואסור אף‬
‫ליחיד להתפלל בהם‪.‬‬
‫וממילא יקז ללמד דגם בשאר ספרים אף שליכא‬
‫הטעם דבתפלד‪ ,‬יקו לאסור דהמצוד‪ ,‬של ליסוד התודה‬
‫נמי יש להיות בלא קטרוג‪ .‬וגם הא צריו סייעתא‬
‫דעומיא להבין דברי תוד‪,‬״ק כאשד תיקנו להתפלל‬
‫עיז בכל יום בברכת אד‪,‬בה דבר‪ ,‬ואם יהיה קטרוג‬
‫ח״ו במצות הלמוד גופה הדי יהיה עכוב סלהתברך‬
‫בסייעתא דשמיא‪ .‬ולכן ודאי יקו לכל אדם ליזהר‬
‫מלקנות סדורים וספרים שיש לחוקז שנדפסו בשבת‬
‫באיסור‪.‬‬
‫ימדו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫תפט‬ ‫משה‬ ‫אורח ח״ם‬ ‫אגרות‬

‫מדאורייתא אף אם אין מצטרף לקה׳׳ת וכיון שהוא‬ ‫שנתב לענין גד דמצטדף לעשרה אף דכתיב בתון■‬
‫לדרבנן יש לספיר אדעת המעטים ולצרף הקטן‬ ‫בני ישראל והתום׳ כתבו בסוכה דף כ״ח רבני ישראל‬
‫לתשעה גדולים כדלעיל‪ .‬וגם בקהית איתא במג‪-‬א‬ ‫הוא מיעוט לגרים אי ליתא דבויא מ׳׳ם כאן הוא דק‬
‫סק׳׳ד בשם התשב״ן שהוא עדיף להצטרף מלתפלה‬ ‫אסמכתא עיי׳׳ש‪ .‬ובדרבנן כשאיפליגו רבותינו הא יש‬
‫מאחד שד‪.‬וא שייר לקה״ת יותר בזה שעולה למנין‬ ‫לילך אתר המיקל כדאיתא בדמ״א הו״מ סי׳ כ״ה‬
‫ז׳ עיץ במחה״ש‪.‬‬ ‫טעי׳ ב׳ והמקילין הם גדולים שהוא הרב האי גאון‬
‫והדי׳׳ף והדז״ה ור׳׳ת■ אך בכאן הדוב הם שסוברין‬
‫ידידו מוקירו‪.‬‬
‫שאינו מצטרף ולכן אף שהוא דק מדרבנן יש לפסוק‬
‫משה פיינש‪-‬טיין‬
‫כהדבים כדאיתא בדמ׳׳א שם‪ .‬אבל א״ב הא בשעת‬
‫הדחק יש לסמור אדעת יהיר באיסור דרבנן כראיתא‬
‫בהנהגות או״ה בש״ד יו״ד ס׳׳ס דמ״ב בדק ב‪/‬‬
‫סי ‪ 8‬ן ים‬ ‫ועיק בט״ז טי׳ רצ״ג סק׳׳ד שמיקל בשעה״ד כדעת‬
‫יחיד אף בדאורייתא אך בזה פליג הש״ך שם בנקוה׳■^‬
‫בהערתו עלי בסימן כ״ג מספרי‬ ‫אבל כיון שהוא דק איסור דרבנן גם להש׳ו יש לסטוד‬
‫אגרות משה חאו״ח‬ ‫על היחיד‪ .‬וזה נראה במש׳־כ הד'מ אות ג׳ ואפשר‬
‫דבשעה״ד מודים דשדי והוא מטעם דיש לספיר אדעת‬
‫מרדכי‬ ‫מוהר׳׳ר‬ ‫הגדול‬ ‫הגאון‬ ‫מע׳ב ידידי‬
‫המעטים בשעה׳׳ד וכדכתב בדמ״א מיהו יש נוהגין‬
‫סאוויצקי שליט״א‪.‬‬
‫להקל בשעהיד‪ .‬וכן איתא בשה׳׳ג פ׳ שלשה שאכלו‬
‫בדבר מה שכתבתי בסי^ כ״ג שלומד דבר שבקתקזד‪.‬‬ ‫בשם האחרונים דבשעה״ד המיקל לא הפסיד‪ .‬ולת אם‬
‫יש לצרף אם יש בהעשרד‪ ,‬גם מחללי שבתות‬ ‫נתד׳׳ה רוצה לצרף בשעה״ד כזה קטן אחד החזזית‬
‫בפרהסיא ומומרים‪ ,‬מהא דסנהדדין דף ע׳ד הוא‬ ‫בידו‪ .‬ואם אפשר טוב שיהיה קטן בן י»ב שנה שהוא‬
‫דאיד‪ ,‬גדולה דהא אם הילפותא ממרגלים הוא דק‬ ‫מופלא ספיר לאיש שכן איתא בד׳ יונה בברכות‬
‫לענין המספד עיזודה ולא לענין האיכות איר פשיט‬ ‫שם דבעינן שיהיה מופלא ספיר לאיש שמועיל‬
‫התם בעית ד׳ ירמיה לענין קדוזזז השם שדוקא כולהו‬ ‫לנדרים עיי׳׳ש‪ .‬ואף שבשעה׳׳ד יש לספיר לצרף הקטן‬
‫ישראל ולא בט׳ ישראל ואחד נכדי דמה התם כולהו‬ ‫אף בלא חומש‪ ,‬טוב שיהיה בידו חומש בגלילה וכיון‬
‫ישראל הא לא ילפינן משם אלא המספד ומצד הסברא‬ ‫שבזמננו ליכא חומשים באלו יש ליתן לו ס״ת ואף‬
‫היה רוצה ד׳ ירמיה לומר דנכדי אחד יצטרף להחקזב‬ ‫שהיא פסולה טגי לגבי זה לצאת ידי מנהג המג״ז^‬
‫מספד עשדה‪ .‬אלא חזינן דד‪,‬ילפותא לענין קדוש השם‬ ‫אבל בעת שיקרא הקטן ק״ש ויתפלל בלחש אסור‬
‫הוא שיהיו גם לענין האיכות כמו התם שהיו כולם‬ ‫לו לאחוז הס׳׳ת ולכן תהיה הס״ת מונחת על השלחן‬
‫ישראלים‪ .‬וא״ב יש למילף ממילא שסגי באיכות מ ה‬ ‫והקטן יאחוז בהעץ חיים‪ .‬וגם כדי שיהיו העם דשאים‬
‫כהמדגלים שאף שהיו כופרים וגריעי ממזזללי שבתות‬ ‫לישב טוב שהס׳׳ת תהיה מונחת על השלחן ודוקםן‬
‫אם הם עשרה מחוייב לקדש ד‪.‬שס וליהרג אף על‬ ‫יעמוד אצלה ויאחז בהעץ חייננ‬
‫מצוה קלה‪ .‬א״ב גם על הדין דצדיר עזזזדה לומד‬
‫וטוב שהש״צ לא יתפלל בלחש אלא יחכה בשידה‬
‫דבר שבקדושה שג׳ב ילפינן מאותו הקרא עצמו נמי‬
‫חדשה עד אהד שיגמרו העם תפלה בלוהזז ויתחיל‬
‫הוא אף כאיכות דד‪,‬מדגלים ויכולים לומד קדיש‬
‫בקול דם ובזה י תא ידי חובתו דהא מה שמתפלל‬
‫וקדו׳זזה ודק מעלת תפלה בצבור ליכא‪ .‬והוא דק‬
‫הש״צ בלחש הוא דק כדי להסדיר את תפלתו שאין‬
‫למנד׳גנו שאף בשביל יחיד אומדין קדוזזוה דלהמצדיכין‬
‫זה חיוב כיב ובפרט כשמתפלל מן הסדור‪ .‬ולת אין‬
‫דוב מנין נסתפקתי שם בטוב טעם‪ .‬והוא בדור לע‪-‬ד‬
‫לספיר בזה על דעת המעטים‪ .‬וגם הא ברכה לבטלה‬
‫בין לקולא דלומד דבר שבקדוזזזה בין לתומרא‬
‫שיטת הדטב״ם בפ׳׳א מברכות הט׳ו שהוא איסוד‬
‫שמחחיבין ליהדג ולא לעבור אף בשאר עבירות בפני‬
‫דאורייתא וא׳׳ב להסוברים דאינו מצטרף אם יתפלל‬
‫עשרה אף שהם מחללי שבתות בפדהסיא‪.‬‬
‫בלחש יהיה זד‪ .‬בדבר‪ .‬לבטלה מה שמחזיר התפלה‬
‫ומה שהביא נתד׳׳ה מם׳ זכר יצחק שאין ספק‬ ‫ולכן לא יתפלל בלחש אלא בקול דם לבד שיהיה‬
‫בדבר שאין לצרף מחללי שבת בפרד‪,‬םיא לכל דבר‬ ‫הנידון בזה דק בשביל קדיש וקדושה שהוא דק‬
‫דבעי עשרה ודאי תמוה איר פשוט לו כל כר וכי‬ ‫איסור מדרבנן‪ .‬וכן קה׳׳ת הוא דק מדרבנן שהברכות‬
‫פשוט לו ‪ p‬גם לענין דין קדוזזז השם שבפני מחללי‬ ‫כיון שאינם על המצוה ממש אלא לכבוד התורה‬
‫שבת בפרהסיא יאמר שפשוט שיעבור ואל יהרג‬ ‫אין להתזזויבם כברכה לבטלה ממזזו שיהיה איסוד‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬
‫עליהם‪ .‬וגם המשכנות יעקב שג׳־כ תיחנו סברא זו‬
‫מסיק נמי שחלילה לנו להורות כן נגד הרמב׳׳ם‬
‫והפוסקים שהביאווש בלי חולק עיי׳׳ש בסימן וגם‬
‫הפנ״י שהוא בעל סברא זו כתב בפשיטות בברכות‬
‫דף ג׳ דקיי׳׳ל כהרמבים ושאר פוסקים דתעובינן שעות‬
‫זמניות‪ .‬ונמצא שאף המחדשים הסברא אינם חולקים‬
‫לדינא דבטלי דעתייהו לגבי כל הפוסקים‪ .‬ורק במעזטה‬
‫ארג על משניות בפ׳׳א דברכות מ״ב איע מבטל‬
‫דעתו ואדרבה כתב והחולק ע׳׳ז תולק על השכינה‬
‫שהוא דעת הזוהר עיי׳׳ש וברור שחס לן לומר כן על‬
‫הרמב׳׳ם וכל הפוסקים דהביאוהו בלי תולק וגם‬
‫רובם היו בקיאים גם בזוהר ומיס פסקו שתם שעות‬
‫זמניות ואדרבה כל המהדהד אתריהם הוא כמהרהד‬
‫על השכינה ושרי ליה מריה ואין להשגיח על דבריו‬
‫כלל‪ .‬ולכן לדינא ליכא שום ספק לא בק׳׳ש של‬
‫שחרית ולא בשל עדבית ולא בתפלה ולא בהמץ ערב‬
‫פסח שכולם הוא לפי תשבץ שעות זמניות ואף שיהיו‬
‫ע״ז הרבה קושיות דבשביל קושיות אפילו הרבה שאין‬
‫אנתנו יודעים לתרץ דברי רבותינו הראעזונים אץ‬
‫לשנות מדבריהם כלום‪.‬‬
‫אבל בעצם איני רואה שום קושיא‪ .‬דהזוהר ריש‬
‫ויקהל שכתב ואי איתוספן שעתי בליליא איטן שעתי‬
‫דמיתוספן דיממא אינץ ולא איתתשיבו מליליא בת‬
‫בענין שעות זמניות לכל רבר שהוזכרו‬
‫תריסר שעתי דאינון דילה‪ ,‬אינו נוגע לדינא כלום‬
‫דודאי כיח שעכ״ס שקעה התמה ויצאו הכוכבים‬
‫הוא לילה לדינא אף שהשעות בעצם הם של היום‬
‫דעכ״ס נלקחו עתה מהיום להיות לילה ונעשו בדיני‬
‫לילה‪ -‬וכן הוא להיפוך באם הלילה קצרה והיום ארוך‬
‫שאף ששעות ראשונות נלקחו מהלילה הם בדיני‬
‫יום והוו זמן תפלה וק׳׳ש של שחרית השעות דמעלות‬
‫השחר ונץ החמה אף שד‪-‬ם איזה שעות קודם יום‬
‫השוה‪ ,‬ו ט הוא בלילה ארוכה שהשעות האחרונות‬
‫הניתספות ללשון הזוהר ש ק דיממא אינם בדיני‬
‫היום קודם עלות השחר ונץ התמה‪ .‬וכדאיתא במעשה‬
‫ארג שם שמודה לענין שבת וידט שמה שהיום לוה‬
‫מן הלילה דינו כיום ומה שהלילה לותה מן היום דינו‬
‫כלילה‪ ,‬וא״כ גם לענין ק׳־ש ותפלה הוא כן דאחד‬
‫שלותזז הלילה מן היום בתתלת הלילה הוא לילה‬
‫לענין ק׳־ש שיש לקרות בו ק׳׳ש של ערבית ומה‬
‫שלותה בסוף הלילה מהיום הוא נמי לילה ואין לקדא‬
‫בהו ק׳׳ש של שחרית וכן הוא לענין חשבת השעות‬
‫של גמר זמן ק׳־עו ותפלה‪ .‬ואם נימא שנוגע זה לאיזה‬
‫דבר הוא דק לענין תקון חצות כדכתב המג״א בסימן‬
‫רל״ג סק״ד משום דלגבי הקב״ה הם שוין דלילה‬
‫כיום יאיר‪ .‬ועיץ בניצוצי אורות על הזוהר מהתיד׳׳א‬
‫אגרות‬ ‫ר!צ‬
‫בשאד עבידות והא זה ודאי שדין אחד להם כיון‬
‫דמילפותא אתת ילפינן תדדיהו וצ׳ע בכוונתו‪ .‬ואולי‬
‫גם טונתו הוא דק לצנין תפלה בצבוד ושאד דבדים‬
‫הצריכין עשרז^ וממה שהביא בם׳ זכר יצחק מהנאת‬
‫ר׳ יוסף ראזין זצ׳ל דלתפלת מוסף אין טצטרפין‬
‫מהללי שבתות משום דבמקום קרבן הוא ואין מקבלין‬
‫קרבן מן המומר הוא אדרבה ראיה גדולה לדברי‬
‫דנמזמע דמטעם דבר שבקדוקוה שבעינן עשרה היו‬
‫מצטרפין וסובר עוד יותר דמצטרפין לדידיה גם‬
‫להתהעוב תפלה בצבור ופלא על כתד׳ה שכתב שגם‬
‫הגאון ר׳ יוסף ראזין זצ‪-‬ל סובר שאין מצטדפין‬
‫לקדיש ולקדושה הא לדידיה מצטרפין לכל דבר לבד‬
‫מתפלת מוסף וטעמו במוסף דהה שם שפיר בם׳‬
‫זכר יצתק דעל קרבן צבור לא מצינו זה‪ .‬ולדינא יש‬
‫להורות כדכתבתי שם שלקדיש וקדושה מצטרפין‬
‫ולהתחשב תפלה בצבוד וכדומה אין מצטרפין‪.‬‬
‫והנני ידידו מוקירו כגאת ערכו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן כ‬
‫שעות‬
‫י״ב תשרי תשכ״ג‪.‬‬
‫מע״כ ידידי מהר״ר משה סילווער שליט׳־א‪.‬‬
‫הנ ה בדבד אלו הרוצים לתדעז לפלוג על הרמב״ם‬
‫ובעלי העו׳׳ע המחבר בסימן נ״ת סעיף א'‬
‫ובסימן פ׳׳ט סעיף א׳ והרמ׳׳א בסימן רל׳׳ג סעיף א'‬
‫ובסימן תמ״ג סעיף א׳ וכן סוברין כל נו׳׳ב של הש״ע‬
‫הט״ז והמג״א והגד״א שסוברין רכל השעות שנאמרו‬
‫במתני׳ הם שעות זמניות אלא אומרים דהם שעות‬
‫שוות בהרף ובקיץ ובאופן זה שגמר היום הוא לעולם‬
‫בשש שעות אתד תצות היום אפילו ביום ארוך שעוד‬
‫יש איזה שעות שהשמש זורחת על הארץ ואפילו‬
‫ביום קצר שכבר שקעה תחמה וגם יצאו הכוכבים‬
‫באיזה שעות קודם נחשב ליום ותחלת הלילה הוא‬
‫אתר שש שעות אתר הצות היום וגמר הלילה הוא‬
‫בשז‪1‬ז שעות אחר תצות הלילה אפילו בלילה ארוכה‬
‫שעדיין לא עלה השחר ואפילו בלילה קצרה שכבר‬
‫זרחה השמש איזה שעות‪ -‬אין להשגיח עליהם כלל‬
‫אף לא במקום שהוא חומדא לדידהו ודבריהם בטלין‬
‫ומבוטלין נגד הרמב׳׳ם ודעימיה ולא מצינו תולק‬
‫חצא‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬

‫מזרחית דרומית ושוקעת בקרן מערבית דרומית‬ ‫שם שכתב בשם הדמ׳ק שבשמים ובג׳ע לעולם היום‬
‫ואחד תקופת ניסן הוא לד‪,‬יפוך שיוצאד‪ ,‬מעט קודם‬ ‫והלילה שוים ואין זה ענין לזמן ק״ש ותפלה והוא‬
‫אמצע המזרח ושוקעת מעט אחד אמצע המערב עד‬ ‫כדכתבתי‪.‬‬
‫שבתקופת תמת מד‪,‬לכת מקרן מזרחית צפונית ג׳‬
‫ובעצם נם לענין חצות שכתב המנ״א שאנחנו‬
‫דוחות עד צפונית מערבית עיי״ש ואלו המעט מעט‬
‫צדיכין לכוין העת שהוא רצון לפניו תמוה דהא‬
‫שניתוספו או שנגדעו חזינן ואינם שוים אבל החצות‬
‫החצות אינו שוה בכל העולם ובמדינה אחת הוא‬
‫שהוא באמצע הדרום שוה תמיד אך החצאים אינם‬
‫חצות הלילה כשבמדינה אחרת הוא בבר הרבה‬
‫שוים כדוב השנונ וממילא לפיז הוי גם חצות הלילה‬
‫שעות ביום‪ ,‬ואם נלך בתד א״י היה לן לכוין בכל‬
‫שוה תמיד שהוא אחד שעברו י״ב שעות שוות מחצות‬
‫מדינה שיהיה תקון החצות כשהוא חצות הלילה‬
‫היום ונמצא שגם לענין תקון חצות אין שום חלוק‬
‫בא״י אף שבכאן הוא יום ולא נמצא מי שיאמד‬
‫בחדוש הזוהר‪.‬‬
‫כן‪ ,‬אלמא דנם לענין חשיבות עת דצון נחשב בכל‬
‫אבל המג״א שכתב שחדוש הזוהר נוגע לענין‬ ‫מקום לפי היום והלילה שהוא שם תה נחשב עת‬
‫תקון חצות משום שאנחנו צדיכין לכוין העת שהוא‬ ‫רצון לכל מדינה כפי חצות הלילה אשר שם‪ .‬וא״ב‬
‫רצון לפניו אף שאינו לענין תפלד‪ ,‬דנגד תמידין‬ ‫אפשר נם להיות שעות זמניות שג״ב יתחשב עת רצון‬
‫תקנום וכן כתב בסימן א׳ סק״ד‪ ,‬הוא משום דסובד‬ ‫של הקב״ה בחצות שהוא באותה מדינה‪ .‬וכן מצינו בע׳ז‬
‫דדק מה שהוזכר בזוד‪,‬ד ואי איתוספן שעתי בליליא‬ ‫דף ד׳ בהא דא״ר יוסי לא ליצלי אינש צלותא דמוספי‬
‫אינון שעתי דמיתוספן דיממא אינון הוא דוקא מה‬ ‫בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דדיש שתא‬
‫שאמד ולא לדדפוך ביום ארוך שניתוספו שעתי‬ ‫ביחיד דלמא כיון דמפקיד דינא דלמא מעייני בעובדיה‬
‫ביממא דד‪,‬ן הוו דיממא גם להזוהד‪ .‬ולכן מפרש‬ ‫ודחפו ליה מידחי ואיפסק זה בש״ע ס״ס תקצ׳א‪,‬‬
‫שאיירי הזוהר דק לענין השעות דמיתוספן בסוף‬ ‫והדי הוא דין פסוק בכל מדינה ומדינה לפי נ׳ שעות‬
‫הלילה דהן הוו דיממא ולהלילה ליכא אלא י״ב שעות‬ ‫שלה שנחשב שאז מפקיד דיניה אף שבמדינה ההיא‬
‫דאינון דילה‪ ,‬תה אינו בשעות שניתוספו בסוף היום‬ ‫כבד הוא הרבה שעות אחר הג׳ שעות שבא״י‪ ,‬אלא‬
‫ארוך שאלו הן מהיום אף שהן נוספות‪ .‬ונמצא שלענת‬ ‫ודאי דלכוין השעה ממש דעת רצון ולהיפוך השעות‬
‫השעות הנוספווז בתחלת הלילה ובתחלת היום הוא‬ ‫דמפקיד דיניה לא שייך לשום אדם אלא שכן נקבע‬
‫להיפוך דד‪,‬לילה לא נטל מהיום כלום אף בלילד‪.‬‬ ‫לפי כל מדינה ומדינה לדון ששעה זו הוא עת דצץ‬
‫ארוכה והיום נטל מהלילה ביום ארוך‪ ,‬שלעולם‬ ‫וכן להיפוך שכן הוא באמת לפני הקב״ה שברגע אחד‬
‫מתחלת הלילה כשתחשך בין בלילד‪ ,‬קצרה דקיץ בין‬ ‫הוא לפניו עת רצון למדינה ועת מפקיד ךיניה‬
‫בלילה ארוכד‪ ,‬דחודף‪ ,‬וי׳ב שעות מתחלת הלילד‪,‬‬ ‫למדינה אחדו ‪ J‬וא״ב גם לענין חצות הוא ‪ P‬גם‬
‫נחשב לילה אף בימי הקת שכבד הדבד‪ ,‬שעות הם‬ ‫לענין קיץ וחרף אף אם נימא שיש חלוק מכפי‬
‫לאחר זריחת השמש‪ ,‬ובימי החורף נגמדר‪ ,‬הלילה‬ ‫שהוא לגבי הקב׳ה שלילה כיום יאיר דהעת דצץ‬
‫כשנשלמו י״ב שעות מתחלת ד‪,‬לילד‪ ,‬ונחשב מהיום‬ ‫נידון כפי שהוא אצלינו‪ .‬וצע״ג בפברת המג׳א‪.‬‬
‫השעות שאחר זד‪ ,‬אף שעוד איזה שעות יש עד‬
‫שיאיר היוננ ונמצא שהחצות שהוא עת רצת הוא‬ ‫והנה החצות לילה באמת לא משתנה כלל מימים‬
‫לד‪.‬מג'א שש שעות אחד תחלת הלילה בין בחודף‬ ‫הארוכים דקיץ לימים הקצרים חזודף אף לא לרגע‬
‫שהוא קודם חצות לילה ממש ובין בקת שהוא כבד‬ ‫אחד‪ ,‬למה שכתבתי בספרי אגדות משה על אויח‬
‫אחד עלות השחר ובהרבה מקומות הוא גם אחד הנץ‬ ‫בסימן כיד שחצות היום הוא לעולם שוה שהוא‬
‫החמה‪ .‬ועיין במחצית השקל בסימן א׳ ובפמ׳ג שם‬ ‫כשבא השמש לאמצע הדרום חה שוד‪ .‬בכל השנה‬
‫שח פירשו כוונת המג״א‪ .‬אבל הוא דחוק ויותר‬ ‫רק ששני חצאי היום אינם שוים דק איזד‪ ,‬ימים‬
‫מסתבר לפרש שאף שתדא נקט בזוהר הוא הדין‬ ‫בשנד‪ .‬ולפעמים חצי הראשון גדול ולפעמים חצי‬
‫איפכא והשעות הנוספות גם בתחלת הלילה הם‬ ‫השני גדול עיי״ש‪ ,‬וכן קבלתי גם מאבי מורי זצללה׳׳ה‪.‬‬
‫דיממא שחשבון שעות הלילה נחשבו משש שעות‬ ‫וכן מוכרח למה שפרש״י בעידובין דף נ״ו על הא‬
‫אחר חצות היום י״ב שעות‪ ,‬וממילא לעולם הזא‬ ‫דבתקופת ניסן ותקופת תשרי חמה יוצאה בחצי‬
‫החצות לעת רצון שוד‪ ,‬בין בקיץ בין בחודף י׳ ב‬ ‫מזרח הזזוקעת בחצי מערב שבשני ימים אלו היום‬
‫שעות אחר חצות היום כדהביא במחה״ש בשם שב‬ ‫וד‪,‬לילד‪ .‬שוין‪ ,‬וכתב עוד מאחר תקופת תשרי נמשכת‬
‫יעקב עיי׳ש וא״ב נמצא שלשום דם־ אינו נוגע הא‬ ‫מעם לצד דרום ויוצאדי ובשקיעתה נמשכת מעט‬
‫דד‪,‬זוהר אף לא לענין תקון חצח^ לכן הביא במ׳ב‬ ‫לצד דדום ועזוקעת עד שיוצאה בתקופת טבת בקח‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫קצב‬

‫כמה יצטרך לחכות עד שיאיר היום‪ .‬וגם אולי בעלות‬ ‫שזמן הצות הוא תמיד באמצע הלילה ממש וכתב‬
‫השחר דרך תינוק להתעורר משינתו קצת וממילא‬ ‫בשעה״צ שכן סוברים הרבה אהרונים דלא כהמג״א‪,‬‬
‫יונק משדי אמו אף שאינו רעב עדיין כדרך תינוק‬ ‫ובהכרה דהא שנאמר בזוהר אינו נוגע לשום דבר לא‬
‫כשהוא ניעור שרוצד‪ ,‬לינק‪ ,‬או שאמו רוצה להניקו‬ ‫לדינא ולא למנהג אלא לענין הגי ע ח שהקב״ה‬
‫כדי שיישן עי״ז כדרך התינוקות‪.‬‬ ‫משתעשע עם הצדיקים כדכתב בערוך העזלהן סימן‬
‫נ״ה ס״ק י״א וזה נראה גם בכוונת ההיד״א בניצוצי‬
‫וקושית הפנ״י על הרמב״ם דכללא כייל דכל‬ ‫אודוו ‪J‬‬
‫היכא דקתני ענין השעות הם שעות זמניות גם בר״פ‬
‫היו בודקין בטעות בנ״א בשעות שג״כ הוא בשעות‬ ‫והנה משמע מהב״י שאם לא נסבור כהרמב״ם‬
‫זמניות דהסבדא הוא דבמה שרגילין בנ״א לטעות‬ ‫דהם שעות זמניות אלא שעות שוות נמי אינו משש‬
‫אין חלוק בין יום קצר ליום ארוך‪ ,‬ל״ק כלום‬ ‫שעות אהד הצות לילה כדרוצים הפנ״י והמשכנ״י‬
‫דהטעות בא משום שאופן האור ועמידת השמש‬ ‫לומר‪ .‬אלא מתהלת היום בין בקיץ בין בהורף יהיה‬
‫שניכר מהצל אינו בשינוי גדול מג׳ ועד ה׳‪ ,‬וזה‬ ‫זמן ק״ש עד אהר ג׳ שעות שוות‪ .‬דתא כתב בשם‬
‫וראי שביום קצר הוא שינוי גחל כקזהוא בג׳ שעות‬ ‫הר״י אבוהב והובא בט״ז סימן נ״ה סק״א שלפ״ז‬
‫שוות עוד יותר מחמש ושבע‪ .‬ואפילו לר״מ דטועין‬ ‫שהן שעות זמניות שהוא רביע היום ימהר לקרות‬
‫רק בב׳ שעות נמי הוא חלוק גדול הנראה יותר‬ ‫בימי החורף שרביע היום קצר‪ ,‬הרי משמע דאם‬
‫לאינשי חלוק שבין ב׳ שעות שוות ביום ארוך מב׳‬ ‫השעות הן שוות לא היה צריך למהר רהא יש לו ג׳‬
‫שעות שוות ביום קצר בהאור ובהצל של עמידת‬ ‫שעות כמו בימי הקיץ‪ .‬ואם נימא שאם הם שעות שוות‬
‫השמש‪ ,‬וכן הוא לאביי שסובר דבקיאי יותר וד‪.‬טעות‬ ‫מתחילות הג׳ שעות משש שעות אחר חצות לילה‬
‫הוא רק בשעת וחצי שעה שלא ניכר להו החלוק‬ ‫אף שהיה אז עריץ לילה הרי יגמרו בט׳ שעות אחר‬
‫נמי בימים הקצרים בשעד‪ ,‬וחצי שעה שוה הוא‬ ‫חצות לילה שהוא הרבה קודם רביע היום אף הקצר‬
‫יותר הלוק וניכר להו‪ .‬ולכן שפיר פי׳ הרמב׳׳ם‬ ‫ביותר שהיה עליו עוד יותר למהר‪) .‬ולא מובן מש״ב‬
‫שגם התם הוא בשעות זמניות‪ .‬ואף בלילות אחרי‬ ‫בערוך השלחן על הט״ז והב״י בשם הר״י אבוהב‬
‫שיודעין שהלילה קצרה לא יטעו הרבה אף שבלילה‬ ‫שזהו במדינות שלהם‪ .‬שלא שייך חלוק בד‪.‬מדינות‬
‫לא ניכר אלא לפי ההשערד‪ ,‬דהרי ג׳ שעות הוא קרוב‬ ‫לזה‪ .‬וד‪,‬מהירות שמצרכי הוא משום שבקיץ הדרך‬
‫להצי לילה‪ ,‬וכן בחלוק רשעה הוא חלק גדול מהלילה‬ ‫לקום תחלה מבימי החורף משום שכבר האיר היום‬
‫ולא יטעו בחלק גדול‪ ,‬ולהיפוך בלילה אדוכד״ ומש״כ‬ ‫הרבד‪ ,‬שעות ויכולים לעשות מלאבד‪ ,‬ובהורף שעדיין‬
‫הפנ״י שהרמב׳׳ם נראה שחזר בו מד‪,‬א דבהלכות‬ ‫הוא לילה שאין יכולין לעקזות מלאכה בחשך קמים‬
‫עדות לא הזכיר זה‪ ,‬אינד‪ ,‬דאיה דגם כהלכות ק׳׳קו‬ ‫כשהאיר היום ונמצא שיש דק זמן קצר עד גמר זמן‬
‫סתם שהוא עד ג׳ שעות ולא הזכיר שהוא רביע היום‬ ‫ק׳׳ש שהוא ברביע היום שהוא פחות מג׳ שעות שוות(‪.‬‬
‫וסמך ע״מ שנקט בהלכות תפלה עד ד׳ שעות שהוא‬
‫וקושית המשכנ״י מבני מלכים הא מסתמא ישנים‬
‫שלישית היום דבדוד שסובר כן גם לק׳ש שהם‬
‫לעולם בזמן שוד‪ ,‬על השעות ולא ברביע היום‬
‫שעות זמניות כמפורש בכ״מ וא״כ גם בהלכות עחת‬
‫שלפעמים הוא יותר ולפעמים הוא פחות‪ ,‬לא קשד‪,‬‬
‫שלא נקט הוא שסמך על מד‪ ,‬שכתב בהלכות תפלה‪.‬‬
‫כלל רבני מלכים שישנים עד ג׳ שעות הא אינו‬
‫איברא שצריך טעם למה לא כתב זה בהלכות ק׳׳ש‬
‫משום שהם צריכים לישן יותר משאר אנשים רהא‬
‫הקודם להלכות תפלד‪ ,‬אבל ודאי שלדינא ליכא חלוק‬
‫אדרבה השבע לעשיר אינו מניח לו לישן ומתוקה‬
‫בין ק־ש לתפלה‪.‬‬
‫שנת העובד‪ ,‬אלא הוא משום דכיון שאין צריכין‬
‫ולכן אין לזוז מפסק הרמב׳׳ם שלא מצינו‬ ‫לעשות מלאכה לת ישנים יותר אף שיכולים כבד‬
‫מרבותינו הראשונים מי שחולק עליו בפירוש‪ ,‬שכל‬ ‫לקום מצד צורך השינה‪ ,‬שלת גם תם אינם רוצים‬
‫השעות שנאמרו הם זמניות בין לקולא בין לחומרא‪.‬‬ ‫לבטל כל היום בשינד‪ .‬ואין רוצים לישן יותר‬
‫איברא דבתוס׳ הרא׳׳ש שבספר ברכד‪ ,‬משלשת בד׳׳ד‪,‬‬ ‫מרביעית היום‪ .‬ועיץ בפמיג במשב״ז סימן נ״ח‬
‫כיון שהגיע כתב מכאן משמע שלעולם יש י׳׳ב‬ ‫סק״א דהכל לפי הזמן הן בשינד‪ .‬ואף בלבישתן כשהיום‬
‫שעות ביום דב׳׳ש בלילה וכן ר׳ יהוקזע דאמר ג׳‬ ‫קצר ממהרין ללבוש ומש״ה משערין זמניות ולמה‬
‫שעות ובתפלת השחר ד׳ שעות ואם היו משתנות‬ ‫שבארתי הוא פשוט‪ .‬אך הא דתינוק יונק משדי אמו‬
‫השעות לפי סדר היום חייל להזכיר שליש היום‬ ‫קשה לכאורת וצריך לומר דסימן זה הוא רק בימים‬
‫ורביע היום אלמא דאינו סובר שהשעות הן זמניות‬ ‫השוים כבתחלת תקופת ניסן ותשרי שאף בגני בבית‬
‫דלא כרמב׳׳ם אלא או שהן שעות שוות אבל מתחלת‬ ‫אפל ליקום וליקרי‪ ,‬וכן בימי החורף יוכל לשער‬
‫קצג‬ ‫משה‬
‫חשוב א״א לתקן כלום בדאיתא בב״ב דף ט׳ עיין‬
‫ברא״ש שם סימן ל״ג וגם צריך שיהיה הסכמת‬
‫רוב הקהל דהמיעוט אף בצרוף הרב אין מועיל‬
‫תקנתם כלום‪ .‬ולבן כאמירת מזמורי תהלים במו‬
‫לדוד מזמור אהד שמ״ע דלילי ד׳׳ה ויו״ב ואמירת‬
‫שיר ממעמקים אחר ישתבח אף שג״ב לאלו שאין‬
‫אומרים יש טעמים להקפיד שלדור מזמור בית‬
‫שאינו דבר תפלה אלא אמירת שבה יש אולי הפסק‬
‫שאינו לצורך קודם תתקבל שקאי על התפלה ומזמור‬
‫ממעמקים אולי הוא הפסק בין ישתבח ליוצר מ״מ‬
‫בית שהיה זה בלא מעקזד‪ ,‬לא שייך לומד שהיה‬
‫מנהג כך בקפידא אלא שלא הנהיגו זה ועתה כשרוצים‬
‫רוב הקהל יכולים להנהיג‪ ,‬וכן הוא באמירת הלל‬
‫בלילי פסחים לא שי ‪ T‬לומר שהיה אצלם מנהג‬
‫שלא לומר אלא שלא היה מנהג לומר לכן באם רוצים‬
‫רוב הקהל יכולים להנהיג ודוקא בהסכם הרב כדלעיל‪.‬‬
‫אבל בדבר הסותר למנהגם דמתהלה כמו באמידת‬
‫הושענות שנהגו מתחלה לומר אחר מוסף ועתה רוצים‬
‫להנהיג לומר אחר הלל ויש טעם דוקא אחר מוסף‬
‫בדכתב הב׳ח סימן תר״ס משום רשעת פטירתן‬
‫שבמשנה מפרשין סמוך לשעה שהולבין לבתיהן‬
‫אסור לשנות לומד אהד הלל‪ .‬וגם לומר אוזר הלל‬
‫אינו גם לא ברב סעדיה גאמ שנראה טעמו להטור‬
‫שהוא לומר אחר קה״ת בדי שלא להוציא ס״ת שלא‬
‫לצורך ונמצא שאין להם מקור מראשונים ודאי אין‬
‫רשאין לשנו!^‬
‫ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫םימן כב‬
‫בדבר החזנים שבופלין תיבות וענינים‬
‫באמצע הברכות‬
‫עזע*ק נהמו תשי״ט‪.‬‬
‫מע״ב ידידי הנכבד מה״ד שלמה זלמן גליק‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫הנה בדבר החזנים שכופלין איזה תיבות בחזרת‬
‫הש״ץ ודאי אין רוח חכמים נוחה מהם ובבר‬
‫צוחו קמאי רקמן ולא הועילו וד‪,‬הזנים עושין את שלהם‬
‫אף חזנים שומרי תורה‪ .‬כי הפסק אין בזה מורק‬
‫החזירו עוד פעם ואמרו בסדר התפלה‪ ,‬ראם היד‪.‬‬
‫הפסק אף באב אהד לא נתבוין באיזה תיבות שודאי‬
‫אף בהברבות שיוצאין גם בלא נתכדן טוב יותר‬
‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫האיר היוב כהב״י בשם ולר״י אבוהב אם לא נסבור‬
‫שעות זמניות‪ ,‬או גם בהפנ״י ומשכנ׳י מרהביא הא‬
‫דקיימא מאדים בזווי‪ .‬אבל מ״מ לדינא אינו כלום‬
‫כיון שלא הביאו שהרא״ש פליג על הרמב״ם‪ .‬ובכלל‬
‫אין להוכיה מספרים שלא ראו הראשונים כשהוא‬
‫סותר לדברים מוהלטים כי אפשר שנפל איזה טעות‪,‬‬
‫ואולי היה זה קושיא והסר התירוץ‪.‬‬
‫ידידו מברכו בהג שמזז‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן כא‬
‫במקום שנהנו במנהני ונוסח אשכנז‬
‫ועתה שניתוספו אנשים שנוהנים בטנהני‬
‫ונוסח ספרד ושינו איזה מנהגים אם‬
‫שפיר עבדו‬
‫בעה״י י״ג תשרי תשב״א‪.‬‬
‫מעיב ידידי הרד‪,‬״ג מוהר״ר אברהם שליט׳זב‬
‫בדבר מקום אשר מנהגיה הם בנוסה אשכנז אבל‬
‫מכיץ שבמדינד‪ ,‬זו דרים בכל סביבה גם אנשים‬
‫שמנהגיהם בנוסה ספרד ומתפללים ג״ב בביהכ״נ‬
‫זה הנהיגו במשך הימים איזה מנהגים שנוד‪,‬גין בהם‬
‫המתפללים בנוסה ספרד‪ ,‬פשוט לע״ד שאם רוב‬
‫המתפללים הם מאלו דנוסח אשכנז ודאי לא היה‬
‫להם להנהיג אלו המנהגים נגד רוב המתפללים‪ .‬ואף‬
‫אם דוב המתפללים הם עתה מאלו דנוסה ספרד‪,‬‬
‫מסתבר שאסור לשנות מנהגי המקום כיון שאיכא‬
‫שם גם הרבה מאלו דנוסח אשכנז אף שהם מיעוט‪,‬‬
‫עיין בה״י סימן תס״ח סק״ט דדק באין שם כלל מאלו‬
‫שהיו שם במנהגים דמתחלה נתבטל מנהגם כיון‬
‫שנתבטל הקהל‪ .‬אבל אם יש שם עדיין הרבה מהם‬
‫משמע שיש דין המנהג על המקום וההדשים שבאו‬
‫לבאן יש להם לנהוג כהמנהגים שהונהגו שם להרא׳ש‬
‫והר״ן וד‪.‬ריב״ש דעיקר הדין שיש עליו דיני מקום‬
‫שדעתו להיות שם הוא משום דד‪.‬דין של מנהג הל על‬
‫המקום כ־יז שיש שם קהל‪ ,‬ורק להרמב״ם דד׳עיקד‬
‫חל על האדם מנהגי שיצא משם אפשר יש למיזל‬
‫בתר הרוב אף שבאו אה״ב‪.‬‬
‫אבל דברים חדשים שאין בזה סתירה להמנהגים‬
‫הראשונים אלא שמתחלה לא נהגו בדבר זה ועתה‬
‫רוצין להנהיג יש ודאי רשות להנהיג אבל צריו‬
‫הסכם אדם וזשוב דהוא הרב של הקהל דבלא אדם‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬
‫בכפירה ומינות ואים לא היה לן להשתיקו‪ ,‬ואם כל‬
‫הדין דמודים מודים ושמע שמע משתקין דבכה׳ג‬
‫בדברים אחדים אין משתקין‪ ,‬איידי דוקא בלא כיוון‬
‫דעתיה מעיקרא לא היה שייך להקשות בלשון ודלמא‬
‫דד‪,‬א איתי בברור שלא כיוון דעתיה ומ״מ משתקין‬
‫ואם ד״פ סובר בסברא דיש לו לחזור כשלא כיוון‬
‫דעתיה מעיקרא ולא להשגיח על מה שמיחזי כב׳‬
‫רשויות היה לו לאקשויי בלשון ואמאי משתקין הא‬
‫לא כיוון דעתיה מעיקרא‪ ,‬אלמא דלד׳ס שהיה סבור‬
‫שלצורך אין משתקין אף במתים ושמע איירי מתני׳‬
‫והא דד׳ז כשלא לצורך ומ״מ דק במודים מודים‬
‫ושמע שמע משתקין ולא ברבדים אחרי« ואביי לא‬
‫פליג עליה מ ה אלא שמתרץ ונותן טעם על מה‬
‫שמשתקין אף בסתמא ואף בודאי לא כיוון דעתיה‬
‫מעיקרא משום שהוא חברותא כלפי שמיא שלא‬
‫להתכוין באלו שיש לטעות ח״ו ברבדיו‪ .‬אבל גם‬
‫לדידיה גם בכיוון דעתיה מעיקרא אין משתקין אלא‬
‫במודים ושמע ולא בשא׳ד דלא מצינו שפליג על‬
‫ד״פ בזת‬
‫ולכן לענין אם צריך להשתיק אם הוא באופן‬
‫והנה לכאורה יקשה דד‪,‬א משם איכא ראיה‬
‫דבשארי רבדים אינו מגונה ג״ב דהרי דק בק׳ש‬
‫תניא שה״ז מגונה בכפל אף באופן שלא מיחזי כב׳‬
‫רשויות‪ ,‬משמע דבשא״ד ליבא שום קפידא דלא‬
‫כדכתבתי שאין רוח חכמים נוחה מזה ואולי זהו‬
‫טעם החזנים שכופלין בשא׳׳ד‪ .‬אבל אינו כלום רעל‬
‫מגונד‪ ,‬לא הקשר‪ ,‬ד״פ משום דאיתי אף בלא ביוון‬
‫דעתיה מעיקרא שבק״ש הוא מגונה אף שהאמת כן‬
‫שמוכרח לחזור דמ׳־מ הוא מגונה על שלא כיוון‬
‫דעתיה והוצרך לחזת דידע על זה טעם אביי‪ ,‬ובשא׳ד‬
‫אינו מגונה אם לא נזחר לכווין דעתו ויצטרך לחזור‪,‬‬
‫אבל לחזור שלא לצתך גם בקזא׳׳ד הוא מגונה על‬
‫שמשנה מנוסח שתיקנו חכמים‪ .‬וקצת משמע מסוכה‬
‫דף ל״ח דבפסוקי הלל מאודך ולמטר‪ .‬תנן מקום‬
‫שנהגו לכפול יכפול לפשוט יפשוט‪ ,‬דבמקום שנהגו‬
‫לפשוט יש קפידא שלא יכפול וא״כ כ*ק‪ 1‬שיש‬
‫קפידא בברכות שלא לכפול‪ .‬ומוכרח זה לרש״י‬
‫דמפדש דמגונה הוא כחחד תיבה תיבה ולא משתקין‬
‫וכתב הטעם משום שדומה למתלוצץ‪ ,‬וטעם זה שייך גם‬
‫בכל רבד שכופל תיבד‪ .‬תיבה‪ ,‬וא״ב אף לפירוש‬
‫הדי׳ף תע־מב׳־ם נמי יש לפרש ‪ .p‬ואף אם נימא‬
‫לפירושם שבפסוקא פסוקא אינו גם מגונה בשא׳ד‬
‫דדק בק״ש שבתיבה תיבה משתקין הוא מגונה בכל‬
‫כפילא כדי שלא יבא לכפול באופן שמשתקין ולא‬
‫בשא״ד‪ ,‬נמי לא קשר‪ ,‬משום דמגונה הוא גדוע מאת‬
‫דוח חכמים נוחה מזה שמשמע מהא דסוכד‪ .,‬אבל‬
‫ייתר נראה כדכתבתי דגם זה הוא מגונה‪.‬‬
‫אגרות‬ ‫ר‪,‬צד‬
‫קודם שאמד השם של החתימה להזוד ולומר ואם‬
‫היה הפסק חיה אמוד כיוו שיוצא גם בלא מתכוין‪.‬‬
‫אבל הוא דוקא כשחתד ואומד נסדוז• דאם הוא‬
‫אומד לנגוניו שלא במדד הברבה יש חשש הפסק‪,‬‬
‫במו שיש הזנים שאומרים בישמחו וקוראי קונג שבת‬
‫וקדשתו שבו ‪ J‬ומסתבר שהוא הפסק‪ .‬ובן יש שאומרים‬
‫בברבת יוצר בי הוא לבדו פועל גבורות בי הוא‬
‫לבדו עושה חדשות הוא הפסק ביון שאינו אומד‬
‫בסדר הברבה‪ .‬ולענין אם צריך לחזור לראש הבדבה‬
‫נראה לפום דיהטא שבאם יש פירוש להדבדים‬
‫שאומר בגון בבי הוא לבח א'צ לחזור לראש‪ .‬ואם‬
‫יש פירוש שקר בגון ויתענגו מטובך שבת צריך‬
‫לחזור לראש שהמטובך קאי על מטוב הקב״ה ולא‬
‫על מטוב שבת‪ .‬ואם אין פירוש כלל להדברים תליא‬
‫אם לא היה במתכוין אלא על ידי רהיטות הנגינה אמר‬
‫זה הוי זה דק כאיתקל מלוליה שא״צ לחזור‪ ,‬ואם‬
‫בכוונה יסד לנגן כן‪ ,‬הוא כאומר בעלמא דברים‬
‫אחדים שצריך לחזור‪.‬‬
‫שאומד כסדרן כשחוזר אף שאין דוח חכמים נוחה‬
‫מזה אין צדיכין‪ ,‬דהא דק על מודים מודים משתקין‬
‫מהטעם דמיחזי כשתי רשויות ולא מטעם שלא אמר‬
‫כהנוסח שתיקנו חכמים‪ ,‬וכן כמוסיף שבחים משתיקין‬
‫מהטעם דגנאי הוא לו כדאיתא בברכות דף ל׳ג‬
‫משמע דבליכא טעם להשתיקם על מה שכפל והוסיף‬
‫אף שאין זה בנוסח שתיקנו לנו אין משתקין אף‬
‫שודאי אינו עושה כהוגן‪ .‬וגם הא מפורש שם שגם‬
‫כשהוא מגונה את משתקין אם לא נראה כב׳ רשויות‪.‬‬
‫והנה לכאורה יש לדחות דבמודים מודים משתקין‬
‫אף בלא נתכוין בפעם ראשון אף שבעצם הי״ל לחזור‬
‫ולומד מודים‪ ,‬מ'מ משתקין אותו מטעמא דמיחזי‬
‫כב־ רשויות כדאמר התם אביי חברותא כלפי שמיא‬
‫על הא דלא נוזכוין מתחלה‪ ,‬אבל בשארי דברים אם‬
‫לא נתכוין יכול לומר פעם אחרת דפעם דאשח הר■‬
‫כליתא ואף במקום שיצא אף בלא כוונה מ״מ בשביל‬
‫המעלה לומר בכוונה אין להחשיבו כמשנה מנוסת‬
‫שתיקנו חכמים ‪,‬אבל החזנים שכופלין בלא צורך‬
‫אולי יש להשתיק בכל אופן שכופל‪ .‬אבל לא משמע‬
‫הכי בגמ׳ דהא ריס הקשה לאביי ודלמא מעיקרא‬
‫לא ביוץ דעתיה ולבסוף ביוון דעתיה‪ ,‬הרי היה‬
‫סבור שבאם האמת כן שלא כיוון דעתיה מעיקרא‬
‫אין משתקין‪ ,‬ופי׳ המשנה לענין מודים והא דר״ז‬
‫לענין שמע דאיתי בסתמא שלא ידוע משתקין וע׳ז‬
‫הקשה דאין להשתיקו בסתמא דיש לתלות מצד חזקת‬
‫כשדות דלא ביוץ דעתיה מעיקרא מלחשדו ח׳׳ו‬
‫?צה‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫כד‪.‬כתבים שהביא הפג״א בסימן קכ׳־ה סקיב ורעק׳׳א‬ ‫והנה לכאורה יש מקום לפרש דגם לאניי ‪’TW‬‬
‫שם הוי גם זה מהקדוקוה‪ .‬ומפורש זה בפג׳א שם‬ ‫נסתם שמתרץ דלא יתלו שהוא מחמת שלא נתכוין‬
‫סק״א שכתב ואינו נקרא קדוקזה אלא נעריצך‪ ,‬שלכן‬ ‫מעיקרא מצד חזקת כשדות מאחד שגם שלא להתכוין‬
‫אסר המחכד לד‪.‬צבוד לומד זה כיון שלא נתקן לאמידת‬ ‫הוא עולה דחכדותא כלפי שמיא‪ .‬ויהיה ראיה דק‬
‫הצבור אלא שהש״צ יהיה שלוחם לומר זה נחשב‬ ‫דנשא״ד בסתמא אין משתקין משום דיאמרו דמעיקרא‬
‫אמירתם כאמירת יחיד‪ ,‬עיק במחה״ש שכן צריך‬ ‫לא כיוון דעתיה אבל בידוע שהוא שלא לצודד כהא‬
‫לכאר דבריו‪ .‬ומה שאנו אומדים כהכתבים אולי סובו־‬ ‫דחזנים משתקין אף בשא״ד‪ .‬אבל לא מסתבר כלל לומד‬
‫שנתקן גם זה לד‪.‬צנוד לומד ואין הש״צ שלוחם לזד‪.‬‬ ‫כן דאף אדם שלא זהיר מלהתכדן ודאי יש לו נמי‬
‫כמו לאמידת קדוקו וברוך וימלוך‪ ,‬ואולי הוא מטעם‬ ‫חזקת כשדות שאינו מהכופרים והמינים חיו דחשוד‬
‫הטיז דד‪,‬אמידד‪ .‬עם החזן לא מיקרי יחיד וג״ז נחשב‬ ‫לקל הא אינו חקזוד לחמוד ובפרט בענין כוונה שהוא‬
‫אמידה עם החזן אף שאומרים תחלד״ עכיט כיון‬ ‫רבד קשה מאד עד שהתוס׳ כתבו בברכות דף ייז אף‬
‫שכל האמידה היא מצד הצבור‪ ,‬וגם שאמירתו נחשב‬ ‫על דורם שאנו נשום פעם אין מכוונים היטב‪ .‬וניחא‬
‫כאומר עם דחזן לא שייך שיאמר בלשון אחד מכפי‬ ‫לפ״ז מה שבכימ פ״ב מק׳׳קז הי״א איתא שכשלא‬
‫שאומד החזן תחלה‪.‬‬ ‫נתכוין מעיקרא לא יחוש על מה שמגונה‪ .‬משפע‬
‫דעל מה שמשתקין הוא אף ביתע שלא כיוון דעתו‬
‫ור‪,‬תפלה נלחקו יכול לומד כנוסח שרגיל בו כיון‬ ‫מעיקרא לא יחזור‪ ,‬ואם נפרש דאיידי בסתם הדי אף‬
‫שהוא נלחקו ולא שייך בזה איסור השינוי מפני‬ ‫באופן שמעותקין יחזור‪ ,‬אלא הוא משום שא״יא לפרקז‬
‫המחלוקת שתנן בפסחים דף נ׳‪ ,‬ואף שאומרים בשתי‬ ‫כן באביי‪ ,‬אלא דאף כידוע שלא נתכוין אסור‬
‫נוסחאות נחקוב זה תפלה נצבור כיון שמתפללים‬ ‫לו לכפול באופן שמקזתיקין כדפידשתי תחלה‪ .‬וממילא‬
‫ביחד‪.‬‬ ‫הוא ראיה ממה שלא פליג על ריפ דבשא׳ד איו‬
‫מקותיקין ‪.‬‬
‫ופסד״ז וברכות ק*עז שרעואי לאומרם גם בקול‬
‫דם הנשמע לאחדים הסמוכים אצלו‪ ,‬יש להסתפק‬ ‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫אם רקואי לאומרם בנוסח שרגיל בלחש שלא כהצנור‬ ‫מ שה פיינ ש טיין‬
‫דיקו לומד דד‪.‬די הוי זר‪ .‬כנצנעא שליכא איסור דד‪,‬א‬
‫אכל דבכ״ח חלב דאייתדא אף שהיה אסור בפרהסיא‬
‫עיק נדא׳ש שם דף נ׳א‪ ,‬ויש לומר שאסור אף נלחש‬
‫מקוום שמא ישכח מלומר בלחש כיח שדברים אלו‬
‫םימן ‪9‬ג‬
‫דגילין לומד בקול הנשמע‪ ,‬ודמי קצת למלאכד‪ ,‬שזעא‬
‫ממקום שעועוים למקום שאין עושים אסור בישוב‬
‫אפילו בצנעא שכתבו התוס' בריש דף נ׳־ב דלא‬ ‫בשינד נוסחאות בין הטתפלל להצבור‬
‫אפקוד למלאכד‪ ,‬בצנעא כמו שאד רנדים‪ ,‬וכוונתם דאף‬
‫מלאכות שלא נשמע ככתיבה וכדומה מ״מ מטרדת‬ ‫מוצאי יו׳ט האחרון של חג תשכיג‪.‬‬
‫המלאכד‪ ,‬ישכח מליזהר שלא לעשות כשיראו בנ״א‪.‬‬ ‫מעיב ידידי הנכבד מד מקוד‪ .‬זישא שטעדן‬
‫ומסתבר שיש להקל כשיאמר נלחקו כיון דגם במלאכר‪,‬‬ ‫שליטיזב‬
‫איכא לשח נד״ן שם שמתיר במלאכה שאפשר לעשותד‪,‬‬
‫בצנעא‪ ,‬ולכן אם קקוה לפניו לומר שלא כהרגלו‬ ‫הנ ה נדבר אחד שמתפלל בביהכ״ג שהצבור מתפללים‬
‫יאמר בלחש כהרגלו‪ ,‬אבל אם לא קשה לפניו יאמר‬ ‫בנוסח אחד מכפי שהוא מתפלל הנכון לע׳׳ד‬
‫כנוסח הצבור‪.‬‬ ‫שבדברים שצריך דוקא בצבור כמו קדושה מוכרח‬
‫לומר הנוסח של הצבור‪ ,‬ואף כשיאמר בלחקז אינו‬
‫ידידו‪,‬‬
‫יכול לומד נוסח אחד‪ ,‬דד‪.‬א כל האמידה עשה הצנור‬
‫שהוא בעצמו לא היה יכול לומד כלל דאין אומדים‬
‫מ שה פיינ ש טי ץ‬
‫קדוקוד‪ .‬ביחיד‪ .‬ואף שהעיקר מה שהצבור צריכים‬
‫לומד נקדוקוד‪ .‬הוא דק קדוש וברוך ויפלח־‪ ,‬וקוינוי‬
‫הנוסחאות נקדש או נקדישך וכדומה חוא דק חיוב‬
‫לד‪.‬ש״צ‪ ,‬מ״מ למנד‪,‬גנו שאומרים הצבור גם זה‬
 ‫משה‬
‫להחקויב סתירה מזר‪ ,‬לזת ובעצם מזאתה מתפלל‬
‫בביהכ׳נ בצבור הנה ברבדים שבקול רם אסור לשנות‬
‫מהצבור ובלחש נפי טוב להתפלל בנוסח הצבור‪.‬‬
‫ידירו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן כד‬
‫בענין תפלה לבן נח אם יש לו מצוה‬
‫ובענין תפלה בעת צרה ח״ו‬
‫ה׳ טבת תשכ״ג‪.‬‬
‫דייוקת‬ ‫טזדכ ירית הרה״ג טוהר׳ר שלום‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫הנ ה לענין בן נח אם מחדיב בתפלת פקזום שאינו‬
‫מחריב דהא לא נמנו בהפצות דחייבין בני נח‬
‫בסנר‪,‬ררין רף נ״ו ‪ pi‬לא ר^כר ברטב‪-‬ם פ״ט‬
‫ממלכים שחושב מצות דחייבין בני נח‪.‬‬
‫ולענין אם יש לו מצור‪ ,‬כקזמתפלל להשיית נראד‪,‬‬
‫שיש לו כמפורש בקרא בישעיה ‪ p‬ביתי בית תפלה‬
‫יקרא לכל העמים ופרש״י שם ולא לישראל לברם‪,‬‬
‫ואם הוא לגרים שיתגיירו הא הם תשראל ממש וזד‪,‬‬
‫היה נקרא לישראל לברם לכן ברור שקאי גם לבני‬
‫נכר שלא נתגיירו ומקיימים רק מצות שחייבין בני נח‪,‬‬
‫וא־כ הרי הוא כמפורש שאף שפטורין טתפלה פ׳ט‬
‫כקזמתפללים להשי״ת עוקזין מצות דאל״כ איזה שבח‬
‫הוא במה שיקרא בית תפלה לכל העפים אם אין‬
‫להנכרים שום מצור‪ ,‬בתפלתם‪ .‬ומסתבר שהוא בחקזיבות‬
‫דאינו מצרה ועושה ובשכר זת ולהרמב‪-‬ם פיי ממלכים‬
‫היט שאסור לבן נח לחדקו מצור‪ ,‬ולקיים בדעתו‬
‫שמצווה על זה והא רכתב בדדי ש ת נח שרצה‬
‫לעשות מצור‪ ,‬מקזאר מצות התורה כרי לקבל שכר‬
‫אין פונעין אותו הוא כפי׳ הררביז שעקזאה ת ת ע ה‬
‫שאינו מצווה עיז אבל פ׳׳ט )■וצר‪ ,‬לעשותה‪ ,‬יהיה‬
‫גם כתפלה ‪ p‬דמ״ש משאר מצות‬
‫אבל נראה לע‪-‬ד דד^א רק לקבוע חיוב להתפלל‬
‫אף כשאין לו צורך מיוחד לבקש איזה דבר אבל‬
‫כשמתפלל רק כקויש לו צורך כגון שיש לו חולה‬
‫או שאין לו פרנסה הוא כחיוב ממש‪ ,‬ולא קשה ממה‬
‫שלא החשיב זר‪ ,‬למצוה מיוחדת בחיובי בני נח‪,‬‬
‫משום תהו עיקר האמונה בהשי״ת שרק הוא רתתן‬
‫פדנסה ור‪,‬רופא חולים ובשאינו בוטח על השיית ואינו‬
‫מתפלל אליו הרי הוא כאינו מאמין בו ומאמין ברבדים‬
‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫‪wp‬‬
‫סימן כד‬
‫באחד שהוא ממשפחה שמתפלליו נוסח‬
‫ספרד והוא נתרגל בנוםח אשכנז אם‬
‫צריך לשנות לנוסח משפחתו‬
‫ניד‪ .‬שבם תשגד^‬
‫פע׳ב ירירי מו״ה אשר זעליג הכהן רובינשטיין‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫בד ב ר שאביך הוא טפשפהה של ההסירים שפתפללים‬
‫בנופה שקורין אותה נופה פפרר אבל פכיון‬
‫שאביך גר בפקום שפתפללים בנוטה אשבנז וגט‬
‫למדת בילרותך להתפלל בנופה אשכגז משום שכן‬
‫לפרו שם ולא רצה אביך לבלבל אותך ועתה שגדלת‬
‫מסופק אתה אולי אתה מהריב לתזור ולהתפלל בנוסה‬
‫ספרר שמתפלל אביך או אתה מהריב להשאר להתפלל‬
‫בנוסה אשבגז שהורגלת‪.‬‬
‫הנה ידוע שכל אנשי פולין ואונגארן ורוסלאנר‬
‫לבר מקופות הרהוקים קרים וקאווקאז וכדומה הם‬
‫בני אשכנז אף התסירים וער שנתפשטה שיטת‬
‫התפירות התפללו כולם בנוסה אשכנז אך את'נ‬
‫התחילו ראשי החסירים להנהיג להתפלל בנוסח אתר‬
‫באיזה שינוים‪ .‬ונמצא שאין להחקויב שינוי מנהג מד‪,‬‬
‫שהתחלת להתפלל נוסח אקזכנז אף שאביך ועור ב׳ וג׳‬
‫תרות התחילו להתפלל בנוסח החרש‪ ,‬שהרי אררבד‪,‬‬
‫הם שינו מנהג אבותיהם ורבותינו אתרי עולם חכמי‬
‫צרפת ואשבנז‪ .‬ואין ידוע טעם ברור במה שהתירו לשנות‬
‫נוסח הקבוע נגר הירושלמי שהביא הפג׳א ר״ם ס״ח‪,‬‬
‫כי מה שיש אומדים שנוסח ספרר הוא נוסח כללי לטי‬
‫שאינו יורע שבטו עיין בחת״ם או״ח סימן ם'ז שבטל‬
‫סברא זו‪ .‬וגם לבר זה הא הנוסח שמתפללין אינו‬
‫נוסח ספרד שהעתיק הרמב״ם דברוב הרבדים הוא‬
‫כנוסח אשכנז ורק באיזה מקומות שינו ונמצא שאין‬
‫הנוסח לא כנוסח אשכנז ולא בנוסח ספרד‪ .‬אבל עיץ‬
‫באעול אברהם שדחק בכל השינוים ליתן טעם ונתן‬
‫כלל שלהוסיף לא נהקזב שינוי‪ .‬ובלל זה לא נראה‬
‫כי מאין לו דבסבדא א׳א לומר זה רלפעמים המוסיף‬
‫גורע‪ .‬עכ״ס אין אנו מערערים על אלו ששינו כי‬
‫ודאי היה להם טעם שרשאין לשנות בזה‪ .‬אבל כשאחד‬
‫רוצה לחזור ולהתפלל נוסח אשכנז שהוא נוסח‬
‫אבותינו ‪T‬בותינו ודאי רשאי שד‪,‬די חוזר לקדמותו‪.‬‬
‫ופה שהתפילין שלך הם באותיות שקורין כתב‬
‫אר״י אין זה תרתי דסתרי דלא שייכין שני הדברים‬
‫קצז‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫בזד‪ ,‬איסור מדינא במה שמתפללין יחד אף שכוונת‬ ‫אחדים‪ ,‬ואמונה בהשי״ת אף שלא החכד זה במנין‬
‫הנכרי היא לאמונתו‪ .‬אך אולי יש קצת לחוק! להרואין‬ ‫הז׳ מצות ודאי הוא מהחיב להאמין‪ ,‬שהדי אף קיום‬
‫שיאמרו מדמתפלל יחד עם הנכרי שהוא גיב מתכוין‬ ‫כל ד‪,‬ז׳ מצות אם לא עשאם מהמת שהשי״ת צוד‪ ,‬בהן‬
‫כמחשבת הנכרי‪ ,‬שבעצם איני דואר‪ ,‬מ*ט יאמרו זה‬ ‫בתודה‪ ,‬מפודש בדמב׳ם מפיח שם שלא נחשבו‬
‫שלא נחקזדו ישראל על ע״ז ח״ו‪ .‬אבל אם נוסח‬ ‫כמקיימים ואינם מהמידי אוה״ע עיי״ש‪ ,‬וא״ב בהכרח‬
‫התפלה חברו כומדים שאף שאין בד‪ ,‬שום רמז ניכר‬ ‫שמחוייב להאמין בהשי‪-‬ת וגם שנתן התודה‪ ,‬וממילא‬
‫לאמונתם אין לישראל לאומרה אף בעצמו וכ*ש‬ ‫הדי דק ממנו צריך לבקש פדנמד‪ ,‬ורפואה ובל דבר‪.‬‬
‫שלא עם הנכרי משום דממילא הוי נוסח זה לאמונתם‪,‬‬
‫ופשוט שאף המובדים דתפלה הוא דק מדרבנן‬
‫אם לא כשיוסיף הישראל אלקי ישראל וכדומד‪ ,‬שיהיה‬
‫הוא דק לענין לד‪,‬תפלל בכל יום אף שאין לו צודך‬
‫ניכר דבריו שהוא לד‪,‬שי'ת לבדו‪ .‬וכיח שאסור מסתבר‬
‫מיוהד אבל כשיש להאדם צורך מיוחד כמו בעת‬
‫שהוא תועבה ולא יצא בזה אף ידי תפלה דאורייתא‬
‫צדד‪ ,‬יודו שהוא חיוב מן התודה להתפלל‪ .‬ומפורש‬
‫כדאמד דבא בבדמת דף כ*ב במצא צואד‪ ,‬במקומו‬
‫כן בדמב׳ן במדדמ מ״ע מימן ה׳ עיי״ש‪ .‬ומש׳ב‬
‫הואיל וחסא אעיפ שהתפלל תפלתו תועבה להד׳י‬
‫הדמב‪-‬ן שם ומה שדרשו בספרי ולעבדו זו תפלד‪,‬‬
‫בתום׳ שם דיחזוד ויתפלל וכן פסקו הדמב׳ם וד‪,‬ש'ע‬
‫אסמכתא היא או לומד שמכלל העבודד‪ ,‬שנתפלל אליו‬
‫ודוב הראשונים‪.‬‬
‫בעת הצרות‪ ,‬שמשמע לכאורה שמספקא לו אין הספק‬
‫ובדבר התפלה הקצרה שאומרים הילדים בבתי‬ ‫שמא גם להתפלל בעת צדה הוא דק דרבנן שזה‬
‫ספד של המדינה‪ ,‬כנראד‪ ,‬שבטונה לא הזכירו דמו‬ ‫א״א דהוא מעיקרי האמונה לבטוח בהשי״ת ולבקש‬
‫מאמונתם משום שנעקזו הבתי ספד גם ליהודים ולעוד‬ ‫מעמו שיעזדד‪,‬ו‪ ,‬וכדחזינן שנענש אסא על שלא‬
‫עמים אקזד במדינתנו הגדולה וד‪,‬מושלים במדינתנו‬ ‫דרש את ה׳ בהליו כי ברופאים בדד‪',‬י ופי׳ במצודת‬
‫הם אנשי חסד ואין רוצים להשליט אמונתם על שאד‬ ‫דוד שלא דרש לד‪,‬תפלל אל ה׳‪ ,‬ואם היה דק מדרבנן‬
‫האזדתים ולת יסדו נוסח כזה שלת לא שייך לתוש‬ ‫אף בעת צדה מ׳׳ט נענש דהא לא תיקנו אלא אנשי‬
‫שנתייסר עיי ממדים לכוונד‪ ,‬לאמונתם ול ‪ p‬אין בזה‬ ‫כנד‪,‬״ג אם הוא דק דרבנן‪ ,‬ודוחק לומד ששלמה תיקן‬
‫איסור מדינא וגם חשש דואין אף אם ניטא שאיכא‬ ‫לד‪,‬תפלל בעת צדד‪ ,‬ואנשי כנה‪-‬ג הוסיפו להתפלל בכל‬
‫במתפללין יחד מסתבר שליכא בכאן שיחע שנתייסר‬ ‫יום דלא החבר זה‪ .‬וגם הא חזקיהו המלך גנז ספד‬
‫שכל אחד יכוין לאמונתו‪.‬‬ ‫רפואות כדאיתא בברכות דף י׳ ופדש‪-‬י שם כדי‬
‫ולד‪,‬זכיד שם גד באנגלית שהוא הכוונד‪ ,‬על השי״ת‬ ‫שיבקשו דהמים‪ ,‬ואם לא היד‪ ,‬חיוב לבקש רחמים‬
‫בגילוי הראקז נדאד‪ ,‬שאין להקפיד כ״ב‪ ,‬דהא השיך‬ ‫לא היה זה טעם שיגנח דמה לו אם לא יבקשו רחמים‬
‫יו״ד סימן קע״ט סיק י׳א כתב דבלשח חול כמו‬ ‫כיון שאין לזד‪ ,‬חיוב‪ ,‬ל ת בדוד שלכו׳ע מהוייבין‬
‫גט אינו שם כלל ומותר למחקו והוא פקווט אצלו כ*כ‬ ‫להתפלל בעת צדה מדאורייתא אף להסובדין תפלה‬
‫עד שאמד בלשח וד‪,‬גע עצמך דד‪,‬א מותר למחוק‬ ‫דרבנן‪ .‬וכוונת הדמב׳״ן בספקו הוא אם יש לפרש‬
‫שם שנכתב בלשון חול‪ ,‬ומצד זה מתיר אף ללחוקז‬ ‫הקרא על זה משום דאף בלא קרא ידעינן זד‪ .‬מטעם‬
‫על המכה ולדקוק בהזכרת פסוק בלשח לעז אף שאמד‬ ‫דהוא מעיקרי האמונד‪ ,‬והוי דרשת הספרי מלעבדו זו‬
‫גם השם בלעיח חול כרש‪-‬י בשם רבו ודק לכתחלה‬ ‫תפלה בהכרח על כל הימים אף שלא בעת הצורו‬
‫יקו ליזהר עיי״ש‪ ,‬א״ב כ״ש לענין הזכדד‪ ,‬בגילוי‬ ‫שזהו לדידיה דק אסמכתא‪ ,‬או שאף שא״צ קרא‬
‫הראש שיש שסוברין שאף שם ממש הוא דק למדת‬ ‫מ׳־מ יש לפרש לעבדו על זה שיתפלל בעת צדד‪.‬‬
‫חסידות‪ ,‬וכן משמע גם לשח המחבר בסימן ציא סעיף‬ ‫ויהיה עיז עוד עשה לבד החיוב מצד עיקרי האמונה‪.‬‬
‫ג׳ שכתב בלשח יש אומדים שאסור מקזמע שאינו‬ ‫ובית שמצד עיקרי האמונה יש חיוב הוא חיוב גם‬
‫לכו״ע‪ ,‬שודאי אין להחמיר כשאי אפשר כמו לאלו‬ ‫על בן נח לד‪,‬תפלל בעת צרתו ויהיה לו שכר על‬
‫שבבתי ספד המדינה שלא ילבשו היארטולקעס ואין‬ ‫אמונתו בהשי׳׳ת ותפלתו אליו כמחריב ועושד‪ .‬בתפלד‪,‬‬
‫קפידא במה שתכירו גם שם גד בלשח אנגלית‪ ,‬ומצד‬ ‫זו דבעת צדד״‬
‫זד‪ ,‬היו יוצאין ידי תפלה דאורייתא כיון שאין הנוסח‬
‫ובדבר להתפלל איזה תפלה בנוסה אחד ישראל‬
‫מכומדים‪.‬‬
‫ונכדי יחד כגון‪ ,‬יהי רצח מלפני דבון העולם שיתן‬
‫ובבן נח שיש לו שכר כאינו מצווד‪ ,‬ועוקוה‬ ‫לי חיים וברכד״ והנכדי אפשר מתכוין לאמונתו‬
‫כשמתפלל‪ ,‬איך הוא מזומתפלל בהדד‪,‬וד שישראל‬ ‫והישדאל מכוין לד‪,‬שי״ת שד‪,‬וא דבח העולם ולו הוא‬
‫אינו יוצא כדאיתא במג״א סימן קיא סקיב‪ ,‬פשוט‬ ‫מתפלל‪ .‬אם הוא נוסת שעשו זד‪ ,‬בעצמם איני רואד‪,‬‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫קצח‬

‫הא דצדיך שיהיה מקום נמוך ואישתמיט מיניה הא‬ ‫שכיץ שאינו עושה כדין תמצוה גם בן נח לא יקבל‬
‫דכתב הדמב״ם בת״ו שיעמוד במקום נמוך(‪.‬‬ ‫שום שכד‪ .‬ואף שחולה מהדהד החפלה בלבו הוא רק‬
‫לרוחא דמלתא ואינו יוצא בזה ראם הבריא יצטרר‬
‫ועיץ בתענית דף כ‪-‬ג בעובדא דד׳ יונה אבוד‪ .‬דר׳‬
‫לחזור ולהתפלל לדוב האחרונים עיק במ״ב סימן‬
‫מני כי הוה מיצטדיך עלמא למיטדא והוצרך למבעא‬
‫מ״ב סק״ז ובבאוד הלכה שם ולת אלו שאומרים‬
‫דחמא אזיל וקאי בדוכתא עמיקתא דכתיב ממעמקים‬
‫שיסדרו להתפלל בהרהור אינו כלום והחקזשות שמא‬
‫קראתיך‪ ,‬ונדד שאין דאיד‪ .‬לדינא שצריך להתפלל‬
‫ינהיגו הנכדים לומד גם בהזכרת אמונתם אין מקום‬
‫כל תפלה במקום נמוך שד‪.‬די משמע שרק תפלה זו‬
‫לחשוש כיץ שבכוונה עשו נוסח כזה מצד שאץ רוצים‬
‫דבעת עצירת גשמים הלך למקום עמוק ולא בכל‬
‫להשלים אמונתם‪ .‬זהו מה שנוזבאר לדי«נ ולהתערב‬
‫תפלותיו שבכל יום שאם ה ‪ .T‬עושה כן בכל תפלותיו‬
‫במחלוקת בני המדינה אם לומד תפלה זו בבתי מפד‬
‫לא היה לו להזכיר מון שלא הוי זד‪ .‬חדרזז‪ ,‬וגם‬
‫של המדינה או לבטל‪ .‬עצתי היתה שלא להתערב‬
‫בעצירת גשמים גמי או מצינו זד‪ ,‬אלא על ד׳ יתה‬
‫יראי ה׳ בזה אף שיש סובדים שצריך להתערב ולומד‬
‫אבוד‪ .‬דד׳ מני ולא על אמוראים אחדיני שהתפללו‬
‫שדעתנו הוא שיאמרו התפלה ויקז פנים לכאן ולכאן‬
‫על הגשמים המתכדים שם‪ ,‬וא״כ הוא אדרבה קצת‬
‫ואל תעשה עדיף‪.‬‬
‫ראיה להיפוך דבכל תפלה אין צורך לזה אף לפעלה‬
‫ולשאר אמודאי אף לגשמים אין מעלה במקום נמוך‪.‬‬
‫אך ראיה גדולד‪ ,‬ליכא משום דאפשד דכיון דד‪,‬טעם‬
‫משה פיינשטיין‬
‫דממעמקים הוא להראות הכנעה יותר מדחזינן שעל‬
‫מקום גבור‪ .‬הוא במראה גבהות הוי במקום נמוך‬
‫כמראד‪ ,‬הכנעד‪ ,‬ובעת צדה כעצירת גשמים הוא נכנע‬
‫ביותר מפני הצרת ולכן הוצרך לומד שד׳ יונד‪ ,‬אף‬ ‫סימז כו‬
‫בעצירת גשמים התפלל במקום עמוק ואמוראי אחדיני‬
‫אף שג׳׳ב התפללו כל תפלותיהם במקום נמוך לא‬ ‫בענין טחום נטור לתפלות ובחולה‬
‫התפללו בעצירת גשמים במקום נמוך תה אפשר יש‬ ‫שצריך לאכול קודם תפלת שחרית‬
‫לתרץ להרמב‪-‬ם שמצריך מקום נמוך למעלה בתפלה‪.‬‬ ‫אם צריך לקרש בשבת‬
‫אבל עכ״פ חזינן שפירוש הזכר לדבר מקרא דממעמקים‬
‫הוא שיהיה המקום נמוך דלא כפירוש מעיו״ט‪ ,‬וא׳׳ב‬ ‫ב׳ אלול תשכ‪-‬ג‬
‫ריב״ח משום ראב׳י והברייתא דחנ״ה שהזכירו קרא‬ ‫מע‪-‬כ ידידי הדה‪-‬ג מוהר‪-‬ד אפרים גרינבלאט‬
‫דממעמקים הוא משום שסברי דבכל תפלה יש מעלד‪,‬‬ ‫שליט׳א‪.‬‬
‫לרתפלל במקום נמוך ממש ולא סגי בזה שהמקום שור‪,‬‬
‫ולא גבור‪ ,‬מכל הבית‪.‬‬ ‫הנ ה במת שעמד כתד״ה בסתירת הרמב׳ם פ‪-‬ד‬
‫וצריך לומר כמשמעות לשון הרי״ף והרא׳ש דלא‬ ‫מתפלה שבד‪'.‬ו כתב שיעמוד במקום נמוך‬
‫גרפי כלל בגם׳ תיבות אלו‪ ,‬אלא במקום נמוך‬ ‫ובה׳ז כתב לא יעמוד במקום גבוה ג׳ טפחים או‬
‫ויתפלל‪ ,‬לא שהשמיטו מלשץ הגמ׳ מחמת שלא סבדי‬ ‫יותר‪ .‬ודאי מוכדחין לומד דמקום נמוך הוא למעלה‬
‫זה‪ ,‬שהרי יש עוד שינוים מלשון ד‪,‬גמ׳ לגידסתנו שהם‬ ‫ולחקזיבות יותר ועל מקום גבוה גיט הוא איסור‬
‫כתבו בלשון ריב׳׳ח משום ראב״י מנין למתפלל שלא‬ ‫כדהבאת מכתב סופד‪ .‬ומה שהש״ע לא כתב הא‬
‫יעמוד על מקום גבוה ויתפלל שנאמר ממעמקים‬ ‫דלכתחלה צריך שיהא במקום נמוך‪ .‬לכאורה הוא‬
‫ובגידסתנו לא נאמד לשון זה אלא ואדיב׳׳ח משום‬ ‫פשוט משום דהדי״ף והרא״ש השמיטו זה בדף י'‬
‫דאב׳׳י אל יעמוד אדם וכר שנאמר ממעמקים ו ‪p‬‬ ‫בין ממאמר דיב‪-‬ח משום דאב״י ובין מהברייתזג‬
‫בתנ׳׳ד‪ ,‬איחא בלשונם ברי״ף מניו למתפלל שלא‬ ‫וא״כ סבדי שא'צ מקום נמוך אף למעלה והממעמקים‬
‫יעמוד לא ע״ג כסא ולא ע״ג ספסל ולא ע־ג מקום‬ ‫הוא דק שלא יהיה גבוה משאר הבית בין בביתו בין‬
‫גבוה ויתפלל לפי שאין גבד‪,‬ות לפני המקום ואע״פ‬ ‫בביהכ׳׳ג ועיץ במעיו״ט שד‪.‬ממעמקים הוא דק לאפוקי‬
‫שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ממעמקים‬ ‫מקום גבוה כמו המעלות והיינו בקרקע שוה שהוא‬
‫קראחיך וברא׳׳ש איכא קצת שינת שכתב בלשון‬ ‫עמוק כנגד המעלות‪ .‬וא'כ הוא כהכלל שנקט הב״י‬
‫התני׳ד‪ ,‬המתפלל לא יעמוד ע״ג כסא ולא ע״ג מקום‬ ‫שפוסק כשנים מאלו השלשה פוסקים הדי‪-‬ף והדמב׳ם‬
‫גבוה ומסיים כגידסת הרי״ף ובגידסתנו הוא לא‬ ‫והרזליש וכיץ שבכאן הם הדי׳ף והרא‪-‬ש נגד הדמב״ם‬
‫יעמוד אדם לא ע‪-‬ג כסא ולא ע״ג שרפרף ולא‬ ‫פסק כמותם‪) .‬ובמעיו״ט איתא שגם בדמב״ם ליכא‬
‫קצט‬ ‫מש ה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫לו לירד ולא כתב שאסור‪ ,‬ואיב תמוה לכאורה‬ ‫במקום גבוה וכו׳ שנאמר ממעמקים קראתיך וליכא‬
‫טקו׳׳ב הנדס נראה מדבריו שגם הוא סובר שאין זח‬ ‫שהוא רק זכר לדבר לא בגמ׳ ולא בתוספתא פ״ג‬
‫בכלל מקום גבוה וא״ב אפילו י ‪p‬ל לירד איט צריך‪,‬‬ ‫הי׳׳ז‪ ,‬וא'כ משמע שלפניהם היתד‪ ,‬בגט׳ כגירסתם‬
‫שמשמע שהוא מתרץ דברי הרמב׳׳ם מהשגתו‪ ,‬והא‬ ‫שלכן נמצא שהקדא דמטעמקים נאמר לגירסתם רק‬
‫הרמב״ם נמי סובר דאיכא מעלה שיתפלל במקום‬ ‫על האיסור דמקום גבוה וקרקע שוד‪ ,‬הוא כממעמקים‬
‫נמוך וא״ב שפיר משיג הראב׳׳ד דנהי שליכא האיסור‬ ‫כפירוש מעיד‪-‬ט ופליגי אר׳ יונה בפירוש מסעמקים‪,‬‬
‫דמקום גבור‪ ,‬מיס הי׳ל לרסב׳׳ם לטינקט דיש לו לירד‬ ‫או שגם ד׳ יונה מפרש ממעמקים גם על קרקע שור‪,‬‬
‫מצד הטעלד‪ ,‬דפקום נסוך‪ ,‬ואף שגם אחר שירד לא‬ ‫אך שר׳ יונה רצר‪ ,‬להראות יותר הכנעת יותר טדינא‬
‫יד‪,‬יד‪ ,‬נמוך אלא בקרקע שוד‪ ,‬מ״מ כיון שהוא רואד‪,‬‬ ‫והביא הקרא דממעטקים לועכיח דטקום נראה‬
‫משם נם מקום הנסוך ממנו היה א לירד ול׳׳ד לעליה‬ ‫כהכנעד‪ ,‬מדהזינן רעל מקום נבוד‪ ,‬נראה בגבד‪,‬ות‬
‫ממש שאין רואד‪ ,‬משם מקום הנמוך‪ .‬אך אפשר לא‬ ‫שאסור להתפלל ולבן רצר‪ ,‬להתפלל ביותר הכנעת‬
‫בא הכ׳־מ לתרץ דברי הרמב״ם אלא לפסוק הדיו‬ ‫שאף שלא הצריכו להראות הכנעד‪ ,‬בזד‪ ,‬בדין‬
‫לשיטתו שפוסק כהרי׳׳ף ודרא׳׳ש דליכא מעלה במקום‬ ‫הכנעה שצריך האדם בשמתפלל דסגי בזד‪ ,‬שמפף‬
‫נסוך‪ ,‬שלבן כיון שגם הראב׳׳ד סובר דאין זה מקום‬ ‫ראשו ופכר ידיה כרבא ור׳ כד״נא בשבת דף י׳ ואיפסק‬
‫גבוה א׳׳צ לירד משום דלא סבר בזד‪ ,‬כראב״ד ורסב׳׳ם‪.‬‬ ‫כן ברמב״ם שם ה״ד ובש״ע סימן צ׳׳ה ה״ב וד‪,‬׳׳ג‪ ,‬רצה‬
‫אבל הוא דוחק דד‪,‬כ׳׳מ ברוב הפעמים לא בא לפסוק‬ ‫ר׳ יונה בעת צרר‪ ,‬לד‪,‬ראות יותר הכנעה מכפי שאמרו‬
‫אלא לברר דברי הרמב׳׳ם‪ .‬ולכן נראד‪ ,‬שמתרץ‬ ‫בכל תפלה‪ .‬אבל ברא׳׳ש דוחק לומר שהיד‪ ,‬לו הגירסא‬
‫דהרמב׳׳ם סובר דכמו שמועיל זה שחלק רקזות לעצמו‬ ‫‪ p‬בגמ׳ שהרי הטור היד‪ ,‬לו הגירסא כגירסתנו‬
‫לסלק האיסור דבטקום גבוד‪ ,‬כ׳׳ב מועיל לענין הטעלד‪,‬‬ ‫שיתפלל במקום נמון־‪ ,‬וצריך לומר שד‪,‬רא״ש כיון‬
‫דבמקום נמוך כיון דפקום הזד‪ ,‬הוא קרקע שוד‪ ,‬ואיט‬ ‫שסובר כד‪,‬רי ‪ T‬שא׳־צ מקום נמוך העתיק לשון‬
‫כלום סד‪ ,‬שרואה גם מקום הנמוך ממט‪ .‬ועיץ במגדל‬ ‫הדי׳׳ף כגירסתו‪ ,‬שלא פליג עליו בדינא אף שד‪,‬וא‬
‫עוז שמשמע נמי מדבריו שלהרטב׳׳ם אין צריך לירד‬ ‫טרס כגירסתגו דצריך במקום נמוך‪ ,‬ועיץ בדף ט׳׳ז‬
‫אף מעזום מעלד‪ ,‬שד‪,‬רי בתב שנהגו בכל ד‪,‬קד‪,‬לות‬ ‫ברא״ש שד‪,‬עתיק לשץ הברייתא ולא ע׳׳ג שרפרף‬
‫להתפלל ש׳־צ בביפר‪ ,‬ובמגדל‪ ,‬ו ^נ תו שד‪,‬וא ע׳׳פ‬ ‫שד‪,‬וא בגירסא שלנו בגט׳ חזינן שהלשון דכאן הוא‬
‫שיטת הרטב״ם רעל הביפר‪ ,‬כיון שיש בו ד׳׳א על ד׳׳א‬ ‫גירסת תרי״ף משום דפמק ‪P‬תיה‪ .‬וד‪,‬טעם שפסק‬
‫או שמוקף מחיצות ליבא האיפור וליכא גם המעלד‪,‬‬ ‫כד‪,‬רי׳׳ף אף שגורס כגירסתנו הוא משום דבתוספתא‬
‫לירד ביח דשם ליכא מקום נמוך וגם בשירד ידדה‬ ‫ליכא הא דמקום נמוך לכן אף שיעז לפסוק כד‪,‬גט׳‬
‫קרקע שוה כל ביהכ׳׳נ‪ .‬ואף שלא מובן סוף דבריו‬ ‫אבל מכיון שאין הגירסא בגט׳ ברורד‪ ,‬דר‪,‬רי״ף לא‬
‫ואין לסמוך על בעל ס׳־ע כדאיתא בש׳׳ך חר׳ט באיזד‪,‬‬ ‫גרם זה לא פסק דיש מעלה במקום נמוך‪ .‬ואף הטור‬
‫מקומות‪ ,‬מ״מ על מד‪ .‬שמעיד מן מנד‪,‬ג הקהלות בזמנו‬ ‫שנקט כלשון גירסתנו נמי לכאורה משמע שלא מצריך‬
‫ודאי נאמן‪ .‬אבל נראד‪ ,‬רעל מקום גבוד‪ ,‬פחות מג׳׳ט‬ ‫אף לכתחלה לטעלד‪ ,‬שיהיד‪ ,‬במקום נמוך אלא שלא‬
‫נהי שליכא האיפור דמקום גבוד‪ ,‬מ״מ מקום נמוך ודאי‬ ‫יהיר‪ ,‬במקום גבוד״ אך משום שגירסתו אינה כגירסא‬
‫לא הוי ויסבור בזד‪ ,‬בד‪,‬ראב'ד בבנין שאם י ‪p‬ל לירד‬ ‫דגט׳ בד‪.‬תהלה דנקט מטה כסא ספסל שכן הוא‬
‫ירד למטר‪ ,‬ויתפלל‪ .‬אך לדינא הא הש״ע לא פסק‬ ‫בתוספתא לא כבגט׳ דנקט כפא ושרפרף והוסיף אלא‬
‫שאיכא מעלה במקום נמוך וגם הרמיא לא הגד‪ ,‬כלום‪,‬‬ ‫במקום נמוך כסו בגידסא דגס׳ וסזד‪ ,‬משסע דסובר‬
‫ולכן אולי זהו הטעם שלא ט‪,‬גו כמנד‪,‬ג שהביא המג׳׳א‪,‬‬ ‫רבעי מקום נמוך דלח נקט לד‪ ,‬אף שנקט גירפת‬
‫אף שמנהג המג׳׳א שמקום ד‪,‬ש״צ יש להיות נטוך‬ ‫התוספתא לר ‪p‬תא לא זו אף זו בדפי׳ בב״ח שליכא זה‬
‫איתא גם ברש׳׳י ר׳׳ד‪ ,‬דף ל״ב שכתב על ירד ר׳י‬ ‫בכסא ושרפרף‪ ,‬לכן צ״ע בשיטת הטור איך סובר‬
‫בן ברוקד‪ ,‬לפני התיבד‪ ,‬לפי שמצור‪ .‬להתפלל במקום‬ ‫לדינזב‬
‫נמוך קתני ירד‪ ,‬ועיץ בד‪,‬גהות הגרי׳׳ם שכתב על‪.‬‬ ‫והנה הראב״ד כתב בה״ז בדין בנין גבוה שיש‬
‫הסג״א שפי׳ כן בעצמו לשון ירד לפני התיבד‪ ,‬שח‬ ‫בו ד׳ אמות על ד׳׳א או שד‪.‬יד‪ ,‬מוקף מחיצות שמותר‬
‫מפורש ברש׳׳י ריה‪ ,‬מ׳׳ס כיץ שתש׳׳ע וד‪.‬רמיא סברי‬ ‫לד‪,‬תפלל שם מטעם שכתב הרסב״ם ספני שאין גבהו‬
‫שאין צריך טד‪,‬גין כמותם‪ .‬וממילא לא שיז כלל‬ ‫ניכר שד‪,‬רי חלק רשות לעצמו‪ ,‬ובכלל זד‪ .‬אם י ‪p‬ל‬
‫חומרת הראב‪-‬ד לירד מהבימה שיש בד‪ ,‬ד׳׳א על‬ ‫לירד לסטד‪ ,‬ולד‪,‬תפלל ירד למטר‪ ,‬דתפלל‪ ,‬ומונתו‬
‫ד׳׳א או שמוקף מחיצות וכן לא צריך ארד ממקום‬ ‫פשוט דנד‪,‬י שאיסור דסקום גבוד‪ ,‬ליכא ס׳׳ס מעלה‬
‫גבור‪ ,‬פחות טג׳׳ט‪ .‬ונשאר לדינא רק הנידח מצי‬ ‫דפקום נפי ליכא שם ולח כתב אם יכול לירד יש‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫ובדבד כמה יש לחייב לשוחט שמטדיף‪ ,‬הנה אם‬ ‫שהמנהנ שהש״צ יתפלל לפני העמוד שזה באדתי‬
‫יש לו להקצב להשיג בהמה אהדת ולשוחטה ישלם‬ ‫במכתבי הדאשון שיש להשתדל שלא לשנות אך ‪DX‬‬
‫דק מה שהפסידו אם ימכוד בפחות מכפי ששילם‬ ‫יודע שלא ישמעו לו אינו צדיך למחות ויבול להתפלל‬
‫והטידחא למכוד דזה הוא ג״ב משיוי גוף הבהמה‬ ‫שם‪ ,‬ולכן טוב שהשתדל כתד‪-‬ה ושמעו לדבדיו ותבא‬
‫שאצל הקצב ששוחטה היא שוד‪ .‬יותד משויה אצל‬ ‫לך בדכה‪.‬‬
‫בעל הבהמה‪ ,‬ואם לא היה יכול להשיג אחדת צדיד‬
‫והנה למה שהביא הכ׳׳מ תשובת הדמב׳׳ם על‬
‫לשלם כל מה ששוה בשד כשד יוחד מבשד נבלה‬
‫דין החלונות שצדיך שיהיו במקום שמתפללין שהוא‬
‫וטדפה‪ .‬אך ט'מ טוב לפשד בכה'‪ 1‬נ‬
‫דק לתמלת היחיד ובבתי כנסיות ומקומות מיוחדים‬
‫וד‪.‬נני ידידו מבדכו בכוח״ט‪,‬‬ ‫לתפלת הצבוד אין להצדיד בהם חלונות‪ ,‬אולי גם‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫הא דמצדיך במקום נפוץ שג״ב נזכד באותה הלכה‬
‫שנזכד שם דין החלונות הוא ג'כ דק כשמתפלל‬
‫ביחיד בהא דהתפלל ד׳ יונה שהיה ביחיתת‪ ,‬ועיין‬
‫סימן כז‬ ‫בפמ״ג בא״א סקי׳ד שכתב הטעם בחלונות משום‬
‫שתפלת הדבים א'צ לזכיות כ׳׳ב ומקובלת‪ ,‬ואף שטעם‬
‫אם ת״ח רשאי להתפלל ביחידות באשר‬ ‫אחד שהוא של דש׳י שהביא הוא כדי שיסתכל כלפי‬
‫שרוצה ללמוד בזמן מאוחר בלילה‬ ‫שמים ולבו נכנע‪ ,‬הדי דבצבוד א״צ זכדון הכנעה‬
‫רקשה לפניו לקום להתפלל בצבור‬ ‫כ״ב כבחפלת יחיד‪ ,‬ולכן גם מעלת יתדון הכנעה‬
‫דבמקום נפוץ נטי הוא דק ביחיד ולא בצבוד‪ .‬אך אולי‬
‫תענית י״ז בתמוז יהפבהו השי׳ת לששון ולשמחה‬ ‫דק הדמב׳ם לטעמיה דהחלונות הם דוקא נגד ידושלים‬
‫תשב'^‬ ‫שהוא לזכוד זכות ידושלים וביהמ״ק ביותו־ שלזה‬
‫מע״ב ידידי הנכבד מד‪.‬ד׳׳ד אליעזד דוד הידש‬ ‫אין צודך בתפלת הדבים ולא לטעם דש״י שלהכנעה‬
‫שליט׳א‪.‬‬ ‫אין חלוק ואיכא מעלת מקום נמוך גם בצבוד וכמנהג‬
‫המג׳זג‬
‫הנה לועזפלל בעשדה הוא חיוב מצוד‪ .‬על האדם‬
‫ולא דק הדוד ומעלה בעלמא דהא לפדש״י‬ ‫ובדבד הקידוש בחולה שצדיך לאכול קודם שחדית‬
‫פסחים דף מ״ו וחולין דף קכ״ב מחוייב לילך עד ד׳‬ ‫נדאה לע׳ד להכדיע דאם צדיו לאכול פת אף שהוא‬
‫מילין כשהוא לפניו בהולך בדדך אף שטוב לפניו‬ ‫דק פת הבאה בכיסנין שיש לו דין פת בקביעות‬
‫יותד ללון כאן‪ ,‬וגם מחוייב לחזוד לאחודיו עד מיל‬ ‫סעודה צדיך לקדש כהודאת המ״ב בבאוד הלכה‪,‬‬
‫ונפסק כן בש״ע סימן צ׳ סעיף ט׳׳ז‪ ,‬ומזד‪ ,‬מובן שעד‬ ‫ואם סגי לו במזונות מבושלין שבשום אופן אינם‬
‫מיל מחוייב לילך אף כשהוא בביתו ומפודש ‪P‬‬ ‫בדין פת לא יקדש‪ ,‬שהדי בכדדג בלא היה לו כל‬
‫בעדוך השלחן סעיף ב׳ ובמ׳׳ב סיק נ׳ב‪ .‬ובעצם‬ ‫השבח דק מינים אלו יש טעם גדול שלא היה‬
‫היה מסתבד כשהוא בביתו לחייבו גם יותד מטיל‬ ‫צדיך לקדש משום שלא יועיל אם לא נסבוד כהמג׳א‬
‫דבדדך הקלו שלא לחזוד לאחודיו יותד ממיל מפני‬ ‫סימן עד״ג ם'ק י׳א דיצא גם במיני תדגימא במקום‬
‫הצודך שיש לו לבא למקום שד‪,‬ולך לשם‪ ,‬וגם שהוא‬ ‫סעח־ה דיש חולקין עליו עיץ בשע׳ת סימן דפ״ט‪,‬‬
‫דק עדאי‪ ,‬אבל כשהוא בביתו אין טעם להקל לו‬ ‫שלכן מצד דבדים אלו שמותד החולה לאוכלם קודם‬
‫ובפדט שהוא לבטל בקביעות‪ .‬אך לא ידוע איזד‪,‬‬ ‫התפלה אין לחייבו בקידוש אף להמ״ב להחולקים‬
‫שיעוד דאין למילף מד׳ מילין דד‪,‬ולך בדדך לפניו‬ ‫על המג‪-‬א ונמצא שיש כאן ב׳ ספקות ולמה לן‬
‫שצדיך לילך לשם גם מצד דדכו ואין לו טדחא‬ ‫להתידו שישתה החולה מצד הקידוש דבד שאסוד לו‬
‫דק זד‪ .‬שהיה יותד דוצה ללון בכאן אבל מביתו‬ ‫משום שהוא קודם התפלה כיון שיותד נוטה שאינו‬
‫שהוא לטדוח בשביל תפלה בצבוד אולי אינו מחוייב‬ ‫צדיך לקדש כדכתבתי במכתבי הדאשון‪.‬‬
‫לטדוח בהליכה דד׳ מילין‪ ,‬ולכן אולי משום שלא‬
‫ובדבד השוחט שצדיך שיהיה דוקא אחד עומד‬
‫הוזבד שיעוד ליושב בביתו אין להחמיד ביותד‬
‫ע׳׳ג אם ידע מזה שיטדיפו מה ששחט בעצמו חייב‬
‫ממיל שמצינו שיעוד זד‪ .‬בד‪,‬ולך בדדך לחזוד לאחודיו‬
‫לשלם אם הקצבים ששחטו אצלו לא ידעו מזה דאם‬
‫כדסובד בעה״ש ובמ׳׳ב‪.‬‬
‫ידעו הדי סבדו וקבלו ועיין בש״ך סימן ש״ו סק»י‬
‫עכ'פ כיון שחזינן שצדיך לטדוח הדבה מוברחין‬ ‫ואף הקצה׳׳ח סק׳י יודה שחייב דהוא כניכד כיון שלא‬
‫לומד שהוא חיוב מצוה על האדם להתפלל בעשדה‪.‬‬ ‫הי׳׳ל כלל לשזעט בעצמו‪.‬‬
‫רא‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫איתא במג״א סק״ד שהוא מחמת דכיון שלא היה‬ ‫ומה שלא חייבו אף לסרוח סובא הוא משום דאף‬
‫בתוך ד׳ אמות שלו לא אמרינן דהו־׳ל לבדוק‪ ,‬וד‪,‬וא‬ ‫במ״ע דאורייתא איכא שיעורים שלא כבאיסורים‬
‫משום דסובר דכמלא עיניו הוא רק מלא יראד‪ ,‬וכל‬ ‫שבכל אופן אסור דלא נחשב אונס לא בהוצאת טמון‬
‫שלא ראד‪ ,‬ליבא איסור תורה אלא רק מדרבנן ולא‬ ‫ולא בטירחא להתיר האיסורין‪ ,‬דהא בשצריו להוציא‬
‫ד‪,‬טדיחוד‪,‬ו לבדוק כדפי׳ הפמ״ג באשל אברהם שם‪,‬‬ ‫הרבה ממון הוא אונס לפוטרו מהעשה‪ ,‬לכן גם‬
‫אבל גם הוא מודד‪ ,‬דבתוך ד׳ אמות כעזלא בדק וד‪.‬יתה‬ ‫טירחא היד‪ .‬שייך להחשיב אונם אך הוא אונם קטן‬
‫שם צואד‪ ,‬שצריך לחזור ולהתפלל‪ ,‬וכן פסק בר״ס‬ ‫לגבי מצות הרבה אף באלו שהן רק מדרבנן‪ ,‬ולכן‬
‫צ״ב בנצרך לנקביו דתפלתו תועבד‪ ,‬שצדיך לחזור‬ ‫במצוד‪ .‬זו דד‪,‬צריט להתפלל בצבור הקלו להתשיב‬
‫ולהתפלל‪ ,‬וד‪,‬וא מצד החטא לא מצד הצואד‪ ,‬שנמצא‬ ‫זד‪ .‬לאונס כשהוא הלוך יותר ממיל‪ .‬והטעם אולי‬
‫שם דאם מצד הצואד‪ ,‬היה לן להצריכו לחזור ולהתפלל‬ ‫סביון שעושה עכ׳׳פ מעשה מצות דתפלה באותה‬
‫אף בנמצא במקום שלא היה צריך לבדוק וכן אף‬ ‫שעד‪ ,‬הקלו לפוטרו ממצור‪ ,‬זו דבצבור דוקא אף‬
‫אם באמצע תפלתו נתעורר לו תאוה לנקביו אלמא‬ ‫באונס קטן זה דטירחא‪ ,‬ול״ד לשאד מצוד‪ ,‬אף דרבנן‬
‫דד‪,‬וא רק משום החטא דבשביל זה שהתפלל בחטא‬ ‫שלא יעשה בלום בענין המצוה כקויתעצל שלכן‬
‫הוא ודאי שלא תתקבל תפלה זו ותפלד‪ ,‬כשליכא‬ ‫החמירו שלא יתחשב לאונס אלא הוצאת ממון בסך‬
‫אפשריות לד‪,‬תקבל אינה תפלה כלל‪ .‬ולכן כיון שבצבור‬ ‫גדול ולא טירחא אף גדולה‪ ,‬אבל בתפלה שעושה‬
‫נשמעת תמיד ותפלת יחיד אף של אדם גדול וצדיק‬ ‫עכ״פ מצוד‪ ,‬דתפלה הקלו עליו במתעצל בשביל‬
‫אינו ברור שתתקבל יש חיוב על כל אדם שיתפלל‬ ‫טירחא גדולה דד‪,‬ליכד‪ ,‬יותר ממיל שלא יצטרך לילד‬
‫בצבור וד‪,‬וי טעם זה שתפלת הצבור נשמעת יותר‬ ‫לקיים גם תפלה בצבור‪.‬‬
‫עצם הדין ממילא‪.‬‬
‫ואין לדייק מלשון ישתדל אדם להתפלל בביהב״נ‬
‫עכ׳׳פ תפלה בצבור הוא חיוב וא״ב אין שייך‬ ‫עם הצבור שבסעיף ט׳ לומר שד‪,‬וא רק מעלה בעלמא‪,‬‬
‫דגם על חיוב שייך לשון זה‪ ,‬דדעא מביון שטירחא‬
‫לחלק בין ת״ח לסתם אדם אם אינו כרשב״י וחבריו‬
‫מרובד‪ ,‬כד‪,‬ליכה יותר ממיל פטור‪ ,‬הרי יש לדמות‬
‫שרשאים לבטל גם עיקר תפלה שדין זה ליכא לת״ח‬
‫שבזמננו‪ .‬ומש״ב הרמ״א בסעיף י״ח דאפילו בלא‬ ‫גם שאר טירחות שמזדמן לאדם לומד שהוא כטירחא‬
‫עשרה עדיף להתפלל בבי־מ״ד הקבוע לו‪ ,‬הוא משום‬ ‫דיותר ממיל‪ ,‬אבל ביון דיצטרך בעצמו לדון זה‬
‫שיש דבר שהוא טירחא לזה ולא לזה‪ ,‬לכן אמר לקזון‬
‫מעלת היכא דגרסי שהוא לשיטת התוס׳ דף ל׳ אף‬
‫ביחידות עדיף מבצבור‪ ,‬ומש״ב שדוקא בתורתו‬ ‫ישתדל אדם דד‪,‬טונד‪ ,‬הוא שלא יקל לדמות כל‬
‫אומנתו בארתי בספרי אגרות משה על או״ח סימן‬ ‫טירחא לטירחא דיותר ממיל אלא יחמיר בהרבה‬
‫ל״א שד‪,‬וא הכרעת הרמ״א עצמו לסמוך על הי״א‬ ‫פעמים שלא יהיר‪ ,‬לו ברור שהוא טירחא גדולד‪,‬‬
‫במי שתורתו אומנתו אף בזמננו אף שלפטור מתפלת‬ ‫דצריך שידון בכובד ראש על זה‪.‬‬
‫ליכא דין תורתו אומנתו עיי״ש שד‪.‬ם דברים מוכרחין‪.‬‬ ‫ואף שבגמ׳ ברטת דף ח׳ איתא שהוא מעוום‬
‫וא״ב הוא רק כשהצבור מתפללין בביהכ״נ ולא‬ ‫דבצבור נשמע ומתקבל התפלה וכן הוא ברמב״ם רפ״ח‬
‫בביהמ״ד במקום שגרסי שאז מדינא א׳־צ הת״ח לילך‬ ‫מתפלה‪ ,‬מסתבר שזה עצמו עושד‪ ,‬החיוב דאם לא היד‪,‬‬
‫לביהכ׳׳נ להתפלל בצבור ואדרבה עוד עדיף לו‬ ‫אפשריות לתפלתו של האדם להתקבל אפשר שלא‬
‫להתפלל בביהמ׳׳ד‪ ,‬וגם בזה מסיק הרמ״א שלא ירגיל‬ ‫היתד‪ ,‬תפלה כלל ולא היה יוצא ידי מצות תפלה‪ ,‬ורק‬
‫עצמו לעשות כן בדי שלא ילמדו ממנו ע״ה ויתבטלו‬ ‫מכיון שכל תפלה אפשר שתתקבל יוצא אדם במצות‬
‫מביתכ׳־נ‪ ,‬אבל כשגם תצבור מתפללין בביהמ״ד מקום‬ ‫תפלה משום שאף אדם שלא זהיר במצות אפשר‬
‫דגרסי ליכא שום היתר לת״ח אף לפעם אחד להתפלל‬ ‫שיש לו זכות שתתקבל תפלתו לרצון בזכות‬
‫ביחידי‪ ,‬אף שד‪,‬וא מעוום שבשביל למורו טוב לו יותר‬ ‫אבותיו וגם בזכות האמונה בהשם ית׳ וקיומו‬
‫להתפלל ביחידי כיון שבזמננו ליכא דין תורתו אומנתו‬ ‫מצות תפלד‪ ,‬עתה‪ .‬וראיה לזד‪ ,‬משיטת הר״י בתום׳‬
‫ליפטר מתפלה ליכא גם ליפטר מתפלה בצבור כעוליכא‬ ‫דף כ״ב דלרבא שבנמצא צואד‪ ,‬במקום שהיד‪ ,‬צריך‬
‫טעם דמקום דגרסי כגץ בעובדא זו שהוא בישיבה‬ ‫לד‪,‬סתפק שמא יש שם צואד‪ ,‬הואיל וחטא תפלתו‬
‫דליקוואוד דבני הישיבה מתפללים בצבור בהישיבה‬ ‫תועבה דצריך לחזור ולד‪,‬תפלל משום דהואיל וחטא‬
‫דהוא מקום דגרסי ליכא היתר לשום ת״ח לד‪,‬תפלל‬ ‫בתפלת זו שלכן היא תועבה ולא תתקבל בודאי‬
‫ביחידי אף שגם הוא יתפלל במקום דגרסי‪ ,‬וכ״ש‬ ‫מחמת החטא שבתפלתו גופד‪ ,‬הוא כלא התפלל כלל‬
‫כשהוא לא יוכל לד‪,‬תפלל במקום דגרסי שהוא‬ ‫וכן איפסק בש״ע סימן ע״ו סעיף ח׳ ובסימן פ״א סעיף‬
‫בהישיבה אלא בביתו שודאי ליכא היתר‪.‬‬ ‫ב׳ להר׳ יונד‪ ,‬ואף ל״ק דבש׳׳ע שמשמע דאינו חתר‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רב‬

‫ולב! שייך להחשיב נתינת האפר מקלה עליה לרמז‬ ‫אך אולי לפי׳ השני שכהבתי שם שד׳ יונה אליבא‬
‫עמו אנכי בצדה שיזדעזע ר׳׳ז בעזביל זה‪ .‬ובמגילה‬ ‫דהדמב׳׳ם מת ‪ T‬בתורתו אומנתו חמננו שלא להתבטל‬
‫דף כ׳׳ו לפדש׳׳י קרי דבא תיבותא לאד‪,‬׳׳ק‪ ,‬ובמג׳א‬ ‫מלמוד תודה בשביל תפלה בצבור מכיון שפצינו‬
‫פיט! קנ״ד ס״ק י׳׳א נמי כתב דבתיבה הס׳׳ת מונח‬ ‫דלפי שתורתם אומנותם כדשב‪-‬י וחבריו היו פטורי!‬
‫בו תמיד‪ ,‬אבל מביא מד‪,‬מרדכי לפי פירוש מחצה׳׳עו‬ ‫גם מתפלה עצמה‪ ,‬יש קצת לומד דאף בליכא חשיבות‬
‫שלתיבה אי! בה קדושת אה׳׳ק ממש דמשוד‪ ,‬התיבד‪,‬‬ ‫היכא דגדסי נמי אם יש לו בטול יהיה פטור‬
‫לאדו! הבנוי בחומה שלא נעעוה לכבוד אלא לשמירה‬ ‫מלהתפלל בצבור‪ .‬אבל האמת שדק באיכא מעלת‬
‫אך פ׳׳ב איכא קדוקוה יתידתא ועדיפא מכודסיא שאי!‬ ‫דמקום דגדסי פוטר בשביל בטול תודה‪ ,‬דהא מפורש‬
‫נותני! הס״ת שם אלא לפעמים‪ ,‬ות מעומע בד׳׳!‬ ‫בגמ׳ ע׳׳ז טעם דאין לו להקב״ה אלא ד׳ אמות של‬
‫שכתב דקדושת תיבה חמידא שמצניעי! בתוכה‬ ‫הלכה בלבד‪ ,‬אך שסובר דבשביל זה לבד עדיף תפלה‬
‫ספרים ולא אמד שנעעזית לכבד הס׳ת‪.‬‬ ‫בצבור אף שהוא בביהכ׳־נ ודק בצרוף בטול תודה‬
‫סובר ד׳ יונה שיודה הדמב״ם שרשאי להתפלל‬
‫והנד‪ ,‬הפמ״ג פליג על המג׳׳א וסובר דבאדו!‬
‫הבנוי בחומה אי! בו קדושה יתידתא כלל אלא‬ ‫ביחידות‪ ,‬ולב! בעובדא זו שגם הצבור מתפללי!‬
‫בביהמ׳׳ד דגרסי גם לפירוש זה ליכא היתר להתפלל‬
‫קדושת ביהכ׳׳נ וב! הא משמע מהמרדכי לדינא באדת‬
‫ביחידי אף בשביל בטול תודה‪ .‬ובעצם איני רואה‬
‫הבנוי בחומה‪ ,‬אבל יקשה עליו מעז״ב המרדכי בשם‬
‫שיעז כא! בטול תודה דיכול לסדר סדר למודו באופ!‬
‫הד׳ יצחק מווינא להוכיח שאי! קרוי אה׳׳ק אלא אותו‬
‫שעשוי כפי! ארגז ולכבוד ולא לשמירה תדע דדבא‬ ‫שלא יתבטל מתפלה בצבור דלעומת שעשה סדרו‬
‫קרי ליה תיבה אלמא דבכד‪,‬׳׳ג לא מיקרי אה׳׳ק עיי׳׳ש‬ ‫ללמד בזמ! מאוחר בלילה‪ ,‬הדי יכול לסדר שילמוד‬
‫הדי משוד‪ ,‬אותם וד‪,‬תיבד‪ ,‬הא יש בה קדושד‪ ,‬יתירתא‬ ‫אותו הזמ! ביום בשעה שמבטל עתה ביום בשביל‬
‫כד‪,‬מג״א כפי שמפרש במחצה׳׳ש‪ .‬וצריך לומד דמה‬ ‫זה‪ ,‬ולא יצטרך לבטל תפלה בצבור וכל המצות‬
‫שעשוי לשמירה ולא לכבוד עושה שאי! עליו חשיבות‬ ‫המסתעפים מזה לשמוע קדיש וקדועזה וברכו ועניית‬
‫דאה׳׳ק אבל מ׳׳ס כיו! שהספרי תודה מונחים שם יש‬ ‫הרבה אמנים שלא יוכל לקיים המתפלל ביחידי‪.‬‬
‫לו בהכרח קדועזה‪ ,‬וכדחזיג! מכודסיא וספדיסא בגס׳‬ ‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫שלא נעשו לתשמיש שיעשם קדושים ומ״ס כיו!‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫שלפעמים מניחים עליהם הס״ת הם קדושים אף‬
‫שהפעמים שמניחים עליהם הס׳׳ת אינו לכבוד‪ ,‬דד‪,‬כבוד‬
‫הא הוא לפרום מפה תחלה על הכודסיא כמו שעושי!‬ ‫סימן כח‬
‫תמיד דק כשלא היה להם לפי שעה המפה מוכנת‬
‫גותי! עליו הס׳׳ת בלא המפה ומ״ם עשה הנחה זו‬ ‫איך הוא רץ העטור שנהגו שהש״צ‬
‫דהס״ת קדושה על הכודסיא‪ ,‬וב! העייפי ליד‪ ,‬דפדיסא‬ ‫עובר שם אם יש לזה מקור ואם שפיר‬
‫תחת הס׳׳ת נמי משמע שאינו לכבוד הס׳׳ת דא״ב היו‬ ‫עברי אלו שמתפלל הש״צ על הבימה‬
‫עושי! כ! תמיד‪ ,‬אבל הוא משוום אדיבות הפריסא‬
‫שלפעמים כופלי! האדיבות תחת הס׳׳ת‪ ,‬שמ׳׳מ כיו!‬ ‫י׳׳ט מנ״א תשכ׳׳ג‪.‬‬
‫שהס׳׳ת מונחת עליה עועזה בה קדועוה‪ ,‬ולב! כ״ש‬ ‫מע׳׳ב ידידי הרד‪,‬׳׳ג מהד ‪ T‬אפרים גדינבלאט‬
‫בתיבה שהס׳׳ת הם תמיד שם שאף שהם שם לשמירה‬ ‫שליט׳‪-‬א‪.‬‬
‫יש להס׳׳ת לעשות עליה קדועוה בדין תשמיקז קדושה‪.‬‬
‫אבל קדושה הגדולה שיש לאה׳׳ק שנעעוה לכבוד‬ ‫מה שנוהגי! שהש״צ עומד בתפלתו אצל העמוד‬
‫ואסור למיקדי לו בשם ארו! לבד וה׳‪-‬ה שאסור‬ ‫שאצל אדו! הקדעז אם יש מקור לזה‪ ,‬הנה‬
‫לקראו בעזם תיבה לית ליה כיו! שמונחים שם רק‬ ‫במתני׳ ובגמ׳ איתא בכל מקום עובר לפני התיבה‪,‬‬
‫לשמירה‪ ,‬ולב! מזה שקראו רבא תיבותא הוכיח‬ ‫וצריך לידע מה זה תיבה והיב! היה עומד‪ .‬ובתענית‬
‫המדדכי שאינו בחשיבות אה״ק אף שמונחים בו‬ ‫דף ט׳׳ז הוא במפורש שהיא תיבה שמונח שם ס״ת‬
‫הספדים תמיד‪ .‬ונוגע זה לארח הבנוי בחומה ראם‬ ‫שהרי קורא אותה כלי צנוע ואם היה זד‪ ,‬עמוד לבד‬
‫היה הכלי שמונחים שם הס״ת לשמירה ג׳׳ב בשם‬ ‫דאי! בה קדועזה יתידתא מקדועזת ביהכ׳׳נ לא היה‬
‫אה״ק היה האדו! הבנוי בחומה ג׳׳ב בהקדוקוה אף‬ ‫שייך לקרא אותה בשם חשיבות זה‪ ,‬וד״ז לא היה‬
‫שהוא בנוי בבני! בכותלי ביהכ׳׳נ ולא היה נבמל‬ ‫מזדעזע בכוליה גופיה בהנחת האפר על העמוד שלא‬
‫לגבי הבני! שאי! עליו דק קדהזות ביהכ׳׳נ כיו! שהוא‬ ‫שייך להס׳׳ת‪ ,‬אלא ודאי שהוא הכלי שמונח שם ס׳‪-‬ת‬
‫רג‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬
‫להשאיר שם התיבה שהוא השלחן בקביעות ויתפלל‬
‫שם אלמא שעל הבימה לא היה רשאי‪ ,‬ולת מכיון‬
‫שצריך להתפלל גם לפני התיבה הוכרחו להורידו‬
‫מעל הבימד‪ ,‬ולהעמידו נגד ההיכל כדי שיתפלל שם‬
‫הש״צ‪.‬‬
‫אבל פירוש זד‪ ,‬דחוק טובא‪ ,‬דד‪,‬רי פירוש תיבה‬
‫שברמב׳׳ם הוא שלא כפירוש תיבותא שאמד רבא‪,‬‬
‫וגם לדחוק לשון בה לפרשו בכוונת עליה‪ ,‬וגם הא‬
‫לא החבר ברמב׳׳ם באיזד‪ ,‬מקום הוא עומד שלא‬
‫בשעת קריאה‪ ,‬רק שנצטרך לידע זה ממה שכתב‬
‫שעומד לפני התיבה ולפני הקדש ושהוא עומר‬
‫בארץ‪ ,‬ולא ה ‪ ,T‬לו לרמב״ם לסתום רבדיו ולסמוך‬
‫דק על רמזים‪ .‬ומשמע קצת שחזר בו הכ״מ מפירוש‬
‫זה שהרי בב׳׳י לא כתב זה‪ .‬ולבן אולי יש לפרש‬
‫דהתיבה היא נמי שיש בד‪ ,‬ס׳׳ת תמיד והם לשמירה‬
‫כפ״מ שמבואר במרדכי בשם הר״י מווינא בעל האו׳ז‬
‫ולפני תיבה זו היה מתפלל ד‪,‬ש״צ והוא היה עומד‬
‫באמצע הכותל של הצד שמתפללים כנגדו דכיון‬
‫שהש־־צ מתפלל שם צריך שיהיה באמצע שאפשר‪,‬‬
‫כי באמצע ביהכ׳׳נ ממש לא היה אפשר ששם הבימה‬
‫והוא אינו יכול להתפלל על הבימד״ וגם צריך שלא‬
‫יהיה רחוק מן הכותל מאחר שכל העם צריכים לישב‬
‫גם בלפי התיבה ואם התיבה היתר‪ ,‬עומדת רחוק מן‬
‫הכותל לא היו העם יכולין לישב אלא בחצי ביהכ׳׳נ‬
‫התחתונה ואיזה תועלת היה אז במה שהבימה באמצע‬
‫כיון שאין זה באמצע העם‪ ,‬ולכן מקומו הוא לא‬
‫רחוק מן הכותל אבל באמצע הכותל כמו שהוא‬
‫אצלינו שמקום שהש׳׳צ מתפלל הוא באמצע המזרח‪,‬‬
‫וההיכל סובר הרמב׳׳ם שאין הכרח שיהיה באמצע‬
‫אלא שיהיה ברוח שמתפללין שהוא אצלינו במזרח‬
‫בכל מקום שהוא אף סמוך לדרום ולצפון שלכן לא‬
‫כתב עליו שיהיה באמצע רק שיהיה באותו הרוח‬
‫שמתפללים נגדו‪ ,‬והתיבה לא יהיה ממש סמוך‬
‫לכותל משום שצריך שתהיה התיבה כלפי הד‪,‬יכל‬
‫כגירסתו בתוספתא‪ ,‬ואף שאינו כלפי ממש מאחר‬
‫שההיכל הוא לפעמים שלא באמצע והתיבה היא‬
‫לעולם באמצע‪ ,‬מ״מ נחשב זה בלפי ההיכל ביון שהיא‬
‫ממש‬ ‫עומדת באופן שההיכל הוא סמוךלכותל‬
‫דלהרמב־׳ם הוא קבוע לד‪,‬כותל שאי אפשר להיות אם‬
‫הוא מרחוק והתיבה היא אחר גמר משך ההיכל במרה‪,‬‬
‫וכמו שנחשבים כל העם שפניהם כלפי הקדש שהוא‬
‫ההיכל אף שירפכין בכל ביהכ״ב שהוא גם לצדרין‪,‬‬
‫ולהמג׳׳א והט׳׳ז בשם הלבוש בסימן ק״נ שכתבו‬
‫שאסור לישב בין הבימה ובין ההיכל הרי לא היו כלל‬
‫יושבים נגר ההיכל ממש‪ ,‬ומ׳־מ נקרא שיושבים העם‬
‫כלפי ההיכל‪ ,‬והוא משום שיושבים אחר שכבר נגמר‬
‫אגרות‬
‫בשם אדדק שעדיף משם ביהביב‪ .‬אבל כיון שאיו עליו‬
‫קדושת אה״ק אף אם היה כלי כארון ותיבה ממש‬
‫מטעם שאינו לכבוד ורק מחמת שהס״ת עכ״פ מונת‬
‫שם נעשה בקדושה לא שי ד זה בבנין‪ ,‬שכיון שאין‬
‫עליו חשיבות שם אחר רק כחרד ואינררונא שבבית‬
‫הכנסת שנבטל להבנין ל ‪ p‬לא מתחלק מקום זה‬
‫להעשות עליו קרושה יותר מעל כל הבנין‪ .‬ועיין‬
‫בבאור הלכה סעיף ג׳ ד״ה אבל שנתב בעצמו סברא‬
‫זו‪ ,‬וחוא באמת מוכרח לפרש כן בהמררכי אליבא‬
‫דהפמ״ג‬
‫עכ״פ לכו״ע התיבה היא ‪1‬ו שמונחין שם ס״ת‬
‫ולרש״י הוא אה״ק ממש‪ .‬וא־־כ הרי מפורש שהש־־צ‬
‫היה מתפלל לפני התיבה‪ .‬אבל צריך לידע באיזה‬
‫מקום היה עומר להסוברין דלא כרש׳׳י שהם כמדומה‬
‫רוב המפרשים‪.‬‬
‫והנה ברמב״ם פייא מתפלה מפורש בהיב שיש‬
‫היכל שמניחים בו ס״ת שהוא בנוי בכותל הבית ברות‬
‫שמתפללין כנגדו באותה העיר‪) .‬ובנוי בכותל אולי‬
‫הוא לאו דוקא בדי שלא יסתור לדברי המרדני בשם‬
‫הר׳׳י מווינא‪ ,‬ואולי הוא בנין אחר אך נקבע בכותל‬
‫כהא דמביא הפמ״ג שיש עושין כן שעושין ארון עץ‬
‫תוך חלל החומה אך לא כתב שקובעין להבנין‪,‬‬
‫ושמעינן מרמב״ם דאף שיקבעו להבנין הוא בשם‬
‫וקדושת אה״ק שהוא ההיכל שקרא(‪ .‬ועוד הזכיר‬
‫בה״ג שיש שם תיבה שיש בה ס״ת שמעמידין אותה‬
‫באמצע‪ ,‬ופי׳ הכ״מ שהבאמצע הוא באמצע הבימה‬
‫והוא בימת עץ קטנה שעליה מעמידין הס״ת בעת‬
‫קריאת התודה‪ ,‬ובד‪ ,‬שנתב הרמב״ם הוא בכוונת‬
‫עליה‪ ,‬והוא השלחן שאנו קורין עליו שעומד על‬
‫הבימה ובאמצע‪ ,‬וא״כ אינו כתיבותא שאמר רבא ששם‬
‫הס׳־ת תמיר דלכן עדיף מכורסיא שהוא השלחן שלנו‪.‬‬
‫ואולי מפרש הכ״מ כרש״י שתיבותא דרבא הוא אה״ק‬
‫ממש והכורסיא דאמר רבא היא התיבה שברמב״ם‬
‫לפירוש הט־מ‪ .‬ואח״ב בה״ר כתב הרמב״ם ובעת‬
‫שש״צ עומד לתפלה עומד בארץ לפני התיבה ופניו‬
‫לפני הקדש כשאר העם‪ ,‬ולפי׳ הכ״מ שהוא השלחן‬
‫שקורין עליו קה׳׳ת הרי הוא באמצע הבימה ואם‬
‫הש״צ הוא לפני התיבה הרי עומר על הבימה ולא‬
‫בארץ‪ ,‬ודוחק לומר דהש׳׳צ היה עומד בארץ אחורי‬
‫הבימה נגד השלחן שקראו תיבה ונגר הקרש שהוא‬
‫אה״ק שהדמב׳׳ם קראו היכל‪ .‬וצריך לומר לד‪,‬כ״מ‬
‫דסובר דהיו לוקחין התיבה שהוא השלחן מעל הבימה‬
‫ומעמידין אותה נגד אה־׳ק ורק בשעת קה״ת היו‬
‫מעמידין התיבה שהוא השלחן על הבימה באמצע‪.‬‬
‫ולפי׳ זה מפורש שעל הבימה לא היה יכול הש״צ‬
‫להתפלל‪ ,‬ראם היה רשאי להתפלל שם היו יכולין‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רד‬

‫שהתיבה ושא כלי אזע• שלא נפי׳ עצמו וד‪.‬יא באמצע‬ ‫משך ההיכל מהכותל ולפנים‪ .‬לכן ג□ הביפה נקראת‬
‫ביהנ׳׳נ ולא על הבימה דאם על הביפר‪ ,‬נפי׳ הב‪-‬י‬ ‫שהיא כלפי ההיכל אף באופן שהיכל אינו באמצע‬
‫לא שי ‪ T‬שיהיה הש׳ןנ בארץ‪ ,‬תד‪ ,‬תמוד‪ ,‬טובא ראם‬ ‫והביסה היא באמצע‪ .‬ונמצא שבעת שעומד הש'צ‬
‫לא היו דשאין לישב למעלה מהתיבה הרי כל העם‬ ‫להתפלל הוא לפני התיבה שהוא לא דחוק מהכותל דק‬
‫נמצא שישבו בחצי ביהנ׳׳נ התחתונה‪ ,‬ואיזה תועלת‬ ‫כפי משך ההיכל והוא עומד בארץ כפשטות לשון‬
‫יש בפה שהניפה באפצע‪ ,‬ורותק לופד שהוא בשביל‬ ‫הדפב׳׳ם‪ .‬והעם היו דחוקים פן הכותל משך אד‪.‬יק‬
‫הזקנים שישבו אצל הכותל‪ ,‬ובכלל לאיזה צורך יהיה‬ ‫ופשך התיבה‪ .‬דק הזקנים ישבו אצל הכותל חה נקרא‬
‫חצי ביהנ״נ דיקן ונם הא בטור לא רצה לפרש ‪P‬‬ ‫אחוריהם כלפי ההיכל אף שננד הד‪.‬יכל פפש לא ישבו‬
‫ודחה בשביל זה פידועזו הדאעזח‪ ,‬ופלא דפשפע שהב׳׳י‬ ‫אף הזקנים להפנ״א והט׳׳ז בשם הלבוש שד‪.‬די כתב‬
‫הסכים לו שד‪,‬עתיק דק דבריו ולא השינ עליהם ולא‬ ‫הפנ״א בלשון אמוד לישב ולשון זה הוא לכל אדם‪.‬‬
‫הביא אף פירוש עצמו שפי׳ בנ׳׳נב וצעינ מונה‬ ‫תהו לכאורה פירוש הנכון בדפב״ם‪ .‬עכ׳־פ נם‬
‫דפהדיבי׳ח‪.‬‬ ‫לפ״ז התפלל הש״צ לא על הביפר‪ .‬אלא אצל התיבה‬
‫שהיד‪ ,‬לא דחוק פן הכותל‪ .‬אך לפי׳ הכ״פ פוכדחיו‬
‫וד‪,‬ב'ח פי׳ נפי שהיכל ותיבה הם שני דברים‬
‫לופד שהוא איסור לעו׳׳צ להתפלל על הביפר‪ ,‬בית‬
‫דהיכל הוא אה״ק ותיבה היא שיש כה ס׳׳ת אחת‬
‫שבשביל זה הוכרחו להוריד את התיבה פעל הבימה‪,‬‬
‫ונעשית כדי שד‪,‬ש׳־צ ידד לפניה להתפלל וד‪,‬וא דלא‬
‫ולמד‪ ,‬שפירשתי ראיה דק שלא התפללו על הבימה‬
‫נד‪,‬פדדני שהס׳׳ת היו נתונים שם לשמירה‪ ,‬וצריך‬
‫אבל אפשר אינו פצר האיסור אלא פשום שצריך‬
‫לומד בטעם הב׳׳ת דפה שלא הוי להתיבה חשיבות‬
‫להתפלל לפני התיבה ששם איכא ס״ת ופקום התיבה‬
‫אד‪,‬יק ופשפע שנם קדוקזתה פחותה פדפותד לקראה‬
‫היה לא דחוק פן הכותל‪.‬‬
‫בשם תיבה כד‪.‬ונחת הפדדני בשם הד׳׳י מודנא‪ ,‬ונם‬
‫פדחלקום לקרא לההיכל אה׳׳ק ולזו דק בשם תיבה‬ ‫והנה הב׳־י מיפן ק״נ הביא פפהד״י אבן חביב‬
‫ודוחק לופד שהוא פשום דבהינל איכא הדבר‪ ,‬ס׳׳ת‬ ‫שתיבה וד‪,‬יכל וארח ופקום ד‪,‬קח!‪ 1‬אתר פהם‪ .‬ולא‬
‫ובתיבה דק ס״ת אתת‪ ,‬שהוא פטעם דתשפישו של‬ ‫ניכר מדבריו לפי הוא מפרש כן‪ ,‬ואולי פידועו עצפו‬
‫היכל הוא דק לכבוד התודה והתיבה עיקרה הוא‬ ‫הוא‪ ,‬והוא נדש‪-‬י שתיבותא דדבא הוא אה׳׳ק‪ ,‬ולפירושו‬
‫לתשמיש להש׳׳צ לעפוד להתפלל שם והס׳־ת הפונחת‬ ‫היה הש״צ עומד לתפלה לפני אה׳־ק ו ‪ p‬הוא פסתפא‬
‫שם הוא נ׳־כ לצורך התפלה להזכירו לפני פי הוא‬ ‫נם לפדש׳׳י‪ ,‬ונ׳־נ אינו על הביפה‪ ,‬אבל נ׳׳ב לא‬
‫עומד שד‪,‬וא לפני פי שנתן את התורה או שבזכות‬ ‫פצר איסור אלא משום שאה״ק הוא ספוך לכותל‪ ,‬וכן‬
‫התודה יתקבלו התפילות‪ ,‬ולכן אין קדרזזתה נקדופזת‬ ‫הוא פסיק נם לד‪,‬טוד וכלפי התיבה שבטור מפרש‬
‫האדון‪ .‬וד‪,‬יתד‪ ,‬עופדת לד‪,‬ב׳׳ח בארץ ספוך להיכל‬ ‫שד‪,‬וא כשפוציאין את התיבה לרחוב בתעניות‪ ,‬ופתהלד‪.‬‬
‫ושם עומד הש״צ‪ ,‬ולא ידוע כוונתו במשיב סמוך להיכל‬ ‫פי׳ להטוד שקורא לביפר‪ ,‬תיבה ופי־ שלפ׳׳ז יורד לפני‬
‫אם ננד פפש או ספוך ‪ b‬בצדדים נפנהנ הרבה‬ ‫התיבד‪ ,‬אין הפירוש שעופר שם בשעת התפלה אלא‬
‫פקופות שהעפוד להתפלל הש״צ היה ספוך להיכל‬ ‫שיורד פהביפה שקרא שם את התודה לילד אל‬
‫לצד דרום ולא נגד פפש‪ .‬אבל חזינן להב׳׳ח שהיה‬ ‫פקום נפוך שהוא על הארץ בשביל פפעפקים‬
‫צריך להיות ס״ת שם בשביל התפלה פה שלשיטות‬ ‫קדאתיך‪ ,‬אבל לא אפר שהיה מקום פסוים‪ ,‬ולשון‬
‫הראשונות אף שגיב היה עובד לפני התיבה שהיו‬ ‫לפני התיבה הוא שהלך לפניה‪ ,‬אך לבד שהוא‬
‫שם פית אפשר שלא היו הסית אשד שם צורך‬ ‫פידוש דחוק דחהו פשום דכיץ דתיבה היא הביפה‬
‫לתפלת הש׳־צ ודק כיון שצריך לקבוע מקום להעו׳צ‬ ‫שהיא באפצע איך אפד שיועובים העם כלפי ד‪,‬ד‪,‬יכל‬
‫קבעו אצל התיבה שהיא כלי חשוב ביותר קדתצד‪,‬‬ ‫וסלפי התיבה הא היושבים בינד‪ ,‬ובין ההיכל‪ ,‬כוונתו‬
‫משום שפשפש לס׳׳ת‪ .‬ולהב״ח נפי ליכא ראיה שיהיה‬ ‫לא פפש שזד‪ ,‬הא אפוד להלבוש‪ ,‬אלא היועןבים‬
‫אסור לד‪,‬תפלל על הבימה דאפשד משום שד‪,‬ביפד‪,‬‬ ‫לצדדים בחצי הבית העליונה הרי אינם בלפי התיבה‬
‫היא מקום לקד‪,‬׳׳ת על השלחן לא העפידו שם התיבה‬ ‫שהיא הבימה‪ ,‬ולכן חזר בו ופי׳ דברי הטוד בשיטתו‬
‫לתפלד‪ ,‬וממילא ניץ שצריך להתפלל לפני התיבה‬ ‫וכלפי התיבד‪ ,‬שבטור הוא ברחוב בתעניות וד‪,‬וא‬
‫הוכרח לירד פהביפה להתפלל במקום שד‪,‬תיבה עופדוב‬ ‫דחוק טובא וכוונת הטור נראה שהוא כדבאדתי‬
‫ודק לפי׳ הנ׳׳ם הוא איסור‪ ,‬וגם בפי׳ פהדיב׳׳ת שהביא‬ ‫להדפב״ם‪ .‬ופד‪ .‬שנתב על הדפב׳׳ם ונצטרך לופד‬
‫הב׳־י הוזכר שירד פצד פפעפקים קדאתיך‪ .‬אבל אף‬ ‫ני אע״פ שהתיבה באפצע אין דשאין לישב בינה‬
‫לכל הפידהזוים תזינן שאף בזפן התנאים וכל הדודות‬ ‫ובין ההיכל נדי שלעולם יהיו פני העם כלפי הזקנים‬
‫לא התפללו על הבימד‪ ,‬אלא לפני התיבד‪ ,‬שד‪,‬יד‪ ,‬בארץ‬ ‫וכלפי הקזהזז עיי׳׳ש‪ ,‬הדי משפע דפפמז בדפב׳׳ם‬
‫רה‬ ‫משה‬
‫אינו עתה זמן סעודד‪ ,‬כיון שהוא קודם התפלה שאסור‬
‫לאכול ודק שהוא מותר מצד שהוא חולה וחלש דמה‬
‫לא תקנו וכן היה מסתבר יותר וצ׳׳ע בפשיטותא‪ .‬אבל‬
‫עכ״פ למעשה כבד הורד‪ .‬זקן ויש לו לקדש תחלזב‬
‫והנני ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫טימן הכו‬
‫בתפלת ש״צ בלחש אם יכול להתפלל‬
‫בנוסח אחר מכפי שיתפלל ב ‪p‬ל רם‬
‫לפני התיבה‬
‫עיו׳׳כ תשכ׳׳ד‪.‬‬
‫מע״כ ידידי הנכבד הדה׳׳ג ר׳ דוד קאד‪,‬ן שליט׳׳א‪.‬‬
‫מה ששמע כתר׳׳ה בשמי שאמרתי שאם הש״צ‬
‫שמתפלל בעצמו בנוסה ספרד ויורד לפני התיבד‪,‬‬
‫במקום שהצבור מתפללין בנוסח אשכנז ולהיפוך‪,‬‬
‫צריך גם כשמתפלל בלחש להתפלל כנוסח המקום‬
‫שמתפללים הצבור משום שטעם שהקז׳׳צ מתפלל‬
‫בלחש הוא כדי שיסדיר תפלתו ולא יבשל בלשונו‬
‫כשיתפלל בקול רם לפני הצבור הוא אמת‪ .‬ומשו־‪,‬״ק‬
‫כתר״ה ממה שבד׳׳ה דף ל״ד איתא סברא זו רק לד״ג‬
‫לתרץ מה שהקשו לו רבנן דכיון שהש״צ מוציא את‬
‫הרבים למה צבור מתפללין שא״כ משמע שרבנן לא‬
‫סבידא להו טעם זה‪ ,‬אבל פשוט שגם רבנן סברי‬
‫חד‪ ,‬שהש׳־צ מתפלל בלחש אף שהוא יתפלל אוד־כ‬
‫בקול רם לפני הצבור והוא הא ודאי יצא בתפלתו‬
‫דאה״כ‪ ,‬שד‪,‬וא להסדיר תפלתו‪ .‬אך הוקשה לתו על ר׳׳ג‬
‫משום דלא מסתבר להו שיתפללו כל הצבור שלא‬
‫לצורך בשביל הש׳־צ שיהיה לו זמן להסדיר תפלתו‬
‫בעת שהצבור יתפללו בלחש שגם הוא יתפלל אז‬
‫בלחש‪ ,‬שד‪,‬די יכלו לתקן שדק הש״צ עצמו יתפלל‬
‫תחלד‪ ,‬עוד פעם בלחש ויתקנו שהוא יתפלל קודם‬
‫שהתחילו הצבור להתפלל שד‪,‬וא קודם פסד״ז ואף‬
‫שאינו כהדאוי יותר טוב זה מלד‪,‬צדיך הצבור לד‪,‬תפלל‬
‫שלא לצורך‪ .‬ולח סוברין רבנן דהוא משום שאין‬
‫הצבור הבקיאין יוצאין והוכרחו להתפלל בלחש תחלה‬
‫בעצמם‪ ,‬וממילא גם הש׳־צ שצריך להתפלל בלחש‬
‫נמי בשביל להסדיר תפלתו נמי מתפלל אז בעת‬
‫שהצבור מתפללין שהוא אחד ברכות ק׳׳ש כדין אחר‬
‫גאולה ולא הוצרכו לתקן מ מן אחר שיהיה שלא‬
‫כהדאוי‪.‬‬
‫וכן מפורש במג״א סימן קכ״ד סק'ג‪.‬דלחנא מה‬
‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫בכותל המזרחי שמתסלליז לנגח במקומותינו ודחוק‬
‫מז הכותל כשיעור משך אה׳׳ק וממילא יש גם לנו‬
‫לעשות כן ולא לשנות ממה שנהגו כל הדודות‪.‬‬
‫אבל מח שיש לעיין שהדי זה מאות בשנים שלא‬
‫היו יודדין לפני התיבה שיש בה סי״ת ויש בה קדושה‬
‫יתידת* אלא לפנ עמוד בלבד שאין שם ס״ת ואין‬
‫לו קדושה יתידתא‪ ,‬ולהב״ח ודאי תמוה כיון שחוא‬
‫סובר דהס׳׳ת אשד היתה בתיבה היתה ביחוד לצודך‬
‫תפלת הש״צ‪ ,‬אבל אף להסובדין דהיו שם הס״ת‬
‫לשמירה נמי עכ״פ שינו שלא מצדיכין תיבה שיש‬
‫בה קדושה יתידתא ואף לא השלחן שהיא הכודסיא‬
‫שג׳׳ב יש בה קדושה יותר אלא עמוד בלבד שאין‬
‫בו אלא קדושת ביהכ׳׳נ אך שהעמידוהו סמוך להיכל‬
‫כמו שהיתה התיבה עומדת‪ ,‬ולא ידוע לנו טעם על‬
‫השינוי‪ .‬וא״כ אולי יש קצת לומר דלהתפלל על‬
‫הבימה לפני השלחן שיש בו יותר קדושה דהיא‬
‫גםנגדההיכל בבתי כנסיות‬ ‫והוא‬ ‫דבגמ׳‬ ‫א‬
‫שלנו‪ .‬לא יתחשב זה לשינוי גרוע מהשינוי ששינו‬
‫להתפלל אצל עמוד שאין בו קדושה יתירתא מכל‬
‫ביהכ^ג‪ ,‬כיון דג׳׳כ הוא רק שינוי אחד מבתחלה‬
‫ומ׳׳ש שינוי זה מזה‪ .‬ומצד האיסור להתפלל במקום‬
‫גבוה שבר׳׳ס צ׳ הא דוב הבימות שעושין עתה איכא‬
‫בהן ד׳ על ד׳‪ ,‬וגם הדי הם מוקפים מחיצות שאף‬
‫בפחות מדע״ד מותר דהוי כעליה כדאיתא בסעיף‬
‫ב׳‪ ,‬וגם בכוונה להשמיע לצבור כוזפלת הש׳־צ הא‬
‫איתא שם בסעיף א׳ שמותר‪ .‬וגם אולי כיון שהקביעות‬
‫יהי׳ שם להתפלל להש״צ אולי הוא כהשמש שמותר‬
‫להתפלל על הבימה כדאיתא בפמ״ג בא׳׳א שם סק״ג‪,‬‬
‫אך יש לחלק דהשמש כל מקומו הוא שם אבל הש״צ‬
‫יש לו מקום אהד וכל עלייתו על הבימה הוא רק‬
‫להתפלל שאולי איכא גבהוו^ אך מצד טעמים‬
‫הראשונים אולי יש מקום להתיר‪ ,‬ממנגו שאין‬
‫עובדין לפני התיבה שלא כמנהג חז׳ל ודור«‬
‫הקודמים‪.‬‬
‫אבל מ״מ למעשה יש להשתדל שלא ישנו מכפי‬
‫כל הדורות אף שאין בזה איסור בדור ויעשו עמוד‬
‫סמוך להיכל כמנהג כל בתי כנסיות שבדורות שלפנינו‬
‫ובפרט שבביהכ׳׳נ זה עשו בן זה המשים שנה לכן‬
‫אינו מן הראוי לשנות‪ ,‬אבל אם יודע כתר״ה שלא‬
‫ישמעו לו אינו מהוייב למהות בזה ורשאי להתפלל‬
‫שם‪.‬‬
‫ובאחד שמוכרח לאכול בשבת בקר לפני התפלה‬
‫מצד חולשתו אם צריך לקדש תחלה‪ ,‬הנד‪ ,‬בבאור‬
‫הלבה סימן רפ׳׳ט כתב שפשוט דצדיך לקדש מתחלה‪,‬‬
‫אף שלכאורה אין זה פשוט כל כך דאולי לא תקנו‬
‫רבנן לקדש אלא כשהוא זמן סעודה לכל‪ ,‬ולא כשבעצם‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רו‬

‫בהתנו‪ ,‬לבד האיסור החמור דמעשה הפריצות שאסוד‬ ‫שהש׳־צ מתפלל בלחש הוא כדי להסדיר תפלתו‪ ,‬ואף‬
‫בכל מקום גם מצד איסור השתמקוות בכיהכינ רעל‬ ‫בתפלות כל השנה אם ליבא דחק צדיך הש״צ להתפלל‬
‫דברים כאלו לא מהני תנאי‪ ,‬דאף על עניני קלות‬ ‫תחלה בלחש להסדיר תפלתו ורק בשעה״ד שרי‬
‫ראש דד‪.‬יתד לא מהני תנאי כדאיתא בסימן קנ״א‬ ‫כדאיתא כמחבר ורמ״א כסק״ב‪ ,‬ודק מתחלה רצה‬
‫סעיף י׳׳א עיי׳׳ש במג׳׳א ס״ק י״ד‪ ,‬וב״ש רעל עניני‬ ‫לומר דבתפלות כל השנה אף בלא דחק שרי והקשה‬
‫קלות ראש של איסור דלא מהני תנאי‪ .‬ומה שמוציאין‬ ‫דא״ב לר״ג שאף הצבור מתפללין דק כדי שיהיה‬
‫משם את ארח הקדש אינו כלום‪.‬‬ ‫זמן לש״צ לסדר תפלתו לא יצטרכו צבור להתפלל‬
‫כלל ככל השנה‪ ,‬ולח מסיק דצריך להסדיר אף תפלות‬
‫ובדבר הכלי זמר שד‪.‬בניםו אף שהוא דק להשתמש‬
‫של כל השנה משום דאף דרגילין בהו החמירו בצבוד‬
‫בו כהפארטים אלו ולא כשעת התפלה‪ ,‬הוא דבר‬
‫כדפי׳ במחצה״ש‪ ,‬וא‪-‬כ כ׳׳ש דלהתפלל הש״צ בלחש‬
‫מכוער לכיהכ׳נ כי הדי זמרא דמנא אסור שלא‬
‫בנוסח אחד מכפי שצריך להתפלל לפני הצבור בקול‬
‫לדבר מצוה עיח בספרי על או״ה סי ח קס״ו והפאדטיס‬
‫רם שאסור שהדי אדרבד‪ ,‬יתגרע עוד בסרורו זה דיעדב‬
‫אלו אף אם יעשו לצורך קבח מעות לצדקה ועא‬
‫שתי הנוסחאות‪ .‬ולכן בדוד שמוכרח גם בלחעו להתפלל‬
‫דבר איסור ואיו שיז להתיר זמרא דמנא‪ ,‬ואם הוא‬
‫כדחסה שיתפלל בקול רם‪.‬‬
‫כלי זמר שמשתמשין בבתי תיפלה אסור גם משום‬
‫חק עכו׳׳ם עיח בחת׳׳ם בלקוטי שו״ת סימן פ׳׳ו‪.‬‬ ‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫וסעודה ושמחה שעוקזין לבת מצוה כבר כתבתי‬
‫בספרי על או״ח סימן ק״ד שאין בזה שום שייכות‬
‫למצוה והיא סעודת ושמחת הרשות כשמחד‪ ,‬של יום‬
‫הולדת בעלמא ואין לעשותה כביהכ״ב אך אם נכנה‬ ‫סיפון ל‬
‫בתחלה לעשות בו פארטים האסורים שלא נעקוה בו‬
‫קדוקות ביהכ״נ כדלעיל מותר לעשות שם סעודות‬ ‫בעגין ביהכ״ג שנרןבע שם גם לעשות‬
‫ושמחות של הרשות כי הוא דק ככל »האל״ של‬ ‫פארטיס עם ריחודי איסור‬
‫חול אבל יהיו באופן המזור ולא בריקודים האסורים‪.‬‬
‫כ״ב אי ‪ T‬תשכ׳׳א‪.‬‬
‫מע'כ ידידי הנכבד מריה ר׳ גרשח רפאל‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫דאטשטיין שליטיזג‬

‫בדבר ביהכ׳״נ שמשתמשים גם לעקוות בו פארטיס‬

‫עם ריקודי תערובות אנשים ונשים‪ ,‬הנה‬
‫סיפן ל«‬ ‫כבד בארתי בספרי אגרות משה על או״ח סימן ל׳א‬
‫שאסור להתפלל במקום שנקבע שם לפריצות והוללות‬
‫בעגין ביהכ״ג שכולה כהנים לנ״כ‬ ‫עיי׳ש‪ ,‬וא״ב בנקכע מתחלה כשבנוד‪,‬ו שיעשו שם‬
‫פארטיס כאלו‪ ,‬מסתבר שאין בו קדוקזת ביהכיג והוא‬
‫ג׳ איד תשי׳׳ט‪.‬‬ ‫גרוע מסתם בית שאף שאין בו קדוקזת ביהכ״נ מותר‬
‫מע״ב ידידי הרב ר׳ זלמן הלוי אודי שליטיזב‬ ‫להתפלל וכשיהיה שם עשדד‪ ,‬יהיה זה תפלה בצבור‪,‬‬
‫אבל הבא שקבוע למעשה תועבות אין בו שום מעלת‬
‫הנ ה ברין ברכת כהנים ר‪,‬רי חזינן שצריכין להיות‬ ‫תפלה בצבור כיון שהוא מקום שנאוי‪ .‬ורק כשהזמן‬
‫מקכלין הברכה לעיכובא מעיר זו דוקא‪ ,‬דאל״ב‬ ‫מאוחר והוא נמצא שם ולא יספיק לילד למקום אחר‬
‫הי׳׳ל לגם׳ לומר בסוטה דף ל״ח בביהכ״נ שכולה‬ ‫יש לו לד‪,‬תפלל אף שם דאף שאין התפלה מקובלת‬
‫כהנים שאמר אדא א ד שמלאי שכולן עולין לדוכן‬ ‫במקום זה‪ ,‬מ״מ אין לו ליפטר מתפלה בשביל זה‪.‬‬
‫שמברכין לכלל ישראל שככל העולם ולמה א״ד זירא‬
‫שמברכין לאחיהן שבשדות אלא משום דבעינן שיהיו‬ ‫ואם נקבע המקום מתחלה לתפלה יש כו קדושת‬
‫מעיר זו דוקא‪ .‬וקצת משמע דלאחיהם שבשדות הם‬ ‫ביהכ״נ אף שאה״ב התחילו לעשות שם מעשה‬
‫דוקא אלו שאם לא היו אניסי היו באין לביהכ׳׳נ‬ ‫התועבות דלא אפקזר שוב לסלק הקדושה בשום דבר‬
‫זה להתברך אכל בליכא אנשים כאלו משום דבל‬ ‫דהוי כאינו שלהם לענין זה כדכתבתי שם כראיות‪,‬‬
‫הבאים לביהב־נ זה הם רק אלו כהנים העשרה‬ ‫ויהיה רשאי להתפלל שם ובעשרה יהיר‪ ,‬תפלה כצבור‪.‬‬
‫שנמצאים בביהכ״נ אין מברכיו כלל‪ ,‬דבשכיל טף‬ ‫וממילא יהיה אפוד לעשות שם פאדטיס כאלו אף‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬
‫לאלו שבשדות דאניסי‪ ,‬וכמו בהד גדיזים והד עיבל‬
‫שמפורש בקרא דהעם יענו אמן שודאי היה זה עיכובא‬
‫לאמידת הלוים שלא היה נתשב א ^ ת ם לכלום בלא‬
‫קבלה מהעם עיי ענייתם אמן‪ .‬ועיץ בשבועות דף‬
‫ל״ו שיליף דאמן הוא קבלת רבדים פואמד כל העם‬
‫אמן דלוים‪ .‬וכן הוא בברכת כד‪,‬נים שבלא קבלה‬
‫דד‪,‬עם ע״י עניית אמן אין אמירתם כלום אבל כשיש‬
‫עונים אמן שנחעזב ברכתם ברכה אז מועילה גם‬
‫לאלו שאניטי ולא באו לכאן‪ .‬ועל עניית אמן להחשיב‬
‫ברכתם דכהנים שתר‪,‬יה בדבר‪ ,‬סגי נם באמן דנשים‬
‫וטף‪ ,‬אף שנשים וטף אין עושין דין ברכת כהנים‬
‫בשביל עצמן מטעם דבדכתם באה מזה שמתבדכין‬
‫האנשים הגדולים שכתב הט״ז בטיק כ״ב או מטעם‬
‫שלא השיבי לבדכם להודייהו שכתב המג״א‪ ,‬דמאחר‬
‫דעכ״פ הם מתבדכין בהברכה כדיליף בגט׳ ודעו‬
‫מקבלין הבדכד‪ ,‬שיז שעניית אמן שהצריכה תודה‬
‫להחשיב שתהיה ברכת הכד‪,‬נים כרכר‪ ,‬הוא גט בעניית‬
‫הנשים והטף ומועילה גם לאלו שבשדות‪ .‬ונדאד‪,‬‬
‫שזהו כוונת הנדז שפסיק אבל בעניית אמן ו ס שייכים‬
‫שפיר‪ ,‬שמשמע מלשון אבל דמתרץ קושיא דמ״ש‬
‫העניה דאמן מלבדך בשבילם לבד‪ ,‬ואם נימא שטובד‬
‫הט״ז דאמן לא הוי עיכובא להברכה ומד‪ ,‬שנקט שהנשים‬
‫והטף עונים אמן הוא■ דק שצריכים לענות אמן‬
‫פשיטא דכיון שהם בכלל הבדכד‪ ,‬מקרא דאמוד להם‬
‫מ״ט לא יענו אמן ואין כאן קושיא כלל ואף בשביל‬
‫ברכת כעליהן יש להם לענות אמן‪ .‬אלא צריך לומד‬
‫שסובר הט׳׳ז דאמן הוא לעיכובא להחשיב ברכה‬
‫לכן הוקשד‪ ,‬לו דכיון דאין מברכין בשבילם אין להועיל‬
‫ענייתם להחשיב ברכה ועיז תירץ דכימ שהם עכ'פ‬
‫בכלל הברכה אף שד‪.‬עיקר הם האנשים הגדולים‬
‫שייכים שפיר להחשיב בענייתט לברכה‪ .‬ושיטת הפמיג‬
‫צ״ע‪ .‬אבל אף להפמ״ג אם ליכא אנשים שכשחת‬
‫והברכה היא לאלו שבביהכ״ינ הוי גם לדידיה עניית‬
‫האמן עיכובא כדכתבתי‪.‬‬
‫והנה כד‪,‬נים משמע שאינם בלשץ ברכת הכד‪,‬נים‬
‫אלא שמתבדכין מהשי״ת‪ .‬ואפשר פליגי בזה ר׳‬
‫ישמעאל וד״ע בחולין דף מ״ט דלד' ישמעאל שיליף‬
‫ברבר■ לכהנים פואני אברכם סובר דהם ג״ב בכלל‬
‫הברכה וכדפדש״י ע״ז שאמד הגט' שם ומאי מסייע‬
‫כהני דפוקי לה לברכת כד‪,‬נימ במקום ברכד‪ ,‬דישראל‪,‬‬
‫דד‪,‬כי עדיפא דנמזמע שמתבדכין הן עם השאר וכ״ש‬
‫להילקוט וציץ שט להטפדי שמואני אבדכט הוא‬
‫הלמוד נם לנשים וגרים ו ת לכהניט ודאי כמו שנשים‬
‫וגרים הם בכלל ברכה דכהניט שב״ב הכהנים שילפי‬
‫מהאי קרא הם בכלל הבדכד‪ ,‬דכהנים‪ .‬ומה שאמד‬
‫ר' ישמעאל הוי אומד כהניט מבדכין לישראל והקב״ה‬
‫אגרות‬
‫ונשים אף שהם בכלל הברכה כדמדבה בסוטה שם‬
‫מאמור להט לכולהו מ״מ אין מבדכין בשבילם לבה‬
‫מהטעמים שאיתא בט ‪ r‬סימן קכ״ה ט׳׳ק כ׳׳ב ובמג׳׳א‬
‫ט׳׳ק ל־־ז עיי״ש‪ .‬ואף אם נימא ראם יש בשדות‬
‫אנשים כאלו שאם לא היו אניסי היו באין לביהכ׳׳ב‬
‫אהד שבעיר להתבדך נמי יכולין גם כהנים שבכאן‬
‫לבדך‪ ,‬מ״מ אם בכל העיד ליכא אנשים כאלו ודאי‬
‫לא מבדכין בשביל עירות אחדות‪ .‬וניחא לפ״ז מה‬
‫שהדמב״ם בפט״ו מתפלה ה״ט והטור והש״ע בסימן‬
‫קכ״ח סעיף כ״ה נקטו ג״ב הא דמבדכין לאהיהן‬
‫שבשדות‪ ,‬ואם אף בליכא גם בשדות מבדכין בשביל‬
‫ישראל שבכל העולם נמצא שאין נוגע זה לדינא‬
‫והוא דק היי ת בעלמא על מד‪ ,‬ששייך לבדך‪ ,‬לא‬
‫היה להם להביא זה אבל למד‪ ,‬שבאדתי נוגע זה‬
‫לדינא באם ליכא בעיר אנשים כאלו בשדות אין‬
‫מכדכין ואולי אף אם ישנם מהעיר אבל לא‬
‫מהמתפללין בביהכ״נ זה אין מבדכין‪.‬‬
‫וכיון שמקבלין הברכה הוא לעיכובא‪ ,‬מסתבר‬
‫דכשהם בביהכ׳׳נ ולא ענו אמן אין כאן מצדם קבלת‬
‫הברכה דאמן הוא קבלת דברים וכיון שיכולין לענות‬
‫אמן ולא ענו ולא אניטי בזד‪ ,‬אינם בכלל הבדכד״‬
‫וא״כ כשכל הקהל לא יענו אמן היה זה מעכב הברכה‬
‫דד‪,‬וי כאין כאן מקבלין הברכה שהוא עיכובזב ואף‬
‫אם נימא כד‪,‬פמ'ג במשבצות ס״ק כ״ב ראם אין שם‬
‫כלל מי שיענה אמן אפ״ה נושאין כפיהם דאמן לאו‬
‫עיכובא‪ ,‬מ״מ הוא דק באינם שם וד‪,‬בדכה היא לאחיהם‬
‫שבשדות דאניטי גם מלענות אמן דד‪,‬א אינם בביהכ״נ‬
‫ולבן ד‪,‬וו מקבלין גם בלא אמן אבל כשליכא אנשים‬
‫כאלו שבשדות שהברכה היא לאלו שבכאן דלא אניטי‬
‫מלענות אמן ולא ענו אמן אינם מקבלין ומעכב את‬
‫הבדכד״ ומטעם זד‪ ,‬נמצא דאמן ועא חיוב מדאורייתא‬
‫כיון דמעכב את הבדכד‪.,‬‬
‫ועצם הדוש הפמ״ג דאמן לא הוי עיכובא‪ ,‬תמוד‪,‬‬
‫לע״ד מהא דידושלמי ברכות פ׳ אין עומדין היד‬
‫שאמד ומי עונה אחריהן אמן הנשים וד‪,‬טף ואיפסק‬
‫כן בדפב״ם ובטור ובש״ע‪ ,‬ואם אין אפן עיכובא‬
‫למה נקט זה דהא אין צורך להברכה שיענו אחריהן‬
‫אמן‪ .‬ולמינקט הדין שגם נשים וטף צדיכין לענות אמן‬
‫הי״ל למינקט זה בעצם דין נשיאות כפים שאף הנשים‬
‫והטף צדיכין לענות אמן‪ ,‬וגם על טף אין שייך‬
‫למינקט חיוב שאין חייבין בכלום‪ .‬אלא משמע שהוא‬
‫לעיבובא ראם אין מי שיענה אפן אין נושאין כפיהן‬
‫אף שהבדכד‪ ,‬היא לאדיד‪,‬ם שבשדות דאין יכולין‬
‫לענות אפן‪ ,‬דלא כהפמ׳ג‪.‬‬
‫והטעם נראה משום דבלא עניית אמן ליכא כלל‬
‫קבלה להבדכד‪ ,‬ואין נחשב אמידת הכד‪,‬נים כלום אף‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רח‬

‫לביהנ״נ באניסי במלאנתם בשדות נמי סובר ריב״ל‬ ‫מברך לנהנים פירושו שהקב׳ה מברך לנהנים שיהיו‬
‫דאינו מתברך‪ .‬והטעם דל״ר לישראל שאין עליו‬ ‫ננלל הנרנה רנהנים אף שהעיקר נאמר לישראל‬
‫עשה לבא להתברך ורק משום דאין הברנה חשובה‬ ‫ואף להגר״א שגורם נספרי נמו נגם׳ שלנשים וגרים‬
‫עליהם לבא לפני הנהנים אינן בנלל ברנה לנן‬ ‫הוא מאמור להם ולנהנים הוא מואני אנרנם נמי‬
‫ניון שאניסי במלאנתם אף שאיך זה אונס גמור נזזקזב‬ ‫אפשר לא יפלוג ע»ז רענ״פ ניון שנלמד מקראי‬
‫אונס לגבי זה ניון דאף שתקזובה הברנה לא בא‬ ‫רברנת נהנים הם בנלל ברנה רנהנים נפשטות‬
‫מצד טרדתו וסמך על מה שיתברך גם נשהוא‬ ‫לשון דרש׳י‪ .‬ולר׳־ע רואני אברנם נמי קאי לישראל‬
‫בשדה‪ ,‬אבל בנהנים שיש להם מצות עשה לברך‬ ‫שהקב״ה מסנים על ירם והברנה לנהנים הוא מואברנה‬
‫ואף דבלא היה בביהנ׳נ לא עבר אעשה אבל קיום‬ ‫מברניך אינם בנלל ברנה רנהנים אלא שהשי׳ת‬
‫עשה ענ״פ לא יהיה לו לא נחשב זה אונס ולת אינו‬ ‫מברך אותם ברנה אהדת בזנות שמברנין את ישראל‬
‫מתברך‪ .‬ולפ״ז הוא רק נר׳־ע שברנתם דבר‪,‬נים הוא‬ ‫ולתום׳ שם הוא לא רק על נהנים המברבים אלא‬
‫מואברנר‪ ,‬מברניך באותם שינולין לברך‪ ,‬שלפירוש‬ ‫על נל מי שמברך את ישראל שודאי אין זה בנלל‬
‫זה אינו מיעוט שלא מתברך רק שהוא ממילא מניון‬ ‫ברנת המברך אלא שהשיית מברנו ברנה אחרת‬
‫שלא ברך אינו בנלל ברנת הקרא דואברנת מברניך‪,‬‬ ‫בזנות שמברך ונ” נ הוא בנהגים‪.‬‬
‫דלר׳ ישמעאל שהוא מואני אברנם יש לו להיות‬
‫אבל מםתבר לע״ר דרק הנהנים שמברנין אינם‬
‫בנלל הברנה‪ .‬וניחא לפ׳׳ז נפזזוטו מש״נ רש׳׳י רהוא‬
‫בנלל הברנה רמברנין הן עצמן אלא שהשי׳־ת מברך‬
‫ם־י״ע‪ .‬רלפירועו ראקוון דנחשב אונם גם לגבי הנהנים‬
‫אותם אבל אלו שלא עלו לרות הם בנלל הברנה‬
‫מאחר דאין עליהם חיוב העשה והוו בנלל הברנה‬
‫דלא גרעי מישראל‪ .‬ונמו בנהנים פםולין לנשיאות‬
‫גם לר׳־ע ורק בלא אניסי אין מתברנין אף שהיו בין‬
‫נפים שמסתבר וראי שישנם בנלל הברנה אף לר׳ע‬
‫המתברנין שהוא מיעוט מהקרא דואברנה מברניך‬ ‫דאין שייך עלייהו ברנת השי״ת מואברנה מברניך‬
‫יש לפרש זה גם לד׳ ישמעאל אבל לפירוש שני‬
‫דהא לא ברבו‪ .‬שלא מסתבר שיהיו בלא ברנה אלא‬
‫דאיירי ריב״ל אף באניסי במלאנתן דניון שלא חשו‬ ‫שודאי ישנם בנלל ברבה רנהנים או מסברא רלא‬
‫לקיום העקור‪ ,‬בשביל מלאנתן שאינו אונס גמור אינם‬ ‫גריעי מישראל או מהקרא דמדבה נשים וגרים‪ .‬ונן‬
‫מתברנין אין זה ממיעוט הקרא אלא ממה שהברנר‪,‬‬
‫אף לד' ישמעאל לא צריך להו למילף מקרא חאני‬
‫לנר‪,‬נים הוא מואברנר‪ ,‬מברניך ור‪,‬רי לא ברנו אף‬ ‫אברנם‪ ,‬רתם מכמזו בנלל הברנה דנהנים נמו הלוים‬
‫שלא היו אנוסין ממש ולנן לד׳ ישמעאל שהוא מואני‬
‫וישראלים ורק על הנהנים המברנים הוצרך לקרא‬
‫אברנם אין לומר זה מסברא בעלמא ומתברנין נשהן‬
‫רואני אברנם ולר״ע הוא ברנה אחרת מואברנה‬
‫אניסי בשדות‪ .‬אבל הנר‪,‬נים שאין ינולין לברך הוו‬
‫מברניך‪ .‬ומה שאמר ריב״ל בסוטה שם נל נהן שאינו‬
‫בנלל הברנר‪ ,‬ממש נלוים וישראלים לנו״ע ולב׳‬
‫מברך אין מתברך הוא רק באופן שחייב לברך ועבר‬
‫הפירושים‪.‬‬
‫על מצות התורה ולא ברך אף שישב בין המתברנים‬
‫והנד‪ ,‬בלינא ישראלים בביהנ״נ ולא בשדות שאין‬ ‫אינו מתברך‪ .‬אף שפשוט שאף אלו שעברו על איזה‬
‫למי לברך נדבארתי יש על הנהנים שבביהנ״נ‬ ‫איסורים אף במזיד אם היה לתיאבון שהם בנלל‬
‫להתחלק נדי שיהיו מברנין ומתברנין דניון דלא‬ ‫ישראל הם בנלל הברנה רנהנים‪ ,‬ח ה נתמעט מואברנה‬
‫יונלו לברך בולם הרי נמצא דאין נאן נשרות בנולם‬ ‫מנרניך דניון דהיה מחריב לברך ונמנע מלברך‬
‫לברך וממילא יש על חלק מהן דין מתברנין דלא‬ ‫אינו בנלל ברנה לא מהנהנים ולא מהקוי״ת‪.‬‬
‫גריעי מישראל וחלק מהן יהיו מברנין‪ .‬אבל ממילא‬
‫רש לפרש לפ״ז שריב״ל ינול לסבור גם נר׳‬
‫יש חלוק מקהל שיש בהם נהנים וישראלים שידוע‬
‫ישמעאל דהברנה לנהנים הוא מואני אברנם אבל‬
‫מי הם המברנים ומי הם המתברנים ויקז ממילא‬
‫הביא קרא דואברנה מברניך למילף מזה שבענר‬
‫חיונ על הקהל במצות נשיאות נפים ולנן אף נעויש‬
‫ולא ברך אינו מתברך‪ .‬ורש־־י שפי׳ דסובר נר״ע‬
‫ט׳ נהנים וישראל אחד מברנין תשעה הנהנים‬
‫אולי מפרש דקאי שנאמר ואברנה מברניך גם ארישא‬
‫לישראל האחר ומתברנין מזה נולם‪ .‬אבל נשנל‬
‫אנהן שמברך מתברך וא״נ הוא נר״ע‪ .‬ואולי לא‬
‫העשרה נהנים שנולן שוין אין נאן י׳ שיעשו שיהיה‬
‫גרים נלל הא דושאינו מנרך אין מתברך נגירסת‬
‫דין המצוה‪ ,‬רפחות מעשרה לא חשיבי לחייב בהמצוד‪,‬‬ ‫הרא״ש פ׳ג דמגילה הלנה נ״ב‪.‬‬
‫והרי אין בעשרה אלו רק צד אחד או נולן מברנין או‬
‫נולן מתברנין וצר אחר איו עוקזין חיוב דמה״ת‬ ‫אך אפקזר גם לומר דגם באופן שפטור נגון‬
‫יתחלקו זה להחשב מברך וזה להחשב מתברך לנו‬ ‫בלא אמרו לו ולא עקר רגליו ברצה ובלא בא‬
 ‫מ שה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫ועיין ברעק״א שהקשה פנ״ל דסגי בישראלים‬ ‫רק כשיש יותר מעשרה נעשין עשרה מהן מתברכין‬
‫עונים אמן אף בפחות מעשרה רלמא הוא משום‬ ‫שהם קהל שלם שמחייבי המצור‪ .‬דנ״כ ומתחייבין‬
‫ראמן לא מעכב אבל כשיש הרבה כהנים ישארו‬ ‫כהנים היותר מעשרה לברך‪ .‬ואין לומר איפכא‬
‫כהנים להשלים לעשרה עונים אפן‪ ,‬והוא תמוד‪ ,‬ראם‬ ‫רעשרה יהיו המברכין ור‪,‬יותר שפחותין מעשרה יהיו‬
‫אפן אינו מעכב איך יעברו כהנים על פצותם לברך‬ ‫המתברכין‪ ,‬שהכהנים המברכים הא אין עושין החיוב‬
‫בשביל אמן וצ״ע בכוונתו ולרינא ובבאור הסוגיא‬ ‫לברך אלא המתברבין עושין ההיוב שהכהנים יברכו‬
‫נראה כרבארתי שנתיישב הכל בטעם נכון‪.‬‬ ‫ולכן מוכרה שיהיו עשרה כהנים המתברכין והשאר‬
‫יברכו בין שהם מועטין או מרובין‪ .‬וזהו כוונת רש״י‬
‫ידירו‪,‬‬
‫דבלא אשתייר בי עשרה לא חשיב לברכה לחודייהו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫דר‪.‬וא ראין יכולין לעשות כר‪.‬נים פחותים מעשרה‬
‫רין המצוה על איזה כהנים שיברכו אותם כיון רגם‬
‫הם מברכין במותם‪ .‬ול״ר לישראלים פחותים מעשרה‬
‫סיטן לג‬ ‫שבד‪.‬כרח עושין חיוב דהם רק מתברכין וכיון שאיכא‬
‫עשרה שחשיבי לברכה יחר עם הכהנים חייביז אבל‬
‫בכהן שאין לו רגלים והולך ברגלים‬
‫בכולן כר‪.‬נים כיון שבפחות מעשרה לא השיבי לברכה‬
‫שעשו לו לעגין גשיאות כפים‬ ‫לא השיבי פחות מעשרד‪ .‬לד‪.‬תחלק ולומר שהם יהיו‬
‫ב׳ סיון תשי׳׳ט‪.‬‬ ‫משונים מהשאר להתזמוב מתברכין ולחייב את השאר‬
‫מע״ב ירידי מורד״ר מאיר כהנא שליט״א‪.‬‬ ‫שיברכום‪ .‬והוא מרין דצריך עשרה לנ״כ שכ״כ לא‬
‫השיבי לחדש רבר לדין נ‪-‬ב בפחות מעשרה‪ .‬ואולי‬
‫בד ב ר הכהן שאין לו רגלים והולך ברגלים שעשו‬ ‫זהו גם כוונת הט׳׳ז דכתב דכיון שצריכין אנו לחלקם‬
‫לו ואינו ניכר כשהוא במנעלים וכעזיסיר‬ ‫כדי שיהיה שם מברכים ומתקבלים אין שם מתקבלין‬
‫המנעלים יהיה ניכר אף שילך בפתמקאות‪ ,‬אין לד‪,‬חשיב‬ ‫עליהם אלא אם כן הם עשרה‪ .‬דאף דלא ביאר הטעם‬
‫זה דש בעירו כיון שאינו דש בעירו בלא מנעלים‬ ‫הוא משום רלא השיבי להתחלק מדושאר ולחייב במצות‬
‫באופן שיהיה ניכר‪ ,‬דלא מהני בדברים אלו ידיעה רק‬ ‫נ״כ בפחות מעשרה שצריכי לנ״כ כדבארתי‪.‬‬
‫שצריך שיהיה הרגל הראיד‪ ,‬שלא יהיה חדוקז אצלם‬ ‫ומחדש הגם' דאף ביש אלו שבשדות שיכולין‬
‫וכיון שאין רואין אותו במומו אף שיודעין ממוטו הרי‬ ‫כולן לברך לאלו שבשדות‪ ,‬יותר עדיף שבאם הם‬
‫לא הורגלו ויסתכלו בו‪.‬‬ ‫יותר מעשרו־‪ ,‬יתחלקו למברכים ולמתברכים שיהיה‬
‫אבל יש לרון בזד‪ ,‬מצד עצם הרין‪ .‬דהנה זה וראי‬ ‫דין נ״כ מצד הקהל שבביהכ״נ גופיה‪ .‬ור‪,‬טעם אולי‬
‫שלעלות לדוכן במנעלים חזינן שאסוו־ אף שיבטלו‬ ‫מקוום שיהיד‪ .‬ודאי‪ ,‬ולברך לאלו שבשדות הוא רק‬
‫לגמרי מנשיאות כפים ראל״כ מי שיש לו פומין‬ ‫מצד חזקה דאם לא היו אניסי היו באין אף שסומכין‬
‫ברגליו מדוע אינו עולה הא יכול לעלות במנעליו‬ ‫ע״ז לברך באין שם אלא עשרה כד‪.‬נים‪ .‬ואולי למה‬
‫אלא ודאי שהוא לעכובא‪ .‬אבל הא קשה טובא כיון‬ ‫שבארתי שעניית אמן הוא לעיכובא אך שסגי בעניית‬
‫שהטעם של תקנת ריב־׳ז מסיק ר' אשי בסוטד‪,‬‬ ‫הנשים וד‪,‬טף עדיף לכתחלת שתהיה עניית אפן‬
‫דף מ׳ שמא נפסקה לו רצועה ואזיל למיקטריה ואמרי‬ ‫מאנשים גדולים‪ .‬ואף שהם כר‪.‬נים כשהן מתברכין‬
‫בן גרושה הוא‪ ,‬מה יועיל למי שאינו יכול לשלוף‬ ‫הם כישראלים‪ ,‬ומה שרעזאין להיות פהמתברכין אף‬
‫מנעליו מצד המומין שברגליו כשלא יעלה לדוכן‬ ‫שמהוייבין לד‪,‬יות מברכיו‪ ,‬אולי בשביל מעלת עניית‬
‫דערין יאמרו שהוא בן גרושה ונמצא שאדדבד‪.‬‬ ‫אמן דגדולים דשאיז להפסל לחיוב נ״כ דפעם זה‬
‫מפסיד גם לבד עצם הפסד קיום המצוה‪ ,‬בד‪,‬לעז‬ ‫ובקביעותם למתבדכין נפסלו מלד‪.‬יות מברכין בפעם‬
‫גופיה דכשיעלה במנעליו הוא רק ספק קטן שמא‬ ‫זד‪ ,‬וימצא דעניית אמן יהיה מגדולים מתברכין דיר‪,‬יו‬
‫תיפסק רצועד‪ ,‬ועתה הא אינו עולה כלל‪ .‬ואף שבתב‬ ‫ממש בכלל הברכה כישראלים כפו בכל פסוליז לנ״ב‬
‫הט״ז בס״ק כ״ו דצריך לילך מביהכ״נ בעועת הדובן‬ ‫כרלעיל‪ .‬ועיין בפמ״ג במשבצות ס״ק כ״ג רג׳־כ כתב‬
‫דלא לימרו עליו בן גרועוה עיי״ש‪ ,‬פשוט שהוא‬ ‫בשביל עניית אמן שלד‪,‬ם דעדיף משל נשים וטף‪ ,‬והוא‬
‫דק לתקן מה שאפשר אבל אין זה עצד‪ ,‬בדודה לסלק‬ ‫תמוה דלרידיה שאין האמן עיכוב כלל להברכה רק‬
‫הלעז‪ ,‬דהא חזינן בחולין דף קל״ג דאביי אף שלא‬ ‫הוא מצוה בעלמא לענות אמן איזה עדיפות שיז‬
‫דצר‪ ,‬ליטול מתנות כד‪,‬ונה מ'מ שקל פעם אחת בעונה‬ ‫בזד‪ ,‬וצ״ע בכוונתו‪ .‬אבל למד‪ ,‬שבארתי שאמן הוא‬
‫במעלי יומא רכפורי שכד‪,‬נים מתאספין ליטול מתנות‬ ‫עיכובא ניחא טעם הפמ׳ג‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫מ״מ אם מנהג המקום לעלות יחף אינו יכול לעלות‬ ‫עיי׳ש בתום׳ לאחזוקי נפשי בכהני מחמת שאנסי‬
‫מי שיש לו מומץ ברגליו אף כשילבש פוזמקאות‬ ‫ליה עידניה לפרום ידיה ונפסק זה ברמב׳ם פ׳ט‬
‫משום דעכ׳פ הוא שינוי שיסתכלו בו‪ .‬ואיב גם זה‬ ‫מבכורים הכ׳ב ובטור וש‪-‬ע יו״ד סימן נדא סעיף‬
‫שאינו יכול להסיר מנעליו אינו יכול לעלות לכאורה‬ ‫י׳א והוא להט׳ז במקום שאנוס מלפרוס ידיה כאביי‬
‫משום שגם זה הוא שיטי שיסתכלו בו‪.‬‬ ‫ואף להב״ה והדרישה שלא סגי להרבה בנשיאות‬
‫כפים יודו ודאי שצריך להשתדל לישא כפיו כדי‬
‫אבל מסתבר שהשינוי מה שיעלה בבתי שוקים‬
‫שידעו שהוא כהן ובחת לארץ שאנו נוהגיו שלא‬
‫שעושה שיסתכלו בו‪ ,‬הוא משום שיביט שמה שהתז‬
‫להפריש המתנות לכהן כדאיתא בסעיף כ״א הרי לא‬
‫עולה בבתי שוקים שלא נמו שטהגין שאר נהנים‬
‫נשאר אלא נשיאות כפים דמעלית לתורה ראשון‬
‫הוא מצד שיש לו מומין ברגליו‪ ,‬אבל לא שעצם‬
‫מוכרהין לומר שאינו פרסום כ״ב דהא ודאי נקרא‬
‫שינוי זה שאין מלן שוין עושה שיסתכלו בו‪ ,‬דהא‬
‫אביי לתודה הרבה וא‪-‬ב ודאי שיש עליו חיוב לבא‬
‫כשעולין בפחמקאות יכולין לעלות נם בפוזמקאות‬
‫לביהכינ לישא כפיו לאתזוקי בכהנא‪ ,‬דאף שאיכא‬
‫משונים זה מזה במיניהן ובצבעם‪ .‬ולת נשהמנהג‬
‫פדיון הבן זה אינו דבר מצוי כ״ב וגם לא מתפרסם‬
‫לעלות בפוזמקאות אין לאסור לאחד מלעלות יחף‬
‫כלל מזה של‪-‬ד למתנות בעיויב שהמתנות מרובות‬
‫כשאין מומין ברגליו ורק בעולין יחף אסור לאחד‬
‫‪.‬‬ ‫ומתאספין אז ליטול המתנות‪.‬‬
‫לילך בפוזמקאות‪ .‬וכשנוהגין לעלות בפוזמקאות ימל‬
‫אחד לעלות בבתי שוקים להמחבר‪ ,‬ובשל בגד ומחופין‬ ‫וצריך לומר דכיון שכל הכהנים עולין לדוכן‬
‫עור להמג׳א שמתיר לכו‪-‬ע דהא לא יאמרו שבשביל‬ ‫בלא מנעלים וזה יעלה במנעלים ג'כ הוא שינוי‬
‫שיש לו מומין עולה בבתי שוקים כיון דגם בפוזמקאות‬ ‫שיסתכלו בו‪ ,‬ואף בליכא עוד נהנים אלא הוא לבד‬
‫לא היו נראין המומין והוי זה רק שינוי בעלמא‬ ‫כית שבכל הפעמים עולין בלא מנעלים ועתה עולה‬
‫שאין עושה שיסתכלו בו‪.‬‬ ‫זה במנעלים הוא שינוי שאסור‪.‬‬

‫וא״ב בידוע בעידו מהמומין שיש לו ברגליו‬
‫הרי לא יעשה זד‪ ,‬שיעלה בבתי שוקים שלא כשאר‬
‫הנהנים שעולין יחף שיביט שהוא בשביל המומין‪,‬‬
‫שיסתכלו בו בשביל זה כיון שדש בעירו שיש לו‬
‫מומין‪ .‬לינא דין זה דהמחבר דהרי נשאר רק שינוי‬
‫בעלמא כשינוי הצבעים שאינו כלום‪ .‬ועצם המום‬
‫לא יהיה בזה יותר ניכר ממה שיודעין שהרי גם‬
‫עתה לא יראו ועל הידיעה הדי הוא דש בעירו‪.‬‬
‫ואחרי שנתבאר זה יש מקום להתיר למי שאין‬
‫לו רגלים והולך ברגלים שעשו לו ואינו ניכר כשהולך‬
‫במנעליו אבל כשיסיר המנעלים יהיה ניכר אף שיהיה‬
‫לבוש בפוזמקאות או שאינו יכול להסיר מנעליו כלל‪,‬‬
‫שיוכל לעלות לדוכן במנעליו דהרי כשלא יעלה כלל‬
‫יהיה יותר חשש לעז מחשש דתיפסק רצועה כדהקשתי‪,‬‬
‫וכל הטעם הוא משום דבזה גופיה שהולך במנעלים‬
‫הוא השינוי שיסתכלו בו‪ ,‬ובית שבארתי שהוא רק‬
‫משום שע״י זה יבינו שיש לו מומין ברגליו ובשינוי‬
‫דפחמקאות היד‪ ,‬מותר כשדש בעירו אף רק בידיעה‬
‫שיש לו המומין‪ ,‬יש ממילא להתיר בנזר‪ ,‬גם במנעלים‪.‬‬
‫והוא טעם גחל שיש לסמוך ע״ז גם לדינא אם א׳א‬
‫לו להסיר מנעליו‪ .‬ואם אפשר להסיר אבל שיהיה‬
‫ניכר בפחמקאות יראה ללבוקו מנעלים של ראבער‬
‫וכאלו שאין לד‪,‬ם רצועות לקשור אם יכול להשיג‬
‫מנעלים כאלו‪ .‬ואם הוא כהן יחידי יש ודאי לסמוך ע״ז‬
‫דהא בכהן יחידי הרי ליכא בעצם טעם הגזירד‪ ,‬דדב‬
‫וניהא לטעם זה מה שתמוה לכאורה מש־־כ‬
‫המהבר בסעיף ל' שלא ישא את כפיו מי שיש לו‬
‫מומין ברגליו במקום שעולין לדוכן בלא בתי שוקים‪,‬‬
‫והא המהבר סובר בסעיף ד‪ ',‬שבבתי שוקים שרי ולא‬
‫כתב כלל שיש הולקין בזה‪ ,‬וא׳ב סובר שמקום שנהגו‬
‫בלא בתי שוקים הוא שלא כדין‪ ,‬וא״ב איך יבטל‬
‫זה שיש לו מומין ברגליו מצותו בשביל מנהג שלא‬
‫כדין‪ .‬אלא צריך לומר דכיון שעכ״ס נוהגין כל‬
‫הנהנים בכל פעם לעלות לדוכן בלא בתי שוקים‬
‫הוי זה שד^א יעלה בבתי שוקים שינוי שיגרום‬
‫שיסתכלו בו ולת אינו עולה נמו ברואין המום‪.‬‬
‫ונמצא שאף למנד‪,‬גנו שאוסרין בשל עור ומתירין‬
‫בפוזמקאות של בגד כהמהמירין שברמ״ז^ אם יהיה‬
‫מקום שעולין גם בלא פוזמקאות של בגד לא יוכל‬
‫לעלות בפוזמקאות אף של בגד‪ ,‬אף שאדרבה יותר‬
‫עדיף לעלות בפוזמקאות מלעלות יחף כדהביא במ״ב‬
‫ס״ק י״ח בשם האחרונים‪ ,‬וא״ב מסתבר דאין לזה‬
‫דין מנהג שיהיה אסור לשנות‪ ,‬דמ״מ כיון שכולם‬
‫עולין יחף במקום זה והוא יעלה בפחמקאות הוא‬
‫שינוי שיסתכלו בו ואינו יכול לעלות‪ .‬וכן משמע‬
‫במ״ב שכתב בס״ק ק״י ע״מ שבמקום שעולים לדוכן‬
‫בלא בתי שוקים שאינו יכול לעלות מי שיש לו‬
‫מומין ברגליו דהיינו כעין פוזמקאות שלנו‪ ,‬וטונתו‬
‫שמחדש מ ה דאף לעלות בפחמקאות שלנו שהן של‬
‫בגד דאדרבה עדיף יותר לעלות בהן מלעלות יחף‪,‬‬
‫ריא‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬
‫קדושת לויה כמפורעז בבכורות דף מ׳׳ז בכהנת‬
‫שנבעלה לנכדי גרועה מלויה שנבעלה לנכרי שהכהנת‬
‫במה שנתחללה נעשית זדה ובנה חייב בחמש סלעים‬
‫וכן כהן שיש לו בן חלל חייב לפדות את עצמו‬
‫כשלא זכה האב בפדיונו ופרש״י כישראל דמי‪ ,‬חזינן‬
‫שאף שבלויות ליכא ענין חללות מ'מ כהן וכהנת‬
‫שנתחללו אין להם גם קדושת לדה‪ ,‬ולכן כיון שנתנו‬
‫לכהן שנשא נשים בעבירה כדין חלל מקדושת כהונה‬
‫אין לו גם קדושת לדה ואין לקרותו גם לשני‪,‬‬
‫ונמצא שמה שלא נקרא לתודה גם לעוני בא זד‪.‬‬
‫ממה שלא נקרא לראשון‪ ,‬ולכן לא חש הש״ע למינקט‬
‫שלא נקרא גם לשני משום שידעינן זה ממילא אבל‬
‫משה פיינשטיין‬
‫לשאר קריאות שכל ישראל ואף חללים קודין אין‬
‫מקונז לאסור לכהן שנושא נשים פסולות מלקדא‪.‬‬
‫וגם הא ודאי אין מקום להחמיר בלאדן דכהונה‬
‫יותר מבשאר לאדן דעוד חמידי משום דשוין בכל‪,‬‬
‫והא פשוט להפמ״ג דרשע בשאר עבירות נקרא לתודה‬
‫וגם עוד קודם לישראל ולוי דנקדא ראשון‪ ,‬והטעם‬
‫דלענין ליקדא דאעוון חמירי לאדן דכד‪.‬ונה רזה‬
‫אינו מצד החומר של הלאוין אלא מצד שכיון שמבעט‬
‫בקדושת הכד‪,‬ונה ומחלל הקדועוה עשוהו רבנן למחולל‬
‫מקדושת הכהונה ואסרו לקדשו במעלות הכהונה‪ ,‬אבל‬
‫שאר עבירות אף שעוד המירי כיון שלא שייכי‬
‫מע״כ ידידי הגאון הגדול מ«*ת מוהריר יחיאל‬
‫לקדושת כד‪,‬ונה אינו מחלל קדועזת הכהונד‪ ,‬בעבירות‬
‫האחרות‪ ,‬אבל לענין עצם קריאה בתורה אם מצד‬
‫לאוין דכהונד‪ ,‬היה הדין דאין לקרותו לתורה כלל‬
‫כ׳־ש שרשע בלאוין השוין בכל שהיה הדין דאין‬
‫לקרותו לתורה‪ ,‬ומדחזינן שרשע בשאר לאדן נקרא‬
‫לתורה גם כהן שנשא נשים פסולות לכד‪.‬ונה לא‬
‫נאסר מלקדותו לתודה אלא שאין לו מעלת כהונה‬
‫ולויה ליקדא ראשון ושני‪.‬‬
‫ועיי״ש בפמ׳ג שהקשה דכיון דמדינא ת׳׳ח יותר‬
‫עדיף מכד‪,‬ן דקדושת התודה עדיפא כ״ש כהן רעוע‬
‫וישראל כשר הוא קדוש יותר ובסי^ קנדח סעיף‬
‫מ׳ משמע דרוקא עבירות דכהונה מחללו מליקרא‬
‫ראשון ונשאר בצ״ע‪ ,‬ולכאורה לא קשה דמה שת״ח‬
‫קודם לכד‪.‬ן אינו מצד שע״י התורה שלמד נעשה‬
‫יותר קדוש מכהן‪ ,‬דקדושה דכהונה ודאי עדיפא‪ ,‬דלא‬
‫מצינו כלל שיש חשיבות קדושה בתורה אלא בחיוב‬
‫מצות שישראל יש להן קדועזת ישראל שנתחייבו‬
‫במצוות ולדם עדיפי בקדועוה שנתחייבו ביותר מצות‬
‫ולשמעז בעזרה וכהנים עדיפי בקדועוה שנתרבו בהרבה‬
‫מצות ועובדים עבודת המקדעז‪ ,‬אבל ת״ח שלא נצטוו‬
‫ביותר מצות מכל ישראל לא שייכי להחשיבם קדושים‬
‫ביותר לדברים ששייך לדינא‪ ,‬וגם לא מצינו בקדאי‬
‫שנקרא תיח קדוש‪ ,‬ואף נביא שמצינו באלישע שנקרא‬
‫אגרות‬
‫אשי דאם תיפסק לו רצועה יהיו מוכדחים לחכות‬
‫עד שיקשור ויעלה לדוכן ולא יהיה ®’ ‪ T‬שום לעז‬
‫ודק נזקוום שלא יעלה גם כקזיהיו עוד כהנים גזרו‬
‫גם כשהוא כהן אחד או משום לא פלוג שיש מקום‬
‫לומר דלא היו גתדין באופן שהוא לבטל מצות נשיאת‬
‫כפים שהוא כשאינו יכול להסיד המנעלים ורק משום‬
‫שממילא יהיה אסוד מדינא משום שיבינו שהוא‬
‫בקזביל מומין ברגליו אינו חולץ מנעליו‪ ,‬שלכן בידוע‬
‫שיש לו המומין אין לאוסרו מלעלות במנעליו ויש‬
‫ממילא לחייבו כדי שלא יתבטל מצות נשיאות כפים‪.‬‬
‫ידידו‪,‬‬
‫םיטן לג‬
‫בכהן שנשא גרושה אם עולה לתורח‪,‬‬
‫וכהן ערל לנ״כ‪ ,‬ושתה רביעית יין בב׳‬
‫פעמים לנ״כ‪ ,‬ומומר לערלות לתיאבון‬
‫שמל אם צריך להטיה דם ברית‬
‫כ״ה חמת תשכ׳א‪.‬‬
‫יעקב ודעבעדג שליט״א‪.‬‬
‫ענף א‬
‫הנה ודאי צדק כתד״ה שכהן שנשא גדועוה אין‬
‫מחדיבין להקדישו ואין צדיכין לקרותו ראשון‬
‫אבל לשאר הקריאות עולה ככל ישראל‪ .‬ואותו הדב‬
‫שדייק מלשון הב״י סימן קכ״ח בשם מהדיי׳א שסתם‬
‫ואין לו לעלות בתורה שהוא גם שלא לעלות כלל‬
‫לתודה טעה כדמוכח מדבדי הב״י סמוך תיכף לזה‬
‫שנפסל רק ממעלות הכהונה‪ ,‬וכמפורש בלשון המחבר‬
‫בש״ע שם סעיף מ׳ שהוא הב״י דהוא דק שאין נוהגין‬
‫בו קדושד‪ ,‬אפילו לקדות בתורה דאשון‪ ,‬שהוא כמפורש‬
‫שלשאר קריאות עולה בדאיתא בפתיחה דפמ״ג לסימן‬
‫קל״ה שבסעיף זה נאמר בש״ע דאין קורא ראשון‬
‫ולישראל עולה‪ .‬ואף שלכאורה כיון שאין לו גם מעלת‬
‫לד ואין קורין לו גם לשני הרי נמצא שאין קורא‬
‫דאשון שנקט הש׳׳ע הוא לאו דוקא‪ ,‬מ‪-‬מ הוא ודאי‬
‫דוקא לגבי שאר הקריאות דישדאל עולה‪ ,‬דהא זה‬
‫שאינו עולה גם לשני כלוי הוא מטעם דרבנן עשו‬
‫לכהן שנושא נשים שפסולות לכהתה כדין חלל‬
‫וחלל אין לו קדושת לדה אלא הוא מ ד אף שהוא‬
‫עכ׳פ משבט לד‪ ,‬דכהן שנפסל בחללות אין לו גם‬
 ‫מש ה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫ריב‬

