‫הועתק והוכנס לאינטרנט‬

‫‪www.hebrewbooks.org‬‬
‫ע״י חיים תשע״ה‬

‫כהיו ;‬
‫בשמעתתא דרבית‬
‫פרק איזהו נשך‪ ,‬גגא מציעא‬

‫שיעורי‬
‫הגאון רבי מנשה שווב זצוק״ל‬
‫כפי שנמסרו בבהירות מידי שבוע‬
‫בהיכל ישיבת הר״ן רמות י‪-‬ם‬
 ‫יו״ל ע״י‬
‫מכון ״משנת חיים״‬
‫להוצאת כתביו ושיעוריו של‬
‫מורנו הגאון רבי מנשה שווב זצוק״ל‬
‫לפרטים‪050-4166000:‬‬
‫זמן חורף תשע״ד‬

‫ישמחו הלומדים ויגילו העמלים ההוגים בתורת ה‪ /‬עם הוצאתם לאור של שיעורי‬
‫אאמו״ר זצוק״ל על סוגיות ריבית‪ ,‬שנמסרו בבהירות רבה מידי שבוע בהיכל"ישיבת‬
‫הר״ן״ בשכונת רמות‪ ,‬ירושלים‪.‬‬
‫ייחודיותם של שיעורי אבינו מורנו זצוק״ל‪ ,‬מתבטאת בבהירות וביסודיות המיוחדת‬
‫שהנחו את דרכו בלימוד התורה הקדושה‪ .‬אבינו מורנו נהג לבאר כל סוגיא מתחילתה‬
‫ועד סופה כשכל שורשיה‪ ,‬ענפיה ופירותיה נהירים ומחוורים‪ ,‬וכל סברותיה מגובשות‬
‫ומלוטשות היטב‪.‬‬
‫מסירת שיעוריו אף היא נעשתה ב׳מעשה חושב׳ וב׳מלאכת אומן׳‪ ,‬כך שאף מי שנכנס‬
‫לסוגיא זה עתה‪ ,‬הצליח לצלול לעומק בתריה‪ ,‬על ידי שמיעת דבריו המאירים‪.‬‬
‫שיעורים אלו הינם כ׳טיפה מן הים׳ מתוך מאות רבות של שיעורים בכל מכמני התורה‬
‫שנכתבו בידי אאמו״ר שנהג לכותבם תיכף לאחר מסירתם ולהגיהם שוב ושוב למען‬
‫יהיו כסולת נקייה וברה‪.‬‬
‫עם עלייתו של אאמו׳׳ר לגנזי מרומים‪ ,‬קבלנו על עצמנו ׳להקים ישיבה על קברו׳‪,‬‬
‫ולזכות את הרבים בשיעורים בהירים אלו‪ ,‬וכפי שאומרת הגמרא‪ :‬״אין עושין נפשות‬
‫לצדיקים‪ ,‬דבריהם הן הן זכרונן"‪) ,‬ירושלמי שקלים פרק ב(‪.‬‬
‫חיבור זה נקרא בשם ״בהירות״ לעילוי נשמת אימו של אבינו ‪ -‬סבתנו היקרה מרת‬
‫קלרל׳ה שווב ע״ה‪ ,‬שעלתה לגנזי מרומים בי״ד אב תשע׳׳ג ־ שלושה חודשים בדיוק‬
‫לאחר פטירתו של אאמו׳׳ר‪ ,‬ואשר שמה מעיד על מהותה‪ :‬״בהירות״ בעבודת ה׳‪ .‬ואכן‬
‫זכתה סבתנו הדגולה שה׳ השיב לה כגמולה הטוב וזיכה אותה בבן שהאיר את עיני‬
‫ישראל בבהירות התורה הקדושה המאפיינת את שיעוריו הרבים‪.‬‬

‫קובץ שיעורים זה‪ ,‬הוגה וסודר על ידי הרה׳׳ג רבי אריה רביץ שליט׳׳א ראש כולל‬
‫הגר׳׳א פ״ת‪ ,‬אשר במלאכתו המסורה הוסיף ושיבץ את כותרות הדברים בתוך‬
‫השיעורים‪ ,‬למען ירוץ בו הקורא‪ .‬על כך תודתנו נתונה לו מעומקא דליבא‪ ,‬ויהי רצון‬
‫שיזכה להמשיך להגדיל תורה ולהאדירה מתוך בריות גופא ונהורא מעליא‪.‬‬
‫כמו כן‪ ,‬נודה בשם כל לומדי בית המדרש ובני המשפחה‪ ,‬לראש ישיבת הר״ן הגאון רבי‬
‫צבי ויספיש שליט״א‪ ,‬על ׳אכסניה של תורה׳ שהעניק לאאמו״ר זצוק״ל במשך עשרים‬
‫שנה‪ ,‬בהן זכה להרביץ תורה למאות שומעי לקחו ותורתו‪.‬‬
‫לקראת סיום‪ ,‬מוטלת עלינו החובה והזכות גם יחד‪ ,‬להודות לאמנו הרבנית תליט״א‪,‬‬
‫מנשים באוהל תבורך‪ ,‬אשר שמשה כ׳אשת חבר׳ לאבינו במשך עשרות בשנים‪ ,‬ובזכות‬
‫מסירותה העצומה יכל להסיר מעצמו עול ׳דרך ארץ׳‪ ,‬לטמון עצמו ב׳ד׳ אמות של‬
‫הלכה׳ ולשקוד על תלמודו באין מפריע ובלא הסחת הדעת כלל‪ .‬אאמו״ר התבטא לא‬
‫אחת ואמר‪ :‬״שלי ושלכם‪ ,‬שלה הוא״‪.‬‬
‫נחתום את הדברים בהודאה ותפילה לבורא העולם נותן התורה‪ ,‬על שזיכנו להוציא‬
‫חיבור זה לתועלת עמלי התורה די בכל אתר ואתר‪ .‬ויהי רצון שכשם שזכינו להוציא‬
‫חיבור זה‪ ,‬כן נזכה להוציא לאור את כל שיעוריו של אאמו״ר ולהגדיל תורה ולהאדירה‪.‬‬

‫כעתירת‬
‫בני המחבר זצוק״ל‬
 ‫תוכן עניינים‬

‫ב ת ר מ עי קרון ב ת ר בסוף )דף ס‪ . . . . .......... ........... ........... ........... ............ ..............(:‬ז‬ ‫סימן א‬
‫ז‬ ‫א‪ .‬ביאור ספק הגמ‪........... ........./‬‬
‫ח‬ ‫ב‪ .‬רבית מסופקת ‪........... .........‬‬
‫‪,‬ח‬ ‫ב דעת המחנה אפרים‪....... ... ...... ....‬‬
‫ד‪ .‬ראיה מדברי הרמבץ שלא כמחנה אפרים‪ ...........................................................‬ט‬
‫‪......‬י‬ ‫ה‪ .‬מו״מ בדעת הריטב״א ‪....... .‬‬

‫יו צ א ה ב דיי מ ם )דף סא‪ ... ....... ... ....... ... ....... ... ...... ........... ........... ... ....... ... ........ (:‬יב‬ ‫סימן ב‬
‫‪....‬י ב‬ ‫א‪ .‬פלוגתת אמוראי אי יוצאה בדיינים אי לאו ובמאי תליא ‪........... .......‬‬
‫ב‪ .‬האם קנה המלוה את הרבית רק שמחוייב להחזיה או דלא קנה כלל ‪ ....... .......‬י ב‬
‫יב‬ ‫ב שיעבוד הנכסים למצוות ממוניות ‪..........‬‬
‫ד‪ .‬פלוגתת הראשונים אי יוצאה בדיינים ממש‬
‫או שכופין אותו עד שירצה מדין כופין על המצוות ‪ ........... ... ....... ... ....... .‬יג‬
‫‪.. ..‬יג‬ ‫‪..........‬‬ ‫ה‪ .‬דעת השו״ע‬

‫מז‬ ‫ה חז ר ת ה ר בי ת )דף ס״ב‪....... (.‬‬ ‫סימן ג‬

‫טז‬ ‫א‪ .‬אבק רבית שתפס המלוה בע״כ של הלווה‪.......... .............‬‬
‫טז‬ ‫ב‪ .‬ביאור הגרש״ש דברבית עקרו רבנן החוב ‪....... .‬‬
‫ג‪ .‬ביאור הגר״א דמדמה אבק רבית שמוחה הלווה‪ ,‬לר״ק אליבא דר״י‪ ..................‬טז‬
‫‪ ....‬טז‬ ‫‪..........‬‬ ‫ה ביאור ביטול כח הגביה של המלווה‬
‫‪.‬‬

‫ה‪ .‬החזרת הרבית ״ תיקון הלאו או מצוה בפניעצמה ‪ .............................................‬יז‬

‫יח‬ ‫ג חילוק בין מצוות ׳וחי' לבין מצוות 'ויראתי ‪.......... ............‬‬

‫פ סי ק ה » שיבות ר ש״י)ד ף ס״ב‪ ....... ........... .. .................... ........... ........... ........... ... (:‬פ‬ ‫סימן ד‬
‫‪.‬כ‬ ‫א‪ a .‬שיטות בראשונים בביאור חלות הפסיקה ‪....... .. .........‬‬
‫ב‪ .‬בירור טעם ההיתר ב׳יצא השער׳ ‪ ........................................................................‬כ‬
‫כא‬ ‫ג‪ .‬בירור שיטת רש״י ‪....... ... ........‬‬
‫ד‪ .‬היתר יצא השער בדרך זביני ולא בדרך הלואה ‪ .................................................‬כג‬

‫פ סי ק ה ‪ -‬שיבות תו פי) ד ף ס״ג‪ .. ........... ........... ........... ........... ....... ... ....... .. ......... (.‬פה‬ ‫סימן ה‬
‫א‪ .‬בירור גדר קנין מי שפרע ‪ ...... ........... .. .................... ........... ........... ........... .‬כ ה‬
‫כה‬ ‫ב‪ .‬שיטת תום׳ דאיכא מי שפרע גם ב׳אין לו׳‪....... ........... .‬‬
‫ג‪ .‬לתוס׳ בעינן לב׳ תנאים כדי להתיר ״ יכול לקנותרמאי אהנית׳ ‪ ... .......... ..........‬כו‬
‫ד‪ .‬ביאור דעת הברייתא האוסרת ביש לו דלא אמרינן‬
‫עשו שאינו זוכה כזוכה ‪ ......................................................................................‬כז‬

‫צ ד ‪ 8‬ח ד פ ר סי ת )דף ס״ג‪ .. ........... ........... ........... ........... ....... ... ....... .. ................. (.‬פ ם‬ ‫סימן ו‬
‫כט‬ ‫א‪ .‬פלוגתת רש״י ותוס׳ בגדר צד אחד ברבית ‪.......... .‬‬
‫‪.‬ל‬ ‫ב‪ .‬דעת רש״י ‪....... .....‬‬
‫ג‪ .‬דעת תוס׳ ‪ ............................................................................................................‬ל‬
‫‪ m‬ר ננזר ״ ר ב נ ה מן ד קי ר א ה )דף ס״ג‪ ................................................................. (:‬ל ב‬ ‫סימן ז‬
‫א‪ .‬סוגיית הגם׳ דרב נחמן ‪ ................ ........... ........... ... ....... ... ....... ... ....... .........‬לב‬
‫ב‪ .‬ביאור הריב״ש ‪ .................................................................................................‬ל ב‬
‫ג‪ .‬קושיית תוס׳ מ״ש טרשא מרב נחמן דקיראה‪ .... ....... ... ....... ... ....... ... ...... .....‬לג‬
‫ה קושיית הט״ז על תום׳ מ״ש ׳אין שומתו ידוע׳ דשרי‬
‫מ׳לא יצא השער׳ דאסיר‪ ..................................................................................‬ל ד‬
‫ח‪ .‬יסוד חהיתר הוא שחל הקנין ואין כאן אגר נ טר‪ ...... ........... ........... ........... ....‬לו‬
‫ג ביאור אין שומתו ידוע ‪ .....................................................................................‬לן‬

‫זה נ הנ ה וזה לא ח סר )דף ס״ד‪ ....... ............ ....... ... ....... .. ........... ........... ...........(:‬ל ם‬ ‫סימן ח‬
‫א‪ .‬פלוגתת הראשונים בדין זה נהנה וזה לא חסר ‪ .. .......... ........... ........... ............‬ל ט‬
‫ב‪ .‬קושיא מסוגיין על שיטת הרי״ף ‪ ... ........... ........... ........... ........... ....... ... ........‬ל ט‬
‫ב יישוב שיטת הרי״ף על פי יסוד הגרש״ש דחיוב הנהנה הוא מדין מזיק ‪ .............‬ם‬

‫מ ר ב ץ על ה ש כ ר )דף ס״ה‪ ........................................................................................ (.‬מ ג‬ ‫סימן ט‬

‫א‪ .‬ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ‪ ................ ........... ........... ... ....... ... ....... .‬מג‬
‫ב‪ .‬קשה דמדוע שרי להקדים ולהוזיל בשכירות הלא זמן התשלום‬
‫אינו אלא לבסוף‪ .. .......... ........... ........... ........... ..................... ........... ........... .‬מג‬
‫‪ ...‬מ ד‬ ‫‪ j‬יישוב הר״י מיגש והקה״ע ‪....... .. ......‬‬
‫ד‪ .‬קושיות על מהלך הר״ימיגש והקה״ע‪ ...............................................................‬מה‬
‫ה‪ .‬שיטת הקונטרס הספיקות לחלק בין שכירות פועלים לשכירות קרקע‪...........‬מה‬

‫מ ר ש א ד ר ב נ ח מן) ד ף ס״ה‪ ...... ........ ........... ........... ... ....... ... ....... ... ....... ... ...... .(.‬מח‬ ‫סימן י‬
‫א‪ .‬שיטות הראשונים בביאור קץ בטרשא ‪ ...... .. ............ ....... ... ....... .. ........... ......‬מח‬
‫ב‪ .‬שיטת רש״י ‪ .. .......... ........... ........... ........... ..................... ........... ........... ........‬מ ט‬
‫‪ j‬שיטת הרמב״ן והרשב״א‪ ...... ........... ........... ........... ........... ....... ... ....... .. ..........‬נ‬
‫‪ ............... ............... ............... ............... ............... ............... ............... ............... ............... ............... .........‬נא‬

‫ר בי ת ד ר ך קנ ס )דף ס״ה‪ .......................................................................................... (:‬נ ב‬ ‫סימן יא‬

‫נב‬ ‫א‪ .‬ההיתר ברבית דרך קנס והמקור לכך‪....... ... ........‬‬
‫ב‪ .‬הרשב״א לשיטתו בזה הרבית הוא מעין שכירות המעות ‪ ...................................‬נ ב‬
‫‪...‬נ ב‬ ‫ג‪ .‬פלוגתת הראשונים אי מותר כן לכתחילה או לא ‪.......... .........‬‬
‫‪....‬נ ג‬ ‫ד‪ .‬דעת התוס׳ דאין היתר ברבית דרך קנס‪........... ....... .‬‬
‫נד‬ ‫ה‪ .‬ראיה דבדרך קנס אינו רבית קצוצה ‪.......... ...........‬‬
‫נה‬ ‫ג סיכום השיטות ‪....... ... .......‬‬

‫א ס מ כ ת א ו מ ש כנ ת א )דף ס״ה ‪ ....... ........ ........... ........... ... ....... ... ....... ... ....... .....(:‬נ ט‬ ‫סימן יב‬
‫א‪ .‬קושיות בשיטת רש״י בדברי הגמ׳ התם הלואה הכא זביני ‪ ...............................‬נט‬
‫‪ .....‬ס‬ ‫ב‪ .‬ביאור שיטת רש״י ‪....... ... .......‬‬
‫‪ ...‬ס א‬ ‫‪ j‬׳מחילה בטעות׳ ו׳מחילה שלא מדעת׳‪........... ....... ...‬‬
‫סב‬ ‫ד‪ .‬ביאור דברי רש״י דבדבר הלואה אבק רבית יוצאה בדיינים ‪.......... .. ........‬‬
‫סד‬ ‫ה‪ .‬יסוד הר״ח הלוי לחלק בין נתינת ספק לבין ספק נתינה ‪....... .‬‬
‫משכנתא ״ שיטת רש״י ) ד ף ס״ז‪ ............................................................................ (.‬ס ז‬ ‫סימן יג‬
‫א‪ .‬ביאור הסתירה בדברי רבינא‪ ...... ........... ........... ........... ... ....... ... ....... ... ....... .‬סז‬
‫ב‪ .‬ביאור שיטת רש״י ע״פ יסוד הר״ח הלוי ‪ ............................................................‬ע‬

‫דין אכק רכית כפירות משכנתא )דף ס״ז‪ ....... ............ ....... ... ....... .. .............. (.‬עכ‬ ‫סימן יד‬
‫ביאור דברי דש״י בחילוק בין אתדא דמסלקי לאתרא דלא מסלקי ‪ .. .......... .....‬עב‬ ‫א‪.‬‬
‫ביאור פלוגתת רבא ורב אשי‪.... ........... ........... ........... ........... ....... ... ....... ....‬עג‬ ‫ב‪.‬‬
‫ביאור פלוגתת הרמב׳ץ ורבינו אפרים ‪ ...... ........... .. .................... ........... ..........‬ע ד‬ ‫ב‬
‫ביאור המח״א בהבנת רבינו אפרים‪ ...... ........... ........... ........... ... ....... ... ....... ..‬עו‬ ‫ד‪.‬‬

‫סימן טו משכנתא כאתרא דמסלקי וכאתרא דלא מסלקי ) ד ף ס״ז‪ ................ ........... .(:‬עז‬
‫א‪ .‬פלוגתת הדאשונים בדין אתרא דלא מסלקי ‪ .......................................................‬עז‬
‫ב‪ .‬האם במשכנתא השדה קנויה לגמדי או דק קניון פירות ‪ ... .......... ........... ..........‬עז‬

‫סימן טז עיסקא פלנא מלוה )דף ס״ח‪ . .......... ........... ........... ........... ..................... ........... ..(.‬פ א‬
‫א‪ .‬ביאור הקולא ד׳מיניה וביה׳ ‪ ... ........... ........... ........... ........... ....... ... ....... .......‬פא‬
‫ב‪ .‬ביאור טעם דקבלת שכר הפעולה אינה דאורייתא ‪ .............................................‬פג‬

‫רכית כשכירות )דף ס״ט‪ ........................................................................................ (:‬פ ה‬ ‫סימן יז‬

‫פה‬ ‫‪......‬‬ ‫דברי רש״י בחילוק בין שכירות להלואה‬ ‫א‪.‬‬
‫פה‬ ‫שש קושיות על שיטת רש״י‪........... .........‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫שיטת רש״י דשכירות שיש בה הבטחת החזרת הקרן מוגדרתכמלוה ‪ ... .......... ...‬פז‬ ‫ג‪.‬‬
‫שיטת תוס׳ דמלוה ושכירות תלויים באם ישסיבהלתשלום או לאו‪ .... ............‬פז‬ ‫ד‪.‬‬

‫מרא ־» פרה » דודא )דף ע‪ ..... ....... ... ....... ... ....... ... ...... ........... ........... ... ....... .....(.‬צ‬ ‫סימן יח‬
‫א‪ .‬חוסכא דנחשא ‪ ....................................................................................................‬צ‬
‫‪ .......‬צ ב‬ ‫ב‪ .‬החילוק בין מרא לדודא ״־ תלוי על מי האחריות‪...... ................‬‬
‫משלם‪ .......................................‬צג‬ ‫ג‪ .‬פלוגתת הראשונים בפרה כפי איזה זמן‬

‫סימן יט יצא השער ־־ ופופקץ עמו כשער הגכוה )דף ע״ב‪...... ............ ....... ... ....... ...(:‬צ ח‬
‫א‪ .‬קושיית רע״א מדוע אסור פסיקה הרי זה קרוב לשכר ולהפסד ‪ .. .......... ...........‬צ ח‬
‫ב‪ .‬ישוב רע״א גם אליבא דרש״י ‪ ... ........... ........... ........... ........... ....... ... ....... ....‬צ ט‬
‫ג‪ .‬יצא שער הוא היתר מצד הלוקח או מצד המוכר ‪ .............................................‬צ ט‬
‫ד‪ .‬צריכים את ב׳ הטעמים בכדי להתיר ״‬
‫קא‬ ‫גם מצד המוכר וגם מצד הלוקח‪........... ........ ....‬‬
‫‪ ..‬ק ב‬ ‫ה‪ .‬פלוגתת רש״י ותוס׳ האם בגדיש מותר לפסוק בזול‪.......... ............. ...‬‬

‫קו‬ ‫טרשא‪ ,‬הכילה והמרים )דף ע״ב‪.......... .....(:‬‬ ‫סימן כ‬

‫‪ ....‬קו‬ ‫א‪ .‬שכר טירחא במוליך חבילה‪...... .......‬‬
‫ב‪ .‬שיטת רש״י בחמרים‪ ..........................................................................................‬קז‬
‫‪.......‬קח‬ ‫ב חילוק בין חבילה לטרשא דר׳ חמא ‪....... .‬‬
‫סימן כא סוגיא דפרדיסא ■ שיטת רש״י ) ד ף ע״ג‪ ............................................................... (.‬ק י‬
‫א‪ .‬קושיית רע״א מ״ש פסיקה מ׳עזי חולבות׳‪ .........................................................‬קי‬
‫ב‪ .‬דעת הג׳ מרדכי דפרדיסא הוי קרוב לשכר ורחוק להפסד ‪ ...............................‬קי א‬
‫ג‪ .‬יסוד החוו״ד לחלק בין שיעבוד הגוף לשיעבוד החפץ ‪ .....................................‬קיג‬

‫רגי ת מאוחרת >דף ע״ג‪ ..........................................................................................(.‬ק טו‬ ‫סימן כב‬

‫א‪ .‬ג׳ חילוקים בין רבית מאוחרת האסורה למותרת ‪ .............................................‬ק טו‬
‫ב‪ .‬שיטת תוס׳ לחלק בין שעת פירעון לזמן ההלואה ‪ ..........................................‬ק טז‬
‫ג‪ .‬שיטת ר׳ פרץ לחלק בין דרך הלואה לדרך מכר ‪ ..............................................‬קיז‬

‫סימן כג מלוה אדם את אריסיו ) ד ף ע״ד‪ ............................................................................ (.‬ק כ‬

‫א‪ .‬ביאור טעם ההיתר באריסים ‪ -‬דהוי כאילו קיבל את השדהעם תוספת ‪ ...................‬ק כ‬
‫ב‪ .‬טעם ההיתר משום דסומך על דעת חכמים שיחויב כפירצונם‪ ........................‬ק כ‬
‫ג‪ .‬יסוד ההיתר דסאה בסאה ‪ ................................................................................‬קכב‬

‫סימן כד סאה בסאה בהיתר )דף ע״ה‪ ................................................................................. (.‬ק בו‬

‫א‪ .‬יש לו ‪ .............................................................................................................‬ק כו‬
‫ב‪ .‬החילוק בין יש לו דסאה בסאה לפסיקה ‪ ........................................................‬ק כו‬
‫ג‪ .‬שיטת הרמב״ם דאוסר סאה בסאה בקבע זמן ‪ ................................................‬ק כ ח‬
‫ד‪ .‬יצא השער ‪ .....................................................................................................‬ק כ ט‬
‫דף ס‪:‬‬
‫סימן א‬
‫בתר מעיקרא בתר בסוף‬
‫)או החפץ( שהמלוה מקבל לבסוף‪ ,‬לסכום‬
‫שהוא נתן ללוה‪ ,‬וזה ׳בתר בסוף׳‪ .‬והגמ׳ דוחה‬
‫הו״א זו‪ ,‬מפני שאם נחשב שיש כאן חסרון‬
‫ללוה כבר בשעת ההלואה‪ ,‬ע״כ יש במקביל‬
‫ריבוי למלוה‪ ,‬במה שא׳ חייב לו עכשיו ק״כ‬
‫במקום הק׳ שהוא הלוה‪ .‬ואם להיפך‪ ,‬נוקטים‬
‫שאין ריבוי אלא בפועל בשעת הפרעון‪ ,‬ולא‬
‫בכח בשעת ההתחייבות‪ ,‬ה״ה דצ״ל כן לגבי‬
‫הנשך‪ .‬וזה הוא ספק הגמ׳‪ ,‬אי אזלינן בתר‬
‫מעיקרא או בתר הסוף‪.‬‬
‫אבל הראשונים לא פירשו למה הו״א‬
‫דבאוזיף ק׳ בק׳‪ ,‬ומחירם עלה מדנקא‬
‫לחומשא‪ ,‬שיהיה בזה רבית ולא נשך‪ .‬דאכן‬
‫הלוה לא ננשך מיד בהתחלה‪ ,‬אבל מ״מ בסוף‬
‫בשעת הפרעון יש ודאי חסרון ממון ללוה‪,‬‬
‫וצריך להבין למה זה לא נחשב נשך‪ .‬ואולי‬
‫יש ליישב על פי מה שרש״י דייק לחלק בין‬
‫נשך לתרבית‪ .‬שהרי רש״י)ד״ה אי(‪ ,‬כשהוא‬
‫מדבר על תרבית‪ ,‬שהוא מצד המלוה‪ ,‬דן על‬
‫כמות המטבעות של כסף שהמלוה יכול‬
‫להשיג ע״י הפרוטות שהוא מקבל מהלוה‪,‬‬
‫לעומת מה שהיה יכול להשיג ע״י הפרוטות‬
‫שהוא נתן‪ ,‬דבזה ממונו נתרבה‪ .‬אבל בד״ה‬
‫לא‪ ,‬כשהוא מדבר על הנשך‪ ,‬שהוא מצד‬
‫הלוה‪ ,‬הוא דן על כמות מטבעות כסף שהוא‬
‫צריך כדי להשיג את הפרוטות של הפרעון‪,‬‬
‫דבזה הוא ננשך‪.‬‬
‫וא״כ באוזיף ק׳ בק׳ ומחירם עלה‪ ,‬כשדנים‬
‫על המלוה‪ ,‬כיון שהפרוטות לא היו תחת ידו‪,‬‬
‫משוים את מה שהוא מקבל למה שהוא נתן‪,‬‬
‫א‪ .‬כיאור ספק דזגמ׳‬
‫כ״מ דף ס‪ :‬״נשך בלא תרבית היכי דמי‬
‫וכו‪/‬״מעיקרא קיימי ק׳ בדנקא ולבסוף‬
‫קיימי ק״כ בדנקא״‪.‬סוף סוף אי בתר מעיקרא‬
‫וכד‪...‬תרבית בלא נשך היכי דמי‪ ...‬אי בתר‬
‫מעיקרא ‪...‬אלא אמר רבא אי אתה מוצא נשך‬
‫בלא תרבית‪..‬״ עיי״ש כל הסוגיא‪.‬‬
‫והא דשייך עליה וירידה במחיר המטבעות‬
‫האלה‪ ,‬ע׳ רש״י דאיירי בפרוטות של נחושת‪,‬‬
‫וערכם נמדד ומשתנה כלפי מטבעות של כסף‪.‬‬
‫ולשיטה הב׳ בתוס׳ איירי באיסרים‪ ,‬והם‬
‫עשויים מכסף סיגים )שמ״ק בשם הריצב״ש(‪,‬‬
‫והם נחשבים פרי לגבי מטבעות של כסף‬
‫טהור‪ ,‬וממילא גם אצלם שייך שינוי מחיר‪.‬‬
‫ולדעת הריב״ץ דאיירי במעות‪ ,‬צ״ל דערכם‬
‫נמדד ומשתנה כלפי המטבעות של כסף‬
‫הגדולות‪ ,‬וכמו שכ׳ המח״א רבית סי׳ כ״ג‪.‬‬
‫וצריך להבין את ההו״א של הגמ׳‪ ,‬ואת‬
‫הדחוי‪ ,‬וגם צריך לברר אם למסקנא‬
‫אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף‪.‬‬
‫וע׳ היטב בחי׳ הר״ן שפירש דהו״א דנשך‬
‫נשיכת ממון הלוה‪ ,‬מתחילה משעת נתינת‬
‫הכסף‪ ,‬דמאז הוא ננשך ומתחייב לשלם יותר‬
‫ממה שהוא קיבל‪ ,‬וממילא הנשך נמדד לפי‬
‫שעה זו‪ ,‬והיינו בתר מעיקרא‪ .‬ואם יש כבר‬
‫נשך בשעת ההלואה‪ ,‬מסתבר דאז נקבע מה‬
‫הוא הנשך‪ ,‬וזה לא משתנה עד שעת הפרעון‪,‬‬
‫אף אם ערכו השתנה בינתיים‪ .‬אבל כיון שאין‬
‫ממון המלוה מתרבה בפועל עד שעת הפרעון‪,‬‬
‫אין הרבית נמדד אלא על ידי השוואת הסכום‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן א‬

‫ועדיין צ״ע‪ ,‬דאפילו אם איירי בקרוב‬ ‫לדון אם יש כאץ ריבוי‪ .‬אבל מצד הלוה‪ ,‬כיון‬
‫לשכר ורחוק להפסד‪ ,‬מ״מ אין זה רבית‬ ‫שהפרוטות היו תחת ידו מזמן ההלואה‪ .‬ואם‬
‫דאורייתא‪ .‬וכן מוכח מהא דמשכנתא בלא‬ ‫היה רוצה היה יכול להחזיר אותם פרוטות‪,‬‬
‫נכייתא‪ ,‬הנחשב אבק רבית‪ ,‬משום דזימנין‬ ‫ואז לא היה מפסיד כלום‪ ,‬דבר זה לא נחשב‬
‫שאין עושים פירות )רש״י דף ס״ב‪ ,(:‬אע״ג‬ ‫נשך‪ .‬והגמ׳ דוחה‪ ,‬דלא סגי בסברא זו כדי‬
‫דודאי ברוב השנים יש פירות‪ ,‬ואין לך קרוב‬ ‫לחלק בין החישובים של הרבית ושל הנשך‪,‬‬
‫לשכר גדול מזה‪.‬‬ ‫אלא ודאי הולכים בשניהם או לפי שעת‬
‫וצ״ל דמה שקרוב לשכר אינו חשוב רבית‬ ‫ההתחייבות‪ ,‬והיינו בתר מעיקרא‪ ,‬או לפי שעת‬
‫דאורייתא‪ ,‬הוא מפני שקיי״ל דאזלינן בתר‬ ‫הפרעון בפועל‪ ,‬בתר בסוף‪.‬‬
‫מעיקרא‪ .‬ובע״ה נראה בהמשך‪ ,‬למה זה תלוי‬ ‫ל מ ס קנ א‪ ,‬הבעיא אי אזלינן בתר מעיקרא‬
‫בזה‪.‬‬ ‫או בתר בסוף לא איפשטא‪ ,‬והג״א‬
‫והמרדכי נוקטים דנשאר בספק‪ .‬אבל הרמב״ן‬
‫ג‪ .‬דעת המהנה אפרים‬
‫והגר״א מוכיחים מהא דאיתא בכמה מקומות‪,‬‬
‫אלא דאפילו אם קרוב לשכר הוי רבית‪ ,‬מ״מ‬ ‫דסאה בסאה הוא רק איסור דרבנן‪ ,‬דלהלכה‬
‫נראה לכאורה דלא יתכן רבית אלא‬ ‫קיי״ל דאזלינן בתר מעיקרא‪ .‬ובאמת כן מוכח‬
‫במה שהלוה משלם יותר ממה שהוא חייב‬ ‫מסוגיין‪ ,‬דאי הוי אזלינן בתר הסוף‪ ,‬אז בהלוה‬
‫מכח עצם ההלואה‪ .‬והנה‪ ,‬לקמן דף ע״ה‪.‬‬ ‫ק׳ בק׳ והמחיר עלה‪ ,‬היה איסור דאורייתא‪,‬‬
‫איתא‪ ,‬ראם א׳ הלוה לחברו כור חטים סתם‪,‬‬ ‫)ע׳ הג׳ הגר״א בגמ׳(‪.‬‬
‫ולא פירש לו מה הוא צריך לשלם‪ ,‬הדין הוא‬
‫שאם החטים הוזלו‪ ,‬הלוה אינו מחזיר אלא‬ ‫ג‪ .‬רכי ת מסופקת‬
‫כור חטים‪ ,‬ואם הוקרו‪ ,‬אינו משלם אלא את‬ ‫וצע״ג איך יתכן בזה איסור רבית דאורייתא‪,‬‬
‫דמיו כפי השער בשעת ההלואה‪ .‬ומפרש‬ ‫הרי כמו שהמחיר עלה‪ ,‬היה יכול‬
‫הריב״ש בסימן שצ״ו‪ ,‬דהטעם הוא מפני שיש‬ ‫לרדת‪ ,‬ולמה זה נחשב אגר נטר‪ .‬הא הגע‬
‫לו לשלם חטים כמו שהלוהו‪ ,‬ומש״ה כשהוזלו‬ ‫בעצמך‪ ,‬אם א׳ הלוה לשני ק׳‪ ,‬בתנאי שבעוד‬
‫נותן חטים מדינא‪ ,‬וכשהוקר נותן דמיהן כשער‬ ‫שנה יחזיר לו את הכסף‪ ,‬אלא שאם ביום זה‬
‫הזול‪ ,‬משום איסור רבית דרבנן‪ .‬ואם כן הוא‪,‬‬ ‫ירדו גשמים‪ ,‬לא יחזיר אלא פ׳‪ ,‬אבל אם אז‬
‫שהלוה סאה חטים חייב מדינא לשלם סאה‬ ‫לא ירדו גשמים יחזיר ק״כ‪ ,‬ולבסוף לא ירדו‬
‫חטים איך יתכן שסאה בסאה יהיה איסור‬ ‫גשמים האם לזה ייקרא רבית אם ישלם ק״כ‪.‬‬
‫דאורייתא‪.‬‬ ‫הרי אין זה אלא הימור‪ ,‬שיכול להרויח כמו‬
‫ובאמת המח״א סי׳ כ״ב סד״ה מי‪ ,‬הוכיח‬ ‫שיכול להפסיד‪ ,‬וודאי דלא שייך אגר נטר‬
‫מסוגיין‪ ,‬שמי שלוה סאה‪ ,‬אינו חייב מעיקר‬ ‫אלא במקום שהתנאי נותן עדיפות למלוה‪,‬‬
‫הדין אלא דמי הסאה בשעת ההלואה‪.‬‬ ‫בשכר המתנת המעות‪ .‬וע״כ צ״ל דאיירי הכא‬
‫וממילא‪ ,‬אם הוקר והוא משלם סאה‪ ,‬זה נחשב‬ ‫בע׳ של קרוב לשכר ורחוק להפסד )ע׳ לקמן‬
‫תוספת על חובו ה״טבעי״‪ ,‬ובמקום שחז״ל‬ ‫דף ס״ד‪ ,(:‬דידעו מראש שמסתמא עד שעת‬
‫אסרוהו‪ ,‬אם המלוה לקח תוספת זו בכח‪ ,‬ה״ז‬ ‫הפרעון מחיר הפרוטות יעלה‪ ,‬ובזה ורק בזה‬
‫גזל בידו‪ ,‬עיי״ש‪ .‬ומה שהריב״ש כתב‪ ,‬שהלוה‬ ‫י״ל דאי אזלינן בתר בסוף‪ ,‬יש כאן רבית‬
‫כור חטים‪ ,‬חייב מדינא לשלם כור חטים‪ ,‬אין‬ ‫דאורייתא‪.‬‬

‫ולפי זה אם אדם היה מלוה סאה בסאה‪,‬‬
‫לא היה חל עליו חוב של סאה חטים‪ ,‬אלא‬
‫חוב לשלם ערך של סאה חטים לפי השער‬
‫של זמן הפרעון‪ .‬וכן אם היה לוה סאה בסאה‬
‫וחצי‪ ,‬לא היה שם רבית אא ״כ ערך הסאה‬
‫וחצי בשעת הפרעון היה יותר מערך הסאה‬
‫בשעת ההלואה‪ .‬ובא הפסוק וחידש שיש חוב‬
‫של כמות אוכל‪ ,‬וגם חוב של כמות רכל דבר‬
‫אשר ישך‪ .‬ומכיון שאין מודדים את החוב‬
‫״לפי שום הכסף לעת ההלואה והפרעון״‪,‬‬
‫א״כ בשעת ההלואה יש כבר נשך ודאי‪ ,‬אם‬
‫מתחייב להחזיר סאה וחצי במקום הסאה‬
‫שקיבל‪.‬‬
‫רואים מדברי הרמב״ן שחתורה חידשה‬
‫שיש מושג של חוב ״טבעי״ של כמות החומר‬
‫שלוה‪ ,‬ולא רק אומדנא‪ ,‬דבאומדנא לא שייך‬
‫גזה״ב‪ ,‬ולא חילוקים בין אוכל לשאר דברים‪.‬‬
‫ומ״מ אף שהחוב נמדד על פי כמות הדבר‬
‫שלוה‪ ,‬הרבית נמדד לפי הערך‪ ,‬דומיא דגזל‪,‬‬
‫ומש״ה יש מקום לספק הגמ׳ אי אזלינן לפי‬
‫הערך בשעת ההלואה ‪-‬״בתר מעיקרא״‪ ,‬או‬
‫לפי ערך הפרעון בפועל ‪-‬״בתר בסוף״‪ .‬וכל‬
‫זה הוא דלא כמח״א הנ״ל‪.‬‬
‫ולדעת הרמב״ן‪ ,‬כתוב בתורה שיש ב׳‬
‫סוגי נשך‪ ,‬נשך כסף הנמדד לפי ערך ההלואה‬
‫והפרעון‪ ,‬ונשך אוכל )וכל דבר( הנמדד לפי‬
‫כמות החומר של ההלואה והפרעון‪ ,‬דכיון‬
‫דאזלינן בתר מעיקרא‪ ,‬אם יש רבית בכמות‬
‫החומר‪ ,‬ממילא יש גם רבית בערך בתר‬
‫מעיקרא‪ .‬והיינו מה שדקדק תנא דמתניתין‬
‫לכתוב ״איזהו נשך‪ ,‬המלוה סלע בה׳ דינרין‬
‫)סוג הא׳(‪ ,‬סאתים חטין בשלש )סוג הב׳(״‪.‬‬
‫ועדיין צ״ע לדעת הרמב״ן‪ ,‬לפי הצד בגמ׳‬
‫דאזלינן בתר בסוף‪ ,‬איזה חידוש‬
‫לומדים ממש״כ בתורה נשך אוכל‪ ,‬ומה היא‬
‫המשמעות של מה שיש חוב של חומר‪ ,‬כיון‬
‫בתר מעיקרא בתר בסוף‬
‫זה משום דזה החוב האמיתי‪ ,‬אלא דכך אמדינן‬
‫דעתו של המלוה‪ ,‬דאדעתא דהכי הלוה‪,‬‬
‫שישלמו לו כור חטים‪ .‬וז״ל המח״א סי׳ כ״ז‪:‬‬
‫״אינו חייב להחזיר לו אלא הסאה שלקח‬
‫ממנו‪ ,‬דאדעתא דהכי נתן לו‪ ...‬דלא נתחייב‬
‫להחזיר אלא סאה דוקא״‪.‬‬
‫ד‪ .‬ראיה מדברי הרמב״ן שלא כמחנה‬
‫אפרים‬
‫אבל בפי׳ הרמב״ץ על התורה מ׳ דלא כדבריו‪.‬‬
‫שב׳ בתורה )דברים כ״ג‪.‬כ׳(‪ ,‬״לא תשיך‬
‫לאחיך נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר‪..‬״‪,‬‬
‫ופירש הרמב״ץ‪ ,‬שהזכיר ׳נשך כסף נשך אוכל׳‪,‬‬
‫לבאר שהלוה סאה חטיץ בסאה וחצי‪ ,‬יהיה‬
‫נשך גמור‪ ,‬אפילו לא יהיה שוה סאה וחצי‬
‫בעת הפרעון כדמי סאה שהלוהו‪ .‬והוא מוסיף‬
‫שם‪ ,‬שכתוב גם ״כל דבר אשר ישך״‪ ,‬לרבות‬
‫אפילו אבני בנין וכדומה‪ ,‬שלא נחשוב שאין‬
‫רבית אלא בכסף שכל הדברים נקנים בו‪ ,‬או‬
‫באוכל שהוא חיי האדם‪ ,‬אבל בשאר הדברים‬
‫נלך אחר שום הכסף לעת ההלואה והפרעון‪.‬‬
‫וצ״ע‪ ,‬דנראה מדבריו שהפסוק בא לגלות‬
‫לנו דאזלינן בתר מעיקרא ולא בתר בסוף‪.‬‬
‫ולא יתכן לומר כן‪ ,‬דסוגיא דידן תסתפק אם‬
‫גזה״כ הזאת קיימת או לא‪ .‬ועוד דבחי׳‬
‫הרמב״ן משמע דספק הגמ׳ תלוי בחקירה‬
‫בסברא‪ ,‬לא בגזה״כ‪ .‬אלא ע״כ צ״ל דפירוש‬
‫חרמב״ן עה״ת נאמר על סמך המסקנא דכאן‪,‬‬
‫דמצד הסברא אזלינן בתר מעיקרא‪ ,‬כיון‬
‫״שמשעה שהלוהו נשכו וחסרו ממון״‪ .‬אלא‬
‫דלולא מש״כ בתורה נשך אוכל‪ ,‬היינו‬
‫חושבים‪ ,‬דאין בכלל מושג של חוב בכמות‬
‫אוכל או חומר אחר‪ ,‬אלא הכל נמדד רק‬
‫בכסף‪ ,‬וכמו שהדין הוא באמת לענין גזילה‪,‬‬
‫שהגוזל חטים אינו מחזיר חטים אחרים‪ ,‬אלא‬
‫כסף לפי ערך החטים בשעת הגזילה‪.‬‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן א‬

‫ממ״נ‪ ,‬אי אזלינן בתר בסוף וכו׳‪) .‬אבל מל׳‬ ‫שסוף כל סוף הרבית נמדד לפי ערך חומר‬
‫הרמב״ן והר״ן מ׳ שהם סוברים שהיה באמת‬ ‫ההלואה בשעת הפרעון‪ ,‬וכך היה הדין אפילו‬
‫ספק לבעל הסוגיא(‪.‬‬ ‫לולא הפסוק‪ ,‬כמו שב׳ הרמב״ן בע׳ אבני‬
‫ועדיין ק׳ איך רואים בפסוק הזה דאזלינן‬ ‫בנין‪ ,‬כנ״ל‪ .‬וי״ל דהחידוש הוא שאם הלוה‬
‫בתר מעיקרא‪ .‬וי״ל ע״פ דברי‬ ‫סאתים חטין בשלש‪ ,‬הוי רבית‪ ,‬אע״ג שאינו‬
‫הריטב״א ד״ה גמ׳> שפירש דמה שבסיפא של‬ ‫ודאי לגמרי שהמלוה ירויח‪ ,‬שהרי מחיר‬
‫מתנ׳ יש רק רבית דרבנן‪ ,‬הוא ״דכיון דכתיב‬ ‫החטין יכול לרדת עד זמן הפרעון‪ ,‬וכיון‬
‫את כספך לא תתן לו בנשך‪ ,‬מ׳ שלא אסרה‬ ‫דאזלינן בתר הסוף‪ ,‬אז לא יהיה רבית‪ .‬ואף‬
‫תורה אלא כל שיש בו נשך ברור משעת‬ ‫דאיירי באופן שהוא קרוב לשכר ורחוק‬
‫נתינה‪ ,‬וכדכתיב נמי לא תשימון עליו נשך״‪.‬‬ ‫להפסד‪ ,‬דאל״כ אין שם רבית כלל‪ ,‬כמו‬
‫והיינו ראם כתוב בתורה לא תשימון נשך‪,‬‬ ‫שכתבנו לעיל‪ ,‬מ״מ חידוש הוא רזה נחשב‬
‫ע״כ הכוונה היא על נשך ברור וודאי‪.‬‬ ‫רבית‪ ,‬ולא קיי״ל הכי‪ ,‬כדמוכח מהא דמשכנתא‬
‫בלא נכייתא‪ ,‬כנ״ל‪ .‬אבל לולא הריבוי ד״נשך‬
‫ולפי זה מובן למה לדעתו א״א לומר‬
‫אוכל״‪ ,‬הדין היה דאין רבית דאורייתא באוכל‪,‬‬
‫דאזלינן בתר בסוף‪ ,‬דא״כ בנשך אוכל‪ ,‬בהלוה‬
‫אלא בהלוה חטין בשוי של דינר על מנת‬
‫סאתים ח טין בג׳ סאין‪ ,‬לא היה כאן אלא‬
‫לשלם חטים בשוי של דינר וחצי‪ ,‬שהוא רבית‬
‫מצב של קרוב לשכר‪ ,‬כמו שכתבנו‪ ,‬ואין זה‬
‫ודאי‪.‬‬
‫נשך ברור‪.‬‬
‫ולפי זה מיושב מה שכתבנו לעיל )עמ׳‬
‫אבל צ״ע במש״כ הריטב״א דסיפא דמתניתין‪,‬‬ ‫ב׳ ד״ה ועדיין(‪ ,‬דאף דקיי״ל דק רוב לשכר‬
‫וכן כל דרך מו״מ‪ ,‬לא הוי אלא רבית‬ ‫ורחוק להפסד אינו רבית דאורייתא‪ ,‬זה הוא‬
‫דרבנן‪ ,‬משום דאינו רבית ברור‪ .‬דהא לדידן‬ ‫רק אם אזלינן בתר מעיקרא‪ ,‬אבל אם אזלינן‬
‫דקיי״ל דאזלינן בתר מעיקרא‪ ,‬א״כ בכל‬ ‫בתר הסוף‪ ,‬נלמד מהפסוק דהוי רבית‪.‬‬
‫פסיקה‪ ,‬היה צריך להיות ברור אם יש בה‬
‫רבית או לא‪ .‬ראם פסק למשל‪ ,‬לתת עכשיו‬ ‫ה‪ .‬כזו״ט כדעת הריפזכ״א‬
‫כ״ד דינרים על מנת שיספקו לו כור חטים‬ ‫והריטכ״א‪ ,‬בד״ה ותסברא‪ ,‬מביא ראיה‬
‫לגורן‪ ,‬כיון דאזלינן בתר מעיקרא‪ ,‬היו צריכים‬ ‫דבתר מעיקרא אזלינן‪ ,‬מהא‬
‫לשער כמה שוה כור חטים בשעת הפסיקה‬ ‫דכתיב בתורה לא תשימון עליו נשך‪ .‬וצע״ג‬
‫שהיא שעת ההלואה‪ ,‬ואם הוא שוה יותר‬ ‫בדבריו‪ ,‬חרא ראם מוכח מהפסוק דאזלינן‬
‫מכ״ד דינרים‪ ,‬א״כ יש שם רבית דאורייתא‪,‬‬ ‫בתר מעיקרא‪ ,‬אין מקום לספק של הגמ׳‪,‬‬
‫ואם לא‪ ,‬אין שם רבית‪.‬‬ ‫ובעיקר צריך להבין מה הראיה מהפסוק הזה‪.‬‬
‫היישוב בזה הוא‪ ,‬דיש הבדל יסודי בין‬ ‫באמת הקו׳ הראשונה ק׳ גם על הנמ״י‪,‬‬
‫החיוב של מי שקיבל הלואה של‬ ‫שהביא ראיה דאזלינן בתר מעיקרא‪ ,‬מהא‬
‫כור חטים‪ ,‬ובין החיוב של מי שקיבל מעות‬ ‫דתנן במתניתין‪ ,‬דסאתים בשלש הוי רבית‬
‫על מנת לספק כור חטים לזמן שקבעו‪ .‬דמי‬ ‫דאור׳ בכל ענין‪ .‬וגם לפי דבריו צ״ע מה הוא‬
‫שקיבל הלואה של חטים‪ ,‬חייב מיד כור חטים‪,‬‬ ‫ספקה של הגמ׳‪ .‬וצ״ל דהריטב״א והנמ״י ס״ל‬
‫אלא דזמן פרעון החוב טרם הגיע‪ .‬אבל מי‬ ‫כמש״ב באב״ע הל׳ מו״ל פ״י ה״ד‪ ,‬שבאמת‬
‫שקיבל על עצמו לספק חטים לחברו לסוף‬ ‫הגמ׳ לא הסתפקה בדבר‪ ,‬אלא כותבת בדרך‬

‫על חטים‪ ,‬ע״כ הולכים בזה בתר בסוף‪ .‬וא״כ‬
‫כיון שבשעת הפסיקה‪ ,‬עוד לא יודעים מה‬
‫יהיה שער החטים בשעת הפרעון‪ ,‬אין שם‬
‫נשך ברור‪ ,‬ומש״ה סובר הריטב״א רזה לא‬
‫נכלל במה שב׳ בתורה את כספך לא תתן לו‬
‫בנשך‪.‬‬
‫י־וצא מדברנו שהתורה חידשה ב׳ סוגי הלואה‬
‫ברבית‪ ,‬הלואה של כסף שהולכים בה‬
‫לפי הערך‪ ,‬והלואה של חומר‪ ,‬שהחוב שלה‬
‫נקבע לפי כמות החומר הנלוה‪ ,‬ובזה קיי״ל‬
‫דהרבית נמדד לפי ערך מה שהתחייב מעיקרא‪.‬‬
‫ומדרבנן יש איסור אגר נטר גם בפסיקה‪ ,‬אלא‬
‫דשם ע״כ אזלינן בתר בסוף‪.‬‬
‫בתר מעיקרא בתר בסוף‬
‫השנה‪ ,‬עוד לא חל עליו שום חוב של חטים‪,‬‬
‫והחוב הזה לא יחול עד סוף השנה‪ .‬עד אז‬
‫רק יש בידו המעות שנתן לו חברו‪ ,‬על מנת‬
‫שבסוף השנה יחול עליו חיוב לתת כור חטים‪.‬‬
‫)דוגמא לזה יש למצא בזמננו במסחר‬
‫בעתידות(‪.‬‬
‫ולפי זה יש לומר דע״ב לא אמרו דאזלינן‬
‫בתר מעיקרא‪ ,‬אלא בחוב של הלואה‪ ,‬שהחוב‬
‫לשלם ג׳ סאים תמורת ב׳ סאים חל מיד‪,‬‬
‫וא״כ הוי מיד נשך ודאי‪ ,‬אי אזלינן בתר‬
‫מעיקרא‪ .‬אבל בפסיקה‪ ,‬כיון שהחוב לשלם‬
‫חטים לא יחול עד לבסוף‪ ,‬לא שייך כלל‬
‫ללכת בתר מעיקרא‪ ,‬כיון שעדיין אין שם חוב‬
‫דף סא‪:‬‬

