‫הועתק והוכנס לאינטרנט‬

‫‪www.hebrewbooks.org‬‬
‫ע״י חיים תש"פ‬

‫עיונים וביאורים‬
‫בענין‬
‫״אתרוג המורכב״‬
‫ח‪ ^ 11‬ד ח‬
‫עם‪:‬‬
‫קונטרס‬
‫ערבה באגדה‬
‫חובר בעזרת החונן לאדם דעת‬
‫מאת‬
‫ראובן מלך בן בנימין יצחק שווארז‬
 ‫לכל ענייני הספר‬
‫תתקשר ל‪:‬‬
‫‪718 253-2804‬‬
‫‪-‬‬

‫‪516 581-3597‬‬
‫‪-‬‬

‫‪718 501-3165‬‬
‫‪-‬‬

‫מודעה‪:‬‬
‫אין כוונתי בספר זה לפסוק שום הלכה למעשה‬

‫יוצא לקראת‬
‫חג הסוכות תשע״ח‬
‫כל הזכויות שמורות לראובן שווארץ‬
‫‪All Rights R e se rv e d‬‬

‫ספר זה יוצא בסיוע בית יוסף ברוקלין‪ ,‬ניו‪-‬יורק‬

‫ש‪ .‬וויינרייך‬
‫‪718 .501.3165‬‬
‫נדפס בארץ ישראל‬
‫על נייר שאין בו חשש חילול שבת ח״ו‬
 ‫תוכן הענינים‬
‫פתיחה למאמרים א ‪ -‬ה ״אתרוג המורכב״ פסול בהלכה ובאגדה ‪ ..............................................‬ה‬

‫פסול משום ד״אתרוג צי ‪ 7‬להיות משפיע ולאמושפע״ ‪ ............‬י ב‬ ‫— אתרוג המורכב‬ ‫מאמר א‬

‫פסול משום ״אני ולא מלאך״ ‪ ..................................................‬י ח‬ ‫— אתרוג המורכב‬ ‫מאמר כ‬

‫פםול משום דהוא פגום ״לחבר שמים וארץ״ ‪ ........................‬כ ה‬ ‫— אתרוג המורכב‬ ‫מאמר ג‬

‫פםול משום דהוא פגום ״לתקן חטא עץ הדעת״ ‪ ....................‬כ ט‬ ‫— אתרוג המורכב‬ ‫מאמר ד‬

‫פםול משום שכשמאחדים יש הדגשה שלא יהא שם‬ ‫— אתרוג המורכב‬ ‫מאמר ה‬

‫כלאים ‪ ..............................................................................................................‬ל ג‬

‫פתיחה למאמרים ו ‪ -‬י להרמב״ם אץ סיבה לפסול ״אתרוג המורכב״ בהלכה ובאגדה ‪ .............‬מ‬

‫— ביאור בהא דהרמב״ם אינו סובר הסיבה ד״אתרוג צריך להיות משפיע ולא‬ ‫מאמר ו‬

‫מושפע״ ‪ ............................................................................................................‬נ ד‬

‫— ביאור בהא דהרמב״ם אינו סובר הסיבה ד״אני ולא מלאך״‪ ...........................‬ע ז‬ ‫מאמר ז‬

‫— ביאור בהא דהרמב״ם אינו סובר הסיבה דמורכב פגום "לחבר שמים‬ ‫מאמר ח‬

‫וארץ״ ‪ .............................................................................................................‬פ א‬

‫— ביאור בהא דהרמב״ם אינו סובר הסיבה דמורכב פגום ״לתקן חטא עץ‬ ‫מאמר ט‬

‫הדעת״ ‪ ...............................................................................................................‬ק‬

‫— ביאור בהא דהרמב״ם אינו סובר הסיבה ד״צריכים להתאחד בלי כלאים״‪ ...‬קא‬ ‫מאמר י‬

‫פתיחה למאמרים י א‪-‬יז אתרוג המורכב פסול משום רבעי להיות משפיע ולא מושפע ‪ .........‬ק ב‬

‫מאמר יא — הסיבה הנ״ל לפסול ״אתרוג המושפע״ מיוסד על הבנת הרמח״ל בדברי‬

‫המדרש ‪ ............................................................................................................‬ק ג‬

‫מאמר יב — הסיבה הנ״ל לפסול ״אתרוג המושפע״ מיוסד על המדרש דלא כהבבלי ‪ . . . .‬קטז‬
 ‫תוכן הענינים‬ ‫ב‬

‫— האם הםיבה הנ״ל לפםול ״אתרוג המושפע״ מתאים עם יסוד המפרשים‬ ‫מאמר יג‬

‫מלכות" ‪ ................................................................................‬ק ב‬ ‫ד״אתרוג כנגד‬

‫— ג׳ ייחודי אתרוג כנגד אידך ג׳מינים הם סיבות לפםולאתרוג המורכב ‪ ............‬ק ל‬ ‫מאמר יד‬

‫— האם הזכרת הג׳ ייחודים הנ״ל הוא טעם לפסול המורכב אוטעם‬ ‫מאמר טו‬

‫להכשירו ‪ .........................................................................................................‬קנ א‬

‫— שיטת הבבלי בגדר ״טעם עץ ופריו שווה״ ‪ ...................................................‬ק פ א‬ ‫מאמר טז‬

‫— טעם עצו ופריו שווה משום דלית לאתרוג קליפה ‪ ......................................‬ק פ ה‬ ‫מאמר יז‬

‫קצת הערות כענץ אתרוג הכושי כהלכה ובאגדה ‪ ...............................................................‬ק ע א‬

‫ערבה כאגדה‬

‫גדר ״הקפת המזבח" בסוכות ויום ״הושענא רבה״ לפי תנא דמתני׳ ולפי הרמב״ם ‪ . . .‬קעה‬

‫חידושי אגדה בגדר סימני ערבה והערות בהערכות הנהוגות ‪ .........................................‬ק פ‬

‫מאמר ד׳ מינים כנגד ד׳ שינויים כמעשה כראשית ‪ .................................................................‬ר א‬

‫פתיחה לענייני ״ה‪1‬ךף ומד‪.‬רך״‬

‫בענין ל״ג בעומר וענייני כלאים ‪ .....................................................................................‬ר ט‬

‫בר יוחאי וכלאי הכרם ו״בעלי האתרוג״ ‪ -‬התשה על חשיבות הפנימיות ‪ ..................‬רי א‬

‫ל״ג בעומר ופורים ‪ .......................................................................................................‬רכב‬

‫נפפח מנהגי שכת שידה לפניט״ו בשבט ‪ ..............................................................................‬ר כ ט‬

 ‫מכתב שקבלתי לספרי גינת ראובן על מס׳ בכורים‬
‫כליר‬ ‫ראש ישיבת‬ ‫פינקל זעוק״ל‬ ‫נתן צבי‬ ‫מהגאון ר׳‬

‫‪'f‬‬
‫‪-‬י‬
‫‪Ml‬‬

‫‪ M m M - ■ 11: Ic‬ו‪odikO-ii 1:‬׳!‬

‫‪WSHIVASMIR‬‬ ‫‪YERUSHALAYIM‬‬
‫׳‘ו־‪580037638‬‬ ‫בס־־ד נוסדה במיר מ־\ירנ תקע״ת בירוישלים בשנת ת ש״ד‬
‫‪RABBI a ;/. H\KKI.‬‬ ‫הרב נ‪.‬צ‪ ,‬פינ ק ל‬
‫\‪•.‬־‪1)1‬‬ ‫יאשהישיבה‬

‫הובאו לפני כתבים על םםפוו ביכורים הנקראים גינ ת ראובן שכתב ה דג ‪) m n n‬‬
‫ראובי שוויץ שליט^׳־א א שי עלה במעלות התודה כאו בי שיב תינו הקדושה עי ה׳׳ ק‬
‫ירושליס ת׳׳ו הי ב המחבר שליט״‪-‬א יגע על בל מ שנ ה ומשנה באשד עיני המעיין‬
‫דואה וניבר בו עמלות התורה לי ד ת לתוך עומק דברי הראשונים בבירור העניני ס‪.‬‬
‫שמחה גדולה היא לראות את צעירי הצאן עולים בתורה במידה מרובה וברכתי‬
‫ש מעיין זה הנפתח עתה לא יכזבו מימיו ויפוצו מעיינו תיו חוצה עד ביאת גוא״צ‬
‫בב״א‪.‬‬

‫בבבוד וי קה‬

‫הרב ‪ 3‬ת‪ 1‬צבי פי יקל‬

‫י א ש הי שיב ה‬
 ‫מכתב לספרים הקודמים‬
‫ממו״ר הגאון ר׳ דוד כהן סליט״א‬
‫ראש יפייבת חברון‬
‫בס״ד‬
‫בין פסח לעצרת תשע״ו‬
‫מכתב ידידות‬
‫יום שמחה עבורי כאשר הראני ידידי וחביבי ש״ב הגאון ר׳ ראובן שווארץ‬
‫שליט״א הספרים החדשים שהוציא לאור עולם והם ספר מקיף על ענייני‬
‫פרשת פרה הכולל כל ענייני פרשת פרה בהלכה ובאגדה ועמו ספר עצרת‬
‫שחל במוצאי שמיטה שבו הפליא לעשות ולהביא ולהעמיד בנין שלם בנושא‬
‫זה ועברתי על חלק מהדברים והתפעלתי מאד מההיקף הגדול ומהרחבות‬
‫הגדולה של העניינים ומצאתי עולם שלם שלא הכרתי בנושאים אלו‪ .‬והג״ר‬
‫ראובן ברוחב בנינו הרחיב את הדברים וביארם היטב בעומק העיון ובסברא‬
‫ישרה לכל כלליהם ופרטיהם בכל דבר על מכונו דברי תורה ערבים ושמ־‬
‫חים הנאמרים ביושר ואמת הפלא ופלא‪ .‬וכבר נודע הג״ר ראובן בשערים‬
‫המצויינים בהלכה בספריו הגדולים בכל סדר זרעים ובעוד מקצועות בש״ס‬
‫שבהם נודע וניכר רוחב בינתו וידיעותיו הרחבות ונתקבלו באהבה בכל אתר‬
‫ואתר אצל לומדי התורה‪ .‬ובעז״ה יהי׳ גם ספר זה לברכה ולתועלת ויתקבל‬
‫באהבה וחיבה ואשרי חלקו שזכה לזה‪ .‬ויעזרהו ד׳ יתברך שימשיך בדרך‬
‫עלי׳ה להשפיע לרבים מתורתו הרחבה בכתב ובע״פ להגדיל תורה ולהאדירה‪.‬‬
‫הכו״ח לכבודן של עמלי תורה‪,‬‬

‫י )ו‬

‫דוד כהן‬
‫מכתב שקיבלתי לספרי אתרוג למינו חלק ההלכה מהגאון ר׳ צבי כהן שליט״א‬

‫הרב צבי כהן‬

‫רב שבונת אברהם‬
‫ואזור מערב בני ברק‬
‫רחוב רשב״ם ‪ 17‬בני בוק‬
‫טלפון ‪( 03 ) 6192882‬‬

‫בס״ד‪ ,‬טו״ב בסיון תשע״ז‬

‫שמחתי בראותי עלי ספר חדש ״אתרוג למינו״ ‪ -‬בענין אתרוגים ושאר‬
‫מינים מורכבים‪ ,‬מאת הרב הגאון רבי ראובן שווארץ שליט״א‪ ,‬מחבר‬
‫הספרים הנודעים והחשובים ״גינת ראובן״‪ ,‬״עמק הלשון״‪ ,‬״עמק‬
‫הדרשה״‪ ,‬״השמעת כלאים״‪ ,‬״פתחי כלאים״‪ ,‬״עמק הפרה״ ועוד‪.‬‬
‫ספריו עוסקים במקצועות רבים שבתורה ובמסכתות שונות‪ ,‬ומקיפים‬
‫את הנושאים בהם הם עוסקים ביסודיות רבה‪ ,‬מתוך עיסוק בפרטי‬
‫הנושאים‪ ,‬בהבאת דעת ראשונים ואחרונים‪ ,‬בביאורם ובדיון עמוק‬
‫בדבריהם בסברות ישרות ומחכימות בטוב טעם ודעת‪.‬‬
‫קטונתי מלבוא בדברים על ספריו החשובים‪ ,‬והם מעידים על עצמם ‪-‬‬
‫על התועלת הגדולה שתהיה לכל לומד ומעיין בהם‪ .‬ויהי רצון שלא יבוש‬
‫המעיין ויפוצו מעיינותך חוצה כמעיין המתגבר‪ ,‬להגדיל תורה ולהאדירה‪.‬‬

‫בברכת כהנים באהבה‬

‫סלדן‬

‫מחבר הספרים; ״הגעלת כלים^‪ /‬״טבילת כלים^‪ /‬״ספירת העומח‪ /‬״בין פסח לשבועות'׳‬
‫״חנוכה״‪ ,‬״חנוכה בקצרה״‪ ,‬״פורים וחודש אדר״‪ ,‬״מגילת אסתר׳ע ״תרגום שני״‬
‫״עירובי!״‪ ,‬״•ציצית הלכה פסוקה״‪ ,‬״ציצית ותכלת במדרשי חז״ל״‬
‫״תפילין במדרשי חז׳״ל״)ם כרכים(‪ ,‬״תפילין הלכה ומעשה״)ס חלקים(‬
‫״ערב פסח שחל בשבת״‪ ,‬״פסח שחל בשבת״‪ ,‬׳״ט^ באב שחל בשבת׳ע ״ט׳ באב שחל ביום ראשון״‬
‫״שמיטה״‪ ,‬״•שמיטה בקצרה״‪ ,‬״שמיטת קרקעות״‪ ,-‬״פירות שביעית״‪ ,‬״שמיטת כספים ופרוזבול״‬
‫״הלכות שבכל יום״ )די חלקים(‪ ,‬״טריפות״‪ ,‬׳׳מפתח שו״ע יו״׳ד הלכות כשרות המאכלים וכליהם״‬
‫ברכת החמה״‪ ,‬״שנה מעוברת״‪ ,‬״מבנה לוח הנשנה״‪ ,‬קידוש החודש״‪ ,‬״חמה ולבנה״‪ ,‬״ברכת התוד‪^^,‬״‬
‫״שמירת הלשון מידות ומעשים טובים״‬
 ‫מכתב שקבלתי מהגאון ר׳ אלי׳ דב וכספוגל שליט״א‬
‫לספרי עמק הלשון על רמב״ם הל׳ דעות פרק ז׳‬

‫וכספוגל‬ ‫הרב אלי׳ דב‬

‫‪Rabbi Eliyahu Dov Wachtfogel‬‬
‫‪6 Yeshiva Lane , Fallsburg N.Y. 12783‬‬

‫‪ P‬׳ ‪ /‬י ‪ /‬י׳ '‬ ‫׳ ^‬ ‫י ‪ 7‬׳ ‪'>/Y‬‬ ‫‪/‬ל‬

‫■״‬ ‫‪r‬‬ ‫׳' ^‬ ‫' ^ ‪'/‬‬ ‫ל'‬ ‫״ ^ י ״'‬

‫ר ‪^ .,-‬‬ ‫‪ y‬׳׳׳ )‬ ‫‪A‬‬
‫ל ‪fl :)P >9‬‬ ‫^()‪A'jrGrMp‬‬ ‫‪p7‬‬
‫׳ ‪p > 0 ./^rlJ‬‬ ‫‪P P /) P‬‬ ‫‘‪/')3 0/‬‬
‫^‬
‫~‘ ^ ‪/‬י ך ;‬
‫\׳•‬
‫>‪)^fpz‬׳י >‬
‫‪-0y/‬‬ ‫‪P‬‬
‫’‬ ‫‪7‬‬‫‪/ '^/‬‬ ‫^‬
‫‪U i ^ A j p i ■<j‬‬
 ‫מכתב בלימוד שקבלתי לספרים הקודמים‬
‫מאת הגאון ר׳ איתמר גרבוז שליט״א‬

‫כס׳׳ד‬

‫מוצ״ש פר׳ ויצא אור לז׳ כסלו תשע׳׳ד‬

‫מע״ב ידידי האברך המופלג בתורה ויר״ש הגאון המופלא רבי ראובן שווארץ שליט״א‬

‫אחדש״ת‬

‫שמחתי לראות גליונות הכתבים של חידו״ת יקרים בעניני הקהל ודמאי וקונטרס עמק הדרישה בענין הא‬
‫דצריך להחמיר בעשי״ת‪ ,‬ובכל הענינים ביאר דברים יקרים מאירים ומשמחים בהיקף נפלא בטוטו״ד‪.‬‬

‫ואכתוב הערה אחת במה שהאריך בקונטרס עמק הדרישה ענף ב׳ בגדר הדין דיש להחמיר בעשי״ת בפת‬
‫פלטר ובשאר דברים‪ ,‬נתעוררתי לפרש ענין זה בעוד אופן עפ״ד הרמב״ם בריש הל׳ דיעות דהדרך הישרה‬
‫היא מידה בינונית‪ ,‬והאריך הרמב״ם שמי שהולך בדרך לא טובה תקנתו להרחיק עצמו לקצה השני עד‬
‫שיגיע לידי מידה בינונית‪ ,‬וא"כ י״ל דזה מדרכי התשובה להרחיק עצמו כדי להגיע למידה בינונית‪ ,‬ולכן‬
‫צריך לנהוג כן בעשי״ת שהם ימי התשובה כדי להגיע למידה בינונית ]אך י״ל דכ׳׳ד הרמב״ם בדיעות ולא‬
‫במצות[‪,‬‬

‫ובהפטרה לפרשת ויצא )ולשבת שובה( כי ישרים דרכי ה׳ וצדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה‪ ,‬ועפ״ד‬
‫הרמב״ם יש לפרש כוונת הפסוק דהכוונה היא על דרך הבינונית דכתב הרמב״ם דהיא הדרך הישרה‪ ,‬י" ל‬
‫דצדיקים ילכו בה‪ ,‬אבל פושעים כשבאים לשוב אין יכולים לילך בדרך זו‪ ,‬והם צריכים לתקן עצמם בקצה‬
‫השני וכש״כ הרמב״ם‪.‬‬

‫מפני כמה שעבודי דאורייתא לא עלה בידי להאריך ולפלפל עוד בשאר דבריו היקרים‪ ,‬ואסיים בזה בהוקרה‬
‫מרובה להרה״ג שליט״א ובברכה שיזכה להמשיך להאיר עולם התורה בחיבוריו הנפלאים‪ ,‬ויהנו רבים‬
‫מתורתו כי טוב‪.‬‬

‫הכו״ח בברכה נאמנה‬

‫איתמר גרבוז‬
 ‫ספר זה מוקדש‬
‫לזכר ולעילוי נשמת‬
‫‪188»> l88Si iiSMSiSt C88888888ii %8888t‬‬ ‫‪^88888888888t I888t «8M88i, t8888888ii ^ 1888 SSSil,‬‬ ‫‪, I888t nmgt‬ן‪18881, 18888888!81888888818 «%888888888 ,‬‬

‫‪a‬‬ ‫לרד ‪ 3‬י‪ h b 'p v p 3‬ודםן‬

‫מנהל בישיבת דרך איתן בניו‪-‬יורק‬
‫ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‬
 ‫ספר‬
‫אתרוג למינו‬
‫חלק האגדה‬
‫ה‬ ‫למינו‬ ‫פתיחה למאמרים א‪ -‬ה‬ ‫אתרוג‬

‫פתיחה למאמרים א ‪ -‬ה‬

‫״אתרוג המורכב״ פסול בהלכה וכאגדה‬

‫אילן שפירותיו גסים כשר[ יכו׳ ודע‬ ‫א‬
‫שהסכימו האחרונים דיש להחמיר לענין‬ ‫טעמים לפסול אתרוג המורכב‬
‫אתרוג המורכב אפילו בשאר ימים‪ .‬עכ״ל‪.‬‬ ‫הנה יל״ע מהו הדין אם מרכיבים אתרוג‬
‫עם איזה פרי אחר‪ ,‬האם אפשר‬
‫];ןיייץ בשו״ע או״ח סי׳ תרמ״ט ס״ה‬ ‫לצאת בו מצות ד׳ מינים בחג הסוכות‪.‬‬
‫דאיתא וז״ל והפיסול שהוא משום‬
‫עבודת כוכבים או מפני שאותו אתרוג‬ ‫]והנה ראיתי בספרים שכתבו דעץ האתרוג‬
‫אסור באכילה או מפני שאינם מינם או‬ ‫הבלתי מורכב הוא חלש ואינו‬
‫שהם חסרים השיעור בין בי״ט ראשון‬ ‫מאריך ימים‪ ,‬גם תוארו ויפיו של פירותיו‬
‫בין בשאר ימים פסול‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועיי״ש‬ ‫לפעמים אינם כמו האתרוג המורכב‪ ,‬ולכן‬
‫במ״ב ס״ק מ״ו דאיתא וז״ל שאינם מינם‬ ‫יש ממגדלי האתרוגים המרכיבים יחור‬
‫כגון הדס שוטה בסימן תרמ״ו וצפצפה‬ ‫ממין אתרוג על אילן אחר או מרכיבים‬
‫בסימן תרמ״ז ואתרוג המורכב‪ .‬עכ״ל‪.‬‬ ‫עץ האתרוג על עץ אחר כדי לחזק עץ‬
‫האתרוג או לשפר פירותיו‪ .‬ויל״ע אי הני‬
‫הרי מבואר במ״ב דאתרוג המורכב פסול‬
‫אתרוגים כשרים למצות ד׳ מינים‪[.‬‬
‫למצות אתרוג בכל ימי החג‪.‬‬

‫ו;ןי׳ בערוך השלחן בסי׳ תרמ״ח ס״ק‬ ‫והנה עיין במשנה ברורה בסימן תרמ״ח‬
‫כ״ז דאיתא וז״ל אתרוג המורכב‬ ‫ס״ק ס״ה דאיתא וז״ל אתרוג‬
‫פסול לגמרי אפילו כשאין אתרוג אחר‬ ‫המורכב הסכימו הפוסקים שהוא פסול‬
‫ובזמן הקדמון היה אחד שרצה להורות‬ ‫דלא מקרי אתרוג כלל‪ ,‬ומורכב היינו‬
‫להקל בזה ורכו עליו כל חכמי ישראל‬ ‫מאתרוג ולומונ״י או פאמראנ״ץ או שום‬
‫בצפת ואסרו לחלוטין‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי מבואר‬ ‫פרי אחרת אפילו אם הבריך ענף מאילן‬
‫דנתקבלה ההלכה דאתרוג המורכב פסול‪.‬‬ ‫אתרוג לתוך לומונ״י וכ״ש אם הבריך‬
‫ענף מאילן לומונ״י תוך אילן אתרוג ]אבל‬
‫והנה יש הרבה טעמים בפוסקים להסביר‬ ‫אם הרכיב משני אילני אתרוג ביחד כגון‬
‫הפסול הנ״ל דאתרוג המורכב‪.‬‬ ‫ענף אילן שפירותיו דקים וקטנים לתוך‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫ו‬
‫לקיימה אם כבר היא נרבעת מאינו מינה‪,‬‬ ‫)א׳( ידוע דהלבוש בסי׳ תרמ״ט ס״ד‬
‫ה״נ הרכבת אילן נהי דאסור להרכיבו‬ ‫כתב דהפסול הוא משום שנעבדה‬
‫אפילו בחק ל א^ והמקיימו ב א^ ישראל‬ ‫בו עבירה‪.‬‬
‫לוקה‪ ,‬מ״מ בחוץ ל א^ אפשר אין איסור‬
‫]עי׳ בשו״ת חתם סופר חלק או״ח תשובה‬
‫לקיימו )עיין שו״ת חיו״ד סי׳ רפ״ח(‪,‬‬
‫ר״ז דאיתא וז״ל ובלבוש כתב עוד‬
‫א״כ לפ״ז נמי אין באתרוגים אלו שבחוץ‬
‫טעם לפסול המורכב משום דנעבדה בו‬
‫לארץ לאסור מטעם הלבוש‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬
‫עבירה‪ ,‬וצווחו עליו מג״א סס״י תרמ״ח‬
‫)ב׳( ידוע דהמהר״ם אלשיך כתב דאתרוג‬ ‫ובט״ז סס״י תרמ״ט סק״ג ע״ש‪ ,‬ולפענ״ד‬
‫המורכב במין אחר )כגון לימו״ן(‬ ‫ליישב כל קושייתם‪ ,‬דודאי כל כלאי‬
‫פסול משום דהייחור שמרכיבים על העץ‬ ‫בהמה שאיננו אסור אלא הרבעה להכניס‬
‫נעשה בטל להעץ )כמו שמצינו בדיני‬ ‫מכחול בשפופרת אבל גוף הגידול איננו‬
‫ערלה דילדה שסיבכה בזקינה בטלה(‬ ‫באיסור ומותר לקיים הבהמה המעוברת‬
‫וא״כ האתרוג בטל להלימו״ן ותו לית‬ ‫מכלאים כי אין נתעב אלא מעשה ההרבעה‪,‬‬
‫ליה שם אתרוג‪.‬‬ ‫שפיר מוכח מש״ס דמותר כקושית ט״ז‬
‫ומג״א‪ ,‬ובאיסורים כאלו מיירי ש״ס בחולין‬
‫)ג׳( הכפות תמרים בפ׳ לולב הגזול כתב‬
‫קט״ו ע״א‪ ,‬אבל כלאי אילן דאסור לקיימו‬
‫דאתרוג המורכב פסול משום דע״י‬
‫נמצא כל גידולו באיסור והמקיימו לוקה‬
‫ההרכבה אין טעם עצו ופריו שווה‪ ,‬דהא‬
‫כמבואר בטור ושו״ע י״ד סי׳ רצ״ה סעיף‬
‫עתה העץ הוא עץ אחר‪ ,‬ואין טעמו שווה‬
‫ז׳ זהו אסור למצוה‪ ,‬וכעין זה כתב ה״ה‬
‫לטעם האתרוג‪] .‬עי׳ לקמן‪[.‬‬
‫בדעת הרמב״ם באתרוג של אשרה שנטעה‬
‫)והנה לפי ג׳ טעמים הנ״ל יש לחלק‬ ‫מתחלה לכך ע״ש בפ״ח מה׳ לולב ה״א‪,‬‬
‫בין ״אתרוג המורכב״ ל״אתרוג‬ ‫כיון שכל עיקור גידולו בעבירה אסור‬
‫מתולדת המורכב״‪ .‬דהנה לפי הלבוש‬ ‫למצוה‪ ,‬וצדקו דברי הלבוש‪ ,‬אמנם היינו‬
‫דאתרוג המורכב פסול משום שנעבדה בו‬ ‫לדעת הרמב״ם פ׳ יו״ד ממלכים ה״ו רבן‬
‫עבירה‪ ,‬היינו דוקא באתרוג המורכב עצמו‪,‬‬ ‫נח מוזהר על הרכבת אילן‪ ,‬ואמנם לח״מ‬
‫דאסור להרכיב ייחור של אתרוג על מין‬ ‫כתב ליישבו יע״ש‪ ,‬ואינו מוכרח לפמ״ש‬
‫אחר‪ ,‬אבל לא בתולדת המורכב‪ ,‬דהא‬ ‫תוס׳ סנהדרין ס׳ ע״א ד״ה חקים יעו״ש‪,‬‬
‫עיין בירושלמי כלאים פ״א ה״ד‪ ,‬דף ב‬ ‫וא״כ אם אין בן נח מוזהר אין תחלת‬
‫ע״ב‪ ,‬דאיתא תני גוי שהרכיב אגוז על‬ ‫גידולו של אלו באיסור‪ ,‬וגם ביארתי‬
‫גבי פרסק אע״פ שאין ישראל רשאי‬ ‫בתשובה אחרת דאפשר דאין אסור במקיים‬
‫לעשות כן נוטל ממנו ייחור והולך ונוטע‬ ‫כלאי הרכבה בחוץ ל א^‪ ,‬אע״ג דהרכבת‬
‫במקום אחר‪ ,‬וכן נפסק בשו״ע יו״ד בסוף‬ ‫אילן נוהג בחו״ל משום דאיתקש לבהמתך‬
‫סי׳ רצ״ה וז״ל ומותר ליקח ענף מהמורכב‬ ‫והוה כמו חובת הגוף וכמ״ש ט״ז בי״ד‬
‫ולנטעו במקום אחר‪ .‬עכ״ל‪ .‬וא״כ היכא‬ ‫רס״י רצ״ז‪ ,‬מ״מ מינה מה בהמה מותר‬
‫ז‬ ‫למינו‬ ‫פתיחה למאמרים א‪ -‬ה‬
‫)ה׳( עיין במג״א סי׳ תרמ״ח ס״ק כ״ג‬
‫דאיתא וז״ל ול״נ דפסול )אתרוג‬
‫המורכב( משום דלא מקרי אתרוג כלל‪.‬‬
‫עכ״ל‪ .‬וכ״ה במשנה ברורה סי׳ תרמ״ח‬
‫ס״ק ס״ה‪.‬‬
‫שסיבכה בזקנה בטלה לגבי הזקנה וממילא‬
‫]ויש לחקור בכוונת המג״א והמ״ב‪ ,‬למה‬
‫לא מקרי אתרוג כלל‪ .‬הנה יש צד‬
‫אחד במפרשים דלא מקרי אתרוג כלל‬
‫משום דפרי מורכב הוי בדיה בפנ״ע‪ ,‬ולית‬
‫ליה השם של הפירות שהורכבו‪ .‬ועי׳‬
‫בשו״ע הרב בסי׳ תרמ״ח ס״ק ל״א דאיתא‬
‫וז״ל אתרוג המורכב וכו׳ פסול שזה אינו‬
‫אתרוג כלל אלא הוא ברי׳ בפנ״ע‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫ויש עוד צד במפרשים דלא מקרי אתרוג‬
‫כלל משום דפרי מורכב הוי כשני מינים‬
‫המעורבים זב״ז ויש כאן אתרוג ופרי‬
‫אחר מעורבים ופסול‪ ,‬שאתרוג אמרה‬
‫תורה ולא מקצת אתרוג ומקצת מין אחר‪.‬‬
‫ועיין באג״מ או״ח ח״ב סי׳ נ״ח דאיתא‬
‫וז״ל וז״ל ומש״כ כת״ר וכו׳ שפסול‬
‫אתרוג המורכב הוא משום דהוא פרי‬
‫בפ״ע לא נכון כלל דודאי יש לו כח‬
‫אתרוג אבל הוא רק לחציו כדאמר בגמ׳‬
‫שכוי הוא מקצת שה וזה סגי לפסול‬
‫האתרוג וכו׳ שאף שחסר כשר כשיש‬
‫השיעור בשאר ימים מ״מ מה שנוטל הוא‬
‫כולו אתרוג‪ ,‬ובמורכב מה שנוטל הוא‬
‫רק חצי אתרוג שזה גרוע ואין לומר‬
‫דיהיה כשר גם מקצת אתרוג לרבנן דר״א‬
‫דאמרי שה ואפילו מקצת שה לחייב‬
‫במתנות‪ ,‬דלהכשיר מה שלא נאמר ודאי‬
‫לא אמרינן‪ ,‬דעכ״פ הא לא מצינו שהוכשר‬
‫למצוה אלא אתרוג ואיך נכשיר דבר שלא‬
‫אתרוג‬
‫שנוטל ייחור מאילן המורכב ונוטעו‪,‬‬
‫האתרוגים שיוצא מהאי ייחור לא נעברו‬
‫בהם עבירה ואין סיבה לפוסלם לפי‬
‫הלבוש‪ .‬וער״ז לפי רברי המהר״ם אלשיך‬
‫הנ״ל דאתרוג המורכב פסול משום דילדה‬
‫יש להענף והפירות שעליו רין לימו״ן‪,‬‬
‫י״ל דרק אתרוג המורכב עצמו הוי בטלה‬
‫להעץ של המין האחר ופסול‪ ,‬אבל לא‬
‫תולדת המורכב‪ .‬וכן לפי הסיבה הנ״ל‬
‫דאתרוג המורכב פסול משום דאין טעם‬
‫עץ ופריו שווים‪ ,‬י״ל דרק באתרוג המורכב‬
‫עצמו יש חסרון זה משום דהעץ הוא‬
‫ממין אחר‪ ,‬וממילא אין טעם הפרי וטעם‬
‫העץ שווים‪ ,‬אבל בתולדת המורכב‪ ,‬הרי‬
‫טעם הפרי וטעם הייחור שנטע שפיר הוו‬
‫שווים‪ .‬וכחילוקים אלו בין אתרוג המורכב‬
‫לתולדת המורכב איתא להדיא בספר שערי‬
‫תשובה סימן תרמ״ט‪ ,‬עיי״ש‪ ,‬ועי׳ גם‬
‫בשו״ת חלקת יואב או״ח סי׳ ל״ב סוף‬
‫ענף ו׳‪(.‬‬
‫)ד'( עי׳ בט״ז בסי׳ תרמ״ט ס״ק ג׳‬
‫דאיתא בתו״ד וז״ל ונלע״ד דביום‬
‫הראשון ודאי אין ליטלו כיון דחסר פסול‬
‫בו כי חשבי׳ לההוא חלק של המין האחר‬
‫כמאן דליתיה אשתכח שמה שנשאר מחלק‬
‫האתרוג הוא חסר ולפ״ז אין לפוסלו‬
‫בשאר הימים דחסר כשר בהם מ״מ יש‬
‫חשש שמא הרוב מחמת חלק שאין מין‬
‫האתרוג ולא נשאר בשיעור מחלק האתרוג‬
‫ואסור אפי׳ בשאר ימים הר״ז כמו אתרוג‬
‫החסר שאם נגרע את חלק הלימון חסר‬
‫משלימותו של האתרוג‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬
‫ושמעתי שהמומחים לחקלאות טוענים‬ ‫נאמר בקרא‪ ,‬דרק לענין דאין לפטור החצי‬
‫ע״פ המדע כדעת הבית אפרים הנ״ל‬ ‫שה ממתנות אמרינן ואפילו מקצת שה‬
‫ולדעתם ההרכבה השניה באילן אינו משנה‬ ‫ולא להכשיר כמו באתרוג מורכב‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬
‫באילן ובפרי כלל וכשנמצא מועיל בגידול‬
‫)לפ״ז לכאו׳ פשוט דאין מקום לחלק‬
‫ונגד מחלות וגם אז נשאר אתרוג טהור‬
‫בין ״אתרוג המורכב״ ל״אתרוג‬
‫ומובן דעת הבית אפרים רעם ההוספה‬
‫מתולדת המורכב״‪ .‬ועי׳ בתורת ר׳ שמואל‬
‫דענף פסלינן אבל במקום אחר לא פעל‬
‫סלאנט סימן י״ב שכתב שיש מערערים‬
‫כו ההרכבה לשנותו ולכן כשר אמנם אנו‬
‫ואומרים כי הנטיעות שמהם באים האילנות‬
‫חוששין לדברי גאוני עולם זצ״ל שפסלו‬
‫הבדוקים היו מאינם בדוקים וא״כ נמצא‬
‫למצות אתרוג אפילו אחרי אלף שנה ואף‬
‫דהאתרוגים על הני נטיעות הם בחשש‬
‫שבמורכב דמורכב יש כל הסימנים כאינו‬
‫״תולדת מורכב״‪ ,‬וכתב דבזה הגאון ר״ז‬
‫מורכב ממש‪ .‬עכ״ל‪ .‬ולפי דבריו נמצא‬
‫מרגליות מבראד ז״ל מכשירם‪ ,‬וכמה‬
‫דאפילו להמג״א והמ״ב לכאו׳ יש מקום‬
‫גאונים חולקים עליו בזה‪ ,‬הגאון בעל גט‬
‫לחלק בין מורכב לתולדת מורכב‪(.‬‬
‫מקושר ז״ל בתשובת בגדי ישע והרה״ג‬
‫והנה יש להעיר דכמו״כ יש להפסול‬ ‫ר׳ שמואל מביאליסטאק ז״ל וכמדומני‬
‫ד״אתרוג המורכב״ ביאורים על‬ ‫שגם הגאון בעל בית מאיר ז״ל והגאון‬
‫דרך האגדה‪ ,‬ונמצא דההלכה והאגדה‬ ‫מוהר״ע אייגער ז״ל החמירו בזה‪ .‬הרי‬
‫״צדקו יחדו״‪ .‬עי׳ לקמן‪.‬‬ ‫מבואר שהרבה אחרונים באמת חולקים‬
‫על הבית אפרים‪ .‬אבל יש צד רזה אינו‪,‬‬
‫דהיינו י״ל דגם להמג״א והמ״ב יש מקום‬
‫אם אתרוג המורכב לא מיקרי‬ ‫לחלק בין מורכב לתולדת מורכב‪ ,‬דעיין‬
‫אתרוג למה בעינן ״ביאורים״ לפוסלו‬ ‫בתשו׳ והנהגות ח״ד סי׳ קנ״ו דאיתא‬
‫הנה ראינו דהמג״א והמ״ב כתבו דאתרוג‬ ‫וז״ל והנה באתרוג המורכב יש שתי‬
‫המורכב פסול משום דלא מקרי‬ ‫שיטות דעת זקני הבית אפרים זצ״ל שו״ת‬
‫אתרוג כלל‪.‬‬ ‫או״ח סימן נ״ו שרק בהרכבה ראשונה‬
‫ממין אחר שהרכיבו האתרוג פסול אבל‬
‫והנה לפ״ז הרי פשוט דלא בעינן לשום‬ ‫אם לקחו מהאתרוג המורכב ושוב הרכיבו‬
‫ביאורים על דרך האגדה לפסול‬ ‫ממנו לאחר אין בזה פסול מורכב‪ ,‬אבל‬
‫אתרוג המורכב‪ ,‬הרי הוא פסול משום‬ ‫דעת רבים מגדולי הפוסקים אינו כן ופסלו‬
‫שאינו אתרוג‪ ,‬ולמה להוסיף בזה שום‬ ‫תולדותיהם ותולדות תולדותיהם עד עולם‬
‫ביאורים על דרך האגדה‪ .‬אלא דהנה ראינו‬ ‫וכן העלה הגרע״א במכתב וכן הוא דעת‬
‫דאין דברי המג״א והמ״ב מוסכמים‪ ,‬דהרבה‬ ‫הגאון מצינץ זצ״ל ובחזו״א זצ״ל דאפילו‬
‫אחרונים )כגון הלבוש והאלשיך והכפו״ת‬ ‫אין בזה איסור הרכבה במורכב דמורכב‬
‫והט״ז( כתבו ביאורים אחרים לפסול‬ ‫פסול לאתרוג עיין מועו״ז ח״ו סימן ס׳‬
‫ט‬ ‫למינו‬ ‫פתיחה למאמרים א‪ -‬ה‬ ‫אתרוג‬
‫אולם עיין בשו״ת בית אפרים או״ח סי׳‬ ‫אתרוג המורכב וכנ״ל‪ ,‬ומוכח דס״ל דאתרוג‬
‫נ״ו שכתב שיש בזה סוגי הרכבה‬ ‫המורכב שפיר נקרא אתרוג‪ ,‬ולפי הני‬
‫שונים וז״ל ועכ״פ הא קמן דהרבה מיני‬ ‫אחרונים הוא שיש להוסיף ביאורים‬
‫הרכבות שההרכבה משנה אותם למין פרי‬ ‫בהפסול דאתרוג המורכב על דרך האגדה‪.‬‬
‫אחר ומזה נראה שהאילן הנרכב והמורכב‬
‫מתאמץ לעלות במרכבת הפרי הצומחת‬ ‫אבל יש להעיר דאף לפי המג״א והמ״ב‬
‫ובא ערבוב ובטל השורה בשנותו את‬ ‫אפשר שיש מקום לומר הני ביאורים‬
‫טעמו ואת תבניתו לגמרי משא״ב בזה‬ ‫על דרך האגדה לפסול אתרוג המורכב‪.‬‬
‫האתרוג שאנו רואים שעמד בו טעמו‬
‫ומראיתו רק במעט שינוי זה מורה שיחור‬ ‫דהנה יש להסתפק בכוונת המג״א והמ״ב‪,‬‬
‫שלו הוא העיקר וזה תלוי בטבע גידול‬ ‫האם אתרוג המורכב לא מקרי‬
‫האילנות שיש מיני פירות שאילנות שלהם‬ ‫אתרוג דוקא כשהיה איזה שינוי בהפרי‬
‫ממהרים לחנוט ולהעלות שרף להוציא‬ ‫מחמת ההרכבה‪ ,‬דרק על ידי השינוי‬
‫פרי משאר פירות כדאיתא וכו׳ וכה״ג‬ ‫בהפרי נשתנה השם )משום דרק על ידי‬
‫מצינו ג״כ שהפירות חלוקים בגידולם‬ ‫השינוי בהפרי חשיב דהוי בדיה בפנ״ע‬
‫מעת שיוציאו עד גמרם כדאיתא בבכורות‬ ‫או משום דרק על ידי השינוי בהפרי‬
‫וכו׳ והוא תלוי בטבע גידול האילנות‬ ‫חשיב ב׳ מינים המעורבים בהדדי( או‬
‫שיש שעצו קשה לקבל הרכבה לגדל פרי‬ ‫אפילו כשלא היתה שום שינוי בהפרי לא‬
‫מין אחר וכמו זיתים שאינם מקבלים‬ ‫מקרי אתרוג כלל‪ .‬עי׳ לקמן‪.‬‬
‫הרכבה דהיינו לגדל פרי מין אחר רק‬
‫והנה עיין בירושלמי כלאים פ״א ה״ד‬
‫שהוא נותן עירוב קצת בטעם וריח‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫דאיתא תני גוי שהרכיב אגוז על‬
‫הרי מבואר שיש הרכבות שפרי שלישי‬ ‫גבי פרסק אע״פ שאין ישראל רשאי לעשות‬
‫יוצא מביניהם‪ ,‬ויש הרכבות שאינן‬ ‫כן נוטל ממנו ייחור והולך ונוטע במקום‬
‫משנים הפרי‪ .‬ובזה יש להסתפק כנ״ל‪ ,‬האם‬ ‫אחר מה נפק מינהון קדריס פרסקיה הרכיב‬
‫המג״א והמ״ב כתבו לפסול אתרוג המורכב‬ ‫תריד על גבי דרכון אע״פ שאין ישראל‬
‫מחמת שינוי השם רק בסוג הרכבה שמשנה‬ ‫רשאי לעשות כן נוטל הימינו זרע והולך‬
‫הפרי‪ ,‬או האם גם כתבו לפסול אתרוג‬ ‫וזורע במקום אחר מה נפק מינהון כורבי‬
‫המורכב בסוג הרכבה שאינו משנה הפרי‪.‬‬ ‫לבנון זרגון ולפת מה נפק מינהון פטר‬
‫פיטרא סילינון לוזון ובוטמין מה נפק‬
‫]וענין זה נוגע במיוחד להנידון ד״אתרוג‬ ‫מביניהון פיסטקין זיתין ורימון מה נפק‬
‫המורכב״ בזה״ז‪ ,‬דעי׳ בס׳ כשרות‬ ‫מביניהון שיזפין‪ .‬הרי מבואר דכשמרכיבים‬
‫ד׳ מינים עמ׳ קפ״א דאיתא וז״ל אע״פ‬ ‫פירות משונים אהדדי‪ ,‬פרי שלישי יוצא‬
‫שבספרי הפוסקים הוזכרו סימנים לחלק‬ ‫מביניהון‪ ,‬וא״כ חזינן שיש שינוי בהפרי‬
‫בין אתרוג מורכב לאינו מורכב מ״מ‬ ‫כשמרכיב ענף ממנו על עץ אחר‪.‬‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬
‫דלעת לתוך החלמית שתהא משמרתו‬
‫כולהו אין תערובתן משנה את צורת‬
‫הפירי ושניהם מגדלים פריין כל אחד את‬
‫מינו ודין התאנה הגדילה בחצוב כשאר‬
‫תאנים לענין כלאים ומעשר וכן הדלעת‬
‫שבתוך החלמית ואפשר דמשנתנו שנתה‬
‫אלו לאשמעינן דאע״ג דאינן מתאחין הן‬
‫כלאים ומקרי הרכבה‪ ,‬ודין זה מוכח ג״כ‬
‫רפ״ז במבריך את הגפן דלא יזרע על‬
‫גביו אלא א״כ יש על גביו ג״ט ופי׳‬
‫הראשונים משום מרכיב ירק באילן אע״ג‬
‫דכל אחד גדל כדרכו‪ ,‬וכן הא דאמר‬
‫סוטה מ״ג ב׳ דמרכיב אילן בירק נוהג‬
‫בו ערלה ורבעי אפשר דהיינו נמי באופן‬
‫שאין הפירי משתנה דאם נשתנה ראוי‬
‫למיזיל בתר שרשו שהוא ירק ואין לומר‬
‫דאיירי דהשרשי׳ של אילן עברו את הירק‬
‫ונשתרשו בארץ דא״כ הא הוי אילן ולא‬
‫מורכב ומיהו נראה דסוף השרשים של‬
‫מורכב בירק להשתרש בארץ שאין הירק‬
‫מתקיים שנים רבות והשתא כשחוזר עליו‬
‫עדיין לא השריש ב א^ ויונק מן הירק‬
‫ומ״מ לפ״ז טבע נטיעה זו מסתבר שהפרי‬
‫עיקרו כפרי האילן והדבר מוכרח דהא‬
‫רנב״י סוטה שם משמע דסבר דמודה גם‬
‫ראב״י בהרכבה דהיתר אע״ג דראב״י סבר‬
‫דוקא כרם וע״כ דמרכיב גפן בירק חשיב‬
‫הפירי פרי גפן ואם הפירי משתנה הו״ל‬
‫מין חדש שהרי אין תורמין מן המלפפון‬
‫על התפוח וכמש״כ לעיל ועוד אם היה‬
‫מגדל פרי משונה לא הוי מתיר ריב״ג‬
‫וכן בירק באילן לא הוי מתיר ר״י וכמש״כ‬
‫תויו״ט עי׳ ס״ק ט״ז‪ ,‬ולכן יש מקום‬
‫להסתפק להכשיר אתרוג המורכב בלימון‬
‫בזמן שהפירי כולו אתרוג בטעמו וריחו‬
‫אתרוג‬
‫למעשה כבר כתבו הפוסקים שכיום אי‬
‫אפשר לקבוע דבר זה ע״פ סימנים לא‬
‫להכשיר ולא לפסול משום שתלוי באקלים‬
‫מה גם שמגדלי האתרוגים המציאו שיטות‬
‫הרכבה שאינן משנות את הסימנים כמבואר‬
‫בתורת חסד או״ח סי׳ ל״ד‪ .‬עכ״ל‪ .‬וא״כ‬
‫אם אתרוג המורכב הוא פסול רק משום‬
‫שנשתנה הפרי‪ ,‬א״כ בזה״ז ברוב הציורים‬
‫אתרוג המורכב יהי׳ כשר‪[.‬‬
‫והנה עיין בחזו״א בכלאים סי׳ ב׳ ס״ק‬
‫ט״ו דאיתא וז״ל נראה דאין זה‬
‫כללא רכל שבא מב׳ מינים חשיב כלאים‬
‫במולידיו וכההיא דאמרו בירושלמי פ״ק‬
‫ה״ז דמרכיב זית על תמרה אין הזית‬
‫נפגם עיקר פריו אלא שהתמרה ממתקו‬
‫מסתבר שאין זית זה המורכב כלאים‬
‫בשאר זיתים ומעשרין מזיתים אלו על‬
‫שאר זיתים כיון דקרי לי׳ אין בהן פסולת‬
‫ונראה רכל הרכבה שהפרי דומה לאחד‬
‫ממולידיו והשני לא שנה צורת הפירי אף‬
‫שהשפיע בו דינו כפרי שהוא נדמה לו‪,‬‬
‫אבל אין אתנו להכדיע בזה והדי לא‬
‫אמרו אלא זית‪ ,‬ובלא״ה יש להתירן משום‬
‫שהן דומין זל״ז וכמש״כ הר״מ פ״ג ה״ה‬
‫ואע״ג דהתם עיקר המין שוה עם חבירו‬
‫והכא ע״י ההרכבה השתוה מ״מ לטעמא‬
‫דיהיב הר״מ דעיקר כלאים במראית עין‬
‫תלוי אין לחלק בזה‪ ,‬ונראה דכל הני‬
‫דתנן פ״ק מ״ח כגון ירקות בסדן של‬
‫שקמה ותאנה לתוך החצוב וכדתנן שיהא‬
‫מקירו ומשמע דאין כאן תכלית אחר‬
‫שאין התאנה מקבלת מן החצוב וזמורה‬
‫לתוך האבטיח וכדתנן שתהא זורקת מימיה‬
‫אבל אין מתאחין לגדל פרי חדש וזרע‬
‫יא‬ ‫למינו‬ ‫פתיחה למאמרים א‪ -‬ה‬
‫וכאסר ר׳ יהודה אבטיח ומלפפון אע״ג‬
‫שיש במלפפון תערובת אבטיח וכדתנן‬
‫פ״ק מ״ד ברמין ושזפין אע״ג שיש בשזפין‬
‫תערובות רימין כדאמר בירושלמי‪ ,‬ומיהו‬
‫אם ע״י הרכבה נדמה לאחד המולידים‬
‫ובא לכלל השתוות חפירות והעלים הותר‬
‫עם הנדמה לו דהא אפילו חשבת לי׳ ב׳‬
‫מינים שיווי הדמיון מתירו‪ ,‬והלכך נראה‬
‫דמותר להרכיב אתרוג המורכב באתרוג‬
‫שאינו מורכב שהפירות דומין דמיון גמור‬
‫כצנון ולפת‪ ,‬ומיהו לענין מצוה אם המורכב‬
‫הראשון פסול גם אם הרכיבו באתרוג‬
‫הגידולין‪ ,‬השניים נמי פסולין‪ ,‬מיהו גם‬
‫בראשון יש להסתפק וכמש״ב סי׳ ב׳ ס״ק‬
‫ט״ו‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫הרי חזינן להדיא שגם למסקנא החזו״א‬
‫הזכיר הספק דילי׳ להכשיר אתרוג‬
‫המורכב )וי״ל דזהו כוונתו גם בסי׳ ב׳‬
‫הנ״ל במה שכתב ״ואין אתנו להכריע״(‬
‫וע״פ כל המבואר בדבריו י״ל דמיירי‬
‫היכא שלא נשתנה הפרי‪ .‬ומבואר דאפילו‬
‫למסקנת החזו״א יש צד להכשיר אתרוג‬
‫המורכב כשלא נשתנה הפרי‪.‬‬
‫שהתיר הר״מ אפילו ב׳ מינין‪ ,‬ומיהו‬
‫וא״כ י״ל שאפילו להמג״א והמ״ב יש‬
‫מקום להוסיף ביאורים על דרך‬
‫האגדה לפסול אתרוג המורכב‪ ,‬דהני‬
‫ביאורים יכולים להיות נוגעים היכא שלא‬
‫נשתנה הפרי ע״י ההרכבה‪ ,‬דבזה י״ל‬
‫שיש צד דשפיר מיקרי ״אתרוג״‪ ,‬ובעינן‬
‫להני ביאורים להסביר למה אתרוג המורכב‬
‫פסול בכל אופן‪ .‬עי׳ לקמן‪.‬‬
‫אתרוג‬
‫ומראיתו‪ ,‬אבל באמת הוא משתנה בתבניתו‬
‫הפנימי והחיצוני ע״י ההרכבה בכמה‬
‫פרטים וכבר יצא הדבר לאיסור וגם אין‬
‫ללמוד מין אתרוג מכלאים דכלאים מראיתו‬
‫עיקר ואתרוג מינו עיקר וגם אין לדמות‬
‫לזית מינים אחרים וכמש״כ לעיל וכר‪,‬‬
‫ויש מרכיב שמתאחין ומולידין מין חדש‬
‫ויש מתאחין והפירי אינו משתנה ושני‬
‫הרכבות אלו אסורין‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫והנה לכאורה משמע קצת דלמסקנא‬
‫דאין להסתפק להכשיר אתרוג‬
‫המורכב‪.‬‬
‫אבל מצינו עוד דברים ממרן החזו״א‬
‫בענין אתרוג המורכב בכלאים סי׳‬
‫ג׳ ס״ק ז׳‪ ,‬עיי״ש דאיתא וז״ל ולימון‬
‫ואתרוג ואשכליות ותפו״ז יש להסתפק‬
‫בהן אם הן מין א׳ מצד השתוותן בטבען‬
‫והן גדילין על כל מים ר״ל שצריכים‬
‫השקאה ואין הגשמים מספיקין להם והם‬
‫מתקיימין במחובר משנה זו לחברתה‬
‫שחונטים החדשים ושל אשתקד קיימים‪,‬‬
‫וכן יש להסתפק בהשתוותן במראה ותבנית‬
‫אפילו את״ל דאתרוג ולימון ב׳ צורות‬
‫מחד מינא הן‪ ,‬מ״מ לענין מצוה קבלנו‬
‫מאבותינו שהוא אתרוג דוקא‪ ,‬והוא פרי‬
‫עץ הדר הכתוב בתורה‪ ,‬ואם הרכיב אתרוג‬
‫בלימון לענין מצוה חשיב כתערובת מין‬
‫אחר‪ ,‬ולענין איסור הרכבה אסור להרכיב‬
‫יתור של מורכב אתרוג בלימון בסדן‬
‫לימון אע״ג שיש ביתור תערובת לימון‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫יב‬

‫מאמר א‬

‫אתרוג המורכב פסול משום ד׳אתרוג צריך להיות משפיע‬

‫ולא מושפע״‬
‫לא נשתנה ולא שאר פירות‪ ,‬אבל מהו‬ ‫א‬
‫הביאור בזה‪ ,‬ולמה הוי אתרוג המורכב‬ ‫עיין לעיל בפתיחה שהבאנו לשונותיו‬
‫פסול משום שינוי השם אף כשנראה‬ ‫של החזו״א בהל׳ כלאים הנוגעות‬
‫שלא נשתנה‪.‬‬ ‫לאתרוג המורכב‪ .‬והנה מבואר מדברי‬
‫החזו״א שיש סוג הרכבה שאין הפרי‬
‫ולכאורה י״ל דבלשון החזו״א הנ״ל‬
‫משתנה וכנ״ל‪ ,‬ועפ״ז צידד להכשיר אתרוג‬
‫איתא יישוב לזה‪ ,‬דהנה‬
‫המורכב‪ ,‬אבל שוב כתב טעמים שאין‬
‫החזו״א כתב כנ״ל ״לא שנה צורת הפירי‬
‫להכשירם‪ ,‬ושני הטעמים שכתב שנוגעים‬
‫אף שהשפיע כו דינו כפרי שהוא נדמה‬
‫לענייננו היינו‪ ,‬חרא ״באמת הוא משתנה‬
‫לו אבל אין אתנו להכריע בזה והרי לא‬
‫בתבניתו הפנימי והחיצוני ע״י ההרכבה‬
‫אמרו אלא זית״‪ .‬הרי מבואר מדברי מרן‬
‫בכמה פרטים״‪ ,‬ושנית ״אין לדמות לזית‬
‫החזו״א דזהו פשוט מאד דמין א׳ השפיע‬
‫מינים אחרים וכמש״ב לעיל״‪ .‬דהיינו‬
‫על חבירו‪ ,‬וא״כ אף אם נראה דהפרי לא‬
‫מעיקרא החזו״א כתב דהרכבת אתרוג‬
‫נשתנה אבל בודאי היתה איזה השפעה‬
‫באמת הוי מהסוגי הרכבה שהפרי כן‬
‫ממין א׳ על חבירו‪ ,‬ובזה יש להסתפק‬
‫משתנה‪ ,‬וא״כ בטל הצד להכשיר אתרוג‬
‫האם האי השפעה גורמת שינוי שם הפרי‬
‫המורכב‪ ,‬אבל אח״כ הוסיף שאין לדמות‬
‫או לא‪ ,‬ובירושלמי מבואר דדוקא בזית‬
‫מינים אחרים לזית‪ ,‬ובע״כ כוונתו היא‬
‫ליכא שום השפעה‪ ,‬וא״כ זית בודאי נשאר‬
‫דאפילו אם נראה לנו דאין האתרוג משתנה‬
‫בשמו‪ ,‬אבל בשאר פירות יש עכ״פ‬
‫ע״י ההרכבה אפ״ה אין להכשיר אתרוג‬
‫להסתפק בזה אף היכא שלא נראה לנו‬
‫המורכב‪ ,‬דדוקא זית נשאר לגמרי בשמו‬
‫שום שינוי‪.‬‬
‫כשמרכיבו‪ ,‬וכדאיתא בירושלמי‪ ,‬אבל לא‬
‫וא״כ נתגלה ביאור הצד לומר ד״לא‬ ‫שאר פירות‪.‬‬
‫מקרי אתרוג כלל״ אף בהרכבה‬
‫שלא נשתנה הפרי‪ ,‬דאף דנראה דלא‬ ‫והנה לא נתבאר למה אתרוג המורכב‬
‫נשתנה הפרי‪ ,‬אבל ״השפעת אידך מין״‬ ‫פסול אף אם לא נשתנה‪ ,‬הרי‬
‫ג״כ יכול לגרום שינוי השם‪.‬‬ ‫אה״נ יש ראי׳ מהירושלמי דדוקא זית‬
‫יג‬ ‫למינו‬ ‫מאמר א‬ ‫אתרוג‬

‫הנה נמצא ע״פ הנתבאר הכא ולעיל‬ ‫הנה לפ״ז אולי י״ל דאם מרכיב הדס‬
‫בפתיחה שיש לומר דאתרוג‬ ‫ועדיין יש בה סימני הדס‪ ,‬שענפיו‬
‫המורכב פסול‪ ,‬אפילו כשלא נשתנה הפרי‬ ‫חופין את עצו וקלוע כמין קליעה ודומה‬
‫מחמת ההרכבה‪ ,‬וישלחלק בזה בין‬ ‫לשלשלת‪ ,‬דלא הוי אפילו ספק פסול‪,‬‬
‫אתרוג להדסים וערבות‪] .‬והדברים‬ ‫דאפשר דכל הצד לפסול מחמת ״השפעה״‬
‫מתאימים גם עם הניהוג למעשה‪,‬‬ ‫מאידך מין היינו רק בפרי )כגון אתרוג(‪,‬‬
‫דמקפידים מאד שהאתרוג יהא ״מיוחס״‬ ‫דהפרי שיוצא מעץ המורכב יוצא‬
‫כדי שלא יהא בו חשש מורכב‪ ,‬אבל מן‬ ‫מהזדווגות בין ב׳ המינים‪ ,‬ואף אם נראה‬
‫הסתם לא חוששים שההדסים או הערבות‬ ‫כא׳ מהם אבל בודאי יש השפעה מאידך‬
‫הם מורכבים‪[.‬‬ ‫מין בתוך הפרי שיצא מהאי עץ המורכב‪,‬‬
‫אבל לגבי העץ והעלים שהם חלק מהעץ‬
‫דש להעיר דישלכל זה ביאור על דרך‬
‫ולא תוצאה מהעץ‪ ,‬אפשר דבהני ליכא‬
‫האגדה‪ ,‬וכאשר יתבאר‪ ,‬ונמצא‬
‫״השפעה״ ממין אחר בתוך הני עלין‪ ,‬וכל‬
‫דההלכה והאגדה ״צדקו יחדו״ וכנ״ל‪.‬‬
‫שלא נשתנה צורת העלין עדיין חשיב‬
‫מין הדס‪ ,‬ולא חשיב הדס המורכב‪ ,‬ושפיר‬
‫כשר למצוה‪ .‬נמצא דיש לצדד דהדס‬
‫דהנה עיין במדרש רבה ויקרא פרשה ל‬
‫המורכב על צמח אחר ויוצא הדסים שיש‬
‫פסקה י״ב דאיתא פרי עץ הדר‬
‫להו כל סימני הדס דיש להכשיר הני‬
‫אלו ישראל מה אתרוג זה יש בו טעם‬
‫הדסים למצוה‪.‬‬
‫ויש בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם‬
‫שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים‬ ‫ועד׳׳ן י״ל ראם מרכיב ערבה ועדיין יש‬
‫כפות תמרים אלו ישראל מה התמרה הזו‬ ‫בה סימני ערבה‪ ,‬דלא הוי אפילו‬
‫יש בו טעם ואין בו ריח כך הם ישראל‬ ‫ספק פסול‪ ,‬דכנ״ל י״ל רכל הצד לפסול‬
‫יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם‬ ‫מחמת ״השפעה״ מאידך מין היינו רק‬
‫מעשים טובים וענף עץ עבות אלו ישראל‬ ‫בפרי )כגון אתרוג(‪ ,‬דהפרי שיוצא מעץ‬
‫מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך‬ ‫המורכב יוצא מהזדווגות בין ב׳ המינים‪,‬‬
‫ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים‬ ‫ואף אם נראה כא׳ מהם אבל בודאי יש‬
‫ואין בהם תורה וערבי נחל אלו ישראל‬ ‫השפעה מאידך מין בתוך הפרי שיצא‬
‫מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח‬ ‫מהאי עץ המורכב‪ ,‬אבל לגבי העלים‬
‫כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין‬ ‫שהם חלק מהעץ ולא תוצאה מהעץ‪,‬‬
‫בהם לא תורה ולא מעשים טובים ומה‬ ‫אפשר דבהני ליכא ״השפעה״ ממין אחר‬
‫הקדוש ברוך הוא עושה להם לאבדן אי‬ ‫בתוך הני עלין‪ ,‬וכל שלא נשתנה צורת‬
‫אפשר אלא אמר הקדוש ברוך הוא יוקשרו‬ ‫העלין עדיין חשיב מין ערבה‪ ,‬ולא חשיב‬
‫כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על‬ ‫ערבה מורכבת‪ ,‬ושפיר כשר למצוה‪.‬‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬
‫האחרים‪ ,‬הם הם סדרי הפרישות האלה‬ ‫אלו ואם עשיתם כך אותה שעה אני‬
‫כי בזה בחר ה׳‪ ,‬שכיון שאי אפשר לאומה‬ ‫מתעלה הה״ד )עמוס ט( הבונה בשמים‬
‫שתהיה כולה שוה במעלה אחת‪ ,‬כי יש‬ ‫מעלותיו ואימתי הוא מתעלה כשהן עשויין‬
‫בעם מדרגות מדרגות איש לפי שכלו‪,‬‬ ‫אגודה אחת שנאמר )שם( ואגודתו על‬
‫הנה לפחות‪ ,‬יחידי סגולה ימצאו אשר‬ ‫ארץ יסדה לפיכך משה מזהיר לישראל‬
‫יכינו את עצמם הכנה גמורה‪ ,‬ועל ידי‬ ‫ולקחתם לכם ביום הראשון‪ .‬ע״כ‪.‬‬
‫המוכנים יזכו גם הבלתי מוכנים אל אהבתו‬
‫יתברך והשראת שכינתו‪ ,‬וכענין שדרשו‬ ‫הנה מבואר מדברי המדרש דהר׳ מינים‬
‫ז״ל בארבעה מינים שבלולב )ויקרא רבה‬ ‫שנוטלים בחג הסוכות הם כנגד‬
‫פ׳ ל( יבואו אלה ויכפרו על אלה‪ ,‬וכבר‬ ‫הד׳ כיתות בכלל ישראל‪ ,‬ואוגדים הד׳‬
‫מצאנו לאליהו זכור לטוב שאמר לרבי‬ ‫מינים באגודה אחת לרמז שכלל ישראל‬
‫יהושע בן לוי במעשה דעולא בר קושב‬ ‫צריכים לכפר אלו על אלו‪.‬‬
‫)ירושלמי תרומות פ״ח( כשהשיבו‪ ,‬ולא‬
‫והנה עי׳ ברמח״ל שהביא דברי המדרש‬
‫משנה היא‪ ,‬אף הוא אמר לו‪ ,‬וכי משנת‬
‫הנ״ל במסילת ישרים בב׳ מקומות‪.‬‬
‫חסידים היא‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫דהנה בפרק י״ג בביאור מדת הפרישות‬
‫ולקמן בפרק י״ט בביאור חלקי החסידות‬ ‫איתא וז״ל כיון שכל עניני העולם אינם‬
‫איתא וז״ל ואמנם עוד עיקר שני‬ ‫אלא סכנות עצומות איך לא ישובח מי‬
‫יש בכונת החסידות‪ ,‬והוא טובת הדור‪,‬‬ ‫שירצה לימלט מהם ומי שירבה להרחיק‬
‫שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו‬ ‫מהם זהו ענין הפרישות הטוב שלא יקח‬
‫לטובת דורו כולו לזכות אותם ולהגן‬ ‫מן העולם בשום שימוש שהוא משתמש‬
‫עליהם‪ ,‬והוא ענין הכתוב )ישעיה ג׳(‬ ‫ממנו אלא מה שהוא מוכרח בו מפני‬
‫״אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם‬ ‫הצורך אשר לו בטבעו אליו וכו׳ ואם‬
‫יאכלו״‪ ,‬שכל הדור אוכל מפירותיו‪ ,‬וכן‬ ‫תשאל ותאמר אם כן איפוא שזה דבר‬
‫אמרו חז״ל )ב״ב ט״ו( היש בה עץ אם‬ ‫מצטרך ומוכרח למה לא גזרו עליו החכמים‬
‫יש מי שמגין על דורו כעץ‪ ,‬ותראה שזהו‬ ‫כמו שגזרו על הסייגות ותקנות שגזרו‪,‬‬
‫רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל‬ ‫הנה התשובה מבוארת ופשוטה כי לא‬
‫מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות‬ ‫גזרו חכמים גזרה אלא אם כן רוב הציבור‬
‫שבהם‪ ,‬והוא מה שאמרו ז״ל בלולב‬ ‫יכולים לעמוד בה ואין רוב הציבור יכולים‬
‫ומיניו )ויקרא רבה( יבואו אלה ויכפרו‬ ‫לעמוד בה ואין רוב הצבור יכולים להיות‬
‫על אלה שאין הקב״ה חפץ באבדן‬ ‫חסידים אבל די להם שיהיו צדיקים‪ ,‬אך‬
‫הרשעים‪ ,‬אלא מצוה מוטלת על החסידים‬ ‫השרידים אשר בעם החפצים לזכות‬
‫להשתדל לזכותם ולכפר עליהם‪ ,‬וזה צריך‬ ‫לקרבתו יתברך‪ ,‬ולזכות בזכותם לכל שאר‬
‫שיעשה בכונת עבודתו‪ ,‬וגם בתפלתו‬ ‫ההמון הנתלה בם‪ ,‬להם מגיע לקיים‬
‫בפועל דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על‬ ‫משנת חסידים אשר לא יוכלו לקיים‬
‫טו‬ ‫למינו‬ ‫מאמר א‬ ‫אתרוג‬
‫ד״האתרוג״ החסיד מכפר על שאר הכיתות‪.‬‬ ‫מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי‬
‫)עי׳ לקמן‪(.‬‬ ‫שצריך לה‪ ,‬וללמד סניגוריא על הדור‬
‫כולו‪ ,‬וכבר אז״ל )יומא ע״ז( על הפסוק‬
‫ה‬ ‫״ואני באתי בדבריך׳ שלא חזר גבריאל‬
‫הנה יש להעיר דאין דברי המדרש הנ״ל‬ ‫ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד‬
‫רק דברי אגדה‪ ,‬אלא ילפינן דינים‬ ‫סינגוריא על ישראל‪ ,‬וגדעון נאמר לו‬
‫מדברי המדרש‪.‬‬ ‫)שופטים ו׳( ״לך בכחך זה״‪ ,‬לפי שלמד‬
‫סניגוריא על ישראל‪ ,‬כי אין הקב״ה אוהב‬
‫לדוגמא‪ ,‬עי׳ בשו״ע או״ח סימן תרנ״א‬ ‫אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה‬
‫סי״א דאיתא וז״ל צריך לחבר‬ ‫שאדם מגדיל אהבתו לישראל‪ ,‬גם הקב״ה‬
‫האתרוג ללולב בשעת נענועו ולנענע‬ ‫מגדיל עליו‪ ,‬ואלה הם הרועים האמתים‬
‫בשניהם יחד‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועיי״ש בביאור הגר״א‬ ‫של ישראל שהקב״ה חפץ בהם הרבה‪,‬‬
‫דאיתא וז״ל כמ״ש במדרש מה האתרוג‬ ‫שמוסרים עצמם על צאנו‪ ,‬ודורשים‬
‫הזה יש בו טעם וריח וכו׳ וקשרו כו׳‬ ‫ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל‬
‫ואף שאין עמהם באגודה לחברם צריך‪,‬‬ ‫הדרכים‪ ,‬ועומדים תמיד ב פ^ להתפלל‬
‫וכן במנחות כז א‪ ,‬ד׳ מינים שבלולב ב׳‬ ‫עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח‬
‫מהן וכו׳ וכן ישראל‪ .‬עכ״ל‪ .‬הנה מבואר‬ ‫עליהם שערי הברכה‪ ,‬הא למה זה דומה‬
‫בדברי הגר״א שיש מקור מהמדרש להא‬ ‫לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי‬
‫דצריך לחברם יחד בשעת נטילה‪.‬‬ ‫שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת‬
‫והוא דבר שהטבע יעיד עליו‪ ,‬והוא ענין‬
‫וע"פ עוד דברים מהגר״א יש ללמוד‬
‫שגם יש מקור מהמדרש להא דאין‬ ‫כהן גדול שאמרו עליו)מכות י״א( שהיה‬
‫האתרוג עמהם בהאגודה‪ ,‬ואפ״ה צריך‬ ‫להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו‪,‬‬
‫לחברם יחד בשעת נטילה‪.‬‬ ‫וכן אמרו)שם( ההוא גברא דאכליה אריא‬
‫ברחוק תלת פרסי דריב״ל ולא אשתעי‬
‫דגן!*' בישעי׳ פמ״ד פ״ג‪-‬פ״ה דכתיב ״כי‬ ‫אליהו בהדיה‪ ,‬הרי לך החובה המוטלת‬
‫אצק מים על צמא ונוזלים על‬ ‫על החסידים לבקש ולהשתדל על בני‬
‫יבשה אצק רוחי על זרעך וברכתי על‬ ‫דורם‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫צאצאיך‪ ,‬וצמחו בבין חציר כערבים על‬
‫יבלי מים‪ ,‬זה יאמר לד׳ אני וזה יקרא‬ ‫הנה הרמח״ל מיידי בב׳ המקומות‬
‫בשם יעקב וזה יכתב ידו לד׳ ובשם‬ ‫בההשפעה והתועלת שיש מהחסיד‬
‫ישראל יכנה״‪ ,‬ועי׳ באדרת אליהו על‬ ‫להדור‪ ,‬ובב׳ המקומות הביא מקור לזה‬
‫דברים פל״ג פ״ה דאיתא וז״ל ועוד‪ ,‬כמו‬ ‫מהמדרש הנ״ל‪ ,‬וא״כ מבואר דאין כוונת‬
‫שנאמר )ישעיה מד‪ ,‬ד‪-‬ה(‪ ,‬וצמחו בבין‬ ‫המדרש רכל שאר הכיתות מכפרים על‬
‫חציר כערבים על יבלי מים זה יאמר לה׳‬ ‫״הערבות״‪ ,‬אלא כוונת המדרש היא‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫טז‬
‫שהם עושין לה׳‪ ,‬״ובשם ישראל יכנה״‬ ‫אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב‬
‫הוא בלא תורה ובלא מצוה רק שמכנה‬ ‫ידו לה׳ ובשם ישראל יכנה‪ ,‬והם ארבע‬
‫את עצמו בשם ישראל‪ ,‬ואעפ״ב יש לו‬ ‫כתות‪ ,‬כמו שאמרו)ויק״ר ל‪ ,‬יא(‪ ,‬ארבעה‬
‫שכר וכמו שאמרו )מגילה יג‪ ,‬א( כל‬ ‫מינים בלולב‪ ,‬אחד טעם וריח‪ ,‬טעם‬
‫הכופר בעבודה זרה כו׳‪ ,‬ולכן כולם‬ ‫בלא ריח‪ ,‬ריח בלא טעם‪ ,‬לא טעם ולא‬
‫אחודין זה בזה‪ ,‬וזהו ״וצמחו בבין חציר‬ ‫ריח‪ ,‬וכולם אגודין זה בזה‪ ,‬״טעם וריח״‬
‫כערבים על יבלי מים״‪ ,‬אף שהם ״ערבים״‬ ‫הם התלמידי חכמים העוסקין בתורה‬
‫והם ערבי נחל בלא טעם ולא ריח‪,‬‬ ‫ובעלי מצות גם כן‪ ,‬״וטעם בלא ריח״‬
‫יצמחו על יבלי מים‪ ,‬וכמו שנאמר‬ ‫תורה בלא מצות‪ ,‬כמו שאמרו )יבמות‬
‫)ירמיה יז‪ ,‬ח( והיה כעץ שתול על מים‬ ‫קט‪ ,‬ב( האומר אין לו אלא תורה אין‬
‫ועל יובל ישלח שרשיו‪ ,‬וזהו ״על יבלי‬ ‫לו אלא תורה כר‪ ,‬״ריח בלא טעם״‬
‫מים״‪ ,‬לכן הם אחודין זה בזה‪ ,‬וזה‬ ‫הם בעלי מצות‪ ,‬״לא טעם ולא ריח״‬
‫שאמר‪ ,‬״אף חבב עמים״ הם הדומין‬ ‫בלא תורה ובלא מצות‪ ,‬רק שאין פורשין‬
‫לערבות‪ ,‬״כל קדשיו בידך״ הם הדומין‬ ‫מדרכי הצבור‪ ,‬ואף על פי כן כולם‬
‫לאתרוג‪ ,‬״והם תכו לרגליך״ הם הדומין‬ ‫אהודים זה בזה‪ ,‬לכד אתרוג שהוא פרוש‬
‫להדס‪ ,‬״ישא מדברתיך״ הם הדומין‬ ‫מן העולם‪ ,‬אך אעפ״כ בשעת נטילה‬
‫ללולב‪ .‬עכ״ל‪.‬‬ ‫צריך לחברן יחד‪ ,‬וזהו שאמר‪ ,‬״זה יאמר‬
‫לה׳ אני״ הוא בעלי תורה ומצות‪ ,‬״וזה‬
‫הרי דהאד״א כתב ״לבד אתרוג שהוא‬ ‫יקרא בשם יעקב״ הם הלומדים בלא‬
‫פרוש מן העולם אך אעפ״ב בשעת‬ ‫מצוה‪ ,‬והיינו שלומד לשם יעקב‪ ,‬כמו‬
‫נטילה צריך לחברן יחד״‪ .‬הרי דהאתרוג‬ ‫שנאמר ״תורה צוה וגו״׳‪ ,‬שכך קיבל‬
‫הוא מופקע משאר אינשי‪ ,‬ואפ״ה הוא‬ ‫מאבותיו ולא לשמה‪ ,‬״וזה יכתוב ידו‬
‫צריך לחבר עצמו להם בשעת נטילה‪,‬‬ ‫לה״׳ הם בעלי מצות שעושין בידיהם‪,‬‬
‫דהיינו בשעת הריצוי‪ ,‬כדי לכפר עליהם א‪.‬‬ ‫בלא תורה‪ ,‬ולכן כתיב בשניהם לה׳‬

‫א‪ .‬הנה לפי בל דברי האד״א יש לפרש היטב הג׳ בקשות שמבקשים ב״תחנון״ אחרי‬
‫נפילת אפים‪ ,‬״שומר ישראל שמור שארית ישראל ואל יאבד ישראל האומרים שמע‬
‫ישראל‪ ,‬שומר גוי אחד שמור שארית עם אחד ואל יאבד גוי אחד המיחדים שמך ד׳‬
‫אלקינו ד׳ אחד‪ ,‬שומר גוי קדוש שמור שארית עם קדוש ואל יאבד גוי קדוש המשלשים‬
‫בשלש קדושות לקדוש״‪.‬‬
‫דהנה ראיתי בס׳ שירת דוד שבתב וז״ל שומר ישראל ובו׳ הוא נגד אותם אנשים‬
‫שאע׳׳פ שאינם בתורה ומצות אבל ״בשם ישראל יכונה״ והם אומרים ״שמע ישראל״ ר״ל‬
‫שעכ״פ אינם פורשים מדרכי הציבור שזהו כוונת הענין של אמירת שמע ישראל שהאדם‬
‫מכריז שהוא שייך לציבור של שיראל‪ ,‬ואח״ב אומרים שומר גוי אחד שענין של גוי היינו‬
‫גוי שומרים הדת )עיין בדברי הגר׳׳א באד״א ישעי׳ א׳‪ ,‬ג׳ שגוי אינו אלא שומרי הנימוס‬
 ‫למינו‬ ‫מאמר א‬ ‫אתרוג‬
‫בכלאים סי׳ ב׳ ס״ק ט״ו‪ ,‬ובאתרוג בעינן‬ ‫ולפ״ז מובן מאד למה אין האתרוג‬
‫שיהא משפיע למינים אחרים ולא שיקבל‬ ‫בהאגודה ממש‪ ,‬ואפ״ה מחברו עם אידך‬
‫השפעה ממינים אחרים‪ ,‬ולכן אתרוג‬ ‫מינים בשעת נטילה‪.‬‬
‫המורכב‪ ,‬דהוי סוג אתרוג שמקבל השפעה‪,‬‬
‫הוא פסול‪.‬‬ ‫ו‬
‫הנה י״ל דגם יש ללמוד מדברי המדרש‬
‫הנ״ל לפסול אתרוג המודכב‪ .‬דהא‬
‫לפי הנתבאר כל היסוד דהאתרוג הוא‬
‫לפ״ז נמצא דדוקא אתרוג המורכב פסול‬ ‫לסמל החסיד שהוא בעצמו מופקע‬
‫כשלא נשתנה הפרי‪ ,‬אבל הדסים‬ ‫משאר כיתות ואעפ״ב הוא משפיע‬
‫וערבות מורכבים כשעדיין יש בהו סימני‬ ‫עליהם‪ .‬וא״כ האתרוג מסמל מי שהוא‬
‫הדס וערבה‪ ,‬אינם פסולים‪ ,‬דרק אתרוג‬ ‫משפיע ואינו מושפע‪.‬‬
‫הוי סמל להחסיד שצריך להיות משפיע‬
‫ולא מושפע‪ ,‬אבל לא הדסים וערבות‪.‬‬ ‫ולפ״ז י״ל דפשוט דאתרוג המורכב פסול‪,‬‬
‫והדברים מתאימים מאד עם הנתבאר לעיל‬ ‫אף אם נראה שלא נשתנה הפרי‪,‬‬
‫שרק אתרוג המורכב פסול כשלא נשתנה‬ ‫דהנה בהרכבה הרי יש ״השפעה״ מהב׳‬
‫הפרי‪ ,‬ולא הדסים וערבות‪.‬‬ ‫מינים להדדי‪ ,‬וכמוש״נ מדברי החזו״א‬

‫כראוי( והם נגד בני ישראל שומרי תורה ומצוות שהם מיתרים שמו יתברך תמיד בכל‬
‫יום ואומרים ד׳ אלקינו ד׳ אחד‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫ולפ״ז יש להוסיף דשומר גוי קדוש היינו כנגד הדומים לאתרוג‪ ,‬דהא מבואר בדברי‬
‫האד״א דאתרוג הוא פרוש מן העולם והוא נרמז בפסוק ״כל קדושיו בידיך״ דקדושה הוא‬
‫לשון הפרשה‪ .‬נמצא דשומר ישראל היינו אלו שהם כעין ערבות‪ ,‬שומר גוי אחד היינו‬
‫אלו שהם כעין לולבים והדסים‪ ,‬ושומר גוי קדוש היינו אלו שהם כעין אתרוג‪.‬‬
‫ואין זה דוחק שרק יש ג׳ בקשות ולא די כנגד ד׳ כיתים‪ ,‬דהא הדי כיתים הם באמת‬
‫ג׳ כיתים‪ ,‬צדיקים בינונים ורשעים‪ ,‬אלא שיש ב׳ סוגי בינונים‪ ,‬והיינו לולב והדס‪ .‬וא״ש‬
‫ש״גוי אהד״ אינו כולל האתרוג דהא יש בחינה שבעצם האתרוג לא נכלל בהדי כולם‪,‬‬
‫דהא אין האתרוג באגודה‪ ,‬אלא הוא קדוש ומופרש לעצמו‪ ,‬אלא זהו עבודתו‪ ,‬שאע״פ‬
‫שהוא מופרש הוא צריך לכפר על כולם‪ ,‬ולכן בשעת נטילה‪ ,‬בשעת הריצוי‪ ,‬צריך להבר‬
‫האתרוג עם כולם‪.‬‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫יח‬

‫מאמר ב‬

‫אתרוג המורכב פסול משום ״אני ולא מלאך‬

‫כביכול מכהו ומהשגחתו הפרטית הם‬ ‫א‬
‫גדלים ולזה צוה לנו ליקה אלו הד׳ מינים‬ ‫עיין דברי החיד״א בספרו ראש דוד‬
‫מיוחדים לו בחג להראות לכל שעם ה׳‬ ‫פרשת אמור וז״ל נהירנא כד הוינא‬
‫אלה והנה הנם בידו שאין להם פחד‬ ‫טליא שראיתי בספר תורת חכם להרב‬
‫ואימה משום בריה בעולם ואפילו לסמא״ל‬ ‫המקובל מוהר״ר חיים הכהן זלה״ה שכתב‬
‫אין לו כח לשלוח יד בהם אחר שהם‬ ‫משם רז״ל כי עץ פרי וירק דשא וצמח‬
‫מצויינין ומסומנים בסימן של מלך‪ .‬עכ״ל‪.‬‬ ‫האדמה יש לכל אחד מלאך כמו שאמרו‬
‫רז״ל בבראשית רבה פ׳ י׳ על פסוק אם‬
‫ועי*' בספר מגלה עמוקות על התורה‬
‫תשיב משטרו בא^‪ ,‬אבל ד׳ מינין אלו‬
‫פרשת ברכה דאיתא וז״ל עבדו את‬
‫כביכול הוא ולא מלאך מושל ומשגיח‬
‫ד׳ בשמחה שם של ד׳ דייקא ובאו לפניו‬
‫בהם ובזה פירש הרב ז״ל מאמרם ז״ל‬
‫ברננה כי ד׳ מינים אילו הם לפניו ולא‬
‫ויקרא רבה פ׳ ל׳ פרי עץ הדר זה הקב״ה‬
‫לפני שום שר ז״ש ושמחתם לפני ד׳‬
‫ע״ש באורך‪ ,‬ובזה יתבאר מאמרם ז״ל‬
‫אלקיכם ר״ל עם אותן המינים שהם תמיד‬
‫ארבע הם קטני א ^‪ ,‬ד׳ מינים נראים‬
‫לפני ד׳ שיהיה אלקיכם בדין עד היום‬
‫קטנים בעיני בני אדם וגדולים לפני‬
‫הזה כ״ש )תהלים לו( יעלוז שדי וכל‬
‫הקב״ה והכונה כי האדם יראה לעינים‬
‫אשר בו אז ירננו עצי היער והדר מפרש‬
‫הני ד׳ מינין‪ ,‬כי מעט וקטנים ככל‬
‫באיזו עצים תהיה רנן ז״ש מלפני ד׳ ר״ל‬
‫הצמחים וירק עשב‪ ,‬אבל הם גדולים כי‬
‫אותן עצים שאין שליטה לשום שר עליהם‬
‫אין מושל עליהם שר או מלאך כשאר‬
‫רק הקב״ה אדון יחיד שולט עליהם כי‬
‫האילנות וירקות אלא כביכול הקב״ה‬
‫בא לשפוט את הארץ בר״ה וביוה״כ ומזה‬
‫מושל ומשגיח בהם ואין גדולים בכל‬
‫הטעם מנענעין בהודו לד׳ ואמרו הושיענו‬
‫הצמחים כהם‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫גם מזה הטעם אומרים בסוכות הלל גמור‬
‫כי סוד סוכה הוא שתי שמות הוי״ה‬ ‫ועי׳ בספר סדר היום סדר חג סוכות‬
‫ואדנ״י והוא סוד הל״ל ד׳ וז״ש )ד״ה א‬ ‫דאיתא וז״ל עוד שמעתי כי לכל‬
‫יז( ואמרו הושיענו אלהי ישעינו וקבצנו‬ ‫אילן ואילן או עשב או ירק יש שר שולט‬
‫מן הגוים להודות לשם קדשיך שאין‬ ‫עליו ואומר לו גדל וארבעה מינים אלו‬
‫אנחנו תחת שרי הגוים רק יושבין תחות‬ ‫לא השליטם הקב״ה ביד שר ושולט‪ ,‬אלא‬
‫יט‬ ‫למינו‬ ‫מאמר ב‬ ‫אתרוג‬
‫]ןןי׳ במדרש רבה ויקרא פ״ל פ״ב דאיתא‬ ‫צלא דמהימנותא שלימתא להשתבח‬
‫א״ר אבין משל לשנים שנכנסו אצל‬ ‫בתהלתיך‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נוצח‪,‬‬
‫]והעיירוניי דעי׳ בזוה״ק פ׳ ויחי דף ר״כ‬
‫אלא מאן דנסב באיין בידיה אנן ידעין‬
‫דאיתא וז״ל תא חזי‪) ,‬ישעיח‬
‫דהוא נצוחייא‪ ,‬כך ישראל ואומות העולם‬
‫מג‪:‬ז( כל הנקדא בשמי‪ ,‬כמה עלאין עובדי‬
‫באין ומקטרגים לפני הקב״ה בר״ה ולית‬
‫מלכא קדישא‪ ,‬דהא באינון עובדי )נ״א‬
‫אנן ידעין מאן נצח‪ ,‬אלא במה שישראל‬
‫בדיין( דאיהו עביד לתתא‪ ,‬קטיד לון‬
‫יוצאין מלפני הקב״ה ולולביהן ואתרוגיהן‬
‫במלין עלאין דלעילא‪ ,‬וכד נטלין לון‬
‫בידן אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא‪,‬‬
‫לתתא ועבדי בהו עובדא‪ ,‬אתעד ההוא‪,‬‬
‫לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם‬
‫עובדא דלעילא דקטיד בה‪ ,‬כגון אזובא‬
‫ולקחתם לכם ביום הראשון‪ .‬ועי׳ בספר‬
‫עץ אדז‪ ,‬והא אוקימנא מלי‪ ,‬ואית מנייהו‬
‫זמן שמחתינו מאמר כ״ט דאיתא וז״ל‬
‫דאחידן בשמא קדישא‪ ,‬כגון לולב ואתדוג‬
‫דברי חז״ל אלו צ״ב‪ ,‬למה נתיחדו בדוקא‬
‫הדס ועדבה‪ ,‬דכלהו אחידן בשמא קדישא‬
‫ארבעה מינים אלו שבהם בא לידי ביטוי‬
‫לעילא‪ ,‬ועל דא תנינן לאחדא לון ולמעבד‬
‫נצחונם של ישראל על אומות העולם‪,‬‬
‫בהו עובדא‪ ,‬בגין לאתערא חדוה לההוא‬
‫והנה בתחלת דברי המדרש שם כתב אלא‬
‫דאחיד ביה‪ ,‬ועל דא תנינן במלין ועובדא‬
‫מאן דנסב באיין בידיה אנן ידעין דהוא‬
‫בעיין לאחזאה מלה‪ ,‬בגין לאתערא מלה‬
‫נצוחייא‪ ,‬ופירשו שם מפרשי המדרש‬
‫אחרא‪ ,‬הדא הוא דכתיב כל הנקרא בשמי‬
‫ד״באיין״ הם כלי הזיין שבהם נצחו‬
‫ולכבודי )בראתיו( לאתערא יקרי‪ ,‬בראתיו‬
‫המלחמה‪ ,‬וכן הביא הגר״א בפירוש של‬
‫לייחדא לי‪ ,‬יצרתיו למעבד ביה עובדא‬
‫בנו מהר״א על תהלים פכ״ז אופן ב׳‬
‫)נ״א חילא(‪ ,‬אף עשיתיו לאתערא ביה‬
‫מאמר רז״ל בתיקונים קם ר״א ואמר אבא‬
‫חילא דלעילא‪ ,‬דבר אחר‪ ,‬כל הנקרא‬
‫אמאי אתמר ביומא קדמאה דסוכות‬
‫בשמי‪ ,‬היינו דכתיב )ויקרא כג מ( פרי‬
‫ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר‪,‬‬
‫עץ הדר‪ ,‬ולכבודי בראתיו‪ ,‬היינו כפות‬
‫א״ל בני מאני קרבא אינון ישראל רשימין‬
‫תמרים‪ ,‬יצרתיו‪ ,‬היינו וענף עץ עבות‪ ,‬אף‬
‫דנצחין דינא‪ ,‬משל למלכא דחוה ליח‬
‫עשיתיו‪ ,‬היינו וערבי נחל‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬
‫דינא וקרבא וכו׳ ולא הוו ידעין מאי נצח‬
‫דינא‪ ,‬ושאלין מאן נצח דינא‪ ,‬אמר תסתכלון‬ ‫הרי* מבואר בקדמונים דהני ד׳ מינים‪,‬‬
‫באילין דרשימין במאני דקרבא בידייהו‬ ‫אתרוג לולב הדס וערבה‪ ,‬הם‬
‫ותדעון מאן נצח דינא‪ ,‬ומבואר דהלולב‬ ‫מיוחדים שהם תחת השגחת האדון ית׳‬
‫והאתרוג חם כלי חקרב ולכן בחם בא‬ ‫לבדו‪ ,‬ולא תחת השגחת השרים כשאר‬
‫לידי ביטוי מי נצח במלחמה‪ ,‬וצ״ב בטעמא‬ ‫צמחים שיש להו מלאך שאומר להם גדל‪,‬‬
‫דמלתא דהלולב והאתרוג הם כלי המלחמח‬ ‫ושזח שייך לחא דנוטלים דוקא חני ד׳‬
‫במלחמתם של ישראל ואומות העולם‪,‬‬ ‫מינים למצוה בחג הסוכות‪.‬‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬
‫על ראשם‪ ,‬וזה כלי הזיין נגד אומות‬ ‫ונקדים דברי הרמח״ל בספר דרך ה׳ ח״ד‬
‫העולם שבזה נופלים אויביהם לפניהם‬ ‫פ״ח אות ה׳ ואור השם ב״ה מאיר על‬
‫ונכנעים תחתם וכו׳‪ .‬והנה לפי דברי הסדר‬ ‫ראשם של ישראל ומעטירם באופן שתהיה‬
‫היום והחיד״א הנ״ל יש לנו הארה נוספת‬ ‫אימתם נופלת על כל אויביהם על ידי‬
‫בהא דהביטוי לנצחון על אומות העולם‬ ‫נטילת הלולב ומיניו‪ ,‬והוא מ״ש וראו כל‬
‫בדין‪ ,‬בא בנטילת ד׳ מינים‪ ,‬שהרי הבאנו‬ ‫עמי ה א^ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו‬
‫את דברי בעל העמק דבר שעיקר ה״דין״‬ ‫ממך‪ ,‬וכבר היו משיגים זה הענין בגילוי‬
‫בין ישראל לאומות העולם הוא על בחירת‬ ‫מיד אלו לא היו החטאים מונעים אותו‪,‬‬
‫ישראל להיות עם המיוחד לה׳ יתברך‬ ‫אמנם על כל פנים מזדמן הדבר לצאת‬
‫ולהיות מונהגים ע״י הקב״ה בעצמו‪ ,‬ולא‬ ‫לפועל בזמנו‪ ,‬ועל ידי פרטיות מצות‬
‫תחת שליטת מערכת השמש של הכוכבים‬ ‫הלולב בנענועיו והקפותיו משתלם ענין‬
‫והמזלות ולפיכך הנצחון בדין זה שנצחו‬ ‫זה להתחזק שליטת השם ב״ה על ראשם‬
‫ישראל להיות עם הנבחר להיות מונהגים‬ ‫של ישראל ולהפיל אויביהם לפניהם‬
‫על ידו יתברך בא מתוך נטילת ד׳ מינים‬ ‫ולהכניעם תחתם‪ ,‬עד שהם בעצמם יבחרו‬
‫שהם המינים שה׳ יתברך מנהיג אותם‬ ‫להיות להם לעבדים והוא הענין שנאמר‬
‫בעצמו ולא ע״י מלאך‪ ,‬ובמה שנוטלים‬ ‫אפים ארץ ישתחוו לך וכר והלכו אליך‬
‫ישראל מינים אלו שמונהגים ע״י הקב״ה‬ ‫שחוח כל בני מעניך וכר‪ ,‬כי כולם‬
‫בעצמו בא הביטוי של הנצחון על אומות‬ ‫ישתעבדו להם וישתחוו להם לקבל על‬
‫העולם שנבחרו ישראל להיות מונהגים‬ ‫ידם אור מאור השם ב״ה השורה עליהם‪,‬‬
‫על ידי ה׳ יתברך בעצמו‪ .‬עכ״ד‪[.‬‬ ‫והנה תשפל כל גאותם ויכנעו תחת ישראל‪,‬‬
‫וישובו על ידם אל עבודתו ית׳ ולזה‬
‫הולך כל ענין הלולב בפרטיו וכמ״ש‪,‬‬
‫הנה עי׳ ברמב״ן בפ׳ קדושים דאיתא‬ ‫ומבואר מדברי הרמח״ל דבסגולת נטילת‬
‫וז״ל ומחברינו מוסיף בטעם‬ ‫הלולב ומיניו שיהיה אור ה׳ מאיר על‬
‫הכלאים‪ ,‬כי הוא שלא לערבב הכחות‬ ‫ראשם של ישראל ומעטירם ואז מתקיים‬
‫המגדלים הצמחים להיות יונקים זה מזה‪,‬‬ ‫בהם הכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם‬
‫ממה שאמרו בבראשית רבה )י‪:‬ו(‪ ,‬אמר‬ ‫ה׳ נקרא עליך ויראו ממך‪ ,‬שמתחזק ע״י‬
‫רבי סימון אין לך כל עשב ועשב מלמטה‬ ‫נטילת הלולב ומיניו שליטת ה׳ יתברך‬
‫שאין לו מזל ברקיע ומכה אותו ואומר‬ ‫על ראשם של ישראל ואז מפיל אויביהם‬
‫לו גדל‪ ,‬הדא הוא דכתיב )איוב ל״ח‪:‬ל״ג(‬ ‫לפניהם להכניעם‪ ,‬ולפי״ז מבוארים היטב‬
‫הידעת חקות שמים אם תשים משטרו‬ ‫דברי חז״ל‪ ,‬דכלי הזיין של ישראל‬
‫ב א^ והנה המרכיב כלאים או זורען‬ ‫במלחמה עם אומות העולם הם ד׳ המינים‬
‫בכדי שינקו זה מזה מבטל חקות שמים‪,‬‬ ‫כי בד׳ המינים מאיר אור ה׳ על ראשם‬
‫ולכך אמר בהם את חקותי תשמורו‪ ,‬כי‬ ‫של ישראל ומתחזק שליטת ה׳ יתברך‬
‫כא‬ ‫למינו‬
‫רבי אלעזר אומר )בני נח מצווים( אף‬
‫על הכלאים מנהני מילי אמר שמואל‬
‫דאמר קרא את חקתי תשמרו חוקים‬
‫שחקקתי לך כבר בהמתך לא תרביע‬
‫כלאים ושדך לא תזרע כלאים מה בהמתך‬
‫בהרבעה אף שדך בהרכבה מה בהמתך‬
‫בין בארץ בין בחוצה ל א^ אף שדך‬
‫בין בארץ בין בחוצה לארץ אלא מעתה‬
‫ושמרתם את חקתי ואת משפטי חקים‬
‫שחקקתי לך כבר התם ושמרתם את‬
‫חקותי דהשתא הכא את חקותי תשמרו‬
‫חקים דמעיקרא תשמרו‪ .‬הרי דילפינן‬
‫מפסוק זה דין מדיני כלאים‪ ,‬ובע״כ‬
‫דהפסוק קאי במיוחד על כלאים‪ .‬וצ״ב‬
‫למה כלאים במיוחד נקראו ״חוקותי״‪.‬‬
‫ולפי הדברים הנ״ל שהביא הרמב״ן יש‬
‫להבין זה‪ ,‬דהרי מבואר שיש לכלאים‬
‫ייחוד שהם באים לשמור ״חוקות שמים״‪,‬‬
‫והיינו הביאור בהא דאיתא בפסוק שכלאים‬
‫הם ״חוקותי״‪ ,‬דזהו יסוד המצוה‪ ,‬לשמור‬
‫״חוקות שמים״‪[.‬‬
‫וא״ת הרי בדברי הרמב״ן יש ביאור‬
‫להא שיש איסור כלאי צמחים‪,‬‬
‫אבל למה יש איסור כלאי בהמות‪ ,‬י״ל‬
‫דעי׳ ברמב״ן לבראשית פ״ב פ״ח דאיתא‬
‫וז״ל אמרו בבראשית רבה ״לעבדה‬
‫ולשמרה״‪ ,‬אלו הקרבנות‪ ,‬שנאמר תעבדון‬
‫את האלהים‪ ,‬הדא הוא דכתיב תשמרו‬
‫להקריב לי במועדו‪ ,‬והכונה להם בזה‬
‫לומר כי הצמחים וכל בעלי חיים צריכים‬
‫לכוחות הראשונות ]ס״א העליונות[ ומהם‬
‫יבא להם הגידול‪ ,‬ובקרבנות יהיה משך‬
‫הברכה לעליונים ומהם לצמחי גן עדן‪,‬‬
‫ומהם יהיו ויחיו לעולם בגשמי רצון‬
‫מאמר ב‬ ‫אתרוג‬
‫הם חקרת שמים‪ ,‬וכך אמר רבי חנינא‬
‫משום רבי פנחס משום חקים שחקקתי‬
‫בהם את עולמי )ירושלמי כלאים פ״א‬
‫ה״ז(‪ ,‬וכבר כתבתי בסדר בראשית‬
‫שהצמחים כולם יסודותם בעליונים ומשם‬
‫צוה להם השם את הברכה חיים עד‬
‫העולם‪ ,‬והנה המערב כלאים מכחיש‬
‫ומערב מעשה בראשית‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ ברמב״ן‬
‫בפ׳ בראשית )פ״א פי״א( דאיתא וז״ל‬
‫ועוד אמרו אין לך כל עשב ועשב מלמטה‬
‫שאין לו מזל ברקיע ומכה אותו ואומר‬
‫לו גדל‪ ,‬הדא הוא דכתיב הידעת חקות‬
‫שמים אם תשים משטרו בא^‪ ,‬שוטר‬
‫ואמר שיהיה כל זה למינהו‪ ,‬והוא אסור‬
‫הכלאים‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫]בפרשת קדושים )פי״ט פי״ט( כתיב‬
‫״את חקתי תשמרו בהמתך‬
‫לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים‬
‫ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך״‪ ,‬הרי‬
‫דההקדמה לדיני כלאים היא ״את חקותי‬
‫תשמורו״‪ .‬והנה יש מצוות אחרות שנקראו‬
‫״חק עולם״ או ״חוקת התורה״‪ ,‬ויש‬
‫מצוות אחרות שיש להו הקדמה לשמור‬
‫״חוקותי ומשפטי״ וכיו״ב‪ .‬אבל כלאים‬
‫היא המצוה היחידה שיש לה הקדמה‬
‫לשמור ״חוקותי״ שהיא חוק של הקב״ה‬
‫ולא הוזכר גם לשון ״מצוה״ או ״משפט״‪,‬‬
‫רק לשון חוק‪ .‬וא״כ חזינן שיש איזה‬
‫ייחוד לכלאים שנקרא ״חוקותי״‪ ,‬״חוק״‬
‫של הקב״ה‪ ,‬יותד משאד מצוות‪ ,‬והענין‬
‫צ״ב‪ .‬ויש להדגיש דהפסוק קאי במיוחד‬
‫על הני מצוות דכלאים שהוזכרו בהמשך‬
‫הפסוק‪ ,‬ואינו ציווי כללי לשמור ״חוקותי״‪,‬‬
‫דעי׳ במס׳ סנהדרין דף ס ע״א דאיתא‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫כב‬
‫מתקיים ועומד על השלימות‪ ,‬וכבר ידעת‬ ‫וברכה שיגדלו בה‪ ,‬כמו שאמרו )ב״ר‬
‫מאמרם ז״ל )ויקרא רבה ט‪:‬ט( אפילו‬ ‫ט״ו‪:‬א( ישבעו עצי ה׳ ארזי לבנון אשר‬
‫העליונים צריכים שלום שנאמר )איוב‬ ‫נטע )תהלים ק״ד‪:‬ט״ז(‪ ,‬אמר רבי חנינא‬
‫כ״ה‪:‬ב׳( עושה שלום במרומיו והשלום‬ ‫ישבעו חייהן‪ ,‬ישבעו מימיהן‪ ,‬ישבעו‬
‫שלהם הוא קיומם ושיפעלו פעולתם‬ ‫מטעתן‪ ,‬כי ״חייהן״ יסודותם העליונים‪,‬‬
‫במינוים‪ ,‬ואם כן המעמיד תולדות למטה‬ ‫ו״מימיהם״ אוצרו הטוב המוריד הגשם‪,‬‬
‫מין במינו גורם השלום למעלה כי הכוחות‬ ‫ו״מטעתן״ כחם בשמים‪ ,‬כמו שאמרו אין‬
‫הממונים הם משלימין מינוים הראוי כמו‬ ‫לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו‬
‫שצריך העולם השפל‪ ,‬והמעמיד תולדות‬ ‫מזל ברקיע והוא מכה אותו ואומר לו‬
‫למטה מין בשאינו מינו הרי זה גורם‬ ‫גדל‪ ,‬שנאמר הידעת חקות שמים אם‬
‫היפך השלום כי הוא מערבב הכוחות‬ ‫תשים משטרו בא^‪ ,‬שוטר‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי‬
‫העליונים ומבטל אותן ועוקר אותן‬ ‫מבואר להדיא דבעלי חיים הם דומיא‬
‫ממינוים‪ ,‬וזהו סוד הלשון של כלאים‬ ‫לצמחים לגבי האי יסוד דאין לך כל‬
‫שהוא לשון מניעה‪ ,‬כלומר ביטול הכוחות‪,‬‬ ‫עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע‬
‫מלשון לא תכלא רחמיך ממני )תהלים‬ ‫שאומר לו גדל‪ .‬וא״כ א״ש שגם בבהמות‬
‫מ׳‪:‬י״ב(‪ ,‬וכן בית הכלא )ירמיה ל״ז‪:‬י״ח(‬ ‫יש איסור כלאים‪) .‬ופשוט שזהו דוקא‬
‫כי הניתן שם הוא מתבטל ממלאכתו‪,‬‬ ‫בצמחים ובהמות‪ ,‬ולא בבגדים‪ ,‬לכך לגבי‬
‫וזהו לשון חוקים מלשון חקיקה וציור‬ ‫בגדים איתא במס׳ יומא דף סז ע״ב‬
‫כי הם ציורי ענינים שכליים של מעלה‪,‬‬ ‫דהוי ״חוק בלי טעם״‪ .‬וע״ע ברמב״ן‬
‫והמרביע בהמה מין בשאינו מינו או‬ ‫בס׳ קדושים שם‪(.‬‬
‫הזורע צמח מין בשאינו מינו והם יונקים‬
‫ועי׳ גם ברבנו בחיי בם׳ קדושים שם‬
‫זה מזה הרי זה מערבב הכוחות העליונים‬
‫דאיתא וז״ל בסוד מצות הכלאים‪,‬‬
‫הנותנים כח ההולדה או כת הצמיחה‪,‬‬
‫מצוה זו ממצוות הנקראות חוקים‪ ,‬ואין‬
‫וכמו שדרשו חז״ל אין לך כל עשב ועשב‬
‫תכלית הכוונה בחוקים האלה בענינים‬
‫מלמטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו‬
‫הגופניים בלבד רק בכוחות השכלים‬
‫ואומר לו גדל שנאמר הידעת חוקות‬
‫הנמשכים מן השמים‪ ,‬ולכך נקראו חוקות‬
‫שמים וגו׳‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫שמים כענין שכתוב הידעת חוקות שמים‪,‬‬
‫וגןיייץ גם בספר ראשית חכמה שער‬ ‫וחוקות האלו לא ניתנו רק לישראל‪ ,‬הוא‬
‫האהבה פרק חמישי דאיתא וז״ל‬ ‫שכתוב)תהלים קמ״ז‪:‬י״ט( חוקיו ומשפטיו‬
‫הבחינה בעולם בכלל הוא ראוי להסתכל‬ ‫לישראל‪ ,‬וכתיב )שם פ״א‪:‬ה׳( כי חוק‬
‫כי הבחינה העולם הזה נברא בל״ב אלהים‬ ‫לישראל הוא‪ ,‬וכל הכוחות העליונים‬
‫הנזכר במעשה בראשית שהם שלשים‬ ‫השכליים כל אחד ואחד ממונה על פקודתו‬
‫ושנים נתיבות‪ ,‬ותנן בריש ספר יצירה‬ ‫ועל ממשלתו‪ ,‬והפעולות בעולם השפל‬
‫)פ״א מ״א( בשלשים ושנים נתיבות פליאות‬ ‫הזה משתלשלות בסיבתם‪ ,‬ובזה העולם‬
‫כג‬ ‫למינו‬
‫השמים יורדים ניצוצות הכחות אל‬
‫העשבים ויש בו כח מכל העשבים‪ ,‬ועל‬
‫כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה שהטל‬
‫יפה לעולם וכשנפסק מן האילנות ומן‬
‫העשבים שפע הכחות של מעלה אז ייבשו‬
‫ויבול עליהם ולפיכך יבשים הרבה אילנות‬
‫ועשבים קודם זה‪ ,‬ואחרי שכל עשב נאצל‬
‫מכח ידוע שיש במרכבה העליונה הזורע‬
‫כלאים משנה סדרי בראשית אם יינק עשב‬
‫שכחו גדול מעשב שכחו קטן מחריב‬
‫העולם כי אין ראוי לינק רק מבת זוגו‬
‫כדוגמה של מעלה‪ ,‬והנה המרכיב שני‬
‫מינין כאלו יחשוב שלא השלים הקב״ה‬
‫כל הצורך ויחפוץ הוא להוסיף בו בריות‬
‫ויעזור בבריאות עולם‪ ,‬ובעירוב הזרעים‬
‫משנה אדם סדר בראשית שנאמר בהן‬
‫למינהו והוא מכחיש ומערבב הכחות‬
‫העליונים אשר משם צוה להם השם את‬
‫הברכה חיים עד העולם וזהו שנאמר את‬
‫חקותי תשמורו ואמרו רבותינו זכרונם‬
‫לברכה חוקים שחקקתי בהם את עולמי‬
‫כי הצמחים כולם יסודותם בעליונים‪ ,‬וכבר‬
‫ידעת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה‬
‫כל מקום שנאמר חוקה גזירת מלך היא‬
‫שאין רשות לאדם להרהר אחר מדותיו‬
‫ואין הכוונה שלא יהיה טעם לדבר אלא‬
‫שלא ישנה אדם חוקי ד׳ יתעלה כי הוא‬
‫כמי שמחליף מטבעו של מלך מכמות‬
‫שעשאו כך המחליף במינין ועושה כלאים‬
‫בשום דבר מזייף מטבעו של מלך‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫הרי מבואר בדברי הקדמונים דכשמערב‬
‫מינים בהדדי‪ ,‬הוא מערב הכוחות‬
‫שיש לכל מין בשמים‪ ,‬וזהו היסוד דאיסור‬
‫כלאים‪ ,‬דאסור לערב כוחות אלו‪.‬‬
‫מאמר ב‬ ‫אתרוג‬
‫חכמה חקק ק״ה ד׳ צבקות את עולמו‪,‬‬
‫ועם היות שיש במשנה זו כמה פרושים‪,‬‬
‫לעניננו מספיק לנו פשטי דברים‪ ,‬שעל‬
‫ידי שלשים ושנים נתיבות חכמה היה‬
‫בריאת כל הנמצאים שבעולם‪ ,‬והיינו מה‬
‫שאמר הכתוב )תהלים ק״ד‪:‬כ״ד( מה רבו‬
‫מעשיך ה׳ כלם בחכמה עשית וגד‪ ,‬נמצא‬
‫שכח חכמתו יתברך נתפשט בכל הנמצאים‬
‫לתת להם קיום וכל עשב ועשב וחיה‬
‫ובהמה יש לה מלאך וכח רוחני עליון‪,‬‬
‫כדפרשו זכרונם לברכה הידעת חקות‬
‫שמים אם תשים משטרו בא^‪ ,‬אין לך‬
‫כל עשב ועשב למטה שאין לו מזל ברקיע‬
‫שמכה אותו ואומר לו גדל‪ ,‬וזהו טעם‬
‫הכלאים כדפרשו בזהר בפרשת קדושים‬
‫)פו‪ ,‬ב(‪ ,‬וכתב הרב יוסף גיקטיליא עליו‬
‫השלום‪ ,‬שעל זה נאמר )בראשית א‪ ,‬יא(‬
‫תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו‪,‬‬
‫למינהו ממש כפי אותו הכח הבא אליו‬
‫מלמעלה מן המין המיחד לו‪ ,‬וכן נאמר‬
‫בעופות ודגים )בראשית א‪ ,‬כא( אשר‬
‫שרצו המים למיניהם‪ ,‬והוא למיניהם ממש‪,‬‬
‫כפי שפע אותו המין הנשפע עליו מן‬
‫השמים‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫וןןי׳ בפ׳ הרקאנטי על התורה פרשת‬
‫תצוה דאיתא וז״ל את חוקותי‬
‫תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים וגד‪,‬‬
‫איסור הכלאים וטעמו נרמז בדברי רבותינו‬
‫זכרונם לברכה בחולין אין לך כל עשב‬
‫ועשב מלמטה שאין לו מזל למעלה מכה‬
‫אותו ואומר לו גדל הה״ד הידעת חוקות‬
‫שמים )איוב ל״ח‪:‬ל״ג( כי קודם בריאת‬
‫העשבים והאילנות ברא כחם למעלה וכל‬
‫כח משפיע לעשב שלו ובבא הטל מן‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬
‫ח״ה סי׳ קפ״ג דאיתא וז״ל ודבר נפלא‬
‫ופלא מביא בספר דור דעה שהגאון‬
‫המובהק החות דעת זצ״ל היה רב בסטרי‬
‫וביקר אצלו האדמו״ר הרה״ק מוהרצ״ה‬
‫מזידיטשוב זצ״ל וסיפר לו החו״ד שראה‬
‫באיזה ספר ששרשי האילן אתרוג מונחים‬
‫וגדלים ב א^ בצורת אותיות של שם‬
‫הוי״ה ברוך הוא וידידי הגאון רבי ישראל‬
‫וועלץ זצ״ל מביאו בספרו דבר ישראל‬
‫ח״א סימן קפ״ג ודן מזה לחומר החובה‬
‫לפסול מורכב‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬
‫אתרוג‬ ‫כד‬
‫הנה לפ״ז בפשוטו יש לנו טעם חדש‬
‫לפסול אתרוג המורכב‪ ,‬דהא במצות‬
‫ד׳ מינים התורה ציוותה לקחת מינים‬
‫דכחם בשמים הוא ד׳ לבדו‪ ,‬ואם הוא‬
‫מערב האתרוג עם מין אחר‪ ,‬א״כ הוא‬
‫מערב )כביכול( כה ד׳ עם כה איזה‬
‫מלאך‪ ,‬וא״כ הוא מבטל המכוון במצות‬
‫ד׳ מינים‪.‬‬
‫]שו״ר עד״ז קצת בספר תשו׳ והנהגות‬
‫כה‬ ‫למינו‬
‫מאמר ג‬
‫אתרוג המורכב פסול משום דהוא פגום ״לחבר שמים וארך‬
‫מחבר שמים ו א^‪ ,‬וכן מבואר בדברי‬
‫הגר״א בריש משלי והמצות הם המחברים‬
‫שמים וארץ והם סוד שמים ו א ^ ואדם‬
‫המחברם והם סוד תורה ומצות‪ ,‬ונראה‬
‫ביאור הענין דתורה ומצוות הם חיבור‬
‫שמים ו א ^ דהנה לשון הגר״א באדרת‬
‫אליהו הגוף אשר ב א^ יסודו והנפש‬
‫אשר בשמים ממעל וכנגדם שני חלקי‬
‫התורה תורה אשר בשמים והמצות אשר‬
‫ב א^ והיינו דיסוד הגוף הוא ב א^ ויסוד‬
‫הנפש הוא בשמים והתורה פעולתה בנפש‬
‫אשר בשמים והמצוות פעולתם בגוף אשר‬
‫ב א^ וכ״ה מפורש באדרת אליהו דברים‬
‫ל״ב‪:‬א׳ הם אמרו נעשה ונשמע כי נגד‬
‫המצוות המיוחדים לגוף אמרו נעשה ונגד‬
‫התורה הלימודית המיוחדת להנשמה‬
‫והשכל אמרו נשמע‪ ,‬ומבואר דהתורה‬
‫מיוחדת לנשמה והמצוות מיוחדים לגוף‬
‫וזהו הענין שחיבור תורה ומצוות הוא‬
‫חיבור שמים ו א ^ כי התורה המיוחדת‬
‫לנשמה שהיא שמים שהנשמה שורשה‬
‫מן העליונים שהיא חלק אלוק ממעל‬
‫והמצוות מיוחדות לגוף שהם בחינת אח‬
‫וחיבור שמים ואח ענינו חיבור השפעת‬
‫הנשמה עם הגוף ע״י חיבור התורה‬
‫הפועלת בנשמה עם המצוות הפועלות‬
‫באח‪ ,‬ונראה דהן הן הדברים המבוארים‬
‫מאמר ג‬ ‫אתרוג‬
‫א‬
‫‪y‬׳ בספר יהל אור בליקוטים לספר שמות‬
‫דאיתא וז״ל טעם למה הלולב והדס‬
‫וערבה באגודה ולא האתרוג כי היא נתנה‬
‫לאדם לחברה כמ״ש השמים שמים לה׳‬
‫והא^ נתן לבני אדם‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי מבואר‬
‫דחיבור האתרוג ואידך מינים הוא בחינת‬
‫״חיבור שמים וא^״‪.‬‬
‫]ראיתי בספר זמן שמחתנו מה שכתב‬
‫בביאור הענין וז״ל ולבאר ענין‬
‫זה נקדים דברי הגר״א באדרת אליהו‬
‫ישעיה א׳‪:‬ב׳ הענין הוא כי האדם נחלק‬
‫לשתים הגוף אשר בארץ יסודו והנפש‬
‫אשר בשמים ממעל וכנגדם שני חלקי‬
‫התורה תורה אשר בשמים והמצות אשר‬
‫ב א^ והאדם בקיימו התורה והמצות‬
‫מחבר שמים ו א ^ וז״ש בחזית ״יונתי‬
‫תמתי״ אמר הקב״ה לכנסת ישראל לא‬
‫אני גדול ממך ולא את גדול ממני והוא‬
‫שדרשו תמתי מלשון תאומתי ומפרש לא‬
‫אני היינו התורה שממני גדול מהמצות‬
‫שממך ולא המצות שממך גדולים מהתורה‬
‫שממני‪ ,‬ולמדנו מדבריו דמהלך העבודה‬
‫של אדם מישראל הוא לחבר במעשיו‬
‫שמים ו א ^ דהתורה היא בשמים והמצוות‬
‫הן ב א^ והאדם בקיום התורה עם המצוות‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫כו‬
‫פונה להבלי עוה״ז כלל‪ ,‬ואידך מינים‬ ‫בדברי הגר״א דהאתרוג הוא נפרד מהלולב‬
‫המסמלים שאר העם הם בבחינת ״האח״‬ ‫ומיניו וניתן לאדם לחברם כמ״ש השמים‬
‫כיון שחיים בעוה״ז‪ ,‬וא״כ יש כאן בחינת‬ ‫שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם‪ ,‬דכל‬
‫חיבור שמים יאח ע״י חיבור האתרוג‬ ‫ענין חיבור הד׳ מינים הוא חיבור תורה‬
‫עם אידך מינים‪ ,‬והוא ניתנה לאדם לחברם‪,‬‬ ‫ומצות וכדברי המדרש שהבאנו לעיל‬
‫דבעינן שהחסיד ישתדל ויתפלל ויכפר‬ ‫דמצות ד׳ מינים מורה על הכתות שבעם‬
‫על שאר העם‪ .‬וראינו דהאד״א כתב ״ואף‬ ‫ישראל שהם תורה בלי מצות ומצות בלא‬
‫על פי כן כולם אחודים זה בזה לבד‬ ‫תורה ותורה ומצות ותכלית נטילת הד׳‬
‫אתרוג שהוא פרוש מן העולם אך אעפ״כ‬ ‫מינים הוא לחבר הכל יחדיו שהוא חיבור‬
‫בשעת נטילה צריך לחברן יחד״‪ ,‬הרי‬ ‫התורה והמצות במעשי האדם ולכן ניתן‬
‫דהאתרוג הוא ״בשמים״ אבל בשעת‬ ‫החיבור לאדם עצמו שהוא במעשיו יחבר‬
‫הריצוי הוא צריך להתחבר לאלו שאינם‬ ‫שמים וארץ ע״י שמחבר התורה עם‬
‫בשמים‪ .‬ושו״ר בזמן שמחתנו דאיתא וז״ל‬ ‫המצות וזה מ״ש הגר״א שהיא נתנה‬
‫המדרש שאתרוג הוא כנגד צדיקים שהם‬ ‫לאדם לחברה כמ״ש השמים שמים לה׳‬
‫בעלי תורה ומצות וכו׳ יעויין בחידושי‬ ‫והא^ נתן לבני אדם דהיינו שבנטילת‬
‫אגדות למהרש״א סוכה דף מ״ה שכתב‬ ‫ד׳ מינים האדם מחבר השמים והאח‬
‫ראיתי בני עליה והן מועטין למעלה‬ ‫וזה ניתן לאדם לחברם ע״י מעשיו ומבואר‬
‫בשמים קרי ליה עליה והצדיקים שבאח‬ ‫לפי״ז מש״כ הגר״א שם הלולב והדס‬
‫השייכים שם קרויים בני עליה וע״ש‬ ‫וערבה באגודה ולא האתרוג כי היא נתנה‬
‫הכתוב הבונה בשמים מעליותיו ואגודתו‬ ‫לאדם לחברה דמבואר דהאתרוג הוא‬
‫וגו׳ ר״ל אגודתו של צדיקים השייכים‬ ‫הניתן לחבר אל שאר המינים והוא המחבר‬
‫שם ונמצא דהצדיקים אשר בארץ שייכים‬ ‫שמים ואח שהרי אתרוג וכו׳ ענינה לחבר‬
‫למעלה בשמים שהם בני עלייה וכו׳‬ ‫את התורה עם המצוות ובזה להשלים‬
‫הצדיקים שהם בני עלייה שהם בעלי‬ ‫את העבודה וכו׳ והכוונה להביא התורה‬
‫תורה ומצות וכו׳ הם שייכים לשמים כבר‬ ‫בקיום המעשה וכו׳ וא״כ נמצא דהאתרוג‬
‫בעוה״ז שהם בבחינת בני עוה״ב ובחיבור‬ ‫וכו׳ הוא לחבר את התורה עם המצוות‬
‫הלולב לאתרוג יש חיבור בין עוה״ז‬ ‫ע״י שמביא את התורה בקיום המעשה‬
‫ועוה״ב שהוא חיבור שמים לארץ והוא‬ ‫וכו׳ ולכן האתרוג הוא המתחבר לשאר‬
‫עיקר תכלית הבריאה‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬ ‫המינים לחבר שמים וארץ שהוא המחבר‬
‫את התורה עם המצוות ע״י שמביא את‬
‫התורה בקיום המעשה‪ .‬עכ״ל‪ .‬עוד י״ל‬
‫הנה לעיל ראינו דמבואר ברמב״ן ובעוד‬ ‫בזה דבבחינה מסויימת האתרוג שמסמל‬
‫קדמונים ד״איסור כלאים״ בא‬ ‫החסיד הוא בשמים‪ ,‬דהוא עושה הכל‬
‫לשמור ״חוקות שמים״‪.‬‬ ‫לשם שמים וחי חיים של רוחניות ואינו‬
‫כז‬ ‫למינו‬ ‫מאמר ג‬ ‫אתרוג‬
‫שיש לתחתונים ענין פנימי‪ ,‬ענין שמיימי‪,‬‬ ‫והנה י״ל שזהו ג״כ ענין חיבור שמים‬
‫ענין שאין אנו רואים בחוש‪.‬‬ ‫ואח‪ .‬דהנה הענין ד״חקות שמים״‪,‬‬
‫וכמו שביאר הרמב״ן כנ״ל‪ ,‬היינו ד״אין‬
‫]הנה עיין בפ׳ כי תצא דכתיב ״לא‬ ‫לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל‬
‫תזרע כרמך כלאים פן תקדש‬ ‫ברקיע ומכה אותו ואומר לו גדל‪,‬‬
‫המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם״‪.‬‬ ‫שהצמחים כולם יסודותם בעליונים ומשם‬
‫ומבואר בפשוטו שיש ייחוד מיוחד לכלאים‬ ‫צוה להם השם את הברכה חיים עד‬
‫בכרם‪ ,‬ועוד מבואר שכלאי הכרם הוא‬ ‫העולם״‪ .‬נמצא דיש למצות כלאים שייכות‬
‫אסור בהנאה‪ ,‬ודלא כשאר כלאי צמחים‪.‬‬ ‫מיוחדת עם היסוד דיש לתחתונים יסוד‬
‫וצ״ב מאי שנא כרם משאר צמחים‪ .‬ולפי‬ ‫בעליונים ב‪ .‬הנה בפשוטו י״ל דאין אנו‬
‫הנתבאר בשורש האיסור דכלאים שהוא‬ ‫רואים בעיננו ענייני העליונים‪ ,‬וזהו עיקר‬
‫מורה שהצמחים כולם יסודותם בעליונים‪,‬‬ ‫ה״חידוש״ של הני ״חוקות שמים״‪ ,‬דמה‬
‫בפנימיות הבריאה‪ ,‬י״ל דיש לכרם ענין‬ ‫שקורא בהאי עלמא אין אמיתות עניינו‬
‫מיוחד באיסור כלאים‪ ,‬דהנה יש חילוק‬ ‫כפי ראות עיננו‪ ,‬אלא זהו פועל יוצא‬
‫בין ענבים ויין לשאר צמחים‪ ,‬דבשאר‬ ‫ממה שקורא בשמים‪ .‬ובזה יש חילוק בין‬
‫צמחים האוכל העיקרי הוא הדבר החיצון‪,‬‬ ‫כלאים לשאר מצוות‪ .‬דזהו בודאי‪ ,‬דגם‬
‫)ואפילו בדברים שיש להו מיץ אין המיץ‬ ‫שאר מצוות מישך שייכי לעולמות‬
‫אלא זיעה בעלמא‪ (,‬אבל ביין לחוד האוכל‬ ‫העליונים‪ ,‬אבל בשאר מצוות השייכות‬
‫העיקרי הוא החלק הפנימי )ואף שגם‬ ‫היא דמה שאנו עושים פועל גם בעולמות‬
‫זיתים עומדים בעיקרם להשמן שבפנים‪,‬‬ ‫העליונים‪ ,‬אבל בכלאים המצוה היא תוצאה‬
‫אבל השמן אינו עומד בעיקרו לאכילה‬ ‫מהעולמות העליונים‪ ,‬דמחמת שיש להני‬
‫ושתיה‪ ,‬אלא לשאר תשמישים כגון הדלקה‪,‬‬ ‫דברים ענין פנימי‪ ,‬לכן יש מצות כלאים‬
‫דהא ״שמן אזוקי מזיק ליה״(‪ .‬הנה חילוק‬ ‫שהיא לשמור הני עניינים‪ ,‬לשמור חוקות‬
‫זה בין ענבים ויין לשאר צמחים אינו‬ ‫השמים ולא לעבור עליהם‪ .‬וא״כ מצות‬
‫רק חילוק לגבי המאכל‪ ,‬אלא הוא גם‬ ‫כלאים יותר משאר מצוות‪ ,‬מראים על זה‬

‫ב‪ .‬אולם עי׳ בש״ך עה״ת על דברים פ״ב פי״ט שמבואר שיש עוד מצוה שבאה לשמור‬
‫חוקות שמים‪ ,‬דעיי״ש שבתב בשם הריקאנטי ז״ל טעם אחר לא תשחית את עצה‪ ,‬בבר‬
‫ידעת מאמר חז״ל )בראשית רבה י׳‪ ,‬ו׳( אין לך בל עשב ועשב מלמטה ובו׳‪ ,‬והנה בהשחיתו‬
‫למטה פוגם למעלה‪ ,‬אמנם אם אינו טוען פירות בבר פסק בוחו‪ ,‬ובבר ידעת מאמר חז״ל‬
‫)בבא בתרא כ״ו‪ (.‬לא שכיב שכחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זימנא‪ ,‬וזהו כי האדם עץ‬
‫השדה כפשוטו‪ ,‬ואמרו חז״ל בפרקי רבי אליעזר )פרק ל״ד( בשעה שכורתין אילן שעושה‬
‫פרי הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע‪ ,‬וכן בשעה שהנשמה יוצאה‬
‫מהגוף עד כאן‪ .‬הא דימה יציאת הנשמה לכריתת העץ‪ ,‬לפי שבשעת כריתתו נפסק אותו‬
‫כה שהיה אומר לו גדל‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫כח‬
‫למאכל עם כח רוחני‪ ,‬וכיון שהרוחניות‬ ‫חילוק לגבי האדם האוכל‪ ,‬דכמו דעיקרו‬
‫של המאכל הוא בתערובת‪ ,‬אסור לאכול‬ ‫של שאר צמחים הוא החיצוניות ועיקרו‬
‫המאכל‪ .‬וצע״ע בזה‪[.‬‬ ‫של הענבים עצמם הוא הפנימיות‪ ,‬הוא‬
‫הדין דהנפק״מ להאדם האוכל שאר צמחים‬
‫הנה לפ״ז כלאים הוא ענין השייך לחיבור‬
‫הוא החיצוניות שלו‪ ,‬דע״י אכילתו יש‬
‫שמים ו א^‪ ,‬דכלאים מראה דמה‬
‫לגוף כח לפעול‪ ,‬והנפק״מ לאדם השותה‬
‫שקורא בהאי עלמא‪ ,‬בארץ‪ ,‬הוא פועל‬
‫היין הוא בעיקרו בפנימיות שלו‪ ,‬דיין‬
‫יוצא ממה שקורא בשמים‪ ,‬וא״כ הוא‬
‫גורם לו שמחה ושכרות ושיבוש הדעת‪.‬‬
‫מורה שיש חיבור בין הקורות בא ‪p‬‬
‫ובאופן שבין מצד החפצא של המאכל‬
‫להקורות בשמים‪.‬‬
‫ובין מצד הגברא האוכל אין החילוק בין‬
‫והנה כששומרים מלעבור איסור כלאים‪,‬‬ ‫יין לשאר צמחים רק בזה רכל מין הוי‬
‫אז יש חיבור שמים ו א ^ מתוקן‪,‬‬ ‫מיוחד לעצמו‪ ,‬אלא החילוק הוא גם‬
‫דמה שקורא בהאי עלמא‪ ,‬הוא פועל יוצא‬ ‫דשאר צמחים פועלים בחיצוניות האדם‬
‫ממה שקורא בשמים באופן מתוקן‪ ,‬אבל‬ ‫ע״י חיצוניות‪ ,‬ויין פועל בפנימיות האדם‬
‫אם עוברים על איסור כלאים ח״ו‪ ,‬אז‬ ‫ע״י פנימיות‪ .‬וא״כ י״ל דבשאר מאכלים‬
‫יש פגימה בהחיבור שמים ו א^‪ ,‬דמה‬ ‫יש איסור כלאים שיש איסור לערב‬
‫שקורא בהאי עלמא הוא פועל יוצא‬ ‫הכוחות הפנימיות‪ ,‬אבל אם כבר עירבם‬
‫מכוחות מעורבות בשמים‪ ,‬והרי הקב״ה‬ ‫אין המאכל נאסר‪ ,‬דאה״נ האי מאכל גדל‬
‫״אינו רוצה״ שהני כוחות יהיו מעורבות‪.‬‬ ‫על ידי עירוב כוחות רוחניות‪ ,‬אבל עתה‬
‫האוכל הוי אוכל רגיל שגידל ושפיר יכול‬
‫לאכלו‪ .‬אבל יין דגם הוי ״מאכל רוחני״‪,‬‬
‫הנה לפ״ז יש לנו עוד טעם לפסול‬ ‫א״כ כל דהרוחניות של המאכל הוא‬
‫״אתרוג המורכב״‪ .‬די״ל דכיון‬ ‫בתערובת אסור לאכול המאכל‪ .‬וגם‬
‫דאתרוג זו גדל ע״י הרכבה‪ ,‬דהוא‬ ‫התבואה שגדל בכרם נאסרה‪ ,‬משום‬
‫פגימה בהחיבור שמים ו א^‪ ,‬לכן הוא‬ ‫דכשמערב כח התבואה עם כח היין הרי‬
‫פסול להאי מצוה שבא לחבר שמים‬ ‫יש בהאי תבואה גם כח רוחני כיון שיש‬
‫ואח‪ .‬וא״ש‪.‬‬ ‫בה כח יין‪ ,‬ולכן גם התבואה נעשה‬
‫כט‬ ‫למינו‬ ‫מאמר ד‬ ‫אתרוג‬