‫לו^יותו אף אחד בך מעאין היובל נתעב דבזמן‬
‫שאין היובל נוד‪,‬ג הוא מקזום שאין מקבלין אז גר‬
‫תושב וליכא המציאות שוב לגד תושב חדקז‪ ,‬אבל‬
‫למי שנתקבל בבד הוא בדין גד תושב אף אח״כ‪,‬‬
‫ולכן בעבד שאיבא המציאות גם בזד‪ r ,‬הוא כגד‬
‫תושב שנתקבל בזמן שהיובל נוד‪,‬ג דחייבין לד‪,‬חיותו‬
‫לעולם‪ .‬ולדבנן גם לתום' איכא חובה ליתן צדקה‬
‫ולהחיותו לעבדים ממש במו לישדאל בכל הלאוין‬
‫וד‪,‬עשין כדסובד הדמב‪-‬נב וא‪-‬כ אפשד דסובד ד׳ם‬
‫כר׳ יהוחע והת״ק דב״ק שם אינו ד״ם‪ ,‬דהיה גר‬
‫תושב ועבד שדן בחיובן ול ‪ p‬אד‪-‬ט שאם הנכרי‬
‫הגד תושב עוסק בתודה שמצד זה יש לו חשיבות‬
‫כ מג ודק שמ״מ ישראל עדיפי להחיות ולצדקה‬
‫מצד שיש עליו יותר חיובים להחיותו מלוענר תושב‬
‫ולכן לא יועיל אף מעלתו בשביל תודתו נגד חיובים‬
‫הרבים שיש להחיות ישראל אף ע‪-‬ה וצריך לר‪,‬קרים‬
‫את הישדאל‪ ,‬מ׳׳מ יועיל זה לענין לד‪,‬קדימו לעבדים‪.‬‬
‫אבל ודאי הוא דוחק ולכן מסתבר שהוא רק לבב ‪T‬‬
‫בעלמא ולא לדין קדימד‪ ,‬להחיותו דלזד‪ .‬אף עבדים‬
‫קריטי(‪.‬‬
‫החשיבות והכבוד מצד שהתודה חייכה לכבד לומדי‬
‫וביון שמה שת״ח קודם אינו מצד שקחש ביותר‬
‫אלא מצד חיוב הכבוד שעוד גדול מקדימה מצד דין‬
‫מקוחזז‪ ,‬וד‪,‬וא מאותו הדין שמלך קודם לכה׳׳ג שהכבוד‬
‫לקדימה דמדין מלכות עדיף מקדימד‪ ,‬דכדדג שהוא‬
‫מדין מקודש‪ ,‬וטעם זה הוא גם בקדימד‪ ,‬דת״ח נגד‬
‫כד‪'.‬ג עיוע ל ‪ p‬לא קשה מיקזדאל כשד וכד‪-‬ן רשע‬
‫לעבור איזד‪ ,‬לאדן שהכד‪,‬ן העבדיץ קדים דהכד‪,‬ן הא‬
‫יש לו הקדושד‪ ,‬דבשאר עבירות ליכא חלול לכהונה‬
‫וד‪,‬ישראל כשד ביון שאינו ת״ח ליכא חיוב כבוד‪.‬‬
‫ול ‪ T‬לרב יחזקאל שמר שמואל נמי קאים מקמיה‬
‫דבעל מעשים טובא הוי‪ ,‬וגם אפשר שד‪,‬וא דוקא בצרוף‬
‫שהוא ת׳׳ח שהיה ג׳׳כ אמורא ונקרא רב יחזקאל‪,‬‬
‫וגם זד‪ ,‬לא מציגו שנפסק לד‪,‬לכד‪ .,‬בכל אופן סתם‬
‫ישראל כשד אינו בכלל זה וליבא חיוב כבוד עליו‬
‫לומד שעוד עדיף מקדושה דכהן לכן ניחא מה שקדים‬
‫י‬ ‫לישראל כשר‪.‬‬
‫ועיץ כרשיי ב״מ דף עיא ד״ה אל תקח‪ .‬ואף שגם‬
‫ענף ב‬
‫ובדבר ערל שהמג׳׳א בסימן ק מח ס״ק נ״ד‬
‫סובר דכשר ליקזא בפיו אפילו לא מל במזיד‪ ,‬וטעמו‬
‫פשוט דנהי דמחלל עבודה הא גם בע״מ מחלל עבודד‪,‬‬
‫ומפורש בתענית דף מ ו שכשר לניב‪ ,‬והפריח סובר‬
‫כהביח שפוסלו מטעם דכתב הרמבים בפיו מביס‬
‫היח שערל מחלל עבודד‪ .‬ולוקה כזר שעבד וכיון‬
‫שחילל פשיטא דלא ישא את כפיו‪ ,‬שתמוה טובא‬
‫כדהקשה המגיא מבעים על הכיח יקשה גם על הפריח‬
‫בקרא קחש הוא לשמא ב ע ל ^ ובגט' שמצינו על‬
‫דבי שנקדא דבנו הקדוש ו ‪ p‬מצינו בנן של קדושים‬
‫לד׳ טנהט בד' סימאי מצד מעשיוס בפדישות יתידא‬
‫הוא ודאי דק לשמא בעלמא‪ ,‬אבל לא להדינים דקדימה‬
‫מדין דבל המקודש מהבדו קודם שהוא דין קדימה‬
‫דנהן נדאיתא בהודיות דף י׳ב‪ ,‬אלא קדימה דת׳ה‬
‫הוא מפני חיוכ הכבוד שחייבה תודה לכבדו והוא‬
‫כככוד שחייכה תודה לככד למלך‪ ,‬ונתחדש שהככוד‬
‫שמצד זה קדים הת״ח הוא עדיף מהקדימה שיש‬
‫למקודש מחכדו וילפינן זה מיקדה היא מפנינים‬
‫מכיג שנכנס לפני ולפנים כדא׳׳ד אחא בד״ח בדף‬
‫י״ג‪ ,‬וגם הא גם ממזד ת״ח קודם שלא מסתבד כלל‬
‫שיתוסף כו קדושה אף מצד התודה עד שיגדל קחשתו‬
‫מקדושת כדו'^‬
‫ועיץ כתום' עיז דף ג׳ שנכדי ועוסק בתודד‪,‬‬
‫שאד״ט שהוא ככ״ג שממזד ת״ח קודם לכ״ג ע״ה ונכדי‬
‫הדי הוא ככ‪-‬ג אף שודאי אין לומד דיקז כו קחשד‪.‬‬
‫מצד התודה שלמד‪ ,‬דד‪,‬א אין כו אפילו קדושת ישדאל‬
‫ואף לא קדוקזת עבדים ‪,‬אלא כהכדה הוא לענין‬
‫תודה וחידש ד״מ שאף לנכדי שעוסק בתודה מחוייבין‬
‫לככדו‪) .‬ופשוט שאידי לענין כבוד בעלמא‪ ,‬דלענין‬
‫הצלה ולהחיות ודאי אף ישראל ע״ה ואף משוחדד‬
‫ע״ה קדים לנכדי שעוסק בתודה משום דלאו דלא‬
‫תעמוד על דם דעך וחיוכ צדקה נאמד על ישדאל‪.‬‬
‫ונדאד‪ ,‬עוד יותד שאף עבד ע״ה יהיה קדים‪ ,‬דהא‬
‫משמע בגיטין דף י׳׳ב שיש חיוב צדקה ולהחיות‬
‫גם לעבדים ומפודש כן בדמב״ם פ‪-‬ט מעבדים ה״ז‪.‬‬
‫ואף אם נימא שאי ‪ T‬י ד״ט בזמן שהיוכל נוהג ונכדי‬
‫ועוסק נימא שהוא גד תושב שמצוד‪ ,‬להחיותו כדאיתא‬
‫בדאב״ד פייד מאי״ב ה׳׳ה‪ ,‬מיט ודאי ליד להחיוב‬
‫צדקה ולהחיותו שיש לעבדים‪ ,‬שלעבדים הוא מאותו‬
‫הדין ממש שמחדיבין לישדאל שיש מ ה לאוין ועשין‪,‬‬
‫אבל לגד תושב שאינו בכלל אחיך ודעו אין בו‬
‫הלאוין והעשין שיש בישדאל אלא מקדא דוחי עמך‪.‬‬
‫וט״ם הוא בדאב־׳ד שם שנקט קדא דוחי אחיך עמך‬
‫זה עשזז מ״מ הדבוי חיובים שיש בקדאי הוא דק‬
‫על אחיך ודעך שד‪,‬עבדים הם נמי בכלל מצות אלו‪.‬‬
‫ועיץ בתום׳ ביק דף פ״ח שסבדי דבצדקה פליגי‬
‫ד׳ יהודד‪ ,‬ודבנן דלד׳ יהודה ליבא חובה כ״כ ליתן‬
‫צדקד‪ ,‬לעבדים‪ ,‬ופידוש אין כיב חובה נדאה דד‪,‬וא‬
‫משום דלא גדע עבד שחייב במצות כאשד‪ ,‬מגד תושב‪,‬‬
‫וממילא אף שבגד תושב הוא דק בזמן שהיובל נוהג‬
‫יש למילף שלעבד מצוין להחיותו גם בזד‪ ,r ,‬דד‪,‬א גם‬
‫גד תושב כשקבלו אותו בזמן שהיובל נוהג חייבין‬
‫ריג‬ ‫ט שה‬
‫שעושה צדיכותא לענין שצדיכין לאכול מצה ופר ‪T‬‬
‫ניחא דכיון ששניהם נפסלו באכילת פסח וכתיב בחדא‬
‫מינייד^ מיעוטא דבו אינו אוכל אבל אוכל במצה‬
‫ומרוד ועקשה שפיר למה צריך למיכתב באידך דהא‬
‫שמעינן מחדא דמצה ומדוד אינו תלוי בפסח‪ ,‬וכדחזינן‬
‫שלד״קז בדף כ־ח ולדבא בדף ק*כ לא צריך קרא‬
‫בטמא והיה בדרך דחוקה לחייבו בנוצה ומדוד משום‬
‫דלא גדע פערל ובן נכד‪ ,‬ולד׳ יהודה ודב אחא בד‬
‫יעקב דמצדכי קדא הוא משום דסבדי דאיכא צדיכותא‬
‫גם להו כדפי׳ דשב׳ם בדף ק״כ עיי׳־ש‪ ,‬אבל לעצם‬
‫הפסיל ייאי לא י׳יי׳ ®* ‪ T‬למילף עדל לב וערל בשד‬
‫מהדדי ולא היה שי ‪ T‬לעעוות צדיכותא בינייד^‪,‬‬
‫וכפפודש בתוס׳ פסחים דף ק״כ שלא נטעה לפדש‬
‫כפשטות המשמעות בדף צ״ו שהצדיכותא היא על‬
‫גופיה דקדא שהוצרך לפינקט בתדדיהו שפסולין‬
‫לאכילת הפסה דהא אף אם דמו להדדי אין מזהידין‬
‫פן הדין ומשמע מלשונם שגם יותר מזה יש להקשות‬
‫דלא דמו כלל ואין שייכין כלל זה לזה כדהקשתי‪,‬‬
‫ועל התוס׳ תמוה ביותר שנחתו לסברא זו ולא הקשו‬
‫על הא תבחים דהצדיכותא הוא דק על עצם הדין‪.‬‬
‫ולכן צדיך לומר שהפסול אחד שנאמד בתח־ו!‬
‫גבי אכילת פסח ב׳ האיסורים על בן נכד ועל עדל‬
‫הם ענין אחד דשניהם דמו לבן נכד זה בעדלת לבו‬
‫שאין אמונתו כישראל אלא כבן נכר תה בעדלת גופו‬
‫שאין גופו כישראל אלא כ ^ נכר‪ ,‬תה השמיענו‬
‫יחזקאל בפה שעל תרדיהו קרא אותם מסם בן נכד‬
‫דקאי אתדדיהו לענין שפסולין לעבודה וגם למה שהם‬
‫פחללין העבודה‪ ,‬והוקשה לגם׳ דהיה פגי בהדא‬
‫שהיה אומד כל בן נכד עדל לב מדקדי לנתנכרו‬
‫מעשיו בשם ערל לב שלא היה צתך שוב לקרא‬
‫אותו בשם בן נכר דהא פ ‪T‬וש וכוונה אחת הוא‬
‫לשם עדל לב ולשם בן נכד מזקאי על ישראל‪,‬‬
‫אלא הוא להגיד ענין הפסול שהוא מתקו לקרא לו‬
‫שהוא בן נכר ממש מחמת שאמונתו אינו כישראל‬
‫אלא כבן נכד‪ ,‬איב גם מה שפצינו שפסלה התודה‬
‫לאכילת פסח עדל בשד נמי הוא משום דדטי לבן‬
‫נכר בגופו שנפסל אף שאמונתו הוא כישראל וממילא‬
‫יש לפילף דנפסל לעבודה ופחללה מבן נכד ערל לב‬
‫לבד‪ ,‬וכ׳׳ש אם היה אומד כל בן נכד עדל בשד לבד‬
‫שהיה הפירוש דפסול עדל בשד הוא משום דיש‬
‫לקרא לו מצד גופו בן נכד שודאי יש למילף לעדל‬
‫לב שגם בתודה נקרא בן נכד שנפסל לעבודה ופחללה‪.‬‬
‫ותירץ שאיכא צדיכותא שאף שקזניהם דמו לבן נכר‬
‫תהו טעם הפוסלן לעבודה אין לפילף מהדדי אף‬
‫שנפסלו תדתיהו לאכילת פסח‪ ,‬דאפשד דלעבודה היה‬
‫נפסל דק מה שהיה נאמד דאולי דק דמיון הגוף לבן‬
‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫כדהקשה כתר״ה והביא שגם הפט׳ג הקשה זה‪ ,‬וגם‬
‫קשה מה הוסיף הפריח שלא גיחא ליה בטעם הב״ח‪,‬‬
‫וגם קשה לפה הוצדך להביא מהדםבים הא מה שערל‬
‫מחלל עבודה ‪ p‬משגיות מפורשות בזבחים דף טיו‬
‫ומנחות דף ף‪.‬‬
‫ונראה תדאי ההיקש לעבודה מקרא דלשדתו‬
‫ולברך בשמו הוא דק לקולא כמפורש בגם׳ תעניוד‬
‫אבל הא זה דעדל מחלל עבודה ילפינן מקרא דיחזקאל‬
‫כדאיתא בזבחים דף כיב וישם נאמד ערל לב וערל‬
‫בשד שהוקשו להדדי‪ ,‬ומשמע יותר שהם מדין שם‬
‫אחד עדל דהא נקט להו במתני׳ בשם אחד ערל ויש‬
‫בכלל זה פסול דעדל לב ופסול דעדל בשד ונמצא‬
‫מזה שערל בשד הוא בדין פסול דעדל לב‪ .‬והדמביט‬
‫פפדש במתני׳ התם אמד ערל ונאמד ביחזקאל כל בן‬
‫נכד ערל לב וערל בשד נתן הערל כמו בן נכד שהוא‬
‫פסול בלי ספק‪ ,‬הדי מפרש נמי דעדל דפתני׳ הוא‬
‫כולל תדדיהו ונתן טעם משום דיחזקאל נתן לשני‬
‫עניני הערל שהן כפו בן נכד שהוא פסול כלי ספק‬
‫שהדי איעו כ^‪ ,‬וכן הוא פידוקז דבריו גם בפיו‬
‫מביס ה״ח שהתחיל הערל הדי הוא כבן נכד שנאמר‬
‫כל בן נכד ערל לב וערל בשד לפיכך ערל שעבד‬
‫חלל עבודתו‪ ,‬וועי כוונתו בלשון הערל הדי הוא כבן‬
‫נכד ניב על ב׳ עניני עדל‪ .‬ואולי קאי דק על ערל‬
‫לבד דהא תן דערל לב שהוא עובד עיז נקט הדפב״ם‬
‫בפ״ט הייג‪.‬‬
‫והנה הגידסא שלפנינו הוא הכותי הדי הוא‬
‫כ ^ נכד וגם בכיס איתא כן אבל לכאורה אין לזה‬
‫מובן דכותי אינו כהן ואיצ לפוסלו משום שהוא‬
‫כבן נכד ואין שום חדוש למינקט זה‪ ,‬ומטעם זה‬
‫גודס בחניה שם הערל ועיי״ש שמפרש כפידחזו‬
‫הדאשון שכוונתו על שני עניני הערל‪ .‬אבל לגידסת‬
‫הכותי אפשר שפידוקזו כהן שמתנהג ככותי שכופר‬
‫בתודה שבעיפ שהוא נמי כדין ערל לב‪ ,‬והוא דק‬
‫חדש פה שלא נאמד בפיט ששם הוא בעובד עיז‪,‬‬
‫ויש חלוק לתנא מזוב בתשובה שעובד עיז פסול‬
‫ומחלל עבודה אף אחד ששב בתשובה כדאיתא בפיט‬
‫וערל לב דכפידה ככותי יהיה כשד כשישוב בתשובה‪.‬‬
‫עכיפ לשני הפירושים ולשתי הגידסאות בדפבים הד‬
‫דין עדל לב ודין עדל בשד שניהם בדין אווז־ דעדל‬
‫שתנן במתני׳‪.‬‬
‫וניחא לפיז פה שהוצדך לומד מבחים שם וצדיכי‬
‫דאי כתב ערל בשד משום דפאים ואי אשמעינן ערל‬
‫לב מקוום דאין לבו לשמים‪ ,‬שלכאורה תמוה טובא‬
‫דא שני עניני פסולין הן ופה שייך לפילף זה מזה‬
‫שיצטרך לעשות צדיכותא‪ ,‬דמולפא בפסחים דף צ׳׳ו‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬
‫שלא ילפינן סד‪,‬ד‪,‬יקש לפסול‪ ,‬צריך לומד שפליג על‬
‫פ ‪T‬וש הדמב׳ם וסובר דלא נקרא ערל בשד בשם‬
‫בן נכד‪ ,‬ואפשר שגם לערל לב אינו מפרש שניתן‬
‫לו שם בן נכד שאינו ישראל אלא שבן נכד הוא‬
‫פירוש נתנכרו מעשיו לאביו שבשמים‪ ,‬ובודאי צריך‬
‫לבקש טעם לדידיה על מד‪ ,‬שנקט יהזקאל תרתי בן‬
‫נכר ערל לב כיון שהוא כוונה אחת‪ ,‬וגם צריך‬
‫טעם להצדיכותא שיקשה לחדיר‪ ,‬למה הוצרך לזה‬
‫וצ״ע‪ ,‬עב־־פ דש׳׳י סובר שהם שני עניני פסולין אף‬
‫שנכללו במשנה תדדיהו בלשון ערל‪ ,‬או שסובר דלא‬
‫החבר כלל פסול ערל לב בחשבון הפסולין שבמשנה‬
‫וסמך על מד‪ ,‬שתנן בסוף סנהות בבד‪,‬נים ששמשו‬
‫בבית הוניו ואצ‪-‬ל לדבר אהד שפסולין אף אחד‬
‫ששבו‪ ,‬וכ‪-‬ש כשהוא עדיץ ערל לב‪ ,‬אף שהוא‬
‫דוחק על זה שהשמיט התנא כקזנקט כל הפסולין‪,‬‬
‫מ'מ יש‬ ‫ולכן אף שמחללעבודה מומר ששב‬
‫להכשירו לנ״ב כבע»מ מטעם שלא ילפינן פסול‬
‫הדש מההיקשא לעבודה‪ ,‬או מטעם שדק לעמידד‪,‬‬
‫הקשתיו כדאיתא טזוס׳‪.‬‬
‫והנד‪ ,‬סצינו עוד מחלוקת בין דש׳י ודרסב״ם‬
‫לב וערל‬ ‫דף פ״ד סובר שערל‬
‫שרש׳י בםנד‪,‬דדין‬
‫בשד אף שאסודין לעבוד ומחללי עבודה לא לקי‪,‬‬
‫וטעמו דלא נאמד הלאו אלא כדברי קבלה אף‬
‫שהוא מהלכה לסיני‪ ,‬והדמב‪-‬ם פ״ו מב״מ ה״ח‬
‫כתב שלוקה ערל כזד שעבד‪ .‬ונראה שתלד במה‬
‫שבאדתי במחלוקותם לענין סומר ששב לענת נ״ב‪,‬‬
‫הוא מ חן עצמו ולא שניתן לו‬ ‫דלדש״י שהפסול‬
‫שם בן נכד הדי אין לזה לאו בתורה אלא מהלכה‬
‫מסיני ונסמך בקרא דדבדי קבלד‪ ,‬דיחזקאל שאין‬
‫לוקין על לאו בזד״ אבל לדרמב״ם שהלבד‪ .‬מסיני‬
‫אסדה שהוא פסול מצד שניתן לו שם בן נכד‬
‫שכן הא סצינו בקבלה חחזקאל חדי זד‪ ,‬דק כגילד‬
‫מלתא לפרש ענין הפסול‪ ,‬ובן נכד הא הוא גם זד‬
‫שיש ללקות עליו מלאו חדות‪ ,‬ואף שבן נכד אין‬
‫עליו איסור זה דאינו משבע מצות אבל ישראל‬
‫שיש לו שם בן נכד שהוא חי ב במצות יש לו‬
‫ללקות כלאו ח ד כדכתב הדמב־ם שהמלקות הוא‬
‫מלאו חדות‪.‬‬
‫אבל קשה על הדמב״ם מה שמסיק שאינו חייב‬
‫מיתה‪ ,‬מ״קז מיתה מלאו בית דמשום זרות הוא‬
‫חד הא חייב גם סיתד‪ -‬ונראה שיש חלוק גדול‬
‫בין מיתר‪ .‬לד‪,‬לאו דלענין הלאו הוי פירוש חד‬
‫לא יקרב אליכם נסי נכרי בכלל דהא אינו מבני‬
‫אוד־ן הזכרים שזד‪,‬ו פידתזו זד כדאיתא בדמב״ם‬
‫דפ*ט מב״ס משום שהוא זד לעבודה שאפדה תורה‬
‫רק לכהן זכר וממילא גם בן נכר בכלל‪ ,‬ואף‬
‫אגרות‬ ‫ריד‬
‫נבר דמאים נפסל גם לעבודה או דק דמית דאין לבו‬
‫לשמים בבן נבר נפסל גם לעבודה‪.‬‬
‫ואחרי שידעינן שפסול דעדל לב וערל בשד הוא‬
‫מדין אחד דדמו לבן נבר ויחזקאל נתן להם שם בן‬
‫נכד לעבודה אף שערל בשד הוא ישראל כשד ממש‪,‬‬
‫לכן יש לפוסלו גם לנ״ב דהא מגד שם זה גם לנ״ב‬
‫פסול רבן נכד הא לא שיז גם לנ״ב‪ .‬ואף שדק‬
‫לעבודה קראם בשם בן נכר דלכל התודה הוא‬
‫כישראל מעליא כדהקשה הפמ׳ג על שיורי כנה׳׳ג‪,‬‬
‫מ'מ ביון דנ״ב הא איתקש לעבודה שבעצם הוא היקש‬
‫ממש‪ ,‬ודק שלדברים שלא נאמד כלל בנ׳׳ב מסתבר‬
‫לגמ׳ שלא נאמד היקש זה לחדש דינים חדשים‬
‫שמטעם זה אמד שהיקש לזדסורים חדשים הוא דק‬
‫אסמכתא‪ ,‬ולכן לא ילפינן אלא רבד שאסור בין בנזיד‬
‫בין בשדות שהוא דק לשתוי רביעית יץ שלא ישא‬
‫בפיו ולא בע״מ שישנו בנזירות‪ .‬אבל בדברים שנאמד‬
‫הפסול בנ״ב ולא ידוע לנו איזה פרט הוא היקש‬
‫נמוד‪ ,‬ולבן בית שהפסול דעדל לעבודה הוא משום‬
‫שניתן לו שם בן נכר לעבודה שפסול רבן נכד ישנו‬
‫בניב ממה שנאמר מפורש שדק אהרן ובניו כקזדין‬
‫ילפינן שפיר מההיקש דיש לו בדין זה בל מה שיש‬
‫בעבודה מד‪ -‬וכיח שלעבודה הוא בשם בן נכד‬
‫שאינו בהן גם לנ״ב יש לפסול משום טעם זה‪ .‬ואף‬
‫לתום׳ במנחות דף ק״ט שגרסי בתענית ת״ל לעמוד‬
‫לעמידה הקשתיו ולא לדבר אחר נסי יש לומד דהוא‬
‫לאו דוקא לעמידה אלא למה שנאמד באותו הקרא‪,‬‬
‫ואף שהלמוד דעבודה גופה צדיך שתהיה בעמידה‬
‫אינו מקרא זה דלעמד לפני ח׳ לשרתו אלא סקדא‬
‫דלעמד לשרת שבפ׳ שפטים מיס אחדי שלמדנו דצדיו‬
‫עמידה הוי גם פירוש הקרא דלעסר לפני ה׳ נסי גם‬
‫עמידת ממש‪ ,‬והרי גם פסול ח ד ובן נכד נאמד שם‬
‫דכתיב שם הבחל את שבט הלד ואיב הדי גם לזה‬
‫הוקש‪.‬‬
‫וזהו סד‪ ,‬שצריך לומד לשיטת ספד הזהיר שהביאו‬
‫התום׳ מנחות דף קיט דכהן שד‪,‬מיד דתו נפסל לנ״ב אף‬
‫אחד שישוב בתשובד‪ ,‬כמו שפסול לעבודה‪ ,‬וכן סובר‬
‫הדסב‪-‬ם בפט׳׳ו מתפלד‪ ,‬דדג ומפורש בו מטעם‬
‫שאיתקש לעבודד‪ ,‬בקרא דלקזדתו ולברך בשמו אף‬
‫שבה״ב מכשיר בע״ט שמו בעידו לניב‪ ,‬אבל הוא‬
‫מטעם שלדבר הנאמד שפסול לנ‪-‬ב ילפינן שפיר כיון‬
‫שפסול עובד ע״ז הוא משום דניתן לו שם בן נכד‬
‫שלא הוי בכלל אד״רן ובניו שנאמרו בנ״ב גופיה‪ ,‬ול״ד‬
‫לבע‪-‬מ שלא נאמד בלל פסול סומין בנ״ב ואין לסילף‬
‫דין חדש אלא מאסמכתא מדרבנן דלבן אזלינן לקולא‬
‫וילפינן מנזיד שלא לפוסלו‪ .‬ורש׳י בתשובה שהביאו‬
‫התום׳ מנחות שם שכשר לניב משום שדינו כבע«ס‬
‫רטו‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫מתורץ כלל דהא לכל התורה הוא ישדאל מעליא‬ ‫שהנכרי בעצמו אינו מחהר ®’ ‪ t‬האזהרה לענין‬
‫ואיכ אפשר שדק לעמדה הוא כנכרי ולא לניכ‬ ‫נכרי לגבי ישראל שלא יניחוהו לעבוד‪ ,‬כדפי׳‬
‫מהקשר‪ ,‬הפריח על שכנה״ב אבל למה שבאדתי‬ ‫הרמב׳ם בלאו רבן נכד באכילה דקרבן פסח שהוא‬
‫הוא מתורץ שפיר וניחא גם המלקות לד‪,‬דמבים‬ ‫גם לנכרי ולאו דתושב ושכיר לא יאכל בו שהוא‬
‫והחלוק ממיתר‪ .‬וטעם מחלקותם דרשיי וד‪.‬רמב'ם‬ ‫לגר תושב שהאיסור הוא לישראל שלא יאכילנו‬
‫בשני הדברים בדין מומר ששב בתשובד‪ ,‬לענין‬ ‫כדפי׳ הב'מ בפ‪-‬ט מק*פ ה״ז דלאו להנבדיס מזהיר‬
‫נ״כ ובדין מלקות לעדל שעבד שוס מטעם אחד‬ ‫אלא לישראל‪ ,‬וכן שייך לפרש לאו דזר לעניו‬
‫ואולי לשיטתייד‪,‬ו‪.‬‬ ‫נכרים שלא יניח הישראל להנכרי לעבוד‪ .‬ואף‬
‫שבמה שמניח להנכרי לעכור לא היה לוקה כמו‬
‫וא״כ לענין לקרא ערל כהן לתורה יש לקרותו‬
‫במאכיל ק*פ לנכרי שאינו לוקה כדאיתא בדמב׳׳ם‬
‫ראשון כיון דלכל התודה הוא כישראל מעליא ואיכ‬
‫שם‪ ,‬מ״מ הבא שהבן נכר שעובד הוא הישדאל‬
‫הוא גם כהן נמוד למה שיכול להיות ויש כו קדושת‬
‫לוקה כדלעיל‪ .‬אבל בקרא דוהזד‬ ‫עצמו שמוזהר‬
‫כהונה שאסוד ליטמא למתים ולישא נשים פסולות‬
‫לכד‪,‬ונה‪ ,‬רק שאסור בתרופד‪ .‬וקדשים משום שערל‬ ‫הקרב יומת הדי בהכרח אין הנכרי בבלל ביון‬
‫אינו אוכל בקדשים ובתדומה‪ ,‬ולא משום שהוא כבן‬ ‫שאינו מוזהר לכן אף באופן שהבן נכר הוא הישראל‬
‫נכר לתרומה דהרי חזינן שמאכיל לנשיו ועבדיו‬ ‫עצמו שעובד ליכא בכלל המיתה שבקרא דזרות‬
‫בתדומה‪ .‬ואף לר״א ביבמות דף ע׳ שיליף שערל‬ ‫לה אף שהוא מחהד אינו חייב מיתה כיח דלא‬
‫אסור בתרומה מגיש מפסח‪ .‬ובאיסור דפסח הא הוא‬ ‫נקרא בשם זד אלא בשם ‪ p‬נכר שלא נאמד בו‬
‫מדין אחד דנחשבו לבן נכר למה שבארתי להרמב״ם‬ ‫מיתה‪.‬‬
‫מ״מ לתרומה אינו מטעם זד״ דהא ערל לב מותר‬ ‫וזהו טעם הפריח שהביא ע‪-‬ז ראיה מהרמב״ם‬
‫בתרומד‪ ,‬כדאיתא בפסחים דף ציו מ המרת דת פוסלת‬ ‫ממה שסובר דערל חילל עבודתו ולוקה כזד שעבד‬
‫ואין המרת דת פוסלת בתרומה‪ ,‬וא״כ כ״ש שפסול‬ ‫שא״ב הוא מטעם שניתן לו שם בן נכד שלכן‬
‫דערל בשר אינו לתרומה מטעם חשיבות בן נכר‬ ‫יש לפוסלו גם לניב וכוונתו במה שמסיק וכיון‬
‫אלא מצד דערלות הוא פסול מצד עצמו לתרומה‬ ‫שלא ישא את כפיו‪ ,‬היינו שכיון‬ ‫שחילל פשיטא‬
‫וילפינן בהגיש דק הדין ולא הטענב‬ ‫מדין זרות שהדי לוקה כדאיתא בדמכים‬ ‫שחילל‬
‫ומה שהערל מאכיל גם בהזה ושוק דכל המאכיל‬ ‫יש לפוסלו גםלנ״כ‪ ,‬חד‪ .‬הא ליכא בגמ׳ שד‪,‬רי‬
‫כתרומה מאכיל בהוד‪ ,‬ושוק‪ ,‬עיין ברמב״ם פ״ז מתרומות‬ ‫אינומצד שקראו ‪ p‬נכר שאינו ישראל‬ ‫לרש״י‬
‫הייז‪ ,‬נראד‪ ,‬משום דמה שאין ערל אוכל כקדשים‬ ‫שלרש״י לא נקרא בלל בן נכר אלא שהוא פסול‬
‫אינו מדין שאינו אוכל כפסח דאפשר אין למילף‬ ‫בעצמו כשםערל שאין לפוסלו לנ״כ כפו שלא‬
‫שאר קדשים מפסח משום דיש חומרא בפסח‪ ,‬ועיין‬ ‫נפסל בעימ‪ ,‬אלא הרמב״ם הוא שחידש זה‪ .‬ובעצם‬
‫בתוס׳ יבמות שם דיד‪ .‬דפסח שהקשו דשאר קדשים‬ ‫אפשר גם כוונת הב״ח הוא כן אך הוצרך גם‬
‫מנלן דאסודין לאונן אף דבפסח אסור אונן מילפותא‬ ‫להיקש ניב לעבודה כדלעיל‪ ,‬אבל א״כ חסר כדבריו‬
‫ממעשר אלמא דמפילא לא ילפינן שאר קדשים משום‬ ‫הטעם ולח משמע להפר״ח שמצד היקש‬ ‫עיקר‬
‫שהם קדשים כפסח‪ ,‬וביב אין למילף לאסור ערל‬ ‫נ״כ לעבודה לבד פוסלו הב״ח לנ״כ שע״ז קשה טובא‬
‫בשאר קדשים מפסח אלא בהיקש דזאת התורד‪.‬‬ ‫בדהקשה המגיזב וכן לא ניחא לו להפריח לפרש‬
‫שנאמר בקרא שם ביום צותו שהוא בבור ומעשר‬ ‫בטונת שכנד‪,‬יג שאף שישראל מעליא הוא לענין‬
‫ופסח שהוקשו כל הקדשים גם לפסח בדתירצו שם‬ ‫בל התורד‪ ,‬מימ לענין עבודה נקרא בן נכר‪ ,‬שהרי‬
‫התוס׳ לפסול דאונן‪ ,‬ומהיקשא נמי ילפינן רק הדין‬ ‫דבר מ ה צריך לבדר ולהביא ראיה לחדוש גדול‬
‫ולא הטעם‪ ,‬וד‪,‬וי האיסור דערל בשאר קדשים איסור‬ ‫מה לבך משמע לו שסובר שאינו כישראל מסברא‬
‫מצד עצמו כמו איסורו לתרומד״ ואפשר דערל לב לא‬ ‫וע״ז הקשה דהא בכמה דוכתי אמריגן דישראל‬
‫נאסר בשאר קדשים כמו שלא נאסר בתדומה ומה‬ ‫הוא‪ .‬לכן דחד‪ ,‬דבריהם וד‪,‬ביא מרמבים‬ ‫מעליא‬
‫שלא ילפינן בהיקשא דזאת התורה לאסור ערל לב‬ ‫שלענין עבודד‪ .‬הוי פסולו מטעם שנקרא בן נכר‬
‫הוא ג״כ ממיעוטא דבו כמו שנתמעטו תרומה ומעשר‪,‬‬ ‫וד‪.‬וי מר שלכן גם לניב פסול מההיקש כדבארתי‪.‬‬
‫ואפשר דעדל לב ילפינן בהיקשא לפסול גם בשאר‬
‫קדשים מפסח וג״כ רק מרין עצמו לא משום ‪ p‬נכד‬ ‫פסול‬ ‫ועיץ בפמ״ג שהרגיש ג״ב דלהרמב״ם‬
‫כיון דהטעם לא נלמד מההיקש‪ .‬ומרמב״ם משמע שלא‬ ‫הוה‬ ‫ערל הוא משום דהוקש לעטים חר גמור‬
‫נאסר בשאר קדשים שהרי לא נקט איסור דמומר אלא‬ ‫לכל‬ ‫וכתב וא״כ פשיטא דאין ני ס אכל לא נחית‬
‫בפסח‪ ,‬ודין ערל בשר נקט גם בקדשים בפ״י ממעה״ק‬ ‫אינו‬ ‫דברינו ולכן הוקשה לו טעם המלקות‪ ,‬וממילא‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רטז‬

‫להב״י שגם לרינ הוא דק אסמכתא ועיז הקשה דכיון‬ ‫ה״ט והוא מיבמות דף ע״ב‪ ,‬אלמא דעדל לב לא נאסר‬
‫שעמידה הוא עיכובא גם לדיג הדי הוא משום שהיקש‬ ‫באבילת שאד קדשים וג׳ ע לדינא‪ .‬עב*פ עדל בשד‬
‫גמוד הוא‪ .‬זהו מה שיש לתדץ דבדי הטין על מה‬ ‫שנאמד בקדשים אינו מדין שנקדא בן נבד ולת אף‬
‫שהקשה דבד שלבאודה לא קשה כלום‪ .‬אבל עדיין‬ ‫שהוא אמוד בקדשים מאביל והד‪ .‬ושוק לנשיו ועבדיו‪.‬‬
‫קשה הא מודד‪ ,‬המיז דבעימ כשד לניב ובהכרח הוא‬ ‫וממילא ביון שיש בו קדושת בהונה יש לקדותו דאשון‬
‫משום שאינו היקש גמוד לשאיד חוץ מעמידד‪ ,‬לתוס׳‬ ‫בבל בהן אף להפוסלים אותו לנ״ב בדבתב בתד׳ה‪.‬‬
‫סוטה שיסבדו בהכרח כתום׳ מנחות בשם דש״י‪.‬‬
‫ונראה שהטיז סובד כסברת כתדיה שעמידה‬ ‫ענף ג‬
‫הוא פרט באופני העבודר‪ ,‬שזה יש למילף מההיקש‬
‫שגם ניב צריך לעשות באופן זד״ וזה מפרש הטיז‬ ‫ובדבד קושית הט׳־ז על תב״י שסובד דלענין‬
‫בכוונת התוס׳ מנחות בשם דשיי שדק לעמידד‪ ,‬הוקש‬ ‫עבודה אפור אף כששתה הדביעית יק בשני פעמים‬
‫בד‪,‬יקש גמוד ולא לענין למילף פסולים חדשים‪ ,‬אבל‬ ‫ודק לנ‪-‬ב שד^א רק אסמכתא להקישו לעבודה די‬
‫סובר המיז דגם פסול דשתויי יין נמי הוא פסול‬ ‫להקיש לאמוד לישא כפיו במקום שחייב בכניסה‬
‫באופן העבודד‪ ,‬מאחד דבשתוי יין נאמד שאינו יכול‬ ‫למקדש ועבודה‪ ,‬מהא דסובר הד״י בתום׳ סוטה דף‬
‫לידע ולהבדיל במה שעושה ובמה שמודה היטב‪,‬‬ ‫ל׳‪-‬ח דכשנשא כפיו בישיבה צדיך להזור ולבדך‪ ,‬ועד‪,‬‬
‫ואיב כיש שאינו ימל לכוין לשם המצוה ולברך‬ ‫הא לא קשה כלום דד‪,‬תום׳ לטעמייהו בסוף מנחות‬
‫למונת נדכה ונמצא שהוא חסדח באופני העבודה‬ ‫שהביאו מדש׳י שהגידסא בתענית הוא לעמידה‬
‫משום שהמעשה נח׳נוב אחד הטונה דכשאינו עושה‬ ‫הקשתיו ולא לדבד אחד‪ ,‬ולהדמב׳׳ם שמשמע שטובד‬
‫לשם ברכה הוא מילי בעלמא‪ ,‬ואף שעדיץ דשאי לברד‬ ‫נמי דעמידד‪ ,‬בניב הוא לעיכובא והא נקט לה בפי׳ד‬
‫כל הנדבות מימ בעבודה הקפידד‪ ,‬תורה שלא יהיה‬ ‫מתפלה הי׳א בחדא מהתא עם דין נשיאות כפים‬
‫שום חסרון בהכוונד■ ובשתוי רביעית הדי אמרה‬ ‫ודין בלשון הקדש ודין פנים כנגד פנים שודאי הן‬
‫תורד‪ ,‬שישו חסרון בדעתו וממילא הוא גם בכוונתו‬ ‫לעיכוסנ לא קשה אף אם יגדוס כגידטתנו שההיקש‬
‫ויש למילף מזה שגם בנ״ב הקפידד‪ ,‬תודה שיעשר‪,‬‬ ‫הוא רק אסמכת* משום שהדמב״ם פסק כת״ק שדורש‬
‫בדעד‪ ,‬ובטונה צלולה כמו בעבודה‪ .‬וזד‪,‬ו מה שצדיד‬ ‫מכד‪ ,‬תבדכו שמשמע שלא באופן אחד אלא דוקא כד‪,‬‬
‫לומד לד‪,‬ט״ז אבל הב״י מפרש שדק לעמידה חוקש‬ ‫תבדכו ודק שלא נתפדש לאיוה דברים הוא מקפיד שע׳׳ז‬
‫משום שהוא באותו הקדא או מטעם אחד שלכן ל״ק‬ ‫סגי בגילוי מלתא שיליף מנדבות דד‪,‬ד גריזים ומבדכת‬
‫כלום אף לתוס׳ וניקו שלדמבים לא קשה כלום‬ ‫אהדן ולא הוקשד‪ ,‬לו קושת ד׳ יונתן‪ ,‬ור׳ יונתן אולי‬
‫כדלעיל‪.‬‬ ‫סובר דאין לד‪,‬השיבו נם לגילוי דעת כיון שחלוק‬
‫בג׳ דבדים שהיה כ׳ג וד׳ח ועבודת צבור ות״ק לא‬
‫ומשיב כתדיד‪ ,‬שראה בספר אחד שהקשה על‬
‫חש לזד‪ .,‬ובד‪,‬כרה צדיך לומד דלד‪,‬ט«ז אישתמיט‬
‫המג״א שסובד דאף בלא מל במזיד כשד לניב כמו‬
‫התום׳ דסוף מנחות‪ .‬ואולי סובד הט׳׳ז דספר הזהיד‬
‫שאד עבירות שאין מונעין לניב מהא דביויד סימן‬
‫שפוסל למומד ששב בתשובד‪ ,‬לישא כפיו סובד שהוא‬
‫דסיד סעיף א׳ כתב הדמיא שמומר לערלות דיט‬
‫היקש לכל דבד‪ ,‬וא׳־כ גם ד‪,‬דמב*ם שסובד כספד הזהיד‬
‫כעברם ודאי הוא טעות והא מפורש בשיך שם סקיד‪,‬‬
‫סובד ‪ ,p‬חד‪ ,‬שעמידה‪ ,‬הוא לעיכובא הא ג״ב סובד‬
‫שדק למילה סובר כן הדמ״א אבל לכל התודה אינו‬
‫הרמבים‪ ,‬וסובד הט׳ז שלא יפדש הדמב״ם שיהיה‬
‫מומר ולכן כשד גם לניב כקזאד עבירות דג״ב ההא‬
‫בזה מחלוקת בין ת*ק לד׳ נתן אם עמידה הוא‬
‫מומר לאותה העבידה אבל כיון שאינו מומר לכל‬
‫לעיכובא ול ‪ p‬הקשה שא׳יב הוא היקש גמוד מדאו׳‬
‫התודד‪ ,‬כשד לניב וכדנתב ‪ p‬נם כתריד״‬
‫ולא אסמכתא‪ .‬אבל הא גם לפ׳׳ז לא קשה דיש לתדץ‬
‫ומה שהביא כתד״ה מספד שעדי דעה דהדמ״א‬ ‫דלר״ג הוא היקש גמור ולתיק הוא דק אסמכתא‬
‫שסובר שמומר לערלות דינו כעכוים למילר‪ .‬שמקורו‬ ‫וכיון שהדמב״ם פסק כת׳׳ק לבן הוי ההיקש דק‬
‫הוא מדשיי נרדים דף ליא שמפרש בקונם לערלים‬ ‫אסמכתא של ‪ p‬מתיד בשתה בב׳ פעמים‪ .‬ולכאודה‬
‫שמותר בערלי יקזדאל שהם דק באלו שמתו אחיו‬ ‫הא מוכדח כן מדלא יליף תיק שהוא בעמידה מההיקש‬
‫מחמת מילה שדייק הביי בסימן דייו שאסור במומרים‬ ‫לשרות‪ .‬אן■ אולי משמע להטיז מלשון אינו צדיו‬
‫לערלות שלכן פסול למול לד׳ יוחנן נעיז דף כיז‬ ‫שאיר נתן שליכא מחלוקת בינייהו לדינא אלא משמעות‬
‫דמילה בנכדי שפסולה משום המול ימול‪ ,‬וכתדיד‪,‬‬ ‫דודשין מאיזה מקום ילפינן שדינ אומר שא»צ למילף‬
‫הוסיף דמדלא אמד בגמ׳ שם א״ב מומר לערלות‬ ‫מבדכות הד גדיזים‪ ,‬ולכן אם לד»נ יש לאסור בשתד‪,‬‬
‫יסבור דגם לדדו בד פפא משמיה דדב פסול דאיט‬ ‫בב׳ פעמים נם לתיק אסוד‪ .‬ומטעם וד‪ ,‬צדיך לומד‬
‫ריז‬ ‫משה‬
‫על מה שד‪,‬יה חוקזש לצעד ולסמת בנו שיש יותר‬
‫לתלות שהוא מומר לערלות מעוום שאינו מאמין‬
‫ולא בהצעד מדלא הקו לצעד ולסכנת תינוקות של‬
‫אחדים‪ ,‬יש לפוסלו להדמ׳׳א עוד יותר מערל עצמו‬
‫שהוא גדול שיש לו טעם‪ ,‬ואף שהאב הוא רק עובד‬
‫על מ׳׳ע דמילת בנו שלא חמור כ׳־כ כמילת עצמו‬
‫שבשביל זה סובר כתד׳׳ד‪ ,‬דגם הדמ׳א יודה שכשר‬
‫למול אם לא מל את בנו מצד צעד וומזש סמה‪,‬‬
‫לא נראה זה לפי הטעם שבארתי להרמ׳׳א דאדדבד‪,‬‬
‫האב שלא מל את בנו בקטנותו שהוא סתירה ממש‬
‫בלא שום טעם דאם חוקזש לצער וממה גם לתינוקות‬
‫אחדים היה לו לחוש וא׳־כ לפי דאות בנ׳־א הוא מצד‬
‫שאיט מאמין במצות מילה שיש לפוסלו להדמ׳׳א‪.‬‬
‫עכ׳׳פ לשאר רבדים גם להרמ׳׳א אינו מומר וכשד‬
‫לנ״ב כדסובד המג׳׳א לשיטתו שמכקויד ערל לנ' כ‬
‫והנד‪ ,‬הבן שאביו לא מל אותו שנגדל ורוצד‪,‬‬
‫לעלות לתודה שאף כשד׳אב לא מל אותו להכעיס אין‬
‫הבן מומר לערלות שהדי אינו ברשות עצמו עדיין‬
‫למול דהאב לא יניחנו והוא אנוס ממקו שלח מסתבר‬
‫שאין שייך לקנסו‪ ,‬ואדרבה צריך לקרבו שיש לקוות‬
‫שהבן יהיה יהודי מצד‪ ,‬וכיש בשד‪,‬אב לא מל אותו‬
‫לתיאבון משום שלא רצה לצעד את בנו שעלול‬
‫יותר שיתקרב לתודה וגם ימול עצמו כקויגדל יותר‬
‫שיהיה ברשות עצמו‪ .‬אבל את האב אף כשידוע שעזצה‬
‫זה רק שלא לצעד את בנו ודאי יש לקנסו יחזר‬
‫מעל שאד עבירות שהרי הוא כפיחזו עצמו מכל‬
‫ישראל בעבדו על מצות מילה החביבה לכל אף‬
‫לעבריינים בשאר מצות ואיסורים ועדיין עוקזין אותה‬
‫בשמחד״ וגרע מצד זה גם ממתללי שבת לתיאטן‬
‫אף ששבת הוא בסקילה ומה שלא מל את בט עבד‬
‫דק על מ׳׳ע שאין בו כדת דהאב איט חייב בדת‬
‫דלענין זה שיש להחשיבו שפירעו מכלל ישראל הוא‬
‫גדוע הרבה ואין לחועו אף אם יפדחצ ביותר‪ ,‬עיץ‬
‫בדמ׳׳א יו׳׳ד סימן של׳׳ד סעיף א׳ ואף שהט׳׳ז פליג‬
‫עליו בסק׳׳א נראה שדק לנדוי פליג שד‪,‬וא התרחקות‬
‫ביותר אבל לענין שלא לקרבו בעליות ובשאר כבודים‬
‫יודה גם הט״ז כיון שאין לו מצד זה לפרוש ביותר‬
‫ודק מצד רזצעותו שדוצד‪ ,‬לפדועו גם בכל העת אפשר‬
‫יפרוש שעיז אין לנו לחחצ‪ ,‬דיתגלה ח ה רשעתו‬
‫שמכבר ולא שנעעוד‪ ,‬עתר‪ .‬רשע ביותר‪ .‬אבל את הבן‬
‫צדיכין לקרבו ולקודאו לעלות לתודה כדלעיל‪.‬‬
‫ידידו מוקירו מאד בלו׳׳נ ומבדח בחיים ארוכים‬
‫משה פיינשטיין‬
‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫גם בכלל בדיתי תשמור‪ ,‬הנה לא נעלם זה מרעק״א‬
‫שם שהדי הזכיר מה שהב״י מדייק מדש״י אך קושיתו‬
‫היא על הדמ״א מתום׳ דכיון דלתום׳ כשד למול‬
‫לכו׳׳ע ובד״מ הביא דק שהאו׳׳ז מסופק לא היה‬
‫לו להצריך בדיעבד כקזמל להטיף דם בדית כדאיתא‬
‫בדבריו‪ ,‬חד‪ ,‬לא מתורץ ממה שדש׳׳י סובר דלא‬
‫כתום׳‪ .‬אך כתד׳׳ה תירץ שמשמע לו שגם הדמב׳׳ם‬
‫סובר כן שפי׳ במתני׳ מולים הוא במי שמאמין‬
‫בברית מילה וערלים מי שאינו מאמין בברית מילה‪,‬‬
‫וכוונת כתדי־ה דלכן ניחא מה שפסק הדמיא כן ביון‬
‫דגם הדמבי־ם סובר כן‪ .‬אבל הא בהלכותיו פ׳ט‬
‫מנדרים הכ׳׳ב פסק ומותר בערלי ישראל דאין כוונתו‬
‫של זה אלא למי שהוא מצווד‪ ,‬על המילד״ משמע‬
‫שאף במומר מותר משום שהוא מצווה על ד‪,‬מילה‬
‫והוא כתום׳ דכמאן דמהילי דמי וחבודו עיקר לד‪,‬לכד‪,‬‬
‫מפירושו לכן לא מתורץ בזה‪ .‬וגם לפידועוו משמע‬
‫דתקא מי שלא מל מחמת שאינו מאמין במצות מילד‪,‬‬
‫דהוא מין והוא מש׳׳ב הש׳׳ך םק׳׳א דמתכוין להפר‬
‫בדית פסול למול‪ ,‬שדעק״א הוכיח מדמ׳׳א שלא‬
‫אי ‪ T‬י בלהכעים דאי־כ מאי אידיא במומר לערלות אף‬
‫בדבר אחר הא בעתזזה להכעיס הוא מין עיי״ש‪.‬‬
‫ולתרץ דברי הדמ׳׳א נראה דד‪,‬וא הכריע בזה‬
‫מסברא לאוסרו למול דניה שגם בשעה שמל הדי‬
‫הוא עובד העבידה שאינו מל עצמו‪ ,‬הדי הוא כאומד‬
‫לכל היודעין מזה שהוא אינו מאמין במצות מילה‬
‫דמה שהוא מחמת שירא מפני הצעד וחעוש דחוק‬
‫דסכנד‪ ,‬הדי נסתר זה ממה שהוא מל את אחדים‪,‬‬
‫וגם בלא זה הוא רבד שלא שכיח כלל שייראו בני‬
‫אדם מזה ולח אף אם האמת הוא מחמת שירא לימול‬
‫מצד הצעד וחשש סכנד‪ ,‬דק שאינו חושש לצעד של‬
‫אחדים וגם מחמת שהאחרים הם קטנים שאין יודעין‬
‫לירא ואין הצעד גדול כ׳׳ב‪ ,‬ויש גם לנו להחשיבו‬
‫כן כמו שאין אנו חוששין על כל מומר לתיאבון שמא‬
‫הוא גם להכעיס‪ ,‬ומטעם זה אינו מומר לכל התודה‬
‫אף מומר לערלות כדאיתא בש׳׳ך גם להדמ׳׳א‪ ,‬מ״מ‬
‫לענין מילה שד‪,‬וא סתירה בעת שמל לא יתלו אז‬
‫בנ׳׳א שמה שאת עצמו לא מל הוא מצד הצער אלא‬
‫שאינו מאמין‪ ,‬ונידון בהחזקת בני האדם ומה שהוא‬
‫מצד הצעד הוא כדברים שבלב דד‪,‬א ליכא ע״ז אנן‬
‫סהדי שאף שהאמת ‪ p‬ואף שיתברר אח׳׳ב אינו‬
‫מועיל‪ ,‬ולכן פוסלו הדמ״א למילה כהצד המסופק‬
‫באו״ז והגדיא הביא בסק״ט שהעיטור פוסלו וכדש׳׳י‬
‫נדרים שכתב כתד׳׳ה וד‪,‬וא כעין הסברא שכתבתי‬
‫בספרי אגרות משה על או׳׳ח בהחלוק במחלל שבת‬
‫בין צנעא לפדהסיא‪.‬‬
‫ולפ׳־ז באב שלא מל את בנו שליכא שום טעם‬
 ‫ט שה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫ריח‬

‫ולכן אף שבזמנם לא היה חעוש דרכי לום בבר׳ה‬ ‫פימן לד‬

‫כיון שאח״ב נעשה החעזש גם בבו״ה אסור‪ .‬אבל מה‬
‫שאסרו חכמי הגמ׳ אף במקומות דלא שכיחי רבים‬ ‫בענין רךיאה רישראל במהום כהן‬
‫דליכא חשש דדרכי שלום אטו המקומות דקוכיחי‬ ‫במחילה בשני ובחמישי‪ ,‬ובענין‬
‫רבים‪ ,‬חהו תקנה חדעוה בעלמא מודה הר״ח שבתוס׳‬ ‫רמהרי״ק במקום שקונה ישראל‬
‫שכיון שהם לא גזרו בבו״ה מחמת שבזמנם בכל‬ ‫להתחיל בראשית‬
‫המקומות לא היו שכיחי רבים לא נגזור אנן שוב אף‬
‫שבזמננו איבא הרבה מקומות דשכיחי רבים שבאופן‬ ‫כ״ו אלול תשכ׳׳ג‪.‬‬
‫זה הא אסרו בשבתות וי׳׳ט‪ ,‬מ״מ בבו׳׳ה שלא אסרו‬ ‫ד׳ר מאיר‬ ‫מע״ב ידידי הנכבד מאד הר״ר‬
‫לא נאסור אנן‪.‬‬ ‫ראזנער שליט״א‪.‬‬

‫דהא לא מסתבר לומר שהר״ח סובר דגם לנו‬ ‫הנ ה בדבר מה שבהרבה בחי כנסיות קורים לישראל‬
‫יש לגזור גם בבל המקומות בבר׳ה בעזביל המקומות‬ ‫במקום כה! כשיש צורך נגה שני חיובים אם‬
‫שיש הטעם לאסור‪ ,‬דמהרא״ש שמתיר אף בזמנו שהיו‬ ‫שפיר עבדי׳ עיץ בגיטין רף נ״ט דא״ר מתנה הא‬
‫שביחי רבים שאף שהיה הטעם לא אסר שהוא מטעם‬ ‫דאמרת בבהכ״נ אינו יכול לחלוק כבוד לרבו ולמי‬
‫שאנן לא גזרינן לאסור מה שהם לא אסרו שמעינן‬ ‫שגדול ממנו אלא בשבתות וי״ט דשכיחי רבים אבל‬
‫זה לכו״ע שבזה לא יפלגו‪ .‬אלא דפליגי בתקנתם מה‬ ‫בשני וחמישי לא‪ ,‬ואיתא בתום׳ בשם ר״ח ה״מ לדידהו‬
‫הקנו‪ ,‬שהרא״ש סובר שהתקנה לא נאמרה סתמא על‬ ‫רבחול הוו טרידי במלאכתן ולא שכיחי אבל לדיר!‬
‫כל אופן שיש לחוקן לדרכי שלום שלא יוכל למחול‬ ‫שכיחי בשני ובחמישי כמו בי׳׳ט‪ ,‬וא״ב בהרבה בתי‬
‫אלא על הדבר שהיה בזמנם לבד שבשבתות וי״ט לא‬ ‫כנסיות במדינתנו שלא שכיחי בשני ובחמישי כמו‬
‫יובל למחול ודרבי שלום היה הטעם לתקן בשביל‬ ‫שהיה בזמן הגט׳ יש להקל גם עתה שיוכל הכהן‬
‫זה‪ ,‬ולכן אחר זמן רב שגם בבו״ה נעשה חקוש דרבי‬ ‫למחול שיקראו את תישראל ראשון‪.‬‬
‫שלום צריכים לתקן מחדעז ואנן לא מתקנינן‪ ,‬והר׳׳ח‬
‫ואף שמסתבר דבשבתות וי״ט שאינו יכול למחול‬
‫סובר שהתקנה נאמרה על כל קריאה שיש לחוקז‬
‫הוא אף כקזלא שכיחי רבים‪ ,‬דהא לא חלקו בגמ׳‬
‫לדרכי שלום שלא יוכל למחול ולכן אף בבו״ה אח״כ‬
‫בין עיר קטנה לעיר גחלה לומר דבעיר קטנה שאין‬
‫שנעשה חשש דרכי שלום אף שהוא אחר זמן טובא‬
‫שם אלא מעט אנשים שאף בשבתות ד״ט אין שם‬
‫נמי הוא בכלל תקנתם ממקז‪ .‬וממילא ש' ‪ T‬זה רק‬
‫רבים שיוכל למחול‪ ,‬וצריך לומר שלא פלוג‪ ,‬דכיון‬
‫במקום דאיכא חשש דרכי שלום אבל במקומות דלא‬
‫דבעיירות גדולות שכיחי רבים בשבתות וי״ט ותקנו‬
‫שכיחי רבים שליכא חשש דרכי שלום אך שמ״מ‬
‫שלא יוכל למחול תקנו גם בכל מקום‪ ,‬ורק בשני‬
‫אסרו אטו המקומות דקזכיחי בזה ודאי לא היה בכלל‬
‫ובחמישי שאף בעיירות גדולות לא שכיחי רבים לא‬
‫לשון תקנתם שאמרו אז שאוסרין בשבתות וי״ט בכל‬
‫תקנו ולא חשקוו לגזור גם בבו״ה אטו שבתות וי״ט‬
‫מקום גם כשיזדמן בבו׳׳ה שיהיו שכיחי רבים באיזה‬
‫דמימי חול לימי קודש לא יבואו לטעות‪ .‬אבל הוא‬
‫מקומות לאסור בשבילם כל המקומות וצריכין גם‬
‫רק בדינא דגמ׳ ש ה תקנו ולא בחרוקז ר׳׳ח בתום׳‬
‫להר״ח לתקן מחדקז על בו״ה במקומות דלא שכיחי‬
‫דכזמננו שעוכיחי רבים גם בבו״ה אינו יבול למחול‬
‫רבים ואנן לא מתקנינן‪.‬‬
‫גם בבו״ה‪ ,‬מקוום רזה אינה תקנה שתיקן ר״ח להנהיג‬
‫אבל הוא רק במחילת הכהן רכן מפודקו בלשון‬ ‫כן שנימא שלא פלוג ואסר אף במקומות שלא שכיחי‬
‫הרא״ש שהביא הטור שכתב ואם בא כהן לחלוק‬ ‫רבים אטו המקומות ששכיחי רבים‪ ,‬שכן צריך לומר‬
‫כבוד למי שגדול ממנו שיקרא ראקזון בבו״ה הרשות‬ ‫להרא׳׳ש בגיטין שם ולהטור סימן קל״ה דהם כתבו‬
‫בידו‪ ,‬הרי מפורש דרק במחילתו הוא‪ .‬וברא׳׳ש שלנו‬ ‫דבבו״ה הרשות בידו למחול ולא כתבו הא דר״ח‬
‫חסר תיבות במ׳׳ה הרשות בידו אלא גרסינן אם בא‬ ‫הרי שפסקו אף בזמנם ששכיחי רבים דיכול למחול‪,‬‬
‫הכהן לחלוק כבוד בשבתות וי׳׳ט דקוכיחי רבים אין‬ ‫והוא משום דניה דעכ״פ לא תקנו חכמי הגס׳ מקזום‬
‫הרקזות בידו‪ ,‬שלגירסא זז היה מקום לומר דבבויה‬ ‫דלא היו שכיחי אז רבים בבתי כנסיות בבו״ה אין‬
‫אין צורך כלל לקרות לכהן תחלה אף בלא מחילתו‪,‬‬ ‫לאסור אף כקזנעשה שכיחי רבים דאנן לא גזרינן‬
‫אבל נאמן עלינו בנו הטור שתנירסא צריך להיות‬ ‫שוב‪ ,‬ע׳׳ז הידקו הר״ח דבעזכיחי רבים שיש לחוקן‬
‫בבו״ה הרשות בידו וכמו שהגיה מהרשיל ואף‬ ‫לדרכי שלום הוא עצם התקנה שתקנו חכמי ר‪,‬גמ׳‪,‬‬
‫לגירסתנו משמע יותר דדוקא במחילה הוא‪ .‬ובשבתות‬ ‫שהוא שבכל מקום שיהיה חעזקז דרכי שלום אסרו‬
‫ריט‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫ואף אם לא היה להם במה לקנות נמי לא אתו לאנצויי‬ ‫וי׳ט אינו יכול למחול אף במקומות דלא שכיחי‬
‫ולמימד אנא קרינא ברישא כיון שאי אפשר להם‬ ‫רבים ג□ בשבתות וי‪-‬ט‪.‬‬
‫לקנות‪ ,‬ול׳ר לעיירות קטנות שג״ב ליכא החשקו דאתי‬ ‫ואף שבגמ' והרא׳׳ש איתא א□ בא לחלוק בבור‬
‫לאנצויי ותיקנו משום לא פלוג שלא למחול‪ ,‬רהתם‬ ‫לרבו או למי שגרול ממנו‪ ,‬פשוט רלצורך אחר נמי‬
‫שבעצם הא ®' ‪ T‬לאנצדי רר׳א כולן שוין והכהן‬ ‫יבול למחול במו לצורך חיוב ריארצייט וחיובים‬
‫מוחל לאחר שאפשר שהאחרים יקפירו על שלא מחל‬ ‫אחרים שאיתא במג״א סוף סימן רפ‪-‬ב‪ .‬ואולי עוד‬
‫להם‪ ,‬ורק משום שרק אנשים מועטין יש שם תלינן‬ ‫ב״ש רלצורך החיובים הוא לעצם הקריאה והבבוד‬
‫שלא יקפירו שיאמרו שהיום מוחל לזה וביום אחר‬ ‫לרבו ולגרול הימנו הא הוא ענין אחר שלא בחיובי‬
‫ימחול לשני או משום שבאנשים מועטין תלינן‬ ‫קריאה ראפשר שלא יקראוהו כלל ראין הכרח לקראו‬
‫שאפשר אין שם מקפידין כלל או שיורעין הטעם‬ ‫אלא שהכהן רוצה לכברו בזה׳ ואם בשביל צורך זה‬
‫שמחל לזה משום שהוא רבו או שהוא גרול ממנו‬ ‫שרי כ׳׳ש לצורך חיובי קריאת‪.‬‬
‫והם אין מחזיקין עצמן לגרולים ממנו וכן כרומה‬ ‫והנה יציאת הכהן מבהכ״נ אינו מעצם הדין רכיון‬
‫מטעם אחר‪ ,‬ובמרובין יש לחוש שמא ימצא מי‬ ‫שמחל וליכא רין וקרקזתו בקריאה זו לא היה צריך‬
‫שמקפיד ומי שמחזיק עצמו לגדול ממנו וכדומה‬ ‫לצאת אלא שהוא מחשש פגמא שלא יאמרו עליו שהוא‬
‫שאינו יודע ממנו ואתי לאנצדי‪ ,‬ולכן בית שבעצם‬ ‫חלל כדאיתא בט״ז סימן קל״ה סק״ה‪ ,‬ולכן באופן‬
‫אין מחולקין המועטין מהמרובין יבואו לטעות ממקום‬ ‫שמותר לקרא ישראל במקומו ואינו רוצה לצאת כי‬
‫זה למקום זה שלא ירעו טעם החלוק וכשיראו במקום‬ ‫אינו חושקז לפגמתו‪ ,‬סובר מהרי‪-‬ק שיוציאו אותו‬
‫רלא שביחי רבים רמוחל הכהן יאמרו שמותר למחול‬ ‫בע״ב אפילו ע‪-‬י הקזלטון‪ ,‬והמג״א הביא מכנה׳ג‬
‫גם במקום דשכיחי רבים ששם אתי לאנצרי ואסרו‬ ‫שיקרא הישראל אף שלא יצא‪ .‬וטעם פלוגתתם נראה‬
‫בכל מקום‪ .‬ורק בשני ובחמישי שהוא מימי חול לימי‬ ‫משום רבעצם אם הוא אינו חוקזש לפגמו מה לנו‬
‫קודש לא גזרו שלא יבואו למילף מחול לשבתות וי״ט‬ ‫לחוש וזהו טעם כנה״ג‪ ,‬אבל מהרי״ק סובר דבשביל‬
‫שיאמרו שימי קודקו שאני‪ ,‬ואף שאינו מטעם האמת‬ ‫פגמא רבניו הא יש לנו לחוש אף שהוא אינו חושש‬
‫לא איכפת לן‪.‬‬
‫משום שאין תאב רשאי לגרום להוציא לעז על רביו‪,‬‬
‫ואף שאפשר דמה שאינו חוקוש הוא משום שיודע‬
‫ובעצם יש בזה גם טעם אמת רבימי שבתות וי‪-‬ט‬ ‫שלא יהיה לעז מזה מחמת שהוא מפורסם לכהן‬
‫יש לחוש יותר לשמא יבשלו בחטא מחלוקת‪ ,‬בהא‬ ‫ואורחים ממקומות אחרים שלא מכירין אותו לכהן‬
‫רמצינו ברפ״ר ררמאי בלקח פירות ממי שאינו נאמן‬ ‫לא ראה שם׳ מ״מ סובר מהרי״ק שאנן יש לנו לחוש‬
‫על המעשרות ושכח לעקורן וקואלו בשבת יאכל על‬ ‫בשביל הבנים לומר דאולי מה שאינו רוצה לצאת‬
‫פיו שפירשו הרמב״ם והרע״ב שעמי הארץ חמור‬ ‫הוא משום דלא איכפת לו אף שיהיה מזה לש רפגמא‬
‫בעיניהם לעשות עבירה ביום שבת מפני כבור היום‬
‫שאינו רשאי לגרום לעז על הבנים‪ .‬ולכן לא קשה‬
‫לפיכך לא יקזקר וכ״ב הרמב״ם ברפי׳׳ב ממעשר מפני‬
‫מזה שהיציאה בע״ב הרי הוא בזיון ולא כבור כיון‬
‫שאימת שבת על עמי הארץ ואינו עובר בה עבירה‬
‫רהיציאה הוא בשביל שלא יהיה לעז פגם רהוא‬
‫והוא מירושלמי שם‪ ,‬איברא דהתוס' בכתובות רף נ״ה‬ ‫ככפיה על איסורין שלא יעבור‪.‬‬
‫כתבו דר‪,‬אימה היא משום דקזבת קובעת למעשר וכן‬
‫פי' הרא׳ש בדמאי שם‪ ,‬אבל הרמב‪-‬ם ור‪,‬רע״ב לא‬ ‫אך צריך טעם בזה שאיירי מהרי״ק שנהגו‬
‫פירשו כן‪) ,‬וטעמם דמ״ש קביעות שבת מקביעות‬ ‫באיזה מקומית בשבת בראשית שאחר מן הקהל‬
‫רראיית פני הבית שהוא עוד מדאורייתא ולא יראים‬ ‫מתנרב מעות לצורך ביהכ״נ כרי שיקרא ראשון‬
‫מלשקר וצע׳׳ק בטעם התוס׳(‪ ,‬אלא פירשו משום‬ ‫בהתחלת התורה‪ ,‬שאם ישראל קנה לקרות ראשון‬
‫רבשבת חמור בעיניהם לעקזות עבירה יותר מבחול‪,‬‬ ‫מוחל הכהן על בבורו ויוצא מביהכ״נ‪ ,‬ואם לא רצה‬
‫ופשוט שהוא אמת שבשבת חמור לעשות עבירה‪ ,‬לא‬ ‫לצאת מותר לכפותו ע״י שלטון למהרי״ק‪ .‬ולכנה‪-‬ג‬
‫שזהו טעות עמי הארץ רמר‪,‬״ת יטעו בזר‪ ,‬אם לא היה‬ ‫יקרא הישראל שקנה אף שלא יצא הכהן‪ ,‬שפשוט‬
‫הדבר אמת ומה שאמר שם עמי הארץ משום רחברים‬ ‫הוא העובדא שלא רצת הכהן למהול לישראל שקנה‬
‫הרי לא יעברו לשקר גם בחול‪ ,‬ואף שתנן שם שבת‬ ‫שיקרא ראשון ומ״מ קורא ראקוון אף בלא מחילתו‪,‬‬
‫הרי אף ביו״ט הרין שנאמן כדאיתא בתפארת ישראל‪,‬‬ ‫שלכאורה תמוה ראף מוזילה לא יועיל רהא היה זה‬
‫ומפורש ‪ p‬ברמב׳׳ם פי״ב ממעקזר ה״ב‪ ,‬וכיון שהוא‬ ‫בשבת שתיקנו רלא יוכל למחול‪ ,‬ואף אם נימא‬
‫מחמת שבשבתות וי‪-‬ט חמור לעשות עבירה הדי גם‬ ‫רבמחילה יש להתיר משום רלא שייך אתי לאנצדי‬
‫עבירה דמחלוקת נמי חמור בשבת מכחול ויש יותר‬ ‫כיון שקנה במעות שהתנרב ואחרים לא רצו לקנות‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רכ‬

‫בשביל להקךימו לת׳׳ח‪ .‬אך אולי יש לדחוק דבשביל‬ ‫לחוש לגזור שלא יבואו לידי עבירה בשבתות וי״ט‬
‫זה לא היו עושין תקנה מתחלה‪ ,‬אבל אחר שעשו‬ ‫סבחול ולכן באמת אין למילף שבתות וי״ט מימי‬
‫תקנה בלא זה כרי שלא יוכל למחול לגדול ממנו‬ ‫תחול‪ .‬אבל מקום דשכיח רבים ממקום דלא שכיחי יש‬
‫קבעו התקנה ולא חלקו משום שממילא ליכא שוב‬ ‫לחוש שיטעו למילף ואסרו בבל מקום‪ .‬אבל כקוקתים‬
‫זילותא לחכם‪ .‬אבל הא אם בשביל התקנה לא חלקו‪,‬‬ ‫קריאה הראשונה דבראשית שבכה׳ג לא שי ‪ T‬כלל אתי‬
‫גם במחילה אין אף להת״ח מופלג וגאון לקרא קודם‬ ‫לאנצדי בכל מקום שיז למיפלג ולהתיר למחול‪ .‬אבל‬
‫הכד‪,‬ן דד‪,‬א התקנה היתה שלא יוכלו למחול‪ ,‬והב׳׳י‬ ‫בע*כ דכהן שאמוד מדינא קשה איך התירו לקרא‬
‫כתב לעיל מזה לתרץ הא דר׳׳ה קרי בכהני שהם‬ ‫לישראל הקונה כשיש כהן‪ .‬ותמוה טובא מש״ב‬
‫יפרפזו שהיתר‪ ,‬במחילת ד‪,‬כד‪,‬ן שכיץ שכל הכד‪,‬נים‬ ‫מהרי״ק בשורש ט׳ כשהביא ראיה שיש לקיים מנהג‬
‫כפופים לו רשאי במחילה והביא כן מבעל האשכול‬ ‫זה מתשובת רב האי גאון שנוהגין אפילו כמה זקנים‬
‫דבלא מחילה אף מי שכו״ע כייפי ליה כר״ד‪ ,‬אפוד‬ ‫לרקד בשמחת תורה לכבוד התורה משום שזו משום‬
‫ובמחילה רק למי שכו׳׳ע כייפי לו רקזאי‪ ,‬ואם הוא‬ ‫שבות הוא ונהגו בו היתר משום כבוד התורה‪ ,‬הרי‬
‫מטעם שכתב הב׳׳י שליכא זילותא להחכם כיון שהוא‬ ‫לך שמנהג העזזזוי לכבוד התורה דוחה אפילו איסור‬
‫מצד התקנה גם במחילה יהיה אסור‪ ,‬אלא ודאי צריך‬ ‫שבות דריקוד ביו״ט כ״ש מנהג זד‪ ,‬שאין בו שום צד‬
‫לומר שיתחשב זילותא אם לא יוכלו למחול לטי שלא‬ ‫איסור כי אם חבוב התורה וכבוד שיש לאפזרו‬
‫שייך בו תקנד‪ ,‬דמפני דרכי שלום כגון למי שכו׳׳ע‬ ‫ולקיימו במקום אזזזר פשט שם עיי״ש‪ ,‬הא הוא בטול‬
‫כייפי לו כך״ה שלמ חלקו בהתקנך‪ ,‬דאיסור פתילך‪-‬‬ ‫מצוד‪ ,‬דוקדזזזתו שהרבה סוברים שהוא מדאורייתא‬
‫וא״כ אף בלא מחילת הכך‪,‬ן מ״ט לא יקךא קודם ךמ״ט‬ ‫כדהביא בעצמו בתשובה זו‪ ,‬ואף הסוברים דהוא‬
‫יתקנו בזד‪ ,‬שלא כדין התורה מאחר שכו״ע כייפי ליה‬ ‫מדרבנן הוא ודאי עכ״פ איסור חמור דד‪,‬א איכא ע ‪r‬‬
‫ולא ליתי לאנצדי כיון שתזינן שעכי׳ם תלקו בין איש‬ ‫אסמכתא מקרא דאורייתא‪ .‬אלא צריך לומר שבשביל‬
‫כזה לשאר אנשים‪.‬‬ ‫כבוד התורה ליכא החיוב דלקרא לכהן כלל כדמשמע‬
‫מלשון מדרי״ק בסופו‪ ,‬אבל ודאי צריך באור בטעם‬
‫ועיין בדרישה שהוכיח דמן הדין כדק עיר‪ ,‬קודם‬
‫הדכר מנלן זד‪ ,‬דמש״כ ק״ו מר״ה שקרי בכד‪,‬ני שנמצא‬
‫לישראל ת׳׳ח אף המופלג דכריע כייפי ליד‪ ,‬כר׳׳ה מהא‬
‫ק׳׳ו מפני לומדיה נדחה כבוד ד‪,‬כד‪,‬ן מפניה לא כ״ש‪,‬‬
‫דפקופע שד‪,‬חלוק בין גדול דכייפי לו הוא רק בנתן‬
‫לאו ראיה היא רגבי לומדיה אין להקדים הכהן לפני‬
‫רזזזות שתיקנו דאינו יכול דלגדול כזה דלא אתי‬
‫הת״ח משום דכבוד לומדיה עדיף ונמצא שהוא זלזול‬
‫לאנצחי יכול למחול‪ ,‬אבל בלא נתן דשות דמדאודייתא‬
‫בכבוד החכם שהתורה הקדימו‪ ,‬אבל להקדים הקונה‬
‫הוא אין חלוק דאף גדול דכייפי לו אינו יכול לקרא‬
‫בשביל כבוד התורה להכד‪,‬ן אף שיש מה כבוד‬
‫קודם‪ ,‬וכוונתו מזה שלא פריך הגט׳ מר״ה דקרי‬
‫להתורה כשנותן הרבד‪ ,‬מעות לעלות לקרא‪ ,‬אין בזה‬
‫בכר‪,‬ני אלא רק אחר שתירץ אביי דתיקט דאינו יכול‬
‫זלזול להתורד‪ ,‬אף אם לא ימכרו לד‪,‬ישראל ולדחות‬
‫ליתן רשות ובלא אביי לא הוקשד‪ ,‬לו‪ ,‬וא״כ הוא‬
‫להכד‪,‬ן‪ .‬וגם הא אנן נוהגין כר׳ עמרם גאון ורב‬
‫משום שר״ה קרי ברשות הכהן ובלא רזזזות היד‪ ,‬אסור‬
‫נטרונאי גאון שאף ת׳׳ח מופלג כר״ר‪ ,‬אין קורא‬
‫אף ר״ד״ וכמפורש כן ברבדיו אח״כ שכתב וד‪,‬רי‬
‫ראשון במקום כהן וליכא ק״ו‪.‬‬
‫מלפזון הזד‪ ,‬מוכח דארשות קאי מדהקשד‪ ,‬מהא דר׳׳ה‬
‫אמה שאמד דאין ביד הכד‪,‬ן ליתן רשות לקרות ש״ם‬ ‫והנכון לע״ר דד‪,‬נה מה שנור‪,‬גין שכר‪,‬ן אפילו ע׳׳ד‪,‬‬
‫דבלא זד‪ ,‬ניחא לו‪ .‬אבל איט מוכרת כ״כ משום דבלא‬ ‫קורא לפני ת״ח מופלג וגאון כדאיתא בסימן קל״ה‬
‫אביי היה אפשר לומר דקרא ברקזות ר‪,‬כד‪,‬ן וליכא‬ ‫סעיף ד׳‪ ,‬וד‪,‬וא כקויטת ר׳ עמרם גאון ור׳ נטרונאי‬
‫חלוק בין ר״ה לשאר ת׳׳ו‪ J‬אבל על אביי שאוסר גם‬ ‫גאון שהובא בטור שם‪ ,‬וכתב הב״י בשם המנד‪,‬יג‬
‫ברשות קשה ותירץ דר׳׳ה שאני רכריע כייפי לו‬ ‫שראיית ר׳ נטרונאי גאון הוא טדאיתא בגט׳ דף ם׳‬
‫וממילא גם בלא רקזות פותר‪ ,‬ור‪,‬דרישה בעצמו דחד‪.‬‬ ‫אחריהם קודאין ת״ח המפונים פרנסים על הצבור‪,‬‬
‫זה אך כתב שהוא דוחק ואיני רואד‪ ,‬בזה שום דוחק‪.‬‬ ‫ומפרש הב״י שכיץ שהתקינו שכד‪,‬ן יקדא ראעוון מפני‬
‫וגם יקו לפרש שד‪,‬קוקויא לא קאי דוקא על אביי אלא‬ ‫דרכי שלום ואפילו בפני גדולים ליכא זילותא לחכם‬
‫על עצם הדין‪ ,‬כמו שלא קאי דוקא על רב טתט‪ ,‬אף‬ ‫כלל‪ ,‬ומת ‪ p‬בזד‪ ,‬דד‪,‬א דתנן בהוריות דף י׳־ג ממזר‬
‫שכתוב הקוקזיא מר׳׳ה אחדי דברי ר׳ מתנה ועיין‬ ‫ת״ח קודם לכ״ג עיד‪ ,‬היינו לכל שאר דברים ח ח‬
‫במהרימ שיף שם‪ ,‬ולכן יש לפרש דלא קאי גם על‬ ‫מקהית שתקנה קמעה תיקט כי היכי דלא ליתי‬
‫אביי אלא אעצם הדין דכד‪,‬ן קורא קודם‪ .‬עכ״ם דעת‬ ‫לאנצויי עיי׳׳ש‪ ,‬ולכאורה קשה טובא דא'כ כי מקשה‬
‫הדרישה דמדינא הכד‪,‬ן קודם גם לת׳ח גאון ויקקוה‬ ‫אביי בגיטין דאורייתא היא ליקוני דד‪,‬תקנה היתה‬
‫רכא‬ ‫משה‬
‫ואם מה שיכול למחול הוא משום דניחנה לו במתנה‬
‫להתחשב דיליה מ״ש עצם גירסת התלמוד מהעיון‬
‫להקשות ו ל ת ^ לחקזיבוח תורתו‪ ,‬אלא צריך לומר‬
‫דרק בשביל מה שנכחו לחדש דברים בעצפו נחשב‬
‫תורהו‪ ,‬דאף שודאי גם זה בא לו בסיוע השי‪-‬ת‬
‫פ״ס החשיבה תורה זר‪ ,‬לתורתו בית שעכ״ם הם‬
‫דברים שחידש בעצמו בהרברים שלמד‪ ,‬וממילא נמצא‬
‫שהכבוד הוא להאדם על שהשיג זה‪ ,‬ררק לת*ח מה‬
‫איכא חיוב הכבוד‪ ,‬דאם חיוב הכבוד היה גם לת״ח‬
‫שאין לו כח זה שעדיין לא נקרא תורתו היה נמצא‬
‫שאיכא תיח דלא יוכל למחול דר‪,‬וא ת‪-‬ח קטן שאינו‬
‫יודע לדמות מלחא לפלתא אבל גירסת התלמוד שלמד‬
‫סרבו שגורה לו שזה נחשב רק תורת ה׳ ורק ת״ח‬
‫גדול יוכל לפחול שהוא מכיון שיכול לדמות מלתא‬
‫למלתא נחשב תורהו גם התורה שלמר מרבו‪ ,‬שלא‬
‫מסחבר זה כלל דיהיה כבור הקטן חפור מכבוד הגרול‬
‫אף שאיכא טעם רכל כר‪,‬״ג הי״ל לפרש כיון שהוא‬
‫תדוש גדול‪ .‬אלא צריך לומר שפה שלא חלקו וסתמו‬
‫שתיח יכול למחול פשום דתורה דיליה היא‪ ,‬הוא‬
‫משום שת״ח קטן שאינו יודע לדמות פלתא למלתא‬
‫ליכא כלל החיוב לכבדו אף שמה שלמר סרבו שגורה‬
‫לו‪ ,‬ונמצא שלת״ח שחייבים לכבדם ליכא שום חלוק‬
‫דכולם יכולים לפחול‪ .‬ועיץ במגילד‪ ,‬דף כ״ח שר‪-‬נ‬
‫לא הספיד לההוא רתני הלכתא ספרא וספרי ותוספתא‬
‫פשום שלא הבין להקשות ולתרץ אולי ראיה משם‬
‫שליכא חיוב לכבדו כתיח‪ .‬ולכן הוא ראיה קצת‬
‫שלהדר אמר רבא הוי חיוב הכבוד לת‪-‬ח להאדם‬
‫עצמו שזכד‪ ,‬להשיג חכמת ההורה בעפלו‪.‬‬
‫ד‪,‬נר‪ ,‬יעז לתרץ בזה הסתירה מה שבקידושין‬
‫רף ל‪-‬ג אפרי ר׳ חלקיה ור׳ סימץ ור׳׳א קיו מפני‬
‫לומריד‪ ,‬עומדין מפניה רמת לא מש‪ ,‬ובמכות דף כ‪-‬ב‬
‫אפר רבא כפה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי‬
‫ס״ת ולא קיימי מקמי גברא רבד‪ ,‬ראילו ב מ ת כתוב‬
‫ארבעים ואתו רבגן ובצרו חרא הרי דגברא רבה‬
‫עדיף מ מ ה וסותר לד‪,‬ק׳'ו דקידושין‪ ,‬וע׳ בר‪-‬ן קידוקוין‬
‫שמקשה זה ותירץ בשני פירועזים ועדיין קשה אף‬
‫לתידוציו למאי הוצרך רבא להוכיח שהן טועין פזה‬
‫שד‪,‬יו צריכין ללמד פס״ת הרי איכא קרא מפורש‬
‫שצריך למיקם סקסי מ ח ועובדים על מ׳׳ע שבתורה‪,‬‬
‫וגם מ ט קרא לר‪,‬ו רק טפשאי הרי הם עבריינים‬
‫שעוברין על העשה‪ .‬ולפיס שבארתי יש לפרקז בדרך‬
‫זד‪ ,‬רודאי האינשי שאפר רבא לא עברו על העשה וד‪,‬יו‬
‫קיימי מקמי גברא רבה‪ ,‬אך הם עמדו לא מפני‬
‫הקזיבות הגברא רבה אלא מפני התמד‪ ,‬שבו שחושבין‬
‫אותם כ מ ת הכתובה על ספר ולא מפני הגברא רבה‬
‫שהשיג חכמת התורה בעמלו‪ ,‬ולזר‪ ,‬אמר שהוא טפקזות‬
‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫פפתני׳ דהוריות דאם אין שוין ת״ח קודם ונפסק ‪P‬‬
‫ביו״ר לענין עדקד‪ .‬בסיסן רנ‪-‬א סעיף ט׳ ולעניו שני‬
‫שואלין למי צדיך להזקק קודם בסימן רמ״ו סעיף‬
‫טיו‪.‬‬
‫וצריך לומר דיש להסתפק בחיוב כבוד ת‪-‬ח‬
‫שחייבה חורה אם הכבוד הוא להתורה שכפו בחורה‬
‫כתובה על ספר צריך ליחן לה כבור כך חייבה תורה‬
‫ליתן כבוד להתורה שבארם שלמרד״ אבל להאדם‬
‫עצמו לא שייך חיוב הכבוד‪ .‬או רהכבוד חייבה‬
‫התורה ליתן להאדם שהשיג בעמלו נכחו ובכשרונותיו‬
‫שנתן לו השי״ת את חכמת ההורה‪ ,‬ולא להתורה‬
‫שבו רלא נחשב זה בעין כפו בכתובה על ספר‪ ,‬רק‬
‫להאדם שנתגדל כ״כ שהשיג חכמת התורה החשיבתו‬
‫תורה וחייבה שיתנו לו כבור‪ .‬ויש לפרש זה בטעם‬
‫הסיד דרכא וההדר אפר רבא בקידושין דף ל״ב‬
‫רמתחלה שאפר רבא שהרב שפחל על כבודו אין‬
‫כבורו מחול‪ ,‬ודחה ראיית ר׳ יוסף רכבורו פחול‬
‫ממר‪ ,‬שהקב׳־ה מחיל ליקריה משום דהקב״ה עלמא‬
‫דיליד‪ ,‬הוא ותורה ריליה היא מחיל ליה ליקריד‪,‬‬
‫אבל ת״ח חורה לאו דיליר‪ ,‬היא‪ ,‬היה סבור שהכבוד‬
‫הוא להתורה שכו‪ ,‬ולר‪,‬דר אפר רבא שיכול לפחול‬
‫משום דתורד‪ ,‬ריליה היא דכתיב ובתורתו יהגה יומם‬
‫ולילה‪ ,‬סובר שהכבור הוא להאדם על שהשיג בעמלו‬
‫בכחו ובכשרונותיו חכפת התורה ונחשב פחמת זה‬
‫תורה ריליה ויכול לפחול‪.‬‬
‫והנר‪ ,‬יעו לפרש גם להרר אמר רבא שסובר‬
‫שהכבוד הוא לד‪,‬חורר‪ ,‬שבו ומד‪ ,‬שיכול לפחול ועא‬
‫משום שניחנה לו התורה שלמר להתחשב שלו בקרא‬
‫דכתיב ובתורונו‪ ,‬אכל לא משמע ‪ p‬פהא רבע״ז‬
‫דף י״ט שאמר רבא לעולם ילמר ארם תורה ואח׳כ‬
‫יהגה דריש זר‪ ,‬פפה שבתחלה נאמר בתורת ה׳ ור‪,‬דר‬
‫ובתורתו יר‪,‬גר״ שכוונת ררשתו היא שמר‪ ,‬שלומד‬
‫קודם שיהגה להבין בעצמו כיב לעיק בתלמודו לדמות‬
‫מלתא למלתא להקשות ולתרץ כפרקדי שם בכוונת‬
‫יהגה אלא לופד השסועות מרבו ופספרים נקרא‬
‫תורת ה׳ ולא תורתו אבל כשמבין בעצמו כבר מה‬
‫שלמר כ׳־כ להקשות ולתרץ ולרפות פלתא לפלתא‬
‫נקרא תורתו‪ ,‬והוא כדאמר רבא לעיל מזר‪ ,‬בתחלר‪,‬‬
‫נקראת על שמו של הקביה שנאמר בתורת ה׳ ולבסוף‬
‫נקראת על שפו שנאמר ובתודתו‪ ,‬שמזה ניכר הבאור‬
‫שלבסוף שנקראה על שפו הוא מחכה להבין בעצפו‬
‫שהוא חיהגה שפרש‪-‬י‪ ,‬ולכן שייך לדרוקז שבתחלר‪,‬‬
‫ילפוד אדם מרבו תורת ה׳ שלא אפשר לקרא זה‬
‫תורתו‪ ,‬שהוא שתהא גירסת התלמור ופירושו שגורה‬
‫לו בפיו ואח״כ יהגר‪ ,‬ברברים שלמד שיתחשב בשביל‬
‫זה תורתו שזד‪ ,‬בא עיי עמלו הגדול בכחו ובמזרונותיו‪,‬‬
 ‫טשה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רכב‬

‫בפ״ע לענין כבוד‪ ,‬וכהונה לפ״ם שבארתי הוא כללית‬ ‫דד‪,‬גברא רבד■ יש לו חשיבות מצד שהוא מחדש‬
‫שאין הכבוד לאיש כד‪,‬ן זה אלא לכד‪,‬ונד■ שבו דנמצא‬ ‫דברים בתורה בכחו ובבשרונותיו !!׳׳י למודו הרב‪ ,‬ולא‬
‫שהכבוד שנותנין לו הוא נתינת כבוד לכל הכד‪,‬נים‪.‬‬ ‫רק מחמת שיש בו התורה שלמד ככתובה על ספר‬
‫ונמצא שהנידון הוא אם להקדים הכהונד■ שד‪,‬וא דבר‬ ‫כדחזינן דתם מחדשיז הרבה דברים כמו במלקות‬
‫כללי וד‪,‬כבוד שנותנים לו הוא כבוד כללי או להקדים‬ ‫שבצדו חרא וכן בכל דבר ודבר‪ ,‬ולכן צריך להיות‬
‫ראובן הת״ח שהוא איש פרטי‪ ,‬וע״ז כהן קדים שלא‬ ‫הקימה מפני הגברא רבה ולא מפני הס׳׳ת שבו‪.‬‬
‫עדיף חשיבות ת״ח מחשיבות דכלל כד‪,‬ונד■‪.‬‬ ‫ונמצא שאינו סותר הק״ו דעכיפ כיון שעומדין מפני‬
‫גברא רבה בשביל שהשיג נכחו ובכשרונותיו חכמת‬
‫אך שעדיין יש להסתפק באם ת״ה הפרטי גדול‬ ‫התודה כ״ש שצריך לעמוד מפני התורה גופה‪ ,‬אבל‬
‫■ דאפילו ר׳ אמי ור׳‬‫מכל הכרכים שבעולם כגון ד ‪T‬‬ ‫העמידה מפני הגברא רבה הוא מפני האדם עצמו‬
‫אסי כהני חשיבי דא״י מיכף הוו כייפי ליה אם‬ ‫שהשיג לתורה ולא לפני התורה שבו שאינד■ בעין‪.‬‬
‫יכול לקרות קמי כהן דמאחר שהוא גדול מכל הכד‪,‬נים‬ ‫ונוגע זה גם לדינא שלכן אין מדעייבין לעמוד מפני‬
‫הרי הפרט שלו עדיף מכלל הכנדנד■ דבשלמא כשאינו‬ ‫אדם שיודע כל התורה שבכתב בעל פה ואף גם‬
‫גדול רק םכד‪,‬נים שבעירו יש להקדים הכד‪,‬ן משום‬ ‫מתודה שבע״ם אם אין מבין לדמות מלתא למלתא‬
‫דכיון דהכבוד הוא לכר‪,‬ונד■ שהוא לכל הכד‪.‬נים נחשב‬ ‫כדלעיל‪.‬‬
‫כאיליו נקרא עתר■ בכאן הכד‪,‬ן החשוב שנמצא בעולם‬
‫היוצא מזה שלמסקנת דבא ולרב יוסף דת־־ח‬
‫שהוא יותד חשוב מת״ח זה שבכאן‪ ,‬אבל אם הוא גדול‬
‫יכול למחול על כבודו הוי הכבוד להאדם‪ ,‬ולכן אף‬
‫מכל הכדכים שבעולם יש אולי לקרא להת״ח קודם‬
‫לד׳ יצחק בר שילא א׳ר מתנה א״ר חסדא שאין‬
‫כיון דאף כשנחשוב שנקרא כאן כרן החשוב שבעולם‬
‫הרב יכול למחול על כבודו נמי מסתבר שלא פליגי‬
‫נמי הרי הת״ח גדול ממנו‪ .‬וזהו שיטת התוס׳ וד‪,‬רא״ש‬
‫ע״ז דק שסכרי שמ״מ אינו יכול למחול אולי משום‬
‫דסברי דת״ח כר״ד■ קודם לכדן אף בלא נתינת רשות‬
‫שנקראו מלכי כדאיתא בגיטין דף ס״ב ומלן אינו‬
‫מהכדן‪.‬‬
‫יכול למחול‪ ,‬וגם מסתבר דרק ברבו מחמירין‪.‬‬
‫אבל יש גם לומד דאף ר״ד■ לא עדיף משום‬
‫ודונר‪ .‬כבוד הכהנים ודאי שד‪.‬אדם בעצמו אין לו‬
‫דנהי דהכד‪,‬נים שנמצאים עתד■ בעולם הם קטנים‬
‫שום יתרון ולא נא לו זה ע״י עמל וכשרונות‪ ,‬אלא‬
‫ממנו וכפופים לו מ״מ הרי יש להכהן גם יחש לכהנים‬
‫דדגהונר■ יש לה כבוד זד■ שלכן צדין ליתן כבוד לכל‬
‫מדורות הראשונים ולאהח הכד‪,‬ן שכבודו דכהן זה‬
‫בני אד^רן שזכר■ להכד‪,‬ונה כשלא נתחללו לנצח נצחים‬
‫הוא נתינת כבוד גם להם שהם עדיפי מר׳ד■ ולת‬
‫והוי הכבוד לא להאדם אלא להכהונד■ שבו‪ .‬ונמצא‬
‫אין לקרא אף לד״ה קודם הכהן‪ ,‬ווהו שיטת ר׳ עפרם‬
‫שת״ח וכד‪.‬ן אינם שוים בענין הכבוד שמחוייבין‬
‫גאון ור׳ נטרונאי גאץ‪ .‬חד■ שר״ה קרי בכד‪,‬ני אי ‪ T‬י‬
‫ליתן להם דלהת״ח נותנין הכבוד לו בעצמו ולהכהן‬
‫ברשות הכד‪,‬ן שמדינא יבול ליתן רקוות רק מפני‬
‫נותנים הכבוד לדגהונד■ שבו‪.‬‬
‫דרכי שלום שלר״ה שכו״ע כייפו ליה לא אתי לאנצויי‬
‫כדאוקים הב׳־י לדידד^ו‪ .‬או שר״ה סובר שת״ח כמותו‬ ‫ולכן אמינא שלענין מי לד‪.‬קדים תליא דאם הוא‬
‫קדים לכהן דאזלינן רק בתר הכהנים שנמצאים‬ ‫דבר מקרה כגון בצדקה ולמי לד‪.‬שיב תחלה בשני‬
‫בעולם בדור זה כדסברי התוס׳ והרא״ש‪ ,‬והם פסקו‬ ‫שואלין שהנידון הוא רק בין אנשים אלו ראובן‬
‫דלא כר׳׳ה מהא דר׳ יצחק נפחא דאחריהן קודאין‬ ‫ושמעון למי לד‪.‬קדים ואינו נידון כללי הנוגע לת״ח‬
‫ת׳׳ח המפונים פרנסים‪ .‬ואף שלפ׳׳ז הא ליכא ראיה‬ ‫ולכד‪1‬ים שבכל העולם‪ ,‬צריכין אגו לדון רק במעלתם‬
‫מר׳ יצחק נפחא שפליג‪ ,‬דהא אפשד לאוקמי בסתם‬ ‫שראובן יש לו מעלת כד‪,‬ונד■ ושמעון יש לו מעלת‬
‫ת׳׳ח פרנסים שאיכא בעולם כד‪.‬נים שעדיפי מהם‬ ‫ת״ח‪ ,‬ע״ז תנן דד‪,‬ת״ח קודם‪ ,‬והוא מקזום שחשיבות‬
‫ופודה בת״ח כר״ה שקורא קודם‪ ,‬מ׳׳ם מדלא הזכיר‬ ‫האדם מצד עצמו עדיף שזד■ ישנו בשמעון הת״ח‬
‫ר׳ יצחק נפחא חלוק בין הפרנסים סברי שפליג‪.‬‬ ‫כדכתבתי למסקנא דרבא‪ ,‬ומעלת הכד‪.‬ונד■ של ראובן‬
‫אבל יותר נראה שמפרשי שד‪,‬יה ברשות הכהן כהב׳׳י‬ ‫הכהן אין האדם שבו חשוב רק הכהונד■ והנידון הוא‬
‫לדידדע‪.‬‬ ‫על האדם‪ ,‬אבל בקה״ת שהוא דבר קבוע לכל העולם‬
‫היה הנידון אם כהונד■ קודמת או ראובן הת״ח קודם‬
‫ומה שיכול הכד‪,‬ן ליתן רשות אף שהבבוד‬ ‫שהוא פרנזי‪ ,‬דד‪.‬א ת׳״ח אינם משפחד■ בפ״ע שנסתפק‬
‫שצריכין לכבדו הוא מחמת הכדרנה שבו שזה אינו‬ ‫אם מקזפהת כהנים קדים או משפחת ת״ח קדים‪,‬‬
‫שלו ואיו יכול למחול‪ ,‬נראד■ דאף שאין יכול למחול‬ ‫דלת״ח הוא הכבוד לכל איש ת׳׳ח בפרנז ואין לת״ח‬
‫משום דהכד‪,‬ונה לאו דיליה‪ ,‬אבל מאחר שאם יקרא‬ ‫זד■ שיין הכבוד של אחדים וד‪,‬וי כל אחד מת״ח פרט‬
‫רכג‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫רק להכהונד‪ ,‬הכללית שזה אינו עומד נגד מעלת‬ ‫הת״ח ראשון לא יקרא הכהן כלל דבז משמע בכתובות‬
‫הת״ח שהשיג בעצמיותו‪ ,‬אבל לגבי כ״ג שנמי הרי‬ ‫דף כ״ה לפי׳ ראשון דרש׳י שאף ללוי אין קורא‬
‫השיג זד‪ ,‬בעצמיותו מה שלא הי״ל בהכרח מילדותו‬ ‫אחרי הת״ח וכ״ש שאין כהן קורא‪ ,‬ולזה יודו כו״ע‬
‫ונמצא שג״כ יש ליתן הכבוד לחאדם שנעשה כ״ג‪,‬‬ ‫דליכא חיוב לקרא להכהן לשני וממילא אין לקראו‬
‫ולכן אף שד‪,‬וי הנידון בין שני אנשים אלו כהא‬ ‫כלל כשלא קרא ראשון‪ ,‬דלא מסתבר כלל לומר‬
‫דצדקה ושני שואלין אין לומר שישראל הגדול‬ ‫שחחיוב חוא לקראו ראשון מאלו שאפשר דהוא‬
‫בחכמד‪ ,‬מהכ״ג יוקדם מאחר שגם חשיבות כד‪,‬ונד‪,‬‬ ‫באט יש ת״ח שקורא ראשון יקרא הכהן חשני דהוא‬
‫גדולה הוא לעצם גוף האיש הזה‪ .‬אך שיש לד‪,‬סתפק‬ ‫ראשון מאלו שאחר הת״ח אף להסוברין דקורא הת״ח‬
‫איזה חשיבותא דגברא עדיף אם גברא שד‪,‬שיג‬ ‫ראשון אף בלא רקזות הכהן וב׳־ש שלא שי ‪ T‬זה‬
‫לד‪,‬עשות כ״ג או גברא שהשיג לד‪,‬עשות ת׳׳ח‪ ,‬ופסקה‬ ‫להסוברין דהוא דוקא ברקזות הכהן שודאי לא‬
‫מתני׳ שת״ח קודם‪ ,‬אבל דוקא באם הכ׳ג הוא ע״ה‬ ‫יתחייבו בשביל תזזותו שנתן לקראו אחריו‪ ,‬וממילא‬
‫והישדאל הוא ת׳׳ח‪ ,‬אבל אם גם הכ׳׳ג ת״ח אף‬ ‫אין לקראו כלל‪ .‬ולכן אין זה מחילה על כבודו מאחר‬
‫שהישדאל גדול ממנו הכ׳׳ג קדים כיון דג׳׳כ חקזוב‬ ‫שלא יהיה אחריו רק שמוחל זכותו שמוכרחין לקראו‬
‫גופו בעצם ולא יכול גדול בתורה מעט לדחות חשיבות‬ ‫לתודה והוי זה כזכות ממון שיכול למחול מאחר שאין‬
‫דכ׳׳ג‪ .‬ולכן אמד דוקא ממזר ת״ח קודם לס׳ג ע׳־ה‬ ‫בזה פחיתת כבוד דהכהונה‪.‬‬
‫שאיבא בו הטעם שאיתא שם בגט׳ לעיל מזה דמלו‬
‫שמת בל ישראל ראוין למלכות וחכם שמת אין לנו‬ ‫וניחא מה שת׳־ח יכול למחול ולהקרא אחרון‬
‫ביוצא בו‪ ,‬וכ״ג דמי למלך לענין זד‪ ,‬שכל הכד‪,‬נים‬ ‫ובין הקרואים משום שתורה דיליה היא‪ ,‬וכהן אינו‬
‫ראוין לכד‪,‬ונה גדולד» וא־־כ צריך דוקא ת״ח מה שנוכל‬ ‫יכול להקדא אחרון אף ברשותו‪ ,‬דהוא גם מדינא‬
‫לומר עליו שאין לנו כיוצא בו שהוא דוקא ת׳ח מופלג‪.‬‬ ‫משום דאינו יכול למתול כבודו דכהונה לאו דיליה‬
‫ולכן ברישא דקאי על כד‪,‬ן הדיוט אמר אימתי בזמן‬ ‫היא‪ ,‬ודק זכותו יכול למחול מדינא שלא להקדא‬
‫שקוניד‪,‬ן שוין ובישראל גדול אף מעט קדים הישראל‪,‬‬ ‫כלל‪ .‬ומה שיבול להקדא אחר השבעה קרואים הוא‬
‫ובסיפא דאיירי ב מג אמד דוקא ממזר ת״ח ו מג ע״ה‪.‬‬ ‫משום דהוא והזזבון אחר‪ .‬ועיין במרדכי נימין סימן‬
‫ת״א שכתב מתשובת הר״מ דכהן יבול למחול על‬
‫וכיץ שבארתי שמעלת הכהן שקדים לת״ח לכל‬
‫כ ב ^ שהכהונה שלו היא דקרא הכתוב כהונתכם‪,‬‬
‫אחד כדאית לו הוא משום דד‪,‬כבוד שנותנין לכהן זד‪,‬‬
‫ולדבריו יכול למחול גם להקרא אחר הישראל בין‬
‫לקראו ראשון הוא נתינת כבוד לד‪,‬כד‪,‬ונד‪ ,‬שבו שהוא‬
‫הקרואים מדינא דלא כדכתבתי‪ ,‬אבל מ״מ אף לדידיה‬
‫נתינת כבוד לכל ד‪,‬כד‪,‬נים שאיכא גדולים מת׳׳ח‬
‫הוי הכבוד להכד‪,‬ונה שבו רק שבקרא דכהונתבם‬
‫זה ולד׳ עמרם גאון ולר׳ נטדונאי גאון הוא כנתינת‬
‫ד ‪a‬שיבד‪ .‬תורה לשלו לענין שיבול למחול‪ .‬וצ״ע בזה‬
‫כבוד אף לד‪,‬כהנים מדורות ד‪,‬ק ‪T‬מים עד אהרן הכהן‬
‫לדידיה‪.‬‬
‫שד‪,‬יו גדולים אף מר׳׳ה שד‪,‬יד‪ ,‬גדול מכל הכד‪,‬נים‬
‫הנמצאים בעולם‪ ,‬שייך זד‪ ,‬רק נגד כבוד הת׳׳ח‪.‬‬ ‫וניחא למה שבארתי מה שבמתני׳ דהוריות איכא‬
‫אבל כשהוא נגד כבוד התורה בעצמה הרי התורה‬ ‫לבאורה סתירה דמתחלד‪ ,‬אמר אימתי בזמן שכולן‬
‫עצמה עדיפא אף מכד‪,‬נים דדורות הראקזונים עד‬ ‫שוין משמע ראם אך אינם שוין שהישראל גדול יותר‬
‫לעולם‪ .‬ולכן כיון שנהגו באותו מקום בשביל כבוד‬ ‫מהכד‪,‬ן בתכמה אף שד‪,‬כהן נמי אינו ע״ה הישראל‬
‫התורה להתנדב סך גחל לד‪.‬תחיל בראקזית שנמצא‬ ‫קדים‪ ,‬ולבסוף מסיק אבל אם היד‪ ,‬ממזר ת״ח וכ״ג‬
‫שקריאת המנדב הוא כבוד התורה עצמה שכבודה‬ ‫ע״ה ממזר ת׳׳ח קודם משמע ראם הכ״ג נמי ת״ח אף‬
‫עדיף מכל הכהנים יש לקרותו אף בלא רקזות הכד‪,‬ן‬ ‫שקטן מהממזר הכ״ג קדים ורק כשד‪,‬כ׳׳ג ע״ד‪ ,‬ממור‬
‫גם לר׳ עמרם גאון ור׳ נטחנאי גאון שהוא כמנהגנו‪,‬‬ ‫הת״ח קודם וה‪-‬ד‪ ,‬לישראל‪ ,‬ועיין בש׳׳ך סימן רנ״א‬
‫ואין צריך אף לצאת מביהב״נ מחנא אם לא מטעם‬ ‫ס״ק ט״ו שכתב בשם ספר באר שבע שבסיפא לאו‬
‫חשקו לעז דפגם כדכתבתי‪.‬‬ ‫דוקא עיר‪ ,‬אלא שלא שוה בחכמה לישראל נמי‬
‫הישראל קדים והוא דחוק‪.‬‬
‫יחדו מוקירו ומברכו בכוזז׳ט‪,‬‬
‫דלמה שבארתי לא שייך מעלד‪ ,‬דת׳׳ח אף לצדקה‬
‫משה פיינשטיץ‬ ‫וקזני שואלין להקדימו נגד מעלת הכד‪.‬ן אלא לגבי כהן‬
‫הדיוט שאין הכבוד לו שד‪,‬וא לא הקזיג בעצטיותו‬
‫דבר חחזז זד‪ ,‬שיצטרכו לכבדו בשביל זה‪ ,‬והוי הכבוד‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רכד‬

‫להסובדין דבהית לפניה הוא מן התורד‪ ,‬נמי ברכות‬ ‫סימן לח‬

‫אלו שצריכים לברך כשעולים לתורד‪ ,‬בצבור הוא‬
‫רק מדרבנן וברכה דלאחריה לכויע הוא רק מדרבנן‬ ‫מה שנוהגין באיזה בתי כנסיות שקורץ‬
‫מ״מ גזרו דמשום כבוד התודה החמירו לחהזז כל כך‬ ‫התוכחות בלא ברכות אם הוא מנהג‬
‫אף שהוא רק מדרבנן‪ .‬וא״כ איך אפשר שיקראו‬ ‫ראוי‬
‫פרשיות דר‪,‬תוכחות בלא ברכות כלל‪ ,‬דד‪,‬א אין יכול‬ ‫ערב הג הסוכות תשנ״ג‪.‬‬
‫לסמוך על ברכות הקודמים לו כמו שהיה מתחלה‬
‫עצם הדין דאחדי שהקודם לו בירך ברכה דלאתריה‬ ‫מע׳ב ידידי הנכבד מר ר' מרדכי בצלאל סעלעם‬
‫כבר הויא קריאתו כמתחלת הקריאה דגם מעצם‬ ‫שליס׳א‪.‬‬
‫הדין שהיה מתחלד‪ ,‬היה צריך לברך כד‪,‬יג‪ .‬ומפוחזז‬
‫בגמ׳ במגילד‪ ,‬דף ל״א לטעם ר״ל רזה שאין מפסיקין‬ ‫בד ב ר שבאיזה מקומות נוהגין שקורין את התוכחות‬
‫בקללות הוא משום שאין אומרים ברכה על פורענות‬ ‫שבס' בחקתי ובס' תבוא בלא ברכות היינו‬
‫דד‪,‬קשה אלא היכי עביר פי׳ אף הראשון ומשני תנא‬ ‫שהקודמו ממר עד התוכהה ממש ומברך ברכה‬
‫כפזהוא מתחיל מתחיל בפסוק שלפניהם וכשהוא מסיים‬ ‫דלאחריה ואח׳־כ קורא ש״צ הקורא את התוכהה בלא‬
‫מסיים בפסוק שלאחריהם‪ ,‬ואיפסק כן בדמב״ם תזז׳׳ע‬ ‫ברכות‪ ,‬הוא מנהג טעות ואסור להתנהג כן כי אסור‬
‫וכל הפוסקים‪ .‬וכן צריך לעשות בכל מקום ואין‬ ‫לקרות בתורה בצבור אף פסוק אחד בלא ברכה‪.‬‬
‫להשגיח על מנד‪,‬ג כשהוא נגד דין המפורש בגם׳‬ ‫והרבה ברכות יתירות בעצם תיקנו בזה משום גוירה‬
‫ובפוסקים אף אם יאמרו שאדם גדול ד‪.‬נד‪,‬יג זה‪,‬‬ ‫דהשש רהוק שמא יאמרו שאין ברכה בתורה מלפניה‪.‬‬
‫וצריך לשנות ולעשות כדין‪.‬‬ ‫דד‪,‬א מעצם הדין היה צריך לכרך רק הראשון הפותח‬
‫לקרא בתורה הברכה דלפניה והאחרון ההותם לקרא‬
‫וחזינן עוד יותר דאף אם הקודמו לא היה מברך‬ ‫ברכה דלאהדיה כדאיתא במתני׳ דמגילה דף כ״א ודק‬
‫לאחריה כמו שהיה הדין מתחלה שהיה סומך הקורא‬ ‫משום גזירה משום הנכנסין שמא יכנס אחד אחר שבירך‬
‫אחריו על ברכת הקודמו נמי לא היה יכול להתחיל‬ ‫ראשון ואם לא ישמע את האחרים מברכין יאמר‬
‫בפורענות מטעם זה דר׳׳ל לפי שאין אומרים ברכד‪,‬‬ ‫אין ברכה בתודה לפניה תיקנו שכל אחד מהקרואים‬
‫על הפורענות‪ ,‬דר‪,‬א מתני' נשנית קודם תקנה שיברכו‬ ‫יברכו לפניה‪ ,‬ומשום היוצאין קודם גמד הקריאה‪,‬‬
‫כולם דד‪,‬א תנן הפותח והחותם מברך לפניה ולאחריה‬ ‫ולא שמעו את החותם מברך לאחריה יאמרו אין בדכד‪,‬‬
‫ומ״מ תנן אין מפסיקין בקללות שהוא מטעם הברכה‬ ‫לאחריה תיקנו שיברכו כל אחד גם לאחריה כדאיתא‬
‫לדיל‪ ,‬ועיין בד‪,‬גד‪.‬ות חויי על הדי״ף שהקשה הא‬ ‫בגם׳ שם ועיין בפרש״י‪ ,‬אף שהוא חשש רחוק מאד‬
‫בימיהם לא היה מברך על התורה דק רא׳סת ואחרון‪.‬‬
‫דהא ודאי כל מי שנכנס פעם אחד אחד שהתחילו לקרות‬
‫אבל לא קשה זה משום דמה שאינו מברך האמצעי‬
‫יהיה עוד הרבה פעמים גם בתהלת הקריאה וישמע‬
‫הוא משום שיצא בברכת הראשון ונחשב כבדך בעצמו‬
‫איך שמבדכין לפניה‪ ,‬וכל מי שיצא פעם קודם‬
‫ואם הוא לא היה מתחיל בפסוקים שלפניהם אלא‬ ‫שגמרו עוד יותר ודאי שיהיה ברוב הפעמים גם‬
‫רק מהפורענות כמו השני באם היו מפסיקין הקללות‬
‫בגמר הקריאה דהא לא שכיהי דמנחי ס׳׳ת ונפקי‪,‬‬
‫היה נמצא שברך על הפורענות לכן תנן שפיר אף‬
‫דהא אסור לצאת כדאדיה בד יהודה א״ר מנחם א״ד‬
‫לדין המשנה אין מפסיקין בקללות והוצרך לתרץ‬
‫אמי מאי דכתיב ועוזבי ה׳ יכלו זה המניה ס״ת‬
‫שגם כשאחד קורא את כולן צריך להתחיל בפסוק‬ ‫ויוצא ואף בין גברא לגברא שמותר הוא חקא לצורך‬
‫שלפניהם ולסיים בפסוק שלאחריהם‪ .‬אבל לבד זה אנו‬
‫גדול כדאיתא כמג״א סק״ב וזהו מה שאמר במגילה‬
‫אין יכולין לסמוך על ברכת הראשון והאחרון אחר‬ ‫דף כ״ב דל״ש דנפקי משום שלצורך גדול לא שכיח‪,‬‬
‫שתיקנו שכל אחד יברך בעצמו לפניו ולאחריו‪.‬‬ ‫וגם בלא זה הא כל אחד הייב לקזמע קהית ולא יהיה‬
‫שום אדם פושע תמיד שלא להיות בכל זמן הקריאה‬
‫ואונס ודאי ליכא תמיד‪ ,‬ומ*מ גזרו שמא ישכח‬
‫סימן לו‬
‫מפעמים הרבות שראד‪ ,‬איך שמברכי הראשון והאחרון‬
‫ויטעד‪ ,‬לומד שאין ברכה לפניה או שאין ברכד‪,‬‬
‫אם יש להכריז קודם תקיעות שאסור‬
‫לאחרית וגם אפשר שטעותו יהיר‪ ,‬שדשאין לעעזות‬
‫להפסיק בדבור עד גמר דמעומד‬
‫כמו שרוצים ואינו חיוב ותיקנו בשביל חשש רחוק‬
‫בביהכ״נ שלא יקבלו‬
‫לבדך הרבה ברכות שבעצם אינם לצורך‪ .‬תזינן מזה‬
‫ו בד ב ר להכריז קודם תקיעות שאסור להפסיק בדבור‬ ‫גודל האיסור מלקרא בתורה בלא ברכד‪ ,‬דלפניה‬
‫עד אחר תקיעות דמעומד בבית הכנסת‬ ‫ואחרית ואף שכבר בירך בהית בבקר שלכן אף‬
‫רכה‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬

‫‪ p'D‬לז‬ ‫שמתפללים הרבה אנשים פשוטים שידוע שלא ישמעו‬

‫לההכחה ויפסיקו שאחד אמר שיותר טוב שלא‬
‫בהוציאו ם״ת שאינה גלולה למהום‬ ‫יכריזו כדי שיהיו שוגגין ולא מזידין‪ ,‬ומע׳ב טען‬
‫הקריאה אם רשאין להחזירה וליקח‬ ‫דכי בשביל חקזש זה לא ילמדו להעולם שום דינים‬
‫אחרת הגלולה‬ ‫שנאמד כהו מוטב שיהיו שוגגים‪ .‬הנה הא דמוביל‬
‫מוטב שיהיו שוגגין א‪-‬צ לומד להו הוא דוקא בידוע‬
‫כ״ג אדר שני תשי׳ט‪.‬‬ ‫בודאי שלא יקבלו כדאיתא בתום׳ כ״ב דף ס׳ ובדא‪-‬ש‬
‫מע׳ב ידידי הרב הגאץ המפורסם מוד‪,‬ד'ר יוסף‬ ‫ביצה דף ל׳‪ ,‬ולדידהו אין לומד ולא קקזה איך נמנע‬
‫תאומים שליט׳א בעהמ‪-‬ס נחמת יוסף‪.‬‬ ‫מללמד להם דכיץ שודאי לא יקיימו אף שכקוידעו‬
‫שאסור הדי אין תועלת מהלמוד להם‪ ,‬אכל כקזלא בדוד‬
‫הנ ה כרכר שאחד הוציא הס׳ת שלא הוגללה למקום‬ ‫שלא יקבלו ודאי מחוייכים למחות בהם וכ׳ש ללמדם‬
‫הקריאה והיה זה טדחא דצבודא לד‪,‬מתין עד‬ ‫שלא בשעת מעקזה‪ .‬ונראה פשוט שכשבא אדם ללמוד‬
‫שיגללו‪ ,‬ציוד‪ ,‬השמש שיחזיר ס‪-‬ת זו לארץ הקדקו‬ ‫ודאי מלמדין לו כל דבד כפי הדין אף בכדור שלא‬
‫ויקח את הס״ת שהכין בעש‪-‬ק והיתד‪ ,‬גלולה למקום‬ ‫יקבלו ואין להודות שלא כדין בשביל זה שלא יקיימו‪,‬‬
‫הקריאה וערערו ע״ז‪ ,‬וכתר‪-‬ד‪ ,‬העלה להיתר דכית‬ ‫ודק מזאין שואלים ממנו אין לנו בעצמנו לומר‬
‫דעדיין לא התחילו בהמצוה שד‪,‬יא הקריאה יכולין‬ ‫שזהו דק מדין מזזאה וליכא כאופן זה מטעם שיהיו‬
‫להניח זו וליקח אחרת‪ ,‬כדסוכר החכ׳צ כהכין נרות‬ ‫שוגגין ולא מזידינס ו ח נראה פשוט שאם יש שם‬
‫שעוד‪ ,‬לד‪,‬דלקת נד תנוכד‪ ,‬ונזדמן לו שמן זית שיקו‬ ‫גם מי שיקבלו צדיך לומר להם שאסור אף שידוע‬
‫לו לד‪,‬ניח נרות השעוד‪ ,‬ולהדליק למצוה כהשמן זית‬ ‫שאיזה מהם לא יקבלו ויהיו מזידין‪ ,‬דכשביל קלקול‬
‫וכ‪-‬ב הכא‪ .‬הנה לעיד ל‪-‬ד לשם אף אם נימא כסברת‬ ‫אלו שיעבדו במזיד ויענשו במזיד אין לקלקל לאלו‬
‫כתד״ד‪ ,‬דבס׳ת הם כבקומנים לנד תנוכד״ דגם התם‬ ‫שיקבלו שהדי כשלא יודיעום יעבדו בקווגג שהוא‬
‫רק משום דקזמן זית מצוה מן המובחר מתיר החכ׳׳צ‬ ‫ג״ב איסור וקלקול‪ .‬ולכן בביהכ׳׳נ שאפשר יש גם אלו‬
‫כמפורש בדבריו אכל כשאין השני מובחר למצוה‬ ‫שאין יודעין שאסור להפסיק ויעבדו בקווגג וכקזיכדיזו‬
‫גם התכ״צ מודה כגון משמן זית לקז ‪ p‬זית אחד‬ ‫שאסור להפסיק יקבלו ולא יפסיקו צדיך להכריז‪,‬‬
‫שצריך לבדד בקזמן הדאקוון‪ ,‬וד‪,‬כא אין שום מעלה‬ ‫אם אין יכולים להודיע להספק מקבלים כיחוד‪ .‬ואם‬
‫להמצוה כקריאה דס״ת אחד הדי גם להחכ״צ יש‬ ‫ידוע שאין שם מי שיקבל‪ ,‬או שיכולים להודיע להספק‬
‫לאסור‪ .‬ואף שאיכא צורו יותר בס׳ת האחדת מצד‬ ‫מקבלים כיחוד אין להכריז‪.‬‬
‫כבוד וטרחא דצבודא אין זה חשיבות ומעלה בהמצוה‬ ‫וקצת יש להסתפק בדין זה דאסוד להפסיק גם‬
‫אלא ענין אחד‪ ,‬וא״ב אולי מה שד‪.‬וא כמבזה הראשונה‬ ‫אחד תקיעות דמיוקוב עד שיגמור תקיעות דמעומד‬
‫עדיף מטדחא דצבודזג ול״ד למה שצריך לעשות‬ ‫שלא ברוד האיסור דהד״ן כשם בעד‪'.‬מ סוף ד‪-‬ה‬
‫המצוד‪ .‬במובחר‪ ,‬שהאמת ‪ p‬דהקזניה עדיפא מהראשונה‬ ‫הקשה ע״ז דמידי דהוה אמדבד באמצע הסעודה והובא‬
‫למצוד״ ויהיה ראיה דק באיבא שני ספדי תודות‬ ‫בט״ז סימן תקצ‪-‬ב סקיב והתירוצים דחוקים והר‪-‬ן‬
‫אתת כשדה ע״פ הדחק ואחת מהודרת והוציא את‬ ‫מסיק דדק מקוום דהביא זה הדי׳ף בקום הריקו‬
‫הכקזרה רק ע״פ הדחק שיהיה דשאי להחכ׳צ לד‪,‬ניח‬ ‫מתיבתא צדיך ליזהר בזה עיי״ש‪ ,‬ונמצא שאף אם‬
‫זו וליקח המהודרת אבל היכא דתרדיד‪,‬ו שוות להמצוה‬ ‫במזיד יפסיק בדבור לא יעבוד באיסור ממש אפשד‬
‫ומה שדוצין בשניה הוא משום ענין אחד דכבוד וטדחא‬ ‫ליכא בזה משום מוטב שיהיו שוגגים וצדיך להכריז‪.‬‬
‫דצבודא אולי אסור גם להחכ׳צ‪.‬‬ ‫או אדרבה כשיכריזו שאסור ויעבוד יהיה עובר יותר‬
‫וגם יש לומד לאידך גיסא דאף להשבות יעקב‬ ‫מצד מחשבתו שהוא יסבוד שהוא איסור ממש‪ ,‬שיש‬
‫דמשום מצוד‪ ,‬מן המובחר אין לבזות הדאקוונד‪ ,‬אפשר‬ ‫ע״ז עונש אף שבעצם אינו איסור ממש כדדריקו‬
‫דכבוד וטרהא דצבודא עדיף ממעלת קיום מצוד‪ ,‬מן‬ ‫ד׳ע בקידושין דף פ״א וכשלא יכריזו הרי יהיה דק‬
‫המובחר שהדי מציט שהתירו לכ‪-‬ג ביוה׳ב לקרא‬ ‫שוגג בדבר שהוא דק חומדא בעלמא שאולי לא יענש‬
‫פרשה דוכעשוד בע״פ מפני כבוד הצבור שלא יצטרך‬ ‫ע״ז ואין להכריז‪ ,‬ואין בידי לע׳׳ע הכרעה כספק זה‪.‬‬
‫לגלול בצבור‪ ,‬ויש שסוברין שהוא איסור ודק שמפני‬ ‫ולכן יש לעקוות כדלעיל שאם אפשד שיקבלו איזה‬
‫כבוד צבור החשיבו כלא אפשר שהתירו‪ ,‬ובתר׳י יומא‬ ‫מהשומעין צריך להכריז שאסור להפסיק ואם ידוע‬
‫דף ע' סובר רבי דד‪,‬וא דק מצוד‪ p ,‬המובחר ולח‬ ‫שכל האין יודעין הדין לא יקבלו אין להכריז‪.‬‬
‫משום כבוד צבור אינו גולל משום דכבוד צבור‬ ‫ידית מברכו בחג שמח‪,‬‬
‫עדיף ממעלת מצוה מן החבחר‪ .‬וא׳ב אף של ‪p‬נוה‬ ‫משה פיינשטיין‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רט‬

‫שלא היה ידוע מי הוא האחד והד כמו בהתחיל בבד‬ ‫מן המובחר סובר השבות יעקב דאסוד לועיח הדאשונה‬
‫לקרא ואף בגמד קריאתו בראשונה שאסור לו לקרא‬ ‫מ*מ משום כבוד וטדחא דצבודא דעדיף ממצוה מן‬
‫בשניה מטעם פגמא שלהר גברא בתרי סית איכא‬ ‫המובחר אפשר גם להשבות יעקב צריך להניח‬
‫פגמא‪ .‬ויש גם מקום לומד דכיון שלגבדא אחדינא‬ ‫הראשונה וליקח השניות ונמצא שדין זה אין ללמד‬
‫ליכא פגמא במה שלא קרא בראשונה ולקח טית‬ ‫מהתם לא לכאן ולא לכאן‪ ,‬אף אם הנידון בס׳ת יהיה‬
‫אחרת לקרא בה נחשב בהוצאה לבד שעדיין לא‬ ‫מאותו ועידון דשעוה ושמן זית לנד חנוכה כסברת‬
‫נקרא שום איש כל אחד טד‪,‬נמצאים בביהכינ כגברא‬ ‫כתרית‬
‫אחדינא שלא נחשב פגמא שמותר‪ .‬ומצינו בסדור‬ ‫אבל בעצם בספר תודה הוא נידמ אחר דד‪,‬א‬
‫הגריי יעבץ בתחלת הלכות קהית בסוף סעיף א׳‬ ‫מצינו בספר תורה ביומא דף ע׳ שאסור לאחד‬
‫שיש בזה מחלוקת שכתב ואם הוציא סית ובהיותה‬ ‫לקרא בתרי ספרי משום פגמו של ראשון ופרש״י‬
‫ביד הנושאה להוליכה לתודה נזכר שאינה מוכנת‬ ‫בסוטה דף מ״א שלא יאמרו מצא בו פסול‪ ,‬ומזה‬
‫לקריאה ויש באד‪,‬״ק טית מוכנת יחזידוד‪ ,‬להיכל ויקח‬ ‫שמעינן שגם מה שפדש״י ביומא שלא יאמרו תסד‬
‫המוכנת ד»א שיגללה למקום הקריאה ע״׳־קו‪ ,‬וטעם‬ ‫הוא אין כוונתו על פרשה זו דובעשור שבשביל זה‬
‫מחלקותם הוא כדבארתי שני הצדדין‪ .‬ואין שייו‬ ‫הא יש להועיל מה שאמד הכ׳ג יותר ממה שקריתי‬
‫זה למחלוקת השבות יעקב והחכ״צ וראיה מדלא כתב‬ ‫לפניכם כתוב כאן כמו שמועיל כשקורא פרשה זו‬
‫דעת אביו החכ״צ בזה אלמא דגם החכ׳צ יכול לסבור‬ ‫בע״פ‪ ,‬אלא כוונתו שלא יאמרו חסר הוא איזה אות‬
‫כב׳ השיטות‪ .‬ולכן לדינא כיון שאיכא ב׳ שיטות‬ ‫ילבן היא ס״ת פסולה‪ .‬דחסדון אות אף שהוא פסול‬
‫ויש טעם נכון לכל אחד מהשיטות דעביד כמר עביר‬ ‫אין בזה משום לעז דאמד מתחלד״ וכדמוכדח דמתחלה‬
‫ודעכיד כמד עביר ואם הקהל אינם מקפידין על‬ ‫אמד לשח שלא להוציא לעז וכאן איר הונא בר יהודה‬
‫כבודם וטדחתם ודאי אין להחזירה כדסבדי הי׳א ודוב‬ ‫לשון משום פגמו של ראשון‪ ,‬וגם מתחלה הא כו*ע‬
‫קהלות אינן מקפידין בזמננו במקומותינו‪ .‬ואם הורה‬ ‫טורו טעם דלעז וכאן פליג דיש לקיש אטעם פגמא‪,‬‬
‫אחד להחזירה ויש לחוש למתלוקת ולבזיון הוא כמו‬ ‫אלא דטעם לעז אינו ממה שיאמרו דס׳ת זו פסולה‬
‫במקפידין שדשאין להחזירה‪.‬‬ ‫דטעם זד‪ ,‬אינו לעז דכי לא מצד שיר‪,‬יו ס׳ת פסולות‬
‫אלא כשחסר פרשה שלימה דובעשוד לא יאמרו שאיזה‬
‫ומש׳׳כ כתר׳ה לדחות ראיית החכ״צ ממנחות‬
‫טעות אירע לד‪,‬סופד שהשמיט פרשה זו שלא מצוי‬
‫דף ס׳׳ד ממה שאומרים אף אחד שחיטה הבא שמינד״‬
‫כלל שיטעו להשמיט פרשה שלימה אלא יאמרו‬
‫משום דכחושה אינה ראויה כלל משום הקריבהו‬
‫דבכוונה עשה זה הסופד משום ראותו סופד סובר דאין‬
‫לפחתך‪ ,‬הנה איידי באופן שגם הכחושה היא ראויה‬
‫פרשה זו כלל בתודה וגם הכ׳ג סובר דהרי אינו‬
‫וכשדה ואין בה חסרון דהקדיבהו לפחתך‪ ,‬דבאופן‬
‫לוקח ס״ת אחרת מסתמא יודע שא'צ להיות פרשה‬
‫שהיא פסולה לא היה שייך לפלוגי על רבה‪ ,‬וגם אף‬
‫זו בתודה ויוציאו לעז על עצם ספדי תודה כולם‬
‫אחר זדיקד‪ ,‬היד‪ ,‬צריף להביא אחרת‪ ,‬וגם אדרבה‬
‫שהוא על עצם תודה שבכתב לומד שח״ו אין המסורה‬
‫השוחט הכחושה אם בשוגג היה חייב חטאת ובמזיד‬
‫שבידנו אמת‪ ,‬וחשש זד‪ ,‬ליכא כשיקח ס׳ת אחרת‬
‫היה חייב סקילה כיון ששחט בהמה שאינה ראויה‬
‫לקרא פרשה זו דהרי דואין שאיכא פרשד‪ ,‬זו בתורה‬
‫להקדבן‪ .‬אלא ודאי איירי שגם הכחושה היתד‪ ,‬בשרה‬
‫וממילא יבינו שגם בראשונה ודאי איכא הפרשה‬
‫להקדבן אך שאחד השחיטה מצא שמינה ממנה שמן‬
‫דק שלא רצה לגלול ולקח אהדת המוכנת‪ ,‬וגם אף‬
‫המובחר הוא ליקח השמינה יותר וט״מ מניח השחוטה‬
‫אם יטעו איזה אנשים לומר שליכא הפרשה בראשונה‬
‫הכחושה ושוחט השמינה ומוכיח החכ׳צ שפיר‪ .‬ולי‬
‫הדי עכ״פ דואין שהכ״ג סובר שפרשד‪ ,‬זו ישנה‬
‫משמע שאינו מביא ממנחות ראיה לדין נד חנוכד‪,‬‬
‫בתודה ולא ישגיחו על מה שהסופר היה סבור דאינו‬
‫דד‪,‬א במנתות הדי אף שהתחיל המצוד‪ ,‬בהכחושה‬
‫כלום לגבי כ׳׳ג‪ .‬אבל איכא חשש אחר שיאמרו שס״ת‬
‫מניחה ובנד חנוכה כתב משום שלא התחיל עדין‬
‫הראשונה היא פסולה דגם זה סובר ד׳ הונא בד יועדה‬
‫במצוה‪ ,‬ואף שכתב שם בסוף בלשון פ׳ש מפרה‬
‫שנפדית ע״ג מערכתה שהתחיל במצוד‪ ,‬כיש בנר‬ ‫דהוא אסור ונפסק כותיה‪.‬‬
‫תנוכד‪ ,‬שלא התחיל במצוה‪ ,‬מ״מ משפע שלא היה‬ ‫וחשש זה אפשר ישנו גם בהוציאו הסית לקרות‬
‫פליג אשבות יעקב אם היה שייך בנרות התחיל‬ ‫בה ונמלכו להחזירה ולא לקרות בה‪ .‬ואף שלגברא‬
‫במצוה ממש‪ ,‬והטעם משום דבקדבנות ופדה שאין‬ ‫אחדינא ליכא חשש פגם כשאינו קורא בסית שקרא‬
‫זה דק מצוד‪ ,‬דידיה אלא של כל ישראל אין התחלת‬ ‫הראשון כמפורש בגט׳ שם‪ ,‬מיט אולי הוא כשקרא‬
‫הכהן נחשב כהתחיל לגבי כר־ע שהם רוצים רק‬ ‫עכ״פ אחד בראשונה אבל כשעדין לא קראו כלל יש‬
‫במובחר והוי כאינו שלוחם ולא שלוחא דדחמנא באם‬ ‫פגם שהרי לכהיפ לאחד שיקרא בה הוציאוד‪ ,‬אף‬
‫רכז‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫אין בד‪,‬ם שום קדושה וכל מטלטלין כאלו שמשמשין‬ ‫יזדמן שמינה ומובחר על התחלתו וא׳ב הוא כלא‬
‫לצורך האנשים המתפללים לא תקנו להם שום קדוקוה‬ ‫התחיל אך כ״ש מיהא הויא לנר חנוכה שלא התחיל‬
‫ולבן ליכא איסור נתיצה בד‪,‬ם אבל המטלטלין שיש‬ ‫כלל‪.‬‬
‫בהם קדוקזה ודאי אסוד לשובדם וכן אסור לקרוע‬
‫ומה שהביא החכ״צ ממפר חמידים דבידיעה‬
‫המטפחות של ס״ת וכדומה עוד מכ׳ש מביהכ׳ב‬
‫בתונה במ״ת נבתינה שאינה יפה ומצא אוריה מופר‬
‫שהדי קדושתן חמודה‪ ,‬דכי במחובר ותלוקז תלוי‬
‫אומן שמצוה להחליף הידיעה בנאה הימנה‪ .‬לכאורה‬
‫האיסור דלא תעשון דהא בקדושה תלוי‪ ,‬ודק שבביהכ״נ‬
‫חמוד‪ .‬דהא הוא הודדה מקדושה כשטטלה ממיח‬
‫מה שמחובר הוא מהבנין אף שאין בו צורך לד‪,‬בנין‬
‫מזרד‪ .‬שזהו רבד איסור‪ ,‬ולא מסתבר שאיידי שעדין‬
‫כ*כ ו מי כקדוקזת ביהכ׳נ ולא כשאינם מחופדין‬
‫לא היתד‪ ,‬ס״ת שלימה וצריו לומד דאולי כיון שד‪.‬וא‬
‫להבנין שצריך להעשות עלייהו קדושה מצד תשמיש‬
‫מצוד‪ ,‬אחת לכל ימי חייו מכריע העדיפות שלא לחוש‬
‫עצמן וכיון שלא נעשו לתשמיש קדושה אין בהם‬
‫אף לד‪,‬ד‪,‬ודדד‪ ,‬וא״כ אין ראיה להא דנד חנובד‪ .‬ולכן‬
‫שום קדוקוה זהו חלוק מהד‪-‬ט פדאווא והמג׳א‪ ,‬וכוונתם‬
‫צ׳ע ראיית החכ*צ מזר‪.,‬‬
‫אף כשיש בזד‪ ,‬יפוי להביהכ״נ כית שעיקרם לא נעקזה‬
‫לבך דבל‪-‬ז ליכא חדוקז כלל‪ .‬ועיינתי במ״ב ס׳ק י׳א‬ ‫ידידו‪,‬‬
‫מקזמע ‪ p‬וגם הוא הקשה כבאור הלכד‪ ,‬על הפמ׳יג‪.‬‬ ‫משה פיינשטיץ‬
‫אבל לענין כשדות הס׳ת שתיקנו באופן זה‬
‫האסור‪ ,‬הנה אם סופד אחר שלא חשוד לעשות כן‬
‫תיקן ודאי הם כקזדים אבל אם סופד זד‪ ,‬שד‪.‬עביד‬ ‫םיטן לח‬
‫הבעדשט ולא חקו למחיקת השמות תיקן שהוא מוסד‬
‫למחיקת שמות הוא תלוי במחלוקת השב יעקב‬ ‫בעניו אלו המעבירים בערשט על הכתב‬
‫ורעק‪-‬א כתשו׳ סי׳ ס״ט וד‪,‬ובא בפ׳ת יו״ד סי ‪ p‬דפ״א‬ ‫מם״ת ישנת ומתקניו אם מותר לקרות‬
‫סק״ח דהקוב יעקב פוסל דאיט נאמן שקידקו האזכרות‬ ‫בהס״ת‬
‫בקידוש שמות שאינו טורח דק דבורא בעלמא אבל‬ ‫ג׳ מרחקזון תשכ׳א‪.‬‬
‫אף דעק׳יא מסיק דיש לחוש לשאר פסולין דאיכא‬ ‫מעיכ ידידי הרב הגאון המפורסם הצדיק מוהד״ש‬
‫טירחא דד‪.‬א רבד המצוי דאירעו טעיות וצריך לתקנם‬ ‫יחזקאל שרגא רובץ האלבערשטאם שליט׳א האדמות‬
‫ויעשה כאופן דחק תוכות שהוא בקל מלתקן כדין‪,‬‬ ‫מציעשינאוו שלד וברכה כל הימים‪.‬‬
‫ובבאור הלבד‪ ,‬כתב דיש לחוש באיש מד‪ ,‬שאיט‬
‫יודע הלכות כתיבת םת'מ דלא אמדינן בכזה דוב מצוין‬ ‫הנ ה בדבר אלו המעבידים בעדשם על הכתב מסיח‬
‫מומחין הן ולכן כשלא י ח ע מי היד‪ ,‬הסופד שתיקן‬ ‫ישנה ונמחקו ע״י זד‪ ,‬הדבר‪ ,‬אותיות וגם משמות‬
‫דאולי היה הסופד שמחק השמות אין להכשיר ס״ת‬ ‫הקדועזים ודאי עובדים על מחיקת השם על בל שם‬
‫אלו‪.‬‬ ‫ועזם‪ .‬וגם על שאד התיבות הא אסור למחוק שלא‬
‫לצורך דד‪,‬א אף לסתור מעם מביהב‪-‬ב אסור כדאיתא‬
‫ברמ׳א או׳ח סימן קנ׳ב ובתב הג״א בסק״ו ח עי‬
‫בטתץ אבן מן ההיבל ובן הוא בט״ז סימן קנ״א‬
‫פימן לט‬ ‫סק‪-‬ג מב»י בשם המדדכי וא״ב ב״ש מחיקת אותיות‬
‫דס״ת אף ש מ תיבות שלא מקומות שקדועזתן חמודד‪,‬‬
‫אם רשאין למלל( העצי חיים שכתוב שם‬ ‫מקול ביהפ׳נ שאסור למחוק שלא לצודך תיקון‪.‬‬
‫שם הבעלים שנדבו‬ ‫ומש׳ב המג׳א הא דאסוד לנתח דוקא רבד מחובד‬
‫נראד‪ ,‬פשוט מקוום דדברים התלושים בספסלים אינם‬
‫ובדבר אלו שקונים ס״ת מגבאי ביהכ׳נ וד‪,‬יד‪ ,‬כתוב‬ ‫בשום קדושה אבל המטלטלין המקודקוים במו הארון‬
‫שם הבעלים שנדב על העצי חיים והקונד‪,‬‬ ‫והשלחן ודאי אסור‪ .‬ופלא על הפמ‪-‬ג במשבצות שם‬
‫נותן שם עצי חיים אחדים שלא החכר שם הבעלים‬ ‫שהקשה מקוודף עצי הקדש שלוקה אף שהוא תלוש‬
‫עליהם‪ ,‬הנה עצם המכירה לכאורה לא היו יכולין‬ ‫דעצי הקדש שבביהמ״ק הם קדשים ומועלין בד‪,‬ם‬
‫דבסית יקז לנו לומד שלא נתן כלל להצבור במתנד‪,‬‬ ‫ולת בקושודף אותם שלא לצורך המקדש עובד בלאו‬
‫מאחד דיש שסוברין דאבד מצותו כקונתנה לביהכ‪-‬נ‬ ‫דלא תעקות אבל מטלטלין דביד‪,‬כ*נ במו הספסלים‬
‫עיץ בחדוקזי דעק״א סי מ ע״ד בשם תודת חייט‬ ‫אין בהם שום קדושה אף שנמצאים בביהב״נ לישיבת‬
‫וכן בפ׳ת שם סק״ג ואני בארתי כספרי אגרות מקזה‬ ‫בנ״א ו ת העצים דביהכ׳ב שהם להחם את ביהכיב‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רבח‬

‫בידוע שנתנה אין דשאין למכור לטי שחצה לסלק‬ ‫על אר׳ה סיטן נ״ב שהעיקר כהתר־ח והבאתי שס‬
‫שם הבעלים מקום אלא לטי שלא יסלק שם הבעלים‪.‬‬ ‫סכרי התוס' והטררכי וגם הרטביט מסתבר שסובר‬
‫והנני י חדו טוקידו‪,‬‬ ‫כן עיי״ש‪ .‬ואף שאולי למכור לביהכיב אחר שיהיה‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫שם הסית רק באותו הזכות שיש לביהכ׳ב זה שניתן‬
‫להם לקרות בו יש מקום לומר שיכולין כיון שאין‬
‫שום קפידא להבעלים איזה צבור יקראו בו‪ ,‬אם‬
‫הבעלים איננז בכאן‪ .‬זע■ שיש אולי קפידא נם בזה‬
‫‪ p'D‬ם‬ ‫רלפעמים הצבור בכאן גרול טביהכ״ב האחר או שבכאן‬
‫יש יותר יראי ה' ומרקרקין במצות או טעמים אחרים‬
‫אם מותר ליכנם להתפלל בחדר שבבנין‬ ‫שלכן היה מן הראוי שישאלו ממנו‪ ,‬אבל אפשר יש‬
‫ביהכ״ב שמתנועין שלא כדין‪ ,‬שהוקבע‬ ‫לרמות זה רזכות הקריאה בו להתנרב מנורה או נר‬
‫למחום תפלה כדין לאנשים כשרים‬ ‫שאף בלא נשתקע שם בעליר‪ .‬יכולין לשנותו לרבר‬
‫מצוה שאיתא בערכין רף ר וביו״ר סימן רניט סעיף‬
‫ח אלול תשי‪-‬ט‪.‬‬
‫ג־ ואף שליכא העלאה בזה אולי כיון שהוא טכירה‬
‫מעיב ידידי הנכבד מחה מד דוב יהודד‪ ,‬גאלדבוים‬
‫רק לזכות הקריאה ליבא חיוב להעלות בקרוקזה‪ ,‬וגם‬
‫שליט׳׳א‪.‬‬
‫מסתמא מוכרין רק באופן שמותר למכור ס׳ת‪ .‬אבל‬
‫בד בר להתפלל בביהכ״נ שעיקרו נעקור‪ ,‬שלא כדין‬ ‫למוכרה לסוחר שהוא מכירה לחלוטין ולהשכיח שם‬
‫שהוא בלא טחיצה בין האנשים לנשים‪ ,‬אך‬ ‫הבעלים שודאי הבעלים לא היו רוצין בזה ודאי‬
‫יש באותו הבגין איזד‪ .‬חדד שייחח עבוד אלו שאין‬ ‫אין יכולין כיון דעצם הס״ת הוא של הבעלים‪.‬‬
‫רוצים להתפלל שם שיתפללו בחדר ההוא שמתנהגין‬
‫ואף בידוע שנתנה במתנה לביהכינ הא כיון‬
‫שם כ חן אם רשאין לילך להתפלל שם‪ .‬הנה באינו‬
‫שכתב שמו על העצי חיים הא הוא כהתנד‪ ,‬שדק‬
‫טפודסם זה לרבים שיש שם מקום כקוד להתפלל‪,‬‬
‫בתנאי זר‪ ,‬נותנה שיהיה כתוב שמו שם‪ .‬ואף אם‬
‫אסור זד‪ ,‬בברוד דאף בע׳ז שלא נזזשדו ישראל תנן‬
‫נימא דיכולים לעכב מלכתוב שמו על מה שהתנדב‬
‫בע״ז דף י׳א‪ ,‬לענין לילך בדדך שהולכין בה לע׳ז‬
‫דלא כהרשב״א שהביא המג״א סימן קג״ד סיק כ‪-‬ג‪,‬‬
‫בזמן שהדדך טיוחדת לאותו מקום אסור ופרקחי טפני‬
‫הוא דק בדבר שכבד התנדב ואח׳ב רוצה שיכתבו‬
‫חשד שנדאד‪ ,‬כטהלך לעובדה‪ ,‬וכיש שבאיסור כזה‬
‫שמו עליו בזד‪ ,‬הוצרך הרקזב׳א לחדקו שט‪-‬ט אין‬
‫שיש לחוש לחשד שהאיסור קיל לאינשי וגם מצד‬
‫יכולין לעכב עליו טטעם שגם התודה כותבת ומפרסמת‬
‫שידוע שיש בעוה״ד הרבה שחקוודים ע׳ז‪ .‬וכיון שלא‬
‫העוקזה מצוד״ ועיין בנקה׳כ בסימן רטיט סעיף י‪-‬ג‬
‫ידוע שיש שם נם מקום להתפלל כרין הדי הוא‬
‫בסופו שכתב שכן סובר הדשב׳א וכל המשמעות הוא‬
‫כטיוחדת הכניסה לשם דק לטקום שהוא שלא כדק‪.‬‬
‫דק משום דאם אי ‪ T‬י שקודם שהקדיש רצה שיכתבו‬
‫ומסוזבר שהבא יותר הטור‪ ,‬דד‪,‬תם פדש׳י שאסור‬ ‫שמו פשיטא שאין שיז שיוכלו לעכב והנידון אז‬
‫מפני חשד ולא כתב מפני מראית עין שיאמרו שמז־ולד‬ ‫היה רק אם הוא רשאי וליכא בזה ענין גזעה והתפארות‬
‫לעובדד‪ ,‬אף שלשון זד‪ ,‬יותר רגיל בגט'‪ ,‬וצריך לומד‬ ‫וע״ז הא ליכא דאיד‪ ,‬דבכל המקוטות התודה פרסמה‬
‫שד‪,‬וא כדבארתי במק׳א שהם שני ענינים‪ ,‬דהיכא‬ ‫והעושים לא בקשו זה ודק מסברא אפשר טכיון‬
‫דאמד משום מראית עין הוא כדי שלא ילטח טמנו‬ ‫שהתודה מפדסטת אלמא דיש בזה ענין טוב לכן‬
‫לזלזל באיסור ההוזב וד‪,‬יכא דאמד מפני החשד הוא‬ ‫דשאין‪ .‬עכ״פ באם רוצה קודם שהקדיש הוא כהתנה‬
‫באופן שאין לחוקו שילטדו טטנו לזלזל באיסודין‬ ‫שרק באופן זה נותן וכשלא עשו כן נבטלה המתנד‪.‬‬
‫שמ״ט אסור טפני שאסור לאדם להביא שיחשחהו‬ ‫וממילא בטלה מכירתם והוא גזל‪ .‬ואף אם כתבו אחד‬
‫אף שלא יבא מזה קלקול לאחדים‪ ,‬וד‪,‬וא נלמד מקרא‬ ‫שהתנדב שא׳ב לא היה זד‪ ,‬תנאי בנדבתו טיט כיון‬
‫דודדיתם נקיים מה' ומישראל כדתנן בשקלים פ״ג‬ ‫שכתבו שטו לא הוי נשתקע כמפורש בט׳ז שם‬
‫מ׳ב וממצות פאר‪ ,‬בשבת דף כ״ג‪ .‬וסובר דש״י דבאיסוד‬ ‫סקיד וא׳א לשנות אלא לדבר מצוה ולמכור לסוחרים‬
‫ע״ז אין לחוש שילמדו ממנו בניא חיו לעבוד ע״ז‬ ‫אין זה דבר טצוה ואף שמוכדין כדין שהוא לדבר‬
‫שישראל מגנים את המשומדים סובא כידוע‪ .‬ולכן‬ ‫מצוד‪ ,‬הרי יכולין לטכוד באופן שלא יסלקו שם‬
‫אין לאסור טצד איסור מראית עין שד‪,‬וא בשביל שלא‬ ‫המנדב דהוא לאיזה ביד‪,‬כ'נ ונמצא שמה שמכרו‬
‫ילמדו ממנו לזאל באיסורים אלא פירש שד‪,‬איסור‬ ‫בסלוק שם דוקא אינו שינוי למצוד״ נמצא שכק‪1‬ד‪.‬יה‬
‫הוא מפני החקוד שד‪.‬וא מ חן והייתם נקיים ומסאד״‬ ‫שם על העצי חיים עצם המכירה לסוחר אין יכולח‬
‫אבל הכא שלא חנעד לאינשי כיב יש לבד אינעד‬ ‫כקזלא ידוע שד‪,‬תנדב בפידוקז ליתגד‪ ,‬לביהכ״נ‪ ,‬ואף‬
‫רכט‬ ‫משה‬
‫בעלמא שאסור‪ ,‬וכתז בזה שהוא במעזזזד‪ .,‬ולש אין‬
‫ליכנס לד‪,‬תפלל לזעם בכל אופן‪.‬‬
‫ובדבר אם מותר לאכול בדעסטאראנס שמכינים‬
‫שם דק מאכלי הלב אבל הם של אנשים מחללי שבת‪,‬‬
‫הנד‪ ,‬אף שם אפשר להיות כמה מאכלות אסורות כדגים‬
‫טמאימ וגם השומן שמטגנים בהם אפשר שהם‬
‫מבד‪,‬מות אסורות ונבלות‪ ,‬וגם גבינות אסורות‪ ,‬ויש‬
‫גם רבדים שאסורים מקזום מזזולי עכו׳׳ם‪ ,‬ולש אף‬
‫ליכנס לקום לאכול רבדים הידועים שאין בהם שום‬
‫חשקו איסור יש לאסור מפני מראית עין וחקזד‪ .‬אך‬
‫אם הוא רעב ביותר שמצטער טובא ואין שם מקום‬
‫אחר לאכול יכול ליכנס לשם לאכול רבדים הידועים‬
‫למותרין‪ ,‬אבל צריך שירדה בצנעא דבמקום צערא‬
‫ופסידא לא גזרו רבנן כדאיתא בכתובות דף ם׳‪.‬‬
‫והיינו שלא יהיו מבחוץ מכיו״יו‪ ,‬דלפני אלו הנמצאים‬
‫בפנים הרי ידאו שלוקח דק דברים הידועים למותדים‪.‬‬
‫ואם יש שם מבחוץ מכיריו צריך לומר להם שמצטעד‬
‫טובא ולכן נכנס לשם ליקח דבר הידוע למותר‪ .‬אבל‬
‫בלא מצטער טובא אין ליכנס לזעם כלל‪.‬‬
‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫מי ^ ‪KD‬‬
‫בענץ בימה באמצע‬
‫ח־ אדד דאקוון תשכ׳ב‪.‬‬
‫מע׳כ הנכבד מד לעאן מילעד נ׳י‪.‬‬
‫בד ב ר הבימד‪ ,‬אם צדיכה לדדות באמצע מהכי־נ‬
‫ממש או שיש להתיד גם לעשותה מחובד‬
‫למקום הגבוד‪ ,‬שקום עומד אדת הקודש‪ ,‬הנה לטעם‬
‫הדמב״ם פי׳׳א מתפלד‪ ,‬ה׳׳ג שהוא כדי שיקומעו כל‬
‫העם קה״ת יש להיות באמצע ממקז וכן איתא בדמיא‬
‫סימן ק׳־נ סעיף דד‪ ,‬אבל כתב הכ‪-‬ם שלק בבתי‬
‫כנסיות קטנים שנשמע גם מזוהממד‪ ,‬היא בסוף‬
‫ביהכ״נ רשאין לעשות גם שם כי אין זה ענין חיוב‬
‫אלא לפי גודל ביד‪,‬כ*ב אבל משמע שבבהכ׳׳נ גדול‬
‫צדיך לעקוות באמצע שהוא במקום שנשמע קה״ת‬
‫לכל העם במקום שהם יוקזבים ולא יועיל מה שיבטיחו‬
‫כל הקהל להתקרב להבימה שיעמידו בסוף ביד‪,‬כ*נ‬
‫בקועת קד‪’,‬׳ת כי אין לסמוך ע׳ז ויש לחוקו שיתעצלו‬
‫מלהתקרב להבימה ויגרום זה שיעבדו על מצות קה״ת‬
‫והוא ממילא חיוב שיעשו בביד‪.‬כינ גדול דוקא באמצע‬
‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫התשר ‪1‬ם איסור מראית עין שלא ילטת טמנו א א ל‬
‫באיסור זו^‬
‫ואם פפורסם לכל שיש שם גם מקום שטתפללין‬
‫בו כרין שנמצא שהכניסה לשם הוא ררך שהולכין‬
‫בה גם למקום אחר‪ ,‬נפי אפשר שנסתלק בזה רק‬
‫איסור התפזר‪ ,‬אבל איסור פראית עין שלא ילמרו‬
‫ממנו אפשר יקו גם בזה משום רכרי שלא יבא לירי‬
‫ממזזול יש לחחזז יותר ראפשר שימצאו אנשים שרוצים‬
‫להקל ויסמכו עליו לומר שהלד לעיקר ביהכ״נ כרוב‬
‫הנכנסין לשם‪ ,‬ולא ידעינן מהא רע״ז רק שאיסור‬
‫מפני ההקזר ליכא במקום שהררך הולך גם למקום‬
‫אחר ומקומע אף שמקום האחר הוא קטן ממקום העיז‬
‫שסתמא תנן‪ ,‬אבל במקום שיזזז לאסור גם מצד‬
‫מראית עין שלא להכשיל אחרים חמור ולא התירו‬
‫אף כשר‪.‬מקום האחר הוא מזווה‪ ,‬וכיש אם הוא קטן‬
‫ממקום האסוד‪ ,‬וכדבאדתי במק׳א שיש עוד מה‬
‫שהחמירו באיסור מראית עת מבחשד לכד וכן מסתבד‪.‬‬
‫ולק אף שמקומע שספק באיסור פראית עין‬
‫הוא להקל‪ ,‬אבל מה שנוטד‪ ,‬יותד לצד האיסור יקו‬
‫לאסוד‪ .‬ואף אם היה ספק השקול שהיד‪ .‬לן להקל‬
‫מצד הדין‪ ,‬יש לאסוד מה שנפדצו מד‪ ,‬הדבה אנשים‬
‫בעוד‪,‬״ר כדי שילמדו ממנו אדדבד‪ ,‬חומד האיסוד‪.‬‬
‫וכל זה הוא אף כשהמקום שמתפללין כו כדין‬
‫אינו שייך להבע״ב של עיקד בנין ביד‪,‬כ'נ זה אלא‬
‫לבעיב אחדים‪ .‬אבל אם הוא שייך לאותן הבע״ב‬
‫של ביהכ״נ האסור דק שמאיזה טעם עשו מקום קטן‬
‫בעד «(ו שלא ירצו להתפלל שם אסור בכל אופן‪,‬‬
‫שד‪,‬וא כמסייע ידי עובדי עבירה שמחזיקין ידיהם‬
‫מה‪ ,‬וגם יש לד‪,‬ם הכנסה מזר‪ .,‬ואולי אם לא היה‬
‫לד‪,‬ם מקום עבוד אנשים הכשרים לא היו בונין כלל‬
‫את ביהכינ שלהם שהדי היו צריכים לגרש משם‬
‫את כל אנשים הכשרים שהיה מאי להם וד‪,‬יו מוכרחין‬
‫לעשות ביהכינ כדין‪ ,‬ומצד זה שנתרצו אנשים הכקזדים‬
‫במקום הקטן שנתנו להם לד‪,‬תפלל‪ ,‬יכלו לבנות ביהכ׳נ‬
‫האסור‪ ,‬ונמצא שהיד‪ ,‬זה סיוע גדול לעיקד בנין‬
‫האסור‪ .‬ולכן אף שכבד נעזזזה זה ובמד‪ ,‬שילך עוד‬
‫אחד להתפלל לא ידדה שוב סיוע אסור כית שעצם‬
‫הדבר היה אסור‪ ,‬והוי זה כדאיתא במדרזזז ליסטים‬
‫שכמותך כבשוד‪ ,‬שמשבח ד' יד‪,‬ושע לטעם זד‪ ,‬ואמר‬
‫שהתינוקת נצחתו‪ .‬אבל אין צורך לזד‪ ,‬דודאי איכא‬
‫סיוע להם בכל אחד שבא להתפלל לשם‪ ,‬ואף אם‬
‫לא ידדה לד& הכנסה ממנו איכא בזה חזוק למה‬
‫שעזזזו‪ ,‬שאף בדבדים בעלמא אסור לחזק ידי עוברי‬
‫עבידה בדאיתא במס׳ שביעית בב' מקומות ובגיטין‬
‫דף ס׳׳א‪ ,‬ופי■ בגמ' שם דף ס״ב דהוא לומד אחזוקי‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רל‬

‫בפקופות אחדים שאין כוונתם בשביל רעפארם אלא‬
‫בשביל שיהיו יותר פקופות ועוד טעפים כאלו אין‬
‫לאסור פלהתפלל שם‪ ,‬כי אין זה פעיקרי דיני קדושת‬
‫ביהכינ אלא כדי שישפעו כל הפתפללים קריאת‬
‫התורה כפפודש ברפיא סיפן ק*נ וכן הוא ברפב״ם‬
‫פי״א פתפלד‪ ,‬ד‪',‬ג וד‪,‬כ״פ פיקל אף לכתחלה בבתי‬
‫כנסיות קטנים להיות לצד אחד בשביל נוי עיי״ש‪,‬‬
‫ולכן אף שודאי לכתחלה צריך להשתדל שיעשו הביפר‪,‬‬
‫באפצע שלא לשנות פפנד‪,‬ג כל פחנותינו‪ ,‬ועיץ‬
‫בחת״ם או״ח סיפן כ״ח שנתן עוד טעם חדקו פסבדתו‬
‫בסד‪ ,‬שצריך באפצע ואף שאין טעפו פוכרח פ״פ‬
‫לכתחלה יש ודאי לחוקו לדבריו אבל לענין לאסור‬
‫להתפלל גם לטעפיד‪ ,‬אין שום פקו« ואם האפת‬
‫כהשפועד‪ ,‬שאסרו באיזה פקופות היד‪ ,‬זה רק הוראת‬
‫שעד‪ ,‬בפדיגתם בשביל הדעפאדטעד ואם יקו שני‬
‫בתי כנסיות באחד הביפר‪ ,‬באפצע וכאחד בצד אחד‬
‫יש לקבוע פקום תפלתו בביהכ׳־נ שהביפה באפצע‬
‫שד‪,‬וא כד‪,‬דאוי והגת‪.‬‬
‫ובדבר שאין זפן גשפים בפחנו וצריך להכשיר‬
‫הפקוה בקדח ולהשיג קדח טבעי עולה בהוצאה פדוכד‪,‬‬
‫אם דשאין ליקח קדח שנעעוה עיי פכונות‪ ,‬הנד‪ ,‬אף‬
‫שיקו טעפים גדולים לד‪,‬כעו ‪ T‬גם קדח זה פ׳־פ לפעשה‬
‫צריך להשיג קרח טבעי אף שיתארך עיח קצת ז ת‬
‫ואין להשגיח על ההוצאות שיעלו בזת‬
‫פפש לפקום של האית הקודקז הוא אסור להחת״ס‬
‫י ח ח‪,‬‬
‫אף בביהכיג קטן‪ .‬ואם הוא בידב׳־נ גדול שא׳א‬
‫משה פיינשטיין‬
‫לשפוע קדדת כל אחד כשיושב בפקופו פוכרחין‬
‫‪ p'R‬מג‬
‫משה פיינשטיין‬
‫בעז״נ שהוא למעלה ורוצים לשנות‬
‫שתהיה מלמטה במחיצה אם יש בזה‬
‫קפידא‬
‫ד׳ שבט תשי״ט‪.‬‬
‫פע״כ ידידי הנכבד ויד׳־ש באפת ר׳ ברוך ליטווין‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫בד בר שאלת פע׳׳ב בביהב׳־נ אקוד עד עתה ישבו‬
‫הנשים לפעלד‪ ,‬ורוצות פחדש ליקוב לפטה‬
‫בהפסק פחיצד‪ ,‬כשיעור בינן להאנשים אם שפיר‬
‫דפי או שיש איזה קפידא בזה לדינא‪ ,‬הנכון לע״ד‬
‫דאף שפותדין לעשות ביהכ״נ אשד יקויבת הנשים‬
‫יהיה ג״כ לפטה בשוד‪ ,‬לאנשים בהפסק מחיצה‬
‫שגבוהד‪ ,‬י״ח טפחים‪ ,‬אבל ודאי כשזעשים יוקובות‬
‫לפעלה עדיף דזה פפורש בגם' סוכה דף נ״א שא׳א‬
‫לבא בזה לי ח קלות ראש‪ ,‬וביושבות בשוד‪ ,‬בהפסק‬
‫שהוא בפקום שאפשר לכל אחד לשפוע קה״ת ספקופו‪.‬‬
‫ובפדינה זו יש לחוש שיביא זה שיעברו על איסור‬
‫מייקדעפאן בשבתות ויפים טובים כידוע שנפרץ זה‬
‫נד‪,‬דבד‪ ,‬בחי כנסיות גדולים וגרם זד‪ ,‬פחפת שלא‬
‫עשו הביפה באפצע ואין יכולין הרחוקים לשפוע‬
‫קה׳ת וחזרת ה ש^ ודדשת הדב‪.‬‬
‫ובחת*ם אויה סיפן כ׳ה איתא עוד טעם פסברתו‬
‫דהביפד‪ ,‬הוא כפו מזבח הפניפי‪ ,‬ותפוה פעזיב לפזבח‬
‫הפניפי שהדי שני הרבדים שדפי לפזבח פשום ששם‬
‫קורין פרזזזת קדבנות ופד‪ ,‬שפסבכים בחג הסוכות‬
‫כפו שסבבו הפזבח היה זד‪ ,‬בפזבח העולה והי׳ל‬
‫לופר שדפי לפזבח העולה שד‪,‬יד‪ ,‬כאפצע העזרה ועוד‬
‫יותר םגופצם פפזבה הזר‪,‬ב שבהיכל‪ ,‬ואם פפני‬
‫שהביפה היא כפנים ופזבח העולה היה בעזרה ולא‬
‫דפי לו‪ ,‬א״כ אין לרפות לשום פזבח אך אולי שם‬
‫פזבח אחד הוא וצ׳ע בטעפו‪ ,‬אבל עכ׳־פ לטעפו‬
‫ו ‪ p‬איתא גם בפשיב דבר שד‪,‬וא דמי לפזבח יקז‬
‫נפי לעשות באפצע שכן היה פזבח הזד‪,‬ב בפנים‬
‫ופזבח העולה בעזרת אבל פנית שד‪,‬וא דק פסבדא‬
‫בלא פקוד נראה שפטעם זד‪ ,‬אין להחפיד שיד‪,‬יה‬
‫פצופצם באפצע וסגי שיהיה לכה׳־פ פשוך פפקום‬
‫גבוה שנעקזה לאד‪,‬יק פקום שיוכלו לד‪,‬קיף בדיות‬
‫בלא דחק כי טעם הקפד‪ ,‬יותר טעם פפה שקודין‬
‫עליו באיור‪ ,‬שבתות דיני הקדבנות‪ .‬אבל לקדב ספוך‬
‫לעקזות באפצע שהוא בפקום שיכולים לשפוע‪.‬‬
‫ידיח‪,‬‬
‫‪M P 'D‬‬
‫בדבר בימה שאינה באמצע‬
‫כ״א אדר דאקזון תשי׳ט‪.‬‬
‫פעיב י די ח פוהד׳ד נח ‪ p‬פאיר בעדנארד‬
‫שליטיא רב בעיר וויטשיטא‪ ,‬קענזעם‪.‬‬
‫בד ב ר ביפר‪ ,‬באפצע ודאי יש לעשות באפצע אבל‬
‫לענין להתפלל בביהכ״נ שלא עקוו באפצע‬
‫איני דואה לאסור‪ ,‬ופה שאופדים שבאונגאח אסרו‬
‫לא ידוע זה בברור ומסתבר שהיה זה דק בפקופות‬
‫ד‪,‬ד‪,‬ם שעשו זה בשביל רעפארס כי בפקופות הד‪,‬ם‬
‫היה זה פהתחלות פעקזה הרעפארפער החזעים אבל‬
‫רלא‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫הנד‪ .‬לע״ד נראה דאף לד‪,‬סובדין דתנאי לא מד‪.‬ני‬ ‫מחיצה שהוא רק מסברא שאולי יש גם לחלק של״ד‬
‫בישו ‪ p‬דהם התוס׳ והרא׳׳ש מגילה דף כ׳ח ואיפסק‬ ‫כ״כ ליושבוה למעלה הוא גדוע קצה ולכן אף שודאי‬
‫כן בש״ע סימן קנ׳א סעיף י׳א‪ ,‬הוא דוקא כפשטות‬ ‫אין לאסור כדלעיל מ״מ כיץ שיש בביהכ״ג מקום‬
‫לשת תנאי דהדבד נעשה אבל על תנאי זה‪ ,‬וכיב‬ ‫למעלה לכל הנשים שרוצות להיוה בביהכ״נ וכן‬
‫הבא דהקתשה נעשד■ בהבנין לביהכ׳נ אבל על תנאי‬ ‫נהגו ער עתה אין לשנות שישבו מהיום למטה אף‬
‫זה שלא יאסרו בתשמישיו שלכן סכרי דלא מהני‪.‬‬ ‫בהפסק מחיצה‪ .‬ובפרט שניכר הדבד שרוצות לזלזל‬
‫והטעם הוא משום דהוי כמתנה על מד■ שכתוב‬ ‫בענין הפסק המחיצה ומתחילות בדבר קל ולבסוף‬
‫בתודה שידרה קדוש דותדו הוזשמישין‪ ,‬ואף שד‪,‬וא‬ ‫יסלקו גם המחיצה עד שלבסוף ישבו בתערובות‬
‫דק מדדבנן עיץ בד״ן דף כ״ו‪ ,‬מ״מ לא מתני תנאי‬ ‫ממש והוא כדרך עצת היצה״ד שהיום אומד לו עשה‬
‫כמ«דש בכתובות דף נ״ו לד׳ יהודד■ בכתובה דחכמים‬ ‫כך ולמחד אומד לו עשה כך כדאיתא בשבת דף ק״ה‬
‫עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה שתנאו בטל‬ ‫ולכן יש ליראי השי״ת למחות מלשנות‪ .‬ומה שטוענות‬
‫ואיפסק כן ברמב׳׳ם פי׳ב מאישות ה״ט לענין ירושת‬ ‫הנשים שקשה לפניהן לעלות ומחמת זה רוצות לישב‬
‫הבעל שעשו חזוק לדבריהם כשל תודה ועיין בביש‬ ‫למטה היא טענה חלושה ואינה אמת כדחזינן שעד‬
‫סימן צ״ב ס״ק י״ז‪ ,‬והבא הוא לענין איסורא דאף‬ ‫עתה לא עלתה בדעתן שקשה לפניהן העליה וכדחזינן‬
‫אם בשל תודה נמי תנאו בטל‪ .‬ולפ׳ז אין להועיל‬ ‫שבשביל הנאה גופנית הן עולות עוד ביותר מעלות‪,‬‬
‫תנאי בישובם אף לכל תשמישין וכדמשמע בתוס׳‬ ‫כ״ש שבשביל כב ‪ T‬שמים אין בזה קושי מלעלות אלא‬
‫ובדא״ש עיץ כבאור הלבד■‪.‬‬ ‫הוא בשביל זלזול בהמחיצה ובהרצון לשנות מנהגי‬
‫ולמג״א ס״ק י׳׳ד דלהנאת תשמישין מהני תנאי‬ ‫ישראל קתשים ולכן צריך למחות שלא לשנות ובזכות‬
‫ודק לתנאי של קלות ראש כאכילה ושתיה לא מד‪,‬ני‬ ‫קדושת ביהכ״נ יתברכו מן השמים‪ .‬אבל לענין הרב‬
‫תנאי נמי אפשר דהוא מטעם זה דתנאו בטל נגד דין‬ ‫אם עשה כל מה שביכלתו ולא היה יכול לפעול כלום‬
‫דמדדבנן‪ ,‬אבל סובר דאיכא ב׳ עניני קדושות בבית‬ ‫והנידון הוא אם יעזוב משרתו שהוא פרנסתו את‬
‫המסת‪ ,‬ביהכ׳׳נ דקדושד■ חמודה וביד‪.‬כ״נ דקדושה‬ ‫לחייבו מאחד שעכ״פ תהיה מחיצה כדין‪.‬‬
‫קלה וכשהתנו שיוכלו להשתמש בו אף שרוצים שיהיה‬ ‫ידידו ואוהבו‪,‬‬
‫קדוש בקדושת ביהכ״נ הרי קדשוהו ועשאוהו לביהכ׳׳נ‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫דקדושד‪ ,‬קלזע והחלוק בין ביהכ״נ דקדושד■ המרד■‬
‫לביהכ״נ דקדושה קלה הוא שבקדושה המודד■ אסוד‬
‫כל תשמישין אף אלו שאין בהם שייכות לקלות דאש‬
‫סימן פד‬
‫ובקדושד‪ ,‬קלה לא נאסר אלא דברים של קלות דאש‬
‫אף אלו שהוא דק קצת קלות ראש כאכילד‪ ,‬ושתיה‬ ‫בר!הל שהוצרכו לביהכ״נ אבל ידעו‬
‫וליכנס מפני החמה‪ ,‬ול ‪ p‬להתנות שיהיה מותר‬
‫שבזמן סצר יפנו משם היהודים ויהיו‬
‫באכילה ושתיה גם להמג׳א לא מהני מטעם שד‪,‬וא‬
‫מוכרחין למכור לנכרים לכן התנו‬
‫מתנה על מה שאסרו חכמים שתנאו בטל כמו בע״מ‬
‫שבונין אותו לבית חול ממש אם מותר‬
‫שכתוב בתורה‪ .‬והחולקים על המג״א סוברים דליכא‬
‫למוכרו בספק שיעשו בית תיפלה‬
‫אלא בידוכ׳׳נ דקדושד‪ .‬אחת שאסור בהם כל תשמישים‬
‫ול ‪ p‬תנאו בטל אף לכל תשמישיו‪.‬‬ ‫מעיב ידידי הרב הגאץ המפורסם במעשיו‬
‫הכבירים מוהד״ר חנניה יו״ט ליפא דייטש שליט״א‬
‫וניחא לפ ‪ r‬מה שיש חלוק לענין תנאי בין‬
‫מחעלמעץ‪.‬‬
‫בישובם לאחד שחרבו דלד‪,‬שתמש בו בחורבנו מהני‬
‫תנאי‪ ,‬משום דבביהכ״נ איכא מצוד■ שיבנו שיהיה‬ ‫ו בד ב ר שכתר״ה רוצה לידע דעתי העניה בדבד‬
‫ביהכ״נ בקדושד■ כדנקרא בשם מקדש מעט‪ ,‬הישו‬ ‫שזה ד׳ שנים שכבד היה ספק שיצטרכו‬
‫שהוא מעין מצוה דבנין בית הבחירה‪ ,‬שמדדבנן‬ ‫לצאת משכונה זו באשד שיתרבו הנכדים ול ‪ p‬לא‬
‫שנז מ גם בקראי דדבדי קבלה יש מצוה על כל‬ ‫דצו לבנות מקום התפלה בשם ובקדושת ביהכ־נ‬
‫צבור שידרה להם מקדש מעם‪ .‬ודאיה גדולה מהדמב״ם‬ ‫וביהמ״ד אלא התנו שהוא בנין מיוחד דק ללייבעדי‬
‫ריש פי׳א מתפלה שכתב כל מקום שיש בו עשדד■‬ ‫ולא לביהכ׳נ אבל התפללו שם כמו שמתפללין בבתים‬
‫מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה‪ ,‬ואם‬ ‫בעלמא ועתה צריכים לצאת מקזכונה זו כפי שחשבו‬
‫לא היד■ זד■ מצוה מיוחדת אלא משום שצדיו להתפלל‬ ‫מתחלה אם מותר למכור זד■ לסרסור שיותר נוטה‬
‫בעשרה ולקה״ת שצדיך בעשדה לא היה שייך כלל‬ ‫שימכור לבית תיפלה של נכדים‪.‬‬
 ‫מ שה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רלב‬

‫התנו שלא יהיה כלל בקדושת ביהכ׳נ אלא בנין‬ ‫למינקם דין זה‪ ,‬אלא היה לו לומד שכל מקום שיש‬
‫חול בעלמא ללייבעדי אין לו דיני ביהכ‪-‬נ כלל‪,‬‬ ‫בו עשדה מישדאל מצוד‪ .‬עליהם להתקבץ למקום‬
‫וממילא אין לו אף הדין שאסוד לפכוד ביהכ״נ אף‬ ‫אהד להתפלל בעשדה ולקדא קה׳ץ^ וממילא היינו‬
‫בזס״ה להד׳ דבדים ולהדאב״ד שהובא בכ״פ פי׳א‬ ‫יודעין שאם אין מקום באיזה מן הבתים שמחדיביז‬
‫מתפלה הי״ז ובד״ן מגילה אף בזט׳׳ד‪ .‬במעמד אנשי‬ ‫להכין מקום וגם לכוף זא״ז לבטת מדין צדכי העיד‬
‫העיד שהוזנו בפידחזז שהלוקח יעשה גם ד׳ הדבדים‬ ‫דלא גדע מצדכי הול שכופין‪ ,‬אלא צדיו לומד‬
‫אסוד‪ ,‬דהדי גם דין זה הוא מדין הקדושה שיש‬ ‫דהשמיענו הדמב״ם שיש מצוד■ מיוחדת לבנות מקום‬
‫בביהכ׳׳נ‪ ,‬עיין בספדי אגדות משה על או״ח סי ‪p‬‬ ‫מקדש מעם לעשות שם העבודה שאיכא בזה׳ז דהיא‬
‫נ־׳א ענף ב׳‪ ,‬וכיון שלא קדשוהו לביהכ״נ אין לו גם‬ ‫התפלה‪ ,‬ואף בזמן המקדש היה דין זה בקזאד מקומות‬
‫דין זה‪ .‬ולת גם למוכדו לנכדים סתם אף שידוע‬ ‫שיבנו ביהכינ דמקדש מעם לאלו שאין יכולין לבא‬
‫שיעשוד‪.‬ו לבית תיפלה הוא בפוכדין בית חול שליכא‬ ‫למקדש להתפלל שם שהיא העבודה שאפשד לעשות‬
‫איסוד‪ ,‬להדמב״ם פ״ם םע'ז הי״א ואיפסק כן בש״ע‬ ‫בכל מקום‪ .‬ולכן צדיכין לבנותה לקדוקוה‪ ,‬שיש לזה‬
‫יויד סי ‪ p‬קפ‪-‬ג סעיף ב׳ שמותד לבנות הטדקלין‬ ‫דיני הקדושה דביהכ״נ שתיקנו הכמים ובשהתנו‬
‫שיש בה הכיפה שמעמידין האליל‪ ,‬ואף שהד׳׳י בטוד‬ ‫להקזתמקז הוא מתנה על מה שתיקנו הכמים שתנאו‬
‫שם פליג פ‪-‬פ במקום פסידא יש לספוד על הדמב״ם‬ ‫בטל‪ ,‬אבל אין חיוב שיקדשו גם את הקדקע תחתיו‪,‬‬
‫ומזו■״■ והמחבד וגם הדמיא לא השיג ע״ז‪ ,‬ואולי‬ ‫שדשאין לבנות ביהבינ בקדושה על בל קדקע‬
‫למכוד קיל מלבנות וגם הד׳׳י פודה‪ ,‬דשאין לפכוד‬ ‫שהיזב ולכן אף שבסתמא נקדש גם הקדקע משום‬
‫גם ביהכ״נ זה שלא נקדש לביהכ״נ‪) ,‬ועיין בם»ז‬ ‫שתלינן שכן הוא דצונם וגם כדי שיקבעו לעתיד‬
‫בסימן קנדג סוף פקיד שכתב בשם ביי בבדדדב‬ ‫באיי‪ ,‬מ*מ כשהתנו שישתמשו שם בהודבנה הדי‬
‫שלהד׳׳י פי שפוכד ביתו בדצון לאליל הדפים אסודץ‪,‬‬ ‫לא הקדישו את הקדקע ולא חששו שיקבע גם הקדקע‬
‫והוא טעות שדין זה פפודש גם בדפב״ם שם הי״ג‬ ‫בא״י אם יהדבו קודם ביאת הגואל‪ ,‬ועיין במג״א‬
‫אף שפליג בהייא על הדיי‪ ,‬משום דאיידי במבד‬ ‫ס״ק נו״ו‪ .‬ומצאתי בבאוד הלכה בסעיף י״א בד׳׳ה‬
‫לאליל ממש ולא לטדקלין לד‪.‬ביא שם אליל חד‪.‬‬ ‫לא מהני שכתב ג*כ דמצוה שישדאל יהיה להם‬
‫פותו־ להדפבים אף לבגות וביש למבוד‪ ,‬ואולי גם‬ ‫מקדש מעם בכ׳׳ם שהם‪ ,‬ונהניתי אך שהוא אמד‬
‫הדיי פודה בלמבוד שמותד וציע בטונת הטיז(‪.‬‬ ‫זה מסבדא דמה שכתב כדאיתא בסי ‪ p‬ק״נ דבופין‬
‫זא׳ז לבנות ביהכ׳נ‪ ,‬אינה דאיה דהכסיה הוא משום‬
‫ומים טוב למכוד דוקא עיי סדסוד‪ .‬ומה שהביא‬
‫שהוא צדכי העיד משום שצדיכים להתפלל בצבוד‬
‫בתדיה מתשובת בית דידביז שפותד לפכוד לסדסוד‬
‫ולקדא בתודה ואין להם מקום אחד וכד‪,‬א שאיתא‬
‫כשיאמדו לו שלא ימכוד לבית תיפלה‪ ,‬נדאה שלא‬
‫שם שבופין לקנות תנ׳ב‪ ,‬אבל יש גם דאיה מוכדחת‬
‫שי ‪ T‬בכגון זה שידוע שימכוד לבית תיפלה שהוא‬
‫כדבתבתי‪ ,‬וזדיעה שאסוד אף בהודבנן אף בתנאי‪,‬‬
‫ביוקד הדבה מלשאד דבדים‪ ,‬אך הבא יש להתיד‬
‫הוא מקזום דכיון דהוא קלות דאש ביותד הוא בזיון‬
‫פשוט שלא נקדש לביהכינ והוא בית חול‪.‬‬
‫לביהכ״נ שהיה מתהלה שלא היה מועיל עליו תנאי‪,‬‬
‫ידידו מוקידו‪.‬‬
‫וכיון שמה שלא מועיל תנאי הוא משום דכיון דבנו‬
‫משה פיינשטיין‬
‫ביהבינ לקדושה הוי במתנה על מה שתיקנו הכמים‬
‫כשמתנין להתיד איזה דין‪ ,‬לא שייך זה בהתנו שאין‬
‫בונין אותו כלל לביהב׳נ לקיים מצות בנין מקדש‬
‫סימן טה‬ ‫מעם אלא לבנין הול בעלמא ופה שיתפללו וילמדו‬
‫שם יהיה דק במתפללין ולומדין בבית חול ממש‬
‫בענין מכירת ביהכ״ג לתיפלה איר הוא‬ ‫ח ה לא נקדש כלל‪ .‬ואף שלפ*מ שבאדתי לא קיימו‬
‫צריר למחות‬ ‫מצות חכמים לבנות ביהב״נ דפקדש פעם פ׳׳פ הא‬
‫ביב תמת תשכיא‪.‬‬ ‫לא קדשוהו לביהכ״ב ובשיש צודך שלא לבנותו‬
‫מעיב ידידי הדהיג ד׳ ישדאל פלאם שליטיזג‬ ‫לקדושה כעובדא של כתד״ה מחמת שידעו שהוא‬
‫דק א ‪ p‬קצד מעזום שהיהודים חשבו להפנות מקזם‬
‫הנה בדבד פכידת ב ‪■T‬בינ לתיפלה איני תאה היתד‬ ‫ויבואו לשם נכדים‪ ,‬היו פותדין שלא להקדישו‬
‫בי יש לזה דין דאדבעה דבדים שאם מכדו‬ ‫לביהכ״נ ואולי גם אסודין להקדישו בדי שלא יבוא‬
‫אף ביהכינ שיבולין לפוכדו עיי זטיה לבד שלא‬ ‫ודו ל מית כשיתפט היהודים משם‪ ,‬והיו אנוסים‬
‫במעמד אנשי העיד הא אסוד לצודד הד׳ דבדים‬ ‫מלקייס מצות בנין מקדש מעם‪ .‬עכ׳־פ ני ת שלמעשה‬
‫רלג‬ ‫מ שה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫לירון ע״ז‪ ,‬שע׳׳ז נהגו אבל על המכירה שלא מצוי‬ ‫לכו׳׳ע נדאיחא במגילה רף כ״ז מצד מאיסוחן ו ר ש‬
‫כלל היה מסתבר שלא הוי בכלל המנהג וצריך דוקא‬ ‫לחיפלה שאסור‪ .‬ולסכור לסרסור שברור שימכור‬
‫שיסכימו כל הזט׳׳ה כמו שהוא מרינא‪ ,‬אך מבה׳׳ט‬ ‫להיפלה הרי הוא כמוכרין הן עצמן לחיפלה‪ ,‬דתא‬
‫ובאור הלכה שאיירי במכירה הרי סכרי רגם למכירה‬ ‫הדמים סוכיחין שהוא לוקח למכור להיפלה דלא‬
‫אזלינן בתר רובא‪ ,‬וצריו לומר רעל מכירה באופן‬ ‫היה נותן סך גדול שרוצין כשלא יוכל למכור להיפלה‪.‬‬
‫המותר סכרי דג׳׳ב הוא בכלל המנהג‪ ,‬והבה׳׳ט אף‬ ‫וגם יתוסף איסור דלפני עוד‪ .‬ואף אם ימכרו לו‬
‫שקאי על הש׳׳ע בסעיף ט׳ שהוא גם להתיר במכירתן‬ ‫בזול ויבטיח שלא ימכור לתיפלה אין להאמינו שודאי‬
‫להד׳ דברים הוא לקזיטת הש׳׳ע שמח ‪ T‬למכור גם‬ ‫ימכור לתיפלה כיון שיש חלוק גדול בהסקה‪ .‬ואף‬
‫לזה בזט׳׳ה משום שנפקע הקדוקוד״ אבל לדינא ח דן‬ ‫בזט׳ה במעמד אנשי העיר שלהר׳ דברים איתא‬
‫שהוא ספקא דרינא שיש למיזל לחומרא שאף אם‬ ‫ברמביס פי׳א מתפלה הי‪-‬ז שיכולין למכור וכן פסק‬
‫נימא שיש מקום להקל מפיון שהוא הפ׳׳ס לסמוך‬ ‫הש׳׳ע בסימן קנ״ג סעיף ט׳‪ ,‬איתא בבאה־ הלכה‬
‫על דעת המתירין‪ ,‬ודאי אין מכירה מו בכלל המנהג‬ ‫שכמה ראשונים סברי כחראביד שהביא הרס שאוסר‬
‫שכל הענינים הם בדברים מותרים ממש ולא בדברים‬ ‫למכור לד׳ דברים אלו אף בזט״ה במעמד אנשי העיר‬
‫שיש בהם איפורין ואף רק ספק איסורים‪ .‬וגם הא‬ ‫ולכן הוא ספקא דרבוואתא שיש להחמיר‪ .‬ולתיפלה‬
‫מצינו שבדברים שיש למיזל גם מדינא בתר רובא‬ ‫אפשר לכו׳׳ע אפור משום דהוא גנאי יותר גחל‪,‬‬
‫בפאה רפ׳׳ד דאפילו צ׳־ט אומרים לחלק ואוזד אומר‬ ‫וגם הוא עונש כדאיתא ביבמות דף ציו שעל מה‬
‫לבת א ה שומעין שאמר כהלכה אף שהוא דבר‬ ‫שנקרע ס׳׳ת בחמתו אר״י בן קיסמא תמה אני אם לא‬
‫שבהסכם כולן רשאין אף לכתחלה לומר לבת‪ ,‬ומ*מ‬ ‫יהיה ביהכ״נ זו ע״ז עיי׳׳ש‪ .‬ועל הד׳ דברים לא מצינו‬
‫נית שמעצם הדין הוא לחלק אין בזה דין דהולכין‬ ‫שהוא עונש‪.‬‬
‫אחד הרוב‪ ,‬וא״ב כ׳׳ש בכאן שאף אם יסכימו כולן‬
‫אבל מה ששואל כתר‪-‬ה אם מחוייב להלחם עם‬
‫הוא שלא כראוי לעשות ע״פ הדין שודאי אפילו‬
‫מעכב ואינו מניח למכור להד׳ דברים‬ ‫אם אחד‬ ‫המעמבערם בדרכים קשים ולסתור המכירה לתיפלד‪-‬‬
‫הנה אם הוא בזט*ה במעמד אנשי העיר שלרמב׳׳ם‬
‫שאין לילך בתר רובא‪ ,‬וכ״ש כשרוצים למכור לתיפלה‬
‫וש״ע מותר למכור גם להד׳ דברים‪ ,‬אף שאפשד‬
‫שאין לילך בתר הרוב‪ .‬ואף שיש לדחות הראיה‬
‫שלתיפלה יהיה אסור גם לדירהו‪ ,‬מ*מ כיון שלא‬
‫מפאר‪ ,‬דהתם אולי משום שיש לו זכות לבת שהוא‬
‫מציגו זה בפירוש אפשר אינו חמור מהד׳ דברים‬
‫חוקזב שלפניו טוב יותר בביזר‪ ,‬מבחלוקה אין יכולין‬
‫נית שהטעם הוא רפקעה קדושה לגמרי מן המקום‬
‫לסלק זכותואבל לשון המקונה משמע‬ ‫אף רבים‬
‫דהוא משום שאומר כד‪,‬לכה ולא מצד זכותו יותר‬ ‫כדאיתא במ״ב ס״ק נ׳׳ו מיין לרש׳׳י שהוא בדף כיו‬
‫בביזד‪ ,‬ראם מצד זכותו בביזה הי׳׳ל לומר אפילו צ׳׳ט‬ ‫ד״ה אלא‪ ,‬לכן גם לתיפלה שגרוע אולי ג׳׳כ אין‬
‫אין יכולין לכופו ולת משמע שמצד זכות היה‬ ‫אוסרין כיון שלא מציגו בפירוש שיש עוד רין בדבר‬
‫תלוי מזומת בקיאין שיאמרו שאינו זכות לו והוא‬ ‫שחמור מהד׳ דברים‪ .‬ולכן אף שודאי צריך כתד״ה‬
‫לומר להם שאסור למכור לזה כיון שהוא ספקא‬
‫טועה בנהו ולנן היו ינולין לנופו אבל מנית שאמר‬
‫כהלנד‪ ,‬שומעין לו וא״כ יש למילף גם לכל מקום‬ ‫דדינא‪ ,‬מ״מ בית שהוא הפסד גחל שבכל מחלוקת‬
‫כמו בכאן שאין לילך בתר הדוב כיון שהאחד אומר‬ ‫ררבוואתא יש לסמיד על הצד שמיקל אף כשהוא‬
‫נד‪,‬לנה כרנתבתי‪.‬‬ ‫יחיד גם להש״ך אם הוא איסור דרבנן כדאיתא‬
‫בש״ך יר׳ד סוף סימן רמ׳׳ב בהנהגת הוראות או׳׳ה‪.‬‬
‫ולנן נשלא היד‪ ,‬הסנם כל הזט׳ה‪ ,‬ואף בהסכימו‬ ‫ואף שבכאן הא מסתבר שגם להרמב׳׳ם והש׳׳ע אסור‬
‫כולם אם לא היה במעמר אנשי העיר יש לכחר׳׳ה‬ ‫שלכן יש לכתר״ה לומר להם שאסור‪ ,‬מ׳־מ נית שאינו‬
‫לעקזוח כל מה שבידו לבטל המכירה‪ .‬אבל אם יודע‬ ‫מפורש חן זה אין כתד׳׳ה מחוייב יותר וא״צ ללחום‬
‫בברוד שלא יועילו דבריו ומעשיו אינו מחתיב ויכול‬ ‫בזה ודי במה שיאמר להם שאסור לבד‪.‬‬
‫לסמוך על דעתו שלא יועילו ואין לו לחוקו שמא‬
‫טועה נית דהוא מלחא דרבנן ואמרינן מוטב שיד‪,‬יו‬ ‫אבל אם מכרו הזט׳׳ה בלא מעמד אנשי העיר‪,‬‬
‫שוגגין‪ .‬ואף ברבר המפורש בתורד‪ ,‬אם הוא לרבים‬ ‫או שלא היה בהסכם כל הזט׳׳ה אלא בהפכם הרוב‪,‬‬
‫איתא ברמיא סי ^ תריח סעיף ב׳ שלא יוכיח אלא‬ ‫שאף שאיתא בבה׳׳ט ס׳׳ק י״ח דאזלינן בחר רובא‬
‫פעם אחת כשיודע שלא ישמעו אליו עיייש‪ ,‬אבל‬ ‫בזט׳׳ה‪ ,‬הא אין זה מעיקר הדין דבבירורי קהל מפורש‬
‫מסתבר שבזר‪ ,‬צריד לעת היטב עד שידע בברוד‬ ‫ברמ״א חו״מ סימן י*ח סעיף א׳ דאין הולכין אחר‬
‫גמור שלא יועילו דבריו‪ .‬תהו פירוש לשון ואם‬ ‫הרוב עיי״קז‪ ,‬אלא מצד שנהגו כן כדאיתא כבאור‬
‫יודע שאין דבריו נשמעין לא יאמר ברבים לד‪,‬וניחן‬ ‫הלכה ד׳ה וה׳׳ה ולת הוא רק ברוב הענינים שמצוי‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רלד‬

‫בביהכ׳׳נ האחד ויהיה עוד במעלת ברוב עם ומ״מ‬ ‫דק פעם אחת שבט׳ב סק׳ח הקשה בשם אחרונים‬
‫אטור ונחשב מונע הרבים לעשות מעוד‪ .‬שהוא מחייבי‬ ‫שאינו מחקדק רעד עכשיו גיב מיידי בהני‪ ,‬אבל‬
‫נידוי שמנה הרמב׳ם פיו מתית הייד כמפורש בדיב״ש‬ ‫הוא לומד שבכאן שהוא דאורייתא עדיך לידע בבדור‬
‫טוף סימן דנ׳ג‪ .‬וד‪,‬טעם פשוט משום דיש מעלה‬ ‫גמור דיש לו להתבתן טובא שמא ועא טועה במחשבתו‪,‬‬
‫בעוד ביהכ׳נ לאלו שרחוקים מביהכ׳נ ■דראשון‬ ‫משא׳ב ברישא שהוא בדרבנן או אף בדאודייתא‬
‫שלפעמים יקשה להם לילך לביהכ׳ג וכשיהיה עח־‬ ‫בדבר שאינו מפורש אין לו לחוש שמא טועה אלא‬
‫ביהכיג שקרוב להם ילכו לביהכיג ויתפללו בעבור‬ ‫דאם סובר בדעתו שודאי לא יקבלו א״ע להוכיח‪.‬‬
‫וישמעו קדיש וקדושד‪ ,‬וזה עדיף ממעלת ברוב עם‬
‫ועיין במיב טיק ביט בשם הרשביא דאף שבקבלו‬
‫וגם בלא זה לאפושי קדושה עדיף‪ .‬ולכן מסתבר שאף‬
‫עליהם א'צ דוקא שיהיו שבעה אנשים כמפורש‬
‫הדא״ם שהביא המג״א שפליג וסובר ראם ביהכ״נ‬
‫בש״ע שם‪ ,‬מ״מ בנבחדו סתם על ערכי העיד ולא‬
‫האחד מכילה אותם אסורים ליפדד ועא דק מטעם‬
‫אמדו שגם על ענין מכירה עדיך דוקא שיהיו שבעה‬
‫שכיון שעד עתר‪ ,‬מקיימים ברוב עם אין למנוע‬
‫דאז יש להם רשות לכל רבד גם למכירה ולכן‬
‫מעלה זו בשביל מעלות האחדות שיד‪,‬יה בשני בתי‬
‫כיון שלא נבחרו בפירוש גם למבידה אלא סתם לערכי‬
‫כנטיות אף שהם עדיפי‪ ,‬משום דסובד הדא׳ם דאין‬
‫הקהל אם אין שם אלא הפדעזידענט וד‪.‬םגן והמזכיר‬
‫לבטל אף מצוה קלה בשביל מעוד‪ ,‬גדולה‪ ,‬וא׳ב‬
‫אין להם כח זטיה אבל אם יש גם דידעקטאדם‬
‫כשהוא להיפוך שיש שני בתי כנטיות יודד‪ ,‬גם‬
‫הנקראים להמיטינגען ואומדים דעתם וד‪.‬ס משבעה‬
‫הראיס שאבוד לבטל השנים ולבנות דק אחד גדול‬
‫ויותר יש להם כח זט׳ה‪.‬‬
‫עוד מביש‪.‬‬
‫וטעם מעלת במעמד אנשי העיד יעיץ כתדיד‪,‬‬
‫וגם הא המג׳א כתב בד׳ס קניב דד׳איסוד לסתור‬
‫בספרי אגדות משה על אריח שבאדתי בטוב טעם‪.‬‬
‫ביהכיג אף בדי לבנות אחד עד רבנו האוזר הוא‬
‫אפילו ביש להם עוד ביהב״נ מגזידה שמא יפשעו‬
‫ולא יבנו האחד דד‪,‬וא להג ‪T‬םא בביב דף ג׳ דאיכא‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫בי כנשתא אחריתי‪ ,‬וד‪.‬וא אף שביד‪,‬כ'נ השני מחזיק‬
‫בולם כדאיתא בבאוד הלכה דיה שלא בסופו‪ .‬ואף‬
‫הטיז סק״א דסובד כהמחידין לסתור אף קודם שבנו‬ ‫סימן מו‬
‫האחר בשאיבא בי כנשתא אחריתי שהוא כגידסא‬
‫האחרת בגפי דאיבא בי דוכתא לעלרי‪ ,‬ועא רק‬ ‫בדבר לבטל ד׳ בתי כנסיות ולבנות‬
‫שלא גזרו באופן זה משום דלפשיעותא שלא יבנו‬ ‫במהומם ביהכ״נ אחד נ ח ל‬
‫כלל לא חיישינן וכן הוא מפורש בניי שם אלפא‬
‫דאם היו הוששין לשמא לא יבנו לעולם גם לדידד‪,‬ו‬ ‫י»ט טבת תשכיג‬
‫היה אסור מלסתור קודם שיבנו האחר‪ ,‬וא׳ב כיש‬
‫מע׳׳ב ידידי הרה״ג מהד״י יעחק וועדבין שליט׳א‬
‫שאסור לסתור ע״פ שלא לבנות כלל‪ .‬והוא מטעם‬
‫שבאדתי דודאי יש פעלה גדולה בשני בתי בנסיות‬
‫בדבר שרועים אחדים לבטל הארבעה בתי כנטיות‬
‫אף שאינו ברוב עם ולח אסור לבטל ביד‪,‬כ״נ אחד‬
‫שבעיר טקדענטאן ולבנות ביהכ״נ אחד גדול‬
‫אף שיש הרבה בתי כנסיות בעיר‪ .‬ופוכדחין לומד‬
‫לכל בני העיד‪ ,‬הוא דק עצת היעד שהוא כדי לבטל‬
‫פה שהרא״ם סובר שאסורים ליפדד הוא משום דסובד‬
‫בתי כנטיות של שומרי תודה ולהפכם במשך הזמן‬
‫שעכ״פ כיץ שיש פעלה דבדוב עם בביהכ״נ אחד אין‬
‫לקאגטעדוואטיוון ודעפאדמעד‪ ,‬וגם תיכף כיון שיהיה‬
‫לשנות ולעשות שנים משום דאין לבטל אף פעלד‪.‬‬
‫גדול יותר מדי ידעו להעמיד מייקדעסאן לשמוע‬
‫קטנד‪ .‬בשביל פעלה גדולה‪ ,‬וכ״ש שאסור לבטל שני‬
‫התפלות מהחזן וקה״ת ודרשת הרב שהוא חלול שבת‬
‫בתי כנסיות לעשות דק אחד‪ .‬ומוכרח זד‪ ,‬דהא משפע‬
‫וכדומה עח־ הרבה איטודין ולת עדיך להשתדל בכל‬
‫שהפג״א סובר כהדא׳פ ולכד‪'.‬פ מסתפק ובלסתור‬
‫הכחות ולבטל זה‪.‬‬
‫ביהכ‪-‬נ אחד סובר שאסור אף כשיש עוד ביהכ׳נ‬
‫וגם שגזרו בע'פ לבנות משום פשיעותא דשפא‬ ‫וגם בעצם הדין אף אם היתה הכוונה לשם שמים‬
‫לא יבנו הרי דכו״ע פודו בזר‪ .,‬ונמצא שגם פדינא‬ ‫כדי שיהיה ברוב עם‪ ,‬נמי אטור לבטל ביהב׳ג דהא‬
‫אף בכוונה רצויה היה אסור‪.‬‬ ‫המגיא הביא בסימן קניד טוף ם״ק כ״ג בשם הריביש‬
‫ידידו‪,‬‬ ‫שד‪.‬פעכב לבנות ביהכיג אפילו יש ביד‪.‬כ'נ אחרת‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫בע ‪ T‬מונע הרבים לעשות מעוה‪ ,‬אף שיכולים להתפלל‬
‫רלה‬ ‫מ שה‬ ‫אורח חיים‬
‫דד‪,‬וא בהוכחת הגד״א מזה שב־ אע״פ שאין מניחים בו‬
‫ס״ת כשהוא לבדו אלא בתיק ובכסא שמניחין עליו‬
‫לא אמד האע״פ אבל מה שציץ גם לד‪,‬דמב״ם ליכא‬
‫ראיה דד‪,‬וא כתב דק אע״פ שהספר בתוך התיק ולא‬
‫כתב שאין מניחים אלא כשהוא בתיק משמע יותר‬
‫שכוונתו שאף שבדוב הפעמים מניחין כשהספר בתוך‬
‫התיק מ׳־מ לפעמים אירע שמניחין גם בלא התיק‬
‫וכדמשמע ש ‪ p‬מפרש הכימ ועיץ בב״ח שאף על‬
‫הטור שכתב כלשון הש״ע שאין מניחין כשד‪,‬וא‬
‫לבדו אלא כשהוא בתיק נמי מפרש שהוא דק ברוב‬
‫הפעמים דסובר כהק״ג אבל בטור והש״ע ודאי הוא‬
‫דחוק בלשון אלא כשהוא בתיק לפרש שהוא דק על‬
‫הדוב וגם מדלא כתבו האע״פ גם בכסא ולכן מסתבר‬
‫שסבדי כהגר״א וד‪,‬פמ״ג אבל לשון הרמב״ם יותר‬
‫משמע לפרש כד‪,‬ב'ח והכ״ט דד‪,‬וא כהק‪-‬ג שגם האדון‬
‫גופיה הוא דק משום שלפעמים מניחין גם כשהס״ת‬
‫הוא לבדו בלא התיק וצע‪-‬ק מד‪ .‬שציין הפנדג‬
‫לד‪,‬דמב”ם(‪.‬‬
‫וצריך לומד דמה שקדוש הקרקע דעמד עליו‬
‫ביהכ״ג הוא משום דפחות מקדושת ביהכ‪-‬ג ליכא‬
‫בדבר שמשתמשין לביהכ״ג ולכן אף שהוא תשמיש‬
‫דתשמיש הוא בקחשת ביהכ״ג‪ ,‬ודק בתשמישי קדושה‬
‫אין בה קדושה היתירה אלא כשהוא תשמיש הראשון‪.‬‬
‫וניחא לפ״ז מש״ב הרמ׳א באו״ח סימן קנ׳׳ד סעיף ו־‬
‫שהפרוכת שאנו תולין בפני האדון אין לו קדושת‬
‫אדון דק קדושת ביהכ״נ‪ ,‬והטעם כתב המג‪-‬א ס״ק‬
‫י״ג דלעולם אין נותנין עליו הס׳ת בלי מטפחת‪,‬‬
‫שלכאורה א״כ גם קדושת ביהכיג אין להיות לו‬
‫דאינו שייך להבנין דביהכיג‪ ,‬ומשמע שהמ״ב עמד‬
‫בזה שכתב בסק״ל ואף שהוא דק תשמיש דתשמיש‪,‬‬
‫כוונתו להקשות דלכן אין עליו מצד קדושת האדון‬
‫ומצד ביהכ״ג הא אינו שייך לבנין כהבימד‪ .‬שיהיה‬
‫עליו קדושת ביהכ״נ ומ״ש מתשמיש דתשמיש‬
‫דתפילין שכיון דאין עליו תשמיש קדושה מצד‬
‫התפילין אין בו קדושה כלל כדמסיק מהפמ״ב אבל‬
‫לפ״ז ניחא דקדושת ביהכ׳־נ שר‪,‬יא קדושה הפחותה‬
‫איכא על כל דבר שמשתמשין בו לעניני קדושה‬
‫בביהכ״ג ולכן כיון שאף שד‪.‬וא תשמיש דתשמיש‬
‫הוא עכ״פ תשמיש לדבר קדושה הנמצא בביהכ״נ‬
‫הויא עליו בהכרח לכה‪-‬פ קדועוד‪ ,‬הפחותה דקדושת‬
‫ביהכ״ג‪ .‬ועיין בהג״א פ׳ בני העיד סימן ג׳ ובר״ן‬
‫שם בשם ד‪,‬ידושלמי דכל כלי ביהכ״נ אף הספסלים‬
‫יש להם קדועות ביהכ״ג אף שאין משתמשין לשום‬
‫דבר קדושה‪ ,‬אך אולי איידי במחובר להבנין‪ .‬ובקה׳־ע‬
‫פי׳ שד‪,‬וא הספסל שלפני האדון עיי׳׳ש וד‪,‬טעם הוא‬
‫משום שעושין בו תשמיש לעלות להאדון להוציא‬
‫אגרות‬
‫סימן טז‬
‫ברוצים לשנות מקום הארון הקודש‬
‫כיו אדר שני תשייט‪.‬‬
‫מעיב ידידי הנכבד מאד הרב הגאון מוהד^‬
‫שמעון לאנגעד שליטיא‪.‬‬
‫הנה ברבר שרוצים לבנות את אדון הקדש בתון■‬
‫הכותל באומן שכותל המורה יהיר‪ .‬שור‪ .‬ונמצא‬
‫שמקום הארון שהיד‪ .‬עומר שם ער עתה ישאר הלק‬
‫מבית הכנסת‪ ,‬שפיר כתב בתריה דאף מקום הארון‬
‫הוא רק בקחשת ביהכינ וממילא אין בהמקום שום‬
‫הורדד‪ .‬מקדושה בזה שיסירו משם הארון‪ .‬ואף שמקום‬
‫ביהכיג יש בו קדושה דביהכינ כמפורש במגילד‪.‬‬
‫דף כיו בתילא דבי כנישתא ואיפסק כן בסימן קנ״א‬
‫סעיף י׳‪ .‬ואף בבתי כנסיות שמכסין בדצפד‪ .‬של‬
‫קרשים נמי אסור אף המקום דלא מצינו הלוק בזד‪.‬‬
‫וא״כ במקום אדון הייל להיות בקדושת אדון‪ ,‬מימ‬
‫הא מפורש בכודסיא שהוא כסא שמניחין עליו הסית‬
‫להדמבים פיי מסית היר ולהשיע סימן קניד סעיף‬
‫ג׳ שרק משום שלפעמים נותנין עליו הסית בלא‬
‫מטפהת הוא תשמיש קדושר‪ ,‬ובליז היה לו דק קדושה‬
‫דביהכיב ואף בארון גופיד‪ ,‬איתא בק״נ פ׳ בני העיד‬
‫סימן ב׳ דלדידן דמלבישין הסית במטפהת ומעיל הוי‬
‫הארון תשמיש דתשמיש וכן משמע מכימ שם שלא‬
‫הילק בין כסא לאדון‪ ,‬ואף להגד״א יויד סימן דפיב‬
‫סיק כיח דדייק מלשון השיע סעיף ייב שכתב והאדון‬
‫והמגדל שמניחים בו סית אעיפ שאין מניחיז בו‬
‫ס״ת כשהוא לבדו אלא כשהוא בתיק‪ ,‬דבתוכו לעולם‬
‫הוא תשמיש קדושה אף כי אין מניחיז בתוכו לעולם‬
‫בלא תיק ומטפחת ואפיה אמדינן דתשמיש הוא ודק‬
‫אכסא שמניחין עליו צריך לזה שלפעמים מניחין‬
‫עליו בלא מטפחת ולח בכסא לא אמר הש״ע האעיפ‬
‫עיייש‪ ,‬מ״מ ודאי גם לדידיה אין מקום האדון תשמיש‬
‫קדושה אלא תשמיש דתשמיש דד‪,‬אדון הוא דק תשמיש‬
‫קדושד‪ ,‬אף שחמוד לענין שאף שלעולם אין מניהין‬
‫בלא תיק הוא תשמיש קתשה משום דבתוכו הוא‬
‫אבל מ״מ דק תשמיש קדושה הוא ולא קדושה עצמה‬
‫וכמפורש בהגד״א‪ .‬וא״כ הוי הקרקע שעומד עליה‬
‫הארון תשמיש דתשמיש שאין עליו אלא קדושת‬
‫ביהכינ דעל הקרקע הא ליכא מעלה דבתוכו‪) .‬ועיץ‬
‫בפמיג אויה במשבצות זהב סוף סימן קניג שסובר‬
‫גיב כהגד״א שכתב ומיהו ארון ותיבה שסית מונח בו‬
‫אעיפ שמונח במטפחת הוד‪ ,‬אדון ותיבה תשמיש‬
‫קדושה ומה שציין לד‪,‬וכיח מיו״ד דפ״ב סעיף י״ב ניחא‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רלו‬