‫סימן ב‬
‫יוצאה בדיינים‬
‫בחי׳ רע״א בב״מ דף ס״א‪ ,:‬סד״ה גמ׳‪ ,‬והוא‬ ‫א‪ .‬פלוגתת אמוראי אי יוצאה גדיינים‬
‫מסביר שם דאל״ב‪ ,‬גם אבק רבית היה יוצא‬ ‫אי לאו ובמאי תליא‬
‫בדיינים‪ ,‬דהא קיי״ל דגם באיסור דרבנן אי‬ ‫כ״מ דף ס״א‪ :‬״א״ר אלעזר‪ ,‬רבית קצוצה‬
‫עביר לא מהני‪.‬‬ ‫יוצאה בדיינין‪ ,‬אבק רבית אינה יוצאה‬
‫ב‪ .‬האם קנה המלוה את הרבית רק‬ ‫בדיינן‪ .‬רבי יוחנן אמר‪ ,‬אפילו דבית קצוצה‬
‫שמחוייב להחזיר‪ ,‬או הלא קנה כלל‬ ‫נמי אינה יוצאה בדייניץ‪.‬״מ״ט דר״י‪ ..‬מ״ט‬
‫דר״א‪ ,‬דאמר קרא וחי אחיך עמך״״‬
‫וצריך לברר מה הוא הגדר של הרבית ביד‬
‫המלוה‪ ,‬אחרי שהפסוק גילה דר״ק‬ ‫בתמורה דף ו‪ ,:‬הו״א דהמחלוקת אם ר״ק‬
‫יוצאה בדיינין‪ ,‬ומ״מ א״א כאן אי עביר לא‬ ‫יוצאה בדיינין או לא‪ ,‬תלויה במחלוקת בין‬
‫מהני‪.‬‬ ‫אביי ורבא‪ ,‬אם כל מילתא דאמר רח׳ לא‬
‫תעביד‪ ,‬אי עביר מהני או לא מהני‪ .‬והמסקנא‬
‫בתום׳ הרא״ש‪ ,‬בב״מ דף ס״א‪ :‬ד״ה עד‪ ,‬כ׳‬ ‫שם היא דפליגי בפסוקים כדאיתא בב״מ‪.‬‬
‫״לבדיה לא אזהר רחמנא‪ ,‬ואפילו‬ ‫ועיי״ש בשמ״ק‪ ,‬רכל א׳ צריך פסוקים לאפוקי‬
‫הניח להם אביהם אחריות נכסים‪ ,‬אפשר דלא‬ ‫מהפסוקים של השני‪.‬‬
‫מחייבי להחזיר‪ ,‬דפקע שעבוד הקרקע מן‬
‫ולפי זה צ״ע‪ ,‬למאי דקיי״ל דר״ק יוצאה‬
‫היורשין באותה רבית‪ ,‬הואיל ופטרינהו‬
‫בדייניץ‪ ,‬וגם קיי״ל רכל מילתא דאמר רח׳ לא‬
‫רחמנא״‪ .‬מוכח דס״ל דנכסי המלוה‬
‫תעביד‪ ,‬אי עביר לא מהני‪ ,‬האם מה שר״ק‬
‫משועבדים להחזרת הרבית‪ ,‬אלא דשעבוד זה‬
‫יוצא בדיינים‪ ,‬נלמד מהפסוק דוחי אחיך‪ ,‬א״ד‬
‫פקע כשהוא מת‪ ,‬מגזה״כ‪ .‬והמח״א רבית סי׳‬
‫טעמו משום אי עביד לא מהני‪ ,‬והפסוק לא‬
‫ב׳‪ ,‬דייק מכאן שהמלוה לא קנה כלל את‬
‫בא אלא לאפוקי שלא נדרוש כר״י‪.‬‬
‫הרבית‪ ,‬והוא בידו בתורת גזל‪ ,‬כאלו היה‬
‫אפשר לומר בו אי עביר לא מהני‪ ,‬ובאה‬ ‫ככ״ק דף קי״ב‪ ,.‬איתא ״הניח להן אביהן‬
‫גזה״ב רק לחדש שהבן פטור מלהחזיר‪ .‬וצ״ע‬ ‫מעות של רבית אין חייבין להחזיר‪.‬‬
‫איך יתכן שהמלוה לא יקנה כלל את הרבית‪,‬‬ ‫א׳ רמי בר חמא‪ ..‬רבא אמר‪ ..‬שאני הכא דאמר‬
‫וא״כ הוא עדיין של הלוה‪ ,‬ושבן המלוה יירש‬ ‫קרא‪ ,‬אל תקח‪ ..‬וחי אחיך עמך‪ ,‬אהדר ליה‬
‫אותו במיתת אביו‪ .‬וכבר דייק רע״א‪ ,‬ראם‬ ‫כי היכי דנחי בהדך‪ ,‬לדידיה קא מזהר ליה‬
‫הבן יורש‪ ,‬ע״כ צ״ל שהמלוה קנה‪.‬‬ ‫רחמנא‪ ,‬לבריה לא מזהר ליה רחמנא״‪ .‬א״כ‬
‫מהפסוק עצמו‪ ,‬לדעת רבא‪ ,‬אפשר ללמוד‬
‫ג‪ .‬שיעבוד הנכסים למצוות ממוניות‬ ‫דכאן אי עביר מהני‪ ,‬דאל״ב אין מקום לחלק‬
‫והנה משמע דתוס׳ הרא״ש ס״ל דנכסי‬ ‫בין המלוה ובין בנו‪ ,‬שאם האב לא קנה‪ ,‬גם‬
‫המלוה עצמו משועבדים להחזרת‬ ‫הבן אינו יורש‪ ,‬והמעות שייכות ללוה‪ .‬כ״ב‬

‫לשמעון לתבוע את ראובן לדין‪ ,‬ומאי שנא‬
‫הכא‪ .‬ואף די״ל דרש״י חולק על הרשב״א‪,‬‬
‫הרי להלכה קיי״ל כוותיה וכמבואר לאלתר‪.‬‬
‫דנכסי האדם משועבדים לקיום מצוותיו‬
‫ה‪ .‬דעת השו״ע‬
‫הנה איתא בשו״ע יו״ד סי׳ קס ״א סע׳ ה׳‪,‬‬
‫״רבית דאורייתא יוצאה בדיינים‪ ,‬שהיו‬
‫כופין ומכין אותו‪ ,‬אבל אין ב״ד יורדין‬
‫לנכסיו״‪ .‬והגר״א שם מסביר את ההלכה כד׳‬
‫הרשב״א‪ .‬ואעפ״כ כתב שם הט״ז‪ ,‬דצריך‬
‫תביעה כדעת רש״י‪ ,‬ודלא כסמ״ע חו״מ רס״י‬
‫ט׳‪ .‬ועוד‪,‬דהרי השו״ע פסק‪ ,‬בסי׳ קע״ז סע׳‬
‫י״א‪ ,‬״האומר לחבירו‪ ,‬מנה לי בידך מר״ק‬
‫שגבית ממני‪ ,‬והלה אומר להד״מ‪ ,‬משביעין‬
‫את הנתבע היסת״‪ .‬והא אין דין שבועת היסת‬
‫בלי תביעה‪ ,‬ואיך יש ללוה דין תובע בכסף‬
‫ד‪ .‬פלוגתת הראשונים אי יוצאה בדיינים‬
‫זה‪ ,‬אם קיי״ל כרשב״א שאין שם אלא מצוה‬
‫להחזיר את הרבית‪.‬‬
‫ועוד‪ ,‬דאיתא בסי׳ ק״ס סע׳ ה׳‪ ,‬שאם המלוה‬
‫לקח את הרבית‪ ,‬וצריך להחזירו לו‪,‬‬
‫דמועלת המחילה לפטרו‪ ,‬כמו בכל גזל‪ .‬וגם‬
‫זה ק׳‪ ,‬איך הוא נפטר ממצוה ע״י מחילה‪.‬‬
‫וכי אם שמעון ימחול על המנה בדוגמא הנ״ל‪,‬‬
‫נגיד שראובן נפטר משבועתו‪ .‬או אם עני‬
‫ימחול לעשיר‪ ,‬האם זה יפטור אותו מלתת‬
‫צדקה‪.‬‬
‫ואולי י״ל דאה״נ‪ ,‬רכל מצוה שבין אדם‬
‫לחברו‪ ,‬נותנת זכות למקבל‪ ,‬שיקיימו‬
‫את המצוה לטובתו‪ ,‬והוא יכול לותר ולמחול‬
‫על הזכות הזאת‪ .‬ומובן שאין מחילה זו עוקרת‬
‫את המצוה‪ ,‬וודאי שלאחר זמן הוא יוכל‬
‫לחזור מהמחילה‪ ,‬ומ״מ כל זמן שהוא מוחל‬
‫אין חיוב לקיים את המצוה כלפיו‪ .‬ולפי זה‬
‫גם המחילה על החזרת הרבית תהיה רק‬
‫מחילה על המצוה‪ ,‬לא על החוב‪ ,‬וא״כ הלוה‬
‫יוכל לחזור ממחילתו‪.‬‬
‫יוצאה בדיינים‬
‫הרבית‪ .‬ויש להסביר על פי ד׳ הכס״ט‪ ,‬הביאם‬
‫הקצה״ח סי׳ ר״צ ס״ק ג‪ /‬שכתב דממונו של‬
‫אדם משועבד לעשות צרקה ממנו‪ .‬ומשמע‬
‫המחייבות אותו הוצאת ממון‪ .‬וא״ב לעולם‬
‫אימא לך שהמלוה קנה את הרבית לגמרי‪,‬‬
‫אלא שיש עליו מצוה להחזירה‪ ,‬ונכסיו‬
‫משועבדים למצוה זו‪ .‬והשעבוד הזה פוקע‬
‫כשמת כיון דלבריה לא אזהר רחמנא‪ .‬ומ״מ‬
‫נפ״מ בשעבוד הזה‪ ,‬שאם אינו רוצה לשלם‪,‬‬
‫הבי״ד ירדו לנכסיו‪ .‬וגם אם נשתטה המלוה‪,‬‬
‫יוכלו לגבות מנכסיו‪ ,‬דומיא דצדקה בכה״ג‪.‬‬
‫וע׳ קצה״ח שם שמביא דהר״ן חולק על הא‬
‫דכס״מ‪ .‬ומד׳ תוס׳ הרא״ש כאן יש להביא‬
‫ראיה לשיטתו של הכס״מ‪.‬‬
‫ממש או שכופין אותו עד שירצה מדין‬
‫בופין על המצוות‬
‫כנמ״י איתא‪ ,‬״רבית קצוצה‪ ,‬היו כופין אותו‬
‫ב״ד להחזיר משום מצות עשה דוחי‬
‫אחיך עמך‪ ,‬והיו מכין אותו עד שתצא נפשו‪,‬‬
‫כמו בשאר מ״ע‪ ,‬סוכה‪ ,‬לולב‪ ,‬וכו׳‪ ,‬אבל אין‬
‫ב״ד יורדין לנכסיו לפי שאין נכסיו משועבדין‬
‫לכך‪ .‬תדע ראם לא כן בנים נמי לחייבו‬
‫לאהדורי‪ ...‬כן ד׳ הרשב״א״‪ .‬משמע‪,‬‬
‫שהרשב״א חולק על הרא״ש‪ ,‬ולומד מהא‬
‫דלבריה לא אזהר‪ ,‬שאין המלוה חייב כלום‬
‫ללוה‪ ,‬אלא דמוטלת עליו מצוה להחזיר את‬
‫הרבית‪ ,‬והיא כשאר מצות עשה‪ ,‬כסוכה ולולב‪,‬‬
‫ואין יורדים לנכסיו‪ ,‬כיון שאינם משועבדים‬
‫ללוה‪.‬‬
‫אלא דרש״י בד״ה ע״כ‪ ,‬כ׳ דרבית קצוצה‪,‬‬
‫כופין אותו ב״ד להחזיר אם תובעו‪.‬‬
‫וצריך להבין‪ ,‬איך שייך תביעה על חיוב שבא‬
‫רק מכח מצוה המוטלת על המלוה‪ .‬וכי אם‬
‫ראובן ישבע לשלם מנה לשמעון‪ ,‬יהיה מקום‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית « סימן ב‬
‫ז״ל על מס׳ גיטין‪ ,‬דמצות ממוניות כמו החזרת‬
‫רבית‪ ,‬הענקה או מצוה לקיים דברי המת‪,‬‬
‫נותנים למקבל דין של בע״ד וזכות תביעה‪,‬‬
‫אע״ג שאין שם זכות ממון ממש‪ ,‬ואם המקבל‬
‫מת י״ל שבניו לא ירשו את זכותו)ע׳ מל״מ‬
‫הל׳ עבדים ג׳‪.‬י״ד שדן אם יורשים את זכות‬
‫הענקה‪ .‬ולע׳ החזרת הרבית‪ ,‬כ׳ הדגמ״ר שאין‬
‫בני הלוה יורשים את זכותו‪ ,‬וכ״כ בש״י שם‬
‫ד״ה ומעתה‪ ,‬ודלא כחוו״ד סי׳ קס״א ס״ק‬
‫ד׳{‪ .‬ומ״מ עדיין לא מיושב איך אפשר למחול‬
‫כיון שאין שם אלא מצוה ממונית הנותנת‬
‫למקבל זכות תביעה‪ ,‬אבל לא חוב ממש‬
‫שאפשר לעקור אותו ע״י מחילה‪.‬‬
‫הר׳ שמעון שקאם‪ ,‬בסוף חידושיו על יבמות‪,‬‬
‫תירץ דלפי דעת הרשב״א‪ ,‬צ״ל דגדר‬
‫המחילה בהחזרת הרבית‪ ,‬הוא דהוי כאלו‬
‫אמר הלוה הרי אני כאלו התקבלתי‪ .‬ולפי זה‬
‫דהוי כאלו הוא קיבל את הרבית בחזרה מיד‬
‫המלוה‪ ,‬מובן שמועילה מחילה‪ ,‬דהוי גם כאלו‬
‫קיים את המצוה‪ .‬ומובן שלפי זה לא יוכל‬
‫לחזור ממחילתו‪.‬‬
‫שפיר‪ .‬די״ל דכוו׳ האו״ת היא דכ״ז שאינו‬
‫ויש להביא ראיה לד׳ ר׳ שמעון‪ ,‬מהג׳ הגר״א‬
‫תובע‪ ,‬הוא מוחל על קיום המצוה‪ ,‬ואה״נ‬
‫בשו״ע‪ .‬דעיין רמב״ם הל׳ מו״ל פ״ד‬
‫הי״ג‪ ,‬שמוכיח דמחילה מועילה‪ ,‬מהא‬
‫״דבפירוש אמרו חכמים‪ ,‬שהגזלנין ומלוי‬
‫ברבית שהחזירו‪ ,‬אין מקבלין מהן‪ .‬מכלל‬
‫שהמחילה להם מועלת״‪ .‬והג׳ מיי׳ שם דוחה‬
‫את הראיה‪ ,‬די״ל דשם הפקיעו ב״ד ממון‬
‫הלוה מפני תקנת השבים‪ .‬והגר״א כ׳ ״ומ״מ‬
‫ד׳ הרמב״ם נכונים‪ ,‬ממש״כ שם בב״ק דף‬
‫צ״ד‪ ,:‬וכי מאחר שאין מקבלין‪ ,‬למה מחזירים‪,‬‬
‫לצאת ידי שמים‪ .‬אלמא יוצא ידי שמים במה‬
‫שנותן לו ואינו מקבל‪ ,‬וע״כ מחמת מחילה״‪.‬‬
‫הרי דמלשון הגמ׳ שב׳ דמחזירין לצאת ידי‬
‫שמים‪ ,‬מ׳ ליה לגר״א‪ ,‬שכשבעלי תשובה‬
‫מחזירים את הרבית‪ ,‬אע״פ שאין מקבלים‬
‫וע׳ קצה״ח סי׳ ט׳ ס״ק א‪ /‬שב׳ דאם הלוה‬
‫אינו רוצה לתבוע את החזרת הרבית‪,‬‬
‫והוא חייב ממון למלוה אחר‪ ,‬ואין לו ממה‬
‫לשלם‪ ,‬הב״ד יכולים לכופו לתבוע את החזרת‬
‫הרבית‪ ,‬כדי שיהיה לו במה לקיים את מצות‬
‫פריעת בעל חובו‪ .‬והנתה״מ שם חולק עליו‪,‬‬
‫בהסתמכו על דברי התומים‪ ,‬שב׳ דמה‬
‫שהחזרת הרבית צריך תביעה הוא משום ראם‬
‫אינו תובעו‪ ,‬מ׳ שהוא מחל‪ .‬וא״כ‪ ,‬ודאי שלא‬
‫תועיל כפית הב״ד‪ ,‬לגבות חוב שהוא כבר‬
‫מחל‪.‬‬
‫וצ״ע בהבנת הנתה״מ‪ ,‬ממתי נחשב שהלוה‬
‫כבר מחל על הרבית‪ ,‬ושוב לא תועיל‬
‫הביעה‪ .‬ועוד דל׳ האו״ת לא מ׳ כדבריו‪ ,‬שכ׳‬
‫״רבית צריך תביעה‪ ,‬והטעם‪ ,‬דכ״ז דלא תבעו‪,‬‬
‫הוי מחילה״‪ .‬וממש״ב כ״ז שלא תבעו וכו׳‪,‬‬
‫מ׳ דאם לבסוף הוא מחליט לתובעו‪ ,‬שמהני‪.‬‬
‫וצ״ע‪ ,‬כיון שכבר מחל‪ ,‬איך אפשר לחזור‬
‫ולתבוע‪ .‬ולפי מה שכתבנו‪ ,‬דהמחילה ברבית‬
‫אינה מחילה על החוב‪ ,‬אלא מחילה על קיום‬
‫המצוה כלפיו‪ ,‬ואפשר לחזור ממחילה זו‪ ,‬אתי‬
‫שיוכל אח״כ לחזור מזה ולתובעו‪.‬‬
‫אבל לשון השו״ע סי׳ ק״ס‪ ,‬דחוק לפי דברינו‪.‬‬
‫שהרי הוא כ׳ דמחילה מועילה ברבית‬
‫כמו בגזל‪ ,‬ובגזל ודאי שאין הכוונה שמוחל‬
‫על המצוה‪ ,‬אלא על עצם החוב‪ .‬ואחרי שמחל‬
‫על החוב ועקרו‪ ,‬פשוט דלא יוכל לחזור‬
‫ממחילתו‪.‬‬
‫ועוד‪ ,‬דעדיין לא יישבנו הא דשייך שבועת‬
‫היסת‪ ,‬אם הלוה תובע את החזרת‬
‫הרבית‪ ,‬אע״ג דלדעת הרשב״א‪ ,‬אין שם אלא‬
‫מצוה‪ ,‬וק׳ איך תתכן בה תביעה‪.‬‬
‫וצ״ל כמש״כ בש״י ש״ה פ״ב ד״ה אמנם‪,‬‬
‫וכן איתא בשיעורי ר׳ שמואל רוזובסקי‬

‫להחזרת הרבית כמו שמועילה לגזל‪ .‬הרי בגזל‬
‫מועילה גם מחילה רגילה של סילוק החוב‪,‬‬
‫כמו שכתבנו לעיל‪ ,‬ואיך מדמים את שניהם‪.‬‬
‫ואולי י״ל דמקור השו״ע הוא מד׳ הרא״ש‬
‫בסי׳ ב׳‪ ,‬שכ׳ כן ״דמחילה מועלת לו לפוטרו‬
‫מהשבת רבית כמו הגזל״‪ .‬והרא״ש אזיל‬
‫לשיטתו כנ״ל שהמצוה יוצרת חוב ושעבוד‬
‫נכסים‪ .‬והשו״ע הביא את לשונו‪ ,‬כיון דקיי״ל‬
‫כוותיה דמחילה מועילה‪ ,‬אע״ג דלדידן‬
‫דסבירא לן כרשב״א‪ ,‬גדר המחילה שונה מזה‬
‫של גזל‪.‬‬
‫אלא דאי אתינן להכי אפשר גם לומר שגדר‬
‫המחילה‪ ,‬הוא מחילה על קיום המצוה‬
‫כלפיו‪ ,‬וכמו שכתבנו לעיל‪ .‬והנפ״מ בין ב׳‬
‫הפשטים היא אם אפשר לחזור מהמחילה‪.‬‬
‫וזה ודאי חידוש לומר דאפשר לחזור‪ ,‬אלא‬
‫שכבר דייקנו דכן משמע מדברי התומים‪.‬‬
‫יוצאה בדיינים‬
‫מהם‪ ,‬יש בזה קיום מצות החזרה‪ .‬וא״ב א״א‬
‫לומר כהג׳ מיי‪ /‬ההתקנה היתה לבטל את‬
‫החוב‪ ,‬ע״י הפקר ממון הלוה‪ ,‬דא״כ לא היה‬
‫שם אלא ביטול החיוב‪ ,‬ולא קיום מצוה‪.‬‬
‫ועדיין צ״ע איך יש במחילה יותר קיום מצוה‪,‬‬
‫מאם הב״ד היו מבטלים את החוב‪ .‬וצ״ל דשם‬
‫גדר המחילה הוא‪ ,‬דהוי כאלו אמר הרי אני‬
‫כאלו התקבלתי‪ ,‬ובזה יש באמת קיום מצוה‪.‬‬
‫ומסתבר דגדר זה לא מועיל אלא במקום‬
‫שהמלוה באמת מביא את הרבית ללוה ומוכן‬
‫לשלמו‪ .‬וזה מש״כ דהתקנה היתה שיחזירו‬
‫ולא יקבלו מהם‪ ,‬אלא ימחלו ״כאלו קבלו״‪,‬‬
‫ובזה יוצאים ידי שמים ומקיימים את המצוה‬
‫דהחזרת הרבית‪ .‬והוא כד׳ ר׳ שמעון בדעת‬
‫הרשב״א‪.‬‬
‫אלא דעדיין צ״ע‪ ,‬אחרי שהשו״ע פוסק‬
‫כהרשב״א‪ ,‬איך הוא כותב‪ ,‬דמחילה מועילה‬
‫דף ס״ג‪.‬‬

‫סימן ג‬
‫החזרת הרבית‬
‫עקרו את החוב לגמרי כדי שהלוה לא יעבור‬ ‫א‪ .‬אגק רבית שתפס המלוה כע״כ של‬
‫על מצות פריעת בעל חוב‪ .‬אבל הש״י עצמו‬ ‫הלווה‬
‫כתב‪ ,‬שזה דלא כד׳ הש״ך‪ ,‬שב׳ שם בס״ק‬ ‫כ״מ דף ס״ב‪ .‬״תניא ר״נ רראב״י פוטרין את‬
‫ח׳‪ ,‬דגם אם תפס המלוה ר״ק‪ ,‬הבי״ד מוציאים‬ ‫המלוה ואת הערב מפני שיש בהן קום‬
‫ממנו ויורדים לנכסיו‪.‬‬ ‫עשה‪ ...‬מאי קום עשה לקרוע שטרא‪ ...‬אי‬
‫ג‪ .‬ביאור הגר״א דמדמה אבק רביית‬ ‫קסבר שטר העומד לגבות כגבוי דמי‪ ,‬הא‬
‫שמוחה הלווה‪ ,‬לר״ק אליבא דר״י‬ ‫עבדו איסורייהו״‪ .‬ופרש״י ״כגבוי דמי‪ .‬שהרי‬
‫שיעבד לו קרקעותיו על הקרן ועל הרבית״‪,‬‬
‫הגר״א בס״ק י׳ מסביר את הלכה הזאת‪,‬‬
‫עיי״ש‪.‬‬
‫וכותב דאבק רבית לדידן הוא ״כמו‬
‫משמע מדברי הגמ׳ דקרקעות הלוה‬
‫ר״ק לר׳ יוחנן‪ ,‬דודאי אם מיחה דיוצאת‬
‫משעובדות למה שהתחייב לשלם בתורת‬
‫בדיינין‪ .‬דחילוק רבית מגזל חוא דידע ומחיל‬
‫רבית‪ .‬וא״כ מוכח רחוב הרבית הוא חוב‬
‫ומדעתיה‪ ,‬כמ״ש בב״מ דף ס״א‪ ,.‬משא״כ‬
‫אמיתי‪ ,‬אלא דאסור לשלמו‪ ,‬וכמו שהגדיר‬
‫כה״ג דודאי גזל הוא״‪.‬‬
‫המל״מ הל׳ מו״ל פ״ח ה״א ד״ה מי‪.‬‬
‫וצע״ג בדבריו‪ .‬חרא‪ ,‬במה שהביא מהא‬
‫רדף ס״א‪ ,.‬שאם לקח רבית בע״כ‪ ,‬דהוי גזל‪.‬‬ ‫אלא דעיין שו״ע יו״ד סי׳ קס״א סע׳ ב׳‬
‫שאע״ג שמשמע שם כמו שדייק‪ ,‬מ״מ אין‬ ‫״אבק רבית אינה יוצאת בדיינים״‪ .‬ושם‬
‫זה מסביר למה יש גזל במה שהוא תופס‬ ‫בסעיף ד׳ איתא‪ ,‬דמ״מ אם המלוה הוציא את‬
‫ממון שחלוה חייב לו‪ .‬ועוד‪ ,‬דאינו מובן‪ ,‬מה‬ ‫האבק רבית ״בעל כרחו‪ ,‬בדיני העכו״ם או‬
‫הראיה מחא דר׳ יוחנן‪ .‬דהא לא פסקינן‬ ‫בדיין ישראל שטעה והכריחו לשלם‪ ,‬יוצאה‬
‫כוותיה‪ .‬ועוד‪ ,‬הרי באבק רבית א״א כל דתקון‬ ‫בדיינים״‪.‬‬
‫רבנן כעין דאורייתא תקון‪ ,‬דהא קיי״ל דר״ק‬ ‫וצ״ע בהלכה זו‪ ,‬אחרי שראינו שחוב‬
‫יוצאה בדיינים‪ ,‬ואב״ר אינה יוצאה‪ .‬וא״כ איך‬ ‫הרבית הוא חוב אמיתי‪ ,‬אפילו ברבית קצוצה‪,‬‬
‫אפשר להביא ראיה מר״ק לר״י‪ ,‬לאב״ר לדידן‪.‬‬ ‫וק״ו באבק רבית‪ .‬א״כ כשהמלוה תפס‪ ,‬אע״פ‬
‫שעבר איסור‪ ,‬מ״מ לא תפס אלא ממון המגיע‬
‫ד‪ .‬ביאור ביטול כה הגביה של המלווה‬ ‫לו מן הדין‪ ,‬ולמה יוצא בדיינים‪.‬‬
‫אפשר ליישב את הקושיא הראשונה‪ ,‬על פי‬
‫שו״ת המהרי״ט‪ ,‬שב׳ בח״ב )יו״ד(‬ ‫ב‪ .‬כייאור הגרש״ש דגרגיית עקרו רגנן‬
‫סי׳ מ׳‪ ,‬ד״ח ונ׳ בעיני‪ ,‬״אע״פ שנתחייב ליתן‬ ‫החוב‬
‫הרבית‪ ,‬מ״מ מגבה בעי‪ ,‬ונכסי בחזקת לוה‬ ‫השערי ישר ש״ה ספ״ג‪ ,‬תירץ קושיא זו‪,‬‬
‫קיימי‪ .‬ואם בא בעל חוב לתפסן‪ ,‬כל שאין‬ ‫וב׳ דשאני אבק רבית‪ ,‬ששם חז״ל‬
 ‫החזרת הרבית‬

‫שאלנו על הגר״א‪ ,‬קשה על הר״ן‪ ,‬איך נלמד‬ ‫לו רשות לתפסן‪ ,‬שאינו בדין להגבותם לו‪,‬‬
‫חיוב להחזיר כדי לצאת י״ש באב״ר‪ ,‬מדברי‬ ‫אין גבייתו כלום‪ ,‬וכל היכא דאיתנהו‪,‬‬
‫ר״י‪ .‬והרי ר״י לומד דין זה מ״ויראת״‪ ,‬ור״א‬ ‫ברשותיה דמרייהו איתנהו״‪ .‬ופירוש הענין‬
‫דקיי״ל כוותיה‪ ,‬חולק על דרשה זו‪ ,‬ובמקומה‬ ‫הוא לכאורה‪ ,‬דמה שבעל חוב יכול לתפוס‬
‫הוא דורש את הפסוק דוחי אחיך‪.‬‬ ‫את נכסי הלוה‪ ,‬דעביד איניש דינא לנפשיה‪,‬‬
‫ונראה מוכרח מכאן דהר״ן ס״ל‪ ,‬דר״א‬ ‫לא עדיף בזה מבי״ד‪ .‬וכל שאין בי״ד יכול‬
‫לא פליג על הדרשא ד״ויראת״‪ ,‬והמחלוקת‬ ‫לגבות‪ ,‬גם המלוה אינו יכול לגבות בע״כ של‬
‫בין ר״י ור״א היא רק על הדרשא ד״וחי״‪,‬‬ ‫הלוה‪ .‬וא״כ ברבית‪ ,‬אע״ג שהחוב קיים‪ ,‬מ״מ‬
‫שר״א דורשה להחזרת רבית‪ ,‬ור״י לומד משם‬ ‫מחמת האיסור‪ ,‬אינו יכול לגבות אותו בבי״ד‪,‬‬
‫הא דחייך קודמים‪ .‬אלא דצריך עיון למאי‬ ‫וממילא גם גבייתו של המלוה בע״כ של הלוה‬
‫נפ״מ ר״א צריך את הדרשא ד״ויראת״‪.‬‬ ‫אינה אלא גזל‪.‬‬
‫ודין זה ברור לגבי רבית קצוצה‪ .‬אלא‬
‫ה‪ .‬ההזרת הרבית ‪ -‬תיקון הלאו או מצוה‬ ‫דהיה מקום לדון אם גם באיסור דרבנן אמרינן‬
‫בפני עצמה‬ ‫הכי‪ .‬ולזה כתב הגר״א‪ ,‬דאבק רבית לדידן‬
‫והנה‪ ,‬בברייתא הנ״ל‪ ,‬הו״א בגמ׳‪ ,‬דמה שר׳‬ ‫הוי כר״ק לר׳ יוחנן‪ .‬אבל מ״מ ק׳ מהא‬
‫נחמיה וראב״י פוטרים את המלוה‬ ‫דבאב״ר‪ ,‬ע״כ לא אמרינן כעין דאורייתא‬
‫ממלקות‪ ,‬הוא משום דאיירי בלאו דלא תקח‬ ‫תקון‪ ,‬ועוד דלא קיי״ל כר׳ יוחנן‪.‬‬
‫מאתו נשך‪ ,‬ולאו זה ניתק לעשה דוחי אחיך‪.‬‬ ‫ובאמת קו׳ זו אינה קשה רק על הגר״א‪,‬‬
‫והגמ׳ דוחה פי׳ זה‪ .‬והרמב״ן והר״ן מפרשים‬ ‫אלא גם על הר״ן קשה‪ ,‬וביתר שאת‪.‬‬
‫טעם הדיחוי משום דלאו דלא תקח לא מיתקין‬ ‫דהא פליגי הראשונים‪ ,‬אם לדעת ר׳ יוחנן‪,‬‬
‫ע״י קיום מצות וחי אחיך‪ .‬״דלאו דרבית לאו‬ ‫המלוה חייב להחזיר הרבית כדי לצאת ידי‬
‫משום חסרון הלוה בלחוד הוא‪ ,‬דהא אף‬ ‫שמים‪ ,‬וכמש״ב תוס׳ דף ס״ב ד״ה תנאי‪.‬‬
‫ללוה נמי אזהר רחמנא‪ .‬הלכך‪ ,‬נהי דוחי אחיך‬ ‫והרשב״א מביא את דבריהם‪ ,‬ומוסיף דלענין‬
‫עשה הוא‪ ,‬דחייביה רחמנא למלוה לאהדורי‪,‬‬ ‫הלכה לא נפקא לן מידי מהאי פלוגתא‪ ,‬כיון‬
‫אפ״ה לא מינתיק לאו בחזרה״‪ ,‬כלשון הר״ן‪.‬‬ ‫דקיי״ל כר״א‪ .‬וכ׳ ע״ז הר״ן‪ ,‬״ואני אומר‪,‬‬
‫והיינו‪ ,‬דבשלמא אם האיסור היה רק על‬ ‫דאע״ג דלגבי ר״ק לא נפקא לן מידי‪ ,‬לע׳‬
‫חמלוח‪ ,‬ועיקר קפידת חתורח היתה על חסרון‬ ‫אב״ר נפקא לן‪ ,‬דאבק רבית לר״א כרבית‬
‫הלוה‪ ,‬החזרת הרבית חיתה תיקון לאיסור זח‪,‬‬ ‫קצוצה לר״י״‪.‬‬
‫מעין השבת הגזילה‪ .‬אבל אחרי שהתורה‬ ‫וצע״ג בדברי הר״ן‪ ,‬שהרי הריב״ן סובר‬
‫אסרה גם ללוה לשלם את הרבית‪ ,‬ע״כ צ״ל‬ ‫דלדעת ר׳ יוחנן‪ ,‬חייבים להחזיר‬
‫דעצם מעשה ההלואה ברבית הוא מעשה‬ ‫לצאת י״ש‪ ,‬משום דכתיב ״אל תקח מאתו‬
‫איסור‪ ,‬וא״כ החזרתה אינה תיקון‪ ,‬וכמו שאם‬ ‫נשך ותרבית ויראת מאלקיך״‪ ,‬למורא ניתן‪,‬‬
‫א׳ אכל חלב‪ ,‬הוא לא יתקן את הלאו אם‬ ‫שיש לו להחזיר מיראת שמים‪ ,‬ולא להשבון‬
‫יקיא אותו‪ .‬וז״ל הרמב״ן ״זה מעשה איסור‪,‬‬ ‫על פי בית דין‪ ,‬וכמו שכתב בתוס׳ ד״ה תנאי‪.‬‬
‫בין החזיר בין לא החזיר‪ ,‬ומה שהזקיקתו‬ ‫וגם הנמ״י מביא את הדרשה הזאת‪ ,‬אחרי‬
‫תורה להחזיר‪ ,‬מצוה באפי נפשה היא״‪.‬‬ ‫שהביא את ד׳ הר״ן‪ .‬וא״כ‪ ,‬יותר ממה שכבר‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן ג‬
‫ולפי הנ״ל גם בזה תהיה עכ״פ מצוה להחזיר‬
‫משום יראת שמים‪ ,‬כדי לתקן את הלאו‪ ,‬אלא‬
‫שאינה יוצאה בדיינים‪.‬‬
‫וגם במה שכתב הדגמ״ר שם‪ ,‬דאין חיוב‬
‫להחזיר לבני הלוה משום וחי אחיך‪ ,‬מ״מ‬
‫לפי מש״כ‪ ,‬מסתבר דיצטרך להחזיר להם כדי‬
‫לצאת ידי שמים‪.‬‬
‫ועל פי הנ״ל מובן למה גם ר״א שדורש‬
‫״וחי אחיך״‪ ,‬צריך את הדרשא ד״ויראת״‪,‬‬
‫דיש בזה נפ״מ לדינא‪.‬‬
‫ולענין אבק רבית‪ ,‬יש לומר דרבנן לא תקנו‬
‫בו שיהיה כעין דאורייתא אלא לענין‬
‫עיקר דיניו‪ ,‬דהיינו האיסורים‪ ,‬וגם המצוה‬
‫שבאה לתקן את האיסור‪ ,‬אבל לא מצוה‬
‫צדדית‪ .‬וממילא י״ל דלא תיקנו בו אלא מצות‬
‫״ויראת״‪ ,‬ולא מצות ״וחי״ שהיא מצוה צדדית‬
‫באפי נפשה‪ ,‬כדעת הרמבן והר״ן‪ .‬ולפי זה‬
‫מיושבות כל הקושיות שהקשינו על הר״ן‬
‫והגר״א‪ .‬דבאמת יש ללמוד את דיני אב״ר‬
‫לדידן מדיני ר״ק לר׳ יוחנן‪ .‬שהרי בדין‬
‫״ויראת״ לא פליגי אהדדי‪ ,‬אלא רק בדין ״וחי‬
‫אחיך״‪ .‬והרי באב״ר לא קיים אלא דין‬
‫ד״ויראת״‪ ,‬וכמו שהסברנו‪.‬‬
‫ולפי שיטת הרמב״ן והר״ן במצות ״וחי‬
‫אחיך״‪ ,‬יש ליישב קו׳ האחרונים‪,‬‬
‫השואלים למה במצות צדקה‪ ,‬קיי״ל דיורדים‬
‫לנכסיו‪ ,‬כדאיתא בסי׳ רמ״ח‪ ,‬ובמצות ״וחי״‪,‬‬
‫אע״פ שהרבית יוצאה בדיינים‪ ,‬אין יורדים‬
‫)ע׳ מח״א רבית סי׳ א׳ וקצה״ח סי׳ ט״ל‬
‫סס״ק א׳(‪.‬‬
‫ובשלמא לדעת הכס״מ‪ ,‬הביאו הקצה״ח‬
‫סי׳ ר״צ ס״ק ג׳‪ ,‬א״ש‪ .‬שהוא סובר דבמצות‬
‫צדקה יש שעבוד נכסים‪ ,‬ומש״ה נחתי לנכסיה‪,‬‬
‫משא״כ בהחזרת רבית שאין שם שעבוד‪ ,‬כמו‬
‫שהוכיח הרשב״א ממה שבני המלוה פטורים‬
‫מלהחזיר‪.‬‬
‫יח‬
‫ויש לעיין‪ .‬למ״ד דיש מצרה להחזיר רבית‬
‫לצאת ידי שמים‪ ,‬משום דכתיב ויראת‬
‫מאלקיך‪ ,‬אם מצוה זו הוי תיקון האיסור‪ ,‬או‬
‫דילמא גם זו‪ ,‬מצוה בפני עצמה‪ ,‬כמו מצות‬
‫וחי אחיך‪ .‬ונראה דאע״ג דהלואה ברבית‪ ,‬הוא‬
‫סתם מעשה איסור‪ ,‬יש בלקיחתו גם מעין‬
‫גזל‪ .‬שהרי לעיל דף ס״א‪ .‬היתה הו״א ללמוד‬
‫את איסורו מגזל ואונאה‪ ,‬וטעמו משום דמה‬
‫שהלוה הסכים לשלם היינו משום דזוזי‬
‫אנסוהו‪ ,‬ולא התחייב בלב שלם‪ .‬וא״כ‬
‫כשהתורה כתבה ויראת מאלקיך מיד אחרי‬
‫הלאו דלא תקח‪ ,‬ולא פירטה איך לקיים מצוה‬
‫זו‪ ,‬הבינו חז״ל דמשום מורא שמים‪ ,‬יש חיוב‬
‫לתקן את האיסור ע״י החזרת הרבית‪ .‬והרמב״ן‬
‫סד״ה מיתיבי‪ ,‬כתב דמה שאין מצוה זו מנתקת‬
‫את העשה‪ ,‬הוא רק מפני שאין זה עשה גמור‪,‬‬
‫כיון שאינו יוצא בדיינים‪.‬‬
‫ו‪ .‬חילוק בין מצוות ׳וחי׳ לבין מצוות‬
‫׳ויראת׳‬
‫ולפי זה תהיה נפ״מ לדינא בין ב׳ המצות‪.‬‬
‫דהמצוה דוחי‪ ,‬שהיא מצוה בפנ״ע‬
‫כמש״ב הרמב״ן‪ ,‬היא גם מוגבלת להחזרה‬
‫לאחיך דוקא‪ .‬וע׳ חוו״ד סי׳ קס״א ס״ק ה׳‪,‬‬
‫שב׳ ראם הלוה נעשה מומר אחרי ששילם‬
‫את הרבית‪ ,‬אין המלוה חייב להחזירו משום‬
‫וחי אחיך‪ ,‬כיון שאינו אחיך‪ .‬ולפי דברינו‬
‫תהיה עכ״פ מצוה להחזיר‪ ,‬לצאת ידי שמים‪,‬‬
‫משום המצוה ד״ויראת״‪ ,‬והמלוה חייב בה‪,‬‬
‫לתקן את הלאו דלא תקח שעבר‪ ,‬דאינה תלויה‬
‫כלל באם הלוה הוא אחיך או לא‪.‬‬
‫וע״ע הט״ז בסי׳ קס״א ס״ק ג׳‪ ,‬שכתב‬
‫ראם כשיחזירו את הרבית ללוה‪ ,‬יקחו אותה‬
‫ממנו מיד משום שעבודא דר״נ‪ ,‬לא תהיה‬
‫בזה קיום מצוה דוחי אחיך‪ ,‬כיון שהלוה לא‬
‫יהנה ממנה‪ .‬ובכה״ג אין הבי״ד כופין להחזיר‪.‬‬
‫יט‬
‫ונותנים אותו למי שצריך לקבלו‪ ,‬מתקיים‬
‫רצון התורה במצוה זו‪ .‬אבל במצות החזרת‬
‫הרבית‪ ,‬אין עיקר ענינה השלמת חסרון הלוה‪,‬‬
‫וכמו שכתבו הרמב״ן והר״ן‪ ,‬אלא זו מצוה‬
‫בעלמא שהתורה הטילה על המלוה‪ ,‬אם לקח‬
‫רבית‪ .‬ושם י״ל שהתורה הקפידה שהמלוה‬
‫עצמו יעשה את מעשה החזרת הרבית‪ ,‬ואם‬
‫הבי״ד יקחו את ממונו ממנו לא יתקיימו‬
‫בזה לא המצוה ולא תכליתה‪ ,‬ומש״ה אין‬
‫אומרים כאן עד שאתה כופהו בגופו‪ ,‬כופהו‬
‫בממונו‪.‬‬
‫החזרת הרבית‬
‫אבל לפי שיטת הרמב״ן בסוף ב״ב‪ .‬והר״ן‬
‫בכתובות דף נ‪) .‬בדפי הרי״ף(‪ ,‬הסוברים‬
‫דבצדקה יורדים לנכסיו‪ ,‬משום ״דעד שאתה‬
‫כופהו בגופו‪ ,‬כופהו בממונו״‪ ,‬צ״ע למה אין‬
‫אומרים כן גם במצות החזרת רבית‪.‬‬
‫וי״ל דלא אמרו דכפיה בממונו מהני‪,‬‬
‫אלא במצוות כמו צדקה‪ ,‬שעיקר תכליתה‬
‫הוא שממונו של העשיר ינתן לרשות העני‪,‬‬
‫או כמו מצות פריעת בעל חוב)למ״ד שעבודא‬
‫לאו דאורייתא(‪ ,‬שתכליתה הוא החזרת ממונו‬
‫למלוה‪ .‬דאז כשהבי״ד לוקחים את ממונו‬
‫דף ס״ב‪:‬‬

‫סימז‬
‫פסיהה ‪ -‬שיטת רש״י‬
‫‪-‬ו‬
‫ה שי ט ה השלישית היא שי׳ הרמב״ם שב׳‬ ‫א‪ .‬ג׳ שיטות בראשונים גביאור חלות‬
‫בפ׳ כ״ב מהל׳ מכירה הל׳ ג׳‪,‬‬ ‫הפסיקה‬
‫הפוסק על שער שבשוק‪ ,‬ולא היה אותו המין‬ ‫כ״מ דף ס״ב‪ :‬תניא אין פוסקין על הפירות‬
‫שפסק עליו ברשות המוכר‪ ,‬חייב המוכר לקנות‬ ‫עד שיצא השער‪ .‬יצא השער פוסקין‪,‬‬
‫וליתן ללוקח מה שפסק‪ ,‬ואם חזר בו מקבל‬ ‫אע״פ שאין לזה יש לזה‪.‬‬
‫מי שפרע‪ .‬ומפרש הכ״מ דאע״פ שאין אדם‬ ‫והנה‪ ,‬הלא איירי כאן כשאין פירות למוכר‬
‫מקנה דבר שאינו ברשותו‪ ,‬כיון שזה דבר‬ ‫בשעת הפסיקה‪ .‬וא״כ צריך לברר איך חלה‬
‫הנמכר בשוק‪ ,‬הוה ליה כאילו הוא ברשותו‪.‬‬ ‫הפסיקה על דבר שלא בא לעולם‪ .‬וגם צריך‬
‫ועיי״ש שכתב די״ל דאפשר לקנותו קנין גמור‬ ‫להבין למה אין בזה רבית‪ ,‬אם הפירות התיקרו‬
‫אגב קרקע‪ .‬ומה שאין בפוסק על השער אלא‬ ‫עד שעת הפרעון‪.‬‬
‫מי שפרע‪ ,‬הוא מפני שחכמים ביטלו את קנין‬ ‫לגבי חלות חיוב ע״י פסיקה‪ ,‬מצאנו ג׳ דעות‬
‫מעות‪ .‬ואין זה התחייבות וכדעת הרשב״א‪,‬‬ ‫בראשונים‪.‬‬
‫דבזה לא שייך קנין אגב‪ ,‬אלא קנין ממש‪.‬‬
‫בם׳ התרומות ש׳ מ״ו ח״ד סעיף ס״ב‪ ,‬הובאה‬
‫)ע״ע בזח מחלוקת בחו״מ סי׳ ר״ט בין הסמ״ע‬
‫דעה א׳‪ ,‬וכן כתב הריטב״א דף ס״ג‪ .‬ד״ה‬
‫והש״ך וע׳ קצה״ח שם ס״ק ט׳‪ ,‬וע״ע שו״ת‬ ‫אמר‪ ,‬דבאמת לא חל שום חיוב על המוכר‬
‫רע״א סי׳ קל״ד ד״ה אמנם(‪.‬‬
‫אלא לעמוד בדיבורו‪ .‬ואם יחזור בו אינו חייב‬
‫ולענין איסור רבית‪ ,‬בודאי אין מקום לאיסר‬ ‫לקבל אפי׳ מי שפרע‪ ,‬כיון שההוא נתן מעותיו‬
‫דאורייתא‪ ,‬כיון דאיירי בדרך מקח‬ ‫על פירות שאינן בעין‪.‬‬
‫וממכר‪ ,‬דהיינו סכום כסף תמודת כמות של‬ ‫ל עו מ ת ם‪ ,‬הרשב״א בשו״ת המיוחסות סי׳‬
‫פירות‪ ,‬דלא אסרה תורה אלא דבית בדרך‬ ‫רכ״ה‪ ,‬וכן בח״ג סי׳ ס״ה‪ ,‬כ׳‬
‫הלואה‪ ,‬כסף תמורה כסף‪ ,‬או כמות של פירות‬ ‫דלא אמרו אלא שאין אדם מקנה דבר שלא‬
‫תמורת כמות של פירות דומים‪ .‬אבל מ״מ גם‬ ‫בא לעולם‪ .‬אבל המחייב עצמו ליתן מה‬
‫בדרך מו״מ יש עכ״פ איסור רבית מדרבנן‪.‬‬ ‫שיוציא הדקל לאחר י׳ שנים‪ ,‬דבריו קיימין‪.‬‬
‫והוא מביא ראיה ליסוד הזה‪ ,‬מהא דפוסקין‬
‫ב‪ .‬בירור טעם ההיתר כ׳יצא השער׳‬ ‫על השער אע״פ שאין לו)ע׳ משובב נתיבות‬
‫ומה שכאן אין איסור דבית דרבנן‪ ,‬משמע‬ ‫סי׳ ס׳ ס״ק י׳ שמביא את דבריו(‪ .‬והביאור‬
‫מהברייתא הנ״ל )והיא משנה לק׳ דף‬ ‫בזה הוא שלא שייך חלות או מעשה קנין‬
‫ע״ב‪ ,(:‬דהטעם הוא מפני ״שאע״פ שאין לזה‪,‬‬ ‫בדשלבל״ע‪ ,‬אבל חיוב‪ ,‬שחל על גוף‬
‫יש לזה״‪.‬‬ ‫המתחייב‪ ,‬שפיר חל‪ ,‬אפילו לגבי דשלבל״ע‪.‬‬
‫בא‬
‫הפסיקה‪ ,‬ולא הסתפקו בטעם שכתוב במשנה‪,‬‬
‫וכן להיפך‪ ,‬אחרי שיש לנו את הטעם דמאי‬
‫אהנית לי‪ ,‬למה צריך ג״כ את הטעם של‬
‫אע״פ וכו׳‪.‬‬
‫טיבותיך ושדייא אחיזרי‪ .‬מאי אהנית לי‪ .‬אי‬
‫ג‪ .‬גירוד שיטת רש״י‬
‫המח״א בהל׳ מוכר דשלבל״ע סי׳ ג׳‪ ,‬דן‬
‫בשיטת רש״י בסוגיא‪ ,‬ומביא דעת‬
‫מי שרוצה לומר דגם רש״י סובר כדעת‬
‫הרמב״ם והתוס׳‪ ,‬שההיתר לפסוק על השער‪,‬‬
‫בנוי על מה שקונה את הפירות מיד לענין‬
‫מי שפרע‪ .‬דאיתא לק׳ דף ס״ג‪ .‬דמי שהיה‬
‫נושה בחבירו מנה‪ ,‬והלך והעמיד את המלוה‬
‫על גבי פירות‪ ,‬ועשה פסיקה‪ ,‬אם יש למוכר‬
‫את הפירות בשעת הפסיקה מותר‪ ,‬ואם לאו‬
‫אסור‪ .‬ופי׳ רש״י ראם יש לו מותר‪ ,‬ואע״ג‬
‫דלא משיך‪ ,‬כי מוקרי ברשותיה מוקרי‪ ,‬ולא‬
‫הוי רבית‪ ,‬הואיל ואם בא לחזור‪ ,‬קאי עלייהו‬
‫במי שפרע‪ .‬הרי לפנינו דגם רש״י סובר שהיתר‬
‫הפסיקה הוא משום דקנה הפירות לענין מי‬
‫שפרע‪ ,‬ונחשב כאילו אין כאן הלואה כלל‪,‬‬
‫שקנה הפירות מיד‪ ,‬בשעת הפסיקה‪ ,‬וגם‬
‫המוכר לא נתן יותר ממה שהוא קיבל‪ ,‬שהרי‬
‫זה היה מחיר הפירות בשעת הפסיקה‪.‬‬
‫והמח״א דוחה את ראיתו‪ ,‬וכ׳ דרש״י לא‬
‫קאי אלא במקום שיש פירות למוכר בשעת‬
‫הפסיקה‪ ,‬ובהם שייך מי שפרע כיון שהם‬
‫בעין‪ .‬אבל בפוסק על השער ואין לו‪ ,‬טעם‬
‫ההיתר הוא משום הא דרבה ור״י‪ ,‬דאין הנאה‬
‫ללוקח מהפסיקה‪ .‬וכן כתב בתוס׳ הרא״ש‬
‫בתחילת הפרק בדעת רש״י‪ ,‬שטעם היתר‬
‫הפסיקה הוא משום לא אהנית לי‪.‬‬
‫וצ״ע בדברי תוס׳ הרא״ש והמח״א‪ ,‬שהרי‬
‫רש״י עצמו בתחילת הפרק כתב טעם‬
‫אחר להיתר הפסיקה‪ ,‬והוא מפני ״שאע״ם‬
‫שאין לזה יש לזה‪ ,‬ויכול המוכר הלז לקנותם‬
‫עתה במעות הללו״‪ .‬וגם בדף ס״ב‪ :‬ד״ה יש‬
‫פסיקה ־ שיטת רש״י‬
‫אבל בגט׳ כתוב טעם אחר לכאורה‪ ,‬דאיתא‬
‫בסמוך דף ס״ג‪ :‬״רבה ור״י דאמרי‬
‫תרוייהו‪ ,‬מ״ט אמרו רבנן פוסקין על שער‬
‫שבשוק‪ ,‬ואע״פ שאין לו‪ .‬דאמר ליה‪ ,‬שקילא‬
‫הוו לי זוזי בידי‪ ,‬הוה מזבנינא בהיני ובשילי‬
‫בזולא״‪ .‬ולפי דבריהם‪ ,‬טעם ההיתר הוא מפני‬
‫שאין שום הנאה ללוקח מהעיסקא‪ ,‬כיון שהיה‬
‫יכול לקנות את הפירות עם הכסף שהלוה‪,‬‬
‫וא״כ אין כאן רבית‪) .‬ומה שעדיף מטרשא‬
‫דר׳ פפא דקיי״ל דאסור לקמן דף ס״ח‪ ,.‬ע׳‬
‫שער דעה סי׳ קע״ה ס״ק א׳‪ ,‬שמחלק ביניהם(‪.‬‬
‫ה מ הר״ם שם מפרש דכוונת רבה ור״י היתה‬
‫לפרש את מה שכתוב במשנה‪,‬‬
‫״אע״פ שאין לזה יש לזה״‪ .‬והיינו דכיון שיצא‬
‫השער‪ ,‬ואפשר לקנות את הפירות האלה בכל‬
‫מקום‪ ,‬מש״ה הלוקח יכול לטעון לא אהנית‬
‫לי‪ ,‬דהייתי יכול לקנות את הפירות בעצמי‬
‫בשעת ההלואה‪ .‬וצ״ע‪ ,‬דמלשון הגמרא לא‬
‫משמע דרבה ור״י באים לפרש את ד׳ המשנה‪.‬‬
‫ועוד‪ ,‬הרי הראשונים פירשו אותה באופן‬
‫אחר‪.‬‬
‫דעיין רש״י בריש פירקין‪ ,‬ד״ה וכן השער‪,‬‬
‫שפי׳ ״ואע״פ שאין לזה יש לזה‪ ,‬ויכול המוכר‬
‫הלז לקנותם עתה במעות הללו״‪ .‬הרי רואים‪,‬‬
‫שרש״י למד‪ ,‬דכיון דיצא השער‪ ,‬המוכר‬
‫)שהוא הלוה( יכול לקנות את הפירות‪ ,‬ולא‬
‫כמו שאמרו רבה ור״י שהלוקח היה יכול‬
‫לקנותם‪ .‬וגם התוס׳ דף ס״ב‪ :‬ד״ה אע״פ‪,‬‬
‫פירשו באופן אחר‪ ,‬והוא דכיון דיצא השער‪,‬‬
‫אם המוכר חוזר בו‪ ,‬קאי במי שפרע‪ ,‬וא״כ‬
‫הוי כאלו הלוקח כבר קנה את הפירות ונתיקרו‬
‫ברשותו‪) .‬התיו״ט פ״ה מ״ז‪ ,‬מפרש דהסבר‬
‫זה של תוס׳‪ ,‬הוא מקור לד׳ הרמב״ם דמי‬
‫שחוזר מפסיקה על השער קאי במי שפרע(‪.‬‬
‫אלא דלדעת רש״י ותוס׳ צריך באמת‬
‫להבין‪ ,‬למה רבה ור״י אמרו טעם חדש‪ ,‬להיתר‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית « סימן ד‬