‫מאמר ד‬

‫אתרוג המורכב פסול משום דהוא פגום ״לתקן חטא עץ‬

‫הדעת״‬
‫טוב ורע כלאים‪ ,‬ועליה אתמר ומעץ הדעת‬ ‫א‬
‫טוב ורע לא תאכל‪ .‬עכה״ל‪ .‬ועי׳ בזוה״ק‬ ‫הנה העירוני שיש הרבה מקורות‬
‫ח״ג דף פו ע״ב דאיתא כלאים מהו‬ ‫דהעירבוביא ד״טוב ורע״ שיש‬
‫כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא‬ ‫ב״עץ הדעת״ הוא כמין ״כלאים״‪ ,‬דעיין‬
‫כמה דאת אמר )ירמיה לז( אל בית הכלא‬ ‫בתיקוני זהר דף צז ע״ב דאיתא וז״ל‬
‫בגין דלא למעבד מידי כלאים מניעותא‬ ‫בכל פקודא ופקודא‪ ,‬איהו עץ פרי עושה‬
‫דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון‬ ‫פרי למינו‪ ,‬נטוע בגן בלא ערבוביא כלל‪,‬‬
‫כלאים ערבובייא דעביד ערבוביא בחילא‬ ‫ובגין דא אמר למינו‪ ,‬אבל עץ הדעת‬
‫דלעילא ואכחיש פומבי דמלכא כמה‬ ‫טוב ורע לא אתמר ביה למינו‪ ,‬אבל‬
‫דאתמר )ובגין כך( ובגד כלאים שעטנז‬ ‫מעורב מין דלא במיניה‪ ,‬ובגיניה אתמר‬
‫לא יעלה עליך‪ ,‬תא חזי‪ ,‬כתיב )בראשית‬ ‫שדך לא תזרע כלאים וכר‪ ,‬שעטנז לא‬
‫ב( ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו‬ ‫יעלה עליך‪ .‬ע״כ‪.‬‬
‫כי ביום אכלך ממנו מות תמות‪ .‬והא‬
‫אתמר‪ ,‬דשני פקודוי דמלכא‪ ,‬ואחלף עץ‬ ‫ון‪J‬י*יץ בתיקוני זהר דף קט ע״א דאיתא‬
‫חיים‪ ,‬דביה אשתלים כלא‪ ,‬וביה תליא‬ ‫וזה״ל ודא איהו שדך לא תזרע‬
‫מהימנותא‪ ,‬ואתדבק באתר אחרא‪ ,‬והא‬ ‫כלאים ובגד כלאים שעטנז‪ ,‬וכל מאן‬
‫תנינן‪ ,‬בכלא בעי בר נש לאחזאה עובדא‬ ‫דערב לון אתמר ביה את מקדש ה׳ טמא‬
‫כגוונא דלעילא‪ ,‬ולמעבד עובדא כמה‬ ‫וגומר‪ ,‬דבשבת דאתפשט קודשא בריך‬
‫דאצטריך‪ ,‬ואי אשתני במלה אחרא‪ ,‬הוא‬ ‫הוא מאלין לבושין ואתלבש בלבושין‬
‫אנגיד עליה לשריא ביה מלה אחרא דלא‬ ‫דקודשא‪ ,‬לא צריך לקרבא קדמוהי )נ״א‬
‫אצטריך‪ .‬ע״כ‪.‬‬ ‫קדמיהון( לבושין דחול‪ ,‬דמוחא לא מקבל‬
‫טומאה‪ ,‬הדא הוא דכתיב הלא כה דברי‬
‫]וןןי׳ בפ׳ הון עשיר לריש מס׳ כלאים‬ ‫כאש נאם ה׳‪ ,‬דביה לא יכיל לאתערבא‬
‫דאיתא וז״ל כלאים יש בו תשעה‬ ‫שום עירוב‪ ,‬אלא בלבושין דאתלבש בשבת‬
‫פרקים כנגד תשעה קללות שנתקללה‬ ‫ויומין טבין יכיל לאתערבא‪ ,‬ובגינייהו מני‬
‫האח על חטא אדם הראשון שעירב‬ ‫למעבד הבדלה‪ ,‬דלתתא אית אילנא מעורב‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬
‫וז״ל אבל בכאן למטה יבאר בשל מטה‬
‫ויזכיר שם חוקי ישראל שיחוגו חג ה׳‬
‫שבעת ימים בזמן האסיפה ושיטלו בו‬
‫מצות הלולב לכפר על קלקולו של‬
‫אבינו הראשון שהיה בזמן הזה וזהו‬
‫שסמך לו מיד ולקחתם לכם‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫הרי מבואר דמצות ד׳ מינים הוא תיקון‬
‫לחטא אדם הראשון‪.‬‬
‫לו כולם וכר וא״כ היה עץ הדעת וכר‬
‫וגןיי׳ בבית אפרים בהקדמה דאיתא וז״ל‬
‫וגם הלום ראיתי בדברי אא״ז הגאון‬
‫בעל לב ארי׳ שכתב ע״פ מ״ש חז״ל עץ‬
‫שאכל אדם הראשון אתרוג היה ואכילתו‬
‫הוא היה עון הראשון בעולם ולזה רמז‬
‫כאן ראשון לחשבון עונות ודפח״ח‬
‫ומתישב בזה מ״ש הכתוב פרי עץ הדר‬
‫וכפת תמרים חשיב האתרוג תחלה כדי‬
‫להסמיכו על תיבת הראשון שג״כ מרומז‬
‫על האתרוג כמ״ש‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי מבואר‬
‫שיש בזה ייחוד מיוחד להאתרוג משום‬
‫שזה היה הפרי שאדם חטא עמו‪ .‬ועי׳‬
‫בהמשך דברי רבנו בחיי דאיתא וז״ל‬
‫מוליך ומביא למי שהרוחות שלו‪ ,‬מעלה‬
‫ומוריד למי שהשמים והארץ שלו‪ ,‬ובזה‬
‫נתעורר על היחוד כי לפי שקיצץ אבינו‬
‫הראשון וחטא באתרוג לבדו אין אנו‬
‫מביאין האתרוג לבדו אלא נביאהו עם‬
‫שאר הפרי ליחדו עם כולן וכולן עמו‪,‬‬
‫ומזה אנו מתקנין את אשר עיותו ומרצין‬
‫בו המקום‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫וןןי׳ בסדור יעב״ץ דאיתא וז״ל אתרוג‬
‫במלכות והוא מלשון תרגום לא‬
‫תירוג דמרגג למיכל כי פרי הדר הוא‬
‫בסוד עץ הדעת שבו חטא אדם הראשון‬
‫אתרוג‬ ‫ל‬
‫הכוחות הקדושות בטמאות באבלו מעץ‬
‫הדעת טוב ורע הדומה לכלאים‪ .‬ע״כ‪.‬‬
‫ועיין בספר יד דוד עה״ת דאיתא וז״ל‬
‫העץ הדעת אסור משום כלאים דהנה‬
‫איתא במדרש הנעלם אילן דחב ביה‬
‫אדם הראשון חד אמר חטה היה ואוחרנין‬
‫אמרי תאנה היה וכולהון קשוט דאותו‬
‫אילן היו גדילין בו כל המינים ונאסרו‬
‫משום כלאים וכו׳‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ בס׳ אמרי‬
‫יהודה דאיתא וז״ל גמלתהו טוב ולא‬
‫רע כל ימי חייה‪ ,‬דרשה צמר ופשתים‬
‫ותעש בחפץ כפיה‪ ,‬ופרש״י וכו׳ דקאי‬
‫על התוה״ק הנק׳ אשת חיל ומובן דקאמר‬
‫גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה‬
‫שיהיה הטוב רק טוב ולא יתערב בו‬
‫כל רעה‪ ,‬וקאמר הטעם כי דרשה צמר‬
‫ופשתים ותעש בחפץ כפיה‪ ,‬הענין כי‬
‫צמר ופשתים הוא כלאים שעטנז ודרשו‬
‫עליו שטן עז הרצון כי כמו שישנו‬
‫כלאים שעטנז על האדם נעשה ג״כ‬
‫תערובות כח רע וטוב אצל האדם וזה‬
‫ענין עץ הדעת טוב ורע שנתערב רע‬
‫בטוב וטוב ברע וצריך לברר הטוב מהרע‬
‫ולהסירו‪ ,‬ומובן ההמשך כי התוה״ק‬
‫הנקראת אשת חיל גמלתהו טוב ולא רע‬
‫שהטוב לא יהיה מעורב ברע כלל והטעם‬
‫כי דרשה צמר ופשתים כי הבינה את‬
‫הענין שלא יהיה אצלו כלאים‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬
‫הנה יש הרבה מקורות דמצות ד׳ מינים‬
‫באה לתקן חטא עץ הדעת‪ ,‬לדוגמא‪,‬‬
‫עי׳ ברבנו בחיי בפרשת אמור דאיתא‬
‫לא‬ ‫למינו‬
‫בנטיעות והיינו שגרם להפריד בין מדת‬
‫התפארת ומדת המלכות‪ ,‬וענינם של מדת‬
‫התפארת ומדת המלכות מבואר בשל״ה‬
‫הק׳ תצוה תורה אור )ב( הנה כלל סוד‬
‫הבנין שלמעלה הוא קב״ה ושכינתיה‬
‫דהיינו תפארת הכולל שש קצוות ומשפיע‬
‫למלכות ומתייחד ומזדווג עמה‪ ,‬וכ״כ‬
‫בתולדות אדם וכו׳ ההנהגה שהם חסד‬
‫דין ורחמים נפעלים על ידי שבע ספירות‬
‫שהם חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד‬
‫מלכות בסוד זכר ונקיבה ששה קצוות‬
‫בסוד הזכר המשפיעים ששה קצוות‪ ,‬בסוד‬
‫הנקבה מלכות המקבלת ההשפעה להנהיג‬
‫בהם את העולמות ובחטאו של האדם‬
‫הפריד את מדת המלכות שהיא מנהיגה‬
‫את העולמות משאר הספירות המשפיעות‬
‫בה שזהו ענין קיצוץ בנטיעות‪ ,‬ובהמשך‬
‫דבריו שם ג‪:‬ו מבואר שזהו שורש הענין‬
‫שמצות ד׳ מינים בא לכפר על חטא‬
‫אדה״ר וז״ל ויאכל בכאן חטא אדם שכבר‬
‫הזהירו ומעץ הדעת טוב ורע וגו׳ וכלל‬
‫בו שתי אזהרות אחת למטה ואחת למעלה‬
‫שלא יאכל מפרי עץ הדעת שלא יתלבש‬
‫בתאוות ולמעלה שלא יהרהר אחר דוגמתו‬
‫ולא יתפתה לומר שהוא העיקר ושאין‬
‫למעלה ממנו סיבה עליונה כדעת דור‬
‫הפלגה זהו לשון ומעץ הדעת טוב ורע‬
‫לא תאכל ממנו‪ ,‬לכך הוסיף לומר ״ממנו״‬
‫כלומר לא תפרידנו ולא תעשה מן הפרי‬
‫אילן בפני עצמו ולא מן הענף שורש‬
‫בפני עצמו וכן לשון ״ויאכל״ כלומר‬
‫שעבר על שתיהם וזהו לשון אכילה שהוא‬
‫כליון הדבר והשחתתו וליסדך הכתוב‬
‫שהשחית משני צדדין שאכל מן הפרי‬
‫למטה וקיצץ בדוגמתו למעלה וכו׳ ומשם‬
‫מאמר ד‬ ‫אתרוג‬
‫שקצץ בנטיעות לפיכך צריך לחברה בלולב‬
‫עץ החיים‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫וןןי׳ בספר זמן שמחתנו למו״ר הגר״ד‬
‫כהן שליט״א דאיתא וז״ל עיין בספר‬
‫עיר מקלט שכתב טעם לד׳ מינים כי סוד‬
‫ד׳ מינים מרומזים לד׳ אותיות דשמא‬
‫קדישא לתקן עון הראשון שפגם אדם‬
‫הראשון וכו׳ וזה שאמר ראשון לחשבון‬
‫עונות אותו עון של אדם הראשון‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫]עיי״ש בספר זמן שמחתנו שהביא תוספת‬
‫ביאור בהא דמצות ד׳ מינים מתקן‬
‫חטא עץ הדעת וז״ל ובשורש ענין זה‬
‫מצאנו בדברי רבנו בחיי ענין עמוק מאוד‬
‫בסוד הענין שמצות ד׳ מינים בא לכפר‬
‫על חטא אדה״ר‪ ,‬ועיין מש״כ בבראשית‬
‫ב‪:‬ט עץ החיים ועץ הדעת למעלה הם‬
‫תפארת ועטרת )מלכות( והאדם חטא‬
‫במעשה ובמחשבה בעץ הדעת ובדוגמתו‪,‬‬
‫והנה אדם בחטאו לא כפר בשם המיוחד‬
‫כי אע״פ שהיה רואה עץ החיים כנגדו‬
‫היה סבור שעץ הדעת עיקר‪ ,‬ונמשך אחריו‬
‫להאמין כי הוא העיקר בהיותו טוב ורע‬
‫כולל כל ההפכים כולן וכל הפעולות‬
‫בעליונים ובשפלים נעשים על ידו ומטעם‬
‫זה הזכיר הכתוב פרי בעץ הדעת ולא‬
‫תמצא כן בעץ החיים‪ ,‬וחטאו היה שקיצץ‬
‫בנטיעות כלומר שקיצץ כת השם המיוחד‬
‫הנכנס בנטיעה והיה סיבה שתיבש הנטיעה‬
‫ותשחת וראויה הנטיעה שתנקם ממנו‬
‫ולכך נענש במיתה שתפרד נפשו במותו‬
‫מגופו כנגד מה שהפריד הכת העליון מן‬
‫הנטיעה וכו׳ ודברי רבנו בחיי אלו הם‬
‫בפנימיות התורה ואינם לפי ערכנו‪ ,‬אמנם‬
‫מה שמבואר בדבריו שבחטא אדה״ר קיצץ‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬
‫את הכל׳ וכן במש״כ כי לפי שקיצץ אבינו‬
‫הראשון וחטא באתרוג לבדו אין אנו‬
‫מביאין האתרוג לבדו אלא נביאהו עם‬
‫שאר הפרי ליתרו עם כולן וכולן עמו‬
‫ומזה אנו מתקנין את אשר עיותו ומרצין‬
‫בו המקום׳ דהיינו שחטאו של אדה״ר היה‬
‫במה שקיצץ בנטיעות והפריד את מדת‬
‫המלכות המקבלת את ההשפעה ממרת‬
‫התפארת הכוללת את הספירות המשפיעות‬
‫ולתיקון החטא נצטונו בכל שנה להביא‬
‫את האתרוג עם הלולב ולחברם יחד לחבר‬
‫את האתרוג שהוא מדת המלכות והוא‬
‫בחינת עץ הדעת עם הלולב שהוא מדת‬
‫התפארת והוא בחינת עץ החיים לחבר את‬
‫ההנהגות של הקב״ה ביחד ולתקן מה‬
‫שקילקל אדה״ר בחטאו‪ ,‬וזהו התפילה‬
‫שאומרים בשעת אגודת הלולב מובא‬
‫במחזורים יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקי‬
‫ואלוקי אבותי שיתקשרו ע״י אגודת לולב‬
‫זה הגדולה והגבורה והתפארת והנצח‬
‫וההוד כל כל בשמים ובא^ לך ה׳ הממלכה‬
‫דהיינו שבחיבור כל הד׳ מינים אנו באים‬
‫לחבר כל הספירות שהם גדולה גבורה‬
‫תפארת נצח הוד יסוד מלכות‪ .‬עכה״ד‪[.‬‬
‫שאכל ממנו אדה״ר עם הלולב שהוא עץ‬
‫החיים המורה על מדת התפארת הפועלת‬
‫הנה לפ״ז י״ל שיש לנו עוד טעם לפסול‬
‫״אתרוג המורכב״‪ .‬די״ל דכיון‬
‫דאתרוג זו גדל על עץ מורכב‪ ,‬א״כ אתרוג‬
‫זו גדל על עץ הדומה לעץ הדעת‪ ,‬עץ‬
‫שיש בו כלאים‪ ,‬וא״כ אין אתרוג זו ראוי‬
‫לתקן חטא עץ הדעת‪.‬‬
‫אתרוג‬
‫ואילך נצטוינו בתורה להביא בתשרי שנברא‬
‫בו אדם אתרוג עם לולב ומיניו כדי לחבר‬
‫וליחד את הכל ומבואר דהענין של נטילת‬
‫האתרוג עם הלולב הוא לחבר וליחד את‬
‫מה שקיצץ בנטיעות אדה״ר‪ ,‬וכך מבואר‬
‫ג״כ בדבריו ויקרא כג‪:‬מ כי לפי שקיצץ‬
‫אבינו הראשון וחטא באתרוג לבדו אין‬
‫אנו מביאין האתרוג לבדו אלא נביאהו עם‬
‫שאר הפרי ליתרו עם כולן וכולן עמו‪,‬‬
‫ומזה אנו מתקנין את אשר עיותו ומרצין‬
‫בו המקום‪ ,‬וענין זה שכתב רבנו בחיי הוא‬
‫הענין שהבאנו לעיל וכר מסדור יעבץ‬
‫אתרוג במלכות והוא מלשון תרגום לא‬
‫תירוג דמרגג למיכל כי פרי הדר הוא בסוד‬
‫עץ הדעת שבו חטא אדם הראשון שקצץ‬
‫בנטיעות לפיכך צריך לחברה בלולב עץ‬
‫החיים כנ״ל‪ ,‬ויסוד הדברים שאדה״ר חטא‬
‫במה שקיצץ בנטיעות דהיינו שהפריד את‬
‫מדת המלכות שהיא מנהיגה את העולמות‬
‫ממרת התפארת הכוללת את שש הספירות‬
‫המשפיעות בה‪ ,‬ולכן התיקון על חטא‬
‫אדה״ר הוא בחיבור האתרוג עם הלולב‬
‫שענינו לחבר את האתרוג שהוא מורה על‬
‫מדת המלכות והוא עץ הדעת האתרוג‬
‫להשפיע במרת המלכות להנהיג את‬
‫העולמות ולכן מצות ד׳ מינים יש בה‬
‫תיקון על חטא אדה״ר וזהו גם הביאור‬
‫במש״כ רבנו בחיי ומשם ואילך נצטוינו‬
‫בתורה להביא בתשרי שנברא בו אדם‬
‫אתרוג עם לולב ומיניו כדי לחבר וליחד‬
‫לג‬ ‫למינו‬ ‫מאמר ה‬ ‫אתרוג‬

‫מאמר ה‬

‫אתרוג המורכב פסול משום שכשמאחדים יש הדגשה שלא‬

‫יהא שם כלאים‬
‫]ןןי׳ במס׳ מנחות דף כז ע״א דאיתא ד׳‬
‫מינין שבלולב ב׳ מהן עושין פירות‬
‫וב׳ מהם אין עושין פירות העושין פירות‬
‫יהיו זקוקין לשאין עושין ושאין עושין‬
‫פירות יהיו זקוקין לעושין פירות ואין‬
‫אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהו כולן‬
‫באגודה אחת וכן ישראל בהרצאה עד‬
‫שיהו כולן באגודה אחת שנאמר הבונה‬
‫בשמים מעלותיו ואגודתו על א ^ יסדה‪.‬‬
‫ועיין ברש״י שם דאיתא וז״ל בהרצאה‬
‫כשהן מתענין אין נענין עד שיהו כולן‬
‫באגודה אחת צדיקים ורשעים דומיא‬
‫דעושין ואין עושים פירות‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי‬
‫מבואר ברש״י דהני שאין עושין פירות‬
‫היינו ״רשעים״‪ .‬אבל עי׳ בתנחומא אמור‬
‫י״ז דאיתא מה טיבן של ארבעה המינים‬
‫הללו מהן שעושין פירות ומהן שאינן‬
‫עושין פירות פרי עץ הדר כפות תמרים‬
‫אלו צדיקים שיש להם מעשים טובים‬
‫וענף עץ עבות וערבי נחל אלו בינונים‬
‫שיש בישראל אמר הקב״ה כלכם כאחד‬
‫תעשו אגודה אחת כדי שלא יהיה בבני‬
‫פסולת אם עשיתם כן אני מתעלה עליכם‬
‫וכן הנביא אומר הבונה בשמים מעלותיו‬
‫ואגודתו על ארץ יסדה ואימתי הוא מתעלה‬
‫א‬
‫הנה ראינו דאיגוד הד׳ מינים מרמז על‬
‫איגוד ואיחוד בכלל ישראל‪ .‬דעי׳‬
‫במדרש רבה ויקרא פרשה ל׳ פסקה י״ב‬
‫דאיתא פרי עץ הדר אלו ישראל מה‬
‫אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח כך‬
‫ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה‬
‫ויש בהם מעשים טובים כפות תמרים‬
‫אלו ישראל מה התמרה הזו יש בו טעם‬
‫ואין בו ריח כך הם ישראל יש בהם‬
‫שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים‬
‫וענף עץ עבות אלו ישראל מה הדס יש‬
‫בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם‬
‫שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה‬
‫וערבי נחל אלו ישראל מה ערבה זו אין‬
‫בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל‬
‫יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה‬
‫ולא מעשים טובים ומה הקב״ה הוא‬
‫עושה להם לאבדן אי אפשר אלא אמר‬
‫הקב״ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן‬
‫מכפרין אלו על אלו ואם עשיתם כך‬
‫אותה שעה אני מתעלה הה״ד )עמוס ט(‬
‫הבונה בשמים מעלותיו ואימתי הוא‬
‫מתעלה כשהן עשויין אגודה אחת שנאמר‬
‫)שם( ואגודתו על א ^ יסדה‪ .‬ע״כ‪.‬‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫לד‬
‫בשם ישראל‪ ,‬ואעפ״כ יש לו שכר וכמו‬ ‫כשהן עושין אגורה אחת שנאמר ואגירתו‬
‫שאמרו)מגילה יג‪ ,‬א( כל הכופר בעבודה‬ ‫על א ^ יסרה‪ .‬הרי מבואר רהני שאין‬
‫זרה כו׳‪ ,‬ולכן כולם אחודין זה בזה‪,‬‬ ‫עושין פירות היינו בינונים‪ .‬ולפ״ז משמע‬
‫וזהו ״וצמחו בבין חציר כערבים על‬ ‫ראין הרשעים חלק מהאגורה כלל‪ .‬וצ״ע‪.‬‬
‫יבלי מים״‪ ,‬אף שהם ״ערבים״ והם ערבי‬ ‫והנה עי׳ באררת אליהו על רברים פל״ג‬
‫נחל בלא טעם ולא ריח‪ ,‬יצמחו על‬ ‫פ״ה ראיתא וז״ל ועור‪ ,‬כמו שנאמר‬
‫יבלי מים‪ ,‬וכמו שנאמר )ירמיה יז‪ ,‬ח(‬ ‫)ישעיה מר‪ ,‬ר‪-‬ה(‪ ,‬וצמחו בבין חציר‬
‫והיה כעץ שתול על מים ועל יובל‬ ‫כערבים על יבלי מים זה יאמר לה׳ אני‬
‫ישלח שרשיו‪ ,‬וזהו ״על יבלי מים״‪ ,‬לכן‬ ‫וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ירו‬
‫הם אחודין זה בזה‪ ,‬וזה שאמר‪ ,‬״אף‬ ‫לה׳ ובשם ישראל יכנה‪ ,‬והם ארבע‬
‫חבב עמים״ הם הדומין לערבות‪ ,‬״כל‬ ‫כתות‪ ,‬כמו שאמרו)ויק״ר ל‪ ,‬יא(‪ ,‬ארבעה‬
‫קרשיו בידך״ הם הדומין לאתרוג‪ ,‬״והם‬ ‫מינים בלולב‪ ,‬אחר טעם וריח‪ ,‬טעם בלא‬
‫תכו לרגליך״ הם הדומין להדס‪ ,‬״ישא‬ ‫ריח‪ ,‬ריח בלא טעם‪ ,‬לא טעם ולא ריח‪,‬‬
‫מדברתיך״ הם הדומין ללולב‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי‬ ‫וכולם אגורין זה בזה‪ ,‬״טעם וריח״ הם‬
‫מבואר בדברי האד״א שהא שהערבות‬ ‫התלמירי חכמים העוסקין בתורה ובעלי‬
‫הם דומים לאלו שהם בלא תורה ובלא‬ ‫מצות גם כן‪ ,‬״וטעם בלא ריח״ תורה‬
‫מצוות‪ ,‬היינו דוקא אלו שאין פורשין‬ ‫בלא מצות‪ ,‬כמו שאמרו )יבמות קט‪ ,‬ב(‬
‫מדרכי הציבור‪) .‬הנה לפ״ז נמצא דהיסוד‬ ‫האומר אין לו אלא תורה אין לו אלא‬
‫ד״יבוא אלו ויכפר על אלו״ היינו דוקא‬ ‫תורה כר‪ ,‬״ריח בלא טעם״ הם בעלי‬
‫על אלו שאין פורשין מדרכי הציבור‪.‬‬ ‫מצות‪ ,‬״לא טעם ולא ריח״ בלא תורה‬
‫ולפ״ז נמצא דה״חסיד״ שהוזכר במסילת‬ ‫ובלא מצות‪ ,‬רק שאין פורשין מרדכי‬
‫ישרים פי״ט רק צריך להשתדל לכפר‬ ‫הצבור‪ ,‬ואף על פי כן כולם אחודים‬
‫על אלו שאף שאין מקיימים התורה‬ ‫זה בזה‪ ,‬לבד אתרוג שהוא פרוש מן‬
‫אבל אינם פורשין מדרכי הציבור‪ .‬וצע״ע‬ ‫העולם‪ ,‬אך אעפ״כ בשעת נטילה צריך‬
‫בזה‪ .‬ובפרט צ״ע בזה למעשה לענין‬ ‫לחברן יחד‪ ,‬וזהו שאמר‪ ,‬״זה יאמר לה׳‬
‫חילונים שבזמנינו‪ ,‬דלפי דברי האד״א‬ ‫אני״ הוא בעלי תורה ומצות‪ ,‬״וזה יקרא‬
‫אפשר דאין ענין לכפר על תינוק שנשבה‬ ‫בשם יעקב״ הם הלומדים בלא מצוה‪,‬‬
‫כיון דלמעשה אינו מכנה עצמו בשם‬ ‫והיינו שלומד לשם יעקב‪ ,‬כמו שנאמר‬
‫ישראל‪ ,‬ולא כפר בע״ז‪ ,‬וצ״ע בזה‪(.‬‬ ‫״תורה צוה וגו״׳‪ ,‬שכך קיבל מאבותיו‬
‫לפ״ז אולי מיושבת הסתירה הנ״ל בין‬ ‫ולא לשמה‪ ,‬״וזה יכתוב ידו לה״׳ הם‬
‫רש״י לתנחומא‪ ,‬דכוונת רש״י היינו‬ ‫בעלי מצות שעושין בידיהם‪ ,‬בלא תורה‪,‬‬
‫לרשעים שעדיין יכונה בשם ישראל‪ ,‬אבל‬ ‫ולכן כתיב בשניהם לה׳ שהם עושין‬
‫התנחומא הזכיר בינונים לאפוקי רשעים‬ ‫לה׳‪ ,‬״ובשם ישראל יכנה״ הוא בלא‬
‫שפרשו מדרכי הציבור‪ .‬וצע״ע‪[.‬‬ ‫תורה ובלא מצוה רק שמכנה את עצמו‬
‫לה‬ ‫למינו‬ ‫מאמר ה‬ ‫אתרוג‬
‫עליהן‪ ,‬לזה מיישב ועל הכלאים היינו‬
‫לעקור הכלאים‪ ,‬וכשתחשוב תיבת הכלאים‬ ‫הנה אפשר דהא דהד׳ מינים מרמזים‬
‫תמצא מנין המן וי״א יתירים היינו המן‬ ‫על איגוד ואיחוד בכלל ישראל‬
‫וי׳ בניו שהמה נגד י״א כתרין תתאין‪,‬‬ ‫הוא עצמו סיבה לפסול אתרוג המורכב‪.‬‬
‫ולכך הקדימו להכריז על מצות שקלים‬
‫לעקור המן וי׳ בניו שהמה הכלאים‪.‬‬ ‫דןןי׳ במשנה בריש שקלים דאיתא דבאחד‬
‫עכ״ל‪ (.‬אבל יש להעיר‪ ,‬דלפ״ז אה״נ חזינן‬ ‫באדר משמיעין על השקלים ועל‬
‫שיש קשר בין שקלים לכלאים‪ ,‬דשקלים‬ ‫הכלאים‪ .‬וראיתי הרבה מפרשים שנקטו‬
‫הוא האופן לעקור כלאים מבינינו‪ ,‬אבל‬ ‫ע״פ משמעות המשנה הנ״ל שיש באמת‬
‫עדיין לית לן הסבר מהו המהות של האי‬ ‫קשר בין שקלים לכלאים‪ ,‬ודוקא משמיעים‬
‫קשר‪ .‬וי״ל עוד נוסח בביאור הקשר בין‬ ‫על שניהם בהדי הדדי‪.‬‬
‫שקלים לכלאים ע״פ המבואר בספר מגלה‬
‫]הנה ראינובכ״מ ע״פ הרבה מקורות‬
‫עמוקות על ואתחנן אופן קפ״ו‪ ,‬עיי״ש‪,‬‬
‫שיש קשר מיוחד בין כלאים‬
‫דלפ״ז שקלים וכלאים הם ב׳ דברים‬
‫לעמלק‪ ,‬דהסמל למהותו של עמלק הוא‬
‫שמקבילות להמאורעות בשמים ביום ר״ח‬
‫חיבור שור וחמור‪ .‬ומבואר במס׳ מגילה‬
‫אדר‪ .‬אבל גם בזה יש להעיר‪ ,‬דהא גופא‬
‫דף י״ג דהקדמת שקלי ישראל לשקלי‬
‫צ״ב‪ ,‬למה הני ב׳ מאורעות השייכות להני‬
‫המן הוא אופן לנצח המן ועמלק‪ ,‬וא״כ‬
‫דברים‪ ,‬שקלים וכלאים‪ ,‬נעשים באותו‬
‫אפשר דזהו גופא ״קשר״ בין שקלים‬
‫יום בשמים‪ ,‬ועדיין לית לן הסבר מהו‬
‫לכלאים‪ ,‬דשקלים הוא האופן לנצח‬
‫המהות של הקשר בין שקלים וכלאים‪[.‬‬
‫הכלאים‪) .‬ועיין במעשה רוקח בריש מס׳‬
‫והנה הרבה מפרשים כתבו דהקשר הוא‬ ‫שקלים שכך כתב בביאור המשנה הנ״ל‬
‫מבוסס על הא דשקלים מורה על‬ ‫וז״ל כדי ליישב משנה ראשונה בא׳ באדר‬
‫״אחדות גמורה בכלל ישראל״ )והרי ע״י‬ ‫משמיעין על השקלים ועל הכלאים‪,‬‬
‫השקלים קונים הקרבנות ציבור שהובאו‬ ‫ולכאורה תמוה מה ענין זה לזה שיכריזו‬
‫ע״י כל כלל ישראל ביחד(‪ ,‬ועיין בדרשת‬ ‫על שתיחן כאחת‪ ,‬לפי פשוטה יש לומר‬
‫הגריא״ח בדרוש לשבת פ׳ שקלים שהאריך‬ ‫דידוע מאמר חז״ל צפח חקב״ה שעתיד‬
‫בחשיבות הענין ד״איחוד״ בכלל ישראל‬ ‫המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך‬
‫וכתב וז״ל צריך להבין מה ענין מינוי‬ ‫הקדים שקליהן לשקליו‪ ,‬הרי שמצות‬
‫בני ישראל שיהיה גורם נגף ח״ו ולמה‬ ‫שקלים להגין על ישראל מן המן‪ ,‬וידוע‬
‫נתינת השקלים הוא תועלת לזה לכפר‬ ‫דהמן וי׳ בניו המה נגד י״א כתרין תתאין‬
‫על נפשותיהם‪ ,‬אבל לפי מ״ש למעלה‬ ‫בקליפה‪ ,‬ודבר זה מרמז התנא כאן‪ ,‬בא׳‬
‫שהמספר הנופל בישראל אינו מצד חילוק‬ ‫באדר משמיעין על השקלים‪ ,‬אך שלא‬
‫מספרם שהמקום מפריד ביניהם כמ״ש‬ ‫יקשה למה מקדימין כל כך מא׳ באדר‪,‬‬
‫כיון שהם בגדר אחדות אלא כל מנינם‬ ‫היה די איזה ימים קודם ר״ח ניסן להכריז‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬
‫והנה אפשר להסביר האי ״הגבלה״ בכמה‬
‫אופנים‪ ,‬ואחד מהם הוא שי״ל‬
‫דבהדי ההשמעה על השקלים‪ ,‬גם‬
‫משמיעים על הכלאים‪ ,‬להורות דאה״נ‬
‫צריכים לאחד לגמרי ע״י השקלים‪ ,‬אבל‬
‫רק לאחד כדי לעשות רצון שמים‪ ,‬אבל‬
‫אם יש אלו שאי אפשר לחבר אתם‬
‫לעשות אגודה אחת לשם שמים אז אין‬
‫לאחד אתם‪.‬‬
‫חבירו העשיר מתנשא על הדל ומתגאה‬
‫וראיתי שהרבה מפרשים כתבו ביאור‬
‫זה בה״הגבלה״ הנ״ל‪ .‬עיין בס׳‬
‫אהבת יהונתן בהפטרת פרשת שקלים‬
‫וז״ל ועוד אמ״ו זצ״ל מה דאי׳ בגמרא‬
‫בא׳ באדר משמיעין על השקלים ועל‬
‫הכלאים ואמ״ו הטעם למה היו נותנין‬
‫מחצית השקל ולמה לא ירבה לפי שהאדם‬
‫לא יחשוב מחשבת חוץ שהוא אינו צריך‬
‫לאחרים אלא כל ישראל צריכין זה לזה‬
‫ובן אדם לבדו איננו כלום וזה הי׳ ג״כ‬
‫מחצית השקל שהוא לבדו אינו כלום אם‬
‫לא בהצטרף לו עוד חצי שקל אחר ולכן‬
‫היו נותנין כל העובר על הפקודים מחצית‬
‫השקל להורות שהוא לבדו אינו כלום‬
‫אלא צריכין כל ישראל להיות באגודה‬
‫אחת וכן העשיר לא ירבה דאם היה נותן‬
‫שקל שלם נסתר הנ״ל ויחשוב שהוא אינו‬
‫צריך לאחרים וכל זה הוא בצריכין ישראל‬
‫לידבק במינם היינו עם צדיקים אבל לא‬
‫עם רשעים ולכן היו משמיעין על השקלים‬
‫וגם על הכלאים להורות שלא לידבק מין‬
‫בשא״מ וא״ש‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫ועפ״ן כתבו הרבה מפרשים ד״כלאים״‬
‫ושו׳׳ר בספר ״אלופי יהודה״ לפרשת‬
‫תרומה דאיתא וז״ל כבר ידוע‬
‫אתרוג‬ ‫לו‬
‫ומספרם הוא מצד מעלת מדריגותיהם זה‬
‫למעלה מזה לפי שורש נשמותיהם‪ ,‬וז״ש‬
‫כי תשא כו׳ לפקודיהם ר״ל לפי מספר‬
‫השייך להם ואז ונתנו איש כופר נפשו לד׳‬
‫והוא מחצית השקל העשיר לא ירבה כו׳‬
‫שמצוה זאת היא לזכרון לישראל לתקן עון‬
‫זה הגורם סילוק שכינה מישראל כמ״ש‪,‬‬
‫והוא שכל מחלוקת פירוד לבבות בישראל‬
‫הוא בא מצד שאחד מתרומם ומתגדל על‬
‫ברוב עשרו והצלחתו ואומר כוחי ועוצם‬
‫ידי כו׳ או שמצטדק לומר שמצד שהוא‬
‫צדיק בעיניו ואומר שצדקותיו וזכיותיו‬
‫המרובים מצד זה זכה לכל הכבוד הזה‬
‫ולכך הוא מתגאה על חביריו והדל אומר‬
‫שאדרבא הוא צדיק גדול ונפרעים ממנו על‬
‫מיעוט עונותיו בעוה״ז ולכן הוא מתגאה‬
‫על חביריו ומצד זה מתרבה שנאת חנם‬
‫ומחלוקת בישראל ונופל בהם המנין‬
‫והמספר בסילוק שכינה כמו שנתבאר ולכן‬
‫אמר הוא ית׳ שכל א׳ יתן כופר נפשו לד׳‬
‫העשיר לא ירבה כו׳ לומר כל א׳ יהיה שוה‬
‫בעיניו עם חביריו כי אין ידוע כל אדם לפי‬
‫מעלתו כי אם לפניו ית׳ הבוחן לבבות וכר‬
‫ולכן נעשו מן השקלים אדנים למשכן‬
‫שהמשכן עומד עליו והוא כמ״ש שכל זמן‬
‫שיש אחדות בישראל אז נעשים היכל ומשכן‬
‫לשכינה וכו׳ ולכן היה מצות השקלים תיקון‬
‫גדול ורפואה קודם למכה למה שחשב המן‬
‫הרשע לעשות בישראל‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי מבואר‬
‫דהשקלים מורים על איחוד גמור‪.‬‬
‫הוא הגבלה בהאחדות שבאה על‬
‫ידי השקלים‪.‬‬
‫לז‬ ‫למינו‬ ‫מאמר ה‬ ‫אתרוג‬
‫השקלים משמיעים כבר על הכלאיים‬ ‫מש״פ החת״ס ז״ל במאחז״ל באחד באדר‬
‫ומדוע‪ ,‬דהשקלים מראים על אחדות עם‬ ‫משמיעין על השקלים שסמל האחדות‬
‫ישראל שכל אחד מביא חצי להורות‬ ‫לעורר שכאו״א נדמה רק לפלג גופא‪,‬‬
‫שהוא חצי משלם וזה מראה על אחדות‬ ‫ורק בצירוף עם חבירו יהי׳ שקל שלם‪,‬‬
‫ולכן באותו זמן שמשמיעים על אחדות‬ ‫ועל הכלאים דמ״מ אין שלום אמר ה׳‬
‫באותו זמן צריך להשמיע שיפזרו האחדות‬ ‫לרשעים שלא להתחבר עם קשר של‬
‫של הכלאים שלא יהיה כח לרשעים וע״י‬ ‫רשעים רק לקיים משנאך ה׳ אשנא שלא‬
‫זה יצמח ישועה על עם ישראל‪ .‬עכ״ל‪.‬‬ ‫להרבות כלאים בכרם ה׳ צבקות ב״י‪,‬‬
‫שלא יגרום לעצמו לסור מדרכי התורה‬
‫]הנה לכאורה יש גם עוד אופן להסביר‬
‫וכמאחז״ל ואהבת לרעך כמוך אמר ר״ע‬
‫ה״הגבלה״ הנ״ל‪ ,‬דכנ״ל שקלים‬
‫זה כלל גדול בתורה שרק אם ילך בדרכי‬
‫מורים על אחדות גמורה‪ ,‬וי״ל דבמצב‬
‫התורה מוזהר על אהבת רעים לא כן אם‬
‫דכולם שווים סלקד״א שכולם יכולים‬
‫ח״ו עי״ז יחסר מן התורה וצריך שיהיו‬
‫לעשות כל תפקיד‪ ,‬ואין לכל א׳ תפקיד‬
‫פניהם איש אל אחיו להרבות שלום זע״ז‪,‬‬
‫מסויים‪ ,‬דהא כולם שווים ולא בעי כל‬
‫אבל גם אל הכפורת שבו מונחים לוחות‬
‫א׳ על מכונו ועל משמרתו )ולכאורה זהו‬
‫העדות יהי׳ פני הכרובים שלא לבטל ח״ו‬
‫טענת קורח ועדתו ד״כל העדה כולם‬
‫אות מן התורה כי האמת והשלום אהבו‬
‫קדושים״(‪ .‬קמ״ל איסור ״כלאים״‪ ,‬רכל‬
‫כתיב אמת וגם שלום‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫א׳ צריך לעשות התפקיד שלו‪ .‬וא״ת א״כ‬
‫איך הוו כולם שווים‪ ,‬וי״ל דכולם שווים‬ ‫ו^ןיייץ בספר פרדס יוסף על ספר שמות‬
‫דרק עושים רצון ד׳‪ ,‬ולא רצון עצמי‪.‬‬ ‫פל״ה פ״א דאיתא וז״ל ובית דין‬
‫דו״ק‪ .‬ולכן השקלים הן לאדנים‪ ,‬דבתוך‬ ‫משמיעין על השקלים לרמז שצריך לחבר‬
‫מסגרת דמשכן ד׳‪ ,‬כולם יכולים לעלות‬ ‫יחד‪ ,‬ולכן היו מכריזים גם על כלאים‬
‫עלייה עצמית‪ ,‬אבל חח ממסגרת דמשכן‬ ‫שלא יהיה מין בשאינו מינו ובקהלם‬
‫ד׳ אין לעלות עלייה עצמית‪) .‬בפרשת כי‬ ‫אל תחר כבוד ישראל‪ ,‬ופיזור רשעים‬
‫תשא הוזכר שקלים בהדי ״מנין״‪ ,‬וי״ל‬ ‫נאה להם ונאה לעולם ]סנהדרין ע״א‬
‫דכשמונים יש סכנה רכל א׳ עומד לעצמו‪,‬‬ ‫ע״ב[‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫והקב״ה קבע עצה לזה‪ ,‬דהיינו השקלים‪.‬‬
‫אבל כיון שסלקנו הייחוד של כל א׳ ע״י‬ ‫];)יי׳ בספר אגרת הברכה למס׳ מגילה‬
‫השקלים‪ ,‬רכל א׳ נותן מחצית השקל ולא‬ ‫דאיתא וז״ל בספר עיני שמואל‬
‫פחות ולא יותר‪ ,‬הו״א רכל א׳ יכול‬ ‫בחלק עין החכמה מביא בשם הרקאנטי‬
‫לעשות כל תפקיד‪ ,‬אפילו אם זהו תפקיד‬ ‫שכלאיים מורה על חיבור הטומאה ופיזור‬
‫חבירו‪ ,‬קמ״ל איסור כלאים‪ ,‬רכל א׳ יהא‬ ‫לרשעים נאה להם ונאה לעולם‪ ,‬ולכן‬
‫על משמרתו‪ ,‬ולא יתערב בתחום חבירו‪(.‬‬ ‫אסר ה׳ כלאיים‪ ,‬דלא יהיה חיבור לרשעים‪,‬‬
‫הנה לענ״ד יש עדיפות להאי נוסח בביאור‬ ‫ולזאת באחד באדר שמשמיעים על‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬
‫כי בצרכי הגוף במן נאמר לא העדיף‬
‫המרבה כר כי צריך לדקדק במשקל כפי‬
‫הכרחי למזון הנפש‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי מבואר‬
‫דשקלים באים לכפר על מותרות ותאוות‬
‫ולא לאשוויי אחדות‪ .‬ולפי האדרת אליהו‬
‫לכאורה בעינן דרך אחר בביאור הקשר‬
‫בין משמיעין על השקלים למשמיעין על‬
‫הכלאים‪ .‬והנראה לומר בזה‪ ,‬דשקלים‬
‫באים לכפר על מותרות התאוה‪ ,‬ותיקון‬
‫זה הוא על ידי שהוא משפיע לאחרים‬
‫במקום לקחת יותר לעצמו‪ ,‬וי״ל דגם בזה‬
‫שייך לומר דכלאים הוי ״הגבלה״‪ ,‬דכיון‬
‫שהוא בא לתקן על ידי השפעה לאחריני‪,‬‬
‫הו״א שישפיע אפילו באופן שהוא עובר‬
‫על תחום חבירו‪ ,‬קמ״ל איסור כלאים‪,‬‬
‫דאין לו להשפיע על חבירו באיסור כלאים‪.‬‬
‫ולפ״ז נמצא דמשמיעים על השקלים‬
‫ומשמיעים על הכלאים ביחד כדי למזוג‬
‫הזוג דכח הזכרות וכח הנקבות‪ ,‬דהנה‬
‫בדברי הגר״א בכ״מ מבואר דכעסני כנגד‬
‫זכר ותאווני כנגד נקיבה‪ ,‬ולפ״ז אם שקלים‬
‫באים לכפר על התאוני א״כ שקלים באים‬
‫לכפר על הנקיבה‪ ,‬ופשוט דהדרך לכפר‬
‫על הנקיבה הוא להיות יותר כזכר‪ ,‬והיינו‬
‫מצות שקלים‪ ,‬אבל כיון שנעשה יותר‬
‫כזכר יש סכנה שיהא יותר מדאי כזכר‬
‫שישפיע על אחריני אפילו בתחום חבירו‬
‫וירצה לשלוט על הכל‪ ,‬לזה יש ההגבלה‬
‫דכלאים המלמד רכל א׳ ישאר בתחומו‪,‬‬
‫דעקירת כלאים‪ ,‬יותר משאר מצוות‪ ,‬מורה‬
‫על זכר מתוקן‪ .‬ויש עוד מהלך במפרשים‬
‫להסביר הקשר בין שקלים לכלאים‪ .‬דהנה‬
‫לפי כל המהלכים הנ״ל ״כלאים״ מגביל‬
‫העשיות שיעשה מחמת הלימוד דשקלים‪,‬‬
‫אתרוג‬ ‫לח‬
‫ה״הגבלה״ יותר מהנוסח הנ״ל של‬
‫המפרשים‪ ,‬רלפי המפרשים הנ״ל צריכים‬
‫לחדש ד״כלאים״ מורה על חיבור טוב‬
‫ורע‪ ,‬ואף שיש לזה הרבה מקורות‪ ,‬וכנ״ל‪,‬‬
‫אבל אין זה פשטות הפרשה‪ ,‬דפשטות‬
‫הפרשה הוא דאסור לערב כל סוגי מינים‪,‬‬
‫אפילו ב׳ מינים טובים‪ ,‬ולכך א״ש יותר‬
‫לומר כהאי נוסח‪ ,‬דלפ״ז ההשמעה על‬
‫כלאים מורה על תערובת התפקידים‪,‬‬
‫אפילו אם שניהם טובים‪[.‬‬
‫הרי מבואר מזה‪ ,‬דכשעושים ״אגודה״‬
‫יש הדגשה מיוחדת שלא יהא שם‬
‫״כלאים״‪ .‬וא״כ י״ל דבמצות ד׳ מינים‬
‫שבא לרמז על אגודת כלל ישראל‪ ,‬י״ל‬
‫שגם בזה יש הדגשה מיוחדת שלא‬
‫יהא שם ״כלאים״‪ ,‬ולכן יש לפסול‬
‫״אתרוג המורכב״‪.‬‬
‫]הנה יש דרכים אחרים בביאור הקשר‬
‫בין שקלים לכלאים‪ ,‬ולפי הני‬
‫דרכים לית לן מקור מהמשנה בשקים‬
‫הנ״ל שכשעושים אגודה אחת יש הדגשה‬
‫מיוחדת שלא יהא שם כלאים‪ .‬לדוגמא‪,‬‬
‫עיין באדרת אליהו בפ׳ כי תשא דאיתא‬
‫וז״ל הדל לא ימעיט כר‪ ,‬כי בצרכי הגוף‬
‫כתיב לא העדיף המרבה כר משא״כ‬
‫בצרכי הנשמה כי פעל אדם ישלם לו‪.‬‬
‫עכ״ל‪ .‬ועיי״ש בבאר אברהם שכתב וז״ל‬
‫וז״ש הדל לא ימעיט והעשיר לא ירבה‬
‫שלכן נקרא שקל ע״ש המשקל השוה‬
‫שהוא כפרה על המותרות ושלוח התאוה‬
‫לט‬ ‫למינו‬ ‫מאמר ה‬ ‫אתרוג‬
‫בספר דרש משה להגרמ״פ ז״ל בדרוש‬ ‫דכלאים מורה רק להתחבר עם טובים‬
‫כ״ד דאיתא וז״ל וזהו נוכל להמלק‬ ‫ולא גם להתחבר עם רשעים‪ ,‬או כלאים‬
‫במצות כלאים שהתורה הקפידה שלא‬ ‫מורה שאף שנותן שקלים אבל לא ישלוט‬
‫יהי׳ תערובות אלא כל מין ומין לבדו‬ ‫על תחום חבירו‪ .‬אבל יש עוד מהלך‬
‫ישכון ויגדל‪ ,‬דכ״כ ילמד האדם שלא יהי׳‬ ‫דכלאים מגביל נתינת השקל גופא‪,‬‬
‫תערובות בהנהגתו ובמדותיו אלא שיהי׳‬ ‫דכשנותן שקלים יעשהו רק באופן טוב‬
‫ניכר וידוע הטוב והרע‪ ,‬וכל אדם יתבונן‬ ‫בלי איזה תערובת‪ ,‬עיין בשפת אמת פרשת‬
‫בעצמו שיהי׳ טובתו ממדות הטובות‪ ,‬ולא‬ ‫ויקהל שנת תרל״ה דאיתא וז״ל וזהו פי׳‬
‫כדרך או״ה שטובתן של רשעים רעה היא‬ ‫המשנה משמיעין על השקלים ועל הכלאים‬
‫אצל צדיקים וכשיסוד האדם הוא טוב‬ ‫שלא יתערבו רצונות אחרים לרצון הנדבה‪.‬‬
‫אז אין לחוש כלל לזה דאדרבה אף‬ ‫עכ״ל‪ .‬ועד״ז עיין בספר שם משמואל‬
‫במדות הרעות יעשח טוב ויכניעם תחתיו‬ ‫פרשת משפטים ושקלים שנת תרע״ח‬
‫ויהי׳ טוב גמור מפנימיות הלב ולא רק‬ ‫דאיתא וז״ל וזה שבמשנה )שקלים פ״א(‬
‫לעשות דברים טובים בחיצוניותו כאוה״ע‪,‬‬ ‫משמיעין על השקלים ועל הכלאים‪ ,‬הנה‬
‫ולכן שקלים וכלאים שייכין זה לזה‪ ,‬ולכן‬ ‫צרפו כלאים לשקלים רומז שישקלו שלא‬
‫מסיק במגילה שם והיינו דתנן משמיעיו‬ ‫תתערב כוונת אחרת שהיא כדמיון כלאים‪,‬‬
‫על השקלים ועל הכלאים דגם זה שייך‬ ‫אך האומות כולן עירוב מחשבות‪ ,‬שתכלית‬
‫לכאן‪ ,‬והוא דבר נכון בעה״י‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬ ‫הכוונה היא מחשבת פיגול‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועיין‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬

‫פתיחה למאמרים ו‬

‫להרמב״ם אין סיכה לפסול ״אתרוג המורכב״ בהלכה וכאגדה‬

‫י״ל דכיון שלא הרכיבו אתרוג בזמן חז״ל‬
‫ממילא לא הוזכר פסול זה במשנה‪,‬‬
‫וממילא לא הוזכר ברמב״ם‪ ,‬דכידוע אין‬
‫זה קשה אם הרמב״ם לא הזכיר דין שלא‬
‫הוזכר בחז״ל‪.‬‬
‫צ״ב‪ ,‬הרי חז״ל פירטו כל פסולי ד׳ מינים‬
‫והנה ראיתי בספר ארחות רבנו בענייני‬
‫אתרוג אות ט״ו דאיתא וז״ל אביא‬
‫כאן עד כמה מרן )החזו״א( המליץ על‬
‫אתרוג תימני‪ ,‬ספר לי אחד ממקודביו של‬
‫מרן שאמר למרן שהגר״י דינקלס זצ״ל‬
‫אמר שיש לקחת אתרוג תימני משום‬
‫שאין בו מיץ ונאכל כתפוח עץ וממילא‬
‫לא מורכב והוסיף המספר למרן א״כ‬
‫ניחוש שהרכיבוהו בתפוח עץ וענה מרן‬
‫שאתרוג אינו נקלט בהרכבה עם תפוח‬
‫עץ ועמד שם אחד ושאל הלא ברמב״ם‬
‫כלאים פ״א ה״ה כתוב כלאי האילנות‬
‫כיצד המרכיב אילן באילן כגון שהרכיב‬
‫יחור של תפוח באתרוג או אתדוג בתפוח‬
‫הרי זה לוקה ע״כ‪ ,‬א״כ חזינן שיש הרכבה‬
‫וענה ע״ז מרן גם איוב רק משל היה‪.‬‬
‫עכה״ל‪ .‬ולפ״ז ליכא מקור מהרמב״ם‬
‫דאפילו בזמנו היו מרכיבים אתרוג‪ ,‬דהא‬
‫הרמב״ם רק הזכיר ״משל״‪.‬‬
‫דחזינן מזה דלכה״פ בזמן הרמב״ם היו‬
‫הנה למעשה עיין בספר מורה‬ ‫אבל‬
‫נבוכים ח״ג פל״ז דאיתא וז״ל ומן‬
‫א‬
‫הנה ראינו דמבואר במ״ב דאתרוג המורכב‬
‫פסול למצות אתרוג‪ .‬והנה אף דדין‬
‫זה מוזכר בהרבה אחרונים‪ ,‬אבל לא הוזכר‬
‫בחז״ל וברמב״ם ובטור ובשו״ע‪ .‬והענין‬
‫בפרק לולב הגזול‪ ,‬ולמה לא הזכירו‬
‫דאתרוג המורכב פסול‪.‬‬
‫והנה ראיתי מי שרצה לומר דבזמן חז״ל‬
‫לא הרכיבו אתרוג על אילנות‬
‫אחרות‪ ,‬ולכן חז״ל לא הזכירו פסול‬
‫ד״אתרוג המורכב״‪.‬‬
‫אבל אפשר דקשה לומר כן‪ ,‬דהנה עיין‬
‫ברמב״ם בפ״א מהל׳ כלאים ה״ה‬
‫דאיתא וז״ל כלאי האילנות הרי הם בכלל‬
‫מה שנאמד שדך לא תזרע כלאים כיצד‬
‫המרכיב אילן באילן כגון שהרכיב ייחור‬
‫של תפוח באתרוג או אתרוג בתפוח הרי‬
‫זה לוקה מן התורה בכל מקום בין באח‬
‫בין בחוצה לארץ וכן המרכיב ירק באילן‬
‫או אילן בירק לוקה בכל מקום‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫הרי דהציוד היחיד ד״הרכבה״ שהרמב״ם‬
‫הזכיר היינו הרכבת אתרוג בתפוח‪ ,‬ואפשר‬
‫מרכיבים אתרוגים‪ .‬אבל אפשר דהיינו רק‬
‫בזמן הדמב״ם‪ ,‬ולא בזמן חז״ל‪ ,‬ועדיין‬
‫מא‬ ‫למינו‬ ‫פתיחה למאמרים ו­‬ ‫אתרוג‬
‫הזכיר הרכבת זית ואתרוג‪ ,‬וכנ״ל‪) .‬והוא‬ ‫הדעות המפורסמות בזמנים ההם אשר‬
‫נפלא‪ (.‬ואפשר שיש ללמוד מזה גופא‬ ‫השאירום הצאבה שהם אמרו בהרכבת‬
‫שזה היה דבר שכיח להרכיב אתרוגים‬ ‫האילן באילן אחר‪ ,‬כשיעשה במולד כן‪,‬‬
‫על אילנות שאינם מינם‪ .‬וע״פ דבריו‬ ‫ויעושן בכך וכך‪ ,‬ויאמר עליו כך וכך‬
‫הנ״ל במורה לכאורה יש ללמוד דלאו‬ ‫בשעת ההרכבה‪ ,‬יבוא מן המורכב ההוא‬
‫דוקא בזמנו ובמקומו של הרמב״ם היה‬ ‫דבר שיחשבו שהוא מועיל תועלות גדולות‬
‫דבר זה שכיח‪ ,‬אלא אף קודם קבלת‬ ‫המפורסם מכל מה שזכרוהו הוא מה‬
‫התורה היה שכיח להרכיב אתרוגים‪.‬‬ ‫שזכרו בתחילת ספר העבודה הנבטית‬
‫בהרכבת הזית באתרוג‪ ,‬והאמת אצלי‬
‫ובאופן שמן הסתם אפשר היה לומר‬
‫ש״ספר רפואות״ שגנז חזקיהו מזה הכת‬
‫דדברי הרמב״ם במורה הם כעין‬
‫היה בלא ספק‪ ,‬וכן זכרו עוד‪ ,‬שבעת‬
‫דברי אגדה ואין ללמוד מהם להלכה‪,‬‬
‫הרכבת מין במין זולתו צריך שיהיה‬
‫אבל להנתבאר יש לצדד לומר דכיון דבב׳‬
‫החוטר אשר ירצה להרכיבו ביד נערה‬
‫המקומות הזכיר הרכבת אתרוג להדוגמא‬
‫יפה‪ ,‬ואיש ישגלנה משגל מגונה שזכרוהו‪,‬‬
‫דהרכבת אילן באילן‪ ,‬א״כ כמו דבמורה‬
‫ובעת חיבורם על זה הדרך תרכיב האשה‬
‫הזכיר האי דוגמא ע״פ מה דהיה שכיח‬
‫הנטע באילן‪ ,‬ואין ספק שזה היה מפורסם‬
‫מעולם דהוא הדין דבהלכות הזכיר האי‬
‫ולא היה שם מי שלא היה עושה כן‪,‬‬
‫דוגמא ע״פ מה דהיה שכיח מעולם‪ ,‬וא״כ‬
‫וכל שכן למה שהתחבר אליו מהנאת‬
‫חזינן דגם להלכה י״ל דתמיד היה שכיח‬
‫המשגל עם התוחלת בתועלות ההם‪ ,‬ומפני‬
‫להרכיב אתרוגים‪.‬‬
‫זה נאסרו הכלאים רצוני לומר‪ ,‬הרכבת‬
‫והנה כל זה היינו רק להרמב״ם‪ ,‬אבל‬ ‫אילן באילן‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫במשניות ובתוספתא כלאים הוזכרו‬
‫הרי דהדוגמא שהזכיר ל״הרכבת אילן‬
‫ציורים אחרים דהרכבה‪ ,‬ולא הוזכר הרכבת‬
‫באילן״ שהיו עושים קודם קבלת‬
‫אתרוג כלל‪.‬‬
‫התורה היינו ״הרכבת זית באתרוג״‪ .‬וא״כ‬
‫]דןןיץ במס׳ כלאים פ״א מ״ז‪-‬מ״ח דאיתא‬ ‫לכאורה חזינן דגם קודם קבלת התורה‬
‫אין מביאין אילן באילן ירק בירק‬ ‫היו מרכיבים אתרוגים‪.‬‬
‫ולא אילן בירק ולא ירק באילן רבי יהודה‬
‫וא״כ לכאורה כן צ״ב למה חז״ל לא‬
‫מתיר ירק באילן‪ ,‬אין נוטעין ירקות בתוך‬
‫הזכירו הציור דאתרוג המורכב‪.‬‬
‫סדן של שקמה‪ ,‬אין מרכיבין פיגם על‬
‫גבי קדה לבנה‪ ,‬מפני שהוא ירק באילן‪,‬‬ ‫דש להוסיף‪ ,‬דהנה הציורים היחידים‬
‫אין נוטעין יתור של תאנה לתוך החצוב‬ ‫שהרמב״ם הזכיר להרכבת אילן‬
‫שיהא מקירו‪ ,‬אין תוחבין זמורה של גפן‬ ‫באילן היינו הציורים הנ״ל שהם הרכבות‬
‫לתוך האבטיח שתהא זורקת מימיה לתוכו‪,‬‬ ‫שא׳ מהאילנות הוא האתרוג‪ ,‬דבהלכות‬
‫מפני שהוא אילן בירק‪ ,‬אין נותנין זרע‬ ‫הזכיר הרכבת תפוח ואתרוג‪ ,‬ובמורה‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬
‫ראינו דמבואר בספר ארחות רבנו דהחזו״א‬
‫אמר שאין מציאות כזאת דהרכבת אתרוג‬
‫בתפוח‪ .‬והנה ראינו שיש עוד מקום‬
‫דהרמב״ם הזכיר ציור דהרכבה‪ ,‬והיינו‬
‫בספר מורה נבוכים‪ ,‬דהדוגמא שהזכיר‬
‫ל״הרכבת אילן באילן״ שהיו עושים קודם‬
‫קבלת התורה היינו ״הרכבת זית באתרוג״‪.‬‬
‫והנה עיין בירושלמי כלאים פ״א ה״ז‬
‫דאיתא תני אין מרכיבין זיתים ברכב של‬
‫תמרה מפני שהוא אילן באילן רבי יורן‬
‫בעי ולית הדא פליגא על רבי לוי אשתך‬
‫כגפן פוריה בירכתי ביתך כשתילי זתים‬
‫סביב לשולחנך מה זיתים אין בהן הרכבה‬
‫אף בניך לא יהא בהן פסולת הא מכלל‬
‫שיש בהן פסולת שנייא היא הכא שהוא‬
‫עתיד למתקה כהדא רבי שמעון בר׳ הוה‬
‫משקי פרסתקיה יין מבושל בשביל למתקה‪.‬‬
‫הרי דזיתים בדרך כלל ״לית בהו הרכבה״‪,‬‬
‫כי אם בציור המסויים הנ״ל‪ ,‬ויל״ע אם‬
‫זה מתאים עם המציאות שהזכיר הרמב״ם‬
‫שהיו מרכיבים זית באתרוג‪) .‬ואפשר‬
‫דהדברים מתאימים‪ ,‬די״ל דכמו שהיו‬
‫מרכיבים זית בתמר כדי למתק הזיתים‬
‫הוא הדין דהיו מריכיבים זית באתרוג‬
‫כדי למתק הזיתים‪ .‬אבל בפשוטו לא א״ש‬
‫לומר כן‪ ,‬דאף שיש מציאות דאתרוגים‬
‫יותר מתוקים‪ ,‬וכמבואר במס׳ שבת דף‬
‫קט ע״ב‪ ,‬אבל לכאורה אינם כמו תמר‬
‫שנקרא דבש‪ ,‬ובפשוטו לא הוי סוג דבר‬
‫שהיו בוחרים בו כדי למתק פרי אחר‪(.‬‬
‫נמצא דבכל מקום שהרמב״ם דיבר על‬
‫ציורים דהרכבה‪ ,‬הוא דיבר על הרכבת‬
‫אתרוג עם פירות אחרות‪ ,‬ובכל מקום יש‬
‫מקור דקשה המציאות דהני הרכבות‪ .‬וא״כ‬
‫אתרוג‬ ‫מב‬
‫דלעת לתוך החלמית שתהא משמרתו‪,‬‬
‫מפני שהוא ירק בירק‪ .‬ועיין גם בתוספתא‬
‫כלאים פ״א ה״ז‪-‬ה״ח דאיתא אין נוטעין‬
‫שרביט של רמון ולא עקצים של רמון‬
‫בצד סדן של שקמה ואין נותנין זמורה‬
‫בין שתי קורות כדי שתרבע ביניהן ואין‬
‫נותנין שני מינין בשפופרת אחת כדי‬
‫שיבלעו זה מזה ואין מרכיבין זיתים ברכב‬
‫של תמרה מפני שהוא אילן באילן‪ ,‬ואין‬
‫מרכיבין קשות על גבי האזמאזמא ולא‬
‫תרד על גבי ירבוז מפני שהוא ירק בירק‪,‬‬
‫אין מרכיבין כשות על גבי תאנא מפני‬
‫שהוא ירק באילן רבי יהודה מתיר ירק‬
‫באילן‪ ,‬אילן בירק רשב״ג מתיר משום‬
‫ר׳ יהודה בן אגרא איש כפר עכו‪[.‬‬
‫ובאופן שלפי אידך שיטות הנ״ל ליכא‬
‫משמעות מיוחדת דאתרוג‬
‫המורכב כשר‪ ,‬דהא לא הוזכר בחז״ל‬
‫ציור ד״הרכבת אתרוג״ כלל‪ ,‬וא״כ לא‬
‫כ״כ קשה אם לא הוזכר בסוכה ד״אתרוג‬
‫המורכב״ פסול‪ ,‬אבל לפי הרמב״ם דהזכיר‬
‫הרכבת אתרוג במיוחד‪ ,‬ואפ״ה לא הזכיר‬
‫פסול דאתרוג המורכב‪ ,‬לכאורה משמע‬
‫דאתרוג המורכב כשר‪.‬‬
‫ויש להוסיף דא״ש לומר שיש לרמב״ם‬
‫בזה שיטה מיוחדת‪ ,‬דהנה הרמב״ם‬
‫לא הזכיר שום א׳ מהדוגמאות הנ״ל‬
‫שהוזכרו במשניות ובתוספתא )ורק בפ״ב‬
‫הי״א‪ ,‬בתוך דינים אחרים‪ ,‬הזכיר הציור‬
‫הנ״ל דנטיעת ירקות בתוך סדן של שקמה(‪,‬‬
‫ורק הזכיר הרכבת אתרוג בתפוח‪ .‬והנה‬
‫מג‬ ‫למינו‬ ‫פתיחה למאמרים ו­‬ ‫אתרוג‬
‫אבל אפשר דעדיין יש להעיר‪ ,‬דלפי מה‬ ‫אף אם הבאנו דברי הרמב״ם לעיל להוכיח‬
‫שראינו לעיל מדברי הרמב״ם‬ ‫שהיו מרכיבים אתרוגים אף בשנים‬
‫דאפילו קודם מתן תורה היה דבר שכיח‬ ‫קדמוניות‪ ,‬שפיר י״ל דהיינו דוקא בדעת‬
‫להרכיב אתרוגים‪ ,‬א״כ מה שייך מסורה‬ ‫חרמב״ם‪ ,‬אבל אפשר דמפרשים אחרים‬
‫שלא הרכיבו באיזה מקומות בא״י מעולם‪,‬‬ ‫יחליקו על הרמב״ם ויסברו דלא היו‬
‫הא איך יש מסורה על מה עשו קודם‬ ‫מרכיבים אתרוגים בשנים קדמוניות‪.‬‬
‫שבנ״י באו לא״י‪ .‬ואפשר דמוכח מזה‬
‫דהרמב״ם סובר דתולדת המורכב כשר‪.‬‬ ‫וא״כ לא קשה לומר דהרמב״ם סובר‬
‫ולפי הסוברים דאין מקום לחלק בין‬ ‫דאתרוג המורכב כשר ממה‬
‫מורכב לתולדת מורכב )וכך סובר מרן‬ ‫שהסכימו הפוסקים דאתרוג המורכב‬
‫חחזו״א( יחא מוכח מזה דהרמב״ם סובר‬ ‫פסול‪ ,‬די״ל דזהו שיטה מיוחדת של‬
‫דאתרוג חמורכב כשר‪.‬‬ ‫הרמב״ם דאתרוג המורכב כשר אבל‬
‫אחרים חולקים עליו וס״ל דאתרוג‬
‫אבל לכאו׳ יש לדחות‪ ,‬די״ל דזחו בודאי‬ ‫חמורכב פסול‪] .‬עי׳ לקמן‪[.‬‬
‫שיהושע בן נון והזקנים שנכנסו‬
‫עמו לא״י ידעו איך להבחין אם האתרוג‬
‫הוא מורכב‪ ,‬ועל פי מה שהם נטלו למצות‬
‫אתרוג הוא שיש מסורה מדור דור‪ .‬ע״ע‪.‬‬ ‫הנה ראינו שנחלקו האחרונים אם ״תולדת‬
‫המורכב״ כשר‪ .‬הנה לפי השיטות‬
‫הנ״ל שחולקות על הבית אפרים וס״ל‬
‫הנה יש כמה שיטות באחרונים בביאור‬ ‫דתולדת המורכב פסול‪ ,‬אפשר דצ״ב‪ ,‬איך‬
‫הפסול דאתרוג המורכב‪ .‬ויש להעיר‬ ‫אפשר ליטול שום אתרוג בעולם הא‬
‫דיש צדדים דהרמב״ם אינו סובר עכ״פ‬ ‫אפשר דהוא תולדת המורכב‪.‬‬
‫כחלק מהם‪.‬‬ ‫והנה אם נאמר דאין זח שכיח כלל‬
‫ובהקדם‪ ,‬דהנה לכאורה מצינו שינוי‬ ‫שמרכיבים אתרוגים אפשר די״ל‬
‫בין הרמב״ם ואידך שיטות‬ ‫דאין צריכים לחשוש ששום אתרוג הוא‬
‫בהגדרת ״הרכבה״‪ .‬ואבאר בקיצור בעז״ה‪.‬‬ ‫תולדת חמורכב‪ .‬אבל לפי מח שייסדנו‬
‫ע״פ דברי הרמב״ם שזהו דבר שכיח‬
‫דהנה מצינו שחז״ל דימו האיסור הרכבת‬ ‫להרכיב אתרוגים‪ ,‬אז באמת צ״ב לכאו׳‪,‬‬
‫אילנות להאיסור הרבעת בהמות‪,‬‬ ‫למה א״צ לחשוש שכל אתרוג הוא‬
‫לדוגמא‪ ,‬עיין בסוגיית הבבלי במס׳‬ ‫תולדת מורכב‪.‬‬
‫קידושין דף לט ע״א‪ ,‬ובמס׳ סנהדרין דף‬
‫ס ע״א‪ ,‬ונמצא דילפינן ג׳ דברים מהא‬ ‫וןןייין במפרשים שייסדו דאזלינן בתר‬
‫דמדמים כלאי אילנות לכלאי בהמות‪ ,‬חדא‬ ‫המסודה‪ ,‬לדוגמא‪ ,‬עיין מה שכתב‬
‫עצם האיסור דכלאי אילנות‪ ,‬שנית הא‬ ‫בזה במ״ב שם בסימן תרמ״ח ס״ק ס״ה‪.‬‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫מד‬
‫ולכאו׳ יש ליישב ע״פ מה שראיתי‬ ‫דכלאי אילנות אסורות בחו״ל‪ ,‬שלישית‬
‫בפרישה ביו״ד סי׳ רצ״ה ס״ק‬ ‫הא דגם בני נח מצווים בכלאי אילנות‪.‬‬
‫ד׳ וז״ל מאי סברא יהיה זה דגרעיני‬
‫זרעים אסורים ב א^ ישראל לזרוע יחד‬ ‫הנה לפ״ז יש ללמוד גדר האיסור דכלאי‬
‫וגרעיני זרעים עם גרעיני אילן יהיה מותר‬ ‫אילנות‪ ,‬דהנה בכלאי בהמות האיסור‬
‫אפילו בארץ ישראל ומיהו י״ל דשאני‬ ‫הוא ״הרבעה״‪ ,‬האיסור הוא להכניס‬
‫אילנות דלא שייך בהו כלאים כל כך‬ ‫כמכחול בשפופרת‪ ,‬הזדווגות בין מינים‬
‫דכיון דגדולים הן מינכרי וכמו שכתב‬ ‫חלוקים‪ ,‬וא״כ אם כלאי אילנות הוא דומה‬
‫רש״י בפרשת בראשית א‪:‬יב שנשאו‬ ‫לכלאי בהמות א״כ י״ל דגם בכלאי אילנות‬
‫דשאים קל וחומר בעצמן וכו׳ עיי״ש‪.‬‬ ‫האיסור הוא הזדווגות בין מינים חלוקים‪.‬‬
‫עכ״ל‪ .‬ועי׳ במעדני ארץ עמוד פ׳ דאיתא‬
‫וז״ל ובטעם הדבר שאין איסור כלאים‬ ‫הנה נראה שיש לרמב״ם שיטה אחרת‬
‫בזרע אילן אפשר לומר משום דלא מתערבי‬ ‫בזה‪ ,‬דהנה עיין ברמב״ם בפ״א‬
‫כלל אהדדי וניכר לעולם שהם שני מינים‬ ‫מהל׳ כלאים ה״ה דהרמב״ם כתב בסתמא‬
‫זולת בכרם וגם בו רק עם זרעים וירקות‬ ‫דכלאי אילנות הם בכלל מה שנאמר שדך‬
‫ולא עם שאר אילנות‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי לפ״ז‬ ‫לא תזרע כלאים‪ ,‬ולא התייחס כלל להסביר‬
‫נמצא דהא דכלאי אילנות הוא דוקא‬ ‫דאע״פ שהם בכלל מה שנאמר שדך לא‬
‫בהרכבה היינו משום שזהו האופן היחיד‬ ‫תזרע כלאים אפ״ה שאני אופן הכלאים‬
‫של תערובת באילנות ולא משום דבאילנות‬ ‫דבזרעים יש איסור כלאים בזריעת מינים‬
‫רק נאסר מעשה הרכבה דומיא דהרבעה‪.‬‬ ‫סמוכים להדדי ובאילנות יש איסור כלאים‬
‫ע״י הרכבה‪ ,‬אלא רק כתב כיצד המרכיב‬
‫הנה עיין ברמב״ם בפ״ג מהל׳ כלאים‬
‫וכו׳ הרי זה לוקה‪ ,‬ורק אח״כ בסו״ד‬
‫ה״ה דמבואר שגם בב׳ מינים שייך‬
‫בסוף הלכה ו׳ כתב וכן מותר לערב זרעי‬
‫ציורים דאינם כלאים זב״ז‪ ,‬ראם העלין‬
‫אילנות ולזורען כאחד שאין לך כלאים‬
‫או הפירות דומים דמיון גדול‪ ,‬אז גם ב׳‬
‫באילנות אלא הרכבה בלבד‪ .‬עכ״ל‪ .‬ומשמע‬
‫מינים אינם כלאים זב״ז‪ ,‬וזהו יסוד ההיתר‬
‫מזה לכאורה‪ ,‬דהרמב״ם סובר דאין שינוי‬
‫ד״הלפת והנפח״‪ .‬ומבואר להדיא בלשון‬
‫מהותי בין כלאי זרעים לכלאי אילנות‪.‬‬
‫הרמב״ם דיסוד זה איכא גם בכלאי אילנות‪.‬‬
‫הנה יל״ע מה יהא הדין לפי הרמב״ם‬ ‫אלא דלפ״ז פשיטא דצ״ב דלמה הוי‬
‫אם יש ב׳ בהמות שהן ב׳ מינים‬ ‫כלאי אילנות דוקא בהרכבה‪ ,‬הרי‬
‫ודומים להדדי דמיון גדול‪ ,‬האם גם בכלאי‬ ‫אם אין שינוי מהותי בין כלאי זרעים‬
‫בהמות אמרינן שאין הולכין בכלאים אלא‬ ‫לכלאי אילנות הוה לן לומר דגם בכלאי‬
‫אחר מראית העין‪ .‬והנה מצאתי בעז״ה‬ ‫אילנות אסור לנטוע ב׳ מיני אילנות‬
‫בדברי המפרשים שנקטו שיש בזה חילוק‬ ‫קרובים להדדי‪.‬‬
‫מה‬ ‫למינו‬ ‫פתיחה למאמרים ו­‬ ‫אתרוג‬
‫כלאי אילנות לכלאי זרעים‪ ,‬וא״ש‬ ‫בין כלאי זרעים לכלאי בהמות‪] .‬עיין‬
‫שהרמב״ם סובר דכלאי אילנות דומה‬ ‫בתורת זרעים לכלאים עמ׳ ל״ט דמפורש‬
‫לכאלי זרעים לענין ב׳ מינים הדומים‬ ‫שיש בזה חילוק בין כלאי זרעים לכלאי‬
‫דמיון גדול‪.‬‬ ‫בהמות‪ .‬ולכאורה ראיתי רכן מבואר גם‬
‫בתו״ד מרן החזו״א‪ ,‬דעי׳ בהל׳ כלאים‬
‫הרי נתבאר דלפי הרמב״ם האיסור‬
‫סי׳ ג׳ ס״ק ה׳ דאיתא וז״ל שאין הולכין‬
‫הרכבת אילנות הוא דומיא‬
‫בכלאים אלא אחר מראית העין ומבואר‬
‫להאיסור כלאי זרעים ולא דומיא להאיסור‬
‫דאפילו בהרכבה מותר דהא באילנות ליכא‬
‫כלאי בהמות‪ ,‬וא״כ י״ל דלהרמב״ם‬
‫אלא הרכבה ואע״ג דילפינן לה מהיקישא‬
‫האיסור הרכבת אילנות הוא לעשות‬
‫דבהמה והתם במין הדבר תלוי מ״מ אי‬
‫עירבוביא בין ב׳ מינים ואין האיסור‬
‫לאו דמצינו איסור כלאים לא הוי מוקמינן‬
‫ההזדווגות בין ב׳ מינים‪.‬‬
‫למינהו לענין איסור כלאים והלכך ילפינן‬
‫הנה עיין בכלאים פ״א מ״ד‪-‬מ״ו דאיתא‬ ‫הרכבה מזריעה‪ .‬עכ״ל‪ [.‬הנה לפ״ז מבואר‬
‫התפוח והחזרד‪ ,‬הפרסקים והשקדין‪,‬‬ ‫דאפילו להרמב״ם הא רב׳ בהמות הוו‬
‫והשיזפין והרימין‪ ,‬אף על פי שדומין זה‬ ‫דומים להדדי אינו סיבה בעצמותו שלא‬
‫לזה‪ ,‬כלאים זה בזה‪ ,‬הצנון והנפח‪ ,‬החרדל‬ ‫יהא כלאים זב״ז‪.‬‬
‫והלפסן‪ ,‬ודלעת יונית עם המצרית‬
‫הנה מהו ביאור החילוק הנ״ל בין כלאי‬
‫והרמוצה‪ ,‬אף על פי שדומין זה לזה‪,‬‬
‫זרעים לכלאי בהמות‪ .‬והנה עיין‬
‫כלאים זה בזה‪ ,‬הזאב והכלב‪ ,‬כלב הכפרי‬
‫בתורת זרעים עמ׳ מ״א דמבואר דבכלאי‬
‫והשועל‪ ,‬העזים והצבאים‪ ,‬היעלים‬
‫זרעים האיסור הוא העירבוביא‪ ,‬אבל בכלאי‬
‫והרחלים‪ ,‬הסוס והפרד‪ ,‬הפרד והחמור‪,‬‬
‫בהמות האיסור הוא מעשה ההרבעה‪,‬‬
‫החמור והערוד‪ ,‬אף על פי שדומין זה‬
‫וא״כ בכלאי זרעים כל דלא נראה‬
‫לזה‪ ,‬כלאים זה בזה‪ .‬הנה חזינן דבין‬
‫כעירבוביא כמו היכא שב׳ מינים דומים‬
‫לגבי כלאי זרעים וכלאי אילנות ובין לגבי‬
‫דמיון גדול אין בזה איסור כלאים‪ ,‬אבל‬
‫כלאי בהמות דהיתה הו״א דכיון רדומים‬
‫בכלאי בהמות הכל תלוי במין כיון‬
‫זל״ז שאינם כלאים זב״ז‪ ,‬קמ״ל הני‬
‫דהאיסור הוא עצם מעשה ההרבעה‪.‬‬
‫משניות דאעפ״כ שפיר הוו הני מינים‬
‫כלאים זב״ז‪.‬‬ ‫והנה לפ״ז צ״ב דהא בהרכבה לכאורה‬
‫האיסור הוא עצם המעשה הרכבה‬
‫הנה לכאורה יש לומר שיש שינוי בין‬
‫דומיא דכלאי בהמות‪ ,‬ולמה מדמים כלאי‬
‫הרמב״ם להר״ש בביאור הדגשת‬
‫אילנות לכלאי זרעים‪ .‬וכבר העיר בזה‬
‫המשניות הנ״ל דאע״פ שדומין זל״ז כלאים‬
‫התורת זרעים שם והניח בקושיא‪.‬‬
‫זב״ז‪ .‬דהנה ראינו דברמב״ם פ״ג מהל׳‬
‫כלאים ה״ה מבואר שגם בב׳ מינים שייך‬ ‫ולפי הנתבאר הוא מיושב היטב בעז״ה‪,‬‬
‫ציורים דאינם כלאים זב״ז‪ ,‬ראם העלין‬ ‫דלהרמב״ם ליכא שינוי מהותי בין‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫מו‬
‫הנה לפ״ז נמצא‪ ,‬דלפי הרמב״ם זה שב׳‬ ‫או הפירות דומים דמיון גדול‪ ,‬אז גם ב׳‬
‫פירות הם דומים דמיון גדול הוא‬ ‫מינים אינם כלאים זב״ז‪ ,‬וזהו יסוד ההיתר‬
‫בעצמו סיבה שאין פירות כלאים זב״ז‪.‬‬ ‫ד״הלפת והנפק״‪ .‬והנה מקור דברי‬
‫אבל לפי הר״ש זה שב׳ פירות הם דומים‬ ‫הרמב״ם הוא מהירושלמי כלאים פ״א‬
‫אינה סיבה כלל בעצמותו שלא יהיו‬ ‫ה״ה )דף ב ע״ב( דאיתא א״ר יונתן יש‬
‫כלאים זב״ז‪ ,‬אלא זהו סיבה שהפירות‬ ‫מהן שהילכו אחר הפרי ויש מהן שהילכו‬
‫הם מין א׳ וממילא אינם כלאים זב״ז‪.‬‬ ‫אחר העלין‪ ,‬הלפת והצנון הילכו בהן‬
‫אחר הפרי‪ ,‬הלפת והנפוס הילכו בהן אחר‬
‫וא״ב י״ל שיש מחלוקת בכוונת דברי‬ ‫העלין‪ ,‬התיבון הרי צנון ונפוס הרי פרי‬
‫התנא הנ״ל במשניות ד׳ וה׳‪ .‬דלפי‬ ‫דומה והעלין דומין ותימר כלאים‪ ,‬א״ר‬
‫הר״ש י״ל דכוונת התנא היא דאע״פ שהני‬ ‫יונה בזה הילכו בהן אחר טעם הפרי‪.‬‬
‫פירות דומים זל״ז‪ ,‬והו״א שהם מין א׳‪,‬‬ ‫ע״כ‪ .‬ולהרמב״ם ״אחר הפרי״ ו״אחר‬
‫אפ״ה הם כלאים זב״ז‪ ,‬דלעולם אינם מין‬ ‫העלין״ היינו לקולא‪ ,‬דלפעמים משום‬
‫א׳‪ .‬אבל להרמב״ם י״ל פירוש אחר לגמרי‪,‬‬ ‫דימוי הפרי אין בהם כלאים‪ ,‬ולפעמים‬
‫די״ל דכוונת התנא היא דאע״פ שהני‬ ‫משום דימוי העלין אין בהם כלאים‪.‬‬
‫פירות דומים זל״ז‪ ,‬והו״א שמצד האי‬
‫דמיון דאינם כלאים זב״ז אע״פ שהם ב׳‬ ‫אבל עיין בר״ש שם למשנה ה׳ שהביא‬
‫מינים‪ ,‬אפ״ה הם כלאים זב״ז‪ ,‬דאינם‬ ‫דברי הירושלמי הנ״ל וכתב פירוש‬
‫מספיק דומים‪.‬‬ ‫אחר לגמרי וז״ל פירוש אחר פרי להחמיר‬
‫הנה ראינו דאפילו להרמב״ם הא דב׳‬ ‫וכן אחר העלין להחמיר וכן אחר הטעם‬
‫בהמות הוו דומים להדדי אינו‬ ‫להחמיר‪ ,‬עכ״ל‪ ,‬והיינו רכל דהוי פרי עלין‬
‫סיבה בעצמותו שלא יהא כלאים זב״ז‪,‬‬ ‫או טעם משונים הוי כלאים ורק אינם‬
‫דיש בזה חילוק בין כלאי בהמות לכלאי‬ ‫כלאים אם הפרי עלץ וטעם שוים‪ .‬והנה‬
‫זרעים ואילנות‪.‬‬ ‫לפ״ז י״ל דהר״ש חולק על כל הנ״ל‬
‫וס״ל דכלאים הוי תלוי במין‪ ,‬ורק מין‬
‫וא״כ יש להעיר‪ ,‬בשלמא להר״ש דהא‬ ‫א׳ לא הוי כלאים‪ .‬שו״ר בחזו״א כלאים‬
‫דאיתא במשניות ד׳ וה׳ ״אף על‬ ‫סי׳ ג׳ ס״ק ד׳‪-‬ה׳ שביאר להדיא דרק‬
‫פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה״ היינו‬ ‫הרמב״ם סובר שיש ב׳ מינים שאינם‬
‫להדגיש דאע״פ שהני פירות דומים זל״ז‪,‬‬ ‫כלאים זב״ז אבל להר״ש כל המותרים‬
‫והו״א שהם מין א׳‪ ,‬אפ״ה הם כלאים‬ ‫הן מין א׳‪ .‬ועי׳ בביאור ההלכה בסוף‬
‫זב״ז‪ ,‬דלעולם אינם מין א׳‪ ,‬א״כ מובן‬ ‫דבריו להלכה ה׳ דאיתא וז״ל ולפי דברי‬
‫למה גם במשנה ו׳‪ ,‬לענין כלאי בהמות‪,‬‬ ‫הר״ש אין לנו שני מינין שהותרו מפני‬
‫קתני ״אף על פי שדומין זה לזה כלאים‬ ‫ההשתוות וכל שהותרו ע״כ הן מין א׳‬
‫זה בזה״ דגם לגבי כלאי בהמות שייכת‬ ‫כמש״כ בחזו״א סי׳ ג׳ סק״ה‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫מז‬ ‫למינו‬ ‫פתיחה למאמרים ו­‬
‫ד׳ וה׳ ההו״א ד״אף על פי שדומין זה‬
‫לזה״ היא דכיון שדומים שזהו גופא סיבה‬
‫שלא יהיו כלאים זב״ז‪ ,‬אבל במשנה ו׳‬
‫ההו״א ד״אף על פי שדומין זה לזה״‬
‫היא דכיון שדומים )ומתעברין זמ״ז( לכך‬
‫הוי מין א׳‪.‬‬
‫דאינם כלאים זב״ז אע״פ שהם ב׳ מינים‪,‬‬
‫הנה מהו ביאור החילוק הנ״ל בין‬
‫כלאי זרעים לכלאי בהמות‪ ,‬דהיינו‬
‫למה בכלאי זרעים אזלינן בתר מראית‬
‫העין ובכלאי בהמות אזלינן בתר המין‪.‬‬
‫וי״ל כנ״ל דבכלאי זרעים האיסור הוא‬
‫העירבוביא‪ ,‬אבל בכלאי בהמות האיסור‬
‫הוא מעשה ההרבעה‪ ,‬וא״כ בכלאי זרעים‬
‫כל דלא נראה כעירבוביא כמו היכא‬
‫שב׳ מינים דומים דמיון גדול אין בזה‬
‫איסור כלאים‪ ,‬אבל בכלאי בהמות הכל‬
‫תלוי במין כיון דהאיסור הוא עצם‬
‫מעשה ההרבעה‪.‬‬
‫זה מזה ודומין זה לזה הואיל והם שני‬
‫והנה לפ״ז י״ל דאליבא דהרמב״ם יש‬
‫מקור ממשנה מפורשת לדמות‬
‫כלאי אילנות לכלאי זרעים ולא לכלאי‬
‫בהמות‪ .‬דהנה ראינו שלפי הרמב״ם ״אף‬
‫על פי שדומין זה לזה״ דקתני גבי כלאי‬
‫זרעים היינו משום רדומים להדדי הוא‬
‫בעצמו סיבה שלא יהיו כלאים זב״ז‪,‬‬
‫וכיון דקתני לשון זה לגבי כלאי אילנות‬
‫בע״כ דגם לגבי כלאי אילנות אזלינן בתר‬
‫מראית עין‪ ,‬ובע״כ דגם כלאי אילנות‬
‫תלויים בעירבוביא‪ ,‬ואף דקתני אותו לשון‬
‫לגבי בהמות וראינו שיש בזה פירוש‬
‫אחר‪ ,‬י״ל דבהמות שאני‪ ,‬דכיון דכבר‬
‫תני האי לישנא באילנות וזרעים שוב‬
‫נקט התנא אותו לשון לגבי בהמות אף‬
‫אתרוג‬
‫אותה הו״א דכיון רדומים הוו מין א‪/‬‬
‫קמ״ל דאפ״ה הוו כלאים זב״ז‪ .‬אבל‬
‫להרמב״ם דהא דאיתא במשניות ד׳ וה׳‬
‫״אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה‬
‫בזה״ היינו להדגיש דאע״פ שהני פירות‬
‫דומים זל״ז‪ ,‬והו״א שמצד האי דמיון‬
‫אפ״ה הם כלאים זב״ז משום דאינם‬
‫מספיק דומים‪ ,‬א״כ למה קתני במשנה ר‬
‫״אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה‬
‫בזה״‪ ,‬הרי בכלאי בהמות אין זה שהבהמות‬
‫דומין זל״ז סיבה בעצמה שלא יהיו כלאים‬
‫זב״ז‪ ,‬דהא בבהמות לא אזלינן בתר מראית‬
‫עין אלא בתר המין‪.‬‬
‫והנה לכאו׳ יש ליישב לישנא דמשנה‬
‫ו׳ ע״פ הא דאיתא ברמב״ם הל׳‬
‫כלאים פ״ט ה״ד וז״ל שני מיני בהמה‬
‫או חיה שדומין זה לזה אע״ם שמתעברין‬
‫מינין הרי הם כלאים ואסור להרכיבן‬
‫כיצד הזאב עם הכלב והכלב הכופרי עם‬
‫השועל והצבאים עם העזים והיעלים עם‬
‫הרחלים והסוס עם הפרד והפרד עם‬
‫החמור והחמור עם הערוד אע״פ שדומין‬
‫זה לזה הרי הן כלאים זה בזה‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫הרי דהרמב״ם הוסיף ללישנא דמתני׳‬
‫דההו״א דהני מינים אינם כלאים זב״ז‬
‫הוא משום שמתעברין זה מזה‪ ,‬ולעיל‬
‫בפ״ג הרמב״ם לא הוסיף הוספה כעי״ז‬
‫לענין הנתבאר במשניות ד׳ וה׳‪ .‬וא״כ‬
‫חזינן דהרמב״ם סובר דאף דיש אותו‬
‫לשון במשנה ו׳ כמו במשניות ד׳ וה׳‪,‬‬
‫אפ״ה יש חילוק בתוכן הדברים‪ ,‬וא״כ‬
‫י״ל בדעת הרמב״ם דדוקא לעיל במשניות‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫מח‬
‫ואחר שנקצץ נקרא סדן שקמה כמ״ש‬ ‫שיש בזה פירוש אחר וכנ״ל‪ ,‬אבל אם‬
‫רבנו בפיהמ״ש פ״ד דב״ב וא״כ הוא‬ ‫אין כלאי אילנות תלוי במראית עין אז‬
‫אילן פירות ועי׳ ירו׳ ריש ערלה וצע״ק‬ ‫מהיכ״ת לנקוט האי לישנא בהמשנה‬
‫ואך אפשר רבנות שקמה הוא מין אחר‬ ‫הראשונה שמביא זוגות דאע״ם שדומים‬
‫כמ״ש רבנו ריש דמאי דהיא תאנה מדברית‬ ‫זל״ז כלאים זב״ז‪.‬‬
‫ועיי״ש ברע״ב ובתויו״ט וכן בפיהמ״ש‬
‫והנה עי׳ בירושלמי פ״א ה״ז דמבואר‬
‫לקמן פ״ו מ״ד מפרש דסדן שקמה היא‬
‫דגם ״עץ סרק״ נכלל באיסור‬
‫אילן מאכל‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬
‫הרכבה‪ .‬ועי׳ בר״ש שם שהוסיף דהטעם‬
‫והנה נראה פשוט דהרמב״ם לעומת אידך‬ ‫דאין איסור להרכיב אילן סרק ע״ג אילן‬
‫שיטות אזלי לטעמייהו‪ ,‬דאידך‬ ‫סרק היינו משום רכל אילני סרק כחד‬
‫שיטות סוברות דאיסור הרכבה הוא‬ ‫מינא חשיב‪ .‬ומבואר דבעצם איסור הרכבה‬
‫הזדווגות ב׳ מיני עצים חלוקים‪ ,‬וא״כ‬ ‫שייכת אפילו באילן סרק ע״ג אילן סרק‪.‬‬
‫גם בעצי סרק שייך הזדווגות בין ב׳‬ ‫וכן מבואר דלגירסא א׳ באמת יש איסור‬
‫מינים חלוקים וא״ש שאסור להרכיב אילן‬ ‫לחרכיב אילן סרק ע״ג אילן סרק‪.‬‬
‫סרק על אילן מאכל‪ ,‬ובעצם אסור להרכיב‬
‫והמפרשים העירו על דברי חרמב״ם‬
‫אילן סרק ע״ג אילן סרק‪ .‬אבל הרמב״ם‬
‫בפ״א מהל׳ כלאים ה״ה‬
‫סובר דאיסור הרכבה הוא דומיא דכלאי‬
‫שרק הזכיר הרכבת אילן מאכל באילן‬
‫זרעים‪ ,‬והאיסור לעשות עירבוביא בין‬
‫מאכל‪ ,‬ולא הזכיר הרכבת אילן סרק כלל‪.‬‬
‫הפירות‪ ,‬דומיא דהאיסור כלאי זרעים‪,‬‬
‫ובפשוטו מבואר מזה דהרמב״ם סובר‬
‫וא״כ פשוט דאין איסור באילני סרק‪,‬‬
‫דמותר להרכיב אילן מאכל על אילן סרק‬
‫דע״י הרכבת אילן סרק ליכא שום עירבוביא‬
‫ואילן סרק על אילן מאכל‪.‬‬
‫בין הפירות‪.‬‬
‫]הנה לכאורה קשה על הרמב״ם מהמבואר‬
‫הנה לפי הרמב״ם ישאר קשה דלמה יש‬
‫בכלאים פ״א מ״ח ד״אין נוטעין‬
‫איסור כלאי אילנות בחו״ל ולמה‬
‫ירקות בתוך סדן של שקמה וכו׳ מפני‬
‫יש איסור כלאי אילנות לבני נח‪ ,‬הרי יש‬
‫שהוא ירק באילן״‪ ,‬דלכאורה ״סדן של‬
‫לדמות כלאי אילנות לכלאי זרעים שאינם‬
‫שקמה״ היינו אילן סרק‪ ,‬וא״כ חזינן דדין‬
‫אסורים אלא לישראל באח ישראל‪.‬‬
‫״אילן בירק״ הוא גם באילן סרק‪ .‬וראיתי‬
‫ויש להעיר דלהרמב״ם לטעמי׳ לא קשה‪,‬‬ ‫דלא קשה‪ ,‬דהרמב״ם אזיל בזה לטעמי׳‪,‬‬
‫דיש להעיר רכל הנתבאר בדעת‬ ‫דעי׳ בביאור ההלכה לפ״ב מהל׳ כלאים‬
‫הרמב״ם הוא מובן מאד לפי מה שביאר‬ ‫הי״א דאיתא וז״ל דרבנו כתב בפיהמ״ש‬
‫הרמב״ם ב״טעמי המצות״ להני דיני‬ ‫בפ״ד דשביעית מ״ה דשקמה הוא מין‬
‫כלאים‪ ,‬ויתבאר דאין דברים אלו דברי‬ ‫תאנים וקוצצין האילן במקום שידוע ממנו‬
‫אגדה בעלמא‪ ,‬אלא הם נוגעים להלכה‪.‬‬ ‫כדי שיתחזק כחו ויתן פריו בעתו לרוב‬
‫מט‬ ‫למינו‬ ‫פתיחה למאמרים ו­‬ ‫אתרוג‬
‫דיני זרעים כיון שהם מלתא דע״ז‪ (.‬וא״כ‬ ‫דהנה עיין בספר המורה ח״ג בפל״ה‬
‫לעולם י״ל דהרמב״ם סובר דכלאי אילנות‬ ‫ובפל״ז מה שביאר בשורש האיסור‬
‫אסור משום העירבוביא דלא כלאי בהמות‬ ‫דכלאי צמחים‪ ,‬ועיי״ש בפרק מ״ט מה‬
‫ואפ״ה מובנים דיני חו״ל‪.‬‬ ‫שביאר בשורש האיסור דכלאי בהמות‪.‬‬
‫יעו״ש‪ .‬והנה לפ״ז שפיר י״ל שיש חילוק‬
‫הנה ראינו דמבואר בירושלמי פ״א סה״ד‬
‫בין כלאי בהמות לכלאי אילנות‪ ,‬דבכלאי‬
‫דכשמרכיבים ב׳ מינים בהדי הדדי‪,‬‬
‫בהמות עצם האיסור הוא מעשה ההרבעה‪,‬‬
‫אז פרי אחר יוצא‪ ,‬שהוא שונה מב׳‬
‫שזהו המעשה שהוא מגונה שישראל‬
‫הפירות שהיו על העצים מעיקרא‪ .‬והנה‬
‫יעסוק בו‪ ,‬ואין האיסור מציאות הכלאים‬
‫יל״ע האם האיסור הרכבה היינו דוקא‬
‫בשדהו‪ ,‬אבל בכלאי אילנות עיקר האיסור‬
‫באופנים אלו שיש איזה שינוי בהפירות‬
‫הוא משום שעל ידי ההרכבה ״יבוא מן‬
‫ע״י ההרכבה‪ ,‬או האם האיסור הוא גם‬
‫המורכב ההוא דבר שיחשבו שהוא מועיל‬
‫כשאין שום שינוי בהפירות ע״י ההרכבה‪.‬‬
‫תועלות גדולות המפורסם מכל מה‬
‫והנה לכאורה י״ל שיש ראיות מפורשות‬
‫שזכרוהו״ ולכן בזה אין האיסור רק מעשה‬
‫במשניות ובירושלמי שהאיסור הוא גם‬
‫ההרכבה עצמו‪ .‬וכן הרי לפ״ז פשוט שאין‬
‫כשאין שינוי בהפירות ע״י ההרכבה‪.‬‬
‫לחלק בין כלאי זרעים לכלאי אילנות כיון‬
‫לדוגמא‪ ,‬עיין במס׳ כלאים פ״א מ״ח‬
‫רכל האיסור דכלאי זרעים הוא גדר לאיסור‬
‫דאיתא אין נוטעין יחוד של תאנה לתוך‬
‫כלאי אילנות וכמו שביאר הרמב״ם שם‪.‬‬
‫החצוב שיהא מקירו‪ ,‬אין תוחבין זמורה‬
‫של גפן לתוך האבטיח שתהא זורקת‬ ‫לפ״ז מיושבת מה שהקשינו דאיך אפשר‬
‫מימיה לתוכו‪ ,‬מפני שהוא אילן בירק‪,‬‬ ‫לומר דאין שינוי מהותי בין כלאי‬
‫אין נותנין זרע דלעת לתוך החלמית‬ ‫אילנות לכלאי זרעים‪ ,‬הרי מבואר בגמ׳‬
‫שתהא משמרתו‪ ,‬מפני שהוא ירק בירק‪.‬‬ ‫כנ״ל ונפסק ברמב״ם בהל׳ כלאים דבחו״ל‬
‫הנה מהא דאיתא בלשון המשנה הנ״ל‬ ‫יש איסור כלאי אילנות וכלאי בהמות‪,‬‬
‫״מפני שהוא אילן בירק״ ו״מפני שהוא‬ ‫ואין איסור כלאי זרעים‪ ,‬וא״כ חזינן‬
‫ירק בירק״ מבואר דמיירי הכא בהאיסור‬ ‫דבכלאי אילנות עצם האיסור הוא המעשה‬
‫הרכבה שנתבאר במשנה הקודמת‪ .‬והנה‬ ‫דומיא דכלאי בהמות ואינה מצוה התלוי׳‬
‫בהני ג׳ ציורים יש תועלת אחרת לההרכבה‪,‬‬ ‫ב א^ ככלאי זרעים‪ .‬אבל לפי הנתבאר‬
‫״שיהא מקירו״ או ״שתהא זורקת מימיה‬ ‫בדברי הרמב״ם הנ״ל במורה זה מיושב‪,‬‬
‫לתוכו״ או ״שתהא משמרתו״‪ ,‬ואין‬ ‫דמבואר ברמב״ם דאין דבריו הנ״ל במורה‬
‫ההרכבה כדי לעשות פירות חדשות‪,‬‬ ‫דברי אגדה בעלמא‪ ,‬דהא הרמב״ם הסביר‬
‫ולכאורה מבואר שיש איסור הרכבה אף‬ ‫דיני חו״ל ע״פ דבריו הנ״ל‪ ,‬דרק כלאי‬
‫כשאין שינוי בהפירות‪) .‬אבל אולי יש‬ ‫אילנות אסורות ולא כלאי זרעים משום‬
‫לדחות‪ ,‬די״ל דלעולם יש שינוי בהפירות‬ ‫דכלאי אילנות היא עיקר האזהרה‪) .‬וכלאי‬
‫בהני הרכבות‪ ,‬אלא שיש גם תועלת אחרת‪,‬‬ ‫אילנות וערלה אסורים בחו״ל דלא כשאר‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬
‫עליה‪ ,‬דהראשונים כתבו דהיינו משום‬ ‫והמשנה חידשה דאף היכא שהוא עושה‬
‫האיסור הרכבה אף דאין הפרי משתנה‪.‬‬ ‫ההרכבה לתועלת אחרת אפ״ה יש איסור‬
‫מחמת השינוי בהפירות‪(.‬‬
‫והנה יש להעיר רכל הראיות הנ״ל דלא‬
‫בעינן שינוי בהפירות ליתא‬
‫והנה ראינו דמבואר בירושלמי דאסור‬
‫בהרמב״ם‪ .‬דהנה הרמב״ם השמיט כל‬
‫להרכיב ״עץ סרק״ ע״ג עץ מאכל‪.‬‬
‫הדוגמאות שהוזכרו בפ״א מ״ח‪ ,‬חוץ מהא‬
‫והנה בכה״ג לכאורה אין שום שינוי‬
‫דאיתא בתחילת המשנה ״אין נוטעין ירקות‬
‫בהפירות של העץ מאכל וא״כ לכאורה‬
‫בתוך סדן של שקמה״‪ ,‬ואפילו בציור זה‬
‫מבואר שיש איסור הרכבה אף כשאין‬
‫לפי הרמב״ם אין שום ראי׳ דבאיסור‬
‫שינוי בהפירות‪ .‬אבל יש לדחות די״ל‬
‫הרכבה לא בעינן שינוי בהפירות‪ ,‬דעי׳‬
‫דבכה״ג בודאי נחשב שיש כעין ״שינוי״‬
‫ברמב״ם פ״ב מהל׳ כלאים הי״א ובמה‬
‫בהפירות‪ ,‬דהא בזה הוא מהפך העץ סרק‬
‫שכתב הביאור ההלכה שם‪ .‬וכן ראינו‬
‫מעץ סרק לעץ דהוי חלק מעץ מאכל‪,‬‬
‫דהרמב״ם סובר שאין איסור הרכבה באילן‬
‫דע״י ההרכבה הכל נחשב לחלק מהעץ‬
‫סרק‪ .‬וכן החזו״א הביא עוד ראי׳ שיש‬
‫מאכל‪ ,‬וא״כ אף דכלפי העץ מאכל לא‬
‫איסור הרכבה גם כשאין שינוי בהפירות‬
‫היה שום שינוי בהפירות‪ ,‬אבל כלפי העץ‬
‫מהמבואר בפ״ז מ״א‪ ,‬ויש להעיר‬
‫סרק זה שפיר חשיב כעין ״שינוי בהפירות״‪.‬‬
‫דלהרמב״ם גם ליתא לראי׳ זו דעי׳ בדרך‬
‫אבל עדיין יש ראי׳ לפי אידך גירסא‬
‫אמונה בפ״ו מהל׳ כלאים ס״ק מ״א‬
‫בירושלמי דס״ל דאסור להרכיב עץ סרק‬
‫שביאר דהרמב״ם סובר דדין זה הוא‬
‫ע״ג עץ סרק ובכה״ג בודאי ליכא שינוי‬
‫משום איסור כלאי הכרם ולא משום‬
‫בהפירות‪ ,‬דהרי אין שום פירות‪) .‬ומבואר‬
‫הרכבה‪ .‬וא״כ אפשר דהרמב״ם באמת‬
‫בר״ש דאף לפי גירסא דידן בירושלמי‬
‫סובר דאיסור הרכבה היינו דוקא כשיש‬
‫לא בעינן שינוי בהפירות והטעם דאין‬
‫איזה שינוי בהפירות‪.‬‬
‫איסור להרכיב עץ סרק ע״ג עץ סרק‬
‫אבל להנתבאר י״ל להיפך‪ ,‬די״ל דרק‬ ‫היינו משום דעץ סרק אפי׳ מין בשאינו‬
‫לאידך שיטות יש הו״א דבעינן‬ ‫מינו כחד מינא חשיב‪ (.‬ועיין בחזו״א‬
‫שינוי בהפירות‪ ,‬דכיון דיסוד האיסור הוא‬ ‫בכלאים סי׳ ב׳ ס״ק ט״ו‪-‬ט״ז דמפורש‬
‫הזדווגות בין ב׳ מינים אפשר רכל האיסור‬ ‫בדבריו דאיסור הרכבה הוא גם כשאין‬
‫הוא רק אם יש איזה תוצאה בפועל‬ ‫הפירי משתנה‪ ,‬והביא הראי׳ הנ״ל‬
‫מההזדווגות‪ ,‬לכן בעינן לחדש כל‬ ‫מהציורים בפ״א מ״ח‪ ,‬ולא ס״ל כהצד‬
‫החידושים בכלאים פ״א מ״ח דגם הרכבות‬ ‫הנ״ל לדחות הראי׳‪ ,‬והוסיף עוד ראי׳‬
‫כאלו שאין שינוי בפירות אסורות )משום‬ ‫מדברי הראשונים להא דאיתא בפ״ז מ״א‬
‫דלא בעינן תוצאה בפועל מההזדווגות‬ ‫דהמבריך את הגפן ב א^ אם אין עפר‬
‫או משום דהני תועלות ג״כ נחשבו‬ ‫על גבה שלשה טפחים לא יביא זרע‬
‫נא‬ ‫למינו‬ ‫פתיחה למאמרים ו­‬ ‫אתרוג‬
‫לחדש דבר זה בדעת הרמב״ם ע״פ‬ ‫תוצאות מההזדווגות(‪ .‬אבל להרמב״ם‬
‫פשטות לשונו‪[.‬‬ ‫שאין האיסור ההזדווגות בין מינים חלוקים‬
‫אלא עירבוביא דפירות ממינים חלוקים‬
‫הנה לפי הנתבאר יש לצדד דהרמב״ם‬ ‫א״כ פשוט דלא בעינן איזה שינוי‬
‫לא יסבור כהנתבאר לעיל בדעת‬ ‫בהפירות‪ ,‬ולכן לא הזכיר כל החידושים‬
‫מרן החזו״א‪ ,‬דהא ראינו דהחזו״א צידד‬ ‫של פ״א מ״ח‪.‬‬
‫דאתרוג המורכב פסול‪ ,‬אף כשלא נשתנה‬
‫הפרי‪ ,‬משום ההשפעה של אידך מין‬ ‫]ויש להוסיף‪ ,‬דהנה ראינו דבלשון‬
‫בתוך האתרוג‪ ,‬וא״כ אפשר דהיינו דוקא‬ ‫הרמב״ם בהל׳ כלאים פ״א ה״ה‬
‫לשאר שיטות שסוברות שהרכבה היינו‬ ‫איתא וז״ל כלאי האילנות הרי הם בכלל‬
‫הזדווגות בין האילנות‪ ,‬דלפ״ז שפיר י״ל‬ ‫מה שנאמר שדך לא תזרע כלאים כיצד‬
‫שיש ״השפעה״ מאידך מין בתוך האתרוג‪,‬‬ ‫המרכיב אילן באילן כגון שהרכיב ייחור‬
‫דע״י הזדווגות תמיד יש ״השפעה״ ממין‬ ‫של תפוח באתרוג או אתרוג בתפוח הרי‬
‫א׳ על חבירו‪ .‬אבל להרמב״ם דהרכבה‬ ‫זה לוקה מן התורה‪ .‬עכ״ל‪ .‬והנה ראינו‬
‫עושה עירבוביא בין המינים‪ ,‬אבל אינו‬ ‫דבמס׳ כלאים פ״א מ״ז‪-‬מ״ח ובתוספתא‬
‫חשיב ענין הזדווגות‪ ,‬אפשר די״ל דכל‬ ‫שם הוזכרו כמה דוגמאות להאיסור‬
‫שלא נשתנה הפרי דאין סיבה לפוסלו‪.‬‬ ‫הרכבה‪ ,‬ובכל הני דוגמאות במשניות‬
‫ובתוספתא לא הוזכר דעסקינן דוקא‬
‫)אבל יש צד לדחות תלי׳ זו דהא י״ל‬
‫ב״ייחור״‪ ,‬אבל ברמב״ם רק הוזכר דוגמא‬
‫דגם הרמב״ם יכול לסבור‬
‫דהרכבת ייחור‪ .‬ולולא דמסתפינא אמינא‬
‫שלמעשה יש השפעה מאידך מין בתוך‬
‫דע״פ הנתבאר י״ל דהרמב״ם סובר דרק‬
‫האתרוג‪(.‬‬
‫הרכבת ייחור הוי כלאי אילנות‪ ,‬דע״י‬
‫הרכבה יש אילן עם ב׳ סוגי ענפים פירות‬
‫ה‬ ‫ועלים‪ ,‬וזהו עירבוביא‪ ,‬אבל להרכיב אילן‬
‫הנה במשנה בסוכה דף לד ע״ב איתא‬ ‫אחד על אילן אחר באופן שהאילן העליון‬
‫דאתרוג הכושי פסול‪ .‬ובגמ׳ בדף‬ ‫רק משתמש עם אידך אילן לשרשים‪,‬‬
‫לו ע״א איתא אמר מר אתרוג כושי פסול‬ ‫ואין להאילן התחתון שום ענפים ופירות‬
‫והתניא כושי כשר דומה לכושי פסול‬ ‫ועלים‪ ,‬אפשר דלית בזה איסור כלאי‬
‫אמר אביי כי תנן נמי מתניתין דומה‬ ‫אילנות כלל‪ ,‬ורק לשאר שיטות יש בזה‬
‫לכושי תנן רבא אמר לא קשיא הא לן‬ ‫איסור כלאי אילנות דיש בזה הזדווגות‬
‫והא להו‪ .‬הנה עיי״ש ברש״י דמבואר‬ ‫בין האילנות‪ ,‬ולכן הרמב״ם רק הזכיר‬
‫דהטעם דאתרוג שחור פסול ב א^ ישראל‬ ‫הרכבת ייחור‪ ,‬אבל אידך שיטות סוברות‬
‫היינו משום ש״נדמה״‪ .‬ורש״י לא ביאר‬ ‫כפשטות המשניות והתוספתא דלאו דוקא‬
‫למה ״נדמה״ פסול‪ .‬ולכאורה משמע‬ ‫הרכבת ייחור אסור‪ .‬אבל צע״ע אם ניתן‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫נב‬
‫להזכיר הפסול דאתרוג המורכב‪ ,‬ראם‬ ‫מסתימת דברי רש״י דנדמה הוא עצמו‬
‫אתרוג הכושי פסול כל שכן אתרוג‬ ‫סיבה לפסול האתרוג‪.‬‬
‫המורכב פסול‪.‬‬
‫ועי׳ בט״ז בסי׳ תרמ״ט ס״ק ג׳ דמיירי‬
‫והנה כל זה הוא רק לפירושו של רש״י‬ ‫בענין אתרוג המורכב וכתב בתו״ד‬
‫בהסוגיא דאתרוג הכושי‪ ,‬דלרש״י‬ ‫וז״ל ונ״ל לאסור מטעם אחר דבפרק‬
‫״דומה״ לכושי היינו אתרוג שנדמה‪ .‬אבל‬ ‫מרובה שם אמרי׳ אא״א לרבויי אתא תרי‬
‫עי׳ ברמב״ם בפ״ח מהל׳ לולב ה״ח‬ ‫ריבויי ל״ל השתא כלאים אתרבי ליה‬
‫דאיתא וז״ל מקום שהאתרוגין שלהם כעין‬ ‫נדמה מבעיא ש״מ דכלאים יש לאסור‬
‫שחרות מעוטה כשרץ ואם היו שחורים‬ ‫טפי מנדמה והבא חזינן דאתרוג דנדמה‬
‫ביותר כאדם כושי הרי זה פסול בכל‬ ‫אסור דאיתא דף ל״ו דומה לכושי פסול‬
‫מקום‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי דהרמב״ם סובר ד״דומה״‬ ‫פירש״י גדל כאן ונדמה לכושי נדמה הוא‬
‫לכושי היינו שחור ביותר‪ ,‬דומה לאדם‬ ‫ופסול וא״כ כ״ש כלאים דפסול באתרוג‬
‫כושי‪ ,‬ובכה״ג הוי פסול בכל הארצות‪.‬‬ ‫והאי גרטיז״א הוא כלאי האילן פשיטא‬
‫דפסול אלא דקשה מנלן איסור כלאים‬
‫הנה לפי הרמב״ם אין דומה לכושי פסול‬
‫ונדמה באתרוג דהא בקדשים בכור ומעשר‬
‫משום ״נדמה״‪ ,‬וא״כ לכאורה לית‬
‫צריך קרא שם בפרק מרובה וא״כ אתרוג‬
‫מזה מקור כלל לפסול אתרוג המורכב‪.‬‬
‫מנלן וי״ל דהא כתב הרא״ש בפרק לולב‬
‫ולפ״ז להרמב״ם הדרא ההערה לדוכתא‪,‬‬
‫הגזול בפשט דנולדו בו סימני טריפות‬
‫למה לא הוזכר בחז״ל הפסול דאתרוג‬
‫מהו דפסולי דאתרוג אין עיקרן אלא‬
‫המורכב‪ .‬ושוב א״ש לומר בדעת הרמב״ם‬
‫מד״ס והשתא דתקון רבנן באתרוג כעין‬
‫כהצדדים שנתבארו לעיל דמוכח מדבריו‬
‫דאורייתא בקדשים וכ״כ הר״ן בר״פ דפסול‬
‫בכ״מ דס״ל דאתרוג המורכב כשר‪.‬‬
‫הדר מסרה הכתוב לחכמים איזה הדר‬
‫ולדעת הטור דכתב בסימן תרמ״ח דספיקא‬
‫ו‬
‫דאורייתא הוא צ״ל דהל״מ הוא בפסולי‬
‫הנה נמצא מהנתבאר שיש לומר דרק‬
‫אתרוג וא״כ גם גבי כלאים הוי כן‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫לשאר שיטות אתרוג המורכב פסול‬
‫עע״ש‪ .‬הרי מבואר להדיא דלפי רש״י‬
‫אפילו כשלא נשתנה הפרי מחמת ההרכבה‪,‬‬
‫אתרוג הכושי פסול משום שהוא ״נדמה״‪.‬‬
‫אבל להרמב״ם י״ל דאתרוג המורכב כשר‪.‬‬
‫הנה מבואר בדברי הט״ז ראם נדמה‬
‫דש להעיר דיש לזה ביאורים גם על‬
‫פסול כל שכן שכלאים פסול‪.‬‬
‫דרך האגדה‪ ,‬ונמצא דההלכה‬
‫והאגדה ״צדקו יחדו״‪ ,‬דראינו לעיל כמה‬ ‫הנה לעיל הערנו דלמה לא הוזכר‬
‫אופנים להסביר הפסול דאתרוג המורכב‬ ‫בחז״ל הפסול דאתרוג המורכב‪.‬‬
‫על דרך האגדה‪) :‬א׳( משום דאתרוג צריך‬ ‫ולפי הנתבאר י״ל דכיון דחז״ל הזכירו‬
‫להיות משפיע ולא מושפע‪) ,‬ב׳( משום‬ ‫הפסול דאתרוג הכושי שוב לא הוצרכו‬
‫נג‬ ‫למינו‬ ‫פתיחה למאמרים ו­‬ ‫אתרוג‬
‫אחדות בכלל ישראל‪ ,‬וכשמאחדים יש‬ ‫דאתרוג צריך הייחוד שהוא תחת השגחת‬
‫קפידה מיוחדת שלא יהא שם כלאים‪.‬‬ ‫האדון ברוך הוא לבדו‪) ,‬ג׳( משום דאתרוג‬
‫ובענין כל הני סיבות י״ל שיש לרמב״ם‬ ‫המורכב הוא פגום לחבר שמים וארץ‪,‬‬
‫שיטה מיוחדת שמחמתה לא יסכים לפסול‬ ‫)ד׳( משום דאתרוג הבא מעץ המורכב‬
‫אתרוג המורכב מחמת הני טעמים‪ ,‬וכאשר‬ ‫הוא פגום לתקן חטא עץ הדעת‪) ,‬ה׳(‬
‫יתבאר עתה בעז״ה‪.‬‬ ‫משום דאתרוג והד׳ מינים מרמזים על‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫נד‬

‫מאמר ו‬

‫ביאור בהא דהרמב״ם אינו סוכר הסיבה ד״אתרוג צריך‬

‫להיות משפיע ולא מושפע״‬
‫שמע דאמר רבי אבהו לא למדה רבי‬ ‫א‬
‫אליעזר אלא מלולב איכא דאמרי רבי‬ ‫הנה עיין לעיל שראינו דאתרוג המורכב‬
‫אבהו גמרא גמיר לה ואיכא דאמרי מתניתא‬ ‫פסול ]אף כשלא נשתנה הפרי[‬
‫שמיע ליה מאי היא דתניא מאימתי מזכירין‬ ‫משום דהאתרוג צריך להיות משפיע ולא‬
‫על הגשמים רבי אליעזר אומר משעת‬ ‫מושפע‪ ,‬עיי״ש‪ .‬והנה ראינו דהמקור‬
‫נטילת לולב רבי יהושע אומר משעת‬ ‫שאתרוג צריך להיות משפיע הוא מהא‬
‫הנחתו אמר רבי אליעזר הואיל וארבעת‬ ‫דאיתא במדרש דאתרוג צריך ״לכפר״‬
‫מינין הללו אינן באין אלא לרצות על‬ ‫על שאר אינשי‪ ,‬עיי״ש מה שראינו‬
‫המים וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר‬ ‫מהמסילת ישרים‪.‬‬
‫בהם בלא מים כך אי אפשר לעולם בלא‬
‫והנה לכאו׳ י״ל רכל זה הוא מובן רק‬
‫מים אמר לו רבי יהושע והלא גשמים‬
‫אם מצות אתרוג‪ ,‬ומצות ד׳ מינים‬
‫בחג אינו אלא סימן קללה אמר לו רבי‬
‫בכללותה‪ ,‬שייכות להמושג ד״כפרה״‪.‬‬
‫אליעזר אף אני לא אמרתי לשאול אלא‬
‫ולכאורה י״ל דמצות ד׳ מינים שפיר‬
‫להזכיר וכו׳‪ .‬הרי מבואר דהר׳ מינים‬
‫שייכת ל״כפרה״‪ ,‬דהא יש הרבה מקורות‬
‫באים לרצות על הגשמים‪.‬‬
‫דמצות ד׳ מינים בסוכות בא לרצות על‬
‫המים שדנים עליו בחג‪.‬‬
‫וןןי׳ ברבנו בחיי על ויקרא פכ״ג פ״מ‬
‫דאיתא וז״ל ולקחתם לכם ביום‬ ‫לדוגמא‪ ,‬עיין במס׳ תענית דף ב ע״ב‬
‫הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף‬ ‫דאיתא רבי אליעזר אומר מיום‬
‫עץ עבות וערבי נחל על דרך הפשט‬ ‫טוב הראשון של חג כו׳ איבעיא להו‬
‫ארבעה מינין אלו הם גדלים על המים‬ ‫רבי אליעזר מהיכא גמיר לה מלולב גמר‬
‫וצריכים להשקאת מים יותר משאר פירות‪,‬‬ ‫לה או מניסוך המים גמר לה מלולב גמר‬
‫ולכך נצטוינו בחג הסוכות שהוא זמן‬ ‫לה מה לולב ביום אף הזכרה ביום או‬
‫נסוך המים והוא יום הדין על גשמי‬ ‫דלמא מניסוך המים גמר לה מה ניסוך‬
‫השנה‪ ,‬שנרצה להקב״ה על המים עם‬ ‫המים מאורתא דאמר מר ומנחתם ונסכיהם‬
‫ארבעה מינין אלו המורים על המים‪.‬‬ ‫אפילו בלילה אף הזכרה מאורתא תא‬
‫נה‬ ‫למינו‬
‫אתינן ברזא דשמא קדישא‪ ,‬באינון ארבע‬
‫מינין שבלולב לרצויי ליה לקב״ה‪,‬‬
‫ולשלטאה עלייהו ברזא דשמא קדישא‪,‬‬
‫ולאתערא עלן מיין קדישין‪ ,‬לנסכא על‬
‫גבי מדבחא‪ .‬עכה״ל‪(.‬‬
‫]הנה לפ״ז נמצא דהיסוד ד״יבוא אלו‬
‫ויכפר על אלו״ בא בדוקא בהדי‬
‫ריצוי על הגשמים‪ .‬וצ״ב מהו הקשר בין‬
‫הני ב׳ יסודות‪ .‬ועיין במס׳ תענית דף ח‬
‫ע״א דאיתא ואמר רבי אמי מאי דכתיב‬
‫אם ישך הנחש בלוא לחש ואין יתרון‬
‫לבעל הלשון אם ראית דור שהשמים‬
‫משתכין כנחשת מלהוריד טל ומטר בשביל‬
‫לוחשי לחישות שאין בדור מאי תקנתן‬
‫ילכו אצל מי שיודע ללחוש דכתיב יגיד‬
‫עליו רעו ואין יתרון לבעל הלשון ומי‬
‫שאפשר לו ללחוש ואינו לוחש מה הנאה‬
‫יש לו ואם לחש ולא נענה מאי תקנתיה‬
‫ילך אצל חסיד שבדור וירבה עליו בתפלה‬
‫שנאמר ויצו עליה במפגיע ואין פגיעה‬
‫אלא תפלה שנאמר ואתה אל תתפלל‬
‫בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה‬
‫ותפלה ואל תפגע בי ואם לחש ועלתה‬
‫בידו ומגיס דעתו עליו מביא אף לעולם‬
‫שנאמר מקנה אף על עולה‪ .‬הרי מבואר‬
‫להדיא שיש מהלך מיוחד של תפילה‬
‫לגשמים דוקא על ידי ה״חסיד שבדור״‪.‬‬
‫וצ״ב כנ״ל למה הוי ״תפילת החסיד‬
‫שבדור״ קשור במיוחד לגשם‪ .‬וי״ל דראינו‬
‫דבספר יהל אור בליקוטים לספר שמות‬
‫דאיתא וז״ל טעם למה הלולב והדס‬
‫וערבה באגודה ולא האתרוג כי היא נתנה‬
‫לאדם לחברה כמ״ש השמים שמים לה׳‬
‫והא^ נתן לבני אדם‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי נתבאר‬
‫מאמר ו‬ ‫אתרוג‬
‫עכ״ל‪ .‬ועי׳ בבה״ג בריש הל׳ לולב דאיתא‬
‫וז״ל ובהוא אגרא רטרחין ישראל ומייתין‬
‫הושענא ואתרוגא ומברכין עליהו קמי‬
‫קב״ה מרכיר לה ומחיו להו מטרא בעירני׳‪.‬‬
‫עכ״ל‪ .‬ועי׳ בספר המנהיג דאיתא וז״ל‬
‫ד״א ארבעה מינין שבלולב באין לרצות‬
‫על המים כשם שאי איפשר להם בלא‬
‫מים כך אין העולם מתקיים בלא מים‬
‫לפיכך צוה הקב״ה להרצות בארבע מינים‬
‫הללו לפני המקום כדי שיתרצו לפניו‬
‫וירדו להם גשמים בעתם‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫בזוה״ק ח״א דף סג ע״ב דאיתא‬
‫עד דהוו אזלי‪ ,‬חמו חד יודאי‬
‫דהוה אתי‪ ,‬אמר רבי יוסי‪ ,‬האי בר נש‬
‫יודאי איהו ואתחזי‪ ,‬כד מטא גבייהו‬
‫שאילו ליה‪ ,‬אמר לון שליחא דמצוה אנא‪,‬‬
‫דהא אנן דיירי בכפר דראמין‪ ,‬ומטי זמנא‬
‫דחג‪ ,‬ואנן צריכין לולב וזינין רעמיה‪,‬‬
‫ואנא אזיל לקטעא לון למצוה‪ ,‬אזלו‬
‫כחדא‪ ,‬א״ל ההוא יודאי הני ארבע מינין‬
‫דלולב דבכלהו אתאן לרצויי עלמא‪ ,‬נ״א‬
‫על מיא‪ ,‬שמעתון אמאי אנן צריכין לון‬
‫בחג‪ ,‬א״ל כבר אתערו בהו חברייא‪ ,‬אבל‬
‫אי מלה חדתא איהו תחות ידך אימא‬
‫לה‪ ,‬אמר לון ודאי ההוא אתר דאנן דיירי‬
‫ביה הוא זעיר‪ ,‬וכלהו עסקי באורייתא‪,‬‬
‫ואית עלן צורבא מרבנן רבי יצחק בר‬
‫יוסי מחוזאה שמיה‪ ,‬ובכל יומא ויומא‬
‫אמר לן מלין חרתין באורייתא‪ .‬ואמר‬
‫דהא בחג זמנא הוא לשלטאה‪ ,‬אינון שאר‬
‫עמין‪ ,‬אינון רברבין ממנן על שאר עמין‬
‫עכו״ם‪ ,‬ומתברכאן מסטרייהו דישראל‪,‬‬
‫וקרינן לון מים הזידונים‪ ,‬כמה דאת אמר‬
‫המים הזידונים‪ ,‬ובגין לשלטאה עלייהו‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫נו‬
‫ליה חשור מימיך לתהומא תתאה אמר‬ ‫דחיבור האתרוג לאידך מינים הוא בבחינת‬
‫ליה אבע מימיך שנאמר הנצנים נראו‬ ‫״חיבור שמים וארץ״‪ .‬והנה ראינו דחיבור‬
‫בארץ וגו‪ ,‬ופרש״י האי רידיא מלאך‬ ‫האתרוג לאידך מינים מסמל הא דהאתרוג‬
‫הממונה על הגשמים כך שמו וכו׳‪ ,‬בין‬ ‫צריך לכפר על שאר העם‪ .‬וא״ב נמצא‬
‫תהומא עילאה לתתאה בין הרקיע‬ ‫דהגדרת תפילת האתרוג על שאר העם‬
‫לאוקיינוס היכא דנשקי ארעא ורקיע‪ .‬הרי‬ ‫היינו חיבור שמים וארץ‪) .‬וזה מובן מאד‬
‫מבואר דהמלאך הממונה על הגשמים‬ ‫באופן פשוט וכנ״ל‪ ,‬דבבחינה מסויימת‬
‫קיים היכא שיש חיבור בין שמים וארץ‪.‬‬ ‫החסיד הוא בשמים‪ ,‬דהוא עושה הכל‬
‫ועי׳ בחי׳ אגדות להמהר״ל בחולין דף‬ ‫לשם שמים וחי חיים של רוחניות ואינו‬
‫ס׳ מבואר בדבריו רתק מהא דירידת‬ ‫פונה להבלי עוה״ז כלל‪ ,‬וראינו דהאד״א‬
‫גשמים בא ע״י חיבור שמים וארץ גם‬ ‫הגדיר דהאתרוג הוא ״פרוש מן העולם״‪,‬‬
‫התפילה לגשמים היא ענין מיוחד דחיבור‬ ‫וכשהוא מתפלל על שאר העם הרי הוא‬
‫שמים וארץ‪ .‬הנה לפי הנתבאר נמצא‬ ‫מתפלל בעד הני שהם בבחינת ״הארץ״‪.‬‬
‫דכשהחסיד משתדל לכפר בעד הדור הוא‬ ‫וא״כ יש כאן בחינת חיבור שמים ואח‬
‫מחבר שמים וארץ‪ ,‬וי״ל דעי״ז הוא גורם‬ ‫ע״י תפילת החסיד‪ (.‬הנה לפ״ז יש להסביר‬
‫לירידת גשמים‪ ,‬דעי״ז שהוא מחבר שמים‬ ‫למה תפילת החסיד היא מיוחדת לגשם‪,‬‬
‫ואח גשם יורד‪ .‬ולפ״ז שפיר מובן למה‬ ‫דהנה מצינו בכ״מ דהאי הגדרה ד״חיבור‬
‫חיבור אתרוג ללולב הוא דוקא בהמצוה‬ ‫שמים וארץ״ הוא גם מיוחד להענין‬
‫שבא לרצות על הגשמים‪ ,‬דזהו אופן‬ ‫דירידת גשמים‪ ,‬עי׳ באד״א לבראשית‬
‫נפלא לרצות על הגשמים‪ ,‬דכשהאתרוג‬ ‫פ״ב פ״ו דאיתא בתו״ד וז״ל ישראל‬
‫מתפלל בעד הדור הוא מחבר שמים ואח‬ ‫מחברים שמים וארץ במעשיהם הנאותים‬
‫וזה מביא גשמים‪[.‬‬ ‫אז יורידו הגשמים מלמעלה ואם לא‬
‫נעצרים מלמעלה‪ .‬ועי׳ בכלי יקר בפ׳‬
‫האזינו דאיתא וז״ל וכמו המטר היורד‬
‫מל השמים עד לארץ דומה כאילו הוא‬
‫הנה י״ל רכל זה א״ש רק לשאר שיטות‬ ‫מחבר שמים לארץ‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ במס׳‬
‫דס״ל ע״פ הסוגיא בר״ה דף טז‬ ‫תענית דף כה ע״ב דאיתא אמר רבי‬
‫ע״א דבחג נידונים על המים‪ ,‬וכך כתבו‬ ‫אלעזר כשמנסכין את המים בחג תהום‬
‫כל הפוסקים בהל׳ הו״ר‪ ,‬אבל כתבתי‬ ‫אומר לחבירו אבע מימיך קול שני ריעים‬
‫כמה פעמים בס״ד דהרמב״ם השמיט‬ ‫אני שומע שנאמר תהום אל תהום קורא‬
‫הענין רבד׳ פרקים העולם נידון משום‬ ‫לקול צנוריך וגו׳ אמר רבה לדידי חזי‬
‫דס״ל דקיי״ל דלא כהאי תנא בהמשנה‬ ‫לי האי רידיא דמי לעיגלא ופירסא‬
‫בר״ה‪ ,‬ולהלכה ס״ל דרק יש ״דין״ בר״ה‬ ‫שפוותיה וקיימא בין תהומא תתאה‬
‫)דהיינו א׳ תשרי( ולא בד׳ פרקים‪.‬‬ ‫לתהומא עילאה לתהומא עילאה אמר‬
‫נז‬ ‫למינו‬ ‫מאמר ו‬
‫דעיין ברמב״ם בספר המורה ח״ג פמ״ג‬
‫שביאר מצות ד׳ מינים באופ״א וז״ל‬
‫והנראה לי בארבעת מינין שבלולב‪ ,‬שהם‬
‫שמחה בצאתם מן המדבר‪ ,‬אשר היה ״לא‬
‫מקום זרע ותאנה וגפן ורימון ומים אין‬
‫לשתות״‪ ,‬אל מקום האילנות נותני הפרי‬
‫והנהרות ולקח לזכרון זה הנאה שבפרות‬
‫והטוב שבריחו‪ ,‬והיפה שבעלים‪ ,‬והטוב‬
‫שבעשבים גם כן רצוני לומר‪ ,‬ערבי נחל‪.‬‬
‫ואלו הארבעת מינין הם אשר קבצו שלשת‬
‫הדברים האלה‪ ,‬האחד מהם רוב מציאותם‬
‫ב א^ ישראל בעת ההיא‪ ,‬והיה כל אדם‬
‫יכול למצאם‪ ,‬והענין השני טוב מראם‬
‫ורעננותם ויש מהם טובים בריחם‪ ,‬אתרוג‬
‫והדס‪ ,‬אבל לולב וערבה אין להם ריח‪,‬‬
‫לא טוב ולא רע‪ ,‬והענין השלישי עמרם‬
‫על לחותם ורעננותם בשבעה ימים מה‬
‫שאי אפשר זה באפרסקים וברימונים‬
‫ובאספרגל ובאגס וכיוצא בהם‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫הרי מבואר ברמב״ם דמצות ד׳ מינים‬
‫היא להודות על כניסתם לארץ ישראל‬
‫מהמדבר‪] .‬ומסתמא מקורו הוא ממה‬
‫דכתיב בתחילת הפרשה שם ״באספכם‬
‫את תבואת הארץ״‪[.‬‬
‫זכרונות ועל המדינות בו יאמר וכו׳ מבואר‬
‫)הנה כיון דד׳ מינים הם לזכור שיצאו‬
‫מן המדבר לא״י מובן מאד למה‬
‫בד׳ מינים יותר משאר מצוות מקפידים‬
‫שיהיו מהודרים‪ ,‬דבזה מראה היופי של‬
‫מקום עצי פירות ונהרות וכדמשמע‬
‫ברמב״ם שם‪(.‬‬
‫והנה מצות ד׳ מינים היא לז׳ ימים דוקא‬
‫במקדש וכדילפינן מהא דכתיב‬
‫״ושמחתם לפני ד׳ אלקיכם שבעת ימים״‪,‬‬
‫אתרוג‬
‫]דהנה אין לומר דהרמב״ם לא הזכיר‬
‫הענין ד״דינים״‪ ,‬דהא בהל׳‬
‫תשובה ביאר הענין ד״דין״ דראש השנה‬
‫באריכות‪ ,‬ואפ״ה השמיט הא רבד׳ פרקים‬
‫העולם נידון‪ .‬ולכאו׳ מוכח מההשמטה‬
‫א׳ מהשתים‪ .‬או דהרמב״ם סובר דרק‬
‫בר״ה יש נפק״מ מה״דינים״)חוץ מהעומר‬
‫השתה״ל וניסוך המים( דבין ר״ה ליוהכ״פ‬
‫יעשה תשובה ומעשים טובים כמו שביאר‬
‫הרמב״ם שם‪ ,‬אבל ברגלים ליכא נפק״מ‬
‫מה״דינים״ ולכן לא הוצרך הרמב״ם‬
‫להזכיר הני ״דינים״‪ .‬או דהרמב״ם סובר‬
‫דלא קיי״ל כהסתם משנה הנ״ל ולהלכה‬
‫ס״ל דליכא ״דינים״ בהרגלים ולכך לא‬
‫הזכירם‪ .‬והנה עיין בירושלמי במס׳ ר״ה‬
‫פ״א ה״ג )דף ז ע״א( דאיתא מילתיה‬
‫דרב אמרה כולהם נידונין בר״ה וגזר דינו‬
‫של אחד מהן מתחתם בר״ה דתני בתקיעתא‬
‫דרב זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום‬
‫ראשון כי חק לישראל הוא משפט לאלהי‬
‫יעקב ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב‬
‫ואי זו לשלום אי זו לרעב ואי זו לשובע‬
‫ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות‪.‬‬
‫הרי ס״ל לירושלמי דמהא דאיתא בברכת‬
‫דלא קיי״ל כהמשנה דד׳ פרקים‪ ,‬וכיון‬
‫דגם הרמב״ם סובר דאמרינן ועל המדינות‬
‫בו יאמר וכו׳ שפיר י״ל דס״ל להרמב״ם‬
‫דלא קיי״ל כהמשנה דד׳ פרקים‪ .‬וזה‬
‫מתאים עם דברינו הנ״ל דלהלכה הרמב״ם‬
‫סובר דאין ״דין״ על המים בסוכות‪[.‬‬
‫לפ״ז לכאורה יהא מוכח שיש לרמב״ם‬
‫הנה אחרת במצות ד׳ מינים‪ ,‬דאינה‬
‫באה לרצות על המים‪ .‬והאמת יורה דרכו‪,‬‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬
‫לישראל אחר שעברו הירדן ונכנסו לא״י‬
‫)א״ה יש סוברים דגם במקום אחר מצינו‬
‫ייחוד ליריחו מחמת שהוא המקום הראשון‬
‫שנכנסו‪ ,‬עי׳ במס׳ תמיד בדף ל ע״ב‬
‫ובמפרשים שם( אכן בתקוני זוהר )תקון‬
‫ו׳( נתן עוד טעם אחר לז׳ הקפות ע״ש‪.‬‬
‫עכ״ל‪ .‬ויש להעיר דלפי הרמב״ם יש‬
‫להסביר בנוסח יותר פשוט למה עשו‬
‫״זכר ליריחו״ בחג הסוכות במקדש‪ ,‬די״ל‬
‫דעושים זכר זה בהדי הלולב משום‬
‫דמצות לולב בא להזכיר שנכנסו מן‬
‫המדבר ל א^‪.‬‬
‫עכ״ל‪ .‬הרי מבואר דא׳ מהדברים שקיבלו‬
‫ולפ״ז נמצא דההקפות )וההושענות( הם‬
‫חלק מההודאה שמודים עם הלולב‬
‫והד׳ מינים‪ ,‬דהכל הוא להודות על הכניסה‬
‫לא״י‪ .‬ולעיל ראינו דגם הניסוך המים‬
‫הוא חלק מההודאה שמודים על א״י‪.‬‬
‫נמצא רכל סדר הדברים שעושים במקדש‬
‫בסוכות הוא חלק מסדר הודאה אחת‪.‬‬
‫ולהרמב״ם זהו ענין משותף בין ״ערבה״‬
‫ל״ניסוך המים״‪.‬‬
‫ימים ראשונים וז׳ פעמים ביום ז׳ דהיינו‬
‫ולפ״ז אליבא דהרמב״ם מובן מאד למה‬
‫״עשר נטיעות ערבה וניסוך המים״‬
‫נשנו בכ״מ בהדי הדדי‪ ,‬רכל הני דברים‬
‫שייכים להייחוד המיוחד דארץ ישראל‬
‫כלפי המדבר‪ .‬דג׳ מדברים המיוחדים‬
‫שהרמב״ם הזכיר שהרויחו כשנכנסו לא״י‬
‫היינו אילנות עושי פרי‪ ,‬העשבים המיוחדים‬
‫דהיינו ערבי נחל‪ ,‬ומים לשתות‪ .‬וי״ל‬
‫דהג׳ הלכות שנשנו כאחת שייכות להני‬
‫ג׳ דברים‪ .‬ד״עשר נטיעות״ היינו שמירת‬
‫האילנות שלא יקלקלו בשמיטה‪ .‬ו״ערבה״‬
‫היינו העשבים המיוחדים‪ .‬ו״ניסוך המים״‬
‫אתרוג‬ ‫נח‬
‫והנה לפ״ז לכאורה היה א״ש לומר דיש‬
‫ענין מיוחד להודות על א״י בסוכות‬
‫במקדש‪ ,‬וא״כ לכאר היה א״ש לומר דגם‬
‫מצוות אחרות שעושים במקדש בסוכות‬
‫הם להודות על א״י‪ .‬ובאמת לכאורה י״ל‬
‫שלהרמב״ם הניסוך המים בסוכות הוא‬
‫מחמת ההודאה על א״י‪ ,‬דראינו דבלשון‬
‫הרמב״ם הנ״ל איתא וז״ל והנראה לי‬
‫בארבעת מינין שבלולב שהם שמחה‬
‫בצאתם מן המדבר אשר היה לא מקום‬
‫זרע ותאנה וגפן ורימון ומים אין לשתות‬
‫אל מקום האילנות נותני הפרי והנהרות‪.‬‬
‫כשנכנסו לא״י היינו מים לשתות‪ .‬וא״כ‬
‫י״ל דהניסוך המים הוא חלק מההודאה‬
‫על א״י‪ ,‬דנוטלים הד׳ מינים להודות על‬
‫האילנות ומנסכים מים לפני ד׳ להודות‬
‫על המים שקיבלו לשתות‪.‬‬
‫ועיץ בירושלמי במס׳ סוכה דאיתא‬
‫דמקיפים את המזבח בסוכות ״זכר‬
‫ליריחו״‪ ,‬ולכן מקיפים פעם א׳ בששה‬
‫דומיא דיריחו‪ .‬ועיין בערוך לנר לסוכה‬
‫דף מה ע״א דאיתא וז״ל מקיפין את‬
‫המזבח שבע פעמים בירושלמי קאמר זכר‬
‫ליריחו ומה שעשו זכר לנס זה ובחג‬
‫הסוכות דוקא י״ל דעיקר שמחת החג‬
‫היא להודות ולהלל להקב״ה חסדיו‬
‫ונפלאותיו דלכך גומרין הלל כל ימי החג‬
‫ולא כל ימי פסח ועיקר שבח הקב״ה‬
‫היא על הנסים שבא״י דלכך אמרינן‬
‫במגילה )דף י״ד( אין אומרים הלל על‬
‫הנסים שבח״ל ולכן מזכירין נס זה של‬
‫יריחו שהי׳ נס ראשון שעשה הקב״ה‬
‫נט‬ ‫למינו‬
‫הנה כתבנו דלהרמב״ם א״ש לומר דניסוך‬
‫המים הוא להודות על א״י משום‬
‫דא״כ כל המצוות במקדש בסוכות הם‬
‫סדר אחד של הודאה על א״י‪ .‬ויש להעיר‬
‫דע״פ הנ״ל פשוט דגם מטעם אחר א״ש‬
‫לומר דלהרמב״ם הניסוך המים הוא‬
‫להודות על המים לשתות בא״י‪ ,‬דהנה‬
‫במס׳ ר״ה דף טז ע״א מבואר דהניסוך‬
‫המים הוא לרצות על הגשמים‪ ,‬והנה‬
‫מבואר בסוגיא שם רזה שמרצים על‬
‫הגשמים קשור להא שיש ״דין״ על המים‬
‫בסוכות‪ .‬עיי״ש‪ .‬וכיון שראינו דהרמב״ם‬
‫אינו סובר שיש דין על המים בחג‪ ,‬בע״כ‬
‫שיש לו פירוש אחר בניסוך המים‪,‬‬
‫ולהנתבאר א״ש שלהרמב״ם יש טעם אחר‬
‫לניסוך המים בחג‪ ,‬דהוא חלק מההודאה‬
‫עקי א״יג‪.‬‬
‫]הנה בענין עיקר הדבר שנתבאר שלפי‬
‫הרמב״ם יש ״טעם״ אחר לניסוך‬
‫המים‪ ,‬הנה זה א״ש לענין ניסוך המים‪,‬‬
‫אבל עדיין קשה מאידך ב׳ דברים שמביאים‬
‫ברגלים מחמת ה״דינים״ הנוהגים בהם‬
‫מאמר ו‬ ‫אתרוג‬
‫היינו כנגד המים לשתות‪ .‬ולכאר א״ש‬
‫למאד בס״ד‪.‬‬
‫)הנה עיין ברמב״ם בפ״ג מהל׳ שמטו״י‬
‫ה״א שפסק דתוספת שביעית היינו‬
‫דוקא בזמן שביהמ״ק קיים‪ .‬ולפי הנתבאר‬
‫קשה דמהו מקורו של הרמב״ם לפסוק‬
‫כן‪ ,‬הא הרמב״ם אינו סובר כהסוגיא‬
‫במו״ק דף ד ע״א שלמדה דין זה מסמיכות‬
‫עשר נטיעות לערבה וניסוה״מ‪ .‬וא״ש‬
‫לומר כן‪ ,‬דעי׳ בספרי גינת ראובן למס׳‬
‫שביעית חלק א׳ בסימן י׳ וב״מערכה‬
‫לתוספת שביעית״ שנתבאר באריכות בס״ד‬
‫דהרמב״ם סובר דהיתה הלכה מיוחדת‬
‫לאסור מלאכה בתוספת שביעית ולא‬
‫ילפינן כן מההלכה די׳ נטיעות‪ ,‬ועיי״ש‬
‫שכתבנו שיש בזה נפק ״מ לדינא לענין‬
‫תשובה‪ ,‬עיי״ש‪ ,‬וכתבנו שם דלפי הרמב״ם‬
‫דאין המקור לאיסור תוספת שביעית מי׳‬
‫נטיעות א״כ בע״כ דאין המקור להתיר‬
‫איסור תוספת שביעית אחר החורבן מניסוך‬
‫המים‪ .‬וזה א״ש עם הנתבאר דלפי הרמב״ם‬
‫יש באמת פירוש אחר בהסמיכות‪(.‬‬