‫החדש לד‪,‬ארץ‪ .‬ואם צדיכין גם לקדושה יתידתא כמו‬ ‫סשם הנדת שאף שאין תש‪8‬יש זה להאדון אלא‬
‫לתקן הארץ גופיד‪ .‬ולתקן טית‪ ,‬טוב יותד לעשות‬ ‫להאנשים אבל כיון שהוא תשמיש מוכרח בביהנ׳נ‬
‫זד‪ ,‬בדמים אלו מצד מהיות טוב לד‪,‬חםיר גם מה‬ ‫ל«דך התפלה הוא בקדושת ביהכ״נ יותר מספסלים‬
‫כהיש אוסדין לקדושה כיוצא בת‬ ‫שעשדן לישיבה בעלמא בלא בורו מוכרת ובתה׳ד‬
‫בפסקים בסיסן רכיה טשטע שכל ספסלים יש ב ‪p‬‬
‫ידידו מוקירו ומברכו בחג כקוד רעמת‪,‬‬
‫קדושת ביהכ׳ב‪ ,‬אך אולי דד ‪ p‬היה במחובדין‪ .‬עכ׳ס‬
‫משה פיינשטיץ‬ ‫לתשמישי ביהכ»נ‬ ‫בכל רבד שעושין בהם רבד‬
‫הוו בקדושת ביהכ׳ב ולכן גם הפרוכת אף שמצד‬
‫תשמישו אץ עליו קדושה יש עליו עכ׳פ קדושה‬
‫דביהכיג שזה יש על בל דבר שסשתסשין בו איזה‬
‫‪ p'b‬טח‬ ‫צודך בביהכ־נ‪ .‬חהו כוונון תידת הסיב דלא גדע‬
‫משאר כלי ביהכ׳ג שדינם כביהכיג‪ ,‬והוא משום‬
‫אם רשאין להפסיה בין נטילה להטוציא‬ ‫דקדרזזה הפחותה דביהכ״נ יש על כיד שמשתמשין‬
‫באיזה תפלה‬ ‫בו עניני ביהכ׳ג‪.‬‬
‫י׳ח מנחם אב תש'כ‪.‬‬
‫מע־׳ב ידידי ועכבד מוד‪,‬ד ‪ r‬מאיר הלוי אי ‪T‬על־‬ ‫עכיפ איד שנימא בטעם קדושת המקום של בית‬
‫בדם שליט׳א‪.‬‬ ‫הכנסת אין זה במקום הארץ שמקום הארץ אין בו‬
‫קדושת הארץ אלא קדרזזת ביהכ״נ וליכא בזה משום‬
‫לענין להפסיק בין הנטילד‪ ,‬להמוציא באמד‪ ,‬תפלד‪,‬‬ ‫שינוי קדושה וא'כ אף בלא מכירה דזט׳ה במעמד‬
‫בשפת אנגלית ואף בלדדק‪ ,‬פשום שאסור‬ ‫אנשי העיר היו רשאין לשנות‪ .‬אך שיש מקום לאסור‬
‫דכיץ שהיא תפלה בדדה וחכמים לא תיקנו זד‪ ,‬הוי‬ ‫אף בלא שינוי קדושה מהא דקרש שזכה להנתן‬
‫הפסק אף שתהיה תפלד‪ ,‬הגונה ועל המזץ‪ .‬וגם מסתבר‬ ‫בצפון לעולם בצפץ שהביא המניא סימן ח׳ סק׳ו‬
‫שיהיד‪ ,‬בזד‪ ,‬איסור בל תוסיף ושינוי מסטבע שטבעו‬ ‫שאף שהקדושה דכל הדוחות היתד‪ .‬שוד‪ .‬מיס היה‬
‫חבסים‪ ,‬דאף שאדם דשאי להתפלל כמד‪ ,‬שדוצה‬ ‫אפוד לשנות ואיב ה״נ אולי אותו המקום שזכד‪.‬‬
‫אבל לעשות זה בעיכוב ואף דק בסצוה על המזץ‬ ‫שיהיד‪ .‬עליו הארץ יש להיות עליו לעולם‪ .‬אבל‬
‫סלאבול בלא זה הוא הוספד‪ ,‬לחיובים שחייבו לנו‬ ‫כיץ שיש צורך בזה במו להגדיל ביהב״נ או אפילו‬
‫רבנן שיש לאסור גם מצד בל תוסיף מדרבנן‪.‬‬ ‫לנוי בעלמא מסתבר שיש לד‪.‬תיר‪ ,‬דהא אף להמקפידין‬
‫בטלית שיד‪.‬יה תמיד צד שהיה למעלד‪ .‬למעלה‪ ,‬סודים‬
‫ואם התפלד‪ ,‬היא על תכלית הבענקעם שיהיה‬ ‫שאם נקרע למעלה ורוצה להפוך ממטה למעלה מותד‬
‫להצלחה שליכא בזד‪ ,‬בל תוסיף דודאי יש לאדם‬ ‫כדאיתא בסדוד הגר״י יעבץ‪ ,‬ופשוט שהוא אף בלא‬
‫להתפלל על בל סד‪ ,‬שעושה שיד‪,‬יד‪ .‬בהצלחד״ אבל‬ ‫נקרע ממש שאין ראוי ללבישה אלא שאינו נוי‬
‫הפסק הוי עוד ביותר שד‪.‬רי תפלה מו לא שייד‬ ‫כ»כ כשיהיה צד הקרוע למעלה או אף כשיתקנו‬
‫כלל לד‪,‬סזץ‪ .‬ותמיהני על שדימה פע״כ להא דמקדשין‬ ‫בפלאי אינו נוי כ*כ לסעלד‪ .‬דשאי לשנות ולכן גם‬
‫אחר נטילה רהוא תקץ חכמים שצריך לקדקו קודם‬ ‫הכא כיץ שיש צורך בזה אף רק צורך נוי בעלמא‬
‫שאוכלין ושיין■ זה להמזץ‪ ,‬וגם שם איכא מיד‬ ‫נסי רשאין‪.‬‬
‫בפסחים דף ק׳ו ר׳ בדונא אמד דב הנוטל ידיו לא‬
‫יקדש ופירשו רש‪-‬י ודשב׳ם ותוס׳ דיצטדך ליטול‬ ‫וסוב להחסיר בשביל זה למבוד המקום לאלו‬
‫ידיו פעם אחרת משום דד‪,‬וא ■הפסק לפיכך אסור‬ ‫הרוצים שיהיה המקום פנוי או לאלו הרוצים לשבת‬
‫לעקוות ‪ p‬דתהיה ברכה לבטלה‪ ,‬אך לדינא פסיק‬ ‫שם דאף שזכה המקום שיד‪,‬יה עליו האחן לא עדיף‬
‫בנפ׳ רלא הד הפסק משום רד‪,‬וא צורך האכילה‬ ‫מעצם ביהכ*נ שזכד‪ ,‬שיד‪,‬יה שם ביהבינ ואיכא בו גם‬
‫ואפוד לאכול בלא קידוש‪ ,‬אבל בדברים בדוים אף‬ ‫טעם זד‪ ,‬ומ״מ נמכר ונתחללד‪ ,‬קחשתו על המעות‬
‫שהם דברי שבח והודאה ותפלה ברור שד‪,‬וא הפסק‬ ‫אלמא דמועיל החלול וד‪,‬םכידד‪ ,‬על המעות גם שלא‬
‫לכויע והד בלא נטל וברכתו על זעטילד‪ ,‬היתה‬ ‫ליאסד מדין זד‪ .‬חכד״ לכן גם הכא יכולין למכור‬
‫לבטלת ואם לא ימול ידיו פעם אחרת יד‪,‬יד‪ ,‬כאוכל‬ ‫ע*פ זפיה שד‪,‬ם הגבאים ואף בלא מעמד כל בני‬
‫בלא נטילד‪ ,‬ולכן אסור לעקזות ‪.p‬‬ ‫הכנסת והמעות יש לסמיד מ ה שד‪,‬וא רק לוזומרא‬
‫בעלמא אד‪,‬יש מתידין בסימן קניג סעיף ד׳ שמותר‬
‫לד‪,‬שתמש בד‪,‬ם גם לקדושד‪ ,‬אחרת כיוצא בד‪ ,‬שהוא‬
‫לצודך תיקץ ביד‪,‬מנ שהיא אף לצייד תיקץ מקום‬
‫רלז‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬
‫של הרעפאדמעד וקאנסעדוואטיוון וגם לכבד אותם‬
‫בכיבודים שונים אף בברכות כמו לברך המוציא‬
‫ולומד איזה תפלה‪ ,‬ורוצה מע‪-‬ב לידע דעתי ד‪,‬עניה‬
‫אם אין בזה חעזעו איסור‪.‬‬
‫הנה לע‪-‬ד ברוד שאף אם היה מבדך הבדכד‪,‬‬
‫בתקונה ובלא הפסק לאכילה נמי כיון שהוא מפד‬
‫בה׳ ובתודתו כדוב הדאבאייס שלהם שנמצא שהזכרת‬
‫השם הוא אצלו דק כדברים בעלמא לא בטונה‬
‫להשי״ת‪ ,‬אין זה בשם ברכה כלל דד‪,‬וא כבלא שם‬
‫ומלכות כלל‪.‬‬
‫ומקורי הוא מדמב״ם פ״ו מיסוה‪-‬ת ה״ח שכתב‬
‫בטעם אפיקורס ישראל שכתב ס״ת ששורפין אותו‬
‫עם האזכרות שבו‪ ,‬שהוא מפני שאינו מאמין בקדושת‬
‫השם והוא מעלה בדעתו שזה כשאר הרבדים וד‪.‬ואיל‬
‫ודעתו כן לא נתקדש הקונ^ ואף שמצד זה לא היה‬
‫מצוה לשורפו דמ׳׳ש משאר רבדים ונמצא שד^א מעם‬
‫דק להתיר לשורפו ולא לחייב‪ ,‬ע׳׳ז מסיק ומצוה‬
‫לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורסים ולא‬
‫למעשיהם עיי׳קז‪ ,‬ומונתו ראם היה נחשב באזכרה‬
‫והיה אסור לשורפו אף שלא נכתב בקדושה‪ ,‬דהא‬
‫גם בענו׳׳ם שמזב אוז השם נונזין אותו נדאיתא‬
‫שם ברמב״ם‪ ,‬ואף בשם שנכתב על קורה ושם שעל‬
‫בשרו אטור לשודפן ולמוחקן כדאיתא בערכין דף‬
‫ו׳ ובדמב״ם שם לעיל מזה אף שודאי לא נכתבו‬
‫לשם קדושה משום דעכ׳׳פ הוא שם הקום‪ ,‬ואף‬
‫בנכתב דק דדך הוזעסקות נמי אטור למחוק‪ .‬וד‪,‬ש'ד‬
‫יו׳׳ד סימן עד׳׳ו ס׳ק י׳ב שהתיר בנכתב שלא‬
‫לקדוקזה הוא רק לצורך תיקון דוקא כמפורקז בדבריו‪,‬‬
‫ואף בנכתבו בפירוש שלא לשמן נמי איתא בפ׳וז‬
‫סק׳׳ט שהמתיר הוא דק לצורך עיי׳׳קו‪ ,‬וגם יש‬
‫חולקים דאף לצורך אין למוזוק אף שנטוב שלא‬
‫בקדוקזה‪ ,‬עיין בגליון מדדש׳־א בקזם תשובת מ׳׳ע‪,‬‬
‫וד‪,‬וא משום דאותיות של הקום מקדשין מעצמן‪ .‬ולכן‬
‫כיון שהיד‪ ,‬אסור לשורפו לא היה שייך לחייב לשרוף‬
‫ממעם שלא להניח שם להם ולמעשיהם שאיסורים‬
‫אין לעבוד בשביל זה‪ ,‬אבל כיון שהאפיקודם מעלה‬
‫בדעתו שהוא כשאר הרבדים לא נחשב כלל שם‬
‫וליכא איסור לשורפו וממילא מחריב לשרוף כדי‬
‫שלא להניח שם להם ולמעעזיהם‪.‬‬
‫חזינן מהדמב״ם דמי שאינו מאמין בקדהזת‬
‫השם הוו אותיות השם כקואר דכדים‪ ,‬וא״ב פשומ‬
‫שגם כשמזכיר השם נמי הוא כדברים בעלפסב )ואף‬
‫שבדור שמחריב עונש על הזכרת שם שמים לבטלה‬
‫אף שהוא אפיקורס ולא אמדינן דמה שהזכיר הא‬
‫היה לדעתו שאינו שם כלל‪ ,‬הוא משום דאסוד‬
‫אגרות‬
‫מם‬ ‫‪K0V‬‬
‫אם רשאין לחזור הברכה לתרגמה‬
‫אנגלית קורם שיטעום‬
‫ובענין לחזור הברכה לתרגמה בלשון אמלית קודס‬
‫שיטעום‪ .‬הנה אם אמר באנגלית תחלה‬
‫כל נוסח הברכה הרי תהיה ברכת המוציא שיאמר‬
‫בלה״ק אח״ב לבטלה‪ ,‬רהא כבר יצא בברכה שבאנגלית‬
‫שברמת נאמרין בכל לשון כדאיתא ברמב‪-‬ם ס׳יא‬
‫מברמת ה״ו‪ .‬ואם אמר בלה׳־ק תחלה ואח׳־כ באנגלית‬
‫שאפשר שליכא בהאנגלית איסור ברכה לבטלה משום‬
‫דלא אמד השם ממש רלהש״ך סימן קע״ט סיק י׳א‬
‫שם כלשון חול אינו שם כלל וליבא איסור להזכירו‬
‫וכשנכתב אין איסור למחקו ודק לכתחלה יש ליזהר‬
‫עיי״ש‪ ,‬ולכן אם יש צורך אולי לא היה לן לאסור‬
‫לתרגם הברכה בלשון אנגלית אף שכבד יצא בהבדנה‪,‬‬
‫אבל לתרגמה בין ברכת המוציא וראי יש איסור הפסק‬
‫בין הברכה להאכילה שזהו הפסק היותר אסור אף‬
‫מבאמצע ק׳־ש משום שיצטרך לברך עוד הפעם ואף‬
‫אם יתכוין לצאת בהאנגלית שאמד אחריה נד׳מ‬
‫הדי היתר‪ ,‬ברכתו המוציא בראשונה לבטלת ולכן‬
‫אסור לומד הבדכד‪ ,‬ולתרגמה קודם האכילה‪ ,‬אלא‬
‫שיטעום המבדך ברכת המוציא תיכף ואח״ב יתרגם‬
‫הבדכד‪ .‬באנגלית‪ ,‬ושאר המסובין אף אם יחכו עד‬
‫שיברך נם באנגלית אינו כלום דד‪,‬א לא הפסיקו‪.‬‬
‫ואם אינו אוכל בעצמו אם יכול לברך ברכת‬
‫המוציא להוציא לאחדים‪ ,‬הנה מפורש בד״ד‪ ,‬דף ביט‬
‫דבבדכת המוציא וכל ברכות הנאה אינו ימל להוציא‬
‫אחרים אם בעצמו אינו אוכל ואינו נהנה ואיפסק‬
‫כן בדמב״ם פ״א מברכות הי׳ ובכל הפוסקים ומוכרח‬
‫המברך ליטול ידיו ולברך המוציא ולטעום‪.‬‬
‫והעצה שיכבדו לאחד שקודם נטילתו יאמר‬
‫התפלה שרוצים ולתרגם ברכת המוציא שיאמרו אח״ב‬
‫ואח׳־כ יכבדו לאחד שהוא מאמין בתורה ובמצות‬
‫שיטול ידיו ויברך ברכת המוציא בלה׳ק ויאכלו‬
‫הוא וכל המסובין אחד ברכתו‪.‬‬
‫ג‬
‫בענין ברכה שאמר אפיקורס אם היא‬
‫ברכה להוציא אחרים‪ ,‬ולענות אמן‬
‫הנ ה בדבר שמוכרח מע׳יב בשביל הקאמפיל לעניני‬
‫א׳־י לארגן בענקעטס ולהזמין גם את הראבאייס‬
 ‫טשה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רלח‬

‫«׳ ‪ p‬גא‬ ‫להגות אותיות אלו שנשמע מהם שם ר‪.‬שם‪ .‬וגם כיה‬
‫שהאיסוד להזכיר שם שמים לבטלה הוא מקרא‬
‫בענין לכבד באיזה כבוד בביהכ״ב לאחד‬ ‫דאת ה׳ אלקיך תירא כדאיתא בתמורה דף ד׳ לכ‪1‬‬
‫שהוא מעוברי עבירה והרבים צריכים‬ ‫בהזכרתו השם אף שהוא לו כדברים בעלמז^ עבר‬
‫לו לרפואה וכדומה‬ ‫עוד ביותר שעל זה גופיה שמחשיב זה כדברים‬
‫בעלמא הרי ודאי הוא מ׳זזום שאינו ירא‪ .‬ואפשר‬
‫טבת תש*כ‪.‬‬
‫דעל בדכה שיאמר נהי שלא הזכיר לבטלה בפה מ*פ‬
‫שפעה אריה‬ ‫הרה״ג מוהר^■‬ ‫מע*כ ידידי‬ ‫כיון שבמחשבתו הוא כדברים בעלמא יעו לו ליענש‬
‫עקשטיץ שליט״א‪.‬‬ ‫על מה שעשאו במהטובתו לדברים בעלמא‪ ,‬אך אולי‬
‫כיון שעכ״פ בפה היה זה בלשון שאינו לבטלה לא‬
‫הנה בדבר רופא יהודי מהמפורסמים שבמדינה‬
‫יעבור על חיוב מורא בית שלא ניכר מזה שאינו‬
‫שרבים צריכים לו להיות בהתקדבות אתו‬
‫ירא‪ ,‬ועל מה שבלבו שחשבן לדברים בעלמא הרי‬
‫והוא איש בעל מדות דחמים וצדקה באופן גדול וגם‬
‫בלא זה עובר על מה שאינו ירא‪ .‬ונ״מ לדינא אם‬
‫עושה הרבה טובות לעניני הקהלה‪ ,‬אבל הוא נשוי‬
‫רעזאין לומר לאחד שידוע לו שהוא כופר שיברך‬
‫נכרית ומטעם זה אין מכבדין אותו בביהכ״נ בשוב‬
‫דלטעם א׳ אין רשאין ולטעם ב׳ רשאין(‪ .‬ואין‬
‫ומדוכא‬ ‫כבוד והרופא רואה בזההתרתקות מהקהל‬
‫להחשיבו לברכה דהוי כברכה שאין בה הזכרת השם‪,‬‬
‫מאד מזה ולכן רוצים כתר״ה וראשי העיד לכבדו‬
‫וכן הוא גם כאין בה מלכות כית שאינו מחזיקו למלך‬
‫לפעמים בפתיחת וסגידת הארה וכדומה‪ .‬וגם הוסיף‬
‫העולם אלא אומר זה לפטומי מילי‪ .‬וממילא הרי‬
‫כתר״ה להעיר שמצד הקפדתו על אנשי העיד ברוד‬
‫לא יוציא את אלו ששומעין ברכתו ואין מברכין‬
‫שרק כל זמן שאמו הזקנה שהיא שומרת תורה בחייב‬
‫בעצמן שבשביל זה הרי מכבדין לאחד שיעשה ברכה‬
‫עושה מה שעתצה לטובת הקהל אף שמקפיד עליהם‬
‫בקול רם‪.‬‬
‫ואחר חייה יתדחק מן הקהל ויהיה הפסד גדול להקהל‬
‫בכלל וליחידים בפרט ורוצה כתד״ת לידע דעתי בזה‪.‬‬ ‫‪.‬ועיץ בדש״י גיטין דף מ״ה שפירעז בטעם ס׳ת‬
‫והנה עיקר הנידון בזה הוא משום איסור חניפה‬ ‫שכתבו מין ישרף דודאי לשם ע״ז כתבו‪ ,‬שטעם זה‬
‫שיש במה שיכבדו אותו בדברים שאין מן הראוי‬ ‫לא שיז באפיקודסים כהראבאיים הרעפארמער שאין‬
‫לכבד לבעל עבירה כזו‪ ,‬דמצד עצם ענין פתיחת‬ ‫מאמינים גם בע״ז‪ ,‬ולדידיה ט״ת שכתבו אפיקורס‬
‫וסגירת האדון להניח לבעל עבירה ליכא שום איסור‪.‬‬ ‫כזה לא יהיה מחוייב לשדוף‪ .‬אך אולי מודה לתרמב״ם‬
‫ואף לקרא לתורה אם הוא דק בעל עבירה לתיאבת‬ ‫שיהיה מותר לשדוף מטעם דמעלה בדעתו שהוא‬
‫ליכא איסור בעצם אם איננו כופר‪ ,‬דכופר ומומר‬ ‫כשאר הדברים‪ ,‬אבל אינו מחדב לשרוף מטעם שלא‬
‫להכעיס יש לאסור בעצם משום דאין כוונתם ללמד‬ ‫להנית להם שם ולמעשיהם דלא סבר טעם זה ולכן‬
‫תורת ה׳ בקדיאתם והוו דבריהם בקריאתם רק‬ ‫לא גרע מסתם דברים שאף שמותר לשרוף ליכא‬
‫כקריאת דברים בעלמא לא כקריאת דברי התורה‬ ‫חיוב לשרוף‪ .‬וא״כ בברכה שאומר האפיקורס גם‬
‫תורת ה׳‪ .‬ועיין ברמב״ם פ״ו מיסוה״ת ה״ח בס״ת‬ ‫הוא מודה שאינה ברכה דהוא כליכא הזכרת שם‬
‫שכתב אפיקורס ששודפין אותו עם האזכרות שבו‬ ‫ומלכות כדכתבתי להדמב״ם‪ .‬וכיון שאפשר שלא‬
‫כתב הטעם מפני שאינו מאמין בקחשת השם ולא‬ ‫פליג דש״י בזה אין לנו לעשות מחלוקת במה שלא‬
‫כתבו לשמו אלא שהוא מעלת בדעתו שזה כשאר‬ ‫מצינו בפירועו‪ .‬ונמצא שיש איסור לכבד להראביים‬
‫הדבדים והואיל ודעתו כן לא נתקח!ו השם‪ ,‬והא‬ ‫האפיקורסים שיברכו ברכת המוציא אף אם מברכים‬
‫אין לפרש דכוונתו דשמות שנכתבו שלא לשמן מותר‬ ‫כדין משום דברכתם לא נחשב ברכה ולא יוציאו‬
‫לשורפן דהא ודאי כשישראל כעזר כתב ס״ת שלא‬ ‫את השומעים‪ .‬וגם אין צריכים לענות אמן אתד‬
‫לשמן אסור לשרוף דאף שם שנכתב על כלי כתב‬ ‫ברכתו‪.‬‬
‫שם בה״ו שגונזין אותו ואם התיר כלי מתכות שהיה‬ ‫ידידו‪,‬‬
‫כתוב עליו השם הוא לוקה‪ ,‬אף דלא כתבו לשמו‬
‫רקדושת השם‪ .‬דהא אף בכתבו לקדועזת השם איתא‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫בעדכין דף ר דשם שלא במקומו לא קדוש ופרש״י‬
‫בלשון ב׳ שלא קדיש השם ומ״מ צדיך גניזה‪ .‬ונדאה‬
‫שאף ל״ק דדש׳׳י שפי׳ אינו קדועז אלא מקום השם‬
‫ואותה חתיכה תיגנז נמי אין כוונתו שנקדש ממש‬
‫רלט‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬
‫לשנות הדין דשינוי הדין ח׳־ו הוא ככופר בתורת‬
‫משד‪ ,‬מפי ה׳ אף שהוא דק דין בעניני ממץ דלכן‬
‫כית שהשדים שאלו בפרטיות על כל דין ודין שוד‬
‫של ישראל שנגח לשל עכוים ושל עכו״ם לשל‬
‫יעודאל הוכרחו לומד תאמת על קדושת השם עיי׳׳ש‪,‬‬
‫ולכן היד‪ ,‬מקום לומד שאף לומר להרשע שיאות‬
‫עבד הוא כאומד שד‪,‬יד‪ ,‬מותר שנמצא שד‪,‬וא משנה‬
‫הדין שע״ז הדי הדין שיד‪,‬רג ולא יעבוד‪ ,‬וד‪,‬וכיחו‬
‫התום׳ מד‪,‬א דעולא שמותר במקום סכנה‪ .‬והטעם‬
‫כיץ שאינו אומר שהוא מותר אלא שיאות עבד אין‬
‫בזה אמירה שהוא רבד מותר אלא הכוונד‪ ,‬אע׳׳ם‬
‫שהוא רבד אסור שאסדד‪ ,‬תודה לא מזלזלו בשביל‬
‫כך משום שיאות עבד לדעת אנשים כמוד‪,‬ו ולא הרג‬
‫בעלמא בלא טעם‪ .‬ולכן אף שכלא סכנה אסור משום‬
‫שנדמה כמסכים שהוא מותר‪ ,‬אינו מחריב למסור‬
‫נפשו על זת‬
‫דברים בעלמזב אבל לפתיחת וסגירת האדון וכדומה‬
‫וא״כ אפשר שכל איסור חנופד‪ ,‬הוא דק בכטן‬
‫זד‪ ,‬דד‪,‬וא כד‪,‬סכמד‪ ,‬על האיסור ועל דין שקד כד‪,‬א‬
‫דאיתא התם באגדיפם שאמדו לו אחינו אתר‪ ,‬שנמצא‬
‫שאומדין שכשר למלכות‪ ,‬שאם היו אומדין כן בפירוש‬
‫היה זה כדין יהרג ואל יעבוד‪ ,‬לכן אף שלא אמדו‬
‫בפירוש שהוא כשד דיש לפרש דכוונתם שכיון שאחינו‬
‫אתה במצות‪ ,‬כדפי׳ התום׳ ביכמות‪ ,‬איננו מקפידין‬
‫מלעבדך כמלך אף אם אינך כשד למלכות‪ ,‬ולכן לא‬
‫היו מחוייבין למסור נפשם ע״ז אבל מ״מ עבדו‬
‫איסור חנופה שבדבריהם החזיקוד‪,‬ו שישאד במלכותו‬
‫ואף אם גם בלא דבריהם היה נשאר במלכותו מ״מ‬
‫אסור להחניף בדבר שהוא כהסכמה על מד‪ ,‬שנעשה‬
‫שלא כדין תורד‪ .,‬ואף שלא היו מחריבין למסור נפשם‬
‫נענשו משום דלא היה להם לירא שיהרגו גם אם לא‬
‫היו אומדין כלום אלא היו שותקין אף אם ד‪,T ,‬‬
‫חשש שידחקם ולא יד‪,‬יה דעתו נוחה עם החכמים‬
‫שמחמת זה היו רשאין לשתוק כדכתבו התום׳ מ״מ‬
‫כיץ שלא היה חשש הריגה היה אסור להם להחניף‪.‬‬
‫וניחא מש׳־כ התוס׳ וזהו עונש החנופה בדבר עבירה‬
‫שמחניף לחברו מחמת יראתו מפניו ואינו חושש‬
‫על יראת תקב׳׳ה ועושד‪ ,‬עין שלמעלה כאילו אינה‬
‫דואד‪ ,‬עיי״ש שלכאודד‪ ,‬אם אדם ירא מאדם שלא‬
‫יהרגהו מותר לעבוד וגם בחנופה הא כתבו בסמוו‬
‫דמותד במקום סכנד‪ ,‬ולא הוי בזד‪ ,‬כעושה עין שלמעלה‬
‫כאילו אינה דואה משום דאדדבה כך ציוד‪ ,‬הקב׳׳ד‪,‬‬
‫שנירא מהאדם ולא ניחוש אז ליראת הקב״ד‪ ,‬מלעבוד‬
‫על דבריו‪ ,‬אלא כוונתם דלא היתד‪ ,‬הידאד‪ ,‬מאגדיפס‬
‫שלא יד‪,‬דגם אלא שירחיקם ולא יהיה דעתו נוחה‬
‫מהם שמצד ידאה כזו אסור לעבוד על איסודין‬
‫ותנופה‪.‬‬
‫אגרות‬
‫השם‪ ,‬אלא שלהאיסוד הנאה קורא שנקדש כיץ שהוא‬
‫מצד קדושת השיית בעצם לא מצד קדושת אותיות‬
‫אלו דהרי אסור אף בשמות שלא נכתבו בקתשה‪.‬‬
‫ופי׳ ב׳ לא פליג בדין אלא בפירוש אינו קדוש שהוא‬
‫על הקדושה ממש שכותב אף לשם קדושה שלא‬
‫במקומו לא קדיש‪ ,‬ומ״מ נאסר מצד קדושת השי״ת‬
‫בעצם‪ .‬ונדמצינו שאף אדכרתא דנכתבו בשטרות‬
‫שודאי לא כתבו הסופדים לשם קדושד‪ ,‬והיה אמוד‬
‫לאבדם בד׳׳ד‪ ,‬דף ח׳‪ .‬אלא כוונת הדמב״ם הוא דכיון‬
‫שאינו מאמיו ומעלה בדעתו שזר‪ .‬כשאר כל ד‪,‬דבדים‬
‫הוא כלא כתב שם כלל אלא אותיות בעלמא ולא‬
‫כתבו לחשיבות שם כלל‪ ,‬שלכן לא נתקדש אף‬
‫לחשיבות שם על אותיות אלו יותר מעל אותיות‬
‫אחדות ואין להם חשיבות שם כלל‪ .‬וא״כ יש למילף‬
‫שגם בקדיאד‪ .‬לא נחשב מה שקורא לחשיבות קריאת‬
‫תודת ה׳ כיון שאינו מאמין בזה ומעלה בדעתו שהם‬
‫אין שייך בזה שום איסור בעצם‪ .‬אבל כיון שהוא‬
‫דבר שמכבדין בזה ואין מן הראוי לכבד לבעלי‬
‫עבירות כזה נמצא כשמכבדין אותן בפתיחת וסגירת‬
‫האדון וכדומה הוא חניפה שאסור כמפורש בסוטה‬
‫דף מ״א‪.‬‬
‫אבל א׳׳כ יש לדון בזה בדבר חדש‪ .‬דהנד‪,‬‬
‫בתום־ שם ד״ד‪ ,‬כל כתבו יש לפרש שלא כמקום‬
‫סכנה אבל במקום סכנד‪ ,‬מותר וד‪,‬ביאו ראיה מד‪.‬א‬
‫דנדדים שהרוצח שאל לעולא יאות עבדי השיב לו‬
‫אין ופרע לו בית השחיטה וחשש דלמא ח׳׳ו אחזקית‬
‫ידי עובדי עבירה וא'ל ד־ יוחנן נפשך הצלת עיי״ש‬
‫שלכאורה תמוד‪ ,‬טובא הא פשיטא דמ׳׳ש מכל האיסודין‬
‫שמותדין לעבוד בשביל כ״נ וכי האיסור להחניף‬
‫היד‪ ,‬שייך לד‪,‬סתפק שיד‪,‬יד‪ ,‬יותר חמוד משבת ומאכלות‬
‫אסורות שד‪,‬וצדכו התום׳ לחדש וד‪,‬וצדכו לדאיד‪.,‬‬
‫ובשלמא על עולא שד‪,‬יד‪ ,‬חושש דלמא היה אסוד‬
‫אפשר שלא מצד איסור החניפה אלא משום שהיה‬
‫זד‪ ,‬כאיסור רציחה שד‪,‬דין בו יחדג ואל יעבוד לכן‬
‫היד‪ ,‬סבור אולי גם זה שיתחזק הרוצח ע״י דכדיו‬
‫שלא לחוש על איסור רציחה שעשד‪ ,‬הוא גם כן‬
‫מאביזדייהו דדציחה משום שאולי יבא מזה לרצוח‬
‫ע ‪ ,T‬והשיב לו ד׳ יוחנן שלא נחשב זד‪ ,‬מאביזדייד‪,‬ו‬
‫דדציחח והיה מותר בשביל הצלת נפשו‪ .‬אבל לתוס׳‬
‫שעל איסור חניפה הסתלקו וד‪,‬וצרכו להדאיה משם‬
‫תמוה טובא‪.‬‬
‫ולכן צריך לומד דד‪,‬וא דק בחנופה לומד על דבר‬
‫דע ואיסור שעשה שיאות עבד שנמצא כאומד שאין‬
‫זד‪ ,‬רבד איסור‪ ,‬ולומד דין שקד סבדי כמהדש׳ל‬
‫ביש׳׳ש ב׳׳ק דף ל״ח שמחוייבין למסור ליהדג ולא‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רט‬

‫שליכא איסור כלל כגון לשבחו ביפיו ובחכמתו בעניני‬ ‫וכן הא דאמר ירמיהו הנביא להנניה אסן כז‬
‫העולם ובמדותיו אף אם מגזמים מעט משום שצריכים‬ ‫יעשה ה־ היה זה חנופה מסעם שירמיהו היה יודע‬
‫לו אפשר ליכא איסור כיון שאין זה כאלו שבגמ׳‪.‬‬ ‫בברוד שניבא חנניה בשקר והי״ל לומר לחנניה תיכף‬
‫וכן הוא לכבדו בפתיחת וסגירת הארון וכדומה‬ ‫שהוא שקד ולא לומר על דברי שקר אמן שנדמה‬
‫שהוא דק ענין כבוד בעלמא ולא נראה מזה שום הסכם‬ ‫כפסתפק ח״ו בנבואתו האמתית כדפי׳ מהרש״א בח״א‪,‬‬
‫למעשיו הרעים‪ ,‬כי להכל ידוע על מה מכבדים לו‬ ‫ואף שגילה ירמיהו בדבריו שאינו מאמין לנבואת‬
‫שהוא בשביל שרבים צריכים לו ויש לו גם מעלות‬ ‫חנניה נגד נבואתו האמתית מ׳־מ בלשון אמן כן יעשה‬
‫הרבה במעשיו שבין אדם לחברו שראוי לכבדו‬ ‫שאמר היה כלשון המסתפק שזה הוי חנופה‪.‬‬
‫בשבילם אך שבדברים שבביהכ׳׳נ הנהיגו שלא לכבד‬
‫וכן לומר לנבל נדיב ולכילי שוע היא חנופה‬
‫לבעלי עבירה כזו שנשואין לנכריות שהוא כפי‬
‫שבהמקצת צדקה שעושה יצא ידי חובוז צדקה עד‬
‫הראוי וכשיכבדו לזה יהיה זה לחניפה על שצדיכין‬
‫שנקרא גם נדיב שהוא שלא כדין התורה‪ ,‬ואיסור‬
‫לו‪ ,‬עכ״פ כיון שאין בזה שום שייכות להסכמה‬
‫ממש שמשקר בדין ליכא משום שאפשר שאף שלא‬
‫למעשיו וגם הוא ידוע שאין מסכימין למעשיו אך‬
‫יצא ידי חובתו בצדקה קוראו נדיב בשביל הצדקה‬
‫שמכבדין אותו בשביל שהוא רופא מפורסם הזזצריכים‬
‫שעשה שזה הוי ענין נדיבות עכי־פ‪ ,‬אבל נדמה מזה‬
‫לו אין זה בכלל החנופה שאמרינן בסוטה‪.‬‬
‫שמשבחו שיותד לא מחריב שלכן הוא באיסור חנופה‪.‬‬
‫ולכן אף שגם מזה צריך להתרחק אף מחנופה‬ ‫ומתיר בעוה‪-‬ז שיש לחוש לסכנה כיון שאינו משקר‬
‫כזו‪ ,‬שהוא כשמקזבחו יותר ממה שהוא ראוי‪ ,‬כי‬ ‫לשנות הדין ממש אלא רק נדמה מלשונו שהוא‬
‫לשבחו במה שהוא ראוי באמת ודאי ליכא איסור‬ ‫רק חנופה שהותר מפני פ״נ‪ .‬ומה שהוצרכו האמוראי‬
‫דרק בעכו׳׳ם נאמד לאו דלא תחנם לא תתן להם‬ ‫ר׳ יהודה בר מערבא ור׳ שמעון בן פזי לחדש‪ ,‬הוא‬
‫חן בע׳׳ז דף כ׳ אבל בישראל אף בעובדי עבירה‬ ‫להתיר אף שהוא חשש רחוק לסכנה שהקרא החשיבה‬
‫ליכא איסור זה אבל לשבחו ביותר יזזז להתרחק‪,‬‬ ‫זאת לסכנה והתירה בעוה״ז‪ .‬וקשה קצת על התוס׳‬
‫ואולי יש גם איסור בדבר לא רק מצד מדבר שקר‬ ‫שלא הוכיחו מכאן שבמקום סכנה מותר‪ ,‬ואולי שלא‬
‫תרחק אלא גם מצד חנופה‪ ,‬דמצד שקר כיון שהוא‬ ‫נימא שהוא מטעם אחר כיון שחשש הסכנה הוא‬
‫לכוונת שלום אין לאסור כהא דכתובות דף י׳׳ז‪,‬‬ ‫דחוק טובא‪ .‬ואולי סברי שר־ לוי אוסר גם בעוה״ז‬
‫וא׳־כ גם לכבדו בפתיחת וסגירת אדון שאין בזה‬ ‫דמה שפליג הוא גם על הדין ולא רק על פירועז‬
‫ענין שקר נמי אולי יש איזה איסור מצד חנופה‪.‬‬ ‫הקרא דכראות פני אלקים שלכן צריף למילף מקרא‬
‫אבל כיון שאין איסורו ברור ויותר נוטה שאין בזה‬ ‫דלא יקרא לנבל נדיב‪ ,‬וכיון שר־ לוי אוסר היה‬
‫איסור אלא מעלה טובה הוא להתרחק אף מחנופה‬ ‫מקום לומר דאוסר גם במקום סכנה‪ ,‬לכן הביאו‬
‫כזו יש להקל אם רואה כתר״ה וראשי העיר אקזר‬ ‫מעולא ור׳ יוחנן שלא מסתבר להו שר׳ לוי יפלוג‬
‫יש צורך גדול להקהל ולאנשי העיר שיכבדו אותו‬ ‫גם עלייהו אלא שפליג משום דלא מחשיב זה דבעוה׳׳ז‬
‫באיזה דבר בביהכ״נ כהא דפתיחת וסגירת הארון‬ ‫לסכנה בסתמא‪ ,‬ולכן במקום סכנה ממש בהא דעולא‬
‫וכדומה‪ .‬אבל לקריאה בתורה אין להתיר מטעם‬ ‫מודה שמותר‪.‬‬
‫שכתבתי לעיל‪.‬‬ ‫וכן הא דיעקב דאמר לעשו כי על ‪ P‬ראיתי‬
‫ידידו מוקירו‪,‬‬ ‫פניך כראות פני אלקים שהוא ג׳׳בכשיקר הרין‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫שהרי אסור להסתכל בפני אדם רשע ואיד שייך‬
‫ליהנות מזה‪ .‬אבל הוא רק בדין חנופה משום שכוונתו‬
‫על הפיוס והרצון שנעקזה בראיית פניו כדמסיק‬
‫‪D‬י ‪ p‬נב‬ ‫ותרצני אבל חנופה עכ״פ הוי‪ ,‬והיה מותר משום‬
‫שמותר בעוה׳׳ז לרקוב׳׳ל‪ .‬וכן הא דאומר לרשע‬
‫בענין ראיית הספר חסידים מרברןה‬ ‫צדיק אתה הוא חנופה משום שג״כ נדמה שאומד‬
‫שלשתות ארם ‪ anip‬לבהמה‬ ‫על מעשיו שהוא בצדק ובדין‪ ,‬אבל כיון שאינו‬
‫אומר על איזה דין מיוחד אין בזה מקזקר ממש‬
‫כ״ב מנ״א תשכ״ג‪.‬‬
‫בהדין אלא הוא בדין חנופה‪ ,‬שלת היה מקום‬
‫מע״כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר״ר יצחק‬
‫להסתפק שיהיה אסור אף במקום סכנה והוצרכו‬
‫גראזאלסקי שליט״א‪.‬‬
‫התום׳ להוכיח שמקום סכנה שרי‪.‬‬
‫הנ ה בדבד קושית כתר״ה על המג״א בשם ספר‬ ‫אבל להחניף בענינים שלא שייכים לומר שהוא‬
‫חסידים סימן קס״ז ס״ק י״ח שמביא ראיה‬ ‫מסכים להאיסורים ודברים הרעים שעתזוה אפשר‬
‫רמא‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫שודאי צודך אדם עדיף מהצורך שצריך השני לבהמתו‬ ‫מרבקה שאמדה שתה וגם גמליך אשקה שלשתות אדם‬
‫דד‪,‬א הצריך לעצמו ■אין לו שום צודך באכילת בהמה‬ ‫קודם‪ ,‬דהא לגבי הבדו ודאי האדם קודם לבהמה גם‬
‫של האחד ואין אכילתד‪ ,‬שייך לו‪ ,‬ולכן אף לפני נותן‬ ‫לאבילה ודק על בעל הבהמה שמוטל עליו להאביל‬
‫הצדקה שנמצא שיש לפניו שני חיובים דצדקה וצריך‬ ‫לבהמותיו חייבתו תורה שתחלה יעשה הובתו קודם‬
‫לעשות תחלד‪ ,‬העדיפא הוי צודך אדם עדיף‪ ,‬אבל‬ ‫שיאבל בעצמו‪ ,‬זהו מה שנראה בבוונת קושית כתר״ה‬
‫כשד‪,‬תיוב צדקה הוא לאדם אחד שלד‪,‬אדם עצמו‬ ‫דלכן לא דק קצת במדוד דבריו‪ ,‬שמה שעל דבקה‬
‫כשיש לו גם עבור בהמתו הרי בהמתו קודמת‪ ,‬גם‬ ‫לא היו מוטלים אבילת הגמלים לא היה זח קושיא‬
‫לנותן הצדקה כשנותן לו עבוד שניהם יש לו לעשות‬ ‫קודם שבתב סבדתו דאדם קודם לבהמה לגבי אחרים‬
‫כחיוב המקבל שהוא ליתן לבהמתו תחלה‪ .‬וממילא‬ ‫מהראיה שגם בבני אדם איבא חלוקים בד‪,‬א דאיש‬
‫דאיה מרבקה שחיובד‪ ,‬היה מדין צדקה לאליעזר היה‬ ‫קודם לאשה מחמת שחייב במצות ביותר מהאשד‪,‬‬
‫גם להשקות להגמלים שלו‪ ,‬שאם גם בשתיה היה‬ ‫ב״ש באדם לגבי בהמה שלא שייבא בלל למצות‪ ,‬דבלא‬
‫אליעזר צריך להשקות תחלה להגמלים גם דבקר‪,‬‬ ‫סברא זו הרי ביון שמצינו שד‪,‬תורה הקפידה שיתז‬
‫היתד‪ ,‬צריכד‪ ,‬לעשות כן‪ ,‬ומדחשקתד‪ .‬תחלה לאליעזר‬ ‫להבהמה קודם לאבילתו אולי גם על אחרים במצות‬
‫אלמא דלשתיה גם אליעזר מותר לשתות תחלה‪ ,‬דלכן‬ ‫צדקד‪ ,‬אייבא דין קדימד‪ ,‬לאבילת בחמד״ וד‪,‬י'ל‬
‫השקתד‪ ,‬רבקה ג׳׳ב לאליעזר תחלה וניתרצו ב׳‬ ‫לבתר״ת לטינקט תחלד‪ ,‬סברתו דודאי במצות צדקד‪,‬‬
‫הקושיות של כתד״ה‪.‬‬ ‫אדם קודם לבהמה וא׳׳ב מוברח שדין קדימה לבד‪,‬מד‪,‬‬
‫הוא דק לבעל ד‪,‬בד‪,‬מה ולא לאחרים והם דק קושיא‬
‫ועוד יש לתרץ בפשיטות דד‪,‬א לא היד‪ ,‬צריך‬ ‫אחת‪.‬‬
‫אליעזר לדבקד‪ ,‬בשביל המים שתתן לו מחמת שלא‬
‫היה לו מים‪ ,‬דד‪,‬א היו שם הדבה מים בהבאר‪ ,‬ורק‬ ‫אך אולי בוונת בתר״ד‪ ,‬להקשות בתחלה קושיא‬
‫למלאכתד‪ ,‬היד‪ ,‬צריך שהוא ג״ב ממצות צדקה וחמד‬ ‫אהדת‪ ,‬דהא ליכא בלל מצות צדקה להאביל לבהמות‬
‫כשהאדם אין לו כח בעצמו לשאוב המים או בשביל‬ ‫מצד צורך ד‪,‬בד‪,‬מות שאין שום חיוב לד‪,‬אביל לבהמות‬
‫טעם אחד כגון שאין לו פנאי לשאוב וכדומה מחוייבין‬ ‫שהן הפקר מדין צדקה שלא נאמרד‪ ,‬מצות צדקה אלא‬
‫לעשות מלאכתו‪ ,‬שלענין זה לא שייך חלוק בין‬ ‫לאחיך‪ ,‬וגם מדין צעד בע״ח אך למ״ד דאורייתא‬
‫שתיית אדם לשתיית בהמה דד‪,‬מלאכד‪ ,‬של שתיית‬ ‫בב״מ דף ל״ב נמי לא מצינו דנהיה מחוייבין להאביל‬
‫שניהם הוא רק על האדם‪ ,‬ולא ש' ‪ T‬שיהיה לעושה‬ ‫לבהמות של הפקר אלא שהוא רק דין שאמוד לצעדם‬
‫החסד לעשות מלאכתם קדימה בשני אנשים שאחד‬ ‫בהכאות והנחת משאות יותר מכפי יכלתד‪ ,‬וכדומה‪,‬‬
‫צריך רק למלאכד‪ ,‬מועטת לשאוב פך קטן לשתיית‬ ‫וא׳׳ב בהכרח שהוא דק דין שעל הבעלים ולא על‬
‫עצמו ואחד צריך למלאכד‪ ,‬מרובד‪ ,‬להשקות בהמותיו‬ ‫דבקה שום מצוה‪ .‬וקושיא שניה היא שאף שמצד‬
‫שצריך לשאיבות הדבה ובכלים גדולים ושניהם שוין‬ ‫הבעלים המחוייבין במזונות בד‪,‬מותיו איכא חיוב על‬
‫בכחם לומר שיהיה הקדימד‪ ,‬למי שצריך רק לשתות‬ ‫אחרים מדין צדקה להבעלים‪ ,‬הדי אכילת האדם קודם‬
‫בעצמו‪ ,‬דאדרבד‪ ,‬יש להקדים לכאורה למי שצריך‬ ‫כגון בשני עניים לאחד צריך ליתן צדקה לאכילת‬
‫להשקות לבד‪,‬מותיו שד‪,‬יא מלאבד‪ ,‬מרובד‪ ,‬שקשה זה‬ ‫עצמו ולאחד צריך להאכיל לבהמתו ודאי צריך‬
‫לאדם חלש ביותד וגם צריך זמן יותד‪ ,‬מזה שצריך‬ ‫להקדים למי שחסר לו אכילת עצמו ואח״ב ליתן למי‬
‫לשאוב רק לעצמו שאף לאדם חלש אינו קשד‪ ,‬וישאוב‬ ‫שחמר לו לאכילת בהמותיו‪ ,‬וא״ב גם כשצריך אדם‬
‫בעצמו אם לא יספיק לשאוב לעזניהם‪ ,‬וכן נוטה‬ ‫אחר מדין צדקה להאכיל לבעל הבהמה ולבהמתו נמי‬
‫לדינא‪ ,‬וא׳׳ב באיש אחד הצריך לשאוב לעצמו‬ ‫יש לו ליתן תחלה להאדם שאכילתו קודם בדין צדקה‬
‫ולבהמותיו נמי מצר המלאכה יש להאחר שרתה‬ ‫לבהמתו שאכילתד‪ ,‬מאוחר בדין צדקה‪.‬‬
‫לעשות מלאכתו דהחלש מדין צדקה וחסד‪ ,‬להקדים‬ ‫אבל יש חלוק גדול דכיון דלאיש זד‪ ,‬מחוייב‬
‫לעעזות מלאכה הקשח קודם ואח״ב אם יקשה לפניו‬ ‫ליתן מדין צדקה גם לבהמתו ויש לו ליתן בעד שניהם‪,‬‬
‫לעעזות גם מלאכתו הקלה יעשה גם מלאכתו הקלה‪,‬‬ ‫יש לו ליתן כפי הדין שצריך בעל הבהמה לעעוות‬
‫וא״ב היה לה לרבקה שרצתה לעשות המלאכה שעל‬ ‫שהוא ליתן להבד‪,‬מה תחלד‪ ,‬כיון שחיוב הצדקה הוא‬
‫אליעזר היה לה לעשות להשקות מתחלה הגמלים שעל‬ ‫מצד הבעלים שצריך ליתן לבד‪,‬מתו שהוא קודם‬
‫זה אפשר הוא הלעז או מתעצל מצד טורח הדרך‬ ‫לאכילתו ל מ גם הנותן צדקה לו יש עליו ליתן תחלד‪,‬‬
‫ואח״ב כשגם לשאוב לצורך עצמו שהיא מלאכה‬ ‫למד‪ ,‬שד‪,‬וא צדיך קודם ואח״ב למה שצריך לעשות‬
‫הקלה לא יוכל או יתעצל תשאב גם לו‪ ,‬ומדלא עשתד‪,‬‬ ‫מאוחד‪ ,‬ול״ד לשני עניים שאחד צריך לעצמו ואחד‬
‫כן הוא ראיד‪ ,‬שלשתיה אדם קודם‪ .‬וכר‪',‬ג כיקז לכעל‬ ‫צריך לבד‪,‬מתו שמי שצריך לעצמו קודם‪ ,‬משום‬
 ‫טשה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רמב‬

‫שאמד העבד במקום שאמרה והוא להגיה בשני‬ ‫הבהמה האוכל בעדו ובעד בהמותיו אך קשה לסניו‬
‫חבורים בספר חסידים ובמג״א‪ .‬ואף שבעצם לא‬ ‫המלאכה להכין המאכל ולהאכיל ובקש מאהד שיעשה‬
‫קשה דד‪,‬א חזינן שהבינד‪ ,‬שגם הגמלים צריכים לשתות‬ ‫עמדו המלאכה‪ ,‬ואף בשני אנשים כששוין בכוזם‬
‫שהרי אמדה גם לגמליך אשקה ומשמע שלא היה‬ ‫ואחד צריך שיביא דק עבורו שהיא מלאכה קלה ואהד‬
‫זה בלשון שאלה‪ ,‬צריך לומד שהקושיא היא שאולי‬ ‫צריך שיביא לבהמותיו שהיא מלאכה קשד» יצטדך‬
‫היה לה דק ספק ולכן מתחלד‪ ,‬נתנד‪ ,‬לו לשתוו ‪J‬‬ ‫ליתן קודם לפני הבהמות ואח״כ כשלא ירצה לעשות‬
‫דאין הספק שמא צדיכין גם הגמלים לשתות וצדיכד‪,‬‬ ‫גם מלאכה הקלה דבעבוד אכילת עצמו יעשה גם‬
‫להשקותם תחלה דוחה מצותד‪ ,‬להשקותו תיכף כשבקש‬ ‫המלאכה הקלה גם עבוד אכילת האדם עצמו‪ ,‬ונמצא‬
‫פפנד״ ורק אחד שקיימד‪ .‬המצוה אפדה שתשקד‪ ,‬גם‬ ‫מה שיצטרך האחר ליתן לפני הבהמות תחלה לא‬
‫הגמלים מספק שמא צדיכין לשתות ואף אליעזר‬ ‫מצד הדין דבהמות קודמים באכילה לאדם שזה ליכא‬
‫ועבדיו אין יודעין פזד‪ ,‬ותשאב אף מספק דכשלא‬ ‫אלא משום שתחלה צדיו לעשות הקשה שאם הוא‬
‫ירצו הגמלים לשתות לא יעזתו כדפדש״י על כוונת‬ ‫חלש לא יוכל לעפזותד‪ .‬ואח״כ לעקוות הקלת אם גם זה‬
‫התרגום על אם כלו שבקרא לתרגם עד די ספקת‪ ,‬ואם‬ ‫לא ידצה לעשות בעצמו‪.‬‬
‫ידעו בברוד שאין צריכין לשתות יאמרו לד‪ ,‬ולא‬
‫יטריחוד‪ ,‬בחנם‪.‬‬ ‫וד‪,‬נה מה שהקשה כתדיה עוד מגא ידעה דד‪,‬גמלים‬
‫רוצים לשתות ולכן נתנה לו מתחלה לשתות ואח״כ‬
‫אבל אני באדתי בטעם השינוי שהיד‪ ,‬במעשיה‬ ‫שאלהו שטא צריכין גם הגמלים לשתות‪ ,‬וכן הקשה‬
‫מכפי שאמד אליעזר בתפלתו שמא אמר ואמרד‪ ,‬שתה‬ ‫הפמ״ג במשבצות זד‪.‬ב סק״ז בשם הר׳ מודי כד‪,‬ן דלא‬
‫וגם גמליך אשקה שהוא תיכף‪ ,‬וד‪,‬יא לא הזכירה‬ ‫היה לה לומד אתן לבד‪.‬מתך קודם מזמא הבהמות‬
‫אודות הגמלים עד אחר גמד שתייתו דאליעזד כמפורש‬ ‫שתו כבד בדדך מים תראוים לבהמה ולא לאדם‪,‬‬
‫בקרא שאמרד‪ ,‬לו תחלד‪ .‬דק שתד‪ ,‬אדוני ודק אחד‬ ‫ומה שתירץ דהדאיה היא מהעבד שהיה לו לומר אשד‬
‫ששתה אפדה גם לגמליך אשאב‪ ,‬ויותר מזד‪ ,‬תמוה‬ ‫אומד אליה תן מים להגמלים ואמרה אשקד‪ ,‬לד‪,‬גמלים‬
‫שבספור העבד לבתואל ולבן אמד ג״ב שאמרת שתר‪,‬‬ ‫וגם לך אשקה וד‪,‬סכים לו הפמ״ג מטעם שקדא זה‬
‫וגם גמליך אשקה שהוא תיכף קודם ששתד״ שהוא‬ ‫דשתד! וגם גמליך אשקר‪ ,‬הוא נמצא בלשון העבד‬
‫משום שמדת החסד שלה היה עור יותר מפה‬ ‫ותחת תיבת שאמדה הגיהו שאמר העבד עיי״ש‪ ,‬לא‬
‫שהתפלל אליעזר‪ ,‬דד‪,‬א הדרך באדם בעל חסד כשעושד‪,‬‬ ‫נכון כלל דהרי היה זה להבחנד‪ ,‬על מדת החסד שלד‪,‬‬
‫חסד הוא בידיעה שהוא מעשה טוב ויש לד‪,‬שתבח‬ ‫שהיא תתן אף מה שלא בקעו כלל ממנה‪ ,‬שזה שייך‬
‫בזד‪ ,‬וד‪,‬וא ג״כ מדד‪ ,‬טובה שהיה סגי לאליעזר לקחתה‬ ‫כשהוא יבקש דבר קטן וד‪,‬יא תוסיף דבר גדול שהוא‬
‫לאקזה ליצחק שזהו רוב מדת בעלי חסד שיודעים‬ ‫יותר הרבה בלא ערך ממה שבקש‪ .‬שהוא בקש רק‬
‫שד‪,‬ם עושים מד‪ ,‬שאין זד‪ ,‬חובה לבנ״א לעשות‪ .‬ולכן‬ ‫להשקותו מעט מים שאף אם ישתה כל צרכו הוא‬
‫אף שדבקה היתה בעלת חסד היה לה לומר תיכף‬ ‫טירחא טעוטד‪ ,‬והיא הוסיפד‪ ,‬לר‪,‬שקות לכל הגמלים‬
‫לאליעזר כלקזון שבקש בתפלתו שעוד קודם שנתנד‪,‬‬ ‫שהוא טירחא גדולה מאד ביותר ממאד‪ ,‬פעמים ממה‬
‫לו לשתות תאמר שתשקה גם להגמלים‪ ,‬ואף שלא‬ ‫שבקש‪ ,‬אבל אם הוא היה מבקש שתשקה את הגמלים‬
‫דצתד‪ ,‬להתפאר במעשיה היה לה לומד כן כדי‬ ‫אין מד‪ ,‬שתוסיף גם להעזקות את אליעזר נחשב‬
‫להרגיע לאליעזר שהיתר‪ ,‬סבורה שאין לו כה לשאוב‬ ‫לכלום ולא היה זד‪ ,‬הבחנה כלל‪ ,‬דק על מה שנותנת‬
‫בעצמו או שהוא עצל גדול מטורח הדרך‪ ,‬שלא יירא‬ ‫מד‪ ,‬שמבקשים ממגד‪ ,‬שחסד כזד‪ ,‬כנראה לא היה סגי‬
‫מה יהיה עם הגמלים שהא עוד יותר טירחא פי‬ ‫ליה להשיאד‪ ,‬ליצחק אלא במה שמוסיפד‪ ,‬ליתן גם‬
‫מאה ויותר להודיע לו תיכף שתשקה גם להגמלים‪,‬‬ ‫מה שמבינה שצריך האדם אף שאינו מבקש שחסד‬
‫אבל היא היתה גדולד‪ ,‬ביותר במדת החסד שהחשיבד‪,‬‬ ‫כזה ניכר שבא מאהבת החסד באופן גדול כזד‪ ,‬של‬
‫בנפשה שכל אדם הרוצה לעשות חסד היה עושר‪ ,‬כן‬ ‫אברהם שנתן להאודחים אף שלא בקשו כלל ממנו‪,‬‬
‫שהוא ליתן מה שהאדם צריך אף בלא בקשתו ואף‬ ‫דאדם שנותן רק מה שמבקשים ממנו אף דבר גדול‬
‫בטירחא גדולה מאד‪ ,‬ואף שודאי ידעד‪ ,‬שיש הרבה‬ ‫אפשר שהוא רק משום בושה ולא מצד אהבת החסד‪.‬‬
‫אנשים שלא היו עושין כן חשבה שד‪,‬ם אלו שאין‬ ‫וגם הא עניים בני טובים מתביישים לבקש ולכן רצה‬
‫רוצים לעשות חסד כלל ולא היו נותנים אף המעט‬ ‫לבחון אותה אם נותנת בעצמה מה שתבין שצריך‬
‫שמבקש‪ ,‬משום שהרוצה לעשות חסד הוא ודאי‬ ‫האדם אף בדבר גדול מאד שהוא דק כשיבקש‬
‫מחמת שכן הוא רצון השי׳׳ת שלח צריך להתנהג‬ ‫לשתיית עצמו לבד והיא תוסיף הגמלים שזר‪ ,‬שבקש‬
‫במדותיו של הקב״ה שאין לחסדיו גבול‪ ,‬ולכן כיון‬ ‫אינו כלום נגד הוספתה‪ .‬וגם דוהק גדול הוא להגיה‬
‫רמג‬ ‫מ שה‬ ‫אורח חיים‬
‫םיטן נג‬
‫שהולכת בדדך מדות השי׳׳ת ותעשה ודאי בל החנזד‬
‫בנתכוץ לצאת בברכת המוציא קודם‬
‫שנטל ידיו אם יצא‬
‫להרגיעו‪ .‬ולכן על טדה גדולה מו לא היו מאמינים‬
‫ומה שנסתפק כתר״ה בראובן שנתכוין לצאת בברסת‬
‫המוציא שברך שמעון קודם שנטל ידיו אם יצא‬
‫דאולי כיון שאינו יכול לאכול לא יצא‪ ,‬ואף שגם קודם‬
‫שניגב ידיו אסור לו לאכול כדאיתא בסימן קנ״ח‬
‫סעיף י״ב ומ׳׳מ יצא כדאיתא בסיסן קס״ז סעיף ז׳‬
‫לא כתב כתר״ה ע״ז חלוק‪ ,‬ואולי כוונת כתר״ה הוא‬
‫משום שאין האיסור אכילה דקודם ניגוב איסור ממש‬
‫דלדש״י סוטה דף ד׳ הוא משום מיאוס והט״ז בסימן‬
‫קנ״ח ס״ק י״ג כתב שטעם זה עיקד‪ ,‬והזינן דלא סגי‬
‫למיסר בידים לחות שלא ע״י נטילה וכן לא במטביל‬
‫ידיו משום שלא מאום כ״כ שיהיד‪ ,‬בזד‪ ,‬איסור דבל‬
‫תשקצו ולכן רק בצירוף טומאה דהחמידו בשעת‬
‫נטילה אסרו‪ .‬ואף להב״י דד‪.‬וא משום טומאד‪ ,‬דמים‬
‫ראשונים דאף שנטהרו ע״י השניים החסירו לכתחלה‬
‫שיהיה בניגוב שא״כ אין זה איסור ממש‪ ,‬וגם בלשון‬
‫הגס׳ לא נאמר איסור אלא כאילו אוכל לחם טמא‬
‫שודאי אין הכוונה כאוכל לחם טמא דתרומה וקדש‬
‫אלא באובל לחם טמא דחולין‪ ,‬שאין זה דבר אסור‬
‫ממש רק לחברים האוכלים חוליר‪,‬ן בטהרה‪ ,‬וג״כ‬
‫רק בימי טהרתן שלנו שכולנו טמאים לא שייך זה‬
‫בעצם‪ ,‬ואף אם החשיבו בשעת אכילה את האוכל‬
‫אף בזה״ז לטהוד מצד הנטילה שאז הוא כבימי טד‪,‬רה‬
‫נפי הא אין זה איסור ממש כיון שאין זה דבר האסור‬
‫לכל‪ ,‬ומסתבר דלא יהיה עבריין ע״ז‪ ,‬וכשאוכל בלא‬
‫נט״י הוא אסוד לכל והוא עבדיץ‪ ,‬ולכן לענין לצאת‬
‫בברכת המוציא אף שקודם נגיבה יכול לצאת יש אולי‬
‫מקום לחלק דקודם נטילה שאסוד באיסוד ממש‬
‫לאכול לא יצא‪ .‬אבל במ״ב ם׳יק מ״ה כתב שיצא‬
‫בדיעבד אף קודם נטילה דלא הוי הפסק כיון שהוא‬
‫צודך סעודה‪ .‬ולע״ד אין צורך לזה שיכול לאכול‬
‫פחות מכזית לרוב האחדונים כדאיתא במ״ב סימן‬
‫קנ״ח סק״י אלא דאפילו להמג״א שם סק״ד שאוסר‬
‫אפילו פחות מכזית בלא נטילה נמי יצא בהברכר‪,‬‬
‫דהסוציא‪ ,‬כיון דגם האיסור לאכול הוא מצורכי‬
‫הסעודד‪ ,‬שצדיך ליטול ידיו קודם שאוכל‪ ,‬ולא גדע זה‬
‫מד‪,‬פסק דבוד וד‪,‬פםק מעשה כשהן לצודך הסעודד‪,‬‬
‫שאינו הפסק‪.‬‬
‫ולפ״ז בהא דאחר ברכת המוציא נודע שהמים‬
‫שנטל ידיו היו פסולין‪ ,‬טוב יותד שיטול ידיו מכפי‬
‫שיאכל פחות מכזית שאסור להמג״!^ אך השע״ת בשם‬
‫הברכי יוסף כתב שיותד טטוב שיטעום פחות ממית‬
‫שא״צ נטילר‪ ,‬להדבה שיטות ורק אם אירע ולא טעם‬
‫אגרות‬
‫שרואה אליעזר שהיא בעלת חסד יש לו לידע‬
‫שצריך שהוא גם להשקות הנמלים שצריך א ה עוד‬
‫יותר משום שהיא טירתא היותר גדולה ואינה צריכה‬
‫לו והוכדה אצנות ולומר שאמרה תיכף שתשקה גם‬
‫להגמלים‪.‬‬
‫וא״כ מוכיח הספר חסידים שאם היה הדין‬
‫דשתיית בהמה קדים עדיץ היה לה להזביד שתשקה‬
‫להגמאם תיכף משום שהיה לה לחשוב שאולי מה‬
‫שלא בקש עבור הגמלים הוא משום שאליעזר לא‬
‫רצה להטריחה רק במה שמוכרח עתה שאולי נחלש‬
‫מעייפות הדרך ומצמאון וכאעזד ישתה יתחזק בכחו‬
‫ויוכל להשקות את הגמלים בעצמו‪ ,‬דלח הוא ישתה‬
‫קודם הגמלים‪ .‬והיה לה לומר שאין לו צורך בשביל‬
‫זה שישתה תחלה משום דהיא תשקה גם להגמלים‪.‬‬
‫וממילא יאמר לה להשקות הגמלים תחלה כפי הדין‪,‬‬
‫ולכן אף שהוא ספק לה שמא אין צריכין הגמלים‬
‫לשתות‪ ,‬נמי היה לה לומר תחלה כפו שאמרה לבסוף‬
‫מספק‪ ,‬וכמו שלטעם אחר להשתבח או להרגיע אומרים‬
‫מספק שהרי חזינן שהיה בדור לאליעזר שאם היא‬
‫בעלת חסד תאמר זה תיכף אף שהוא רק ספק‪ ,‬לכן‬
‫אף שבשביל טעמים אלו לא הוצרכה לומר מתחלה‬
‫לפי גודל מדדגתה באהבת חסד היה לה בעוביל‬
‫טעם השקאת הגמלים תחלה להזכיר שהיא תשקה‬
‫גם הגמלים שלכן אם צריכים לשתות לא ישתה תחלה‪.‬‬
‫אלא הוא ראיה שבשתיה האדם קדים שלכן לא היה‬
‫לה לומר תחלה שתשקה גם להגמלים‪ ,‬אלא אם הוא‬
‫להשתבח או להדגיע לאליעזד שלגודל מדדגתה‬
‫באהבת חסד לא היו אלו טעמים אצלה כדלעיל‪.‬‬
‫וכוונת הס״ח על הלשון שהיתה רבקה צדיכה לומר‬
‫שהוא כלעוון שחשב אליעזר שתאמר שהוא שתה‬
‫וגם גמליך אעזקה כדי להודיעו שתשקה גם להגמלים‬
‫שלכן לא יהיה לאליעזד להקל לשתות קודם אם‬
‫צריכים הגמלים לשתות‪ ,‬ומדלא אמדה כן אלא אח״כ‬
‫דאיה שאדם קודם בשתיה וקיצר בבאוד הראיה‬
‫כדרך הראשונים‪.‬‬
‫ולענין בניו הקטנים שאין יכולין ליקח בעצמן‪,‬‬
‫ודאי הם קודמים להבהטות כדכתב כתד־׳ה‪ ,‬ואם יכוליז‬
‫ליקח גם בעצמן יש להקדים הבהמות שהרי להבנים‬
‫יכול לומד להם שיקחו בעצמם‪ ,‬ואינו נוגע מה‬
‫שעליהם לא מוטל החיוב להאכיל להבהמה כיון רעל‬
‫בעל הבהמה שהוא הנותן גם להבנים מוטל להאכילם‪,‬‬
‫אך שהוא תלוי באיכות הבנים דאם יכולין ליקח‬
‫בעצמן הרי יכול לקיים תרדיהו ואם אין יכולין ליקח‬
‫בעצמן ודאי הם עדיפי‪.‬‬
 ‫משה‬
‫זו‪ ,‬ולבן הוא דק כשבשעה שבידך לא היה נתקזיבות‬
‫דלתם והיה לבטלה‪ ,‬אבל ביון שבקזעה שבידך היה‬
‫ע״ד קביעות סעודד‪ ,‬שהיה אז בחשיבות לחם ובידך‬
‫שפיד המוציא ולא הוי זה לבטלה נפטד ממילא אף‬
‫שבתוך האכילה נסתלק ממנו המעלה דלחם ביון‬
‫שבכלל הבדכד‪ ,‬הוי ענים גם אחד הסלוק ע״י שנמלך‬
‫לבטל קביעותו‪ ..‬ואף שאין לי לע״ע ראיה מפודשת‬
‫מסתבד בן לע״ד‪.‬‬
‫וד‪,‬נני ידידו מוקידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫‪ p ’D‬נה‬
‫בברכות הנרפסים באותיות אננלית‬
‫למחיקה ולשריפה‬
‫מוצאי יו״ט נ״ד השדי תש״פ‬
‫מע״כ ידידי הנכבד מוהד״ד ישדאל גאדדאן‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫הנה הניד הנדפס בו נדבות בלשון הקדש אבל‬
‫באותיות אנגלית כמו שאומדים השמות בשעה‬
‫שצדינין לבדך על הדלקת הנד בשבת ועל מיני‬
‫אונלין שנשלח להדבה אנשים ונשים לצודד הכנסה‬
‫עבוד הישיבה של עידנם שעדערו אחדים מצד‬
‫גדם מחיקה ושדיפה‪ ,‬הנמן לע״ד שאיסוד מחיקה‬
‫לינא משום שאותיות אנגליות אינם נחקזבים לאותיות‬
‫של השם ונחשבו דק כסימן לקדיאה שלא גאסד‬
‫במחיקה‪ .‬ואף שביו״ד סימן רע״ו סעיף י׳ נתב‬
‫הדמ״א דהשם שנותבין בסידודין ב׳ יודין ואו על‬
‫גביהן מותד למחקו דק אם הוא ל ^ ך ובש׳ך‬
‫כתב שהוא דוקא לצודך גדול‪ ,‬אינו מצד שהוא‬
‫סימן לקדיאה שזה אינו כלום נמפודש בתה״ד בפסקים‬
‫סימן קע״א והובא בד״מ אות ה׳‪ ,‬אלא מקזום דהיוד‬
‫הוא התחלת השם עיי״ש והובא הטעם בהגד״א‬
‫ס״ק נ״ד ומסתפק שמא דוקא׳ ב׳ אותיות נמו אד‬
‫להר״ח שאוסד או שאף אות אחת כיון שהוא מן שם‬
‫המיוחד יש להחמיר יוהד ולבן מחמיר שלא במקום‬
‫צודך גדול אבל הבא שהוא דק דמז לקדיאת בלא‬
‫שום אות אין לאסוד אפילו שלא לצודך‪.‬‬
‫אבל נדפסו שם גם באותיות של לה״ק ונבחנו‬
‫השמות בשני יודין וקוף במקום הא שבשביל זה‬
‫אין למחוק שלא לצודך גדול‪ .‬אבל הוא במחיקה‬
‫ודאי ולא במה ששולחים לאנשים ונשים שהדבה‬
‫מהן אדדבה ישמשו בהניד לקדיאת הבדכות שהוא‬
‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רמד‬
‫מידי וחזד ונטל ידיו סובר הבדכ׳׳י שא״צ לבדך‪ ,‬א״נ‬
‫יסבוד בנתגוין לצאת קודם נטילה שגיב לנתחלה‬
‫יאכל פחות מכויח ודק בדיעבד שנטל לא יצטדך‬
‫לברך דלא כהמ״ב‪ .‬ואולי הוא משום דהבכ׳י טובד‬
‫שמוחד לאכול פחות ממית בלא נטילה ואינו חושש‬
‫לדעת תמג״א‪ ,‬וכן הביא בשמו המ״ב בסימן קניח‬
‫סק״י‪ ,‬לכן יותד טוב שיאכל פחות ממית קודם‬
‫הנטילה בשביל הבדכה‪ ,‬דהא לכתחלה איתא בדמ״א‬
‫סק״ו שלא יפסיק כלל אף לצודד אכילה‪ ,‬אבל לדינא‬
‫שאנו חוששין לשיטת המג״א שאסוד לאכול אף‬
‫פתות ממית בלא נט״י יותד טוב שיטול ידיו קודם‬
‫משום שלדינא אינו הפסק כיון שהוא צודך אכילה‬
‫בין ביצא בבדכת חבדו קודם הנטילה ובין בבידך‬
‫בעצמו ונודע שלא נטל ידיו או שהיו המים פסולין‪.‬‬
‫סיסן נר‬
‫בקבע סעודתו על פת בכיסנין ונמלך‬
‫אתר שבירך המוציא שלא לאכול שיעור‬
‫קבע אם נפטר בהמוציא שבירך‬
‫ומה שנסתפק כתד״ה בקבע סעודתו על פת הבאה‬
‫בכיסנין ובידך המוציא ואחד שהתחיל לאמל‬
‫מעט נמלך שלא לאמל שיעוד קביעות סעודה אם‬
‫יצטדך לבדך במ״מ או שנפטד בהמוציא שבידך‪,‬‬
‫נדאד‪ ,‬לע״ד דכיון שבשעה שבידך המוציא היה כדין‬
‫נפטד נם מה שאכל אחד שנמלך שלא לקבוע סעודה‪,‬‬
‫בהמוציא שבידך‪ .‬דהא בעצם הדי הוא בשם לחם‬
‫ופת כיון דמועיל קביעות סעודה עליה‪ ,‬ודק משום‬
‫שליכא עליו חשיבות כל כך לא קבעו עליו נדכה‬
‫המוציא שהוא כיתדון על ענין המזונות שיש בו‬
‫שזדז מבדכין דק במ״מ שהוא על כל מילי דזיץ‬
‫כדאיתא בט״ז סק״ו‪ >sn ,‬שיש בו גם יתדון קצת‬
‫דהוא בשם לחם ופת לא חשיב בל כך לקבוע על‬
‫יתדון זה נדבת המוציא כיון שבסתמא אין קובעין‬
‫עליו סעודה שלא בעל לחם ופת נמוד‪ ,‬וממילא אם‬
‫בדיעבד נמי לא יצא בנדבת המוציא אינו משום‬
‫שאין לו שייכות להמוציא דהא הוא בשם לחם‪ ,‬אלא‬
‫משום דהוא נלבטלח על היתדון שיש בהמוציא נגד‬
‫במימ נדמשמע בלשון הט״ז בסופו שנתב ויש ע״ז‬
‫גם שם חומדא שלא לומד בחנם המוציא שלשון בחנם‬
‫הוא על הדבד שלינא בנדבת במ״מ ואינא בהמוציא‬
‫חה עוקזה שלא יצא בנדנה דהמוציא על פת דניסנין‬
‫ביון שאין בו שיעוד המעלה היתידה שיש לקבוע‬
‫בשביל זה בדנה המוציא שלמ הוא חסדון שלא לצאת‬
‫בנדנה זו אף שהוא בשם לחם ששייך גם לנדבה‬
‫רמה‬ ‫משה‬ ‫אוחז חיים‬ ‫אגרות‬
‫הוא ראיה רק שכויע מותרין גם להזכיר השמות‬ ‫דק סמק מחיקה בשביל אלו שישליכום במקום‬
‫כיון שד‪,‬וא להלמוד אבל אין ראיה שמוכדחק דוקא‬ ‫שמשליבין נידות שאינם ויריבים‪ ,‬ואף אלו ברוב‬
‫להזכיר השמות כקדיאתן‪ .‬וכן מד‪ .‬שהביא ראיה‬ ‫המקומות הם נשרפין ע‪-‬י שמקבלין מבל הבתים‬
‫מתא שהתוס׳ כתבו בשם ד*ת בע״ז דף י׳׳ם ובעוד‬ ‫הגאדבעצעם ושריפה קילא ממחיקה עית בגלית‬
‫מקומות דאנו יוצאין ידי חובת למוד מקרא בתלמוד‬ ‫מהרש׳א סימן דפיב מעיף י׳ בשם כנ׳י שיש מי‬
‫בבלי לפי שבלול הוא גם במקרא וא״ב מאחד‬ ‫שמתיר לשרוף עלים מכתבי קרש הנדפסים כשנתרבו‬
‫שיוצאין בו ידי חובת קריאת המקרא הא ודאי לא‬ ‫ואף שודאי אי] להתיר אף בנתיבו מ״ס קיל זה‬
‫סגי דלא קרי לפסוקים שבו כדרך הקורא בחורה‪.‬‬ ‫ממחיקה שלכו׳ע אסור‪ ,‬שלכן אין לאסור זה בשני‬
‫לא מובן כלל דכי מצות לסוד מקרא הוא כמצות‬ ‫יודין ובפרט שהוא דק גדם שדיפת‬
‫קריאת התודה שצריך לדקדק בקריאתו בהתיבות‬ ‫אבל מיס נראה לע״ד שיקז למנוע מצד אחד‬
‫ואותיות ולא יצא אף בשינוי קל‪ ,‬הא למוד המקרא‬ ‫שיש לחוש שהרבה אנשים ונשים פשוטים יקראו זה‬
‫הוא להבין ולידע שת צריך לכתוב וכן צריך לקרא‪,‬‬ ‫בפיהם מזזאין צריכים לברך ויגרמו בשליחותם להם‬
‫ואף אם ילמוד בלשון אחר אם אך הוא באופן שידע‬ ‫שיברכו ברכה לבטלה ויעבדו השולחים על לפני‬
‫מזה היטב מה שנאמד בהקדאי נמי יצזב ואם לא ידע‬ ‫עוד‪ .‬אך לזה אולי יש לתקן בזה שידפיסו על הניד‬
‫מה שנאמד בהקדאי אף שיאמר כלשון הנכתב לא יצא‬ ‫באנגלית שאסור לומד זה אלא מזמדלקת הנד‬
‫ולכן ודאי ®* ‪ t‬שנצא בלמוד מקרא מה שאנו לוסדין‬ ‫ומזואוכלין‪ .‬ואם יש צורך נדול אפשר יש לסמוך‬
‫בתלמוד בבלי שמביא הפסוקים ודודעו כל חיבר■‬ ‫ע״ז שידפיסו האיסור דבדכה לבטלה‪ ,‬אבל הא אפשר‬
‫ואות שמזה יודעין יוחד המקרא ממה שקורין המקרא‬ ‫לשלח רבד אחד להכנסה ולכן טוב למנוע מזה אף‬
‫אף כהוייתן‪ .‬וכן הסברא שכתב הדיעביע בעצמו‬ ‫ע‪-‬י הדפסת האיסור‪.‬‬
‫משום שאין זה לבטלה‪ ,‬נמי הוא דק להיתר לומר‬
‫האזכחת כתיקון ולא לחיוב‪.‬‬ ‫ידידו מוקירו‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫אבל מטעם שהוא במפסיק באמצע הפסוקים‬
‫דפסקן משה שייך שפיר לאסור‪ .‬אך אם היה אסור‬
‫להזכיר את השמות הדי היה זה כלא אפשר שרעזאין‬
‫להפסיק באמצע הפסוקים‪ .‬במפורש בנם' שם נטעם‬ ‫פימן נו‬
‫שהתיר ד' חנינא הנדול לד׳ חנינא קרא לפסוק‬
‫לתינוקות של בית רב] הואיל ולהתלמד עשוין ולא‬
‫ברבר קריאת השמות בברכות‬
‫אפשר בלא הפסקה באמצע ושמואל למד מזה להפסיק‬
‫ובפסוקים שבדרך הלמוד‬
‫פסוק שלישי של פ׳ בדאעזיח לשנים במעמדות‪ .‬ועל‬ ‫כיב תמוז תשכ״ב‪.‬‬
‫זד■ הביא החכ״צ ראיה שמותדין כו׳ע להזכיר בלמודם‬
‫מע'כ ידידי כמד דוד סעסדי שליטי׳זב‬
‫אח השמות וממילא יש איסור כשיקראו בלא הזכרת‬
‫השמות מעזום דד‪,‬וי כםפסיקין באמצע הפסוקים‬ ‫בדבר מש״ב מזזאילת יעבץ ח׳א סימן פ׳א בשם‬
‫דפסקן משד‪ .,‬וכן ניחא גם סברת הריעב״ץ דביון‬ ‫אביו החכ״צ שהיה גוער בהמלמד שלא‬
‫שפשוט מסברא שמותר שהדי אין זה לבטלה ממילא‬ ‫היד‪ ,‬מזכיר את השם בלמדו הפסוקים‪ ,‬הנה נראה‬
‫איכא איסודא דד‪,‬פסקד‪ ,‬באמצע פסוק‪ .‬אבל הראיה‬ ‫לע״ד הטעם ששי ‪ T‬לאסור הוא דק מדין כל פסוקא‬
‫מד‪-‬ח עדיי] לא מובן וצ‪-‬ע בכוונתו‪.‬‬ ‫דלא פסקיה משד■ אנן לא פסקינן ליה שאיתא בתענית‬
‫דף כ׳־ז‪ ,‬וכשלא מזכיר את השם כתיקונו הדי נמצא‬
‫וא״כ לא קשה כ״ב אמקדי דרדקי שד‪,‬ביא‬
‫שפוסק באמצע פסוק דפסקיה מעזה‪ ,‬דמה שאומד‬
‫הדיעב״ץ דקפדי שלא להזכיר השמות‪ ,‬משום דדוב‬
‫אלקים או השם במקום השמות אין לד‪,‬חשיבו מקריאת‬
‫הפעמים מפסיקין לחשב״ר באמצע הפסוקים מעזום‬
‫הפסוק והוי כנחלק הפסוק לעונים וליותר שהרי‬
‫דלא אפשר‪ ,‬דד‪,‬די צריך לפרעז להם כל מלד‪ ,‬ומלה‬
‫באמצע הפסוק אמד תיבה שלא הוזכרד‪ ,‬בפסוק‪ .‬ובלא‬
‫מה באורו כדי שיתלמדו ומצד זה התירו לד' חנינא‬
‫זה איני דואר‪ ,‬שום טעם שיהיה אסור לשנות קריאת‬
‫קרא וכדפדש‪-‬י שם‪ ,‬ולת מד‪ ,‬לנו אם יפסיקו גם‬ ‫השמות‪.‬‬
‫במה שלא יזכירו השם כקריאתו‪ .‬תהו טעם על הד‪.‬יתר‬
‫למקרי דרדקי ללמד כן עם התינוקות‪ .‬אבל מה‬ ‫וד‪.‬ראיה שהביא מהא דבע*ק לד' נתן בן אבישלום‬
‫שקפדי דוקא שלא להזכיר הוא משום דהתינוק יפסיק‬ ‫בברכות דף כיב מציע הוא את הנמרא ובלבד שלא‬
‫לפעמים אחד שיאמר השם במקום שאין שום פירוש‬ ‫יאמר אזכרות שבו ומשמע שכו״ע סזכידין‪ ,‬הרי‬
 ‫‪ D‬שה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רמו‬

‫ההכ׳׳צ‪ .‬ומקרי דרדקי עם תינוקות שרשאי להפסיק‬ ‫וקשר להשם עם התיבות שאמר‪ ,‬או יאמר רק השם‬
‫רשאי גם שלא להזכיר השמות אבל מותר מדינא‪,‬‬ ‫לכר ויפסיק שאז יהיה לבטלה‪ ,‬לכן הנהיגו בכל מקום‬
‫וטוב עושין הנוהגין שלא לד‪,‬זכיר משום דלפעמים‬ ‫שלא יזכירו את השם בלמדם עם התינוקות‪ .‬ואולי‬
‫יפסיק התינוק אהד השם לבד או במקום שאין פירוש‬ ‫נמשך מזה שגם גדולים אין מזביריז‪ .‬אבל לגדולים‬
‫וקשר להשם עם התיבוו ‪ J‬ובלמוד הגט׳ אף לקטנים‬ ‫מסתבר שמוכרהיז להזכיר בדי שלא יהיו כמפסיקיז‬
‫אין לד‪,‬זכ ‪ T‬בהברכות שנאמרו דרך הלמוד כהמג׳׳זב‬ ‫באמצע הפסוקים כדלעיל‪.‬‬
‫ובהפסוקים רשאים להזכיר כד‪.‬פמ'ג ומ״ב‪ .‬ואם הוא‬
‫ומשיב הריעב׳ץ שם שגם בברכות המובאות‬
‫פסוק שלם מהדיבין להזכיר משום דאסור לאפסוקי‬
‫בגמ׳ יאמר האזכרות אף גדול דלא כהמג״א סימך‬
‫באמצע הפסוקים והוא כריעב‪-‬ץ‪.‬‬
‫רט״ו סקיה‪ ,‬לא נראה כלל דמש״ב טעם שהרי‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫צריך שילמוד הברכה בתקונה שיהא נוסהה רגיל‬
‫על לשונו כתיקנה שאם יבא לצאת בו ידי הובתו‬
‫שלא ישנה במטבע ברכות‪ ,‬הוא טעם רק למלמד‬
‫עם קטנים הברכות בעצמן איך לאומרן דעיז יש‬
‫םימן גז‬ ‫להוש שיתרגלו לומר כמו שמלמדן בלא הזכרת השם‪,‬‬
‫ובזה איירי ד‪,‬מהבר בש״ע שם סעיף ג' שכתב שמותר‬
‫בענין אלו שנותנים תמיד בפיהם מיני‬ ‫ללמד לתינוקות הברכות כתיקנן ואע״פ שהם מברכים‬
‫מחי‪ p‬ה שקורין קענדי וטשואיננאם איר‬ ‫לבטלה בשעת הלמוד‪ ,‬ונראה שאף גדול שצריך‬
‫הוא לענין ברכה מדין שינוי מ^ם‬ ‫להתלמד הברכות יד‪,‬יה מותר לומר כתיקנן מטעם‬
‫זד‪ ,‬שלא יבא לשנות בעת שצריך לברכה‪ ,‬ומה שנקט‬
‫מע׳׳ב ידידי הרב הגאון הצדיק המפורסם מגזע‬
‫תינוקות הוא אורחא דמלתא שלא מצוי כלל שגדול‬
‫תרשישים מוד‪,‬ד'ר שלו' יתזקאל שרגא רביך הלבר־‬
‫יצטרך ללמוד קריאת הברכות‪ ,‬ולד‪,‬כי נקט המניא‬
‫שטאם שליט״א האדמו״ר מציעשינאוו‪.‬‬
‫גדול בשעה שלומד הברכות בגמ'‪ .‬אבל במד‪ ,‬שאומר‬
‫הנ ה באלו שנותנים תמיד בפיהם פיני מתיקה‬ ‫הברכות בלמודו בגמ׳ לא שייך טעם זד‪ ,‬שבשביל‬
‫שקורין קענדי וטשואינגאם ומברכים בביתם‬ ‫איזה פעמים שלומד דף הד‪,‬וא בגמ' לא יבא להתרגל‪,‬‬
‫וד‪,‬ולכים לעסקיד‪,‬ם במקומות אהרים ואוכלין בדרך‬ ‫ובברכות שאין מורגלין בהא דהביא שם מברכת‬
‫וגם במקומות האהרים שהוא שינוי מקום שהדין‬ ‫אשר גאלנו בליל פסח לא ידע מלמודו לומר בעל‬
‫שצריך להזור ולברך‪ ,‬ורצד‪ ,‬כתר״ה מתהלד‪ ,‬לומר‬ ‫פה לרובא דרובא ואיך נימא שיהיו מורגלין לומר‬
‫דכיון דלא מפסיקין מלאכול אלו הרגילין בזה אין‬ ‫כמו שלומד בלא הזכרת השם‪ ,‬ובפרט גדול שיודע‬
‫שינוי מקום הפסק‪ .‬וד‪,‬וכיה זה מתירח המג״א אליבא‬ ‫הטעם שמשנה בקועת הלמוד‪.‬‬
‫דמהר־מ בסימן ה' ס״ק י״ז דכיון שד‪,‬טלית קטן‬ ‫ונראה שגם עם קטנים הלומדים גס' נקרא גדול‬
‫שבירך עליו בביתו עייץ עליו לא הוי שינוי מקום‬ ‫לענק זה לד‪,‬טעם שבארתי שרק בלמוד הברכות‬
‫הפסק דרק באכילה שד‪,‬ראשונד‪ ,‬אזדא לה הוא הפסק‪,‬‬ ‫לכוונת שיתרגל בנוסה הברבות שטבעו חכמים שייך‬
‫וא״ב אלו האנשים שאין מפסיקין באכילתן גם‬ ‫שעמו ולא בלמוד ד‪,‬גמ' שלא שייך שיתרגל מהמת‬
‫באכילה א״צ לברך בשינוי מקום‪ .‬ואה״ב נסתפק‬ ‫זה מצד הפעמים שלומד באמצע שאר הדבדים שלומד‬
‫כתר״ה דאולי יש לדהות דבטלית קטן ממש אותר‪,‬‬ ‫שם‪ ,‬וגם אין הבוונד‪ ,‬להתרגל בהברכה אלא לידע‬
‫המצוד‪ ,‬עדיק עליו אבל הבא אף שלא הפסיק בין אכילה‬ ‫הדין שלכן אף עם קטנים צריך לשנות‪ ,‬ולשון גדול‬
‫לאכילה מ‪-‬מ אכילה אחרת היז^ ותו דד‪,‬ר'מ הא רק‬ ‫שכתב המגיא לאו דוקא ההייב במצות אלא תינוק‬
‫נסתפק בזה וד‪,‬וי עכ״פ ספק ברכוג‬ ‫שגתל כבר שהוא לומר גמ'‪,‬‬
‫והנה מד‪ ,‬דמספקא ליה לכתר‪-‬ה פשיטא ליה‬ ‫ועיין בפמיג באיא שם שמהלק ביך ברכות‬
‫להח׳׳א כלל נ״ט סעיף י'‪ ,‬שכתב דאף אם אחז האוכל‬ ‫לפסוקים וד‪,‬וא בדבארתי‪ .‬ועיין במיב סיק ייר‬
‫בידו ובירך עליו כאן ואוכל והולך לחדר אחר‬ ‫שפסק נמי כן וכתב בשעדדצ שהוא דלא כריעבת‬
‫אם לא היה דעתו מתחלה לכך צריך לתזור ולברך‬ ‫לענין גדול‪ .‬אבל לעיר נראה בדכתבתי שד‪,‬בז־כות‬
‫דבל פתיתד‪ ,‬ופתיתד‪ ,‬הוא דבר אחר וד‪,‬ראעוונד‪ ,‬כבר‬ ‫עצמן כשלומדין לתינוקות וד‪*,‬ה לגדול שצריך ללומח‬
‫נאכל עיי״קז‪ ,‬הרי סובר דאפילו בלא הפסיק נמי‬ ‫צריך להזכיר הקזמות‪ .‬וכשלומר הפסוקים עצמן‬
‫אכילד‪ ,‬אחרת היא והוי בדין שינוי מקום‪ .‬ומה‬ ‫גדול מהוייב להזכיר בתיקנן משום שאסור לד‪,‬פסיק‬
‫שכתב אם לא היה דעתו מתחלד‪ ,‬לכך‪ ,‬הוא משום‬ ‫במקום דלא פסק משה והוא כהדיעבת בשם אביו‬
‫רמז‬ ‫משה‬
‫כ׳ש דלא הי״ל לברך בשינוי מקום‪ .‬והמג״א איירי‬
‫בהפסיק באכילתו‪ ,‬אבל הח׳א שאיירי בלא הפסיק‬
‫מ״ט מחייב לברך שנית ואין לומר דכיון דבאכילה‬
‫הם בשני מעשים יש בהכרח הפסק‪ ,‬דמ׳־ש מכל התורה‬
‫כולה שבת ‪ T‬כדי רבוד לא נחשב הפסק‪ ,‬ומדין‬
‫קריעה שאף במת אחד קריעתו בתכ״ד יוצא ידי‬
‫קריעה בנדרים דף פ״ז חזינן עוד יותר שחב־׳ד לא‬
‫דק שלא נחשב הפסק ומצטרף אלא שנחשב ממעז‬
‫ככת אחת כמו שהקריעה וד‪,‬מיתה היו בב״א ממש‬
‫דאל׳כ לא היה שיז לצאת בהקדיעה שהיתה קודם‬
‫המיתה שעדיין לא היה שייכות חיוב קריעה‪ .‬וא׳ב‬
‫ודאי אף שהיתה אכילתו בשני מעשים יש להחשיב‬
‫כאכילה אחת שהדי כיון שהיו בתכ׳׳ד הוא כאכלן‬
‫בב״א שודאי הם אכילה אחת‪.‬‬
‫ונמצא שיש לפסוק כחדו׳נז הח״א רק בהפסיק‬
‫באמצע יותד משיעור תכ״ד דאף שגמר לאכול‬
‫במקום האחד מה שהתחיל במקום שבידך‪ ,‬יצטרך‬
‫לבדך על מה שיתחיל אחד כדי דבור עוד לאכול‬
‫אף מאותו הפדי דבל פתיתה ופתיתה הוא רבד אחר‬
‫אבל בלא הפסיק רק תכ׳ד לא יצטרך לבדך‪.‬‬
‫והנה אף דין זה דבהפסק יצטרך לבדך בשינוי‬
‫מקום אף שגמד לאכול שם מה שתתחיל לאכול במקום‬
‫שבירך שזה כתבתי שיש לפסוק כהח׳א‪ ,‬נמי אינו‬
‫דין מוסכם לכו״ע דהא מהד״מ מסתפק בזה לפידרזז‬
‫המג״א וכדכתב גם כתד״ה‪ ,‬דלכן היה מסופק מהד״מ‬
‫בכידך על הטיק כביתו שאולי אין לו לבדד על‬
‫הטלית גחל בביהכ״נ משום שלא שינה מקומו מאחד‬
‫קיום המצוד‪ ,‬דציצית שבידך עליה אף שמהברכה‬
‫הדי שינד‪ ,‬מקומו‪ ,‬דד‪,‬קיום שבכאן בשביל אותה‬
‫הברכה עושה שלא יתחשב שינוי מקום ודק שאכילה‬
‫שאזדא לה גם מעשה האכילה שבידך עליה נחשב‬
‫שינוי מקום‪ ,‬ואף בפקוט הטלית שבירך עליו וד‪,‬פסיק‬
‫הדבר‪ ,‬בלא היסח דעת אינו מברך שם על הטלית‬
‫האחד כיון שלא שינד‪ ,‬מקומו אחר שפשט עיי׳ש‪,‬‬
‫נמצא שגם באכילה בהניח בפיו במקום שבידך‬
‫ויצא לחוץ שאף להח׳א רשאי לגמור אכילתו בלא‬
‫ברכה אהדת בכאן א'צ גם לבדך על מה שיאכל‬
‫במקום השני אף אחד שיפסיק טובא כשלא הסיח דעתו‬
‫כיון שלא שינה מקומו אחר שפסק מלאכול‪ ,‬ולמה‬
‫שבארתי שכל זמן שלא הפסיק ביותר מתכ״ד נחשבו‬
‫אכילה אחת ויכול לאוכלם בלא בדכד‪ ,‬אחרת‪ ,‬לא יצטרך‬
‫לבדך לצד זה דמהר״מ אף כשיפסיק כבד אכילתו‬
‫ביותר מתכ״ד אם לא ישנד‪ ,‬המקום אחד שפסק‪.‬‬
‫אבל כיון דהש״ע פוסק כד‪,‬דא'ש וד' ירוחם לדעתו‬
‫בב‪-‬י שפליגי על מהר״מ וסברי דהליכד‪ .‬הוי הפסק‬
‫שלהמג״א הוא מטעם שינוי מקום אלמא דסבדי‬
‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫דאיידי בבית אחד מחדד לחדר ששם מתני דעתו‬
‫לכך שלא יהיה בדי! שינוי מקום כדכתב שס כסעיף‬
‫ה׳‪ ,‬אבל היה לבית אחד ולשוק שאף בדעתו לכך‬
‫הוא בשינוי מקום‪ ,‬נמי לא יועיל מה שאכל בלא‬
‫הפסק‪ .‬והביאו במ‪-‬ב ס״ק ל׳ט‪.‬‬
‫אבל לבאודה יש לעיץ בזה דכייז דאיתא במג׳א‬
‫סימן רי״ז סקיג דשינוי מקום אינו מחייב לבדך‬
‫כאותו הדכד עצמו דלכן בתיה בחנותו של בושם‬
‫ובירך ויצא בדעתו לחזוד אינו מכדך שנית אף‬
‫שהיה שינוי מקום כיון שהן אותן הבשמים עצמן‪,‬‬
‫ודימה זה לסוכה כשיצא מסוכתו ע״ד לחזור שא״צ‬
‫לבדך כיון שהיא אותה המוסת ואף שכתב שם עוד‬
‫תירוץ דבדיח אינו מחוסר מעשה אלא מריח ממילא‬
‫ולכן מהני דעתו‪ ,‬משמע שתידח השני לא פליג על‬
‫הראשץ אלא שתירוץ השני מוסיף דאף כשהובא‬
‫שם בחנות מזומים אחדים נמי א״צ לבדך אף דלתידוץ‬
‫תראשץ היה צריך לבדך בבשמים אחדים כדכתב‬
‫לעיל מזה והוסיף לתידח שני דכיון שהוא בלא מעשה‬
‫א״צ לברך אף בבשמים אחדים‪ .‬ומוכרח זה דהא‬
‫בסוכה ג״ב צריך מעשה לפי מה שנוהגין שאין‬
‫מבדכין אלא כשאוכלין‪ ,‬ומ'מ אינו מכדך כיון שהוא‬
‫באותה הסוכה עצמה שבידך עליה‪ .‬וכן מפודש‬
‫במג״א סי׳ ח׳ ס״ק י״ח דמטעם זה שלובש אותו טלית‬
‫עצמה א״צ לכרך מזזפשטו אדעתא לחזור ולהתעטף‬
‫בו כי״א הראשון שברמ׳׳א בהא דיצא מן הסוכה אף‬
‫שהתם מחוסר מעשה דעיטוף עיי׳ש‪ ,‬אלמא דלדין‬
‫של תירוץ הראשון גם תירוץ האחרון מודה וכן‬
‫פוסק המניא לדינא וכן כל האחרונים עיין במ״ב‬
‫שם ס״ק ל״ז‪.‬‬
‫ואיב מאחר שכ ‪T‬ך על הפרי עצמו שאוחז‬
‫בידו והולך ואוכל בלי הפסק מאותו הפדי עצמו‬
‫שבידך עליו מ״ט יצטרך לברך עליו מדין שינוי‬
‫מקום‪ ,‬בשלמא בהפסיק אכילתו שייך חלוקו דהמג״א‪,‬‬
‫דכיון שאכילה אחרת היא ליד לטלית דאף שג״ב‬
‫לבישה אחרת היא‪ ,‬מ״מ מה שעתזזה לבישה האחרת‬
‫ממש באותה טלית עצמה מחשיבה בלבישה אחת‬
‫אבל בלא הפסיק שאכילה אחת ממש היא אף שהם‬
‫בשני מעשים לא גדע משתי לבישות בהפסק שרק‬
‫מה שהיא אותה הטלית עצמה עושה להחשיבם‬
‫בלבישה אחת‪ ,‬דהא מצד שהן שני מעשים אינו כלום‬
‫דגם בטלית הם בשני מעשים‪ ,‬והוא משום דגם בשני‬
‫מעשים יש להחשיבם כמעעזה אחד אם יש במה‬
‫לצרפם‪ ,‬וחיחזו המג‪-‬א דבזה ששני המעשים נעשים‬
‫כסוכה אחת וטלית אחת מצרף להחשיבם כמעשה‬
‫אחד‪ ,‬א‪-‬ב באכילה אחת בלא הפסק שודאי אף‬
‫שהם ב׳זזני מעשים מצטרפין לחשיבות אכילה אחת‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רמח‬

‫אף שהוא באופן שפטוד לבדך אליהם באותו מקום‬ ‫דקיום הדבר אינו עושר■ שלא יתחשב שינוי מקום‪,‬‬
‫שבידך על מה שאכל כהא דבסימן ד״ו סעיף ה׳‬ ‫ומהד׳ט דק נמתפק אינו מוציא ספקו של מהר״ם‬
‫בהביאו לו עוד פידות כשעדיין מונחים לפניו גם‬ ‫סודאן של הרא׳ש וד' ירוחם יאיז לחוש לפפקו‬
‫מהראשונים ואף שהיה בדעתו על כל מה שיביאו‬ ‫של מהד‪-‬ם אף להחמיר‪ .‬ולכן באכילה אף שגמר‬
‫לו שלכו׳׳ע א׳־צ לבדך זףי־־ש‪ ,‬מ״מ במקום אחד‬ ‫בכאן אכילתו שבידך עליה פוסק שפ ‪ T‬הח״א דצדיד‬
‫שיש בעצם לבדך פעם שניה מדין שינוי מקום ודק‬ ‫לבדך על אכילה השניה‪ ,‬שלדידיה הוא אף בלא‬
‫שעל אותד‪ ,‬האכילד‪ ,‬שד‪,‬תחיל בבדכתו א׳־צ לבדך‬ ‫הפסק‪ ,‬ולפה שבאדתי הוא על אלו שיאכל אף שם‬
‫בשינוי מקום‪ ,‬ואותד‪ ,‬האכילה אין שייך להחשיב‬ ‫אחד שיפסיק יותר מתכ״ד‪.‬‬
‫על האחדים שהביאו לו אף שהיה נפטד מלבדך‬
‫ועיץ בנש״א כלל י״ב סעיף ה׳ שמפרש בטעם‬
‫עליהם‪ .‬ודפי זה למדיח בבשמים אחדים שכתב‬
‫מהדימ דד‪,‬ספק שלו הוא דאולי שינוי מקום לא שייך‬
‫המג״א דצדיך לבדך כשחזד מטעם שינוי מקום‪ ,‬אף‬
‫במצוד‪ ,‬שמחוייב לעשותד‪ ,‬והכריח כן מתה״ד שהביא‬
‫שאיידי דלא היה צריך לבדך ע לי ^ באם לא יצא‬
‫לשונו הב׳׳י שפשט הטלית גדול ביציאתו מביהכ״נ‬
‫משם‪ .‬ולכן אפשר תלוי זה בדין נטל בידו פדי‬
‫שמשמע שפשט בביהכ׳׳נ דלא כד‪,‬מג''א שדחק לומד‬
‫לאכלו ובידך עליו ונפל מידו ונאבד שבסימן ד״ו‬
‫שפשט בביתו‪ ,‬שזה א״א ראם היה יכול לילך בחוץ‬
‫סעיף ד דלהסובדין דבהיה בדעתו לאכול כולם‬
‫פבידוכ׳׳נ לביתו עם הט״ג היה לובשו להט״ג בביתו‬
‫א״צ לחזוד ולבדך‪ .‬נחשבו כל מה שלקח עפו בכיסו‬
‫וד‪,‬ולך עפו לביהכ״נ ולא היה הולך בלא ציצית‪.‬‬
‫לאוכלם‪ ,‬אותד‪ ,‬האכילה שבידך עליה ויפטד מלבדך‬
‫)ופלא קצת שהנשיא כתב משום שהיה עושר‪ ,‬במצוד‪,‬‬
‫בלא הפסיק ולהרזויש שכתב הט״ז שם בסק׳׳ח‬
‫סן המובחר לילך מעוטף בטלית לביד‪,‬כינ שהוא‬
‫ודעימיה דסבדי דאפילו היה בדעתו לאכול הכל‬
‫מה שאיתא בדמיא סימן כיה סעיף ב' והדי יותר‬
‫צדיך לחזוד ולבדך‪ ,‬שצדיך לומד בטעמם דבדכתו‬
‫מזה הייל לומד שלא היד‪ ,‬הולך בלא ציצית‪ ,‬ואף‬
‫נחשבת דק עיז שאחז בשעת ברכה וד‪,‬שאד נפטדין‬
‫לד‪,‬ר׳ פשה פרנס שהביא הביי שמתדימ לבש הטיק‬
‫ממילא‪ ,‬עיין בבאוד הלכד‪ .‬שם‪ ,‬אין להחקזיב אותה‬
‫בביתו בלא ברכה הייל לומד שלא היה צריך ללובשו‬
‫אכילה שבידך עליה דק המתיקה וד״פדי שאחז בידו‬
‫בלא בדבר‪ ,‬כי היה לובשן לשתיהן אחד שבידך על‬
‫שבידך עליה ממש אף שהיא גדולה ואכל ממנה קימעא‬
‫אחת מהן שעדיף מללבוש בלא ברכה(‪ ,‬ומ־מ לא‬
‫קימעא ולא יצטדך לבדך עליה על מה שאכל‬
‫בידך על הטיק עד אחר שהסיח דעתו‪ ,‬אלמא דד‪,‬םפק‬
‫בלא הפסק דתכ״ד אף בשינוי מקום אבל על פדי‬
‫שלו הוא דאולי לא שייך כלל דין שינוי מקום במצות‬
‫ומתיקה אחדים אף שהיה דעתו גם עליהם ולא היה‬
‫וכן הא צדיך ל«־ש להטיז סימן ח׳ ס״ק ייא שמפרזזז‬
‫צריך לבדך במקום הראשון יצטרך לבדך בשינוי‬
‫מדין הפסק דהליכה וכשהקשה עיז ומסיק דהליכד‪,‬‬
‫מקום אף בלא הפסק‪ .‬ומכיון שנפסק בש״ע דא׳־צ‬
‫לא הוי הפסק תי ‪ p‬דאי ‪ T‬י בהניח תפילין בביתו‬
‫לחזוד ולבדך בנפל אם היה דעתו לאכול מכולם‬
‫אחד שלבש הט״ק והוי בדכת התפילין הפסק אבל‬
‫בפידוש כדפי׳ המג״א יש להקל באלו שלקח עמו‬
‫דין שינוי מקום לא סבד כלל והוא מטעם הנש״א‬
‫לאוכלן אף בשינוי מקום \ום לא הפסיק ביותר‬
‫והנשיא מפרש שמהר־מ נסתפק בזה‪ .‬ולפיז לא מצינו‬
‫מתכ״ד‪ ,‬אבל על אחדים שלקח בדדכו ובמקומות‬
‫כלל פי שמסתפק לענין שינוי מקום אם הקיום‬
‫האחדים אף שהיה דעתו עליהם יצטדך לבדך מצד‬
‫עושה שלא יתחשב שינד פקום‪ ,‬ואדדבה הא למה‬
‫שינוי מקום אף בלא הפסק כלל‪.‬‬
‫שנסתפק פהרימ אם יבדך שהוא לפיז שפא שייך‬
‫יצא מזה דאותד‪ ,‬חתיכה שהניח בפיו וד‪,‬לך עפה‬ ‫דין שינוי מקום גם במצוה להנש׳׳א‪ ,‬דאיה שהקיום‬
‫למקום אחר יכול לגומדה בלא בדכה אוזדת לכו״ע‬ ‫אינו עושה כלום ונחשב שינוי מקום‪ .‬ולכן פשוט‬
‫אף להח׳׳א‪ .‬ואם הפסיק יווזד מתכ*ד צדיך לחזוד‬ ‫מה שפסק הזד׳א שעשיית הדבד שבידך עליו אינו‬
‫ולברך על חתיכה אחרת אף מאותו הפרי ומאווזד‪,‬‬ ‫פוטד מנדכד‪ ,‬כשאוכל אכילה אחדת שם במקום‬
‫חתיכת מתיקה שבידך עלית דאף שלמהריט אליבא‬ ‫השני‪ .‬אך אף אם נפדש כד‪,‬מג'א בדעת מהרימ‬
‫דד‪,‬פג״א יש ספק בזה באם לא היה שינוי מקום משעה‬ ‫ניחא פה שפסק כן כדבאדתי‪.‬‬
‫שגמר אכילת החתיכה שבפיו‪ ,‬מ׳׳ט לדינא אין לחוש‬ ‫אבל נדאה דאף למה שבאדתי דבל שלא הפסיק‬
‫לספקו נית שהשיע פסק כהדא׳׳ש וד' ירוחם דאזלינן‬ ‫נחשבו אכילה אחת וא׳צ לבדך בשינוי מקום‪ ,‬הוא דק‬
‫בתר הבדכד‪ ,‬ולא בתר המעשר‪ ,‬בפסק חח׳״א‪ .‬אבל‬ ‫על אלו שד‪,‬יתד‪ .‬בדכתו מיוחדת אליהם דהם כשלא‬
‫מסתבר שיש לד‪,‬קל ולאכול בלא בדכד‪ ,‬אחרת אף‬ ‫היה הפנזק נומזבו אכילה אחת ואותד‪ ,‬האכילה שבידך‬
‫כל הפרי וכל המתיקה שדדה גדול בכל הדרך ובכל‬ ‫עליד״ אבל אם לא היתה הבדכד‪ ,‬מיוחדת אליהם‬
‫רטט‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫שחשב עלייתו ולא הפסיק יצטרך לברך זהו הנכון‬ ‫המקומות אם לא הפסיק ביותר מתכ״ד‪ .‬והרוצה‬
‫לע״ד למעשה‪.‬‬ ‫להקל יותר לאכול גם מה שהכין בשעה שבירך‬
‫לאוכלם בלא ברכה אחרת אם לא הפסיק ביותר‬
‫ירידו מוקירו‪,‬‬
‫מתכ*ד רשאי ג*מ אף שמה יש מקום לאסור‬
‫משה פיינשטיין‬
‫להרא׳ש והתוס׳ ביון רבש״ע ואחרונים נפסק רלא‬
‫כותייהו כרבארתי‪.‬‬

‫סימן גוז‬ ‫והנה כל זה הוא כשהתחיל לאכול המיני מתיקה‬

‫בשעריין הוצרך להיות בביתו איזה זמן וחשב שגם‬
‫בענין פרי הבא טדדכבת שני מיני‬ ‫כקזילך אח*ב יאכל בדרכו ומקומות האחרים שיהיה‪,‬‬
‫אילנות אם נפטר בשהחיינו שבירר על‬ ‫אבל מזזהתחיל לאכול אף בביתו כשלא צריך להיות‬
‫השני מינים ולהיפוד‬ ‫שם אלא מכין את עצמו לילך לעסקיו‪ ,‬נראה שאף‬
‫שהוא עריץ בביתו נחשב כמו שהוא בדרך‪ .‬דכיון‬
‫כ״ג תמוז תשכ״ג‪.‬‬ ‫שהטעם כתב המג״א בטיק י״א משום שלא קבעו‬
‫מע״ב ידידי מהד״ד נתן בנימין בלויא שליט״א‪.‬‬ ‫מקום לאכילתם הדי כיון שהוא מכין עצמו ללכת ועל‬
‫דעת זה נתן המתיקה בפיו לאכול בדרך‪ ,‬הרי אף‬
‫בדבר הפרי הנקרא נעקטאדן שהוא מורכב משני‬
‫בביתו הוא ממש כשהוא כבר בדרך‪ .‬וכעין זבד לדבר‬
‫מיני פידות פערזיק ופלאם‪ ,‬אם אחד שבבר‬
‫הוא מהודיות דף ד׳ שלר״ע החזיק בדרך לילך‬
‫בידך שהחיינו על השני מינים שבא מהם צדיך‬ ‫למדד‪.‬״י אף שהוא עדיק בביתו נחשב ככבד הלך‪,‬‬
‫לבדך גב על הנעקטאדן שהחיינו‪ ,‬ובן להיפוך‬ ‫ואף שהתם איכא טעמא דטרוד לקואול אם חזדו‬
‫כשבירך על הנעקטארן שהחיינו אם צריך לבדך אח״ב‬ ‫הב״ד והוי לענין זה בכבד הלך‪ ,‬הדי גם כאן איכא‬
‫על המינים עצמם‪ ,‬הנה להמחבר וד‪.‬דמ״א בסימן רכ״ה‬ ‫טעמא דהוא לא קבע מקום לאכילתו במו בכבד הוא‬
‫סעיף ד׳ הא אף על שני עניני פידות שד‪.‬ן מין אחד‬ ‫בדרך‪ .‬ואיכא ראיה משם דכקזאיכא הטעם דבדדך‬
‫נמי צריך לבדך על כל אחד מהם מטעם ש׳נזתי‬ ‫אף כקזמכין לצאת להדרך נחשב במו שהוא כבר‬
‫שמחות הם כדאיתא במ״ב סיק י״ד ו ס הא פוסקים‬ ‫בדרך‪ .‬ואף לבן עזאי שפליג שם אפשר דק התם‬
‫המג״א סק״י ודוב האחרונים‪ ,‬וכ״ש זה שהוא גם‬ ‫משום שאינו ממקז אותו הטעם עצמו דבכבד הלך‬
‫בשם אחד שודאי יש לבדך שד‪.‬חיינו על כל דבר‪ .‬אך‬ ‫למדה״י א׳א לו כלל לשמוע וכשהוא עדין בביתו‬
‫למה שהביא במ״ב שם מהגד״א וממוד וקציעה בשם‬ ‫אף שטדוד מלשאול אפשד לו עכ״פ לשמוע מאחד‬
‫אביו ד ‪a‬כ״צ שכיון שהם מין אוזד א״צ לבדך אלא‬ ‫שכבר יודעין בעיד לת אף שלא מצוי שישמע מצד‬
‫על אחד מהם וכן הביא בשעה״צ בקום א״ד משכנה״ג‬ ‫טרדתו סובר שאין לד ‪a‬שיבו ככבר הלך‪ ,‬אבל הכא‬
‫ובשם מי״ט בשם מהד״ש עיי״ש יש להסתפק אס‬ ‫שהוא ממש אותו הטעם עצמו שיש בכבד הוא בדדך‬
‫מכיון שהוא מודכב מהם הדי כל חצי ממט הוא מין‬ ‫גם כקזהוא עדיין בביתו אחדי שכבר הכין עצמו‬
‫אחד עם מי שבא ממנו ולכן כקזבידך על הפלאם‬ ‫לילד לעסקיו יש להחשיבו אף לבן עזאי כמו שהוא‬
‫פטד חצי ממנו וכן כשבידך על הפעדזיק פטד חצי‬ ‫בדרך‪.‬‬
‫האחד ונמצא שנפטר מלבדך על הנעקטאדן וכן‬
‫היוצא לדינא דאם בידך כקוהכין עצמו לילך‬
‫להיפוך כשבירך על הנעקטאדן הרי בידך בין על‬
‫מביתו אף שהיה בביתו הוא כהולכי דרבים וא״צ‬
‫מין דפלאם בין על מין דפערזיק‪ ,‬או דלמא דהמודכב‬
‫לברך פעם אהדת כ׳׳ז שלא הסיח דעתו‪ ,‬ואף בלקח‬
‫נחשב למין אחד דד‪,‬בחות המעורבים משני המינים‬
‫בדדך עוד מיני מתיקה כשהיה דעתו על זה והיה‬
‫עשאו למין אחד ולא נפטרין בבדכד‪ ,‬אחת אף‬
‫מצוי להשיג‪ ,‬דבלא מצוי להשיג הוא כלא היה דעתו‬
‫לדידהו‪.‬‬
‫עלייהו‪ .‬ואם כבד אכל מתחלה כשהיה צדיך עדיץ‬
‫ומה שהביא כתד״ה ראיה מפדדד‪ ,‬שלמ׳ד חוקזשין‬ ‫להיות בביתו אף שחשב גם שילך אחר זמן קצד‪,‬‬
‫לזרע האב מותרין כל מיני פרדות זע״ז ולא אמדינן‬ ‫לכתחלה יפסיק מלאכול ויבדך כקזיהיה בחח כדי‬
‫אתי צד סוס ומשתמש בצד חמוד כדפדש״י בחולין‬ ‫לצאת גם דעת הח״א‪ .‬ואם שכח ולא הפסיק לא‬
‫דף ע״ט שאין כאן צד סוס מיוחד וצד חמוד מיוחד‬ ‫יצטרך לבדך פעם אחרת על אלו מיני מתיקה שלקח‬
‫הלכך אין כאן צדדים ומינא באנפי נפשיה הוא‬ ‫עמו מביתו כל זמן שלא יפסיק שיעוד יותר מתכ״ד‪,‬‬
‫דמקדי‪ ,‬וכן הוא בתוס׳ גיטין דף מ״א שכתבו והנהו‬ ‫וכשמפסיק יותר מתכ׳׳ד אף בהמקום שאכל יצטרך‬
‫הוו חד מינא‪ ,‬שלכן גם לענין שהחיינו הוא מין‬ ‫לברך‪ .‬ועל מיני מתיקה חדקוים שלקח בדרך אף‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫מ‬

‫לברך שד‪,‬חיינו אף להפוטרין כמין אחד מקוום דגם‬ ‫בפני עצמו‪ ,‬ד‪,‬רי הוא נסתר ממד‪ .‬שנחשב כוי מקצת‬
‫הם הא ודאי סכרי דד‪,‬כרכד‪ ,‬הוא על שמחת הלב‪,‬‬ ‫שה בחולין שם ראם הוא ממש מיז אחר לגמרי אינו‬
‫דמה׳׳ט נד׳גו שלא לברך עד שעת אכילה כדאיתא‬ ‫אף מקצת שה‪ ,‬וא״כ אולי כלאים שאני דלא אמרה‬
‫במג״א סק׳׳ז בשם הסמ׳׳ק משום דמי שאינו נהנה‬ ‫תורד‪ ,‬אלא תרי מיני כלשון התום׳ שטונתם לא‬
‫בראייתו רק באכילתו מברך בשעת אכילד‪ .‬שלכן‬ ‫שהוא ממש מין אחר‪ ,‬דא״ב לא היו צריכים למינקט‬
‫לא פלוג כדאיתא במחצד‪,‬״ש‪ ,‬רק שסבדי דכיון שכבר‬ ‫הקדמה זו אלא למינקט רק זד‪ .‬דד‪,‬תם הם חד מינא‬
‫בירך על מין זה הוא על כל הפירות החלוקים‬ ‫וכחצי עבד וחצי כן חורין לא שייך לד‪,‬חשיבו למין‬
‫שנמצאים במין זה משום דנזכרים לו כל הסירות‬ ‫אחר בפ״ע כיון שהוא רק ענין דינים ולא עניז‬
‫שבמין זה שישמח מהן כשיצמחו וישיגם‪ ,‬וכמו דאף‬ ‫מציאות‪ ,‬אלא כוונתם הוא דודאי גם פרדה היא חצי‬
‫על אלו שאכל מהן שאף שרוב הפידות עדיין לא‬ ‫סוס וחצי חמור אבל זה גופא שהיא כד‪,‬מה אחת‬
‫נגמרו סגי בברכתו על אלו שביכרו ראשונה אף‬ ‫כזו שיש בה שני כתות מסוס וחמור הוא לעניז כלאים‬
‫שעיקר שמחתו הוא על אלו שיגדלו אח‪-‬ב‪ ,‬משום‬ ‫חד מינא כזו‪ ,‬והוצרכו ליתן טעם דהוא משום‬
‫דעתה בראייתו ואכילתו את הבכורות כבר שמח מכל‬ ‫דבכלאים לא נאסר סוס בחמורה משום שסוס אסור‬
‫מה שיגדלו אף אח׳׳ב‪ ,‬ומטעם זה סוברים דנפטר אף‬ ‫בחמור כד‪,‬א דעכד שאסור בבת חורין‪ ,‬אלא משום‬
‫משאר המינים שבמין זד‪ ,‬שכולן נזכרים לפניו כשמברך‬ ‫דפוס וחמור הם תרי מיני לעלמא שלא שייך כפרדה‬
‫על אחד ממין זד״ ולכן שייך זד‪ ,‬רק בנחשבים לעלמא‬ ‫שהיא כד‪,‬מה אחת להחשיבה תרי מינים לעלמא‬
‫למין אחד כתאנים שחורות ולבנות ולא בד‪,‬מורכבים‬ ‫וממילא ליכא איסור כלאים‪ .‬חד‪,‬ו גם טונת רש׳׳י‬
‫שנחשבים לעלמא למין אחר כדחזינן מכלאים שפרדד‪,‬‬ ‫בחולין וביאר הטעם דאין כאן צד סוס מיוחד וצד‬
‫לעלמא נחשב מין כפני עצמו‪ ,‬ומועילה ראיית כת״ר‬ ‫חמור מיוחד דד‪,‬א מבלבל זרעיה‪ ,‬פי' שכל םשד‪,‬ו‬
‫רק אחר שאמרינן מסברא דגם לשר‪,‬חימו תלוי‬ ‫ממנו הוא משניהם‪ ,‬לכן אין כאן צדדים ומינא באפי‬
‫בהחשיבות לעלמא שד‪,‬וא מין אחר‪.‬‬ ‫ששיד‪ ,‬הוא דמקרי‪ ,‬וטונתו שאם היו צדדים מיוחדים‬
‫ומש״ב כת״ר ששמע שד‪,‬אלקזיך סובר שפסול‬ ‫שצד ימין הוא סוס וצד שמאל הוא חמוד היה בהכרח‬
‫שני מינים גם לעלמא ולא מין חדש אלא מינים‬
‫אתרוג המורכב הוא משום דהוא פרי בפ׳׳ע‪ ,‬לא‬
‫נכת כלל דודאי יש לו כח אתרוג אבל ר‪,‬דא רק‬ ‫הישנים שנתתברו בכהמד‪ ,‬אחת וד‪,‬יה לן לאסור משום‬
‫דצד סוס משתמש כצד חמור ולהיפוך‪ ,‬אבל כיון‬
‫לחציו כדאמר בגמ׳ שטי הוא מקצת שה חד‪ ,‬סגי‬
‫דמבלבל זרעיד‪ ,‬אף שג״ב הוא משני המינים לא‬
‫לפסול האתרוג‪ ,‬עיין בט׳׳ז סימן תרמ׳׳ט שפוסלו מדין‬
‫חסר ובשאר ימים פוסלו משום דאולי חסר מכשיעור‪.‬‬ ‫מחשיבין אותו לעלמא בשני מינים אלא למין בפני‬
‫עצמו‪ ,‬וע״ז מסיק רש״י עוד באור שכתב והוא מיז‬
‫אבל אפשר יש לפסול מצד חצי אתרוג ממה שנוטל‪,‬‬
‫בפ״ע מעין סוס וחמור‪ ,‬שלכאורה לא מובן פד‪ ,‬דצד‪.‬‬
‫שאף שחסר כשר כשיש השיעור בשאד ימים נדמ‬
‫מד‪ ,‬שנוטל הוא כולו אתרוג ובמורכב מר‪ ,‬שטטל‬ ‫בהוספתו זד״ אבל הוא לפרקו שאין הטננד‪ ,‬שד‪,‬וא‬
‫ממש מין אחר דד‪,‬א מפורש בגמ' בסמוד בכוי שד‪,‬וא‬
‫הוא רק חצי אתרוג שזה גרח^ ואין לומר דיד‪,‬יד‪,‬‬
‫מקצת שה וכן הוא מקצת צבי ומור‪ ,‬ידעינן שגם‬
‫כשר גם מקצת אתרוג לרבנן דר׳׳א דאמרי שה ואפילו‬
‫פרדד‪ ,‬היא מקצת סוס ומקצת חמור‪ ,‬אלא שמ״מ הוא‬
‫מקצת שד‪ ,‬לחייב במתנות‪ ,‬דלהכעזיר מד‪ ,‬שלא נאמר‬
‫מין בפ״ע סוס וחמור שיש בו משני הכחות מקצת‬
‫ודאי לא אמרינן דעכ׳׳פ הא לא מציגו שהוכשר למצוד‪,‬‬
‫אלא אתרוג ואיך נכשיר דבר שלא נאמר בקרא‬ ‫מסוס ומקצת מחמור‪ ,‬וזה סגי שלא לאוסרד‪ ,‬באיסור‬
‫דרק לענין דאין לפטור החצי שה ממתנות אמרינן‬ ‫כלאים‪ .‬וכן סברי גם התום' אף שלא ביארו הטעם‬
‫ואפילו מקצת שה ולא להכשיר כמו באתרוג מורכב‪.‬‬ ‫שלא נחקזב לעלמא שני מינים‪ ,‬ואולי סברי שאף אם‬
‫ולדינא כיון שלהמחבד ודמ‪-‬א ורוב האחרונים‬ ‫היו צדדים מיוחדים נמי לא היד‪ ,‬נחשב לעלמא שני‬
‫צריך לברך בכל אופן אף אם נחשב מאותן המינים‪,‬‬ ‫מינים מאחר שהיא בד‪,‬מד‪ ,‬אחת אבל יותר מסתבר‬
‫ולד‪,‬סובדין דאין מבדכין אם הוא ממין אחד אף‬ ‫שגם הם סברי כבאור רש״י אף שלא נקטו בפירוש‪,‬‬
‫אבל בכל אופן לענין המציאות הוא נחשב ממינים‬
‫שמשונה בטעם ומראד‪ .‬נמי הא יש טעם גדול שתלוי‬
‫לענין שהחיינו בחקזיבות העולם כדלעיל ולכן יש‬ ‫שבא ממנו‪ ,‬ולכן לענין שהחיינו בפרי שבא משני‬
‫לברך מעצם הדין שהחיינו ולא נפטר בשביל שבירך‬ ‫מינים מורכטם הוא נחשב מאותן המינים ולכן אולי‬
‫על המינים ולד‪,‬יםוך‪.‬‬ ‫להסוברים דא׳׳צ לבדך אלא על פדי אחד מהמין אפשר‬
‫גם על פרי המורכב לא יצטרך לברך כשבירך על‬
‫אבל אני מסופק מטעם אחר דאולי כיון שפרי‬ ‫ד‪-‬מינים ולד‪,‬יפוד‪.‬‬
‫זה בא ע״י איסור לא שי ‪ T‬לברך שהחיינו לראות‬ ‫אבל אף שראיד‪ ,‬ליבא טעם גדול יש להצריך‬
‫רנא‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬

‫בזמן הש״ע הוסבו לענין סבנה בד‪,‬דבה מאד שדק‬
‫לפעמים דחוקות סובא אירע טביעה בספינה‪ ,‬ואולי‬
‫הוא פחות מסתם דרכים שבזמנם שהיו בחזקת סכנה‪,‬‬
‫שהוא משום דכיון דד‪,‬ספינה שיוקזב בה נחשבה‬
‫שניצול על ידה מהסכנד‪ ,‬שד‪,‬וא במים שנמצא שאף‬
‫בספינות שלנו הוא נחשב ניצול מהסבנך‪ ,‬וך‪,‬ךי שייך‬
‫בעצם לבהך‪ ,‬הק אם היה והאי בלא שום ספק‬
‫שבספינה ניצולים מהמים היה פטוך‪ ,‬משום שלא‬
‫היה שייך להחשיב שנעשה לו חסד מהשי״ת בנסיעה‬
‫זו‪ ,‬אבל כיון שאף בספינות אלו שבזמננו אינה‬
‫משה פיינשטיין‬
‫הצלה בהוהה אף שהק לפעמים החוקות איךע טביעה‬
‫שלא מצלת‪ ,‬נחשב עכ״פ שנעשת לו חסך מךושי׳׳ת‬
‫שיש לבךך‪ ,‬ואף שהוא חסך קטן מכפי שהיה בימים‬
‫ההם נמי צריך לבדך דכי על חסד קטן לא נודה‬
‫לד‪,‬שי״ת שעשה עמנו החסד‪ ,‬וד‪,‬א חזינן לגבי חיוב‬
‫אם ועוסעים בעראפלאן צריכין לברך‬
‫ברכה על עניני אכילה ושתיה וד‪,‬נאד■ שאין חלוק בין‬
‫אכילה ושתיה וד‪,‬נאד‪ ,‬גדולה לאכילה ושתיה והנאה‬
‫מועטת‪ .‬ול״ד להולכי סתם דרכים שבעצם אין מ ה‬
‫סכנד‪ ,‬ואין צורך להצלה ודק כשאירע איזה דבר‬
‫כליסטים וכדומד‪ .‬צריכים להצלד״ אבל כיון שלא אירע‬
‫שלא היד‪ ,‬שם שום דבר המזיק הרי נתברר שלא היה‬
‫שם שום חשש סכנד‪ ,‬ולא נעשד‪ ,‬עמו יותר חסד‬
‫מכפי שהיה בביתו‪ .‬ולכן אף שעתה במדינתנו נוסעים‬
‫במאשינעס שיותר מצוי חשש סכנד‪ ,‬נמי א־צ לבדך‬
‫אלא בשאידע ח״ו איזה רבד שפגעו ונגעו המאשינעס‬
‫ולא הוזקו‪ ,‬אבל כשהיה כשודד‪ ,‬שלא נפגע במאשין‬
‫אחד‪ ,‬הדי נתבדר שלא היה חשש סבנד‪ ,‬ולא נעשה‬
‫עמו יותר חסד מאם היה בביתו‪.‬‬
‫לבדך דלא עדיפי מיורדי הים באניות לענין שכיחות‬
‫וטעם מנד‪.‬ג ספרד שאיתא בסעיף ז׳ שנוד‪,‬גים‬
‫לבדך הגומל כל הולכי דרכים מפני שכל הדרכים‬
‫הם בחזקת סכנה‪ ,‬נדאד‪ ,‬שלא מחמוז שמדמין ליורדי‬
‫הים באניות שמזד‪ .‬אין למילף כדבארתי שאם לא‬
‫אירע כלום הדי לא היה שום חשש סבנד״ אבל דימו‬
‫זד‪ ,‬להולכי מדברות שאף כעזלא אירע שום חיה‬
‫וליסטים מברכין שצריך לומר דד‪,‬טעם דמיון ששכיחי‬
‫שם חיות דעות וליסטים הוא בשמירה מד‪,‬שי'ת שבלא‬
‫חסד השי״ת עליו היה אירע שם אמד‪ ,‬חיה וליסטים‬
‫ובחסד השי״ת נתן רעד‪ ,‬בלב החיות וד‪,‬ליסטים שלא‬
‫יבואו לשם בשעה שעבדו שם‪ ,‬ולכן צריכין לד‪,‬ודות‬
‫בברכת הגומל‪ ,‬לכן מדמין כיון שכל דרכים בחזקת‬
‫סכנד‪ ,‬אף שאינו כמו במדברות הוא נמי מחסד השי׳׳ת‬
‫ששמרם שלא יארע שם אויב ואורב בדרכם‪ .‬והחולקין‬
‫עליהם סבדי דמדברות דשכיחי הוא כידוע שהיו‬
‫צדיכין להיות בכאן החיות רעות והליסטים והשי״ת‬
‫לא הניחם לבא מחסדו עליהן‪ ,‬אבל בסתם דרכים‬
‫שאף שג״כ מצוי שיהיו שם מזיקין מ״מ ודאי אין‬
‫פדי זה‪ ,‬שהוא נדמה כמברכיז שזכינו לדאות שאיכא‬
‫עובדי עבידה‪ -‬ואף שכשד למצוה לדוב הפוסקים‬
‫שחילקיז על הלבוש שפוסל אתרוג מורכב מסעם‬
‫דנעבדה בו עבירה‪ ,‬עיץ בט״ז שם‪ ,‬מ'מ לברך שהחיינו‬
‫שד‪,‬וא לשמוח על שאיבא פדי זה שבא ע׳׳י עבירה‬
‫אולי לא נאה לבדך על זה‪ ,‬ולכן טוב לאכול אותם‬
‫עם עוד פדי חדש ולבדך על אותו הפרי ולצאת בזה‬
‫גם על פדי זד״‬
‫ידידו‪,‬‬
‫סומן נט‬
‫ברכת הגומל‬
‫ט׳ אלול תשכ״ג‪.‬‬
‫מע׳ב ידידי הנכבד הדה״ג מוהר״ר מאיד נאדדען‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫הנ ה בדבר הנסיעה בעדאפלאן אם צריך לבדך הגומל‬
‫כשהיה ביום שקט ובלא שום חסרון בהמכונה‬
‫ולא אירע שום דבר בדדך‪ ,‬הוא בדוד לע״ד שצריך‬
‫לבדך לא מבעיא להסוברים בסימן די״ם סעיף ם׳‬
‫דהני אדבעד‪ ,‬דחשיב בברכות דף ניד לאו דוקא שכן‬
‫סברי דוב האחרונים ו ח נוהגין כדאיתא במג‪-‬א‬
‫סק״י ובט״ז סק׳׳ז כתב שכן מסתבר‪ ,‬שודאי יש‬
‫הסבנה‪ .‬אלא אף להסובדים בסעיף ם׳ דדוקא הני‬
‫ארבעה‪ ,‬נמי יש לבדך מתרי טעמי‪ .‬חרא דד‪,‬וא‬
‫ממש כספינד‪ ,‬דהוא נמי אינו הולך על הארץ‪ ,‬חהו‬
‫עיקר חלוק ספינד■ מדרכים דיבשה דהדדכים דיבשה‬
‫אין עצם הליכד■ חלוק מישיבתו בבית שאם לא‬
‫יארע כלום הדי לא היה שייך לחוש לכלום‪ ,‬אבל‬
‫בספינה שהוא על המים הרי עצם ההליכד‪ ,‬הוא ענין‬
‫סכנה שצריך לינצל ממנה דד‪,‬א במים א״א לחיות‬
‫אלא זמן משהו בלא הצלתו מהמים ע׳׳י שנמצא‬
‫בספינה‪ ,‬ולכן כיון שאירע לפעמים שמתקלקלת‬
‫הספינה ונמצא שאין ההצלה בדודה צריך להודות‬
‫ולברך הגומל‪ ,‬וא״ב כ״ש בעדאפלאן שגרוע ממים‬
‫שאף רגע אחד אין יכול להיות באויר שודאי שישיבתו‬
‫בעדאפלאן הוא הצלד‪ ,‬וכיון שאירע לפעמים שמתקלקל‬
‫העדאפלאן הדי נמי נמצא שאין ההצלה ברורה שלכן‬
‫יקז לו להודות בברכת הגומל‪.‬‬
‫תהו הטעם שאף בנסיעות הספינות שבזמננו‬
‫נמי מבדבין‪ ,‬אף שנגד הספינות דבזמן ד‪,‬גמ׳ ואף‬
 ‫מש ה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רנב‬

‫ופשוט שאין חלוק בין נוסעים בעראפלאן לפעכר‬ ‫להחשיב דה כיחע שהיו צריביז להיות כבאן ולבן‬
‫הים או לנוסעים במקום יבשה ממקום למקום שבכולם‬ ‫אין לפילף פשם לברך דפספק שפא סה שלא באו‬
‫להטעם שבארתי צריך לברך אף כשלא אירע שום‬ ‫לבאן היה זה בחסר השי״ת עליו ביתור פשוט שרצו‬
‫דכר בדרכו‪ .‬ושמעתי שיכו שפורים שלא לברך ואינו‬ ‫לבא ולא הניחם אץ לברך רספק ברבות להקל‪ .‬ול׳׳ר‬
‫כלום אלא צריך לברך‪.‬‬ ‫למה שצריך להתפלל פתחלה‪ ,‬פשוט דבשביל ספק‬
‫אף ‪ p p‬ודאי יש להתפלל שלא יארע לו שום פזיק‬
‫ועיץ בפ״ב שם שבבאו ליסטים בסתם דרך‬
‫אף בבדבה שלבן תקנו להתפלל תפלת הדרך‪.‬‬
‫שלא במקום סכנה שצריך לכרך והוא פהפג‪-‬א‪ ,‬וכתב‬
‫בשעה״צ דכר־ע פודו כיון שהוא בדרך והוא דלא‬ ‫ופדויק לשץ הפלך בקונך וצא שאמר אליהו‬
‫כדכתב בפחצהיש שהא רק מצד הצירוף מכריע כן‬ ‫לד׳ יהודה אחיה דרב מלא הסידא בברבות דף ביט‬
‫הפג׳׳א‪ ,‬ונראה בטעם הפ׳ב שכיץ שכל החלוק דפנהג‬ ‫על תפלת הדרך‪ ,‬שהוא פחדש שאף שהוא רק ספק‬
‫אשכנז וצרפת הוא נמזוום דלא שכיח ליסטים וחיות‬ ‫ראפשר לא יחשבו בלל פזיקים להיות שם שנפצא‬
‫בפו במדברות‪ ,‬וא״ב הוא רק כשלא אירע שום דבר‬ ‫שלא היה על פה להתפלל שישפרהו השי״ת בדרבו‬
‫שבמדכרווז דשכיחי ועי אף כשלא היו כפו שהיו‬ ‫יותר פבפי שהוא נפצא בביתו‪ ,‬והיה פקום לומר‬
‫וניצול מהם ע־י שלא הניחם השי״ת לבא ובדרכים‬ ‫שלא יוכל להתפלל כברבד‪ ,‬דספק ברכות להקל‪.‬‬
‫דלא שכיחי הרי נמצא שלא היה סכנה כלל כדבארתי‪,‬‬ ‫שאינו כן אלא שלתפלה צריך להתפלל אף על הספק‬
‫אבל כשהיה שם ליסטים ומזיקים הרי נתבאר דגם‬ ‫בברכר״ וזהו לשץ הפלך שר‪.‬וא לשץ שאלת עצה‬
‫באן הוא כפו בפדבחת‪.‬‬ ‫איך לעשות שהוא שי ‪ T‬על דבר שהוא לו ספק ואינו‬
‫יורע להכריע נפלך בחברו איך לעשות‪ ,‬כן הוא‬
‫ידידו מברכו בכוח״ם‪,‬‬
‫כשיוצא לדרך שהוא ספק שאפשר שיארע שם איזה‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫סבנה ופ״ם הכריע לילך פפני צורכו או אף לטייל‬
‫שפותר מצד החשש סכנה פשוט שהוא השש רחוק‬
‫טובזב לא ילך בלא הפלכה בקונו שאף שהכריע לצאת‬
‫ולא לחוש לשפא יארע לו איזה סכנה לא יאמר שלכן‬
‫‪D‬י ‪ p‬ם‬ ‫לא יתפלל בברכה פספק ק ^ מה אלא יתפלל לקונו‬
‫כפו שהוא ספק פפש שצריך ליפלך עוד בדבר‪ ,‬משום‬
‫איר יותר ראד לעשות כשהצבור‬
‫שלהתפלל שהשי׳ת ישמרהו צריך אף בשביל חשש‬
‫ט‪p‬דיטין להתפלל מעריב‬
‫רתוק טובא‪.‬‬
‫פע״כ ידידי הרה‪-‬ג ר■ אפרים ריקשטיין שליט׳זב‬ ‫ועוד הא הטעם דסוכרין שדוקא הני ארבעה‬
‫כתב בפ״ב סי׳ק ל׳א דפשום שפצוים ביותר תקנו‬
‫בד ב ר שאלתך איך להתנהג בשדוצבור מתפללים‬ ‫שלא שביחא לא‬ ‫עליהם ברכת הגומל ועל דבר‬
‫מעריב תיבף עם השקיעה אם להתפלל‬ ‫תקנו‪ ,‬וטעם זה מוכרח להש«ע דהא בסעיף ז׳ בתב‬
‫עפהם גם ק״ש וברכותיה כדי לסמוך גאולה לתפלה‬ ‫שבס^ד נוהגין לברך גם בהולכי דרכים ומסתמא‬
‫ולקרא אח'כ בזמנה קיש אחר צה־כ בלא ברכות‪,‬‬ ‫גם הוא נהג כן שהיה פספרדים‪ ,‬ואף שאין דה מהד׳‬
‫או להתפלל רק ש‪-‬ע עפהם ולקרא מפנה אחר צה״כ‬ ‫דברים שנאמר שם הולכי מדברות‪ ,‬אלא הוא משום‬
‫קיש וברכותיה‪ .‬והנה ודאי ידוע לך שיש בזה‬ ‫דיש לפילף גם דברים אחרים ופדפין גם הולכי‬
‫מחלוקת בראעזונים ואבאר דעתם ויתברר הענין‬ ‫דרכים שיש גיב חשזזו סכנה אף שאינו כמדברות‬
‫להלכה‪.‬‬
‫כיץ שעב״פ איכא חשש סכנה כדבארתי לרידהו‪,‬‬
‫שיטת ר׳ האי גאון שהביאו הרא׳ש ור׳ יונה‬ ‫ונצטרך לתרץ דהא דבקרא איתא הולכי מדברות הוא‬
‫הוא שרק יתפלל עם הצבור ש«ע דקרא רק ק׳ש‬ ‫משום דביפי דוד הפלך לא היה על הדרכים שום‬
‫כדי להתפלל מתוך דברי תודה בלא הברכווז בי‬ ‫חקזש‪ ,‬שלא יקשה פפה שפסק בסעיף ט׳ לחוש להי׳א‬
‫לקרא בזמנה עם הברמת עדיף פלפיספד גאולה‬ ‫פרץ ספק ברכות להקל שלא לברך אלא על הני‬
‫לתפלה‪ .‬דקו ראיה א ה כדאיתא בפג״א סי׳ ר א ה‬ ‫ארבעה ולא פדפין‪ ,‬אלפא דטעם רחני חקא הוא‬
‫סוף םק'ג לענץ אחר פהא דאבוה דקומואל ולוי‬ ‫פעוום דלא חייבו אלא מלתא דקוכיחא ול מ בהולכי‬
‫בדף ל׳ כי ועו בעו לפיפק לאורחא הוו מקרמו וטצלו‬ ‫דרכים ששכיחא הולכים סובא גם לדידהו יש לברך‪.‬‬
‫לאחר שעלה עוד׳קו שאינו עיקר ז מ תפלה לפי׳‬ ‫וא׳־כ בעראפלאן שהוא פלתא דקוכיחא הולכים סובא‬
‫התום׳ שס איפסק בסיס פ״ט ולא קרו ק״ש והברכות‬ ‫וגס מצוי הסכנות טובא יש לברי גם לרידהו‪.‬‬
‫רנג‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫שלא נחשב כפמין לפצור‪ .‬כאם הוא שפיני אף‬ ‫פשום דלא התידו לכדו ברכות ק״ש קודם זפן ק״ש‬
‫שיושבין סתפא כ‪-‬ז שאינו פכוין שעושה עיד עצפו‬ ‫כשכיל ספיכות גאולה לתפלה אף שהוא כשחרית‬
‫לפצות התודה ואינו עושה סתמא לפצור‪ .‬שהוא‬ ‫וכיש בשל ערבית עיי״ש בפג״א וכ‪-‬כ הוא לענת זה‬
‫ע*ד חכפים‪ .‬ו ח הוא להרפב״ם ספ״ב פפפדים‬ ‫דאין לבדך ברכות ק״ש קודם זפן ק‪-‬ש אף שדשאין‬
‫שכאופדים שבשר העוף אסור מדרת הוא פוסיף‪.‬‬ ‫להתפלל‪.‬‬
‫שודאי פודד‪ .‬שאף אנשים שלא ידעי אין עובדת על‬
‫אבל בש׳׳ע שם כתב הפחבד דאף כשפקדיפים‬
‫בל תוסיף משום שאין אוכלין הוא ע‪-‬ד חכמים‪.‬‬
‫הצבור לקרות פבעיי יקרא עמהם ק״ש וברכותיה‬
‫וכיב הוא בק״ש קודם הזפן שהנהיגו לעפוד בתפלה‬
‫ויתפלל עפהם וכשפגיע זפן ק׳ש יקרא כלא ברכות‬
‫מתוך ד׳ת הוי כסתפא ע*ד שהנהיגו‪ .‬ולח לא סזב‬
‫פשום דסוכד דספיבות גאולה לתפלה עדיף להייב‬
‫הש׳׳ע דצריו שלא יבוין לצאת‪ .‬ואולי גם הר׳ יונה‬
‫לופר הברכות אף שלא יצא ידי קיש‪ .‬ופשוט שהוא‬
‫כתב זה רק על עצם הפנהג שהיה שלא לצאו ‪J‬‬
‫שיטת ר׳ יונה בעצפו שזפן קיש הוא אחר צהיב‬
‫ובעצם פסופקני אם יש איסור כל תוסיף בק׳ש‬ ‫ופ'פ יקרא עם הצבור עם הברכות ואחר צה״ב‬
‫שהוא גם לפור תורה‪ ,‬שלא פצינו שאיכא כל תוסיף‬ ‫קודם שיאכל יקרא אותה בלא כרכות‪ .‬דלא כהטיז‬
‫בק׳׳ש‪ .‬וראיה שהרי רצו לקבוע עשרת הרברות כק׳ש‬ ‫פק׳׳ב שהוא שיטת עצפו דלא כפאן וסוכר דיצא‬
‫כרף י״ב ואם איכא בל תוסיף בקיש הרי היה‬ ‫ידי חובתו גם בקריאה דביהכ׳נ כדסובר רית ו ^‬
‫זה בל תוסיף ככהן שפוסיף עוד ברכה‪ ,‬וא‪-‬ב כיש‬ ‫לרוהא רפלתא יקרא פעם שני בלא ברכות אחר‬
‫שלקדות שלא כזפנד‪ ,‬אף בפמין לפצוה אכא בל‬ ‫צה״ב עיי־ש ראם נימא כהט‪-‬ז יקשה שלא היה‬
‫תוסיף וצ‪-‬ע לדינא‪.‬‬ ‫להש״ע להצריכו שיקרא תיכף כשיגיע זפן שהוא‬
‫עכ*פ הש״ע סובר שצדיו לקרא עם הצבור‬ ‫קודם שיאכל כיון דהוא רק לרוחא רפלתא והיה‬
‫בשביל פיספך טזולה לתפלד‪ ,‬ולקרא אח׳־כ קודם‬ ‫רשאי להפתין על הקיש שיקרא לפני פטתו ולאכול‬
‫אכילה כל הג׳ פרשיות‪ ,‬דאף שר׳ יונד‪ .‬הקל בב׳‬ ‫קודם כדכתב הטיז בסקיג אלא ודאי רם ובר כר׳‬
‫פרשיות סובר הש׳ע שצדיך לקרא גם ויאפר שהוא‬ ‫יונה שלא יצא בקריאה דביהכיג ולכן צריך לקרות‬
‫יציאת פצרים בלילה רוקא ברתנן פזכירין יציאת‬ ‫קודם שאוכל כפפורש בתר׳י‪.‬‬
‫פצדים בלילות ואינו סובר פד‪ .‬שתירץ הר׳ יונה‬ ‫ופה שהקשה הטיז דאם סובר בהר׳ יונה הי׳ל‬
‫דכיון שהוא דק פדיבוי רכל יפי הייו ואת כתוב‬ ‫להזכיר פשיב הר׳ יונה שלא יכוין לצאת ייח קיש‬
‫לילה בפירוש לא היישינן אם אין אופדים בלילה‬ ‫באותה הקריאה )ותיבת ופתפלל שבטי׳ז הוא טיס(‬
‫פמש ומגי בזה שהוא לילד‪ ,‬לתפלת ערבית‪ ,‬אלא‬ ‫נראה לעיר דסובד השיע דכיון שהוא קודם הזפן‬
‫סזום׳ שכתבו בקושיתם דג׳ פרשיות הי׳׳ל לקרא‬ ‫אין צורך שיכוין שלא לצאת דהא אף כנתכוין לצאת‬
‫וכמהרש׳ל שקרא כל הג׳ פרשיות כחעיא הנדז‬ ‫לא יצא‪ ,‬וכוונת הד׳ יונה צדיך לוטר דהוא כדי‬
‫ועיין בשאג׳א סי׳ ח׳‪.‬‬ ‫שלא יעבוד על בל תוסיף‪ .‬דאף שכתבו התום׳ ריה‬
‫וצריך לומר בפה שלא חש לראיית הפג׳א פהא‬ ‫דף טיז בתוקעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עופדין‬
‫דאבוה דשפואל ולוי שלא אפרו הברחת ולא הספיח‬ ‫דאין שייך בל תוסיף כשעושה הפצור‪ .‬ב׳ פעפים‪,‬‬
‫גאולה לתפלד‪ ,‬משום רר‪,‬תם לא היה גם זפן תפלה‬ ‫ניפא דכיון דקודם צהיב אינו זפן קיש לא דיום ולא‬
‫אלא שד‪,‬תפלל בחחק משום שאזרב לא יוכלו לר‪,‬תםלל‬ ‫דלילה אין שייך זה והוי כישן בשפיני בסוכה‬
‫פעופי ל ח על הברחת לא התירו לאומרם פחחק‬ ‫שבכוונד‪ .‬לפצור‪ .‬עובד על בל תוסיף‪ ,‬ואיב סובר‬
‫שעלייד‪,‬ו ליכא תהק הזה ופפילא א׳א להו להספיד‬ ‫השיע ררק כשיכוין בפירוש לצאת כזה ייח קיש‬
‫גאולה לתפלד״ אבל קודם צר‪',‬כ שהוא זפן תפלה‬ ‫יהיה כל תוסיף אבל בקורא סתפא לפצור‪ .‬הוא על‬
‫ולא זפן ק״ש והברכות הא זמנם מפן תפלה דלח‬ ‫דעת דהנהיגו שהוא רק כדי לעפוד בתפלה פתוך‬
‫לא הפסיר הברכות כשקורא בשחרית אחר ג׳ שעות‬ ‫ד׳׳ת כדהכיא רשיי פירושלפי ולא נחשב פפילא‬
‫שהוא עדין בזפן תפלה עית בפגיא סי׳ נ׳ה ס^ז‪,‬‬ ‫כפכוין לפצור‪ .‬רק״ש שבתורה וכדחזינן בשפיני‬
‫אפשר גם בערבית מתחיל זפן הברכות בזמן תפלה‬ ‫שיושבין בסוכה שפרש׳י בעירובין דף ציו ולהכי‬
‫אף שעדין לא הגיע זפן ק״ש ולח צריו לקרא‬ ‫שדינן דאי שפיני הוא לא פכוינן לפצות סובה‬
‫בשביל הברכות כדי לספוד גאולה לתפלה‪.‬‬ ‫אף שלא כו׳־ע דינא גפידי‪ ,‬אלא כיון דבל בנ׳א‬
‫יושכין אדעת דחייבו חכפים דע׳ד ‪ p‬עושין כל‬
‫ודברי המג׳׳א לבאורד‪ ,‬תפור‪ ,‬דד‪,‬וא סובר שבשביל‬ ‫הפצות שלח מון שהחיוב הוא פצד ספק הוי פפילא‬
‫שיתפלל אחר צד‪,‬י׳כ שאינו חיוב כ׳כ נו׳ם אם יש‬ ‫ישיבת כל אדם בפי החיוב דד‪.‬וא מופיני דק לספק‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רנד‬

‫ובדבר הבגדים שהיו לאדם ולאשתו אף קודם‬ ‫לו צבור אח׳׳ב שיהיה גם אחד צדי׳ב תפלה בצבור‬
‫החטא מפני הצנד‪ ,‬וד‪,‬חום להראימ שד‪,‬ביא השפתי‬ ‫וטעה והתחיל הברכות עם הצבור שמתפללין מבעו׳י‬
‫חכמים‪ ,‬הנה איתא שם שלמיד חלקים כצפודן‬ ‫שצייד לגמור אותן כדי שלא יברך ברכה לבטלה‬
‫מדובקים לעורן היו הדי היו ערומים בעצם לעניני‬ ‫אין לו להתפלל עם צבור זה ומפסיק ממש ומחכה‬
‫צניעות‪ ,‬ואף למיד שמצמד ארנבים כתב שם שלא‬ ‫על צבור השני וקורא אז בלא הברכות ומתפלל‬
‫לנשום קודם החטא נעת שלא היה צנה ווזום נמו‬ ‫משום דלא שדינן לקרות קודם זמנה בשביל סמיכות‬
‫ביום שנבראו שלא היה לא קוד ולא חום עיייפו‬ ‫גאולה לתפלה כדאיתא בסי׳ פ׳־ט וכיב אין להתפלל‬
‫והוא משום שבשביל צניעות לא היו צדיכין ללבוש‬ ‫קודם צה׳־כ בשביל סמיכות גאולה לתפלה‪ ,‬מנ״ל‬
‫כי כל אברי הטף היו קדושים ודק אהד החטא‬ ‫רבד כזה להוכיח שגם בשביל מעלה דתפלה אחר‬
‫שירדו ממדרגתם היד‪ .‬שייך להתבימז באברים שכח‬ ‫צה׳׳ב לא יחושו לסמיכות גאולה לתפלה הא שם‬
‫היצר שולט בהם ביותר כדבאדתי בדדושי‪.‬‬ ‫בסי׳ פיט הוא קריאה קודם הזמן והבא התפלה‬
‫הוא בזמנה בעצם‪ .‬וגם הא המניא עצמו בסי׳ רליו‬
‫והנני ידידו ואודבו‪,‬‬
‫סקיג סובר במצא צבור שקראו קיש ורוצים לעמוד‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫בתפלה יתפלל עמהם אעיפ שמתפללים מבעויי ואם‬
‫יש שהות יקרא קיש וכדכותיה וידלג יראו עינינו‬
‫כדי להתפלל עם הצבור ויסמון■ גאולה לתפלה והא‬
‫לדידיה אין להתיר לקרא קודם הז ‪ p‬בשביל סמיכות‬
‫מימן סא‬ ‫גאולה לתפלה וכיש שאין למהר ולדלג בשביל זה‪,‬‬
‫וקיש קודם הזמן הוא עוד חמוד מתפלה קודם צהיכ‪,‬‬
‫אם רשאי להיות מעמבער במוסד‬ ‫והראיה מסי׳ פיט היא בפירוש על קיש שלא לקרות‬
‫שמחללין שם שבת‬ ‫וציע‪.‬‬
‫ט׳ו תמוז תשכ׳׳א‪.‬‬ ‫עכיפ לדינא יש לן שתי שיטות ואין שייך להכריע‬
‫לט בזה ודעביד כמד עביר ובמד עביר‪ .‬אבל‬
‫מעיב ידידי הנכבד מר ד׳ בנימין ראטצסלאווסקי‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫לתדדיהו חזינן דתפלה בצבור עדיף מלהתפלל אחיב‬
‫ביחידות אחד צד‪.‬יפ ומסתבר שהוא כשמתפללים‬
‫הנה בדבר שנשאלתי ממע׳׳ב אם דשאי להיות‬ ‫בשעה שלעולם אין מתפללין מנחה אבל אם הוא‬
‫מעמבעד במוסד שיש כעיר שמחללין שם שבת‬ ‫בזמן שמתפללין לפעמים גם מנחה דהוו תרתי דסתדי‬
‫ויום טוב‪ ,‬פשוט ובדוד שאסור לשום איש ואשה‬ ‫וכיש בהתפלל באותו יום ממש מנחה אף שהצבור‬
‫מישראל להיות מעמבעד במוסד כזה אף שהוא לעניני‬ ‫מקילין מפני הדווזק גם בזה שהוא מפני שהקלו‬
‫צדקה וחסד וטובת בני העיד כי אף אם הוא לא‬ ‫בתפלה‪ ,‬אין בדוד כיב דתפלה בצבור עדיף אף‬
‫יחלל שבת הדי הוא מסייע לחלול שבת ויו׳׳ט ברבים‬ ‫מ ה ורזזואי היחיד להמתין עד אחד צד‪.‬יכ גם בתפלה‪.‬‬
‫שהוא גם חלול השם כפדהסיא ובחמדה‪ .‬ומצד ענין‬ ‫ועיץ בבאוד הלבד‪ ,‬שבמזף!זה רב של הגדיא סובר‬
‫חלול השם הוא לא דק מסייע אלא עושה מעשה‬ ‫דלעולם תפלה בזמנד‪ ,‬עדיף מתפלה בצבור אבל כיון‬
‫חלול השם ממש כיון שגם שמו נקרא על זה ונמנה‬ ‫שד‪,‬וא נגד דוב הראשונים אין לנהוג כמותו אלא‬
‫מי שטהג כמותו בכל דבר‪ ,‬אבל עכיפ מכריע זה‬
‫מחבריהם ואדדכד‪ ,‬כל טצדקי שאפשר לעשות באופן‬
‫שבאם הוא מ מן שד‪.‬ם תרתי דסתדי שהוא חסדון‬
‫שיטלין לעשות ע״פ דיני המדינה לבטל מוסד כזה‬
‫גם בדין התפלה שטוב להמתין עד אחד צהיב אף‬
‫מחוייבין לבטל אף אם יתבטל עיד׳יז איזה ענין‬
‫שלא יהיה בצכוד‪ .‬ואף אם נפקפק בזה ונימא שיותר‬
‫צדקה שהמוסד עופזה‪.‬‬
‫טוב להתפלל בצבור משום מעלת תפלה בצבור אף‬
‫והנני גומד בברכה למעייב לחיים ושלום וד‪.‬צלחד‪,‬‬ ‫באופן שהוא תרתי דסתדי כיון שעכיפ התירו לצבור‪,‬‬
‫מדובה‪,‬‬ ‫מימ נראה דמ ה לא יקרא קיש וד‪,‬כרכות דע״ז‬
‫הא איבא ראיה מאבוד‪ .‬דשמואל ולוי שכיון שגם‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫התפלה הוא דק מדוחק אין לקרא הקיש והברכות‬
‫שעלייהו ליכא דוחק זה דאין עלייהו דין תפלה‬
‫בצבור‪ .‬ולכן באופן מה אין לעשות כד‪,‬ש'ע אלא‬
‫כרב האי גאון‪.‬‬
‫רנה‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬

‫להיתר אבל אין זה היתר ברוד ולא סמכתי עיז‬ ‫פי ‪& p‬ב‬
‫אלא באיסור דרבנן דמסייע‪ ,‬מימ אין למחות באלו‬
‫המקילין לפרנסתם‪.‬‬ ‫ברבר אם מותר לחאבער ליתן‬
‫אבל למעשד‪ ,‬כשאחד שואל הייתי אומר לו שיתנה‬
‫רןאנטרארןטן ליהורי מחלל שבת‬
‫עם הקאנטראקטעד שיעשה מלאכה שנותן לו רק‬ ‫מע״ב יתרי הרב הגאון המפורסם בתורתו‬
‫בימות החול וכשיבטיחנו יכול לסמוך שיקיים מה‬ ‫וצרקתו מוהר׳׳ר שלום יחזקאל שרגא רובין האלבער־‬
‫שהבטיח שאין דרך הקאנטראקטערם וכל מוכרים‬ ‫שטאם תארמו״ר מציעשינאוו שליט׳וב‬
‫ושכירים שיעשו נגד דעת הקאסטימעד שלהם כי‬
‫אדרבה דרכם למצא חן בעיניהם כדי שיהיה קאם־‬ ‫בד ב ר אם מותר לתאבער ליתן קאנטראקטן ליהורי‬
‫טימער שלו עוד הרבה זמן‪ .‬וגם טוב שיתן הקאנטראקט‬ ‫מחלל שבת שגורם שיעבור בסחורתו בשבת‪.‬‬
‫בתחלת השבוע ולא בג׳ ימים האחרונים שסמוכין‬ ‫ואין לומר בזר‪ .‬שיהיה כבתרי עברי רנהרא שהרי‬
‫לשבת‪ ,‬דהרי מצינו בהפלגת ספינה שבג׳ הימים‬ ‫עבודה זו לא ישיג במקום אחר ואף שישיג עבודה‬
‫נחשב כמתנה לחלל שבת לפי׳ הר׳׳ח ולפי׳ הרזיה‪,‬‬ ‫אצל אחר הא רוצר‪ ,‬גם בעבורר‪ .‬זו‪ ,‬וראי היתר ברור‬
‫עיין במחצד‪,‬׳׳ש סימן רמ׳׳ח סק׳׳ג ואץ מועיל מה‬ ‫קשד‪ .‬לומר מה אבל אם נאסור הרי לא ישמעו לנו‬
‫שיפסוק לשבות‪ ,‬ואולי יש לרמות גם זה דכשימסוד‬ ‫כי יתבטל הרבה עניני מסחר ונוגע לחיי נפש של‬
‫למחלל שכת בג׳ ימים קודם השבת הוא כמתנה‬ ‫הרבה מישראל‪ ,‬מוכרחין לחפש טעמים להיתר‪ .‬וד‪.‬נה‬
‫שיכול גם לעבוד בשבת היפוך מה שהתנה‪ ,‬אף שיש‬ ‫בארתי בספרי אגרות משה חיו״ד סימן ע״ב שמה‬
‫לחלק רהתם הרי אף שיתנה יחללו בודאי והפסיקה‬ ‫שמותר למכור כלים שעושין בהם מלאכה שהן כמעט‬
‫לשבות הוא רק להיכר בעלמא לבן הוי מה שמפליג‬ ‫רוב כלים שבעולם גם לעוברי עבירה אף שברור‬
‫בג׳ הימים כמתנה ההיפוך‪ ,‬אבל הבא שאדרבה קרוב‬ ‫שיבשל בר‪.‬קדרות גם בשבת וכן במלאכות רכל הכלים‪,‬‬
‫יותר שיקיים התנאי שלא לעבוד בשבת לא הוי בזה‬ ‫שהוא מכיון שאינו מיוחר תשמישו לעבירה רוקא‬
‫שנותן סמוך לשבת כמתנה ההיפוך וכן מסתבר‪,‬‬ ‫אלא גם להיתר ליכא בזה גם משום לפנ״ע ור‪.‬באתי‬
‫ט״מ טוב להחמיר אם אפשר ליתן רק בג׳ ימים‬ ‫משביעית פ״ה מ״ו דתנן כל שמלאכתו מיוחדת‬
‫הראשונים ולהתנות שלא יעבוד בשבו ‪ J‬וזה מסתבר‬ ‫לעבירה אסור לאיסור ולהיתר מותר‪ ,‬ואיידי שם‬
‫שיש להתיר אף לבעלי נפש‪.‬‬ ‫בחשור על השביעית כמפורש בכל המפרשים מירוש׳‪.‬‬
‫והיתר זה הוא אף בלא דרכי שלום‪ ,‬ו ת מותר למכור‬
‫ובדבר לשלח סחורה למחללי שבת בזדש ויר׳ם‬
‫לחשוד פדה חורשת לב״ר‪ .‬מפני שיכול לשוחטר‪ .‬אף‬
‫אותר‪ ,‬הסחורה שקנו ממנו שבזה לא ®’ ‪ T‬להתנות‬
‫שאין דרך לשחוט פרה הדארה לרריא כמפורש‬
‫עמו שלא יעבוד מאחר דהסחורר‪ .‬היא שלו שקנר״‬
‫בירושלמי‪ ,‬וגיב הוא אף בלא דרכי שלום כדפשיט‬
‫אם הוא באופן שודאי יעבור בשבת כנץ שיודע‬
‫בירושלמי בספיר‪ ,‬דשביעית וד‪,‬ובא בד׳ש‪ ,‬עיייש‬
‫שאין לו סחורח אחר בפי עבודת היום‪ ,‬ואפילו‬
‫בספרי שהארכתי בזה קצת‪ .‬וגם שם איידי אף באין‬
‫אינו ברוד אלא מצוי שקונה סחורה כשכבר אין לו‬
‫יכול להשיג כמקום אחר שאיכא לפנ״ע‪ ,‬דר‪,‬א איסור‬
‫אסור‪ .‬אבל אם עושה כדוב הסוחרים ובעלי פעקטערעם‬
‫מסייע שאיכא מדרבנן לא הביאו התום׳ והראיש‬
‫שקונין סחורר‪ .‬כשיש להם עוד הרבה סחורה ור‪.‬וא‬
‫ממתני׳ דשביעיו^ וגם הא איתא שם גם משאיל לו‬
‫רק חשש בעלמא שמא יצטרך להם בשבת הוי כלפני‬
‫סאתו ושאלה לא שייך שיכול להשיג אצל אחר‪,‬‬
‫דלפני שלא נאסר ופירשו רקרי ותום׳ בע׳׳ז דף כ״א‬
‫וגם להמלימ פיר ממלוה היב הובא כפית סימן‬
‫דסימנא בעלמא הוא כלומד לכולי האי לא חיישינן‪.‬‬
‫קים סק״א דוקא כשיכול להשיג אצל עכוים ליכא‬
‫אלמא דאין לחוש בלפנ׳׳ע לספק וחשש רחוק‪ .‬ועיץ‬
‫לפניע שודאי דחוק לאוקמי שיכול לשאול מעכו׳׳ם‬
‫בספרי אגרות משה סימן ע״ג שכתבתי שעל העתיד‬
‫שגם לקנות דחוק לומר שיכול להשיג מעכוים במקום‬
‫אין שייך שלא להסתפק והוא לחומרא גם בלפנ׳ע‪,‬‬
‫שדוב ישראל בהא דאיירי מתני׳ בשביעית שהוא‬
‫מ׳־מ הכא הוא ספק של עתר‪ ,‬ראם יש לו הרבה‬
‫באיי שסתמן היו דוב ישראל‪ ,‬שאיב חזינן שמותר‬
‫סחורה כפי המצוי הרי ודאי לא יעבוד בסחודה זו‪.‬‬
‫גם במקום ששייך לפניע דמימ מותר למכור ולהשאיל‬
‫וכל זר‪ ,‬הוא בלא התנה שישלח לו דוקא עתה אבל‬
‫כלים שמיוחרין גם להיתר ולמכור פרה החורשת מצד‬
‫בהתנד‪ ,‬דוקא ביום זה הרי מוכיח זה שאין לו וצריך‬
‫שיכול לשוחטה שהוא היתר אף שהוא כידוע שיעשו‬
‫לד‪,‬ם עתה לכן יש לאסור‪.‬‬
‫איסור‪ .‬והיתר זה הוא אף ליתן להקאנטדאקטערס‬
‫ידידו מוקירו‪,‬‬ ‫באופן שיכול לעשות העבודה גם בימי החול‪ .‬אבל‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫אף שכתבתי שם דק שאין האיסור ברור ונוטה יותר‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬
‫להאמין להם הומזלוסין ועח שכר גוי לקבל הכסף‬
‫ועעזה זה באופן שטר מכירה להגוי‪ .‬לדעתי אין‬
‫לעעזות עצה דמכידה לנכדי דמה שהקילו לעקוות‬
‫במדינותינו שביוראפ‪ ,‬היה זה רק ברחים שסחוץ‬
‫לעיר וכדומה שהיהודי היה בעיר לא במקום הדחים‪,‬‬
‫וכן עעזו זה באחוזות ואדענדעם ששכרו מהאדונים‬
‫אף שהיה היהודי דר שם מפני ההפסד הגדול והיו‬
‫דק לאיזה ענינים יחידים‪ ,‬אבל מעולם לא עקוו‬
‫שסד מכירה למסחדים המצוים‪ ,‬אף בעיירות שרובן‬
‫עכו‪-‬ם אף שהיה ג״ב הפסד גדול‪ ,‬מטעם דהיה זה‬
‫חלול שבת היותר גדול שכל בעלי חנויות יהיו‬
‫מחזיקין חנויותיהן פתוחים בשבת‪ ,‬אף שהיהודים‬
‫דמדינותינו היו בחזקת כקורים ולא היו והזזודים‬
‫ליכנס שם‪ .‬ולכן כ׳׳קז במדינה זו אמעדיקא שאם‬
‫נתיר באופן שטר מכירה יקז גם לחקזוד שיכנסו‬
‫בעצמם לבית מסחרם בהערמה שד^א רק להשגיח‬
‫שלא יגנוב שהתיר הט׳ז בסיס דמ״ד ולבסוף יממר‬
‫גם בעצסו‪ .‬ואף שע׳י אופן זה דמכירה להעחים‬
‫אין שייך כ'כ סברת הט״ז דמה ®’ ‪ T‬להשגיח שלא‬
‫יגנוב הלא כל השכר הוא להעכו׳ם שהוא שלו‪ ,‬אבל‬
‫מכיון שהעכו״ם צריך לקזלם להיהודי השכירות‬
‫עבוד מלאכתו בהמסחר ובעד המקום ואין להעמ״ם‬
‫כסף ונכסים אחדים לשלם לו ואף אם יקז לו יצטרך‬
‫לדון עמו ויקשה להוציא מידו ולח הוא דוצה לשמוד‬
‫שלא יכחיש ממה שימכור ויהיה לו ממה לגבות ויכא‬
‫סזה למכור בעצמו‪ .‬ולכן אין לעשות ע״י שטר‬
‫מכירה לנכרי אף אם היה המסחר על שם בעלמא‬
‫שלא היה ניכר מהשם שהוא של ישראל וחקו הבא‬
‫שנקרא על שסו דהישראל‪.‬‬
‫והעצה שכתב כתר׳ה שהנכרי יהיה לקוותף‬
‫דהיינו שישלם לו בעד עבודתו לקבל הכסף לא‬
‫בשכר קצוב אלא במה שיהיה לו אתה אחוזים ממה‬
‫שימכור‪ ,‬נראה שאסור דהרי כקובע לו המלאכה‬
‫בשבת לא התירו אלא במקום פסידא גדולה כהא‬
‫דסכס ועקזיית 'מטבע של המלך בסימן דמ‪-‬ד סעיף‬
‫ו׳ עיי׳־ש בט״ז סק׳ו ובמג״א ס׳ק י׳ז שהוא מטעם‬
‫דאס לא יתירו לו יהיה בהול על ממונו ויעשה‬
‫בעצמו‪ ,‬ולהמג‪-‬א איט סותר אלא במקום שיקו לחוש‬
‫ראם יאסרו לו יעבוד ע׳י בד‪,‬ילות על איסור דאורייתא‪,‬‬
‫או בדבר שהוא כמציל מידם שזה לא שי ז בכאן‪,‬‬
‫ורק להט״ז היד‪ ,‬שייך להתיר כדי שלא יעבור‬
‫בגופו על איסור דרבנן שיותר חמור‪ ,‬ובסיב בשעה*צ‬
‫אות ליב משמע דטעם המגיא הוא עיקר‪ .‬אבל‬
‫בפמ״ג בא״א שם כתב דלהמג״א יש להתיר בלאיה‬
‫במקום פסידא סטעם דסובר בסימן ש״ז סקיז דקובות‬
‫דשנות יקז להתיר במקום הפסד גדול‪ .‬עכים צריו‬
‫שיהיה הפסד גדול כתא דמכם ומטבעות שלא שייך‬
‫אגרות‬ ‫רנו‬
‫‪ p>B‬סג‬
‫בספינה השטרה לישראל והפועלים‬
‫ומנהיגי הספינה הם נכרים‬
‫עדב חג השבועות תשכ׳ג‬
‫פעיב הנכבד ידידי סד ד׳ בעלאל בלודשטיץ‬
‫שליס״א‪.‬‬
‫הנ ה בדבד ספינה של נכדים שסושכדת לישדאל‬
‫דינה כסו ספינה שהיא לגסדי של ישדאל‬
‫שדינה באדתי בספדי חלק אויח סיסן ציב‪ ,‬אבל‬
‫העיקד שהאיסוד הוא ספני הפועלים וסנהיגי הספינה‬
‫שהם יהודים‪ ,‬ולכן כיון שכותב סע״ב שכל עובדיה‬
‫הם נכדים יש להתיד כיח דאין בזה אלא משום‬
‫מה שעושה הנכדי לצודך ישדאל‪ .‬והדי אדעתא‬
‫דנפשיה קא עביד שגם הוא נוסע ודוצה לבא ביום‬
‫קודם‪ ,‬ובדוד שאף אם יתנו להם דשות לשבות‬
‫בתוך הים או באיזה נמל ידצו הפועלים הנכדים‬
‫יותד ליסע ולח אין לאסוד כשהפועלים והמנהיגים‬
‫הם נכדים‪ .‬ואף אם היה אפוד נמי לא היה לן לאסוד‬
‫מליסע לא״י שהוא נסיעה דמצוה שאף באמידה ממעז‬
‫לנכדי יש מתידין וכ״ש מוהנכדי עושה מלאכתו‬
‫דקבלנות והשייכות לאיסוד הוא דאולי נחשב עושה‬
‫בשביל היהודים שקיל מאמידה מסש‪ ,‬ולכן תלוי‬
‫זה בהפועלים שאם הם נכרים מותד ואם הם ישדאלים‬
‫אסור‪.‬‬
‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫סימן סד‬
‫בענין רעסטאראן שאוכלין שם בשבת‬
‫שוטרי תורה הקובעים טע״ש ומכיון‬
‫שועא פתוח נכנסים גם נכרים לאכול‬
‫ומוכרח להאכילם אם יש איזה עצה‬
‫או לא‬
‫כ‪-‬ז סנ״א תשי״ט‪.‬‬
‫נוע׳׳כ ידידי הדב הגאון סוהריד טוביה שמעדן‬
‫שליט׳זב‬
‫הנה בדכר הרעסטאראן שמבשל לליל שבת בעד‬
‫שומרי תודה שאובלין אצלו וקובעים מע׳׳עז‬
‫שיכין בעדם‪ ,‬אבל ביון שהוא פתוח נכנסים שם‬
‫גם נכדים ומחללי שבתות מישראל שאיט יחל‬
‫רנז‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬
‫שיוכלו לחשדו כדאיתא כפ״ג דשקלים ט״ב ובשבת‬
‫דף כ״ג וילפינן מקרא דוהייתם נקיים מה׳ ומישראל‬
‫ומהא רפאה‪ ,‬שזה הא שייך בכל רבד שמביא לידי‬
‫חשד‪ .‬ומטעם זה נראה שהוא האיסור ליתן לפני הנכרי‬
‫בשבת אף חפץ של הנכרי כשהנכרי עומד בחח‬
‫כדאיתא בד״ס שכ״ה‪ ,‬דדוחק לומד שיהיה שייך‬
‫להחשיב איסור על מעשה הנתינה לפניו כיון שהוא‬
‫בחצרו והוא באופן דלא עביר עקידה כדאיתא‬
‫במחצה״ש סק״ד ועיין בט״ז סק״א‪ .‬אלא הוא מטעם‬
‫עצם דין הבאה לידי חשד שאסור‪ .‬וא״ב יש לאסור‬
‫גם מלהניח לנכדי שיעקזה אף מלאכת הנכרי שמביא‬
‫זה לידי חשד‪ .‬אבל מצד דין זה אין זה איסור קבוע‬
‫ראם יעשה באופן שלא יהיה חשד יהיה מותר‪ .‬ולח‬
‫מתיר המג״א בסק״ד ליתן לנכדי חפציו כשגם הנכרי‬
‫הוא בפנים כדכתב במחצה״ש הטעם שאלו שמבחח‬
‫שלא דאו שנתן הישדאל לא יחשדו שנתן לו ואלו‬
‫שבפנים כמו בני ביתו שדואין שנתן הם יודעים‬
‫שהחפצים הם של הנכרי‪ .‬וכן חזינן בסוף סימן ש״ז‬
‫שכתב הדמ׳׳א שעכר׳ם המביאים תבואה בשבת‬
‫לישראל שחייבים להם וד‪,‬ישראל נותן לו מפתחו‬
‫לאוצרו והעכו״ם נותנו לשם ומודדים ומונים מותר‬
‫משום דעכו״ם במלאכת עצמו עוסק ואינו של ישראל‬
‫עד אחר המדידה‪ ,‬אף שבשל ישראל היה אפוד כה״ג‬
‫אף שהיה בקבלנות כיון דדגילין ברבדים אלו לעשות‬
‫בשכירי יום‪ .‬אבל ודאי צריך לומד שאיידי באופן‬
‫שלא יחשדוהו רעל ההבאה יבינו שמביאין בעצמן‬
‫ונתינת המפתח לא ידאו ויחשבו שהיה פתוח וכדומה‪,‬‬
‫ומ״מ אסור בתבואה של ישראל אף בכה״ג שהוא‬
‫כמו בקבלנות‪ ,‬משום דהתם כיון שעושה בשל ישראל‬
‫הא שייך לאסור וד‪,‬וא בכלל האיסור שאסרו לעשות‬
‫ע״י נכרי גם בקבלנות מלאכת ישראל במקום שיש‬
‫לחוש לשכידי יום״ ולא יועיל מה שהוא יעשה‬
‫באופן שלא יחשדוהו כיון שבשביל החשד אסרו עצם‬
‫העשיה במקום ההוא‪ .‬אבל בשל עכר׳ם שאין שייך‬
‫לאסור העשיה דעכו״ם בשל עצמו‪ ,‬ונשאר דק עצם‬
‫איסור החשד שלכן כשעושה באופן שלא יחשדוד‪,‬ו‬
‫או שאין שם מי שיחשוד מותר‪ .‬וא״ב בעובדא דידן‬
‫מכיון שיהיו של הנכרי שלא שייך לאסור שלא‬
‫ימכור הנכרי את שלו בבית ישראל‪ ,‬דק שמ״מ‬
‫יהיה עצם האיסור דהבאה לידי חשד שאסור מדינזג‬
‫יהיה מותר כשיעשה באופן שלא יחשדוד‪,‬ו‪ .‬והוא‬
‫בדרך קל דהרי בשביל הרואין מבחוץ איך שנכנסין‬
‫לשם ליכא חשד אחדי שידוע שמכינים ומבשלים‬
‫בע׳׳ש לאלו שקבעו ושלמו מע״ש שיאכלו בשבת‬
‫ויחשבו על כל הנכנסין לשם שקבעו ושלמו מע׳׳ש‪.‬‬
‫ונמצא שהחשד הוא דק לאלו שבפנים שהם ידאו שהוא‬
‫איש בעלמא שבא לאכול וידאו כשמשלם להנכדי‬
‫אגרות‬
‫בכאן‪ .‬וגם התם הדי אינו יכול לסגוד על השבתות‬
‫וכשנאסוד יצטדך להגיה כל העסק אף בהול‪ ,‬והבא‬
‫אף כשנאסוד ויסגוד על השבתות הדי בהול יהיה‬
‫לו העסק ונשאד דק מה שלא ידוית בשבתות שזה‬
‫אין לההשיב הפסד‪ ,‬ואף בכהא דמכס לא היו מתידיז‬
‫כד‪,‬״ג דהיה אפשד לההזיק בהול אף שיסגוד על‬
‫השבתות‪ .‬והצודך שיש במה שיתזיק פתוה בשביל‬
‫אלו שמבשל בעדם שקבעו בע״ש‪ ,‬אין זה צודך‬
‫גדול כ״ב‪ ,‬דהא על יום השבת כתב כתד״ה אינו‬
‫מבשל בעדם וצדיכים למצא מקום אהד וכשלא יבשל‬
‫בעדם גם על ליל השבת יאכלו במקום ההוא גם‬
‫בליל השבת‪ .‬ובכלל קשה לפנינו לדמות הצודכים‬
‫מאהד דלא בכל צודך התידו בכאן אלא באופן שהוא‬
‫הפסד יותד גדול מסתם הפסד שנאמד בשאדי מקומות‪,‬‬
‫אפשד גם צודך דבשביל שבת אין לדמות להקל‪.‬‬
‫אבל אם יש בזד‪ ,‬צודך גדול לטובת האודתים‬
‫וגם שלא יבא לידי מכשול‪ ,‬אף שלא מובן לנו מדוע‬
‫לא יכול לפדסם בהדבקת ני ‪T‬ות בהתנות שאלו‬
‫הדוצים לאכול בליל שבת צדיכים לקבוע ולשלם‬
‫בע׳׳ש‪ ,‬כי כתד״ה נאמן לנו שהוא במקום העובדא‬
‫וכותב זה‪ ,‬נדאה שיש לעשות דק באופן זה שהיהודי‬
‫בעל הדעסטאדאן ימכוד בע״ש כל הסעודות שמכין‬
‫יותד מכפי הצודך לו עבוד הקבועים אצלו ששלמו‬
‫מע״ש‪ ,‬לפי השעדתו עבוד אלו שיבואו בשבת‪ .‬להנכדי‬
‫שיהיו שלו בין שימכדם בין לא ימכדם והדיוה יהיה‬
‫כולו להנכדי וכן אם יזדמן שיהיה הפסד הוא לנכדי‪,‬‬
‫ויהיה זה בלא שום העדמה אלא קנין ממש דימכוד‬
‫להנכדי על מקה שידויח הנכדי וד‪,‬וא יודע בעדך‬
‫כמה אנשים באים וכן יודע הנכדי מזה ויתדצה‬
‫הנכדי לקנות ולהדויה כי אין מצוי הפסד בזה‪ ,‬ואף‬
‫אם יצטדך היהודי למוכדם לו בלא דיות או אף‬
‫בקצת הפסד יעשה כן‪ .‬ומכיון שיהיו של הנכדי‬
‫מסתבד שיהיה היהודי דשאי להנית להנכדי' למכוד‬
‫את שלו למי שיבואו לקנות ממנו אף שהוא בדעס־‬
‫סאדאן שלו‪ ,‬שלא מצינו שאמדו ליהודי מלהנית‬
‫לנכדי לעשות מלאכה של הנכדי בביתו אף שיש‬
‫לתוש שיאמדו שעושה לצודך הישדאל‪ ,‬דמצינו שאמדו‬
‫דק כשעושה לצודך הישדאל אף שהוא באופן המותד‬
‫כגון בקבלנות‪ ,‬וגם כשעושה לצודך עצמו אבל‬
‫הוא דק בשכידות שעצם הדבד הוא של הישדאל‪,‬‬
‫דכיון שיש לו עכ״פ שייכות להישדאל שייך לגזוד‬
‫מצד שמא יאמדו שהוא באופן האסוד דהוא שכיד‬
‫יום‪ ,‬אבל כשהנכרי עושה לעצמו דבר שאין שייך‬
‫כלל להישדאל משמע שאין שייך לאסור אף שיש‬
‫גם בזה הטעם לאסור דעכ״פ אין שייך לאסור שהנכרי‬
‫לא יעשה מלאכה לעצמו‪.‬‬
‫אבל הא יש בעצם איסור מדינא לעשות רבד‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬
‫לכל שחמוד איסורו והוי האיסור דק מצדו שאסור‬
‫לאדם לד‪,‬כיא א ה שיחשדוהו לא חששו כ‪-‬ב כיון‬
‫שלא נפיק חורכא ומכשול מזה ולכן התירו בעדים‪.‬‬
‫אבל מנר חנוכה שג״ב נאמר מפני החשד הרי משמע‬
‫שג״כ אין לחוש לחורבא ומכשול שיאמרו שא'צ‬
‫להדליק ומ׳־מ הצריכו להדליק אף בהעמיד עדים‬
‫יקשה‪ ,‬וכן בתרומת שקלים אין לחוש שיצא חודבא‬
‫לזלזל באיסור גניבה מהקדש לכן נאמר שם לשון‬
‫מפני החשד ולא משום מראית עין ואסרו גם בהעמיד‬
‫עדים אך משקלים יש לתרץ כדלעיל אבל מנר חנוכה‬
‫קשה‪.‬‬
‫אבל למה שכתבתי לעיל ניחא וד‪,‬יכא ששייך‬
‫לאסור הדבר או לחייב אף שהטעם הוא משום‬
‫החשד שיש למצא עצות שלא יחעודוהו אסרו וחייבו‬
‫בלא פלוג ומטעם זה חייבו בנד חנוכר‪ ,‬כיון שבאם‬
‫יאדע שלא יעברו כלל אנשים ברוח האחד שהדליק‬
‫שם והוא לא יעמיד עדים שאז יהיה עליו חשד‬
‫מאלו שיעברו בדתז השני שלא הדליק חייבו בלא‬
‫פלוג להדליק נר חנוכר‪ ,‬בפתח שבכל דוח אף באופן‬
‫שלא יהיה שום חשד וכ״ש שלא יועיל העמדת עדים‬
‫שאינו מסלק החשד לגמרי דאיכא גם שלא ישמעו‬
‫מד‪,‬עדים‪ .‬וכן בשקלים בשביל החשד חייבו החכמים‬
‫את הגזברים מהשמירה שקבלו עליהם‪ ,‬שלא יאמינו‬
‫אף לאנשים כשרים אף שמדינא אין מחוייבין לשמור‬
‫מזה ולא יניחו לתרום לאנשים שד‪,‬ולכין בפרגוד‬
‫חפות וכדומה שזהו שמירה טובה‪ ,‬ולכן אין רשאין‬
‫להחליף על שמידה אחרת דר‪,‬עמדת עדים שהיא‬
‫גרועה‪ .‬ומה שמתחלה לא תקנו שיעשו השמידה‬
‫ע״י שיעמידו עדים שהיה טגי גם בזה מצד טעם‬
‫החשד‪ ,‬הוא דמאחד דד‪,‬וצרכו לתקן שמידה אף שהוא‬
‫דק בשביל טעם החשד חייבו שמירה דעדיפא כיון‬
‫שקצת חקור יד‪,‬יה אף בהעמדת עדים וממילא אסור‬
‫בפרגוד חפות אף כשיעמידו עדים‪ ,‬אף שמתחלה‬
‫אם דיה רק חשש חשד כזו דהעמדת עדים לא היו‬
‫אוסדין לתרום בפרגוד חפות‪ .‬אבל באם לא שייך‬
‫לאסור‪ .‬ובד‪.‬עמיד עדים שיש בידו לברר למי שיחשדד‪,‬ו‪,‬‬
‫שמותר לר״ז^ לומר שתהיה אסורה בד‪,‬וצאת מכוסה‪,‬‬
‫דאין מקום לחלק באיסור הוצאד‪ ,‬בין מגולה למכוסר‪,‬‬
‫וכשמותד במגולה משום שמצות מילה דוחה את‬
‫השבת בהכרח שגם במכוסה מותר‪ .‬ונשאר בהוצאת‬
‫מכוסה דק עצם איסור הכאת החשד‪ ,‬שמצד זה‬
‫כעוליכא חשד באיזה אופן אין לאסור לכן אף כעויש‬
‫קצת מקום חשד אבל ליכא איסור החשד נמי אין‬
‫לאסור‪ .‬ובהעמיד עדים שיש בידו לברר למי שיחשודו‪,‬‬
‫סוכר ד‪,‬גמ׳ שליכא איסור חשד כיון שאין לחוש‬
‫בזה לחורבא ומכשול דק לאיסור הבאר‪ ,‬שיחעזדוהו‬
‫אין לחהזו כשיוכל לבדד כדכתבתי לעיל‪.‬‬
‫אגרות‬ ‫רנח‬
‫ויאמרו שהנכרי מוכר להם אה של הישראל והיא‬
‫שכ ‪T‬ו‪ ,‬ובשבילם הדי יש עצה שיפרסם עיי הדבקת‬
‫ניירות במקום שודאי יראו‪ ,‬שיהיה כתוב שם שהוא‬
‫מאכיל רק לאלו שקבעו ושלמו מע‪-‬ש והם יפנו אליו‬
‫ואלו שבאים עתה לאכול אין לו שום שייכות עמהם‬
‫כי הוא אין לו כעדם ויפנו אל הנכרי פלוני אולי‬
‫הוא הכין כערם משלו‪ .‬וגם יפרסם כפיו לכל האוכלים‬
‫אצלו עד שיתפרסם הדבר ולא יהיה שוב חשד‪.‬‬
‫והוא כעין הא דמחצה׳ש כשנותן לפני הנכרי כשהוא‬
‫בפנים‪ ,‬ועוד עדיף דהוא יותר מפורסם לאלו שבפנים‬
‫דהתם רק תלינן שיודעין ודגא ודאי ידעו ע׳י‬
‫הניידות ופרסום פיו ובו״ע יות בזד״‬
‫ולמר‪ ,‬שכתבתי יש מקום לתרץ בשבת דף ק׳ל‬
‫שעל הא דא׳ד אליעזר דמביאו בשבת מגולה איבעיא‬
‫להו משום חבובי מצוד‪ ,‬א״ד משום חשדא ונ'מ‬
‫דאף שלא בסכנה אם הוא משום חשדא יכול לד‪,‬ביאו‬
‫מכוסה ע״פ עדים שהקשה בני הר״ד שלום ראובן‬
‫שליט׳א הא אף משום חקזדא אין להתיר לד‪,‬ביא ע'פ‬
‫עדים וכדחזינן בשאר דברים שאסרו מפני החעזד‬
‫כד‪,‬א דהצריבו להדליק נד חנכה גם בפתח שברוח‬
‫שני מפני החעזד בשבת דף כ׳׳ג ולא מחני עדים שראו‬
‫שהדליק בפתח שברוזז האחר לפוטרו אף שברוב‬
‫הפעמים איכא עדים דטובא עובדין גם בדוח שהדליק‬
‫ואף אם נימא שדק עדים שהזמין מהני אבל הא גם‬
‫מזזיזמין עדים לא נפטר‪ ,‬ו ‪ p‬בתרומת הלשכה שתודמין‬
‫לפני עם רב ואסור לתרום בפרגוד חפות אף שהיו‬
‫יכולת גם לד‪,‬זמין עדים‪ .‬אך אולי בממון שהתאוה‬
‫מרובה חוקזדין ביותר ויאמרו שלא הרגישו העדים‬
‫אף שלא מצוי‪ ,‬וגם אולי מטעם זר‪ ,‬שנתרם כרבים‬
‫אין החשד אלא באם יעני או יעשר כמפורש במתני׳‬
‫שם‪ ,‬עית בפירועו מהד׳׳א מפולדא‪ ,‬שזה יגרום שיאמרו‬
‫שלא הדגישו העדים ובאיסורים אחרים שאין שייך‬
‫אלא באם יעני וכדומה לומד שנענש על שעשר‪,‬‬
‫איסור והעדים לא הדגישו לא חששו לאסור גם‬
‫בעדים‪ .‬אבל מנר חנוכה ודאי קשה‪ ,‬דמשמע שאף‬
‫בעדים יש לחוש משום שאפשר שהחושדין לא‬
‫ידעו ולא ישמעו מהעדים וא״ב גם הכא אין להתיר‬
‫מכוסה בעדים מחמת שד‪,‬חושדין לא ידעו ולא ישמעו‬
‫מהעדים‪ .‬ובשלמא מוע־בה דברים שאסרו חכמים‬
‫מפני מראית העין שודאי אסור אף כשהעמיד עדים‬
‫אף למתני׳ דשבת דף קמ‪-‬ו שמתיר בצנעא לא קקוד‪,‬‬
‫דהענינים שאסרו משום מראית עין הוא בשביל‬
‫הרואין שלא יבואו לזלזל בד‪,‬איסור שיאמרו שלא‬
‫חמוד כ״ב או שיאמרו שמותר לגמרי חששו דאולי‬
‫לא ידעו מהעדים ויבואו לזלזל בד‪,‬איסורים אבל‬
‫הבא שאמדו מפני החשד ולא משום מראית עין מעומע‬
‫שאין לחוקו שימאו לזלזל כאיסור הוצאד‪ ,‬שיתע‬
‫רנט‬ ‫משה‬
‫אלא למי שקבע וקזילם בע״קז לא יהיה מוכרח‬
‫להאכיל להבאים מחדש אין להתיר שום דבר‪.‬‬
‫והנני ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סיטן פה‬
‫בשותפות עם נכרים בבית מטבחים‬
‫לאתרים ולהשוחטים‬
‫כ״ה טבת תשכ׳׳א‪.‬‬
‫מע״כ גיסי כאחי הרב הגאון המפורסם מוהר‪-‬ד‬
‫יצחק אייזק הלוי שמאל שליטיזב‬
‫בד בר מה שרוצים בעלי בית המטבחים שהם נכדים‬
‫שהשוחטים והרבנים יהיו שותפים בכל העסק‬
‫של בית המטבחים ובלא זה יש לחוש שיסגרו העסק‬
‫וד‪.‬וא הפסד גדול להשוחטים והרבנים‪ .‬הנד‪ .‬אף‬
‫שמצד שבת שיעבדו הנכרים שם יש העצה שאיתא‬
‫בע״ז דף כ׳׳ב בשותפות עכר־ם להתנות שהשבתות‬
‫והי׳׳ט יהיו לנכרים בין לדיוח בין להפסד ובנגח‬
‫יהיה להיהודים מימי החול וד‪.‬שאר שותפות‪ ,‬וד‪.‬הוצאות‬
‫מפועלים ודמי שכד הבנין והכלים יהיה לפי חשבון‬
‫של כל יום ויום‪ .‬אבל כיון שאין חלקי השותפות‬
‫שוין הוא דבד קשה להתנות זה כי יצטרכו לחלק‬
‫לשעות ואין דדך לכתוב בפנקסי החשבונות מה נמכר‬
‫בכל שעה אלא בימים‪ ,‬ונמצא שלא יהיה אופן שיהיה‬
‫היטלת לקיים מה שהתנו שממילא הוי כפטומי‬
‫מילי בעלמא‪ .‬ואף שאם בשעת חלוקה נתרצו לחלוק‬
‫בשוד‪ .‬מותר בדאיתא בסימן רמ״ד‪ .‬סעיף ב׳ הוא‬
‫דוקא כשאפשר גם לחלק כמו שהתנו‪ ,‬אבל כשא״א‬
‫הוא כלא התנו כלל‪ .‬ואף לדעת המקילין בהתנו גם‬
‫לומד להנכרי שימלא לו שהוא דעת הדמב״ם ודש״י‬
‫להט״ז סק״ב הוא משום דלא נבטל בזה תנאם והדאב״ד‬
‫האוסר הובא במג״א סק׳׳ב הוא משום דניכד כד‪.‬עדמה‪,‬‬
‫דהא יכול הנכרי שלא לציית להישדאל אלא לחלק‬
‫כמו שהתנו‪ .‬אבל בעשו מתחלה שלא יוכלו לחלק‬
‫כמו שהתנו הדי נבטל מנמז‪ .‬אך אולי יעשו באופן‬
‫שיהיה מציאות לחלק כמו שהתנו שאז יהיה מותר‬
‫כהתנו באופן זה‪ ,‬שהוא שיכתט גם השער‪ .‬שנמכר‬
‫וכדומה‪.‬‬
‫ויזז גם עצה קלה מזה שיתנו היהודים שהם‬
‫רוצים שיהיה סגור כשבתות וי׳״ט‪ ,‬והנכרים כעוידצו‬
‫בשביל פרנסת וד‪.‬נאת עצמן לעבוד בשבת וי׳ט אף‬
‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫והנה מתחלה דציתי לומד דלאתויי מטסה ע״פ‬
‫עדים הוא דוקא שילכו העדים עמו עד מקום התינוק‬
‫ויהיה הטעם דתדי לא השידי ואם צדיך הוא ותדי‬
‫נימא דהוא משום דדק דכים לא חשידי שהם תלתא‬
‫או דאם דק אחד עמו יאמדו שהאחד שעמו לא‬
‫הדגיש במה שנושא אבל על שנים לא יאמדו שלא‬
‫הדגישו במה שנושא ואם לא היה איזמל לא היו‬
‫מניחין אותו דתדי לא חשידי‪ .‬אבל לא משמע ‪P‬‬
‫לשת עדים ובדש״י הוא כמפודש דהעדים הם להעיד‬
‫שכתב במתני׳ מכסהו ע״פ עדים שיעידו שאתמל‬
‫של מצוה הוא מביא ובד״ה ומשני כתב לעולם הכא‬
‫עדות לא שייבא דלאפוקי מחשדא בעלמא הוא‬
‫ואין כאן לא ד' מ ולא ד״נ שיהיו שנים ומאי קדו‬
‫להו עדים דאיכא גלוי מלתא ע״י השני משמע מלשון‬
‫זה דמני במה שדאו כשהתחיל להוציא שיוכלו להעיד‬
‫ולגלות המלתא ולא שיהיו עמו כל העת דהוא משום‬
‫שלא יחקודו כלל ולא משום שיעידו ויבדדו הדבד‪.‬‬
‫וגם אם מטעם שלא יחקוח לתרי היה מסתבר שאין‬
‫לחלק בין קדוכים לדחוקים ולמה הצדיך עדים כאלו‬
‫שדאוים להעד כמקום אחד חזם דחוקים דוקא‪ ,‬ואף‬
‫שבב׳׳כ דף ח׳ הוכיח מדבי שמינה שני אחין על הקופה‬
‫דדשאין להאמין גם לאחד ופרש׳י דשני אחין לגבי‬
‫הימנותא ליזי יטי ניאי■ שיייא ייקא למטת ולא‬
‫לאיסודין‪ .‬ולכן צדיך לומד כדבארתי לעיל‪.‬‬
‫והקנין להנכדי אם אפשד יעשה כסף ומשיכה‪.‬‬
‫ואם א״א לעשות משיכה ישלם הנכדי לו בזדש‬
‫כל הסך שצדיך ליתן בעד כל הסעוחת‪ ,‬ואם אין‬
‫להנכדי כסף יתן לו הישדאל מעות בהלואה וישלם‬
‫לו ואחד השבת יפרע ממנו׳ ואף שחסד משיכה דש‬
‫ספק שמא לא קנד‪ .‬הנכדי‪ ,‬מ׳׳ט כית ששילם לו כל‬
‫המעות ואין נוגע להישראל שוב הוי זה דק מלאכת‬
‫הנכרי לעצמו ואין שייך להישדאל כלל שאין לאסור‪.‬‬
‫וגם כיון דהוא דק לענין איסור דרבנן וכיון שליכא‬
‫בתיבה הוא גם דק שבות דשבות‪ .‬לסמוך על הסוברים‬
‫דכסף קונד‪ ,‬בנכדי‪ .‬ולדוחא דמלתא כית ששילם לו‬
‫כל המעות ואין נוגע זה שוב להישדאל יפקיד אותן‬
‫הסעוחת באם לא קנה העכו׳ם בכסף ויקנה העט״ם‬
‫מההפקר‪ .‬וגם ישאיל מקום מיוחד להנכרי בע״ש‬
‫שיאכיל שם לאלו שבאים בלא קביעות לאכול‪.‬‬
‫ומנית שיהיה של הנכרי ממש לא יהיה גם‬
‫בחשזזו איסור מסייע ידי עובדי עבירה באם יבואו‬
‫גם יהודים מחללי שבת לאטל‪.‬‬
‫וכל זה הוא רק אם מזהוא פתוה להאכיל‬
‫להקבועין מע׳־ש יהיה מוכרח למכור אוכלת לכל‬
‫הבא בדכותב כתר׳׳ה אבל אם מזויפרסם שלא יאכיל‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רם‬