‫דרבא בא לחדש ״שלא תאמר‪ ,‬טעמא מאי‬ ‫רש״י הסביר כן את דברי המשנה‪ ,‬ולא כתב‬
‫אמור רבנן‪ ,‬יצא השער פוסקים‪ ,‬משום‬ ‫דטעמה משום דאין הנאה למלוה‪ .‬ושם‪ ,‬בד״ה‬
‫דמסתמא לא יתייקרו עד שיפרע זה מה שלקח‬ ‫מתניתין ובד״ה דלא‪ ,‬הוא כתב דמה שא״א‬
‫הלה ממנו‪ ,‬ולא משכחת לה אלא באכלבאי‬ ‫לפסוק במלוה הוא מפני שבזה אין המוכר‬
‫וארבי‪ ,‬קמ״ל דטעמא משום דכיון שיצא‬ ‫מקבל כסף ביד‪ ,‬שיוכל לקנות בו את הפירות‬
‫השער‪ ,‬כמי שיש לו פירות הוא‪ ,‬הלכך אפילו‬ ‫שהבטיח לספק‪.‬‬
‫על שער שבשוק פוסקין״‪ .‬משמע‪ ,‬דכל היסוד‬
‫כדי לברר את שיטת רש״י‪ ,‬וליישב את‬
‫דפוסקין כשאין לו פירות כאלו יש לו‪ ,‬ואע״ג‬
‫השאלות הנ״ל‪ ,‬צריך לבאר את דרכו‬
‫דידעינן שהפירות עלולות להתייקר עד שעת‬
‫של רש״י בהבנת דברי רבא שם בסוגיא‪.‬‬
‫הפרעון‪ ,‬הוא מדברי רבא‪ ,‬ומלימודו מהא דר׳‬ ‫דאיתא שם דף ס״ג‪ ,.‬״אתמר‪ ,‬רב אמר‪ ,‬עושין‬
‫ינאי‪ .‬דאם לא משום הא דר׳ ינאי לא היו‬
‫אמנה בפירות‪ ,‬ואין עושין אמנה בדמים‪ .‬ור׳‬
‫מתירים הפסיקה אלא במקום שאין לחשוש‬
‫ינאי אמר‪ ,‬מה לי הן ומה לי דמיהן״‪ .‬ר׳ ינאי‬
‫כלל להתייקרות‪.‬‬ ‫סובר‪ ,‬דכמו שמותר לקבל את הפירות בשעת‬
‫אלא דצריך להבין לענין מה אנו אומרים‬ ‫הפרעון‪ ,‬אע״פ שהם שוים יותר ממה שהוא‬
‫שכשמקבל דמים ה״ה כאלו יש כבר‬ ‫שילם בתחילה‪ ,‬ה״ה דמותר לקבל את דמי‬
‫בידו הפירות שהוא יכול להשיג בדמים האלה‪.‬‬ ‫הפירות‪ .‬דהא גם אם היו נותנים לו את‬
‫ובהשקפה הראשונה היה נ׳ לומר‪ ,‬דרש״י‬ ‫הפירות‪ ,‬הוא היה יכול למכור אותם מיד‪,‬‬
‫סובר כמו תוס׳‪ ,‬דגם כשאין לו‪ ,‬אם יכול‬ ‫ולקבל את דמיהן‪ .‬ואם לא חוששים למיחזי‬
‫להשיג את הפירות‪ ,‬הרי זה כאלו המוכר קנה‬ ‫כרבית כשהוא מקבל את הפירות‪ ,‬גם אין‬
‫אותם‪ ,‬והלוקח זכה בהם לע׳ מי שפרע‪ ,‬והוי‬ ‫לחשוש לזה אם מקבל את דמיהן‪.‬‬
‫כאלו נתייקרו ברשותו‪.‬‬
‫ושם‪ ,‬״אמר רבא‪ ,‬השתא דאמר ר׳ ינאי מה‬
‫אבל א״א לפרש כן‪ .‬חדא‪ ,‬דהא רש״י לא‬ ‫לי הן מה לי דמיהן אמרינן‪ ,‬מה לי‬
‫כתב את הסברא הזאת דקנין לענין מי שפרע‬ ‫דמיהן ומה לי הן נמי אמרינן‪ ,‬ופוסקין על‬
‫אלא בדף ס״ג‪ ,.‬בפוסק עם מוכר שיש לו‬ ‫השער שבשוק‪ ,‬ואע״פ שאין לו״‪ .‬כמו שר׳‬
‫פירות‪ .‬ובדף ס‪ :‬וכן ג׳ פעמים בדף ס״ב‪:‬‬ ‫ינאי התיר לתת דמים במקום פירות‪ ,‬כיון‬
‫הוא מסביר דכשאין לו וקיבל דמים‪ ,‬הוא‬ ‫שעכ״פ הלוקח היה יכול להשיג את הדמים‬
‫יכול לקנות את הפירות עם הדמים האלה‪,‬‬ ‫במוכרו את הפירות‪ ,‬ה״ה ראם מותר לפסוק‬
‫ואינו מזכיר כלל‪ ,‬דבזה סיבת ההיתר הוא‬ ‫על פירות כשיש למוכר פירות‪ ,‬גם מותר‬
‫משום דהוי כאלו נתייקרו ברשותו‪.‬‬ ‫לפסוק כשנותנים לו מעות‪ ,‬כיון שהוא יכול‬
‫ועוד‪ ,‬דהרי סברת רבא בנויה על הא דר׳‬ ‫עכשיו ליקח בהן פירות‪ ,‬אחר שיצא השער‪.‬‬
‫ינאי‪ .‬ור׳ ינאי עצמו חידש דין במראית‬ ‫ומשום האי טעמא פוסקין על שער שבשוק‪.‬‬
‫העין‪ ,‬לא בלומדות‪ .‬שהרי הוא רק אמר דאם‬ ‫ומקשה רש״י‪ ,‬הרי מפורש במשנה דכשיצא‬
‫אין חוששים למחזי כרבית כשמשלמים פירות‪,‬‬ ‫השער פוסקין‪ .‬והוא מתרץ‪ ,‬ראם לאו דיוקו‬
‫אין לחשוש לזה גם אם משלם דמים‪ ,‬דבעיני‬ ‫של רבא מהא דר׳ ינאי‪ ,‬הוי מוקמינן את‬
‫אינשי אין חילוק ביניהם‪ ,‬כיון שבכ״ע יכול‬ ‫המשנה שם‪ ,‬דוקא כשיצא שער יציב מאוד‬
‫להשיג מעות בקלות ע״י מכירת הפירות‪ .‬וא״כ‬ ‫של אכלבאי וארבי‪ .‬ופי׳ הרמב״ן בד׳ רש״י‪,‬‬

‫היין‪ ,‬וא״א להתיר הלואה ע״י טענת מאי‬
‫אהנית לי‪ ,‬וזה מש״כ רש״י נמצא שאינם אצלו‬
‫אלא בהלואה בעלמא‪.‬‬
‫עולה לנו בדעת רש״י‪ ,‬דטעם ההיתר דפסיקה‬
‫על השער‪ ,‬הוא משום מאי אהנית לי‪,‬‬
‫כמו שאמרו רבה ור׳ יוסף‪ ,‬וכמו שהסבירו‬
‫תוס׳ הרא״ש והמח״א בדעת רש״י‪ .‬אלא‬
‫דהיתר זה לא נאמר אלא בעיסקא שהיא בדרך‬
‫זביני‪ ,‬כשאפשר להסתכל על המעות כאלו‬
‫ניתנו עבור פירות הנקנים מיד‪ .‬ובמקום שאין‬
‫לו פירות‪ ,‬אם קיבל מעות‪ ,‬ויצא השער‪ ,‬יש‬
‫לומר מה לי דמיהן מה לי הן‪ ,‬כדברי רבא‪,‬‬
‫ונחשב כאלו יש פירות למוכר‪ ,‬ואז רואים‬
‫בזה דרך זביני ולא דרך הלואה‪ .‬וזה מש״כ‬
‫רש״י במשנה‪ ,‬״ואע״פ שאין לזה יש לזה‪,‬‬
‫ויכול המוכר הלז לקנותם עתה במעות הללו״‪.‬‬
‫ומה״ט רש״י גם הסביר בדף ס״ב‪ :‬דדוקא‬
‫כשמקבל מעות‪ ,‬אפשר לפסוק על השער‪,‬‬
‫דבהם המוכר יכול לקנות הפירות‪ ,‬משא״כ‬
‫אם עשו פסיקא על ידי מחילת חוב‪.‬‬
‫לומר‪ ,‬יכול הוא לקנותו בדמים שקיבל‪ .‬נמצא‬
‫אלא דלפי מה שכתבנו‪ ,‬רכל ההיתר דפסיקא‬
‫על השער הוא משום דיכול לומר מאי‬
‫אהנית לי‪ ,‬צע״ק למה רש״י היה צריך להסביר‬
‫דבאין לו‪ ,‬אין פוסקים במלוה‪ ,‬משום דאין‬
‫המוכר יכול לקנות הפירות‪ .‬תיפוק ליה משום‬
‫דגם הלוקח לא היה יכול לקנותם‪ ,‬וממילא‬
‫א״י לומר מאי אהנית לי‪ .‬וצ״ל דמ״מ הלוקח‬
‫היה יכול לכפות את המוכר לשלם את חובו‪,‬‬
‫וא״כ גם בזה‪ ,‬יש לומר שקילא טיבותך וכו׳‪,‬‬
‫פירות לאחר זמן‪ ,‬אלא כזבינא‪ .‬דלענין‬
‫ודלא כמש״ב הפנ״י‪.‬‬
‫ועדיין צ״ע‪ ,‬למה רש״י החליט דמש״כ‬
‫במשנה ׳אע״פ שאין לזה יש לזה׳‪,‬‬
‫בא להסביר מה שהמוכר יכול לקנות‪ ,‬ובזה‬
‫מקויים התנאי דדרך זביני‪ .‬הא לכאורה צריכים‬
‫לטעם זה ג״כ‪ ,‬כדי שהלוקח יוכל לומר ״אי‬
‫הוו לי זוזי בידי‪ ,‬הוה מזבנינא בהיני ובשילי‬
‫פסיקה ־ שיטת רש״י‬
‫א״א ללמוד מדבריו אלא חידוש במראית‬
‫העין‪ ,‬ולא בלומדות של קנין לע׳ מי שפרע‪.‬‬
‫ומ׳ דרש״י ס״ל דלא שייך מש״פ באין לו‪,‬‬
‫וכמו שב׳ הריטב״א דף ס״ג‪ .‬ד״ה אמר )אלא‬
‫דצ״ע על שיטתם מהא דדף ע״ד‪ .‬ושם רד״ה‬
‫סמכא‪ ,‬ומהסוגיא דנדוניא דף ע״ד‪.(:‬‬
‫ד‪ .‬היתר יצא השער בדרך זביני ולא‬
‫בדרך הלואה‬
‫ונ״ל על פי מה דאיתא דף ס״ג‪ ,:‬שאביי שאל‬
‫את ר׳ יוסף‪ ,‬למה אם מתירים פסיקה‬
‫על השער על סמך הסברא דמאי אהנית‪ ,‬א״א‬
‫להתיר סאה בסאה‪ ,‬באותה סברא‪ .‬ור׳ יוסף‬
‫ענה לו‪ ,‬״התם הלואה‪ ,‬הכא זביני״‪ .‬וע׳ רש״י‬
‫דף ס״ב‪ :‬ד״ה מתניתין‪ ,‬שפי׳ דהמשנה דריש‬
‫פירקין איירי בבא לחוב בדמי הטין‪ ,‬ולפסוק‬
‫על החוב יין‪ ,‬ויין אין לו‪ .‬ובשלמא אי הוה‬
‫ליה יין‪ ,‬היין הוה קנוי לו מעכשיו‪ ,‬ואי אייקר‪,‬‬
‫ברשותיה אייקר‪ ,‬אבל אין לו‪ .‬והוא לא קיבל‬
‫עכשיו מעות )אלא מחילת החוב(‪ ,‬שנוכל‬
‫שאינם אצלו אלא בהלואה בעלמא‪.‬‬
‫משמע מדברי רש״י‪ ,‬ראם פסק על פירות‬
‫שיש לו‪ ,‬הם קנויים מיד‪ ,‬ואין כאן הלואה‬
‫כלל‪ .‬וגם אם אין לו‪ ,‬אלא שהיה מקבל מעות‪,‬‬
‫והיה יכול לקנות בהם את הפירות‪ ,‬אע״פ‬
‫שלא שייך בזה סברא דנתייקרו ברשותו‪ ,‬כמו‬
‫שהוכחנו לעיל‪ ,‬מ״מ העיסקא ביניהם לא‬
‫היתה נחשבת כהלואת מעות על מנת לקבל‬
‫המראית העין דנראה כהלואה‪ ,‬מהני הסברא‬
‫של רבא‪ ,‬״מה לי דמיהן מה לי הן״‪ ,‬ונחשב‬
‫כאלו יש למוכר פירות‪ ,‬ויש כאן זבינא‪ ,‬ואז‬
‫אפשר לסמוך על הסברא דמאי אהנית לי‪,‬‬
‫כנ״ל‪ .‬אלא עכשיו שאין בידו מעות‪ ,‬אין כאן‬
‫קנין מיד‪ ,‬ואין הדמים שהוא חייב ללוקח‬
‫בידו אלא כהלואה בעלמא‪ ,‬עד שיספק את‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית « סימן ד‬
‫על הא דר׳ ינאי‪ ,‬שהיא סברא במראית העין‪,‬‬
‫וכנ״ל‪ .‬ומשום זה‪ ,‬אינו מותר באין לו‪ ,‬אלא‬
‫משום טענת מאי אהנית לי‪ .‬אלא דק שה‬
‫להיפך‪ ,‬למה ביש לו‪ ,‬צריך לטעם דמי שפרע‪,‬‬
‫ולא סגי בטעם דמאי אהנית לי‪ .‬וי״ל על פי‬
‫מש״כ הנמ״י בשם הרמב״ן‪ ,‬דביש לו לא‬
‫בעינן יצא השער‪ ,‬והוא מסביר שם ״דכיון‬
‫דיש לו‪ ,‬אזולי הוא דקא מוזיל גביה‪ ,‬ולפי‬
‫זה הא דפי׳ רש״י דפוסק בשער של עכשיו‪,‬‬
‫לאו דוקא כשער שיצא בשוק״‪ .‬ולפי זה‪,‬‬
‫דביש לו‪ ,‬מותר לקבוע אפילו מחיר שאינו‬
‫מצוי בשוק‪ ,‬ודאי דאין הלוקח יכול לטעון‬
‫מאי אהנית לי‪ .‬וכל סיבת ההיתר היא משום‬
‫דקני להו לענין מי שפרע‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬לדעת רש״י בפוסק על פירות‪ ,‬באין‬
‫לו ויצא השער‪ ,‬טעם ההיתר הוא‬
‫משום הא דרבה ור״י‪ ,‬דאין הנאה ללוקח‪.‬‬
‫אלא דא״א להתיר מטעם זה אלא דרך זביני‪,‬‬
‫ומש״ה צריך שהמוכר יקבל מעות שיוכל‬
‫לקנות בהם את הפירות‪ ,‬ושיצא שער קבוע‪,‬‬
‫כדי שיספיק לקנות במעות אלה‪ ,‬ואז נחשב‬
‫כאלו היו לו פירות‪ ,‬מדין מה לי דמיהן מה‬
‫לי הן‪.‬‬
‫ואם יש לו פירות‪ ,‬טעם ההיתר הוא משום‬
‫דהלוקח קונה אותם לענין מי שפרע‪ ,‬ומש״ה‬
‫מותר אפילו לפסוק במלוה‪ ,‬וגם לא צריך‬
‫שיצא השער‪.‬‬
‫כד‬
‫בזולא״‪ .‬וי״ל על פי מה שכתב הרשב״א‬
‫והנמ״י דף ס״ג‪ ,:‬דאע״ג דפוסקים על שער‬
‫שבשוק‪ ,‬היינו דוקא בשער דמשיך קצת‪ .‬אבל‬
‫על שער דלא משיך אין פוסקים‪ ,‬דדילמא‬
‫אדאזיל ואתי יתייקר השער‪ ,‬דאין אדם עשוי‬
‫ליקח מיד‪ .‬וסברא זו דאינו עשוי ליקח מיד‪,‬‬
‫לא נאמרה אלא לגבי מי שהמעות בידו‪ ,‬שאינו‬
‫ממהר להוציאן‪ ,‬דהיינו המוכר‪ .‬אבל הלוקח‪,‬‬
‫כיון שעב״פ הוא מוציא עכשיו את המעותיו‬
‫כדי לקנות פירות‪ ,‬אצלו לא שייך סברא זו‪,‬‬
‫ויוכל לומר מאי אהנית לי‪ ,‬אפילו אם השער‬
‫של עכשיו לא נמשך כלל‪ .‬והוי משמע‬
‫לראשונים‪ ,‬דאע״פ שאין לזה יש לזה‪ ,‬היא‬
‫סיבה ליציבות השער‪ ,‬ומשם למדו דשער‬
‫שלא נמשך כלל לא מהני‪ .‬וא״כ ע״כ הטעם‬
‫הזה דאע״פ שאין לזה יש לזה‪ ,‬דאיירי בשער‬
‫הנמשך קצת‪ ,‬נאמר להסביר שהמוכר יכול‬
‫לקנות‪ ,‬וכדברי רש״י‪) .‬אבל מהנמ״י דף מ״ג‪.‬‬
‫במתנ׳ דאין פוסקין‪ ,‬משמע דטעם דאע״פ‬
‫וכו׳ נאמר כלפי הלוקח‪ .‬וברא״ש סי׳ ס׳ ד״ה‬
‫גמ׳ איתא דא״א מאי אהנית אא״כ השער‬
‫נמשך(‪.‬‬
‫וכפוסק על פירות ויש לו‪ ,‬כבר ראינו דרש״י‬
‫דף ס״ג‪ .‬מסביר‪ ,‬דשם טעם ההיתר‬
‫הוא משום דהלוקח קנה אותם לענין מי‬
‫שפרע‪ .‬וטעם זה דמי שפרע לא שייך באין‬
‫לו‪ ,‬לדעת רש״י‪ ,‬כיון ששם כל ההיתר מבוסס‬
‫כה‬

‫דף ס״ג‬

‫סימן ה‬
‫פסיהה ‪ -‬שיטת תום׳‬
‫•׳‪I‬‬

‫זה מעשה קנין‪ ,‬אלא קיום תנאי‪ ,‬להחלטת‬ ‫א‪ .‬בירור גדר ק נין מי־ שפרע‬
‫קנין המעות‪ .‬וע״ע בס׳ שערי ישר ש״ה פ״ט‬ ‫כ״מ דף ס״ג‪ .‬״תני ר׳ אושעיא‪ ,‬הרי שהיה‬
‫ד״ה ועפ״י‪ ,‬שכתב דבאמת חכמים לא בטלו‬
‫נושה בחבירו מנה‪ ,‬והלך ועמד על גורנו‪,‬‬
‫את ק נין המעות‪ ,‬אלא נתנו את רשות‬ ‫ואמר תץ לי מעותי‪ ,‬ואמר לו חטיץ יש לי‬
‫ההשתמשות למוכר‪ ,‬כל זמן שלא משך‪.‬‬ ‫שאני נותן לך‪ ,‬צא ועשאן עלי כשער של‬
‫ולפי דברי האחרונים האלה‪ ,‬הסוברים‬ ‫עכשיו‪ ,‬אם יש לו מותר‪ ,‬אין לו אסור״‪ .‬ומפרש‬
‫דבאמת מעות קונות אפילו אחרי התקנה‪,‬‬ ‫רש״י ראם יש לו מותר‪ ,‬אע״ג דלא משיך‪,‬‬
‫מובן מאוד‪ ,‬איך חז״ל סמכו על קנין זה לגבי‬ ‫כי מוקרי ברשותיה מוקרי ולא הוי רבית‪,‬‬
‫רבית דרבנן‪.‬‬ ‫הואיל ואם בא לחזור‪ ,‬קאי עלייהו במי שפרע‪.‬‬
‫וכרש״י כתוב דההיתר לפסוק תלוי במי‬
‫והריכ״ש בסי׳ ש״ו‪ ,‬כתב דטעם זה מהני‬
‫שפרע במקום שיש פירות למוכר‪.‬‬
‫כיון דמעות קונות מן התורה‪ ,‬ואם‬
‫אבל באין לו‪ ,‬סיבת ההיתר היא משום מאי‬
‫חוזר בו מקבל מי שפרע‪ ,‬הרי זה לענין רבית‬
‫אהנית לי‪ ,‬ודרך זביני‪ ,‬וכמו שהארכנו בשיעור‬
‫כאלו קנאם קנין גמור מעתה‪ .‬וכ״כ הרשב״א‬
‫הקודם‪.‬‬
‫דף ס״ב‪ ,:‬דהיתר פסיקא הוא מפני שמעותיו‬
‫ב‪ .‬שיטת תום׳ דאיכא מי שפרע‬ ‫קנו ליה החטים דבר תורה‪ .‬וצ״ע למה מועיל‬
‫גם ב׳אין לו׳‬ ‫קנין המעות‪ ,‬אחרי שחכמים בטלו קנין זה‪,‬‬
‫ולא נשאר אלא לטותא דמי שפרע אם יחזור‬
‫אכל התוס׳ דף ס״ב‪ :‬ד״ה אע״פ‪ ,‬כתב דשייך‬
‫בו‪.‬‬
‫מי שפרע גם באין לו‪ .‬ופירשו דמש״כ‬
‫במשנה ראם יצא השער פוסקין מפני שאע״פ‬ ‫מעשה‬ ‫ו ב פ ש טו ת י״ל דאה״נ דאין כאן שום‬
‫שאין לזה יש לזה‪ ,‬הוא טעם למה שייך קנין‬ ‫כיון‬ ‫קנין בפועל‪ ,‬ומ״מ‬
‫דמי שפרע גם באין לו‪ .‬וכתבו האחרונים‪,‬‬ ‫הקילו‬ ‫דמדאורייתא מעות קונות‪ ,‬חכמים‬
‫דמשמע דתוס׳ ס״ל כדברי הכ״מ הל׳ מכירה‬ ‫מעשה‬ ‫ברבית דרבנן‪ ,‬להחשיב כאלו היה כאן‬
‫פב״ב ה״ג‪ ,‬והסמ׳׳ע סי׳ ר״ט ס״ק כ״ג‪ ,‬דבכל‬ ‫קניז•‬
‫דבר המצוי אין חסרון דאין אדם מקנה דבר‬ ‫עוד י״ל לפי מש״כ בחי׳ ר׳ מאיר שמחה‬
‫שאינו ברשותו‪ ,‬ומש״ה ביצא השער קנינו חל‬ ‫בקידושין דף כו‪ ,.‬דחכמים לא עקרו לגמרי‬
‫אע״ג דאין לו‪ ,‬אלא רחב׳ בטלו את קנין‬ ‫את קנין הכסף‪ ,‬רק נתנו למוכר ולקונה זכות‬
‫המעות‪ ,‬ומש״ה אין שם אלא מי שפרע‪.‬‬ ‫לחזור עד שימשוך‪ .‬ועל פי סברא זו‪ ,‬הסתפק‬
‫ומשמע דרש״י חולק על החידוש הזה של‬ ‫בס׳ אמרי בינה )קונ׳ הקנינים סי׳ ג׳(‪ ,‬אם‬
‫התוס׳ והרמב״ם‪.‬‬ ‫צריך כוונת קנין בשעת המשיכה‪ ,‬א״ד אין‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן ה‬ ‫כו‬
‫דלולא סברא דנתייקרו ברשותיה היה אסור‪,‬‬ ‫ולפי שי׳ התום׳‪ ,‬שהקנין חל אפילו באין לו‪,‬‬
‫ולכתחילה אין המוכר יכול להוזיל לו את מחיר‬ ‫צ״ע למה בפוסק על מלוה‪ ,‬ר׳ אושעיא‬
‫הפירות‪ .‬וצ״ע כיון שקנה אותם מיד‪ ,‬א״כ אין‬ ‫אמר הביש לו מותר‪ ,‬ובאין לו אסור‪ .‬שהרי‬
‫כאן הלואה‪ ,‬ולמה אסור להוזיל‪ .‬הרי מטעם‬ ‫ראינו דלרעת רש״י‪ ,‬סיבת ההיתר ביש לו לר׳‬
‫זה מותר להוזיל ביש לו‪ ,‬וכדלקמן דף ס״ג‪.:‬‬ ‫אושעיא‪ ,‬היא מפני שקנה את הפירות לענין‬
‫מי שפרע‪ .‬ולדעת התוס׳ הרי גם באין לו‪,‬‬
‫ג‪ .‬לתום׳ בעינן לב׳ תנאים כדי להתיר ‪-‬‬ ‫קאי במי שפרע‪ ,‬וא״ב צ״ע‪ ,‬למה אין מעמידים‬
‫יכול לקנות ו׳מאי אהנית׳‬ ‫פירות על מלוה באין לו‪ .‬ואע״ג דתוס׳ דף‬
‫וע״כ צ״ל כמש״כ בבאר הגולה סי׳ קע״ה‬ ‫מ״ו‪ :‬כ׳ דא״א לקנות במלוה‪ ,‬צ״ל דכאן איירי‬
‫ס״ק ג׳‪ ,‬רכל שפוסקין על פירות ואין‬ ‫בפסק בהנאת מחילת מלוה‪ ,‬דאל״ב גם ביש‬
‫לו‪ ,‬צריך גם לקיים את מה שאמרו רבה ור״י‪,‬‬ ‫לו ליאסר‪.‬‬
‫דמותר רק במקום שהלוקח יכול לומר למוכר‪,‬‬
‫וא״א לתרץ כמו שכתב רש״י‪ ,‬דבפוסק במלוה‬
‫׳שקילא טיבותיך ושדי אחיזרי‪ ,‬מאי אהנית‬
‫אסור מפני שאין המוכר יכול לקנות‪,‬‬
‫לי׳‪ .‬והיינו טעמא‪ ,‬משום דכיון שהוא מקבל‬
‫אם אינו מקבל כסף‪ .‬דרש״י אזיל בזה לשיטתו‪,‬‬
‫מעות ואין לו פירות‪ ,‬מיחזי כהלואה‪ ,‬ואם‬
‫שפי׳ במשנה דף ס‪ ,:‬דאע״ם שאין לזה יש‬
‫הפירות יתייקרו‪ ,‬זה יראה כרבית‪ ,‬ומש״ה לא‬
‫לזה‪ ,‬היא סיבה למה המוכר יכול לקנות‪ .‬אבל‬
‫התירוהו חז״ל אא״כ אין שום הנאה למלוה‪.‬‬
‫התוס׳ פי׳ רזו סיבה למה הקנין חל מצד‬
‫ועל פי זה אפשר ליישב גם למה אין פוסקין‬ ‫הלוקח‪ .‬ועוד‪ ,‬דבשיעור הקודם ראינו דהמקור‬
‫במלוה‪ .‬דיש לומר דכשיש ללוקח חוב‬ ‫לסברא הזאת של רש״י הוא בדברי רבא דף‬
‫על המוכר‪ ,‬ועושה עליו פסיקה‪ ,‬אינו יכול‬ ‫ס״ג‪ ,‬שאמר מה לי דמיהן מה לי הן‪ .‬ובשלמא‬
‫לומר דלא נהנה‪ ,‬מפני שהיה יכול לקנות את‬ ‫לדברי רש״י שם כמו שפירשם הרמב״ן‪ ,‬רבא‬
‫הפירות במקום אחר‪ ,‬דהא אין כספו בידו‪.‬‬ ‫בא להסביר ולהגדיר את יסוד ההיתר דפוסקין‬
‫ואע״ג שהיה יכול לכוף את המלוה לשלם‪,‬‬ ‫על השער‪ ,‬וממילא יש לומר דלומדים משם‬
‫מ״מ עד שהיה תובעו ומקבל את מעותיו דרך‬ ‫דאין דרך זביני אלא אם המוכר קיבל בידו‬
‫הבי״ד‪ ,‬הפירות היו עלולות להתיקר‪.‬‬ ‫מעות לקנות בהם את הפירות‪ .‬אבל לדעת‬
‫יוצא לנו‪ ,‬דלדעת התוס׳‪ ,‬היתר פסיקה על‬ ‫תוס׳ שם‪ ,‬רבא לא בא לחדש דברים יסודיים‬
‫פירות באין לו‪ ,‬תלוי בב׳ תנאים‪.‬‬ ‫בענין פסיקה על השער‪ ,‬אלא דן בענין צדדי‪,‬‬
‫הראשון ‪ -‬שצריך שהפירות יהיו מצויים בשוק‬ ‫לחלוק על ר׳ יוחנן שמצריך שער של דורמוס‬
‫במחיר קבוע‪ ,‬כדי שקנין הלוקח יחול לכה״פ‬ ‫דוקא )ע׳ ב׳ הגר״א סי׳ קע״ה ס״ק ג׳(‪ ,‬וא״כ‬
‫לענין מי שפרע‪ .‬והשני ‪ -‬שהלוקח לא יהנה‬ ‫אינו יכול ללמוד מדברי רבא את החידוש‬
‫מהעיסקא אף אם הפירות יתייקרו‪ ,‬שיוכל‬ ‫ראם נותנים מעות למוכר‪ ,‬זה נחשב כאלו יש‬
‫לומר מאי אהנית לי‪ ,‬דאל״כ מיחזי כרבית‪.‬‬ ‫לו חטין להתיר את הפסיקה‪ ,‬ולהחשיבה כדרך‬
‫אבל בפוסק על פירות שיש לו‪ ,‬לא צריך‬ ‫זביני‪.‬‬
‫את התנאי הזה דמאי אהנית לי‪ ,‬ומש״ה‬ ‫ועוד קשה‪ ,‬דתוס׳ כתבו דבפוסקין על השער‬
‫מותר להוזיל‪ ,‬וגם מעמידים מלוה על פירות‬ ‫מותר מפני שקנה לענין מי שפרע‪,‬‬
‫אם יש לו‪ ,‬כדתניא בברייתא דר׳ אושעיא‪.,‬‬ ‫״וחשיבי כנתייקרו ברשות לוקח״‪ .‬ומשמע‬
 ‫פסיקה ־ שיטת תום׳‬

‫שהלוקח קנה את החטין קנין גמור‪ .‬וצ״ל על‬ ‫ד‪ .‬כיאור דעת הברייתא האוסרת כיש‬
‫פי מש״כ הפנ״י דף ס״ג‪ .‬ד״ה ומשיכה‪ ,‬דאפילו‬ ‫לו הלא אמרינן עשו שאינו זוכה כזוכה‬
‫דבפוסק ויש לו‪ ,‬אפילו עשה קנין‪ ,‬מ״מ ״בכולי‬ ‫אלא דלעיל דף ס״ב‪ ,:‬תניא בברייתא אחרת‪,‬‬
‫שמעתין מ׳ שהפירות הם באונסי המוכר עד‬ ‫דאין פוסקין על מלוה כלל‪ ,‬אפילו‬
‫שימסרם ליד הלוקח לזמן שקבע‪ ,‬וא״כ לא‬ ‫כשיש פירות למוכר‪ .‬וצריך להבין מה היא‬
‫הוי המשיכה אלא לענין רבית״‪ .‬וע״ע מש״כ‬ ‫המחלוקת בין הברייתות‪ .‬ותום׳ שם בד״ה‬
‫הנתה״מ סי׳ ר״ח ס״ק ג׳ בענין זה‪ .‬וא״כ יש‬ ‫הרי‪ ,‬הקשה על האוסרים ״תימה‪ ,‬והלא מעות‬
‫כאן אומדנא דאין כוונתן לקנין גמור‪ ,‬ואפילו‬ ‫קונות הכא אפילו מדרבנן‪ ,‬דמילתא דלא שכיח‬
‫אם עשה מעשה קנין המועיל לכו״ע‪ ,‬ולפי‬ ‫היא‪ ,‬כמחליף דמי שור בחמור״‪) .‬ומשמע‬
‫זה‪ ,‬אע״ג דאין לחשוש לנראה כהלואה‬ ‫דס״ל רכל קנין בחוב הוי דבר לא שכיח‬
‫וכרבית‪ ,‬מ״מ הקנין אינו תופס מדיני חו״מ‪,‬‬ ‫ומהני אפילו מדרבנן‪ ,‬והוא דלא כהלכתא‪,‬‬
‫והמוכר יכול לחזור בו‪.‬‬ ‫כדאיתא בחו״מ סי׳ קצ״ט סע׳ ב׳‪ ,‬וע׳ הג׳‬
‫ועדיין צריך להבין‪ ,‬אם למסקנא‪ ,‬הברייתא‬ ‫רע״א שם(‪ .‬ותוס׳ מתרץ ״וי״ל דהכא מיירי‬
‫רדף ס״ב‪ :‬איירי בפסק במלוה‪ ,‬ולא‬ ‫שלא פטרו ממנו עד שיתן לו החטין״‪.‬‬
‫בהנאת מחילתה‪ ,‬ע״כ גם הברייתא דר׳‬ ‫רע״א בכו״ח מסביר דק ושית התוס׳ היתה‪,‬‬
‫אושעיא איירי בהכי‪ ,‬דהא פליגי אהדדי‪ ,‬וכמו‬ ‫למה כתב בברייתא דאין אפשרות‬
‫שאמר רבא דש״מ מהא דר׳ אושעיא דמעמידין‬ ‫לפסוק במלוה‪ ,‬והלא אע״ג דלדעת תוס׳ דף‬
‫מלוה ע״ג פירות‪ ,‬ולא אמרינן דלא כאיסרו‬ ‫מ״ו‪ ,:‬מלוה אינו ככסף‪ ,‬מ״מ אפשר לקנות‬
‫הבא לידו הוא‪ ,‬לאפוקי מהברייתא דלעיל‪.‬‬ ‫בהנאת מחילת מלוה‪ ,‬ועדיף מכסף‪ ,‬דחז״ל‬
‫)ולדעת רבא הברייתא דר״א היא פירוש של‬ ‫לא בטלו את קנינה‪ .‬ואם קנין זה מועיל בין‬
‫משנתנו(‪ .‬וא״כ איך תני ר׳ אושעיא ראם יש‬ ‫מדאורייתא ובין מדרבנן‪ ,‬הלוקח קנה מיד את‬
‫לו‪ ,‬פוסקין במלוה‪ ,‬והא לדעת תוס׳ דף מ״ו‪,:‬‬ ‫החטין‪ ,‬ואין שם מקום להלואה ולאיסור רבית‪.‬‬
‫א״א לקנות במלוה‪ ,‬דאינה חשובה ככסף‪.‬‬ ‫והתוס׳ תירצו דודאי הלוקח לא ירצה למחול‬
‫והיה אפשר לומר‪ ,‬דאע״פ דלדעת התוס׳‬ ‫סתם את החוב ולעשות פסיקה על הנאת‬
‫קנין הנעשח במחילת מלוה לא חל‪,‬‬ ‫המחילה‪ ,‬דא״כ אם המוכר יחזור בו‪ ,‬ולא יתן‬
‫מ״מ קאי במי שפרע‪ ,‬אם חזר בו‪ .‬וסגי בהכי‬ ‫את החטים‪ ,‬הוא לא יצטרך אלא להחזיר‬
‫לענין רבית‪ .‬וכן מוכח מדברי כו״ח רע״א‬ ‫ללוקח את הדמים שהוא שילם דהיינו הנאת‬
‫בסמוך דף ס״ג‪ .‬ד״ה משמע‪ .‬אלא דא״כ נצטרך‬ ‫מחילת המלוה‪ ,‬שהוא פחות מהמלוה עצמה‪.‬‬
‫לומר דתוס׳ חולק על דעת הרמב״ם )ע׳‬ ‫ועוד דהמלוה גם יפסיד בזה את שעבוד החוב‬
‫קצה ״ח סי׳ ר״ט ס ״ק ט׳(‪ ,‬הראב״ד‪ ,‬הרשב״א‪,‬‬ ‫שהוא מחל‪ .‬ומשום הכי ״לא פטרו עד שיתן‬
‫הריב״ש והסמ״ע הנ״ל‪ ,‬וכל הסוברים דלא‬ ‫את החטין״‪ ,‬זאת אומרת שפסק את החטין‬
‫תקנו חז״ל מי שפרע אלא במקום שהיה חל‬ ‫תמורת המלוה עצמה‪ ,‬ובזה אם המוכר יחזור‬
‫קנין דאורייתא לפני שחז״ל בטלו את קנין‬ ‫בו‪ ,‬גם מחילת המלוה תתבטל‪ ,‬והלוקח לא‬
‫המעות‪ .‬ועוד‪ ,‬דיתכן דאפילו הש״ך שב׳ בסי׳‬ ‫יפסיד‪.‬‬
‫ר״ט ס״ק י״ג‪ ,‬דשייך מי שפרע גם בדבר‬ ‫וצע״ג בד׳ רע״א‪ ,‬איך יש מקום לחשוש‬
‫שאינו ברשותו‪ ,‬אע״ג דא״א לקנותו‪ ,‬מודה‬ ‫דילמא המוכר יחזור בו‪ ,‬אחרי‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן ה‬

‫דהטעם למה התירו לעשות פסיקה במלוה‪,‬‬ ‫הכא דאין כאץ מי שפרע‪ .‬דעד כאן לא כתב‬
‫ביש לו‪ ,‬הוא משום דעשו את שאינו זוכה‬ ‫הש״ך אלא דחז״ל ענשו במי שפרע‪ .‬כל מי‬
‫כזוכה‪ ,‬לגבי רבית דרבנן‪.‬‬ ‫שחוזר מקנין שנתנו מעות עבורו‪ ,‬ואפילו אם‬
‫הקנין לא היה חל מן התורה‪ .‬אבל אין ראיה‬
‫ולפי זה י״ל דזאת היא המחלוקת בין‬
‫דס״ל דשייך מי שפרע אפילו אם עשה קנין‬
‫הברייתא דדף ס״ב‪ :‬ובין הברייתא דר׳‬
‫אושעיא‪ .‬דר׳ אושעיא סובר דבשוסק במלוה‪,‬‬ ‫ע״י דבר שאינו נחשב ככסף‪ ,‬כמו מחילת‬
‫מלוה‪.‬‬
‫חז״ל עשו את שאינו זוכה כזרכה‪ ,‬והברייתא‬
‫דלעיל חולקת על סברא זו‪.‬‬ ‫לכן נראה יותר ליישב‪ ,‬דהתוס׳ ס״ל‬
‫כהראב״ד‪ .‬דכתוב ברמב״ם הל׳ מכירה‬
‫ומפתכר דרק במקום שיש לו פירות עשו‬ ‫פ״ז ה״ד‪ ,‬מי שהיה לו חוב אצל חבירו‪ ,‬וא״ל‬
‫את הלוקח כאלו זכה בהם‪ ,‬אבל‬ ‫מכור לי חבית של יין בחוב שיש לי אצלך‪,‬‬
‫לא באין לו פירות ופסק על השער‪ .‬ומש״ה‬ ‫ורצה המוכר‪ ,‬ה״ז כמי שנתן הדמים עתה‪,‬‬
‫כתבו התוס׳‪ ,‬דהתם טעם ההיתר הוא משום‬ ‫וכל חחוזר בו‪ ,‬מקבל מי שפרע‪ .‬והראב״ד‬
‫דקנה אותם לענין מי שפרע‪ ,‬וכדעת ה״ה‬
‫שם פליג עליה‪ ,‬והוא כתב דא״א להביא ראיה‬
‫ברמב״ם הל׳ מכירה פכ״ב ה״ג‪ ,‬כמו שב׳‬ ‫לדעת הרמב״ם מהא דאיתא בסוגיין‬
‫התוי״ט במ״ז‪.‬‬ ‫דמעמידים מלוה ע״ג פירות‪ ,‬״דההיא לאו‬
‫לסיכום‪ ,‬שיטת התוס׳ בסוגיא היא‪ ,‬דמותר‬ ‫לענין קנייה מיירי אלא לאסור רבית״‪ .‬וכתב‬
‫לפסוק על פירות באין לו‪ ,‬אם‬ ‫התוי״ט ב״מ פ״ה מ״א‪ ,‬דר״ל שאע״פ שלא‬
‫הלוקח קונה אותם לענין מי שפרע‪ ,‬ובמקום‬ ‫קנה מדין קנייה‪ ,‬כיון שאין כאן אלא איסור‬
‫שיכול לומר למוכר‪ ,‬שקילא טיבותיך וכו׳‪.‬‬ ‫רבית דרבנן‪ ,‬יכלו רבנן למימר דקנה‪ ,‬ושרינהו‬
‫אבל ביש לו‪ ,‬מהני פסיקה אפילו במקום שלא‬ ‫כאלו זכה בהם וקנאם‪ ,‬כדאמרינן בעלמא‪,‬‬
‫חל שום קנין‪ ,‬כגון בפוסק במלוה‪ ,‬משום‬ ‫עשו את שאינו זוכה כזוכה‪ .‬וכ״כ הריטב״א‬
‫דחז״ל עשו את שאינו זוכה כזוכה‪ ,‬לענין‬ ‫דף מ״ו‪ .‬סד״ה ר׳ אשי‪ .‬וא״כ גם בדברי תוס׳‬
‫רבית דרבנן‪.‬‬ ‫דס״ל כדעת הראב״ד לענין קנין במלוה‪ ,‬י״ל‬
‫בט‬

‫דף ס״ג‬

‫סימן ו‬
‫צד אחד ברבית‬
‫ביהכ״נ על תנאי( וגבי משכן איכא צד א׳‬ ‫א‪ .‬פלוגתת רש״י ותום׳ גגדר צד אחד‬
‫מכר״‪ .‬וצע״ג דבמשכן לו בית לכאורה אין‬ ‫כרכי ת‬
‫צד מכר כלל‪ ,‬חלופי ההלואה‪ ,‬ורק הרבית‬
‫ב״מ דף ס״ג‪ .‬שמואל אמר‪ ,‬ר׳ יהודה היא‬
‫הוא בדרך מכר‪ .‬וע׳ כו״ח רע״א ב״מ דף ס״ג‪.‬‬
‫דאמר צד אחד ברבית מותר‪.‬‬
‫ד״ה נראה‪ ,‬שתי׳ בד׳ התוס׳ במגילה‪ ,‬דבאמר‬
‫וברש״י ‪ :‬רבית שאינה ע״י הלואה אלא‬
‫לו לא תמכרנו אלא לי‪ ,‬הכוונה שיהיו המעות‬
‫ע״י מכר‪ ,‬ופעמים שבאה לידי רבית״ וא״א‬
‫שנותן לו לשם מכר‪ ,‬לקנות בהם כשירצה‬
‫לפרש דברי רש״י דהטעם דהוי רק רבית‬
‫למוכרה‪ ,‬ואולי לא יצטרך אז לעשות קנין‬
‫דרבנן דרך מו״מ‪ ,‬דהא הצד דיש שם רבית‬
‫חדש‪ ,‬ובזה הקנין נתפס על אותו שעה שירצה‬
‫הוא אם אין שם מכר‪ ,‬אלא הלואה‪ ,‬וודאי‬
‫למכרה‪ ,‬ומש״ה הוי צד מכר בלי הלואה‪.‬‬
‫לרבנן הוא ר״ק ויוצאה בדיינים‪.‬‬
‫וצ״ע בהסבר זה של רע״א‪ ,‬דלפי דבריו‪,‬‬
‫לכו״ע אין כאן רבית לכאורה‪ .‬דאם לא ימכור‬ ‫ובתום׳ ‪ :‬מקשה על פרש״י מהא דמשכן‬
‫את הבית אין שם רבית‪ ,‬ואם ימכור אותו‪,‬‬ ‫לו בית וכו׳ וי״ל דלא חשיב צד אחד ברבית‬
‫אין שם הלואה כלל‪ ,‬וכלשונו שם בסוף‬ ‫אלא דבר שיש ביד מלוה או ביד לוה לעשות‬
‫הדיבור‪ .‬וצ״ל דכיון שבשעת ההלואה‪ ,‬הלוה‬ ‫צד א׳ שלא יהא רבית‪ ,‬ול״ד לסב״ס שתלוי‬
‫נתן למלוה אפשרות להפוך את המלוה לקנין‬ ‫בשער‪.‬‬
‫ביתו בזול אם יחליט למוכרה‪ ,‬זה גופא הוי‬ ‫וצ״ע בד׳ תוס׳‪ ,‬דלכאורה משמע דכיון‬
‫רבית על הצד של הלואה‪.‬‬ ‫דבידו‪ ,‬חסר בפסיקה‪ ,‬וא״ב ק״ו דרבית‬
‫ועיין ערכין דף ל״א‪ .‬המוכר וכו׳ ה״ז כמין‬ ‫מאוחרת היתה צריכה להיות מותרת‪ ,‬ור״י‬
‫רבית ואינו רבית‪ .‬ופרש״י ״דרבית לא‬ ‫ודאי ל״פ בזה‪ .‬ועוד אם גם ביד המלוה מותר‬
‫מיקרי אלא ע״י הלואה‪ ,‬ולא ע״י מכר״‪ .‬וצ״ע‬ ‫)עיין תוס׳ הרא״ש שמביא ראיה מלק׳ ס״ה‪.:‬‬
‫בהבנת טעם זה‪.‬‬ ‫ומשמע קצת דרש״י שם ד״ה צד שכתב ״מוכר‬
‫ושם בגמ׳‪ ,‬והתניא ה״ז רבית גמורה‪ ,‬אלא‬ ‫אוכלם‪..‬״ חולק ע״ז(‪ ,‬צ״ע למה חסר בפסיקה‪.‬‬
‫שהתורה התירתו‪ .‬אר״י ל״ק‪ ,‬הא ר״י והא‬ ‫ועוד‪ ,‬וכי אם הלוה ק׳ בק״כ ואמר שאולי‬
‫רבנן וכו׳‪ .‬ופרש״י מתנ׳ ר״י היא‪ ,‬דאמר צד‬ ‫יוותר על הרבית‪ ,‬יהיה מותר לר״י‪.‬‬
‫אחד ברבית מותר‪ ,‬דרבית הבאה ע״י מכר‬ ‫תום׳ מגילה דף כ״ז‪ :‬מק׳ מסאה בסאה כנ״ל‬
‫קרי צד א׳‪ ,‬משום דאין בא לידי רבית מב׳‬ ‫ומתרץ לא דרך הלואה אלא בתורת‬
‫צדדין‪ ,‬שאם לא יגאלנה ותיחלט לו‪ ,‬אין כאן‬ ‫מכר‪ ,‬כרש״י הנ״ל‪ .‬ושוב מקשה ממשכן לו‬
‫רבית‪ .‬אבל הלואה ודאי באה לידי רבית‪,‬‬ ‫בית וכו׳‪ ,‬ותירץ ״דלא דמי כלל להלואת סב״ס‬
‫שאינה נחלטת לעולם‪.‬‬ ‫דהתם ליכא צד מכר כלל‪ ,‬אבל הכא )במכירת‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן ו‬
‫מצד אחד ברבית‪ ,‬וה״ט משום דשם הרבית‬
‫ניתנח בתור אגר נטר‪.‬‬
‫ועכשיו אין מקום לשאול למה סאה בסאה‬
‫אסור לר״י‪ ,‬דהא אין שם מסלול המותר שנוכל‬
‫לתלות בו את הרבית‪ ,‬ולקבוע עי״ז שלא ניתן‬
‫לשם אגר נטר‪.‬‬
‫ומובן תירוצו של שמואל‪ ,‬שאמר דאליבא‬
‫דר״י‪ ,‬אין מקום לחומרא של רב‪ .‬והיינו משום‬
‫ראם לבסוף ישלם פירות אין כאן לא הלואה‬
‫ולא רבית‪ ,‬אלא דרך מכר‪ .‬ועל פי המסלול‬
‫הזה‪ ,‬נקבע בהיתר גמור‪ ,‬שאם הפירות יתייקרו‬
‫שההנאה תהיה של הלוקח‪ .‬ומש״ה‪ ,‬אפילו‬
‫אם לבסוף בחרו במסלול השני‪ ,‬של תשלום‬
‫דמים‪ ,‬חנראה כרבית‪ ,‬מ״מ לא גרע מצד אחד‬
‫ברבית דעלמא‪ ,‬שאפשר לתלות את קביעת‬
‫הרבית במסלול המותר‪ ,‬וממילא אין כאן חשש‬
‫למיחזי כאגר נטר‪.‬‬
‫אלא דצ״ע מהא דמשכן לו בית לפי ההסבר‬
‫שכתבנו על פי דברי רע״א‪ ,‬והלא יש‬
‫שם ודאי רבית לפי הצד של הלואה‪ ,‬ולמה‬
‫נחשב זה צד אחד ברבית‪ .‬וצ״ל דגם בזה ר׳‬
‫יהודה יאמר את הכלל‪ ,‬רכל שיש בעיסקא‬
‫שני מסלולים‪ ,‬א׳ של היתר וא׳ של איסור‪,‬‬
‫לומדים מהא רבתי ערי חומה‪ ,‬דאפשר‬
‫להחשיב שכל ההנאה שמקבל נותן המעות‪,‬‬
‫נקבעה לפי צד המסלול שאינו של הלואה‪,‬‬
‫ואין זה האגר נטר שהתורה אסרה‪ .‬וגם הכא‬
‫אומרים שהיתה כאן עיסקא של מכירה לבד‪,‬‬
‫בזול‪ ,‬ולא חוששים לזה שהוא לקח גם את‬
‫הצד של המסלול של הלואה בחשבון כשהוא‬
‫קבע את המחיר‪ ,‬כמו שאין חוששים לזה‬
‫בשאר מקרים של צד אחד ברבית‪.‬‬
‫ע״ח‪ ,‬הא רעשה שדהו מכר‪ ,‬מכירת‬
‫ג‪ .‬דעת תום׳‬
‫התום׳ בב״מ למד את הא דמשכן לו בית‬
‫כפשוטו‪ ,‬רזה הלואה ודאי וספק‬
‫משמע מדברי רש״י דכל המעלה דדרך‬
‫מכר‪ ,‬היא במה שהיא ספק הלואה‪ .‬וכל ההיתר‬
‫דצד אחד ברבית לר״י נאמר במקום שצד‬
‫ההיתר הוא שאין שם הלואה‪.‬‬
‫ו ביר ר ב״מ פ״ה ה״ב ״ר׳ יוחנן‪ ..‬מבתי ערי‬
‫חומה למד ר׳ יהודה״‪.‬‬
‫ומשמע דמחלוקת בין ר״י ורבנן‪,‬‬
‫המחלוקת בין המשנה והברייתא הנ״ל‪ ,‬היא‬
‫אם אפשר ללמוד מהא רבתי ערי חומה‬
‫לעלמא‪ ,‬רכל צד אחד ברבית מותר‪ ,‬או דילמא‬
‫זה גזה״ה מיוחדת בבתי ע״ח‪ .‬וכן משמע‬
‫מדברי הרשב״א דף ס״ז‪ .‬ד״ה עבד‪ ,‬רזו היא‬
‫המחלוקת ביניהם‪ .‬וכן הריב״ש סי׳ ש״ה‬
‫)פ״ד״( מביא את הירו׳ ומסביר כנ״ל‪) .‬וצע״ק‬
‫בירו׳ שם דמשמע דברייתא כר״י‪ ,‬ודלא כרש״י‬
‫ותוס׳ בערכין(‪.‬‬
‫ואחרי שר״י למד מבתי ע״ח גדר והגבלה‬
‫במושג של אגר נטר‪ ,‬צריך לברר את גדרי‬
‫ההיתר שהוא למד משם‪.‬‬
‫ב‪ .‬דעת רש״י‬
‫ומדברי רש״י הנ״ל‪ ,‬נראה דיש להסביר‬
‫דבהא רבתי ע״ח רואים רכל שאחד‬
‫נתן מעותיו לשני‪ ,‬וישנם ב׳ מסלולים‬
‫אפשריים‪ ,‬א׳ של מכר וכדומה‪ ,‬וא׳ של הלואח‪,‬‬
‫ונקבעה הנאה מסויימת לנותן‪ ,‬על פי המסלול‬
‫של מכר‪ ,‬אפילו אם אותה הנאה נשארת לו‬
‫גם אם לבסוף התברר שהמסלול שיצא היה‬
‫המסלול של הלואה‪ ,‬מ״מ כיון שההנאה‬
‫נקבעה לפי המסלול של מכר‪ ,‬התורה לא‬
‫מחשיבה אותה כאגר נטר‪ ,‬ומש״ה מותר‪.‬‬
‫עפ״י הגדר הזה אפשר להסביר את דין בתי‬
‫ביהכ״נ על תנאי‪ ,‬והא דלקמן דף ס״ה‪ ,:‬מכר‬
‫ונתן מקצת דמים‪.‬‬
‫לפי זה מובן למה רבית מאוחרת גרעה‬