‫ג‪ .‬הנה לכאורה היה אפשר לומר כך בפירוש ההלכה דניסוך המים‪ ,‬דעי׳ במס׳ פסחים‬
‫דף כב ע״א דמבואר דהיו מנסכים מים לפני ע״ז‪ .‬ומבואר דכמו שחזינן בכל הש״ס‬
‫דנסכו יין לפני ע״ז הוא הדין דנסכו מים לפני ע״ז‪ .‬וא״כ י״ל דהתורה ציוותה לנסך יין‬
‫ומים לפני ד׳‪ ,‬היפך העוברי ע״ז שנסכו לפני ע״ז‪ .‬וזהו דומה להא דאיתא ברמב״ן ויקרא‬
‫א‪:‬יט בשם הרמב״ם בטעם הקרבנות שמקריבים לד׳ מה שעובדי ע״ז לא היו שוחטים‬
‫המצרים עובדים לטלה והכשרים עובדים לשדים אשר יראו להם כדמות שעירים ואנשי‬
‫הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם לכן הני ג׳ מינים בדוקא שוחטים לד׳ ובזה יתרפאו‬
‫האמונות הרעות שהם מדוי הנפש כי כל מדוי וכל חולי לא יתרפאו כי אם בהפכן‪.‬‬
‫אבל יש להדגיש דבדעת הרמב״ם זה אינו‪ ,‬דהרמב״ם לא כתב דכיון שעובדי ע״ז הביאו‬
‫הני ג׳ מינים לקרבנות לע״ז לכן התורה ציוותה להביא הני ג׳ מינים לד׳ אלא הרמב״ם‬
‫כתב דכיון דעובדי ע״ז לא ישחטו הני ג׳ מינים כלל לכן התורה ציוותה לשחוט הני ג׳‬
‫מינים‪ .‬וא״ב זה שעובדי ע״ז היו מנסכים מים לע״ז אינו סיבה לנסך מים לד׳‪ .‬ובאמת עיין‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬
‫האחר‪ (.‬ואפשר דהרמב״ם סובר דהבאת‬
‫העומר והשתי הלחם הוא מ״טעם״ אחר‪,‬‬
‫דהנה עיין ברמב״ם במורה שביאר הענין‬
‫דספירת העומר וז״ל שבועות הוא יום‬
‫מתן תורה ולהגדיל היום ההוא ימנו הימים‬
‫מן המועד הראשון אליו כמי שממתין‬
‫בוא הנאמן שבאוהביו‪ ,‬שהוא מונה היום‬
‫וגם השעות‪ .‬וזאת היא סיבת ספירת העומר‬
‫מיום צאתם ממצרים עד יום מתן תורה‪,‬‬
‫שהוא היה הכונה והתכלית ביציאתם‬
‫כאמרו‪ ,‬״ואביא אתכם אלי״‪ .‬ולא היה‬
‫המראה הגדול ההוא אלא יום אחד כן‬
‫זכרונו בכל שנה יום אחד‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי‬
‫מבואר דספירת העומר מראה שתכלית‬
‫יצי״מ היתה קבלת התורה‪ .‬וא״כ י״ל‬
‫דעד״ז מביאים ״עומר של תבואה״ בתחילת‬
‫הספירה ו״לחם״ בסוף הספירה לסמל דמה‬
‫שאירע בתחילת הספירה הוא להביא למה‬
‫שאירע בסוף הספירה‪ ,‬דהיינו כמו ד״לחם״‬
‫הוא התכלית של תבואה וקמח‪ ,‬הוא הדין‬
‫ד״קבלת התורה״ הוא התכלית של יצי״מ‪.‬‬
‫)הנה גם לפי מפרשים אחרים יש רמזים‬
‫בהקרבנות עומר ושתי הלחם השייכים‬
‫אתרוג‬
‫כדאיתא בברייתא שם בר״ה דף ט״ז‪,‬‬
‫דהיינו העומר והשתי הלחם‪ ,‬דאם הרמב״ם‬
‫אינו סובר שיש ״דין״ על התבואה ופירות‬
‫האילן בפסח ושבועות למה מביאים בהם‬
‫העומר והשתי הלחם‪ .‬והרמב״ם לא התייחס‬
‫להסביר ה״טעם״ להבאת הני קרבנות‪.‬‬
‫)והנה עכ״פ נראה שיש גם ״טעם״ אחר‬
‫להני קרבנות דהא עיי״ש בר״ה דף טז‬
‫ע״א דמבואר דמביאים השתי הלחם‬
‫בשבועות לרצות על פירות האילן ופשיטא‬
‫דקשה דאין קרבן שתי הלחם מרצה על‬
‫פירות האילן הא השתי הלחם היינו חיטים‬
‫ולא פירות האילן‪ .‬ועיי״ש ברש״י דאיתא‬
‫וז״ל שתי הלחם ירצו על פירות האילן‬
‫שהן מתירין להביא בכורים שאין מביאין‬
‫בכורים קודם לעצרת דכתיב בכורי קציר‬
‫חטים ואני שמעתי דרבי יהודה לטעמיה‬
‫דהא אזלא כמאן דאמר בסנהדרין עץ‬
‫שאכל אדם הראשון חטה היתה‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫הרי דדוקא לר׳ יהודה לטעמי׳ מהני ביאור‬
‫זה בהבאת שתי הלחם בשבועות אבל‬
‫לתנאים אחרים בעינן בזה ביאור אחר‬
‫וא״כ י״ל דהרמב״ם ג״כ יסבור כהביאור‬

‫במורה ח״ג ספמ״ו דאיתא וז״ל אבל הקרבת היין אני נבוך בו עד כה היאך צוה להקריבו‬
‫וכבר היו עובדי ע״ז מקריבים אותו לא נראה לי בזה טעם‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי להדיא בדברי‬
‫הרמב״ם שזה שעובדי ע״ז היו מנסכים יין אינו סיבה שאנו נסוך יין לפני ד׳‪.‬‬
‫אבל יש להעיר דהיינו דוקא לדעת הרמב״ם עצמו שהניח הענין דניסוך היין בקושיא‪,‬‬
‫אבל עיין מה שכתבנו בסוף ספר גינת ראובן למסי ביכורים לצדד ליישב קושיית הרמב״ם‬
‫ע״פ דברי הסמ״ג‪ ,‬וביארנו שם דהרמב״ם עצמו חולק על הסמ״ג‪ ,‬ולפ״ז שאני ניסוך משאר‬
‫קרבנות‪ ,‬ולפ״ז שפיר י״ל דגם ניסוך המים הוא משום רכך עשו לע״ז‪ .‬וא״ת לפ״ז למה‬
‫ציוותה התורה לנסך המים דוקא בסוכות‪ ,‬י״ל דלפ״ז אפשר לומר דאין ניסוך המים שייך‬
‫דוקא לסוכות אלא ניסוך המים שייך להזמן דריבוי שמחה וזהו בסוכות במקדש כמבואר‬
‫בדברי הרמב״ם בכ״מ‪ .‬עכ״פ לפי הרמב״ם עצמו עדיין צ״ל כנ״ל דניסוך המים הוא להודות‬
‫על המים לשתות בא״י‪.‬‬
‫פא‬ ‫למינו‬
‫ונראה דכ״ה האמת דעי׳ במס׳ סוכה‬
‫דף נא ע״א דאיתא לגבי השב״ה‬
‫דחסידים ואנשי מעשה היו מרקדים‬
‫לפניהם‪ .‬ועי׳ ברמב״ם בפ״ח מהל׳ לולב‬
‫הי״ד דאיתא וז״ל מצוה להרבות בשמחה‬
‫זו ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל‬
‫מי שירצה אלא גדולי חכמי ישראל וראשי‬
‫הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים‬
‫ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין‬
‫ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות‬
‫אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין‬
‫לראות ולשמוע‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫ובביאור האי ענין דרק חסידים ואנשי‬
‫מעשה היו מרקדין‪ ,‬עי׳ בהעמק‬
‫דבר לנצי״ב )שמות פ״ה פ״ג( דאיתא‬
‫וז״ל לשון ויחגו לי משמעו לפני היינו‬
‫גילו ברעדה כעומד לפני ה׳ ושמח וזה‬
‫א״א בכל המון וגם ברגלים ובבהמ״ק‬
‫אע״ג שהכל היו חייבים בקרבנות חגיגה‬
‫ושמחה מכ״מ לא הכל רקדו וכו׳ בבהמ״ק‬
‫לפני ה׳ כי אם חסידי הדור כדאיתא‬
‫בסוכה פ״ה משום שאסור לשמוח בפעולת‬
‫הריקוד שם כ״א מי שיש לו רוח גבוהה‬
‫של אהבת ה׳ ומשחק לפני ה׳‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫ועי׳ בתפא״י על המשנה שם דאיתא וז״ל‬
‫ולא היו מניחין לכל עם הארץ לרקד‬
‫ולשורר‪ ,‬כדי שלא יבואו מתוך שמחה‬
‫יתירה לידי קלות ראש‪ ,‬רק כולם באו‬
‫לראות ולשמוע‪ .‬עכ״ל‪ .‬והנה כל זה א״ש‬
‫בלשון הרמב״ם הנ״ל דמבואר דהעיקר‬
‫הוא דאין עמי ה א^ עושים השמחה‬
‫במקדש‪ ,‬אבל בלשון המשנה משמע דעצם‬
‫צורת השמחה הוא דחסידים ואנשי מעשה‬
‫מרקדין‪ ,‬וענין זה צ״ב‪.‬‬
‫מאמר ו‬ ‫אתרוג‬
‫להענין דקבלת התורה בשבועות‪ ,‬לדוגמא‪,‬‬
‫הרי מפרשים כתבו דהטעם דהעומר בא‬
‫משעורים ושתה״ל מחיטים הוא לרמז‬
‫דדוקא ע״י קבלת התורה אנו ראויים‬
‫למאכל אדם‪ .‬ואנו מוסיפים דלהרמב״ם‬
‫י״ל דגם עצם הבאת העומר ושתי הלחם‬
‫הוא לרמז על ענין קבלת התורה‪[(.‬‬
‫הרי* נתבאר היטב שיש להרמב״ם פירוש‬
‫אחר במצות ד׳ מינים ואינה קשורה‬
‫ל״דין״‪ ,‬וממילא י״ל דאינה קשורה‬
‫ל״כפרה״‪ ,‬וממילא להרמב״ם אין אתרוג‬
‫דבר המסמל ״השפעה״ על אחריני‪,‬‬
‫וא״ב להרמכ״ם אין מזה סיבה לפסול‬
‫אתרוג המורכב‪.‬‬
‫הנה כתבנו שנחלקו הרמב״ם ואידך‬
‫שיטות אי האתרוג מסמל השפעה‬
‫על אחריני‪ ,‬דאידך שיטות סוברות דהאתרוג‬
‫שקשור לה״דין״ על המים מסמל השפעת‬
‫החסידים על אחריני‪ ,‬והרמב״ם חולק על‬
‫כל זה‪ .‬הנה מבואר בפסוק בפ׳ אמור‬
‫שמצות ד׳ מינים היא חלק מהשמחה‬
‫המיוחדת דחג הסוכות‪.‬‬
‫והנה יש עוד מצוה בסוכות שקשורה‬
‫להדין על המים וקשורה להשמחה‬
‫המיוחדת בסוכות‪ ,‬והיינו הניסוך המים‪,‬‬
‫שראינו דמבואר בר״ה דף טז דניסוה״מ‬
‫בא לרצות על המים‪ ,‬ומבואר בפ׳ החליל‬
‫דשאיבת המים באה בהדי שמחה יתירה‪.‬‬
‫וא״כ היה א״ש אם גם ניסוך המים בא‬
‫בהדי סמל דהשפעת חסידים על אחריני‪.‬‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫סב‬
‫לפ״ז נמצא דגם שמחת בית השואבה‬ ‫ולפי הנתבאר י״ל דבריטב״א במס׳ סוכה‬
‫הוא סוג הקהלה כעין ההקהלה‬ ‫דף נג ע״א איתא דהאי שמחה‬
‫דד׳ מינים‪ ,‬דגם בשמחת בית השואבה‬ ‫יתירה במקדש בסוכות היא שמחת השראת‬
‫כולם נמצאים באגודה אחת‪ ,‬ויש בהאי‬ ‫השכינה‪ .‬והנה בלשון המסילת ישרים‬
‫אגודה משפיע ומושפע‪ ,‬דהבלתי מוכנים‬ ‫הנ״ל איתא ועל ידי המוכנים יזכו גם‬
‫באים בהדי המוכנים וזוכים על ידם‪.‬‬ ‫הבלתי מוכנים אל אהבתו יתברך והשראת‬
‫שכינתו‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי מבואר דהדרך שהעם‬
‫]עי׳ בריטב״א שם דאיתא וז״ל אם אני‬ ‫זוכים להשראת השכינה הוא ע״י החסידים‪.‬‬
‫כאן הכל כאן פי׳ כנגד השכינה‬ ‫וא״כ א״ש שהחסידים עושים השמחה‪,‬‬
‫הוא אומר שאם השכינה בינינו הכל‬ ‫ושאר העם רואים‪ ,‬דזהו כעין הדרך שזוכים‬
‫יבואו והוי יודע שכל השמחה היתירה‬ ‫להאי השראת השכינה שמחמתה שמחים‪,‬‬
‫היתה בהלל ולהודות לה׳ על הטובה‬ ‫דהחסידים עושים עבודתם ושאר העם‬
‫שעשה לישראל להשרות שכינתו בתוכנו‬ ‫התולים בם זוכים מחמתם‪.‬‬
‫וגם כנגד ע״ה הנותן לצדיקים ולפיכך‬
‫לא היה אלא ע״י גדולים וחסידים שלא‬ ‫ועי׳ בס׳ אפיקי מים )להגר״מ שפירא‬
‫יראה כקלות ראש וכשמחת בחורים‪.‬‬ ‫ז״ל( לסוכות ענין ט׳ דאיתא וז״ל‬
‫עכ״ל‪ .‬הרי דהריטב״א לא כתב כהביאור‬ ‫ולאמיתו של דבר זהו תוכן השמחה יתירה‬
‫הנ״ל בסדר השמחה‪ .‬וצ״ע‪ .‬והנה עצם‬ ‫של חג הסוכות וכו׳ שעצם צורת השמחה‬
‫הדבר שעצם צורת השמחה בשמחת בית‬ ‫הוא שהחסידים ואנשי מעשה שמחים‬
‫השואבה הוא שהחסידים ואנשי מעשה‬ ‫ואילו שאר העם שמחים ע״י שבאים‬
‫משמחים ושאר העם רואים ושומעים‬ ‫לראות ולשמוע וזאת היא השמחה‬
‫איתא גם בספר ״שם דרך״ ויקרא מילואים‬ ‫דאפסיקא לדינא‪ ,‬ולפי המבואר הנה שאר‬
‫סימן ט׳‪ ,‬אלא שהוא לא כתב דהסיבה‬ ‫העם מצד עצמם הא אין להם במה‬
‫לכך הוא משום ששאר העם זוכים ע״י‬ ‫לשמוח אלא כל שמחתם אינה אלא‬
‫החסידים ואנשי מעשה‪[.‬‬ ‫הצירוף לשמחת גדולי חכמי ישראל וע״י‬
‫שמשתייכים להם באגודה אחת יבואו‬
‫והא דליכא משמעות ברמב״ם כדברינו‬
‫אלה ויכפרו על אלה‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫א״ש לטעמי׳‪ ,‬דראינו דהרמב״ם‬
‫אינו סובר דהשמחה כוללת סמל להשפעת‬ ‫ועי׳ במס׳ סוכה דף נג ע״א דאיתא תניא‬
‫חסידים על אחריני‪) .‬עי׳ לקמן‪(.‬‬ ‫אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה‬
‫שמח בשמחת בית השואבה אמר כן אם‬
‫אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן‪.‬‬
‫הנה יש להוסיף הסבר בהא דהסמלים‬ ‫ולפי הנתבאר יש לפרש דבריו ראם אני‬
‫הנ״ל שהחסידים משפיעים על‬ ‫כאן אז הכל כאן דכולם זוכים על ידי‪.‬‬
‫אחריני‪ ,‬באים בהדי המצוות שמרצים על‬ ‫והוא נפלא‪.‬‬
‫פג‬ ‫למינו‬
‫הם גדלים על המים וצריכים להשקאת‬
‫מים יותר משאר סירות‪ .‬עכ״ל‪ .‬וא״כ‬
‫מבואר דבכל ד׳ מינים לא סגי להו במים‬
‫עליונים אלא בעינן גם ״מים תחתונים״‪.‬‬
‫לפ״ז הרי מבואר רכל הפרטים השייכים‬
‫לב׳ השמחות המיוחדות שיש בחג‬
‫הסוכות‪ ,‬שמחת בית השואבה ומצות ד׳‬
‫מינים במקדש‪ ,‬הם קשורים להענין‬
‫ד״מים תחתונים״‪.‬‬
‫ובאופן שהנה לפי פשוטו היינו אומרים‬
‫דהענין ד״מים תחתונים״ הקיים‬
‫בשאיבת המים הוא זה שהמים תחתונים‬
‫נתרחקו מיוצרם וגעו בבכיה ועכשו שוב‬
‫נעשו קרובים לד׳ ע״י הניסוך המים על‬
‫המזבח וזה גורם שמחה גדולה‪ ,‬שמחת‬
‫רחוקים שנתקרבו לד׳ ע״י רצון גמור‬
‫להתקרב‪ ,‬אבל אנו מעירים דמהא דגם‬
‫בשמחת ד׳ מינים יש ענין דמעשה תחתונים‬
‫השייך למים אפשר דמבואר דגם בשאיבת‬
‫וניסוך המים דענין התחתונים אינו דוקא‬
‫משום רחוקים שנתקרבו אלא עצם הדבר‬
‫דהוי תחתונים גורם השמחה דומיא דהר׳‬
‫מינים וכאשר יתבאר‪ .‬ויש להוסיף ראם‬
‫שמחת מים תחתונים הוא משום רחוקים‬
‫שנתקרבו א״כ עצם השמחה אינו שייך‬
‫להא דהניסוך המים מרצה על הגשמים‬
‫אבל לפירוש דילן מהות השמחה ומהות‬
‫ניסוך המים שמרצה על הגשמים הוי דבר‬
‫א׳ ממש וכאשר יתבאר‪ .‬וא״כ לכאו׳ א״ש‬
‫לומר כדברינו שיבארו לקמי׳ בס״ד‪.‬‬
‫והנה ירידת גשמים הוא הדבר העיקרי‬
‫שהוי כעין מעשה בראשית בתקופה‬
‫אחרי מעשה בראשית‪ ,‬דהיינו בדרך כלל‬
‫מאמר ו‬ ‫אתרוג‬
‫הגשמים )מלבד עצם הדבר שכתבנו לעיל‬
‫דשניהם שייכים ל״חיבור שמים וא^״(‪,‬‬
‫דהנה עיקר השמחה היא מסובבת על‬
‫״שאיבת״ המים כדכתיב ״ושאבתם מים‬
‫בששון״‪ .‬ומסבירים המפרשים דהשאיבה‬
‫מסמלת לקיחת מים מ״מים התחתונים״‪,‬‬
‫ובאופן שיש בשמחה זו רמז להענין‬
‫ד״מים התחתונים״ שהם המים השייכים‬
‫לתחומם של בני אדם‪ ,‬לאפוקי ״מים‬
‫העליונים״ שהם יותר קרובים לד׳ בשמים‬
‫ושמי השמים‪.‬‬
‫והנה גם שמחת הד׳ מינים שייכת לענין‬
‫הדומה למים תחתונים‪ .‬דהנה‬
‫מבואר בכ״מ כנ״ל דאתרוג שאני משאר‬
‫פירות האילן דלא סגי ברוב מים דהיינו‬
‫מי גשמים אלא בעינן ״כל מים״ להשקותו‪,‬‬
‫דהיינו בעינן השקאה ע״י האדם‪ .‬וא״כ‬
‫גם באתרוג יש הדגשה דהאי ענין דלא‬
‫סגי במים שבא מן השמים‪ ,‬דהיינו גשמים‪,‬‬
‫אלא בעינן גם מים כעין מים תחתונים‪,‬‬
‫דהיינו המים שהוא משקה בו את האתרוג‪.‬‬
‫ונראה דגם באידך ג׳ מינים‪ ,‬לולב הדס‬
‫וערבה יש מעין ענין זה‪ ,‬דהנה‬
‫ראינו דבמס׳ תענית דף ב ע״ב איתא‬
‫ארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות‬
‫על המים וכשם שארבע מינין הללו אי‬
‫אפשר בהם בלא מים כך אי אפשר לעולם‬
‫בלא מים‪ ,‬וצ״ב מהו הייחוד דהני ד׳‬
‫מינים הרי כל מינים אי אפשר בהם בלא‬
‫מים‪ ,‬וראינו דברבנו בחיי לפ׳ אמור איתא‬
‫וז״ל ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ‬
‫הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי‬
‫נחל על דרך הפשט ארבעה מינין אלו‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫סד‬
‫להביא הכרת השכינה בבריאה‪ .‬דהיינו‬ ‫אחרי מעשה בראשית תו לא חזינן בגלוי‬
‫הדוגמא הוא השקאת המים של התחתונים‬ ‫שיש איזה שינויים בבריאה‪ ,‬דנראה כביכול‬
‫משתתף עם הגשמים להצמיח דברים‬ ‫דהכל מוכן אחרי מעשה בראשית‪ ,‬אבל‬
‫אלו‪ ,‬והנמשל הוא המעשים טובים של‬ ‫בירידת גשמים כסדר יש שינויים בבריאה‪.‬‬
‫התחתונים מביא השראת השכינה‬ ‫וא״כ בירידת גשמים‪ ,‬יותר משאר דברים‬
‫בבריאה‪ .‬ולפ״ז שפיר מובן למה השמחה‬ ‫רואים יד ד׳ כסדר בבריאה‪ .‬ועי׳ באדרת‬
‫דשמחת בית השואבה היא שמחה כ״כ‬ ‫אליהו לדברים פרק ל״ג פסוק א׳ דאיתא‬
‫גדולה‪ ,‬דמבואר משאיבת המים ענין זה‬ ‫וז״ל שהעולם הזה מתנהג על פי הטבע‬
‫דמעשה אדם יכול להביא שכינה‬ ‫לכך לא נזכר במעשה בראשית כי אם‬
‫לתחתונים ומה יכול להיות גורם לשמחה‬ ‫שם אלקים ולכן אמרו רבותינו ז״ל)ברכות‬
‫יותר מהכרה דמעשים שאנו עושים‬ ‫לג‪ ,‬א( מזכירין גבורות גשמים בתחיית‬
‫מביא שכינה לתחתונים‪.‬‬ ‫המתים‪ ,‬ואמרו‪ ,‬מתוך שהיא שקולה כתחית‬
‫המתים לפיכך קבעוה בתחית המתים‪,‬‬
‫]והנה ראינו דעצם הדבר דהשמחה שייכת‬ ‫והענין‪ ,‬כי הגשמים אינן על פי הטבע‬
‫להשראת השכינה איתא בריטב״א‬ ‫כלל‪ ,‬כי כל הדברים שבעולם אומרים‬
‫למס׳ סוכה דף נג ע״א דז״ל והוי יודע‬ ‫הפילוסופים שהוא על פי הטבע‪ ,‬אף‬
‫שכל השמחה היתירה היתה בהלל ולהודות‬ ‫זריחת השמש ושקיעתה‪ ,‬אבל על הגשמים‬
‫לה׳ על הטובה שעשה לישראל להשרות‬ ‫מודים שאינן על פי טבע כלל‪ ,‬כאשר‬
‫שכינתו בתוכנו‪ .‬עכ׳׳ל‪ .‬אבל בריטב׳׳א לא‬ ‫אנו רואים שפעמים לא ירד כלל ופעמים‬
‫חזינן הדגשה זו דהשמחה שייכת להא‬ ‫ירד בכל יום ויום‪ ,‬ולכן נקרא ״גבורות‬
‫דמעשינו מביא האי השראת השכינה‪[.‬‬ ‫גשמים״‪ ,‬שבזה ניכר גבורות ה׳ יותר מכל‬
‫הדברים‪ .‬עכ״ל‪ .‬לפ״ז נמצא דבניסוך המים‬
‫ויש להדגיש דהדוגמא דהשתתפות‬
‫וד׳ מינים שבאים לרמז על ה״צורך״‬
‫בהשקאה לא הוי רק סמל בעלמא‪,‬‬
‫למים תחתונים‪ ,‬הרי הרמז ל״מים‬
‫דהיינו אין הדוגמא רק בצורה דשואבים‬
‫תחתונים״ הוא רמז בדבר שהקב״ה ניכר‬
‫מים ולוקחים הני מינים שצריכים השקאה‬
‫בו בבריאה יותר מכל הדברים‪ .‬דהשקאת‬
‫ומבינים דהשקאה היא דבר שצריכה‬
‫דברים שצריכים מים הוא הדבר שהקב״ה‬
‫גם גשמים וא׳׳כ מבינים שיש כאן‬
‫ניכר בו ביותר‪ ,‬ובזה גופא הוא שיש רמז‬
‫השתתפות בהשקאה‪ ,‬אלא הדוגמא היא‬
‫בניסוך המים וד׳ מינים להצורך דמים‬
‫השתתפות בהשקאה בפועל‪ ,‬דהא ראינו‬
‫תחתונים‪ ,‬ובאופן שבהני דברים נרמזים‬
‫דדוקא ב׳ מצות אלו ניסוך המים וד׳‬
‫דהתחתונים יכולים להשתתף בדבר‬
‫מינים מרצים להקב׳׳ה להביא הירידת‬
‫שהקב״ה ניכר בו‪.‬‬
‫גשמים הנ׳׳ל‪ ,‬דניסוך המים מרצה על‬
‫הגשמים כדאיתא במס׳ ר״ה דף טז‬ ‫י״ל שיש בזה רמז שהתחתונים‬ ‫ובפשוטו‬
‫ע״א ומצות ד׳ מינים מרצה על הגשמים‬ ‫ע״י מעשיהם הטובים יכולים‬
‫פה‬ ‫למינו‬
‫השתתפות בירידת גשמים לכן המצוה‬
‫היא בדברים ששייכים יותר להשתתפות‬
‫בהשקאה‪ .‬וכל זה הוא הדוגמא‪ .‬והנמשל‬
‫הוא דמשתתפים בירידת השכינה בתוכנו ד‪.‬‬
‫)עי׳ לקמן‪(.‬‬
‫מאמר ו‬ ‫אתרוג‬
‫כדאיתא במס׳ תענית דך ב ע״ב‪ .‬וא״כ‬
‫הדוגמא היא שעושים הני דברים המורים‬
‫על השתתפות מים תחתונים ומביאים‬
‫בהם גשמים‪ ,‬דהיינו משתתפים בפועל‬
‫בירידת גשמים‪ ,‬וכיון דהדוגמא הוא‬

‫ד‪ .‬הנה מבואר בם׳ לולב וערבה דלפי הרבה אמוראים כשמסבבים המזבח במקדש בסוכות‬
‫אוחזים הערבה‪) .‬וכן אנו אומרים ב״הושענות״ כהושעת סובבי מזבח עומסי ערבה להקיף‬
‫מזבח כן הושענא‪ (.‬והנה אפילו לפי הסוברים דמקיפים המזבח בלולב ולא בערבה נראה‬
‫מסידור הדינים במשנה במס׳ סוכה דף מה ע״א דסיבוב המזבח שייך למצות ״ערבה״‪.‬‬
‫והנה עי׳ בביאור הגר״א בשו״ע דמבואר דכשסובבים המזבח הוא עיקר קיום ״ושמחתם״‪.‬‬
‫וא״ב מבואר דמצות ערבה הוי חלק מדין ״ושמחתם״‪.‬‬
‫והנה כיון שביארנו דה״שמחה המיוחדת״ בא בהדי הא דבעינן למים תחתונים‪ ,‬א״ב‬
‫נמצא דהא דהערנו דיש ענין משותף בב׳ השמחות המיוחדות שמצינו בחג הסוכות‪,‬‬
‫דבשניהם צריכים למים תחתונים ולא סגי במים עליונים‪ ,‬הוא ג״כ ענין משותף שמצינו‬
‫בב׳ ההלכות למשה מסיני שנשנו ביחד ״ערבה וניסוך המים״ דשניהם קשורים לענין מים‬
‫תחתונים‪.‬‬
‫הנה מבואר בכל מקום דג׳ הלכות נאמרו בהדי הדדי ‪ -‬דמלבד ״ערבה וניסוך המים״‬
‫גם ״עשר נטיעות״ נאמר בהדם‪ .‬ויל״ע למה ״עשר נטיעות״ נשנו בהדי הני ב׳ הלכות‪.‬‬
‫ולפי הנתבאר דיסוד המשותף בין אידך ב׳ הלכות‪ ,‬ערבה וניסוך המים‪ ,‬הוא הצורך‬
‫למים תחתונים ומעשה האדם לגדל הצמחים‪ ,‬י״ל דזהו ג״ב היסוד דעשר נטיעות‪ ,‬ולכך‬
‫נשנה בהדי אידך ב׳ הלכות‪ .‬דהנה הראשונים כתבו ״טעם״ לדין עשר נטיעות‪ ,‬דחורשים‬
‫בשדה עשר נטיעות עד ר״ה כדי שלא ימותו‪ .‬והיינו אף דבדרך כלל באילנות אין מעשה‬
‫האדם כ״ב חשוב‪ ,‬דפירותיהן גדלים על רוב מים‪ ,‬דהיינו מי גשמים‪ ,‬אבל בעשר נטיעות‬
‫בעינן למעשה האדם כדי שלא ימותו‪ .‬והנה אין המעשה האדם המדובר ״השקאה״ אלא‬
‫״חרישה״ אבל הא מיהא דהוי מעשה האדם‪ ,‬ועוד הרי עי׳ בפהמ״ש ריש פ״ב דמס׳ שביעית‬
‫דמבואר דחרישה לגבי אילנות היא ענין השקאת מים‪.‬‬
‫ובאופן שעשר נטיעות הוו דומיא דערבה וניסוך המים דבשלשתן יש חשיבות למעשה‬
‫האדם בהצמחת גידולים יותר מהרגיל‪ ,‬ועוד הרי אפשר דבשלשתן האי מעשה האדם הוא‬
‫בהשקאה‪ .‬וא״ש שנשנו הני ג׳ הלכתא בהדי הדדי‪.‬‬
‫ויש לומר דגם בעשר נטיעות יש בזה נמשל מיוחד‪ .‬דהנה ההיתר לחרוש עשר נטיעות‬
‫הוא דוקא עד ר״ה כדמבואר בפ״א מ״ו דמס׳ שביעית‪ ,‬וא״ב מבואר דבר מעניין‪ ,‬דמחד‬
‫גיסא רק אם חורשים עד ר״ה אז הנטיעות לא ימותו‪ ,‬ולא סגי לחרוש עד עצרת או עד‬
‫ל׳ יום לפני ר״ה‪ ,‬אבל מאידך גיסא היכא שחורשים עד ר״ה זה סגי להו ולא בעינן לחרוש‬
‫יותר מר״ה‪] .‬הנה המפרשים הקשו דלמה בעינן להלכתא כדי להתיר חרישה בעשר נטיעות‬
‫הרי כל ״אוקמא אילנא״ שרי‪ ,‬ולהנתבאר אפשר די״ל דבעינן ההלכתא לגלות האי מציאות‬
‫דבעינן חרישה עד ר״ה ושזה סגי‪ .‬ע״ע בזה‪[.‬‬
‫והנה עיין ברמב״ן בריש פ׳ בהר ובהרבה עוד מפרשים שהדגישו דשביעית הוי מעין‬
‫לע״ל‪ .‬ולפ״ז נמצא ד״עשר נטיעות״ היינו היתר לעשות מעשה האדם בעניינא דבדרך כלל‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫סו‬

‫סגי בירידת גשמים‪ .‬וי״ל דנרמז בזה דהאי מעשה האדם‪ ,‬מביא למצב דלע״ל דלכך עושה‬
‫התרישה עד שביעית‪ ,‬דזה מרמז דהמעשה האדם מביא לידי לע״ל‪.‬‬
‫ובאופן דעשר נטיעות ערבה וניסוך המים בולם מרמזים על השיבות מעשה האדם‪,‬‬
‫דהאדם יכול להביא שכינה ע״י בחירתו בטוב‪ ,‬דהוא מביא שכינה בעיקר מקומה דהיינו‬
‫לע״ל כמרומז בעשר נטיעות‪ ,‬ונתחדש יותר מזה דיכול להביא שכינה בעולם הזה כדמרומז‬
‫בערבה וניסוך המים‪.‬‬
‫ועפ״ז מובן מאד למה הני ג׳ הלכתא נשנו בהדי הדדי וכנ״ל‪.‬‬
‫אלא דעיין במסי מו״ק דף ד ע״א דלכאורה מבואר ביאור אהד למה נשנו הג׳ הלכתא‬
‫בהדי הדדי‪ ,‬כדי ללמד דדין עשר נטיעות הוא דוקא בזמן שביהמ״ק קיים‪.‬‬
‫אלא דהנה עיין ברש״י במס׳ סוכה דף לד ע״א שכתב דאלו שלשה נשאלו בבית המדרש‬
‫מנין להם מן התורה‪ ,‬והשיבו שהלכה למשה מסיני הם‪ ,‬ושמע השומע וגרסם כסדר‬
‫ששמעם‪ ,‬וכן שיעורים והציצין ומחיצין שמען השומע וסדרן כסדר ששמען‪ ,‬וכן בכל מקום‪.‬‬
‫ועי׳ בערוך לנר בסוכה שם שכתב וז״ל הקשה הכפ״ת הרי במ״ק אמרינן דכי גמירי הלכתא‬
‫בזמן שבית המקדש קיים דומיא דנסוך המים ע״ש הרי דהגמרא מפרש דהל״מ הי׳ כן‬
‫ביחד להורות דגם עשר נטיעות אינו נוהג רק בזמן שביהמ״ק קיים ולמה הוצרך רש״י‬
‫לטעם אחר והניח בקושיא ולענ״ד י״ל שהרי מה דקאמר שם דכי גמירי הלכתא ובו׳ דומיא‬
‫דניסוך המים לא קאמר רק לתירוץ רב אשי אבל בתחלת הסוגיא דשם דהקש׳ ר״ל לר״י‬
‫ר״ג ובית דינו היכי מצו מבטלי תקנת׳ ותי׳ לו כך התנו ביניהם וכן ר׳ יצחק ורב נחמן‬
‫בר יצחק ור׳ יוחנן כל הני אמוראי דלא ס״ל תי׳ דרב אשי לית להו דהל״מ הי׳ נטיעות‬
‫דומיא דניסוך המים וא״ב אליבייהו צריך טעם למה קחשיב גבי הדדי ולכן אליבייהו פי׳‬
‫רש״י רכך נשאל בביהמ״ד‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫וראיתי שיש גם עוד פירושים למה הני ג׳ הלכות נשנו ביתד‪ .‬עיין בספר תורת העולה‬
‫להרמ״א הלק ג׳ פרק ס״א שכתב וז״ל ענין ניסוך המים נקשר גם כן במוסף הסוכות וכוונת‬
‫קרבנותיו בדרך שנתבאר‪ ,‬וזה כי כבר נתבאר למעלה חלק שני טעם ניסוך היין על המזבח‪,‬‬
‫שהוא מורה על השפעת הבריאה‪ ,‬מן המזבח העליון שהוא ברא הכל‪ ,‬על כן היו מנסכין‬
‫המים כל ימי התג‪ ,‬ואמרו הלכה למשה מסיני לטעם נפלא‪ ,‬וזה כי לא נזכר בריאות‬
‫המים כלל‪ ,‬כי נאמר והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת‬
‫על פני המים וגו׳‪ ,‬וכן פירש רש״י שם שבריאות מים קדמו לבריאת שמים וארץ‪ ,‬ואם‬
‫כן היה אפשר לתשוב שהמים היו קדומין והם היו סבת המתפעל‪ ,‬לכן צותה התורה‬
‫לנסכן על המזבח הידוע להורות כי משם ירדו‪ ,‬אף כי לא נזכר בתורה הלכה למשה‬
‫מסיני הוא‪ ,‬ולכן היו מקריבין אותן עם התמיד‪ ,‬כי הוא המורה על בריאת יש מאין כמו‬
‫שנתבאר ריש חלק שני‪ ,‬ולכן היו מנסכין כל שבעה‪ ,‬להיות כי כל שבעת ימי בראשית‬
‫היו המים יורדין מן המזבח‪ ,‬והוא ענין הבריאה הנכללת במים שלא נזכר בריאותן‪ ,‬כי‬
‫לדעתי התומר הראשון אשר ממנו נתהוה הכל‪ ,‬הוא נקרא מים בענין הבריאה‪ ,‬ולכן נאמר‬
‫ורוח אלהים מרחפת על פני המים‪ ,‬להתהוות מהן הכל‪ ,‬כי נתהוה מהן השמים במדרשם‬
‫ז״ל שמים אש ומים‪ ,‬גם הארץ נתהוה תוך המים כמה שנאמר יקוו המים וגו׳ ותראה‬
‫היבשה שבתוכן‪ ,‬וכמו שבארתי כל זה פ׳ כ״ז ח״ג‪ .‬ולזה אמרו שניסוך המים וערבה ועשר‬
‫נטיעות הוא הלכה למשה מסיני‪ ,‬אמרו אלו שלשה דברים ביחד‪ ,‬להיות כי על ידן נשלם‬
‫הרמז‪ ,‬וזה כי ענין ניסוך המים מורה על בריאות המים מאין‪ ,‬אמנם הערבה מורה על‬
‫פז‬ ‫למינו‬
‫חטא העגל הוא ענין חזרת השראת‬
‫השכינה‪ .‬והדברים מפורשים בספר עבודת‬
‫הגרשוני על שיה״ש ג׳‪:‬ד׳ מבן אחיו של‬
‫הגר״א וז״ל ואמר דודי הגאון הנ״ל‬
‫ששורש הטעם של מצות סוכה הוא על‬
‫מה שחזר הקב״ה ונתרצה לשכון בתוך‬
‫בנ״י ולא למסור אותם למלאך וכו׳ רק‬
‫שהשכינה תהיה תמיד בתוכם ולישב בצילו‬
‫וכו׳ ועל זה ציוה לנו ד׳ לעשות את חג‬
‫הסוכות בט״ו לחודש השביעי על שם‬
‫שזכינו לישב תחת כנפי השכינה וזה‬
‫פירוש הכתוב כי בסוכות הושבתי את‬
‫בנ״י וזה הוא ענן הכבוד שחזרה השכינה‬
‫על ישראל‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ בדברי הגר״א‬
‫בביאורו לתקוני זוהר מ״ז א׳ ד״ה כגוונא‬
‫דקדמייתא והובאו הדברים בספר מפירושי‬
‫הגר״א עה״ת ויקרא כ״ג‪:‬ל״ד וז״ל עיין‬
‫מש״כ במקו״א כי בזמן הסוכות היה אחר‬
‫שנתרצה להם הקב״ה ואמר למשה נגד‬
‫כל עמך אעשה נפלאות והוא ענני הכבוד‬
‫ששרתה עליהם בקביעות‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫מאמר ו‬ ‫אתרוג‬
‫הנה חזינן דבאותו יו״ט דהתורה ציוותה‬
‫על העניינים הנ״ל המורים על ענין‬
‫השראת השכינה בתחתונים‪ ,‬דהתורה גם‬
‫ציוותה על מצות סוכה‪ ,‬ויל״ע מהו הקשר‬
‫בין העניינים הנ״ל למצות סוכה‪.‬‬
‫והנה זה מתאים עם כל המקורות דמצות‬
‫סוכה מורה על השראת השכינה‬
‫בישראל‪ .‬דהנה בפשוטו היינו אומרים‬
‫דמצות סוכה היא כדי לזכור הצל וכיו״ב‬
‫שהיה לבנ״י במדבר ע״י הענני הכבוד‪,‬‬
‫אבל יש הרבה מקורות דמצות סוכה‬
‫קשורה להשראת השכינה בישראל‪ ,‬עי׳‬
‫בספר זמן שמחתנו שמו״ר הגר״ד כהן‬
‫שליט״א הביא הרבה מהם‪ ,‬לדוגמא‪ ,‬עי׳‬
‫בפירוש הגר״א לשיר השירים פ״א פ״ד‬
‫שפירש דהיו״ט דסוכות נקבע ע״פ הא‬
‫דהענני הכבוד חזרו להם בט״ו תשרי‬
‫ושזה היה תלוי בבנין המשכן שהוא ענין‬
‫השראת השכינה‪ ,‬ועי׳ באדרת אליהו בפ׳‬
‫כי תשא דמבואר דחזרת העננים אחרי‬

‫הפסדו לאין‪ ,‬להיות כי הערבי נחל הם פרי המים והמתגדל סביבו ולכן נקרא ערבי נחל‪,‬‬
‫ולהיות מורה על הפסד הכל‪ ,‬לכן מפסידין הערבה בחביטה‪ ,‬ועשר נטיעות הוא המרמז‬
‫שכל עשרה מאמרות שנטע הקדוש ברוך הוא בעולמו הם כולן מן המים‪ ,‬ולכן אמר שכולן‬
‫הלכה למשה מסיני‪ ,‬כי ענין חדוש העולם הוא דבר שלא בא עליו מופת‪ ,‬רק היא אמונה‬
‫אמיתית קבלנוה הלכה למשה מסיני כאשר נתבאר ריש חלק שני ולכן היו מנסכין כל‬
‫שבעת הימים המורים על זה‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועיין בזוה״ק חלק א דף רסא ע״ב בהשמטות דאיתא‬
‫וז״ל תא חזי עשר נטיעות ערבה ונסוך המים הלכה למשה מסיני שאר מלי דאורייתא‬
‫תורה‪ .‬והבא הלכה‪ .‬מ״ט אלא בגין דהאי אתרא דאקרי הר סיני תורה שבע״פ אוליפת‬
‫ליה למשה לקשרא קשרין דמהימנותא אינון עשר נטיעין דנצב קב״ה דהא אחיד לון‬
‫בההוא אתרא דאקרי ערב שביעית ויעבדון פרי בההוא בית סאה בגין דליתי מזונא לעלמא‬
‫בהאי שביעית דלית לון מזונא אלא מההוא שתא שתיתאה דזרעין בה זרעין הה״ד זרעו‬
‫לכם לצדקה קצרו לפי חסד מה דזרעין יהא לההוא אתרא דאקרי צדקה שלימא וכדין‬
‫קצרו לפי חסד כדין יהא טיבו עלאה‪ .‬ומאן איהו לפי חסד דא אברהם‪ .‬עכ״ל‪) .‬שו״ר דברי‬
‫החזו״א שביעית סי׳ ג׳ ס״ק ז׳‪ .‬וצע״ע בזה‪(.‬‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬
‫הנה לפי כל הנתבאר מובן מאד למה‬
‫הסוכה הוי זכר ל״עננים״‪ ,‬רעננים‬
‫מביאים גשם‪ ,‬וכנ״ל הרי ע״י הגשם יש‬
‫גילוי שכינה בבריאה‪ .‬ובנוסח אחר ע״פ‬
‫הנ״ל‪ ,‬סוכה מורה על התוצאה מהלולב‪,‬‬
‫והלולב והניסוך המים מרצים על גשם‬
‫וא״כ הסוכה דהוי תוצאה מהאי ריצוי‬
‫הוי כמו ענן דע״י ריצוי לגשמים באים‬
‫עננים שמביאים גשם‪ .‬וא״ש למאד בס״ד‪.‬‬
‫מורה על השראת השכינה‪ ,‬ואפשר‬
‫‪ 'y‬ברמב״ן עה״ת לדברים פי״א פכ״ב‬
‫דאיתא וז״ל ויתכן שתכלול הדביקה‬
‫לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד‬
‫לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך‬
‫ובשכבך ובקומך‪ ,‬עד שיהיו דבריו עם‬
‫בני אדם בפיו ובלשונו‪ ,‬ולבו איננו עמהם‪,‬‬
‫אבל הוא לפני ה׳ ויתכן באנשי המעלה‬
‫הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה‬
‫בצרור החיים‪ ,‬כי הם בעצמם מעון‬
‫לשכינה‪ ,‬כאשר רמז בעל ספר הכוזרי‬
‫וכבר הזכרתי מזה בפרשת העריות )ויקרא‬
‫יח ד( ומה שאמר יהושע ״כאשר עשיתם‬
‫עד היום״‪ ,‬כי בהיותם במדבר וענן ה׳‬
‫עליהם והמן יורד מן השמים והשלו‬
‫עולה והבאר לפניהם תמיד וכל מעשיהם‬
‫בידי שמים בדברים נסיים הנה מחשבתם‬
‫ומעשיהם עם השם תמיד‪ ,‬ולכן יזהירם‬
‫יהושע שגם עתה בארץ בהסתלק מהם‬
‫המעשים הנפלאים ההם תהיה מחשבתם‬
‫בהם תמיד לדבקה בשם הנכבד והנורא‬
‫ולא תפרד כוונתם מן השם‪ .‬עכ״ל‪ .‬והרי‬
‫מבואר דבמדבר היו במצב שהיו דבקים‬
‫בשכינה ויהושע אמר להם לעשות כן‬
‫גם בא״י‪ .‬ולהנתבאר דהמצוות דסוכות‬
‫קשורות לענין השראת השכינה אפשר‬
‫אתרוג‬ ‫סח‬
‫הרי דסוכה מורה על השראת השכינה‪,‬‬
‫וא״כ חזינן שיש קשר בין המצוות‬
‫הנ״ל דניסוך המים וד׳ מינים וערבה‬
‫למצות סוכה‪ .‬ואף אם אין סוכה מורה‬
‫דהאי השראת השכינה באה ע״י מעשה‬
‫התחתונים אבל עכ״פ הוי ענין א׳ דהשראת‬
‫השכינה בישראל‪.‬‬
‫]עדיין צ״ב למה דוקא מצות ״סוכה״‬
‫דהוא שייך להא דהשראת השכינה שייכת‬
‫בעיקרו במקום שמבטלים שייכות לעוה״ז‪,‬‬
‫ועל זה מורה הסוכה‪[.‬‬
‫ויש להסביר עוד בזה דהנה יש ב׳‬
‫סוגי מצוות בהאי יו״ט‪ :‬א׳ סוכה‬
‫וב׳ לולב וכיו״ב‪ .‬ולהנ״ל י״ל דהביאור‬
‫בזה הוא דלולב וכיו״ב כגון ערבה‬
‫וניסוך המים מורים דהתחתונים יכולים‬
‫להביא השראת השכינה‪ ,‬וסוכה מורה‬
‫על האי השראת השכינה דהתחתונים‬
‫יכולים להביא‪ .‬והיינו דסוכה מורה על‬
‫התוצאה מהלולב‪.‬‬
‫]והנה עצם הדבר דסוכה מורה על‬
‫השראת השכינה ושהאי השראת‬
‫השכינה שהסוכה מורה עליו באה ע״י‬
‫מעשה התחתונים מבואר בדברי עבודת‬
‫הגרשוני הנ״ל בסו״ד וז״ל וזה הוא מה‬
‫שאמר דוד המלך ע״ה ״ויהי נועם ד׳‬
‫אלקינו עלינו ומעשה ידינו״ זה מעשה‬
‫המשכן ״כוננה עלינו״ פירוש להיות לכם‬
‫למקום השכינה ״ומעשה ידינו כוננהו״‬
‫פירוש על ידינו תהיה כן ומיד נתקיים‬
‫יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬
‫פט‬ ‫למינו‬
‫דמים תחתונים ומעשה בני אדם כלל‪,‬‬
‫אלא להיפך‪ ,‬הוא מורה על הא דבאו‬
‫לאח ישראל דהוא מקום שכבר יש שם‬
‫מים לשתות ואין הם צריכים לעשות‬
‫כלום‪ .‬וא״כ בודאי אין לומר לפי הרמב״ם‬
‫דהמצוות בסוכות מרמזים על הענין‬
‫דמעשה בני אדם יכולים להביא שכינה‬
‫לתחתונים‪ .‬וכן עד״ז י״ל דרק אם המצוות‬
‫במקדש מרצים על גשמים אז יש‬
‫השתתפות ע״י התחתונים בירידת גשמים‬
‫שהוא אופן גילוי ד׳ בבריאה‪ ,‬אבל‬
‫להרמב״ם דאין הני מצוות מרצים על‬
‫הגשמים אלא הם באים להודות על א״י‬
‫א״כ לא חזינן מהני מצוות שום השתתפות‬
‫בגילוי ד׳ בבריאה‪ ,‬וא״כ אין לומר דמונח‬
‫יסוד בהני מצוות דהתחתונים מביאים‬
‫שכינה לתוכם‪.‬‬
‫הנה לעיל נתבאר דהשמחה המיוחדת‬
‫דשאיבת וניסוך המים במקדש היא‬
‫מיוסד על הא דנרמז בזה דמעשה האדם‬
‫יכול להביא שכינה לתחתונים‪ .‬והנה כיון‬
‫שנתבאר דאין הרמב״ם סובר דהאי יסוד‬
‫נרמז בניסוך המים ובד׳ מינים‪ ,‬א״כ‬
‫להרמב״ם הדרא הקושיא לדוכתא‪ ,‬למה‬
‫יש כ״כ שמחה בהדי שאיבת וניסוך המים‪.‬‬
‫והאמת יורה דרכו דהרמב״ם אינו סובר‬
‫דהשמחה במקדש בסוכות שייכת‬
‫למצות ניסוך המים‪ ,‬אלא הרמב״ם סובר‬
‫דהשמחה היא חלק ממצות ״ושמחתם‬
‫לפני ד׳ אלקיכם שבעת ימים״ וכמבואר‬
‫בדברי הרמב״ם בסוף מצות לולב‪ .‬וא״כ‬
‫להרמב״ם אח״נ ליכא שמחה מיוחדת‬
‫בשאיבת וניסוך המים‪.‬‬
‫מאמר ו‬ ‫אתרוג‬
‫דזהו עצם הגדר דחג הסוכות והחיוב בו‬
‫לזכור ימי המדבר‪ ,‬דעי״ז מחזקים בהענין‬
‫להיות דבוקים בשכינה‪.‬‬
‫הנה נתבאר לעיל מהלך לומר רכל‬
‫המצוות המיוחדות בסוכות סובבים‬
‫על הענין דהשראת השכינה בישראל‪,‬‬
‫והמצוות במקדש מדגישים שמעשה‬
‫האדם יכולים להביא האי השראת‬
‫השכינה‪ ,‬ולכן המצוות במקדש סובבים‬
‫על הציורים דהאדם ומים תחתונים‬
‫צריכים לההשתתף בההשקאה‪.‬‬
‫והנה בפשוטו לפי הנתבאר בדעת הרמב״ם‬
‫אין לומר דהיסוד דהני מצוות‬
‫במקדש הוא להראות שהשראת השכינה‬
‫בא ע״י התחתונים‪ ,‬דרק אם מצוות ד׳‬
‫מינים וניסוך המים באים לרצות על‬
‫הגשמים אז י״ל דהני מצוות מורים על‬
‫עניינא דהשקאה‪ ,‬ועושים המצוות עם‬
‫דברים שהאדם משתתף בהשקאה וכנ״ל‪.‬‬
‫אבל להרמב״ם אין הני מצוות לרצות על‬
‫הגשמים‪ ,‬אלא המצוות באות להודות על‬
‫ארץ ישראל‪ ,‬וא״כ הני מצוות לא שייכים‬
‫להענין ד״השקאה״ וא״כ לא שייך לומר‬
‫שיש הדגשה במצוות דההשקאה באה‬
‫בהשתתפות מעשה בני אדם‪ ,‬וא״כ בפשוטו‬
‫אין לומר המהלך הנ״ל בביאור המצוות‬
‫דסוכות בדעת הרמב״ם‪.‬‬
‫ובאמת הנה ראינו לעיל דשאיבת וניסוך‬
‫המים מורים על השתתפות של‬
‫מעשה בני אדם‪ ,‬וממילא ראינו דהניסוך‬
‫המים מורה על השתתפות האדם בהשראת‬
‫השכינה‪ ,‬אבל להנתבאר בדעת הרמב״ם‬
‫לכאורה אין ניסוך המים מורה על ענין‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬
‫הישועה האמיתית‪ ,‬וראה איך פרש כל‬ ‫]הרמב״ם פירש הפסוק ״ושאבתם מים‬
‫מילה בזה הפסוק לענין החכמה והלימוד‪.‬‬ ‫בששון״ באופ״א כמבואר‬
‫והבן זה‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬ ‫במורה ח״א פ״ל וז״ל אכול זאת המילה‬
‫וכר הענין האחר צמיחת בעל החיים במה‬
‫הנה לפי דברינו נמצא דהרמב״ם סובר‬
‫שיקחהו מן המזון והתמדת עמידתו בו‬
‫דלא קיי״ל ככל הסוגיות בגמ׳ דס״ל‬
‫והתמדת מציאותו ותיקון כוחות הגוף‬
‫דשב״ה קשורה לשאיבת וניסוך המים‬
‫כולם בו וכר ולפי הענין האחרון הושאל‬
‫והרמב״ם סובר דלא קיי״ל כהמשנה דבר׳‬
‫לשון אכילה לחכמה וללימוד ובכלל‬
‫פרקים העולם נידון‪ ,‬והני ב׳ שיטות של‬
‫להשגות השכליות אשר יתמיד בהם‬
‫הרמב״ם תלויים אהדדי וכנ״ל‪ .‬דרק לאידך‬
‫הישארות הצורה האנושית על השלם‬
‫שיטות שס״ל שיש ״דין״ על המים‬
‫שבענינים כהתמדת הגוף במזון על הטוב‬
‫ושהניסוך המים בא מחמתו לרצות על‬
‫שבעניניו ״לכו שברו ואכולר׳ ״שמעו‬
‫הגשמים‪ ,‬להם י״ל דביאור השמחה הוא‬
‫שמוע אלי ואכלו טוב״ ״אכול דבש הרבות‬
‫היסוד דשאיבת המים של התחתונים‬
‫לא טוב״ ״אכול בני דבש כי טוב ונופת‬
‫מצטרף להורדת התגלות השכינה‪ ,‬אבל‬
‫מתוק על חכך כן דעה חכמה לנפשך״‬
‫להרמב״ם דאין ״דין״ על המים בסוכות‬
‫וזה נעשה גם כן הרבה בדברי החכמים‬
‫אין טעם לשמוח שמחה יתירה בשאיבת‬
‫כלומר שמכנים החכמה באכילה ״תו‬
‫וניסוך המים‪.‬‬
‫אכילו בשרא שמינא בי רבא״ ואמרו ״כל‬
‫]עצם הדבר דהשמחה דשב״ה להבבלי‬ ‫אכילה ושתיה האמורה בספר זה אינה‬
‫קשור לה״דין״ על המים איתא‬ ‫אלא חכמה״ וכן הרבה קראם החכמה‬
‫להדיא במהרש״א ריש פ׳ החליל‪[.‬‬ ‫מים ״הוי כל צמא לכו למים״ ומאשר‬
‫נעשה זה הרבה בלשון ונגלה עד ששב‬
‫והנה לפ״ז יש רווח גדול בעצם שיטת‬
‫כאילו הוא ההנחה הראשונה נעשה גם‬
‫הרמב״ם‪ ,‬דהנה יש כמה שינויים‬
‫כן לשון הרעב והצמא בהעדר החכמה‬
‫להלכה בין דברי הרמב״ם בסוף הל׳ לולב‬
‫וההשגה ״והשלחתי רעב בארץ לא רעב‬
‫בביאור השב״ה לדברי המשניות בפ׳‬
‫ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את‬
‫החליל‪ ,‬ובאופן שדברי הרמב״ם בסוף‬
‫דברי ד׳״ ״צמאה נפשי לאלקים לקל חי״‬
‫הל׳ לולב אינם רק דלא כמשמעות הסוגיות‬
‫וזה הרבה ותרגם יונתן בן עוזיאל ע״ה‬
‫הגמ׳ בבבלי אלא הם גם דלא כהמשניות‪,‬‬
‫״ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה״‬
‫ופשיטא דזהו דבר קשה ביותר כשדברי‬
‫ותקבלון אולפן חדת בחדוא מבחירי‬
‫הרמב״ם הם דלא כהמבואר במשניות‪.‬‬
‫צדיקיא והסתכל פרושו מים שהוא חכמה‬
‫ולהנתבאר הכל מיושב בס״ד די״ל‬ ‫שתגיע בימים ההם ושם מעיני כמו ״מעיני‬
‫רכל הני שינויים תלויים‬ ‫העדה״ כלומר הראשים והם החכמים‬
‫בנקודה הנ״ל‪ ,‬די״ל דהמשניות בהחליל‬ ‫ואמר מבחירי צדיקיא כי הצדק הוא‬
‫עא‬ ‫למינו‬
‫ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו‬
‫שיודע ואומרים דברי שיר ותושבחות וכו׳‬
‫ולא היו עושין אותה עמי ה א^ וכל מי‬
‫שירצה אלא גדולי חכמי ישראל וראשי‬
‫הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים‬
‫ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין‬
‫ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות‬
‫אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין‬
‫לראות ולשמוע‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫הרי שיש לכה״פ ב׳ שינויים‪ ,‬א׳‬
‫במשנה איתא כל סדר ה״אור״‬
‫של בית השואבה והרמב״ם לא הזכיר‬
‫זה כלל‪ ,‬ב׳ ברמב״ם איתא דהישראלים‬
‫היו מנגנים בהכלי שיר ובמשנה איתא‬
‫דהלוים היו מנגנים‪.‬‬
‫ויש לצדד דהני שינויים תלויים בהנ״ל‪,‬‬
‫א׳ הנה ענין ה״אור״ בשב״ה היינו‬
‫רמז לאור פניו של ד׳ ית׳ והוא ענין‬
‫הקשור להשראת השכינה‪ .‬וא״כ רק לתנא‬
‫דמתני׳ דענין שב״ה הוא שמחת השראת‬
‫השכינה וכמוש״נ ס״ל דסדר מעשיית‬
‫השמחה הוא ענין האור‪ ,‬אבל הרמב״ם‬
‫אינו סובר דהאור הוא חלק מעיקר סדר‬
‫השמחה כיון דאינו סובר דהשמחה שייכת‬
‫להענין דהשראת השכינה‪ .‬ורק בהל׳ כלי‬
‫המקדש פ״ח ה״ו הביא שיש היתר להדליק‬
‫מהבגדי כהנים‪ .‬ב׳ לפי תנא דמתני׳‬
‫דהשמחה קשורה לעבודה לכן הלויים‬
‫מנגנים‪ ,‬אבל להרמב״ם דאין השמחה‬
‫קשורה לעבודה הישראלים מנגנים‪.‬‬
‫)נמצא שיש נפק״מ לדינא בין הרמב״ם‬
‫לאידך שיטות בדיני שמחת בית‬
‫השואבה‪ .‬ויל״ע אם יש עוד נפק״מ‪ ,‬דהנה‬
‫מאמר ו‬ ‫אתרוג‬
‫סובר כהסתם משנה בר״ה דבד׳ פרקים‬
‫העולם נידון והרמב״ם סובר דלא קיי״ל‬
‫כהני משניות‪.‬‬
‫דהנה במתני׳ איתא במוצאי יום טוב‬
‫הראשון של חג ירדו לעזרת נשים‬
‫ומתקנין שם תיקון גדול מנורות של זהב‬
‫היו שם וארבעה ספלים של זהב בראשיהם‬
‫וארבעה סולמות לכל אחד ואחד וארבעה‬
‫ילדים מפירחי כהונה ובידיהם כדים של‬
‫מאה ועשרים לוג שהן מטילין לכל ספל‬
‫וספל מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן‬
‫מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין ולא‬
‫היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור‬
‫בית השואבה חסידים ואנשי מעשה היו‬
‫מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן‬
‫ואומרים לפניהם דברי שירות ותושבחות‬
‫והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים‬
‫ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר על‬
‫חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל‬
‫לעזרת נשים כנגד חמש עשרה שיר‬
‫המעלות שבתהלים שעליהן לוים עומדין‬
‫בכלי שיר ואומרים שירה‪ .‬ועי׳ ברמב״ם‬
‫בסוף הל׳ לולב שכתב וז״ל וכיצד היו‬
‫עושין ערב יום טוב הראשון היו מתקנין‬
‫במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים‬
‫מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו‬
‫ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון‬
‫וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד‬
‫מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין‬
‫הערבים לשמוח שאר היום עם כל הלילה‪,‬‬
‫והיאך היתה שמחה זו החליל מכה ומנגנין‬
‫בכנור ובנבלים ובמצלתים וכל אחד ואחד‬
‫בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו ומי שיודע‬
‫בפה בפה ורוקדין ומספקין ומטפחין‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬
‫ונעתקנו מן הענין ההוא לשכון בבתים‬
‫המצוירים במקום הטוב שבארץ והשמן‬
‫שבה בחסד האלוק וביעודיו לאבותינו‬
‫בעבור שהיו אנשים שלמים ברעותם‬
‫ומדותם רצוני לומר אברהם יצחק ויעקב‬
‫שזה גם כן הוא ממה שהתורה תלויה‬
‫עליו רצוני לומר שכל טוב שהיטיב האלוק‬
‫לנו וייטיב אמנם הוא בזכות אבות מפני‬
‫ששמרו דרך ד׳ לעשות צדקה ומשפט‪.‬‬
‫עכ״ל‪ .‬הרי מבואר דהסוכות בקרא ד״כי‬
‫בסוכות הושבתי״ היינו סוכות דשוכני‬
‫מדברות ולא עננים‪ ,‬ולכאורה היינו כמ״ד‬
‫דסוכות ממש עשו להם‪ ,‬ומבואר דענין‬
‫מצות ״סוכה״ הוא לזכור ימי הרעה בימי‬
‫הטובה ולא לזכור עניינים טובים כגון‬
‫ההשראת השכינה במדבר‪ .‬וזה א״ש עם‬
‫הנתבאר בדעת הרמב״ם‪.‬‬
‫להרמב״ם דאידך מצוות הוו הודאה על‬
‫הנה מבואר מדברי הרמב״ם דיסוד מצות‬
‫סוכה היא להזכיר ימי רעה בימי‬
‫הטובה דהסוכה הוא לזכור ימים המצוקים‬
‫במדבר קודם שהיו ב א^ ישראל‪ ,‬והבנה‬
‫זו במה שזוכרים ע״י הסוכה היא דלא‬
‫כהבנת שיטות אחרות‪ ,‬דלפי ראשונים‬
‫אחרים זוכרים שהמדבר הי׳ יכול להיות‬
‫זמן ימים רעים ומחמת חסד ד׳ לא היו‬
‫ימים רעים כלל אלא היו ענני כבוד ומן‬
‫ובאר‪ ,‬אבל להרמב״ם זוכרים בסוכה שהיו‬
‫ימים רעים במדבר‪ .‬והנה לפי הרמב״ם‬
‫מובן מאד למה מצות סוכה כתיב דוקא‬
‫בפרשה ד״באספכם את תבואת הא^״‬
‫דאחרי שבאתם לא״י והוי זמן שירוח לו‬
‫צריך לזכור ימי המצוקה במדבר‪ .‬והעירוני‬
‫דלפ״ז מובן למה כתיב מצות לולב קודם‬
‫למצות סוכה אף דסוכה הוא ביום ובלילה‬
‫אתרוג‬ ‫עב‬
‫לפי הרמב״ם לכאר פשוט דליכא דין‬
‫דכל העוסק בדיני שב״ה הוי כאילו קיים‬
‫דהא שב״ה לא שייך לקרבנות‪ ,‬אבל‬
‫לשיטת רש״י אפשד דשפיד יש דין כל‬
‫העוסק בשב״ה כאילו קיים כיון דהוי‬
‫צורך ניסוך המים‪(.‬‬
‫הנה לפי הנתבאר בדעת הרמב״ם תו‬
‫לית לן הבנה אליביה למה הסוכות‬
‫הם דומה ל״עננים״‪ .‬וכן לפי הנתבאר‬
‫בדעת הרמב״ם לית לן מקור משאר מצוות‬
‫דסוכות שיש לסוכה שייכות להשראת‬
‫השכינה‪ ,‬דרק לשאר שיטות הנ״ל א״ש‬
‫לומר דכמו דאידך מצוות קשורות‬
‫ל״השראת השכינה״ דמסמלים דהתחתונים‬
‫יכולים להביא השראת השכינה‪ ,‬גם מצות‬
‫סוכה שייכת להשראת השכינה‪ ,‬אבל‬
‫א״י‪ ,‬מה זה שייך להשראת השכינה‪.‬‬
‫וי״ל שאה״נ יש לרמב״ם פירוש אחר‬
‫במצות סוכה‪ ,‬דעיין במורה ח״ג‬
‫פמ״ג דאיתא וז״ל ושני המועדים האלה‬
‫רצוני לומר סוכות ופסח מלמדים דעות‬
‫ומדות‪ ,‬אמנם הדעת בפסח הזכרת אותות‬
‫מצרים והתמדתה לדורות‪ ,‬אמנם הדעת‬
‫בסוכות להתמיד זכר אותות המדבר‬
‫לדורות‪ .‬אמנם המרות הם שיהיה האדם‬
‫זוכר ימי הרעה בימי הטובה בעבור שירבה‬
‫להודות לאלוק ושילמד מדת ענוה ושפלות‪,‬‬
‫ויאכל מצה ומרור בפסח לזכור מה שארע‬
‫לנו‪ ,‬וכן יצא מן הבתים לשכון בסוכות‬
‫כמו שיעשו השרויים בצער שוכני‬
‫המדברות לזכור שכן היה עניננו בתחילה‬
‫״כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגר״‬
‫עג‬ ‫למינו‬ ‫מאמר ו‬
‫שהכל מתנת שמים היא ועי״ז יהי׳ נכנע‬
‫לפני הקב״ה‪(.‬‬
‫יציאתם מן המדבד אל מקום עצי פדות‬
‫הנה כיון דמבואר דזכירת ימי רעה בימי‬
‫טובה בפסח וסוכות הוא כדי להרבות‬
‫בהודאה לד׳‪ ,‬א״כ לכאו׳ מסתבר דהתורה‬
‫קבעה איזה ריבוי הודאה בפסח וסוכות‪.‬‬
‫אבל צ״ב מתי מרבים בהודאה לד׳ בפסח‬
‫וסוכות‪) .‬ואין לומר בשעת קריאת הלל‪,‬‬
‫דלהרמב״ם קריאת הלל הוא מד״ס‪ (.‬והנה‬
‫לענין פסח י״ל דמרבים בהודאה בליל‬
‫הסדר דעי׳ ברמב״ם ספר המצות מצות‬
‫עשה קנז דאיתא וז״ל היא שצונו לספר‬
‫ביציאת מצרים בליל חמשה עשר מניסן‬
‫בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר‬
‫וכל מי שיוסיף במאמר ויאריך הדברים‬
‫בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו‬
‫לנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם‬
‫נקמתנו מהם ובהורות לו על מה שגמלנו‬
‫מחסדיו יהיה יותר טוב כמו שאמרו כל‬
‫המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח‪.‬‬
‫עכ״ל‪ .‬הרי דהודאה לד׳ הוי חלק ממצות‬
‫סיפור יצ״מ‪ .‬ולענין סוכות י״ל ע״פ מה‬
‫שראינו דהריבוי הודאה הוא ע״י לקיחת‬
‫הד׳ מינים‪.‬‬
‫וסוכות איתא ״שיהיה האדם זוכר‬
‫נמצא שיש ב׳ סוגי ״ימים רעים״‬
‫שזוכרים‪ ,‬הימים במצרים והימים‬
‫במדבר‪ ,‬ויש חילוק בין פסח לסוכות איזה‬
‫ימים רעים זוכרים‪ ,‬בפסח זוכרים הימים‬
‫במצרים ובסוכות זוכרים הימים במדבר‪.‬‬
‫והריבוי הודאה בהני ימים טובים הוא‬
‫כלפי היציאה מהני ימים רעים‪ ,‬דבפסח‬
‫כשעושים מצות סיפור יצ״מ בליל ט״ו‬
‫יש ריבוי הודאה בענין יציאת מצרים‪,‬‬
‫אתרוג‬
‫ולולב הוא דוקא ביום‪ ,‬דראינו דברמב״ם‬
‫איתא דד׳ מינים הוא שמחה וששון על‬
‫ונהרות‪ ,‬א״כ קודם הוזכר מצות ד׳ מינים‬
‫דהוא כנגד הא דעתה הוו ימים טובים‪,‬‬
‫ואח״כ הוזכר המצוה שזוכרים הימים‬
‫הרעים דזהו יסוד דבימים טובים צריך‬
‫לזכור הימים רעים‪.‬‬
‫והנה ראיתי שם ברמב״ם שכתב וז״ל‬
‫ישיבת הסוכה בעת זה סבילה אין‬
‫חום גדול ולא גשם טורד‪ .‬עכ״ל‪ .‬והוא‬
‫להיפך מדברי הטור המפורסמים דיושבים‬
‫בסוכה דוקא בזמן דאין רגילות לצאת‬
‫לסוכה‪ .‬ולכאו׳ הרמב״ם אזיל לטעמי׳‬
‫דלהראשונים יוצאים לישב בסוכה לזכור‬
‫הימים הטובים במדבר שלא היינו כדרך‬
‫יושבי מדבר לכן לא רצתה התורה שנישב‬
‫בסוכה באופן ששוכני מדבר יושבים דזהו‬
‫היפך כוונת המצוה‪ ,‬אבל להרמב״ם זוכרים‬
‫שפעם ישבנו בסוכות כדרך יושבים בסוכה‬
‫וא״כ אין סתירה לכוונה זו אם יושבים‬
‫בזמן דערב לשבת בסוכה‪ .‬וא״ש‪.‬‬
‫הנה בלשון הרמב״ם הנ״ל לענין פסח‬
‫ימי הרעה בימי הטובה בעבור שירבה‬
‫להודות לאלוק ושילמד מדת ענוה‬
‫ושפלות״‪ .‬הרי מבואר דאין זכירת ימי‬
‫רעה בימי טובה משום קניית מידת ענוה‬
‫ושפלות לחוד‪ ,‬אלא גם כדי להרבות‬
‫בהודאה לד׳‪) .‬עי׳ בההגדה ״תבואות‬
‫שמש״ להגרמש״ש זצ״ל עמ׳ קל״ה דאיתא‬
‫וז״ל זה יביאו להגדיל ולהרבות הודאתו‬
‫וגם יביאו לכניעה ושפלות להקב״ה שיודע‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫עד‬
‫המחנות ולכן צוה בהן בזמן הזה והזכרון‬ ‫דהיינו היציאה מהימים הרעים במצרים‪.‬‬
‫שידעו ויזכרו שהיו במדבר לא באו בבית‬ ‫ובסוכות כשעושים מצות ד׳ מינים יש‬
‫ועיר מושב לא מצאו ארבעים שנה והשם‬ ‫ריבוי הודאה בענין יציאה מהמדבר לא״י‪,‬‬
‫היה עמהם לא חסרו דבר‪ .‬עכ״ל‪ (.‬אבל‬ ‫דהיינו יציאה מהימים הרעים במדבר‪.‬‬
‫להרמב״ם יש הכרח דלולב הוי הודאה‬
‫על א״י בכללות לא על האסיף‪.‬‬ ‫הנה כיון דלולב וסוכה מקבילים להדדי‪,‬‬
‫דלולב הוי התוספת הודאה למה‬
‫אבל אין זה מוכח‪ ,‬די״ל דאף אם לולב‬ ‫דסוכה הוי ימים רעים‪ ,‬א״כ לכאורה מוכח‬
‫הוי הודאה הקשורה לאסיף של‬ ‫דלולב הוי הודאה על מתנת א״י בכללותה‬
‫השנה אפ״ה הזכירה ע״י הסוכה מקבילה‬ ‫ולא על האסיף הפרטי של שנה זו דהא‬
‫לו די״ל דסוכה הוי זכירה על הימים‬ ‫סוכה מזכיר הימים שהיו במדבר ולולב‬
‫רעים במדבר שלא היה להם אפשרות‬ ‫הוי הודאה על יציאה ממצב זה‪.‬‬
‫להיות אוספים תבואת שדיהם וא״כ לעולם‬
‫י״ל דגם הרמב״ם סובר דלולב הוי הודאה‬ ‫דהיינו לפי שאר מפרשים י״ל דלולב‬
‫על האסיף שקיבלו מהא^ באותה שנה‪.‬‬ ‫הוי קשור להאסיף של שנה זו‬
‫אבל לכאורה עדיין נראה לומר דלולב‬ ‫דהא לשיטתם סוכה ולולב אינם שייכים‬
‫הוי הודאה על א״י בכללותה דהא‬ ‫להדדי דסוכה אינה זכר לימים הרעים‬
‫ראינו שלהרמב״ם סוכות הוא דומה לפסח‬ ‫אלא להיפך סוכה הוי זכר לחסד ד׳‬
‫בענין זה דזכירת ימים רעים והודאה על‬ ‫במדבר ע״י הענני הכבוד או בדרכים‬
‫היציאה מהימים רעים‪ ,‬וא״כ כמו דביו״ט‬ ‫אחרים )לדוגמא‪ ,‬עי׳ ברמב״ן בס׳ אמור‬
‫דפסח יש הודאה על מה שאירע לנו‬ ‫דאיתא וז״ל כי בסכות הושבתי את בני‬
‫כשיצאנו ממצרים לכאורה הוא הדין‬ ‫ישראל ענני כבוד וכו׳ כי צוה שידעו‬
‫דביו״ט דסוכות יש הודאה על מה שאירע‬ ‫הדורות את כל מעשי ה׳ הגדול אשר‬
‫לנו כשביאנו לא״י‪.‬‬ ‫עשה עמהם להפליא ששכן אותם בענני‬
‫כבודו כסוכה וכו׳ ומפני שכבר פירש‬
‫ובן נראה ממה שכתב הרמב״ם שם כנ״ל‬ ‫שענן ה׳ עליהם יומם ועמוד האש בלילה‬
‫וז״ל והנראה לי בארבעת מינין‬ ‫אמר סתם כי בסכות הושבתי שעשיתי‬
‫שבלולב שהם שמחה בצאתם מן המדבר‬ ‫להם ענני כבודי סכות להגן עליהם והנה‬
‫אשר היה לא מקום זרע ותאנה וגפן‬ ‫צוה בתחילת ימות החמה בזכרון יציאת‬
‫ורימון ומים אין לשתות אל מקום האילנות‬ ‫מצרים בחדשו ובמועדו וצוה בזכרון הנס‬
‫נותני הפרי והנהרות‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי דהרמב״ם‬ ‫הקיים הנעשה להם כל ימי עמידתם‬
‫הזכיר מים בהדי ההודאה על הפירות‪,‬‬ ‫במדבר בתחלת ימות הגשמים ועל דעת‬
‫ומים לא שייך להאסיף וא״כ מוכח‬ ‫האומר סכות ממש עשו להם החלו‬
‫דההודאה היא על ארץ ישראל בכללותה‪.‬‬ ‫לעשותן בתחילת החרף מפני הקור כמנהג‬
‫עה‬ ‫למינו‬
‫השנה״ דמודים על העבר ומתפללים על‬
‫העתיד( אבל להרמב״ם אין מצוה זו‬
‫קשורה להמאורעות בשדות דאין ההודאה‬
‫על האסיף העבר ואין ריצוי לגשמים‬
‫בעתיד‪ ,‬אלא הוי הודאה על א״י בכללותה‪.‬‬
‫הנה ראינו דשיטת הרמב״ם היא דההודאה‬
‫דסוכות היא הודאה על המתנה דא״י‬
‫בכללות‪ ,‬ולא הודאה על האסיף‪ ,‬ולפ״ז‬
‫לכאד י״ל דהרמב״ם סובר דאין הרגלים‬
‫קשורים להתבואה שבשדות בשנה זו‪,‬‬
‫דהרגלים קשורים ליצ״מ והכניסה לא״י‬
‫אבל לא לתבואה שבשדות‪ .‬והנה ראינו‬
‫דבמשנה במס׳ ר״ה דף טז ע״א מבואר‬
‫דהרגלים הם ימי דין השייכים להתבואה‬
‫והדברים שבשדות‪ ,‬דבפסח נידונין על‬
‫התבואה ובשבועות נידונין על פירות‬
‫האילן ובסוכות נידונין על המים הגורמים‬
‫הדברים הנצמחים לגדל בשנה הבאה‪.‬‬
‫ולפי הנתבאר לכאו׳ אין זה מתאים כ״כ‬
‫עם שיטת הרמב״ם‪ .‬והאמת יורה דרכו‬
‫דראינו לעיל דהרמב״ם השמיט המשנה‬
‫דבד׳ פרקים העולם נידון ה‪ .‬וא״ש‪.‬‬
‫מאמר ו‬ ‫אתרוג‬
‫]עיי״ש ברמב״ם שכתב וז״ל אמנם‬
‫סוכות אשר הבונה בו הששון‬
‫והשמחה‪ ,‬הוא שבעת ימים‪ ,‬כדי שיתפרסם‬
‫הענין‪ .‬והיותו בזה הפרק הנה בארה‬
‫התורה סיבתו‪ ,‬״באספך את מעשיך מן‬
‫השדה״ רצוני לומר‪ ,‬עת המנוחה והפנאי‬
‫מן העסקים ההכרחיים וכד שכן היה‬
‫הענין המפורסם באומות מקדם וכד‬
‫הקרבנות הקדומים והקיבוצים היו אחרי‬
‫אסוף התבואות והפרות כאילו היו קרבנות‬
‫מפני הרוחה וכד ועוד שישיבת הסוכה‬
‫בעת ההיא אפשר לסבלה‪ ,‬אין חום גדול‬
‫ולא מטר מצער‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי מבואר‬
‫ד״באספך׳ לא הוי סיבת היו״ט אלא‬
‫זהו רק זמן הראוי להיו״ט והוי ״כאילו״‬
‫דהיו״ט שייך להאסיף‪[.‬‬
‫וכל זה מתאים גם עם הא דלהרמב״ם‬
‫אין לולב ריצוי להגשמים‪ ,‬דלשאר‬
‫שיטות האי מצוה קשורה להמאורעות‬
‫בשדות‪ ,‬דמודים על האסיף העבר ומרצים‬
‫על הגשמים דלעתיד שעל ידם יהא תבואה‬
‫גם בשנה הבאה )ולכך סוכות הוי ״תקופת‬

‫ה‪ .‬הנה יש להעיר בעיקר שיטת הרמב״ם דההודאה קשורה להכניסה לא״י שהם ה״ימים‬
‫הטובים״‪ ,‬דצ״ב דלמה צריך להודות על זה בזמן הגלות‪ .‬דבשלמא לאידך שיטות הרי‬
‫בסוכות זוכרים ההנהגה למעלה מן הטבע במדבר אבל לפי הרמב״ם שמודים על זה‬
‫שיצאנו במדבר ונכנסנו לא״י‪ ,‬למה בני הגלות שחזרו למקומות כעין המדבר צריכים‬
‫להודות על זה‪.‬‬
‫והנה מצינו כיו״ב בברכת המזון דבברכה שניה אנו מודים על הארץ ואומרים נודה לך‬
‫ובו׳ על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה‪ ,‬ולמה צריכים להודות על זה הרי‬
‫אנו בגלות וכעת אין לנו ארץ חמדה טובה ורחבה‪) .‬ועי׳ ברמב״ן לדברים פרק ח פסוק י‬
‫דמבואר דההודאה דברהמ״ז היא על היציאה מהמדבר לא״י וכמוש״כ הרמב״ם לענין‬
‫סוכות‪(.‬‬
‫והנה ראיתי בשפת אמת במדבר פרשת מסעי )שנת תרמ״ט( שכתב וז״ל אבל לבנ״י‬
‫ניתן שורש הארץ וז״ש אשר תפול לכם בנחלה הוא עם הנחל ומעין ושורש הארץ לכן‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫עו‬
‫להרמב״ם הרי עוה״ב הוא בלי גוף‪ ,‬וא״כ‬ ‫פשוט שיש להוסיף לכל הנתבאר‬ ‫]הנה‬
‫א״ש שהרמב״ם פירש השמחה דסוכות‬ ‫דלאידך שיטות אין שמחה‬
‫באופ״א‪ ,‬וכנ״ל‪[.‬‬ ‫כהשראת השכינה בתחתונים דזהו עיקר‬
‫תכלית הבריאה‪ ,‬וזהו דוגמת עוה״ב‪ ,‬אבל‬

‫היא כנחלה שאין לה הפסק מאחר שניתן לבנ״י עם השורש ולשון תפול הוא ג״כ דבר‬
‫שאין לה הפסק כי שורש ארץ ישראל הוא גבוה מעל גבוה וכפי עבודת בנ״י בנפשותם‬
‫כן מתגלה להם קדושת ארץ ישראל יותר ויותר וכדמצינו בגמרא ארץ צבי כשבנ״י עלי׳‬
‫פשטא לה בו׳ וכאשר הי׳ שינוי בין אנשי בית ראשון לבית שני וכן הוא לעולם לכן‬
‫כתיב אשר תפול תמיד בכל עת שזוכין שירד הארה מן השורש כנ״ל ובו׳ ואפילו אנחנו‬
‫שנתגרשנו מנחלת אבותינו מ״מ כיון שניתן לנו א״י עם השורש נשאר לעולם דביקות‬
‫בנ״י בשורש א״י וביהמ״ק לכן מברכין על ארץ חמדה שהנחלת לאבותינו שיש לנו עוד‬
‫דביקות מכח שנק׳ נהלה שאין לה הפסק‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועיי״ש בדברים פרשת עקב )שנת תרנ״ו(‬
‫וז״ל וכמו כן מצד הפנימיות ירשו בנ״י א״י ומברכין גם עתה על ארץ המרה בו׳ שהנחלת‬
‫לאבותינו בו׳‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועד״ז קצת עי׳ בפרי צדיק לט״ו בשבט אות ג׳‪ .‬הרי מבואר מכל זה‬
‫דגם אכילה דידן בהו״ל שייך לא״י‪ .‬והעירוני דעי׳ בזוה״ק חלק ב׳ דף קנז ע״א‪ .‬עיי״ש‪.‬‬
‫ומבואר מכל זה דגם לבני הגלות שייך להודות על א״י‪ ,‬ולכן מודים בברהמ״ז על שהנחלת‬
‫לאבותנו ארץ חמדה טובה ורהבה‪ .‬וא״כ אפשר לומר דגם ההודאה דסוכות דהיא הודאה‬
‫על א״י שייך גם לבני הגלות‪ .‬אבל לכאורה דוחק מאד ליישב דברי הרמב״ם עם יסוד‬
‫דברי הזוה״ק והפרי צדיק והשפ״א‪ ,‬דהא הרמב״ם לא הזכיר יסוד זה‪ .‬וצ״ע‪.‬‬
‫הנה אפשר דיש להסביר הענין באופ״א‪ ,‬די״ל דהרמב״ם סובר דעצם צורת היו״ט הוא‬
‫בירושלים עם ביהמ״ק ולפ״ז התורה קבעה כל הדינים של היו״ט‪ ,‬ואם חסר ביהמ״ק וחסר‬
‫ירושלים וחסר א״י אז חסר השלימות של היו״ט ועדיין יש חיוב לקיים ההלכות שאפשר‬
‫לקיים‪ ,‬ואה״נ חסר מהשלימות של היו״ט‪ .‬לדוגמא הרי ראינו דהרמב״ם סובר דהשורש‬
‫דמעשר שני הוא ליתן לאומללים אוכל במועדים בירושלים‪ ,‬והנה גם כשאין לנו ירושלים‬
‫עדיין צריכים להפריש מעשר שני‪ ,‬דהדין להפריש מעשר שני נקבע כפי המצב של‬
‫השלימות‪ .‬וא״ב עד״ז י״ל דאה״נ לא שייך הודאה על א״י כשאנו בגלות אבל הדינים‬
‫נקבעו לפי המצב של השלימות‪ .‬ועדיין צ״ע בכ״ז‪ .‬ועי׳ ברמב״ן לדברים פרק ח פסוק י‬
‫שכתב וז״ל טעם ״על הארץ הטובה״ כמו ועל הארץ הטובה יצוה שתברכהו בכל עת‬
‫שתשבע על השובע ועל הארץ שנתן לך שינהילנה לך לעולמים ותשבע מטובה והנה‬
‫חיוב המצוה הזאת בכל מקום‪ .‬עכ״ל‪ .‬ע׳׳ע בזה‪.‬‬
‫עז‬ ‫למינו‬ ‫מאמר ז‬ ‫אתרוג‬

‫מאמר ז‬

‫כיאור בהא דהרמכ״ם אינו סובר הסיכה ד״אני ולא מלאך״‬

‫יהיה עני למחר והעני היום הוא או בנו‬
‫יהיה עשיר למחר‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי מבואר‬
‫דרוב דיני זרעים הם מלתא דדיני בין‬
‫אדם לחבירו‪ ,‬אבל דיני ערלה וכלאים הם‬
‫משורש אחר‪.‬‬
‫להשיטות שסוברות שיש לאתרוג השגחה‬
‫ועיי״ש בפל״ז שביאר השורש דכלאים‬
‫מיוחדת מן השמים שהוא תחת שליטת‬
‫וערלה וז״ל וכן עשו עובדי‬
‫עבודה זרה בעניני הממון ושמו לחוק‬
‫שיהיה אילן אחד לנעבד‪ ,‬והוא האשרה‪,‬‬
‫תלקח תבואתה‪ ,‬יקריבו קצתה‪ ,‬ויאכלו‬
‫שאריתה בבית עבודה זרה כמו שבארו‬
‫בדיני האשרה‪ ,‬וכן שמו לחוק שראשית‬
‫פרי כל אילן שפריו נאכל יעשה בו כן‬
‫רצוני לומר שיקריבו קצתו ויאכלו קצתו‬
‫בבית עבודה זרה‪ ,‬ופרסמו גם כן שאי‬
‫זה אילן שלא יעשה כן בראשית פריו‪,‬‬
‫ייבש האילן ההוא‪ ,‬או ישל פריו‪ ,‬או‬
‫תמעט תבואתו‪ ,‬או תארע לו מכה כמו‬
‫שפרסמו שכל ולד שלא יעבירו אותו‬
‫באש ימות‪ ,‬ולפחד בני אדם על ממונם‬
‫מהרו גם כן לזה‪ ,‬ועמדה התורה כנגד‬
‫זה הדעת ואמר ית׳ בשרפת כל מה‬
‫שיוציא האילן העושה פרי‪ ,‬לשלושת‬
‫השנים כי קצתם יתנו פרי אחר שנה‪,‬‬
‫וקצתם יתנו תחילת תבואתם אחר שנתים‪,‬‬
‫וקצתם אחר שלש‪ ,‬וזהו הרוב למי שיטע‬
‫כדרך שבני אדם נוטעים באחד מן השלושה‬
‫א‬
‫הנה עיין לעיל שראינו דאתרוג המורכב‬
‫פסול משום דהמרכיב ״מערב כוחות‬
‫המיוחדים של המינים״ ולמצות אתרוג‬
‫בעינן ״אתרוג״ בייחודו‪ ,‬וזה מובן בפרט‬
‫ד׳ לבדו‪ .‬יעו״ש‪.‬‬
‫הנה י״ל דכל זה הוא לפי שאר שיטות‪,‬‬
‫אבל ראינו שיש להרמב״ם שיטה‬
‫מיוחדת בביאור השורש דאיסור כלאים‪,‬‬
‫דהנה אידך שיטות כתבו בכ״מ בכמה‬
‫נוסחאות דיסוד איסור כלאים הוא דאסור‬
‫לערב המינים דעי״ז הוא מבטלם מייחודם‪,‬‬
‫והקב״ה רוצה שכל מין יהא מיוחד וכמו‬
‫שבראם בששת ימי בראשית‪.‬‬
‫אבל הרמב״ם פירש השורש דאיסור‬
‫כלאים באופ״א‪ ,‬דעיין בספר‬
‫המורה ח״ג פל״ה דאיתא וז״ל הכלל‬
‫הרביעי כולל המצוות התלויות בצדקות‬
‫ובהלואות ובמתנות‪ ,‬ומה שנמשך עמהם‪,‬‬
‫כערכים והחרמים ודיני המלוה והעבדים‬
‫וכל המצוות‪ ,‬אשר נמנו ב״ספר זרעים״‪,‬‬
‫מלבד הכלאים והערלה‪ ,‬וסיבת אלו כולם‬
‫מבוארת‪ ,‬כי תועלתם חוזרת על הכל‬
‫חלילה‪ ,‬כי העשיר היום הוא או זרעו‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫עח‬
‫מכל מה שזכרוהו הוא מה שזכרו בתחילת‬ ‫דרכים המפורסמים‪ ,‬והם ״נטיעה והברכה‬
‫ספר העבודה הנבטית בהרכבת הזית‬ ‫והרכבה״ וכר‪ ,‬ויעד לנו ית׳‪ ,‬אשר באבר‬
‫באתרוג‪ ,‬והאמת אצלי ש״ספר רפואות״‬ ‫זאת התבואה הראשונה והשחתתה תרבה‬
‫שגנז חזקיהו מזה הכת היה בלא ספק‪,‬‬ ‫תבואת האילן אמר‪ ,‬״להוסיף לכם‬
‫וכן זכרו עוד שבעת הרכבת מין במין‬ ‫תבואתו״‪ ,‬וצוה באכילת נטע רבעי ״לפני‬
‫זולתו צריך שיהיה החוטר אשר ירצה‬ ‫ד׳״‪ ,‬תחת שהיו אוכלים ערלה בבית ע״ז‬
‫להרכיבו ביד נערה יפה‪ ,‬ואיש ישגלנה‬ ‫כמו שבארנו‪ ,‬וממה שזכרוהו גם כן עובדי‬
‫משגל מגונה שזכרוהו‪ ,‬ובעת חיבורם על‬ ‫ע״ז הקדמונים בעבודה הנבטיה‪ ,‬שהם‬
‫זה הדרך תרכיב האשה הנטע באילן‪ ,‬ואין‬ ‫היו מעפשים דברים שזכרום וישמרו בהם‬
‫ספק שזה היה מפורסם ולא היה שם מי‬ ‫בוא השמש במעלה ידועה ומעשי כישוף‬
‫שלא היה עושה כן‪ ,‬וכל שכן למה‬ ‫רבים‪ ,‬וחשבו שהדבר ההוא יהיה מזומן‬
‫שהתחבר אליו מהנאת המשגל עם התוחלת‬ ‫ביד כל אחד‪ ,‬וכשיטע אדם אילן עושה‬
‫בתועלות ההם‪ ,‬ומפני זה נאסרו הכלאים‬ ‫פרי יזרה סביבו או במקומו מן הדבר‬
‫רצוני לומר‪ ,‬הרכבת אילן באילן בעבור‬ ‫ההוא המעופש וימהר להצמיח האילן‬
‫שנתרחק מסיבות עבודה זרה ומתועבות‬ ‫ולתת פריו מהרה יותר מן הנהוג‪ ,‬וזכרו‬
‫משגליהם היוצאים מדרך הטבע‪ ,‬ומפני‬ ‫שזה ענין נפלא מאד ונוהג מנהג‬
‫הרכבת אילן נאסר לקבץ אי זה שני מיני‬ ‫הטליסמאות ושהוא ענין יותר נפלא מכל‬
‫זרעים שיהיו‪ ,‬ואפילו לסמכם זה לזה‪,‬‬ ‫מיני הכישוף כולם במהר יציאת פרי כל‬
‫אתה תמצא‪ ,‬כשתסתכל בפרוש זאת‬ ‫עץ עושה פרי‪ ,‬וכבר בארתי לך והודעתיך‬
‫המצוה‪ ,‬״הרכבת אילן לוקין עליה מן‬ ‫בריחת התורה ממעשי הכישוף כולם‪,‬‬
‫התורה בכל מקום״‪ ,‬מפני שהיא עיקר‬ ‫ולזה אסרה התורה כל פרי שיתן האילן‬
‫האזהרה‪ ,‬וכלאי זרעים כלומר‪ ,‬סמכם זה‬ ‫בשלש שנים מיום נטיעתו‪ ,‬ואין צריך‪,‬‬
‫לזה לא נאסר רק ב א^ ישראל‪ .‬עכ״ל‪.‬‬ ‫א״כ‪ ,‬למהר נתינת פרים לפי מה שהיו‬
‫חושבים ואחר שלש שנים יוציאו רוב‬
‫להרמב״ם ערלה וכלאים הן מהמצוות‬ ‫הרי‬ ‫העילנות הנותנים פרי פרים ב א^ ישראל‬
‫שבאות לאפוקי מהנהגות עובדי‬
‫לפי מנהג טבעם‪ ,‬ולא יצטרך למעשה‬
‫עבודה זרה‪.‬‬
‫הכישוף ההוא המפורסם אצלם אז והבן‬
‫]הנה עיין במס׳ שבת דף לא ע״א‬ ‫אלו הנפלאות גם כן‪ ,‬ומן הדעות‬
‫דמבואר דסדר זרעים נרמז במילה‬ ‫המפורסמות בזמנים ההם אשר השאירום‬
‫״אמונה״‪ ,‬ולפי תוס׳ שם הכוונה לאמונה‬ ‫הצאבה שהם אמרו בהרכבת האילן באילן‬
‫בהקב״ה‪ .‬והמפרשים כתבו בכ״מ דהיסוד‬ ‫אחר‪ ,‬כשיעשה במולד כן‪ ,‬ויעושן בכך‬
‫ושורש דמצוות תרו״מ ושביעית הוא‬ ‫וכך‪ ,‬ויאמר עליו כך וכך בשעת ההרכבה‪,‬‬
‫להחזיק האמונה בההשגחה של הקב״ה‬ ‫יבוא מן המורכב ההוא דבר שיחשבו‬
‫על עולמו‪ ,‬ולענין שביעית כ״ה להדיא‬ ‫שהוא מועיל תועלות גדולות המפורסם‬
‫עט‬ ‫למינו‬
‫לכם ערלים לא יאכל‪ ,‬ובשנה הרביעת‬
‫יהיה כל פריו קדש הלולים לד׳‪ ,‬ובשנה‬
‫החמישת תאכלו את פריו להוסיף לכם‬
‫תבואתו אני ד׳ אלקיכם״‪ .‬הרי דבין פרשת‬
‫כלאים לפרשת ערלה היא פרשת שפחה‬
‫חרופה‪ ,‬והסדר צ״ב‪ .‬והנה עיי״ש במורה‬
‫בפמ״א דאיתא וז״ל וכן שפחה חרופה‬
‫יקל ענינה‪ ,‬לרוב מציאותה‪ ,‬מפני שהיא‬
‫משולחת בהפקר‪ ,‬שאינה לא שפחה גמורה‬
‫ולא בת חורין גמורה‪ ,‬ולא אשת איש‬
‫גמורה כמו שבארה הקבלה בפרוש זאת‬
‫המצוה‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי מבואר ד״שפחה‬
‫חרופה״ היא ציור דקל לבוא על אשה‬
‫זו יותר משאר נשים כיון שאינה אשת‬
‫איש גמורה ואינה שפחה גמורה‪ .‬והנה‬
‫הרמב״ם ביאר דעיקר הנהגת הרכבת‬
‫אילנות ע״י העוברי ע״ז היתה בהדי‬
‫״תאות משגל״ דהחוטר אשר ירצה‬
‫להרכיבו היה ביד נערה יפה ואיש ישגלנה‬
‫משגל מגונה שזכרוהו ובעת חיבורם על‬
‫זה הדרך תרכיב האשה הנטע באילן‪.‬‬
‫והנה לפ״ז י״ל דהתורה סמכה פרשת‬
‫שפחה חרופה לפרשת כלאים משום דבהדי‬
‫הרכבה‪ ,‬שזהו עיקר איסור ״שדך לא תזרע‬
‫כלאים״‪ ,‬היו עושים עניינים מענייני תאות‬
‫המשגל‪ ,‬ולכן התורה הזהירה על ב׳‬
‫הדברים ביחד‪ .‬והתורה הזכירה שפחה‬
‫חרופה יותר מציורים אחרים משום דשפחה‬
‫חרופה הוא ציור מתאות המשגל שקל‬
‫ליכשל בו וכנ״ל‪ .‬וי״ל עוד בזה דמי‬
‫שהיה רוצה לעשות הרכבה איך ימצא‬
‫אשה שתסכימה לעשות החיבור הנ״ל הרי‬
‫אם היא אשת איש או שפחה אז היא‬
‫שמור‪ ,‬ואופן קל לעשות זה הוא עם‬
‫מאמר ז‬ ‫אתרוג‬
‫במס׳ סנהדרין דף לט ע״א‪ .‬והנה כיון‬
‫שהתנא שנא מסכת כלאים בסדר זרעים‬
‫לכאורה הפשטות היא דגם מסכת כלאים‬
‫בא לחזק האמונה‪ ,‬והאי ענין צ״ב איך‬
‫מסכת כלאים מחזק האמונה בהקב״ה‪.‬‬
‫ועיין ברמב״ן עה״ת לפ׳ קדושים ובספר‬
‫החינוך במצוה ס״ב ובמצוה רמ״ד דמבואר‬
‫בדבריהם בכמה נוסחאות דאיסור כלאים‬
‫מחזק היסוד דהקב״ה ברא הדברים בעולמו‬
‫לתכלית מסויימת‪ ,‬והוא ברא כל דבר עם‬
‫היכולת לפעול תכליתו באופן שלם‪ .‬וא״כ‬
‫שפיר הוי מסכת כלאים דומה לשאר‬
‫מסכתות בסדר זרעים דבא לחזק האמונה‬
‫בד׳ יתברך והשגחתו‪ .‬הנה ראינו דהרמב״ם‬
‫במורה אינו סובר דמצוות זרעים באים‬
‫לחזק האמונה‪ ,‬דכנ״ל הרמב״ם סובר דרוב‬
‫דיני זרעים הם מלתא דדיני בין אדם‬
‫לחבירו‪ ,‬וא״כ א״ש דגם בענין כלאים יש‬
‫להרמב״ם שיטה מיוחדת בביאור שורש‬
‫הדבר ואין כלאים באים לחזק האמונה‪[.‬‬
‫)הנה עיין בפרשת קדושים דכתיב ״את‬
‫חקתי תשמרו בהמתך לא תרביע‬
‫כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים‬
‫שעטנז לא יעלה עליך‪ ,‬ואיש כי ישכב‬
‫את אשה שכבת זרע והוא שפחה נחרפת‬
‫לאיש והפרה לא נפדתה או חפשה לא‬
‫נתן לה בקרת תהיה לא יומתו כי לא‬
‫חפשה‪ ,‬והביא את אשמו לד׳ אל פתח‬
‫אהל מועד איל אשם‪ ,‬וכפר עליו הכהן‬
‫באיל האשם לפני ד׳ על חטאתו אשר‬
‫חטא ונסלח לו מחטאתו אשר חטא‪ ,‬וכי‬
‫תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל‬
‫וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬
‫ד״אני ולא מלאך״ אינו טעם לפסול‬ ‫שפחה חרופה‪ ,‬וכנ״ל שהיא מושלחת‬
‫אתרוג המורכב‪ .‬וא״ש עם כל תנתבאר‬ ‫להפקר‪ ,‬ולכן התורה סמכה דוקא פרשה‬
‫בדעת הרמב״ם‪.‬‬ ‫זו לפרשת כלאים‪ .‬לפ״ז נמצא דסדר‬
‫תפרשיות‪ ,‬כלאים‪ ,‬שפחה תרופה‪ ,‬ערלת‪,‬‬
‫הוא מקור נפלא לדברי הרמב״ם הנ״ל‪,‬‬
‫דבעצם התורה רצתה להסמיך כלאים‬
‫הנה יש להוסיף דזהו פשוט דהרמב״ם‬ ‫וערלה להדדי שהם ב׳ דיני זרעים השייכים‬
‫לא יסבור עצם הסיבה ד״אני ולא‬ ‫לע״ז וביניהם הכניסה שפחה תרופה שזהו‬
‫מלאך״‪ ,‬דרק לשאר שיטות דמצות ד׳‬ ‫השלמה לפרשת כלאים וכנ״ל‪(.‬‬
‫מינים בא לרצות ולקרב להקב״ה והשראת‬
‫שכינתו אז מובן לומר שיש קפידה מיוחדת‬
‫דהר׳ מינים יהיו הני מינים שהם תחת‬
‫שליטת ד׳ לבדו‪ ,‬אבל לפי הנתבאר לעיל‬ ‫הרי נתבאר דלשיטת הרמב״ם איסור‬
‫ביסוד מצות ד׳ מינים לפי הרמב״ם אין‬ ‫כלאים בא לאפוקי מהנהגת העוברי‬
‫סיבה שיהא קפידה מיוחדת שהמינים יהיו‬ ‫ע״ז‪ ,‬ואינו בא לחזק ייחוד המינים כרצון‬
‫תחת שליטת ד׳ לבדו‪.‬‬ ‫ד׳ ית׳‪ ,‬וא״כ לתרמב״ם י״ל דתטעם הנ״ל‬
‫פא‬ ‫למינו‬
‫מאמר ח‬
‫ביאור בהא דהרמב״ם אינו סוכר הסיבה דמורכב פגום‬
‫״להכר שמים וארך‬
‫הנה יש להוסיף בזה דהנה ביארנו לעיל‬
‫הא דכלאים הוי ״חיבור שמים‬
‫יאח״ כך‪ ,‬דשורש איסור כלאים מורה‬
‫שיש פנימיות לבריאה‪ ,‬דמה שקורא בהאי‬
‫עלמא‪ ,‬דהיינו הארץ‪ ,‬הוא פועל יוצא‬
‫ממה שקורא בשמים‪.‬‬
‫והנה עיין ברמח״ל בסוף ספר מלחמות‬
‫משה דאיתא וז״ל ידיעה רביעית‬
‫היא לאסתכלא בהאי עלמא והיינו לדעת‬
‫סוד העולם הזה וזהו לדעת בריאת העוה״ז‬
‫איך הם מתנהגים והיינו כי מה שראו‬
‫הפילוסופים מענין הבריות ודרכי הטבע‬
‫אינו אלא השטחיות הנראית לעיניים וגם‬
‫אינו האמת אלא כל עניני הבריות מתנהגים‬
‫על פי הנהגה אחת פנימית ופנימיות‬
‫המתלבש בכל הבריות והוא מ״ש הטבע‬
‫כמנין אלקים וזה הוא האמת שהסתיר‬
‫הקב״ה מן הפילוסופים וידיעה זו לא‬
‫נתנה אלא לחכמי ישראל ורוב מדרשי‬
‫רז״ל המדברים במעשה בראשית ובעניני‬
‫כל תולדות השמים והאח סובבים על‬
‫קוטב ההנהגה הזאת העיקרית והפנימית‬
‫וע״כ מתחלפים מדרכי הפילוסופים ויש‬
‫דברים שנראים זרים ושהחוש מעיד להיפך‬
‫מאמר ח‬ ‫אתרוג‬
‫א‬
‫ן‪J‬י*יץ לעיל שראינו דאתרוג המורכב פסול‬
‫משום רכיון ראתרוג זו גרל ע״י‬
‫הרכבה‪ ,‬דהוא פגימה בהחיבור שמים‬
‫ואח‪ ,‬לכן הוא פסול להאי מצוה שבא‬
‫לחבר שמים וארץ‪.‬‬
‫הנה כבר נתבאר דלדרכו של הרמב״ם‬
‫אין יסור במצות ד׳ מינים רהאתרוג‬
‫בא לכפר על שאר העם‪ ,‬וא״כ אין מצות‬
‫ר׳ מינים בא לחבר ״שמים״ ו״ארץ״‪,‬‬
‫וא״כ פשוט דלהרמב״ם לית בזה טעם‬
‫לפסול אתרוג המורכב‪ ,‬וזה מתאים עם‬
‫הנתבאר ברעת הרמב״ם‪.‬‬
‫דש להוסיף רנראה רלהרמב״ם גם איסור‬
‫כלאים לא חשיב חיבור שמים וארץ‪,‬‬
‫רנתבאר ריש להרמב״ם שיטה מיותרת‬
‫בשורש האיסור דכלאים‪ ,‬דהוא בא לאפוקי‬
‫מהנהגת עוברי ע״ז‪ ,‬וא״כ אין סיבה‬
‫להחשיבו ״חיבור שמים ואח״‪ ,‬וא״כ‬
‫זהו עוד סיבה דענין ״חיבור שמים‬
‫ואח״ אינו סיבה לפסול אתרוג המורכב‬
‫לפי הרמב״ם‪.‬‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫פב‬
‫לחיד״א ח״א אות מ׳ שהביא בנידון זה‬ ‫אך האמת הוא שהם מדברים לפי ההנהגה‬
‫דברי מהר״ח ויטאל ועוד[‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳‬ ‫האמיתית הנסתרת מעיני בני האדם והיא‬
‫בספר ארחות רבנו דאיתא חנוכה תשל״ד‬ ‫מסורה בידם מן הנביאים ומתורה הקדושה‪.‬‬
‫וכר ואמר לי מו״ר שיכול להיות הטעם‬ ‫עכ״ל‪ .‬הרי מבואר בדבריו דבכל מערכת‬
‫לאלה שלא אומרים יגדל היות ויגדל‬ ‫הטבע יש הנהגה פנימית של הקב״ה‬
‫מיוסד על י״ג עיקרים של הרמב״ם א״כ‬ ‫שהיא נסתרת מעיני בני אדם והטבע הוא‬
‫אפשר שפילוסוף חיבר את תפלת יגדל‬ ‫רק ההנהגה החיצונית הנראית לעיניים‬
‫וכזה שלא כ״כ ירא אלקים אף שהתפלה‬ ‫ובתוכה מוסתרת ההנהגה האמיתית שהיא‬
‫אין בה פגם מ״מ המחבר לא היה כ״כ‬ ‫הנהגת הבורא הפנימית המוסתרת בתוך‬
‫בסדר והוסיף לי מו״ר שבין הפילוסופים‬ ‫ההנהגה החיצונית של הטבע‪ .‬ומבואר‬
‫אז היו גם יראים מ״מ אפשר שנזהרים‬ ‫בלשון הרמח״ל רזה הוא האמת שהסתיר‬
‫מלומר תפילתם‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועיין בנוסח‬ ‫הקב״ה מן הפילוסופים‪ .‬וא״כ נמצא‬
‫שלפנינו בביאור הגר״א ביו״ד סי׳ קע״ט‪,‬‬ ‫דהיסוד הנ״ל‪ ,‬דאיסור כלאים מורה על‬
‫דעיי״ש בשו״ע סעיף ו׳ דאיתא וז״ל מי‬ ‫חיבור שמים ו א^‪ ,‬הוא סתירה להפילוסוף‪.‬‬
‫שנשכו עקרב מותר ללחוש עליו‪ ,‬ואפילו‬
‫וא״כ אפשר שיש לן עוד ביאור בהא‬
‫בשבת‪ ,‬ואף על פי שאין הדבר מועיל‬
‫דהרמב״ם אינו סובר דכלאים‬
‫כלום הואיל ומסוכן הוא התירו‪ ,‬כדי שלא‬
‫מחבר שמים ו א^‪) ,‬וממילא לית בזה‬
‫תטרף דעתו עליו‪ .‬עכ״ל‪ .‬ואיתא בביאור‬
‫עוד סיבה לפסול אתרוג המורכב( דהנה‬
‫הגר״א וז״ל הרמב״ם וכן כתב בפירוש‬
‫ידוע שהמפרשים כתבו שיש להרמב״ם‬
‫המשנה לפרק ד׳ דעבודה זרה‪ ,‬אבל כל‬
‫שיטה מיוחדת בנוגע להפילוסוף‪.‬‬
‫הבאים אחריו חלקו עליו‪ ,‬שהרי הרבה‬
‫לחשים נאמרו בגמרא‪ ,‬והוא נמשך אחר‬ ‫ועריץ צל״ע בשיטת הרמב״ם בזה‪ ,‬אבל‬
‫הפלוסופיא הארורה ולכן כתב שכשפים‬ ‫רק אביא כמה דברים שראיתי‬
‫ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא‬ ‫בדברי רבותנו זי״ע‪ ,‬עיין בספר פאר הדור‬
‫שקר‪ ,‬אבל כבר הכו אותן על קרקרו‬ ‫ח״ד עמ׳ ק״נ דאיתא וז״ל פעם היה‬
‫שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמרא על‬ ‫החזו״א משוחח אודות הרמב״ם כפילוסוף‬
‫פי שמות וכשפים‪ ,‬אמרה איהי מלתא‬ ‫והזכיר דברי מהר״ם אלשקר שלעת זקנותו‬
‫ואסרתה לארבא אמרו כר‪ ,‬ובסוף פרק‬ ‫אמר הרמב״ם שאלמלא נתפשט כל כך‬
‫ארבע מיתות ובירושלמי שם עובדא דרבי‬ ‫ספרו )״מורה נבוכים״( היה גונזו ]וראה‬
‫אליעזר ורבי יהושע ובן בחירה‪ ,‬וכן רב‬ ‫שו״ת מהר״ם אלשקר סימן קי״ז[ גם‬
‫חנינא ורב אושעיא דאיברו עיגלא תילתא‬ ‫הוסיף כי מאחר שרוב חכמי האמונה‬
‫ורבי יהושע דאמר שם ואוקמיה בין שמיא‬ ‫התנגדו לו הולכים אחר הרוב‪ ,‬עוד הזכיר‬
‫לארעא וכן אבישי בן צרויה והרבה כיוצא‪,‬‬ ‫דברי המקובלים כי שורש נשמת הרמב״ם‬
‫ואמרו למה נקרא שמן כשפים כו׳ והתורה‬ ‫הוא בנגלה ולא בנסתר ]ראה שם הגדולים‬
‫פג‬ ‫למינו‬ ‫מאמר ח‬ ‫אתרוג‬
‫החזו״א ז״ל ח״א אות י״א דאיתא וז״ל‬ ‫העידה ויהיו תנינים‪ ,‬ועיין זוהר שם‪ ,‬וכן‬
‫אין דבר מקרה בכל מאורעות של האדם‪.‬‬ ‫קמיעין בהרבה מקומות‪ ,‬ולחשים רבו‬
‫עכ״ל‪ .‬ועי׳ בח״ב אות קל״ב דאיתא וז״ל‬ ‫מלספר‪ ,‬והפלסופיא הטתו ברוב לקחה‬
‫בכל פגע הריני מורגל להחזיק את האמונה‬ ‫לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור‬
‫כי לא נעשה דבר בעולם במקרה רק על‬ ‫אותם מפשטן וח״ו איני מאמין בהם ולא‬
‫פי השגחתו ית׳ והריני מתאמץ בתפילה‬ ‫מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם‬
‫להעביר את הגזירה ולפיכך הריני מתייחס‬ ‫כפשטן אלא שיש בהם פנימיות לא‬
‫בקרירות להשתדלות כי ע״פ הרוב אין‬ ‫פנימיות של בעלי הפלוסופיא שזורקין‬
‫ההשתדלות ברורה‪ .‬עכ״ל‪(.‬‬ ‫אותו לאשפה שהם חצוניות אלא של‬
‫בעלי האמת‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ גם בביאור הגר״א‬
‫ויש להוסיף נוסח אחר לגמרי בזה‪ ,‬דהנה‬
‫ביו״ד סי׳ רמ״ו ס״ק י״ח‪) .‬עיין בספר‬
‫אידך מפרשים והרמב״ם נחלקו בכ״מ‬
‫דעת חכמה ומוסר להגה״צ ר׳ ירוחם זצ״ל‬
‫אי ״השכר הגמור״ הוא עם גוף או בלי‬
‫ח״א עמ׳ שכ״ד דאיתא וז״ל ואחרי כל‬
‫גוף‪ ,‬דבבבלי בפ׳ חלק וברמח״ל בכ״מ‬
‫מאמרינו הקודמים נוכל לירד לעומק דברי‬
‫מבואר דעוה״ב ותחיית המתים הוא ענין‬
‫הרמב״ם ז״ל שהבאנו מקצת דבריו לעיל‪,‬‬
‫א׳‪ ,‬אבל הרמב״ם סובר דעוה״ב היינו‬
‫תמיד עברנו עליהם כעל דברי פילוסופי׳‪,‬‬
‫עולם עם נשמה לחוד בלי גוף‪ .‬לפ״ז‬
‫אבל מתוך דברינו יתבאר לנו איך שכל‬
‫מבואר דהרמב״ם סובר דהתכלית הגמור‬
‫דבריו הם תורה הקדושה ויסודותם בהררי‬
‫היא ״השמים״ לחוד‪ ,‬אבל אידך שיטות‬
‫קודש‪ ,‬חלילה לחשוב שהרמב״ם הי׳‬
‫סוברות דהתכלית הגמור היא לחבר שמים‬
‫פילוסוף‪ ,‬נוכל לומר רק שהוא ידע‬
‫וארץ‪ .‬דו״ק‪ .‬וא״ש‪.‬‬
‫פילוסופי׳‪ ,‬הרמב״ם ז״ל הי׳ כלו דבוק‬
‫ומחובר בה׳ ודבוק בה׳ אין זה פילוסופי׳‪,‬‬
‫כל דבריו הם דברי תורה ואין בהם שום‬
‫ויש להעיר דה״שינוי״ הנ״ל בין אידך‬
‫שייכות לפילוסופי׳‪ ,‬אמנם הרמב״ם ז״ל‬
‫מפרשים להרמב״ם הנוגע לפילוסוף‪,‬‬
‫ובירר‬ ‫הפילוסופים‬ ‫את‬ ‫החשיב‬
‫היא נוגעת גם לעוד דין מדיני כלאים‪.‬‬
‫מחשבותיהם‪ ,‬העריך אותם‪ ,‬משום שמי‬
‫דהנה יש הרבה מקורות דהאיסור דכלאים‬ ‫שאינו פילוסוף‪ ,‬מי שאינו מחשב כלל‪,‬‬
‫תלוי ב״הנראה לעין״‪ .‬לדוגמא‪:‬‬ ‫בדברי תורה ודאי שאינו מחשב‪ .‬עכ״ל‪(.‬‬
‫ן‪J‬י*יץ במס׳ כלאים פ״ג מ״ה דאיתא )עכ״פ‬ ‫וא״כ אפשר דבאיזה בחינה הרמב״ם‬
‫לפי גירסא דילן( נוטע אדם קשות‬ ‫אינו מסכים דהאמת הוי הסתירה‬
‫ודלעת לתוך גומא אחת‪ ,‬ובלבד שתהא‬ ‫הנ״ל לפילוסוף‪ ,‬ולית בזה סיבה לפסול‬
‫זו נוטה לצד זה‪ ,‬וזו נוטה לצד זה‪ ,‬שכל‬ ‫אתרוג המורכב‪.‬‬
‫מה שאסרו חכמים‪ ,‬לא גזרו אלא מפני‬
‫מראית העין‪.‬‬ ‫)אולם למעשה עיין בקובץ אגרות ממרן‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬
‫עי׳ בתוספתא כלאים פ״ד ה״ב במנחת‬
‫ביכורים דאיתא וז״ל ואף בגבוה ג״ט מן‬
‫הא ‪ p‬מותר במחיצה תלויה דס״ל מחיצה‬
‫תלויה הוה מחיצה ואף דכלאים איסור‬
‫דאורייתא הוא מ״מ כיון דבהכירא סגי‬
‫מותר גם במחיצה תלויה‪ .‬עכ״ל‪ .‬וכ״ה‬
‫שם בחזון יחזקאל‪ .‬הרי דס״ל שיש תנאים‬
‫שסוברים דמחיצה תלוי׳ מהני בכלאים‬
‫)עכ״פ בחריץ( אף דהוי איסור דאורייתא‬
‫משום דעכ״פ יש היכר‪ .‬ועיין במס׳ עירובין‬
‫רף י״א דמבואר רבכלאים ״צורת הפתח‬
‫מן הצר״ מהני בפרצת עשר‪ ,‬אף ראינה‬
‫מהני בהלכות שבת‪ ,‬ועיי״ש בעירובין‬
‫בהגהות מהרש״ם שביאר החילוק בין‬
‫שבת לכלאים וז״ל וצ״ל דוקא בכלאים‬
‫קיל טפי רתליא במראית עין אם אינו‬
‫נראה כזרוע ביחד‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועיין במס׳‬
‫פאה פ״ב מ״ג דמבואר שאם יש ״שער‬
‫כותש״ על המחיצה‪ ,‬רהיינו יש ענפים‬
‫מהאילנות שמתפשטים על המחיצה‪ ,‬אז‬
‫המחיצה לא מועיל להפסיק לענין פאה‪,‬‬
‫ואפ״ה ע״פ המבואר בכלאים פ״ד מ״ז‬
‫וברמב״ם שם יש אפשרות לומר דבכלאים‬
‫מחיצה מועיל אף אם יש ״שער כותש״‬
‫על המחיצה‪ ,‬ומהו החילוק בין פאה‬
‫לכלאים‪ .‬ויש בזה הרבה צדרים ליישב‪,‬‬
‫אבל הא מיהא עי׳ במשנה ראשונה‬
‫להמשנה בכלאים שם דאיתא וז״ל והא‬
‫דבפ״ב דפאה מ״ג סתם לן דשער כותש‬
‫מצטרף יש לחלק דבכלאים הקפידא משום‬
‫מראית עין וכשיש גדר מפסיק ליכא‬
‫מראית עין‪ .‬עכ״ל‪ .‬ובביאור ההלכה בפ״ז‬
‫מהל׳ כלאים הי״ט דאיתא בתו״ר וז״ל‬
‫ולא זכיתי להבין הא כתבו התוס׳ והרא״ש‬
‫אתרוג‬ ‫פד‬
‫ועיין בספר הליקוטים להל׳ כלאים פ״ד‬
‫ה״ט דאיתא מתשו׳ הגאונים וז״ל‬
‫וכמה דברים בכלאים תלוין במראית העין‬
‫כי המחיצות הדקות שעומרות מותר לזרוע‬
‫מין מכאן ומין מכאן ואע״פ שאין ביניהן‬
‫שיעור עבודה לפי שאין זה נראה עם זה‬
‫וכר‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫ועי׳ ברמב״ם בהל׳ כלאים פ״ד הט״ז‬
‫ראיתא וז״ל נתבאר לך וכו׳ בזמן‬
‫שיראו מוברלים זה מזה אין חוששים‬
‫ליניקתן אפילו הן זה בצד זה כמו שנתבאר‬
‫עתה‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫ועיין ברמ״ה בב״ב דף עב ע״א דאיתא‬
‫וז״ל דינא דכלאים במראית העין‬
‫תליא מילתא ולאו ביניקת השרשין תליא‬
‫מילתא‪ ,‬דאם כן לא הוו שרו רבנן ראש‬
‫תור משדה זו נכנס לשדה זו וכן כמה‬
‫מילי דמוכחא מילתא דבל היכא דמפסקי‬
‫מהדדי למראית העין לא איכפת להו‬
‫ביניקת השרשין‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫ועיין בחזו״א כלאים סי׳ י״א ס״ק ח׳‬
‫דאיתא וז״ל בשבת בעינן שיהא‬
‫המקום רה״י מוקף מחיצות‪ ,‬אבל בכלאים‬
‫בעינן רק מחיצה מבדלת שלא יהא ערבוב‬
‫והכל תלוי במראית העין‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫ועי׳ במעדני ארץ למס׳ כלאים דאיתא‬
‫וז״ל בכלאי זרעים שהם מעורבים‬
‫בעירבוביא הנראית לעינים‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫]ויש אחרונים שכתבו דמקילים יותר‬
‫בכלאים מבשבת בריני מחיצות‬
‫כיון דכלאים תלוי בהנראה לעין‪ .‬לדוגמא‪:‬‬
‫פה‬ ‫למינו‬ ‫מאמר ח‬ ‫אתרוג‬
‫לעינים לקבוע איזה מינים אינם‬ ‫הנראה‬ ‫עצמן בסוכה י״ט א׳ דנראה מבחוץ אינו‬
‫זב״ז‪ ,‬דאפילו ב׳ מינים חלוקים‬ ‫כלאים‬ ‫אלא מדרבנן‪ ,‬ולא מחני בדאורייתא‪ ,‬וא״כ‬
‫להיות מותרים זה בזה אם דומים‬ ‫יכולים‬ ‫איך מחני כאן בכלאים וכר ואולי ס״ל‬
‫דמיון גדול‪ ,‬וזהו יסוד ההיתר‬ ‫להדדי‬ ‫להתוס׳ והרא״ש דלענין כלאים דעיקרו‬
‫דלפת ונפוץ‪.‬‬ ‫מראית העין סגי מדאורייתא גם במחיצה‬
‫כזו וצע״ג‪ .‬עכ״ל‪ .‬ובענין מחיצה רוחב‬
‫והנה מקור דברי הרמב״ם הוא‬
‫ד׳ עיין בתורת זרעים כלאים פ״ב מ״ח‬
‫מהירושלמי כלאים פ״א ה״ה‬
‫דאיתא וז״ל בעינן ביה לדין מחיצה‬
‫)דף ב ע״ב( דאיתא א״ר יונתן יש מהן‬
‫המפסקת וע״כ בעינן בו כל דיני מחיצה‪,‬‬
‫שהילכו אחר הפרי ויש מהן שהילכו אחר‬
‫ואין מחיצה פחות מרוחב ד׳ וכדמבואר‬
‫העלין‪ ,‬הלפת והצנון הילכו בהן אחר‬
‫בפ״ק דעירובין וכר אבל בכלאי זרעים‬
‫הפרי‪ ,‬הלפת והנפוס הילכו בהן אחר‬
‫ובכלאי הגפן דעיקרם משום ערבוביא לפי‬
‫העלין‪ ,‬התיבון הרי צנון ונפוס הרי פרי‬
‫מראית העין לא בעינן בהו כלל לדין‬
‫דומה והעלין דומין ותימר כלאים‪ ,‬א״ר‬
‫הפסק מחיצה רק לבטל הערבוביא וע״כ‬
‫יונה בזה הילכו בהן אחר טעם הפרי‪.‬‬
‫גם במחיצה פחותה מרוחב ד׳ סגי לבטל‬
‫ע״כ‪ .‬ולהרמב״ם ״אחר הפרי״ ו״אחר‬
‫מהם הערבוביא שיהיו נראין מובדלין‬
‫העלין״ היינו לקולא‪ ,‬דלפעמים משום‬
‫זמ״ז‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬
‫דימוי הפרי אין בהם כלאים‪ ,‬ולפעמים‬
‫משום דימוי העלין אין בהם כלאים‪.‬‬ ‫הנה בכל המקורות הנ״ל המדובר הוא‬
‫אבל עיין בר״ש למשנה ה׳ שהביא דברי‬ ‫החפצא של העירבוב‪ ,‬דמה נקרא‬
‫הירושלמי הנ״ל וכתב פירוש אחר‬ ‫עירבוב בכלאים‪ ,‬מה שנראה לעינים‬
‫לגמרי וז״ל פירוש אחר פרי להחמיר וכן‬ ‫כעירבוב הוא העירבוב דכלאים‪.‬‬
‫אחר העלין להחמיר וכן אחר הטעם‬
‫אבל יש עוד מקום בהלכות כלאים‬
‫להחמיר‪ ,‬עכ״ל‪ ,‬והיינו רכל דהוי פרי עלין‬
‫שמצינו היסוד דאלינן בתר הנראה‬
‫או טעם משונים הוי כלאים ורק אינם‬
‫לעינים‪ ,‬והוא לגבי ענין אחר לגמרי‪ ,‬דעי׳‬
‫כלאים אם הפרי עלץ וטעם שוים‪ .‬והנה‬
‫ברמב״ם בהל׳ כלאים פ״ג ה״ה דאיתא‬
‫לפ״ז י״ל דהר״ש חולק על הנ״ל וס״ל‬
‫וז״ל וכן אם יש שם זרעים ואילנות‬
‫דכלאים הוי תלוי במין‪ ,‬ורק מין א׳ לא‬
‫אחרות אע״פ שהן שני מינין בטבען‬
‫הוי כלאים‪.‬‬
‫הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה‬
‫]הנה דברי הר״ש צ״ב‪ ,‬איך אפשר לומר‬ ‫או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון‬
‫רכל שהוזכר בירושלמי הוא‬ ‫גדול עד שיראו כשני גוונין ממין אחד‬
‫להחמיר‪ ,‬הרי אי אפשר לומר דהלפת‬ ‫לא חששו להן לכלאים זה עם זה שאין‬
‫והנפוץ היינו להחמיר דהרי מפורש בכלאים‬ ‫הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין‪.‬‬
‫פ״א מ״ג דהלפת והנפק אינם כלאים‬ ‫עכ״ל‪ .‬הרי דהרמב״ם סובר דאזלינן בתר‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫פו‬
‫יתירה של ב׳ מינים אינה מצוי׳ וכו׳‬ ‫זב״ז‪ .‬ואפשר דס״ל דנפק ונפרס הם ב׳‬
‫הר״ש דפירש דכל המותרים הן מין אחד‪.‬‬ ‫מינים חלוקים‪ .‬אבל כמדומני שזהו דוחק‬
‫עכ״ל‪ .‬הרי להדיא בחזו״א דרק הרמב״ם‬ ‫מאד‪ .‬וצ״ע‪ .‬שו״ר בביאור ההלכה להל׳‬
‫סובר שיש ב׳ מינים שאינם כלאים זב״ז‬ ‫כלאים פ״ג ה״ה שהביא דברי הר״ש‬
‫אבל להר״ש כל המותרים הן מין א׳‪.‬‬ ‫שפירש הירושלמי לחומרא וכתב וז״ל‬
‫ועי׳ בביאור ההלכה בסוף דבריו להלכה‬ ‫והר״י קורקוס תמה על הר״ש איך אפשר‬
‫ה׳ דאיתא וז״ל ולפי דברי הר״ש אין לנו‬ ‫לפרש להחמיר דא״כ הא דקאמר הלפס‬
‫שני מינין שהותרו מפני ההשתוות וכל‬ ‫והנפוס הילכו אחר העלין היינו שהן‬
‫שהותרו ע״כ הן מין א׳ כמש״כ בחזו״א‬ ‫כלאים והא בהדיא תנן הלפת והנפוץ‬
‫סי׳ ג׳ סק״ה‪ .‬עכ״ל‪.‬‬ ‫אינן כלאים זב״ז‪ ,‬וי״ל דהר״ש יפרש‬
‫דנפח ונפוס תרי מיני נינהו‪ ,‬אבל רבינו‬
‫והנה יל״ע מהו יסוד השינוי בין הרמב״ם‬
‫דגריס במתני׳ נפוס הוכרח לפרש דלקולא‬
‫לאידך שיטות אם היסוד ד״כלאים‬
‫קאמר‪ ,‬ומצאתי בערוך ערך נפס דגריס‬
‫תלוי בהנראה לעין״ גם שייך לקבוע איזה‬
‫בירושלמי והנפוץ נפוס‪ ,‬ולפ״ז מבואר‬
‫מינים הם כלאים זב״ז‪ ,‬למה אידך שיטות‬
‫דהיינו הך‪ ,‬והוא כדעת רבינו‪ ,‬אבל‬
‫סוברות דרק אומרים כן לענין החפצא‬
‫בירושלמי כת״י מצאתי והנפח נפון‪ ,‬וכ״ה‬
‫של העירבוב והרמב״ם סובר דאמרינן כן‬
‫גי׳ רש״ס‪ ,‬ולפ״ז אין ראי׳‪ ,‬אבל מרן‬
‫גם לקבוע איזה מינים הוו כלאים זב״ז‪.‬‬
‫בחזו״א סי׳ ג׳ סק״ד לא ניחא לי׳ לומר‬
‫והנה ע״פ הנתבאר לכאורה יש להסביר‬ ‫ינפח ונפוס תרי מיני ולכן פי׳ בע״א‬
‫הענין היטב בס״ד‪ ,‬דלפי אידך‬ ‫עיי״ש‪ ,‬ובכת״י הר״ש ראיתי דגריס גם‬
‫שיטות היסוד דאיסור כלאים הוא שלא‬ ‫במשנה נפוס‪ ,‬ואם הגירסא נכונה שם‬
‫לערב הכוחות האמיתיים של המינים‪,‬‬ ‫צ״ל ע״כ כמש״כ מרן‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬
‫וא״כ לכאו׳ פשוט דאין ליזיל בתר הנראה‬
‫שו״ר בחזו״א כלאים סי׳ ג׳ ס״ק ד׳‪-‬ה׳‬
‫לעינים לקבוע המינים‪ ,‬דזהו כל היסוד‬
‫דאיתא וז״ל ירושלמי )הנ״ל( לפי‬
‫דלא אזלינן בתר הנראה לעינים דהנראה‬
‫הרמב״ם לא קאי על השניות רק בא‬
‫לעינים אינו האמת‪ ,‬האמת הוא שיש תוכן‬
‫לחדש דאף ב׳ מינים מותרים ע״י דמיון‬
‫רוחני להמינים‪ ,‬ויש לכל מין תוכן רוחני‬
‫גדול וכו׳ אבל דעת הר״ש נראה דקאי‬
‫אחר אף אם נראים דומים להדדי‪ .‬ורק‬
‫על הכרעת המינים דפעמים הכריעו שהן‬
‫לענין מה נקרא שהם מעורבבים‪ ,‬מה‬
‫ב׳ מינים מחמת חילוק העלים ופעמים‬
‫נקרא שהוא עירב הכוחות‪ ,‬בזה אמרינן‬
‫מחמת חילוק הפירות וקאי על כל השנויות‬
‫ראם נראים מופרדים אז זה נקרא נפרדים‪,‬‬
‫וכו׳ ואין בזה ענין קבוע אלא טביעות‬
‫בזה אזלינן בתר הנראה לעין‪.‬‬
‫העין מכרעת לפעמים שאי אפשר שהן‬
‫אבל להרמב״ם אין זה היסוד דאיסור‬ ‫ב׳ מינים שהשתוותן השוות יתירה וחילוק‬
‫כלאים וכנ״ל‪ ,‬אלא להרמב״ם איסור‬ ‫מין א׳ לצורות הרבה מצוי אבל השתוות‬
‫פז‬ ‫למינו‬
‫המפורש בדברי הירושלמי הנ״ל נפק״מ‬
‫לענין לפת וצנון‪ ,‬דלפי הרמב״ם מפורש‬
‫בירושלמי שאינם כלאים זב״ז‪ ,‬ולפי הר״ש‬
‫להיפך‪ ,‬מפורש הירושלמי דשפיר הוו‬
‫כלאים זב״ז‪] .‬עיי״ש בביאור ההלכה שג״כ‬
‫כתב וז״ל ונפק״מ בין שיטת רבנו לשיטת‬
‫הר״ש ג״כ בלפת וצנון דבסמוך ה״ו דהא‬
‫בירושלמי קאמר עלה דבלפת וצנון הלכו‬
‫אחר הפרי ולפ״ד רבינו היינו לקולא אבל‬
‫לפ״ד הר״ש היינו לחומרא‪ .‬עכ״ל‪[.‬י‬
‫מאמר ח‬ ‫אתרוג‬
‫כלאים הוא איסור לערב המינים בהאי‬
‫עלמא‪ ,‬וא״כ כמו דלענין החפצא רעירבוב‬
‫אזלינן בתר הנראה לעינים‪ ,‬ולא בתר מה‬
‫נקרא עירבוב בעצם‪ ,‬הוא הרין רלענין‬
‫המינים שיש למיל בתר הנראה לעינים‪,‬‬
‫ראם הם דומים להדדי אין כאן עירבוב‪.‬‬
‫הנה יש נפק ״מ לדינא בין הרמב״ם‬
‫והר״ש‪ ,‬וע״פ הנתבאר נמצא דזהו‬
‫נפק״מ מהחידושי אגדה הנ״ל‪ .‬דהנה ע״פ‬