‫טעם ואין גומלין עבורו דמים וגם הוא כנזדרן שבכל‬ ‫שהיה ‪T‬ים אין דוצים ולא יעבדו בימים אחדים‬
‫בהמה איכא זה‪ .‬אבל כיון שעל רה שדוצים לרכוד‬ ‫בנגדן שאז רותדים היהודים לחלוק ערהן גם רה‬
‫לנכדים אין שוחטים בקזוחטים כשרים הוא אסור‪,‬‬ ‫שירויחו בשבת ברפודש בדמ״א סוף סעיף א'‪ ,‬וליבא‬
‫וממילא אסור להעשות שותף בעסק זה‪ .‬ודק אם‬ ‫גם רשום רדאית עין ביון דהבל יודעים שיש להנבדים‬
‫יסבירו שכל הבהרות אף אלו שצריכים למכור לנכרים‬ ‫חלק כדאיתא ברג״א סק״ה‪ .‬אבל ביון שאין עוסקים‬
‫ישחטו שוחטים כשדים יכולים אז להעקזות שותף‬ ‫הגברים הבעלים בעצמן אלא שוברין פועלים ורשלמין‬
‫בזוק‬ ‫ממעות השותפות הדי נמצא שהפועלים הם בשבורים‬
‫גם רהם שזה יש לאסור‪ .‬אבל אם אין שוברים פועלים‬
‫והנד‪ ,‬כל זה הוא ליהודים אחדים אבל להשוחטים‬
‫מיוחדים לשבת אלא הם הפועלים השבורים לבל‬
‫והדבניס אף אם יסכימו שכל הבהרות ישחטו השוחטים‬
‫השנה‪ ,‬ולא היו רוזילין בפחות אף אם לא היו‬
‫ומצד שבת יעקזו באופן המותר‪ ,‬הא נהגו שלא ישחוט‬
‫רצריבין אותן לעבוד גם בשבתות יש אז היתד‬
‫אדם לעצרו למכור הבשר כדאיתא בסימן י״ח סעיף‬
‫הדר״א‪ .‬אך א״ב בשלא ידוע זה שהפועלים הם‬
‫י״ח בדר׳׳א‪ ,‬ולהט׳׳ז ס״ק ט״ו כשאירע הודאה בשחיטה‬
‫שבורים לזמן קבוע ושלא היו רחילין בפחות היה‬
‫אסור לו להודות רדינא מקזום דבאיתחזק איסודא‬
‫לן לאסור משום מראית עין דליבא שוב טעם הרג״א‪.‬‬
‫ואינו בידו אינו נאמן‪ .‬ועיין בשר׳׳ח סעיף כ״ב שפסק‬
‫אבל מסתבר דבשיתנו היהודים שהם רוצים שיהיה‬
‫כן ובתב׳׳ש ס׳׳ק ל׳׳ט‪ ,‬והדי כרה פערים אירע פגימה‬
‫סגור בשוי״ם נמצא שבדינא לא יתחייבו היהודים‬
‫לאחר שחיטה שכבר אינו בידו לתקנו‪ .‬וכן להדבנים‬
‫בשבירות הפועלים שישברו הגברים לירי השוי״ם והוי‬
‫הא אירע כרה הוראות בשחיטה שהוא איתחזק איסודא‬
‫בהברה שבידותן על הגברים שקזברו אותן‪ ,‬ואף‬
‫ולא יוכלו להודות כקזיהיו שותפין‪ ,‬ואף בלא איתחזק‬
‫שיהיה להנברים דשות לשלם להם רבסף השייך‬
‫איסודא כרו בהודאות דהריאה נרי הא מן המנהג יש‬
‫לשותפות מביון שירצו ליקח חלק בהריוח דרה‬
‫לאסור‪.‬‬
‫שישלמו להפועלים מגובה רהדיוח בהברח דאין‬
‫ולכן להרבנים והשוחטים והבודקים אסור להם‬ ‫להחשיב שהדויחו על רה שהוצרכו להוציא‪ ,‬ר״ט‬
‫להעשות שותפין בבית המטבחים אף אם ישחטו‬ ‫כיון שמצד החיוב של הנכדים להפועלים לא יהיו‬
‫כולן בהכשר ויעשו בענין שבת באופן המותר‪ .‬ורק‬ ‫רחדיבין היהודים לשלם להם רדינא אלא רצד‬
‫אם הוא בית מטבחים גדול כל כך שאם ישחטו‬ ‫שרוצים בהדיוח יהיה והזזות להנכדים לשלם מהשותפות‬
‫השוחטים כל הבהרות יהיה די לצורך הכקזרות אף‬ ‫אין לאסור‪ .‬ובשביל זה הוא רה שכתבתי דצדיכין‬
‫אם יאסרו כל השאלות ויהיו לכשרות דק אלו שאין‬ ‫היהודים לומד שהם רוצים שיהיה סגור ולא סגי‬
‫בהם שום שאלה יוכלו הרבנים להיות שותפים וגם‬ ‫ברה שיאמרו שאנן לא נעסוק בשוי״ט‪ ,‬אף שהדר״א‬
‫אולי גם השוחטים יהיו דשאים בכה״ג דבכה״ג לא‬ ‫לא הזכיר זה מקוום דהרר״א איידי בעובדים בעצמם‬
‫היה המנהג‪ .‬אבל ודאי לא רצוי כה׳׳ג וא״ב אין להתיר‪.‬‬ ‫אבל בעסק זה שעובדים הרבה פועלים צריך להתנות‬
‫גיסו כאחיו מוקירו‪,‬‬ ‫מטעם דכתבתי ואם אפשר לעשות כן יש להתיר‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫וכל זה כשליכא ישראל מורד בין השותפים‬
‫רעם ישראל מורד ליכא ב׳ היתרים אלו כדכתבתי‬
‫בספרי אגרות רשה על או״ח סימן צ״א‪ .‬אלא דק‬
‫סימן סו‬ ‫זה לבד שלא יהיה ליהודים שום חלק ברה שיעשו‬
‫בשוי״ט וברה שיעשו בירי החול יהיו שותפים שזין‬
‫בענין להשכיר בית לשכנים עוברי‬ ‫עיי״ש‪.‬‬
‫דת שישתמשו בהמים רותחין בשבת‬
‫ולמלאכות האסורין‬ ‫אבל אף אם יעשו רצד איסור שוי״ט באופן‬
‫המותר כדלעיל‪ ,‬הא הם עועוין סחורה בנבלות וזה‬
‫י״ג שבט תשכ״א‪.‬‬ ‫הא אסור כמפורש במתני׳ דשביעית פ״ז ר״ג ובפסחים‬
‫מע״ב ידידי הנכבד מוהדי״י פיק שליט״ז^‬ ‫דף כ‪-‬ג ואיפסק בדמב״ם פ״ח רר׳׳א הט׳׳ז ובש׳׳ע‬
‫יו״ד סימן קי״ז‪ .‬ובשלרא הטרפות שיזדמנו רשחיטות‬
‫הנה בדבר אם מותר להשכיר בית לשכנים עובדי‬ ‫השוחטים רותד מדין נזדמנו‪ ,‬וחלק אחורים מותר‬
‫דת אשד הם ישתמשו בהמים רותחין בשבת אם‬ ‫גם בעצם שהדי האיסור בו הוא דק החלב שמותר‬
‫יש איזה איסור על בעה״ב מלהשכיר להם‪ .‬הנה מכיון‬ ‫בסחורה‪ ,‬וכן שורן הגיד שבו מותר רשום שהוא‬
‫שודאי ברוד שישיגו דירות אחדות שמצד איסור‬ ‫אסור דק רדדבנן‪ ,‬וגה״ג עצרו הוא רבד שאין בו‬
‫רסא‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬
‫‪ p'D‬סז‬
‫ידי עובדי עבירה שאסרו מדרבנן לחום' ודא״ש‬
‫אם מותר למכור רשימת קונים שלו‬
‫לאינו שומר שבת‬
‫סימן קנ״א סק״ו ליכא איסור זה באלו שעובדים במזיד‬
‫א׳ רחנוכה תשכ״ב‪.‬‬
‫מעיב ידידי הנכבד מו״ה ר' יהושע ווינטעד‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫אבל כשהוא גם להיתר ליכא איסור זה דאל״ב היה‬
‫הנ ה בדבר העסק שלו שמוכרח למכור ואינו מזדמן‬
‫לו יהודי שומר שבת אם מותר למכור לאיש‬
‫שאינו שומר שבת ואין בזה משום לפ״ע והעסק הוא‬
‫כזה שבשביל טובת העסק אין לו נחיצות לעסוק‬
‫בשבת והמכירה אינה בדבר מיני סהודה אלא שמוכר‬
‫לו רשימה הקונים‪ .‬הנה לע״ד אין בזה משום לפ״ע‪,‬‬
‫דהא אינו מחוייב ידידי להחזיק המסחר אף שאינו‬
‫רוצה בו משום שיודע שהקונים לא ילכו ממנו כל‬
‫זמן שהוא עוסק עמהם‪ .‬וכשיפסוק מסחרו הרי ממילא‬
‫יוכל האיש ההוא לעשות העסק וישיג הקונים בעצמו‬
‫שודאי כשיראו הקונים שהמוכר הראשון כבד אינו‬
‫בכאן הדי גם הם ידרשו ממי לקנות וימצאו את המוכר‬
‫החדש ונמצא כשידידי לא ימכור לו נמי יהיה אותו‬
‫חלול השבת עצמו ולא ניתוסף יותר חלול שבת במה‬
‫שימכור לו שמות הקונים ממה שיקחם בעצמו‪,‬‬
‫ואפשר שכשיצטדך להשיגם בעצמו ע׳׳י השתדלות‬
‫ופרסום בהמקומות יהיה לו חלול שבת גם מזה מה‬
‫שלא יהיה כשיקנה רשימת השמות‪ ,‬ולמ ודאי דשאי‬
‫למכור היינו ליקה מעות בעד הרשימה שיתן לו‪.‬‬
‫אך אם יכול למכור לשומר שבת בזול ולמי‬
‫שאינו שוטר שבת ביוקר שלא שייך טעם זה לכאורה‬
‫יש לאסור דכשימכוד להשומר שבת ימנע עי״ז חלול‬
‫שבת‪ .‬אבל כד מעיינינן גם זה אין בדוד לאס ‪,T‬‬
‫דמאחד שהעסק אפשר לעסוק בו דק בימי החול ויוכל‬
‫ליתן להקונים כל מה שצריכים ודק עח שיהיה‬
‫לו עסק ליתן להקונים כל מה שצריכים לוקח ידידי‬
‫הרעות ממנו‪ ,‬ורק שיש לחוש שאף בלא צורך‬
‫ירצה לחלל שבת שזה הא יכו^ בכל רה שיעשה אף‬
‫שלא יקה עסק זה‪ ,‬ונמצא שלא ניתוסף להדשע‬
‫בקנייתו רשימת קונים אלו יותר אפשריות לחלל‬
‫שבת במזיד בלא צורך רענינים אחדים שיש להושע‪.‬‬
‫ראם היה זה רבד שמכדיחו לחלל שבת בשביל טובת‬
‫העסק שי ז לורד שגרם לו חלול שבת‪ ,‬שאולי‬
‫בעסקים שלו לא היה רבד שרכדיחו לחלל שבת‬
‫ובברות כרו בעסק זה‪ ,‬אבל כיון שאין הכרח בשביל‬
‫העסק שירצה בשביל זה להלל שבת הדי לא גדם‬
‫לו כלום דרה שבלא הכרח ירצה לחלל שבת יכול‬
‫לעשות גם בלא זה‪ .‬ולכן יותר נוטה שאף אם היה‬
‫אגרות‬
‫לפני עוד ליכא אלא שאולי יש בזה משוס מסייע‬
‫וד״ן בשבח דף ג'‪ ,‬עיין בזה בספרי אגדוח משה על‬
‫יו״ד סי מ זד׳ב מה שכחבחי שם דלהש״ך ודגמ״ר‬
‫ובארחי דבריהם בטעם נכון ודק שלהמג״א סימן‬
‫שמ״ז סק״ד יש איסור זה גם לישדזזל מוסד‪ ,‬אבל‬
‫באדחי שהוא דוקא בנוחן לו הדבר לעבוד בו העבידה‬
‫לן לאסור מלמכור קדרות לבשל לעובדי עבירה‬
‫משום דהרי יבשל בהן גם בשבת וכדומה בכל רבדים‬
‫אף של היתד‪ ,‬וגם הארכתי שם לבאר שאף בליכא‬
‫אהד נוטה יותר שאין לאסור‪ ,‬עכ״ם ביש מקום אהד‬
‫שהוא דק מצד איסור מסייע ודאי אין לאסור בכה״ג‪.‬‬
‫ולכן גם המים הדוההין שלא נעשו ביהוד לשבת‬
‫דהוא גם לכל השבוע כשיכולין לעשות בעצמן אין‬
‫לאסור‪ .‬ואף כשצריך בעל הבית להעמיד פועל נכרי‬
‫באם הם מתחממין במה שמחמם את הבית שבשביל‬
‫זה מותר שהנכרי יחמם משום שדוב חולים הם אצל‬
‫צנה והמים מתחממין מאליהם שנמצא נמי שאין‬
‫נותן להם המים חמין לעשות בהן איסור אין לאסור‪.‬‬
‫ואם אין המים מתחממין ע״י חמום הסטים לחמם‬
‫את הבית אלא ע״י רבד מיוחד ו ‪ p‬בקיץ שא״צ לחמם‬
‫הבית וההמום הוא דק בשביל המים‪ ,‬אם יבולין‬
‫לעשות בעצמן אין לאסור כדלעיל אבל אם צדיד‬
‫להעמיד פועל נכדי שיחמם ובשבת הדי מהמם ביהוד‬
‫כדי שיהיה להם חמין לצדכיהם האסורים יש בזה‬
‫לא דק איסור מסייע אלא גם איסור לפני עוד‪ ,‬דהא‬
‫כשהן כבר בבית זה לא ילכו לבית אחד והוא‬
‫ממילא לגבי כל שבת ושבת כליכא בית אחד‪ .‬אבל‬
‫מכיון שמוכדחין מדיני המדינה להעמיד להם פועל‬
‫שיחמם המים והיה נמצא שאי אפשר לשומרי תורה‬
‫להדויח בבתים לשכירות יש לעשות בעצה זו שהפועל‬
‫על יום השבח יעשה על דעת עצמו‪ ,‬ובלא איסור‬
‫דלפנ״ע נמי צריך לעשות כן כדי שלא יעשה דק‬
‫משום שמוכרח בשביל שהוא שכיד של בעה״ב שאסור‬
‫זה אף בקבלן‪ ,‬והוא כשיהיה לפועל הנכרי דידה‬
‫שם שירצה לחמם המים בשביל עצמו ואם אין לו‬
‫דידה שם יצטרך בעה״ב לומד לו שבשביל מה שנשכר‬
‫אינו מחוייב לחמם מים בשבתות בקיץ או כשהחמום‬
‫לא תלוי בחמום הבית אף בחורף אבל כשתרצה שיהיו‬
‫השכנים שבעים רצון ממך תחמם להם גם בשבתות‬
‫ואפשר שעי״ז יתנו לך מתנות שקודין טיפן‪ ,‬וזה‬
‫יסלק גם איסור לפנ״ע כי הוא כלפני דלפני מאחד‬
‫שלא יהיזז מחריב מצד שבירותו לבעה״ב להחם‬
‫בשבתות‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫ידיח‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רסב‬

‫םימן ‪BD‬‬ ‫מזדמן לו קונה שופד שבת שהיה רוצה לקנות‬

‫מול גדול שלא היה מחוייב להפסיד‪ .‬אן• ‪ DK‬היה‬
‫בדבר להוציא הצאלענט מהתנור‬ ‫דק הפסד קטן אין לסמוך על וה ויש לו לפכור‬
‫ולהניחו על הטם שעל התנור‪ ,‬ובלקח‬ ‫לשומד שבו ‪ J‬אבל בעובדא זו שליכא כלל מי שידצה‬
‫מהתנור בשבת והניחו על השלחן אם‬ ‫לקנות אלא זה אין ספק שודאי יכול למכור לו רשימת‬
‫מותר להחזירו‬ ‫הקוניז^‬

‫ולהוציא הצאלענט מתוך התנור ולהניחו על הטס‬

‫מחכות שעל האש על התנור‪ ,‬פשוט שמותד‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫דהא בתוך התנור מדובה הבלה מעל הטס מתכוון אבל‬
‫אף אם היה על הטס מתכות מדובה ההבל מבתוך‬
‫התנור נמי היה מותר שד‪.‬וא כמחזיד לכידה אחרת‬
‫שאיתא בדמיא סימן רנ‪-‬ג סעיף ב׳ שמותר ומפורקז‬ ‫סימן סח‬
‫במג׳׳א ס׳׳ק כ׳׳ג אפילו הבלה מדובה מדאשונד״ אבל‬
‫הוא דוקא באותה קדרד‪ ,‬דאם עירה לתוך קדרה‬ ‫בשכחו להוציא את האור שבתוך‬
‫אחרת אסור להניחה אפילו על הטס מתכות שאין‬ ‫הפרעזעדירער בע״ש‬
‫הבלה מדובה וגם לא בהתטד שהיד‪ .‬מתחלה דהוא‬
‫כ‪-‬א תמת תשכ‪-‬ב‪.‬‬
‫בעיא בגמ׳ דף ל״ח ולהדמ‪-‬א הוא לחומרא עית‬
‫במג״א סקיב‬ ‫מע״כ ידידי הנכבד מר חיים בלומבעדג שליט ‪J r‬‬
‫ובאם לקח הצאלענט מד‪,‬תנוד בשבת והניחו‬
‫הנ ה כעזיעו בהמקרר שנקרא פרעזעדירעד אוד‬
‫על השלחן והספסל אם מותר להחזירו להתנוד כעועדית‬
‫עלעקטרי שנדלק בפתיחת דלת המקרר ונכבה‬
‫היד סולדת בו‪ ,‬הנד‪ .‬פליגי בזד‪ ,‬המחבר והדמ״א בסימן‬
‫בסגירת הדלת ועוכהו מליקח את האור משם בערב‬
‫דנ״ג סעיף ב׳ שהדמ‪-‬א אוסר שלא מתיר אלא בעודה‬
‫שבו^ ודאי אסור לפתוח שהרי פסיק דישיה הוא‬
‫בידו ודעתו להחזירה‪ ,‬אבל במ״ב ס״ק נ‪-‬ו כתב‬
‫שודאי נדלק‪ ,‬והוא גם ניחא לו‪ .‬ואם לא ידעו שיש‬
‫שיש להקל לעת הצודך בין בעודן בידו אפילו אין‬
‫שם האוד ופתחוהו אסור לסגור שהרי ודאי נכבה‬
‫דעתו להחזירד‪ .‬ובין בהניחד‪ .‬על הספסל ועל השלחן‬
‫ופ״ר הוא‪ ,‬ואף אם לא ניחא לו נמי אסור וכ׳׳ש‬
‫סטדעתו להחזירה‪ .‬ובלקח מהתנור בשבת שד‪,‬דמ'א‬
‫שאפשר שגם ניחא לו שלא להפסיד מה שיעלד‪.‬‬
‫הביא שי״א דאפילו הניחו ע״ג קרקע מותר וגם שכן‬
‫הדלקת האוד כעזהוא מוסגר שאין לו צורך בהאור‪.‬‬
‫נוד‪.‬גין להקל בתנורים שלנו שיש להם דין כירה‪,‬‬
‫ואם עיקר המאכלים שהכינו לשבת נמצא שם יש‬
‫אף שכתב שטוב להחמיר‪ ,‬מ״מ ודאי שבעודן בידו אף‬
‫להתיר לפתתז ע״י נכרי‪ ,‬והנכרי יסלק גם את האוד‬
‫באין דעתו להחזירה‪ ,‬ובדעתו להחזידד‪ ,‬בהניח על‬
‫משם שגם זה הוא צורך כדי שיוכלו ליקח לסעודה‬
‫השלחן ועל הספסל שיש להתיר כיון שיש לזה‬
‫השניה‪ ,‬כדאיתא בדמ׳א סי׳ ער׳׳ו סעיף ב׳ דנוד‪.‬גין‬
‫צרוף הי׳׳א שמשמע שפוסק כן הדמ׳׳א בעצם דק‬
‫להקל לצורך גדול באמירה לנכרי אפי׳ במלאכה גמורה‪.‬‬
‫שד‪,‬חמיד שם מפני שהדבד‪ ,‬חולקין על הרין‪ ,‬אבל‬
‫והפתיחה מותר ע״י נכרי אף כשאין צורך כ‪-‬כ משום‬
‫בלא הניח עג׳׳ק שדרבד‪ ,‬מקילין אף בלקח מבעוד‬
‫דכיון שאינו מתכוין להדליק האוד אף שהוא פיר‬
‫יום להחזירו בשבת ודאי אין להחמיר כשלקח בשבת‬
‫מותר לומד לנכדי כדאיתא במג׳א סימן דע‪-‬ז סק׳ז‬
‫שנצטרף לזה גם דעת הר״ן‪.‬‬
‫ובסימן שייד סק״ה בסופו‪ ,‬אבל לומד לו שיסלק‬
‫ובדבר הרוטב שלא חם כל כך וד‪,‬בשד הוא יד‬ ‫את האוד שהוא מתכוין לכבות הוא דק כשיש צורך‬
‫סולדת אם יש בזה חשש בשול‪ ,‬הנה בלא נצטנן לגמרי‬ ‫גדול‪.‬‬
‫שיטת הדמיא בסימן שייח סעיף ט‪-‬ו דאף בלח אין‬
‫ובעצם פתיחת המקרר אם מותר יש בזה דברים‬
‫בשול אחר בשול ו ‪ p‬סובר המג׳׳א בסימן רנ״ג ס‪-‬ק‬
‫הרבה וכבר הכריע הגדי‪-‬א הענקת שליט׳א שיפתחו‬
‫י״ט וכן הוא במ׳׳ב ס‪-‬ק נ״ד ובסימ שי׳׳ח ס״ק צ״ט‪,‬‬
‫בשעה שהמאטאד הולך ועובד ו מ טוב לנד‪.‬וג ואין‬
‫וכ׳׳ש בכאן שהבשר לא יעשה את הרוטב בחום דיד‬
‫להאריך בזה בכתב יותר‪.‬‬
‫סולדת‪.‬‬
‫רסג‬ ‫משה‬
‫הוא אסמכתא לקדש שייך זה דק כשנעשה האיסור‬
‫בגוף הדבר‪ .‬ולס אף לר׳ יהודד‪ ,‬נמי הא לא י ח מ ד‬
‫יותד מד׳י הסנדלר וכדכתבתי בספרי אגרות פקזה‬
‫על או״ח סימן קכ׳ו דיקו ענף ג׳ והוכחתי מלשון‬
‫הד׳ן שבת דף ל״ט שכתב שאסודין בהנאר‪ ,‬ליומן‬
‫והוא לד׳ יהדה‪ ,‬וא״כ הוא ג׳־כ מהאסמכתא לקדש‪,‬‬
‫ולא שייך דמיון לקדש כשלא נעשד‪ ,‬כלום בגוף הדבד‬
‫אלא בהנר שלכן אף שהעבדה דהדלקת הנר נדמה‬
‫למצא הדבר שנמצא שנהנה עביט מהעבירה אין‬
‫לאסוד‪ .‬ובתשובה אחת בארתי שאסוד ליכנס לביהכינ‬
‫שנפתח במפתח שהניאו מרה״י לדה״ר באיסוד‪ ,‬אבל‬
‫ל׳׳ד לכאן דהתם שייך לאסור הנאת הכניסה ד שיד‬
‫גם להקדיש זה ובהכניסה הא נעשה איסד‪ .‬אך‬
‫מ־׳מ ראוי לבע״ג להחמיר שלא ליהנות מכיון שנגדם‬
‫הנאד‪ ,‬זו ע׳י איסור‪.‬‬
‫ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן עב‬
‫בטעו בזמן היותו בן י״נ שנה ולמדווד‬
‫לקרא הסדרא דשבת הקודם אם יש‬
‫להקל שיהיה מקרא בצבור‬
‫כ״ד מרחשון תרצ׳׳ט‪.‬‬
‫לחכם אחד‪.‬‬
‫הנה המג׳׳א סימן רפ״ב סק״ו הביא מכנה׳ג שקטן‬
‫אינו יכול להיות מקדא והקשד‪ ,‬הפמ׳׳ג הא‬
‫קטן עולד‪ ,‬למנין ז׳ אף שבזמנם היה העולה עצמו‬
‫הקודא וחזינן שמוציא וא״כ יכיל להיות גם מקדא‬
‫לעולים אחרים שהטעם הוא משום דגם חיוב הגדול‬
‫הוא רק דרבנן ונשאר בצ׳׳ע והתיר מחמת זה‬
‫בשעה״ד שאין שם גדול שיכול להקריא וכן כתב‬
‫במשב״ז סק״ג עיי״ש‪ ,‬ועיק בלב״ש שכתב דהא דקטן‬
‫עולה שבגמ׳ היינו במקום שהש״צ קורא‪ ,‬ולא נכון‬
‫כלל דבזמן הגמ׳ לא היה כלל דבר כזד‪ ,‬כמפורש‬
‫בתוס׳ מגילה דף כ׳׳א ורק בזמן הגאונים התקינו‬
‫שהש״צ יקריא שלא לבייש מי שאינו יודע לקרות‬
‫או מטעם שכתב הדא״ש דאין הכל בקיאין בטעמי‬
‫הקריאה ויש שידמו שיודעין וכשלא יקראוהו אתי‬
‫לאנצויי עיי׳ש‪ .‬אבל הנכון לע״ד לתרץ דברי המג׳׳א‬
‫דהא מוכרחין לומד שאין קריאת התורה כמו קריאת‬
‫מגילר‪ ,‬ובהמ״ז וכדומה שמה שיצאו האחרים בשמיעתם‬
‫מחיוב הקריאה והברכד‪ ,‬שלהם הוא מדין שומע‬
‫אורח דדם‬ ‫אגרות‬
‫סימן ע‬
‫ברבר לשרות נייר במים לקנח את‬
‫השלחן וכרומה‬
‫ולשרות ני ד במים לקנח איזה דבר ומשליכים‬
‫לאיבוד‪ ,‬פשוט שאין לאסור דלא שיד‬
‫מלס בנייר ההולך לאיבוד‪ ,‬ואן״ אם הוא נייר שנשאר‬
‫קיים נמי לא מתלבן במים אלא מתקלקל וכששודהו‬
‫במים לא יחוש על הניד להוציא המים ממנו‪ ,‬ועדיף‬
‫מבגד העשוי לפרוס על החבית שמותר משום שאינו‬
‫חושש לסחטו‪ ,‬ובנייר אף בכל ני ד אינו חושש‬
‫לסחטו וכ׳׳ש כשהולך לאיבוד ע׳י מים שאין לחוש‬
‫שיסחוט‪ .‬אך אולי דמי לספוג שצריך לבית אחיזה‬
‫משום שגם במים הוא סחיטה דמפדק‪ ,‬דפשטות לשון‬
‫הטור וש״ע הוא במים דלא כתום׳ כתובות דף ר‬
‫שפירשו לענין שמן‪ ,‬ואף שבדמב״ם פכ״ב משבת‬
‫הט״ו שג׳׳ב משמע שד‪,‬וא במים מפורש שהוא משום‬
‫מלבן שזה לא שייך בנייר‪ ,‬מ״מ בטור וש״ע משמע‬
‫שהוא משום סחיטה דמפדק המים שבו דלא הזכירו‬
‫מלבן‪ ,‬ואף שלא בכלי שהוא לאיבוד סברי שאסור‬
‫מדרבנן דלא כהערוך אלא כהחולקים שהביא ד‪,‬מחסד‬
‫בסעיף י״ח‪ ,‬וסחיטה זו אפשר איבא גם בנייר‪ .‬אבל‬
‫מסתבר דבנייר אין להחשיב זה לסחיטה דלא נבלע‬
‫בתוך הנייר‪ ,‬ואף שעכ״פ יש לאסור מדרבנן דתא‬
‫גם בשער שודאי לא נבלע אסור מדרבנן כדאיתא‬
‫במ״מ פ׳׳ט משבת הי״« מ״מ כיון דאינו בתוך כלי‬
‫וגם אין דרך לסחוט מים מני ד כלל לא לצורך‬
‫המים ולא למלבן ואינו מתכוין לזה יש להתיר‬
‫כדאיתא בסעיף י״ח שמתירין בתרתי לטיבותא‪ ,‬וד‪',‬נ‬
‫איכא תרתי לטיבותא‪ .‬וגם אפשר ליכא פ״ר בניד‬
‫שאין פהזיקין בחזקה אלא לפי מר‪ ,‬שמזדמן שודאי‬
‫אין לאסור בלא מתכוין לסחוט‪.‬‬
‫סיטן עא‬
‫אם יש איסור הנאה דמעשה שבת‬
‫מהדבר שנמצא ע״י שהדליק נר‬
‫באיסור‬
‫ו בד ב ר אם יש איסוד הנאד‪ ,‬דמעשה שבת מדבר‬
‫שד‪,‬יד‪ ,‬מונח בחדר אפל והדליק אחד נר‬
‫באיסד והביאו‪ ,‬והספק הוא מחמת שבהדבד גופיה‬
‫לא נעשית העבירה אלא בהנר שגרמה שימצאו את‬
‫הדבר‪ ,‬הנה לכאורה כיון שלד׳ יוחנן הסנדלר ילפינן‬
‫מקדש בב״ק דף ע׳׳א ואף למ״ד דהוא רק מדרבנן‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬
‫שיוציא אותם‪ .‬וא״ב צריך לומר בטעם ר׳ יוסי‬
‫ור״ז שפסק כוחיה דאף שהתוקע נחכוין למצוד‪,‬‬
‫דידיה לצאת בו לא נחשב קול שופר של מצוה לגבי‬
‫האחרים דמצוה של זה לא נחשב לגבי אחדים‬
‫מעשה מצוד‪ ,‬אלא הוא כתוקע לשיר שלא יצא משום‬
‫דלא שמעו קול שופד של מצוה אף שד‪,‬ם נתכוונו‬
‫לשמוע למצוה ולכן מצרכי שהתוקע יחמין להוציא‬
‫אח השומע שיהיה זה קול שופר של מצוד‪ ,‬שלו‪,‬‬
‫משום שהמצור‪ ,‬היא שישמע קול שופר של מצוחו‬
‫שהוא דוקא כשיחקע בעצמו או כשיחקע אחד שיחכוין‬
‫להוציאו ששומע בעונד‪ ,‬והוי כתוקע בעצמו ושופע‬
‫קול שופד של מצוחו‪ ,‬ולא סגי במה שישמע קול‬
‫שופד של מצות התוקע דמה נוגע לו מד‪ ,‬שהוא מצוה‬
‫לאחרים‪ .‬ועיין בחוס׳ דף כ״ח ד״ה אבל שד‪,‬קשו על‬
‫מד‪ ,‬שהקשה ר‪,‬גמ׳ על דכא מנחכוין שומע ולא נחכוין‬
‫משמיע היכי משכחת לה מאי לאו בתוקע לשיר‬
‫וש׳־מ דמצוח צריכות כוונה ולא יצא גם בעצמו הא‬
‫ד‪,‬וימ למימר שלא נחכוין משמיע להוציא השומע‬
‫שלכן לא יצא השומע אף שהוא עצמו יצא בזה‪,‬‬
‫הרי מפורש בחוס׳ כדכתבחי שאף אם מצות א׳־צ‬
‫כוונה מ״מ להוציא אחדים יש להצריך שיחכוין‬
‫להוציאו מטעם דבלא נוונד‪ .‬איזה שייכות הוא מעשה‬
‫של העושה להשומע‪ ,‬וסברו בקושיחם דאף בשופר‬
‫שהמצוה הוא השמיעד‪ ,‬אפשר צריך שיהיה שייכות‬
‫מהמעשה להשומע דאל״ב הוא כשומע קול המתעסק‬
‫בעלמא דאף שהיחד‪ ,‬לכוונת חקיעד‪ ,‬שהוא במעשה‬
‫אדם מ״מ לגבי אחרים לא נחשב מעשה שלו כלום‬
‫וד‪.‬וי רק כמתעסק‪ .‬ועין תירצו דמשמע לו כדדייק‬
‫בסוף סוגיא משמיע לעצמו דומיא דשומע לעצמו‬
‫שיצא גם השומע אף שלא נחכוין להוציא השומע‬
‫הרי חזינן דסבדא זו שיתחשב לגבי האחרים כמתעסק‬
‫ליכא כיון דעכ״פ נעשד‪ ,‬בכוונה לתקוע וא׳־כ גם‬
‫בתוקע לשיר לרבא שמצות א״צ כוונה והוי זה קול‬
‫שופר של מצוה נמי יש להשומעין לצאת אבל ניחא‬
‫לו באם צריכות כוונה מה שלא יצאו השומעים אף‬
‫דד‪.‬ם נתכוונו לצאת בשמיעחם מטעם דאף שמתעסק‬
‫לא הוי אבל קול של מצוד‪ ,‬הא אין זה‪ .‬וא״כ הא דד׳‬
‫יוסי הוא מטעם דלא מחשיב זה לגבי אחרים כקול‬
‫של מצוד‪ ,‬אף שהוא מעשה מצוד‪ ,‬לדידיה כדלעיל‪.‬‬
‫ולפ׳׳ז יש מקום לפרש הא דד׳׳ו כד‪,‬יש סבורין‬
‫לומד שהביא בעה״מ והר״ן דר׳׳ז לא פליג על רבא‬
‫דלא אמר ר״ז איכוין ותקע לי למצוד‪ ,‬אלא שצריך‬
‫כוונה לשמוע ולהשמיע תקיעת השופר אפילו שלא‬
‫לשם מצוד״ משום דכיון שאין הכוונד‪ ,‬דמשמיע הוא‬
‫להוציא משום שהשמיעה הוא המצוד‪ ,‬שזה עושה‬
‫בעצמו רק שהוא כדי שיהא שייכות מעשה של התוקע‬
‫אגרות‬ ‫רםד‬
‫כעונה‪ ,‬דהא אדרבה כשיקרא בעצמו שהוא העונה‬
‫כל הפרשה לא יצא דהא צריך דוקא מספר קרואים‬
‫חלוקים לפי הימים ונמצא שעיקר הדין אינו שיהיה‬
‫עונה אלא דוקא שישמע איך שמספר אנשים קורין‬
‫התודה‪ .‬ולכן מסתבר שאין צורך כלל שהקורא יחכוין‬
‫להוציא אח הצבור בקריאתו וגם אין צורך שיוכל‬
‫להוציא אותם‪ ,‬דהא השמיעה איך שקורין האחרים‬
‫הוא שמיעה שלכל אחד מהצבור בעצמו ואין צורך‬
‫להוציא אותם בהקדיאה‪.‬‬
‫ואף שבשופר שג״ב מצוחו הוא על השמיעה‬
‫ולא על עצם התקיעה ומ״מ הא צריך התוקע לכוין‬
‫להוציא כדאיחא בד״ה דף כ״ט‪ ,‬הוא משום דהחם‬
‫הויא המצוה שישמע קול שופר של מצוה דוקא‬
‫וכשלא יכוין להוציאו אין זה לגביה חשיבות קול‬
‫שופר של מצוה‪ .‬דכן מוכרח לפרש שם דהא איכא‬
‫ג׳ מחלוקות בר״ה שם דלרבא דמצוח א״צ כוונה‬
‫והתוקע לשיר יצא יוצאין גם אחרים כששמעו קול‬
‫שופר זה שהיה דק לשיר שהרי אוקים הא דלא נחכוין‬
‫משמיע שלא יצאו השומעין דוקא במנבח נבוחי בדף‬
‫נ״ח‪ ,‬אבל בתוקע לשיר יצאו גם השזמעין‪ ,‬ולח״ק‬
‫בדף כ״ט שלא יצא בנחכוין לשיר מ״מ סגי אף‬
‫שלא נחכוין התוקע להוציא האחרים אם אך נחכוין‬
‫להשמיע לעצמו לצאת בהמצוה‪ ,‬ולר״ז שפסק כר׳‬
‫יוסי צריך התוקע לכוין להוציא‪ ,‬וצריך להבין‬
‫מחלקוחם וגם שלכאורה קשה טובא לדבא נהי שמצות‬
‫א״צ כוונה הוא רק העושה בעצמו אבל להוציא‬
‫אחרים ודאי גם לדידיה הא צריך שיחכוין להוציאם‬
‫דאם ישמע אחד איך שבירך אחד ולא יכוין להוציאו‬
‫לא יצא לכר׳ע וכ״ש כשבירך שלא לכוונת מצוה אלא‬
‫להתלמד ומ״ש דבכאן יצ<ג ולת צריך לומר דבשופד‬
‫שרק השמיעה היא המצוד‪ ,‬הרי בעצם אין צורך‬
‫שיכוונו להוציאם דד‪,‬שמיעה הא שומעין בעצמם‪ ,‬אבל‬
‫עכ״פ צריך שתהיה התקיעה חקיעד‪ ,‬של שופר‬
‫דמצוד‪ .‬ולא קול שיר בעלמא שאינו קול דמצוד‪,‬‬
‫ולכן לרבא שמצות א״צ כוונה הרי גם תוקע לשיר‬
‫הוא קול של מצוה אם אך נעשד‪ ,‬במונח תקיעה שד‪,‬וא‬
‫אף לשיר ורק במנבח נבוחי שהוא כדפירשו החוס׳‬
‫שלא נחכוין לתקוע כלל או רק לתקוע פחות משיעור‬
‫ועלתה תקיעה דרך מתעסק אף ששמעו קול שופר‬
‫לא יצאו משום דלא היה קול שופד דמצוה‪ .‬ולח״ק‬
‫שסובר דחוקע לשיר לא יצא משום דמצוח צריכות‬
‫כוונה לא יצאו אף השומעין אף דד‪,‬ם נחמונו למצוד‪,‬‬
‫משום דלא שמעו קול שופר דמצוה אבל כשנחכוין‬
‫התוקע אף רק לצאת בעצמו שהוי קול שופד דמצוה‬
‫יצא השומע אף שלא נחכוין להוציאם דד‪,‬א המצוד‪,‬‬
‫שעליהם דהוא שמיעה הדי עשו בעצמן ואין צריכין‬
‫רסה‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬
‫צריכות כוונה והקשה שפיר מת׳׳ק על דבא אבל‬
‫ד׳ יופי מצי שפיר לפבוד כדבא אף להמקשה ולכן אף‬
‫שד׳ יופי עצמו מציגו בפפחים דף קי״ד שפובד‬
‫דמצות צריכות כוונה מ״מ ד״ז דפפק כד׳ יופי‬
‫שהמשמיע צריך לכוין להוציא את השומעין בהמצוה‬
‫מצי פבד כדבא דהוא עצמו יוצא גם בלא כוונה‪ .‬ולא‬
‫קשה לפ״ז כלום קושית הטו״א דאיך רצה המקשה‬
‫לומד דת״ק פוכר דבעי כוונה הא כיון שכוונת מקומיע‬
‫דחמיד לא בעינן כ׳׳ש כוונת מצוד‪ ,‬דקיל‪ ,‬עיי״ש בשני‬
‫מקומות בדף כ׳׳ח ובדף כ׳׳ט‪ ,‬דדק לד׳ יופי הוא‬
‫המיר מטעם דבארתי ולא לת״ק כדבאדתי‪.‬‬
‫להשומע אבל בשמיעה דדבדים בעלמא שאינם למצוה‬
‫יצא לן שאף בשופר מה שצריך התוקע לכוין‬
‫לד‪,‬וציא אינו מדין שהתוקע מוציאו אלא משום‬
‫שצריך שישמע קול תקיעה של מצוה השייך לו‬
‫וטעם זה לא שייך בקה׳׳ת שהדין הוא דוקא לשמוע‬
‫קריאת אחדים כשקודין בצבור לא שייך שיצטרך‬
‫המקרא להוציאו דהא זד‪ ,‬ששומע איך שד‪,‬אחדים‬
‫קודין עושה בעצמו דהרי שומע בעצמו ועושה‬
‫כל המצוה שעליו‪ .‬ולכן ניחא בפשיטות מה שגם‬
‫קטן עולה ויוצאין בקריאתו וכן אשה אף אם פטורה‬
‫מקד‪,‬״ת ולא היה בכחד‪ ,‬להוציא אחדים במצוה אהדת‬
‫כה״ג‪ ,‬משום דהא אין השומעין צדיכין להוציא‬
‫מהקורא אלא ששמיעתן הקריאה היא המצוה וזה‬
‫עושין השומעין בעצמן‪ .‬אבל יקשה איך יכולין‬
‫להקדות כנהוג שהש׳׳צ קורא לכל הקרואים הא צריך‬
‫לשמע קריאה דמפפד אנשים והדי אינו קורא אלא‬
‫אחד ונמצא ששומעין דק קריאת אחד‪ ,‬ואף שיקרא‬
‫בלחש אינו כלום דד‪,‬א צריך לשמוע קריאת מכפר‬
‫אנשים כשקודין להשמיע לצבור ולא כשקודין בלחש‬
‫שאין זה קריאה דצבוד‪ ,‬וכל הבדכד‪ ,‬שמבדכין אף‬
‫שכבד ברכו בשחר ברכות התודה הוא על מצוד‪,‬‬
‫זו דקדיאה זו של השמעד‪ ,‬בצבור וזה הרי עושד‪,‬‬
‫דק אהד והוא גם שלא מהעולין שלא ברך כלל‪.‬‬
‫ולכן מוכדחין לומד דנחשב שהעולה המברך‬
‫הוא הקורא המשמיע להצבוד והוא מדין שליחות‬
‫דהמקדא הוא שלוחו להשמיע לצבור‪ .‬וכיון שהוא‬
‫מדין שליחות אין קטן יכול להקריא לעולין האחדים‬
‫משום שקטן לא נעקזה שליח שאינו בדין שליחות כמו‬
‫לכל דיני התודה ויתחשב שהוא דק קריאתו דהקטן‬
‫ולא קריאת מפפד הקרואים העולין‪ ,‬ובקריאת האחד‬
‫הדי אין יוצאין ידי קה״ת‪ ,‬וגם הא קריאתו היא‬
‫בלא ברכה דד‪,‬א אחדים ברכו ולא הקטן הקורא‪ ,‬וגם‬
‫אולי ברכתם דעולין הויא לבטלה כיון דבל ברכתם‬
‫עתה הוא דק על קה״ת שבצבור דד‪,‬א כבד ברכו‬
‫ברכת התודה בשחרית וכיון שהקריאה לא נחשב‬
‫שהוא שלהם לא שייך שיברכו אף שקראו בלחש‪.‬‬
‫אגרות‬
‫להשומע ולא יפחשב כמפעפק אפשר דאף מונה‬
‫להשמיע בעלמא להאחדים אף דק לשיר אין להחשיב‬
‫זה כמהעפק ולא קשה משה״ק בבעה״מ שאם ד״ז לא‬
‫היה מחמיר בכוונת המצוה על מה היה מחמיר בכוונת‬
‫המשמיע לשומע‪ ,‬שהדי הם שני ענינים דהשמעה‬
‫להאחרים הא בעינן כדי שיהא שייכות מעשה התקיעה‬
‫להשומעים‪ .‬ואף על התוס׳ בקושיתם דהיו פובדין‬
‫דגם לדכא לא יצאו השומעים כשלא נתכוין השומע‬
‫להוציאם נמי לא קשה דפבדי דאף לשייכות התקיעה‬
‫שלו להאחדים הוא שי ‪ T‬דק כשמתכוין להוציאם‬
‫שמה מצינו מדין שומע כעונה ששייך מעשה העושה‬
‫ליכא דבר כזה שמה ששומע מה שמדבר האחד יהיה‬
‫שייך לו‪ .‬ואולי קושית בעה״מ הוא דק על היש‬
‫סבודין ולא על התום׳ משום הגם הוא פוכר ךאם‬
‫יש מקום לומד הצדיך כוונת משמיע אף לדכא משום‬
‫דצדיך שיהא שייכות מעשה התוקע להשומע הוא‬
‫דוקא כוונה להוציאו בהמצוה ולא כוונה להשמיע‬
‫תקיעה בעלמא שאינו דבר מצוה ולכן ניחא לו על‬
‫םבדת התום׳ בקושיתם‪ ,‬אבל על היש ככורין דפגי‬
‫בכוונה להשמיע קול תקיעה דלשיד דלא מצינו‬
‫בעניני חול שום שייכות בדברי אחד לשומע דכדיו‬
‫וא״כ אינו לצורך שיהיה שייכות תקיעתו להשומע‬
‫משום דלא צריך זד‪ ,‬כיון דהשמיעה היא המצוד‪,‬‬
‫והדי הוא שומע בעצמו אלא משום דגם דכא מצריד‬
‫ענין כוונה להוציא אחדים דק שבני במונה כל דד‪,‬ו‬
‫ע׳׳ז הקשה דלא מםתבד דד‪,‬לא דין הוא שתד‪,‬א כוונת‬
‫המצוה יותר המודד‪ ,‬ממונת המשמיע להשומע‪ .‬ועיין‬
‫בד׳׳ן שלא הביא קושי׳ זו דד‪,‬דז״ל אלא קושי׳ האחדת‬
‫דד׳ יופי שאוקימנא לר׳׳ז כותיה פוכר בפרק ע־־פ‬
‫דמצות צריכות כוונה‪ ,‬משום דפובד דקושיא הראשונה‬
‫לא קשד‪ ,‬כדכתבתי תחלד‪ ,‬שיש מקום לדבריהם אבל‬
‫אף הדז״ה לא הקשה אלא על היש פבודין ולא על‬
‫התום׳‪ .‬וא״כ אפשר שלתום׳ לד׳׳ז אף שימכור כרבא‬
‫הוא דק לקיום עצמו א״צ כוונה אבל לקיום של‬
‫אחדים השומעים פובד שיכוין המשמיע להוציא את‬
‫השומעים במצותם דאל״ב אין שייכות התקיעד‪ ,‬שלו‬
‫להאחדים והוי כשמעו קול שופד שאינו של מצות‬
‫אף כשנתכוין השומע למצוד‪ ,‬דידיה כדלעיל‪ .‬אבל‬
‫הוא דק לד׳ יופי דלת״ק דפובד דיצאו בנתכוין‬
‫משמיע לעצמו אף השומעין הדי יש להם לצאת‬
‫לדבא לדידהו אף בנתכוין לשיר דכיון דמני לדידהו‬
‫גם בשמיעת תקיעת אחד אין לחלק בין נתכוין‬
‫המשמיע למצוד‪ ,‬דעצמו או לשיר כיון שגם לשיר‬
‫הוא תקיעה דמצוה‪ ,‬ולכן כיון דהיה כבוד המקשה‬
‫דלא נתכוין מקומיע הוא בתוקע לשיר שלא יצא‬
‫השומע הוכיח שפיר שגם הוא לא יצא משום דמצות‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רסו‬

‫‪ p ’>d‬עד‬ ‫ולכן אף שקשן כשעולה בעצמו יכול לקרא פרשתו‬

‫בעצמו ויוצאין בזה הצבור מ״מ להיות מקרא לקרואים‬
‫בטעם שאין מזכירין נשמות בימים‬ ‫אהדים אינו יבול כדסובר המג״א בשם כנה״ג וכן‬
‫שאין אומרים תחנון אח שבשבת מזכירין‬ ‫לא יוכל קורא גדול לקרא עבור קטן העולה שקטן‬
‫אינו בדין שליחות גם לעשות שליח עבורו אך אולי‬
‫ב׳ דדיח אלול תשייט‪,‬‬ ‫נחשב זה זכות תכין לקטן אבל להיות מקרא שהוא‬
‫מעיב ידידי ועכבד מויה ד׳ ישראל גאדדאן‬ ‫שליח ודאי אינו יכול‪ .‬ולת אף בשעה״ד אין להקל‬
‫שליטיא‪.‬‬ ‫לפיו כי טעמם מוכרח וטעם הפמ״ג ועוד אחדונים‬
‫המקילין בשעת הדוזק תמוה וצ״ע‪ .‬אבל מ׳׳מ לדינא‬
‫בד ב ר הזכרת נשמות בתפלת מלא דחמים נוד‪,‬גין‬ ‫אם הוא צעד גדול להבר מצוד‪ ,‬ומשפחתו ורוצה‬
‫שבכל יום שאין אומדין בו תחנת אין‬ ‫כתד״ד‪ ,‬להקל כהפמ‪-‬ג ודעימיה אין למחות בידו‪.‬‬
‫מזכידין נשמות‪ ,‬ואף שבשבת שחמיד ואסור גם‬
‫אך בתום׳ ד״ה דף ל׳׳ג משמע שקטן העולה‬
‫להתפלל ולומד תחנות חוץ מסכנת היום ודברים‬
‫למנין ד הוא מחמת שיכול להוציא אחדים במצוד‪,‬‬
‫שהתירו חכמים שאיתא בסוף סי׳ דפיה נוד‪,‬גין להזכיד‪,‬‬
‫דדבנן שכתבו בתוך ההוכחות דדשות יכול להוציא‬
‫ובימים שאין אומדין תחנת אף בריח הא קילי וגם‬
‫בד חיובא דדבנן גם מעולה למנין שבעה ולמד‪,‬‬
‫מותר להתפלל בהם‪ ,‬מ״מ כך נוד׳גין‪.‬‬
‫שבאדתי אין צודך לזה וצע־׳ק ואולי לאו דוקא‬
‫ובזה שנוד‪,‬גין להזכיר בשבת איתא בב״י ובהגדיא‬ ‫שדק אגב אוזדיני נקטו גם לזה דהא מסתבד ומוכדח‬
‫סוף סימן דפיד מהא דספדי שהמתים צריכים כפרה‬ ‫כדבאדתי‪.‬‬
‫ולכן קבעו כשבת שהכל בביהכיג וד‪,‬חי יתן אל לבו‪,‬‬
‫ידידו‪,‬‬
‫וכוונתם שבשביל צורך זה התידו איסור תחנה ואיסור‬
‫משה פיינשטיין‬
‫הצעד מההזכדת‪ .‬אבל מה שנוהגין איסור בימי‬
‫חול שאין אומדים תחנון לא הוזכר טעם‪ .‬ולכאורה‬
‫בית שרשאין לומד תפלות ותחתונים מיט לא יתפללו‬
‫על המתים‪ .‬אבל נראה לומר שהוא מחטעם דאין‬ ‫סימן עג‬
‫אומדין צדוק הדין בימים שאין אומדין תחנון לפסק‬
‫הדמ׳׳א בסימן ת׳׳ב סעיף ב׳ וביו״ד סי ‪ p‬ת״א סעיף‬ ‫אם לר!רא לתורה ביום חבר מצוה שלו‬
‫ו׳‪ ,‬דהוא משום שמרגיל להספד כדאיתא בהגד׳׳זנ‬ ‫לבן ישראלית מנכרי‬
‫דגם התפלה דמלא רחמים מרגיל להספד‪.‬‬
‫ומה שאסרו צדוק הדין גם על תיח בפניו להלבוש‬ ‫י׳׳ח שבט תשט״ו‪.‬‬
‫שהביא המג׳׳א שם אף שמותר להספידו‪ ,‬וזהו אולי‬ ‫נשאלתי מדב אחד אם יניחו לבן הנולד לישדאלית‬
‫טעם המעיד משם דמ״א שהביא הט׳׳ז שאומדין צדוק‬ ‫הנשואה לנכדי לקראו לתודה ביום הבד‬
‫הדין על ת׳׳ח בפניו‪ .‬אבל טעם הלבוש הוא שעל‬ ‫מצוה שלו‪ ,‬והשבתי שאף שפשוט שיש לד‪,‬בן דין‬
‫ת׳׳ח בפניו שהת ‪T‬ו הוא דק ההספד לדרוש עליו‬ ‫ישדאל לכל דבד לדוב הדאשונים שהלכה כמותם‬
‫ולהגיד שבחיו‪ ,‬אבל הרגלה להספד שעושה צדוק‬ ‫ויש ממילא חיוב ללמדו תודה ולחנכו במצות‪ ,‬אבל‬
‫הדין הוא להספד בעלמא שלזה סובד שלא הותר‪.‬‬ ‫למעשה אם עדיין אמו בדשעתה עומדת ודדה עם‬
‫וכן משמע מלשונו שכתב שאפילו לחכם בפניו אין‬ ‫הנכדי ומופקדת לכל האיסודין ומתחנך הבן אצלם יש‬
‫אומדים צדוק הדין אלא חרשין עליו אם בד הכי‬ ‫למיגדד מלתא בכל האפשד שלא יקדאו אותו לתודה‬
‫הוא‪ ,‬שפירוש דבריו שדק לדרוש עליו שמספרין‬ ‫ביום הבד מצוד‪ ,‬שלו ולא יעשו איזה שמחה שם‪,‬‬
‫שבחיו התידו אבל לא לספוד בעלמא בלא ההיכר‬ ‫וכן היה טוב שלא לקבלו ללמוד בהת״ת מאותו הטעם‬
‫מחמת שהוא ת״ח שזה לא ה ^ ו ‪ .‬וכן יהיה אסור‬ ‫למיגדד מלתא‪ ,‬ודק כשתפדד האם מהנבדי יש‬
‫להלבוש לומד המלא רחמים אף לחכם בפניו אף‬
‫ללמדו כדין ולקדאו לתודה ולעשות שמחד‪ ,‬כיום‬
‫שהתירו ההספד‪.‬‬
‫הבר מצוה שלו‪ .‬ואם יש חשש שיתקלקלו ילדים‬
‫ובשבת משום הצורך דוהחי יתן אל לבו התירו‬ ‫אחדים עי״ז שיקכלוד‪,‬ו בהת׳׳ת אסור גם מדינא‪.‬‬
‫אף שמרגיל להספד‪ .‬וא״ב גם בע״קז אין לומר המלא‬
‫רחמים אף שנמצא שחמוד לענין זה משכת גופת‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫ומכיון שאסרו בימים שאין אומדים תחנון כשהן‬
‫רסז‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫וכשמכבדין לאורח בבום חלב לא יוכל לומר שאינו‬ ‫בחול נהגו לאסור אף כשאירעו ימים אלו בשכת‬
‫רוצד‪ ,‬לשתות משום דאינו צמא‪ ,‬דחלב שותין גם‬ ‫אף שאיכא הטעם להתיר בשביל שהכל בביהכ׳נ‬
‫שלא לצמאון ויתחשב שאינו רוצד‪ ,‬להתכבד ולכבד‪,‬‬ ‫והחי יתן אל לבו גם כשבת זו משום לא פלוג‪.‬‬
‫לכן מחשיבין זה למשקה שמכבדין בו בחמד מדינה‪,‬‬
‫ובדגלים שג׳ב יש הטעם שהתירו בשבת שהדי‬
‫אבל המיני סאדע אין שותים אותם אלא לצמאת‬
‫גם ביו״ט הכל בביהכ‪-‬ג ופ״מ אסרו הוא משום שבכל‬
‫וכשיכבדו אותו במשקה סאדע וד‪,‬וא אינו צמא ולא‬
‫דגל איבא יום קבוע להזכרת נשמות ולא ראו שיהיה‬
‫ישתה לא יתחשב לאינו רוצד‪ ,‬להתכבד ולכבד לבן‬
‫צורן ביותר מיום אחד ברגל‪ .‬זהו הטעם הנבון‬
‫אף לדידד‪,‬ו אין להחשיב זד‪ ,‬למשקד‪ ,‬דחמד מדינה‬
‫להמנהג‬
‫ואין לקדש ולהבדיל עליהן‪.‬‬
‫עכ׳פ למעשה בכל ימים שאין אומדין בהם‬
‫ובעצם גם בטיי ובחלב דק בדוחק גדול יש‬
‫תחנון אין אומרים תפלת מלא על המתים ‪ pT‬שבת‬
‫לסמוך עלייהו להבדיל ולקדש עליהם וגם בעז־׳ש שם‬
‫ויום אהית מכל רגל הקבועים לזה וביו׳׳ב אומדים‪.‬‬
‫כתב שדק ספני הדחק יש מקילין על טיי וחל ‪3‬‬
‫וכשחלין הימים שא׳׳א בהם תחנון בשבת נמי אין‬
‫ובמ״ב ס״ק כ״ד כתב שאין לקדש ולד‪,‬בדיל על הלב‬
‫אומדים ובן כשיש חתונה וברית‪ .‬וכן כשמבדכין‬
‫בשם הסדכ״י‪ ,‬ואודות טיי לא הזכיר משמע שגם על‬
‫החדש אין אומדים אף שלא שייך הטעם דלא פלוג‬
‫סיי אין לקדש ולהבדיל‪ ,‬ו ‪ p‬ודאי מן הראוי לעשות‪,‬‬
‫דהא ליכא זה בחול‪ ,‬וצ״ע בהטעם ואולי הוא לפדסומא‬
‫ובפרט שבמדינתנו מצוי ית אבל מ״ס אם נזדמן‬
‫שאין לו יין ולא שום משקה אחד אלא טיי וחלב‬ ‫ביותר‪.‬‬
‫יכול לסמוך על המקילין בהבדלה והקידוש יהיה‬ ‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫על הפת‪ .‬ולענין טיי והלב מת עדיף לפיט שבאדתי‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫בטעם הסתידין נמצא שטיי עדיף‪ ,‬אך אולי מצד‬
‫החשיבות הלב עדיף‪ ,‬ול ‪ p‬אין בידי להכריע מה‬
‫עדיף לו בשעת הדחק‪ .‬אבל במיני סאדע גם בשעת״ד‬ ‫סיםן עה‬
‫לא יקדש ולא יבדיל עלי ‪,T‬ו‪.‬‬
‫ידידו‪,‬‬ ‫במיני מש?ה של סאדע וכדומה אם‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫יש להבדיל עליהן כדין חמר מדינה‬
‫מע״ב ידידי מותר״ד נתן גדליה נאדעל שליט״א‪.‬‬

‫םימן עד‬ ‫בד ב ר המשקאות של מיני סאדע אם יש להם דין‬

‫המד מדינה לקדש בשחר ולהבדיל עליהן‪,‬‬
‫בדבר להוציא חנורה שרוצה לחגור על‬ ‫הנכון לע״ד דד‪,‬ן כמים בעלמא דאף ששותין אותם‬
‫בגדיו בעת התפלה ע״י שיחגור על‬ ‫גם בסעודות התשובות ומכבדין בד‪,‬ם אבל הוא דק‬
‫המכנסיס‬ ‫כשתיית מים לצמאון ולהתקרר בימים התמים ובשעה‬
‫התם להם‪ ,‬והכבוד בהם הוא ג״ב דק כשצדיכין‬
‫כ״ז תשרי תשכ״ג‪.‬‬ ‫לזה וגם במים צוננין מכבדין בשצדיכין להם‪.‬‬
‫מע״ב ידידי מד משה גבריאל סטעפנסקי שליט״א‪.‬‬ ‫וחשיבות משקה הוא שאין השתיה מחמת שצריכים‬
‫להם לצמאם אלא שותים אותם אף בלא צורך לגופם‬
‫הנ ה ללבוש הגורה ע״ג הגורה מפורש בשבת דף‬ ‫אלא בשביל כבוד הסעודה וכבוד האורחים‪ ,‬דאין‬
‫נ״ט בקמרא עילוי המיינא שפדש״י בשם‬ ‫שום אדם שותד‪ ,‬יץ ויי״ש ושכר לצמאו דע״ז שותין‬
‫תלמידי דבינו יצתק בתשובת ר׳ אשי תדי המייני‬ ‫מים שיותר עדיפי אלא דק לכבוד בעלמא שותין‬
‫קאמדת דהא ודאי סשוי הוא ואפוד וכן מסיק דש״י‬ ‫אותן ואלו המינים נקראים בשם משקה וחמד מדינה‪.‬‬
‫לדינא וכן סבדי התום׳ שם ופסקו כן הדא״ש וד‪,‬מרדכי‬ ‫ואף המתידין לקדש ולהבדיל על טיי מתוק‬
‫שם‪ ,‬וכן פסק הדמ״א בסימן ש׳׳א סעיף ל״ו והב״י‬ ‫עיין בעה״ש סימן ערב סעי׳ י׳׳ד נדאד‪ ,‬שבטיי דדך‬
‫הביא עוד ראשונים שסכדי שאסור וד‪,‬כ״ח כתב שגם‬ ‫העולם שמכבדין ושותים זה אף שאין צריכים כלל‬
‫הדי־־ף וד‪,‬דמב״ם סוסרים לאיסור עיי״ש‪ ,‬ורק כשיש‬ ‫לשתות אלא מפני הכבוד ולכן מתשיבים זה למשקה‬
‫בגד מפסיק ביניהם סבדי התום׳ שם שמותר וכן‬ ‫אף שלכאורה ד& מים ממש‪ .‬וד‪,‬מתידין גם על חלב‬
‫פסק הדמ‪-‬א‪ ,‬ולכן ללמש הגורה על המכנסים שיש‬ ‫אולי הוא מחמת שחלב שותין שלא לצורך צמאת‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רס ח‬

‫להכין מעיש חמדה בביהכיג שתתפלל למחר ותחליט‬ ‫להם חגורה אחרת אסור לילך ‪ nn‬לחז״ר ולכרמלית‬
‫בעיש באיזה ביהכיג תתפלל למתר בשב^‬ ‫בשב^ והטאיי איט פלבוש ששי ‪ T‬לחגור עליו‬
‫הגורה‪ ,‬שלא שייך שתהיה החגורה במקום חטאיי פין‬
‫ידידו‪,‬‬
‫שנוהגין לצאת שהטאיי והטאיי פין הם רק לתכשיט‬
‫משה פיינשטיץ‬
‫ולנוי והחגורה אינה תכשיט ונוי וכיון שאיט לתכשיט‬
‫ולטי אין שום צורך בו להטאי ואסור‪.‬‬

‫פיטן עז‬ ‫ומה שכתבת דאתה רוצה להתפלל בלבישת‬

‫הגורה כהסובדים דאף לדידן שיש לט מכנסים וליכא‬
‫בישראל שהביא מפתח במזיד דרך‬ ‫משום איסור דלבו דואה את העדוה צריך לחגור‬
‫רה״ר ופתח דלתות ביהכ״נ אם מותר‬ ‫הגורה משום הכון לקראת אלקיך ואין לך עצה אהדת‬
‫ליכנם שם בשבת זו‬ ‫אלא לחגור החגורה על המכנסים שלכן אולי יש‬
‫להתיר בשביל וה‪ ,‬תמיהני איך עלה על הדעת כלל‬
‫ערב הג השבועות תשיב‪.‬‬ ‫דהא אף בשביל עשה דאורייתא אסור להוציא אף‬
‫מעיב ידידי הרב הגאון המפורסם מוהד״ד דוו‬ ‫לא דדו הצד שאינו מעורב כמפורש בשבת דף ק״ל‬
‫קוליק שליט״א‪.‬‬ ‫שאין מביאין האיזפל למצות מילה אף לא דדך גגות‬
‫והצרות וקדפיפות שהאיסור הוא דק משום שלא‬
‫הנ ה בדבר ישראל שהביא במזיד מפתח מביתו דדך‬ ‫עירבו זע״ו כדאיתא בדש״י שם‪ .‬וכיש שלא היה‬
‫דה״ד ופתח דלתות בית הכנסת אם מותר ליכנס‬ ‫שייך לעלות על הדעת ספק בזה שיעבוד איסור‬
‫לביהכיג בשבת זו לעיר יש ראיה גדולה לאסור‬ ‫הוצאה בשביל לבישת הטרה‪ ,‬שאף להסובדים שצריך‬
‫אפילו בעשה קטן‪ ,‬דהתוס׳ בשבת דף קכיב כתבו‬ ‫משום הכון אין זה עיכוב לתפלה כמפורש בדמב׳ם‬
‫דדזו שרצו לומד דשאד תשמישין שדו םד‪,‬א דיבמות‬ ‫דפ״ה מתפלה שתיקון המלבושים שהוא משום הכון‬
‫דף קייד ד׳ יצחק אידכסו לו מפתחות דבי מדרשא‬ ‫באם הוא דחוק או נאנס אין מעבבין‪ ,‬וכ״ש לבישת‬
‫אמד ליה ד׳ פדת זיל דבר טליא וטליתא ליטיילו‬ ‫חגורה שלרש׳י והר׳ שמעיה תלמידו במחזור ויטדי‬
‫התם דאי משבחי מייתי להו אלמא יכולין ליהנות‬ ‫סוברים דליכא כלל בחגורה על הבגדים משום הכון‬
‫ממפתחות להשתמש בד‪,‬ם בשבת‪ ,‬ומסיק הד״י שאסור‬ ‫כיון דאית לן מכנסים כדהובא בתוס׳ שבת רף י׳‪.‬‬
‫והתם אין עושין לדעת ישראל עיי״ש‪ ,‬וד‪,‬רי איזה‬ ‫וגם לההולקים וסוברים דצדיך לאזור אזור בשעת‬
‫תשמיש יש במפתחות שאסור להד׳־י דאם מעיזזה‬ ‫תפלה אפילו כשיש לו מכנסים שאין לבו דואה‬
‫הפתיחה נחשב תשמיש מגא להו לתום׳ שהתם‬ ‫את העדוה נמי הא הביא הב׳י בשם ד׳ ירוחם בסימן‬
‫יפתחו גדולים שהוכיחו להתיר שאד תשמיעזין דלמא‬ ‫צ״א שהוא רק למי שרגיל לחגור כל היום והתיר‬
‫הטליא והטליתא עצמן יפתחו ויעשו תשמיש זה‪,‬‬ ‫חגורתו קודם תפלה צריך לחזור ולחגור אבל מי‬
‫אלא ודאי שהבאת מפתחות שכתבו התום׳ הוא הכניסה‬ ‫שהולך כל היום בלא חגורה א'צ לחגור לתפלה‬
‫לבי מדדשא שנעשה זה ע״י הוצאת המפתחות בדה״ד‬ ‫וכן פסק שם המג״א בסק׳א‪ ,‬ודק מדת חסידות אולי‬
‫וכיון שהיה מותר שם ליכנס לביהמ״ד הוכיחו שפיר‬ ‫איכא אף בכה״ג כדכתב המ״ב בשם מג״ג‪ ,‬אף שלא‬
‫דשאד תשמישין שדו‪ ,‬ומסיק הד״י שאסור אך התם‬ ‫משמע זה ממג״א שלא הזכיר זה אלמא שסובר שאף‬
‫שהיה מותר הוא משום שלא עשו לדעת הישדאל‪,‬‬ ‫מדת חסידות ליכא‪ ,‬וכן מוכרת קצת למש״ב הפמ׳ג‬
‫וכן מסיק הדשב״א שם לאיסור ומת ‪ p‬שגם שם‬ ‫בא״א דעצם הדין לדידן שיש לן מכנסים הוא דק‬
‫היה אמוד אך רצה שימצאו המפתחות לאשתמושי‬ ‫למצוד‪ ,‬בעלמא א״ב הא דכתב המג״א שבאיט הולך‬
‫בהו לאודתא עיי׳״ש‪ ,‬וא׳״ב כ״ש שבמזיד דישדאל‬ ‫כל היום א״צ לאזור בשעת התפלה הוא שאף מצוה‬
‫גדול שיש לאסור‪.‬‬ ‫בעלמא ליכא‪ .‬אבל אף אם נימא שכוונתו שמצור‪,‬‬
‫ממש ליכא אבל מדת חסידות עכ״פ איכא‪ ,‬מ״מ‬
‫ועוד גדוע זה ממוציא אובלין שמתיר ד״ת שם‬ ‫ודאי לא שיז לדהות בשביל זה שום דבר אף לא‬
‫בתום׳ אף בהוציא נכדי בשביל הישדאל מטעם‬ ‫זריזות למצוד‪ ,‬אחרת ולא לדהות תפלה בצבור בשביל‬
‫דאפשד היה לו לילך לשם ולאכול‪ ,‬וכן פסק הדמיא‬ ‫זה וכיש שלא לעבוד זמן התפלה בשביל זה‪ .‬ואם‬
‫בסימן שכ״ה סעיף י׳ להלכה עיי׳עז‪ ,‬דבמפתה שפתה‬ ‫אתה רוצה לקיים מדת הסירות זה לאזור אזור בשעת‬
‫בו את ביהכ״ג לא ש ^ זד‪ ,‬שמוכרח להביא דק לכאן‬ ‫תפלה כהמגיג רכן נוהגין הרבה בגיא וא״א לך‬
‫ל ‪ p‬אף לד״ת ולרמיא יש לאסור‪ .‬ואף לדין בשבת‬ ‫לילך בחיז עם החגורה על הבגדים מוכרה אתר‪,‬‬
‫רסט‬ ‫משה‬
‫הסנדלר דאוסד מעשה שבת לעולם שעי־ז בחב דאין‬
‫נתשבין מעשד‪ ,‬שבת ליאסר לעולם מצד מלאכת‬
‫הוצאד‪ ,‬כיון שלא גתתדש בהן כלום וד‪,‬וכית מזר‪ ,‬רק‬
‫שיש חלוק בין כשנעשה בו מעקות חדוקו בגופו של‬
‫דבר כגון עשיית כלי ואפיה ובשול ולהחם מים לאם‬
‫לא נתחדש ע״י המלאכד‪ ,‬שום מעשה בגופו של דבר‬
‫כדאשכחן חלוק זד‪ .‬אף מדאורייתא לר*י הסנדלר‬
‫שלח יש לגרוס כגידסת הרי׳׳ף וכקויטתו ס׳׳פ ר׳א‬
‫דמילה דיש חלוק באמירה לנכדי בין שבות שיש‬
‫בו מעשת לשבות שאין בו מעשה שהוא בין להתם‬
‫מים ובין להביא דרך רה״ר והפירוקז הוא אף שגם‬
‫הבאה מרה״ר הוא מלאכה דאורייתא במעשר‪ ,‬דהחלוק‬
‫הוא בין נתזזדש בו מעשה בגופו של דבר להבאה דרך‬
‫דה״ר שלא נתחדש בגופו דבר עיי״ש כרשב״א‪ ,‬אבל‬
‫לדינא שהוא אסור רק לשבת זו מצד קנסא אסר‬
‫הדשב״א כמפורש במ׳׳מ‪.‬‬
‫ונמצא שיש טעם גדול לאסור ואף שהוא דק‬
‫גרם לד‪,‬תשמיש אסור כדהוכחתי מתוס׳ ודשב״א ולא‬
‫מציגו חולקים עליד‪,‬ם בזת אך ע׳׳י נכרי מותר מצד‬
‫שהוא לצורך מצוד‪ ,‬שנד‪,‬גו להתיר‪ ,‬לכן יפר‪ ,‬עשד‪,‬‬
‫כתר״ד‪ ,‬שאסר ליכנס דק אהדי שיסגרו עוד הפעם‬
‫שנסתלק מעשה ראשון ואז יפתח נכרי‪ .‬ויש לעיין‬
‫עוד הפעם לדינא כי לא הייתי פנוי לעיין כפי הצורך‬
‫דק לפום דיד‪,‬טא‪ .‬אבל בכל אופן אמינא ייקוד כתו‬
‫דכתר׳׳ד‪ ,‬שלמיגדד מלתא ודאי צריך לעשות כן אבל‬
‫יותר מסתבר שגם לדינא היד‪ ,‬אסור ליכנס בדבאדתי‪.‬‬
‫וד‪,‬נני ידידו מוקירו מאד‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן עח‬
‫בענין סריר!ת השערות בשבת‬
‫ובתקון מעט‬
‫כ״ז אייד תשי״ם‪.‬‬
‫מע׳־כ י ח די הנכבד מוהד׳׳ד אל ‪r‬זר ח ד חירש‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫בדבר לסדוק השערות בשבת אסור בין במסרק שהוא‬
‫נקרא ״קאם׳׳ בין בכלי העשוי מקזער תזיד‬
‫דד‪,‬וא נקרא ״סראש׳׳ כמפורש בש׳‪-‬ע סוף סימן ש׳ג‪,‬‬
‫ופשוט שה׳־ר‪ ,‬כשנעשד‪ ,‬הבראש משאר שערות וליכא‬
‫שום היתר בזה‪ .‬ורק לתקן מעם הקוערות מתיד‬
‫המג׳־א שם בס׳׳ק כ׳׳ב בשם הריב׳׳ש בכלי העשוי‬
‫משער חזיד ולא במסרק‪ .‬וצריך שיהיה ע»ז כלי‬
‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫דף ק״א דסובר דכשהיה רשות היחיד ונפלו המחיצות‬
‫בשבת ועשה במזיד נמי תזרו להיתרן הראשון ו מ‬
‫פסק הטור וש״ע בסימן שס״ב סעיף ג׳ וכן מסיק‬
‫המג״א סק״ד‪ ,‬מסתבר שבכאן אסור‪ ,‬אף דג״ב נעשה‬
‫בהאיסור כהיתרו דמכבר ועוד הוא כ״ש שכל העת‬
‫היה תשמיש היתר‪ ,‬וכ״ש לטעם הרשב׳׳א שכתב‬
‫דלא קנסינן בכי הא כיון שאין זה אלא מעמיד דבר‬
‫על חזקתו הדאשונת‪ ,‬דגם בכאן לא נתחדש דבר‬
‫אלא שע״י הפתיהה הועמד כמתחלד״ והיה מקום‬
‫להתיר‪ ,‬אבל הא ל״ד כלל להתם שההנאה היא רק‬
‫ממה שנעשה היתר‪ ,‬דבמציאות הרי יכלו להוציא‬
‫גם כקזנפלו המחיצות רק שהיה אסור ובעשיית‬
‫המהיצות נעשה היתר‪ ,‬לכן בית שבבר היה היתר‬
‫בשבת זו אך שנאסרה נמצא שלא עשה תקון גמור‬
‫אלא חזרה להיתד שמתחלה אינו נחשב תקון כל כך‪,‬‬
‫אבל הבא שבעת שהיה סגור לא ה ‪ ,T‬אפשר במציאות‬
‫מעקזה הכניסה לשם הוא והאי תקון גמור ואין לחלק‬
‫אם הוא דבר חדש ממש או הזרה למה שהיה תחלה‬
‫דלהמציאות אינו נוגע כלל מה שהיה פתוח תחלה‬
‫שהיו אז יכולין ליכנס כיון דעכ׳׳פ לא יכלו עתה‬
‫ליכנס‪ .‬ומוכרחין לחלק כן שלא יקשה על זה מתוס׳‬
‫דף קכ׳׳ב שסברי שאסור ליכנס ושלא יסתרו דברי‬
‫הדשב״א אהדדי‪.‬‬
‫אבל לטעם הרמב״ם פ״ו משבת הכ׳׳ד כפירות‬
‫שיצאו הוץ לתחום והזרו בשוגג שמותרין משום‬
‫שלא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו‪ ,‬משמע שכמו‬
‫כן בהוצאה‪ ,‬יש להתיר בשוגג מטעם זד‪ ,‬כדהוכית‬
‫החיי אדם כלל ם׳ בנש״א‪ .‬וגם דאיה גדולה יש דד‪,‬א‬
‫הדמב״ם איידי בשבת וא׳׳ב הדי הוציאם גם בדה״ר‬
‫כדכתב ד‪,‬מ״מ אלמא דבהוצאה מרה״י מותד בשוגג‪,‬‬
‫ונצטרך לומר שע״י נכרי גרע משוגג דד‪,‬א בהוצאה‬
‫ע״י נכדי פסק שם בה״ג במילא מים בשביל ישראל‬
‫אסור‪ ,‬אבל במזיד ודאי אסור‪.‬‬
‫ומה שהביא בנשמת אדם שם גם מרשב״א ד״פ‬
‫ר״א דמילה שגם כן סובר להתיר לא נכון כלל‬
‫דר‪,‬רשב״א הא סובר דישדאל שהעבירן ד׳ אמות‬
‫ברה״ר או שהחזירן מרה״ר לרה״י לא יאכלו כדהביא‬
‫המ״מ וד‪,‬וא אף בשוגג דהא כתב זד‪ ,‬על הדמב׳׳ם‬
‫שמתיר בחזרו בשוגג שלהדשב״א אסור‪ ,‬אלא ודאי‬
‫צריך לומר דהרשב״א בר״פ ר״א דמילה בסוף ד״ה‬
‫דתניא שכתב ודמי האי מעשה ללישנא דאמרינן‬
‫לד׳ יוחנן הסנדלר מעשה שבת דאורייתא והתם לא‬
‫קרי מעשה שבת אלא כגון אפיה ובשול וכיוצא‬
‫בד‪,‬ן אבל הבאת כלים ואוכלין מרשות לרשות והאי‬
‫לא מיתסרי אפילו לר׳ יוחנן הסנדלר בהבאתן כיון‬
‫שלא גתתדשד‪ ,‬בהן כלום בשבת‪ ,‬הוא דק לד׳ יוחנן‬
 ‫טשה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫ער‬

‫מפרש שכספא דוקא הוא דק משום שצריך שיהיה‬ ‫מיוחד לשבת כדאיתא במג״א סימן שכ״ז סק׳א‬
‫בו שיטי להיכר‪ ,‬ודיייל למילף לכאן נמי רק שיעשה‬ ‫ועיייש במחצית השקל‪.‬‬
‫בו איזה שיטי וסימן להיכר ולא ש ‪,T‬יה מ ה שאיט‬ ‫ובמ״ב בשעד הציון אות ע״ח בשם מאמד מרדכי‬
‫ראוי לסדוק‪.‬‬ ‫מצריך שיהיה דוקא כלי קטן מדי שאיט עומד‬
‫קצור הדבר שלסדוק אסור אף בבדאש‪ ,‬ולתקן‬ ‫לסריקת השערות‪ ,‬משמע שלא מועיל יחוד לשבת‬
‫קצת מותר בבדאש של שעדות ולא במסרק‪ .‬והבדאש‬ ‫כלי ‪.‬בראש' אף לתקן מעט אם הוא בראש העומד‬
‫יד‪,‬יה מיוחד רק לשבו^ ויש לייחד לכתהלדי ‪.‬בראש״‬ ‫לסריקת השערות ממש‪ .‬אבל ממחצדי׳׳ש משמע שיכולה‬
‫שאינו ראוי לסריקה כהמאמד מרדכי‪ ,‬ואם קשה להשיג‬ ‫לייחד אף ‪.‬בראשי העשוי גם לסדיקדי שכתב אבל‬
‫יכולה לייחד כל ‪.‬בראש' העשוי משערות שיד‪,‬יה דק‬ ‫לתקן השער של ראשו מותר בכלי העשוי משער‬
‫לשבת אבל דק לתקן מעט‪.‬‬ ‫חזיר ואעפיב המנהג לייהד לשבת דוקא עיייש‪,‬‬
‫וכוונתו דכיון דמותד לתקן השערות נמצא שגם לזה‬
‫וד‪ 1‬ני ידידו‪,‬‬
‫עשוי שהוא רבד היתד ואין לד‪,‬חשיב שהוא כלי שדיוא‬
‫משה פיינשטיין‬
‫מוקצה למלאכת איסור כיון דמיוחד גם להיתר‪ .‬ואף‬
‫שבמיב סימן שיח סקיי בחב ואפילו אם דק דוב‬
‫מלאכתו לאיסור נחשב מלאכתו לאיסור שהוא מוקצה‪,‬‬
‫םומן עט‬ ‫הרי משמע ראם מחצה על מחצה אינו מוקצה לאיסור‪,‬‬
‫ומסתבר שבראש שאיט סוב כיב לסדוק בו דיותד‬
‫אם יש איסור לומר לנכרי להעביר‬ ‫טוב במסרק משתמשין בו אדרבה הדוב רק לתקן‬
‫צביעה מפניו בשבת‬ ‫השערות ולכדי״פ מעימ שזר‪ ,‬אינו מוקצה‪ .‬וגם הא‬
‫אף אם נחשב מלאכתו לאיסור‪ ,‬הא כלי שמלאכתו‬
‫ב׳ שבט תשי׳׳ט‪.‬‬
‫לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו לדבר היתד‬
‫מע׳׳ב ידידי הנכבד מהד׳ד משד‪ ,‬ישקזכד גאלד־‬ ‫כמפורש שם בש׳׳ע סעיף ג׳‪ .‬וא״ב הוקשד‪ ,‬לו דאין‬
‫בערג שליט״א‪.‬‬ ‫צורך לייחד כלל‪ ,‬ומסיק דאעפ׳ב נדיגו לייחד לשבת‬
‫דוקא‪ ,‬ולא כתב טעם ואולי דק לחומרא בעלמא הוא‬
‫בדבר השאלה המוזרה אשד אחד שמתמחה כאומנת‬
‫וגם אפשר סובר כטעם הפמ״ג שכתב שלא יהיה‬
‫המשחק בתיאתדיאות יחשוב שד‪,‬וא לשם‬
‫כעובדין דחול‪ ,‬פי׳ ראם תקח אותו הבדאש שמשתמשת‬
‫שמים‪ ,‬מטעם שאם יהיד‪ ,‬מומחד‪ ,‬בזה יוכל לד‪,‬דדיך‬
‫בו גם בחול הוא עובדין דחול אף שתעשה בו רבד‬
‫את הנועד יותר שיהיו שומרי תורד‪ .‬שהוא לפי השכל‬
‫היתר‪ ,‬דל״ד לקודנס לפצוע בו אגחים שהמעשה‬
‫דבר דחוק שרובן של המחזות תם עניני ליצנות‬
‫שעושין בו עתר‪ .‬אינו עובדא דחול כלל לפצוע‬
‫וקלות ח׳־ו בעדיות וגם זלזול בחומר איסור רציחה‬
‫בהקודנס דהוא רק מקדה בעלמא לפצוע בזה אבל‬
‫כידוע‪ .‬ואף שמזדמן בדרך מקדד‪ ,‬איזה מחזד‪ ,‬שליכא‬
‫הבא שהתקון בהשערות הוא גם עובדא דחול לתקן‬
‫שם ליצנות ונבול פד‪ ,‬וזלזול ברציחה ועדיות הוא‬
‫בהבדאש שהוא גם לסדוק בו‪ ,‬ל ‪ p‬אף שלא נאסר‬
‫דק ענין מקדה וכשירצה זה להדויח מאומנות זו הוא‬
‫מצד מוקצדי יש מקום לאסור מצד עובדין דחול ולכן‬
‫כמעט מן הנמנעות בלא זלזולים באיסורים אלו‪ .‬אבל‬
‫צריכה לייחד לשבת דוקא ששוב אין כאן עובדין‬
‫ודאי צריך כתד״ה לקרב אף איש כזה כי מסברא‬
‫דחול כיון שאינה נוטלת אותו הבדאש שבחול אלא‬
‫לא יועיל מה שנאמד לו שיתרחק לגמרי מאומנות‬
‫‪.‬בראשי המיוהד‪ .‬וא׳׳ב א״צ שיהיה ‪.‬בראשי כזה‬
‫זו מאחד שחושב להיפוך וצריך כתד״ה לקרבו לפי‬
‫שאינו שייך לעשות בו סריקת שעדות הראש אף‬
‫דרכו כדי שיקיים לכה׳׳פ עיקרי התודה והאמונה בה׳‬
‫לטעם הפמ״ג וכ״ש אם נימא להטחצה״ש שדק לחומדא‬
‫ובתודתו ביון שחזינן שמדקדק בשמירת שבת‬
‫בעלמא מייהדין שיכולד‪ ,‬לייחד כל ‪.‬בראש׳׳ שתרצה‪.‬‬
‫כהלכתה‪.‬‬
‫וטעם המאמר מרדכי שמצריך שיהיה כלי קטן‬
‫ועתה בדבר שאלות כתד׳׳ה‪ ,‬אם מותר לומד‬ ‫שאינו עומד לסריקת שעדות כלל‪ ,‬אולי הוא משום‬
‫לנכדי להעביד את הצביעו•‪ ,‬ע״י מדיחה בקאלד קדים‪,‬‬ ‫שבמגדדת בשבת דף קמ׳׳ז איתא דעבדא לו אימיה‬
‫שחשש האיסור הוא מדין ממחק שד‪,‬וא ענין מלאכה‬ ‫מגדדתא דכספא לשבת ומפרש שהיה משונה משאר‬
‫שיש איסור אמידה לנכדי‪ .‬אבל כיון שאין ברוד שיש‬ ‫מגרדות ולכן מצריך גם בכאן כלי אחד שהדי ילפינן‬
‫בזה איסור ממחק‪ ,‬חדא דאולי קאלד קדים הוא מצד‬ ‫משם‪ .‬אבל דחוק דכי המגרדת דכספא אינו יכול‬
‫דכוכו כשמן שליכא משום ממחק כדאיתא בסי׳ שכ״ה‬ ‫להשתמש בה כקזאד מגרדות‪ ,‬ואיך יליף לכאן ש‪iT‬יה‬
‫סעי׳ כ׳׳ב‪ .‬ואף שנוטה יותד שיש בו משום ממחק‬ ‫כזה שאין עומד כלל לסריקת שעדווב ולכן אף אם‬
‫רעא‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫סימן ‪B‬‬ ‫דהא גם בשמן קדוש איהא במיב ס״ק ע״א שהוא‬
‫ממחק‪) .‬ומד‪ ,‬שציץ שהוא מדדכי פ׳ במד‪ ,‬טומנין לא‬
‫בעניו לשנות עלעווייטאר שהתנוע ע״י‬ ‫מובן לע״ד דשם איידי לענין להחם שנעשה מקדוש‬
‫נכרי לאופן שכל אחד ינהג בעצמו בבית‬ ‫לח מאיסוד מוליד משקה שד‪,‬וא הדין שבסי׳ שי״ח‬
‫שהשכנים מחללי שבת‬ ‫סעי׳ טיז ואין שייך זה לאיסוד ממחק אבל ענ׳ם‬
‫המ״ב אוטד בשמן קדועז( ויש לד‪,‬ביא דאיה מהמג׳א‬
‫י*ז שבט תשנ״זב‬ ‫סי׳ שט׳ז ט׳׳ק כ״ד שאף בדוק סובד דשייך איסוד‬
‫חיים שמשון‬ ‫מוהד״ר‬ ‫מעיב ידידי הדהיג‬ ‫מידוח דהוא ממחק עיין בפמ״ג שם ואיט עב יותד‬
‫גאלדעוטיץ שליטיא‬ ‫משמן קדוש‪ .‬וא‪-‬ב גם קאלד קדים מסתבד שד‪,‬וא‬
‫כשמן קדועז וכדוק ששייך מדוח‪ .‬אבל קצת ספק איכא‬
‫בדבר בית גדול שנשכד לאפיסעם שד‪,‬ם נכנסים‬
‫דהוא אולי יותד דך משמן קדוש‪ .‬ויש עוד טעם‬
‫שם בשבת וייט והיה שם עלעוועטאר‬ ‫שלא ®’ ‪ T‬למדוה להמג״א שם דכשדוצה שיבלע אין‬
‫שד‪,‬תנד‪,‬ג ע״י נמיי ועתד‪ ,‬דוצה בעה׳׳ב לקונות‬ ‫זה ממדח וד‪,‬ביא בם׳ באד יעקב סי׳ שכ״ח סיק ל״ד‬
‫העלעוועטאד שכל אחד הנכנס לשם ינהג בעצמו‬ ‫דד‪,‬יד‪ ,‬למדה ע״ג הגוף שלא היה חועזש המניא לטעמו‬
‫אם דשאי לשנות או שאסור מקזום שיגרום שיעקוו‬ ‫דגיב לא היה איכפת ליה שיתבלע‪ .‬ואף שד‪,‬ביא גם‬
‫עוד איסור הם בעצמם שהוא חמוד מהליכה זדי‬ ‫חולקים מ״מ הוא דק ספק אם יקו איסוד אף ע״י‬
‫מעשה הנכרי‪ .‬הנד‪ ,‬בתחלד‪ ,‬קודם שנשכר שלא היה‬ ‫עצמו‪ .‬ונמצא שלענין אמידה לנכדי ספק דדבנן שיעז‬
‫בזה תקוש דלפנ׳׳ע שד‪,‬די יקז גם מקומות אתרים‬ ‫מקום לדקל‪ .‬ואם בקועזי יש להעביד במים או בדבר‬
‫לשכור וד‪,‬יד‪ ,‬הנידון דק על איסור מסייע ידי עוברי‬ ‫חדיף והוא לח כמים שליכא ממדה ויאמד להעכוים‬
‫עבירה‪ ,‬שלהמג״א סימן שמ׳׳ז סק״ד אסור אף ליקודאל‬ ‫סתם שיעביד הצבע והעכו״ם יקח מעצמו את הקאלד‬
‫מומר שעובד במזיד לא היה לן לאסור כיח שהעיקר‬ ‫קדים ליכא שום איסוד‪ .‬ולכן אם יש צודך בזה יכול‬
‫הוא למעשה היתד דד‪,‬וא להשתמש בו בחול‪ ,‬דאל‪-‬כ‬ ‫להקל‪.‬‬
‫היה לן לאסור מלמכור כל כלי בשול לעוברי עבירה‬
‫משום דיבקזלו בהן גם בקזבת וגם מאכלות אסורות‬ ‫ובדבד אם יש בעצם המשחק איסוד משום‬
‫וכן בכל דבד אפשר לעשות בהן דבד איסור‪ .‬אלא‬ ‫עובדין דחול‪ ,‬הנה בלא מעשה דק דבודים ועזינוי‬
‫צריך לומד דכיון דעיקד הדבר אינו לאיסודין לא‬ ‫מלבושים וד‪,‬תנועות הוא דק משום ודבד דבד שאפילו‬
‫אסרו בזד‪ ,‬משום מסייע כשליכא איסור דלפדע‬ ‫שיחת דבדים בטלים אסוד להדבות בדים שיז‪ .‬אבל‬
‫כדבארתי זד‪ ,‬בספרי אגדות משה על י ד ד סימן ע׳׳ב‬ ‫אם יש לו עונג מזה הא איתא שם בדמ״א ובניא‬
‫עיי״ש‪,‬‬ ‫כשסיפוד שמועות הוא עונג להם מותד‪ ,‬וכיש בעובדא‬
‫זו שיהיד‪ ,‬לו צעד מצד הפצדת מודהו ואולי גם חעועז‬
‫אבל עתד‪ ,‬שכבד מוקזכרין להם ואינו יכול לסלקם‬ ‫הפסד‪ .‬אבל בכלל הוא ענין מכועד אף בחול כדכתבתי‬
‫וגס לפניד‪,‬ם הוא טדחא לד‪,‬תפנות למקום אחד ולפעמים‬ ‫וזה הא לא יבין ולא יוכל כתדיה לד‪,‬סביד לו שהוא‬
‫הוא גם הפסד מאחד שנקבע האפים שלחם בכאן‪.‬‬
‫ענין מכועד ואין כדאי לומד לו שלא יועיל‪ .‬אבל‬
‫עיץ בב״מ דף ק׳׳א׳ הדי הוא עתד‪ ,‬כאין להם מקומות‬ ‫מצד שבת איני דואה איסוד‪.‬‬
‫אחדים לשכור שם ונמצא שהנידון הוא באיסוד‬
‫דלפנ״ע שלכאורך‪ ,‬היה לן לאסוד‪ .‬אבל עיין בספרי‬ ‫ובדבד מדאית העין קשד‪ ,‬לומד מדחוק כי‬
‫שם שהוכחתי משביעית פ׳׳ה מ״ו דתנן זה הכלל‬ ‫כתד״ד‪ ,‬כתב טעם לכאן ולכאן ויודה כפי שנדאה‬
‫כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסוד לאיסור ולד‪,‬יתד‬ ‫לו יותד כי איסוד קבוע מצד מדאית עין לא מצינו‬
‫מותר וד‪,‬א אי ‪T‬י שם בחשוד על השביעית כדפידשו‬ ‫בכהיג כגון שיהיו אסודין לילך בשבת למקום‬
‫כל המפרשים מידוקולמי‪ ,‬א״כ הדי ודאי יעקוד‪ ,‬בד‪,‬ם‬ ‫השוק שמא יאמדו שקונד‪ ,‬שם‪ ,‬ואדדבד‪ ,‬מצינו בפסחים‬
‫גם מלאכת איסור וכ׳׳קז בפרה חחורקות שדחוק‬ ‫דף נ״א ויועזבין על ספסלי נכדים בשבת ופדשיי‬
‫לומד שיקנה פדה חורשת לשחיטה ומ*מ מותר‬ ‫שהן מוכדין בהן סחודד‪ ,‬ולא חיישינן לחשד« ודק‬
‫מטעם דפי׳ מהד׳׳י בן מלכי צדק שם במ׳׳ח שיכול‬ ‫שיש לומד שאולי במדינה זו ובזה״ז שיש הדבה‬
‫לומד לשחיטה מכרתיו לך וכן בסמוך בפידות כתב‬ ‫עובדי עבידה יש לחוקו לחשדא‪ ,‬אבל מכיון שלא‬
‫שיכול לומד לאכלה מוכר לו‪ ,‬שהוא מפני שתלוי‬ ‫נאסד ממש יש לסמוך על הסבדא אם נדאה לכתד״ה‬
‫במוכר שד‪,‬וא מוכר לו לדבר היתד שד‪,‬די בשביל‬ ‫שלא יחקזדוד‪,‬ו‪ ,‬אבל ודאי דק כשיש לו צודך נתל‪.‬‬
‫זד‪ ,‬לבד נמי היה מוכר לו ונמצא שאין במעקוה‬ ‫ולא יגלה תשובתי זאת כדי שלא יקילו יותד‪.‬‬
‫של המוכר עשיית מעקזה מכשול שלא ניתוסף שום‬ ‫משה פיינשטיץ‬ ‫ידידו‪,‬‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫ערב‬

‫שיעשה אדעתא דנפשיה דהיינו מכל מהלך יהיה לו‬ ‫מעשה בשביל העבידה שיעשה הלוק^ ומה שעי״ז‬
‫איזה מטבע וכדומה‪ .‬ואיסור זה לא יהיה על בעה״ב‬ ‫יובל הלוקח לעשות העבידה הוא דק גדם שיכשיל‬
‫כשכ״א ינהג בעצמו‪.‬‬ ‫את עצמו שזה לא נאמד‪ .‬ולכן מותד למכוד כל דבד‬
‫ידידו‪,‬‬ ‫שהוא להיתד ככלי בשול וכדומה לעובדי עבידה אף‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫כשליכא חנות אהד בכאן‪ .‬והאדכתי שם לבאד זה‪.‬‬
‫אך כתבתי שט דק שיותד נוטה להתיד ולא החלטתי‬
‫ממש לד‪,‬יתד והוא משוט שלא מצאתי מפודש דין‬
‫זה אבל מ״מ אס יש בזה הפסד גדול יש לסמוך ע״ז‬
‫‪MB piB‬‬
‫להתיד‪ .‬ולבד זה איכא שיטת הדיטב״א בע״ז דף ד‬
‫בנפלו שינים התותבות ממנו בשבת אם‬ ‫שמפדש דבל היכא דמצי עביד איסוד שלא על ידנו‬
‫יכול להכניסם בעצמו שהוא בלא‬ ‫ליתא משוס לפנ״ע ואע״פ שאפשד שהוא מדבה‬
‫קביעות‬ ‫באיסוד על ידנו עיי״ש‪ .‬וכן הוא בסאידי שם משוס‬
‫דמשמע להו דמה דאמד שם דבאית לעכו״ם בהמה‬
‫בי דד״ה אלול תשכ״א‪.‬‬ ‫ליתא לפנ״ע כשמזבין לו עוד בהמה‪ ,‬הוא אף ביש‬
‫מע״ב י די ה הרה״ג מוהד ‪ T‬אהה הכהן קאהן‬ ‫לחוש שיקדיב גם בהמה זו לע״ז‪ ,‬וכן איתא בשט״מ‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫ב״מ דף ה׳ בפשיטות דלדועה שיש לו בהמות מדידיה‬
‫דבלאו דידן מצי עביד איסודא לדעות בשדה אחדיס‬
‫בדבר שינים תותבות שנקבעו באופן שלא יוכל‬ ‫לית בו משום לפ״ע כשנמסוד לו עוד בהמות עיי״ש‪.‬‬
‫להוציאם ולהכניסם ונתדחש שנפלו בשבת‬ ‫ואף שהוא תמוה דמ״ש מנותן לו בהמה כשאין לו‬
‫אם מותר להכניסם כדי שיהיה נקל לו לאכול‬ ‫אהדת שאמוד בעכו״ם אף שידוע חבה כבד היום‬
‫דלכתד״ה מסתבר שיש בזה משום מתקן גבדא שנמי‬ ‫לע״ז איזו בהמה משום דעכ״פ בבהמה זו הדי יעשה‬
‫אסור כדאיתא בביצה דף י״ה דאי לאו דאדם נראה‬ ‫עוד הפעם איסוד וכן בנזיד אף ששתד‪ ,‬כבד היום‬
‫כמיקד היה גם אדם אסור לטבול וד‪,‬רי הוא תקון‬ ‫יין אסור להושיט לו עוד בום יץ‪ ,‬מאם עדין יש‬
‫בגברא שיוכל בזה ללעוס המאכל בקל‪ .‬הנה אף אם‬ ‫לו אותה הבהמה ואותו בום היץ ונותן לו עוד בהמה‬
‫נימא שנחשב מתקן תלוי זד‪ ,‬בשימת צירים בכלי‬ ‫ועוד יץ שג״ב הדי יעבוד על ידו עוד הפעם איסור‪.‬‬
‫באופן שליכא משום שמא יתקע‪ ,‬שלהט״ז סימן שי״ד‬ ‫ואולי הא דשט״מ ב״מ כשמוסד לו עוד בהמה וידעה‬
‫סק״ח ליכא בזה משום מתקן כיון דאינו תקון גמור‬ ‫אותד‪ ,‬יחד עם בהמות שלו בשדה אחרים יש לומר‬
‫להיש מתידין להסיר הצירים אך במג״א שם סק״י‬ ‫דכיון דבבת אחת עובר אף שעל כל פדוטד‪ ,‬ופרוטה‬
‫סובר שאסור לקבוע הצירים במסמרים דסתקן מנא‬ ‫הוא עוד איסור שאני דכיון דעובר ברגע זו אותו‬
‫וכתב במהצה״ש שפליג על הט״ז וסובר דאף שהוא‬ ‫האיסור לא הייעוינן מלהכשילו בעוד שיעור‪ ,‬אבל‬
‫בנין גדוע אסור וכן כתב בלב״ש שפליג על הט״ז‪,‬‬ ‫כקויעבוד אהד שיעשה האיסור בשלו הדי הוא ממש‬
‫אבל במ״ב בשער הציון אות ל״ג כתב דהמג״א לא‬ ‫כשידוע שכבר עבר היום על האיסור בשלו שאסור‬
‫פליג על הס״ז דלא איידי בזה כלל אלא מי ‪T‬י‬ ‫ליתן לו לעבוד עוד הפעם‪ .‬עכ׳־פ הדיטב״א והמאירי‬
‫בקביעת הציד להבלי וזה אף להט״ז אסור‪ ,‬וד‪,‬צדק‬ ‫סובדין כן‪ ,‬וא״ב בעובדא זו שההולכים להאפיסעם‬
‫אתו דכן משמע בלשונם דבט״ז איתא ה״נ מתיר‬ ‫הדי הוא לחלל שבת שם ובדוב הפעמים עובדים‬
‫בשימת צירים ובמג״א איתא אסור לקבוע הצירים‬ ‫ברגע זו ממש על איסור הבערה דמעשנין אז ליכא‬
‫במסמרים דמתקן מנא והם שני דברים ולא פליגי‪.‬‬ ‫לפ״ע לדידהו על מה שיגרום להם שיעבדו על‬
‫ואף האוסרים איתא בט״ז סק״ז שהוא דק בצירים‬ ‫איסור הבערה דדחיקת הבאטן של העלעקטרע ויש‬
‫אבל בלא צירים גם הוא מודה שנוטלין וממילא לא‬ ‫עוד טעם להתיר‪ .‬ואף שמסיק הדיטב״א דמ״מ איסור‬
‫היה אסור גם החזרה ודק משום שמא ישים צירים‬ ‫מסייע ידי עו״ע איכא‪ ,‬אבל בשביל איסור זה דהוא‬
‫אסור שלא שייך לאסור בדבר שלא שייך שימת צירים‬ ‫דק מדרבנן הא ודאי יש להתיר כשאינו מיוהד לעבירה‬
‫בהא דשניים שבעצמו א״א לקבוע שצריך ע״ז אחד‬ ‫דוקא‪ .‬ולכן במקום הפסד יש לסמוך להקל‪.‬‬
‫ושיהיה אומן‪ .‬ודק לסהצה״ש ולב״ש שגם השימה‬
‫דצידים לבד אסור להמגיא לכו״ע‪ ,‬ומה שנוטלין‬ ‫והנה ע״י פועל נכדי כשהיה עד עתה נמי היה‬
‫דלתות של שידה תיבה ומגדל נצ״ל להאוסדים הסרת‬ ‫אסור אם היה באופן שעושה ככל פועל בשביל מה‬
‫צירים שהוא עוד גדוע יותד שלא נחשב כלל כתקון‬ ‫שנשכר אד‪ .‬דד‪.‬רי עושד‪ ,‬המלאכה של הבעלים‬
‫בלא צירים ולא סתירה בהסרתם‪ ,‬ולכן אפשר‬ ‫לטובתם שאסור מדרבנן‪ ,‬והיה צריך לעשות באופן‬
‫רעג‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫תותבות תקון גברא‪ .‬ורק אם היד‪ ,‬חשש שיקבעם‬ ‫שבהעמדת שניים הוא תקח נשימת צירים שאסוד‪.‬‬
‫בקביעות שהוא במלאכות היה אסור‪ .‬אבל כיון‬ ‫והיה נמצא שאף שנוטה יותר להיתר כהמ״ב מ״מ‬
‫הלעצמו אף אם הוא אומן לא אפשר שיוכל לקבעם‬ ‫יש קצת חשש איסור להמג״א אליבא דמחצה״ש‬
‫ולגזור ראם נתיר לו להחזיר בעצמו שהוא רק‬ ‫ולב״ש‪.‬‬
‫לזמן קצר ילך אצל האומן לא מצינו תשש כזה‪.‬‬
‫אבל מסתבר שלא נחשב רבדים באלו תקונים‬
‫ואדרבה מצינו בתוס׳ ביצה דף ל׳ לענין איסור‬
‫בחגברא‪ .‬ל״מ לד׳ ששת בדף קכ״ג שאסובי ינוקא‬
‫דהשמעת קול דדוקא משום שהיו בקיאין לעשות‬
‫שדי ואין בזח איסור מתקן‪ ,‬ובן באפיקטויזין שאין‬
‫כלי שיר גזרו‪ ,‬אף שודאי גם בזמננו איכא הרבה‬
‫עושין שלנאורה לפדש״י התם הוי האיסור משום‬
‫בקיאין‪ .‬וכ״ש שאין לגזור בשביל שאיכא יחידים‬
‫מתקן גברא שיוכל לאנול וגם ד׳ שקות מודה ביון‬
‫הרופאי שניים שיכולין לתקן‪ .‬ולכן איני רואה בזה‬
‫שלאו אורחיה‪ ,‬הא איתא בדף קמ״ז ארבב״ח א״ר‬
‫שום איסור‪.‬‬
‫יוחנן ל׳׳ש אלא בסם אבל ביד מותר ופדש״י דבסם‬
‫אסור משום דדמי לרפואה וגזירה משום שחיקת‬
‫סמנים‪ ,‬וזה מוכרח ראם בשביל תקוני גברא גם ביד‬
‫מימן פ‪3‬‬
‫יש לאסור וא״ב צריך לומד דלאו אורחיה פירושו‬
‫אם מותר להשיח בשבת מקוח של מים‬ ‫דלכן שייך לגזור משום שחיקת סמנים כמו רפואה‪,‬‬
‫שאובין למקוה כשרה‬ ‫וכדחזינן מראיית ר׳ ששת מליטול את הקוץ שפרש״י‬
‫אלמא תקוני גברא במידי דלאו לרפואה דליכא‬
‫ובדבר אם מותר להשיק מקוד‪ ,‬של מים שאובין‬ ‫משום שחיקת סמנים שרי‪ ,‬הרי מפורש דפליג ר׳‬
‫למקוה כשרה של מי גשמים‪ ,‬הנה בביצה‬ ‫ששת על עיקר סברת ד׳־נ דאיכא משום מתקן גברא‬
‫דף י״ז מפורש במתני׳ שמותר להשיק מים טמאים‬ ‫וסובר שליכא‪ .‬ובכל אופן איך שנימא לר׳ ששת‬
‫למי מקוד‪ ,‬לטהרם‪ ,‬ובדף י״ח איתא מחלוקת דבי‬ ‫הא לרבב״ח אר״י ודאי אין בזה איסור מתקן גברא‬
‫ורבנן בשבת דלדבנן מותר להשיק אף בשבת ואיפסק‬ ‫ואיפסק כן בסימן שכיח סעיף ל׳׳ט‪ .‬ועיין בתוס׳‬
‫כן בדמב״ם פכ׳׳ג משבת ה״ח‪ ,‬ואין טעם להחמיר‬ ‫דף קכ״ג ד׳׳ה אסובי שר״ת מפרש דהקוקויא אינו‬
‫השקה דמקוה יותר מהשקה דמים טמאים ואדרבה‬ ‫מאפיקטויזין אלא מאין מעצבין את הקטן שהתירוץ‬
‫במקור‪ ,‬הא לא שייך כל הטעמים רק טעם מתקן‬ ‫הוא בחומרי שדרה דמיחזי כבונה כדאיתא בדף קמ״ז‬
‫והזינן שלא נחשב זד‪ ,‬מתקן אף במים טמאים לטהרם‬ ‫וא״ב מפרש זד‪ ,‬בתירוץ דלאו אורחיה שיצטרכו בידים‬
‫וכ״ש שמקוה של שאובין מותר להשיק להכשירה‪.‬‬ ‫ולכן הוא בונה אבל לפופי בבגדים אף שהוא ג״ב מעין‬
‫בנין הוא אורחיה ולכן אינו כבונה‪ ,‬עכ״פ באפיקטויזין‬
‫לא נאסר מצד מתקן וכן בכל רפואות‪ ,‬וא״ב כ״עו‬
‫הימן פג‬ ‫דלהחזיר את השניים התותבות שהגוף בעצמו לא‬
‫ניתקן בזה שאין בזה משום מתקן‪ .‬אלא אף לר״נ‬
‫באהד שנהג כהרמב״ם שאין מועיל‬ ‫דסובר דאסובי ינוקא וכן באפיקטויזין שאסור הוא‬
‫צוה׳׳פ ליותר מעשר אם יש לו התרה‬ ‫משום תקון גברא נמי הוא כשהוא תקון בהגוף‬
‫ואפיקטויזין שמריק את המעים נמי הוא תקון בגוף‬
‫ואחד שנהג כהרמב׳׳ם שצורת הפתח לא יועיל‬ ‫לשעה זו אבל לא במד‪ ,‬שמחבר לגופו דבר אחר‬
‫לפרצה יותז־ מעשר אם מועיל התרה‪ ,‬הנה‬ ‫שבזה גם ד״נ יודה שאין בזה משום מתקן כיון‬
‫הטעם שאין מועיל התרה הוא משום דכיון שנהג‬ ‫שהגוף לא נתקן‪ .‬ומה״ט לא מצינו שצביעת נשים‬
‫כשיטה זו ואין בדורותינו מי שיכול להכריע שלא‬ ‫ליופי יהיה אסור משום תקון גברא והוצרך לומד‬
‫כשיטה זו נעקזה אצלו כמו שנפסק הלכה כשיטה‬ ‫טעמים אחרים בדף צ׳׳ה‪ ,‬ואף בגוהלת שהוא משום‬
‫ההיא עיין בח׳׳א‪ .‬ולכן לא שייך זה אלא במנהג‬ ‫בונד‪ ,‬הוצרך להביא מקרא שנקרא זד‪ ,‬בנין‪ .‬ועיין‬
‫מקום שאפשר שהנהיגו להודות בזה כשיטה ההיא‬ ‫ברעז״י דף קמ״ז שאף על חזרת שבר למאן דאוסד‬
‫ומי יכריע שלא כמותם‪ ,‬אבל כשאחד רוצה לחועז‬ ‫פי׳ במתני׳ שכל רפואה אסורה משום שחיקת סמנים‬
‫להחמיר הדי לא עלתח כלל במחשבתו שהוא מורה‬ ‫ולא משום מתקן וכ״ש חזרת שניים תותבות שאינו‬
‫בזה כשיטד‪ ,‬ההיא דלאו בר הכי הוא‪ ,‬וגם הרי אומר‬ ‫מן הגוף שאין בזה משום מתקן‪ .‬אך במג׳׳א סימן‬
‫שלא משום שמורה כשיטה ההיא נהג כן אלא משום‬ ‫שכ״ח ס׳׳ק נ״א סובר ביצא עצם ממקומו שהוא‬
‫שרצה להחמיר אף שד‪,‬וא שלא כדין‪ ,‬לכן מסתבר‬ ‫כבונד‪ ,‬כמו חומרי שדרה‪ ,‬אולי מחלק משבר או‬
‫שהוא דק כדין נהג ג״פ שיכול להתיר‪.‬‬ ‫שד‪,‬וא דלא כרעז״י אבל אף לדידיה אין חזרת שניים‬
 ‫מ שה‬ ‫אורח חיים‬
‫להחשיבם כבגד אחד אלא שנעשו שני דברים מחוברים‬
‫ול״ו נמי יתחייב משום תופר‪) ,‬אף שאין לי ראיה‬
‫מפורשת לוה(‪ ,‬אבל הוא משום דד‪,‬חבור בתפירה‬
‫הרי מצד החבור במקום התפירה היה אפשר להיות‬
‫כדבר אחד ורק מצד אחר ניכר שהם שני דברים‬
‫מחוברים ול״ד לחבור דקשירה וחבור דפדיפה‬
‫וקרסים וכפתרים שעצם החבור במקום החבור ניכר‬
‫שהוא רק חבור שני דברים ול״ו ולא שנעשו דבר‬
‫משה פיינשטיין‬
‫אחד דלכן אין זה ענין תפירה‪ .‬וכן הוא ממש החבור‬
‫דע׳י ה״פינס■׳ ועוד כיש הוא שא׳־א כלל ע׳י וה‬
‫לעשותן כאחד‪.‬‬
‫וד‪,‬נד‪ ,‬משמע לעיר עוד טעם דתנד‪ ,‬הדמב׳ם כתב‬
‫בפ״י ה׳׳ח הפותל חבלים מן הד‪,‬וצין ומן החלף או‬
‫מחוטי צמר או מחוטי פשתן או חוטי שער וכיוצא‬
‫בהן ה״ו תולדת קושר וחייב והמפריד את הפתיל ה׳׳ו‬
‫תולדת מתיר וחייב‪ ,‬ולכאורד‪ ,‬מ״ט לא הוי נמי‬
‫תולדת תופר דד‪,‬א נתחברו בחבור המתקיים יותר‬
‫מג׳ תפירות‪ ,‬וגם הוא תבור שנעשה מכל החוטין‬
‫פתיל אחד שאף לסבדתי הוא שייך לחבור דתפידה‬
‫כמו מדבק ניירות בדבק שהוא תולדד‪ ,‬דתפידוע‬
‫)ולא מצינו מי שיאמר שהוא גם תולדת תופר ואדרבה‬
‫מצינו שהתפא׳׳י בכלכלת שבת אות כ״ג דצד‪ ,‬לומד‬
‫שג׳ תפירות בלי קשר חייב נמי משום קושר כמו‬
‫פותל אבל ג״ו משמע מהראשונים שאינו כדבריו(‪.‬‬
‫ולכן צריך לומר עוד יותר דמלאכת תופר הוא דק‬
‫מה שעשה דבר אחד כ״כ דכשהוא רוצת לחלקם הוא‬
‫צריך למלאכת קריעה ואף שאפשר לפעמים לחלקם‬
‫בהוצאת החוט אבל גם וה נחשב ונקרא בפי כל קורע‬
‫את הבגד כמו בקריעה ממש וכן הוא במדבק ניידות‬
‫ועורות שהפרדתן הוא קורע ואולי הוא משום שברוב‬
‫פעמים א׳׳א בלא קריעה וגם שהדרך לעשות ע״י‬
‫קריעה משום שע״י הוצאת החוטים וד‪.‬פדדת הדבק הוא‬
‫מלאכה הקשה מקדיעד‪ ,‬כידוע‪ ,‬אבל כשרוצה להפריד‬
‫החבל והפתיל שיהיו חוטין כמתחלה עושין וה דוקא‬
‫בהפדדד‪ ,‬אף שהוא מלאכה קשה משום שבקדיעה א׳׳א‬
‫לעשותן לחוטין נמצא שלא נעשו אחד ממש שהרי‬
‫כשרוצין מפדידין אותן לכן אין שייך וה לתופר‪.‬‬
‫אבל לקשירה הוא דומד‪ ,‬ממש שגם קושר אף באופן‬
‫שעושה שיהיו דבר אחד כשרוצה לחלקם הדרך לעשות‬
‫בהתרת הקשר וכהא שעשו צדי חלזון ברשתות שלהן‪.‬‬
‫ובזה ניחא גם מה שתפירה אינו חייב משום קושר‬
‫כדמשמע מכל הראשונים דהקשו דק שתי תפירות‬
‫שצריך לקשר למה אינו חייב גם משום קושר אבל‬
‫לא הקשו על תופר ג׳ תפירות שיתחייב גם משום‬
‫קושר‪ ,‬משום דמלאכת חבור דקושד הוא דוקא בחבור‬
‫שני רבדים ול׳׳ו ואף כשנעשר‪ ,‬הקשר באופן שיד‪,‬יו‬
‫דבר אחד כגון שצריך להאריך החוט הוא עכ״פ‬
‫אגרות‬ ‫רעד‬
‫והכלל דהלכה כדברי המיקל ב ^ ו ב לי » בזת‬
‫דהא הוא מחלוקת במחיצות אבל עכים כל העולם‬
‫נוהגין דלא בהרמב׳ם מצד שהב׳י מכריע דלא‬
‫כדבריו‪ .‬ומי׳ט אם איז לו צורך גדול מדוע לא‬
‫יתנהג כמנהגו אף שטוב להתיר כדי שלא יהיה עליו‬
‫חיוב נדד‪.‬‬
‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫סי ^ פד‬
‫בענין חבור הדייפערם במחט שקורין‬
‫פין וכן חבור תכשיטי הנשים לבנריהן‬
‫ע״י מחטין אם יש בזה חשש תפירה‬
‫בשבת‬
‫כ׳־א מנ׳׳א תשי״ט‪.‬‬
‫מעיב ידידי הנכבד הרה״ג מוהר׳׳ר חיים יונה‬
‫פלאטא שליט׳׳א‪.‬‬
‫הנ ה בדבר שמחברים הדייפעדס שמלפפין בו‬
‫התינוקות ע״י ‪-‬פיז״ וכן מד‪ ,‬שמחברות הנשים‬
‫תכשיטין לבגדיהן עיי ‪.‬״פיף אם יש בוה חשש‬
‫תפירה בשבת‪ ,‬היה נראה לע־׳ד בפשיטות שאין בוה‬
‫שום חשש וכמו שנוהגין שמחבדין כן גם בשבו^‬
‫והטעם משום שאין וה ענין תפירה דק ענין פריפה‬
‫שג״כ מחבר שני צירי הבגד שלא יפול שמותר‬
‫כדאיתא בשבת דף ס״ה‪ ,‬וכהא דמחבדין ע״י קרסים‬
‫וכפתדים הנקראים ״באטנס״ שגיב הוא חבור טוב‪.‬‬
‫וראיה מקשיחה שהוא ג־׳ב חבור טוב ואין מה חיוב‬
‫תפירה ויש קשרים שגם מותדין כד‪,‬א דקושדת אשד‪,‬‬
‫מפתחי חלוקה בדף קי״א אף שהוא חבור טוב יותר‬
‫מג׳ תפירות‪ ,‬הדי חזינן דלא כל החבודין הם שייכים‬
‫למלאכת תפירה‪ ,‬אלא חבור בהא דתפידה דמשוה‬
‫שני חלקי בגד כבגד אחד ממש כמו שהיד‪ ,‬נארג‬
‫ולכן התולדה שלה הוא רק מדבק ניירות או עודות‬
‫בקולן של סופרים וכיוצא בו כדכתב הדמב׳׳ם בפ׳׳י‬
‫משבת הי״א‪ ,‬שהוא דבק שנעשו בוה שני הניידות‬
‫וד‪,‬עודות כנייד אחד ועוד אחד‪ .‬אבל בהא דקשידד‪,‬‬
‫ופריפת וקרסים וכפתרים אף שנתחברו ע״י זה שני‬
‫חלקי הבגד הוא חבור שאינו עושה אותם כבגד אחד‬
‫אלא לעולם הם שני חלקים אך שנעשו מחוברים‬
‫ול ‪ r‬שזה הוא חבוד אחד שאינו שייך למלאכת‬
‫תפירה‪.‬‬
‫וד‪,‬נה משמע דאף לחבר בתפידד‪ ,‬שני בגדים‬
‫שלא נעשים כאחד כהא דשלל של כובסין שא״א‬
‫ערה‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫במהטים כרכתבתי‪ .‬אבל גם תמיהתו על זה מתורץ‬ ‫שלא יהיה כ״ב כאהד רכשירצה להלקט יעשה בהתרה‬
‫למה שבאדתי משום רעצם הבור זה דמהטים אינו‬ ‫ולא בקריעה‪ ,‬ולכן תופר שהבודו הוא להיות אהד‬
‫עושה להיות אהר אלא הבור שני רבדים והבור‬ ‫ממש שההלוק יהיה בקריעה אינו שייך למלאכת‬
‫דהוטין עושה להיות אהר ולכן בהוטים אסור אף‬ ‫קושר‪ .‬והתפא״י שרצה לומד דגם תופר ג׳ תפ ‪T‬ות‬
‫בשלל של כובסין ובמתטים ליכא איסור אף כשהוא‬ ‫הוא הייב גם משום קושר ופותל ומודה שאינו הייב‬
‫מניהם כן לעולם דנשאר דק כוונה בלא מלאכה‪.‬‬ ‫בקושר גם משום תופר הוא משום דסובד רכיון רקושד‬
‫וכ׳ש למה שבאדתי בטעם שהוספתי שאין שייך‬ ‫חייב על הבור שאינו עושה כאהד ממש כ״ש שהייב‬
‫במהטים אף בהבוד להיות כן לעולם מלאכת תופר‬ ‫משם קושר על הבור שעושה כאהד ממש אבל תופר‬
‫מאהד שלהפריד א״צ לקריעה‪.‬‬ ‫שהוא על הבור שעושה כאחר ממש אין להייבו על‬
‫הבור שאינו עושה כאהד ממש‪ ,‬אבל סברתו אינה‬
‫עכ״פ דעק״א שסובר רהק״נ אוסר כתמיהתו הוא‬
‫מוכדהת דשני עניני הבור הם ואין שייך כ״ש בזה‬
‫רק בהבוד הקריה להשופצע וכן בהבור התכשיטין‬
‫כסברת הראשונים וא״ב גם בתהיבת מהמים להבד‬
‫להבגדים באופן שיוכלו להשאד שם אבל בהבוד‬
‫התכשיטין והרייפערס נמי הרי וראי אין מפרירין‬
‫הרייפערס גם לרידיה מסתבר שמותר‪ .‬ועיין בשע״ת‬
‫אלא בהסרת המהטין וא״צ לקריעה ולא לשום מלאכה‬
‫ס״ק י״א שמביא מגו״ד שמתהלה רצה לאסור בתהיבת‬
‫שכ״ש שלא שייך לתפירה‪ .‬ולקשידה מסתבר שודאי‬
‫מהם ובסוף דבריו משמע שאין לההמיר בתהיבה‬
‫לא דמו שאין כאן מעשה קשר כיון שיכולין להפרידו‬
‫זו ב״א בעושה ע‪-‬ד שיתקיים והוא כרבארתי בתמיהת‬
‫בלא קושי כלל ולא עדיף טעניבה שמותר‪ ,‬וליד‬
‫הק״ג והוא סובר כן לריניכ אבל יותר מסתבר‬
‫לפותל הבלים שמסתבכים זב״ז שלא נפרדין אלא‬
‫שגם ע״ר שיתקיים אין לאסור כהמנהג שכתב הק״נ‪.‬‬
‫בקושי‪ .‬ואף אם היה דומה לקשירה אין להוש לכלים‬
‫והרוצה לההמיר יהמיד רק בכה״ג שהוא אפשר‬
‫רנעשו להפרידן בכל עת ואינו של קיימא שאף בקשר‬
‫להתקיים ולא בהרייפערס שבזה מסתבר שגם להק״נ‬
‫ממש היה מותר‪.‬‬
‫מותר אבל אין למהות בהנשים אף במה שמתברות‬
‫תכשיטיהן במהטים כי העיקר לדינא שמותר כרבאדתי‬ ‫אבל בקרבן נתנאל פ׳ כלל גדול אות נ׳ משמע‬
‫והוכהתי‪.‬‬ ‫ראינו מהלק‪ ,‬רתמה על מה שנוהגין העולם שתוהבין‬
‫ועיץ בירושלמי פ׳ כלל גדול ה״ב שאיתא התם‬ ‫עם מהט שקודין שטעק נאדל הקריין עם המלבוש‬
‫תפרו לבגד ההוט הבור לבגר ואינו תבור למהט‪,‬‬ ‫שקורין שופצע הא הוו שתי תכיפות וכן הנשים‬
‫לעניןטומאה‬ ‫שהוא‬ ‫בפראג שמהברין השלייאד עם מהמים הללו הא הוו‬
‫ולכאורה לא מובן‪ ,‬ופירוש קה״ע‬
‫הוא רהוק וגם תמוה דאף אם היה הבור לא היה‬ ‫שתי תכיפות עיי״ש ומשמע שהוא אף בלא הומים‬
‫שייך טומאה בההוט מצד עצמו ומדין יד לא שייך‬ ‫והביאו דעק״א בסימן ש״מ סעיף ו׳ בלשון שאוסר‬
‫דאין ההוט משתמש ליר להמהט‪ .‬וכן פירוש הפ״מ‬ ‫שנוהגין‬ ‫הק״נ וקצת לא רק דהק״נ רק תמה על מה‬
‫שחוט שתלי' עייץ במחט אינו הבור להבגר ג״ב‬ ‫אבל אפשר שאינו הולק לרינא על המנהג והכמי‬
‫רחוק דצריך למחוק תיבת תפרו לבגד עיי״ש‪ ,‬וגם‬ ‫הדורות ההם שלא מיהו בהם וא״ב סברי שמותר ולכן‬
‫לא מסתבר לומר שאף שהיה שיעור תפירה בהחוט‬ ‫גם הוא ירע שיש חלוק כרהזינן שנוהגין להתיר רק‬
‫לא יתחייב מצד תלייתו במחט‪ .‬ולכן נראה לפרש‬ ‫שלא ידע איד להלק‪ .‬וא״ב לפ״מ שכתבתי הוא תירוץ‬
‫רמחדש דצריך שיהיו השתים והשלש תפירות מהחוט‬ ‫נכון ומוכרה ונסתלקה תמיהתו ויש להתיר‪.‬‬
‫לבד אבל אם היו בצרוף המחט פטור רהמחט לא‬ ‫וגם נראה שגם הק״ג לא תמה אלא על מה‬
‫מצטרף משום רתחיבת מחטין אינה תפירה ונשארה‬ ‫שמהברין הקדייז עם השופצע והשלייאד שהיה רדכן‬
‫תפירה אחת שפטור‪ ,‬משום ררק החוט נעשה חבור‬ ‫להגיה כן שיהיו ביהד בגר אהד ואפשר גם שלא‬
‫לבגר בתפירה ולא המחט‪ .‬וא״ב הוא ראיה מירושלמי‬ ‫יסלקו לעולם אלא בעת שיצטרכו לתקן וכן היה‬
‫שליכא ענין תפירה בתחיבת מחטין אף לצירוף וכ״ש‬ ‫בהבור השלייאד‪ ,‬שאין ניכר כלל אם הוא בתפירה‬
‫כשכולה היא מן מחטין‪ ,‬דלא בתמיהת הק״נ‪.‬‬ ‫או במהטים שנמצא שאף בהמהטים נעשו בגד אהד‪,‬‬
‫ובדבר אחד שלוה במאדאקא ראלארם של‬ ‫וכן היה תמה גם כשיהבדו הקריין עם השופצע‬
‫מדינתנו ושם נותנים בעד ראלאר הרבה ממעות‬ ‫בקרסים וכפתרים באופן שלא יהיה ניכר‪ ,‬ויהיה‬
‫מאדאקא ועתה הם בכאן שנותנים מעות מאראקא‬ ‫תמיהתו על הבור התכשיטים להבגדים במהטים‪.‬‬
‫פחות ממה שהיה יכול להשיג שם אם רשאי הלוה‬ ‫אבל בהבור הדייפערס שהוא רוקא באופן שלא יהיו‬
‫לשלם לו יותר ראלארס כרי שיוכל כאן להשיג‬ ‫אהר דצדיד לסלקם בבל עת כמה פעמים ביום גם‬
‫הסך מעות מאראקא שהיה קונה שם‪ .‬הנה ברור‬ ‫הוא היה אפשר מהלק בין תפירה בהוטים לתהיבה‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬
‫לא נוכל לידע זה‪ .‬וזזף שברמב׳ם פ׳־ט משבת ה׳ו‬
‫איתא שלדכך דבר קשה ולר‪,‬קשות גוף דך חייב‬
‫משום מבשל הוא משום דזהו השינוי אבל יבוש‬
‫בעלמא אין זה הקשאת גוף רך דאף לאהד ד‪,‬ד‪,‬תייבשות‬
‫אינו רבד קשה ולמ כיון שלא ידעינן שינוי בו עי׳ז‬
‫לא ידעינן אם הוא בשול ואין להתיר לבשלם אח׳׳ב‪,‬‬
‫ואף בנלי שני יש לאסור דאולי מתבשלין גם בנלי‬
‫שני‪ .‬ולבן יש לתקן הטיי מע״עז לגמרי נדאיתא במ׳׳ב‬
‫ס״ק ל״ט עיי״ש‪.‬‬
‫שנתן לו ראלארם בחשבון מעות מאראקא נמי אסור‬
‫ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיץ‬
‫משה פיינשטיץ‬
‫פיםן פו‬
‫בעניו לערב בע״ש הרפואה במאכל‬
‫שלא יהיה ניכר לאחרים אם יש בזה‬
‫ג״ כ האיסור ליר!ח בשבת‬
‫ר״ה מנחם אב תשנ״ב‪.‬‬
‫מע״ב ידידי הנכבד מרר׳׳ר שלמר‪ ,‬אליהו מילעד‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫הנה בדבר לערב סממנים לרפואר‪ ,‬בתוך מאכל‬
‫ומשקה מערב שבוז שנסתפקת א□ יש לר‪,‬תיד‬
‫ליקה בשבת דדמי להא דאמר מד עוקבא אמד שמואל‬
‫בשבת דף ק״ח שודר‪ ,‬אדם קילורין מע״ש ונותן‬
‫ע״ג עיניו בשבת ואינו חושש‪ ,‬ופדש״י הטעם דלדידיה‬
‫כיון דאצרנוהו לשרותה מע׳׳ש אינא הינרא וליכא‬
‫למיגזר ומאן דהזינהו סבר רדחיצה בעלמא היא‬
‫דקסבד שהוא יין‪ ,‬שלכן גם כשיערב רפואה מע״ש‬
‫בתוך מאכל יש להתיר שלדידיה איכא הינדא מה‬
‫שהוצרך ליתן לתוך מאכל מע״ש ואחריני הרואין‬
‫יאמרו שאוכל דק המאכל‪ ,‬הנה לדבריך גם בשבת יש‬
‫להתיר לו לערב במאכל דלדידיה וגם לאהריני אף‬
‫נשיערב בפניהם הא איכא היכרא מה שבלא נתינה‬
‫להמאנל אסור אף כשיהיה מותה ליתן בשבות אבל‬
‫הנכון לע״ד דלא זה שיצטרך ליקה הרפואד‪ ,‬בשינוי‬
‫שזה יהיה הינד על האיסור דעשיית הסממנים בשחיקה‬
‫ובשול הוא ההיתר‪ ,‬משום דיש לחוש שאם יהיה‬
‫מותר ליקח הרפואה בהינד וסימן יבואו ליקה גם בלא‬
‫סימן דנמו שיכול לשנה איסור השחיקה והבשול ע״י‬
‫טרדתו ברפואתו יכול לשנה ג״ז שהצדיכוהו ליקח‬
‫במאכל ומשקה‪ ,‬אבל מד‪ ,‬שמותר בקילור נששראו‬
‫במים ע״ש הוא משום דדרך הנחת הקילוד על העין‬
‫הוא לשרותו במים בשעה שרוצה להניחו והוא דבר‬
‫המותר ואסרו לו גס זה לעשות בשבת אלא שישרה‬
‫אגרות‬ ‫רעו‬
‫שאסור ואם התנה שיתן לו באמעריקא יותר דאלארם‬
‫נפי שיוכל לקנות הסך מעות מאראקא‪ ,‬היה זה‬
‫ריבית קצוצה וכשלא התנו יהיה זה ריבית מאוחרת‪.‬‬
‫דרמי זה לשינוי בזמן רריש איזהו נשך באוזפיה‬
‫מאה בק״ב ולבסוף הק״ב שוים רק רנקא כהמאה‬
‫רמתהלה שאיפסק בש״ע יו״ד סימן ק״ס סעיף כ׳א‬
‫ראסור מראורייתא רבתר הלואר‪ .‬אזלינן‪ ,‬וכ״ב הוא‬
‫בשינוי מקום‪ .‬ולמ ישלם לו רק סך הראלאדס שר‪.‬לוה‬
‫לו שת ואף אם ביקש ממנו הלואת מעות מאראקא‬
‫מררבנן‪.‬‬
‫ירירו‪,‬‬
‫סיםן פה‬
‫בעלים של טיי שנתייבשו על האש אם‬
‫נחשבו כמבושלים‬
‫נ״ז מנחם אב תשנ׳׳א‪.‬‬
‫מע״ב ידידי הנכבד מו׳׳ה ר׳ שמעץ שראן‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫הנ ה העלים של טיי אף שמתייבשים על האש פשוט‬
‫שאינם בדין מבושלים לומר שאין בשול אחד‬
‫בשול ויהיה מותר לעדות עליהם מכלי ראשון דהא‬
‫הנידון הוא דק שאולי יתחשב נמו דבר שנאפה‬
‫ונצלה שיש בשול אחריהם כמפורש בסימן שי״ח‬
‫סעיף ה׳‪ ,‬ורק מה שנתבשל במים אין בו משום בשול‪.‬‬
‫ואף הרמ״א שהביא שם שיש מקילין אפילו ככלי‬
‫דאשץ דסבדי דאין בשול אחד אפיה נדאיתא במג״א‬
‫סק״ב‪ ,‬מ״מ הא מסיק דנהגו לאסור אפילו בכלי שני‬
‫כל זמן שהיד סולדת בו‪ .‬אבל מסתבר שהעלים אין‬
‫להחשיבם גם ננאפים וניצלים בזת שנתייבשו ע״י‬
‫האש דהיבשות אין זה אפיה וצלי דענין אפיה ובשול‬
‫וצלי הוא שיעשה זה שינוי בהדבר‪ .‬וראיה לזה‬
‫משבת דף מ׳ שאינא מ״ד דסובר רשמן אף שהיד‬
‫סולדת בו אין בו משוס בשול‪ ,‬והרי ניץ שהיד‬
‫סולדת נו הדי נתחמם שיעור הבשול ומה לנו יותר‬
‫אלא הוא משום דאין ההמום לבד ענין הבשול אלא‬
‫כשהחמום עושה איזה שינוי בהדבר וסובר מ׳׳ד ההוא‬
‫דבשמן לא נעשה כלום ע׳׳י ההמום ולכן אין בו משום‬
‫בשול‪ ,‬ומ׳־ד דיש בו משום בשול לא פליג על זר‪ ,‬אלא‬
‫שסובר דהוא עושה איזה שינוי‪ .‬ומזה יש למילף‬
‫גם להתייבשות ע״י האור שאם זד‪ .‬לא עשה שינוי‬
‫בהדבר אין ההתייבשות עצמו בשול הה הרי אנן‬
‫רעז‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫התינוק או האיזמל ד׳ אמות בדה׳ד משום שאין‬ ‫מע״ש‪ .‬הוא ההיכר שיזבידהו שאסור לעשות שום‬
‫הבל טדודין במילה ובהזאת טמא מת שחל שביעי‬ ‫דבר לרפואה ביון שאף מה שהדרך ללקיחת הרפואה‬
‫שלו בעד‪.‬״פ שחל בשבת שגזדינן שמא יעבידנד‪ .‬ד׳‬ ‫בשעת מעשה והוא רבר היתר אסרו‪ ,‬ולא יבא‬
‫אמות בדה״ד הוא משום שאף שאין טדודין בהזאד‪.‬‬ ‫להתיר גם בשבת כשישבה לשרות מע״ש דבמו שאין‬
‫הדי טדודין בולם בפסחיהם ולא מדברו ליד‪ ,.‬א׳׳ב‬ ‫לחוש בשאסדו ליקה הרפואה שיקה באיסור כך אין‬
‫גם מילה שחל בשבת ע׳׳פ יגזרו בשביל זה שטרודים‬ ‫לחוש בשאסדו השריה שהוא הבנת הלקיחה שישרה‬
‫בולם בפסחיהם‪ ,‬וגם מ״ט אסרו בד‪.‬זאד‪ .‬בכל שבתות‬ ‫ויבינה ללקיחת הרפואה‪ ,‬ובלא השריה הא אינו יבול‬
‫השנה שלא טדידי בו״ע‪ ,‬הנבון לע״ד דגזידת בל‬ ‫להניחה על העין‪ .‬אבל בשלרפואה עצמה אין צורך‬
‫שבתות השנה בד‪.‬זאה הוא משום מתקן גברא במפורש‬ ‫שוב לעשות בלום ורק שיצריבוהו סימן וחיבר בעלמא‬
‫בדש״י פסחים דף ס׳׳ה‪ ,‬ודק בשבת שחל בע״פ תקשה‬ ‫שיתן לתוך מאבל לא ראו חבמים לסמוך ע״ז‪ .‬ויותר‬
‫ד‪.‬גמ׳ שם בדף סיט שתדחה שבוז משום פסח במפורש‬ ‫מסתבר בהיתר שריית קילורין מע״ש שביון שהוא‬
‫שם לעוון זה בגמ׳‪.‬‬ ‫הררך לשרות בשעת הנחת הקילור על העין הוי זה‬
‫ששרה בע״ש בהתחלת הנחה על העין שלריריה‬
‫והקושיא היא דק לד״א‪ ,‬דלדיע לא קשה בלום‬
‫נחשב בהניח על העין כבד מע׳ש מצד שהצריבו‬
‫דאף בשביל איסור שבות דמתקן לא התירו והעמידו‬
‫לעשות התחלת ההנחה ע״י השריה שעושין בשעת‬
‫דבריהן אף במקום בדת‪ .‬אבל לד״א אף שנימא בדסובד‬
‫ההנחת ולפ״ז ודאי לא שייך להתיר במה שיצדיכוהו‬
‫רבה שטמא אף בשיבול ליטהר לא דמי חיובא דפסח‬
‫לעשות רבדים שאין צורך להרפואה ואין להתיר‬
‫על ‪ ,.T‬הוא דק לחיוב בדת דד‪.‬א בהבדח איבא חיובא‬
‫בהיבדים אלו‪ .‬ואתה בתבת ג״ב שאולי חלוק ולא‬
‫עליה ליטד‪.‬ר מטומאתו בדא״ד יצחק בד״ה דף ט״ז‬
‫נראה לך והוא משום שלא בתבת טעם לחלק אבל‬
‫חייב אדם לטהר את עצמו בדגל מקרא דובנבלתם‬
‫הוא טעם מוברח בדבאדתי‪.‬‬
‫לא תגעו ופסק בן הדמב״ם בפט״ז מטו״א ה״י ומשמע‬
‫ויש למילף מזה דק למיני רפואה שצריך ליקחם‬
‫מלשונו שהוא מדאורייתא כדבתב שם המל׳מ וב״ש‬
‫ע״י שיעדכם כאיזה מאכל ואיזה משקה והדדך שהוא‬
‫שיש עליו חיוב ליטהד ברגל דפסח בשביל קרבן‬
‫בעצמו נותן לתוך המאכל והמשקה כשעה שצריך‬
‫פסח דחמוד‪ .‬וגם הא תיקנו בשביל זה לקרא פרשת‬
‫ליקח הרפואה שיהיר‪ ,‬מותר ליתן להמאבל והמשקה‬
‫פדה בג׳ שבועות קודם הפסח שהוא להזהיר את‬
‫בע״ש וליקח בשבת אם לאחרים לא יהיה ניבר שהוא‬
‫ישראל לטהר עצמם בדי שיעשו פסחיד‪,‬ן בטהרה‪.‬‬
‫רפואה שיאמרו שהוא רק מאכל והוא רק משקה‪,‬‬
‫וזה סגי לד״א לדחות איסור הזאה בשבת שד‪,‬וא‬
‫דזה רמי ממש להא דשורה קילורין מע״ש‪ .‬וגם הוא‬
‫מצר מתקן‪ .‬ואף אב נימא שחיוב הטהדה בדגל‬
‫תקא בשעושה הרפואה לא יבין בערו גם זה ליתן‬
‫הוא רק מדרבנן בדסובר ‪ p‬הדמבץ בחומש פ׳ שמיני‬
‫בהמאבל והמשקה שצדיך‪ ,‬דגם בשריית קילורין פשוט‬
‫ובדמשמע מהב״מ שבן סובר גם הרמב׳׳ם ולרבה‬
‫שלקנות קילודין שרויין ור‪,‬חולה לא יצטרך לעשות‬
‫הוא כן גם ברגל דפסח‪ ,‬מ״מ אם היה החיוב ליטהר‬
‫בלום אלא הנחה על העין לבד יהיה אסור רהוא‬
‫מדאורייתא היה מרחה איסור מתקן דד‪,‬זאד‪ .‬אף אם‬
‫ברפואה שלא חסר בלום להחולה לעשות שאמוד‪,‬‬
‫היד‪ ,‬אסור מדאורייתא‪ ,‬לבן סטחיוב טהרה הוא מדרבנן‬
‫ודק ברפואות שהחולה צריך לעשות בשעת לקיחת‬
‫יש לו לרחות איסור מתקן דהוא מדרבנן‪ .‬ותירץ‬
‫הרפואה כקילורין שצריך לשדות‪ ,‬וכן הרפואות שצריך‬
‫רבה דהוא אסור מגזירה שמא יעבירנה ר׳ אמות‬
‫החולה ליתנם למאכל ולמשקה כשעת לקיחת הרפואה‬
‫שזה אינו דוהה משום דחיובא רברת דפסח לא רמי‬
‫מותר כשעשה זה מע״ש מטעמים דלעיל‪.‬‬
‫על ר‪,‬טמא שלא חזי‪ ,‬ולא מבעיא ;זב חיוב הסהרה‬
‫הוא מדרבנן שלא היה חחה איסור העברה שלח‬ ‫ידידו‪,‬‬
‫שי ‪ T‬לגזור‪ ,‬אלא אף אם חיוב הטדע־ה הוא מדאורייתא‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫נמי‪ ,‬דמאהד דאינו חייב ברת בשלא נטד‪.‬ד הדי אין‬
‫עליו חיוב הפסח שידחה מצד מבשידי הפסח אלא‬
‫שהוא מצד שיש עליו להתחייב בפסח שהוא חיוב‬ ‫סימן פז‬
‫אהר שעשה הפסח עליו שאין להחשיב חיוב טהדתו‬ ‫בבאור חלוק דד׳ץ מילח מחזאה‬
‫אף שהוא בעצם מצוד‪ ,‬רק במכשירין לחיוב הפסח‬
‫כעה״י א״ח סוכות תשי״ט‪.‬‬
‫שלח יש לו לדחות לר״א איסור הטהדה עצמה מצד‬
‫מע״כ ידידי הדה״ג מוהר״ר דוכ נוסכויםשליט״א‪.‬‬
‫מתקן דד‪,‬יא ההזאה לבד ולא להתיר גם להעביד‬
‫ד׳ אמות ברה׳׳ר שהוא מכעזירין למבשידין‪ ,‬שכל‬ ‫מה שהקשה כתר״ה על תירוץ הד״ן דפ״ד דר״ה‬
‫אלו שדוחין לד׳׳א מכשירין הוא המצוד‪ ,‬עצמד‪ ,‬אחר‬ ‫בזה שלא גזרו במילר‪ .‬שחל בשבת שמא יעביד‬
 ‫מ שה‬ ‫אורח חיים‬
‫לזה רפואה והיא עתר‪ ,‬יותר מי״א שנה ואביה נחלה‬
‫מזה שצריך לטפל בה הרבה יותר מכחו ויש לחוש‬
‫גם לפכנה מצד שד‪,‬וא בחולי הלב שכל צעד וטידחא‬
‫גדול גורם להחלות ח״ו יותר שהוא פכנה אם מותר‬
‫לו למופדה לאינפטיטושאן של המדינה אשד מטפלין‬
‫בחולי שטות ושם הדי יאכילוה דברים אפורים‪ .‬הנד■‬
‫כבר דאה כתד״ת תשובת חת״ט חאו״ח פימן פ״ג‬
‫אשד מפיק בעובדא כה״ג שבמה שמופדו לנכדים אינו‬
‫כמאכילו בידים וממילא אינו אפוד מדינא משמע‬
‫דמדין חינוך שעל האב ליכא בשוטה שאינו בד חינוך‪.‬‬
‫ומש״ב שם כשיגיע לבן י״ג שנה ויום אחד יוציאוד‪,‬ו‬
‫משם‪ ,‬נראה דד‪,‬וא דק בעובדא דידיה שלא היה‬
‫שוטה ממש אלא דעתו קלישתא שבבית חינוך מורים‬
‫מחנכים לכאלו שיעלה מעלת אחד מעלה בדעת‪ ,‬שמצד‬
‫זה יש פפק שמא אינו בדין שוטה ממש אלא כפתי‬
‫ביותר שחייב במצוות‪ ,‬אבל לשוטה ממש אין שום‬
‫עדיפות במה שתד‪,‬יה גדולה לפי השנים דגם גדולה‬
‫הדי פטורה ממצות וכמבואר בחתיט עצמו ששוטה‬
‫גרע מקטן‪ .‬וכן הוא מפודש בשבת דף קנ״ג שוטה‬
‫וקטן לשוטה ורק בחדש וקטן פליגי שם דלחד מ״ד‬
‫לקטן יתיב דחדש אתי לאיחלופי בגדול פיקח‪ ,‬אלפא‬
‫דבשוטה ליכא חשש זד‪ ,‬דאתי לאיחלופי בגדול פיקח‬
‫מקוום דלכל אדם ידוע ששוטה לא שייך לחייבו‬
‫בכלום ול״ד לחדש שדעתא קלישתא אית ליה לא‬
‫ידוע זה לכל אדם מד‪ ,‬שפטוד ממצות ואתי לאיחלופי‬
‫כפיקח‪ ,‬ולכן ודאי שדק בעובדא דהתם שהיה פפק‬
‫לו שמא אינו שוטה ממש אלא שהוא דעתא קלישתא‬
‫החמיר ד‪,‬חת״פ שיוציאוהו משם קודם שיבא לשני‬
‫גדלות‪ ,‬אבל בשוטה אין שום חלוק ויש להתיר אף‬
‫בגדלותה‪.‬‬
‫ונשאר דק מד‪ ,‬שמפיק החת״ם בטוף שאף שזד‪.‬ו‬
‫מעיקר הדין מ״מ כיץ שהעידו קדמונינו שעל ידי‬
‫מאכלות אפודות מתטמטם הלב ומוליד לו טבע דע‬
‫אין לעשות זה ומוטב שיהי׳ שוטד■ כל ימיו ואל יהי׳‬
‫שעה אחת רשע‪ ,‬אבל פשוט שהוא רק בעובדא דידיה‬
‫שידפאוהו בהחנוך של המודים ההם למדדגד■ להיות‬
‫בעל אנושי שיתחייב אז במצות שנמצא שע״י טימטום‬
‫הלב דמאכלות אפורות שאכל בימי שטותו יעשה‬
‫דברים אחד שיתחייב במצות שיהי׳ בהם רשע לפני‬
‫המקום‪ ,‬אבל בעובדא דידן שלפי דדך הטבע לא‬
‫תתרפא ולא תבוא לעולם לחיוב מצות הדי אף‬
‫בטמטום הלב לא תהי׳ רקזעה לפני המקום לעולם‬
‫אין שום קפידא בזד‪ ,‬ואם השי״ת יעשה נם שתתרפא‬
‫ותעשה פיקחת ודאי לא נטמטמה לבה כי לא יעשה‬
‫השיית נפים להרבות רשעים‪ ,‬ולכן הוא כדין מפורש‬
‫כדברי מ ח החת׳ט להת ‪.T‬‬
‫אגרות‬ ‫רעח‬
‫שכבד מחריב ממש שאז אפילו כמה מנשידין הם‬
‫כמכשיר אחד להמצוה גופה ולא הבא שעדין לא רמי‬
‫עצם החיוב עליו אלא חיוב להתחייב שבזה אין‬
‫למילף שידחו גם המכשידין להתחייבותו ולכן אסרו‬
‫גם מצד שמא יעבירנה כיץ דלד‪,‬עב ‪ T‬אפוד‪ .‬וע״ז‬
‫הקשה הד״ן הא אינם טרודים ותירץ דטדודין‬
‫בפפחיהם‪ .‬אבל במילה שאין טעם לאפוד בכל השנה‬
‫אלא דק בחל בע׳פ דיש לחוש בשביל הטרדה היד■‬
‫שייך לאפור ובשביל שבת זו שהוא דק שבת אחת‬
‫לכמה שנים אין לאפור בשאר שבתות השנה בשביל‬
‫זה שלא מצר‪ ,‬וממילא לא אפרו אף בשבת זו שא ‪T‬ע‬
‫בע״פ שאין מקום לחלקו משאר שבתות‪.‬‬
‫אך שיש להקשות הא רבה בביצה לא פבד טעם‬
‫מתקן בטבילת כלים וא*כ צריך לומד דגזדו בהזאד■‬
‫לכל השנד■ בשביל שבת שבע״פ ויקשה שא״כ גם‬
‫פילה יאפדו בשבת שבע‪-‬פ ובשבילו יאפדו גם בכל‬
‫שבתות השגר‪ ..‬וצריך לומד מצד ההכרח בגמ׳ שמקשה‬
‫דק שתדחד■ שבת משום פפח ודוקא לז־׳א‪ ,‬שלכו״ע‬
‫איכא בדוזאה טעם מתקן כיון שהזאד■ הוא המכשיר‬
‫ומתקן להטדור בטבילה‪ ,‬ודק בד‪,‬טבילה עצמה פליגי‬
‫דבה וקזאד אמודאי בביצה שלא מחשבי מתקן במד■‬
‫שנטהר כיון שלא היה בו חפדון מליטהר בטבילה‬
‫ונחשבת הטבילה עצמר■ המטהרת ממש רק כמקנה‬
‫‪.‬‬ ‫לכלוך מומי שלא נחשב מתקן‪.‬‬
‫ותדע שקושיות כתד׳׳ה הקשה הצל״ח בדף פ״ה‬
‫ות ‪T‬וצו דחוק שמחלק בין שבות קל דמתקן לשבות‬
‫חמוד דשמא יעבירנה‪ ,‬וד‪,‬פבדא שמחשיב מתקן לשבות‬
‫קל הוא משום דכשנדחה בשביל פפה לא יבא לתקלה‬
‫מזד■ אכל משבות דשמא יעבידנה אם נתיר יבא לידי‬
‫תקלה‪ .‬אבל מ״מ תירוץ דחוק הוא וד‪,‬נכון כדבארתי‪.‬‬
‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫‪ p ’B‬םדו‬
‫בענין בת שוטה אם רשאי האב למוסרה‬
‫לאינסטיטושאן של המרינה שאוכליןשם‬
‫איסורין‪ ,‬ואם מותר להרשות לדדופאים‬
‫לסרסה שאומרים כדי שלא תחלה‬
‫ובשביל שלא יחטאו בה‬
‫כ״ב כפלו תשכ״ב‬
‫מע*כ ידידי הרב הגאון מוהדיד יופף ח ב קליין‬
‫דב בטאראנטא‪.‬‬
‫בד ב ר אחד שיש לו בת שוטה מילדותד■ ולדברי‬
‫הרופאים הוא מצד המוח שבדרך הטבע אין‬
‫רעט‬ ‫משה‬
‫ואף מהשומרים שם אפשר שתזנה ויקו שם גם יהודים‬
‫יש להתיר‪.‬‬
‫והנני ידידו מוקירו ומברכו‪,‬‬
‫משה פיינשטיון‬
‫סימן סט‬
‫בעניו אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא‬
‫שמכטלין להעומד לעניו שכת ולעניו‬
‫כלאים‬
‫כיח מביא תש׳׳מ‬
‫מע״כ בני אהובי מחמד נפשי הרתיג פר׳ה ‪•rn‬‬
‫שליטיא‪.‬‬
‫והנה בדבר הכותל שבסי גייט שיש בו פתח יותר‬
‫מעשר ויש באמצע הפתח בית ק ^ שאין בו‬
‫ד׳ אמות להשומד ונעשו שני פתחים שרוצה אתה‬
‫לאסור מדין אתי אוידא דהאי גיסא ודד‪,‬אי גיסא‬
‫ומבטל ליה להבית הקטן ונחשב כולו כפתוח והוי פתח‬
‫יותר מעשר שאוסר‪ .‬הנה לע״ד יש לעיין בזה טובא‬
‫דדין הבטול מאוידין מצינו בעידובין דף י׳ במבוי שהוא‬
‫רחב ט׳׳ו אמה שא׳׳ר יהודה מדחיק שתי אמות‬
‫ועושה פס שלש‪ ,‬ולא יכול לעשות פס אמה ומחצה‬
‫ולהדחיק שתי אמות ולעשות עוד פס אמה ומחצה‬
‫אף שעומד מב׳ דוחות נמי הוי עומד מקזום דאתי‬
‫אוידא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לפס אמה‬
‫ומחצה שאצל הפתח עיי׳׳ש‪ ,‬ולכן אפשר שהוא דק התם‬
‫שעם הפתח הוא פרוץ מדובה‪ ,‬דק שמ״מ בית שאם היו‬
‫החמש אמות היתרים סתומין היה ניתר משום שהיה‬
‫נחשב פתח‪ ,‬ומקילין אף באינו סתום כולו אלא שהחמש‬
‫אמות יהיו דק בדין סתום מקוום שהעומד מדובה‪,‬‬
‫ע״ז אמד דכיון דד‪,‬וא באמצע שני אוידין לא נחשב‬
‫סתום וממילא אינו בדין פתח‪ ,‬דהרי בצרופו לבטל‬
‫הפס שבאמצע נמצא דהפדוץ מדובה על העומד ואין‬
‫כאן מחיצה כלל‪ .‬וכן הוא בדף ט״ז באוקים בערב‬
‫להאי פחות מארבעה אף במיצעי לתוס׳ שמבטל אוידא‬
‫דלמע‪,‬לה ואוידא דפחות מד׳ לפחות מג׳ העילאי‬
‫והוי פרוץ מרובד״ אבל במחיצה ארוכה כמה אמות‬
‫מרובות על כל הפתח אף שהוא פתח רחב מעשרים‬
‫הדי בהכרח יש שם מחיצה גם על מקום הפתח דהא‬
‫עומד מדובה על הפרוץ הוא בכל המחיצה והוא‬
‫פתח בהכרח‪ ,‬דק שיש עוד דין דפתח רחב מעשר‬
‫אמות אוסר אפשר שהקצה מחיצה שגעשה באמצע‬
‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫ובעובדא זו יש להתיר בפשיטות גם מטעם אחד‪,‬‬
‫דאף אם הי׳ על האב חיוב חיטך לתנך אף בתו כזו‬
‫שהיא שוטה הדי בדוד שתדחה מפני פיקוח נפש‬
‫שחיוב חיטך איט מהדברים שיהדג ואל יעבוד וכיון‬
‫שהוא איזז חולה שהטפול והצעד הגדול יגרום לו‬
‫סכנה כפי שמדגיש בעצמו וכפי דעת הרופאים‬
‫הדי ודאי נדחה חיוב החיטך מעליו וגם אם טזעזוב‬
‫המסירה לשם כספי לה בידים לא הי׳ שייד לאסור‬
‫וכ׳ש שלא נחשב כספי בידים כמו שמסיק החת׳ם‬
‫שלכן וראי יש להתיר לאביה למסרה להאינסיטושאו‪.‬‬
‫והנה עתה שהיא סמוכד‪ ,‬לגדלותה וניכר בה‬
‫מאוד תאוה גדולה לזנות שיש ודאי לחוש שיזט‬
‫הרבה עמה בית שהיא מחזרת אחד זה והרופאים‬
‫אומדים לסרסה שלפי דבריהם לא טוב זה לבריאותה‬
‫אם דשאים לסרסה הנה מצד מה שטוב לבריאותה‬
‫אם ליכא סכנה בזה הי׳ לן לאסור ל׳־מ להגד׳׳א‬
‫אה״ע סי׳ ה׳ ס׳׳ק כ׳־ה שסדוס נקבה נמי הוי איסור‬
‫דאורייתא מקרא דמשחתם דק שאין בהם משום‬
‫מלקות משום שלא נתרבו בקרא דלאו דלא תעשו‬
‫דמפדש דהדדשא דתו׳׳ב היא דרשה גמורה ולא‬
‫אסמכתא שודאי אין להתיר בלא סכנה אלא אף‬
‫להסוברים דהוא דק מדרבנן נמי אפשר דאין להתיר‬
‫בלא סכנה דלא כל איסורין דרבנן שוין לומר שיהי׳‬
‫מותר גם במקום צעדא וצורך גדול כדכתבתי בספרי‬
‫אגדות משה אה׳׳ע סימן י׳׳ג עיי״ש‪ .‬אבל נלע׳׳ד‬
‫דמצד שלא ינהגו בה מנהג הפקר יש להתיר כדחזינן‬
‫שהתירו לשחרר השפחה שנהגו בה מנהג הפקד‬
‫בגיטין ל״ח ותטעם איכא בתו׳ שם דף מ׳׳א ובשבת‬
‫ד׳ דיש לעבוד איסורא זוטא דהוא משום דאין בה‬
‫מלקות בשביל איסודא רבה דהמזנים שנחשבו‬
‫באונסים בית שמחזרת אחריהן וכ״ש איסור זה‬
‫דסידוס נקבה שלהרבה הוא דק איסור דרבנן ואפי׳‬
‫להגד׳־א אין בו מלקות שלכן נחשב איסור זוטא בהא‬
‫דשחרוד עבד ויש לעשות ע׳׳י רופא נכרי כדי שיחי׳‬
‫ודאי דק איסור דרבנן וגם יהי׳ בלא מעשה‪.‬‬
‫אבל הוא דק כשהוא אמת שלא טוב זה לבריאותה‬
‫שליכא איסור דחובל אדם שהוא לאו דלא יוסיף‬
‫שהוא איסור החמוד ביותר שלא שייך להתירו בשביל‬
‫שלא יעברו המזנים איסודא רבה ולכן דק אם האמת‬
‫שהרופאים אומדים שיזיק זה לבריאותה שנמצא‬
‫שהחבלה דסידוס היא לטובתה שליכא איסור אף אם‬
‫לא יהי׳ סכנה שנשאר דק איסור הסירוס יש להתיר‬
‫ע׳־י רופא נכדי כיון שודאי ינהגו בה מנהג הפקד‬
‫ואם בהאינסטיטושאן יוכלו לשמרה אין להתיר אך‬
‫אם יאמרו שא״א לשומרה שם כי גם מהחולים דשם‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬
‫ליה לאמה העומד שאצל הפתח‪ ,‬נראה דהוא לאו‬
‫דוקא אלא משום דרק אמה אחת יכולין לבטל הכתבתי‬
‫שאין האוירין יכולין לבטל אלא אחד שביניהם ולא‬
‫לכאן ולכאן נקט ד‪,‬בטול על זה שאצל הפתח‪ .‬וא״כ‬
‫קשה איך מועיל פרת כעומד‪.‬‬
‫אלא שהם ב׳ פתחים שכל אחר פחות מעשר שאינו‬
‫ולכן צריך לומר דרק בהא דמבוי ט״ו אמד‪,‬‬
‫שליכא עומד אלא ג׳ אמות שבעצם הוא פרת מרובד‪,‬‬
‫ורק שאם היו החמש אמות סתומין היתר‪ ,‬פרצה דעשר‬
‫אמות נחשב פתח שג״כ הוא מחיצה‪ ,‬בזה אמרינן‬
‫שנתבטלה אמה אחת ואין כאן מחיצה כלל ואינו בדת‬
‫פתח‪ ,‬אבל כשכל המחיצה כן הרי הדין דבהמחיצה‬
‫איכא עומד כפרוץ שהוא בדין מחיצה סותר למה‬
‫שנימא דיבטלו האוירין שבהפרת את העומד ולא‬
‫יתחשב עומד‪ ,‬ולכן דין המחיצה שעליהם אינו מניח‬
‫להעומד להתבטל וממילא הוא בדין מחיצה דפרת‬
‫כעומד מותר‪ .‬ולכן גם בהא דציירתי‪ ,‬כיון שבכד‬
‫המחיצה הוי העומר מרובה והויא דין המחיצה עליהם‬
‫אינו מניח להעומד שבין האוירין להתבטל וממילא‬
‫הוא בדין מחיצה דעומד מדובה על הפרת‪ .‬וא״כ‬
‫גם במחיצה ארוכה שיש בה שני פתחים וביניהם‬
‫יש עומד שקצרה מהאוירים שבפתחים נמי אין לומר‬
‫דד‪,‬אוירים יבטלו את קצת המחיצר‪ ,‬שבמקום זה‬
‫כיון דדין המחיצה שעומד מרובה בכל המחיצה אינו‬
‫מניח להעומד שבין האוירים דפתחים להתבטל‬
‫וממילא הוא גם בכאן בדין מחיצה דעומד מרובה‬
‫על הפרת ונחשבו לשני פתחים שכיון שכל אחד‬
‫פחות מעשר אמות אין אוסרים‪ .‬ו ת הא הוא בהא‬
‫דפי גייט שאין אוסרים‪.‬‬
‫רהבין ג׳ והניח בין פס לפס כמלא פס דנפקא ליה‬
‫אך לכאורד‪ ,‬יקטזד‪ ,‬ע׳׳ז מתוס׳ דף ב׳ ד״ר‪ ,‬בין‬
‫שד‪,‬קשו איך רצה למילף מפתח שעד החצר דרוחב‬
‫פתח יהיה עשרים הא ג׳ עמודים היו עומדין ברוחב‬
‫הפתח ונשאר רק ה׳ אמות לפתח‪ ,‬ותירצו משום דאתי‬
‫אוירא דהאי גיסא ודד‪,‬אי גיסא ומבטל ליה‪ ,‬אלמא דאף‬
‫דר‪,‬יד‪ ,‬שם מחיצה ארוכה של חמשים אמה שהיה‬
‫שם עומד מרובה דעולשים אמה שמרובה על כל‬
‫הפתח ומ״מ מתבטלין עומד דהעמודין שבתוך הפתח‬
‫מצד האוירין שבפתח‪ .‬אבל נראח לחלק דד‪,‬תם‬
‫שד‪,‬עמודין לא נעשו למחיצה‪ ,‬דהא כל העשרים אמה‬
‫נאמר בקרא שהוא לפתח‪ ,‬ורק לצורך המסך שיהיה על‬
‫מה לתלותו נעשו העמודין שהוא לצורך הפתח ולכן‬
‫לא שייכין העמודים למחיצה הארוכד״ אך אם לא‬
‫היה דין בטול על העומד מצד האוירין שמחצדדים‪,‬‬
‫הדי מצד עצמן הן עומדין וליכא עשרים אמה רוחב‬
‫לפתח אחד אלא ארבער‪ ,‬פתחים של חמש אמות הן‪,‬‬
‫אבל מון שיש דין בטול על העומדין שבין האוירין‬
‫הוא פתח אחד של עשרים אמה‪ .‬אבל היכא שלא‬
‫אגרות‬ ‫רפ‬
‫הפתח לא יתבטל מצד אוירא דתאי גיסא ודהאי‬
‫גיסא‪ ,‬דשם עומד מרובה שמכל המחיצה ןדיף ולא‬
‫יניח שיתחשב אף מקום זה אויר אלא יתחשב כמו‬
‫שהוא סתום ככל המחיצה ששמה הוא גם בכאן‪.‬‬
‫וממילא אין זה פתח אחד רחב יותר מעשר אמות‬
‫אוסר אף ברבוי פתחים‪.‬‬
‫וקצת ראיה לזד‪ ,‬דר‪,‬נר‪ ,‬אם נימא דבכל אופן‬
‫אנו דנין רק על מקום זה ולא מכריע המחיצה שבכל‬
‫האורך כלום‪ ,‬הרי יש לצייר מהיצר‪ ,‬שעומד מרובה‬
‫על הפרוץ והוא בלא פתחים מיוחדים כלל ויהיר‪,‬‬
‫אסור‪ ,‬כגון במרחיק אמה ומהצד‪ ,‬ועושה פס אמה‬
‫ומרחיק אמה ומחצר‪ ,‬ועוזזזה פס אמה ומרחיק אמה‬
‫ומחצה ועושה פס שש אמות וכן כל המחיצה הזע־וכה‬
‫בסדר הזה שנמשך המשה פעמים או עשרה פעמים‬
‫כסדר הזה‪ ,‬שנמצא שהעומד מדובה הרבה שבכל‬
‫י״ב אמה ומהצד‪ ,‬יש שמנה עומד וד׳ ומהצד‪ ,‬פרת‬
‫ובמחיצה של המשים אמה איכא ל״ב אמה עומד ודק‬
‫י׳׳ח פרת‪ ,‬שמ״מ יהיה אסור כדין פי ת מרובד‪ ,‬משום‬
‫דקזתי האמות שבין שלשה האוירים נימא עלייהו אתי‬
‫אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל להו ונחשבו‬
‫כפרוצים‪ ,‬ונמצא שכל השש אמות ומחצה פרת‬
‫וד‪,‬עומד הוא רק שש אמות ובחמשים אמה הם כ״ו‬
‫פרוץ וכ״ד עומד‪ .‬ואף שאפשר לומר דאד‪,‬״נ‪ ,‬ואף‬
‫שחדועז כזה הי׳ל למינקט שלפעמים עומר מרובה על‬
‫הפדת ונחשב פרוץ מרובה‪ ,‬נימא שנשמע זה מדין‬
‫דנקטו במבוי רחב ט״ו אמר״ אכל הא פי ת כעומד‬
‫שמותר פרש״י בסוכה דף ט״ו מחיצה שנעשית בפסין‬
‫מתורת לבוד וכן על פני כולה דהו׳׳ל פרוץ כעומד‬
‫ומותר לר״פ ואיפסק ‪ ,p‬וכן הוא בעירובין דף ט׳׳ז‬
‫בד‪,‬קיפוד‪ ,‬בגמלים באוכפות שמותר בפרוץ כיוצא‬
‫בעומד‪ ,‬והא בפרוץ כעומד אף שמותר אמד בדף י׳‬
‫שאין יכול לעשות במבוי ט״ו לסתום החמש אמות‬
‫בפס אמה ומ‪-‬חקת אמה ופס אמה והרחקת אמה ופס‬
‫אמה משום אוירא דהאי גיסא ודד‪,‬אי גיסא מבטל ליה‬
‫לאמד‪ ,‬העומד אלמא דפרוץ כעומד נחשב עכ״פ אויר‬
‫לבטל העומד כעויש מצד השני עוד אויר‪ .‬וא״כ יקשה‬
‫במחיצה כולה בפסין שוין כד‪,‬פרוץ שבינתים איך‬
‫הוא בדין מחיצה הא יש העומד להתבטל מצד אוירא‬
‫דר‪,‬אי גיסא והאי גיסא‪ ,‬ואף אם נימא שאין האוידים‬
‫יכולים לבטל אלא אחד שביניהם ולא לבטל לכאן‬
‫ולכאן הרי נמי יבטלו מחצה מד‪,‬ן ויאסד כדין פרת‬
‫מרובה על העומד‪ .‬ואין לומר דרק כשהאויר השני‬
‫הוא מרובה מועיל אוירא דפרוץ כעומד דמצד השני‬
‫ולא כשתרדיהו הם אוירין השוין כהעומד דאיזה‬
‫תלוק שייך להיות בזה‪ .‬ואף שברש״י איתא ומבטל‬
‫רפא‬ ‫מ שה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫נפרצד‪ ,‬ביותד רעקזד אסור הא פחות מעקור מותר קאי‬ ‫נעשה העומד לצודך הפתח הוא מכלל המחיצה‪,‬‬
‫אכולה ברייתא גם ארישא והי׳׳ל לומר אפם ד‪,‬ד‪,‬וא‬ ‫וכיון שמצד דין המחיצה שעליו הוא עומד לא‬
‫שיתבטל ויאסרו הפרוץ והפס הסמוכים להפתח והפתח‬ ‫מתבטל מצד האוירים כדכתבתי‪ .‬והשמירה שאה‬
‫לכה״פ‪.‬‬ ‫נעשה בית הקטן שבאמצע הפתחים אף שהוא לשמור‬
‫העוברים ושבים דרו הפתח‪ ,‬אין שייך להחשיב שד‪,‬וא‬
‫ולכן צריך לורד דגם לרש״י הוא כדכתבתי‬
‫צורך הפתח דאין להפתח שום צורן שישמרו הבאים‬
‫לעיל שדין הרחיצה דעורד מרובה על הפדוץ או‬
‫דרך עליו‪ ,‬ואדרבה הוא ממעשה מחיצה שיקשה‬
‫דפדח כעומד הוא עושה שלא יתבטל רהאוירין‪,‬‬
‫לצאת ולבא ע״י בית קטן זה‪.‬‬
‫ואין מה שלא מתבטל תחלת הדין‪ ,‬אבל זהו רק‬
‫ביש כבר דין רחיצה אינו מניח דין המחיצה שעליו‬ ‫והנה רש״י בעירובין דף ט״ז בענין כלאים בד״ה‬
‫להתבטל רהאוירים‪ .‬אבל כשעדיין אין שם על רה‬ ‫כנגד בתב ובמדד‪ ,‬שניה קפדינן אמלואו דהא איכא‬
‫שיחול שם רחיצה רק שעכ״ס הוא עומד‪ ,‬שזה לבד‬ ‫שיעור פידצה למיהוי קרוי אויר ואתי אויר המרובה‬
‫נרי מועיל לענין כלאים מתבטל רהאוירין וד‪,‬וי‬ ‫מבטל לעומד דאפילו כנגדו אינו מתיר עיי״ש‪ ,‬חזינן‬
‫כליתא‪ .‬והוצרך רש״י לומד לענין פס אחד שר‪,‬וא‬ ‫וסובר רש״י ראם היה נחשב אף פם פחות מארבעד״‬
‫פחות מארבעה שאסור לזרוע אף כנגדו רשום דרתבטל‬ ‫שלא היה דין דנבטל העומד מצד האוירין דמהאי‬
‫רהאוירין‪ ,‬ול״ד לפס ארבעה דהוא עומד חשוב‪,‬‬ ‫גיסא ודד‪,‬אי גיסא‪ ,‬היה מותר לזרוע כנגח אף שהיא‬
‫ואף שג״כ מתבטל רהאוירין הוא רק לבטל שם‬ ‫מהיצר‪ ,‬פחותה מארבעה דאין לו חשיבות מקום‪ ,‬אבל‬
‫מחיצה מעליו ולא מעצם מציאותו שהוא חשיבות‬ ‫האיסור לזרוע הוא משום רעד ד׳ נבטל העומד מצד‬
‫העומד שלו‪ .‬וזהו רש״כ רש״י ובמדד‪ ,‬שלישית דאיכא‬ ‫האוידין שמצדדיו‪ ,‬ובפס ארבעה דאיכא עומד חשוב‬
‫עומד ‪^m‬ווב אויר לא מבטל ליה לגמרי‪ ,‬היינו שרבטלו‬ ‫דא מבטל ליה לגמרי ומתיר מיהא כנגדו בכלאים‬
‫מדין רחיצה ולא מחשיבות עומד‪ ,‬ולכן לענין שבת‬ ‫אף שבשבת גם בארבעה ויותר נתבטל מהאוידין‪.‬‬
‫דבעינן מחיצות דוקא מתבטלין אף פסין של ארבעד‪,‬‬ ‫וא״ב למאי דמסיק שלר״פ פרוץ בעומד מותר ומפרש‬
‫רד‪,‬או ‪ T‬ין ובכלאים לא בעינן מחיצות דוקא דאם‬ ‫בברייתא שאם הוא כמלואו שוה ממש מותר‪ ,‬מוכרחיז‬
‫אך יש לו חשיבות עומד רותד לזרוע כנגדו‪ ,‬וכיון‬ ‫לומר דלא נבטל העומד (ע> פחות מארבעה מד‪,‬אויר‬
‫שהוא פס ד׳ שהוא חשיבות רקום לא שייך שיתבטל‬ ‫שכמותו וממילא מותר לא רק כנגדו אלא אף כנגד‬
‫מהאוירין אלא דין הרחיצה שלו‪ ,‬שהוא דין נוסף‬ ‫הפרוץ‪ ,‬והוא כמו עומד מדובה על הפרוץ בפסיז‬
‫על חשיבות מציאות הרקום מתבטל גם בפס ארבעה‬ ‫פחותין מארבעה שפרש״י ג״ב לעיל מזה בד״ד‪ ,‬צריו‬
‫שלכן לענין שבת מתבטל‪ ,‬וגם לענין כלאים מתבטל‬ ‫דאע״ג דד‪,‬וי אויר שלשה שאינו לבוד כיון דעומד‬
‫לענין רקום ה פי ח שליכא עומד שאם יש דין רחיצה‬ ‫רבה עליו ליכא למימר אתי אוירא דתאי גיסא ודהאי‬
‫מותר לזרוע גם במקום הפרוץ‪ .‬ולח בפס פחות‬ ‫גיסא ומבטל ליה והוו לחו פתחים‪ ,‬פירוש שכיון‬
‫מארבעה כשלא מתבטל רהאוירין רשום שהוא רבה‬ ‫שהעומד נחשב עומד והוא רבה על הפרוץ יש דין‬
‫על צד אחד והוי עומד מצטרף לו נרי רקום הפרוץ‬ ‫מחיצה גם על הפרוץ‪ ,‬וכן הוא לד״פ גם בשוה‬
‫להתחשב רחיצה ולהתיר גם במקום הפרוץ‪ .‬ובזד‪,‬‬ ‫הפרוץ להעופד‪ .‬ולכאורה תמוה הא בשוה הפרוץ‬
‫הוי רה שהעומד לא מתבטל הוא תחלת הדין לרש״י‪.‬‬ ‫כעומד יש כה בהאוירין לבטל את העומד כדאיתא‬
‫בדף י׳‪ ,‬וכיון שלרשיי תחלת הדין הוא שהעומד‬
‫והנה לר״פ שפרוץ כעומד פותד‪ ,‬אף שנחשב‬ ‫לא יתבטל וזה עוקזה דין המחיצה‪ ,‬הרי בפרוץ כעומד‬
‫עדיין כאויר לבטל העומד שבין האוירין מסתבר‬ ‫יש להעומד להתבטל ולינא תחלת הדין ואין להיות‬
‫שרק חשיבות מחיצה שייך שיתבטל ולא חשיבות‬ ‫ממילא בדין מחיצה דנפל היסוד ונפל הבנין‪ .‬ואין‬
‫עומד‪ ,‬משום דעומד שהוא ענין מציאות אין לו‬ ‫לומר דלרש״י בפרוץ כעומד לא אמדינן דיכול לבטל‬
‫להתבטל מצד פרוץ שהוא רק כמותו‪ ,‬דאף שהוא‬ ‫אלא דוקא כשבצד השני הוא פרוץ יותר‪ ,‬ובדוקא‬
‫מצד האויד שיש גם בצד השני אין זה מדין בטול‬ ‫כתב בדף י׳ דרבטל לאמה שבצד הפתח דלא כדכתבתי‬
‫ברוב‪ ,‬דהא חזינן דמצד אחד לא מתבטל אף שהאויר‬ ‫לעיל שאין טעם לחלק‪ ,‬ונדמשמע בתום׳ רעק״א‬
‫רבה טובא על העומד‪ .‬ודק חשיבות המחיצה שזד‪,‬‬ ‫פ״א אות ה׳ שמחלק שכתב כיון דמהאי גיסא שוד‪,‬‬
‫צדיך להתחדש עתה מתבטל‪ ,‬ולכן הוא שייך לענין‬ ‫פרח לעומד ומד‪,‬אי גיסא רבה על העומד מבטלים‬
‫שבת דבעינן מחיצות ולא לענין כלאים דסגי בעומד‪.‬‬ ‫ליה כדאיתא בסוגיא דף י׳‪ ,‬וכוונתו להרש״י שם‬
‫וממילא כיון דפקום העומד לא מתבטל מצטרף לו‬ ‫דמפרש רעק״א דדוקא כתב לאמה שבצד הפתח‪ .‬דהא‬
‫נרי מקום הפדוץ להתחשב מחיצד‪ ,‬ולהתיד גם במקום‬ ‫לא מתורץ מה דהא איירי בכלאים אף כשפס אחד‬
‫הפרוץ‪ .‬אבל הוא דק לר״פ דלר״ה בדר״י שפרוץ‬ ‫סמוך לפ ‪T‬צד‪ ,‬דפתח פחות מי׳‪ ,‬דרה שארד בסיפא‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רפב‬

‫מן הכותל בשלעזד‪ ,‬דלא ליתי אוידא דהאי גיסא‬ ‫כעומר אסור יש חשיבות להפרוץ כרוב פרוץ‪ .‬ואשכחן‬
‫ודהאי גיסא ולבטליה כדאעזכחן במדה אמצעית של‬ ‫כה״ג בשחיטה ובשבירת כלי חרם ליפהר בחולין‬
‫ג׳ מדות במחיצות כלאים כל שהוא שלשה צריך שלא‬ ‫דף כ״ח רלרב רמחצר‪ .‬כשר בשחיטה הוא משום‬
‫יהא בין זל׳׳ז במלואו ואוקמינן לה במלואו נכנס‬ ‫דנחשב כרוב כדפרש״י‪ ,‬ויותר מבואר זה בתום׳‬
‫תוצא שהוא אליבא דד״פ שהלכה כמותו והובא‬ ‫ריש דף כ״ם דתלוי הדבר בחשיבות דמשום דמחצה‬
‫בתוי׳־ט‪ ,‬והקשה רעק׳׳א דבלחי ג׳ לא מהני דאף‬ ‫כרוב שדי ובכלי חרס שנשאר מחצה הוא כנשאר‬
‫דקיי״ל פרת כעומד מותר כד״פ מ׳־מ הא גם בפרת‬ ‫רוב‪ ,‬וכיון שאד״פ שם תרי רובי בחד מנא ליכא‪,‬‬
‫כעומד לד״פ שמוהר אמד בדף י׳ שאוירא דהאי‬ ‫שלכן הוא בהכרח רק בחשיבות מחצר‪ ,‬טהודין דהוי‬
‫גיסא ודד‪,‬אי גיסא מבטלין להעומד עיי״ש‪ .‬אבל‬ ‫נתיצה‪ .‬שלכאורה תמוה טובא ריקשה אדרבה לרב‬
‫למה שבארתי דברי רעז׳׳י ניחא דר׳ יונתן נמי סובר‬ ‫כד‪,‬נא דבשחיטה אינו כרוב מ״ט בנתיצה דכ״ח נטהר‬
‫כרש״י דלענין כלאים אין מבטלין בפרת כעומד‬ ‫במחצה דנחשב נתוץ הא מחצה ממנו אינו נתוץ‪,‬‬
‫דמפרעז דאיירי אף בפס אחד שפחות מארבעה‪ ,‬וא״כ‬ ‫ולכן צריך לומר משום דלר׳ כהנא הוא משום דמחצה‬
‫מפורש שלא מבטלין האוידין ‪,‬והוא מטעם דלכלאים‬ ‫הנשאר שאינו שחוט עדיפא משום שהוא כמתחלה‬
‫בעינן שיתבטל גם חשיבות העומד שזה לא מתבטל‬ ‫והחתך הוא מה שנתחדש‪ ,‬ומה שהוא מתחלד‪ ,‬עדיף‪.‬‬
‫בפרת כעומד‪ ,‬ומצריך ר׳ יוסי שיהיה לחי כזה שלא‬ ‫לכן לא שייך זה בכלי חרס שבכל אופן הוא חרוש‬
‫יוכל להתבטל העומד שלו שהוא ברוחב ג׳ טפחים‪,‬‬ ‫שהרי מתחלה היה כלי אחד וד‪,‬שתא אף אם לא‬
‫תד‪ ,‬סגי בלחי שאף שהוא משום מחיצה כדאיתא‬ ‫נחשב שהוא נתוץ משום שהניתוץ הוא חרוש‪ ,‬הדי‬
‫בדף י׳׳ב אין צורך שיהיה בחשיבות מחיצה על כל‬ ‫יהיו שני כלים שג״כ הוא חרוש לש עדיף החרוש‬
‫רוחב המבוי אלא כקזיהיה מחיצה רק על מקום‬ ‫דנתיצה מהחדוש דעשיית שני כלים שהוא יותר‬
‫זד‪ ,‬של הלחי נמי פגי‪ ,‬וכיו שהוא עומד הוי ממילא‬ ‫חרוש משבירה שלא נעשה בזד‪ ,‬כלום‪ ,‬ולכן היה‬
‫בשם מחיצה על מקום זה לבד‪ .‬ועל זה שלא מתבטל‬ ‫ניחא ליה לר׳ כד‪,‬נא אף בלא תיי ח ר׳ פפא‪ .‬עכ״פ‬
‫דהזזיבות העומד בהאוירין הוכיח שפיר ממדד‪ ,‬האמצעית‬ ‫שמעינן מזה דבמחצה על מחצה לר׳ כד‪,‬נא שלא‬
‫בכלאים והוא לפדש־׳י‪.‬‬ ‫נכשד הוא משום דיש העזיבות להנשאר שלא נחתך‬
‫יותר ממחצה הנחתו משום שהוא כמתחלה ובכהו‬
‫וד‪,‬נד‪ ,‬לפ׳׳ז אפשר שגם לר׳ יונתן יהיה צריך‬
‫עומד שזה עדיף מהמחצח שצריך לחדעו‪ .‬ולש יש‬
‫להפרוץ שהוא ג׳ טפחים לחי אחד כתום׳ שסברי‬
‫לומר זה גם לר״ד‪ ,‬בח־׳י שאוסר בפרוץ כעומד‬
‫בדף י־ ד׳־ה ועועות דצריך לחי בפרוץ השתי אמות‬
‫שד‪,‬וא משום שיש חשיבות להפרוץ יותר מהעומד‬
‫הואיל ומופלג שלשה למה שהוכיח מזה המג׳׳א סימן‬
‫כעזהוא שוד‪ ,‬לו‪ ,‬בזה שהפרת הוא אויר כמתחלה שזה‬
‫שס״ג סק׳׳ה דגם בלחי רחב מג׳ והעמידו רחוק מן‬
‫עדיף מהעומד שהוא הדוש‪ ,‬ולכן יש לו כח רוב פרת‬
‫הכותל ג׳ טפחים שלא מתבטל שמ׳׳מ לתום׳ צריך‬
‫שיבטל מצד אוירא דהאי גיסא והאי גיסא גם שלא‬
‫עוד לחי‪ ,‬וכדכתב הטעם במחצה״ש משום דאע׳׳ג‬
‫תחשב עומד כשאין להעומד העזיבות מקום שהוא‬
‫דלתי משום מחיצד‪ ,‬בעינן גם היכר קצת וברחוק מן‬
‫בפחות מארבעה‪ ,‬וממילא אסור אף כנגד העומד‪.‬‬
‫הכותל ליכא היכר עיי״ש‪ ,‬משום דגם טעם זה דד‪,‬יכר‬
‫ולכן בפחות מארבעה וד‪,‬וא פס אחד ועווה להפרת‬
‫איכא‪ .‬ולא קעזד‪ ,‬מה שמקשה במחצהיש שם סיק‬
‫נמי מותר לר*פ לזחע אף במקום הפרוץ ולא אמרינן‬
‫ל׳׳ז דאיך כתב המג׳׳א על מה שמצריך לחי בפרצת‬
‫אוירא דהאי גיסא וד‪,‬אי גיסא מבטלין‪ ,‬ולריד‪ ,‬בדר״י‬
‫הב׳ אמות שכן כתב הר׳ יונתן הא בסק״ד‪ ,‬כתב‬
‫אף במחיצה גתלד‪ ,‬שהוא פרוץ כעומד בפסין פחותין‬
‫המג׳׳א לד‪,‬ד׳ יונתן דרחוק מן הכותל שלא מהני‬
‫מארבעה אסור לזרוע אף במקום העומד מטעם דאמרי׳‬
‫משום דמתבטל מן האוירין דלכן בלחי רחב מג׳‬
‫אוידא דד‪,‬אי גיסא והאי גיסא מבטלין‪ ,‬ובפס פחות‬
‫שרי ומסיק ע׳׳ז שלתום׳ אסור שמונתו בלא לחי‬
‫מארבעה ומרובה על הפתץ שלא מתבטל מהאו ‪ T‬ין‬
‫אחד‪ ,‬ומשמע לו שלהר׳ יונתן סובר המג״א שמותר‪,‬‬
‫גם לר״ד‪ ,‬בח־׳י מותר גם נגד הפרת אף בפס אחד‪,‬‬
‫משום דטעם שליכא היכר ליכא אלא כעזהקביעות‬
‫ובפס ארבעה אף שהאוירין מרובין מותר לבדיע‬
‫הוא בסמוך לכותל וכיון שהוא עקוד‪ ,‬ברחוק מן השתל‬
‫כנגד העומד בכלאים מעזום שלא מתבטל העומד אף‬
‫שלא כהקביעות ליכא היכר אבל אם היה הקביעות‬
‫שמתבטל דין המחיצה שלו‪ .‬זהו באוד נכון לרש״י‬
‫גם ברחוק קצת לא היה חסר היכר• ולש לרבנן‬
‫המוקשה טובא לכאורה‪.‬‬
‫שלא מצרכי חשיבות ללחי שסגי בכל שהוא שמתבטל‬
‫ברחוק ג׳ טפחים מהאוירין הוי הקביעות בסמוך‬ ‫ושד‪ ,‬יש לתרץ דברי הר׳ יונתן דפי׳ בטעם ד׳‬
‫לבותל ועד ג׳ טפחים מטעם לבוד‪ ,‬לכן בעוירחיק‬ ‫יוסי שמצריך לחי ג׳ טפחים בדף י״ד שהוא משום‬
‫יותר אף באופן שלא יתבטל משום שיהיה לוד רחב‬ ‫דמצריך שיהיה דבר חשוב במחיצה שאפילו יפליגנו‬
‫רפנ‬ ‫מש ה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫סניף אולי זעי‪ .‬ולשיטתו צריך להבין מה נקרא עומד‬ ‫מג׳ חסר היבר שהרי אינו במקום שלחי צדיד להיה^‬
‫גמור‪ ,‬דאין לומד דממעט מד‪ ,‬שהוא עומד ע״י לבוד‬ ‫אבל לד׳ יומי שמצריך שהלחי יהיה בחשיבות עומד‬
‫דד‪,‬וא מתבטל ע׳׳י האוידין‪ ,‬דהא ע׳׳ז אמר שהוא‬ ‫שלא יתבטל בהדחקה ג׳ טפחים נמצא שהקביעות‬
‫משום דעומד מב׳ דוחות ע׳י לבוד אינו עומד‪ ,‬אלא‬ ‫הוא גם בהדחקה ג׳ טפחים לכן לא חסר היכר׳ ורק‬
‫כוונתו עומד חשוב דיהיה מזד‪ ,‬חשיבות מחיצד‪,‬‬ ‫בפירצה שיותר מג׳ טפחים שגם לד׳ יוסי יתבטל‬
‫דעומד מרובה על הפרח אף שהוא לבד הפתו^ וא׳׳ב‬ ‫בהאוירין יצטרך עור לחי להיכר אף אם יעשה לחי‬
‫הוא מצד סברתי אבל עוד עדיפא דהפתח לא מצסדף‬ ‫רחב יותר משום דכיון דהעמידו רתוק מהקביעות‬
‫ו ה אויר שלמעלה לא מצטרף לבטל מאחר שנעשה‬ ‫חסד היכר בהא דהרחיק ב׳ אמות ועשה ג׳ אמות‬
‫שם מחיצה‪ .‬ולכן אף שעל סברתו פליגי אבל על‬ ‫גם לד׳ יוסי יצריך עוד לחי‪ ,‬ולרבנן אף אם ירחיק‬
‫סברתי מסתבר שלא יפלגו‪.‬‬ ‫דק ג׳ טפחים אפשר יסבור גם הר׳ יונתן כהמג׳א‬
‫לתום׳ רבעי עוד לחי דמחדקו דלא כהש׳׳ג‪ .‬ומצאתי‬
‫והנד‪ ,‬בתום׳ דף י״ז כתבו מהא דבפסין לא אמדו‬
‫בפמיג באשל אברהם טק׳׳ה שכתב בשם תב״ש‬
‫שיתבטלו מד‪,‬אוירין משום דלגבי עולי דגלים הקילו‬
‫שהר׳ יונתן דק לד׳ יוסי אמר זה‪ ,‬ואולי כוונתו‬
‫ואוקמוד‪ ,‬אדאודייתא‪ ,‬משמע דבל ענין בטול מאוירין‬
‫הוא כדבארתי‪.‬‬
‫הוא מדרבנן‪ ,‬ובתו׳׳י הקשו מד‪,‬א דכתבו התום׳ בדף‬
‫ב׳ בעמודי פתח החצר שבמשכן דאתי אוידא דהצדדין‬ ‫ונמצא למד‪ ,‬שבארתי דבמחיצה ארוכה ויש בה‬
‫ומבטל להו ור‪,‬וא מדאורייתא ל ‪ p‬פירשו דדוקא‬ ‫שני פתחים וביניהם יש עומד איזה אמות אף שקצר‬
‫ברחבין אמה לא אמרינן מדאורייתא דאוידא מבטלין‬ ‫מהאוירים שבפתחים לא מתבטל‪ ,‬דדין המחיצה שנעשה‬
‫עיי׳׳ש‪ ,‬ושיעור אמה תמוה ואולי משום דהפסין היו‬ ‫ממד‪ ,‬שעומד מרובה בכל המחיצה אינו מניח להעומד‬
‫רחבין אמה נקטו אמד‪ ,‬אבל הזעיעור הוא ד׳ טפחים‬ ‫להתבטל וממילא נחשבו לשני פתחים שכל אחר‬
‫שהוא שיעוד עומד חשוב וכדאשכחן בכלאים‪ .‬ונימא‬ ‫פחות מעשר אמות ואין אוסרים ואף לרש‪-‬י הוא‬
‫הטעם למה שבארתי‪ ,‬דמדאודייתא ליכא אלא בטול‬ ‫כן‪ .‬ו ה הא הוא בפתח זה שבסי גייט שלא מתבטל‬
‫העומד שד‪,‬וא רק בפחות מארבעה ורבנן אמדו שאף‬ ‫בית הקטן שבאמצע מהאוידים ולכן אין אוסרים‪.‬‬
‫כשלא נבטל העומד נבטל חשיבות המחיצה שלו‬
‫וד‪,‬נה הנתיב חיים סימן שס׳׳ב על המג‪-‬א ס׳׳ק‬
‫ונוגע זה לענין שבת‪ .‬וא׳־כ לא יד‪,‬יד‪ ,‬פרוץ כעומד‬
‫ט׳׳ז כתב לבאר דברי הג׳׳א בפ׳׳א מעידובין סוף‬
‫בדין אוידין לבטל העומד מדאורייתא למד‪ ,‬שבאדתי‬
‫סימן כ׳׳ג שהביא המג״א שם‪ ,‬שד‪,‬גיא פליג על‬
‫לרש׳׳י שלר׳׳פ אין מבטלין אלא דין המחיצה ולא‬
‫התום׳ בדף ט׳׳ז שמפרשי בהא דאמר אי מוקי ליד‪,‬‬
‫חשיבות עומד‪.‬‬
‫במיצעי הו׳׳ל עומד מרובד‪ ,‬על הפרת משתי רוחות‬
‫וקושית תו׳־י מעמודי פתח החצר ל‪-‬ק כ׳׳ב‬ ‫שלא הוי עומד משום דאתי אוירא דד‪,‬אי גיסא ודהאי‬
‫דאפשר מדאורייתא לא נתבטלו העמודים‪ ,‬והגמ׳ מקשה‬ ‫גיסא ומבטל ליה לעילאי‪ ,‬משום ראם מהאי טעמא‬
‫רק שלדינא דרבנן לילפו מפתח שעד החצר‪ ,‬דד‪,‬א‬ ‫הו׳׳ל לתלמודא למיפרך בפעם אחת אי מוקי ל ‪,T‬‬
‫מדאורייתא פתח שבכותל כשיש כבר שם ד׳ מחיצות‬ ‫בעילאי או במיצעי אתי אוידא דהאי גיסא ודהאי‬
‫ליכא שיעור לד‪,‬פתח דהא בפסין לעולי רגלים התירו‬ ‫גיסא ומבטל ל ‪T‬״ ועוד הקשה המג׳׳א על פירוש‬
‫ומשמע שמדאורייתא הוא אף בלא פסין הפשוטין‬ ‫התום׳ דבדף י׳ מפורש דאוירא דהאי גיסא ודהאי‬
‫שלא הזכיר הרמב׳׳ם בפי ‪ r‬משבת הל״ג בהחיוב‬ ‫גיסא הוא טעם אחר ממד‪ ,‬שבב׳ רוחות לא הוי עומד‪,‬‬
‫בזורק מר״ה לבין הפסין רק התנאי שיהיה בכל‬ ‫ולכן בשביל הסתידד‪ ,‬שבדף י׳ מסיק הגס׳ דעומד‬
‫זוית וזוית פסין‪ ,‬משמע שהפשוטין הם מדרבנן‬ ‫משתי רוחות הוי עומד ובדף ט״ז מתמיה ומשמע‬
‫והחמירו בזה אף לרגלים‪ ,‬וכן משמע קצת מדף י׳‬ ‫שסובר הגמ׳ דלא הוי עומד סובר הג׳׳א דבמסקנא‬
‫דהוא מדרבנן שלכן שייך שיהיה שינוי מפסי ביראות‬ ‫שאמר בדף י׳ על קושיא אחריתא וכולי האי לא‬
‫למבוי להטעמים שאומר שם‪ .‬ואף אם נימא שהפשוטין‬ ‫אטרחוד‪,‬ו רבנן חזר הגס׳ וסובר דבעומד גמור לא‬
‫נמי מדאורייתא כדמשמע במחצה׳׳ש סימן שמ׳׳ד‪,‬‬ ‫אמרינן דמתבטל מהאוירין ולהכי לא פריך במוקים‬
‫סק״א‪ ,‬משמע עכ״פ שבכותל גדול שהעומד מרובד‪,‬‬ ‫ליד‪ ,‬במיצעי אתי אוירא דהאי גיסא והאי גיסא‬
‫על הפרוץ אוסר פתח אף גחל דק מדרבנן‪ ,‬ובמחיצה‬ ‫ומבטל ליה אבל מתמיד‪ ,‬דבמוקים במיצעי הר״ל‬
‫רביעית ודאי הוא רק מדרבנן •אבל לתו׳׳י משמע‬ ‫עומד משתי רוחות ע׳׳י לבוד שזר‪ ,‬סובר שלא הוי‬
‫מדקרא בתורה כל העשרים אמה לפתח אחד שמדאו׳‬ ‫עומד עיי׳ש‪ ,‬נמצא שאיכא שיטה שלא סבר כלל‬
‫נבטלו העמודים מד׳אוירים‪ .‬עכ'פ ברחבין ד׳ טפחים‬ ‫הא דמתבטל עומד מאוירין‪ .‬אבל לדינא כל הראשונים‬
‫וכ״ש אמה ויותר הוא רק מדרבנן זד‪ ,‬שמתבטל‬ ‫פליגי דכולם הביאו הא דגמ׳ לפסק הלכה‪ .‬אבל‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רפד‬