‫כאלו הלוה ק׳ בק״כ‪ ,‬והתנו את תשלום הרבית‬
‫בירידת גשמים‪ ,‬דודאי ענין זה הוי רבית אמיתי‪.‬‬
‫אבל אם למשל היה בידם של הלוה או של‬
‫המלוה לקבוע את מחיר הפירות לכל העיר‪,‬‬
‫היה מותר להלות סב״ס‪ ,‬דאז היו תולים דודאי‬
‫העלו את המחיר בגלל סיבות אחרות ולא בגלל‬
‫שכר המתנת מעותיו של זה‪ ,‬ולא היה חשוב‬
‫אגר נטר‪ .‬וכן במשכן לו בית‪ ,‬ההחלטה למכור‬
‫את הבית‪ ,‬ודאי לא נלקחה על דעת לתת ריוח‬
‫למלוה‪ ,‬ומש״ה אין זה אגר נטר‪.‬‬
‫וגאמת י״ל דהתוס׳ בב״מ‪ ,‬מודה למש״ב‬
‫בשי׳ רש״י ותוס׳ במגילה‪ ,‬בכל‬
‫המקרים שיש שם צד של מכר ואינה הלואה‬
‫ודאית‪ .‬אלא דהם למדו מהא דמשכן בית‪,‬‬
‫דגם בודאי הלואה וספק רבית י״ל דאינו‬
‫חשוב אגר נטר‪ ,‬כמו שהסברנו‪ ,‬ועל פי אותו‬
‫יסוד שלומדים מהא דבתי ע״ח‪ .‬ומש״ה את״ל‬
‫דהמחירים היו בידו בהלואת סב״ס‪ ,‬או ריוח‬
‫של יותר משליש‪ ,‬בהא דלקמן דף ס״ט‪ .‬תוד״ה‬
‫אמר‪ ,‬זה היה מותר לר׳ יהודה משום צד אחד‬
‫ברבית‪.‬‬
‫ופשוט דלפי הגדר הזה‪ ,‬אין מקום‬
‫לשאלתנו‪ ,‬האם לד׳ יהודה יהיה מותר להלוות‬
‫ק׳ בק״כ‪ ,‬בתנאי שלבסוף המלוה יוכל להחליט‬
‫אם הוא רוצה לפוטרו מהרבית‪ .‬דשם הרבית‬
‫לא הגיע משום סיבות אחרות‪ ,‬כמו התייקרות‬
‫הפירות וכדומה‪ ,‬אלא נקבע לכתחילה משום‬
‫שכר המתנת המעות‪ ,‬ובזה אין מעלה במה‬
‫שבידו לחייבו או לפטרו‪.‬‬
‫צד אחד ברבית‬
‫רבית‪ ,‬ואעפ״ב זה נחשב כצד אחד ברבית‪.‬‬
‫וממילא הוא חולק על פדש״י שלמד דכל צד‬
‫אחד ברבית‪ ,‬הוא במקום ספק הלואה דוקא‪.‬‬
‫וצריך להבין את גדר ההיתר שר׳ יהודה למד‬
‫מבתי ע״ח‪ ,‬לפי דברי תוס‪/‬‬
‫ונ״ל דגם הם סוברים דלומדים משם‬
‫הגבלה במושג של אגר נטר שהתורה אסרה‪.‬‬
‫ובתחילה סברו דכל שהפסיקה לא קבעה‬
‫תועלת ודאית למלוה‪ ,‬זה לא נחשב רבית‪,‬‬
‫ומותר אפילו אם יצא הצד המחייב תשלום‬
‫של רבית‪ .‬ועדיף מרבית מאוחרת‪ ,‬מפני שכאן‬
‫הוא משלם כדי לקיים את התחייבותו‪,‬‬
‫וההתחייבות עצמה היתה מותרת‪ ,‬כיון שלא‬
‫היה שם אלא ספק תועלת למלוה‪ .‬ועדיף‬
‫מרבית מאוחרת שניתנה ודאי משום אגר נטר‪,‬‬
‫ומש״ה היא אסורה מדרבנן‪ ,‬אע״פ שלא היה‬
‫שם פסיקה‪.‬‬
‫ועל זה הקשו מאיסור סאה בסאה‪ ,‬שגם‬
‫שם הוי התחייבות מספק‪ ,‬ואעפ״כ חז״ל‬
‫אסרוהו‪ .‬ולכן תוס׳ חידשו‪ ,‬דנחשב צד אחד‬
‫ברבית‪ ,‬בכל מקום שהתועלת למלוה באה לו‬
‫בגלל סיבות אחרות שאין לתלותם בשכר‬
‫המתנת מעות‪ ,‬אינו נכלל באיסור רבית‪ .‬אלא‬
‫דאם התועלת באה בכל ענין‪ ,‬א״נ תלויה‬
‫בירידת גשמים וכדומה‪ ,‬זה עדיין נחשב רבית‬
‫או ספק רבית )ספק בשעת הפסיקה(‪ .‬ומש״ה‬
‫סאה בסאה אסורה‪ ,‬אע״ג דעליית מחיר הפירות‬
‫אינו קשורה כלל להמתנת המעות‪ ,‬מ״מ כיון‬
‫שאין הלוה והמלוה שולטים בגורם הזה‪ ,‬הוי‬
 ‫לב‬

‫דף ס״ג‪:‬‬

‫סימן ז‬
‫אגר נטר ■ רב נחמן דקיראה‬
‫למימרא השניה‪ ,‬דהיינו הדין של קיראה‪ ,‬וכמו‬ ‫א‪ .‬סוגיית הגס׳ דרג נחמן‬
‫שפירש רש״י‪.‬‬ ‫כ״מ ס״ג‪ :‬אמר רב נחמן‪ ,‬כללא דריביתא‪,‬‬
‫וגהא דקיראה‪ ,‬אמר רב נחמן‪ ,‬האי מאן‬ ‫כל אגר נטר ליה‪ ,‬אסור‪ .‬ואמר רב נחמן‪,‬‬
‫דיהיב זוזי לקיראה‪ ,‬וקא אזלי ארבע‬ ‫האי מאץ דיהיב זוזי לקיראה‪ ,‬וקא אזלי ארבע‬
‫ארבע‪ ,‬ואמר ליה‪ ,‬יהיבנא לך חמש חמש‪,‬‬ ‫ארבע‪ ,‬ואמר ליה‪ ,‬יהיבנא לך חמש חמש‪,‬‬
‫איתנהו גביה‪ ,‬שרי‪ .‬ליתנהו גביה‪ ,‬אסור‪.‬‬ ‫איתנהו גביה‪ ,‬שרי‪ .‬ליתנהו גביה‪ ,‬אסור‪.‬‬
‫וטעמו‪ ,‬משום דהוי אגר נטר‪ ,‬וכנ״ל‪.‬‬ ‫ורש״י מפרש‪ ,‬דהא דאגר נטר ליה‪ ,‬היינו‬
‫ג‪ .‬ביאור הרייג״ש‬ ‫שכר המתנה‪ ,‬אי מוזיל גביה משום המתנה‪,‬‬
‫שמקדים לו המעות‪ ,‬והמקח אין לו למוכר‬
‫והא דמותר לאוזולי‪ ,‬בדאיתנהו גביה‪ ,‬פירש‬
‫עכשיו‪.‬‬
‫המאירי‪ ,‬דטעמו משום‪ ,‬״דאם היו בידו‪,‬‬
‫הרי מזכהו פירות אלו מעכשו‪ ,‬ואין כאן‬ ‫והמאירי מוסיף וכותב‪ ,‬״כלל גדול‬
‫המתנה‪ .‬ואם הוזיל מקחו‪ ,‬יוזיל‪ ,‬ואנו אין‬ ‫שברבית‪ ,‬כל אגר נטר ליה אסור‪ .‬פי'‪ ,‬כל‬
‫לנו״‪ .‬דכיוץ שהוא קונה מיד‪ ,‬אין כאן ״נטר״‪,‬‬ ‫שכר וריוח הבא בשביל המתנת מעות‪ ,‬או‬
‫ולא שייך בזה האיסור דאגר נטר‪ .‬וממילא‬ ‫הקדמתן‪ ,‬כגון שאין המקח עכשו ביד המוכר‪,‬‬
‫מה שהוא מוזיל‪ ,‬אינו נחשב כרבית‪.‬‬ ‫ומוזיל מקחו בהקדמת המעות‪ ,‬או שלוקח‪,‬‬
‫ואע״ג שלא משך את הפירות‪ ,‬מותר‬ ‫ואין בידו מעות‪ ,‬ומייקר מקחו בשביל המתנת‬
‫המעות‪ ,‬אסור״‪.‬‬
‫להוזיל‪ .‬ומפרש הריב״ש ]גסי׳ שו[‪ ,‬״אי אית‬
‫ליה‪ ,‬שרי‪ .‬וטעמא‪ ,‬דכיון דמעות קונות מן‬ ‫משמע מדבריהם‪ ,‬דרב נחמן בא לבאר מה‬
‫התורה‪ ,‬ואם חוזר בו מקבל מי שפרע‪ ,‬הרי‬ ‫הוא הגדר של רבית דרבנן‪ ,‬דרך מקח וממכר‪.‬‬
‫זה לענין רבית‪ ,‬כאלו קנאם קנין גמור מעתה‪,‬‬ ‫והוא‪ ,‬דכל שהוא מקדים המעות למוכר‪ ,‬והוא‬
‫כיון דאין אסור רבית במכירת פירות אלא‬ ‫מוזיל לו‪ ,‬מפני שאין הוא יכול לספק את‬
‫מדרבנן‪ .‬והלכך אין כאן הקדמה״‪.‬‬ ‫הסחורה מיד‪ ,‬זה הוא אגר נטר‪ .‬ואסור מדרבנן‪.‬‬
‫והיינו‪ ,‬דכיון דרבית דרך מקח וממכר אינו‬ ‫והמאירי מוסיף‪ ,‬דה״ה להפך‪ ,‬אם יש למוכר‬
‫אסור אלא מדרבנן‪ ,‬׳הם אמרו והם אמרר‪.‬‬ ‫פירות‪ ,‬אבל אין ללוקח מעות‪ ,‬והוא מוקיר‬
‫הם אמרו דרבית זו אסורה‪ .‬והם גם אמרו‪,‬‬ ‫את הפירות‪ ,‬בשביל המתנת המעות‪ ,‬גם זה‬
‫דלענין איסור רבית‪ ,‬סגי בקנין דאורייתא‪,‬‬ ‫אגר נטר‪ ,‬ואסור‪.‬‬
‫אע״ג שחז״ל בטלו את הקנין הזה‪ .‬מ״מ כיון‬ ‫וגרסי־גן בגמרא‪ ,‬אמר ר״נ‪ ,‬כללא דרביתא‪,‬‬
‫דקאי עלה במי שפרע‪ ,‬לגבי איסור רבית‪,‬‬ ‫וכר‪ .‬ותו‪ ,‬ואמר ר״נ‪ ,‬האי מאן‬
‫חשוב כאילו קנה כבר את הפירות‪ ,‬ואין כאן‬ ‫דיהיב‪ ,‬וכר‪ .‬ע׳ מהר״ם‪ .‬ומשמע‪ ,‬שהמימרא‬
‫הקדמת מעות‪ ,‬ומותר‪.‬‬ ‫הראשונה של רב נחמן‪ ,‬היא מעין הקדמה‬
‫לג‬
‫כדקאמר‪ ,‬וקא אזלן בשוק א ד׳‪ ..‬גם הטעם‬
‫שהזכירו בגמרא‪ ,‬דא״ל‪ ,‬שקילא טבותא וכולי‪,‬‬
‫דהא חיטי בחיני‪ ,‬וחא חיטי בשילי‪ ,‬אינו‬
‫מספיק אלא כשאינו מוזיל גביה״‪.‬‬
‫והטעם הראשון שכתב הריב״ש‪ ,‬אינו ברור‬
‫כל כך‪ ,‬למה יש כאן איסוד משום הקדמת‬
‫המעות‪ ,‬שהרי נחשב כאילו קנה מיד את‬
‫הפירות‪ ,‬ואין כאן הקדמה‪ .‬ונראה דכוונתו‬
‫היא דכיון שהוא מוזיל‪ ,‬ובאמת אין לו פידות‪,‬‬
‫אסור משום דמחזי כדבית‪.‬‬
‫אבל הטעם השני הוא פשוט‪ .‬דכיון דאמרו‬
‫רבה ור״י‪ ,‬דאין להתיר פסיקה על השער‪ ,‬אלא‬
‫במקום שיכול הלוקח לומר מאי אהנית לי‪,‬‬
‫כאן אינו יכול לומר כן‪ ,‬כיון שהוא מוזיל גביה‪.‬‬
‫יצ א לנו‪ ,‬דבאיתנהו‪ ,‬מותר להוזיל‪ ,‬דכיון‬
‫שנחשב שקנה מיד את הפירות‪ ,‬בשעת‬
‫מתן המעות‪ ,‬אין כאן חקדמה‪ ,‬וממילא אין‬
‫מקום לאיסור דאגר נטר‪.‬‬
‫ואם ליתנהו‪ ,‬אפילו אם יצא השער‪ ,‬ונחשב‬
‫כאילו הוא קנה את הפירות מיד‪ ,‬מ״מ אסור‬
‫להוזיל‪ ,‬או משום דמחזי כרבית‪ ,‬או מפני‬
‫שלא התירו פסיקא על השער‪ ,‬אלא במקום‬
‫שיכול הלוקח לומר‪ ,‬שקילא טיבותיך ושדייא‬
‫אחיזרי‪ .‬מאי אהנית לי‪ .‬אי הוו לי זוזי בידי‬
‫הוה מזבנינא בהיני ובשילי בזולא‪ .‬וכאן אינו‬
‫יכול לומר כן‪ ,‬כיון שהוא מוזיל גביה‪.‬‬
‫מותר להוזיל‪ ,‬מפני שקנה מיד‪ ,‬ואין‬
‫ג‪ .‬קושיית תום׳ מ״ש טרשא מרב נחמן‬
‫דקיראה‬
‫התום׳ נסג‪ :‬ד״ה ואמי[ מקשים על דברי רב‬
‫נחמן בהא דקיראה‪ ,‬אמאי אסור‬
‫לפסוק חמשה בזוזא‪ ,‬מאי שנא מטרשא‪ .‬דרב‬
‫נחמן גופיה אמר לקמן‪ ,‬טרשא שרי‪ ,‬למכור‬
‫סחורה בהמתנה‪ ,‬ביותר מדמיה‪ ,‬ובלבד שלא‬
‫יפרש‪ ,‬אם מעכשיו בפחות‪.‬‬
‫ומקושייתן משמע‪ ,‬דנקטו כד׳ המאירי‬
‫שהזכרנו לעיל‪ ,‬שאין לחלק בין מי שמוזיל‬
‫אגר נטר ־ רב נחמן דקיראה‬
‫ובליתנהו‪ ,‬אמר רב נחמן‪ ,‬דאסור לומר‪,‬‬
‫יהיבנא לך חמש חמש‪ .‬ומשמע‬
‫דמותר לפסוק שיתן לו ארבע ארבע‪ ,‬אע״ג‬
‫שאין לו את חפירות‪ .‬דהכי תנן לקמן ]עב‪ ,[:‬יצא‬
‫השער‪ ,‬פוסקין‪ ,‬אף על פי שאין לזה יש לזה‪.‬‬
‫וכיון שאמר רב נחמן‪ ,‬דקא אזלי ארבע‬
‫ארבע‪ ,‬משמע דיצא השער לארבע‪ .‬ומש״ה‬
‫מותר לפסוק‪.‬‬
‫וגם בזה מפרש הריב״ש נשס[‪ ,‬דכשיצא‬
‫השער‪ ,‬אע״פ שאין לו‪ ,‬מותר לפסוק בהקדמת‬
‫מעותיו‪ ,‬והרי זה כמי שיש לו‪ .‬דאעפ״י שאין‬
‫לזה‪ ,‬יש לזה‪ ,‬ויכול המוכר לקנות עתה פירות‬
‫באלו המעות שמקבל מן הקונה‪ .‬וכיון דנחשב‬
‫כאילו יש לו‪ ,‬הקנין חל מיד‪ ,‬ואין כאן המתנת‬
‫מעות‪.‬‬
‫וכבר דאינו‪ ,‬שכתוב בתוס׳ ]‪ :3p‬ד״ה אע״פ[‬
‫דגם באין לו‪ ,‬אם יצא השער‪ ,‬״אע״ג דלא‬
‫משך הטין‪ ,‬אין זה רבית‪ .‬כיון שאם היה בא‬
‫מוכר לחזור‪ ,‬הוה קאי במי שפרע‪ ,‬ולכך השיבי‬
‫כנתיקרו ברשות לוקח״‪.‬‬
‫והיינו‪ ,‬דאם יצא השער‪ ,‬אפילו אם אין‬
‫למוכר פירות‪ ,‬נחשב כאילו יש לו‪ ,‬כיון שיכול‬
‫להשיג אותם‪ .‬ומד׳ התוס׳ ]סב‪ :‬ד״ה הד[‪ ,‬משמע‬
‫דדין זה נאמר אפילו בדאורייתא‪ ,‬והלוקח‬
‫קונה ממש‪ ,‬במלתא דלא שכיח )ע׳ שיעור ה(‪.‬‬
‫אלא דלפי זה צריך להבין למה‪ ,‬בדאיתנהו‪,‬‬
‫שם המתנת מעות‪ ,‬ולמה בדליתנהו‪ ,‬אסור‬
‫להוזיל‪ ,‬אפילו אם יצא השער‪ .‬והרי ביצא‬
‫השער‪ ,‬נחשב כאילו יש לו פירות‪ ,‬והלוקח‬
‫קנה אותם מיד‪ .‬וא״כ גם בזה‪ ,‬היו צריכים‬
‫להתיר‪ ,‬מפני שאין שם אגר נטר‪.‬‬
‫הריב״ש ‪ pci‬דן בשאלה זו‪ ,‬והוא כותב‪,‬‬
‫״שאם מוזיל גביה מן השער הקבוע‪ ,‬הדי זה‬
‫אסור‪ .‬שהרי בודאי מפני הקדמת המעות מוזיל‬
‫גביה‪ ..‬וההיא דאסרינן בקיראה‪ ,‬בשאין לו‪,‬‬
‫משום דמוזיל גבי׳‪ ,‬ביצא השער היא‪.‬‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית * סימן ז‬ ‫לד‬
‫ואפילו אם נאמר‪ ,‬דקושיית התוס׳ היתה‬ ‫מחמת הקדמת המעות‪ ,‬ובין מי שמייקר את‬
‫בדברי רב נחמן‪ ,‬מיניה וביה‪ ,‬ויהיה מוכח‬ ‫הסחורה‪ ,‬מחמת הקדמת הפירות‪.‬‬
‫משיטתו בטרשא‪ ,‬שאין הוא סובר כדעת רבה‬ ‫והתום׳ מתרצים‪ ,‬דכיון דאזלי הכא ד׳ בזוזא‪,‬‬
‫ורב יוסף‪ ,‬מ״מ בדברי הרא״ש‪ ,‬אי אפשר‬ ‫הוי כאילו פירש‪ ,‬אם מעכשיו‬
‫לומר כן‪.‬‬ ‫בפחות‪ ,‬ואם לזמן פלוני ביותר‪ .‬ולפי זה‪ ,‬לא‬
‫שהרי הרא״ש כתב ככל דברי התוס׳‬ ‫שרי ר״נ לקמן טרשא‪ ,‬אלא בדבר שאין שומתו‬
‫להלכה‪ .‬והוא גם כתב מפורש ]גסי׳ ‪ p‬״דטעמא‬ ‫ידוע‪ ,‬כגון פרה או טלית‪ .‬אבל פירות‪ ,‬אם‬
‫שפוסקין על שער שבשוק‪ ,‬משום דא״ל‪ ,‬מאי‬ ‫יצא השער‪ ,‬אסור לעשות מהן טרשא‪.‬‬
‫אהנית לי‪ ,‬הא חיטי בהיני‪ ,‬והא חיטי בשילי״‪.‬‬ ‫והיינו‪ ,‬דבין אם מוזיל בהקדמת מעות‪,‬‬
‫וכן קשה על דברי הב״י‪ ,‬שדייק מד׳ התוס׳‬ ‫כשאין לו‪ ,‬ובין אם מייקר עבור המתנת‬
‫והרא״ש‪ ,‬דמותר להוזיל כשאין לו‪ ,‬אם‬ ‫המעות‪ ,‬אם מפרש אסור‪ .‬וכן אם שומתו ידוע‬
‫אין שומתו ידוע‪ .‬ולקמן ]‪3‬דש סי׳ קעה[ הוא כתב‬ ‫ויצא השער‪ ,‬הוי כמפרש‪ .‬אבל אם אין שומתו‬
‫דטעם היתר הפסיקה על השער‪ ,‬הוא כד׳ דבה‬ ‫ידוע מותר‪ .‬וזה הוא הטרשא שהתיר רב נחמן‪.‬‬
‫ורב יוסף‪ .‬ולא מובן‪ ,‬איך שייך לומר מאי‬ ‫וכן כתב הרא״ש ]סי׳ »[‪ ,‬״כי היכי דשרי‬
‫אהנית לי‪ ,‬כשהוא מוזיל לו‪ ,‬משום הקדמת‬ ‫למכור ביוקר בשביל המתנת המעות‪ ,‬בסתם‪,‬‬
‫מעותיו‪.‬‬ ‫ה״נ מותר למכור בזול בשביל הקדמת‬
‫המעות‪ ..‬ודוקא בפרה וטלית שאין השער‬
‫להלכה‪ ,‬השו״ע פסק כד׳ רב נחמן‪ .‬וז״ל‬
‫שלהן ידוע‪ .‬אבל היכא שהשער ידוע‪ ,‬הוי‬
‫]כסי׳ קעי‪ .‬סע׳ ז[‪ ,‬אם קונה דבר ששוה‬
‫כמו קץ ]ומפרש[‪ ,‬ואסור״‪.‬‬
‫י״ב בי׳‪ ,‬בשביל שמקדים המעות‪ ,‬אם ישנם‬
‫ברשות מוכר‪ ,‬אלא שאינו מצוי לו עד שיבא‬ ‫ומדברי התוס׳ והרא״ש‪ ,‬שמדמים הקדמת‬
‫בנו או עד שימצא המפתח‪ ,‬מותר‪ .‬ואם אינו‬ ‫המעות להמתנתן‪ ,‬מדייק הבית יוסף‬
‫ברשותו‪ ,‬אסור‪.‬‬ ‫]סי׳ קעג ס״ז[‪ ,‬״שאם הוא דבר שאין שומתו‬
‫ומוסיף הרמ״א‪ ,‬״וכל זה בדבר ששומתו‬ ‫ידועה‪ ,‬אע״פ שאין לו‪ ,‬מותר להקדים לו‬
‫ידוע‪ ,‬אבל אם אין שומתו ידוע‪ ,‬אפילו אין‬ ‫מעות‪ ,‬כדי לקנות ממנו בזול‪ ,‬דומיא דטרשא‬
‫לו‪ ,‬שרי‪) .‬ב״י בשם תוספות ורא״ש(‪ ,‬ובלבד‬ ‫דרב נחמן״‪.‬‬
‫בסתם‪ ,‬אבל לא במפרש״‪.‬‬ ‫אלא דצע״ג בקושיית התוס׳‪ ,‬ובד׳ הרא״ש‪,‬‬
‫שהשוו הדין של הוזלת הפירות במקום‬
‫ד‪ .‬קושיית הט״ז על תום׳ מ״ש ׳אין‬ ‫שאין פירות למוכר‪ ,‬לטרשא דרב נחמן‪ .‬שהרי‬
‫שובזתו ידוע׳ השרי מ׳לא יצא השער׳‬ ‫ראינו כבר‪ ,‬דרבה ורב יוסף אמרו‪ ,‬דכל ההיתר‬
‫דאסיר‬ ‫של פסיקה על השער‪ ,‬מבוסס על סברת מאי‬
‫הט״ז ]שס ס״ק י‪ [3‬הבין בדברי התוס׳‪ ,‬וגם‬ ‫אהנית לי‪ .‬ולא התירו חז״ל לעשות פסיקה‬
‫בדברי הרמ״א‪ ,‬דאם איירי בדבר שאין‬ ‫באין לו‪ ,‬אלא כשאין ריוח למלוה‪ ,‬מפני שיכול‬
‫שומתו ידוע‪ ,‬בודאי גם אין לו שער‪ .‬והוא‬ ‫לומר מאי אהנית לי‪.‬‬
‫מקשה על דברי הב״י והרמ״א‪ ,‬שהתירו לפסוק‬ ‫ולפי זה‪ ,‬איך יתכן לומר‪ ,‬שיהיה מותר‬
‫על דבר שאין שומתו ידוע‪ ,‬״היאך יעלה על‬ ‫להוזיל ללוקח בהקדמת המעות‪ .‬דכיון שהוא‬
‫דעתנו להתירו לפסוק על שום דבר בעולם‪,‬‬ ‫מקבל פירות בזול‪ ,‬הוא ודאי נהנה מן העיסקא‪.‬‬
‫לה‬ ‫אגר נטר ־ רב נחמן דקיראה‬

‫קיי״ל דגם אם יצא שוק של עיירות‪ ,‬מותר‬ ‫באין לו ולא יצא השער‪ ,‬דמ״ש ממתניתין‬
‫לפסוק‪ ,‬אע״ג שהמחירים עלולים לעלות‪.‬‬ ‫דאין פוסקין על פירות עד שיצא השער‪ .‬והכי‬
‫וא״כ לא מובן לכאורה‪ ,‬מה שהש״ך כתב‪,‬‬ ‫נמי בפרה וטלית‪ ,‬וכל דבר שאין שומתו ידוע‪,‬‬
‫שאם לא הוקבע השער‪ ,‬אפי׳ בשווים אסור‬ ‫היאך נתירם‪ ,‬הא אפשר לבא לידי רבית‪ ,‬אם‬
‫למכור כשאינו ברשותו‪ ,‬דשמא יתייקר‪ .‬הרי‬ ‫יתייקר בהגיע זמן הפרעון״‪.‬‬
‫גם אם יצא השער‪ ,‬יש לחשוש שמא יתייקר‪.‬‬ ‫וקושייתו לא מובנת לכאורה‪ .‬שהרי הוא‬
‫ועוד קשה‪ ,‬מה ששאלנו כבר על דברי הט ״ז‪.‬‬ ‫מביא ראיה נגד הב״י והרמ״א מהא דתנן‪,‬‬
‫למה יש לחשוש שמא יתייקר‪ .‬והרי‬ ‫אין פוסקים על הפירות עד שיצא השער‪ .‬ושם‬
‫מותר להוזיל לכתחלה‪ ,‬וכי אם יתייקר אח״כ‬ ‫איירי בפירות‪ ,‬ושומתן ידוע‪ ,‬משא״כ בפרה‬
‫לבד‪ ,‬גרע מאם קבע לכתחלה לשלם ביוקר‪,‬‬ ‫וטלית וכרד‪.‬‬
‫עבור הקדמת מעותיו‪.‬‬ ‫וגם מה שהוא כתב שיש לחשוש שמא‬
‫וגם עצם הדין שכתב הש״ך‪ ,‬דכי שרינן באין‬ ‫מחיר הדבר שהוא פסק יעלה עד הפרעון‪,‬‬
‫שומתן ידוע באין לו‪ ,‬ביצא השער בדוקא‬ ‫והוא יעבור בזה על איסור רבית‪ ,‬צריך ביאור‪.‬‬
‫היא‪ ,‬צריך בירור‪ .‬איך שייך הענין של שער‪,‬‬ ‫דהא איירינן בדבר שאין שומתו ידוע‪ .‬ובזה‬
‫בדבר שאין שומתו ידוע‪.‬‬ ‫דייק הב״י מדברי התוס׳‪ ,‬דמותר אפילו להוזיל‬
‫לכתחלה‪ ,‬ואין בזה איסור רבית‪ .‬ואם כן מה‬
‫ולסיכום‪ ,‬קשה לן‪:‬‬ ‫לנו אם יתייקר בזמן הפרעון‪ .‬וכי אם מחיר‬
‫‪ -‬מה שהקשו התוס׳‪ ,‬שיהיה מותר להוזיל‬ ‫הדבר יעלה ממילא‪ ,‬גרע טפי מלהוזיל‬
‫אפילו באין לו‪ ,‬דומיא דטרשא‪ .‬שהרי כל‬ ‫לכתחלה מחמת הקדמת המעות‪.‬‬
‫ההיתר של פסיקא במקום שאין לו תבואה‪,‬‬
‫לא נאמר אלא במקום שהלוקח יכול לטעון‬ ‫והש״ך ]שם ס״ק ‪ [p‬כתב‪ ,‬דמה שפסק השו״ע‪,‬‬
‫מאי אהנית לי‪ ,‬וכמו שאמרו רבה ורב יוסף‪.‬‬ ‫שאם קנה דבר שאינו ברשותו‪ ,‬אסור‬
‫ואם המוכר מוזיל לו‪ ,‬בודאי אין מקום לטענת‬ ‫להוזיל‪ ,‬איירי ״דוקא כשיצא השער‪ .‬ודוקא‬
‫מאי אהנית לי‪.‬‬ ‫כשיצא השער‪ .‬אבל לא הוקבע השער‪ ,‬אפי׳‬
‫בשווים אסור למכור כשאינו ברשותו‪ ,‬דשמא‬
‫וכן קשה על דברי הב״י והרמ״א‪ ,‬שדייקו‬
‫יתייקר‪ ,‬והוי רבית‪ .‬וכ״כ הריב״ש סי׳ ש״ו‪..‬‬
‫מדברי התוס׳ והרא״ש‪ ,‬דלהלכה בדבר שאין‬
‫ולפ״ז כי שרינן באין שומתן ידוע אפי׳ באין‬
‫שומתו ידועה‪ ,‬אע״פ שאין לו‪ ,‬מותר להקדים‬
‫לו נמי‪ ,‬ביצא השער בדוקא היא״‪.‬‬
‫לו מעות‪ ,‬כדי לקנות ממנו בזול‪ .‬והרי בעיסקא‬
‫זו‪ ,‬הלוקח ודאי נהנה‪.‬‬ ‫והוא דלא כהבנת הט״ז בדברי הרמ׳׳א‪,‬‬
‫‪ -‬גם היה קשה לנו‪ ,‬מה שכתב הש״ך‬ ‫דאיירי בלא יצא השער‪.‬‬
‫בשם הריב״ש‪ ,‬דגם בדבר שאין שומתו ידוע‪,‬‬ ‫אלא דגם דברי הש״ך צריכים ביאור‪ .‬חרא‪,‬‬
‫אסור לפסוק אלא א״כ יצא השער‪ ,‬שמא‬ ‫מה שהוא כתב דאסור למכור דבר‬
‫יתייקר‪ .‬והרי גם אם יצא השער של עיירות‪,‬‬ ‫שאינו ברשותו אם לא יצא השער‪ ,‬שמא‬
‫עלולים הפירות להתייקר לאחר זמן‪.‬‬ ‫יתייקר‪ .‬וכי אם יצא השער‪ ,‬הדבר לא יתייקר‪.‬‬
‫‪ -‬ועוד קשה‪ ,‬כיון דבאין שומתו ידוע‪,‬‬ ‫והרי ראינו כבר‪ ,‬שהרמב״ן פירש אליבא‬
‫מותר אפילו להוזיל לכתחלה‪ ,‬מה לנו אם‬ ‫דרש״י‪ ,‬דרק בשוק של אכלבאי וארבי‪ ,‬לא‬
‫הדבר גם יתייקר מעצמו‪.‬‬ ‫חיישינן שמא יתייקרו הפירות‪ .‬אבל להלכה‪,‬‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית * סימן ז‬
‫לא יצא השער‪ ,‬הוי כהלואה‪ ,‬וכל התייקרות‬
‫הוי כרבית‪ .‬ומש״ה כתב הש״ך‪ ,‬דבודאי איירי‬
‫הכא ביצא השער‪ ,‬ואפילו אם איירי בדבר‬
‫שאין שומתו ידוע‪.‬‬
‫אלא דמ״מ‪ ,‬אע״ג דנחשב כאילו הקנין חל‬
‫מיד‪ ,‬ואין כאן הקדמת מעות‪ ,‬עדיין‬
‫מחזי הדבר כרבית‪ .‬שהרי אנשים רואים שהוא‬
‫שילם מאה‪ ,‬ולבסוף הוא מקבל פירות השווים‬
‫מאה ועשרים‪.‬‬
‫ומחמת החשש הזה של מחזי כרבית‪ ,‬הוא‬
‫דבעינן לסברא של רבה ורב יוסף‪ ,‬דיכול‬
‫הלוקח לטעון‪ ,‬שקילא טיבותיך ושדייא‬
‫אחיזרי‪ .‬מאי אהנית לי‪ .‬אי הוו לי זוזי בידי‪,‬‬
‫הוה מזבנינא בהיני ובשילי בזולא‪.‬‬
‫אלא דרק בפירות וכדר‪ ,‬דבר ששומתו ידוע‪,‬‬
‫יש מקום לחשש הזה דמחזי כרבית‪.‬‬
‫אבל בדבר שאין שומתו ידוע‪ ,‬כיון שלא ברור‬
‫לאנשים מה הוא ההפרש בין מה ששילם ובין‬
‫מה שהוא קיבל‪ ,‬לא חששו למחזי כרבית‪.‬‬
‫וממילא בזה מותר‪ ,‬אפילו במקום שאין הלוקח‬
‫יכול לטעון‪ ,‬מאי אהנית לי‪.‬‬
‫וזה הטעם למה התוס׳ והרא״ש‪ ,‬וגם הב״י‬
‫והרמ״א כתבו‪ ,‬דבדבר שאין שומתו ידוע‬
‫מותר אפילו להוזיל‪ .‬שהרי כיון שנחשב כאילו‬
‫קנה מיד‪ ,‬אין כאן הקדמת מעות‪ ,‬ואין זה‬
‫אגר נטר‪.‬‬
‫ואי משום דמחזי כרבית‪ ,‬ומטעם זה‪,‬‬
‫בעלמא‪ ,‬בעינן שיוכל הלוקח לטעון מאי‬
‫אהנית לי‪ ,‬כאן לא חששו למחזי כרבית‪ ,‬כיון‬
‫שאין שומתו ידוע‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬התוס׳ לעיל ]סב‪ :‬ד״ה אע״פ[ כתבו‪,‬‬
‫דהטעם למה מותר לפסוק על פירות‬
‫כשיצא השער‪ ,‬הוא ״כיון שאם היה בא מוכר‬
‫לחזור‪ ,‬הוה קאי במי שפרע‪ ,‬ולכך תשיבי‬
‫כנתיקרו ברשות לוקח״‪ .‬וכתב על זה הפני‬
‫יהושע נשס[‪ ,‬״ולא ידעתי למה הוצרכו לפרש‬
‫לו‬
‫‪ -‬וגם צריך עירן‪ ,‬איך יתכן מושג של‬
‫שער‪ ,‬בדבר שאין שומתו ידוע‪.‬‬
‫ה‪ .‬יסוד ההיתר חוא שחל הקניז ואין‬
‫כאן אגר נטר‬
‫ונראה‪ ,‬דיסוד ההיתר של פסיקה הוא‪ ,‬במה‬
‫שנחשב כאילו הלוקח קנה מיד‬
‫במעותיו‪ .‬דכיון שקנה מיד‪ ,‬אין כאן ״נטר״‪,‬‬
‫וממילא אין בזה גם אגר נטר‪.‬‬
‫וכן כתב הריב״ש הנ״ל‪ ,‬״אי אית ליה‬
‫ןפירות[‪ ,‬שרי‪ .‬דכיון דמעות קונות‪ ,‬הרי זה לענין‬
‫רבית כאלו קנאם קנין גמור מעתה‪ ,‬והלכך‬
‫אין כאן הקדמה״‪.‬‬
‫והריב״ש מוסיף‪ ,‬דמאותה סיבה‪ ,‬״כשיצא‬
‫השער‪ ,‬אע״פ שאין לו‪ ,‬מותר לפסוק בהקדמת‬
‫מעותיו‪ ,‬והרי זה כמי שיש לו‪ .‬דאעפ״י שאין‬
‫לזה‪ ,‬יש לזה״‪ .‬וגם בזה נחשב כאילו אין כאן‬
‫הקדמת מעות‪.‬‬
‫ומה שכתב הריב״ש‪ ,‬ואחריו הש״ך‪ ,‬שכל‬
‫ההיתר של פסיקה נאמר רק במקום‬
‫שיצא השער‪ ,‬דלמא יתייקר‪ ,‬כוונתם לא היתה‬
‫שאם יצא השער לא יתייקר‪ ,‬אלא שאם לא‬
‫יצא השער‪ ,‬אם יתייקר‪ ,‬יש כאן איסור רבית‪,‬‬
‫כיון שלא חל עדיין שום קנין‪.‬‬
‫וכן כתב רע״א לקמן ]עב;[ ״דבפסיקא‪ ,‬אם‬
‫אין לו פירות‪ ,‬ולא יצא השער‪ ,‬ולא נתפס‬
‫הקנין‪ ,‬ומעות הלואה‪ ,‬והוי הלואה בקרוב‬
‫לשכר ולהפסד‪ ,‬ואסור״‪.‬‬
‫ורק אם יצא השער‪ ,‬יש כאן קנין‪ ,‬ואפילו‬
‫אם יתייקר מותר‪ ,‬כיון שקנה כבר‪ ,‬ואין כאן‬
‫הקדמת מעות‪ .‬א״נ כמו שכ׳ רע״א נשם[‪ ,‬דבדרך‬
‫מקח‪ ,‬כיון דמקבל עליו זולא‪ ,‬והוי קרוב לשכר‬
‫ולהפסד‪ ,‬ומותר‪.‬‬
‫וכזה מובן‪ ,‬למה היה קשה לט״ז‪ ,‬איך יתכן‬
‫שנתיר שום פסיקה‪ ,‬אפילו בדבר שאין‬
‫שומתו ידוע‪ ,‬אם לא יצא השער‪ .‬שהרי אם‬
‫ל!‬
‫הפרה הזאת שהוא נתן‪ ,‬אם היא בריאה‬
‫ושמינה‪ ,‬או חולה ורזה‪ .‬וכדר‪ .‬והוא יקבע‬
‫את המחיר על פי השער הכללי‪ ,‬בהתחשב‬
‫במצב המסויים של הפרה הזאת‪.‬‬
‫ולזה קרינן אין שומתו ידוע‪ .‬ומ״מ יש לו‬
‫שער‪ ,‬ואם יצא השער‪ ,‬נחשב שאפשר להשיגו‬
‫בכל מקום‪ ,‬והוי כאילו הדבר נמצא כבר ביד‬
‫המוכר‪ .‬ואעפ״כ לא שייך בזה החשש דמחזי‬
‫כרבית‪ ,‬מפני שאנשים לא יכולים לדעת בדיוק‬
‫כמה הפרה המסויימת הזאת שוה באמת‪.‬‬
‫והנה שאלנו‪ ,‬כיון דבדבר שאין שומתו ידוע‪,‬‬
‫מותר אפילו להוזיל לכתחילה‪ ,‬למה‬
‫חוששין שמא יתייקר הדבר‪ ,‬וכמו שכתב‬
‫הש״ך‪.‬‬
‫ועל פי כל הנ״ל‪ ,‬הענין מובן‪ .‬שהרי במה‬
‫שהוא מוזיל‪ ,‬לא ניכר שיש כאן רבית‪ ,‬כיון‬
‫שאינו מפרש אם מעכשיו בפחות‪ ,‬ואם לזמן‬
‫פלוני ביותר‪ ,‬וגם אין שומתו ידוע‪ ,‬ודינו דומה‬
‫לדין טרשא דרב נחמן‪ .‬אבל אחר שקבע את‬
‫המחיר בשעת הפסיקה‪ ,‬אם אח״כ מחיר‬
‫הפרות והטליתות יעלה‪ ,‬אם כן לבסוף המוכר‬
‫יצטרך לפרוע דבר ששוה יותר מהדמים שהוא‬ ‫אם יצא השער‪ ,‬ונחשב כאילו יש לו פירות‪,‬‬
‫קיבל‪ ,‬ויש כאן איסור רבית‪.‬‬
‫ורק אם יצא השער‪ ,‬ונחשב כאילו הדבר‬
‫כבר נמצא ביד המוכר‪ ,‬א״כ חל הקנין מיד‪,‬‬
‫ואין כאן‪ ,‬לא ״נטר״‪ ,‬ולא אגר נטר‪.‬‬
‫יצא לנו אם כן‪ ,‬דיסוד ההיתר של פסיקה‬
‫הוא במה שנחשב כאילו הקנין חל מיד‪.‬‬
‫וממילא אין כאן לא הקדמת מעות‪ ,‬ולא‬
‫המתנת מעות‪ ,‬ואין בזה איסור של אגר נטר‪.‬‬
‫אלא דבדבר ששומתו ידוע‪ ,‬אם יתייקר‬
‫לבסוף‪ ,‬אנשים יראו שהמוכר משלם לבסוף‬
‫יותר ממה שהוא קיבל‪ .‬ולזה בעינן הסברא‬
‫דמאי אהנית לי‪ ,‬ושוב אין זה מחזי כרבית‪.‬‬
‫אבל בדבר שאין שומתו ידוע‪ ,‬לא רואים‬
‫שהוא משלם יותר‪ ,‬ואין שם מחזי כרבית‪,‬‬
‫אגר נטר ־ רב נחמן דקיראה‬
‫כן‪ .‬שהרי טעם ההיתר בזה מבואר בגמרא‬
‫להדיא‪ ,‬בדף הסמוך‪ ,‬משום דאומר לו‪ .‬שקילא‬
‫טיבותך כר מאי אהנת לי״‪.‬‬
‫אבל לפי מה שיצא לנו‪ ,‬אין מקום‬
‫לקושייתו‪ .‬דבאמת‪ ,‬עיקר טעם ההיתר הוא‬
‫משום דקנה הפירות מיד‪ ,‬לענין מי שפרע‪.‬‬
‫ומה שאמרו רבה ור״י דבעינץ מאי אהנית לי‪,‬‬
‫הוא במקום שיש חשש של מחזי כרבית בשעת‬
‫הפרעון‪ .‬ורק בפירות ששומתן ידוע‪ ,‬בעינן‬
‫לטעם הנוסף הזה‪ .‬אבל בדבר שאין שומתו‬
‫ידוע‪ ,‬מותר אפילו להוזיל‪ ,‬כיון דנחשב שקנה‬
‫מיד‪ ,‬וגם אין חשש של מחזי כרבית‪ ,‬וכמו‬
‫שכתבנו‪.‬‬
‫נמצא‪ ,‬דכל המעלה של פסיקה על דבר‬
‫שאין שומתו ידוע‪ ,‬היא בזה דלא‬
‫מחזי כרבית‪ .‬ומ״מ לא הותרה פסיקה זו אלא‬
‫כשיצא השער‪ .‬שאם לא יצא השער‪ ,‬אין זה‬
‫אלא הלואה‪ ,‬וכמו שכתב רע״א‪ .‬ובכגון דא‪,‬‬
‫אם הדבר התייקר עד שעת הפרעון‪ ,‬הוי רבית‬
‫ממש מדרבנן‪ ,‬לא רק מחזי כרבית‪ ,‬כיון‬
‫דבהלואה‪ ,‬קרוב לשכר ולהפסד אסור‪ .‬ורק‬
‫ומותר‪ ,‬מפני שקנה מיד‪.‬‬
‫ו‪ .‬ביאור אין שומתו ידוע‬
‫אלא דצ״ע בזה‪ ,‬אם איירינן בדבר שאין‬
‫שומתו ידוע כמו פרה וטלית‪ ,‬איך שייך‬
‫בזה המושג של שער‪.‬‬
‫וצ״ל כמו שכתב החוו״ד !קעג יא[‪ ,‬דגם‬
‫לפרה ולטלית יש שער‪ .‬אלא דבפירות‪ ,‬אם‬
‫יצא השער‪ ,‬כיון ששומתם ידוע‪ ,‬יודע כל אחד‬
‫מה המחיר של הפירות‪.‬‬
‫אבל בפרה וטלית‪ ,‬אע״ג שגם להם יש‬
‫שער‪ ,‬הוא שער כללי וממוצע של מחיר הפרות‬
‫וטליתות וכדר‪ .‬ומ״מ אפילו אחרי שיצא‬
‫השער‪ ,‬צריך שאדם מומחה יבוא לראות את‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית * סימן ז‬
‫המוכר‪ ,‬ויחול הקנין מיד בשעת הפסיקה‪.‬‬
‫אבל אם לא יצא השער‪ ,‬ואין הסחורה‬
‫ביד המוכר‪ ,‬הפסיקה נחשבת כהלואה בעלמא‪.‬‬
‫וחז״ל אסרו פסיקה כזאת‪ ,‬שמא הדבר יתייקר‪,‬‬
‫ובהלואה‪ ,‬גם קרוב לשכר ולהפסד אסור‪.‬‬
‫לח‬
‫וממילא מותר להוזיל‪ ,‬אע״ג דבזה אין הלוקח‬
‫יכול לטעון‪ ,‬מאי אהנית לי‪.‬‬
‫וגם בדבר ששומתו ידוע‪ ,‬יש שער כללי‬
‫על סוג הדבר הזה‪ .‬ובעינן יצא השער בשעת‬
‫הפסיקה‪ ,‬כדי שיחשב שהדבר נמצא כבר ביד‬
‫דף ס״ד‪:‬‬

‫סימן ח‬
‫זח נחנח וזח לא חסר‬
‫וכתום׳ בב״ק דף כ‪ .‬ד״ה זה‪ ,‬איתא דה״ה‬ ‫א‪ .‬פלוגתת הראשונים גדין זה נהנה וזה‬
‫במקרה הפוך‪ ,‬בזה לא נהנה וזה‬ ‫לא הסר‬
‫חסר הוא פטור‪ ,‬וגברא דלא עביר למיגר הדר‬
‫ב״מ דף ס״ד‪ :‬אמר ר״י ב״מ אמר רב נחמן‪,‬‬
‫בחצר דקיימא לאגרא פטור כיון שלא נהנה‪,‬‬
‫אע״פ שאמרו‪ ,‬הדר בחצר חברו שלא‬
‫וגם אינו מזיק ממש‪ ,‬שאינו אלא מונע ריוח‬
‫מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר‪ ,‬הלוהו‬
‫מחבירו שלא יוכל להשכיר את חצרו לאחרים‪.‬‬
‫ודר בחצרו‪ ,‬צריך להעלות לו שכר‪ .‬ורש״י‬
‫אבל הרי״ף שם חולק על זה‪ ,‬ופוסק דבזה‬
‫פי׳ דאיירי בחצר דלא קיימא לאגרא‪ ,‬וא״כ‬
‫הוא ודאי חייב‪ ,‬וכן מסיק הרא״ש ושאר‬ ‫אע״ם שזה שדר בו לא נותן לאחרים לבא‬
‫הפוסקים‪.‬‬ ‫ולגור שם‪ ,‬אין כאן הפסד לבעל החצר‪ ,‬כיון‬
‫ג‪ .‬קושיא טסוגיין על שיטת הרי״ף‬ ‫שאינו עומד להשכרה‪ .‬והמלוה הדר שם שלא‬
‫וכסוגיין‪ ,‬הגמ׳ שואלת על הא דרב נחמן‪,‬‬ ‫מדעת בעה״ב‪ ,‬הוא אדם דעביד למיגר‪ ,‬וא״כ‬
‫מאי קמ״ל‪ ,‬תנינא‪ :‬המלוה את‬ ‫יש לו ריוח ממוני במה שהוא גר שם‪ ,‬והוי‬
‫חבירו לא ידור בחצירו חנם‪ .‬ומתרצת‪ ,‬אי‬ ‫זה נהנה וזה לא חסר‪.‬‬
‫ממתניתין‪ ,‬הו״א הני מילי בחצר דקיימא‬ ‫ככ״ק דף כ‪ ,.‬הגמ׳ דנה אם זה נהנה וזה לא‬
‫לאגרא‪ ,‬וגברא דעביד למיגר‪ .‬אבל חצר דלא‬ ‫חסר חייב לשלם‪ ,‬והמסקנא היא שהוא‬
‫קיימא לאגרא‪ ,‬וגברא דלא עביר למיגר‪ ,‬אימא‬ ‫פטור‪ .‬ועיי״ש בפנ״י דטעם הפטור הוא מפני‬
‫לא‪ ,‬קמ״ל‪ .‬והיינו‪ ,‬דלולי דברי ר״נ‪ ,‬היה מקום‬ ‫שבכה״ג כופין על מדת סדום‪ .‬אבל ר׳ שמעון‬
‫לחשוב דחז״ל לא אסרו לגור בחצרו של‬ ‫שקאפ שם בחי׳ סי׳ י״ט‪ ,‬מקשה עליו דהא‬
‫הלוה בחינם או בפחות‪ ,‬אלא במקום שמצד‬ ‫טעם זה לא שייך בהקדש‪ ,‬והגמ׳ שם דנה גם‬
‫הדין‪ ,‬דייר דעלמא היה חייב לשלם שכר עבור‬ ‫לענין מעילה בזה נהנה וזה לא חסר‪ .‬ור׳‬
‫הדירה‪ ,‬אבל במקום שמצד דיני חו״מ לא‬ ‫שמעון כותב דטעמו הוא משום דאין בעל‬
‫מגיע שום שכר לבעלים‪ ,‬אין לחשוש גם‬ ‫הממון יכול לתבוע את חברו על ההנאה שהוא‬
‫לאיסור רבית‪ .‬ורב נחמן חידש‪ ,‬דגם בכה״ג‬ ‫נהנה ממנו אא״כ נחסר ממונו‪ .‬אבל אם נחסר‪,‬‬
‫יש איסור‪ ,‬משום דמחזי כרבית‪ ,‬וכמו שכתב‬ ‫אפילו קצת‪ ,‬מוכח מהגמרא דיכול לתבוע אותו‬
‫בגמ׳ לקמן‪ ,‬דף ס״ה‪..‬‬ ‫על כל ההנאה‪ .‬וברא״ש שם איתא דהטעם‬
‫וצ״ע‪ ,‬לפי דעת הרי״ף הנ״ל‪ ,‬הסובר רכל‬ ‫הוא מפני שהוא אוכל חסרונו של זה‪) .‬וע׳‬
‫שהחצר קיימא לאגרא‪ ,‬צריך לשלם‬ ‫עוד בקצה״ח סי׳ שס״ג ס״ק ד׳‪ ,‬שכתב דאפילו‬
‫שכר‪ ,‬אפילו גברא דלא עביר למיגר‪ .‬א ״כ‬ ‫כשחסרונו של בעל הממון לא נחשב נזק אלא‬
‫אפילו בלא ר״נ היינו יודעים דבחצר דקיימא‬ ‫גרמא‪ ,‬הוא יכול לתבוע את הנהנה על כל‬
‫לאגרא ולא עביר למיגר‪ ,‬אסור משום רבית‪.‬‬ ‫הנאתו‪ ,‬כיון שהנאה זו גרמה לו את ההפסד(‪.‬‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן ח‬
‫ולכאורה פשוט הוא‪ ,‬שאם א׳ יאמר לחברו‬
‫הלוני על מנת שארשה לך להזיק לי‪ ,‬אין בזה‬
‫רבית‪ .‬לא מבעי לפי מש״כ הקצה״ח סי׳ רמ״ו‬
‫ס״ק א׳‪ ,‬דמזיק ברשות פטור מפני שאינו‬
‫חשוב מזיק כלל‪ ,‬אלא אפילו לפי מה שהוא‬
‫כתב בסי׳ תכ״ד ס״ק א׳ דיש לומר שהוא‬
‫פטור משום שהניזק מחל לו‪ ,‬אין שם רבית‪.‬‬
‫ואע״ג שהמל״מ הל׳ מו״ל פ״ה הל׳ י״ד דן‬
‫במלוה לחברו ע״מ שימחול לו חובו‪ ,‬די״ל‬
‫דהוי ר״ק‪ ,‬שאני הכא שמוחל מראש על חוב‬
‫שאינו קיים עוד‪ .‬וא״כ לפי דברי ר׳ שמעון‪,‬‬
‫שכתב דזה חסר וזה לא נהנה חייב משום‬
‫מזיק‪ ,‬ודאי דלא שייך בזה רבית‪ .‬ולפי זה‪,‬‬
‫א״ש מש״כ בגמ׳ דלולא דינא דר״נ‪ ,‬לא היה‬
‫איסור לגור בחינם בחצרו של הלוה אלא‬
‫בחצר דקיימא לאגרא‪ ,‬וגברא דעביד למיגר‪.‬‬
‫אבל בגברא דלא עביד למיגר‪ ,‬כיון שאינו‬
‫נהנה‪ ,‬ואינו אלא מזיק‪ ,‬ולא היה שייך בזה‬
‫איסור רבית‪.‬‬
‫אלא דעדיין צ״ע‪ .‬דאיתא ברי״ף‪ ,‬שאם אמר‬
‫הלויני ודור בחצירי‪ ,‬מפקינן מיניה‬
‫אגרא‪ ,‬דהויא לה רבית קצוצה‪ .‬וכתב עלה‬
‫הרמב״ן דע״כ הרי״ף לא קאי בהא דשמעתין‪,‬‬
‫אלא בחצר דקיימא לאגרא‪ .‬והרא״ש מביא‬
‫ראיה לדברי הרמב״ן‪ ,‬דאם אחצר דשמעתין‬
‫קאי‪ ,‬בדלא קיימא לאגרא‪ ,‬לא הוי רבית כלל‪,‬‬
‫אפילו הוא גברא דעביד למיגר‪ ,‬מ״מ נשך‬
‫אין כאן דלא חסריה ממונא‪ ,‬ואמרינן לעיל‬
‫דאין תרבית בלא נשך‪) .‬ומה שהרא״ש מביא‬
‫מהא דאין תרבית בלא נשך‪ ,‬אין כונתו רזו‬
‫הסיבה למה אין רבית בלא קיימא לאגרא‪,‬‬
‫דהא אין זו גזה״ב דאין רבית בלא נשך‪,‬‬
‫דאדרבא הגמרא בריש פירקין טרחה למצא‬
‫דוגמא לרבית בלא נשך ולא מצאה‪ .‬אלא‬
‫הרא״ש מביא משם ראיה‪ ,‬דלא יתכן שזה‬
‫יהיה רבית‪ ,‬כיון שהגמרא שם לא הביאה‬
‫הדוגמא דעביד למיגר ולא קיימא לאגרא‪.‬‬
‫ולמה כתב בגמ׳ דהו״א שאין איסור אלא‬
‫בדאיכא תרתי לריעותא‪ ,‬בחצר דקיימא‬
‫לאגרא‪ ,‬וגברא דעביד למיגר‪.‬‬
‫וכן צ״ע איזו ראיה יש לבעל הסוגיא‪ ,‬שר״נ‬
‫אוסר אפילו בדאיכא תרתי לטיבותא‪,‬‬
‫בחצר דלא קיימא לאגרא‪ ,‬וגברא דלא עביר‬
‫למיגר‪ .‬והרי לפי פי׳ רש״י הנ״ל‪ ,‬ר״נ לא קאי‬
‫אלא על מה שאמרו בב״ק רזה נהנה וזה לא‬
‫חסר פטור‪ ,‬ועל זה אמר דמ״מ יש בזה משום‬
‫איסור רבית‪ .‬אבל מהיכי תיתי לומר שהוא‬
‫אסר גם בזה לא נהנה‪.‬‬
‫ג‪ .‬יישוג שיטת הרי־״ף על פי־ יסוד‬
‫הגרש״ש דהיוב הנהנה הוא מדין מזיק‬
‫האחרונים בב״ק פליגי בהסבר שיטת‬
‫הרי״ף‪ ,‬המחייב את הדר‬
‫לשלם‪ ,‬אע״פ שאין לו ריוח‪ ,‬ואע״פ שאינו‬
‫מזיק ממש במה שהוא גר בבית חברו ומונע‬
‫אחרים מלשכור אותו‪ .‬ר׳ שמעון שקאפ בחי׳‬
‫סי׳ י״ט‪ ,‬כותב דטעמו הוא משום דאע״פ‬
‫שהמונע ריוח או שימוש חברו בממונו לא‬
‫חשיב מזיק ואין זה אלא גרמא‪ ,‬מ״מ אם הוא‬
‫עצמו מתשתמש בדבר של חברו‪ ,‬ובזה מונע‬
‫את שימוש הבעלים‪ ,‬הרי הוא אוכל חסרונו‬
‫של זה‪ ,‬אפילו אם אינו נהנה‪ ,‬וזה נחשב מזיק‬
‫ממש‪.‬‬
‫אבל בברכת שמואל סי׳ י״ד‪ ,‬כתוב דאע״פ‬
‫שהוא גברא דלא עביר למיגר ואין לו ריוח‬
‫ממוני במה שהוא גר שם‪ ,‬מ״מ יש לו הנאת‬
‫הגוף‪ .‬ולדעת הרי״ף גם הנאת הגוף מחסרונו‬
‫של חברו‪ ,‬בת תביעה היא‪ ,‬דיכול לומר לו‬
‫ממוני גבך‪ ,‬דאכלית חסרוני‪ .‬הרי דתביעתו‬
‫משום נהנה וממוני גבך‪ ,‬ולא משום מזיק‪.‬‬
‫)ולפי ד׳ הברכ״ש י״ל שאם ההנאה יתרה על‬
‫ההפסד‪ ,‬יצטרך לשלם עבור כל ההנאה‪ ,‬עיי״ש‬
‫שהסתפק בזה‪ .‬אבל לד׳ ר׳ שמעון‪ ,‬ודאי אין‬
‫מקום לחייבו על יותר ממה שהפסידו(‪.‬‬
 ‫זה נהנה וזה לא חסר‬