‫ו‪ .‬הנה אפשר שיש גם עוד נפק״מ בין הרמב״ם והר״ש‪ ,‬דעיין בחזו״א כלאים סי׳ ‪ a‬ס״ק‬
‫ז׳ דאיתא וז״ל ולימון ואתרוג ואשכוליות ותפו״ז יש להסתפק בהן אם הן מין א׳ מצד‬
‫השתוותן בטבען והן גדילין על כל מים ובו׳ וכן יש להסתפק בהשתוותן במראה ותבנית‬
‫שהתיר הרמב״ם אפילו ב׳ מינין‪ .‬עכ״ל‪ .‬ואם הצד השני של החזו״א הוא הנכון א״כ דוקא‬
‫להרמב״ם לא יהא בהני כלאים‪.‬‬
‫ועיין בכלאים פ״א מ״ד דאיתא השיזפין והרימין אע״פ שדומין זל״ז כלאים זב״ז‪ .‬ועי׳‬
‫בירושלמי סה״ד דאיתא זיתין ורימון מה נפק מביניהן שיזפין‪ ,‬והנה ראיתי שם בגליון‬
‫דאיתא ״במשנה הגירסא רימין״‪ ,‬הרי דבעל הגליון נקט דמה שהוזכר בגמ׳ דיוצא ממנה‬
‫שיזפין ומה שהוזכר במשנה דהוי בלאים עם שיזפין הוי אותו פרי‪ .‬וראיתי שבך נקט מרן‬
‫החזו״א בסי׳ ג‪ /‬ומזה בנה יסוד דאסור להרכיב יחור של מורכב באינו מורכב אע״ג שיש‬
‫ביחור המורכב תערובת מהמין דהאינו מורכב‪ ,‬דהא הכא אוסרים רימין ושיזפין אע״פ‬
‫דשיזפין הוי מורכב דרימין ודבר אחר‪ .‬וכן הוכיח יסוד זה מפ״א מ״ב דאיתא הקשות‬
‫והמלפפון אינם כלאים זה בזה‪ ,‬רבי יהודה אומר כלאים‪ .‬וטעמא דר׳ יהודה איתא בירושלמי‬
‫שהמלפפון בא מזרע אבטיח ומזרע תפוח והן מתאחין ונעשין כלאים‪ ,‬ועיי״ש דגם אבטיח‬
‫ומלפפון אוסר ר׳ יהודה‪ ,‬הרי דאף דמלפפון הוא חלק אבטיח אפ״ה מלפפון ואבטיח אסורים‪,‬‬
‫ורבנן לא חולקים על יסוד זה‪ ,‬רק ס״ל דלפעמים בא מלפפון מזרע קישות לבד או דקישות‬
‫מזנה ומוציא אבטיח ואבטיח מזנה ומוציא מלפפון ש״מ רכל הני חד מינא הוא‪.‬‬
‫הרי שיש לחזו״א ב׳ ראיות ליסוד זה דאסור להרכיב יחור של מורכב באינו מורכב‬
‫אע״ג שיש ביחור המורכב תערובת מהמין דהאינו מורכב‪ .‬והנה לכאו׳ ביאור היסוד הוא‬
‫דלמעשה הני נחשבו לב׳ מינים דאף שיש בשיזפין חלק מהרימין‪ ,‬אבל כיון שיש גם חלק‬
‫מהזיתים למעשה הוו ב׳ מינים‪ .‬וכתב החזו״א ומיהו אם ע״י הרכבה נדמה לא׳ המולידים‬
‫ובא לכלל השתוות הפירות והעלים הותר עם מין הנדמה לו דהא אפילו חשבת לי׳ ב׳‬
‫מינים שיווי הדמיון מתירו והלכך נראה דמותר להרכיב אתרוג המורכב באתרוג שאינו‬
‫מורכב שהפירות דומין דמיון גמור‪ .‬עכ״ל‪ .‬ובפשוטו זהו רק להרמב״ם אבל להר״ש אי‬
‫אפשר לומר דע״י הדמיון הוי מין א׳ רעד כמה דאזלינן כהצד שיש איסור להרכיב אתרוג‬
‫עם המין האחר בע״כ שהם ב׳ מינים וא״כ האתרוג המורכב בע״כ לא הוי ממין האתרוג‬
‫כיון שיש אידך מין ג״כ בתוכו‪ ,‬וכל דהוו ב׳ מינים אסור ולא יהני הא דנראה דומה בדמיון‬
‫גמור‪ ,‬ורק להרמב״ם מותר‪.‬‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬
‫ומעשרות ושביעית מחזקים יסודות‬
‫האמונה כי הם סוברים דכל המאורעות‬
‫בהאי עלמא הם פועל יוצא מהמאורעות‬
‫בעולמות העליונים‪ ,‬וא״כ כל התבואה‬
‫שקבל הוא מחמת ההשגחה ולכן יש‬
‫ליתן תרו״מ ולשמור שביעית‪ ,‬וכיון דשאר‬
‫דיני זרעים מחזקים האמונה י״ל דגם‬
‫כלאים מחזק האמונה וכנ״ל‪ ,‬אבל‬
‫להרמב״ם ע״פ שיטתו הנ״ל בפשוטו אין‬
‫לומר דתרומות ומעשרות ושביעית מחזקים‬
‫האמונה‪ ,‬וא״כ אין לומר רכל דיני זרעים‬
‫מחזקים האמונה‪ ,‬וא״כ י״ל דגם מצות‬
‫כלאים אינו מחזק האמונה‪(.‬‬
‫לכל מין‪ ,‬אלא הקפידה היא לא להביא‬
‫הנה ראינו שנחלקו הרמב״ם ואידך‬
‫שיטות אי ב׳ מינים שדומים דמיון‬
‫גדול הוו כלאים זב״ז‪ .‬וראינו שיש נפק״מ‬
‫לדינא בין הרמב״ם ואידך שיטות‪ .‬ויל״ע‬
‫כמי קיי״ל בהאי מחלוקת‪ .‬והנה לפי‬
‫הנתבאר שהמחלוקת תלוי׳ בשורש איסור‬
‫כלאים א״כ לכאו׳ י״ל דקיי״ל בכ״מ‬
‫כאידך שיטות בהשורש דמצוות זרעים‪,‬‬
‫דלא כהרמב״ם‪ ,‬א״כ י״ל דגם לענין‬
‫כלאים דקיי״ל בשורש איסורו דלא‬
‫כהרמב״ם‪ ,‬וא״כ בהאי מחלוקת י״ל דקיי״ל‬
‫דלא כהרמב״ם‪.‬‬
‫אבל הנה ראינו לעיל דע״פ המפורש‬
‫בדברי הירושלמי הנ״ל שיש נפק״מ‬
‫בין הרמב״ם לאידך שיטות לענין לפת‬
‫וצנון‪ ,‬דלפי הרמב״ם מפורש בירושלמי‬
‫שאינם כלאים זב״ז‪ ,‬ולפי הר״ש להיפך‪,‬‬
‫מפורש בירושלמי דשפיר הוו כלאים זב״ז‪.‬‬
‫והנה עיין בשו״ע יו״ד סי׳ רצ״ז סט״ו‬
‫דאיתא וז״ל הלפת עם הצנון אינם כלאים‬
‫אתרוג‬ ‫פח‬
‫הנה יש להדגיש דגם בלי הנתבאר לעיל‬
‫בענין ״תוכן הפנימי של הבריאה״‬
‫יש לתלות המחלוקת בין הרמב״ם והר״ש‬
‫בשיטתם בהשורש דאיסור כלאים‪ ,‬אבל‬
‫אז אינה תליי׳ גמורה‪ ,‬דאז יש רק לומר‬
‫דהראשונים אזלי לטעמייהו אם שייך עצם‬
‫הדבר רב׳ מינים אינם כלאים זב״ז‪ ,‬דאידך‬
‫שיטות סוברות הקפידה דכלאים הוא לא‬
‫לערבב כוחות המינים‪ ,‬וא״כ בע״כ רכל‬
‫מה דאינו כלאים זב״ז היינו משום שהן‬
‫מין א׳‪ .‬אבל לפי הרמב״ם הקפידה דכלאים‬
‫אינה דוקא על המין‪ ,‬דאין שורש האיסור‬
‫הא דהקב״ה נתן תפקיד ומזל מסויים‬
‫דברים שונים ביחד כמו שעשו העוברי‬
‫ע״ז‪ ,‬וא״כ לפי הרמב״ם שפיר שייך שגם‬
‫בב׳ מינים לא יהי׳ כלאים‪ ,‬רכל דהוו‬
‫דברים דומים לגמרי‪ ,‬אף דהוו ב׳ מינים‪,‬‬
‫אינו כלאים‪ ,‬דאינם דברים שונים‪ ,‬ואינו‬
‫הבאת דברים שונים ביחד‪ .‬אבל להר״ש‬
‫ואידך מפרשים כל דהוו ב׳ מינים הוי‬
‫כלאים‪ ,‬וכל שאינם כלאים זב״ז בע״כ‬
‫דהוו מין א׳‪ .‬וא״ש‪ ,‬אבל עדיין לית לן‬
‫ביאור בהאי נקודה‪ ,‬דלמה להרמב״ם שייך‬
‫ליזיל דוקא בתר הנראה לעינים‪ ,‬משא״כ‬
‫לאידך מפרשים‪ ,‬ולזה י״ל דהביאור הוא‬
‫ע״פ הנתבאר לעיל‪.‬‬
‫)הנה ע״פ הנתבאר יש להסביר בעוד‬
‫אופן הא דהרמב״ם ואידך שיטות‬
‫נחלקו אי איסור כלאים בא לחזק האמונה‪,‬‬
‫די״ל דהרמב״ם ואידך שיטות אזלי‬
‫לטעמייהו‪ ,‬דרק אידך שיטות יכולים‬
‫לסבור דכל דיני זרעים באים לחזק יסודות‬
‫האמונה‪ ,‬דהם יכולים לסבור דתרומות‬
‫פט‬ ‫למינו‬ ‫מאמר ח‬
‫עולם ההויה וההפסד אמנם היא בכוחות‬
‫השופעות מן הגלגלים‪ ,‬וכבר זכרנו זה‬
‫פעמים‪ ,‬וכן תמצא החכמים ז״ל אומרים‪,‬‬
‫״אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין‬
‫לו מזל ברקיע מכה אותו ואומר לו‪ ,‬גדל‬
‫שנאמר‪ ,‬״הידעת חוקות שמים‪ ,‬אם תשים‬
‫משטרו בארץ״ ומזל יקראו גם כן הכוכב‪,‬‬
‫תמצא זה מבואר בראש בראשית רבה‪,‬‬
‫שם אמרו‪ ,‬״יש מזל שהוא גומר הילוכו‬
‫לשלושים יום‪ ,‬ויש מזל שהוא גומר‬
‫הילוכו לשלושים שנה״ הנה כבר בארו‬
‫בזה המאמר‪ ,‬שאפילו אישי ההויה יש‬
‫להם כוחות כוכבים מיוחדים להם‪ ,‬ואף‬
‫על פי שכל כוחות הגלגל מתפשטות בכל‬
‫הנמצאות‪ ,‬אבל יהיה גם כן כח כוכב‬
‫אחד מיוחד במין אחד‪ ,‬כענין בכוחות‬
‫הגשם האחד‪ ,‬כי המציאות כולו איש‬
‫אחד‪ ,‬כמו שזכרנו‪ ,‬וכן זכרו הפילוסופים‪,‬‬
‫שלירח כח מוסף‪ ,‬ומיוחד ביסוד המים‪,‬‬
‫והראיה על זה תוספת הימים והנהרות‬
‫בתוספת הירח‪ ,‬וחסרונם בחסרונו‪ ,‬והיות‬
‫המשך בימים עם הקדים הירח‪ ,‬והחסרון‬
‫בשובו לאחור רצוני לומר‪ ,‬עליתו וירידתו‬
‫ברבעי הגלגל‪ ,‬כפי מה שהוא מבואר‬
‫נגלה למי שהשקיף על זה‪ ,‬אמנם היות‬
‫ניצוץ השמש מניע יסוד האש זה מבואר‬
‫מאד‪ ,‬כמו שתראהו מהתפשט החום‬
‫במציאות עם השמש ותגבורת הקור ברחקו‬
‫ממקום או בהעלמו ממנו‪ ,‬וזה מבואר‪,‬‬
‫אין להאריך בזכרו‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫הרי לכאו׳ מבואר דלעולם פסק כהמדרש‬
‫הנ״ל‪ ,‬אלא דביארו באופ״א‪ ,‬דאין‬
‫הכוונה שיש תוכן רוחני לכל הגדלים‬
‫בהאי עלמא‪ ,‬אלא הכוונה שיש כוחות‬
‫אתרוג‬
‫זה בזה‪ ,‬מפני שפרייהן שוים‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי‬
‫שפסק כהרמב״ם‪ .‬ועיי״ש בביאור הגר״א‬
‫ס״ק כ״ח דאיתא וז״ל ירושלמי פ״א‬
‫והביאו הר״ש שם מתני׳ ה׳‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫ולכאורה נראה דס״ל כפירושו של הרמב״ם‬
‫בהירושלמי‪ .‬ועי׳ בחזו״א כלאים סי׳ ג׳‬
‫ס״ק י״א ראיתא וז״ל ולענין הלכה וכו׳‬
‫בלפת וצנונות נקטינן להקל כדעת הרמב״ם‬
‫וכהכרעת השו״ע סי׳ רצ״ז סט״ו וכ״ד‬
‫הגר״א בפירוש הירושלמי‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳‬
‫בדרך אמונה בהל׳ כלאים פ״ג ס״ק ל״ב‬
‫דאיתא וז״ל הלפת עם הצנון אינן כלאים‬
‫ודעת הראב״ד ועוד ראשונים דהוי כלאים‪,‬‬
‫אבל הגר״א בשו״ע הסכים כדעת רבינו‬
‫וכ״פ בשו״ע והכי נקטינן‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי‬
‫מבואר דקיי״ל כהרמב״ם‪ .‬וצ״ע‪.‬‬
‫)וכן בהרבה מקומות אחרות ראינו‬
‫דהחזו״א פסק כהרמב״ם אף במקום‬
‫שתלינו מחלוקות הרמב״ם ואידך ראשונים‬
‫בשיטתם בהשורש דסדר זרעים‪ .‬וצ״ע‪(.‬‬
‫ה‬
‫הנה ע״פ כל הנתבאר לכאורה היה א״ש‬
‫לומר דהרמב״ם לא פסק כהא דאיתא‬
‫במדרש כנ״ל ״אמר רבי סימון אין לך‬
‫כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל‬
‫ברקיע ומכה אותו ואומר לו גדל הדא‬
‫הוא דכתיב )איוב ל״ח‪:‬ל״ג( הידעת חקות‬
‫שמים אם תשים משטרו בארץ״‪.‬‬
‫אולם עיין בספר המורה ח״ב פ״י דאיתא‬
‫וז״ל ידוע מפורסם בכל ספרי‬
‫הפילוסופים‪ ,‬כשידברו בהנהגה‪ ,‬אמרו‪ ,‬כי‬
‫הנהגת זה העולם התחתון רצוני לומר‪,‬‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬
‫עליו כל מה שיתחדש בו‪ ,‬וכן נאמר‬ ‫בכוכבים המיוחדים למינים מיוחדים בהאי‬
‫שהוא משפיע מחכמתו‪ ,‬יעו״ש‪ ,‬ואמנם‬ ‫עלמא‪) .‬עיין במאירי על מסכת סנהדרין‬
‫שמעת כבר‪ ,‬שכל הפעולות שהאדון ב״ה‬ ‫דף סח ע״א דאיתא וז״ל שהגלגלים‬
‫פועל עמנו לא אחת בהם שיהיה דבר‬ ‫והמזלות פועלים בנבראות התחתונות‬
‫מענינו יתברד‪ ,‬לפי מהותו הפשוט יתברך‪,‬‬ ‫וכמאמר אין לך כל עשב ועשב מלמטה‬
‫המרומם על כל ברכה ותהלה‪ ,‬כי הוא‬ ‫שאין לו כוכב מלמעלה מכה אותו ואומר‬
‫לפי עצמו נשגב מכל מה ששייך בבריותיו‬ ‫לו גדל‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי נראה גרס ״כוכב״‬
‫ודאי‪ ,‬אבל כולם ענינים שחידשם הוא‬ ‫במדרש הנ״ל במקום לגרוס ״מזל״‪(.‬‬
‫ית׳ ברצונו וחפצו‪ ,‬והם מיני השפעה‬
‫]אולם עיין בספר דעת תבונות דאיתא‬
‫שרצה וחידש להיות משפיע והולך על‬
‫וז״ל צריך שתדעי שכל המתהוה‬
‫הסדר שגזר בחכמתו הנפלאה‪ ,‬כולם‬
‫או המתקיים בנמצאות אינו לא מתהוה‬
‫דברים השייכים למציאות הנמצאים שרצה‬
‫ולא מתקיים אלא בהשפעה נשפעת ממנו‬
‫להמציא‪ ,‬ונמצא‪ ,‬שהסיבה והמסובב שניהם‬
‫ית‪ /‬וכפי מציאות ההשפעה כך הוא‬
‫כאחד מחודשים מרצונו ית׳‪ ,‬פירוש‪ ,‬מיני‬
‫מציאות הנולד ממנה‪ .‬וענין זה ביארו‬
‫ההשפעה ודרכיה הם הסיבה‪ ,‬והנבראים‬
‫היטב הרב הגדול הרמב״ם ז״ל בספר‬
‫הם המסובב‪ ,‬ואמנם חידש האדון ב״ה‬
‫המורה שלו‪ ,‬בחלק ב׳ בפרקים רבים‪,‬‬
‫מיני ודרכי השפעה‪ ,‬כמינים של נמצאות‬
‫ואחד מהם‪ ,‬בפ׳ י׳ ממנו‪ ,‬והנה דוגמא‬
‫שרצה שיהיו‪ ,‬כי כל מין אחד של השפעה‬
‫לזה הוא השפעת הכוכבים‪ ,‬שידענו‬
‫יוליד מין אחד של נמצאים‪ ,‬וזה פשוט‪,‬‬
‫שהולידה כל עניני העולם התחתון הזה‪,‬‬
‫כי שפע החכמה הוא שפע אחד‪ ,‬ושפע‬
‫וכמאמרם ז״ל ״אין לך כל עשב ועשב‬
‫הגבורה הוא שפע אחר‪ ,‬ושפע העושר‬
‫מלמטה שאין לו מזל ברקיע שמכה בו‬
‫הוא שפע אחר‪ ,‬וכן כולם‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי‬
‫ואומר לו גדל״‪ ,‬וכמו שהביא הוא ז״ל‬
‫דהביא דברי הרמב״ם ולא ס״ל שיש‬
‫בפירושו‪ ,‬ואמנם‪ ,‬אלה משפיעים לפי‬
‫לרמב״ם בזה שיטה מיוחדת‪ .‬וצ״ע‪[.‬‬
‫החוק שהטביע בם האל ית׳‪ ,‬ומשפיעים‬
‫רק מה שמקבלים ממנו ית׳‪ ,‬אך האל‬
‫ית׳ הוא מקור כל השפע הנשפע‪ ,‬ופירש‬
‫הנה ענין זה שיש ענין פנימי למה‬
‫הוא ז״ל בפרק יב על זה‪ ,‬״מקור מים‬
‫שקורא בהאי עלמא‪ ,‬״חוקות‬
‫חיים את ה׳״ שהזכיר הנביא ירמיה‬
‫השמים״‪ ,‬הוא נוגע לעיקר ה״ויכוח״ שהיה‬
‫)י״ז‪:‬י״ג(‪ ,‬וכן )תהלים ל״ו‪:‬י׳(‪ ,‬״כי עמך‬
‫בין כלל ישראל ומלכות יון בימי חנוכה‪.‬‬
‫מקור חיים״ שאמר דוד המלך ע״ה‪,‬‬
‫דן‪J‬י*׳ ברמב״ן על ויקרא פט״ז פ״ח דאיתא‬ ‫שרצה לומר‪ ,‬שפע המציאות‪ ,‬וכלל הענין‬
‫וז״ל המתחכמים בטבע הנמשכים‬ ‫יאמר ז״ל‪ ,‬כאשר התבאר לנו שהוא בלתי‬
‫אחרי היוני אשר הכחיש כל דבר זולתי‬ ‫גוף‪ ,‬והתקיים שהכל פעליו‪ ,‬נאמר שהעולם‬
‫המורגש לו‪ ,‬והגיס דעתו לחשוב הוא‬ ‫משפע הבורא נתחדש‪ ,‬ושהוא משפיע‬
‫צא‬ ‫למינו‬
‫ספר הכוזרי קם האיש הידוע ולא האמין‬
‫רק במורגש וחיפש חכמות מורגשות‬
‫והכחיש הרוחניות ואמר שענין השדים‬
‫ומעשה הכשפים אפס ואין בעולם פעולה‬
‫רק לטבעים ודבר ידוע ומפורסם שאינם‬
‫כן ומכל מקום באותו זמן של משה רבינו‬
‫ע״ה לא היה שום רשע ואפיקורוס כופר‬
‫באלו רק הנבואה היתה בספק אצל האומות‬
‫שהרי מקצתן חושבים שהשמש הוא‬
‫הבורא עולם כמו שפירשתי אבל לא אצל‬
‫זרע אברהם אבינו ע״ה‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬
‫וראינו לעיל לשון הרמח״ל בסוף ספר‬
‫מלחמות משה‪ ,‬ומבואר בדבריו‬
‫דבכל מערכת הטבע יש הנהגה פנימית‬
‫של הקב״ה שהיא נסתרת מעיני בני אדם‬
‫והטבע הוא רק ההנהגה החיצונית הנראית‬
‫לעיניים ובתוכה מוסתרת ההנהגה‬
‫האמיתית שהיא הנהגת הבורא הפנימית‬
‫המוסתרת בתוך ההנהגה החיצונית של‬
‫הטבע‪ .‬וגם לפי הרמח״ל מבואר דנקודה‬
‫זו שייכת להויכוח בין כלל ישראל ליון‪,‬‬
‫דהא הרמח״ל כתב דשיטת הפילוסופים‬
‫היא רק ליזיל בתר הנראה לעינים‪ ,‬ובספר‬
‫יערות דבש דרוש ג׳ ובעוד מקורות‬
‫איתא הפילוסופיה היא חכמת אריסטו‬
‫וחביריו היונים‪.‬‬
‫ו;)!*׳ בס׳ ימי חנוכה שהביא דברי הגר״א‬
‫שהובאו בהקדמת הגרמ״מ משקלוב‬
‫לביאור הגר״א על מס׳ אבות וז״ל ואמר‬
‫רבינו הגאון שודאי הוא שהיה אריסטו‬
‫כופר מהתחלה ועד סוף‪ ,‬שאלו בא לפני‬
‫הייתי מראה לו סיבוב החמה והלבנה עם‬
‫כוכביהם מאירים על השולחן הזה כאשר‬
‫מאמר ח‬ ‫אתרוג‬
‫ותלמידיו הרשעים‪ ,‬כי כל ענין שלא השיג‬
‫אליו הוא בסברתו איננו אמת‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫וכץ עיין ברמב״ן בדרשת תורת ה׳ תמימה‬
‫דאיתא וז״ל וכאשר קמו היונים והם‬
‫עם חדש שלא נחלו חכמה כאשר ביאר‬
‫בעל ספר הכוזרי קם האיש הידוע ולא‬
‫האמין רק במורגש וחפש חכמות מורגשות‬
‫והכחיש הרוחניות ואמר שענין השדים‬
‫ומעשה הכשפים אפס ואין פעולה בעולם‬
‫רק לטבעים‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫הרי מבואר ברמב״ן רכותו של יון הוא‬
‫כת שאינו מאמין אלא במוחש ואינו‬
‫מאמין בכוח עליון שאינו בהשגתו וכל‬
‫מהלך הכפירה של חכמת יון הוא לומר‬
‫שאין פעולה בעולם רק לטבעים‪.‬‬
‫]עיי״ש עוד בלשון הרמב״ן דאיתא וז״ל‬
‫ומכאן תראה אכזריות ראש‬
‫הפילוסופים וקשיו ימחה שמו שהוא‬
‫מכחיש כמה דברים שראו רבים וראינו‬
‫אנחנו אמתתם ונתפרסמו בעולם ובאותן‬
‫זמנים הקדמונים כגון ימים של משה‬
‫רבינו ע״ה היו נודעים לכל כי החכמות‬
‫באותו הדור היו כולן רוחניות כגון עניני‬
‫השדים והמכשפים ומיני הקטרות למלאכת‬
‫השמים לפי שמחמת קרבתם לבריאת‬
‫העולם ולמבול לא היה שום אדם מכחיש‬
‫בחידוש העולם ולא ממרה באלוה אלא‬
‫שהיו מבקשים תועלת מצד עבודת השמש‬
‫והירח ומזלות ועושין להם צורות לקבל‬
‫כת עליוני כי אפילו בין הפילוסופים‬
‫כתוב בס׳ אלטלסמ״ש שמביאים בצורות‬
‫רוח ודיבור וכאשר קמו היונים והם עם‬
‫חדש שלא נחלו חכמה כאשר ביאר בעל‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫צב‬
‫הנראה לעינים ענין פנימי שאינו נראה‬ ‫יאיר ברקיע השמים ואיך היה מכחיש‬
‫לעינים‪ ,‬וא״כ מצות כלאים היא א׳ ממצות‬ ‫ברעתו לומר שהעולם מתנהג על פי טבע‪,‬‬
‫העיקריות שבא להדגיש לנו לא לחשוב‬ ‫וכי היה מן הנמנע לשמעון הצדיק שהיה‬
‫כהשקפת יון ח״ו‪.‬‬ ‫בדורו להראות לו נפלאות רבות מגבורת‬
‫הש״י‪ ,‬אלא שהיה אריסטו יודע את בוראו‬
‫הנה יש להוסיף דיש מקורות דעיקר‬
‫ומכוון למרוד בו‪ .‬עכ״ל‪ .‬וכתב הספר ימי‬
‫התנגדותו של יון הוא כנגד תורה‬
‫חנוכה דמבואר דעיקר הכפירה של יון‬
‫שבע״פ‪ .‬ולפי הנתבאר י״ל רזה מובן מאד‬
‫שיסודה בחכמת יון של אריסטו היא‬
‫דהא היסוד דתורה שבע״פ הוא דאף שיש‬
‫לומר שהעולם מתנהג על פי טבע וכלשון‬
‫לך תורה שבכתב ב״ידים״ אפ״ה יש‬
‫הגר״א שכתב ואיך היה מכחיש בדעתו‬
‫דברים שלא תבין בעצמך‪ ,‬ויש ביאור‬
‫לומר שהעולם מתנהג על פי טבע‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫להתורה שבכתב‪ ,‬ואתה צריך גם תורה‬
‫שבע״פ כדי להבינו‪ ,‬ויון כופר לגמרי‬ ‫ועיץ בשפת אמת חנוכה שביאר ענינה‬
‫בזה‪) .‬ואף שתורח שבכתב חיא ענין רוחני‬ ‫של חכמת יון הבא להשכיחם‬
‫כמובן אפ״ה תורה שבכתב היא יותר‬ ‫תורתך וז״ל כשעמדה מלכות יון הרשעח‬
‫נראה לעינים‪ ,‬ותורה שבע״פ היא רק בעל‬ ‫להשכיחם תורתך כי היה להם חכמה‬
‫פה בלי שום דבר הנראה לעינים‪ ,‬וא״ש‬ ‫טבעית וזו החכמה מביא שכחת הבורא‬
‫שיון מתנגד יותר לתורה שבע״פ‪(.‬‬ ‫ית״ש ובנ״י נבראו להעיד על הבורא‬
‫דהנה בתפילת ״על הניסים״ אנו אומרים‬ ‫שהוא מנהיג כל הטבע‪ ,‬יון בגימטריא‬
‫ד״יון״ עמד ״להשכיחם״ תורתך‪,‬‬ ‫גלגל‪ ,‬שהיו בקיאין בחכמת גלגל המזלות‪,‬‬
‫ולכאורה משמע דהיינו התנגדות מיוחדת‬ ‫אבל באמת הנהגת כל הגלגל הכל ע״פ‬
‫לתורה שבע״פ‪ ,‬דתורה שבע״פ במיוחד‬ ‫הנהגה העליונה וז״ש כי היא חכמתכם‬
‫בעי ״זכירה״ כיון שהיא בעל פה‪.‬‬ ‫ובינתכם דרשו חז״ל זח חכמת חשבון‬
‫המזלות‪ ,‬פי׳ שחכמי ישראל יודעין שורש‬
‫]וןןיץ בספר ימי חנוכה שהוסיף בזה‬ ‫כל החשבונות הללו ולכן נקראו סוד‬
‫וז״ל דהנח איתא בירושלמי‬ ‫העיבור שהוא שורש כל מהלך המזלות‬
‫דמגילח פ״ב ה״ד שמעון בר בא בשם‬ ‫ע״פ הנהגה עליונה וזו החכמה האמיתי‬
‫ר׳ יוחנן ״וזכרם לא יסוף מזרעם״ מיכן‬ ‫הן יראת ד׳ היא חכמה אבל חכמת‬
‫שקבעו להם חכמים מסכתא‪ ,‬וצ״ב היכן‬ ‫הטבע אדרבא מביאה לשכוח את הבורא‬
‫מבואר בהאי קרא דוזכרם לא יסוף מורעם‬ ‫וכו׳‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫שקבעו לחם חכמים מסכת‪ ,‬ועיין בקונטרס‬
‫חנוכה ומגילה שהביא ממרן הגרי״ז זצ״ל‬ ‫נמצא מכל הנתבאר ד״יון״ כופר בד׳‬
‫ביאור בענין זה דדרשינן בתו״כ זכור‬ ‫יתברך משום שרק מאמינים במה‬
‫שתהא שונה בפיך‪ ,‬ושונה בפיך היינו‬ ‫דאפשר לראות ולהבין בעצמו‪ ,‬וזהו ממש‬
‫תורה שבע״פ ומבואר שזכירה היינו תורה‬ ‫להיפך ממצות כלאים שמורה שיש לבריאה‬
‫צג‬ ‫למינו‬
‫ליונית שנאבדו אותיות התורה לא היה‬
‫המהלך לגילוי סודות תורה שבע״פ‪ .‬ולפ״ז‬
‫מובן למה היה היום קשה כיום שנעשה‬
‫העגל‪ ,‬שהרי מעשה העגל גרם לשכחת‬
‫התורה דעיין בעירובין דף נד ע״א דאיתא‬
‫אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא‬
‫נשתכחה תורה מישראל )ושבירת הלוחות‬
‫היתה ע״י מעשה העגל(‪ .‬ועיין בשו״ע‬
‫או״ח תק״פ דאיתא דבח׳ טבת נכתבה‬
‫התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חושך‬
‫בעולם ג׳ ימים‪ ,‬והביאור בזה‪ ,‬דמבואר‬
‫בגר״א בספר יהל אור בסוף חומש ויקרא‬
‫דחושך מורה על השכחה‪ ,‬דאותיות ״חשך״‬
‫הם אותיות ״שכח״ וכיון שתרגום התורה‬
‫ליונית היה היסוד והשורש להשכיח תורה‬
‫בישראל לכן היתה חשיכה ג׳ ימים‬
‫שהשכחת התורה בעולם גורמת לחשיכה‬
‫בעולם וכבר בתרגום התורה ליונית היה‬
‫היסוד לגזירת מלכות יון להשכיחם תורתך‬
‫ובזה החשיכה עיניהם של ישראל וכמבואר‬
‫במדרש רבה ריש פרשת בראשית דחושך‬
‫על פני תהום הוא מלכות יון שהחשיכה‬
‫עיניהם של ישראל בגזירותיה‪ .‬עכ״ד‪.‬‬
‫ביערות דבש דרוש ג׳ דאיתא וז״ל‬
‫אך דע כי אף שפסק בימי מרדכי‬
‫ואסתר טעות ההוא מלהאמין בכוכבי‬
‫שמים‪ ,‬מ״מ היה עדיין תורה שבע״פ‬
‫רופפת בידם‪ ,‬כי בילדי נכרים חכמי‬
‫הפילוסופים היא חכמת היונים הספיקו‪,‬‬
‫ותיכף בבנין בית שני שם בנו כותים בית‬
‫המקדש בהר גריזים‪ ,‬ושמה התאספו כל‬
‫פוקרים בתורה שבע״פ‪ ,‬ויאספו שמה כל‬
‫צדוקים וכל קשי עורף למיניהם‪ ,‬כמ״ש‬
‫יוסף בן גוריון בספרו העברי‪ ,‬כי לדעת‬
‫מאמר ח‬ ‫אתרוג‬
‫שבע״פ ולכך ילפינן מקרא דזכרם לא‬
‫יסוף מזרעם שקבעו להם חכמים מסכתא‪,‬‬
‫דהיינו קביעות של תורה שבע״פ בימי‬
‫הפורים‪ ,‬ולפי״ז כיון שזכירת התורה באה‬
‫במיוחד בתורה שבע״פ הרי ששכחת‬
‫התורה שהיא ההיפך מזכירתה‪ ,‬היא‬
‫בהשכחת התורה שבע״פ‪ ,‬ולכן מיוחד‬
‫ענין זה של גזירת להשכיחם תורתך‬
‫דמלכות יון‪ ,‬בהשכחת תורה שבע״פ‬
‫מישראל‪ .‬עכ״ד‪[.‬‬
‫והנה גם יש מקור במס׳ סופרים דעיקר‬
‫התנגדותם של יון היתה לתורה‬
‫שבע״פ‪ ,‬דעיין במס׳ סופרים פ״א ה״ז‬
‫דאיתא מעשה בחמשה זקנים שכתבו‬
‫לתלמי המלך את התורה יונית והיה היום‬
‫קשה לישראל כיום שנעשה העגל שלא‬
‫היתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה‪.‬‬
‫ועי׳ בספר ימי חנוכה שביאר הדברים‬
‫ע״פ דברי החת״ס בדרשותיו לח׳ טבת‬
‫וז״ל באשר תורת ד׳ עוד כה יתירה אבני‬
‫יקר אותיות הקדושות שבה נרמזו תורה‬
‫שבע״פ וסודות התורה על כל קוץ וקוץ‬
‫תלי תלים של הלכות ולא כרת הקב״ה‬
‫ברית עם ישראל אלא על תורה שבע״פ‬
‫וכו׳‪ ,‬אמנם כאשר מלך עלינו מלך הגויים‬
‫תלמי אוהב ספרים החיצונים פילוספיא‬
‫כמבואר ביוסיפון‪ ,‬רצה בני הגבירה התורה‬
‫הקדושה אמנם לא יכול הבט אל פשטיה‬
‫מרוב רמיזות דרשותיה ע״כ ציוה‬
‫להפשיטה ערומה ולהעתיקה יונית‪ .‬ומבואר‬
‫מדברי החת״ס דעצם העתקת התורה‬
‫ליונית היה בה השכחת תורה שבע״פ‪,‬‬
‫כי באותיות התורה נרמזו תורה שבע״פ‬
‫וסודות התורה על כל קק וקק ובתרגום‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬
‫]ועי׳ בלשון הפרי צדיק לחנוכה דאיתא‬
‫וז״ל רק שהיה אז החשמונאים‬
‫מזרע אהרן שהיו שורש תורה שבעל פה‬
‫שהוא מדת מלכות פה תורה שבעל פה‬
‫קרינן לה ועל ידי כח בחינת מדת מלכות‬
‫נצחום וכר והנה מה שנאמר לא יסור‬
‫שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו הוא‬
‫גם כן על דברי תורה וכמו שאמרו‬
‫)סנהדרין דף ה( דהכא שבט והתם מחוקק‬
‫וכר‪ ,‬ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו‬
‫של הלל שמלמדין תורה ברבים‪ ,‬והלל‬
‫בא גם כן מנקבות מיהודה וכמו שכתבו‬
‫תוספות מירושלמי והוא מה שאמר רבי‬
‫על ר״ה )פ״ט דכלאים ה״ג( דהוא מן‬
‫יהודה ואנא מבנימין דהוא מן דכריא‬
‫ואנא מן נוקבתא‪ ,‬ומנקבות כל שלשלת‬
‫הכהנים בא משבט יהודה שהרי אשת‬
‫אהרן היתה אלישבע בת עמינדב אחות‬
‫נחשון‪ ,‬והיו אז החשמונאים שורש תורה‬
‫שבעל פה מחוקק מבין רגליו ולכן הוזכר‬
‫בגמרא וכשגברה בית מלכות חשמונאים‬
‫ונצחום שהנצוח היה ממרת מלכות וכמו‬
‫שאמרו בזוהר הקדוש דבידהא אתמסר‬
‫כל זיני קרבא‪ ,‬והנצוח שלהם בא על ידי‬
‫שהיה בהם בחינת מדת מלכות‪ ,‬והיינו‬
‫שהיו שורש מלכות פה תורה שבעל פה‬
‫רק בינאי שנזרקה בו כר‪ ,‬וביטל כל תורה‬
‫שבעל פה כמו שאמרו בקידושין שם )דף‬
‫ס״ס והוא לקח המלכות רק על ענין‬
‫שבט ממשלה לכך נענש וכלתה זרעו של‬
‫ינאי מלכא שהתחילה מלכות הורדוס‪ ,‬ואז‬
‫התחיל שלשלת הלל ובניו שהתחילה מאה‬
‫שנה בפני הבית כמו שאמרו )שבת ט״ס‬
‫וסמוך לאותו זמן כלה זרע חשמונאים‪,‬‬
‫אתרוג‬ ‫צד‬
‫המינים פרחה תיכף הצרעת לארץ ישראל‪,‬‬
‫כי נתערבו בריעות יונים‪ .‬והיו באח‬
‫ישראל ג׳ כתות‪ ,‬המה הפרושים בעלי‬
‫מעתיקי התורה שבע״פ מנוחתם כבוד‪,‬‬
‫והם שהאמינו בחכמת הגלגול‪ .‬ודעת‬
‫צדוקים שכפרו בתחית המתים ובעולם‬
‫הבא‪ .‬ודעת בייתוסים נקראים נזירים‪ ,‬שהם‬
‫מתנהגים פרישות למאוד‪ ,‬אבל לא ישמעו‬
‫לדברי תורה שבע״פ‪ ,‬כי אם כל למוריהם‬
‫הכל לפי חכמת הפילוסופים ודעת חיצונים‪.‬‬
‫וזו היתה סיבה לבסוף שבאו יונים על‬
‫ירושלים‪ ,‬כי המינים והפוקרים‪ ,‬כמו‬
‫אליקמוס הכהן וחבירו‪ ,‬הלשינו על‬
‫הפרושים‪ ,‬וכאשר באו היונים באח‬
‫הקדושה המה נתערבו בהם‪ ,‬זולת עדת‬
‫הפרושים והחסידים‪ ,‬לפי שהיתה ידם עם‬
‫חשמונאים כהני ה׳‪ ,‬ומאלה פרח הנס‬
‫שהרימו קרן על היונים ונתקבלה תורה‬
‫שבע״פ ע״י נס הזה‪ ,‬כי ראו כי כת‬
‫הפרושים האלה הצליחו‪ ,‬וביחוד בפך של‬
‫שמן שדלק ח׳ ימים‪ ,‬להיותם שמנים‬
‫אחרים בלתי טהורים‪ ,‬וזהו מופת ג״כ על‬
‫התורה שבע״פ‪ ,‬כי איה אפוא נזכר בתורה‬
‫שלא ידליקו בשמן טמא‪ ,‬ומזה קבלו‬
‫תורה שבע״פ‪ ,‬כאשר בפולמוס של‬
‫חשמונאים גזרו מבלי ללמוד חכמת יונים‬
‫שהיא פילוסופית מאריסטו וחביריו אשר‬
‫מהרסים נגד התורה שבע״פ‪ ,‬ואף הם‬
‫הרסו מקדש של הר גריזים שהיה לצדוקים‪,‬‬
‫וכמה תקנות תקנו מבלי להתערב עם בת‬
‫אל נכר כמבואר בע״ז )דף לו ע״ב(‪,‬‬
‫שגזרו זאת בבית דין של חשמונאים‪,‬‬
‫ולכן נס חנוכה הוא לקבוע אמיתתה של‬
‫תורה בע״פ‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫צה‬ ‫למינו‬
‫בכל זה דיש לדעת דאור התורה שהוא‬
‫תכלית המשכן ועיקר המשרה שכינה‬
‫בישראל בא בשפע ע״י אמצעות שני‬
‫כלי הקודש היינו הארון והמנורה ונשתנו‬
‫פעולתיהם הארון בא ליעוד הדיברות‬
‫שבכתב וגם לציווי הקבלה בע״פ ועדיין‬
‫אין בזה כח הפלפול וכו׳ ולזה הכת‬
‫הנפלא שנקרא תלמוד ניתן כח המנורה‬
‫אשר נכלל בו ז׳ חכמות וכל כהות‬
‫הנדרש לפלפולה של תורה וכו׳ וע״כ‬
‫בבית שני שרבו ישיבות והעמידו תלמידים‬
‫הרבה להויות דאביי ורבא שהוא התלמוד‬
‫משם נתחזק כח המנורה ע״י נס דחנוכה‬
‫והיינו דאיתא בברכות דף נ״ז הרואה‬
‫שמן זית בחלום יצפה למאור התורה‬
‫שנאמר ויקחו אליך שמן זית זך וכו׳‪,‬‬
‫ומצאתי מקור גדול לדברי הנצי״ב דענינה‬
‫של המנורה היא כנגד תורה שבע״פ‬
‫דיעויין ברבינו בחיי בספר כד הקמח‬
‫ערך נר חנוכה שכתב וז״ל אח״כ האיר‬
‫את העולם במעשה הארון שם היו לוחות‬
‫הברית התורה והמצוה שהם אורו של‬
‫עולם שנאמר כי נר מצוה ותורה אור‪,‬‬
‫מצוה זו תורה שבע״פ כאדם המצוה‬
‫לשלוחו שיאמר דברים שבע״פ למי‬
‫שמשתלח וכשם שאור הנר נאצל מאור‬
‫השמש כך תורה שבע״פ נאצלת מתורה‬
‫שבכתב‪ ,‬ומבואר דנר מצוה היינו תורה‬
‫שבע״פ דמצוה היא תורה שבע״פ‪ ,‬והיא‬
‫בבחינת נר שהוא נאצל מאור תורה‬
‫שבכתב‪ ,‬ומדוקדק מאד מש״כ הנצי״ב‬
‫דהמנורה מורה על ענין התורה שבע״פ‪,‬‬
‫שהרי ודאי שמנורה נעתק מלשון נר‬
‫וכיון שתורה שבע״פ היא בבחינת נר‬
‫מאמר ח‬ ‫אתרוג‬
‫)עי׳ תום׳ כתובות ז ע״ב ד״ה הורוה(‬
‫ודברי הרמב״ן ז״ל בודאי גם כן אמת‬
‫שבצירוף מה שנתחבר ינאי לצדוקים וכפר‬
‫בתורה שבעל פה ושוב לא היה מלכות‬
‫מכה התורה דכתיב בי מלכים ימלוכו‬
‫כמו שהיה בשעת הנס שהיו החשמונאים‬
‫שורש תורה שבעל פה בחינת מלכות‬
‫והיו אז מחוקק שהיו מנוקבתא מיהודה‬
‫וכמו שאמרנו‪ .‬וכיון שהוא ינאי כפר‬
‫בתורה שבעל פה הרי עבר על מה שנאמר‬
‫לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין‬
‫רגליו ונגזר על זרעו שיכלה וכמו שכתב‬
‫הרמב״ן‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬
‫מבואר מכל זה דעיקר התנגדות יון‬ ‫הרי‬
‫היא לתורה שבע״פ וזה מובן מאד‬
‫ע״פ הנתבאר‪ ,‬וכנ״ל‪.‬‬
‫הנה עיין בספר דרך ה׳ ח״ד פ״ח דאיתא‬
‫וז״ל ענין חנוכה ופורים הוא להאיר‬
‫האור המאיר בימים ההם‪ ,‬כפי התקונים‬
‫שנתקנו בם‪ ,‬חנוכה‪ ,‬בתגבורת הכהנים על‬
‫הרשעים בני יון‪ ,‬שהיו מתכונים להסיר‬
‫ישראל מעבודת ה׳‪ ,‬ונתחזקו הכהנים‪ ,‬ועל‬
‫ידם שבו לתורה ולעבודה‪ ,‬וכפרט ענין‬
‫המנורה לפי תיקוניה‪ ,‬שהיו הקטרוגים‬
‫נגד ענינה‪ ,‬והחזירום הכהנים על בורים‪.‬‬
‫עכ״ל‪ .‬הרי מבואר דעיקר ההתנגדות של‬
‫יון היא להמנורה‪.‬‬
‫וןןייין בספר ימי חנוכה שביאר בזה וז״ל‬
‫עפ״י הדברים נבוא לבאר תוכן‬
‫הענין שעיקר קטרוגה של יון הוא על‬
‫ענין המנורה דהנה כתב הנצי״ב בהעמק‬
‫דבר ריש פרשת תצוה וז״ל אלא הענין‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬
‫הוא שבא לאפוקי זה‪ ,‬שכדי לראות צריכים‬
‫אור‪ ,‬והיוונים אומרים דהראי׳ האמיתי‬
‫היא מה שרואים ע״י אור השמש וכיו״ב‪,‬‬
‫והתורה מגלה לנו דהאמת היא דהראי׳‬
‫האמיתי היא מה שרואים ע״י האור‬
‫במקדש‪ ,‬האור הרוחני‪ ,‬זהו הראי׳ האמיתי‪,‬‬
‫דתובן הפנימי של הבריאה היא עניינה‬
‫האמיתי‪ ,‬וא״ש למאד בעז״ה‪.‬‬
‫כנגד ענינה של המנורה שהוא אור התורה‬
‫הנה ב״על הניסים״ אנו אומרים ש״יון״‬
‫רצו ״להשכיחם תורתך ולהעבירם‬
‫מחוקי רצונך״‪ .‬ולפי כל הנתבאר מובן‬
‫מאד למה יון רצו לעשות דוקא הני ב׳‬
‫דברים‪ .‬דכנ״ל ״להשכיחם״ תורתך‪ ,‬היינו‬
‫תורה שבע״פ‪ ,‬דיון התנגדו ביותר לתורה‬
‫שבע״פ‪ ,‬ולא לתורה שבכתב )והרי רצו‬
‫שיתרגמו להם תורה שבכתב( דתורה‬
‫שבכתב הוא מה שנראה לעינים‪ ,‬וחשבו‬
‫שזה יכולים להבין לבד‪ ,‬אבל תורה שבע״פ‬
‫הוא אמיתת הענין בפירוש התורה שבכתב‪,‬‬
‫ויון מתנגדים שיש ענין פנימי ואמיתי‬
‫למה שנראה לעין‪ .‬ולהעבירם מ״חוקי״‬
‫רצונך‪ ,‬היינו להעבירם מדברים שהם גזירת‬
‫מלך‪ ,‬כ״חוק בלי טעם״‪ ,‬דיון מתנגד לכל‬
‫מה שאי אפשר להבין בעצמם‪.‬‬
‫הנה במקורות הנ״ל משמע דעיקר הויכוח‬
‫בין יון לכלל ישראל הוא ויכוח‬
‫בין חכמת התורה לחכמת היונים‪ ,‬דהתורה‬
‫היא חכמה ע״פ רצון ד׳‪ ,‬ובין אם‬
‫מבינים ורואים בעינים ובין אם לא‬
‫מבינים ואין רואים בעינים צריך ללמוד‬
‫ולקיים חכמת התורה‪ ,‬ופילוסופיה היא‬
‫חכמת היונים‪ ,‬ורק מה שרואים ומבינים‬
‫לבד הוא חלק מהחכמה‪.‬‬
‫אתרוג‬ ‫צו‬
‫לכן כלי הקודש של המנורה שהוא הנר‬
‫המחזיק את אור התורה הוא בבחינת‬
‫כח התורה שבע״ס וכר‪ ,‬ומבואר היטב‬
‫הא דעיקר התנגדותה של יון הוא לענין‬
‫המנורה דכיון שעיקר התנגדותה של יון‬
‫הוא לעקור תורה שבע״ס מישראל כי‬
‫עיקר שכחת התורה הוא השכחת תורה‬
‫שבע״ם לכן היה עיקר הקטרוג של יון‬
‫של תורה שבע״ם‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫דש להוסיף דראינו דעיקר ויכוחם של‬
‫יון נגד כלל ישראל הוא בדברים‬
‫שאי אפשר להבין בעצמם‪ ,‬וא״כ מובן‬
‫מאד למה התנגדו ביותר להמנורה‪ ,‬דעי׳‬
‫ברש״י לפרשת תרומה)שמות פכ״ה פל״א(‬
‫דאיתא מחז״ל וז״ל תיעשה המנורה מאליה‬
‫לפי שהיה משה מתקשה בה אמר לו‬
‫הקב״ה השלך את הככר לאור והיא נעשית‬
‫מאליה לכך לא נכתב תעשה‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי‬
‫דהמנורה היא הכלי מכילי המשכן שאי‬
‫אפשר להבין עשייתה בעצמו‪ ,‬וי״ל דלכך‬
‫יון מתנגד לה ביותר‪ ,‬וי״ל דדוקא המנורה‬
‫אי אפשר להבין עשייתה כיון שהיא כנגד‬
‫תורה שבע״פ‪ .‬וא״ש‪.‬‬
‫אלא דעדיין צ״ב לכאורה למה דוקא‬
‫המנורה היא כנגד תורה שבע״פ‪,‬‬
‫ולמה דוקא המנורה היא הכלי שמשה‬
‫רבינו לא הבין עשייתה מעצמו‪ ,‬מהו‬
‫הייחוד בהכלי שמאיר במקדש שהוא‬
‫הסמל להאי ענין דחכמת התורה קיימת‬
‫אף במה שלא מבינים‪ .‬וע״פ הנתבאר‬
‫הוא ענין מובן מאד‪ ,‬דהיוונים אמרו‬
‫דהאמת הוא מה שנראה לעין‪ ,‬והמנורה‬
‫צז‬ ‫למינו‬
‫על רוחם לא מן הקבלה‪ ,‬ומבואר דהצדוקין‬
‫הכופרין בתורה שבע״פ נקראים זדים ולכן‬
‫כנגד זה בא כח העוסקי תורתך שהם‬
‫עמלי התורה שבע״פ וכמ״ש הב״ח או״ח‬
‫סימן מ״ז וז״ל נראה דלפי שעיקר ההבטחה‬
‫שהבטיחנו הוא ית׳ לא הייתה אלא על‬
‫עסק התורה הוא העמל והטורח כמ״ש‬
‫ואם בחוקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה‬
‫שבע״פ על מנת לשמור ולקיים ונתתי‬
‫גשמיכם בעתם וגו׳ ולכך תקנו לברך‬
‫לעסוק בדברי תורה ומבואר בדבריו דעסק‬
‫התורה שבע״פ בא מתוך עמל יגיעה‬
‫וטורח ועוסקי תורתך נקראים עמלי התורה‬
‫שבע״פ ובזה בא הנצחון של בית חשמונאי‬
‫בנס חנוכה שנעשה באופן של זה לעומת‬
‫זה שאותם הזדים שבאו להשכיח תורה‬
‫בע״פ מישראל נפלו ביד העוסקי תורתך‬
‫שהם מעמידי התורה שבע״פ בישראל‬
‫והוא הנצחון של כח תורה שבע״פ נגד‬
‫הזדים שבאו להרוס ולעקור תורה שבע״פ‬
‫מישראל‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי מבואר דהנוסח ״זדים‬
‫ביד עוסקי תורתך״ מתאים עם המבואר‬
‫דיון התנגדו ביותר לתורה שבע״פ‪ ,‬ויש‬
‫להעיר דהרמב״ם לא כתב לומר ״זדים‬
‫ביד עוסקי תורתך״ דאף דבאידך ד׳ דברים‬
‫כתב כנוסחתנו ״גבורים ביד חלשים ורבים‬
‫ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים‬
‫ביד צדיקים״ אבל אח״כ כתב ״ופושעים‬
‫ביד עושי תורתך״‪ .‬וזה מתאים מאד עם‬
‫הנתבאר דהרמב״ם אינו סובר דיון התנגדו‬
‫בדוקא לתורה שבע״פ‪.‬‬
‫)ב׳( הרמב״ם לא הדגיש טומאת השמנים‬
‫ונרות המנורה‪ .‬הנה ראינו דכיון‬
‫שהנידון הנ״ל אם יש לבריאה ענין פנימי‬
‫מאמר ח‬ ‫אתרוג‬
‫הנה יש לצדד דהרמב״ם אינו סובר שזה‬
‫היה עיקר הויכוח בין כלל ישראל‬
‫להיונים‪ .‬ויש לבסס זה על כמה מקורות‪,‬‬
‫ואף דנראה לכאו׳ דאין הני מקורות‬
‫מוכרחות‪ ,‬אבל הא מיהא ע״פ כל המקורות‬
‫בהדי הדדי נראה שכ״ה שיטת הרמב״ם‪.‬‬
‫)א׳( נוסח על הניסים לפי הרמב״ם‪.‬‬
‫הנה ראינו דכיון שהנידון הנ״ל‬
‫אם יש לבריאה ענין פנימי רוחני אמיתי‬
‫היה עיקר הויכוח בין יון לכלל ישראל‪,‬‬
‫לכן יון התנגדו ביותר לתורה שבע״פ‬
‫ורצו ״להשכיחם תורתך״‪ .‬והנה י״ל‬
‫דמשמע ברמב״ם דאינו סובר דהתנגדו‬
‫דוקא לתורה שבע״פ‪.‬‬
‫דהנה עיין ברמב״ם בסדר התפלות לכל‬
‫השנה דאיתא דבחנוכה מברך וכר‬
‫בימי ממתיה וכר כשעמדה וכר יון הרשעה‬
‫על עמך בית ישראל לבטלם מתורתך‬
‫ולהעבירם מחוקי רצונך וכר‪ .‬הרי‬
‫דהרמב״ם כתב דאומרים ״לבטלם‬
‫מתורתך״ ולא ״להשכיחם תורתך״‪.‬‬
‫ועוד הנה עיי״ש בס׳ ימי חנוכה דאיתא‬
‫וז״ל לפי המבואר דעיקר ענינה של‬
‫יון להשכיחם תורתך הוא בהשכחת תורה‬
‫שבע״פ מישראל מדויק מאוד נוסח‬
‫התפילה רעל הניסים ״וזדים ביד עוסקי‬
‫תורתך״ דיעויין בדמב״ם פ״א מפרה‬
‫אדומה הי״ד שכתב וז״ל הצדוקין היו‬
‫אומרים שאין מעשה הפרה כשר אלא‬
‫במעורבי שמש לפיכך היו בית דין בבית‬
‫שני מטמאין את הכהן השורף את הפרה‬
‫ב ש^ וכיוצא בו ואחר כך עוסק בה כדי‬
‫לבטל דברי אלו הזדים שמורים מהעולה‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬
‫אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות‬
‫המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים‬
‫והוציאו שמן טהור‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי דהרמב״ם‬
‫לא הדגיש כלל שטמאו השמנים‪ ,‬ולא‬
‫הדגיש כלל שהדליקו המנורה‪.‬‬
‫דעיץ במס׳ שבת דף כא ע״ב דאיתא‬
‫)ג׳( הרמב״ם הביא ״חכמת יון״ בהל׳‬
‫קידוה״ח‪ .‬הנה עיין בסוף פרק י״ז‬
‫מהל׳ קידוש החודש‪ ,‬דאחרי שהרמב״ם‬
‫ביאר חשבון המולד האמיתי מפי״א עד‬
‫סוף פרק י״ז כתב וז״ל וטעם כל אלו‬
‫החשבונות ומפני מה מוסיפים מנין זה‬
‫ומפני מה גורעין והיאך נודע כל דבר‬
‫ודבר מאלו הדברים והראיה על כל דבר‬
‫ודבר היא חכמת התקופות והגימטריות‬
‫שחברו בה חכמי יון ספרים הרבה והם‬
‫הנמצאים עכשיו ביד החכמים אבל הספרים‬
‫שחברו חכמי ישראל שהיו בימי הנביאים‬
‫מבני יששכר לא הגיעו אלינו ומאחר‬
‫שכל אלו הדברים בראיות ברורות הם‬
‫שאין בהם דופי ואי אפשר לאדם להרהר‬
‫אחריהם אין חוששין למחבר בין שחברו‬
‫אותו נביאים בין שחברו אותם גוים שכל‬
‫דבר שנתגלה טעמו ונודעה אמתתו בראיות‬
‫שאין בהם דופי אין סומכין על זה האיש‬
‫שאמרו או שלמדו אלא על הראייה‬
‫שנתגלתה והטעם שנודע‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ גם‬
‫בהל׳ יסוה״ת פ״ג ה״ה דאיתא וז״ל מספר‬
‫כל הגלגלים המקיפין את כל העולם‬
‫שמונה עשר ומספר הגלגלים הקטנים‬
‫שאינן מקיפין שמונה וממהלך הכוכבים‬
‫וידיעת שיעור סביבתן בכל יום ובכל‬
‫שעהו ומנטייתן מרוח דרום לרוח צפון‬
‫ומרוח צפון לרוח דרום ומגבהן מעל‬
‫האח וקריבתן יודע מספר כל אלו הגלגלים‬
‫אתרוג‬ ‫צח‬
‫רוחני אמיתי היה עיקר הויכוח בין יון‬
‫לכלל ישראל‪ ,‬לכן יון התנגרו ביותר‬
‫להמנורה‪ .‬והנה י״ל דמשמע ברמב״ם‬
‫דאינו סובר דהתנגדו רוקא למנורה‪.‬‬
‫מאי חנוכה דתנו רבנן בכ״ה‬
‫בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא‬
‫למספד בהון ודלא להתענות בהון‬
‫שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים‬
‫שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי‬
‫ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד‬
‫של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן‬
‫גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד‬
‫נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים‬
‫לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים‬
‫בהלל והודאה‪ .‬הרי דכל מה דאיתא בגמ׳‬
‫ע״פ המגילת תענית כהקדמה להנס חנוכה‬
‫הוא דהיוונים טמאו כל השמנים‪ .‬אבל‬
‫עיין ברמב״ם בריש הל׳ חנוכה דאיתא‬
‫וז״ל בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות‬
‫על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם‬
‫לעסוק בתורה ובמצות ופשטו ידם בממונם‬
‫ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות‬
‫וטמאו הטהרות וצר להם לישראל מאד‬
‫מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם‬
‫עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם‬
‫והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים‬
‫הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם‬
‫והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות‬
‫לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן‬
‫השני‪ ,‬וכשגברו ישראל על אויביהם‬
‫ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו‬
‫היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור‬
‫במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק‬
‫צט‬ ‫למינו‬ ‫מאמר ח‬ ‫אתרוג‬
‫עיקר הויכוח בין יון לכלל ישראל‪ ,‬יל״ע‬ ‫וצורת הליכתן ודרך הקפתן וזו היא חכמת‬
‫מהו ביאור ה״שינוי״ בזה בין הרמב״ם‬ ‫חשבון תקופות ומזלות וספרים רבים‬
‫לאידך מפרשים‪ ,‬האם האי שינוי הוא‬ ‫חיברו בהן חכמי ירן‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫״שינוי פרטי״ הנוגע רק לגבי הויכוח‬
‫)ןןיץ בהקדמה לספר שקל הקודש למרן‬
‫בין יון לכלל ישראל‪ ,‬או האם הוא‬
‫הגרח״ק שליט״א דאיתא וז״ל‬
‫חלק מ״שינוי כללי״ שיש בין הרמב״ם‬
‫ואמרו בשם מרן החזו״א זצ״ל שאע״פ‬
‫ואידך מפרשים‪.‬‬
‫שהרמב״ם העתיק החשבונות שבפרקים‬
‫האחרונים של קה״ח מהגוים כמש״כ‬
‫ולכאורה יש להעיר שהדברים מתאימים‬
‫בספי״ז מ״מ אחר שהרמב״ם כתבם נעשה‬
‫מאד לכאורה‪ ,‬עם השינוי כללי‬
‫תורה ממש והלומדם לומד תורה‪ .‬עכ״ל‪(.‬‬
‫הנ״ל שיש בין הרמב״ם ואידך מפרשים‪,‬‬
‫דהנה ראינו לעיל שהויכוח בין יון לכלל‬ ‫הרי דהרמב״ם הביא מהספרים המיוחדים‬
‫ישראל הוא ויכוח בין הפילוסוף לתורה‪,‬‬ ‫של חכמי יון‪ ,‬וא״כ אף שאינו מוכח‪,‬‬
‫וראינו שהמפרשים כתבו שיש להרמב״ם‬ ‫אבל לכאורה חזינן דס״ל דמה שנכלל‬
‫שיטה מיוחדת בנוגע לאריסטו היווני‬ ‫ב״עיקר חכמת יון״ אינה סתירה בעצמותה‬
‫והפילוסוף‪] .‬ועדיין צל״ע בשיטת הרמב״ם‬ ‫לחכמת התורה‪.‬‬
‫בזה וכנ״ל‪[.‬‬
‫]אבל יש לדחות‪ ,‬דאף שיש דברים‬
‫שנכללו בחכמת יון שאינם סתירה‬
‫וא״כ י״ל דהרמב״ם לשיטתו אינו סובר‬
‫להתורה‪ ,‬אבל ההשקפה מה לכלול בחכמת‬
‫דעיקר הויכוח בין יון לכלל ישראל‬
‫יון היא סתירה להתורה‪ ,‬דיון סובר דרק‬
‫הוא ויכוח בין פילוסוף לחכמת התורה‪,‬‬
‫מה שמבינים כוללים בחכמה‪ ,‬והאמת‬
‫דהא יש דברים שהרמב״ם עצמו סובר‬
‫אינו כן‪ ,‬אבל זהו בודאי שיכול להיות‬
‫כהפילוסופיא‪ .‬וכנ״ל שיטת הרמב״ם בזה‬
‫דברים שנכללו בחכמת יון שבעצמם אינה‬
‫עדיין צ״ב‪ ,‬אבל הא מיהא לפי מה דאיתא‬
‫סתירה להתורה‪ ,‬ושפיר אפשר ללמוד‬
‫בדברי רבותינו זי״ע הנ״ל דהרמב״ם היטה‬
‫מספרי היוונים כשהם מביאים ראיות‬
‫באיזה דברים אחרי הפילוסוף‪ ,‬א״כ פשוט‬
‫ברורות לדבריהם וכמו שביאר הרמב״ם‪[.‬‬
‫דא״ש לומר דהרמב״ם לטעמי׳ לא ס״ל‬
‫דהפילוסוף היה עיקר הויכוח בין כלל‬ ‫אם הדברים כנים שהרמב״ם אינו‬ ‫הנה‬
‫ישראל ליון‪.‬‬ ‫סובר כאידך מפרשים הנ״ל בביאור‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬

‫מאמר ט‬

‫כיאור כהא דהרמכ״ם אינו סוגר הסיכה דמורכב פגום ״לתקן‬

‫חטא עץ הדעת״‬
‫בעת ההיא‪ ,‬והיה כל אדם יכול למצאם‪,‬‬
‫והענין השני טוב מראם ורעננותם ויש‬
‫מהם טובים בריחם‪ ,‬אתרוג והדס‪ ,‬אבל‬
‫לולב וערבה אין להם ריח‪ ,‬לא טוב ולא‬
‫רע‪ ,‬והענין השלישי עמרם על לחותם‬
‫ורעננותם בשבעה ימים מה שאי אפשר‬
‫זה באפרסקים וברימונים ובאספרגל ובאגס‬
‫וכיוצא בהם‪ .‬עכ״ל‪ [.‬ולפ״ז בודאי אין‬
‫מצות ד׳ מינים כפרה על חטא אדה״ר‪,‬‬
‫וא״כ לית בזה סיבה לפסול אתרוג המורכב‪,‬‬
‫וזה מתאים עם כל הנתבאר בדעת הרמב״ם‪.‬‬
‫פמ״ג( באמת ביאר מצות ד׳ מינים באופ״א‬
‫לגמרי וז״ל והנראה לי בארבעת מינין‬
‫ויש להוסיף דנראה דלהרמב״ם איסור‬
‫כלאים לא שייך ל״עץ הדעת טוב‬
‫ורע״‪ ,‬דנתבאר דיש להרמב״ם שיטה‬
‫מיוחדת בשורש האיסור דכלאים‪ ,‬דהוא‬
‫בא לאפוקי מהנהגת עובדי ע״ז‪ ,‬ולא‬
‫משום דתערובת המינים היא בעצם דבר‬
‫פגום‪ ,‬וא״כ זהו עוד סיבה דענין ״תיקון‬
‫חטא עץ הדעת״ אינו סיבה לפסול אתרוג‬
‫המורכב לפי הרמב״ם‪ .‬וא״ש‪.‬‬
‫א‬
‫עיין לעיל שראינו דאתרוג המורכב פסול‬
‫משום דכיון דאתרוג זו גדל על ״עץ‬
‫הדומה לעץ הדעת״‪ ,‬דעץ הדעת טו״ר‬
‫הוא ענין כלאים‪ ,‬א״כ אין אתרוג ראוי‬
‫למצות ד׳ מינים שהיא מצוה הבאה לתקן‬
‫חטא עץ הדעת‪.‬‬
‫הנה כבר ראינו דלהרמב״ם לטעמי׳ אין‬
‫מצות ד׳ מינים באה לכפרה על‬
‫חטא כלל‪] ,‬וראינו דהרמב״ם במורה )ח״ג‬
‫שבלולב‪ ,‬שהם שמחה בצאתם מן המדבר‪,‬‬
‫אשר היה ״לא מקום זרע ותאנה וגפן‬
‫ורימון ומים אין לשתות״‪ ,‬אל מקום‬
‫האילנות נותני הפרי והנהרות ולקח לזכרון‬
‫זה הנאה שבפרות והטוב שבריחו‪ ,‬והיפה‬
‫שבעלים‪ ,‬והטוב שבעשבים גם כן רצוני‬
‫לומר‪ ,‬ערבי נחל‪ ,‬ואלו הארבעת מינין‬
‫הם אשר קבצו שלשת הדברים האלה‪,‬‬
‫האחד מהם רוב מציאותם בארץ ישראל‬
‫ר!א‬ ‫למינו‬
‫מאמר‬
‫כיאור בהא דהרמכ״ם אינו סובר הסיכה ד׳צריכים להתאחד‬
‫כלי כלאים״‬
‫אינו סיבה לפסול אתרוג המורכב לפי‬
‫הרמב״ם‪ .‬וא״ש‪.‬‬
‫סיכום להנתבאר במאמרים הקודמים‬
‫הנה ראינו ה׳ ביאורים על דרך האגדה‬
‫בהא דאתרוג המורכב פסול‪) ,‬א׳(‬
‫משום דאתרוג צריך להיות משפיע ולא‬
‫מושפע‪) ,‬ב׳( משום דאתרוג צריך הייחוד‬
‫שהוא תחת השגחת האדון ברוך הוא לבדו‪,‬‬
‫)ג׳( משום דאתרוג המורכב הוא פגום‬
‫לחבר שמים ואח‪) ,‬ד׳( משום דאתרוג‬
‫הבא מעץ המורכב הוא פגום לתקן חטא‬
‫עץ הדעת‪) ,‬ה׳( משום דאתרוג והד׳ מינים‬
‫מרמזים על אחדות בכלל ישראל‪ ,‬וכשכלל‬
‫ישראל מתאחדים יש הדגשה מיוחדת שלא‬
‫יהא שם כלאים‪ .‬ולענין כל הביאורים ראינו‬
‫אפשרות לומר דלהרמב״ם ליתא להני‬
‫ביאורים‪ ,‬בין מצד שיטתו בשורש מצות‬
‫ד׳ מינים‪ ,‬ובין מצד שיטתו בשורש איסור‬
‫כלאים‪ .‬וזה מתאים מאד עם מה שראינו‬
‫דגם מצד ״טעמי ההלכה״ נראה דלהרמב״ם‬
‫במיוחד ליכא סיבה לפסול אתרוג המורכב‬
‫)עכ״פ היכא שהפרי לא נשתנה שינוי‬
‫ניכרת מחמת ההרכבה(‪.‬‬
‫מאמר‬ ‫אתרוג‬
‫א‬
‫ן‪J‬י*יץ לעיל שראינו דאתרוג המורכב פסול‬
‫משום דמצות ד׳ מינים מרמז לאחדות‬
‫בכלל ישראל‪ ,‬וכשמאחדים יש הדגשה‬
‫מיוחדת שלא יהא שם ״כלאים״‪.‬‬
‫הנה כבר ראינו דלהרמב״ם לטעמי׳ אין‬
‫מצות ד׳ מינים באה ״לכפרה״ ואינו‬
‫ענין ״ריצוי״‪ ,‬וא׳׳כ אפשר דלית בד׳ מינים‬
‫שייכות מיוחדת לאחדות‪ ,‬דהא בגמ׳‬
‫במנחות הנ״ל ובמדרש הנ״ל כשהוזכר‬
‫הענין דאחדות בד׳ מינים‪ ,‬הוא הוזכר‬
‫בהדי הענין דכפרה והרצאה‪ .‬וא׳׳כ‬
‫להרמב׳׳ם לטעמי׳ שוב ליכא סיבה לפסול‬
‫אתרוג המורכב‪.‬‬
‫דש להוסיף דנראה דלהרמב״ם ״איסור‬
‫כלאים״ אינו סוג חסרון באחדות‪,‬‬
‫דנתבאר דיש להרמב״ם שיטה מיוחדת‬
‫בשורש האיסור דכלאים‪ ,‬דהוא בא לאפוקי‬
‫מהנהגת עובדי ע״ז‪ ,‬ולא משום דתערובת‬
‫המינים היא בעצם דבר פגום דומה‬
‫ליצה״ר‪ ,‬וא״כ זהו עוד סיבה דענין‬
‫״הדגשה שהתאחדות יהא בלי כלאים״‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫קב‬

‫פתיחה למאמרים יא‪-‬יז‬

‫אתרוג המורכב פסול משום דכעי להיות משפיע ולא מושפע‬

‫ומעתה אפשר ״לחזור״ להסיבה הראשונה‬
‫הנ״ל לפסול אתרוג המורכב‪ ,‬דהיינו הא‬
‫שאתרוג צריך להיות משפיע ולא מושפע‪,‬‬
‫ולהוסיף בו כמה עיונים‪ ,‬וכאשר יתבאר‬
‫במאמרים הבאים בעז״ה‪.‬‬
‫הנה במאמרים הקודמים ביארנו בס״ד‬
‫בכמה אופנים טעמים לפסול אתרוג‬
‫המורכב על דרך האגדה‪ ,‬ואח״ב ביארנו‬
‫למה לפי הרמב״ם אין בכל הני סיבות‬
‫טעמא לפסול אתרוג המורכב‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫ר!ג‬ ‫למינו‬ ‫מאמר יא‬ ‫אתרוג‬

‫מאמר יא‬

‫הסיבה הנ״ל לפסול ״אתרוג המושפע״ מיוסד על המת‬

‫הרמח״ל בדברי המדרש‬
‫שמחת בית השואבה‪ ,‬דהסדר הוא מיוסד‬ ‫א‬
‫על הא דהחסידים מביאים השראת השכינה‬ ‫הנה ראינו דא׳ הסיבות לפסול ״אתרוג‬
‫לשאר מדרגות בכלל ישראל‪ .‬וי״ל רזה‬ ‫המורכב״ הוא מיוסד על המבואר‬
‫מתאים עם דברי הרמח״ל הנ״ל‪ ,‬דהא‬ ‫במדרש דאתרוג מסמל החסיד‪ ,‬דלכך צריך‬
‫לפ״ז חזינן דה״אגודות״ דחג הסוכות‬ ‫להיות משפיע ולא מושפע‪ .‬עי׳ לעיל‪.‬‬
‫כוללים משפיע ומושפע‪ ,‬והמשפיע היינו‬
‫החסיד‪ ,‬והמושפע כולל גם בינונים‪ ,‬ולאו‬ ‫והנה מצד דברי המדרש עצמם היה‬
‫דוקא רשעים‪ .‬וא״ש‪.‬‬ ‫אפשר לומר דהיסוד ד״יבואו אלו‬
‫ויכפרו על אלו״ היינו ששאר כיתות‬
‫וראינו שיש חולקים על ביאור הנ״ל‬ ‫צריכים לכפר על הערבות‪ ,‬דהיינו שצריכים‬
‫בסדר שמחת בית השואבה‪ ,‬והני‬ ‫לכפר על הרשעים )ואפשר דזהו יסוד‬
‫חולקים יכולים לסבור כאידך צד הנ״ל‬ ‫מצות ״ערבה״ במקדש ובהו״ר בגבולין(‪,‬‬
‫בכוונת המדרש‪ ,‬ד״כפרת אלו על אלו״‬ ‫אבל ראינו דהרמח״ל למד מהאי מדרש‬
‫רק בא לכפר על הרשעים ולא על כל‬ ‫יסוד דחסיד צריך לכפר על שאר מדרגות‬
‫המדרגות‪.‬‬ ‫בכלל ישראל‪ ,‬ועפ״ז הוא שכתב דבריו‬
‫הנ״ל בפי״ג ובפי״ט ממסילת ישרים‪.‬‬
‫ובפשוטו דוקא לפי הבנת רבינו הרמח״ל‬
‫הנה אם יסוד מצות ״ערבה״ במקדש‬ ‫הוא שיש לומר דע״פ דברי‬
‫ובהו״ר בגבולין באמת מישך שייך‬ ‫המדרש יש לן טעם לפסול אתרוג המורכב‪,‬‬
‫לכפרה על ״הערבות״ הרשעים‪ ,‬א״כ יש‬ ‫אבל אם יש חולקים על הרמח״ל )עי׳‬
‫להעיר‪ ,‬דבשלמא לאידך צד הנ״ל בכוונת‬ ‫לקמן( אז לדידהו אין ללמוד מהאי מדרש‬
‫המדרש א״ש‪ ,‬שיש כפרה מיוחדת לרשעים‪,‬‬ ‫לפסול אתרוג המורכב‪ .‬דו״ק‪.‬‬
‫אבל להרמח״ל למה יש מצוה מיוחדת‬
‫ד״ערבה״‪ ,‬הרי גם הבינונים מקבלים כפרה‬
‫ע״י השפעה‪ ,‬ואינה כפרה מיוחדת לרשעים‪.‬‬ ‫עיין לעיל שהבאנו ביאור בסדר‬ ‫הנה‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫קד‬
‫דעולא בר קושב )ירושלמי תרומות פ״ח(‬ ‫ליישב היטב‪ ,‬דהנה ראינו דהרמח״ל‬ ‫דש‬
‫כשהשיבו‪ ,‬ולא משנה היא‪ ,‬אף הוא אמר‬ ‫ביאר מהות ״הכפרה מאלו על אלו״‬
‫לו‪ ,‬וכי משנת חסידים היא‪ .‬עכ״ל‪.‬‬ ‫בב׳ מקומות במסילת ישרים‪.‬‬
‫והאי סוג ״כפרה אלו על אלו״ נתבאר‬ ‫דהנה בפרק י״ג בביאור מדת הפרישות‬
‫גם בדרך ד׳ חלק ב׳ פרק ג׳‬ ‫איתא וז״ל כיון שכל עניני העולם‬
‫)בהשגחה האישיית( שהרמח״ל ביאר זה‬ ‫אינם אלא סכנות עצומות איך לא ישובח‬
‫יותר וז״ל הוא כי הנה השקיפה החכמה‬ ‫מי שירצה לימלט מהם ומי שירבה להרחיק‬
‫העליונה על כל מה שהיה ראוי שימצא‬ ‫מהם זהו ענין הפרישות הטוב שלא יקה‬
‫לתיקון המין‪ ,‬שיעשה ממנו קיבוץ‬ ‫מן העולם בשום שימוש שהוא משתמש‬
‫השלימים שזכרנו למעלה‪ .‬וראתה שהיה‬ ‫ממנו אלא מה שהוא מוכרח בו מפני‬
‫ענין נאות להם מאד‪ ,‬שיהיה בכח קצתם‬ ‫הצורך אשר לו בטבעו אליו וכד ואם‬
‫להועיל לקצתם ולהטיב להם‪ .‬פירוש שלא‬ ‫תשאל ותאמר אם כן איפוא שזה דבר‬
‫יוחלט הדבר‪ ,‬שרק מי שיגיע בכח שלו‬ ‫מצטרך ומוכרח למה לא גזרו עליו החכמים‬
‫עצמו אל השלימות יהיה מן הנמנים‬ ‫כמו שגזרו על הסייגות ותקנות שגזרו‪,‬‬
‫בקיבק בני העוה״ב‪ ,‬אלא גם מי שכבר‬ ‫הנה התשובה מבוארת ופשוטה כי לא‬
‫יגיעוהו מעשיו שבהתלותו באחר זכאי‬ ‫גזרו חכמים גזרה אלא אם כן רוב הציבור‬
‫ממנו‪ ,‬יוכל ליהנות בשלימות‪ ,‬הנה יכנם‬ ‫יכולים לעמוד בה ואין רוב הציבור יכולים‬
‫בכלל ההוא‪ ,‬אלא שיהיה במדריגה‬ ‫לעמוד בה ואין רוב הצבור יכולים להיות‬
‫תחתונה‪ ,‬שהיא מדריגת הנתלה בחבירו‪.‬‬ ‫חסידים אבל די להם שיהיו צדיקים‪ ,‬אך‬
‫ונמצא שלא ידחה מן השלימות לגמרי‪,‬‬ ‫השרידים אשר בעם החפצים לזכות לקרבתו‬
‫אלא מי שלא יהיה ראוי ליהנות בו‪ ,‬לא‬ ‫יתברך‪ ,‬ולזכות בזכותם לכל שאר ההמון‬
‫מצד עצמו ולא מצד התלותו בזולתו‪.‬‬ ‫הנתלה בם‪ ,‬להם מגיע לקיים משנת חסידים‬
‫ונמצאת על ידי זה ההצלה מרובה‪ ,‬וירבו‬ ‫אשר לא יוכלו לקיים האחרים‪ ,‬הם הם‬
‫יותר הנהנים‪ .‬ואולם הנהנים ומהנים‬ ‫סדרי הפרישות האלה כי בזה בחר ה׳‪,‬‬
‫לאחרים‪ ,‬ודאי שאלו יהיו היותר גדולים‬ ‫שכיון שאי אפשר לאומה שתהיה כולה‬
‫בקיבח ההוא‪ ,‬והם יהיו הראשים‪,‬‬ ‫שוה במעלה אחת‪ ,‬כי יש בעם מדרגות‬
‫והצריכים לתלות בם יהיו משועבדים‬ ‫מדרגות איש לפי שכלו‪ ,‬הנה לפחות‪,‬‬
‫להם וצריכים להם‪ .‬וכדי שיהיה מקום‬ ‫יחידי סגולה ימצאו אשר יכינו את עצמם‬
‫לתיקון הגדול הזה‪ ,‬קשר מתחלה את‬ ‫הכנה גמורה‪ ,‬ועל ידי המוכנים יזכו גם‬
‫האישים זה עם זה‪ ,‬והוא ענין‪ ,‬כל ישראל‬ ‫הבלתי מוכנים אל אהבתו יתברך והשראת‬
‫ערבים זה לזה שזכרו ז״ל‪ ,‬כי הנה על‬ ‫שכינתו‪ ,‬וכענין שדרשו ז״ל בארבעה מינים‬
‫ידי זה נמצאים מתקשרים קצתם בקצתם‬ ‫שבלולב )ויקרא רבה פ׳ ל( יבואו אלה‬
‫ולא נפרדים איש לעצמו‪ .‬והנה מדה‬ ‫ויכפרו על אלה‪ ,‬וכבר מצאנו לאליהו זכור‬
‫טובה תמיד מרובה‪ ,‬ואם נתפסים זה על‬ ‫לטוב שאמר לרבי יהושע בן לוי במעשה‬
‫הה‬ ‫למינו‬ ‫מאמר יא‬ ‫אתרוג‬
‫שמוסרים עצמם על צאנו‪ ,‬ודורשים‬ ‫זה בחטא‪ ,‬כל שכן שיועילו זה על זה‬
‫ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל‬ ‫בזכות‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫הדרכים‪ ,‬ועומדים תמיד ב פ^ להתפלל‬
‫ולקמן בפרק י״ט ממסילת ישרים בביאור‬
‫עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח‬
‫חלקי החסידות ביאר סוג אחר‬
‫עליהם שערי הברכה‪ ,‬הא למה זה דומה‬
‫ד״כפרה אלו על אלו״ וז״ל ואמנם עוד‬
‫לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי‬
‫עיקר שני יש בכונת החסידות‪ ,‬והוא טובת‬
‫שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת‬
‫הדור‪ ,‬שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין‬
‫והוא דבר שהטבע יעיד עליו‪ ,‬והוא ענין‬
‫במעשיו לטובת דורו כולו לזכות אותם‬
‫כהן גדול שאמרו עליו)מכות י״א( שהיה‬
‫ולהגן עליהם‪ ,‬והוא ענין הכתוב )ישעיה‬
‫להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו‪,‬‬
‫ג׳( ״אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם‬
‫וכן אמרו)שם( ההוא גברא דאכליה אריא‬
‫יאכלו״‪ ,‬שכל הדור אוכל מפירותיו‪ ,‬וכן‬
‫ברחוק תלת פרסי דריב״ל ולא אשתעי‬
‫אמרו חז״ל )ב״ב ט״ס היש בה עץ אם‬
‫אליהו בהדיה‪ ,‬הרי לך החובה המוטלת‬
‫יש מי שמגין על דורו כעץ‪ ,‬ותראה שזהו‬
‫על החסידים לבקש ולהשתדל על בני‬
‫רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל‬
‫דורם‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות‬
‫והנה יש כאן ב׳ דברים נפרדים לגמרי‪,‬‬ ‫שבהם‪ ,‬והוא מה שאמרו ז״ל בלולב‬
‫דבפי״ג ובדרך ד׳ הרמח״ל אומר‬ ‫ומיניו )ויקרא רבה( יבואו אלה ויכפרו‬
‫דע״י תליי׳ בחסידים‪ ,‬גם מדרגות אחרות‬ ‫על אלה שאין הקב״ה חפץ באבדן‬
‫יכולות לזכות לאהבת ד׳ והשראת השכינה‬ ‫הרשעים‪ ,‬אלא מצוה מוטלת על החסידים‬
‫ועוה״ב‪ ,‬אבל בפי״ט הרמח״ל מיידי בענין‬ ‫להשתדל לזכותם ולכפר עליהם‪ ,‬וזה צריך‬
‫אחר‪ ,‬דיש להחסיר להתפלל ולהשתדל‬ ‫שיעשה בכונת עבודתו‪ ,‬וגם בתפלתו‬
‫בעד הדור‪ ,‬כדי להצילם מצרות ולפתוח‬ ‫בפועל דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על‬
‫להם שערי ברכה‪ .‬נמצא שיש ב׳ אופנים‬ ‫מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי‬
‫שהחסיד יכול לפעול בשביל אחרים‪ .‬חרא‬ ‫שצריך לה‪ ,‬וללמד סניגוריא על הדור‬
‫אם אחרים תולים בהחסיד אז הם יכולים‬ ‫כולו‪ ,‬וכבר אז״ל )יומא ע״ז( על הפסוק‬
‫לזכות לדרגת חסידות ג״כ‪ .‬ושנית אם‬ ‫״ואני באתי בדבריך׳ שלא חזר גבריאל‬
‫החסיד מתפלל ומכוון לטובת הדור אז‬ ‫ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד‬
‫זה יכול להציל הדור‪.‬‬ ‫סינגוריא על ישראל‪ ,‬וגדעון נאמר לו‬
‫)שופטים ו׳( ״לך בכחך זה״‪ ,‬לפי שלמד‬
‫]הנה בפרק י״ג מבואר במסיל״י רעל‬ ‫סניגוריא על ישראל‪ ,‬כי אין הקב״ה אוהב‬
‫ידי המוכנים יזכו גם הבלתי מוכנים‬ ‫אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה‬
‫אל ״אהבתו יתברך והשראת שכינתו״‪.‬‬ ‫שאדם מגדיל אהבתו לישראל‪ ,‬גם הקב״ה‬
‫הרי דהנפק״מ מהשפעת החסידים היא‬ ‫מגדיל עליו‪ ,‬ואלה הם הרועים האמתים‬
‫קירבת ד׳‪ .‬אבל בפרק י״ט לא הזכיר זה‬ ‫של ישראל שהקב״ה חפץ בהם הרבה‪,‬‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬
‫מינים אלו כנגד כלם ויעשו כלם אגודה‬
‫אחת והם מכפרים אלו על אלו‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫הרי מבואר דיבואו אלו ויכפר על אלו‬
‫לא מהני בעצם להציל הרשעים‪ ,‬הוא רק‬
‫מהני שהרשעים ישארו בחיים כדי שיכולים‬
‫לעשות תשובה‪ (.‬ועיי״ש בדרך ד׳ מיד‬
‫לעיל מדבריו הנ״ל דאיתא וז״ל וממה‬
‫שיושקף בדינו של איש מהאישים הוא‬
‫מדריגתו ומצבו במה שקדמו לו דהיינו‬
‫האבות ובמה שיתאחרו לו דהיינו הבנים‬
‫ומה שעמו דהיינו בני הדור או בני העיר‬
‫או בני החברה ואחר כל ההשקפות האלה‬
‫יוגזר עליו החלק בעבודה ובנסיון שזכרנו‬
‫למעלה ויותן לו המשא לעבוד לפניו ית׳‪,‬‬
‫)ואולם הנך רואה שזהו רק בענין הדין‬
‫של העוה״ז והוא מה שאמרתי שיוגזר‬
‫עליו החלק בעבודה דהיינו באיזה מצב‬
‫ימצא בעוה״ז שכפי אותו המצב כך יהיה‬
‫המשא שעליו אך לעוה״ב אין אדם נידון‬
‫אלא לפי מעשיו כפי המצב שהיה בו‬
‫והוא מ״ש הנביא בן לא ימות בעון האב(‪,‬‬
‫וזה‪ ,‬כי הנה אם יזכה אדם שתפסק לו‬
‫גדולה ועושר‪ ,‬הנה בניו יולדו עשירים‪,‬‬
‫ואם לא יתחדש עליהם ענין‪ ,‬יהיו עשירים‬
‫ובעלי גדולה‪ ,‬וכן להפך‪ ,‬נמצא שלא הגיע‬
‫העושר ההוא לאותם הבנים‪ ,‬אלא מצד‬
‫היותם בני אותם האבות‪ ,‬ואולם אמתת‬
‫הענין כך הוא‪ ,‬שהאדם זוכה לבניו בחמשה‬
‫דברים שמנו ז״ל‪ ,‬וכבר אפשר שיולד‬
‫אדם בטובה‪ ,‬מצד היות אביו כבר מוחזק‬
‫בה‪ ,‬ואפשר גם כן שמצד זכות אביו‪,‬‬
‫תגיע לו טובה בזמן מן הזמנים או להיפך‪,‬‬
‫ומצד אחר‪ ,‬אפשר שתפסק הצלה או‬
‫טובה לו על זרע שעתיד לצאת ממנו‪,‬‬
‫אתרוג‬ ‫קו‬
‫כלל‪ ,‬ואולי אפשר לדייק דהנפק״מ מכוונות‬
‫החסיד הם בעוה״ז כגון הגנה וביטול‬
‫הגזירות ופתיחת שערי ברכה‪ .‬והנה מבואר‬
‫שגם יש לחסיד כוונות רוחניות אבל היינו‬
‫שהאחרים יעשו תשובה‪ ,‬אבל אם האחרים‬
‫אינם עושים תשובה כוונות החסיד לא‬
‫יפעול להרשעים בענייני עוה״ב‪ ,‬רק בענייני‬
‫עוה״ז‪ .‬ובדברי הדרך ד׳ הנ״ל מבואר‬
‫דהתליי׳ בצדיקים מחני גם לעוה״ב‪ .‬והיינו‬
‫כדבריו הנ״ל במסילת ישרים דהתליי׳‬
‫בצדיקים מהני לענין קרבת ד׳ שזהו‬
‫מהותו של עוה״ב‪ .‬וא״כ אפשר שיש‬
‫חילוק בין ההשפעה של החסיד בפרק‬
‫י״ג להשפעתו בפרק י״ט גם לענין זה‬
‫דההשפעה דפרק י״ג מהני לעוה״ב אבל‬
‫ההשפעה דפרק י״ט בעצמותו רק מחני‬
‫לעוה״ז‪) .‬עי׳ במבי״ט בספר בית אלקים‬
‫שער התשובה פרק ארבעה עשר דאיתא‬
‫וז״ל עוד נבדלה תשובת ישראל מתשובת‬
‫האומות הנזכרים‪ ,‬כי תשובת הרבים‬
‫מישראל מועלת לפרטים מהם שאינם‬
‫שבים‪ ,‬וזכות הרבים תעמוד להם שלא‬
‫יספו בעונם בעוה״ז עד אשר יתנו אל‬
‫לבם לחזור כדי שלא יענשו בעוה״ב‪ ,‬מה‬
‫שאין כן באומות הנזכר כי אין התשובה‬
‫מועילה‪ ,‬כי אם לשבים‪ ,‬והלואי תועיל‬
‫להם‪ ,‬ולא שנאמר שתועיל לפרטים שאינם‬
‫שבים‪ ,‬וכמו שאמרו ז״ל‪ ,‬פסיקתא אמור‪,‬‬
‫על ולקחתם לכם ביום הראשון וגו׳ שהוא‬
‫ראשון לחשבון עונות אחר התשובה‬
‫והכפרה של יום הכפורים‪ ,‬והד׳ מינים‬
‫כנגד ארבע כתות שבישראל‪ ,‬תורה ומצות‪,‬‬
‫תורה בלא מצות‪ ,‬מצות בלא תורה‪ ,‬לא‬
‫זו ולא זו‪ ,‬אמר הקב״ה יקהו ארבעה‬
‫הז‬ ‫למינו‬
‫בפי״ט דהא הם צריכים הגנה מיוחדת‬
‫מפורענות מחמת מעשיהם הרעים ומחמת‬
‫הא דהם לא יפנו מעצמם אל הקב״ה‪.‬‬
‫והנה כיון דהרמח״ל הביא המדרש‬
‫ד״יבואו אלו ויכפרו על אלו״‬
‫בב׳ המקומות חזינן רהב׳ סוגי כפרה‬
‫נכללו במצות ד׳ מינים‪ ,‬וא״כ אף שגם‬
‫הבינונים )הלולב והדסים( מקבלים כפרה‬
‫מהחסיד)האתרוג( אפ״ה יש כפרה מיוחדת‬
‫לרשעים‪ ,‬דאה״נ הבינונים מקבלים כפרה‪,‬‬
‫אבל יש ב׳ סוגי כפרה‪ ,‬ובסוג כפרה‬
‫השנית הרשעים הם עיקר המתכפרים‪,‬‬
‫וא״כ א״ש שיש מצוה מיוחדת ד״ערבה״‪,‬‬
‫דגם להרמח״ל יש ל״ערבות״ כפרה‬
‫מיוחדת ע״י האתרוג‪.‬‬
‫]דש להוסיף בזה‪ ,‬דהנה אם יסוד מצות‬
‫ד׳ מינים לפי המדרש הוא ד״יבואו‬
‫אלו ויכפר על אלו״‪ ,‬ורק האתרוג מכפר‬
‫וכנ״ל לפי הרמח״ל‪ ,‬נמצא דרק יש מזה‬
‫נפק״מ להחסיר‪ ,‬אבל אין נפק״מ לשאר‬
‫העם דהם אינם מכפרים על אחרים‪,‬‬
‫ולכאורה קשה לומר כן דהא המצוה‬
‫ניתנה לכולם‪ .‬אלא בפשוטו מוכח מזה‬
‫דיש נפק״מ מכוונת הבינונים‪ ,‬והיינו כמו‬
‫שנתבאר שהם תולים עצמם בחסידים‬
‫ועי״ז מתכפרים כפרה גמורה‪ .‬אבל עדיין‬
‫קשה הרי אם כל הכפרה היא רק ע״י‬
‫תליי׳ בחסיד א״כ בשלמא הבינונים‪,‬‬
‫שבדרך כלל עושים מצות ד׳ מינים א״כ‬
‫הרי יש להם כוונה זו אבל הרשעים ע״פ‬
‫רוב אינם עושים המצוה‪ ,‬וא״כ איך יש‬
‫להם האי כפרה‪ ,‬והרי מבואר במדרש‬
‫רכל ד׳ כיתות מקבלים כפרה‪ .‬ומוכח‬
‫מאמר יא‬ ‫אתרוג‬
‫וכן מצד מקומו או חברתו‪ ,‬אפשר שתפסק‬
‫עליו טובה או רעה מטובות העוה״ז‬
‫ורעותיו‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי מבואר דיכול לזכות‬
‫לטובות בעוה״ז מצד אחרים‪ ,‬אבל אי‬
‫אפשר לזכות בטובות בעוה״ב מצד אחרים‪.‬‬
‫ולפ״ז היה מובן מאד החילוק הנ״ל‪,‬‬
‫דבפרק י״ג דמיירי במי שתולה עצמו‬
‫בצדיקים‪ ,‬הא כיון שהוא תולה עצמו לכן‬
‫זה נחשב לעבודה עצמית ולכן יכול להיות‬
‫מזה נפק״מ גם בעוה״ב‪ .‬אבל בפרק י״ט‬
‫דהחסיד עושה העבודה לכוון לאחרים‪,‬‬
‫הא זה רק יכול להועיל לעוה״ז או‬
‫שהרשעים יעשו תשובה בעוה״ז אבל לא‬
‫יכול להועיל בעצם לעוה״ב‪) .‬ויש להוסיף‪,‬‬
‫דעי׳ בדברי הגר״א בכמה מקומות דס״ל‬
‫שיש ב׳ ״דינים״ בימים נוראים‪ ,‬״דין״‬
‫על עוה״ז ו״דין על עוה״ב‪ ,‬ואכמ״ל בזה‪,‬‬
‫ולפי הנתבאר נמצא שיש רמז בלולב‬
‫ומיניו להניצוח בה״דין״ על עוה״ב‬
‫ובה״דין״ על עוה״ז‪ ,‬רזה שהאתרוג מכפר‬
‫על הערבה מראה הניצוח בה״דין״ על‬
‫עוה״ז‪ ,‬וזה שהלולב וההדסים שואבים‬
‫כפרה מהאתרוג ע״י תלייתם מראה הניצוח‬
‫בה״דין״ על עוה״ב‪[(.‬‬
‫והנה הדברים בפי״ג ובדרך ד׳ נוגעים‬
‫בעיקרם לבינונים‪ ,‬שרק להם יש‬
‫זכויות עצמיות‪ ,‬אלא דלא סגי‪ ,‬ולכן הם‬
‫יתלו בחסידים‪ ,‬ועי״ז יזכו להשראת‬
‫השכינה‪ ,‬אבל אין הדברים נוגעים כ״כ‬
‫לרשעים‪ ,‬דלית להו זכויות עצמיות‪ ,‬וכן‬
‫לא יתלו בחסידים‪ .‬אבל הדברים בפי״ט‬
‫נוגעים גם לרשעים‪ ,‬דבזה לא בעי כוונת‬
‫המושפע כלל‪ ,‬רק כוונת המשפיע‪ ,‬ובבחינה‬
‫מסויימת הרשעים הם עיקר המתכפרים‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫קח‬
‫ומכוין בעשייתם לתקן עולמות העליונים‬ ‫שחוץ מכוונת הבינונים יש עוד כוונה‪,‬‬
‫וכו׳ ואין כונתו לקבל שכר העוה״ז ואף‬ ‫וזהו כוונת החסיד‪ ,‬דהוא צריך לכוון‬
‫לא לתועלתו הנמשך לו לעוה״ב‪ .‬ע״כ‪.‬‬ ‫לכפר על הרשעים‪ .‬נמצא דהלולב וההדסים‬
‫אבל העיקר השני בכוונת החסיד לא‬ ‫מכוונים לתלות עצמם באתרוג והאתרוג‬
‫מוזכר שם‪.‬‬ ‫מכוון לכפר על הערבות‪) .‬ומי שאינו יודע‬
‫אם הוא חסיד או בינוני יש לו לכוון ב׳‬
‫והנה לפ״ז צריכים לעיין היטב מהו‬
‫הכוונות לכאורה‪ (.‬וי״ל דזהו יסוד הדבר‬
‫מקורו של הרמח״ל לכוונה שניה‬
‫שמחברים האתרוג לערבה‪ ,‬דעיקר פעולת‬
‫הנ״ל שיש לעשות לטובת הדור‪.‬‬
‫האתרוג הוא לכפר על הערבה רזה צריך‬
‫הרמח״ל הביא ז׳ מקורות כנ״ל‪:‬‬ ‫הנה‬ ‫האתרוג לעשות לבד‪ ,‬משא״כ הכפרה על‬
‫הלולב וההדסים היא גם ע״י תליית‬
‫)א׳( הכתוב בישעיה ג׳‪ :‬״אמרו צדיק‬
‫הבינונים בהאתרוג‪[.‬‬
‫כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו״‪,‬‬
‫שכל הדור אוכל מפירותיו‪.‬‬
‫)ב׳( מה שאמרו חז״ל )ב״ב ט״ו(‪:‬‬ ‫הנה הרמח״ל במסילת ישרים שם בפרק‬
‫היש בה עץ אם יש מי שמגין‬ ‫י״ט ביאר שיש ב׳ עיקרים בכוונת‬
‫על דורו כעץ‪.‬‬ ‫החסיד‪ ,‬אחד לטובת הקב״ה‪ ,‬דהיינו‬
‫שעושה למען גידול כבוד שמו ית׳ ומצטער‬
‫)ג׳( מה שאמרו ז״ל בלולב ומיניו)ויקרא‬
‫מאד על מיעוט כבוד שמו ית׳‪ ,‬ואחד‬
‫רבה(‪ :‬יבואו אלה ויכפרו על אלה‪.‬‬
‫לטובת הדור וכנ״ל‪.‬‬
‫)ד׳( וכבר אז״ל )יומא ע״ז(‪ :‬על הפסוק‬
‫והנה העירוני שיש חידוש בזה שכתב‬
‫״ואני באתי בדבריך״ שלא חזר‬
‫הרמח״ל שיש עיקר שני בכוונת‬
‫גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא‬
‫החסיד לעשות לטובת הדור‪ ,‬דעי׳ במסילת‬
‫כשלימד סינגוריא על ישראל‪.‬‬
‫ישרים מכון אופק עמ׳ שנ״ו שהעירו‬
‫וגדעון נאמר לו )שופטים ו׳( ״לך‬ ‫)ה׳(‬ ‫דהעיקר הראשון הנ״ל בכוונת החסיד‬
‫בכחך זה״‪ ,‬לפי שלמד סניגוריא‬ ‫נמצא בכתבי האר״י בשער המצוות‪,‬‬
‫על ישראל‪.‬‬ ‫דהאריז״ל לימד כי כל הרוצה לכוון‬
‫לעשות נחת רוח לבורא צריך לכוון‬
‫ענין כהן גדול שאמרו עליו )מכות‬ ‫)ו׳(‬ ‫בתפילתו ובמצוותיו לתקן את האצילות‬
‫י״א(‪ :‬שהיה להם לבקש רחמים על‬
‫כי יכוין האדם שאינו עושה אותה המצוה‬
‫דורם ולא בקשו‪.‬‬
‫כעבד המשמש את רבו ע״מ לקבל פרס‬
‫)ז'( מה שאמרו שם ההוא גברא דאכליה‬ ‫אלא כבן שכל כונתו לעשות רצון ונחת‬
‫אריא ברחוק תלת פרסי דריב״ל ולא‬ ‫רוח לאביו שבשמים ואין ענין זה מתקיים‬
‫אשתעי אליהו בהדיה‪ ,‬הרי לך החובה‬ ‫אלא במי שיודע כונת התפילה והמצות‬
‫מט‬ ‫למינו‬ ‫מאמר יא‬
‫ועיי״ש ברש״י שפי׳ וז״ל רבי אידי‬
‫אסברא לי אינו דומה לאלו‬
‫דהנך כולהו הבריות נהנין ממנו ונמצא‬
‫טוב לשמים וטוב לבריות ובההוא כתיב‬
‫כי פרי מעלליהם יאכלו דבהאי קרא כתיב‬
‫כי טוב כי פרי מעלליו יאכל בחייו אבל‬
‫בשילוח הקן טוב לשמים הוא ואין כאן‬
‫טוב לבריות ולא כתיב ביה כי פרי מעלליו‬
‫יאכל והלכך לא תנייה גבי אוכל סירותיהן‬
‫בעולם הזה‪ .‬עכ״ל‪] .‬עי׳ בספר שמירת‬
‫הלשון ח״ב פרק כ״ז דאיתא וז״ל מה‬
‫שאמרו בשם הגר״א על הפסוק ״אמרו‬
‫צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו‬
‫אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו‪.‬‬
‫בצרוף הקדמה לזה‪ ,‬כי המצות שבין אדם‬
‫למקום‪ ,‬כשמקימן‪ ,‬עקר שכרן בעולם הבא‪,‬‬
‫וכן ענשן כשעובר עליהן‪ .‬והמצות שבין‬
‫אדם לחברו‪ ,‬שהוא מיטיב בזה לבני אדם‪,‬‬
‫מקבל שכרו גם בעולם הזה‪ ,‬וכן כשעובר‬
‫עליהן‪ ,‬לבד ענשו השמור לו לעולם הבא‪,‬‬
‫נענש גם בעולם הזה‪ ,‬בעבור שבמעשיו‬
‫הצר לבני אדם‪ .‬ושם צדיק ורשע מנח‬
‫על ענינים שבין אדם למקום‪ ,‬ושם טוב‬
‫ורע מנח על ענינים שבין אדם לחברו‪.‬‬
‫ובזה יבאר הפסוק על נכון ״אמרו צדיק‬
‫כי טוב״ היינו שבמעשיו היטיב גם לבריות‪,‬‬
‫״כי פרי מעלליהם יאכלו״‪ .‬״אוי לרשע‬
‫רע״ היינו שהוא רע גם בין אדם לחברו‪,‬‬
‫״כי גמול ידיו יעשה לו״‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬
‫אומר אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה‬
‫הרי מבואר מכל זה ד״פרי מעלליהם‬
‫יאכלו״ היינו שיש מצוות דהסוג‬
‫מצוה מהני גם לבריות‪ ,‬כגון מצוה שבין‬
‫אדם לחבירו‪.‬‬
‫אתרוג‬
‫המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל‬
‫על בני דודם‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫יש להביא כמה עיונים בהני מקורות‪.‬‬ ‫הנה‬
‫כענין מקור )א׳(‪ ,‬״אמרו צדיק כי‬
‫טוב כי פרי מעלליהם יאכלו״‬
‫הנה המקור הראשון שהרמח״ל הביא‬
‫כנ״ל הוא מהא דכתיב בישעי׳ פ״ג‬
‫פ״י‪-‬פי״א דכתיב ״אמרו צדיק כי טוב כי‬
‫פרי מעלליהם יאכלו‪ ,‬אוי לרשע רע כי‬
‫גמול ידיו יעשה לו״‪.‬‬
‫דש להעיר דלכאו׳ אין מקור זה מוסכם‪,‬‬
‫דהנה עי׳ במס׳ קידושין דף מ ע״א‬
‫דאיתא רמי ליה רבא לרב נחמן תנן אלו‬
‫דברים שאדם עושה אותן ואוכל סירותיהן‬
‫בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא‬
‫אלו הן כיבוד אב ואם וגמילות חסדים‬
‫והבאת שלום שבין אדם לחבירו ותלמוד‬
‫תורה כנגד כולם וכו׳ בשילוח הקן נמי‬
‫כתיב למען ייטב לך והארכת ימים ליתני‬
‫נמי הא תנא ושייר תני תנא אלו דברים‬
‫ואת אמרת תנא ושייר אמר רבא רב אידי‬
‫אסברא לי אמרו צדיק כי טוב כי פרי‬
‫מעלליהם יאכלו וכי יש צדיק טוב ויש‬
‫צדיק שאינו טוב אלא טוב לשמים ולבריות‬
‫זהו צדיק טוב טוב לשמים ורע לבריות‬
‫זהו צדיק שאינו טוב‪ ,‬כיוצא בדבר אתה‬
‫לו וכי יש רשע רע ויש שאינו רע אלא‬
‫רע לשמים ורע לבריות הוא רשע רע‬
‫רע לשמים ואינו רע לבריות זהו רשע‬
‫שאינו רע‪.‬‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬
‫לצדיק טוב לשכינו שנאמר אמרו צדיק‬ ‫אבל עיין בדברי המסילת ישרים הנ״ל‬
‫כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו‪ .‬ולכאר‬ ‫דאיתא וז״ל ואמנם עוד עיקר שני‬
‫גם בסוגיא זו מבואר דאין הפירוש ד״פרי‬ ‫יש בכונת החסידות‪ ,‬והוא טובת הדור‪,‬‬
‫מעלליהם יאכלו״ כהרמח״ל‪ ,‬דהא‬ ‫שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו‬
‫להמבואר בהאי סוגיא ״פרי מעלליהם‬ ‫לטובת דורו כולו לזכות אותם ולהגן‬
‫יאכלו״ היינו שע״י שהם סביב לצדיק‬ ‫עליהם‪ ,‬והוא ענין הכתוב )ישעיה ג׳(‬
‫גם יהא טוב בשבילם‪ ,‬אבל לא שכל‬ ‫״אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם‬
‫הדור אוכל מעבודתו של הצדיק‪.‬‬ ‫יאכלו״‪ ,‬שכל הדור אוכל מפירותיו‪.‬‬
‫וא״ת דעכ״פ קשה דאין הסוגיא בסוכה‬ ‫הרי מבואר ד״פרי מעלליהם יאכלו״‬
‫והסוגיא בקידושין מתאימים‬ ‫היינו ששאר אינשי נהנים מעבודתו‬
‫בהדדי‪ .‬וי״ל דעצם הפסוק קאי על הסוג‬ ‫של הצדיק‪ ,‬ולכאו׳ זהו ביאור אחר בהפסוק‬
‫מצוה כהסוגיא בקידושין דבפשוטו ״פרי‬ ‫דלא כהמבואר בסוגיית הגמ׳ הנ״ל‪.‬‬
‫מעלליהם יאכלו״ קאי על הצדיק עצמו‪,‬‬
‫אבל מהא דכתיב ״פרי מעלליהם״ בלשון‬ ‫ועי׳ בסוף מס׳ סוכה דאיתא תנו רבנן‬
‫רבים‪ ,‬ודלא כמו שאר הפסוק שנכתב‬ ‫מעשה במרים בת בילגה שהמירה‬
‫בלשון יחיד‪ ,‬חזינן שזה גם טוב לאחרים‪,‬‬ ‫דתה והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי‬
‫אבל כיון דעצם הפסוק קאי על הסוג‬ ‫יוונים כשנכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת‬
‫מצוה של הצדיק לכן כמו שהצדיק רק‬ ‫בסנדלה על גבי המזבח ואמרה לוקוס‬
‫אוכל הפירות משום שהוא בעצמו עשה‬ ‫לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונן של‬
‫המצוה‪ ,‬גם האחרים שאוכלים הפירות‬ ‫ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת‬
‫היינו רק אלו שהם קרובים להצדיק‪ ,‬שהם‬ ‫הדחק וכששמעו חכמים בדבר קבעו את‬
‫נהנים בפועל מהמעשים של הצדיק ולא‬ ‫טבעתה וסתמו את חלונה ויש אומרים‬
‫סתם אנשים שאין להם שייכות בפועל‬ ‫משמרתו שוהה לבא ונכנס ישבב אחיו‬
‫עם הצדיק‪.‬‬ ‫עמו ושימש תחתיו אף על פי ששכיני‬
‫הרשעים לא נשתכרו שכיני בילגה נשתכרו‬
‫אבל במסילת ישרים משמע‪ ,‬לכאורה‪,‬‬
‫שבילגה לעולם חולקת בדרום וישבב‬
‫דמפרש הפסוק דלא כב׳ הסוגיות‪,‬‬
‫אחיו בצפון בשלמא למאן דאמר משמרתו‬
‫אלא הפירוש הוא דאנשים אחרים אוכלים‬
‫שוהה לבא היינו דקנסינן לכולה משמר‬
‫הפירות של עבודת הצדיק‪.‬‬
‫אלא למאן דאמר מרים בת בילגה שהמירה‬
‫והעירוני דעי׳ בזוה״ק חלק א׳ דף פב‬ ‫דתה משום ברתיה קנסינן ליה לדידיה‬
‫ע״א דאיתא רבי יצחק פתח‬ ‫אמר אביי אין כדאמרי אינשי שותא‬
‫ואמר‪) ,‬תהלים צב יג( צדיק כתמר יפרח‬ ‫דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה‬
‫כארז בלבנון ישגה‪ ,‬צדיק כתמר יפרח‪,‬‬ ‫ומשום אבוה ואימיה קנסינן לכולה משמרה‬
‫מפני מה אקיש צדיק לתמר‪ ,‬מה תמר‬ ‫אמר אביי אוי לרשע אוי לשכינו טוב‬
‫היא‬ ‫למינו‬ ‫מאמר יא‬
‫דהאחרים אומרים כן‪ ,‬דהם אומרים‬
‫שהצדיק הוא טוב כי הם אוכלים פרי‬
‫מעלליו‪ .‬ולפ״ז יש להעיר דלכאורה הפסוק‬
‫הנ״ל בישעי׳ הוא יותר נוגע לדברי‬
‫הרמח״ל הנ״ל בפי״ג דהתם מיירי היכא‬
‫שהאחרים אומרים שהצדיק הוא טוב‪,‬‬
‫דהיינו שהם תולים עצמם בהחסיד ועי״ז‬
‫גם הם יאכלו מפרי מעלליו‪ ,‬אבל בפי״ט‬
‫החסיד צריך להתפלל אפילו בשביל אלו‬
‫שאינם אומרים שהוא טוב‪ ,‬וכמו שמצינו‬
‫שמשה ואהרן כיפרו אפילו על הני שאמרו‬
‫אתם המיתם את עם ד׳‪ .‬וא״כ צ״ב למה‬
‫הביא הרמח״ל האי פסוק למקור לדבריו‬
‫בפי״ט ולא למקור לדבריו בפי״ג‪ .‬ואולי‬
‫יש ליישב דהאחרים בפי״ג כבר אומרים‬
‫שהצדיק הוא טוב ולא בעינן שהנביא‬
‫יגיד להם ״אמרו צדיק כי טוב״‪ ,‬אבל‬
‫לענין האחרים בפי״ט על זה הנביא אומר‬
‫שיש להם שיש להם להבין אמרו צדיק‬
‫כי טוב‪ ,‬שיש להם לתפוס את האמת‬
‫שהטוב שלהם בא מחמת הצדיק‪) .‬ובאמת‬
‫כשהעם אמרו למשה ואהרן אתם המיתם‬
‫את עם ד׳ ואהרן כפר עליהם עם הקטורת‪,‬‬
‫אח״כ ד׳ גדם למטה אהרן לפרח ולהוציא‬
‫פירות‪ ,‬וי״ל דהלימוד בזה הוא שקרח‬
‫אמר כל העדה כולם קדושים ולא צריכים‬
‫לחסידים מיוחדים‪ ,‬ולא צריכים לאהרן‬
‫כה״ג‪ ,‬שהוא הסמל של החסידים וכמו‬
‫דחזינן מדברי הרמח״ל שהביא מקור מהא‬
‫דהיה להכה״ג לבקש רחמים על הדור‬
‫ולא ביקש‪ ,‬וכנגד זה מטה אהרן פרח‬
‫פירות ללמד לעם שצריכים אהרן כה״ג‬
‫וצריכים החסידים דשאר העם אוכלים‬
‫מפירותיהם‪ ,‬וזהו לימוד לאלו שאמרו‬
‫אתרוג‬
‫כיון דגזרין ליה לא סליק עד זמן סגיא‪,‬‬
‫אוף הכי צדיק כיון דאתאביד מעלמא לא‬
‫סליק אחר תחותוי עד זמן סגיא‪ ,‬כארז‬
‫בלבנון ישגה‪ ,‬אוף הכי נמי‪ .‬כתמר יפרח‪,‬‬
‫מה תמר לא סליק אלא דכר ונוקבא‪ ,‬אוף‬
‫הכי צדיק לא סליק אלא דכר ונוקבא‪,‬‬
‫דכר צדיק ונוקבא צדקת‪ ,‬כגוונא דאברהם‬
‫ושרה‪ ,‬כארז בלבנון ישגה‪ ,‬מה ארז בלבנון‬
‫עלאה על כלא‪ ,‬וכלא יתבי תחותוי‪ ,‬אוף‬
‫הכי צדיק הוא עלאה על כלא‪ ,‬וכלא יתבי‬
‫תחותוי‪ ,‬ועלמא לא קיימא אלא על צדיק‬
‫חד‪ ,‬דכתי׳ )משלי י׳ כ״ה( וצדיק יסוד‬
‫עולם‪ ,‬ועליה קאים עלמא‪ ,‬ובגיניה‬
‫אסתמיך‪ ,‬ועליה אשתיל‪ .‬רבי יהודה אמר‪,‬‬
‫והא תנינן רעל שבעה סמכין עלמא קיימא‬
‫דכתיב )שם ט׳ א׳( חצבה עמודיה שבעה‪,‬‬
‫א״ל רבי יוסי‪ ,‬הכי הוא ודאי‪ ,‬אבל )הכא(‬
‫כלהו אחרנין בשביעאה קיימי דאיהו‬
‫סמכא דעלמא‪ ,‬ואיהו צדיק‪ ,‬ודא אשקי‬
‫)לעלמא( ורוי עלמא )ס״א מן כלא(‪ ,‬וזן‬
‫כלא ועליה כתיב )ישעיה ג י( אמרו צדיק‬
‫כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו וכתיב‬
‫)תהלים קמה ט( טוב ד׳ לכל ורחמיו על‬
‫כל מעשיו‪ .‬עכה״ל‪ .‬ואפשר דזהו מקור‬
‫לפירושו של הרמח״ל‪ .‬עי׳‪.‬‬
‫]עוד יש להעיר על מה שהביא הרמח״ל‬
‫מקור ליסודו מהפסוק ״אמרו צדיק‬
‫כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו״‪ ,‬דהנה‬
‫בפסוק כתיב ״אמרו צדיק כי טוב״‪ ,‬ויל״ע‬
‫מהו כוונת הפסוק ״אמרו״‪ ,‬למי אומר‬
‫הפסוק ״אמרו״‪ .‬הנה לפי המסילת ישרים‬
‫דהפסוק מלמד דאחרים אוכלים מפירותיו‬
‫של עבודת הצדיק לכאורה פשוט די״ל‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬
‫דאין האי מקור כ״כ פשוט לכאורה‪ ,‬דהיה‬
‫אפשר לומר דהפשט במדרש הוא דשאר‬
‫כיתות צריכים לכפר על הרשעים‪ ,‬ואין‬
‫זה ענין מיוחד שהחסיד צריך לכפר על‬
‫שאר הכיתות‪.‬‬
‫ויש להוסיף דגם מקור זה אינו מקור‬
‫לדעת הבבלי‪ ,‬דעי׳ במס׳ מנחות דף‬
‫כז ע״א שהגמ׳ ביאר באופ״א הסמלים‬
‫של הד׳ מינים‪ ,‬דעי׳ במס׳ מנחות דף כז‬
‫ע״א דאיתא ד׳ מינין שבלולב ב׳ מהן‬
‫עושין פירות וב׳ מהם אין עושין פירות‬
‫העושין פירות יהיו זקוקין לשאין עושין‬
‫ושאין עושין פירות יהיו זקוקין לעושין‬
‫פירות ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן‬
‫עד שיהו כולן באגודה אחת וכן ישראל‬
‫בהרצאה עד שיהו כולן באגודה אחת‬
‫שנאמר הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו‬
‫על ארץ יסדה‪ .‬הרי להבבלי אין הסמל‬
‫של הד׳ מינים סמל שיבואו אלו ויכפרו‬
‫על אלו אלא הסמל הוא שצריכים‬
‫שהצדיקים והרשעים יהיו באגודה אחת‪,‬‬
‫דהא כמו ד״שאין עושין פירות יהיו זקוקין‬
‫לעושין פירות״ הוא הדין ד״העושין פירות‬
‫יהיו זקוקין לשאין עושין״‪ ,‬וא״כ לא‬
‫חזינן מזה דהצדיקים צריכים להשתדל‬
‫לכפר על הדור‪.‬‬
‫דהחסיד יכול להגן גם על גויים‪ ,‬אבל‬
‫דש להוסיף רב׳ ה״שינויים״ הנ״ל בין‬
‫הרמח״ל להבבלי שהזכרנו לענין‬
‫מקורות א׳ וג׳ א״ש היטב לטעמייהו‪,‬‬
‫דהנה לפי המדרש מבואר דהאתרוג היינו‬
‫הצדיק‪ .‬והנה יש להעיר שיש חילוק בין‬
‫אתרוג לאידך ג׳ מינים‪ ,‬דרק האתרוג הוי‬
‫״פרי״ אבל שאר המינים הם עצים‪ .‬וי״ל‬
‫אתרוג‬ ‫קיב‬
‫אתם המיתם את העם ד׳ דצריכים ללמוד‬
‫דאמרו צדיק כי טוב‪ .‬ואם הדברים כנים‬
‫יש מפרשה זו מקור דכשמדברים על אלו‬
‫שאומרים אתם המיתם את עם ד׳ שיש‬
‫להביא הפסוק פרי מעלליהם יאכלו‪[(.‬‬
‫צע״ע בזה‪.‬‬ ‫ועדיין‬
‫בענין מקור )בי(‪ ,‬היש בה עץ אם‬
‫יש מי שמגין על דורו כעץ‬
‫הנה בענץ המקור השני הנ״ל יש להעיר‬
‫דאה״נ חזינן שיש לצדיק כח להגן‬
‫על הדור אבל לא חזינן דכוונתו צריך‬
‫להיות לטובת הדור‪ ,‬אפשר דהוא מכוון‬
‫לעצמו או למען כבוד שמים וממילא יש‬
‫לו הרבה זכותים להגן על הדור‪ ,‬איפה‬
‫חזינן בזה דצריך להיות לו כוונות לטובת‬
‫הדור‪ .‬וי״ל דאה״נ הכא הרמח״ל רק מביא‬
‫מקור שיש לו כח להגן על הדור‪] .‬הנה‬
‫בכל המשך דברי הרמח״ל מפורש דהחסיד‬
‫רק צריך לכוון לטובת כלל ישראל ולא‬
‫לטובת הגויים‪ ,‬וקשה הרי ״היש בה עץ״‬
‫מיירי לענין גויים‪ ,‬אלא מוכח כנ״ל‬
‫דמ״היש בה עץ״ הוא רק מביא מקור‬
‫שיש לחסיד כח להגן על הדור ואינו‬
‫מביא מקור שיש להחסיר להשתדל בפועל‬
‫בעד הדור‪ ,‬וא״כ י״ל דהמציאות היא‬
‫א״צ להשתדל בעבורם‪[.‬‬
‫בענין מקור )גי(‪ ,‬יבואו אלה ויכפרו‬
‫על אלה‬
‫הנה המקור השלישי שהרמח״ל הביא‬
‫ליסודו שהצדיק צריך להשתדל בעד‬
‫הדור הוא מהמדרש הנ״ל‪ .‬וכבר נתבאר‬
‫היג‬ ‫למינו‬
‫אינו מועיל לאחר‪ ,‬רק זה שהוא עושה‬
‫פירות מועיל א״כ לא חזינן בזה יסוד‬
‫דיבואו אלו ויכפרו על אלו‪ ,‬דפשיטא‬
‫דרק הפרי יכול לכפר‪ ,‬אבל להבבלי לא‬
‫מדברים על הפרי אלא על הצדיק שהוא‬
‫עושה פרי‪ .‬ולהבבלי הסמל הוא דבעינן‬
‫שכולם יהיו באגודה אחת‪ ,‬אבל לית בזה‬
‫סמל דיבואו אלו ויכפרו על אלו‪.‬‬
‫]נמצא דכנ״ל יש מחלוקת בביאור הקרא‬
‫ד״פרי מעלליהם יאכלו״ ואפשר‬
‫דנפק״מ היוצאת מהאי מחלוקת הוא איך‬
‫להבין הסמל של הד׳ מינים להקבוצות‬
‫הנפרדות בכלל ישראל‪ ,‬ויל״ע אי יש איזה‬
‫נפק״מ בין המדרש להגמ׳ אי הד׳ מינים‬
‫מסמלים ב׳ סוגי יהודים‪ ,‬צדיקים ורשעים‪,‬‬
‫או אי הד׳ מינים מסמלים ד׳ סוגי יהודים‪[.‬‬
‫כענין מקור )ד׳(‪ ,‬״ואני כאתי כדכריך״‬
‫הנה בענין המקור הרביעי‪ ,‬דהיינו המקור‬
‫מגבריאל‪ ,‬לכאורה יש להעיר‪ ,‬דהנה‬
‫בודאי חזינן מסוגיא זו דזהו דבר טוב‬
‫ללמד זכות על כלל ישראל‪ ,‬אבל צ״ב‪,‬‬
‫איך חזינן מזה שזה תמיד צריך להיות‬
‫עיקר כוונת החסיד‪ .‬עי׳‪.‬‬
‫בענין מקור )ה׳(‪ ,‬״לך בכחך זה״‬
‫לפי שלמד סניגוריא על ישראל‬
‫הנה גם בענין המקור החמישי‪ ,‬דהיינו‬
‫המקור מגדעון‪ ,‬יש להעיר כמו‬
‫שהערנו על המקור הרביעי‪ .‬עי׳‪ .‬ועוד יש‬
‫להעיר דאין זה מקור מהבבלי‪ ,‬דבמדרש‬
‫איתא דלך בכחך זה היינו משום שלימד‬
‫סניגורי׳ על ישראל‪ ,‬אבל אין דרשא זו‬
‫מאמר יא‬ ‫אתרוג‬
‫דלדרכו של הרמח״ל מובן למה האתרוג‬
‫הוי פרי‪ ,‬שזה בא לסמל דיש לצדיק‬
‫פירות‪ ,‬וזהו יסוד אגודת הד׳ מינים‪ ,‬שאלו‬
‫יכפר על אלו‪ ,‬דהיינו האתרוג יכפר על‬
‫שאר הדרגות‪ ,‬והסמל לזה הוא האתרוג‬
‫דהיינו הפרי‪ ,‬שזה מסמל הא דשאר‬
‫הדרגות אוכלים מפירותיו של הצדיק‪.‬‬
‫והנה לפי הנתבאר בדעת הבבלי נמצא‬
‫שאין מקור מהפסוק ״פרי מעלליכם יאכלו״‬
‫שאחרים אוכלים מפירותיו של עבודת‬
‫הצדיק‪ .‬וא״כ אין ״פרי״ רמז להמושג‬
‫שיש בהד׳ מינים דיבואו אלו ויכפרו על‬
‫אלו‪ .‬ולפ״ז נמצא דהבבלי אזיל לטעמי׳‪,‬‬
‫דהרי להבבלי במנחות הנ״ל אין האתורג‬
‫חלוק משאר המינים לענין החילוק בין‬
‫צדיקים לאחרים‪ ,‬דהא להבבלי שנים‬
‫מהמינים הם כעין צדיקים‪ ,‬ובע״כ דגם‬
‫א׳ מהעצים הוי כעין הצדיק )עי׳ ברש״י‬
‫שם דאיתא וז״ל שנים מהן עושין פירות‬
‫דאתרוג ותמרים וכו׳ צדיקים ורשעים‬
‫דומיא דעושין ואין עושים פירות‪ .‬עכ״ל‪(.‬‬
‫וא״כ להבבלי אין הסמל בזה דהפרי מכפר‬
‫על האחרים‪ ,‬דהא גם לוקחים לולב אף‬
‫דאין לולב פרי‪ ,‬אלא להבבלי הסמל הוא‬
‫שיש כאן ״עושה פרי״ וזהו המעלה של‬
‫הצדיק‪ ,‬אבל הפרי עצמו אינו מכפר על‬
‫האחרים‪ ,‬ובע״ב דאין הפירות של מעשה‬
‫הצדיק מועיל לאחרים שבדור‪ ,‬אלא רק‬
‫זה שהצדיק הוא עושה פירות הוא הייחוד‬
‫של הצדיק‪ ,‬אבל לא שהפירות עצמן יועיל‬
‫לאחריני‪ .‬וזה א״ש עם המבואר דלהבבלי‬
‫האי יסוד‪ ,‬להועיל לכל הדור‪ ,‬לא מוזכר‬
‫בפסוק ״פרי מעלליהם יאכלו״‪ .‬וכנראה‬
‫דלהבבלי הפירוש הוא כך‪ ,‬הרי כיון דהפרי‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬
‫יהודי אטלי׳‪ .‬בכ״ב באייר תצ״א נלקחו‬
‫כל הספרים מבתי היהודים ברומי‪ ,‬ר׳‬
‫ישעיהו באסאן שאל את רמח״ל לפשר‬
‫לקיחת ספרי היהודים ברומי ועל כך ענה‬
‫רמח״ל בכ׳ סיון תצ״א ואל אשר שאלני‬
‫על ענין גזירות הספרים אשר במדינות‬
‫הכומר וכד ובתחלה אומר ענין זה של‬
‫גזירות התורה שהיו בעו״ה מנין יצאו כי‬
‫אין דבר בלא שורש וכד והאמת כי‬
‫במקומות האלה היו קטרוגי התורה יותר‬
‫כי יותר לא המיתו עצמם והלכו אחרי‬
‫הנאות העולם כי כן בכל אטליא‪ ,‬וזאת‬
‫ידעתי אגיד כי ודאי כבר נתרבה הקטרוג‬
‫עד שהיה יכול להגיע ח״ו אל מקום גדול‬
‫ואנו ת״ל הקדמנו וירצה ד׳ יהי׳ לכל‬
‫ישראל רפואה למכה כי זה ה׳ חדשים‬
‫וצע״ע בכל זה‪ ,‬וצע״ע אם יש גם‬
‫בקירוב כבר ראינו את הנולד והתחלנו‬
‫מקורות אחרות בחז״ל להאי‬
‫בתיקון גדול כאשר אומר עתה לכ״ת‬
‫וזאת העצה היעוצה לכל קהלות קודש‬
‫בני איטליא ישמרם צורם לינצל מרשת‬
‫זו טמנו שונאיהם ובודאי היה להם לפקח‬
‫על זאת ולא יחדלו כי רב הדבר ועצום‬
‫מאד )אגרות ותעודות עמ׳ רלג‪-‬רלד(‬
‫רחמ״ל ממשיך ומתאר את התיקון גדול‬
‫שהחלו הוא ותלמידיו בשבט תצ״א וכו׳‬
‫ומהי העצה היעוצה לינצל מרשת זו טמנו‬
‫שונאיהם זה הסדר אשר שמנו בבית‬
‫מדרשנו כי כבר ידענו מ״ש רשב״י בס׳‬
‫הזוהר פ׳ ויצא בעוד דהאי קול לא פסק‬
‫דבור שלטא ויכלא וע״ד לא איצטריך‬
‫אוריתא למפסק ושם למעלה מעט כל‬
‫זמנא דחכימיא ייחדון בה באוריתא לא‬
‫יכיל ס״מ בהו‪ ,‬וע״כ שמנו עצמינו לקבוע‬
‫לימוד שלא יהי׳ לו הפסק כלל‪ ,‬זה משפטו‬
‫אתרוג‬ ‫קיר‬
‫בבבלי‪ ,‬וא״כ הא מיהא להבבלי עדיין‬
‫לית לן מקור לזה דהא כנ״ל גם מקורות‬
‫א׳ וג׳ אינם מקורות להבבלי‪.‬‬
‫בענין מקורות )ו׳‪-‬ז׳(‪ ,‬שהיה ליהם‬
‫לבקש רחמים על דורם ולא בקשו‬
‫הנה בענין מקור ששי ושביעי‪ ,‬לכאורה‬
‫י״ל דדוקא הכהן גדול צריך לבקש‬
‫על כל הדור‪) ,‬והרי חזינן דהכה״ג מתפלל‬
‫בשביל כל הדור ביוהכ״ס‪ (,‬אבל שאר‬
‫חסידים אין צריכים לעשות בעד כל הדור‪,‬‬
‫רק להני שהם בסביביו‪ ,‬ולחסיד גדול‬
‫מאד כמו ריב״ל ״סביביו״ היה אפילו עד‬
‫ג׳ פרסי‪ ,‬אבל אולי לא צריכים לעשות‬
‫בעד רחוקים לגמרי‪.‬‬
‫יסוד שחזינן בדברי רבינו הרמח״ל‪.‬‬
‫]הנה יש מקורות דהרמח״ל בעצמו קיים‬
‫דבריו הנ״ל דהצדיק במיוחד צריך‬
‫להשתדל בעד הדור‪ .‬לדוגמא‪ ,‬עיין בספר‬
‫מסילת ישרים מכון אופק עמ׳ שנ״ט‬
‫דאיתא וז״ל רמח״ל יסד לימוד מיוחד‬
‫של ספר הזוהר בבית מדרשו לימוד רצוף‬
‫מזריחת החמה ועד שקיעתה‪ ,‬לימוד זה‬
‫יוחד למען תיקון השכינה והלומדים ויתרו‬
‫על כל השכר המגיע להם על לימודם‪,‬‬
‫רמח״ל חשש מגזירות שימנעו מיהודי‬
‫איטלי׳ לעסוק בתורה‪ ,‬וע״ב ייסד את‬
‫הלימוד המיוחד בבית מדרשו‪ ,‬בבא עת‬
‫פקודה כאשר נגזרה גזירה על יהודי רומא‬
‫הסביר רמח״ל לרבו כי הלימוד המיוחד‬
‫בבית מדרשו מנע גזירה קשה יותר על‬
‫הטו‬ ‫למינו‬
‫הכונה שלימה לגמרי לתיקון השכינה‬
‫הקדושה ולתיקון כל ישראל וכו׳ לעבוד‬
‫עבודתם לפני ד׳ באמת ובתמים ובאהבה‬
‫שלימה בלא שום ציפוי שכר לעצמם כלל‬
‫ועיקר כ״א לתיקון השכינה הקדושה‬
‫ולתיקון כל ישראל וכל שכר מצוותיהם‬
‫ומעשיהם הטובים נתנו במתנה לכללות‬
‫כל ישראל ולגמול חסד עם השכינה‬
‫הקדושה ולעשות נחת רוח ליוצרם וכו׳‬
‫עשו את עצמם כולם כאיש א׳ להיות‬
‫עובדים עבודה תמה ונקי׳ לפני בוראם‬
‫עד שכל איש מהם אשר יעשה מצוה א׳‬
‫כאילו נעשית מיד כולם תחשב לתיקון‬
‫השכינה הקדושה אך לא שום חטא ועון‬
‫אשר יחטא אחד מהם ח״ו כי זה לא‬
‫יחשב לחברתם כלל וכלל רק לתקן תהיה‬
‫חברתם ולא לעוות כלל ועיקר )אגרות‬
‫ותעודות עמ׳ י׳( תקנות אלו נסמכות על‬
‫דברי האר״י וכו׳ כי עובד ד׳ אינו מצפה‬
‫לשכר כלל וכלל וכל כוונתו היא רק‬
‫ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ועל‬
‫יסוד דברי האר״י בנה רמח״ל את שתי‬
‫כוונותיה של החסידות האחת שיתכוון‬
‫החסיד לתקן את שם ד׳ ולהגדיל את‬
‫כבודו ובזה יתחסד עם קונו‪ ,‬השנייה‬
‫שיתכוון החסיד לתקן את השכינה ואת‬
‫כל ישראל ובזה יתחסד עם דורו‪ .‬עכה״ל‪[.‬‬
‫מאמר יא‬ ‫אתרוג‬
‫שבעה בחרנו אשר התנדבו לזה לקיים‬
‫להם להיות כלם לומדים תמיד מן הבקר‬
‫עד הערב כל הימים לא יחשו‪ ,‬והם עשו‬
‫ביניהם תנאי שהלימוד הזה לא יהי׳ אלא‬
‫לתיקון כל ישראל וע״כ כלם כאיש א׳‬
‫יחשבו ולא יעשה שום א׳ בשביל עצמו‬
‫אלא בשביל כל ישראל‪ ,‬ובסדר זה יתחילו‬
‫מיד אחר תפלת שחרית ישב א׳ וכו׳‬
‫ילמוד שיעור קבוע לו עד בוא ב׳ ויקח‬
‫ממנו הספר עצמו וממקום שהוא מסיים‬
‫שם יתחיל עד בוא השלישי ויקח ממנו‬
‫וכן יקיפו וילכו עד צה״כ דבר יום ביומו‪,‬‬
‫וכל א׳ בשעת לימודו יהא דינו כמתפלל‬
‫י״ח שלא יוכל להפסיק וכו׳ וזה ידענו‬
‫כי בחר ד׳ בזה לבטל כל גזירות קשות‬
‫ובפרט להיות לחומה אל הגזירה הקשה‬
‫ח״ו וכו׳ בתקנות שחיבר רמח״ל ללימוד‬
‫המיוחד בבית מדרשו שלא יהי׳ הלימוד‬
‫הזה לא ע״מ לקבל פרס בשום צד ציפוי‬
‫שכר או לשום צד מחשבה ופניה אחרת‬
‫חלילה כ״א רק לתיקון השכינה ולתיקון‬
‫כל ישראל עם ד׳ לעשות נחת רוח ליוצרם‬
‫ולא יהי׳ להם שכר מזה כ״א לזכות‬
‫לעשות עוד תיקונים כאלה וכאלה ליחוד‬
‫קו״ש ולתיקון כל ישראל וכו׳ שלא יחשב‬
‫הלימוד הזה לשום א׳ מהחבירים לתיקון‬
‫פרטי אפילו לכפרת עוונות רק תהי׳ בו‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫קטז‬

‫מאמר יב‬

‫הסיכה הנ״ל לפסול ״אתרוג המושפע״ מיוסד על המדרש‬

‫דלא כהכבלי‬
‫)ועוד הרי להבבלי אין אתרוג במיוחד‬ ‫א‬
‫הסמל לצדיק‪ ,‬דאין חילוק בזה‬ ‫הנה ראינו דא׳ הסיבות לפסול ״אתרוג‬
‫בין אתרוג ללולב‪ ,‬דשניהם עושים פירות‪.‬‬ ‫המורכב״ הוא מיוסד על המבואר‬
‫אלא דאי משום הא עדיין היינו פוסלים‬ ‫במדרש דאתרוג מסמל החסיד‪ ,‬דלכך צריך‬
‫אתרוג המורכב‪ ,‬אלא שגם היינו פוסלים‬ ‫להיות משפיע ולא מושפע‪ .‬עי׳ לעיל‪.‬‬
‫לולב המורכב‪(.‬‬
‫הנה ראינו דלכאורה הבבלי חולק על‬
‫לפ״ז נמצא דלפי הבבלי אין בזה סיבה‬ ‫המדרש בביאור ה״סמלים״ של‬
‫לפסול אתרוג המורכב‪ ,‬דהא‬ ‫הד׳ מינים‪ ,‬דעי׳ במס׳ מנחות דף כז‬
‫להבבלי לא חזינן שאתרוג צריך להיות‬ ‫ע״א דאיתא ד׳ מינין שבלולב ב׳ מהן‬
‫״משפיע ולא מושפע״‪.‬‬ ‫עושין פירות וב׳ מהם אין עושין פירות‬
‫העושין פירות יהיו זקוקין לשאין עושין‬
‫ושאין עושין פירות יהיו זקוקין לעושין‬
‫פירות ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן‬
‫הנה לפי המבואר במדרש )וברמח״ל‬ ‫עד שיהו כולן באגודה אחת וכן ישראל‬
‫כנ״ל( מובן מאד למה דוקא אתרוג‬ ‫בהרצאה עד שיהו כולן באגודה אחת‬
‫הוי פרי‪ ,‬דמרמזים בזה להענין ד״פרי‬ ‫שנאמר הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו‬
‫מעלליהם יאכלו״‪ .‬והנה עי׳ במס׳ סוכה‬ ‫על ארץ יסדה‪.‬‬
‫דף מה ע״א דאיתא דאחרי הסדר דהו״ר‬
‫״מיד תינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין‬ ‫הרי* להבבלי אין הסמל של הד׳ מינים‬
‫אתרוגיהן״‪ .‬ופרש״י מיד תינוקות שומטין‬ ‫סמל ש״יבואו אלו ויכפרו על אלו״‬
‫את לולביהן הגדולים שומטין את לולבי‬ ‫אלא הסמל הוא שצריכים שהצדיקים‬
‫הקטנים מידם בשביעי‪ ,‬ואוכלין אתרוגיהן‬ ‫והרשעים יהיו באגודה אחת‪ ,‬דהא כמו‬
‫של תינוקות ואין בדבר לא משום גזל‬ ‫ד״שאין עושין פירות יהיו זקוקין לעושין‬
‫ולא משום דרכי שלום שכך נהגו מחמת‬ ‫פירות״ הוא הדין ד״העושין פירות יהיו‬
‫שמחה‪ .‬עכ״ל‪) .‬והטעם רעשו זה עם לולב‬ ‫זקוקין לשאין עושין״‪.‬‬
‫ר!יז‬ ‫למינו‬ ‫מאמר יב‬
‫לאמרם בוילנא בבהכנ״ס הגדול בלילה‬
‫וכו׳ והגאון רצה לבטלם מפני שמחת‬
‫יו״ט וכל הלילה בהו״ר היו שמחים אצל‬
‫הגאון ברוב עוז שמחת בית השואבה‬
‫ונתערבב פתאום שמחתו כי מת א׳ פתאום‬
‫בלילה ההוא בבית הגאון בעת שמחתו‬
‫ומאז נמנע ושב ממחשבתו‪ .‬עכ״ל‪(.‬‬
‫אתרוגים‪ ,‬דהיינו הם נהנו וקיבלו חיות‬
‫והנה עי׳ בתוס׳ שם שכתבו וז״ל דמתני׳‬
‫לא איירי כלל שיחטפו הגדולים‬
‫מידן של תינוקות אלא מיד כלומר לאלתר‬
‫התינוקות שומטין לולבי עצמן מתוך‬
‫הערבה לפי שהלולב ארוך ושוחקין בו‬
‫ואתרוגיהן היו אוכלין והשתא ניחא הא‬
‫דפריך בגמרא למאן דאמר אתרוג בשביעי‬
‫מותר דהכא משמע תינוקות אין גדולים‬
‫לא ובקונט׳ דחק לפרש וכו׳‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי‬
‫דתוס׳ הוכיחו מהבבלי דהקטנים אכלו‬
‫האתרוג ואין זה ענין בעצם‪ ,‬אבל עי׳‬
‫ברש״י בדף מו ע״ב דאיתא וז״ל ואין‬
‫נראה‪ ,‬דאמרינן )בבראשית רבה( מעשה‬
‫בחסיד אחד שנתן דינר לעני‪ ,‬והקניטתו‬
‫אשתו וברח‪ ,‬ולא היה לו במה להתפרנס‪,‬‬
‫בשביעי של ערבה הלך ושמט אתרוגין‬
‫מיד התינוקות‪ ,‬כדתנן תמן מיד התינוקות‬
‫שומטין כו׳‪ ,‬והיה אותו חסיד עובר בספינה‬
‫דרך כרך אחד‪ ,‬והוצרכו לבית המלך‬
‫לאתרוגין דמצוה לרפואה‪ ,‬ומכרן ביוקר‬
‫גדול‪ ,‬וחזר לביתו‪ ,‬אלמא דגדולים שמטי‬
‫ליה מיד התינוקות‪ .‬עכ״ל‪ .‬וי״ל שיש בזה‬
‫מחלוקת בין הבבלי להמדרש‪ ,‬דהבבלי‬
‫סובר דאין ענין לאכול האתרוג ולכן י״ל‬
‫דרק תינוקות עשו כן‪ ,‬אבל המדרש סובר‬
‫שיש ענין בעצם לאכול האתרוג‪.‬‬
‫אתרוג‬
‫ואתרוג של תינוקות הוא משום שהלולב‬
‫ואתרוג של הגדולים הוקצה למצותו‪(.‬‬
‫ואולי* י״ל דביאור האי מנהג הוא כך‪,‬‬
‫שלוקחים הלולב ואוכלים האתרוג‬
‫להראות דאלו שנקבעו כלולב )והדסים‬
‫וערבות שהם באגודה עם הלולב( אכלו‬
‫מהאתרוג‪ ,‬דהיינו היסוד דפרי מעלליהם‬
‫יאכלו‪.‬‬
‫)לפ״ז לכאורה יש ללמוד ממשנה זו‬
‫שיש ענין מיוחד לאכול האתרוג‬
‫להראות היסוד דפרי מעלליהם יאכלו‪,‬‬
‫וצ״ע למה לא הובא ענין זה בפוסקים‪,‬‬
‫דיש פוסקים שהזכירו סגולות ע״י אכילת‬
‫האתרוג‪ ,‬אבל לא הזכירו הענין דפרי‬
‫מעלליהם יאכלו‪ .‬וצע״ע‪ .‬ובאמת בכלל‬
‫צ״ב למה הפוסקים לא הזכירו כל סדר‬
‫זה דשומטים לולביהם ואוכלים אתרוגיהם‪,‬‬
‫אבל לזה י״ל דס״ל דהיינו דוקא במקדש‪.‬‬
‫אבל עי׳ בביאור הגר״א ריש סי׳ תרס״ד‬
‫שלמד ממשנה זו דעושים הו״ר כיו״ט‪,‬‬
‫הרי דלא הוי דוקא במקדש‪ .‬ואולי י״ל‬
‫דהיינו הגר״א לטעמי׳‪ ,‬דאולי י״ל דהטעם‬
‫דהוי דוקא במקדש הוא משום שרק‬
‫במקדש נהגו שמחה בהו״ר‪ ,‬אבל בזה״ז‬
‫שאני דמאיזה סיבה כשאין מקדש אז‬
‫הו״ר נעשה בעיקר ליום דין ואין מרבים‬
‫בו בשמחה‪ ,‬וא״כ הגר״א אזיל לטעמי׳‬
‫דהגר״א סובר בעצם שגם בזה״ז יש‬
‫לעשות הו״ר ליום שמחה‪ ,‬דעי׳ בקובץ‬
‫מפרשים למעשה רב שהביאו ממעלות‬
‫הסולם ע״ד אמירת הסליחות בהו״ר שנהגו‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬
‫מר‪ ,‬כן בינימו הוגי דת וחכם מר‪ ,‬וכמו‬
‫ערבה בלא טעם וריח‪ ,‬כן בינימו עקשים‬
‫אטומים מלהריח‪ ,‬וכמו עץ פרי עלי סרק‬
‫מחפים‪ ,‬כן ישרים עלי רשעים מחופפים‪,‬‬
‫וכמו הם אגודים אלה באלה‪ ,‬כן תלויים‬
‫אלה באלה‪ ,‬למשך אלה את אלה‪ ,‬ולכפר‬
‫אלה על אלה‪ ,‬לעשות אלה כאלה‪ ,‬להנעים‬
‫זמירות אלה‪ ,‬למי ברא אלה‪ .‬עכה״ל‪.‬‬
‫וזהו על דרך המדרש שיש ד׳ כיתות‬
‫ואפ״ה דימה המהרש״א דברי הגמ׳ לדברי‬
‫הפיוט‪ .‬וצ״ע‪[.‬‬
‫אתרוג‬ ‫קיח‬
‫ד״ל דהבבלי והמדרש אזלי לטעמי‪/‬‬
‫דכבר נתבאר דהמדרש סובר דיש‬
‫באתרוג הענין דפרי מעלליהם יאכלו‪ ,‬לכן‬
‫המדרש סובר שיש ענין בעצם לאכול‬
‫האתרוגים‪ .‬אבל לפי הבבלי אין חילוק‬
‫בין לולב לאתרוג‪ ,‬וא״כ בע״כ דאין‬
‫הביאור בסדר השמחה דאלו שהם כלולב‬
‫אוכלים האתרוג להראות שנהנו ע״י אכילת‬
‫האתרוג‪ ,‬וא״כ אין זה הביאור בהאי סדר‬
‫של שמחה שעשו במקדש אלא י״ל‬
‫דהקטנים עשו לשמחה בעלמא‪.‬‬