‫מקום פטור וא״כ יקשה גם התם‪ ,‬ונצטרך לומר‬ ‫מד׳אוירין‪ .‬ולכן ודאי יש לספוך ע‪-‬מ שכתבתי שלא‬
‫דנית דלא ניחא תשמישתיה אף שהוא כרמלית שם‬ ‫מתבטל כשבכל הכותל הוא עומד מרובת‪.‬‬
‫לא אסרו רה׳׳י הפרוץ לתוכו שיהיה אסור לטלטל‬
‫גם בו כיון שלא מצוי שישתמשו שם שנגזור בשביל‬
‫זה‪ .‬ולפ׳׳ז גם בהא שאמרתי ביש איזה טפחים במקום‬
‫אחד ועוד איזה טפחים רחוק מטנו שביחד הם‬ ‫‪ p'D‬צ‬
‫מחיצה עשרה‪ ,‬תליא אם הוא מקום שניחא תשמישתיה‬
‫יש לאסור משום דהוא פרח לכרמלית שראוי‬
‫בעניו תל המתללןט‬
‫לתשמיש‪ ,‬ואם הוא מקום שלא ניחא תשמישתיה‬ ‫ובדבר שמדד הרב ולא היה תל המתלקט מתוך‬
‫אף שאינו מצד השיפוע דהוא שיפוע בהשבת מתוך ה׳‬ ‫ארבע באיזה מקומות אם כל מקום היה‬
‫אמות או שוד‪ ,‬ממש אבל לא ניחא תשמישתיר‪ ,‬מצד‬ ‫פהות מעשר אמות‪ ,‬תלוי אם הרוב הוא תל המתלקט‬
‫עצם המקום כהא רסי גייט אצל הים ברחוב מ‪-‬ו‬ ‫מתוך ארבע אמות הוי עומר מרובה ואף במחצה‬
‫שמושלכים אבנים באופן שקשה מאד לילך שם‬ ‫על טהצה נמי מותר משום רפרוץ כעומד מותר‬
‫עור יותר משיפוע אפילו מתוך ג׳ נמי לא יאמר‬ ‫כר״^ ואם מה שמתלקט מתוך יותר מארבע הוא‬
‫רה״י הפרח לשם מאותו הטעם עצמו שלא מצוי‬ ‫מרובה הוי פרוץ מרובה שאוסר‪ .‬אבל יש לצרף‬
‫שישתמשו שם שנגזור בשביל זה‪ .‬וזד‪ ,‬היה טעמי‬ ‫גם המקום השוה שעשו בו צוה*פ לד‪.‬השיבו סתום‬
‫כית שמחיצר‪ ,‬הויא מצד הצרוף אף שרחוקין זמ״ז‬ ‫ולהיות אתו עומד מרובה דכיון שיש צוה״פ לא‬
‫ורק בשביל מקום זר‪ ,‬שהוא כרמלית היה לן לאסור‬ ‫נהשב לאויר להחשיב פרוץ מרובה‪ .‬ואם יש במקום‬
‫שד‪,‬וא‬ ‫כקועויתך ובית שלא ניחא תשמישתיר‪,‬‬ ‫אוזר שיש בו יותר מעשר אמות מה שמתלקט מיותר‬
‫מצד המקום יש לדמות כלא ניחא מצד השיפוע‬ ‫מד׳ אמות יש לאסור‪ .‬ואם יש ספק הוא לקולא‬
‫כדכתבתי‪ .‬ואף שלא מצינו סברא ברורה מ״מ יש‬ ‫רהוא רק מדרבנן וכיון שקשה שם למרוד נהשב‬
‫לסמוך זדז כיון שהוא רק דרבנן ומסתבר הטעם‪.‬‬ ‫בא׳׳א לברר‪.‬‬
‫ואם אפשר לעשות צוד‪',‬פ במקום שיש עשר אמות‬
‫יש לעשות לרוחא רמלתא אבל אם א׳־א יש לר‪,‬תיר‬ ‫ומה שציירת שיש מקום שהתל המתלקט עשרה‬
‫בלא זה מטעם דכתבתי‪.‬‬ ‫טפחים הוא למטה אצל המים ויעז מקום שמתלקט‬
‫רחוק מן המים והמקום שביניהם אינו מתלקט‬
‫והנני אביך אוהבך בלו״נ‪,‬‬ ‫לעעורה והוא יותר מעשר אמות מן הצד אף שהוא‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫לצד אהר הוא פירצה שצריך לעשות שם צוה׳׳ם‬
‫כדכתבת‪.‬‬
‫וקועזיתך על מה שאמרתי שכעוהוא איזה טפחים‬
‫‪ P'D‬צא‬ ‫מתלקט בהשבת מתוך ארבע ואח׳כ הוא בחשבון‬
‫מתוך יותר שלא נחעוב מחיצה ואח״ב עוד איזה‬
‫לבאר התועלת דמכירת חמץ של‬ ‫טפחים מתוך ארבע שביחד הם עשרה טפחים‬
‫חנונים חשודים‬ ‫שמצטרפין והוא מחיצה להתיר למעלה‪ ,‬שמ״מ הא‬
‫מקום הר‪,‬וא שבין שני המתלקטים מתוך חשבון ארבע‬
‫ער׳ח אייר תש״כ‪.‬‬ ‫הוא כרמלית והוי נפרץ לכרמלית וצריך גבוהה‬
‫מעיב ידידי הרב הגאון מוהר׳׳ר דוד ראקמאן‬ ‫עשרה מהכרמלית ודאי צדקת‪ .‬אבל הא קועזיתך‬
‫שליט׳׳(^‬ ‫הוא גם על כל תל המתלקט דג׳׳כ יש לר‪,‬חשיב השפוע‬
‫כדמלית‪ ,‬ומ״ט א״צ שום תיקון בדאיתא בעובת‬
‫הנה בדבר הערתו על מר‪ ,‬שכתבתי בספרי אגרות משה‬ ‫דף ק׳ ואיפסק בס׳ס שס׳ג דלא מצינו שיתחעזב‬
‫או׳׳ח בסי׳ קמ׳׳ט שהחנונים המוכרים חמצם זדי‬ ‫מקום פטור שידרו רעזאים לטלטל שם‪ ,‬ואף שיש‬
‫הרב כנהוג וד‪,‬חנוני חשוד שימכור מזה החמץ בפסח‬ ‫טעם גדול לומד דכיון שליכא מקום ארבעד‪ ,‬שהוא‬
‫שמיט לא נבטלד‪ ,‬המכירה אלא על מה שלקח עבר על‬ ‫קרקע שור‪ ,‬נחשב כל מקום השפוע‪.‬כליכא רוחב ר׳‬
‫ב׳י שהוא כקונה מהדקו או כגתל שהערה כתריד‪ ,‬דמה‬ ‫טפחים שאינו כרמלית אלא מקום פטור ולכן א'צ‬
‫נרויח מזר‪ ,‬שנזדקק לו‪ ,‬הנד‪ ,‬לאלו שלוקחים ממנו‬ ‫תיקון כית שפרוץ למקום פטור‪ .‬ואם נימא כן לא‬
‫אחר הפסח שלא יכשלו באיסור חמץ שעבר עליו‬ ‫שייך זר‪ ,‬כשיעז קרקע שוד‪ ,‬ד׳ טפהים שהוא כרמלית‬
‫הפסח ודאי הוא ריוח‪ .‬וגם הוא ירויח שלא יעבור על‬ ‫כקועזיתך‪ .‬אבל הא הוא החען גדול לומד שד‪,‬וא‬
‫רפה‬ ‫משה‬
‫המכירה שאח״ב ימל הישראל להשתמש שם כשצריך‬
‫לילך לשם לדברים שאינם חמץ שמונחים ג׳ב שם‬
‫שאותן הדברים לא נמכרו‪ ,‬וגם יש עוד הרבה קנינים‪.‬‬
‫אך אב חושב הרב שיותר טוב שלא ימכור מצד איזה‬
‫טעם ודאי הדשוונ ביד הרב לעשות כפי הבנתו בזה‬
‫לשם שמיננ‬
‫ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫םי ‪SS p‬‬
‫ברפואה שאולי יש חשש חמוץ לרפאות‬
‫ניתוח‪ ,‬וכלי מראבער ופרוס של שכר‬
‫להגעלה‬
‫יום א׳ ו׳ ניסן תש׳׳ס‬
‫מע״ב ידידי אהובי הרה״ג מוהד״ד אפרים‬
‫גרינבלאט שליט״זנ‬
‫ו בד ב ר הרפואה שאתה צריך ליקח גם בפסח ואחה‬
‫חוקזש אולי יש שם איזה חשש חמץ הנה‬
‫מכיון שהוא לרפאות הניתוח שעקזו באבר פנימי‬
‫פשוט שצריך ליקח אף אם היה והאי חמץ ובעצם‬
‫אף בלא סכנה אין חשש דכבר נבטל קודם הפסח‬
‫משם אוכל‪ ,‬ואחשביה לא »’ ‪ t‬בדבר שלוקח לרפואה‬
‫האף דברים סדים ומאוסים נוטלין לרפואה‪ .‬ולכן‬
‫אין לך מה לחשוקו ותקת הרפואה כפי שאמר לך‬
‫הרופא והשי״ת יתן שיהיה זד‪ ,‬לרפואה‪.‬‬
‫ובדבר כלי מדאבעד אב מהני הגעלד״ הנה‬
‫הראבעד שהוא מעץ מהני הגעלה ואף אם יש ספק‬
‫מצד שיש שם גם איזה חומר כימי הוא ספק דרבנן‬
‫שהוי לקולא‪ .‬אבל יש דאבעד שאינו מעץ אלא‬
‫מתערוכות מינים כימיים שהוא רבד חדקז שלא‬
‫נמצא בדברי הקדמונים אין להתיר להגעילם‪.‬‬
‫ובדבר הפקק שד‪,‬שתמשו בו לכסות פי בקבוק‬
‫של שכר אם מהני הגעלה‪ ,‬הנה אם הספק שלך הוא‬
‫מצד החריפות של השכר דשמא אינו מועיל הגעלה‬
‫כבית שאור וחרוסת להמג״א סימן תנ״א פ״ק ל׳ג‬
‫דלא מהני הגעלה אף ביכולין לנקותן ד‪,‬רי מפורש‬
‫בסעיף כ״א שאף חביות של חרס שנתנו בהם שכד‬
‫שעורים סותרים בהגעלה או בעירוי ולא השיג הדמ׳א‬
‫כלום ומפורש בט״ז ס״ק כ״ב שהוא אף בהיו שם‬
‫השכר הרבה ימים וכן הוא במ‪-‬ב ס*ק קט״ז אלמא‬
‫דאין לשכר דין חריפות דבית שאור וחרוסת‪ .‬ואם‬
‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫בל ידאה עד שיקה מהם ודק קד שיאנלם הקונה‪,‬‬
‫כי סכידתו כיון שנאבד בהנאה כשלקח לא חלה‬
‫והיא שלו אף אחד שלקח הקונה לביתו‪ ,‬אבל על‬
‫הנשארים לא יעבוד‪ .‬ובלא זה הא יעבוד על כל‬
‫כזית בלאו וכשמכד לא יעבוד אלא על הכזיתים‬
‫שקנה ולכן גם בשבילו מכיון שהוא דק מומר לתיאבון‬
‫הא איכא תנאי דלא בבדי הלעיטהו לרשע וימות‬
‫בב׳׳ק דף ס״ט‪ ,‬ואף לדשב״ג מסתבר דהוא דק שאינו‬
‫מחדיב להטריח לציין שהוא ערלה בשביל הרשע אבל‬
‫אם הדשע רוצה לתקן שלא יעבוד איסודין הרבה‬
‫אף שיודעין שיעבוד על האיסודין במעט מהן גם‬
‫דשב״ג יודה שכיון שהוא לתיאבון שחייבין להחיותו‬
‫כדאיתא בגיטין דף מ״ז צדיכין להזדקק לו‪.‬‬
‫ואף שלענץ מה שיחזור ויקה בתוך הפסח יהיה‬
‫האיסור במעשה שיתחייב מלקות ובאם לא יסבור‬
‫קורם הפסח לנכדי יהיה בלא מעשה ונמצא שלענין‬
‫המעט שיקה יותר היה טוב שלא ימכור כדי שתהיה‬
‫עבירתו בלא מעשה שלא מתחייב מלקות‪ ,‬אינו כלום‬
‫חרא דהא יעבוד על הדבר‪ ,‬שיעורים יותר ממה‬
‫שיקנה‪ ,‬וריבוי הלאוין דבלא סעשה נגד המיעוט‬
‫דבמעשה חמוד אלו הסדובין‪ .‬ועיין בד״ן יומא דף‬
‫פ״ג שלכן לגבי חולה חמוד נבלה משבת דנהי דנבלה‬
‫איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומדא אחדינא‬
‫לפי שהאוכלה עובד בלאו על כל זית תית ושבת לא‬
‫עבד אלא חד לאו‪ ,‬וב״ב הוא הבא לענין חומר לאו‬
‫שיש בו מעקזה מאין בו מעשה שהוא דק בשיעודין‬
‫שוין ולא כשהלאו שאין בו מעשה הוא בהרבה‬
‫שיעודין יותר וגם בהרבה זמן יותר‪ ,‬שריבוי הלאוין‬
‫ע״י ריבוי השיעורים והזמן חמוד אף שאין בו‬
‫מעשה מהמיעוט שבמעשה‪ .‬וגם לא ברוד לי שנחשב‬
‫לאו שאין בו מעשה קיל מיש בו מעשה אלא לאו‬
‫הניתק לעשה נחקזב קלין ביומא דף פ״ו אך אולי‬
‫גם לאו שאין בו מעשה יש לדמות לניתק לעשה מקוום‬
‫שג״ב אינו לוקה עליו אבל אפשר יש לחלק‪ .‬ונמצא‬
‫שגם לו יש דיוח בזה שימכור חמצו‪.‬‬
‫אבל העיקר שצריך להזדקק לזה הוא להציל‬
‫אחדים שיקנו ממנו מאיסור חמץ שעבד עליו הפסת‬
‫מדוב הדברים שיקנו ממנו‪ .‬אבל אין ליתן לו כתב‬
‫איך שמכר החמץ דהרי עכ״פ אסור לקנות ממנו‬
‫שמא יתן לו מהדברים שקנה בתוך הפסח‪ .‬וממילא‬
‫לא יטעה שמותר לו גם למכור חמץ וגם הרב צריך‬
‫לומד לו שאסור לקנות ולמכור חמץ ‪ .‬בפסח‪.‬‬
‫דהא משכירים‬ ‫ומצד הקנין לא חסר קנין חצר‬
‫הוא סימן על‬ ‫המקומות שמונח שם החמץ והחמץ‬
‫בזה שמשתמש‬ ‫המקום שקנה ולא מתבטל השכירות‬
‫הנכרי נשטד‬ ‫בהמקום גם הוא כי ‪ p‬הותנה עם‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רפו‬

‫לאכול מי ת אלא משהו שוהטין עליו משמע שמודה‬ ‫הספק הוא מצד שאיא לנקות וכדהכאת סספד חלקת‬
‫לד׳ יוסי על מה שאמד דוקא ביכול לאכול כזית‬ ‫יעקב‪ ,‬הנה כיון שהשתמשו בו דק לכסות פי הבקבוק‬
‫שוחטין עליו ועל מאה שאין כל אחד מד‪,‬ן יכול לאכול‬ ‫שאין להוש לאיזו המץ בעין אלא שנכנס שם השכר‬
‫כזית אין שוחטין אף שיכולין כל אחד ואחד לאכול‬ ‫שהוא לה דחשש שמדים הוא דק בכתלים ולמטה‬
‫משהו לכה״ם אלמא דגם ד״ש מודד‪ ,‬דבאכילת מצה‬ ‫ולא בהפקק שהוא למעלה וגם בהבקבוקים לא מצד‬
‫צדיך שיהיה כשיעוד מיו ‪J‬‬ ‫שיהיו שמדים כי כבד הם מזוקקים‪ ,‬ולכן אם יש בזה‬
‫צודך גדול יש לד‪,‬קל להגעיל אותו וטוב שקודם‬
‫וטעם הדיטב׳׳א על מד‪ ,‬שלחיוב קדבן גם לד״ש‬
‫הגעלה יהיה במים איזה ז ‪ p‬עיין בט״ז סק׳ב ואח׳ב‬
‫צדיך שיעוד כזית משום דלא שי ‪ 7‬אחשביה לשוגג‪,‬‬
‫יגעילו‪.‬‬
‫תמוה הא האחשביה אינו להאיסור דאיזה בעלים‬
‫הוא על האיסוד אלא הוא על חשיבות אכילה דכיון‬ ‫והנני הכופל בבדכד‪ ,‬ידידו‪,‬‬
‫שאכל דק משהו הדי החשיב גם המשהו לשם אכילה‬ ‫משה פיינשטיץ‬
‫תד‪ ,‬שייך גם בשוגג שחשב שהוא שומן ואכל דק מקצת‬
‫ממנו שהדי החשיב גם המשהו לאכילה‪ ,‬ודק בדצה‬
‫לאכול הדבה ונזכד תיכף משאכל משהו שהוא חלב‪,‬‬
‫שייך טעם הדיטב׳׳א דד‪,‬די לא החשיב המשהו לאוכל‬ ‫פיבזן צג‬
‫דד‪,‬א רצה לאמל הרבה ורק מצד האיסוד הפסיק‪,‬‬
‫והא משמע שבכל אופן צריך שיעור לקרבן אף‬ ‫איך סובר ר״ש במצות דאכילה‬
‫שאכל רק משהו וצע׳׳ג‪,‬‬
‫ייא תמת תשכיב‪,‬‬
‫ובברכת המזון להראב״ד פ״ה מברכות הט׳׳ו‬ ‫מעיב ידידי הנכבד כמיר משה שמעון שפידא‬
‫שלא בעינן שביעה וחייב אף מדאורייתא על מית‬ ‫שליטיזג‬
‫וכיצד‪ ,‬תלוי לכאורה בהטעמים שאם נימא כדבארתי‬
‫שגם לר׳׳ש שיעוד אכילה הוא כזית ודק מצד הדיכוי‬ ‫הג ה בדבר ספקתך לד׳ שמעון דבכל שהו לוקה‬
‫דכל חלב נתרבה שחייב גם על משהו לענין איסודין‬ ‫איך סובד באכילה דמצוד‪ ,‬במצד‪ ,‬ומדוד אם‬
‫אפשר שגם לר׳׳ש יהיה מדאורייתא באכל דוקא כזית‬ ‫נמי יוצא בביש‪ ,‬פשוט לע״ד שצריך שיעוד מית‬
‫להראב״ד כדסובר לריס״ ואם נימא כטעם דאחשביה‬ ‫דגם הוא סובר דסתם אכילה בכזית‪ ,‬ורק לאיסודץ‬
‫שבדיטב׳׳א אם היה סובר ר״ש ג״כ דלא בעי שביעה‬ ‫אף שנכתב לשון אכילה ביון שעכ״ם אפוד גם חצי‬
‫מדאורייתא הי״ל לחייב אף במשהו ומדלא נמצא ‪P‬‬ ‫שיעוד מהקדא דכל הלב אמדינן לריש שהוא גם‬
‫הוא משום דסובר רבעי שביעה מדאורייתא‪ ,‬ומדרבנן‬ ‫ללאו ולשון אכילה הוא לקדבן‪ ,‬ואף באיסורי אכילה‬
‫אף שחייבו בלא שביעה לא חייבו על מה שהוא רק‬ ‫שליכא קדבן איגלאי מקדא דכל חלב שאף פחות‬
‫אכילה מצד אחשביה‪ ,‬אבל אפשד שסובר כד׳ יהודה‬ ‫מכשיעוד הוא בכלל האיסוד והמלקות‪ ,‬ולשמ אכילה‬
‫דדריש אכילה שיש בה שביעה דד‪,‬וא כביצד‪ ,‬ואפשד‬ ‫הוא רק כמו שנקט בחלב והוא לאו דוקזג ואף לטעם‬
‫שהוא דאורייתא להראב״ד כדסובר לד׳ יהודה‪,‬‬ ‫הדיטב״א דכיון דאחשביה הוא בלשון אכילה‪ ,‬נמי‬
‫לא שייך זה אלא באוכל איסור אבל באוכל מצה‬
‫ובאם התרו בו על כל משהו שכתבת שפשוט‬
‫ומדוד שהוא למצוה לא שייך אחשביה לשם אכילה‪,‬‬
‫שלוקה לד״ש על כל משד‪,‬ו שאכל כמו שלרבנן‬
‫דד‪,‬א אינו אוכל מחמת רצונו לאכילה אלא משום‬
‫החולקים עליו חייב על כל כזית וכזית ועל כל רביעית‬
‫שמחריב לאכול ונמצא שאינו מחשיבה בעצמו אלא‬
‫ורביעיות הנה לא שייך זה לטעם הריטב׳׳א דאחשביה‪,‬‬
‫מצד המצוד‪ ,‬וד‪,‬די מצד המצוה צדיו לאכול כלשון‬
‫דהא לא אחשביה כיון דדצד‪ ,‬לאכול הרבה‪ ,‬ודק אם‬
‫אכילה סתם שהוא דוקא בכזית‪ ,‬ואף שלא מציגו‬
‫נימא שהוא מדיכוי דכל חלב יש לחייב על כל‬
‫בפיחש איך הוא לד׳ש סוכדח כן‪ ,‬דאם אף בכ״ש‬
‫התדאד‪ ,‬אף שאכל בכל התדאד‪ ,‬דק פחות מכשיעוד‪,‬‬
‫הדי גם בפסח יוצא בכל שהו ונמצא שגם לזקן‬
‫בכזית‬ ‫ולהטעם שבארתי דגבז לד״ש סתם אכילה‬ ‫שאינו יכול לאכול מי ת אם אך יכול לאכול משד‪,‬ו‬
‫דנבלת‬ ‫ניחא מה שלא מציגו שחולק ד״ש על מי ת‬ ‫כשד הפסח והוי דין שלא לאוכליו כמעט שלא‬
‫מטמא‬ ‫עוף טהור שמטמא בבית הבליעה‪ ,‬שיהיה‬ ‫בנמצא דד‪,‬א משהו אין לו שיעוד ואף חולה וזקן‬
‫למילף‬ ‫בכ׳׳ש משום דלא שי ‪ 7‬ריבוי דכל חלב אלא‬ ‫יוכלו לאמל‪ ,‬ודק שישחוט לחולה מסוכן שאף משד‪,‬ו‬
‫אכילח‬ ‫לאיסורין ולא לטומאה דעוף טהור שנאמר בה‬ ‫אינו יכול לטעום יפסל ולא משמע כן מדלא התכד‬
‫משויא‬ ‫שהוא בכזית אבל לטעם הריטב״א דאחקזביה‬ ‫שדיש סליג ע׳׳ז בם׳ האשד‪ ,‬וסובד דגם באינו יכול‬
‫רפז‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫סימן צד‪,‬‬ ‫לשם אוכל הי״ל לטימלג ולטמא אף באכל משהו‬
‫מנבלת עוף טהור וצ״ע‪.‬‬
‫באחד שמנהגו שלא להסתפר מר״ח‬
‫אייר עד ימי הנבלה וצריד לילד על‬
‫חתונה בר״ח סיון אם מותר להסתפר‬ ‫משה פיינשטיין‬

‫י׳ אב תש״ס‬
‫מע״ב ידידי הנכבד מו״ה יהושע ליימאן שליט״א‪.‬‬
‫‪ p'D‬צד‬
‫הנה באחד שנוד‪,‬ג דיני ימי הספירה מד״ח אייר‬
‫עד ימי הד‪,‬גבלה וצריך להיות על חתונר‪.‬‬ ‫באחד שאינו נוהג לומד הלל בביהכ״נ‬
‫באור לד״ח סיון‪ ,‬אם מותר להסתפר לכבוד החתונה‬ ‫בלילי פסחים ונמצא בביהב״נ שאומרין‬
‫אחד מעריב שכבד הוא ד״ח‪ .‬הנה אם היד‪ ,‬יודע‬ ‫הלל איך יתנהנ‬
‫בתחלת הספירה שיצטרך להיות על חתונד‪ ,‬בד׳׳ת‬
‫סיון היה יכול בשנד‪ ,‬זו לשנות מנהגו‪ ,‬על המנהג‬ ‫מע״ב ידידי מהד״ד יצחק שליט׳׳זב‬
‫האחד לאסור מאחד אסרו חג פסח עד ד׳׳ח אייר‬
‫ולהסתפר בשני הימים של ד״ח אייר ובל״ג בעומד‬ ‫הנוהגים בשיטת הגד״א אומדים הלל בביהכ׳נ‬
‫ולאסור בשאר ימי אייר ולד״תיד מד׳׳ח סיון ואילך‪,‬‬ ‫בלילי פסחים ולכן אף שביהכ׳׳נ הוא‬
‫שהרי יהיו ל״ג יום באיסור תספורת כדבארתי‬ ‫של נוסח אשכנז אומדים הלל שמסתמא היו שם‬
‫בספרי אגדות משה על או׳׳ח סימן קנ׳׳ט שאין איסור‬ ‫מהבע״ב שנוהגין כהגד׳‪-‬א‪ ,‬וממילא אסוד לשנות לומר‬
‫שינוי מנהג מהמנהג דמר׳׳ח אייר עד ימי ההגבלד״‬ ‫להם שלא יאמדו ובן אסוד ממילא לצאת דכיון שנהגו‬
‫כיון שבתדהיהו יעו מספד הל׳׳ג יום‪ ,‬דשני המנר‪,‬גים‬ ‫‪ p‬שם גם מי שאינו נוהג לומד הלל כיון שעתה‬
‫הם נחשבים למנהג אחד לאפוד מספד ל׳׳ג יום עיי״קז‪.‬‬ ‫מתפלל בביה^נ זה אסוד לשנות מפני המחלוקת‪,‬‬
‫אבל אם לא היה יודע בהחלת הספירה ונד‪,‬ג‬ ‫ואם יצא בשביל זה הדי נפי איבא טעם דאסוד מפני‬
‫היתד תספורת עד ד״ח אי ‪ ,T‬הדי יחסד לו כשיסתפד‬ ‫המחלוקת כיון שהבל יבינו שיצא משום שוזולק עליהננ‬
‫מד״ח סיון ממספר הל״ג יום‪ .‬ואף שיכול לד‪,‬שלים‬ ‫אבל אין לו לבדך כי זהו בצנעא דלא ניכד ר ב‬
‫לאסור גם יום השני מימי הגבלה נגד יום ד״ח‬ ‫אם מבדך או לא‪.‬ואם היה באופן שיהיה ניכר שלא‬
‫פיון‪ ,‬כי יום הראשון מימי הגבלד‪ ,‬הא נחקוב לו‬ ‫בידך נדאה שצדיך גם לבדך‪ .‬ודאיה מפסחים דף ק״ו‬
‫מימים שנד‪,‬ג איסור דדק מצד מקצת היום ככולו‬ ‫באמדו לו לד׳ אשי ליקדיש לן מד קידוקזא דבה‬
‫הותר כדאיתא במג״א סימן תצ״ג סק״ה ובמ׳׳ב ס־׳ק‬ ‫אמד בפד‪',‬ג ואגיד ביד‪ ,‬ופי׳ רשב‪-‬ם האריך בו לדעת‬
‫ט׳׳ו‪ ,‬ולבן לא יתחשב שנוהג עוד יום בזה שיגמדהו‬ ‫אם יסדהב אחד מהם לשתות יבין דבפד‪',‬ג דגילין‬
‫עד הלילד‪ ,‬באיסור אבל כשינד‪,‬וג איסור עד למחר‬ ‫לומד ותו לא שאל״ב היה אומד להם קידוש גדול‬
‫בשני להגבלד‪ ,‬הדי יד‪,‬יו ל״ג יום‪ ,‬מ״מ ‪ p p‬שלא‬ ‫של לילד‪ ,‬כמנהגם‪ ,‬הדי מפודש שאף שמנהגו שלא‬
‫מצינו מנד‪,‬ג מה אפשר אין בידו לעשות דבר חדקו‪,‬‬ ‫לקדקז קידועז הלילה ביום מ״מ כיון שבעיר ההוא היו‬
‫משום שאולי כיח שנסתפר בד״ח סיון שישארו דק‬ ‫נוהגין לקחזז היה מקדקו ולא היה חושש לברכד‪,‬‬
‫שני ימים ולילד‪ ,‬באיסור לא יד‪,‬יו ניכדין שהם מימי‬ ‫לבטלה‪ ,‬א״כ ב׳׳ש בהלל דלילי פסחים שאיתא זח‬
‫איסור שיש שאף בימי היתד אין מסתפדין שנים‬ ‫בירושלמי ובמס׳ סופרים שד‪,‬ביאו התום׳ פסחים דף‬
‫ושלשה ימים ולא יתחשב השלמד‪ ,‬לד״ח סיח שד‪,‬יה‬ ‫קיד והטור ס׳׳ס תע׳׳ג כתב מה טוב ומה נעים ההיא‬
‫נוהג איסור אף שהיה בגידול שער מל׳׳ג בעומד והיד‪,‬‬ ‫מנהגא והמחבר פסק כן שודאי אין להחקויב זה‬
‫ניכר שרק מחמת האיסור לא נסתפד‪.‬‬ ‫במקום שנהגו כמותם כספק ברנד‪ ,‬לאסור אף לאלו‬
‫שאין נוד‪,‬גין כן אם נמצאו שם ול ‪ p‬אם הוא הש'צ‬
‫ול״ד לד‪,‬מנד‪,‬ג שהביא המג׳׳א סק ‪ ,T‬שאסרו בל‬
‫צריך גם לבדך ו ‪ p‬אף אם אינו ש״צ אם הוא באופן‬
‫הימים מפסח עד שבועות לבד ימי ר׳׳ח ראייר‬
‫שיהיה ניכר צריך לבדך‪.‬‬
‫וסיח שנמצא ג׳׳ב שנד‪,‬גו איסור על שלשה ימים‬
‫דאחד ר״ח סיון אף שלא ניכרין שהוא מצד איסור‪,‬‬
‫משום שלמנד‪,‬ג ההוא הא אינו מצד מספד הל״ג יום‬
‫אלא שאסרו כל הימים שמחו בהם דסבדי רמתו כל‬
‫הימים שמימי הספירה רק לא בהימים שאין אומדים‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רפח‬

‫ואף שביו״ד סימן רס״ה סעיף י״ב כתב הרמ״א‬ ‫בהם תוונון מדינא כדבארתי בספרי שם‪ ,‬לכן אין‬
‫רכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה הוי כמנודה‬ ‫להתחשב במה שימים אלו לא יהיו ניכרין מהאיסור‪,‬‬
‫לשמים ולא כתב זה בנישואין‪ ,‬ועיץ בתום׳ פסחים‬ ‫רעכ״פ אין לאסור בר״ח סיון שלא מתו בו ואין להת ‪T‬‬
‫ריש דף קי״ד שמשם מקוד הרמ׳׳א כמצויין שם‬ ‫בימים שאחר ר״ח שבועות שמתו בהם‪ .‬אבל להנותגין‬
‫איתא גם סעודת נישואין דת״ח‪ ,‬תחו כוונת הגר״א‬ ‫לאסור מספר ל״ג יום ורוצה לשנות להשלים ביום‬
‫שכתב לעיק בתום׳ פסחים שהוא להקשות על הרמ״א‬ ‫אחר אין זה השלמה לאסור ביום שלא ניכר נגר יום‬
‫שכתב זה דוקא בסעודת מילה‪ ,‬עכ״פ חזינן שהרמ״א‬ ‫הניכר ולכן לא מצינו מנהג כזה‪ ,‬וממילא כ״ש שהוא‬
‫לא פסק זה אלא בסעודת מילד‪ ,‬וכן הוא המנהג‬ ‫עצמו לא ישנה להשלים יום רהגבלה נגר יום ר״ח‬
‫שלסעודת מילד‪ ,‬מהדרין הרבה שלא לקרא כדאיתא‬ ‫פיון‪ .‬ונמצא שלעשותו בהיתר פשוט אינו יכול‪.‬‬
‫בפ״ת ס׳׳ק י״ח בשם מקום שמואל מספד שרבים‬
‫ולכן אם אין הכרח לפניו להסתפר שלא בוש‬
‫הזהב ולנישואין לא ראינו שמהדרין אף לסעודת‬
‫כ״כ לילך להחתונה בלא תספורת אינו רשאי להסתפר‪,‬‬
‫נישואי ת׳׳ח‪ ,‬אבל אינו משום שיש עליו מצד עצמו‬
‫אכל אם בלא תספורת אינו יכול לילד אל תחתונה‬
‫מצוד‪ ,‬לילד לברית מילד‪ ,‬אלא משום מצות אבי הבן‬
‫רשאי להסתפר אף שהוא מימים שנוהג איסור‪ .‬לא‬
‫שקראו לבוא אסור לו למנוע לכבוד מצוד‪ ,‬הגדולה‬
‫מבעיא אם הוא מהקרואים כאלו שיקפירו עליו כשלא‬
‫דמילה והוא כמנודה כשנמנע ולא נענה להקריאד״‬
‫יבוא והיה בא אף ממקום רחוק והיה מניח עסקיו‬
‫ובנישואין הוי החיוב לבוא מצד עצמו אכל אין בזה‬
‫לבוא על החתונה שיש להתיר לו‪ ,‬אלא אף אם הוא‬
‫ענין הנדוי‪ ,‬משום שאין הנדוי משום גודל החיוב‬
‫משאר הקרואים נמי כיון ריש מצוה על כל אחד‬
‫דד‪,‬די כמה מצות שאין עליהן נדוי ממילא בעבר אחד‬
‫בשמחת חתן וכלה וכשלא יסתפר לא יוכל להיות‬
‫עליהן‪ ,‬אלא משום כבוד מצות מילה שזה ליכא‬
‫שם רשאי להסתפר‪ .‬ול״ד לכרית מילה שאין מתירין‬
‫בנישואין‪ .‬עכ״פ לענין תספודת עדיפא נישואין משום‬
‫לכל הקרואים להסתפר אלא לאבי הבן והמוהל‬
‫שהליכתו לשם הוא מצוד‪ .‬שלו מצד עצמו ולילד‬
‫והסנדק‪ ,‬ששם ליכא מצוה על שאד אדם מצר עצמם‬
‫לסעודת מילה הוא רק מצד אבי הבן כדכתבתי‪.‬‬
‫שיבואו להבדית אלא על אבי הכן הוא מצוה שיעשה‬
‫ובדבר הריקודין ושמיעת הכלי שיר ליכא שום‬ ‫בשמחה ברכוי עם ושיקרא חבריו לשמוח עמו‪ ,‬אבל‬
‫איסור כיון שהן משמחות הנישואין‪ ,‬והרי גם כשעושין‬ ‫בנישואין הוא מצוד‪ .‬על כל אדם שילכו לשמחת‬
‫חתונד‪ ,‬בל׳׳ג בעומר או בער׳׳ח אייר הרי עושין שמחה‬ ‫הנישואין כדאיתא בב״ש סימן ס״ה סק״א שכתב‬
‫כל ז׳ ימי המשתה וגם בריקודין וכלי שיר‪ ,‬ומותרין‬ ‫מלשון הפוסקים שכתכו מצוד‪ ,‬לשמח משמע דמצוה‬
‫כל אדם להיות שם ולשמוח בשמחתם‪ ,‬ו מ הוא‬ ‫שילד לשם וישמח אותם‪ ,‬ובסק״ג כתב עור יותר‬
‫גם בזד‪ ,‬כיון שהחתן היה מותר לישא וגם עם כל‬ ‫מזה שאף דק ביודע שיש חופה בעיד מצוד‪ .‬עליו אף‬
‫עניני השמחות גם בריקודין וכלי שיר‪ ,‬מותרין כל‬ ‫לבטל מלימורו‪ ,‬ומסתבר שאף הח״מ שפליג ע״ז וסובר‬
‫אדם להיות שם ולשמוח בשמחתם‪.‬‬ ‫ראפשר שרק הרואה שנכנסין לחופה צריד לבטל‬
‫מלימורו ולא היודע שיש חופה‪ ,‬הוא רק לענין‬
‫וכדבר ליכנם כעלעווייטאר בשבת וי׳׳ט כשנכנס‬ ‫בטול תודה אבל באינו מבטל מלימוח יודה שאיכא‬
‫אדם רשע לצורד עצמו אסור‪ ,‬וכשנכנס עכו׳׳ם לצורד‬ ‫מצוה עליי לילד אף שאינו קרוא כלל‪ .‬וגם אפשר‬
‫עצמו מותר מדינא אבל אסור משום מראית העין‪,‬‬ ‫שאף הפרישה שהביא הב״ש שמי שאינו שם אינו‬
‫]ואחר זמן דכדתי עם אלו תיודעין בחכמת העלעוויי־‬ ‫עוכר הוא רק שאינו עובר על החמשה קולות אבל‬
‫טאר ונוכחתי שיש גם חשש איסור מדינא משום‬ ‫מודה שאיכא מצוה לילד למקום החתונה ולשמח‪,‬‬
‫שכל הנכנס מוסיף עבודד‪ ,‬בהעלעקטרי[‪ ,‬ואם הוא‬ ‫ולא יקשה עליו מלשון הפוסקים‪ .‬וא״כ כ״ש שיש‬
‫ידוע לירא שמים וב׳׳ש אם הוא ת׳׳ח יש בזד‪ ,‬גם‬ ‫מצוד‪ ,‬על הקדואים שיבואו אל החתונד‪ ,‬וישמחו‪.‬‬
‫משום חלול השם‪.‬‬ ‫)ואולי בעדים הגדולות כנוא יארק וכדומה שמי‬
‫שאינו קדוא אינו הולד אל החתונה יש להחשיב‬
‫ובדבר כניסה לטיאטער ולמואוויס הרי הוא‬ ‫הקרואים כמצוה שא״א לעשותה ע״י אחדים דהדי‬
‫דבר האסור ואיד שייף שיתירו לו להסיר את כובעו‬ ‫רק עלייהו מוטל‪ ,‬ומה שאפשר במעט האנשים שיבואו‬
‫ולהיות בגילוי הראש ויוסיף עוד חטא על חטאו‪.‬‬ ‫מהקרואים הא כיון שאמיר לעשות ביותר שמחה‬
‫ואם השאלה היא באחד שתקף יצרו עליו לילד לשם‬ ‫הרי נמצא שימעט השמחה מכאופן שרצו ויכלו לעשות‬
‫ולא ישמע שלא לילד‪ ,‬אולי טוב שיסיר כובעו ולא‬ ‫והוי זה כאי אפשר‪ .‬אד מסתבר כיון שמתחלד‪ ,‬יודעין‬
‫יהיה חלול השם משום שלא ידעו שהוא יהודי שומד‬ ‫שלא כל הקדואין יבואו לא חוי זה כממעט ואין לה‬
‫הורה‪ ,‬היא סברא גדולה אבל רק למכוין לשם שמים‪,‬‬ ‫חומרא דא״א לעשותה ע״י אחרים(‪.‬‬
‫ר‪ 6‬ט‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫םי&ן צז‬ ‫אבל כיון שרחוק לומר שאיש שתוקף יצדו עליו יכוין‬
‫לשם שטים הויא כוונתו באמת דק לזאל בעוד דבר‬
‫בהערתו עלי בסימן ק״ר בענין סעודה‬ ‫נם באיסור גילד הראש ל ת אין להתיר לו‪.‬‬
‫לבת מצוה‬
‫ו מ ה שכתד״ה מתקשה מדוע אין מצוה בסעודת בת‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫מצוד‪ .‬כשנעשית בת י״ב שנה כמו בבן דגם‬
‫הבוז הא מתחייבת עתה במצות‪ ,‬ויש להוסיף לחזק‬
‫הקושיא שאף שאין הבת דורשת דאף אם תדרוש‬
‫ליכא מעלה שפטורד‪ .‬מוזלמוד תודה‪ ,‬ט׳ט הא ביום‬ ‫‪ p ’D‬דו‬
‫שנעשה בד מצוד‪ ,‬נחשבת סעודת מצוד‪ ,‬אף כשאיט‬
‫דורש כדאיתא בטג׳א סימן דכ‪-‬ה סק׳־ד ובדגמ״ד‬ ‫באלו שטותרין להסתפר בחוה״ם איר‬
‫יר״ד סי ‪ p‬שצ׳א סעיף ב׳ בשם מהדש׳ל ביש׳ש‬ ‫הם בימי הספירה‬
‫ואיב גם בבת באותו היום שנמלאו לה י‪-‬ב שנה דום‬
‫אחד יתחשב סעודת טצוח ואין לומד דאת״נ כיח‬ ‫ט׳ אייר תשי״ט‪.‬‬
‫דלא התבד זה בשום מקום‪ .‬ועיץ בפטי־ג בא״א סק״ד‪,‬‬ ‫מע*כ ידידי הרב ד׳ זל ‪ p‬הלוי אודי שליט׳א‪.‬‬
‫שד‪,‬קשד‪ ,‬לענין ברבת שפטרני מ״ט לא אטרינן בבת‬
‫בד ב ר מש״ב הט״ב בסימן תצ״ג בבאוד הלכה ראותן‬
‫'כשנעשית י״ב שנה ולא הקשה על מד‪ ,‬שאין עושין‬
‫ששתדין להסתפר בתוה׳ט גם בספירה שדו‬
‫סעודה אף שטעם הסעודד‪ .‬כתב בסקייד טא׳ד משום‬
‫דלא עדיף מחור‪'.‬מ‪ ,‬ודאי צדק בתד׳ה דלא שייר זה‬
‫דגדול המצוה ועושה ו ח הוא בפחצד׳׳ש‪ ,‬שטעם זה‬
‫בזה שמותר בחוהי־מ מצד יפוי ומניעת צעד דלא‬
‫הא ישט גם בבת והיא קושיא גדולה‪.‬‬
‫שייך בספירה שהוא מטעם אבלות שיש לנו להצטער‬
‫והנכון לע״ד משום דאין ניכר חלוק בבת למעשר‪,‬‬ ‫ולא להתיפות‪ .‬ובעצם גם מה שהתיר הא דהתידו‬
‫במה שנעשית גדולה יותר מקטטתה ול׳ד לבן שניכד‬ ‫בסימן תקל׳א לכאורה ת ^ ה דהא אפשר שבחוה״מ‬
‫טובא שטעתד‪ ,‬מצדפין או ^ לכל רבד שבעי מנין‬ ‫התירו משום כבוד המועד כיח דלא יכלו לגלח‬
‫עשרה ומנין שלשה‪ .‬ועל ידיעה בעלמא כשלא ניכר‬ ‫מתחלה שהיה בשביה ובבית האסודין וכדומה ובימי‬
‫למעשה אין עושין סעודה ושמחד‪ ,‬אף שבעצם יש בזה‬ ‫ספירה יש לאסור‪ .‬ודק שיש להתיר באופן שתכפוה‬
‫אותה השמחד‪ ,‬ממש‪ .‬ומה שא‪-‬ד יוסף בב״ק דף פ״ז‬ ‫להאיסוד תספורת דספידה בגון שהיה בבית השביה‬
‫דט*ד לי אין הלכד‪ ,‬כד־ יהודד‪ ,‬עבידנא יומא טבא‬ ‫ובבית האסודת ‪ p r‬גדול קודם יפי הספירה ויצא‬
‫לרבנן שמזה הוא הפקוד לעשות סעודה בבר מצוד‪,‬‬ ‫בימי הספירה יש להתיר‪ ,‬דהא גם באבילות פותר‬
‫כדהביא בטחצה׳ש מטר‪,‬רשיל ביש׳ש‪ ,‬צריך לומד‬ ‫כדאיתא ב ‪ ' p‬ק דף י‪-‬ז שבלא תכפוהו אבליו אסור‬
‫דג׳ב הוא ניכר‪ ,‬ל־ט אם נימא ראם «מא פטור‬ ‫והא דתניא מותדין הוא בשתכפוה אבליו‪ .‬וכה׳ג‬
‫מן המצות לא מצטרף לעשרה אלא אף אם נימא‬ ‫יש להתיר גם בספירה דלא חמ ‪ T‬מאבילות שאסור‬
‫שמצטרף דכיון שד‪,‬וא בד דעת שי ‪ T‬שיצטרף אף‬ ‫מדינא ומ׳ם פותר בכהיג ^ ש בי ‪ p‬הספירד״ וגם‬
‫שפטור ממצות‪ ,‬נמי באדם גדול כרב יוסף ניכר‬ ‫בכודג יש מקום לאסור ביפים ראשונים שבא מבית‬
‫משום דמצד גדלותו נותנין לו לבדך ואעציא אחרים‬ ‫האסורין דהא באבלות בהיג היה אסור באבל אחד‬
‫ואם הוא פטור אין יכול להוציא אחדים ולא היו‬ ‫עיין ביו׳״ד ^ מן ש׳׳צ סעיף ג׳‪ ,‬אבל אפשר שיטי‬
‫יכולין ליתן לו לברך אף שהוא הגדול■ עיץ בפסחים‬ ‫ספירה קילי וגם ביטים ראשונים יש להתיר אם‬
‫דף קט״ז במד‪ ,‬שר׳ יוסף הוציא בני ביתו באמידת‬ ‫כבד הוא טתנוול יותד מדי‪ .‬עה־פ לא הי‪-‬ל לסתום‬
‫אגדתא בליל פסח‪ ,‬ולכן היה זה רבד הניכר וד‪,‬יד‪,‬‬ ‫הדבר שמשמע שבכל אופן שמותר בחוה״ט מותר‬
‫שייך שיעשה סעודד‪ .,‬אבל כשלא ניכר במעשה ליכא‬ ‫בספירה והא פשוט שאם היה בבית האסודין זמן קטן‬
‫מצוד‪ .‬לעשות סעודה‪.‬‬ ‫שבחודדט מותר ובימי ספירה יש לאסור‪ .‬וגם לשון‬
‫שלא עדיף מחוהיט תמוה שאין זה ענין לחוה׳ט‬
‫אלא הי״ל לומד שלא עדיף מאבלות וצ׳׳ע‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רצ‬

‫שהוא לעקוד עשה הדי נמצא עכ״פ שלא יקיימו‬ ‫סימן צח‬
‫חיובם ובהשחדוד יקיימו ונמצא שהעשה דוחד‪ .‬שזד‪,‬‬
‫יכול כיץ שלא האלימו איסור השחרור יותר מדיט‪,‬‬ ‫אם יש לעשות מנין לילדים כדי לחנכם‬
‫אבל בקדושה שאינד‪ ,‬מצוד‪ ,‬חיובית ולא באו באיסורם‬ ‫להתפלל בצבור ולקרא בתורה‬
‫לעקור עשד‪ ,‬אם עכ״פ השובה מצות קדושה אף‬
‫ו בד בר לעשות מנין לילדים שלא הגיעו למצות כדי‬
‫שד‪,‬יא דשות לדחות איסור ידחד‪ ,‬כשליכא עשרה‪,‬‬
‫לחנכם להתפלל בצבור ולקדא בתורד< הנד‪.‬‬
‫איסור דשלא בעשרה ולא איסור שחרור ונצטרך לומד‬
‫אם היו עושין מעצמן לכאורה לא היה לן לעכבן‬
‫שד‪,‬אלימו איסור דשלא בעשרה נגד איסור שחרור‬
‫אף שהוא דבר איסוד לגדולים כר‪.‬״ג שליכא עשרה‬
‫שזר‪ ,‬לא מסתבר‪ ,‬דאיסוד לא נדחד‪ ,‬מפני איסור וכ״ש‬ ‫גדולים דאין אומרין רבר שבקרושה פחות מעשרה‬
‫שלא נדחה איסור דאורייתא מפני איסור דרבנן‪.‬‬
‫ויש כאן גם ברכות לבטלה בחזדת הש״צ וקה״ת‪,‬‬
‫ולת צריך לומר שהוא מדאורייתא דלת אינה קחשד‪,‬‬
‫אבל כיון שיש בזה התדגלות לדבר מצוה אין לעכבן‪,‬‬
‫כלל שלא בעשרה שממילא אף שחשוב מצות קדושד‪,‬‬ ‫כדאיתא בד״ה דף ל״ג אין מעכבין התינוקות מלתקוע‬
‫לדחות איסור לא שייך שידחד‪ .‬אלא שחרור‪ .‬עכ״פ‬
‫בשבת שלתוס׳ בהגיע לחיטך אין מעכבין אבל אין‬
‫מהתפא׳׳ש בבאוד דברי הרא״ש דאיד‪ ,‬שעקודה שצריך‬
‫מתעסקין ולדש׳י אף מתעסקין‪ .‬אבל הא מבדי התום׳‬
‫לקדושה הוא מדדת‪ .‬וכן הברכות שהם לבטלה הרי‬
‫והרזדיש והרץ שד‪,‬וא דוקא בשבת שתל בו ד״ד‪,‬‬
‫הרבה סוברין שהוא איסור דאורייתא‪ ,‬וא״כ יש גם‬
‫שבעצם הוא מעשר‪ ,‬מצור״ ואפילו להרמב״ם שסובר‬
‫לעכבן וכ״ש כיון שבעצת לא יעשו המנין וצריך‬
‫בפ״ב משופר ה״ז דהוא בשבת שאינה יו׳׳ט של ר״ר‪,‬‬
‫לסייען שזה ודאי אסור‪ .‬ולכן צריך שיהיו עשרה בני‬
‫שאין בזה שום מצור‪ ,‬נמי הא כתב משום שהתקיעה‬
‫מצוד‪ ,‬וד‪,‬ם יעבדו לפני התיבד‪ ,‬והקוראין בתודה‬
‫אינה אסורה אלא משום שבות‪ .‬ור‪.‬רמב״ם עצמו סובר‬
‫אך יוכלו לקרא הקטנים שיקראו בעצמן רק פרשה‬
‫רמעכבין להגיע ל חינז אך אף לדידהו אם ניפא‬
‫שנקראו לה ודק אחד הג׳ כדאיתא במג׳א סימן רפ‪-‬ב‬
‫כהרמב׳ם עכ״פ הוא רק באיסור ררבנן אין מעכבין‬
‫סק״ה אף שלא ידוע הטעם‪.‬‬
‫אף שהוא לחינוך‪ .‬ודין זה ראין אומרין רבר שבקרושה‬
‫ובדבר עניית ברוך הוא ובדוך שמו‪ ,‬הנד‪ ,‬אין‬ ‫פחות מעשרה ממחבר דאף שעצם אמירת קדושה‬
‫בזד‪ ,‬שום חיוב ולת אין להפסיק בפסד׳׳ז ולא בין‬ ‫וקדיש לא מצינו מדאורייתא אבל זר‪ ,‬שאין אומרין‬
‫הפרקים אף שעונין אמן שם דאמן הוא חיוב ולא‬ ‫בפחות מעשרה הוא מדאורייתא כדדריש מקדא‪ .‬ו ת‬
‫גדע מלשאול מפני הכבוד אבל עניית ב״ה וב׳ש‬ ‫איתא בתפארת שמואל על הרא״ש ברכות רף מ״ז‬
‫שאין ע ‪ r‬שום חיוב אסור גם שם כמו שאסור‬ ‫ע״ז שכתב הדא״ש דאלים עשה דרבים דכתיב‬
‫להפסיק לדברים אחדים אף שהם דברי מצוה דלא‬ ‫ונקדשתי בתוך בני ישראל דד‪,‬יינו עשה דמקדשין‬
‫עדיף מלמוד התודה שאסור‪ .‬ומחמת שאין בזה חיוב‬ ‫את השם בעשרה ברבים ואפילו הוי מלתא דרבנן‬
‫לא נד‪,‬גו לענות על ברכות פרטיות אף כשאין צריך‬ ‫כגון לשמוע קרושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מן‬
‫לצאת בהברכר‪ ,‬ובצריך לצאת בהבדכה לא יצא אם‬ ‫התורה‪ .‬נראה פירושו שתעשה הוא שמקדשין שמו‬
‫יפסיק בעניית ב״ה וב״ש כמו במפסיק בדברים‬ ‫בדבים ולא ביחידי אבל הקידוש גופא הוא מררבנן‬
‫אחדים‪.‬‬ ‫׳שהדי כל תפלה מדדבנן עיי״ש‪ .‬וכוונת הדא׳ש מ ה‬
‫ראם מה שצריך עשרה מורוצין לקדש היה מדרבנן‬
‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫היה אסור לשחרר בשביל זה רנמצא דמתירין איסור‬
‫משה פיינשטיץ‬
‫השחרור בשביל איסור אחר ומאי אולמא האי איסור‬
‫מד‪,‬אי איסור ואדרבה איסור שחדור עדיף דהוא‬
‫מדאורייתא‪ ,‬ואף שממילא ימנעו מלומד קדושה אין‬
‫‪ p'D‬צט‬
‫להתיר כיץ שאין מפיס לנו מה להתיר‪ ,‬אבל כיון‬
‫בענין בן חו״ל שיש לו בית חרושת‬ ‫דאמירת קדושה שלא בעשרה הוא איסור דאורייתא‬
‫בא״י אם רשאים שכיריו בני א״י לעשות‬ ‫אין שייך להתיר איסור זה דכיון שהוא מדאורייתא‬
‫מלאכה בי״ט שני‬ ‫אין זד‪ ,‬קידוש כלל שלא בעעזרה נמצא שלא היה‬
‫שייך לקיים מצות הקידוש כשלא ישחרר אלים עשה‬
‫מע'כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהד״ד משר‪,‬‬
‫דרבים לעבור על השחרור אף שאינה מצוה חיובית‪.‬‬
‫צבי אדיה ביק שליט׳׳א‪.‬‬
‫וממש״כ הרא׳׳ש אודז דד‪.‬וא לקרות פ׳ זכוד שהוא‬
‫בבן חו״ל שיש לו בית מסחר בא״י ומחזיק שם‬ ‫מן התורה לא הוי ראיה דכיץ דהיא מצות חיובית‬
‫שכירים ישראלים לעכוות מלאכתו אם מותר‬ ‫אף אם דק מדרבנן אסרו לקיימד‪ ,‬שלא בעשרה אף‬
‫רצא‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫להחמיר שיניחנו לאוכלו למחר אבל מלאכה ומסחר‬ ‫לבז איי שם לעשות מלאכתו ביר׳ט שני שדימה‬
‫הרי כל יום יש לו מלאכתו בפני עצמו וכשנאסוד‬ ‫כתדיה זה למי שקכל עליו שכת קודם שחשכה שמותר‬
‫מלעבוד היום יחסר זה לעולם נמצא שאיז לו מתידין‬ ‫לומד לישראל חבידו שלא קבל שבת עדיץ שיעשה‬
‫ויש להקל מדין ספק דרבנן וכיש שהוא תרתי דרבנז‪,‬‬ ‫לו מלאכה כמפורש במ״ם דס׳׳ג שהטעם דכיון שאף‬
‫אבל מימ כיון שהיה זה מצד ספק לקולא היה‬ ‫לדידיה מותר הכירו ליכא איפור אמידה ול׳ד למי‬
‫מקום לבע״ג להחמיר ובפרט שלד‪,‬ביי והמג״א וד‪,‬לבוש‬ ‫שנוהג שני ימים יו״כ שאהוד לישראל אוזר לעשות‬
‫הוא החומדא‪.‬‬ ‫לו מלאכה דלפי רעתו עושה גם הכירו באיסור‬
‫כהלוק הר״מ ומפורש כן גם בט״ז סוף סק׳׳ג הנה‬
‫אבל הנבון לע״ד שבי״ט שני לבן חו״ל יש‬ ‫הוא נכון לטעם הטי׳ז שם דדבר שלחבירו מותר ליכא‬
‫להתיר בפשיטות לבו״ע מטעם אחד‪ ,‬דהא זה ודאי‬ ‫איסור אמירה דלא נאסר אמירה אלא ברבר שהוא‬
‫בזמז שהיה ספק ממש למקום שלא הגיעו השלוחין‬ ‫שוד‪ .‬לכל אדם מישראל עיי״עז אבל לטעם הב״י‬
‫היה מותר לבן חו״ל לומד לבן א״י שביום שהוא‬ ‫שסובר בן המג״א סק״ל שההיתר בתוספת שבת‬
‫חול באמת יעשה מלאכתו שם דד‪,‬רי בדוד שהוא‬ ‫הוא משום דאי בעי לא היה מקבל שבת עליו וכל‬
‫חול גם לדידיה שגם הוא בחו״ל מותר במלאכה‪ ,‬ודק‬ ‫שיש לו היתר מותר אמירה‪ ,‬וגם לדידיה צריו‬
‫שהוא לא יעשה מלאכה מחמת שאינו יודע שהוא חול‬ ‫לחלק מעושה ב׳ ימים יו״כ משום דכשרוצה להחמיר‬
‫ובית שבדוד לבני א״י שבאמת היה יום חול היום שלא‬ ‫איז חלוק לפי חומרתו בינו לחבירו )ואולי יהיה‬
‫עשה מלאבד‪ ,‬ולא ד‪ ,T ,‬עובד איסור הלאו אף אם היה‬ ‫חלוק בין המג׳׳א להט״ז באמירה לנכרי שלטעם‬
‫עושר‪ ,‬מלאבד‪ ,‬אלא היה נענש דק כדצה לעשות איסור‬ ‫הט״ז אפשר אסור בב' ימים יר־כ רכית שמחמיר‬
‫ועלה בידו היתד שלבן הם בא״י היודעין שד‪,‬וא חול‬ ‫הוא כמרינא ולהמג״א אפשר יהיה מותר לומר לנכרי‬
‫ובטעות אין עושין מלאבד‪ ,‬בחו״ל אין מקום לאוסרן‬ ‫כיון שהיה רשאי גם הוא שלא להחמיר(‪ ,‬ואף שהט״ז‬
‫מלעז!וות מלאכתו בא״י ביום ההוא ויש למצא כה״ג גם‬ ‫רחה טעם הב״י משום דאחר שקיבל עליו התוספת‬
‫בזה״ז באחד שהלך למקום שאין יהודים ונסתפק לו על‬ ‫אין לו היתר ול״ד למה שיש לו היתר עתה ע״י‬
‫שני ימים מי מהם הוא שבת וכתב לביתו מכתב‬ ‫בודגנין דסימן עדז סעיף ח' והוא דחוי גדול עד‬
‫שיודיעו לו איזה יום הוא שבת משני הימים ואי׳ב‬ ‫שתמוה טובא על הב׳׳י‪ ,‬ואולי מחמת זה כתב המ״ב‬
‫יודעים בכאן שעד שיקבל המכתב מד‪,‬ם יהיה מחוייב‬ ‫בס״ק ס׳״ד דק טעם הט׳׳ז‪ ,‬אבל הא חזינן שהמגיא‬
‫מספק שלא לעשות מלאבד‪ ,‬בשני הימים כמפורש‬ ‫אף שראה דחוי הט״ז נקט טעם הב״י והבה״ט נקט‬
‫בשבת דף ס״ט אף בממופק על יותר ימים שאסור‬ ‫רק טעם המג״א בס״ק כ״ב וא״ב אין לדחות דבריהם‬
‫בכל הימים אף שהדוב חול וכ״ש כמסופק על שני‬ ‫בשביל הקועזיא אף שהיא גדולה כיון שהמג״א ראה‬
‫ימים לבד שהוא מחצר‪ ,‬על מחצר״ שודאי האנשים‬ ‫הקושיא ולא השגיח עליה‪ ,‬וא״ב יש לחועז להב׳׳י‬
‫דבאן היודעים מתי הוא שבת שיוכלו לעשות מלאכתו‬ ‫והמג״א שטעם ההיתר בתוספת שבת הוא טקזום‬
‫ביום החול שהוא אפוד שם לעשות מלאבד‪ ,‬מספק‬ ‫דאי בעי לא היה גם הוא מקבל שבת עליו‪ ,‬שזה ליכא‬
‫בית דאליבא דאמת גם הוא מותר שם ובטעות הוא‬ ‫בי׳׳ט שני לבן חו»ל שאסור מדינא שלכן יש לאוסרו‬
‫איסור מלאכה שלו‪ .‬וכן היה ממש הדין כשהיה ספק‬ ‫גם באמירה לבן א׳י וכן אולי יש לחוש גם לטעם‬
‫מנמז מתי הוא יו״ט אם יום דאזזזון או שני שאלו‬ ‫הרמי* בלבוקז שהביא הט*ז שמה שמותר בתוספת‬
‫שבאיי היו רשאין לעשות מלאכתו ביום שהוא חול‬ ‫שבת הוא מקזום דאמרינן דלא קיבל עליו אלא מלאכת‬
‫באמו^‬ ‫עצמו ולא שיאסר גם במלאכת חבירו‪ ,‬שגם טעם זה‬
‫לא שי ‪ T‬בי״ט שני שאםרור‪.‬ו גם בשבות דאמירר‪ ,‬אף‬
‫והנד‪ ,‬האיסור מלאכה בי״ט שני לדידז אף‬ ‫לנכרי וממילא יש לאסור לדירהו לכאורה לבן ח‪1‬״ל‬
‫שידעינן בקביעא דידחא מפורעז בביצד‪ ,‬דף ד׳ משום‬ ‫שיעשו בני איי את מלאכתו שם בא׳י ורק לטעם‬
‫דעזלחו מתם הזהדו במנהג אבותיכם בידיכם ולכן‬ ‫הטיז יש להתיר ואולי בזר‪ .‬פליגי ב׳ השיטות שהביא‬
‫אף לט לא נאמד אלא כמו שהיו אצל אבותיט שד‪,‬יד‪,‬‬ ‫בברכי יוסף‪ .‬תרב אולי היה מקום להחמיר לבעלי‬
‫בדין ספק כך הוא אצלינו דק בדין ספק ומטעם זד‪,‬‬ ‫נפש‪ ,‬שלרינא כיון שהוא ספק פלוגתא ררבוותא‬
‫הלבד‪ ,‬כדב בביצה שטלדד‪ ,‬בראשון מותר מזני דלא‬ ‫באיסור אמירה רהוא רק מררבנן וד‪,‬וא בייט שני‬
‫כדיז דאמד כותיה דד' אסי מסתבדא כית דעבדינז‬ ‫שהוא עוד דרבנן שיש למיזל לקולא ומצר ריש‬
‫תרי יומי אף שידעינן בקביעא דידחא אלמא דחק‬ ‫לו מחידין אין שייך להחמיר בספק זד‪ ,‬שלמה שיעשו‬
‫קבוע הוא מתק׳׳ח אפילו בלא ספק אלא כרב שאף‬ ‫ביום זד‪ ,‬לא יוכלו לעקזות למחר דדק בביצה שנולדד‪,‬‬
‫עתר‪ ,‬אינו חק אלא מדאגת הספק מצד הזהרו במנד‪,‬ג‬ ‫וכדומד‪ ,‬שרק אבילד‪ ,‬אחת ותשמיש אחד יש שייך‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רצב‬

‫שתיקנו לאסור מים מגולין שהוא בכל אופן אטו‬ ‫אבותינם נדפדש׳י עיייש‪ .‬וממילא גם לדין זה לוטר‬
‫אותן פגולין ששתה מהן נחש שאז לא היד‪ .‬לן להתיר‬ ‫ל ת א׳י שיעשה מלאכתו רבן הויל כיום השני שהוא‬
‫אף בליכא נחפזים‪ ,‬משום דכיץ שאפשר לפרש שתיקנו‬ ‫הול שם נטי הוא כדיו הספק שהיה אצל אבותינו‬
‫רק להתפויב זה לחשש וממילא יהיה אסור אין לומר‬ ‫שהיה מותר מאחד שדק כבטעות היה אסור במלאכה‬
‫דתיקנו איסור על עצם מים המגולין רלאיזד‪ .‬צורו‬ ‫הכן חו״ל כ״ב יש להיות עתה שגיב נוהגין אנו רק‬
‫יתקנו פה שלא הוצרכו לזה‪ .‬ולכן הביאו מזה ראיה‬ ‫כמו שהיה ספק אצלינו כבימיהם‪ .‬ותליא דין זה‬
‫לאיסור הקבורה בי״ט שני שאמד דבינא כהאידנא‬ ‫במחלוקת רב וד׳ אסי בביצה וכיון שפסק דכא‬
‫דאיכא חברי‪ ,‬שג״כ לא ניפא שאסרו עצם הקבורה‬ ‫הלכתא כרב בביצה וכן בכל הפוסקים יש להתיר‬
‫כדי שיאסר בכל מקום אף בליכא חברי דד‪.‬א אין‬ ‫לכויע לבן חר־ל שיש לו קרקע ובית מסחר באיי‬
‫לד‪,‬ם צודך לזה‪ ,‬אלא שאסרו שיש לחוש שהחבדי‬ ‫שיעשו עבורו שכיריו מבני איי מלאכתו שם ורשאי‬
‫כפוידאו שמקבדין מתיהם יכופו אותם למלאכד‪ .‬שפדינא‬ ‫אף לצות להם שיעשו‪ .‬ואף בעלי נפש אין להם‬
‫לא היה נאסר שהיה זה דק חשש בעלמא ותיקנו‬ ‫להחמיר כלל‪ .‬והאוסר שבבדכי יוסף כנראה לא נחית‬
‫שיחופזו לזה וממילא אסודין שהוא כפביאין עצמן‬ ‫לסברא פשוטה זו ואין לחוש לרבריו כלל‪.‬‬
‫לחלול יו‪-‬ט‪ ,‬ולכן במקום וזמן שליכא חכדי וליכא‬ ‫והנני ירידו מוקירו מאד ומברכו בנחמות ציון‬
‫החפופו לא היה ככלל מה שנאסר‪ .‬אבל כשנאסר‬ ‫וירושלים‪.‬‬
‫הדבר לא יתבטל בשביל פה שבטל הטעם אף לגפדי‪,‬‬
‫משה פיינשטיץ‬
‫וכ׳׳ש באץ פטפחין ואין פספקץ ואין פדקדין שד‪.‬וא‬
‫איסור על דבר שלא שייך כלל תקץ שודאי הוא‬
‫איסור על עצם הדבר כדי שלא יבואו לטעות ולומר‬
‫מ׳ש ביד מ׳ש בכלי ובכלי יבואו לתקן‪ ,‬שלח אין‬ ‫סימן ‪P‬‬
‫להתיר אף שנתמעטו היכולין לתקן כלי שיר דלא‬
‫בענין אין מטפחין ואין מרקדין איר‬
‫היו גוזדין בשביל מיעוט מוזקנין כזה שמפננו שהוי‬
‫הוא בזה״ז‬
‫כבטל הטעם‪ ,‬שפ׳׳ם אין לבטל האיסור‪ .‬ועיין בשמחת‬
‫יו״ט שנשאר בקושיא וכתב לא ירדתי לסוף דעת‬ ‫כיה סיון תשיב‪.‬‬
‫התום׳ בזה‪ .‬ועיץ בב׳׳י סימן של׳׳ט שכתב שחתום׳‬ ‫ח גרעהער‬ ‫מעיב ידידי הנכבד מר אריה‬
‫מדפים זה למשקין מגולים דשרו האידנא אבל ליד‬ ‫שליטי*‬
‫בלל כדבאדתי‪ .‬ולכן היה מן הראוי להחפיד‪ ,‬אבל‬
‫עכ״פ לדינא הביא הרמיא בסימן של׳׳ט סעיף ג׳‬ ‫בהא דאין מטסחין ואין מספקין ואין מדקדין אם יש‬
‫שיטת התום׳ וכתב שעל זה נד‪.‬גו להקל ו ח דואץ אנו‬ ‫להתיר כתום׳ ביצה דף ל׳ שכתבו לדידן שדי‬
‫שהדבד‪ .‬יראים ופזלמים מדקדין בשבת ויר־ט‪.‬‬ ‫דאין אנו בקיאין לעשות כלי ‪ -t o‬הנה לכאורה‬
‫דברי התום׳ תמוהין אף אם נימא שבימיהן היו‬
‫ונראד‪ .‬לע־ד שהטעם הוא דנחשבה כלא פשטד‪,‬‬ ‫בקיאין לעשות כלי שיד יותר פבוהיז‪ ,‬דהא עכים‬
‫ד‪.‬גזידד‪ ,‬אף שכבד פשטד‪ .‬בימיהם אבל כיון שעכשיו‬ ‫מאחד שנאסר במנין אין להתיר אף שכל הטעם‬
‫נשתנר‪ .‬מכסי שהיה בימיהם שנסתלק הטעם לא‬ ‫בטל כדאיתא בדף ה׳‪ .‬וכיש הכא שגם בימינו הא‬
‫נהפזב מה שפשטו‪ .‬בעת שהיו‪ .‬הטעם לפשטה גם‬ ‫איכא גם מי שבקיאין לעשות כלי שיד שאין להתבטל‬
‫עכשיו כשליבא הטעם‪ .‬ואף שמ׳׳^ הדי צריכין לפנות‬ ‫פה שנאסר‪ .‬וליד להא שכתבו התום׳ בדף ו׳ בדיה‬
‫ולבטל‪ ,‬יש לומר דכיון שידוע שבל החכמים שבעולם‬ ‫והאידנא דבזהיז שליכא חברי מותר לקבור הפת‬
‫היו מסכימץ לד‪,‬תיר מאחר שעוברין‪ ,‬וכדחזינן שאף‬ ‫בייט שני דכיון רזה הטעם משום חששא ועבדה‬
‫כפזדדד‪ ,‬הטעם אמרו שלא למחות כדי שיהיו רק‬ ‫החשקוא עבד הטעם וד‪,‬ינ גבי מים מגולין דעכשיו‬
‫שוגגין ולא מזידין ירעינן מזה שאם היד‪ .‬אפשד‬ ‫שאין נחשים מצויץ בינינו אנו שותין מהם אפילו‬
‫לנטל התקנה ולא יהיד‪ .‬כלל איסור היו ודאי רוצץ‬ ‫לכתחלה‪ ,‬דשם בארתי שכוונת התום׳ הוא‪ ,‬דהדבד‬
‫בזד‪ .‬רק שאז שהיה הטעם לא היו יכולין לבטל משום‬ ‫שכמנין שהיה באיסור גילוי היה רק שאף שההשעז‬
‫שכבד פשטה‪ ,‬ולח כפזנסתלק הטעם שלא נחשב‬ ‫דשתה הנחעז הוא חשש דחוק שלא היה זה חשש‬
‫כפשטד‪ ,‬גם עכפזיו שאפשר לבטל כשהיו נמנץ‬ ‫לאסור אף בשביל סכנה תיקנו שגם השעו קטן זה‬
‫ומסכימין נחשב כנתקבצו החכמים ונמנו ודנו להסכים‬ ‫הוא חשפו לענין סכנה וממילא הוא אסור מדין סינ‪,‬‬
‫לד‪,‬תיד‪ .‬ולא מבעיא להיש מפרשים בתום׳ יבמות‬ ‫ולכן במקום שלא מצוי נחשים וליכא אף חשש‬
‫דף מ׳׳ד‪ ,‬במי לא טכלד‪ ,‬לנדותד‪ ,‬דסבדי דגם בב*ד‬ ‫הקטן לא היה ממילא בכלל התקנוב ולא אמדינן‬
‫רצג‬ ‫משה‬
‫והיה בא׳י בלא דירד‪ ,‬קבועה דק שלן בחדרי לינר‪.‬‬
‫של הישיבה נחשב כבן חר״ל כל זמן שלא נשא אעוה‬
‫בא‪-‬י שאז אם דעתו להשתקע בא״■ הוא בבן זרי‪.‬‬
‫וכ״ש שנמצאת עתה בכאן ואין לך שום קשד עם‬
‫א‪-‬י שיש לך דין בן חו׳ל וצריך אתה להתנד‪,‬ג בכל‬
‫דיני חדל בין לקולא בין לחומרא‪.‬‬
‫ודין בן א׳׳י שנמצא בחדל אסור לעשות מלאכה‬
‫ולאכול חמץ כיו״ט שני אפילו בצנעא שהם כחומרי‬
‫המקום שהלך לשם‪ ,‬וילבש תפילין בצנעא דכיון‬
‫שדעתו לוחור יש עליו חומרי המקום שיצא משם‬
‫במפורש בסימן תצ״ו במ״ב עיי׳ש‪.‬‬
‫פיסן ‪ap‬‬
‫בענין טל ומטר לבן א״י שנמצא בחו״ל‬
‫ו בד ב ר טל ומטר לבן א׳י הנמצא בחדל‪ ,‬הנה‬
‫בבאה׳׳ט סימן קי״ז סק‪-‬ד כתב שלטוהריק׳ש‬
‫ור‪,‬לק׳׳ט אם הניח בא״י אשה ובנים שואל כבני א׳י אף‬
‫שהוא נשאר בפה ואין דעתו לוחוד‪ ,‬ור‪,‬פר'ח סובר‬
‫שאם דעתו לחזור באותה שנד‪ .‬שואל כבני א׳י ואם‬
‫אין דעתו לחזור באותה שנה אף שדעתו לוחוד‬
‫אח׳־כ שואל כבני חו׳ל אע״פ שיש לו אשד‪ .‬ובנים‬
‫באיי‪ ,‬וטעמם הוא דמוהדיק״ש סובר דכיון דצדיך‬
‫למטר שבא״י בשביל אשתו ובניו הנמצאים שם‬
‫אף שמצדו שהוא נמצא בכאן אין צורך לו למטר‬
‫צריך לומד טל ומטר כבני א״י מעביל הצורך‬
‫לאשתו ובניו שהוא גם צורכו‪ .‬והפריח סובר שאזלינן‬
‫בתר דידיה דכיון שלא יחזור בשנה זו הדי אין‬
‫צודך לו בשנה זו לממד שבא׳׳י ואף שבשביל אשתו‬
‫ובניו יש צודך אזלינן דק בחד דידיה‪ ,‬והמיב הביא‬
‫דק שיטת הפריח משום שהפמיג במשביו מקיא‬
‫הביאו‪ .‬וגם יש שסוברין הובא בבאהיט ובמיב דבל‬
‫אחר ישאל במקום שהוא נמצא‪ .‬והימיב מסתפק אם‬
‫כוונתם אף בדעתו לחזור או דוקא באין דעתו לוחוד‬
‫דיייש‪ .‬אבל לעיד נראה דבמקומותינו שצריכים‬
‫לגשמים מתחלת השנה שדעת הואיש בתשובה כלל‬
‫ד׳ סימן י׳ שיש לומד מז׳ במרחשת כבני איי וגם‬
‫הב״י כתב בשם מהדייא שהאמת נואר‪ .‬כהראיש ודק‬
‫שמ״מ לא נד‪.‬גו כמותו שלח בדיעבד ששאל מסד‬
‫אין לו לוחוד י ח פסק הדמיא בסעיף ב׳‪ ,‬לח מסתבר‬
‫שאין לנו לעשות שלא כהדאיש אלא במד‪ .‬שנהגו‬
‫בית שהאמת נראה כהדאיש דק שלא נהגו‪ .‬ו ח ת‬
‫שבבן איי שבא לכאן ליכא מנד‪.‬ג דבדבד שלא‬
‫שחח לא שייך מנהג‪ ,‬יש להצריך בין לבן איי אף‬
‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫כית די חע לכל שמבלה כאלו עומדים שם דמי עיי״ש‪,‬‬
‫שגם הכא דבעי שיתידו בקכוץ הווכמים לימנות מגי‬
‫מה שיחע שהיו כולם מסכימץ כשהיו נקכצים‪ ,‬אלא‬
‫אף להחולקים שם מטעם דדק כהגדת עדים מגי כמה‬
‫שידוע לכל כאנן מהדי כיון שאין צדיך אלא להידיעה‬
‫מעדים והדי כאנן מהדי ישנה הידיעה כמו כשמענו‬
‫וקכלנו עדות‪ ,‬ולא בשצדיך כיד של שלשה שאינו‬
‫מצד הידיעה אלא שצדיך שיהיה הגדות כמעמד‬
‫כיד מכדי שלא שייך להחשיכ מצד הידיעה כעמדו‬
‫שם הכיד‪ .‬דמ*מ הכא שזה שצדיך שהכיד צדיכין‬
‫להיות בקבוץ כישיבה אחת הוא כדי שיתבדד הדין‬
‫יותר‪ ,‬ודק אז שייך לילך בהד דובא דהוא דוב מתוד‬
‫כולו‪ .‬ולכן כיון שהוא דבד בדוד שהיו מסכימין‬
‫להתיר מאחד שעובדין וכדחזינן מהא שאמדו שלא‬
‫ימחו בהם כדי שלא יהיו מזידין וכדכתבתי לעיל‬
‫מגי אף לדידהו להחשיב כנקבצו החכמים והתידו‪.‬‬
‫זהו מה שנראה לתרץ שיטת החום׳ והדמיא שכתב‬
‫שנהגו להקל‪ .‬אבל כיון שהמחבר פליג וטעם התום׳‬
‫אינו בדוד היה מן הדאוי להחמיר לבהיפ לבעלי‬
‫נפש אבל לדינא חא חזינן שמקילין‪.‬‬
‫‪D‬י ‪Hp p‬‬
‫בבחור שנסע מחו״ל לא״י ללמד והוא‬
‫סמוך על שלחן אביו שבחו״ל‬
‫כיח אדד ראשון תשכיב‪.‬‬
‫מעיב ידידי מוה״ד אשד זעליג דובינשטיץ‬
‫שליטיא‪.‬‬
‫בד ב ר מה שהיית בא״י בישיבה שלש שנים ווחדת‬
‫לכאן ואתה מקוד‪ .‬לחזור לאיי להשתקע‬
‫אבל אין זה בדוד לך‪ ,‬הנה פשוט לע׳׳ד דאף בהיותך‬
‫באיי היה לך דין בן חו״ל כטפודש בסימן תסיח‬
‫במג״א מיק י״ב דבחודים הלומדים בישיבה מקרי‬
‫דעתם לוחוד אע״פ שדעתם ללמוד שם ב׳ וג׳ שנים‪.‬‬
‫ומה שהחלטת בהיותך שם להשאד לנוד שם אינו‬
‫כלום כל זמן שאתר‪ ,‬רוק והודיך דדים בכאן אמעדיקא‬
‫וכמו שראינו שסופך הוכיח שבאת לבאן בוחרה‬
‫ולא ידוע לך לגמדי אם תלך לא״י כקרוב להשתקע‪.‬‬
‫ומה שאיתא בשעית בסימן תציו סקיב בבחוד שבא‬
‫מחו״ל לאיי פשטה הודאה שיעשה באיי‪ ,‬הוא דוקא‬
‫בבחור שאין לו שום קשד עם חו״ל שאף שיש לו‬
‫הודים אינו סמוך על שלחנם או שהסכימו הוריו‬
‫שישתקע בא״י והם ישלחו פרנסתו לשם‪ ,‬אבל בחוד‬
‫שיש לו קשר עם הוריו שאין לו הסכמה מו מהוריו‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רצד‬

‫למלאות התיבד■ שמחזיק עשרים מד■ לכאורה יש‬ ‫שאי! רעתו לדהור אבל יש לו אשר■ ובנים בא״י‬
‫לאסור אף שהוא ממלא זה בביתו שעדי! לא ו«חיל‬ ‫ובי! באי! לו אשר■ ובנים ו ת תו לחזור באותר■ שנה‪,‬‬
‫במלאכת ההוצאה‪ ,‬דהא בדי! ממלא נחתום חבית‬ ‫לשאול כבני א״י‪ .‬וגם בדעתו לחזור אפילו אחר איזה‬
‫של מים הביא במחצה״ש סקיד בשם הפריח דד‪,‬וא‬ ‫שנים יש מקום לומר שאינו בכלל המנהג■ אך אולי‬
‫דוקא כשסמלא בפעם אחת בד‪,‬דלי אבל לא בפעמים‬ ‫כיח שעכ‪-‬פ אי! לו צורך יותר למטר שבא׳׳י מאלו‬
‫רבים אף ק ‪T‬ם שהעמיד על האש שעדיי! לא התחיל‬ ‫שבבא!‪ ,‬הוא ממילא בכלל המנר‪,‬ג ו ‪ p‬מסתבר‪ .‬אבל‬
‫במלאכה אסור וב! איתא בסיב סיק ייד בשם‬ ‫אלו שיש לו צורך במסר שבא׳י בי! בשביל עצמו‬
‫האחרונים משום דגם זד■ הרי הוא בד‪,‬וספת טירחא‬ ‫בי! בשביל אשתו ובניו יש לו לשאול כבני א׳י‪.‬‬
‫שאסור‪ ,‬ולב! כשאי! שם אלא עשרה ורוצד■ לית!‬ ‫ורק במקומות שא״צ לגשמים בתחלת השנר■ כמו בבל‬
‫לשם עוד עשרה הרי הוא בעוד טירחא שיש לאסור‬ ‫זח שייך סחלקותם‪ ,‬ומשמע יותר שיש לעשות כר‪,‬פר'ח‬
‫להפריח‪ .‬אך אולי בד‪,‬וצאד■ שהלכד■ כר׳ יוחנן בשבת‬ ‫כיו! שהביאו המסיג‪.‬‬
‫דף ציא שאגד כלי שמיה אגד ופטור בד‪,‬וציא בשבת‬ ‫וברבר ברכת יראו עינינו אי! תלוי באיי וחויל‬
‫כלי מלאה פירות אפילו הוציא כל הפירות ד ד‬ ‫אלא שהאומרים בחו״ל יש להם לומר גם באיי ואלו‬
‫שיוציא את כל הכלי וכתב הרסבים בפייב משבת‬ ‫שאי! אומרים באיי אי! לר‪,‬ם לומר גם בחו׳ל ני‬
‫הייא מטעם שד‪,‬כלי משים כל שיש בו כחפץ אחד‪,‬‬ ‫הוא מחלוקת הובא בטור סיס! רל‪-‬ו‪ .‬אך אולי באיי‬
‫שנמצא שד‪,‬טירחא שעשד■ בר‪,‬נחת עוד סיגארעטס‬ ‫נור‪,‬גי! כר‪,‬גדולים שנהגו שלא לאוסר! שהביא הטור‬
‫לד‪,‬תיבה הוא טידחא בעלמא בלא שייכות למלאכה‬ ‫משום שבאו שם תלסירי הגר״א ותלמירי הגרש״ז‬
‫כלל שאין לאסור‪ .‬דד‪,‬א בעצם גם בד‪,‬א דהפריח‬ ‫בעל התניא שתרריהו היו סוברי! שלא לאומת‪ .‬וכיו!‬
‫פעמים בלא‬ ‫דלסלאות כלי גדול במים אף עיי איזה‬
‫שבבר התחיל לנהוג כך טוב יותר שלא יאמר אבל‬
‫לכוונת נשול אין לאסור מצד טירתא זו‪ ,‬וד‪,‬בשול‬ ‫טוב שיאריך בקיש שלא יצטרך לומר לכו״ע כראיתא‬
‫הא היה בד‪,‬עסדה אצל האש בפעם אחת שמותר‪,‬‬ ‫בסגיא סקיג‪ ,‬וגם שלא יצטרך לומר אחר התפלה‬
‫ומה לנו סד■ שהיתר■ כוונתו לבקול‪ ,‬וצריך לומר‬ ‫בדאיתא בסיב בשם מעשה רב‪.‬‬
‫רביו! שרבוי שיעורים הרי הם שתי מלאכות כדוזזינן‬
‫לעני! שבת כדהביא הרי! ססנחות דף סיד ורק‬
‫שלעני! יוים לא איכפת ל! מאחר שעושר■ אות!‬
‫סימן‬
‫בטירחא אחת‪ ,‬בזה סובר הפריח דהכוונה בטירחתו‬
‫למלא הכלי בשני פעמים לצורך בשול נחשב ג״ב‬
‫אם רשאים להוציא ביו״ט יותר מכפי‬
‫כעושר■ רבוי השיע ‪T‬ים שהם שתי מלאכות בהוספת‬
‫שצריך בכלי אחר‬
‫טירחא שאסור‪ ,‬אבל כממלא הכלי לכוונת הוצאד■‬
‫שיהיה ממיס מלאכה אחת נמצא שועא טידחא שלא‬ ‫ובמי שמעש! סיגארעטס ביו״ט והוא צריך רק‬
‫שייך כלל למלאכה אפשר מודד■ גם הפריח שכסו‬ ‫לעשרה סיגארעטם אם רשאי לישא אתו‬
‫שסותר למלאות התיבה בסיגארעמ שלא לכוונת‬ ‫לנרסלית ורה״ר תיבת סיגארעטם שיש שם עשרים■‬
‫הוצאד■ כיב סותר אף לכוונת הוצאד■ ו ‪ p‬מסתבר‬ ‫או שסחוייב להסיר משם את היתרים מכפי שיצטרך‪,‬‬
‫וסיס צ״ע לדינא בזר‪ .,‬וכן הוא גם במוציא כלי עם‬ ‫לענ״ר נראר■ שרמי זה לממלאה אשר■ כל הקררה‬
‫יין וכדומה ואיצ אלא למחצה שאם הוא מלא ודאי‬ ‫בשד אעיפ שא״צ אלא לחתיכה ולממלא נחתום חבית‬
‫מותר ואם רוצד■ למלאות יש להסתפק אליבא דהפדית‬ ‫של מים אע״פ שאיצ אלא לקיתו! אחד שבביצה דף‬
‫י״ז שמותרים אף שלא נשבח מזה כלום ליויט עיי‬
‫הריבוי מטעם דבחד טידחא הוא כדפרשיי ואיפסק‬
‫כ! בשיע סי ת תקיג משום דרבדי בשיעורים בחד‬
‫טירחא אף שבשבת אסור מדאורייתא סיס מותר ביויט‬
‫סימן קד‬ ‫כדאיתא ברין שם‪ ,‬ולב! גם לד‪,‬וציא העשרים כשה!‬
‫בתיבד■ אחת שמונחין שם שהוא טירחא אחת כפו‬
‫באיזה דברים אסור לשנות מנוסח הצבור‬ ‫שהיו שם רק העשרה שצריך אי! לאסור‪.‬‬
‫הנה בדבר מר■ נקרא דברים שבקול רם שצריך‬ ‫אבל הוא רק כשבהתיבד■ נמצאים עשרים‬
‫לד‪,‬תפלל בנוסח שמתפללים הצבור במקום‬ ‫סיגארעטס אינו מחריב לד‪,‬םיר משם היתרים מכפי‬
‫שמתפלל‪ ,‬פשוט לעיד שכל הרבדים לבד תפלת ייח‬ ‫שצריך‪ ,‬אבל כשיש שם רק העשרה שצריך ורוצה‬
‫רצה‬ ‫משה‬
‫להרמבים למינקט לשון לקום ועד שיאור היום‬
‫דהרי ינולין לומד גם בתחלת הלילה אחר תפלת‬
‫ערבית‪ ,‬אלא ודאי שהוא קפידא דוקא בעת רצון‬
‫שבלילה בעצם שהוא באשמור* אבל מניון שמצינו‬
‫בגט׳ שגם חצות הוא עת רצון מוכרחין לומד‬
‫שהקפידא הוא מחצות ולהלן ולא מתחלה ונמצא‬
‫שבכל אופן הוצרכו לקום לבן נהגו באופן שאיט‬
‫טידחא ניב שד‪.‬וא זמן קצר קודם התפלה דשחדית‪.‬‬
‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫צריו להתפלל בנוסח ועבוד ולא לסמור על מר‪ ,‬שיזהר‬
‫לומר בלחש< הדא דביון שמותר לומד בקול דם‬
‫קשה ליזהר בזר״ ועוד דהא טוב יותר לומר בל מה‬
‫שאפשר בקול דם כדי לעורר הכוונה וכשיזהד לומד‬
‫דוקא בלחש ידעו מזה גופיה שמתפלל בנוסח אחר‪.‬‬
‫ידיח‪,‬‬
‫משה פיינשטיץ‬

‫הרי חזינן שלענין מנר‪.‬ג דסליחות לא סגי בעת‬ ‫סימן קח‬

‫רצון דצבור וביהנינ ועת רצץ דעשיית אלא צריך‬
‫גם עת רצון מצד הזמן של הלילד‪ .‬שהוא מחצות‬
‫ולהלן‪ .‬וגם צריך עת רצון דביהנינ במפורש ברמבים‬
‫וגם עת רצון דצבוד שסתם ביהניג הוא בצבור וגם‬
‫הא מתירין לאבל לילד לביד‪.‬נינ בעריה שמרבים‬
‫בסליחות ואם לא היה צריך צבור לא היו מתירין‬
‫מע״ב ידידי הרב הגאון מוהד ‪ r‬אפרים בעדמאן‬
‫לאבל‪ .‬וגם בלא זה הא צבור צריך בשביל אמידת‬
‫ייג מדו* ענ״פ הזינן שהקפידא לומר דוקא באשמורת‬
‫והיה מחצות ולא קודם חצות אף שהוא בצבור‬
‫ובביהניב‬
‫ובדבר המניא סימן תקסיה סקיה שנתב ואין‬
‫לומר קודם חצות לילד‪ .‬שום סליחות ולא ייג מדות‬
‫בשום פנים לעולם חוץ מביהיב שבבהיט ובמ״ב‬
‫איתא שהוא ח ח מביום הנפורים וכתדיה מסתפק שמא‬
‫הוא חח מבית הכנסת‪ ,‬הנה ממש״ב מתחלה אין‬
‫לומר האדרת וד‪,‬אמונה בצבור כיא ביהיב ששם‬
‫ודאי הוא ביום הנפודים מוכיח שגם הסיפא גבי‬
‫סליחות וייג מדות נמי הוא ביום הנפורים‪ ,‬וגם אם‬
‫הכוונה הוא בית הכנסת חייל למינקט חח מבביה״ב‬
‫בשני ביתין ולא מביהיב בבית זפזד לח מונרחין‬
‫לומר שד‪,‬כוונה הוא חוץ מביום הכפודים כרכתבו‬
‫כהיט ומיב‪.‬‬
‫גם בעשיית לא שינו מהימים שמתחלה‪ ,‬ח‪.‬א הרמבים‬
‫אך אם הוא באופן שאיא מחצות ולהלן ויתבטלו‬
‫אותו הצבור מסליחות יש להתיר בגרר הודאת שעה‬
‫נם מתחלה‪ ,‬כי ברבדים אלו אין מקור מגט׳ אלא‬
‫הם מרבדי רבותינו האחרונים עיפ ספדי הקבלד‪,‬‬
‫שמסתבר שאין בזה ענין איסור אלא שאת מועילין‬
‫בכח י׳׳ג מדות שיש הבטחה שלא יחזרו ריקם אלא‬
‫כסתם תפלה‪ ,‬ולבן נדי שלא יתבטלו מלומד סליחות‬
‫שלא יהיה להצבוד שום התעוררות לתשובה טוב‬
‫יותר לומר אף מתחלה הודאת שעה‪ .‬ואף שאם אין‬
‫להם נח באמידת י״ג מדות יש אולי לאסור להפסיק‬
‫בונקה שד‪.‬וא באמצע הפסוק מצד כל פסוקא דלא‬
‫פסקיח משה לא פסקינן‪ ,‬אבל מסתבר דלא מצד‬
‫נח האמירה די׳־ג מדות מותר להפסיק שם אלא‬
‫משום כה הצבור דניתן להם הרשות להפסיק כאן‬
‫בעניו םליחות כשיש אונם שלא יוכלו‬
‫לומר באשמורת ובחצות‬
‫י״ט אלול תש״ב‪.‬‬
‫שליט״א‪.‬‬
‫הנ ה בדבר אמידת סליחות במקום שיראים ללכת‬
‫בשעה מאוחדת בלילה אם רשאין לומר איזה‬
‫שעות מקודם חצוו^ וכתר״ה רוצה לדון דכיון דחטעם‬
‫שאומרים באסזמודת הוא משום שאז הוא עת רצון‬
‫כדאיתא במג״א ר״ס תקפ״א‪ ,‬א״ב הא בצבור ובביהכ״נ‬
‫הוא עת רצון לעולם כדאיתא בברכות דף ח׳ וביבמות‬
‫דף מ׳׳ט‪ .‬אבל לע״ד אף שלכאורה דבר נכון אמד‬
‫כתד״ה‪ ,‬הדי חזינן שגם הצבור אמרו סליחות‬
‫באשמורת‪ ,‬וגם הא בעשרה ימים מד׳ה עד אחד‬
‫יוה׳כ הוא עת רצון אף ליחיד כמפורש ביבמות שם‬
‫ומ״מ אף בעשי״ת אומדים סליחות באשמורת‪ .‬ואין‬
‫לומר שהוא אי ‪T‬י דהסליחות שקודם ריה שצריך‬
‫לומר באשמורת ליחיד שאין לו עת רצון אלא‬
‫באשמורת הטזיגו אף לצבור לומד באשמורת ולכן‬
‫לא כתב שאומרים סליחות קודם ר״ה אלא רק בעשרה‬
‫ימים אלו וניב כתב ונהגו כולם לקום בלילה‬
‫להתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין‬
‫עד שיאור היום‪ ,‬ומשמע שהוא באשמורת ולא כל‬
‫הלילה מראמד לקום בלילה ועד שיאור היום‪ ,‬שלשה‬
‫זה שייך רק באשמורת קודם עלות השחר שאז הוא‬
‫עת רצון‪ .‬ואף שמשמע שהוא הרבה אחר חצות‪,‬‬
‫מימ מסתבר שלא נא למעט מחצות מטעם שנם‬
‫בחצות הוא עת רצון כדהביא בתריה מיבמות דף‬
‫ע״ב‪ ,‬אבל לא נהגו לקום בחצות מצד הטידחא אלא‬
‫איזה זמן קצר קודם שיאור היום שאין זה טידחא‬
‫גדולה משום שהוצרכו לקום לתפלה בעוד זמן קצר‬
‫שרובן היו מתפללין תיבף נשהאיד היו* אבל אם‬
‫לא היד‪ .‬כלל קפידא באיזה זמן בלילה לא היה לו‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רצו‬

‫טיםן קו‬ ‫ואין חלוק מתי אומרים‪ .‬ואם אפשר ינווט בשליש‬
‫הלילה שלהמחנר נסיטן א׳ סעיף ב׳ שטוב לד‪.‬תחנן‬
‫אם אשה נמי יכולה ליקח לולב של אחר‬ ‫בשעות שהמשמרות משתנות שהתפלה רצויה א‪1‬‬
‫בשאר ימים שלא מדעתו‬ ‫והוא שיטת הרא׳ש ריש ברבות והטור ובשער‪,‬׳׳ד‬
‫נזה יש לסמוך עיז‪ .‬וצריך לחלק הלילה מצהיב‬
‫כ״ג מנ*א תשכיב‬ ‫עד עלות השחר לג׳ חלקים נדאיתא במחצהיש‬
‫מעיב ידידי הרב הגאון המפורסם מהדיר יצחק‬ ‫סק׳׳ד ובשע׳־ת בשם תשובת שב יעקב וא״ב הוא‬
‫גראזאלסקי שליטיא‪.‬‬ ‫ננאן ערך ט׳־ו או עשרים מינוטן אחר התחלת שעה‬
‫י׳־א להשעות של עתה בעירט והוי דה שעה וארבעים‬
‫ומה שנסתפק כתריד‪ .‬באקזה שפטורה ממצות לולב‬ ‫מי ט ת בעדך קודם חצוו^‬
‫ורוצה לקיים המצוד‪ ,‬אם מותרת נמי ליטול‬
‫ומשיב בשע״ת סימן תקפיא דבמוצאי שבת אסור‬
‫לולב של אחר שלא מדעתו בשאר ימים דאולי טעם‬
‫לומד וידוי וסליחות עד אחר חצות בשם מהרימ‬
‫הדמ״א סימן תרמיט סעיף ה׳ דמותד ליטול שלא‬
‫זנותא משום קדושת שבת׳ ועיין בסדור דוריעב^‬
‫מדעתו משום דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה‬
‫דבמויש לא היד׳ מניח האריי להתאבל על ירועולים‬
‫בממוניה הוא רק לאיש שמחוייב בהמצוה ולא באעוד‪,‬‬
‫ומונתו צריך לומר שדיוא דק עד חצות דהא מתחילין‬
‫שאינד■ מחוייבת‪ ,‬הנראד‪ ,‬לעיד שביון שעב׳ם יש לה‬
‫לומר סליחות במויש‪ .‬אך אולי כוונת האריי הוא‬
‫מצוד‪ ,‬ויש לד‪ ,‬שכר על זה הוא גיכ בחזקה זו דניחא‬
‫על כל הלילד׳ ורק על אמ ‪T‬ת תקון חצות לא היה‬
‫ליה לאינש שיעבדו מצוד‪ ,‬בממוניזע וראיה מציצית‬
‫מניח שהוא מיוחד דק על ותורבן ולא על סליחות‬
‫בסימן ייד סעיף ד׳ שמותר ליטול טלית של חברו‬
‫שהוא לסליחת עוטת ובקשת הצדנים ניב אף‬
‫ולברך עליד‪ ,‬נמי מטעם דניתא ליד‪ ,‬לאינש לטיעבד‬
‫שמזכידין גם להתפלל על ירושלים‪ .‬אבל עד חצות‬
‫מצוד■ במטוניה אף שכל הענין דללבועו טלית בשעת‬
‫הא גם סליחות אין לומד‪ ,‬גיב כיון שאיט איסור‬
‫התפלה אינו חיוב ממש אף מדרמן אלא שהוא‬
‫מדינא דאחד השבת שוב הוא בדין חול מדינא יש‬
‫מנד‪,‬ג טוב‪ ,‬משום דמ'מ כיון דיקיים מצוד■ בד׳לבישד‪,‬‬
‫לד׳תיר בשעד׳ ‪ T‬מד■ שאיא אחיב ויתבטלו מלומר‬
‫הוא בחזקה דניחא ליה כיון דלא מצוי קלקול ע״י זד״‬
‫סליחות ולא יהיה התעוררות לתקזובד׳‪ .‬אבל צריך‬
‫לכן גם באשד■ אף שאינד‪ ,‬מחוייבת וגם אין מנד׳ג‬
‫לפרסם ולהודיע שהוא דק הוראת שעה מפני הדחק‬
‫לחייבד‪ ,‬מאחד שעכ״ם יש לד■ קיום מצוה הוא בכלל‬
‫רק בעזנד׳ זו ולשנד‪ .‬הבאר‪ ,‬יאמרו סליחות בזמן‪.‬‬
‫החזקה דניחא ליה לאינש‪ .‬וזד׳ו נראד‪ ,‬שהוא גם המקור‬
‫למקז׳ב במיב סימן תקפיו בקום מטה אפרים שמותר‬ ‫וד׳נד■ לד׳מחבר שהוא בשיטת הראיקז והטור ליכא‬
‫לתקוע בשופר של חברו כל המאה קולות אף שד׳וא‬ ‫שום מעלה בחצות‪ ,‬וד׳א דמפורש ביבמות דחצות‬
‫רק מנד׳ג שהזכיר כתריד״‬ ‫הוא עת רצון עיין במחצד׳״עז שם מה שתירץ בעצמו‬
‫וגם עים מהרקדא בח׳א ביבמות שם‪ ,‬ומ׳־מ סובר‬
‫דנוד׳גק לומר מאחות באקזמורת אלמא דעדיף מעוליש‬
‫הלילה אף שגם שליש הלילד‪ .‬הוא עת רצון משום‬
‫טיפן קז‬ ‫דבאעומודת איכא טעם המג׳א שהוא גם בב׳ח ודרישה‬
‫מהא דבסוף הלילה שט בעתד׳ז שהוא עת רצון ביותר‪,‬‬
‫אם מותר ליקח לולב של קטן בשאר‬ ‫ולפ׳ז עדיף באקומורת מבחצות וא״ב אפשר דדוקא‬
‫ימים מדעתו ושלא מדעתו‬ ‫נקט הרמב׳׳ם לקום בלילה ולומר עד שיאור היום‬
‫שהוא רק זמן קצר קודם עלות הקוחד‪ ,‬אבל מצד‬
‫ובאתרוג ולולב של קטן אם מותר ליקה שלא‬ ‫המנהג שאט רואין זד‪ ,‬הרבה שנים עוד מדורות‬
‫מדעתו שנסתפק כתד״ה‪ ,‬לכאורד‪ ,‬אף‬ ‫הקודמים שד‪,‬יו מקומות שאמרו בחצות והוא מעזום‬
‫מדעתו של קטן נמי הוא ג״כ כקזלא מדעתו ‪ tso‬איט‬ ‫שע״פ הקבלה שד׳ביא המג״א הוי חצות עת רצון סובא‬
‫יוצא מ«לא מדעתו גם במדעתו אין לו לצאת דדעת‬ ‫וד׳וכיח ‪ p‬גם מגמ׳ דילן עיין בדבריו בסימן א׳ סקיד‬
‫קטן אינו כלום‪ .‬אבל איב הא מעזמע דיוצא בייט שני‬ ‫ובמחצה״ש ו ‪ p‬ודאי הוא לדידד׳ו גם גמ׳ דיבמות ולא‬
‫בלולבו של קטן דד׳א פרשיי בסוכר‪ ,‬דף מיו בד׳א‬ ‫ידחקו כתיתצי מחצה״ש ולכן סוברין שקזוה לעת‬
‫דאריז לא ליקני אינש הוקזענא לינוקא בייט קמא‬ ‫רצון דאשמורת לכן מסתבר שגם להדמב״ם כן‬
‫שד׳וא עד שלא יצא בו הוא‪ ,‬ו ת הוא גם בשיע‬ ‫כדכתבתי לעיל‪.‬‬
‫סימן תרניה סעיף ר לא יתננו ביום דאקוון לקטן‬ ‫ידידו מוק ‪T‬ו ומברכו בנוחי׳ט בסשצ״ג‪,‬‬
‫קודם שיצא בו‪ ,‬וד׳מיב הביא בבאור הלכד‪ ,‬שיש‬ ‫משה פיינשטיץ‬
‫רצז‬ ‫מש ה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫בקטנים אפשר אף שלא למצוד‪ ,‬לא יקפידו כיון‬ ‫אחרונים שסברי שאף לאחר שיונא בו לא יוענו‬
‫שיוחזר לו תיכף וכ״ש למצוה‪.‬‬ ‫במתנה שמא יזרמז לו אחר שיבקש מפנו לצאת בו‬
‫עיי״ש‪ .‬ואם אינו יוצא גם ביום שני באתרוג של‬
‫ולכן נראה שגם אתרוגו ולולבו של קטן יכול‬
‫קט! משום שאי! יבול גם להשאיל והו״ל גזול ר‪,‬א‬
‫ליקה בי״ט שני שלא מדעתו לצאת בו‪ .‬אך ברבר שיש‬
‫אינו יכול להקנות להקט! אף כשכבר יצאו בל בני‬
‫קצת הפטר דהמג״א סימן ייד סק׳י סובר דג׳ב ניחא‬
‫‪ ry n‬בשביל מצות עצמו של מחר שלא יוכל לצאת‬
‫ליה לאינש מסתבר שזר‪ .‬לא יוכל בפול קטן דלאו בר‬
‫בו מדין גזול‪ ,‬רהא איירי כשלית לו עור לולב ואתרוג‬
‫מחילה זעא‪ ,‬אבל אף בגדול הא פליג הרמ׳א בסימן‬
‫אהרים ראם יש לו הרי יהיו בשביל אלו שלא יצאו‬
‫תליז סעיף ג׳ עיץ במחצדדש ממילא לדינא נם בשל‬
‫עריץ האחרים שיש לו‪ .‬הרי הוא כמפוחזז שיוצאין‬
‫גחל יש להחמיר ונמצא שליכא חלוק לדינא‪.‬‬
‫בפול קטן לכה״פ מזזיתן הקטן חזזות‪.‬‬
‫ובמוכר אתרוגים פשוט שתליא אם יפו לו עוד‬
‫אתרוגים למכור ודאי יש לתלות שלא ניחא לו דהא‬ ‫והטעם נראה כי אף שקטן איט יכול להקנות‬
‫רוצד‪ ,‬שיקנו ממנו‪ .‬ואם אץ לו כבר אתרוגים למכור‬ ‫לא קנין ממפו וגם לא קנין שאלה‪ .‬מימ גזול לא‬
‫ולא נשאר לו אלא אתרוג שד‪.‬ניח לעצמו‪ ,‬גם בו‬ ‫הוי כיון דהקטן עכ״פ הניח לו ליקהנו‪ .‬והפסול בי׳ט‬
‫אפרינן דניחא ליה שיוצא בשלו בית שאין לו מד‪,‬‬ ‫שני הוא רק בגזול ואם אינו גזול אף שאין לו קנין‬
‫למכור לו‪.‬‬ ‫לשאלה נפי יוצא בו‪ .‬וראיה מדף ל״א ראם קרקע‬
‫אינה נגזלת יש לה דין סוכה שאולה שיוצא לרבנן‬
‫ובענין לולב דאפותקד כפונתן לקטן איתא במ׳ב‬
‫מקרא דבל האזרח שמלמד שכל ישראל ראוים לישב‬
‫סימן תרנ׳׳ח ם‪-‬ק כ‪-‬ה שאין לברך‪ .‬אבל אני בארתי‬
‫בסוכה אחת שא׳א זה אלא ע׳־י שאלה כדפרשיי בדף‬
‫בספרי אגרות משה חאויח סימן קפ״ד שאם איו‬
‫ב״ז ואם שאולד‪ .‬היא רק שיש לו בהסוכה קנין שאלה‬
‫הדרו לד‪,‬ניח הלולב מפזנר‪ ,‬לפונד‪ ,‬יכול לברך אף‬
‫ש שיז זה רק ברשות הבעלים איך מכשירין גם‬
‫שהקנו אשתקד לקטן עיי״ש‪ .‬ומר‪ ,‬שיש צורך לד‪.‬קנות‬
‫גזולה מטעם שבית שאינה נגזלת היא בדין שאולד‪.‬‬
‫לקטן הוא לשיטת הפג״א סימן תרנ״ה סקיח בשם‬
‫הא כיץ שבעיב דבעלים הוא אין ליושב הסוכה‬
‫הרא״ש עיי״פו בפנדג דסובר דמדין החינוך ועא‬
‫בו קנין שאלה‪ ,‬אלא צריך לומר שכיון שכשרה סוכר‪.‬‬
‫שיקיים הקטן כפי הדין טמפו‪ ,‬ויש נם חולקים ע״ז‬
‫שאולה אף שגזולה פסולה כשדה סוכה של חברו אם‬
‫שסוברים שיצא בדין חינוך גם בשאול וד‪.‬וא שיטת‬
‫אינד‪ .‬גזולה אף שאין לו שום קנין אף לא לפזאלה‪.‬‬
‫הראב״ן שבהגיא דף מיו ועית בנדב ס׳ק כיח‪.‬‬ ‫רהגזלה הוא דבר הפוסל ולא שהשאלה הוא דבר‬
‫ומשיב כתריה דא״א שלא מתו כשילד‪ ,‬איזה‬ ‫המכפזיר ולת פביון שאינה גזולה וליכא הפסול כפורה‬
‫אנשים קודם אלעזר הכהן כית שד‪,‬יתד‪ ,‬עיר גדולד‪.,‬‬ ‫משום דיכול לצאת גם בסוכתו של חברו ממפו בלא‬
‫הנד‪ ,‬ודאי אפשר היה אז שהכל היה בברכה גדולד‪,‬‬ ‫שום קנין אף לישיבתו לבר‪ .‬ובמדויק הלשון בדף כ״ז‬
‫שודאי האריכו ימים כל יפזראל ונתקיים בהו את‬ ‫שאמדו חכמים אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של‬
‫מספר ימיך אמלא ובפרט באלו שדרו כשילד‪ .‬סמוך‬ ‫חברו אף שקרי לה שם גם שאולה‪ .‬והוא משום דקנין‬
‫למשכן‪ .‬ואלו שנאספים שהוא בעליה לרגל גיס בשנה‬ ‫לשאלה אינו עושר‪ ,‬שום הכשר יותר מלישב בשל חברו‬
‫ודאי לא מת אף אחד‪ .‬דמעולי רגלים לא אירע כלל‬ ‫בלא קנין כלל אם אך אינה גזולה‪ .‬ולכן אף בע״ב‬
‫שימות אחד שאף את הנכסים ובעיח הבטיח השיית‬ ‫של הבעלים כית שקרקע אינר‪ ,‬נגזלת ואין לד‪ ,‬פסול‬
‫לשומרם שלא יזוקו בעלותם לרגל כיש שהאבפזים‬ ‫דגזולר‪ ,‬היא ממילא כפורה כיון שהוכפזר שאולה‪ .‬וכן‬
‫שהלכו לרגל באו כולם לביתם חיים בריאים ופולפים‪.‬‬ ‫ועא גם בלולב בי״ט שני שכשר בשאול אין צורך‬
‫וא״ב שפיר אפשר שלא נקבר שם עדית איש‪ .‬וגם אם‬ ‫שיהיה קנוי לו בקנין שאלה אלא שלא יד‪.‬יה גזול ואם‬
‫היה אירע שפת אחד מעולי רגלים היו קרוביו מוליכין‬ ‫היה בעיב הרי הוא גזול דמטלטלין הא נגזלין‪ .‬אבל‬
‫אותו להקבר בנחלתו‪ .‬ולבד מזר‪ .‬מסתבר כיון שטעם‬ ‫בשד‪,‬וא ברשות הבעלים אף באופן שליכא קנין שאלה‬
‫אין פוליכין מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת הוא‬ ‫מכיון שאיט גזול יש לצאת בו‪ .‬וממילא בקטן אף‬
‫משום בזיון פתים שנקברו שם כדאיתא בשיך יויד‬ ‫שאינו יכול להשאיל שיהיה קנוי להשואל בדין שאלת‬
‫םימן שם״ג סקיד לא שייך זה לאלעזר הכהן שהוא‬ ‫פיט כיון שהוא ברשותו דקטן אינו גזול ויוצא בו‪.‬‬
‫היד‪ ,‬הגדול מבל ישראל ולא כל אדם זוכה שינוח אצל‬ ‫ובית שידעינן דכפזקטן פניה ליקהנו לצאת בו יצא‬
‫אלעזר ר‪.‬כד‪,‬ן ולא הוי שום בזית להפתים אפור נקברו‬ ‫בו‪ ,‬יכול גם ליקה בלא רשותו רחזקה זו שנית שאין‬
‫שם אם לא קברו לאלעזר הכהן שם כיון דאינם‬ ‫לו הפסד ניחא לאינש דליעבד מצוד‪ ,‬בפפוניה יש‬
‫בדוגמתו אף לבד מעלת כד‪,‬ונד‪ ,‬גדולה שלו‪ .‬וטעם‬ ‫זה גם על קטן דמ״ש לענין זד‪ ,‬קטן מגדול‪ ,‬ואדרכר•‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫רצח‬

‫לבן אפשר שגם הקול שנעשה נהמיקראפאן בעת‬ ‫הזכרת יוסף שבפ״ח שם סק״ד שאולי יסריח או יכשלו‬
‫שמדבר ששומעין אותו הוא נחשב קולו ממש וכן‬ ‫אבריו בררו ודאי לא ‪ T ’p‬לחוש באלעזר‪ ,‬ולכן ראיית‬
‫הא יותר מסתבר‪ .‬וגם לא בדור הדבר מה שאומרים‬ ‫האור שמח מאלעזר הכהן שהובילוהו להקבר בגבעת‬
‫שד‪,‬וא קול אחר‪ .‬ומטעם זד‪ ,‬אפשר אין למחות ביד‬ ‫פינחס בגו אינה ראיה בדכתבתי בספרי אגרות משה‬
‫אלו שרוצים לקרא המגילה ע׳׳י הטיקראפאן מצד‬ ‫חיו״ד סימן רל״ח‪.‬‬
‫ההלכד‪ .,‬וקלקול למצוח אחדות שהוא לשופר וקריאת‬
‫והנני ידידו מוקירו‪,‬‬
‫התורה בשבת וי׳׳ט אי אפשר לבא מזה והא אפוד‬
‫משה פייגשטיין‬
‫לדבר במיקראפאן בשבת ויום טוב ובמצות דבור‬
‫שבחול אם ג״ב יקראו במיקראפאן הא אם אין למחות‬
‫במגילה כ״ש באלו‪.‬‬

‫אך מ־־מ כיון שלא ברוד לד‪,‬יתר וד‪,‬וא ענין חוש‪.‬‬

‫בכלל יש למחות בדי למונעם מלרדוף אחרי חדקזות‬
‫אחרות שלהוטים בזה במדינות אלו נמו שנותב‬ ‫סיםן ‪np‬‬
‫כתר‪-‬ה‪.‬‬
‫ברריאת המגילה ע״י מיקראפאן‬
‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫משה פייגשטייז‬ ‫מעיב הרב הגאון המפורסם מוהו־׳ר חיים דובער‬
‫גינזבערג שליט״א הגאב״ד וואנקאווער‪.‬‬

‫הנה בדבר קריאת המגילה ע״י טיקראפאן קשה לומר‬

‫בזה הלבה ברורה כי לא נתברר כראוי איו‬
‫נשמע ע״י זה ע״י אנשים הראוי לסמוך עליהם‪ .‬ולבן‬
‫‪ p'D‬קט‬
‫אין ראוי לקרא המגילה שישמעו ע*י המיקראפאן‬
‫וער עתר‪ .‬במרומני שלא נשאלתי על זר‪ .‬לומר בזה‬
‫באחד שאכל כזית מזונות ושתה יין‬ ‫הלכה ואיני זוכר בלל מה שבותב בתריר‪ .‬בשם רב‬
‫חצי שיעור אם יזכיר על הגפן‬ ‫צעיר אחד שאמרתי שאין למחות בידם‪.‬‬

‫כ׳ מרחשת תשכ*ו‪.‬‬ ‫אבל מר‪ .‬שפשיטא ליה לנתר׳׳ה שאין יוצאין‬
‫מעיב ידידי מדד׳׳ר אשד אנשיל הלד יונגרייז‬ ‫בשמיער‪ .‬ע״י טיקראפאן מטעם שר^א במו ששומע‬
‫שליט״א‪.‬‬ ‫מאינו בר חיובא לפ״מ דאומרים המומחים בטיבו‬
‫של מיקראפאן שלא מוציא ממש הקול של האדם‬
‫בדבר אחד שאבל כזית ממיני מזונות וקזתה ית חצי‬ ‫המדבר אלא הד הברה בעלמא‪ ,‬ולא דק כתר״ה‬
‫שיעור אם יזכיר על הגפן בברכד‪ ,‬אחרונה‪,‬‬ ‫בלשונו דאין שייך זה לקול הברד‪ ,‬שבטתני׳ דר״ה‬
‫הנד‪ ,‬יבול לברך ואין בזד‪ ,‬משום הפסק‪ .‬דגחלה‬ ‫דף ב״ז שד‪,‬רי הבא נשמע קול חזק ובריא אך בוונת‬
‫מזו סובר הט״ז סימן ר‪-‬ח ס׳ק י״ט דאף בשתד‪,‬‬ ‫כתר״ה היא שאומרים שנשמע קול אחר שנברא‬
‫ספק אם הוא יין או שאר מקזקה דיוסיף גם על‬ ‫מקולו ולכן ®’ ‪ T‬דמיונו לנשמע מלאו בר חיובא‬
‫הגפן כשאכל אה״ב מיני מזונות כיון שאין כאן ברכה‬ ‫דקול הבדה לא שייך ללאו בר חיובא‪ ,‬הנד‪ ,‬לדידי‬
‫לבטלה‪ ,‬זבזה פליג הרמ״א מקוום דאולי אין ®’ ‪T‬‬ ‫מספקא טובא אף אם ניטא שהאמת באמירת המומחים‬
‫פד‪ ,‬שם גפן בלל כדאיתא במ״ב םק״פ‪ ,‬אבל בפחות‬ ‫שלא נשמע קול האדם אלא קול אחר שנעשה מקולו‪.‬‬
‫לזעסיף‪,‬‬ ‫מבשיעור ששי ‪ T‬שם גפן לכויע יבול‬ ‫מטעם שכית שעכ״פ רק כשהוא קורא נשמע הקול‬
‫וממילא טוב לד‪,‬וסיף‪ .‬ואם שתר‪ ,‬יק מזויעוד מית‬ ‫יש להחשיב זה כשמיעת קולו ממש דהרי כל זה‬
‫חשא שליש רביעית כדאיתא במיב סימן ריי ס״ק‬ ‫שנשמע עושה קולו ממש‪ .‬ומנין לנו עצם בח השמיעה‬
‫י״א שהוא ספק שמא מברכין על מית כדאיתא שם‬ ‫איך הוא שאולי הוא ג״ב באופן זד‪ ,‬שנברא איזה‬
‫בקרע סעיף א׳ מחריב להוסיף‪.‬‬ ‫דבר באויד ומגיע לאזנו‪ .‬ו ת מסתבר לפי מד‪ ,‬שאומרים‬
‫חכמי הטבע שהקול יש לו הלוך עד האזן וגם יש‬
‫קצת שיהוי זמן בהלוכו‪ ,‬ומ״ם נחשב שד‪,‬וא קול האדם‬
‫רצט‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫םי ‪? p‬יא‬ ‫סיפן ‪' P‬‬

‫בענין אינשורענם אם יש בזה חסרון ח״ו‬ ‫בהפסיק בין של יד לשל ראש באמן‬
‫בבטחון בהשי״ת או לא‬ ‫יש״ר ובאמן על ברכת תפילין‬
‫לחכם אחד‪.‬‬ ‫ובין תפילין של יר לשל ראש אסור לענות אפילו‬
‫ב״ז מרחשון תשב״ר‪.‬‬ ‫אמן יהא שמיה רבא וקחשה וברכו רק שיש‬
‫לו לשמוע ולמין למה שאומרים במפורש בסימן ב״ה‬
‫בדבר אם יש איזה מעלה או גם איזה חשש איסור‬
‫סעיף י‪ /‬ואם הפסיק וענה מחלוקת הפוסקים רלהט״ז‬
‫ליקה אינשורענס פאליסע מצד שהוא ח«ו‬
‫סק״ח אינו מברך שנית על תפילין של ראש ברכת‬
‫בחסר לו בטחון בהשי״ת שביבלתו לעשרו שישאר‬
‫להניח ולהמג״א ס״ק י״ז חוזר ומברך‪ .‬ויש להכריע‬
‫אף אחריו ליורשיו סך גחל‪ .‬הנה לע״ד אין בזה שום‬
‫רלאלו שאין מברבין על של ראש בלא הפסיק צריו‬
‫חסרון כבטחון בהשי״ת‪ ,‬דהוא ככל עניני מסחר‬
‫לברך אף בהפסק עניית איקרר וקרושה וברכו בהמג״א‬
‫שהאדם לא רק שרשאי אלא גם מחריב לעשות‬
‫שהם דעת רבים כדאיתא במחצה״ש ובן פסק במ״ב‬
‫מסחר ועבודה לפרנסתו ואסור לו לומר שאף אם‬
‫ס״ק ל״ו‪ .‬אבל למנהגנו שגם בלא הפסיק מברך‬
‫לא יעשה כלום יזמין לו השי״ח פרנסתו באיזה‬
‫על של ראש על מצות ובפח מברך על של ראש‬
‫אופן‪ ,‬דמנא לו שיש לו זבוח םה‪ ,‬לבד האיסור‬
‫שתים לא יצטרך לברך שתים בהפסיק לאיש״ר‬
‫לסמוך על הנס אף לאלו שראוין להעשות להם נס‪,‬‬
‫וקרושה וברבו‪ .‬משום רלענין ברבה רלהניח על של‬
‫דהא אסור אף להתפלל שיעקזה לו השי״ח נס במפורש‬
‫ראש יש לנו בזה גם דעת הט״ז שלא לברך נוסף‬
‫בברכות דף ס׳ שעל יהי רצון שתלד אשתי זבר‬
‫על הסוברים דלעולם אין מברבין שתי ברכות על‬
‫כשהיא מעוברת ה״ז תפלת שוא הקשה הגמ׳ מלאה‬
‫של ראקו‪ ,‬ועיק בבאוד הלכה ר״ה אם שמע שהביא‬
‫שהתפללה כקזהיתה מעוברת בזכר שתהיה נקבה אלמא‬
‫מארה״ח שבזה אף לרירן לא יברך ב״א על מצות‬
‫אף לאה שהיא מהאמהות הקשה שהיה אסור לה‬
‫ואין אצלי הספר אבל נראה שזהו טעמו‪ .‬אבל עניית‬
‫להתפלל אף שראויד‪ ,‬היתד‪ .‬להעשות לה נס וגם‬
‫אמן על ברבה הוא הפסק וצריך לברך למנהגנו שתים‬
‫הורגלו האבות והאמד‪,‬ות בנסים‪ ,‬ולבן אף שתירץ‬
‫כמו שיחה בעלמזנ ואף אמן על ברבת תפילין של‬
‫אין מזכחין מעשה נסים שמשמע שהוא תירח‬
‫חברו נמי מסתבר בהרבר שמואל שרעק״א בסעיף‬
‫גם על מה שהיתר‪ ,‬רשאה להתפלל הוא רק לאה שאין‬
‫נף מסיק כמותו דהזא הפסק ויצטרך לברך שתים‪,‬‬
‫דוגמתה בבל הדורות וגם אולי הוא מצד הדין שדנה‪,‬‬
‫רטעם הפמ״א שהביא הוא טעם קלוש לומר זה‬
‫וגם בלאה סובר תירח בתרא שלא היחד■ רשאה‬
‫מסברא בלא ראיה ולכן אין להחשיב זה לספק אף‬
‫והוצרך לחרץ דהיה זה בתוך ארבעים יום‪ ,‬וא׳׳ב‬
‫לענין ברכה שהספק הוא להקל‪.‬‬
‫ודאי שאסור לסמוך שישלח לו השי״ת פרנסתו בלא‬
‫שום עבודה ומסחר‪ ,‬אף שהוא צריך לידע שבל מה‬ ‫וברבר ריו אם הוא חציצה לנט״י‪ ,‬הנה מפורש‬
‫שמרדה מעבודתו ומסהת הוא רק מהשי״ת כפ*מ‬ ‫בסימן קס״א סעיף ב׳ רלח אינו חוצץ‪ ,‬ופשוט שהוא‬
‫שנקצב לו מר״ה‪ ,‬אבל מ״מ בך נגזר מהשי״ת שרק‬ ‫אף שניכר איזה מראה שחרורית ואף בעין משום‬
‫ע״י איזה מעשר‪ ,‬עבודד‪ ,‬ומסחר ישלח לו השי״ת‬ ‫שהמים מגיעין לגופו ררך ריו הלח‪ ,‬ואם הוא יבש‬
‫פרנסתו מצד שנאמר בזעת אפיך תאכל לחם ובמפורש‬ ‫הוא הציצה וצריך תחלה להעביר הריו במים ולנגב‬
‫בסוף קידושין הרעותי את מעשי וקפחתי אוז פרנסתי‪.‬‬ ‫קורם הנטילה‪ ,‬ואס נשאר רק מראה הריו בלא בעין‬
‫ואף לר׳ נהוראי שם שאומר מניה אני בל אומנות‬ ‫אינו חוצץ כראיתא בש״ך יד׳ר סימן קצ״ח ס״ק ב״א‬
‫שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה‪ ,‬שמשמע‬ ‫ובן הוא במ״ב ס״ק י״ר שבין בריו ובין בצבעים אם‬
‫שאינו מחייב להאב ללמד את בנו אומנות‪ ,‬נמי פשוט‬ ‫נשאר רק חזותא בלא ממשות בעין איט חוצץ‪.‬‬
‫שגם הוא מודד‪ ,‬שאין לסמוך על הנס‪ ,‬אבל סובר שכיון‬
‫שדוב בנ״א בקטנותם א״א להם ללמד תורה בראוי‬ ‫ולצאת בבסוי פלאסטיק על הכובע בשבת אסרתי‬
‫ומבואר זה בספרי אגרות משה על או״ח סימן ק״ח‪.‬‬
‫אם ילמדו אז גם אומנות אף בזמנם‪ ,‬והתורה חייבה‬
‫לד‪,‬אב ללמד את בנו תורד‪ ,‬בע״ב שיבול לסמוך ע״ז‬
‫ידידו‪,‬‬
‫שיזמין לו השי״ת איזד‪ ,‬עבודה בגדלותו בשער‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫שיצטרך להרויח לפרנסתו ופרנסת אשר‪ ,‬ובנים‪ ,‬מו‬
‫שיובל אף בלא למוד ועסק בזה בילדותו קודם‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫ש‬

‫שעושין לפרנסת עצמו ופרנסת בניו שדשאין ליקה‬ ‫שהתנדו לערנסד« אבל בלא עבודה בגדלותו גם ר׳‬
‫זה כיץ שד״וא מעשה פרנסה‪ ,‬וגם אולי יקיל זה‬ ‫נהוראי מודה שאסור לסמוך על הנס אלא צריך‬
‫מעליו שלא יצטרך לעבוד הרבה להניח שישאר‬ ‫לעבוד לפרנסתו‪ ,‬וכדאיפסק ברמביים סיג מתית ה־י‪,‬‬
‫לעת זקנותו ולידושה לבניו אחריו‪ ,‬כימ שבדרך נס‬ ‫אף שבקטטתו משמע שפוסק כר•׳ נהודאי שאין האב‬
‫איט זוכר‪ .‬וגם אסור לד‪,‬תפלל ע׳ז וגם מסבת דף נ׳׳ג‬ ‫הייב ללמד אומטת לבניו כי לא מציט ברמב״ם‬
‫מגנר‪ ,‬זה אביי לטי שהוצרך לפרנסתו לנס ולא נתן‬ ‫דין זה שמחוייב האב ללמד אומנות לבט‪.‬‬
‫לו השי״ת בדרך הטבע להצליהו ^ ‪ ,‬י ה לו שכר‬ ‫ועוד נראה בטעם ד׳ טעדאי שמת שאם ילמד‬
‫מניקה ונם אסור לידמת ממעשה נסים כדאיתא‬ ‫לבנו גם אומנות לא יוכל ללמד כראוי בהכרה שגזירת‬
‫בתענית דף כ״ר עיי״ש ברש״י‪ ,‬וא״ב כשרוצה‬ ‫בזעת אפיך וכן והרעותי את מעשי וקפהתי את‬
‫להשאיר לזקטתו ולירוקור‪ ,‬הרי צריך שד‪-‬שי׳ת יזססיע‬ ‫פרנסתי שאמר דשב״א במתני׳‪ ,‬א״א שיהיו על‬
‫לו ממה שעהסד‪ .‬יותר מכפי הראוי בדדך הרגיל שהוא‬ ‫השנים דבילדותו וכמו שא׳׳א שיהיו גם על ימי‬
‫כעין דרך נס שאולי איט זוכה וגם איט מן הראוי‬ ‫השבתות וי׳׳ט ואף בתול על זמן התפלה‪ ,‬דהא לא‬
‫כדלעיל‪ ,‬ולמ כיח שהשי׳׳ת נתן דעה בדורות‬ ‫יגזור השי׳׳ת שיעבת על איסורין ובהכרח הוא רק‬
‫האהדונים שיהיה עסק זה של אינשורענס בעולם‬ ‫על ימי ההול ולא בזמן התפלד« וזעבטתט שמעבודד■‬
‫שד‪,‬וא השארה אקטתו ולידושד‪ .‬בדרך טבעי‪ ,‬הוא‬ ‫דבימי החול ולא בשעת תפלה יתן לט לתם וכל‬
‫דבר טוב וראוי גם לאנשים כשרים יראי השי׳ת‬ ‫צרכינו‪ ,‬ומ׳ב סובר ר׳ נד‪,‬וראי שהוא לענין הלמוד‬
‫ובוטחים רק על וחזיית שד״וא הנותן עצה למיקני‬ ‫עם בנו בנערותו שכיון שא״א שיוכל ללמד אם‬
‫נבסין‪ .‬רגם מי שקונד‪ ,‬אינשורענס הוא נמי עצת‬ ‫בנערותו ילמדהו אביו גם אומטת בהכרח שהשנים‬
‫השי׳ת למיקני אינשורענס ובוטח על השיית שיוכל‬ ‫הללו א'צ ללמדו אומנות ולא נאמר על שנים אלו‬
‫לשלם בד‪,‬גיע הזמן בכל שנר‪ ,‬תהו הבטחח שאנו‬ ‫שיצטרך לעסוק בר‪,‬ן באימטת בשביל הגזירה דבזעת‬
‫מחדיבין‪ ,‬ו מ הוא באינשודענס של שריפר‪ .‬וגניבר‪,‬‬ ‫אפיך ומאמר וקפחתי את פרנסתי‪ .‬ולה שי ‪ T‬זה רק‬
‫וד‪,‬אינשודענפ של הקאדס‪ ,‬שכל אלו הוא דבר שאין‬ ‫בנערותו אבל כשנגדל וצריך בעצמו לעמול לפרנסתו‬
‫בזה שום חסרח לענין הבטחון וכפו שנהגו היתד‬ ‫ופרנסת אשתו ובניו לא ®’ ‪ T‬זה וגם הוא מודד‪,‬‬
‫כל העולם אף יראי השיית ביותר‪.‬‬ ‫דצדיך לעשות איזה מלאכד‪ ,‬רעל שנים אלו הרי‬
‫וד‪,‬נד‪ ,‬מצינו ברמבים פכיר משבת היה שמנה‬ ‫ודאי היתה הגזירה‪ ,‬וגם הא כבר הגיע ממנם‬
‫ג״כ בחשבונות של מצוד‪ ,‬שמותר בשבת הא דללמדו‬ ‫לד‪,‬מדרגה שדדו יכולין ללמד גם עם עשיית מלאבד״‬
‫אומנות משום שד‪,‬וא מחשבוטת של מצוה הרי נמצא‬ ‫ואף בזמנט שכל חייט אץ מגיעין דובא דרובא‬
‫שפסק הא דצדיך האב ללמדו אומנות‪ ,‬אבל מכיח‬ ‫למדרגה כזו שלכן התירו בזמננו תה מאות בשנים‬
‫שלא הזכיר הדין רק כאן אגב גרזיא יש לפרש‬ ‫ליטול שכר בעד רבטת ולמוד תורה‪ ,‬לא שי ‪T‬‬
‫בתיטק כזה שאין לו הכח ללמד תורד‪ .‬או שללמדו‬ ‫שנתבטל גזירת השי״ת לגמרי אלא אולי ליחידים‬
‫אומנות לא קאי על תיטק אלא על גדול שצר ‪T‬‬ ‫ממש שיז שתתבטל‪.‬‬
‫לפרנסה‪.‬‬
‫וכימ שהוא ‪ p‬אף לגדולים וצדיקים שראוי ליעשות‬
‫משה פיינשטיץ‬ ‫’יייי׳‬ ‫להם נס כ״ש לאלו שברודט שאנן יתמי ריתמי‬
‫שאסור לט לסמוך על הנס ואין שום חטא על מה‬
‫שמשתדלין לבקש אומנות יותר טחה וקלה וראויה‬
‫פימן קיב‬ ‫לפי שומת האנשים יותר לד‪,‬דויח‪ ,‬אף שצריך להאמין‬
‫שהשי״ת י מל ליתן פרנסר‪ ,‬מכל אומנות שהיא‬
‫אם לבישת כובע על הראש ובגד על‬
‫כדאר*מ שם שאין עניות מן האומנות ואין עשירות‬
‫הגוה ברה״ר נחשב הנחה‬ ‫מן האומנות אלא הכל לפי זמתו‪ ,‬משום ראיט יודע‬
‫חמשד‪ ,‬עשר באב תשכיט‬ ‫שמא ועא איט זוכה להרדח באומטת אהרת אלא‬
‫מעיב ידידי הרד‪,‬״ג מהו״ר אפרים גדינבלאט‬ ‫במו שיותר ראויה להרוחד״ אבל ידע שכל מה‬
‫שירויח אחר כל הרבדים וד‪,‬שתדלות שעושה הוא‬
‫שליטיזב‬
‫דק מהשיית הטתן כח לעשות חיל ותרגם אונקלוס‬
‫הנה בהנחת הכובע על הראש ב ד ת הלוכו שנסתפק‬ ‫שטתן לך עצה למקני נכסין וכן כל דבר שעהזוה‬
‫כתתה אם נחשב הנחד« נראה לע*ד רנחקוב‬
‫ומרדה מ ת‬
‫זד‪ ,‬הנחת דהא חזינן דבליעה נחשב הטזה אזדג‬ ‫וא״ב גם אינשודענס ועא ככל עניני מסחר וכדומה‬
‫שא‬ ‫טש ה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫להחזירם מהגוף‪ .‬וטעם זה כתבו אף קודם הראיד‪,‬‬ ‫דהאדם לא נח בדאיתא בתום׳ יבמות דף ל״ד ובעוד‬
‫חהו מסברא אבל עדיין הוקשה לד‪.‬ם דנד‪,‬י שגם‬ ‫כמה דוכתי‪ ,‬משום דאזלינן בתר ד‪.‬חםץ והוא נה כבד‬
‫הבליעה שי ‪ T‬להחקזיב לועחד‪ ,‬מ״מ כיה שאיכא‬ ‫במקום שצדיד להיות‪ .‬ולה גס כובע וכל בגד‬
‫הנחה ממעו כשיגיעו לתוך מעיו היד‪ ,‬לן למיזל בתד‬ ‫שמקומו הוא להיות מונח לבוש על גוף האדם בכל‬
‫הנחה העדיפא דד‪,‬וא כשינוחו ממעז במעיו שהוא‬ ‫מקום שהוא נמצא ועי הנחה לגבי הבגד אף שהאדם‬
‫ברדרד‪ ,‬ואיך אפשר להתיר לו לשתות מרה׳׳י אף‬ ‫הלובשו עדיץ הולך‪ .‬ול׳־ד לאהד שהגיה הפץ על‬
‫כקוהכנים ראשו ואולי גם כקזהכנים ראשו ורובו‬ ‫חברו כשהוא מהלך שלא הויא הנחה כמפורש בשבת‬
‫יש לאסור כלשון הקועויא בתום׳ שבת‪ ,‬ואף !‪m‬‬ ‫דף קנ״ג‪ ,‬דהתם אין זה מקום הנחת החפץ ולכן‬
‫נימא שלא יקשה שגם יתחייב מעזום דועחת הבליעד‪,‬‬ ‫בל זמן שהאדם לא נח ליכא הגהה גם על החפץ והיה‬
‫אף שאינד‪ ,‬הנחה גמודה היד‪ ,‬ניחא מד‪ ,‬שסלק ההיוב‬ ‫אף בגד בשיניה על הבדו שלא בדרך לביעוה שאינה‬
‫כיון שאותר‪ .‬הנזזה היתד‪ .‬ג׳׳ב בדה׳׳י מ״מ הוקשד‪,‬‬ ‫הנחה אבל בדדך לבישה הוי זה הנחד‪ .‬על הבגד‬
‫לד‪,‬ם על מד‪ ,‬שגם מותד לשתות‪ ,‬הוכיחו שכיון‬ ‫אף שד‪.‬אדם שלמוו הוא עדיין הולד‪.‬‬
‫שדגליעד‪ ,‬היא הנזזד‪ .‬מטעם שבאו למקום שבסלים‬
‫אכל לכאודה יש לחלק דבאכילה שנבלעד‪ .‬הדי‬
‫להגוף הוא בדין הנהד‪ ,‬גמורד‪ .‬אף שלא נחו עדיץ‬
‫שוב ליכא הנזזה אוזרת עליה ל מ דק זהו הנחתה‬
‫ממעו‪ ,‬מד‪,‬א דכתב השתי אותיות בהדיו שועציא על‬
‫דהא לא שייך שוב להניחה במקום אהד‪ .‬אבל‬
‫הקלף שבידו כשהוא מד‪,‬לך ועריץ הקלף בידו בהלוכו‪,‬‬
‫בגד הרי שייך עליו עוד הנהד‪ .‬שועא מזזיניחזע מטעו‬
‫חייב אף שהנחד‪ ,‬גמורד‪ ,‬לד‪,‬אותיות שנכתבו בוע הוא‬
‫על איזה מקום הנזז או כשיענעד האדם שהוא גם‬
‫רק כשיניח הקלף או כשיעמוד שיתחקוב גם הנחת‬
‫הנחת ז»ץ שלכן אולי אין להתשיב הנחה זו שהוא‬
‫הקלף כמו דלא נחשב הנחד‪ .‬מויתן הדיו לכלי אחר‬ ‫לבוש על האדם הנחה כל זמן שד‪,‬אדם ועלך‪ .‬אבל‬
‫שבידו כיה שד‪,‬וא מד‪,‬לך‪ ,‬והוא מקוום דעכ׳׳פ כיץ שגם‬ ‫נראד‪ .‬דבשביל חלוק זה ועצדכו התום׳ לד‪.‬ביא ראיה‬
‫להכתים־‪ .‬על הקלף שבידו שיץ לד‪,‬חקויב הנוזד‪.‬‬ ‫מכתבן כשד‪.‬וא מהלך דכתיבתן זו היא הנחתן‪ .‬דד‪.‬א‬
‫בזה שישארו על הקלף ובטלי לו כדחלקו התום׳‬
‫לכאודה תמוה מובא התום׳ דשבת דף י׳א ובעידובין‬
‫בשבת דף ד‪ ',‬בכתב על הקלף טעופכן לכלי אחר‪,‬‬
‫דף כ׳ דמפודש בזע שהראיה שד‪.‬ביאו מכתיבה הוא‬
‫אף שודאי הנחה גמורה אין להחקזיב זד‪ ,‬רק אחר‬ ‫לענין שד‪.‬בליעה היא ההנחה אף שלא הגיעה האכילה‬
‫שיניח הקלף מ׳׳מ סגי בהנחד‪ ,‬זו אף לחייבו‪ ,‬ולם‬
‫לת ‪ T‬מעיו עדיץ‪ .‬דהא באו לתרץ מה שהקשו שם‬
‫ראיד‪ ,‬שגם הבליעה אף שאינד‪ .‬הנחד‪ ,‬מנמזו כיץ שעכיס‬
‫על מה שמותר לשתות כשמכנים ראשו ורובו ומן‬
‫שייך להחקזיבה הנחה בזד‪ ,‬שבסלין לד״גוף הוא בדין‬
‫הדין היה מותר ברבנים אף דיהזוו לבד ודק טעוום‬
‫הנחד‪ ,‬גטורד‪ ,‬אף שלא נחו מנמז עדיין ו ט תו ^‬ ‫גזירה דקזמא יכנים חפצים הצריכים לו‪ .‬הא יש‬
‫קוקזית הדקו׳־ש‪.‬‬
‫לאפור מן ד>תודה דלוקח ברד‪".‬י בפיו ונחית בבטנו‬
‫וא׳׳ב יש מזר‪ ,‬ואיה גם ללביקות בגד שבסברא‬ ‫בדה״ד ותירצו דבליעתו ה׳יינו הנחתו אף קודם‬
‫יש לד‪,‬חקויב זה להנחד‪ ,‬כיה קחהו מקומו להיות לבוזזז‬ ‫שנבנפו לועץ■ מעיו והביאו ע״ז ראיה מכתבן כקוועא‬
‫על גופו ככל מקום שו‪,‬וא נמצא‪ ,‬שהוא בדין הנחו‪,‬‬ ‫מד‪,‬לך דכתיבתן זו היא הנחתן עיי׳־עז‪ .‬וע׳ז הא ליכא‬
‫גמורו־‪ ,‬בין לקולא בין לחומרא אף שעדיין לא היתד‪,‬‬ ‫ראיה דהדיו הא ישאר במקום שכתב וד‪.‬מים הדי‬
‫הנזזד‪ ,‬ממש שד‪,‬אדם עדיץ הולך ואפקוד שיניחוע‬ ‫ירדו ממקום הבליעה לתוך המעים ודק שם ינוחו‪.‬‬
‫במקום האחר‪ ,‬שמימ כיון שד‪,‬וא הנחד‪ ,‬הוא בדין הנזזד‪,‬‬ ‫ועיץ ברש׳׳ש שד‪.‬קשה זה ונשאר בקוקזיא‪ .‬ובשלטא‬
‫גמורדק ונמצא לפ״ז שבשבח חעציא בגד ברוך דדך‬ ‫ביבמות ובכריתות יש מקום לפרש שדביאו הראיה‬
‫משא מהבית או יאדמולקע בכים בגדו אסור לו כשנזכר‬ ‫על עצם הדבר שאזלינן להחשיב הנזזה בתר הדבר‬
‫ברה׳׳ר ללבקום דרך הלוכו דד‪,‬רי יעקוה בזה הנוזד‪,‬‬ ‫אף שעשד‪ .‬זד‪ .‬כשועא מהלך‪ .‬אבל בתום׳ שבת‬
‫אלא סוב לו יותר ל ד ת כמו בחבילתו מונחת לו על‬ ‫ועידובין חזינן דע״ז לא הוצדם לראיה אלא על מד‪,‬‬
‫כתפו שבשבת דף קנ״ג וארוק כלאחר יד כי מטא‬ ‫שנחקזב ועחה תיכף בהבליעה אף שלא הגיע לתוך‬
‫לביתו‪ .‬אבל באלו נראה שתיכף כשנזכר יורוק להו‬ ‫מעיו שצריך לבא שם‪ .‬וע״ז הא ליכא ראיד‪..‬‬
‫כלאחר יד ואחיב יקחנו דלבשנו במקום שנפל דכית‬
‫ולמ צריך לומר דידעו התום׳ שיש טעם‬
‫דיכול אדוק תיכף ולא יהיה לו הפסד טסתבר‬
‫להחקזיב תיכף בדבליעד‪ .‬ר‪1‬חד« וועא הטעם שכתבו‬
‫שאסור לו לישא כל הדרך אף בריצוק‬
‫בעידובין מעזום דמבטלי אגב גופו‪ .‬היינו שאף שלא‬
‫וד‪,‬נגי ‪T‬ידו מוקירו‪,‬‬ ‫נחו ממעו מ׳ט באו כבד למקום ששייך לד‪,‬חשיב‬
‫משה פיינשטיץ‬ ‫הנחד‪ .‬מ ה שבטלים שם אגב הגוף כיה שא׳׳א שוב‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬ ‫שב‬

‫הוא מעוום דעוכירות לאו ככלל ארצך הוא‪ .‬וא׳׳ב‬ ‫סימן קיג‬
‫יקשה דאף בקנה הגר קרקע הא כיץ שחוזרת ביובל‬
‫ולר״ל דהלכה כמותו דלאו כקנין הגוף רמי אין‬ ‫בטעם גרים לחיוב עליח לרגל‪ ,‬ולתרץ‬
‫לד‪,‬חשיב זה כאדצך נמו בשכירוו ‪ J‬ודוחק לומר דדין‬
‫שיטת הרמב״ם שגרים קורין בבכורים‬
‫גר ומשוחרר לעלות לרגל הוא רק בז ת שאין היובל‬
‫נוהג או ביובל ראשון‪.‬‬ ‫מע״ב ידידי תלמידי אהובי הרד‪,‬״ג מוהר״ר‬
‫אבל נראה פשוט שקנין בזמן שד‪,‬יובל נוהג שהוא‬ ‫אפרים גרינבלאט שליט״א‪.‬‬
‫כדין קנין פירות עדיף משכירות‪ ,‬דד‪,‬א בשכירות‬
‫לכו׳׳ע לא הוי כקה׳׳ג ובקנין פירות הוא לר׳ יוחנן‬ ‫מ ה שהקשת דלר׳ אמי בפסתים דף ח׳ דאמד שכל‬
‫כקה״ג‪ ,‬וא׳־כ אף לר׳׳ל שלאו כקה׳׳ג דמי מ״מ‬ ‫מי שאיו לו קרקע פטור מלעלות לרגל‪ ,‬היה לו‬
‫נחשב זד‪ ,‬קבין של הלוקח‪ ,‬ושכירות הא מסיק בע׳׳ז‬ ‫לפטור את הכתנים ותלוים מלעלות לרגל חה ברור‬
‫דף ט״ו שלא קניא‪ .‬וגם בחחשי בארתי שעזכירות‬ ‫שחייבין דהא בשביל שכולן עולין ברגל כל המשמרות‬
‫אין כה להשוכר שום קבין בגופה אף לא לתשמיש‬ ‫שוין ברגל עיין בסוכת דף נ״ד‪ ,.‬תנה בכהנים ולוים‬
‫שעזכרד‪ ,‬אלא הוא משתמש בשל חברו‪ ,‬מכמה ענינים‬ ‫לא קשה ^ כ דהא היו להם ערי מגרש ובפ״ה ממע״ש‬
‫שמוכרח לומר כן‪ .‬וכ״ש בקנין בז ת שד‪,‬יובל נוד‪,‬ג‬ ‫מי״ד לענין וירד מעשר א״ר יוסי דמתודין כתנים‬
‫שעדיף‪ ,‬כדחזינן שלא הוצרכו להחזיר כעזחרב הבית‬ ‫ולוים בשביל שהיו לד& ערי מגרש‪ ,‬ויקשה רק לר״מ‬
‫שבטלו היובלות ונשארה של הלוקח‪ ,‬ואם היה זה‬ ‫דאף שתלכד‪ ,‬כר׳ יוסי מ״מ מדר״מ נשמע שחייב אף‬
‫רק נמכר על מ״ט שנד‪ ,‬במה נעשית של הלוקח‬ ‫מי שאיו לו קרקע גם לכו״ע דבהא לא פליגי‪ .‬אבל‬
‫כשנגמרו המ״ט שבה דאף שבטלו היובלות הא לא‬ ‫מסתבר שגם ר״מ לא פליג אלא בויתי מעשר דעיקר‬
‫לקה על יותר ממ׳׳ט‪ .‬ולכן ודאי הוא קנין ממש רק‬ ‫מה שניתן להם ערי מגרש הוא לדירה שאיו שייך זה‬
‫שהפקיעה התורד‪ ,‬מהלוקח והחזירה להמוכר כשהגיע‬ ‫למעשרות ואף שניתן להם אלפים אמה לשדות‬
‫היוכל וכשבטלו היובלות הרי לא הפקיעד‪ ,‬תורד‪ ,‬ממנו‬ ‫ולכרמים הוא כעין טפל לדירתם‪ ,‬אבל לחיוב עליה‬
‫ונשארה שלו‪ ,‬אבל מ״מ כיון שידוע שיוחזר ביובל‬ ‫לרגל שתלוי בקרקע מדכתיב את ארצך אף קרקע‬
‫להמוכד הוא ממילא כהשאיר המוכר לעצמו קנין גוף‬ ‫דדירה הוא בכלל ארצך‪.‬‬
‫הקרקע לדין החזרה שאמרה תורה ולת כשנבטלו‬
‫אבל הא יש להקשות מגרים ועבדים משוחררים‬
‫היוכלות וליכא דין החזרה דהתורה נשאר בקנינו גם‬
‫שאין להם חלק בארץ כלל אף לא לדירד‪ -‬וגם הם‬
‫על הגוף כיח דעצם הקנין היד‪ ,‬גם על הגוף רק‬
‫הייבים בראיה כמפורש בריש חגיגה דממעט רק‬
‫שסמיכות דעתם על דין התורה הפקיע ממנו גם‬
‫עבדים שאינם משוחררים אבל משוחררים חייבים‬
‫עתה קבין הגוף ולכן לא הפקיע על יותר מהדין‪.‬‬
‫והא אין להם קרקע‪ .‬ולע״ד לא קשה כלל דלעליה‬
‫עכ״פ אף לר״ל קנין פירות נומזב קנין בהקרקע ולכן‬
‫לרגל לא תלוי באם יש לו הלק בארץ‪ ,‬דהא ר״י בן‬
‫נחשב ארצך לד‪,‬לוקה לחייבו בעליה לרגל‪.‬‬
‫בתירא היה לו חלק בארץ ומ׳־מ כתבו התוס׳ פסחים‬
‫ומסתבר דבקנין פירות לעכו״ם בא״י יעבור אף‬
‫דף ג׳ שהיה פטור מראיה משום דלא היה לו קרקע‪.‬‬
‫לר״ל בלאו דלא תתנם מדאורייתא אף שלהשכיר‬
‫אלא צריך לומר דלעליה לרגל תלוי במציאות שנד‪,‬‬
‫לעכו״ם אסור רק מדרבנן כדאיתא בע׳׳ז דף כ״א‪.‬‬
‫זו ראם אין לו קרקע שיחמדו אותו פטור‪ ,‬וכיון‬
‫ולמכור בית בחו״ל לעכו׳׳ם אף רק קנין פירות לא‬
‫שריב׳׳ב מכר את שדהו הרי אין לו קרקע שיחמדו‬
‫יהיה אסור מדין ולא תביא תועבה אל ביתך אף‬
‫אותו‪ ,‬וממילא גר ומשוחרר שלקחו קרקע חייבין‬
‫שלהשכיר אסור מדאורייתא כדא״תא התם‪.‬‬
‫שהרי יש לד‪,‬ם קרקע שיחמדו אותו‪ .‬ול״ד לוידוי‬
‫ואגב אכתוב לידידי הפלא שקא חזינא ברמב״ם‬
‫מעעזר דאין מתודין דהתם תלוי נאם יש להם חלק‬
‫פ׳׳ד מבכורים ה׳׳ג שכתב הגר מביא וקורא‪ ,‬שכוונתו‬
‫בארץ מדכתיב אעוד נתת לנו‪.‬‬
‫בכל גר אף שלא מבני קיני חותן משה מדסתם‬
‫שד‪,‬וא ברוב גרי* ובכהנים ולוים כתב שם שמביאין‬ ‫וד‪,‬נד‪ ,‬למה שכתבתי דגם רידד‪ ,‬היא בכלל ארצך‬
‫וקורץ מפגי ש״גו לוע ערי מגרש‪ ,‬ונשאר המל׳־מ‬ ‫ומסתבר זה בפשיטות נצטרך לומר ששכירות לאו‬
‫נטלו חלק בארץ וכדכתב‬ ‫בצ״ע דד‪,‬א גרים לא‬ ‫בכלל ארצך הוא‪ ,‬דהא לתירוץ ראשון מברי התוס׳‬
‫הרמב״ם בעצמו לענין וידוי מעמזר בסוף הלכות‬ ‫דנציבין היא מא׳׳י וריב״ב היה פטור משום שלא‬
‫מע״ש שאין גרים מתודין‪ .‬והמגיד‪ ,‬הביא ממר‪,‬ר״מ‬ ‫היה לו קרקע‪ ,‬והא ודאי היה לו לכה״פ דירה שכורה‪,‬‬
‫תביב דבבכורים כתיב לתת לנו שועא לשץ עתיד‬ ‫דודאי דוחק לומר שלא היה לו אף דירה שכורה‬
‫ובקרא איתא דיטלו הגרים חלק בארץ לעתיד לבא‬ ‫רק שהיה דר אצל אחרים בטובתם בעלמא‪ ,‬אלא‬
‫שג‬ ‫משה‬ ‫אורח חיים‬ ‫אגרות‬
‫שכשקנד‪ ,‬גד שדד‪ ,‬נפקע החיוב מעשרות מצד שנתחייבה‬ ‫ובוידוי מעשר נתיב נתת לנו לשון עבד לס אין‬
‫תחלד‪ ,‬אצל הישדאל אלא היא נעשית מחוייבת מהדעו‬ ‫מתודין עיי־׳ש‪ ,‬וד‪.‬וא תמוה דא״ב למד‪ .‬הוצרך דודמב״ם‬
‫מצד הגר‪ .‬ואף שבלא המשכר‪ ,‬מהבטחה להאבות‬ ‫לומד נכועים ולוים מפני שיש להם עדי מגרש שהוא‬
‫לא היתד‪ .‬הקדושה על א׳׳י אבל גם הגרים נחקזבו‬ ‫דק לד׳ יוסי‪ ,‬שנמצא דלד־־מ אין קודין נהנים ולוים‪,‬‬
‫מזרע אברהם ונמצא שאף כשהוא קנוי להגר הרי‬ ‫הא גם נהנים ולויס יקהו חלק בארץ לעתיד לבא‬
‫מחזיקים זרעו בו ושייכת להתקדש להתחייב בתו״מ‬ ‫דנתיב שעד לוי אהד כדאיתא בב״ב דף קכ׳־ב‪ ,‬ועיץ‬
‫גס מצד בעלות הגד‪ .‬וגם כיון דעכו*ם אין לו קנין‬ ‫בטל״ט פי״ג משמיטה ויובל ה״י שהביא זה בשם‬
‫וגד יש לו קנין הדי דק משום שהוא מזדע אברהם‬ ‫הסמ׳׳ג׳ וא״ב אף שלא מטעם ערי טגדש כגון לד׳־ט‬
‫יש לו לכה־־פ חלק לענין שיהיה לו קנין וממילא‬ ‫יש להם לקדוו ‪ J‬ואולי פליג הדמנ״ם על הממ׳ג‬
‫ישנד‪ ,‬הקדושה גס בשביל קנינו‪ .‬וניחא עתה מה‬ ‫וסובר דגם לעתיד לא יטלו הלוים נחלה דלא נדמשטע‬
‫שמקרא דלי הארץ לי קדושת הארץ יליף רבה דק‬ ‫בגמ׳‪ .‬וראיה קצת דלענין שמלך המשיח יקח חלק‬
‫שאין קנין לעכר״ם להפקיע ממעשר משום דכשהוא‬ ‫י׳־ג לעתיד לבא שג״ב הוא נאמד שם בגט׳ הזכיר‬
‫יפקיע בקנינו לא תתקדזזז והדי נאמר לי קדושת‬ ‫הרמב״ס בפ״ד ממלנים ה׳׳ח‪ ,‬חה שלעתיד יטלו שבט‬
‫הארץ אבל לגר אף שיש קנין להפקיע מקדושד‪,‬‬ ‫לוי נחלה לא הזכיר בשום מקום‪ .‬וד‪.‬טעס אולי משום‬
‫דבעלות הדאעזון הדי תיכף תתקחזז מצד בעלות השני‬ ‫דכיון דסובד דד‪.‬וא לאו שלא יטלו שבט לוי נחלה‬
‫ועדיץ יש לקרא כי לי הארץ לי קדושת הארץ אין‬ ‫בארץ כנען הוא גם אלעתיד ככל לאוין שבתודד«‬
‫למילף מזה וא״כ יש לו קגין כדהיינו אומדים בלא‬ ‫ומד‪ .‬שמלך הנמזיח יקה חלק י׳׳ג לא נחשב כבטול‬
‫קרא אף להפקיע מקדושה דמצד בעלות הראשון‪.‬‬ ‫על דין התורד‪ .‬דלאלה תחלק הארץ אולי הוא מקוום‬
‫שמדיני הטלך שיכול ליקה מה שירצה משל העם‬
‫ונוגע זה לענין קדיאד‪ ,‬דבכודים ראם החיוב‬
‫דבטדים שעל הגר היה מצד שלא נפקע חיוב הראשון‬ ‫ונתחדש במלך המשיח שיקה נמזל ישדאל חלק י׳ג‬
‫ולא יותר במפורש בקרא‪ ,‬וכדמשמע מהא שנקט‬
‫משום דאין קנין להפקיע הקדוקוה שנעשה על האדץ‬
‫הדמב׳׳ם זה בתוך הדינים שיש למלך דשות ליקח‪.‬‬
‫מטעם כי לי קדוקות הארץ‪ ,‬היה הגד דק מביא אבל‬
‫ולפ״ז אין לתרץ על הא דנענש אחאב על שדה‬
‫לא קורא דהרי אין יטל לומד לתת לנו דמצד חלוקת‬
‫גבות כהלח‪-‬מ שם בשם הר^ק שדק הפידות יכול‬
‫הארץ לא היה לו חלק ואף בקנייתו אין לו חלק לענין‬
‫ליקח לעבדיו כשצדיך להם ולא גוף הקרקע אלא‬
‫הקדוקזד‪ ,‬דהרי הוא מצד בעלות הראקזה‪ .‬אבל מכיון‬
‫כאחד מתירוצי הגמ״יי‪ ,‬ואף תירוץ הד׳ ודדימם שם‬
‫שיש קנין לגד להפקיע הקדושה שמצד בעלות‬
‫דאין מותר אלא בשדות לקוחים ולא בנחלת אבותיו‬
‫הראשון ודק שנעשד‪ ,‬קדועוד‪ ,‬מזזדש מצדו משום שועא‬
‫יכול לתרץ מקזום דבטלה ע׳׳י כבוש העכו׳׳ם מעלת‬
‫ג׳׳ב מזרע אברהם שניתנד‪ ,‬לכל זרעושבעצם היה‬
‫להיות מצד זה גם לו ולכן נשאר החלק‬ ‫צריך‬ ‫נחלת אבוו ‪ J‬אבל הוא דוחק לומד שבשביל העתיד‬
‫יוכלו עתד‪ .‬לומד לתת לנו‪ ,‬יגם דוחק לחלק שיפסוק‬
‫להגדים מצד שועא זרע אברדס לכד‪,‬״פ שיהיה לו קנין‬
‫כגמ׳ דב״ב לענין מלך המעויח ולא לענין כתנים‬
‫דכשקונה מפקיע גם הקטשד‪ ,‬שד‪,‬יה מצד הדאקוון‬
‫ולוים‪ ,‬ומלשון המל׳־מ נמזמע שלא פליג ד־רמב׳׳ם‬
‫ונעשד‪ ,‬מהדקו מצדו שהוא ג״כ זרע אברהם‪ ,‬ולכן‬
‫על הסמ׳׳ג‪.‬‬
‫הוא ג־׳ב קורא דגם על זה דיש לו קנין מצד‬
‫הבטחה לד‪.‬אבות שי ‪ T‬לומר לתת לנו‪.‬‬
‫ולס הנכון לע׳׳ד דהדמב׳׳ם מדייק מלשון אין‬
‫וניחא מד‪ ,‬שמסיק הדמב־׳ם שם ולאברהם היתה‬ ‫קנין לענו׳׳ם בא׳י להפקיע מידי מעשר ולא אמד‬
‫השבועה תחלה שיירשו בניו אוז הארץ‪ ,‬ופי׳ הכ׳׳מ‬ ‫סתם אין קנין להפקיע ממעשר‪ ,‬שדק לעט׳׳ס אין‬
‫דד‪,‬וא טעם על מה שלא נטלו ועדים חלק בארץ‬ ‫קנין אבל אם היה מציאות לאהד שאינו עכו׳־ם‬
‫שכתב שהוא אב אף לגרים‪ ,‬דהוא משום‬ ‫כיון‬ ‫שבקנינו יפקיע ממעשר היה לו קנין אף שהיה נפקע‬
‫דד‪,‬שבועה היתד‪ ,‬קודם שנאמד לו אב המון גוים נמצא‬ ‫ממעעור ע׳׳י קנינו‪ ,‬ואף שדדיש דבר‪ .‬זה שאין קנין‬
‫שלא ז ט «לא בניו ממש עיי׳־ש‪ ,‬דלכאורד‪ ,‬אם הוא‬ ‫מקרא דכי לי הארץ לי קדוקות הארץ בגיטין דף‬
‫לתרץ הקושיא שיש להקשות ע״מ שכתב שהוא אב‬ ‫מ״ז שזה שייך לדרוש על בל הפקעה מקדושת הארץ‬
‫אף לגדיכנ הרי היה נמצא שסובר הדמב׳׳ם שועא‬ ‫יהיה מאתה שיחיד‪ .‬מ״מ למד דבר‪ ,‬מזה דק לעכו׳׳ם‬
‫חדוש גדול כיון שיש קושיות על זה‪ ,‬וד‪,‬י״ל למיגקט‬ ‫טאיזד‪ .‬טעם‪ ,‬אך שאין זה במציאות לדינא דאלו‬
‫בד‪,‬לטת תפלד‪ ,‬הדין שיכול לומר אלקי אבחזינו‬ ‫שאינם עכו״ם דהם גדים ומשוחררים הרי יש להם‬
‫ולד‪,‬קשות שם ולתרץ‪ ,‬אלמא דאין סובר זה לחדוש‬ ‫קדושת ישראל לכל המצות והייבין בתר־מ וא׳ב‬
‫גדול דק משום שאיכא מחלוקת הוצרך להשמיענו‬ ‫נקדש הקרקע ונתחייב במעשר מצדם‪ .‬אבל נמצא‬
 ‫משה‬ ‫אורח חיים‬
‫אך לפ״ז היה לו לגיורת שקנוזה שדד‪ .‬לקרות אף‬
‫שנשי ישראל אין קודין‪ ,‬ובשלטא לתירוץ מדידימ‬
‫הכיב שועא בשביל העתיד ניחא דגם לעתיד לא‬
‫יתנו לנשים וא״ב לא יתנו גם להגיורות אבל למה‬
‫שבאדתי יקשה‪ .‬ואולי כיון שנשי ישראל אינן קוראות‬
‫נמצא דנשים לא נצטוו ממילא במצות קריאה ל ה‬
‫גיורת שאין בה הטעם שלא לקרות לא עדיפא‬
‫מנשי ישראל שהתורח לא אמדה לגיורת מצות יתירות‬
‫על בנות ישראל וזהו לכאורה דדך נכון בשיטת‬
‫הרמכ׳ם‪.‬‬
‫ומה שתידצת מד‪ ,‬שהקשר‪ ,‬בספר אומד השכחד‪,‬‬
‫מה שבטור וש״ע לא החבר הדין דאסוד לדקוק‬
‫מה״ז בהר הבית‪ ,‬משום שלא יצדיד למעשה דאסור‬
‫ליכנס טמאי מתים לשם וכולנו טמאי מתים‪ ,‬הנה‬
‫הא יש מקום בד‪.‬ר הבית שמותדין טמאי מתים‬
‫ליכנס לשנו אף מדרבנן שהוא עד החיל שד‪,‬יה לפנים‬
‫מהסורג‪ .‬ולמה דאיתא ברמב׳׳ם פ״ר‪ ,‬מביה״ב היג‬
‫שהסורג היה מקיף סכיב אפשר גם הוזיל היה סביב‬
‫ובתי״ט מדות פ״ב נדג מפורש כן בשם הראבי״ד״‬
‫הדי מותר מכל צד אף במערבי ליכנם טמאי מתים‬
‫עד הסורג שד‪,‬יד‪ ,‬רוחב איזד‪ ,‬אמות‪ ,‬ולא מצאתי‬
‫השיעור‪ ,‬ולפי׳ הדא״ש במדות שם שהסורג היה רק‬
‫לצד המזרח מצפון לדרום אפשר גם החיל היה רק‬
‫שם‪ ,‬וא״ב אפשז■ שבצדדים האזזדים אחר העשר‬
‫אמות של החיל אחורי העזדת נשים ו ‪ p‬מצד מערב‬
‫היה מותר לטמאי מתים‪ .‬ומשאר טומאות הא אפשר‬
‫לטבול‪ ,‬ואם יחזקו לזיבה יספור שבעה נקיים ויטבול‬
‫במים חיים ויעריב שמשו‪ ,‬ואף שהוא מחו״ב הא‬
‫מודזר מחו״כ אף בעזרת נשים וכ״ש בשאר הד הבית‬
‫כדאיתא ברמכ״ם פ״ג מביה״ם ה״וק ונמצא שנוגע‬
‫הדין שאסור לדקוק באותו המקום מהד הבית שמותרין‬
‫טמאי מתים ליכנם ומקשה שפיר‪ .‬ואולי אינו בדור‬
‫כ״כ איזה כותל היא אם היא קבלה בדודה שהוא‬
‫כותל מערבי של הר הבית או כותל העזרה שאחורי‬
‫בית הכפורת שלכן אסור לשם טמאי מתים כתידוצך‬
‫וגם אפשר שהוא כותל התא שאף להרא״ש אסור‪.‬‬
‫וכמדומני שבם׳ שאילת דוד להגאץ ד״ד מקרלין‬
‫מסתפק בד‪,‬כותל איור‪ ,‬הוא‪ .‬ואולי זהו טעם הגאון‬
‫רי״ז מבריסק זצ״ל שאמרו עליו שלא הלך אל כותל‬
‫חמעדבי מחשש טומאוק אבל אני תמה כי מקום‬
‫שמתפללין שם הוא ודאי קבלה מדודות רבותינו‬
‫הראשונים שמותר לילך לשם ואיך שייך לחלוק‬
‫עליהם‪.‬‬
‫מצר חלק של עצמו שיש לו בא״י‪ .‬ולכן הוצרך‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫‪T‬ידו מוקירו‪,‬‬
‫בכד׳נים ולוים שקורין לזה שיש להן ערי מגרש‪.‬‬
‫אגרות‬ ‫דש‬
‫פסק הדין‪ ,‬ונקט זה בהלכות בנודים במקום מחלקותם‪.‬‬
‫וגם שבבנורים יש עוד חסרון דלא נטלו חלק ולא‬
‫היו יודעין זה מד‪,‬לכות תפלה אבל אם סובר זד‪,‬‬
‫לחדוש גחל עד שמקשה ע״ז וחדוש זה הוא בדבד‬
‫שנוגע להלכות תפלה הי״ל למינקט הדין גם בהלכות‬
‫תפלה שועא תחלה ולא לסמוד בחדוקו מ ה על מד‪,‬‬
‫שיכתוב בהלכות בכורים וגם אין מדדך הדמב״ם‬
‫לכתוב תידוצים על מה שיש להקשות על דבדיו‪.‬‬
‫אכל הוא לטעם על מה שקודין אף שאין להם חלק‬
‫אלא רק מה שיש קנין לדם‪ ,‬דהוא משום שבעצם‬
‫כיון שהם נחשבו זרע אברהם הרי יש ליתן גם להם‬
‫את הא ‪ p‬ודק משום שהיתה השבועה תחלד‪ ,‬שיירשו‬
‫בניו את הארץ כבד ז מ בה בניו כסברת הכ״מ‪,‬‬
‫וממילא אין להגרים שם חלק דא׳׳א לגזול מבניו‬
‫ממש וליתן להם‪ ,‬ולכן בקנד‪ ,‬הגד מהם כיון שאינו‬
‫גזל ויש לו קנין אף שלעכו״ם אין קנין דהוא משום‬
‫דרק לזרע אברהם ניתנה וא״א שתהיה שלא לבניו‬
‫לענין הקדושה אבל הנדים שהם נחשבו זרע אברהם‬
‫יש להם קנין‪ .‬וכיון שהקנין שלו הוא משום שהוא‬
‫זרע אברהם שנשבע לתת לזרעו הוא גם קורא ככל‬
‫ישראל‪.‬‬
‫אבל הוא שייך דק על לשון לתת לנו שהוא רק‬
‫על השבועה שהוי זה גם על מד‪ ,‬שיש דין קנין לגר‬
‫בא׳״י אבל לשון אשר נתת לנו כאשר נשבעת שלשון‬
‫זה הוא על הנתינה ממש הוא שי ‪ T‬דק על נתינד‪,‬‬
‫שניכרת שהוא על כל ישראל שבא להם ע״י החלוקה‬
‫ולא על מה שלא ניכר דהוא על קנין דהגר כיון‬
‫דהוצדך לקנותה וגם להחזירה ביובל ולכן אין מתודין‬
‫והוי ג״כ כד‪.‬חלוק של מהד״ם חביב אבל לא מטעמיה‪.‬‬
‫וטעם זה לא שייך בכד‪.‬נים ולוים אם עדי מגרקז‬
‫לא נחשבו נתינה לענין בכורים‪ ,‬דלישראל מישראל‬
‫לא שייך קנין לועקיע את א״י משום דבר דד‪,‬א גם‬
‫אצל השני הוא מאותר‪ ,‬הקדושה דשל הראשון ממש‬
‫ולא נתחדש בקנינו כלום‪ .‬וגם הכהנים והלוים הרי‬
‫היו בכלל השבועה ליתן לבניו ממש ככל ישראל‪.‬‬
‫ורק כדי שיהיו מובדלין לעבודת ה׳ נלקח מהם‬
‫חלקם בא ‪ p‬וניתן לכל ישראל כדאיתא בדמב״ם‬
‫סוף הלכות שמיטה‪ ,‬ונמצא דכשיקנו מישראל הדי‬
‫נמי לא יפקיעו אף מהמתנד‪ .‬לבניו ממש שהדי גם‬
‫הם בניו ממש‪ ,‬ויהיה החיוב בבורים רק מצד הראשון‬
‫לכן לא היה להן לקרות מצד קנינם‪ .‬וכמו שאין‬
‫קוראות נשים שקנו מאנשים משום שג״כ היא מבניו‬
‫ואינה מפקעת מכלום‪ ,‬ודק ישראל לוקח היה קורא‬
‫משתה וד‪,‬״ה לנישואין שאין הכוונד‪ .‬לסעודת נישואין‬ ‫‪« P '0‬‬
‫דהוא מסיבד‪ .‬של משתד‪ .‬דמד‪ ,‬לנו בשביל מד‪ .‬עושין‬
‫המשתד‪ .‬אלא הפידוש ורדה למעשה הנישואין וכן‬ ‫באח צעיר אם יכול לישא אשה קודם‬
‫פי׳ אף בלשת הטוד וד‪.‬ש׳׳ע מסיבה של משתד‪ .‬או‬ ‫אחיו הנחל כשאחיו מלןפיד‬
‫של נישואין עיי״ש בב״ח שד‪.‬אדיד ונאמר חן זה ביו״ד‬
‫בהלכות כבוד ת״ח אבל באם הגחל אין לו עחין‬ ‫י׳ח אלול תשכ״ב‪.‬‬
‫אשד‪ ,‬לישאנד‪ .‬אף שד‪,‬גדול הוא גם ת״ח גדול ממנו‬
‫אינו צריך לחכות עד שישיג הגדול אשת דאף איש‬ ‫נשאלתי מהגאב״ד דשאדמאש שליט״א באח צעיר‬
‫פשוט אין לו לבטל מצותו בשביל ת״ח‪ .‬וגם הא כבוד‬ ‫שנזדמז לו שידוך הגת ואבי הכלה רוצה‬
‫לא שייך אלא בקדימה כשיכולין תרויידע לעשות ולא‬ ‫דוקא שישאנה תיכף ולא יחכה עד שיזדמז לאחיו‬
‫כשאחד מד׳ן אין יכול לעשות עתד‪ .‬וכד‪,‬א דאיידי‬ ‫הגדול שיחך וישא תחלה משום שדוצה שישא קודם‬
‫התם במסיבד‪ ,‬דמשתד‪ -‬ובנות צלפחד נזדמנו לכולן‬ ‫שימלאו לו עשרים שנה וחאה הגדול נגצטעד מזה‬
‫למי להנשא בזמן אחד ולכן השיאו אותן לפי גחלתן‬ ‫אם רשאי תצעיד לישא תחלה ואם האב רשאי לעוור‬
‫דבמסיבה הלך אחד זקנה‪.‬‬ ‫להצעיר כדרך האב לבנו‪.‬‬
‫והנה פשוט לע״ד דאף לנתחלה יכול אח צעיר‬
‫והנד‪ ,‬ראיה מוכרחת מד‪,‬א דקיחשין דף ס׳ד דהמקדש‬ ‫לישא אשה אף שאחיו הגדול לא ניימז לו עחץ‬
‫את בתו סתם אין הבוגרות בכלל ומוקים לד‪ ,‬בגמ׳‬ ‫אשה לישאנה כי הדי הוא מחוייב לישא אשה ואיד‬
‫דשויתיה הבוגרת שליח ואמרד‪ ,‬לית קיחשי שלד‬ ‫שייך שלא יקיים חיובו בשביל שאחיו הגחל לא‬
‫אפ׳׳ד‪ ,‬לא שביק אינש מצות דדמיא עליה ועביד‬ ‫מקיים ואף שמה שאינו מקיים הוא מצד האונס שלא‬
‫מצוד‪ ,‬דלא רמיא עליה הדי מפורש דמקדש את בתו‬ ‫נזדמנה ההוגנת לו מ״מ לא שית שלכן יתבטל גם‬
‫קטנד‪ ,‬ממש קודם שמקויא בתו הבוגרת ואם היה‬ ‫הצעיר ממצותו איזה זמן בלתי ידוע‪ .‬וכ״ש שהאשה‬
‫איזד‪ ,‬איסוד או אף קצת עולד‪ ,‬הי״ל לקדש את בתו‬ ‫שנזדמנו■‪ ,‬להצעיר אינו רוצה אבי האשד‪ .‬לחכות‬
‫הגדולה קודם‪ ,‬ודתם הא החיוב שעל האב לקדש‬ ‫משום שרוצת שהחתונד‪ .‬תד‪.‬יה קודם שנמלאו לו‬
‫בתו קטנד‪ ,‬אינו יותר מלהשיא בתו גדולה דבנותיכם‬ ‫עשרים שנד‪ .‬ואם לא יתבטל הענין משום שאינו‬
‫תנו לאנשים שהביא רש״י הוא גם על גדולה דד‪,‬א‬ ‫רוצד‪ .‬בחתן שיהיה יותר מבן כ׳ שנה וד‪.‬וא שיחך‬
‫עישור נכסים איכא נמי לגדולד‪ ,‬והוא בשביל מצוד‪,‬‬ ‫הגון שודאי אין עליו לד‪.‬פסיד ענין חשוב בשביל זד‪-‬‬
‫זו דתנו לאנשים וד‪.‬כוונד‪ ,‬הוא רק דמצוד‪ ,‬דקטנד‪ ,‬רק‬ ‫ומד‪ .‬שראיתי איזה מחברים הביאו מהש״ך יו״ד סימן‬
‫עליד‪ ,‬רמיא ומצוה דבוגרת גם עליה בעצמה רמיא‬ ‫דמ׳ד ס׳׳ק י״ג לאסור הוא טעות גמור שהש‪-‬ך בשם‬
‫דיש לה דעת כדפרש׳׳י שם אבל ודאי בשישיא את‬ ‫תב״ח איירו בשעומדין שני האחים לעשות נישואין‬
‫הבוגרת ג״ב יקיים מצוד‪ ,‬ומ״מ אמדינן חעא חזקה‬ ‫שכבד נשתדכו שניהם וד׳ניית הוא דק לענין כבוד‬
‫על כל אדם שכוונתו לקדקז את הקטנה שמוטלת‬ ‫איזד‪ .‬ניקזואין יעשו תחלה שמחדשין שיעשו נישואי‬
‫יותד עליו מהגחלה ואף שעיקר הדבד דלא ישיא‬ ‫הגדול תחלה אף שהקטן גדול בחכמה שמפרשי שג״ז‬
‫הצעירד‪ ,‬נאמד בבנות‪ ,‬וכ״ש באחין שדתיוב על‬ ‫הוא בכלל מה שא״ד אמי בישיבה הלך אחד הכמה‬
‫הצעיד הוא רק נישואי עצמו ואין עליו שום חיוב‬ ‫במסיבה הלך אחד זקנד‪ .‬שפרשב‪-‬ם במסיבד‪ .‬של‬

‫שה‬
 ‫ט שה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬ ‫שו‬

‫‪3‬יםן ‪3‬‬ ‫לנישואי אחיו שודאי אין לו למנוע פמצווד בשביל‬

‫שאחיו עדיץ לא נשא‪ .‬ומש׳ב התוס* בשר׳ת בדף‬
‫במורדה שהשיגה דיווארס וכמה אלפים‬ ‫נ*ב דבאמר בתך מק ‪T‬ש ‪ r‬לי םת«» אף בלא שדיו‬
‫יש לט לומר דקידש הגדולה משום דלא יעשה לתת‬
‫דאלאר ע״י הערכאות ואינה רוצה לסבל‬
‫הצעידה פשוט דאינו משום איסור דמפורש בגט׳‬
‫גט כדי לצערו אם יש להתירו לישא‬ ‫שם דליבא איסור אלא משום דכן דדך העולם שלא‬
‫אחרת בלא מאה רבנים‬ ‫יקדשו הצעירה קודם הגדולה ואיירי כששתיהן שוות‬
‫ששתיהן קטטת דרמיק עלייהו או שתיהן גדולות‬
‫כ״א למב׳י תשכ״ב‪.‬‬ ‫דשויוהו לשליה דל ‪ p‬הגדולה קודם‪ .‬ולכן ברור שאה‬
‫מע׳״ב ידידי הרה״ג מוהר״ר צבי יונה געלער‬ ‫הצעיר אין לו להמנע מלישא בשביל אהיו ומה‬
‫שליט‪-‬א רב בפארטלאנד ארעגאן‪.‬‬ ‫שאומר אחיו שהוא צער גדול מזה שישא הצע ‪T‬‬
‫אדרבה אסור לו להצטער מאיסור קנאה‪ ,‬והאב רקזאי‬
‫הנה בדבר האקזה המורדת שכבר איזה שנים שהשיגה‬ ‫לעזור לבנו הצעיד‪ ,‬אך אם אומר האב שחהזועז‬
‫דיוואדס בערכאות וגם לקחה ע׳־י הערכאות‬ ‫שיחלה בנו הגדול מזה אין לו לעזור‪ ,‬אבל אין לאסור‬
‫שלשים אלף דאלאד במזומן ובית וכלים שמכרה‬ ‫להצעיר אף באופן זה דכי שייך לחייב לאחד כשיאמר‬
‫בעד עפודים אלף והשופט דערכאות סגר בבאנק‬ ‫לו חברו שאם לא יתן לו חפץ פלוני במתנה יחלה‬
‫אלף דאלאר מהשלפזים שודיבו את הבעל ליתן לה‬ ‫מזה שיתן לו החפץ כדי שלא יהלה דהא איהו מתזזייב‬
‫עד שתקבל גט כדמו״י וכבר הסכימה לקבל גט‬ ‫בנפשיה שאין לו להתחלות מזה ואם הוא באופן‬
‫ונסדר בסיאטל וכתד״ה נעפזה השלית לגרפוה ומוחזר‬ ‫שאין עליו חיוב מצד מצות צדקה ודאי אין לחייבו‬
‫לפארטלאנד והודיע להאפוה בדבר הגט שבידו חזרה‬ ‫אה ליתן את שלו בשביל זה שרוצה בדבר שאין‬
‫בה ואמרה שאין רצונה לשחרר את בעלה בשום‬ ‫לו לתבוע מדינא ובן הוא ממש בעובדא זו שאין‬
‫אופן ולעולם לא תקבל את הגט כדי לצעח‪ .‬הנה‬ ‫לאסור להצעיר מלישא כדיט וחיובו ועוד להפסיד‬
‫זה ודאי שאף אם לא נאמין שהיא גרמה הקטטא‬ ‫בשביל שכן רוצה הגדול ואומר שיחלה ע״י זה‬
‫שביניהם אלא שהוא התחיל בקטטא עד שיצא מזה‬
‫שהיא השתדלה ע״י לאיער בערכאות להשיג דיוואדס‬ ‫ומה שרצר‪ ,‬כתר״ה לומר דאולי יש להצעיר‬
‫נמי מון שהסכימה ליקח גט וחזרה בה כדי לצעח‬ ‫להמנע משום שזדא בוקות עבור הגדול והוא כעין‬
‫הלבנת פנים שהוא איסור חמוד‪ ,‬הנה גם לענין‬
‫נחפובה למורדת כיון שאינה רוצה לא לדור עמו‬
‫כאשתו ולא להתגרש כמפורש בסית ע׳׳ז סעיף ב׳‬ ‫הבוזזות הוא רק שבעצמו מתביש מזה דהא הרבה‬
‫ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו ואמרה הריני‬ ‫יש שמתאחרין מלישא בשביל הרבה טעמים אם‬
‫מצער אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך או מפני‬ ‫בשביל שיש שרוצים ללמד שחרזזבין שאחר הנישואין‬
‫שקללני או מפני שעשה עמי מריבה שולחין לח‬ ‫שיהיה דחים בצוארו לא יוכל ללמד כדאיתא בקידושין‬
‫מביד ככל דין מודדת עיי״ש ומפיק הרמ״א דלאחד‬ ‫דף כ״ט אם בשביל ענין פרנסה שרוצין להפתדר‬
‫י״ב חדפז אם הוא רוצה לגרש צריכה לקבל מפנו‬ ‫באיזה אומנות וכדומה ויאמרו גם עליו שיש לו‬
‫בעל כרחה או מתירין לו לישא אוזרת עיי״ש‪ ,‬וכיש‬ ‫איזה טעם‪ .‬וגם הא מזזירצה לאחותי דרגא כעצת תז״ל‬
‫בכאן שכפי שידוע לכתד״ר‪ ,‬היתד‪ ,‬היא המתחלת‬ ‫ביבמות דף ס‪-‬ג ישיג אתתא ואיך שייך שיעכב לאחיו‬
‫בקטטא והיא הפותדלה בענין הדיווארס‪.‬‬ ‫בטענה שבועות הוא לו‪ ,‬במה שרוצה להתגאות ולחכות‬
‫עד שיזדמן לו אפוה חעוובה שתרצה בו‪ .‬וגם מסתבר‬
‫והנה אם צריך בכאן להיתר דמאה רבנים‪,‬‬ ‫שלא שייך לאסור לאדם מלעשות עסקיו וכל צוד^‬
‫מפשטות לפוון הרמ״א משמע שמתירין אותו כמורדת‬ ‫גופו בטענה שאחד יתבייש ע״י זה במה שהוא לא‬
‫לישא אחרת גם בלא מאד‪ ,‬רבנים שלא החכר שם‬ ‫הצליח כמותו‪ .‬ולכן איני רואה שום איסור ואף לא‬
‫לא בדמ״א ולא בנר׳ב‪ .‬ועיץ בתשובת מהרשד״מ אה״ע‬ ‫שום דבר שלא כהוגן בזה שישא הצעיד תחלה‬
‫סימן ק״כ דבמורדת לא גזר הרגמ״ה‪ ,‬וכיון שלא‬ ‫ואדרבה זכה במצוה רבא דגישואין ופו״ד שחייב‬
‫גזר אין צורך להיתר דק׳ רבנים אבל מפני שלא‬ ‫בן עשרים ולא יצטרך לבקעז וכותים להנצל מהעונש‬
‫יבואו לומר על כל דבר קטן שד‪,‬יא מורדת לת‬ ‫דאמד רבא ותנא דב״ר ישמעאל והוא דבר ברוד‬
‫סובר שאין לד‪,‬תיד אלא כשעבדו איזה שנים שידוע‬ ‫לדינא‪.‬‬
‫שהיא מורדת‪ ,‬ותזיתי באוצר הפוסקים סימן א׳‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫פ׳׳ק ע׳׳ג אות כ״ד מביא ‪ p‬גם מרעק״א ועוד הרבה‬
‫שז‬ ‫משה‬ ‫אבן העזר‬
‫שפ׳׳ד מוליד ומימ אסור בקהל‪ ,‬דכיוך שלא החכר‬
‫שפליג ולא מצינו שום מ׳׳ד דפליג ודאי אין לומר‬
‫שאיכא מחלוקת בזה‪ .‬וגם אף אם נימא שיש מקום‬
‫להסתפק שפליג‪ ,‬ודאי כיון שלרבא פשיטא לו דאינו‬
‫מוליד יש לן למיפסק כרבא אף אס היה הוא מרבנן‬
‫פליג בודאי כי הוא מרא דתלמודא יותר מההוא מרבנן‬
‫שלא החכר שמו‪ ,‬וכ״ש אם היה רק ספק אף לאמורא‬
‫מפורסם לא נניח ודאי דרבא ולחוש לספק דאיזה‬
‫מ״ד‪ ,‬וכ׳׳ש שיש לפסוק כרבא נגד ספק בדוי שלנו‪.‬‬
‫וכן אין לומר שרק הרוב אינם מולידים אבל‬
‫מזדמן לפעמים שמולידין כעין מיעוט‪ ,‬שהרי ג״כ‬
‫היה לו לקרא למימני דורות להורות זשין איך יהיה‬
‫דין הולד כשיולד מפ״ד כהמיעוט שאירע זה‪ ,‬דגם‬
‫דין ולד מהמיעוט הא צריך הקרא להשמיענו דקרא‬
‫הא נקט דינים אף שאינם מצרין‪ ,‬ועצם דין פ״ד‬
‫יוכיח שג״כ הוא דבר שלא מצוי ומיעוט קטן הוא‪,‬‬
‫ואף שהוא רק באי עבר ונסיב נמי הא נקים הקרא‬
‫כה״ג כדאיתא ריש דף ע״ח‪ ,‬וגם הא משכחת גם‬
‫בהיתרא כשנסיב גיורת ומשוחררת‪.‬‬
‫להוליר אם לא יפסל לאשתו מרין איסור‬
‫אבל אפשר לומר שרב סובר דכשנזדמן שיוליד‬
‫פ׳׳ד‪ ,‬נדע שאסור גם הבן ובן הבן מממזר דאסרה‬
‫תורה דודות‪ ,‬דהא מוכרח שסובר רבא דיש למילף‬
‫חד פסול מחבריה‪ ,‬מדהוכיח שאינו מוליד מדלא מנה‬
‫בו דורות ולא היה ניחא לו לומר כדחוי ההוא מרבנן‬
‫שאולי משום דרק אותו לבדו פסלה תורה ולא בדיה‬
‫ובר בריר» אף שלכאורה הוא ךחוי פשוט ואיך טעה‬
‫בזה רבא אלא הזא משום דרבא סובד דיש למילף‬
‫חד פסול מתבריה למיפסל גם דורות‪ .‬ולת הוקשה‬
‫לו דד‪,‬יה לו לקרא למינקט פסול דורות בפ״ד שנאמר‬
‫תחלה ולמילף מיניה לממזר‪ ,‬וד‪,‬וכיח מזה שהוא משום‬
‫שאינו מוליד ולא היה שייך למינקט אצלו חרווד‬
‫וא״ב אפשר לומד שרק ע״פ הרוב אין בו דורות‬
‫ואיכא מיעוט שאית להו דורות לכן נקט הקרא דין‬
‫דפסול דודות שהוא ברוב ממזרים ולא בפ״ד שרק‬
‫במיעוט איכא דורות‪ ,‬ואם יזדמן דודות גם לפיד‬
‫הן פסולין דילפינן ממטזר‪ .‬ונמצא שלכאורה יש מקום‬
‫לומר זד« אבל הוא דוחק דמאין נימא חחש כזה‪.‬‬
‫ור‪,‬א אם יש מיעוט שמולידין למה אמר רב צא וחזר‬
‫על בניו מאין הם לימא לו דאף שזעליד הוא פ״ד‬
‫וד‪,‬וא מהמיעוט שמולידין‪ ,‬ודוחק לפרש דכיון שהוא‬
‫מיעוט יש לחזר ולבדוק אולי יתבדד שזנתד‪ ,‬ואם‬
‫לא יתבדר נימא שזעא מהמיעוט שהן כשרים‪ ,‬או‬
‫לפרש צא וחזר על בניו שאם לא יתברד ישארו בדין‬
‫ספק ממזרים‪ ,‬דפשטות הלשון משמע שרם ודאי‬
‫ממזרים כדאיתא בב׳׳ש סק״ג בשם ש״ג מריא׳ח‪.‬‬
‫אגרות‬
‫אה־ונים שמתירין בכה׳׳ג גם בלא ק׳ רבנים עיי״ש‪.‬‬
‫אבל מימ לכתחלה יש להשיג היוזר ממאה רבנים ‪p i‬‬
‫נוהגין אבל אם אוי אפשר כדפתב כתריה יש להתירו‬
‫גם בלא ק׳ רבנים כיון שזה חמש שנים שהלכה‬
‫מבעלת והוציאה ממנו בערכאות חמשים אלף דאלאר‬
‫והסכימה לקבל גט ונכתב ברצונה וחזרה מלקבלו‬
‫כדי לצערו שזה יותר לא שכיח מהאופנים שבמהרשד״מ‬
‫ועוברות האחרונים‪ .‬והגט יהא מונח ושמור בהכשרו‬
‫שלא יתקלקל עד שתבוא ותקבלהו מהשליח‪,‬‬
‫ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫‪ P'D‬ג‬
‫בענין מה שנוטלין הרופאים משהו‬
‫מהביצה לברור‪ ,‬ולירע איר לרפאותו‬
‫פצוע רכא‬
‫י״ד שבט תשכ״ב‬
‫מע״ב י ^ די הרהיג מותר״ר משה ראם שליט״א‬
‫מנהל ישיבה במעקסיקז^‬
‫ענף א‬
‫הנ ה בדבר איש אחד שאין לו בנים ורוצה הרופא‬
‫ליטול משהו מביצה שלו לבדוק לידע מזה‬
‫הסבה שאינו מוליד וידע איך לרפאותו כמו שעושין‬
‫הרופאים ממננו כן שמזה נודעים איך לרפאות וכבר‬
‫נתרפאו הרבה והולידו אם אין בזה איסור מדין לאו‬
‫דפצוע דכא‪ .‬לכאורה פשוט בגמ׳ דכשיכול להוליד‬
‫אינו באיסור דפ׳׳ד‪ ,‬דהא ביבמות דף ע״ה מקשה‬
‫על גיקב הביצה שאסור וניקב לא מוליד והא הזעא‬
‫גברא דחרזיה סילוא בביצים ואוליד ומתרץ רב צא‬
‫וחזר על בניו מאין הם ואחר זה אמר רבא על‬
‫קושית ההוא מרבנן אימא מראשו מדלא מנח ביה‬
‫דורות‪ ,‬ואף שמסיק מטעם אחר מדומיא דברות שפכה‬
‫אינו מטעם שפליג דיש דורות בפ״ד אלא משום‬
‫דהקשה לו אימא מראשו ומה שלא מנה דורות הוא‬
‫משום דרק איהו אסור ובדיה מותר אבל על מה‬
‫שבפצוע בגיד וביצים אינו מוליד לא פליג‪ .‬וממש‬
‫דברי הבל הם לומר שלהמסקנא פליג וסובר שאפשר‬
 ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬ ‫שח‬