‫אלא כששני התנאים מקויימים‪ ,‬אלא דהאחד‬ ‫אבל הסיבה למה אין זה רבית היא כמו שכתב‬
‫גורם לשני‪.‬‬ ‫הרא״ש בהמשך‪ .‬וכמו שהסביר הפלפולא‬
‫אבל דברי הרא״ש עדיין אינם מיושבים בזה‪.‬‬ ‫חריפתא‪ ,‬משום דאין איסור רבית במקום שלא‬
‫שהוא כתב דגם מש״כ הרי״ף‪ ,‬דבהלוהו‬ ‫יתכן לקיים מש״ב בתורה‪ ,‬שאם לקחת רבית‪,‬‬
‫הוי אבק רבית‪ ,‬איירי בקיימא לאגרא‪ .‬והא‬ ‫אהדר ליה כי היכי דניחי(‪ .‬והרא״ש מסיק‬
‫שם‪ ,‬כיון דלא אמר הלוני‪ ,‬לא שייך תירוצו‬ ‫דע״כ הרי״ף לא קאי אלא בחצר דקיימא‬
‫של רע״א‪ .‬וא״כ צ״ע למה יש רבית בקיימא‬ ‫לאגרא‪ ,‬דחסריה ממונא‪.‬‬
‫לאגרא ולא עביר למיגר‪ .‬ולכאורה מוכח מזה‬ ‫וצ״ע בד׳ הרמב״ן והרא״ש שכתבו שניהם‬
‫דהרא״ש ס״ל כמש״ב הברכת שמואל‪,‬‬ ‫ששייך רבית קצוצה‪ ,‬אם המלוה בא‬
‫דבקיימא לאגרא ולא עביר למיגר‪ ,‬החיוב‬ ‫לדור בחצר דקיימא לאגרא‪ ,‬ולמה לא הוסיפו‬
‫לשלם אליבא דרי״ף הוא משום נהנה‪ ,‬ולא‬ ‫דאיירי דוק א בגברא דעביד למיגר‪ .‬ואף‬
‫רק משום מזיק‪ ,‬ומשום הכי שייך בו איסור‬ ‫דהרי״ף סובר שגם אם לא עביד למיגר‪ ,‬חייב‬
‫רבית‪.‬‬ ‫לשלם משום מזיק‪ ,‬לפי הסברו של ר׳ שמעון‪,‬‬
‫אלא דא״כ הדרא קושיין לדוכתה‪ ,‬למה‬ ‫מ״מ לא שייך בזה איסור רבית‪ ,‬וכמו שהוכחנו‬
‫כתוב בגמרא דהו״א דמתניתין איירי דוקא‬ ‫לעיל‪.‬‬
‫בחצר דקיימא לאגרא‪ ,‬וגברא דעביד למיגר‪.‬‬ ‫ויש ליישב עפי״ד רע״א בריש פירקין‪ ,‬שכתב‬
‫והלא אפילו בקיימא לאגרא ולא עביד למיגר‪,‬‬ ‫דכיון שהחצר קיימא לאגרא‪ ,‬והמלוה‬
‫הוי נהנה לפי ד׳ הרכ״ש‪ ,‬ושייך בו איסור‬ ‫מוכן להלוות לו תמורת הרשות לדור בחצרו‪,‬‬
‫רבית‪ .‬ובדוחק י״ל דאו או קאמר‪ ,‬וכמו שב׳‬ ‫א ״כ הרי הוא שוכר את החצר בהלואתו‪,‬‬
‫המהר״ם שי״ף אליבא דרש״י בסוף ד׳ הגמרא‪,‬‬ ‫ונחשב מעתה עביד למיגר‪ .‬ואין להקשות על‬
‫עיי״ש‪ .‬ולפי זה‪ ,‬גם לולא חידושו של ר״נ‪,‬‬ ‫זה ממש״ב הרמב״ן והרא״ש דבחצר דלא‬
‫היה מקום לאסור‪ ,‬בין בעביד למיגר ובין‬ ‫קיימא לאגרא‪ ,‬אפילו אם אמר הלוני ודור‬
‫בקיימא לאגרא‪ ,‬וע׳ פנ״י שכתב‪ ,‬דלו״ד רש״י‪,‬‬ ‫בחצרי‪ ,‬לא נחשב כאילו השכירה לו עכשיו‪,‬‬
‫יש להסתפק מה היא שיטת רב נחמן‪ ,‬בזה‬ ‫דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן‪ ,‬דודאי‬
‫נהנה וזה לא חסר‪.‬‬ ‫כוונתו היתה הלויני ודור בחצירי‪ ,‬דבלאו הכי‬
‫איני משכירו לאחרים‪ .‬דשאני התם דאיירי‬
‫לסיכום‪ ,‬מש״כ בגמרא דהו״א דמתניתין‬ ‫בחצר דלא קיימא לאגרא‪ ,‬וא״כ יש לפרש‬
‫איירי דוק א בקיימא לאגרא וגם‬ ‫כך את כוונתם‪ .‬אבל בהא דרע״א‪ ,‬הרי החצר‬
‫עביר למיגר‪ ,‬לדעת התוס׳ בב״ק‪ ,‬הוא משום‬ ‫קיימא לאגרא‪ ,‬והוא משכירו תמורת ההלואה‪,‬‬
‫דבעלמא זה חסר וזה לא נהנה פטור‪ .‬ולדעת‬ ‫ואין לך עביד למיגר גדול מזה‪ .‬ולפי זה‪,‬‬
‫הרי״ף‪ ,‬הסובר שהוא חייב בכה״ג‪ ,‬י״ל שאינו‬ ‫שפיר כתב הרמב״ן דאין רבית קצוצה אלא‬
‫חייב אלא משום מזיק‪ ,‬ולא שייך בזה איסור‬ ‫בחצר דקיימא לאגרא‪ ,‬ולא הוסיף דאיירי‬
‫רבית‪ .‬אבל לד׳ הרא״ש משמע שחייב משום‬ ‫דוקא בגברא דעביד למיגר‪ ,‬משום רכל שאמר‬
‫נהנה‪ ,‬וא״כ צ״ל שהיה סגי בקיימא לאגרא‬ ‫הלוני‪ ,‬וקיימא לאגרא‪ ,‬מעתה הוא נעשה עביד‬
‫או בעביד למיגר‪.‬‬ ‫למיגר‪ ,‬וכד׳ רע״א‪ .‬וגם מש״כ בגמרא דהו״א‬
‫ועדיין צריך להבין איך הגמרא למדה מהא‬ ‫דמתניתין איירי בקיימא לאגרא ועביד למיגר‪,‬‬
‫דר״נ‪ ,‬דיש איסור אפילו בדאיכא‬ ‫מובן‪ ,‬משום דבאמת לו״ד רב נחמן‪ ,‬אין רבית‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן ח‬
‫ריוח ממוני לנהנה )לפי דעת התוס׳(‪ ,‬או‬
‫לכה״פ הנאת הגוף )לפי דעת הרי״ף וכהסברו‬
‫של הברכת שמואל(‪ .‬ואחרי שרב נחמן חידש‬
‫שגם בזה נהנה וזה לא חסר‪ ,‬יש איסור רבית‬
‫מדרבנן‪ ,‬אע״ג שאין זו הנאה המחייבת‬
‫תשלום‪ ,‬הבינה הגמרא דאין מקום לחלק בין‬
‫אם יש שם ריוח ממוני ובין אם אין שם אלא‬
‫הנאת הגוף בלבד‪ .‬שכל החילוק ביניהם לא‬
‫נאמר אלא לענין תביעת ממון‪ .‬ואם האיסוד‬
‫משום רבית אינו תלוי באפשרות לתבוע‬
‫תשלום עבור ההנאה‪ ,‬שוב אין חילוק בין‬
‫עביד למיגר שיש לו ריוח ממוני‪ ,‬ובין לא‬
‫עביד למיגר‪ ,‬שאין לו אלא הנאת הגוף‪ .‬ומשום‬
‫הכי מסקנת הסוגיא היא דודאי ר״נ אסר גם‬
‫בדאיכא תרתי לטיבותא‪ ,‬בלא קיימא לאגרא‬
‫ולא עביד למיגר‪.‬‬
‫ולפי זה א״ש מה שרבא שאל מר״נ על מה‬
‫שאביו תקף עבדים של הלווים‪ ,‬דודאי‬
‫היה לו בזה הנאה‪ ,‬וכל הנאה בכה״ג אסורה‪,‬‬
‫ואפילו אם אין שם חסרון ללוה‪ .‬ולפי זה‬
‫אע״ג דקיי״ל דמדאורייתא אין תרבית בלא‬
‫נשך‪ ,‬מדרבנן מיהא איכא‪ ,‬ודלא כדנקט‬
‫המהרש״א‪ .‬ובאמת כתוב כן להדיא בריטב״א‬
‫לעיל דף ס״ג‪ ,:‬שהוכיח מהא דזוזי דספסירא‪,‬‬
‫דכל שהמלוה מרויח בסבתו של לוה במעותיו‪,‬‬
‫אע״פ שאינו מחסרו כלום‪ ,‬אסור‪ .‬חזינן‬
‫דמדרבנן איכא תרבית בלא נשך‪ .‬אלא דשם‬
‫הוי מעין קציצה‪ ,‬וכאן‪ ,‬לפי הל״ק‪ ,‬ר״נ חידש‬
‫דאפילו בהלוהו כבר ולא קצץ‪ ,‬יש בזה איסור‬
‫משום רבית‪.‬‬
‫תרתי לטיבותא‪ ,‬בלא קיימא לאגרא ולא עביד‬
‫למיגר‪ .‬ופי׳ בזה המהרש״א‪ ,‬שודאי אין לאסיר‬
‫אפילו בזה נהנה וזה לא חסר‪ ,‬דאיירי ביה‬
‫ר״נ‪ ,‬אלא משום שמא הרואים יאמרו שחצר‬
‫זה קיימא לאגרא‪ ,‬דאל״ב אין שום איסור‬
‫רבית‪ ,‬דאין תרבית בלא נשך‪ .‬ואם חוששים‬
‫לנראה שהוא קיימא לאגרא‪ ,‬א״כ אסור גם‬
‫בלא עביר למיגר‪ .‬לפי מאי דקיי״ל רזה חסר‬
‫וזה לא נהנה חייב לשלם‪ .‬אלא דעדיין אינו‬
‫מיושב‪ ,‬לפי דעת התוס׳ בב״ק שפוטר בכה״ג‪.‬‬
‫ועוד‪ ,‬דלפי ד׳ המהרש״א‪ ,‬דינו של ר״נ‬
‫היא גזירה ״מקומית״‪ ,‬בחצר דלא קיימא‬
‫לאגרא‪ ,‬אטו יאמרו דקיימא לאגרא‪ .‬והא איתא‬
‫שם בהמשך הסוגיא‪ ,‬דרב יוסף ב״ח תקיף‬
‫עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי‪ ,‬ועביד בהו‬
‫עבידתא‪ ,‬באופן דהוי זה נהנה וזה לא חסר‪.‬‬
‫והקשה לו רבא בריה‪ ,‬מהא דרב נחמן‪.‬‬
‫ובשלמא אם ר״נ אמר כלל בכל זה נהנה וזה‬
‫לא חסר‪ ,‬דאסור משום רבית א״ש‪ .‬אבל אם‬
‫כל האיסור הוא משום שמא יאמרו שהחצר‬
‫קיימא לאגרא‪ ,‬מאן לימא לן דאפשר להשוות‬
‫את הנושאים‪ ,‬להקשות על רב יוסף‪ ,‬ולומר‬
‫דגם בתקף עבדי‪ ,‬יש חשש דומה להא דחצר‪.‬‬
‫ואולי• י״ל‪ ,‬לו״ד המהרש״א‪ ,‬שרב נחמן חידש‬
‫יסוד בהלכות דבית דרבנן‪ ,‬והוא שכל‬
‫שהמלוה נהנה מהלוה מחמת ההלואה‪ ,‬ואפילו‬
‫הנאה שאינה בת תשלום‪ ,‬יש בזה איסור רבית‪.‬‬
‫והנה בב״ק למדנו שהנהנה מממון חברו‬
‫אינו חייב לשלם אלא אם מקויימים ב׳ תנאים ‪:‬‬
‫א‪ .‬אם יש חסרון לבעל הממון‪ .‬ב‪ .‬אם יש‬
‫דף ס״ה‪.‬‬

‫סימן ט‬
‫מרבץ על השכר‬
‫ומד׳ תוס׳ ד״ה שכירות‪ ,‬משמע דאף דפליגי‬ ‫א‪ .‬ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף!‬
‫בקידושין ובע״ז אם ישנה לשכירות‬ ‫תנן בב״מ דף ס״ה‪ .‬מרביץ על השכר‪ ,‬ואין‬
‫מתחילה ועד סוף‪ ,‬או אינה אלא לבסוף‪ ,‬זו‬ ‫מרבין על המכר‪ .‬כיצד‪ ,‬השכיר לו את‬
‫היא מחלוקת על זמן תחילת החוב וחלות‬ ‫חצרו‪ ,‬וא״ל‪ ,‬אם מעכשיו אתה נותן לי‪ ,‬ה״ה‬
‫שעבוד נכסים‪ ,‬אבל לכו״ע זמן פרעון החוב‬ ‫לך בי׳ סלעים לשנה‪ .‬ואם של חודש בחודש‪,‬‬
‫של שכירות הוא בסוף‪ ,‬כדאיתא בסוגיין‪.‬‬ ‫סלע לחודש‪ ,‬מותר‪ .‬מכר לו שדהו‪ ,‬וא״ל‪ ,‬אם‬
‫‪ 1‬כתכ בקונטרס הספקות‪ ,‬כלל ז׳ סעיף ה׳‪,‬‬ ‫מעכשיו אתה נותן לי‪ ,‬ה״ה שלך באלף זוז‪,‬‬
‫״נראה בעיני לומר‪ ,‬דהאי פלוגתא‬ ‫אם לגורן‪ ,‬בי״ב מנה‪ ,‬אסור‪ .‬ופרש״י דמותר‬
‫דשכירות‪ ,‬בישנה לשכירות מתחילה ועד סוף‪,‬‬ ‫להרבות על השכר‪ ,‬אע״ג דעושה זאת בשכר‬
‫או אינה אלא לבסוף‪ ,‬לא שייכא אלא בשכירות‬ ‫המתנת המעות‪.‬‬
‫פועל‪ ,‬אבל שכירות קרקעות ומטלטלין‪ ,‬מיד‬ ‫ואיתא בגמרא‪ ,‬דרבה ור״י אמרו דטעם‬
‫שנגמר השכירות וקנאה השוכר להדבר ההוא‪,‬‬ ‫ההיתר להרבות על השכר הוא משום דקיי״ל‬
‫נתחייב בכל השכירות‪ ,‬דשכירות ליומא‪ ,‬ממכר‬ ‫דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף‪ ,‬והאי‬
‫הוא״‪ .‬אבל בספר קובץ הערות לר׳ אלחנן‬ ‫כיון דלא מטא זמניה למיגבא‪ ,‬לאו אגר נטר‬
‫וסרמן זצ״ל‪ ,‬בהשמטות אות י״ז‪ ,‬כ׳ על דברי‬ ‫ליה‪ ,‬משתא הוא דהכי שויא‪ .‬והאי דקאמר‬
‫הקוה״ס ״מפורש בב״מ דף ס״ה‪ .‬היפוך זה״‪.‬‬ ‫ליה אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך‬
‫וכוונתו להא דבתיב בסוגיין‪ ,‬דזמן התשלום‪,‬‬ ‫בי׳ סלעים לשנה‪ ,‬אוזולי הוא דקא מוזיל‬
‫בשכירות קרקעות‪ ,‬אינו אלא לבסוף‪.‬‬ ‫גביה‪ .‬והיינו דזמן התשלום מן הדין‪ ,‬הוא‬
‫הקובע מה הוא המחיר האמיתי‪ ,‬ומה‬
‫כ‪ .‬קשה דמדוע שרי להקדים ולהוזיל‬ ‫שמשלמים לפני או אחרי הזמן‪ ,‬הוא בדרך‬
‫ב שכירות הלא זמן התשלום אינו אלא‬ ‫כלל הוזלה או הוקרה‪ ,‬משום המתנת המעות‪.‬‬
‫לבםון‪5‬‬ ‫וא״כ כיון דשכירות אינה משתלמת אלא‬
‫ועל מה שאמרו רבה ור״י דמותר להרבות‬ ‫לבסוף‪ ,‬מה שאמר סלע לחודש‪ ,‬הוא המחיר‬
‫בשכר מפני שזמן התשלום הוא לבסוף‪,‬‬ ‫האמיתי של השכירות‪ ,‬משתא הוא דהכי‬
‫מקשה שם‪ ,‬בקובץ הערות סי׳ נ״ג אות ט׳‪,‬‬ ‫שתא‪ ,‬ואין כאן תוספת ורבית‪ .‬ומה שאמר י׳‬
‫א״כ למה מותר להקדים המעות ולהוזיל‪,‬‬ ‫סלעים אם ישלם מיד‪ ,‬אינו אלא הוזלה‪.‬‬
‫ולשלם בתחילה רק י׳ סלעים‪ ,‬כיון שהמחיר‬ ‫אבל במכר‪ ,‬זמן התשלום הוא מיד‬
‫האמיתי הוא י״ב סלעים‪ .‬והא תנן לעיל דף‬ ‫כשמקבל את השדה‪ ,‬וא״כ המחיר האמיתי‬
‫ס״ד‪ ,:‬המלוה את חבירו‪ ,‬לא ישכור ממנו‬ ‫הוא אלף זוז‪ ,‬ומה שקבע י״ב לזמן הגורן‪,‬‬
‫בפחות‪ .‬וכן קשה מהא דאיתא דף ס״ג‪,:‬‬ ‫משום המתנת המעות‪ ,‬הוי רבית‪.‬‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן ט‬

‫הוא אחרי השימוש‪ .‬אבל זמן התשלום עבור‬ ‫דאסור לקיראה להוזיל עבור הקדמת מעות‪,‬‬
‫הקנין הוא בשעת חלות הקנין‪ ,‬כמו בכל‬ ‫אא״ב יש לו שעוה‪ .‬והא הכא הוי כליתנהו‪,‬‬
‫קנינים דעלמא‪ .‬וא״כ אם משלם לבסוף‪ ,‬כוונתו‬ ‫דהא הנאת השכירות עוד לא באה לעולם‪.‬‬
‫לשלם עבור השימוש‪) .‬ואפילו אם הוא ע״ה‪,‬‬ ‫והוא מביא הא דאיתא בב״ב דף פ״ו‪,:‬‬
‫מ״מ כוונתו לקנינים ותלויות שחז״ל קבעו(‪.‬‬ ‫השוכר את הפועל לעשות עמו לגורן‪ ..‬אם‬
‫אבל אם הוא משלם מראש‪ ,‬ע״כ אינו משלם‬ ‫שכרו מהיום בדינר ליום‪ ,‬ולגורן יפה סלע‪,‬‬
‫אלא עבור הקנין‪ ,‬דהא עוד לא הגיע זמן‬ ‫מותר‪ .‬וכמו שכתוב בסוגיא דידץ‪ ,‬דמרבים על‬
‫לשלם עבור השימוש‪.‬‬ ‫השכר‪ ,‬גם שם‪ ,‬אף דמחיר יום עבודה לגורן‬
‫והנפ״מ לדינא היא‪ ,‬שאם משלם עבור‬ ‫הוא סלע‪ ,‬ושכירות פועל משתלמת לבסוף‪,‬‬
‫הקנין בשדה‪ ,‬נכסיו משתעבדים מיד‪ ,‬וגם‬ ‫מ״מ מותר להקדים לו מעות ולשלם דינר‬
‫לכאורה יכול לקדש אשה בקנין הזה‪ .‬אבל‬ ‫בתחילת השכירות‪.‬‬
‫אם אין לו אלא שעבוד בשדה‪ ,‬ומשלם עבור‬ ‫ג‪ .‬יישוב הר״י מיגש והקה״ע‬
‫השימוש‪ ,‬נכסיו משתעבדים לפי השימוש‪,‬‬
‫ומפרש שם הר״י מיגש‪ ,‬״דכיון שהתחיל‬
‫וזה תלוי במחלוקת אם ישנה לשכירות‬
‫לעשות עמו מאותו היום‪ ,‬אין כאן‬
‫מתחילה ועד סוף‪ ,‬או אינה אלא לבסוף‪ ,‬וגם‬
‫הלואה‪ ,‬כדי שיהיה אגר נטר ליה‪ .‬ואע״ג‬
‫א״א לקדש בזה אשה‪ .‬ויש גם נפ״מ אם הבית‬
‫דקיי״ל דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף‪,‬‬
‫נפל‪ ,‬או לע׳ ירושה אם השוכר מת‪ ,‬ע׳ קה ״ע‬
‫הני מילי היכא דלא בעי משכיר למיתן ליה‬
‫שם סי׳ נ״ג שהאריך בזה‪.‬‬
‫מתחילה‪ .‬אבל היכא דיהיב ליה מדעתיה‬
‫ועל פי זה‪ ,‬הקה״ע מסביר את ד׳ הר״י‬ ‫מתחילה‪ ,‬מ״מ שכירות מיקריא‪ ,‬ולא הלואה״‪.‬‬
‫מיגש‪ ,‬שב׳ דאע״ג דקי״ל דשכירות אינה‬ ‫ור׳ אלחנן מבאר את ד׳ הר״י מיגש‪ ,‬וכותב‬
‫משתלמת אלא לבסוף‪ ,‬כשמשלם עבור‬ ‫דיש ב׳ סוגי שכירות‪ .‬אפשר לשכור באופן‬
‫השימוש‪ ,‬מ״מ היכא דיהיב ליה מדעתיה‬ ‫שהשוכר אינו מקבל אלא שעבוד על הא‬
‫מתחילה‪ ,‬שכירות מיקריא‪ ,‬ולא הלואה‪ ,‬שהרי‬ ‫דחבריה‪ ,‬ומותר לו להשתמש בו‪ ,‬והוא צריך‬
‫משלם עבור הקנין‪ ,‬והקנין הזה חל מיד‪.‬‬ ‫לשלם עבור השימוש‪ ,‬כיון שהוא משתמש‬
‫ולפי זה‪ ,‬מותר לשלם י׳ סלעים מראש עבור‬ ‫בשל חברו‪ .‬ועל התשלום הזה עבור השימוש‪,‬‬
‫השכירות‪ ,‬אע״ג שהוא מוזיל‪ ,‬דהא אין‬ ‫פליגי אם ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף‪,‬‬
‫כאן הלואה כלל‪ ,‬כיון שהוא משלם עבור‬ ‫או אינה אלא לבסוף‪ ,‬וביתר דיוק‪ ,‬אם‪ ,‬תמורת‬
‫קנין שהוא מקבל מיד‪ .‬ואם אין הלואה אין‬ ‫השימוש‪ ,‬נוצר חוב מתחילה ועד סוף‪ ,‬או אם‬
‫חשש אגר נטר‪ .‬וכן מותר לשלם י״ב סלעים‬ ‫החוב לא נוצר אלא לבסוף‪ .‬ועל זה גם נאמר‪,‬‬
‫לבסוף‪ ,‬דאז הוא משלם עבור השימוש‪ ,‬ולמ״ד‬ ‫דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף‪ .‬ויש‬
‫אין שכירות אלא לבסוף‪ ,‬גם בזה אין הלואה‬ ‫גם אופן אחר‪ ,‬והוא אם קונה את קרקע חברו‬
‫כלל‪ .‬ואפילו למ״ד ישנה לשכירות מתחילה‬ ‫או גופו‪ ,‬גוף לפירותיו לשנה‪ ,‬ומשלם עבור‬
‫ועד סוף‪ ,‬אין כאן אגר נטר‪ ,‬כיון שזה הוא‬ ‫הקנין הזה‪ .‬באופן הזה‪ ,‬אינו צריך לשלם‬
‫מחיר השכירות‪ ,‬וכמו שראינו‪ ,‬דזמן התשלום‬ ‫עבור השימוש כיון שהוא משתמש בשלו‪.‬‬
‫מן הדין‪ ,‬הוא הקובע מה הוא המחיר האמיתי‬ ‫ומה שקובע את סוג השכירות‪ ,‬הוא זמן‬
‫של הדבר הנמכר או הנשכר‪.‬‬ ‫התשלום‪ .‬שהרי זמן התשלום עבור שימוש‬
 ‫מרכין על השכר‬

‫הוא‪ ,‬שלא נחשב כאלו הלווה הלוה עכשיו‬ ‫ד‪ .‬קושיות על מהלך הר״י בזיגש והקה״ע‬
‫למלוה תשע מאות‪ ,‬על מנת לשלם אלף‪,‬‬
‫אכל צ״ע במהלך הזה של הקה״ע‪ ,‬דהא לפי‬
‫ושיקזזו את ב׳ ההלואות בסוף השנה‪ ,‬קמ״ל‬ ‫דבריו יש כאן ב׳ סוגי שכירות‪ ,‬והדבר‬
‫דאין זה אלא מחילת חוב עבור הקדמת‬ ‫שהוא משלם עליו בסוף‪ ,‬אינו הדבר שהוא‬
‫הפרעון ומותר‪ .‬וזה הוא גם החידוש לע׳‬ ‫משלם עליו בתחילה‪ ,‬דכאן הוא משלם עבור‬
‫מכר(‪ .‬ואח״ב הרי״ף מביא את המשך ד׳ הגמ׳‪,‬‬ ‫הקנין‪ ,‬ושם עבור השימוש‪ .‬ואע״ג שהסיבה‬
‫המקור להא דשכירות אינה משתלמת אלא‬ ‫למה מחירי שניהם אינם שוים‪ ,‬היא משום‬
‫לבסוף‪ .‬ולפי פירושו של הקה״ע‪ ,‬לכ׳ אין‬ ‫רעל הקנין הוא משלם מיד‪ ,‬משא״כ כשהוא‬
‫קשר בין סוגיא דידן‪ ,‬ובין התוספתא‪ ,‬וצ״ע‬ ‫משלם עבור השימוש‪ ,‬מ״מ אין מקום כלל‬
‫למה הרי״ף הביא אותה באמצע סוגיין‪.‬‬ ‫לחשוש לרבית מצד הבדל המחירים‪ ,‬כיון‬
‫וגם הרמב״ן והרשב״א מביאים את התוספתא‬ ‫שאינו משלם עבור אותו דבר‪.‬‬
‫הזאת‪ .‬וזה לשון הרשב״א ״ומהא‬
‫ולפי זה קשה‪ ,‬למה כתוב בגמרא דסיבת‬
‫)דשכירות(‪ ,‬שמעינן דמכר דכוותה נמי שרי‪,‬‬
‫ההיתר להרבות בשכר היא משום‬
‫דאלו מכר השדה בי״ב מנה לגורן‪ ,‬ואחר‬
‫שהמחיר דלבסוף הוא המחיר האמיתי‪ ,‬ומה‬
‫שנגמר המקח וזכה בו לוקח‪ ,‬רשאי המוכר‬
‫שמשלם בתחילה הוי הוזלה‪ .‬חרא‪ ,‬קשה מצד‬
‫לומר לו תן לי אלף זוז עכשיו‪ ,‬שהרי אף‬
‫הלשון‪ ,‬דהא אין זה הוזלה‪ ,‬אלא תשלום עבור‬
‫מכר זה לא משתלם אלא לגורן‪ ,‬ומשוה הוא‬
‫דבר אחר לגמרי‪ .‬ועוד גם מצד הדין קשה‪,‬‬
‫דהוה שוי‪ ,‬ואיזולי הוא דאוזיל עכשיו גביה‪,‬‬
‫דהא אפילו אם המחיר האמיתי בתחילה היה‬
‫והכי תניא בתוספתא‪ ,‬וכו׳״‪ .‬ולפי ההסבר‬
‫י׳ סלעים‪ ,‬זה היה מחיר קנין החצר לפירותיו‪,‬‬
‫שכתב הקה״ע‪ ,‬אינו מובן כלל‪ ,‬איך אפשר‬
‫ועדיין לא היה מקום לחשוש לאגר נטר אם‬
‫ללמוד הא דמכר שדה מהא דסוגיין‪ ,‬דהא‬
‫משלם מחיר אחר לבסוף‪ ,‬כיון שהוא תשלום‬
‫אפילו את״ל דהא דמכר היה אסור‪ ,‬משום‬
‫עבור שימוש‪ .‬וכ״ש דק שה למ״ד אין לשכירות‬
‫דהוי כאלו הלוקח הלוה עכשיו למוכר ברבית‪,‬‬
‫אלא לבסוף‪ ,‬דבזה אין הלואה כלל אפילו‬
‫כמו שראינו במרדכי‪ ,‬עדיין היה מותר להרבות‬
‫אם שילם לבסוף‪ ,‬וא״כ לא היה צריך לטעם‬
‫בשכירות‪ .‬דהא מה שהוא משלם י״ב לבסוף‬
‫דמשווא הוא דהכי שויא‪ .‬ואף דקיי״ל דישנה‬
‫זה המחיר עבור השימוש‪ ,‬וגם זה הזמן לשלם‬
‫לשכירות מתחילה ועד סוף‪ ,‬המפרשים היו‬
‫עבורו‪ .‬ומה שהוא מוכן לקבל י׳ אם משלם‬
‫צריכים להעיר דתלוי במחלוקת הנ״ל‪.‬‬
‫מראש‪ ,‬הוא משום רזה הוא מחיר הקנין‬
‫פירות‪ ,‬וגם אין בזה הקדמת מעות‪ ,‬ואין שום‬ ‫ועוד קשה‪ ,‬דהנה הרי״ף‪ ,‬אחרי שהביא את‬
‫הו״א שיחשב כהלואה מן הלוקח למוכר‪,‬‬ ‫דברי רבה ור״י בהסבר הסוגיא‪ ,‬מביא‬
‫שהרי הוא משלם בשעה שהוא מקבל את‬ ‫בשם התוספתא )פ״ו ת״ד(‪ ,‬דהלוקח מכר‬
‫הקנין‪.‬‬ ‫מחבירו על מנת ליתן לו מיכן ועד י״ב חדש‪,‬‬
‫רשאי שיאמר לו‪ ,‬תן לי מיד בפחות‪ ,‬ואינו‬
‫ה‪ .‬שיטת הקונטרס הספיקות לחלק בין‬ ‫חושש משום רבית‪> .‬וע׳ מרדכי סי׳ שי״ז שב׳‬
‫שכירות פועלים לשכירות קרקע‬ ‫דה״ה במלוה‪ ,‬אם הלוה אלף זוז לחבירו‬
‫ונראה שהקושיות הנ״ל הם ראיה לשיטת‬ ‫לשנה‪ ,‬מותר להציע לו שישלם תשע מאות‬
‫הקונטרס הספקות הנ״ל‪ .‬דבשלמא‬ ‫מיד‪ ,‬ושימחול לו את השאר‪ .‬והחידוש בזה‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן ט‬

‫דסוגיין‪ .‬דבסוגיין איתא‪ ,‬דזמן התשלום מן‬ ‫בהא דב״ב‪ ,‬דאיירי שם בשכירות פועל‪ .‬י״ל‬
‫הדין הוא הקובע מה הוא המחיר של הדבר‬ ‫כדברי הקה״ע‪ ,‬דאפשר ״לקנות״ פועל‪ ,‬כמו‬
‫הנמכר או הנשכר‪ .‬ומכיון ששכירות אינה‬ ‫שר׳ אלחנן הסביר בד׳ הר״י מיגש‪ .‬וכן כתב‬
‫משתלמת אלא לבסוף‪ ,‬המחיר שנקבע‬ ‫שם הרשב״א בשם רבנו יונה‪ ,‬דמותר להוזיל‬
‫לתשלום בסוף‪ ,‬הוא המחיר האמיתי‪ .‬אבל אין‬ ‫בהקדמת שכר הפועל‪ ,‬״כיון שגוף הפועל‬
‫מזה ראיה אלא דזמן הפרעון הוא לבסוף‪.‬‬ ‫בעולם‪ ,‬הרי הוא כמוכר חפץ בפחות מכדי‬
‫אבל לעולם אימא לך‪ ,‬דזמן חלות החוב הוא‬ ‫דמיו למסור לו החפץ לאחר ל׳ יום׳׳‪ .‬מאידך‬
‫משעת קנין השכירות‪ ,‬וכמו שב׳ הקוה׳׳ס‪.‬‬ ‫גיסא‪ ,‬פליגי רבוותא אם ישנה לשכירות‬
‫וא״כ לכ׳ אין מקום לקושית הקה״ע‬ ‫מתחילה ועד סוף‪ ,‬או אינה אלא לבסוף‪ .‬וצריך‬
‫)בהשמטות( הנ״ל‪ ,‬שהקשה מהא דמשמע‬ ‫לחלק כמש״כ ר׳ אלחנן‪ ,‬דאפשר או ל״קנות״‬
‫בסוגיין‪ ,‬דזמן התשלום הוא לבסוף‪.‬‬ ‫את הפועל כמו עבד עברי לתקופת עבודתו‪,‬‬
‫וגם אתי שפיר מה שכתוב בגמרא‪ ,‬שמחיר‬ ‫ולשלם מיד בשעת חלות הקנין‪ .‬ואז לא צריך‬
‫האמיתי של שכירות הוא מה שנקבע‬ ‫לשלם עבור העבודה‪ ,‬כיון שהוא כאלו קנוי‬
‫לבסוף‪ ,‬מפני שאין שם אלא מחיר אחד‪ ,‬והוא‬ ‫לו‪ .‬ואם לא ״קנה״ את הפועל‪ ,‬הוא צריך‬
‫מחיר הקנין פירות של החצר‪ ,‬וזמן התשלום‬ ‫לשלם עבור עבודתו‪ ,‬ופליגי מתי נחשב שקבל‬
‫עבורו הוא לבסוף‪ .‬ולפי ד׳ הקוה״ס‪ ,‬מובן‬ ‫את העבודה‪ ,‬אם מתחילה ועד סוף‪ ,‬או רק‬
‫למה צריך לטעם הזה‪ .‬דהא לפי דבריו‪,‬‬ ‫לבסוף‪ ,‬ולכו׳׳ע אינו צריך לשלם עבודה אלא‬
‫התשלום לבסוף‪ ,‬הוא תשלום חוב שחל בשעה‬ ‫לבסוף‪.‬‬
‫שהשוכר זכה בשכירות‪ ,‬בתחילה‪ .‬וא״כ אם‬ ‫אבל בשכירות קרקע או מטלטלין‪ ,‬שכירות‬
‫לא משום הא דזה נחשב המחיר האמיתי‪,‬‬ ‫ביומיה ממכר הוא‪ ,‬וכל התשלום הוא‬
‫היה אסור לשלם יותר מהמחיר שבע׳׳ה היה‬ ‫תמיד אך ורק עבור הקנין‪ ,‬וכמש״ב הקוה׳׳ס‪.‬‬
‫מוכן לקבל‪ ,‬אם היה משלם מיד בשעת הקנין‪.‬‬ ‫ומה ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף‪,‬‬
‫ואע״ג שהמחיר האמיתי‪ ,‬הוא זה שקבעו‬ ‫היא תקנת חכמים או מנהג‪ ,‬ואסמכוה אקרא‬
‫לתשלום בסוף‪ ,‬מ״מ מותר לשלם י׳‬ ‫דשכיר שנה בשנה‪ .‬והיא כהלואה מהמשכיר‬
‫בתחילה‪ ,‬אף דבעלמא אסור להוזיל משום‬ ‫לשוכר שחז׳׳ל קבעו‪ .‬ודוגמא לזה מוצאים‬
‫הקדמת המעות‪ .‬והטעם הוא משום דאם‬ ‫בעבודת פועל‪ ,‬לפי מה דקיי״ל דישנה‬
‫משלם מראש‪ ,‬אין שם הלואה כלל‪ ,‬כיון שהוא‬ ‫לשכירות מתחילה ועד סוף‪ ,‬אם יש לו עבודה‬
‫משלם עבור הקנין בשעה שהוא מקבל אותו‪.‬‬ ‫לחודש‪ ,‬אין הפועל יכול לתבוע חלק משכרו‬
‫ומה שהרי״ף ושאר הראשונים הביאו ראיה‬ ‫אחרי שבוע‪ ,‬אף שנחשב שהבעה״ב כבר קיבל‬
‫מסוגין‪ ,‬שאם מכר השדה בי״ב מנה‬ ‫עבודה של שבוע‪ ,‬וכבר התחייב לשלם עבורה‪.‬‬
‫לגורן‪ ,‬ואחר שנגמר המקח וזכה בו לוקח‪,‬‬ ‫ולפי ד׳ הקוה״ס‪ ,‬בכל שכירות קרקע‬
‫רשאי המוכר לומר לו תן לי אלף זוז עכשיו‪,‬‬ ‫ומטלטלין‪ ,‬תחילת החוב והשעבוד נכסים היא‬
‫הוא משום שהבינו שהמשנה איירי בכל ענין‪,‬‬ ‫בזמן חלות קנין השכירות‪ ,‬אבל זמן הפרעון‬
‫ואפילו אם כבר זכה בשכירות על מנת לשלם‬ ‫אינו אלא בסוף השכירות‪.‬‬
‫י״ב לבסוף כדינו‪ ,‬מ״מ מותר לשלם י׳ סלעים‬ ‫ולפי זה הכל מיושב‪ .‬ולא קשה כלל‪ ,‬קו׳‬
‫מראש‪ .‬וא״כ הוא ממש דומה להא דמכר‪.‬‬ ‫הקה׳׳ע על ד׳ קונטרס הספקות‪ ,‬מהא‬

‫להסברים שכתב בקובץ הערות‪) .‬ועדיין‬
‫צ״ע טובא ליישב את שאר הקושיות‬
‫והסתירות בראשונים‪ ,‬בעניני השכירות‪ ,‬ע׳‬
‫בקה״ע סי׳ נ״ג ושיעורי ר׳ שמואל ב״ב‬
‫ח ״ב(‪.‬‬
‫מרכין על השכר‬
‫וא״כ המהלך בסוגיין‪ ,‬ושיטת הראשונים‬
‫כאן‪ ,‬שעוסקים ברבית בשכירות‬
‫קרקעות‪ ,‬מיושבים היטב לפי שיטת הקונטרס‬
‫הספקות דוקא‪ .‬אבל כדי להבין את הסוגיא‬
‫דב״ב‪ ,‬העוסקת בשכירות פועלים אנו זקוקים‬

‫דף ס״ה‪.‬‬
‫סימן י‬
‫טרשא דרב נחמן‬
‫הכוונה היא‪ ,‬שלא קצץ את המחיר שיגבה‬
‫בסוף‪ ,‬אבל פירש מה הוא המחיר של עכשיו‪.‬‬
‫ובמ״ה איתא‪ ,‬דהסברא למה מותר אע״ג דקץ‬
‫בתחילה‪ ,‬היא משום דגם כאן אין רבית ברורה‪,‬‬
‫דשמא הפירות לא יתייקרו‪.‬‬
‫ופשט שלישי מצאנו במלחמות ה׳‪ ,‬בשם‬
‫״אחרים״‪ ,‬ומ׳ מדבריהם‪ ,‬דלא קץ היינו לא‬
‫קץ כלל‪ ,‬לא בתחילה ולא בסוף‪.‬‬
‫והגמרא שם מביאה עוד ענין של טרשא‪,‬‬
‫והוא טרשא של רב פפא‪ .‬דאמר‬
‫ר״פ‪ ,‬טרשא דירי שרי‪ .‬מ״ט‪ ,‬שכראי לא פסיד‪,‬‬
‫זוזי לא צריכנא‪ .‬אנא הוא דקא עבידנא מילתא‬
‫גבי לוקח‪ .‬ומפרש רש״י‪ ,‬שר״פ היה מוכר יין‬
‫בתשרי כשער של ניסן‪ ,‬וממתין לו עד ניסן‪,‬‬
‫והיה אומר‪ ,‬כיון דזוזי לא צריכנא‪ ,‬ואיני דחוק‬
‫למכור כשער של עכשיו‪ ,‬וגם שכראי לא‬
‫פסיד‪ ,‬והייתי יכול להצניעו עד ניסן‪ ,‬שהוא‬
‫זמן היוקר‪ ,‬ממילא אין כאן רבית כלל‪ .‬דהא‬
‫מה שאני נותן להם שכר מיד‪ ,‬וגובה מהם‬
‫המחיר של ניסן‪ ,‬אין לי בזה שום ריוח‪ .‬שהייתי‬
‫יכול לשמור את השכר ולמוכרו בניסן‪ .‬ומה‬
‫שאני נותן להם שכר היום‪ ,‬בזה אני עושה‬
‫אתם חסד‪.‬‬
‫ושם‪ ,‬רב ששת בריה דר״א טען לר״פ‪,‬‬
‫מאי חזי מר‪ ,‬דקא אזלת בתר דידך‪ ,‬זיל בתר‬
‫דידהו‪ ,‬דאילו הוו להו זוזי‪ ,‬הוו שקלי כי‬
‫השתא‪ .‬ופי׳ רש״י דאילו הוו להו זוזי‪ ,‬הוה‬
‫שכיח להו שיכרא טובא‪ ,‬כשער של עכשיו‪.‬‬
‫וסברת ר״פ היא‪ ,‬דעיקר איסור רבית דרבנן‬
‫תלוי במלוה‪ ,‬דחז״ל הקפידו שלא‬
‫מח‬
‫א‪ .‬שיטות הראשונים בגיאור קץ‬
‫בטרשא‬
‫ב״מ דף ס״ה‪ ,.‬אמר רב נחמן טרשא שרי‪.‬‬
‫רב׳ בסה״ת ח״ד סי׳ ל‪ /‬דטרשא הוא‬
‫מלשון העלאה‪ ,‬כמו טרשים שבהרים‪ .‬והוא‬
‫ענין מכירת חפצים באשראי בהעלאת דמים‪.‬‬
‫והרמב״ן כתב‪ ,‬שהוא בא מלשון חרש‪ ,‬והוא‬
‫מרמז לזה שטרשא הוא ״רבית חרש״‪ ,‬שאינו‬
‫נשמע‪ ,‬מפני שלא פסק‪.‬‬
‫ומקשים על ר״נ מהא דתנן‪ ,‬מכר לו את‬
‫שדהו ואמר לו‪ ,‬אם מעכשיו אתה‬
‫נותן לי‪ ,‬ה״ה שלך באלף זוז‪ ,‬אם לגורן‪ ,‬בי״ב‬
‫מנה‪ ,‬אסור‪ .‬והוא מתרץ‪ ,‬התם קץ ליה‪ ,‬הכא‬
‫לא קץ ליה‪.‬‬
‫ונאמרו בזה ג׳ פשטים‪ .‬רש״י פירש‬
‫דבמתניתין קץ ליה‪ ,‬דאמר ״אם מעכשיו ה״ה‬
‫לך בפחות‪ ,‬דבהדיא פריש ליה דשכר המתנה‬
‫הוא נוטל״‪ .‬והיינו‪ ,‬דכיון שפירש בשעת‬
‫הפסיקה את ענין האגר נטר שיש כאן‪ ,‬אסור‪.‬‬
‫אבל בטרשא דרב נחמן‪ ,‬כיון שלא פירש שאם‬
‫ישלם מיד‪ ,‬יקבל את החפץ בפחות‪ ,‬הרי זה‬
‫רבית חרש‪ ,‬שלא נשמע‪ ,‬ומותר‪ .‬וכן פי׳ תוס׳‪,‬‬
‫בעה״מ ורשב״א‪ ,‬דר״נ לא איירי אלא כשלא‬
‫קצץ את המחיר מעכשיו‪.‬‬
‫אבל הרמב״ן בחידושיו בשם ר׳ חננאל‪,‬‬
‫פירש ״לא קיץ ליה‪ ,‬אלא אמר ליה תן לי‬
‫כמו ששוין פירותי בעת שתפרעני דמיהן‪ ,‬ולא‬
‫קץ כמה‪ ,‬אלא בין יוקר בין זול‪ .‬והא דר״נ‬
‫איירי בדא״ל אם מעכשיו אתה נותן לי‪ ,‬כשער‬
‫של עכשיו״‪ .‬והיינו‪ ,‬דבמש״כ ״הכא לא קץ״‪,‬‬
 ‫טרשא דרב נחמן‬