‫; ‪ p j‬לעיל שראינו עוד סיבה לפסול‬

‫]הנה כל זה הוא לפי הנלענ״ד שיש‬
‫אתרוג המורכב משום דהר׳ מינים‬
‫בכל זה שינוי בין הבבלי והמדרש‬
‫ישראל‪,‬‬ ‫בכלל‬ ‫איחוד‬ ‫מסמלים‬
‫בהסמל של הד׳ מינים‪ .‬אבל עיי״ש‬
‫וכשמתאחדים יש קפידה שלא יהא שם‬
‫במנחות במהרש״א דאיתא וז״ל ד׳ מינין‬
‫כלאים‪ .‬ויש להעיר דגם בזה י״ל דמבואר‬
‫שבלולב ב׳ מהן עושין פירות כו׳ וב׳‬
‫בבבלי במנחות דלא ס״ל כן‪ ,‬דהא מהא‬
‫מהם אין עושין כו׳ כל דברי המאמר‬
‫דאיתא בגמ׳ ״וכן ישראל בהרצאה״ משמע‬
‫מפורש בפיוט יום ראשון דסוכות וכמו‬
‫דהבבלי אינו סובר דהר׳ מינים עצמם‬
‫בעץ הדר ריח וטעם כן כו׳ וכמו הם‬
‫הם סמל לאיגוד כלל ישראל‪ ,‬אלא הד׳‬
‫אגודים כו׳ ולכפר אלה על אלה כו׳‬
‫מינים הם דוגמא לציור שעושה פירות‬
‫ע״ש באורך דהיינו ב׳ כתות מהן שעושין‬
‫זקוקים לאין עושה פירות ויש לזה לימוד‬
‫פירות דהיינו מעשים טובים נדמו לאתרוג‬
‫להרצאה דבעינן איגוד כלל ישראל‪ ,‬אבל‬
‫ולולב שעושים פירות ושנים מהן שאין‬
‫לא שבד׳ מינים גופא קיים היסוד הזה‪.‬‬
‫עושין פירות ומעשים טובים נדמו להדס‬
‫וא״כ לאו דוקא שבד׳ מינים יהא קפידה‬
‫ולערבה דאין עושין פירות וצריכין להיות‬
‫מיוחדת לסלק הכלאים‪.‬‬
‫אגודה א׳ שיגינו צדיקים על רשעים‬
‫]לפ״ז נמצא דלהמדרש הד׳ מינים עצמם‬ ‫וק״ל‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי דס״ל דאין חילוק בין‬
‫מסמלים איגוד רכל כלל ישראל‪,‬‬ ‫הבבלי להמדרש דהא בפיוטים שם איתא‬
‫אבל להבבלי הד׳ מינים עצמם אינם‬ ‫וזה״ל וכמו בעץ הדר ריח וטעם כן בעם‬
‫מרמזים לזה‪ .‬הנה יש עוד ״הקהלה״‬ ‫זו בעלי מצות ודע נעם‪ ,‬וכמו בכף תמר‬
‫בסוכות השייך להד׳ מינים עצמם‪ ,‬דבילקוט‬ ‫טעם ולא ריח‪ ,‬כן בעם זו בעלי מצות‬
‫שמעוני תהלים פרק כ״ו רמז תש״ג איתא‬ ‫בלא דת וריח‪ ,‬וכמו בעבות ריח וטעם‬
‫היט‬ ‫למינו‬ ‫מאמר יב‬ ‫אתרוג‬
‫גדולים וקטנים סובבו המזבח עם הלולב‬ ‫ארחץ בנקיון כפי במקח ולא בגזל ולקחתם‬
‫והאתרוג‪ .‬והבבלי אינו סובר שהיה בזה‬ ‫לכם ביום הראשון ואסובבה את מזבחך‬
‫הקהלה‪ ,‬דעי׳ בביאור הגר״א ריש סי׳‬ ‫ה׳ כדתינן בכל יום היו מקיפין את המזבח‬
‫תר״ס שהעיר דהבבלי בפרק ד׳ דסוכה‬ ‫פעם אחת וכיצד היא סדר ההקפה כל‬
‫אינו סובר כהילקוט הנ״ל‪ ,‬דלהבבלי רק‬ ‫ישראל גדולים וקטנים נוטלים את לולביהם‬
‫הכהנים סבבו המזבח דאסור לזר ליכנס‬ ‫בידיהם הימנית ואתרוגיהם בידיהם‬
‫בין אולם למזבח‪ .‬וי״ל דהמדרש והבבלי‬ ‫השמאלית ומקיפין אחת ואותו היום היו‬
‫אזלי בזה לטעמייהו‪[.‬‬ ‫מקיפין שבע פעמים‪ .‬ע״כ‪ .‬הרי דכל ישראל‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬
‫מאמר יג‬
‫האם הסיכה הנ״ל לפסול ״אתרוג המושפע״ מתאים עם יסוד‬
‫המפרשים ד״אתרוג כנגד מלכות״‬
‫מגופו כנגד מה שהפריד הכת העליון מן‬
‫הנטיעה וכו׳ מה שמבואר בדבריו שבחטא‬
‫אדה״ר קיצץ בנטיעות והיינו שגרם להפריד‬
‫בין מדת התפארת ומדת המלכות‪ ,‬וענינם‬
‫של מדת התפארת ומדת המלכות מבואר‬
‫בשל״ה הק׳ תצוה תורה אור )ב( הנה‬
‫כלל סוד הבנין שלמעלה הוא קב״ה‬
‫ושכינתיה דהיינו תפארת הכולל שש קצוות‬
‫ומשפיע למלכות ומתייחד ומזדווג עמה‪,‬‬
‫וכ״כ בתולדות אדם וכו׳ ההנהגה שהם‬
‫חסד דין ורחמים נפעלים על ידי שבע‬
‫ספירות שהם חסד גבורה תפארת נצח‬
‫הוד יסוד מלכות בסוד זכר ונקיבה ששה‬
‫קצוות בסוד הזכר המשפיעים ששה קצוות‪,‬‬
‫בסוד הנקבה מלכות המקבלת ההשפעה‬
‫להנהיג בהם את העולמות ובחטאו של‬
‫האדם הפריד את מדת המלכות שהיא‬
‫מנהיגה את העולמות משאר הספירות‬
‫המשפיעות בה שזהו ענין קיצק בנטיעות‪,‬‬
‫ובהמשך דבריו שם ג‪:‬ו מבואר שזהו‬
‫שורש הענין שמצות ד׳ מינים בא לכפר‬
‫על חטא אדה״ר וכו׳ וענין זה שכתב‬
‫רבנו בחיי הוא הענין שהבאנו לעיל וכו׳‬
‫מסדור יעבץ אתרוג במלכות והוא מלשון‬
‫תרגום לא תירוג דמרגג למיכל כי פרי‬
‫הדר הוא בסוד עץ הדעת שבו חטא אדם‬
‫אתרוג‬ ‫קב‬
‫א‬
‫הנה ראינו דא׳ הסיבות לפסול ״אתרוג‬
‫המורכב״ הוא מיוסד על המבואר‬
‫במדרש דאתרוג מסמל החסיד‪ ,‬דלכך צריך‬
‫להיות משפיע ולא מושפע‪ .‬עי׳ לעיל‪.‬‬
‫והנה אפשר שיש להעיר בזה דהנה ראינו‬
‫לעיל מהספר זמן שמחתינו שהביא‬
‫תוספת ביאור בעוד יסוד שראינו דמצות‬
‫ד׳ מינים מתקן חטא עץ הדעת וז״ל ועיין‬
‫מש״כ )רבינו בחיי( בבראשית ב‪:‬ט עץ‬
‫החיים ועץ הדעת למעלה הם תפארת‬
‫ועטרת )מלכות( והאדם חטא במעשה‬
‫ובמחשבה בעץ הדעת ובדוגמתו‪ ,‬והנה‬
‫אדם בחטאו לא כפר בשם המיוחד כי‬
‫אע״פ שהיה רואה עץ החיים כנגדו היה‬
‫סבור שעץ הדעת עיקר‪ ,‬ונמשך אחריו‬
‫להאמין כי הוא העיקר בהיותו טוב ורע‬
‫כולל כל ההפכים כולן וכל הפעולות‬
‫בעליונים ובשפלים נעשים על ידו ומטעם‬
‫זה הזכיר הכתוב פרי בעץ הדעת ולא‬
‫תמצא כן בעץ החיים‪ ,‬וחטאו היה שקיצץ‬
‫בנטיעות כלומר שקיצץ כת השם המיוחד‬
‫הנכנס בנטיעה והיה סיבה שתיבש הנטיעה‬
‫ותשחת וראויה הנטיעה שתנקם ממנו‬
‫ולכך נענש במיתה שתפרד נפשו במותו‬
‫הכא‬ ‫למינו‬
‫לעיל מספר יהל אור( טעם למה הלולב‬
‫והדס וערבה באגודה ולא האתרוג כי‬
‫היא נתנה לאדם לחברה כמ״ש השמים‬
‫שמים לה׳ והא^ נתל לבני אדם‪ ,‬יש‬
‫ענין עמוק מאוד והוא עפ״י מה שהבאנו‬
‫לעיל וכו׳ מסדור יעבץ אתרוג במלכות‬
‫והוא מלשון תרגום לא תירוג דמרגג‬
‫למיכל כי פרי הדר הוא בסוד עץ הדעת‬
‫שבו חטא אדם הראשון שקצץ בנטיעות‬
‫לפיכך צריך לחברה בלולב עץ החיים‬
‫כנ״ל‪ ,‬ונתבאר דכן מבואר בדברי רבנו‬
‫בחיי פרשת בראשית ויסוד הדברים‬
‫שבחטא אדה״ר קיצץ בנטיעות וגרם‬
‫להפריד בין מדת התפארת ומדת המלכות‬
‫והיינו שהפריד את מדת המלכות שהיא‬
‫מנהיגה את העולמות ממדת התפארת‬
‫הכוללת את שש הספירות המשפיעות בה‬
‫ולכן התיקון על חטא אדה״ר הוא בחיבור‬
‫האתרוג עם הלולב שענינו לחבר את‬
‫האתרוג שהוא מורה על מדת המלכות‬
‫והוא עץ הדעת האתרוג שאכל ממנו‬
‫אדה״ר עם הלולב שהוא עץ החיים המורה‬
‫על מדת התפארת שהיא הפועלת להשפיע‬
‫במדת המלכות להנהיג את העולמות‪.‬‬
‫;ןייץ ברקאנטי פרשת אמור האתרוג רמז‬
‫לשכינה ועל כן הוא בשמאל כי‬
‫משם קבלתו וכן מבואר ברבנו בחיי ויקרא‬
‫כג‪:‬מ פרי עץ הדר הדומה ללב ירמוז אל‬
‫הכבוד הכלול מל״ב נתיבות‪ ,‬והרי כבוד‬
‫היינו שכינה כמבואר ברבנו בחיי שמות‬
‫כד‪:‬טז בלשון התורה נקרא כבוד ה׳‬
‫ובלשון חכמים שכינה וכ״כ הגר״א ביהל‬
‫אור פרשת נח עא‪:‬ב שכבוד הוא השכינה‬
‫כידוע ודבריהם הם ענין אחד עם המבואר‬
‫מאמר יג‬ ‫אתרוג‬
‫הראשון שקצץ בנטיעות לפיכך צריך‬
‫לחברה בלולב עץ החיים כנ״ל‪ ,‬ויסוד‬
‫הדברים שאדה״ר חטא במה שקיצץ‬
‫בנטיעות דהיינו שהפריד את מדת המלכות‬
‫שהיא מנהיגה את העולמות ממרת‬
‫התפארת הכוללת את שש הספירות‬
‫המשפיעות בה‪ ,‬ולכן התיקון על חטא‬
‫אדה״ר הוא בחיבור האתרוג עם הלולב‬
‫שענינו לחבר את האתרוג שהוא מורה‬
‫על מדת המלכות והוא עץ הדעת האתרוג‬
‫שאכל ממנו אדה״ר עם הלולב שהוא עץ‬
‫החיים המורה על מדת התפארת הפועלת‬
‫להשפיע במרת המלכות להנהיג את‬
‫העולמות וכר חטאו של אדה ״ר היה‬
‫כמה שקיצץ בנטיעות והפדיד את מדת‬
‫המלכות המקבלת את ההשפעה ממדת‬
‫התפארת הכוללת את הספירות המשפיעות‬
‫ולתיקון החטא נצטונו בכל שנה להביא‬
‫את האתרוג עם הלולב ולחברם יחד לחבר‬
‫את האתרוג שהוא מדת המלכות והוא‬
‫בחינת עץ הדעת עם הלולב שהוא מדת‬
‫התפארת והוא בחינת עץ החיים לחבר‬
‫את ההנהגות של הקב״ה ביחד ולתקן‬
‫מה שקילקל אדה״ר בחטאו‪ ,‬וזהו התפילה‬
‫שאומרים בשעת אגודת הלולב מובא‬
‫במחזורים יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקי‬
‫ואלוקי אבותי שיתקשרו ע״י אגודת לולב‬
‫זה הגדולה והגבורה והתפארת והנצח‬
‫וההוד כל כל בשמים ובארץ לך ה׳‬
‫הממלכה דהיינו שבחיבור כל הד׳ מינים‬
‫אנו באים לחבר כל הספירות שהם גדולה‬
‫גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות‪.‬‬
‫ועע״ש בהמשך דאיתא וז״ל ובעיקר‬
‫מש״כ הגר״א )הבאנו הלשון‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬
‫העצם אלא בשם המלכות‪ ,‬לכן נקרא‬
‫באדנ״י ולא בהוי״ה‪ ,‬וזהו ״גדולתו״ הוא‬
‫עצמותו ו״מלכותד׳ הוא מלכותו וכד‪,‬‬
‫לכן אצל גדולתו שהוא העצם אמר תפארת‬
‫ואצל מלכותו אמר כבוד‪ ,‬ומבואר ד״כבוד‬
‫מלכותו״ הוא שם אדנות שהוא השם‬
‫המורה על מלכותו‪ ,‬ותפארת הוא שם‬
‫העצם והוא בחינת שם הוי״ה המורה על‬
‫עצמותו‪ ,‬והרי כתב בביאורו לישעיה ו‪:‬ג‬
‫אין בארץ התפשטות כמו למעלה שכן‬
‫אינם חיים לעולם והן בבחירה ויצה״ר‬
‫שולט בהן רק מלכותו בכל משלה ואדון‬
‫עליהם לכן שם אדנ״י בארץ והוי״ה‬
‫בשמים ממעל‪ ,‬ולפי״ז התפארת שהיא‬
‫בחינת שם הוי״ה היא בשמים והמלכות‬
‫שהיא בחינת שם אדנות היא בארץ‪.‬‬
‫וזה נראה עומק דברי הגר״א אלו‪ ,‬דהנה‬
‫וזה מש״כ הגר״א טעם למה הלולב והדס‬
‫וערבה באגודה ולא האתרוג כי היא‬
‫נתנה לאדם לחברה כמ״ש השמים שמים‬
‫לה׳ והארץ נתן לבני אדם דהיינו שהלולב‬
‫שהוא בחינת עץ החיים הוא מדת התפארת‬
‫והאתרוג הוא מדת המלכות והאדם בנטילת‬
‫לולב מחבר שמים וארץ שהוא מחבר‬
‫את מדת התפארת שהיא בחינת שם הוי״ה‬
‫שהיא בשמים עם מדת המלכות שהיא‬
‫בחינת שם אדנות שהיא בארץ‪ ,‬ומש״כ‬
‫הגר״א כי היא נתנה לאדם לחברה כוונתו‬
‫עפ״י מש״כ הגר״ח פרידלנדר במבוא‬
‫לפתחי חכמה ודעת ספירת מלכות מוצבת‬
‫מתחת לספירת יסוד היא מקבלת את כל‬
‫השפע כדי לממש על ידו כפועל כבריאה‬
‫את תכלית הנהגתו ית׳ של תשע הספירות‬
‫שמעליה גילוי מלכותו ית׳ וזה צריך‬
‫להעשות כעיקר על ידי התחתונים בני‬
‫אתרוג‬ ‫קכב‬
‫כאן שאתרוג הוא מדת המלכות דההארה‬
‫של השראת השכינה בישראל שורשה‬
‫בכת השפעת מדת המלכות של הקב״ה‬
‫בהנהגת הבריאה‪ ,‬וזה מבואר בכללי‬
‫התחלת החכמה שהובא בספר שערי‬
‫רמח״ל ספירת מלכות הוא הנהגה להשגיח‬
‫בתחתונים ולגלות מלכותו בעולם שתהיה‬
‫שכינתו יתברך בעולם‪ ,‬ועיי״ש במבוא‬
‫לפתחי חכמה ודעת שכתב הגר״ח‬
‫פרידלנדר ספירת מלכות מוצבת מתחת‬
‫לספירת יסוד היא מקבלת את כל השפע‬
‫כדי לממש על ידו בפועל בבריאה את‬
‫תכלית הנהגתו יה׳ של תשע הספירות‬
‫שמעליה גילוי מלכותו ית׳ וכד היא בחינת‬
‫השכינה השוכנת בתוך ישראל וכד‪.‬‬
‫יעויין בפירוש באר אברהם לאדרת‬
‫אליהו בראשית א‪:‬א שהביא מדברי הזוה״ק‬
‫השמים דא הוא תפארת הארץ רומז‬
‫למלכות‪) .‬ועיין בשל״ה שבת תורה אור‬
‫כב והאציל שמים תפארת שש קצוות‪,‬‬
‫וארץ מדת המלכות‪(.‬‬
‫וכן מבואר מתוך דברי הגר״א‪ ,‬שבביאורו‬
‫למגילת אסתר א‪:‬ד מבואר דהתפארת‬
‫והמלכות הם שם הוי״ה ושם אדנות וז״ל‬
‫שם עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת‬
‫גדולתו פירוש כמ״ש זה שמי וזה זכרי‪,‬‬
‫ואמרו לא כמו שאני נכתב אני נקרא‬
‫נכתב אני בי״ה ונקרא בא״ד והיינו מפני‬
‫ששם הוי״ה ב״ה מורה על עצמותו יתברך‬
‫ואדנ״י מורה על מלכותו שהוא אדון כל‬
‫האח ולכן נקרא באדנ״י שהוא מורה על‬
‫מלכותו‪ ,‬כי אין דרך לקרוא למלך בשם‬
‫הכג‬ ‫למינו‬ ‫מאמר יג‬
‫האתרוג מהלולב הוא הרחקה של אות‬
‫ה׳ אחרונה משאר האותיות וזה מתאים‬
‫עם מה שנתבאר שהאתרוג הוא כנגד‬
‫מדת מלכות שהרי כתב הרמח״ל במאמר‬
‫החכמה בענין הספירות‪ ,‬עוד צריך שתדע‬
‫שהעשר ספירות נרמזים בשם הוי״ה ב״ה‪,‬‬
‫קוצו של יוד רומז לכתר וגוף היוד‬
‫לחכמה‪ ,‬הה׳ לבינה הר לשש ספירות‬
‫חג״ת נה״י ונקראים ו׳ קצוות וה׳ אחרונה‬
‫למלכות‪ ,‬ומבואר דה׳ אחרונה היא כנגד‬
‫מדת המלכות‪ ,‬ולכן האתרוג שהוא מדת‬
‫המלכות הוא כנגד ה׳ אחרונה‪ ,‬וכ״ה‬
‫בנוסח התפילה שאומרים בשעת אגודת‬
‫הלולב מובא במחזורים יהי רצון מלפניך‬
‫ה׳ אלוקי ואלוקי אבותי שיתקשרו ע״י‬
‫אגודת לולב זה הגדולה והגבורה והתפארת‬
‫והנצח וההוד כל כל בשמים ובארץ לך‬
‫ה׳ הממלכה‪ ,‬וע״י ג׳ הדסים שהם כנגד‬
‫ג׳ אבות אברהם יצחק ויעקב וע״י ב׳‬
‫בדי ערבות שהם כנגד משה ואהרן וע״י‬
‫לולב ואתרוג שהם כנגד יוסף ודוד יתקשרו‬
‫ארבע אותיות של שמך הגדול והקדוש‬
‫וע״י ג׳ הדסים אות יו״ד של שמך הגדול‪,‬‬
‫וע״י ב׳ בדי ערבות מילוי ה״א של שמך‬
‫הגדול‪ ,‬וע״י הלולב מילוי וי״ו של שמך‬
‫הגדול‪ ,‬וע״י האתרוג מילוי ה״א אחרונה‬
‫של שמך הגדול וכו׳ ומבואר דהאתרוג‬
‫הוא כנגד אות ה״א אחרונה והוא כנגד‬
‫דוד המלך שהוא מדת מלכות וחיבורו‬
‫לג׳ המינים האחרים הוא חיבור אותיות‬
‫שם הוי״ה שהיו״ד הוא כנגד ההדסים‬
‫והה״א ראשונה כנגד ערבות והא״ו כנגד‬
‫לולב וכו׳ יעויין בפירוש הגר״א לדברי‬
‫הימים א׳ פט״ז בביאור הפסוק הוד והדר‬
‫אתרוג‬
‫אדם לכן ספירת מלכות היא השורש‬
‫לבריות והיא משגיחה עליהם ומנהיגתם‬
‫לפי מדרגת קבלתם את מלכותו ית׳ היא‬
‫בחינת השכינה השוכנת בתוך ישראל‪,‬‬
‫ומבואר דהחיבור של השפעת הספירות‬
‫עם מדת המלכות שהיא המקבלת את כל‬
‫השפע של כל הספירות כדי להוציא‬
‫לפועל את הנהגתו ית׳ בגילוי מלכותו‬
‫נעשית ע״י מעשה התחתונים ולכן כתב‬
‫הגר״א שהיא נתנה לאדם לחברה שהחיבור‬
‫של מדת המלכות לכל הספירות ניתן‬
‫לאדם כיון שהוא נעשה ע״י מעשה‬
‫התחתונים ולכן ניתן לאדם לחבר את‬
‫הלולב עם האתרוג שענין החיבור של‬
‫הלולב עם האתרוג הוא לתקן מה שקילקל‬
‫אדה״ר שקיצץ בנטיעות ולחבר את מדת‬
‫המלכות להשפעת הספירות שלמעלה‬
‫ממנה לגלות הנהגתו והשגחתו בבריאה‬
‫וזה מש״כ שם הגר״א וכן תפילין של‬
‫ראש עם תפילין של יד לחברן ג״כ ע״י‬
‫האדם שקשור וחבוש בשניהם וכן נקודות‬
‫וטעמיהם לאותיות ע״י קריאת האדם וכן‬
‫תורה שבכתב עם תורה שבעל פה וכר‪.‬‬
‫והנה בלשון הרקאנטי שהביא הב״י‬
‫מבואר שהאתרוג הוא כנגד אות‬
‫ה׳ אחרונה שבשם הוי״ה‪ ,‬שהרי כתב‬
‫ראיתי בחלום שהיה כותב השם ביו״ד‬
‫ה״א והיה מרחיק הה״א האחרונה מן הג׳‬
‫אותיות א״ל מה זה עשית השיב כך‬
‫נוהגים במקומותינו ואני מחיתי בו וכתבתיו‬
‫שלם ואשתומם על המראה ואין מבין‬
‫למחר ראיתי שלא היה מנענע רק הלולב‬
‫ומיניו בלא האתרוג‪ ,‬ומבואר דמה שהרחיק‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫קכד‬
‫מצד הנהגת הקב״ה‪ ,‬בזה מבואר דאתרוג‬ ‫לפניו‪ ,‬הוד היינו יופי עצמות כמו אור‬
‫הוא יותר קרוב ל א^ משאר המינים‪.‬‬ ‫החמה שהאור בו עצמות והדר הוא נוגה‬
‫נמצא דהאתרוג הוא המחבר השמים‬ ‫הירח שמקבל מן השמש‪ ,‬ומבואר דהדר‬
‫והא^‪ ,‬דהאתרוג ״מעלה״ הארציות‬ ‫מורה על הארה שבאה במהלך של קבלה‬
‫למעלה‪ ,‬והאתרוג מוריד מידות השמים‬ ‫ואינה הארה עצמית וכו׳ הבאנו מדברי‬
‫למטה‪ .‬וא״כ כיון שכל הקורות בא ‪p‬‬ ‫הסידור יעב״ץ דאתרוג שהוא הדר מורה‬
‫שורשם בשמים‪ ,‬נמצא דכלפי האח‬ ‫על מדת המלכות והוא ג״כ בדרך זו‬
‫האתרוג הוא משפיע כיון שהוא מביא‬ ‫דהדר מורה על קבלת ההארה ומדת‬
‫האח קרוב יותר לשמים‪ ,‬מקום ההשפעה‪,‬‬ ‫המלכות היא המקבלת את הארת ההשפעה‬
‫אבל כלפי השמים אתרוג הוא מושפע‬ ‫של הקב״ה בבריאה‪ .‬עכה״ד‪.‬‬
‫כיון שהוא מביא השמים קרוב יותר‬
‫ל״אח״‪ ,‬מקום קבלת ההשפעה‪.‬‬ ‫הרי מבואר בכל הני דברים שאתרוג‬
‫הוא כנגד ״מלכות״ שהוא המקבל‬
‫הנה לפ״ז עדיין י״ל דאתרוג המורכב‬ ‫השפעה מאידך ספירות‪ ,‬וא״כ לכאורה‬
‫פסול מחמת הסיבה הנ״ל דאתרוג‬ ‫מבואר דאתרוג בעצמותו הוא מושפע‬
‫צריך להיות משפיע ולא מושפע‪ ,‬דאף‬ ‫ולא משפיע‪ ,‬וא״כ אין לומר דאתרוג‬
‫שראינו שהאתרוג מקבלת השפעה מאידך‬ ‫המורכב פסול משום דאתרוג צריך להיות‬
‫ספירות‪ ,‬אבל האתרוג רק יכול לקבל‬ ‫משפיע ולא מושפע‪.‬‬
‫השפעה מן השמים‪ ,‬אבל לא השפעות‬
‫ובאמת גם מצד אחר לכאורה משמע‬
‫אחרות מן הארץ‪ ,‬וכיון שמורכב מקבל‬
‫דהני דברים לא מתאימים עם‬
‫עוד השפעה מן הארץ‪ ,‬הוא פסול למצות‬
‫הנתבאר לעיל‪ ,‬דהא בהנתבאר לעיל ראינו‬
‫ד׳ מינים‪.‬‬
‫דאתרוג הוא בבחינת ״שמים״ כיון שהוא‬
‫הנה ראינו חמשה ביאורים על דרך‬ ‫כנגד החסיד שהוא פרוש מן העולם‪,‬‬
‫האגדה בהא דאתרוג המורכב פסול‪,‬‬ ‫ושאר מינים הם בבחינת ״א^״‪ ,‬אבל‬
‫)א׳( משום דאתרוג צריך להיות משפיע‬ ‫בהני דברים מבואר להיפך דאתרוג הוא‬
‫ולא מושפע‪) ,‬ב׳( משום דאתרוג צריך‬ ‫כנגד מלכות דהיינו בחינת ״א^״ ואידך‬
‫הייחוד שהוא תחת השגחת האדון ברוך‬ ‫מינים הם בבחינת ״שמים״‪.‬‬
‫הוא לבדו‪) ,‬ג׳( משום דאתרוג המורכב‬
‫הוא פגום לחבר שמים ראח‪) ,‬ד׳( משום‬
‫דאתרוג הבא מעץ המורכב הוא פגום‬ ‫והנה אפשר שיש ליישב כל זה כך‪,‬‬
‫לתקן חטא עץ הדעת‪) ,‬ה׳( משום דאתרוג‬ ‫דמצד הא^‪ ,‬דהיינו עוה״ז ובני‬
‫והד׳ מינים מרמזים על אחדות בכלל‬ ‫אדם הדרים בו‪ ,‬בזה מבואר במדרש‬
‫ישראל‪ ,‬וכשכלל ישראל מתאחדים יש‬ ‫דאתרוג הוא כנגד החסיד‪ ,‬והחסיד הוא‬
‫הדגשה מיוחדת שלא יהא שם כלאים‪.‬‬ ‫גבוה מן הא^‪ ,‬אבל מצד השמים‪ ,‬דהיינו‬
‫מכה‬ ‫למינו‬
‫ארץ יסדה״‪ ,‬ומבואר דע״י האי אגודה‬
‫בארץ יש עליה בשמים‪.‬‬
‫הנה יש להוסיף ביאור בהא דהאתרוג‬
‫הוא המחבר שמים יאח בין מצד‬
‫האח ובין מצד השמים‪ .‬דהנה ידוע‬
‫דבשעת בריאת האילנות היתה ״קלקול״‪,‬‬
‫דהנה כתיב ״ויאמר אלהים תדשא האח‬
‫דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי‬
‫למינו אשר זרעו בו על הארץ ויהי כן‪,‬‬
‫ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו‬
‫ועץ עשה פרי אשר זרעו בו למינהו וירא‬
‫אלהים כי טוב״‪ .‬וידוע דבציווי כתיב ״עץ‬
‫פרי עושה פרי״ ובעשייה כתיב ״עץ עושה‬
‫פרי״‪ .‬ועיין במדרש רבה בראשית פ״ה‬
‫פ״ט דאיתא ג׳ נכנסו לדין וד׳ יצאו‬
‫מחוייבין ואלו הן אדם וחוה ונחש נכנסו‬
‫לדין ונתקללה הארץ עמהן שנאמר ארורה‬
‫האדמה בעבורך וכו׳ ולמה נתקללה וכו׳‬
‫שעברה על הצווי שכך אמר לה הקב״ה‬
‫תדשא האח דשא וגו׳ מה הפרי נאכל‬
‫אף העץ נאכל והיא לא עשתה כן אלא‬
‫ותוצא האח דשא וגו׳ הפרי נאכל והעץ‬
‫אינו נאכל‪ .‬וכ״ה גם בירושלמי כלאים‬
‫פ״א ה״ז )דף ג ע״ב(‪.‬‬
‫והנה עי׳ ברש״י עה״ת שם שכתב וז״ל‬
‫עץ פרי שיהא טעם העץ כטעם‬
‫הפרי והיא לא עשתה כן אלא ותוצא‬
‫האח וגו׳ ועץ עושה פרי ולא העץ פרי‬
‫לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה‬
‫גם היא על עונה ונתקללה‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי‬
‫דרש״י הוסיף ביאור להמדרש‪ ,‬דהציווי‬
‫לא היה רק שיהא הפרי נאכל ושיהא‬
‫מאמר יג‬ ‫אתרוג‬
‫והנה לפי הנתבאר שיש ״חיבור שמים‬
‫ואח״ מצד השמים ו״חיבור שמים‬
‫ואח״ מצד הארץ‪ ,‬נמצא דכל הני ה׳‬
‫ביאורים מישך שייכי לשורש אחד‪ ,‬רעל‬
‫ידי הרכבה יש חסרון בכל חלקי ה״חיבור‬
‫שמים ואח״ שהוא תכלית הבריאה‪.‬‬
‫הביאור )א׳( הנ״ל נוגע להחיבור ״מצד‬
‫האח״‪ ,‬דמצד האח האי חיבור‬
‫נעשה ע״י בני עלייה שהם פרושים מן‬
‫העולם ועולים למעלה ע״י עבודתם‪ ,‬וא״כ‬
‫צריכים ליזהר שלא להיות מושפע‬
‫מארציות‪ ,‬ואם מרכיבים בהם ממין אחר‬
‫אז משפיעים בהם‪ ,‬ושוב אינם ראויים‬
‫לחבר שמים יאח מצד הארץ‪ .‬וביאורים‬
‫)ב׳( מג׳( נוגעים להחיבור ״מצד השמים״‪,‬‬
‫דמצד השמים האי חיבור נתבטא בהא‬
‫דמה שנעשה בפועל בארץ הוא תוצאה‬
‫מהשגחה בשמים‪ ,‬והאי השגחה מסודרת‬
‫באופן שהיא על כל מין לבדו‪ ,‬וכשמרכיבים‬
‫פוגמים בהאי התייחסות בין ההשגחה‬
‫להנבראים‪ ,‬ושוב אין הקורות בשמים‬
‫ראויין לחבר לאח באופן מתוקן‪ .‬ובאתרוג‬
‫יש בזה חסרון מיוחד‪ ,‬יותר משאר מינים‪,‬‬
‫דע״י האי ״פגימה״ הוא מפסיד השגחה‬
‫מיוחדת‪ .‬וביאור )ד׳( נוגע להחיבור שמים‬
‫יאח מצד הא שאכילה מעץ הדעת חיח‬
‫הזמן הראשון שהיה באמת ״חסרון״‬
‫בהחיבור שמים וארץ‪ .‬וביאור )ה׳( נוגע‬
‫לחיבור שמים יאח מב׳ הצדדים‪ ,‬דראינו‬
‫במדרש דהתכלית דההתאחדות ע״י הד׳‬
‫מינים היא ״ואם עשיתם כך אותה שעה‬
‫אני מתעלה הה״ד)עמוס ט( הבונה בשמים‬
‫מעלותיו ואימתי הוא מתעלה כשהן עשויין‬
‫אגודה אחת שנאמר )שם( ואגודתו על‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬
‫כנגד העץ ופירותיה אשר האדם נברא‬
‫בצורת עץ וחובתו להצמיח פירות‪ .‬לפ״ז‬
‫ענין עץ פרי עושה פרי שטעם העץ ופריו‬
‫שוה הוא שנועם מתיקותו של השכר‬
‫שהוא הפרי מורגש גם במקום העבודה‬
‫שהוא בחינת העץ שמצמיח הפירות‪,‬‬
‫ומעתה אילו היה הארץ מציית לדיבורו‬
‫ית׳ והיינו טועמים את הטעם הנפלא של‬
‫‪•T‬‬
‫אתרוג‬ ‫קכו‬
‫העץ נאכל בלי שייכות להפרי‪ ,‬אלא הציווי‬
‫היה דגם העץ יהא כמו הפרי‪ ,‬דהיינו‬
‫שטעם שניהם יהיו שווים‪.‬‬
‫והנה עיין במס׳ סוכה דף ל״ה דמבואר‬
‫שהאתרוג הוא ״טעם עצו ופריו‬
‫שוה״‪ .‬ומבואר דהאתרוג לא שינה מהציווי‬
‫הנ״ל‪ ,‬ובאתרוג נתקיים ציווי הקב״ה‬

‫גן עדן בתוך המהלך שמביא אל התכלית‬ ‫שיהא ״עץ פרי״‪) .‬עי׳ בתיקוני זהר דף‬
‫הזאת לא היה שום אפשרות של הסתר‬ ‫קלד ע״ב דאיתא וזה״ל אתרוג לב‬
‫פנים והאמת היתה ברורה לפנינו מבלי‬ ‫באמצעיתא‪ ,‬עקרא דאילנא וענפוי‪ ,‬ואיהו‬
‫היכי תמצא של טעות וסטייה לצדדין‬ ‫איבא דאילנא‪ ,‬וביה איהו עץ פרי עושה‬
‫וכל ענין הבחירה היה בטל‪ ,‬ולכן כדי‬ ‫פרי למינו‪ .‬ע״כ‪(.‬‬
‫שיתקיים עוה״ז עם המהלך הגדול של‬
‫והנה עיין בס׳ אפיקי מים לסוכות עמ׳‬
‫עבודה‪ ,‬הרי העץ לא עשתה כן וחלה‬
‫ק״א דאיתא וזת״ל יש לבאר ענין‬
‫בזה תורת ניתוק בין המהלך והתכלית‬
‫טעם העץ כטעם הפרי ולמה יצא לפועל‬
‫וממילא טעם הפרי אינו מורגש בעץ‬
‫חטא הראשון שבעולם דוקא בענין זה‪,‬‬
‫עצמו‪ ,‬וזהו השורש לעבודת האדם עץ‬
‫ובביאור פנימיות הענין נראה )ע״פ דברי‬
‫השדה אשר מה״ט אין לו שום טעם‬
‫המהר״ל( שכאן הושרש בעולם בחינת‬
‫וקיום המצות בדרך כלל אינו אלא בגלל‬
‫העלם כבודו ית׳ בדרך שמתאפשרת בחירה‪,‬‬
‫שאנו מחוייבים בהם‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫דהנה ודאי כל העשרה מאמרות שבהם‬
‫הנה האתרוג הוא פרי דנשאר במצב‬ ‫נברא העולם פעלו מציאות גמורה כמו‬
‫דטעם עץ ופריו שוה‪ ,‬וא״כ האתרוג‬ ‫שיצא מפיו ית׳ כביכול וכו׳ אלא רכל‬
‫מסמל דהעץ והפרי יכולים להיות שווים‪,‬‬ ‫זה בעולמות שהם למעלה מעולם התחתון‪,‬‬
‫והנה העץ הוא מקור החיות והפרי הוא‬ ‫אבל כשנשתלשל להיות מציאות של עולם‬
‫תוצאה ממקור החיות‪ ,‬וא״כ כלפי הארץ‪,‬‬ ‫המעשה הוכרח להעלם ולהסתלק הארת‬
‫העץ מסמל חיי עוה״ז‪ ,‬והפרי מסמל‬ ‫הדיבור עצמו כמות שהוא כדי שיתקיים‬
‫עוה״ב‪ ,‬שזהו תוצאה מחיים של עבודה‬ ‫עולם המעשה כמציאות בפנ״ע ועי״ז‬
‫בעוה״ז‪ ,‬וא״כ הלולב הוא גרוע דהלולב‬ ‫ניתנה האפשרות לבחור מדעת עצמינו‬
‫דהיינו העץ מסמל חיי עוה״ז‪ ,‬והאתרוג‬ ‫בין טוב לרע‪ ,‬שהרי אילו היינו מרגישים‬
‫דהיינו הפרי הוא המובחר דהוא מסמל‬ ‫הטעם הגדול של השגת אור מציאות‬
‫חיי עוה״ב‪ .‬אבל כלפי השמים הוא להיפך‬ ‫האמיתית כמות שהיא במקורו העליון לא‬
‫דהעץ מסמל חיים אמיתיים והפרי מסמל‬ ‫היה יתכן כלל לבחור ברע‪ .‬והנה מקום‬
‫הקורות בעוה״ז שזהו תוצאה מהקורות‬ ‫העבודה לעומת מקום קבלת השכר הוא‬
‫הכז‬ ‫למינו‬
‫יו״ד שמופרד משאר האותיות ודלא כדברי‬
‫הב״י שהביא החלום כלפי האות ה״א‪.‬‬
‫;ןיייץ באדרת אליהו פרשת אמור פסוק‬
‫מ׳ בליקוטים מגוף כי״ק עוד י״ל‬
‫שהוא כסדר השם פרי עץ הדר אתרוג‬
‫דומה ליו״ד שבו ג׳ תיבות נגד ג׳ אותיות‬
‫מילוי יו״ד‪ ,‬כפות תמרים נגד ה״א שרשם‬
‫ב׳ אותיות במלואו‪ ,‬ענף עץ עבות ג׳‬
‫תיבות נגד וי״ו במילואו ג׳ אותיות‪ ,‬ערבי‬
‫נחל ב׳ תיבות נגד ה״א אחרונה‪ ,‬וגם‬
‫בדבריו מבואר לכאורה דאתרוג הוא כנגד‬
‫אות יו״ד שבשם הוי״ה ולכן האתרוג‬
‫הוא הראשון בסדר הד׳ מינים‪ ,‬וצ״ב‪.‬‬
‫וביאור הענין מצאנו בדרשות הגאון‬
‫בעל נחלת דוד דרוש א׳ להיות‬
‫כי מהידוע הוא כי ד׳ מינים שבלולב‬
‫המה מכוונים נגד ד׳ אותיות של השם‬
‫הקדוש והנה הגם כי הט״ז באו״ח סימן‬
‫תרנ״א כתב בשם הב״י משם הרקנטי‬
‫וז״ל סוד זה נגלה אלי בחלום בליל יו״ט‬
‫א׳ של סוכות נתאכסן אצלי חסיד אחד‬
‫וכו׳ ראיתי בחלום שהיה כותב השם‬
‫ביו״ד ה״א והיה מרחיק הה״א האחרונה‬
‫מן הג׳ אותיות כו׳ למחר ראיתי שלא‬
‫היה מנענע רק הלולב ומיניו בלא האתרוג‬
‫וכו׳ אשר מדבריו אלו נראה להדיא כי‬
‫האתרוג הוא נגד ה״א אחרונה משם‬
‫הוי״ה ב״ה וכן הוא בתיקונים תיקון י״ג‬
‫ומפורש כן להדיא בכתבי האר״י‪ ,‬עכ״ז‬
‫מצינו בזוה״ק פרשת ויחי בזה״ל ואית‬
‫מינייהו דאחידן בשמא קדישא כגון לולב‬
‫ואתרוג והדס וערבה דכולהון אחידן בשמא‬
‫קדישא לעילא כנ״ל ד״א כל הנקרא בשמי‬
‫מאמר יג‬ ‫אתרוג‬
‫בשמים‪ ,‬וא״כ הלולב הוא עץ החיים שזה‬
‫צריך להיות מקור לכל התוצאות‪ ,‬והאתרוג‬
‫הוא המקבל השפעה מהעץ ולית בזה‬
‫פירור‪ ,‬רלא כחטאו של ארה״ר‪ .‬ועכ״ם‬
‫י״ל דכיון דאתרוג הוי טעם עצו ופריו‬
‫שווה זהו הסיבה שדוקא האתרוג הוא‬
‫המחבר שמים וארץ‪ .‬והוא נפלא‪.‬‬
‫הנה הערנו דלכאורה יש ״סתירה״ בין‬
‫היסוד שראינו ד״אתרוג צריך להיות‬
‫משפיע ולא מושפע״ לאידך יסוד שראינו‬
‫ד״אתרוג הוא כנגד מלכות והוא מקבל‬
‫השפעה מלולב ומיניו המסמלים שאר‬
‫הספירות״ וצדדנו ליישב כנ״ל דכאן מצד‬
‫האח וכאן מצד השמים‪ ,‬אבל יש להעיר‬
‫בזה דאפשר שבאמת יש בזה שיטות‬
‫חלוקות‪ ,‬דעיי״ש בהמשך דברי הזמן‬
‫שמחתינו דאיתא וז״ל אמנם יעויין‬
‫במהרי״ל הלכות לולב אמר מהר״י סגל‬
‫יקריב האתרוג אל הג׳ מינים לחברם יחד‬
‫בשעה שיוצא וכן בכל נענועין וכן אומר‬
‫בספר רקנטי ואני המלקט באומרים שמעתי‬
‫מעשה בשני ת״ח בעיר אחת והאחד ראה‬
‫פ״א בימי החג בחלומו היו״ד נכתבה‬
‫בריחוק משאר ג׳ אותיות השם בן ד׳‬
‫אותיות וכד ויהי בשחר בבית הכנסת‬
‫בשעת נטילת לולב הרגיש החכם בחבורו‬
‫של בעל החלום שהפריד ידיו ולא קרבם‬
‫זה לזה והלך אצלו וא״ל מעשיך הן‬
‫פתרון חלומך שהפרדת הד׳ מינין הנמשלין‬
‫לד׳ אותיות שם המיוחד ואתרוג כנגד‬
‫היו״ד‪ ,‬ומפורש דהביא החלום כלפי האות‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫קכח‬
‫ביו״ד לומר לך צדיקים שבה מועטין‬ ‫היינו דכתיב פרי עץ הדר ולכבודי בראתיו‬
‫והעוה״ז בה״א ככתוב אלה תולדות השמים‬ ‫היינו כפות תמרים יצרתיו היינו וענף עץ‬
‫והא^ בהבראם בה״א בראם ועפ״י דברי‬ ‫עבות אף עשיתיו היינו וערבי נחל וכר‬
‫הגמ׳ דביו״ד נברא עוה״ב כתב הגאון‬ ‫ומהמבואר ממאמר זה דהאתרוג הוא נגד‬
‫בעל נחלת דוד כי באות יו״ד נבראו‬ ‫עולם האצילות דהא הלולב הוא נגד עולם‬
‫העולמות העליונים כי העוה״ב הוא מכלל‬ ‫הבריאה כדאמר ולכבודי בראתיו היינו‬
‫עולמות העליונים ולפי דרך זו מתפרש‬ ‫כפות תמרים‪ ,‬וההדס נגד עולם היצירה‬
‫לכאורה באופן אחר ענין חיבור שמים‬ ‫כדאמר יצרתיו היינו וענף עץ עבות‪,‬‬
‫ואח שבד׳ מינים דיעויין בגר״א באמרי‬ ‫והערבה הוא נגד עולם העשיה כדאמר‬
‫נועם ברכות ס״א ב׳ ומסתברא דטובה‬ ‫אף עשיתיו היינו וערבי נחל‪ ,‬ומדחלק‬
‫לימינו ורעה לשמאלו דימין מרמז לשמים‬ ‫לבריאה יצירה ועשיה לשלשת המינים‬
‫דהיינו עוה״ב ושמאל מרמז לארץ דהיינו‬ ‫לולב הדס וערבה א״כ ע״כ רכל הנקרא‬
‫עוה״ז וכמ״ש אף ידי יסדה א ח וימיני‬ ‫בשמי דאמר היינו אתרוג הוא נגד עולם‬
‫טפחה שמים‪ ,‬וז״ש לב חכם לימינו ולב‬ ‫האצילות וזה ברור לכל מבין עם תלמיד‬
‫כסיל לשמאלו‪ ,‬דהיינו עוה״ז‪ ,‬ומבואר‬ ‫וכיון שכן ע״כ דהאתרוג הוא נגד אות‬
‫דעוה״ב היינו שמים יאח היינו עוה״ז‬ ‫היו״ד משם הוי״ה דהא דבר זה ידוע‬
‫ולפי״ז לכאורה הלולב שהוא כנגד עוה״ז‬ ‫ומפורסם דארבעה אותיות השם המה נגד‬
‫הוא כנגד אות ה״א שבשם הוי״ה שמורה‬ ‫ד׳ עולמות אצילות בריאה יצירה ועשיה‬
‫על עוה״ז וכמו שהאריך בנחלת דוד שם‬ ‫והיו״ד הוא נגד אצילות ומאחר דהאתרוג‬
‫יהיא א ח שעוה״ז היא א ח והאתרוג‬ ‫הוא נגד עולם האצילות א״כ הוא נגד‬
‫שהוא כנגד אות יו״ד שבשם הוי״ה שהוא‬ ‫אות יו״ד משם הוי״ה וע״כ צריך לומר‬
‫כנגד עוה״ב הוא שמים‪ ,‬ומה שהאדם‬ ‫דמדרשים חלוקים הם‪.‬‬
‫מחבר עוה״ז עם עוה״ב בנטילת ד׳ מינים‬
‫ובהמשך דבריו שם כתב הגאון בעל‬
‫היינו שהוא מחבר את האתרוג שאינו‬
‫נחלת דוד כי הנה האתרוג‬
‫באגודה והוא מופרש לעצמו שהוא כנגד‬
‫הוא נגד אות יו״ד משם הקדוש ויען כי‬
‫עוה״ב שהוא מופרש ומובדל עם הלולב‬
‫באות יו״ד נבראו עולמות העליונים אשר‬
‫שמורה על עוה״ז והאדם במעשיו בנטילת‬
‫המה זכים נקיים ורוחניים והתגשמות‬
‫ד׳ מינים מחבר עוה״ז עם העוה״ב שהוא‬
‫החומר אין במחיצתם לזאת גם האתרוג‬
‫חיבור שמים ואח•‬
‫צריך להיות הדר ונקי מכל שמץ שינוי‬
‫ואץ לתמוה ע״ז דא״כ למה נטילת הלולב‬ ‫מראה וכתם כמבואר בש״ס ופוסקים‬
‫הוא בימין ונטילת האתרוג הוא‬ ‫ודבריו אלו מיוסדים על דבריו לעיל שם‬
‫בשמאל והרי הגר״א באמרי נועם הביא‬ ‫שכתב וחכמינו התלמודיים ביארו כי ביו״ד‬
‫הפסוק אף ידי יסדה א ח וימיני טפחה‬ ‫נברא העוה״ב והעוה״ז בה״א באמרם ז״ל‬
‫שמים דימין מרמז לשמים ושמאל מרמז‬ ‫במנחות דף כ״ט למה נברא העוה״ב‬
‫הכט‬ ‫למינו‬
‫הקב״ה ולפי״ז מבואר הענין שהאתרוג‬
‫שמורה על עוה״ב שהוא בחינת שמים‪,‬‬
‫בא בשמאלו של האדם כיון ששמאלו‬
‫של האדם הוא לעומת ימינו של הקב״ה‬
‫שהיא המרמזת על שמים וכלישנא דקרא‬
‫וימיני טפחה שמים‪.‬‬
‫אמנם מדברי הרקאנטי וכו׳ שכתב‬
‫האתרוג רמז לשכינה ועל כן‬
‫הוא בשמאל כי משם קבלתו מבואר‬
‫דבאמת האתרוג מעיקר ענינו הוא בשמאל‪,‬‬
‫וזה לפי דרכו שהוא כנגד אות ה״א‬
‫אחרונה המורה על השכינה שהיא‬
‫בשמאל‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫הרי מבואר שיש בזה עוד שיטה דאף‬
‫מצד שמו של הקב״ה אתרוג הוא‬
‫כנגד שמים ולולב הוא כנגד ארץ‪ ,‬דאתרוג‬
‫הוא כנגד ה״י״ דהיינו עוה״ב שצדיקים‬
‫שבה מועטים‪ .‬וא״כ אפשר דהטעם הנ״ל‬
‫לפסול אתרוג המורכב‪ ,‬דאתרוג צריך‬
‫להיות משפיע ולא מושפע‪ ,‬אזיל לפי‬
‫האי שיטה‪.‬‬
‫מאמר יג‬ ‫אתרוג‬
‫לאח וא״כ צריך להיות האתרוג שהוא‬
‫כנגד שמים בימין והלולב שהוא כנגד‬
‫ארץ בשמאל דיעויין בדרשות הגאון בעל‬
‫נחלת דוד דרוש ה׳ ולכוונה זו באו הד׳‬
‫מינים שבלולב יען כי האתרוג בתמונתו‬
‫הוא דוגמת הנקודה אשר ירמוז להקב״ה‬
‫ית״ש והלולב הוא דוגמת הקו אשר ירמוז‬
‫אל השכליים הנבדלים הפשוטים וכו׳‬
‫לזאת אלו ג׳ מינים מצוה לאגדן ביחד‪,‬‬
‫אמנם לא יבוא באגודתן האתרוג אשר‬
‫ירמוז להקב״ה יען כי אין ערוך לשום‬
‫נברא להתדמות להבורא ית״ש ככתוב‬
‫ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש‪ ,‬אולם‬
‫נצטוינו לקרב אותו אליהם להורות כי‬
‫הוא המשגיח והמשפיע ברצונו הטוב אל‬
‫כל והוא המחיה את כולם ומה שנוטל‬
‫האתרוג בשמאל הוא על דרך מה שאמרו‬
‫ביומא המתפלל צריך שיתן שלום לשמאלו‬
‫תחלה שהוא ימינו של הקב״ה וכמו כן‬
‫נוטל האתרוג בשמאל שהוא לעומת ימינו‬
‫של הקב״ה‪ ,‬ומבואר בדבריו דאתרוג‬
‫שניטל משמאל הוא לעומת ימינו של‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫קל‬

‫מאמר יד‬

‫ג׳ ייחודי אתרוג כנגד אידך ג׳ מינים הם סיבות לפסול‬

‫אתרוג המורכב‬
‫למים הדור ואיזו היא שגדל על כל מים‬ ‫א‬
‫הוי אומר זה אתרוג‪.‬‬ ‫עיין במס׳ סוכה דף לה ע״א דאיתא‬
‫תנו רבנן פרי עץ הדר עץ שטעם‬
‫הנה לכאורה יש ד׳ שיטות בביאור איך‬
‫עצו ופריו שדה הוי אומר זה אתרוג‪,‬‬
‫משמעות הלשון ״פרי עץ הדר״‬
‫ואימא פלפלין כדתניא היה רבי מאיר‬
‫היינו אתרוג‪ .‬דהת״ק סובר דהמשמעות‬
‫אומר ממשמע שנאמר ונטעתם כל עץ‬
‫היא דבעינן פרי שטעם עץ ופריו שוה‪,‬‬
‫איני יודע שהוא עץ מאכל מה תלמוד‬
‫והיינו אתרוג‪ .‬ורבי אומר ד״הדר״ הוא‬
‫לומר עץ מאכל עץ שטעם עצו ופריו‬
‫מלשון ״דיר״‪ ,‬וא״כ בעינן פרי רעד שבאין‬
‫שוה הוי אומר זה פלפלין ללמדך‬
‫קטנים עדיין גדולים קיימים‪ ,‬והיינו אתרוג‪.‬‬
‫שהפלפלין חייבין בערלה ואין א ‪ p‬ישראל‬
‫ור׳ אבהו אומר ד״הדר״ הוא מלשון‬
‫חסרה כלום שנאמר לא תחסר כל בה‬
‫״דר״‪ ,‬וא״כ בעינן פרי שדר באילנו משנה‬
‫התם משום דלא אפשר חיכי נעביד ננקוט‬
‫לשנה‪ ,‬והיינו אתרוג‪ .‬ובן עזאי אומר‬
‫חרא לא מינכרא לקיחתה ננקוט תרי או‬
‫ד״הדר״ הוא מלשון מילה יוונית שביאורו‬
‫תלתא פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים‬
‫״מים״‪ ,‬וא״כ בעינן פרי שגדל על כל‬
‫ושלשה פירות הלכך לא אפשר‪ ,‬רבי‬
‫מים‪ ,‬והיינו אתרוג‪.‬‬
‫אומר אל תקרי הדר אלא הדיר מה דיר‬
‫אבל פשיטא דקשה דאיך ״רבי אבהו״‬ ‫זה יש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי‬
‫שהוא אמורא יכול לחלוק על אידך‬ ‫מומין הכי נמי יש בו גדולים וקטנים‬
‫שיטות הנ״ל‪ .‬ולכאו׳ מוכח כהא דאיתא‬ ‫תמימים ובעלי מומין אטו שאר פירות‬
‫שם בכפות תמרים וז״ל רבי אבהו אמר‬ ‫לית בהו גדולים וקטנים תמימין ובעלי‬
‫אל תקרי הדר אלא הדר שדר כו׳ ק״ק‬ ‫מומין אלא הכי קאמר עד שבאין קטנים‬
‫איך ר׳ אבהו שהוא אמורא חולק על‬ ‫עדיין גדולים קיימים‪ ,‬רבי אבהו אמר אל‬
‫התנא י״ל דתרי אמוראים הוו אליבא‬ ‫תקרי הדר אלא הדר דבר שדר באילנו‬
‫דרבי מר אמר דרבי דריש לשון דיר ור׳‬ ‫משנה לשנה‪ ,‬בן עזאי אומר אל תקרי‬
‫אבהו אמר דרבי דריש לשון דר באילנו‬ ‫הדר אלא הדור שכן בלשון יווני קורץ‬
‫מלא‬ ‫למינו‬ ‫מאמר יד‬ ‫אתרוג‬
‫אתרוג הדר בן עזאי אמר הדר באילנו‬ ‫משנה לשנה‪ .‬עכ״ל‪ .‬וא״כ באמת יש כאן‬
‫משנה לשנה תרגום עקילס הגר הדר‬ ‫ג׳ שיטות ולא ד׳ שיטות‪.‬‬
‫שהוא דר על המים‪.‬‬
‫ועוד הרי בלא״ה בין לרבי ובין לר׳‬
‫ועי׳ ברמב״ם בהקדמתו לפירוש המשניות‬ ‫אבהו הייחוד דאתרוג הוא דהפרי‬
‫דאיתא וז״ל כגון מה שאמרו במאמר‬ ‫דר על האילן משנה לשנה‪) ,‬והשינוי‬
‫הכתוב פרי עץ הדר אולי יהיה דמונים‬ ‫ביניהם היינו רק לענין משמעות הלשון‪(,‬‬
‫או חבושים או זולתם עד שהביאו ראיה‬ ‫וא״כ אף בלי דברי הכפו״ת הוזכר כאן‬
‫עליו ממה שנאמר פרי עץ הדר ואמרו‬ ‫רק ג׳ ייחודים של אתרוג ולא ד׳‪ .‬חרא‬
‫עץ שטעם עצו ופריו שוה‪ ,‬ואמר אחר‬ ‫ד״טעם עץ ופריו שוה״‪ ,‬שנית ד״הוא דר‬
‫פרי הדר באילנו משנה לשנה‪ ,‬ואמר אחר‬ ‫על האילן משנה לשנה״‪ ,‬ושלישית ד״הוא‬
‫פרי הדר על כל מים‪ .‬עכ״ל‪.‬‬ ‫גדל על כל מים״‪.‬‬
‫ועי׳ בירושלמי בסוכה פ״ג ה״ה )דף יד‬
‫]הנה אף שראינו בכל המקורות הנ״ל‬
‫ע״ב( דאיתא כתיב פרי עץ הדר‬
‫שהוזכרו לגבי אתרוג ג׳ ייחודים‪,‬‬
‫עץ שפריו הדר ועצו הדר אי זה זה זה‬
‫אבל עי׳ בתו״כ בפרשת אמור פרק ט״ז‬
‫אתרוג אין תימר רימונא פריו הדר ואין‬
‫דאיתא פרי עץ את שטעם עצו דומה‬
‫עצו הדר אין חימר חרובה עצו הדר‬
‫לפריו זה אתרוג בן עזאי אומר הדר הדר‬
‫ואין פריו הדר אי זה זה זה אתרוג‪,‬‬
‫באילנו משנה לחברתה‪ .‬הרי דהתם רק‬
‫הדר א״ר לוי שהוא דר באילנו משנה‬
‫הוזכרו ב׳ ייחודים‪ ,‬ולא הוזכר שגדל על‬
‫לחבירתה‪ ,‬אמר רבי תנחומא תירגם עקילס‬
‫כל מים‪ .‬וצ״ע‪ .‬וראיתי ברבנו חננאל‬
‫הדר הידור אילן שהוא גדל על פני‬
‫בסוכה דאיתא וז״ל ת״ר פרי עץ הדר‬
‫המים‪ ,‬תני רשב״י ולקחתם לכם פרי עץ‬
‫עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה‬
‫הדר עץ שפריו הדר ועצו הדר טעם‬
‫אתרוג ואימא פלפלין ללמד שהפלפלין‬
‫פריו כטעם עצו טעם עצו כטעם פריו‬
‫חייבין בערלה ואסיקנא הדר באילנו משנה‬
‫פריו דומה לעצו עצו דומה לפריו ואי‬
‫לשנה הוי אומר זה אתרוג‪ .‬עכ״ל‪ .‬וגם‬
‫זה זה זה אתרוג‪ .‬ולכאורה חזינן מדברי‬
‫בדבריו משמע שרק ב׳ יהודים הוזכרו‬
‫הרשב״י ד״פריו הדר ועצו הדר״ היינו‬
‫לאתרוג‪ ,‬ולא הוזכר ״שגדל על כל מים״‪.‬‬
‫״טעם עצו ופריו שוה״‪ ,‬ואין זה ייחוד‬
‫ושוב מצאתי בדקדוקי סופרים בסוכה שם‬
‫רביעי לאתרוג‪ ,‬וא״כ גם בירושלמי חזינן‬
‫דאיתא וז״ל ובכ״י ב׳ הסדר בן עזאי‬
‫אותם ג׳ ייחודים לאתרוג‪.‬‬
‫אומר כו׳ אלא אידור כו׳ ר׳ אבהו אומר‬
‫כו׳ דבר שדר‪ ,‬ונר׳ שכ״ה ישר דמימרא‬ ‫וגם במדרש חזינן הני ג׳ ייחודים‬
‫דרבי ובן עזאי ברייתא היא ואח״כ מביא‬ ‫לאתרוג‪ ,‬דעי׳ במדרש רבה ויקרא‬
‫מימרא דר׳ אבהו‪ ,‬ובאה״ת לא הביא הא‬ ‫פ״ל פ״ח דאיתא פרי עץ הדר תני ר׳‬
‫דר׳ אכהו כלל והעתיק כן עזאי אומר‬ ‫חייא עץ שטעם עצו ופריו שוה זה‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫קלב‬
‫אבל זהו רק לגירסת הר״ח ודעימי׳‪,‬‬ ‫א ״ת הדר אלא הדר באילנו כד וכ״כ‬
‫דלגירסא דילן עדיין קשה דאפשר דר׳‬ ‫בהקדמת הבית נתן שבכ״י אשר לפניו‬
‫יהודה דורש ״גדל על כל מים״‪[(.‬‬ ‫הגי׳ בן עזאי כד הדר באילנו ר׳ אבהו‬
‫כד אלא הידור וכ״ה בילקוט כ״י פ׳‬
‫יל״ע אי הני ג׳ ייחודים הם ייחודים‬ ‫הנה‬ ‫אמור ובהל׳ הריצ״ג עמוד צ״ה‪ ,‬וכ״ה‬
‫בעלמא במציאות‪ ,‬או האם יש בהני‬ ‫ב״ע אומר הדר באילנו בספרא פ׳ אמור‬
‫ייחודים ״מעלה״ מסויימת‪.‬‬ ‫פ׳ ט״ז ובויקרא רבא פ׳ ל׳ ובפסיקתא‬
‫דרב כהנא ד׳ קפ״ג וכן היה גי׳ התוס׳‬
‫לעיל ל״א ב׳ ד״ה הדר ובחנם הגיה‬
‫יש להעיר דמצינו מקורות שיש‬ ‫הנה‬ ‫המהרש״ל‪ ,‬ונר׳ שכן הי׳ גי׳ הערוך שהביא‬
‫״מעלה״ מסויימת לכל א׳ מהני‬ ‫בערך הדר ר׳ אבהו כד שכן בלשון יוני‪,‬‬
‫ג׳ ייחודים‪.‬‬ ‫והגי׳ העקרית היא בבעל העטור שער‬
‫עץ פרי הדר ב״ע אומר הדר באילנו כו׳‬
‫ייחוד א׳ ‪ -‬״טעם עצו ופריו שרה״‬ ‫ד״א אל תקרי הדר אלא הידור שהוא‬
‫הנה ראינו דהייחוד הראשון שהוזכר‬ ‫ר״ת דבר אחר והסופר טעה וכתב ר״א‬
‫בברייתא היינו שהאתרוג הוא ״טעם‬ ‫ופשט ליה סופר אחר ר׳ אבהו והוסיף‬
‫עצו ופריו שוה״‪ .‬והנה ראינו לעיל דבשעת‬ ‫בו מלת אמר אבל באמת הכל לשון‬
‫בריאת האילנות היתה ״קלקול״‪ ,‬דהנה‬ ‫הברייתא היא‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי להדיא שיש‬
‫כתיב ״ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא‬ ‫צד כמוש״כ בדעת הר״ח שרק ב׳ ייחודים‬
‫עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו‬ ‫הוזכרו בגמ׳‪ ,‬ולא הוזכר ״שגדל על כל‬
‫אשר זרעו בו על הארץ ויהי כן‪ ,‬ותוצא‬ ‫מים״‪) .‬ועי׳ לעיל בדף לא ע״ב דאיתא‬
‫האח דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ‬ ‫אתרוג הישן פסול ורבי יהודה מכשיר‬
‫עשה פרי אשר זרעו בו למינהו וירא‬ ‫וכו׳ ואלא לרבי יהודה הא כתיב הדר‬
‫אלהים כי טוב״‪ .‬וידוע דבציווי כתיב ״עץ‬ ‫ההוא הדר באילנו משנה לשנה‪ ,‬ותמוה‬
‫פרי עושה פרי״ ובעשייה כתיב ״עץ עושה‬ ‫למה פשוט לגמ׳ דר׳ יהודה דורש ״הדר‬
‫פרי״‪ .‬ועיין במדרש רבה בראשית פ״ה‬ ‫באילנו משנה לשנה״ יותר מאידך דרשות‬
‫פ״ט דאיתא ג׳ נכנסו לדין וד׳ יצאו‬ ‫שהוזכרו בסוגיין‪ ,‬ועמדו בזה התוס׳ שם‪.‬‬
‫מחוייבין ואלו הן אדם וחוה ונחש נכנסו‬ ‫ולגירסת הר״ח ודעימי׳ הוא מיושב‪ .‬דאם‬
‫לדין ונתקללה הארץ עמהן שנאמר ארורה‬ ‫דרשינן ״טעם עץ ופריו שוה״ א״כ בפשוטו‬
‫האדמה בעבורך וכו׳ ולמה נתקללה וכו׳‬ ‫הדרשא הוא מ״פרי עץ״ ונשתייר ״הדר״‬
‫שעברה על הצווי שכך אמר לה הקב״ה‬ ‫ללמד דבעינן שהאתרוג יהא ״הדר״ ויפה‪,‬‬
‫תדשא האח דשא וגו׳ מה הפרי נאכל‬ ‫וא״כ יבש פסול‪ ,‬ובע״כ דר׳ יהודה דורש‬
‫אף העץ נאכל והיא לא עשתה כן אלא‬ ‫״הדר באילנו משנה לשנה״‪ ,‬וממילא אין‬
‫ותוצא האח דשא וגו׳ הפרי נאכל והעץ‬ ‫״הדר״ מיותר‪ ,‬ואין מקור לפסול יבש‪,‬‬
‫מלג‬ ‫למינו‬ ‫מאמר יד‬ ‫אתרוג‬
‫עצו ופריו שוה ועלהו לא יבול היינו‬ ‫אינו נאכל‪ .‬וכ״ה גם בירושלמי כלאים‬
‫ההכנה שהקדימו נעשה לנשמע וכו׳‪ ,‬איתא‬ ‫פ״א ה״ז )דף ג ע״ב(‪.‬‬
‫שאילן אחד נשאר שטעם עצו ופריו שוה‬
‫וראינו שרש״י עה״ת שם כתב וז״ל עץ‬
‫וזה האתרוג שהדר הוא לפני קונו‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫פרי שיהא טעם העץ כטעם הפרי‬
‫ועי׳ בס׳ פרדס יוסף בראשית פ״א פי״א‬
‫והיא לא עשתה כן אלא ותוצא האח‬
‫דאיתא וז״ל והנה אתרוג טעם עץ ופריו‬
‫וגר ועץ עושה פרי ולא העץ פרי לפיכך‬
‫שווים כמו שאמרו בסוכה וכו׳ שאתרוג‬
‫כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא‬
‫לא שינה את טעמו ולא חטא‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫על עונה ונתקללה‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי דרש״י‬
‫ועי׳ בס׳ קהלת יצחק דרוש לסוכות דאיתא‬
‫הוסיף ביאור להמדרש‪ ,‬דהציווי לא היה‬
‫וז״ל ושמעתי מהרב המפורסם לתהלה‬
‫רק שיהא הפרי נאכל ושיהא העץ נאכל‬
‫וכו׳ מו״ה יהושע זעליג במהור״ר משה‬
‫בלי שייכות להפרי‪ ,‬אלא הציווי היה דגם‬
‫יהודה מראזנאי מ״מ במינסק‪ ,‬הטעם דלכן‬
‫העץ יהא כמו הפרי‪ ,‬דהיינו שטעם שניהם‬
‫קראו יום ראשון לחשבון עונות דוקא‬
‫יהיו שווים‪.‬‬
‫על מצוה זו משום דאיתא במדרש )ומובא‬
‫גם כן בפירש רש״י ז״ל בפרשת בראשית(‬ ‫והנה לפ״ז אם מבואר בברייתא שהאתרוג‬
‫שאמר הקדוש ברוך הוא שתוציא האח‬ ‫הוא ״טעם עצו ופריו שוה״‪ ,‬א״כ‬
‫עץ פרי שיהיה טעם העץ כטעם הפרי‪,‬‬ ‫מבואר דהאתרוג לא שינה מהציווי הנ״ל‪,‬‬
‫מה הפרי נאכל אף העץ נאכל והיא לא‬ ‫ובאתרוג נתקיים ציווי הקב״ה שיהא‬
‫עשתה כן‪ ,‬אלא ותוצא האח וגו׳ ועץ‬ ‫״עץ פרי״‪.‬‬
‫עושה פרי‪ ,‬הפרי נאכל והעץ אינו נאכל‬
‫];ןיי׳ בתיקוני זהר דף קלד ע״ב דאיתא‬
‫ע״כ‪ ,‬ובמסכת סוכה )דף ל״ה ע״א( איתא‬
‫וזה״ל אתרוג לב באמצעיתא‪ ,‬עקרא‬
‫על ולקחתם לכם פרי עץ הדר‪ ,‬עץ שטעם‬
‫דאילנא וענפוי‪ ,‬ואיהו איבא דאילנא‪ ,‬וביה‬
‫עצו ופריו שוה ע״ש‪ ,‬נמצא דעץ האתרוג‬
‫איהו עץ פרי עושה פרי למינו‪ .‬ע״כ‪ .‬ועי׳‬
‫יצא כצווי הקדוש ברוך הוא בטעם עצו‬
‫בשפת אמת על מס׳ סוכה שם דאיתא‬
‫ופריו שוה ולא שינה‪ ,‬ואמר הרב הנ״ל‬
‫וז״ל גם אפ״ל משום שכן הי׳ הציווי‬
‫דלכן צוה הקדוש ברוך הוא ליקח אתרוג‬
‫בבריאת האילנות שיהי׳ טעם העץ כטעם‬
‫דוקא‪ ,‬ולא פרי מעץ אחר‪ ,‬משום דהוא‬
‫הפרי לכן פרי זו היא הדר‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳‬
‫לא שינה מצווי הקדוש ברוך הוא‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬
‫באמרי אמת לפרשת בראשית דאיתא וז״ל‬
‫הנה לפ״ז חזינן ד״טעם עצו ופריו שווה״‬ ‫תדשא האח דשא וגו׳ עץ פרי עושה‬
‫הוא מעלה מיוחדת שיש באתרוג‪,‬‬ ‫פרי למינו‪ ,‬איתא במדרש שהארץ עברה‬
‫ואינו סתם מציאות הקיימת באתרוג‪.‬‬ ‫על הציווי שכך א״ל הקב״ה וכו׳ ומה‬
‫הפרי נאכל אף העץ נאכל והיא לא עשתה‬
‫לעיל שראינו תוספת ביאור‬ ‫);‪p'j‬‬ ‫כן וכו׳‪ ,‬לפיכך כשנתקלל האדם על עוונו‬
‫בה״מעלה״ ד״טעם עץ ופריו‬ ‫נתקללה גם היא וכו׳‪ ,‬וזה עץ פרי שטעם‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫קלד‬
‫בעץ עצמו‪ ,‬וזהו השורש לעבודת האדם‬ ‫שווה״ ע״ם דברי הס׳ אפיקי מים לסוכות‬
‫עץ השדה אשר מה״ט אין לו שום טעם‬ ‫עמ׳ ק״א וז״ל שכאן הושרש בעולם‬
‫וקיום המצות בדרך כלל אינו אלא בגלל‬ ‫בחינת העלם כבודו ית׳ בדרך שמתאפשרת‬
‫שאנו מחוייבים בהם‪ .‬עכ״ל‪ .‬דלפ״ז מבואר‬ ‫בחירה‪ ,‬דהנה ודאי כל העשרה מאמרות‬
‫דהאתרוג‪ ,‬שהוא פרי דנשאר במצב דטעם‬ ‫שבהם נברא העולם פעלו מציאות גמורה‬
‫עץ ופריו שוה‪ ,‬מסמל ״הרגשת גן עדן‬ ‫כמו שיצא מפיו ית׳ כביכול וכו׳ אלא‬
‫בהאי עלמא״‪ ,‬דהיינו השראת השכינה‪.‬‬ ‫רכל זה בעולמות שהם למעלה מעולם‬
‫התחתון‪ ,‬אבל כשנשתלשל להיות מציאות‬
‫]הנה ראינו שיש ייחוד לאתרוג דטעם‬ ‫של עולם המעשה הוכרח להעלם ולהסתלק‬
‫עצו ופריו שווים‪ .‬והנה אפשר‬ ‫הארת הדיבור עצמו כמות שהוא כדי‬
‫דהדברים תלויים במחלוקת המפרשים‪,‬‬ ‫שיתקיים עולם המעשה כמציאות בפנ״ע‬
‫דעי׳ בריטב״א בסוכה שם דאיתא וז״ל‬ ‫ועי״ז ניתנה האפשרות לבחור מדעת‬
‫ת״ר פרי עץ הדר עץ שטעם עציו ופריו‬ ‫עצמינו בין טוב לרע‪ ,‬שהרי אילו היינו‬
‫שוה הוי אומר זה אתרוג ופרכינן ואימא‬ ‫מרגישים הטעם הגדול של השגת אור‬
‫פלפלין פי׳ והא ודאי קים לן דהדר היינו‬ ‫מציאות האמיתית כמות שהיא במקורו‬
‫אתרוג ולא היו מסופקין בדבר שנעשה‬ ‫העליון לא היה יתכן כלל לבחור ברע‪.‬‬
‫מימות משה אבל לפי שאמר הכתוב פרי‬ ‫והנה מקום העבודה לעומת מקום קבלת‬
‫עץ‪ ,‬ולא אמר הדר לבדו‪ ,‬שהוא שם‬ ‫השכר הוא כנגד העץ ופירותיה אשר‬
‫האתרוג‪ ,‬ללמדנו שהדר הזה הוא האתרוג‬ ‫האדם נברא בצורת עץ וחובתו להצמיח‬
‫שפריו ועצו שוה‪ ,‬ושזה סימן והוכחה‬ ‫פירות‪ .‬לפ״ז ענין עץ פרי עושה פרי‬
‫גמורה שהוא שם אתרוג‪ ,‬אקשינן דודאי‬ ‫שטעם העץ ופריו שוה הוא שנועם‬
‫הא מיהא ליכא למשמע מינה‪ ,‬דאימא‬ ‫מתיקותו של השכר שהוא הפרי מורגש‬
‫היינו פלפלין‪ ,‬ונמצא שאין הוכחה בכתוב‬ ‫גם במקום העבודה שהוא בחינת העץ‬
‫שזה אתרוג הוא‪ ,‬אלא שקבלנו כן מפי‬ ‫שמצמיח הפירות‪ ,‬ומעתה אילו היה האח‬
‫השמועה‪ ,‬ופרקינן דודאי הוכחה גמורה‬ ‫מציית לדיבורו ית׳ והיינו טועמים את‬
‫היא‪ ,‬דפלפלין ליכא למימר‪ ,‬דפרי א׳ אמר‬ ‫הטעם הנפלא של גן עדן בתוך המהלך‬
‫רחמנא ואין לך לומר אלא שהוא אתרוג‪,‬‬ ‫שמביא אל התכלית הזאת לא היה שום‬
‫וכן הא דאמרינן זה הדר‪ ,‬עד שיבאו‬ ‫אפשרות של הסתר פנים והאמת היתה‬
‫קטנים גדולים קיימין ואמרינן נמי הדר‬ ‫ברורה לפנינו מבלי היכי תמצא של טעות‬
‫באילנו משנה לשנה‪ ,‬לא שיהא זה הוכחה‬ ‫וסטייה לצדדין וכל ענין הבחירה היה‬
‫גמודה שהוא אתדוג שהדבה אילנות אחדים‬ ‫בטל‪ ,‬ולכן כדי שיתקיים עוה״ז עם המהלך‬
‫יש שהם כך אלא שהקבלה העידה לנו‬ ‫הגדול של עבודה‪ ,‬הרי העץ לא עשתה‬
‫שהדר זה אתרוג‪ ,‬ואתרוג לשון חמדה‬ ‫כן וחלה בזה תורת ניתוק בין המהלך‬
‫וריגוג ובשם התואר בא הלשון להעיד‬ ‫והתכלית וממילא טעם הפרי אינו מורגש‬
‫הלה‬ ‫למינו‬ ‫מאמר יד‬
‫דהבבלי אזיל לטעמי׳‪ ,‬דמבואר בסוגיא‬
‫במס׳ ר״ה דף יא ע״א דהבבלי אינו סובר‬
‫דהעצים שינו ממאמרו של הקב״ה בשעת‬
‫בריאתם‪ ,‬וא״כ אין לאתרוג ייחוד שלא‬
‫שינה‪ ,‬אבל לפי המדרש והירושלמי‬
‫הסוברים דשאר אילנות שינו‪ ,‬שפיר י״ל‬
‫דאתרוג לבדו הוי טעם עץ ופריו שווים‪,‬‬
‫ויש באמת מקום לומר דדברי הבבלי‬
‫לענין פלפלין הם תלויים במחלוקת‪ ,‬דעי׳‬
‫בערוך לנר על מס׳ סוכה שם דאיתא‬
‫וז״ל ק״ל הא דרשה זו צריך למה דדרשינן‬
‫מיני׳ )ריש ערלה( דהנוטע לסייג ולקורות‬
‫פטור מן הערלה וע״ש ברמב״ם ובר״ש‬
‫שהביאו הירושלמי דדרש כן מדכתיב עץ‬
‫מאכל וכן הוא בת״כ ולכן נלענ״ד דר״מ‬
‫באמת פליג אדרשה דשם וסובר דנוטע‬
‫לסייג ולקורות לא פטור מערלה וכן אפכא‬
‫התנא דשם לא ס״ל דרשה דר״מ ובזה‬
‫נלענ״ד ליישב דעת רבינו האי גאון והרי״ף‬
‫והרמב״ם שפסקו רעל פלפל דרטיבתא‬
‫מברך בורא פרי האדמה והרא״ש בברכות‬
‫)דף ל״ו( הקשה עליהם שהרי שם מקשה‬
‫מהא דר״מ למ״ד רעל פלפל לא מברך‬
‫כלל ומשני הא ברטיבתא הא ביבשתא‬
‫משמע רעל רטיבתא מברך פרי העץ‬
‫מדחייב בערלה וכ״כ הרשב״א בחידושיו‬
‫וכן השיג הראב״ד ועיין בשו״ת הרשב״א‬
‫)סי׳ ת׳( שנדחק ליישב ע״ש אבל לפי‬
‫דברינו א״ש דבשלמא למ״ד דלא מברך‬
‫כלל מדאינו ראוי לאכילה פריך שפיר‬
‫מהא דר״מ דמרבה פלפלין מעץ מאכל‬
‫אלמא דחשיב אוכל ומשני הא ברטיבתא‬
‫הא ביבשתא ומזה ידענו דרטיבא אוכל‬
‫הוא אמנם מדמצריך ר״מ דרשה דעץ‬
‫אתרוג‬
‫על סימניו‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי מבואר בריטב״א‬
‫ד״טעם עץ ופריו שוה״ הוא הוכחה גמורה‬
‫שהוא אתרוג‪ ,‬ומבואר שאין פירות אחרות‬
‫שטעם עץ ופריו שוה‪ .‬וכן מדוייק בחזו״א‬
‫כלאים סי׳ ג׳ ס״ק ד‪ .‬וזה א״ש עם‬
‫הנתבאר‪ .‬אבל עי׳ במאירי בסוכה שם‬
‫שכתב וז״ל אע״פ שבתורה לא הוזכר‬
‫אתרוג בפירוש וכו׳ פירשו בו דרך רמז‬
‫פרי עץ עץ שטעם עצו ופריו שוה‪ ,‬ואף‬
‫על פי שבפלפלין טעם עצם ופרים שוה‬
‫בזו אי אפשר ולשון הגמרא בזה לינקוט‬
‫חרא לא מינכרא מילתא לנקוט תרי ותלת‬
‫פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה‪,‬‬
‫ואף על פי שאפשר באחרים שטעם עצם‬
‫ופרים שוה ושאפשר באחד אינם ממין‬
‫מובחר כאתרוג‪ .‬עכ״ל‪ .‬ולפי המאירי לכאו׳‬
‫חזינן שאין טעם עץ ופריו שווה ענין‬
‫מיוחד לאתרוג‪ .‬והנה אף להריטב״א‬
‫והחזו״א לכאו׳ קשה דהרי מבואר במס׳‬
‫סוכה שם להדיא דגם פלפלין הוי טעם‬
‫עצו ופריו שווים‪ ,‬ורק ידעי׳ דאין זה פרי‬
‫עץ הדר האמור בתורה משום ד״לא מינכר‬
‫לקיחתה״‪ .‬ועי׳ בס׳ אפיקי מים שם שביאר‬
‫דבאתרוג טעם העץ הוא כטעם פרי‪ ,‬אבל‬
‫בפלפלין‪ ,‬להיפך טעם הפרי הוא כטעם‬
‫עץ משום שרק אתרוג הוא מיוחד שקיים‬
‫בו המצב ד״עץ פרי״ אבל פלפלין הוא‬
‫להיפך מזה‪ ,‬וזה מה שגורם שלא מינכר‬
‫לקיחתה דמיד הוא לוקח טעם העץ ושוב‬
‫אינו נתגדל דפלפלין שייך ל״חם״ ששקוע‬
‫בתאוות עוה״ז ואינו ממתין‪ .‬עיי״ש‪ .‬אבל‬
‫לענ״ד זה הוא דוחק מאד בלשון הסוגיא‪.‬‬
‫עוד י״ל דהבבלי אינו סובר שיש לאתרוג‬
‫לבדו ייחוד דטעם עצו ופריו שווה משום‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫קלו‬
‫הקשה ר״ת שהרי אנו רואים שגדל כשאר‬ ‫מאכל דפלפלין חייב בערלה והיינו מדס״ד‬
‫אילנות ומפרש דתפוח היינו אתרוג וריח‬ ‫רלא אקרי עץ אלא ירק כמו שפי׳ רש״י‬
‫אפך כתפוחים מתרגמינן כריחא דאתרוגא‬ ‫ולדידן דפסקינן דהנוטע לסייג ולקורות‬
‫ואתרוג פריו קודם לעליו שדר באילן‬ ‫פטור ליכא דרשה דחייב בערלה ושנקרא‬
‫משנה לשנה ואחר שנה נושרין עליו של‬ ‫עץ מדמצרכינן עץ מאכל לדרשה דלסייג‬
‫אשתקד ובאין עלין אחרים הוי פריו קודם‬ ‫ולקורות ממילא נשאר הסברא דפלפל‬
‫לאותם עלים‪ .‬עכ״ל‪.‬‬ ‫רטיבא אף שאוכל הוא מכ״מ אינו פרי‬
‫העץ רק פרי האדמה כירק וא״ש פסק‬
‫הרי דהאי ייחוד ד״דר על האילן משנה‬ ‫הרי״ף והרמב״ם ולכן השמיטו ג״כ דפלפל‬
‫לשנה״ הוא דומה ל״אמירת נעשה‬ ‫חייב בערלה‪ .‬עכ״ל‪ .‬וא״כ אידך שיטות‬
‫ונשמע״‪ ,‬שזהו בודאי מעלה גדולה‪ ,‬וא״כ‬ ‫יכולות לסבור דפלפלין הוא ירק‪ ,‬ולא‬
‫משמע ד״דר על האילן משנה לשנה״‬ ‫פרי האילן‪ ,‬וא״כ לעולם אתרוג הוא‬
‫הוא מעלה מיוחדת שיש באתרוג‪ ,‬ואינו‬ ‫היחיד מפרי האילן דטעם עצו ופריו שוה‪.‬‬
‫סתם מציאות הקיימת באתרוג‪.‬‬ ‫)עוד יש להעיר דיש מקום לומר דדברי‬
‫הבבלי הנ״ל בענין פלפלין אינן מוסכמים‪,‬‬
‫ויש להוסיף ביאור בה״מעלה״ ד״דר על‬
‫דהנה בגמ׳ מבואר דהדברים בענין פלפלין‬
‫האילן משנה לשנה״ ע״פ מה שראיתי‬
‫קשור להא ד״אין ארץ ישראל חסרה כלום‬
‫בספר זמן שמחתינו וז״ל במדרש ויק״ר‬
‫שנאמר לא תחסר כל בה״‪ ,‬אבל עי׳‬
‫יח‪:‬ד תני ר׳ שמעון בן יוחאי בשעה‬
‫במדרש רבה קהלת פ״ב פ״ח ובמדרש‬
‫שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו כל‬
‫תנחומא קדושים פרק י׳ דמבואר דפלפלין‬
‫אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע באותה שעה‬
‫מיוחדים לכוש‪ ,‬ורק שלמה ידע איך ליטע‬
‫לא היה בהן זב ומצורע ולא חיגרין ולא‬
‫פלפלין ב א^ ישראל‪ .‬וא״כ אפשר שיש‬
‫סומים ולא אילמים ולא חרשים ולא‬
‫בהאי ענין מחלוקת‪ (.‬וצע״ע בזה‪[.‬‬
‫שוטים על אותה שעה הוא אומר כולך‬
‫יפה רעיתי ומום אין בך‪ ,‬וכיון שחטאו‬
‫לא עברו ימים קלים עד שנמצאו בהן‬ ‫ייהוד כ׳ ‪ -‬דר על האילן משנה לשנה‬
‫זבין ומצורעים‪ ,‬והנה לשון המדרש הוא‬ ‫הנה ראינו דהייחוד השני שהוזכר‬
‫בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו‬ ‫בברייתא היינו שהאתרוג הוא ״דר‬
‫כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע‪ ,‬ומבואר‬ ‫על אילנו משנה לשנה״‪ .‬והנה עיין במסכת‬
‫דענין זה שהביא רש״י בע״ז דבשעה‬ ‫שבת דף פח ע״א דאיתא אמר רבי חמא‬
‫שעמדו על הר סיני ונתקנו מכל מום‬ ‫ברבי חנינא מאי דכתיב כתפוח בעצי‬
‫פסקה זוהמתן היינו בשעה שאמרו נעשה‬ ‫היער וגו׳ למה נמשלו ישראל לתפוח‬
‫ונשמע ומבואר דהתקון של פסקה זוהמתן‬ ‫לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו‬
‫לא היה בשעת מתן תורה גופא אלא‬ ‫אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע‪ .‬ועיי״ש‬
‫קודם בשעה שהקדימו נעשה לנשמע‬ ‫בתוס׳ דאיתא וז״ל פריו קודם לעליו‬
‫הלז‬ ‫למינו‬ ‫מאמר יד‬
‫דהיינו קבלת המעשה בלי לבוחנו מקודם‬
‫בחשבון של תועלת והפסד והוא פריקת‬
‫עול החשבונות הרבים אשר חשבו בני‬
‫האדם ובזה טמון שורש התיקון שנתקנו‬
‫ישראל מזוהמת חטאו של אדם הראשון‬
‫שבאה מתוך מהלך של חשבונות רבים‪.‬‬
‫בביאור ענין זה דיעויין בלשון רש״י‬
‫ון‪J‬י*יץ בהמשך סוגית הגמ׳ בשבת שם‬
‫ההוא צדוקי דחזייא לרבא דקא‬
‫מעיין בשמעתא ויתבא אצבעתא דידיה‬
‫תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען‬
‫אצבעתיה דמא א״ל עמא פזיזא דקדמיתו‬
‫פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו‬
‫קיימיתו‪ ,‬ברישא איבעיא לכו למשמע אי‬
‫מציתו קבליתו ואי לא לא קבילתו‪ ,‬א״ל‬
‫אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת‬
‫ישרים תנחם‪ ,‬הנך אינשי דסגן בעלילותא‬
‫כתיב בהו וסלף בוגדים ישרם‪ ,‬ומבואר‬
‫בזה דהמהלך של הקדמת נעשה ונשמע‬
‫הוא במהלך של ״ישר״ שהרי זו היתה‬
‫תשובתו של רבא לההוא צדוקי אנן דסגינן‬
‫בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם‪,‬‬
‫והיינו דדרך זו של הקדמת נעשה לנשמע‬
‫היא דרך של תומת ״ישרים״ והענין צ״ב‬
‫למה הדגיש רבא את ענין הישרות בהקדמת‬
‫הנעשה לנשמע‪ ,‬ולהמבואר הדברים‬
‫מבוארים היטב שהרי נתבאר דהקדמת‬
‫נעשה לנשמע היינו הדרך שבה נברא‬
‫אדם הראשון קודם החטא שהאלקים עשה‬
‫את האדם ישר והקדמת נעשה לנשמע‬
‫היא פריקת עול החשבונות הרבים אשר‬
‫חשבו בני האדם והעמדת כנסת ישראל‬
‫בדרגה של ״ישר כמו שעשאו אלקים״‬
‫ולכן ההליכה בדרך זו היא בגדר תומת‬
‫אתרוג‬
‫ולפי״ז מבואר‪ ,‬דשורש התיקון שנתקנו‬
‫ישראל מחטאו של ארם הראשון בשעה‬
‫שעמדו על הר סיני היה במה שהקדימו‬
‫נעשה לנשמע וצ״ב בתוכן הענין דנתקנו‬
‫ישראל בהקדמת נעשה לנשמע שפסקה‬
‫מהם זוהמת חטא אדם הראשון ונראה‬
‫בקהלת ז‪:‬כט בביאור הפסוק אשר עשה‬
‫האלקים את האדם ישר והמה בקשו‬
‫חשבונות רבים‪ ,‬אשר עשה הקב״ה את‬
‫אדם הראשון ישר והמה משנזדווגה לו‬
‫חוה אשתו ונעשו שנים ונקראו המה‪,‬‬
‫בקשו חשבונות רבים מזימות ומחשבות‬
‫של חטא כך נדרש במדרש‪ ,‬ומבואר מזה‬
‫דשורש חטאו של אדם הראשון הוא‬
‫במה שלא הלך ישר כמו שעשאו אלקים‬
‫אלא הלך בדרך של חשבונות רבים‬
‫דהיינו חשבונות של מזימות ומחשבות‬
‫המביאים לידי חטא‪ ,‬וענין זה מבואר‬
‫וכר בדברי הנפש החיים וכו׳ שכתב‬
‫בתוך דבריו וזה שאמר בקהלת אשר‬
‫עשה את האדם ישר כנ״ל והמה בחטאם‬
‫בקשו חשבונות רבים ולפי״ז מבואר היטב‬
‫טעמא דמלתא דשורש התיקון של ישראל‬
‫מזוהמת חטא אדם הראשון היה במה‬
‫שהקדימו נעשה לנשמע‪ ,‬רזה עיקר המעלה‬
‫של הקדמת נעשה לנשמע שהפקיעו‬
‫ישראל עצמם מדרך של חשבונות רבים‬
‫דהקדמת נעשה לנשמע היינו ללכת בדרך‬
‫ה׳ בלי שום חשבון ומחשבה של תועלת‬
‫עצמית דבמהלך של חשבונות רבים אין‬
‫דרך של עשיה בלי שמיעה שצריך קודם‬
‫עשיה לשמוע ולראות אם הדבר לפי‬
‫כתו ולפי תועלתו והקדמת הנעשה לנשמע‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫קלח‬
‫האדם בדברים החומריים היתה נפשו‬ ‫ישרים תנחם‪ ,‬שהיא במהלך של והלך‬
‫דביקה בעניני ה׳ ולא היה בוחר בדברים‬ ‫ישר כמו שעשאו אלקים‪ ,‬ומדוקדק לפי״ז‬
‫ערבים ומתוקים לפי שעה כי כל הנעשה‬ ‫גם הא דנקט הש״ס לישנא דקרא דתומת‬
‫לבעל התאוה אחר רוב השתדלות בענין‬ ‫ישרים תנחם‪ ,‬דמבואר דהישרות שייך‬
‫רע נעשה לתמימי דרך בענין טוב בלי‬ ‫למהלך של תמימות שזה לשון תומת‪,‬‬
‫עמל ואון אבל העליונים שאינם חומריים‬ ‫ונקדים לזה דברי הגאון בעל נתיה״מ‬
‫אין מזיק להם ידיעת טוב ורע ומבואר‬ ‫בספר נחלת יעקב במסכת שבת שם וזה‬
‫דמהלך של חטא עץ הדעת טוב ורע הוא‬ ‫שאמר להם המין שהיה לכם לשמוע‬
‫ההיפך ממרת התמימות‪ ,‬וכל המהלך של‬ ‫מעיקרא העונשין הגדולים הניתנין למי‬
‫תמימות הוא הפקעה מידיעת טוב ורע‪,‬‬ ‫שעובר אולי לא מציתו לקבל מחמת יראת‬
‫ולפי״ז כיון שנתבאר דהמהלך של הקדמת‬ ‫העונש הגדול ולזה השיב דאגן דסגינן‬
‫נעשה לנשמע הוא התיקון לזוהמת חטא‬ ‫בשלימותא כלומר שאנחנו בוטחים בה׳‬
‫אדם הראשון הרי התיקון צריך להיות‬ ‫בלי לחקור אחר עתידות וטעמים וזהו‬
‫במהלך של תמימות שהוא ההפקעה‬ ‫הנקרא תם כלומר שאינו חוקר אחר מצות‬
‫מידיעת טוב ורע ולכן הקדמת הנעשה‬ ‫השם וסומך על רחמי וחסדי ה׳ יתברך‬
‫לנשמע שהוא התיקון על זוהמת חטא‬ ‫אשר דרכו רק להיטיב ואף שאינו משיג‬
‫אדם הראשון בא במהלך של תמימות‬ ‫הטוב שמחמת זה נקרא תם כי תם נאמר‬
‫שהוא ההפקעה מעול החשבונות הרבים‬ ‫על אינו משיג כדכתיב תם אני לא אדע‪,‬‬
‫ולכן באה הגדרת התקון דהקדמת נעשה‬ ‫ולזה אמר קרא תומת ישרים תנחם‪,‬‬
‫לנשמע ״תומת ישרים תנחם״‪.‬‬ ‫ומבואר רזה הוא המהלך של תמימות‬
‫ללכת במהלך של ישרות בלא חשבונות‪,‬‬
‫וזה גם הביאור במה שנדמו ישראל‬
‫וכלשון בעל הנתיה״מ שאנחנו בוטחים‬
‫לאתרוג כשהקדימו נעשה לנשמע‬
‫בה׳ בלי לחקור אחר עתידות וטעמים‪,‬‬
‫כמו שאתרוג פריו קודם לעליו דהנה‬
‫והיינו שלא לילך אחר החשבונות הרבים‬
‫יעויין בספר מעלות התורה להחסיר ר׳‬
‫של העתידות והטעמים‪ ,‬ולכן הדרך של‬
‫אברהם אחי הגר״א אבל יובן מה שדרשו‬
‫הלך ישר כמו שעשאו אלקים הוא דרך‬
‫חז״ל ועלהו לא יבול אפילו שיחת חולין‬
‫של תמימות ולכל נקט להאי קרא דתומת‬
‫של תלמידי חכמים צריכים לימוד‪,‬‬
‫ישרים תנחם‪.‬‬
‫ולכאורה מאי תלמודא ונראה שידוע‬
‫שהאדם נמשל לעץ כמו שנאמר כי האדם‬ ‫ועיק באדרת אליהו בראשית ב‪:‬ט ועץ‬
‫עץ השדה‪ ,‬והדיבור שלו הוא הפרי ולכן‬ ‫הדעת טוב ורע כי ידיעת הטוב‬
‫נקרא ניב שפתים מלשון תנובת שדה כי‬ ‫ורע הוא רע מאד כי מה שהאדם תם‬
‫זה הוא עיקר חיות האדם כדמתרגמינן‬ ‫יותר הוא יותר מעולה כמו שאמר הכתוב‬
‫ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא‪ ,‬וכל‬ ‫אשרי תמימי דרך‪ ,‬וכן נח ויעקב ואיוב‬
‫זה כשהאדם מדבר בתורה אבל אם הדיבור‬ ‫נתעלו במרת תמימותם כי לולא דביקות‬
‫מלט‬ ‫למינו‬ ‫מאמר יד‬
‫אלא עיקר המעלה הוא ״פריו קודם לעלו״‪,‬‬
‫דהיינו שהפדי גודל בלי שמירת העלים‪.‬‬
‫וי״ל שיש לאתרוג מעלה מיוחדת בזה‪,‬‬
‫דשאד פירות אף אם דרים על האילן‬
‫משנה לשנה ולית להו השמידה של‬
‫העלים‪ ,‬עדיין יש להו שמירה אחרת משום‬
‫שיש להו קליפה‪ ,‬אבל לית לאתרוג שום‬
‫שומר‪ ,‬דלית ליה העלים וגם לית ליה‬
‫קליפה‪ ,‬דידוע דהכפו״ת במס׳ סוכה שם‬
‫ביאר דעיקר פריו של הלימון והנרנג״ה‬
‫)ועד״ז בשאר פירות( הוא מה שבתוכו‪,‬‬
‫והוא מרובה על קליפתו‪ ,‬אבל אתרוג מה‬
‫שבתוכו הוא מועט וזה לא נחשב לפרי‬
‫ועיקר פריו היא קליפתו‪ .‬וא״כ לית לאתרוג‬
‫קליפה ושומר לשמור על עיקר פריו‪,‬‬
‫דמה שבחוץ הוא עיקר הפרי‪ ,‬ולכן אתרוג‬
‫במיוחד מסמל המעלה דדר על האילן‬
‫משנה לשנה‪ .‬אבל צע״ע בדעת הריטב״א‪[.‬‬
‫עבורו השומר שישמור את גדילתו דהיינו‬
‫העלין‪ ,‬ובזה נתדמו ישראל לאתרוג שקבלו‬
‫ייחוד ג׳ ‪ -‬גדל על כל מים‬
‫הנה ראינו דהייחוד השלישי שהוזכר‬
‫בברייתא היינו שהאתרוג הוא ״גדל‬
‫על כל מים״‪ .‬והנה יש מקורות שיש‬
‫״עניינים מיוחדים״ בהא דאתדוג גדל על‬
‫כל מים‪ ,‬דהנה העירוני דבזוה״ק )ח״ב‬
‫דף קכא ע״א( איתא וזה״ל אבל שאר‬
‫עמא אחד לקיטתו מן גלותא עשורו‬
‫אינון צדיקים דאתמר בהון )ויקדא כג‬
‫מ( ולקחתם לכם ביום הדאשון פדי עץ‬
‫הדד הדר בעובדיהון דאחידאן במאדי‬
‫תורה ומצות‪ ,‬אחר לקיטה אזלין‪ ,‬לגבייהו‬
‫)ד״א ולגבי זרעים דתבואה‪ ,‬ואחר חנטה‬
‫אזלינן לגבייהו( כאילן‪ ,‬ובגין דא אוקמוה‬
‫במסכת קדושין‪ ,‬קמ״ל דאתרוג כירק‪ ,‬מה‬
‫אתרוג‬
‫בעניני עולם הזה הוא כמו העלין שהם‬
‫שומרים הפרי כך הדיבור בעניני עולם‬
‫הזה הם לחיזוק וקיום הגוף בעבודת‬
‫הבורא ית״ש‪.‬‬
‫ומבואר בדבריו דענינם של העלין כלפי‬
‫הפרי‪ ,‬הוא שמירת הפרי‪ ,‬דהעלין‬
‫הם השומרים את הפרי‪ ,‬ובזה יובן‬
‫ההשוואה בהקדמת פדיו לעליו להקדמת‬
‫נעשה לנשמע‪ ,‬כי כל האילנות טבע גדילתן‬
‫כפי שחקק הבודא בטבען הוא שקודם‬
‫מוכן להם השומר שישמור עליהם דהיינו‬
‫העלים ורק אח״כ גדל הפרי בעצמו וזה‬
‫בחשבון נאמן שיהיה מוכן להם שומר‬
‫לשמוד עליהם בעת גדילתן‪ ,‬אולם גדילת‬
‫האתדוג היא בלי חשבון כלל במהלך של‬
‫פדיו קודם לעליו והיינו שגדילתו לעשות‬
‫דצון קונו בלי חשבון שעדיין לא הוכן‬
‫על עצמם לעשות ציווי ה׳ בלי כל‬
‫חשבונות ומחשבות לשמוע אם יכולים‬
‫לקבל על עצמם כל מצות התורה‪ .‬עכה״ד‪.‬‬
‫]הנה דאינו שיש ייחוד לאתרוג דדר על‬
‫אילנו משנה לשנה‪ .‬ולכאורה יש‬
‫להעיר דראינו דמבואר בריטב״א בסוכה‬
‫שם דהדר באילנו משנה לשנה‪ ,‬אינו‬
‫הוכחה גמורה שהוא אתרוג שהרבה אילנות‬
‫אחרים יש שהם כך אלא שהקבלה העידה‬
‫לנו שהדר זה אתרוג‪ ,‬וא״כ איך הוי זה‬
‫ייחוד לאתדוג‪ .‬ועי׳ גם בחזו״א כלאים‬
‫סי׳ ג׳ ס״ק ז׳‪ .‬ולפי הנתבאר אפשר שיש‬
‫ליישב זה קצת‪ ,‬דאין עיקר המעלה זה‬
‫שהאתרוג דד על האילן משנה לשנה‪,‬‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬
‫מוציאים פירותיהם אלא ע״י מים זכרים‬
‫חוץ מן האתרוג‪ ,‬והטעם שהוא המובחר‬
‫שבפירות שנאכל כולו ועם כל זה אינו‬
‫מתגאה כשאר פירות אילנות‪ ,‬וזה גדל‬
‫על כל מים בין זכרים ובין נקיבות‪,‬‬
‫אמנם החטה להיות שהקל יתברך נתן‬
‫בו סגולת המזון והיא חשובה יותר מן‬
‫הפירות דימוה במעלתה לפירות האילן‬
‫ואין מוציאה פירותיה אלא ע״י מים‬
‫זכרים לבד‪ ,‬ולכן תמצא שנה שיהיה‬
‫בו רבוי גשמים ואינה מוציאה ריבוי‬
‫תבואה‪ ,‬ויש שנה שיש מיעוט גשמים‬
‫ומוציאה ריבוי תבואה מפני שהדבר‬
‫תלוי במים זכרים‪] .‬ועי׳ גם בס׳ חסד‬
‫לאברהם מעין ז׳ נהר ז׳ דאיתא כהני‬
‫דברים‪ ,‬ועיי״ש עוד דאיתא וז״ל ודע‬
‫שהכ״ט מיני אילנות והחיטה אינם‬
‫מוציאים פירות אלא על ידי אחד מאלו‬
‫הג׳ מיני מים זכרים‪ ,‬והאתרוג גדל‬
‫אפילו במים שאובים‪ ,‬וזה שאמרו רז״ל‬
‫אתרוג גדל על כל מים ולזה הוא שוה‬
‫לירק לענין המעשר מצד שפלותו‪ ,‬ולזה‬
‫נקרא פרי עץ הדר כי שפלותו הוא‬
‫הידרו‪ ,‬שאין חשוב והדור לפניו יתברך‬
‫אלא למי שהוא שפל‪ .‬עכה״ל‪[.‬‬
‫יוציא הפירות מטעם הנזכר‪ ,‬חוץ מן‬
‫)הרי דהאתרוג מורה על שפלות‪ ,‬וזה‬
‫מתאים עם המבואר בהרבה‬
‫אתרוג‬ ‫קט‬
‫ירק דרכו ליגדל על כל מים‪ ,‬ובשעת‬
‫לקיטתו עשורו‪ ,‬אוף אתרוג נמי דרכו‬
‫ליגדל וכר‪ ,‬ומסטרא דחכמה אין מים‬
‫אלא תורה‪ ,‬ובאתר אחרא לעילא‪ ,‬והא‬
‫דתנן אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים‪,‬‬
‫הא אתרוג אחיד תרין סטרין‪ .‬ואתרוג‬
‫איהו דיוקנא דלבא‪ ,‬דאחיד לעילא ואחיד‬
‫לתתא‪ ,‬אחיד לעילא הלב רואה‪ ,‬אחיד‬
‫לתתא בדעת‪ ,‬כמה דאוקמוה הלב יודע‪,‬‬
‫דעת איהי אילנא‪ ,‬תורה איבא דיליה‪,‬‬
‫עיינין דאינון פקודין דבהון הלב רואה‪.‬‬
‫עכה״לז‪.‬‬
‫ועיין בילקוט ראובני על התורה פרשת‬
‫בראשית אות קס״ו דאיתא וז״ל‬
‫פירות האדמה הם נ״ה כמנין האדמ״ה‬
‫והשאר אינם ראויים לאכילה‪ ,‬ולהיות‬
‫פירות האדמה שהם שפלים ר״ל שאינם‬
‫מתגאים לזה הם מוציאים פירות וגדילים‬
‫על כל מים‪ .‬והענין דע שכל מה שברא‬
‫הקב״ה זכר ונקבה בראם‪ ,‬אפי׳ המים‬
‫יש בהם זכר ונקבה כשנבראו וברא‬
‫רקיע להבדיל בין מים זכרים לנקבות‪,‬‬
‫ודע כי כל פירות האדמה אינם צריכים‬
‫למים זכרים אלא אפי׳ ע״י מים הנקבות‬
‫החטה מן הטעם שיתבאר‪ ,‬אמנם כל‬
‫פירות האילן הן בעלי גאוה אינם‬

‫ז‪ .‬הנה מבואר בלשון הזוה״ק הנ״ל דהענין דאחר לקיטתו עישורו הוא ענין מיוחד‪ .‬והנה‬
‫אפשר שיש מזה נפק״מ לדינא‪ ,‬דהנה יל״ע מהו הדין באתרוג המורכב לענין מעשר‪,‬‬
‫האם אזלינן בתר לקיטה כאתרוג או בתר חנטה כאידך פרי‪ .‬ולפי הנתבאר דליזיל בתר‬
‫לקיטה הוא ענין מיוחד באתרוג אפשר די״ל דבאתרוג המורכב אפילו מצד האתרוג יש‬
‫ליזיל בתר חנטה‪ ,‬רכל הייחוד דאתרוג ליזיל בתר לקיטה הוא משום שהאתרוג מופקע‬
‫מחטא‪ ,‬אבל אתרוג המורכב ששייך לחטא אין ליזיל בו בתר לקיטה‪ .‬וצ״ע בזה לדינא‪.‬‬
‫ממא‬ ‫למינו‬ ‫מאמר יד‬ ‫אתרוג‬
‫כל מים״ הוא מעלה מיוחדת שיש באתרוג‪,‬‬ ‫מפרשים ד״אתרג״ הוא נוטריקון ל״אל‬
‫ואינו סתם מציאות הקיימת באתרוג‪.‬‬ ‫תבואני רגל גאוה״ח‪(.‬‬
‫ראינו שיש ייחוד לאתרוג דגדל‬ ‫]הנה‬ ‫הרי שיש ״עניינים מיוחדים״ בהא דאתרוג‬
‫על כל מים‪ .‬ולכאורה יש להעיר‬ ‫גדל על כל מים‪ ,‬וחזינן ד״גדל על‬

‫ח‪ .‬הנה יש הנהגה של גדולי עולם לקחת הרבה אתרוגים מזנים שונים מחמת חשש‬
‫מורבב או תולדת מורבב‪ .‬לדוגמא‪ ,‬עיין בספר ארחות רבנו ענייני אתרוג אות י״ג‬
‫דאיתא וז״ל מרן החזו״א ובר נטל שאר זני אתרוגים שהיו בתיבה על שולחנו כשמונה‬
‫או תשע אתרוגים מזנים שונים היו בתיבתו ובר מרן ברך על אתרוג משתילי הלפרין‬
‫שמרן בעצמו הביא את הזן מצפת ומסר לר״י הלפרין ששתלו וגדלו ובר ואח״ב נטל מרן‬
‫את בולם‪ .‬עב״ל‪ .‬הרי מבואר דאפילו אחרי שהיה להחזו״א את ״אתרוג החזון איש״ עדיין‬
‫נטל ח׳ או ט׳ אתרוגים‪ .‬ועע״ש בארחות רבינו באות י״ב דאיתא וז״ל מו״ר )הקה״י( לקח‬
‫נוסף לאתרוג התימני גם אתרוגים אחרים‪ ,‬את הברכה עשה על האתרוג התימני כמדומה‬
‫עד שנת תשל״ב ואפשר קצת לפני זה שאז הפסיק מו״ר לברך על אתרוג תימני וכר ומאז‬
‫מברך מו״ר על אתרוג מזן חזו״א מהגרמי״ל ואח״ב נוטל את האתרוג התימני והאתרוגים‬
‫האחרים‪ ,‬בשנים האחרונות שהי׳ למו״ר גם אתרוג מרוקני נוטל לאחר רמי״ל את המרוקני‬
‫ואח״ב את התימני‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ בספר מועו״ז ח״ו סימן ס׳ דאיתא וז״ל ויש בארץ עוד זנים‬
‫שנתפרסמו בזמן האחרון אבל אינם מצויים כ״כ בכמויות בשוק‪ ,‬מהם בשם הגה״ק הגרי״ל‬
‫דסקין זצ״ל אבל כפי הנראה לקח סוגים הרבה וכו׳ הקשיים ביארתי היטב וגאוני ישראל‬
‫בדורנו כמו מרן הגאון דבריסק זצ״ל או רבינו החזו״א זצ״ל לקחו הרבה סוגים לצאת מכל‬
‫פקפוק ומצוה זאת רפויה וקשה וה׳ יעזרינו לקיימה כרצונו ית״ש‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי מבואר‬
‫דהגרי״ל דיסקין והחזו״א והגרי״ז והקה״י זכרונם לברכה נטלו הרבה אתרוגים מחמת‬
‫החששות דמורכב אפילו אחרי שנטלו אתרוג עם מסורה‪.‬‬
‫והאירוני שיש שהביאו רמז להאי הנהגה מהא דכתיב בתהלים ק״מ ״אך צדיקים יודו‬
‫לשמך״‪ ,‬ד״אך״ הוא נוטריקון ״כמה אתרוגים״‪ ,‬ש״צדיקים״ נוטלים כמה אתרוגים להודות‬
‫בהם‪ ,‬שזהו ענין נטילת ד׳ מינים להודות ולהלל‪ ,‬ויש לזה שייכות מיוחדת ״לשמך״‪ ,‬דכידוע‬
‫מהבית יוסף בשם הריקנטי הד׳ מינים הם כנגד הד׳ אותיות של שם ד׳‪ .‬אבל קשה למה‬
‫הוזכר הרמז בלשון ״אך״ שזה תמיד בא למעט‪ .‬וי״ל רזה בא לרמז דהאי הנהגה היא רק‬
‫טוב אם אינו בא עי״ז לידי גאוה‪ ,‬אבל אם יבוא לידי גאוה אז הוא נתמעט מהנהגה זו‪,‬‬
‫וא״ת מהיכ״ת שזהו המיעוט‪ ,‬וי״ל דעי׳ בספר ״מזקנים אתבונן״ שהובא בשם הגראי״ל‬
‫שטיינמן שליט״א וזה״ל אתרוג ראשי תיבות ״אל תבואני רגל גאוה״ )תהלים ל״ו‪:‬י״ב( יש‬
‫המחפשים אתרוג בגלל הגאוה ולא בגלל שמהדרים במצוות‪ .‬עכה״ל‪ .‬נמצא דרק צדיקים‬
‫שאצלהם קיימת הבחינה ד״אל תבואני רגל גאוה״ יודו לשמך עם כמה אתרוגים‪ ,‬אבל‬
‫מי שיבוא לידי רגל גאוה אין לו לעשות האי הנהגה‪) .‬אולם עע״ש בספר הנ״ל דאיתא‬
‫וז״ל סיפר מרן על נכדו של הח״ח שלקח אתרוגים מזנים שונים לצאת ידי שיטות נוספות‪,‬‬
‫אמרה לו אימו‪ ,‬אבי הח״ח היה לו אתרוג אחד‪ ,‬אתה מהדר יותר ממנוי ענה לו הנכד‪,‬‬
‫לסבא הספיק שתי חליפות אחת לשבת ואחת לחול‪ ,‬ולי שיש הרבה חליפות יש גם הרבה‬
‫אתרוגים‪ ,‬וביאר מרן שמה שאמר לה שהיום העולם השתנה‪ ,‬וזה לא מה שהיה פעם‪,‬‬
‫וכיון שהחומריות רבתה‪ ,‬לא תהי׳ הרוחניות כהנה כפונדקית‪ .‬עכה״ל‪ .‬וא״ב בזה״ז אפשר‬
‫שיש איזו ״הוראת שעה״ דגם מי שהוא לא ״צדיק״ יכול לעשות האי הנהגה‪ .‬ע״ע בכ״ז‪(.‬‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫קמב‬
‫דהנה ראיתי בספר אפיקי מים חלק‬ ‫דעיין בחזו״א בהל׳ כלאים סי׳ ג׳ ס״ק‬
‫סוכות שביאר ע״פ מקור‬ ‫ז׳ שכתב דלימון ואשכליות ותפו״ז ג״כ‬
‫מהזוה״ק דהר׳ מינים הם כמו אילן‬ ‫גדלים על כל מים‪ .‬וכן עי׳ בחזו״א הל׳‬
‫אחד‪ ,‬דהלולב היינו עיקר האילן וההדסים‬ ‫שביעית סימן ז׳ סקט״ז דאיתא וז״ל‬
‫הם הענפים והערבות הם העלים והאתרוג‬ ‫תפו״ז ולימון וחברותיהן שמשקין אותן‬
‫הוא הפרי‪ .‬והנה לפ״ז י״ל דהענין ד״טעם‬ ‫כמו אתרוג‪ .‬עכ״ל‪ .‬וא״כ איך הוי גדל‬
‫עצו ופריו שווה״ נוגע בעיקרו ללולב‬ ‫על כל מים ייחוד לאתרוג‪) .‬אולי יש‬
‫יותר מלהדסים וערבות‪ ,‬דהלולב הוא‬ ‫ליישב דהנה החזו״א לא רק כתב דהני‬
‫עצם העץ‪ ,‬וכלפי עצם העץ יש לאתרוג‬ ‫מינים גדלים על כל מים‪ ,‬אלא כתב‬
‫ייחוד‪ ,‬דבשאר עצים אין טעם עצו ופריו‬ ‫דמינא דאתרוג נינהו‪ ,‬וא״כ י״ל דלעולם‬
‫שווה‪ ,‬ורק באתרוג הוי טעם העץ כטעם‬ ‫נכון הוא דאתרוג הוא מיוחד בהאי ענין‬
‫הפרי‪) .‬ואף דיש בזה נפק״מ גם לטעם‬ ‫דגדל על כל מים אבל יש גם פירות‬
‫הענפים‪ ,‬אבל היינו רק משום דהענפים‬ ‫אחרות שחשובות חלק ממין זה‪ ,‬ואפ״ה‬
‫הם תולדה מהעץ‪ ,‬אבל עיקר הנפק״מ‬ ‫למצוה התורה הקפידה על עיקר הפרי‬
‫הוא בהעץ עצמו‪(.‬‬ ‫שבמין זה‪ ,‬או על הפרי שמביא לפועל‬
‫האי ענין יותר מאידך פירות שבמין זה‪.‬‬
‫וי״ל דהענין ד״דר באילנו משנה לשנה״‬ ‫ולכן זהו פשוט דלמצוה צריך לקחת‬
‫נוגע בעיקרו להדסים יותר מלולב‬ ‫אתרוג ולא לימון או תפוז‪ .‬וצע״ע‪[(.‬‬
‫וערבות‪ ,‬דההדסים הם הענפים שזהו‬
‫הרי נתבאר היטב דהני ג׳ ייחודים‬
‫המקום שנעשה פנוי מהכל בימות החורף‪,‬‬
‫שהוזכרו לגבי אתרוג הם ״מעלות״‬
‫ובתחילת האביב מתחילים העלים והפירות‬
‫שמצינו באתרוג אינם סתם מציאות בעלמא‬
‫לחזור‪ ,‬והאתרוג הוא מיוחד דהענפים לא‬
‫שמצינו באתרוג‪.‬‬
‫נעשים ריקים בחורף‪ ,‬דהפרי דר על האילן‬
‫משנה לשנה‪.‬‬
‫הנה כיון דהני ג׳ ייחודים הם ״מעלות״‪,‬‬
‫ועכ״פ י״ל דהענין ד״גדל על כל מים״‬
‫וכיון שראינו דהאתרוג בא להשפיע‬
‫נוגע בעיקרו לערבות יותר מלולב‬
‫על אידך מינים‪ ,‬מסתבר דהני מעלות הם‬
‫והדסים‪ ,‬דערבות שייכים יותר להענין‬
‫גופא מה שהאתרוג בא להשפיע על‬
‫ד״השקאת מים״‪ ,‬דאף דגם לולבים‬
‫אידך מינים‪.‬‬
‫והדסים צריכים מים יותר משאר מינים‬
‫כדמבואר במס׳ תענית דף ב ע״ב‪ ,‬אבל‬ ‫והנה לפ״ז א״ש למאד מה שיש‬
‫הערבה הוא מיוחד שגדל על הנחל‬ ‫להעיר‪ ,‬דהנה לכאורה יש לכל‬
‫ממש ויש לו יותר שייכות למים רבים‬ ‫א׳ מאידך ג׳ מינים שייכות מיוחדת‬
‫מהלולב וההדסים‪.‬‬ ‫לא׳ מהג׳ ייחודים‪.‬‬
‫ממג‬ ‫למינו‬
‫האדם בעוה״ז יכול להביא לידי חיות‪.‬‬
‫והנה לכאורה היה א״ש אם הני ג׳ לימודים‬
‫הם קבוצה דג׳ לימודים שורשיים הכוללים‬
‫כל הלימודים דאל״כ מהיכ״ת שהאתרוג‬
‫דוקא ילמד הני ג׳ לימודים‪.‬‬
‫והאמת יורה דרכו‪ ,‬דנראה דא״ש לומר‬
‫דהני ג׳ לימודים הם כנגד ג׳‬
‫עיקרי הבריאה‪ .‬דהנה יש ג׳ עיקרים‬
‫בביאור תכלית הבריאה‪) .‬א׳( מציאות‬
‫ד׳ יתברך והיסודות השייכות לזה כמו‬
‫ייחוד ד׳ ושהוא ברא את הבריאה להסיבה‬
‫שהוא רצה לברוא הבריאה ושהוא משגיח‬
‫על הבריאה‪) .‬ב׳( הנה רבותינו ביארו‬
‫לנו שסיבת הבריאה היתה כדי שיהיו‬
‫נבראים עובדים אותו ית׳ ומקבלים שכר‬
‫בעד העבודה שלהם‪ ,‬וא״כ אחרי שיודעים‬
‫שד׳ ברא את הבריאה‪ ,‬ד׳ הודיע להנבראים‬
‫מהו האי עבודה שהנבראים יעבוד‪ ,‬וזהו‬
‫התורה דהתורה מבארת מהו רצונו ית׳‬
‫שנעשה כדי לעבוד אותו‪) .‬ג׳( שכר‬
‫ועונש שזהו תכליתו של הבריאה הנ״ל‬
‫שהקב״ה ברא‪ ,‬דאין עבודת ד׳ הנ״ל‬
‫עבודה לשם עבודה ותו לא‪ ,‬אלא מקבלים‬
‫שכר בעד האי עבודה‪ .‬ואף אם יש‬
‫דברים אחרים שנחשבו לעיקרי אמונה‬
‫אבל לגבי תכלית הבריאה זהו הג׳ דברים‬
‫שצריכים להאמין‪ .‬שהקב״ה הוא זה‬
‫שברא את הבריאה )לבדו( כדי שישמרו‬
‫את התורה ויקבלו שכר בעד שמירת‬
‫התורה )וזהו רצונו ליתן שכר בעד‬
‫שמירת התורה(‪.‬‬
‫וןןיץ בשל״ה מס׳ שבת תורה אור ב׳‬
‫שכתב וז״ל וכשתתבונן הם שלושה‬
‫מאמר יד‬ ‫אתרוג‬
‫נמצא דהג׳ ייחודים של האתרוג נוגע‬
‫במיוחד לאחד מהג׳ מינים‬
‫האחרים‪) .‬ויש מזה גופא סמך להנתבאר‬
‫לעיל שיש לאתרוג ג׳ ייחודים‪(.‬‬
‫לפ״ז י״ל דהני ג׳ ייחודים מגדירים‬
‫ההשפעה שיש מהאתרוג לכל א׳‬
‫מאידך מינים‪ .‬דהנה האתרוג הוי טעם‬
‫עץ ופריו שוה‪ ,‬דלא כהלולב ושאר עצים‬
‫שקלקלו בזה בששת ימי בראשית‪,‬‬
‫והאתרוג בא ״להחזיר״ הטעם הנפלא‬
‫לתוך העץ עצמו‪ ,‬דהיינו האתרוג בא‬
‫לגרום שהלולב וחביריו ירגישו נועם‬
‫התכלית במקום העבודה‪ ,‬דהיינו השראת‬
‫השכינה בישראל‪ .‬והאתרוג דר באילנו‬
‫משנה לשנה‪ ,‬שזהו ענין מתוקן כאמירת‬
‫״נעשה ונשמע״‪ ,‬ובא ללמד להדסים‬
‫וחביריו שיש לעשות הכל באופן ״ישר‬
‫כמו שעשאו אלקים״ ולא לעשות חשבונות‬
‫רבים‪ .‬והאתרוג גדל על כל מים שזהו‬
‫ענין מתוקן שמורה על שפלות וכנ״ל‪,‬‬
‫ואפ״ה אינו ״מקפיד״ לגדל על נחל‪,‬‬
‫אלא גדל במקום שעבודת האדם מששתתף‬
‫בההשקאה‪ ,‬ודלא כהערבה שג״כ גדל על‬
‫כל מים אבל מקפיד לגדל על הנחל‪,‬‬
‫והוא ללמד לערבה דעבודת האדם בעוה״ז‬
‫יכול להביא לידי חיות‪.‬‬
‫הנה אם הדברים כנים נמצא שהאתרוג‬
‫בא להשפיע ג׳ לימודים לאידך‬
‫מינים‪ ,‬לימוד ששייך להשוות מקום‬
‫העבודה ומקום הרגשת מתיקות‪ ,‬דהיינו‬
‫השראת השכינה בישראל‪ ,‬ולימוד לגדל‬
‫בלי חשבונות רבים‪ ,‬ולימוד שעבודת‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫קמר‬
‫נראה שיש הרבה נפק״מ מהני ג׳‬ ‫והנה‬ ‫עיקרים הכוללים כל העיקרים‪ ,‬מציאות‬
‫יסודות בביאור תכלית הבריאה‪,‬‬ ‫השם יתברך‪ ,‬ותורה מן השמים‪ ,‬ושכר‬
‫עיין מה שנתבאר בהערה ט‪.‬‬ ‫ועונש‪ .‬עכ״ל‪.‬‬

‫ט‪ .‬דהנה עיין בטור באו״ה סי׳ רצ״ב שבתב וז״ל ומה שתקנו בשבת ג׳ ענייני תפלות אתה‬
‫קדשת ישמח משה אתה אחד ובי״ט לא תקנו אלא אתת אתה בחרתנו מפני שאלו ג׳‬
‫תפלות תקנום כנגד ג׳ שבתות אתה קדשת כנגד שבת בראשית כמו שמוביח מתובו ישמח‬
‫משה כנגד שבת של מתן תורה דלכולי עלמא בשבת ניתנה תורה ואתה אחד כנגד שבת‬
‫של עתיד‪ .‬עכ״ל‪ .‬והנה יל״ע מהו הענין הזה שיש ג׳ שבתות ושתיקנו תפילה כנגד כל א׳‬
‫מהני ג׳ שבתות‪ .‬ולכאו׳ נראה לומר הנה בששת ימי המעשה יש סכנה גדולה שאנשים‬
‫יתהילו לעשות דברים שאינם משתייכים לתכלית הבריאה‪ ,‬דהוא שקוע בענייני עוה״ז‪.‬‬
‫ובשבת שאסור במלאכת עוה״ז בא להזכיר האנשים את תכלית הבריאה‪ .‬וענין הג׳ שבתות‬
‫היינו שיש ג׳ תקופות בשבת שכל א׳ מהם בא להזכירו א׳ מהעיקרים הנ״ל‪ .‬התקופה‬
‫ראשונה מזכירו על עצם הדבר שד׳ ברא את העולם וזהו השבת של מעשה בראשית‪.‬‬
‫ולכן כשמתפללים תפילת מעריב אומרים שד׳ קידש שבת לשמו תכלית מעשה שמים‬
‫וארץ ואומרים ויבולו ובזה הוא אומר שיש לשבת סגולה זו ששבת יכול להזכירו על‬
‫מעשה בראשית‪ .‬התקופה השני׳ מזכירו שד׳ נתן את התורה שזהו האופן לעבוד את ד׳‪,‬‬
‫וצריכים להאמין שהתורה שבידינו היא התורה שד׳ נתן למשה רבינו ראם לא מאמינים‬
‫זה הא עדיין אין הוא יודע בבירור איך לעבוד את ד׳‪ .‬וכיון שזהו מהעיקרי אמונה הנ״ל‬
‫ושבת הוא הזמן לקבל תזכורת להני עיקרים לכן קבלת התורה היתה בשבת‪ .‬וכשמתפללים‬
‫תפילת שחרית אומרים שמשה הוריד הלוחות וקיבל התורה ששבת יכול להזכירו גם על‬
‫זה‪ .‬והתקופה השלישית מזכירו שד׳ יתן שכר לאלו שעובדים את ד׳‪ ,‬ואין השכר בהאי‬
‫עלמא‪ ,‬אבל השכר יהא לע״ל וע״ז מיירי תפילת מנחה‪.‬‬
‫ועיין בשל״ה מס׳ שבת תורה אור ב׳ שכתב וז״ל כי הם שלוש שבתות‪ ,‬שבת בראשית‪,‬‬
‫ושבת מתן תורה‪ ,‬ושבת דלעתיד יום שכולו שבת דהיינו עולם הבא‪ ,‬שהוא באמת שבת‬
‫הגדול‪ .‬ועל ענין זה נתקנו התפלות‪ ,‬כמו שכתב טור אורח חיים סימן רצ״ב וזה לשונו‪,‬‬
‫ומה שתקנו בשבת שלושה ענייני תפילות‪ ,‬אתה קדשת‪ ,‬ישמח משה‪ ,‬אתה אהד‪ ,‬וביום‬
‫טוב לא תקנו אלא אחת אתה בחרתנו‪ ,‬מפני שאלו שלוש תפלות תקנום כנגד שלוש‬
‫שבתות‪ ,‬אתה קדשת כנגד שבת בראשית כמו שמוכח מתוכו‪ ,‬ישמח משה כנגד שבת של‬
‫מתן תורה דלכולי עלמא דבשבת ניתנה התורה‪ ,‬ואתה אחד כנגד שבת דלעתיד‪ .‬והנה‬
‫שבת בראשית מורה בחינת היה‪ ,‬כי בו שבת ה׳‪ .‬שבת מתן תורה בחינת הוה לאבותינו‬
‫ולנו ולזרעינו עד עולם‪ .‬שבת של עתיד‪ ,‬ביום ההוא יהיה וגו׳‪ ,‬ואז עולם הנצהיי‪ .‬וכשתתבונן‬
‫הם שלושה עיקרים הכוללים כל העיקרים‪ ,‬מציאות השם יתברך‪ ,‬ותורה מן השמים‪ ,‬ושכר‬
‫ועונש‪ .‬שבת בראשית שהוא החידוש המורה על המחדש‪ ,‬מציאות השם יתברך‪ .‬שבת‬
‫מתן תורה‪ ,‬תורה מן השמים‪ .‬שבת של עתיד‪ ,‬אז יהיה השכר האמיתי הנצחי מי שיזכה‬
‫אליו‪ ,‬ויום הדין הגדול לרשעים בר מינן‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי מבואר עצם היסוד דהני ג׳ שבתות‬
‫הם כנגד ג׳ עיקרי האמונה‪.‬‬
‫והנה י״ל דיציאת מצרים הוא ג״ב חלק מהעיקר ד״עצם הבריאה״ ולא הלק מהעיקר‬
‫ד״תורה״‪ .‬והפירוש הוא דיצ׳׳מ הוא ההשלמה דמעשה בראשית‪ .‬דהסברנו דמעשה בראשית‬
‫הוא עצם הדבר שד׳ ברא את העולם ונתינת התורה היינו האופן שצריך לעבוד אותו‬
‫המה‬ ‫למינו‬ ‫מאמר יד‬ ‫אתרוג‬

‫בדי לקיים תבלית הבריאה‪ ,‬וא״ב י״ל דיצ״מ הוא השלמה לעצם הבריאה דע״י יצ״מ נברא‬
‫עם שעומד לעבוד את ד׳ ולא להיות בבל הגויים ששייבים למערבה הטבע‪.‬‬
‫ויש להביא מקור לדברינו דיצ״מ חשיב חלק מהעיקר דמעשה בראשית‪ ,‬דהנה לפי‬
‫הנתבאר נמצא דאין הפירוש בדברי הטור הנ״ל דמצות שבת היא לזכור הג׳ דברים הנ״ל‪,‬‬
‫דמצות שבת היא זכרון למעשה בראשית כדאיתא להדיא בכמה פסוקים ואפילו בתפילת‬
‫שחרית אומרים דשבת הוא זכר למעשה בראשית‪ ,‬אבל הפירוש הוא דבהאי יום שזוכרים‬
‫שד׳ ברא את הבריאה מזכירים את תכלית הבריאה‪ ,‬והני ג׳ דברים הם תכלית הבריאה‪.‬‬
‫הנה לפי מה שביארנו דמצות שבת היא זכר למעשה בראשית והאי יום שהוא זכר‬
‫למעשה בראשית מזכיר גם הענין דתורה מן השמים ושכר לע״ל א״ב בהכרח צריכים‬
‫לומר כמו שכתבנו שהענין ד״יציאת מצרים״ קשור לשבת זכר למעשה בראשית ולא‬
‫לשבת זכר למתן תורה‪ ,‬דהא בפרשת ואתחנן בעשרת הדברות מבואר דמצות שבת עצמה‬
‫שייך ליציאת מצרים ולא הוי רק אופן שזוכר יצ״מ‪ .‬אבל קשה דאם שבת זכר ליצ״מ‬
‫אינו שייך לשבת של קבלת התורה למה אין שבת זכר ליצי״מ ג״ב א׳ השבתות‪ ,‬למה‬
‫אין לכה״פ ד׳ שבתות‪ .‬אלא י״ל ע״פ הנ״ל דשבת זכר ליצ״מ הוא קשור לשבת זכר‬
‫למעשה בראשית‪ ,‬דשני דברים אלו הם מצות שבת עצמה‪ ,‬דכנ״ל יצ״מ הוא ג״ב חלק‬
‫מהעיקר דעצם הבריאה ולא חלק מהעיקר דתורה‪ .‬והפירוש הוא כנ״ל דיצ״מ הוא ההשלמה‬
‫דמעשה בראשית‪ ,‬דמעשה בראשית הוא עצם הדבר שד׳ ברא את העולם ונתינת התורה‬
‫היינו האופן שצריך לעבוד אותו כדי לקיים תכלית הבריאה‪ ,‬ויצ״מ הוא השלמה לעצם‬
‫הבריאה דע״י יצ״מ נברא עם שעומד לעבוד את ד׳ ולא להיות ככל הגויים ששייכים‬
‫למערכת הטבע‪.‬‬
‫ויש להוסיף משמעות הכתובים המסייע לדברינו דבם׳ יתרו כתיב כי ששת ימים עשה‬
‫ד׳ את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינה ביום השביעי על כן ברך ד׳‬
‫את יום השבת ויקדשהו‪ ,‬ומבואר דפסוק זה מדבר על השבת עצמה‪ ,‬מכיון שד׳ ברא את‬
‫העולם ונח ביום השביעי לכן עשה שבת ליום מיוחד‪ ,‬אבל עיין בם׳ ואתחנן דכתיב וזכרת‬
‫כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ד׳ אלקיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה על כן צוך ד׳‬
‫אלקיך לעשות את יום השבת‪ ,‬הרי הבא לא כתוב דמחמת יצ״מ לכן עשה את שבת‬
‫ליום מיוחד אלא כתוב דמחמת יצ׳׳מ לכן ד׳ צוה את כלל ישראל לעשות את יום השבת‪,‬‬
‫דהיינו בעצם שבת שייך לכולם דכולם נבראו בששת ימי בראשית‪ ,‬ולמה רק כלל ישראל‬
‫שומרים השבת‪ ,‬זה מבאר הפסוק דרק כלל ישראל שייכים להתכלית דהאי בריאה‪,‬‬
‫דהבריאה היא לקיים התורה ולקבל שכר וביצ״מ כלל ישראל נעשו להאי סוג נברא‬
‫שיקיים רצון ד׳ ויקבל שכר לכן רק כלל ישראל שומרים האי יום מיוחד הנקרא שבת‪.‬‬
‫ובאופן שמדוייק מאד בפסוקים כמו שביארנו ששבת בעצמותו הוא רק זכר למעשה‬
‫בראשית )וכמו דחזינן בפרשת כי תשא( אבל יצ״מ הוא השלמה למעשה בראשית דע״י‬
‫יצי״מ כלל ישראל נבראו לאינשי ששייכים להתכלית דהאי בריאה‪.‬‬
‫הנה לכאו׳ א״ש לומר דכמו דהתורה קבעה ג׳ תקופות בכל שבת להתבונן על הני ג׳‬
‫עיקרים הוא הדין דהתורה קבעה ג׳ תקופות מיוחדות בשנה להתבונן על הני ג׳ עיקרים‪.‬‬
‫וי״ל דהיינו הג׳ רגלים‪.‬‬
‫וא״ב נמצא דפסח הוא כנגד העיקר דעצם הבריאה ושבועות הוא כנגד תורה מן השמים‬
‫וסוכות הוא כנגד שכר דלע״ל דהא סדר הרגלים הוא פסח שבועות סוכות‪ .‬והנה בשלמא‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫קמו‬

‫הא דשבועות הוי בנגד תורה מן השמים א״ש דהא נתינת התורה מן השמים היה בשבועות‪,‬‬
‫ובן הא דסובות הוא בנגד שבר לע״ל א״ש דזהו הסיבה דבסובות יש שמחה יתירה בביהמ״ק‬
‫ושואבים משם רוח הקודש דשמחה בהדי שבינה היא השבר דלע״ל )ולבך סובות נקרא‬
‫״זמן שמחתנו״ במטבע התפילה(‪ ,‬ולבן יושבים בסובה דהוא דוגמא לסובת עור לויתן‬
‫)והפסוק אומר על סובה דלע״ל סובה תהי׳ לצל(‪ .‬ולבך סובות הוא ״חג האסיף״ דמה‬
‫שאוסף התבואה לבית אחרי שעבד קשה בחרישה זריעה קצירה מעמר ובו׳ הוא דומיא‬
‫דעבודה קשה בהאי עלמא לשמור התורה וקבלת שבר אח״ב‪ .‬וא״ש‪.‬‬
‫אבל צ״ב בזה דמהו הפירוש דפסח הוי זבר לעצם הבריאה הא פסח הוי זבד ליצ׳׳מ‬
‫בדאיתא בבל מקום‪ .‬ולפי מה שביארנו הדברים א״ש היטב בעז׳׳ה דאה׳׳נ פסח הוי זבד‬
‫ליצ׳׳מ אבל יצ״מ גופא הוי השלמה למעשה בראשית‪ ,‬וי״ל דזהו הטעם דדוקא פסח נקרא‬
‫״שבת״ בפ׳ אמור‪ ,‬דפסח יום יצ׳׳מ הוא השלמה למעשה בראשית‪] .‬לפ״ז יש להסביר הענין‬
‫ד״שבת הגדול״ לפני פסח‪ ,‬דהיו׳׳ט דפסח בא בהדי שבת‪ ,‬דזה מראה דיצ׳׳מ בפסח הוא‬
‫השלמה להענין דזבר למעשה בראשית בשבת‪ .‬ולבן קוראים האי שבת ״שבת הגדול״‬
‫ומייחדים אותו דהוא השבת קודם פסח והוא מבין לפסח ולגאולה ועי״ז בשבא פסח אח״ב‬
‫דהוא זבד ליצ״מ הוא נחשב להוספה על שבת זבד למעשה בראשית‪ .‬וא״ש‪[.‬‬
‫הנה י״ל דבמו שיש ג׳ זמנים בשבת וג׳ זמנים מיוחדים בשנה להתנובן על חני ג׳ עיקרי‬
‫העיקרים‪ ,‬יש גם מזבירים לחני ג׳ עיקרים בבל יום מימי חייו‪ .‬דהנה הדבר שהתורה חייב‬
‫בבל יום שצריך לגרום התבוננות בדרביו היינו אמירת קר״ש )דלהלבה אף מי שסובר‬
‫דתפילה היא חיוב דרבנן אבל קר״ש הוא חיוב מה״ת(‪ .‬והנה יש ג׳ ברבות שאומרים בהדי‬
‫קר״ש‪ ,‬ולבאו׳ א״ש לומר דהני ג׳ ברבות באות להדגיש הני ג׳ עיקרים‪ .‬ברבת יוצר אור‬
‫מדברת על הבריאה הנפלאה שהקב״ה ברא ושהוא מחדש בבל יום‪ .‬ברבת אהבה רבה‬
‫מדברת על התורה שהקב״ה נתן‪ .‬וברבה אמת ויציב מדבר על ענין גאולה לישראל ועונש‬
‫למצרים‪ .‬וא״ש‪.‬‬
‫והנה יש ג׳ מצוות שהוזברו בקר״ש‪ ,‬תפילין של יד ותפילין של ראש ומזוזה‪ .‬ויש לצדד‬
‫דגם האי קבוצה ד״שלש״ היינו בנגד הני ג׳ עיקרים דהנה עי׳ בשערי תשובה פ״ג אות‬
‫ב״ב דאיתא וז״ל ומצות תפלין ומצות מזוזה מצוות עשה הן‪ ,‬והנן בבלל קבלת מלבות‬
‫שמים‪ ,‬בי על בן נבתבו בפרשת שמע ישראל‪ ,‬ותובל להתבונן מזה על עונש המבטל‬
‫המצוות האלה‪ ,‬בי הוא שובר עול מנתק מוסרות‪ .‬עב״ל‪ .‬הרי מבואר דהא דהוזברו הני‬
‫ג׳ מצוות בפרשת קר״ש אינו הזברה בעלמא אלא הני ג׳ מצוות הם חלק מקבלת עול‬
‫מלבות שמים‪ ,‬חלק מעיקר הענין דקר״ש‪ .‬והנה בתש״י הוא מראה שהוא משעבד המעשים‬
‫שלו )שעושה בעיקרו עם ידיו( לד׳‪ .‬והנה לפי מה שנתבאר דיצ״מ הוא השלמה למעשה‬
‫בראשית משום דנברא בריאת אנשים שיהיו עבדי ד׳ א״ב נמצא דתש״י הוא בנגד העיקר‬
‫הראשון דהוא מראה דבמקום לשעבד מעשים הגופיים לפרעה הוא משעבדם לד׳‪ ,‬וזהו‬
‫עצם הבריאה שנברא ביצ״מ‪ .‬והנה בתש״ר הוא משעבד השבל ורוחניות שלו לרצון ד׳‬
‫והיינו עיקר הענין דתורה‪ .‬וא״ב תש״ר הוא בעיקרו בנגד העיקר השני דד׳ נתן את התורה‬
‫הזאת‪ .‬ומצות מזוזה הוא בעיקרו ענין בטחון והשגחה פרטית ומשיגים דמה שנעשה לו‬
‫בחייו אינו במקרה ח״ו אלא הכל הוא עם חשבון ויש שכר ועונש בחשבון מדוקדק ובאופן‬
‫שמזוזה היא כנגד העיקר השלישי דשכר ועונש‪ .‬הנה לעיל צדדנו דהג׳ רגלים הם כנגד‬
‫הני ג׳ עיקרים‪ ,‬והבא צדדנו דהג׳ מצוות של כל יום הן כנגד הני ג׳ עיקרים‪ ,‬נמצא דאם‬
‫כנים הדברים י״ל דהג׳ רגלים והג׳ מצוות של כל יום הם מכוונים להדדי‪ .‬דתש״י הוא‬
‫המז‬ ‫למינו‬ ‫מאמר יד‬ ‫אתרוג‬

‫כנגד פסח ותש״ר הוא כנגד שבועות ומזוזה הוא כנגד סוכות‪ .‬ושו״ר דברי השפת אמת‬
‫לפרשת שקלים שנת תרמ״א‪ .‬עיי״ש‪.‬‬
‫הנה אם מצאנו דג׳ שבתות וג׳ רגלים הם כנגד הג׳ עיקרים הנ״ל‪ ,‬ויש לכלל ישראל‬
‫ג׳ אבות שהם ה״עיקרים״ של האומה ששאר האומה הוי תוצאות מהם‪ ,‬ממילא מסתבר‬
‫מאד דגם הג׳ אבות שייכות להני ג׳ עיקרים‪ .‬והנה י״ל דאברהם הוא כנגד העיקר דמציאות‬
‫ד׳ דהא אברהם הוא היה הראשון שפרסם מציאות ד׳ בבריאה‪ .‬ואברהם הוא עמוד החסד‬
‫ובריאת העולם הוא עם מידת החסד וכדכתיב עולם חסד יבנה‪ .‬וכן הרי ראינו שמציאות‬
‫של כלל ישראל הוא ההשלמה לבריאת העולם ומציאות של כלל ישראל התחילה‬
‫מאברהם‪ .‬וא״ש‪ .‬והנה י״ל דיצחק הוא כנגד נתינת התורה דהנה ראינו דהיסוד דנתינת‬
‫התורה הוא דאחרי דיש בריאה הקב״ה נתן את התורה להנבראים כדי לידע איך לעבוד‬
‫אותו‪ ,‬ועיקר היסוד בזה הוא דהתורה בא להורות דאין להשתמש בהאי בריאה שברא‬
‫הקב״ה לעצמה אלא יש לצמצם ההשתמשות בבריאה למה שד׳ רוצה ובשביל זה יקבל‬
‫שכר‪ .‬והנה יצחק הוא זה שצמצם ע״י מידת הגבורה‪ ,‬דהא עיקר מעשי יצחק שעליהם‬
‫דיברה התורה היינו ב׳ דברים‪ :‬חדא שיצחק עקד עצמו על המזבח והיינו שמסר כל כולו‬
‫לעבודת ד׳ ואינו משתמש עם הבריאה לעצמה כלל‪ ,‬ושנית שיצחק עשה אותם דברים‬
‫שאברהם עשה והיינו צמצום ולא התפשטות כאברהם‪ .‬ועי׳ במחשבות חרוץ אות כ״א‬
‫דאיתא וז״ל ועדיין חסר עוד שבת אחת של מדת הגבורה שזהו העיקר למתן תורה‬
‫דאורייתא מסיטרא דגבורה נפקא )זוה״ק ח״ג סוף ע״ב(‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי דתורה ניתנה בגבורה‬
‫שהיא מידת יצחק וא״ב א״ש לומר דיצחק הוא כנגד העיקר השני‪ ,‬תורה מן השמים‪ .‬וי״ל‬
‫דיעקב הוא כנגד שכר ועונש דהא ביעקב מצינו שהוא עבד קשה ומעיקרא לא היה לו‬
‫כי אם מקלו ולבסוף היה לו ב׳ מחנות‪] .‬ונראה דהזמן שיעקב אמר שעתה הייתי לב׳‬
‫מחנות הוא ממש הרמז להגאולה העתידה דהא זהו כשיעקב חזר מהרן לא״י דהיינו חזרה‬
‫מגלות לא״י ואז קיבל השם ישראל‪ .‬דו״ק‪ .‬שו״ר בס״ד בפרי צדיק שבת הגדול אות ז וז״ל‬
‫והיינו שבצאת יעקב אבינו ע״ה לחרן איתא במדרש )בראשית רבה פ׳ ע״ה( שראה יצחק‬
‫שעתידין בניו להגלות אמר לו בא ואברכך ברכה של גליות‪ ,‬וכל השבטים נולדו בחרן‬
‫לבד מבנימין הטעם איתא בזוהר הקדוש )ויצא(‪ .‬וכן מתן תורה היה בחוץ לארץ‪ .‬והתפשטות‬
‫תורה שבעל פה היה בבבל )כמו שאמרו סוכה כ‪ (.‬וכן עיקר הישועה לעתיד יהיה לאחינו‬
‫בית ישראל הנפוצים בארבע כנפות ארץ‪ .‬וכשנכנס יעקב אבינו ע״ה לארץ ישראל הוא‬
‫הרמז להישועה שתהיה לבני ישראל באחרית הימים לימות המשיח‪ .‬עכ״ל‪ [.‬ועדיין צע״ע‬
‫בבירור נוסח הדברים‪ .‬ועיין בטור באו״ח סי׳ תי״ז דאיתא וז״ל ושמעתי מאחי הר״י טעם‬
‫לדבר לפי שהמועדי׳ נתקנו כנגד אבות פסח כנגד אברהם דכתיב )בראשית יח( לושי ועשי‬
‫עוגות ופסח היה‪ ,‬שבועות כנגד יצחק שתקיעת שופר של מתן תורה היה בשופר מאילו‬
‫של יצחק‪ ,‬סוכות כנגד יעקב דכתיב ולמקנהו עשה סוכות‪ .‬עכ״ל‪ .‬והדברים מתאימים מאד‬
‫עם הנתבאר בס״ד‪ ,‬דלעיל רצינו לומר דהג׳ רגלים הם כנגד הג׳ עיקרים‪ ,‬ולהטור נמצא‬
‫דאותו אב שהוא כנגד העיקר כדמבואר הבא הוא גם האב שהוא כנגד הרגל כדמבואר‬
‫לעיל‪.‬‬
‫]והנה לעיל צדדנו דתש״י ותש״ר ומזוזה הם ג״כ כנגד הג׳ עיקרים הנ״ל‪ ,‬ולפ״ז היה‬
‫יוצא דתש״י הוא כנגד אברהם ותש״ר הוא כנגד יצחק ומזוזה הוא כנגד יעקב‪ .‬ויש להביא‬
‫סמוכים לזה דהא ראינו דרבינו יונה בברכות דף טו ביאר דתש״י תש״ר ומזוזה הם כנגד‬
‫בכל לבבך )תש״י ששמים כנגד הלב( ובכל נפשך )תש״ר ששמים כנגד הנשמה שבמוח(‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫קמח‬
‫והלימוד שמלמד לערבה לגדל על כל‬ ‫הנה לפ״ז נראה דהני ג׳ ״לימודים״ הם‬
‫מים אפילו בלי נחל ע״י עבודת‬ ‫כנגד הג׳ עיקרים‪ ,‬וממילא הם‬
‫האדם הוא כנגד העיקר דתורה מן השמים‪,‬‬ ‫כוללים כל הלימודים‪ .‬דהנה הלימוד‬
‫דהנה מצד אידך ב׳ עיקרים אפשר שד׳‬ ‫שמלמד להדסים ״לגדל בלי חשבונות״‬
‫משגיח על עמו משום שזהו רצונו‪ ,‬ורצונו‬ ‫היינו כנגד העיקר דמציאות ד׳ וייחודו‬
‫הוא להתחבר אליהם אפילו בלי שיעשו‬ ‫והשגחתו היה הוה ויהי׳‪ ,‬דכשאומר נעשה‬
‫דברים מיוחדים‪ ,‬קמ״ל תורה מן השמים‪,‬‬ ‫ונשמע הוא מכריז דכל עצמותו עומד‬
‫דהתורה הזאת היא האופן שבאים‬ ‫לעבודת ד׳ ולא לשום דבר אחר‪ .‬אבל‬
‫להתחברות‪ ,‬ובתורה הזאת כתיב שצריכים‬ ‫קשה הרי ״נעשה ונשמע״ הוא חלק‬
‫מעשה בני אדם כדי לבוא לעוה״ב להתענג‬ ‫מקבלת התורה‪ ,‬שלכאורה זהו חלק‬
‫על ד׳‪ .‬וא״כ נתבאר בתורה דמעשה בני‬ ‫מהעיקר דתורה מן השמים ולא העיקר‬
‫אדם מביא לידי חיות אמיתי ולא צריכים‬ ‫דמציאות ד׳ והשגחתו‪ .‬אבל לכאורה לא‬
‫לגדל על הנחל‪.‬‬ ‫קשה כלל‪ ,‬ד״נעשה ונשמע״ הוא ההקדמה‬
‫לקבלת התורה‪ ,‬ולא קבלת התורה עצמה‪,‬‬
‫והלימוד שמלמד ללולב שיהא טעם‬
‫דבנעשה ונשמע משעבדים עצמינו להיות‬
‫העץ כטעם הפרי הוא כנגד‬
‫עבדי ד׳‪ ,‬ומהו למעשה אופן העבודה זהו‬
‫העיקר דשכר ועונש‪ ,‬דמלמד הענין‬
‫העיקר השני דתורה מן השמים‪ ,‬אבל‬
‫דהעבודה שעושה במקום העבודה מביא‬
‫נעשה ונשמע הוא השתעבדות לד׳‪ ,‬וי״ל‬
‫לידי מתיקות וטעם הפרי‪.‬‬
‫דזהו חלק מהעיקר הראשון דמציאות ד׳‪,‬‬
‫ויש להוסיף דהנה יש ג׳ סוגי יצה״ר‬ ‫דאנו משעבדים עצמינו להיות בחלקו של‬
‫כמוש״כ הגר״א במשלי פרק כ׳‬ ‫ד׳ ולא להיות כשאר הגויים אשר חושבים‬
‫פסוק ד׳ וז״ל וכלל כל חמדות הרעות‬ ‫שיש לעוה״ז חשיבות עצמית‪ .‬וא״ש‪.‬‬

‫ובבל מאדך )מזוזה ששמים על ביתו שזהו סמל לממונו(‪ ,‬ועי' בשו״ת הרשב״א ח״ה תשובה‬
‫נ״ה שבתב וז״ל והוא אומרו ואהבת את די אלוקיך בבל לבבך ובו׳ והוא מידתו של‬
‫אברהם ובו׳ ובבל נפשך ובו׳ והוא מידתו של יצחק ובו׳ ובבל מאודך למאוס בל ממונו‬
‫אם יצטרך לבך לקיים עבודתו ית׳ ביעקב אבינו ע״ה שמאס בעושר בית אביו ובחר לו‬
‫להיות יושב אהלים ואמר ובל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך‪ .‬עב״ל‪ .‬ועד״ז איתא ברבנו‬
‫בחיי פרשת ואתחנן וז״ל ויש שפירשו עוד בבל לבבך ובבל נפשך ובבל מאדך בנגד אברהם‬
‫יצחק ויעקב‪ ,‬בבל לבבך בנגד אברהם שאהב הקב״ה בבל לבבו והמשיך הלבבות לאמונתו‪,‬‬
‫ובכל נפשך כנגד יצחק שמסר נפשו על גבי המזבח‪ ,‬ובכל מאדך כנגד יעקב שהפריש‬
‫מעשר מכל ממונו ואפילו מבניו‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי מבואר מזה ד״בכל לבבך״ הוא כנגד אברהם‪,‬‬
‫וא״ב א״ש לומר דתש״י הוא כנגד אברהם‪ .‬ומבואר ד״בכל נפשך״ הוא כנגד יצחק וא״ב‬
‫א״ש לומר דתש״ר הוא כנגד יצחק‪ .‬ומבואר ד״בכל מאדך״ הוא כנגד יעקב וא״ב א׳׳ש‬
‫לומר דמזוזה הוא כנגד יעקב‪[.‬‬
‫ממט‬ ‫למינו‬
‫דמציאות ד׳ יש היצה״ר דליצני ומיני‬
‫דהוי יצה״ר דפריקת עול וכפירה בהד׳‬
‫ית׳‪ .‬וכנגד העיקר דתורה מן השמים יש‬
‫היצה״ר דכעסני דהוי יצה״ר לשלוט על‬
‫עצמו ולא לשעבד מידותיו לרצון התורה‪.‬‬
‫וכנגד העיקר דשכר ועונש יש היצה״ר‬
‫דתאווני דהוי יצה״ר להרגיש טובות‬
‫בעוה״ז ולא לחכות לשכר בעוה״ב‪ .‬א״כ‬
‫נמצא דהג׳ לימודים שהאתרוג מלמד‬
‫מבטל הג׳ קליפות‪ ,‬דדר על האילן משנה‬
‫לשנה מבטל הליצני )ועכ״פ א״ש לומר‬
‫כן דגידול הפריו קודם לעלים מראה‬
‫בטחון בד׳(‪ ,‬וגדל על כל מים מבטל‬
‫הכעסני)ועכ״פ א״ש לומר כן דגידול על‬
‫כל מים מראה מידות טובות כנ״ל(‪ ,‬וטעם‬
‫עצו ופריו שווה מבטל התאווני )ועכ״פ‬
‫א״ש לומר כן דיש לטעום טעם מתוק‬
‫דוקא ע״י עבודה ולא לחפש תאוות‬
‫במקו״א( י‪.‬‬
‫ה‬
‫הנה לפי הנתבאר יש לן תוספת הבנה‬
‫בהא דהאתרוג בא ״להשפיע״ על‬
‫אידך מינים‪ ,‬דהאתרוג בא להשפיע הני‬
‫ג׳ לימודים הנ״ל לאידך מינים‪ .‬והנה‬
‫מאמר יד‬ ‫אתרוג‬
‫תאוני וכעסני וליצני ורצה לומר פריקת‬
‫עול תורה ויראת שמים‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ בספר‬
‫יהל אור בליקוטים לפרשת בהר דאיתא‬
‫מהגר״א וז״ל ח‪-‬ש‪-‬ך ג׳ קליפות שור‬
‫וחמור כלב ושור וחמור הן ב׳ מדות‬
‫הכוללות הכל התאוני והכעסני שהם עשו‬
‫וישמעאל וכו׳ והחמור בו התאוה בשר‬
‫חמורים כו׳ ושור כעס שור נוגח ריש‬
‫תורא בדיקולא וכלב בו שניהם כח הכעסני‬
‫ברוח שבא מהגבוה רוח גבוהה ותאוה‬
‫בנפש נפש רחבה‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועיין בספר‬
‫ביאורי אגדות )אפיקי ים( בבא דף מציעא‬
‫דף פג ע״ב דאיתא וז״ל ח׳מור ש׳ור‬
‫כ׳לב‪ ,‬שהם ג׳ דברים שאין נכנסים לחורבה‬
‫מפני חשד מפני המפולת ומפני המזיקין‪,‬‬
‫שהם ג׳ יצרים תאוני וכעסני וליצני כמ״ש‬
‫רבינו בפי׳ לפ״ק דברכות חשד הוא זנות‬
‫בסט׳ דחמור ישמעאל לא תנאף‪ ,‬ומפולת‬
‫בעשו לא תרצח שור נגח כמ״ש )ב״ק‬
‫כא ע״א( ושאי׳ יוכת שער לדידי חזי לי‬
‫ומנגח כי תורא וכו׳‪ ,‬ומפני המזיקין הוא‬
‫בלשון לא י ח ^ כלב לשונו וכו׳‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫והנה יל״ע אם נכון לומר דע״פ היסוד‬
‫ד״זה לעומת זה עשה אלקים״ דהני ג׳‬
‫קליפות הן כנגד הג׳ עיקרי אמונה‪.‬‬
‫דלכאורה היינו אומרים כך‪ ,‬דכנגד העיקר‬

‫י‪ .‬הנה לפי הנתבאר שהג׳ קליפות הן כנגד הג׳ עיקרי אמונה יש להוסיף בזה‪ ,‬דהנה ראינו‬
‫לעיל בהערה שהג׳ עיקרי אמונה הן ג״כ כנגד הגי אבות‪ ,‬וכ״ה מוכח מהא שראינו שם‬
‫מהטור רהג׳ רגלים הם כנגד הג׳ אבות וראינו שהג׳ רגלים הם כנגד הג׳ עיקרי אמונה‪.‬‬
‫והנה עיי״ש שביארנו דאברהם הוא כנגד מציאות די ויצחק הוא כנגד תורה מן השמים‬
‫ויעקב הוא כנגד שכר ועונש‪ ,‬עיי״ש‪ .‬והנה לפי הנתבאר נמצא דגם הג׳ קליפות מישך‬
‫שייכי לג׳ אבות‪ .‬ולפי הנתבאר מוכח דהסדר הוא כך‪ ,‬אברהם הוא כנגד מיני ויצחק הוא‬
‫כנגד כעסני ויעקב הוא כנגד תאווני‪ ,‬דהא זהו הסדר שהקליפות הם כנגד העיקרים וכנ״ל‪.‬‬
‫ויש להסביר בזה דהיינו סדרם של תיקון הקליפות‪ ,‬דהיינו אברהם תיקן מידת ליצני‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫קנ‬
‫באתרוג הם סיבות לפסול אתרוג המורכב‪.‬‬ ‫ראינו רזה שהאתרוג בא להשפיע הוא‬
‫סיבה לפסול אתרוג המורכב‪ ,‬וא״ב‬
‫]עי׳ לקמן מה שיש להעיר בזה‪[.‬‬ ‫להנתבאר נמצא דהני ג׳ ייחודים שיש‬

‫דהא הוא הביר את בוראו ופרסם שמו בעולם‪ .‬ומאברהם יצא )בעיקרו( ב׳ בנים יצחק‬
‫וישמעאל‪ ,‬וי״ל דביון שיש הרבה מקורות דכעסני ותאווני יוצאים מליצני א״ב י״ל דהני‬
‫ב׳ בנים של אברהם היינו כנגד הני ב׳ קליפות שיוצאים מהקליפה שהוא תיקן‪ .‬וכיון שיש‬
‫הרבה מקורות דישמעאל היינו תאווני א״ב נמצא דיצחק היינו כעסני‪ .‬והנה בבני אברהם‬
‫הכעסני נתקן‪ ,‬דיצחק תיקן מידת כעסני ע״י גבורתו‪ ,‬אבל התאווני לא נתקן דישמעאל‬
‫לא תיקן התאווני אלא להיפך הוא נמשך אחר תאוותיו‪.‬‬
‫וכיון דעדיין לא נתקן הכל עדיין הוצרך בי בנים לצאת )אבל כיון שאינם יוצאים‬
‫מהמתקן ליצני בעצם אין בי בנים צריכים לצאת‪ ,‬ולכן היו תאומים‪ ,‬דו״ק‪ (.‬ולכך גם‬
‫מיצחק יצא ב׳ בנים יעקב ועשו‪ .‬והנה כיון שיש הרבה מקורות רעשו הוא כעסני א״ב‬
‫י״ל דיעקב הוא תאווני‪ .‬והנה בבני יצחק התאווני נתקן‪ ,‬דיעקב תיקן מידת תאווני דהרי‬
‫אמר ״ראשית אוני״ ואמר ״ואבואה אליה״ רק לשם הולדת שבטים‪ ,‬אבל הכעסני לא נתקן‬
‫רעשו לא תיקן הכעסני אלא עשה להיפך‪ .‬והנה יעקב היתה מיטתו שלימה‪ ,‬דהיינו התאווני‬
‫והכעסני שיצאו ממנו שניהם היו צדיקים‪ ,‬דיש הרבה מקורות דיהודה ויוסף היו כנגד‬
‫הכעסני והתאווני ושניהם צדיקים‪ .‬וא״ש‪.‬‬
‫מנא‬ ‫למינו‬ ‫מאמר טו‬ ‫אתרוג‬

‫מאמר טו‬

‫האם הזכרת הג׳ ייחודים הנ״ל הוא טעם לפסול המורכב או‬
‫טעם להכשירו‬
‫ובע״כ שגידולם שווה‪ .‬וא״כ יש לאתרוגים‬ ‫א‬
‫המורכבים הני סימנים‪ ,‬ויש להכשירם‪.‬‬ ‫עיץ במאמר הקודם‪ .‬הנה ראינו דהאתרוג‬
‫בא ״להשפיע״ על אידך מינים הג׳‬
‫לימודים שקשורים להג׳ ייחודים ד״טעם‬
‫עץ ופריו שווה״ ו״דר על אילנו משנה‬
‫אלא דכבר העירו דבע״כ דאי אפשר‬ ‫לשנה״ ו״גדל על כל מים״‪ .‬והנה ראינו‬
‫להכשיר ע״פ הסימנים‪ ,‬דראינו‬ ‫דזה שהאתרוג בא להשפיע הוא סיבה‬
‫דמבואר בחזו״א בהל׳ כלאים סי׳ ג׳ ס״ק‬ ‫לפסול אתרוג המורכב‪ ,‬וא״כ להנתבאר‬
‫ז׳ וז״ל ולימון ואתרוג ואשכליות ותפו״ז‬ ‫נמצא דהני ג׳ ייחודים שיש באתרוג הם‬
‫יש להסתפק בהן אם הן מין א׳ מצד‬ ‫סיבות לפסול אתרוג המורכב‪.‬‬
‫השתוותן בטבען והן גדילין על כל מים‬
‫אבל מאידך גיסא היה אפשר לומר‬
‫ר״ל שצריכים השקאה ואין הגשמים‬
‫דהזכרת הני ג׳ ייחודים בסוגיא‬
‫מספיקין להם‪ ,‬והם מתקיימין במחובר‬
‫הנ״ל בסוכה דף ל״ה הוא סיבה להכשיר‬
‫משנה זו לחברתה שחונטים החדשים ושל‬
‫אתרוג המורכב‪.‬‬
‫אשתקד קיימים‪ ,‬וכן יש להסתפק‬
‫בהשתוותן במראה ותבנית שהתיר הר״מ‬ ‫דהנה בפשוטו משמע בסוגיא ד״אתרוג״‬
‫אפילו ב׳ מינין‪ ,‬ומיהו אפילו את״ל דאתרוג‬ ‫לא הוזכר מפורש בתורה‪ ,‬דהתורה‬
‫ולימון ב׳ צורות מחד מינא הן‪ ,‬מ״מ‬ ‫רק כתבה סימן להפרי‪ ,‬פרי שטעם עץ‬
‫לענין מצוה קבלנו מאבותינו שהוא אתרוג‬ ‫ופריו שווה או פרי שדר על האילן משנה‬
‫דוקא‪ ,‬והוא פרי עץ הדר הכתוב בתורה‪,‬‬ ‫לשנה או פרי שגדל על כל מים‪ .‬ולפ״ז‬
‫ואם הרכיב אתרוג בלימון לענין מצוה‬ ‫עכ״פ בהרבה מהציורים היינו מכשירים‬
‫חשיב כתערובת מין אחר‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי‬ ‫אתרוג המורכב‪ ,‬דהא בהרבה מהציורים‬
‫דהחזו״א כתב דלימון ואשכליות ותפו״ז‬ ‫עסקינן באופנים היכא דאין העין יכול‬
‫ג״כ גדלים על כל מים וג״כ דרים על‬ ‫להבחין בין העצים שיש בהם אתרוגים‬
‫האילן משנה לשנה‪ ,‬דומיא דאתרוג‪.‬‬ ‫מורכבים להני שאין עליהם מורכבים‪,‬‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫קנב‬
‫שקליפת הפרי היא מחיצה בינו ובין עולם‬ ‫)הנה מחמת זה ומחמת עוד חשבונות‬
‫התמורות‪ ,‬כדי שלא יקבל טומאה וז״ס‬ ‫כנ״ל‪ ,‬החזו״א צידד דכל הני פירות‬
‫היצר הרע והקליפה דבוקה בנפש ואלו‬ ‫הם מין א׳‪ .‬ועי׳ גם בשביעית סי׳ ט׳‬
‫הן‪ ,‬רמונים אגוזים שקדים ערמונים‪ ,‬לוזים‬ ‫ס״ק י״ז שכתב וז״ל וקרוב הדבר דפירות‬
‫הנקרא אלביאנ״אש‪ ,‬אלונים הנקרא‬ ‫לימון ותפו״ז הן מינא דאתרוג וראוי‬
‫אלביו״טאש בלע״ז‪ ,‬פריסין פניוני״ש‬ ‫להחמיר לדעת הר״מ‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועיין בקונטרס‬
‫פסת״וקיש‪ ,‬מאוזי״ז‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי לכאורה‬ ‫הל׳ תרו״מ מהחזו״א נדפס בסוף דרך‬
‫מבואר להדיא דאתרוגים ולימונים הם ב׳‬ ‫אמונה ח״ג דאיתא וז״ל הפריש תפו״ז‬
‫מינים נפרדים‪ .‬וצ״ע‪(.‬‬ ‫על אשכליות ולימון ואתרוג יש להחמיר‬
‫שלא לאכול את התפו״ז דאפשר רכל הני‬
‫והנה כיון רכל הני פירות גדלים על כל‬
‫מין א׳ אבל חייב להפריש עוד הפעם‬
‫מים ודרים על האילן משנה לשנה‪,‬‬
‫מאותו המין דלמא ב׳ מינים הם ועדיין‬
‫א״כ אם אזלינן בתר הסימנים הנ״ל אז‬
‫הפירות בטבלן‪ .‬עכ״ל‪ .‬ויש להעיר בזה‪,‬‬
‫כמו שמכשירים אתרוג המורכב‪ ,‬יש גם‬
‫דעי׳ בילקוט ראובני בפ׳ בראשית ובערך‬
‫להכשיר לימו״ן אשכולית ותפו״ז‪ ,‬ומאיזה‬
‫פירות שהביא בשם הרח״ו זלה״ה שיש‬
‫סיבה כ״ע מודים דאין להכשיר לימו״ן‬
‫ל׳ מיני פירות האילן‪ ,‬ובעולם הבריאה‬
‫אשכולית ותפו״ז‪ ,‬ובע״כ דלא אזלינן בתר‬
‫עשרה מהן לעומת י׳ ספירות שלה‪ ,‬ומפני‬
‫הני סימנים‪ ,‬וא״כ גם אין להכשיר אתרוג‬
‫שהם רחוקים מן הטומאה וקרוב לאצילות‬
‫המורכב מחמת הני סימנים‪.‬‬
‫אין להם קליפה לא בפנים ולא בחוץ‬
‫ונאכלין כמו שהן‪ ,‬ואלו הן ענבים תאנים‬
‫תפוחים אתרוגים לימוני״ם אגסים חבושים‬
‫אבל יש להעיר בזה‪ ,‬דהנה יש לדייק‬
‫תותים שורב״אש חרובין‪ ,‬ועשרה מיני‬
‫דהחזו״א רק הזכיר ב׳ מהייחודים‬
‫פירות הם העולם היצירה והן סוד י״ס‬
‫הנ״ל‪ ,‬אבל לא הזכיר הייחוד ד״טעם עץ‬
‫דיצירה שהם בנונים בין עולם הבריאה‬
‫ופריו שוה״‪.‬‬
‫ובין עולם העשיה‪ ,‬שאינן קרובות לטומאה‬
‫]ןןי׳ בחזו״א הל׳ שביעית סימן ז׳ סקט״ז‬ ‫כמו עולם העשיה‪ ,‬ולא רחוקים כמו עולם‬
‫דאיתא וז״ל תפו״ז ולימון וחברותיהן‬ ‫הבריאה‪ ,‬ולכן גרעיני הזרע בתוך הפרי‬
‫שמשקין אותן כמו אתרוג וגם הן משתוין‬ ‫אינו נאכל לפי שאינן רכים כגרעינים‬
‫בבנין הפרי בקליפתן ובחילוק חלקיהן‬ ‫שבתוך הפירות דבריאה‪ ,‬ואלו הן זיתים‬
‫וקרומיהן ופרין משקה נוזל פקיד בקרום‬ ‫תמרים גודגניות שופאייפ״אש פרישקו״ש‬
‫המקיפו יש להסתפק בהן דמינא דאתרוג‬ ‫זירגואים לאשמשמישי״ש גינדא״ש‬
‫נינהו וצריך לעשר ב׳ מעשרות בין שני׳‬ ‫אקאאני״ש נישפ״ולאש‪ ,‬ועוד י׳ מיני‬
‫הנכנסת לשלישית ובין שלישית הנכנסת‬ ‫פירות יש בעולם העשיה לעומת י״ס‪,‬‬
‫לרביעית שהוא ספק אם אזלינן בו בתר‬ ‫ולכן נאכל מה שבפנים‪ ,‬ונזרק מה שבחוץ‪,‬‬
‫מנג‬ ‫למינו‬ ‫מאמר טו‬ ‫אתרוג‬
‫דאזלינן בתר הסימנים‪,‬‬ ‫וא״כ לעולם י״ל‬ ‫חנטה או בתר לקיטה וצריך להתנות‬
‫ראי׳ מלימו״ן לאתרוג‬ ‫ואפ״ה אין‬ ‫ולפדות וליתן לעניים‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי דהתם‬
‫ללימו״ן ב׳ מהסימנים‬ ‫המורכב‪ ,‬דרק יש‬ ‫החזו״א רק הזכיר הייחוד דגדל על כל‬
‫המורכב כל הסימנים‪.‬‬ ‫אבל יש לאתרוג‬ ‫מים‪ ,‬ולא הזכיר שדר על האילן משנה‬
‫לשנה‪ .‬וצ״ע‪[.‬‬
‫וןןיין בשו״ת הרמ״א סימן קי״ז דאיתא‬
‫וז״ל ומאחר שכבר נתבאר‬ ‫ולכאורה יש ללמוד מזה דאף דלימו״ן‬
‫שהמורכב לא נקרא אתרוג א״כ ממילא‬ ‫וחברותי׳ דרים על האילן‬
‫לא נכשירהו‪ ,‬ואין לנו בו אלא מה‬ ‫משנה לשנה וגדלים על כל מים‪ ,‬אבל‬
‫שאמרו חכמים‪ ,‬וכבר שמעתי מזקן אחד‪,‬‬ ‫אין בהם הייחוד ד״טעם עצו ופריו שוה״‪.‬‬
‫שאלו המינים פירות הנקראים מורנצ״י‬
‫או הלימונ״יד עצמן דרים משנה לשנה‬ ‫וראינו דהריטב״א בסוכה שם כתב וז״ל‬
‫על האילן וגם יש להם כל הסימנים‬ ‫ת״ר פרי עץ הדר עץ שטעם‬
‫הנאמרים בגמרא‪ ,‬וכי סלקא דעתן להכשיר‬ ‫עציו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג וכו׳‬
‫פירות אלו בתורת אתרוג‪ ,‬ולכן המורכב‬ ‫הדר הזה הוא האתרוג שפריו ועצו שוה‪,‬‬
‫כאחד מהם ואין להכשיר רק האתרוג‬ ‫ושזה סימן והוכחה גמורה שהוא שם‬
‫ולא שאר מינים‪ ,‬ולא בצורה תליא מלתא‬ ‫אתרוג‪ ,‬אקשינן דודאי הא מיהא ליכא‬
‫מאחר שכבר נתבאר שזה המורכב לא‬ ‫למשמע מינה‪ ,‬דאימא היינו פלפלין‪ ,‬ונמצא‬
‫מקרי אתרוג‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי דהרמ״א הקשה‬ ‫שאין הוכחה בכתוב שזה אתרוג הוא‬
‫הקושיא הנ״ל על הסוברים דאתרוג‬ ‫וכו׳‪ ,‬ופרקינן דודאי הוכחה גמורה היא‪,‬‬
‫המורכב כשר‪ ,‬דמאי שנא אתרוג המורכב‬ ‫דפלפלין ליכא למימר‪ ,‬דפרי א׳ אמר‬
‫בלימו״ן מלימו״ן עצמו‪ ,‬דכמו ראתם‬ ‫רחמנא ואין לך לומר אלא שהוא אתרוג‪,‬‬
‫מודים דאין לימו״ן כשר למצוה‪ ,‬אף‬ ‫וכן הא דאמרינן זה הדר‪ ,‬עד שיבאו‬
‫דדר על האילן משנה לשנה‪ ,‬משום דאינו‬ ‫קטנים גדולים קיימין ואמרינן נמי הדר‬
‫״אתרוג״‪ ,‬הוא הדין שיש לפסול אתרוג‬ ‫באילנו משנה לשנה‪ ,‬לא שיהא זה הוכחה‬
‫המורכב אף דדר על האילן משנה לשנה‬ ‫גמורה שהוא אתרוג שהרבה אילנות אחרים‬
‫משום דאינו ״אתרוג״‪.‬‬ ‫יש שהם כך‪ .‬עכ״ל‪.‬‬

‫והנה לפי הנתבאר יש לן יישוב לקושיא‬
‫זו וכנ״ל‪ ,‬דלימו״ן פסול משום‬
‫דאין הלימו״ן טעם עצו ופריו שווה‪ ,‬אבל‬
‫אתרוג המורכב כשר משום דטעם עצו‬
‫ופריו שווה‪ .‬וי״ל דהא דהרמ״א לא‬
‫התייחס להאי תירוץ הוא משום שכתב‬
‫כנ״ל ״וכבר שמעתי מזקן אחד שאלו‬
‫הרי מבואר בריטב״א ד״טעם עץ ופריו‬
‫שוה״ הוא הוכחה גמורה שהוא‬
‫אתרוג‪ ,‬אבל ״הדר באילן משנה לשנה״‬
‫אינו הוכחה גמורה שהוא אתרוג‪ ,‬ומבואר‬
‫כנ״ל שיש פירות אחרות שדר על האילן‬
‫משנה לשנה‪ ,‬אבל אין פירות אחרות )חוץ‬
‫מפלפלין( שטעם עץ ופריו שוה‪.‬‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫קנד‬
‫ופריו שווה‪ ,‬דעי׳ בסוכה דף לא ע״ב‬ ‫המינים פירות הנקראים מורנצ״י או‬
‫דאיתא אתרוג הישן פסול ורבי יהודה‬ ‫הלימונ״יד עצמן דרים משנה לשנה על‬
‫מכשיר וכו׳ ואלא לרבי יהודה הא כתיב‬ ‫האילן וגם יש להם כל הסימנים הנאמרים‬
‫הדר ההוא הדר באילנו משנה לשנה‪,‬‬ ‫בגמרא״‪ ,‬ומהא שכתב ״שדרים משנה‬
‫והנה קשה למה פשוט לגמ׳ דר׳ יהודה‬ ‫לשנה וגם יש להם כל הסימנים בגמרא״‬
‫דורש ״הדר באילנו משנה לשנה״ יותר‬ ‫משמע דס״ל שגם מורנצ״י ולימו״ן הוי‬
‫מאידך דרשות שהוזכרו בדף ל״ה‪ ,‬ועיי״ש‬ ‫טעם עצו ופריו שווה‪ ,‬וממילא אין שום‬
‫בתוס׳ שעמדו בזה‪ ,‬ועכ״פ חזינן שנחלקו‬ ‫חילוק בין אתרוג המורכב בלימו״ן ולימו״ן‬
‫התנאים אי ״הדר״ היינו ״יפה״‪ .‬ולכאורה‬ ‫עצמו‪ ,‬דשניהם הוו טעם עצו ופריו שווה‪.‬‬
‫י״ל דמאן רבעי טעם עץ ופריו שווה‬ ‫אבל לפי מה שדייקנו בריטב״א ובחזו״א‬
‫יכול לסבור ד״הדר״ מצריך שיהי׳ ״יפה״‬ ‫שרק אתרוג הוי טעם עצו ופריו שווה‬
‫דכבר ידעינן מ״פרי עץ״ איזה פרי בעינן‪,‬‬ ‫אז שפיר י״ל כדברינו שיש חילוק בין‬
‫״פרי שטעם ופריו שווה״‪ ,‬אבל לאידך‬ ‫אתרוג המורכב בלימו״ן ללימו״ן‪,‬‬
‫שיטות הרי ״הדר״ מלמד איזה פרי בעינן‪,‬‬ ‫דהמורכב בלימו״ן שלא נשתנה הוי טעם‬
‫פרי ש״דר״ באילנו משנה לשנה או פרי‬ ‫עצו ופריו שווה‪ ,‬אבל הלימון אינו טעם‬
‫שגדל על כל מים )הידור(‪ ,‬וא״כ אין‬ ‫עצו ופריו שווה‪.‬‬
‫״הדר״ מלמד דבעינן שיהא ״יפה״‪ ,‬וא״כ‬
‫אה״נ קשה למה הגמ׳ בדף לא ע״ב נקט‬ ‫עדיין משמע מהסוגיא הנ״ל‬ ‫וא״כ‬
‫בדוקא דר׳ יהודה דרש הדר באילנו משנה‬ ‫ד״אתרוג המורכב״ כשר מחמת‬
‫לשנה דהיה יכול לנקוט פרי הגדל על‬ ‫הני סימנים וכנ״ל‪.‬‬
‫כל מים‪ ,‬וכמוש״כ התוס׳‪ ,‬אבל זהו פשוט‬ ‫דש להוסיף בזה‪ ,‬דהנה לכאורה י״ל‬
‫דר׳ יהודה אינו סובר הדרשא דטעם עץ‬ ‫דפשטות משמעות הברייתא היא‬
‫ופריו שווה‪.‬‬ ‫דהשיטות הנ״ל נחלקו אי בעינן ״טעם‬
‫עץ ופריו שווה״ או ״דר על האילן משנה‬
‫והנה כיון דקיי״ל בכ״מ דבעינן שהאתרוג‬
‫לשנה״ או ״גדל על כל מים״‪ ,‬דהיינו‬
‫יהא יפה )ויבש וכיו״ב פסול(‬
‫נחלקו איזה סימן הוא הסימן המעכב‪,‬‬
‫א״כ חזינן דקיי״ל כהדרשא דטעם עץ‬
‫שעליו דיברה התורה‪.‬‬
‫ופריו שווה‪.‬‬
‫]אבל עי׳ ברש״י בפ׳ אמור דאיתא וז״ל‬
‫]וןןי׳ במ״ב ריש סימן תרמ״ה דאיתא‬ ‫״פרי עץ הדר״ עץ שטעם עצו‬
‫וז״ל כתיב בתורה ולקחתם לכם‬ ‫ופריו שוה‪ ,‬״הדר״ הדר באילנו משנה‬
‫ביום הראשון פרי עץ הדר וכפות‬ ‫לשנה וזהו אתרוג‪ .‬עכ״ל‪ .‬וצ״ע‪[.‬‬
‫תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל וקבלו‬
‫חז״ל דפרי עץ הדר זהו אתרוג שטעם‬ ‫דל׳׳ןן כאיזה שיטה קיי״ל‪ .‬ויש רמז‬
‫עצו ופריו שוה וכתיב הדר שיהיה נאה‬ ‫דקיי״ל כהשיטה דבעינן טעם עץ‬
‫הנה‬ ‫למינו‬ ‫מאמר טו‬
‫שווה״‪ ,‬וא״כ אפילו אי אזלינן בתר‬
‫הסימנים הנ״ל עדיין יש לפסול מורכב‪.‬‬
‫בם׳ אמור דאיתא וז״ל פרי עץ שטעם‬
‫והנה עצם הדבר שיש לפסול אתרוג‬
‫המורכב משום דאין טעם עצו‬
‫ופריו שווה כבר נמצא בדברי האחרונים‪,‬‬
‫דעי׳ בכפו״ת במס׳ סוכה דף לה ע״א‬
‫דאיתא וז״ל ת״ר פרי עץ הדר עץ שטעם‬
‫עצו ופריו שוה וכו׳ וא״ת דלמא הוא‬
‫לימון או נרנג״ה שהעץ שוה לפרי בטעם‬
‫וחריפות‪ ,‬י״ל דעיקר פריו של הלימון‬
‫והנרנג״ה הוא החמק שבתוכו והוא מרובה‬
‫על קליפתו ונמצא דעיקר פריו הוא חמוץ‬
‫ואין עצו חמוץ אלא טעמו כקליפת הפרי‪,‬‬
‫אבל אתרוג חמוץ שבתוכו הוא מועט‬
‫וזה לא נחשב לפרי ועיקר פריו היא‬
‫קליפתו דהיא גסה ביותר ויש בה מרירות‬
‫וחריפות וטעם עצו כטעם פריו‪ ,‬וכן יראה‬
‫האדם דהחמק של אתרוג הוא מועט‪,‬‬
‫וכ״כ מהר״מ אלשיך ז״ל סי׳ ק״י על‬
‫יתור של אתרוג שהורכב באילן של לימון‬
‫אותם אתרוגים פסולים‪ ,‬ונתן סימן כי‬
‫המורכב החמוץ שבתוכו הרבה מה שא״כ‬
‫לבלתי מורכב שהחמק מועט והקליפה‬
‫שלו עבה יעו״ש‪ ,‬ולפ״ז א״ש אמאי לא‬
‫פריך ואימא אתרוג מורכב‪ ,‬דאתרוג מורכב‬
‫אין טעם עצו דומה לפריו דהמורכב הוא‬
‫חמק‪ ,‬והר״מ אלשיך סוף סימן הנזכר‬
‫נתקשה בזה יעו״ש‪ ,‬ולע״ד הדבר ברור‬
‫כדכתיבנא ודוק‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫גדלים על כל מים‪ ,‬דברוב הציורים מיירי‬
‫הנה מבואר בכפו״ת להדיא כמו שדייקנו‬
‫בריטב״א ובחזו״א‪ ,‬דדוקא אתרוג‬
‫הוי טעם עץ ופריו שווה ולא לימון‬
‫ותפו״ז‪ ,‬ולכך דוקא אתרוג כשר למצוה‬
‫אתרוג‬
‫והדר בתארו וגידולו וע״ד שיתבאר‬
‫בסימן תרמ״ח‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ באדרת אליהו‬
‫עצו ופריו שוה וזהו אתרוג‪ ,‬הדר פרט‬
‫ליבש‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬
‫הנה לפ״ז גם להלכה אפשר לומר החילוק‬
‫הנ״ל בין אתרוג המורכב ללימו״ן‪,‬‬
‫דאתרוג המורכב כשר משום דטעם עץ‬
‫ופריו שווה‪ ,‬ולימו״ן פסול‪ ,‬דאף דדר על‬
‫האילן משנה לשנה וגדל על כל מים‪,‬‬
‫אבל אין טעם עצו ופריו שווה‪) .‬ובאופן‬
‫שלעולם י״ל דאזלינן בתר הסימנים‬
‫שהוזכרו בסוגיא הנ״ל‪ ,‬ואה״נ לאידך‬
‫שיטות י״ל דלימו״ן כשר‪ ,‬ואפ״ה בכל‬
‫הדורות נקטו דלימו״ן פסול משום דקיי״ל‬
‫כמאן רבעי טעם עץ ופריו שווה‪(.‬‬
‫אלא דיל״ע אי נכון הוא דאתרוג המורכב‬
‫הוי טעם עצו ופריו שווה‪ ,‬דאה״נ‬
‫עסקינן היכא דאין העין יכול להבחין בין‬
‫העצים שיש בהם אתרוגים מורכבים להני‬
‫שאין עליהם מורכבים‪ ,‬ובע״כ שגידולם‬
‫שווה‪ ,‬אבל אפשר רזה רק מוכיח דמורכבים‬
‫דר על האילן משנה לשנה‪ ,‬ושמורכבים‬
‫גדל על כל מים‪ ,‬שהם דברים השייכים‬
‫לגידול‪ ,‬ועכ״פ מסתבר מאד שמורכבים‬
‫דרים על האילן משנה לשנה‪ ,‬ושמורכבים‬
‫באתרוג המורכב על לימו״ן וחביריו וראינו‬
‫בחזו״א דאפילו לימו״ן עצמו דר על‬
‫האילן משנה לשנה וגדל על כל מים‪.‬‬
‫אבל אפשר דאין מורכב ״טעם עץ ופריו‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫קנו‬
‫עיקר הפרי נמצא טעם עצו ופריו שוה‪,‬‬ ‫אף אם לימון ותפוז שווים לגבי שאר‬
‫אלו דבריו ודברי אלקים חיים המה‪ ,‬וזכינו‬ ‫דברים‪ ,‬וכן מבואר מדבריו דזהו גם הטעם‬
‫וכו׳ רק זה הסימן הוא סימן מובהק‬ ‫דדוקא אתרוג כשר ולא אתרוג המורכב‪.‬‬
‫דאורייתא‪ ,‬לומר‪ ,‬כל שלא נמצא כן איננו‬
‫ועיק בשו״ת חתם סופר חלק או״ח תשובה‬
‫עצו ופדיו שוה ופסול בודאי‪ ,‬ואמנם אם‬
‫ר״ז דאיתא וז״ל כי כל אלו הסימנים‬
‫נמצא כן היה לכאורה נראה שודאי הוא‬
‫לאו דאורייתא ולא נזכרו בש״ס ובשום‬
‫אתרוג על כל פנים שהרי לא מצאו בש״ס‬
‫מקום‪ ,‬ומן הדין דינו של אתרוג כדין עוף‬
‫שום פרי בעולם שיהי׳ עצו ופריו שוה‬
‫טהור נאכל במסורת )חולין ס״ג ע״ב(‪,‬‬
‫חוץ מאתרוג ופלפלין‪ ,‬וע״ש בתוס׳ ל״ה‬
‫על כן אותן הבאים מיעניווע שמסורת‬
‫ע״א ד״ה ללמדך וכו׳ ויע״ש ל״ב ע״ב‬
‫בידינו מאבות אבותינו ורבותינו חכמי‬
‫בגמ׳ ענף עץ עבות שטעם עצו ופריו‬
‫הצרפתים אשר מעולם יושבי מדינות אשכנז‬
‫שוה‪ ,‬צ״ל לא מינכר לקיחתו כמו פלפלין‪,‬‬
‫שיוצאים י״ח באתרוגים הבאים מיעניווע‪,‬‬
‫מ״מ מבואר שאין שום פרי הגדל באילן‬
‫הן הנה הכשרים ואין צריך לשום סימן‪,‬‬
‫שמינכר לקיחתו שיהי׳ טעם עצו ופריו‬
‫והגאון מהרמ״פ ז״ל לא בא אלא להודיע‬
‫שוה אלא אתרוג‪ ,‬ופירוש טעם עצו ופריו‬
‫סימני האתרוגים ההמה כדי שאם לא‬
‫שוה היינו שקליפתו רחבה‪ ,‬דאי לאו הכי‬
‫ימצא בהם אותם הסימנים ידע שאינם‬
‫כל פירות החמוצים טעם עץ ופריו שוה‪,‬‬
‫מאותן שמסורת בידנו‪ ,‬אבל הבאים בוודאי‬
‫לפ״ז אם אנו מוצאים פרי חמק שקליפתו‬
‫מאיים אחרים‪ ,‬אפילו יש להם אותן‬
‫רחבה ותוכו קצר הרי זה אתרוג לכאורה‪.‬‬
‫הסימנים אין ראי׳ שאינם מורכבים‪ ,‬כן‬
‫עכ״ל‪.‬‬
‫כתבתי מאז‪ ,‬וכעת זיכני הי״ת ולמדתי‬
‫אבל דברי הכפו״ת הוא רק סיבה לפסול‬ ‫פרק לולב הגזול בישיבה‪ ,‬עיינתי בי׳ טפי‪,‬‬
‫אתרוג המורכב שנשתנה מחמת‬ ‫ושם )ל״ה ע״א( נאמר פרי עץ הדר שטעם‬
‫ההרכבה מ״פרי שאין בו הרבה חמק‬ ‫עצו ופריו שווים‪ ,‬וכתב כפות תמרים הרי‬
‫בתוכו״ ל״פרי שיש בו הרבה חמק‬ ‫לימונים וכו׳ פירות חמוצים כאלו טעם‬
‫בתוכו״‪ ,‬דעל ידי שיש הרבה חמק בתוכו‬ ‫עצו ופריו שוה‪ ,‬כי הרב המחבר ההוא‬
‫נעשה החמוץ לעיקר הפרי וממילא אין‬ ‫הי׳ בקי בהם ובשמותיהם‪ ,‬ותי^ כי כל‬
‫טעם העץ כטעם הפרי‪.‬‬ ‫אלו הפירות הקליפה קצרה ודקה ועיקר‬
‫הפרי הוא התוך היינו העסיס והגרעינים‬
‫אבל אין זה סיבה לפסול הרבה אתרוגים‬ ‫כמו בלימוניס ומאראנסיס וכדומה‪ ,‬וא״כ‬
‫שבזמנינו‪ ,‬דעי׳ בס׳ כשרות ד׳ מינים‬ ‫אין טעם עצו שוה לפריו שהוא התוך‬
‫עמ׳ קפ״א דאיתא וז״ל אע״פ שבספרי‬ ‫אלא טעם עצו שוה לקליפת הפרי שהוא‬
‫הפוסקים הוזכרו סימנים לחלק בין אתרוג‬ ‫הטפל לפרי ולא לפרי עצמו‪ ,‬משא״כ‬
‫מורכב לאינו מורכב מ״מ למעשה כבר‬ ‫אתרוג שהתוך הוא הטפל והוא קצר ונזרק‪,‬‬
‫כתבו הפוסקים שכיום אי אפשר לקבוע‬ ‫וקליפתו הרחבה והעבה היא הנאכלת והוא‬
‫הנז‬ ‫למינו‬
‫לו פרדס אתרוגים והיו יפים מאד ובין‬
‫האתרוגים שמרן נטל הי׳ גם אתרוג שלו‬
‫ואמרו שהיופי של אתרוגיו מסבה זו‬
‫ששתלם בסמוך לעצי פרי הדר והדבורים‬
‫עושים הרכבה עם האבקה של הפרחים‬
‫כנ״ל‪ .‬עכה״ל‪.‬‬
‫הרי מבואר מכל זה שיש הרבה אתרוגים‬
‫שמורכבים אף שאין בהו הרבה‬
‫חמח בתוכו‪ ,‬ובהני ציורים‪ ,‬לפי הכפו״ת‬
‫אין סיבה לפוסלם‪ ,‬ושפיר הוי טעם העץ‬
‫כטעם הפרי‪ ,‬ולפי פשטות הסוגיא הנ״ל‬
‫דאזלינן בתר הני סימנים לכאורה עדיין‬
‫יש להכשיר כל הני סוג מורכבים‪.‬‬
‫עוד יש להעיר דמבואר מהמקורות‬
‫הנ״ל דבזמנינו נמצא גם להיפך‪,‬‬
‫שיש הרבה אתרוגים שאינם מורכבים‬
‫אף שיש בהו הרבה חמוץ בתוכו‪ ,‬ומהא‬
‫דמכשירים הני אתרוגים בע״כ דלא קיי״ל‬
‫כהגדרתו של הכפו״ת‪ .‬וא״כ י״ל רכל‬
‫המורכבים הם טעם עץ ופריו שווה‬
‫ואין סיבה לפוסלם‪.‬‬
‫אבל הנה ע״פ הנתבאר לעיל אולי יש‬
‫לצדד מטעמא אחרינא שאין‬
‫מורכבים ״טעם עץ ופריו שווה״‪.‬‬
‫דהנה ראינו ד״טעם עצו ופריו שווה״‬
‫הוא מעלה מיוחדת שיש באתרוג‪,‬‬
‫שלא שינה מהציווי ד״עץ פרי עושה‬
‫פרי״‪ ,‬ואינו סתם מציאות הקיימת באתרוג‪.‬‬
‫וא״ב אפשר דמעלה זו הוא רק באתרוג‪,‬‬
‫ולא באתרוג המורכב‪ ,‬רכל המעלה‬
‫דטעם עצו ופריו שווה הוא שנתקיים‬
‫מאמר טו‬ ‫אתרוג‬
‫דבר זה ע״פ סימנים לא להכשיר ולא‬
‫לפסול משום שתלוי באקלים מה גם‬
‫שמגדלי האתרוגים המציאו שיטות הרכבה‬
‫שאינן משנות את הסימנים כמבואר בתורת‬
‫חסד או״ח סי׳ ל״ד‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ בהליכות‬
‫שלמה פ״י סי״ז דאיתא וז״ל ולשואלים‬
‫בענין חשש מורכבים היה רגיל לומר‬
‫שהוא עצמו חתך כמה פעמים את‬
‫האתרוגים אחר סוכות כדי לבדוק‬
‫בסימניהם ונוכח לדעת שאין הסימנים‬
‫מתאימים כלל אף באתרוגים המוחזקים‬
‫אצלנו ביותר כבלתי מורכבים ולכן אין‬
‫לקבוע על פי הסימנים כלל‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳‬
‫בספר ארחות רבנו ענייני אתרוג אות‬
‫כ׳‪-‬כ״א דאיתא וז״ל אתרוג שמורכב ע״י‬
‫דבורים מה שכתוב להלן אמר לי מו״ר‬
‫בשנת תשל״א על אתרוג ממקום שהי׳‬
‫מוחזק לברך עליו מתמיד )לא תימני(‬
‫והנני מעתיק מה שאמר לי עליו מו״ר‬
‫ואף שבהרבה מהם יש הרבה מיץ כנראה‬
‫שזה כתוצאה מהדבורים שמעבירות אבקה‬
‫מפרחי פרי הדר לפרחי האתרוגים‬
‫כמפורסם והדבורים עושות מעין הרכבה‬
‫וזה כשר ע״כ עצי האתרוגים עמדו בסמוך‬
‫לעצי פרי הדר בשמיטה תשל״ג מו״ר‬
‫ברך על אתרוג הנ״ל אף שהי׳ לו מרוקני‬
‫ומזן חזו״א לא היו יפים מההפקר ורק‬
‫בשמטה ברך עליו מו״ר אבל בשאר‬
‫השנים ברך על של רמי״ל ואתרוג זה‬
‫נטל בין שאר אתרוגיו משנת תשל״ו‬
‫מו״ר הפסיק ליטול אתרוג זה ותו לא‬
‫נטלו עד סוף ימיו ואמר לי טעמו משום‬
‫שיש בו רבוי מיץ כלימון‪ ,‬זכורני גם‬
‫בימי מרן החזו״א זצוק״ל הי׳ אחד שהי׳‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫קנח‬
‫שהרי מאז ועד עתה לא מצאנו מחלוקת‬ ‫ציווי הבורא ית‪ /‬וא״כ כיון שאתרוג‬
‫נפלה בזמן מן הזמנים‪ ,‬מימות משה ועד‬ ‫המורכב נעשה ע״י הרכבה‪ ,‬שהוא נגר‬
‫רב אשי‪ ,‬בין החכמים‪ ,‬כדי שיאמר אחד‪,‬‬ ‫ציווי הבורא‪ ,‬אפשר דע״י ההרכבה הוא‬
‫המוציא עין חבירו יוציאו את עינו‪ ,‬שנאמר‬ ‫מפסיד המעלה דטעם עץ ופריו שווה‪.‬‬
‫עין בעין‪ ,‬ויאמר השני‪ ,‬אינו אלא כופר‬ ‫וא״כ אף לפי פשטות משמעות הסוגיא‬
‫בלבד שחייב לתת‪ .‬ולא מצאנו ג״כ‬ ‫דאזלינן בתר הסימנים הנ״ל אפשר שיש‬
‫מחלוקת במה שאמר הכתוב )ויקרא כג(‪,‬‬ ‫לפסול מורכב כיון דאין טעם עץ ופריו‬
‫פרי עץ הדר‪ ,‬כדי שיאמר אחד שהוא‬ ‫שווה‪ .‬וצע״ע בזה‪.‬‬
‫אתרוג‪ ,‬ויאמר אחד שהוא חבושים‪ ,‬או‬
‫דמונים‪ ,‬או זולתו וכו׳ וכיוצא בזה בכלל‬
‫ה‬
‫המצות אין מחלוקת בהן שכולן פירושים‬
‫הנה עוד י״ל דגם מטעם אחר אין‬
‫מקובלים מפי משה‪ ,‬ועליהם ועל דומיהם‬
‫להכשיר אתרוג המורכב ע״פ‬
‫אמרו כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה‬
‫הסימנים הנ״ל לחוד‪ ,‬דהנה כל מה שנתבאר‬
‫ודקדוקיה מסיני‪ .‬אבל אע״פ שהן מקובלין‬
‫במאמר זו היינו לפי פשטות משמעות‬
‫ואין מחלוקת בהם מחכמת התורה הנתונה‬
‫הסוגיות הנ״ל בדף ל״א ובדף ל״ה‬
‫לנו‪ ,‬נוכל להוציא ממנה אלו הפירושים‬
‫ד״אתרוג״ לא הוזכר מפורש בתורה‪,‬‬
‫בדרך מדרכי הסברות והאסמכתות והראיות‬
‫דהתורה רק כתבה סימן להפרי‪ ,‬פרי שטעם‬
‫והרמזים המצוים במקרא‪ .‬וכשתראה אותם‬
‫עץ ופריו שווה או פרי שדר על האילן‬
‫בתלמוד מעיינים וחולקין זה על זה‬
‫משנה לשנה או פרי שגדל על כל מים‪.‬‬
‫במערכת העיון‪ ,‬ומביאין ראיות על אחד‬
‫דעפ״ז נתבאר צד להכשיר אתרוג המורכב‪,‬‬
‫מאלו הפירושים והדומה להן‪ ,‬כגון מה‬
‫עכ״פ כשהעין אינו מבחין בין מורכב‬
‫שאמרו במאמר הכתוב פרי עץ הדר‪,‬‬
‫לאינו מורכב‪ ,‬כיון שיש לאתרוג המורכב‬
‫אולי יהיה רמונים‪ ,‬או חבושים‪ ,‬או זולתם‪,‬‬
‫הני סימנים‪.‬‬
‫עד שהביאו ראיה עליו ממה שנאמר פרי‬
‫עץ הדר‪ ,‬ואמרו‪ ,‬עץ שטעם עצו ופריו‬ ‫אבל ידוע דלמעשה זה אינו‪ ,‬דהראשונים‬
‫שוה‪ ,‬ואמר אחר‪ ,‬פרי הדר באילנו משנה‬ ‫כתבו דאין הסימנים שהוזכרו‬
‫לשנה‪ ,‬ואמר אחר‪ ,‬פרי הדר על כל מים‪.‬‬ ‫בסוגיא אלא כעין אסמכתא לקבלת חז״ל‪,‬‬
‫אלו הראיות לא הביאו מפני שנשתבש‬ ‫אבל לעולם קבלו חז״ל דבעינן ״אתרוג״‪,‬‬
‫עליהם הענין עד שנודע להם מהראיות‬ ‫וזהו ״פרי עץ הדר״ שהוזכר בתורה‪ ,‬ולא‬
‫האלה‪ .‬אבל ראינו ללא ספק מיהושע עד‬ ‫סגי בהני סימנים אלא בעינן ״אתרוג״‪.‬‬
‫עתה‪ ,‬שהאתרוג היו לוקחים עם הלולב‬
‫בכל שנה‪ ,‬ואין בו מחלוקת‪ .‬אבל חקרו‬ ‫דהנה עי׳ ברמב״ם בהקדמתו לפיהמ״ש‬
‫על הרמז הנמצא בכתוב לזה הפירוש‬ ‫דאיתא וז״ל הפירושים המקובלים‬
‫המקובל‪ .‬עכ״ל‪.‬‬ ‫מפי משה אין מחלוקת בהם בשום פנים‬
‫מנט‬ ‫למינו‬
‫הדר באילנו משנה לשנה לא שיהא זה‬
‫הוכחה גמורה שהוא אתרוג שהרבה‬
‫אילנות אחרים יש שהם כך אלא שהקבלה‬
‫העידה לנו שהדר זה אתרוג ואתרוג לשון‬
‫חמדה וריגוג ובשם התואר בא הלשון‬
‫להעיד על סימניו‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫וןןי׳ במאירי בסוכה שם דאיתא וז״ל‬
‫אף על פי שבתורה לא הוזכר‬
‫אתרוג בפירוש כך היא הקבלה שפרי עץ‬
‫הדר על אתרוג נאמר ואף על פי שהיא‬
‫קבלה ואין אנו צדיכים לחזד אחדיה‬
‫לטעם אחר פירשו בו דרך רמז פרי עץ‬
‫עץ שטעם עצו ופריו שוה ואף על פי‬
‫שבפלפלין טעם עצם ופרים שוה בזו אי‬
‫אפשר ולשון הגמרא בזה לינקוט חדא‬
‫לא מינכרא מילתא לנקוט תרי ותלת פרי‬
‫אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ואף‬
‫על פי שאפשר באחרים שטעם עצם‬
‫ופרים שוה ושאפשר באחד אינם ממין‬
‫מובחר כאתרוג‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫]וןןי׳ בבעל הטורים בפ׳ אמור דאיתא‬
‫וז״ל פרי עץ הדר בגימטריא‬
‫אתרוגים‪ .‬עכ״ל‪) .‬וצ״ב למה הגימטריא‬
‫הוא ״אתרוגים״ בלשון רבים‪ ,‬ולא ״אתרוג״‬
‫בלשון יחיד‪ ,‬הרי רק נוטלים אתרוג אחד‪[(.‬‬
‫)וןןי׳ שם במלבי״ם דאיתא וז״ל פרי עץ‬
‫הדר אין ספק שבלשון הקדש נקרא‬
‫עץ האתרג בשם הדר כמו שנקרא עץ‬
‫זית גפן וכדומה וכן נשאר הקבלה מדור‬
‫דור שהדר היינו אתרג אבל אחרי שהכחישו‬
‫הקראים יסודי הקבלה ולא נמצא לשם‬
‫הדר ריע בתנ״ך על האתרג‪ .‬רק הנמצא‬
‫ממנו הוא על ההידור והנאה‪ .‬כמו הדר‬
‫מאמר טו‬ ‫אתרוג‬
‫) ‪y‬׳ ברמב״ן עה״ת בם׳ אמור דאיתא‬
‫וז״ל פרי עץ הדר שטעם עצו ופריו‬
‫שוה הדר‪ ,‬הדר באילנו משנה לשנה‪ ,‬וזה‬
‫אתרוג‪ ,‬לשון רש״י והן אסמכתות שעשו‬
‫רבותינו )סוכה לה( לקבלתם וכו׳ והנכון‬
‫בעיני כי האילן הנקרא בלשון ארמית‬
‫אתרוג נקרא שמו בלשון הקודש הדר‪,‬‬
‫כי פירוש אתרוג חמדה‪ ,‬כדמתרגמינן‬
‫נחמד למראה )בראשית ב ט(‪ ,‬דמרגג‬
‫למיחזי‪ ,‬לא תחמוד )דברים ה יח(‪ ,‬לא‬
‫תרוג‪ ,‬ואמרינן מכל שפר ארג נכסין‪,‬‬
‫ולשון חמדה והדר שוים בטעם ונקרא‬
‫העץ והפרי בשם אחד‪ ,‬כי כן המנהג‬
‫ברוב הפירות תאנה אגוז רמון זית וזולתם‪,‬‬
‫וכן זה שם העץ והפרי שניהם בארמית‬
‫אתרוג ובלשון הקודש הדר‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫וןןי׳ בריטב״א למס׳ סוכה דף ל״ה דאיתא‬
‫וז״ל ת״ר פרי עץ הדר עץ שטעם‬
‫עציו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג‬
‫ופרכינן ואימא פלפלין פי׳ והא ודאי קים‬
‫לו דהדד אתדוג ולא היו מסופקין בדבר‬
‫שנעשה מימות משה אלא לפי שאמרו‬
‫שאמר הכתוב פרי עץ ולא אמד הדר‬
‫לכדו שהוא שם האתרוג ללמדנו שהדר‬
‫הזה הוא האתרוג בפריו ועצו שוה שזה‬
‫סימן והוכחה גמורה שהוא שם אתרוג‬
‫אקשינן דודאי הא ליכא למשמע מינה‬
‫דאימא היינו פלפלין ונמצא שאין הוכחה‬
‫בכתוב שזה אתרוג הוא אלא שקכלנו כן‬
‫מפי השמועה ופרקינן דודאי הוכחה‬
‫גמורה הוא דפלפלין ליכא למימר דפרי‬
‫א׳ אמר רחמנא ואין לך לומר אלא שהוא‬
‫אתרוג וכן הא דאמרינן זה הדר עד‬
‫שיבאו קטנים גדולים קיימין ואמרינן נמי‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬
‫נתבאר שזה המורכב לא מקרי אתרוג‪,‬‬
‫ומה שהביא השואל ראיה דאתרוג אפי׳‬
‫מקצת אתרוג במשמע כמו שאמרי׳ פרק‬
‫אותו ואת בנו שה אפי׳ מקצת שה‬
‫במשמע‪ ,‬אינו ראיה‪ ,‬חרא דלשון תורה‬
‫לחוד ולשון חכמים לחוד‪ ,‬ומאחר דרז״ל‬
‫אמרו אתרוג לא נוכל להכשיר מקצת‬
‫אתרוג‪ ,‬ועל מה שכתוב בתורה פרי עץ‬
‫הדר לא נוכל לומר דאפי׳ מקצתו הדר‬
‫דא״כ נכשיר שאר מינים דאפילו מקצתו‬
‫הדר כשר‪ ,‬ואפילו אינו דר כל השנה על‬
‫האילן נכשירהו אפי׳ דר מקצת שנה‪.‬‬
‫עכ״ל‪ .‬הרי מבואר ברמ״א דבעצם הסימנים‬
‫הנ״ל קובעים‪ ,‬דבעצם כתוב דבעינן ״פרי‬
‫עץ הדר״‪ ,‬ולא כתוב דבעינן ״אתרוג״‪.‬‬
‫דאידך ראשונים הנ״ל סוברים דהתורה‬
‫אמרה דבעינן ״אתרוג״ )משום שזהו‬
‫הפירוש המקובל להם‪ ,‬או משום ד״הדר״‬
‫היינו אתרוג‪ ,‬או משום שיש לזה איזה‬
‫קבלה על פה( אבל הרמ״א סובר דהתורה‬
‫אמרה דבעינן פרי עץ הדר והסימנים‬
‫קובעים‪ ,‬אבל הרמ״א הוסיף שהחכמים‬
‫אמרו דבעינן אתרוג‪ ,‬ואה״נ לא ברור לנו‬
‫בדיוק למה חכמים אמרו דבעינן דוקא‬
‫אתרוג‪ ,‬אפשר דהיינו משום שיש להו‬
‫עוד דרשות המגלים עוד סימנים דליתא‬
‫אלא באתרוג‪ ,‬או אפשר משום דדוקא‬
‫באתרוג יש הני סימנים שהוזכרו‪ ,‬ואף‬
‫שלא ברור לנו למה חכמים אמרו דבעינן‬
‫״אתרוג״‪ ,‬למעשה אין לנו אלא מה שאמרו‬
‫חכמים והם אמרו דצריכים אתרוג‪ .‬ועפ״ז‬
‫כתב הרמ״א דאתרוג המורכב הוא פסול‬
‫משום שאינו אתרוג‪[.‬‬
‫אתרוג‬ ‫קם‬
‫זקנים הדרת מלך‪ .‬יצאו חז״ל לבאר‬
‫ולסמוך את קבלתם‪ .‬עכ״ל‪(.‬‬
‫הרי מבואר בראשונים דבעינן ״אתרוג״‪,‬‬
‫ולא סגי בפרי שטעם עצו ופריו‬
‫שווה‪ ,‬ולא סגי בפרי שדר על האילן‬
‫משנה לשנה‪ ,‬ולא סגי בפרי שגדל על‬
‫כל מים‪.‬‬
‫וא״כ לעולם י״ל דהני סיבות הן סיבות‬
‫לפסול אתרוג המורכב כמבואר‬
‫במאמר הקודם‪ ,‬דהא בעצם בעינן ״אתרוג״‬
‫ואין הני סימנים סיבות להכשיר‪ .‬וא״ש‪.‬‬
‫]אולם עי׳ בתשר הרמ״א שם )סימן‬
‫קי״ז( דאיתא וז״ל המורכב לא‬
‫נקרא אתרוג ולא מקרי פרי עץ הדר וכר‬
‫אבל בפרי עץ הדר שנחלקו בו בפירוש‬
‫הדר איכא למימר דילמא איכא לחכמינו‬
‫ז״ל עוד דרשות אחרות במלת הדר דאתרוג‬
‫הוא דוקא‪ ,‬ואף אם נאמר דלית להו‬
‫דרשות אחרות בזה‪ ,‬מ״מ דלמא שאר‬
‫מינים אין להם אלו התוארים שאמרו‬
‫באתרוג‪ ,‬ומאחר שכבר נתבאר שהמורכב‬
‫לא נקרא אתרוג‪ ,‬א״כ ממילא לא נכשירהו‪,‬‬
‫ואין לנו בו אלא מה שאמרו חכמים‪,‬‬
‫וכבר שמעתי מזקן אחד שאלו המינים‬
‫פירות הנקראים מורנצ״י או הלימונ״י‬
‫עצמן דרים משנה לשנה על האילן וגם‬
‫יש להם כל הסימנים הנאמרים בגמרא‬
‫וכי סלקא דעתן להכשיר פירות אלו בתורת‬
‫אתרוג‪ ,‬ולכן המורכב כאחד מהם ואין‬
‫להכשיר רק האתרוג ולא שאר מינים‪,‬‬
‫ולא בצורה תליא מלתא מאחר שכבר‬
‫הפא‬ ‫למינו‬ ‫מאמר טז‬ ‫אתרוג‬

‫מאמר טז‬

‫שיטת הככלי כגדר ״טעם עץ ופריו שווה״‬

‫פרי איזהו חדש שהאח מליאה דשאים‬
‫ואילן מוציא פירות הוי אומר זה ניסן‬
‫ואותו הפרק זמן בהמה וחיה ועוף‬
‫שמזדווגין זה אצל זה שנאמר לבשו כרים‬
‫הצאן וגו׳ ואידך נמי הא כתיב עץ עושה‬
‫פרי ההוא לברכה לדורות הוא דכתיב‬
‫ואידך נמי הא כתיב עץ פרי ההוא כדרבי‬
‫יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי‬
‫כל מעשה בראשית בקומתן נבראו לדעתן‬
‫נבראו לצביונן נבראו שנאמר ויכלו השמים‬
‫והאח וכל צבאם אל תקרי צבאם אלא‬
‫צביונם‪ .‬והנה יש שם ב׳ גירסאות‪ ,‬אבל‬
‫הא מיהא חזינן דהבבלי הסביר באופ״א‬
‫הא דמעיקרא כתיב עץ פרי ואח״כ כתיב‬
‫עץ עושה פרי‪ ,‬וא״כ להבבלי ליכא שום‬
‫מקור דהאח שינתה מהציווי‪.‬‬
‫אבל לכאורה י״ל דהבבלי אינו סובר‬
‫והרי במדרש ובירושלמי כלאים גופא‬
‫מבואר שיש מחלוקת אם האח‬
‫שינתה מהציווי‪ ,‬דעי׳ במדרש רבה שם‬
‫דאיתא ויאמר אלהים תדשא האח תני‬
‫בשם ר׳ נתן ג׳ נכנסו לדין וד׳ יצאו‬
‫מחוייבין ואלו הן אדם וחוה ונחש נכנסו‬
‫לדין ונתקללה הארץ עמהן שנאמר ארורה‬
‫האדמה בעבורך שתהא מעלה לך דברים‬
‫ארורים כגון יתושים וזבובין ופרעושין‬
‫א״ר יצחק מגדלאה אף הן יש בהן הנאה‬
‫ולמה נתקללה ר״י ב״ר שלום ור״פ ר״י‬
‫הנה עיין לעיל שראינו דהג׳ ייחודים‬
‫של האתרוג הם ״מעלות״ שיש‬
‫לאתרוג‪ ,‬ועפ״ז ביארנו ה״השפעה״‬
‫שהאתרוג ״משפיע״ על אידך מינים‪.‬‬
‫הנה לכאו׳ י״ל דאין הני דברים מוסכמים‪,‬‬
‫דהנה אה״נ ראינו דבירושלמי‬
‫ובמדרש וברש״י עה״ת איתא דהסיבה‬
‫דמעיקרא כתיב ״עץ פרי״ ואח״כ כתיב‬
‫״עץ עושה פרי״ היינו משום שהאח‬
‫שינתה מהציווי‪ ,‬דהקב״ה צוה שגם העץ‬
‫יהי׳ פרי‪ ,‬ולמעשה רק הפרי נעשה פרי‬
‫ולא העץ‪ ,‬וממילא הא דאתרוג הוי ״טעם‬
‫עץ ופריו שווה״ הוא ״מעלה״ שיש‬
‫לאתרוג‪ ,‬שלא שינה מהציווי‪.‬‬
‫שהארץ שינתה מהציווי‪ ,‬דעיין‬
‫במס׳ ר״ה דף יא ע״א דאיתא תניא רבי‬
‫אליעזר אומר מנין שבתשרי נברא העולם‬
‫שנאמר ויאמר אלהים תדשא האח דשא‬
‫עשב מזריע זרע עץ פרי איזהו חדש‬
‫שהאח מוציאה דשאים ואילן מלא פירות‬
‫הוי אומר זה תשרי ואותו הפרק זמן‬
‫רביעה היתה וירדו גשמים וצימחו שנאמר‬
‫ואד יעלה מן הארץ רבי יהושע אומר‬
‫מנין שבניסן נברא העולם שנאמר ותוצא‬
‫האח דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫קסב‬
‫הא ‪ p‬כאינש דאמר ליט ביזא רכן איינק‬ ‫בר׳ שלום אמר שעברה על הצווי שכך‬
‫ואתיא כיי רבי נתן שלשה נכנסו לדין‬ ‫אמר לה הקב״ה תדשא ה א^ דשא וגר‬
‫וארבעה יצאו מקוללין ארורה האדמה‬ ‫מה הפרי נאכל אף העץ נאכל והיא לא‬
‫בעבורך‪ .‬עיי״ש במפרשים שיש בזה כמה‬ ‫עשתה כן אלא ותוצא הא ‪ p‬דשא וגר‬
‫גירסאות‪ ,‬אבל הא מיהא מבואר דר׳ פנחס‬ ‫הפרי נאכל והעץ אינו נאכל ר״פ אמר‬
‫סובר דהארץ לא שנתה מהציווי‪ .‬וי״ל‬ ‫אף הוסיפה על הצווי וכו׳ לעשות רצון‬
‫דכ״ה שיטת הבבלי‪.‬‬ ‫בוראה עץ עושה פרי אפי׳ אילני סרק‬
‫עשו פירות על דעתיה דר׳ יהודה ב״ר‬
‫והנה לפי הנתבאר נמצא דדוקא לפי‬
‫שמעון ניחא אלא על דעתיה דר׳ פנחס‬
‫המבואר במדרש ובירושלמי‬
‫למה נתקללה אלא כאינש דאמר יהון‬
‫דהא ‪ p‬שינתה מהציווי‪ ,‬לפ״ז י״ל שיש‬
‫לייטין ביזייא דהדין מניק‪ ,‬ועי׳ בירושלמי‬
‫ייחוד מיוחד לאתרוג דלא שינתה מהציווי‪,‬‬
‫במסכת כלאים שם דאיתא למה נתקללה‬
‫אבל להבבלי דהא ‪ p‬לא שינתה מהציווי‪,‬‬
‫הא ‪ p‬ר׳ יורן בר שלום אמר על ידי‬
‫זה שאתרוג הוי טעם עצו ופריו שווה‬
‫שעברה על גזרותיו של הקב״ה תדשא‬
‫אינו ״ענין מיוחד״‪ ,‬אלא הוי מציאות‬
‫הא ‪ p‬דשא עשב מזריע זרע והיא לא‬
‫בעלמא דטעם עצו ופריו שווה‪.‬‬
‫עשת אלא ותוצא הא ‪ p‬דשא עשב מזריע‬
‫]דש להביא סיוע להא שכתבנו שיש‬ ‫זרע למינהו רבי פינחס אמר שמחה‬
‫״שינוי״ בין הבבלי למקורות אחרות‬ ‫בציוויה והוסיפה אילני סרק על דעתיה‬
‫לגבי הענין ד״טעם עץ ופריו שווה״‬ ‫דרבי יורן בר שלום יפה נתקללה הא ‪p‬‬
‫באתרוג‪ ,‬עי׳ בהערה יא‪[.‬‬ ‫על דעתיה דרבי פינחס למה נתקללה‬

‫יא‪ .‬עיין במס׳ ר״ה דף ב ע״א דאיתא ארבעה ראשי שנים הם באהד בניסן ראש השנה‬
‫למלכים ולרגלים באהד באלול ראש השנה למעשר בהמה רבי אלעזר ורבי שמעון‬
‫אומרים באחד בתשרי באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה‬
‫ולירקות באהד בשבט ראש השנה לאילן בדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה‬
‫עשר בו‪ .‬הרי מבואר דא׳ בשבט לפי ב״ש וט״ו בשבט לפי ב״ה הוא ״ראש השנה לאילן״‪.‬‬
‫והנה הרבה מפרשים העירו דלמה קתני ״אילן״ ולא ״אילנות״ דומיא לדברים אהרים‬
‫שהוזברו במשנה בלשון רבים‪.‬‬
‫הנה לכאורה יש מהלך ליישב הלשון ד״אילן״ ע״פ הא דאיתא שם בדף יב ע״א ולירקות‬
‫תנא לירקות ולמעשרות וכו׳ לירקות מאי נינהו מעשר ירק היינו מעשרות תנא דרבנן‬
‫וקתני דאורייתא וליתני דאורייתא ברישא איידי דחביבא ליה אקדמה ותנא דידן תנא‬
‫דרבנן וכל שכן דאורייתא וליתני מעשר אהד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן וליתני ירק‬
‫תרי גווני ירק דתנן ירק הנאגד משיאגד ושאינו נאגד משימלא את הכלי‪ .‬הרי מבואר דרק‬
‫קתני ״ירקות״ ולא ״ירק״ משום שיש תרי גווני ירק‪ .‬ויש להעיר דבמשניות בפ״ק דמעשרות‬
‫לא מוזכר שיש ב׳ מיני פירות האילן‪ ,‬וא״ב לכאו׳ א״ש בפשיטות הא דקתני אילן ולא‬
‫אילנות‪ .‬אבל יש להעיר בזה‪ ,‬דהנה עיי״ש במשנה דאיתא באחד בתשרי ראש השנה‬
‫הפג‬ ‫למינו‬ ‫מאמר טז‬ ‫אתרוג‬

‫לשנים ולשמטין וליובלות לנטיעה ולירקות‪ .‬הרי דתנא נקט ״נטיעה״ בלשון יחיד אף דנקט‬
‫שאר הדברים בלשון רבים‪ .‬ולהנ״ל לבאר א״ש הא דאיתא במשנה הלשון ד״נטיעה״‪ ,‬דהא‬
‫לבאר אין ב׳ מיני נטיעות‪ ,‬דדין ערלה בבל הנטיעות הוא דין א׳‪ .‬אבל עדיין יש להעיר‬
‫בזה דלמה קתני ״שמיטין ויובלות״ בלשון רבים‪ .‬ואולי יש לדחות ד״שמיטין״ בולל שמיטת‬
‫קרקעות ושמיטת בספים‪ ,‬אבל עדיין קשה מהלשון ״יובלות״‪ .‬ועב״פ קשה מהא דאיתא‬
‫בתחילת המשנה שם ״באחד בניסן ראש השנה למלבים״‪ ,‬והרי אין ב׳ סוגי מלבים‪ ,‬דהא‬
‫א׳ ניסן רק הוי ר״ה למלבי ישראל ולא למלבי עבר׳ם בדאיתא בר״ה דף ג׳‪ .‬ולבאורה‬
‫מובח מזה דליבא בלל מסויים‪ ,‬ולפעמים נקט התנא לשון רבים ולפעמים נקט לשון יחיד‬
‫ואין לדקדק בזה‪ .‬ועי׳ באמת בריטב״א שם בדף יב ע״א דאיתא וז״ל וא״ת אמאי לא‬
‫פרכינן הכי אמתניתין דקתני לשמיטין וליובלות בלשון רבים והנכון דהא דפרכינן הבא‬
‫לאו קושיא ממש היא דהא ודאי אורחא דתנא הוא בכמה דוכתא למתני הכי בלא שום‬
‫טעמא אלא רהב׳ כיון דאיכא טעמא רבה מפרשינן לה דרך קושיא ותירוץ‪ .‬עכ״ל‪ .‬ולפ״ז‬
‫לכאו׳ לא קשה כלל הא דקתני ״אילן״ ולא אילנות‪ .‬אבל אפשר דעדיין י״ל דאף אם לית‬
‫בזה כלל מסויים לענין שאר דיני משנה‪ ,‬אבל מהא דהתנא נקט ״ירקות״ משום דאיכא‬
‫תרי גווני ירק‪ ,‬ואפ״ה לא נקט ״אילנות״‪ ,‬אף דשניהם מיירי בדיני מעשר‪ ,‬לכאורה עדיין‬
‫יש הערה בלשון המשנה‪ .‬ועדיין יש ליישב כנ״ל דהתנא לא נקט אילנות משום שאין‬
‫״תרי גווני אילנות״‪ .‬נמצא שע״פ סוגיית הגט׳ ודברי הריטב״א לכאורה יש ב׳ אפשרויות‬
‫ליישב הלשון ד״אילן״‪ ,‬חרא דהתנא נקט אילן משום שאין ״תרי גווני אילנות״‪ ,‬שנית‪,‬‬
‫דלית בזה כלל מסויים‪.‬‬
‫הנה יש להעיר רכל ההכרח לומר דליכא דיוק בהא דהתנא נקט ״אילן״ במקום ״אילנות״‬
‫היינו רק משום דסוגיית הגט׳ נקטה דהו״ל לנקוט ״ירק״‪ ,‬דחזינן מזה דלהגמ׳ יש ביאור‬
‫פשוט למה התנא נקט אילן בלשון יחיד‪ ,‬דומיא דהא דהגט׳ רצתה שהתנא ינקוט ״ירק״‬
‫בלשון יחיד‪ .‬אבל יש דרך אחר בביאור לשון המשנה‪ ,‬דלדידי׳ כל מה שהוזכר במשנה‬
‫הוא בלשון רבים משום דכ״ה הפשטות דיש לנקוט הכל בלשון רבים כיון שהני תאריכים‬
‫נוגעים להרבה דברים‪ ,‬ורק ב״אילן״ התנא נקט לשון יחיד מסיבה מסויים‪ .‬דידוע דבס׳ בני‬
‫יששכר במאמרי חדש שבט מאמר ב׳ איתא וז״ל ר״ה לאילן לא אמר לאילנות כמו באינך‪,‬‬
‫יש לרמז מה שקבלנו מרבותינו להתפלל בט״ו בשבט על אתרוג כשר יפה ומהודר שיזמין‬
‫הש״י בעת המצטרך למצוה כי הנה זה היום אשר עולה השרף באילנות והוא כפי הזכות‬
‫של כל אחד מישראל הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא ראשית יסוד‬
‫הצמיחה שיזדמן לו הש״י לעת המצטרך את הפרי עץ הדר והנה תפלתו תעשה פירות‬
‫וזהו שרמז התנא באומרו לשון יחיד לאילן להורות על האילן המיוחד המבואר בתורה‬
‫למצוה‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫הנה לפי הנתבאר נמצא שיש קצת משמעות בסוגיית הבבלי דלא ס״ל כדרכו של הבני‬
‫יששכר בביאור לשון המשנה‪ ,‬דלא ס״ל ד״אילן״ בא לרמז בדוקא על אתרוג‪.‬‬
‫)ויש להוסיף דהנה לדרכו של הכני יששכר‪ ,‬ד״אילן״ היינו אתרוג‪ ,‬לכאורה מדוייק‬
‫במשנה דהר״ה דאתרוג לענין מעשרות היינו בט״ו בשבט‪ ,‬דאל״ב אין ט״ו בשבט ״ראש‬
‫השנה״ לאתרוג‪ .‬ולכאו׳ משמע בסוגיית הגט׳ דלא ס״ל בהאי דיוק‪ ,‬דעי׳ בר״ה דף יד ע״ב‬
‫דאיתא אמר רבה בר רב הונא השתא דאמר רבן גמליאל אתרוג אחר לקיטתו עישורו‬
‫כירק ראש השנה שלו תשרי מיתיבי רבי שמעון בן אלעזר אומר ליקט אתרוג ערב חמשה‬
‫עשר בשבט עד שלא תבוא השמש וחזר וליקט משתבוא השמש אין תורמין ומעשרין מזה‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫קפד‬
‫לומר דהני ג׳ דברים הם ״מעלות״‪ ,‬דרק‬ ‫ולפי כל הנתבאר י״ל דהבבלי אזלי‬
‫אם האתרוג משפיע הני דברים לאחריני‬ ‫לטעמי‪ /‬דראינו ע״פ הגמ׳ במנחות‬
‫י״ל שהם ״מעלות״‪ ,‬ד״מעלה״ הוא דבר‬ ‫דף כ״ז שהבבלי אינו סובר דאתרוג מסמל‬
‫טוב להשפיע לאחריני‪ ,‬אבל להבבלי אין‬ ‫דבר המשפיע על אידך מינים‪ ,‬וא״כ בע״כ‬
‫אתרוג משפיע על אידך ג׳ מינים‪ ,‬וא״כ‬ ‫דהג׳ ייחודים של האתרוג אינם ג׳ דברים‬
‫א״ש שהבבלי סובר דאינם מעלות‪.‬‬ ‫שהאתרוג משפיע לאחריני‪ ,‬וא״כ לא בעינן‬

‫על זה לפי שאין תורמין ומעשרין לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש היתה‬
‫שלישית נכנסת לרביעית שלישית מעשר ראשון ומעשר עני רביעית מעשר ראשון ומעשר‬
‫שני מאן שמעת ליה דאזיל בתר לקיטה רבן גמליאל וקתני שבט אלא אי אתמר הכי‬
‫אתמר אמר רבה בר רב הונא אף על גב דאמר רבן גמליאל אתרוג אחר לקיטה כירק‬
‫ראש השנה שלו שבט‪ .‬הרי שיש בזה שו״ט בגמ׳ אי הר״ה למעשרות דאתרוג הוא בא׳‬
‫בתשרי כיון דאזלינן בו בתר לקיטה או אם הוא בט״ו בשבט כשאר פירות האילן‪ .‬וקצת‬
‫משמע דלא ס״ל שיש בזה משמעות במשנה‪ .‬וי״ל דהבבלי אזיל קצת לטעמי׳ ולא הביא‬
‫ראי׳ מדיוק לשון המשנה דכנ״ל להבבלי ליכא דיוק למה קתני ״אילן״ וכנ״ל‪ ,‬ורק לדרכו‬
‫של הבני יששכר מדוייק במשנה דהר״ה למעשר דאתרוג הוא בט״ו בשבט‪ ,‬אבל הבבלי‬
‫הולק‪(.‬‬
‫והנה אילן הוי דבר שיש לו ״מחזור של חיות״‪ ,‬דבימות החורף הוי כעין מת‪ ,‬דלית‬
‫ליה שום עלים ופירות‪ ,‬ואח״ב באביב ובקיץ‪ ,‬האילן חוזר לחיותו‪ .‬והנה החזרה לחיות‬
‫מתחילה בט״ו בשבט‪ ,‬דהא הפירות באות מהשרף‪ ,‬והשרף חוזר לאילן בט״ו בשבט כדאיתא‬
‫ברש״י בר״ה דף יד ע״א‪ .‬נמצא דט״ו בשבט הוי ״יום חזרת החיות לאילנות״‪ .‬והנה כיון‬
‫דט״ו בשבט הוי יום חזרת החיות לאילנות‪ ,‬א״כ פשוט דהוי כעין יום בריאת האילנות‪,‬‬
‫אלא שאינו כיום בריאת האילנות ממש‪ ,‬דהא בשעת בריאת האילנות בששת ימי בראשית‬
‫לא היה שם מקודם ״עץ מת״‪ ,‬אבל הא מיהא התחלת חיות היא מעין בריאה‪.‬‬
‫והנה לפ״ז י״ל דט״ו בשבט הוי זמן מיוחד לאתרוג‪ ,‬דאתרוג הוי טעם עצו ופריו שווה‪,‬‬
‫ובשעת בריאת האילנות לא חטא‪ ,‬ולכך הוי סמל לאילנות איך להיות בשעת בריאתם‪,‬‬
‫איך להיות במצב מתוקן‪ .‬והנה לפ״ז נמצא דרק להמדרש והירושלמי יש לנו ביאור למה‬
‫ט״ו בשבט הוי זמן מיוחד לאתרוג‪ ,‬אבל להבבלי לית לן ביאור למה ט״ו בשבט הוי זמן‬
‫מיוחד לאתרוג‪ ,‬דהא להבבלי טעם עצו ופריו שוה לא שייך למצב מתוקן‪ ,‬דגם שאר עצים‬
‫דאינם טעם עצו ופריו שווים לא שינו מהציווי‪.‬‬
‫ולפ״ז א״ש לומר דרק להמדרש ט״ו בשבט הוי ״ראש השנה לאילן״ דהיינו ראש השנה‬
‫לאתרוג‪ ,‬אבל להבבלי אין לומר דמהות היום דט״ו בשבט הוא ראש השנה לאתרוג‪ ,‬דאין‬
‫ט״ו בשבט זמן מיוחד לאתרוג‪ ,‬והבבלי אזיל לטעמי׳ דס״ל שיש ביאור אהר בהא דהתנא‬
‫נקט ״אילן״ בלשון יחיד‪ ,‬ולא משום דמרמז לאתרוג‪.‬‬
‫מסה‬ ‫למינו‬ ‫מאמר ‪r‬‬ ‫אתרוג‬

‫מאמר יז‬

‫טעם עצו ופריו שווה משום דלית לאתרוג הליפה‬

‫ה ק דהכפו״ת ביאר דדוקא אתרוג הוי‬
‫טעם עצו ופריו שווה משום שרק‬
‫באתרוג המודד הוא אם טעם העץ הוא‬
‫כטעם הקליפה‪ ,‬דרק באתרוג הקליפה‬
‫היא הפרי‪.‬‬
‫או נרנג״ה שהעץ שוה לפרי בטעם‬
‫]ון‪J‬י*יץ בשו״ת חתם סופר חלק או״ח‬
‫תשובה ר״ז דאיתא וז״ל כעת‬
‫זיכני הי״ת ולמדתי פרק לולב הגזול‬
‫בישיבה‪ ,‬עיינתי בי׳ טפי‪ ,‬ושם )ל״ה ע״א(‬
‫נאמר פרי עץ הדר שטעם עצו ופריו‬
‫שווים‪ ,‬וכתב כפות תמרים הרי לימונים‬
‫וכו׳ פירות חמוצים כאלו טעם עצו ופריו‬
‫שוה‪ ,‬כי הרב המחבר ההוא הי׳ בקי בהם‬
‫ובשמותיהם‪ ,‬ותירץ כי כל אלו הפירות‬
‫הקליפה קצרה ודקה ועיקר הפרי הוא‬
‫התוך היינו העסיס והגרעינים כמו בלימוניס‬
‫ומאראנסיס וכדומה‪ ,‬וא״כ אין טעם עצו‬
‫שוה לפריו שהוא התוך אלא טעם עצו‬
‫שוה לקליפת הפרי שהוא הטפל לפרי‬
‫ולא לפרי עצמו‪ ,‬משא״כ אתרוג שהתוך‬
‫הוא הטפל והוא קצר ונזרק‪ ,‬וקליפתו‬
‫הרחבה והעבה היא הנאכלת והוא עיקר‬
‫הפרי נמצא טעם עצו ופריו שוה‪ ,‬אלו‬
‫דבריו ודברי אלקים חיים המה‪ ,‬וזכינו‬
‫וכו׳ רק זה הסימן הוא סימן מובהק‬
‫דאורייתא‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬
‫א‬
‫הנה ידוע דהכפר״ת במס׳ סוכה דף לה‬
‫ע״א ביאד הפסול דאתדוג המודכב‬
‫וז״ל ת״ר פרי עץ הדר עץ שטעם עצו‬
‫ופריו שוה וכו׳ וא״ת דלמא הוא לימון‬
‫וחריפות‪ ,‬י״ל דעיקר פריו של הלימון‬
‫והנרנג״ה הוא החמוץ שבתוכו והוא‬
‫מרובה על קליפתו ונמצא דעיקר פריו‬
‫הוא חמוץ ואין עצו חמק אלא טעמו‬
‫כקליפת הפרי‪ ,‬אבל אתרוג חמק שבתוכו‬
‫הוא מועט וזה לא נחשב לפרי ועיקר‬
‫פריו היא קליפתו דהיא גסה ביותר ויש‬
‫בה מרירות וחריפות וטעם עצו כטעם‬
‫פריו‪ ,‬וכן יראה האדם דהחמוץ של‬
‫אתרוג הוא מועט‪ ,‬וכ״כ מהר״מ אלשיך‬
‫ז״ל סי׳ ק״י על יחור של אתרוג שהורכב‬
‫באילן של לימון אותם אתרוגים פסולים‪,‬‬
‫ונתן סימן כי המורכב החמק שבתוכו‬
‫הרבה מה שא״כ לבלתי מורכב שהחמק‬
‫מועט והקליפה שלו עבה יעו״ש‪ ,‬ולפ״ז‬
‫א״ש אמאי לא פריך ואימא אתרוג‬
‫מורכב‪ ,‬דאתרוג מורכב אין טעם עצו‬
‫דומה לפריו דהמורכב הוא חמוץ‪ ,‬והר״מ‬
‫אלשיך סוף סימן הנזכר נתקשה בזה‬
‫יעו״ש‪ ,‬ולע״ד הדבר ברור כדכתיבנא‬
‫ודוק‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫קמו‬
‫עכ״ל‪ .‬ועיי״ש בספר לקוטי תורה פרשת‬
‫בראשית דאיתא וז״ל ויונקים משם‬ ‫לפי דברי הכפו״ת נמצא שהיסוד‬ ‫הנה‬
‫הקליפות לכן נקרא רע‪ .‬עכ״ל‪.‬‬ ‫דטעם עץ פריו שווה הוא דלית‬
‫לאתרוג ״קליפה״‪.‬‬
‫ועי׳ בכתבי הרמ״ע מפאנו ספר יונת אלם‬
‫]ראינו דבילקוט ראובני על התורה פרשת‬
‫פרק ל״ח דאיתא וז״ל כי שרש‬
‫בראשית אות קס״ו איתא וז״ל‬
‫הקלפות הוא מהמנין תבירין שנמשך הרע‬
‫כל פירות האילן הן בעלי גאוה אינם‬
‫מהן‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ בשל״ה הק׳ תולדות‬
‫מוציאים פירותיהם אלא ע״י מים זכרים‬
‫אדם בית ישראל )תליתאה( )כ( דאיתא‬
‫חוץ מן האתרוג‪ ,‬והטעם שהוא המובחר‬
‫וז״ל להקליפות שהם רע‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועיי״ש‬
‫שבפירות שנאכל כולו ועם כל זה אינו‬
‫בספר בראשית פרשת נח תורה אור )ג(‬
‫מתגאה כשאר פירות אילנות‪ ,‬וזה גדל‬
‫דאיתא וז״ל ובעולם הקליפות מורה על‬
‫על כל מים בין זכרים ובין נקיבות‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬
‫פתיחת הרע‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועיי״ש בספר בראשית‬
‫דרך חיים תוכחות מוסר פרשת מקץ‬ ‫והנה י״ל דזה מתאים עם כל הנתבאר‬
‫דאיתא וז״ל ודע כי הקליפה שהוא היצר‬ ‫לעיל ד״טעם עץ ופריו שווה״ הוא‬
‫הרע בכלל‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועיי״ש בהגהות למסכת‬ ‫מצב מתוקן‪ ,‬נקי מחטא‪ .‬דהנה יש הרבה‬
‫שבועות תורה אור דאיתא וז״ל והשדים‬ ‫מקורות ד״קליפות״ מרמזות על כוחות‬
‫במקום בינה לאפוקי ממקום הטינופת‬ ‫הרע בבריאה‪.‬‬
‫דהיינו אחיזת הקליפות וכתות חיצונים‬
‫לדוגמא בעלמא‪ ,‬עי׳ בתיקוני זוהר דף‬
‫שהם הטינופת ממש פסולת ממותר המאכל‬
‫סט ע״ב דאיתא וז״ל ומאן‬
‫כנודע‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫דתבר קליפה דיליה דאיהו יצר הרע‪,‬‬
‫עליה אתמר לב נשבר ונדכה אלקי״ם לא‬
‫ועי׳ במגלה עמוקות על ואתחנן אופן‬
‫תבזה‪ ,‬וגסות לבא דהוא שלים בקליפין‬
‫כ״ט דאיתא וז״ל כח רע של‬
‫דיליה ולא אתבר‪ ,‬עליה אתמר תועבת‬
‫הקליפות‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועיי״ש באופן קצ״א‬
‫ה׳ כל גבה לב‪ ,‬ושכינתא לא שריא עליה‪,‬‬
‫דאיתא וז״ל וזה סוד עי״ן הרע‪ ,‬שהם‬
‫ומסטרא דקליפין אתקריאו בני נשא ערלי‬
‫הק״ל קליפות שעולה עי״ן‪ ,‬ויצר הרע‬
‫לב‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫שהוא סמאל רוכב על ק״ל‪ ,‬מוציאין‬
‫האדם מן העולם‪ ,‬ולכן יוסף הוא שטנו‬ ‫ועי׳ בכתבי האריז״ל בספר הליקוטים‬
‫של עשו שהוא סמאל‪ ,‬כי הוא בן פורת‬ ‫פרשת בראשית פ״ג דאיתא וז״ל‬
‫עלי עין )בראשית מט כב(‪ ,‬אל תקרי‬ ‫דע כי קודם חטאו של אדה״ר לא הוה‬
‫עלי עין אלא עולי עין )ברכות כ׳‬ ‫יצר הרע וקליפה בעולם אלא וכו׳‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫ע״א(‪ ,‬שעולה על ק״ל‪ ,‬ולא ירא מעין‬ ‫ועיי״ש בפרשת ויצא פרק ל״ו דאיתא‬
‫הרע‪ .‬עכ״ל‪.‬‬ ‫וז״ל ואילני סרק הכל רע שהכל קליפה‪.‬‬
‫מפז‬ ‫למינו‬ ‫מאמר ‪r‬‬ ‫אתרוג‬
‫אותן בכל הדרך הרע לבל ישלוט הרע‬ ‫וןןי׳ בפירוש הרמ״ז על זוהר בראשית‬
‫בהם עוד ולהובילם בדרך טובה באין‬ ‫עמוד ‪ 721‬דאיתא וז״ל מזוהמתה‬
‫מחריד ולהביאם אל המקום הנאמן מקור‬ ‫של הקליפה דהוא צד הרע המעורב באדם‬
‫הטוב‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ באהבת יהונתן אלון‬ ‫מבחינת עץ הדעת טוב ורע‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועיי״ש‬
‫בכות דאיתא וז״ל והיינו כי עץ הדעת‬ ‫בהפירוש על זוהר שמות עמוד ‪191‬‬
‫טוב ורע ר״ל דהקליפה היה רע והפרי‬ ‫דאיתא וז״ל לקליפות ולכל מיני רע‪.‬‬
‫היה טוב ובעץ הדעת היה הפרי והקליפה‬ ‫עכ״ל‪ .‬ועי׳ בספר יד מצרים פירוש הגדה‬
‫דבוקים ביחד ולכך היה עץ הדעת טוב‬ ‫של פסח דאיתא וז״ל ״לא יגורך רע״‬
‫ורע‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ בספר פרי צדיק פרשת‬ ‫וכל הקליפות ויצה״ר הכל בא^‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫פרה אות ז׳ דאיתא וז״ל ועל ידי טהרת‬
‫בס׳ עמק המלך ספר תקוני שבת‬
‫הלב מהיצר הרע וכמו שיהיה לעתיד‬
‫פרק ו׳ דאיתא וז״ל הנה אין יתרון‬
‫דכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם‬
‫לאדם בכל אשר יעמול תחת השמש‪ ,‬ואין‬
‫וגו׳‪ ,‬על ידי זה יתבטל כל הטומאות‬
‫לו בעולמו אלא מה שמתקדש ופורש עצמו‬
‫הבאים על ידי יצר הרע והקליפות כאמור‪.‬‬
‫מכל תענוגי העולם הזה‪ ,‬ומתדבק בעולם‬
‫עכ״ל‪ .‬ועי׳ בספר זרע קודש פרשת וישלח‬
‫הבא‪ ,‬ולכן והחי יתן אל לבו‪ ,‬להתקדש‬
‫דאיתא וז״ל כי גם מהקליפה עצמה והיצר‬
‫ולהדבק בו יתברך‪ ,‬כל מה שאפשר בערב‬
‫הרע יכולין וכו׳‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועיי״ש בפרשת‬
‫שבת‪ ,‬לכבוד שבת כלה מלכתא‪ ,‬ויפשוט‬
‫שמיני דאיתא וז״ל והנה זאת היא עבודת‬
‫עצמו מעניני החומר‪ ,‬שכלם מצד הקליפות‬
‫האדם בעולם הזה‪ ,‬להפריש בין רע לטוב‪,‬‬
‫וס״א שהוא המותרות והבלי העולם‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫ובין הקליפה הטמאה ובין הקדושה‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫ועי׳ בספר בניהו בן יהוידע על סוכה דף‬ ‫וןןי׳ בקרן אורה על מסכת מועד קטן‬
‫נב ע״א דאיתא וז״ל יצר הרע שנמשך‬ ‫דף כח ע״ב דאיתא וז״ל ומפני זה‬
‫מן הקליפה‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועיי״ש בסנהדרין דף‬ ‫היו צריכין אז לד׳ לשונות של גאולה‬
‫עה ע״א דאיתא וז״ל כח טומאת הקליפה‬ ‫להוציאם מן המקום הרע הזה קליפת‬
‫שממנה יצר הרע‪ .‬עכ״ליב‪.‬‬ ‫מצרים אשר הוא מקור הקליפות ולהעביר‬

‫יב‪ .‬ועיין בספר רוח חיים על אבות פ״ו מ״ג דאיתא וז״ל אם יתן דבר המחשיך על הנר‬
‫אין האור יכול לעבור דרך שם אבל הענן המחשיך נגד השמש עם כל זה אינו מחשיך‬
‫אותו כל כך עד שמחמת זה יהיה חושך בעולם כאישון לילה כי אור השמש מאיר מעט‬
‫דרך הענן וכן הענין כמאמר חז״ל עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה עיין שם‬
‫וכמו שכתוב כי נר מצוה ותורה אור כי המצוה אינה יכולה לעבור ולהאיר דרך הפסק‬
‫מחיצת העבירה והקליפות המחשיכים נגדה אבל נגד התורה המה רק כמו ענן נגד השמש‬
‫כי אור התורה נוקב ועובר גם דרך הקליפות ושומרת לאדם ומצילו מן הרע הרוצה‬
‫להתדבק בו‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫עי׳ בכתבי האריז״ל בשער המצות פרשת ואתחנן דאיתא וז״ל גם בענין עסק ההלכה‬
‫בעיון עם החברים ראיתי למורי זלה״ה מתגבר כארי בכח בעת שהיה עוסק בהלכה עד‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫קפח‬
‫הדבוקה בד׳ היתה מקבלת איזה השפעה‬ ‫הרי דקליפות מסמלות כוחות הרע‪] .‬יי״ל‬
‫מהקב״ה‪ ,‬ורק עפ״ז הגוף היה פועל‪.‬‬ ‫דהביאור להאי דוגמא הוא‪ ,‬שיש‬
‫אבל מחמת כוחות הרע לפעמים הגוף‬ ‫לאדם ב׳ חלקים‪ ,‬הנשמה‪ ,‬שהיא חלק‬
‫מהווה דבר המפסיק בין הנשמה להקב״ה‪,‬‬ ‫אלוק ממעל‪ ,‬והגוף‪ .‬וי״ל דבעצם אין‬
‫דהגוף אינו פועל ע״פ הקבלה מהקב״ה‪,‬‬ ‫הגוף צריך להפסיק בינו להקב״ה‪ ,‬דהנשמה‬

‫שהיה נלאה ומזיע זיעה גדולה ושאלתי את פיו מדוע טורח כ״כ והשיב לי כי הנה העיון‬
‫לשבר הקליפות שהם הקושיות שיש בהלכה ההיא שאין מניחים לאדם להבין אותה ולכן‬
‫צריך האדם לטרוח ולהתיש כהו אז כי לכן נקראת התורה תושיה שמתשת כהו של‬
‫העוסק בה ולכן ראוי לטרוח ולהתיש כהו בהיותו עוסק בהלכה וכוי בענין הפלפול ועיון‬
‫ההלכה היה מורי זלה״ה אומר כי תכלית העיון הוא לשבר הקליפות שהם הקושיות כי‬
‫הם גרמו לאותם הקושיות שהם בהלכה שלא יובנו תירוציהם כ״א בקושי ובדוחק גדול‬
‫כנודע ואמנם עסק התורה ממש אינו העיון רק קריאת התורה בעצמה בארבע דרכיה‬
‫שהם ר״ת פרד״ס כנודע וכמו שמי שרוצה לאבל האגוז צריך תחלה לשבר קליפותיה כן‬
‫צריך להקדים העיון בתחלה והיה מורי ז״ל אומר כי מי ששכלו זך ודק וחריף לעיין‬
‫ההלכה בשעה או על הרוב בשתי שעות ודאי הוא שטוב לו מאד שיטרח שעה או שתי‬
‫שעות בתחילה בעיון לסיבה הנזכרת אבל מי שמכיר בעצמו שהוא קשה העיון וטורח בו‬
‫זמן הרבה עד שיעיין ההלכה לא טוב הוא עושה ודומה למי שמשבר כל היום אגוזים‬
‫ואינו אוכל מה שבתוכם ויותר טוב לו שיעסוק בתורה עצמה בדינין ובמדרשים ובסודות‬
‫ואמנם מורי ז״ל היה מהיר וקל העיון בתכלית ורוב הפעמים היה מעיין בכל הלכה והלכה‬
‫ששה דרכים של פלפול כנגד ששת ימי החול ואח״כ היה מעיין דרך שביעי ע״ד הסוד‬
‫כנגד יום השבת שאין בו קליפות‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫ועי׳ בשער רוח הקודש ד״ט ע״א דאיתא וז״ל גם א״ל מורי ז״ל כי שרש הכל לענין‬
‫השגה הוא העיון בהלכה וא״ל כי הטעם הוא‪ ,‬כי הנה ענין עיון ההלכה‪ ,‬הוא שיכוין‬
‫האדם שיש קליפת האגוז החופפת על המוח שהוא ענין הקדושה וזו הקליפה היא ענין‬
‫הקושיא שיש בהלכה ההיא כי הקליפה חופפת על ההלכה ואינה מניחה אל האדם שיבין‬
‫אותה וכאשר האדם מתרץ הקושיא ההיא יכוין לשבר כה הקליפה ולהסירה מע״ג הקדושה‬
‫ואז יתגלה המוח שהוא ההלכה ונמצא שאם אין האדם מתמיד לעיין ולשבר הקליפות‬
‫איך יתגלה לו המוח שהם רזי התורה וחכמת הקבלה ולכן צריך להשתדל מאד לעיין‬
‫ולכוין בכוונה זאת שביארנו ושמעתי ממורי ז״ל שהיה תמיד מעיין ששה פירושים של‬
‫פשט בהלכה ופי׳ הז׳ ע״ד הסוד בסוד ששת ימי החול והז׳ הוא יום שבת ואמנם א״ל‬
‫מורי ז״ל שהאדם שאינו קל העיון וצריך לטרוח מאד בעיון עד שיפיק מבוקשו אין ראוי‬
‫לו שיתבטל מעסק התורה בשביל העיון ויותר טוב לו שיעסוק בדינים ובמרז״ל וכיוצא‬
‫אבל מי שהוא קל העיון‪ ,‬ואינו צריך טורח רב צריך שיטרח שעה או שתים בכל יום‬
‫בלבד בעיון ואח״ב יעסוק בתורה כנז׳ בשאר היום אבל לא יתמיד כל היום בעיון‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫ועי׳ בשער הכוונות דרושי ברכת השחר דאיתא וז״ל שערות אם שערות הראש ואם‬
‫שערות דיקנא והנה שערות הזקן דז״א הם תקיפין ודינין קשים מאוד שהיותם משתלשלים‬
‫ויורדין למטה נעשה מהם המותרות שהם סוד הקליפות‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ בס׳ פרי עץ חיים‬
‫שער הברכות פרק ו׳ דאיתא וז״ל והנה סוף סיום השערות אלו של הזקן‪ ,‬הם יוצאים‬
‫המותרות שלהם‪ ,‬והם בחי׳ הקליפות‪ ,‬ומקום מוצא מותרות‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫הסט‬ ‫למינו‬
‫הרי דכח הקליפות בא מחטא אדה״ר‪,‬‬
‫ולפ״ז אם אתרוג הוא הפרי דלית‬
‫ליה ״קליפה״‪ ,‬א״כ אתרוג הוא הפרי‬
‫המסמל שבירת כוחות הקליפות‪ ,‬והיינו‬
‫תיקון לחטא אדה״ר‪.‬‬
‫הנה לעיל ראינו דהא דאתרוג הוי ״טעם‬
‫עץ ופריו שוה״ הוא תיקון לקלקול‬
‫האילנות‪ ,‬והכא מבואר ד״טעם עץ ופריו‬
‫שוה״ הוא עצמו תיקון לחטא אדה״ר‪.‬‬
‫)ועי׳ בספר זמן שמחתנו דאיתא וז״ל‬
‫עיין בספר עיר מקלט שכתב טעם לד׳‬
‫מינים כי סוד ד׳ מינים מרומזים לד׳‬
‫אותיות דשמא קדישא לתקן עון הראשון‬
‫שפגם אדם הראשון והוא פרי עץ הדר‬
‫טעם העץ והפרי שוין יתוקן החטא ההוא‬
‫וזה שאמר ראשון לחשבון עונות אותו‬
‫עון של אדם הראשון‪ ,‬ומבואר בדבריו‬
‫וכו׳ שיש באתרוג לתיקון חטא אדם‬
‫הראשון שהרי מבואר בגמ׳ בסוכה דף‬
‫ל״ה א׳ דאתרוג הוא עץ שטעם עצו‬
‫ופריו שוה ובזה טמון השורש לתיקון‬
‫חטא אדם הראשון כיון שטעם עץ ופריו‬
‫שוה‪ .‬עכ״ל‪(.‬‬
‫וןןיץ בספר השל״ה הק׳ ספר שמות ענין‬
‫שובבי״ם ת״ת דאיתא וז״ל רבותינו‬
‫ז״ל אמרו )חולין ס‪ ,‬ב( שני המאורות‬
‫הגדולים חמה ולבנה שוים נבראו‪ ,‬היו‬
‫משתמשים בכתר אחד‪ ,‬ואחר כך מחמת‬
‫הקטרוג אמר לה הקב״ה לכי ומעטי את‬
‫עצמך‪ ,‬והנה רז״ל דברו בחמה ולבנה‬
‫התחתונים הנראות לנו‪ ,‬אבל רומזים לחמה‬
‫ולבנה העליונים וגבוה מעל גבוה‪ ,‬כמבואר‬
‫מאמר ‪r‬‬ ‫אתרוג‬
‫והיינו דהגוף נעשה כקליפה המפסיק בין‬
‫הנשמה להקב״ה‪[.‬‬
‫והנה לפ״ז אם אתרוג הוא הפרי דלית‬
‫ליה ״קליפה״‪ ,‬א״כ אתרוג הוא‬
‫הפרי המסמל מצב מתוקן בלי כוחות הרע‪.‬‬
‫הנה לעיל ראינו הרבה מקורות דמצות‬
‫אתרוג בא לתקן חטאו של אדה״ר‪,‬‬
‫וזה ג״כ מתאים עם דברי הכפו״ת הנ״ל‬
‫דהייחוד דאתרוג הוא דלית בו קליפה‪,‬‬
‫דהא יש הרבה מקורות דשורש כח‬
‫הקליפות בפועל בא מחטא אדם הראשון‪,‬‬
‫לדוגמא‪ ,‬עי׳ בספר פרי עץ חיים שער‬
‫ר״ח חנוכה ופורים פ״ב דאיתא וז״ל אבל‬
‫כיון שחטא אדם הראשון נפגם הכל וגברו‬
‫הקליפות‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ בספר עמק המלך‬
‫ש״ה פמ״א דאיתא וז״ל ואילולי חטא‬
‫אדם הראשון לא היו יוצאים הקליפות‬
‫לפועל‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועיי״ש בשי״ג פל״ז דאיתא‬
‫וז״ל שהוא בא מהקליפות שנגזר מחטא‬
‫אדם הראשון‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ בספר מגלה‬
‫עמוקות על ואתחנן אופן קצ״א דאיתא‬
‫וז״ל וזה סוד אדם הראשון משך בערלתו‬
‫היה שמשך הקליפות לעולם באכילתו‪.‬‬
‫עכ״ל‪ .‬ועי׳ בבני יששכר מאמרי חדש‬
‫ניסן מאמר ד׳ דאיתא וז״ל אמנם כאשר‬
‫חטא אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע‬
‫אזי נפלו ניצוצי הקדושה אל הקליפות‪.‬‬
‫עכ״ל‪ .‬ועי׳ בספר אגרא דכלה פרשת לך‬
‫לך דאיתא וז״ל דהנה כל הנשמות היו‬
‫כלולים באדם הראשון ועל ידי חטאו‬
‫נפגמו כולם ושלטו בהם הקליפות‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬
‫מעלה מיוחדת באתרוג שאין בכל הפירות‬
‫ולכן ציוה הקב״ה אותנו ליקחנה למצוה‬
‫ומקרא מלא דיבר הכתוב במעשה בראשית‬
‫תדשא ה א^ דשא עץ פרי עושה פרי‬
‫אשר זרעו בו למינהו ורש״י מביא שם‬
‫חז״ל שרצה הקב״ה שתהא טעם העץ‬
‫כטעם הפרי והיינו הקליפה כהפרי גופא‬
‫והא^ קלקלה ולא עשתה כן אלא ותוצא‬
‫האח עץ עושה פרי ולא עץ פרי וכשנפקד‬
‫האדם על עונו נפקדה האדמה גם היא‬
‫ונתקללה עיי״ש ומכל פירות האילן באתרוג‬
‫הקליפה ראוי לפירי שלא שינתה ממאמר‬
‫הקב״ה ואין חטא ביצירת האתרוג ולכן‬
‫המצוה ליקחנה דוקא למצוה וזהו סוד‬
‫חטא אדם הראשון שאכל מפרי אתרוג‬
‫וכמבואר בפירוש רקאנטי ובבעה״ט דעץ‬
‫שאכל אדם הראשון אתרוג היה וכן‬
‫מפורש במהרש״א תענית כט‪ :‬שדימה‬
‫שבכל פירי יש קליפה שאינו ראוי שרומז‬
‫ליצר הרע אבל באתרוג קליפה כפירי וזה‬
‫מותר לו לאכול ורמז בזה שרוצה למעלה‬
‫עליונה בלי יצר הרע ובאלוקים בלי קליפה‬
‫כלל ולכן בחרה התורה בו למצוה וכמו‬
‫שיבואר‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫אתרוג‬ ‫קע‬
‫לחכמי המקובלים‪ ,‬עוד נודע ונתפרסם‬
‫בספריהם כי מכח ענין קטרוג הזה נמשך‬
‫למטה קטרוג הקליפה‪ ,‬הוא היצר הרע‬
‫הוא השטן היורד ומחטיא ועולה ומקטרג‪,‬‬
‫ולעתיד יהיה אור הלבנה כאור החמה‪,‬‬
‫ויתבטלו הקליפות ויהיו כולם יודעים את‬
‫ה׳ ולא יהיה יצר הרע‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ באליהו‬
‫רבה או״ח סימן תקצ״ו דאיתא וז״ל‬
‫שנוהגין אחר קידוש לבנה לנער הקליפות‬
‫שנתעוררו על ידי קיטרוג הלבנה‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫הרי מבואר דהמקור לקליפות היינו קטרוג‬
‫הלבנה‪ .‬ולפ״ז אם אתרוג הוא הפרי דלית‬
‫ליה ״קליפה״‪ ,‬א״כ אתרוג הוא הפרי‬
‫המסמל שבירת כוחות הקליפות‪ ,‬והיינו‬
‫תיקון לחטא קטרוג הלבנה‪.‬‬
‫דל״ע אם יש בכל זה ״סתירה״‪ .‬ע״ע‬
‫בזה‪.‬‬
‫ה‬
‫הנה עצם הדבר ש״טעם עץ ופריו שווה״‬
‫לפי הגדרת הכפ״ת שייך ל״קליפות‬
‫המרמזות ליצר הרע״ ראיתי בס׳ מועדים‬
‫וזמנים ח״ו סי׳ ס׳ בתו״ד דאיתא וז״ל‬
‫קעא‬ ‫למינו‬ ‫בענין אתרוג הכושי‬ ‫אתרוג‬

‫קצת הערות כענין אתרוג הכושי כהלכה וכאגדה‬

‫הערה א‬
‫האם יש ללמוד מאתרוג הכושי לאתרוג המורכב‬
‫הנה במשנה בסוכה דף לד ע״ב איתא דאתרוג הכושי פסול‪ .‬ובגמ׳ בדף לו ע״א‬
‫איתא אמד מד אתדוג כושי פסול והתניא כושי כשד דומה לכושי פסול אמד‬
‫אביי כי תנן נמי מתניתין דומה לכושי תנן רבא אמד לא קשיא הא לן והא להו‪.‬‬
‫הנה עיי״ש ברש״י דמבואר דהטעם דאתרוג שחור פסול ב א^ ישדאל היינו משום‬
‫ש״נדמה״‪ .‬ורש״י לא ביאר למה ״נדמה״ פסול‪ .‬ולכאורה משמע מסתימת דברי רש״י‬
‫דנדמה הוא עצמו סיבה לפסול האתרוג‪.‬‬

‫ון‪J‬י׳ בט״ז בסי׳ תרמ״ט ס״ק ג׳ דמיירי בענין אתרוג המורכב וכתב בתו״ד וז״ל ונ״ל‬
‫לאסור מטעם אחר דבפרק מרובה שם אמרי׳ אא״א לרבויי אתא תרי ריבויי‬
‫ל״ל השתא כלאים אתרבי ליה נדמה מבעיא ש״מ דכלאים יש לאסור טפי מנדמה‬
‫והכא חזינן דאתרוג דנדמה אסור דאיתא דף ל״ו דומה לכושי פסול פירש״י גדל‬
‫כאן ונדמה לכושי נדמה הוא ופסול וא״כ כ״ש כלאים דפסול באתרוג והאי גרטיז״א‬
‫הוא כלאי האילן פשיטא דפסול אלא דקשה מנלן איסור כלאים ונדמה באתרוג דהא‬
‫בקדשים בכור ומעשר צריך קרא שם בפרק מרובה וא״כ אתרוג מנלן וי״ל דהא כתב‬
‫הרא״ש בפרק לולב הגזול בפשט דנולדו בו סימני טריפות מהו דפסולי דאתרוג אין‬
‫עיקרן אלא מד״ס והשתא דתקון רבנן באתרוג כעין דאורייתא בקדשים וכ״כ הר״ן‬
‫בר״פ דפסול הדר מסרה הכתוב לחכמים איזה הדר ולדעת הטור דכתב בסימן תרמ״ח‬
‫דספיקא דאורייתא הוא צ״ל דהל״מ הוא בפסולי אתרוג וא״כ גם גבי כלאים הוי כן‪.‬‬
‫עכ״ל‪ .‬עע״ש‪ .‬הרי מבואר להדיא דלפי רש״י אתרוג הכושי פסול משום שהוא ״נדמה״‪.‬‬

‫מבואר בדברי הט״ז ראם נדמה פסול כל שכן שכלאים פסול‪.‬‬ ‫הנה‬
‫הערנו דלמה לא הוזכר בחז״ל הפסול דאתרוג המורכב‪ .‬ולפי הנתבאר י״ל דכיון‬ ‫הנה‬
‫דחז״ל הזכירו הפסול דאתרוג הכושי שוב לא הוצרכו להזכיר הפסול דאתרוג‬
‫המורכב‪ ,‬ראם אתרוג הכושי פסול כל שכן אתרוג המורכב פסול‪.‬‬

‫עי׳ בספר השל״ה הק׳ מסכת שבועות פרק תורה אור )קכג( דאיתא וז״ל‬ ‫אולם‬
‫במדרש )סנהדרין כד‪ ,‬א(‪ ,‬במחשכים הושיבני זהו תלמוד בבלי‪ ,‬בפרק חלק‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫קעב‬
‫)סנהדרין ק‪ ,‬א(‪ ,‬המשחיר פניו על דברי תורה ומרעיב עצמו על דברי תורה כר‪,‬‬
‫הקב״ה מבהיק כר‪ ,‬בפרק עושין פסין )עירובין כא‪ ,‬ב(‪ ,‬במי אתה מוצא במי שמשחיר‬
‫פניו כעורב‪ ,‬וענין מאמרים אלו בארתי לעיל בהקדמת תולדות אדם‪ ,‬בענין נוסח נותן‬
‫התורה‪ ,‬אמנם מבואר גם כן לפי דרכינו פה שהשחרות שהוא התשיות הוא סיבת‬
‫היפוי‪ ,‬דהיינו סילוק כתנות עור ובשר החומר העכור להתלבש בכתנות אור בהיר‪,‬‬
‫וזה סוד אשה הכושית אשר לקח משה לו לאשה‪ ,‬ונעשית יפת מראה היפך מאדם‬
‫הראשון שגרם כתנות עור שהוא חשך‪ ,‬על כן אתרוג הכושי פסול‪ ,‬כי בו חטא אדם‬
‫הראשון‪ ,‬כמו שתירגם התרגום על כי תאוה לעינים דמרגג לשון אתרוג‪ ,‬דכתנות עור‬
‫בא מצד חומריות התאוה‪ ,‬אבל משה לא אכל ודחה ומירק כח הנמשך מאכילת אדם‬
‫כמו שכתבתי לעיל‪ ,‬אז האשה הכושית יפת מראה‪ ,‬והרחיק את הגשמית ואת זו לקח‪,‬‬
‫וזהו שרמז הפסוק פה אל פה‪ ,‬ופרש רש״י שדיבר לו ועתה פה עמוד עמדי‪ ,‬שיפרוש‬
‫מאשתו הגשמיות וידבק באשה זו כלת משה שהיא פה אל פה‪ ,‬רצה לומר התורה‬
‫שבעל פה‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫לפי דברי השל״ה נמצא שהפסול דאתרוג הכושי הוא פסול מיוחד דאתרוג‬ ‫הנה‬
‫הכושי ולא פסול כללי ד״נדמה״‪ ,‬ולכאורה אי אפשר ללמוד מהפסול דאתרוג‬
‫הכושי לאתרוג המורכב‪.‬‬

‫הערה ב‬
‫פסול אתרוג הכושי מכוסם על המדרש הנ״ל‬
‫דבמדרש רבה ויקרא פרשה ל פסקה י״ב מבואר דהר׳ מינים שנוטלים בחג‬ ‫ראינו‬
‫הסוכות הם כנגד הד׳ כיתות בכלל ישראל‪ ,‬ומבואר דהאתרוג במיוחד הוא‬
‫כנגד הכת בדרגא הכי גבוה‪.‬‬

‫והנה יש צד דדיני ״אתרוג הכושי״ מיוסדים על דברי המדרש‪ ,‬דעיין בחי׳ החת״ס‬
‫שם דאיתא וז״ל שמעתי ממו״ר ההפלא״ה זצ״ל בהא דפליגי רשב״י ור׳‬
‫ישמעאל ריש פרק כיצד מברכין ומסקינן הרבה עשו כרשב״י ולא עלתה בידם‪ ,‬אמר‬
‫הוא ז״ל שעשו כרשב״י ולא רשב״י ממש‪ ,‬דודאי מי שכוונתו לשם ד׳ הבוחן‬
‫מחשבותיו ויודע עשתנותיו בוודאי יעלה בידו אלא הם עשו כרשב״י נדמו לו ולא‬
‫בעצם תוכניותם ע״כ לא עלתה בידם ואמר היינו דאמרי הכא אתרוג הכושי היינו‬
‫הצדיק המשונה במעשיו ככושי המשונה בעורו הוא כשר אך דומה לכושי שרוצה‬
‫לדמות עצמו לרשב״י זה פסול כי לא עלתה בידו עכ״ד הרב ודפח״ח‪ ,‬מכאן ואילך‬
‫תוספות מדברי תלמידו הפעוט כמוני נלפענ״ד ר׳ ישמעאל נמי לא אמר מקרא ואספת‬
‫דגנך אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין שהעבודה בקרקע גופא מצוה משום‬
‫יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך‬
‫קעג‬ ‫למינו‬ ‫בענין אתרוג הכושי‬ ‫אתרוג‬
‫ובועז זורה הגורן השעורים הלילה משום מצוה‪ ,‬וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני‬
‫שאני עוסק בתורה ה״נ לא יאמר לא אאסוף רגני מפני עסק התורה ואפשר שאפילו‬
‫שאר אומניות שיש בהם יישוב העולם הכל בכלל מצוה אבל כשאנו מפוזרים בעוה״ר‬
‫בין אומות העולם וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ד׳ חורבן מודה ר׳‬
‫ישמעאל לרשב״י וע״ז אנו סומכים על ר׳ נהוראי במתניתין סוף קידושין מניח אני‬
‫כל אומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה היינו בחו״ל כנ״ל‪ ,‬והיינו דמחדש‬
‫רבא באתרוג הכושי אם אינו נדמה אלא כושי ממש דהיינו רשב״י וחבריו האמיתים‬
‫מכל מקום הא לן והא להו‪ ,‬לבני בבל כשר ולבני ארץ ישראל פסול רבעי ישוב‬
‫ארץ ישראל על ידי ישראל‪ .‬עכ״ל‪.‬‬

‫]וכן יש צד דדיני ״חזזית״ מיוסדים על דברי המדרש‪ ,‬דעי׳ בחי׳ החת״ס לפ׳ לולב‬
‫הגזול דאיתא וז״ל דבר זה רבנו הגדול אמרו והמקום יהיה בעזרו י״ל על דרך‬
‫אגדה הרי האתרוג מרמז על צדיק יחיד בדורו כבמ״ר אמור פ״ל ואי אפשר להיות‬
‫בתכלית השלימות כי אפילו במשה רבינו ע״ה כתיב תהלים ח׳ ו׳ ותחסרהו מעט‬
‫מאלקים וכתב רמב״ם שהיה בו קצת מדת כעס וזאת היתה אספקלריא שלו המבדלת‬
‫קצת בינו לבין הקב״ה אלא שהיתה מאירה נמצא הו״ל אתרוג עם קצת חזזית אך‬
‫לא תהיה בשנים ושלשה מקומות אפילו במיעוטו שיהיה קצת כעסן וקצת בעל תאות‬
‫וקצת עצלן וכדומה שיפגע באיזה מדות רעות אפילו כל שהוא פסול ודבר זה רבינו‬
‫הגדול אמרו שהוא רב שלא שח שיחת חולין מימיו ולא הביט חוץ לד׳ אמותיו‬
‫כמ״ש הרמב״ם וכו׳ ומ״מ המקום יהיה בעזרו כי אלמלא הקב״ה עוזרו אינו יכול‬
‫לו כקידושין ל׳ ע״ב‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬
‫קעה‬ ‫למינו‬ ‫ענייני ״ערבה״ באגדה‬ ‫אתרוג‬

‫ערכה כאגדה‬
‫]הדברים נוגעים להרבה עניינים שנתבארו לעיל בעניינא דאתרוג‪ ,‬וכאשר‬
‫יתבאר בעז״ה‪[.‬‬