‫הראעזונים‪ ,‬קלא כהלטעז שכתב בעזם יעז אומרים‬
‫דבביצה אתת אף שמולק הוא באיסק לאו ד פ ק‬
‫שהוא נגד פשטות הגם׳ ונגד דבותינו הראעוונים‪,‬‬
‫ועיין בחתיס אהיע םי ‪ p‬ייז שביטל דבריו וכתב‬
‫דבד זה לא נתבאר ולא יתבאד‪ .‬והגאון דיעב ת‬
‫נספר אגרת נקודת שעק תמה מנלן רגם להמסקנא‬
‫פצוע אינו מוליד אינו כלום ותמוה מאד על גאון‬
‫כמותו שכתב דברים שאינם נכונים וא״א להעלות‬
‫על הדעת אף לאומרן בעלמא וכ״עז שלא שייך‬
‫למיתמה על דברים ברקים של רבותינו‪ .‬ובן מש׳ב‬
‫דאולי הוא דק על ענק הדוב אין לועעז א ה לדינא‬
‫כדבארתי‪ .‬ועיין ביחעזלפי שד׳ יוסי בי ד׳ בק‬
‫הוכיח שהוא מאותו מקום כדבא משום שלא מנה‬
‫בו חדות וחזינן מזה שלא נבטלו דבדי רבא והזא‬
‫כדבאדתי‪.‬‬
‫מזה דאולי נימא שאק לחלק בק הפסולין ופ״ד‬
‫הוא מאותו מקום שאינו מוליד‪ ,‬והיה לו להקרא‬
‫ענף ב‬
‫התירה דודות דלת מוכיח שהוא דוקא באותו מקום‬
‫אבל מה שיעז לחן בזה הוא דנית דניקבה‬
‫הביצה מפודעז בגם׳ לאיסק וכדמסיק שלא מוליד‪,‬‬
‫והרי חזינן עתה בזמננו שמולידין דהא הרופאים‬
‫עועוין זה לידע איך לרפאות ונתרפאו הדבר• ומוליחן‪,‬‬
‫הרי בע׳׳ב צריך לומד שנשתנו המבעים וכדמצינו‬
‫בד‪,‬רבה דברים כדאיתא בתום׳ טו׳׳ק דף י׳ א דותר‬
‫מזה מצינו בדמ׳׳א אה׳׳ע סימן קנ״ו סעיף ד׳ גם‬
‫לחנא ולקולא שבזה׳ז נשתנו הטבעים ויולדת לתשעה‬
‫יולדת למקוטעין וא'צ חליצה בילדה ליום אחד‬
‫בחדש התשיעי אפילו מת הולד תיכף‪ ,‬ונתב הרמ״א‬
‫ות הוא בכמה דברים עיי׳׳עו‪ ,‬וכן איתא בפג׳א םי ‪p‬‬
‫קע״ג סק‪-‬א עיי׳׳עז‪ ,‬וא׳ב אפשר שמת שהיה בז ‪p‬‬
‫נתינת התודה פצוע שאינו מוליד נאסר לעולם אף‬
‫כעזישתנה הטבע ויוליד איזה מפיני פצוע‪ ,‬פעוום‬
‫דנימא דמה שאינו מוליד אינו עיקר האיסור דהא‬
‫פ ק בי ח שמים כעוד אף שאינו ‪ p‬ליד ואף שהחינק‬
‫מצוד‪ ,‬תקנ׳‪-‬ט נתן טעם בשדשי המצוד‪ ,‬שד‪.‬וא למאס‬
‫פעעזה פלכי עכר׳ם שמסרסין הזכרים למנותם שופרי‬
‫הנשים שלא שיק זד‪ ,‬בפצוע י ביד׳׳עו‪ ,‬כדמסיק ועם‬
‫טענה זו נמצא טעם בחלוק האיסור בין הנפסד בידי‬
‫אדם לנפסד ביד׳׳ש‪ ,‬מ״מ אולי טעם זה אינו עיקר‬
‫לדינא אלא נימא שד‪,‬וא משום דלא זה שאינו מוליד‬
‫זדי זה הוא האיסור‪ ,‬אלא מה שד‪,‬וא פצוע וזק וכרות‬
‫בידי אדם הוא האיסור‪ ,‬ומד‪ ,‬שאמרו שאינו מוליד‬
‫הוא דק סימן איזה פצוע וזק וכדות נאסרו שד‪,‬וא‬
‫אותו שלא פולק ד׳י זה‪ ,‬וא״ב היח הסימן על אלו‬
‫שלא הולקו מחמת זה בזמן נתינת התקר‪ -‬ובית‬
‫שת נאסרו אלו לעולם אף כשישתנד‪ ,‬ויולקו ו ת‬
‫ולסה שנאדתי בטעם רבא שפובר שיעז למילף‬
‫הד פסול מתבדיה צדיך לומר הא דנקס הקדא דודות‬
‫בממזד ובעמוני ומואבי‪ ,‬הוא משום דנית שיעז חלוק‬
‫ביניהם לענק הנקבות לא היה ל! למילף גם לדוחת‬
‫מהדדי‪ ,‬אבל בפ׳ד אם היה שייו חדות היו נאסדות‬
‫גם הנקבות והיה ®■ ‪ T‬למילף ‪ r o‬וממזד מהדדי‪.‬‬
‫וד‪.‬הוא מרבנ! סובר דדלמא אף שאיבא דודות וה‬
‫שלא נקט בפ׳ד שהוא דאשק ולמילף מיניה לממזד‪,‬‬
‫הוא משום דבזה העזמיענו שלא אסרה חדות בפ״ד‬
‫ולא ניליף מממזד‪ ,‬דאם היו שוק היה נקים בפ*ד‬
‫שהוא דאעוק ולמילף ממזד מיניו‪ -‬ודבא סובר דלא‬
‫היה אפשר למיסמך ע״ז דהא אפעזד גם לומד שפ׳ד‬
‫הוא באותו מקום שלא שיק בו דודות‪ ,‬ואם הוא‬
‫מראעזו ומונת הקרא הוא שאף שעזיק בו חרות‬
‫לא אסדה הדודות שלא בבממזד‪ ,‬הא לא נובל לידע‬
‫למיבתב בפידועז א ק הוא הדין בהדודות שבפ׳ד‬
‫שאינו מולק ואין בו חדוו ‪ J‬וד‪.‬הוא מרבנן לא חש‬
‫לדקדק ‪ ,p‬משום דהוכחת דבא הוא רק כעזהקושיא‬
‫היא שנימא שפ׳׳ד הוא גם מראשו ולא שדוקא מראעזו‬
‫מטעם דפ׳׳ד סתם נאמר שגם על אותו מקום שיק‬
‫למיקרי לו פצוע ורק שזעלי ביק שסתמא נאמר‬
‫הוא גם מרזמוו ומעק אבדים‪ ,‬וע׳ד הוכיח שסיר שאם‬
‫החונה להתיר הדודות הי׳ל למיכתב בפיחעז‬
‫כדכתבתי‪ ,‬אבל ההוא מרבנן הקעזה שאימא שפצוע‬
‫הוא דוקא מראעזו‪ ,‬וטעמו משום דפצוע זה ניכר‬
‫לכל ושיק שיקראו לו כל הרואין אותו בשם פצוע‪,‬‬
‫אבל לא באותו מקום שלא ניכד לבני אדם ולא שייך‬
‫שיקראו לו בעזם פצוע‪ ,‬ונמצא לסברת ההוא מרבנן‬
‫בקועזיתו שד‪,‬וא כמפורעז בקרא דאיקי מראעזו ששיק‬
‫בו דודות‪ ,‬ולת מדלא מנה בו איסוד הדוחת ולמילף‬
‫למפזר אלא נקם בממזר הוא מעוום דלא אסדה בו‬
‫חרות‪ ,‬והוא באור נכק ומוכרח בגמ׳‪,‬‬
‫עכ״ם לדינא אין מקום לומר דיעז פ׳ד שמוליד‬
‫לשום מ״ד‪ ,‬וגם לא מסתבר כלל לומר שאיכא מיעוט‬
‫דמוליחן‪ ,‬ביק שדב אמד שקאי זנתה אעזתו ואם‬
‫היה אף מיעוט המולידק היה לו להבשיד הולד‬
‫כדאשכחן דמכעזרינן אף במיעוט דחוק בהא חלדה‬
‫אעותו לסוף יבי׳ח מעוד‪.‬לד בעלת למדה״■ בדף פ׳‬
‫שודאי הוא רק מיעוט דחוק אלא תאי דליכא כלל פ׳׳ד‬
‫שמוליד‪ ,‬וכן הא מפורעז בתוס׳ וברא׳עו שמוכיחק‬
‫ממה שמולידין בנ׳׳א שכודתין מד‪.‬ן ניצח אחת שכעזדין‬
‫לקהל‪ ,‬והרמבק שפוסל כתב דלא הולידו ותזד על‬
‫בניהם מאין הם‪ ,‬וכן הוא מעזמעות כל דברי רבותינו‬
‫שט‬ ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬
‫דסובד טדפד‪ ,‬חיה שאיתפעוט טדפה מכל החי שמא‬ ‫ל״יפיד שיהיו מותריז אלו שהיו מילידי! בזפ‪ 1‬נתינת‬
‫לשון בדיאות‪ ,‬והא בדוד שאף כעונעשה עוד יוחד‬ ‫התודה אף כשישתנה ולא יולידו‪.‬‬
‫בדיא כמו תזזינן בנתוח הסניא ת כי וכתפה שנעשים‬ ‫וכדפצינו נעיז זה באיסוד טדפה שאמדינן זה‬
‫עוד יותד בדיאים נמי אפודה מדין טדפד‪ -‬ואיב‬ ‫הכלל כל שאין כמוה היה טדפה בהולין דף מ׳׳ב‪,‬‬
‫צדיך לומד דד‪,‬תודד‪ ,‬אפרד‪ ,‬מד‪ ,‬שדדה בזמן נתינת‬ ‫ואיתא כדמב״ם פ״י משהיטה הי״ג וכן אלו שמנו‬
‫התודה טדפה שלא היה סופד‪ ,‬לחיות כמוד‪ ,‬אז‪ ,‬גם‬ ‫ואמדו שהן טדפה אע״פ שי ‪»0‬־‪ ,‬כדדכי הדפואה‬
‫לעולם אף כשישתנה הטבע‪ ,‬וכן התידה פד‪ ,‬שאז‬ ‫שכידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשד שתהיה מהן‬
‫היד‪ ,‬סופה להיות גם לעולם אף כעוישתגד‪ ,‬הטבע ולא‬ ‫אין לך אלא מה שפנו הכפים‪ .‬שלכאורה תמוה‬
‫יהיה כמ^ סופד‪ ,‬לחיוו^ ואיב אפשד גם באיסוד פיד‬ ‫כשלמא מה שכתכ בהי״ב ואין להוסיף על טדפות‬
‫וכדות שפכד‪ ,‬שתלוי בין לקולא בין להופדא דק‬ ‫אלו שכל שאידע לכהמה חוץ מאלו שמנו הכמי‬
‫במד‪ ,‬שהיה בז ‪ p‬נתינת התודד» שפד‪ ,‬שאז לא ‪,TO‬‬ ‫דודות הדאשוניט והסכימו עליהן בכתי דיני ישדאל‬
‫מוליד וד‪,‬יד‪ ,‬אסוד נאסד לעולם אף כעוישתנה הטבע‬ ‫אפשד שתהיה ואפילו נודע לנו מדדך הדפואה שאין‬
‫ויוליד פצוע כזה ופד‪ ,‬שאז היה מוליד והיה פוחד‬ ‫סופה לחיות‪ ,‬ניחא שהוא מטעט שאיתא בנס' חולין‬
‫הוא מותד לעולם אף כשנשתנד‪ ,‬הטבע ולא יוליד‪.‬‬ ‫דף נ׳׳ד גפידי דאי בדדי לה סמא חיי דק שממנו‬
‫ולכן כיון שניקבה הביצד‪ ,‬מפודש בגפ׳ שהיה אפוד‬ ‫נשכח הדפואה‪ ,‬ומשמע ממ׳פ שמפדש שפה שכתב‬
‫מעוום שלא היה מוליד נאסד אולי גם לעולם אף‬ ‫הדמב״ם אפשד שתהיה הוא טעם הנס׳ שגמידי‬
‫בזמננו שנשתנד‪ ,‬הטבע וד‪,‬וא מוליד‪ .‬וזד״ו אולי טעם‬ ‫שאפשד שתחיה ע״י טמא אך שנשכח מחכמי הדופאים‬
‫הי׳א דבלבוש‪ ,‬ומה שלא אטד הולד בדין פצוע דכא‬ ‫שבזמנים האהדוניט‪ ,‬אבל להיפוך כשחזינן עתה‬
‫גם לקהל ואסדו דק לכהונה אף שלמד‪ ,‬שבאדתי הא‬ ‫שאפשד שתהיה ע״י סמים וגם בלא ספים הדי ליכא‬
‫לדכא יש לפילף פפפזד גם לאסוד תרות‪ ,‬ואף‬ ‫שום תידוץ אלא לומד שנשתנו הםבעים‪ .‬דהא אין‬
‫לההוא מדבנן הא יש לפילף דד‪,‬א ליכא הוכחד‪ .‬מדלא‬ ‫לתדץ מעוום דקיי״ל דודאי טדפה לא מכשדינ! במה‬
‫נקם תדוח בפ׳־ד שהוא מעוום דלא אפדד‪ ,‬תדות בפ׳ד‬ ‫שהיא חיה כדאיתא בדמ׳׳א יו״ד םי ‪ p‬נ״ז סעיף י״ה‪,‬‬
‫כיון דבזמן נתינת ו«ודד‪ ,‬לא היה שייך חדות לת‬ ‫דהא שייך זה דק במקדה שדאינו שטדפה אחד חי‬
‫לא נקט חן החדות בפ״ד אלא בפמזד‪ ,‬וא׳ב היה לו‬ ‫יותד פי‪-‬ב הדש שייך לומד דהיה זה נס ולא נכשד‬
‫למילף פסול ‪ r o‬מפסול ממזד לאפוד הדודות לכאודת‬ ‫מצד הנם כדכתב ומו׳׳ו שם ס״ק פ׳׳ה בפידושו בדבדי‬
‫הוא פשוט דביון דהאיסוד הוא מעוום שנידת כמתחלה‬ ‫החזזב״א ו ת למה שהביא השו‪-‬ך מפהדש״ל ואין כמוה‬
‫שלא היה חדות ולא היה האיסוד אלא עליו אין‬ ‫היה דוכא דדובא אבל מיעוטא דמיעוטא איכא דחיה‪,‬‬
‫לאסוד עתד‪ .‬יותד מבתחלד‪ ,‬אך שלכהונה עכ״פ פוסל‬ ‫נפי הוא דק כשהוא במקדה שזזטדינן בהכדח דהוא‬
‫את הבת דילפינן פאלפנד‪ ,‬לב׳׳ג כמו דפוסל אותה‬ ‫פן הפיעוטא דמיעוםז‪ 4‬אבל הא אף שחזינן שכל‬
‫מתחפד‪ ,‬ומכחנה‪.‬‬ ‫בהמות שאיכא בהו טדפה זו שמנו חכמים הן היוו;‬
‫ויולדות ומשבחות שלא שי ‪ T‬זה‪ ,‬והדין בדוד שגם זו‬
‫אבל כעונעיץ ב חן טדפד‪ ,‬גופה חזינן שלא לכל‬ ‫טדפה ואפודה באכילת דכלל נקם הדמב״ם שאין לו‬
‫דבד כשנשתנד‪ ,‬מאינד‪ ,‬היה לחיה ולהיפוך מחיה‬ ‫אלא פה שפנו הכפים‪ ,‬וכדחזינן בזמננו שחותכים‬
‫לאינד‪ ,‬היה הוא כמתחלד״ דהא ח ן טדפה איכא גם‬ ‫ד&ניא דיבי וכולם חיים באדם ובבהמות שנעשזה‬
‫בחיוב פיתד‪ ,‬דדוצח שהועדג את הטדפד‪ ,‬פטוד‪ ,‬ושם‬ ‫נתוח זה להדבה מיליאנים נפשות שודאי אין לומד‬
‫מפודש בדפב״ם פ׳׳ב פדוצה ה״הי שתאי באומדנות‬ ‫ד־ז שד‪.‬וא נם ולא שהוא מיעוטא‪ ,‬וגם אין לומד‬
‫הדופאים שאם יאטדו שפכה זו אין לה תעלה באדם‬ ‫שהוא שקד וטעות שכתב הדשכ״א בתשובתו שהובא‬
‫ובה ימות אם לא ימיתנו דבד אחד הוא הטדפה‬ ‫בד״ה פ׳ אלו טדפות סימן דפ״ג דהדי הוא דבד‬
‫שפטוד‪ ,‬וד‪,‬וא גם כמפודש דאם יאמדו הדופאים שלא‬ ‫מפודסם בכל העולם כולו שבדוב נמופהות אידע‬
‫היה מת בה משום שיש לה תעלה הוא כעולם שהועדגו‬ ‫נתוח זה ודאו זה בעינידם איך שחתכו הדופאים‬
‫חייב עליו מיתד״ ולא אזלינן בתד דיני טדפה שאמדו‬ ‫ושהן חיים ובדיאים‪ ,‬אלא שמוכדהין לומד שנשתנו‬
‫חכמים ונמצא שהיה הדין ממננו שההודג את מי‬ ‫הטבעים ואף למ״ד טדפה היד‪ ,‬ויולדת ויש שסבדי‬
‫שחתכו הדופאים ממנו <« הטניא ח כי היה חייב‬ ‫דכן הוא ל^נא שלכן אפודה ודאי טדפה כעוד‪,‬יא‬
‫עליו מיתה כפו בד‪,‬ודג את השלם אף שבבד‪,‬פד‪,‬‬ ‫היה כדאיתא בדיה שם בשם הלבוש‪ ,‬נמי ודאי דאינה‬
‫לאמלה אטודד‪ ,‬בלאו דטדפוע וד‪,‬ד‪,‬ודג את מי שניטלו‬ ‫כבדיאד‪ ,‬כמפודש בתום׳ עיז דף ו׳ אלא חולד‪ ,‬כל‬
‫ממנו שתי הכליות היה פטוד כועדג את הטדפד‪ ,‬אף‬ ‫ימיה ומתמעטה והולכת‪ ,‬ו ה כתבו בשם דעויי‬
‫שבבד‪,‬מה לאכילה פותדת כבהמד‪ ,‬כשחע‬ ‫שפפדשים כן בדבדיו בדף ניא שם שכתב למאן‬
 ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬ ‫שי‬

‫ומה שלא נאסר גם פצוע בידי שמים ביון‬ ‫וצריך לומד דרק בטרפה לאיסור אכילד‪v1 .‬א‬
‫שהאיסור הוא ע״ז שאינו מוליד נצטרך לומר כרהינוך‬ ‫כמתחלה אף שהוא איסור דתלוי בחיות מטעם דאם‬
‫והוא טעם גם לדינזב ואולי הוא גזהיב לאסור האינם‬ ‫היה תלוי באומרנא ררופאים‪ ,‬לא היה צריך להלכה‬
‫מולידין רק כשנפצעו ונכדתו ע״י אדם שהיה זה‬ ‫למיגמד מי הן הטרפות בדמצינו בהרבה דברים‬
‫ע״י מעשה האסור ולא כשנעקזה בידי שמים שהוא‬ ‫שסמכה תורה על התכמים באומדנא שלהם בעניני‬
‫דמי קצת לנעשד‪ ,‬בו דין שמים שלא יזכה להבנות‪,‬‬ ‫בליעות ונתינת טעם וקליטת נטיעה וכדומה שנוגע‬
‫או מטעם אחד שלא ידוע לנו ככל גזירות הכתוב‪.‬‬ ‫לשבת וכלאים ושביעית ומאכלות אסורות‪ ,‬ואף‬
‫שמצינו מחלוקות כבמד‪ ,‬רבדים בין התנאים ואמוראים‬
‫ענף ג‬ ‫לא נמנעה התורד‪ ,‬למיסמך על החכמים‪ ,‬וכ״ב היה‬
‫שייך למיספך על החכמים שיזמןדו מי הן הטרפות‬
‫והנד‪ ,‬בירושלמי שהביאו התום׳ איתא בניטלה‬ ‫שאין במור‪ ,‬היה‪ ,‬לת הוא הכרח לומד שבאיסוד‬
‫ביצה אחת שכשר אבל אינו מוליד‪ ,‬ותמוה מאד‬ ‫טרפה תלוי בזמן נתינת התודה מה שאז לא היתד‪,‬‬
‫לכאורה כיון שאינו מוליד מ״ט הוא בשד‪ ,‬ועיץ‬ ‫כמוה תיד״ שלכן הוצרך להלכה מסיני להודיע שאלו‬
‫בדא״ש שמצד קושיא זו מדחר‪ ,‬פידועז זה ומפרש‬ ‫הן הטרפות לעולם אף שיהיה זמן שישתנר‪ ,‬הטבע‬
‫שהירושלמי איירי בהיה זה בידי שמיב^ אבל החום׳‬ ‫ואומדנות החכמים לא יהיה כן‪ .‬והלכה זו נאמרד‪,‬‬
‫הא מפרשין בניטלה בידי אדם ומביאין מזה דאיה‬ ‫דק לענין איסור אכילה דטדפד״ ולא לענין חיוב‬
‫לד״ת שבניטלד‪ ,‬ביצה אחת כשר ורק שהירושלמי‬ ‫רציחה שד‪,‬פטור הוא טקוום דהוא גבדא קטיל* שלת‬
‫סובד שאינו מוליד דלא כר׳וז בזה שסובר שמוליד‬ ‫תלוי באומדנות הרופאים בכל זמן לומד שבזמן שד‪,‬דגו‬
‫בדכתב שהדבר‪ ,‬הולידו‪ ,‬וא״ב יקשה טובא מ״ט הכשיר‬ ‫הוא טרפד‪ ,‬ולא במד‪ ,‬שהיה אז‪ .‬חזינן מור‪ ,‬שבלא‬
‫התתשלמי כיון שסובר שאינו מוליד‪ .‬ולכאורה היה‬ ‫דגרה יש לנו לומד בדבדים שתלוי בטבעיות שהוא‬
‫מזה קצת ראיה למה שרציתי לומד תחלה ואליבא‬ ‫תלוי באומדנות החכמים בבל זמן‪.‬‬
‫דד‪,‬לבוש דד‪,‬וא תלוי איך היה בזמן נתינת דתודה‬ ‫ולת בפצוע דכא וכרות שפכר‪ ,‬שלא מצינו‬
‫ונימא דאו היה מוליד בניטלד‪ ,‬ביצה אחת והיה‬ ‫שנאמרו־‪ ,‬הלכד‪ ,‬מסיני מי הוא פצוע דכא וכרות‬
‫כשד ובזמן הירושלמי נשתנה הטבע שאינו מוליד‬ ‫שפכה‪ ,‬אלא שד‪,‬דין דאורייתא הוא שמי שאינו מוליד‬
‫אבל הכשירו משום שד‪,‬דין תלוי בזמן נתינת התודה‬ ‫ע״י פציעה ‪.‬ודיכד‪ ,‬וכריתה הוא איסור הלאו ומסדה‬
‫שדדה מוליד‪ .‬אבל לבד שבאדתי שאין לומד כן‪,‬‬ ‫התודה לחכמים באומדנותם שיאמרו מי הוא מד‪,‬ם‬
‫היה דוחק לפרש שהיה שינוי שני פעמים שממן‬ ‫שאינו מוליד של ‪ p‬תלוי כשנשתנה הטבע במי שאינו‬
‫נתינת התודה היה מוליד ובזמן הירושלמי לא היה‬ ‫מוליד באותו הזמן‪ ,‬ולת כיון שניקבה הביצה באופן‬
‫מוליד ובזמן ד״ת הוחזד לקדמותו שיוליד‪ ,‬וגם היה‬ ‫שהרופאים עושין אנו רואין שמול ‪ T‬ין בזמננו יש‬
‫נזכר בירושלמי שנשתנד‪ ,‬אז שלא יוליד‪.‬‬ ‫להכשירו‪ .‬ומד‪ ,‬שידעינן דדין התודה הוא במי שאינו‬
‫מוליד‪ ,‬זעא מטעם דדבא וד׳ יוסי בי ד׳ בון מדלא‬
‫אבל הנכון בטעם הירושלמי דסובר שבנולד‬ ‫מנה בו דורות‪ ,‬ואף שההוא מדבנן הקשה חע־לי לא‬
‫בביצה אחת יכול להוליד כדמסתבד בן אף שסובר‬ ‫מנד‪ ,‬משום שלא נאסרו הדודות‪ ,‬הא למה שבאדתי‬
‫בניטלה ביצה אחת שלא יוכל להוליד‪ ,‬דד‪,‬א אפשר‬ ‫היתה קושיתו דק מעזום שנימא חדא במפורש בקרא‬
‫שהתסדון שבו הוא רק בכמות ולא באיכות כח‬ ‫דוקא מרזמזזו ששייך בו דודות שלת היה משום‬
‫ההולדד‪ ,‬דלת אף שלכל אדם נהלק כח הר‪,‬ולדר‪,‬‬ ‫שלא אסרה הדודות‪ ,‬אבל ביון שאיידי דוקא באותו‬
‫לשתי הביצים מ״מ למי שנולד בביצה אחת ניתן‬ ‫מקום בדיליף מהיקשא שגם לדידיה איירי ודאי גם‬
‫לו בל כח הולדה בהביצה אחו^ ואף שגם אפשר‬ ‫באלו שאין לד ‪ a‬דודות שלכן הא לא נובל לידע דין‬
‫שד‪,‬חסדת הוא לו גם באיבתו כדמ והאי <»!שר ושכן‬ ‫הדורות‪ ,‬שהרי אפשד לפרש שאיידי באלו שאין‬
‫הוא בהדוב לפ״מ שמסתבר שיוכל להוליד‪ .‬ולכן‬ ‫מולידין שליכא דודות והו״ל למיבתב דין הדודות‬
‫סובר הירושלמי שאף בניטלה ביצה אחת שודאי לא‬ ‫בפירוש‪ ,‬ל ת מדלא נכתב דין הדורות בפירוש מוכת‬
‫יוליד‪ ,‬דמאחר דנברא בשתי ביצים הרי היד‪ ,‬לו‬ ‫שאיירי דוקא באלו פ״ד וכ״ש שאין מולידין ואין‬
‫כח הד‪,‬ולדד‪ ,‬חקא בתרוייהו‪ ,‬מימ לא נפסל דמאחד‬ ‫לד& דודות ובדבאדתי בטעם הוכחת דבא‪ ,‬וגם ההוא‬
‫שאם היה טלד בן היה מוליד נמצא שלא ניכר בו‬ ‫מדבנן סובר הוכחד‪ ,‬זו אחדי שיליף שהוא באותו‬
‫מה שד‪,‬חסידו מבח ההולדד‪ ,‬בשלא ידעו שנעשה זה‬ ‫מקום א דע שהאיסור הוא דוקא בזעפן שאין מולידין‬
‫ע״י התיבה‪ ,‬וכיון שלא ניבר סובר שלא נפסל דד‪,‬וי‬ ‫שלא שייך שוב הטעם שלא היה ניחא לו ועכחת‬
‫כשותה כוס של עיקדין שלא נפסל שג״ב יסבור‬ ‫דבא‪.‬‬
‫שיא‬ ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬
‫האתת שנשאר לו יהיה בה כל כח הולדד‪ .‬שיש‬ ‫שלא ניכר שהוא ע״י מעשד״ ולא‬ ‫הטז‪ 03‬משום‬
‫בהשתים כיון שאיכא מציאות שיהיה כל כח הולדה‬ ‫באבדי הזרע‪ .‬וניחא לפ״ז מה שאמו­‬ ‫משום שאינו‬
‫גם באחת‪ .‬ולפ׳׳ז שאירע גם אלו שמולידין אף‬ ‫הטה שלכאורה לא שייך אף לדמיון‪,‬‬ ‫ד‪,‬״ה כסריס‬
‫בנחתכד‪ ,‬אחת וגם שאית אד‪ ,‬רפואה לא סמכו‬ ‫דכשדותו הוא רק משום שלא ניכד‬ ‫דהוא מעוום‬
‫המלכים על חתיכת אתת וחתכו השתים ולס מאסה‬ ‫ע״י מעשה הנטילה רבידי אדם‪.‬‬ ‫שאינו מוליד‬
‫התורה לאסור לקהל רק מזוחתכו השתים‪ ,‬וד‪,‬וי טעם‬
‫החינוך שפיר להרא׳ש אאבא דר״ת‬ ‫ולפ״ז אין לומר בטעם שלא נאסר כשנעשה‬
‫בידי שמים משום דלא היה זה ע״י מעעוה איסור‬
‫וד‪,‬נד‪ ,‬בפירוש ובלבד שלמין שבירושלמי פד׳׳י‬ ‫דהא בניטלה הביצה אחת היה זה ע״י מעשה איסור‬
‫בוזוס׳ וכן הרא״ש בפירוש ראעוון דדוקא כשניטלד‪,‬‬ ‫ומ״מ מותר‪ .‬וכן אין לומר כטעם החינוך‪ .‬דהא כיון‬
‫ביצר‪ ,‬שהיתר‪ ,‬שלימד‪ ,‬אבל אם היתד‪ ,‬פצועד‪ ,‬שגרע‬ ‫שגם בניטלד‪ ,‬ביצה אחוז אין מולידין היו המלכים‬
‫אף לר״ת‪ ,‬לא יוכקזר אף מזזניטלה דאין זה פסול‬ ‫מסדסין גם רק ביצה אחת וצריך למאס זה‪ ,‬אך אולי‬
‫שחתר להכ׳מרו‪ ,‬ולכאורד‪ ,‬קשה מ״ש מפסול דניקב‬ ‫כיון שלא ניכר שלא יוליד לא מאום כל כך‪ .‬ואולי‬
‫ונסתם שחוזר להכעורו‪ .‬ודוחק לומד דד‪.‬פצע גרם‬ ‫אף שככיצה אחת אינו מוליד יש לו עכ״פ תאור‪,‬‬
‫שלא יוליד שוב לעולם‪ .‬ולמה שבאדתי ניחא דכיון‬ ‫לתשמיש וכוונת המלכים הא היה שלא יהיה להם‬
‫שאפשר גם שלא יוליד דד‪,‬א רק לפעמים מוליד והוא‬ ‫תאוה לנשים שלכן סרסו שתי הביצים ונעעזה מאום‬
‫בעצם ספק פ׳׳ד שדהכעזד שלו הוא או משום חזקת‬ ‫לאסור לקהל רק כשניטלו שתי הביצינ^ אך זה‬
‫בעזרות או מעזום דסובר דספק פ״ד כעור‪ ,‬וכיון שד‪,‬יה‬ ‫דוחק דא״כ לא תלוי האיסור במה שאינו מוליד אלא‬
‫פצוע בד‪,‬ביצה תחלה שזה הא גרע והיה פסול הרי‬ ‫במה שלא מתאוה לאישות ובגמ׳ הא מקזמע דתלוי‬
‫הוא (מ־רבה בחזקת פסול‪ ,‬ולכן לא מבעיא אם ספק‬ ‫באינו מוליד לכן צריך לומד לפ ‪ r‬שהוא גזה״כ‬
‫פ״ד אסור וד‪,‬כעורות דניטלה ביצה שלימד‪ ,‬הוא מצד‬ ‫מטעם שלא ידוע לנו ככל גזיה״ס‬
‫חזקת בעזרות שאין להכשיר בניטלה כשד‪,‬יתד‪ ,‬פצועה‬
‫דזמירבד‪ ,‬היה כבר בחזקת פסול‪ .‬אלא אף אם הוא‬ ‫ולר׳׳ת שסובר שבניטלה אחת מוליד ורק בשביל‬
‫מטעם שספק פ״ד כעזר במי כיון שכעוד‪,‬יתד‪ ,‬פצועד‪,‬‬ ‫זה ממנזירו‪ ,‬עיין ברא״ש שכתב לר״ת שרק פעמים‬
‫הרי היה בחזקת פסול לא נחעזב זה לספק אלא כודאי‬ ‫שמוליד וגם אית לו רפואה‪ ,‬שלכאורה תמוה אם ליכא‬
‫פסול מצד החזקת אבל נמצא חדועז דאם יעז מי‬ ‫כה הועלדה כביצה אתת איך יוליד לפעמים ואם‬
‫שניטלה ממנו ביצה שד‪,‬יתד‪ ,‬פצועד‪ ,‬שנשא גיורת‬ ‫יש כח זעלדה גם בביצה אחת ה׳׳ה כמו בשתי ביצים‬
‫וד‪,‬וליד ממנד‪ ,‬בנים הרי נתברר שאיננו פ״ד כיון‬ ‫ולמה רק לפעמים‪ ,‬וגם איזה רפואה שייך לדבר‬
‫שהוליד ויהיה שוב מותר לישא בת ישראל‪.‬‬ ‫הנחתך‪ .‬אבל צריך לומר שהוא כדבארתי דבנולד‬
‫בביצה אחת יש לו כח הולדה גם בהאחת‪ ,‬ורק בסתם‬
‫עכ׳׳פ נתברר שאיסור פ׳׳ד הוא רק כעזאינו‬ ‫בנ׳׳א שנולדו בשתים נהלק כה הולדה לשתי הביצים‬
‫מוליד‪ ,‬ואף כשבזמן נתינת התורה לא הוליד אם‬ ‫ולכן סובר הרא״ש אליבא דר״ת דודאי אפשר שישנם‬
‫נשתנד‪ ,‬הטבע ומוליד אינו באיסור פ״ד‪ ,‬ולס ניקבת‬ ‫אנשים שאף שיש להם שתי ביצים יש להם כל כח‬
‫הביצה אף שבגמ׳ איתא לאיסור כיון שעתה חזינן‬ ‫הולדה גם בכל אחת מ ‪ p‬ואנשים כאלו יולידו‬
‫שהרופאים מנקבים ונוטלין מעזהו ומולידין כעזר לבא‬ ‫כשיחתכו האחת מ ^ אבל הרבה אנשים לא יולידו‬
‫בקהל‪ .‬אבל נראד‪ ,‬דדוקא תנקיבד‪ ,‬שעועזין הרופאים‬ ‫משום שאין להם כל כח הולדה אלא בתרדיהו דוקא‪.‬‬
‫שיודעים איך לנקב וליטול כעזר‪ ,‬שהרי דק באופן‬ ‫ונמצא שלר״ת שאינו סובר כהירועזלמי שמכעויר‬
‫זד‪ .‬חזינן שמוליד ולא בניקבו דרך סבד‪ .‬כד‪,‬א דד‪,‬ד‪,‬וא‬ ‫מצד שלא ניכר שלא מוליד ע״י המעעזה אלא מטעם‬
‫דסליק לדיקלא וחרזיה מילוא בביצים‪ ,‬שאולי נעעזה‬ ‫שהוא מוליד הוא ספק פצוע דכא ומד‪ .‬שהכשירו‬
‫באופן שנתקלקל שלא יוליד אף לפ״מ שנשתנד‪ ,‬עתר‪,‬‬ ‫ולא אסז־ו מדין ספק איסודא יש לומר שהוא משום‬
‫אך כשיוליד לא נימא חזר על בניו שהרי אפשר שגם‬ ‫שיש להעמידו על חזקת כשרותו דקודם שנחתכד‪,‬‬
‫בדרך סבה היה הנקב באופן שלא קלקל הזדלדד‪ ,‬כיון‬ ‫ממנו הביצה‪ ,‬וגם אולי מכשיר ספק פ׳׳ד כמו שמזור‬
‫דאיכא מציאות שיוליד ואנז ספק פ״ד כעזר יעז‬ ‫ספק ממזר ולא גזרו בו רבנן אף שגזרו בספק ממזר‬
‫להכעזיר אף בניקב דרך סכת ועיין ביערעז לענין‬ ‫ומצינו שטזלקו רבותינו האחרונים בספק פ׳׳ד עיין‬
‫ניטלר‪ ,‬ביצה אחת שג״ב כתכ שד‪,‬רופאים יודעים‬ ‫בפ׳׳ת סק״ג בשם הנו״ב שד‪.‬ביא סברא זו וגם שהוא‬
‫לאמן ידיהם ואיך לעעוות דעבא בפ״ת סק״ז עיי״ש‪,‬‬ ‫חולק‪ .‬וניחא לפ׳׳ז גם מד‪ ,‬ששייך רפואת שועא‬
‫ולכן אין להוכיח ממד‪ ,‬שמולידין כעזנקבו הרופאים‬ ‫לד‪,‬גדיל ע״י סממנים כח ההולדה שלו שגם בביצה‬
 ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬ ‫שיב‬

‫כדאיתא ברמב״ם פי*ג מאי׳ב הט׳ו עיין בפ׳ם וגם‬
‫הב״מ לא פליג אלא שהוא הבין שוזנרמ מתיר למי‬
‫שאינן סמובין לקבלם וע׳׳ז כתב שאף שאנן הדיוטות‬
‫אנן אין מקבלין אבל ודאי גם המ‪-‬ט לא יטעד‪ ,‬בזה‬
‫דאיזה חלוק יש דהסמוכין לא יקבלו ואנן שעושין‬
‫בשליהותימע יקבלו וכוונת הדיוטות הם אנשים שאינם‬
‫ת״ח וזד‪ ,‬מורה גם ר‪,‬כ״מ וכשרים להיות ב»ד לגרות‬
‫ואין כאן מחלוקת לדים‪ 4‬ואם היד‪ ,‬זד‪ ,‬איסור לא היו‬
‫אף סתם אנשים שאינם ת״ח עוברים על איסורים‬
‫אלא שהוא רבר שצריך להתרזזק מזד‪ ,‬ולכן הדיוטות‬
‫שאינם ת״ח לא חששו לזד״ ולכן כשיש לחוש שיעבור‬
‫על איסור חמור יש לד‪,‬קל לקבל לגייר‪ ,‬אבל בכד‪,‬ן‬
‫שועא דבד אסור ממש אין להזדקק אף כשיש לחוש‬
‫שישתמד ח״ו כיון שהוא פושע‪.‬‬
‫והנה לבד זה הא אף שהמתגייר לשם אישות‬
‫נפסק הלכה ביבמות דף כ״ד שר‪.‬וא גר וכן הוא‬
‫ברמב״ם וש״ע מ״מ ודאי בעינן שיקבל מצווז דהא‬
‫גר שלא קבל עליו איזה מצור‪ ,‬אף שקבל עליו שאו­‬
‫כל הפצות אינו גר כדאיתא בבכורות דף ל׳ ואע׳׳ג‬
‫דאיתא שם רק אין מקבלין אותו ובן הוא ברמב״ם‬
‫פי״ר ר‪»,‬ו‪ 4‬מ״מ מפומע דאף בדיעבד אינו גר כמו‬
‫בחבר וכד‪,‬ן השנויין בברייתא זו ג״כ בלשון אין‬
‫מקבלין והוא דין דבדיעבד כדאיתא שם כל כד‪,‬ן‬
‫שאינו מודה בה אין לו חלק בכזענד‪ ,‬וכתב הרמב״ם‬
‫בפ‪-‬א דבכורים ה״א שאין טתנין לו מתנד‪ ,‬מהן‬
‫היינו מב״ד מתנות כד‪.‬ונד‪ ,‬ו ת לא כתב בפ״י ממטמאי‬
‫מר׳מ ה׳ב שבדיעבד הוא בדין חבר למה שקבל‬
‫משפע דאף בדיעבד אין לו דין חבר‪ ,‬וכ״ב הוא‬
‫בעכר״ם שלא קבל עליו דבר אהד אין מקבלין שהוא‬
‫גם בדיעבד שאינו גר ואף שא״צ שילמד ולידע‬
‫בל התורה קודם שמתגייר‪ ,‬וגם שהוא גר בדיעבד‬
‫אף שלא הודיעו אף המקצת מצות קלות וחמורות‬
‫שצריך להודיע בדאיתא ברמב״ט‪ ,‬פי׳ג הי׳ז ובש״ע‬
‫סימן רס״ח סעיף י‪-‬ב ומפורפו בשבת שאף שלא ידע‬
‫מאיסור עיז הוא גר בדף ס*ח בגר שנתגייר בין‬
‫הנכרים חייב על הדם אחת ועל החלב אחת ועל ע‪-‬ז‬
‫אחת‪ ,‬פ״מ קבלה לקיים כל הפצות שחייבין בהם‬
‫ישראל צריך לקבל וזה מעכב הגרות‪ .‬אך לכאורה‬
‫יקשר‪ ,‬משבת דף ל״א ממה שקבל הלל להגר שאמר‬
‫שבעל פד‪ ,‬איני מאמינך נהי שפרפו״י שהיה הלל‬
‫מובטת שאחר שילמדנו יסמוך עליו מ״מ הא עתה‬
‫כפזטבל לא קבל עדיץ תורד‪ ,‬שבע‪-‬פ שאיט כלום ולא‬
‫הוזכר שהצריט לטבול אחר שלמדו וקבל עליו‪ ,‬וזדכ‬
‫משמע שאיט מעכב אלא הוא דין דלכתזזלד‪ ,‬ולבן כיון‬
‫שידע שלבסוף יסמוך עליו קבלו גם לכתחלה‪ ,‬אבל‬
‫נראה שדש׳י תירץ זד‪ ,‬שכתב גייריד‪ ,‬וסמך על תפמתו‬
‫לניקבו בדדו סבה‪ .‬עכ׳ש בעובדא די ה רשאין לועיח‬
‫לרופא ליטול משהו פהביצה לבדוק לפי שאיזר‪ .‬שנים‬
‫שחי עם אשתו ולא הוליד לידע איו לרפאותו שיוכל‬
‫להוליד‪.‬‬
‫ידידו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫סימן ד‬
‫בענין לנייר נכרית שכבר נשואה לכהן‬
‫בערכאות כרי שישאנה מצר שאומר‬
‫ראם לא יתירו ישתמר ח״ו‬
‫בעה״י ט׳ו בסלו תשכ״ב‪.‬‬
‫מע‪-‬כ ידידי הרב הגאון המפורסם כש׳ת פווע־׳ר‬
‫אליעזר לעווין שליט׳א רב ואב׳ד נדעטראיט‪.‬‬
‫הנ ה בדבר אחד ממשפחה חשובד‪ ,‬שנשא נכרית ויש‬
‫א כבר בנים ממנד‪ ,‬ודחקוהו מהם ועתה בא‬
‫ואמר שהיא רועד‪ .‬לד‪,‬תגי ‪ T‬וגם לגי ‪ T‬את הילדים‬
‫ואם לא יקרבוהו מפחיד אותם שהוא ישתפר והוא‬
‫כהן שאסור בגיורת אם יש לגיירה כדי שלא ישתמד‪,‬‬
‫לע״ד איני רואד‪ ,‬בזר‪ ,‬מקום להתיר רבשלמא אם‬
‫היה הוא יכול לגי ‪T‬ר‪ ,‬בעצמו ולישאנד‪ ,‬ודגידון היה‬
‫אם ירחקחע בשביל חטא זה שנושא גיורת כשיש■‬
‫לחוש שישתמד היה תלוי זה בד‪,‬דין שד‪,‬ביא הט״ז‬
‫יו״ד סימן שליד סק״א שלפסקי מדרא״י שפסק בן‬
‫הרמ״א מנדין למי שחייב נ חי «פי׳ מויש לחוש‬
‫שע״י כן יצא לתרבות רעד‪ ,‬חהט״ז חולק שם וד‪,‬חת'ס‬
‫סימן שכ״ב מסיק בד‪,‬רמ'א וכן משמע שסובר חגר״א‬
‫שציין לגס׳ דקידושין ולא הזכיר שיש חולקין‪ ,‬אבל‬
‫הבא אפשר שכר־ע יודו דאין להמעופחד‪ ,‬לדחקו כי‬
‫טעם פסקי מד‪,‬רא׳׳י והרמ״א הוא כדאיתא בנד‪,‬״ב‬
‫חעא מפיון דדין ב׳־ד הוא שמנדין אותו אין לחופו‬
‫דאל״ב בטלה דין ישראל תה לא ?‪ t ’i‬בקרוב ורחוק‬
‫של בני המשפחד‪ ,‬שאיט דין ב״ד‪ .‬אבל הא צריך‬
‫לגרות שיזדקקו ב׳־ד לזד‪ ,‬והם אין לד‪,‬ם לחטא אף‬
‫חטא קטן שועא לסייע שישא בד‪,‬ן גיורת בשביל שלא‬
‫ישתמד דד‪,‬א אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזבה‬
‫חברו שלא יעפזה איסור חמור כשפשע כדאיתא‬
‫בתוס׳ שבת דף ג׳ ונפסק כן במג׳א סימן רנ״ד ס׳ק‬
‫כיא עיייש‪ .‬ורק בישראל שמותר לישא גיורת יש‬
‫לד‪,‬קל לב״ד לגייר אף שד‪,‬וא לעוס אישות משום שאין‬
‫זה איסור ברור שהרי ביד הדיוטות היו מקבלין‬
‫שיג‬ ‫משה‬ ‫אבן העזר‬
‫ונמצא שאף שקבלה בל המצות לא קבלה איסור זד‪.‬‬
‫מלינשא לעבד ומ׳ם הויא גיורת והוא ממש דמי להא‬
‫דעובדא דידן‪ .‬ואף אם נימא דאיידי התם שלא ידעה‬
‫איסור עבד וכיון שקבלה סתם שהוא בל המצות‬
‫שישראל מחדיבין הא מועיל אף בלא ידעה המצות‬
‫כדלעיל מהא דעזבת דף ס״ה‪ ,‬עכ״פ הא אין להועיל‬
‫בהא דעבדיה דרחב״א דטזגיירה רק בדי לינשא לעבד‬
‫זה במפורש ברש״י שם שהיה גרותה שלא לעזם שמים‬
‫אלא לעזם איעזות להנשא להעבד‪ ,‬שאם היתד‪ ,‬יודעת‬
‫שתהא אסורה לו לא היתד‪ ,‬מתגי ‪ T‬ת בלל ה׳׳ד‪ .‬קבלה‬
‫בטעות שאין להחעויב זה לקבאע וגם כיון שיהע‬
‫שנתגיירה לשום אישות לינשא להעבד הרי הוא‬
‫כידוע שבסתם קבלת מצות שלה אין איסור זה‬
‫דעבד בכלל‪ .‬אבל בחדועוי ליבמות בארתי בזה דבר‬
‫חדש שאיכא גרות גם בלא קבלד‪ ,‬בפה לפני ב״ד אלא‬
‫במה שהתחיל לנהוג בדרכי ישראל ויח־עין מזה שהוא‬
‫כקבלה ובארתי שזהו שיטת הרמב‪-‬ס בפי׳׳ג מאי‪-‬ב‬
‫היח בגיורת שראיטה טהגת בדרכי ישראל תמיד‬
‫שהוי כראיית ביד על קבלת המצות ועל הטבילד‪,‬‬
‫וד‪,‬ארכתי שם טובא להוכיח דבר זה ואין העת אצלי‬
‫עתר‪ ,‬להאריך בזה‪ .‬ובאופן זה ר\ד‪ ,‬עובדא דאטבלה‬
‫לשם אנתתא דמד‪ ,‬שרא׳ט שטהגת בדרכי יעוראל‬
‫ראיט תועלה קודם שראיט שדרה עם העבר באעזתו‪,‬‬
‫ולכן נעעזית גיורת גמורה מצד החזקר‪ ,‬ועזוב אינד‪,‬‬
‫גאנלנת לומר נגר החזקה שלא קבלה איסור עבד‪.‬‬
‫ואף אם תהא נאמנת יהיה זד‪ ,‬כדברים שבלב שאינם‬
‫כלום כיון שראייתנו היה ראיית גרות גמורת ולכן‬
‫לא שייך זד‪ .‬לעובדא דידן שצריכה לגייר עתה בטבילר‪,‬‬
‫וקבלת מצות שאף אם תקבל סתמא הרי הוא כיחע‬
‫שאינה מקבלת איסור זר‪ ,‬מלד‪,‬נשא לכד‪,‬ן שאין גרותה‬
‫כלום‪.‬‬
‫לנר׳ב‪ ,‬וגם יעו עוד באורים בשיטת הר׳יא שהוא‬
‫ומה שהביא כתר׳׳ה מספר מלמד להועיל שכדאי‬
‫לגייר לד‪,‬ציל הכהן מאיסור חמור דאורייתא וחיי׳׳כ‬
‫וישאר באיסור לאו‪ ,‬לא מובן לי הא אדרבה כעזיגיירנד‪,‬‬
‫ולא תשמור המצות יעבור על איסור נדה דד‪,‬וא‬
‫חיוב כרת וכעולא נתגיירה אין בה איסוד נדת‬
‫דאורייתא אלא מדרבנן מעזום נשגיז‪ .‬ורק שאיכא‬
‫הלאו דלא תתחתן כיון שהוא דדך מתנות אך אם‬
‫דר בקדב יהודים יש להחעזיב זה כבפדד‪,‬םיא שקנאיז‬
‫פוגעין בו שיש בזה גם חומר נגד כרת וגם יעז כדת‬
‫דדבדי קבלד‪ ,‬שאמר בסנהדרין דף פ׳־ב ואם רר בקרב‬
‫נכרים אין זה פרהסיא וועי דק הלאו דלא תתחתן‪.‬‬
‫אך אולי דבלא נתגיירה שאיכא תרי לאוין לאו דלא‬
‫תתחתן ולאו חונד‪ ,‬והרמב‪-‬ם כתב בפי׳׳ב מאי׳׳ב ה״ז‬
‫שיש בו הפסד שאין בכל עריות כמותו אולי חמיר‬
‫מגיורת אף שיש בה איסור זונה וגם כרת דנדד‪ ..‬וגם‬
‫אגרות‬
‫שםו‪8‬ו שירגילנו לקבל עליו דל׳ר הא לתוץ סדבר‬
‫אחד שלא היה כופר בהורה שבע־פ אלא שלא היה‬
‫מאמי! שהיא מפי הגבורד‪ -‬שלכאורה אי! לזה באור‬
‫וצריך לפרש שכוונתו דסצד קבלת המצות קבל גם‬
‫תושבע׳׳ם שידע שיש תורה שבע״פ אך לא האמין‬
‫לחכמי הדור בשמאי והלל שרבריוע ודא התורה‬
‫שבעיפ שנאמרה מפי הגבורה‪ ,‬ומה שלא ידע ממילא‬
‫איך לקיים איזה מצות איט מעכב הגרות בדכתבתי‬
‫לעיל משבת דף ס״ח שהוא רק חסרון ידיעה ולא‬
‫חסרון קבלת אך מ״מ אם לא היה יודע הלל שאח‪-‬ב‬
‫יסמוך עליו לא היה מקבלו דאין לגייר גר שלא‬
‫יקיים אח״ב המצות אף אב יהיה מחמת שלא ידע‬
‫והוצרך רעז״י לומר שהיה מובטח שאח״ב יסמוך‬
‫עליו ונצטרך לומר בגר שנתגייר לבין העכוי־ם שהיה‬
‫לפני ב״ד הדיוטות או שהיו מקוים שבקרוב יבא‬
‫למקום יזזזראל שידע ויקיים‪ .‬ונמצא שמפרפז׳׳י ראיה‬
‫שבלא קבלת כל המצות אף דק חוץ מדבר אהד איט‬
‫גר כדכתבתי‪.‬‬
‫וא״ב אף אם גיורת זו תקבל עליה כל המצות‬
‫ממקו נמי הא לא קבלה עליה איסור זו מלהנשא לכהן‬
‫שהרי האיסור איכא גם על האעזזז כדאיתא ביבמות‬
‫רף פ‪-‬ד אמר רבא כל היכא רהוא מוזהר היא‬
‫מוזהרת איברא דאיכא שיטת הד׳־א כתוס׳ נררים‬
‫דף צ׳ שהאכזה אינה מוזהרת אבל היא שיטה תמחז‬
‫והתום׳ הקשו שם עליו מהא דרבא ועיין בנוביק אה״ע‬
‫סי׳ ע׳ דגם הר״א מודה בזונה דנאמרה בהך פרשה דלא‬
‫יקהו ואיב גיורת דאיסורה הוא משום זונה כדאותא‬
‫ביבמות דף ס״א היא מוזהרת גם להר״א‪ ,‬ורק להדאב׳׳ד‬
‫פי׳׳ח מאי׳׳ב שגיורת אינה מעוום זונה אלא מקרא‬
‫דבתולות מזרע בית ישראל אינה מוזהרת להו־׳א‬
‫בכלל ענין אחר‪ ,‬עכ״פ בכל אופן לדינא אין לסמוך‬
‫על שיטת הר״א והיא מוזהרת ונמצא שלא קבלד‪ ,‬איסור‬
‫זד‪ ,‬שהדי רק בשביל לינשא לכהן זה היא מתגי ‪T‬ת‬
‫וכיון שלא קיבלד‪ ,‬דבר זד‪ ,‬אינה גיורת כלל‪ .‬לבד מה‬
‫שאף שתאמר בפיה שמקכלת המצות הוא כמעט דבר‬
‫ידוע שאינד‪ ,‬מקבלת ולא תשמור את המצות כיון‬
‫דתראד‪ ,‬שבעלה הוא עובר על כל המצות ולא תהיד‪.‬‬
‫עדיפא ממט‪.‬‬
‫אבל מר‪ ,‬שעומד לנגדי הא דיבמות דף נדד‪,‬‬
‫בעבדיה דר׳׳ח בר אמי טבלה לד‪,‬היא עכו״ם לשם‬
‫אנתתא א׳יר יוסף יכילנא לאכשורי בה ובברתד‪,‬‬
‫בה מי לא טבלד‪ ,‬לנדותה בברתה עכו״ם ועבד הבא‬
‫על בת ישראל הולד כעזר‪ ,‬הרי מפורש שאחרי‬
‫שנתגיירה אסורד‪ ,‬להעבד שטבלד‪ ,‬כדי להנשא לו‬
 ‫‪ D‬שה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬ ‫שיד‬

‫להמיעוט‪ ,‬אבל בזמננו אף אחת מאלף לא נמצאת‬ ‫הא בארתי שגרותה לא יהיה כלום ומה שהביא כתד״ה‬
‫שתראה רם כסו ששופעת בעת הוסת ראף המיעוט‬ ‫שבמלמד להועיל כתב שאין זה עכוב בקבלת מצות‬
‫שרואות הוא רק משהו שמוצאות כתמים וכשבודקות‬ ‫אץ זה לע״ד כדכתבתי‪ .‬וספד מלמד להועלי אין אצלי‬
‫מוצאות משהו דם ולא בראיית רם ובעופע כדיר אשה‬ ‫לעיץ בו‪.‬‬
‫בנדותה‪ ,‬וגם מחזיקים עתה הדופאים להדואה בעת‬ ‫סוף דבד לע״ד אץ כדאי להזדקק לזוע‬
‫העיבוד אף שהוא דק משוע ובכתמים לחולה ומצוים‬ ‫ידידו מוקידו‪,‬‬
‫אותה לשכב הרבה זמן‪ .‬ול^ בזמננו הוא ודאי בדוד‬
‫משה פיינשטיין‬
‫להרואה דם בשפע כמו שדרכה בשעת וסתה שאינה‬
‫מעובדת‪ .‬אד מ״מ צדיכד‪ .‬להמתין ג״ח משום לא פלוג‪,‬‬
‫שלכן לד‪,‬דגמ״ד שיש להודות כותיר‪ ,‬שמסתבד טעמו‬
‫ולא מצינו מי שחולק עליו שבגד שנתגיש הוא ואעותו‬
‫שליכא כיוצא בזה בישדאל לא גזדו כשליבא חקוש‬ ‫סימן ד‬
‫הבחנד‪ ,‬יש להקל גם בפידסה גדה‪ .‬וכיץ שידוע‬
‫משאלתה אם צדיכד‪ ,‬בשביל נדתה לחמת בטבילת‬ ‫בנתגיירו הוא ואשתו ופירסה נדה ‪DTip‬‬
‫הגרות ער <‪8‬זר ספירת ז׳ נקיים‪ ,‬שעתה ראתה דם‬ ‫הגרות אם צריבה להמתין ג״ח‬
‫כדרר הנשים בוסתן יש להקל באם אי אפשר לו לילד‬
‫מביתו‪ ,‬דאם אפשד להפדישם הג״ח אין צורר לבקש‬ ‫י״ג טבת תשכ״ג‪.‬‬
‫היתרים‪ .‬ו מ כשיש להם להשיג מי שייקזן עסהם שלא‬ ‫מע״ב ידידי הדת״ג מוהד״ד דוד שלמה שפידא‬
‫יבואו לביאה ולא יצטדר לילד מביתו אין צודר להתיר‬ ‫דב במילוואקי שליט״א‪.‬‬
‫לחקזיאם קודם גמד הג׳ חדשים‪ ,‬אבל אם אי אפשר‬
‫יש להתיר לעקוות הנישואין תיכף‪.‬‬ ‫הנ ה בדבד הנכדי שבא להתגי ‪ T‬הוא ואעוחו דלדיו‬
‫ומה שכתר״ה שו«ל אם יש לחכות בטבילתה עד‬ ‫ואינו יכיל לילד מביתו על ג' חדעוים כי‬
‫אחד ז־ נקיים כדי שלא יבואו להקל באיסור נדד‪ ,‬שאחד‬ ‫פדנסתו בכאן‪ .‬ודאה כתר״ה שהדגמ״ד יו״ד סימן דמ״ט‬
‫הגדות‪ ,‬לע״ד אין צורר דכיון שכתד׳׳ח יאמד להם‬ ‫סעיף ט׳ מקל בנתגיירו שניהם כשהיא זקנה כיץ דלא‬
‫הטעם רד‪,‬דם שראתה בנכריותד‪ ,‬אינו מטמאד‪ ,‬בדין נדד‪,‬‬ ‫משכחת כיוצא בזה בישדאל ומסתפק אם יש להקל‬
‫ור‪,‬רפ שתראה אוזר הגדות מטמזעז עד אחר ז׳ נקיים‬ ‫גם בפידסה נדה שיחע בזמננו שאינה מעובדת שלא‬
‫והטבילה דאח״ב לא יבואו להקל‪ ,‬וכמו דלא הייקזינן‬ ‫יצטדכו הפדשה‪ .‬הנכון לע׳׳ד שיעז להקל משום דודאי‬
‫שתבואי לד‪,‬קל מטבילה דגרות שהוא ביום לטבילת‬ ‫גם בפידסה נדה בזמננו מה שצדיכה להמתין ג׳ הדקוים‬
‫נדר‪ ,‬ג״ב ביום‪ ,‬ואף שמקום ליכא ראיה משום שא״א‬ ‫הוא מטעם לא פלוג‪ ,‬דאף שבזמן הגמ־ היה מצוי‬
‫לעשות טבילת גדות בלילה ול^ א׳א למיגזד‪ ,‬מ״מ‬ ‫שתדאד‪ .‬נדה עד שהוכר עובדה כדאיתא בנדה דף ז׳‬
‫מסתבר שאין לחוש כדלעיל‪ ,‬ולכן אין להשד‪,‬ותה‬ ‫ומיעוט היו דואות כל זמן העיבוד דמטעם זה מצדיד‬
‫מליכנס תחת כנפי השכינה כדאיתא ביבמות דף מץ‬ ‫ד־ יוסי שיעבח עליה שלש עונות לומד דיץ שעתן‪,‬‬
‫מלין אותו מיד דשד‪,‬ויי מצוד‪ ,‬לא משהינן‪.‬‬ ‫והיתד‪ .‬פידסה נדה צריכה מדינא להמתין הגיח משום‬
‫ידידו‪,‬‬ ‫דעדיין היה ספק שמא היא מעובדת מדאקזון‪ .‬מ׳־מ‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫בזמננו שנשתנו הטבעים שפוסקת מלדאות תיכף‬
‫כשנתעבדה וכשפידסה נדה יודעין שאינה מעובדת‪,‬‬
‫ועיץ בתשובת הב״ח סימן ק־ בדיד‪ ,‬והשתא שכתב‬
‫םימן ו‬ ‫מאחד שהבעל ידע הקול שיצא ברחומת ואעפ״ב אמד‬
‫בשעת מיתתו שהיא בתו בע׳ב צריך אתה לומד דנודע‬
‫באיסור דמינלןת לאחר ב״א חדש‬ ‫אליו בבדוד דבשעה שניסת לו לא היתה מעובדת‬
‫דפידסה נדד‪ .‬בשעת וסתד‪ ,‬וטבלד‪ ,‬ונתעברו״ הרי מפודש‬
‫כיח תמת תשכ׳׳ב‪.‬‬
‫דפידסה נדה בזמננו ואף בזמן הב״ח היה ידיעה‬
‫הנה יש להעיד כמה דברים בדינא דמינקת לע״ד‪.‬‬ ‫בברור שאינה מעוברת‪ ,‬ואיב מה שצריכד‪ .‬הבחנה גם‬
‫דלכאודה תמוה טובא מד‪ ,‬שפליגי דב ושמואל‬ ‫זו שפידסה נדד‪ ,‬הוא מצד הגזירה דלא פלוג אבל‬
‫בכתובות דף ס׳ על דשב״ג דאמר התם שלדברי האומד‬ ‫בנוב״ק סימן ס״ט פליג על הב״ח וכתב ששאל לדופאים‬
‫כ״ד הדקו מותרת לינשא בכ״א חדקו לרברי האומר‬ ‫ואמדו שדבד זה שכיה מאד‪ .‬ואולי היה בזמנו ‪ P‬שה ‪,T‬‬
‫בי״ח מותרת לינשא בט״ו חדש לפי שאין החלב נעכר‬ ‫מיעוט המצוי דחאות אף מעוברות וד‪,‬ב״ח לא חקזש‬
‫שטו‬ ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬
‫ומחלוקתם בגיטין דף עיח בתנאי ע״מ שתניקי‬ ‫אלא לאחר שלשה תדשי^ שלא מסתבר שפברי חזחלב‬
‫את בני שלר׳ יהודה צריכה להניקו יום אהד מי‪-‬ח‬ ‫נעכר תיכף‪ ,‬דהא היה זה דבר המצוי לדאות במיניקות‬
‫חדקו ולת״ק יום אחד משתי שנים‪ ,‬נראה דפליגי בלשון‬ ‫שנתעברו תחת בעליהן שהוא דבר המותר מתי נעכר‬
‫הנקה סתם של בנ״א שלת״ק אם אך יונק עד כ״ד‬ ‫החלב שלהן ולא יפלגו במציאות שאפשר לברר‪ .‬ודוחק‬
‫חדקו דאיכא דצריכי ויש לתלות שג״ז צריך כיח‬ ‫לומר שהרוב לא נעכר אלא לאחר ג״ח ומיעוט איכא‬
‫שיונק‪ ,‬הוא בלשת הנקה סתם שהתנו ונמצא שקיימה‬ ‫שמתעברות תיכף ופליגי אם אסרו גם בשביל חשש‬
‫התנאי‪ ,‬ול״ד להניקתו יום אחד לאחר כ״ד הדש זע•‬ ‫המיעוט או כיון שרק מיעוטא דנשים מתעברות תיכף‬
‫לר׳ יהושע שמותר לינק זע• אחר כיד חדקו כלא‬ ‫לא חשעזו לזה מתרי טעמי‪ .‬חדא דהא מסתבר שמחלוקת‬
‫פ ‪T‬קו שאינו בכלל הנקה שתתט משום שאין צורך‬ ‫ד״מ ור׳ יהודה אם זמן הנקה הוא כ״ד חדש או רק‬
‫לשום תינוק או משום שאין להחשיב זה אף למיעוט‬ ‫י״ח חדש‪ ,‬הוא משום דרוב תינוקות צריכיז לינק‬
‫שאפשר לא אירע זה כלל ואם אירע באיזה פעם‬ ‫רק י״ח חדש והמיעוט כ״ד חדש‪ .‬וסובר ר׳ יהודה‬
‫הוא שינוי מדרך העולם‪ ,‬אבל עד כ״ד חדקו דאיכא‬ ‫דלא חשינזו לאסור בשביל המיעוט ור״מ סובר דודסשו‬
‫דצריכי להניק וגם איכא נשי שמיניקות אף שהם‬ ‫לאסור גם בשביל המיעוט‪ .‬דאין לומר דאף שיונקין‬
‫מיעוט הוא בשם סתם הנקה כיח שיונק‪ .‬ור׳ יהודה‬ ‫למעשה כ״ד חדש סובר ר׳ יהודה שסגי בי״ח חדש‬
‫סובר דסתם הנקה בלשח בנ״א הוא רק כהרוב שרק‬ ‫משום שיותר מי״ח הדש אין צורך להתינוקות לינק‬
‫עד י״ח חדקו צריכי להנקה ואין מניקות יותר‬ ‫וכדמשמע קצת לשון דש״י כך שכתב על י״ח חדש‬
‫ולק אף שתינוק זה צריך לינק יותר לא היה זה‬ ‫דר׳ יהודה דיו לתינוק לינק בכך‪ ,‬דהא יקשה סובא‬
‫בכלל התנאי דסתם הנקה ונמצא שלא קיימה תנאה‬ ‫דנהי שסגי לתינוק בכך הרי הוא רק אם יתנו לו‬
‫ביצים וחלב ושאר מאכלים שהוא רק באשה תחת‬
‫כשהניקה אחר י״ח חדש‪ .‬ומה שמשמע ששני‬
‫בעלה ולא בניסת לאחר שלא יהיב לה בעל‪ ,‬דמטעם‬
‫המחלוקות תלויין זב״ז הוא משום דלשון חכמים‬
‫זה הא אסרו עיקר דין מינקת כדאיתא ביבמות דף‬
‫בדבריהם הוא נמי כלשון בנ״א ולשח התקנה שהם‬
‫מ״ב וא״ב מ״ש הני ששה חדשים שיותר מי״ח עד כ״ד‬
‫אמרו כשאסדו היה לא ישא אדם מינקת חברו כדאיתא‬
‫הא ג״ב לא יתן לת ואף אם נימא ששאר מאכלים‬
‫ביבמות דף מ״ב ו ק הוא אף בלשח ר״מ בסוטה דף‬
‫יתן לה ורק ביצים וחלב לא יתן לר״ הא תינוק אף‬
‫כיו ולא החבר זמן בלשח התקנה אלא סתם מינקת‪,‬‬
‫אחר ימי הנקה צריך לחלב דסתם תינוק מסוכן הוא‬
‫ולכן נהי שר׳ יהודה היה סובר שלא היה צודך‬
‫אצל חלב אף הגדול מימי הנקת ונהי שאחד כיד חדקו‬
‫לתקן בשביל המיעוט מ״מ אם לשון דסתם הנקה‬
‫לא אסרו לאמו מלינשא‪ ,‬משום שסמכו שיתן לה כל‬
‫ומינקת הוא גם לפי המיעוט בהכרח היה בכלל‬
‫צודך התינוק בית שא׳׳א לו בלא זה דלא נחשדו‬
‫לשון התקנה שנאמרה בסתם מינקת עד כ״ד חדקו‪ ,‬וכן‬
‫ישראל להרעיב ולהמית תינוקות של נשיהם כשקבלו‬
‫לר״מ אם בלשח סתם הנקה ומינקת הוא רק כפי‬
‫עליהם להאכילן‪ ,‬אבל עד כ״ד חדש שאפשר לה להניק‬
‫הרוב היה בהכרח בכלל לשון התקנה שנאמרה בסתם‬
‫וגם טהגות להניק הוא כמו עד י״ח ‪ trm‬שחששו‬
‫מינקת רק עד י׳׳ח חדש‪ ,‬ומדפליגי גם באיסור זמן‬
‫שלא יתן‪ .‬וגם על אחר כ״ד חדש אפשר שלא דצו‬
‫דמינקת מוכרחין לומר שפליגי גם בזה דלר׳ יהודה‬
‫לעגנה זמן גדול‪ ,‬וגם משום שרוב הנשים אין יכולות‬
‫אין בכלל הלשון דסתם מינקת אלא כפי הרוב שהוא‬
‫להרויח לזון את בניהם ולא יהיה שום טובה‬
‫רק עד י׳׳ח חדש ולר׳׳מ שהוא הת״ק דגיטין גם כפי‬
‫להתיטקות ואדרבה יותר טוב להתינוקות שתנשאנה‬
‫המיעוט‪ ,‬ונמצא שתלוי ממש מחלקותם בתנאי דגיטין‬
‫ויהיה במה לזונם‪ ,‬ורק בימי הנקה שגם בלא‬
‫בטעמייהו במחלקותם דאיסור מינקת‪.‬‬
‫שום הרוחה תוכל לזת את התינוק בהנקתה אסרוה‬
‫ואם טעם רשב׳׳ג הוא משום שלא אסרו בשביל‬ ‫מלינשא‪ .‬וא‪-‬ב היה לוע לאסור אף לר׳ יהודה כל‬
‫המיעוט‪ ,‬יקשה לדידיה מ״ט אסר ד׳מ כלל ביותר‬ ‫הכ״ד חדש שיכולה עכ״פ להניקו כשתרצה‪ .‬אלא‬
‫מי׳׳ח חדקו‪ .‬ודוחק לומר דסובר רשוד׳ג שלא יאסור‬ ‫ודזד משום דסובר דאין נוהגות להניק יותר מי׳ח‬
‫ר״מ בתרי מיעוטי דיניקה עד כ׳׳ד חדקו הוא רק‬ ‫חדקו בית שדי לו כבר כזה והוא כאחר כ״ד חדש‬
‫מיעוטא וגם שיתעכר החלב תיכף בהתחלת העיבור‬ ‫לר־מ‪ ,‬שלת כדי שלא יפלגו במציאות הידוע מוכדחין‬
‫הוא מיעוטא‪ ,‬דא׳ב מ״ט לד׳ יהודה מתיר רשב‪-‬ג‬ ‫לומר דהוא משום דרוב תינוקות צריכין לינק רק‬
‫בט׳׳ו חדש אולי לא מתיר ר׳ יהודה אלא ברוב גמור‬ ‫עד י״ח חדש והמיעוט יונקין עד כיד חדקו שלר׳‬
‫שהוא מי״ח חדקו ולמעלה אבל בט‪-‬ו חדקו שאף להרוב‬ ‫יהודה לא אסרו בשביל חשקו המיעוט ולר‪-‬מ אסרו‬
‫שיונקין רק עד ייח חדקו יש חשש שלא יוכלו לינק‬ ‫גם בשביל המיעוט‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬ ‫שטז‬

‫ולס צריך לופד שד‪,‬טעם דדב וקומואל הוא‬ ‫משום שאיבא מיעוט דפתעכרות תיכף בתחלת העיבור‬
‫דמאחר דד‪,‬תינוק יונק ולא ידוע לבניא שועא אחר‬ ‫אסשד לא התיר‪ ,‬ואיו אמר שבין להאומר כ״ד חדש‬
‫כ*א ועפו אפשר שיאמרו שועא ^ ד ם ומ׳׳ם נקואת‬ ‫ובין להאופר י״ח חדש פותרת לינשא בג׳ חדשים‬
‫ופה שלא אפרו כהיג שיונק גם לאחר כ׳׳ד זוחז דכיון‬ ‫קודם הזמן‪ ,‬הא ל״ד כלל רמאותו הטעם שיש להקל‬
‫שלא פצוי כלל שתניק לאחד כ‪-‬ד חדקו לא גזח‪,‬‬ ‫להאופר כ״ד בג״ח קודם הוא כטעם לאסור להאופר‬
‫וזדב נראד‪ ,‬שלא שיע אלא במניקה פמקו‪ ,‬אבל‬ ‫עד יית חדש פמש‪ .‬ולס משפע שלרשב״ג כל ועשים‬
‫כקופסקה לד‪,‬ניק אף שיש לועקו שמא תתחיל עוד פעם‬ ‫אין מתעברות עד אחר ג׳ חדשים מהתחלת העיבוד‪,‬‬
‫להניקו כקולא עבר ע ח ץ ג*ח כשתראה שדסינוק‬ ‫ולכן פירש שלתדדחד מוכרחין לופד שלא אסרו אלא‬
‫צריך לע״ או בנתנר‪ ,‬למינקת שיש לחוש שמא תחזור‬ ‫עד ג״ח קודם גמר זמן הנקה שאמדו‪,‬‬
‫בה המינקת‪ ,‬שאם יארע ס תוכל עדיץ להניקו ער‬ ‫ועוד מוכרח זה פלשון הגם׳ דבכל הנשים לא‬
‫גמר הכ׳׳ד חדקו שזעא ופן היניקה וליבא חקוש סכנה‬ ‫מתעכר החלב לדשב״ג עד אחר ג״ח‪ ,‬דבעובדא דאדיסיה‬
‫והספד לחתינוק‪ ,‬דק שיאמח שועא פזעת פ מ א חדש‬ ‫דאביי שהתיר לו אביי ליאדס אחר ט׳׳ו זזדש אפר‬
‫ועבר על איסוד לישא מינקת חבח‪ ,‬ונמצא שועא‬ ‫חדא דד״ם ור׳ יד‪,‬ודד‪ ,‬הלכד‪ ,‬כד׳ יד‪,‬ודד‪ ,‬ועוד דב׳ש‬
‫ספק דק לגזירה בעלמא דרבנן ולא בסכנת וצער‬ ‫וב׳׳ד‪ ,‬הלבד‪ ,‬כב׳׳ה ואפר עולא הלבד‪ ,‬כד׳ יהודת‬
‫התינוק‪ ,‬שלא מסתבר שיגזח בזה ולא פצינו בפירזפו‬ ‫שלכאורה קשד‪ ,‬טובא הא בג׳ טעמים אלו ליבא היתר‬
‫שגזח‪ ,‬דר‪,‬א אפשר לומר דרק ביתק מטקו גזרו דבזה‬ ‫אלא לאחר י״ח חיש ואיד התיר לו בשביל זה אחר‬
‫איבא טעפייזע בברוד‪,‬‬ ‫ט״ו תחזו‪ ,‬ואם משום שסובר הלבד‪ ,‬ברשביג היד‪ ,‬לו‬
‫להזכיר הא דרקזב׳׳ג‪ ,‬ובשט׳ם עמד בזד‪ ,‬שבתב ועיקר‬
‫אן• שועלי יקו לחוש דאחדי שאסרו רב וקוגוואל‬
‫סמיכותיה הוא פדמר עוקבא אבל הוא דוחק גדול‬
‫כל הכ׳־ד חדקו תגפלנו כדי לינשא אחר כ״א חדש‬
‫דד‪,‬א מג׳ טעפים הראעזונים אין אף קעת ראיה בלא‬
‫שספק זה ועא בסכנת חכות התינוק‪ ,‬אבל לא פסתבר‬
‫דשב״ג‪ ,‬ולס גריך לומד דסובר אביי דדשב״ג לא‬
‫כלל דבשביל זד‪ ,‬הא סגי לה לר‪,‬פסיק פלינק רק זמן‬
‫^י^זו לנו שום דבר בדין אלא דק אמד דבר הידוע‬
‫קצר באופן שתוכל לחזור ולהניקו כקותראד‪ ,‬שהתינוק‬
‫לכל שאין פתעבדות אלא לאחר ג׳ ח דק שבא סזוב׳׳ג‬
‫גיי ד לינק‪ ,‬שהרי יתירו לה בקוביל הספק לינשא‬
‫לומר שלא נטעד‪ ,‬פהלקזון דר*פ ור׳ יד‪,‬ודה דחם אסרי‬
‫זטע כ״א חדקו‪ ,‬מקוום שועא ססק רק לאיסור דרבנן‬
‫כל הזמן שד‪,‬זכידו אלא שהזפן שאמרו ד׳׳ם ור׳ יד‪,‬ודד‪,‬‬
‫בעלמא לא בסכנת חנות התינוק‪ ,‬ואין לחזקו שתגמלהו‬
‫הוא על זמן הנקה וממילא ועי הפידוקז שאסרו רק עד‬
‫לגמרי בשביל זה באופן שלא תוכל לחזור ולהניק‪,‬‬
‫ג׳־ח קודס‪ ,‬ולס לא הביא אביי הא דחזוב׳׳ג כיון‬
‫‪0‬ז״כ ניכר שפה שגפלתו לגמרי לא היה זד‪ ,‬בשביל‬
‫שהחדוקז לדינא הוא מוכרח דודע מעצמו‪ ,‬ואחרי‬
‫היתר נישואין לאחד כ״א חדש‪ ,‬ואף שהוא דבר הדוש‬
‫שידוע שאין פתעכדות אלא לאחר ג׳׳ח אין מקום‬
‫ועא מלתא דפסתבר לסמח׳ זדז‪ ,‬ואין בזה מצד פה‬
‫לאסור פט ‪ r‬לד׳ יד‪,‬ודד‪ ,‬וכ׳א לד׳׳ם וחסד דק לידע‬
‫שהאחרונים היו יראים לוק!ל משום בשדי יתומים אל‬
‫דין ח פן הנקה תדז אמד שפיר ג׳ הטעמים דר׳׳מ‬
‫תבחג שאהד כ׳׳א חדקו אין בזד‪ ,‬משום בשדי יתומים‬
‫ור׳ יהודה הלכד‪ ,‬כד׳ יועדד‪ ,‬וב‪-‬ש וב׳׳ה הלבד‪ ,‬כב׳׳ה‬
‫שליבא שום הפסד וצעעד לד׳חינוקות אלא גזירד‪,‬‬
‫ועואפר עולא בסיחעז הלכה כד׳ יהודד‪ ,‬שמזר‪ ,‬י ח ע‬
‫בעלמא‪,‬‬
‫דסגי בט״ו חדעו‪,‬‬
‫וזרב שיץ• זה דק כשכל הנשים אין מתעברות‬
‫אלא לאחר ג׳׳ח‪ ,‬ואם רק הרוב פד‪,‬ן אבל יקו מיעוט‬
‫שמתעברות תיכף בתחלת העעיבור הרי הוא הדוש‬
‫סימן ז‬ ‫גדול שר׳ יועדו■‪ ,‬יתיר פט׳־ו אף שגם להרוב נשים‬
‫איכא חעוזזו‪ ,‬ואף לרבם הוא חדוזוו חעלי כיון שאסרו‬
‫באשה מינקת שהתינוס ירש מאביו‬ ‫כשביל המיעוט יש ודאי מקום אמר דגם מזואיבא‬
‫והיא אפוטרופיא על מעותיו‬ ‫עוז• מיעוט אסח‪ ,‬והייל לאביי להזכיר שסובר כרקוב׳ב‬
‫אלא ודאי צריך לומר דלרקוב״ג הוא‪ -‬ס בכל הגשים‬
‫לכ או ר ה נראד‪ ,‬לע״ד מיבמות דף פ׳׳ב שד‪,‬קשה על‬ ‫וליבא אף מיעוט שמתעברות תיכף‪ ,‬סרב לא שיין•‬
‫הא דאמר דלא יתיב לה בעל חלב וביצים‬ ‫שיפלגו בענין מציזעת מ ה ^ כ קעוה מובא מ׳׳ט‬
‫וליתבעיניה ליורשים לא תירץ דאסרו בשביל שד׳רכד‪,‬‬ ‫אסח רב וקופואל כל הכ‪-‬ד הדזזו הא ביותר מכ׳׳א‬
‫תעלי הרוב הם עניים שלא השאירו יחשה לבנירס‬ ‫חדקו ליכא שום זמוקו‪,‬‬
‫שין‬ ‫משה‬ ‫אבן העזר‬
‫אינה משועבדת להניק בשביל שלא לד׳וציא מעות‬
‫היתומים אלא בשביל שניותית מד& שצריכה לעשות‬
‫המלאכות שהיתר‪ ,‬עושה לבעלה שגם הנקה היא‬
‫מהמלאכות‪ ,‬וכמו שאין יכולין לעכבה מלינשא לאחר‬
‫כדי שלא יפסידו מעשיי ולא יפסידו מד‪ .‬שיצטרכו‬
‫לש ‪ p‬ד תהחיה מי שיעשה המלאכות‪ ,‬כמו ‪ P‬אין‬
‫לחייבה להניק ולאוסדה מלינשא כשביל שלא להוציא‬
‫מעות היתומין לביצים והלב דאהד שניסת אין טגע‬
‫לה כלל מד‪ ,‬שיצטרמ להוציא‪ .‬והאיסור הוא דק משום‬
‫סכנת וצעד התינוק כשלא מזיר‪ .‬במד‪ ,‬לקטו ‪ J‬דל ‪p‬‬
‫אם לא היתד‪ ,‬בושה לתבוע מד‪.‬יודשין היתד‪ .‬מותרת‬
‫לינשא אף שיחסר מד‪ ,‬מעות התיטק שד‪.‬יודשין לא‬
‫יתנו משלד‪.‬ם אלא את של התיטק‪ ,‬אבל מון שבושת‬
‫הדי לא יהיה במה לקטת‪ ,‬ול ‪ p‬כשועא עצמו ועא‬
‫היורש ואף כשיש עוד יורשין ותאם היא האפוטרופיא‬
‫ואף כשמונה ביד ב‪-‬ר ואמטדופוס אחר שיש לה‬
‫במר‪ ,‬לקנות ביצים וחלב אין לאוסרה‪.‬‬
‫שהיא אמו שתהיד‪ .‬אפוטרופיא של בנד‪ .‬וא׳ב יהיה‬
‫אך בדוחק אפשר לומר דבשביל תיטקות עטים‬
‫שלא ירשו כלום לא היו אוסדין לאלו שנשאר להם‬
‫ירושה משום שנימא שדם מועטין‪ ,‬אבל כיון שאף‬
‫אלו שנשאר לד‪,‬ם ירושד‪ ,‬כשיש לד& עוד אחים גדולים‬
‫אפשר שד‪,‬ידושה היא ביד הגדולים שלא עשו‬
‫אפוטרופוס על חלק הקטן‪ ,‬דאף שאין מודידין קרוב‬
‫לנכסי קטן הא סובר הדאיש בביט דף ל׳ט שדק אחר‬
‫שחלקו ירושתן אין מודידין דלמא אחי לאזמוקי בהו‬
‫ולומד דלחלקו נפלו אבל קודם שחלקו וניוונין‬
‫בשותפות מורידין ועיי״ש בפליח‪ ,‬ואף שלא כדין אולי‬
‫מצוי שנמצא הירושה ביד הגמלים‪ ,‬שבאופן כזה אף‬
‫שיש להתיטק מעות לא תוכל לקטת בד‪.‬ם עבות‬
‫משום שתהא בושר‪ ,‬לבא לביד ולתובעם שיש לזמור‬
‫גם אלו מלינשא‪ ,‬שבצירוף אלו שלא ירשו כלום הם‬
‫רבים שיש בשבילם לגזור אף על אלו שנש(»־ לד‪0,‬‬
‫ירושה שהוא ביד ב״ד ואפוטתפוס ואף כשהאם היא‬
‫לומר‬ ‫האפוטדופיא משום לא פלוב חד‪ ,‬הא‬
‫לכאורה לדש״י שסובר שלא פלוג רבמ גם באיסור‬
‫דמינקת כמו שלא פלוג באיסור דד״מתנת ג׳ חדשים‪,‬‬
‫ובהא דד‪,‬תירו לדבי ריש גלותא נצטרך לומר כדכתב‬
‫הר‪-‬ן דבי ריש גלותא קלא איתלועולאאתילאיהלופי‬
‫ו ‪ p‬נימא במת שמחרת שגיב קלא אית א ה שמת‬
‫שמד‪ ,‬מפלגינן אבל בדברים שלית לתו קלא לא‬
‫מפלגינן‪ ,‬דאם טכיח מד׳גט׳ דיבמות דביש להתיטק‬
‫מעות שירש וד‪,‬ן אצלה או אצל ומד ואפוטתפום‬
‫מותרת לינשא יקשה עלייתו דרשיי וריץ דסברי שלא‬
‫פלוג נדט חלקו מה‪ .‬אך אולי זד‪ ,‬שנשאר להתיטק‬
‫ירושה יש לזה קלא בין השמים ובעיר‪ .‬אבל עדיין‬
‫יקשה למאי דהיה סמר ה תן שלת ‪ T‬ורמבי׳ם אסורד‪,‬‬
‫אגרות‬
‫ואין מה לתבוע מהיורשים׳ אלא תירץ אביי משום‬
‫דאשדי בושה לבא לכ״ד שהוא תיי ח דחוק קצת שד׳רי‬
‫לא תמחול הלק בנה להיודשין ואם גם היורשין הם‬
‫בניד■ הרי יותר קתב שיתנו לה גס בלא תביעד‪,‬‬
‫בב״ד אך שמ״מ תירץ שבשביל תשש רחוק שלא‬
‫יתנו בלא ב״ד והיא תתבייש לבא לב׳‪-‬ד נמי גזרו והדי‬
‫תידח שגורו בשביל אלו שלא ירשו בלום היד■ יותר‬
‫עדיף‪ ,‬אלמא דברור להגמ׳ שבשביל העניים שלא ירשו‬
‫בלום לא היו אוסרים לאלו שנשאר ירושה להתינוקות‬
‫מאביהם׳ וא־ב כשד‪.‬וא דק בן אחד שדק הוא היורש‬
‫הרי לא תצטרך לתבוע בב״ד לועציא מיורשים של ‪p‬‬
‫אף שד‪,‬ב״ד עשו אפוטרופוס או שהוא ביד ב״ד לא‬
‫מסתבר שתתבייש לבא להב״ד או להאפוטרופוס ליקה‬
‫מהם מעות עבור צורך חלב וביצים להתינוק כשיתעכר‬
‫חלבה דרק לתבוע מן היורשין שייך לומר שבושה‬
‫לבא לב״ד ולא מזע״ד וד׳אפוטדוםום שרוצים דק‬
‫בטובת התינוק‪ ,‬וגם הרבה פעמים ימסרו הב‪-‬ד לירד■‬
‫בידה במה לקנות ביצים והלב ואין שום טעם לאוסרה‬
‫מלינשא‪ .‬ואף כשיש עוד בנים אם כולם הם שלה‬
‫שברוב הפעמים נעשית היא אפוטדופיא שבידה איכא‬
‫מעות התיטק להוציא מה שיצטרך‪ .‬ואף אס היונק‬
‫ד‪,‬יא בת ואיכא בן שאינה יורשת מ״מ הא יש לה‬
‫מזוטת מדין בנן טקבן שג״ב הוא מ ש לה מעות‬
‫לקנות ביצים וחלב‪ .‬ואף בנשארו גם בנים מאשה‬
‫אחרת שבכד‪,‬׳׳ג לא יעשו אותר‪ ,‬אפוטרופיא ברוב‬
‫הפעמים נמי לא תתבייש כיון שהוא ביד אפוטרופוס‬
‫וביד הרוצים גם בטובת בנה שבאופן כזד‪ .‬הדי אין‬
‫לן לאוסרה מלינשא כיון שוחינן שלא אסרו אלו‬
‫שיהיה להן במה לקטת ביצים תלב בשביל העניים‬
‫שלא הניחו ירושה שאין להן דלא אמדינן בזה לא‬
‫פלוג‪ .‬ול‪-‬ד למד‪ .‬שאסורה לינשא אף כשיש להאשד‪.‬‬
‫מעות שלד» דאפשר כיון שיש לד‪.‬בעל זכות פידות‬
‫לא יניח הבעל אותה מלד‪.‬וציאם עבור התיטק‪ .‬ו ת‬
‫מה שלא מועיל אם ישליש מי שרוצה לישאנה מעות‬
‫להוציא לחלב ומצים דאם היה מועיל היה מותר לבי‬
‫ריש גלותא גם בלא נתנה למינקת כשישלישו מעות‬
‫שהרי היו עשירים‪ ,‬דד‪.‬וא משום שבושה האשת לומר‬
‫שהושדתו ולא ישליש ואזד‪-‬ב לא יתן‪ .‬אבל כשיש‬
‫להקטן מעות של עצמו שירש מאביו הרי אין מד‪.‬‬
‫לחוש אף כשהוא כיד ב‪-‬ד ואפוטרופוס וכ״ש כשהיא‬
‫עצמד‪ .‬האפוטתפיא בין ע'פ בעלה שמת בין ד׳פ‬
‫ב‪-‬ד וע׳׳פ דינא דמלכותא ואין טעם לאוסרו״ דאין‬
‫לחשוד לד‪,‬בעל שישאנד‪ .‬שיכריח אותה לגזול מעות‬
‫הקטן ולא להוציאם עבורו‪.‬‬
‫הד‪ .‬ודאי אין לומר כלל דאסרוה לינשא כדי שלא‬
‫להוציא מעות התיטק כיון שומשר בהנקד״ דד‪,‬א האשה‬
 ‫משה‬ ‫אבן העזר‬
‫לה מינקת בחי בעלה כתב א‪-‬א הרא״ש ז״ל שא״צ‬
‫להמתין‪ ,‬והא מת הולד הוא ודאי מותר אפילו מת‬
‫אח״מ הבעל‪ ,‬הרי חזינן שבמקום שלא הוזכר בחי‬
‫בעלה הוא גם אהד מיתת בעלה ומטעם זה נקט ג״פ‬
‫בחי בעלה על גמלתו ועל פסק חלבה ועל שכרו לה‬
‫מינקת על כל רבד ביחח משום דעל מת ועל צמוק‬
‫דדים שלא כתב בוזיי הבעל ח א אף כשנעשה זה‬
‫א ח מ הבעל‪ ,‬ווקי זה פלוגתא דדבוותא שמסתבד שוקא‬
‫ככל ספק דרבנן שהוא לקולא שהדי מהאיסור לא‬
‫יהיה שום תועלת להתינוק אלא שהוא גזירה בעלמא‬
‫אטו לא צמקו‪ .‬אך אולי להטעם שהובא באודדפ שם‬
‫מהדיביש דיש לחוקז שתעשה זה בכוונה משום שאפשר‬
‫לעשות פעולה שיצמקו חי ה כדי לינשזב אפשר‬
‫שחשש זה נוגע לסכנת וצעד הולד שאם נאסור‬
‫כשנעשה אח״מ בעלה לא תעקזה הצימוק‪ ,‬שלכן אולי‬
‫יש להחמיר אף שהוא איסור ח ב נן כדחזינן שהחמירו‬
‫בספק איסור זה‪ .‬אבל א״ב בידוע שנצטמקו שלא‬
‫בכוונה אלא ע״י חולי וקואד סבה ושא פותר להדיב״ש‬
‫ואם יש הסוברים לאיסור גם בזה הוא חאי רק מחמת‬
‫גזירה שיש למיזל לקולא ובפרט שניתוסף גם שיטת‬
‫הריב״ש להיתר‪.‬‬
‫ובפה שמשמע מלשון הב״קז ס״ק נ״ו שלא הותרה‬
‫בצמקו חי ה אלא בשכרו לה מינקת וגם בחי בעלה‬
‫הוא דבר תמוה דאי׳ב ליכא חלוק בין צמקו ח י ה‬
‫לפסק הלבה אלא צריך לומד מ־פי׳ בק״נ שבצמקו‬
‫חי ה מותרת אפילו לא שבדו מינקו ‪ J‬ולהסובדין‬
‫דבצמקו לאח״ט הבעל נמי מותרת לא שייך כלל‬
‫להצריך שכירת מינקת בחיי בעלת והרי כתבתי שיש‬
‫להקל‪ .‬וגם אין להצריך שכירת מינקת אף אח״ב כהק״נ‬
‫שמשמע מרבדיו שא״צ כלל בשכירת מינקת‪ ,‬וש‬
‫מסתבר שלא משום חהי ה קלא מצחך הדא״ש‬
‫לשכירת מינקת דהא לא כתב הדא״ש חלוק מצד אית‬
‫לה קלא כדכתב הד״ן וא״ב לא סבר כלל סברא זו‪,‬‬
‫אלא טעמו משום דאין להחשיבה לאשר‪ ,‬שפסקה חלבה‬
‫כיון שלא נצטמקו חי ה שאפשר שעוד תוכל ותרצה‬
‫להניק כל זמן שלא עקזתה מעשה לשכור מינקת אבל‬
‫בצמקו חי ה שא״א לה להניק ויחעת מזה אין צורך‬
‫בשכירת מינקת כלל ואולי זוע כוונת ‪j y n‬‬
‫ובנעשה חלבה ארסיי לאת״מ בעלה מסתבר שתלוי‬
‫נמי במחלוקת זו וצמוק ח י ם וא״ב מסתבר להקל‬
‫כיון שכבד נגמל ואין בזה חקוקז סכנה וצעד לתינוק‬
‫אלא איסודא מגזירה דרבנן בעלמא שספק ושא לקול(^‬
‫ואם אפשר לעשות בכוונה שיהיה החלב ארסיי ששייך‬
‫טעם הריב״קז בצמוק דז־ים יש לאסור מספק אבל‬
‫כעויהיה חאי שנעשה מאליה שלא בכוונה יש להתיר‬
‫כדלעיל בצימוק ח י ם דהא לא היה בזה ענין רבד‬
‫אגרות‬ ‫שיח‬
‫אף דבי דיש גלותא פש‪ m‬שלא פלוג כלל ודק בפת‬
‫שאני משום שלא שבית ולכן היה גדאד! שמפדשי‬
‫שבשביל עניים שלא הניחו יחשה לא היו אוסדין‬
‫משום שהן מועטין אבל בשביל הצימף של אלו‬
‫שהניחו ידושה והן ביד אחים הגחלים שבושה לבא‬
‫לב״ד שוק מדובין אסוד על הכל ולא סלוב‬
‫אבל ועא חהק גדול ויותד נדאה דלענין הנשים‬
‫חלקו ולא אסח לאלו שאין צודך ותועלת להתינוק‬
‫לאסח ודק לאלו שאסדו סבדי שלא פלוג להתידן‬
‫כשאינן מיניקות בהא דנתנה למינקת וגמלתו‪ .‬ונמצא‬
‫שאף לדש״י וד״ן ואף להחיף ודמב״ם יש להתידה‬
‫בתינוק שידש מאביו ואף ביש עוד יודשין כשהאם‬
‫היא האפוטדופיא ואולי אף כשהמעות הם אצל ביד‬
‫ואפוטדופום ואף כשהיא תינוקת ויש עוד בן שיש לה‬
‫עכיפ מזונות מדין בנן נוקבן ביון שיהיה לה ביצים‬
‫וחלב למסמס באם תתעבד ויתעם־ החלב‪ .‬ואין להקשות‬
‫מדיש גלותא שהיו עשידים משום דאפשד שהיו כולם‬
‫סמוכים על שלוק דדיש גלותא ולא היה לכל אחד‬
‫מהם מה להודיש‪ .‬אבל אף שמשמע לי ‪ P‬לדינא‪,‬‬
‫מכיון שלא נמצא זה בדבדי דבותינו קשד‪ ,‬לסמוך‬
‫למעשה על זה לבד אבל לצדפו לסניף להתיד כשיש‬
‫עוד טעמים מסתבד שודאי יש לצדף ז ת‬
‫‪ P'B‬ח‬
‫בצמחו רריה אחר שמת בעלה וכן‬
‫בנעשה חלבה ארסיי אחר שמת בעלה‬
‫הנה לכא ‪T‬ה נדאה פשוט שמה שיש להחמיד בספקא‬
‫חינ א דאיסוד מינקת הוא מצד שהוא תקנה‬
‫לסכנת וצעד הולד וגם מרית שהוא זכות התינוק‬
‫שהזקיקוהו דבנן ואסמכו על קדא דבשדי יתומים אל‬
‫תבוא אבל מזזליכא שום טובה להתינוק ודק שאסדו‬
‫מצד לא פלוג או מצד גזירה אהדת מסתבד שהוא ככל‬
‫איסור ח ב נן ח ש למיזל לקולא‪ ,‬עיץ בספרי אגדות‬
‫משה על אה״ע סימן ל״ב סוף ענף א'‪ ,‬ולם בצימוק‬
‫דדים שפליגי וטטזדונים שהנחב וקבא בפ״ת ס״ק ל׳‬
‫שכתב מום הדיב״ש שד״וא חקא בצמקו בחי בעלה‪,‬‬
‫ובשם החכ״צ הביא באוצד הפוסקים ס״ק צ׳ג אות א׳‬
‫שאף אח״מ הבעל נצטמקו נמי מותרת וכן הביא‬
‫משו״ת דוד׳ב ראפאפארט‪ ,‬ומהטור הוא כמפורש שאף‬
‫אח״מ בעלה מותרת דב׳ אבל אם מת וקלד או שגמלתו‬
‫בחי הבעל או שאינה חולבת לעולם כגון שיש לה‬
‫צימוק שחם או שפסק חלבה ב חי בעלה או שקוכרו‬
‫שיט‬ ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬
‫למסמסו בחלב וביצים מלהניקו הרי ידיעתנו שיותר‬ ‫שנעשה במניז וענין תקנה לאפוד בצמוק דדים וחלב‬
‫טוב בהנקה אף מחלב זו מלמסמסו בחלב וביצים‬ ‫אדסיי שנעשה לאח״מ הבעל שיהיה שיז לומר לא‬
‫שד‪,‬וא דק מחוסר ידיעד‪ ,‬אינה כלום נגד הספק שנעשה‬ ‫פלוג ע״ז אף להסובריס לא פלוג באיסור מינקת‬
‫לנו מדברי החפא שהוא בידיעד‪ ,‬והספק הוא דק‬ ‫אלא שהריב״ש אוסר ביש לחוש לנעשה בבוונה מסברא‬
‫משום שאולי אינו נאמן כ״ם שודאי יש לנו לעשות‬ ‫ולא מתקנה ולבן בשידוע שנעשה מאליה אין לאסור‪.‬‬
‫ס־בדי הרופא ולא להניקו בידים שהוא מעעוד‪ ,‬לסטו‬ ‫ועיין בפ״ת ס״ק ב״א משבו״י שהמינקת שנתעברה‬
‫לדברי הרופא וצ״ע בכוונתו‪ .‬ובזמננו במדינד‪ ,‬זו‬ ‫לזנונים שעי״ז הא נתעבר הלבה ואף שיש לה חלב‬
‫שכמעט שכל הנשים אין מניקות כלל (‪>8‬ילו לא יום‬ ‫הוא ארסיי מצדר להתירה להבועל שמורה שליבא‬
‫אהד וליכא שום סטר‪ ,‬להולד משום שיש דברים‬ ‫חשש איסור מצד עיבור ולד השני‪ ,‬ואין בזה איסור‬
‫למנכילו כפי כח התינוק ע״י כלי הנקה ודאי יודד‪ ,‬גם‬ ‫מינקת דולד ראשח‪ ,‬אף דנעשה דה אזדמ בעלד» ואף‬
‫החוז״ם דאסור לה להניקו כשאמר רופא שזזלבה‬ ‫דשם הא נעשה ע״י מעשיר* צריך לומד דסובד דביון‬
‫אדסיי אף שאינו מומחד‪ ,‬כ״ב כיון דעכ׳׳פ קצת ספק‬ ‫שלא היה זה לבוונת היתד נישואין אלא לתוקף יצרם‬
‫הוי ובלא טקה ליכא שום ספק כדחזינן מדוכא דדובא‬ ‫לזנות לא קנסינן לה לענין הנישואין‪ ,‬וגו אולי ביון‬
‫נשים במדינה זו שזדן מניקות כלל וד‪,‬תינוקות בריאים‪.‬‬ ‫שהוא דבר זדסוד אין לחוש שיעשו בן גט אחרים דלא‬
‫חשידי אינשי לעשות איסודין בדי להשיג היתר לישא‬
‫אלא דחוששין לד‪,‬יתד כד‪,‬א דעומא תגמלנו שהוא‬
‫מעעוד‪ ,‬היתר‪ .‬עכ״פ חזינן מזה שבלא סונר‪ .‬להיתר‬
‫סימן ם‬ ‫נישואין אף שנעשה החלב אדסיי במעשה לא נאמדת‬
‫וכ״ש כשנעשה החלב אדסיי ונצסמקו הדדים שלא‬
‫בדבר הדוש הגאון ר׳ שלטה ‪p‬לוגער‬ ‫במעשה אלא ע״י חולי וכדומד‪ ,‬שאין לאפוד‪ .‬ואף‬
‫זצ״ל שבזה״ז שאין טי שיונה יותר טי״ח‬ ‫שבנתעבדה לא רצה להתיר בפירוש הוא משום שעשו‬
‫עכ״פ בכוונו־‪ ,‬אבל בנעשה מאליה יש להתיר בפירוש‪.‬‬
‫חדש אין לאסור יותר טי״ח חודש‬
‫ולכן באשה שמת בעלה פתאם והיה צעדה גדול‬
‫והנה בחכמת שלמה להנאת ר׳ שלמת קלוגעד זצ״ל‬ ‫מאד ואמר הרופא לה תיכף במיתת בעלה שלא תינק‬
‫כתב שהיד‪ ,‬נראה לו היתד בדוד שבזמנו שלא נמצא‬ ‫<« בנד‪ ,‬שהיה ‪ p‬שני חדשים ופסקה להניקו מחמת‬
‫מי שיונק יותר מי׳ח חדש אין לאסור להאשה מלינשא‬ ‫זה והוכרזזה לגמלהו משום שצעדה וחוליה נמשד זמן‬
‫דק עד אחד י׳׳ח חדעז וחזר לד‪,‬יות הדין אחד י׳זז‬ ‫גדול שהיה סננד‪ ,‬להתינוק כשיינק ממנה ושוב נפסק‬
‫חדש כמו לדין ד‪,‬גמ' אחד נדד חדש וליכא בזה משום‬ ‫הלבה שאף אם לא היה אח׳ב סכנה נמי לא היה לה‬
‫דבר שנאסר במנין «־יך מנין אחר להתירו כית שלא‬ ‫במה להניקו‪ ,‬הרי ידוע שהיתה מוכדהת להפסיק‬
‫עקדינן כל התקנה‪ .‬וטעם זה לא מסתבר כלל דמד‪ ,‬לנו‬ ‫מלהניק לא בשביל איזה מחשבת לד‪,‬יתר נישואין‪,‬‬
‫מלו או מקצתו‪ ,‬ובני הרה״ג ד׳ דוד שליט׳א הוכיח‬ ‫וגם מדוב הצער על מיתת בעלה פתאם לא עלה על‬
‫שליכא טעם זה מריש מגילה דעל מגילה נקראת‬ ‫מחשבוזד‪ ,‬כלל ענין נישואין‪ ,‬של ‪ p‬אף שנעעוה זה‬
‫בי׳׳א הקשה הגם׳ אי ס״ד אנשי טד‪',‬ג י‪-‬ד וט׳׳ו תקת‬ ‫לאח״מ בעלה יעו להתירה מעשה חלבה «־םיי בחיי‬
‫אתו רבנן ועקרי תקנתא דתקינו אנשי טהי׳ג וד‪,‬תנן‬ ‫בעלה שמותרת לינשא‪.‬‬
‫אין ב״ד יכול לבטל דברי ביד תבדו אזדב גדול‬
‫ממנו בהכמד‪ ,‬ובמנין אף שלא עקרי התקנה לגמו־י‬ ‫ומה שדנים האחרונים אם הרופאים נאמנים אינו‬
‫אלא שינו הקדיאד‪ ,‬ליום אחו־ וגם ימי י׳ ד וט״ו‬ ‫כלום מ ח ד נאמנים להחמיר בפקוה נפש והיתד‪ ,‬אסורה‬
‫נשארו למצות זמומזזד‪ ,‬שהוא תסעודד‪ ,‬ומשלוח מנות‬ ‫מלועיקו מספק וכן כתב ההת״ם הובא כפית סוף ס‪-‬ק‬
‫כדאיתא במגילה דיש דף ה׳ אלמא דגם מקצת אין‬ ‫ל׳‪ .‬ומש׳׳ב שם החת״ס שבתחלת הנקה שד‪,‬וא סכנד‪,‬‬
‫יכולין ב‪-‬ד אחד לעקוד‪ .‬ו ‪ p‬יש להוכיח מפה שד‪,‬קשד‪,‬‬ ‫להולד כשלא יתק <ע> כשמסמסו לו בחלב וביצים אין‬
‫הגמ׳ בע׳ח דף ל׳ו על דבי ובית דינו שהתירו ה ש^‬ ‫לד‪ ,‬להאמין להרופא שאומר שחלבד‪ ,‬הוא סטר‪,‬‬
‫וד׳ יהודד‪ ,‬הנשיא חיכי מצי למישדא תקנתא דונלמידי‬ ‫להתינוק משום דאין הספק שנעשה בדברי הרופא‬
‫שמאי והלל אף שש^ וצא רק מקצת התקנה דהא פתן‬ ‫מוציא מודאי סכנה דלא יינק הוא תמוה דהא יש‬
‫ושמנן ויינן הם גזירד‪ ,‬חדא כמפורעו ברש״י שבת דף‬ ‫להשיג מינקת ואולי זדרי בא״א לד‪,‬שיג מינקת בעיר‬
‫י׳׳ז אלפא דגם עקירת מקצת אין יבולין‪ .‬ומה שד‪,‬ביא‬ ‫ד‪,‬ד‪,‬ת^ אבל ג׳׳ז תמוד‪ ,‬דהא יש לשאול מאותו דרופא‬
‫כה״ש ראיה מתום׳ מגילה דף ה׳ שרבי לא וצד‪,‬‬ ‫גם זה מה לעשות עם התינוק ואם יאמר שיותר טוב‬
 ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬ ‫שב‬

‫מיעוטא דמיעוטא אין להחשיב‪ .‬אבל אין לד‪,‬תיד פצד‬ ‫לעוקרו לתשעד‪ .‬באב אלא פחומרא שיש בו יותר‬
‫זה בפחות מי״ח חדש אף שבמדינתנו דוב הנשים אין‬ ‫פשאד מעניות אין זד‪ .‬בכלל אין ב״ד יבול לבטל‪,‬‬
‫יונקות בלל וד‪.‬מיעום שיתקות הוא רק לחדשים טועטין‪,‬‬ ‫אינד‪ .‬ראיה דד‪.‬וא משוס שע ‪ r‬שיחיד‪ .‬חמור טשאר‬
‫משום דהא איפסק כד'מ דחששו מ ה גם למיעוט‬ ‫תעניות לא היד‪ .‬במנין וכמפורש שם בגלית שדת־ות‬
‫והא אפשר שנמצאות באיזד‪ .‬מריטת שיונקים עד י‪-‬ח‬ ‫ראשונים לא גזרו אלא שיהא יום תענית ולא יותר‬
‫חדש‪.‬‬ ‫ןןיי״ש‪.‬‬

‫ובגמלתו שהאיסוד לתוס׳ מצד שמא תגמלט לא‬ ‫אבל ט״מ נראד‪ ,‬לע״ד כדבריו משום שתקנד‪.‬‬
‫שייך בזמננו שבדור שתגמלט קודם י״ח זע« כשנאסותה‬ ‫הראשתה שהיתר‪ ,‬במנין נאמד דק שלא ישא מינקת‬
‫לינשא עד כ״ד חדש‪ ,‬נמצא שליכא גזידד‪ ,‬זו וטותד‬ ‫חברו ולא ד^כר מספד חדשים‪ ,‬ולכן פליגי בזד‪ ,‬ד״מ‬
‫לתום׳ כדאיתא סברא זו באוה״ם בש״ד שמחה מקמפנא‪,‬‬ ‫וד׳ יהודד‪ ,‬ו ה דשב״ג התיר בג״ח קודם‪ ,‬איברא דדב‬
‫וטעם זה איכא גם בפחות אם במקום זד‪ ,‬טד‪,‬גות דק‬ ‫ושמואל הזכידו כ״ד חדש ולמד‪ ,‬שבאדתי מסתבר שהיד‪,‬‬
‫בי‪-‬ב חדש ובדומה וכמפודש ועזת אבל לרש‪-‬י ור׳׳ן‬ ‫זה במנין אחר לאסוד כל הכ״ד חדש דלא כרשביג‪,‬‬
‫שאמרינן לא פלוג ליכא היתר ז ת אבל אלאחד י*ח‬ ‫אבל הא טספר הכ״ד חדקו שדפכידו איט לתקנה אלא‬
‫חדש יש לצרף גם זת‬ ‫משום שפסקו חלכד‪ ,‬בו״ם תדז לא היה המנין‪,‬‬
‫ולכן כשנצטדפו בל הטעטים יש לזעזיד אחד כ״א‬ ‫והמנין לתקנד‪ ,‬היה דק לאסוד את ג״ח האוזדונים‬
‫חדש בפקזיטות ואין למחות אם אחד יתיד גם אחר‬ ‫כשמניקד‪ ,‬משום שלא ידעו שד‪,‬תיטק הוא אחר כ״א‬
‫י״ח הדקו‪.‬‬ ‫חדש כדכתבתי‪ .‬ונמצא שעל מספר החדשים לא היה‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫שום מנין‪ .‬ולה בזמן שלא נמצא מי שיונק יותד‬
‫טי״ח חדש יש להתיד משום דחאיסוד לא ישא מינקת‬
‫חבדו לא הוי אלא על זמן היניקה כפי שיהיה בבל‬
‫דוד‪ .‬ומצד זד‪ ,‬דקדקו שלא לד‪.‬זבר מספד החדשים‬
‫משום שלא אסדו מספד חדשים אלא זמן יניקד״‬
‫סימן‬ ‫וסובד רים שד‪,‬וא אף על זמן יניקה דד‪,‬מיעוט ח״‬
‫יועדד‪ ,‬סובר שלשת סתם מיניקה הוא כפי הרוב‬
‫באשה שהיתה נשואה לנכרי אם יש‬ ‫כדבאדתי לעיל‪ ,‬אבל כשנשתנו הטבעים ואין מי שיתק‬
‫יותר מי״ח חדש לא אסרו על יותר מזמן היניקה‬
‫לחוש שמא היה ישראל‬ ‫דד‪,‬מיעוט אף לד‪-‬מ‪ ,‬ומתקנת רב ושמואל טסף לאסור‬
‫גם ג״ח האחרונים‪ ,‬והוא טעם גדול ומוכרח לע׳ד‪.‬‬
‫י״א תמח תשנ״ג‪.‬‬
‫מע״ב ידידי הדב הגאת המפודסם מוד‪,‬ד״ד בן‬
‫ותמוה דברי האחרונים שד‪,‬ביא באוצר הפוסקים‬
‫ציון גאלדצווייג שליט״א רב ואב״ד במאנטריאל‪.‬‬
‫סיק עיג אות ב׳ שאף שזה זמן גדול שפסקו טלהניק‬
‫הנ ה בדבר האשד‪ ,‬שבאר‪ ,‬מלאנדאן ואמדה שהיתה‬ ‫כ׳ז־ חדש לא בטלד‪ ,‬התקנה דצריך מנין אחר להתירו‪,‬‬
‫כבד נשואה שתי פעמים לנכדים אם יש לחוש‬ ‫שעל מספד החדשים לא היד‪ ,‬מנין‪ .‬ומה שזעיא בשם‬
‫לשמא היו יהודים אם לא הכירוה במאנטדיאל לנשואה‪,‬‬ ‫מהד״מ שיק ואד‪,‬ל אבדהם ומאודות נתן שהאם תוכל‬
‫הדי יש לדאמינה שד‪,‬די נמצא שאומרת שעדיץ היא‬ ‫לשקוד יוחד לטובה הולד למסמס בביצים וחלב‪ ,‬איט‬
‫פנויה דלא נתקדשה מעולם דנישואי הנכדים אינם‬ ‫כלום שבדוב הפעמים הוא להיפוך שד‪,‬יא אינה יכולה‬
‫כלום‪ ,‬ועדיף זה מאמרה א״א הייתי וגרושה אני שנאמנת‬ ‫להתפרנס ואחר נישוא ‪ ,T‬טתן לה הבעל‪ ,‬ואם היא‬
‫אף שבמד‪ .‬שאמרה א״א הייתי הדי אסרה עצמה וכ׳׳ש‬ ‫אלמנה שיש לה מעות הדי יכולד‪ ,‬להתטת עם הבעל‬
‫כשלא אסדד‪ ,‬עצמה כדא שאמרה שהיחה נשואד‪ ,‬למי‬ ‫שזה שייך דק לד‪,‬תינוק‪ ,‬ובכלל אין לט לומד טעמים‬
‫שלא תפסי קידושין שלא הוציאה עצמה מחזקת פנויה‬ ‫בדוים מעצמט‪ .‬ולה נראה יותר נהחכמת שלמד‪ ,‬וכעוד‬
‫שיש להאמינת אך שיש לדון מצד אין אדם משים‬ ‫אחרונים שהביא באוה״פ שם‪ ,‬אבל לא מטעמיה אלא‬
‫עצמו רשע ואין להאמינה שניסת לנכדים שועא עבירה‬ ‫מטעם דבארתי‪ .‬ודק אחר י״ח חדש שגם בזמן הגט׳‬
‫באיסור לאו דלא תתחתן‪ ,‬אבל עכ׳׳פ לא נימא מצד‬ ‫לא היו רובן מיניקות יותר מי”ח הדש ולה עתה‬
‫זה שד‪,‬יתד‪ ,‬נשואה לישראל שלא אמדה זה‪ ,‬אלא אם‬ ‫שבמדינות הידועות אין יתקין כלל יותר מי״ח חדש‬
‫לא נאמינד‪ ,‬יש עליט לומד שגם לנכרים לא היתה‬ ‫אף אם נימא שנמצאים מדינות שיונקין פעוט מד‪,‬ן‬
‫נשואה והיא פנויה לגמרי‪.‬‬ ‫עד כ‪-‬ד חדש ועא נגד מדיטתיט כלא כלום שאף‬
‫שנא‬ ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬

‫קרא להפר‪ ,‬שאסר הוא הפד‪ ,‬שהתיר למד‪ ,‬לן קרא‬ ‫והנה הא תנן בכתובות דף נ״ב האשה שאמרה‬
‫סברא היא‪ ,‬הוא אסרה וד‪,‬וא שדי לה דלכאודה כל‬ ‫א״א הייתי וגדושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה‬
‫מיגו שמועיל אין זה כל כך בדור גמור דהא אין‬ ‫שהתיר‪ ,‬שלכאורה קשה תינח אדוסה הייתי וגדושה‬
‫מועיל ברוד דמיגו וד‪,‬פד‪ ,‬שאסר להוציא מטץ וא״כ‬ ‫אני שהיא עדיץ בתולת אבל הא תנן התמא שהוא אף‬
‫אפשר שלא יועיל גם לאיסור א״א שד‪,‬טעם הוא משום‬ ‫באמרה נשואה הייתי וגדושה אני שלדבריה היא בעולה‬
‫שאולי יש לו טעם מה שאמד ח שאנוזנו אין יודעין‬ ‫שנמי נאמנת‪ ,‬וד‪,‬א אולי הוצרכה לומד שנשואד‪ ,‬היתד‪,‬‬
‫מזד‪ ,‬ושפיר יש להצריך קרא ע״ז‪ ,‬אבל למה שבארתי‬ ‫משום שד‪.‬בעל שישאגד‪ ,‬הרי ימצאנה בעולה ויאמר‬
‫שאין כאן ברוד טד״מיגו וד״וא רק לסלק ההד״א שפיר‬ ‫שזינתה שתוששת שאולי לא ירצה בבעולה מנו ת‬
‫אטד דמסבדא ידעיגן זד‪ ,‬דכיון שבתכ״ד אמרה גרושד‪,‬‬ ‫ואינו מינו‪ .‬וגם בלא זה יקשה דכיון שאין אדם נאמן‬
‫אני יש לנו לומר מסברא דמעולם לא אסרד‪ ,‬עצמה‬ ‫להשים עצמו רשע אף כשאמר שעשה העבידת כ״ש‬
‫כלל דמתוזלד‪ ,‬שאמרה א״א הייתי היתה לאסוקי‬ ‫שבלא אמד לא נימא שהוא רשע וא״כ כשימצאנד‪,‬‬
‫גדושד‪ ,‬אני‪ ,‬וכן הוא באת בתי נתתי לאיש הזה‬ ‫הנושאה שהיא בעולה הרי נצטרך לומד שהיה זה‬
‫בהיתר ע״י נישואין‪ ,‬דאונס הא לא שכיח כדאיתא‬
‫דכשאפר לאיש היה אדעתא לאסוקי גם תיבת הזה‬
‫בתום׳ כתובות דף ט׳‪ ,‬ואין לומד דכיץ שניסת לו‬
‫שלח אף שאינו בדור ליכא על כל פנים חתיכא‬
‫ד^י אם היא א״א נמצא שעשתד‪ ,‬עתר‪ ,‬איסור עוד יותד‬
‫דאיטורא מדבריה וליכא איסור מלשץ האב על‬
‫גדול מביאת זנות דפנויה שלכן יש לנו לומד מינתד‪,‬‬
‫בתו‪ ,‬ומדויק גם לשץ הוא אסרד‪ ,‬וד‪,‬וא שדי לה שעל‬
‫כשהיא פנויה שהוא איסור קל מלומד שהיא זהזות איש‬
‫הברוד דיש ממיגו לא סגי בלשון זה לבד והי״ל לומר‬
‫שד‪,‬וא איסור חמוד‪ ,‬דד!א יש לנו להעמידד‪ ,‬על חזקתה‬
‫סברא היא דד‪,‬א אי בעי שתיק אבל למד‪ ,‬שבאדתי‬
‫ולומד דרק עתה מזזניסת לו נעשית רשע ולא מקודם‪,‬‬
‫דליכא ברור מד‪,‬פד‪ ,‬שאסר זה ואף בכל הפה שו»זד‬
‫שכן הוא הדין בכל הזקות כשאנו מוצאין עתה שועא‬
‫אינו בדוד גמור ממש לא היה יכול לד‪,‬קשות שהסברא‬
‫שלא כההזקה שאמדינן שעתה יצאד‪ ,‬ולא תחלה כמו‬
‫היא משום הברור דאי בעי שתיק וממד‪ ,‬לה לשקר‬
‫בבד‪,‬מד‪ ,‬שנמצאת טרפה שכשר החלב דמתהלה שהיה‬
‫דהא זד‪ ,‬אינד‪ ,‬סברא כלל בכאן ואף בכל מיגו אינה‬ ‫אפשר שהיתר‪ ,‬אז כשדה כדאיתא ביו״ד סימן פ״א‬
‫סברא בדורה אלא הקשד‪ ,‬דבלא בדור סברא היא‬ ‫סעיף ב׳‪ ,‬ובטבח שנעשה רשע ואפילו המיר שכשדין‬
‫שמעולם לא אמדה היא בא״א הייתי שום עשיית‬ ‫כל הבהמות והעופות ששחט עד שראינו שהוא רשע‬
‫איסור על עצמה ח ץ שגמרה לומר גרושד‪ ,‬אני וכך‬ ‫ומומר כדאיתא בש״ך יו״ד סימן א׳ סק״ח‪ ,‬ומפורש‬
‫האב לא אמר מעולם איסוד על בתו ח ץ דגמר הזה‬ ‫בב״ק דף ע״ג בעדים זוממין שכל מה שהעידו עד‬
‫ויותר הא אין צורך להיתר דכאן כדלעיל‪.‬‬ ‫ההגדה שנעשו עליה זוטמין כשדין‪ ,‬וא״כ גם הבא‬
‫ואולי בא״א הייתי ואלמנד‪ ,‬אני לענין לינשא‬ ‫במצאד‪ ,‬בעולה הא היה לן לומר שהיה לה בעל שהיה‬
‫לכהן לד׳ יהושע דאינד‪ ,‬סמזנת לומר למזור נבעלתי‬ ‫בד‪,‬יתד וכיון שאין לד‪ ,‬גט הרי יש לאוסרה‪ ,‬ולח צ׳ל‬
‫תד‪,‬יד‪ ,‬ז»זורד״ כיץ דבדוד מצד הפיגו הא ליכא‬ ‫שוחקת פנויה שלה עדיף ולא נימא מצד זחקת‬
‫מאחד דמי שישאנד‪ ,‬ידאה שהיא בעולה הרי הוצרכד‪,‬‬ ‫צדקות שלה שהיה זה ע״י בעל וד‪,‬יא נשואד‪ ,‬אלא‬
‫לומד שד‪,‬יתד‪ ,‬גשואד« וגשאר דק פד‪ ,‬שאף שיראד‪,‬‬ ‫בע״כ אמדינן שזינתה כשהיא פנויה באיסור‪ .‬וגם‬
‫שד‪,‬יא בעולה יש לד‪ ,‬וחקת פנויה הדי לא יועיל זה‬ ‫אולי לא צריך אד‪ ,‬דמשום וחקה לא אמדינן שנעשה‬
‫לגבי כהן שאסורד‪ ,‬מזונבעלה לד׳ יהושע שלא מכשיר‬ ‫רבד חדש דדין וחקד‪ ,‬הוא דק לומד שלא נעשה כלום‬
‫מצד וחקת מזזחתד‪ ,‬מקוום דאין זהזוה בודקת ומזנה‬ ‫ולא שנימא מצד הוחקה שנעשה איזה דבר כמו לומד‬
‫ויהיד‪ ,‬ניתא מה שנקט וגדושד‪ ,‬אני ולא אלמנד‪ ,‬אני‬ ‫שנתקדשד‪ ,‬דזה ליכא בדין וחקה‪ ,‬ול ח אף שבדור‬
‫משום דד‪,‬מתני' היא גם לד׳ יהושע שקאי על ומודה‬ ‫מד‪,‬מיגו דהיתה יכולד‪ ,‬לומר פנויה אני ליכא דד‪,‬א‬
‫ד׳ יהושע כולזע מתניתין‪ ,‬ולדידיה באלטנד‪ ,‬והי לא‬ ‫ידעה שהבעל שישאנד‪ ,‬ידאה שנבעא״ מ״מ אין צורך‬
‫תד‪,‬יד‪ ,‬בדין אלמנה אלא כמו גדושה אני שתהיה מותרת‬ ‫לנו להבדור שיש מד‪,‬מיגו ני ץ שהיא מחקת פנויה‬
‫דק לישראל ולא לכהן‪ ,‬ואם אפרד‪ ,‬ארוסה הייתי‬ ‫שלא יארע וחקד‪ ,‬זו אף כשיתברר שנבעלד״ ופד‪,‬‬
‫ואלפנד‪ ,‬אני תהיה מותרת גם לכהונה אף לר׳ יהושע‬ ‫שהוצרך לד‪,‬מיגו דד‪,‬פד‪ ,‬שאסר הוא שהתיר הוא דק‬
‫משום דבזו הוי מיגו טוב שהוא גם בדוד‪.‬‬ ‫לסלק החד״א שנעשד‪ ,‬עליה מאמידתד‪ ,‬א״א הייתי‬
‫ל ח גם בעובדא זו כיץ שבדבריה שהיו בעליה‬ ‫דע חפ הדי התירה בעצפד‪ ,‬מה שז»זרה עצמה בתכ״ד‬
‫נכרים היא כחזקת פגרה שלה יש להאמינה ואף אם‬ ‫בלא סתירה אבריה‪ ,‬ונשאר רק פד‪ ,‬שימצאנה בעולה‬
‫ראו הדיוואדס שלה ואומדת שהיו גברים נמי יש‬ ‫דמצד זד‪ ,‬הא לא היישינן שד‪,‬יא נשואה וניחא למה‬
‫להאמינה לפ״ז אם הם שמות שלא ניכרים מי הם‬ ‫שבאדתי הא דמקשה הגמ׳ שם על ד אסי דמצריך‬
 ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬ ‫שכב‬

‫אני נרגש מזה שאני דואה שנמצאים אנשים בעלי‬
‫דוח שאינם יראים ולא מתביישים מלומד תוכחה‪ .‬אבל‬
‫האמת שאין ברבדים שכתבתי ושהודיתי שום רבד‬
‫שיגרום ח״ו איזה חלול בטהדת וקרועות ישראל אלא‬
‫תורת אמת מרבדי רבותינו הראשונים‪ ,‬והערעור של‬
‫כתו״׳ה על זה בא מהשקפות שבאים מידיעת דעות‬
‫חיצוניות שמבלי משים משפיעים אף על גדולים‬
‫בחבמה להבין מצות השי״ת בתוה״ק לפי אותן הדעות‬
‫הנמבות אעוד מזה מתהפבים ח״ו האסור למותר‬
‫להמותד לאסור וכמגלה פנים בתורה שלא כהלכה‬
‫הוא שיש בזה קפידא גחלה אף בדברים שהוא‬
‫להחמיר כידוע מהדברים שהצדוקים מחמירים שעשו‬
‫כמה תקנות להוציא מלבן‪ .‬ואני ב״ה שאיני לא מהם‬
‫ולא מהמונם ובל השקפתי הוא דק מידיעת דותורה‬
‫בלי שום תערובות מ ‪T‬יעות חיצוניות‪ ,‬שמשפטיה‬
‫אמת בין שהוא להחמיר בין שהוא להקל‪ .‬ואין הטעמים‬
‫מהשקפות חיצוניות וסברות בדויות מהלב כלום אף‬
‫אם להחמיר ולדמיון שהוא ליותר טהרה וקדושד״‬
‫ועתה נדבר מעצם ההלכה למאור תוהיק‪.‬‬
‫הנה עצם הדין הוא רבד בדוד ופשוט שאיסורי‬
‫עריות הם במעשה הביאד‪ ,‬ואינו משום הזרע שיולדו‬
‫מזר״ דלש אין שום חלוק בד‪,‬איםורים בין ראויה‬
‫להוליד ובין אינה ראויה להוליד בעקדה ואילונית‪ ,‬ו ק‬
‫אף שלא כדדבה שאף בכל אשד■ לא ®’ ‪ T‬שיולדו מזה‬
‫נמי הוא באותן האיסורים עצמם ובד‪.‬עונשין שנאמד‬
‫בהן‪ .‬ואף באיסור אשת איש שנאמר בקרא לא תתן‬
‫שנבתך לזרע שהוא מקום לרעזעים לטעות שהאיסור‬
‫הוא רק משום שתלד מזד■ בדזעיא האבן עזרא בפירושו‬
‫שנתב ואשד גברד■ תאות יצרם על רעת לבם תעו‬
‫בפידועו לזרע עיי״ש‪ ,‬הוא טעות גמור שטועין רעועים‬
‫בכוונד‪ .‬להתיר איסור א״א החמוד מאד כעואינה ראויה‬
‫אדע‪ ,‬כי הרין הוא שלא שי ‪ T‬כלל האיסור לענין‬
‫הולדה מזה אלא שהוא איסור על הביאו־ו בכל אופן‬
‫שד‪,‬וא אף בעקדה ואילנות ואף בעולא כדרכה‪ ,‬ולזרע‬
‫שנאמד בקרא הוא לדדשא למעט משמש באבר מת‬
‫למ׳׳ד משמעו מת בעדיות פטור ולפ״ד חייב הוא‬
‫למעט משמעו מתה כמפורש ביבמות דף נ׳׳ה עיי׳ש‪.‬‬
‫ומד■ שנעשה הולד ממזר הוא מקרא אחדינא משום‬
‫שד^יא ערוד■ דחיי׳יב וחייבי מיתת ב׳׳ד בדאיתא בדף‬
‫מ״ט אבל אם לא היתד■ בחיוב כדת ומיתת ב׳׳ד לא‬
‫■ הולד ממזר‪ ,‬וא״ב לא שייך כלל לומד שבשביל‬
‫הזרע שתלד הוא האיסור‪ .‬ואדדבר■ האבן עזרא שדרכו‬
‫לפרש הקראי גם לפי פשוטם לבד דרשת חז״ל בגם׳‪,‬‬
‫מפרש שאמר הכתוב לזרע שטעמו אפילו לזרע הנד■‬
‫היא אסורה עיי״ש‪ .‬ול ט בדוד שאף מעו*כ הדמב״ן‬
‫בפירושו שם ואפשר שאמד לזרע להזכיר טעם באיסור‬
‫כימ שאומרת כפי חזקתו־״ אך ‪ dm‬הם שמות של‬
‫יר^רים שנכרים לא נקראים באלו שמות לא תהיה‬
‫נאמנת לומר שחיו נכרים אף אם אירע לפעמים‬
‫רתוקות שגם נכרי נקרא ‪ ■p‬ריש למיזל כתר רובא‬
‫נגר חזקת רפנויה‪ ,‬וכרור רמיגו הא ליטב ואם השמות‬
‫ניכרין שהם של נכרים דאף יהודים שאיגם שומרי‬
‫דת נמי הדי איכא חזקה זו ולכן יש להתירה עתה‬
‫אף כלא הטעם דחזקת פנויה שכתבתי‪ ,‬אכל גם כדוב‬
‫שמות אנגלית שגם יהודים נקראו כו ס ולא ניכר‬
‫מזה כלום יש להאמינה שהיו נכרים מטעם חזקת‬
‫פנויה כדכתבתי‪.‬‬
‫ואין חלוק בין אם היא מסתם גשים או לעוברת‬
‫על דת כיון שאין זה מאד ם»!נות רעדות‪ ,‬דלזה לא‬
‫היו נאמנות אף נשים צדקניות אף במסיחה לפי תומה‬
‫דלא מחני מסל׳ת אלא באיסורים דרבנן ובעדות אעוד״‬
‫אלא שהוא מדין חזקת פנויה שאף בעובדות על‬
‫רת נמי הדי איכא חזקה זו ולבן יש לד‪.‬תידה עתה‬
‫ששבה בתשובה ורוצה להנשא ליעודזמל כעזר אף בלא‬
‫היה טעם על שניסת לנכרים ואין נוגע לנו אם הוא‬
‫טעם נכון על שעבדה האיסור או בלא שום טעם‬
‫ועבדה מחסדמ אפונה‪ ,‬כי עכ׳׳ם אית לה חזקת »ויד״‬
‫עכ*פ מה שאפשר לבדד צריך לברר ולבן טוב עשה‬
‫כתד׳ה שעעשה אפידייוויד בשבועה כחק המדינה כדי‬
‫שתירא לשקר‪ ,‬ומכיון שעשה כתד׳ה כל פה שבידו‬
‫לבדד י מ ל להעויאה ובאופן שתשמור דיני נדה כי‬
‫בלא זה אק לנו להזדקק לד״‬
‫ידידו ואוהבו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫‪ P'D‬יא‬
‫בדבר תשובותי סימן י׳ וסימן ע״א‬
‫מספרי אגרות משה על אה״ע‬
‫בעה׳י כ״ב טית תשכ׳ב‪.‬‬
‫מע״כ יריד• הנכבד מאד הרה״ג פוחר״ד משה‬
‫חיים אפרים בלאן■ שליט‪-‬א‪.‬‬
‫‪to‬‬ ‫הנה קבלתי מכתבו תאדוך מאד המלא דברי תונחה‬
‫על כל גדותיו על מה שלפי דעתו נדמה לו‬
‫שתשובותי סימן י׳ ו סי ^ ע״א מספרי אגרות משה‬
‫על אדדע יגרמו איזה פרצה בטהרת וקדושת יחוס‬
‫כלל ישראל‪ .‬וניכר ממכתב כתד׳׳ה שהיה סבור‬
‫שיהיה לי קפידא על דברי התונוזה שלו‪ ,‬ואני אדרבה‬
‫שבג‬ ‫משה‬ ‫אבן העזר‬
‫כיון שלא היה מעשת ביאה אף אם לא היה נזכר ז ת‬
‫אבל הא גם מפודש זה בדברי רבותינו הב׳׳ח והמ׳׳ז‬
‫יר׳ד סימן קצ״ה סק״ז והב׳׳זז סי ת א׳ סק״י והמלימ‬
‫פמ׳׳ו מאישות ה׳׳ד שכולם הביאו מהגהת סמ׳־ק בשם‬
‫הר׳ פדץ דהולד מזד שכתב כיון דאין כאן ביאת‬
‫איסוד הולד מזר לגמרי אפילו תתעבר מש״ז של‬
‫אחד‪ ,‬ולעיל מזה כתב המל״ם ואין ספק דלא נאסדה‬
‫לבעלה משום דאין כאן ביאת איסור‪ ,‬ולית בזה שום‬
‫חולק‪ .‬ושפיד כתבתי דמה שד‪.‬ביא באוצד הפוסקים‬
‫בשם ספד בד ליואי ובשם מנחת יהיאל דהולקין‬
‫וסובדין דועלד ממזד אינו כלום דאין בכתם לחלוק‬
‫על כל דבותינו אלה בלא מקוד מסבדא חיצונית‬
‫שבארתי שהוא כסותר כל ענין האיסור ועדיו ת לפי‬
‫דיני התורה המבוארים בגמ׳‪ .‬והוא הבל שכתבהי ע' מ‬
‫שכתב במנהת יחיאל להקשות על הטר׳א הגיגה דף‬
‫י״ד שפשוט לו שם כנתעברה כלה מזדע של חמיה‬
‫באמבמי והולידה ‪ p‬שד׳וא מז ד והוא כדסובד הגהות‬
‫סם׳׳ק וכל אלו שהביאוהו‪ ,‬דד‪,‬א מה שזדלד ממזד אינו‬
‫משום הנאת ביאה‪ ,‬שקושיא זו ודאי הבל גמוד אף‬
‫אם היה גאון גדול מכתבתי בתשובתי חדאי אינו‬
‫משום הנאת כיאה אבל ודאי דוקא משום מעקוה‬
‫הביאד‪ ,‬דהוא הדבד ‪ .‬האסור ולא באמבטי שנתעברה‬
‫בלא מעשה ביאה‪ ,‬וכן מש‪-‬ב בר ליואי להוכיח ס רן‬
‫הולד מתייחס אחר בעל הזרע דלא פהב׳׳עז והמל׳׳ם‪,‬‬
‫מד‪,‬א דלא משכחת שיהא זרע פסול מאכילה בתרומה‬
‫רק בזרע זרעה וזט נתעברה באמבטי מיקרי בנו‬
‫משכחת לה בזדע גדידא מזנתעבדה באמבטי ד מון‬
‫דלא בא עליד‪ ,‬לא מיפסלא והבן שהוא ממזד מאכילת‬
‫אע״ב דלא מיקדי בנו ולאו ‪ p‬מ‪.‬ן הוזנ נמי הם‬
‫דברי הבל דהא הם סוברים רהולד כשר כמפודש‬
‫במליס וכן בב״ש כית שהביא דברי הסמ׳׳ק ובסנרק‬
‫מפורקז שהוא מז ד ואיד הקשה עלייד‪,‬ו‪ ,‬ואין בזה‬
‫ה״ו משום פגיעד‪ ,‬בכבוד אדם גדול‪ ,‬מזאומרים על‬
‫דבר שגגה שנפלמד■ מקולמסו שד׳וא הבל ו מ מ צינו‬
‫גם לשון מד‪ ,‬בדבדי דבותיגו הדאקוונים בכמד■ דוכתי‪.‬‬
‫ונשאד מה שיש לאמוד מצד גזירה שמא ישא‬
‫אחותו מאביו שב׳ מ‪,‬גהת סמ׳ק משום שנחשב בנו של‬
‫בעל הזרע‪ ,‬אבל הא זה שי ‪ T‬רק בזרע של ישראל‬
‫ולא מרע של נכרי שאין מתייחס אחריו אלא אחר‬
‫האם הישראלית וכיון שר‪,‬רוב הוא של נכרים דד‪,‬ערים‬
‫שבכאן וכל הטדינד‪ ,‬הם דוב נכרי* ולבד זה אלו‬
‫המוציאין זדע שלד‪,‬ם לדבד זה ודאי הם דוב נכדים‬
‫שד״רי הוא דבר האסור שנמצא שחלק ג ח ל מישראל‬
‫לא נ מ סו כלל בחקובת העושים זה‪ ,‬ולא מו ‪ p‬מקויב‬
‫כתר״ה שיש גם מומרים שיקז אזוקז שיעשו זה‬
‫הא ע מס חלק ג ח ל שהם שומדי חודה אינם חשודים‬
‫אגרות‬
‫כי ל« יודע הזרע למי ‪ jnn‬ת״ו שיעלה על דעתו‬
‫שזהו טעם האמת וליתן יד לפושעים הרשעים שהזכיד‬
‫האבן עזר« וגם איד אפשר שיהיה זה טעם הקרא‬
‫הא איכוד הבהנה הוא דק איכוד מדרבנן תדעו מיוחם‬
‫אחריו הוא דק מדרבנן‪ .‬אלא שהזכיר שיש עוד הומר‬
‫בערוה דא׳א אף שזה לא מעלה ולא מוריד לענין‬
‫האיסור והעונש‪ .‬ולהוציא מדעת הרשעים כמד על‬
‫מקרב תיכף ולא הזכיר זה בעונש כי אפילו הערה‬
‫בה ולא הוציא זרע יתחייב‪ ,‬ובזה מראה הרמב״ן‬
‫שאין הכוונה בהאפשר שכתב לטעם האיסור כי אם‬
‫היה זה ענין האיסור לא היה מתחייב ואין לומר‬
‫דכהעונש נאמר איסור חדקו דהא אין עונשין אא׳׳ב‬
‫מזהירין‪ .‬ו ת חזינן שכל נמו״כ הרמכ״ן שם אינו‬
‫להלכה ולטעם ממש‪ ,‬דכתב ולכד אמר בסוטה ושכב‬
‫איש אותה שכבת זרע כי בעבור הזרע תהיה קנאתו‪,‬‬
‫שהוא היפיד מדברי הגמ׳ שם שתקרא מחדקו שאף‬
‫מזהבעל קינא לה דרד אברים לא נאסרה עליו מ ה‬
‫סדיא בקפידא דבעל תלה רחמנא והא קא קפיד קמ׳ל‬
‫קרא דקז״ז שדוקא בביאה נאסרה אבל בביאה נאסרה‬
‫אף שלא היה הוצאת זדע ואף שלא כדרכה כמפורש‬
‫שם‪ .‬ו ת כתב הרמב״ן שם ו ת בשפחה חרופה הזכיר‬
‫שיז כי האיסור בעבור שיוליר זרע ‪ p‬הקזפחה‪,‬‬
‫והוא שלא כהלכה שאף שבשפחה חרופה פטור על‬
‫העראה ופטור בשלא כדרכה מ״מ חייב אף בלא ועצאת‬
‫זרע אם היה גמד ביאה בכדרכה כמפורש שם בתום׳‬
‫ולא מצינו חולק בזה‪ ,‬וגם חייב על שפחה חרופה‬
‫עקרה ואילתית‪ ,‬וכמפורש בכריתות רף י״א שמה שעל‬
‫שפחה חרופה קטנה פטור הוא משום דמקשיין או־‪€‬דדי‬
‫רכשהיא אינה לוקה אין האיש מביא קרבן ולא משום‬
‫שהקטנה אינה ראויה להוליד‪ .‬הרי חזינן שהרמב׳ן‬
‫לא כתב זה להלכת ולולא רמסתפינא הייתי אומר‬
‫שמואפשד עד והנבון אינו מדברי הרמב״ן אלא איזה‬
‫תלמיד טועה בחב זה‪ ,‬אבל בכל אופן אין זה להלכה‬
‫וגם לא לטעם האיסור שכיון שאין זה להלכת הרי‬
‫בהכרח שהטעם אינו אמת׳ אלא אם הם רברי הרמבין‬
‫מוכרחין לומר שכתב שיעז עור חומר‪ .‬והרמבץ עצמו‬
‫הא מסיק שד׳נכון שבא הכתוב לפתזז כי במשגל‬
‫יזהיר ולא בחבוק תשוק‪ ,‬אף שגם זה לא מובן לאתה‬
‫צודד היה לרבינו הרמבין לפתזז שלא כדמפתזז בגם׳‬
‫והביא שם בעצמו‪ ,‬אבל מימ בדבריו אלה במל‬
‫משיב בואפשד לעיל מז ת‬
‫ומכיון שהאיסור הוא על טעזזה הביאה לא שייד‬
‫האיסור על זריקת זרע לגוף האשה שלא בביאה לא‬
‫בעריות דקורבה ולא בערוה דא״זנ וממילא ליכא‬
‫ממזרות שהוא רק מצד מעשה הביאה שרק בזה נאמר‬
‫כקרא באיסוד אקות אב‪ .‬וכן פשוט שלא נאסרה לבעלה‬
 ‫משה‬ ‫אבן העור‬ ‫אגרות‬ ‫שבד‬

‫דליבא לטיפרך מד■ לאלמגה לכ‪-‬ג שק היא עצמה‬
‫מתחללת דהינ מ ת שנבעלד■ פסלה‪ ,‬וא״כ באטבטי‬
‫שלא נפסלה ליכא הק‪-‬ו ולבן יש להכשירד■ גם‬
‫לכהונוב‬
‫הוא רק השש דלכתהלה מהא דאסור לישא אעזה‬
‫והנד■ ברוד שמת שאינו מתייחס אתר האב שהולד‬
‫הולך אחר האם בזרע של נכרי ואת לו אב כלל ליתא‬
‫בזד‪ ,‬החסרון דאין השכינד■ שורה אלא על הודאים‬
‫דילפינן מקרא דוארעך אחריך‪ ,‬שוע־י אין בזה שום‬
‫ספק דוזוא ודאי שאין לו אב והקרא קאי רק‬
‫כשמתייהם אחר האב ואינו ידוע של מי הוא כהא‬
‫דניסת בתוך ג׳ חדקוים למיתת ולגידושי בעלה הראשת‬
‫שד‪,‬ם בני ערבוביא לרש׳יי‪ ,‬רמת דאינו הולך כלל‬
‫אחר האב הדי ליכא עדבוביזב‬
‫מקוום דאזלינן בתר רום^ שמ׳קז בזרע יש לסמוך‬
‫והנד■ בדין קדימה שאיתא בסוף הודיות ואיפסק‬
‫בש*ע יו״ד סי מ רנ‪-‬א סעיף ט' שממזר קודם לנתין‬
‫ונתין לגר מטעם שהממזר בא מטפה כשדה והגר בא‬
‫מטפה פסולד״ לא חשיב בן ישראלית מנכדי דיהיה‬
‫ממזר קודם לו‪ ,‬הרי הזינן דני ת דד‪,‬ולד מתייחם‬
‫אחריה נסתלק גם זמורת זה ולא נחשב שבא מטפה‬
‫פסולה כלל‪ ,‬ולד־סוברים דד‪,‬ולד כשהיא בת פסולה‬
‫לכהונד■ יהיר■ כדין חלל שד‪,‬ישראל קודם לו ולהרי׳ף‬
‫דכשרה גם לכהונד■ יהיה שוד■ בישראל‪ ,‬ועל ידי‬
‫אמבטי שבארתי שכקורה לכהתד■ יהיה שוד■ לישראל‪.‬‬
‫זה שפא יזומדו שודא בנם ובן מותר לישא אשד‪,‬‬
‫והנד■ מה שכתבתי בתשובתי שטז־ ש׳ם התיר זה‬
‫בשעת החזק‪ ,‬לא כיוונתי לתלות באילן גדול בי‬
‫אין צורך בזד« אך שכך נדמה לי שקאי אלעיל לפוס‬
‫ריהטא וטעיתי שהוא קאי אזרע של הבעל‪ ,‬אבל‬
‫בדור שלא היה אוסר זה דהא הוא הביא בתשובד■ זו‬
‫דברי הגד‪,‬ת סמ׳׳ק‪ .‬וכל נידת דמוע־ש״מ הוא בזרע‬
‫של הבעל‪ ,‬לא מצד הזריקה לגופה שע״ז ליכא ספק‬
‫כלל‪« ,‬לא על השגת הזרע מהבעל שלא יהיה באיסור‬
‫זרע לבטלה‪ ,‬וע״ז רצה שיסממו לו עוד גדולי תורה‬
‫מעוום שקואלה זו היא חמורד■ ביותר‪ .‬וכבר כתבתי‬
‫עניות דעתי בני חן חן זד■ בסוף סימן ע׳יא וד‪,‬וא‬
‫הנכון והאמו ‪J‬‬
‫והנד■ יראה בתר״ה שכל דברי צודקים ונ מנים‬
‫ומיושבים ע״פ התודה וכלפי שמיא וטהרת וקדושת‬
‫ישראל וכל הרעש שהרעיש כתר״ד‪ ,‬נסתלק‪ .‬אך עכ*ז‬
‫אני אומר לו ייזזור בה על מכתבו מ ת שהיתר■ מונתו‬
‫לשם שמים‪.‬‬
‫ידידו‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫מורו שד‪,‬ולד פגום לכד‪,‬ונד■ מק״ו מאלמנה לכ״ג משום‬
‫שיעבדו איסור תוצזעז זרע לבטלה ולא תנאף ביד‪,‬‬
‫ונשאר רק הלק זסזד פישראל שיש לחושדם שהם‬
‫נגד הנברים טיעוטא דמיעוטא שאין לחוש אף לאיסור‬
‫המור‪ ,‬וכ׳ש שאף אט הוא ודאי זרע של ישראל‬
‫במדינד■ זו וילך וישא אשד■ אהדת במדינה אהדת‬
‫שמא יזדווגו זה אד‪ ,‬ונמצא אח נושא את אחותו‬
‫ביבמות דף ל׳ז‪ ,‬אבל בדיעבד שעבר ונשא לא נאסרו‬
‫סלישא נשים מחשש שמז ישא זעז אחותו מקזום‬
‫דאזלינן בתר דובז‪ 4‬וכדחזינן שאסופי באופן שלא‬
‫נאסר מהקוש ממזרות כגון במצאו מודל ומשלטי‬
‫הדמיה וכדומד■ שאיתא בקיח שין דף ע״ג ובש־ע‬
‫סימן ד סעיף ל״א‪ ,‬מותר לישא אקזה ולא נאסר‬
‫מטעם שמא ישא את אחותו מאביו או מאמו והוא‬
‫ארובא דנברים ולומד שהזרע הוא של נברי כיון‬
‫שרק על איסודא דלבוזהלד‪ ,‬הוא‪.‬‬
‫ונשאר דק מד■ שיש לחועז לשמא ימות בעלה‬
‫ותצטרך חליצד■ ויוהזובו שודלד הוא מבעלה ויפטחד‪.‬‬
‫לינשא לשוק בלא חליצד■ שאמר רמא גם חקוקו זה‬
‫במה שהצריכו הבחנד■ ג' חדשים ביבמות דף מ״ב‪.‬‬
‫אבל נראד■ בדור שלא נאסר מתשש זה אלא לד‪,‬נשא‬
‫בתוך ג״ח ממיתת וגידושי בעלה ששום אדם אינו‬
‫יודע‪ ,‬אבל לא מצינו שאסרו לגדל יתום מחעוש‬
‫עם בנים ובנות קטנים ואקזה מותרת אעשא למי‬
‫שיש לו בנים קטניםומגדלים אותם כאב ואם‬
‫ולא תסזקזו לשמא יאמרו שהוא ננם ויבא לישא‬
‫ממש שד‪.‬יא אחותו‪ .‬ואין לומר‬ ‫בת של אביו‬
‫דהוא משום דקלא אית להו‪ ,‬דד<א ר׳ יצחק א״ר יוחנן‬
‫מקזום ראב״י בסונאז דף מ״ג לית ליה טעמא דקלא‬
‫ומ׳׳מ אינו אוסר לגדל חורגתא משום שלא ידעו‬
‫מאביה ותנשא לאחיה מאביה‪ .‬וד‪.‬טעם דכיון דידוע‬
‫להנזגדלים לא יניחום שיודיעום כשיצטרכו להנשא‬
‫ולקומא ימותו פתאם ולא יודיעום אין חוששין‪ ,‬לכן‬
‫גם לענין חליצה כאן מון שיחע להם שאינו בנו‬
‫של בעלה אלא שלה תדע שצריכה חליצד■ ולא תגשא‬
‫לשוק בלא חליצד‪ .‬אם חיו ימות‪.‬‬
‫והנד■ אף שבתשובתי שם נסתפקתי מתחלד■ אם‬
‫הולד תהיה בת שמא אסורה למדנד■‪ ,‬נראד■ לעיד‬
‫ברור כדכתבתי שם בסוף שנראד■ שמון שהוא בלא‬
‫ביאה מותרת גם לכהונה למ׳׳ע‪ ,‬דהא טעם האוסרים‬
‫לכוענה ולד בת ישראל מעברים הוא משום הא‬
‫דאיתא ביבמות דף מ״ה דכולהו אמוראי דמכשדי‬
‫שכה‬ ‫מ שה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬

‫לאסור גם כשלא ניכר לפעמים‪ ,‬אף אם היה וה‬ ‫סימן י ג‬

‫מאיסת־י לאוין‪ ,‬ומ ש שהוא רק מאיסמי עשה שאפשר‬
‫שליכא כלל איסור מראית עת בו ת‬ ‫בענין פאה נכרית‬
‫ויש עוד טעם גדול במד‪ ,‬שלא אסרו בפאר‪ ,‬נכרית‪,‬‬ ‫י״א תמוז תשכ״ב‪.‬‬
‫דכיון ח ח ע לכל שיש ללבוש פאה נכדית שתהיה‬ ‫דוד לאפא שלי^ז^‬ ‫® ‪t 1<t‬‬‫מד*כ ידידי הנבבד‬
‫נדמית כשערות האשה עצמה אין לאסור דמו•‪',‬ת‬
‫יחשדוה הרואים מרחוק ואלו שאין מסתכלת מ כ‬ ‫הנ ה מ נין פאר‪ .‬נכרית שנשאלתי מרעיתך הרבנית‬
‫בנשים שד‪,‬שער הנראד‪ ,‬הוא משערות האשד‪ ,‬עצמה‬ ‫הכבודה תחיה אשד כתד״ה רתיה לידע דעתי‬
‫בית שד‪,‬יא טווחקת לאשה כשרד‪ ,‬ויודעת שמקרוב‬ ‫בור״ ו ע מן לעיד אן* שאיכא מאן דחושש לאסור פאת‬
‫ודאי מכידין שאינן שעחתיה ווע־ואים אותה בקרוב‬ ‫נכרית משום מראית עיין עיין בעמדת וקנים אר־ה‬
‫ומסתבלין הרי ברוב הפעמים י כי ח שהיא פאד‪,‬‬ ‫סי ^ ע״ה‪ ,‬מ״ם ח ב דמ תינו וגם מאלו שסומכין‬
‫נכרית‪ .‬ואין לומד שבמדינתנו וו בוד‪ ^,‬שנתפרצד‪,‬‬ ‫עיקרי ההוראה עליהם מתירים והם הדמ״א שם‬
‫שדוב נשים בעוה׳׳ד אין מכסות ראשן שלת יאמרו‬ ‫ובסימן שיג בד״ם והמג״א והפמ״ג‪ ,‬ו ת משמע גם‬
‫גם עליה שד‪,‬יא מד‪.‬פדוצות בוה‪ ,‬שאנן אף שלא אסרי‬ ‫מהגדיא שסובר ‪ p‬שלא אסרו בור‪ ,‬משום מראית העין‪.‬‬
‫דבנן אנן יש לאסור‪ ,‬הוא דאנן אין מחדשת איס מ‬ ‫וכמעט שמוכרח מועט׳ פ׳ במה זמוה שאם איידי‬
‫מה שלא אסרו מתחלה בגט׳ והגאוניננ ועוד הא א׳א‬ ‫חוונאר‪ .‬בפאר‪ .‬נכרית חקא בממסד‪ .‬לא היה שייך‬
‫לחוש שיצא קלקול מור‪ ,‬דלהממדין אותה לא ‪,T.T‬‬ ‫לומד דעל שערות וקנה לילדה ניחוש למחכו עלד‪..‬‬
‫שום השד כית שיח־עין שהיא אשד‪ ,‬כשדה ולהאין‬ ‫וד‪.‬טעם פשוט שבית שלא נתיינו בגמ׳ שאסח אין‬
‫מכידין אותד‪ ,‬ויאמרו שגם היא מד‪,‬פדוצות בוד‪ ,‬הרי‬ ‫למילף ממקומות אחרים שאסרו משום מראית עין‪,‬‬
‫לא יל מח ממנד‪ ,‬יותר משאר ■הפרוצות שהן הרבה‬ ‫דאין למילף תדא מאידו‪ .‬ולכן נאמד איסור מראית‬
‫בעוד‪,‬׳׳ד‪ ,‬ולא מצינו שאסרו בכד^ג‪ .‬וטעם וד‪ ,‬הוא‬ ‫עין ביהוד בכל דבר שאסדו‪ .‬ובפאת נכרית ודאי‬
‫גם על מה שלא אסח לגלח במספרים כעין תעד ובסם‬ ‫הא אין למילף חדא דאין וד‪ .‬איס ‪ T‬לאו אלא איפור‬
‫שנמי מ ת שיחע שזסשד לגלח כעין תעד בדבר‬ ‫עשה דעל האשה להיות צנועד‪ ,‬ולכסות ראשה ואין‬
‫המותר לא יחשדוהו‪ ,‬ואף שנתפרץ בעוזדד שהדבר‪.‬‬ ‫למילף ממה שאסרו בשבת ועוד איסורי לאוין‪ .‬ועוד‬
‫מגלחין בתער מ״מ אין לאסור עתה מד‪ ,‬שלא אסרו‬ ‫משום שבחב הפעמים ניכד שד‪,‬שעדות הם מפאת‬
‫מתחלה‪ ,‬וגם להמבידין אותו לא יהיה שום חשד מון‬ ‫נכריות ואף אם אינו ניכר לאנשים שאין מסתכלין‬
‫שמא בחוקת כשרות ולד‪,‬אין מ מדין לא יצא מזה שום‬ ‫כ״ב כנשים עד שימרו מ״מ לנשים ודאי נים־ בדובא‬
‫קלקול בור‪ ,‬שיחשבו עליו שגם הוא מהעכחינים יותר‬ ‫דרובא ואולי גם כולן ניכרות‪ ,‬ול ת כשביל מה‬
‫מפד‪ ,‬שנמצאים שאר העכחינים‪.‬‬ ‫שנזדמן לפעמים דחוקות שלא ניכר לא אסרו‪.‬‬
‫ולכן לחנא אין כתר׳ד‪ .‬יכול למחות כיד אשתו‬ ‫וכעין דאיד‪ ,‬לוה מהא שמותר לד‪,‬תגלח הזקן‬
‫הרבנית החשובה מללבש פאר‪ ,‬נכרית‪ ,‬שזע« אם‬ ‫במספרים כעין תעד ולא אסרו משום מראית העין אף‬
‫כתר׳׳ה רוצה להחמיר אינו י מל להטיל חומרותיו‬ ‫ששם הוא מאים ‪T‬י לאוין וגם ד& חמש לאוין אלמא‬
‫עליה שומ דק חן שלה‪ .‬וכית שד‪,‬יא עושד‪ ,‬כדין‬ ‫דלא בכל דבר אסרו‪ .‬ואולי הוא נמי משום דבדוב‬
‫שד‪,‬וא כרוב הפוסקים ושגם נראה כמותם‪ ,‬אינו י ט ל‬ ‫הפעמים ניכר לתרגילים לד‪,‬תגלח שאינו גלות דתעד‪,‬‬
‫לד‪,‬חפיד עליה אף אם לא תכפר‪ .‬כלל הפאר‪ ,‬נכרית‪,‬‬ ‫לא אסרו בשביל פעמים דועקים שלא ניכר‪ ,‬ואף שד‪,‬ם‬
‫ומ ש כשרוצד‪ ,‬לד‪,‬לביש כובע עליה שיכסה דוב מד‪»,‬ןד‪,‬‬ ‫מצדם גם בין אנשים שאין מתגלחין שהם אין‬
‫נכרית שאין לנתחיה להקפיד כלל‪ .‬ואם כתר״ה מ א‬ ‫מכידין כיב מימ כיון שלהמתגלהים הוא ניכד כבר‬
‫מד‪.‬נוהגין להתגלח בסם ומספרים כעין תער ולא חש‬ ‫הוא כידוע וד‪ ,‬לכל דחבדך הברא אית ליד‪ ,‬וידעו הכל‬
‫על עצמו למראית עין שד‪,‬וא דק מטעמים שבארתי‬ ‫שפלוני מתגלח כמספרים ובסם ונחמד‪ ,‬ולא בתער‪.‬‬
‫ודאי לא שית שיחמיר עליד‪ ,‬בפאר‪ ,‬נכרית שוע־י הוא‬ ‫וא״כ מ ש באשד‪ ,‬שעיקר היא נמצאת מן הנשים‬
‫כסותר ד‪,‬נד‪,‬גת עצמו שאותן הטעמים איכא בור‪ ,‬עוד‬ ‫שהן מכירות שד‪,‬יא ®‪1‬ד‪ ,‬נכרית שאין לאסור בשביל‬
‫ממש נדבאדתי‪.‬‬ ‫שיטעו אנשים שאין מכ ‪ T‬ין וה דנתשב כידוע גם‬
‫ידי ח‪,‬‬ ‫להכג ואף אם היא אשד‪ ,‬שמלאכתד‪ ,‬בין אנשים נפי‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫כיון שעמפ ניכר לנשים אין לאסור‪ ,‬וממילא אין‬
 ‫משה‬ ‫אגן העזר‬ ‫אגרות‬ ‫שכו‬

‫סדאית העין‪ ,‬וסעודת מצור‪ ,‬כסילה ופדוד׳ב יש לעשות‬ ‫‪r p'D‬‬

‫אפילו בימי איד שלהו׳ י א ץ לאסור בשביל מראית‬
‫עין סעודה המתוייבת‪ ,‬אבל סעודת בר סצוה טוב‬ ‫ברבר ריקורי תערובות ולהיות במקום‬
‫לדחות על יום אחר‪ ,‬ואף נישואין יש לקבוע לכתהלה‬
‫על יום אוזר‪ .‬ויום ראקזת מקונה שלהם וכן טענקס־‬
‫שהנשים ועלכות מגולות גשרם‪ ,‬וגרבר‬
‫גיווינג אין לאסור מדינא אבל בעלי נפש יש לו®‬ ‫לשוט במים בשבת‪ ,‬וגרגר לעשות‬
‫להחמיר‪.‬‬
‫שמחה בימי איריהן וגרגר ליתן מתנות‬
‫ובדבר ליחן מתנות לאדם שאינו שומר חודה‬ ‫לאינם שומרי רת‬
‫ו ח לחתן ובלה שאינם שוסדי תודה לשמחת נישוא ‪,T‬ן‬
‫אם הם רק עוברי עבירה לתיאבון אין לאסור‪ ,‬ו ל ח‬ ‫י׳־ט סית תשב'‪01‬‬
‫אם הוא קרוב שלר‪,‬ם שמדדך המקום שיתן להם‬ ‫סע״ב ידידי הנכבד ‪ vinD‬יעקב דרדק שליט״א‪.‬‬
‫סתנד‪ ,‬צריך ליחן ספני דרכי שלתנ‬
‫ידידו‪,‬‬ ‫הנה בדבר ריקודים בתערובות אנשים ונשים זעא‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫דבר פשוט שאסור אף עעם הדבר‪ ,‬ולדורםב׳ם‬
‫פב״א מאי״ב היא הוא לאו מדא ‪T‬ייתא שלוקין עליו‪,‬‬
‫לבד איסורים אחרים הבאים סזה שעובר על ונשסרת‬
‫מכל דבר רע שהוא האיסור על הרהור בנשים‬
‫כדאיתא בכתומת דף מיו‪ ,‬והרבד‪ ,‬פעמים נם על‬
‫‪ p'D‬יד‬
‫איסור ר״וצאת זרע לבטלת ובדבר להיות במקום‬
‫גענין הליבה גסאגוויי ובגאפעס בשעה‬ ‫שהנשים הולכות מגולות בשדם ממקומות המבוסים‬
‫כמו מגולות שוק וכדומה‪ ,‬יש בזה איסור הסתכלות‬
‫שא״א ליזדד מנגיעה ודחיפה בנשים‬ ‫אף בלא כוונה ליהנות דבכוונה ליהנות אסור אף‬
‫מצד הדוחק‬ ‫באצבע קטנד‪ ,‬של אשד‪ .‬בדכתבתי בספרי אגדות משד‪,‬‬
‫על או״ח סי ‪ p‬מ׳‪ ,‬ולד‪,‬דבה בא מזה גם שמתבוונים‬
‫י׳ מניא ח ש‪-‬ס‬ ‫ליהנות שאסור ביותר‪ ,‬וגם באים לד‪,‬רד‪,‬ור ולד‪,‬וצאת‬
‫מזדב ידידי מר׳ד‪ ,‬יעקב שאטטען שליט׳א‪.‬‬ ‫זרע‪.‬‬

‫בדבר הליכד‪ ,‬בסאבוויי ובבאסעם בוסן שהולכים בני‬
‫אדם לעבודתם שנמצאים שם אנשים ונשים‬
‫דחופים זה בזת שקשה סליזהד מנגיעד‪ ,‬ודחיפה‬
‫בנשים אם מותר אז ללכת בשעות אלו שננ הנד‪,‬‬
‫מצד הנגיעה ודהיפד‪ ,‬בנשים אז ליכא שום איסוד‬
‫משום דאין זה דדך תאוד‪ ,‬והבד״ ובל איסור נגיעה‬
‫בעדיות הוא אף להרמב׳ם שסובר שועא בלאו דלא‬
‫תקרבו דאורייתא דוקא דרך תאור‪ ,‬כמפורש בדבריו‬
‫ריש פכ׳׳א מאי‪-‬ב‪ ,‬וסשמע שבלא דרך תאור‪ ,‬ליכא‬
‫אף איסור מדרבנן שלא הזכיר ז ת ומפורש ‪ P‬ב שיו‬
‫יו״ד סימן קנ״ז סק״י שהרי כתב הש׳ך ראיד‪ ,‬סמה‬
‫שמצינו שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם‬
‫ואחיותמענ וסש־׳כ הערד בסיסן קצ‪-‬ה סק״כ במשמוש‬
‫הדסק באשתו נדד‪ ,‬שכיון דאינו דדן• חיבת ביאר‪,‬‬
‫שליכא איסור דאורייתא אף להדמב״ם סותר לבעלד‪,‬‬
‫רק במקום סכנד‪ ,‬ובליכא סכנד‪ ,‬אסור לבעלה למשמש‬
‫הדפק בשהיא נדה אינו מצד איסור קריבה דאיכא‬
‫בכל ׳העריות אלא מצד דיני התרחקות בין הבעל‬
‫לאשתו בימי נחתה שאסרו מדדבנן‪ .‬ומוכרח זה שם‬
‫ולשחות בשמז במים‪ ,‬הנה בנוע־ ובלייק אסור‬
‫מדינא ובן אף בבריכה אם לית לו גידודי כדאיתא‬
‫בשבת דף נד‪ ,‬ואם הוא בבריבה שהוא הסווימינג‬
‫פול שברוב יש לד‪ ,‬שפה מותר סדינא מצד איסור‬
‫שט בדפרשיי ריש דף ‪ r p‬ואיפסק בסיסן של׳ם‬
‫סעיף ב׳‪ .‬אבל חקא כשעומדת בחצר שמותר לטלטל‬
‫שם כדאיתא בבאור הלכה לרש״י ולהדמב״ם דבדה״ר‬
‫ובכרסליח אסור מחשש שמא יתיז מים ה ח להבדיכה‬
‫שהוא סרד‪,‬״* לכרמלית וגם אפשר יתיז ד׳ אמות‬
‫)ופלא קצת על שכתב זמזש ד ה ח לארבע אמות‬
‫שוע־י בשביל שסא יתיז אף משהו ח ח לד‪,‬בדיכד‪,‬‬
‫אסור(‪ .‬ואם סאב שין בביידינג מוטס הדי אף בחצר‬
‫אסור משום סחיטד‪ ,‬לא דק לשוט אלא אף להתקרר‬
‫שם לבד מדיט‪ 4‬ומצד מנד‪,‬ג מדינותינו אין לרהח‬
‫כל גופו אפיא בצונן אפילו בלא בגדיננ‬
‫ובדבר לעשות איזד‪ ,‬שמחד‪ .‬בימי איד של הנכדים‬
‫אם הוא מצד אמונתם‪ ,‬אם בכוונד‪ ,‬מהמת שהוא יום‬
‫איד אסור מדינא ואם בלא כוונה יעז לאסור מצד ‪.‬‬
‫שבז‬ ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬
‫והנה בתודת השלמים ס״ק ט׳׳ו דחד■ דברי ה ש׳׳ו‬ ‫גופיה דהרי כתב שם שהמנוע פשוט שרופאים‬
‫דלדמב״ם שאסור מדאורייתא כל שנרעד■ מנגיעתה‬ ‫ישראלים ממשמשים הדפק של אשד■ אפילו אשת איש‬
‫בקירוב בשר אפשר דאסור למשש לה הדפק דקדוב‬ ‫או נגדיות ואם היה איסור קרינה אף בלא דדך‬
‫הדבר לבוא לידי איסור דאודיית* וטו! שרופאים‬ ‫תאור‪ .‬אף דק מדרבנן היה אסור להם שלא במקום‬
‫ממשמשים דפק של א׳א ונ ^י ת הוא משום דאין‬ ‫סכנה‪ ,‬ואף שמצינו רבדים שאסרו רבנן והתירו‬
‫לבו גס באשה אהדת עיי׳׳קו‪ ,‬ומקומע שאוסר מצד‬ ‫במקום חולי אף בלא סכנד‪ .‬ם־וא דר׳ מרינוס אומר‬
‫איסור קריבר■ ד»פ מצד התרחקות לא היד■ מחלק‬ ‫גונח יונק חלב בשבת משום דיונק מפרק כלאחד יד‬
‫בין שיטת הרמב״ם דאוסר קדיבה מדאווייתא ובין‬ ‫הוא שאסור דק מדרבנן ובמקום ננערא לא גזרו רבנן‬
‫שיטת הדמב״ן דהוא רק מדרבנן דד^א גם להרמב״ן‬ ‫ואי ‪ T‬י בליבא סכנד■ כמפורש שם בתוס׳ עיי״ש‪ ,‬ובן‬
‫איכא איסור התרחקות בנדר■ לבעלה ול ת שפיר דתה‬ ‫מותר אף חולד■ שאין בו סכנד‪ .‬לזמול בט׳ באב משום‬
‫רבדיו בסד׳׳ט ס״ק כ׳׳ד וכתב אין ברבדיו ממש דדק‬ ‫שבמקום חולי לא גזרו רבנן בדאיתא' בש׳׳ע סימן‬
‫במה שאסרו משום הדגל רבד וחייבו התרחקות שייו‬ ‫תקנ׳׳ד סעיף ר וכתב הט׳׳ז דהוא אף שבדור שאץ‬
‫לחלק בין אקזתו נדד■ דלבו גס בד■ לזמזה דעלמא אבל‬ ‫בו סכנד« ועיץ בהגד״א סק״ט שד‪.‬סכים לזה והביא‬
‫מה שאסור משום קריבות ודאי חמירא א׳א מאשתו‬ ‫ראיה מטה שהתירו נעילת הסנדל וסיכה ביר־כ‬
‫נדד■‪ ,‬וכן הקשה עליו גם בוע״ה מד׳ שלמה הכהן‬ ‫לחולה שאין בו סכנוק מ׳־מ לא כל איסור דרבנן‬
‫במחצית השקל עיי׳קז‪ .‬ואף שרדרטת לשונם משמע‬ ‫שוין ויש שאסרו אף לחולד■ כשליכא סכנד!‪ ,‬עיץ‬
‫שאיסור דרבנן מיהא איכא■ פשוט שליכא שום איסור‬ ‫בד״ן ע׳׳ז דף כ״ז באיסורי אכילה מדרבנן כחמץ‬
‫מאותה הראיה עצמד‪ ,‬שדרופאים ממשמשים בא׳א‬ ‫שעבד עליו הפסח וכלאי הכרם בחו׳ל וגבינד■ של‬
‫ובנכרית אף בלא ס ‪p‬ר■ ואף ביש רופאים אחדים‬ ‫עכו״ם וסתם יינם ובדומה שאסרו בליכא סכנה ובשולי‬
‫שד‪,‬ם נכריה ואף מרופאים נכרים הדי יש לאפוד‬ ‫עכר׳ם התירו לחולד‪ ,‬אף שליכא סכנה‪ ,‬והד׳׳ן עצמו‬
‫מצד האשד‪ ,‬הישראלית דבלאו דלא תקרבו ו ‪ p‬אם‬ ‫מסתפק שמא גם ליועות באה״נ של דבריהם אסרו‬
‫אסרו מדרבנן הוא אסור להאשה כמו להאיש‪ ,‬אלא‬ ‫בלא סכנה‪-‬ומי׳א הביא דטתרפאין בדעאד■ אף בדדו‬
‫ודאי שבלא דדך תאור‪ ,‬ליכא איסור אף לא מדרבנן‪.‬‬ ‫הנאתן מאה*נ דרבנן‪ ,‬ופסק ‪ p‬הדמיא בסימן קנ׳׳ה‬
‫סעיף ג׳ דלדפאות בהנאד■ מאד‪,‬״נ דרבנן מותר ולאכול‬
‫וטונת תוה״ש נדאד■ דבא לתרץ שיטת הב״י‬
‫ולשתות אסור עיי״ש ולכן כ׳־ש שלא היו מת ‪T‬ין‬
‫דלהדמב״ם זמסד למשמש הדפק באעותו נדה משום‬
‫איסור דרבנן דקדיבה לעריות בשביל להתרפאות‬
‫אביזדא דג״ע ולהרמב׳ן פתיר‪ ,‬משום דבאשתו נדה‬
‫בחולה שאין בה ס ‪p‬ד■ שאיסורי עדור■ חמור מאיס ‪T‬י‬
‫קרוב הדבר שטץ שלבו גס בה שנהנד‪ ,‬מנגיעתה‬
‫א ‪p‬לד■ לענין רפואה ול ת צריך לומד שבלא דרך‬
‫■‬
‫כקזימקומש לה הדפק אף שר‪,‬תזילתו למשש לא ר■ ‪T‬‬
‫תאור■ לא אסרו כלל דלא נחשב זה קדיבד■ לגילד‬
‫לפזם תאוה חעאה אבל קרוב שיבוא לזה ולכן יעבור‬
‫ערוד■ כלל טעוום שהנגיעד■ שלא לתאוד‪ .‬וחבה לא‬
‫בלאו אבל בנשים דעלפא אף שחבורות לענין איסור‬
‫יביא כלל לגילד ערוה והאיסור נאמד לא תקרבו‬
‫דלא תקרבו אבל הא הוא שלא לכוונת הנאד‪ .‬וחבה ולא‬
‫לגלות ערוד■ שפירושו כתב הרמב׳׳ם כלומד לא תקרבו‬
‫יבוא טזד‪ ,‬לידי טונת הנאד‪ .‬וחבה כיון שלא גס בת‬
‫לרבדים הטביאין לידי גילד ערוד‪ .‬ולא דאו צורו‬
‫לט פותר גם לכתחלה‪ ,‬אבל לדמב״ן שאף נגיעה‬
‫לאסור זד■ כלל אף מדרבנן‪.‬‬
‫למונת הנאה וחבה הוא דק דרבנן שרי משום פ׳ ב‬
‫ואולי זזד טונ ת הגדת ד׳ שלמד■ הכהן בסופו עיי׳׳ש‬ ‫ועוד ראיה מעכו״ם שמותר לרופאים ישראלים‬
‫אבל הוא כתב ד<ע< לתור‪,‬״ש הוא דק מדרבנן ואין‬ ‫למשטקז נדפק וכל הנגיעות ומיני משמועזים כדכתב‬
‫לאסור במקום ס ט ת ולמד■ שבארתי הוא מדאורייתא‬
‫שם הקז״ו שהוא דק בשביל הדוחת מפץ שלא שיץ‬
‫לדידיד■ שבאשתו יש להחעויב גם זה קדיבד■ לג״ע‪.‬‬
‫להתיר איסור אף דרבנן אף אלו שהתירו במקום‬
‫תמצא שאף להתור^״ש ליכא לאחרים שום איסור‬
‫חולי‪ ,‬והא לא איירי ביש חשש איבד■ דד‪,‬א כתב הש״ד‬
‫בנגיעד‪ ,‬שלא בדדו תאור■ וחבה אף לא מדרבנן‪.‬‬
‫דאף ביעז שם רופאים אחרים נכרים נוהגין היתד‪,‬‬
‫ונראה דד״ב״ש סימן כ׳ סק״א שהביא מתשובת‬ ‫אלא ודאי שסובר הש׳׳ך שליכא איסור קדיבה שלא‬
‫הדמב׳׳ן דאף שלא בדרך חבה אסור להרמב״ם מואר‬ ‫בדדך תאור■ אף לא מדרבנן‪ ,‬ודק באעזתו נדה אסור‬
‫והוא סובר דאסוד מדרבנן ולדבריו הוא מש׳ב הב״י‬ ‫מצד דיני התרחקוה וניחא מה שאיתא בפ״ת סקיץ‬
‫לענין משמופו הדפק לבעלה כעוהיא נדד■ עיי׳׳ש‪ ,‬נמי‬ ‫בשם ספד מקור חיים שיניח בעלה בגד על הדפק‬
‫הוא דק לבעלה שסובר כדבארתי בטונת תווז״ש‬ ‫ויהיה מותר למקושד״ ד ‪ p‬ץ שהאיסור הוא מצד‬
‫שמתרץ דברי ד‪'1‬י‪ ,‬ומוכרח ‪ p‬מהא דלדופאים אחדים‬ ‫דיני התרחקות מותר בשינוי הנחת בגד שאיכא הינד‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬ ‫שכח‬

‫יודע שטבעו רע וי מ א מזה לידי קישד אבד א ™‬ ‫פתיר גם ■הב׳י‪ .‬ואף שלא פשפע ‪ p‬לשון הביש דלא‬
‫לו לילד אז גם לעבודתו‪ .‬אבל ודו לאדם להיות כן‬ ‫הזמר שם שאיירי בבעל לאשתו נדה ובש״ע הא‬
‫דבא זה מבטלה כדאיתא בכתובות דף נ‪-‬ט על האשה‬ ‫אי ‪ T‬י בכל עריות‪ ,‬נדם מוכרחין לומר דמש״כ וכתב‬
‫ודדה על האיש וצריך לעסוק בתורה ובמלאכה ולא‬ ‫בתשובה אפילו אם אינו עושה דדך חבה עד והש״ך‬
‫יהיד‪ ,‬כך‪.‬‬ ‫השיג עליו בחנם הוא ענין אחד המסתעף מזד« ולא‬
‫קאי על עריות דש׳׳ע אלא ממותו נדד‪ .‬וסובר ^בארתי‬
‫ובדבר לעשות מנין מיוחד ביו״ם בבקר שיבואו‬ ‫לתוה״ש‪.‬‬
‫אגב אז אנשים להתפלל ולהזכיר נשמות ויל מ אח״ב‬
‫לעמדתם ויחללו יו״ט‪ ,‬איני דואה בזה איסור מסייע‬ ‫עכ״פ לדינא בנשים אחדות אף בא״א ונדות‬
‫ידי עוברי עבירה‪ ,‬כי אם לא יהיה מנין נמי לא‬ ‫ונבריות ליכא איסור שלא בדרך תאוד‪ .‬לכויע‪ ,‬ולכן‬
‫ימנעו מלילך לעבודתם כמו שלא נמנעו מאיסור‬ ‫לא שייך לחוש מללכת בסאמויי ובאסעס בשעת‬
‫החמוד דקזבת ד״ט‪ ,‬וא״כ אין בזה שום סיוע לעבירה‬ ‫הליבה לעבודד‪ .‬שחזוקים ודחופים אנשים ונשים אף‬
‫דחלול יו״ט‪.‬‬ ‫שלא יוכל ליזד‪.‬ר מנגיעד‪ ,‬ודחיפד‪ .‬בנשים‪ ,‬דועגיעד‪,‬‬
‫ידידו‪,‬‬ ‫בלא מתמין מחמת שא״א לו ליזהר אין זה דדך‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫תאוד‪ ,‬והבת ובאם הולך שם גם עם אשתו נדד‪,‬‬
‫דהיה באופן שלא יהיה אפשר ליזהר מליגע בת‬
‫אף שלא מצוי זה דד‪.‬א ימלד‪ ,‬לעמוד במקום אחד‪,‬‬
‫אבל אס יז ד ^ ‪ ,p‬תליא לבאורד‪ .‬במחלוקת הש׳ך‬
‫עם הב״י לפי' תוהיש והב״ש לפ״מ שבארתי‪ ,‬דלהש״ך‬
‫סימן סו‬
‫אין לאסור בית שאינו דרך תאוה‪ ,‬ומצד התרחקות‬
‫נמי לא שייך לאסור‪ ,‬שלא נאסרו אלא דברים שעושין‬
‫בענין יחוד עם בתו ואשה אחרת אם‬ ‫כד‪,‬רגלם שלא ישכחו שהיא נדה ויעשו כהרגלם גם‬
‫מותר‬ ‫בהשמיעו‪ ,‬חה ליכא בסאבחיי ובאסעס שאין זה בהרגל‬
‫הוא עם אשתו אלא כהרגלם עם כל בנ״וב ולהב׳י‬
‫ריח מנחם אב תשב״ב‪.‬‬ ‫יש לכאורד‪ ,‬לאסור דמצד שגס בה קרוב שיהנד‪,‬‬
‫מע״ב ידידי מד‪,‬ר ‪ T‬שלמה אליוע מילעד שליט״א‬ ‫מנגיעתו בר‪ ,‬אף שתד‪,‬יה שלא במתכוין‪ .‬אבל מסתבר‬
‫שבנגיעה שלא במתמין אף באשתו לא שיז לחוש‬
‫בד ב ר להתייחד עם בתו ואשה אחרת שד‪,‬פ'ת סימן‬ ‫שימא לידמות מנגיעה זו‪ ,‬דדק למשש הדפק שבמתמין‬
‫כ׳ב סק״ב הביא מספר זמר לאברהם שאסור‬ ‫טגע בה אף שד״וא למונה היתד לידיעתו לרפאותה‬
‫וטעמו משום דד‪,‬בת לא תשמור את אביר״ ודאי הוא‬ ‫סובר הב״י שקרוב הדבר שיבוא גם ליהנות מזת‬
‫דבר תמוד‪ ,‬בדד‪,‬קשת מ׳ש מדין המחבר בסעיף ה׳‬ ‫וכיש שאין לחוקו בנגיעה מחמת דוחק ר מי מ׳ א‬
‫שכתב שאסור לאעזה להתייחד אפילו עם אנשים‬ ‫שאין שם המקום לחשוב ליהנות מזת של ‪ p‬אף ל ח מי‬
‫הרבה עד שתד‪,‬יה אשתו של אהד מוזן שם וד‪.‬א האשד‪,‬‬ ‫אין לחוקו אף כשיזדמן ‪ p‬גם באשתו נדה‪.‬‬
‫של אחר מהן לא תשמור את האנשים האחרים ומימ‬
‫מותר מטעם שכתב הביש סק״ח ד מון דאשה זו לא‬ ‫ו ‪ p‬ליבא איסור מהאי מעמא גם לישב אצל‬
‫תזנה בוקוה השניה ג״ב לזנות‪ ,‬איב גם בבתו ועוד‬ ‫אשה כשליכא מקום אחד דגיב אין זד‪ ,‬דדך תאוד‪,‬‬
‫אשד‪ .‬בית שבתו לא תזנה בושד‪ ,‬הקזניד‪ .‬נמי מלזנות‪.‬‬ ‫וחבת ועם אשתו נדד‪ .‬כשצדיכין לישב דחוקים יש‬
‫ור‪,‬וא טעם המפורש בד שיי קידוקזין דף פ' בטעם‬ ‫אולי לאסור לדב״י‪ ,‬אכל מון שדוב האחרונים משמע‬
‫איסור יחוד עם ב' נשים שכתב מפני שדעתן קלה‬ ‫שסברי כהש״ך‪ ,‬וגם להב׳י אין בדוד לאיסור דאפשד‬
‫ושתיהן נותות להתפתות ולא תירא זו מחברתה שאף‬ ‫שאף בישיבה סמוכים אין לחוש למונת הנאד‪ ,‬ל ‪p‬‬
‫היא תעשה כמותר‪ ,‬עיייש‪ ,‬הרי הוא כמפורש שאם‬ ‫אין לאסור‪.‬‬
‫אחת מהן לא תונד‪ ,‬תירא מהברתד‪ ,‬ודרה מותר‪.‬‬
‫אבל אם יודע שד‪,‬וא יבוא לידי הדהוד יש לו‬
‫אך שיש לומר בטעמו דיקז לחוק! שבת לא‬ ‫למנוע מללכת אז אס אין נחוץ לו‪ ,‬ואם מוכרח לילך‬
‫תגיד על אביה של ‪ p‬אף שהיא לא תזנה מ*מ לא‬ ‫אז ג״כ לעמדתו אין לאסור לו אף במרג‪ ,‬ויתחזק‬
‫י ‪T‬א אביר‪ .‬מלזטת עם אשה האחרת וכן האקזה לא‬ ‫להסיח דעתו מד‪,‬ן ולדרהר בדברי תורד‪ .‬בעצת הדמב״ם‬
‫תירא מלזנות משום שיסממ שוזבת לא תרצה לד‪,‬גיר‬ ‫שם הי‪-‬ם וע׳׳ז יוכל לסמוך ולילך לעבודתו‪ .‬ואם‬
 ‫שכט‬ ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬

‫לאברדם הוא מצד סברת מד‪,‬רש’■* נתמ למהרעז״א‬ ‫על אבים ופמילא לא מגיד גם על האשד‪ -‬אבל לא‬
‫יש טעם קצת לטה שאוסר וא׳ב יש מקום להחמיר‪.‬‬ ‫מסהבר כלל דמנא לו דבר מ ה לומר מעצמו‪ ,‬דפשום‬
‫וראיתי שגם בעזר מקודש מסתפק בזה ובדברי‬ ‫שאף שכתב ר ש׳י לשת ולא תירא אין הכוונה מורא‬
‫מהרשיא מפרש כפשטן שלא כהלכה חה א׳א דטה‪-‬ת‬ ‫משום שתספר האינה מזנה לעלמא לביישה דלא‬
‫יפרש שלא כד‪,‬לכד‪ ,‬בלא צורך וגם בטעות דגם מתחלר‪,‬‬ ‫הזכיר זה רש״י כאן ענין ספוד לאחרים אלא בהיתר‬
‫לא היד■ בקחבות גירוי יותר מברחוקוה אבל מ״מ‬ ‫דיחוד אשה ותינוקת‪ ,‬וועא משום דכאן בלשת מורא‬
‫לדינא מסתבר להת ‪ T‬אף למהרקדא שיתי ‪T‬א שמא‬ ‫כוונתו מורא מפניה בעצמה שלא תהעזבנה אונ ה אף‬
‫לא תתפתד■ כית דאין יצרד■ גדול אד■ וכדנוהגין לד‪.‬קל‪.‬‬ ‫שלא תגלה לשום איש ואשה אחרינו ובדמוכח מלשת‬
‫ידידו‪,‬‬ ‫ר ש׳י בסמיד בהיתר ראשה עם ב׳ אנשים שכתבי‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫שהאזזד בועז מחברו ולא כתב שהאחד ירא מחברו‬
‫מעומע שהם בכוונה אחת‪ ,‬דהא אין טעם לומר שבנשים‬
‫היה מותר דוקא בשביל מורא ובאנשים גם בעוביל‬
‫בושה אלא ודאי שהם בכוונה אחת אף שנקט בשני‬
‫לישני‪ .‬וניהא מש״כ הביש והיא לא תזנה אז השניה‬
‫סימן »ז‬ ‫בושה מלזנות ולא כתב יראה אף שרעויי כתב ‪T‬אה‬
‫משום דמפרש בטונת רש״י דהוא משום הבושה לפני‬
‫בדבר טעסט שדדופא צריך לעשות‬ ‫זו שלא תזנה בעצמה נמי שרי כדפירשתי‪.‬‬
‫בזרע הבעל כדי לידע איר לרפאותו‬ ‫והנה אף אם לשת יראה ברש״י הוא תקא‪,‬‬
‫שיוליד‬ ‫עכיפ הא באנשים גם רשיי כתב שהאחד בוש‬
‫מהבת‪ ,‬איכ כית שבתו לא תזנה הרי אביה שהוא‬
‫כ׳־ב תמוז תשכ״ג‪.‬‬ ‫איש יתבייעו מבתו‪ ,‬תזה ודאי אין לומר מעצמנו‬
‫מע׳־כ ידידי הנכבד בר אוריץ ףר״ש מד יצחק‬ ‫שאדם אינו מתבייש מבתו דלפי הסברא התז מתבייעז‬
‫איתק ראזין שליט״א‪.‬‬ ‫מפני זרעו יותר מבפני אזורים‪ .‬וגם מש״כ בשם חכם‬
‫אחד חלוק בין בן לבת רבן מקפיד שלא תזנה אמו‬
‫הנ ה בדבר הטעסט שהרופא רוצה לעשות בזרע‬ ‫והבת אינה מקפדת כיב אם יזנה אביה‪ ,‬לא נכת‬
‫הבעל באשר שאין רואין שום הסית בהאשה‬ ‫כלל לומד סברות בדתות בלא שום מקור‪ .‬ול ‪p‬‬
‫וכשידעו מהטעסט איך הוא זרע האיש ידעו איך‬ ‫הרוצה להחמיר יחמיר לעצמו‪ ,‬דהא מצינו תנאי‬
‫לרפאותו שיוכל להוליד ובאשר שליקה הזרע מרחם‬ ‫שהחמירו על עצמן כר״מ דאמר הזהרו בי מפני‬
‫האשד■ אחר תשמיש כבר עשו מזה טעסט וא׳׳א לידע‬ ‫בתי ממרת חסידות אבל לדינא אין לאסור וכדנוהגין‬
‫מזר■ ורוצים לעשות טעסט דוקא מזרע שלא נכנס‬ ‫דלא מכור לאברהם‬
‫לרחם האשד״ הנד‪ ,‬כבר השבתי בנידון זה ונדפס בספרי‬
‫אגרות משד■ על אה״ע סימן ע׳ שמצד איסור זרע‬ ‫והנה מצאתי מקור קצת מממ־ש״א בח״א יומא‬
‫לבטלד■ ליכא כיון שהוא לצורך לרפאוחו שיוליד‬ ‫דף ס״ט שכתב דלא מיגרי טפי ומיהו ודאי דמיגרי‬
‫כמפורעז כדרג ביבמות דף ע״ו‪ ,‬ודק שיש עוד‬ ‫נמי השתא בקרובים כמו באחרים עיי״ש‪ ,‬וברור‬
‫איסור לא תנאף ביר שלכן אסור להוציא דדך משמוש‬ ‫שאין לפרעז טונתו שקרובים הוא כאחרים שאסוד‬
‫ידים וכלים‪ ,‬ולכן מותר לו לעשות דרך תשמיש‬ ‫בתזוד דהא לא יפלוג על כל הפוסקים דפסקו כר׳‬
‫ולהוציא האבר כשירגיש שהזרע יצא ולזרות מבחוץ‬ ‫אסי דמותר‪ ,‬וגם הוא דלא כפרש״י סנהדרין דף ס״ד‪,‬‬
‫לתוך צלוחית של זכוכית‪ ,‬משום שבדעז מבפנים וזורה‬ ‫וגם היכן התכר תיבת טפי שיפרש ‪ .p‬אלא צריך‬
‫מבחוץ הוא רק באיסור דהתאת זרע לבטלד■ ובכאן‬ ‫לומר בטונתו דלקצת גירוי יש לחוש והוכיח משום‬
‫הא אינו לבטלת אבל מש״כ מע״כ שיש מין צלוחית‬ ‫דאל״כ לא היה שייך להחמיר במרת חסידות‪ .‬ואף‬
‫של זכוטת שמשימין ברחם האשד■ וד‪,‬בעל יכניס שם‬ ‫שלשוט דחוק מוכרחין לפרש ‪ p‬בטונתו‪ .‬ול ‪ p‬כיון‬
‫אבדו ויוציא זרעו שם‪ ,‬נראד‪ ,‬שאסור משום שהוא‬ ‫שרצוט לזנות עם אשד‪ .‬דאחרת יש לחוש שכית שא״א‬
‫בלא חשיבות תשמיש כלל והוי כמוציא במשמוש‬ ‫לו לזנות עם האחרת כשלא יזנד‪ .‬גם עם בתו יגרד‪,‬‬
‫היד וכלים שלא ברחם האשה שיש לאסור מצד‬ ‫עי״ז יצה״ר בנפשיה כית שאיכא קצת יצה׳־ר גם לבתו‬
‫איסור לא תנאף ביד‪ ,‬ואף שכתבתי שם שלשמש‬ ‫לפתווזד‪ ,‬עד שיתלבש היצר גם לבתו שדעתו־‪ ,‬קלה‬
‫בהלבשת כיס על אברו יש לד‪,‬תיר לצורך בדיקה זו‪,‬‬ ‫לזטת עם אביה ואף שלא משמע שטונת זכור‬
 ‫מ שה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬ ‫של‬

‫דמכית שהוא סבה לזדציא דם יש לחוש לכל הנשים‬ ‫הוא משום דעזם תשמיש על זה דהרי האשת נהנית‬
‫ובפרט שחתני הדמ״ד שליט״א שהיה המעודד בזה‬ ‫מזה כתשמיש ממש ני ת שהכיס הוא דבר דך והאעזה‬
‫ודבר עם החפא שהמציא הפילן ודרה לו שערך‬ ‫מרגשת בהכנסתו האבד‪ .‬והגרזד׳ע כספר אחיעזד‬
‫יותר ממחצה נשים רואות מ ה דם ואראד‪ ,‬לברד‬ ‫סובר שד‪.‬וא דרך תשמיש גם להתיר לאשר‪ .‬שסכנת‬
‫הדבד יותד‪ ,‬וגם בדבר דבוי המדה שהוא נגד חטברזב‬ ‫לה להתעבר‪ ,‬ואף שלדעתי לא מסתבר זד‪ .‬מ״מ שם‬
‫ומשיב כתו״ד‪ ,‬שנעשר‪ ,‬מבע־׳ח שד‪,‬וא דבד איסור‬ ‫תשמיש יש ע״ז שאף שאין להתיר כשאינה רוצת‬
‫צריך לבדד אם הוא מדבר שאינו ראוי לאכילה‬ ‫להתעבד אף משום סכנה לדעתי‪ ,‬עכ״פ ניאוף ביד‬
‫שבהבהמה שאז לא היה חשש בזד‪ ,‬שד‪,‬וא גם באופן‬ ‫ליכא ע^ כיון שד‪,‬וא באופן תשמיש ששם ביאה‬
‫שלא ראוי לאכילה דועי תרתי במקום צעד גדול‪.‬‬ ‫באסזד‪ ,‬יש על זה‪ ,‬ונשאר רק האיסור דזדע לבטלה‬
‫ועתד‪ ,‬נשמע שר‪,‬פילן הם רבד שמזיק לד‪,‬אעזה במחלות‬ ‫שלצורך בדיקה לרפאותו אינו לבטלה‪ ,‬אבל בזכוכית‬
‫אחרות ול ‪ p‬אין ליקח הפילן מצד העועו סכנה לענין‬ ‫שר‪,‬וא קשה ואין שום הנאד‪ ,‬להאשה במד‪ ,‬שמכניס‬
‫אחד‪.‬‬ ‫אבדו לשם הוא ניאוף ביד ובכלי שאסוד אף לבדיקד‪,‬‬
‫ובדבר חתונה שתהיה בקאנסעחואטיווי טעמפל‬ ‫זו‪ .‬ולכן יש לעשות כדלעיל ויעיץ מע״ב בתשובתי‬
‫והדאביי שלהם יהיה מסדר הקידועזין אין לאיעו כעזר‬ ‫ויראר‪ ,‬ברור הדברים‪ .‬ומ״מ הייתי אומד שיחכה‬
‫להיות שם‪ .‬אך אם דב כעוד יסדר הקידועוין כדין‬ ‫מלעשות בדיקה זו עד שימלאו חמש שנים מיום‬
‫התודה‪ ,‬אזי כיון שד‪,‬חתונה הא אינה בזמן שבאים‬ ‫הנישואין כי מצוי טובא שאין נשים צעירות מתעברות‬
‫לד‪,‬תפלל שם ליכא איסור מדינא שהרי אין מקום‬ ‫עד איזה שנים ולכן אולי אין הצודך גדול עדיין כי יש‬
‫לחשוד שתולכין להתפלל ‪ a x‬אבל לאדם חעזוב אין‬ ‫לקוות לזמזי״ת שתתעבר אשתו בקדוב ולא יצטדך‬
‫לו לילך לשם אף באופן זה רק כשהוא צודך גדול‬ ‫לקולא זו‪.‬‬
‫ורק דרך מקדד‪ ,‬שנזדמן כן‪ .‬ולענין אם הקידועוין‬
‫ירירו מוקירו‪,‬‬
‫תופסין‪ ,‬אם אך היו שם שני עדים כשרים לעדות‬
‫משה פיינשטיין‬
‫תופסין הקידועזין‪ ,‬וד‪,‬ראביי עצ « פשוט שפסול לעדות‬
‫ואין חלוק אם היה מתהלה דב קאנטעדוואטיווי שלמד‬
‫בסעמינאד שלהם או שהיד‪ ,‬דב מסמך שקבל מעזרד‪,‬‬
‫בטעמפל הקאנסעדוואטיווי‪ ,‬ואולי עוד גדוע שהוא‬ ‫‪ p'D‬יז‬
‫כשנה ופירש‪ .‬ואני תמה איך הולך חתן שתושב עצמו‬
‫בדבר הפילן שהמציאו שמועיל שלא‬
‫לשומד תודד‪ ,‬לעעוות חתונתו בסדור קידועוין של‬
‫ראביי קזעסעדוואטיווי ובטעמפל שלוע וצדיך כתר״ה‬ ‫תתעבר‬
‫לומד לו שאסור זד״‬ ‫כ״ר‪ ,‬אלול ת שכי^‬
‫וד‪1‬ני ידידו‪,‬‬ ‫מעיב ידידי הרדרג מוד‪,‬ר^ חיים רוד ספרינג‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫שליט״א‪.‬‬
‫הנ ה ברבר הפילן שלא תתעבר האשד״ מצד האיסור‬
‫דזרע לבטלה ליכא ור‪,‬יד■ שייך להתיר כשקיימו‬
‫סימן יח‬ ‫פו״ר מוי ש לה צעד גדול ליקחם עד שיגדלו מעט‪.‬‬
‫אבל התעזקו דרואות מזד‪ .‬משוד דם הוא חקזש גדול‬
‫בא״א לה להתעבר אלא בזילוה זרע‬ ‫אף למד‪ .‬שקומע כתר׳׳ה מרופאים שרק בלוקחות מדד‪,‬‬
‫הבעל למעיה קורם שישלמו ז׳ נקיים‬ ‫קטנד‪ ,‬המקוה מיליגראם דואות משד‪,‬ו דם ורק מוליטז‬
‫נשים ודק בפעם דאשונד‪ ,‬ועוגית וכשלוקחות מדד‪,‬‬
‫ס מנחם אב תשכ׳זב‬ ‫מרובה עשרה מיליגראם כמעט אינן דואות שום דם‬
‫מע״כ ידידי הרב הגאון מ ה ר׳ ד יעקב הכהן‬ ‫דעכ״פ בית שאיכא אף דק מקצת נשים הדואות דם‬
‫זעלצער שליט״א הדב דקה״י עדת ישוי־מ ביאד‪,‬אננעס־‬ ‫יש לאסור‪ .‬וצריכר‪ ,‬האעוד‪ ,‬שרוצה ליקח הפילן לועיח‬
‫בורב‬ ‫מוך באותו מקום ויהיה שם הדעז אחר בכל הז ‪p‬‬
‫הנ ה בדבר האשד‪ ,‬אשר לפי דברי הרופאים ממחים‬ ‫וזט לא תראד‪ ,‬תוכל לסמוך שר‪,‬יא מאלו הנשים שאין‬
‫היא מכעזדת לקבל הריון דק ביום השמיני‬ ‫דואות דם מזד״ אבל בעצם אין לסמוך על הרופאים‬
‫דום התשיעי מזעזחלת וסתד״ וכתב כתריה שבדבר‬ ‫במה שאומרים שרק שליש נשים רואות דלא שייך‬
‫זליפת זרע הבעל לבטנה יש שמתידין אחדי עבור‬ ‫לידע דבר בדוד בזד‪ ,‬לד‪,‬חעויב כדוב שאינן דואות‬
‫שלא‬ ‫משה‬ ‫אבן העזר‬
‫וד‪,‬וצרך ר׳ יוסף לומד שמנחינן נהמא חטיפי דעזעדי‬
‫אבי פוקדי ומקרי ואביי אמר שמעבדינן קמיה בגדי‬
‫צבעונין ויהדהד עי״ז בנשים וניקרי עיי״עו והא‬
‫במשמוש הידים בד‪.‬אבר ודאי ניקדי אלמא ח ה אפוד‬
‫אף לצודד לישא אקוד‪ ,‬ולהוליד בנים‪ .‬ובארתי שהוא‬
‫מצד שבמשמוקו הידים באבד יש ע ‪ T‬אימוד לא תנאף‬
‫ביד דתנא דבי ד׳ ישמעאל בנדד‪ ,‬דף י׳׳ג שאיסור‬
‫זד‪ ,‬לא ועתר בשביל פו״ד כמו שלא הותר ניאוף‬
‫ממש ולכן אסוד ע״י משמוש הידים ושאל היכי‬
‫עבדינן‪ .‬והתית ע״י הנחת נהמא חמימי דשעדי אבי‬
‫פוקדי שהוא נקב הדעי שכיח שאינו נוגע בהאבד אף‬
‫שמתקשה אבדו עי״ז ליפא איסוד לא תנאף אלא‬
‫איסור הוצאת זרע לבטלת ו מ להרהר בנשים שד‪,‬איסוד‬
‫הוא מונשמדת מכל דבד דע דדריש ד׳ פינחס בן‬
‫יאיר מכאן שאסור להרהר ביום ולבא לידי טומאה‬
‫בלילד‪ ,‬בהוצאת זדע בכוזובות דף מ*ו שחזינן שאין‬
‫איסור הדהוד איסור מצד עצמו אלא משום שלא‬
‫יבא לידי קרי לבטלה שאין הקפידא משום הטומאה‬
‫דדשאין ליטמאות בכל הטומאות לכתהלה אלא משום‬
‫הוצאת הזרע לבטלה‪ ,‬ולח בכאן לבדיקה אם נסתם‬
‫היטב שהה! לצודד לישא אשה ולד‪,‬וליד בנים ואינו‬
‫לבטלד‪ ,‬מותד‪.‬‬
‫ונמצא שגם בעוכדא זו יצטדך להוציא הזדע‬
‫דק באופנים אלו ולא במקזמוקז ידים באבד וכיח‬
‫שלא בקיאינן בעצה דנד‪,‬מא המימי דשעדי יצטדד‬
‫לעשות כאביי שהוא בהרהוד ב!מותו כמו שדוצד‪,‬‬
‫לבועלה ודשאי להסתכל בד‪ ,‬בכחנה ליהנות במקומות‬
‫שמותד באשתו נדד‪ ,‬ולהשתדל שיתאוד‪ ,‬לתשמיש עד‬
‫שיתקשה אבדו מזה בלא נגיעה ואז יכניס אבדו בכלי‬
‫זכוכית שיצא לשם הזדע‪ .‬ויש אנשים שלא יועיל להס‬
‫זה אכל דוב אנשים מועיל להם ההדהוד להוציא‬
‫זדע בפדט בזמננו‪ .‬וזדע זה שיוציא יכניסו בשפופדת‬
‫לבטן ממצד‪ ,‬ביטים שדאויה להדיח אף שלא טבלה‪.‬‬
‫ויצא בזה מצות פו״ד כשתוליד האעוה עי״ז‪ ,‬ל״מ‬
‫להב״ש שם שכתב בפידוש דאף על נתעבדה באמבטי‬
‫דהוא בנו לכל דבד אף לצאת בו מצות פו״ד אלא‬
‫אף להמגיה בט״ז סק״ח שהוא החכ״צ‪ ,‬דכל מה‬
‫שנכתב בט״ז על סימן א׳ הוא של המגיה‪ ,‬שבאמבטי‬
‫מסתפק משום דתלי בקום ועשה והיא נתעבדה‬
‫מעצמה נמי מסתכד שיודה ככאן דהוציא כמונה על‬
‫דעת להכניס בשפופרת לבטן אשתו דד‪,‬וי זה במעקזזג‬
‫ובעצם טעם המגיד‪ ,‬בט״ז דכיון שבלא מעשה‬
‫אפשד לא יצא‪ ,‬לא נכון כלל דהא בהיו לו בנים‬
‫בהיותו עמ״ם ונתגי ‪ T‬דלד׳ יוחנן קיים פו״ד ביבמות‬
‫דף ס‪-‬ב ואיפסק כן בש״ע סימן «׳ סעיף ז׳ אף‬
‫שבהיותו עכו״ם לא היה מוזוייב שד‪,‬קשה עח הטו״א‬
‫בד׳׳ה דף כ״ח טד‪,‬א דאכל מצד‪ ,‬בהיותו שוטה לא‬
‫אגרות‬
‫י׳׳ז נקיים קודם ודסת ותצא מספק זבה ואחר ז׳ ימים‬
‫מהתחלת הוסת אם תפסוק מדמיה תטבול כדין גדה‬
‫מדאורייתא ואחיב יעקוו זליפת הזרע לבטנה ומחמת‬
‫שיקו שאוסדין רוצה כתד״ה לידע דעתי הענית והנה‬
‫אם תנידון הוא דרך תשמיש להתיר בשביל פו׳׳ד‬
‫לעשות כדינא דאורייתא לא כחומרת ר׳ זירא שיועובות‬
‫ז׳ נקיים‪ ,‬אף שיש מקום לדון מ ה מ״מ למעשה‬
‫אין להתיר ואין רצוני לדבר בזה ע״י הכתב ודק‬
‫אם יזמין השי״ת שנתראה איזה פעם נדבר בזה לברור‬
‫הדבר ולא למעקזה‪.‬‬
‫אבל כפי שמעזמע הוי הנידון לזלף זרע הבעל‬
‫לתוו בטנה שלא בתשמיש ומלא ע׳׳י שפופרת שעושין‬
‫הרופאים אין צורו לטבילה בזה כי איסור וכדת‬
‫דנדה הוא דק ע׳׳י תשמיש דביאה ואם תתעבר מזרע‬
‫הבעל בנדתה ע״י הזילוף שהוא םאמבטי שאיתא‬
‫בגמ׳ אין שום פגם על הולד‪ .‬ומפורש ‪ p‬בט״ז‬
‫יו״ד סימן קצ״ה סק״ז מהגהת סמ״ק בשם הר״פ‬
‫שאקוה נדה יכולה לשכוב אסדיני בעלה ואינה חוזזזקות‬
‫פן תתעבר מקז״ז של בעלה ויהא ועלד בן הנדה‬
‫משום דכיון דאין כאן ביאת איסור הולד כשד‬
‫לגמרי ואפילו תתעבר מש״ז של אחר ודק שעל ש״ז‬
‫של אזזר קפדינן אהבחנה ועל שמא ישא אחותו מאביו‬
‫שזה ליכא בגדה מקז׳ז של בעלה וכן הא סובר הב״ח‬
‫שממנו העתיק הטה וגם הב״ש בסימן א׳ סק״י שהביא‬
‫להב׳׳ח הא סובר כן וכן הדעת נותן‪ ,‬ומה שאיתא‬
‫באתנד הפוסקים בשם בד ליואה וע ‪ T‬ספד שפליגי‬
‫ע׳׳ז בזרע של אחד שהוא מטזד ו « דברי הבל והוא‬
‫נגד הד״פ ורבותינו הזבזדונים עמודי ההודאה‪ ,‬וממילא‬
‫בשל הבעל אף שהיא נדד‪ .‬אין שום פגם בתולד‪.‬‬
‫וממילא אין לד‪,‬חמיד ולהצדיכד‪ .‬לטבול אחר שבעה‬
‫ימים בלא םפ ‪T‬ת שבעה נקיים מקוום שיכול לבא‬
‫מזה קלקול להקל גם לשמש עם בעלה וד‪.‬וי חומדא‬
‫דאתי לידי קולא‪ ,‬וגם שאין בזד‪ .‬שום צודך להחמיר‬
‫שאין לחוש לשיטתם כלל‪ ,‬ובפרט לפגם דולר הנדה‬
‫שאין נוגע זה לאיסודין כלל דמזד אף לכהונה אלא‬
‫שהוא פגם בעלמא לענין חשיבות ומעלת‬
‫אבל מה שעומד נגד עקויית זה למעעזד‪ ,‬הוא איד‬
‫להוציא הזדע מד‪,‬בעל‪ ,‬שאף שד‪ 1,‬א בשביל להוליד‬
‫בנים שמסתבד שאין בזה משום איסוד הוצאת זדע‬
‫לבטלה‪ ,‬וד‪.‬וא כ״ש ממה שמותר למי שניקב הגיד שלו‬
‫וסתמו שבודקין אותו בהוצאת זרע לראות אם נסתם‬
‫היטב ביבמות דף ע״ו אף שהתם הוא ספק אלמא‬
‫דכיון שהוא כדי לדאות אם מותר ליקה אשד‪ ,‬אין‬
‫זד‪ ,‬לבטלת כ״ש הכא שהוא כמו ודאי שיוליד עי׳׳ז‬
‫שלא הוי לבטלה‪ ,‬אבל תא משם חזינן שלמשמש‬
‫הו»ר בידים ולהוציא זרע אסור שד‪,‬די שלח רבא‬
‫בדיה דדבה לר׳ יוסף ילמדנו דבינו היכי עבדינן‬
 ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬ ‫שלב‬