‫הא מ״מ אין לו הנאה מהלואה זו‪ .‬ודוחק‬ ‫יתרבה ממונו מחמת ההלואה‪ .‬ויש ראשונים‬
‫לומד דמה שהוא קבע מחיר אם ישלם מיד‪,‬‬ ‫הסוברים ראין איסור כלל על הלוה ברבית‬
‫הוי הוכחה דבאמת היה רוצה שישלמו לו‬ ‫דרבנן‪ ,‬וכן פסק הרמ״א רס״י ק״ס‪ .‬והשיב‬
‫עכשיו‪ ,‬וא״כ העלאת המחיר משום המתנה‬ ‫על זה רב ששת‪ ,‬דיש איסור דרבנן גם בנשיכת‬
‫הוי כרבית‪ ,‬גם מצידו‪ .‬שהרי התוס׳ דף ס״ה‪:‬‬ ‫הלוה‪ .‬ואפילו למ״ד שהאיסור הוא על המלוה‬
‫ד״ה והלכתא‪ ,‬וכן בעה״מ והמלחמות‪ ,‬למדו‬ ‫דוקא‪ ,‬מ״מ האיסור קיים גם אם רק הלוה‬
‫כולם דר״פ קצץ מחיר לעכשיו‪ ,‬אע״ג שלא‬ ‫ננשך‪ .‬וא״כ כיון שבטרשא דר״פ הלקוחות‬
‫היה צריך למעות‪ .‬ולא מסתבר לומר שכל‬ ‫מפסידים‪ ,‬שהרי אם היו יכולים לשלם מיד‪,‬‬
‫הראשונים האלה יחלקו על רש״י והרשב״א‬ ‫היו מקבלים את השכר בזול‪ ,‬יש בזה איסור‬
‫בסברא של מציאות‪.‬‬ ‫רבית‪.‬‬
‫וי״ל דגם ר״פ מודה לסברא שכתב רש״י‬ ‫ול הלכ ה‪ ,‬אמר רבא‪ ,‬לקמן דף ס״ח‪ ,.‬לית‬
‫בדעת ר״נ‪ ,‬דכל שקץ ליה בתחילה‪ ,‬הוי כאלו‬ ‫הלכתא כטרשי פפונאי‪ .‬וצריך‬
‫בהדיא פ ריש ליה דשכר המתנה הוא נוטל‪.‬‬ ‫לברר‪ ,‬באיזה אופן ר״פ התיר את הטרשא‬
‫וא״כ אין זה ״רבית חרש״‪ ,‬וגם ר״פ לא התיר‪,‬‬ ‫שלו‪ ,‬ואם אפשר ללמוד מזה דגם אין ההלכה‬
‫אפילו אם אין הנאה למלוה‪ ,‬אלא במקום‬ ‫כר״נ‪ ,‬או אם יש לחלק בין ב׳ הטרשות‪.‬‬
‫שאין שם מיחזי להדיא כרבית‪.‬‬
‫כ‪ .‬שיטת רש״י‬
‫ולפי• פרש״י‪ ,‬אחרי שאין הלכה כר״פ‪,‬‬
‫לכאורה כ״ש שאין הלכה כר״נ‪ .‬שחרי‬ ‫ולכאורה צ״ע על טענת ר״פ דטרשא דידיה‬
‫ר״נ לא איירי דוק א בשכר שאינו מתקלקל‪,‬‬ ‫עדיף‪ ,‬מפני שאינו צריך את הכסף‪,‬‬
‫וגם לא בעשיר רלא צריך לזוזי‪ .‬ועוד דר״נ‬ ‫וגם השכר שלו אינו מתקלקל‪ .‬הרי גם קרקע‬
‫איירי בקץ לבסוף‪ ,‬משא״כ ר״פ‪ ,‬שלא גבה‬ ‫אינו מתקלקל‪ ,‬ובמשנה איתא דאסור למכור‬
‫אלא מחיר של ניסן‪ ,‬ובזה י״ל דאולי לא‬ ‫שדה בי״ב מנה לגורן‪ ,‬ואע״ג שמחיר השדות‬
‫יתייקר‪ ,‬כמו שכתב במ״ה‪.‬‬ ‫עולה בזמן הגורן‪ ,‬ודין המשנה נאמר גם‬
‫וכ״כ בסה״ת ש׳ מ״ו ח״ד סע׳ ל׳‪ ,‬דלדעת‬ ‫לעשירים שלא צריכים מעות מיד‪ .‬ולפי שיטת‬
‫רש״י אין הלכה כר״נ‪ .‬וכן משמע לכאורה‬ ‫רש״י‪ ,‬י״ל דר״פ לא קץ‪ ,‬ולא אמר להם שהוא‬
‫מרברי הרמב״ן רבו‪ ,‬שכתב בחידושיו‪ ,‬דק שה‬ ‫מוכן למכרו להם בזול אם ישלמו מיד‪ .‬וכן‬
‫על שיטת רש״י הא דאיתא בתוספתא‪ ,‬א״ל‬ ‫מוכח מלשון רש״י הנ״ל‪ ,‬שכתב דאם היו‬
‫הלויני כור חטים ואני נותן לך כשער שאתה‬ ‫מעות לקונים‪ ,‬הוה שכיח להו שיכרא טובא‪,‬‬
‫מוכר בו‪ ,‬מותר‪ .‬ומשמע דס״ל דלדעת רש״י‬ ‫כשער של עכשיו‪ .‬ומשמע שהיו יכולים לקנות‬
‫אין שום טרשא מותרת‪) .‬ואולי יש ליישב את‬ ‫בזול אצל אחרים‪ ,‬לא אצל ר״פ‪ .‬וכן כתב‬
‫קושיית הרמב״ן‪ ,‬אפילו לפי הגירסא הזו‬ ‫חרשב״א להדיא‪ ,‬דמתניתין לא קשיא ליח‬
‫בתוספתא‪ ,‬ואפילו את״ל דרש״י סובר דכל‬ ‫לר״פ‪ ,‬משום דהתם קץ בפירוש אם מעכשיו‬
‫טרשא אסורה‪ ,‬ולומר רהתוספתא איירי‬ ‫בכך וכך‪ ,‬אבל הכא לא קץ‪.‬‬
‫כשהמוכר קבע מעכשיו שאינו מוכר לו אלא‬ ‫אלא דלפי סברת ר״פ‪ ,‬דכל שאין הנאה‬
‫לפי המחיר של שעת היוקר‪ ,‬אפילו אם ישלם‬ ‫למלוה‪ ,‬אין איסור רבית דרבנן‪ ,‬צ״ע‬
‫לו מיד‪ .‬ע׳ חוו״ד סי קע״ג ס״ק ב׳(‪.‬‬ ‫מה זה משנה אם גם קבע מחיר זול לעכשיו‪,‬‬
 ‫בהירות בשמעתתא דרבית * סימן‬
‫החילוק הוא דוקא לענין זה‪ ,‬שאם יצא השער‪,‬‬
‫יש שם הפסד בדור לקונה‪ ,‬ומיחזי כנשך‪ .‬אבל‬
‫לדעתו אין זה כאלו פירש‪ ,‬דהא לר״פ פירש‬
‫אסור‪ ,‬ויצא השער מותר‪ .‬ומדר״פ נשמע לדרב‬
‫נחמן‪ ,‬דאין לומר דפליגי בתרתי‪ .‬ומה שב׳‬
‫הרשב״א שאם יצא השער‪ ,‬ויכול לקנות בזול‬
‫בהיני ושילי‪ ,‬א״כ יש הפסד ברור ללוה‪ ,‬טעם‬
‫זה לא מהני לע׳ קיראה‪ .‬דהא שם הלוה הוא‬
‫המוכר‪ ,‬ולו אין כעת סחורה למכור כלל‪ ,‬וא״כ‬
‫במה שפוסק לספק ה׳ לזמן פלוני‪ ,‬אין רואים‬
‫בזה הפסד ברור‪ ,‬ובפרט אחרי שמחיר הקירה‬
‫יכול לרדת עד הזמן שקבעו‪ .‬וא״כ צ״ע איך‬
‫ליישב את הסתירה בדברי ר״נ‪ ,‬לפי ד׳ הרמב״ן‬
‫והרשב״א‪.‬‬
‫אבל באמת לדעת הרמב״ן לא קשה מידי‪.‬‬
‫שהרי לפי כל הפירושים שהוא כתב‪,‬‬
‫בין בחידושים ובין במלחמות‪ ,‬הוא פי׳ דמה‬
‫שר״נ התיר טרשא בלא קץ‪ ,‬היינו שלא קצץ‬
‫את המחיר לבסוף‪ ,‬אלא אמר לו‪ ,‬תשלם לי‬
‫בניסן כמחיר של ניסן‪ .‬ולפי זה אין מקום‬
‫לק ושית התוס׳‪ .‬שהרי בפסק לתת לו ה׳ בזוזא‪,‬‬
‫בין אם המחירים לא ישתנו‪ ,‬ובין אם יעלו‪,‬‬
‫הפרעון יראה להדיא כרבית‪ ,‬כיון שיתן לו‬
‫ה׳ עבור כל זוז‪ ,‬והיא הוזלה ברורה לעומת‬
‫השער של שעת הפרעון‪ ,‬ומטעם זה ר״נ אסר‪.‬‬
‫אבל בטרשא‪ ,‬אין שום חשש של מיחזי כרבית‬
‫בשעת הפרעון‪ ,‬כיון שאינו משלם אלא לפי‬
‫השער של שעת הפרעון‪ ,‬ומש״ה שרי‪ .‬וע׳‬
‫במלחמות שהביא ראיה לשיטתו בטרשא‪,‬‬
‫מהא דר״נ דקיראה‪.‬‬
‫אבל הרשב״א סובר דאע״ג דר״נ איירי בלא‬
‫קצץ בתחילה‪ ,‬מ״מ קצץ בסוף‪ ,‬וכפי׳‬
‫רש״י‪ .‬וא״כ צ״ע למה לר״נ פסיקא באין לו‪,‬‬
‫גרעה מטרשא‪ .‬וע׳ ריטב״א דף ס״ה‪ ,.‬שתירץ‬
‫בשם מורו‪ ,‬דפסיקא שאני‪ ,‬״כיון דמוכר שקיל‬
‫זוזי‪ ,‬ולא יהיב ליה מידי ללוקח השתא‪ ,‬לא‬
‫מיחזי מכירה ברורה‪ .‬אבל בטרשא‪ ,‬שהמוכר‬
‫נ‬
‫אבל הרשב״א פירש דלדעת רש״י‪ ,‬ר״פ איירי‬
‫ביצא כבר השער של תשרי‪ ,‬וכל שיצא‬
‫השער הרי היא בקציצה לגבי הקונה‪ ,‬דהא‬
‫אי הוו ליה זוזי‪ ,‬ודאי שקיל כשער של עכשיו‪,‬‬
‫דהא איכא שכרא בהיני והא איכא שכרא‬
‫בשילי‪ .‬ואף דגם ר״פ מודה דאסור כשפירש‪,‬‬
‫וכמו שראינו למעלה‪ ,‬היינו כשפירש להדיא‪,‬‬
‫דאז לא הוי ״רבית חרש״‪ .‬אבל כאן‪ ,‬מה‬
‫שיצא השער‪ ,‬אינו עושה אלא דיש כאץ הפסד‬
‫ברור לקונים‪ ,‬שהיה ודאי יכול לקנות בזול‬
‫בהיני ובשילי‪ ,‬וא״כ הוי כנשך‪ .‬ור״פ לשיטתו‬
‫התיר גם בכה״ג‪ ,‬כיון שאין שם רבית מצד‬
‫המלוה‪ .‬וכן משמע מלשון רש״י הנ״ל‪ ,‬שב׳‬
‫״דאילו הוו להו זוזי‪ ,‬הוה שכיח להו שיכרא‬
‫טובא‪ ,‬כשער של עכשיו״‪ ,‬דר״פ איירי ביצא‬
‫השער‪.‬‬
‫וא״ב לעולם אימא לך דרש״י ס״ל דהלכתא‬
‫כר״נ‪ ,‬והוא איידי דוקא בלא קץ בפירוש‬
‫וגם לא יצא השער‪ ,‬ואין שם לא מיחזי להדיא‬
‫כרבית‪ ,‬ולא הפסד ברור ללוה‪ ,‬וכן מסיק‬
‫הרשב״א‪.‬‬
‫אלא דאיתא לעיל דף ס״ג‪ ,:‬אמר רב נחמן‪,‬‬
‫האי מאן דיהיב זוזי לקידאה‪ ,‬וקא אזלי‬
‫ד׳ ד׳‪ ,‬וא״ל יהיבנא לך ה׳ ה׳‪ ,‬ליתנהו גביה‬
‫אסור‪ .‬והקשה בתוד״ה ואמר‪ ,‬״אמאי אסור‬
‫לפסוק ה׳ בזוזא‪ .‬מאי שנא מטרשא‪ ,‬דר״נ‬
‫גופיה אמר טרשא שרי‪ ,‬ובלבד שלא יפרש‬
‫לו אם מעכשיו בפחות‪ .‬וי״ל כיון דאזלי הכא‬
‫ד׳ בזוזא‪ ,‬הוי כאילו פירש אם מעכשיו‬
‫בפחות״‪.‬‬
‫ג‪ .‬שיטת הרמב״ן והרשכ״א‬
‫וקושית התוס׳ קשה לרמב״ן ולרשב״א‪.‬‬
‫שהרי מכל דברי הרמב״ן בין‬
‫בחידושיו ובין במלחמות‪ ,‬מ׳ שאינו מחלק‬
‫בין יצא השער‪ ,‬ובין לא יצא‪ .‬וגם הרשב״א‪,‬‬
‫אע״פ שהוא מחלק ביניהם כמו שראינו‪ ,‬מ״מ‬

‫דאיירי‪ ,‬לדעת הרמב״ן‪ ,‬בפירש אם מעכשיו‬
‫בכך וכך‪ ,‬וא״כ מיחד כרבית‪ .‬ואף דלדעת‬
‫הרמב״ן‪ ,‬רב פפא התיר גם בכה״ג‪ ,‬כל שאין‬
‫הנאה למלוה‪ ,‬אנן לא קיי״ל כוותיה‪.‬‬
‫ולפי זה‪ ,‬אליבא דאחרים‪ ,‬ולשיטת הרמב״ן‬
‫בחידושים גם להלכה‪ ,‬כל שאין הנאה למלוה‪,‬‬
‫וגם לא רואים את האגר נטר ליה‪ ,‬או משום‬
‫דנראה כאלו אין שם המתנת מעות‪ ,‬או משום‬
‫דלא רואים את הרבית‪ ,‬שרי ברבית דרך מכר‪.‬‬
‫אכל מסקנת המלחמות‪ ,‬על סמך הירושלמי‪,‬‬
‫היא שכל טרשא אסורה‪ .‬וכן כתב‬
‫בחידושי הרמב״ן לפי דעת רש״י‪ ,‬וכ״כ‬
‫בחידושי הריטב״א ובביאור הגר״א סי׳ קע״ג‪.‬‬
‫ולדעתם לא מהני שם סברת חטי דקדחי‬
‫באכלבאי‪ ,‬אע״ג דמהני סברת מאי אהנית לי‬
‫בפסיקא‪ .‬וטעם החילוק הוא מפני שבפסיקא‬
‫לא התירו אלא במקום שנראה שאין שם‬
‫המתנת מעות‪ .‬אבל בטרשא‪ ,‬אע״ג שאין‬
‫הרבית נראה‪ ,‬אם לא קצץ כלל‪ ,‬מ״מ יש שם‬
‫המתנת מעות ברורה‪ ,‬ובזה לא סמכו על סברת‬
‫מאי אהנית לי‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬לדעת תוס׳‪ ,‬כל שלא פירש אם‬
‫מעכשיו בכך וכך‪ ,‬הכל מותר‪.‬‬
‫ובחידושי הרשב״א וכן בס׳ הישר סי׳ תקע״ט‬
‫איתא דטעם ההיתר הוא קולא מיוחדת משום‬
‫תקנת השוק‪ .‬ויצא השער‪ ,‬לד׳ תוס׳‪ ,‬הוי‬
‫כפירש‪.‬‬
‫וכן סובר הרשב״א אליבא דרש״י‪ .‬ואע״ג‬
‫דס״ל דיצא השער לא הוי כפירש‪ ,‬מ״מ בזה‬
‫יש הפסד ברור ללוה‪ ,‬ואסור‪ ,‬כיון דלא קיי״ל‬
‫כר״פ‪.‬‬
‫ולפי דעת הרמב״ן בחידושים‪ ,‬אם לא קצץ‬
‫כלל‪ ,‬מותר‪ ,‬משום דאמר חטי דקדחי‬
‫באכלבאי‪ ,‬דכיון שלא קצץ‪ ,‬לא רואים את‬
‫הרבית‪.‬‬
‫ולפי ד׳ המלחמות והריטב״א‪ ,‬גם זה אסור‪,‬‬
‫כיון שיש שם המתנת מעות ברורה‪.‬‬
‫טרשא דרב נחמן‬
‫נותן סחורתו ללוקח‪ ,‬לא מיחד כאגר נטר‪,‬‬
‫אלא שמוכר סחורתו לזמן‪ ,‬והרבה מוכרים‬
‫בשוויהם ונותנים זמן״‪ .‬וי״ל דגם הרשב״א‬
‫ס ״ל הכי‪.‬‬
‫ד‪ .‬שיטת ה׳מלחמות׳‬
‫וב מל ח מו ת‪ ,‬כתב הרמב״ן בשם ״אחרים״‪,‬‬
‫דר״נ לא התיר אלא כשלא‬
‫קצץ כלל‪ ,‬לא בתחילה ולא בסוף‪ ,‬ואז מותר‪,‬‬
‫משום דהמוכר יכול לומר‪ ,‬חיטי הוא דקדחו‬
‫באכלבאי‪ .‬וכן בחידושים‪ ,‬הוא כותב להלכה‪,‬‬
‫דאע״ג דלא קיי״ל כר״נ‪ ,‬מ״מ אם לא קצץ‬
‫כלל‪ ,‬מותר לכו״ע מהאי טעמא‪ ,‬משום דאין‬
‫שום הנאה למוכר‪ ,‬דהא חיטי לא קרחי‬
‫באכלביה‪ .‬וצע״ג‪ ,‬רזה היה גם טעמו של ר״פ‪,‬‬
‫מה שאין הנאה למלוה‪ ,‬והא לא קיי״ל כר״פ‪.‬‬
‫ולכאורה לא רק על הרמב״ן קשה‪ ,‬אלא‬
‫על הסוגיא דלעיל דף ס״ג‪,:‬‬
‫דאיתא שם‪ ,‬רבה ור״י דאמרי תרוייהו‪ ,‬מ״ט‬
‫פוסקין על שער שבשוק‪ ,‬דאמר ליה מאי‬
‫אהנית לי‪ ,‬וכד‪ .‬וכ׳ שם דה״ה דיכול לטעון‬
‫חטי דקדחי באכלבאי‪ ,‬בכל עיסקא שהיא‬
‫בדרך מכר‪ .‬וכבר רצו אחרונים‪ ,‬להשוות שיטה‬
‫זו להא דר״פ‪ ,‬אלא דלא נראה להעמיד את‬
‫רבה ור״י שלא אליבא דהלכתא‪.‬‬
‫ובשיעור ה׳ תירצנו‪ ,‬דרבה ור״י לא סמכו‬
‫על טעם זה דמאי אהנית לי‪ ,‬אלא במקום‬
‫שי״ל מה לי הן מה לי דמיהן‪ ,‬ומחזי כאלו‬
‫אין שם הלואה כלל‪ ,‬אלא מכר בלי המתנת‬
‫מעות‪ ,‬עיי״ש‪ .‬ומדברי הרמב״ן כאן‪ ,‬משמע‬
‫דלא רק במקום שנראה שאין שם הלואה‪,‬‬
‫סומכים על טעם זה‪ ,‬אלא אפילו כשיש שם‬
‫המתנת מעות‪ ,‬כבהא דטרשא‪ .‬וצ״ל דכאן‬
‫ההיתר הוא משום שאין רואים את הרבית‪,‬‬
‫כיון שלא קצץ לא בתחילה ולא בסוף‪ ,‬ובזה‬
‫סומכים על מה שהמלוה יכול לומר מאי‬
‫אהנית לי וחטי דקדחי‪ .‬והא דר״פ גרע‪ ,‬משום‬
‫דף ס״ה‪:‬‬

‫סימן יא‬
‫רבית דרך קנס‬
‫שנים‪ ,‬הרי היא שלי‪ ,‬הרי היא שלו‪ .‬ואע״פ‬ ‫א‪ .‬ההיתר כרגית דרך קנם והמקור לכד‬
‫שאפשר שהשדה שוה כפלים ממה שהלוהו‬ ‫ג״מ סה‪ :‬תנן‪ ,‬הלוהו על שדהו‪ ,‬ואמר לו‪,‬‬
‫עליו״‪.‬‬ ‫אם אי אתה נותץ לי מכאן ועד שלש‬
‫ב‪ .‬הרשב״א לשיטתו בזה דרגיית הוא‬ ‫שנים‪ ,‬הרי היא שלי‪ ,‬הרי היא שלו‪ .‬וכך היה‬
‫מעיץ שכירות המעות‬ ‫ביתום בץ זוניץ עושה על פי חכמים‪.‬‬
‫ומבואר בשו״ת הרשב״א‪ ,‬דאיירי הכא‪,‬‬
‫וכבר ראינו שהרשב״א סובר דעניץ רבית‬
‫אפילו כשהשדה שוה כפלים ממה שהלוהו‬
‫הוא מעיץ דמי שכירות עבור‬
‫עליו‪ .‬וכץ משמע מדברי רש״י נסו‪ :‬ד״ה ואג״א[‪,‬‬
‫השתמשות המעות נכמיוחסוה סי׳ ר»[‪ .‬ולפי זה‬
‫דאיירי כשהשדה היה שוה יותר מסכום‬
‫מובץ מאוד‪ ,‬דעניץ שכירות הוא אם הלוה‬
‫ההלואה‪ .‬וכץ דייקו התום׳ נסה‪ :‬ד״ה לא[ מדברי‬
‫משלם עבור זה שיכול להשתמש בכסף במשך‬
‫הגמ׳ לקמץ‪ .‬ולא מובץ לפי זה‪ ,‬למה איץ בזה‬
‫כל השנה‪ .‬אבל אם תנאי ההלואה היה‪ ,‬שאם‬
‫איסור רבית‪ .‬ומהא דתנץ‪ ,‬דביתוס בץ זוניץ‬
‫משלם עד סוף השנה‪ ,‬איץ הוא צריך להוסיף‬
‫היה עושה כץ על פי חכמים‪ ,‬משמע שהדבר‬
‫כלום על סכום ההלואה‪ ,‬ואם משלם רגע‬
‫מותר אפילו לכתחלה‪ ,‬ותמוה הוא לכאורה‪.‬‬
‫אחרי סוף השנה‪ ,‬הוא צריך להחזיר את כל‬
‫הקרץ‪ ,‬ועוד תוספת‪ ,‬בודאי איץ התוספת באה‬ ‫אלא דמכאץ הביאו הראשונים ראיה לשיטת‬
‫עבור השתמשות המעות ברגע זה‪ .‬אלא ענינו‬ ‫הר״י מיגש ]נ״‪ 3‬קסח‪ ,[.‬הסובר דקנס לא‬
‫הוא קנס על זה שלא שילם בזמץ‪ .‬אבל איץ‬ ‫חשוב רבית‪.‬‬
‫בו משום אגר נטר ליה‪.‬‬ ‫וזה לשוץ הרשב״א ]‪3‬שו״פ המיוססוס לרמג״ן סי׳‬
‫רכא[‪ ,‬״במקומות אלו‪ ,‬הורגלו לכתוב בשטרי‬
‫ג‪ .‬פלוגתת הראשונים אי מותר כן‬ ‫הלואות‪ ,‬אם לא אפרעך עד זמץ פלוני‪ ,‬אתץ‬
‫לכתחילה או לא‬ ‫לך כך וכך דינר‪ .‬נראה שאיץ כאץ משום רבית‬
‫ובחי׳ הריטב״א בסוגייץ נסו‪ .‬ד״ה ממני׳[ כתוב‪,‬‬ ‫כלל‪ .‬שאיץ רבית‪ ,‬אלא דבר המתרבה משום‬
‫״הלוהו על שדהו וכר הרי היא שלו‪.‬‬ ‫אגר נטר ליה‪ .‬וזה אינו כץ‪ .‬שאילו פרעו בזמנו‪,‬‬
‫פירוש ואפילו היתה שוה כפלי כפלים‪..‬‬ ‫לא היה מרבה לו כלום‪ .‬ואם לא פרעו במשלם‬
‫שמעינן מהכא‪ ,‬רכל שלוה מעות מחבירו‪,‬‬ ‫זמנו ממש‪ ,‬חייב ליתץ לו באותה שעה ממש‪,‬‬
‫וקנס עצמו בקניץ מעכשיו‪ ,‬שאם לא אפרעהו‬ ‫קרץ וקנס‪ ,‬ואינו ממתיץ לו על הקרץ כלל‪.‬‬
‫לזמן שקבע‪ ,‬שישלם לו כפלים‪ ,‬שאין בו‬ ‫וא״כ ליכא אגר נטר ליה כלל‪ .‬וכץ כתב הרב‬
‫משום רבית״‪.‬‬ ‫אבץ מיגש בפירושו‪ .‬וכץ נראה עוד ממשנת‬
‫ולפי דעתו‪ ,‬מותר לעשות כץ אפילו‬ ‫איזהו נשך‪ .‬דקתני‪ ,‬הלוהו על שדהו ואמר‬
‫לכתחלה‪ ,‬וכדמשמע ממתניתיץ‪.‬‬ ‫לו‪ ,‬אם איץ אתה נותץ לי מכאץ ועד שלש‬
‫נג‬ ‫רבית דרך קנם‬

‫ומשלם כסף‪ .‬ומ״מ הרשב״א מודה‪ ,‬דמותר‬ ‫אבל הרשב״א נבהשובה מ״ל[ אינו סובר כן‪ .‬דזה‬
‫ללות כסף‪ ,‬ולשלם פירות‪ ,‬אפילו שוה כפלים‪,‬‬ ‫לשונו שם‪ ,‬״אני אומר שאסור לעשות‬
‫בתנאים של קנס‪ ,‬כיון שלא שייך בזה אגר‬ ‫כן לכתחלה‪ ,‬דלא גרע מרבית מאוחרת‪.‬‬
‫נטר‪ ,‬וכמו שב׳ הריב״ש‪.‬‬ ‫שאע״ס שאין כאן אגר נטר ליה‪ ,‬כיון שההנאה‬
‫והשו״ע ]‪3‬יו״ד ‪ [r.^p‬פסק כד׳ הרשב״א‪ ,‬וז״ל‪,‬‬ ‫באה לו מחמת הלואתו‪ ,‬אסור‪ .‬ואמרינן נמי‬
‫האומר לחבירו‪ ,‬אם לא אפרעך לזמן‬ ‫]‪3‬״מ סג‪ ,[:‬תני רב ספרא ברבית דבי ר׳ חייא‪,‬‬
‫פלוני‪ ,‬הריני חייב לך מעכשיו ולזמן העיכוב‬ ‫יש דברים שהם מותרים‪ ,‬ואסור לעשותן מפני‬
‫כך דינרין )יותר ממה שהלוהו(‪ ,‬אסור מפני‬ ‫הערמת רבית‪ .‬אלמא כל שהוא נוטל יותר‬
‫הערמת רבית‪ .‬והרמ״א נשס[ מוסיף את דברי‬ ‫ממה שהלוה‪ ,‬הרי זה אסור״‪.‬‬
‫הריב״ש‪ ,‬וכותב‪ ,‬ויש מתירין אם נותן לו מעות‬ ‫וסברתו מובנת‪ .‬ומ״מ צ״ע בדבריו‪ ,‬שהם‬
‫ומקבל פירות‪ ,‬ויש להקל בזה‪.‬‬ ‫נראים כסותרים הא דתנן במתניתין‪ ,‬וכך היה‬
‫ביתוס בן זונין עושה על פי חכמים‪.‬‬
‫ד‪ .‬דעת התום׳ דאין היתר ברבית דרך‬
‫וכן הקשה הריב״ש ןגשו״ס סי׳ שלה[‪ ,‬וז״ל‪,‬‬
‫קנם‬
‫״וקשה לי על דבריו‪ ,‬דההיא דהלוהו על‬
‫ובגמרא שם‪ ,‬מובאה ברייתא‪ ,‬דתניא‪ ,‬משכן‬ ‫שדהו‪ ,‬אפי׳ לכתחלה מותר לעשות כן‪ .‬דקתני‬
‫לו בית‪ ,‬משכן לו שדה‪ ,‬ואמר לו‪,‬‬
‫במתניתין‪ ,‬וכן היה ביתוס בן זונן עושה ע״פ‬
‫לכשתרצה למוכרם‪ ,‬לא תמכרם אלא לי‪,‬‬
‫חכמים״‪.‬‬
‫בדמים הללו‪ ,‬אסור‪.‬‬
‫והוא מתרץ‪ ,‬״י״ל לדבריו‪ ,‬דכיון דלא‬
‫והקשו התוס׳ ‪ 1‬סה‪ :‬ד״ה לא[‪ ,‬״וא״ת‪ ,‬אמאי‬
‫מיתסר אלא מפני הערמת רבית‪ ,‬בההיא‪ ,‬כיון‬
‫אסרינן הכא‪ .‬והא תנן במתניתין‪ ,‬הלוהו על‬
‫דלא שקיל זוזי בסוף‪ ,‬לא מיחזי הערמה״‪.‬‬
‫שדהו‪ ,‬וא״ל‪ ,‬אם אי אתה נותן לי מכאן ועד‬
‫והיינו‪ ,‬דכמו בדין הערמת רבית ]לעיל ‪ ,[:3P‬אם‬
‫ג׳ שנים‪ ,‬הרי היא שלי‪ ,‬הרי היא שלו‪ .‬ומסתמא‬
‫הלוה כסף‪ ,‬אסור לשלם כסף‪ ,‬אבל מותר‬
‫איירי בלוקח בפחות משויה‪ .‬וכן משמע‬
‫לשלם פירות‪ ,‬ה״ה בנידון דידן‪ ,‬לשיטת‬
‫בגמרא לקמן דקאמר‪ ,‬לא קנה אלא כנגד‬
‫הרשב״א‪ .‬דכיון שהוא מדמה הא דקנס להא‬
‫מעותיו״‪.‬‬
‫דהערמת רבית‪ ,‬מסתבר דגם בזה אם הלוה‬
‫ועצם קושיית התוס׳ מן המשנה מובנת‪,‬‬
‫כסף‪ ,‬מותר לשלם פירות‪ .‬ובהא דמתניתין‬
‫אבל לא הנוסח שלה‪ .‬שהרי הם שאלו ״אמאי‬
‫כיון שלוה כסף‪ ,‬מותר ליתן את השדה בפרעון‬
‫אסרינן״‪ .‬ולא ברור כלל למה היה פשוט להם‬
‫החוב‪ ,‬אפילו לכתחלה‪ ,‬דלא גרע מפירות‪.‬‬
‫שהיה צריך להיות מותר‪) .‬ובריטב״א נוסח‬
‫הקושיא הוא‪ ,‬״וא״ת ומאי שנא מהא דתנן‪,‬‬ ‫יוצא לנו שיש כאן מחלוקת בין הראשונים‪,‬‬
‫הלוהו על שדהו וכו״׳(‪.‬‬ ‫אם מותר להלוות כסף על תנאי שאם‬
‫ואין לומר דהיה פשוט להם דמותר‪ ,‬משום‬ ‫הלוה לא יפרע בזמן שקבעו‪ ,‬הוא יצטרך‬
‫דקנס לא נחשב רבית‪ .‬דבשלמא מתניתין איירי‬ ‫לשלם קנס‪ .‬ולדעת הריטב״א‪ ,‬מותר לכתחלה‪,‬‬
‫בקנס‪ ,‬שהרי אינו מפסיד את השדה אלא אם‬ ‫אפילו לשלם מאתיים נגד הלואה של מאה‪,‬‬
‫לא שילם עד סוף ג׳ שנים‪ .‬אבל בהא דמשכן‬ ‫כיון שאינו אלא קנס‪ ,‬וכנ״ל‪.‬‬
‫את השדה‪ ,‬חל עליו מיד חיוב למכור למלוה‬ ‫אבל הרשב״א סובר דקנס לא עדיף‬
‫את השדה בזול‪ ,‬כל זמן שלא פרע את חובו‪.‬‬ ‫מהערמת רבית‪ ,‬ואסור לכתחלה‪ ,‬אם לוה כסף‪,‬‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן יא‬ ‫נד‬

‫הלואה תמורת ההבטחה למכור למלוה את‬ ‫ואולי י״ל דהיה פשוט לתוס׳ דהא דמשכן‬
‫הבית בזול‪ ,‬אם יחליט למוכרה לפני שפרע‬ ‫לו בית איירי בלא אמר קני מעכשיו‪,‬‬
‫את חוב‪ .‬ופשוט הוא שיש בזה משום אגר‬ ‫וכדמשמע מתירוצם‪ .‬וכן כתוב בהג׳ מרדכי‬
‫נטר ליה‪.‬‬ ‫נסי׳ תלד[‪ ,‬ראם ״אמר מעכשיו תהא קנויה לי‪,‬‬
‫ומשמע דתוס׳ לא ס״ל כחידושו של הר״י‬ ‫כשתרצה למכרם‪ ,‬שרי״‪ .‬וכיון דלא אמר‬
‫מיגש‪ ,‬דאין בקנס משום איסור‬ ‫מעכשיו‪ ,‬אין זה אלא אסמכתא‪ ,‬והלוה יכול‬
‫רבית‪ .‬והכי דייק רבי עקיבא איגר !בתי׳ שה‪:‬ד״ה‬
‫לחזור בו‪ .‬ולזה נקטו התוס׳ בקושייתם‪ ,‬דכיון‬
‫מתני׳[ מקושיית התוס׳‪.‬‬ ‫דיכול לחזור בו‪ ,‬אין כאן איסור‪ .‬ולפי המסקנא‬
‫באמת‪ ,‬גם במקום שהיה יכול לחזור בו‪ ,‬יש‬
‫וגם החוו״ד !בסי׳ קעז ה״ק ‪ pp‬כותב‪ ,‬דמוכח‬
‫איסור רבית אם מקיים את הבטחתו‪.‬‬
‫מדברי התוס׳‪ ,‬שהם סוברים דגם קנס אסור‬
‫משום רבית‪ .‬והחוו״ד מוסיף‪ ,‬דלפי דעתם‪,‬‬ ‫ד ה כי איתא בריטב״א ן‪:‬סה‪ :‬ד״ה משכן[‪ ,‬״משכן‬
‫היא רבית קצוצה‪ .‬והסברא בזה היא משום‬ ‫לו בית‪ ..‬לא תמכרם אלא לי‪ ,‬בדמים‬
‫דעצם ההתחייבות לשלם כפול אם לא יפרע‬ ‫הללו‪ ,‬אסור‪ .‬פירוש‪ ,‬אסור לעשות ולקיים כן‪,‬‬
‫בזמן‪ ,‬התחייבות זו שוה כסף‪ .‬ולא גרע מאם‬ ‫והו״ל רבית קצוצה‪ ,‬דמשום שכר מעותיו‬
‫אחד לוה מאה בתנאי שאם ירדו גשמים ביום‬ ‫מוזיל גביה‪ .‬ואע״ג דכה״ג יכול הממשכן‬
‫פלוני‪ ,‬הוא יפרע לו מאה ועשרים‪ .‬ובודאי‬ ‫לחזור בו ויכול הוא למוכרה למי שירצה‪,‬‬
‫התחייבות כזו שוה כסף ‪ -‬אמנם לא שוה‬ ‫כדאיתא ]‪3‬ע״ז »‪ ,[.‬ואפילו קנו מידו‪ ,‬דאמרינן‬
‫עשרים‪ ,‬כיון שהיא תלויה בירידת גשמים ‪-‬‬ ‫זוזי אנסוהו‪ ,‬אפ״ה כיון שהתנה כן עם המלוה‪,‬‬
‫ומה שההתחייבות הזו שוה‪ ,‬הוא אגר נטר‪,‬‬ ‫וקיים דברו‪ ,‬אסור לעשות כן״‬
‫ורבית דאורייתא‪.‬‬ ‫ומסיק הריטב״א‪ ,‬דכלל הוא‪ ,‬״רכל שאומר‬
‫ובאמת צריך להבין למה לפי דעת הר״י‬ ‫ועושה בענין רבית‪ ,‬אסור‪ ,‬ואע״פ שהיה יכול‬
‫מיגש‪ ,‬הרשב״א והריטב״א‪ ,‬אין‬ ‫לחזור בו״‪.‬‬
‫אומרים כדברי החוו״ד‪ ,‬שיש בזה איסור רבית‪,‬‬ ‫ומ״מ דברי התוס׳ עדיין צריכים בירור‪,‬‬
‫ואפילו רבית קצוצה‪.‬‬ ‫דאין שום הוכחה מדבריהם דזאת היתה‬
‫וגם לא מובן‪ ,‬למה המחבר והרמ״א‬ ‫כוונתם‪ ,‬אלא דאכמ״ל בזה‪.‬‬
‫הכריעו להקל כדעת הרשב״א‪ ,‬ונעלמו מדעת‬ ‫והנה התוס׳ הקשו‪ ,‬מאי נפקא מינה בין דין‬
‫התוס׳‪ ,‬הסוברים דקנס הוי רבית קצוצה‪ .‬והרי‬ ‫המשנה ובין דין הברייתא‪ ,‬ולמה הא‬
‫באיסור דאורייתא‪ ,‬אין דרכו של השו״ע להקל‬ ‫דמשכן לו בית אסור‪ ,‬והא דמתניתין‪ ,‬כשאמר‪,‬‬
‫נגד דעת התוס׳‪.‬‬ ‫אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים‪,‬‬
‫הרי היא שלי‪ ,‬מותר‪.‬‬
‫ה‪ .‬ראיה דבדרך קנם אינו רבית קצוצה‬
‫ולפי דברי הר״י מיגש וסיעתו‪ ,‬אין מקום‬
‫אל א‪ ,‬דאע״ג דסברת החוו״ד מובנת‪ ,‬ר׳ ברוך‬ ‫כלל לקושיא זו‪ .‬שהרי הא דמתניתין הוא קנס‬
‫פרענקל ז"ל ]כהג׳ אמד גרון על החוו״ד[‬ ‫ולא רבית‪ .‬דהא אם הוא משלם תוך ג׳‪ ,‬אין‬
‫מוכיח מסוגיין‪ ,‬דלא כדבריו‪.‬‬ ‫הוא צריך להוסיף כלום על סכום ההלואה‪.‬‬
‫דהא איתא התם‪ ,‬משכן לו בית‪ ..‬לא‬ ‫ובסוף הג׳ שנים‪ ,‬הוא צריך לשלם מיד את‬
‫תמכרם אלא לי בדמים הללו‪ ,‬אסור‪ .‬מאן תנא‬ ‫הכל‪ .‬אבל בהא דמשכן לו בית‪ ,‬הוא מקבל‬
‫נה‬ ‫רבית דרך קנם‬

‫מיגש‪ ,‬וסוברים דבתנאי של קנס‪ ,‬יש לכה״פ‬ ‫בדמים הללו אסור‪ ,‬אמר רב הונא בדיה דרב‬
‫איסור רבית דרבנן‪ ,‬וכמו שכתב רע״א‪.‬‬ ‫יהושע‪ ,‬דלא כרבי יהודה‪ .‬דאי רבי יהודה‪,‬‬
‫ומשמע דגם רש״י סובר דקנס אסור משום‬ ‫האמר‪ ,‬צד אחד ברבית מותר‪.‬‬
‫רבית‪.‬‬ ‫ופי׳ רש״י‪ ,‬״האי נמי‪ ,‬דלמא לא אתי לידי‬
‫דאיתא לקמן !עג‪ ,[:‬אמר רב ששת אמר‬ ‫רבית‪ ,‬דלא ירצה למוכרה לעולם‪ .‬ולרבי יהודה‬
‫רב הונא‪ ,‬אין לוין על שער שבשוק‪ .‬וכותב‬ ‫אם ירצה למוכרה‪ ,‬מותר לזה לקבלה בדמים‬
‫שם רש״י ]‪3‬ד״ה אין[ ״אני שמעתי‪ ,‬אין לוין‬ ‫שפסק‪ ,‬דמתחילת התנאי‪ ,‬צד אחד הוא דהוה‬
‫מעות בדרך הלואה‪ ,‬על מנת שאם לא אשלם‬ ‫ברבית״‪ .‬והיינו דספק הוא אם יהיה כאן רבית‪,‬‬
‫לך מעות עד זמן פלוני‪ ,‬אתן לך פירות כשער‬ ‫כיון שיתכן שלבסוף הלוה לא ירצה למוכרה‪,‬‬
‫של עכשיו‪ .‬דאף על גב דדרך מקח וממכר‬ ‫ואז המלוח יקבל את כספו בחזרה בלא שום‬
‫שרי‪ ,‬דרך הלואה אסור״‪.‬‬ ‫תוספת‪.‬‬
‫והרי התנאי הזה שיתקיים רק בזמן פלוני‪,‬‬ ‫וכל זה מובן‪ ,‬לולא דברי החוו״ד‪ .‬אבל‬
‫בודאי לא גרע מקנס‪ .‬וכן כתב שם הריטב״א‬ ‫לפי סברת החוו״ד‪ ,‬היה צריך ליחשב שיש‬
‫‪3:1‬ד״ה אמר[‪ ,‬״פירש רש״י משמועה‪ ,‬אין לווין‬ ‫כאן ודאי רבית‪ .‬שהרי עצם ההתחייבות של‬
‫מעות בדרך הלואה על מנת שאם לא יפרענו‬ ‫הלוה‪ ,‬שאם ימכור את השדה‪ ,‬הוא ימכור אותו‬
‫עד יום פלוני שיתן לו פירות כשער של עכשו‪.‬‬ ‫למלוה בזול‪ ,‬התחייבות זו בוראי שוה פרוטה‬
‫ואינו נכון‪ ,‬דהא כעין קנס הוא‪ ,‬ואף על פי‬ ‫מיהת‪ ,‬והפרוטה הזאת היא רבית קצוצה לפי״ד‬
‫שלא יצא השער‪ ,‬מותר״‪.‬‬ ‫החוו״ד‪ .‬אלא משמע משם דלא כדבריו‪.‬‬
‫והריטב״א אזיל בזה לשיטתו‪ .‬שהרי גם‬
‫וכ ה א דמתניתין‪ ,‬בהלוהו על שדהו‪ ,‬ואמר‬
‫בסוגיא שלנו הוא כותב‪ ,‬דקנס מותר‪ ,‬וכמו‬
‫לו‪ ,‬אם אי אתה נותן לי מכאן ועד‬
‫שראינו לעיל‪ .‬אבל מדברי רש״י משמע שהוא‬
‫שלש שנים‪ ,‬הרי היא שלי‪ ,‬מסביר האמרי‬
‫סובר כד׳ התוס׳‪ ,‬דגם קנס אסור משום רבית‪,‬‬
‫ברוך‪ ,‬דאע״ג דבאמת התחייבות זו שוה‬
‫ואפילו במקום שהוא משלם פירות‪.‬‬
‫פרוטה‪ ,‬מ״מ בודאי לא להנאה פעוטה זו‬
‫ויתכן‪ ,‬שהסוגיא שם‪ ,‬הא דאין לוין על‬ ‫התכוון המלוה‪ .‬ופשוט הוא‪ ,‬דבשעה שהתנה‪,‬‬
‫שער שבשוק‪ ,‬היא המקור לשיטת רש״י‬ ‫אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים‬
‫והתוס׳‪ ,‬שיש בקנס איסור משום רבית‪ ,‬לכה״פ‬ ‫וכו׳‪ ,‬כל כוונתו היתה להבטיח שהחוב ישולם‬
‫מדרבנן‪.‬‬
‫בזמן‪ ,‬ואין בזה משום אגר נטר‪.‬‬
‫ו‪ .‬סיכום השיטות‬ ‫ומשמע לפי דבריו‪ ,‬דאפילו אם אחד הלווה‬
‫א״כ ראינו ד׳ שיטות בדין הזה של קנס‬ ‫כסף עם תנאים שיש בהם ריוח שיכול ליחשב‬
‫המוטל על הלוה‪ ,‬אם אינו משלם בזמן‪.‬‬ ‫כאגר נטר‪ ,‬אם בשעת ההלואה הוא לא התכוון‬
‫לפי דעת הר״י מיגש‪ ,‬מעיקר הדין‪ ,‬אין‬ ‫להנאה זו‪ ,‬אין זאת הרבית שאסרה התורה‪.‬‬
‫בקנס משום אגר נטר‪ .‬אלא דפליגי בה‬ ‫וחידוש הוא‪.‬‬
‫הראשונים‪ ,‬אם מותר לכתחלה‪:‬‬ ‫וא״כ יש לומר‪ ,‬דבאמת‪ ,‬התנאי הזה של אם‬
‫א‪ .‬דהריטב״א סובר‪ ,‬שאין בזה שום איסור‪,‬‬ ‫אי אתה נותן לי‪ ,‬אינו חשוב רבית‬
‫אפילו אם לוה מאה‪ ,‬על מנת שאם לא ישלם‬ ‫קצוצה‪ ,‬ודלא כחוו״ד‪ .‬אבל מ״מ ברור הוא‬
‫בזמן‪ ,‬הוא יתחייב לשלם מאתיים‪.‬‬ ‫מקושיית התוס׳‪ ,‬שהם חולקים על דעת הר״י‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן יא‬
‫אם אמר‪ ,‬מעכשיו תהא קנויה לי כשתרצה‬
‫למכרם‪ ,‬שרי פי׳ ר״י״‪) .‬וצ״ע בד׳ האמרי‬
‫ברוך הנ״ל‪ ,‬שפירש דהברייתא איירי‬
‫במעכשיו‪ ,‬עיי״ש(‪.‬‬
‫אלא דמה שתירצו התוס׳‪ ,‬דכיון שאין שם‬
‫אלא או הלואה בלא רבית‪ ,‬או מכירה‬
‫בלא המתנת מעות‪ ,‬ומש״ה מותר‪ ,‬קשה‬
‫לכאורה‪ ,‬לפי מה שהם עצמם כתבו לעיל ]דף‬
‫פד‪.[.‬‬
‫דאיתא התם‪ ,‬אמר אביי‪ ,‬שרי ליה לאיניש‬
‫למימר ליה לחבריה‪ ,‬הילך ארבעה זוזי‬
‫אחביתא דחמרא‪ .‬אי תקפה ברשותך‪ .‬אי יקרא‬
‫אי זילא ברשותי‪ .‬אמר ליה רב שרביא לאביי‪,‬‬
‫האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא‪ .‬אמר‬
‫ליה‪ ,‬כיון דמקבל עליה זולא‪ ,‬קרוב לזה ולזה‬
‫הוא‪.‬‬
‫ומשמע שאם לא היה מקבל הזולא‪ ,‬גם‬
‫אביי היה מודה לרב שרביא שיש בזה איסור‬
‫רבית‪.‬‬
‫והרי התוס׳ ]שם פד‪ .‬ד״ה סביתא[ כתבו דהא‬
‫דאביי איירי אפילו אם משך את החבית וקנה‬
‫אותו מיד‪ .‬וא״כ גם שם היה צריך להיות‬
‫מותר בממאי נפשך‪ ,‬כמו בסוגיין‪ .‬שהרי אם‬
‫לא תקפה‪ ,‬אין שם אלא מכירה בלא המתנת‬
‫מעות‪ .‬ואם תקפה‪ ,‬המכירה בטילה‪ ,‬ודמי‬
‫החבית הופכים להיות הלואה‪ ,‬בלא רבית‪.‬‬
‫וצ״ע מאי שנא הא דחביתא מהא דמתניתין‪,‬‬
‫לפי תירוץ התוס׳‪.‬‬
‫ויש ליישב על פי מה שכתוב שם בפיסקי‬
‫הרא״ש נפי׳ מו[‪ ,‬״א״ל רב שרביא לאביי‪,‬‬
‫האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא‪ .‬וכיון‬
‫דאחריות החומץ על המוכר‪ ,‬לא הוה מכר‬
‫גמור‪ ,‬וזוזי הלואה נינהו‪ .‬ומה שמשתכר אם‬
‫יתייקר היין‪ ,‬הוי אגר נטר ליה״‪.‬‬
‫והיינו‪ ,‬דכיון דאחריות החימוץ היא על‬
‫המוכר‪ ,‬נחשב שאין זה מכר גמור‪ .‬ולפי זה‬
‫נו‬
‫ב‪ .‬איסור מדרבנן‪ ,‬דלא גרע מהערמה רבית‪.‬‬
‫ומ״מ אינו אסור לכתהחלה אלא אם הוא לרה‬
‫כסף ומחזיר כסף‪ .‬אבל אם סיכמו ביניהם‪,‬‬
‫שהלוה יחזיר פירות ‪ -‬או שדה ‪ -‬במקום‬
‫הכסף‪ ,‬מותר אפילו לכתחלה‪ .‬וכץ פסק הרמ״א‪.‬‬
‫ג‪ .‬ומדברי רש״י ותוס׳‪ ,‬משמע דקנס אסור‬
‫משום רבית‪ .‬והם בודאי חולקים ע״ד הר״י‬
‫מיגש‪ .‬אלא רמזה שהשו״ע פסק להקל כד׳‬
‫הר״י מיגש‪ ,‬משמע שהוא סובר שאין שם‬
‫מחלוקת אלא באיסור דרבנן‪ .‬שאם היה סובר‬
‫שהוא רבית קצוצה לפי דעת רש״י ותוס׳‪,‬‬
‫הוא היה בודאי מתחשב בשיטתם לחומרא‪.‬‬
‫ד‪ .‬והחוו״ד נקט‪ ,‬דקנס הוא רבית קצוצה‪,‬‬
‫כיון שיש למלוה הנאת שוה פרוטה מעצם‬
‫קיום התנאי הזה של הקנס‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬תניא בברייתא‪ ,‬משכן לו בית משכן‬
‫לו שדה‪ ,‬ואמר לו לכשתרצה למוכרם‪,‬‬
‫לא תמכרם אלא לי‪ ,‬בדמים הללו‪ ,‬אסור‪.‬‬
‫והקשו התוס׳ ]‪3‬ד״ה לא[‪ ,‬״וא״ת‪ ,‬אמאי אסרינן‬
‫הכא‪ ,‬והא תנן‪ ,‬הלוהו על שדהו‪ ,‬וא״ל אם‬
‫אי אתה נותן לי מכאן ועד ג׳ שנים‪ ,‬הרי היא‬
‫שלי‪ ,‬הרי היא שלו‪ .‬ומסתמא איירי בלוקח‬
‫בפחות משויה״‪ .‬ומאי שנא מהא דברייתא‬
‫שכתוב שם דאסור‪ ,‬אם הוא מוזיל גביה‪.‬‬
‫ובתירוצם הראשון‪ ,‬התוס׳ כותבים‪ ,‬דלמאן‬
‫דמוקי לקמן !פו‪ [.‬מתניתין‪ ,‬בדאמר‪ ,‬אם אי‬
‫אתה נותן לי מכאן ועד ג׳ שנים‪ ,‬הרי היא‬
‫שלי מעכשיו‪ ,‬אתי שפיר‪ .‬שהרי אם משלם‬
‫בזמן‪ ,‬אין שם אלא הלואה בלא שום רבית‪.‬‬
‫ואם אינו משלם בזמן‪ ,‬איגלאי מילתא למפרע‪,‬‬
‫שלא היתה שם הלואה כלל‪ ,‬אלא מכירה של‬
‫השדה‪ .‬וגם בזה אין שום צד של רבית‪.‬‬
‫אבל בהא דברייתא‪ ,‬איירי בלא הקנה‬
‫השדה למפרע‪ ,‬ומש״ה אסור אם הוא מוזיל‪.‬‬
‫וכבר הזכרנו מש״כ בהג׳ מרדכי ]פי׳ תלד[‪ ,‬״לא‬
‫תמכרם אלא לי בדמים הללו‪ ,‬אסור‪ ..‬ומיהו‬