‫גדר ״הקפת המזכה״ כסוכות ויום ״הושענא רכה״‬

‫לפי תנא דמתני ולפי הרמכ״ם‬
‫והנה הא דאיתא במשנה כמעשהו בחול‬ ‫א‬
‫כך מעשהו בשבת קאי אמצות‬ ‫עיין במס׳ סוכה דף מה ע״א דאיתא‬
‫ערבה‪ ,‬וכדמוכח מהא דאיתא בהמשך‬ ‫מצות עדבה כיצד מקום היה למטה‬
‫״אלא שהיו מלקטין אותן מערב ומניחין‬ ‫מידושלים ונקדא מוצא יודדין לשם‬
‫אותן בגיגיות של זהב כדי שלא יכמושו״‪,‬‬ ‫ומלקטין משם מודביות של עדבה ובאין‬
‫וא״כ מבואר דכשהמשנה נקטה ״וראשיהן‬ ‫וזוקפין אותן בצדי המזבח ודאשיהן‬
‫כפופין על גבי המזבח תקעו והריעו‬ ‫כפופין על גבי המזבח תקעו והריעו‬
‫ותקעו״ לא נסתמו הדיבורים בענין מצות‬ ‫ותקעו בכל יום מקיפין את המזבח פעם‬
‫ערבה‪ ,‬וא״כ הא דאיתא במשנה ״בכל‬ ‫אחת ואומרים אנא ה׳ הושיעה נא אנא‬
‫יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים‬ ‫ה׳ הצליחה נא רבי יהודה אומר אני והו‬
‫אנא ה׳ הושיעה נא אנא ה׳ הצליחה נא‬ ‫הושיעה נא ואותו היום מקיפין את המזבח‬
‫רבי יהודה אומר אני והו הושיעה נא‬ ‫שבע פעמים בשעת פטירתן מה הן‬
‫ואותו היום מקיפין את המזבח שבע‬ ‫אומרים יופי לך מזבח יופי לך מזבח‬
‫פעמים״ הוא חלק מדברי המשנה בענין‬ ‫רבי אלעזר אומר ליה ולך מזבח ליה‬
‫מצות ערבה‪.‬‬ ‫ולך מזבח כמעשהו בחול כך מעשהו‬
‫בשבת אלא שהיו מלקטין אותן מערב‬
‫ולכאו׳ יש לתמוה בזה הרי בסוגיא בדף‬ ‫ומניחין אותן בגיגיות של זהב כדי שלא‬
‫מג ע״ב יש מחלוקת גדולה בין‬ ‫יכמושו רבי יוחנן בן ברוקה אומר חריות‬
‫הרבה אמוראים אם הקיפו בלולב או‬ ‫של דקל היו מביאין וחובטין אותן בקרקע‬
‫הערבה‪ ,‬ולפי הצד שהקיפו בלולב לכאורה‬ ‫בצדי המזבח ואותו היום נקרא חבוט‬
‫חזינן דההקפה אינה חלק ממצות ערבה‬ ‫חריות מיד תינוקות שומטין את לולביהן‬
‫כלל‪ ,‬ואיך זה מתאים עם משמעות המשנה‪.‬‬ ‫ואוכלין אתרוגיהן‪.‬‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״ערבה״ באגדה‬
‫ובאמת עיין ברמב״ם בפ״ז מהל׳ לולב‬
‫הנה לכאורה י״ל דהתנא סובר דזהו‬
‫פשוט לכ״ע דההקפה היא דין‬
‫השייכת לערבה‪ ,‬והרי הערבות היו זקופים‬
‫על צדי המזבח‪ ,‬והיו סובבים האי מזבח‬
‫שיש עליו ערבות‪ .‬והנידון בסוגיא אי‬
‫הקיפו בלולב או בערבה הוא נידון אחר‪,‬‬
‫דכשהלכו סביב המזבח שיש עליו ערבות‬
‫האם אחזו בידיהם לולב או ערבה‪ ,‬דאפשר‬
‫דרק אחזו ערבה כיון שזהו עיקר ענין‬
‫ההקפה או אפשר דגם אחזו לולב וכל‬
‫הד׳ מינים‪ ,‬דגם הלולב מישך שייכי‬
‫להערבה במקדש‪.‬‬
‫זוקפין אותה על גבי המזבח ובאין העם‬
‫]? ‪ p j‬במס׳ סוכה דף מז ע״א דאיתא‬
‫אמר רבי יוחנן אומרים זמן בשמיני‬
‫של חג ואין אומרים זמן בשביעי של‬
‫פסח ואמר רבי לוי בר חמא ואיתימא‬
‫רבי חמא בר חנינא תדע שהרי חלוק‬
‫בשלושה דברים בסוכה ולולב וניסוך‬
‫המים‪ .‬וצ״ב למה רק קאמר דחלוק בג׳‬
‫דברים ולא בד׳ דברים דהא גם חלוק‬
‫לגבי ״מצות ערבה״‪ .‬והעירוני די״ל דמצות‬
‫ערבה אינה מצוה לעצמה אלא היא כעין‬
‫הוספה למצות ד׳ מינים במקדש‪) .‬והרי‬
‫לחלק מהאמוראים מקיפים בערבה כנ״ל‬
‫אף דהקפה שייכת למצות לולב כדמוכח‬
‫מהא דהגר״א בביאורו לשו״ע כתב‬
‫דההקפה היא הזמן שמקיימים ״ושמחתם‬
‫לפני ד׳ אלקיכם״‪ ,‬ופסוק זה נאמר לגבי‬
‫מצות לולב‪ ,‬ובע״כ דגם ערבה היא חלק‬
‫ממצות לולב‪ ,‬דמהל״מ מוסיפין זה‬
‫במקדש‪ (.‬ולכך לא הוזכר ״ערבה״ לעצמו‪,‬‬
‫ד״ערבה״ נכללה ב״לולב״‪[.‬‬
‫אתרוג‬ ‫קעו‬
‫ה״כ‪-‬הכ״ג דאיתא וז״ל הלכה‬
‫למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה‬
‫אחרת חוץ מערבה שבלולב ואין אדם‬
‫יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב וכו׳‬
‫כיצד היתה מצותה בכל יום ויום משבעת‬
‫הימים היו מביאין מורביות של ערבה‬
‫וזוקפין אותן על צדדי המזבח וראשיהן‬
‫כפופין על גבי המזבח וכו׳ חל יום‬
‫שביעי להיות בשבת זוקפין אותה בשבת‬
‫וכו׳ כיצד היו עושין מביאין אותה מערב‬
‫שבת למקדש ומניחין אותה בגיגיות של‬
‫זהב כדי שלא יכמשו העלין ולמחר‬
‫ולוקחין ממנה ונוטלין אותה כדרך‬
‫שעושין בכל יום וכו׳‪ ,‬בכל יום ויום‬
‫היו מקיפין את המזבח בלולביהן בידיהן‬
‫פעם אחת ואומרץ אנא ה׳ הושיעה נא‬
‫אנא ה׳ הושיעה נא וביום השביעי‬
‫מקיפין את המזבח שבע פעמים וכבר‬
‫נהגו ישראל בכל המקומות להניח תיבה‬
‫באמצע בית הכנסת ומקיפין אותה בכל‬
‫יום כדרך שהיו מקיפין את המזבח זכר‬
‫למקדש‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫הרי דהרמב״ם לא הביא דיני ההקפה‬
‫באמצע דיני ערבה‪ ,‬אלא קודם סיים‬
‫דיני ערבה ואח״כ הביא דיני ההקפה‪ ,‬וזה‬
‫מתאים עם הא דהרמב״ם פסק דמקיפין‬
‫בלולב‪ ,‬דכנ״ל אם פוסקים דמקיפין בלולב‬
‫לכאו׳ אין ההקפה שייכת לערבה כלל‪.‬‬
‫ודברי הרמב״ם א״ש‪ ,‬אבל צ״ע בדעת‬
‫התנא‪ ,‬מהו הפירוש במשמעות דבריו‬
‫דההקפה שייכת לערבה אם מקיפין בלולב‪.‬‬
‫קעז‬ ‫למינו‬ ‫ענייני ״ערבה״ באגדה‬ ‫אתרוג‬
‫ואסתים לישנא בישא מעלמא‪ ,‬ביומא‬
‫קדמאה דירחא שירותא דדינא הוא‪ ,‬וסיומא‬ ‫נמצא שיש ״שינוי״ בין פשוט משמעות‬
‫הוא בהאי יומא והא אתמר‪ ,‬תא חזי‪,‬‬ ‫המשנה והרמב״ם‪ ,‬דמפשוט‬
‫ביומא דא שלמין ומסתיימי עמין ברכאן‬ ‫משמעות המשנה מבואר ההקפה היא‬
‫דילהון‪ ,‬ושראן בדינא‪ ,‬וישראל ביומא דא‬ ‫רין בערבה‪ ,‬אבל מהרמב״ם משמע‬
‫מסיימי דינין דלהון‪ .‬עכה׳׳ל‪.‬‬ ‫רההקפה היא רין לעצמה‪ ,‬ואינה חלק‬
‫ממצות ערבה‪.‬‬
‫הנה בשעת ההקפות אומרים אנא ד׳‬
‫הושיעא נא או אני והו הושיעא‬ ‫ואולי י״ל שיש בזה ״שינוי יסורי״ בין‬
‫נא‪ ,‬וא׳׳כ מבואר בפשוטו דההקפות הן‬ ‫הרמב״ם ואידך שיטות‪ ,‬דהנה אידך‬
‫חלק מהתפילות המיוחדות שיש בחג‬ ‫שיטות סוברים דבסוכות נידונים על המים‬
‫הסוכות‪ .‬נמצא דערבה וההקפה הן ב׳‬ ‫כדאיתא בכ״מ ע״פ המבואר במשנה בר״ה‬
‫דברים שעושים במיוחד במקדש השייכות‬ ‫דף טז‪ ,‬והגמר לדין זה הוא בהו״ר כדאיתא‬
‫לתפילה‪ ,‬וא׳׳כ מסתבר דשניהם הם חלק‬ ‫בפוסקים בשו״ע או״ח סי׳ תרס״ד‪ ,‬ומבואר‬
‫מסדר אחד‪ ,‬וזהו דעת התנא דההקפה‬ ‫שם שיש ענין מיוחד בהאי גמר דין‪.‬‬
‫היא חלק מסדר מצות ערבה‪.‬‬ ‫והנה כיון דהו״ר הוא יום מיוחד לערבה‪,‬‬
‫ממילא הפשטות היא דערבה מישך שייכה‬
‫)ועי׳ בסידור דאחרי חטיבת הערבה‬
‫להגמר דין על המים‪.‬‬
‫אומרים ״יהי רצון מלפניך ד׳‬
‫אלהינו ואלהי אבותינו הבוחר בנביאים‬ ‫הנה בריש מס׳ תענית ובמס׳ חולין דף‬
‫טובים ובמנהגיהם הטובים שתקבל ברחמים‬ ‫ס׳ מבואר שיש שייכות מיוחדת‬
‫וברצון את תפלתנו והקפותינו‪ .‬עכה׳׳ל‪(.‬‬ ‫בין גשמים לתפילה‪ ,‬עיי׳׳ש‪ .‬והנה כיון‬
‫דהו׳׳ר הוא גמר דין על גשמים‪ ,‬ויש‬
‫]הנה מבואר במדרש דהערבה דומה לפה‪,‬‬
‫שייכות מיוחדת בין גשמים לתפילה ממילא‬
‫ועי׳ ברמ׳׳א בסימן תרנ׳׳א דאיתא‬
‫מבואר בפשוטו דהו׳׳ר שייך במיוחד‬
‫וז״ל ויש לקשור ההדס גבוה יותר מן‬
‫לתפילה‪ .‬וכיון דמצות ערבה היא מצות‬
‫הערבה‪ .‬עכ׳׳ל‪ .‬ועי׳ בביאור הגר׳׳א שביאר‬
‫היום דהו׳׳ר ממילא מבואר דערבה שייכת‬
‫הטעם משום דאיתא במדרש כנ״ל דהדס‬
‫במיוחד לתפילה‪.‬‬
‫דומה לעין וערבה דומה לפה‪ .‬ומבואר‬
‫בדברי הביאור הגר׳׳א להדיא דהערבה‬ ‫ועי׳ בזוה׳׳ק ח״ג דף לב ע״א דאיתא‬
‫דומה לפה אינה רק דברי אגדה אלא‬ ‫אמר רבי יוסי‪ ,‬הא תנינן ערבה‬
‫לומדים מזה נפק׳׳מ לדינא‪ ,‬ויש גם עוד‬ ‫דדמיא לשפוון‪ ,‬בהאי יומא מאי היא‪,‬‬
‫מקום דחזינן יסוד זה‪ ,‬דעי׳ באוצר הגאונים‬ ‫אמר רבי חייא‪ ,‬אף על גב דלדרשא הוא‬
‫למס׳ סוכה דף מ״ד דאיתא וז״ל רב צמח‬ ‫דאתי‪ ,‬הכי הוא ודאי‪ ,‬דהא בהאי יומא‬
‫וכר וששאלתם לענין ערבה שחובטין‬ ‫בשפוון תליא‪ ,‬בהאי יומא פקיד מלכא‬
‫אותה בקרקע מהו‪ ,‬הכי חזינן דערבה דומה‬ ‫למיהב פתקין לסנטירא‪ ,‬ומסתיימי דינין‪,‬‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״ערבה״ באגדה‬
‫אי זהו ערבה ואיזהו צפצפה ערבה קנה‬
‫שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק‪,‬‬
‫צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול‬
‫ופיה דומה למגל‪ .‬ויש להסביר פנימיות‬
‫הסימנים ע״פ הא דאיתא בירושלמי במס׳‬
‫פאה פ״א ה״א‪ ,‬דף ד ע״ב‪ ,‬בביאור החילוק‬
‫בין דורו של אחאב לדורו של שאול‪ ,‬עיין‬
‫לקמן‪) .‬ה׳( ועי׳ בספר החינוך מצוה שכ״ד‬
‫דאיתא וז״ל ועוד יש בארבעה מינין אלו‬
‫ענין אחר‪ ,‬שהם דומים לאיברים שבאדם‬
‫היקרים‪ ,‬שהאתרוג דומה ללב שהוא משכן‬
‫השכל‪ ,‬לרמוז שיעבוד בוראו בשכלו‪,‬‬
‫והלולב דומה לשדרה שהיא העיקר‬
‫שבאדם‪ ,‬לרמוז שיישיר כל גופו לעבודתו‬
‫ברוך הוא‪ ,‬וההדס דומה לעינים‪ ,‬לרמז‬
‫שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו‪,‬‬
‫והערבה רומח לשפתים‪ ,‬שבחן יגמור תאדם‬
‫כל מעשהו בדבור‪ ,‬לרמוז שישים רסן‬
‫בפיו ויכוון דבריו‪ ,‬ויירא מהשם אף בעת‬
‫השמחה‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי שיש בערבה רמז‬
‫שישים רסן בפיו ויכוון דבריו‪ .‬הרי שיש‬
‫לן הרבה מקורות ד״ערבה דומה לפה״‬
‫מרמז על מניעה מדיבורים אסורים‪ .‬אבל‬
‫לפי הנתבאר לעיל ״ערבה דומה לפה״‬
‫אין שייך רק למניעה מדיבורים אסורים‪,‬‬
‫אלא גם שייך לדיבורים טובים‪ ,‬דהיינו‬
‫תפילה וכמבואר באידך מקורות הנ״ל‪.‬‬
‫וי״ל דלית בזה ״סתירה״‪ ,‬דעבודת האדם‬
‫בפיו הוא בתרתי‪ ,‬דצריך למנוע מדיבורים‬
‫אסורים ולדבר דברים טובים כגון תפילה‪.‬‬
‫)עי׳ ב״תפלה זכה״ דאיתא בראת בי פה‬
‫ולשון ושנים וחך וגרון ונתת בהם כח‬
‫לדבר בחם חמשה מוצאות האותיות‬
‫חקדושות של אלף בית‪ ,‬אשר בחם בראת‬
‫אתרוג‬ ‫קעח‬
‫לשפתים והיא באה לכפר עליכם‪ ,‬מכאן‬
‫והלאה יתן בעפר פיהו אולי יש תקרה‪,‬‬
‫ומשמא דקדמונים אמרו חביטא אמאי‬
‫משום כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל‬
‫לשון תקום אתך וגר משום רעד כאן‬
‫ביומין אלין תשטן מקטרג וישראל ביומין‬
‫אלין דנפישי מצות מבטלי לי׳ מכאן‬
‫ולתלאת כל שפת דיקום עלייהו לא יכול‬
‫לשלטאה ויהא נפיל בארעא‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי‬
‫מבואר רכל הענין דחביטת הערבה על‬
‫הקרקע הוא מיוסד על הערבה דומה לפה‪.‬‬
‫והנה יש כמה מקורות דהדמיון מערבה‬
‫לפה שייך למניעה מדיבורים אסורים‪) :‬א׳(‬
‫כן מבואר להדיא בדברי האוצר הגאונים‬
‫הנ״ל‪) ,‬ב׳( וכן מבואר בדברי הזוה״ק‬
‫הנ״ל בהא דאיתא ״ואסתים לישנא בישא‬
‫מעלמא״‪) ,‬ג׳( יש סוברים רכן מבואר‬
‫בדברי הביאור הגר״א הנ״ל שביאר הטעם‬
‫לקשור הדס גבוה מערבה משום דהדס‬
‫דומה לעין וערבה דומה לפה‪ ,‬דלפ״ז‬
‫מבואר שיש קפידת מיוחדת להראות שהעין‬
‫הוא למעלה מחפה‪ ,‬ומתו תקפידה בזת‪,‬‬
‫וראיתי מבארים את הענין דעי׳ במסכת‬
‫סנהדרין דף קד ע״ב דאיתא אמר רבא‬
‫אמר רבי יוחנן בשביל מה הקדים פ״א‬
‫לעי״ן בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מת‬
‫שלא ראו בעיניהם‪ .‬הרי מבואר דבעצם‬
‫צריכים להקדים עי״ן לפ״ה‪ ,‬והקדמת פ״ה‬
‫לעי״ן הוא עון לשון הרע שזה הית חטאם‬
‫של המרגלים‪ .‬וא״כ שוב חזינן דבהערבה‬
‫מסמלים תיקון לעון לשון הרע‪ ,‬דע״י זה‬
‫שמקדימים הדס לערבה הרי מקדימים עי״ן‬
‫לפ״ה שזהו תיקון עון לשה״ר‪) .‬ד׳( עיין‬
‫במס׳ סוכה דף לד ע״א דאיתא תנו רבנן‬
‫קעט‬ ‫למינו‬ ‫ענייני ״ערבה״ באגדה‬
‫)יופי לך מזבח( לא ראיתי להרמב״ם‬
‫בחבורו שהביא זה ולא ידעתי למה‬
‫השמיטו אחר שהביא כל דינים דמתניתן‬
‫זו ולא ראיתי לאחד מנושאי כליו שהרגיש‬
‫בזה ואפשר לומר דהרמב״ם ס״ל מדקאמר‬
‫הלשון מה הן אומרים ולא קאמר בשעת‬
‫פטירתן אומרים יופי לך מזבח כמו שאמר‬
‫ברישא ואומרים אנא ד׳ בזה הורה לנו‬
‫התנא שלא הי׳ חובה מכח תקנה לומר‬
‫כן אלא הם מעצמם נהגו כן אז וכיון‬
‫שאינו רק מנהג בעלמא לא חש הרמב״ם‬
‫להביאו‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫המים״‪ ,‬וממילא יש הרבה שינויים בין‬
‫ולפי הנתבאר יש להסביר היטב האי‬
‫״שינוי״ בין הרמב״ם לתנא דמתני׳‪,‬‬
‫דלפי תנא דמתני׳ הערבה וההקפה הם‬
‫מלתא דכפרה וריצוי‪ ,‬דמרצים על המים‬
‫ומכפרים‪ ,‬וא״כ א״ש דבסוף אומרים ״יופי‬
‫לך מזבח״ שמכפר עליהם‪) .‬דעי׳ ברש״י‬
‫שם בדף מה ע״ב דאיתא יופי לך היופי‬
‫הזה אנו עושין לך שאתה מכפר עלינו‪.‬‬
‫עכ״ל‪ (.‬אבל להרמב״ם שאין הערבה‬
‫וההקפה מלתא דכפרה אלא מלתא דשמחה‬
‫לחוד לא אומרים יופי לך מזבח‪.‬‬
‫אתרוג‬
‫שמים ו א ^ ומלואם‪ ,‬ובהם ארגת תורתך‬
‫הקדושה‪ ,‬ובכה הדבור הבדלת את האדם מן‬
‫הבהמה‪ .‬ואפלו כבהמה לא הייתי כי טמאתי‬
‫פי בדברי נבלה‪ ,‬בלשון הרע‪ ,‬בשקרים‪,‬‬
‫לצנות‪ ,‬רכילות‪ ,‬מחלקת‪ ,‬מלבין פני חברו‪,‬‬
‫מקלל את חברו‪ ,‬מתכבד בקלון חברו‪ ,‬דברי‬
‫משא ומתן בשבת ויום טוב‪ ,‬בשבועות‬
‫ונדרים‪ .‬עכ״ל‪ (.‬אבל קצת קשה לכאר‪,‬‬
‫דתפילה היינו עבודה שב״לב״‪ .‬וצע״ע בזה‪[.‬‬
‫והנה ראינו לעיל באורך דהרמב״ם לא פסק‬
‫כתנא דמתני׳ לענין ״בחג נידונים על‬
‫הרמב״ם לאידך שיטות לגבי מצות ד׳ מינים‬
‫ולגבי הניסוך המים והקשר בין מצוות החג‬
‫לגשמים‪ .‬וכיון דלא ס״ל דמצות ד׳ מינים‬
‫קשורה לגשמים‪ ,‬ממילא אין סיבה לומר‬
‫שערבה וההקפה מישך שייכי להדדי‬
‫במיוחד‪ ,‬והרמב״ם לטעמי׳ לא הביא דיני‬
‫ערבה ודין ההקפה בהדי הדדי‪ .‬וא״ש‪.‬‬
‫עי׳ בערוך לנר למס׳ סוכה דף מה ע״א‬
‫דאיתא בשעת פטירתן מה הן אומרים‬

‫☆ ☆ ☆‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״ערבה״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫ר!פ‬

‫חידושי אנדה מדר סימני ערכה והערות כהערכות‬

‫הנהוגות‬
‫תארו את צורת העלה שהוא משוך כנחל‬ ‫א‬
‫כונתם שעלה הערבה הוא סוג עלה שאינו‬ ‫עיין במס׳ סוכה דף לד ע״א דאיתא תנו‬
‫מצוי בשאר אילנות ולכן כל שהעלה הוא‬ ‫דבנן אי זהו עדבה ואיזהו צפצפה‬
‫רחב ביותר שזה מצוי גם בשאר סוגי‬ ‫עדבה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך‬
‫האילנות והצמחים אינו מהודר ומלבד‬ ‫ופיה חלק‪ ,‬צפצפה קנה שלה לבן ועלה‬
‫זה המציאות היא שאותם עלים רחבים‬ ‫שלה עגול ופיה דומה למגל‪.‬‬
‫יש בהם חסרונות נוספים שפגימותיהם‬
‫והנה אולי יש להסביר פנימיות הסימנים‬
‫גסות‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬
‫ע״פ המבואר במדרש רבה ויקרא‬
‫פרשה ל׳ פסקה י״ד‪ ,‬עיי״ש דאיתא רבי‬
‫והנה ידוע החשיבות של הפה מכמה‬
‫מני פתח )תהלים לה( כל עצמותי תאמרנה‬
‫מקורות‪ ,‬ואחד מהם הוא הא‬
‫ה׳ מי כמוך לא נאמר פסוק זה אלא‬
‫דאיתא בירושלמי במס׳ פאה פ״א ה״א‬
‫בשביל לולב השדרה של לולב דומה‬
‫)דף ד ע״ב( אמר רבי אבא בר כהנא‬
‫לשדרה של אדם וההדס דומה לעין וערבה‬
‫דורו של דוד כולם צדיקים היו וע״י‬
‫דומה לפה והאתרוג דומה ללב אמר דוד‬
‫שהיה להן דילטורים היו יוצאים במלחמה‬
‫אין בכל האיברים גדול מאלו שהן שקולין‬
‫והיו נופלים הוא שדבר דוד נשפי בתוך‬
‫כנגד כל הגוף הוי כל עצמותי תאמרנה‪.‬‬
‫לבאים אשכבה לוהטים נפשי בתוך לבאים‬
‫הרי מבואר דערבה דומה לפה‪.‬‬
‫זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה‬
‫אשכבה לוהטים זה דואג ואחיתופל שהיו‬ ‫]ראוי לציין להא שראיתי בס׳ כשרות‬
‫לוהטים אחר לשון הרע בני אדם שניהם‬ ‫ד׳ מינים עמ׳ קי״ב וז״ל במדרש‬
‫חנית וחצים אלו בעלי קעילה דכתיב‬ ‫רבה ויקרא פרשת אמור ובתקוני זהר‬
‫היסגרוני בעלי קעילה בידו הירד שאול‬ ‫תקונא תליסר כט‪ ,‬א הוזכר שצורת העלה‬
‫ולשונם חרב חדה אלו הזיפים דכתיב‬ ‫הוא כשפתיים של אדם )עיי״ש בתיקו״ז‬
‫בבוא הזיפים ויאמרו לשאול וגו׳ באותה‬ ‫דאיתא ״תרי בדי ערבות לקבל תרין שוקין‬
‫שעה אמר דוד לפני הקב״ה רבון העולמים‬ ‫ולקבל תרין שפוון״( והובא גם במנהיג‬
‫מה שכינתך לירד בארץ סליק שכינתך‬ ‫הלכות לולב‪ ,‬בשיעור רוחב העלה לא‬
‫מבינהון הה״ד רומה על השמים אלהים‬ ‫הוזכרה בראשונים ובפוסקים אלא ההגדרה‬
‫על כל הארץ כבודך אבל דורו של אחאב‬ ‫של משוך כנחל ואפשר שמה שחז״ל‬
‫הפא‬ ‫למינו‬ ‫ענייני ״ערבה״ באגדה‬
‫הרע‪) .‬ועי׳ גם בבבלי במס׳ שבת דף‬
‫נ״ו(‪ .‬ולכאורה יש לציין בזה לדברי‬
‫המהר״ל בנתיבות עולם ב׳ נתיב הלשון‬
‫פרק ד׳ וז״ל ומה שהיה הדור בימי דוד‬
‫כולם דורשים התורה במ״ט פנים טהור‬
‫ומ״ט פנים טמא והיו בעלי לשון הרע‪,‬‬
‫כי דבר זה נמשך אחר מעלת שהיו דורשין‬
‫התורה והיא תורה שבעל פה‪ ,‬ולכך היה‬
‫גובר בהם הפה והלשון בחטא לשון הרע‬
‫ג״כ‪ .‬ומה שהיה דוד מסוגל לזה בפרט‬
‫הוא ידוע לחכמים ונבונים‪ ,‬ועיקר כחו‬
‫של דוד היה הלשון לעסוק בשירות‬
‫ותשבחות והיה כחו בלשונו לטוב‪ ,‬ודורו‬
‫היה כחם בלשונם לרע‪ .‬וזה כי היה דוד‬
‫מסוגל ומוכן להיות לו מתנגדים‪ ,‬ודבר‬
‫זה מפני שדוד היה מלך ראשון וזכה‬
‫במלכות‪ ,‬וכל מלך שרוצה למלוך על עם‬
‫אחד בתחלה יש לו מתנגדים והם הפך‬
‫לו‪ ,‬ולכך היו דואג ואחיתופל אבנר ועמשא‬
‫מתנגדי דוד להוטים אחר לשון הרע‬
‫כדלעיל‪ ,‬כמו שהיה דוד להוט אחר שירות‬
‫ותשבחות לומר בלשונו‪ ,‬ויש לך להבין‬
‫זה‪ .‬ואמר שהיו נופלים לפני אויביהם‪,‬‬
‫כי דבר זה ענין הלשון שהש״י מסלק‬
‫שכינתו מביניהם כמו שאמר במדרש הזה‬
‫אמר דוד כי מה עושה השכינה באח‬
‫רומה על השמים אלהים וגו׳‪ .‬ודבר זה‬
‫נתבאר אצל מה שאמרו כל המספר לשון‬
‫הרע כאלו כופר בעיקר ע״ש‪ ,‬ואמרו שאני‬
‫והוא אין יכולים לדור בעולם ביחד כמו‬
‫שיתבאר‪ .‬ודורו של אחאב היה הפך זה‪,‬‬
‫כמו שהיה דורו של דוד הכל כחם בלשון‪,‬‬
‫היה כח אחאב דוקא במחשבה‪ ,‬כי בכח‬
‫המחשבה הוא הע״ז שנאמר )במדבר ט״ו(‬
‫אתרוג‬
‫עובדי ע״ז היו וע״י שלא היה להן‬
‫דילטורין היו יורדים למלחמה ונוצחין‬
‫הוא שעבדיהו אמר לאליהו הלא הוגד‬
‫לאדוני אשר עשיתי בהרוג איזבל את‬
‫נביאי ה׳ וגו׳ ואכלכלם לחם ומים אם‬
‫לחם למה מים אם מים למה לחם אלא‬
‫מלמד שהיו המים קשים לו להביא יותר‬
‫מן הלחם ואליהו מכריז בהר הכרמל אני‬
‫נותרתי נביא לבדי לה׳ וכל עמא ידעין‬
‫ולא מפרסמין למלכא‪.‬‬
‫]הנה מבואר דבדורו של דוד היו דלטורין‬
‫אבל בדורו של אחאב לא היו‬
‫דלטורין‪ .‬והנה גם בבבלי יש מקור עד״ז‬
‫דהמלכי ישראל היו נזהרים מלשון הרע‬
‫דעי׳ במס׳ פסחים דף פ״ז ע״ב דאיתא‬
‫אמר רבי יוחנן מפני מה זכה ירבעם בן‬
‫יואש מלך ישראל להמנות עם מלכי‬
‫יהודה מפני שלא קבל לשון הרע על‬
‫עמוס מנלן דאימני דכתיב דבר ה׳ אשר‬
‫היה אל הושע בן בארי בימי עזיה יותם‬
‫אחז יחזקיה מלכי יהודה ובימי ירבעם‬
‫בן יואש מלך ישראל ומנלן דלא קיבל‬
‫לשון הרע דכתיב וישלח אמציה כהן בית‬
‫אל אל ירבעם מלך ישראל לאמר קשר‬
‫עליך וגו׳ וכתיב כי כה אמר עמוס בחרב‬
‫ימות ירבעם וגו׳ אמר חס ושלום אמר‬
‫אותו צדיק כך ואם אמר מה אעשה לו‬
‫שכינה אמרה לו‪ .‬ע״כ‪ .‬ויל״ע מהו פירוש‬
‫הדבר דחזי׳ דבמלכות ישראל שעבדו ע״ז‬
‫)ויש שיטות שלבסוף נאבדו לעולם מכלל‬
‫ישראל( היו נזהרים מלשון הרע אבל‬
‫במלכותם של שאול ודוד מצאנו בכמה‬
‫מקומות שהי׳ תביעה עליהם בענייני לשון‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״ערבה״ באגדה‬
‫דברים ישרים וחלקים‪ .‬ולכן אף שהוא‬
‫בעצמו ״לבן״‪ ,‬אבל כיון שאין לו שליטה‬
‫על פיו הוא ״פסול״ למצות ד׳ מינים‪,‬‬
‫דהוא לא ינצח במלחמה )שעלי׳ רומז‬
‫הד׳ מינים כדאיתא בכ״מ‪ ,‬לדוגמא‪ ,‬עי׳‬
‫בספר תורת משה לחת״ס לשבת שובה‬
‫דאיתא וז״ל אמרו במדרש שלוקחין אגודת‬
‫לולב לומר כי אנחנו נצחנו במלחמה‬
‫ביוה״כ ואנחנו יוצאין בדגל לסי׳ ניצוח‪,‬‬
‫עכ״ל‪ ,‬ועי׳ בהעמק דבר על ויקרא פט״ז‬
‫פכ״ט דאיתא וז״ל לשון חז״ל ברבה‬
‫עה״פ ולקחתם לכם נעימות בימינך נצח‬
‫דמצות לקיחת הלולב בא ללמד שנצחנו‬
‫המלחמה והרי אין אדם יודע דינו אלא‬
‫המלחמה הוא עם כלל קיום האומה שהוא‬
‫נגד טבע הבריאה ואין מזל לישראל ורק‬
‫השגחת ה׳‪ ,‬עכ״ל‪ (,‬וכדורו של שאול‪.‬‬
‫משא״ב הערבה‪ ,‬דיש לערבה ״קנה‬
‫אדום״ המרמז על עוונות‬
‫)דהחוט שני נעשה לבן לרמז על מחילת‬
‫עוונות( אבל העלים משוכים ולא עגולים‬
‫דהיינו כשפתיים סגורות‪ ,‬דיש לו שליטה‬
‫על פיו‪ .‬והעלים חלקים‪ ,‬דדיבורים שלו‬
‫הם ישרים‪ .‬ולכן אף שהוא אדום אבל‬
‫כיון שיש לו שליטה על פיו הוא ״כשר״‬
‫למצות ד׳ מינים‪ ,‬דחוא יכול לנצח‬
‫במלחמה‪ ,‬וכדורו של אחאב‪.‬‬
‫וסוף שאין לו שליטה להפסיק לדבר‪(,‬‬
‫ולכאו׳ א״ש לומר דהביטוי דחשיבות‬
‫חפה באח ע״י רמז ל״שליטח‬
‫על פיו״ ורמז ל״דיבורים ישרים״ דהא‬
‫כתיב ״מי האיש החפץ חיים אוהב ימים‬
‫לראות טוב נצור לשונך מרע ושפתיך‬
‫מדבר מרמה״‪ ,‬ואנו מבקשים בסוף כל‬
‫אתרוג‬ ‫מפב‬
‫ולא תתורו אחרי לבבכם וגו‪ /‬ולפיכך‬
‫דורו של אחאב אין בהם כת הדבור רק‬
‫המחשבה ולפיכך לא היו בעלי לשון‬
‫הרע‪ ,‬כי כה המחשבה וכה הדבור הם‬
‫מחולקים אין שייך זה לזה כלל והיו‬
‫הולכים אחר מחשבתם הרעה‪ ,‬ואין דבר‬
‫שהש״י מצרף מחשבה למעשה כמו‬
‫מחשבת ע״ז שנאמר למען תפוש את בית‬
‫ישראל בלבם‪ .‬וכמו שהיה דורו של דוד‬
‫כחו בפיו ובלשונו והיה להם תורה שבעל‬
‫פה‪ ,‬כך אחאב היה אוהב תורה שבכתב‬
‫שהתורה שבכתב אין כתה בפה‪ ,‬רק מעיין‬
‫בתורה הכתובה לפניו‪ .‬וכך אמרו בפרק‬
‫חלק )סנהדרין ק״ב( מפני מה זכה אחאב‬
‫ומלך כ״ב שנה מפני שכבד התורה שנתנה‬
‫בכ״ב אותיות כמו שמבואר שם‪ ,‬והבן‬
‫מה שאמר שכבד התורה הכתובה בכ״ב‬
‫אותיות‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬
‫והנה לפ״ז י״ל דזהו הסמל של הסימנים‬
‫הנ״ל‪ ,‬דהנה יש לצפצפה ״קנה‬
‫לבן״‪ ,‬דהיינו עצם האיש הוא נקי ולבן‬
‫והוא לומד תורה ועושה מצוות‪ ,‬אבל אין‬
‫לו שליטה על פיו‪ ,‬דהפה שלו ״עגול״‪,‬‬
‫ופה עגול היינו כשהפה פתוח‪ ,‬ואינו‬
‫כשפתיים סגורות‪ ,‬שהוא מדבר בלי שליטה‬
‫על פיו‪ ,‬ואינו יודע מתי לדבר ומתי‬
‫לשתוק‪) ,‬ועגול מורה על מצב בלי התחלה‬
‫ועל זה מורה השם ״צפצפה״)עי׳ בישעיה‬
‫פ״י פי״ד דכתיב ״ופוצה פה ומצפצף״‬
‫ועיי״ש במצודות דאיתא וז״ל ופוצה ענין‬
‫פתיחה כמו פציתי פי‪ ,‬ומצפצף כן נקרא‬
‫השמעת קול העופות‪ .‬עכ״ל‪ (.‬וכן העלים‬
‫״דומים למגל״‪ ,‬שאין הדיבורים שלו‬
‫הפג‬ ‫למינו‬ ‫ענייני ״ערבה״ באגדה‬ ‫אתרוג‬
‫אין בו טעם ואין בו ריח‪ ,‬דהעלים מגלים‬ ‫תפילה ״נצור לשוני מרע ושפתי מדבר‬
‫אופן ההצלה להני דאין בו טעם ואין בו‬ ‫מרמה״‪ ,‬ומבואר שיש ב׳ עניינים בדיבורו‬
‫ריח‪ ,‬דאף דלית בהו מעשים אחרים ולכן‬ ‫שמביא ״חיים וטוב״ נצירת הלשון מרע‬
‫אין בו טעם ואין ריח‪ ,‬אבל אם יש להם‬ ‫ושפתים מדבר מרמה‪ ,‬והיינו הני ב׳‬
‫עלי הערבה‪ ,‬דהיינו נצור לשונך מרע‬ ‫עניינים‪ ,‬דנצירת הלשון מרע היינו שליטה‬
‫ושפתיך מדבר מרמה‪ ,‬אז יש להם חיים‬ ‫על פיו‪ ,‬ונצירת שפתים מדבר מרמה היינו‬
‫וכדכתיב בקרא וכנ״ל‪[.‬‬ ‫לדבר דברים ישרים ולא מרמה‪ .‬ולפ״ז‬
‫מובן למה כתיב נצור ״לשונך״ מרע‬
‫וגןיי׳ בספר החינוך מצוה שכ״ד דאיתא‬
‫״ושפתיך״ מדבר מרמה‪ ,‬דמעיקרא יש לו‬
‫וז״ל ועוד יש בארבעה מינין אלו‬
‫פה פתוח ואין השפתים סגורות וא״כ‬
‫ענין אחר‪ ,‬שהם דומים לאיברים שבאדם‬
‫רואים הלשון ולזה כתיב נצור לשונך‬
‫היקרים‪ ,‬שהאתרוג דומה ללב שהוא משכן‬
‫מרע והיינו ע״י סגירת השפתים‪ ,‬ואחרי‬
‫השכל‪ ,‬לרמוז שיעבוד בוראו בשכלו‪,‬‬
‫שהשפתים סוגורות תו לא מדברים על‬
‫והלולב דומה לשדרה שהיא העיקר‬
‫הלשון דכבר אי אפשר לרואותו ומעתה‬
‫שבאדם‪ ,‬לרמוז שיישיר כל גופו לעבודתו‬
‫מדברים על השפתים‪ ,‬דאפילו אחרי שיש‬
‫ברוך הוא‪ ,‬וההדס דומה לעינים‪ ,‬לרמז‬
‫לו שליטה על פיו לסוגרו‪ ,‬עדיין צריך‬
‫שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו‪,‬‬
‫שלא ידבר מרמה‪ .‬נמצא רעלים משוכים‬
‫והערבה דומה לשפתים‪ ,‬שבהן יגמור‬
‫מרמזים על הענין דנצור לשונך מרע‪,‬‬
‫האדם כל מעשהו בדבור‪ ,‬לרמוז שישים‬
‫ועלים חלקים בלי פגימות מרמזים על‬
‫רסן כפיו ויכוון דבריו‪ ,‬ויירא מהשם אף‬
‫הענין דשפתיך מדבר מרמה‪ ,‬וזה סוד‬
‫בעת השמחה‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי שיש בערבה‬
‫החיים‪ ,‬דאף אם הוא אדום אבל אם הוא‬
‫רמז שישים רסן בפיו ויכוון דבריו‪,‬‬
‫שולט על פיו ואינו מדבר מרמה אז יש‬
‫ולהנ״ל י״ל דהעלים משוכים מרמזים‬
‫לו חיים‪.‬‬
‫שישים רסן בפיו‪ ,‬והעלים בלי פגימות‬
‫מרמזים שיכוון דבריו‪.‬‬ ‫]ואולי יש להוסיף דנראה דהא דאיתא‬
‫במדרש כידוע דערבה אין בו‬
‫טעם ואין בו ריח‪ ,‬לא קאי בעיקר על‬
‫הנה לפ״ז יש ליישב ענין תמוה לכאורה‬ ‫העלים‪ ,‬אלא קאי בעיקר על הקנה שאין‬
‫בסוגיא בסוכה שם‪ ,‬עכ״פ על דרך‬ ‫בו טעם ואין בו ריח או י״ל דקאי על‬
‫הרמז‪ ,‬דעיי״ש בדף לד ע״א דאיתא תנו‬ ‫האילן בכללות‪) ,‬דהא במדרש איתא דלולב‬
‫רבנן אי זהו ערבה ואיזהו צפצפה ערבה‬ ‫יש בו טעם אף דאין ללולב עצמו טעם‪,‬‬
‫קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה‬ ‫אלא בע״כ דקאי על האילן בכללות(‪,‬‬
‫חלק צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה‬ ‫עכ״פ י״ל דאין בו טעם ואין בו ריח לא‬
‫עגול ופיה דומה למגל והא תניא דומה‬ ‫קאי במיוחד על העלים‪ .‬וא״כ י״ל רכל‬
‫למגל כשר דומה למסר פסול אמר אביי‬ ‫הסמל הנ״ל גם מתאים עם הא דהערבה‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״עדבה״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫מפד‬

‫איזו היא ערבה פסולה קנה שלה לבן‬ ‫כי תניא ההיא בחילפא גילא אמר אביי‬
‫ועלה שלה עגול‪ .‬וכ״ה בירושלמי בפ׳‬ ‫שמע מינה האי חילפא גילא כשר‬
‫לולב הגזול‪] .‬ועי׳ באו״ש בפ״ד מהל׳‬ ‫להושענא פשיטא מהו דתימא הואיל‬
‫קרבן פסח ה״ג דמבואר דהתוספתא דילן‬ ‫ואית ליה שם לווי לא נתכשר קא משמע‬
‫נסדר ע״פ נוסחת הירושלמי‪ ,‬והיה לבבלי‬ ‫לן ואימא הכי נמי ערבי נחל אמר רחמנא‬
‫תוספתא אחריתי‪ [.‬הרי דרק הוזכרו ב׳‬ ‫מכל מקום‪.‬‬
‫סימני ערבה‪ ,‬קנה אדום ועלים משוכים‪,‬‬
‫]עיי״ש בערוך לנר דאיתא וז״ל שם מ״ד‬
‫וחוץ מזה הוזכר דכמסר פסולה‪ .‬ולמה‬
‫הואיל ואית לי׳ שם ליווי‪ ,‬הא‬
‫הבבלי לא קאמר הכי‪ ,‬למה הוזכר בבבלי‬
‫דקרא לי׳ שם ליווי והרי שם שנשתנה‬
‫ג׳ סימני ערבה‪.‬‬
‫לגמרי הוא י״ל דהרי קאמר לקמן דמכי‬
‫והנה עיין בתוס׳ שם דאיתא וז״ל קנה‬ ‫חרב ביהמ״ק נשתנה שם ערבתא לחלפתא‬
‫שלה כו׳ כיון דפירש סימני ערבה‬ ‫ולכן כשאמר חלפא גילא הוא מה שנקרא‬
‫הוי סגי אלא להכשיר אף שאין בו ג׳‬ ‫קודם חרבן ערבה גילא וא״כ אין כאן‬
‫סימנים אלו כגון חילפא גילא לפיכך‬ ‫רק שם ליווי דגילא נתלוה לשם ערבה‪.‬‬
‫קתני סימני צפצפה למימר דוקא הני‪.‬‬ ‫עכ״ל‪) .‬אולם עי׳ בפי׳ הר״ש משאנץ‬
‫עכ״ל‪ .‬הרי דחוס׳ הקשו דאחרי שנתפרשו‬ ‫ספי״ז דכלים דאיתא וז״ל מחצלת של‬
‫ג׳ סימני ערבה למה הוצרך הברייתא‬ ‫קנים ושל חלף טהורה גבי סיכוך בסוף‬
‫לפרש ג׳ סימני צפצפה‪ ,‬הרי כל דליכא‬ ‫פ״ק דסוכה גרסינן של קנים ושל חילת‬
‫הג׳ סימני ערבה פסולה‪ .‬ותוס׳ תירצו‬ ‫גדולה מסככין בה ונראה דחילת וחלף‬
‫דנתפרשו ג׳ סימני צפצפה ללמד דלפעמים‬ ‫הכל אחד הוא ושמא היינו חילפא גילא‬
‫לא בעינן כל ג׳ סימני ערבה כגון‬ ‫דפרק לולב הגזול‪ .‬עכ״ל‪[(.‬‬
‫בחילפא גילא‪.‬‬ ‫והנה תמוה לכאורה‪ ,‬הרי כיון דחזינן‬
‫דחילפא גילא כשרה‪ ,‬אף שרק יש‬
‫וןןי׳ בערוך לנר שם שתירץ באופ״א וז״ל‬
‫בו ב׳ סימנים‪ ,‬קנה אדום ועלים משוכים‪,‬‬
‫די״ל דקים לה להברייתא דבכל‬
‫למה הוזכרו ג׳ סימנים בערבה‪ ,‬הא רק‬
‫ערבה הם ג׳ סימני הכשר דקחשיב ובכל‬
‫יש לו להזכיר ב׳ סימני הכשר בערבה‬
‫צפצפה הם ג׳ סימני פסול וליכא כלל‬
‫ולהוסיף ראם העלים דומים למסר אז‬
‫מין אחר שיש בו רק קצת סימני הכשר‬
‫הוא פסול‪.‬‬
‫ולכן קחשיב כל הסימני הכשר וכל הסימני‬
‫פסול להודיע אם ישאל א׳ על אחד מהם‬ ‫ועיייץ בתוספתא סוכה פ״ב ה״ח דאיתא‬
‫ולא יאמר לנו רק אחד מסימניו אזי נוכל‬ ‫ערבה של בעל ושל הרים כשרה‬
‫לברר אם ככשר אם פסול רק בחילפא‬ ‫א״כ למה נאמר ערבי נחל פרט לצפצף‪,‬‬
‫גילא בזה מצינו חילוק שקנה שלו אדום‬ ‫איזהו צפצף העשוי כמין מסר איזו היא‬
‫ועלה שלו משוך כשר אבל פיו אינו חלק‬ ‫ערבה כשרה קנה שלה אדום ועלה ארוך‬
‫מפה‬ ‫למינו‬ ‫ענייני ״ערבה״ באגדה‬
‫דהערבה ״המתוקנת לגמרי״ היינו ערבה‬
‫עם עלים משוכים וחלקים‪ ,‬דזה מסמל‬
‫תיקון הגמור לב׳ העניינים‪ ,‬נצירת לשון‬
‫מרע ושפתיים מדבר מרמה‪ ,‬ולכן הג׳‬
‫סימני ערבה הם קנה אדום ועלים משוכים‬
‫ועלים חלקים‪ ,‬אבל נתחדש דגם חילפא‬
‫גילא כשרה‪ ,‬דגם בזה הקנה אדום והעלים‬
‫משוכים‪ ,‬ומסמל חשיבות סגירת הפה‪,‬‬
‫דאף דהאדם מלוכלך בחטא‪ ,‬אבל אם‬
‫סוגר פיו מרע יש לו תקנה כדורו של‬
‫אחאב‪ ,‬ואף דאין פיו מתוקן לגמרי‪ ,‬דיש‬
‫בו קצת פגימות‪ ,‬ולפעמים השפתים‬
‫מדברים מרמה‪ ,‬אבל כיון דיש לו שליטה‬
‫על פיו אינו בעל לשון הרע ויש לו‬
‫תקוה‪ .‬אבל עדיין יש בזה חילוק בין‬
‫עלים הדומים למגל לעלים הדומים למסר‪,‬‬
‫דאם יש פגימות כמגל‪ ,‬אף שאין הפה‬
‫מתוקן לגמרי‪ ,‬אבל הוא רק פגום קצת‬
‫ועדיין כשר לנצח מלחמה‪ ,‬אבל אם‬
‫תמיד מדבר מרמה‪ ,‬דהפה פגום הרבה‪,‬‬
‫אז אף שיש לו שליטה על פיו עדיין‬
‫לא ינצח במלחמה‪.‬‬
‫דכשר אף שאין בו הג׳ סימנים א״כ לא‬
‫לפ״ז נמצא שיש ב׳ מיני מספרי לשה״ר‬
‫שגורמים ״נפילה במלחמה״‪ ,‬חדא‬
‫מי שפיו פתוח ואינו שולט על לשונו‪,‬‬
‫דהיינו בעל לשה״ר‪ ,‬והיינו דומיא דצפצפה‬
‫דעליו עגולים‪ .‬ושנית מי שבדרך כלל‬
‫שולט על פיו אבל יש לו הרבה פגימות‬
‫בפיו‪ ,‬והיינו דומיא דחילפא גילא שדומה‬
‫למסר‪ .‬וכן מבואר בסוגיית הירושלמי‬
‫הנ״ל שהוזכרו ב׳ סוגי אנשים שגרמו‬
‫נפילה במלחמה‪ ,‬דואג ואחיתופל שהיו‬
‫להוטים אחרי לשה״ר‪ ,‬והזיפים ובעלי‬
‫קעילה שדיבורם הוא כמו ״דבר חד״‬
‫אתרוג‬
‫כפסול אכן מכ״מ כיון שאנו רואין שיש‬
‫בו שאר סימני הכשר דיינינן לי׳ כערבה‬
‫כשרה ולכן בברייתא קמייתא קתני דומה‬
‫למגל פסול דהרוב שיש לו סימני פסול‬
‫פיו דומה למגל אבל בברייתא בתרייתא‬
‫איירי מחלפא גילא שמצינו לו פיו דומה‬
‫למגל ומכ״מ כשר ע״י שאר סימני הכשר‬
‫אבל דומה למסר כיון שזה אינו חלק‬
‫כלל ע״כ דיינינן כפסול ושדינן שאר‬
‫סימני הכשר בתר פסול‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫והנה לפי הערוך לנר לא קשה הא‬
‫דהתנא פירש ג׳ סימני ערבה‪,‬‬
‫דהתנא פירשם ללמד שמעיקר הדין סגי‬
‫בבדיקת כל א׳ מהם‪ .‬אבל לפי תוס׳ צ״ב‪,‬‬
‫למה פירש התנא כל ג׳ סימני ערבה‪,‬‬
‫ועי״ז הוצרך לפרש ג׳ סימני צפצפה ללמד‬
‫דלא בעינן כל ג׳ סימני ערבה‪ ,‬הא רק‬
‫הו״ל להזכיר ב׳ סימני ערבה שמעכבים‬
‫ולהוסיף שאם העלים כעין מסר פסול‪.‬‬
‫והנה בשלמא אם כוונת התוס׳ היא דהג׳‬
‫סימנים מעכבים‪ ,‬ורק חילפא גילה שאני‪,‬‬
‫קשה‪ .‬אבל קשה לומר כן‪ ,‬לכאורה‪ ,‬דא״כ‬
‫מנין באמת דחילפא גילא כשר אף שאין‬
‫בו ג׳ סימנים המעכבים‪ .‬ואפילו את״ל‬
‫שהיתה בזה קבלה ממשה רבינו דחילפא‬
‫גילא כשר אף שאין בו הג׳ סימנים‬
‫המעכבים‪ ,‬אבל הא גופא צ״ב‪ ,‬מהו‬
‫הפירוש בזה שיש ג׳ סימנים שמעכבים‬
‫ויש עוד מין שכשר אף שאין בו הג׳‬
‫סימנים שמעכבים‪.‬‬
‫לפי הנתבאר לעיל יש לפרש האי‬ ‫והנה‬
‫ענין ע״ד הרמז‪ ,‬דזהו בודאי‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״ערבה״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫מפו‬

‫שמדבר יותר מדאי‪ ,‬וז״ל וערבה צפצפה‬
‫כי ערבה הם ההדיוטים אשר לא נאה‬
‫להיות המצפצפים וראש המדברים בעם‬
‫ומכי חרב בהמ״ק הערבה הם המצפצפים‬
‫בעו״ה ירהבו הנער בזקן ומי שהי׳‬
‫הצפצפה נעשה עתה כערבה בעו״ה שרי‬
‫חכימיא להיות כספרי׳ וכו׳‪ .‬עכ״ל‪) .‬וע״ע‬
‫בחת״ס שם בדף קמ ע״ב דאיתא וז״ל‬
‫וצפצפה שיש לה כמה פיות כעין מגל‬
‫כידוע בש״ס דסוכה פ׳ לולב הגזול‬
‫עיי״ש‪ .‬עכ״ל‪(.‬‬
‫חרב בית המקדש חלפתא ערבתא ערבתא‬
‫חלפתא מאי נפקא מינה ללולב‪ ,‬ופרש״י‬
‫הנה אפשר שיש נפק״מ לדינא שיוצא‬
‫מהחידושי אגדה הנ״ל‪ .‬דהנה לפי‬
‫הנתבאר עיקר הסמל כולל הא שקנה‬
‫הערבה הוא אדום‪ ,‬וקנה הצפצפה הוא‬
‫לבן‪ ,‬דבלא״ה ליתא לההדגשה דחשיבות‬
‫הפה‪ ,‬דרק ע״י הקנה אדום של הערבה‬
‫חזינן דאף עובדי ע״ז יכולים לנצח‬
‫במלחמה אם שומרים הפה‪ ,‬ורק ע״י‬
‫הקנה לבן של הצפצפה חזינן דאף להוטים‬
‫אחר התורה לא יכולים לנצח במלחמה‬
‫אם לא שומרים הפה‪.‬‬
‫הנה עיין בבית יוסף בסי׳ תרמ״ז דאיתא‬
‫וז״ל והא דאמרינן )שם( דערבה‬
‫קנה שלה אדום וצפצפה קנה שלה לבן‬
‫מספקא לי אי אדום ממש בעינן וכל‬
‫שאינו אדום אף על פי שהוא ירוק ככרתי‬
‫לבן מיקרי ופסול או דלמא לבן דאמרינן‬
‫היינו לבן ממש וכל שאינו לבן ממש‬
‫אדום מיקרי שאף על פי שהוא ירוק‬
‫מאחר שכשהשמש מכה בו הוא נעשה‬
‫אדום בכלל אדום הוא ולזה דעתי נוטה‬
‫כעין הפגימות של מסר‪ ,‬אבל אינם להוטים‬
‫אחרי לשה״ר‪) .‬עי׳ בספרי עמק הלשון‬
‫בסי׳ כ״ב ובסי׳ י״א דמבואר מקורות‬
‫שדואג היה בעל לשה״ר אבל הזיפים‬
‫ובעלי הקעילה לא היו בעלי לשה״ר‪(.‬‬
‫הנה יש סמך לעצם דרכנו בביאור החילוק‬
‫בין ערבה לצפצפה מדברי החת״ס‪,‬‬
‫דהנה עע״ש במס׳ סוכה דאיתא אמר רב‬
‫חסדא הני תלת מילי אשתני שמייהו מכי‬
‫חילפא ערבתא לאו היינו חילפא גילא‬
‫אלא צפצפה ועכשיו נשתנית משמה וקורץ‬
‫לה ערבה‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועיין במס׳ שבת דף‬
‫לו ע״א דאיתא דאמר רב חסדא הני תלת‬
‫מילי אישתני שמייהו מכי חרב בית‬
‫המקדש וכו׳ ערבה צפצפה צפצפה ערבה‬
‫למאי נפקא מינה ללולב‪) .‬עי׳ במאירי‬
‫למסכת סוכה שם דאיתא וז״ל יש מקומות‬
‫שנתבלבל להם הלשון ונתחלף להם לקרות‬
‫לצפצפה ערבה וצריך להזהר בה על פי‬
‫הסימנים שהזכרנו‪ .‬עכ״ל‪ .‬עי׳ ס׳ כשרות‬
‫ד׳ מינים עמ׳ ק״ל דאיתא וז״ל סידורו‬
‫של רב סעדיה גאון עמוד רל״ו שהביא‬
‫סימני הערבה הכשרים וציין שם שבמצרים‬
‫קוראים לו צפצפה‪ .‬עכ״ל‪(.‬‬
‫והנה הענין צ״ב‪ ,‬למה נשתנה שמייהו‬
‫דוקא ״משחרב בית המקדש״‪.‬‬
‫ומצאתי* בחת״ס במס׳ שבת שביאר‬
‫הענין ע״פ הרעיון הנ״ל‬
‫דערבה מסמל הפה וצפצפה מסמל מי‬
‫מפז‬ ‫למינו‬ ‫ענייני ״ערבה״ באגדה‬
‫בתורה אינן כל דבר הגדל על הנחל אלא‬
‫מין ידוע הוא הנקרא ערבי נחל עלה שלו‬
‫משור ופיו חלק וקנה שלו אדום וזה הוא‬
‫הנקרא ערבה ורוב מין זה גדל על הנחלים‬
‫לכך נאמר ערבי נחל ואפילו היה גדל‬
‫במדבר או בהרים כשר‪ ,‬ויש מין אחר‬
‫דומה לערבה אלא שעלה שלו עגול ופיו‬
‫דומה למסר וקנה שלו אינו אדום וזה‬
‫הוא הנקרא צפצפה והיא פסולה‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫הרי דהרמב״ם שינה מלשון הברייתא‪,‬‬
‫ולא כתב דקנה הצפצפה לבן‪ ,‬אלא כתב‬
‫שקנה הצפצפה אינו אדום‪ .‬והנה מהא‬
‫דלא כתב דקנה הצפצפה לבן מוכח דאינו‬
‫סובר החידושי אגדה הנ״ל וכאשר יתבאר‬
‫לקמן בעז״ה‪ ,‬ואפ״ה מהא דכתב דהפסול‬
‫בצפצפה הוא משום דאינו אדום‪ ,‬מוכח‬
‫דהעיקר הוא שיהא אדום‪ ,‬ואין העיקר‬
‫שלא יהא לבן‪.‬‬
‫והנה לכאורה יש נפק״מ בין הב״י‬
‫ה‬
‫הנה עיין בתוספתא סוכה פ״ב ה״ח‬
‫איתא ערבה של בעל ושל הרים‬
‫כשרה א״כ למה נאמר ערבי נחל פרט‬
‫לצפצף‪ ,‬איזהו צפצף העשוי כמין מסר‬
‫איזו היא ערבה כשרה קנה שלה אדום‬
‫ועלה ארוך איזו היא ערבה פסולה קנה‬
‫שלה לבן ועלה שלה עגול‪.‬‬
‫להכפו״ת‪ ,‬דבעינן שהקנה יהא אדום‬
‫ומדוייק שיש ג׳ סוגים‪ ,‬צפצפה‪ ,‬ערבה‬
‫כשרה וערבה פסולה‪ .‬ו״ערבה‬
‫כשרה״ בתוספתא היינו כחילפא גילא‬
‫כשרה בגמ׳‪ ,‬ו״ערבה פסולה״ בתוספתא‬
‫היינו כצפצפה בגמ׳‪ ,‬ו״צפצפה״ בתוספתא‬
‫היינו כחילפא גילה פסולה בגמ׳‪.‬‬
‫אתרוג‬
‫דאם לא כן לא משכחת לדידן ערבה‬
‫כשרה שהרי כל ערבה שלנו קנה שלה‬
‫ירוק ואפילו אותה שהקנה שלה אדום‬
‫אינו אלא מצד שמכה בו השמש שהרי‬
‫כן תמצא באילן ענפים שקנה שלהם‬
‫אדום וענפים שקנה שלהם ירוק ואפילו‬
‫בענף אחד תמצא קצתו אדום וקצתו‬
‫ירוק‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫אבל עי׳ בכפו״ת על סוכה דף לד ע״א‬
‫דאיתא וז״ל ולע״ד יראה דאע״ג‬
‫דערבה דמביאים לנו קנה שלה ירוק‬
‫היינו שמביאים לנו לבלובי ערבה שהם‬
‫חדשים ורכים שעדיין לא גדלו כל צרכן‬
‫אבל הענפים שנתבשלו כל צרכן קנה‬
‫שלהם הוא אדום ממש כמו שאנו רואים‬
‫בערבה הזרועה אצלנו בת״ת שבירושלם‬
‫ת״ו‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫והכפו״ת באילן שאם מניח‬
‫הערבה על האילן לא יתאדם במחובר‪,‬‬
‫דלפי הב״י הוא כשר‪ ,‬דלהב״י רק בעינן‬
‫שיהא ירוק ולא לבן‪ ,‬אבל להכפו״ת‬
‫הוא פסול‪ ,‬דלהכפו״ת בעינן שהקנה יהא‬
‫אדום בעצמותו‪.‬‬
‫ולפי* הנתבאר בחידושי אגדה יש סמך‬
‫ולא סגי שיהא ירוק‪] .‬עי׳ לקמן‪[.‬‬
‫אלא שגם בלא״ה לכאורה יש מקום‬
‫להקפיד מאד על ״קנה אדום״‪,‬‬
‫דהא עיין ברמב״ם בפ״ז מהל׳ לולב‬
‫ה״ג‪-‬ה״ד דאיתא וז״ל ערבי נחל האמורות‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״ערבה״ באגדה‬
‫ראשה נפרצו עליה והצפצפה פסולה‪ .‬הרי‬
‫ד״צפצפה״ הוזכרה בין הערבות הפסולות‪.‬‬
‫והנה אפשר דיש ללמוד מזה דיש לצפצפה‬
‫שם ״ערבה״ אלא דהיא ערבה פסולה‪.‬‬
‫מי שקנה לבן‪ .‬וא״ב אפשר דרק הבבלי‬
‫ועיי״ש בסוגיית הגמ׳ שהובא ברייתא‬
‫תניא אידך ערבי נחל אין לי‬
‫אלא ערבי נחל של בעל ושל הרים מניין‬
‫תלמוד לומר ערבי נחל מכל מקום‪ ,‬ופרש״י‬
‫ערבי מכל מקום לשון רבים‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳‬
‫בדף לד ע״א דאיתא תנו רבנן ערבי נחל‬
‫הגדילות על הנחל פרט לצפצפה הגדילה‬
‫בין ההרים‪ .‬הרי משמע דערבי ״נחל״‬
‫ממעט צפצפה‪ ,‬אבל מצד הא דכתיב‬
‫״ערבי״ לא היינו ממעטים צפצפה‪ ,‬ומשמע‬
‫כנ״ל שיש לצפצפה שם ״ערבה״ אלא‬
‫שהיא נתמעט‪ .‬ועיי״ש בהמשך הגמ׳‬
‫דאיתא אמר רבי זירא מאי קראה קח על‬
‫מים רבים צפצפה שמו‪ .‬ופרש״י מאי‬
‫קראה דצפצפה לגריעותא‪ ,‬ולא מינא‬
‫דערבה היא‪ ,‬דנרבייה מערבי מכל מקום‪.‬‬
‫עכ״ל‪ .‬הרי דרש״י פירש דקושיית הגמ׳‬
‫״מאי קראה״ היינו דכמו דמרבינן של‬
‫בעל ושל הרים מ״ערבי״ )לשון רבים(‬
‫הוא הדין דהיה לן לרבות צפצפה מ״ערבי״‪.‬‬
‫ומהא דהיה לן לרבות צפצפה מ״ערבי״‬
‫שוב מוכח שיש לצפצפה שם ״ערבה״‬
‫אלא דהיא ערבה פסולה‪.‬‬
‫וןןי׳ ברש״י על המשנה הנ״ל דאיתא‬
‫וז״ל צפצפה מין ערבה ועלה שלה‬
‫עגול כדאמרינן לקמן ופסיל לה מקרא‪.‬‬
‫עכ״ל‪ .‬הרי מפורש דצפצפצה הוי ״מין‬
‫ערבה״‪ .‬ועי׳ ברש״י ליחזקאל פי״ז פ״ה‬
‫)הפסוק שהובא בסוגיית הגמ׳ הנ״ל(‬
‫אתרוג‬ ‫מפח‬
‫והנה יל״ע אי ניתן לומד החידושי אגדה‬
‫הנ״ל גם בדעת התוספתא‪ .‬דהא‬
‫בתוספתא לא חזינן ד״צפצפה״‪ ,‬מלשון‬
‫שעושים דעש ומדבדים יותד מדאי‪ ,‬היינו‬
‫סובר שהערבה מסמלת החידושי אגדה‬
‫הנ״ל‪ ,‬ולא התוספתא‪.‬‬
‫והנה יש לכה״פ ב׳ שינויים בין משמעות‬
‫הבבלי למשמעות התוספתא‪ ,‬חדא‪,‬‬
‫דבבבלי מבואר שיש ג׳ סימני ערבה אבל‬
‫בתוספתא רק הוזכרו ב׳ סימני ערבה‪,‬‬
‫ושנית‪ ,‬דבבבלי מבואר ד״חילפא גילא״‬
‫כשרה עם פגימות כמגל‪ ,‬אבל בתוספתא‬
‫לא הוזכר חילפא גילא‪.‬‬
‫ונראה בפשוטו רב׳ שינויים אלו תלויים‬
‫בהדדי‪ ,‬דבסוגיית הבבלי מבואר‬
‫שיש ג׳ סימני ערבה‪ ,‬ומשמע שיש בעצם‬
‫ג׳ סימנים‪ ,‬וממילא א״ש דמבואר בלשון‬
‫הסוגיא דרק ב״חילפא גילא״ לא בעינן‬
‫הג׳ סימנים‪ ,‬ד״חילפא גילא״ שיש לו‬
‫עלים עם פגימות כמגל כשרה‪ ,‬דזהו יוצא‬
‫מן הכלל‪ ,‬אבל בסתם ״ערבה״ בעינן לג׳‬
‫סימנים‪ .‬אבל בתוספתא ובירושלמי מבואר‬
‫שיש ב׳ סימני ערבה‪ .‬וממילא א״ש דלא‬
‫הוזכר חילפא גילא‪ ,‬דסתם ערבה רק בעי‬
‫ב׳ סימנים‪ ,‬ובכל ערבה רק בעינן שיהא‬
‫עלים משוכים ופגימות שאינם כמסר‪.‬‬
‫עי׳ לקמן‪.‬‬
‫עיין במשנה במס׳ סוכה דף לג ע״ב‬
‫דאיתא ערבה גזולה ויבשה פסולה‬
‫של אשרה ושל עיר הנדחת פסולה נקטם‬
‫הפט‬ ‫למינו‬ ‫ענייני ״ערבה״ באגדה‬
‫קטן וזה כשר וכל הדברים האלו מפי‬
‫השמועה ממשה רבינו נתפרשו‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫ועי׳ במאירי על המשנה שם דאיתא וז״ל‬
‫הצפצפה פסולה והיא דומה לערבה ואינה‬
‫מין ערבה ופי׳ בגמ׳ שהערבה מין שרוב‬
‫מינו גדל על הנחל וקנה שלה אדום‬
‫ועלה שלה משוך ופיה חלק וכל שסימנין‬
‫אלו בה אף על פי שהיא במדבר או‬
‫בהרים כשר וצפצפה היא שרוב מינה‬
‫גדלה בהרים קנה שלה לבן עלה שלה‬
‫עגול ופיה דומה למגל שפגימותיה דקות‬
‫ואפי׳ היתה גדלה על הנחל פסולה ויש‬
‫מין ערבה אחר שפיו דומה למגל אלא‬
‫ששוה לערבה בשאר הסימנים והוא מין‬
‫ערבה וכשר אף על פי שאינה נקראת‬
‫ערבה סתם אלא חילפא גילי‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי‬
‫מבואר להדיא בלשון הרמב״ם ובלשון‬
‫המאירי דצפצפצה אינה מין ערבה‪ ,‬ורק‬
‫חילפא גילי הוא מין ערבה‪.‬‬
‫נמצא דהנה יש לחקור האם צפצפה‬
‫הוי ״מין ערבה״ פסולה או אינה‬
‫מין ערבה‪ .‬וע״פ הלשונות הנ״ל אפשר‬
‫דיש לומר שיש בזה מחלוקת ראשונים‪.‬‬
‫וצע״ע בזה‪.‬‬
‫שלו משור ופיו חלק וקנה שלו אדום‬
‫]הנה לכאורה א״ש לומר דהרמב״ם אזיל‬
‫בזה לטעמי׳‪ ,‬דהנה ידוע דהרמב״ם‬
‫כתב בהקדמה לפהמ״ש וז״ל הפירושים‬
‫המקובלים מפי משה‪ ,‬אין מחלוקת בהם‬
‫בשום פנים‪ ,‬שהרי מאז ועד עתה לא‬
‫מצאנו מחלוקת נפלה בזמן מן הזמנים‪,‬‬
‫מימות משה ועד רב אשי‪ ,‬בין החכמים‪,‬‬
‫כדי שיאמר אחד‪ ,‬המוציא עין חבירו‬
‫יוציאו את עינו‪ ,‬שנאמר עין בעין‪ ,‬ויאמר‬
‫אתרוג‬
‫דאיתא וז״ל צפצפה מין אילן ערבה‬
‫שענפיו מרובים שאלק״א בלע״ז‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫ועיי״ש במצודות ציון דאיתא וז״ל צפצפה‬
‫הוא מין ערבה‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ ברש״י במס׳‬
‫קידושין דף מה ע״א דאיתא וז״ל תותי‬
‫ציפי תחת אילני צפצפה שהוא מין ערבה‪.‬‬
‫עכ״ל‪ .‬ועי׳ במלבי״ם על ויקרא פכ״ג‬
‫פ״מ דאיתא וז״ל ומינים הגדלים בנחל‬
‫ניכרים מן הגדלים בהרים שהם מיני‬
‫ערכה הנקראים צפצפה‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ בס׳‬
‫אור זרוע ח״ב אות ש״ח דאיתא וז״ל‬
‫הצפצפה מין ערבה פסולה‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫אבל יל״ע בזה מלשון רש״י הנ״ל בדף‬
‫לד ע״א מאי קראה דצפצפה‬
‫לגריעותא‪ ,‬ולא מינא דערבה היא‪ ,‬דנרבייה‬
‫מערבי מכל מקום‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי דמבואר‬
‫בלשון רש״י דאין צפצפה מין ערבה‪,‬‬
‫ולכאורה זה סותר לדברי רש״י הנ״ל‪.‬‬
‫וצע״ע בזה‪.‬‬
‫הנה עי׳ ברמב״ם בהל׳ לולב פ״ז ה״ג‪-‬ה״ד‬
‫דאיתא וז״ל ערבי נחל האמורות‬
‫בתורה אינן כל דבר הגדל על הנחל אלא‬
‫מין ידוע הוא הנקרא ערבי נחל עלה‬
‫וזה הוא הנקרא ערבה ורוב מין זה גדל‬
‫על הנחלים לכך נאמר ערבי נחל ואפילו‬
‫היה גדל במדבר או בהרים כשר‪ ,‬ויש‬
‫מין אחר דומה לערבה אלא שעלה שלו‬
‫עגול ופיו דומה למסר וקנה שלו אינו‬
‫אדום וזה הוא הנקרא צפצפה והיא‬
‫פסולה‪ ,‬ויש שם מין ערבה שאין פי‬
‫העלה שלה חלק ואינו כמסר אלא יש‬
‫בו תלמים קטנים עד מאד כמו פי מגל‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״ערבה״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫ר!צ‬

‫מפי השמועה ממשה רבינו נתפרשו״‪.‬‬ ‫השני‪ ,‬אינו אלא כופר בלבד שחייב לתת‪,‬‬
‫ולפ״ז י״ל ראם ילפינן דמצות ערבי נחל‬ ‫ולא מצאנו ג״כ מחלוקת במה שאמר‬
‫היא לקחת ״ערבה״ מהפסוקים וכפשטות‬ ‫הכתוב )ויקרא כג(‪ ,‬פרי עץ הדר‪ ,‬כדי‬
‫סוגיית הבבלי‪ ,‬א״כ לכאד י״ל דהפסוקים‬ ‫שיאמר אחד שהוא אתרוג‪ ,‬ויאמר אחד‬
‫מיירי במצות ד׳ מינים ולא בעיקר המין‪,‬‬ ‫שהוא חבושים‪ ,‬או דמונים‪ ,‬או זולתו‪,‬‬
‫וא״כ אם יש מיעוט בפסוקים אלו למעט‬ ‫ולא מצאנו ג״כ מחלוקת בעץ עבות‪,‬‬
‫צפצפה‪ ,‬בע״כ דבעצם צפצפה הוי מין‬ ‫שהוא הדס וכד‪ ,‬וכיוצא בזה בכלל המצות‬
‫ערבה‪ ,‬ורק נתמעט ממצות ד׳ מינים‪ .‬וכן‬ ‫אין מחלוקת בהן‪ ,‬שכולן פירושים‬
‫מדוייק ברש״י כנ״ל דצפצפה היא מין‬ ‫מקובלים מפי משה‪ ,‬ועליהם ועל דומיהם‬
‫ערבה‪ .‬אבל להרמב״ם ידעינן דמצות ערבי‬ ‫אמרו‪ ,‬כל התורה נאמרו כללותיה‬
‫נחל היא לקחת ״ערבה״ ממשה רבינו‪,‬‬ ‫ופרטותיה ודקדוקיה מסיני‪ ,‬אבל אע״פ‬
‫וא״כ י״ל דהא דמחלקינן בין ערבה‬ ‫שהן מקובלין ואין מחלוקת בהם מחכמת‬
‫וצפצפה אינה ראי׳ דצפצפה הוי מין‬ ‫התורה הנתונה לנו‪ ,‬נוכל להוציא ממנה‬
‫ערבה‪ ,‬דלא ממעטינן צפצפה מערבי‬ ‫אלו הפירושים בדרך מדרכי הסברות‬
‫״נחל״‪ ,‬ואין הכרח דצפצפה נקרא ״ערבי״‪,‬‬ ‫והאסמכתות והראיות והרמזים המצוים‬
‫אלא כך נאמר למשה רבינו דהמצוה היא‬ ‫במקרא‪ ,‬וכשתראה אותם בתלמוד מעיינים‬
‫עם המין ערבה‪) ,‬והא דהוצרך לומר דאין‬ ‫וחולקין זה על זה במערכת העיון‪ ,‬ומביאין‬
‫המצוה עם צפצפה היינו משום דהוא מין‬ ‫ראיות על אחד מאלו הפירושים והדומה‬
‫דומה לערבה‪ (,‬ושפיר י״ל כהמדוייק‬ ‫להן‪ ,‬כגון מה שאמרו במאמר הכתוב פרי‬
‫ברמב״ם דאין צפצפה מין ערבה כלל‪[.‬‬ ‫עץ הדר‪ ,‬אולי יהיה רמונים‪ ,‬או חבושים‪,‬‬
‫או זולתם‪ ,‬עד שהביאו ראיה עליו ממה‬
‫מהו הנפק״מ בהאי חקירה‪ .‬ויש‬ ‫הנה‬ ‫שנאמר פרי עץ הדר‪ ,‬ואמרו‪ ,‬עץ שטעם‬
‫בזה כמה אפשריות‪:‬‬ ‫עצו ופריו שוה‪ ,‬ואמר אחר‪ ,‬פרי הדר‬
‫)א'( הרכבת ערבה בצפצפה‪ .‬הנה יל״ע‬ ‫באילנו משנה לשנה‪ ,‬ואמר אחר‪ ,‬פרי‬
‫אם ערבה וצפצפה הם כלאים זב״ז‪.‬‬ ‫הדר על כל מים‪ ,‬אלו הראיות לא הביאו‬
‫ואפשר דזהו נפק״מ מהחקירה הנ״ל‪ ,‬ראם‬ ‫מפני שנשתבש עליהם הענין עד שנודע‬
‫צפצפה הוי מין ערבה א״כ אינם כלאים‬ ‫להם מהראיות האלה‪ ,‬אבל ראינו ללא‬
‫זב״ז‪ ,‬אבל אם צפצפה אינה מין ערבה‬ ‫ספק מיהושע עד עתה‪ ,‬שהאתרוג היו‬
‫א״כ שפיר הוו כלאים זב״ז‪.‬‬ ‫לוקחים עם הלולב בכל שנה‪ ,‬ואין בו‬
‫מחלוקת‪ ,‬אבל חקרו על הרמז הנמצא‬
‫בתשר הב״ח סי׳ קל״ה )כתוב שם‬ ‫בכתוב לזה הפירוש המקובל‪ ,‬וכן היא‬
‫דתשובה היא מהסמ״ע אל הב״ח(‬ ‫ראייתם על ההדס‪ .‬עכ״ל‪ .‬והנה נראה‬
‫דאיתא וז״ל כשנרכבו שני מיני אילנות‬ ‫פשוט דהרמב״ם רמז לכל זה במה שכתב‬
‫דאתרוגים יחד הוא דכשר כגון שהרכיבו‬ ‫בסוף דבריו הנ״ל ״וכל הדברים האלו‬
‫הצא‬ ‫למינו‬ ‫ענייני ״ערבה״ באגדה‬ ‫אתרוג‬
‫דעץ סרק אעץ סרק לא אסיר מדלא תני‬ ‫ענף האילן שפירותיו דקין וקטנים לתוך‬
‫ליה ושמא ה״ט כיון דעץ סרק נינהו אפי׳‬ ‫האילן שפירותיו גסין והכל ממין אתרוג‬
‫מין בשאינו מינו כחד מינא חשיב ואית‬ ‫אחד כמו שמצינו שחז״ל אמרו תענית‬
‫ספרים דגרסי שאין מרכיבין אילן סרק‬ ‫כה ע״ב שעשרה מיני ארזים הם י״ל נמי‬
‫על עץ סרק ועל עץ מאכל‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי‬ ‫ששני מיני אתרוגים הן וזהו ודאי דכשר‬
‫להדיא דלגירסא דילן מותר להרכיב עץ‬ ‫כשהרכיבן זה בזה אעפ״י שגם שם מרכיב‬
‫סרק ע״ג עץ סרק‪ .‬ופשוט דקיי״ל כגירסא‬ ‫עליהן בכיוצא בזה וכדתנן בפרק משוח‬
‫דילן‪ ,‬דעי׳ בשו״ע יו״ד סי׳ רצ״ה דאיתא‬ ‫מלחמה דף מ״ג ע״ב ואפשר שמזה מיידי‬
‫מותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד וכן‬ ‫אותו תשובה שכתב כ״ת שמצא כתוב‬
‫מותר לערב זרעי אילנות ולזרעם כאחד‪,‬‬ ‫בקיצור להתיר‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי מבואר דהרכבה‬
‫שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה‬ ‫הדומה להרכבת עשרה מיני ארזים הוי‬
‫בלבד‪ ,‬בין אילן בירק‪ ,‬בין ירק באילן‪,‬‬ ‫הרכבה המדוברת בפרק משוח מלחמה‬
‫בין ירק בירק שאינו מינו‪ ,‬ואפילו עץ‬ ‫דהיינו הרכבת היתר‪ .‬וא״כ חזינן די׳ מיני‬
‫סרק על עץ מאכל או עץ מאכל על עץ‬ ‫ארזים אינם כלאים זב״ז‪ .‬וא״כ י״ל דגם‬
‫סרק‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי משמע כנ״ל דרק אסור‬ ‫ב׳ מיני ערבות אינם כלאים זב״ז‪ .‬וא״כ‬
‫להרכיב עץ סרק ע״ג עץ מאכל או עץ‬ ‫שפיר יש לצדד דערבה וצפצפה אינם‬
‫מאכל ע״ג עץ סרק אבל לא עץ סרק‬ ‫כלאים זב״ז‪[.‬‬
‫ע״ג עץ סרק‪ ,‬וכ״ה להדיא ברמ״א שם‬
‫אלא דיל״ע מהו הנפק״מ מהנידון אם‬
‫בסעיף ח׳ וז״ל וכן מותר להרכיב מין‬
‫הם כלאים זב״ז הרי מבואר בכ״מ‬
‫א׳ אפילו שחורות בלבנות ודקות בגסות‬
‫דערבה הוי אילן סרק‪ ,‬וא״כ מסתמא גם‬
‫אע״פ שיש לו שם לווי וכן סרק על גבי‬
‫צפצפה הוי אילן סרק‪ ,‬וא״כ אף אם‬
‫סרק שרי אף ע״פ שאינו מינו‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫ערבה וצפצפה הם מינים שונים לית‬
‫וא״כ אף אם ערבה וצפצפה הם מינים‬
‫איסור כלאים‪ ,‬דעי׳ בירושלמי כלאים פ״א‬
‫שונים לית בהו איסור כלאים‪.‬‬
‫ה״ז )דף ג ע״ב( דאיתא תני מניין שאין‬
‫אלא דעיי״ש ברמ״א שהמשיך ״ומכל‬ ‫מרכיבין עץ סרק על גבי עץ מאכל ולא‬
‫מקום הואיל ואין רוב העולם‬ ‫עץ מאכל על גבי עץ מאכל מין בשאינו‬
‫מכירין רוב המינין טוב ליזהר מכולן״‬ ‫מינו מניין תלמוד לומר וכו׳‪ ,‬הרי מבואר‬
‫ולכאורה משמע דדבריו קאים גם לענין‬ ‫דאסור להרכיב ״עץ סרק״ ע״ג עץ מאכל‪,‬‬
‫הרכבת אילן סרק על אילן סרק‪ ,‬ושו״ר‬ ‫ומשמע דרק אסור להרכיב עץ סרק ע״ג‬
‫בשע״צ בדיני כלאי אילן ס״ק ה׳ דאיתא‬ ‫עץ מאכל‪ ,‬אבל לא עץ סרק ע״ג עץ‬
‫להדיא עץ סרק ע״ג עץ סרק מדינא מותר‬ ‫סרק‪ ,‬ועי׳ בר״ש שם דאיתא וז״ל ירושלמי‬
‫אך מפני שאין הכל בקיאין במינים טוב‬ ‫תני מנין שאין מרכיבין עץ סרק על עץ‬
‫ליזהר‪ ,‬ועי׳ בציון ההלכה בפ״א מהל׳‬ ‫מאכל או עץ מאכל על עץ מאכל בשאינו‬
‫כלאים ס״ק צ׳ דאיתא וז״ל וכ״כ בשע״צ‬ ‫מינו ת״ל )שם( את חקותי תשמרו משמע‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״ערבה״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫מצב‬

‫)ב׳( בענין נטילת צפצפה בשאר ימים‬ ‫שמפני שאין הכל בקיאין במינים טוב‬
‫ובשעת הדחק‪ .‬הנה עיין בשו״ע‬ ‫ליזהר אפי׳ סרק ע״ג סרק‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳‬
‫סי׳ תרמ״ט ס״ה דאיתא וז״ל כל אלו‬ ‫בתשו׳ חת״ס יו״ד סי׳ רפ״ז דאיתא וז״ל‬
‫שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שביארנו‪,‬‬ ‫מותרים להבריכם למאן דסמיך עצמו אהך‬
‫או מפני גזל וגניבה‪ ,‬ביום טוב הראשון‬ ‫גירסא בירושלמי אבל לע״ד דשומר נפשו‬
‫בלבד אבל בשאר ימים הכל כשר וכו׳‬ ‫ירחק מהם ויחוש לאידך גירסא דגם אילני‬
‫והפיסול שהוא משום עבודת כוכבי׳ או‬ ‫סרק לא יבריכם זע״ז ומכ״ש לפי הטעם‬
‫מפני שאותו אתרוג אסור באכילה או‬ ‫שכתב רמב״ן שאין לך עשב שאין לו‬
‫מפני שאינם מינם או שהם חסרים השיעור‬ ‫מזל למעלה שאומר לו גדל והמערב‬
‫בין בי״ט ראשון בין בשאר ימים פסול‪.‬‬ ‫המינים מבלבל כחות שלמעלה א״כ זה‬
‫עכ״ל‪ .‬ועי׳ במ״ב ס״ק נ״ג דאיתא וז״ל‬ ‫שייך אפי׳ באילני סרק כמובן אלא שאין‬
‫שאינם מינם כגון הדס שוטה בסימן‬ ‫לנו עסק בנסתרות במופלא ממני‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫תרמ״ו וצפצפה בסימן תרמ״ז ואתרוג‬
‫המורכב‪ .‬עכ״ל‪.‬‬ ‫וא״כ עדיין יש לחקור אם ערבה וצפצפה‬
‫הם כלאים זב״ז‪ ,‬דהא מיהא נפק״מ‬
‫ועיי״ש בסעיף ו׳ דאיתא וז״ל בשעת‬
‫ל״שומר נפשו״ שחושש לאידך גירסא‬
‫הדחק שאין נמצא כשר כל‬
‫בירושלמי ואינו רוצה להרכיב אפילו סרק‬
‫הפסולים נוטלין ואין מברכין וכו׳ אבל‬
‫ע״ג סרק אם הם מינים שונים‪ ,‬האם הוא‬
‫בלא ברכה יכול ליטול כל הפסולין ולא‬
‫יכול להרכיב ערבה וצפצפה בהדי הדדי‪.‬‬
‫יברך עליהם‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ במ״ב ס״ק נ״ג‬
‫דאיתא וז״ל כל הפסולין וכו׳ היינו‬
‫)הנה אפי׳ את״ל דערבה וצפצפה הם‬
‫הפסולים מחמת מום אבל הפסולין מחמת‬
‫מינים שונים‪ ,‬יל״ע אי מותר‬
‫שאינן מינן כגון הדס שוטה וצפצפה או‬
‫להרכיבם בהדדי מחמת הא שהרמב״ם‬
‫מורכב פסול אפילו בשעת הדחק דאתי‬
‫כתב בפ״ג מהל׳ כלאים ה״ה דמותר‬
‫למטעי לצאת בהן תמיד‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫להרכיב מינים שונים להדדי כשהעלים‬
‫הרי שמבואר בזה ב׳ הלכות שיש בהו‬ ‫או הפירות דומים להדדי דמיון גדול‪.‬‬
‫חילוק בין פסולים מפני מומין‬ ‫ולכאורה י״ל דאין העלים של הערבה‬
‫לפסולים מחמת ״שאינם מינם״‪ .‬חדא‪,‬‬ ‫והצפצפה דומים להדדי דמיון גדול‪ ,‬ורק‬
‫שלהשו״ע יש חילוק ביניהם לענין שאר‬ ‫דומים להדדי‪ ,‬אבל לא דמיון גדול‪,‬‬
‫ימים‪ ,‬ושנית‪ ,‬שיש חילוק ביניהם בשעת‬ ‫וכדמוכח לכאורה מהא שיש ב׳ סימנים‬
‫הדחק‪ .‬ולענין ב׳ הדברים מבואר במשנה‬ ‫לחלק בין עלי ערבה לעלי צפצפה וכדאיתא‬
‫ברורה דצפצפה חשיב ״אינם מינם״‪ ,‬ולכן‬ ‫בברייתא בסוכה שם דערבה עלה שלה‬
‫גם להשו״ע צפצפה פסולה בשאר ימים‪,‬‬ ‫משוך ופיה חלק וצפצפה עלה שלה עגול‬
‫ואין נוטלים צפצפה בשעת הדחק‪.‬‬ ‫ופיה דומה למגל‪(.‬‬
‫הצג‬ ‫למינו‬ ‫ענייני ״ערבה״ באגדה‬ ‫אתרוג‬
‫הרי בפי כל הראשונים ז״ל מוסכם‬ ‫ולכאורה היה אפשר לחשוב דזהו נפק״מ‬
‫שצפצפה פסולה וכבר כתב הרמב״ם‬ ‫מהחקירה הנ״ל‪ ,‬דמוכח מזה‬
‫בהקדמה לפיה״מ והרמב״ן פרשת בהר‬ ‫דצפצפה ״אינו מין״ ערבה ולכן הוא‬
‫דהר׳ מינין הם במסורת והדרשות רק‬ ‫פסול גם בשאר ימים וגם בשעת הדחק‪.‬‬
‫למצוא אסמכתא ומקורות לדינים וכו׳‬
‫וצע״ג ונראה שיכוין מספק רק על דעת‬ ‫אבל נראה רזה אינו‪ ,‬דאף אם צפצפה‬
‫שיש בזה צד מצוה עי׳ ביאוה״ל סי׳ ל״ד‬ ‫הוי ״מין ערבה״ בעצמותה‪ ,‬אבל‬
‫ס״ב‪ .‬עכ״ל‪ .‬והנה לפי הנתבאר לעיל יש‬ ‫אינה המין ערבה שעליה דיברה התורה‬
‫לצדד דלא קשה על שיטה זו מדברי‬ ‫לענין מצות ד׳ מינים‪ .‬והרי מבואר בדברי‬
‫הרמב״ם בהקדמה לפהמ״ש‪ ,‬דהא נתבאר‬ ‫המשנה ברורה הנ״ל דגם ״הדס שוטה״‬
‫דאין דברי הרמב״ם מוסכמים‪ ,‬דמדוייק‬ ‫אינו כשר בשאר ימים או בשעת הדחק‬
‫ברש״י בסוגיא דלא כהרמב״ם‪ ,‬וא״כ י״ל‬ ‫משום ד״אינו מינו״‪ ,‬והרי פשוט לכאורה‪,‬‬
‫דהאי שיטה אזלי לפי רש״י ודעימי׳‬ ‫דהדס שוטה הוא אותו מין בעצמותו כמו‬
‫הסוברים דילפינן הדינים מהפסוקים‪,‬‬ ‫הדס כשרה‪ ,‬רק דאינו המין הדס שעליו‬
‫וצפצפה הוי מין ערבה‪ ,‬ושפיר י״ל שיש‬ ‫דיברה התורה לגבי מצות ד׳ מינים‪ ,‬וא״כ‬
‫צד ליטול הצפצפה כשאין ערבה אחרת‪[.‬‬ ‫י״ל דה״ה לענין צפצפה דאין הני דינים‬
‫שייכים להחקירה הנ״ל‪.‬‬
‫)ג׳( מקצת עלים כמסר‪ .‬הנה אפשר שיש‬
‫מקור דצפצפה אינה מין ערבה מדברי‬ ‫]הנה לענין הדין הנ״ל שאין נוטלים‬
‫התוספתא הנ״ל‪ .‬דראינו דתוספתא איתא‬ ‫צפצפה בשעת הדחק ראיתי דאין‬
‫ערבה של בעל ושל הרים כשרה א״כ‬ ‫הדברים מוסכמים‪ ,‬דעיין בבכורי יעקב‬
‫למה נאמר ערבי נחל פרט לצפצף‪ ,‬איזהו‬ ‫בסי׳ תרמ״ז ס״ק ג׳ דאיתא וז״ל בפמ״ג‬
‫צפצף העשוי כמין מסר איזו היא ערבה‬ ‫משב״ז סק״א מסופק אם אין לו רק‬
‫כשרה קנה שלה אדום ועלה ארוך איזו‬ ‫צפצפה הגדלה על הנחל אם יקחנה ופסק‬
‫היא ערבה פסולה קנה שלה לבן ועלה‬ ‫דיטול בלא ברכה וכן נלענ״ד ג״כ ע״פ‬
‫שלה עגול‪ .‬הרי מדוייק שיש ג׳ סוגים‪,‬‬ ‫מש״כ ס״ק ב׳ דכיון דלהפוסקים דשל‬
‫צפצפה‪ ,‬ערבה כשרה וערבה פסולה‪ ,‬וא״כ‬ ‫בעל פסול ע״כ ממעטינן מערבי נחל וא״כ‬
‫משמע דצפצפה לא הוי ״ערבה פסולה״‬ ‫לא דרשינן שעלה משוך כנחל ולכן יטול‬
‫אלא הוי סוג אחר לגמרי‪.‬‬ ‫בלא ברכה לצאת ידי פוסקים הללו‬
‫דלדידהו צפצפה כשרה‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ בספר‬
‫אבל יל״ע אי קיי״ל כהתוספתא‪ ,‬דראינו‬ ‫הלכות חג בחג דאיתא וז״ל ומ״מ כשאין‬
‫דבגמ׳ הובא ברייתא בנוסח אחר‬ ‫לו ערבה אחרת י״א שיקח צפצפה הגדלה‬
‫תנו רבנן אי זהו ערבה ואיזהו צפצפה‬ ‫על הנחל בלא ברכה וצ״ע‪ ,‬ויכוין בנטילתו‬
‫ערבה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך‬ ‫רק מספק על צד שיש מצוה בזה‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫ופיה חלק צפצפה קנה שלה לבן ועלה‬ ‫ועיי״ש בהערה דאיתא וז״ל אך עכ״פ‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״עדבה״ באגדה‬
‫ואלו ערבה קצרה רוב עליה תלמיה קטנים‬
‫ומה דינם בזה וכו׳‪) .‬ועיי״ש שהשבט‬
‫הלוי הביא דברי התוספתא הנ״ל ועפ״ז‬
‫כתב‪ (,‬והשתא אם ישנם ב׳ הסימנים דקנה‬
‫שלו אדום )או ירוק כמש״כ ב״י( וגם‬
‫עלה משוך ועלים העליונים שבערבה‬
‫כולם גם אין דומים למסר רק ישנם עלים‬
‫למטה שנראים דומים למסר הדעת נוטה‬
‫דכשרים דכיון דסימן יחיד של צפצפה‬
‫הוא דומה למסר כמ״ש וכו׳ תוספתא אם‬
‫כן יראה דקיי״ל דבצפצפה כל העלים כן‬
‫דאל״כ לא באו לפרש אלא לסתום והשכל‬
‫נוטה כיון שישנם שאר סימני כשרות וגם‬
‫העלים הרגילים אינם כמסר ה״ה ערבה‬
‫כהלכה אלא שנשתנה כידוע דנעשים‬
‫שינוים כאלה ממדינה למדינה ומתקופה‬
‫לתקופה‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫וערבי נחל פרט לצפצפה איזו היא של‬
‫הנה כיון דהשבט הלוי ביסס דבריו על‬
‫שיטת התוספתא אפשר שיש בזה‬
‫נפק״מ בין התוספתא להברייתא בגמ׳‪,‬‬
‫דהא להברייתא בגמ׳ כל הג׳ סימנים‬
‫שייכים לצפצפה‪ .‬והיינו י״ל דלפי‬
‫התוספתא צפצפה הוא ״כמסר״ וא״כ י״ל‬
‫דכל שאין כל העלים כמסר עדיין אין‬
‫הענף כמסר וא״כ עדיין אין לפוסלו‪ ,‬ורק‬
‫אם כל העלים הם כמסר אז הוי ״כמסר״‬
‫ופסול‪ .‬אבל להבבלי לא בעינן שיהא‬
‫כמסר לפסול‪ ,‬אלא בעצם ערבה בעי ג׳‬
‫סימנים‪ ,‬ויש לזה יוצא מן הכלל דבחילפא‬
‫גילא סגי בב׳ סימנים‪ ,‬אבל אף דסגי בב׳‬
‫סימנים היינו דוקא אם הפגימות כמגל‪,‬‬
‫אבל אם הפגימות כמסר אז שוב לא סגי‬
‫בב׳ סימנים‪ ,‬וא״כ אפשר לומר להיפך‪,‬‬
‫דכל שמקצת עלים כמסר‪ ,‬כבר לא הוי‬
‫אתרוג‬ ‫מצד‬
‫שלה עגול ופיה דומה למגל והא תניא‬
‫דומה למגל כשר דומה למסר פסול אמר‬
‫אביי כי תניא ההיא בחילפא גילא אמר‬
‫אביי שמע מינה האי חילפא גילא כשר‬
‫להושענא פשיטא מהו דתימא הואיל ואית‬
‫ליה שם לווי לא נתכשר קא משמע לן‬
‫ואימא הכי נמי ערבי נחל אמר רחמנא‬
‫מכל מקום‪ .‬ולפי המבואר בגמ׳ שפיר‬
‫י״ל דצפצפה הוי ״ערבה פסולה״‪.‬‬
‫]ונראה דגם הירושלמי סובר כהתוספתא‪,‬‬
‫דעי׳ בירושלמי סוכה פ״ג ה״ג‪,‬‬
‫דף יג ע״ב‪ ,‬דאיתא כתיב וערבי נחל‬
‫אין לי אלא של נחל של בעל ושל‬
‫הרים מניין תלמוד לומר וערבי אבא‬
‫שאול אומר ערבי נחל שתים ערבה‬
‫ללולב וערבה למקדש אם כן למה נאמר‬
‫צפצפה העשויה כמין מגל פסולה כמין‬
‫מסר כשירה איזו היא ערבה פסולה‬
‫עלה עגול וקנה לבן איזו היא ערבה‬
‫כשירה עלה ארוך וקנה אדום‪ .‬וכנ״ל‬
‫עי׳ באו״ש בהלכות קרבן פסח פ״ד‬
‫ה״ג דאיתא וז״ל לגמרא דילן היה‬
‫תוספתא אחריתי כי התוספתא שלנו‬
‫נסדר על פי נוסחת הירושלמי כאשר‬
‫יש אתי בזה הרבה‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬
‫והנה עיין בשבט הלוי ח״ח סי׳ קמ״ט‬
‫דאיתא וז״ל ואשר שאל בענין‬
‫הכשר ערבות הנהוגים באה״ק ושלח‬
‫לדוגמא בדי ערבה ומצא שכל ערבה‬
‫שהתתילה להתארך עליה התחתונים דומים‬
‫למסר בין לרש״י בין לרמב״ם אולם‬
‫העליונים תלמיהם קטנים ונוטים במקצת‬
‫מצה‬ ‫למינו‬ ‫ענייני ״ערבה״ באגדה‬
‫ערבה בעצמותה‪ ,‬ושנית אי ס״ל החידושי‬
‫אגדה הנ״ל‪.‬‬
‫ולכאו׳ היה א״ש לומר רב׳ השינויים‬
‫תלויים אהדדי‪ .‬דלכאו׳ י״ל‬
‫דהחידושי אגדה הנ״ל א״ש יותר אם‬
‫ערבה וצפצפה הם בעצמותם מין א׳‪,‬‬
‫דלפ״ז י״ל שמהא דהתורה קבעה הני‬
‫חילוקים בין ב׳ צמחים ממין א׳‪ ,‬והכשיר‬
‫חד ופסל חד יש בזה סמל להענין הנ״ל‪,‬‬
‫אבל אם הם ב׳ מינים חלוקים א״כ לית‬
‫בזה האי סמל‪ ,‬דצפצפה פסולה משום‬
‫דהוי מין אחר לגמרי‪ .‬א״כ א״ש‬
‫שהתוספתא והירושלמי דס״ל דערבה‬
‫וצפצפה הם ב׳ מינים חלוקים‪ ,‬לא סוברת‬
‫החידושי אגדה הנ״ל‪ ,‬ורק סוגיית הבבלי‬
‫סובר החידושי אגדה דס״ל דערבה וצפצפה‬
‫מין א׳ בעצמותם‪ .‬אבל אפשר דיש לדחות‬
‫האי תליי׳‪ .‬ע״ע בזה‪.‬‬
‫קיי״ל דמותר להרכיב אילן סרק ע״ג אילן‬
‫]הנה נראה דגם הרמב״ם אינו סובר‬
‫החידושי אגדה הנ״ל‪ ,‬דהא ראינו‬
‫דהרמב״ם כתב ויש מין אחר דומה לערבה‬
‫אלא שעלה שלו עגול ופיו דומה למסר‬
‫וקנה שלו אינו אדום וזה הוא הנקרא‬
‫צפצפה והיא פסולה‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי דהרמב״ם‬
‫לא כתב דקנה של צפצפה לבן‪ ,‬אלא רק‬
‫כתב דאינו אדום‪ ,‬וא״כ לכאו׳ פשוט‬
‫דאינו סובר החידושי אגדה הנ״ל‪ .‬והנה‬
‫לעיל צדדנו דגם הרמב״ם סובר דערבה‬
‫וצפצפה הם ב׳ מינים‪ ,‬וא״כ גם ברמב״ם‬
‫חזינן דאינו סובר החידושי אגדה הנ״ל‬
‫וסובר דערבה וצפצפה הם ב׳ מינים‪ ,‬וזה‬
‫א״ש עם מה שכתבנו דהני ב׳ דברים‬
‫תלויים אהדדי‪[.‬‬
‫אתרוג‬
‫בכלל הערבה שעליו נאמר דסגי בב׳‬
‫סימנים‪ ,‬וא״ב שפיר יש לפוסלו‪.‬‬
‫והדברים היו מתאימים עם הסברות‬
‫הנ״ל‪ ,‬דלהתוספתא צפצפה‬
‫אינה מין ערבה‪ ,‬והוי מין אחר לגמרי‪,‬‬
‫וי״ל דלשוויי מין אחר לגמרי בעינן שיהא‬
‫לגמרי כמסר‪ ,‬ולכן בעינן שכל העלים‬
‫יהיו כמסר‪ ,‬אבל להבבלי צפצפה היא‬
‫מין ערבה אלא שהיא פסולה‪ ,‬וי״ל דכיון‬
‫דלא בעינן לשוויי למין אחר לא בעינן‬
‫שכל העלים יהיו כמסר‪ .‬אבל צע״ע בזה‪.‬‬
‫לסכם‪ ,‬הרי חקרנו האם צפצפה הוי מין‬
‫ערבה בעצמותה‪ ,‬וחקרנו מהו‬
‫הנפק״מ בהאי חקירה‪ ,‬ונתבאר דאין הנידון‬
‫דנטילת צפצפה בשאר ימים ובשעת הדחק‬
‫תלוי בהאי חקירה‪ ,‬ונתבאר שמדינא באמת‬
‫אין מזה נפק״מ לענין כלאים‪ ,‬דמדינא‬
‫סרק‪ ,‬ועדיין צע״ע אם הציור ד״מקצת‬
‫עלים כמסר״ הוא באמת נפק״מ בהאי‬
‫חקירה‪ ,‬וא״כ עדיין צע״ע מהו נפק״מ‬
‫בהאי חקירה אם צפצפה הוא ״מין ערבה״‪.‬‬
‫הנה חקרנו אי צפצפה הוי מין ערבה‬
‫בעצמותה‪ ,‬וצדדנו שיש בזה‬
‫מחלוקת‪ ,‬דהתוספתא סובר דאין צפצפה‬
‫מין ערבה אבל הבבלי סובר דצפצפה‬
‫שפיר הוי מין ערבה‪.‬‬
‫נמצא דצדדנו שיש ״שינוי״ בין הבבלי‬
‫להתוספתא )והירושלמי( בענין‬
‫ב׳ דברים‪ ,‬חרא אם צפצפה הוי מין‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״ערבה״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫מצו‬

‫העולם לא להקפיד על דברים אלו בעדבות‬

‫דלא קיי״ל כסוגיית הבבלי‪.‬‬ ‫הנה ראיתי ב׳ הערות בענין המנהג‬
‫בערבות‪ ,‬חדא עי׳ בספר הלכות‬
‫]ועיייץ בערוה״ש סי׳ תדמ״ז ס״ד דאיתא‬
‫חג בחג בריש פ״ו בהערות שהביא דברי‬
‫וז״ל כן הדומים למגל בין כפי׳‬
‫הכפו״ת הנ״ל והסוברים כוותי׳‪ ,‬ובהמשך‬
‫הרמב״ם ובין כפירש״י והטור כשרים‬
‫דבריו כתב וז״ל ולפי״ז נראה שבערבות‬
‫דבאמת הפגימות אינו עיקר בערבה וסייג‬
‫ירוקות אף בגמר בישולן ואין מאדימין‬
‫לזה מצאתי בתוספתא פ״ב איזו היא‬
‫במחובד יש להחמיד שאינו בכלל אדום‬
‫ערבה כשרה קנה שלה אדום ועלה ארוך‬
‫ודבר מצוי הוא וצ״ע שלא שמענו נזהרין‬
‫איזו היא ערבה פסולה קנה שלה לבן‬
‫בזה‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי מבואר דלא מקפידים‬
‫ועלה שלה עגול וכו׳ הרי שלא הזכירה‬
‫כל כך על הענין ד״קנה אדום״‪.‬‬
‫כלל סימן חלקות וכן הוא בירושלמי‬
‫עיי״ש וא״כ גם בגמ׳ שלנו שהוזכר חלק‬
‫ושנית‪ ,‬עי׳ בהליכות שלמה הל׳ ארבעת‬
‫ופידשה דדק דומה למגר פסול והיא‬
‫המינים פ״י סי״ג אות כ״א דאיתא‬
‫מגידה והמגידה הפגימות גדולות ובשני‬
‫וז״ל ערבה שיש בעליה פגימות קטנות‬
‫עוקצים וממילא דכל שאינה גדולה לפי‬
‫ביותר המנהג להכשירה לכתחלה‪ ,‬ואף‬
‫דאות העין או שאינה בשני פגימות אין‬
‫שכל ג׳ הסימנים שנשנו בברייתא שקנה‬
‫זה דומה למסר וכשרה‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי מבואר‬
‫שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק‬
‫כעצם דבדינו דהמנהג בפגימות מיוסד‬
‫הם לעיכוכא‪ ,‬ואף התוס׳ שם נדאה שלא‬
‫על התוספתא‪[.‬‬
‫נתכוונו להכשיד אלא חילפא גילא ותו‬
‫וראינו דבשבט הלוי ח״ח סי׳ קמ״ט‬ ‫לא‪ ,‬מ״מ בזה נהגו להקל וסומכים‬
‫איתא וז״ל ואשר שאל בענין‬ ‫שצפצפה מיקרי רק כשהפגימות גדולות‬
‫הכשר ערבות הנהוגים באה״ק ושלח‬ ‫ואולי נקטינן דהיינו חילפא גילא וצ״ע‪.‬‬
‫לדוגמא בדי ערבה ומצא שכל ערבה‬ ‫עכ״ל‪ .‬הרי מבואד דלא מקפידים כל כך‬
‫שהתתילה להתאדך עליה התחתונים דומים‬ ‫על הענין ד״פיה חלק״‪ .‬וחזינן דבב׳‬
‫למסד בין לרש״י בין לרמב״ם אולם‬ ‫הספדים הנ״ל הניחו הענין בקושיא‪.‬‬
‫העליונים תלמיהם קטנים ונוטים במקצת‬
‫ואלו ערבה קצרה רוב עליה תלמיה קטנים‬ ‫ולפי הנתבאד י״ל דמאיזה טעם קיי״ל‬
‫ומה דינם בזה וכו׳‪) .‬ועיי״ש שהשבט‬ ‫בכל זה כהתוספתא והירושלמי‬
‫הלוי הביא דברי התוספתא הנ״ל ועפ״ז‬ ‫דלא כהבבלי‪ ,‬וכיון דקיי״ל כהתוספתא‬
‫כתב‪ (,‬והשתא אם ישנם ב׳ הסימנים דקנה‬ ‫לכן סגי בקנה ירוק כשיטת הבית יוסף‪,‬‬
‫שלו אדום )או ירוק כמש״כ ב״י( וגם‬ ‫דלא סבדינן החידושי אגדה‪ ,‬וכיון דקיי״ל‬
‫עלה משוך ועלים העליונים שבערבה‬ ‫כהתוספתא לכן סגי בפגימות קטנות אף‬
‫כולם גם אין דומים למסר רק ישנם עלים‬ ‫אם אינה חילפא גילה‪ .‬ומיושב מנהג‬
‫מצז‬ ‫למינו‬ ‫ענייני ״ערבה״ באגדה‬
‫]אלא דאפשר דעדיין לא מיושב לגמרי‬
‫הענין דפגימות‪ ,‬דהנה לפי המבואר‬
‫בדברי ההליכות שלמה הוא מיושב‪ ,‬דהא‬
‫שם מבואר כנ״ל דרק נוהגים להכשיר‬
‫פגימות קטנות מאד‪ ,‬אבל עי׳ בהלכות‬
‫חג בחג שם דאיתא וז״ל ערבות של‬
‫״הירקון״ שיש להם המעלה דערבי נחל‬
‫וגם נוטות לצד אחד אך פגימותיהן גסות‬
‫יותר מערבות ״מוצא״ שיש בהן תלמים‬
‫קטנים עד מאד דאפשר רזה הוי כמסור‬
‫לדעת הרמב״ם והש״ע ופסול אך בספר‬
‫״ארבעת המינים״ בשם מרן החזו״א זצ״ל‬
‫שנהג לברך עליהם וכן השיבני הגרח״ק‬
‫שליט״א שערבות מוצא לא היו מצויות‬
‫אצלם אז ונטל משל הירקון וכבר הורה‬
‫זקן שגם הם בגדר תלמים קטנים עד‬
‫מאד וכן מדדתי תלמי מגל והם קטנים‬
‫מאד ומ״מ כמדומה שתלמי ערבות הירקון‬
‫הן בכלל זה ואולי אף מעט גסות מהן‬
‫אך כתב בארבעת המינים שם שאף הובאה‬
‫לפניו ערבה מהירקון שפגימותיה גדולות‬
‫קצת אף יותר מערבות הירקון והכשירה‬
‫ואולי צ״ל דאף זה בכלל דקות אך לא‬
‫משמע כן מלשון הרמב״ם ״תלמים קטנים‬
‫עד מאד״ וגם מהמדידה הנ״ל לא נראה‬
‫כן שבקושי ערבות הירקון הם בכלל זה‬
‫ואפשר דנקט כשי׳ רש״י ורי״ו שכן סתמו‬
‫רוה״פ הטור והלבוש והחיי״א אך‬
‫בביהגר״א נראה להדיא דהכריע כהרמב״ם‬
‫והש״ע ודלא כרש״י וצ״ע‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי‬
‫דאפשר דנוהגים להשתמש עם ערבות‬
‫שפגימותיהן יותר גדולות‪ ,‬וזה אינו מיושב‬
‫אף לפי הנתבאר‪ ,‬דהא אף לפי התוספתא‬
‫כל דהוי הפגימות כמסר פסול‪) .‬ועי׳ גם‬
‫אתרוג‬
‫למטה שנראים דומים למסר הדעת נוטה‬
‫דכשרים דכיון דסימן יחיד של צפצפה‬
‫הוא דומה למסר כמ״ש וכר תוספתא אם‬
‫כן יראה דקיי״ל דבצפצפה כל העלים כן‬
‫דאל״כ לא באו לפרש אלא לסתום והשכל‬
‫נוטה כיון שישנם שאר סימני כשרות וגם‬
‫העלים הרגילים אינם כמסר ה״ה ערבה‬
‫כהלכה אלא שנשתנה כידוע דנעשים‬
‫שינוים כאלה ממדינה למדינה ומתקופה‬
‫לתקופה‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫והנה לעיל הערנו דאפשר דדברי השבט‬
‫הלוי תלויים במחלוקת בין הבבלי‬
‫והתוספתא‪ ,‬דהא להברייתא בגמ׳ כל הג׳‬
‫סימנים שייכים לצפצפה‪ .‬והיינו י״ל דלפי‬
‫התוספתא צפצפה הוא ״כמסר״ וא״כ י״ל‬
‫רכל שאין כל העלים כמסר עדיין אין‬
‫הענף כמסר וא״כ עדיין אין לפוסלו‪ ,‬ורק‬
‫אם כל העלים הם כמסר אז הוי ״כמסר״‬
‫ופסול‪ .‬אבל להבבלי לא בעינן שיהא‬
‫כמסר לפסול‪ ,‬אלא בעצם ערבה בעי ג׳‬
‫סימנים‪ ,‬ויש לזה יוצא מן הכלל דבחילפא‬
‫גילא סגי בב׳ סימנים‪ ,‬אבל אף דסגי בב׳‬
‫סימנים היינו דוקא אם הפגימות כמגל‪,‬‬
‫אבל אם הפגימות כמסר אז שוב לא סגי‬
‫בב׳ סימנים‪ ,‬וא״כ אפשר לומר להיפך‪,‬‬
‫רכל שמקצת עלים כמסר‪ ,‬כבר לא הוי‬
‫בכלל הערבה שעליו נאמר דסגי בב׳‬
‫סימנים‪ ,‬וא״כ שפיר יש לפוסלו‪ .‬הרי‬
‫מבואר דהנידון של השבט הלוי תלוי‬
‫במחלוקת בין הבבלי והתוספתא ואפ״ה‬
‫מבואר בשבט הלוי דקיי״ל כהתוספתא‪,‬‬
‫וזה מתאים מאד עם דברינו הנ״ל דקיי״ל‬
‫בכל זה כהתוספתא‪ ,‬דלא כסוגיית הבבלי‪.‬‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״ערבה״ באגדה‬
‫דקות‪ ,‬או דבאמת קיי״ל כרש״י ולא‬
‫כהרמב״ם בביאור החילוק בין מגל למסר‪,‬‬
‫אבל הני יישובים אינם מספיקים להסביר‬
‫למה לא מקפידים על ״פיה חלק לגמרי״‪,‬‬
‫)ואפשר דגם יישובו של התשובות והנהגות‬
‫לא מספיק לזה‪ ,‬דאפשר דבכל העץ ליכא‬
‫ערבות שפיה חלק לגמרי‪ ,‬והיינו צריכים‬
‫לברר דבר זה כיון דהוי נוגע לדאורייתא‪(,‬‬
‫לזה י״ל כנ״ל משום דקיי״ל כהתוספתא‪[.‬‬
‫כפי הסימנים בלי שינוי בלי פגימות או‬
‫ט‬
‫הנה פשיטא דצ״ב בזה‪ ,‬למה קיי״ל‬
‫כהתוספתא והירושלמי דלא כסוגיית‬
‫הבבלי‪ .‬ויש להעיר דהדברים מתאימים‬
‫מאד עם מה שהערנו דקיי״ל כהירושלמי‬
‫דלא כהבבלי בענין ״הושענא רבה״‪.‬‬
‫ישראל המנהג שיוצאין בערבות אלו וכן‬
‫דהנה עיין בריש פ׳ לולב וערבה דמבואר‬
‫דיום ז׳ הוא יום מיוחד למצות‬
‫ערבה‪ ,‬דביום ז׳ ערבה דוחה שבת‪ .‬ועי׳‬
‫בבבלי שם דף מג ע״ב שהקשה ערבה‬
‫בשביעי מאי טעמא דחיא שבת אמר רבי‬
‫יוחנן כדי לפרסמה שהיא מן התורה אי‬
‫הכי לולב נמי לירחי כדי לפרסמו שהוא‬
‫מן התורה לולב גזרה משום דרבה אי הכי‬
‫ערבה נמי נגזור ערבה שלוחי בית דין‬
‫מייתי לה לולב לכל מסור אי הכי כל יומא‬
‫נמי לידתי אתי לפקפוקי בלולב ולידחי‬
‫ביום טוב ראשון לא מוכחא מלתא אמרי‬
‫לולב הוא דקא דחי ולידחי בחד מהנך‬
‫כיון דקא מפקת לה מראשון אוקמה‬
‫אשביעי‪ .‬ומבואר בגמ׳ דליכא שום ייחוד‬
‫לערבה בשביעי‪ ,‬וכל הטעם דאמרינן דדוקא‬
‫ביום ז׳ ערבה דוחה שבת היינו כיון דקא‬
‫אתרוג‬ ‫מצח‬
‫בס׳ תשו׳ והנהגות ח״ג סי׳ קפ״ז דאיתא‬
‫וז״ל מצות ערבה וכו׳ מאד קשה למצוא‬
‫ערבה כשרה כפי הסימנים שקבלנו והיינו‬
‫לפי הרמב״ם ופסק השו״ע ר״ס תרמ״ז‬
‫וביהגר״א צריך דוקא פגימות קטנות עד‬
‫מאד אבל אם הפגימות ניכרים היטב ראוי‬
‫לפסול ורוב הערבות המצויים היום בשוק‬
‫אפילו בארץ ישראל הפגימות ניכרים מאד‬
‫ולפעמים קבלתי ערבות מאמריקא והיו‬
‫שלא היו ניכרים כמעט לעין והעלים היו‬
‫משוך וצר והקנה אדום וזהו ערבה הכשירה‬
‫אבל שאר ערבות המצויים בשוק דהפגימות‬
‫ניכרות היטב ולא קטנים עד מאד וגם‬
‫רובם העלים רחבות ראוי לחשוש שאיננה‬
‫הערבה האמורה בתורה וצ״ב שבאח‬
‫בחו״ל‪ ,‬ונראה רכל הסימנים בערבה אינם‬
‫בצורת ענף הערבה אלא רק במין העץ‬
‫שהוא עץ ערבה ולכן כשמקצת הערבות‬
‫בעץ זה יש להם סימני ערבה אף שרובם‬
‫אינם כן י״ל דהוי כבר סימן שהוא מין‬
‫ערבה וכשר וכו׳ כפי הנראה המנהג‬
‫לסמוך להקל דחלוק ערבה מהדס ובערבה‬
‫לא נאמר צורת העץ בקרא כמו בהדס‬
‫שנאמר עבות ע״כ אין מעכב שיהא בכל‬
‫ערבה סימני ערבה אלא כל שבעץ ישנן‬
‫כמה ערבות עם סימני ערבה בידוע שזהו‬
‫מאותו המין אלא שנשתנה צורתן ע״י‬
‫צורת גידולם וכשרים‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי דגם‬
‫התשובות והנהגות מעורר על הא‬
‫דמשתמשים עם ערבות שיש להו פגימות‬
‫יותר גדולות‪ (.‬אבל לזה יש היישובים‬
‫הנ״ל‪ ,‬דהני פגימות הם באמת בכלל‬
‫הצט‬ ‫למינו‬ ‫ענייני ״ערבה״ באגדה‬ ‫אתרוג‬
‫שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים‬ ‫מפקת לה מראשון ארקמה אאחרון‪ .‬אבל‬
‫וענף עץ עבות אלו ישראל מה הדס יש‬ ‫עיין בירושלמי פ״ד דר״ה ה״ח )דף כ ע״ב(‬
‫בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם‬ ‫דאיתא א״ר יונה כתיב ואותי יום יום‬
‫שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה‬ ‫ידרושון זו תקיעה וערבה‪ .‬ומבואר דיום‬
‫וערבי נחל אלו ישראל מה ערבה זו אין‬ ‫ערבה הוא יום מיוחד לדרוש ד׳ כמו ר״ה‪.‬‬
‫בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש‬ ‫ומבואר דיש ייחוד ליום ז׳ דערבה ושהיא‬
‫בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא‬ ‫קשורה לר״ה‪] .‬עיין בבבלי ר״ה דף י״ח‬
‫מעשים טובים ומה הקדוש ברוך הוא עושה‬ ‫א׳ דאיתא דרשו ה׳ בהמצאו התם ביחיד‬
‫להם לאבדן אי אפשר אלא אמר הקדוש‬ ‫הכא בצבור ביחיד אימת אמר רבה בר‬
‫ברוך הוא יוקשרו כולם אגודה אחת והן‬ ‫אברה אלו עשרה ימים שבין ראש השנה‬
‫מכפרין אלו על אלו ואם עשיתם כך אותה‬ ‫ליום הכפורים‪ ,‬ומבואר דזמן הדרישה‬
‫שעה אני מתעלה הה״ד )עמוס ט( הבונה‬ ‫המיוחד הוא דוקא מר״ה עד יוהכ״פ‪ .‬וי״ל‬
‫בשמים מעלותיו ואימתי הוא מתעלה כשהן‬ ‫דהיינו הבבלי לטעמי׳ דיום ז׳ דערבה אינו‬
‫עשויין אגודה אחת שנאמר )שם( ואגודתו‬ ‫יום מיוחד לדרישה‪ ,‬אבל להירושלמי י״ל‬
‫על ארץ יסדה לפיכך משה מזהיר לישראל‬ ‫דעדיין אפשר ״לדרוש״ עד יום ז׳ דערבה‪.‬‬
‫ולקחתם לכם ביום הראשון‪ .‬ע״כ‪ .‬הנה עיין‬ ‫ועי׳ בירושלמי ברכות פ״ה ה״א )דף לז‬
‫בבבלי במס׳ מנחות דף כז ע״א דאיתא ד׳‬ ‫ע״ב( דאיתא רבי אבהו בשם רבי אבהו‬
‫מינין שבלולב ב׳ מהן עושין פירות וב׳‬ ‫דרשו את ד׳ בהמצאו איכן הוא מצוי בבתי‬
‫מהם אין עושין פירות העושין פירות יהיו‬ ‫כנסיות ובבתי מדרשות‪ .‬הרי דהירושלמי‬
‫זקוקין לשאין עושין ושאין עושין פירות‬ ‫לא פירש דדרשו ד׳ בהמצאו קאי על עשרה‬
‫יהיו זקוקין לעושין פירות ואין אדם יוצא‬ ‫ימים בין ר״ה ליוהכ״פ‪[.‬‬
‫ידי חובתו בהן עד שיהו כולן באגודה‬
‫אחת וכן ישראל בהרצאה עד שיהו כולן‬ ‫הרי נמצא שיש מחלוקת בין הבבלי‬
‫באגודה אחת שנאמר הבונה בשמים‬ ‫והירושלמי אי יש ייחוד ל״יום‬
‫מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה‪ .‬הרי‬ ‫ערבה״‪ .‬וידוע דמנהגנו בזה כהירושלמי‬
‫דהבבלי לא סובר דהר׳ מינין שבלולב הם‬ ‫דאנו מתפללים תפילות מיוחדות בהו״ר‬
‫כנגד הד׳ כיתות בכלל ישראל‪ ,‬אלא רק‬ ‫ועושים אותו במקצת כר״ה ויוהכ״פ‪.‬‬
‫יש בזה ב׳ כיתות‪ ,‬הני שעושים פירות והני‬
‫והנה עיין במדרש רבה ויקרא פרשה ל‬
‫שאין עושים פירות‪.‬‬
‫פסקה יב דאיתא וז״ל פרי עץ הדר‬
‫הרי נמצא שיש מחלוקת בין הבבלי‬ ‫אלו ישראל מה אתרוג זה יש בו טעם ויש‬
‫והמדרש אי יש ייחוד לערבה שהיא‬ ‫בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש‬
‫הצריכה תיקון ע״י האגודה‪ .‬דלהבבלי לית‬ ‫בהם תורה ויש בהם מעשים טובים כפות‬
‫בזה ייחוד לערבה‪ ,‬דהא להבבלי אין‬ ‫תמרים אלו ישראל מה התמרה הזו יש בו‬
‫חילוק בזה בין הדסים לערבות‪.‬‬ ‫טעם ואין בו ריח כך הם ישראל יש בהם‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״ערבה״ באגדה‬ ‫אתרוג‬
‫מצב שיש תיקון להערבה ע״י שמירת‬ ‫ולכאורה א״ש לומר דהני ב׳ שיוניים‬
‫הפה‪ ,‬דלהבבלי הערבה יכול להיות במצב‬ ‫בין הבבלי לאירך מקורות‬
‫מתוקן בעצמותה‪ ,‬אבל הירושלמי אינו‬ ‫תלויים בהדדי‪ ,‬דלהירושלמי והמדרש יש‬
‫סובר כן‪ ,‬דהא להירושלמי ודעימי׳ ערבה‬ ‫ייחוד לערבה שהיא מסמלת הני שצריכים‬
‫בעצמה היא במצב שאינו מתוקן‪ ,‬ובעי‬ ‫תיקון‪ ,‬ולכן כשיש תיקון אף להערבה‬
‫תיקון ע״י דרישה והאגודה‪ ,‬ולכן‬ ‫היא זמן מיוחד‪ ,‬דהיינו יום ערבה‪ .‬אבל‬
‫הירושלמי לשיטתו אינו סובר החידושי‬ ‫להבבלי ליכא ייחוד לערבה בענין שצריכה‬
‫אגדה הנ״ל‪ ,‬רק הבבלי סובר כן‪ .‬וכיון‬ ‫תיקון וממילא אין יום ז׳ יום מיוחד‬
‫דקיי״ל כהירושלמי לענין ״יום ערבה״‪,‬‬ ‫לדרישה מחמת ערבה‪.‬‬
‫ממילא גם קיי״ל כהירושלמי לענין‬
‫״סימני ערבה״‪ .‬והדברים מתאימים מאד‬ ‫י״ל דרק הבבלי סובר ד״סימני‬ ‫לפ״ז‬
‫בעז״ה‪.‬‬ ‫ערבה״ מסמלים מצב מתוקן‪,‬‬
‫רא‬ ‫למינו‬ ‫ענייני "אתרוג המורכב" באגדה‬ ‫אתרוג‬

‫מאמר ד׳ מינים כנגד ר שינרים כמעשה כראשית‬

‫א‬
‫ארכעה ״שינויים״ מהציווי כמעשה כראשית‬
‫בד׳ מקומות במעשה בראשית היה ״שינוי״ בין הציווי של הקב״ה להמאורע‬ ‫הנה‬
‫שאירע )בין לטוב בין לרע וכאשר יתבאר בעז״ה(‪:‬‬
‫)א׳( ביום שלישי הקב״ה אמר ״תדשא ה א^ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה‬
‫פרי למינו אשר זרעו בו על הא^״‪ ,‬הרי דרק היה ציווי שהעצים יהיו למיניהם‪,‬‬
‫ולא הדשאים‪ ,‬אבל למעשה כתיב ״ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ‬
‫עשה פרי אשר זרעו בו למינהו״‪ ,‬הרי דגם הדשאים יצאו למיניהם‪.‬‬
‫דש מ״שינוי״ זה חידוש דין דעי׳ במס׳ חולין דף ס׳ דאיתא דרש רבי חנינא בר‬
‫פפא יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו פסוק זה שר העולם אמרו בשעה‬
‫שאמר הקב״ה למינהו באילנות נשאו דשאים קל וחומר בעצמן אם רצונו של הקב״ה‬
‫בערבוביא למה אמר למינהו באילנות ועוד ק״ו ומה אילנות שאין דרכן לצאת‬
‫בערבוביא אמר הקב״ה למינהו אנו עאכ״ו מיד כל אחד ואחד יצא למינו פתח שר‬
‫העולם ואמר יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו בעי רבינא הרכיב שני דשאים‬
‫זה על גב זה לר׳ חנינא בר פפא מהו כיון דלא כתב בהו למינהו לא מיחייב או‬
‫דילמא כיון דהסכים אידיהו כמאן דכתיב בהו למינהו דמיא תיקו‪ .‬ואף שהבבלי‬
‫נשאר בזה בספק אבל עיין בירושלמי כלאים פ״א ה״ז )דף ג ע״ב( דאיתא תני‬
‫בשם רבי לעזר מותר הוא גוי לזרוע וללבוש כלאים אבל לא להרביע בהמתו כלאים‬
‫ולא להרכיב אילנו כלאים למה מפני שכתוב בהן למיניהן והרי דשאין כתיב בהן‬
‫למיניהן אין כתיב בציווי אלא בהוצאה‪ .‬הרי דבירק וירק אין איסור הרכבה מחמת‬
‫ה״שינוי״ הנ״ל‪.‬‬
‫)ב׳( בפסוקים הנ״ל יש עוד ״שינוי״‪ .‬דעיי״ש בהמשך דברי הירושלמי דאיתא למה‬
‫נתקללה הארץ ר׳ יורן בר שלום אמר על ידי שעברה על גזרותיו של הקב״ה‬
‫תדשא האח דשא עשב מזריע זרע והיא לא עשת אלא ותוצא הארץ דשא עשב‬
‫מזריע זרע למינהו‪ ,‬עיי״ש שביארו דהכוונה היא להא דאיתא ברש״י עה״ת על‬
‫הפסוקים שם וז״ל עץ פרי שיהא טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן אלא‬
‫ותוצא הארץ וגו׳ ועץ עושה דהקב״ה אמר שהעצים יהיו ״עץ פרי עושה פרי״‬
‫ולמעשה רק נעשו ל״עץ עושה פרי״ ואין העצים עצמם פירות‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫רב‬
‫)ג׳( ביום רביעי כתיב ״ויעש אלקים את שני המארת הגדולים את המאור הגדול‬
‫לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים״‪ ,‬ועי׳ בחז״ל‬
‫בהרבה מקומות שביארו שיש בזה ״שינוי״‪ .‬דמעיקרא הקב״ה עשה ב׳ מאורות גדולות‪,‬‬
‫ואח׳׳כ היה ״שינוי״ והלבנה נעשתה להיות מאור קטן‪ .‬לדוגמא‪ ,‬עי׳ במס׳ חולין דף‬
‫ס ע״ב דאיתא רבי שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים‬
‫וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן אמרה ירח לפני הקב׳׳ה רבש׳׳ע אפשר‬
‫לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה לכי ומעטי את עצמך‪ .‬עיי׳׳ש‪.‬‬
‫ביום ששי ממעשה בראשית נשתנה כל השינויים שנשתנו מחמת חטא עץ‬ ‫)ד׳(‬
‫הדעת‪.‬‬

‫ד׳ מינים כנגד ד׳ ״שינויים״‬

‫לכאו׳ א״ש למאד לומר דהר׳ מינים שלוקחים בחג הסוכות הם כנגד הני‬ ‫הנה‬
‫ד׳ שינויים‪.‬‬

‫כפות תמרים כנגד ״למיניהו״‬

‫הנה י״ל דה״כפות תמרים״ מסמל הענין ד׳׳למיניהו״‪ .‬דהנה עיין בפרק ד׳ רמס׳‬
‫פסחים ובמפרשים שם דמבואר ד״מרכיבים דקלים״ מין במינו‪ ,‬דהיינו מרכיבים‬
‫דקל זכר עם דקל נקבה‪ ,‬וא״כ דקלים הם מינים דאפילו הרכבתם הרגילה היא מין‬
‫במינו‪ ,‬וזה שפיר מסמל הענין דלמינהו‪] .‬ועיין בחזו״א בהל׳ כלאים סוף סימן ב׳‬
‫דאיתא וז״ל ונראה דלולב הבא מדקל נקבה נמי כשר כיון דמותר להרכיב זה בזה‬
‫וקרינן בו כפות תמרים‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬

‫פרי עץ הדר כנגד ״טעם עץ ופריו שווה״‬

‫וי״ל דהאתרוג מסמל הענין דטעם העץ כטעם הפרי כיון דאתרוג הוא מיוחד‬
‫בהאי ענין כמבואר בדברינו לעיל דהאתרוג באמת שמע להקב״ה‪ ,‬ויצא טעמו‬
‫ופריו שווה‪.‬‬

‫ערבי נהל כנגד קטרוג הלבנה‬

‫וי״ל דערבות הן כנגד הא דהלבנה אמרה אין ב׳ מלכים משתמשים בכתר אחד‪.‬‬
‫דהנה עיין במדרש רבה ויקרא פרשה ל׳ פסקה י״ד דאיתא רבי מני פתח‬
‫)תהלים לה( כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב‬
‫השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם וההדס דומה לעין וערבה דומה לפה‬
‫והאתרוג דומה ללב אמר דוד אין בכל האיברים גדול מאלו שהן שקולין כנגד כל‬
‫ת‬ ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬
‫הגוף הוי כל עצמותי תאמרנה‪ .‬הרי מבואר דערבה דומה לפה‪] .‬יעי׳ בתקוני זהר‬
‫תקונא תליסר כט‪ ,‬א דאיתא ״תרי בדי ערבות לקבל תרין שוקין ולקבל תרין שפוון״‪[.‬‬
‫ולפ״ז אפשר להסביר היטב השייכות בין ערבה לקטרוג הלבנה‪.‬‬

‫דהנה זה שהלבנה אמרה אין שני מלכים משתמשים בכתר א׳ נעשה ב״פה״‪ .‬ויש‬
‫להוסיף דעיין בסוגיא הנ״ל במס׳ חולין דף ס ע״ב דמבואר שהלבנה אמרה‬
‫״דבר הגון״‪ .‬וא״כ היה אפשר לומר שלא היה בזה איזה חסרון‪ ,‬אבל מצינו בכ״מ‬
‫דדברי הלבנה נקראים ״קיטרוג הלבנה״‪ .‬לדוגמא בעלמא‪ ,‬עי׳ ברבנו בחיי על ויקרא‬
‫פ״א פ״ב דאיתא וז״ל וזהו שאמרו הוי מן העלובין ולא מן העולבין‪ ,‬מן הנרדפין‬
‫ולא מן הרודפין‪ ,‬הוכיחו אותו חז״ל מן הפסוק שאמר )שופטים ה‪ ,‬לא( ואוהביו‬
‫כצאת השמש בגבורתו‪ ,‬וענין הכתוב כי קרא הכתוב העלובים אוהביו והמשילם‬
‫כשמש‪ ,‬לפי שהשמש היה עלוב כשקיטרגה הלבנה ואמרה אי אפשר לשני מלכים‬
‫שישתמשו בכתר אחד‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ בסמ״ג חלק מצות עשה מצוה מ״ז דאיתא וז״ל‬
‫בתחילת ליל רביעי נתלו המאורות ומפני קיטרוג הלבנה ונזיפתה שהתה וכו׳‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫ועי׳ בספר מגלה עמוקות על ואתחנן אופן א׳ דאיתא וז״ל דאי אפשר לב׳ מלכים‬
‫שישתמשו בכתר אחד כדאיתא בפרק קמא דשבועות דף ט׳ ע״א ובחולין דף ס׳‬
‫ע״ב גבי קטרוג הלבנה‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ באליהו רבה או״ח סימן תקצ״ו דאיתא וז״ל‬
‫שנוהגין אחר קידוש לבנה לנער הקליפות שנתעוררו על ידי קיטרוג הלבנה‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫ועי׳ בכף החיים פלאגי סימן ל״ה דאיתא וז״ל אחר ברכת הלבנה צריך לנער את‬
‫שולי הבגדים‪ ,‬כדי להבריח החיצונים והקליפות שנבראו מקטרוג הלבנה‪ ,‬ויאמר שלש‬
‫פעמים שלום עליכם ויכוין שלא יהיה עוד קטרוג‪ ,‬כמו שקטרגה בראשונה דאי‬
‫אפשר לשני מלכים‪ ,‬ונתמעטה‪ ,‬דמכאן ואילך יהיה שלום‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ בספר מבוא‬
‫שערים דרוש ברכת הלבנה דאיתא וז״ל אחר ברכת הלבנה צ״ל ג״פ שלום עליכם‬
‫והוא כי מציאות קטרוג הראשון היה של לבנה באומרה אי אפשר לב׳ מלכים‬
‫להשתמש בכתר אחד ולזה אנו אומרים אחר ברכת לבנה שלום עליכם שלא יהיה‬
‫עוד קטרוג אלא שלום‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ בפרי צדיק לראש חודש אדר אות י׳ דאיתא‬
‫וז״ל והמכוון על פי מה שאמרו )חולין ס ע״ב( הביאו כפרה עלי שמיעטתי את‬
‫הירח שמכת קטרוג הלבנה נתהוו הקליפות‪ .‬עכ״ל‪ .‬והנה כיון שדברי הלבנה נקראו‬
‫בשם ״קטרוג״ חזינן שיש בהם איזה חסרון‪ .‬וכן מוכח מהא דמבואר בדברי המפרשים‬
‫הנ״ל דדברי הלבנה הם מקור להקליפות‪.‬‬

‫ולכאורה החסרון היינו שהלבנה רצתה להיות המאור הגדול היחיד‪ ,‬והשמש יהא‬
‫מאור קטן‪ ,‬וזהו עשיית מחלוקת ופירוד‪ .‬ועיין בספר האשכול הלכות שני‬
‫וחמישי ותענית ור״ח דאיתא וז״ל ואנשי מעמד מתענין ד׳ תעניות וכו׳ ברביעי על‬
‫אסכרה שלא תפול בתינוקות דכתיב יהי מארת חסר שהלבנה לקתה כו מפני לשון‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫רד‬
‫הרע ונעשה מאור הקטן וכר‪ .‬עכ״ד‪ .‬הרי דדברי הלבנה הוגדרו כ״לשון הרע״‪ .‬וא״כ‬
‫שפיר הוי ערבה שהיא דומה לשפתיים כנגד קטרוג הלבנה‪.‬‬
‫אפשר די״ל עוד דהערבה נראה קצת כמו לבנה פגומה‪ ,‬וידוע רכל הענין‬
‫דהלבנה היא פגומה ברוב החודש היינו דוקא מחמת השינוי שנשתנה‬
‫הלבנה אחרי שאמרה אין ב׳ מלכים משתמשים בכתר א׳‪ ,‬וא״כ שפיר הוי האי‬
‫״שינוי״ נרמז בהערבה‪.‬‬
‫]ועיץ לעיל שראינו הרבה מקורות רזה ש״הערבה דומה לפה״ שייכת במיוחד להענין‬
‫דלשון הרע‪ .‬וא״כ א״ש לומר דערבה מרמזת על קטרוג הלבנה שהוא ענין‬
‫לשון הרע‪ ,‬וכנ״ל‪[.‬‬
‫הנה כיון דהערבה שייכת במיוחד ללבנה מובן מאד הא דביום הושענא רבה‪ ,‬שהוא‬
‫״יום ערבה״‪ ,‬יש חשיבות מיוחדת להלבנה‪ ,‬דעיין ברמ״א בסימן תרס״ד דאיתא‬
‫וז״ל כתבו הראשונים ז״ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה מה שיקרה לו‬
‫או לקרוביו באותה השנה‪ .‬עכ״ל‪.‬‬