‫שאנן טהדי שהיו ביאות הרבד‪ .‬תמקד‪ ,‬שאין בועל‬ ‫יצא ואס נשתמד‪ .‬צדיד לאכול מצד‪ .‬אהדת משום ד מון‬
‫בעילת זנות ובעל לשם קיח שין ואף אם לא נתכוונו‬ ‫דלא היד‪ .‬מהוייב בעת שעשד‪ .‬המצוה לא שייו לומד‬
‫לקיחשי תורה משום שלא היו שומדי תודה אולי‬ ‫שיקיים ד‪.‬םצוד‪ .‬בזד« ועיין במנ׳ח מצוד‪ .‬א׳ שתידץ‬
‫אין צורך להתכוין לקיח שי תורה ד מון שנשאה‬ ‫מחמת זד‪ .‬דמצות פו ‪ r‬אינו על ד‪.‬מעשד‪ .‬אלא על הוית‬
‫לאשז; ולא לזונה סגי שתהיד‪ .‬קנויה לו במה שנבעלה‬ ‫תכנים דל ה אם מתו לא קיים סו ‪ .r‬ואיב גם ז די‬
‫לו אח‪-‬ב בדיץ■ ביאה האישות שהרי ביאות אלו לא‬ ‫אמבטי אף שהוא שלא במעשד‪ .‬נמי יצזב‬
‫היו ל‪t‬נוו ‪ J‬אבל כבד באדתי בספרי אגרות משה חלק‬ ‫ולזדד יש לתרץ בפשיטות ואף שלא מסתבר‬
‫אהע״ז םי ‪ p‬זדד שבמופקדץ לעבור איסודי תורה‬ ‫לומד כהמניה שהמצור‪ .‬לא תד‪.‬יד‪ .‬על המעשה‪ ,‬אבל‬
‫אין בהם תוקד‪ .‬ו שח פוסקין גם המחבר ודד‪-‬מיא‬ ‫המעשה שנצטוו‪ .‬בפו״ר אינד‪ .‬הולדת הבנים חד‪ .‬אינו‬
‫ודחיתי שם דבדי הגאון ר׳ יוסף אליוע הענקין‬ ‫בי ח אלא המצוד‪ .‬וחיוב שעליו הוא לבעול אשתו‬
‫שליט״א שמחמיר בזה ותשיג את הספד ותעיץ שם‬ ‫ביאה גמורה שיהיד‪ .‬אפשר מזה להוליד‪ .‬ודאיה לזה‬
‫»ו אף כשנחמיד הוא דק כשראו שני אנשים כשרים‬ ‫מתום׳ ביב דף י״ג ד־ה כופין שכתבו דמשעת‬
‫לעדות איך שדרים כדדך איש ואשתו שהוא רק‬ ‫העואה קא עקד ללאו ועשה דפר׳ד לא מקיים ער‬
‫אם דרו במקום ששכיהי אנשים כשרים שיש לתלות‬ ‫גמר ביאר‪ .‬עיי»ש‪ ,‬הרי דבגמד ביאה נחשב מקיים זע■‬
‫שמעו וראו לכד‪,‬״פ שנים מד‪,‬ם אבל אם לא היו‬ ‫שעדיץ לא נתעברד‪ .‬כלל כיון דרק זד‪ .‬בי ח לעשח ‪J‬‬
‫במקום ששכיחי אנשים כשדים שיותר מצוי שכשרים‬ ‫וחיוב זד‪ .‬לבעול אשתו איכא עליו מצד פדד עד‬
‫לעחת לא ידעו שד‪,‬ן איש ואשתו אינו כלום אף‬ ‫שיולדו לו ‪ p‬ובת שאז נפטר‪ .‬ומדדק לשון המשנה‬
‫להגדי״א העגקין שליט״א‪.‬‬ ‫ביבמות דף ס״א שלא אמר כמה בנים מחוייב אדם‬
‫וד‪.‬נזז אף שלחנא אני מסיק להיתר בכל אופן‬ ‫להוליד אלא אמד לא יבטל זמם מפו׳׳ר אא״כ יש‬
‫במופקדין שעוברין על הרבד‪ .‬איסודין תנוזת ובפרט‬ ‫לו בניס‪ ,‬דפידושו דמצות פדר שעליו הוא הבעילה‬
‫במדעד‪ ,‬זו שנקל לד‪,‬שיג לד‪,‬תקדש אצל דב כדין‬ ‫שדק זד‪ .‬הוא בי ח ואין לו לבטל מזה עד שיהיו לו‬
‫התודד‪ .‬ולא דצו בשאט נפשם להתקדש כ חן ועזורה‬ ‫בנינ^ וממילא כשיש לו בנים כבד אף מבעילות שבעל‬
‫ודאי אין לחוש שיכוונו לקידושין‪ ,‬מ»מ משתדלין אנו‬ ‫כשלא היה מתוייב כשד‪.‬יד‪ .‬עכו״ם או שוטה ולא קיים‬
‫להשיג גט אם אפשר לחומר איסור א״א ומה שהתרתי‬ ‫מצוד‪ .‬במעשיו מ״מ אין לחייבו שוב במצוד‪ .‬זו כיון‬
‫היה במקום שא״א להשיג גט‪ ,‬אבל לענין הבנים שהוא‬ ‫שיש לו מי ם שלא חייבד‪ .‬תורה מצוה זו למי שיש‬
‫דק איסור לאו דממזד וגם בממזר הא איכא קולא‬ ‫לו בנים‪ ,‬וכדגרח הוא פטור כמו בקיים פו״ד‪ .‬עכ‪-‬פ‬
‫דספק ממזר מותר אין להחמיר כלל אף לכתזזלה‪.‬‬ ‫איך שנימא אין לחלק בין אמבטי להוליד בהיותו‬
‫אבל צריך לידע ודאי שלא היו הניזפואין אלא‬ ‫נכרי או שוטד‪ ,‬ואף ד׳ל שפליג בנכרי משום דכקטן‬
‫בערכאות‪ ,‬ואם כל היחעד‪ ,‬היא דק מועערד‪ ,‬ואמדד‪,‬‬ ‫שנולד דמי מודד‪ ,‬בשוטה שנפטר וכ״כ הוא באמבטי‬
‫שד‪.‬יד‪ .‬דק בערכאות הדי הפד‪ .‬שאסר הוא הפד‪ .‬שהתיר‬ ‫דלא כהמגיה בט״ז‪.‬‬
‫ואם גם אחרים יודעין מזה צדיף לחקור ולדרוש וז ט‬ ‫משוז פיינשטיין‬ ‫י ח דו מוקיח ומברכו‪,‬‬
‫יתבדר שדרו רק בערכאות מותרת הבת לקהל זע■‬
‫לכתחלה‪ ,‬ומ ש כשכבר היו שיחכין וד‪.‬יא בשם כלד‪.‬‬
‫שלו שצריך לישא אותד‪ .‬לטזהלה‪ .‬גס פשוט שיש‬ ‫סימן ים‬
‫לסמוך על הרב שסידר הקידושין השניים מון שועא‬
‫ת״ח ויד‪-‬ש שאם היתה צריכד‪ .‬גט לא המ‪ .‬מסדר‬
‫באשה שהיתה נשואה רק בערכאות‬
‫הקיחשין בלא גם‪ ,‬ול ח מון שאגי רואה שבמכתבך‬ ‫וניסת אח״כ לאחר בלא גט אם יש חשש‬
‫אתה כותב עליה שהיא בת תורד‪ ,‬ומצויינת במעלות‬ ‫על הבנים‬
‫ומדות ישראל שהוא ‪ p »0‬שהיא כשרד‪ .‬אף שאין‬
‫א׳ דד״ח אלול תשכ״ג‪,‬‬
‫לסמוך על סימן זד‪ ,‬לחנא נד*מ מון שמדינא הדי‬
‫מע‪-‬כ י ח ח הנכבד הדב יעקב ווערנעד שליט׳זג‬
‫מבואר שד‪,‬יא כשרד‪ ,‬לקהל לסתחלד‪ ,‬יש לסמוך על‬
‫םי ‪ p‬זד‪ ,‬שלא לד‪,‬חמיד בחנם ולצער לנערה השובה‪,‬‬ ‫הנ ה אס נישואי הראשון היו דק בערכאות אשר אף‬
‫ולח ישא אותה המשודך שלד‪ .‬למחט ביום שד‪,‬וקבע‬ ‫אס יש אצלם נתינד‪ .‬דטבעת מידו לידה הרי‬
‫ולא ידברו שוב עם שום איש מזה בדי שלא יוציאו‬ ‫לא היו שם ערים כשדים דלא ילכו עדים כשדים‬
‫לעז שלא כדין‪.‬‬ ‫לדאות בקיח שי ערבאוו^ ונמצא שהקידושין שדדו אז‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫י חדו‪,‬‬ ‫אינם כלום‪ ,‬וז עי חן הוא דק מה שדרו יתד שתי שנים‬
‫שלג‬ ‫טשה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬

‫ואף שברשיי אפשר לפרש שרק בגחל עומד ע״ג‬ ‫«‪ p‬ג‬
‫סובר רקדיי שמא ספק משום דשטא עועוה ע״ד‬
‫הפצוהו אבל בכותב בעצ« הוא ב חן ודאי שלא לקומה‬ ‫בענין סופר שטחלל שבת בדבר אחד‬
‫משום ד מון דאיט סובר שיקו תועלת בכתיבת גט‬
‫מאחר דאיט מחזיק ב חני התורד‪ ,‬הוא כמחשבת‬
‫לפרנסתו ובשאר איסורי שבת וכל‬
‫התעסקות בעלמא וכדמציט סברא מו בדמב״ם פ»ו‬ ‫איסורי התורה הוא בחזקת כשרות אם‬
‫מיסודרת היח באפיקודס שכתב ס״ת ששודפין אוחו‬
‫יש להכשירו לכתיבת גט בטקום עיגץ‬
‫עם האזכרות ש מ מפני שאינו מאמין בקדושת השם‬
‫ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר‬ ‫חבשה עשר באב תשכ׳ב‪.‬‬
‫הדברים ומאיל ודעתו כן לא נתקדש‪ ,‬ולא חלק‬ ‫מעיב ידידי הרב הגאון המפורספ מיהר׳ר מרדבי‬
‫לאסור באם שפעו שכתב לשם קחשת השם משום‬ ‫מנחם בעבדל בודשטיץ שליט»א‪.‬‬
‫דאף בכתב לקום קחקזת הקזם אינו כלום‪ .‬וגם הא‬
‫איידי ודאי אף בכתב לשמה‪ ,‬דבכתב שלא לשפה לא‬ ‫ענף א‬
‫נתקדקזו האזכרות בבל אופן בלא הטעם שכיון שאינו‬
‫הנה בדבד סופד שהוא חזן בביהכ׳׳נ שנתקבל שם‬
‫מאמין בקמשת הקזם וד‪,‬וא אצלו כשאר הדברים לא‬
‫מזזהיה ביהב־־נ כשד אבל נשאד שם לחזן גם‬
‫נתקדש דהא כתב שלא לשמ‪ ,‬אלא משום דאייח■ אף‬
‫כשקלקלו הבע״ב והנהיגו מנהגי החזזע של הקאנסעד־‬
‫בכתב לשפן שנפי סובד שקזודפין ל מ הוצדך לופד‬
‫וואטיוון להתפלל בתערובות אנשים ונשים ולהתפלל‬
‫שאמירתו לשם קחשת טית ולקום קחקזת השם איט‬
‫על המייקדעפאן מזבתות וי״ט בשביל פדנפתו אבל‬
‫כלום כיח שאיט מאמין ומעלה בדעתו שזד‪ ,‬כשאר‬
‫בשאר דברים של שבת ובכל זהסודי התודה הוא‬
‫הדברים ולא נתקדקו בדבריו‪ .‬וסבדא זו אפשר שייך‬
‫בחזקת כשרות כמתחלה אם יש להכשירו לכתיבת‬
‫לומר גם בלשמה דגט דכיון דאינו מאמין במצוה דגט‬
‫גט בשעת הדחק גחל שלא נמצא סופד אחד עד טקום‬
‫והוא אצלו כדברים בעלמא אין לד״חשיב אף כקואומד‬
‫דחוק מאד‪ .‬וכתד״ה דעתו להתיר בשעה״ד מ ה ורוצה‬
‫שמתב לשמד‪ ,‬אלא כמתב להתעסקות בדברים בעלמא‬
‫לידע גם דעתי העניה מ ה‪.‬‬
‫ולא נחקוב לשמה ומד‪ ,‬שועא ספק בישראל עומד‬
‫והנה בדבר סופר שהוא מומר לחלל שבת‬
‫עיג מ א משום דאם לא היה עביד אדעתא דנפשיה‬
‫בפרהסיא שפנזול לכתיבת הגט כדאיתא בדמב‪-‬ם פ«ג‬
‫היה פד‪,‬ני מחשבת הישראל העומד ע״ג מון שמעקזה‬
‫מגירושין הטח ובש״ע סימן קכ״ג סעיף בי‪ ,‬מדייק‬
‫דכתיבת הנכרי נעקוד‪ .‬בצידו‪ ,‬ול מ דק משום שאפקוד‬
‫הביעו פקיד‪ .‬מהרמב״ם שנקט בטעם פסול עכר׳ם‬
‫שד‪,‬נכרי אינו עושה למד‪ ,‬שמצומ אלא לקום אחר שאז‬
‫משום שאינו כותב לעומה דעיד עצמו הוא כותב ולא‬
‫לא שייך מעשה כתיבתו לציוי העומד ע״ג ועיא‬
‫כתב מטעם דלאו בר כריתות הוא כדבתב בעבד‪,‬‬
‫כתיבתו שלא לשפד‪ .,‬חה סובר דקו׳י ד מ א דק ספק‬
‫שהוא משום דכולל שם מומר בהח נכרי ומומר בר‬
‫דהא אפשר שעשה אדעתא חשדאל המצתע שהוי‬
‫כריתות הוא ואיט פסול אלא משום דמתב עיד‬
‫לשמד‪ ,‬מצד מחשבת המצוד‪ ,‬העומד ע׳ג‪.‬‬
‫נפשיה עיי״ש‪ ,‬שלמ כתב שיש חלוק בין נכרי למומר‬
‫אבל לא פסתבד זה כלל ^ ד ללקומ דקדושת‬ ‫לדיגא דבנכרי בטל הגט בודאי אפילו אם ישראל‬
‫ס״ת והשמוה דני ת דאינו מאמין בקדושתן הויא‬ ‫עומד ע״ג מטעם דלאו בד כדיתות הוא ובמומד הוא‬
‫אמירתו ח אי דק פטומי מילי בעלמא‪ ,‬אבל לשמד‪,‬‬ ‫ספק שמא אינו כותב לקומה וגם כתב דאפשד אף‬
‫דד‪,‬גט דאיט ענין קחשה אלא שד‪,‬וא חן שיעשה‬ ‫באין ישראל עומד עיג הוא רק ספק דהא אפשד‬
‫מעשד‪ ,‬הכתיבה לשמן דמגרקו ופתגרשת אלו ולקום‬ ‫שאף שהוא מומר כתב לשמה‪ ,‬ומשמע שכן נוטה דעת‬
‫גיח שין אף שאין עדיפות בחשיבות דברים והיו‬ ‫הב״ש אף שכתב בלשון ואפשר דהא לא אמר טעם‬
‫שבכתיבת הגט מדברים אחרים‪ ,‬תה שייך אף בפופר‬ ‫לחלק וכדאבאר בסמוו שאין לחלק‪ .‬ו מ כתב ר‪.‬ממ שם‬
‫שאינו מאמין במצוד‪ ,‬דגט כיון שעמפ יודע שיתידוה‬ ‫דטעם אדעתא דנפשיה עביד הוא דק ספק ולא בטל‬
‫שעתוב לשם ז ה ס^ב מה שפסול דעא‬ ‫עי׳׳ז‬ ‫בודאי ומה שלהדמב״ם אינו גט ועא לטעמיה דבעינן‬
‫דק משום דמספקינן שמא אף שאמר הנכרי שעושד‪,‬‬ ‫בני בדיתות לכתיבת גט עיייש‪ ,‬א׳׳ב הוא כמפורש‬
‫לשפה אין בלבו אה‪ ,‬שלמ גם בכותב בעצמו יש‬ ‫גם בכימ דבמומר שהוא בר בריתות הוא רק ספק‬
‫לד‪,‬יות דק ספק כדכתב הביש בדעאפשר‪.‬‬ ‫מטעם דשמא אינו ט תב לשפה‪ .‬וגם ברשיי גיטין דף‬
‫ועיין בפר״ח בסעיף ג׳ שכתב בסוף ד ב חו בנכרי‬ ‫מ ג כתב ואע»פ שזה אומד לו ‪ p‬שפא זעא גמד‬
‫דד‪,‬םפק הגא רק בישראל עומד ע׳׳ג אבל באין עומד‬ ‫בלבו לשם אחר‪ ,‬הרי פי׳ שהוא ספק‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬ ‫שלד‬

‫כשישראל גדול עומד ע״נ אך אולי פסול משום דלא‬ ‫ע‪-‬ג מסתמא אדעתא דנפשיה עביר והגט בטל מה״ת‪,‬‬
‫ליתי לאיחלופי וכדמפורש ‪ p‬במאירי עיי״ש‪ .‬וניחא‬ ‫ולכאורה רבדיו תמוהין דהא ודאי אי ‪T‬י דאמר ועברי‬
‫למד‪ .‬שבאדתי לדש׳״י מד‪ .‬שאף‪ .‬שהבעל אמד ל«פד‬ ‫שכותב לשמן דבלא אמר הא גם בישראל לא מועי‪.‬‬
‫שיכתוב לשמד‪ .‬צדיך הסופר לומר בפיו והוא עיכוב‬ ‫דסתמא לאו לשמה קאי‪ ,‬ובב״ש סימן קל״א סק׳ה‬
‫להב״ש דלא מהני מחשבה משום דאמידת הבעל הוא‬ ‫סובר דבמהשבה לשמה פסול‪ ,‬ואף לההולקין שהביא‬
‫דק נודם שיכתוב הסופד אבל כתיבת הסופד הוא ע״ד‬ ‫בפ״ת שם סק׳ג וסוברין דגם במחשבה לשמה כשר‬
‫עצמו ול ‪ p‬צריך שיאמר בעצמו‪.‬‬ ‫מ‪-‬ם נכרי הא לא יהיה נאמן‪ ,‬וא״ב איידי שאמד‬
‫הנכרי שכותב לשמה‪ ,‬ול ת נהי שספק מ״מ הוי‪,‬‬
‫עכ״פ ל ‪ 'p‬ע מצד הא דאדעתא דנפשיה עביר‬ ‫אף שמה שאם תשב בלבו שלא לשמה היפוך מה שאמד‬
‫הוא דק ספק‪ ,‬ו טכדי שפוסל הדמב׳ם בודאי הוא‬ ‫הוא רבדים שבלב‪ ,‬משום דידוע לן שיש לספק שבלבו‬
‫מטעם אחד דלאו בני כריתות שכתב בעבד כדכתב‬ ‫חושב הד‪,‬יפוך ואין לסמוך על דבריו שנם מכוין ‪P‬‬
‫הב״ש‪ ,‬אבל במומר שהוא בר כריתות הוא דק ספק‬ ‫באמת‪ ,‬שנ‪-‬ז הוא כאנן סהדי על ודאי מה שבלבו שועו‬
‫משום דאין פסולו אלא משום ואדעתא דנפשיה עביר‬ ‫רבדים כדאיתא בתוס׳ קידושין דף מ״ט כ״ב כשאנן‬
‫שד‪,‬וא רק ספק‪ ,‬לא דק בעומד ע״נ אלא אף במתב‬ ‫סהדי דאין לסמוך על רבדיו ויש להסתפק במה שבלמ‬
‫בעצמו‪ .‬אך אולי יש מקום לומד דדוקא להדמב״ם‬ ‫נמי הוו רבדים לדין ספק‪ ,‬אבל מש״ב דמסתבוא‬
‫הוא דק ספק במומר‪ ,‬משום דמזד‪ ,‬ראיה שד‪,‬דמב״ם‬ ‫אדעתא דנפשיה עביר והנס בטל בודאי לכאורה תמות‬
‫סובר דנחשב בד כריתות אף שאינו מאמין במצות‬
‫הכריתות‪ .‬וכדסובד כן רש״י בחולין דף ג׳ שכתב‬ ‫וברש׳י יש עוד מקום לומר דבנכרי שכותב‬
‫בפסול אובל נבלות לד‪.‬כעיס אפילו נמצאת סכיט יפר‪,‬‬ ‫בעצמו לא נחשב לשמה‪ ,‬משום דאין לנכדי דין מחשבה‬
‫לא דמועד לנבל בטונד‪ ,‬בידים שמשמע דאם היה‬ ‫לחדש דינים‪ ,‬ובעומד ע״נ הוא מצד מחשבת העומד‬
‫ידוע ששחט יפה היה כשד דלא בנכדי ששחט שפדש״י‬ ‫ע‪-‬ג אם היה עושר‪ ,‬ע״ד המצוהו‪ .‬אבל הפד״ח הא‬
‫בדף י״נ שאפילו כד‪.‬לכתד‪ ,‬פסולה‪ ,‬שודאי הוא מטעם‬ ‫לא סבד זה דתא בתב מסתמא אדעתא דנפשיה‬
‫תבחת שצריך שיהיה בד זביחה כדכתבו התוס׳‪.‬‬ ‫עביר ולא מטעם שאין לו דין מחשבה אלמא דיש לו‬
‫ויש חלוק לדינא אף בלא י ת ע איך שחט דבשחיטת‬ ‫דין מחשבה אבל פוסל משום שבלבו לא חשב לשמה‬
‫נכדי הוא טמא נבלה מדין ודאי ובמומו־ להכעיס‬ ‫וזה תמוה להחשיבו ודאי‪ .‬וגם ברש״י דוחק לומד‬
‫יהיה דק מדין ספק שמא עשאה נבלה ויהיה טהור‬ ‫זה דמנלן שלא תהיה מחשבה דנכדי מועלת‪ ,‬ול ת‬
‫בדה״ד‪ ,‬משום דמומר שהוא מצוד‪ ,‬בשחיטה נומוב בד‬ ‫משמע שלרש׳י כל נדול אינו עושה ע״ד המצוד‪,‬ו‬
‫וביחד‪ ,‬אף שאינו מאמין בה‪ .‬אבל לשיטת התום׳‬ ‫להתחשב ששי ‪ T‬להמצוה העומד ע״נ שיועיל לשמה‬
‫והרא״ש שם דמומד הוא פסול משום שנם הוא לא‬ ‫של העומד ע׳־נ‪ ,‬משום דאף שעושה מחמת שמצוהו‬
‫נחשב בד זביהה משום שאינו מאמין במצות שחיטה‪,‬‬ ‫הוא משום שכן הוא רוצה בדעת עצמו לעשות רצון‬
‫אפשר נם הבא נחשב המומר לאו בר כריתות משום‬ ‫המצוה ונמצא שהמצור‪ .‬חוא דק כגורם שהכותב ימזוב‬
‫שאינו מאמין במצות הכריתות ויפסל כמו נ ^י מדין‬ ‫כדצוט אבל אין המעשר‪ ,‬שייך לו והוי הנכדי כבותב‬
‫ודאי‪.‬‬ ‫בעצמו שפסול‪ .‬וא״ב הספק שכתב דש״י הוא בכל‬
‫כתיבת נכרי אף כשמתב בעצמו שמא גם כתב לשמד‪,‬‬
‫ענף ב‬
‫והוי הפסול דק מספק שמא לא כתב לשמת ואף‬
‫אבל כ שנע^ אין לומר ‪ p‬דד‪,‬א הרמב׳׳ם פ״א‬ ‫בישראל נדול הוי לדש״י עושה ע‪-‬ד עצמו אבל‬
‫מתפילין הי‪-‬נ סובר בסתו״מ שכתבן מומר פסול כמו‬ ‫כשהוא ישראל הרי ביון שאמד שכותב לשמה הרי‬
‫נכרי מאותו המיעוט דוקשדתם וכתבתם בל שמוזהר‬ ‫מהני ולא מספקינן כלונב רכן מרויק לשת רש״י‬
‫על הקשידד‪ ,‬ומאמין ‪ .P‬הוא שטתב‪ ,‬ולא הזכיר‬ ‫דעושד‪ ,‬החלוק בין גדול לקטן דבנתל שיש בו דעת‬
‫שבמומר הוא דק מדרבנן‪ ,‬הדי שסובר כתוס׳ והרא״ש‬ ‫עביר אדעתא דנפשיה וקטן שאין בו דעת עושר‪,‬‬
‫בשחיטה דמי שאיט מאמין ואינו מקיים הוא כמי‬ ‫למה שזה מצוהו‪ ,‬ולא שחלוק בין נכדי לישראל‬
‫שאינו מצוד״ ומד‪ ,‬שפלינ בשחיטד‪ ,‬הוא משום דאף‬ ‫שישראל עושה למה שמצוד‪,‬ו דל ת גם קטן ישראל‬
‫לגבי נכרי לא פסיל משום שאיט בר וביחד‪ ,‬דלא‬ ‫כשד בגחל עומד ע‪-‬ג‪ ,‬משום דפידוש לדעתיה דנפשיד‪,‬‬
‫דדיש מוזבזעת שצריך שיהיד‪ ,‬בד וביחד‪ ,‬אלא מואכלת‬ ‫מפרש דש״י שאף כשעושה כמו שמצווע העומד ע״ג‬
‫מזבחו שדוקא נכדי עובד ע׳ז פסול מקרא ונכדי‬ ‫עושה מדעת עצמו בית שיש בו דעת וליכא שום‬
‫שאינו עובד ע׳ז הוא דק מדרבנן ולכן לא שי ‪ T‬לפסול‬ ‫שייכות להמצוד‪ ,‬וד‪,‬וי ככותב בעצמו שבישראל כשד‬
‫ישראל מומר מהקדא אלא מדרבנן החמירו גם עלייתו‬ ‫ובנכרי פסול‪ .‬ולפח היה לן להכשיר בנכרי ק ^‬
‫שלה‬ ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬
‫דף י׳ בהכרח שמור לכתיבת ול ת מד‪ .‬שפסול מומר‬ ‫כמו בנכרי שאינו עובד ע״ז‪ ,‬אבל נוקשרתם וכתבתם‬
‫לכתיבת גט מ א רק משום שלא נתב לקומה שבשביל‬ ‫שדרשינן מהקרא לפסול מי שאינו בקשירה סובר‬
‫טעם זה הוא רק בדין ספק כדפונבו הב״ש והכינג‬ ‫כתום' והרא״ש שגס המצוד‪ .‬ואינו מאמין ואינו מקיים‬
‫ו ת הא נארתי שסובר גם רש׳׳י‪ .‬ואם נימא שלרש׳י‬ ‫נחשב לאו בר קשירה‪ .‬ולרש״י שבשחיטה מהלק בין‬
‫מחשבת נכרי אינה מועלת לחדש דינים כדד‪.‬יה מקום‬ ‫נכרי שפסול מדאורייתא אף בשהט כד‪,‬לכתד‪ .‬למומד‬
‫לומר הרי לא שיז זה במומר שד‪,‬וא ישראל ויש לו‬ ‫שפוסל רק משום שמא לא שחט כהלנתר‪ .‬וא״ב דריש‬
‫נח מחשבה‪ ,‬והוי במומר רק מ מן ספק שמא לא כתב‬ ‫מתבתת לפסול מי שאינו בר זביתד‪ .‬אך שסובר‬
‫לשמת‬ ‫דמומר אף דאינו מאמין כיח שעכ״פ מצוד‪ .‬נתשב נר‬
‫זביהד‪ ,.‬נצטרך לכאורה לומר לדידי ה שמר‪ .‬שפוסל‬
‫וכית שנתברר שאם היה י מ ע שכתב לשמה היה‬
‫נגי טין דף מ״ה מומר ומסור לכתיבת םתו״מ ופרש״י‬
‫כשר מסתבר שיש עוד חלוק נין נכרי למחלל שנת‬
‫שהרי פרקו מעליהן עול שכוונתו שלכן אינו בר‬
‫לתיאבת אף שהוא כנכרי‪ .‬דד‪,‬א בעצם קשה כית‬
‫קשירה אף שמהוייב‪ .‬הוא מדרבנן‪.‬‬
‫דאמר בפיו לפני עדים שכותב לשמה ואין לו שום‬
‫הנאה לחשוב בלבו להיפוך איך חיישינן תא אף בנכרי‬ ‫אבל יקשר‪ .‬דא״כ מ״ט לא פי׳ במומר לשחיטה‬
‫לא חיישינן להכשיל את ישראל בחנם כשאין לו ריוח‬ ‫שפסול אף נשחט כהלכתו־‪ .‬משום דמדדננן החשינוד‪.‬ו‬
‫מזד‪ .‬כדאיתא בתום' ורא׳׳ש ע״ז דף י׳׳ב‪ .‬וצריך לומר‬ ‫לאינו נר זניחה‪ ,‬כמו שפי' בקשירה דלאו נר קשירד‪.‬‬
‫דני ת שהנכרי אינו יודע כלל ענין גירושין אפשר‬ ‫ואמרינן שד‪,‬וא מדרבנן‪ ,‬ולמה הוצרך לפרש בשחיטה‬
‫אינו מנוין למד‪ ,‬שאומר‪ ,‬ואמירה בלא כוונד‪ .‬הוא‬ ‫דהוא משום ספק דשמא נינל בכוונה שנוגע לדינא‬
‫פטומי מילי בעלמא והויא כתיבתו כלא חשב כלום‪.‬‬ ‫באס ידוע ששתט כד‪,‬לכתד״ וגם לענין טומאד‪ ,‬שיד‪.‬יד‪,‬‬
‫ועיץ בתום' שנתנו דד‪,‬א דלדעתיה תפשיה עביר‬ ‫טר‪,‬ור נרה״ר‪ .‬ואם שסובר דהוא גם ספק מדאורייתא‬
‫היינו שעוקזד‪ ,‬סת^ וד‪,‬וא מדויק משום שודאי אין‬ ‫לנד האיסור מדרבנן היה לו לומר תרוייהו שמדרבנן‬
‫לחוש שיתשוב בלבו שלא לש ‪ p‬אלא לאחר מטעם‬ ‫הוא פסול בבל אופן והיא נבלה ודאית מדרבנן‪ ,‬והוא‬
‫דכתנתי שאת חשוד לד‪.‬כשיל בחנם‪ ,‬אבל מצד שאין‬ ‫גם ספק דא ‪T‬ייתא ויהיה בחומו■ שני הטעמים‪ .‬אלפא‬
‫מנין ענין הגירושין אפשר אין לו נוונד‪ ,‬לפה שאמר‬ ‫דלא סבר רשיי כלל שיתשנוד‪.‬ו אף מדרבנן ללאו בר‬
‫וד‪,‬וי כנכתב סתם‪ .‬ו ח צריך לומר גם בכוונת רש׳־י שפ‬ ‫זניחה שלכאורה הוא סותר להא דקשידה‪.‬‬
‫אף שכתב לשס אחר דאינו לאיש אחר אלא לכוונה‬
‫דכתיבר‪ ,‬בעלמא שזר‪ ,‬קרי שם אחר‪ ,‬היינו ענין אחר‬ ‫וצריך לומר לרש״י ששחיטה שאני דד‪,‬רי עכ״פ‬
‫פנפי שאמר‪ ,‬ואף שהוא רוחק פוכדחין לומר כן‪.‬‬ ‫הוא בר זניחד‪ .‬מצד מד‪ ,‬שמצור‪ ,‬נתיוב שתיטד‪ ,‬לענין‬
‫וא'כ לא שייך זד‪ .‬בישראל מומר שיודע ענין גט‬ ‫שאחרים אסורים לד‪,‬אכילו מדין לפ׳״ע‪ ,‬וכר‪,‬א רמפרשים‬
‫ולא ועיא כתיבתו כסתם אלא דד‪.‬ויא מחשבתו כא ‪p‬רתו‪,‬‬ ‫בכוונת הש״ך םי ‪ p‬א' ס״ק כ׳ז לגבי קטן שנחשב‬
‫וכל מה שיעז לחוש הוא רק אולי רוצה לקלקל‬ ‫נר זביחה שמא נמזום שאסור לד‪,‬אנילו בידים‬
‫ולהכשיל מצד רשעתו שזה אפשר אין לחוש כלל אף‬ ‫מדאורייתא עיץ ני ד אברד‪,‬ם‪ ,‬אבל בקשירה דתפילין‬
‫במומר להכעיס‪ ,‬ד מ ‪p‬מר להכעיס יש לו הכרח‬ ‫שלא שייך שוס תיוב על אחרים לקשוד עליו לבן‬
‫להכשיל אנשים ואף אנן סהדי להסתפק אין לנו‬ ‫כיון שמא לא מקיים חיובו ולא נשאר ממד‪ .‬שמצור‪,‬‬
‫וממילא אף אם חשב בלבו להיפוך הוא דברים שבלב‪,‬‬ ‫להקיום כלום מודה רש׳״■ שלא נזמזב נ ר קשירה מצד‬
‫אבל אף אם נימא שבמומר לרגעים יקז לחוש שיש‬ ‫שמא מצוה לבד‪ .‬ואיב אפשר שגם מדאורייתא פסול‬
‫לו ונאור‪ ,‬לדגקויל אנשים באיסורים וגם נימא שאיכא‬ ‫מומר לנ תינ ת םתו״מ גם לרעו׳׳י נ מו שסובר הרמב׳ננ‬
‫אנן סהרי שיש לד‪,‬םתפק נזר‪ ,‬ויהיה ספק אף שאמר‬
‫בפיו שכותב לשמה שמא תשב להיפוך‪ ,‬פ״פ נסחלל‬ ‫עכ׳־פ להרמב׳״ם ודאי מומר שאינו מאמין אף‬
‫שנת לתיאבון בפרהסיא שלא דאינו שיש לו תאוה‬ ‫שמצוה נהעוב שאינו בר קשירה מדאמיית!^ ומ״מ‬
‫לעשות לר‪,‬כעים רק שמצר תומר האיסור שר‪,‬וא‬ ‫סובר שמומר נחשב בר כריתות כדהכריה הנ׳״זז אלמא‬
‫ככופר הוא כנכרי אין לחקודו יותר ‪p‬כרי שזרן‬ ‫דלכו׳׳ע נחשב נר כריתוו ‪ J‬והטעם פשוט דבר כריתהז‬
‫לחוש שיעשה מעשה לדגקזיל בחנם‪ ,‬וא'כ אין לתוש‬ ‫מ א נזה שבקידושין שלו אפר את האשה לעלפא‬
‫שיחשוב להיפוך מאמידתו‪ .‬והחשש שיש בנכדי ליכא‬ ‫ובגירושין פטרד‪ .‬וד‪,‬תירד‪ .‬לעלמזג וא״כ בהכרח קאי‬
‫בישראל מומר כית שיודע ענין גט שצריך לחשוב‬ ‫גם עליו קרא מנ תן שמיי נפטרה אקזתו ממנו נהגט‬
‫לשמה וממילא יקו לו כוונה בנ תינ תו כ ‪ p‬שאמר בפיו‬ ‫שנותן לד‪ ,.‬ומנית שמקרא מכתב ונתן ילפינן שפי‬
‫ואין לנו פה להסתפק כלל‪ ,‬ולכן אין לפ»ל הגט‬ ‫שישנו בנתינה ישנו בכתיבה כסזיתא ברש׳׳י גיטין‬
 ‫משה‬ ‫אבן העזר‬
‫לשקר ובין שאין לו הנאה לשקר שאיט נאמן במומר‬
‫לשני אלו ופליג על הפרישה דק בהפירוש‪.‬‬
‫אבל לכאורה תמוד‪ ,‬דברי הש‪-‬ך‪ ,‬דהא לפי מד‪,‬‬
‫שסובר דטעם שבמומר לעבוד עיז ולהלל שבתות‬
‫בפרהסיא הוא מומר לבל התודה הוא משום דד‪,‬נך‬
‫חמירי מכל עבירות‪ ,‬ד‪,‬רי החזיק קושית הפרישה דא״ב‬
‫ליכא חלוק בין שאר איסורין לשני אלו דהא גם‬
‫במומר לאיסור אחר הוא מומר לקל ממנו ומ״ש הגך‬
‫תרי דד‪,‬וצדך למינקט‪ .‬וצריך לומד דבוונת הש׳ד‬
‫שזה השמיענו דליבא איסור שהוא חמוד משני אלו‪,‬‬
‫אבל א״ב הוא יותר דחוק מתירח הפרישה דלדינא‬
‫הא ודאי חמורים דדועים לכל שהדי הם חייבי סקילה‬
‫ומעשה כפירה הוא‪ ,‬ואם לאשמועינן דגם בעיני אדם‬
‫חמורין משאר עבירות דלת אף להמחבר שכתב דאם‬
‫הקל חמור בעיני אדם אינו השוד לדידיה אף שהשוד‬
‫לחמוד מיניה בדינא השמיעט דע׳ז ושבת חמורים‬
‫גם בעיני אדם מכל איסודים והוי מומר לכל האיסורים‪,‬‬
‫הוא דוחק חד‪ ,‬הרי יודעים כל אדם ואין צורך‬
‫להשמיענו ז ת וגם הא בש״ע לא שייך למינקט אלא‬
‫דבד שחמור מדינא אבל מה שחמור בעיני בנ״א‬
‫לא שייך למינקט דבר מוחלט שבן הוא‪ ,‬דד‪,‬א‬
‫תלוי זה במקום חמן‪ .‬וכדמצינו שהיה זמן שטהרת‬
‫בלים היה חמור להם יותר משפיכות דמים כדאיתא‬
‫ביומא דף כ״ג‪ ,‬ואם בן גם שבת אפשר שיהיה‬
‫מקום חמן שיהיה קיל לאינשי מאיזה עבירה‬
‫אוזרת ואיך נקט מלתא דפסקא שחמורין בעיני בנ״א‬
‫לעולם ובכל מקום מכל עבירות‪ .‬אלא ודאי דדגוונה‬
‫של ה חן חק ט בש«ע הוא שבדינא הם חמורים‪,‬‬
‫שלכאורד‪ ,‬אין בזה חדוש חד‪ ,‬היתד‪ ,‬קושית הפרישת‬
‫ולח אולי שאף שתיחץ הש‪-‬ך יותר דחוק דהא נקט‬
‫מלתא דפשיטא מפרש ח כדי שלא לחדש דין הפחשד‪,‬‬
‫שאין נאמנים בשני אלו אף לדברים שאין לדח הנאר״‬
‫ולשון ולחנם דחק שכתב על הפרישה הוא לענין‬
‫החלוק בשתי הסתמות של הש״ע לאוקמי בשני טוני‬
‫ולחדש מזה חן חדש‪ ,‬אף שלענין עצם הפירוש היה‬
‫ניחא יותר פירוש הפרישד״ משום חטא חדוש חן‬
‫שד‪,‬וצרך למינקט וא״ב הוא ראיה קצת דפליג אפרישד‪,‬‬
‫לדינא‪.‬‬
‫היתרא ואכיל איסודא בדאיתא בחולין דף ד' וא״ב‬
‫אבל ביון שמסתבר שלא פליג כדבתבתי‪ ,‬אולי‬
‫צריך לפרש לדוש״ך דמחדש הש״ע במה שנקט חן‬
‫שני אלו דד‪,‬וא נעשה חשוד לבל איסורין מצד חומרתם‬
‫שהוא ענין כפירה אף שיהיה קיל לאינשי מאיזה‬
‫איסור אוע־‪ ,‬חון דהדעת נותן שד‪,‬וא חמור והוא רק‬
‫טעות אף לדעת בני האדם שלא היה להם לטעות‬
‫בזה כלל‪ ,‬וד‪,‬שמיענו חח ש זד‪ ,‬שלעולם נחשב ששני‬
‫אגרות‬ ‫שלו‬
‫שכתב כשאמר לפני העדים שכותב ל שמ במו שדגילין‬
‫ככל סופד שאומר כפיו לפני העדים‪.‬‬
‫ועיין בש״ו יריד סימן קי׳׳ט ס״ק י׳ג בשם‬
‫הפרישה דמה שאף בבל איסור שחשוד מי עליו השוד‬
‫גם על איסור אחר שקיל ממט אף שבסימן ב׳ איתא‬
‫דדק בעובד עיז ומחלל שבתות בפרהסיא הוא מומר‬
‫גם לשאר איסוריס‪ .‬הוא משום דכאן הוא דוקא‬
‫לאיסורים שיש לו הנאה מדם ובעובד ע׳ז ומחלל‬
‫שבתות הוא מומר אף לאיסורים דלית ליה הנאה‬
‫מהם שלבאורה הוא דלא בדבתבתי‪ .‬אבל ברור דאין‬
‫כוונתו דחשוד אף להחליף לדברים ש<ףן לו הנאה‬
‫מהם דאף אם היה מקום לומר שנחוש א ה היה שי ‪T‬‬
‫רק במומר להכעיס ולא במומר לתיאבון אף בשני‬
‫אלו דאין לחוש שיכשיל בחנם יותר ממה דחיישינן‬
‫בנכדי דהא נאמר בשני אלו שנעשה בנכרי ולא שהוא‬
‫נעשה גרוע מנכרי‪ ,‬אלא כוונת הפרישה דלהעיד‬
‫על דבר שהוא היתד איט נאמן במומר על שני אלו‬
‫אף על דבר שאין לו הנאה במה שמשקר‪ ,‬משום‬
‫דביון דלא איכפת א באיסורין לא איכפת לו גם‬
‫לשקר ואין לסמוך על דבריו כמו שאין גברי נאמן‬
‫להעיד אף בדבר שאין לו הנאה לשקר יותר מלומד‬
‫האמת אבל להחליף איט השוד כשלא יהנה מזה במו‬
‫שלא השוד נכרי להחליף בלא ריוח והנאה כדסתבתי‪.‬‬
‫ענף ג‬
‫ולהש׳ך שכתב עליו שלחנם דחק משום דמפרש‬
‫שאף שאיירי בחד טונא יש חלוק דבאיסור אחר אינו‬
‫חשוד אלא לקל מטנו בעונש ובאם הוא לאחד משני‬
‫אלו הוי מומר לכל עבירות שבעולם משום דהנך‬
‫המירי מכל עבירות‪ ,‬אפשר דפליג על הפרישה גם‬
‫בדינא דביון שהוא מומר לתיאבון יהיה נאמן גם‬
‫להעיד באיסורין כשאין לו הנאה לשקר‪ .‬ואין אמד‬
‫איפבא שפליג לאידך גיסא דאף במומר לאיסור אחר‬
‫איט נאמן לקל אף באין לו הנאד‪ ,‬לשקד‪ ,‬דהא במומר‬
‫לתיאבון דאיידי הבא מפורש שאיט חשוד אף לאותו‬
‫האיסור כשאין לו הנאד‪ ,‬אף באופן שקיל טובא מאיסור‬
‫ברת וגם אדסור דרבנן דלת חמצן של עוברי עבירה‬
‫אחר הפסח מותר מיד מפני שהם מחליפין דלא שביק‬
‫גם להעיד בלא הנאד‪ ,‬לשקר יש לד‪,‬אמיט‪ .‬ולח אם‬
‫פליג ומוקים בחד גוונא הוא שמפרש גם בסימן ב'‬
‫דזדירי לדברים שיש לו הנאד‪ ,‬לשקד‪ ,‬וא״ב באין‬
‫לו הנאה לשקר גם במומר לשני אלו לתיאבון יהיה‬
‫נאח‪ .‬אבל לדינא כיון שנאמר עליתע דנעשה בנברי‬
‫מסתבר שלא יפלוג הש״ך על הפרישה בדינא ואי ‪T‬י‬
‫בסימן ב׳ להש״ך בכל איסורים בין שיש לו הנאד‪.‬‬
‫שלז‬ ‫משה‬ ‫אבן העזר‬
‫לטאי דאסיקנא שלהעז״ך הוא כפי׳ הב׳ אינו חעזוד‬
‫אף המומר לשבת לדבר שחמור בעיני בניא אף‬
‫שלא היה להם לטעות‪ ,‬נמצא שיש עוד טעם להכשיר‬
‫בעזעת החזק סופר שטחלל שבת רק לפרנסתו לכתיבת‬
‫גט שאין לחשדו שבלבו יהעזוב שלא לשמד‪ ,‬להיפוך‬
‫מכפי שאמר כדי להכעזילם כיח דאיסור זה דלד‪.‬כעויל‬
‫באיסור א׳׳א ולבא לידי ממזרות הטור לבנ׳׳א יותר‬
‫מחלול שבת‬
‫המירי משאר עבירות כאותו הטעם שחשור לאיסור‬
‫ענף ד‬
‫וד‪.‬נר‪ ,‬בעובדא זו שבכל מלאכות שבת הוא נזהר‬
‫ובשאר חני התורד‪ ,‬הוא נזהר ורק שלא כבעז את‬
‫יצרו לעטור בנסיון להסתלק טמעזרת חזנות שלו‬
‫בשקלקלו והנד‪.‬יגו טנר‪,‬גי הרשעים להתפלל בתערובות‬
‫אנשים ונשים וגם שמוכרח להתפלל על המייקרעפאן‬
‫בשבתות שהוא בפרהסיא באיסור זד״ ם־אד‪ ,‬עוז־ טעם‬
‫להכעזירו בשעת הדחק‪ ,‬משום שאף שמייקרעפאן‬
‫הוא דבר האסור בשבת וי״ט לדבר עליו ט״מ כיח‬
‫שרבים הקלו בזד‪ ,‬מחמת הוראד‪ ,‬של איזה רבנים‪,‬‬
‫אף שד‪,‬וא טעות אין לההעויבו להחזן לכופר ובדין‬
‫נכדי בזה שמתפלל על הטייקרעפזח אף אם יודע‬
‫שדרבנים היותר גחלים ומובהקים אסרו‪ ,‬דכיח‬
‫דרואה שהיו רבנים שוזתירו הרי יש לו לחשוב שיש‬
‫לזד‪ ,‬גם צדדי היתר ור‪,‬וא רק ספק איסור ומצד‬
‫הספק אסרו הרבנים ונמצא שהוא סוטר רק לספק‬
‫איסור שבת ומסתבר דמומר רק לספק איסור דעזבת‬
‫אף בפרהסיא אין להחעזיבו ככופר שמצד זה הוא‬
‫בנכרי כיח שר‪,‬וא שופר שבת באיסור ודאי‪ .‬ואף‬
‫להסוברין שגס בעובר על איסור מלאכה דרבנן‬
‫בשבת בפרד‪,‬סיא הוא בדין מומר ופחיקים זה טתוס׳‬
‫עידובין דף ס׳׳ט והובא בבאה״ט יו״ד סימן ב׳ סק״ט‪,‬‬
‫דלא כד‪,‬הולקין ע״ז שהוא טד‪,‬אזזדונים הפר״ה שהביא‬
‫שם וד‪,‬שט״ח שד‪,‬ביא הפמ״ג בש״ד ס״ק י״ז‪ ,‬ורעק״א‬
‫מסיק שפליגי בזה הדמב״ם וד‪,‬ר״ן שלדמב״ם הוא‬
‫מומר ולהר״ן אינו מומר עיי״ש‪ ,‬הוא עכ״פ באיסור‬
‫ודאי אף שהוא רק מדרבנן משום שהחמירו באיסורם‬
‫במו בדאודייתא כדי שלא יבואו לזלזל‪ ,‬אבל בספק‬
‫אף שהוא באיסור דאורייתא הא לא שיז שיחמירו‬
‫כמו בודאי ונשאר אסור רק מצד האיסור בעצמו‬
‫שספק הוא לחומרא אח להחמיר בשבת יותר מבשאר‬
‫איסורין להחעויבו בנכרי‪ ,‬דר‪,‬א דין ספק לחומרא‬
‫אינו דין מאיסורי שבת אלא מדין ספק לחומרא‬
‫באיסור רכל איסורין דאורייתא דנאמר בד‪,‬ו ספק‬
‫לחופרא ולא נאמר ביהוד בדיני שבת שספק לחומרא‬
‫שלת כשעובר על איסור ספק אף שד‪,‬וא מאיסורי‬
‫שבת הויא עבירתו לא על איסורי שבת אלא על‬
‫איסוד ספק דאורייתא שהוא מכלל כל איסורים‬
‫אגרות‬
‫אלו הטורים גם בעיני בנ״א אף כשיהיה מקום ו‪ 1‬םן‬
‫שקילי בעיני בנ״א משום דהוא מעד טעות אף‬
‫לדעת^ ואולי החרוש להשיך הוא דאף שבאיסור‬
‫אחר שהשח־ לקל מטנו הא כתב הש״ך בס״ק י״ב‬
‫רהוא רק כששניהם הם מין איסור אחר אבל מומר‬
‫לערלות החמורה אינו טוטר לשחיטה שקל טמנו‬
‫בעונש ובעיני הבריות‪ ,‬והשטיענו הש״ע בטה שנקט‬
‫רין שני אלו רמוטר לשני אלו זעז שהוא מטעם שהם‬
‫חמור חשור לקל‪ ,‬טיט זזטירי לענין זה שנעשה‬
‫מומר אף על האיסורים שהם ממין אחר‪ .‬והטעם‬
‫נראה טקוום דכפ ‪T‬ה שיש בשני אלו הרי לעניו זה‬
‫כל האיסורים הס טין אחר‪ .‬ופירוקו זה הוא יותר‬
‫מטתבר מפירוש הראשת דנהי שקילי מצר טעות‬
‫אף להבנת בנ״א הפשוטה‪ ,‬ט״ט הא יש לתלות שגם‬
‫הוא טועה כקזאר בנ׳׳א שבאותו מקום ואותו זמן‬
‫ואין להחשידו לדבר ההוא כיץ שגם הוא אפשר‬
‫סובר בן‪ .‬אך יש לומר שכייז שהטעם שהולכין‬
‫לקולא כתב הש״ך שם שהוא שלא להוציא האדם‬
‫מחזקת כשרותו‪ ,‬ולת כיון שאין לטעות בזה אף‬
‫שחזינן שטועין הרבה הוא ריעותא גדולה בחזקת‬
‫כשרותו אף על דברים החמורים בעיני בנ״א יותר‬
‫מעוני אלו להסתפק שמא הוא אינו טועה ויודע ששני‬
‫אלו חמורים שלכן יש להחעוידו מספק אף להחטוריס‬
‫בעיני בנ״א יותר‪ .‬אבל עיץ בש״ך שפירעו בטעם‬
‫המחבר לא מפני שאפשר שהוא ג״כ סובר שהקל חמור‬
‫אלא פי׳ דאולי מורא הבריות עליו יותר ממורא שמים‪,‬‬
‫שלטעם זה שאצל בנ״א הוא בטעות כזד‪ .‬שלא היה‬
‫לר‪.‬ם לטעות מ״ט לענין החקזעז דאולי מורא הבריות‬
‫עליו יותר ממורא שמים שייך גם בזת ולכן מסתבר‬
‫לפרקו בהחדועו שנקט דין שני אלו להש״ך כפירוש‬
‫הב׳ שכתבתי שהוא לאעזמועינן שחשוד אף לאיסורים‬
‫טמינים אחדים ומטעם דבארתי‪) .‬ומד‪ ,‬שפי׳ הש״ו‬
‫טעם זה דאולי מורא הבריות עליו יותר ממורא שמים‬
‫לא מובן לכאורה לאיור‪ ,‬צורך כתב זה דד‪.‬א יש‬
‫לפרעו דד‪,‬וא משום שגם להחשוד חמור יותר האיסור‬
‫שחמור בעיני בנ״א כמו להבנ׳׳זב אבל אולי מעזוס‬
‫דסתמא נקט המחבר שמשמע אף בחשוד שהוא יודע‬
‫הדינים נמי אינו חשוד לאיסור הקל כשחמור בעיני‬
‫בנ׳א שעל זד‪ ,‬הוצרך הש״ך להטעם דאולי מורא‬
‫הבריות עליו יותר(‪.‬‬
‫וא״ב בזה״ז במדינתנו בעוה״ר שנפרץ טובא חלול‬
‫שבת לתיאבץ לצורך פרנסד‪ ,‬ודוחים וידוע שיש הדבר‪,‬‬
‫שמתפללים ומקיימים שאר הדברים שאין נוגע לפרנסה‬
‫ונזד‪,‬רים מאיסורי מאכלות אף שעולה לד‪,‬ם ביוקר‬
‫מאכלות כעזרות מאסורות ו ‪ p‬נזהרים מעריות הרי‬
 ‫נושה‬ ‫אבן העזר‬
‫שד‪.‬דין כאלו שד‪.‬קלו‪ ,‬ואף ששמע שהדבר‪ .‬רבנים‬
‫אסרו אפשר שחושב שרק החמירו מעצמן ולא משום‬
‫שסברי ‪ p‬מדינא ואיב הוא כשוגג גמור דאומר‬
‫מותר‪ ,‬ואף אם ניפא שהוא קדוב למזיד נמי שון‬
‫שאינו מזיד בדור אין להחשיט טכדי‪.‬‬
‫ומד‪ .‬שהביא נתר״ה משו׳׳ת מין צית החדשות‬
‫שלפושעי ישראל מ מננו שבעוהיד נפרץ לדוב עד‬
‫שלרובם נעשה להם כהיתר אפשר יש לדונם כאומד‬
‫מותר שאין להם דין מומר‪ ,‬לא נבון לע ‪ r‬להחשיבם‬
‫כאומד מותר באיסור חמוד ומפורסם מ ה שאף‬
‫הנכרים יודעים איד שלישראל אסור יום זה במלאכד״‬
‫לומד שיתחשבו כאומר מותד‪ ,‬אבל לי יש טעם גחל‬
‫שלא כולם הם מכרים מצד אחד‪ .‬דד‪,‬נד‪ ,‬תמוה טובא‬
‫החלוק בין מחלל שבת בצנעא לבפרהסיא דאף בצנעא‬
‫הוא בחיוב כרת וסקילד‪ ,‬ויש בו הענין שד׳וא ככופר‪,‬‬
‫ועיץ בב״ק דף ע״ט כשהוא במחשד פעשיד‪,‬ם הוא‬
‫כפידד‪ ,‬גחעה בהחלוק שנתן דיב״ז בחומרא דיש‬
‫בגנב יותר מבגזלן‪ ,‬ואם משום דבפרהסיא הוא חלול‬
‫השם הדי גם בכל עבירות איכא חלזל השם בפדד‪,‬סיא‬
‫ולא נחשב מכרי‪ ,‬ודוחק לומד שהצדוף דחלול שבת‬
‫וחלול השם מצד הבפדהסיא עושזע מכרי‪ ,‬ובאדתי‬
‫בהדושי חעא משום דוראי אין הכרח שמי שמחלל‬
‫שבת לתיאבון הוא כופר במעשר‪ ,‬בדאקוית דאפשד‬
‫שאף שמאמין אינו יכול לכבוש יצרו להרוהת ממון‬
‫ולשאר תאותיו‪ ,‬כמו שאמרינן בעובד על שאד עבירות‬
‫אף החמודות כשד״וא לתיאבון שאינו משום שכופר‬
‫בר‪,‬שי׳'ת שרואה ושומע אלא שאף שמאמין עובד‬
‫משום שאינו י מל לכבוש את יצוד לתאותיו והטעם‬
‫משום דלא איתרע מחזקת כשרותו ליותר ממד‪,‬‬
‫שדואין ו מון שאפשר שהוא בעצם מאמין בעין דואד‪,‬‬
‫ואזן שומעת אן■ שמ‪-‬מ אינו י ס ל לכבוש את יצרו‬
‫אמדינן כן‪ ,‬וא׳ב גם במחלל שבת לתיאבון ‪ !vn‬לן‬
‫לומר כן‪ .‬ולש הוא כן באמת במחלל בצנעא תלינן‬
‫שאף שד‪,‬וא מאמין במעשה בראשית לא היה י ס ל‬
‫לכבוש את יצרו ואין דינו שכרי‪ .‬אבל כשמחלל‬
‫בפרד‪,‬םיא ה ח בהרבה דואין יהיו מי שיאמרו שהוא‬
‫מצד שכופר במעשה בראשית כיון דבמעשה זו שעועוד‪.‬‬
‫הוא מעשה כפירה שממילא הוא כאומר להרואין‬
‫שספד‪ .‬ול״ד לשאר איסורין שאין העבירה עצמד‪,‬‬
‫מעשר‪ ,‬כפירה אף בכופר אלא שממה שעושה יש‬
‫להרואין להוכיח שהוא ספר שזה לא הוי כמו שודא‬
‫אמד זה ולש לא נעשה מצד הרואין שיאמרו מצד‬
‫הוכחתם שהוא כופר לד‪,‬חשיב שגם ועא ועי כאמד‬
‫במעשיו שד‪,‬וא ספד ותלינן אנן שאינו ספד כמו‬
‫שהוא אומר שהועכחה אינה ברוח״ אבל בחלול שבת‬
‫שבספר הויא העבידה מעשה כפירה ורק משום‬
‫שאפשר גם שאינו כופז• שאו הוא רק מעשה העבירה‬
‫אגרות‬ ‫שלח‬
‫ועיץ בפית סקיח נשם משנת חכמים דבעבר‬
‫על לאוין רשבת וע*ז לא הוי מופר לכל התורה‬
‫ואיסור ספק אף ממלאכה לא עריף מאיסור לאו‪.‬‬
‫וגראר‪ .‬שאין הכרח שהסוברים רנעשה מופר מאיסור‬
‫ררבנן של שבת יסברו רגם בלאוין יהיה מומר‪ .‬עוד‬
‫מכ״ש וכרמשמע קצת מלשונו שם‪ ,‬שכתב הפ״ת‬
‫וע״ש עור שהביא ראיה דאף אם עבר על לאויז‬
‫דשבת וע׳ז לא הוי מומר לכה״ת רלשון אף הוא‬
‫לא רק שבאיסור ררבנן כתב המשנ‪-‬ח ראינו מומר‬
‫לכה‪-‬ת אלא אף באיסור לאוין שהוא ראורייתא נמי‬
‫כתב שלא נעשה מופר‪ ,‬אבל האמת שלא שי ‪ T‬זל‪-‬ז‬
‫דיש לומר דבאיסור דרבנן שועא מעניני מלאכה‬
‫כהוצאה לכרמלית וסשצאה מדה״י דראובן לרה׳י‬
‫דשמעון בלא עירוב פו^ ואולי גם טלטול מוקצה‬
‫שהוא ג' כ מצד גזידה דהוצאה כדאיתא בשבת דף‬
‫קב־ד ובביצה דף ל*ז‪ ,‬שייף להחשיבו כנכרי משום‬
‫שהחמירו באיסורם כמו אם היה זה מלאכה דאורייתא‬
‫אבל לא שייף זה על לאוין אף שדם אסורים‬
‫מדאודיית« וכעין זה מצינו לענין יהדג ולא יעבוד‬
‫בג״ע דבעדוה שיש כה כרת הוי הדין דיהדג ואל‬
‫יעבור אף על• העמרתה ערומה וחבוק ונשוק אף‬
‫להרמב‪-‬ן דהוא רק מדרבנן‪ ,‬וכשהיא רק חייבי לאוין‬
‫הוי הרין דיעבור ואל יהדג אף על הביאה עצמה‬
‫שהוא דאורייתא להניי ס' פ בן סורר וש כתב בחדושי‬
‫רעק״א יו״ד סימן קנ*ז ובברכי יוסף שם ואף שיש‬
‫אולי לחלק נדס מצינו כעין סברא זו‪ ,‬ולא דחוק‬
‫לומד סברא זו גם בכאן שאיסור ררבנן שהוא מענין‬
‫מלאכד‪ ,‬החמירו שיהיה בחומר מלאכה דאורייתא‬
‫שיתחשב כשעבר כנכרי‪ ,‬אבל בדבר שלא שי ‪ T‬סברא‬
‫דהחמידו כהא רלאוין אינו כנכרי‪ .‬וכ*כ יש למילף‬
‫נמי כיון שלא שיז לומד‬ ‫שגם בעובר על ספק‬
‫דד‪,‬המירו בזה כודאי אין להחשיבו כנכרי‪ .‬וגם מציגו‬
‫כעין זד‪ .‬בתום' מגילה רף י׳׳ט ר׳־ה אלא רד‪,‬קשו‬
‫היכי מדמיגן בד״מיז לק‪-‬ש בשלמא מגילה דתקינו‬
‫רבנן כית שבק״ש צריד השמעת אזן תקינו במגילה‬
‫כעין דאורייתא אבל בהמ״ז דהוי דאורייתא ולא כתיב‬
‫דצריד שישמיע לאזנו‬ ‫לתקן ביה‬ ‫שמע מנלן‬ ‫ביה‬
‫עיי״ש אף שנמצא שהדדבנן חמור פדאר שהוא מצד‬
‫סברא שכתבתי דבדינא דידהו כשד‪,‬תקינו תקינו כעין‬
‫דאורייתא אבל דין הדאורייתא שקיל לא תקינו ביה‬
‫כלום ונמצא ממילא שקיל‪ .‬ובאיסור ספק אף להדמב״ם‬
‫שהוא אסור מדרבנן לא שי ‪ T‬שיחמיוד כאיסור ודאי‬
‫ובפרט שתקנתם לא היה ביהוד על איסורי שבת‬
‫לכן מסתבר שלא נחשב כנכרי בעובר על איסור ספק‬
‫דשבת ואף אם ניפא שבעובר על לאוין נמי הוא‬
‫כנכרי נמי מסתבר שבספק שאינו דין מיוחד לאיסורי‬
‫שבת אינו כנכרי‪ .‬וגם לבד זה הא אפשר שחושב‬
‫שלט‬ ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬

‫סו ‪ p‬פא‬ ‫לבר הוא הספק‪ .‬שלכן למי מהרואין שיאמרו עליו‬
‫שעושה מחמת שכופר הוי כאמר להם שכופר שגם‬
‫הוא יודע שיש שיאמרו ‪ p‬ומ״ם עשה בפניהם הרי‬
‫בוואווין הגדולות בגט אם יש קפידא‬ ‫הוא בהודה שצודקים במה שמפרשים מעשיו שהוא‬
‫כפירה‪ ,‬וממילא מה שיודע בעצמו שאיט מפר ועושה‬
‫שלא יהיו על שרטוט‬
‫זה רק לתאותיו שלא »נול לכבוש את יצרו הוא‬
‫כדברים שבלנב ושיערו שלפני פחות מעשרה הוא‬
‫ב׳ דר״ח תמוז תשכ״ג‪.‬‬ ‫כצנעא שיש להעובר להשוב שכולן יבינו שעושה‬
‫מע״כ ידידי הרב הגאון מוהר״ר יוסף אליהו‬ ‫זה רק לוספיתו אף שהוא מאמין‪ ,‬אבל כשלא וזשש‬
‫ראקאווסקי שליטי׳א‪.‬‬ ‫מלזזלל גם בפני עשרה שהוא הפרהסיא יש לו לידע‬
‫שיהיו מי שיאמרו עליו שד‪,‬וא עושה מעשה כפירזז‬
‫בדבר מה שעוררני כתר״ר‪ .‬בוואווין הגדולים שד‪,‬יו‬ ‫משום שהוא מפר שלכן הוא כהודה ואמר להם שהוא‬
‫קצתם למעלה מר‪,‬שרטוט וכקב ונקי סימן‬ ‫מפר‪ .‬תהו טעם החלוק בין בצנעא לבפרהסיא בשבת‪.‬‬
‫קכ״ד איתא שגם הם צריך לכתוב תחת השרטוט‪,‬‬ ‫וא׳׳ב במי שידוע לבל שמאמין שד‪,‬שי’־ת ברא‬
‫הנר‪ ,‬לע״ר נראה שכיון שטעם ליכא אף בכל אותיות‬ ‫העולם שתאין אותו שנזהר בכל איסורין במאכלות‬
‫שלא יהיו קצת על השרטוט ועיץ בפ״ת בסג״ד סי ^‬ ‫אסורות וכדומה בחיובי עשה שעליו ורק שעושה‬
‫ע*ז שכתב שמשמע שלא סבר כן הרמ׳׳א דד‪,‬א ליכא‬ ‫מלאכתו להרויח בשבת הרי הוא למכירין אותו כאגן‬
‫זה בגירסתנו‪ ,‬לכן אין לנו להחמיר אלא במד‪ ,‬שמציט‬ ‫סד‪,‬די שעושה רק משום שאינו י מל לכבוש את יצרו‪,‬‬
‫שראוי להחמיר בלבוש וסדר הגט למד‪,‬ר״מ אף שאין‬ ‫וכשיש אנן םד‪.‬רי מר‪,‬ני אף רברים שבלב כדאיתא‬
‫לזה טעם נכון אבל לא בוואווין הגחלות שלא הוזכר‬ ‫בתום׳ קיח שין דף מ׳׳ט‪ .‬ולכן אלו מחללי שבתות‬
‫גם ברבדיד‪,‬ם‪ ,‬וד‪,‬חלוק זעא פשוט שבאותיות הגדולות‬ ‫שירוע ששומרים מצות התורד‪ ,‬ועושים רק לד‪,‬רוחת‬
‫הרי דל מד‪ ,‬שלמעלה מד‪,‬שרטוט נמי נשאר עחין אות‬ ‫ממון אף שיודעין חומר האיסור יש טעם גחל שאינם‬
‫הגון‪ ,‬וליכא ממילא בהו אף הטעמים הדחוקים‪ .‬אך‬ ‫כנכרים ואין להם חן מומר לבה״ת‪ ,‬וכ״ש באלו‬
‫שמ״מ אולי היה מהראוי לחוש לכתחלה גם לדברי‬ ‫שידוע שגם שומרים שבת בדבר שאינו נוגע לפרנסתם‬
‫הקב ונקי אבל כיון שאם יתחילו תחת הקזרטוט ככל‬ ‫שיש לומד שאינם כמומרים אבל אלו שלא יחעים‬
‫אותיות יהיו ברוב הפעמים ח מין קצת לנון פשוטה‬ ‫לשומרי תורד‪ ,‬יש לד‪,‬ם דין מומרים לכה״ת וד‪,‬ם‬
‫לכן טוב יותר להתחיל מעט למעלה מהשרטוט‪ .‬זהו‬ ‫כנכרים ואין לד‪,‬חשיבם כאומר מותר כדלעיל‪ .‬עכ׳־פ‬
‫טעמי ונמוקי וכתר׳׳ר‪ ,‬רשאי לסבור כדעתו ובחומרת‬ ‫בעובדא זו שירוע לשומר תורד‪ ,‬וגם שבת בדברים‬
‫הקב ונקי אבל יצטרך ליזהר טובא שלא ידמה לטן‬ ‫שלא נוגע לפרנסתו יש גם טעם זר‪ ,‬שלא להחקזיבו‬
‫פשוטם‬ ‫בדין מומר לכה״ת‪ .‬ומה שנ«פלל בבהכ״ג■ של‬
‫תערובות נשים לפרנסתו אף שהוא איסור גדול הא‬
‫ובדבר אלו שמחללין שבת ורק את החנות שלהם‬ ‫הוא משאר אי«רים שלא הוי מזה מומר לכה״ת‪.‬‬
‫סוגרים בשבת ד״ט ^ י שיקנו מד‪,‬ם שומרי תורה‪,‬‬ ‫ומה שהביא כתר׳׳ה מתשובת מהר׳׳ם שיק שמתיר‬
‫הוא פשוט שהוא רק רמאות ואינם נאמנים על עניני‬ ‫בחזן בקאר שול שבזמנו שהיה זה של רעפארמער‬
‫כשרות וצדק כתד׳׳ה במה שכתב שהם עוד גחעים‬ ‫באם היה שם חזן קודם שקלקלו ונשאר בשביל‬
‫לנאמטת מאלו שגם את חנותם פותחים בשבת שד‪,‬רי‬ ‫פרנסה גם לאכול משחיטתו‪ ,‬הוא אצלי רבר תמוה‬
‫מרדחים עי״ז יותר ועלולים יותר לרמות כי תושבים‬ ‫להאמיט כי בזמנו הרי הנר‪,‬יגו הרעפארמער כמה‬
‫שלא יבדקו אחריהם‪ ,‬ולדינא אינו טגע זה שתרריהו‬ ‫רשעיות ולמחוק מתתפלות אמונת הגאולה ור‪,‬וצרך‬
‫אין להם שום נאמנות לשום דבר‪.‬‬ ‫החזן להתפלל אותן התפלות המגוטם ואולי אותו‬
‫וד‪,‬נני י ח דו מוקירו‪,‬‬ ‫קאד שול התפללו כחן‪ ,‬והספר אין בידי לעיין‪.‬‬
‫משה פיינשטיץ‬ ‫יצא לנו שבשעת הדחק כשאין סופר אחר יש‬
‫להכקזירו לכתוב הגט כדכתב כתרי׳ה‪ .‬ומן הטוב‬
‫היה לראות שיאמר קודם כתיבת השמות עוד הפעם‬
‫שכותב לשמו ולשמה ולשם גירושין וכן קודם והרי‬
‫את מותרם‬
‫ידידו מוקירו‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬
 ‫משה‬ ‫אבן העזר‬
‫הראיש לא שיין■ לשנות שם לאחר מיתה ולתשובת‬
‫רקזי* י מל לשנות לאחר ^ ת ת אביו בית ראין ‪P‬‬
‫שיפחה דאף שכבר פת ולא שייך לשנות על העבר‬
‫אבל במה שנוגע לעצח שקזייך שם להאב גם על להבא‬
‫שוה יכול לשנות ל ת אף אם לא ניפא כהג׳ ת אלא‬
‫נימא שפליגי גם בחיים הוא פקזום דלמה שנוגע להבן‬
‫לא ‪ t v‬שהאב ימחה דעב־פ החזיק ‪ p‬במקום הוה‬
‫שלא היה האב כאן ל מ ח ת דאין זה מעניני איטור‬
‫ובעלות ד קייז לכל אדם לקבוע שם גם לאחרים אם‬
‫אך יתקבלו דבחו בבן על שם אביו במקום שלא‬
‫היה מי שלא יניח להחזיק‪ ,‬והא פשוט שאם בני העיר‬
‫קראו לארם שם אף שלא נרצתו אם אך אינו שם‬
‫‪1‬עאי ^ א שם חקווב שודאי הוא שם וצריך לכותבו‬
‫כגט ואם יגרקו בשם זה לבד ודאי יהיה גט בקור‪,‬‬
‫ולח גם כשהחזיק ‪ pn‬לאביו לשם אחר בית שנתקבל‬
‫במקום וה הוא שם של אביו בכאן‪ .‬ותה‪-‬ר להרא‪-‬קז‬
‫סובר דהוא רק כשבכוונר‪ ,‬קראו בני העיר הוא שם‬
‫שלו אף בעי׳ב‪ ,‬ובן אף בטעות אם עסם קורין‬
‫אותו בשם זה הוא שם שלו רלא שיז שיתבטל‬
‫ע׳י טעות‪ ,‬ביון שעכיפ יודעין אותו בכאן בשם זת‬
‫אבל כשקורין אותו ע״י מה שהבן אמר להם הוא‬
‫שם רק ‪ p p‬שמאמינים לו ולא לכשיודעו שר‪,‬אמת‬
‫אינו ‪ p‬וא״ב יפסל בקזיודעו שאין שם אביו בן‪,‬‬
‫ולומר שמ״מ יהיה שם זה לאביו משום שהבן קרא‬
‫אותו בן על להבא ומוכרחין לקבלו כמו במקזנה שם‬
‫עצח והוחזק בו בכאן ע׳ז איכא הטעם שאין הבן‬
‫בעלים לעלות שם לאביו כטעם הג״ת ולח חזינן‬
‫שהתה׳ד שד‪,‬וא בעל סבדא זו דאינו יכול לעלות שם‬
‫אחר לאביו‪ ,‬מסיק בסוף תשובתו ב טיח קל״ז דאם‬
‫היה שכוח להבן שם אביו המובד‪.‬ק אך ידע מהחניכר‪,‬‬
‫שהיו קורין לו דענדיל והיה רוצד‪ ,‬לייחס שם אב‬
‫כשאר בני ישראל ובדה מלבו שם רן הקרוב לדענזייל‬
‫שעל ברחו ושצרך לבדות שם מלבו הואיל ולא ידע‬
‫האמת נוכל לומר דכה׳׳ג יכול להחזיק שם לאביו‬
‫אע‪-‬פ שאינו כן עיי״ש שלכאורד‪ .‬לא מו ח הטע^‬
‫אבל הוא ברבארתי שאם היו מקבלין ממנו שיהיה שם‬
‫זה מעתר‪ ,‬לקזם לאביו היה ור‪ ,‬שם דאכיו‪ ,‬ורק ‪tp‬זום‬
‫שאין טעם לקבלו ^כ תב שם ול׳ר לתשובת הראיש‬
‫דהיה יכול לכתוב שם אביו המומר אלא שלא רצה‪,‬‬
‫פיחקו דלח אין צורך לקבלו ו חי השם רק לזמן‬
‫שמאמינים לו ולא לכשיודעו אבל הבא דחברת‬
‫לדחזיק איזה שם לאביו‪ ,‬פי׳ שכן יאמת כל אדם‬
‫דשפיר עקזה שצריך לקבוע שם לאביו במקום הזה‬
‫מאחר שאינו יודע האמת ה ת יש לקבל מפנו ולקרא‬
‫ממש לאביו ‪ p‬נעשה שם ור‪ ,‬של האב ו»ילו לכעויחגלה‬
‫א חב שאינו ח‪.‬‬
‫אגרות‬ ‫שט‬
‫סי ^ כב‬
‫בבת ישראלית מנכרי והחזי?ה עצמה‬
‫בשם בת יהושע וכן נכתב בהגט אם‬
‫כשר ואיך לכתוב מהיום‬
‫כ*א אייר תשכ״ג‪.‬‬
‫מ ד ב ידידי הרב הגאון הפפורסם מו הד^ יוסף‬
‫אליהו ראקאווסקי שליט׳זב‬
‫בדבר אשה שנולדה פישראלית שניסת לנכרי‬
‫בערכאות ונתחנכה ברת ישראל ובאשד‬
‫שנתביישה קראה את עצמה מרים בת יהושע ו ח‬
‫היא חותמת עצמה במכתביה שכותבת בעברית ובתוך‬
‫הכתובה כתבו כן ו ח מברכין אותה מכיריה בשם זה‬
‫ונתגרעזה מבעלה הראשון בשם זה ואודב ניסת לאחר‬
‫ג״ב בשם זה ומפורסמת היא בשם זה ועכקזיו היא‬
‫מוכרהת להתגרש מבעלה זה שהוא כהן שנשאה‬
‫כאיסור ונודע כתר׳ה איך שאביה זעא נכרי ושם‬
‫יהוקזע הוא שם שבדתה מלבה ורוצה כתר׳ה לדעת‬
‫גם חות דעתי העניה‪ ,‬הנה ידוע לכתר״ה המחלוקת‬
‫בשינה שם האב והחזיקו בשם השני בםי ‪ p‬קכ׳ט‬
‫סעיף י׳ באם ניסת כי להטוד בשם הרא״קז פסול‬
‫ותצא בנימת ולר‪,‬יש מי שאומר שהיא תשובת רקז׳י‬
‫לא תצא והפ׳ת ס׳ק כ״ר הביא מרדב״ז םי ‪ p‬שע׳׳ו‬
‫שסובר שגם הראיקז מכקזיר בהחזיק שם האב לשם‬
‫אחר והראיש שפוסל איירי בלא ה‪m‬יק שם אחר‬
‫להאב ו ח הביא מספר בית רוד וגם מספר גט מקוקור‬
‫הביא שמהגי החזקה גם לקום אביו‪ .‬ולבן על גט‬
‫הראשון שכבר ניסת אחרי הגירושין אין לפוסלו‬
‫ואף אם נימא שפסול לכתחלה לינשא מסתבר שלא‬
‫תחזור לפסולה אחר שתתגרש מהשני כיון שכבר‬
‫הותרת אבל גראה לזדד שאף להב״ש בשם תזדר‬
‫שלאביו לא מהני חזקה לשם אחר מקזום שאינו יבול‬
‫לעלות לאביו שם אחר הוא רק משום שאינו בעלים‬
‫להחזיק לאביו שם אחר כשאביו אינו משנה שמו‬
‫ובשכבר מת אביו שאין שוב מי שימחה סובר דלא‬
‫שייך לשנות שם לאחר ‪p‬תה שכבר אינו בעולת‬
‫יעיץ בפ״ת ס׳ק כ״ח בשם ג' פ דאפילו למ״ר דמהני‬
‫חזקה לקזם אחר לאביו הוא רק לאחר מיתתו דאם‬
‫הוא בחיים ואינו חצה שישנו שמו ל מ׳ ע לא מהני‪,‬‬
‫והוא מטעם דבארתי דמה שאינו יכול להחזיק לאביו‬
‫שם אחר הוא משום שאינו בעלים ע׳׳ז‪ ,‬וסובר הג׳ם‬
‫דבזה בו״ע לא פליגי ומחלקותם הוא לאחר מיתת‬
‫האב דשוב ליכא מי שימחה פליגי דלהטור בשם‬
‫שמא‬ ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬

‫ממה שלא נכתב שם אכיד‪ ,‬אלא שם אמד‪ ,‬שאינד‪ ,‬זו‬ ‫וממילא יש לעובדא זו שלא פתייחסת אתר האב‬
‫אלא אחרת שאין לה אב‪ ,‬כי על זו הרי חוקובים‬ ‫ואין לה אב כלל גם טעם זה שפן הדאוי לפניה‬
‫שיש לה אמ ול ‪ p‬צריך למסיף אחר שם אמד‪ ,‬תי מ ת‬ ‫מואר בני‬ ‫לבתת שם לאב כרי שיהיה לה שם‬
‫שד‪,‬חזיקד‪ ,‬עצטה בשם בת יהוקוע שזה מוכח ודאי‬ ‫יזודאל‪ .‬שבני האדם אף בידיעה היו טקבלין לקדותד‪,‬‬
‫שזו היא המתגרקזת וגם שאין לה אב ט חנ א‬ ‫בשם אב שבדתה לד״ שכה‪-‬ג יכולה לההזיק שם לאב‬
‫אף שהאמת אינו ‪ .p‬וגם אולי הוא ממעז בהא דתה׳׳ד‬
‫דהא מסתבר דאם יכתבו בגט על בת ישראל מנכדי‬
‫שם אביה הנכרי שיהיה הגט מזזד דנהי שמעד הדין‬
‫לא נזהזזב כאביה ואין לקוסמז בשם בתו מיס כיון‬
‫‪» P'D‬‬ ‫שמצד הטציאות היא בתו שייץ לשון בת‪ ,‬דגם‬
‫בגט׳ איתא לשון זה על ד׳ מדי בדיה דאיסוד גיורא‬
‫בעד שהחזיח עצמו בשם אחר על אביו‬ ‫בב״ב דף קמ״ט‪ ,‬וכן הוא בקדא ולציבא חפעזה עעור‬
‫בנים והיה שייף זה אף כשהיה נאמר על אחד מבניו‬
‫כמה שנים וחתם כן בגיטין כל השנים‬
‫שהוא ‪ p‬ציבא נדאיתא ביבמות דף סיב להאב״א‬
‫אם הם כשדין ואיד יחתום מהיום‬ ‫עיי״ש‪ ,‬ובעובדא זו דא כתב כתז־׳׳ה שעזם יהושע‬
‫שקבעה לשם אביה הוא משום שהוא תרגומו של שם‬
‫ובדבר העד שזר‪ ,‬יותר מארבעים שנה שחותם עצמו‬ ‫אביה הנכרי שנמצא שבעברית הוא מ!זם דאב‬
‫בעד על גיטין מו ם יוסף בנימץ ‪ p‬יהודה‬ ‫בדומה שעל שם עברית יכולה לקבוע‪ .‬ואף שיש‬
‫ליב הלוי‪ ,‬ועתר‪ ,‬אחרי עבור ז מ ג חל מד‪ ,‬אופר‬ ‫לחלק דתכא לא היו מקבלין בידיעה לקדותה בשם‬
‫שעזם אביו הוא אריה ליב ומחמת שבעת שד‪,‬תחתן‬ ‫בת יהוקזע כדי שלא יטעו לומד שהיא בת אב‬
‫שעזם חותנו היה ‪w‬־ ‪ ,t‬ליב התחיל לקרא עצמו מז ם‬ ‫מישראל שנוגע לכהונה ולעוד דברים‪ ,‬מ״ט לא‬
‫יהודד‪ ,‬לים ו מ יודעים אותו כל בגי העיד כי נקרא‬ ‫מסתבר לחלק כי קביעות שם אינו תלוי דוקא בבני‬
‫לתורד‪ .‬הרבה פעמים באשד הוא לוי ו מ חותם‬ ‫אדם כשרים ויראי ה׳ שיחושו לתקלד״ ובפדט בדבר‬
‫בגיטין ובשטרות ומכתבים ומזמבדבים אותו בביד‪,‬כ׳־נ‬ ‫זה שהתירו שלא לגלות ^במות דף מ׳׳ה דאמרו רכ‬
‫הכל בשם בן יהודה ליב‪ ,‬הנה משמע שנעפוד‪ .‬שינוי‬ ‫יהודה ודבא שילך למקום שאין מ מדין וישא בת‬
‫זה בעת חתונתו ע*פ עצת איזה אנשים טצד צואת‬ ‫יעזראל מודה ומדאי ה״ה לבת נכדי מישראל ויאמרו‬
‫ד׳ יועדה הוטיד וא׳׳ב ודאי היד‪ ,‬זה בד‪.‬סכם אביו‬ ‫לה שלא תנשאי לכהן‪ ,‬שלכן ודאי ח ב בנ׳א היו‬
‫אם היה אז בחיים שד‪,‬רי היה על החתונה ופזמע איך‬ ‫מקבלין אף בידיעד‪ .‬שם זד״ שנמצא שאף לתהיד נקבע‬
‫שכותבין הכתובד‪ ,‬כי מסחמא שאלו אותו איך הסז‬ ‫זה לעזם אביה וממילא אין לפסול הגט מבעלה‬
‫שסו לכתוב בהכתובה וגם קראו את הכתובד״ וכיון‬ ‫הראקוון שנכתב שמד‪ .‬מרים בת יהוקוע‪.‬‬
‫שנעפוה השיני בד‪,‬סכמתו פשוט שנעפזה שמו ממקז‬
‫לכו״ע שכל הטעם של תד‪*,‬ד הוא פפזום שרק לעצטו‬ ‫אבל בגט זה שצדיר לכתוב עתה נראה שצריך‬
‫י מל לעלות שם אחר ולא לאביו‪ ,‬ואם האב הסכים‬ ‫לכתוב דבר בדור שהוא לכתוב שם אמה כטו שצריך‬
‫הרי העלה האב על עצמו שם אחר שזד‪ ,‬הא י מל‬ ‫לכתוב על בת ישראלית מנכדי כדאיתא בדגמ׳ד‬
‫ושפיר הוא שמו במקום הזה אף שלא שינה במקום‬ ‫ובפ׳׳ת ס״ק כ״ג‪ ,‬ולדעסיף שד‪,‬חזיקד‪ .‬עצמך‪ .‬בשם בת‬
‫אהד‪ .‬אבל אף אם לא היד‪ .‬אביו על חתונתו או אף‬ ‫יהחזע‪ ,‬והטעם כי לכתוב שמד‪ ,‬לבד כבד באדתי‬
‫שהיה וידוע שלא ידע מזד‪ ,‬ש לי ^ טעם זד״ מסתבר‬ ‫בספרי על אד‪,‬׳׳ע שבזמננו שאין טותבין שם מקום‬
‫שבעדים אץ לפסול אף לד‪,‬פוסלין באבי המגרש‬ ‫החדה שלכן בגיטין ע״י שליח אין כותבין שם מקום‬
‫ור״פחגרשת דהא טעצם הדין אף לאחר תקנת ר״ג‬ ‫על האקוה‪ ,‬פסול בלא הזכיר שם אביר״ וממילא‬
‫שירדו העדים מפרפזין שמותיד‪.‬ן בגיטין היו אנשים‬ ‫יש לזענדיך גם כשמגרש בעצמו לכתוב שם האב‬
‫דבקיאין סימנייזע שחותמין בסימנים שקבעו כרב‬ ‫לכתחלד״ ול״ד לשתוקי ואסופי שסני בשמותן לבד‬
‫דצייר כורא וכדומה כדאיתא בגיטץ דף ל*ו‪ ,‬ולח‬ ‫משום דזד‪,‬ו סימן היותר גדול שד‪,‬די אפשר שליכא‬
‫אף שאנו אין נוד‪,‬גין ‪ p‬לא מצד אחה חפזש נזעו‬ ‫עוד שתוקי כלל עוד יותר משמו וקום אביו דמזרים‪.‬‬
‫זה שדוקא יחתמו שמו ופום האב אלא שלא לחלק בין‬ ‫ול ‪ p‬כיון דד‪,‬יא מזרה לקד‪,‬ל צריך לכתוב עליה‬
‫תני יחיחם לכרע שחוחמין בהפופות שאין צורך‬ ‫שם אמה ולא סימן של שתוקי ואסופי שהן פסולין‪,‬‬
‫לפדסום וד‪,‬כרד״ וטמילא בעובדא זו שחתם כחתימת‬ ‫אבל לא סגי מ ה שיכתוב שם אמה ביון ח חעד‪ ,‬היא‬
‫כר׳ע בשמו ופזם האב אף אם אינו שם אביו האמחי‪,‬‬ ‫לבת יהושע וד‪,‬רוב חוקובץ שאביה הוא ישראל ויאמרו‬
 ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬ ‫שמג‬

‫סימן כד‬ ‫בית שעכ״ם פפודסם הוא בעיר בשם זה שקבע לאביו‪,‬‬
‫הרי לא גדע מהוויפת סימן דנתפדסם והמנהג דאין‬
‫באשה שנכדאת בכאן רודע לפ״מ‬ ‫חותמין בסימנים אף במפורזזמים ליכא בזה ול ‪p‬‬
‫שכתב להם רדב והב״ד כתבו שמה‬ ‫אין בהגיטין שחתם שום חש‪.15‬‬
‫ומשיב בביש סימן ק׳׳ל ס׳׳ק פ׳א על מש׳׳כ‬
‫רוזשא באמרם שכן הוא ביטוי הנכץ‬
‫הדמיא דבשינד‪ .‬העד שם אביו אין לפסול כלומר‬
‫בפולין‬ ‫שהעלה לאביו שם אחד ולא משמע ‪ p‬מדברי ד^ שביז‬
‫שד‪,‬באתי לעיל‪ ,‬הוא על שם שלא קבע לאביו כלל‬
‫י״ז מרחשון תשכיג‪.‬‬
‫אלא אדדבה שינה שמו לשם שלא הידוע בכאן דהא‬
‫מע״ב י ת ת הרב הגאון המפורסם מוהר״ד שמואל‬
‫דינא דהרעזביץ שהביא לעיל הוא כדכתב הפית‬
‫סאלניצע שליט׳א‪.‬‬
‫בסקיז שהוא מה שהביא הביש בסק״ג נטעה עד ששמו‬
‫הגה בדבד האשד‪ ,‬אשד נקראת בכאן שהוא מקום‬ ‫יוסף ‪ p‬ראובן וחתם יוסף ‪ p‬שמעון שד‪r a in ,‬‬
‫הנתינד‪ ,‬דוזיע כפי שכתב כתר״ת היינו שנשמע‬ ‫סובר דפסול דחתימה זו יוסף ‪ p‬שמעון אינה בעולם‬
‫מד״מבטא אות יוד ובסגול תחת היוד‪ ,‬ואם ידוע שהוא‬ ‫זרב הדל במזויף מתוכו‪ ,‬הרי איירי ב ‪T‬וע ליוסף‬
‫כן שפיד כתב בוזד״ד‪ ,‬לכתוב דוזיע בעין לבסוף ולא‬ ‫בן ראובן‪ .‬ועיין בב״י שכתב לשון הרשב^ שחתימת‬
‫באלף ככל שמות לעז שבסוף השם כותבין כאלף‬ ‫זה העד אינה בעולם ואין לך מי שיקיים אותה‪,‬‬
‫כדאיתא בסימן ק מט סעיף ל״ד משום דבמלם עיקד‬ ‫ואיב לא שיין• זה כנקבע כאן שם לאביו והוא מפורסם‬
‫השם אינו בסגול לבמף אלא בפתה או בקכדן ורק‬ ‫רק בשם זה שודאי אפשר לקיימה ודק בשם זה‬
‫מצד מדררות המבטא נשמע כעין סגול ל ‪ p‬הוא דק‬ ‫יקיימודע שאין מקום לפוסלו‪ .‬ופר‪ ,‬שלהרמ״א בשר‬
‫סימן לסוף השם שלא יקראו אותו בלא נקודה שהוא‬ ‫בשעת ד^^ק לד‪,‬ב*ש אף שאינו כדרעחזק הער בכאן‪,‬‬
‫כמו ההא בשם קדש שבלעז הוא באלף‪ ,‬אבל היכא‬ ‫הוא מטעם חס שד לקיים ע*י הבדת חתימתו כקודם‬
‫דידוע שהוא בסגול כגון שדוחקין את הבדת האות‬ ‫תקנת די ^ וגם אולי עדיף דכיון דכשר בשמו יוסף‬
‫בחברת סגול צדיך לכתוב בעין גם בסוף כמו באמצע‬ ‫לבד יקיימו את שמו ולא ישגיחו על מה ששינד‪ ,‬בטעות‬
‫השם ומפורש כן בטיב גיטין בשמות אנשים אות‬ ‫או מ דון שם אביו‪ .‬וד‪,‬רשב״ץ ^בר ששינד‪ ,‬גרע כי‬
‫הנון סק״י בשם נטע כשד‪,‬וא כינוי לשם נתן‪ ,‬בשם‬ ‫אף שדופד‪ ,‬לחתימת יוסף בן ראובן יאמדו שאינו‬
‫ס׳׳ג של מר‪,‬רא״ש לכתוב נתן הממנד‪ ,‬נטע שהוא‬ ‫זד‪ ,‬שהוא בשם בן דאובן שהדי חתום ‪ p‬שמעון‬
‫כינוי‪ ,‬ולא שם חחע דקדש שכתב הביש שד‪,‬וא מלשון‬ ‫וממילא לא שייך לקיים אותו של ‪ p‬אינו עד כשד ‪,T‬וי‬
‫נטיעד‪ ,‬ומצריך לכתוב נתן דמתקרי נטע‪ ,‬אלא שר‪,‬וא‬ ‫מזויף מתוכו‪ ,‬ול״ד לקודם תקנת ד״ג שלא הזמרו‬
‫שם חול והוא כינוי ומ״מ מצדיך לכתוב נטע בעין‬ ‫שמותיהם שאם מעאו כסתב זה הדי קיימוה שפיד‪ .‬אבל‬
‫מטעם שד‪,‬ביא בשם הגאון מו׳׳ד‪ ,‬יושע יען מ קודין‬ ‫בעובדא די ת שיחע בחתימה זו מי הוא החותם ודאי‬
‫בסגול פירוש שאינו מ «‪ ■6‬שמות שכותבין באלף‬ ‫מזד למ*ע אף להדשב׳ץ ואף שלא במקום דחק‪.‬‬
‫שעיקר הברד‪ ,‬אינה בסגול‪ .‬ול ‪ p‬אף שבספר קב ונקי‬ ‫ולכן כל הגיטין שחתם עד עתה כשדים‬
‫בהפתיחד‪ ,‬לסדר שמות כלל ב• אות י״ג כתב מתחלה‬ ‫ומעתד‪ ,‬היד‪ ,‬יותד טוב שלא יחתמוד‪,‬ו בגט אבל‬
‫בשם מינטשא שאף שעל הדוב נשמע כמו הבדת סגול‬ ‫אם יש חחק בעדים צריך לכתהלד‪ ,‬לחתום בחדויידע‬
‫וא*כ אפשד שיש לכתוב בעין לבסוף מסיק דצדיו‬ ‫היינו שיחתום יוסף בנימין בן אדיה ליב הלוי שאני‬
‫לכתוב מזלף משום דעיקד גם שם זד‪ ,‬הוא בקמץ‪,‬‬ ‫מוחזק בשם בן יהת־ד‪ ,‬ליב הלוי עד‪ ,‬שזה יוציא‬
‫ולבסוף מסיק שאף ב ש»ת שאין דגילין בהם וד‪,‬קדיאה‬ ‫מכל חשש‪ .‬ובדיעבד כשישאר בשם בן יהודה ליב‬
‫נוטר‪ ,‬יותר לסגול נסי לא יכתוב עין זד^א בהא שמצינו‬ ‫יהיה מז ד כשיתוזום בשם זד» ויד‪,‬יד‪ ,‬פסול כשיחתום‬
‫בלשון הקדש שדטז נ א אזע• הברת סגול כמו הרבה‬ ‫‪ p‬אריה ליב להרשב״ן מון שלא ידעו לקיימו מאחר‬
‫אדנה ודק בדיעבד נשר כשכתב עין‪ ,‬לא נראד‪,‬‬ ‫שידוע לבן יהת־ד‪ ,‬ליב דא»־ו שדכתתם אינו זד‪ ,‬העד‬
‫‪ p‬אלא כדכתב הטי״ג שאם הוא בהברת סגול צריו‬ ‫אף שד‪,‬וא ככתב ידו‪ ,‬ולאחר שיתהזק ויתפרסם בבן‬
‫לכתוב בעין אף לבסוף‪ .‬תעלי הקב ונקי איידי בשמות‬ ‫אריה ליב יו מז ד כשיהתום בן אדיה ליב כחזקה‬
‫שאין רגילין אבל אפשר ג״ב שעיקרם אינו בסגול‬ ‫השניה וגם לא יופסל במקום עיגון אף כשיחתום ‪P‬‬
‫כמו בשמות הדגילין שרובן אינן בסגול שלבן סובר‬ ‫יועדד‪ ,‬ליב אף להרשבת‪ ,‬מ מאוע• שהיה ידוע מתחלד‪,‬‬
‫שתלינן שגם הם אין עיקדם בסגול אבל בידוע בברור‬ ‫לשם ‪ p‬יהת‪-‬ה ליב ידעו לקיימו‪ .‬אבל יותד טוב‬
‫שנשמע שזזברה דוחקת סגול גם הוא יודד‪ ,‬שיש‬ ‫שיחתום מדרום בתרויידע בכל אופן כדכתבתי‪.‬‬
‫לכתוב לכתחלה בעין‪.‬‬ ‫ידידו מוקירו ומברמ‪,‬‬
‫שמג‬ ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬

‫שם רחל שד‪,‬וא ג״ב שם עיקר ורק בעזם השני כתבו‬ ‫אבל אס אין ידוע לכתר׳׳ה שנדהק בסגול אלא‬
‫רק שם הטפל ולא שם השני שד‪,‬וא ג״ב עיקר‪ ,‬פסתבד‬ ‫שהוא דק ממהירות המבטא בסוף השם נשפע בעין‬
‫שבח‪,‬״ג לא יפ «ל גם הב״עז כיון דנכתב עכ״פ שם‬ ‫סגול יש לכתוב רוזיא באלף אחר היוד לבתחלד״‬
‫אחד משפות העיקרים שלוע ואף שיעו לד‪.‬םתפק קצת‬ ‫ולא בהא כיון שהוא שם לעז‪ .‬ואף דהקב ונקי כתב‬
‫שמא גרע פלא כתבו שם שני כלל מו שכתבו שם שני‬ ‫שבכה״ג שאין השם דגיל פי' שלח לא ידוע בברור‬
‫הטפל ולא שם שני העיקד‪ ,‬טיט כיון שלא טצינו‬ ‫איך הוא עיקר השם יכתבו בהא בסוף אף שהוא שם‬
‫סבדא זו בהזכרת שפות בפירועו וודסדו אחד אלא‬ ‫לעז‪ ,‬משום שבלה״ק בא הא בנקודת סגול במו תיבת‬
‫פצינו סברא זו רק לענין וכל שום על שם העיקר‬ ‫ארבה‪ ,‬לא נראה כלל דפשוט שאין ההא של ארבה‬
‫שסובר כן הב׳׳י שועיא הב״ש‪ ,‬וד‪.‬ב*עו לפירושו‬ ‫לסימ סגול שלא מציגו סימן לסגול בלה׳ק אלא‬
‫לא סבד גם בוכל שום סברא זו׳ ל ח אין לפסול‬ ‫הוא רק אות יתר שאיכא בהרבה תיבות בלה״ק‬
‫במקום עיגון‪ .‬אבל אם לא היתד‪ .‬נקראת כלל בשם‬ ‫וכמו תיבת הרבה שכתוב בקרא ספוך לתיבת ארבה‬
‫דוזעוא או אף בהיתד‪ ,‬נקראת בילדותד‪ ,‬כשד‪,‬יתד‪ .‬שם‬ ‫שג״ב הוא בהא לבסוף‪ ,‬וההברות של לה״ק הנאסר‬
‫ועתה נשתקע הוא שינוי השם שפסול אף במקום‬ ‫בקרא לא מציגו בהו שוס סי^‪ ,‬ורק במקום שיש‬
‫עיגון‪ .‬אבל מסתבד שהקדיאד‪ ,‬היא הזיין והיוד בד״בדה‬ ‫למיטעי דרשינן בהא דקידועוין דף י״ח בקרא דבבגדו‬
‫אחת כתנועד‪ ,‬שד‪,‬וא הזיין ותיור בנקודה אחת כמו‬ ‫בה וגם שם הקשו התוס' על דעז׳׳י ופירשו באופן אחר‬
‫שהיו שניהם אות אחד‪ ,‬וד‪,‬וא עוד יותר בקריאד‪ .‬אחת‬ ‫ולח בלא נשמע דחיקת סגול בדוקא צריך לכתוב‬
‫טשווא נע ונקודד‪ .‬באות השני‪ ,‬שלמ ג״ב נשמע הזיק‬ ‫באלף דחיזג‬
‫דק כעין זש ביחד ודק שבאותיות זעז הוא יותר רך‬
‫פבאותיחז זי ביחד שזה תלוי כפי מבטא המדינות‬ ‫אבל פה שכתבו בב״ד של תל אביב שלא כדבתב‬
‫שלח אין בזה משום שינוי פמש אלא דד‪,‬וא אותו‬ ‫כתר‪-‬ה אלא רתשא בשין תחת היוד וטעמם כתבו‬
‫השם בין שנכתב באותיות זי ובין כשנכתב באותיות‬ ‫פשום שעום זה הוא שם פולני שזהו הביטוי הנכון‬
‫זש לכן אין לפסול בדיעבד‪ .‬אבל למנחלה ר‪.‬יד‪ .‬לד‪.‬ו‬ ‫של שם פולני זה ו ח נאפד להם פפי עדי הכרה‬
‫לכתוב בהגט כדכתב להם כתו‪-‬ה רוזיע או רוזיא‪.‬‬ ‫שהיא בשם רוזעזא‪ ,‬לא פובן פה לנו מקור של השם‬
‫ובענין הפמנה שמנר״ד‪ ,‬בתב דמתקריא וד‪.‬ם כתבו‬ ‫והביטוי שהיה בפולין אף שגם היא נקראד‪ ,‬שם ‪,p‬‬
‫הפכונד‪ ,‬הצדק אתם שכן טהגין‪.‬‬ ‫דהא צריך לכתוב השם שבכאן שהוא שם מקום‬
‫הבחינה שהוא עוד עיקר כדאיתא ב סי ח קכ״ט סעיף‬
‫והנני ידידו מוקירו‪,‬‬
‫ד׳ ובכאן היא נקראת רחיע או דוזיא ולא רוזשא‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‬
‫ואם לא האמינו שנקראת דוזיע בעין משום שלא מצוי‬
‫שיהיה סוף השם בדחיקת סגול היה להם לכתוב‬
‫דוזיא באלף ו ח אם סברו כהקב ונקי היה להם‬
‫לכתוב בהא או באלף אבל לא לכתוב רוזשא מסין‬
‫תחת היוד‪.‬‬
‫סיסן כה‬
‫אבל בדיעבד נראה שאין לפסול את הגט‪ .‬מ‬
‫בטעם על מה שא״צ בטול מודעי על‬ ‫פסתבר שאף בכאן שנקראת רוזיע או דוזיא לא‬
‫הויא הקריאה בהברת שווא נח על הרץ והנקודה‬
‫המינוים ואם בתב שבטל גם זה מה דינו‬
‫על היוד כשתי י תח ת שאז היה שינוי השם פגמו‬
‫ב' תפוז תשכ״ג‪.‬‬ ‫פכפי שנקראת כאן‪ .‬ונצטרך לחקור איך היתה נקראת‬
‫מע׳׳ב ידידי הרב הגאון פוד‪,‬ד'ד אברדח דוד‬ ‫בפולין שאם שם היתה נקראת בשם רדזשא וגם‬
‫ניזניק שליט׳׳א‪.‬‬ ‫שעדיץ לא נשתקע כפי שכותבין שגם עתה נאמר‬
‫להם פפי עדי הכדה שהיא בשם רוחסא‪ ,‬יש להמסיד‬
‫הנה בדבר הרעואת הבעל שכתוב שם ורבני מבטל‬ ‫במקום עיגת כיון שעכ׳׳פ יעו לד‪ .‬גם שם זה ושם‬
‫כל מודעות ומודעי פורעות אס מסרתי על‬ ‫אחד רחל הרי כתבו גם פשטות שבפקום הנתינה‪,‬‬
‫הגט וכן כל הפינוים הנזכרים פשוט שקאי על הבטול‬ ‫שנפצא שהוא רק כחיסדו שם אחד משפחזיה שכשד‬
‫מודעות שבטל גס את המודעות אם מסר על המינויס‪,‬‬ ‫כדאיתא ברפ״א שם סעיף א'‪ ,‬ואף שעום רוזשא כיון‬
‫ואף שאין צורך לבטל פורעות שמא פסר רק על‬ ‫שלא נקראת בכאן הוא רק שם טפל‪ ,‬ולהב״ש סק״ג‬
‫ד‪,‬מינוי דסופר ועדים «^א המודעות שפא מסר על‬ ‫כשכתבו שם הטפל לכד פסול‪ ,‬פ״פ כיון שכתבו גם‬
 ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬ ‫שרט‬

‫סי^ כו‬ ‫עצם נתינת הגם בדחזינז מלשיז בטול מודעות בר׳׳ס‬
‫קל׳ד ו ‪ p‬הוא בסדר הגט של הש‪-‬ע בסעיף ב' ו ח‬
‫בענין הדוש הלבוש ביבמה שנתקדשה‬ ‫הוא בסג ‪ r‬סימן מ‪-‬ח‪ ,‬והטעם פשוט דמסידת מודעא‬
‫מצד שהוא אנוס לא שייף אלא על הנתינה שהוא‬
‫לזר שצריך לגרשה קודם שיחלח היבם‬ ‫הגיח שין שע״ז מוסד טודעא שאינו עושה ‪1‬ה בדצון‬
‫אלא שהוא אנוס‪ ,‬אבל אם אינו אנוס על הנתינה‬
‫י״א מנ״א תשכ״ג‪.‬‬
‫שהוא הגידושין שוב ודאי ליבא «נ ם על המינוי‬
‫מעיב ידידי הרב הגאון המפורסם מודר״ד אשד‬
‫דסופד זה ועדים אלו דלמד‪ ,‬יאנסוהו על זה שיאמד‬
‫אבדאמסאן שליטיא הגאביד מי תי שליט״א באוס־‬
‫דוקא לסופד זד‪ .‬עד שנימא שנכיד זד‪ ,‬לאונס‪ ,‬כי אם‬
‫טדליא שלום ובדכד«‬ ‫דוצד‪ .‬לגדש לא איכפת לו ם־ב מי יד‪,‬יה הסופר‪,‬‬
‫ואם יש לפעמים איזד‪ .‬קפ ‪T‬א לד‪,‬מגז־ש פי יד‪.‬יד‪.‬‬
‫ענף א‬ ‫הסופד אין זד‪ .‬דבד גדול כ״ב עד שיתתשב אונס‬
‫שהכדנוזע לבטל מינוייו בשנתדצד‪ .‬לזה וכן לעדים‬
‫הנה מכתב נתריד‪ .‬נתקבל כשלא הייתי בביתי יותו•‬ ‫ושליח‪ ,‬תמצא שהוא דבד מיותד מה שבטל מודעות‬
‫מג׳ שמעות וכשבאתי ומצאוני את מכתכ‬
‫גם על המנוים‪ ,‬אבל מה איכפת לן מה שעשד‪ ,‬הבעל‬
‫כתדיה הכנתי שכבד נעשה מעשד‪ ,‬כי דבדי כתד״ה‬ ‫דבד מיותר דאין זד‪ ,‬מזיק לבטול המודעות על הגט‬
‫אינם צדי מן חזוק‪ ,‬ונשאד לד‪,‬שיב דק לחכימתא‬
‫שכתב שבטל‪ .‬ואה״ב בד‪,‬שבועה שלא יבטל הדי כתב‬
‫לד‪.‬שתעשע כדבדי תודה של ‪ p‬מפני הטדדא הגדולה‬ ‫שלא יבטל את הגם ולא את השליח‪ ,‬ואף אם לא‬
‫הנחתי על שעה הפנויה מעט‪.‬‬ ‫הזמד שאד המנוים נמי הוא בכלל שלא יבטל את‬
‫הגט דבטול מינוי הסופד הוא נמי בטול על ועט‬
‫והנד‪ .‬בדבד הדוש הלבוש בסי מ קנ״ט כיבמה‬
‫ממילא הויא שבועתו בד‪,‬ברח ממילא נמי שלא יבטל‬
‫שנתקדשה א ד צדיך לגדשה קודם ואחיב יחלח לה‬
‫כל המנוים להכתיבד‪ .‬ודעזתימד‪ ,‬לבד מד‪,‬שליח שע״ז‬
‫מטעם דבעינן שיוכל לייבמזנ הא כבד דבו החולקים‬
‫הא הזכיד בשבועתו שלא יבטל את השליח ול ‪ p‬איני‬
‫עליו ומסתבר כד‪,‬חולקים‪ .‬דד‪,‬א טבל שאינד‪ ,‬עולה‬
‫דואה בזד‪ ,‬שום חסרון‪ .‬ובנוסח הדשאת נתב ד‪,‬ב״ד ד‪,‬די‬
‫ליבום אינד‪ ,‬עולה לחליצה דדף ביב במעוטא דחייבי‬
‫גבתב גם בלא יתוד‪ ,‬ולכן יש לכתד״ה לסוד הבתיבד‪,‬‬
‫כריתות ליכא דאיה דלא שייף לכאן דדדשא הד‪.‬יא הוא‬
‫והגתינד‪ ,‬עיי אלו שמינד‪ ,‬הבעל כפי הכתוב בדרשאווב‬
‫לפוטדד‪ ,‬לגמדי מזיקד‪ .‬והא בקידשד‪ ,‬זד לא נפטדד‪,‬‬
‫מהזיקה ואם מכיץ שכבד נתחייבד‪ ,‬בחליצה לא פקעה‪,‬‬
‫ובדבד השינוי קצת בשם משפהד‪ .‬של שליח‬
‫הדי מדינא יש להיות חולצת אף שלא מתייכמת‪ ,‬כמו‬
‫שכתד׳׳ה נתב להם למשפזזת גאלדבעדג וד‪.‬ם נתבו‬
‫בסוטד‪ ,‬ספק שחולצת מטעם שד‪,‬יתד‪ ,‬צדיכד‪ ,‬גט מבעל‬
‫למשפחת גאלדעגבעדג‪ ,‬וגם השמיטו את הסימן הידוע‬
‫של ‪ p‬אין לפוטדד‪ .‬במת הבעל גם מיבם בלא חליצד‪.‬‬
‫להדב ניזניק‪ ,‬אינו כלום שודאי ו ע נתכוונו לעשות‬
‫אף שאינד‪ ,‬מתייבמת כדאיתא בסוטה דף ה'‪ ,‬ולדעת‬
‫את מי שצוד‪ .‬לוע נתר״ד‪ ,‬ודק שטעו בד‪,‬קדיאה או‬
‫הדאב״ד שהביא הדא״ש יבמות דף י״א גם בסוטה‬
‫בכתיבתם מ מון שאין שום טעם שישנו לעשות אחד‬
‫ודאי חולצת‪ ,‬הדי חזינן שמטעם שכבד נתחייבד‪,‬‬
‫ולא יודיעו וד‪.‬וא כדבר גלוי ומפורסם הטעות שלד‪,‬ם‬
‫וא״א ליפקע בבדי נפטרד‪ ,‬בחליצה אף שאינד‪,‬‬
‫ונשאר דק כבלא הסימנים האלו שודאי ודא כשר‬
‫מתייבמת‪ ,‬וא״ב גם בנתחייבד‪ .‬בחליצד‪ ,‬וימ ם ממש‬
‫לשליחותו שאין הסימנים עכוב מכיון שכתבו שמו‬
‫כד‪,‬א וקידשה זר אחד מיתת הבעל שנתחייבד‪ .‬בחליצה‬
‫ושם אביו כפי שכתב להם כתד״ד‪ ,‬ולא ידוע אחר‬
‫וי מ ס ממש ונעשית עתד‪ ,‬עחד‪ ,‬דאשת איש שפקעד‪,‬‬
‫נשם ז ת‬
‫זיקה בעצם אך שט״מ אין לפוטרד‪ ,‬בכדי ולהתידד‪,‬‬
‫להזד סגי במה שתחלח נפי שד‪,‬יא עתד‪ ,‬אף שאסודה‬ ‫והנני ידידו מוקידו ומבדנו‪,‬‬
‫מלדתייבם‪ ,‬וגם מצינו בנתחייבד‪ ,‬בחליצה ויבום‬ ‫משה פיינשטיין‬
‫ממש ונאמדה כשד‪,‬זיקד‪ ,‬לא נפקעד‪ ,‬שנפטדה בחליצה‪,‬‬
‫כד‪,‬א דשומדת יבם שזינתה לד״ע ולד' המנונא גם‬
‫אליבא דרבנן שאסורה ליבמה מן התודה כדאיתא‬
‫בסוטה דף י׳׳ח ולא נפקעד‪ ,‬הזיקד‪ ,‬שלא ועתרד‪ ,‬לעלמא‬
‫ונפטדה בחליצד‪ .‬להתידד‪ ,‬אד‪ ,‬אף מזה ליכא דזרה‬
‫משום שהאיסוד אבמד‪ ,‬הוא דק מדין סוטד‪ ,‬לבעלד‪.‬‬
‫שמה‬ ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬

‫לפוטרד‪ ,‬מיבום אבל על חליצה לא קאי הקרא ומר‪,‬‬ ‫שתפסי קית שין אף לר״ע בדאיתא ביבמות דף ם״ט‬
‫שגם החליצה דמעוברת אינה פוטרת הוא מהכלל‬ ‫לח ‪1‬תשבה בעולה ליבוס‪.‬‬
‫דאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצת‬
‫ד ח הא מוכרח לומד לאביי אליבא דד׳ יוחנן‬ ‫וגם הא מצד שכבר נתהייבה בי מ ם וחליצה הרי‬
‫בדף ל׳ ה שבביאד‪ ,‬נם הוא מודה דלא פטרד‪ ,‬ורק‬ ‫חזינן שפקעה בשומרת יבם שקידש את אחותה לתום׳‬
‫בחליצר‪ ,‬סובר שפטרה‪ ,‬ומוכדחין לומר שהוא מדאו׳‬ ‫דף י״ח דבגשא פקעה זיקה לגמרי ורק בקידש אסרו‬
‫דאם רק גזירה מדרבנן כדפי׳ מד‪.‬ר׳׳מ בלעזון התום׳‬ ‫מדרבנן‪ ,‬וא״ב מה שבקידשה זר צריבה חליצה הוא‬
‫שכתבו ובביאה מודד‪ ,‬שלא יבא לידי איסור שאם‬ ‫משום דראויה גם ליבום בשיגרשגד‪ ,‬הזר ולא פקעה‬
‫מועבר ובעלד‪ ,‬וד‪,‬פילד‪ ,‬תיפטר אתי לייבם מעוברת‬ ‫הזיקה כלל בדתירצו החום׳ בדף ‪ ,r a‬וכוונת התוס׳‬
‫לכתהלד‪ ,‬עיי׳׳ש‪ ,‬יקשה איך מקשה רבא דגם החליצד‪.‬‬ ‫הוא אף להאוםדים בנאסרה שעה אחת ליבמה אף‬
‫לא תועיל כמו הביאה מצד הכלל דאינד‪ ,‬עולד‪ ,‬ליבום‬ ‫כשזזזרה והותרה דהא איירו התום׳ לשמואל שמםפקא‬
‫אינה עולה לחליצד‪ ,‬הא הוא דק מעוום גזירה בעלמא‬ ‫לו דשמא קית שין תופםין ביבמה לשוק‪ ,‬ועזמואל‬
‫ובעצם היא ביאה לפוטרה והגזירה ליכא בחליצה‬ ‫הוא מד‪,‬אוםדין בדף מ׳׳א בהא דקידש אוז אחותה‬
‫ולכן צריך לומר דמדאודייתא לא שמד‪ ,‬ביאה ולח‬ ‫ומהד‪ ,‬שאמור ביבמתו‪ .‬ומ׳׳ם באיא שאפשר לתקן אף‬
‫מקשה רבא שפיר דאף שד‪.‬קרא קאי דק על יבום‬ ‫בחיים לא נזמזבה כנאמרה אף שער‪ .‬אחת‪ ,‬ואף לתירו׳וו‬
‫נמי הוא גם על חליצה בדגרח מהכלל דבל שאינד‪,‬‬ ‫הר׳ יצחק דהוא מקרא דלא חהיד‪ .‬דאף ע׳י קידושין‬
‫עולה לימם אינד‪ ,‬עולה לחליצה וא״צ קרא מיוחד‬ ‫אמורה לזד‪ ,‬נמי הוא פירוש דלא נפקער‪ .‬גם המצור‪.‬‬
‫נם על חליצה וכוונת החוס׳ הוא רק לטעם על מד‪,‬‬ ‫דיגום דד‪,‬א הקרא ממיק אחר לא תהיה יבמה יבא‬
‫שלא ילפינן לר׳ יחזנן חליצה מיבום דכמו דיגום‬ ‫עליה הרי לא נפקעה נם מיבום בר‪,‬קידושין והיא ככל‬
‫לא מטרד‪ ,‬מוהיא מעובדת אף שהפילד‪ ,‬לא יפטדנה‬ ‫יבמה שיש עליה גם מצות ינום‪ ,‬ואף שאינו יכול‬
‫נם חליצה דאף בלא הכלל דתלדה חליצה ביבום יש‬ ‫לייבם מצד אימוד א׳׳א הויא המצוה שיגרשנה המקדש‬
‫למילף מהדדי‪ ,‬שהוא משונז דבביאה היה אמוד לו‬ ‫דיבמנד‪ ,‬היבם‪ ,‬ואף שא״ב הוא כ חיי ת ראעזץ אד‪,‬״נ‬
‫שלא יבא לידי איסור וכיון שד‪,‬יד‪ ,‬אסור לא פטרה‬ ‫ורק שד׳ יצחק מוכר דמסברא לא הייט אומדין כן‪,‬‬
‫כדמצינו באלמנה מן הנישואין לכ״ג שלא נדחד‪ ,‬מפני‬ ‫אלא מהקתב וביץ שהזיקה היא גמורד‪ .‬אף ליבום‬
‫עקוד‪ ,‬די מ ם שלכן אם בעלו לא קנו אף שאיכא‬ ‫אין שום ו«רץ לד‪.‬חליצת‬
‫זיקה וחייבת בחליצד‪ ,‬אלמא דביאד‪ ,‬האסורה לא‬
‫פטרה ל ח נם ביאר‪ ,‬דמעובדח שהיד‪ ,‬אסור לבועלה‬ ‫אבל כוונת הלבוש הוא למה דאיתא בדף מיא‬
‫מצד ספק ברח שאף להרמב׳׳ם אסור מדאורייתא וגם‬ ‫בטעם שאינה חולצת חוך ג׳ חדשים משום שאינד‪,‬‬
‫היתד‪ ,‬אסורד‪ .‬בדין ודאי מצד רוב יולתת ולד קיימא‪,‬‬ ‫עולה ליבום אף דד‪,‬זיקד‪ ,‬היא גמורה באופן שליכא‬
‫לא פטרה מקוום דביאד‪ ,‬אסורד‪ ,‬לא פטרה והקרא‬ ‫חעחזז עיבוד במו בארומה וכדומה דבשלמא באלו‬
‫הוצרך להשמיענו שלא פטרה שלא נימא דאיסוד‬ ‫שאיכא חשש עיבוד הוא חם‪ 1‬ץ בזיקד‪ .‬אף שאח׳׳ב‬
‫זה דמעובדת שאני משונז הסברא דתיגלי מלתא‬ ‫תפיל לד״ל אבל בארומה שליבא חשעז עיבור הא‬
‫למפרע דהיתד‪ .‬עומדת להפיל והקומיענו שלא אמרינן‬ ‫ליכא שום תמרץ בהזיקה ומ״ם אינד‪ ,‬ועלצח‪ ,‬אלמא‬
‫סברא זו דתיגלי למפרע וממילא יש לד‪.‬בי{צ! בדין‬ ‫דאיכא עוד למוד דבעינן שבקזעת החליצד‪ .‬תהיה עולה‬
‫איסור ברור שלא פטרה שמצד זה הא נתרבד‪.‬‬ ‫נם ליבום‪ ,‬וניחא בזה דברי התום׳ דף מ׳׳א שהקשו‬
‫לחליצד‪ ,‬שיקז למילף מאלמנה לכ׳׳ג מן הנישואין‬ ‫לדיל תיקשי מר׳ יוסי שאמר שמר‪ .‬שאינה חולצת‬
‫שצדיכד‪ .‬חליצה ובחליצד‪ ,‬פטדה‪ ,‬חר‪ .‬היה טעם אביי‬ ‫תוך ג״ח הוא מטעם שאינה עולה ליבום ולר״ל הא‬
‫שאף שגם הוא יודע הבלל דאינה עולה ליבום אינה‬ ‫הוא משום שחליצת מעוברת לא שמה חליצד‪ .‬וארוסה‬
‫עולד‪ ,‬לחליצה חלק בכאן בין חליצה לימם משום‬ ‫גזרו אטו נשואה‪ ,‬ותירצו דלר׳׳ל נמי אינד‪ .‬חולצת‬
‫דדמי זד‪ .‬לאלמנד‪ .‬לכ׳׳ג מן הנישואין‪ ,‬ודכא סובר‬ ‫תוך ג״ח נמוום דאינה עולה ליבום‪ ,‬שלכאורה הא‬
‫הבית דד‪,‬קדא בפרשד‪ .‬זו חידש זד‪ ,‬משום דמסבדא‬ ‫ל״ק כלל ח ה שלר׳׳ל חליצת מעוברת לא שמה חליצד‪,‬‬
‫ל׳׳ד לאיסור ברוד משום תיגלי מלתא למפרע אין לט‬ ‫נמי הוא מטעם שאינה עולה ליבוה דד‪,‬קדא ובן אין‬
‫לומד שהקרא חידקז שלא נימא כהסברא זזלא שד‪,‬וא‬ ‫לו עיין עליו אמשד שהוא על ינום שמוזדש דאיט‬
‫חדוק; דבל זמן שיקו עובר ליבא דין ינום עד שתפיל‬ ‫ינום אף אם עבר וננסה בעורר‪ ,‬מעובדת וד‪,‬פילה‬
‫ולח לא פטרה‪ ,‬אף שמצד האיסור לייבם היה פוטרה‬ ‫אח׳׳ב‪ ,‬ואם לא נרצד‪ ,‬לאוקמי בדשיעי שאין חוששין‬
‫מצד הסברא דחיגלי למפרע‪ ,‬א״ב אין לה לעלות נם‬ ‫לשמא יהיר‪ ,‬הולד קיים הרי אפשר נם מזוגג שלא‬
‫לחליצה מצד הכלל דחלויה חליצד‪ ,‬ביבום‪.‬‬ ‫ידע שד‪,‬יא מעובדת שמשמיענו הקרא שאינה ביאד‪,‬‬
 ‫משה‬ ‫אבן העזר‬
‫שלא מתייבמות דד‪,‬א אם אינה מעובדת הרי היא‬
‫זקוקה ליבום ושייך החליצה לפוטרה כדאמר הגם׳‬
‫הטעם בספקות שאם יבא אליהו ויאמר שאינה‬
‫מעוברת הדי היא זקוקה ליבם ולא היה לן לאסור‬
‫אף לכתחלה מלחלוץ‪ .‬אך אולי בשביל חשש רחוק‬
‫תזמא היא מעוברת ותפיל אח״ב אף שרוב אינן‬
‫מפילות ואפשר שאינן מעוברת כלל‪ ,‬נמי גזרו לאפור‬
‫ולחר לישנא בתוס׳ רף ל״ר‪ ,‬לפסול אף בריעבר‬
‫כשחלצה תוך ג׳״ח‪ ,‬וגם לגזור בארוסה שודאי אינה‬
‫מעוברת אטו נשואה שג׳־כ הוא זדזזש דחוק‪ ,‬ולכן לא‬
‫הקשד‪ ,‬על ד׳׳ל‪ ,‬אבל כיץ שהוא דחוק טובא לא אמרינן‬
‫זד‪ ,‬במסקנא בעזמצינו שאיכא עוד טעם דד׳ יופי‬
‫דפובר דביץ דעפ׳פ איגד‪ ,‬עולד‪ ,‬עתה ליבום אף‬
‫שאינו מצד חפדון זיקה אין יכולין לחלוץ לת וזהו‬
‫טונת התום׳ שבהקוקויא פברי דלד׳׳ל ליכא כל ענין‬
‫השני דאינד‪ ,‬עולה ליבום אלא ענין הדאשת דהוא‬
‫חפדץ בזיקה שזה ישנו במעוברת אבל ליכא בתוך‬
‫ג׳״ח‪ ,‬ודק מעוום הומזעז דחוק אסרו לד׳׳ל‪ ,‬ותירצו‬
‫דביון שהוא ‪ m m‬דחוק גם לר״ל אינו מטעם זה‬
‫אלא מטעם דאיכא עוד ענין באינה עולה ליט ם שלא‬
‫שייך לזיקה ולא דק בארוסה אלא בעיקר האיסוד‬
‫לחלוץ בתוך ג׳ הוא משום ענין השני דא׳׳ר יופי‪,‬‬
‫וטעם ענין זד‪ ,‬השני דבשעה שועלצת בעינן שתהיה‬
‫עולד‪ ,‬גם ליבום סובר הלבוקז שאיכא גם בקידשד‪,‬‬
‫זד שהיא עתה איא ואין יבול ליבמה אין להתיר גם‬
‫ד״חליצה‪.‬‬
‫אבל א״ב מ׳׳ט לא נקיש ב׳ הענינים שילפינן‬
‫מאם חפץ יבם שיהיו שזין‪ ,‬שכקום שלענין זיקה שמי‬
‫שאינד‪ ,‬זקוקה ליבום אינה זקוקה לחליצת אסדינן‬
‫דמד‪ ,‬שנעשית אעות איש במד‪ ,‬שנתקדקזה לזד אף‬
‫שאינו י מל לייבם עתה סזזהיא א׳א נחזזובה כלא‬
‫נאסרה אף שעה אחת מכיץ שנאסרה דק בדבר‬
‫שאפשר לתקן ע׳׳י גידישיז שלכן נירונית כד‪,‬יתר‪,‬‬
‫מותרת ממש שלא נפקעד‪ ,‬הזיקה וצריכה חליצת נימא‬
‫שח הוא גם לענין הב׳ דבקועד‪ ,‬שחולצת בעינן‬
‫שתהא עולה גם ליבום דביץ שאפשר לתקן ע׳׳י‬
‫גירושין נוזשבד‪ ,‬חבול לייבם גם עוזה באם יגד שנת‬
‫שלכן לא יהיה זה עיטב למעשר‪ ,‬החליצת ואף‬
‫לתירוץ הד׳ יצחק הא באדתי שבעצם ד» ת ‪T‬וץ‬
‫אהד‪ .‬ואין לומד דטעם הלבוש הוא מזזזום שאינו‬
‫יכול לייבם עד אתר ג׳״ח מדין הבחנה שע״ז לא יוכל‬
‫לתקן בגידועזין‪ ,‬ונימא שמונת הלבוש דדא שיגרקונה‬
‫וימתין ג׳׳ח‪ ,‬דלא משמע ‪ p‬מהלבהזז ולא מהאחרונים‬
‫שתירצו משום דמפין אחזו לוצציא נחשב כבידו‬
‫לייבם‪ ,‬דלענין איפוד הג׳׳ח מה יועיל מה שימפו‬
‫אותו לגרש הרי עכ׳״פ תצטרך להמתין ג׳״ח‪ ,‬אלא‬
‫אגרות‬ ‫שמו‬
‫וא״ב לד״ל שאינה הליצה נסי הוא מםעם קושית‬
‫דבא והקדא קאי על יבום אבל ממילא ידעינו גם‬
‫שאינה חליצה ואף אביי מודה דלר״ל הוא משום‬
‫חבלל דדק לד׳ יוחנן רצה לחלק לומד שסובר חעא‬
‫•מטעם האיסור לייבם והקרא חידש שלא ניסא לחלק‬
‫כהסבדא דתיגלי למפרע‪ ,‬אבל לדיל גם הוא מודה‬
‫לדבא דאינו מצד האיסור לייבם אלא מצד דנתחדש‬
‫דליכא דין יבום במעוברת שלכן אינה עולה גם‬
‫לחליצה מצד הכלל דתלויה חליצה ביבום‪ ,‬וא׳׳ב‬
‫גם עצם דין דמעובדת אינה עולה לחליצה הוא מטעם‬
‫הכלל דא״ד יוסי ולא קשה כלום ואם מבדי התום׳‬
‫דהקרא לר‪-‬ל ועא גם על חליצה כמו על יבום וא׳־צ‬
‫להכלל דלא כדבאדתי‪ ,‬הדי נמצא דאין צורך לטעם‬
‫ד׳ יוסי באיפור חליצה תוך ג״ח דהרי ספק מעובדת‬
‫היא‪ -‬ונצטרך לומר שהוא רק לענין ארוסה וכדומה‬
‫דאין לחוש למעוברת‪ ,‬והתחלה היו סבורים התום׳‬
‫רהוא משום רגזרו ארוסה אטו נשואה כדמוכרחין לומר‬
‫על מד‪ ,‬שהיה ניחא להמקשן אליבא רר׳׳ל מארוסה‬
‫ובהתידוץ פבדי רגם לר׳׳ל לא היו גוזרין בארוסה‬
‫אטו נשואה וד‪,‬וצרך לטעם ר׳ יוסי שלא כד‪,‬מקשן‪-‬‬
‫אבל הוא רחוק טובא רמ״ש שיגזרו ארוסה אטו נשואה‬
‫לענין הבחנה ולא יגזרו בשביל חשש האיפור דלאו‬
‫ריבמד‪ ,‬לשוק שד‪,‬וא יותר וצזוד מענין הבחנה וגם‬
‫הא לא מסתבר לפרש כן לר״ל זמ^א כדבארתי שהוא‬
‫כקושית רבא מצד אינה עולה ליבום‬
‫ענף ב‬
‫ולכן צריך לומר רבמעוברת לר״ל מי הזזדוש‬
‫ביבום שאינה זקוקר‪ ,‬בל כך משום דעיין עליו שיש‬
‫לו בן שלכן אינה זקוקה ליבם כאשד‪ ,‬שי שלהבנים‪,‬אך‬
‫שבעובר לא הוו מתים בהפילה את״ב כחיים שנולדו‪,‬‬
‫ואין למדים מולד ממש שמת שהתם הדי הוא מדרכיה‬
‫דרבי נועם בדאיתא בדף פ״ז‪ ,‬שלא שי ‪ T‬זה בעובר‬
‫שינוליז לחכות עד אחד הלידד‪ ,‬ולמ חוזדת הזיקה‬
‫כשד‪,‬פילה ואף שצריך לומד דלא לגמרי נחקזב שיש‬
‫לה בן כדחקשו התוס׳ מחא דולר אינו פוטד עד‬
‫שיצא לאויר העולם שלכן לא ועתרד‪ ,‬הצדה מטעם דוב‬
‫נשים ולר מעליא ילדן ותירצו דעיץ עליו הוא גם שלא‬
‫תנשא םש‪ m‬שאינו בן גמור‪ ,‬פ׳׳מ לענין שלא‬
‫‪,‬תתייבם ולא תחלוץ הוא מקוום חיקר‪ ,‬קלתזה כזו‬
‫שבעצם הדי יש להוזעזיב העובר כיש לר‪ ,‬בן ליכא‬
‫בזה דין יבום להתייבם וממילא גם חליצה ליכא‬
‫מהכלל דאינד‪ ,‬עולה ליבום אינד‪ ,‬עולה לחליצת ולא‬
‫שייך ממילא שיפטדוה באם תפיל סזזתזזזוד הזיקה‬
‫כית שד‪.‬יבום וד‪.‬חליצה היו כשלא היתה זקוקה ממש‪.‬‬
‫ומצד זה היתה תוך ג*ח כדין הספקות שחולצות אף‬
‫שמז‬ ‫משה‬ ‫אבן העזר‬
‫וד‪,‬ספדים שהביא הפ״ת אינם אצלי שנמצאתי עתר‪,‬‬
‫חוץ לעיר אבל השתדלתי והעזגתי ספד החתים וכנראה‬
‫שד‪,‬שב יעקב עצמו כתב משום שכופין אותו לגרש‬
‫עיייש בסימן עיו ובסי ‪ p‬עיט מזזיב דאדו׳ע‪ ,‬אבל‬
‫לעיר אין צורך א מ‬
‫ולדינא בסי ‪ p‬עיט מודד‪ ,‬לתידוץ השב יעקב‬
‫דני ת שכופין להוציא עדיף מדבר שביד הברו לעשות‬
‫וכמגורעזת כבר דמי ומסיק ‪ p‬להלכד״ אף שבסימן‬
‫עיו כתב שנעלם מהשב יעקב התוס׳ דבגיטין דף‬
‫פיר דיר‪ ,‬הכא‪ ,‬דפשוט שלא קעור‪ ,‬כלום דבתוס׳‬
‫שם הקשו על מה שאמד דבא בתנאי דתנשאי לפלוני‬
‫שא״א לה להנשא לאחר ולסמוך שיגרשנד‪ .‬כדי שתנשאז‬
‫לפלוני לקיים התנאי משום דלאו בדידד‪ ,‬קיימא‬
‫לאיגדועזי‪ ,‬הא מיפינן לו לגרשה שד‪,‬די היא עליו‬
‫באיסור א׳ א מ*ז תירצו כיון דמימ י מל הבעל‬
‫לדחותה לא בדידד‪ ,‬קיימא לאיגרוסוי‪ ,‬ומפרעז החת״ם‬
‫שבהתידוץ מבדי דאף שכופין לגרש מ״מ לא נחעזב‬
‫בידה לאיגדועזי דלא כסברת השב יעקב‪ .‬אבל הא‬
‫אי אפשר לפרש כן ראם במזירוץ לא סכרי‬
‫הסברא דכפיד‪ ,‬היד‪ ,‬לתו לתוספות רק לומר דמכל‬
‫מקום לא נחשב מטעם זו; בירד‪ ,‬לאיגדועזי אלא‬
‫ודאי דגם בהתירוץ סברי סברא דבפיה במו‬
‫בהקושיא רק שתירצו מעזום דימל הבעל לדמת ת‬
‫ולכאורה לא מובן איך ידחה אותר‪ ,‬כית שכופין‬
‫אותו לגרשה הרי לא יניהו לדחות‪ ,‬ולכן צריך לפרעז‬
‫דד‪,‬דחיד‪ ,‬הוא משום דמצד איסור א׳א הא אין צורך‬
‫לגרעות לא לצורכו שיהיד‪ .‬מותד בה לאחר שישא‬
‫הפלוני ויגרעונד״ דד‪,‬א תאמר עליו עולמית מעזום‬
‫איסור דמחזיד גרושתו כדאיתא בטור סימן קמ״ג‬
‫וברמ״א שם סעיף ט״ו‪ ,‬ולא לצורכה שהרי אמרה‬
‫להנשא לפלוני מטעם הגזירה דיאמרו דנשיד‪,‬ם נותנים‬
‫במתנה‪ .‬ואף שד‪,‬תוס׳ לעיל מזה כתבו רכיון דניסת‬
‫לאחר בינתים לא שיז הגזירה ומתרת לינשא‬
‫להפלוני לסהחלה‪ ,‬נדאד‪ ,‬לפ״מ שכתב הב״עז סיק‬
‫כיו בטעם הטור ודרמ׳׳א שכתבו נשאת אח״ב לעוון‬
‫דיעבד שאינו משום שחולקים על התוס׳‪ .‬אלא משום‬
‫דד‪,‬תום׳ כ ת מ זד‪ ,‬למאי דסיד בגמ׳ דמתדת לינשא‬
‫לאחר אבל למסקנא דאסורד‪ ,‬לינשא לאחר ואם נשאת‬
‫תצא אכתי שייך הגזירה דיאמדו דנשיהן נותנין‬
‫במתנה‪ ,‬שלפ״ז גם למאי דס״ד הוא רק כשלא יכופו‬
‫לגרש אלא רק כעוירצה יגרעונד‪ ,‬דאפשר שימשך זה‬
‫זמן רב‪ ,‬אבל כיון שימפו אותו לגרשה מצד איסור‬
‫אהא הרי י מפו אותו תיכף ושי ‪ T‬הגזירה לאסור‬
‫להפלוני אף לתום׳‪ ,‬שלת אין בשביל מה למפו‪,‬‬
‫ומצד האיסור א׳א הדי י מפו אותו רק לפרועו ממנה‪,‬‬
‫ורק שמ״מ אולי ירצה לגרעוה כדי לסלק מעליו‬
‫אגרות‬
‫משמע דבזזביל זה שהמתנה גית אינו נטנד המת אלא‬
‫מצד הזד אינו עיכוב לחליצה דהוא דק נאיסוד אחר‬
‫לייבם דהדק הוא דחולצת‪ ,‬ואף שאיסוד זה דג״ח‬
‫לא היה נדחה משום דאפשד לקיים שניהם עיי‬
‫המתנה והיה אסוד אף ביאה דאשונה מימ אולי אי‪1‬‬
‫להתמיד יוהד מאיבוד לאו ממש שחולצו^‬
‫ודאיתי בפיה סימן קניו ביק כיב בשם תשב‬
‫יעקב ובשם תחתים דאף דלא תתגרש צריכה להפרישה‬
‫מבעלה גיח קודם החליצה והוא משום דסברי דגם‬
‫ג״ח חזזל אהד נמי הוא עיכוב לחליצה אבל בגי‬
‫בגיח דפדישה‪ ,‬והלא פלוג נצטרך לומד לדידתו‬
‫שדק בגירדזויז ומיתר‪ .‬לא פלוג בין היתד‪ .‬פדוקזה‬
‫מבעלד‪ .‬או לא אבל בלא גירושק התירו בפרישד‪.‬‬
‫יעיץ בפית סימן קנים סקיח בשם ם׳ מנחת עני‬
‫שנסתפק במעוברוז היבמד‪ .‬מזנות אם יכול לחלוץ‬
‫לד‪ .‬דאולי תקנתא דרבנן לא הוי כאיסור ממש לעכב‬
‫החליצה ומסיק להתמיד‪ ,‬וכן ועא גם בתקנתא דג״ח‬
‫יש ספק זה ויש להתמיד ואיב תצטרך להפריש גיח‬
‫כד‪,‬שב יעקב והחתים אף בלא גידתזוין‪ ,‬ולהלבתזז‬
‫שצריך לגרשה הרי לא יועילו ד‪,‬ג״ח שפירשה קודם‬
‫הגירושין דבגידושין הא לא פלוג‪ ,‬ומחק לומד דכיון‬
‫שהפדישד‪ ,‬היתד‪ ,‬עיד הימם ודחליצד‪ ,‬יועילו אף‬
‫קודם הגירושין‪ ,‬ואיכ אף שלא הזכיר הלבוש הגיח‬
‫כוונתו גם שתמתין אחר הגירתזוין ג״זג אבל עכ״פ‬
‫כוונת הלבוש הוא מצד האיסור דאיא ולא מצד‬
‫הגיח דבשביל זה היה מודד‪ ,‬דמועיל הפרשה בלא‬
‫גירושין כדסברי השב יעקב ודחתיס‪.‬‬
‫ומצד זה הא יותר מסתבר דכיון דאפשד לתקן‬
‫נחשב כיכול לייבם גם עתה ולא יעכב להחליצה‪,‬‬
‫חהו מה שדדה נראד‪ ,‬בתירוץ השב יעקב בלשון‬
‫שהביא הפ״ת שגהשב ראוי לייבם לא מצד הכפיר‪,‬‬
‫דלא הוזכר בדבריו‪ ,‬אלא משום דמקשינן ב׳ הענינים‬
‫להדדי ו מי גם לענין זד‪ ,‬שלא לעכב החליצה בחשיבות‬
‫ראוי ליבום כית דאפשר לתקן ע״י גירושין ולכן לא‬
‫קשר‪ ,‬משה״ק בספר בית מאיר שד‪,‬ובא בפ״ת שם דד‪,‬א‬
‫מחוסר מעשה התלוי באמ‪-‬ים שאין להחשיב זה‬
‫לבידו אף כשכופין‪ ,‬דאין טעמו בשביל שבידו לראות‬
‫שיגרשגד‪ ,‬המקמזו אלא משום דרק איסוד שאין לו‬
‫שום תקנד‪ .‬הוא איסור לעכב התליצד‪ ,‬ולא איסור‬
‫שיש לו תקגה אף שאין בי מ לתקן‪ .‬ומש״ב דחת״ם‬
‫שמבא שם שהוא משום שכופין אותו להוציא ו ח‬
‫מוכרח מתירוצי תתוס׳ דדף ט*ז‪ ,‬לא דק דבתום׳ לא‬
‫החבר כפיה ואין צורך לפרש מטעם הכפיה אלא‬
‫שכיון שיעז תקנה עיי גירושק אף שאין בידנו התקנד‪,‬‬
‫נמי נחעזב ראוי ליבום או מסברא או מקרא כדבארתי‪,‬‬
 ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬ ‫שמח‬

‫היד‪ ,‬זד‪ .‬מחמת יבום ככל עחד‪ ,‬לו שהיתר‪ ,‬נשואד‪,‬‬ ‫איסור א״א מכל מה שבעל ונ״ש כשהיו לו בנים‬
‫לאחיו ונפלה לפניו ליבום בגת לריא בחוץ שד‪,‬יתד‪,‬‬ ‫ממנה ירצה לגרשה כרי שלא יהיו הבנים ממזרים ב«ס‬
‫ערוד‪ ,‬לו באיסור איא בעח שהיתה אשת אודו ולאחיו‬ ‫תנשאי לר&לוני אחר הג ‪T‬ושין‪ ,‬ע״ז הא לא יבוםו‬
‫ד‪.‬מח לא היתד‪ ,‬ערות אבל בחנאי דעיט שעתר‪ ,‬עדית‬ ‫אוונו הכ״ר אלא מרצון עצמו שאפשר יחזה אותה על‬
‫איגד‪ ,‬ערוד‪ ,‬גם לו שהרי גיטד‪ ,‬גמור בלא שיור דק‬ ‫זמן רב שיחשוב שיש עור זםן לקיים התנאי‪.‬‬
‫שאינו יכול לייבמד‪ ,‬מצד ר‪,‬תנאי שלא יתבטל דעט‬ ‫וגם בלא זה הא למאי דהיה סבור שלכתהלה‬
‫גם לעלמא ואף לאחיו המת שנשאה ליד לשוע■ ערוד‪,‬‬ ‫מותרת להנשא לאחר על סמך שיגרשנה דשאנה‬
‫דהיא מחמת יבום שאסדתד‪ ,‬תורד‪ ,‬ליבום וד‪,‬יא צדיכד‪,‬‬ ‫הפלוני דהיה קיום התנאי שחל ועט למפרע וראי‬
‫לחרוש התורד‪ ,‬מקרא או אף מסברת דלכן הוא עיכוב‬ ‫יהיר‪ .‬ההיתר לחיות עטה עור הרבה שנים רמ׳ש‬
‫לחליצד‪ ,‬מהכלל דמה שנתמעט שלא לעלות ליבום‬ ‫מתחלת הנישואין‪ ,‬וכוונת התום׳ שיכופו לגרשה אינו‬
‫נתמעט שלא לעלות גם לחליצה‪ ,‬אבל בתנאי דתתבטל‬ ‫תיכף אלא לאחר זמן רב ראם היו כופין תיכף איו‬
‫ועט שלא שייך לאיסור יבום דד‪,‬רי היד‪ ,‬נמצא דגם‬ ‫התירו לו לישאנה כלל‪ ,‬וכוונתם רק שעכ״פ יכופו‬
‫על המת היתה ערוה ולא היה כלל דין יבום לכן לא‬ ‫אותו לגרש כשיראו שיש לחוש למיתת פלוני וכרוסה‪,‬‬
‫שייך שיעכב החליצת‬ ‫ולח תירצו שפיר שר‪.‬כעל ירחר‪ .‬לומר דעדיק אין מה‬
‫ודימה הרשביא זד‪ ,‬לנודרת הנאד‪ ,‬מיבמה שחולצת‬ ‫לחוש דכול עור לחכות איזה זמן וממילא אין להחשיב‬
‫משום שאינו שייך לאיסורי יכום ואף שהתם הוא‬ ‫כידה לאיגרושי‪ ,‬ונמצא שהיכא שהרין הוא שכופין‬
‫כעדוד‪ ,‬דלהמת היתה מותרת ודק לד‪,‬יבם אסורה‪,‬‬ ‫חיכף לגו ש גם בד‪,‬תידוץ סובדים שנחשב בירד‪,‬‬
‫ס״מ הא ודאי לא שייך איסור זד‪ ,‬ליבום דלא מצד‬ ‫לאיגרושי כסברת השב יעקב ואיבא עוד ראיה‬
‫יבום ט»רה‪ ,‬ויש לסילף מזה דמד‪ ,‬שאינה מתייבמת‬ ‫לד‪.‬תום׳ לסברתו‪ ,‬תהו הטעם שבסיח ע״ט לא חש‬
‫מצד איסור שלא ®’ ‪ T‬ליבום אינו עיכוב לחליצה‪.‬‬ ‫החתים בעצמו לקושיא זו וד‪.‬ביא גם מבית מאיד‬
‫ואף שנודדת ועאד‪ ,‬שאינה מתייבמת הוא מצד דקיימא‬ ‫שסובר סברא זו ומסיק החתים ‪ p‬לד‪.‬לכד״ משום‬
‫עליה בלאו ועשר‪ ,‬שנתרבד‪ ,‬בהאי גונא באלמנה לכ׳״ג‬ ‫שלא קשר■ בלום מתום׳‪.‬‬
‫‪ p‬הנישואין שחולצת אף שאינה מתבמת שיקשה‬
‫איך מביא ראיה מזה לתנאי דא״א שד‪.‬וא איסור כדת‬
‫ענף ג‬
‫צריך לומד דכוונתו דבשביל נודרת הנאד‪ ,‬לא היה‬ ‫אגב אעורר אתה העדות בדברי החחים שהביא‬
‫צריך הקרא ראם היד‪ ,‬צריך קרא היה לן לומד שד‪.‬קדא‬ ‫מבית מאיד טעם אחי על שאח קיח שין ח ד עיחב‬
‫דפדבד‪ ,‬לחליצד‪ ,‬אף שאינד‪ ,‬עולה ליבום הוא בנודדת‬ ‫לד‪,‬חליצת מטעם הרשביא רבוד הראשון מיבמות שכל‬
‫זעאה שאינד‪ ,‬מאיסורי ביזפ•‪ ,‬כלל וישנד‪ ,‬בשאלה ולא‬ ‫העכבר‪ .‬שאינו מחמת יבום עצמו אלא מטעם אדוד‬
‫באלמנה מן הנישואין לכ׳״ג שהיא מאיסורי ביאר‪,‬‬ ‫כגון הכא דאיסוד איא גודם שלא תעלה ליבום אין‬
‫שד‪,‬יא לא תעלה לחליצה‪ ,‬אלא ועא משום דבנודרת‬ ‫זד‪ .‬בכלל כל שאינה עולה ליבום איגד‪ .‬עולה לחליצד‪.‬‬
‫לא צריך קרא שתחלוץ מטעם שדבר אחד גרם לה‬ ‫עיייש‪ ,‬ועד‪ .‬ברשביא איתא דק דבתנאים לא מיירי‬
‫ליאסד ליבם ואיגד‪ ,‬מאיסורי יבום שזה לא מעכב‬ ‫קרא ולא אטרינן אלא באיסור ערוד‪ .‬אבל בזו שאיסור‬
‫לחליצד״ וד‪,‬וכיח שפיר לתנאי דאיסוד א׳־א שנמי אינה‬ ‫רבד אחד גרם לה להאסד דד‪.‬יינו תנאו חולצות אע׳־פ‬
‫מאיסורי יכום שנ ח לא מעכב לחליצת ולכן נרכיחין‬ ‫שאין מתייבמות‪ ,‬ופסיק ואעיפ שאן• זו אם עסדד‪.‬‬
‫מזר‪ ,‬הב״ס והחח׳ס דגם ערוד‪ ,‬דא־׳א ע״י שקידשה‬ ‫וניסח לזד‪ .‬שנאסרה עליו נמצא גט בטל ותאסד לו‬
‫זד שנסי אינו מאיסורי יבום עולד‪ ,‬לחליצד״ ול״ד‬ ‫איסור ערות סיס אין איסורה עכשיו אלא מחמת‬
‫לקידש היבם את אזעתה דאינד‪ ,‬עולה לחליצד‪ ,‬דנהשבד‪.‬‬ ‫תנאו ולא מחמת ערוד‪ ,‬עיייש‪ ,‬וא׳־כ סניל להביט‬
‫מאיסורי יבו ת דהתם הא צריך קרא למעטה מיטם‬ ‫והחתים שאף איסור עדור‪ ,‬דאיא אם אינו מצר יבום‬
‫ועיקר הקרא הוא על אופן זד‪ ,‬חת»‪1‬ר בגט׳ בדף ח׳‬ ‫עצמו אינו מעכב החליצד‪ ..‬אן• אולי מונתם להא‬
‫לתירוץ דאשת כי איצטדיך עליה לנשא מת ומת‬ ‫דמסיק הרשביא ח־‪.‬רי זו כנודרת הנאה מיבמה בחיי‬
‫ואח׳׳ב נשא חי‪ ,‬אבל לקתשד‪ ,‬זד שיד‪,‬יד‪ ,‬אסור לו‬ ‫בעלה שאינד‪ ,‬עולד‪ ,‬ליבום דקיימא עליה בלאו ועשר‪.‬‬
‫לייבם אם תופסין הקידושין לא צריך לא מצד טעם‬ ‫ועולד‪ ,‬לחליצד‪ ,‬משום שדבר אחד גדם לה לי(»ד‪ ,‬ול ח‬
‫הואיל ואישתרי דעולא ולא מצד היקשא דר׳ י ת ת‬ ‫סוברים דד‪,‬יד‪ ,‬איסור איא דד‪,‬וא איסור רבד אחד‪,‬‬
‫משום דרק אשת אחיו שייך לייבם ולא כשהיא גם‬ ‫ויפרשו רטשיב הרשביא תחלד‪ ,‬דאין איסורה עכשיו‬
‫אשת אחד‪ ,‬ול ח אין להחשיבו מאיסורי יבום ולא‬ ‫אלא מחמת תנ«י ולא מחמת ערוד‪ ,‬דמשמע ראם‬
‫מעכב החליצת‬ ‫’■•יתד‪ ,‬מהמת ערוה לא היתה חולצת‪ ,‬הוא משום דאז‬
‫שמט‬ ‫משה‬ ‫אבן העזר‬
‫ובמחילה מכבוד הגאון התים בטעות דחה דברי‬
‫הרשב׳א דהא מפורש בתום׳ דף נדא דאפילו לנטע‬
‫דלא גזד בהבחנה בקטנה פודה ביבטה דגזדו בקטנה‬
‫אטו ג מל ת וכן הוא מוכרח דהא ר׳ יוסי מתיר בקטנה‬
‫שזרצ להטתין ג»ח כדסובד ר׳ יהודה ואית גם דגדסי‬
‫בברייתא ד׳ יוסי כדאיתא בתום׳ דף ל׳׳ד וכן הגיה‬
‫הגד׳׳א נמוום דבכתובות הגירסא ד׳ יוסי‪ ,‬וזדכ איד‬
‫איר יוסי הטעם דלא תחלה בג״ח נמוום דאינה עולה‬
‫ליבום שהוא רק מטעם דמתרץ הגמ׳ משום ואף‬
‫קטנה דלאו בת איעבודי היא ואפ‪-‬ה צריסה להמתין‬
‫ג׳׳ח‪ ,‬הרי טפורש דהלא פלוג הוא בשביל האיסוד‬
‫י מ ם יותר טבצד איסור הבחנת שלה הרי הוא איסור‬
‫טטעם י מ ם דהזמזיבו מצד הגזירה את כל ועשים‬
‫כמו מעובדות נ^דאשון שאין בהן דין י מ ם ונמצא‬
‫לפ״מ שבארתי שיש עוד טעם שכתב הב״מ להתיד‬
‫להלת קודם שנתגרשה שהרי גם הרטב׳ן לא יפלוג‬
‫זדז‪.‬‬
‫למעשה לא נתחדש שנסתלק ממנה רין יבום שמצר‬
‫והנה החתיס הביא שם עוד טעם מהב״ט ואולי‬
‫בניסת אד פקעה זיקה לגמרי ולא צריכה שוב לא‬
‫לחליצה ולא א מ ם לתירת הד׳ יצחק בתום׳ דף‬
‫ט״ז דלא תהיה משמע אפילו עיי הויה דהיינו‬
‫קידושין לא תהיה לאיש זר‪ ,‬רדק בהויה דקידזשין‬
‫גילה קרא דלא פקעה זיקה אבל בנישואין פקעה‬
‫וכואיתא בתום׳ דף י־׳ח דרק בקידש אומרין לו‬
‫הפתן מלישא ובנשא כבר שהיא אשתו גמורה פקעה‬
‫לה זיקה לגמרי ואין צריך מלהמתין מלבעול וד‪,‬סכים‬
‫לו התת״ם‪ ,‬ותמוה מאד דהתום׳ חלקו רק התם‬
‫שמדאורייתא פקעה זיקה גם בקידש לבד וא׳ןל‬
‫להמתין ודק מדרבנן הצרימ להמתין שלכן פירשו‬
‫שרק בקידש הצרימ רבנן להמתין משום דנראה‬
‫בשעת נישואין כנר!זא אחות זקוקתו אבל בנשא לא‬
‫גזדו משום דגם לעלטא לא נראה שוב בלום כיון‬
‫דבבו־ נעשית לו אקזתו גמורה דדוע שנפקעה הזיקה‪,‬‬
‫וברקזב״א דף מ*א בתב טעם אתר דלא מחמידין עליו‬
‫לועציא בשביל זה אלא שלכתחלה אסרו מלכנוס‬
‫כדי שלא יראה ככונס אחות זקוקתו‪ ,‬אבל לחלק בין‬
‫קידושק לנישואק מדאורייתא לומר שבק ‪T‬ושין לא‬
‫פקעה זיקה וצריבה חליצה ובנישואין פקעה זיקה‬
‫וא״צ חלתחז זה לא מצינו בדבריהם‪ ,‬ואדרבה הוא‬
‫כמפורעו שאין חלוק דהרי מדמין קידשה זר לקידש‬
‫את אחותה ובקידש אחותה מפורש שהוא רק מדרבנן‪,‬‬
‫א*כ גם בקידשד‪ .‬זר אין חלוק ומכיון שאיכא קרא‬
‫דהקידושין ח ד אין מפקיעין הזיקה ודאי נם נישואין‬
‫אין טפקיעין הזיקה וגם תמוה לומר שיהיה חלוק‬
‫דהא גם בקידושין לבד היא בכל חומר ודםוד א׳ א‬
‫כפו אחר נישואת וא׳׳כ איזה חלוק שייך ביניד *‬
‫אגרות‬
‫אכל לפיט שבארתי נראה שאף הדמב‪-‬ן שמסיק‬
‫הרשב‪-‬א שפליג ופוטר באסורת על היבס בתנאי‬
‫רבעל ראשון שג ‪T‬שה ע״מ שלא תנשאי לו גם‬
‫מחליצה‪ ,‬הוא רק התם שעכ״פ היא רק אשת אחיו‬
‫שזה הא עושה רין יבום ומ״ט אסור לייבמה מצר‬
‫איסור ערוה אין בה גם רין הליצה‪ ,‬רסרמה זה לערוה‬
‫מצר אוזר שפטורה גם מחליצה דנתחרש שנסתלק‬
‫ממנה עיקר הזיקה דלא נראה לרמב׳־ן לחלק להחשיב‬
‫כל עריות שהם מאיסורי יבום מחמת שצריך קרא‬
‫וערוה זו שלא צריך קרא אינה מאיסורי יבו ה כיון‬
‫רלאחר מיעוט הקרא שעריות פטורות טיבום הן‬
‫שדן ובהו נאמר רכיון שאין עולה ליבום אין עולה‬
‫להליצה‪ ,‬ל ה גם ערוה זו רתנאי על היבם מערוה‬
‫רא״א נמי פטורה מחליצה אבל קירשה זר שהיא‬
‫עתה אשת אהו־ שהיבום שצריכה מצר אשת הראשון‬
‫שזה עושה גם רין חליצה הרי בטקומה עומרת‪,‬‬
‫ורק משום שהיא עתה אשת אחר אינו יכול לייבמה‬
‫הראפוון אלא שדין אישות דהשני שיש בה אוסרה‬
‫מלהתייבם ל ה אינו מעכב החליצה כיון דדין היבום‬
‫שיש עליה מצד הראשון לא נשתנה ומובדח קצת‬
‫דהא גם הדטב״ן מורה בנודרת הנאה מיבמה שאף בלא‬
‫קרא חולצת אלמא דאין הברח לחליצה שיוכל גם‬
‫לייבמה ל ‪ p‬נם בקידשה זר שבדין הימם לא נשתנית‬
‫דק שנעשה עליה עוד דין שזה עשה עליה איסור יבום‬
‫אינו הסרון לחליצה וחולצת‪ .‬והוא דלא כדכתב הב״מ‬
‫שלרמבין ליכא טעם זה והסכים לו החת״ס‪ ,‬דהתם‬
‫טפרשים בסברת הרמב״ן שסובר רבעי רוקא שיוכל‬
‫לייבם בכל אופן שהתב אבל מסתבר כדכתבתי דאל״ב‬
‫היה לו לדשב‪-‬א שמסיק דאין דעתו מבדעת נגד‬
‫שיטת הדמב׳׳ן לתרץ ראייתו מנודדת הנאה ולה‬
‫משמע שרק בעיט שלא תנשא פליג מטעם דבארתי‬
‫ולא בנודדת וכדומה שלכן נם לדידיה בקידשה זד‬
‫לא יעכב החליצה‪ .‬דש לנו עוד טעם שא״צ לגרש‬
‫קודם החליצה‪.‬‬
‫והנה החת״ס בתשובה סימן ידו דחה סברת‬
‫הרשב׳א דממקומו הוא מוכרע מהא רבגיח לא חולצת‬
‫משום ראף אם יבא אליהו ויאמר דלא מיעברא אסורה‬
‫להתייבם סדין לא פלוג‪ ,‬אף שאיסור ביאה מטעם‬
‫יבום ליכא דק גזירה דרבנן מטעם מעוברת חבדו‬
‫ואפ‪-‬ה מיקרי אינה עולה לימם עיי׳ ש‪ ,‬וכוונתו הוא‬
‫טשום דסובר דליבום שיש לאסור בג״ח מטעם ושמא‬
‫היא מעוברת מראשון והיא עליו באיסור אשת אח‬
‫לא היו אוסרין כשידוע שאינה מעובדת ורק משום‬
‫הבזינה גזרו לאסור בכל הנשים אף כשידועות שאינן‬
‫מעוברות שזעי גם יבמה בכלל איסור זה דהבחנה‬
 ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬ ‫ש‪:‬‬

‫אבל זה תלוי בטעם שלא פקעה זיקה בקיחשי‬
‫הזר‪ ,‬דלמה שבאדתי בתיחצי חתוס׳ בדף ט״ז שאיסור‬
‫שאפשר לתקן לא מפקיע הזיקה ונ״ש להר׳ יצהק‬
‫שהוא מקרא לא נקלשד‪ ,‬כלל דהדי איכא גם דין‬
‫יבום בעצם‪ ,‬וכדחזינן שזע״ם וההת״ם מהשבין זה‬
‫לאיסור שאינו מחמת יבום לכן אין בזו חן הליצה‬
‫פסולה ■לחזור על האהין לתוס׳ ודגרעת הרמ״א‪ ,‬ואם‬
‫ניטא בתונת התום׳ פי׳ אהר דאף רבעצם יש להפקיע‬
‫הזיקה אבל ‪ p p‬דכשיגחזונה הזרה לזיקתד‪ ,‬דר‪,‬א אף‬
‫בקידקז את אהותה ומתר‪ ,‬הזרה זיקה ומותרת לייבמה‬
‫לדב ודעימיה בדף מ״א‪ ,‬ולכן הבא שאפשר לתקן‬
‫מפין לו לגרשה כדי שיתקיים מצות יבום ולבן הוא‬
‫כלא פקע‪ ,‬וכדמשמע שמפרקז כן החת״ס במונת‬
‫התום׳ דד‪,‬א כתב בסימן ע״ט דסברא ח ש ב יעקב‬
‫דכפיה לא ועי מחוסר מעשה מוכרח מתירוצי התום׳‬
‫אף שלא הוזכר כלל ענין כפיה בתום׳ כדהקשתי לעיל‪,‬‬
‫אבל זעא מפזום דמפדש דגם בתירה סברי דנפקעה‬
‫הזיקד‪ ,‬אך שבדיגירושין תחזור הזיקה שלת אף שלא‬
‫הזכירו שמפין בהכדח סזנתם לכפיה כדי לקיים‬
‫מצות יכום‪ ,‬לפירוש זה יש להזמזיב כל זמן שלא‬
‫גירש לחליצד‪ ,‬פסולד‪ ,‬דקלישת זיקת אך מ״מ לא‬
‫הזכירו השב יעקב והחת״ס שהוא בדין חליצד‪ ,‬פסולה‪,‬‬
‫משום דסברי דני ת דכופין לגרשה כמגודשת כבר‬
‫דמי לענין הזיקה ונחשב נחזדה כבד הזיקת וכדמוכדח‬
‫לומד כן לחדהו דהא קושית התום׳ היא דוקא לשמואל‬
‫ושמואל הא סובר דכית שנאסרה שעה אחת אסורה‬
‫לעולם ולא חזרה הזיקת אלא שמפרשים שהוא מטעם‬
‫דכית דכופין אותו לגרשה שודאי יגרשנה היא‬
‫בלא נאסרה כלל‪ ,‬ובן הוא מפורש בחת״ס ר״ס ע״ט‬
‫שכתב על תירוץ התוס׳ הא נאסרה כיון שתפסו בה‬
‫הקחושין ואפילו גרשה הרי כבר נאסרה שעה אתת‬
‫ויהיה ראיה כרב ודלא פנומואל‪ ,‬אלא צריך לומר‬
‫דכית ד מפין להוציא במגורשת כבד דמי של ‪ p‬לא‬
‫נחשבר‪ ,‬כנאסרה שער‪ ,‬אחת ומותרת מזיגרשנה לייבמה‬
‫גם לשמואל‪ ,‬אבל הא יותר מסתבר שעכ״פ קודם‬
‫שגרשד‪ ,‬הוקלשה הזיקה לפירושם שהוא כפידוסו הב׳‪,‬‬
‫כיון שעכ״פ היא עתר‪ ,‬ערוה דא״א שליכא זיקה‬
‫בערוה דק שבשביל הכפיר‪ ,‬לגרשה אין לד‪,‬תירר‪ ,‬לזר‬
‫משום ש ‪T‬אי תחזור איקתד‪ ,‬אבל קודם שגרשה הא‬
‫ליכא הזיקה ממש ודעי ממילא חליצה פסולת וזהו‬
‫אולי סברת ערוך השלהן שמפרש כוונת התוס׳‬
‫כהחת״ם וכמסתבר שלבן היא חליצד‪ ,‬פסולה גם לתום׳‪,‬‬
‫ואולי גם התת״ם סובר כן אף שלא הזכיר ח‪,‬יא‬
‫חליצה פסולד״‬
‫ול ‪ p‬כימ שהבאוד הנבת בתוס׳ רעא כדבארתי‬
‫שאינו מדין כפיה כיח שלא הוזכר ענין כפיה בתום׳‬
‫כלל‪ ,‬אלא הוא מטעם שאיסור שאפשר לתקן לא‬
‫ואף לשון הרסב׳ז שבדשב׳א דף י׳ ח ו ת הוא בנ׳י‬
‫בטעם דצדיך להמתין בקידש דאיך הוציא םק ‪T‬שת‬
‫זו למקודשת הראשונה חיקה נמי מובדתין לומד שהוא‬
‫מדדבנן משום דמיחזי כן לאינשי‪ ,‬ול ‪ p‬צ׳ע טעם‬
‫זה ואין לסמיו ע״ז לחנא אף לא לצדוף טעם‪.‬‬
‫אבל לדינא אין צורך לטעם זה כדבארתי שמחנא‬
‫יש להלח גם קודם שיגחזזנה וכדסבדי דוב האתרונים‬
‫וגם הלבועז עצמו כתב רק שטוב יותר שיגרש קודם‬
‫אבל לא לעיכובא לחעבד ולשעת הדחק אף לכתתלזב‬
‫ולת שפיר עעזה כתד״ה שבשעת הדהק גחל‬
‫מה שכתב שבשום אופן א״א להתגדש משום שב«ד‬
‫אסוד להם לסדר ג ט‪ .‬ב לי דשות דעדכאוון וזס לא‬
‫יתנו רקוות לגרש בשום אופן וגם ו ס אינם דוצים‬
‫בשום אופן להתגדש שסידר ההליצדב‬
‫ענף ד‬
‫ולענין אם צריכה לחזד על האהין כי יש שם ג׳‬
‫אחין ורק הנחל הסכים לחלוץ שכתו־׳ה כתב שכיח‬
‫שאיכא פלוגתא בעיקד הדין דחליצד‪ .‬פסולה אם צריכה‬
‫להזוד או לא דבש״ע סימן ק״ע סעיף ה' לא הכריע‬
‫והוי זה ספיקא חינ « ואף למ״ד דצריכה לחזור הרי‬
‫אינא מחלוקת רש״י ותום׳ דלתוס־ הוא דוקא בהוקלשה‬
‫הזיקה ודרמ״א הכריע שם כתוס׳ וכן כתב הגריא‬
‫בד‪,‬גהות בגם׳ על דברי הר״י בתום׳ שהוא עיקר‪,‬‬
‫ונמצא שהוא ספק ספיקא שיקו להקל שלא להצדיכד‪.‬‬
‫חליצה מכל האחין‪ ,‬אבל הוא מעוום דכתד״ה סובר‬
‫שזה שקידעוה הזר לא הקלישה הזיקה דק שהוא איסוד‬
‫מלייבם מצד שהיא א״א של הזר שזה תלוי במהלוקת‬
‫חזז״י ותוס׳‪ .‬ובערוך השלחן כתב בהחלט שאם יש‬
‫הרבה אהים צריך לגרשה מקודם דאל״כ כיון שאין‬
‫ביכלתו לייבם דינו כמו חליצד‪ ,‬פסולה שצריכד‪.‬‬
‫להזוד על כל האהין והפוסקים מודים בזה‪ ,‬משמע‬
‫מזה שועא חן מוהלם‪ ,‬ונהי שודאי א״א לפרש‬
‫כוונתו שכל הפוסקים מודים דד‪,‬א הסובדים דחליצד‪,‬‬
‫פסולה א״צ לחזוד על האחין ודאי גם מו לא מצדכי‪,‬‬
‫אבל כוונתו להפוסקים עתה למעשה שהוא ספיקא‬
‫דדינא וסצדכי כולם בחליצה פסולה לחזוד על האחין‬
‫מ חן ספק דדבותינו הדאשונים שפליגי בזה‪ ,‬שג״כ‬
‫תמוד‪ ,‬הא לתום׳ שכן הכריע הדמ״א הדי דוקא‬
‫בהוקלשד‪ ,‬הזיקד‪ ,‬צריכה לחזור ולא באיסוד אחר‪,‬‬
‫וגם הוא בעצמו כתב בסי ת ק״ע שת הוא הכרעת‬
‫הש״ע וא״ב איך כתב שר‪,‬פוסקים מוחים בזה‪ ,‬אלא‬
‫הוא משום שסובד דגם בקיחזוה זר נחעזב הוקלשה‬
‫הזיקה ונמצא שלכל הפוסקים צדיכה לחזוד על האחין‬
‫למ״ד דחליצד‪ ,‬פסולד‪ ,‬צריכד‪ ,‬לחזוד שמהמידין ‪P‬‬
‫למעפזה מזזום דליכא ס״ם לפי דבריו‪ ,‬דלא ככתד״ה‬
‫שנא‬ ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬

‫פערחז שכתב שלא הוצרכו למנותן לכופרין בכלל‬ ‫ספקיע הזיקה ואין לזה דין חליצה פסולה לתוס׳‪,‬‬
‫פסולי עדות שר‪,‬ם פהותין מן העכר׳ם‪ ,‬ומטעם זה‬ ‫וגם הא אף להשב יעקב והחת״ס שהוא מטעם כפיה‬
‫באדתי בספרי אגדות משה על אה״ע בסימן פ״ב ענף‬ ‫נמי משמע שסבדי דאין בזה דין חליצה פסולה‪,‬‬
‫י״א ד״ה דהנד‪ ,‬בדמב׳׳ם עיי״ש שאין צריך לדין קבלת‬ ‫יש לסמוך להחשיב זה לס״ס ולהתידה בשעת הדחק‬
‫עתת לפוסלן לעדות רסני במד‪ ,‬שד‪.‬ודזזקו בעיר‬ ‫גם בחליצה של אחד מחאחין כדכתב כתר״ה‬
‫למפרים‪ ,‬וממילא כל רב קאנסעדוואטיווי הוא בחזקת‬ ‫ובעצם חא יעז כאן עוד ספק‪ ,‬דהא תפיסת‬
‫כופר באיזה מעיקרי הדת ופסול לעדות אף שלא ידוע‬ ‫הקידהזוין של הזד הוא דק ספק אף לשמואל כמפורש‬
‫זה ע״י ע ת ם בקבלה לפני ב״ד ונמצא שגם הוא‬ ‫בדף צ׳ב ואיפסק ‪ p‬בש״ע סימן מ״ד סעיף ז׳‪,‬‬
‫פסול לעדות‪.‬‬ ‫ואם לא תפסי הקידועזין הרי היא ככל יבמה שנפטרה‬
‫ונשאר לדון על השביעי שהיה שם שהוא אחי‬ ‫בחליצת אתד‪ ,‬ונמצא שאית לן ג׳ ספיקות שלא‬
‫תצטרך לחזור על האחין‪ ,‬ועיץ בחת״ס סימן עיו‬
‫בעלה המת שהוא מהיבטים שהיא זקוקה להם לחליצה‪,‬‬
‫שג״כ צירף זה דקומא לא תפסי הקידוקזין לס״ס‪,‬‬
‫שמקומע מלשון כתר״ה שפוסלו מדין קרוב‪ ,‬אבל הא‬
‫ובפרט שחזור על כל האחין הוא דק דין דרבנן‬
‫בעצם הוא קרוב ונתרחק שכעזד‪ ,‬ומצד הזיקה לו‬
‫דודאי אין להצריך חליצה מכל האחין בג׳ הספיקות‪.‬‬
‫ליבום אף אם היה דק אח אהד מסתבר שאף במקומות‬
‫ואף אם נימא כפירוש חב׳ שלה הוא קלישות זיקה‬
‫שנוהגין לייבם לא נפסל מדין קרוב דהא אף אדום‬
‫כדפסתבד נפי הא עכ״פ איכא ב׳ ספיקות בדין דרבנן‪.‬‬
‫לארוסתו שפסול הוא מטעם דאף דלאו שארו היא‬
‫שלה אולי מטעם זה לא הצריה השב יעקב וההת״ס‬
‫עדיץ מ״ם הא איקרבא דעתיה לגבד‪ ,‬כדאיתא בסנד‪.‬דדין‬
‫חזור על כל האהין‪ ,‬ונמצא שעזיטת עד׳־׳עז הוא דק‬
‫דף כ״ח‪ ,‬ומה״ט כתב הדא״ש שם דלקדוביה כקוד עד‬
‫תומרא יתירה לפ״ז‪ ,‬ואין לחחזז לזה בשעת הדחק‪.‬‬
‫שתנשא‪ ,‬ואף לדודמב״ם פי׳׳ג מעדות הי׳׳ד שלכתחלה‬
‫ועזפיר עשד‪ ,‬כתד״ה שלא הצריך חזור על האחין‪.‬‬
‫אין מקבלין עדות הארוס לקרובי ארוסתו כדאיתא‬
‫ומסתמא הפריש אותה ג׳׳ח מהבעל שקידעוה כדכתב‬
‫בכ׳־מ נמי הת צריך לומד שאינו קחב טדמכשיר‬
‫החתיס ק ‪T‬ם החליצה שה צריך לכוזחלה אף שיש גם‬
‫גזרו אטו נשואתו‬ ‫בהעיר‪ ,‬ורק שלכתחלר‪ ,‬אולי‬
‫טעם גדול לומד שאיסור ג״ת מצד אחר לא מצד‬
‫או שקצת יש לחוקו לאיקרובי דעתא גם לר‪,‬קרוהם‪.‬‬
‫היבום אינו עיכוב לחליצד‪ ,‬כדכוזבתי לעיל‪ ,‬מ״מ‬
‫ועיץ בנ׳׳י שם דסובר שאף הרטנדם מכשיר‬
‫לכתועלה יזזז להצריך פדישד‪ ,‬ג״ה קודם ד‪.‬חליצה‬
‫לכתחלה וכן משמע ברדב״ז ולא מדייקי מלשון‬
‫כדכתב הזזת׳ם וכן הוא כפ״ת בשם השב יעקב‪.‬‬
‫תעבד של הרמב״ם‪ ,‬ואף לדב״מ דאין מעיר‬
‫לכתחלה זהזווט שד‪,‬וא דק שאין להעטית שיהיה‬
‫עד בדבר כמו לחתום על השטר‪ ,‬דאם נעשה‬ ‫ענף ה‬
‫הדבר בפניו ודאי מקבלין אותו להנהלה דאין לך‬
‫ומש׳כ כתר׳ה שקידועוי הזד בעובדא זו אינם‬
‫דיעבד נ תל מזה כיון שליכא עדים אזזדים‪ .‬וא'כ יבם‬
‫כלום לדיט‪ 4‬מזזזום שהיו שם דק שבעה אנשים לבד‬
‫ליבמתו שלא מיקרבא רעתיה דר‪.‬א אפשר שהוא‬
‫החתן וארבעה מד‪,‬ם היו קרובים וחזי שהם אבי‬
‫או היא חצי ם בחליצה‪ ,‬וכ*ש בפ תנו תינו שאין‬
‫החוזן ואבי הכלה ובן החתן ובעל אחות הכלת והאיקו‬
‫נוד‪,‬גין ביבום כקוד להעיד ל ה וכיון שלא כתב‬
‫זר שהיה שם הוא מפורסם למחלל שבתות בפדד‪.‬םי(^‬
‫כתר״ר‪ .‬שר‪,‬וא ג״כ מחלל שכת הרי הוא כשר מדין‬
‫קרבות‪ .‬אך אולי יש לפסול מצד נוגע שרוצה‬ ‫ונשאר לדון על המסדר קידועוין שאף שחזינן שר‪.‬וא‬
‫ע״ה ג תל ואינו י ‪T‬ע כלל בסתר קידתזוין שלא היו‬
‫שתתקדקז להזר משום שאולי היה סמר שלא תצטרך‬
‫שם עקורה וברך ברכת הניזזזואין ועל הכתובה החתים‬
‫חליצה אבל לא מסתבר זר‪ ,‬רמ״ט ניחוקז שיטעד‪,‬‬
‫שקיתקזי הזר יפטור אותה מחליצד״ מה שאף אם היה‬ ‫את האיקו המפורסם למחלל שבת והיה ז»ור לו לר‪,‬יות‬
‫רב ומסדר קית שין מ״ס לא היה נפסל לעתת בכך‪,‬‬
‫ה תן ‪ p‬כגון להבית מאיר בהר סברא שנישואין‬
‫אבל מחמת שלא מצוי רב אפילו מהצעיתם שמסמיהם‬
‫מפקיעין הזיקה לא היו יודעין זה אנשים שאינם‬
‫להוראד‪ ,‬עתר‪ ,‬במתנות אלו שיש פר‪.‬ם שאין להם‬
‫בני תורה‪ ,‬כי חדוקו גדול הוא שלא שייך שידעו סתם‬
‫אנשים‪ ,‬וממילא לא היה נוגע בהקיתקזין ואין לפוסלו‪.‬‬ ‫ידיעד‪ ,‬בהרבה חלקי התודה‪ ,‬שלא ידעו שצריך עדים‬
‫כשרים לחתום על הכתובד‪ .‬ואשד מחלל שבת פסול‬
‫וגם אני טהפק אם יש כלל פסול נוגע בעדים‬ ‫לעדות וקזצריך עקזרה לברכת נישואין‪ ,‬מסתמא הוא‬
‫לקיומא של הקידוקזין‪ ,‬דד‪,‬יה נמצא חדוקז גחל כגון‬ ‫פהקאנסעתואטיוון שסתה פסולין לעדות מחזקת‬
‫באחד שקבל עליו לזון בת אקותו חמקו שנים אם‬ ‫מפרין בעיקרי הדת‪ ,‬וכדאיתא ברמב׳׳ם סוף פי׳א‬
 ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬ ‫שנב‬

‫נתן טלית על כתפות שניו « לקח ממנה את הטבעת‬
‫וד‪,‬הזידד‪ ,‬להמשאיל ונתן לה למתנה טבעת מלאה‬
‫אמים‪ ,‬שנמצא שלא היתד‪ ,‬נתינת הטבעת לקנין‬
‫שיהיה שלה רק לסעדעמאניע בעלמא ולא נתכוונו‬
‫לקנין כמו שאמדו‪ .‬ואין בזד‪ ,‬טעם הרא״ש שד‪,‬ביא‬
‫הוד־מ בסימן ב״ח ס״ק ל״ג‪ ,‬וכן לא היה למשסץ עד‬
‫שיתן טבעת היקדה באופן שתזכד‪ ,‬בו בגוף המשכת‬
‫שבסי ‪ p‬ב״ט סעיף ו׳ בדמ״« שלכן נמצא שלא היו‬
‫כלל קידושין אף אם היו על זה עדים כשדים‪ ,‬הוא‬
‫טעם גחל ונכון‪ .‬אבל הוא דק כשידעו העחם מזה‬
‫דאם לא ידעו אינם נאמנים לומר שד‪,‬טבעת היתה‬
‫שאולה לבטל הקידושין שדאו העדים‪ ,‬ואם דאו מד‪,‬‬
‫שנטל ממנה הטבעת בחזדה והחזירה להמשאיל נמי‬
‫הוא בראו בטול הקידושין אף שלא יועו בעת שב^‬
‫לה הטבעת לקדשד‪ ,‬דכית שהיד‪ ,‬באותו מעמד הרי אין‬
‫לתלות שמכר או שנתן את הטבעת לאיש ד‪,‬ד‪,‬וא‬
‫שד‪,‬חזיר לו‪ .‬ואף אם גם ראו נתינת טבעת העוני‬
‫היקדה שבהאבנים הדי זה לא היד‪ ,‬לקיח שין אלא‬
‫למתנד‪ ,‬בעלמא כי הסערעמאניע קודאין לד‪,‬קידועוין‬
‫תה היה בטבעת השאולה לבד‪ ,‬תהו בעצם טעם גם‬
‫לבטל הקיח שין לגמרי שלא לד‪,‬צדיכד‪ ,‬גט כלל‪ .‬ואם‬
‫היה דק ע״א מסתבד שאף שלא ידע הע״א שהיתה‬
‫הטבעת שאולה יש להאמינם שהיתד‪ ,‬שאולד‪ ,‬ולא‬
‫נתן לד‪ ,‬לקנותו וגם היא לא נתכוונד‪ ,‬לקנותו כסברת‬
‫הב׳׳ח שבקידושי ע׳א נאמנים לומר שלא נתמזנו‬
‫אלא לשחוק בעלמא‪ ,‬וכאן עדיפא נ «ז ם שלא שייך‬
‫קושית הה־׳מ שלענין דבדים שבלב אין לחלק‪ ,‬דהכא‬
‫שהוא רק משום שאין העדים יודעין הדבר הגלוי‬
‫שד‪,‬יד‪ ,‬דבר בטל מצד המציאות ואינם נאמנים הם‬
‫שהם בעיד לבטל חן מקודשת שנעעוד‪ ,‬ממה שדאו‬
‫העחם שד ‪ a‬קיח שין מחזקד‪ ,‬שהטבעת שבידו ועא‬
‫שלו‪ ,‬אבל נגד ד־א שלא נעשית עדיץ ב חן מקודשת‬
‫ממש יכולים לבטל שלא לחוש‪ .‬וגם בלא זה הא ד&יש‬
‫שד״חזיר לו את הטבעת ה ח הוא ג*כ עד כשד שהעואיל‬
‫לו כיון דאף אם לא השאיל לו הרי יהיה הטבעת‬
‫שלו במתנה ודעי ממילא ע״א ‪p‬גד ע״א שיש להעמידד‪,‬‬
‫בחזקת פנויה‪ .‬ונמצא שבעובדא זו שהיד‪ ,‬רק ע״א‬
‫אין לחוש אף להצדיכה גט בהחזיד להמשאיל הטבעת‬
‫שאומרים שהיתד‪ ,‬שאולה‪ ,‬ולכן אף שראה כתר״ד‪,‬‬
‫להחמיר להצדיכד‪ ,‬גט ודאי לא שי ‪ T‬להחמיד לענין‬
‫החליצה‪.‬‬
‫וכ״ש בדין זה שעד הפסול פוסל להרבה שיטות‬
‫ענף ו‬
‫גם את הכעור וליכא אף ע״א עיץ בח״מ סק״ו וב״ש‬
‫והנה ביבמה שזינתה שד‪,‬נ״י בשם הריטב״א דף‬
‫צ״ב כתב דאף שמותרת ליבם אסורד‪ ,‬להבועל מעוום‬
‫קנסא ותביאו הרמ״א סימן קנ״ט סעיף ג׳‪ ,‬שפיר בתב‬
‫הב׳׳ש סק״ט דתלוי זה בדין םעל באונם שלבעלה‬
‫לא תנשאי באמצע שאז יפטד וגרש את אשתו שמצד‬
‫קורבה הא כשד להעיד לה דועא קתב ונתחזק‪,‬‬
‫יהיה פסול להיות בקידושין שלה משום שועא נוגע‬
‫ליפטר ממזונותיה שחייב לזתה גם אחדי גידושי‬
‫אשתו כדאיתא ד״פ הנחזא‪ ,‬וכן ביתומה עניה שהקהל‬
‫מפדנמין אותה וכשישאנה בעל הדי יזון אותה הבעל‬
‫ולא יצטרכו הם לזונה נימא דבל הקהל פסולין להיות‬
‫עדי קיח שץ שלה מזזתנשאי‪ ,‬למה דמפורש בגמ׳‬
‫ב״ב דף מ״ג שכל בני העיד פסולין להעיד על אהד‬
‫שציוה ליתן מנה לעניי העיד כפוהעניים סמוכין‬
‫עליהם ואיפסק ‪ p‬בש־׳ע חו״מ סימן ל ‪ r‬מעיף כ׳‬
‫וכלישנא בתרא שאף בשיתנו שנים מה שקצבו עליהם‬
‫נמי פסולין לעדות‪ ,‬ולא מצינו החש דין זד״ ל מ‬
‫משמע שנו ה זעא פסול דק לבדורא ולא לקיומזג‬
‫אך אולי אף שלא הוזכר הדין נימא שפסול נוגע גם‬
‫לקיופא‪ ,‬וקצת נעכרה ‪ p‬מסברא דכיון שלבדודא‬
‫להעיד אהד ז ‪ p‬שהיא מקודשת לא יהיו נאמנים‬
‫מכיון שוס נוגעין הדי נמצא שלא היה להם ה שיחת‬
‫עדות כלום בית דלא יהיה ידוע מעדותם כלום‬
‫לעלמא‪ ,‬והוי זה חסדון בסברא גם לקיומא‪ ,‬דרק אם‬
‫אפשד להודע עיי ראייתם כקזיעיח אח״ב מה שראו‬
‫שיז להחעזיב שהיו בעת מעשה הקידושין עחם‬
‫אף אם אח״ב נתחרשו ומתו ולא יכלו שוב להע ‪,T‬‬
‫ולא באלו שלא יאמינום לברד אוד׳ב דעדותן שדאו‬
‫שנתקדשו אין להחשיבם לעדים אף בעועת הראית‬
‫ועיק בב״ש םי ‪ p‬מ״ב סק״ח שבנמצא קא׳־פ להרא׳׳ש‬
‫אף שהביד לא יפסקו על פיהם מ״מ בעת הקידושין‬
‫עדיק לא נתבטלו עדותן והוי זה כמקדש בעדים הדי‬
‫איכא ראיה מזה שאין זה חסרון בחשיבות עדים‬
‫לקיומא מה שלא יתברר לעלמא ע׳־י עדותן מה‬
‫שראו‪ ,‬סרב גם נוגע אין לפסול להיות מעדים‬
‫לקיומא בקידושין אף שלבדודא אח״ב בעדותו שראד‪,‬‬
‫קיח שץ לא יהיה נאמן ומ‪-‬מ צ״ע לדינא‪ .‬אכל‬
‫בעובדא זו הרי היבם אינו נוגע כלל ואין לפוסלו‪.‬‬
‫אבל אף שהוא כשד ליכא כאן אלא ע״א שמעיקר‬
‫ה חן אינו כלום וכן איתא בהגר׳א םי ‪ p‬מ״ב סקיט‬
‫שלית חזש לת ל ‪ p‬אף שראוי לחוש להצריך גס‬
‫שבן משמע פהאחדונים‪ ,‬לא שייך לחועז אה לענין‬
‫החליצד‪ ,‬לד‪,‬השיב מחמת זה גם אינה ראויה לחליצה‬
‫מה שלעיקר הדין הא נתבאר שאף בקיח שין גמודין‬
‫לא ועי עיכוב לחליצד‪ .‬כדלעיל וכדכתב ‪ p‬גם כתר׳ת‬
‫סק׳־ח‪.‬‬
‫ומש״ב כתר״ה דבעובדא זו היתד‪ ,‬הטבעת שקידש‬
‫שאולה לו מאחד דק בשביל הסעדעמאניע של החתונה‬
‫ואחר הסעדעמאניע שהיה שם לא בחופד‪ ,‬אלאשד‪,‬ראביי‬
‫שנג‬ ‫מש ה‬ ‫אבן העזר‬
‫ולכן כיון שבדין אונס להרבה אחרונים פשיטא‬
‫לתו שמותרת לבועל כתוס׳ שבת דף נ״ו כדפסק‬
‫ה ח ט סי ת י׳־א סק״י‪ ,‬ו מ הביח הובא בב״ש סק״ג‪,‬‬
‫ודג״ש מפרפו גם בדברי דט׳א שם שכתב והיה אם‬
‫נאסרה בשבילו לבעלה אסורד‪ ,‬לו‪ ,‬שועא לחוסיף‬
‫אקזת כד‪.‬ן שנבעלד‪ ,‬לישראל באונס שהח״ט מסתפק‬
‫בזד‪ ,‬בסקיי שכתב הב׳עז שנשמע מד‪,‬גד‪ ,‬זו דנאסדה על‬
‫הבועל‪ ,‬הרי דאונס באשת ישראל מותרת לבועל‪,‬‬
‫וד‪,‬מל׳־מ לעיל מזה החליט דאנוסד‪ ,‬מותרת למעל‬
‫ומפרפו דגם בידופולמי שד״ביאו התוס׳ דפ׳־ה דמטה‬
‫שאסורה לבועל כשועא מזיר אף שד‪,‬יא שוגגת איתא‬
‫מחלוקת בסיום הסוגיא בירושלמי‪ ,‬ודעק״א הביא‬
‫גם מנ׳־י יבמות דף כ״ד מדאפוונים שתירצו דד‪,‬חדוש‬
‫בבאו עדי טומאה תצא מהבועל אף ביש בנים הוא‬
‫מפוום דלא נימא אולי היתד‪ ,‬אנוסה וספיקא לקולא‬
‫מפוום בנים דאוקי אתתא בתזקת כשדה קמ׳ל דאדדבד‪,‬‬
‫סתם טזנד‪ ,‬בחזקת רצון זעא‪ ,‬הדי סכרי דאפוונים אלו‬
‫דבאונס מותרת לבועל‪ ,‬וגם אלו הסובדין להתיר‬
‫לבועל שני עיק בפ״ת סי ת קעית ס״ק ל״א שד‪,‬ביצ‬
‫מד‪,‬גרי'י הלוי מהאמבורג שמכר להיתר וד‪.‬וכיה‬
‫מסנד‪,‬דדין דף מ׳א ממקום שד‪,‬קשו על המתירין‬
‫אדרבה ראיה כד‪,‬מתירין‪ ,‬ו מ משמע שמבר האבני‬
‫מלואים סימן י׳א סק׳ד‪ ,‬לכן זע״ שנהטיד כד^׳פו‬
‫שמסקנתו לאסור הוא דק בבועל א׳א שאיסורו הוא‬
‫מדאוחיתא‪ ,‬אבל בזר שבעל יבמה בזנות שאף לד‪,‬נ'י‬
‫בפום הריטמא הוא רק קנס מדרבנן ופהטתו תמוה‬
‫כדמסיק המל״ט שמנ‪-‬ל זד‪ ,‬שלא מצא ראיה לחג ודאי‬
‫יש לסמוך על המתידין אף בבועל א״א כשלא אסרד‪,‬‬
‫לבעלה שלחדד‪,‬ו ודאי מותר בזר שבעל יבמד‪ ,‬מנות‬
‫לישאנת אזע■ שחלץ לד‪ ,‬היבם ואף להאוסדין בבועל‬
‫א׳א הא התום׳ מתידין בפידופז בדף צ׳ב‪ ,‬אף‬
‫שלענין בועל א׳א באונס הא מצינו בתום׳ סוטה‬
‫שועיאו הידופולמי להלכה ותולקים על תוס׳ שבת‪,‬‬
‫ודוחק לומר שתום׳ זד‪ ,‬סבדי כתוס׳ שבת דחית לזע‬
‫לד‪,‬זכיר דד‪,‬וא דוקא אם בועל א׳א מגינס מותר בזד‬
‫לכן מפומע דאף אם בא׳א אסור מתירין ביבמה דלא‬
‫סברי שקנסו‪ ,‬לכן היה יותר מסתבר שאין להחסיר‬
‫כלל וכ״ש בשעה״ד שודאי יש להקל‪ .‬ועיץ בפ׳ת‬
‫םי ‪ p‬קנ״ט סק׳ט שד‪,‬ביא מד״חת׳ס שטי שרואד‪,‬‬
‫להתיר לבועל יבמה שזינתד‪ ,‬אתר שיתלח לה היבם‬
‫מאן מדמי לה מיניה אך הוא אינו דוצד‪ ,‬לוערות‬
‫בזה‪ ,‬חזינן שלדינא גם הוא מתיר ל מ יש להתיר‬
‫בשעד‪',‬ד‪.‬‬
‫אבל בעובדא זו הא היו נישואין רק שהיו שלא‬
‫כדין שד‪.‬יו בעדים פסולין ובטבעה שאולה באופן שלא‬
‫היד‪ ,‬לו שום ק נין‪ ,‬ויש להסתפק דאולי יש אד‪,‬‬
‫אגרות‬
‫ישראל מותרת שלהנ׳‪-‬י צריך לומד דסובד דאסורה‬
‫לבועל‪ ,‬וכדנתב גם המל״ט בתתלה בספ״ב דסוטד<‬
‫דמשיב המליט דאפשד דסובר דמן הדין ד‪,‬יד‪ ,‬לן‬
‫לאוסרד‪ ,‬גם ליבם מדרבנן מגזידד‪ ,‬אטו זנות דאשתו‬
‫כדנזרו בנישואין דיבמד‪ ,‬ודק משום חנות לא שבית‬
‫לא גזרו לכן גבי בועל גזדינן משום קנסא שיד‪,‬יד‪,‬‬
‫כפי שד‪,‬יד‪ ,‬לן לאפוד מצד הגזירה‪ ,‬לא מובן דכיון‬
‫דבל האיסור לבועל להמתידין באונס הוא דק מעוום‬
‫גזירה חנות ברצון דאקזתו שאסורה לבועל‪ ,‬והא‬
‫באשתו אסורד‪ ,‬גם על הבעל ואיך שייך לגזור ביבמה‬
‫רבד הסותר לזד‪ ,‬שתהיה מותרת להיבם ואסורה‬
‫לד‪,‬בועל‪ ,‬ול ‪ p‬יהיה מאיזה טעם שיהיה מה שלא‬
‫לאוסרה על הבועל‪,‬‬ ‫גזרו ביבמד‪ ,‬בזנות לא‬
‫וכל ש ‪ p‬כיון שהוא מטעם חנות לא שכיח שטעם‬
‫זד‪ ,‬יקזנו גם שלא לאסור לבועל כ ‪ p‬שיפונו‬
‫שלא לאפוד ליבם שאין לאסור‪ ,‬ועיץ בתוספות‬
‫דף ציב חד‪ ,‬נותן בסופו שמפורש דטעם דלא‬
‫שכיהי הוא טעם גם להתירה למי שנשאה במזיד‬
‫מעווס דנישואי מזיר לא שביתי‪ ,‬איבדא דהתוס׳‬
‫סברי שם דבזינתה ™תרת להחעל מטעם דלא קנסו‬
‫למיגזד מקוום חנות לא ש ‪ p‬ה ומזה תוכיחו גם‬
‫שאפשר לומר בנישואי מזיר שלא קנסו משום דלא‬
‫שביתי‪ ,‬ואיב הנ׳י בשם הריטב״א שאוסר לבועל מנות‬
‫לא סבר האי סברא אלא דאף דלא שכיחי קנסו לבועל‬
‫אטו זנות ח ר א אף שליבם לא אסרו בגזירה זו משום‬
‫דלא שמחי דבשביל הקנס חששו לגזור יותר כסברת‬
‫המל׳ט‪ ,‬אבל מון שמצינו בתוס' שהטעם דלא שכיחי‬
‫שייך שלא לגזור גם למעל‪ ,‬לא מסתבר לומד שהנ׳י‬
‫בשם הריטב״א יפלוג על סברא זו‪ ,‬אלא צריך לפרעו‬
‫דסובר דאף דליכא למיגזד אטו זנות דא׳׳א מ״מ אסרו‬
‫מצד קנס דעבידד‪ ,‬זו שעבר בעצמו שמד‪ ,‬שלא שמח‬
‫אינו טעם שלא לקנסו על עבירתו האדרבד‪ ,‬עוד יותר‬
‫ראוי לקנסו‪ ,‬וד‪,‬תוס׳ שפליגי הוא מעוום דסבדי דכיון‬
‫דלא מצינו בגט' שקנסו לא נימא בעצמנו שקנסו‪,‬‬
‫וא׳ב אף להנ׳י בשם הדיטב‪-‬א ‪ t w‬לומר הוא רק‬
‫אם בעבירה החמודה שאנס אעות איש א מר בה מצד‬
‫עבירתו‪ ,‬שלמ קנסווע גם בעבירה דיבמה לשוק‪,‬‬
‫אבל להסובדים דבאונס שלא אסדר‪ ,‬על בעלה מותרת‬
‫גם להבועל מעוום דד‪,‬איסור על הבועל אינו בשביל‬
‫עבירת זנות אלא על שאסדר‪ ,‬על בעלה ולא מצינו‬
‫שאסרו עליו לעזיטד‪ ,‬זו נם מדרבנן איך שייך לקנסו‬
‫לבועל ביבמה לשוק שלא אסרה על היבכג ולמ‬
‫טעם האפעוד שבמל״ם דחוק ‪ ja w‬אלא העיקר כדכתב‬
‫מתהלד‪ ,‬וכהב*ש שהנ׳י בשם הדיטב״א סובר דבאונס‬
‫אמרה לבועל אף שלא אסרה על בעלד‪ ,‬דלכן ביבמה‬
‫אסרו עליו מקנסא מדרבנן בשמל עבירתו אף שלא‬
‫אסרה על היבם‪.‬‬
 ‫משה‬ ‫אבן העזר‬ ‫אגרות‬ ‫שנד‬