‫והיינו‪ ,‬דכיון שאין התנאי מחייב את הלוה‪,‬‬
‫שהרי הוא היה יכול למכור את השדה לאחר‪,‬‬
‫ולשלם את החוב בזמן‪ ,‬תנאי כזה‪ ,‬שאינו‬
‫מחייב‪ ,‬אינו חשוב רבית‪.‬‬
‫ולכ אורה צ״ע בתירוץ זה‪ .‬שהרי הא דמשכן‬
‫לו בית איירי בלא אמר מעכשיו‪,‬‬
‫וכמו שראינו‪ .‬וא״כ אין זה אלא אסמכתא‪,‬‬
‫ואסמכתא לא קניא‪ ,‬וקשה לכאורה‪ ,‬למה יש‬
‫בזה איסור רבית‪ .‬ולזה כתבנו לעיל ]נאות ‪ ,[3‬על‬
‫פי דברי הריטב״א‪ ,‬״רכל שאומר ועושה בענין‬
‫רבית‪ ,‬אסור‪ ,‬ואע״פ שהיה יכול לחזור בו״‪.‬‬
‫והיינו‪ ,‬דאפילו תנאי של רבית שאינו מחייב‬
‫מן הדין‪ ,‬גם זה אסור‪ .‬ולפי זה קשה‪ ,‬מאי שנא‬
‫מהא דמתניתין לפי התירוץ השני של תוס׳‪.‬‬
‫אלא דבאמת‪ ,‬דין המשנה אינו דומה כלל‬
‫להא דברייתא‪ .‬שהרי בברייתא הוא‬
‫התחייב למכור למלוה את ביתו בזול‪ .‬ואם‬
‫לא תהיה לו אפשרות אחרת לשלם את חובו‪,‬‬
‫והוא ירצה לעמוד בדיבורו‪ ,‬לא תהיה לו‬
‫ברירח אחרת מלמכור הבית בזול למלוה‪ .‬ועל‬
‫זה נאמר ״רכל שאומר ועושה בענין רבית‪,‬‬
‫אסור‪ ,‬ואע״פ שהיה יכול לחזור בו״‪.‬‬
‫אבל בהא דמתניתין‪ ,‬אפילו אם הוא רוצה‬
‫לעמוד בדיבורו‪ ,‬הוא יכול שפיר למכור חלק‬
‫מן השדה לאחר לפני הזמן‪ ,‬ולשלם חובו‬
‫בזמן‪ ,‬ולא יצטרך כלל לקיים את התנאי של‬
‫מכירת השדה בזול‪ .‬ומש״ה סברי התוס׳ דאין‬
‫כאן איסור רבית כלל‪.‬‬
‫אלא דאפילו אם אין זה רבית קצוצה‪ ,‬מ״מ‬
‫לא מובן כל כך‪ ,‬למה מכירת הבית‬
‫בזול למלוה‪ ,‬אינה חשובה כרבית מאוחרת‪.‬‬
‫דהא תנן לעיל נסד‪ ,[:‬המלוה את חבירו‪,‬‬
‫לא ישכור ממנו בפחות‪ ,‬מפני שהוא רבית‪.‬‬
‫והרי גם התם איירי בלא התנה מראש‪ ,‬שישכור‬
‫לו בזול‪ ,‬ואעפ״כ אסור‪ .‬ומאי שנא מכירה‬
‫בזול משכירות בפחות‪.‬‬
‫רבית דרך קנם‬
‫אין לומר דמותר ממאי נפשך‪ ,‬משום דהוי‬
‫או מכר‪ ,‬או הלואה בלא רבית‪ .‬אבל בכל‬
‫תנאי אחר המבטל את המכירה‪ ,‬שפיר יש‬
‫לומר‪ ,‬שאין שם אלא או מכר בלא המתנה‪,‬‬
‫או הלואה בלא רבית‪ ,‬ושרי‪.‬‬
‫ולפי זה‪ ,‬גם הא דמתניתין אתי שפיר‪ .‬שהרי‬
‫יש שם מכירת שדה מעכשיו‪ .‬והתנאי שיכול‬
‫לבטל את המכירה ‪ -‬אם הוא משלם בזמן ‪-‬‬
‫הוא תנאי צדדי‪ ,‬שאינו מגרע את עצם המכירה‪.‬‬
‫ומש״ה כיון שאין שם אלא או מכר‪ ,‬או הלואה‬
‫בלא רבית‪ ,‬מותר לכתחלה לעשות כן‪.‬‬
‫אלא רכל זה לפי שיטת התוס׳ והרא״ש‪,‬‬
‫הסוברים שהתנאי דתקפה ברשותך‪,‬‬
‫גורם שאין המכר נחשב כמכר גמור‪.‬‬
‫אבל שיטת הרמב״ן‪ ,‬הרשב״א‪ ,‬הנמ״י שם‪,‬‬
‫היא‪ ,‬שאם יתכן בעיסקא זאת צד של ביטול‬
‫מקח‪ ,‬אסור‪ ,‬מפני שאז דמי המקח הופכות‬
‫להלואה‪ .‬וכל שיש שם צד של הלואה‪ ,‬הא‬
‫דקרוב לשכר נחשב כרבית ]ע׳ שיעור יט אות ג[‪.‬‬
‫והרי בהא דהלוהו על שדהו‪ ,‬יש בודאי צד‬
‫של ביטול מקח‪ .‬והא דמוכרו בזול‪ ,‬אין לך‬
‫קרוב לשכר גדול מזה‪ .‬וא״כ היה צריך להיות‬
‫אסור כמו בהא דחביתא‪.‬‬
‫ולפי שיטתם‪ ,‬צריך לומר דהא דשרי‬
‫במתניתין הוא מפני שהתנאי ראם אי אתה‬
‫נותן לי מכאן ועד שלש שנים‪ ,‬הרי היא שלי‪,‬‬
‫הוא תנאי של קנס‪ ,‬כמו שכתב הרשב״א ]נתשונה‬
‫»״ל[‪ .‬וקנס אינו רבית‪ ,‬וכדעת הר״י מיגש‪.‬‬
‫א״נ י״ל דסבירא להו כתירוץ הב׳ של‬
‫תוס׳‪.‬‬
‫שהרי התוס׳ תירצו עוד‪ ,‬דאפילו למאן דמוקי‬
‫למתניתין בלא אמר קני מעכשיו‪ ,‬מ״מ‬
‫התם הלוה היה יכול למכור מן השדה לאחר‬
‫כנגד המלוה‪ ,‬וליקח לעצמו המותר‪ .‬וכשהוא‬
‫מניח לו כולה‪ ,‬אינו עושה משום רבית‪ ,‬אלא‬
‫מילתא בעלמא הוא דעבד‪ ,‬שמחל לו בחנם‪.‬‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן יא‬
‫אבל בשעת הפרעון‪ ,‬אין בזה איסור‪.‬‬
‫ומש״ה רב אשי אמר לרבינא דמותר לקבל‬
‫התוספת ששפכו לו בני אקרא דשנוותא‪ .‬וה״ה‬
‫בהא דמתניתין‪ ,‬בשעת הפרעון‪ ,‬אין איסור‬
‫למכור את השדה בזול‪ ,‬כיון שמשלם עתה‪,‬‬
‫ואינו מזכיר שהזול בא מחמת ההלואה‪.‬‬
‫)ואע״ג שזה היה התנאי לכתחלה אם אי‬
‫אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים‪ ,‬הרי היא‬
‫שלי ‪ -‬בזול‪ ,‬מ״מ לא היתה להם כלל כוונה‬
‫שיאחר את התשלום וימכור הבית בזול‪ ,‬אלא‬
‫אדרבא‪ ,‬הכוונה היתה להכריחו לשלם בזמן‪,‬‬
‫וכמו שב׳ האמרי ברוך‪ ,‬לדחות את סברת‬
‫החוו״ד ]כמש״כ לעיל אום ‪.([3‬‬
‫וכן כתב השער דעה]קעג‪ [3.‬דאם בשעת‬
‫פרעון הלואה‪ ,‬הלוה נותן למלוה סחורה בזול‬
‫בפרעון‪ ,‬לא מיחשב כרבית מאוחרת‪ .‬ומן‬
‫התירוץ הזה של תוס׳‪ ,‬מוכח לכאורה כדבריו‪.‬‬
‫]עג‪.[:‬‬ ‫ויש ליישב על פי דברי התום׳ לקמן‬
‫דאיתא בסוגיא התם‪ ,‬רבינא הוה יהיב‬
‫זוזי לבני אקרא דשנרותא‪ ,‬ושפכי ליה טפי‬
‫כופיתא‪ .‬אתא לקמיה דרב אשי‪ .‬אמר ליה‪,‬‬
‫מי שרי‪ .‬אמר ליה‪ ,‬אין‪.‬‬
‫וכתוב שם בתום׳ ]ד״ה ושפכי[‪ ,‬״אין זה רבית‬
‫מאוחרת‪ ,‬שלא היו מזכירים שנותניץ בשביל‬
‫מעותיו שהיו בטלין אצלם‪ .‬ולא דמי להלוהו‬
‫ודר בחצירו‪ ,‬שצריך להעלות לו שכר ]לעיל דף‬
‫שד‪ ,[:‬אע״פ שאינו אומר שיהא דר בשביל‬
‫ביטול מעותיו‪ .‬דשאני התם שעדיין חייב לו״‪.‬‬
‫והיינו‪ ,‬דרבית מאוחרת בצורה של מכירה‬
‫בזול‪ ,‬אינה אסורה אלא אם אומר מפורש‬
‫שמוזיל לו מחמת ההלואה‪ ,‬או אם הוא עדיין‬
‫חייב לשלם לו‪ .‬ומש״ה תנן‪ ,‬המלוה את חבירו‪,‬‬
‫לא ישכור ממנו בפחות‪ ,‬כל זמן שהוא עדיין‬
‫חייב לו‪.‬‬
‫דף ס״ה‪:‬‬
‫סימן יב‬
‫אסמכתא ומשכנתא‬
‫הוי זביני‪ ,‬ומש״ה אי שמיט ואכיל לא מפקינן‬
‫מיניה‪ .‬אבל הא דהלוהו על שדהו‪ ,‬איירי‬
‫בהלואה‪ ,‬ובזה אמר רב נחמן‪ ,‬הדרי פירי‪.‬‬
‫ב״מ סה‪ :‬תנן‪ ,‬הלוהו על שדהו ואמר לו אם‬
‫ופליגי בה הראשונים ‪ -‬רש״י‪ ,‬ר״ת‪ ,‬הרמב״ם‪,‬‬
‫הרמב״ן ‪ -‬בפירוש החילוק הזה‬
‫שכתוב בגמרא‪ ,‬התם זביני‪ ,‬הכא הלואה‪.‬‬
‫ונעסוק עתה בהבנת פירושו של רש״י‪ ,‬בס״ד‪.‬‬
‫ובאמת צריך עיון טובא בשיטתו‪,‬‬
‫וכמו שנראה‪.‬‬
‫רש״י ן‪3‬ד״ה הכא[ פירש‪ ,‬״הכא הלואה היא‪,‬‬
‫ומיחזי כרבית‪ ,‬שמתחילה בהלואה בא לו‪,‬‬
‫וכרבית קצוצה דמי‪ .‬ואין אבק רבית בדבר‬
‫הלואה‪ ,‬אלא בדבר מכר‪ ,‬כגון המרבה בפירות‬
‫דמתניתין ]לעיל ס‪[:‬״‪.‬‬
‫ומלשון רש״י שכתב‪ ,‬דמיחזי כרבית‪,‬‬
‫משמע דבאמת אין כאן רבית דאורייתא ‪-‬‬
‫ודלא כשיטת הרמב״ם שכתב ]הל׳ מלוה ולוה ו‪.‬ד[‬
‫״המלוה את חבירו על השדה‪ ,‬ואמר לו אם‬
‫לא תחזיר לי מכאן עד שלש שנים הרי היא‬
‫שלי‪ ,‬הרי זה לא קנה‪ ,‬מפני שהיא אסמכתא‪.‬‬
‫לפיכך מנכה כל הפירות שאכל מפני שהוא‬
‫רבית של תורה״‪ .‬ויש לעיין במאי פליגי‪.‬‬
‫ו מ ד ברי רש״י משמע עוד‪ ,‬דאע״ג דרבית‬
‫דרבנן היא‪ ,‬מ״מ היא יוצאה‬
‫בדיינים‪ .‬והוא חידוש גדול‪ .‬ויש לברר מאיזה‬
‫מקור רש״י למד את הדין המחודש הזה‪.‬‬
‫וכתחילת הסוגיא‪ ,‬על הא דאמר רב נחמן‪,‬‬
‫השתא דאמור רבנן אסמכתא לא‬
‫קניא‪ ,‬הדר ארעא והדרי פירי‪ ,‬רש״י פירש‪,‬‬
‫״והדרא פירי‪ ,‬לאחר שלש‪ ,‬אם אכלן לוקח״‪.‬‬
‫א‪ .‬הושיות כשיטת רש״י פדגריי הגם׳‬
‫התם הלואה הכא זביני‬
‫אי אתה נותץ לי מכאן ועד שלש שנים‬
‫הרי היא שלי הרי היא שלו‪ .‬וכך היה ביתום‬
‫בן זונין עושה על פי חכמים‪.‬‬
‫ואיתא בגמרא ]סו‪ ,[.‬מניומי אמר אסמכתא‬
‫לא קניא‪ .‬ופרכינן‪ ,‬למניומי קשיא מתניתין‪,‬‬
‫דהא הבטחת קנין השדה בודאי אינה אלא‬
‫אסמכתא‪ ,‬ותנן‪ ,‬הרי היא שלו‪ .‬ופרקינן‪,‬‬
‫איבעית אימא‪ ,‬מתניתין רבי יוסי היא‪ ,‬דאמר‬
‫אסמכתא קניא‪ .‬איבעית אימא‪ ,‬דאמר ליה‪,‬‬
‫קני מעכשיו‪.‬‬
‫ובסמוך ]סו‪ ,[:‬אמר רב נחמן‪ ,‬השתא דאמור‬
‫רבנן אסמכתא לא קניא‪ ,‬הדר ארעא והדרי‬
‫פירי‪ .‬ואיירי‪ ,‬בהלוהו על שדהו‪ ,‬ואמר לו אם‬
‫אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים‪ ,‬הרי‬
‫היא שלי‪ ,‬ולא אמר מעכשיו‪ .‬ובזה‪ ,‬כיון דקיי״ל‬
‫דאסמכתא לא קניא‪ ,‬אחרי ג׳ שנים‪ ,‬השדה‬
‫חוזרת ללוה‪ ,‬וגם הפירות שאכל המלוה‪.‬‬
‫ועל מה שאמר רב נחמן‪ ,‬דפירי הדרי‪,‬‬
‫שואלים בגמרא‪ ,‬למימרא דסבר רב נחמן‬
‫מחילה בטעות לא הויא מחילה‪ .‬והאיתמר‪,‬‬
‫המוכר פירות דקל לחבירו עד שלא באו‬
‫לעולם‪ ,‬רב נחמן אמר‪ ,‬אף משבאו לעולם‬
‫יכול לחזור בו‪ .‬ואמר רב נחמן מודינא‪ ,‬דאי‬
‫שמיט ואכיל‪ ,‬לא מפקינן מיניה‪ .‬אלמא‪ ,‬מחילה‬
‫בטעות הוי שפיר מחילה‪ ,‬לפי דעתיה‪.‬‬
‫ומתרצים שם בגמרא‪ ,‬התם זביני‪ ,‬הכא‬
‫הלואה‪ .‬הא דמכר פירות שלא באו לעולם‪,‬‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן יב‬

‫שסבר דאסמכתא קניא‪ ,‬כדין הפירות שמכר‬ ‫ודייק הגר״א ]על הגליון‪ ,‬אופ ג[‪ ,‬״דכן כ׳ הרא״ש‬
‫עד שלא באו לעולם‪ ,‬ובשניהם היינו אומרים‪,‬‬ ‫וש״פ‪ ,‬דבתוך שלש אינו אסור אלא משום‬
‫מחילה בטעות הוי מחילה‪.‬‬ ‫רבית‪ ,‬ואבק רבית הוא״‪ .‬ומטעם זה אינה‬
‫וגם ענין זה צריך בירור‪ .‬מהיכי תיתי לומר‬ ‫יוצאה בדיינים‪ .‬וצ״ע טובא בדבר הזה‪ .‬שהרי‬
‫דחלות שנעשתה בטעות תועיל להקנות ממון‪.‬‬ ‫רש״י כתב לקמן נגד״ה הכא[‪ ,‬רכל רבית בהלואה‪,‬‬
‫אפילו רבית דרבנן‪ ,‬יוצאה בדיינים‪ .‬ולא מצאנו‬
‫א״כ‪ ,‬עלינו לברר בשיטת רש״י‪:‬‬
‫דין אבק רבית‪ ,‬אלא בדרך מכר‪ .‬והרי בתוך‬
‫‪ -‬למה הוא סובר שאכילת פירות השדה‬
‫שלש‪ ,‬בודאי הכסף ניתן כהלואה‪ .‬ולמה אין‬
‫אחרי ג׳ שנים‪ ,‬אינה אלא רבית דרבנן‪ ,‬ולא‬
‫אומרים בזה‪ ,‬שכל רבית שבה‪ ,‬יוצאה בדיינים‪.‬‬
‫רבית קצוצה מדאורייתא כמו שכתב הרמב״ם‪.‬‬
‫‪ -‬מה הוא המקור לחידושו של רש״י‪,‬‬ ‫ולפי דעת רש״י ‪ -‬והרמב״ם ‪ -‬הא דאמר רב‬
‫דגם ברבית דרבנן‪ ,‬אמרינן לפעמים‪ ,‬שהיא‬ ‫נחמן הדרי פירי‪ ,‬הוא מפני שהם רבית‪,‬‬
‫יוצאה בדיינים‪.‬‬ ‫ואמרינן כאן רבית יוצאה בדיינים‪.‬‬
‫‪ -‬למה רק הפירות שאכל אחרי ג׳ שנים‬ ‫מצד שני‪ ,‬כתוב במשנה הנ״ל‪ ,‬דאם הלוהו‬
‫יוצאים בדיינים‪ ,‬ולא הפירות של תוך ג׳‪,‬‬ ‫על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן‬
‫אע״ג שגם אכילתם אסורה משום אבק רבית‪,‬‬ ‫ועד שלש שנים הרי היא שלי‪ ,‬הרי היא שלו‪,‬‬
‫כמו שכתב הגר״א‪.‬‬ ‫אע״ג שהשדה שוה כפלי כפליים נרימג״א פי‪.[.‬‬

‫‪ -‬למה אכילת הפירות אחר ג׳ שנים חשובה‬
‫רבית‪ ,‬ויוצאה בדיינים‪ ,‬אבל אין איסור רבית‬
‫בפרעון החוב על ידי הקנאת שדה ששוה‬
‫כפלים מן הסכום שלוה‪.‬‬
‫‪ -‬איך אפשר להבין‪ ,‬דמחילה בטעות הוי‬
‫מחילה‪ ,‬בין במכירת דבר שלא בא לעולם‪,‬‬
‫ובין בקנין באסמכתא דלא קניא‪ .‬והרי בעלמא‪,‬‬
‫קנין הנעשה בטעות אינו קנין ]ע׳ פוד״ה הפס[‪.‬‬
‫ואין לומר דמכירת השדה מותרת מפני‬
‫ב‪ .‬ביאור שייטת רש״י‬
‫ונ ת חיל בשאלות היותר פשוטות‪ ,‬בס״ד‪.‬‬
‫מה ששאלנו‪ ,‬למה לפי שיטת רש״י‪ ,‬רק‬
‫הפירות שאכל אחרי ג׳ שנים יוצאים בדיינים‪,‬‬
‫ולא הפירות שאכל תוך הג׳ שנים‪ ,‬י״ל על‬
‫פי דברי הגהות אשרי נסי׳ לב[‪.‬‬
‫כתוב שם‪ ,‬דבהא דרב נחמן‪ ,‬״מתחלה‬
‫נכנס בה בתורת הלואה‪ .‬עד שלשה שנים הוה‬
‫אכיל בתורת הלואה‪ ,‬בנכייתא‪ ,‬כי היה סבור‬
‫שיפרע‪ .‬ולאחר ג׳ שנים היה אוכל פירות חנם‪,‬‬
‫בתורת מכר‪ ,‬שהיה סבור שתהא משוקע בידו״‪.‬‬
‫ושם משמע דמותר אפילו לכתחלה‪ ,‬שהרי כן‬
‫עשה ביתוס על פי חכמים‪.‬‬
‫וצריך להבין‪ ,‬למה מכירת השדה בזול‪,‬‬
‫בסוף ג׳ שנים של הלואה‪ ,‬מותרת‪ ,‬ואין בזה‬
‫משום רבית‪ .‬ולעומת זאת אכילת פירות השדה‬
‫אחרי הג׳ שנים‪ ,‬חשובה כרבית קצוצה‪ ,‬אם‬
‫דאורייתא כדעת הרמב״ם‪ ,‬אם דרבנן‪ ,‬לפי‬
‫דעת רש״י‪.‬‬
‫שמוכרה מעכשיו‪ ,‬וממילא אין בה משום‬
‫המתנת מעות ורבית כלל‪ .‬שהרי לפי דעת רבי‬
‫יוסי איירי כשמקנה אותה רק בסוף ג׳‪ .‬וגם‬
‫אליבא דרבנן‪ ,‬הא דאוקימנא מתניתין‬
‫במעכשיו‪ ,‬הוא רק משום דאסמכתא לא קניא‪.‬‬
‫אבל מצד איסור רבית‪ ,‬לא היה קשה לגמרא‬
‫כלל‪ ,‬איך מותר לשלם חובו בדבר השוה יותר‬
‫מן הסכום שהוא לוה‪.‬‬
‫ו מ ד ברי רש״י משמע‪ ,‬דהדרי פירי רק בגלל‬
‫איסור רבית‪ .‬אבל לולא האיסור‬
‫הזה‪ ,‬היה דין הפירות שאכל בטעות מפני‬
‫םא‬ ‫אסמכתא ומשכנתא‬

‫מן השדה לאחר כנגד המלוה וליקח לעצמו‬ ‫וא״כ יש לומר דגם רש״י ס״ל הכי‪.‬‬
‫המותר‪ ,‬כשהוא מניח לו כולה‪ ,‬אינו עושה‬ ‫דמסתמא‪ ,‬תוך הג׳ שנים‪ ,‬הוא אכל את הסירות‬
‫משום רבית‪ ,‬אלא מילתא בעלמא הוא דעבד‪,‬‬ ‫בנכייתא‪ ,‬וממילא לא היה בזה שום איסור‬
‫שמחל לו בחנם״‪ .‬והא דאין זה חשוב רבית‬ ‫רבית‪.‬‬
‫מאוחרת‪ ,‬הוא מפני שמתקיימים בו ג׳ תנאים‪:‬‬ ‫ולפי זה נצטרך לפרש‪ ,‬דמה שכתב הגר״א‪,‬‬
‫‪ -‬דאיירי בנתנו בשעת הפרעון‪ ,‬או אחרי‬ ‫דהטעם למה הסירות של תוך ג׳ לא יוצאים‬
‫הפרעון‪ ,‬ולא כשהוא עדיין חייב כסף למלוה‪.‬‬ ‫בדיינים‪ ,‬הוא משום דאין זה אלא אבק רבית‪,‬‬
‫‪ -‬דאיירי כשלא פירש‪ ,‬שנותן אותו עבור‬ ‫לא נאמר אלא אליבא דרא״ש וש״ס‪ .‬אבל‬
‫המעות שהיו בטלות אצלו‪.‬‬ ‫לפי שיטת רש״י‪ ,‬הסובר דבהלואה‪ ,‬גם רבית‬
‫‪ -‬ואיירי דוקא כשלוה כסף‪ ,‬ושילם‬ ‫דרבנן יוצא בדיינים‪ ,‬ואין אבק רבית אלא‬
‫בסירות ‪ -‬או בשדה‪.‬‬ ‫דרך מכר‪ ,‬ע״כ צריך לומר שבתוך הג׳ שנים‪,‬‬
‫הוא אכל את הסירות בהיתר‪ ,‬וכד׳ ההג״א‪.‬‬
‫ולפי• זה פשוט הוא‪ ,‬דאכילת הסירות אחרי‬
‫ג׳ שנים‪ ,‬אסורה משום רבית‪ .‬שהרי‬ ‫ועוד היה קשה לנו‪ ,‬למה אכילת הסירות‬
‫התנאי הראשון אינו מקויים‪ .‬דכיון דאסמכתא‬ ‫חשובה רבית‪ ,‬אבל מכירת השדה בזול‪,‬‬
‫לא קניא‪ ,‬נמצא שהלוה עוד לא פרע את‬ ‫בפרעון החוב‪ ,‬אינה כרבית‪.‬‬
‫חובו‪ ,‬וכל מה שהוא נותן למלוה‪ ,‬אסור משום‬ ‫ובשלמא לפי שיטת הראשונים הסוברים‬
‫רבית‪.‬‬ ‫דמכירת השדה בזול‪ ,‬דינו כקנס‪ ,‬וקנס אינו‬
‫רבית ן‪:‬ע׳ ריטנ״א סה; ממני‪ /‬וע׳ שיעור כא כארימת[‪ ,‬אתי‬
‫ג‪ .‬׳מחילה בטעות׳ ו׳מחילה שלא מדעת׳‬ ‫שפיר‪ .‬דרק מכירת השדה בזול אם לא שילם‬
‫ולפי מה שפירש רש״י‪ ,‬דמה שאמר רב נחמן‬ ‫עד סוף ג׳‪ ,‬חשובה כקנס‪ .‬דהא לפני סוף ג׳‪,‬‬
‫הדרי פירי‪ ,‬הוא משום דרבית כזו יוצאה‬ ‫היה יכול לשלם את החוב בלי שום תוספת‪.‬‬
‫בדיינים‪ ,‬משמע דלולא איסור רבית‪ ,‬היינו‬ ‫וכשעברו הג׳ שנים‪ ,‬הוא התחייב מיד לשלם‬
‫אומרים דמחילת הלוה על אכילת סירות הוי‬ ‫את הקרן ואת התוספת‪ ,‬בלא הארכת זמן‬
‫מחילה‪.‬‬ ‫המלוה‪ .‬וענין זה חשוב קנס‪ ,‬ולא רבית‪ ,‬כמו‬
‫שכתב הרשב״א בשם הר״י מיגש‪.‬‬
‫ומקשים התוס׳ ]‪3‬ד״ה הססן‪ ,‬איך אפשר לומר‬
‫דמחילה בטעות הוי מחילה‪ ,‬לפי דעת רב‬ ‫אבל אכילת הסירות אחר ג׳ שנים‪ ,‬כל‬
‫נחמן‪ .‬והרי ״בכל דוכתין משמע דמחילה‬ ‫זמן שלא פרע את חובו‪ ,‬בודאי אינה ענין של‬
‫בטעות לא הויא מחילה לרב נחמן‪ ,‬גבי רב‬ ‫קנס‪ ,‬אלא הרי הוא ככל שאר אכילות של‬
‫ענן דשקיל בידקא בארעיה‪ ,‬א״ל מחילה‬ ‫רבית‪ ,‬אם דאורייתא אם דרבנן‪.‬‬
‫בטעות הויא‪ .‬ולעיל‪ ,‬גבי ההוא דאפקיד כיפי‪,‬‬ ‫אלא דרש״י ]לקמן ע‪ :3‬ד״ה אין[ חולק על הר״י‬
‫דאמר שומא בטעות הואי‪ .‬ותני נמי‪ ,‬ב״ה‬ ‫מיגש‪ ,‬וסובר דגם קנס אסור משום‬
‫אומרים הקדש טעות אינו הקדש‪ .‬ובגיטין‬ ‫רבית‪ .‬ולפי דבריו צריך להבין מה הוא ההבדל‬
‫אמרינן‪ ,‬כל קנין בטעות חוזר״‪.‬‬ ‫בין הרבית של מכירה בזול‪ ,‬ובין הרבית של‬
‫ונראה‪ ,‬דגם בענין זה רש״י נקט כשיטת‬ ‫אכילת הסירות‪.‬‬
‫ההג׳ אשרי‪ .‬דז״ל הג״א ]‪3‬סי׳ לבן‪ ,‬״אדם שיש‬ ‫ויש לומר‪ ,‬דרש״י פירש כדעת התוס׳ ]מה‪:‬‬
‫לו ממון‪ ,‬ומוכר אותו לחבירו ומוחל לו‪ ,‬אע״ס‬ ‫ד״ה לאן שכתב‪ ,‬דכיון ״שהלוה היה יכול למכור‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן יב‬
‫חלות חיובית של הקנאה או של הקדש וכדר‪,‬‬
‫לזה צריך דעת מושלמת‪ .‬וזה הטעם למה‬
‫מחילה או יאוש‪ ,‬אפילו אם באו מכח טעות‪,‬‬
‫שפיר הוו יאוש ומחילה‪ .‬אבל קנין בטעות‬
‫אינו קנין‪.‬‬
‫ולפי זה‪ ,‬הא דמחילה בטעות לא מהני בהא‬
‫דרב ענן ובידקא דמיא‪ ,‬הוא מפני ששם‬
‫אין הוא יודע כלל שממון שלו עובר לחבירו‪.‬‬
‫והוי כמו יאוש שלא מדעת‪ ,‬דלא מהני‪ .‬וזו‬
‫גם הסיבה למה שומא בטעות לא הוי שומא‪,‬‬
‫בהא דכיפי‪.‬‬
‫ומה שהקדש בטעות‪ ,‬וקנין בטעות לא‬
‫הוו קנין‪ ,‬הוא מפני שהם תלויות חיוביות‪,‬‬
‫ובזה בעינן דעת מושלמת‪ ,‬ולא סגי בדעת כל‬
‫דהו‪ ,‬שהיה בה טעות מעיקרה‪.‬‬
‫ידע דאין אדם מוכר דבר שלא בא לעולם‪,‬‬
‫ד‪ .‬ביאור דברי רש״י דבדבר הלואה אגק‬
‫רבית יוצאה בדיינים‬
‫ועוד שאלנו‪ ,‬מה הוא המקור של החידוש‬
‫הזה של רש״י‪ ,‬לומר דאפילו רבית‬
‫דרבנן יוצאה בדיינים‪ ,‬אם ניגבית עבור הלואה‪.‬‬
‫ובתוס׳ הרא״ש כתוב‪ ,‬דמקורו הוא מן הסוגיא‬
‫בסמוך ]דף ‪.[.tp‬‬
‫דאיתא התם‪ ,‬ההיא איתתא דאמרה ליה‬
‫לההוא גברא‪ ,‬זיל זבין לי ארעא מקריביי‪.‬‬
‫אזל זבן לה‪ .‬אמר ליה ]המוכר[‪ ,‬אי הוו לי זוזי‬
‫מהדרת לה ניהלי‪ .‬אמר ליה‪ ,‬את ונוולא אחי‪.‬‬
‫אמר רבה בר רב הונא‪ ,‬כל את ונוולא אחי‬
‫אמר סמכא דעתיה‪ ,‬ולא גמר ומקני‪.‬‬
‫ומפרש הריטב״א‪ ,‬״כל את ונוולא אחי‪,‬‬
‫סמכא דעתיה דמוכר‪ ,‬ולא גמר ומקני אלא‬
‫בהאי תנאה‪ ,‬כלומר ותנאו קיים״‪ .‬ולפי זה‪,‬‬
‫אם לבסוף הוא מחזיר את כספו ללוקח‪,‬‬
‫המכירה בטלה למפרע‪.‬‬
‫ובג מר א שם שואלים‪ ,‬ארעא הדרה‪ ,‬פירי‬
‫מאי‪ .‬רבית קצוצה הוו‪ ,‬ויוצאין‬
‫סי‬
‫שהוא בטעות‪ ,‬זכה חבירו‪ ..‬שכנגדו קנאו‬
‫ביאוש בעלים‪ .‬וכעין זה מחלק בסמוך דלא‬
‫אונאה הויא‪ ,‬כיון דלא ידע דאיתיה לאונאה‪,‬‬
‫דמחיל‪ .‬כל שכן גבי ההוא דהדר גודא ]הא‬
‫דרג ענן שהמירו המוס׳[‪ ,‬ולא ידע דלאו דידיה הוה‪,‬‬
‫לא הוה מחיל״‪.‬‬
‫והיינו‪ ,‬דאדם המוכר את שלו‪ ,‬מתנתק מן‬
‫הדבר שמכר‪ ,‬ומתיאש ממנו‪ ,‬אפילו אם‬
‫המכירה לא חלה‪ .‬שהרי יאוש‪ ,‬אפילו בטעות‪,‬‬
‫הוי יאוש‪ ,‬וכמו שכתב הקצה״ח ]קמב‪.‬א[‪,‬‬
‫״דיאוש דאבידה נמי בטעות הוא‪ ,‬דאילו הוי‬
‫ידע היכן האבידה‪ ,‬לא היה מייאש״‪ .‬ובזה‪,‬‬
‫חבירו זוכה‪ ,‬כאילו מן ההפקר‪.‬‬
‫אלא רכל זה נאמר רק אם באמת הוא‬
‫חשב למכור את שלו‪ ,‬אלא דטעה בדין‪ ,‬ולא‬
‫ולא ידע דאסמכתא לא קניא‪ .‬אבל כשיש לו‬
‫טעות במציאות‪ ,‬ואינו יודע בכלל שהוא נותן‬
‫לשני מה שהיה אמור להיות שלו‪ ,‬אין זה‬
‫יאוש בטעות‪ ,‬אלא יאוש שלא מדעת‪ ,‬שהרי‬
‫אין הוא יודע כלל שיש לו ממה להתיאש‪.‬‬
‫וכן כתב הנתה״מ נקמנ‪.‬ג[‪ ,‬דלפי״ד הג׳‬
‫אשרי‪ ,‬״כשיודע שנותן מה שהוא שלו‪ ,‬רק‬
‫דטעה בדין‪ ,‬כגון במוכר דבר שלא בא לעולם‪,‬‬
‫דבהיתירא אתי ליד זוכה‪ ,‬מהני היאוש‪ .‬אבל‬
‫הכא ןגהא דרג ענן[‪ ,‬דלא ידע המסייע כלל‪ ,‬הוי‬
‫כלא ידע שנאבד ממנו‪ ,‬וכיאוש שלא מדעת‬
‫דמי״‪ .‬שהרי שם‪ ,‬בפועל‪ ,‬אינו מתיאש כלל‪,‬‬
‫כיון שאין הוא יודע שהכניסו את הגדר בתוך‬
‫השדה שלו‪] .‬וגס הקצה״ש כתג מעין דגדס אלה גשי׳ רע‬
‫ס״ק ה‪ ,‬עיי״ש[‪.‬‬
‫והא דיאוש מהני אפילו בטעות‪ ,‬אע״ג‬
‫דבעלמא קנין בטעות לא הוי קנין‪ ,‬הוא‬
‫משום דיאוש ‪ -‬או מחילה של המוכר ‪ -‬היא‬
‫רק חלות שלילית של התנתקות‪ .‬ובזה סגי‬
‫בדעת כל דהו‪ .‬אבל אם אדם רוצה לעשות‬
‫פג‬
‫של רבינא הוא משום דהוי רבית קצוצה‪ .‬וזה‬
‫הוא המקור לשיטת רש״י‪ ,‬דשייך דין רבית‬
‫קצוצה‪ ,‬אפילו ברבית דרבנן‪ ,‬וכמו שנראה‬
‫בסמוך בס ״ד‪.‬‬
‫אלא דלפי זה‪ ,‬דברי רבינא נראים כסותרים‬
‫זה את זה‪ ,‬וכמו שהקשה התוס׳ הרא״ש על‬
‫שיטתו של רש״י‪.‬‬
‫)וע׳ תוס׳ ר׳ פרץ שכתב‪ ,‬״יש מתרצים‪,‬‬
‫דתרי רבינא הוו‪ ,‬אחד בימי רב יוסף‪ ,‬והיינו‬
‫הך דהכא‪ ,‬ואחד בימי רב אשי‪ ,‬והיינו האי‬
‫דלעיל״‪ .‬אבל שאר הראשונים לא נקטו הכי(‪.‬‬
‫והנה כתוב בגמרא ‪1‬שז‪ ,[.‬דטעמו של רבה בר‬
‫רב הונא‪ ,‬הסובר דאכילת הפירות אינה‬
‫אלא אבק רבית‪ ,‬בין בהא דאת ונוולא‪ ,‬ובין‬
‫במשכנתא‪ ,‬הוא משום דלא קץ ליה‪.‬‬
‫ורש״י נגד״ה משכנפא[ פירש‪ ,‬דלא קץ‪ ,‬היינו‬
‫״דמשכן לו שדה ולא קץ עמו לאכול פירות‬ ‫וכתוב בתוס׳ הרא״ש ‪71‬״ה ארעא[‪ ,‬״דסוגיא‬
‫לשם רבית‪ ,‬אלא סתם‪ ,‬והוא ירד ועשה ואכל״‪.‬‬
‫רכל שלא אמר מפורש‪ ,‬שהפירות ניתנו‬
‫לשם רבית‪ ,‬אין זו רבית קצוצה‪ .‬ומטעם זה‪,‬‬
‫אין מוציאים מן המוכר או מן המלוה‪ ,‬את‬
‫מחיר הפירות שאכלו‪.‬‬
‫ולכאורה הדין הזה סותר את מה שרש״י‬ ‫וכותב‪ ,‬דאי אפשר לפרש כן‪ .‬דהא איתא‬
‫כתב לעיל נסו‪ :‬ד״ה הכא[‪ ,‬״דאין‬
‫אבק רבית בדבר הלואה‪ ,‬אלא בדבר מכר״‪.‬‬
‫אלא שרש״י עצמו נשמר מזה וכתב ‪1‬סז‪ .‬ד״ה‬
‫הנא[‪ ,‬דרבה בר רב הונא ״פליג אדרב נחמן‪,‬‬
‫דאמר לעיל הדרא ארעא והדרי פירי״‪.‬‬
‫ולפי שיטתו‪ ,‬מסתבר דזאת היא גם‬
‫המחלוקת בין רבינא ובין רבה בר רב הונא‪,‬‬
‫ורבינא סובר בזה כדעת רב נחמן‪ ,‬דגם בלא‬
‫קץ ליה‪ ,‬רבית על הלואה‪ ,‬יוצאה בדיינים‪.‬‬
‫אכל הריטב״א חולק על פירושו של רש״י‪,‬‬
‫וכותב‪ ,‬״פירש״י ז״ל‪ ,‬לא קצץ לו‬
‫בפירוש שיאכל הפירות בשכר מעותיו‪ ,‬אלא‬
‫שמשכן לו סתם‪ .‬ואינו נכון‪ .‬דכיון שמשכן‬
‫אסמכתא ומשכנתא‬
‫בדיינין‪ .‬אד דילמא כי אבק רבית היו‪ ,‬ואין‬
‫יוצאיץ‪ .‬אמר רבה בר רב הונא‪ ,‬מסתברא כי‬
‫אבק רבית הוו‪ ,‬ואין יוצאין בדיינין‪ .‬אמר ליה‬
‫אביי לרבה‪ ,‬משכנתא מאי‪ .‬התם טעמא מאי‪,‬‬
‫משום דלא קץ ליה‪ ,‬הכא נמי לא קץ ליה‪,‬‬
‫או דילמא התם זביני הכא הלואה‪ .‬אמר ליה‪,‬‬
‫התם טעמא מאי‪ ,‬משום דלא קץ ליה‪ .‬הכא‬
‫נמי‪ ,‬לא קץ ליה‪.‬‬
‫אמר רב פפי‪ ,‬עבד רבינא עובדא‪ ,‬ותשיב‬
‫ואפיק פירי‪ ,‬דלא כרבה בר רב התא‪.‬‬
‫וכפשטות משמע‪ ,‬דפליגי רבה בר רב התא‬
‫ורבינא‪ ,‬אם אכילת הפירות של‬
‫השדה הזו שחזרה‪ ,‬או של משכנתא‪ ,‬חשובה‬
‫כאבק רבית‪ ,‬או כרבית קצוצה‪ .‬ומסתבר‬
‫דהלכה כרבינא שהוא בתרא‪ .‬וכן כתב‬
‫הריטב״א ]פז‪ .‬ד״ה אמר ר״פ[‪.‬‬
‫זו דחקתו לרש״י לפרש לעיל‪ ,‬טעמא דרב‬
‫נחמן‪ ,‬דאמר הדרא ארעא והדרי פירי משום‬
‫דהוי כרבית קצוצה‪ .‬דמשמע הכא‪ ,‬דפירי אי‬
‫הדרי‪ ,‬הדרי מטעם זה״‪.‬‬
‫אכל התוס׳ הרא״ש חולק על שיטת רש״י‪,‬‬
‫לעיל ]דף ‪ ,pp‬אמר ליה רבינא לרב אשי‪,‬‬
‫משכנתא בלא נכייתא‪ ,‬בדינינו‪ ,‬אין מחזירין‬
‫ממלוה ללוה‪ .‬הרי מפורש התם‪ ,‬דלדעת רבינא‪,‬‬
‫הפירות של משכנתא‪ ,‬אפילו בלא נכייתא‪ ,‬לא‬
‫הוו רבית קצוצה‪ .‬וע״כ צריך לומר כמו שדחקו‬
‫התום׳ נגד״ה פירי[‪ ,‬דאע״ג דספק הגמרא בתחלה‬
‫היה אם הפירות הם רבית קצוצה או אבק‬
‫רבית‪ ,‬מ״מ לא מטעם רבית הוציא רבינא את‬
‫חפירות‪ ,‬אלא משום דהוי מחילה בטעות‪.‬‬
‫והתום׳ ותוס׳ הרא״ש אזלו בזה לשיטתם‪,‬‬
‫שהם סוברים דמחילה בטעות לא הוי מחילה‪.‬‬
‫אכל לפי דעת רש״י‪ ,‬ע״כ צריך לפרש כמו‬
‫שהבין התוס׳ הרא״ש בדבריו‪ ,‬דטעמו‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן יב‬ ‫סד‬

‫בדיוק מה שהריטב״א פירש בסוגיא דידן‪,‬‬ ‫לו סתם‪ ,‬והוא אוכל פירות‪ ,‬והקרן קיים‪ ,‬הרי‬
‫דאכילת הפירות לא חשובה רבית קצוצה‪,‬‬ ‫זה כקוצץ בפירוש‪ .‬וסתמו כפירושו״‪.‬‬
‫משום דאפשר דלא עבדא כלל פירות‪ ,‬או‬
‫ו הנ ה‪ ,‬במה שאמר רב נחמן נסו‪ [:‬הדר ארעא‬
‫דלא עבדא טפי מן ההוצאה‪ .‬וצע״ג למה‬ ‫והדרי פירי‪ ,‬פליגי הרמב״ם ורש״י‪.‬‬
‫רש״י לא פירש כאן כמו שפירש לעיל‪ ,‬דאכילת‬
‫וראינו לעיל‪ ,‬שהרמב״ם כתב ״רכל הפירות‬
‫הפירות אינה רבית קצוצה‪ ,‬מפני שאין הריוח‬ ‫שאכל הוא רבית של תורה״‪ .‬אבל רש״י פירש‬
‫ברור‪.‬‬ ‫נסוף דף ‪ ,[:ip‬דרק מיחזי כרבית‪ .‬ומשמע דאין‬
‫א״כ‪ ,‬לפי שיטת רש״י‪ ,‬צריכים ליישב‪:‬‬ ‫זה רבית מן התורה‪ .‬ושאלנו ]לעיל אוח א[ במאי‬
‫‪ -‬חדא‪ ,‬מה שהקשה התוס׳ הרא״ש הנ״ל‪,‬‬ ‫פליגי‪.‬‬
‫דלפי פירוש רש״י‪ ,‬רבינא סבר דמשכנתא בלא‬ ‫ונראה שהמחלוקת ביניהם היא אותה‬
‫נכייתא הוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינים‪.‬‬ ‫מחלוקת שיש כאן בין רש״י והריטב״א‪ .‬שהרי‬
‫והלא לעיל ]דף סב‪ ,[.‬רבינא אמר מפורש‪,‬‬ ‫גם שם‪ ,‬המוכר לא אמר שיאכל את הפירות‬
‫דמשכנתא בלא נכייתא הוא רק אבק רבית‪,‬‬ ‫לשם רבית‪ .‬ולפי דעת רש״י‪ ,‬כל שלא לו אמר‬
‫ואינה יוצאה‪.‬‬ ‫מפורש שיאכל הפירות בשכר מעותיו‪ ,‬אין זו‬
‫‪ -‬ועוד‪ ,‬מה שנראה כסתירה בדברי רש״י‪.‬‬ ‫רבית קצוצה‪ ,‬אלא רק מיחזי כרבית‪.‬‬
‫שהרי לעיל ]סב‪ ,[:‬הוא פירש דמשכנתא של‬ ‫אבל הרמב״ם סובר בזה כדעת הריטב״א‪,‬‬
‫שדה בלא נכייתא הוי אבק רבית‪ ,‬מפני שאין‬ ‫״דכיון שמשכן לו סתם‪ ,‬והוא אוכל פירות‪,‬‬
‫שם ריוח ברור‪ .‬וכן פירש ריטב״א בסוגיא‬ ‫והקרן קיים‪ ,‬הרי זה כקוצץ בפירוש‪ .‬וסתמו‬
‫דידן‪ .‬אבל כאן רש״י פירש‪ ,‬דהטעם למה‬ ‫כפירושו״‪ .‬וא״כ אכילת הפירות שם‪ ,‬חשובה‬
‫משכנתא דשדה אינה חשובה רבית קצוצה‪,‬‬ ‫שפיר כרבית של תורה‪.‬‬
‫הוא מפני ״שלא קץ עמו לאכול פירות לשם‬
‫רבית‪ ,‬אלא סתם‪ ,‬והוא ירד ועשה ואכל״‪.‬‬ ‫וכהא דאמר רבה בר רב הונא‪ ,‬דאין כאן‬
‫אלא אבק רבית‪ ,‬משום דלא קץ ליה‪,‬‬
‫ה‪ .‬יסוד הר״ח הלוי לחלק בין נתינת‬ ‫הריטב״א כתב פירוש אחר‪ ,‬וז״ל‪ ,‬״במכר ]הנועם‬
‫ספק לבין ספק נתינה‬ ‫למה אין זה חשוב אלא אבק דכיס‪ ,‬הוא[ משום דלא יהיב‬
‫ונראה‪ ,‬שאפשר ליישב את ב׳ הקושיות‪ ,‬על‬ ‫ליה דבר קצוב‪ ,‬דאפשר דלא הוה ליה רווחא‪,‬‬
‫פי יסוד א׳ שחידש ר׳ חיים הלוי‬ ‫ושיהא ההוצאה יתירה על השבח‪ .‬והכא נמי‪,‬‬
‫ז״ל ]הל׳ מלוה ולוה ו‪.‬ז[ בשיטת הרמב״ם‪.‬‬ ‫גבי משכנתא דשדה וכרם‪ ,‬אין שבחו קצוב‪.‬‬
‫ר׳ חיים מחלק שם‪ ,‬בין אם עצם אכילת‬ ‫דאפשר דלא עבדא כלל‪ ,‬או דלא עבדא טפי‬
‫הפירות היא הרבית‪ ,‬ובין אם הרבית היא‬ ‫מן ההוצאה״‪ .‬והיינו‪ ,‬דהטעם למה אין כאן‬
‫הזכות שהמלוה קיבל בשדה של הלוה‪.‬‬ ‫רבית קצוצה הוא‪ ,‬מפני שאין בפירות שדה‬
‫וזה לשונו‪ ,‬״י״ל דכיון דקצץ לו שיטול‬ ‫וכרם ריוח ברור‪ ,‬ומש״ה אין זו קציצה‪.‬‬
‫]הפירות[ בדמי רבית‪ ,‬שוב הויא קציצה גמורה‪.‬‬ ‫והנה לעיל ]דף סב‪ ,[.‬אמר רבינא‪ ,‬משכנתא‬
‫דכן היתה קציצתו מתחלה‪ ,‬שאם יהא ריוח‪,‬‬ ‫בלא נכייתא‪ ,‬בדינינו אין מחזירין ממלוה‬
‫יטול זאת ברביתא‪..‬‬ ‫ללוה‪ .‬ופירש שם רש״י ]סב‪:‬ד״הובדיגידו[ ״דאבק‬
‫אולם נראה‪] ..‬שאס[ הקנה לו קרקע‬ ‫רבית הוא‪ ,‬כיון דזימנין שאין עושים פירות‪,‬‬
‫לפירותיה‪ ,‬א״כ נמצא דזה שנתהוה אח״כ‬ ‫שהכרמים לוקין‪ .‬אין זו רבית קצוצה״‪ .‬וזה‬
 ‫אסמכתא ומשכנתא‬

‫אבל באמת‪ ,‬אם יש כאן קושיא‪ ,‬היא קשה‬ ‫רירה‪ ,‬קרקע של מלוה היא דאשבחה‪ .‬אבל‬
‫גם על דברי רש״י ‪1‬סב;[‪ ,‬והריטב״א בסוגיין‪.‬‬ ‫מן הלוה לא קבל רק דבר שאין הרידח ברור‪,‬‬
‫שהרי הם פירשו דבמשכנתא של שדה‪ ,‬״כיון‬ ‫וממילא דאין כאן רבית לעולם‪ .‬ולא אסרה‬
‫דזימנין שאין עושים פירות‪ ,‬שהכרמים לוקין‪,‬‬ ‫תורה אלא רבית הבאה מיד לוה‪ ,‬ולא מה‬
‫אין זו רבית קצוצה״‪ .‬ולמה לא נאמר שם‪,‬‬ ‫שהרויח המלוה לעצמו״‬
‫דעצם הזכות שהמלוה קיבל בשדה הוא ריוח‬ ‫לפי שהמשכנתא הקנה לו גוף לפירותיו‪,‬‬
‫ודאי‪ ,‬ויש כאן רבית קצוצה‪.‬‬ ‫)ר״ל( וא״כ ברשות המלוה הוא דאשבח‪ ,‬אבל‬
‫וצריך לומר‪ ,‬דלא זאת היתה כוונת הלוה‬ ‫מיד הלוה לא לקח רק דבר שאינו ריוח ברור‪.‬‬
‫והמלוה‪ ,‬שתינתן הזכות בשדה בתור רבית‪.‬‬ ‫אבל מכירה באסמכתא לא גמר והקנהו‪) ,‬ר״ל(‬
‫אלא כוונת הלוה והמלוה היתה‪ ,‬שהריוח‬ ‫וא״כ ברשות הלוה הוא דאשבח‪ .‬וא״כ הא‬
‫שיצא מן הזכות בשדה‪ ,‬הוא יהיה הרבית‪.‬‬ ‫נמצא דבשעה שנוטל מיהא‪ ,‬הויא רבית‪ .‬ועל‬
‫וריוח זה אינו ברור‪ ,‬ומש״ה אין זו רבית‬ ‫כן הויא רבית דבר תורה‪ ,‬כיון דלבסוף נוטל‬
‫קצוצה‪.‬‬ ‫ריוח ברור משל לוה עצמו״‪.‬‬
‫ו הנ ה‪ ,‬במה שרבינא אמר לעיל ]‪,[.3P‬‬ ‫ולפי דעתו‪ ,‬מה שקובע אם הרבית היא רבית‬
‫דמשכנתא בלא נכייתא הוי אבק‬ ‫קצוצה או לא‪ .‬הוא מה שבא מיד הלוה‬
‫רבית‪ ,‬רש״י נדף סב‪ :‬ד״ה אינהו[ פירש‪ ,‬״דכל זמן‬ ‫ליד המלוה‪ .‬ואם כן‪ ,‬אם הלוה הבטיח שאם‬
‫שלא פרע לו מעותיו‪ .‬הכרם מכור לו‪ ,‬עד זמן‬ ‫יהיו פירות‪ ,‬הוא יתן אותם למלוה בתור רבית‪,‬‬
‫שפסקו ביניהם שיכול לפדותה״‪ .‬ומשמע‬ ‫ולבסוף היו פירות‪ ,‬והוא נתנם למלוה‪ ,‬זו הוא‬
‫דאיירי התם במשכנתא באתרא דלא מסלקי‪,‬‬ ‫רבית קצוצה‪.‬‬
‫ואין הלוה יכול להחזיר את המעות ולפדות‬ ‫אבל אם קבעו‪ ,‬שהרבית תהיה זכות בשדה‪,‬‬
‫את השדה‪ ,‬עד הזמן שפסקו ביניהם‪.‬‬ ‫כיון שהזכות הזאת אינה מבטיחה שיהיה‬
‫ריוח למלוה‪ ,‬דהא ״זימנין שאין עושים פירות‪,‬‬
‫ובזה סובר רבינא‪ ,‬דעצם הזכות שמקבל‬
‫שהכרמים לוקין״‪ ,‬כמו שכתב רש״י ]‪ ,[:5P‬אין‬
‫המלוה בשדה חבירו‪ ,‬היא הרבית‪ ,‬ואסור‬
‫זו רבית קצוצה‪ .‬ואפילו אם לבסוף היו פירות‪,‬‬
‫לעשות כן בלא נכייתא‪) .‬ויש אמוראים‬
‫והיה ריוח‪ ,‬״זה שנתהוה אח״כ ריוח‪ ,‬קרקע‬
‫החולקים על הדין הזה לקמן דף סז‪ :‬עיי״ש(‪.‬‬
‫של מלוה היא דאשבחה‪ .‬אבל מן הלוה לא‬
‫אכל בסוגיא דידן‪ ,‬בהא דאת ונוולא‪ ,‬התנאי‬ ‫קבל רק דבר שאין הריוח ברור״‪ ,‬כמו שפירש‬
‫ביניהם היה‪ ,‬שכל זמן שהמוכר יחזיר‬ ‫ר׳ חיים‪ .‬ואין זה חשוב בקציצה‪.‬‬
‫את הכסף‪ ,‬המכירה תהיה בטלה למפרע‪ .‬ובזה‪,‬‬ ‫אלא שיש לשאול על דברי ר׳ חיים‪ ,‬דהנה‬
‫הפירות עצמם הם הרבית‪ ,‬כיון דאיגלאי‬ ‫הזכות עצמה של פירות השדה שוה‬
‫למפרע שלא היה שם מכר כלל‪.‬‬ ‫כסף‪ ,‬ויש לה מחיר‪ .‬ובודאי אנשים מוכנים‬
‫ומסתבר‪ ,‬דמה ששאל שם אביי‪ ,‬משכנתא‬ ‫לשלם עבור הזכות הזאת‪ ,‬אע״ג שיודעים‬
‫מאי‪ ,‬היה דומיא דמכר דהתם‪ ,‬שהתנאי ביניהם‬ ‫שלוקחים על עצמם סיכון‪ ,‬דלמא לא יהיו‬
‫היה‪ ,‬שהלוה יוכל לפדות את השדה כל זמן‬ ‫פירות השנה‪ .‬ולמה לא נאמר שהמחיר הזה‬
‫שירצה‪ ,‬דהיינו משכנתא באתרא דמסלקי‪.‬‬ ‫שאנשים מוכנים לשלם‪ ,‬היא הרבית‪ ,‬והיא‬
‫ובין במכירה על תנאי‪ ,‬ובין במשכנתא‬ ‫רבית קצוצה‪ .‬וכן הקשה הרב שן ז״ל ]באבי‬
‫באתרא דמסלקי‪ ,‬משמע שהרבית היא עצם‬ ‫עזרי הל׳ מלוה י‪.‬ד בש״ל[‪.‬‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן יב‬
‫שהרי במקום שהפירות עצמם הם הרבית‪,‬‬
‫הטעם הזה אינו מועיל‪ ,‬וכמו שפי׳ ר׳ חיים‪.‬‬
‫אלא הכא לא קץ‪ ,‬היינו שלא אמר מפורש‬
‫שיכול לאכול את הסירות‪ ,‬בתור רבית‪.‬‬
‫ומיושבת בזה מה שהיה נראה כסתירה‬
‫בין פירושו של רש״י לעיל נסב‪ [:‬ובין פירושו‬
‫בסוגיא דידן ]פז‪.[.‬‬
‫ולפי זה‪ ,‬אם גם רש״י ס״ל כמו שכתב ר׳‬
‫ובזה יש ליישב גם מה שהקשה התוס׳‬
‫הרא״ש על פירושו‪ .‬והוא‪ ,‬דלפי ד׳‬
‫רש״י כאן‪ ,‬אליבא דרבינא‪ ,‬הרבית הזאת של‬
‫משכנתא‪ ,‬יוצאה בדיינים‪ ,‬אע״ג דלא קץ לה‪.‬‬
‫והרי לעיל ]לף ‪ ,pp‬רבינא אמר מפורש‪,‬‬
‫דרבית דמשכנתא אינה יוצאה בדיינים‪.‬‬
‫ויש לומר‪ ,‬לפי דעת רש״י‪ ,‬דהא דרבנן‬
‫גזרו ואמרו‪ ,‬דגם רבית דרבנן יוצאה בדיינים‪,‬‬
‫לא נאמר אלא במקום שעצם הרבית היא‬
‫רבית ודאית וקצוצה‪ ,‬אלא שהלוה לא אמר‬
‫בפירוש שהוא נותנו לשם רבית‪ ,‬כמו שפי׳‬
‫רש״י ןפז‪ .‬ל״ה משמפא[‪ .‬וזה הטעם למה רבינא‬
‫כאן‪ ,‬ורב נחמן בהא דהלווהו על שדהו‪ ,‬אמרו‬
‫דרבית‪ ,‬אפילו דרבנן יוצא בדיינים‪ .‬שהרי לא‬
‫חסר שם אלא אמירה של קציצה בפירוש‪.‬‬
‫אבל בהא דלעיל ]לף סב‪ ,[.‬יש חסרון בעצם‬
‫הרבית שנתן הלוה למלוה‪ .‬שהרי במה שהוא‬
‫נתן‪ ,‬אין הריוח ברור‪ .‬ובזה רבנן לא החמירו‬
‫כשל תורה‪ ,‬ולא אמרו שרבית זו יוצאה‬
‫בדיינים‪ .‬וזה הוא מה שרבינא אמר התם‪,‬‬
‫דמשכנתא ‪ -‬באתרא דלא מסלקי‪ ,‬כמו שפי׳‬
‫שם רש״י ‪ -‬לא יוצאה בדיינים‪.‬‬
‫ומיושבים בזה כל דברי רש״י‪ ,‬בס״ד‪.‬‬
‫אכילת הפירות‪ ,‬לא הזכות שיש למלוה בשדה‬
‫של המליה‪.‬‬
‫וכן נראה מדברי הגמרא סמוך ]‪ [JP‬שכ‪/‬‬
‫משכנתא באתרא דמסלקי אכל שיעור זוזי‬
‫מסלקינץ ליה‪ .‬ומ׳ דעצם אכילת הסירות היא‬
‫היא הרבית‪.‬‬
‫חיים‪ ,‬שיש לחלק בין אם רבית היא‬
‫עצם אכילת הסירות‪ ,‬ובין אם הרבית היא‬
‫זכות בשדה של הלוה‪ ,‬הכל מתיישב כמין‬
‫חומר‪.‬‬
‫דבהא דרבינא לעיל !‪ ,pp‬איירי במשכנתא‬
‫באתרא דלא מסלקי‪ ,‬והוי כאילו השדה מכור‬
‫לפירותיו לזמן שהוא ממושכן אצלו‪ ,‬וכמו‬
‫שפירש רש״י שם‪ .‬ובזה הרבית היא הקנאת‬
‫הזכות בשדה‪ .‬וכיון דזימנין שאין עושים‬
‫סירות‪ ,‬שהכרמים לוקין‪ ,‬אין ברבית שנתן‬
‫הלוה ריוח ברור‪ ,‬ואין זו רבית קצוצה‪ .‬ושפיר‬
‫כתב שם רש״י‪ ,‬דהטעם למה הוא אבק רבית‪,‬‬
‫לדעת רבינא‪ ,‬הוא משום דלפעמים אין שם‬
‫סירות‪.‬‬
‫אבל בסוגיא דידן‪ ,‬במכר על תנאי‪ ,‬או‬
‫במשכנתא באתרא דמסלקי‪ ,‬אין למלוה קנין‬
‫בשדה‪ ,‬אלא הסירות עצמם הם הרבית‪ .‬ובזה‪,‬‬
‫אם לבסוף יש סירות‪ ,‬והלוה נותן אותם בתור‬
‫רבית‪ ,‬זאת היא רבית קצוצה‪ ,‬וכמו שכתב ר׳‬
‫חיים‪.‬‬
‫ומש״ה רש״י היה צריך לפרש את דברי‬
‫רבה בר רב הונא‪ ,‬שאמר דהכא לא קץ‪ ,‬דלא‬
‫כפירושו לעיל‪ ,‬דספק הוא אם יהיו סירות‪.‬‬
‫דף ס״ז‪.‬‬