‫ענף עץ עגות כנגד חטא אדה״ר‬

‫ד״ל דהדסים הם כנגד חטאו של אדם הראשון‪ .‬דהנה מבואר במדרש הנ״ל דהדסים‬
‫הם דומים לעינים‪ ,‬והנה עי׳ בפסוקים בבראשית דמבואר דעיקר ה״שינוי״‬
‫שנתהוה בחטא עץ הדעת היינו בענין ה״עינים״‪ ,‬עיי״ש דכתיב ויאמר הנחש אל‬
‫האשה לא מות תמתון‪ ,‬כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם‬
‫כאלהים ידעי טוב ורע וגו׳‪ ,‬ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל‪,‬‬
‫ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת‪ .‬ועוד‬
‫הרי מבואר שם דהתחלת החטא היתה ע״י עינים דכתיב ״ותרא האשה כי טוב העץ‬
‫למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם‬
‫לאישה עמה ויאכל״‪.‬‬
‫והנה כמו שנתבאר בפ׳ לולב הגזול סימני ערבה וכנ״ל‪ ,‬גם נתבאר שם סימני הדס‪,‬‬
‫עיי״ש בדף לב ע״ב דאיתא תנו רבנן ענף עץ עבת שענפיו חופין את עצו‬
‫ואי זה הוא הוי אומר זה הדס ואימא זיתא בעינן עבות וליכא ואימא דולבא בעינן‬
‫ענפיו חופין את עצו וליכא ואימא הירדוף אמר אביי דרכיה דרכי נעם וליכא רבא‬
‫אמר מהכא האמת והשלום אהבו תנו רבנן קלוע כמין קליעה ודומה לשלשלת זהו‬
‫הדס רבי אליעזר בן יעקב אומר ענף עץ עבת עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר‬
‫זה הדס תנא עץ עבות כשר ושאינו עבות פסול היכי דמי עבות אמר רב יהודה‬
‫והוא דקיימי תלתא תלתא טרפי בקינא רב כהנא אמר אפילו תרי וחד רב אחא בריה‬
‫רה‬ ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬
‫דרבא מהדר אתרי וחד הואיל ונפיק מפרמיה דרב כהנא אמר ליה מר בר אמימר‬
‫לרב אשי אבא לההוא הדס שוטה קרי ליה‪.‬‬
‫שיש בעיקר ב׳ סימני הדס‪ ,‬ענפיו חופים את עצו ועבות )דהיינו שיהא משולש(‪.‬‬ ‫הרי‬
‫ואפשר דהענין דענפיו חופים את עצו היינו לרמז על ״עינים סגורות״‪ .‬דהנה העץ‬
‫הוא עצם ההדס‪ ,‬וע״י דענפיו חופים את עצו יש כעין עינים סגורות‪ ,‬דהעלים‬
‫לא מראים להעץ לראות כלום‪ ,‬והיינו להיפך מ״ותפקחנה עיניהם״‪.‬‬

‫וכץ הענין ד״משולש״ ג״כ מישך שייך לחטאו של אדה״ר‪ ,‬דעיין בכתבי האריז״ל‬
‫בספר פרי עץ חיים בשער הלולב פרק ג׳ דאיתא וז״ל והנה ג׳ בדי הדס הם‬
‫כנגד האבות חג״ת ולפי שכל אחד מהם כלול מג׳ צריך שיהיה הדס משולש כי הם‬
‫ג׳ של ג״ג והוא דומה לעינים כי האבות הם עיני העדה‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי דהענין דמשולש‬
‫מרמז על האבות‪ .‬והנה האבות הם שתקנו חטאו של אדה״ר‪ ,‬דעי׳ בכתבי האריז״ל‬
‫בספר עץ הדעת טוב פרשת ויצא דאיתא וז״ל כי אדם הראשון נתגלגל בג׳ האבות‬
‫לכפר בג׳ עבירותיו ע״ז וש״ד וג״ע ולכן אברהם תקן חטא ע״ז והושלך לכבשן בסוד‬
‫ואשריהם תשרפון באש ויצחק נשפך דמו על המזבח ויעקב תיקון ענין ג״ע ונודע‬
‫כי עדיין לא היו עריות אז בעולם והסוד הוא ד׳ טיפות דזרק בלילית חוה ראשונה‬
‫כי ערוה היא לו ומשם נשתלשלו בלבן הארמי רמאי כדמיון הנחש הערום הרמאי‬
‫המחטיא לאדם היא לילית כנודע וע״כ הוצרך יעקב ללכת לחרן להוציא אותם י׳‬
‫טיפין קדישין וזה ברוב עבודה קשה לכפר חטא אדם וזהו סוד ויעבוד ישראל באשה‬
‫וכו׳‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי מבואר דהכפרה לחטא אדם הראשון בא ע״י הג׳ אבות והאמהות‬
‫שנשאם יעקב אבינו ע״י הליכתו לחרן‪.‬‬
‫וןןי׳ בילקוט ראובני ערכים ערך אבות ואמהות דאיתא וז״ל האבות תיקנו חטא אדם‬
‫הראשון שחטא בע״ז גילוי עריות ש״ד אתא אברהם וקידש שמיה ברבים ועאל‬
‫בנורא ונפיק העופרת לבד דא ישמעאל ובג״ד נפיק יצחק בע״ז ואשתאר אדם מלובן‬
‫מהאי חטא וכו׳ לבתר אתא יצחק ואיתכף בחובא תנינא דאיתמר בפסוק על האדם‬
‫דא ש״ד ודא גרם נסיונא דיצחק בסכינא ואיתברר כמאן דבריר אוכל מגו פסולת‬
‫ונפיק פסולת לבר דא עשו שופך דם לבתר נפיק יעקב וארכיב לה בלבן ואיתעבר‬
‫עבד גביה לאפקא תרין טיפין דזרע אדם באתר נבייאה ודא ג״ע ואפיק לן מן לבן‬
‫הארמי נחש כו׳ )זוהר פר׳ בחוקותי והובא בזרע ברך פ׳ צו כ״ב ע״ב( כתב הזרע‬
‫בירך אע״פ שאבותינו אלו התחילו לתקן שלשתן לא נתקן לגמרי תיקון גמור עד‬
‫שירדו אבותינו למצרים והוצרכו לתקן שלשתן שם ולא יצאו משם כי אם בדם פסח‬
‫דבזה הידיעה שאין אל זר הגוים כלום ותיקנו עוון ע״ז שהיו הדורות נכשלים בה‬
‫מן החטא אדה״ר ובדם המילה שקיימו בעצמן פי׳ כי עליך הורגנו כל היום כמשרז״ל‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫רו‬
‫תיקנו עוץ ש״ד בזכות נשים צדקניות כמ״ש גן נעול אחותי כלה כר וא׳ היתה‬
‫ופרסמה הכתוב ותיקנו עוץ ג״ע ובזה יצא לנו טעם מספיק למה נגזר על אבותינו‬
‫להיות במצרים ת״ל שנה כי מן אברהם ואילך היה צריכין לתקן את שנות אדה״ר‬
‫שחיי תתק״ל שנה והנה אברהם יצחק ויעקב שחיו בצירוף יחד ת״ק שנה ואזי ניתקנו‬
‫ת״ק משנותיו של אדה״ר ונשתירו עוד ת״ל שנה למלאות תתק״ל שמת אדה״ר והוא‬
‫הזמן שהי׳ במצרים בשביל תיקונו‪) .‬א״ה אף שהאבות חיו תק״ב שנה י״ל דהמספר‬
‫ת״ק בא מזה דאברהם הכיר את בוראו בהיותו בן ג׳‪ (.‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ בספר ראש דוד‬
‫להחיד״א פרשת תולדות דאיתא וז״ל אבל יש ליישב במה שכתב רבינו האר״י זצ״ל‪,‬‬
‫דאבות העולם תקנו מה שחטא אדם הראשון בעכו״ם שפיכות דמים גלוי עריות‪,‬‬
‫אברהם תיקן חטא עכו״ם במה שמסר עצמו לאור כשדים‪ ,‬ותיקן אות ה׳‪ ,‬ולכן‬
‫נתוספה בשמו ונקרא אברהם‪ ,‬ויצחק תיקן שפיכות דמים במה שנעקד והכין עצמו‬
‫לשחיטה‪ ,‬ויעקב תיקן גלוי עריות במה שלא ראה קרי פ״ד שנה‪ ,‬והיתה מטתו שלימה‪,‬‬
‫זהו חורף דבריו‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ בספר יד מצרים להגריא״ח ז״ל בהקדמת פותח יד‬
‫דאיתא וז״ל כבר כתבנו שמזה נמשך לדורותיו אחריו שהיו נמשכים אחר מחקר טבעי‬
‫טמזה באו לידי כפירה להכחיש השגחתו יתברך בעולמו‪ ,‬והתחיל דבר זה להתתקן‬
‫ע״י האבות הקדושים שהם פרסמו אלוהותו והשגחתו יתברך בעולמו‪ ,‬והתקינו כל‬
‫אלו שלשה דברים שכתבנו שאבד אדם הראשון ע״י חטאו‪ ,‬כל אחד תיקן דבר מיוחד‬
‫כמ״ש באריכות‪ ,‬אבל עדיין היה בכת לבד ולא בפועל‪ ,‬עד בוא זמן הגאולה‪ ,‬ונולד‬
‫משה רעה״ש שהיה אב לנביאים‪ ,‬והתחילו שלשה דברים אלו להתגלות ע״י יציאתם‬
‫ממצרים ברוב הניסים והנפלאות‪ .‬עכ״ל‪.‬‬

‫ויש לומר דגם מטעם אחר א״ש לומר דהענין ד״משולש״ שייך לחטאו של אדה״ר‪,‬‬
‫דהנה בסוגיא הנ״ל מבואר ראם ההדס אינו משולש נקרא ״הדס שוטה״ דהיינו‬
‫הדס בלי דעת‪ ,‬וזהו הדס פסול‪ ,‬דבעינן שהדס יסמל עץ הדעת‪.‬‬

‫ויש להוסיף דעיין במס׳ סוכה דף לב ע״ב דאיתא אמר רבא שרא ליה מריה לרבי‬
‫טרפון השתא עבות שלשה לא משכחינן וכו׳‪ .‬הרי מבואר שיש קושי מיוחדת‬
‫למצוא הדסים משולשים‪) .‬ועיי״ש במאירי דאיתא וז״ל כבר ביארנו ששיעור הדס‬
‫וערבה שלשה טפחים ולולב ארבעה משדרו למטה כדי שיהא שדרו של לולב יוצא‬
‫מן ההדס טפח וטפחים אלו הקלו בהם לשער בטפחים קטנים פתיתים שתות מטפח‬
‫בינוני עד שיהו נעשים מחמשה טפחים שבאמה בינונית חוזרים לששה שנמצא כל‬
‫טפח פחות שתות מן הבינוני וכבר ידעת בטפח בינוני שהוא ארבע אצבעות בגודל‬
‫שהם שתים עשרה אצבעות לשלשה טפחים וא״כ בזו שיעור הדס וערבה בעשרה‬
‫גודלים בין שלשתם שהם שני טפחים ומחצה מטפחים בינונים ורביעי של לולב חוזר‬
‫לשלש אצבעות ושליש שהרי הטפח הבינוני ארבע אצבעות בגודל שהם י״ב שלישים‬
‫ח‬ ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬
‫וכשתסיר מהם השתות יהיו עשר שלישים שהם שלש אצבעות ושליש ונמצא שיעור‬
‫הלולב מעיקרו עד שדרו שלש עשרה גורלות ושליש ומ״מ לכתחילה צריך להשלים‬
‫שיעורם בטפחים בינונים וזה שהקלו בכך בדיעבד מתוך ההדס הוא שצריך עבות‬
‫בשיעור שלשה טפחים והדבר מצוי בקושי והוא שאמרו כאן על דבריו של ר׳ טרפון‬
‫שאמר באמה בת חמשה והיו סבורים לפרש בדבריו שתהיה כונתו לומר שיהא שיעור‬
‫ההדס צריך חמשה אמרו על זה שרא ליה מריה כלומר שלא חס על טורח יתר‬
‫דהשתא עבות שלשה לא משכחינן וכד כלומר להדיא אלא בקושי ובטורח יתר בת‬
‫חמשה מבעיא עד שבסוף הסוגיא פירשו דבריו שלא אמרה אלא להקל כלומר‬
‫שטפחים אלו משוערים כדרך שהחמשה שבאמה בינונית שהיא בת ששה יהו חוזרים‬
‫לששה ונמצא כל טפח פחות מן הבינוני שתות על הדרך שביארנו‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי מבואר‬
‫שמחמת הטירחא שיש למצוא הדסים משולשים יש הלכה מיוחדת דסגי בשיעורים‬
‫יותר קטנים‪ (.‬וי״ל דהענין לטרוח הוא היפך עבירת אדם הראשון‪ ,‬דעי׳ באדרת אליהו‬
‫בבראשית )פ״ג פ״ה( שביאר חטאו של אדה״ר וז״ל כי יודע אלהים כי ביום אכלכם‬
‫ממנו ונפקחו עיניכם‪ ,‬והייתם כאלהים‪ ,‬ככל המלאכים‪ ,‬יודעי טוב ורע‪ ,‬בעצם ולא‬
‫בחקירות הזמן ועמל הגוף‪ ,‬וכוונתו היה שתצרכו להעמל‪ ,‬וזה שאמר‪ ,‬כי יודע אלהים‬
‫וגו׳ ונפקחו עיניכם וגו׳ יודעי טוב ורע‪ ,‬בעבור שיודע אלהים כי תיכף ביום אכלכם‬
‫ממנו ונפקחו עיניכם ולא תצטרכו להעמל ולידע הדבר מהנסיון זמן רב‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי‬
‫ד״ונפקחו עיניכם״ הוא היפך מעמילות בעבודת ד׳‪ ,‬וא״כ דוקא בחרסים שהם הסמל‬
‫דתיקון לחטא זה‪ ,‬שיש בהם ״סגירת עינים״ כנ״ל נתחדש טירחא מיוחדת למצוא‬
‫הדסים כשרים‪.‬‬
‫]הנה נתבאר דהדס מסמל תיקון לחטאו של אדה״ר‪ .‬והנה יש מקורות אחרות‪,‬‬
‫שהובאו במפרשים‪ ,‬שנתבאר בהן דאתרוג הוא תיקון לחטאו של אדה״ר‪ .‬וזהו‬
‫דלא כדברינו‪ .‬אבל יש להעיר דבכל הני מקורות מבואר דאתרוג שייך לתיקון חטא‬
‫אדה״ר משום שאדה״ר אכל אתרוג‪ .‬וא״כ פשיטא דקשה‪ ,‬רזה רק א״ש אם אדה״ר‬
‫אכל מאתרוג‪ ,‬אבל בבבלי בכ״מ הביא ג׳ שיטות איזה פרי אכל אדה״ר‪ ,‬תאנה גפן‬
‫או חטה‪ ,‬ולא הביאה שיטה דהיינו אתרוג‪ ,‬וא״כ לפי כל התנאים בבבלי אי אפשר‬
‫לומר דאתרוג מכפר על חטא אדה״ר‪ ,‬ושפיר י״ל כדרכנו דהדס מכפר על חטאו של‬
‫אדה״ר‪ .‬וא״ש‪[.‬‬

‫ביאור באופן לקיחת הד׳ מינים ע״פ הנתבאר‬

‫הנה ע״פ הנתבאר נמצא שיש חילוק יסודי בין לולב ואתרוג להדסים וערבות‪,‬‬
‫דהלולב ואתרוג מסמלים דברים מתוקנים‪ ,‬דהלולב מסמל רצון ד׳ שהכל יהא‬
‫למינהו‪ ,‬ואתרוג מסמל רצון השם בציוויו שטעם העץ יהא כטעם הפרי‪ ,‬אבל הדסים‬
 ‫למינו‬ ‫ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה‬ ‫אתרוג‬ ‫רח‬
‫וערבות מסמלים דברים שאינם מתוקנים‪ ,‬דהם מרמזים להחטאים והחסרונות דקטרוג‬
‫הלבנה ואכילה מעץ הדעת‪.‬‬

‫והנה עיין במס׳ מנחות דף כז ע״א דאיתא ד׳ מינין שבלולב ב׳ מהן עושין פירות‬
‫וב׳ מהם אין עושין פירות העושין פירות יהיו זקוקין לשאין עושין ושאין‬
‫עושין פירות יהיו זקוקין לעושין פירות ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהו‬
‫כולן באגודה אחת וכן ישראל בהרצאה עד שיהו כולן באגודה אחת שנאמר הבונה‬
‫בשמים מעלותיו ואגודתו על אח יסדה‪ .‬הרי דלולב ואתרוג ״עושים פירות״‪ ,‬אבל‬
‫הדס וערבה ״אינם עושים פירות״‪ .‬וי״ל דהתורה בחרה בלולב ואתרוג שעושים פירות‬
‫לסמל דברים מתוקנים‪ ,‬והתורה בחרה בהדס וערבה שאינם עושים פירות לסמל חטאים‬
‫וחסרונות שצריכים תיקון‪.‬‬

‫ועפ״ז יש להסביר אופן לקיחת הד׳ מינים‪ ,‬דהלולב הוא כנגד הענין ד״למיניהם״‪,‬‬
‫שבזה כל חלקי הבריאה שנצטוו עשו כמצות ד׳ וגם אחרים שלא נצטוו‬
‫השתתפו בעשיית רצון ד׳‪ ,‬אבל אתרוג הוא כנגד הענין ד״טעם עץ כטעם הפרי״‬
‫שבזה כל חלקי הבריאה שנצטוו לא עשו כמצות ד׳ ורק האתרוג הלך כנגד כל‬
‫העולם ועשתה רצון ד׳‪ .‬ולכן לוקחים הלולב אגוד עם ההדסים והערבות אבל לוקחים‬
‫האתרוג לבד‪ ,‬רזה מראה שהלולב גם מעלה עוד חלקי הבריאה לעשות רצון ד׳‪,‬‬
‫אבל האתרוג הוא לבד בעשיית רצון ד׳‪ .‬והוא נפלא מאד‪.‬‬
‫רט‬ ‫בענין ל״ג בעומר וענייני כלאים והדרך‬ ‫הודך‬

‫ענייני ׳׳הודך והדרך‬

‫‪T‬‬ ‫־ ‪:‬־ ד ‪V‬‬ ‫‪T‬‬ ‫‪:‬‬

‫כענץ ל"ג בעומר וענייני כלאים‬

‫]בר יוחאי מושב טוב ישבת‪ ,‬יום נסת יום אשר ברחת‪ ,‬במערות צורים‬
‫שעמדת‪ ,‬שם קנית חוךף והךרך[‬

‫א״ש לומר דגם שני שלישים מהזמן מפסח‬ ‫פתיחה‬

‫עד שבועות מתחיל ההכנה לשבועות‪.‬‬ ‫הנה ל״ג בעומר הוא שני שלישים מהזמן‬
‫מפסח עד עצרת )דבין ט״ו ניסן לר‬
‫והנה כיון דחזינן דל״ג בעומר מתחיל‬
‫סיון יש ‪ 49‬ימים וכל שליש הוי ‪16-17‬‬
‫ההכנה לחג השבועות‪ ,‬לכאורה‬
‫ימים‪ ,‬נמצא דשני שלישים נופל בל״ג‬
‫פשוט דענייני ל״ג בעומר מישך שייכי‬
‫בעומר(‪ .‬וראיתי הובא מהמפרשים שמל״ג‬
‫בעיקרם להרגל דשבועות‪ ,‬ולא להרגל‬
‫בעומר ואילך כבר יש אור החוזר משבועות‬
‫דסוכות‪ ,‬וא״כ לית לענייני ל״ג בעומר‬
‫ואז מתחיל עיקר ההכנה לשבועות‪.‬‬
‫מקום בחיבור זה דמיירי באתרוג וחג‬
‫הסוכות‪ .‬אבל אפ״ה ראיתי שיש באמת‬
‫והנה שני שלישים מהזמן משבועות עד‬
‫קשר בין ענייני ל״ג בעומר להענין‬
‫סוכות הוא בב׳ אלול )דבין ר סיון‬
‫ד״אתרוג המורכב״‪.‬‬
‫לט״ו תשרי יש ‪ 126‬ימים וכל שליש הוי‬
‫דהנה ראינו דא׳ הסיבות לפסול ״אתרוג‬ ‫‪ 42‬ימים‪ ,‬נמצא דשני שלישים נופל בב׳‬
‫המורכב״ )על דרך האגדה( הוא‬ ‫אלול וזהו הזמן שמתחיל זמן הכנה לתקופת‬
‫מחמת הא דאיתא במדרש דאתרוג דומה‬ ‫תשרי כמובן )והא דלא נופל בר״ח אלול‬
‫למי שיש בו תורה ויש בו מצוות )שזהו‬ ‫הוא משום דר״ח הוי יום כללי הכולל‬
‫המדרגה הכי גבוה בכלל ישראל(‪ ,‬דמבואר‬ ‫שאר ימי החודש ועוד דיש לר״ח עבודה‬
‫בדברי הרמח״ל דכוונת המדרש היא‬ ‫עצמית(‪ ,‬ושני שלישים מהזמן מסוכות עד‬
‫ד״האתרוג החסיד והמופרש מן העולם״‬ ‫פסח הוא בט״ו בשבט )דבין ט״ו תשרי‬
‫צריך לכפר ולהשפיע על שאר העם‪ ,‬וכיון‬ ‫לט״ו ניסן יש ‪ 176‬ימים וכל שליש הוי‬
‫דהאתרוג צריך להשפיע ולא להיות מושפע‬ ‫‪ 58-59‬ימים‪ ,‬נמצא דשני שלישים נופל‬
‫מאלו ש״חיים בהאי עלמא״‪ ,‬לכן יש לפסול‬ ‫בט״ו בשבט( שאז מתחיל הכנה לתקופת‬
‫מורכב‪ ,‬דמורכב הוא מושפע מאחרים‪ .‬והנה‬ ‫ניסן ]שאז מקבלים האילנות כח שמביא‬
‫מצינו דבחינה זו ד״אתרוג המשפיע״‬ ‫לחנטת הפירות[ כמו שראינו בכ״מ‪ ,‬וא״כ‬
 ‫והדרך‬ ‫בענין ל״ג בעומר וענייני כלאים‬
‫]ונראה דהאי נוסח נלקח מהפסוק בתהלים‬
‫מ״ה‪:‬ד׳ דכתיב ״חגור חרבך על‬
‫ירך גבור הודך והדרך״‪ .‬וא״ש לומר כן‬
‫דבתהלים מ״ה ג״כ כתיב ״שמן ששון‬
‫מחברך״‪ ,‬וא״כ חזינן דהשיר ״בר יוחאי״‬
‫מבוסס על תהלים מ״ה‪ .‬הנה לפ״ז לכאו׳‬
‫חזינן דתהלים מ״ה מיירי בעניינא ד״בר‬
‫יוחאי״‪ ,‬דאל״כ למה הוי השיר מיוסד על‬
‫האי פרק בתהלים‪ .‬וא״ש לומר כן‪ ,‬דעיי״ש‬
‫בפסוק א׳ דכתיב ״למנצח על שושנים לבני‬
‫קרח משכיל שיר ידידת״ ופרש״י וז״ל על‬
‫שושנים לכבוד תלמידי חכמים יסדו השיר‬
‫הזה שהם רכים כשושנים ונאי׳ כשושני׳‬
‫ומרטיבי׳ מעשים טובים כשושנים‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫הרי רכל השיר נכתב לכבוד תלמידי חכמים‪.‬‬
‫ועיי״ש בפסוק ג׳ דכתיב ״יפיפית מבני אדם‬
‫הוצק חן בשפתותיך על כן ברכך אלקים‬
‫לעולם״‪ ,‬ופרש״י וז״ל יפיפית מבני אדם‬
‫העוסקי׳ במלאכה חיי שעה‪ .‬עכ״ל‪ .‬והיינו‬
‫בחינת רשב״י שהיא יפה מבחינת סתם בני‬
‫אדם‪ .‬וא״ש הא דדוקא פרק מ״ה מיירי‬
‫בעניינא דרשב״י דהא ״אדם״ הוא בגימטריא‬
‫״מה״ ואיתא בשיר הנ״ל ״נעשה אדם נאמר‬
‫בעבוריך״‪ .‬ויתבאר לקמן דא׳ המקומות‬
‫העיקריות דחזינן דבחינת רשב״י היא‬
‫כבחינת האתרוג הוא בסוכה דף מ״ה דאיתא‬
‫ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי‬
‫שמעון בן יוחאי יכול אני לפטור את כל‬
‫העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד‬
‫עתה ואילמלי אליעזר בני עמי מיום שנברא‬
‫העולם ועד עכשיו‪ ,‬וא״כ חזינן ד״מה״ הוא‬
‫מספר מיוחד לדבר על ענייני רשב״י‪[.‬‬
‫☆ ☆ ☆‬
‫הו ד ך‬
‫נתקיימה במיוחד ע״י הרשב״י‪ ,‬וכאשר‬
‫יתבאר בעז״ה‪ ,‬ולכך הבאתי הכא הני‬
‫דיבורים הנוגעים לל״ג בעומר ולהבחינה‬
‫הנ״ל ד״אתרוג המשפיע״ ולעוד דיני כלאים‪.‬‬
‫ומצאתי מקור מפורש לדמות ״אתרוג‬
‫המסמל המדרגה הכי גבוה‬
‫בכלל ישראל״ לבחינת רשב״י‪ ,‬דעיין בחי׳‬
‫החת״ס בפ׳ לולב הגזול דאיתא וז״ל‬
‫שמעתי ממו״ר ההפלא״ה זצ״ל בהא דפליגי‬
‫רשב״י ור׳ ישמעאל ריש פרק כיצד מברכין‬
‫ומסקינן הרבה עשו כרשב״י ולא עלתה‬
‫בידם‪ ,‬אמר הוא ז״ל שעשו כרשב״י ולא‬
‫רשב״י ממש‪ ,‬דודאי מי שכוונתו לשם ד׳‬
‫הבוחן מחשבותיו ויודע עשתנותיו בוודאי‬
‫יעלה בידו אלא הם עשו כרשב״י נדמו‬
‫לו ולא בעצם תוכניותם ע״כ לא עלתה‬
‫בידם ואמר היינו דאמרי הכא אתרוג הכושי‬
‫היינו הצדיק המשונה במעשיו ככושי‬
‫המשונה בעורו הוא כשר אך דומה לכושי‬
‫שרוצה לדמות עצמו לרשב״י זה פסול כי‬
‫לא עלתה בידו עכ״ד הרב ודפח״ח‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫וקראתי לדיבורים אלו בשם ״ה‪1‬ךף‬
‫והדרף״‪ ,‬ד״הודך״ הוא רמז‬
‫לל״ג בעומר שספירתו היא ״הוד שבהוד״‬
‫כידוע‪ ,‬ו״הדרך״ הוא רמז לאתרוג שנקרא‬
‫פרי עץ ״הדר״‪ .‬והדיבורים נקראים ״הודך‬
‫והדרך״ ולא ״הוד והדר״ מחמת הנוסח‬
‫דאיתא בשיר ״בר יוחאי״‪ ,‬״בר יוחאי מושב‬
‫טוב ישבת יום נסת יום אשר ברחת במערות‬
‫צורים שעמדת שם קנית הודף והדרף״•‬
‫ריא‬ ‫והדרך‬ ‫בענין ל״ג בעומר וענייני כלאים‬ ‫הו ד ך‬

‫כר יוהאי וכלאי הכרם ו״בעלי האתרוג״ ‪ -‬הדגשה‬

‫על חשיכות הפנימיות‬
‫לומר ד״כרמך״ הוא לאו דוקא‪ ,‬והאיסור‬ ‫א‬
‫שהוזכר בכי תצא נוהג בכל מיני צמחים‪,‬‬ ‫הנה אנו באמצע לימוד ענייני כלאים‪,‬‬
‫או להיפך אפשר דאפילו האיסור שהוזכר‬ ‫והיום הוא ל״ג בעומד‪ ,‬וידוע ד״דבר‬
‫בפ׳ קדושים הוא דוקא בכרם‪ ,‬ולא בשאר‬ ‫בעתו מה טוב״‪ ,‬אבל גם א״ש ללמוד‬
‫מיני צמחים‪.‬‬ ‫הענין דעוסק בו‪ ,‬וא״כ יש לדרוש דדשא‬
‫השייך לב׳ הדברים‪ ,‬ענייני כלאים וענייני‬
‫אבל למעשה חז״ל קבלו דזה אינו‪,‬‬
‫ל״ג בעומר‪.‬‬
‫אלא יש ב׳ סוגי כלאי זריעת‬
‫צמחים שהוזכרו להדיא בפסוקים הנ״ל‪,‬‬ ‫הנה בפרשת קדושים כתיב ״את חקתי‬
‫כלאי זרעים וכלאי הכרם‪ ,‬ויש בהם דינים‬ ‫תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים‬
‫שונים כדאיתא במס׳ כלאים‪ .‬לדוגמא‪,‬‬ ‫שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז‬
‫עי׳ בפ״ח מ״א דאיתא כלאי הכרם אסורין‬ ‫לא יעלה עליך״‪ ,‬ובם׳ כי תצא כתיב ״לא‬
‫מלזרוע ומלקיים‪ ,‬ואסורין בהנאה‪ ,‬כלאי‬ ‫תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה‬
‫זרעים‪ ,‬אסורים מלזרוע ומלקיים‪ ,‬ומותרין‬ ‫הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם‪ ,‬לא תחרש‬
‫באכילה‪ .‬והענין צ״ב‪ ,‬למה יש איסור‬ ‫בשור ובחמור יחדו‪ ,‬לא תלבש שעטנז‬
‫מיוחד דכלאי הכרם‪ ,‬דאסור לערב כרם‬ ‫צמר ופשתים יחדו״‪.‬‬
‫וזרעים‪ ,‬מה שלא מצינו בשאר אילנות‪,‬‬
‫והנה היה אפשר לומר דליכא איסור‬
‫עכ״פ מדאורייתא‪ ,‬ולמה הוי איסור זה‬
‫מיוחד ד״כלאי הכרם״‪ ,‬והא‬
‫דכלאי הכרם יותר חמור משאר כלאי‬
‫ד״כרם״ הוזכר במיוחד בפ׳ כי תצא‪ ,‬הוא‬
‫זרעים‪ .‬ובפרט צ״ב למה נאסרו הפירות‬
‫דומיא להא ד״שור וחמור״ ו״צמר‬
‫דכלאי הכרם בהנאה‪ ,‬הרי חזינן מכלאי‬
‫ופשתים״ הוזכרו במיוחד בפרשת כי תצא‪,‬‬
‫זרעים ]ומכלאי אילנות‪ ,‬דהיינו הרכבה[‬
‫אף שלא הוזכרו בפ׳ קדושים‪ ,‬ואפ״ה‬
‫דאיסורי כלאים רק אוסרים אותו לערב‬
‫״שור וחמור״ הוא לאו דוקא‪ ,‬דגם בשאר‬
‫המינים‪ ,‬אבל אחרי שכבר עירבם‪ ,‬לא‬
‫בעלי חיים נוהג האיסור ״לא תחרוש‬
‫נאסרו התוצאות בדיעבד‪ ,‬ולמה כלאי‬
‫יחדו״‪ ,‬וכן הרי אפ״ה כלאי בגדים נוהג‬
‫הכרם שאני‪.‬‬
‫דוקא בצמר ופשתים‪ ,‬ולא בשאר מיני‬
‫];‪j‬׳*׳ בש״ך עה״ת בפ׳ כי תצא דאיתא‬ ‫בגדים‪ ,‬ולית בזה ב׳ איסורים שונים‪ .‬וא״כ‬
‫וז״ל לא תזרע כרמך כלאים לא‬ ‫הכא נמי לענין כלאי זרעים‪ ,‬היה אפשר‬
 ‫והדרך‬ ‫בענין ל״ג בעומר וענייני כלאים‬ ‫הו ד ך‬ ‫ריב‬
‫תשמישים כגון הדלקה‪ ,‬דהא ״שמן אזוקי‬ ‫תזרענו מדבר המונע‪ ,‬ופירוש כלאים כמו‬
‫מזיק ליה״(‪.‬‬ ‫ויכלא הגשם‪ ,‬ואמר כלאים פירוש שתי‬
‫מניעות כמו יד ידים‪ ,‬מניעה כאן ומניעה‬
‫הנה חילוק זה בין ענבים ויין לשאר‬
‫בכרם העליון‪ ,‬פן תקדש המליאה‪ ,‬תירגם‬
‫צמחים אינו רק חילוק לגבי המאכל‪,‬‬
‫אונקלוס דילמא תסתאב‪ ,‬וחז״ל אמרו פן‬
‫אלא הוא גם חילוק לגבי האדם האוכל‪,‬‬
‫תוקד אש‪ ,‬לפי שכל עשב ועשב וכל מין‬
‫דכמו דעיקרו של שאר צמחים הוא‬
‫יש לו מלאך ממונה עליו‪ ,‬והממונה על‬
‫החיצוניות ועיקרו של הענבים עצמם‬
‫הזרעים הוא פחות מהממונה על האילן‪,‬‬
‫הוא הפנימיות‪ ,‬הוא הדין דהנפק״מ‬
‫והממונה על הגפן הוא למעלה מן הכל‪,‬‬
‫להאדם האוכל שאר צמחים הוא‬
‫שהרי על פירות האילן אומר בורא פרי‬
‫החיצוניות שלו‪ ,‬דע״י אכילתו יש לגוף‬
‫העץ‪ ,‬ועל היין אומר פרי הגפן‪ ,‬ושל‬
‫כח לפעול‪ ,‬והנפק״מ לאדם השותה היין‬
‫חטה היא למעלה מכל מיני תבואה‪ ,‬אם‬
‫הוא בעיקרו בפנימיות שלו‪ ,‬דיין גורם‬
‫כן כשאתה מחברם יבואו לידי קטרוג‬
‫לו שמחה ושכרות ושיבוש הדעת‪.‬‬
‫ומחמת הקטרוג תבוא לידי מניעת המינין‬
‫ובאופן שבין מצד החפצא של המאכל‬ ‫מן העולם‪ ,‬ויבוא לידי יקירת אש‪ ,‬לפי‬
‫ובין מצד הגברא האוכל אין‬ ‫שעברו על ציוויין‪ ,‬זהו ותבואת הכרם‪,‬‬
‫החילוק בין יין לשאר צמחים רק בזה‬ ‫הכרם אין לו תבואה‪ ,‬התבואה היא בזרע‬
‫דכל מין הוי מיוחד לעצמו‪ ,‬אלא החילוק‬ ‫שנאמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך‪,‬‬
‫הוא בהסוג תפקיד שיש למינים‪ ,‬דבשאר‬ ‫ופירוש ותבואת הכרם רצה לומר התבואה‬
‫צמחים החילוק בין המינים הוא רק בזה‬ ‫מתקוטטת עם הכרם‪ ,‬וזה טעם שור וחמור‬
‫שכל מין הוא מיוחד לעצמו‪ ,‬אבל לענין‬ ‫שהשור הוא מלך בבהמות‪ ,‬והחמור הוא‬
‫יין יש לו סוג תפקיד אחר‪ ,‬דשאר צמחים‬ ‫הפחות שבבהמות‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬
‫פועלים בחיצוניות האדם ע״י חיצוניות‪,‬‬
‫ויין פועל בפנימיות האדם ע״י פנימיות‪.‬‬

‫הנה אפשר שיש להסביר בזה‪ ,‬דהנה‬

‫הנה המפרשים ביארו בכל מקום שהיסוד‬
‫דאיסור כלאים הוא שמערב מינים‬
‫שצריכים להיות מיוחדים‪ .‬והנה לפי‬
‫הנתבאר נמצא דתערובת ד״ענבים ומינים‬
‫אחרים״ הוא ״בלבול״ יותר גדול מתערובת‬
‫דשאר מינים‪ ,‬דכשהוא מערב שאר מינים‬
‫הוא רק מערב שני מינים שיש להו אותו‬
‫סוג תפקיד‪ ,‬וזהו תערובת ואסור לעשות‬
‫יש חילוק בין ענבים ויין לשאר‬
‫צמחים‪ ,‬דבשאר צמחים האוכל העיקרי‬
‫הוא הדבר החיצון‪) ,‬ואפילו בדברים שיש‬
‫להו מיץ אין המיץ אלא זיעה בעלמא‪(,‬‬
‫אבל ביין לחוד האוכל העיקרי הוא החלק‬
‫הפנימי )ואף שגם זיתים עומדים בעיקרם‬
‫להשמן שבפנים‪ ,‬אבל השמן אינו עומד‬
‫בעיקרו לאכילה ושתיה‪ ,‬אלא לשאר‬
‫ריג‬ ‫והדרך‬ ‫בענין ל״ג בעומר וענייני כלאים‬ ‫הו ד ך‬
‫יותר חמור משום דגם הוי תערובת‬ ‫ק‪ ,‬אבל אינו כ״כ חמור כמו כשהוא‬
‫סוגי תפקידים‪ ,‬אבל אפשר דעדיין אינו‬ ‫מערב ענבים ומינים אחרים‪ ,‬דכשהוא‬
‫סיבה לאסור הכל בהנאה‪ .‬ואפשר די״ל‬ ‫מערב ענבים ומינים אחרים חוץ מזה‬
‫עוד דלהנ״ל נמצא שיש שינוי יסודי‬ ‫שהוא מערב שני מינים שצריכים להיות‬
‫בה״פגם״ שיוצא מהכלאים‪ ,‬דע״י כלאי‬ ‫מיוחדים‪ ,‬אבל הוא גם מערב מינים עם‬
‫זרעים רק יש פגם חיצוני‪ ,‬אבל ע״י‬ ‫סוגי תפקידים שונים‪ ,‬הוא מערב ״מאכל‬
‫כלאי חכרם יש פגם פנימי‪ ,‬וי״ל דפגם‬ ‫חיצוני״ עם ״מאכל פנימי״‪.‬‬
‫פנימי נאסר בהנאה‪.‬‬
‫]הנה אפשר דזהו החילוק בין הפרשה‬
‫דכלאים ב״קדושים״ להפרשה‬
‫דכלאים ב״כי תצא״‪ ,‬דבקדושים עסקינן‬
‫הנה לפי הנתבאר נראה שיש קשר מיוחד‬
‫בעיקרו בתערובת מינים‪ ,‬אבל בכי תצא‬
‫בין ח״הילולא דבר יוחאי״ בל״ג‬
‫מיירי בעיקרו בתערובת סוגי תפקידים‪.‬‬
‫בעומר וכלאי הכרם‪ .‬דהנה בל״ג בעומר‪,‬‬
‫ולכן מצד הפרשה בקדושים אם היו יותר‬
‫שהוא היום בשנה‪ ,‬יותר משאר ימות‬
‫מיני בגדים גם הם היו אסורים בכלאי‬
‫השנה‪ ,‬שמתייחסים אליו הענין ד״גילוי‬
‫בגדים‪ ,‬רכל תערובת מינים אסור‪ ,‬והטעם‬
‫סודות התורח בבחינה מסויימת״‪ ,‬הרי‬
‫שרק צמר ופשתים נאסרו הוא משום‬
‫נמצא שנתגלה ביום זה הענין ד״פנימיות״‬
‫ש״בגד״ האמור בתורה בכ״מ היינו דוקא‬
‫התורה והבריאה‪ .‬נמצא דל״ג בעומר‬
‫צמר ופשתים כגון בנגעים ובבגדי כהונה‬
‫מדגיש החשיבות של ה״פנימיות״‪ ,‬והיינו‬
‫)ובציצית לפי הרבה שיטות(‪ .‬אבל בפרשת‬
‫כ״מצות כלאי הכרם״ שזהו מצוה מיוחדת‬
‫כי תצא בעצם רק צמר ופשתים נאסרו‪,‬‬
‫בתורה שמדגיש החשיבות של הפנימיות‪,‬‬
‫ולכך הוזכרו בהדיא‪ ,‬דיש להו שני סוגי‬
‫דלכך כרם הוי מיוחד‪ ,‬משום שיש בו‬
‫תפקידים שונים‪ ,‬דבגד פשתן הוא בעיקרו‬
‫״מאכל פנימי״ וכנ״ל‪.‬‬
‫לכסות הגוף ובגד צמר הוא בעיקרו‬
‫]ן‪J‬י*יץ בפרשת בלק דכתיב ״ויקם בלעם‬ ‫לחמם הגוף‪ .‬ולכן בקדושים הוזכר ״רביעת‬
‫בבקר ויחבש את אתנו וילך עם‬ ‫בהמות״‪ ,‬דבזה עצם האיסור הוא תערובת‬
‫שרי מואב‪ ,‬ויחר אף אלהים כי הולך‬ ‫המינים‪ ,‬אבל בכי תצא הוזכר ״לא תחרוש״‬
‫הוא ויתיצב מלאך ד׳ בדרך לשטן לו‬ ‫דבזה עצם האיסור הוא תערובת‬
‫והוא רכב על אתנו ושני נעריו עמו‪,‬‬ ‫התפקידים‪ .‬דו״ק‪[.‬‬
‫ותרא האתון את מלאך ד׳ נצב בדרך‬
‫ואפשר דזהו סיבה להא דכלאי הכרם‬
‫וחרבו שלופה בידו ותט האתון מן הדרך‬
‫חוי יותר חמור מכלאי זרעים‪,‬‬
‫ותלך בשדה ויך בלעם את האתון להטתה‬
‫ולכן כלאי הכרם נאסרו בהנאה‪.‬‬
‫הדרך‪ ,‬ויעמד מלאך ד׳ במשעול הכרמים‬
‫גדר מזה וגדר מזה‪ ,‬ותרא האתון את‬ ‫שיש להוסיף עוד בזה‪ ,‬דהנה‬ ‫ואפשר‬
‫מלאך ד׳ ותלחץ אל הקיר ותלחץ את‬ ‫להנ״ל אף דכלאי הכרם הוי‬
 ‫והדרך‬ ‫בענין ל״ג בעומר וענייני כלאים‬
‫וק״ג משמאל‪ ,‬ר״ז עולמות באים בשביל‬
‫עשה טוב‪ ,‬וק״ג הם עבור הסור מרע‪,‬‬
‫ברש״י גדר מזה וגדר מזה סתם גדר של‬
‫אבנים‪ ,‬גדר בגימטריא ר״ז ואבנים‬
‫בגימטריא ק״ג‪ ,‬גדר מזה וגדר מזה מרמז‬
‫להני ש״י עולמות שהיו במשעול הכרמים‪,‬‬
‫והיו גד״ר מזה וק״ג דהיינו אבנים מזה‪,‬‬
‫ולפ״ד מובן למה שינה התרגום יונתן‬
‫שהיו שני מיני גדרים בחינות שונות‪,‬‬
‫וכתיב ״ותלחץ אל הקיר״ קיר בגימטריא‬
‫ש״י שהוא כוחו של ר׳ שמעון שהוא‬
‫הכת של הש״י עולמות‪ ,‬וכתיב ״ותלחץ‬
‫את רגל בלעם״‪ ,‬רגל בלעם הוי אותיות‬
‫בל״ג לעומר‪ ,‬כתיב בתהלים ״ולא הסגרתני‬
‫ביד אויב״ ואיתא במגלה עמוקות רמז‬
‫על בלעם כי ביד אויב הכונה על בלעם‬
‫כי יד אויב גימטריא ל״ג ורש״י מביא‬
‫שבלעם מת כשהיה בן ל״ג ומרמז לכת‬
‫של ל״ג בעומר שהוא מכניע כוחו של‬
‫בלעם‪ ,‬וכתיב ״ולא הסגרתני״ וזה עולה‬
‫בגימטריא רבי שמעון בן יוחאי וכו׳ ע״כ‬
‫מעט מזעיר דבריו הנפלאים של החמרא‬
‫טבא‪ ,‬על דרך העבודה יש לבאר קצת‬
‫הענין שהיה מלחמה בין יעקב אבינו‬
‫ולבן‪ ,‬לבן בא בטענה ״הבנות בנתי והבנים‬
‫בני והצאן צאני‪ ,‬עיקר הטענה היה שרצה‬
‫לבטל ההבדל בין ישראל לעמים הכל‬
‫הוא אחד כלל ישראל מתייחס אחריו‪,‬‬
‫ויעקב אבינו עשה גלעד ביני ובינך‬
‫להראות שיש הבדל בין ישראל לעמים‪,‬‬
‫תיקן גל של אבנים להראות ההבדל‪,‬‬
‫אבנים בגימטריא ק״ג כבר דברנו כמה‬
‫פעמים שביהמ״ק נבנה מן חומה של‬
‫ק״ג‪ ,‬והנה ביהמ״ק נבנה ע״י הבתים של‬
‫הו ד ך‬ ‫ריד‬
‫רגל בלעם אל הקיר ויסף להכתה‪ ,‬ויוסף‬
‫מלאך ד׳ עבור ויעמד במקום צר אשר‬
‫אין דרך לנטות ימין ושמאול‪ ,‬ותרא‬
‫האתון את מלאך ד׳ ותרבץ תחת בלעם‬
‫ויתר אף בלעם ויך את האתון במקל‪,‬‬
‫ויפתח ד׳ את פי האתון ותאמר לבלעם‬
‫מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים״‪.‬‬
‫הרי בפרשה זו מדובר על כרם שיש לו‬
‫״גדר״ ו״קיר״‪ ,‬וזהו סוג כרם המדובר‬
‫בהרבה דינים מדיני כלאי הכרם‪ ,‬כמבואר‬
‫בפ״ד ממכילתין‪ .‬ועי׳ בהלקח והליבוב‬
‫חלק ל״ג בעומר עמ׳ מ״א דאיתא וז״ל‬
‫רמזי תורה שכתבם הגה״ק בעל חמרא‬
‫טבא זי״ע וכו׳ כתיב בפרשת בלק וכו׳‬
‫גדר מזה וגדר מזה ובתרגום יונתן ״וקם‬
‫מלאכא ה׳ בדוחקא דמיצע ביני כרמיא‬
‫אתר דאקים יעקב ולבן אוגר וקמא מצטרא‬
‫מיכא ושכותא מציטרא מיכא״ וכו׳ ויש‬
‫לדייק בלשונו ששינה בפירוש של גדר‬
‫מזה וגדר מזה ממיצטרא מיכא לשכותא‬
‫מציטרא מיכא‪ ,‬ויש להבין מה הכונה‬
‫שלא פי׳ שניהם באותו לשון כמו בתרגום‬
‫אונקלוס‪ ,‬ויש כאן עוד גילוי בדברי‬
‫התרגום יונתן שהגדר היה הגלעד שהעמיד‬
‫יעקב עם לבן‪ ,‬ויש להבין מה הקשר זה‬
‫לזה‪ ,‬בספר חמרא טבא מביא שדורשי‬
‫רשומות אמרו ששמעון ראשי חבות נוחל‬
‫שלוש מאות ועשר עלמין‪ ,‬שעתיד הקב״ה‬
‫להנחיל לכל צדיק ש״י עולמות )כדאיתא‬
‫במשנה בסוף עוקצין( ור׳ שמעון זכה‬
‫לאותן ש״י עולמות‪ ,‬והנה כתיב ״משעול‬
‫הכרמים״ משעול ראשי תיבות להנחיל‬
‫שלש מאות ועשר עלמין‪ ,‬הנה הש״י‬
‫עולמות נחלקים לב׳ חלקים ר״ז מימין‬
‫רטו‬ ‫והדרך‬ ‫בענין ל״ג בעומר וענייני כלאים‬ ‫הו ד ך‬
‫של הכה הפנימי‪ ,‬לכן ל״ג בעומר הוא‬ ‫כלל ישראל שהם מבדילים בין ישראל‬
‫הכה נגד בלעם‪[.‬‬ ‫לעמים‪ ,‬ע״י החומה של אבנים בין ישראל‬
‫לעכו״ם בונים חומת המקדש‪ ,‬ולכן נבנה‬
‫ה‬ ‫דייקא ע״י מספר של ק״ג‪ ,‬חומה של‬
‫הנה י״ל דהאי הגדרה דהילולא דרשב״י‪,‬‬ ‫ק״ג הוא החומה של גלעד שיש גל של‬
‫שהוא מדגיש החשיבות של‬ ‫אבנים והוא עדות שיהודי חלוק בעצם‬
‫הפנימיות יותר מהחיצוניות‪ ,‬מתאים עם‬ ‫מן מציאות הגוי‪ ,‬בלעם רצה לקטרג על‬
‫שיטת והנהגת הרשב״י בכ״מ‪.‬‬ ‫ישראל וידע כי כל זמן שהם שוכנים‬
‫לבדד ואינם מתערבים עם העכו״ם קשה‬
‫דהנה ידוע שנחלקו ר׳ יהודה ור׳ שמעון‬
‫לבוא נגדם‪ ,‬ולכן הלך לבטל הגל של‬
‫ב״דבר שאין מתכוון״‪ ,‬דר׳ יהודה‬
‫אבנים שהעמיד יעקב‪ ,‬מברכותיו של אותו‬
‫אזיל בתר עצם המעשה‪ ,‬ולכך גם דבר‬
‫רשע ניכר מה היה בדעתו לקלל ח״ו‪,‬‬
‫שאינו מתכוון אסור מה״ת‪ ,‬ור׳ שמעון‬
‫ואם שיבח את בנ״י ״כי מראש צרים‬
‫״אזיל בתר כוונה״‪ .‬ויש לצדד דהיינו ר׳‬
‫אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד‬
‫שמעון לטעמי׳‪ ,‬דרק הפנימיות הוא מה‬
‫ישכן ובגוים לא יתחשב״ אז יודעין שרצה‬
‫שחשוב‪ .‬ויש לדחות‪ .‬ועי׳ במס׳ שבת דף‬
‫לבטל הלבדד ישכן ורצה לחדש הטענה‬
‫לג ע״ב‪ ,‬בתחילת אגדת הרשב״י‪ ,‬דאיתא‬
‫של לבן הוא בלעם‪ ,‬ולומר הבנים בני‬
‫יתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון‬
‫וגר‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי מבואר דל״ג בעומר הוא‬
‫ויתיב יהודה בן גרים גבייהו‪ ,‬פתח רבי‬
‫הכח נגד בלעם‪ .‬והנה לפי מה שראינו‬
‫יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה‬
‫דההגדרה דל״ג בעומר הוא יום שמדגישים‬
‫זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו‬
‫החשיבות של הפנימיות יותר מהחיצוניות‪,‬‬
‫מרחצאות רבי יוסי שתק נענה רבי שמעון‬
‫יש להוסיף דבאותם פסוקים מבואר‬
‫בן יוחאי ואמר כל מה שתקנו לא תקנו‬
‫ד״ויפתח ד׳ את פי האתון״‪ .‬וי״ל דהפירוש‬
‫אלא לצורך עצמן תקנו שווקין להושיב‬
‫בזה הוא‪ ,‬דבעצם היה לבלעם כח פנימי‬
‫בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן‬
‫גבוה מאד‪ ,‬אלא שהוא קלקל האי כח‬
‫גשרים ליטול מהן מכס‪ .‬ויש לצדד דר׳‬
‫והחשיב את הגוף החיצוני יותר מהשכל‬
‫יהודה ור׳ שמעון אזלי לטעמייהו‪ ,‬דר׳‬
‫הפנימי‪ ,‬וממילא אף שהיה לו כח פנימי‪,‬‬
‫יהודה אזיל בתר המעשה‪ ,‬ו״מעשיהן״ של‬
‫אבל לא היה לזה שום חשיבות‪ ,‬והיה‬
‫אומה זו היו נאים‪ ,‬אבל ר׳ שמעון אזיל‬
‫כמו בהמה עם כח פנימי‪ ,‬ולכך הקב״ה‬
‫בתר כוונה‪ ,‬וכוונתן היתה לצורך עצמן‪.‬‬
‫הראה לו את זה ע״י פתיחת פי האתון‪,‬‬
‫במס׳ סוכה דף מה ע״ב דרשב״י‬ ‫דכמו שאין חשיבות לכת פנימי של אתון‬
‫אמר דהוא ובנו ויותם בן עוזיהו‬ ‫הוא הדין דשוב אין שום חשיבות לכת‬
‫יכולים לפטור כל העולם מן הדין‪ .‬ומבואר‬ ‫הפנימי של בלעם‪ ,‬וזהו להיפך מל״ג‬
‫דבאיזה בחינה היה להני ג׳ צדיקים איזה‬ ‫בעומר‪ ,‬דל״ג בעומר מדגיש החשיבות‬
 ‫והדרך‬ ‫בענין ל״ג בעומר וענייני כלאים‬ ‫הו ד ך‬ ‫רטז‬
‫יסורין‪ .‬וי״ל דהיינו כשיטת הרשב״י‬ ‫זכות יותר משאר צדיקים‪ .‬ועיין ברבנו‬
‫שמבטל החיצוניות לגמרי‪ ,‬ולכן לא אכפ״ל‬ ‫חננאל שם שביאר דהיינו משום דהני ג׳‬
‫אם יש לגוף החיצוני ייסורים‪ ,‬דרק‬ ‫לא קיבלו כלום בעוה״ז‪ .‬ומבואר מזה‬
‫הפנימיות הוא מה שחשוב‪.‬‬ ‫דיש ייחוד לרשב״י ובנו שלא חיו חיי‬
‫עוה״ז‪ .‬ועי׳ בברכות דף ה׳ )המימרא‬
‫הראשון של ר׳ שמעון בש״ס( דאיתא‬
‫הנה ראינו דההדגשה ד״חשיבות של‬ ‫תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש‬
‫הפנימיות״ נוגע לההילולא דרשב״י‪,‬‬ ‫מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא‬
‫שזהו א׳ מב׳ גורמי השמחה הקיימים‬ ‫לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי‬
‫בל״ג בעומר‪ .‬וי״ל דהאי הדגשה גם נוגע‬ ‫יסורין אלו הן תורה ו א ^ ישראל והעולם‬
‫לאידך מהגורמי שמחה‪ ,‬דהיינו הא דפסקו‬ ‫הבא תורה מנין שנאמר אשרי הגבר אשר‬
‫תלמידי ר״ע למות‪ .‬דהנה תלמידי ר״ע‬ ‫תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו ארץ ישראל‬
‫מתו משום שלא נהגו כבוד זב״ז‪ .‬וי״ל‬ ‫דכתיב כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳‬
‫רכל הענין דלא נהגו כבוד זב״ז בא‬ ‫אלהיך מיסרך וכתיב בתריה כי ה׳ אלהיך‬
‫כתוצאה מנתינת חשיבות להגוף‬ ‫מביאך אל א ^ טובה העולם הבא דכתיב‬
‫והחיצוניות‪ ,‬דע״י הגופים שייך פירוד‬ ‫כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות‬
‫בכלל ישראל‪ .‬אבל אם רק הפנימיות הוא‬ ‫מוסר‪ .‬הרי דהרשב״י אמר דתורה ניקנית‬
‫חשוב‪ ,‬הרי הנשמות של כל א׳ הם חלק‬ ‫דוקא ביסורין‪ ,‬וזה מתאים מאד עם דבריו‬
‫אלוק ממעל‪ ,‬וכל כלל ישראל מחוברים‬ ‫לר׳ פנחס בן יאיר במס׳ שבת שם‪ .‬ועיי״ש‬
‫למקור החיים‪ ,‬ובזה לא שייך פירוד‪,‬‬ ‫בהמשך הגמ׳ בברכות שהאמוראים שם‬
‫וממילא אם מדגישים הפנימיות בודאי‬ ‫לא קיבלו יסורין )לא הן ולא שכרן(‪,‬‬
‫ינהגו כבוד זב״ז‪.‬‬ ‫אבל עי׳ במס׳ בבא מציעא דף פד ע״ב‬
‫דאיתא שלח רבי לדבר באשתו )של ר׳‬
‫והנה כיון דראינו דהרשב״י הוא הסמל‬ ‫אלעזר בר׳ שמעון( שלחה ליה כלי‬
‫לחשיבות הפנימיות‪ ,‬א״כ אם נתינת‬ ‫שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול תמן‬
‫חשיבות לפנימיות מביאו לנהוג כבוד‬ ‫אמרין באתר דמרי ביתא תלא זייניה‬
‫זב״ז א״כ היה א״ש אם הרשב״י תיקן‬ ‫כולבא רעיא קולתיה תלא שלח לה נהי‬
‫הענין דלא נהגו כבוד זב״ז‪] .‬ובלא״ה‬ ‫דבתורה גדול ממני אבל במעשים טובים‬
‫היה א״ש אם הרשב״י תיקן הענין דלא‬ ‫מי גדול ממני שלחה ליה בתורה מיהא‬
‫נהגו כבוד זב״ז‪ ,‬ראם יום הילולא דרשב״י‬ ‫גדול ממך לא ידענא במעשים ידענא‬
‫הוא ביום שפסקו התלמידים למות לכאורה‬ ‫דהא קביל עליה יסורי‪ .‬הרי מבואר‬
‫היה א״ש לומר דהרשב״י הוא זה שתיקן‬ ‫דראב״ש היה מיוחד בהענין דקבלת יסורין‪.‬‬
‫הסיבה שמתו‪) .‬ובפרט‪ ,‬דעיין בס׳ פרי‬ ‫הרי מבואר מהסוגיות הנ״ל דרשב״י‬
‫צדיק בענין ל״ג בעומר דמבואר דמדרגת‬ ‫וראב״ש היו מיוחדים בהענין דקבלת‬
‫ריז‬ ‫והדרך‬ ‫בענין ל״ג בעומר וענייני כלאים‬
‫קנאה‪ ,‬אלא יהא כמו הרשב״י שעליו קתני‬
‫שקרא לתלמידיו חברייא‪(.‬‬
‫העניינים הנ״ל דל״ג בעומר שייכים‬
‫לתלמידי ר״ע‪ ,‬וא״ב בודאי י״ל דהענין‬
‫הנה עיין במדרש רבה ויקרא פרשה ל׳‬
‫פסקה י״ב דאיתא לגבי הד׳ מינים‬
‫שנוטלים בחג הסוכות‪ ,‬פרי עץ הדר אלו‬
‫ישראל מה אתרוג זה יש בו טעם ויש‬
‫בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם‬
‫שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים‬
‫כפות תמרים אלו ישראל מה התמרה‬
‫הזו יש בו טעם ואין בו ריח כך הם‬
‫ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין‬
‫בהם מעשים טובים וענף עץ עבות אלו‬
‫ישראל מה הדס יש בו ריח ואין בו‬
‫טעם כך ישראל יש בהם שיש בהם‬
‫מעשים טובים ואין בהם תורה וערבי‬
‫נחל אלו ישראל מה ערבה זו אין בה‬
‫טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש‬
‫בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא‬
‫מעשים טובים ומה הקדוש ברוך הוא‬
‫עושה להם לאבדן אי אפשר אלא אמר‬
‫הקב״ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן‬
‫מכפרין אלו על אלו‪ .‬ע״כ‪.‬‬
‫הנה חזינן דהאתרוג מסמל להמדרגה‬
‫הכי גבוה בכלל ישראל‪ .‬ועי׳ במס׳‬
‫סוכה שם דמבואר דרשב״י ובנו הם מבני‬
‫עליה הכי גדולים‪ ,‬וא״כ הם בודאי בכלל‬
‫ה״אתרוגים״ הכי מהודרים‪) .‬ועי׳ לעיל‬
‫ב״פתיחה״ שהבאנו מקור מדברי ההפלאה‬
‫לדמות בחינת רשב״י לבחינת אתרוג‪(.‬‬
‫והנה יש להסביר החילוק בין ״הלולב‬
‫וההדס״ ל״האתרוג״ ע״פ הנ״ל‪ .‬דהנה אין‬
‫להדסים ולולבים ״פנימיות״‪ ,‬דרק יש‬
‫הו ד ך‬
‫הרשב״י בא מכח ר׳ עקיבא רבו‪ ,‬עי׳‬
‫במס׳ גיטין דף ס״ז‪ ,‬וא״ב חזינן דב׳‬
‫המתוקן של ל״ג בעומר בא לתקן הענין‬
‫שהיה חסר עד ל״ג בעומר‪ [(.‬וכ״ה האמת‪,‬‬
‫דראה זה מה שהראו לי מספר עמק המלך‬
‫שער י״א פרק י׳ וז״ל ואחר כך היה‬
‫מזרז אותם‪ ,‬וקרא לתלמידו חביריו‪ ,‬מכח‬
‫רוב ענוותנותו שהיה ניצק משה‪ ,‬שנאמר‬
‫״והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר‬
‫על פני האדמה״ ]במדבר י״ב ג׳[‪ ,‬ולכן‬
‫אמר ׳אזדרזו חברין קדישין׳‪ ,‬וכל זה היה‬
‫מפני אהבה ואחוה שהיתה ביניהם‪ .‬ואז‬
‫הוא מועיל גמר התיקון‪ ,‬ומיתוק האורות‬
‫של הדין והחסד‪ ,‬ולא יהי מחלוקת ביניהם‬
‫חס ושלום‪ ,‬ולא כמו שאירע לתלמידי‬
‫רבי עקיבא ע״ה‪ ,‬שמתו מפסח ועד עצרת‬
‫מפני שלא נהגו כבוד זה לזה‪ ,‬והיה קנאה‬
‫ושנאה ביניהם‪ .‬וכן אמר רשב״י בפרשת‬
‫תרומה דביומוי דרבי שמעון הוה גלי‬
‫רזין דאורייתא‪ ,‬ובאתגלייא הוה מה דהוה‪,‬‬
‫בגין דהוו ברחימו‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי להדיא‬
‫דרשב״י תיקן הענין דנהגו כבוד זב״ז‪.‬‬
‫ולפ״ז א״ש הא דאיתא בשיר ״בר יוחאי״‬
‫ע״פ הפסוק בתהלים וכנ״ל‬
‫״נמשחת וכו׳ שמן ששון מחבריך״‬
‫דהמדרגה של הרשב״י שזה מרומז במשחת‬
‫השמן )כמו שביארנו במקו״א(‪ ,‬בא‬
‫מחבריו‪ ,‬דהרשב״י וחבריו הם נהגו כבוד‬
‫זה לזה במדרגה הכי גבוה‪) .‬לפ״ז כששרים‬
‫שיר זה בל״ג בעומר או בשבת שלפניו‬
‫יש להתבונן היטב על האי ענין לכבד‬
‫לומדי תורה אחרים‪ ,‬ולא ליכשל במידת‬
 ‫בענין ל״ג בעומר וענייני כלאים והדרך‬
‫בחינת מצות היא כנגד תודה שבע״פ‪ ,‬כי‬
‫ידיעת המצוה אל נכון נדע רק מהתורה‬
‫שבע״פ‪ ,‬ולפי״ז בחינת אתרוג שהיא אותם‬
‫ת״ח שיש בהם טעם וריח שיש בהם‬
‫תורה ומצות היא בחינת מצות שבשם ו״ה‬
‫שהוא כולל ידיעת התורה לדעת המצות‬
‫על נכון וזה ידיעת תורה שבע״פ שהיא‬
‫עיקר ידיעת התורה‪ ,‬ובחינת אתרוג של‬
‫הת״ח שיש בהם טעם וריח תורה ומצות‬
‫שייך לבחינת ה ״א האחרונה שבשם הוי״ה‬
‫שהיא בחינת ידיעת התורה לקיים המצות‬
‫והדברים מפורשים בספר דאשית חכמה‬
‫בהקדמה ומבואד ברעיא מהימנא ובתיקונין‬
‫שעיקד עסק התודה הוא למעשה בד״מ‬
‫ז״ל דאורייתא דאיקרי עץ חיים היא‬
‫למחזיקים בה ובר נש הוא דכתיב כי‬
‫האדם עץ השדה ופקודין דבה דמיין‬
‫לאיבא וכו׳ מה בר נש בלא בנין אתקדי‬
‫עקר ואתתיה עקרה אף הכי אורייתא בלא‬
‫פקודין אתקריאת עקרה בגין דא אוקמוה‬
‫לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה‬
‫וכו׳‪ ,‬וכן בתקונים אע״ג דאתרבי אילנא‬
‫דאיהו גופא דאורייתא ולית ליה איבא‬
‫דאינון פקודין דעשה מה כתיב ביה דק‬
‫עץ אשד תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו‬
‫תשחית‪ ,‬ובגין דא אמדו מאדי מתניתין‬
‫דלית מדרשא עיקר אלא המעשה הוא‬
‫העיקר וכו׳‪ ,‬הרי בפי׳ אמדו כי עם היות‬
‫שיעסוק בתורה שהוא רמז לגדילת האילן‬
‫אם לא יעשה מעשה שהוא הוצאת הפרי‬
‫מהאילן הוא נקרא עץ‪ ,‬שאינו עושה פרי‬
‫שהוא אילן סרק‪ ,‬ואותו תשחית וכרת‪ ,‬כי‬
‫עיקר גדילת האילן הוא לפירותיו‪ ,‬וזהו‬
‫לא המדרש הוא העיקר כי עיקר האילן‬
‫הודך‬ ‫ריח‬
‫לההדס את המעשה החיצוני‪ ,‬דרק יש לו‬
‫מעשה מצוות ולא תורה‪ ,‬והלולב אף‬
‫שיש לו תורה‪ ,‬אבל אין לו ״הפנימיות‬
‫בדבר חיצוני״‪ ,‬דהא אין לו מצוות‪ .‬אבל‬
‫האתרוג יש לו תורה ומצוות‪ ,‬דהיינו יש‬
‫לו המעשה מצוה החיצוני‪ ,‬אבל גם יש‬
‫לו הפנימיות של האי מעשה חיצוני‪.‬‬
‫והיינו הגדלות של הרשב״י לגלות‬
‫ולהחשיב הפנימיות של כל דבד חיצוני‪.‬‬
‫]אולם יש להעיר דזה א״ש דק אם‬
‫הביאור בהא דאיתא במדרש‬
‫שהאתרוג מסמל אלו שיש בהם תורה‬
‫ומצוות‪ ,‬היינו שהם לומדים התורה הנוגע‬
‫להני מצוות שעושים‪ ,‬דלפ״ז התורה‬
‫שלומדים היא הפנימיות של הני מעשי‬
‫מצוות‪ ,‬אבל אם התורה ומצוות שלהם‬
‫הם ב׳ דברים נפרדים‪ ,‬אז אין התורה‬
‫הפנימיות של המצוות‪ .‬ולמעשה דאיתי‬
‫שיש מקוד דכוונת המדדש היא שהם‬
‫לומדים התורה הנוגע להני מצוות שעושים‪,‬‬
‫וא״כ א״ש דברינו הנ״ל בס״ד‪ ,‬דעי׳ בספר‬
‫זמן שמחתנו למו״ר הגר״ד כהן שליט״א‬
‫במאמד מ״א דאיתא וז״ל והנה מדבדי‬
‫הגר״א בספר סערת אליהו וכו׳ מתבאר‬
‫דהגדר של ״מצות״ שבשם ו״ה אינו אותם‬
‫שעושים מצות בלבד‪ ,‬אלא אותם שלומדים‬
‫התורה ע״מ לקיים מצותיה‪ ,‬וזה מבואר‬
‫במש״כ שם בתו״ד ושתי אותיות אחרונות‬
‫הם ו״ה שמורים על התורה שבכתב‬
‫ושבע״פ תורה ומצות כי ידיעת המצות‬
‫על נכון לא נדע רק מהתורה שבע״פ‪,‬‬
‫ומבואד להדיא דבחינת מצות אינה דק‬
‫עשיית המצות‪ ,‬אלא ידיעת המצות ולכן‬
‫ריט‬ ‫בענין ל״ג בעומר וענייני כלאים והדרך‬ ‫הודך‬
‫ובזה יובן ברייתא דר״מ כל העוסק בתורה‬ ‫הוא סירותיו‪ ,‬והמעשה הוא העיקר כי‬
‫לשמה זוכה לדברים הרבה כי בעוסקו‬ ‫לכך נטעו האילן‪ ,‬נמצא שאם יעסוק בתורה‬
‫בתורה בכוונה הזאת הרי הוא כאילו קיים‬ ‫ע״מ לקיים כל מה שיקרא נקרא עוסק‬
‫כל התרי״ג מצות כיון שהוא לומד ע״מ‬ ‫בתורה כי שם התורה העצמי הוא המעשה‬
‫לעשות הקב״ה מעלה עליו כאילו קיימם‬ ‫שהרי היא נקראת תורה לשון הוראה‬
‫וכן כתוב בספר חסידים סימן תתקמ״ח‬ ‫להורות לאדם כיצד יעשה המצות‪ ,‬ואם‬
‫שעיקר עסק התורה לשמה הוא הלומד‬ ‫אינו עושה נמצא שם תורה בו לבטלה‬
‫ומקיים ומפורש בדברי בעל הראשית‬ ‫ועד״ה לשמה הוא לשם ה׳‪ ,‬והכוונה‬
‫חכמה דבחינה זו של לומד תורה ע״מ‬ ‫להביא התורה בקיום המעשה וכד‪ .‬ומפורש‬
‫לקיימה שהיא בחינת בעלי תורה ומצות‬ ‫בדבריו שאותם שלומדים תורה ע״מ לקיים‬
‫וכו׳ זה נחשב תורה לשמה‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬ ‫מצות שזה עיקר תכלית התורה וכד וזהו‬
‫ענין חיבור האתרוג ללולב ומיניו שבאתרוג‬
‫)הנה יש עוד מקור דהאתרוג קשור‬ ‫שהוא וכד אחרונה שבשם הוי״ה משתלם‬
‫לפנימיות יותר מאידך מינים‪ ,‬דיש‬ ‫שם הוי״ה כולו‪ ,‬ע״י הצדיקים שהם‬
‫עוד מדרש שמסביר הסמלים של הד׳‬ ‫שלומדים תורה ע״מ לקיים מצות וכד‬
‫מינים‪ ,‬דעי׳ שם בויקרא רבה פ״ל פי״ד‬ ‫יעד בלשון הגר״א באדרת אליהו וכד‬
‫דאיתא רבי מני פתח כל עצמותי תאמרנה‬ ‫וזה שאמר לה׳ אני הוא בעלי תורה ומצות‬
‫ה׳ מי כמוך לא נאמר פסוק זה אלא‬ ‫וזה יקרא בשם יעקב הם הלומדים בלי‬
‫בשביל לולב השדרה של לולב דומה‬ ‫מצוה והיינו שלומד לשם יעקב כמו‬
‫לשדרה של אדם‪ ,‬וההדס דומה לעין‪,‬‬ ‫שנאמר תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת‬
‫וערבה דומה לפה‪ ,‬והאתרוג דומה ללב‬ ‫יעקב שכך קיבל מאבותיו ולא לשמה‪,‬‬
‫אמר דוד אין בכל האיברים גדול מאלו‬ ‫ומבואר מדבריו אלו דת״ח שיש בהם‬
‫שהן שקולין כנגד כל הגוף הוי כל‬ ‫טעם וריח שהם בעלי תורה ומצות הם‬
‫עצמותי תאמרנה‪ .‬הרי דאידך ג׳ מינים‬ ‫הלומדים לשמה‪ ,‬שהרי כתב שהם בבחינת‬
‫הם דומים לאברים חיצונים‪ ,‬אבל האתרוג‬ ‫לה׳ אני הוא‪ ,‬ועל הלומדים בלי מצות‬
‫דומה ללב הפנימי‪ ,‬ואין זה סתירה לאידך‬ ‫כתב שהם בבחינת יקרא בשם יעקב‪,‬‬
‫מדרש הנ״ל‪ ,‬דהא הגר״א הביא שניהם‬ ‫שלומדים לשם יעקב שזה תורה שלא‬
‫להלכה בביאור הגר״א בשו״ע‪(.‬‬ ‫לשמה וכלשונו שכתב שכך קיבל מאבותיו‬
‫ולא לשמה‪ ,‬ומבואר להדיא דבעלי תורה‬
‫ומצות הם הלומדים תורה לשמה וכו׳‬
‫הנה מבואר בדברי המדרש הנ״ל דהאי‬ ‫הדברים מבוארים בדברי בעל הראשית‬
‫אתרוג‪ ,‬דעליו נאמר יש בו תורה‬ ‫חכמה בהקדמה וכו׳ ואם יעסוק בתורה‬
‫ויש בו מצוות‪ ,‬התפקיד שלו הוא ״לכפר‬ ‫כדי ליחד את השם ע״י המעשה אשריו‬
‫אלו על אלו״‪ .‬וא״כ אם הרשב״י הוא‬ ‫שמשלים את השם כולו אפילו בדיבור‬
 ‫והדרך‬ ‫בענין ל״ג בעומר וענייני כלאים‬ ‫הו ד ך‬ ‫רכ‬

‫דלעילא ע״כ הרי שפטר העולם מדין של‬ ‫האי אתרוג‪ ,‬א״כ בע״כ שהוא קיים האי‬
‫עה״ז ומדין של מעלה‪ .‬עכ״ל‪) .‬עי׳ בספר‬ ‫ענין דיבואו אלו ויכפר על אלו‪ ,‬וכ״ה‬
‫פרדס יוסף על ספר ויקרא פכ״ו פט״ו‬ ‫האמת דמבואר במס׳ סוכה שם דהרשב״י‬
‫דאיתא וז״ל ר׳ שמעון בן יוחאי יכול אני‬ ‫לא השתמש עם היסורים שלו בהאי עלמא‬
‫לפטור העולם‪ ,‬ובפרק חלק‪ ,‬סנהדרין צ״א‪,‬‬ ‫לעצמו‪ ,‬אלא השתמש עם היסורים שלו‬
‫גוף אומר בלא נשמה אינני כלום וכן‬ ‫״לפטור העולם מן הדין״‪.‬‬
‫נשמה בלא גוף אינה יכולה לעשות כלום‪,‬‬
‫]וא״ת דמשמע בגמ׳ ד״יכול״ היה לפטור‬
‫מרכיבין חיגר על גבי סומא‪ ,‬וקשה הא‬
‫את העולם מן הדין אבל לא עשה‬
‫שניים שעשאו פטורים‪ ,‬שבת ג‪ ,‬ורק זה‬
‫כן למעשה‪ ,‬י״ל רזה אינו‪ ,‬דעיי״ש בערוך‬
‫אינו יכול וזה אינו יכול חייבין בשבת‬
‫לנר דאיתא וז״ל יכול אני לפטור את כל‬
‫צ״ג‪ ,‬ור׳ שמעון פוטר‪ ,‬וא״כ רק ר׳ שמעון‬
‫העולם‪ ,‬ומה שבאמת לא פטר הוא ואלעזר‬
‫יכול לפטור העולם‪ ,‬אבל הלכה רזה אינו‬
‫בנו י״ל דהקב״ה לא הסכים עמהם שלא‬
‫יכול וזה אינו יכול חייבין‪ .‬עכ״ל‪[(.‬‬
‫רצה שיגרע זכותם בשביל חטאי העולם‬
‫וכן מצינו לימוד סינוגרי׳ מיוחדת ע״י‬ ‫וכמו שמצאנו גם בר׳ ישמעאל שאמר‬
‫הרשב״י‪ ,‬דעי׳ באבות דר׳ נתן פט״ז‬ ‫בנדרים ונגעים בני ישראל אני כפרתן‬
‫דאיתא רבי שמעון בן יוחי אומר מכאן‬ ‫שרצה לכפר על ישראל ועם כל זה לא‬
‫שאין ישראל רואים פני גיהנם לעולם‬ ‫מצאנו שבימיו נצולו ישראל מן הדין‬
‫משלו משל למה״ד למלך ב״ו שהיה לו‬ ‫והיינו ג״כ מפני שהקב״ה לא הסכים עמו‪.‬‬
‫שדה זבורית באו בני אדם והשכירוה‬ ‫אכן המפרש בדברי הימים‪ ,‬ב׳‪:‬כ״ז‪ ,‬הביא‬
‫בעשרת כורין חטים בשנה זבלוה עדרוה‬ ‫מאמר דהכא בלשון אחר וז״ל וזהו שאמר‬
‫השקוה וכסחוה ולא הכניסו ממנה אלא‬ ‫רשב״י במסכת סוכה אלמלא יהי׳ אברהם‬
‫כור אחד חטים בשנה אמר להם המלך‬ ‫אבינו מקבל עליו כל עונות הדורות עד‬
‫מהו זה אמרו לו אדונינו המלך אתה‬ ‫לו אני הייתי מקבל עלי חטאי הדורות‬
‫יודע בשדה שנתת לנו שמתחלה לא‬ ‫מאברהם עד לי ואם הי׳ יותם בן עזיהו‬
‫הכנסת ממנה כלום ועכשיו שזבלנוה‬ ‫עמי היינו מקבלין עלינו מאברהם ועד‬
‫וכיסחנוה והשקינוה מים לא הכנסנו ממנה‬ ‫סוף הדורות עכ״ל וע״פ גרסא זו א״ש‬
‫אלא כור אחד חטים בלבד כך עתידים‬ ‫שלא הי׳ יכול לפטור אם לא שאברהם‬
‫ישראל לומר לפני הקב״ה רבש״ע אתה‬ ‫הי׳ פוטר תחלה וא״כ אין זה הי׳ תלוי‬
‫יודע ביצר הרע שהוא מסית בנו שנא׳‬ ‫בו אמנם בזוהר פרשת ויחי כפסוק ושכבתי‬
‫כי הוא ידע יצרנו‪.‬‬ ‫עם אבותי נראה דר״ש באמת פטר בימיו‬
‫את העולם מן הדין דהכי ר״ש אמר שם‬
‫וא״ת איך כל זה מתאים עם ההגדרה‬ ‫אבל דא מהניא לההו דאנא שכיח בעלמא‬
‫הנ״ל של האתרוג והרשב״י‪ ,‬שהם‬ ‫ואנא סימנא וסמכא בעלמא דהא בחיי‬
‫מכניסים פנימיות לדבר חיצוני‪ ,‬למה זהו‬ ‫לא יתיב עלמא בצערא ולא אתרן בדינא‬
‫רכא‬ ‫בענין ל״ג בעומר וענייני כלאים והדרך‬ ‫הודך‬
‫על אלו במקום לכפר על עצמם‪ [.‬ולפ״ז‬ ‫מה שמביא לידי ״יבוא אלו ויכפר על‬
‫י״ל דראינו דהקשר בין כל כלל ישראל‬ ‫אלו״‪ .‬וי״ל דזהו פשוט דכדי שיבואו אלו‬
‫מתחזק אם מדגישים החשיבות של‬ ‫ויכפר על אלו בעינן שיהא קשר בין‬
‫הפנימיות‪ ,‬וא״כ א״ש שהרשב״י והאתרוג‬ ‫״אלו״ ל״אלו״‪ ,‬דבלי זה מה שייך ש״אלו״‬
‫שמדגישים הפנימיות הם שקיימים היסוד‬ ‫יכפר על ״אלו״‪] .‬ועוד הרי אם אין קשר‬
‫ד״יבואו אלו ויכפר על אלו״‪.‬‬ ‫בין אלו לאלו‪ ,‬למה יסכימו אלו לכפר‬

‫☆ ☆ ☆‬
 ‫בענין ל״ג בעומר וענייני כלאים והדרך‬ ‫הודך‬ ‫רכב‬

‫ל״ג בעומר ופורים‬

‫כמו שאמרו ז״ל הדור קבלוה בימי‬ ‫א‬
‫אחשורוש‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי מבואר שב׳ דברים‬ ‫עיין בשו״ע או״ח סימן תכ״ח ס״א דאיתא‬
‫נכללו במהותו של היום בפורים‪ ,‬חדא‪,‬‬ ‫וז״ל לעולם ביום שיהיה פורים יהיה‬
‫ההצלה מהמן‪ ,‬ועי׳ במס׳ מגילה דף יד‬ ‫ל״ג לעומר וסימן פל״ג‪ .‬עכ״ל‪) .‬עיין‬
‫ע״א שזה הוגדר ״ממיתה לחיים״‪ ,‬ושנית‬ ‫בביאור הלכה סימן תכ״ח ד״ה אלו דאיתא‬
‫סוג מיוחד ד״קבלת התורה״‪.‬‬ ‫וז״ל רק שתדע הכלל דמחודש טבת ואילך‬
‫ילכו החדשים עד חודש חשוון כסדרן‬
‫ויראה להמתבונן דזהו ממש הב׳ דברים‬ ‫טבת חסר שבט מלא אדר חסר וכו׳ ניסן‬
‫שנכללו במהותו של היום דל״ג‬ ‫מלא אייר חסר סיון מלא תמוז חסר אב‬
‫בעומר‪ ,‬דהנה עיין בפוסקים שהוזכרו ב׳‬ ‫מלא אלול חסר תשרי מלא וכר ובזה‬
‫סיבות להא שלא אומרים תחנון בל״ג‬ ‫תבין ג״כ מה שכתב השו״ע דביום פורים‬
‫בעומר‪ ,‬חדא‪ ,‬משום שפסקו תלמידי ר״ע‬ ‫יחול ל״ג לעומר שהוא ח״י אייר כי הוא‬
‫מלמות‪] .‬ובפשוטו הדבר מאד תמוה למה‬ ‫ט׳ שבועות בצמצום‪ .‬עכ״ל‪ (.‬ומבואר שיש‬
‫פסקו למות אחרי שני שלישי ימים של‬ ‫איזה קשר בין פורים לל״ג בעומר‪.‬‬
‫הספירה‪ ,‬עי׳ במהרש״א במס׳ מו״ק דף‬
‫]עיע בספר פרי צדיק לר״ח אדר ראשון‬
‫כח ע״א מה שכתב בזה‪ ,‬וכן י״ל דהוא‬
‫אות א׳ דאיתא וז״ל כבר כתב‬
‫מובן לפי מה שראינו לעיל דבין כל רגל‬
‫בספר או״ת שנוכל לפרש בלשון השולחן‬
‫ורגל‪ ,‬משני שלישי הזמן ואילך מתחיל‬
‫ערוך אף אם לא נתכונו לזה מכל מקום‬
‫ההכנה להרגל הבא‪ .‬דו״ק‪ .‬ועוד י״ל בזה‬
‫הענין האמיתי נכלל בדבריהן הנכתב ברוח‬
‫דתלמידי ר״ע מתו בימי הספירה שהם‬
‫הקודש‪ .‬עכ״ל‪ [.‬ופשיטא דהדברים צ״ב‪.‬‬
‫ימי שעורים )ע״י הא שהקרבן עומר היה‬
‫משעורים(‪ ,‬וכמבואר במפרשים דשעורים‬ ‫ונראה שיש באמת קשר חזק מאד כין‬
‫הם דין‪ .‬והנה אע״פ שאין מביאים הקרבן‬ ‫הני ב׳ מאורעות‪ .‬דהנה עיין בספר‬
‫שתי הלחם מחיטים עד שבועות‪ ,‬י״ל‬ ‫דרך ה׳ לרמח״ל ח״ד פ״ח במצות הזמנים‬
‫דבבחינה מסויימת הימי חיטים‪ ,‬שהם‬ ‫דאיתא וז״ל ענין חנוכה ופורים הוא‬
‫הימי רחמים כדמבואר במג״א בהל׳‬ ‫להאיר האור המאיר בימים ההם כפי‬
‫שבועות‪ ,‬כבר מתחילים בל״ג בעומר‪,‬‬ ‫התקונים שנתקנו בם וכר ופורים לענין‬
‫דהא עיין במס׳ ר״ה דף יב ע״ב ודף יג‬ ‫הצלתם של ישראל בגלות בבל וחזרת‬
‫ע״א דאיתא התבואה והזיתים משיביאו‬ ‫קבלת התורה שחזרו וקבלו עליהם לעולם‬
‫רכג‬ ‫והדרך‬ ‫בענין ל״ג בעומר וענייני כלאים‬ ‫הו ד ך‬
‫ובאופן שמהותו של יום הפורים ומהותו‬ ‫שליש מנה״מ אר״א אר״י ומטו בה משמיה‬
‫של יום ל״ג בעומר הם באמת‬ ‫דריה״ג א״ק מקץ שבע שנים במועד שנת‬
‫קשורים זל׳׳ז‪ ,‬ודוקא כהני ב׳ ימים הוא‬ ‫השמטה בחג הסוכות שנת השמטה מאי‬
‫שיש הני ב׳ דברים‪ ,‬אבל לא מצינו יום‬ ‫עבידתיה בחג הסוכות שמינית היא אלא‬
‫אחר בשנה שחוגגים חגיגת ממיתה לחיים‪,‬‬ ‫לומר לך כל תבואה שהביאה שליש‬
‫רק בפורים ובל׳׳ג בעומר‪ ,‬ולא מצינו יום‬ ‫בשביעית לפני ראש השנה אתה נוהג בו‬
‫אחר בשנה שחוגגים מחמת ״תוספת״‬ ‫מנהג שביעית בשמינית וכד מאי אסיף‬
‫בקבלת התורה‪ ,‬רק בפורים חוגגים משום‬ ‫קציר וקים להו לרבנן רכל תבואה שנקצרה‬
‫שניתוסף קבלת התורה ״ברצון״ כדאיתא‬ ‫בחג בידוע שהביאה שליש לפני ראש‬
‫במס׳ שבת דף פח ע״א‪ ,‬ובל׳׳ג בעומר‬ ‫השנה וקא קרי לה בצאת השנה אמר‬
‫חוגגים משום שניתוסף ההתגלות‬ ‫ליה רבי ירמיה לרבי זירא וקים להו‬
‫וההשפעה דתורת הרשב׳׳י‪.‬‬ ‫לרבנן בין שליש לפחות משליש אמר‬
‫ליה לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר‬
‫מהלכתא כל מדות חכמים כן הוא‪ .‬ע״כ‪.‬‬
‫הרי מבואר רכל תבואה שנקצרה בחג‬
‫הנה יש לומר שיש חילוק גדול בין הני‬ ‫דהיינו ט״ו תשרי בידוע שהביאה שליש‬
‫ב׳ ימים‪ ,‬והחילוק מישך שייך לב׳‬ ‫לפני ר״ה דהיינו ט״ז ימים מקודם‪ .‬וא״כ‬
‫הדברים הנ״ל שקובעים מהותו של היום‪.‬‬ ‫כל החיטים שנקצרו לפני שבועות להקרבן‬
‫שתי הלחם בידוע שהביאו שליש ביום‬
‫דהנה בפורים ההצלה ״ממיתה לחיים״‬
‫ל״ד בעומר‪ .‬וא״כ א״ש שפסקו למות‬
‫היתה נוגעת לכל כלל ישראל‪,‬‬
‫ביום ל״ג בעומר ומפסיקים להתאבל ביום‬
‫אבל בל״ג בעומר ״ממיתה לחיים״ רק‬
‫ל״ד בעומר כדאיתא בשו״ע או אמרינן‬
‫היה נוגע לתלמידי ר״ע‪) .‬והדברים מובנים‬
‫מקצת היום ככולו ולכן מפסיקים להתאבל‬
‫יותר לפי המבואר בפר׳׳ח ובטוב עין‬
‫בל״ג בעומר בבוקר כדאיתא ברמ״א‪[.‬‬
‫להחיד׳׳א בסי׳ תצ״ג דבל׳׳ג בעומר התחיל‬
‫ושנית‪ ,‬משום הענין ד״הילולא דר׳ שמעון‬
‫ר״ע ללמד ל׳׳רבותינו שבדרום״ שהוזכרו‬
‫בר יוחאי״‪.‬‬
‫במס׳ יבמות דף ס״ב‪ ,‬דמזה חזינן‬
‫ד׳׳תלמידי רבי עקיבא״ התחילו שוב‬ ‫והנה ״פסקו תלמידי ר״ע מלמות״ הוא‬
‫לחיות בל״ג בעומר‪ ,‬ולפ׳׳ז מיושב מה‬ ‫ענין ״ממיתה לחיים״ )עי׳ לקמן(‪,‬‬
‫שמקשים דמהו השמחה דפסקו למות‪,‬‬ ‫והענין ד׳׳הילולא דר׳ שמעון בר יוחאי״‬
‫הרי כולם מתו‪ ,‬ולהנ׳׳ל הוא מיושב‪,‬‬ ‫הוא סוג מיוחד ד׳׳קבלת התורה״ וכמבואר‬
‫דאה׳׳נ הני כ״ד אלף תלמידים נפטרו‪,‬‬ ‫בספרים שביום זה התחילה התגלות‬
‫אבל המודד הוא החפצא של תלמידי‬ ‫מיוחדת דסודות התורה‪) .‬ואמרו שזה‬
‫ר״ע‪ ,‬ומל׳׳ג בעומר ואילך נעשה תלמידי‬ ‫מרומז בהא דכתיב ״גל עיני ואביטה‬
‫ר״ע ממיתה לחיים‪(.‬‬ ‫נפלאות מתורתך׳׳‪(.‬‬
 ‫והדרך‬ ‫בענין ל״ג בעומר וענייני כלאים‬
‫זה בל״ג בעומר בספירת הוד שבהוד‪,‬‬
‫דהוד הוא מדת אהרן הכהן‪ ,‬רז׳ רועים‬
‫נגד ז׳ מדות )כמו שחשב בזוהר חדש‬
‫תולדות( והוא היה גם כן שורש תורה‬
‫שבעל פה‪ ,‬דמשה רבינו עליו השלום‬
‫היה שורש תורה שבכתב‪ ,‬ואהרן שורש‬
‫תורה שבעל פה כמו שנאמר כי שפתי‬
‫כהן וגו׳ ותורה יבקשו מפיהו‪ ,‬וכמו‬
‫שנאמר והוא יהיה לך לפה‪ ,‬וספירת הוד‬
‫שבהוד הוא שורש תורה שבעל פה כמו‬
‫תרומות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא‪,‬‬
‫וביום הסתלקותו נקרא הילולא דר׳ שמעון‬
‫ב״ר יוחאי רכל ישראל שבדורו קבלו‬
‫ונקבע בלבם אז הדברי תורה שלו‪ ,‬כמו‬
‫שדרשו במדרש בזמן שבעליהם נאספין‬
‫מהם‪ ,‬ובי״ד באייר פסח שני מתחיל‬
‫ספירת הוד‪ ,‬דאיתא בזוהר הקדוש )ח״ג‬
‫קנ״ב ב( פסח ראשון מימינא פסח שני‬
‫משמאלא וכו׳ ובימינא דתמן תורה שבכתב‬
‫כו׳‪ ,‬ואחר כך בל״ג בעומר שהיא הוד‬
‫שבהוד הוא שורש מדת אהרן שהוא‬
‫אוהב את הבריות ומקרבן לתורה‪ ,‬וברבי‬
‫עקיבא שהיה שורש תורה שבעל פה‬
‫שהיה דורש כתרי אותיות )כדאיתא מנחות‬
‫כט ע״ב( ואיתא במדרש דברים שלא‬
‫נגלו למשה נגלו לרבי עקיבא וחביריו‪,‬‬
‫וכל יקר ראתה עינו זה רבי עקיבא‬
‫וחביריו‪ .‬עכ״ל‪ .‬וע״ש שהוסיף וז״ל ולא‬
‫יכלו לקבוע יום הלולא ביום פטירת רבי‬
‫עקיבא מפני שנהרג ועל זה אמרו)מנחות‬
‫שם( כך עלה במחשבה לפני דהיינו‬
‫שהיה משורש מחשבה‪ ,‬והיה נקרא עקיבא‬
‫בן יוסף שהיה כמו משיח בן יוסף דאיתא‬
‫בגמרא )סוכה נ״ב( שיהרג‪ ,‬ומהס״ת היה‬
‫הו ד ך‬ ‫רכד‬
‫וכ״ה לענין ה״הוספה בקבלת התורה״‪,‬‬
‫דבפורים האי הוספה נוגעת לכל‬
‫כלל ישראל‪ ,‬אבל בל״ג בעומר ההוספה‬
‫בקבלת התורה רק נוגעת לתלמידי ר״ע‪,‬‬
‫דהיינו רשב״י וחביריו והאוחזים במידתם‬
‫שהם תלמידי ר״ע‪] .‬דתורת הרשב״י‬
‫מבוססת על הא דהוי תלמיד ר״ע שהוא‬
‫היחיד שיצא מן ״הפרדס״ בשלום‪ ,‬ועיין‬
‫בפרי צדיק בענין ל״ג בעומר שכתב וז״ל‬
‫יום זה נקרא הלולא דרשב״י מפני שבו‬
‫ביום נסתלק אף שמצינו שקבעו תענית‬
‫ביום מיתת צדיקים כמו בז׳ אדר פטירת‬
‫משה רבינו ע״ה‪ ,‬וכן ראש חודש אב‬
‫דאף שהוא ראש חודש מותר להתענות‬
‫בו מפני שהוא יום פטירת אהרן הכהן‬
‫)כדאיתא במג״ת וטוש״ע או״ח סימן‬
‫תק״פ( ולמה בפטירת ר׳ שמעון ב״ר‬
‫יוחאי עשו יום טוב‪ ,‬אך מה שקבעו‬
‫תענית ביום מיתת צדיקים דוקא בצדיקים‬
‫שהיו משורש תורה שבכתב‪ ,‬ומה שמצינו‬
‫תענית צדיקים במיתת הרוגי מלכות‪ ,‬הוא‬
‫מפני שנהרגו ולא מתו על מטתן‪ ,‬ומשה‬
‫רבינו ע״ה היה שורש תורה שבכתב‪,‬‬
‫ורבי עקיבא היה שורש תורה שבעל פה‬
‫)כדאיתא בכתבי האריז״ל( ואיתא במדרש‬
‫)במדרש רבה פ׳ י״ד( ובעלי אסיפות‬
‫אימתי הם נטיעים דברי תורה באדם‬
‫בזמן שבעליהם נאספין מהם כל זמן‬
‫שרבו קיים כו׳ וביום שנסתלק אז נקבעו‬
‫הדברי תורה בלבב ישראל תלמודיו‪ ,‬ור׳‬
‫שמעון ב״ר יוחאי היה תלמיד רבי עקיבא‬
‫ואמר )גיטין ס״ז( שנו מרותי שמדותי‬
‫תרומות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא‪,‬‬
‫והיינו שורש למורי רבי עקיבא‪ ,‬והיה‬
‫רכה‬ ‫והדרך‬ ‫בענין ל״ג בעומר וענייני כלאים‬
‫והנה כיון של״ג בעומר הוא יום הילולא‬
‫דרשב״י‪ ,‬א״כ אם מוצאים ב׳‬
‫בחינות‪ ,‬שא׳ מהם קשורות לרשב״י‪ ,‬אז‬
‫היה א״ש לומר רהב׳ בחינות הנ״ל הן‬
‫הני ב׳ בחינות שא׳ מהם קשורות לרשב״י‪.‬‬
‫שהיה שורש תורה שבעל פה ולכן איתא‬
‫והאמת יורה דרכו‪ ,‬דידוע שיש באמת‬
‫ב׳ בחינות שא׳ מהם קשורות‬
‫לרשב״י‪ .‬דהנה עיין במס׳ ברכות דף לה‬
‫ע״ב דאיתא תנו רבנן ואספת דגנך מה‬
‫תלמוד לומר לפי שנאמר לא ימוש ספר‬
‫התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן‬
‫תלמוד לומר ואספת דגנך הנהג בהן מנהג‬
‫דרך א ^ דברי רבי ישמעאל רבי שמעון‬
‫בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת‬
‫חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת‬
‫קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת‬
‫הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן‬
‫שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן‬
‫נעשית על ידי אחרים שנאמר ועמדו זרים‬
‫ורעו צאנכם וגו׳ ובזמן שאין ישראל‬
‫עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית‬
‫על ידי עצמן שנאמר ואספת דגנך ולא‬
‫עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן‬
‫שנאמר ועבדת את אויביך וגו׳ אמר אביי‬
‫הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן‬
‫כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן‪.‬‬
‫הילולא דרשב״י‪ ,‬אז אפשר דהוא נוגע‬
‫והנה בפשוטו היינו אומרים דמסקנת‬
‫הגמ׳ היא לעשות כר׳ ישמעאל‪,‬‬
‫אבל עיין ברמב״ם בסוף ספר זרעים במה‬
‫שביאר שמי שנדבה רוחו וכו׳ אינו צריך‬
‫השתדלות לפרנסה‪ ,‬ועיין בביאור הלכה‬
‫בסימן קנ״ו ובחי׳ מרן רי״ז הלוי עה״ת‬
‫בס׳ חיי שרה שכתבו דבדברים אלו‬
‫הו ד ך‬
‫נצרך להיות כן לטובת ישראל‪ ,‬וכן היה‬
‫נצרך ברבי עקיבא‪ ,‬ולכן קבעו ההלולא‬
‫ביום פטירת ר׳ שמעון ב״ר יוחאי שהיה‬
‫בו תרומות מתרומות מדותיו של רבי‬
‫עקיבא וכו׳ ולכן ביום זה ירדה נפש זה‬
‫בירושלמי )פ״א דסנהדרין( דאמר לו רבי‬
‫עקיבא לר׳ שמעון ב״ר יוחאי דייך שאני‬
‫ובוראך מכירין כחך‪ ,‬שלא היה שום אדם‬
‫מכיר כהו )וכדאיתא בשיר ״בר יוחאי״‪,‬‬
‫״ומי ישורך׳ ולהלן שם ״נמת עין לא‬
‫תשורך״( רק הקדוש ברוך הוא ורבי‬
‫עקיבא שהיה שורש תורה שבעל פה‪,‬‬
‫ובכל שנה כשבא יום זה יכול כל אדם‬
‫לזכות לפי כהו להשיג קביעת הדברי‬
‫תורה שירד ביום זה בתורה שבעל פה‬
‫ולכן קבעוהו למועד‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬
‫הנה כיון שיש ב׳ מאורעות שמקבילות‬
‫להדדי‪ ,‬וא׳ שייך לכל כלל ישראל‬
‫ואידך שייך לתלמידי ר״ע‪ ,‬בודאי הוי זה‬
‫כנגד ב׳ בחינות מסויימות‪ ,‬דבדואי דוחק‬
‫לומר שיש מאורע מסויים שרק נוגע‬
‫לתלמידי ר״ע‪ ,‬דהיינו בשלמא אם ל״ג‬
‫בעומר רק הוי זמן שפסקו למות וזמן‬
‫במסויים לתלמידי ר״ע‪ ,‬אבל כיון שראינו‬
‫שהוא מאורע שמקביל לפורים‪ ,‬א״כ בודאי‬
‫יש בזה איזה בחינה דאף דרק שייך‬
‫לתלמידי ר״ע אפ״ה חשיב מאורע לכלל‬
‫ישראל‪ ,‬דהיינו בע״כ שתלמידי ר״ע הם‬
‫הסמל של ענין מסויים שמחמתו יש עוד‬
‫בחינה ד״פורים״‪.‬‬
 ‫בענין ל״ג בעומר וענייני כלאים והדרך‬ ‫הודך‬ ‫רכו‬
‫נתקיימה ב״מערה״‪ ,‬וכדמשמע בסוגיא‬ ‫הרמב״ם מביא מידת רשב״י‪ .‬ועיי״ש‬
‫בשבת דף לג ע״ב דכשיצאו מהמערה‬ ‫בביאור הלכה דאיתא וז״ל סופה בטלה‬
‫נפקו חזו אינשי דקא כרכי וזרעי אמר‬ ‫וגוררת עון כתבו הספרים שזהו נאמר‬
‫מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה כל‬ ‫לכלל העולם שאין כולם יכולים לזכות‬
‫מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף‪ ,‬הרי‬ ‫לעלות למדרגה רמה זו להיות עסקם רק‬
‫דבמערה הגיעו לדרגא דלא היו יכולים‬ ‫בתורה לבדה אבל אנשים יחידים יוכל‬
‫לסבול חרישה וזריעה‪ .‬א״כ הרי חזינן‬ ‫להמצא בכל עת באופן זה וזהו שאמרו‬
‫דבמערה רשב״י היה בבחינת לומד תורה‬ ‫בברכות ל״ו ע״ב הרבה עשו כרשב״י‬
‫בלי חרישה וזריעה‪ .‬ולפ״ז א״ש מה‬ ‫ולא עלתה בידן ר״ל דוקא הרבה והקב״ה‬
‫ששמעתי בשם מו״ר הגר״י דרילמן‬ ‫בודאי ימציא להם פרנסתם וכעין זה כתב‬
‫שליט״א דכשהקב״ה אמר להם ״חזרו‬ ‫הרמב״ם פי״ג מהלכות שמיטין ויובלות‬
‫למערתכם״ נקבע בזה שיש ב׳ מידות‬ ‫ולא שבט לוי בלבד וכד עי״ש ובפרט‬
‫דרוב העולם עושים חרישה וזריעה‪,‬‬ ‫אם כבר נמצאו אנשים שרוצים להספיק‬
‫והיחידים ב״מערה״ עושים כרשב״י‪(.‬‬ ‫לו צרכיו כדי שיעסוק בתורה בודאי לא‬
‫שייך זה ויששכר וזבלון יוכיח‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫וא״כ י״ל דזהו הב׳ בחינות הנ״ל‪ ,‬דפורים‬
‫הרי דהביאור הלכה ביאר ד״הרבה״ אינם‬
‫הוא הצלה ממיתה לחיים ותוספת‬
‫יכולים לעשות כרשב״י אבל היחידים‬
‫בקבלת התורה להנוהגים כר׳ ישמעאל‪,‬‬
‫יכולים לעשות כרשב״י‪ .‬ועיי״ש בדברי‬
‫ובל״ג בעומר נתחדש הצלה ממיתה לחיים‬
‫הגרי״ז וז״ל וכמדומני שראיתי בשם הגר״א‬
‫ותוספת בקבלת התורה להנוהגים כרשב״י‪.‬‬
‫שמקור דברי הרמב״ם אלו מפני שזו היא‬
‫מדתו של רשב״י וחבריו ולמדנו מזה‬
‫דאע״פ דאיפסיקא הילכתא כר״י דהנהג‬
‫הנה לכאורה מצינו התייחסות להני ב׳‬
‫בהם מנהג ד״א מ״מ גם זו המרה של‬
‫בחינות במקו״א‪ ,‬דהנה עיין במדרש‬
‫רשב״י וחבריו מידה היא‪ ,‬ואם בא איש‬
‫רבה ויקרא פרשה ל׳ פסקה י״ב דאיתא‬
‫מכל באי עולם להתנהג במדה זו א״צ‬
‫לגבי הד׳ מינים שנוטלים בחג הסוכות‪,‬‬
‫לשום דבר בעוה״ז כי ד׳ יזכה לו בעוה״ז‬
‫פרי עץ הדר אלו ישראל מה אתרוג זה‬
‫דבר המספיק לו בלי שום השתדלות מצדו‬
‫יש בו טעם ויש בו ריח כך ישראל יש‬
‫כלל‪ .‬עכ״ל‪ .‬וא״כ מבואר שיש ב׳ בחינות‪.‬‬
‫בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם‬
‫להרבים צריכים להנהג בהם מנהג דרך‬
‫מעשים טובים כפות תמרים אלו ישראל‬
‫ארץ‪ ,‬והיחידים יכולים למעבד כמידת‬
‫מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח‬
‫רשב״י והקב״ה ימציא להם פרנסתם‪.‬‬
‫כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה‬
‫ואין בהם מעשים טובים וענף עץ עבות‬ ‫)הנה מידת רשב״י היא ללמוד תורה‬
‫אלו ישראל מה הדס יש בו ריח ואין בו‬ ‫בלי ״חרישה וזריעה״ כמבואר‬
‫טעם כך ישראל יש בהם שיש בהם‬ ‫בסוגיא הנ״ל בברכות‪ .‬ועיקר מדריגה זו‬
‫רכז‬ ‫והדרך‬ ‫בענין ל״ג בעומר וענייני כלאים‬ ‫הו ד ך‬
‫בלא תורה‪ ,‬ולכן כתיב בשניהם לה׳ שהם‬ ‫מעשים טובים ואין בהם תורה וערבי‬
‫עושין לה׳‪ ,‬״ובשם ישראל יכנה״ הוא‬ ‫נחל אלו ישראל מה ערבה זו אין בה‬
‫בלא תורה ובלא מצוה רק שמכנה את‬ ‫טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש‬
‫עצמו בשם ישראל‪ ,‬ואעפ״כ יש לו שכר‬ ‫בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא‬
‫וכמו שאמרו )מגילה יג‪ ,‬א( כל הכופר‬ ‫מעשים טובים ומה הקדוש ברוך הוא‬
‫בעבודה זרה כו׳‪ ,‬ולכן כולם אחודין זה‬ ‫עושה להם לאבדן אי אפשר אלא אמר‬
‫בזה‪ ,‬וזהו ״וצמחו בבין חציר כערבים‬ ‫הקב״ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן‬
‫על יבלי מים״‪ ,‬אף שהם ״ערבים״ והם‬ ‫מכפרין אלו על אלו‪ .‬ע״כ‪.‬‬
‫ערבי נחל בלא טעם ולא ריח‪ ,‬יצמחו על‬
‫ועי׳ באדרת אליהו על דברים פל״ג פ״ה‬
‫יבלי מים‪ ,‬וכמו שנאמר )ירמיה יז‪ ,‬ח(‬
‫דאיתא וז״ל ועוד‪ ,‬כמו שנאמר‬
‫והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח‬
‫)ישעיה מד‪ ,‬ד‪-‬ה(‪ ,‬וצמחו בבין חציר‬
‫שרשיו‪ ,‬וזהו ״על יבלי מים״‪ ,‬לכן הם‬
‫כערבים על יבלי מים זה יאמר לה׳ אני‬
‫אחודין זה בזה‪ ,‬וזה שאמר‪ ,‬״אף חבב‬
‫וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו לה׳‬
‫עמים״ הם הדומין לערבות‪ ,‬״כל קרשיו‬
‫ובשם ישראל יכנה‪ ,‬והם ארבע כתות‪,‬‬
‫בידך״ הם הדומין לאתרוג‪ ,‬״והם תכו‬
‫כמו שאמרו)ויק״ר ל‪ ,‬יא(‪ ,‬ארבעה מינים‬
‫לרגליך״ הם הדומין להדס‪ ,‬״ישא‬
‫בלולב‪ ,‬אחד טעם וריח‪ ,‬טעם בלא ריח‪,‬‬
‫מדברתיך״ הם הדומין ללולב‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫ריח בלא טעם‪ ,‬לא טעם ולא ריח‪ ,‬וכולם‬
‫הנה כשנוטלים הד׳ מינים נוטלים ג׳‬ ‫אגודין זה בזה‪ ,‬״טעם וריח״ הם התלמידי‬
‫מהם באגודה ממש‪ ,‬והאתרוג שלא‬ ‫חכמים העוסקין בתורה ובעלי מצות גם‬
‫באגודה‪ ,‬וביאר האד״א בדבריו הנ״ל‬ ‫כן‪ ,‬״וטעם בלא ריח״ תורה בלא מצות‪,‬‬
‫דהיינו משום דהאתרוג הוא ״קדוש״‬ ‫כמו שאמרו )יבמות קט‪ ,‬ב( האומר אין‬
‫ו״פרוש מן העולם״ )אך אעפ״כ בשעת‬ ‫לו אלא תורה אין לו אלא תורה כו׳‪,‬‬
‫נטילה צריך לחברן יחד‪ (,‬וא״כ י״ל שיש‬ ‫״ריח בלא טעם״ הם בעלי מצות‪ ,‬״לא‬
‫כאן הב׳ בחינות הנ״ל‪ ,‬דהאגודה היינו‬ ‫טעם ולא ריח״ בלא תורה ובלא מצות‪,‬‬
‫כנגד בחינת ר׳ ישמעאל‪ ,‬שרוב העולם‬ ‫רק שאין פורשין מדרכי הצבור‪ ,‬ואעפ״כ‬
‫נוהגים בה מנהג דרך ארץ‪ ,‬והאתרוג היינו‬ ‫כולם אהודים זה בזה‪ ,‬לבד אתרוג שהוא‬
‫בחינת רשב״י שהוא ״קדוש״ ומופקע מן‬ ‫פרוש מן העולם‪ ,‬אך אעפ״ב בשעת נטילה‬
‫העולם דחרישה וזריעה‪.‬‬ ‫צריך לחברן יחד‪ ,‬וזהו שאמר‪ ,‬״זה יאמר‬
‫לה׳ אני״ הוא בעלי תורה ומצות‪ ,‬״וזה‬
‫והדברים מתאימים עם כל הנתבאר‬ ‫יקרא בשם יעקב״ הם הלומדים בלא‬
‫לעיל דרשב״י והאתרוג הם‬ ‫מצוה‪ ,‬והיינו שלומד לשם יעקב‪ ,‬כמו‬
‫בחינה אחת‪ .‬וא״ש‪] .‬ועי׳ לעיל שראינו‬ ‫שנאמר ״תורה צוה וגו״׳‪ ,‬שכך קיבל‬
‫דהרשב״י קיים דברי המדרש דיבואו אלו‬ ‫מאבותיו ולא לשמה‪ ,‬״וזה יכתוב ידו‬
‫ויכפר על אלו‪[.‬‬ ‫לה״׳ הם בעלי מצות שעושין בידיהם‪,‬‬
 ‫והדרך‬ ‫בענין ל״ג בעומר וענייני כלאים‬
‫ר״ע גם בל״ג בעומר צריכים ״עקירת‬
‫כלאים״‪ ,‬ולהנ״ל היינו שגם בל״ג בעומר‬
‫צריך ליזהר שלא יכנס לתחום חבירו‪.‬‬
‫והנה בפשוטו לא נהגו ״כבוד״ זה בזה‪,‬‬
‫היינו שהיה איזה סיבה ״לכבד״ חבירו‪,‬‬
‫שחבירו היה יותר טוב ממנו באיזה‬
‫ענין והיה מגיע לחבירו ״כבוד״‪ ,‬ובזה‬
‫היה חסרון שלא נתנו לו האי כבוד‪,‬‬
‫ולא הוזכר שהיה חסרון באחדות‪ ,‬אלא‬
‫היה החסרון בהנתינת כבוד‪ ,‬וי״ל לעולם‬
‫היה נראה שהיו באחדות‪ ,‬אבל נכנסו‬
‫לתחומו של חבירו‪ ,‬דלא נתן לחבירו‬
‫החשיבות שהוא יותר טוב ממנו בהאי‬
‫ענין‪ ,‬וא״כ תיקון החסרון דלא נהגו‬
‫כבוד זב״ז לתלמידי ר״ע‪ ,‬הוא דומה‬
‫לעקירת כלאים לכל כלל ישראל‪ ,‬וזהו‬
‫מהותו של היוםדל״ג בעומר‪ ,‬תיקון‬
‫החסרון ד״לא נהגו כבוד זה בזה״ על‬
‫ידי הרשב״י וחביריו‪ .‬בר יוחאי נמשחת‬
‫אשריך שמן ששון מחברך‪.‬‬
‫הו ד ך‬ ‫רכח‬
‫ה‬
‫הנה עיין בספרי השמעת כלאים שראינו‬
‫דהא דמשמיעין על הכלאים בא׳‬
‫באדר הוא הכנה לפורים‪ .‬ועיי״ש שביארנו‬
‫דהקשר בין משמיעים על השקלים‬
‫למשמיעים על הכלאים )שהוזכרו בהדי‬
‫הדדי בריש שקלים( הוא כך‪ ,‬ד״שקלים״‬
‫הוא סמל לאחדות גמורה‪ ,‬ובמצב של‬
‫אחדות גמורה יש סכנה שכל א׳ יחשוב‬
‫דהוא יכול לעשות תפקידו של חבירו‪,‬‬
‫דהא הם באחדות גמורה‪ ,‬לכן גם‬
‫משמיעים על הכלאים‪ ,‬דאין ליכנס‬
‫בתחום חבירו‪ ,‬דיש חשיבות מיוחדת‬
‫לכל אחד ואין ליכנס בתחומו‪ ,‬והאחדות‬
‫גמורה מתקיימת עי״ז שכולם עושים‬
‫לשם שמים‪ .‬והנה כיון דל״ג בעומר‬
‫ופורים הם דומים להדדי‪ ,‬א״כ י״ל‬
‫דעקירת כלאים הוא גם מעניינא דל״ג‬
‫בעומר‪ ,‬אלא דאינו נוגע לכל כלל ישראל‬
‫לכן לא משמיעים על זה‪ ,‬אבל לתלמידי‬
‫רכט‬ ‫אתרוג ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה למינו‬

‫נספח‬
‫מנהגי שכת שירה לפני ט״ו כשכט‬
‫פתיחה‬
‫לעיל כמה פעמים דהתפקיד של האתרוג הוא לחבר שמים ו א^‪ ,‬ולכך‬ ‫ראינו‬
‫הבאתי הכא ביאור במנהגי ״שבת שירה״ השייך לחיבור שמים וארץ‪ ,‬וכאשר‬
‫יתבאר בעז״ה‪.‬‬

‫א‬
‫עיין במג״א בסי׳ שכ״ר ס״ק ז׳ ראיתא וז״ל יש נוהגין לתת חטין בשבת שירה לפני‬
‫העופות ואינו נכון שהרי אין מזונותן עליך‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי דהמג״א מביא מנהג‬
‫ליתן מזונות לפני העופות בשבת שירה‪ ,‬דהיינו שבת פרשת בשלח‪.‬‬
‫]עי׳ במ״ב שם ס״ק ל״א דאיתא וז״ל יש נוהגין ליתן חטים לפני עופות בשבת שירה‬
‫ואינו נכון שהרי אין מזונותן עליך‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועי׳ בקיצור שלחן ערוך סימן פז‬
‫ס״ק י״ח דאיתא וז״ל יש נוהגין לתת חטים לפני העופות בשבת שירה ואינו נכון‬
‫שהרי אין מזונותיהן עליך‪ .‬עכ״ל‪) .‬עי׳ ביעב״ץ בסידורו ח״ב עמ׳ תר״ג שמסיים לענין‬
‫האי מנהג ד״שטות הוא ואיסור״‪ (.‬עי׳ לקמן‪[.‬‬
‫)הנה נראה דעיקר המנהג בזה אינו ליתן המזונות לפני צפרים מסויימים‪ ,‬אלא‬
‫מוציאים המזונות במקום שכל הצפורים יכולים לבוא לקחת‪ ,‬והוי כמו שמפקיר‬
‫המזונות לכל הצפורים‪ ,‬דהא ראיתי בס׳ ״נתיבי המנהגים״ שהביא יישוב לקושיית‬
‫המג״א הנ״ל על האי מנהג וז״ל בס׳ מקור חיים לבעל החוות יאיר סימן שכ״ד כתב‬
‫לימוד זכות על מנהג זה דהאיסור נתינת מזון לבהמה הוא רק כשנותן בפניהם דניכר‬
‫לכל שטורח בשבילם משא״כ כשמניח לפני חלונו אין איסור בדבר‪ ,‬כתבו האחרונים‬
‫להביא סמך לזה מדברי המאירי בביצה ריש פרק ג׳ שכתב וז״ל ומ״מ נראה לי שלא‬
‫נאסר בכלם אלא במזונות שיש בהם טורח ושהוא מחזר אחר הדגים ואחר החיה‬
‫והעוף להאכילם ולהשקותם אבל זריקת פירורין לתוך הביבר וכיוצא בזה מותר וכו׳‪,‬‬
‫בס׳ תורת שבת כתב להסביר לדעת התוס׳ בשבת ק״ו ע״ב ד״ה ואין האיסור של‬
‫נתינת מזונות הוא גזירה שמא יצודם וזה לא שייך אם העופות יבואו לאחר זמן‬
 ‫אתרוג ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה למינו‬ ‫רל‬
‫יכו׳‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי מבואר מכל זה דאין המנהג ליתן חיטים בפני צפורים מסויימים‪,‬‬
‫אלא מפקירים המזונות לצפורים‪(.‬‬

‫ידוע שיש כמה ביאורים בהמנהג ליתן מזונות לעופות בשבת פ׳ בשלח‪:‬‬ ‫הנה‬
‫)א׳( עיין בספר טעמי המנהגים חלק ליקוטים אות צ״ז שכתב בשם ״אור פני משה״‬
‫להחת״ס וז״ל טעם למנהג ישראל שנוהגים לזרוק בשבת שירה מזונות לצפורים‬
‫ועופות ע״ד הפסוק למען יראו את הלחם כו׳ היינו למען ידעו ויראו הדורות איך‬
‫אשר בוטחים בישועתו יתברך בלב שלם הוא ממציא מזון להם כאשר המציא לישראל‬
‫במדבר‪ ,‬ונודע מאמר חז״ל שישראל נמשלו לצפור ועתה בעונינו חרב ביהמ״ק ונגנזה‬
‫צלוחית המן לכך נהגו שבשבת שירה אשר שם נאמר פרשת המן זורקים מזונות‬
‫לצפורים להורות אם ישראל הנמשלים לצפור יפנו את עצמם מעסקיהם ויעסקו בתורה‬
‫ומצות אז ימציא השם ית׳ להם מזונות בלי עמל ויגיעה וירד להם המן מלמעלה‬
‫כאשר הצפורים מוציאים מזונותיהם נזרקים למעלה על גגותיהם‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫)ב׳( עיין בספר פרדס יוסף על ספר שמות פט״ז פכ״ז דאיתא וז״ל והר״ר מאיר‬
‫מפרעמישלאן ז״ל אמר דטעם שמשליכין מזונות לצפרים בשבת שירה‪ ,‬לפי שכתיב‬
‫)בפרשת בשלח ״ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט ולא מצאו״( ולא מצאו‬
‫דמשמע כאלו נאבד מהם דהוי ליה למיכתב לא היה‪ ,‬רק דאיתא במדרש דהאנשים‬
‫היו דתן ואבירם‪ ,‬ושטו מן ממה שהיה להם בכליהם מאתמול ואמרו ראו שגם היום‬
‫ירד מן‪ ,‬וה׳ הפר עצתם והצפורים אכלו ולא נמצא‪ ,‬ואין ה׳ מקפח שכר בריה וזורקין‬
‫להם‪ .‬וכן הובא טעם זה בטעמי המנהגים בליקוטים דף תקל״א אות צ״ח בשם הרה״צ‬
‫מלובלין‪ .‬עכ״ל‪) .‬אבל עי׳ בספר תורה שלימה פ׳ בשלח פט״ז אות קמ״ג בהערה‬
‫שהעיר שלא מצא מדרש שאומר שהני אנשים שיצאו בשבת ללקוט היו דתן ואבירם‬
‫ששמו שם מן‪ ,‬דבמדרש רבה מבואר שהאנשים שהותירו מן בימות החול היו דתן‬
‫ואבירם‪ ,‬אבל לא כתוב כן במדרש לענין אלו שיצאו ללקוט בשבת‪ .‬וצ״ע‪(.‬‬
‫]האי טעם יכול להיות שייך ליישוב לקושיית המג״א דראיתי שם בנתיבי המנהגים‬
‫שהביא מס׳ מטעמים ערך שבת אות ב׳ שכתב טעם זה וסיים וז״ל משום כך‬
‫בשבת שירה שקורין את פרשת המן נותנים לצפורים מזונותיהן בשכרן על שמנעו‬
‫חילול ד׳‪ ,‬וא״כ יש מקור למנהג זה אף שמנהג זה סותר להלכה מ״מ רשאי לקיים‬
‫את המנהג וכ״כ בשו״ת ציץ אליעזר חלק י״ד סימן כ״ח‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬
‫)ג׳( עיין בערוך השלחן סימן שכ״ד ס״ג שכתב ביישוב קושיית המג״א הנ״ל וז״ל‬
‫יש מתרעמים על מה שהמנהג בשבת שירה לזרוק חטין לפני העופות והרי אין‬
‫רלא‬ ‫אתרוג ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה למינו‬
‫מזונותן עליך אבל נ״ל דמנהג ישראל תורה שהרי אין אנו טורחים בשבילם אלא‬
‫בשבילנו דמרגלא בפי ההמון שהעופות אמרו שירה על הים ולכן אנו מחזיקי] להם‬
‫טובה וא״כ הכוונה כדי לזכור שמחת שירת הים וליה לן בה‪ .‬עכ״ל‪ .‬ועיי״ש בפרדס‬
‫יוסף שג״כ הביא האי טעם וז״ל ובתוספות שבת )סקי״ז( כתב דאפשר כיון שנהגו‬
‫כן לשם מצוה‪ ,‬דמרגלא בפומייהו שעופות אמרו שירה בים אין להקפיד‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫והנה נתינת המזונות לעופות היא ממנהגי ״שבת שירה״ כמבואר בדברי המג״א הנ״ל‪,‬‬
‫ומבואר דהמנהג שייך להשירה‪ ,‬ויש מזה הערה על הטעמים הנ״ל הקשורים‬
‫לה״מן״‪ ,‬דהא לטעמים אלו אין המנהג שייך לה״שירה״‪.‬‬
‫עוד יש להעיר בזה‪ ,‬דעי׳ בב״ח לאו״ח סימן ר״ח דאיתא וז״ל ולכן יש ליזהר לפי‬
‫המנהג שאוכלין בשבת שירה הטין שלמים מבושלין וכן בכל השנה שעורים‬
‫שלמים מבושלים שקורץ גערשט״ן שלמים וכן גרי״ץ שלמים מבושלים שאין לאכלן‬
‫אלא בתוך הסעודה‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי מבואר בב״ח דאין המנהג דשבת שירה דוקא ליתן‬
‫חיטים לעופות‪ ,‬אלא גם אוכלים חיטים‪ ,‬ולהביאורים הנ״ל לכאורה אין ביאור כלל‬
‫להא דאוכלים חיטים בשבת שירה‪.‬‬

‫הנה אפשר דיש להסביר בזה‪ ,‬דהנה בפרשת בשלח בקריעת ים סוף נשלם יציאת‬
‫מצרים )דשוב נתברר דלא היתה יציאה לג׳ ימים‪ ,‬ועכ״פ כ״ה בירושלמי סוף‬
‫פסחים דקריעת ים סוך היתה גמר הגאולה‪ (,‬דהיינו שבקריעת ים סוף נשלם הייצור‬
‫של כלל ישראל‪ .‬והנה כלל ישראל הם המחברים ״שמים״ ו״ארץ״ וכמו שהאריכו‬
‫רבותנו ז״ל‪ ,‬דהם ״מביאים״ )ע״פ רצון ד׳ כמובן( הקב״ה והשפעתו לארץ ע״י‬
‫מעשיהם‪ .‬וי״ל דזהו עכ״פ א׳ מהעניינים הגדולים שהיתה בשירה‪ ,‬דכלל ישראל‬
‫הכריזו שהכל נעשה ע״י ד׳‪ ,‬הם גילו כבוד מלכותו בבריאה‪ ,‬דהיינו בכל הניסים‬
‫איזה גילוי שנתגלה היה ע״י הקב״ה‪ ,‬אבל בשירה כלל ישראל השתתפו לגלות כבוד‬
‫שמים בבריאה‪.‬‬

‫לפ״ז י״ל דזהו היסוד בהמנהג דאוכלים חיטים ונותנים חיטים לאחרים‪ ,‬דבזה יש‬
‫חיבור שמים וארץ‪ ,‬דאנו מקבלים השפעה כהארץ ע״י האכילה ואנו משפיעים‬
‫מזונות לאחרים כהשמים ע״י נתנית מזונות לעופות‪ .‬ולפ״ז לביאור דילן בהמנהג‬
‫מובן למה חשיב ממנהגי ״שבת שירה״‪ ,‬דהיסוד דשבת ״שירה״ הוא דכלל ישראל‬
‫משתתפים בגילוי כבוד שמים בבריאח‪ ,‬חיבור שמים ו א^‪ ,‬והמנהג עם החיטים ג״כ‬
‫נובע מהאי יסוד‪.‬‬
 ‫אתרוג ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה למינו‬ ‫רלב‬
‫אבל יל״ע בזה‪ ,‬איך חיטים גרידא שיש לו בביתו מסמלים כבוד שמים‪ .‬וי״ל דאה״ב‬
‫ראם היינו נותנים חיטים רגילים לאנשים אחרים לא היינו רואים בזה השתתפות‬
‫בגילוי כבוד ד׳‪ ,‬אבל אנו נותנים החיטים להצפורים‪ ,‬וי״ל דהעופות הם הסמל של‬
‫חיבור שמים וא ‪) p‬דהם לפעמים בשמים ולפעמים על הארץ(‪ ,‬ולכן נותנים המזונות‬
‫להעופות‪ ,‬דע״י המשכת חיות העופות ע״י המזונות יש המשכת הסמל של חיבור‬
‫שמים וארץ‪.‬‬
‫]עי׳ בכלי יקר על בראשית פ״א פ״כ דאיתא וז״ל ישרצו המים ש ^ נפש חיה ועוף‬
‫יעופף‪ .‬ולהלן נאמר שנבראו העופות מן האדמה ארז״ל )חולין נז ע״ב( דרך‬
‫פשרה שנבראו מן הרקק נמצא שהעופות ממוצעים מן הבהמות שנבראו מן האדמה‬
‫ובין הדגים שנבראו מן המים וכו׳ ובדרך רמז‪ ,‬מצינו כיתות בני אדם מתיחסים לג׳‬
‫מינים אלו כי מצינו שהרשעים הנרטים אחר חלק העפרורי ביותר נמשל כבהמות‬
‫נדמו כי גם המה מן עפר מוצאם‪ .‬והצדיקים נמשלו למים שחומרם דק מן חומר‬
‫הארץ ונמשלו לדגים שעיקר חיותם במים‪ .‬והבינונים נמשלו לעוף אשר יעוף בין‬
‫שמים ל א ^ דהיינו המיצוע בין הרוחניות לגשמיות וחומרו מן המים והעפר כאמור‪.‬‬
‫ונראה שמטעם זה נאמרו בדגים ברכה כפולה פרו ורבו כדרך שהזכיר במין האדם‪.‬‬
‫ובעופות לא נאמרה כי אם ברכה אחת והעוף ירב בארץ אבל בבהמות לא נאמרה‬
‫ברכה כלל‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬

‫ה‬
‫הנה שבת שירה היא השבת שלפני ט״ו בשבט‪ ,‬וידוע שהשבת משפיע השפע השייכת‬
‫להששת ימי המעשה הבאים אחריה‪ ,‬ואכמ״ל בזה‪ ,‬וא״כ מונח בשבת שירה‬
‫המאורע דט״ו בשבט‪ .‬הנה לפ״ז מבואר שיש שייכות בין היסודות של השירה והמנהג‬
‫ליתן חיטים לעופות להמאורע דט״ו בשבט‪ ,‬דהא אם זהו השבת הקשור לט״ו בשבט‪,‬‬
‫ובהאי שבת יש ייחוד להשירה ולהמנהג ליתן חיטים בע״כ שיש להני דברים שייכות‬
‫לט״ו בשבט‪.‬‬
‫ולפי דרכנו לכאורה הביאור בזה הוא דכמו שהעופות הם הסמל של חיבור שמים‬
‫ו א ^ הוא הדין דאילנות מסמלים זה‪ ,‬דהאילנות לבדם קובעים מציאות של‬
‫מקום למעלה מן הארץ ולמטה מן השמים‪ .‬ולכן א״ש שעופות גרים בדרך כלל‬
‫באילנות‪ ,‬דמצא מין את מינו‪.‬‬
‫]שו׳׳ר בס׳ הלקח והליבוב חלק שבט עמ׳ קכ״ב וז״ל ספרים הק׳ מביאים בשם‬
‫הרה״ק השר שלו׳ מבעלזא זי״ע שאמר בחמשה עשר בשבט מאמרים על‬
‫פרק שירה דהיינו על השירה של הז׳ מינים שנשתבחה בהם הא^‪ ,‬והכונה נראה‬
‫כי כל ענין השירה הוא לבאר הכבוד שמים שיוצא מהפרי והלימודים שמביא כל‬
‫רלג‬ ‫אתרוג ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה למינו‬
‫פרי להאדם בעבודת ד׳ והאדם על ידי שלומד מהפרי עבודת הבורא ית׳ אז הוא‬
‫מעלה הפרי ומביאו לידי תכליתו בהבריאה‪ ,‬וזה ענין המיוחד ביום ראש השנה‬
‫לאילנות להעלות האילנות על ידי התבוננות בשיר שלהם‪ ,‬ויש להוסיף כי בשבת‬
‫שירה בודאי שייך הענין זה ביותר כי על ידי עבודת האדם בשירה המיוחדת לו הוא‬
‫מוציא את השיר שישנה בכת בכל הבריאה מכת אל הפועל שישודר כל נברא שירה‬
‫המיוחדת לו כמו שמצינו שאמר אדם הראשון לכל הבריאה כולה לכו נרננה לד׳‬
‫נריעה לצור ישענו‪ ,‬ועל ידי שאנו עוסקים בפרק שירה הרי אנו עוסקים בעניינו של‬
‫יום שהקריאה מעורר הזמן ושייך במיוחד לאמירת שירה לפני הבורא ית׳‪ .‬עכ״ל‪[.‬‬
‫הרי האילן מקבל השפעה וגם מוציא פירות‪.‬‬ ‫ועוד‬
‫זהו היסוד דט״ו בשבט דהאילנות מקבלים השפעה )דהיינו חזרת השרף(‬ ‫ולהמתבונן‪,‬‬
‫להיות משפיעים )דמהאי שרף יבוא פירות(‪.‬‬
‫עי׳ בספר שם משמואל פרשת בשלח חמשה עשר בשבט דאיתא וז״ל ונראה דענין‬
‫האילן הוא המחבר את הפרי לארץ‪ ,‬והוא ממוצע בין הארץ לפרי‪ ,‬ויש בו כח‬
‫המחבר‪ ,‬ונראה שרמז יש בגימטריא שלו אילן גימטריא צ״א כמספר שני השמות‬
‫הוי׳ ואד׳‪ ,‬אשר שמים וארץ מתיחסים אליהם‪ ,‬והוא חיבור שמים וארץ‪ ,‬ומן מהותו‬
‫של האילן בגשמיות נלמוד על רוחניותו וע״כ נמשל בו האדם כדכתיב )דברים כ׳(‬
‫כי האדם עץ השדה‪ ,‬כי צורת האדם הוא לחבר העליונים והתחתונים‪ ,‬באשר יש בו‬
‫נשמה מהעליונים וגוף נושא הנשמה מהתחתונים‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫לסיכוס‪ ,‬בשבת שירה כלל ישראל נעשו האדם דהוי דומה לצפורים ולאילנות‪ ,‬שהני‬
‫דברים מחברים שמים ו א^‪.‬‬
‫הנה מבואר בכ״ד שיש ד׳ קבוצות דומם צומח חי מדבר )לדוגמא בעלמא כ״ה‬
‫באדרת אליהו על בראשית פ״א פכ״ו(‪ ,‬וא״כ בפשוטו י״ל דהחיבור בין שמים‬
‫וארץ רק נוגע לצומח חי ומדבר‪ ,‬ואכמ״ל בזה‪ .‬והנה בקבוצת ״הצומח״ האילן ופירותיו‬
‫מחברים שמים וארץ‪ ,‬ובקבוצת ה״חי״ הציפור הוא המחבר‪ ,‬ועתה כלל ישראל נעשו‬
‫להיות המחבר בקבוצת ה״מדבר״‪] .‬וכיון שהביטוי דהאי קבוצה הוא ״מדבר״ א״ש‬
‫דעיקר החיבור נעשה ע״י השירה דהיינו ע״י דיבור‪ [.‬וזהו השייכות בין שבת ״שירה״‬
‫להמנהג נתינת חיטים לציפורים ולהיום המיוחד לאילנות שבא אחרי שבת שירה‪.‬‬

‫הנה לפ״ז יש להסביר למה דוקא נותנים ״חיטים״ להעופות‪ .‬דהנה לפי הנתבאר‬
‫מנהגי שבת שירה מישך שייכי לההשפעה שירד בט״ו בשבט‪ .‬והנה ראינו יסוד‬
‫בכ״ד דבמצב שנתקן חטא אדם הראשון‪ ,‬חיטים הם גלוסקאות על אילן במקום להיות‬
 ‫אתרוג ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה למינו‬ ‫רלד‬
‫חיטים באדמה‪ .‬וא״כ י״ל דנותנים חיטים להעדפות כדי לחבר שמים וארץ עם חיטים‬
‫כדי שגם השפע שיורד לאילנות יהא שפע של חנטת חיטים ויחזרו חחיטים לחאילנות‬
‫ויהא מצב של תיקון החטא‪ .‬והוא נפלא‪.‬‬

‫הנה ראינו שהמג״א הקשה על המנהג דכיון דאין מזונותן עליך אסור ליתן מזונות‬
‫לעופות‪ .‬ויש פוסקים שכתבו שיש אופנים לקיים המנהג שלא קשה עלי׳ קר‬
‫המג״א‪ .‬לדוגמא‪ ,‬עי׳ בספר נתיבי המנהגים שכתב וז״ל בס׳ נשמת שבת סימן שכ״ד‬
‫אות ת׳ כתב דיניח ערב שבת חיטין בקדירה מכוסה ולמחרת יטול הכיסוי רזה לא‬
‫נקרא שנותן מזונות לבעל חי שאין מזונותן עליו מאחר שאינו עושה מעשה בהמזונות‬
‫עצמן רק מסיר את המונע‪ ,‬וכ״כ בס׳ עלינו לשבח ויקרא תשובה ל׳‪ ,‬באשל אברחם‬
‫בוטשאטש סימן שכ״ד סעיף י״א כתב שמותר לנער המפה מן הפירורים וכ״כ בשו״ת‬
‫רבבות אפרים ח״ו סימן קנ״ג אות י״ח שו״ת אז נדברו ח״ב סימן מ׳ והסברא לזה‬
‫דלא טרח טירחא כדי להאכילם רק לנער המפה וכ״כ בס׳ שמירת שבת כהלכתה‬
‫פכ״ז סכ״א‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫דש לטעון דלפי הנתבאר לכאו׳ יש לטעון דבכה״ג אינו מקיים המנהג)ולכן הקדמונים‬
‫לא יעצו הני עצות( דכיון דעיקר המנהג בזה הוא להשפיע מזונות‪ ,‬א״כ עד‬
‫כמה שזה לא נקרא שנותן מזונות א״כ אין מקיים בזה המנהג‪) .‬משא״ב לפי הטעמים‬
‫דעיקר המנהג הוא שהצפורים יקבלו שכרם א״כ י״ל דשפיר הוי קיום המנהג כיון‬
‫דלמעשה הצפודים מקבלים מזונות‪(.‬‬
‫ועע״ש בספר נתיבי המנהגים שהביא מס׳ תורת שבת דאע״פ שמנהג ישראל תורה‬
‫מ״מ מחיות טוב אל תקרא רע ויש ללמד את חעם שיניחו את החיטים בערב‬
‫שבת סמוך לערב שלא יבואו העופות לאכלם בערב שבת‪ ,‬וכ״כ בשו״ת קנין תורה‬
‫ח״ו סימן י״ד אות ב׳‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫וגם בזה יש לטעון דלפי הנתבאר דאינו מקיים בזה המנהג דאינו נותן המזונות‬
‫בשבת‪) .‬משא״כ לפי הטעמים דעיקר המנהג הוא שהצפורים יקבלו שכרם א״כ‬
‫י״ל דשפיר הוי קיום המנהג כיון דלמעשה הצפודים מקבלים המזונות בשבת כיון‬
‫שעושה באופן שלא יאכלו המזונות בערב שבת‪(.‬‬
‫ובאמת עיי״ש בהמשך דבריו דאיתא וז״ל בס׳ ארחות רבינו ח״א עמ׳ קנ״ב מביא‬
‫שמרן הסטיפלר זצ״ל נתן לציפורים ביום א׳ כדי לקיים את המנהג של‬
‫החסידים‪ ,‬מובא וכו׳ הגרח״ק אמר לי שאביו היה נוהג לתת אוכל לציפורים בשבת‬
‫שירה עד שבא מרן החזו״א זצ״ל ואמר לו שלא יתן בגלל דברי המג״א הנ״ל ומאז‬
‫רלה‬ ‫אתרוג ענייני ״אתרוג המורכב״ באגדה למינו‬
‫היה נותן במוצש״ק‪ ,‬וכן מובא בס׳ עלינו לשבח חלק ויקרא תשובה ל׳ בשם מרן‬
‫הגרח״ק שליט״א ואמר הגרח״ק שהטעם שלא נתן בערב שבת כיון שהזמן הוא‬
‫בשבת ובמוצ״ש שם שבת עליו עד גמר מלוה מלכה‪ .‬עכ״ל‪ .‬הרי מפורש כעצם‬
‫דברינו דקיום המנהג הוא דוקא ע״י שימת מזונות בשבת‪ ,‬אלא דהקה״י חידש דגם‬
‫במוצ״ש עדיין נקרא שבת לענין זה‪.‬‬