‫במזיד ולא הזכיר שדברי הנ׳י עצ מ מוכרחין לפרש‬
‫מ שלא יסתרו דבריו אהדדי‪ ,‬ועיץ בספרי אגרות‬
‫מעור‪ ,‬אה״ע סימן נ״ב ענף א׳ ד״ר‪ ,‬שלימוית שהוכחתי‬
‫מנ׳י זד‪ ,‬שבא׳׳א שניסת במזיד הוא מ ט ת בעלמא‬
‫שאין להצדיכה גט טעוני‪ ,‬עכ״פ תזינן שאפילו היו‬
‫ממעז מעשד‪ ,‬נישואין כית שלא תפסי הקידועזין לדב‬
‫הוא מנות בעלמא ולא נאסדד‪ ,‬על היבם‪ ,‬ולמה‬
‫שגתבאר לא גאסדה גם להזר שנשאה‪ ,‬א״נ גם לעומהשל‬
‫שתפסי קידועוין ונאסרה ליבם ולמי שנשאה גם בניסת‬
‫במז ‪ ,T‬הוא רק בד‪,‬יו קידושין כדין התורד‪ ,‬אבל בלא‬
‫היו כדין התודה כגת בלא עדים ובטבעת שאיט שלו‬
‫שלא נתפסו הקידועוין הוא עוד מעז שד‪,‬וא דק מ ט ת‬
‫בעלמא שאין לאוסרד‪ ,‬לא ליבם ולא לד‪,‬זד שנשאת‬
‫ובאופן זד‪ ,‬שלא נתפסו מחמת שד‪,‬קידועזין לא היו‬
‫כדין אף כשניסת בשוגג נמי הוא דק מטת‪ ,‬דמד‪,‬‬
‫שאסת לדב כניסת מזוגג ע׳פ ע׳׳א ך‪,‬וא דוקא בשד‪,‬יו‬
‫סעעוד‪ ,‬הקידושין כדין שהיתד‪ ,‬מקודעזת אם היד‪ ,‬אמת‬
‫שטת היבם כעדות הידז^ שהחעזיבו ‪ p‬מצד הגזירה‬
‫שלא יאמרו חלץ זד‪ ,‬תשא זה ואף שלא היו טזדין‬
‫בה מצד עצמד‪ ,‬מרו משום דמיחלפא‪ ,‬אבל בלא היו‬
‫הקידושין כדין לא שייך כלל למוד וד‪1‬י אף ע׳י‬
‫מעשה נישואין מנות בעלמא שלא נאמרה לא ליבם‬
‫ולא להזד שנשאה כפיס שנתבאר‪ .‬ולמ אף שתועוש‬
‫כתר״ה להצריכה גט מפני חומר דא׳א שפיר עבר‬
‫פד‪ ,‬שדן אותה כזטת בעלמא לענין שלא לאסור אותר‪,‬‬
‫לד‪,‬זר שנשאד‪ ,‬אחד שיחלץ לה היבם וגם בית‬
‫שא׳׳א לכתד׳׳ה בשום אופן לפעול שיגרשנה לא שייך‬
‫כלל לדת ע״ז וצדיך לעשות מד‪ ,‬שאפשר לסלק איסור‬
‫לאו דיבמד‪ ,‬לשוק שזד‪ ,‬יסולק בד‪,‬חליצת ואף אם‬
‫‪ ,to‬מהריב לגרשה כגון שדדו נישואין גמורין כדין‬
‫נמי היה צריך כתר״ה להזדקק שיחלץ לה היבם אף‬
‫שיעבוד עדיין האיסור דרכת שאסרוד‪ ,‬על הזר שנשאה‪,‬‬
‫וכ״עו בעובדא זו שרק מחומדא מצדיכין לה גט אם‬
‫היתה רוצה לינשא לאחד‪ ,‬שודאי יש לד‪,‬זדקק להחליצד‪,‬‬
‫אף שלא יגדשנת אבל בעצם רעואי כתריה גם להזדקק‬
‫אחד החליצד‪ ,‬לסרד הקידושין דאין להחמיר בקיחשין‬
‫אלו לענין לאסור על הזר שנשאה כמו שנתבאר‬
‫ושפיד עבד כתדיד‪.,‬‬
‫העני ידידו מוקירו מאד‪,‬‬
‫משה פיינשטיין‬ ‫‪.‬‬
‫הזזומר דנישואין דהא ‪ m‬לרב שלא תפסי קידושין‬
‫ניבטה החטיח לאסור כשנעשה בדרך נישואין אף‬
‫שאינם כלום‪ ,‬א׳ב אולי אף שנבטלו הנישחדן משום‬
‫שלא היו הקיתשין כדין אפשר החמירו‪ ,‬ואף שיש‬
‫לחלק טיט צריך ראיה ולכתריה פשוט שהוא כזטת‬
‫והביא ש ‪ p‬איהא בעין יצחק ואין הספר זטנלי לעיץ‬
‫בטעטו‪ .‬אבל יש לע״ד דאיה מהנ׳י שנתב בדף צ״ב‬
‫וטראמדינן דיבמה שניסת אסורה ליבמה משום‬
‫דמיהלסא באשד‪ ,‬שהלך בעלד‪ ,‬למדה׳י שמעינן דע׳א‬
‫נאמן ביבמה שתנשא לשוק דטפי מסתבד לאוקמה‬
‫ליבמד‪ ,‬שניסת ע״פ ע״א מלאוקמא שניסת במזיד גמור‬
‫בלא עדות כלל משום דד‪,‬ד‪,‬זא זנות בעלמא הוא ולית‬
‫לן דדב המנונזב הדי מפורקו רבניסת לזד במזיד‬
‫ועא מ ט ת בעלמא שלא נאסדה להיבם כיון דלית לן‬
‫דרב המנוטב דקשה דהא לעיל מזד‪ ,‬כתב הנ״י מעתה‬
‫כל שניסת בין נרמזות ביד בין במזיד גמור תצא ‪P‬‬
‫הבעל ואסורה ג״ב על היבננ ונמצא שסותר לרבדיו‬
‫תיכף בסמוך כל כך‪ ,‬וצדיך לומד דלעיל מזד‪ ,‬הוא‬
‫לדינא שהלכד‪ .‬כשמואל דתפסי קידומזין ‪ m‬ביבמה‬
‫ונמצא שגם כניסת במזיד הם נישואין שלמ שייך‬
‫לגזור מטעם דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדד‪',‬י‪,‬‬
‫אבל בסוף דבריו שמוכיח שע״א נאמן להעיד ביבמה‬
‫שתנשא הוא מזעמ׳ שקאי אליבא דדב דא׳ד גידל‬
‫אד״ח בד יוסף אמר רב יבמה קידומוין אין בה‬
‫נישואין יש בה שמתרץ באב׳א נישואין יש בה‬
‫דמיהלפא באמוה שהלך בעלד‪ ,‬למדהני‪ ,‬שע׳ז אמד‬
‫הנ״י בית שד‪.‬קידושין אין תופסין לדב הדי הוא‬
‫מ ט ת בעלמא ולכן אוקיס בניסת בע״א שנאמן לד‪,‬עיד‬
‫שתנשא לשוק שלמ שם נישואין ע״ז‪ ,‬אף שבעצם‬
‫נמצא שהעיר שקר ולא תפסי הקידושין‪ ,‬מצד הגזירה‬
‫כמו שגזרו באשה שהלך בעלה למדה׳י וע״א העיד‬
‫שמת בעלה להחשיב בנישואין‪ ,‬אף שנמצא שד‪,‬יה‬
‫שקד‪ ,‬להצדיך גט ולאסור על הבעל‪ ,‬מ ב גזרו ביבמה‬
‫שניסת אר בזדא אף לדב שלא תפסי קידושין‬
‫להצריכד‪ ,‬גט ולאוסדה על היבם‪ ,‬ובתשובת דעקיא‬
‫‪ 0‬י מ ד»ד‪ ,‬נמי פי׳ שד‪,‬נ'י שנתב שכניסת במזיד הוא‬
‫מ ט ת ולא נאסרד‪ ,‬על היבם הוא דק אליבא דדב‬
‫ולא לשמואל שתפסי הקידושין‪ ,‬אך כתב רק כדי‬
‫לתוץ שלא יפלוג על מה שבש״ע סעיף ב׳ כתב‬
‫שנאסרה בניסת א ד אפילו מזוגג שמשמע כ״קז‬
 ‫מראה מסומות מש״ם ופוסלןים‬
‫חלק חושן משפט‬
‫כוכה‬
‫דף ז׳ בד״ן״ בסימן כ״ט‪.‬‬
‫דף כ״ג ובדש״י ד״ה גזידה וד״ה ולאו‪ .‬ודף כ״ד‪.‬‬
‫בסימן ז‪/‬‬
‫ראש השנה‬
‫דף כ‪ /‬בסימן א׳ ענף ד׳‪.‬‬
‫מגילה‬
‫דף מ׳ בתוד״ה ולא׳ בסי^ מ״ד^‬
‫דף כ״ז׳ ב סי^ מ״ב‪.‬‬
‫הגיגה‬
‫דף י׳ ברש״י׳ בסימן ס״ג‪.‬‬
‫יכמות‬
‫דף כ״ו בתוד״ה למיתה׳ בסימן ד‪.‬‬
‫דף נדז ברש״י׳ בסימן פ״ב‪.‬‬
‫דף ס״ב׳ בסימן ה׳‪.‬‬
‫דף צ״ג בתוס׳׳ ב סי^ מ״ד‪.‬‬
‫דף ק׳׳׳ו וברש״י׳ בסימן ל״ז‪.‬‬
‫דף קי״ט בתד״ה מחודתא׳ בסימן ק״ו‪.‬‬
‫כתוכות‬
‫דף ע״ו וברש״י‪ .‬דף פ״א‪ ,‬דף פ״ם ברש״י‪,‬‬
‫דף ט׳ בתוד״ה אי וברא״ש וק״נ׳ בסימן כ״ד ענף‬
‫ב׳ וענף ג׳‪.‬‬
‫דף י״ב ותוס׳ די״ד׳ בסימן כ״ד ענף א׳‪.‬‬
‫דף ט״ז‪ ,‬בסימן כ״ד ענף ב׳׳ ובתוס׳׳ ב סי^ ה׳‬
‫דף כ׳ בתוס׳׳ בסימן ט״ז‪.‬‬
‫דף כ״א וברא״ש ומהד״מ שיף׳ ב סי ^ מ״‪,1‬‬
‫בבעה״מ׳ בסי^ נד‪.‬‬
‫דף י״ה ברש״י׳ בסימן ב״ס‪.‬‬
‫דף כ״ח בר״ן׳ בסימן ט‪/‬‬
‫דף ל״ב׳ בסימן ג׳׳ בתוז־־״ה שלא בהגליון׳ בסי^‬
‫י״כ‬
‫דף ל״ג וברש״י׳ בסימן י״ג‪.‬‬
‫שגה‬
‫כרכות‬
‫דף י״ח״ בסימן א׳ ענף ד׳‪.‬‬
‫סאה‬
‫פ״ח מ״ג‪ .‬ב סי^ ע״ב‪.‬‬
‫הלןימת הרמכ״ם לפי״ הכממח‬
‫בסימן א׳ ענף ג‪/‬‬
‫שכת‬
‫ד׳ בתוס׳ ובגלית״ בסי^ י״ב‪.‬‬ ‫דף‬
‫צ״ב בתוד״ה ואת״ל׳ ב סי^ מ׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫צ״ג‪ .‬בסימן צ״ט‪ .‬וברש״י בסית פ״‪01‬‬ ‫דף‬
‫ק״ב‪ .‬ב סי^ ק״ז‪.‬‬ ‫דף‬
‫ק״ב‪ .‬בסימן מ״א׳ וברש״י‪ .‬בסימן נ״ח‪.‬‬ ‫דף‬
‫קכ״ט וברש״י‪ ,‬בסימן ק״^‬ ‫דף‬
‫קט״ח בתוס׳ ורש״י״ בסימן ע״ה ענף ד׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫עירוכץ‬
‫דף ס״ב ברש״י ותוס׳״ בסימן פ״ב‪.‬‬
‫פסהי&‬
‫דף י״ב ברש״י ותוס‪ /‬בסימן ט‪/‬‬
‫דף י״ג׳ ב סי ^ ק״ו^‬
‫דף מה במהרש״א בסיח פ״ד‪.‬‬
‫דף ע״א ובדש״י‪ .‬ב סי^ ם״‪01‬‬
‫תירעק״א פ״ח ‪ rm‬מ״ג ותפא״י בחדושי^‬
‫בסי^ ק״^‬
‫דף ק״א ברשב״ם‪ .‬דף ק״ו בר״ן׳ בסימן ל״ם‪.‬‬
‫דף קכ״א ברש״י‪ .‬ב סי^ ק״ח‪.‬‬
‫שקליס‬
‫פ״ב מ״ד« בסימן פ״ח‪.‬‬
‫יוסא‬
‫דף ב׳ תוד״ה וחכ״א‪ ,‬בסימן ד‪.‬‬
‫דף י״ב בתוד״ה כ״ג‪ .‬ודף ע״ב׳ בסי מ מ״ד^‬
‫דף פ״ו״ בסימן ‪j r t‬‬
 ‫מראה מ ס מו ת מש״ס ופוס?ים‬
‫דף ם‪ /‬בסימן ל״ח‪ ,‬ובתום‪ /‬ב סי^ נ״ב ענף ב‪/‬‬
‫דף ע׳׳ה בתוד״ת ודמינתו‪ ,‬דף ע״ו ברשב״א‪ ,‬בסימ‬
‫ע׳׳ה ענף א‪/‬‬
‫קידושין‬
‫דף ח׳ בתום׳‪ ,‬בסי^ פ״א ענף ג‪/‬‬
‫דף ט״ו׳ בסימן ל״א‪,‬‬
‫דף ט״ז‪ ,‬בסימן פ״א ענף י ‪/‬‬
‫דף י״ז בתום׳ בסימן פ״א ענף א׳‪ ,‬בריטב״א‪,‬‬
‫בסימן צ״א‪.‬‬
‫דף ב״ז‪ ,‬בסימן נ״ב ענף א‪/‬‬
‫דף כ״ח ובדש״י׳ בסי^ ל״ח‪.‬‬
‫דף מ״א‪ ,‬בסימן פ״ג‬
‫דף מ״ב‪ ,‬בסימן מ״ה‪ ,‬וברש״י ד״ה נימא ותד״ה‬
‫אמאי‪ ,‬בסימן פ״ג‪.‬‬
‫דף מ״ג בר״ן‪ ,‬בסימן ל״ג‪ ,‬ברש״י ופנ״י‪ ,‬ב סי ^‬
‫י״א‪,‬‬
‫נ׳ בדש״י ד״ה שליז^ בסימן פ״ג‪.‬‬ ‫דף‬
‫נ״ז בתום׳‪ ,‬בסימן ק״ד‪-‬‬ ‫דף‬
‫נ״ש׳ ב סי ^ ם‪/‬‬ ‫דף‬
‫ס״ג‪ ,‬בסימן נ״ד‪.‬‬ ‫דף‬
‫ע״ו‪ ,‬בסימן ע״ה ענף ג‪/‬‬ ‫דף‬
‫ע״ח‪ ,‬בסי^ ם״<‪ 4‬וברש׳׳י בסימן ל‪/‬‬ ‫דף‬
‫פ׳‪ ,‬ב סי^ כ״ד ענף ד‪/‬‬ ‫דף‬
‫בפא קטא‬
‫דף ג׳ בדש״י ושט״ט‪ ,‬בסימן צ״ח‪.‬‬
‫דף ד׳ בתום׳‪ ,‬בסימן צ״ו‪.‬‬
‫דף ה׳‪ ,‬ב סי ^ י״ג‪.‬‬
‫דף י״ב ותוד״ה שאני‪ ,‬בסימן נ״ב ענף א׳‪.‬‬
‫דף כ״ב בתום‪ /‬בסימן א׳ ענף א׳ דף ט׳ז‪ ,‬בענף‬
‫דף ט״ו ברא״ש‪ ,‬בסימן ג׳‪.‬‬
‫דף כ״ג ברש״י‪ ,‬בסימן צ״ה‪.‬‬
‫דף כדז‪ ,‬בסימן ג׳ ובסימן צ״ז‪.‬‬
‫דף כ״ח ובדש״י ורשב״א ונ״י‪ ,‬בסי^ ג׳‪ ,‬ובתוד״ה‬
‫ונשוף‪ ,‬ב סי^ צ״ח‪.‬‬
‫דף כ״ם ודף ל׳‪ ,‬בסימן ק״א‪.‬‬
‫דף ל״ב׳ בסימן ג‪/‬‬
‫דף ל״ד וברש״י ותום‪ /‬ב סי ^ ל״ז‪.‬‬
‫דף נד בתום׳‪ ,‬בסימן צ״ז‪ ,‬בשט׳׳מ ויש״ש‪ ,‬ב סי ^‬
‫י״ב‪.‬‬
‫דף מ״א בתום׳‪ ,‬בסימן כ״ז ובסימן כ״ט‪.‬‬
‫דף מ״ג‪ ,‬בסימן י״ב‪.‬‬
‫דף מ״ו ובדא״ש ומרדכי‪ ,‬בסימן ז׳ ובסימן כ״ד‬
‫ענף א׳ ובסימן כ״ה‪ .‬ובתום׳ ויס התלמוד‪,‬‬
‫בסימז כ״ז ובמהרש״א‪ ,‬בסימן ל׳‪.‬‬
‫דח מ״ח׳ בסימן ג‪ /‬וברש״י ד״ה ונטנפו‪ ,‬ב סי^‬
‫שנו‬
‫דף ל״ד בהפלאה׳ ב סי^ פ״ד‪-‬‬
‫דף ל״ז‪ ,‬ודף ל״ט ברש״י ותוס׳< ודף מ״א׳ ‪p ’oi‬‬
‫י״ב‪ ,‬דף נדא‪ ,‬בסימן ל׳‪.‬‬
‫דף נ״א בתום׳׳ בסימן ל״ה ענף א׳‪.‬‬
‫דף נ״ד^ ב סי^ י״ז‪.‬‬
‫דף ס״ג בתום‪ /‬בסי^ ל׳‪.‬‬
‫דף ע״ו בתום‪ /‬בסימן כ׳׳ד ענף א׳׳ ובסי^ ס״ג‪.‬‬
‫דף פ״ה בתום‪ /‬בסימן י״ז׳ ובסי^ מ״ד^‬
‫דף פ״ו בדש״י‪ ,‬בסימן פ״ח‪.‬‬
‫דף פ״ח‪ ,‬בסימן ל‪/‬‬
‫דף צ׳ בד״ן‪ ,‬סי ^ פ״א ענף ה‪/‬‬
‫דף צ״ג ברש״י‪ ,‬בסימן נ״ז‪.‬‬
‫דף צ״ט׳ בסימן מ״ד«‬
‫דף ק״ד בתוד״ה ה׳ד׳ בסי^ ב״ז‪.‬‬
‫דף ק״ה‪ ,‬בסימן א׳ ענף ג‪/‬‬
‫נדרים‬
‫ג׳ בפי׳ הדא״ש‪ ,‬בסימן ז‪/‬‬ ‫דף‬
‫ד׳ בד״ן ד״ה משום‪ ,‬ב סי ^ ע״ה ענף ב‪/‬‬ ‫דף‬
‫כ״ג בר״ן‪ ,‬בסימן א׳ ענף ג‪/‬‬ ‫דף‬
‫ל״ז בר״ן‪ ,‬בסי מ נ״ט‪.‬‬ ‫דף‬
‫ס׳׳ו‪ ,‬בסימן מ״ב‪.‬‬ ‫דף‬
‫ע״ח בר״ן‪ ,‬בסי^ א׳ ענף ד׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫פ״ב בר ‪ .r‬ודף צ׳ בד״ן‪ ,‬כ סי^ ל‪/‬‬ ‫דף‬
‫נזיר‬
‫דף ס״ג בתום׳‪ ,‬ב סי ^ ק״ח‪.‬‬
‫סופח‬
‫דף ם‪ /‬ודף י״ג‪ ,‬בסימן נדם ענף ב‪/‬‬
‫ד׳‪.‬‬
‫דף כ״ו‪ ,‬בסימן ק‪/‬‬
‫דף מ׳׳ה‪ ,‬בסימן ק״ה‪.‬‬
‫גי מ מ‬
‫זד‪ ,‬בסימן כ״ם‪.‬‬ ‫דף‬
‫י״ח בפנ״יי בסימן נד‪.‬‬ ‫דף‬
‫כ״ם בתדד״ה שקול‪ ,‬בסי^ פ״ד‪.‬‬ ‫דף‬
‫ל‪ /‬בסי^ גד‪.‬‬ ‫דף‬
‫ל״ו תוד״ה מי‪ ,‬בסימן כ׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫ל״ז‪ ,‬בסימן כ״ב‪ ,‬ובתום׳‪ ,‬בסי^ ל״ה ענף א׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫מ׳‪ ,‬בסימן ל׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫מ״ב בתוס׳‪ ,‬בסימן כ״ט‪.‬‬ ‫דף‬
‫מ״ד‪ ,‬בסימן פ״ט‪.‬‬ ‫דף‬
‫מ״ז בתום‪ /‬בסימן צ׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫שנז‬ ‫מראה מ?ומות מש״ס ופוסלןים‬
‫דף ט״ו בבעה״מ‪ ,‬בסימן ל״ה ענף ג ‪/‬‬
‫דף כ״ג בתוד‪-‬ה והא ובשט״מ ודף כ״ד ברש׳׳י‪,‬‬
‫בסימן ס״ג ובסימן ס׳‪.‬‬
‫דף כ״ז וברש״י‪ ,‬בםי ‪ p‬מ״ו‪.‬‬
‫דף ל״ד בתום׳ ורא״ש ונ׳׳י ודף ל״ד‪ -‬בםי ‪ P‬ל״ב‪,‬‬
‫בשט״מ‪ ,‬בםי ‪ p‬פ״ד‪-‬‬
‫דף מ״ג ובתוד״ה מאי‪ ,‬בסימן פ״א ענף ב׳‪.‬‬
‫דף מ״ו בתוס׳‪ ,‬בסימן נ״ב ענף א׳‪.‬‬
‫דף מ״ח׳ בסימן נ״ב ענף ב׳‪ ,‬וברש״י‪ ,‬בענף ד׳‪,‬‬
‫תום׳ ורא״ש ותג״א ונ״י ושט״מ‪ .‬בסימן פ״א‬
‫ענף א' וענף ב׳ וענף ד׳‪.‬‬
‫דף פדט׳ בסימן נ״ב ענף ב׳‪ ,‬וברש״י‪ ,‬בסימן נ״ח‪.‬‬
‫דף־ס״ב ברש״י ובתום׳‪ ,‬בםי ‪ p‬נ״ב ענף ג‪/‬‬
‫דף ס״ה׳ בסי ‪ p‬זדד‪.‬‬
‫דף ס״ח ובתוד״ה ד ^ בםי ‪ p‬מ״ו‪.‬‬
‫דף ע״א ברש״י ד״ה יורד‪ ,‬בםי ‪ p‬ל״ה‪.‬‬
‫דף נ״ז‪ ,‬בסימן פ׳ ובסימן פ״ו‪.‬‬
‫דף ע״ד ברא״ש‪ ,‬בסימן נ״ב ענף ‪.n‬‬
‫דף זדה‪ ,‬בסימן ס׳ ובסימן צ״ב‬
‫דף ע״ו‪ ,‬בסימן כדט ענף א׳‪ ,‬במרדכי‪ ,‬בסימן‬
‫פ״א ענף א‪ /‬ברש׳׳י ד״ה ואם ווע״א׳ ובנ״י‪.‬‬
‫בענף ג׳‪.‬‬
‫דף ע״ז‪ ,‬בסי ‪ p‬פ״א ענף ד׳‪.‬‬
‫דף ע״ת ברש״י‪ ,‬בסימן פ״א ענף ב׳‪ ,‬ובסיס ‪JT0‬‬
‫דף ע״ט ובמרדכי‪ ,‬בסימן ?דד‪.‬‬
‫דף פ׳ ובתום׳‪ ,‬ב סיס ד‪.‬‬
‫דף פ״א‪ ,‬בסימן ל׳‪.‬‬
‫דף פ״ג וברש״י ונ״י‪ ,‬בםי ‪ p‬ס׳‪ ,‬ו ב ^ ס ?דב‪,‬‬
‫ובסי ‪ p‬ס״ח‪.‬‬
‫דף פ״ה ברש״י‪ ,‬בסימן א׳ ענף א׳‪.‬‬
‫דף צ׳׳ בסימן פ״ג‬ ‫דף ק״ג ותוד״ה אבל׳ בסימן ל״ז‪ 4‬וברש״י‪ ,‬בסי ‪p‬‬
‫דף צ״ב תוד״ה השוכר‪ ,‬בסי ‪ p‬כ״ט‪.‬‬
‫דף צ״ג‪ ,‬בסימן ס״ו ובסי ‪ p‬ס״ז ובב״י‪ ,‬בסי ‪ p‬ס״ט‪.‬‬
‫דף ק׳ תוד״ה הא‪ ,‬בםי ‪ p‬ס״ג‪.‬‬
‫דף ק״א‪ ,‬בסימן מ״ט ענף א׳‪.‬‬
‫דף ק״ב‪ ,‬בםי ‪ p‬ע״ב‪.‬‬
‫דף ק״ג והג״א‪ ,‬בסי ‪ p‬ע״ב‪ ,‬בתוס׳ ורא״ש ונ״י‪,‬‬
‫בסימן ע״ה ענף ב׳ וענף ג׳‪.‬‬
‫דף ק״ז‪ ,‬בסימן מ״ג‪.‬‬
‫דף ק״ט ברא״ש‪ ,‬בסי ‪ p‬מ״ז ובסי ‪ p‬ע״ה ענף ג׳‪.‬‬
‫דף ב׳ בתוס׳‪ ,‬בסימן י״ז‪ ,‬ברש״י ותוס׳ ומהר״מ‬
‫דף ק״י‪ ,‬בסימן ז ד ^‬
‫דף קי״ב‪ ,‬בסימן ק״ד‪.‬‬
‫דף ד׳ ברש״י‪ ,‬כסי ‪ p‬ל״ד‪ ,‬בתום׳‪ ,‬בסימן י״ח‪,‬‬
‫דף קי״ג ונ׳׳י‪ ,‬בסימן ו׳ ובסימך ם׳‪.‬‬
‫בתוד״ד׳ הצד‪ ,‬בסימן כ׳׳ח‪ ,‬ובנ״י‪ ,‬בסימן כ״ט‪.‬‬
‫בבא ‪ 2‬תרא‬
‫דף ג׳‪ ,‬בםי ‪ p‬מ״ס‬
‫דף ה׳‪ ,‬ובתוס׳‪ ,‬בסי ‪ p‬נ״ב ענף ג׳‪.‬‬
‫ק״א ובסימן ק״ס‬
‫דף נ׳ ברש״י ושט״מ‪ ,‬בםי ‪ p‬צ״ט‪ ,‬בתוד״ה לשמואל‬
‫בסימן צ״ו‪4‬‬
‫דף נ״ו בתום׳‪ ,‬בסי ‪ p‬י״ב ובםי ‪ p‬ס״ט ובםי ‪p‬‬
‫ס״ב ובסימן צ״ו׳ ותחי״ה סשיטא‪ ,‬בסימן‬
‫בג״י‪ .‬בסימן י״ג‪.‬‬
‫דף ב״ח‪ ,‬בסי ‪ p‬ס״ט‪.‬‬
‫דף נ״ט‪ .‬בסימן ל״ה ענף ד׳‪ ,‬בתוס׳‪ ,‬בענף א׳‪.‬‬
‫תום׳ רעק״א אות מ׳ ואות ס׳׳א‪ ,‬בסימן כ״ז‪.‬‬
‫דף ס״ב ברא״ש‪ ,‬בםי ‪ p‬ל״ב‪.‬‬
‫דף ס״ז ובתום׳ ושט׳י־מ‪ ,‬בסימן ל״ה ענף ב׳‪.‬‬
‫דף ס״ח‪ ,‬בסימן פ״ה ובסימן פ״ו‪.‬‬
‫דף ם״ט בתום׳‪ ,‬בםי ‪ p‬פ״ב‪.‬‬
‫דף ע׳ במלחמות‪ ,‬בםי ‪ p‬כ״א‪.‬‬
‫דף ע״ג׳ ב ‪ p p‬י׳‪.‬‬
‫דף ע״ד וברש״י ותום׳‪ ,‬בסי ‪ p‬י״ב ובסימן כ״ן^‬
‫דף ע״ד« בסימן כ״ח‪.‬‬
‫דף ע״ו‪ ,‬בסימן צ״ה ענף א׳‪ ,‬בתוס׳‪ ,‬בסימן ק״ח‪.‬‬
‫דף ע״ט‪ ,‬בסימן ס״ו‪.‬‬
‫דף פ״ד‪ ,‬בםי ‪ p‬ג‪/‬‬
‫דף צ׳‪ ,‬בסי ‪ p‬ס׳׳ב‪.‬‬
‫דף ‪ » r t‬בםי ‪ p‬צ״ח ובסימן ק״ב‬
‫דף צ״ד‪ ,‬בםי ‪ p‬פ״ס‪ ,‬ובמרדכי‪ ,‬בםי ‪ p‬י״ג‪.‬‬
‫דף צ״ו‪ ,‬בסימן פ״ח‪ ,‬וברש׳י‪ ,‬בסימן פ״ד‪-‬‬
‫דף צ״ח ברש״י‪ ,‬בסי ‪ p‬פ״ח‪ ,‬ובתוד׳ה הצורם‪,‬‬
‫בםי ‪ p‬פ״ד‪-‬‬
‫דף ק׳ בתום‪ /‬בסימן י״ג‪ ,‬ובתוד״ה אם‪ ,‬בסימן‬
‫מ״ט ענף א׳‪.‬‬
‫דף ק״א בתום׳‪ ,‬בסימן נ״ז‪.‬‬
‫דף ק״ב ורא״ש ופ״ח‪ ,‬בסימן ס״ז ובםי ‪ p‬מ״ח‪.‬‬
‫נ״ח‪.‬‬
‫דף ק׳׳ה‪ ,‬כסימן פ״ב‪.‬‬
‫דף ק״ט‪ ,‬בסימן ל׳׳א ובסי ‪ p‬פ״ט‪.‬‬
‫דף קי״ב‪ ,‬בסימן ג׳‪.‬‬
‫דף קי״ג‪ ,‬בםי ‪ p‬פ״ב‪.‬‬
‫דף קט״ז‪ ,‬בסי ‪ p‬פ״ט׳ ובנ״י‪ ,‬בסימן ל״ז‪.‬‬
‫דף קי״ז‪ ,‬בסימן צ״ב‪.‬‬
‫ב סו ‪»3‬ניעא‬
‫שיף‪ ,‬בםי ‪ p‬מ״ז‪.‬‬
‫דף י׳ בתוד״ה דאמר‪ ,‬בסי ‪ p‬ס״ה‪ ,‬בשט״מ‪ ,‬בסימן‬
‫פ״ז‪.‬‬
‫דף י״ב ברש״י ונ״י‪ ,‬בסימן ס״ד‪.‬‬
 ‫מראה מ ^מות מש״ס וםוס?ים‬
‫דף ל״ג בתום׳‪ .‬בםי ‪ p‬א׳ ענף ג׳ וברא״ש ונ״י‬
‫ובעה״מ ומרדכי בסימן י״ג‪.‬‬
‫דף ל׳׳ה בתום׳‪ .‬בםי ‪ p‬ז׳‪.‬‬
‫דף מ׳ וברש״י ד״ה באיזה ובחכמת שלמד‪,‬‬
‫ובמהרש״ז‪ 4‬בםי ‪ p‬ט׳‪.‬‬
‫דף מ״א‪ .‬בםי ‪ p‬ט׳‪.‬‬
‫דף מ״ה‪ .‬בסימן ט״ו‪.‬‬
‫דף נ״ד‪ .‬בסימן כ״ט‪.‬‬
‫דף ע׳׳ו‪ .‬בםי ‪ p‬ה׳ ובסימן ס״ב‪.‬‬
‫דף ע״ח‪ .‬בםי ‪ p‬ט׳ ובסימן צ״ז‪.‬‬
‫דף פ״ו וברש״י‪ .‬בםי ‪ p‬א׳ ענף ג׳‪.‬‬
‫מכות‬
‫ב׳ בתום׳‪ .‬בסימן ט׳‪.‬‬
‫ג׳ תוד״ה המוסד‪ .‬בסי ‪ p‬כ׳‪.‬‬
‫ד׳׳ בסימן ט׳ ובםי ‪ p‬י״ב‪.‬‬
‫ה׳ וברש״י ותום׳‪ .‬בסי ‪ p‬י״מ‬
‫ר תוד״ה הדי‪ .‬בסימן י״ד‪.‬‬
‫ח׳‪ .‬בםי ‪ p‬ג׳‪.‬‬
‫ט׳‪ .‬בסימן ק״ז‪.‬‬
‫י״א‪ .‬בסימן מ״ב‪.‬‬
‫י״ב‪ .‬בםי ‪.r p p‬‬
‫ט״ז בתום׳‪ .‬בםי ‪ p‬פ״ב‪.‬‬
‫י ‪ .r‬בםי ‪ p‬צ״ו‪.‬‬
‫כ״ב ברש״י ודף כ״ג ברש״י‪ .‬בםי ‪ p‬ג׳‪.‬‬
‫עכועו ת‬
‫דף כ׳‪ .‬בסימן ג״ת‬
‫דף כ״ט ברא״ש‪ .‬בסי ‪ p‬ע״ה ענף ב׳‪.‬‬
‫דף ל״א‪ .‬בסימן ד‪.‬‬
‫דף ל״ד‪ .‬בםי ‪ p‬מ^‪.‬‬
‫דף ל״ט וברש״י‪ .‬בםי ‪ / n p‬ברא״ש‪ .‬בסימן כ״ז‪.‬‬
‫דף מ״א ברש״י‪ .‬בםי ‪ p‬ל׳‪.‬‬
‫דף מ״ג בתום׳ ורא״ש ור׳ץ‪ .‬בםי ‪ p‬ל״ה ענף א׳‬
‫ובענף ד׳‪.‬‬
‫דף מ״ו‪ .‬בםי ‪ p‬י ‪ r‬ובסי ‪ p‬מ״ז ובסי ‪ p‬ס״ח‪.‬‬
‫דף מ״ח ברץ‪ .‬בסימן י״ח‪.‬‬
‫עכודח זרה‬
‫דף ח׳ ברש״י‪ .‬בסי ‪ p‬א׳ ענף ד׳‪.‬‬
‫דף י״ט וברש״י וד ץ בענף א׳‪.‬‬
‫דף ע״א‪ .‬בםי ‪ p‬ק״ד^‬
‫אכות‬
‫ס״ד פ ‪ .r‬בםי ‪ p‬י ‪,r‬‬
‫שנח‬
‫דף ר ברש״י ומהר״ם‪ .‬בסימן ל׳‪.‬‬
‫‪,y s‬‬ ‫דף ז׳ בג״י‪ .‬בסימן נד‪ .‬במרדכי‪ .‬בסימן‬
‫ובסימן ע״ה ענף ג׳‪.‬‬
‫דף ח׳‪ .‬ב‪ 0‬י מ ג״ח ובסית פ״ח‪ .‬בנ״י ובמרדכי‪.‬‬
‫בסימן מ‪/‬‬
‫דף ט׳ בדא״ש‪ .‬בסי מ ג״ט‪.‬‬
‫דף כ״א‪ .‬בסי מ ל״ח ובסימן ס׳‪.‬‬
‫דף כ״ב בתוד״ה זאת‪ .‬בסימ צ״ט‪.‬‬
‫דף כ״ג בתום׳‪ .‬בסי ‪y 'o p‬‬
‫דף ל׳‪ .‬בסימן ל״א ובסימ ל״ז‪.‬‬
‫דף ל״ה בתוד״ה ומ״ש‪ .‬בסי מ ג״ה׳ בתמז׳ וברא״ש׳‬
‫בסית מ״ד«‬
‫דף ל״ו‪ .‬בםי ‪ p‬י ‪.r‬‬
‫דף מ׳׳ד בתום׳ בסימן כ״ט‪.‬‬
‫דף‬
‫דף מ״ח בג״י‪ .‬בםי‪p 1‬״ט‪.‬‬
‫דף‬
‫דף ג ‪ /‬בםי ‪ p‬ס״ב‪.‬‬
‫דף‬
‫דף ג״א בתוד״ה ולמה׳ בםי ‪ p‬ג״ד‪.‬‬
‫דף‬
‫דף ג״ב‪ .‬בםי ‪ p‬י״ז‪.‬‬
‫דף‬
‫דף ס״ב תדד‪-‬די איתמד‪ .‬בםי ‪ p‬ג״ד‪-‬‬
‫דף‬
‫דף ס״ה ובדשב״ם‪ .‬בםי ‪ p‬ל״ה ענף א׳‪ .‬ברא״ש‪,‬‬
‫דף‬
‫ענף ד׳‪ .‬דף ס״ו בענף ב׳‪.‬‬
‫דף‬
‫דף ס״ט‪ .‬בםי ‪ p‬נ״ג ובסימן נ״ד‪.‬‬
‫דף‬
‫דף ע״א ברשב״ס‪ .‬ודף ע״ט בדשב״ט‪ .‬ודף פ״ד‬
‫דף‬
‫ברשב׳׳ם‪ .‬בםי ‪ p‬נ״ד‪.‬‬
‫דף‬
‫דף קכ״ז ברשב״ם׳ בםי ‪ p‬ל׳‪.‬‬
‫דף‬
‫דף קל״ז ברשב״ט‪ .‬בסימן י״ז‪.‬‬
‫דף קמ״ה‪ .‬בםי ‪ p‬נ״ד«‬
‫דף קמ״ח בנ׳׳י‪ .‬בסימן ע״ה ענף א׳‪.‬‬
‫דף קנד‪-‬ט‪ .‬בסימן כ״ט ובסימן ל׳‪.‬‬
‫דף קנ״ב‪ .‬בסימן י ‪.r‬‬
‫דף קס״ד‪ .‬בםי ‪ p‬נ״ו‪.‬‬
‫דף קס״ה‪ .‬בםי ‪ p‬ט ‪.r‬‬
‫סנחדדין‬
‫ה׳‪ .‬בסימן א׳ ענף ב׳‪ .‬ברש״י בענף ד׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫ו׳ ודף ז׳‪ .‬בםי ‪ p‬ד׳ ו ב ^ י ‪ /‬בסי ‪ p‬ך‪.‬‬ ‫דף‬
‫ח׳ ותוד״ה ועששין בסי ‪ p‬ל‪/‬‬ ‫דף‬
‫מ׳‪ .‬בםי ‪ p‬כ״ט‪,‬‬ ‫דף‬
‫י״ג‪ .‬בסי ‪ p‬א׳ ענף א׳ וענף ב׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫י״ד‪ .‬בסי ‪ p‬א׳ ענף א׳‪ .‬ברש״י‪ .‬בענף ד׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫י״ז וברש״י‪ .‬בםי ‪ p‬א׳ ענף א׳ וענף ב׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫כ״ג בדא״ש ובקעור‪ .‬בםי ‪ p‬ד‪.‬‬ ‫דף‬
‫כ״ו וברש״י‪ /‬בםי ‪ p‬מ״ז‪.‬‬ ‫דף‬
‫ל׳‪ .‬בסי ‪ p‬א׳ ענף א׳׳ ובסימן ט׳‪-‬ז‪.‬‬ ‫דף‬
‫ל״א ובמרדכי וג״י‪ /‬בםי ‪ p‬ה׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫ל״ב בתום׳‪ .‬בםי ‪ p‬ם׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫שנט‬ ‫מראה מהומות מש״ם ופוסרום‬
‫שבת‬
‫פ״ב סוף זרא‪ ,‬בסי ת א׳ עגף ד׳‪.‬‬
‫מגילה‬
‫פ״ד ה״דא בסימן א׳ ענף ד׳‪.‬‬
‫הגיגה‬ ‫דף ל״ז וברש״י ודף נ״א ברש״י ותום׳ ודף ס״ב‬
‫פ״א ה״ח׳ בסימן א׳ ענף ב׳‪.‬‬
‫כתובות‬
‫פ״ב ורב‪ ,‬בסימן פ״ט‪.‬‬
‫פ״ג ה״א‪ ,‬בסימן פ״ד‪ .‬זרי ובש״ק‪ ,‬בסימן י״ס‬
‫נדרים‬
‫פ״י ה״ז?״ ב סי ^ א׳ ענף ב׳‪.‬‬
‫עידושין‬
‫פ״א ה׳׳ב בש״ק ד״זז מרבה‪ .‬בסימן צ״א‪,‬‬
‫פ״ג הה‪ ,‬בסי ת כ״ד ענף ה׳‪.‬‬
‫בפא קמא‬
‫פ״י ה׳׳ו‪ ,‬בסימן פ״ט‪.‬‬
‫בבא מביעא‬
‫פ״ו ה״ב‪ ,‬בסימן פ״א‪.‬‬
‫פ״ז ה״<‪ 4‬בסימן ע״ב‪.‬‬
‫סגהדדץ‬
‫פ״א ה״ב‪ ,‬בסית א׳ ענף ג׳‪.‬‬
‫הוריות‬
‫פ״ג ה״ב במה״פ ד״ה עבד׳ בסימן מ׳׳ת‬
‫תוםפתא בבא קמא‬
‫פ״י ה״ח‪ ,‬בסימן פ״ת‬
‫פ״י הטה ובמנחת בכורים‪ ,‬בסימן ג׳‪.‬‬
‫ספרא סוף ויקרא‪ ,‬וספרי פ׳ נשא‬
‫בסימן ל״זנ‬
‫פרש״י כחומש ם' ויקרא‬
‫בסית ל״א‪.‬‬
‫רמב״ם‬
‫דעות‬
‫פ״ד הי״ח וכ״מ והגמי״י‪ ,‬בסימן‬
‫הוריות‬
‫דף ב׳׳ בסימן זר עגף א׳‪.‬‬
‫דף ד׳ וב מרי‪ ,‬מג ף ב׳‪.‬‬
‫■‬ ‫זכחים‬
‫ודף פ״ז^ ב סי ת ק״ת‬
‫דף קי״ז ברש״י‪ ,‬ב סי ^ ק״ז‪.‬‬
‫מכהות‬
‫דף ק״ב‪ ,‬בסימן ק״ח‪.‬‬
‫דף ק׳׳ו‪ ,‬בסימן פ״ח‪.‬‬
‫הולץ‬
‫דף י״א בדגגג״ה‪ ,‬בסימן ק״ת‬
‫דף י״ב ברש״י ודף י״ג‪ ,‬בסימן ק״ו‪.‬‬
‫דף פ״ו בתוס׳‪ ,‬בסימן ק״ת‬
‫דף קל״ט‪ ,‬בסימן ט׳‪ ,‬וברש״י‪ ,‬בסימן כ״ט‪.‬‬
‫דף קמ״א׳ בסימן מ״ב‪.‬‬
‫בכורות‬
‫דף כ״ם‪ ,‬בסימן י׳‪.‬‬
‫דף ל׳‪ ,‬ב סי ^ כד׳ז‪.‬‬
‫דף נ״ח‪ ,‬בסימן א׳ ענף א׳‪.‬‬
‫שרכץ‬
‫דף כ״ב בתוס׳‪ .‬בסימן ל״ד‪.‬‬
‫תמורה‬
‫דף כ״ב וברש״י ד׳׳ד‪ ,‬ד‪,‬אמד‪ ,‬בסית ק״ח‪.‬‬
‫כריתות‬
‫דף כ״ד‪ ,‬בסימן ק״ח‪.‬‬
‫מעילה‬
‫דף כ״א‪ ,‬בסימן פ״ז‪.‬‬
‫מהרות‬
‫פי׳ רמב״ם מתימד״ בסימן א׳ ענף ב׳‪.‬‬
‫ירושלמי‬
‫תרומות‬
‫פה? ה״ב‪ ,‬בסימן נ״ז‪,‬‬
 ‫מראה מ^מות מש״ם רפום?ים‬
‫פ״ח הי״ד‪ ,‬בסימן מ״ז‪.‬‬
‫פי׳י׳א ה״א‪ .‬בסימן י״ב‪.‬‬
‫פי״ב הט״ו בסימן צ״ט‪.‬‬
‫גניכה‬
‫פ״ג דרו במל״מ׳ בסי מ ס״ה ובסימן פ״ז‪.‬‬
‫נזילה ואכדה‬
‫פ״א ה״ב‪ ,‬בסימן פ״ו^‬
‫פ״ט ה״ב׳ בסימ פ״ט‪.‬‬
‫חוכל ומזיק‬
‫פ״ה דרא׳ בסימן ג׳ ובסימן‬
‫פ״ח ה״ד ובמ״מ׳ בסי מ צ״ב׳ ה״ח׳ בסימן ר‪.‬‬
‫רוצח‬
‫פ״ה דדו ובראב״ד וכ״מ׳ בסימן ג‪ /‬ה״ט וה״י‬
‫והי״א ובכ״מ׳ בסי ‪ p‬ק״ז‪.‬‬
‫פ״י דדב בכ״מ׳ בסי ‪ p‬ק״ד«‬
‫ופי״ח הי״ג בפרמ׳ בסימן כ״ד ענף ג׳ וענף ז״‪.‬‬
‫מכירה‬
‫פ״א הי״ז בב״מ׳ בסימן נ״ד‪.‬‬
‫פ״ג דדט ובדזע״ד בסי ‪ p‬ג״ב‪.‬‬
‫פ״ז דדה בסימן נ״ד‪.‬‬
‫פי״ד דדי והי״א ובמ״ם‪ ,‬בסימן נ״ט‪.‬‬
‫פט״ו דדה בסימן ע״ה ענף ג׳‪.‬‬
‫פכ״ב ה״ג בכ״מ ודדח במ״מ‪ ,‬בסימן נ״ב ענף א׳‪.‬‬
‫פכ״ו ה״ה במ״מ‪ .‬בסי ‪ p‬נ״ד׳ הי״זז‪ /‬בסימן ע״ב‬
‫ובסי ‪ p‬ע״ה ענף ג‪/‬‬
‫שלדה ין ושותפץ‬
‫פ״ח דדה בסי ‪ p‬ע״פ‬
‫פ״ד דדב בראב״ד ^ מ ותשובת מיי׳ קנין סימן‬
‫ל״א׳ בסימן פ״א ענף א׳‪.‬‬
‫עכדים‬
‫פ״ב דדא במל״ה בסימן פ״א ענף ג׳‪.‬‬
‫פ״ג ה״ה ובלחימ זמל״ה בסימן ג׳‪.‬‬
‫שכירות‬
‫ה״ט׳ בסי ‪ p‬ס״ט‪.‬‬ ‫פ״ג‬
‫ה״ד וה״ה בסי ‪ p‬ע״ד‪.‬‬ ‫פ״ה‬
‫בהגמי״י אות ה‪ /‬בסי ‪ p‬פ״א ענף א׳‪.‬‬ ‫פ״ט‬
‫דדו ודדז‪ .‬בסימן מ״ז‪.‬‬ ‫פ״י‬
‫שס‬
‫תלמוד תורה‬
‫פ״א ‪r n‬׳ בסימן נ״ט‪.‬‬
‫פ״ה ה״ד בכ״מ ולח״ם׳ בסימ א׳ ענף א׳‪.‬‬
‫עכורה זרה‬
‫פ״ג ה״ד‪ ,‬בסימן ק״ה‪.‬‬
‫תשובה פ״ב ה״ה וה״ט׳ בסימן פ״ח‪.‬‬
‫תפלה‬
‫פי״א ה״א׳ בסימן מ״א‪.‬‬
‫אישות‬
‫פ״ט הי״א במ״מ‪ ,‬בסי»ן כ׳׳ד ענף ד׳‪.‬‬
‫פט״ו הי״ט׳ בסימ ‪1‬ד‪.‬‬
‫פט״ז הכ״ה במ״מ ובמל״ם‪ ,‬בסית ל״ד‪.‬‬
‫פכ״ד הי״ח׳ בסימן ל׳‪.‬‬
‫איסורי כיאה‬
‫פי״ג ה״ח במל״מ ופט׳י׳ו ה״ג במ״מ והי״ב במ״ם‬
‫שכועות‬
‫פ״א ה׳׳י׳ בםי ‪ p‬צ״ו פ״ב ה״ז‪ ,‬ב מית נ״ח‪.‬‬
‫תרומות‬
‫פ״ט ה״א׳ בסית ד‪.‬‬
‫שמימה ויוכל‬
‫פ״ט ה״ח ובראב״ד‪ ,‬בסימן י״ח‪.‬‬
‫כלי המקדש‬
‫פ״ד הט״ו וה״כ׳ בסימן מ״ה‪.‬‬
‫מעשה ה קד מו ת‬
‫פ״ה ה״ו והי״א ןהי ‪r‬׳ בםי ‪ p‬ק״ח‪.‬‬
‫עכורת יוה״כ‬
‫פ״א דדג‪ ,‬בסימן ז׳‪.‬‬
‫קרכן פסח‬
‫פ״א הי״ה בסימן ‪j r p‬‬
‫נזקי ממון‬
‫פ״א ה״א׳ בסית צ״ד‪.‬‬
‫פ״ג הי״א׳ פ״ד ה״ד באז״ט‪ ,‬ב‪ 0‬י מ ס״ט‪.‬‬
‫שסא‬ ‫מראה מ ‪ p‬מות מש״ס וםוס‪p‬ים‬
‫סימן נ״ה בש״ע סעיף כ״א׳ בסימן מ‪ /‬מג״א‬
‫ס״ק ט״ז פמ״ג במשב״ז סק״ו‪ -‬בסימן מ״זנ‬
‫סי ‪ p‬קג״ג סעיף י״ג ובמג״א סק״ט ובמזמה״ש‪,‬‬
‫בסי ‪ p‬מ״ב׳ סעיף כ״ב וברעק״ז‪ 4‬בםי ‪ p‬ע״ה‬
‫ענף ג׳•‬
‫סי ת קנ״ז סעיף י״ז ובמג״א ס״ק מ״א‪ ,‬בסימן ל״ן^‬
‫סי ‪ p‬שס״ו במג״א סק״ז ופמ״ג סימן קנ״ג סק״מ‪,‬‬
‫בסי ‪ p‬ל״ח‪.‬‬
‫סימן תמ״ג בחי׳ סק״ח ובמקו״ח סק״ו‪ -‬בסי ‪ p‬פ״ת‬
‫סי ‪ p‬ת״נ סעיף ד׳‪ ,‬בסי ‪ p‬ד‪/‬‬
‫סי ‪ p‬תדי״ח במג״א סק״י וברעק״א׳ בםי ‪ p‬ל״ט‪.‬‬
‫סימן תרל״ז במג״א סק״ג‪ ,‬בסי ‪ p‬ס״ב‪ ,‬מג״א סק״ז‪,‬‬
‫בסימן ל״ה ענף ד׳‪.‬‬
‫יורה דעה‬
‫סימן א׳ בש״ך סק״ח‪ ,‬בסימן י ‪ /‬בדמ״א סעיף י״«‬
‫בסי ‪ p‬נ״ח‪.‬‬
‫ענף ג׳ וענף ב׳‪ ,‬רו״ח ברדב״ז בענף א׳ הי״ב‪,‬‬
‫סימן ק״ט בפמ״ג במשב״ז סק״א‪ ,‬בסימן נ״ז‪.‬‬
‫סימן ק״ס סעיף י״ח בדגמ״ר׳ והגר״א ס״ק מ״ב‪,‬‬
‫וה״ג׳ בענף א׳‪ ,‬ה״ו וה״ז בלח״מ בענף ב׳‪,‬‬
‫סעיף א׳ בסימן צ״ג‪.‬‬
‫סי ת קס״ט בש״ך ס״ק ע״ט‪ ,‬בסימן כ״ט‪ .‬רבט״ז‬
‫ס״ק ל״ו< בסימן כ״ב‪.‬‬
‫סימן קע״ה בש״ך ט״ק■ י״ב׳ בםי ‪ p‬נ״ב ענף א׳‪.‬‬
‫סימן קצ״ז סעיף ב׳‪ ,‬בםי ‪ p‬מ׳‪.‬‬
‫סי ‪ p‬רי״ט בט״ז‪ ,‬בסי ‪ p‬ע״ה ענף ב‪/‬‬
‫סימן רכ״ח סעיף ל״ה בםי ‪ p‬נ״ט‪.‬‬
‫סימן דל״ו בט״ז ס״ק י״ג׳ בסימן נ״ב עבף ג ‪/‬‬
‫זער״א סק״ה בסי ‪ p‬ק״ג‪.‬‬
‫סימן רמ״ב בש״ך ס״ק כ״ב׳ בסימן א״ ענף ב‪/‬‬
‫םי ‪ p‬דמ״ה סעיף ר‪ ,‬בםי ‪ p‬נ״ט׳ סעי׳ כ״ב׳ ובש״ך‬
‫ס״ק ט״ו׳ בסימן ל״ח‪.‬‬
‫סימן רב״ב בט״ז סק״ב ובש״ד סק״« בסי ‪ p‬מ״נג‬
‫סי ‪ p‬רב״ג סעיף ר׳ בסי ‪ p‬פ״ח‪.‬‬
‫סימן רס״ז בש״ד ס״ק נ״ב׳ ב ‪ p p‬כ״ט‪.‬‬
‫פ״ב ה״ט‪ ,‬בסי ‪ p‬א׳ ענף ד׳‪ .‬פ״ה ה״ה בענף ג‪/‬‬
‫חושן המשסנו‬
‫םי ‪ p‬א׳ בסמ״ע ס״ק ט״ו ובנה״מ סק״ג׳ ב ^ מן‬
‫י״ג‪ ,‬סמ״ע ס״ק ט״ז וס״ק י״ח׳ בסימן ב״ט‪.‬‬
‫סי ‪ p‬ג׳ בקצדי״ח ס ק ^ בסימן א׳ ענף ג׳׳ דמ״א‬
‫סעיף א‪ /‬בסימן ג‪/‬‬
‫סימן ד׳ בדמ״א ובסמ״ע סק״ב ונה״ט סק״א‪ ,‬בםי ‪p‬‬
‫כ׳׳ ובסימן ג׳׳ ובסימן ר׳ סמ״ע סק״ד‪ .‬בסימן ז־‬
‫סימן ט׳ בב״י ובש״ע סעיף י׳׳ בסימן ד׳‪.‬‬
‫סימן י׳ בב״י׳ בסימן י״ז‪.‬‬
‫םי ‪ p‬י״ב סעיף ב׳‪ .‬בסימן י״ז‪.‬‬
‫שאלה ושקדון‬
‫פ״א ה״ה וה״ח‪ p ’on ,‬ע״ה ענף ב׳‪.‬‬
‫מלוה‬
‫פ״ד ה״ב׳ בסימן צ״ג‬
‫פס״ז דדה במ״מ׳ ‪ p p n‬ל״ג‪.‬‬
‫פכ״א ה״ב וגמ״ט׳ בםי ‪ p‬ל״ה ענף ג ‪/‬‬
‫מוען ‪p a n‬‬
‫פ״ו ה״ג׳ בסימן ל׳‪.‬‬
‫נחלות‬
‫פ״ב הי״ד במ״מ ובםל״ב‪ 4‬בסימן ל׳‪.‬‬
‫סנהדרמ‬
‫פ״א ה״ד ובכ״מ ופ״ב דיי״א ובכ״מ׳ בסימן א׳‬
‫בסי ‪ p‬ג׳ פ״ד די״א׳ בסימן א׳ ענף ג׳‪ ,‬די״ב‬
‫ה״ם בענף ד׳‪.‬‬
‫פ״ו ת״ז ודדב״ז׳ בסי ‪ p‬ה׳‪.‬‬
‫פ״ח ה״ב בכ״מ‪ ,‬בסימן ר‪.‬‬
‫פי״ג ה״ז‪ ,‬ופי״ד ה״ז^ בסי ‪ p‬ט״ו‪.‬‬
‫פט ‪ r‬הי״ב‪ ,‬בסימן ג׳‪.‬‬
‫פב״ג ת״די במל״ט^ בסימן י׳‪.‬‬
‫פכ׳״ה ה״ח‪ ,‬כסי ‪ p‬ג׳‪.‬‬
‫עמת‬
‫פ״ה ה״ה בלח״מ׳ בםי ‪ p‬מ״ם ענף ב‪/‬‬
‫ס״י ה״ח׳ בסימן מ״ז‪.‬‬
‫פי״ח ה״א ופ״ב ת״ח׳ ‪03‬י ‪ p‬י״ב‪.‬‬
‫ממרים‬
‫מלכים‬
‫פ״א ‪rn‬׳ בסימן ע״ה ענף ג׳‪.‬‬
‫טור וש״ע‬
‫אורח חיים‬
‫סימן ב״ג ברמ״א סעיף כ״ג׳ בסימן מ‪ /‬רבט״ז‬
‫ס״ק י״ד ומג״א ס״ק כ״ז מ״ב ס״ק ס״ז ס״ח‪,‬‬
‫והגר״א בס' ‪ p‬מ״א‬
 ‫מראה מ^מות מש״ס ופוס‪p‬ים‬
‫סימן צ״ה בטור סעיף ה׳ ובב״י וחדושי מהרל״ח‬ ‫סימן י״ג בטור ובספדע םק״ה וסק״!‪ p ’on /‬ז‪/‬‬
‫ופרישה וש״ך סק״ז‪ ,‬בסימן ל״ה ענף א׳׳ בש״ד‬
‫סק״ט׳ בענף ג׳‪.‬‬
‫סי ‪ p‬צ״ט בש״ך סק״ו‪ ,‬בסי ‪ p‬כ״ד^‬
‫סי ‪ p‬ק״ד בסמ״ע סק״א וסק״‪-‬ט וגה״ם הדושים‬
‫סק״א‪ ,‬בסימן ע״ט‪ ,‬וסמ״ע ס״ק ל״א קצה״ה‬
‫סק״א‪ ,‬בסימן פ״א ענף ה׳‪.‬‬
‫סי ‪ p‬קט״ו בטור סעיף י׳ וב״י וב״ח וש״ד סק״ב‬
‫וסק״ט וסקי״ט וש״ע סעיף ט׳ וקצה״ח סק״ג‪,‬‬
‫בסימן ל״ה ענף ב׳ וש״ך ס״ק י״ח בענף ג׳‪.‬‬
‫סימן קכ״ה סעיף ב׳‪ ,‬ב^מן ל״א‪.‬‬
‫סי ‪ p‬קכ״ח סעיף ב׳ וש״ך סק״י ונה״מ סק״ה‪,‬‬
‫בסימן פ״ט‪.‬‬
‫סי ‪ p‬קכ״ט סעיף ב׳ בדמ״א וסעיף ה׳ ברמ״א‬
‫וד״ט אות ב׳‪ ,‬וסמ״ע סק״ז וש״ך סק״ח‪ ,‬בסי ‪p‬‬
‫ל״ז‪.‬‬
‫סימן קל״ג בש״ך ס״ק י״ג‪ ,‬בסי ‪ p‬מ״ז‪.‬‬
‫סי ‪ p‬קמ״ח בנה״מ סק״א‪ ,‬בסימן צ‪/‬‬
‫סימן קג״ו בפ״ת סק״ג׳ בסימן ל״ח׳ דמ״א סעיף‬
‫ה׳‪ ,‬בסי ‪ p‬נ״ט‪.‬‬
‫סימן קס״ג סעיף א׳ וסעיף ב׳ וסמ״ע סק״י‪ ,‬בסימן‬
‫מ׳ בסמ״ע סק״ב‪ ,‬בסימן ל״ט‪ ,‬ברמ״א סעיף א׳‪,‬‬
‫בסי ‪ p‬נ״ט דמ״א בסימן ג׳ בסי ‪ p‬מ״<^‬
‫סי ת קע״ה בפ״ת ס״ק כ״א‪ ,‬בסי ‪ p‬מ״ד‪.‬‬
‫סימן קע״ד בגה״ם ס״ק ל״ג ובכסף הקדשים‪ ,‬בסימן‬
‫מ״ז‪.‬‬
‫סימן קפ״ב בקצה״ה סק״ב‪ ,‬בסי ‪ p‬ס״ה‪ ,‬גה״מ‬
‫סק״י‪ ,‬בסימן פ״ז‪.‬‬
‫סימן קפ״ג בטור וב״י ובש״ע סעיף ד׳ וש׳״ך‬ ‫סימן ס״ו סעיף א׳ וסעיף ד׳ וסעיף ה׳ וסמ״ע‬
‫סק״ב וקצה״ה סק״ד ונה״ם סק״ב‪ ,‬בסימן מ״ח‪,‬‬
‫ובסימן ס״ז‪.‬‬
‫סי ‪ p‬קפ״ה סעיף ו׳ ברמ״א‪ ,‬בסי ‪ p‬מ״ט‪.‬‬
‫סימן ק״צ בפ״ת סק״ן‪ 4‬בסי ‪ p‬מ״ד‪.‬‬
‫סי ‪ p‬קצ״׳ת סעיף ה׳ ברמ״א ובש״ע סעיף ו'‬
‫ובנה״ם סק״ד‪ ,‬בסי ‪ p‬נ״ב ענף ב׳‪ ,‬פ״ת סק״ג‪,‬‬
‫בענף ד׳‪.‬‬
‫סימן ר׳ נה״מ בפתיחה ובחחשים ס״ק י״ז‪ ,‬בסי ‪p‬‬
‫ג״ב ענף ב׳‪ ,‬קצה״ח סק״ב‪ ,‬בסימן ס״ד‪.‬‬
‫סימן ר״א סעיף ב' ובדרישה ובסמ״ע סק״ד‪,‬‬
‫בסי ‪ p‬נ״ב ענף ד‪/‬‬
‫סימן ‪-‬ר״ד בפ״ת סק״ב‪ ,‬בסי ‪ p‬מ״ר‪.‬‬
‫סי ‪ p‬ד״ט סמ״ע ס״ק כ״ג קצה״ח סק״ט נה״מ‬
‫סק״ט‪ ,‬בסימן נ״ב ענף א׳‪ ,‬דמ״א סעיף ד׳‪,‬‬
‫בסי ‪ p‬ע״ט‪.‬‬
‫סי ‪ p‬ד״י בקצה״ח סק״ה‪ ,‬בסי ‪ p‬סדג‪.‬‬
‫סי ‪ p‬די״ד סעיף י״א‪ ,‬בסי ‪ p‬ג״ב‬
‫שסב‬
‫בש״ך סק״ח ובקצה״ח׳ בסימן ל״ד‪.‬‬
‫‪ p ’o‬י״ד סעיף א׳ ברמ״א רבפ״ח סק״ד ובש״ד‬
‫סק״ה וקצד״״ה סק״א ובהגד״א סק״ח וס״ק י״ד^‬
‫ב ‪ p p‬ה‪/‬‬
‫סי ‪ p‬י״ח סעיף א׳ בדמ״א רבסכדע סק״ט׳ בסימן‬
‫ר׳ בסט״ע ס״ק י״ג׳ בםי ‪ p‬ל״ד בש״ך סק״ה׳‬
‫בסימן מ״ז‪.‬‬
‫סי ‪ p‬ב״ב סעיף א׳‪ ,‬בסי ‪ p‬ג‪ /‬ובתומים סק״ד׳‬
‫בסימן כ״ג‪ ,‬בסעיף ג׳׳ בסי ‪ p‬ל״ב‪.‬‬
‫סי ‪ p‬כ״ד בקצה״ין רנה״מ סק״א‪ ,‬בסי ‪ p‬ז׳‪.‬‬
‫סי ‪ p‬כ״ו סעיף א‪ /‬בסי ‪ p‬ח׳‪.‬‬
‫סימן כ״ח סעיף ג׳׳ בסי ‪ p‬י״ג‪.‬‬
‫סימן ל׳ בנה״מ סק״א וקצה״ח סק״ב׳ בסימן נר׳‬
‫בסעיף ר‪ ,‬בסי ‪ p‬ט״ז‪.‬‬
‫סי ‪ p‬ל״ג בש״ך ס״ק ט״ז׳ בסי ‪ p‬ט׳‪.‬‬
‫סי ‪ p‬ל״ד סעיף י״ח ברמ״<‪ 4‬בסימן ט׳׳ בסעיף‬
‫ט״ו׳ בסי ‪ p‬מ״ז‪.‬‬
‫סימן ל״ר בש״ך סק״ג‪ ,‬ב ‪ p p‬פדט ענף א‪/‬‬
‫סימן ל״ז בסמ״ע וש״ך סק״א׳ בסי ‪ p‬י״א‪.‬‬
‫סי ‪ p‬ל״ח בש״ך סק״א׳ בסימן י״ג׳ בסק״ב׳ בםי ‪p‬‬
‫ט׳‪ ,‬בקצה״ח סק״א‪ ,‬בסי ‪ p‬י״ג‪.‬‬
‫סימן מ״ר בטור סעיף ל״ד‪ ,‬בסימן י״ג‪ ,‬סעיף י״ז‬
‫בפרישה ובתומים ס״ק י״ח׳ בסי ‪ p‬ט״ז‪.‬‬
‫סי ‪ p‬ס׳ סעיף ג׳ בדמ״א וגה״מ סק״ח בסי ‪ p‬ע״ה‬
‫ע״ה ענף א׳‪.‬‬
‫סימן ס״ב בסמ״ע סק״ח ובש״ך ס״ק י״ד רס״ק י״ז‪,‬‬
‫בסית י׳ז‪.‬‬
‫ס״ק ט״ז וש״ך ס״ק י״ז׳ בסימן י״ז‪.‬‬
‫סימן ס״ז בב״י׳ בסי ‪ p‬י״ט׳ בתומים סק״ט׳ בסי ‪p‬‬
‫י״ח‪ ,‬ובס״ק י״ז׳ בסי ‪ p‬כ׳‪.‬‬
‫סי ‪ p‬ע״ב בש״ך ס״ק כ״ג׳ בסימן כ״ג׳ בס״ק‬
‫ג״א וס״ק ס׳ ובש״ע סעיף ט״ו׳ בסי ‪ p‬ל״ב‪.‬‬
‫סימן ע״ה בגה״מ סק״ה‪ ,‬בסימן כ״ד ענף ב׳ ובסי ‪p‬‬
‫ב״ה׳ בסעיף י׳‪ ,‬בסי ‪ p‬פ״ח‪.‬‬
‫סי ‪ p‬פ״ב בש״ך דיני מיגו דין ב׳י בסי ‪ p‬ע״ב׳‬
‫ודין ט״ו׳ בסימן ב״ז^‬
‫סי ‪ p‬פ״ו בש״ך סק״ב ובקצה״ח סק״א ונה״מ‬
‫סק״א‪ ,‬בסי ‪ p‬ל״א‪.‬‬
‫סימן פ״ז בסמ״ע ס״ק ס״א׳ בסי ‪ p‬ח׳‪.‬‬
‫סי ‪ p‬צ׳ בסמ״ע ס״ק כ״ד וש״ד ס״ק ט״ז בש״ע‬
‫סעיף י׳׳ בסימן ל״ב‪.‬‬
‫סי ‪ p‬ןד׳א בש״ך ס״ק י״ב׳ בסי ‪ p‬ל״ב‬
‫סי ‪ p‬צ״ב בטור‪ ,‬בסימן כ״ז‪.‬‬
‫סימן צ״ו סעיף ג׳‪ ,‬בסי ‪ p‬פ״ה׳‬
‫שסג‬ ‫מראה מקומות מש״ם ופוסל(ים‬

‫סימן שע״א סעיף ג׳‪ /‬בסי ‪ p‬פ״ט‪.‬‬ ‫סי מ רט״ו סעיף ר וסמ״ע סק״פ׳ בסימן נ״־ד‪.‬‬
‫סימן שפ״ו סעי׳ א׳ ברמ״א‪ ,‬בסימן צ״ט‪.‬‬ ‫סימן רי״ח סעיף י״ט׳ בסימן ע״ב‪.‬‬
‫‪ p ’o‬שפ״ח סעיף פ׳ בסימן צ״־ב‪ /‬בסעיף ב׳‬ ‫סימן ר״ב סעיף ט״ז וסעיף י״ח‪ ,‬בסימן נ״ד‪.‬‬
‫וסעיף ט׳׳ בסימן פ‪ ,‬בש״ך ס״ק כ״ו׳ בסימן ד‪.‬‬ ‫סימן דכ״ט בנד‪.‬״מ‪ p ’oa ,‬נ״ז‪.‬‬
‫סי ‪ p‬שצ״ד סעיף א׳׳ בסי ‪ p‬ס״ט‪.‬‬ ‫סי מ רל״א בטור וש״ע סעיף כיח׳ בסימן נ״ט‪.‬‬
‫סי ‪ p‬ת״ג בדרישה‪ ,‬בסימן ל״ז‪.‬‬ ‫סי ת רל״ב סעיף ו׳‪ ,‬בסימן ע״ה ענף ג׳‪.‬‬
‫סי ‪ p‬ת״ח סעיף ב׳‪ .‬בסימן מ״ז‪.‬‬ ‫סימן רל״ז בטור ובפ״ת סק״ג‪ ,‬בסית ס׳‪.‬‬
‫סי ‪ p‬ת׳׳י בטור סעיף כ״ט‪ ,‬בסימן צ״ו‪ ,‬בסמ״ע‬ ‫סי ת ר״נ בנה׳י־מ סק״ה׳ בסימן ע״ר‪ .‬ענף א׳‪,‬‬
‫ס׳י־ק ל‪ /‬בסי ‪ p‬צ״ט‪.‬‬ ‫בסעיף י״ז‪ ,‬בסימן י״ז‪.‬‬
‫סימן תי״ד בסמ״ע סק׳י־ב‪ ,‬בסימן ק״א‪,‬‬ ‫סי ת רט״א בנה״מ סק״^ ב סי^ צ‪/‬‬
‫סימן ‪ ro n‬בטור‪ ,‬בסי ‪ p‬ק״ב‪.‬‬ ‫סימן רס״ו סעיף א‪ /‬בסימן פ״ב‪.‬‬
‫סימן רס״ד ברמ״א סעיף ‪,‬נ‪ /‬בסימן ל״ז‪.‬‬
‫»בך חעזד‬ ‫סי ‪ p‬רס״ז בסעיף ט״ז וסמ״ע ס״ק י״ז‪ .‬בסימן פ״^‬
‫‪ P ’0‬כ״ח סעיף א׳ ברמ״א ובח״מ סק״ג ב״ש‬ ‫סימן רצ״א בסמ״ע סק״ח‪ ,‬בסימן ע‪ /‬בסעיף י״ד‪,‬‬
‫סק״ה והגר״א סק״ד‪ .‬חע״מ סק״ג׳ בסימן פ״ב‪.‬‬ ‫בסימן כ״•!‪ /‬בסעיף י״ח‪ ,‬בסימן ל״ב‪.‬‬
‫סימן א׳ ח״מ סק״י וב״ש סק״ב‪ ,‬בסימן מ״פ‬ ‫סימן רצ״־ב בש״ך ס״ק ט״ו׳ בסימן ל״ז‪ ,‬ברמ״א‬
‫סימן ל״ז הגר״א ס״ק ג״ז‪ ,‬בסימן פ׳ה‪.‬‬ ‫סעיף פ׳ בסימן ל״ט‪.‬‬
‫סימן ע״ה סעיף א׳ ברמ״א ובב״ש סק״ח‪P ’oo .‬‬ ‫סימן רצ״ה סעיף א‪ /‬בסימן ל״ ‪3‬‬
‫ה׳‪.‬‬ ‫סימן ש״ג בב״ח וט״ז וסמ״ע סק״!‪ ,‬בסימן ס״ז>‬
‫סימן קי״ד בב״י‪ ,‬בסימן ע״ה ענף א‪/‬‬ ‫נה״מ סק״ה בסימן ס״ו׳ בסעיף י״א׳ בסימן ס״ט‪.‬‬
‫סימן קט״ו סעיף ז׳ וב״ש ס״ק ל״ב‪ ,‬בסימן ב״ה‪,‬‬ ‫סימן ש״ו בסמ״ע סק״א בש״ך סק״א ופ״ת סק״א‪/‬‬
‫בסימן ע׳ ובסימן ע״א‪ ,‬בסעיף ח׳ ובטור וב״י‪.‬‬
‫ספר המצות להרמג״ם‬ ‫וזער״א סק״ב׳ בסימן מ״ז‪.‬‬
‫מ״ע קע״ו‪ ,‬בסימן א׳ ענף ג׳‪.‬‬ ‫סימן שי״א בש״־ך סק״א ופ״ת סק״^ בסימן ע״^ג‬
‫תשובת הרא״ש‬ ‫סימן שי״ב סעיף א׳‪ ,‬בסימן ע״ב׳ ובש״ך סק״ה‬
‫כלל נ״ח סימן ו‪ /‬בסימן י״ג‪.‬‬ ‫וקצה״ה סק״ז‪ ,‬בסי ‪ p‬ע״ג‪.‬‬
‫סימן שט ‪ r‬בד״מ אות א׳ וט״ז סעיף ^ ובסמ״ע‬
‫תרומת הדשן‬
‫סק״א וסק״ג קצה״ח סק״ב גה״מ סק״ב‪ .‬בסימן‬
‫סימן קכ״ו קפח‪ ,‬בסימן ל״ח‪.‬‬
‫ע״ד‪.‬‬
‫מהרי״ק‬ ‫סי ‪ p‬ש״ב בפ״ת סק״ה בסי ‪ p‬נ׳‪.‬‬
‫שורש ג״ח‪ ,‬בסימן ה׳‪ ,‬שורש קי״ג‪ ,‬בסימן ל״ח‪.‬‬ ‫סימן של׳י־א בקצה״ח סק״א‪ ,‬בסימן ע״ה ענף ג׳‪.‬‬
‫הינוד‬ ‫סי ‪ p‬של״ג טור סק״א קצה״ח סק״ה וש״ד ס״ק‬
‫פ ענף פ‪ ,‬ומנ״ח מצות‬ ‫מצות תצ״א‪ ,‬בסימן‬ ‫כ״ה וס״ק מ״ז‪ ,‬בסימן פ״א ענף א‪ /‬בש״ד‬
‫תקפד‪ ,‬בסימן י״ב‪.‬‬ ‫ס״ק פ וסק״ה וס״ק י״ד ונה״מ סק׳׳ב‪ /‬בענף ב‪/‬‬
‫בש״ך סק״ד וקצה״ח סק״ח‪ ,‬בענף ג׳ ובנה״ם‬
‫הות יאיר‬ ‫סק״א רסק״ד‪ /‬בענף פ‪.‬‬
‫‪ p ’o‬קמ״ז‪ ,‬בסימן מ״ז‪.‬‬ ‫סימן שמ״ו׳ בסעיף י״ג וסמ״ע סק״ג< בסימן ע‪/‬‬
‫גו ^ כיהודה קמא‬ ‫סי ‪ p‬שמ״ח סעיף פ׳ בסימן פ״ח‪ ,‬בנה״מ סק״א׳‬
‫אה״ע סימן ע״ה‪ ,‬בסימן ס״ה‪.‬‬ ‫בסימן פ״ב׳ בסק״ד בסימן פ״ג ובסימן פ״ז‪.‬‬
‫‪»0‬־ ‪ p‬שנ״ה סעיף א׳‪ ,‬בסי ‪ p‬פ״ח‪.‬‬
‫נודע כיהודה תניגא‬
‫סימן שס״ג בסמ״ע סק״ג ובש״ך סק״ג‪ ,‬בסימן פ״ח^‬
‫חו״מ ‪ p ’o‬ל״ו‪ ,‬בסימן מ״ט ‪ ,‬ענף א׳‪.‬‬
‫סימן שס״ו סעיף ב׳‪ ,‬בסי ‪ p‬פ״ח‪,‬‬
‫דכרי חיים‬ ‫‪ P ’0‬שס״ז בסמ״ע סק״ר וסק״ה קצה״ח סק״ב‪,‬‬
‫ח״א ‪ p ’o‬ט״ו‪ .‬בסי ‪ p‬נ״ח‪.‬‬ ‫בסימן ל״זג‬
 ‫טראה מטוטות טש״ם ופוס‪p‬ים‬
‫חל? אורח חיים חלס ב‬
‫דף נ״ם ברש״י ותום׳‪ ,‬בסי מ ע״ו‪.‬‬
‫דף ס״ד‪ ,‬בסימ מ׳‪.‬‬
‫דף ם״ד״ בסימן פ״ד‪.‬‬
‫דף פ״ז בק״ג אוח נ׳‪ ,‬בסימן פ״ד‪.‬‬
‫דף ק׳‪ ,‬בסי מ צ׳‪.‬‬
‫דף ק״א בר״ן‪ ,‬בסימן ע״ז‪.‬‬
‫דף ק״ה‪ ,‬בסימן מ״ב‬
‫דף ק״ח וברש״י‪ ,‬בסימן פ״ו‪.‬‬
‫דף קי״<‪ 4‬בסימן פ״ד‪.‬‬
‫דף קט״ו‪ ,‬בסימ י ‪.r‬‬
‫דף קכ״ב בתום׳ ורשב״א‪ ,‬בסימן ע״ן‪.‬‬
‫דף קכ״ג וברש״י ובתוד״זז אסובי‪ ,‬בסיסך ‪jr o‬‬
‫דף ק״ל וו־ש״י בסימן ס״ד ובסימ ע״ו‪ ,‬ברשב״א‬
‫ד״ה דתניא‪ ,‬בסימן ע״ז‪.‬‬
‫דף קמ״ו׳ בסימן ס״ד‪.‬‬
‫דף קמ״ז‪ ,‬בםי ‪ p‬ע״ח׳ וברש״י‪ ,‬בםי ‪JT0 p‬‬
‫דף קנ״ב בםי ‪ p‬פ״ח ובםי ‪ p‬קי״ב‪.‬‬
‫עירובין‬
‫דף ב׳ בתוד״ה בין‪ ,‬בתום׳ רעק״א פ״א אות ה׳‪,‬‬
‫ס״ד מ״א בר״מ וסי׳ הרא‪-‬ש וברע״ב‪ ,‬בסי מ ל״ד‪.‬‬
‫בסימן פ״ם‪.‬‬
‫דף ר‪ ,‬בםי ‪ p‬פ״ט‪.‬‬
‫דף י׳ ברש״י ובתוד״ה ועושת בםי ‪ p‬פ״ט‪.‬‬
‫דף י״ד בד׳ יהונתן‪ ,‬בסימן פ״ם‪.‬‬
‫דף ‪ r o‬ורש׳׳י ד״ה כבגד וד״ה צריך‪ ,‬בסימן פ״ם‪.‬‬
‫דף י״ז בחום׳ ובתר״י‪ ,‬ב^מן פ״ט‪.‬‬
‫דף כ׳ בתום׳‪ ,‬בסימן קי״ם‬
‫דף ‪ r j‬ברש״י‪ ,‬בםי ‪ p‬פ‪.‬‬
‫דף צ״ו‪ ,‬בסימן ב׳ וברש״י‪ ,‬בםי ‪ p‬ם׳‪.‬‬
‫ססחים‬
‫דף ג׳ בחוס׳ ודף ח׳‪ ,‬בםי ‪ p‬קי״ב‬
‫דף כ״ח‪ ,‬בםי ‪ p‬ל״ג ענף פ‪.‬‬
‫דף מ״ו‪ ,‬בסימן כ״ז‪.‬‬
‫דף ג׳ ודף נ״א ברא״ש ודף ג״ב בתוס׳‪ ,‬בםי ‪p‬‬
‫כ״ג‪ ,‬ורש״י בדף ג״א‪ ,‬בסימן ע״ט‪.‬‬
‫דף ם״ה ברש״י ובצל״ח‪ ,‬בםי ‪.ro p‬‬
‫דף ם״ו וברש״י‪ .‬בםי ‪ p‬י״א‪,‬‬
‫דף ס״ט‪ ,‬בםי ‪ p‬פ״ז‪.‬‬
‫כרכות‬
‫דף פ ובמעשה «־ג פ״א כדב‪ ,‬בסימן פ‪.‬‬
‫דף זד‪ ,‬בסימן י״ז ובסימן כ״ז ובסימן ק״ד^‬
‫דף י׳ וברש״י‪ ,‬בסימן כ״ז^ וברא״ש ומעיו״ט‬
‫וו־י״ף בסימ כ״ו‪.‬‬
‫דף י״א ובתר״י ובמעיו״ם‪ ,‬בסימ ג‪/‬‬
‫דף מ״ז ברא״ש‪ ,‬בסימן כ״ו‪.‬‬
‫דף י״ז בפנ״י‪ ,‬בסימן י״ב‪ ,‬בתוס׳‪ ,‬בסימ כ״ג‬
‫דף כ״א בחרם׳‪ ,‬בסימן י״ד ברש״י‪ ,‬בסימן ג‪/‬‬
‫דף כ״ב ובחום׳‪ ,‬בסי מ כ״ז ובסימ ג״ר‪.‬‬
‫דף כ״ט‪ ,‬בסימן נ״ט‪.‬‬
‫דף ל׳ ובתום׳‪ ,‬בסימן כ״ז ובסימ ם‪/‬‬
‫דף ל״ג‪ ,‬בסימן כ״^‬
‫דף מ ‪ r‬בתפא״ש על הרא״ש‪ ,‬בסימן צ״ח‪.‬‬
‫דף ם׳‪ ,‬בסי מ קי״(‪4‬‬
‫כאח‬
‫פ״ד מ״א‪ ,‬בסימן מ״ח‬
‫דמאי‬
‫עכיעית‬
‫פ״ה מ״ו‪ .‬בסי מ ס״ב‪ ,‬מ״ר ומ״ח ובפי׳ מהר״י בן‬
‫נדצ‪ ,‬ב סי^ פ׳‪.‬‬
‫פ״ז מ״ג‪ ,‬בסימן ם״ה‪.‬‬
‫מעשר שני‬
‫פ״ה מי״ד‪ ,‬בסימן קי״ג‪.‬‬
‫שפת‬
‫דף ג׳ בחוס׳ ורא״ש ור״ן‪ ,‬בסי מ ט״ו‪.‬‬
‫חפא״י בכלכלח שבת אות כ״ג‪ ,‬בסימן פ״ד‪.‬‬
‫דף ה׳‪ ,‬בסימ קי״ב‪.‬‬
‫דף י״‪ ,‬בסימן י״ו ובסימ כ״ר‪ ,‬בתום׳‪ ,‬בסימ ע״ו‪,‬‬
‫דף י״א בתום׳‪ ,‬בסימן קי״ב‪.‬‬
‫דף כ״ג רברש״י‪ ,‬בסימן מ׳‪.‬‬
‫דף כ״ד בהגמ״ר ובבגדי ישע‪ ,‬בסי מ ה׳‪.‬‬
‫דף ל״ט בר״ן‪ ,‬בסימ ע״א‪.‬‬
‫דף מ׳‪ ,‬בםי ‪ p‬פ״ה‪.‬‬
‫שסד‬
‫שסה‬ ‫טראה ט^מות טש״ם ופוסעם‬
‫תענית‬
‫דף ק״ד בתוס׳ ודף ק״ו וברשב״ם‪ -‬בםי ‪ p‬ג״ד‪,‬‬
‫דף י״ב׳ בסימן זד ובסי ‪ p‬י״ג‪.‬‬
‫דף ט״ז׳ בסי ‪ p‬כ״ונ‬
‫דף ב״ב׳ בסימן כ״ו‪.‬‬
‫דף ב״ד וברש״י‪ ,‬בסי ‪ p‬קי״א‪.‬‬
‫דף ב״ו׳ בסימן ל״ג ענף ב‪/‬‬
‫דף ב״ז׳ בסימן נ״ו‪.‬‬
‫מנילה‬
‫דף י״ז‪ ,‬בסימן ט״ז‪.‬‬
‫דף כ״א וברש״י‪ ,‬בסימן ל״ה׳ בתוס׳ ורא״ש‪,‬‬
‫בסימן ע״ב‪.‬‬
‫דף ב״ב‪ ,‬בסימן ל״ז^‬
‫דף כ״ג בר״ן‪ ,‬בסי ‪ p‬י״ח‪ .‬רא״ש ס״ג הכ״ב‪ .‬בסימן‬
‫ל״ד‪.‬‬
‫רף ב״ו ברש׳״י ור״ן ומרדכי‪ .‬בסי ‪ p‬כ״ח׳ בהג״א‬
‫וק״נ סימן ב׳‪ ,‬בסי ‪ p‬מ״ז ור״ן‪ ,‬בסי ‪ p‬מ״ד‪.‬‬
‫דף כ״ז‪ -‬ב ‪ p p‬מ״ת‬
‫דף כ״ח בתוס׳ ורא״ש׳ בסימן מ״ד׳ בגכד בסימן‬
‫ל״ד‪.‬‬
‫דף ל״א‪ ,‬בסימן ל״ה‪.‬‬
‫מועד קמן‬
‫דף י״ז׳ בסימן צ״ו‪.‬‬
‫דף ה׳ ובתוס׳ ד״ה והאידבא ובשמחת יו״ט‪ ,‬בסימן‬
‫חנינה‬
‫דף ב׳‪ .‬בסי ‪ p‬קי״ב‬
‫דף מ״ז‪ ,‬בסימן ב׳‪.‬‬
‫יגמו ת‬
‫ל״ד בתוס‪ /‬בסי ‪ p‬קי״ב‪.‬‬ ‫דף‬
‫מ״ה בתוס׳׳ בסי ‪ p‬ק׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫מ״ט ומהרש״א בח״א‪ ,‬בסימן ק״ה‪.‬‬ ‫דף‬
‫ד ותוד״ה דפסת בסימן ל״ג ענף בי‪.‬‬ ‫דף‬
‫צ״ו׳ בסי ‪ p‬מ״ה‪.‬‬ ‫דף‬
‫כתובות‬
‫דף ו׳ בתוס׳׳ בסימן ע׳‪.‬‬
‫דף י״ז‪ ,‬בסי ‪ p‬ב״א‪.‬‬
‫דף כ״ח בתרד״ה אבל וד ‪ r‬ובעת״מ וטו״א׳ בסימן‬
‫דף נ״ה בתום׳‪ .‬בסימן ל״ד‪.‬‬
‫דף נ״ו׳ בסימן מ״ד‪.‬‬
‫דף ם׳‪ ,‬בםי ‪ p‬מ׳‪.‬‬
‫נדרים‬
‫דף ל״א ברש״י‪ ,‬בםי ‪ p‬ל״ג ענף ג׳‪.‬‬
‫דף ע׳^־נ בסימן זד‪.‬‬
‫דף פ״ז׳ בסימן נ״ז‪.‬‬
‫דף ג״ו׳ בסימן ל״ג מ ף ב׳‪.‬‬
‫וברש״י ותום‪ /‬בסימן מ״ו^‬
‫דף קי״ד׳ בסימן ע״ב‪ ,‬ובתוס׳‪ ,‬בסי ‪ p‬צ״ו^‬
‫דף קט׳׳ז׳ בסי ‪ p‬צ״ז‪.‬‬
‫דף ק״כ וברשב״ם ותו־ס׳׳ בסימן ל״ג ענף ב׳‪.‬‬
‫שקלים‬
‫פ״ג מ״ב׳ בסימן מ׳ ובסימן ס״ד‪.‬‬
‫יומא‬
‫דף ע׳ ובתו״י וברש״י‪ .‬בסימן ל״ז‪.‬‬
‫דף פ״ג ב ד ^ בסימן צ״<ג‬
‫סוכה‬
‫ברש״י׳ בסימן פ״ט‪.‬‬ ‫דף ט״ו‬
‫ורש״י‪ ,‬בסימן ק״ז׳ ובתוס׳׳ בסימן ד׳׳‪.‬‬ ‫דף כ״ז‪.‬‬
‫בתום׳‪ ,‬בסי ‪ p‬י״ה‪.‬‬ ‫דף כ״ח‬
‫בסימן ק״ז‪.‬‬ ‫דף ל״א׳‬
‫בסימן כ״ב‪.‬‬ ‫דף ל ‪J r‬‬
‫וברש׳׳י‪ ,‬בסי ‪ p‬ק״ז‪.‬‬ ‫דף מ״ר‬
‫בסי ‪ p‬מ״‪1‬מ‬ ‫דף ב״א‪,‬‬
‫בסי ‪ p‬קי״כ‬ ‫דף ג״ה׳‬
‫גיצח‬
‫דף ד׳‪ .‬בסי ‪ p‬צ״ט‪.‬‬
‫ק׳•‬
‫דף י״ז‪ ,‬בסימן פ״ב׳ וברש״י ור״ן׳ בסימן ק״ג‪.‬‬
‫דף י״ה‪ ,‬בסימן פ״א ובסי ‪ p‬פ״^‬
‫דף ל׳ בתוס׳‪ .‬בסימן פ״א׳ ברא״ש‪ ,‬בסית ל״ו‪,‬‬
‫בתוס׳ בסימן ק׳‪.‬‬
‫ראש חשנח‬
‫דף ה‪ /‬בסימן נ״א‪.‬‬
‫דף ט״ז׳ בסי ‪ p‬פ״ז‪ ,‬ובתוס‪ /‬בסימן ם׳‪.‬‬
‫דף כ׳ ודף כ״א ופה״מ לרמב״ס ודף כ״ב בתוס׳‬
‫בסימן י״א‪.‬‬
‫דף כ״ו בד״ן‪ ,‬בסימן י״ג‪.‬‬
‫דף ב״ז‪ ,‬בסימן ק״ו^‬
‫‪y‬״ ‪a‬‬
‫דף כ״ט‪ ,‬בסימן ע״ב׳ ובר״ן‪ ,‬בסי ‪ p‬פ״ז‪.‬‬
‫דף ל״ב ברש״י׳ בסימן כ״ט‪.‬‬
‫דף ל״ג ברש״י ותוס׳ ור״ן ורא״ש׳ בסימן‬
‫בד ‪ r‬רבעת״מ‪ ,‬בתוס׳ בסי ‪ p‬ע״ב׳ במו״ן^‬
‫בסימן ב׳‪.‬‬
‫דף ל״ה בסימן ב״ט‪.‬‬
 ‫מראה מסומות מש״ס ופוססים‬
‫דף ע״ז־‪ /‬בסי ‪ p‬י״ט‪,‬‬
‫דף פ״ד ברש״י׳ בסי ‪ p‬ל״ג ענף ב׳‪.‬‬
‫מכות‬
‫דף כ״ב‪ ,‬בסימן ל״ד‪,‬‬
‫שבועות‬ ‫מ״א ותוד״ה כל רמהרש״א בזז״« בסימן נ״א‪.‬‬
‫דף י״ג׳ בסימן י׳‪,‬‬
‫עבודה זרת‬
‫דף ג׳ בתוס‪ /‬בסימן ל״ג ענף א׳‪.‬‬
‫דף ד‪ /‬בסימן כ׳‪,‬‬
‫דף ו׳ בריטב״א‪ /‬בסימן פ׳‪,‬‬
‫דף ז׳ ברש״י‪ ,‬בסימן ט״ז‪.‬‬
‫דף י״א ברש״י‪ ,‬בסימן מ׳‪,‬‬
‫דף ט״ו״ בסימן קי״ג‪.‬‬ ‫דף נ״ט ובתוס׳ ורא־״ש ומהרש״ל שם ודף ס׳‬
‫דף י״ט וברש״י‪ ,‬בסי ‪ p‬ל״ד׳ בתוס׳‪ ,‬בסי ‪ p‬נ״ו‪,‬‬
‫דף כ׳׳ בסי ‪ p‬נ״א‪,‬‬
‫דף כ״א ברש״י ותוס׳ בסימן ס״ב ובסי ‪ p‬קי״ג‪,‬‬
‫דף כ״ב׳ בסימן ס״ה‪,‬‬
‫דף כ״ז« בסימן ל״ג ענף ג׳‪,‬‬
‫הוריות‬
‫דף ד׳׳ בסימן נ״ז‪.‬‬
‫דף י״ב ודף י״ג בסימן ל״ג ענף א׳ ובסימן ל״ד‪,‬‬
‫זכהיב‬
‫דף כ״ב‪ ,‬בסימן ל״ג ענף ב׳‪,‬‬
‫מנחות‬
‫דף ל״ו‪ ,‬בסימן ב׳‪,‬‬
‫דף מ׳ ודף מ״א ודף מ״ג‪ ,‬בסימן א׳‪.‬‬
‫דף ס״ד< בסי ‪ p‬ל״ז‪.‬‬
‫דף ק״ט בתוס‪ /‬ב^מן ל״ג ענף ב׳‪.‬‬
‫חולין‬
‫ב״ח וברש״י ודף ב״ט בתוס׳‪ ,‬בסימן פ״ט‪,‬‬ ‫דף‬
‫מ״ט וברש״י‪ ,‬בסימן ל״א‪,‬‬ ‫דף‬
‫ע״ט וברש״י‪ /‬בסימן נ״ח‪.‬‬ ‫דף‬
‫קכ״ב״ בסימן כ״ז‪.‬‬ ‫דף‬
‫קל״ג׳ בסימן ל״ב‪.‬‬ ‫דף‬
‫בכורות‬
‫דף מ״ז וברש״י‪ ,‬בסימן ל״ג ענף א׳‪.‬‬
‫ערכיו‬
‫דף ו׳ וברש״י בסימן ל״ט ובסימן נ'‪,‬‬
‫דף י׳« בסימן ׳זד‪.‬‬
‫תפורה‬
‫דף ד׳« בסי ‪ p‬נ׳‪,‬‬
‫שסו‬
‫פופוח‬
‫ד׳ ברש״י‪ .‬בסימן נ״ג‪.‬‬ ‫דף‬
‫וד‪ ,‬בסי ‪ p‬ט״ו‪.‬‬ ‫דף‬
‫^ ובתוס‪ /‬בסימן ל״ג ענף ג‪/‬‬ ‫ל״ח‪ ,‬בסימן‬ ‫דף‬
‫מ‪ /‬בסי ‪ p‬ל״ב‪.‬‬ ‫דף‬
‫דף‬
‫גיפזץ‬
‫דף י״ב‪ ,‬בסי ‪ p‬ל״ג ענף א׳‪.‬‬
‫דף ל״ח ודף מ״א בתום‪ /‬בסימן פ״ח‪.‬‬
‫דף מ׳׳א בתרס‪ /‬בסי ‪ p‬ב*ח‪.‬‬
‫דף מ״ה ברש״י‪ ,‬בסימן נ ‪/‬‬
‫דף מ״ז‪ ,‬בסי ‪ p‬צ״^ ובסימן קי״ג‪.‬‬
‫ומרדכי סימן ת״א‪ ,‬בסימן ל״ד‪.‬‬
‫דף ס״א‪ .‬בסי ‪ p‬מ‪/‬‬
‫דף ס״ב» בסימן ל״ד ובסימן מ׳‪.‬‬
‫קידושין‬
‫דף ל״ב‪ ,‬ודף ל״ג ובר ‪ ,r‬בסימן ל״ד‪.‬‬
‫דף פ״א‪ ,‬בסי ‪ p‬ל״ו‪.‬‬
‫דף פ״ב‪ ,‬ב ‪ p p‬קי״א‪.‬‬
‫בבא ק»»‬
‫ל׳׳ח ביש״ש‪ ,‬בסימן נ״^‬ ‫דף‬
‫ס״ט‪ ,‬בסימן צ״א‪.‬‬ ‫דף‬
‫בסימן ע״א‪.‬‬ ‫דף‬
‫פ״ב‪ ,‬בסימן ח׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫פ״ז‪ ,‬בסימן צ״ז‪.‬‬ ‫דף‬
‫פ״ח בתוס׳‪ ,‬בסימן ל״ג ענף א׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫בבא מציעא‬
‫ה׳ בשט״ט‪ ,‬בסי ‪ p‬פ‪/‬‬ ‫דף‬
‫ל״ב‪ ,‬בסימן נ״ב‪.‬‬ ‫דף‬
‫ע״א ברש״י ד״ה אל תקח< בסימן ל״ג ענף זד‪,‬‬ ‫דף‬
‫פ״ה בדש״י‪ ,‬בסימן ג׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫בפא בתרא‬
‫ג‪ /‬בסימן מ״ו‪,‬‬ ‫דף‬
‫ח׳ וברש״י‪ ,‬בסי ‪ p‬ס״ד‪.‬‬ ‫דף‬
‫ט׳ וברא״ש סי ‪ p‬ל״ג׳ בסימן כ״ז‪4‬‬ ‫דף‬
‫קכ״א‪ ,‬בסימן ח׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫סנהדרץ‬
‫דף נ״ו‪ ,‬בסימן כ״ה‪,‬‬
‫דף ס״א ודף ס״ז‪ ,‬ב ‪ p p‬ז׳‪.‬‬
‫שסו‬ ‫מראה מ ‪ p‬מות מש״ס ופוסחים‬

‫כרכות‬ ‫מדות‬
‫פ״א ת״ו וה״י״ בסימן מ״ט׳ הט״ו׳ בסימן י״ח‪,‬‬ ‫פ״ב מ״ג בתרי״ט ובפי׳ הדא״ש‪.‬‬
‫פ״ה הט״ו בראב״ד‪ ,‬בסימן צ״ג‪.‬‬
‫פ״י ה״ד ובכ״ט‪ ,‬בסימן מ״ז‪.‬‬
‫כלים‬
‫פכ״ז מ״א בד״ש ודע״ב‪ ,‬בסימן א׳‪.‬‬
‫ספר תורה‬
‫פ״י ה״ד וככ״ט‪ ,‬בסימן מ״ז‪.‬‬ ‫ירושלמי‬
‫ציצית‬ ‫כרכות‬
‫פ״ג ה״כ״ בסימן א׳‪.‬‬ ‫פ״ה ה״ד׳ בסימן ל״א‪.‬‬
‫שכת‬ ‫מגילה‬
‫פ״ו הכ״ד׳ בסימן ע״ז‪ ,‬פ״ט ה״ה ובלח״מ״ בסימן‬ ‫פ״ג ה״א בקה״ע ד״ה ספסלה״ בסימן מ״ז׳ פ״ד‬
‫ט׳׳ ד׳י״א במ״מ׳ כסימן ע׳‪ -‬ה״ו׳ בסימן פ״ה‪-‬‬ ‫ה״א״ בסימן ח׳‪.‬‬
‫פ״י ה״ח והי״א׳ בסימן פ״ד׳ פי״ב הי״א‪ ,‬בסימן‬ ‫שכת‬
‫ק״ג״ פפ׳ב הט״ו׳ בסימן ע׳‪ .‬פי״ז הלכה ל״ג״‬ ‫פ״ז ה״ב ובקה״ע ום״מ״ כסימן פ״ד‪.‬‬
‫בסימן פ״ט׳ פכ״ג ה״ה״ בסימן פ״ב׳ פכ״ד ה״ה‪,‬‬
‫בסימן קי״א‪.‬‬ ‫תו&פתא‬
‫בדכות פ״ג הי״ז‪ ,‬בסימן כ״ו‪.‬‬
‫שופר‬
‫פ״ב ה״ז‪ ,‬בסימן צ״ח‪.‬‬ ‫זוהר‬
‫דיש ויקהל ובניצוצי אורות׳ בסימן כ׳‪.‬‬
‫קדוש ההדש‬
‫פ״ג ה״ג וה״ה בסימן י״א‪.‬‬ ‫רמב״ם‬
‫אישות‬ ‫יסוח״ת‬
‫פי״ב ה״ט׳ בסימן מ״ד‪.‬‬ ‫פ״ו ה״ח׳ בסימן נ׳ וסימן נ״<‪4‬‬
‫איסורי כיאה‬ ‫ת״ת‬
‫פי״א ה״ג בראב״ד‪ ,‬בסימן ד׳״ פי״ד ה״ה בראב״ד‪,‬‬ ‫פ״ג ה״י‪ ,‬בסימן קי״א״ ופ״ו הי״ה בסימן מ״ו‪.‬‬
‫בסימן ל״ג ענף א׳‪.‬‬ ‫עכודה זרה‬
‫מאכלות אסורות‬ ‫פ״ד ה״ב׳ בסימן ד‪.‬‬
‫פ״ח הט״ז׳ בסימן ס״ת‬ ‫פ״ט מע״ז הי״א׳ בסימן מ״ד‪.‬‬

‫נדרים‬ ‫תשוכה‬
‫פ״ג ה״ד‪ ,‬בסימן ק״ה‪.‬‬
‫פ״ט הכ״ב‪ ,‬כסימן ל״ג ענף ג׳‪.‬‬
‫תרומות‬ ‫קריאת שמע‬
‫פ״ב הי״א״ בסימן כ״ב‪.‬‬
‫פ״ז הי״ז״ בסימן ל״ג ענף ב׳‪.‬‬
‫תפלה ונ״כ‬
‫מעשר‬
‫פ״א ה״ב׳ בסימן ט״ז‪ ,‬פ״ד ה״ו וה״ז ובראכ״ד‬
‫פי״ב ת״א וה״ב׳ בסימן ל״ד‪.‬‬
‫וכ״מ ומ״ע״ בסימן כ״ו׳ פ״ז ה״י והי״א ובכ״ט‪,‬‬
‫ככורים‬ ‫בסימן ג׳׳ והי״ב‪ ,‬בסימן ט ‪r‬׳ פ״ת ה״ה בכ״מ״‬
‫פ״ד ה״ג במל״ט‪ -‬בסימן קי״ג״ פ״ט הכ״ב‪ ,‬בסימן‬ ‫בסימן י״ח‪ ,‬ה״א׳ בסימן כ״ז״ פ״י ה״א״ בסימן‬
‫ל״ב‪ ,‬פ״ו ה״ו בראב״ד׳ בסימן ט״ו‪.‬‬ ‫ט״ז‪ ,‬פי״א ה״ב ובכ״מ וה״ד״ בסימן כ״ח״ וה״ג‬
‫ובכ״מ״ בסימן מ״א ובסימן מ״ב׳ וה״א והי״ז‬
‫שמיטה ויוכל‬
‫בכ״מ‪ ,‬בסימן מ״ה פי״ב ה״א בכ״מ״ בסימן ח׳״‬
‫פי״ג ה״י במל״מ‪ ,‬בסימן קי״ג‬
‫פט״ו ה״ג״ בסימן ל״ג ענף ב׳׳ ה״ט‪ ,‬בסימן ל״א‪,‬‬
‫כית הכהידה‬ ‫פי״ד הי״א״ בסימן ל״ג ענף ג׳״ פי״ז הי״ד״‬
‫פ״ה ה״ג׳ בסימן קי״ב‬ ‫בסימן מ״ה‪.‬‬
 ‫מראה מ ‪ p‬מות מש״ס ופוסקים‬ ‫שסח‬

‫סימן נ״ח סעיף א׳‪ ,‬בסית כ׳‪ ,‬במג״א סק״ז‪ ,‬בסימן‬ ‫ביאת וו»קח«‬
‫ס‪ /‬בט״ז סק״א ופמ״ג כמשב״ז ועה״ש סעיף‬ ‫פ״ג ה״ה בסימן קי״^ פ״ו ה״ח פ״ט ה״א רה״ג‪,‬‬
‫י״א‪ ,‬בסית כ‪/‬‬ ‫בסימן ל״ג ענף ב׳‪.‬‬
‫סימן ס״ב במ״ב סק״ז ובאיד הלכה‪ ,‬בסימן כ״ה‪,‬‬
‫סימן ס״ח במג״א סק״א‪ ,‬בסי ת כ״ד‪.‬‬ ‫מעשה ה קד מו ת‬
‫סימן ע״ו סעיף ח‪ /‬בסימן ב״ז‪.‬‬ ‫פ״י ה״ט‪ ,‬ב סי ^ ל״ג ענף ס‪.‬‬
‫סימן פ״א סעיף ב׳ ופמ״ג בא״א םק״ד ומ״ב‬
‫קרת פסח‬
‫סק״ד‪ ,‬בסימן כ״ז‪.‬‬
‫פ״ט ה״ז בב״מ‪ ,‬בסית ל״ג ענף ב׳‪.‬‬
‫סימן פ״ט סעיף א׳‪ .‬בסימן ב׳‪.‬‬
‫סימן צ׳ סעיף א׳ ומג״א סק״ז ופמ״ג בא״א סק״ד‪,‬‬ ‫מומאת אובלין‬
‫בסימן כ״ו‪ ,‬סעיף ח׳ ברמ״א רש״ע סעיף ט‪/‬‬ ‫פט״ז ה״י ובכ״מ ומל״מ‪ /‬בסי ת פ״ז‪.‬‬
‫בסית ב״ז ש״ע סעיף א׳ ופמ״ג בא״א סק״ג‪,‬‬
‫בסימן כ״ח‪ ,‬סעיף ט״ז ובמ״ב ס״ק נ״ב ועה״ש‬ ‫עבדים‬
‫סעיף כ׳‪ ,‬בסימן ב״ז‪.‬‬ ‫פ״ט ה״ז‪ ,‬בסית ל״ג ענף א׳‪.‬‬
‫סימן צ״א כב״י מג״א סק״א‪ ,‬בסימן ע״ו‪ ,‬סעיף‬
‫מלוח‬
‫ג‪ /‬בסית כ״ה‪.‬‬
‫פ״ד ה״ב במל״מי בסימן ס״ב‪.‬‬
‫סימן צ״ה סעיף ב׳ וסעיף ג‪ /‬בסימן ב״ו‪.‬‬
‫סימן ק״א במג״א סק״ב‪ ,‬בסימן ב״ה‪,‬‬ ‫טמרים‬
‫סימן קי״ז באה״ט סק״ד‪ ,‬רמ״א סעיף ב׳ ופמ״ג‬ ‫פ״ב ה״ט׳ בסימן ס‪/‬‬
‫במשב״ז סק״א‪ ,‬בסימן ק״ב‪.‬‬
‫סימן קכ״ד סעיף ה‪ /‬בסימן ט״ז‪ .‬בסעיף ב׳‬ ‫אבל‬
‫ברמ״א ומג״א סק״ג‪ ,‬בסימן כ״ט‪.‬‬ ‫פ״ג הי״ד‪ ,‬בסימן י״זנ‬
‫סימן קכ״ה במג״א סק״ב ובדעק״א ובמתצה״ש‪,‬‬
‫פלכים‬
‫בסימן כ״ג‪.‬‬
‫סימן קכ״ח טור וש״ע סעיף כ״ה מג״א ס״ק ל״ז‬ ‫פ״ד ה״ח‪ ,‬בסימן קי״ ‪ 4‬פ״י ה״ט וה״י וברדב״ז׳‬
‫ט ‪ r‬ס״ק כ״ב ובפמ״ג במשב״ז בסימן ל״א‪,‬‬ ‫בסימן כ״ז״‬
‫סעיף ה׳ וסעיף ל׳ מ״ב סק״י רס״ק י״ח‪ ,‬פמ״ג‬
‫במשב״ז ס״ק כ״ג ורעק״א על נע״א ס״ק ל״ח‬ ‫טור וש״ע‬
‫בסימן ל״ב‪ ,‬סעיף מ׳ וב״י‪ .‬בסימן ל״ג ענף א׳‪.‬‬
‫אורח חיים‬
‫סימן קכ״ת במג״א ס״ק נ״ד ובפד״ח וט״ז ס״ק‬
‫ל״ד^ ב סי ^ ל״ג ענף כ׳ וענף ג׳‪.‬‬ ‫סי ת א׳ במג״א סק״ד ומחצה״ש ופמ״ג׳ בסית כ׳‬
‫סי ת קל״ה פתיהה דפמ״ג בסימן ל״ג ענף א׳‪,‬‬ ‫סעיף ב׳ ומג״א סק״ד׳ בסימן ק״ה‪.‬‬
‫סעיף ‪ n‬ובטור ודרישה ומ״ז סק״ה ומג״א סק״ז‪,‬‬ ‫סימן וד מג״א סק״ו‪ .‬בסימן מ״ז״ ס״ק י״ז וס״ק‬
‫בסימן ל״ד ומג״א דיש הסימן ובפמ״ג‪ ,‬בסימן‬ ‫י״ח‪ ,‬בסימן נ״ז‪ ,‬ט״ז ס״ק י״א‪ ,‬בסימן נ״ז‪.‬‬
‫ח‪/‬‬ ‫סי ת י״ד סעיף ד׳׳ בסית ק״ר׳ במג״א סק״י‪.‬‬
‫סימן קמ״ו במג״א סק״ב‪ ,‬בסימן ל״ד^‬ ‫בסית ק ״ז‪.‬‬
‫סימן ק״נ בט״ז סק״ב ומג״א סק״ו ובטור וב״י‬ ‫סימן כ״ה סעיף ב• ברמ״א׳ בסימן נ״ז» סעיף י׳‬
‫וב״ח‪ ,‬בסימן ב״ח‪ ,‬סעיף ה׳ ברמ״א‪ ,‬בסימן‬ ‫ובט״ז סק״ת ובמג״א ס״ק י״ז וכמחצה״ש ורעק״א‬
‫מ״א ובסימן מ״ב‪.‬‬ ‫בסעיף ט׳ מ״ב ס״ק ל״ו רבבאוד הלכה ד״ה אס‬
‫סימן קנ״א בט״ז סק״ג ובמשב״ז‪ .‬בסימן ל״ח‪,‬‬ ‫שמע‪ ,‬בסימן ק״י‪.‬‬
‫סעיף י׳א ומג״א ס״ק י״ד‪ ,‬בסימן ל׳‪ ,‬במג״א‬ ‫סי ת נ״א במ״ב ס״ק ט״ז‪ .‬וסימן נ״ב במג״א‪,‬‬
‫ס״ק ט״ו ובאור הלכה ד״ה לא‪ ,‬בסימן מ״ד‪,‬‬ ‫בסימן ט״ז‪.‬‬
‫כסעיף י׳‪ ,‬בסימן מ״ז‪.‬‬ ‫סימן נ״ג סעיף כ״ו בדמ״א‪ ,‬בסימן ט״ז‪.‬‬
‫סימן קנ״ב ברמ״א ומג״א סק״ו‪ ,‬בסימן ל׳׳ח‪ ,‬במג״א‬ ‫סימן נ״ה סעיף ד׳ רמג׳״א סק״ה ופמ״ג בא״א‬
‫סק״א ובאור הלכה ד״ה שלא‪ ,‬בסימן מ״ו‪.‬‬ ‫סק״ד‪ ,‬בסימן י״ח‪.‬‬
‫סימן קנ״ג סעיף ט׳ ומ״ב ס״ק כ״ט ובאור הלכה‬ ‫סימן נ ‪ r‬מג״א סק״ח‪ .‬בסימן ט״ז‪.‬‬
‫שסט‬ ‫מראה מקומות מש״ם ופוסרךם‬
‫סימן רס״ג סעיף י״ז ובב״י וט״ז סק״ג ומג״א‬
‫ס?!״ל״ ובאה״ט ס״ק כ״ב׳ בסימן צ״ט‪.‬‬
‫סימן רפ״ד סעיף ד והגר״א׳ בסימן ע״ד‪.‬‬
‫סימן רפ״יח סעיף י׳‪ .‬בסימן ע״ד‪.‬‬
‫סימן רפ״ט בשע״ת‪ .‬ב סי^ כ״ו‪.‬‬
‫סימן ש״א סעיף ל״ו כרמ״א״ בסימן ע״ו‪.‬‬
‫סימן ש״ג סעיף כ״ז ומג״א ם״ק כ״ב ובדב‬
‫כשעה״צ אות ע״ח״ בסימן ע״ח‪.‬‬
‫סי ^ ש״ז כמג״א סק״ז וסעיף כ״ב ברמ״א״ ב סי ^‬
‫ס״ד״ סעיף י״ח׳ בסימן צ״ט״ סעיף א׳״ בסימן‬
‫ע״ט‪.‬‬
‫סימן ש״ח בש״ע סעיף י״ג ומ״ב סק״י״ בסימן‬
‫ע״ח‪.‬‬
‫סימן שי״ד בט״ז סק״ז וסק״ח ומג״אסק״י ומחצה״ש‬
‫ומ״ב בשער׳״צ אות ל״ג״ בסימן פ״א‪.‬‬
‫סימן שט״ז מ״ב ס״ק כ״ד׳ בסית ע״ט‪.‬‬
‫סימן שי״ה סעיף ט״ו ברמ״א״ ב סי^ ס״ט״ סעיף‬
‫ה׳ ומג״א סק״כ ומ״ב ס״ק ל״ט‪ .‬בסימן פ״ד״‬
‫סימן ש״כ סעיף י״ח״ בסימן זד‪.‬‬
‫סימן שכ״ה סעיף א׳ וט״ז ס״ק א׳ ומג״א סק״ד‬
‫ומחצה״ש״ בסימן ס״ד׳ סעיף י׳ ברמ״א׳ בסימן‬
‫ע״ז‪.‬‬
‫סימן שכ״ח סעיף כ״ב ומ״ב ס״ק ע״א‪ ,‬ובבאר‬
‫יעקב ס״ק ל״ד״ בסימן ע״ט״ סעיף ל״ט ומג״א‬
‫ס״ק נ״א׳ כסימן פ״<^‬
‫סימן של״ט רמ״א סעיף ג׳ וב״י״ בסימן ק׳‪.‬‬
‫סימן ש״מ סעיף ר וברעק״א‪ ,‬בשע״ת ס״ק י״(‪4‬‬
‫בסימן פ״ד‪.‬‬
‫סימן שנדה מחצה״ש סק״א״ בסימן פ״ט‪.‬‬
‫סימן שמ״ז במג״א סק״ד״ בסימן ס״ו ובסימן פ׳‪.‬‬
‫סימן שס״ב במג״א ס״ק ט״ז ובנתיב חיים‪ -‬בסימן‬
‫פ״ט‪,‬‬
‫סימן שס״ג מג״א סק״ה וכפמ״ג ומחצה״ש ס״ק‬
‫ל״ז׳ בסימן פ״ט״ סעיף ל״ו״ בסית צ‪/‬‬
‫סימן תל״ז סעיף ג׳״ בסי^ ק״ז‪.‬‬
‫סי ^ תמ״ג סעיף א׳״ ב סי^ ס‪.‬‬
‫סימן תנ״ג סעיף כ״א וט״ז ס״ק כ״ב ומג״א ס״ק‬
‫ל״ג מ״ב ס״ק קט״ז‪ .‬בסימן צ״ב‪.‬‬
‫סימן תס״ח במג״א ס״ק י״ב״ בסימן ק״א״ ח״י‬
‫סק״ט׳ בסימן כ״א״‬
‫סימן תע״ג בטור״ בסימן צ״ד‪.‬‬
‫סימן תצ״ג מג״א סק״ה מ״ב ס״ק ט״ו״ בסימן‬
‫צ״ה‪ ,‬במ״ב באור הלכה״ כסימן צ״ו‪.‬‬
‫סימן תצ״ו בשע״ת סק״ב״ בסימן ‪xrp‬‬
‫סי ^ תק״ג מג״א ומהצה״ש סק״ד רמ״ב ס״ק י״ד‪,‬‬
‫בסימן ‪ p‬״‪J1‬‬
‫ד״ה וה״ה וס״ק כ״ט ובאת״ט ס״ק י״ח‪ .‬בסי^‬
‫מ״ה׳ סעיף ד׳ רבפמ״ג במשב״ז ס״ק נר׳ו ד״ר‪.‬‬
‫והוי יודע״ בסימן מ״ז‪,‬‬
‫סימן קנ״ד סעיף ג׳ וסעיף ר ברמ״א ומג״א‬
‫סק״ג״ בסימן מ״ז׳ מג״א ס״ק י״א ובפמ״ג״ ובאור‬
‫הלבה ד״ה אבל״ בסימן כ״ח״ מג״א ס״ק כ״ג״‬
‫בסימן י״זז ובסימן ל״ט ובסימן מ״ו‪.‬‬
‫סימן קנ״ח סעיף י״ב ומג״א סק״ד וט ‪ r‬ס״?! י״ג״‬
‫ומ״ב סק״י״ בסימן נ״ג‪.‬‬
‫סימן קס״ז מג״א ס״ק י״ח פמ״ג במשב״ז סק״ז״‬
‫בסימן נ״ב״ סעיף ר ברמ״א סעיף ז׳ ומ״ב ס״ק‬
‫מ״ה‪ ,‬בסימן נ״ג‪.‬‬
‫סימן קס״ח בט״ז סק״ו״ בסימן נ״ה‬
‫סימן קס״א סעיף ב׳ מ״ב ס״ק י״ד״ ב סי^ ק״י‪.‬‬
‫סימן קפ״ד במג״א סק״ז ומזזצה״ש״ בסימן ג׳‪.‬‬
‫סי ת קפ״ח סעיף ז׳ וט״ז סק״ה״ בסימן ה׳‪.‬‬
‫סי ת ר״ו סעיף ה׳ וסעיף ו׳ וט״ז סק״ח׳ בסימן נ״ז‪.‬‬
‫סימן ר״ח בט״ז ס״ק י״ט וסימן ד״י בט״ז ס״ק‬
‫י״א״ בסימן ק״ט‪.‬‬
‫סימן רט״ו במג״א סק״ה וש״ע סעיף ג׳ ומ״ב‬
‫ס״?! י״ד ובשעה״צ״ ב סי^ נ״ד‪.‬‬
‫סימן רי״ז במג״א סק״ג״ בסימן נ״ז‪.‬‬
‫סימן רי״ט סעיף ד וסעיף ט׳ וט״ז סק״ז ומג״א‬
‫סק״י ומ״ב ס״ק ל״א‪ ,‬בסימן נ״ט‪.‬‬
‫סי ^ דכ״ה סעיף ד׳ ברמ״א סק״ז ומחצה״ש‬
‫וסק״י ומ״ב ס״ק י״ד״ בסימן נ״ח״ מג״א סק״ה‬
‫ופמ״ג בא״א סק״ה״ בסימן צ״ז‪.‬‬
‫סי ^ רל״ה במג״א סק״ג וט״ז סק״ב״ בסימן ס׳‪.‬‬
‫סימן רל״ו מג״א סק״ג״ בסימן ס׳״ בטור״ ב סי ^‬
‫סימן רל״ג סעיף א׳ ברמ״א״ ומג״א ס?!״ד״ בסימן‬
‫כ׳‪.‬‬
‫סימן רמ״ד סעיף ר וט״ז סק״ו וסק״ז ומג״א ס״ק‬
‫י״ז ומ״ב בשעה״צ אות ל״ב״ בסימן ס״ד‪.‬‬
‫סימן דמ״ה סעיף א׳ בדמ״א סעיף ב׳ וט״ז סק״ב‬
‫ומג״א סק״ב וסק״ה״ בסי ת ס״ד‪-‬‬
‫סימן רמ״ח מג״א סק״ג ובמחצה״ש״ בסימן ס״ב״‬
‫ס ען דס״א במג״א סק״ט והגר״א״ בסימן ר‪.‬‬
‫סימן רנ״ד במג״א ס״ק כ״ב״ בסימן ט׳‪.‬‬
‫סימן ער״ב במ״ב ס״ק כ״ד ובעה״ש סעיף י״ד״‬
‫בסימן ע״ד^‬
‫סימן ער״ג במג״א ס״ק י״ח״ בסימן כ״ו‪.‬‬
‫סי ^ ער״ו סעיף ב׳ ומ״ב ס״ק נ״ו‪ .‬בסימן ס״ט‪.‬‬
‫סימן רפ״ב במג״א סק״ה״ בסימן צ״ח״ סק״ו״‬
‫ובמשב״ז סק״ג ובלב״ש״ בסימן ע״ב׳ ובסוף‬
‫הסימן״ ב סי ^ ל״ד‪.‬‬
 ‫מראה מחומות מש״ס ופוסעם‬ ‫שע‬

‫סימן שצ״א סעיף ב׳ בדגמ״ר‪ ,‬בסימן צ״ז‪.‬‬ ‫סימן ת״כ סעיף י׳ ברמ״א‪ /‬בסימן ע״ד‪.‬‬
‫סי ‪ p‬שע״ב‪ ,‬בסי ‪ p‬י״ז^‬ ‫םי ‪ p‬תקס״ה במג״א סק״ה‪ ,‬בסימן ק״ה‪.‬‬
‫סימן ת״א סעיף ד׳ בסימן ע״ד‪.‬‬ ‫סימן תקפ״א במג״א סק״א ובשע״ת סק״א‪ ,‬בם*־מ‬
‫ק״ר^‬
‫חושו המשפט‬
‫סימן י״ח סעיף א׳ ברמ״א׳ בסי ‪ p‬מ״ד^‬ ‫סימן תק&״ו במ״ב‪ ,‬בסימן ק״ו‪.‬‬
‫סימן תקצ״ב בט״ז סק״ב‪ ,‬בסימן ל״ו‪.‬‬
‫סי ‪ p‬כ״ה סעיף ב׳ ברמ״א‪ /‬בסימן י׳ ‪Jr‬‬
‫סי ‪ p‬ש״ו ש״ך סק״י וקצה״ח סק״י‪ /‬בסימן כ״ו‪.‬‬ ‫סי ‪ p‬תד״ח סעיף ב׳ ברמ״א ומ״ב סק״ח׳ בסי ‪p‬‬
‫מ״ה‪.‬‬
‫אכן העזר‬ ‫סי ‪ p‬תרכ״ג נע״א סק״ב׳ בסי ‪ p‬ה׳‪.‬‬
‫סימן ה׳ וער״א ס״ק כ״ה׳ בסימן פ ‪J r‬‬ ‫סי ‪ p‬תרמ״ט סעיף ה׳ ברמ״א‪ ,‬בסימן ק״ו‪.‬‬
‫סימן ס״ה ב״ש סק״א וסק״ג‪ ,‬בסי ‪ p‬צ״זז‪.‬‬ ‫סי ‪ p‬תרנ״ח סעיף ו׳ ומ״ב סקכ״ר‪ /.‬בסימן ק״ז‪.‬‬
‫סימן צ״ב ב״ש ס״ק י״ז‪ .‬בסי ‪ p‬נדד‪.‬‬ ‫סימן תר״ס בב״^ בסימן כ״א‪.‬‬
‫ספר המצות‬
‫בדמב״ן מצרה ט״ו של דמב״ן‪ ,‬בסימן ג׳‪ ,‬רמב״ן‬ ‫יודה דעה‬
‫עשה סימן ה׳‪ .‬בסימן כ״ה‪.‬‬
‫סימן א׳ בט״ז סק״א‪ ,‬בסימן ג׳‪ ,‬בט״ז ס״ק י״ז‪,‬‬
‫ריכ״ש‬ ‫בסי ‪ p‬ט״ו‪.‬‬
‫סימן רנ״ג‪ .‬בסימן מ״ו‪.‬‬ ‫סימן י״ח סעיף י״ח ברמ״א וט״ז ס״ק ט״ו‪ .‬שמ״ח‬
‫תשוכת חרא״ש‬ ‫סעיף כ״ב ותב״ש ס״ק ל״ט‪ -‬בסי ‪ p‬ס״ה‪.‬‬
‫כלל ד׳ סי ‪ p‬י׳‪ ,‬בסי ‪ p‬ק״ב‪.‬‬ ‫סימן ל״ט סעיף י״ח ברמ״א׳ בסימן י״‪^1‬‬
‫תרומת הדשן‬ ‫סי ‪ p‬ס״א סעיף י״א וסעיף כ״א‪ ,‬בסימן ל״ב‪.‬‬
‫פסקים קע״א‪ .‬בסימן ב״ה׳ פסקים רכ״ה׳ בסי ‪p‬‬ ‫סימן קמ״ג סעיף ב׳ וט״ז סק״ד‪ ,‬בסימן מ״ד‪.‬‬
‫מ״ז‪.‬‬ ‫סימן קנ׳׳א בש״ך ס״ק י״ב ודגמ״ר‪ ,‬בסימן ס״ו‪.‬‬
‫סימן ק״ס בפ״ת סק״א‪ ,‬בסימן ס״ב׳ סעיף כ״א‪.‬‬
‫מהר י״ק‬
‫בסימן ם״ד‪.‬‬
‫שורש ט‪ /‬בסי ‪ p‬ל״ד‪.‬‬
‫סי ‪ p‬קע״ט בש״ך ס״ק י״^ בםי ‪ p‬כ״ה ובסימן‬
‫שאילת יעכץ‬
‫מ״ט‪.‬‬
‫ח״א סימן פ״א‪ .‬בסימן ב״ו‪.‬‬
‫סימן קצ״ח ש״ך ס״ק כ״א‪ ,‬בסימן ק״י‪.‬‬
‫שאגת אריה‬ ‫סימן רמ״ב ש״ך בועהגות או״ה דין ב׳׳ בסימן‬
‫סימן כ״ד וסימן כ״ר״ בסימן ג׳‪.‬‬ ‫י״ח‪.‬‬
‫חתם סופד‬ ‫סימן רמ״ט בבקה״ב סעיף י״ג׳ בסימן ל״ט‪.‬‬
‫או״ח סימן ט״ז‪ ,‬בסימן ב״ד‪ .‬סימן כ״ח‪ ,‬בסימז מ״א‪.‬‬ ‫סימן רנ״א בש״ך ס״ק ט״ו‪ ,‬בסימן ל״ד‪.‬‬
‫סי ‪ p‬פ״ג‪ .‬בסי ‪ p‬פ״ח‪.‬‬ ‫סי ‪ p‬רנ״ט סעיף ג׳‪ ,‬בסימן ל״ט‪.‬‬
‫חיי אדם‬ ‫סי ‪ p‬רס״ר סעיף א׳ ברמ״א וש״ך סק״א וסק״ה‬
‫כלל ם׳ ובנש״א‪ .‬בסימן ע״ז‪ ,‬כלל י״ב סעיף ה׳‬ ‫ורעק״א חער״א סק״ט‪ ,‬בסימן ל״ג ענף ג׳‪.‬‬
‫בבש״א״ וכלל ג״ט סעיף ה׳ וסעיף י׳‪ ,‬בסימן‬ ‫סימן ע״ר ברעק״א ופ״ת סק״ג‪ ,‬בסימן ל״ט‪.‬‬
‫נ״ז‪.‬‬ ‫סימן ער״ו ש״ך ס״ק י״ב ופ״ת סק״ט וגליון‬
‫מהרש״א׳ בסימן נ׳׳ סעיף י׳ ברמ״א ד״מ אות‬
‫סדור הריעכ״ץ‬ ‫ה׳ בסימן נ״ה‪.‬‬
‫קה״ת סעיף א‪ /‬ציצית׳ בסי ‪ p‬מ״ז‪.‬‬ ‫סימן רפ״א פ״ת סק^‪ ,‬בסימן ל״ז‪.‬‬
‫ו^ן״י‬ ‫םי ‪ p‬רפ״ב הגר״א ס״ק כ״ח‪ ,‬בסימן מ״ז׳ בגליון‬
‫פי׳ החומש פ׳ חיי שרה‪ ,‬בסימן ב״ב‪ .‬שמואל א׳‬ ‫מהרש״א סעיף י׳‪.‬‬
‫ט׳ פסוק י״ג׳ בסימן ג׳‪ ,‬ישעיה ג״ו פסוק ז׳‪,‬‬ ‫סימן רצ״ג בט״ז סק״ד ונקוה״כ׳ בסימן י״ח‪.‬‬
‫בסימן כ״ה‪.‬‬ ‫םי ‪ p‬של״ד סעיף א׳ וט״ז סק״א׳ בסימן ל״ג ענף‬
‫רמכ״ן‬ ‫ג׳‪.‬‬
‫פי׳ החומש שמיני‪ ,‬בסימן פ״ז‪ ,‬מצודת ת ד דה׳׳י‬ ‫סימן שס״ג ש׳״ך סק״ד‪ /‬בסימן ק״ז‪.‬‬
‫ט״ז פסוק י״ב‪ ,‬בסי ‪ p‬כ״ה‪.‬‬ ‫סימן ש״צ סעיף ג ‪ /‬בסי ‪ p‬צ״ו‪.‬‬ ‫•‬
 ‫מראה מסוטות טש״ם ופוסרדם‬
‫חלר! אבן העיר חלר‪ ,‬ב‬
‫דף מ״ט‪ ,‬בסי ‪ p‬כ״ו ענף א׳‪.‬‬
‫דף נ״ה׳ בסימן י״א‪,‬‬
‫דף ס״א‪ ,‬בסימן י״ח‪.‬‬
‫דף ס״ב׳ בסימן כ״ב‪.‬‬
‫דף ס״ג״ בסימן א׳‪.‬‬
‫דף ע״ה ובתום׳ ורא״ש‪ ,‬בסימן ג׳ ענף א׳‪.‬‬
‫דף ע״ו׳ בסימן מ״ז‪.‬‬
‫דף ע״ח‪ ,‬ודף פ׳״ בסימן ג׳ ענף א׳‪.‬‬
‫דף פ״ד׳ בסימן ד׳‪.‬‬
‫דף פ״ז׳ בסימן כ״ו ענף ב׳‪.‬‬
‫דף צ״ב בתוד״ה נותן ובנ״י‪ ,‬בםי ‪ p‬כ״ו ענף ד‪.‬‬
‫כתובות‬
‫דף ט׳ בתום׳ ודף כ״ב׳ בסימן י׳‪.‬‬
‫דף מ״ו׳ בסימן י״ג ובםי ‪ p‬י״ו‪4‬‬
‫דף ס׳ ורש״י״ בםי ‪ p‬ד׳ וברץ‪ ,‬בסימן ז׳׳ ובק״נ״‬
‫בסימן ח׳‪.‬‬
‫נדריס‬
‫דף צ׳ בתום׳״ בסימן ד׳‪.‬‬
‫פומה‬
‫דף ד׳׳׳ בסימן כ״ו ענף א׳‪.‬‬
‫דף כ״ו׳ בסי ‪ p‬ר‪.‬‬
‫דף מ״ג״ בסימן י״א‪.‬‬
‫גיסיו‬
‫י׳ בדש׳׳י׳ בסי ‪ p‬כ׳ ענף ב׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫י״ח׳ בסימן כ״ו ענף א׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫כ״ג ברש״י׳ בסימן כ׳ ענף א׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫ל״ו‪ ,‬בסימן כ״ג‪.‬‬ ‫דף‬
‫מ״ה וברש״י׳ בסימן כ׳ ענף ב׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫ע״ה״ בסימן ר‪.‬‬ ‫דף‬
‫פ״ד בתוד׳׳ד‪ .‬הבא׳ בםי ‪ p‬כ״ד‪.‬‬ ‫דף‬
‫דף ל״ה ובתום׳ ומהר״ט״ בסימן כ״ו ענף א׳‪.‬‬
‫קידושין‬
‫ברש״י ותום׳״ בסימן כ״ד‪.‬‬ ‫י׳׳ח‬ ‫דף‬
‫ודף נ״ב בתוס׳‪ ,‬בםי ‪ p‬א׳‪.‬‬ ‫כ״ט‬ ‫דף‬
‫בתום׳״ בסימן פ ענף א׳‪.‬‬ ‫מ״ט‬ ‫דף‬
‫וברש״י׳ בסימן א׳‪.‬‬ ‫ס״ד‬ ‫דף‬
‫שעא‬
‫שכת‬
‫ג׳ בתום׳׳ בםי ‪ p‬ד‪/‬‬ ‫דף‬
‫י״ז ובדש״י‪ p ’on ,‬ט‪/‬‬ ‫דף‬
‫ל״א וברש״י׳ ‪ p ’on‬ד‪/‬‬ ‫דף‬
‫מ׳ ודף מ״א בדש״י׳ ‪ p ’on‬י״^‬ ‫דף‬
‫ב״ו ובתום׳ ודף קכ״ד׳ ‪ p ’on‬כ״ו ענף ר‪.‬‬ ‫דף‬
‫פכחים‬
‫דף ס״ט במהרש׳׳א ח״א׳ בםימן ט״ו‪.‬‬
‫כיצה‬
‫דף ל״ז‪ .‬בםי ‪ p‬כ׳ ענף ד‪/‬‬
‫ראש השנח‬
‫דף כ״ח בטו״א‪ .‬בםי ‪' p‬״‪J1‬‬
‫מגילה‬
‫דף ב׳ ודף ה׳ בתום׳׳ בםי ‪ p‬ט‪/‬‬
‫בםי ‪ p‬פ ענף ד‪/‬‬ ‫דף י״ט בתוד״ה‬
‫מועד ל‪,‬מן‬
‫דף י״א בתום׳״ בסימן ג׳ ענף ב‪/‬‬
‫חגיגה‬
‫דף י״ד בטו״א״ בסימן י‪/‬‬
‫יבמות‬
‫דף ב׳ ברשב״א״ בםי ‪ p‬כ״ו ענף ג ‪/‬‬
‫דף י״א ברא״ש ‪T‬ף ט״ז בתום׳״ בסימן כ״ו ענף‬
‫א׳‪.‬‬
‫דף י״ח בנ״י ורשב״א׳ בםי ‪ p‬כ״ו ענף ג׳ בתום׳‬
‫בענף א׳‪.‬‬
‫דף כ״ב״ בסימן כ״ו ענף א׳‪.‬‬
‫דף כ״ד״ בםי ‪ p‬ד׳‪.‬‬
‫דף ל״ד בתום׳״ בסימן כ״ו ענף ג‪/‬‬
‫דף ל״ז׳ בסימן י״א‪.‬‬
‫דף מ״א ברשב״א׳ בסימן כ״ו ענף ג בתום׳ בענף‬
‫א‪/‬‬
‫דף מ״ב‪ ,‬בסימן ו׳ ובםי ‪ p‬ז׳ ובסימן י״א‪.‬‬
‫דף מ״ה וברש״י׳ בםי ‪ p‬ד׳ ובםי ‪ p‬כ״ב‪.‬‬
 ‫מראה ממיטות מש״ס ופוסעם‬ ‫שעב‬

‫תפילץ‬ ‫דף ע״ג‪ .‬בסימן י״א‪.‬‬

‫פ״א ה״ג׳ בסימן ס ענף ב‪/‬‬ ‫דף פ׳ ברש״י׳ בסימן ט״ו‪.‬‬
‫אישות‬ ‫בבא ‪MDp‬‬
‫פט״ו ה״ד במל״מי בםי ‪ p‬י״א‪,‬‬ ‫דף ע״ג‪ ,‬בסימן י ‪/‬‬
‫דף ע״ט׳ בסימן כ׳ ענף ‪•n‬‬
‫גי ת ש ץ‬
‫פ״ג הט״ו ובכ״ם׳ כסימ כ׳ ענף א״‪.‬‬ ‫בבא מביעא‬
‫סומח‬ ‫דף ל״ט ברא״ש ופ״ח׳ בסימן ז‪/‬‬
‫פ״ב הי״ב במל״ם בםי ‪ p‬כ״ו ענף ר‪.‬‬ ‫בבא בתדא‬
‫איסורי ביאח‬ ‫דף י״ג בתרד״ה כופין׳ בסימן י״ח‪.‬‬
‫פי״ג הט״ו ובמ״ם וכ״מ׳ ה״ח והי״ז׳ ופי״ד ה״זו‬ ‫דף מ״ג‪ ,‬בסימן כ״ו ענף ה‪/‬‬
‫ופי״ח בדאב׳‪-‬ד׳ בסי ‪ .n p‬פכ״א ה״א׳ בםי ‪p‬‬ ‫בנהדרץ‬
‫י״ג ובםי ‪ p‬י״ד‪.‬‬ ‫וברא״ש ונ״י׳ בסימן ב״ו ענף ה׳‪.‬‬ ‫כ״ח‬ ‫דף‬
‫שחימח‬ ‫בענף ר‪.‬‬ ‫מ״א‬ ‫דף‬
‫פ״י הי״ב והי״ג׳ ובכ״מ׳ בסי ‪ p‬ג׳ ענף ב׳‪.‬‬ ‫ברש״י‪ ,‬בסימן ט״ו‪.‬‬ ‫ס׳׳ד‬ ‫דף‬
‫בנ״י׳ בסימן כ׳ ענף ד‪/‬‬ ‫ע״ד‬ ‫דף‬
‫בכורים‬
‫פ״א ה״א׳ בסימן ד׳‪.‬‬ ‫בסימן ד׳‪.‬‬ ‫פ״ב‪,‬‬ ‫דף‬

‫מטמאי מו״מ‬
‫_‬ ‫עבודח זרח‬
‫פ״י ה״ב׳ בסימן ד׳‪.‬‬ ‫ר בחום׳׳ בסימן ג׳ ענף ב‪/‬‬ ‫דף‬
‫י״ב בתוס׳ ורא״ש‪ ,‬בסימן כ׳ ענף ב׳‪.‬‬ ‫דף‬
‫רובוז‬ ‫ב״ז בר״ן׳ בסימן י״ד‪.‬‬ ‫דף‬
‫פ״ב ה״ח׳ בסימן ‪ a‬ענף ב׳‪.‬‬ ‫ל״ו‪ ,‬בסימן ט‪/‬‬ ‫דף‬
‫עמת‬ ‫נ״א׳ בסימן ג׳ ענף ב‪/‬‬ ‫דף‬
‫פי״א ה״י ופי״ג הי״ד ובפ״מ׳ בסימן כ״ו ענף ה‪/‬‬
‫חולץ‬
‫דף ג׳ ברש״י וחוס׳ ורא״ש ודף ד׳ ודף י׳׳ג‬
‫טור וש״ע‬
‫בדש״י‪ ,‬בסימן כ׳ ענף א׳ וענף ב ‪/‬‬
‫אורח חיים‬ ‫דף מ״ב ודף ג״ד ודברי חמודות ס׳ א״ט רפ״ג׳‬
‫סימן ע״ה ברמ״א ועטרת זקנים סעיף ב׳׳ בסימן‬ ‫בסימן ג׳ ענף ב׳‪.‬‬
‫י״ב‪.‬‬
‫סימן קע״ג במג״א סק״« בסימן ג׳ ענף ב‪/‬‬ ‫בכורות‬
‫סימן רנ״ד במג״א ס״ק כ״א בםי ‪ p‬ד׳‪.‬‬ ‫דף ל׳‪ ,‬בסימן ד׳‪.‬‬
‫סימן ש״ג בד״מ אות ו׳ ופמ״ג במשב״ז סק״ט׳‬ ‫כריתות‬
‫בסימן י״ב‪.‬‬ ‫דף י״א׳ בסימן י״א‪.‬‬
‫סימן של״ט סייף ב׳׳ בסימן י״»ג‬
‫סימן תקנ״ד סעיף ר ובט״ז סק״ד וזער״א בסק״ט‪,‬‬ ‫נדיח‬
‫בםי ‪ p‬י״ד‪.‬‬ ‫דף ד׳ בסימן ד•‪/‬‬
‫דף י״ג‪ .‬בסימן י״ח‬
‫יורה דעח‬
‫סימן א׳ בש״ך סק״ח׳ בסימן ה׳‪ ,‬בס״ק כ״ז‪ ,‬בסיסן‬
‫ירושלמי‬
‫כ׳ ענף ב‪/‬‬ ‫יבמות פ״ח ה״ב׳ בסימן ג׳ ענף א׳‪.‬‬
‫סימן ב׳ באה״ט סק״ט ופפדג בש״ד ס״ק י״ז ופ״ת‬
‫רמב״ם‬
‫סק״ח וברעק״א‪ ,‬בםי ‪ p‬כ׳ ענף ד׳‪.‬‬
‫סימן נ״ז סעיף י״ח ובש״ך ס״ק מהז׳ בסימן ג׳‬ ‫יסוה״ת‬
‫ענף ב׳‪.‬‬ ‫פ״ו דרח׳ בסימן כ׳ ענף א׳‪.‬‬
‫שעג‬ ‫מראה מרןומות מש״ס ופו‪pD‬ים‬

‫סי ‪ p‬ק פג סעיף פ ובב״ש סק״ה וסעיף ג׳‬ ‫סיסן פ״א סעיף ב׳״ בסית ה‪/‬‬
‫בפד״ה״ בסימן פ ענף א׳‪.‬‬ ‫סימן קי״ט בש״ר ס״ק י״ב וס״ק י׳ג‪ .‬נ סי ת פ‬
‫סי ‪ p‬ק פ ט סעיף י׳ ובב״ש סק״ב ודגמ״ר סעיף‬ ‫ענף ב׳ וענף ג‪/‬‬
‫ט׳ ופ״ת ס״ק ב״ג וס״ק ב״ד וס״ק פה״ בסי ‪p‬‬ ‫‪ p ’o‬קנ״ה סעיף ג׳ ברנדא ‪ p ’01‬קנ״ז בש״ך‬
‫פב״ בסעיף א׳ ברמ״א ובפ ש סק״ג וסעיף‬ ‫סק״י‪ .‬בםי ‪ p‬י״ד‪ .‬ברעק״א וברב״י׳ ‪ p ’on‬כ׳‬
‫ל״ד ובקב ונקי פתיחה לס״ש כלל פ אות י״ג״‬ ‫ענף ד׳‪.‬‬
‫בסי ‪ p‬פ ד‪.‬‬ ‫םי ‪ p‬קצ״ה בט״ז סק״ז׳ בםי ‪ p‬י״א ובסימן י״ח‪,‬‬
‫סימן ק״ל בב״ש סק״ג וס״ק פ א ופ״ת סק״ז‪,‬‬ ‫בש־״ך סק״ב ופ״ת ס״ק י״ז ובתוה״ש ס״ק ט״ו‬
‫בסימן פ ג‪.‬‬ ‫וסד״׳ט ס״ק כ״ד ובמחצה״ש בהג״ד״ סר״ש הכהן״‬
‫סי ‪ p‬קל״א ב״ש סק״ח ופ״ת סק״ג״ בסי ‪ p‬פ‬ ‫בסימן י״ד‪.‬‬
‫ענף א׳‪.‬‬ ‫סימן רמ״ד בש״ך ס״ק י״ג ובב״ה״ בסי ‪ p‬א׳‪.‬‬
‫סימן קל״ד סעיף א׳״ בסימן כ״ה‪.‬‬ ‫סימן רנ״א סעיף ט׳״ בסי ‪ p‬י״<^‬
‫סימן קמ״ג בטור ורעק״א סעיף פ ו וב״ש פק‬ ‫סימן רס״ח סעיף י״ב״ בסימן ד׳‪.‬‬
‫פו״ בסימן פ ו ענף פ‪.‬‬ ‫סימן רס״ט בדגמ״ר סעיף ט׳״ בסימן ה׳‪.‬‬
‫סדר הגט דש״ע סעיף פ״ וסג״ר סימן מ״ה״‬ ‫סימן של״ד בט ‪ r‬סק״א׳ ‪ p p n‬ד׳‪.‬‬
‫בסימז פה״ סג״ד ע״ז בפת״ ב פ ‪ p‬פ א‪.‬‬
‫סימן קג״ו סעיף ד׳ ברפא״ בסי ‪ p‬ג׳ ענף פ״‬ ‫חושן חמשם®‬
‫ב פ ת ס״ק פב״ בסימן פ ו ענף פ‪..‬‬ ‫סימן ל״ז סעיף פ״ בסימן כ״ו ענף ה׳‪.‬‬
‫סימן קני׳ט בלבוש״ בסימן פ ו ענף ^ ב פ ת סק״ח״‬
‫בענף פ בסעיף ג׳ ב ד פ א ו פ ת סק״ט בענף ר‪.‬‬ ‫העזד‬ ‫‪pvt‬‬
‫סימן ק־״ע סעיף ה׳״ בםי ‪ p‬פ ו ענף ד׳‪.‬‬
‫סימן א׳ בב״ש סק״י״ בסימן י״א ובסימן י״ה״‬
‫סימן קע״ח בפ״ת פ ק ל״א״ בםי ‪ p‬פ ו ענף ר‪.‬‬
‫בט״ז סק״ח״ ש״ע סעיף ז׳״ בסימן י״ח״ אוה״פ‬
‫ס״ק ע״ג אות ב״ד״ בסימן ב׳‪.‬‬
‫ספר חחמוך‬
‫סימן ‪ n‬סעיף ל״א״ בסימן י״א‪.‬‬
‫מצוה תקפט״ בסימן ג׳ ענף פ״ מצוה א׳ במנ״ח‪,‬‬
‫סימן ה׳ בב״ש סק״ג״ בסימן ג׳ ענף א׳״ בפ״ת‬
‫בסימן י״ח‪.‬‬
‫סק״ג וסק״ז״ בענף ג׳‪.‬‬
‫תשובות מהרשד״ם‬ ‫סימן י״א בה״־מ סק״י וב״ש סק״ג״ בסימן כ״ו‬
‫אה״ע סי ‪ p‬ק״פ בסימן פ‪.‬‬ ‫ענף ס׳״ בא״מ סק״ד״ בענף ד‪.‬‬
‫תתמת הדשן‬ ‫סימן י״ג בטור וב״ש ס״ק כ״ו ופ״ת ס״ק כ״א‬
‫סי ‪ p‬קל״ז״ בםי ‪ p‬פ ‪3‬‬ ‫וס״ק ל׳ ובאוה״פ ס״ק צ״ג אות א׳״ בסימן ח׳״‬
‫בחכמה שלמה ובאוה״פ ס״ק ע״ג «־ת ב׳״ בסימן‬
‫תשובת ב״ה‬ ‫ט׳‪.‬‬
‫סימן ק׳ ד״ה והשתא״ בסימן ה׳‪.‬‬ ‫סימן פ בב״ש סק״א‪ ,‬בסי ‪ p‬י״ד‪.‬‬
‫נודע ביהודה קמא‬ ‫סימן כ״ב סעיף ה׳ וב״ש סק״ח ופ״ח סק״ב׳‬
‫אה״ע סי ‪ p‬ע״ בסי ‪ p‬פ״ םי ‪ p‬ס״ט״ בסי ‪ p‬זד‪.‬‬ ‫בסימן נדו‪.‬‬
‫סימן ב׳‪-‬ה בח״מ ס״ק ל״ג ובסימן פ׳ט סעיף ר‬
‫התם סופר‬
‫ברמ״א‪ -‬בסי ‪ p‬כ״ו ענף ה׳‪.‬‬
‫אדדע פ א סימן י״ז״ בסימן ג׳ ענף א׳״ פ ב סי ‪p‬‬
‫םי ‪ p‬מ״ב בב־״ש סק״ח ותגד״א סק״ט״ בסימן נדו‬
‫ע״ו ופ מן ע״ט״ בסי ‪ p‬פ ו ענף פ‪.‬‬
‫ענף זד‪.‬‬
‫פירוש אבן עזרא ופי׳ רמפ״ן‬ ‫סימן מ״ד סעיף ז׳״ בסי ‪ p‬כ״ו ענף ד׳‪.‬‬
‫בפרשת אחרי״ בסימן י״א‪.‬‬ ‫סימן ע״ז סעיף פ״ בסימן פ‪.‬‬
 ‫לוח ה מ פ ת ח ו ת‬
‫משפט‬ ‫חושן‬ ‫חלה‬

‫עמודכח‬ ‫סימן י‬ ‫עמוד ג‬ ‫סימן ‪h‬‬

‫בעד שנטל שבד אחר שהע ‪.T‬‬ ‫באוד אופן הסמיכה לכל הדברים שצריד‬
‫שיהיו הדיעים מקא סמוכין‪ ,‬ובו ארבעה‬
‫עמודכו‬ ‫‪ p'D‬יא‬
‫ענפים‪.‬‬
‫בדעו׳׳י קידועוין דף נדג ד״ה והעותא‪.‬‬ ‫באור‬
‫עמוד ט‬ ‫סימן ב‬
‫עמודכו‬ ‫םי ‪ p‬יג‬ ‫בשיש להקהל טענות על השוחט בדבר‬
‫בדברהערותיו עלי בספרי דבמה משה סי׳ א״‪.‬‬ ‫נאמנותו והוא מקום הרחוק מאד ממקומות‬
‫עמודכט‬ ‫סימן יג‬ ‫שיש להשיג ב‪-‬ד לדון בזד‪-‬‬
‫דברי בסית א׳ מספרי דבדות משו^‬ ‫לתרץ‬ ‫עמוד י‬ ‫פיטן ג‬
‫בענין השמטת הדמב‪-‬ם הא רבן בג בג בר״פ‬
‫עמודלא‬ ‫םי ‪ p‬יד‬
‫המניח שאומד ליכנם לחצר חברו שלא ברשות‬
‫לתרץ קושיא בדין הזמה זה אחר זה‪.‬‬
‫אף ליטול דבר שהוא שלו‪.‬‬
‫עמודלב‬ ‫סי ‪p p‬‬ ‫עמוד מו‬ ‫סיטן ד‬
‫בעדי מיתה שהלכו למדד‪',‬י אם הוא כנקטעה‬ ‫עובדא דהרי״ף לא רצה לדון למי שנהנה‬
‫יד העדים‪.‬‬ ‫ממרחץ שלו‪.‬‬
‫עמוד לב‬ ‫סימן טז‬ ‫עמוד טז‬ ‫«‪n p‬‬
‫בענין עד ודיץ‪.‬‬ ‫כענין איש ואשתו שיש סכסוכים ביניהם‬
‫והם בשני מקומות לאיזה ב׳ד צריכים לילד‬
‫עמודלוז‬ ‫מימן יז‬
‫לדון‪.‬‬
‫בדבר הבאנדם שנכתב שאם ימות יתנו לבנו‬
‫פלוני‪.‬‬ ‫עמוד יח‬ ‫סי ‪ p‬ו‬
‫בענין דאזשה שישבו בדין אם יכולין לגמוד‬
‫עמודלז‬ ‫סימן יח‬ ‫בשלשה‪ ,‬ובסלק פועל ע״י עכו‪-‬ם שהוא בדין‬
‫בענין השמטת שבועד‪.,‬‬ ‫•‬ ‫ההוא שוו«‪4‬‬
‫עמוד לט‬ ‫יט‬ ‫‪p 'd‬‬ ‫עמוד יט‬ ‫שי ‪ p‬ז‬
‫בנוסה שטד פדוזבול שד‪,‬ובא בב״י‪.‬‬ ‫בדבר נתבע שאינו דוצה לדץ עד שהתובע‬
‫ישליש על תביעותיו ממנו‪.‬‬
‫עמוד לט‬ ‫פי ‪ p‬כ‬
‫בענין פדחבול אם מועיל לשבועה‪.‬‬ ‫עמוד ככ‬ ‫םי ‪ p‬ח‬
‫באחד שנתבדר שמכד נבו״ט בתוד כשדות‬
‫עמוד ם‬ ‫פי ‪ p‬כא‪.‬‬
‫אם מותד לתבעו בעדכאות כש^מד שיציית‬
‫ובנוסח‬ ‫לשבועה‬ ‫בפרחבול‬ ‫שניה‬ ‫תשובה‬ ‫לדייני ישדאל‪.‬‬
‫פדוזבול‪.‬‬
‫עמוד כב‬ ‫סי ‪& p‬‬
‫עמוד מ‬ ‫פימן כס‬ ‫בענין עדי שטד שבעינן נמי שיהיו יכולין‬
‫אם נאמן המלוד‪ ,‬לומד שהיתר‪ ,‬הד‪,‬לואד‪ ,‬בהיתר‬ ‫להזימן מדאורייתא איזה ‪ p r‬היו מוכרחין‬
‫עיסקא הנועב‬ ‫לכתוב‪ ,‬ואם היה צריד לכתוב שעות‪.‬‬

‫שעד‬
‫שעה‬ ‫לוח המפתחות‬

‫עמוד עז‬ ‫פימן ל‪9‬י‬ ‫עמוד ם‬ ‫‪ p'D‬כג‬

‫בדבר ליקה ספרים שלא ברשות מב״כ שאין‬ ‫בענין משנת יותר על החוב שנעב ובהאמין‬
‫שם מי שילמוד בעודרר‪ ,‬ובענת חולה ביריב‬ ‫תחלה להמלוה אם יכול לחזור בו‪.‬‬
‫לקידוש‪.‬‬ ‫עמוד מא‬ ‫כד‬
‫בענין ברי ושמא ומיגו וחזקה‪ .‬ובו חמשה‬
‫עמודעוז‬ ‫פי ^ מ‬
‫ענפים‪ ,‬ועוד שני סימנים בעניז זה‪.‬‬
‫אם יש למאנסי דין עיר מיוחד‪ ,‬ועוד פרטים‬
‫בחיובי העיר במה כופין זא׳׳ז‪.‬‬ ‫עמוד גא‬ ‫פימן כז וסי^ כח‬
‫בענין תדושי במתוייב שבועה ואינו יכול‬
‫עמוד ם‬ ‫‪« P ' b‬י‬ ‫לישבע בקנס ונדפס אח״כ בספרי דברות משה‬
‫בענין ההשלומין בקד‪.‬ל שבנו מקוה טהרה‪.‬‬
‫סימן ב״ח‪.‬‬
‫עמוד פג‬ ‫פימן מפ‬ ‫עמוד גג‬ ‫סי^ פט ופי^ ל‬
‫באור המקור שבנ;ן מקוה קודם לבנין ביהכ״ם‬ ‫בענין ועדאת בעל דין‪.‬‬
‫עמוד פג‬ ‫פי^ מג‬ ‫עמוד גט‬ ‫פי ^ לא‬
‫באילן שעומד ברשות ראובן ונוטים ענפים‬ ‫בענץ גוזל ונשבע שהחזיר לבע״ה של הנגזל‪.‬‬
‫לחצר של שמעון‪.‬‬
‫עמוד ס‬ ‫סימן לם‬
‫עמוד סד‬ ‫פי^ מד‬ ‫בש״ח על מעטפה שאמר המפקיד שמונה שם‬
‫בעשה קנין כסף וק״ס ולא כתב עדיין השטר‬ ‫והניחו במקום‬ ‫אבן טוב והוא לא פתחו‬
‫ומחל המצה וקודם כתיבה השטר שר המצה‪,‬‬ ‫שמור ולא נ»נא שם וטוען דשמא השירו‬
‫וגם אם אחר כתיבת השטר שר‪.‬‬ ‫ואם לא ה״ז אבדה‪ ,‬וגם אולי לא היה שם‬
‫דבר השוה כלום מה דינו‪.‬‬
‫עמוד סד‬ ‫‪ p'B‬מוז‬
‫בענין שוחטים שעשו אגודה ור& מחלקים‬ ‫עמוד סג‬ ‫סי^ לג‬
‫מקומות השחיטה ויש טוענים שהיתה החלוקה‬ ‫בענין מהו פועלים בחנוני על פנקסו‪.‬‬
‫שלא כראוי‪ ,‬אם יש להם טענת שקה‪.‬‬ ‫עמוד פד‬ ‫פי^ לד‬
‫בהערתו עלי בסימן כ״ח מספרי דברוח משה‬
‫עמוד פח‬ ‫פימן מו‬
‫בענין כפירת שזדק‪.‬‬
‫אחד אם‬ ‫בשותפין בבהמה ועומדת אצל‬
‫חולקים בגללים‪.‬‬ ‫עמודפו‬ ‫פי^ לד‪.‬‬
‫בענין קנין בית ע״מ לסותח אם הוא כדין‬
‫עמוד פח‬ ‫פי מ מז‬
‫קרקע או כדיןמטלטלין‪ ,‬ובו ארבעה ענפים‪.‬‬
‫בדור פס״ד ופשר במושב ב״ד שהייתי השליש‬
‫בדבר מלוק משותפות ופעולה בחשדים של‬ ‫עמוד עפ‬ ‫פי ^ לו‬
‫גניבר״‬ ‫בענין מה שחדשתי בתסרת דאינו ברשותו‬
‫בספרי דברות משה סימן מג‪.‬‬
‫עמוד פא‬ ‫‪ p'B‬מח‬
‫עמוד עג‬ ‫פי ‪ p‬לז‬
‫בסרסור שקנה בשליחות חברו ולא נתן לו‬
‫בהבטהת ממון לאהד שיעזוב משרתו בלא‬
‫מעות ונאנס קודם שידע שקנה עבורו‪.‬‬
‫תביעה והיה זה בלא קנין אם חייבים לו‬
‫עמוד צב‬ ‫פי^ מט‬ ‫כשעזב המשרד״ ובאחד ששיקר שיתנו לו‬
‫בענין דמי סרסרות ושדכנות אחר שהופסק‬ ‫ממון בשיעזוב המשרה אם יש עליו חיוב‬
‫הענין ואח״ב נמכר בלעדיו בעצמם ועל ידי‬ ‫ממון מדין ערבות או גרמי‪.‬‬
‫סרסור אחר‪ ,‬ובדין המוזשל ש‪.‬גומר‪ ,‬ובו שני‬
‫עמוד עה‬ ‫פי^ לוז‬
‫ענפים‪.‬‬
‫ברור טעמי הפס״ד בדבר אנשים שהלכו מבית‬
‫עמוד צו‬ ‫פיטן נ‬ ‫הכנסת של רבי אוזו־ שהתפללו אצלו ויסדו‬
‫בקנין מעכו״ם כשנשאר החפץ ברשות העכו״ם‬ ‫בגבולו ביהכ״נ אחר‪ ,‬על עצם הליכה משם‬
‫‪ me‬נחשב מושק‪.‬‬ ‫וקפוה פרנסתו‪.‬‬
 ‫לוח המפתחות‬ ‫שעו‬

‫עמוד ק‪9‬וז‬ ‫פי ‪ p‬פו וסי ‪ p‬פז‬ ‫עמוד צו‬ ‫סיסז נ א‬

‫כטוען ששנים שלא היו מזוינים גזלו ממט‬ ‫בלא פסקו הדמים וט״מ נתן מעות ולקח‬
‫והיה ידא לעמוד כנגדם אם הוא אונם‪.‬‬ ‫לביתו וכילם כבר איך צדיד לשלם‪.‬‬
‫עמוד קיז‬ ‫פי ‪ p‬פה‬ ‫עמוד צד‬ ‫םי ^ נם‬
‫באם טוען שהשומד ישבע שלא שלח את‬ ‫בענין הטנ ‪T‬ות על דגז׳ ובו ארבעה ענפים‪.‬‬
‫הגזלן לגזול בקטניא‬
‫עמוד קג‬ ‫‪ p ' s‬נג‬
‫עמוד קיח‬ ‫פימן פט‬ ‫בדבר שלא נעשה לטובת הבנין אם הוא‬
‫בענין דבר דהר־ל לאסוקי אדעתיה ואין דדד‬ ‫בכלל מכירה בשמחובר במסטרים‪.‬‬
‫בנ״א ליזהר בזה אם הוא בדין פשיעה בשוטר‬
‫ובנזקין‪.‬‬ ‫עמוד קד‬ ‫םיטן נד‬
‫בדבר הערותיו על הריטב״א ב״ב בתיי בענין‬
‫ענצד קיט‬ ‫פי ‪ p‬ע ופי ‪ p‬עא‬ ‫לד ויפה לי קרקע‪.‬‬
‫בנגנב בדרד מהעגלה וגם הבעלים נסעו עם‬
‫הבע״ב‬ ‫עמוד קו‬ ‫הי מ נח‬
‫בטעם הריטב׳־א בקירושץ לטיבועין לר׳ יוסי‬
‫עמוד קפג‬ ‫פי ‪ p‬עב‬
‫שחולקין‪.‬‬
‫בשוכר שאי ט רוצה לצאת משום שכן הוא‬
‫דין המדינה והמשכיר צדיד הבית לעצמו‪.‬‬ ‫עמוד קו‬ ‫פימן נו‬
‫עמוד קפד‬ ‫פי ‪ p‬עג‬ ‫בדיגון טריטן לנזירות לתוס׳ ולהריטב׳א‪.‬‬
‫בהשכיד חנות זה ואיט יכול ליתן זה אלא‬ ‫עמוד קז‬ ‫‪ p 'o‬נז‬
‫< ‪ »m‬טובה כזו‪.‬‬ ‫בענין נתערב שיפון של אחד בהטים של‬
‫עמוד קפח‬ ‫פי ‪ p‬עד‬ ‫אחר תטחנו‪.‬‬
‫בענין שוכר שלא רצה בחצי הזמן תסתלק‬
‫עמוד קח‬ ‫‪ p 'o‬נח‬
‫משביתתו בזמן שאשכח לאגות ובזמן שלא‬ ‫בענין אגודת הפועלים שקורין יוניצן‪.‬‬
‫אשכח לאגורי ואח״ב נזרת‪ -‬לטי הוי השכר‪.‬‬
‫עמוד קי‬ ‫‪ p 'o‬ננד‬
‫עמוד קפט‬ ‫פי ‪ p‬עוז‬
‫בדבר פועלים אם פותרין שלא להניח לעבוד‬
‫בענין שוכר פועל סתם אם הוא לכל זמן‬
‫עד שיוסיפו להם שכיתת וכדומה ובן‬
‫שיצטרד או לא וזנו שלשה ענפים‪.‬‬
‫במלמדים‪.‬‬
‫עמוד קלג‬ ‫פי ‪ p‬עו‬
‫עמוד קיא‬ ‫סי ‪ p‬ם‬
‫בסלוק פועל ומלמד ממשרתו בלא טענה‪.‬‬
‫בענין מהפד בוע־רה בלא ‪3 V‬‬
‫עמוד קלג‬ ‫פי ‪ p‬עז‬
‫עמוד קיג‬ ‫םי ‪ p‬פא‬
‫בדבר סלוק מודה ומלמד‪.‬‬
‫בענין טרפת למתנה לשיטת רש׳י בגוסס‪.‬‬
‫עמוד קלד‬ ‫פיטן עח‬ ‫עמוד קיג‬ ‫סי ‪» p‬‬
‫בית מטבחים שנסגר אמן קצר תסתלק‬ ‫בדבר‬ ‫באור על קנין פירות דפליגי ר׳ יוחנן ור׳׳ל‪.‬‬
‫אחד אם יש להשוזזטים הראשונים‬ ‫שותף‬
‫חזקת‬ ‫טענת‬ ‫עמוד קיד‬ ‫‪ p‬י ‪ p‬פג‬
‫באור שיטת רש״י דלא אולינן בתר רובא‬
‫עמוד קלד‬ ‫‪ p<p‬עט‬ ‫ברוב עבו״ם להיות המציאה שלו‪.‬‬
‫בענין שר׳ב אחר שקנה הזכות משריב ראשון‬
‫בכל זכויותיו אם יש לו גם זנות שקורין‬ ‫עמוד קיד‬ ‫פימן פד‬
‫סיניאריטי‪.‬‬ ‫בענין חצר הטשתמרוב‬

‫עמוד קלו‬ ‫פימן פ‬ ‫עמוד קטו‬ ‫פי ‪ p‬פח‬

‫בענין הסעקיוריטי שטתנים השמשים במתנה‬ ‫בענין ב׳ תיתצי התוס׳ ב״מ דף י׳ ד*ה‬
‫ואמר‪.‬‬
‫שעז‬ ‫לוח המפתחות‬

‫עמוד קנם‬ ‫‪ p ’o‬צה‬ ‫עמוד קלז‬ ‫‪ p ’o‬ם«‬

‫בענין הושיט דאנוו לאויד כלי שבספרי דברות‬ ‫בענין בית חרושת שנתרבתה העבודה ושכר‬
‫משה על ביק םי ‪ p‬י׳ ענף ‪•T‬‬ ‫בעה׳׳ב עוד פועל ואחד ‪ p t‬נתמעטה העבודה‬
‫ואין לו עבודה אלא לאחד‪ ,‬ובו חמשה ענפים‪.‬‬
‫עמוד קם‬ ‫‪ P ’d‬צו‬
‫בדבר הערותיו עלי בסימן א׳ מספדי דברות‬ ‫עמוד קמה‬ ‫‪ p'o‬סב‬
‫משת‬ ‫בענין לוקח מגנב מעובדי ע״ז מ מן חז׳ל‬
‫לחיוב חזרה ותשלומין‪.‬‬
‫עמוד קסא‬ ‫סימן צז‬
‫בענין חצי כופר דתנב‬ ‫עמוד קמז‬ ‫סימן »‬
‫עמוד קסב‬ ‫סימן צח‬ ‫בענין שליחות אם נחשב מעשה שניהם‪.‬‬
‫בענין כיחו וניעו לרב‪.‬‬ ‫עמוד קמח‬ ‫‪ p ’o‬פד‬
‫עמוד קסג‬ ‫‪ p ’o‬צט‬ ‫בהערותיו עלי בסימן מ״ט ועל הערתו על‬
‫בטעם שמחייב רב בנשברה מפרקתו‪.‬‬ ‫דודי בספרו חחשי הגד׳י פסחים דף מה‪.‬‬

‫עמוד קפד‬ ‫סימן ק‬ ‫עמוד קמט‬ ‫‪ p'o‬פח ופי ‪ p‬פי‬

‫בהערתו עלי בסימן א׳ טספרי דברות מ׳נזה‬ ‫בענין קושית הפלאח דגנב וטבח לעכו״ם פ״ט‬
‫על ב״ק‪.‬‬ ‫לא אוקים במסדה לשומר ‪ v a‬בשוה׳׳נ‪.‬‬

‫עמוד קפד‬ ‫סימן קא וסימן קב‬ ‫עמוד קנג‬ ‫‪ p 'o‬פז‬

‫בענין נל הקודם זבה ד ‪P‬ציא תבנו וקשו‬ ‫בהערתו בסימן מיט בספרי דברות משה על‬
‫לדרדר אם הוא הפקד גמור‪.‬‬ ‫סק‪.‬‬

‫עמוד קסו‬ ‫סימן קנ‬ ‫עמוד קנב‬ ‫‪ p ’o‬פח‬

‫אם מותר להניזז לרופאים להוציא מטנו דם‬ ‫בכמה פרטים בעניני השבת גזלה‪.‬‬
‫להרוחת מ»ץ‪.‬‬
‫עמוד קנה‬ ‫‪ p ’D‬פט‬
‫עמוד קסז‬ ‫םי ‪ p‬קד‬ ‫באחד שתפס מחברו דבר המופקד בשביל‬
‫אם שתר להתפרנס טמשוזק הכדורים שיש‬ ‫איזה טענה על השומר‪.‬‬
‫בזה חשש סכנה דחוק מובא‪.‬‬
‫עמוד קנה‬ ‫‪* P ’b‬‬
‫עמוד קסז‬ ‫סימן קח‬ ‫בדבר הערתו עלי בספרי על ב״ק ס״ם י׳‪.‬‬
‫בהשמטת הרמב״ם שמחוסר אבד פסול בעגלה‬
‫עמוד קנו‬ ‫סימן צא‬
‫עדופת‬
‫בענין בורח שיצא ביובל‪.‬‬
‫עמוד קסח‬ ‫םי ‪ p‬קו‬
‫במה שלא מצדכינן לבדוק אחר הטדפיות‬ ‫עמוד קנח‬ ‫סימן צג‬
‫שאפשר לבדוק להרוג הרוצח‪.‬‬ ‫אם מותר לקבל משרת דואה חשבונות אצל‬
‫הממשלה בעניני המכס‪.‬‬
‫עמוד קסח‬ ‫סימן קז‬
‫באיזה העדות בדיני גלות‪.‬‬ ‫עמוד קנח‬ ‫‪ p ’o‬צג‬
‫למלוה‬ ‫להכין שטרות וכתבים‬ ‫אם מותר‬
‫עמוד קע‬ ‫םי ‪ p‬קח‬ ‫בריביות‬
‫בענין התוס׳ נזיד שעל אחד שחיטה בפסח‬
‫נתבו שהוא בדין עומד ליזדק מרוק פה‬ ‫עמוד קנט‬ ‫סימן צד‬
‫שהקשה מפסחים ופתוס׳ ב״ק שדוקא אחד‬ ‫בהערתו עלי בסימן א׳ ענף א׳ מספרי דברות‬
‫קבלת אפרינן כזרוק דמי‪.‬‬ ‫משה על ביק‪.‬‬
 ‫לוח ה מ פ ת ח ו ת‬
‫ח״ב‬ ‫חיים‬ ‫אורח‬

‫עמוד קפד‬ ‫פי ת יג‬ ‫עמוד קעה‬ ‫‪ p'D‬א‬

‫בהערתו עלי בסימן קס״ט בתקיעות דתע״צ‪.‬‬ ‫בבגדים של ניילאן ורייעו וכדומה אנו ודיבין‬
‫עמוד קפד‬ ‫פי ת יד‬ ‫בציציות‬
‫בהערתו עלי בסימן קזדג בתקיעות באמצע‬ ‫עמוד קעו‬ ‫פי ^ כ‬
‫תפלה‪.‬‬ ‫לתרץ פר״ח שהוכרח לפרש שמיכל בת שאול‬
‫עמוד קפח‬ ‫פי ת טו‬ ‫הניחר‪ .‬תפילין בלילה‪.‬‬
‫בהערתו עלי בסימן קפ״ט בעגין אין עושין‬
‫מצות חבילות‪' .‬‬ ‫עמוד קעז‬ ‫פי^ ג‬
‫בהערתו עלי בספרי אגרות משה או״ח סימן‬
‫עמוד קפו‬ ‫פי ת טז‬ ‫נ׳ בענין ברבת התורת‬
‫בענין פסד׳ז אם צריכים לאומרם דוקא על‬
‫הסדר‪.‬‬ ‫עמוד קם‬ ‫‪ p ’D‬ד‬
‫בהערתו עלי בסימן בו‪.‬‬
‫עמוד קפז‬ ‫פי ת יז‬
‫בענין סדורים וספרים שנדפסו בשבת‪.‬‬ ‫עמוד קם‬ ‫פי ת ה‬
‫עמוד קפח‬ ‫פי ת יח‬ ‫בד‪.‬ערתו עלי בסימן נ״ד‪ .‬בלא הזכיר שויר׳ט‬
‫בקטן אם יש לצרפו לעשרה לתפלד‪ ,‬בשעת‬ ‫בברהפ״ז‪.‬‬
‫הדחק‪.‬‬
‫עמוד עם‬ ‫פי ת ו‬
‫עמוד קפט‬ ‫פי ת יט‬ ‫בהערתו עלי בסימן צו‪.‬‬
‫בהערתו עלי בסימן כ״ג מספרי אגרות משה‬
‫חאו״ח‪.‬‬ ‫עמוד קפא‬ ‫פי ת ז‬
‫בהערתו בסימן צ״ט במסית לשאד איסורין‪.‬‬
‫עמוד קט‬ ‫פי ת כ‬
‫בענין שעות זמניות לכל דבר שהתכרו שעוו^‬ ‫עמוד קפא‬ ‫פי ת ח‬
‫עמוד ק »‬ ‫פי ת בא‬ ‫בהערתו עלי בסימן ק״א בקריאת ר״ח‪.‬‬
‫במקום שנהגו במנד־גי ונוסח אקזכנז ועתה‬ ‫עמוד קפפ‬ ‫מימן ט‬
‫שניתוספו אנשים שנוהגים במנהגי ונוסח‬ ‫בהערתו עלי בסימן קט‪-‬ז באיסור רדיית הפת‬
‫ספרד ושינו איזה מנד‪,‬גים אם שפיר עבדו‪.‬‬ ‫כשד‪,‬דביק‪.‬‬
‫עמוד קצג‬ ‫פי ת כפ‬ ‫עמוד קפפ‬ ‫פי ת י‬
‫בדבר החזנים שכופלין תיבות וענינים באמצע‬ ‫בד‪.‬ערתו עלי בסימן קכ״ז בד‪,‬דביק פת סמוך‬
‫הברכות‪.‬‬ ‫לחשיכדי ביר׳ס‬
‫עמוד קצה‬ ‫פימן בג‬
‫בשינוי נוסחאות בין המתפלל להצבור‪.‬‬ ‫עמוד קפג‬ ‫פי ת יא‬
‫בהערתו עלי בסימן קל״ד בטעם גזירת ריב״ז‬
‫עמוד קצו‬ ‫פי ת כד‬ ‫שלא לזזלל שבת לעדות החדש בשאר חדשים‪.‬‬
‫באחד שד‪,‬וא ממשפחר‪ .‬שמתפללין נוסח ספרד‬
‫והוא נתרגל בנוסח אשכנז אם צריך לשנות‬ ‫עבעד קפד‬ ‫פי ת יפ‬
‫‪.‬‬ ‫לנוסח מקזפחתו‪.‬‬ ‫בהערתו עלי בסימן קנ׳ז בסיום ספר מקרא‪.‬‬

‫שעח‬
‫שעט‬ ‫לוח המפתחות‬

‫עמוד רפה‬ ‫פימן לי‬ ‫עמוד ק «‬ ‫פימן כ ״‬

‫בהוציאו ס׳׳ת שאינה גלולה למקום הקריאה‬ ‫במיז חפלה לבן נח אם יש לו סבוה‪ ,‬ובמין‬
‫אם ושאין להחזירה וליקח אחרת הגלולה‪.‬‬ ‫חפלה כעת *רה זדו‪.‬‬
‫עמוד רפז‬ ‫פימן לח‬ ‫עמוד קצח‬ ‫סימן בי‬
‫בענין אלו המעבידין בעדשט על הכתב סס״ת‬ ‫בענין מקום נפוד לתפלה‪ .‬ובחולה שצריד‬
‫ישנה וסתקנין אם סותר לקרות בהט׳׳וב‬ ‫לאמל קודם תפלת שחרית אם צריך לקדש‬
‫עמוד רפז‬ ‫פימן לט‬ ‫בשבו ‪J‬‬
‫אם דשאין לטלק העצי היים שכתוב שם שם‬
‫עמוד ר‬ ‫סימל «‬
‫הבעלים שנדבו‪.‬‬
‫אם ת׳׳ח רשאי להתפלל ביחידוח באשד דוצה‬
‫עמוד רפח‬ ‫פימן ם‬ ‫ללמוד ממן מאוחד בלילה ויקשה לפניו לקום‬
‫אם מותר ליכנס להתפלל בחדר שבבנין בית‬ ‫להתפלל בצבוד‪.‬‬
‫הכנסת שסתנהגין שלא בדין‪ .‬שהוקבע למקום‬
‫תפלה כדין לזפשים כשדים‪.‬‬ ‫עמוד ד‬ ‫פימן נ ח‬
‫איד הוא דין העמוד שנהגו שהש‪-‬ץ עובד‬
‫עמוד רפט‬ ‫סימן מא‬
‫שם אם יש א ה מקוד׳ ואם שפיר עבדי‬
‫בענין בימה באמצע‪.‬‬
‫אלו שמתפלל הש״צ על הבימת‬
‫עמוד דל‬ ‫פי ‪ p‬מב‬
‫בדבר בימה שאינד‪ .‬באמצע‪.‬‬ ‫עמוד רה‬ ‫פימן כט‬
‫בחפלת ש״צ בלחש אם יכול להתפלל בטסח‬
‫עמוד דל‬ ‫פי ^ מג‬ ‫אחד מכפי שיתפלל בקול דם לפני התיבת‬
‫בערו שהוא למעלה ורוצים לשטת שתהיה‬
‫מלמטה במחיצה אם יש בזד‪ .‬קפידא‬ ‫עמוד דו‬ ‫סימו ל‬
‫בענין ביהב״נ שנקבע שם גם לעשות פאדטים‬
‫עמוד רלא‬ ‫פי^ מד‬
‫עם ריקודי איסוד‪.‬‬
‫בקהל שהוצדמ לביהכ׳׳נ אבל ידעו שבזמן‬
‫קצר יפט משם היהודים ויהיו סוכדחין למכור‬ ‫עמוד רו‬ ‫סימן לא‬
‫לנכרים לכן התנו שבונין אותו לבית חול‬ ‫ביהכ׳נ שכולה בהנים לניב‪.‬‬ ‫בענין‬
‫ממש אם סותר למוכרו בספק שיעשו בית‬
‫עמוד דט‬ ‫פימן לג‬
‫תיפלה‪.‬‬
‫בבהן שאין לו דגלים והולד בדגלים שעשו‬
‫עמוד רלב‬ ‫פימן מה‬ ‫לו לענין ני ס‬
‫בענין מכירת ביהב׳־נ לתיפלה איד ושא צדיד‬
‫עמוד דיא‬ ‫פימן לג‬
‫למחות‪.‬‬
‫בכהן שנשא גרושה אם עולה לתורה‪ .‬וכהן‬
‫עמודרלד‬ ‫פי ^ מו‬ ‫עדל לנ״ב‪ .‬ושתד‪ .‬רביעית יץ בב׳ פעמים‬
‫בדבר לבטל ד׳ בתי כנסיות ולבנות במקומם‬ ‫לנ״ב‪ .‬ומוסד לערלות לתיאבון שמל אם צדיד‬
‫ביהכ׳׳נ אחד גדול‪.‬‬ ‫להטיף דם בדית‪ .‬ובו שלשה מפים‪.‬‬
‫עמוד דלה‬ ‫פימן מי‬
‫עמוד ריח‬ ‫פימן לד‬
‫בדוצים לשטת מקום אדרק‪.‬‬
‫בענין קריאה דישראלבמקום כהן במהילה‬
‫עמוד דלו‬ ‫פי ^ מה‬ ‫בשני וחמישי‪ .‬ובענין דמהדי׳ק במקום‬
‫אם דשאין להפסיק בין נטילה להמוציא באיזה‬ ‫שקונד‪ .‬ישראל לד‪.‬תחיל בראשית‪.‬‬
‫תפלת‬
‫עמוד רפד‬ ‫פימן לה‬
‫עמוד רלז‬ ‫פימן מט‬
‫מה שנוהגין באיזה ב׳׳ב שקודין התוכחות‬
‫אם דשאין לחזור הברכה לתרגמה באנגלית‬
‫בלא ברכות אם הוא מנהג ראוי‪.‬‬
‫קודם שיטעום‪.‬‬
‫עמוד רלז‬ ‫פימן נ‬ ‫עמוד רפד‬ ‫פימן לי‬
‫בענין נדכה שאמר אפיקורס אם היא בדכד‪.‬‬ ‫אם יש להכריז קודם תקיעות שאסור להפטיק‬
‫להוציא אחרים‪ .‬ולענות אמן‪.‬‬ ‫נדנוד עד גמד דסעומד בביהכ׳נ שלא יקבלו‪.‬‬
 ‫לוח ה מפ ת ת ת‬ ‫שפ‬

‫עמוד דנו‬ ‫« ‪ p‬פד‬ ‫ע»ד דלח‬ ‫פי ת נא‬

‫בענין רעסטאדאן שאוכאן שם בשבת שופרי‬ ‫בענין לכבד באיזה כבוד בביהכ״נ לאחד‬
‫תודת הקובעים מעיש ומכיון שהוא פתוח‬ ‫מעובדי עבירה והרבים צריכים לו לדפואד‪,‬‬
‫נבנסים נם נכרים לאכול ומוכרה להאכילם‬ ‫וכדומה‪.‬‬
‫אם יש איזה עצה או לא‪.‬‬ ‫עמוד דס‬ ‫סיטן נד‬
‫עמוד דנמ‬ ‫םי ‪ p‬פה‬ ‫בענין ראיית ספד חסידים מדבקה שלשתות‬
‫בשותפות עם נכדים בבית מטבחים לאחדים‬ ‫אדם קודם לבהטד»‬
‫ולהשוחטים‪.‬‬ ‫עמוד דטג‬ ‫‪ p ’o‬נג‬
‫בנתכוין לצאת בברכת המוציא קודם שנטל‬
‫עמוד רם‬ ‫פימן פו‬
‫ידיו אם יצזב‬
‫בענין להשכיר בית לשכנים עובדי דת‬
‫שישתמשו בהפים רותחין בשבת ולמלאכות‬ ‫עמוד דטד‬ ‫‪ p'D‬נד‬
‫אסודין‪.‬‬ ‫בקבע סעודתו על פת בכיסנין ונמלו אחד‬
‫שכיח־ המוציא שלא לאבול שיעוד קבע אם‬
‫עמוד רפא‬ ‫פי ‪ p‬פז‬
‫נפטר בהפוציונ‬
‫אם מותר למכור רעוימת קונים שלו לאינו‬
‫שופד שבוב‬ ‫עמוד דמד‬ ‫‪ p'D‬נח‬
‫בברכות הנדפסים באותיות אנגלית למחיקה‬
‫עמוד דפב‬ ‫פי ‪ p‬פה‬ ‫ולשרפת‬
‫בשכחו להוציא את האוד שבתוך ו^דעזעדי־‬
‫רעד מד ש‪.‬‬ ‫עמוד דמה‬ ‫סימן נו‬
‫ובפסוקים‬ ‫בברכות‬ ‫השמות‬ ‫בדבר קריאת‬
‫עמוד רפפ‬ ‫פי ‪ p‬פגז‬ ‫שבדרך הלמוד‪.‬‬
‫בדבר להוציא הצאלענט מהתנור ולהניחו על‬ ‫עמוד דמו‬ ‫‪ p'D‬נז‬
‫הטס שעל התטד‪ ,‬ובלקח מהתנור בשבת‬ ‫בענמ אלו שנותנים תמיד בפמ» מיני מתיקה‬
‫והניחו על השלחן אם מותר להחזידו‪.‬‬ ‫שקודין קענדי וטשוזרנגאם איך הוא לענין‬
‫עמוד רפג‬ ‫פי ‪ p‬ע‬ ‫ברכה מדין שינוי מקום‪.‬‬
‫בדבר לעורות נייר במים לקנח את השלחן‬ ‫עמוד חמט‬ ‫« ‪ p‬נה‬
‫וכדומה‪.‬‬ ‫בענין פרי הבא מהרכבת שני מיני אילנות‬
‫עמוד דפג‬ ‫« ‪ p‬עא‬ ‫אם נפטר בשהחיינו שבירך על השני מינים‬
‫אם יש איסור הנאה דמעשה שבת מהדבר‬ ‫ולהיפוך‪.‬‬
‫שנמצא עיי שהדליק נד באיסור‪.‬‬ ‫עמוד דנא‬ ‫‪ p'o‬ננז‬
‫אם הנוסעים בעראפלאן צריכים לבדך ברכת‬
‫עמוד רפג‬ ‫פי ‪ p‬ע פ‬
‫הגומל‪.‬‬
‫ממן היותו בן י״ג שנה ולמדוהו‬ ‫בטעו‬
‫הסדרא בשבת הקודם אם יש להקל‬ ‫לקרא‬ ‫עמוד דנב‬ ‫פי ‪ p‬פ‬
‫המקרא בצב ‪.T‬‬ ‫שיהיה‬ ‫* ‪ T‬יותר ראוי לעשות כשהצמד מקדימין‬
‫להתפלל מעריב‪.‬‬
‫עמוד רפו‬ ‫פימן עג‬
‫אם לקרא לתורה ביום הבר מצוד‪ .‬שלו לבן‬ ‫עמודדנד‬ ‫מימן פא‬
‫אם רשאי להיות מעמבעד במוסד שמחללין‬
‫ישראלית מנכרי‪.‬‬
‫שם שכוב‬
‫עמוד רפו‬ ‫פי ‪ p‬עד‬ ‫עמוד דנה‬ ‫פי ‪ p‬פכ‬
‫בטעם שאין מזכידין נשמות בימים שאין‬ ‫בדבר אם פותר לתאבעד ליתן קאנטראקטן‬
‫אומדים תחנון אף שבשבת מזכידין‪.‬‬ ‫ליהודי מחלל שבוב‬
‫עמוד דפז‬ ‫פי ‪ p‬ע ה‬ ‫עמודדנו‬ ‫פי ‪ p‬פג‬
‫בפיני משקה של סאדע וכדומה אם יש‬ ‫בספינה השכורה לישראל והפועלים ומנהיגי‬
‫להבדיל עליהן כדין הפד מדינר‪..‬‬ ‫הספינה הם נכרים‪.‬‬
‫שפא‬ ‫לוח המפתחות‬

‫עמוד רעט‬ ‫פימן סט‬ ‫עטוד רסז‬ ‫סי מ עו‬

‫בענר אוירא דהאי גופא ודהאי גיסא שמבטלין‬ ‫בדבר להוציא הגורה שחצה לחגור על בגדיו‬
‫להעומד לענין שבח ולענת כלאים‪.‬‬ ‫בעת התפלה ע׳י שיחגוד על המכנסים‪.‬‬

‫פו ‪ p‬צ‬ ‫עמוד רסח‬ ‫םיטן עז‬

‫עמוד רפד‬
‫בישראל שהביא מפתח במזיד דדך דה׳ר ופתח‬
‫בענין חל המתלקט‪.‬‬
‫דלתות ביהכ‪-‬ג »‪ 1‬מותר ליכנם שם בשבת זו‪.‬‬
‫עמוד רפד‬ ‫פיסל צא‬ ‫עט־ד רסם‬ ‫סי ^ עח‬
‫לבאר התועלת דמכידח חמץ של הנעים‬ ‫בענין סריקת השערות בעובת ובתקון מעט‪.‬‬
‫חשודים‪.‬‬
‫עמוד ער‬ ‫‪ p 'D‬עט‬
‫עמוד רפח‬ ‫פי ‪ p‬צב‬ ‫אם יש איסור לומר לנכרי להעביר צביעה‬
‫ברפואה שאולי יש המוץ לרפאות ניתוח‪ ,‬וכלי‬ ‫מפניו בשבו ‪J‬‬
‫מראבער ופקק של שכר להגעלה‪.‬‬ ‫עמוד רעא‬ ‫םי ‪ p‬פ‬
‫עמוד רפו‬ ‫פי ‪» p‬‬ ‫בענין לקונות עלעווייטאר שתתנהג ע״י נכרי‬
‫איו סובר ד״ש במצות דאבילד‪-‬‬ ‫לאופן שכל אחד ינהג בעצמו בבית שהשכנים‬
‫מחללי ש ‪JD‬‬
‫עמוד רפז‬ ‫פימל צד‬
‫עמוד ערב‬ ‫פימן פא‬
‫באחד שאינו נוהג לומר הלל בביהכינ בלילי‬
‫בנפלו שינים התותבות ממנו בשבת אם יכול‬
‫פסחים ונמצא בביהכ׳נ שאומדין הלל א ת‬
‫להכניסם בעצמו שהוא בלא קביעות‪.‬‬
‫יתנהג‬
‫עמוד רעג‬ ‫‪ p'D‬סב‬
‫עמוד רפז‬ ‫פי ‪ p‬צח‬ ‫אם מותר להשיק בשבת פקוח של מים‬
‫באחד שמנהגו שלא להסתפר מריח אייד עד‬ ‫שאובין למקוה כשרת‬
‫ימי הגבלה וצריו א לו על חתונה בריח‬
‫עמוד דעג‬ ‫‪ p w‬פג‬
‫פיון אם פותר להסחפד‪.‬‬
‫באחד שנהג כהרמב׳ם שאין מועיל צוה׳פ‬
‫עמוד רפט‬ ‫פי ‪ p‬צו‬ ‫ליותר מעשר אם יש לו התרת‬
‫באלו שמותרת לה|םחפר בחתרט איו הם‬ ‫עמוד רעד‬ ‫פיטן פד‬
‫בימי הספידד‪-‬‬ ‫בענין חבור הדייפערס במחט שקוחן פין‪,‬‬
‫וכן חבור תכשיטי הנשים לבגדיד״ן על י ח‬
‫עמוד רפט‬ ‫פי ‪ p‬צז‬
‫מחטין אם יש בזד‪ ,‬חשש תפירה בשבו ‪J‬‬
‫בד‪,‬ערתו עלי בםי ‪ p‬קיר מספדי אגרות מקוד‪.‬‬
‫חאדה בענין סעודה לבת מצ ‪J r‬‬ ‫עמוד רעו‬ ‫פימן פח‬
‫בעלים של טיי שנתייבשו על האש אם‬
‫עמוד רצ‬ ‫פיסל צח‬ ‫נחשבו כמנושלים‪.‬‬
‫אם יש לעשות מנין לילחם כ ח אזנבם‬
‫להתפלל בצבור ולקרא בתודה‬ ‫עמוד רעו‬ ‫פימן פו‬
‫בענין לערב בד׳ש הרפואה במאכל שלא‬
‫עמוד רצ‬ ‫פימל צ ט‬ ‫יהיר‪ ,‬ניכר לאחרים אם יש בזה גיב האיסור‬
‫בענין בן חו*ל שיש לו בית חרושת מ די‬ ‫ליקה בשבת‪.‬‬
‫אם רשאים שכיחו בני א׳י לעקוות מלאכה‬
‫בי׳׳ט שני‪.‬‬ ‫עמוד רען‬ ‫פיסל פז‬
‫בבאוד חלוק הר׳־ן מילה מחזאות‬
‫עמוד רצב‬ ‫פיסל ‪P‬‬
‫עמוד רעח‬ ‫פיםן פח‬
‫בענין אין מטפחין ואין פרקחן איו הוא‬
‫בענת בת שוטר‪ ,‬אם רקואי האב למוטרד‪,‬‬
‫בזה׳ץ‪.‬‬
‫לאינסטיטושאן של המדינה שאוכלין שם‬
‫עמוד רצג‬ ‫פימל קא‬ ‫איסודין‪ ,‬ואם מותר לוע־שות לד‪,‬רופאים לסרסד‪,‬‬
‫בבחור שנסע מחו״ל לזדי ללמוד והוא סמוו‬ ‫שאומרים כדי שלא תחלד‪ ,‬ובשביל שלא‬
‫על שלחן אביו שבחחל‪.‬‬ ‫יחטאו בד‪-‬‬
 ‫לוח הטפתתת‬ ‫שםב‬

‫עמוד רצח‬ ‫‪ p 'o‬עח‬ ‫עמוד ד »‬ ‫‪ p'D‬ל! ‪3‬‬

‫בקריאת המגילה זדי מיקרזוסאן‪.‬‬ ‫בענין טל ומטר לבן א״י שנמנא בחריו‪.‬‬
‫עמוד רצח‬ ‫סימן עט‬ ‫עמוד ר»ד‬ ‫סימן קג‬
‫באזזד שאנל מי ת מזונות ושתה יין חצי‬ ‫אם רשאין להוציא ביר״ט יותר מכפי שצריך‬
‫שיעור אם יזכיר על הגפן‪.‬‬ ‫בנלי אתר‪.‬‬
‫עמוד רצט‬ ‫‪ p'o‬עי‬
‫עמוד ד*ד‬ ‫‪ p ’d‬עד‬
‫בהפסיק בין של יד לשל ראש כאמן יש*ד‬
‫באיזה דברים אסור לשנות מנוסה הצבור‪.‬‬
‫ובאמן על ברכת תפילין‪.‬‬
‫עמוד רצט‬ ‫סימן עיא‬ ‫עמוד רצה‬ ‫‪ 8‬י ‪ p‬קה‬
‫בענין סליחות כשיש אונס שלא יוכלו לומד‬
‫נענין אינשורענם אם יש מ ה זד׳ו חם רץ‬
‫באשמורת ובחצווב‬
‫בבטזען בהשי״ת או לא‬
‫עמוד ‪V‬‬ ‫פי ‪ p‬עיס‬ ‫עמוד רצו‬ ‫‪ p 'd‬קו‬
‫אם לבישת כובע על הראקז ובגד על הגוף‬ ‫אם זמזה גמי יבולה ליקה לולב של אהד‬
‫נרהיר נהקוב הנחת‬ ‫מואר ימים שלא מדעתו‪.‬‬
‫עמוד שס‬ ‫סימן עיג‬ ‫עמוד רצו‬ ‫סימן קז‬
‫בטעם גרים לחיוב עליה לרגל‪ .‬ולתרץ שיטת‬ ‫אם מותר ליקה לולב של קטן בשאר ימים‬
‫הרמב*ם שגרים קורין בבכורינב‬ ‫מדעתו הסלא מדעתו‪.‬‬

‫»«י‬
 ‫לוח ה מ פ ת ח ו ת‬
‫העזר ח״ ב‬ ‫אבן‬

‫עמוד שג‬ ‫סימל י‬ ‫עמוד שוז‬ ‫‪« P ’s‬‬

‫באשה שהיתר‪ .‬נשואה לנכרי אם יש לחוש‬ ‫באת אעיד אם יכול לישא אשה קודם אתיו‬
‫שמא היה ישראל‪.‬‬ ‫הגדול בשאתיו מקפיד‪.‬‬

‫עמוד שסב‬ ‫םי ‪ p‬יא‬ ‫עמוד »ו‬ ‫פי ‪ p‬כ‬

‫ו סי ^ ע״א מספרי‬ ‫בדבר תשובותי סי ^‬ ‫כמודדת שהשיגה דיווארם וכמה אלפים דאלאר‬
‫אגרות משד‪ .‬חאה׳ע‪.‬‬ ‫»די הערכאות ואינה רוצה לקבל גט כדי‬
‫לצערו אם יש להתירו לישא אהדת בלא‬
‫עמוד שסח‬ ‫‪ p 'D‬יס‬
‫מאה רבנים‪.‬‬
‫בענין פאה נכרית‪.‬‬
‫עמודשז‬ ‫‪ p'D‬ג‬
‫עמוד שגו‬ ‫סי ‪ p‬יג‬
‫מה שנוטלים הרופאים משהו מהביצה‬ ‫בענין‬
‫בדבר ריקודי תערובות ולדדות במקום‬
‫ולידע איו לרפאותו להוליד אם לא‬ ‫לבדוק‬
‫שדבשים דדלכות מגולות בשרם‪ ,‬ובדבר לשוט‬
‫לאשתו מדין אי‪,‬םור פצוע דכא‪ ,‬ובו‬ ‫יפסל‬
‫במים בשבת‪ ,‬ובדבר לעשות שפחה בימי‬ ‫ענפיג^‬ ‫שלשת‬
‫אידיהן‪ ,‬ובדבר ליתן מתנות לאינם שומרי דת‬
‫כמו לחתן וכלה קרוביו מצד ז״ש‪.‬‬ ‫עמוד שיג‬ ‫‪ P ’s‬י‬
‫נשואה לכהן‬ ‫בענין לניידנכרית שכבר‬
‫עמוד שגו‬ ‫‪ p 'o‬יד‬
‫בערכאות כדי שישאנה מצד שאומר דאם‬
‫בענין הליכה בסאבוויי ובבאסעס בשעה שא׳׳א‬
‫לא יתירו ישתמד ודו‪.‬‬
‫ליזהר מנגיעה ודורפת‬
‫עמוד שיד‬ ‫םימן ח‬
‫עמוד שג ח‬ ‫סימן טי‬ ‫בנתגיירו הוא ואשתו ופידסה נדה קודם הגרות‬
‫בענין יחחוד עם בתו ואשה אחרת אם מותר‪.‬‬ ‫אם צריכה להמתין ג*י^‬
‫עמוד שג ט‬ ‫םי ‪ p‬טז‬ ‫עמוד שיד‬ ‫סימו י‬
‫בדבר טעסט שהרופא צריו לעשות מרע‬ ‫באיסור דטינקת לאחד ר א חדש‪.‬‬
‫הבעל כדי לידע איד לרפאותו שיוליד‪.‬‬
‫עמוד שטז‬ ‫סימן ז‬
‫עמוד של‬ ‫םי ‪ p‬יז‬ ‫מאביו והיא‬ ‫באשה מינקת שד‪.‬תינוק ירש‬
‫בדבר הפילן שהמציאו הרופאים שמועיל שלא‬ ‫אפומרופיא על מעותיו‪.‬‬
‫תתעבר‪.‬‬
‫עמוד שיח‬ ‫‪ P ’s‬יו‬
‫עמוד של‬ ‫‪ p p‬יח‬ ‫בצמקו דדיה אתר שמת בעלת וכן בנעשה‬
‫בא׳א לה להתעבר אלא מילוף זרע הבעל‬ ‫חלבה ארסיי אחד שמת בעלה‪.‬‬
‫למעיה קודם‪.‬שישלמו ז׳ נקיים‪.‬‬
‫עמוד שינו‬ ‫‪« P ’S‬‬
‫עמוד ש לג‬ ‫סימן יט‬ ‫בדבר תדוש הגאון ר׳ שלמה קלוגער זצ״ל‬
‫באשה שדדתה נשואד‪ .‬רק בערכאות וניסת‬ ‫שמודז שאין מי שיונק יותר מייח חדש אין‬
‫אודכ לאחד בלא גט אם יש חשש על הבנים‪.‬‬ ‫לאסור יותר מי״ת חדש‪.‬‬

‫שפג‬
 ‫לוח המפתחות‬ ‫שפד‬

‫עמוד שמא‬ ‫‪ p'D‬כג‬ ‫עמוד שלג‬ ‫‪ p»D‬כ‬

‫בעד שהחזיק עצמו בשם אחר על אביו כמח‬ ‫מ נ ץ סופד שמחלל שבת כדבר אחד לפדנסוזו‬
‫שנים וחתם כן בגיםין כל השנים אס הם‬ ‫ובשאר איסורי שבת וכל איסורי התורד•‬
‫כשדין‪ ,‬ואיך יחתום מד‪.‬יונ^‬ ‫הוא בחזקת כשרות אס יש להכשירו לכתיבת‬
‫עמוד ש מג‬ ‫‪ p'D‬כד‬ ‫גם במקום עיגון‪ .‬ובו ארבעה ענפים‪.‬‬
‫באשד‪ ,‬שנקראת כאן דחיע לפ׳ם שכתב לד‪,‬ם‬
‫עמוד שלט‬ ‫‪ p 'D‬כא‬
‫הרב‪ ,‬חע׳׳ד כתבו שמד‪ ,‬רחשא באמרם ש ‪p‬‬
‫בוואווין הגדולים בגם אס יש קפידא שלא‬
‫הוא בימוי הנמן בפואן‪.‬‬
‫יהיו על שדםום‪.‬‬
‫עמוד שמג‬ ‫‪ p'D‬כה‬
‫במעם על מד‪ ,‬ש<רצ במול מודעי על הטינוים‪,‬‬ ‫עמוד שם‬ ‫סימן כ ג‬
‫ואם כתב שבסל גס זד‪ ,‬פד‪ ,‬דינו‪.‬‬ ‫בבת ישראלית מנכרי וד‪.‬חזיקד‪ ,‬ממד‪ ,‬בשם‬
‫עמוד שדם‬ ‫‪ p'D‬נ ו‬ ‫בת יזעשע ו ח נכתב בחגם אס כשר‪ ,‬ואיר‬
‫בענין חדוש הלבוש ביבפד‪ ,‬שנתקדשד‪ ,‬א ד‬ ‫לכתוב מד‪,‬יונג‬
‫שצדיד לגרשד‪ ,‬קודם שיהלח היבם‪ ,‬ובו ששד‪,‬‬
‫עגפינ^‬