‫סימן יג‬
‫משכנתא ‪ -‬שיטת רש״י‬
‫אסמכתא לא קניא‪ ,‬לא קנה‪ .‬ואמר רב נחמן‪,‬‬ ‫א‪ .‬כיאור הסתירה גדכרי רבינא‬
‫הדר ארעא והדרי פירי‪ .‬ופירש רש״י‪ ,‬דטעמיה‬ ‫כ״מ דף ס״ז‪ .‬ההיא איתתא דאמרה ליה‬
‫משום דהפירות הוו כרבית קצוצה‪ .‬והיינו‬ ‫לההוא גברא‪ ,‬זיל זבין לי ארעא‬
‫כהא דרבינא לב׳‪.‬‬ ‫מקריביי‪ .‬אזל זבן לה‪ .‬א״ל אי הוו לי זוזי‪,‬‬
‫וטען תוס׳ הרא״ש דא״א לומר כן‪ ,‬דהא‬ ‫מהדרת לה ניהלי‪ .‬א״ל את ונוולא אחי‪ .‬אמר‬
‫שמעינן ליה לרבינא לעיל דף ס״ב‪ ,‬דס״ל‬ ‫רבה ב״ר הונא‪ ,‬כל את ונוולא אחי‪ ,‬סמכא‬
‫דמשכנתא בלא נכייתא אין מחזירין ממלוה‬ ‫דעתיה‪ ,‬ולא גמר ומקני‪ .‬ופירשו הראשונים‪,‬‬
‫ללוה‪ .‬וא״כ ע״כ צ״ל שאע״פ שבגמרא רצו‬ ‫דסמך דעתו להקנות על תנאי‪ ,‬שאם יחזיר‬
‫לומר דהויא רבית קצוצה‪ ,‬רבינא לא מטעם‬ ‫את הכסף‪ ,‬המקח יתבטל למפרע )ע״ע מח״א‬
‫זה אפיק פירי‪ ,‬אלא משום דהויא מחילה‬ ‫רבית סי׳ י״ג(‪.‬‬
‫בטעות ולא שמה מחילה‪ ,‬ודוקא בדומיא דאת‬ ‫ושואלים בגמרא‪ ,‬ארעא הדרה‪ ,‬פירי מאי‪.‬‬
‫ונוולא אפיק רבינא פירי‪ ,‬ולא במשכנתא‪.‬‬ ‫רבית קצוצה הוו ויוצאין בדייניץ‪ ,‬א ״ד כי‬
‫וצ״ע בשיטה זו של הרא״ש‪ ,‬שהיא שיטת‬ ‫אבק רבית הוו‪ ,‬ואין יוצאיץ‪ .‬אמר רבה ב״ר‬
‫תוד״ה פירי‪ ,‬דהא כתוב במפורש בגמרא‬ ‫הונא‪ ,‬מסתברא כי אב״ר הוו‪ .‬וכן אמר רבה‪.‬‬
‫דהספק היה אם אכילת חפירות חשובה כר״ק‬ ‫א״ל אביי לרבה‪ ,‬משכנתא מאי‪ ..‬דילמא התם‬
‫או כאב״ר‪ .‬ורבה ב״ר הונא הכריע דהוי אב״ר‪,‬‬ ‫זביני‪ ,‬הכא הלואה‪ .‬א״ל‪ ,‬התם טעמא מאי‬
‫משום דלא קץ ליה‪ .‬ומשמע לכאורה‪ ,‬דרבינא‬ ‫משום דלא קץ ליה‪ ,‬הכא נמי לא קץ ליה‪.‬‬
‫דפליג עליה הכריע דהוי ר״ק‪ ,‬וכמש״כ בגמ׳‬ ‫ואיתא שם‪ ,‬דרבינא עבד עובדא‪ ,‬ואפיק פירי‪,‬‬
‫״עבד רבינא עובדא‪ ,‬וחשיב ואפיק פירי‪ ,‬דלא‬ ‫דלא כרבה ב״ר הונא‪ .‬ומשמע לב׳ שהמחלוקת‬
‫כרבה ב״ר הונא״‪ .‬ונראה דתוס׳ והרא״ש‬ ‫בין האמוראים היא‪ ,‬בכל מקום שמקח מתבטל‬
‫פירשו‪ ,‬דספק הגמרא‪ ,‬אם פירי הוו ר״ק או‬ ‫למפרע‪ ,‬וממילא המעות שנתן הלוקח הוו‬
‫אב״ר‪ ,‬היה על סמך המימרא הראשונה של‬ ‫כהלואה‪ ,‬אם הפירות שאכל בינתיים הוו רבית‬
‫רבה ב״ר הונא‪ ,‬שאמר כל את ונוולא אחי‪,‬‬ ‫מן התורה או מדרבנן‪.‬‬
‫סמכא דעתיה‪ ,‬והקנה על תנאי‪ .‬ועל המימרא‬ ‫וכתג בתוס׳ הרא״ש‪ ,‬דמכח הסוגיא הזאת‪,‬‬
‫הראשונה הזו של רבה בר״ה‪ ,‬בא רבינא‬ ‫רש״י פירש דגם שיטת ר״נ היתה‪,‬‬
‫לחלוק‪ ,‬ולומר דבכה״ג לא סמכה דעתיה‪,‬‬ ‫דכשמקח בטל משום דהוי אסמכתא‪ ,‬הפירות‬
‫וא״כ הוי כאסמכתא‪ ,‬ולא קנה כלל )כמש״כ‬ ‫חוזרים משום דהוו רבית קצוצה‪ .‬דאיתא לעיל‬
‫הרמב״ם הל׳ מכירה פי״א הי״ב(‪ .‬אבל באמת‬ ‫דף ס״ו‪ ,:‬בהלוהו על שדהו‪ ,‬וא״ל אם אי‬
‫רבינא לא חלק על המימרא השניה‪ ,‬ומודה‬ ‫אתה נותן לי מכאן ועד ג׳ שנים‪ ,‬הרי היא‬
‫לרבה ב״ר הונא ולרבה ואביי‪ ,‬רכל שקנה על‬ ‫שלי‪ ,‬אם לא אמר מעכשיו‪ ,‬למאי דקיי״ל‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית * סימן יג‬

‫בדיינים‪ ,‬משום דמחזי כרבית קצוצה‪ .‬ועל פי‬ ‫תנאי‪ ,‬או במשכנתא בלא נכייתא‪ ,‬הוי מחילה‬
‫זה יש להסביר גם את שאלת אביי בסמוך‪,‬‬ ‫מדעת )ע׳ רשב״א ד״ה התם( אלא האסיר‬
‫״משכנתא מאי״‪ .‬והיינו דאף שאביי הבין‬ ‫משום רבית‪ ,‬וזה רק אב״ר כיון דלא קץ‪ .‬ולפי‬
‫שאם לא קץ ליה‪ ,‬לא שייך רבית קצוצה‬ ‫זה מה שרבינא אפיק פירי בהא דאת ונוולא‪,‬‬
‫במשכנתא‪ ,‬מ״מ הוא הסתפק אם יש מקום‬ ‫היה משום דהוי מחילה בטעות‪ ,‬אבל‬
‫לגזור בזה משום מיחזי כרבית‪ ,‬כיון דאיירי‬ ‫במשכנתא שפיר ס״ל דלא הוי אלא אב״ר‪,‬‬
‫בהלואה‪ .‬ורבה השיב לו דגם בזה אין לגזור‪,‬‬ ‫וכשיטת רבה ב״ר הונא‪.‬‬
‫וכמו שפירש רש״י‪ ,‬דרבה פליג אדר״נ‪ .‬אבל‬ ‫)וע׳ רא״ש בפסקים‪ ,‬סי׳ ל״ג‪ ,‬שגרס ״סמכה‬
‫רבינא סבר כרב נחמן‪ ,‬דיש לגזור אפילו‬ ‫דעתיה״ במימרא דרבה ב״ר הונא‪.‬‬
‫בזביני‪ ,‬וק״ו במשכנתא‪.‬‬ ‫והב״ח שם ס״ק א׳ כתב דצריך לגרוס ״לא‬
‫וג מ ה שאמר רבה‪ ,‬דבהא דאת ונוולא‬ ‫סמכה דעתיה״‪ .‬ובסמוך‪ ,‬בסי׳ ל״ד בהסבר‬
‫ודמשכנתא‪ ,‬אין שם רבית קצוצה‪,‬‬ ‫שיטת רבינא כתוב שוב‪ ,‬״סמכה דעתיה״‪,‬‬
‫משום דלא קץ ליה‪ ,‬נחלקו המפרשים‪ .‬רש״י‬ ‫ושם הב״ח לא תיקן‪ .‬ולפי מה שכתבנו‪ ,‬נ׳‬
‫פירש דלא קץ עמו לאכול פירות לשם רבית‪,‬‬ ‫שיש שם ט״ס‪ ,‬ותיקון הב״ח צריך להיות בסי׳‬
‫אלא סתם‪ ,‬והוא ירד ועשה ואכל‪) ,‬בהסכמת‬ ‫ל״ד‪ ,‬בהא דרבינא‪ ,‬שהוא הסובר דלא סמכה‬
‫המוכר או הלוה(‪ .‬ופירש ר׳ חיים הלוי בספרו‬ ‫דעתיה‪ ,‬ולא רבה בר״ה‪ .‬ונ׳ שזו היתה גירסת‬
‫על הרמב״ם‪ ,‬הל׳ מו״ל פ״ו ה״ז ד״ה והנה‪,‬‬ ‫הב״י סי׳ קע״ד ד״ה ופירות(‪.‬‬
‫שהוא סובר דלענין רבית קצוצה‪ ,‬צריך‬
‫‪ 1‬א״כ‪ ,‬לדעת התוס׳ והרא״ש‪ ,‬מיושב היטב‪,‬‬
‫להתנות ולקצוץ בפירוש הרבית‪ ,‬ושכן היתה‬
‫מה שנראה כסתירה בדעת רבינא‪,‬‬
‫גם דעת הראב״ד‪ .‬אבל הריטב״א חולק על‬
‫הסובר דמשכנתא בלא נכייתא הוי אב״ר )דף‬
‫רש״י וכתב דכיון שמשכן לו והוא אוכל‬
‫ס״ב‪ ,(.‬ובכל זאת אפיק פירי‪ ,‬בהא דאת ונוולא‪.‬‬
‫פירות‪ ,‬והקרן קיים‪ ,‬הרי זה כקוצץ בפירוש‪.‬‬
‫וכל הראשונים טרחו ליישב סתירה זו‪ ,‬כל א׳‬
‫והוא פי׳ דלא קץ ליה‪ ,‬היינו שלא יהיב ליה‬
‫לפי דרכו‪ .‬וצריך לברר איך רש״י יישב את‬
‫דבר קצוב‪ ,‬וכאן בעשה שדהו משכון‪ ,‬אפשר‬
‫הסתירה בדברי רבינא‪ ,‬כקושית תוס׳ הרא״ש‪.‬‬
‫דלא הו״ל רווחא‪ ,‬ושתהא ההוצאה יתירה על‬
‫השבח‪.‬‬ ‫ו הנ ה בשיטת ר״נ‪ ,‬רש״י הסביר דפירי הדרי‪,‬‬
‫וצע״ג בשיטת רש״י‪ .‬שהרי לעיל דף ס״ב‪:‬‬ ‫משום דמחזי כרבית‪ .‬והא דלא חשיב‬
‫ד״ה ובדינינו‪ ,‬הוא פירש דהטעם למה‬ ‫ר״ק דאורייתא‪ ,‬צ״ל שהוא משום דלא קץ‬
‫משכנתא בלא נכייתא הוי רק אב״ר הוא משום‬ ‫ליה‪ ,‬וכמו שב׳ בסמוך‪ ,‬דף ס״ז‪ .‬ומ״מ כיון‬
‫דזימנין שאין עושים פירות‪ ,‬שהכרמים לוקין‪,‬‬ ‫דמיחזי כרבית‪ ,‬חז״ל תיקנו דרבית דרבנן כזה‬
‫וממילא אין זו רבית קצוצה‪ .‬והוא כפירוש‬ ‫יוצאה בדיינים‪) .‬וע׳ הג׳ הגר״א על הדף אות‬
‫הריטב״א כאן‪ .‬וא״כ אינו מובן למה היה‬ ‫ד׳‪ ,‬וביו״ד סי׳ ק״ס סס״ק ד‪ ,‬שהסביר דרש״י‬
‫צריך כאן לטעם חדש למה אין כאן ר״ק‪,‬‬ ‫ס״ל‪ ,‬דגם כאן מחילה בטעות הוי מחילה‪,‬‬
‫משום דלא התנה בפירוש שיאכל את הפירות‬ ‫אלא דמחילה לא מועילה לרבית‪ ,‬וכמו שלמדו‬
‫לשם רבית‪ .‬והא תיפוק ליה דאיירי במשכן‬ ‫מהסוגיא דלעיל‪ ,‬דף ס״א‪.(.‬‬
‫לו שדה )רש״י ד״ה משכנתא(‪ ,‬וא״כ זימנין‬ ‫וא״כ חידושו של ר״נ היה‪ ,‬שאע״פ שאין‬
‫אין שם פירות‪ ,‬ואין זה ר״ק‪) .‬חוץ מזה עדיין‬ ‫כאן אלא רבית דרבנן‪ ,‬חז״ל תיקנו דיוצאה‬

‫א״א לדונם כרבית‪ .‬אבל צריך לדון אם קנין‬
‫השדה לפירותיה הוי רבית‪ .‬ובזה סובר‬
‫הרמב״ם דכיון שאינו ברור שירויח מחמת‬ ‫אפיק פירי משום דהוי ר״ק‪ ,‬וכמו שהק׳ בתוס׳‬
‫הקנין הזה‪ ,‬והוא עלול אפילו להפסיד‪ ,‬אין‬
‫זה רבית קצוצה‪ .‬ולפי זה‪ ,‬הרמב״ם כתב שפיר‬
‫דמשכנתא לא הוי אלא אב״ר‪ ,‬דשם אכילת‬
‫הפירות אינה רבית‪ ,‬כיון שהיא באה מחמת‬
‫זכותו בקרקע‪ ,‬וגם קבלת הזכות עצמה אינה‬
‫ר״ק‪ ,‬כיון שאינו בטוח להרויח מזכות הזאת‪.‬‬
‫אבל בכל מקום שאין קנין בשדה‪ ,‬א״כ הפירות‬
‫באות מהלוה למלוה‪ ,‬ואם לבסוף יש פירות‪,‬‬
‫והוא מקבלם מחמת הקציצה‪ ,‬הם נחשבים‬
‫ר״ק‪ .‬כן הסביר רח״ה את ד׳ הרמב״ם‪) .‬ויש‬
‫להביא קצת ראיה לדבריו מהסוגיא דלקמן‬ ‫זה לפירותיו‪ .‬ומסביר הר״ח )שם(‪ ,‬שהחילוק‬
‫דף ס״ט‪ ,.‬דמשמע דספק מותר שליש‪ ,‬לא‬
‫נחשב לשכר‪ .‬לעומת זאת משמע מרש״י לק׳‬
‫דף צ״ו‪ :‬ד״ה ואליבא‪ ,‬דספק ריוח האשה‬
‫ממה שבעלה צריך לפדותה אם נשבית‪ ,‬נחשב‬
‫שכר‪ .‬וע״ע מה שהק׳ בס׳ אב״ע הל׳ מו״ל‬
‫פ״י ה״ד ד״ה אבל(‪.‬‬
‫אלא דצ״ע במהלך הזה של ר׳ חיים‪ .‬דהא‬
‫בסוגין‪ ,‬אביי שאל ״משכנתא מאי״‪,‬‬
‫ורבה השיב לו‪ ,‬התם )באת ונוולא( טעמא‬
‫מאי‪ ,‬משום דלא קץ ליה‪ .‬הכא נמי במשכנתא‪,‬‬
‫לא קץ ליה‪ .‬והרי לדעת הרמב״ם לא קץ ליה‬
‫היינו שאין שם ריוח ברור‪ ,‬דילמא לא יהיו‬
‫פירות‪ ,‬כמו שפי׳ רח״ה‪ .‬וטעם זה לא מהני‬
‫אלא במקום שהרבית הוא הקנין שהמלוה‬
‫מקבל במשכנתא‪ .‬אבל בכל מקום שאין שם‬
‫קנין‪ ,‬והפירות עצמם הם הרבית‪ ,‬טעם זה לא‬
‫מהני‪ ,‬וכמו שראינו‪ .‬והא לדעת הרמב״ם בהל׳‬
‫מכירה פי״א הי״ב‪ ,‬בהא דאת ונוולא‪ ,‬לא חל‬
‫הקנין כלל‪ ,‬והוא גרס בגמרא ״לא סמכא‬
‫דעתיה״‪ ,‬וא״כ לשיטתו‪ ,‬אינו מובן מה שאמר‬
‫רבה‪ ,‬דבאת ונוולא הטעם למה אין זה רבית‬
‫קצוצה הוא משום דלא קץ ליה‪.‬‬
‫משכנתא ־ שיטת רש״י‬
‫ק׳ לשיטת רש״י‪ ,‬מה שרבינא אמר שם‬
‫דמשכנתא בלא נכייתא היי אב״ר‪ ,‬וכאן רבינא‬
‫הרא״ש(‪.‬‬
‫ה ר מד״ ם כתב‪ ,‬בהל׳ מו״ל פ״ו ה״ז‪ ,‬הורו‬
‫רבותי‪ ,‬שהמלוה את חבירו ומשכן‬
‫לו שדהו ע״מ שיאכל פירותיה‪ ,‬הרי זו אב״ר‪,‬‬
‫שאין הממשכן את השדה דומה לממשכן‬
‫חצירו‪ ,‬שהרי אין בשדה פירות מצויין בשעת‬
‫ההלואה‪ ,‬ואפשר שירויח ואפשר שיפסיד‪,‬‬
‫לפיכך היא אב״ר‪ .‬וכן אין המשכונה דומה‬
‫למי שמכר באסמכתא‪ ,‬שהמוכר באסמכתא‬
‫לא גמר והקנהו‪ ,‬והממשק גמר והקנהו גוף‬
‫הראשון שב׳ הרמב״ם‪ ,‬הוא פירוש למה שב׳‬
‫בסוגין‪ ,‬דלא קץ ליה‪ ,‬וכפי׳ הריטב״א‪.‬‬
‫והחילוק הב׳ שהוא כתב‪ ,‬לחלק בין משכנתא‬
‫ובין אסמכתא‪ ,‬בא ליישב את הסתירה בדברי‬
‫רבינא‪ .‬דמה שאמר רבינא בדף ס״ב‪ ,‬דמשכנתא‬
‫הוי אב״ר‪ ,‬הוא משום דשם הוא קנה את גוף‬
‫המשכנתא לפירותיה‪ .‬אבל כאן‪ ,‬רבינא לא‬
‫אפיק פירי במשכנתא‪ ,‬אלא באסמכתא‪ ,‬במקח‬
‫שלא חל‪ ,‬דומיא דאת ונוולא‪ .‬ובזה אין ללוה‬
‫שום קנין בשדה‪ ,‬ומשום הכי אכילת הפירות‬
‫הוי רבית קצוצה‪ .‬אלא רזה גופא צריך בירור‪,‬‬
‫שהרי עב״פ אין שם דיות מובטח‪ ,‬והיה יכול‬
‫אף להפסיד‪ ,‬וא״כ למה אם לבסוף היה ריוח‪,‬‬
‫זה חשוב ר״ק‪.‬‬
‫ומשמע שהרמב״ם סובר דכיון דקצץ לו‬
‫שיטול את הפירות בדמי רבית‪ ,‬ולבסוף היו‬
‫שם פירות‪ ,‬והוא אוכל אותם מחמת הקציצה‪,‬‬
‫גם זה חשוב רבית קצוצה‪ .‬אלא רכל זה‬
‫כשהפירות עצמם הם הרבית‪ .‬אבל במשכנתא‪,‬‬
‫המלוה קונה את גוף הקרקע לפירותיה‪,‬‬
‫והפירות עצמם הם שלו מחמת הזכות הזאת‪,‬‬
‫ולא נחשב שהוא קיבל אותם מהלוה‪ ,‬וא״כ‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית * סימן יג‬

‫ראיה דפליגי‪ ,‬שהרי הא דר״נ גרע‪ ,‬כיון שלא‬ ‫וצ״ל דחידושו של הרמב״ם‪ ,‬שאמר דכל‬
‫היה שם קנין‪ .‬אלא ע״כ צ״ל דרש״י סבר‬ ‫שקצץ שהפירדת יהיו הרבית‪ ,‬אע״ג‬
‫דהמשכנתא שם לא עדיפא מאסמכתא‪.‬‬ ‫שהיה ספק אם יבאו‪ ,‬אם לבסוף היו פירות‪,‬‬
‫והוא אכלם מחמת הקציצה‪ ,‬זה הוא רבית‬
‫והנה לעיל דף ס״ב‪ :‬ד״ה אינהו‪ ,‬פי׳ רש״י‬
‫בהא דמשכנתא דרבינא‪ ,‬שהוא נחשב‬ ‫קצוצה ויוצאה בדיינים‪ ,‬זה הוא גופא יסוד‬
‫כמכור למלוה ״עד זמן שפסקו ביניהם שיכול‬ ‫המחלוקת בין האמוראים‪ .‬וסברת רבה ב״ר‬
‫לפדותה״‪ .‬ומ׳ דאיירי שם דוקא במשכנתא‬ ‫הונא‪ ,‬רבה ואביי היתה שגם זה אינו רבית‬
‫באתרא דלא מסלקי את המלוה מהשדה עד‬ ‫קצוצה‪ ,‬כיון שאין ערובה שיהיה שם ריוח‬
‫למלוה‪ .‬וזה הוא מה שאמרו‪ ,‬דהוי רק אב״ר‬
‫הזמן שקבעו )ע׳ פנ״י דף ס״ו‪ :‬ד״ה אמנם‬
‫שדייק הכי מד׳ רש״י(‪ .‬וע׳ המלחמות כאן‬ ‫משום דלא קץ ליה‪ ,‬אפילו באת ונוולא‪,‬‬
‫דף )ל״ח‪ (:‬בסוף דבריו שהוכיח דאכן רבינא‬ ‫במקום שאין שם קנין‪ ,‬וק״ו במשכנתא שיש‬
‫איירי שם באתרא דלא מסלקי‪ .‬וא״כ י״ל דזה‬ ‫שם קנין‪ .‬ועל זה פליג רבינא ואפיק פירי‪,‬‬
‫הוא החילוק גם לדעת רש״י‪ ,‬בין מה שרבינא‬ ‫משום ראם אין שם קנין והפירות הם הרבית‪,‬‬
‫אמר בדף ס״ב דמשכנתא הוי אב״ר‪ ,‬ובין מה‬ ‫אם לבסוף היו פירות‪ ,‬הם רבית קצוצה‪.‬‬
‫שרבינא פסק )בדף ס״ז‪ (.‬כר״נ‪ ,‬ואפיק פירי‪.‬‬ ‫והרמב״ם פסק כרבינא שהוא בתרא‪ .‬ומה‬
‫דהא דדף ס״ב איידי באתרא דלא מסלקי‪,‬‬ ‫שהרמב״ם פירש דרבינא החמיר בזביני‪,‬‬
‫ומודה במשכנתא‪ ,‬אע״ג דמשמע דאביי סבר‬
‫והא דדף ס״ז‪ .‬איירי באתרא דמסלקי‪.‬‬
‫דמשכנתא חמיר טפי‪ ,‬עיין מלחמות שכתב‬
‫אלא דבדף ס״ב רש״י כתב דהטעם למה‬
‫דגם ר׳ חננאל ס״ל הכי‪ .‬ולפי מה שכתבנו‬
‫לא הוי ר״ק הוא משום דזימנין דלא הוו פירי‪,‬‬
‫זה מובן‪ ,‬שהרי אביי סובר רכל שאין ריוח‬
‫וצ״ע למה טעם זה אינו מועיל גם בהא דדף‬
‫ודאי אין שם קציצה‪ ,‬וא״כ משכנתא חמירא‬
‫ס״ז‪ .‬ונ״ל דרש״י ס״ל כיסוד שכתב ר׳ חיים‬
‫משום דהוי הלואה‪ .‬אבל רבינא ס״ל דמשכנתא‬
‫בדעת הרמב״ם‪ ,‬דיש לחלק בין מקום שיש‬
‫עדיפא‪ ,‬משום דשם הרבית הוא הקנין ולא‬
‫ק נין הגוף בשדה‪ ,‬דאז אם אין הריוח ודאי‪,‬‬
‫הפירות עצמם‪ ,‬וכנ״ל‪.‬‬
‫אין זה רבית דאורייתא‪ ,‬ובין אם הפירות‬
‫עצמם הם הרבית‪ ,‬דבזה כל שיש פירות והוא‬ ‫ב‪ .‬ביאור שיטת רש״י ע״פ יסוד הר״ח‬
‫אוכלם מחמת הקציצה‪ ,‬הוא ר״ק‪ .‬אלא שרש״י‬ ‫הלוי‬
‫סובר דכל שאפשר לסלק המלוה שהמשכון‬ ‫ונ״ל רעל פי היסודות שהסביר רח״ה‪ ,‬אפשר‬
‫בכל עת‪ ,‬אין זה חשוב קנין כלל‪ ,‬ובזה הוא‬ ‫ליישב גם את שיטת רש״י‪ ,‬אע״פ שאינו‬
‫חולק על הרמב״ם‪ .‬וכן מ׳ גם מד׳ חי׳ הרמב״ן‪,‬‬ ‫סובר לגמרי כשיטת הרמב״ם‪.‬‬
‫דלא שייך קנין במשכון אלא באתרא דלא‬
‫דהא א״א לתרץ בדעת רש״י כדרך ר׳‬
‫מסלקי‪) .‬ע״ע שיעור כ׳ עמ׳ ד׳(‪.‬‬
‫חננאל והרמב״ם דרבינא דאפיק פירי לא איירי‬
‫ולפי זה הכל מיושב‪ .‬דלעיל דף ס״ב‪ ,:‬איירי‬ ‫אלא בזביני‪ .‬שהרי רש״י כתב‪ ,‬דרבה שאמר‬
‫באתרא דלא מסלקי‪ ,‬וא״כ שם המלוה‬ ‫דמשכנתא לא הוי אלא אב״ר‪ ,‬פליג אדרב‬
‫קנה את המשכנתא קנין הגוף לפידות‪ ,‬אין‬ ‫נחמן‪ .‬והא ר״נ אמר הדרי פירי במקום שהמקח‬
‫הפירות חשובות ר״ק‪ ,‬כיון שאין הריוח ברור‪.‬‬ ‫התבטל משום דהוי אסמכתא‪ .‬ואם כן‪ ,‬אם‬
‫אבל בדף ס״ז‪ .‬איירי באתרא דמסלקי‪ ,‬וממילא‬ ‫רש״י היה סובר בזה כרמב״ם‪ ,‬לא היתה שום‬

‫הוא הקנין פירות שהוא מקבל במשכנתא‪,‬‬
‫ויש ספק אם יהיה למלוה דיות מהקנין הזה‪,‬‬
‫ומש״ה אין שם קציצת רבית‪.‬‬
‫אבל במשכנתא באתרא דמסלקי‪ ,‬אין שם‬
‫קנין בגוף השדה‪ ,‬והפירות הם הרבית‪ ,‬ובזה‬
‫אם באו פירות‪ ,‬הם רבית קצוצה‪ ,‬וה״ה בפירות‬
‫הבאות משדה שקנינו לא חל מפני שהוא‬ ‫עמו במפורש שיכול לאכול את הפירות משום‬
‫אסמכתא‪ ,‬או שקנינו התבטל‪ ,‬מפני שהמוכר‬
‫החזיר את הכסף‪ .‬אלא דגם בזה‪ ,‬אם לא התנה‬
‫בפירוש שיאכל את הפירות לשם רבית‪ ,‬״לא‬
‫קץ ליה״‪ ,‬ולא הוי רבית קצוצה‪ .‬וגם רב נחמן‬
‫ורבינא מודים לכל זה‪ ,‬אלא שהם סוברים‪,‬‬
‫דאף בלא קץ ליה‪ ,‬מיחזי כרבית קצוצה‪,‬‬
‫ויוצאה בדיינים מדרבנן‪.‬‬
‫)ולפי זה לדעת רש״י‪ ,‬רבינא סובר‬
‫דמשכנתא באתרא דלא מסלקי‪ ,‬בלא נכייתא‬
‫הוי אב״ר‪ ,‬והוא דלא כמש״ב לקמן דף ס״ז‪:‬‬
‫ד״ה באתרא‪ ,‬בפי׳ ד׳ רבא ב״ר יוסף‪ .‬דהא‬
‫רש״י כ׳ שם שהוא סובר דבאתרא דלא מסלקי‪,‬‬
‫מותר לאכול בלא נכייתא‪ ,‬וכ״כ תוד״ה‬
‫במישלם‪ .‬וצ״ל דרבינא פליג על רבא בר״י‪.‬‬
‫וכן דייק הפנ״י מדברי רש״י דף ס״ז‪ .‬סע״א‪,‬‬
‫דאמוראים פליגי בזה(‪.‬‬
‫משכנתא ־ שיטת רש״י‬
‫לדעת רש״י אין שם קנין‪ ,‬וא״ב אפילו אם‬
‫לא היה ברור מראש שיהיה לו ריוח‪ ,‬כיון‬
‫שלבסוף היו שם פירות‪ ,‬הם נחשבו ר״ק‪.‬‬
‫ומש״ה היו צריכים טעם חדש להסביר למה‬
‫בכל זאת אין ר״ק בהא דאת ונוולא ובמשכנתא‬
‫דמסלקי‪ .‬והוא משום דלא קץ ליה‪ ,‬דלא התנה‬
‫רבית‪ ,‬ולא סגי בטעם דזימנין דלא עבדי פירי‪.‬‬
‫ומה שרבינא פליג על רבה ב״ר הונא‪ ,‬הוא‬
‫משום שהוא סובר כר״נ‪ ,‬דגזרינן הכא משום‬
‫מחזי כרבית‪ .‬אבל באתרא דלא מסלקי‪ ,‬כיון‬
‫שיש שם קנין ואין שם ריוח ברור‪ ,‬אין מקום‬
‫לגזור‪.‬‬
‫וא״כ מתורצות שתי הקושיות שהיו לנו‬
‫על שיטת רש״י‪ :‬קושית תוס׳ הרא״ש‪ ,‬למה‬
‫רבינא אפיק פירי הכא‪ ,‬אע״ג שהוא סובר לעיל‬
‫דמשכנתא בלא נכייתא לא הוי אלא אב״ר‪,‬‬
‫וגם הא דהוי קשה לן‪ ,‬למה רבה היה צריך‬
‫לטעם חדש להסביר דמשכנתא הוא אב״ר‪,‬‬
‫ולא סמך על מה שאין שם אלא ספק ריוח‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬לדעת רש״י‪ ,‬רבינא סובר דמשכנתא‬
‫דשדה בלא נכייתא‪ ,‬באתרא דלא‬
‫מסלקי הוא אב״ר‪ .‬וטעמו משום שבזה הרבית‬
‫דף ס״ז‪.‬‬

‫סימן יד‬
‫דין אבק רכית כפירות משכנתא‬
‫מסלקינן ליה בלא זוזי‪ .‬מ״ט‪ ,‬סלוקי בלא זוזי‪,‬‬ ‫א‪ .‬ביאור דברי רש״י בחילוק בין אתרא‬
‫אפוקי מיניה הוא‪ .‬דהא אבק רבית אינה יוצאה‬ ‫דמסלקי לאתרא דלא מסלקי‬
‫בדיינים‪ .‬ועבד רב אשי עובדא ביתומים קטנים‬ ‫ב״מ דף ס״ז‪ .‬אמר מר בדר״י משמיה דרבא‪,‬‬
‫כגדולים‪ .‬ופרש״י‪ ,‬דלא מסלקינן ליה בלא‬ ‫הא משכנתא באתרא דמסלקי‪ ,‬אכל‬
‫זוזי‪ ,‬כיון דכי אכלינהו‪ ,‬לאו בתורת פרעון‬ ‫שיעור זוזי‪ ,‬מסלקינן ליה‪ .‬אכל טפי‪ ,‬לא מפקינן‬
‫אכלינהו‪ ,‬הוה ליה אבק רבית משעת אכילה‪,‬‬ ‫מיניה‪ .‬ולא מחשבינן משטרא לשטרא‪.‬‬
‫ואינה יוצאה בדיינין‪ .‬ומלשונו‪ ,‬שכתב ״כיון‬ ‫ופרש״י‪ ,‬דאכל שיעור זוזי כפי מה שנמכרין‬
‫דלאו בתורת פרעון אכלינהו״‪ ,‬משמע דלא‬ ‫הפירות בשוק‪ ,‬ובא הלוה לפנינו ותבע ואמר‪,‬‬
‫זאת היא נקודת המחלוקת בין רבא ובין רב‬ ‫איני רוצה שיאכל פירותי ברבית‪ .‬ישומו פירות‬
‫אשי‪ ,‬וכו״ע סברי דבאמת אכילת הפירות לא‬ ‫שאכל ויטלם בחובו‪ .‬אילו הוו לי זוזי‪ ,‬מי לא‬
‫היתה לשם פרעון‪ ,‬ודלא כמו שחשבנו להסביר‬ ‫מסליקנא ליה‪ .‬השתא נמי פירי דאכל‪ ,‬זוזי דירי‬
‫את ד׳ רבא‪ .‬וא״כ חוזרת השאלה‪ ,‬מה היא‬ ‫נינהו‪ ,‬ומסלקנא ליה )לשון מתוקן ע״פ נמ״י(‪.‬‬
‫סברתו של רבא‪ ,‬ואיזו טענה יש ללוה כדי‬ ‫משמע דאיירי כאן בפירות שהם אב״ר‪,‬‬
‫לסלק את המלוה מהמשכנתא בלי תשלום‪.‬‬ ‫ומש״ה לא מפקינן מיניה‪ ,‬ולא מחשבינן‬
‫והא דעביד עובדא ביתומים קטנים‬ ‫משטרא לשטרא‪ ,‬דאין אב״ר יוצא בדיינים‪.‬‬
‫כגדולים‪ ,‬היינו משום דהבי״ד לא עדיפי‬ ‫וא״כ צריך להבין מאיזה דין הוא יכול לתבוע‬
‫מגדול שמיחה וביקש שלמפרע אכילת הפירות‬ ‫שהפירות שאכל עד עכשיו משום רבית‪,‬‬
‫תיחשב כפרעון על החוב‪ ,‬דלא מהני לדעת‬ ‫יחשבו כפרעון חובו‪ .‬והיה נ׳ קצת דטעמו‬
‫רב אשי‪ .‬אבל קשה להבין למה לא נחשוב‬ ‫משום דכשמגלה לבסוף שאינו רוצה שיאכל‬
‫כאלו הבי״ד כבר מיחו‪ ,‬וקבעו אז שמתחילה‬ ‫את פירותיו באיסור רבית‪ ,‬אמרינן דאיגלאי‬
‫האכילה תיחשב כפרעון‪.‬‬ ‫מילתא למפרע דזו היתה כוונתו בתחילה‪,‬‬
‫והא דפליגי דוקא באתרא דמסלקי‪ ,‬פירש‬ ‫שיאכל את הפירות בתורת פרעון‪ ,‬ולא בתורת‬
‫רש״י דאם היה באתרא דלא מסלקי‪,‬‬ ‫רבית‪.‬‬
‫א״כ אפילו הוו ליה זוזי‪ ,‬לא מצי מסלק ליה‪,‬‬ ‫ואיתא שם‪ ,‬ובדיתמי‪ ,‬אכל שיעור זוזי‪,‬‬
‫דהכל מודים דכל אותן השנים כמכר הוא‬ ‫מסלקינן ליה‪ .‬אכל טפי מפקינן מיניה‪ ,‬וכד‪.‬‬
‫אצלו‪ ,‬ואי נמי אכל שיעור זוזי‪ ,‬לא מסלקינן‬ ‫ופרש״י‪ ,‬שהבי״ד הוא אבוהון של יתומים‪,‬‬
‫ליה‪ .‬וצ״ע בסברא זו‪ ,‬למה לא מסלקינן ליה‪.‬‬ ‫והם לא מחלו על העודף שאכל‪ ,‬והו״ל כמאן‬
‫דהרי פשוט דלדעת רבא‪ ,‬אפילו באתרא דלא‬ ‫דסלקוה משעתא דאכל שיעור זוזי‪.‬‬
‫מסלקי‪ ,‬אע״פ שאינו יכול לסלקו מיד‪ ,‬מ״מ‬ ‫ורב אשי שם‪ ,‬חולק על הא דרבא ואומר‬
‫בסוף השנים הקצובות‪ ,‬ודאי יוכל לסלקו בלא‬ ‫דאפילו אם אכל שיעור זוזי נמי‪ ,‬לא‬
 ‫דין אבה רבית כפירות משכנתא‬

‫ולדעת רב אשי‪ ,‬גם אין יכולים לטעון שנחשיב‬ ‫זוזי‪ ,‬כיון שאכל כבר פירות כנגד כל החוב‪.‬‬
‫למפרע את הפירות שאכל כבר‪ ,‬כפרעון‪.‬‬ ‫ואי משום אכילת הפירות מכאן ועד הזמן‬
‫הקצוב‪ ,‬הרי כתוב ברמב״ן ובנמ״י דיכול‬
‫כ‪ .‬כיאור פלוגתת רכא ורב אשי‬ ‫למחות שלא יאכל‪ .‬וא״כ איזה תועלת יש‬
‫ועדיין צריך להבין מה הוא יסוד המחלוקת‬ ‫למלוה במה שהוא מחזיק את השדה עד סוף‬
‫בין רבא לרב אשי‪ .‬ויש לדקדק בד׳‬ ‫הזמן‪.‬‬
‫רש״י ד״ה לא‪ ,‬שפירש בדעת רב אשי‪ ,‬דכיון‬
‫ומשמע מזה לכאורה דרש״י חולק על‬
‫דלאו בתורת פרעון אכלינהו‪ ,‬הוי ליה אבק‬ ‫הרמב״ן‪ ,‬וסובר דאחר שהמלוה‬
‫רבית משעת אכילה‪ .‬וגם בסמוך ע״ב בד״ה‬
‫כבר קנה את המשכון‪ ,‬אין בכוחו של הלוה‬
‫כגדולים‪ ,‬הוא פירש דרב אשי עבד עובדא‬
‫למחות ולעכבו מלאכול הפירות‪ .‬ובאתרא‬
‫ביתומים קטנים כגדולים‪ ,‬משום דקסבר‬ ‫דלא מסלקי‪ ,‬הרי השדה נחשב כמכור לו כל‬
‫מתחילת אכילתן אבק רבית הוא‪ ,‬ואין כח‬ ‫אותן השנים‪ ,‬כמש״ב רש״י‪ .‬וגם באתרא דלא‬
‫בדיינין להוציאו‪ .‬ומשמע דהע׳ הזה‪ ,‬אם‬ ‫מסלקי‪ ,‬כתב רש״י ע״ב ד״ה ואין‪ ,‬שהשדה‬
‫מתחילת אכילתן‪ ,‬הפירות הוו כבר אבק רבית‬ ‫משעובד לו לאכילת הפירות‪ .‬וא״כ יש לומר‪,‬‬
‫או לא‪ ,‬היא נקודת המחלוקת בין רבא ובין‬ ‫רכל זמן שלא שילם את חובו‪ ,‬אין לו שום‬
‫רב אשי‪ .‬אלא דצ״ע איך אפשר להתווכח על‬
‫אפשרות למנוע את המלוה מאכילתו‪ ,‬שהרי‬
‫זה‪ ,‬הרי מציאות היא שהם אב״ר‪ ,‬כיון שלא‬ ‫השדה הוא שלו‪ ,‬או משעובד לו‪ ,‬לע׳ אכילה‬
‫ניתנו לפרעון החוב‪.‬‬
‫זו‪.‬‬
‫ונראה לומר‪ ,‬דסברת רבא היא‪ ,‬דכיון דיסוד‬ ‫ולפי זה מדוייק לשונו של רש״י הנ״ל‪,‬‬
‫איסור רבית הוא להחזיר למלוה יותר‬ ‫שפירש דלדעת רבא‪ ,‬הלוה יכול לטעון‪ ,‬״איני‬
‫ממה שקיבל ממנו‪ ,‬אין עוברים על איסור‬ ‫רוצה שיאכל פירותי ברבית‪ ,‬ואילו הוו לי‬
‫אבק רבית‪ ,‬כל זמן שהלוה לא נתן למלוה‬ ‫זוזי מי לא מסלקינן ליה‪ ,‬פירי דאכל כזוזי‬
‫עודף על הסכום שהוא הלוה לו‪ .‬וא״כ אם‬ ‫דירי נינהו״‪ .‬ומשמע דלא סגי לטעון שאינו‬
‫למשל‪ ,‬הלוו לו ק׳ דינרים‪ ,‬והוא משלם מדעתו‬ ‫רוצה שיאכל את הרבית‪ ,‬אלא צריך שיוכל‬
‫דינר א׳ למלוה כל חודש משום רבית )ולא‬ ‫גם לטעון דנחשב כאלו כבר שילם את חובו‪,‬‬
‫קצץ מראש(‪ ,‬אינם עוברים עד שישלם לו‬ ‫ואל״כ אינו יכול לסלקו מאכילת הרבית‪.‬‬
‫יותר מק׳ דינר רבית‪ ,‬או עד שיחזיר את הקרן‬ ‫ומיושב מה ששאלנו‪ ,‬מה התועלת למלוה‬
‫בנוסף לרבית שכבר שילם‪ .‬ואף שהכסף שולם‬ ‫ממש״כ רש״י‪ ,‬דבאתרא דלא מסלקי‪ ,‬אין‬
‫לשם רבית ולא לשם פרעון‪ ,‬מ״מ עוד לא‬ ‫מסלקין אותו‪ .‬דכיון שהשדה קנוי לו לזה‪,‬‬
‫עבר על איסור דרבנן‪ ,‬כל זמן שלא שילם‬ ‫המלוה מרויח שיוכל לאכול את הפירות עד‬
‫כנגד ההלואה ויותר‪) .‬ויש לעיין לענין איסור‬ ‫הזמן שקבעו‪ ,‬אפילו לרבא‪ ,‬ואפילו אם כבר‬
‫דאורייתא בכה״ג(‪.‬‬ ‫אכל שיעור זוזי‪ ,‬דהא א״א לסלקו‪.‬‬
‫ואתי שפיר לפי זה מש״כ רש״י ד״ה אכל‪,‬‬ ‫וגם מובן לפי זה‪ ,‬למה לכו״ע אין הבי״ד‬
‫דטענת הלוה היא‪ ,‬״איני רוצה שיאכל‬ ‫יכולים למחות בתחילה‪ ,‬ולקבוע שאכילת‬
‫פירותי ברבית״‪ ,‬אחרי שאכל שיעור זוזי‪ .‬ולב׳‬ ‫פירות היתומים תהיה לשם פרעון‪ ,‬שהרי‬
‫אינו מובן‪ ,‬הלא מתחילה הוא כבר אכל את‬ ‫השדה קנוי או משעובד לו‪ ,‬וכל זמן שהיתומים‬
‫הפירות באיסור רבית‪ .‬אבל לפי מש״כ‪ ,‬דלדעת‬ ‫לא שילמו את חובם‪ ,‬אין שום אפשרות לסלקו‪.‬‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן יד‬
‫כל זמן שלא אכל סירות אלא כשיעור זוזי‪,‬‬
‫עוד לא עבר‪ .‬וכמו שלע׳ איסור רבית‪ ,‬מה‬
‫שאכל עד עתה נחשב כאכילה נגד הקרן‪ ,‬ה״ה‬
‫שלע׳ דיני ממונות חז״ל החשיבוהו כתשלום‬
‫עבור הקרן‪ ,‬כדי שיוכל לסלק את המלוה‪,‬‬
‫ולא יעבור על איסור רבית‪ .‬ורב אשי חולק‬
‫על היסוד הנ״ל‪ ,‬וממילא אין גם מקום לתקנת‬
‫חכמים הזאת‪.‬‬
‫איסור אכילת אבק רבית מתחילה‪ ,‬אף דעוד‬
‫ג‪ .‬ביאור פלוגתת הרמכ״ן ורבינו אפרים‬
‫והנה‪ ,‬לעיל דף ס״ד‪ :‬איתא‪ ,‬הלוהו ודר‬
‫בחצרו‪ ,‬לכתחילה צריך להעלות לו‬
‫שכר‪ .‬וכתבו הראשונים דבדיעבד‪ ,‬אם הלוהו‬
‫והוא כבד דר בחצרו‪ ,‬כיון שאינו אלא אבק‬
‫רבית אינה יוצאה בדיינים‪ .‬והרי״ף שם כתב‪,‬‬
‫אפילו קא תבע ליה מקמי דלפרעיה‪ ,‬לא‬
‫מחייבינן ליה לנכויי ליה שיעור אגר ביתיה‪,‬‬
‫כדאמרינן )בסוגיא דידן(‪ ,‬אמר רב אשי אכל‬
‫שיעור זוזי לא מסלקינן ליה בלא זוזי‪ .‬וה״ה‬
‫בהלוהו ודר בחצרו‪ .‬אבל תלמידו ר׳ אפרים‪,‬‬
‫חולק עליו וכותב‪ ,‬דע״כ לא קאמר רב אשי‬
‫אלא בדמשכנה גביה‪ ,‬אבל בהלוהו וקא דייר‬
‫ביה מלוה מנפשיה‪ ,‬כי אתא מלוה למתבעיה‬
‫בזוזי‪ ,‬הכי נמי דמתחייב לדלויי ליה אגר‬
‫ביתא‪ .‬הרי שר׳ אפרים סובר‪ ,‬שכל מה שרב‬
‫אשי חולק על דינו של רבא‪ ,‬הוא רק מפני‬
‫שיש למלוה איזה קנין במשכון‪ ,‬ואם מוציאים‬
‫אותו ממנו‪ ,‬הוי כאפוקי אב״ר בדיינים‪ .‬אבל‬
‫במקום שאין משכון ביד המלוה‪ ,‬הלוה יכול‬
‫לדרוש שינכו את האב״ר מחובו‪.‬‬
‫והרמב״ן במלחמות חולק על הא דר׳‬ ‫גם א״א לסלוקי ליה בלא זוזי‪ ,‬שהרי השדה‬
‫אפרים‪ ,‬וכותב על זה ״וכמה הוא רחוק שנאמר‬
‫במי שהיה חייב מנה לחבירו‪ ,‬ונתן לוה למלוה‬
‫כלים במתנה סתם‪ ,‬או שהשאיל לו בהמה‬
‫וכלים‪ ,‬שיהיו מחשבין ופוחתין לו״‪ .‬וכמו‬
‫שא״א לנכות את המתנות מן החוב‪ ,‬ה״ה‬
‫דא״א לנכות ממנו‪ ,‬מה שאכל בתור אב״ר‪.‬‬
‫עד‬
‫רבא אין איסור אכילת רבית‪ ,‬כל זמן שלא‬
‫אכל יותר מהסכום שהלוה לו‪ ,‬הלשון מדוקדק‪,‬‬
‫דבאמת עד עתה‪ ,‬הוא עוד לא עבר על איסור‬
‫רבית‪ ,‬אף דאכילתו היתה לשם רבית‪.‬‬
‫ורב אשי חולק על החידוש הזה של רבא‪.‬‬
‫וזו היא כוונת רש״י שכתב בדעת רב‬
‫אשי‪ ,‬דמתחילת אכילתו‪ ,‬אבק רבית הוא‪.‬‬
‫והיינו דדעתו של רב אשי היא דיש כבר‬
‫לא החזיר לו יותר ממה שהוא קיבל‪ ,‬כיון‬
‫דכוונתו היתה שיאכל את הסירות משום‬
‫רבית‪,‬ולא משום פרעון החוב‪ .‬וזו היא נקודת‬
‫המחלוקת בין רבא לרב אשי‪.‬‬
‫ובשיטת רבא‪ ,‬י״ל דכיון דלענין איסור‬
‫רבית‪ ,‬כל זמן שלא אכל סירות יותר משיעור‬
‫הקרן‪ ,‬עדיין נחשב כאלו לא שילם אלא הקרן‪,‬‬
‫אף דזו לא היתה כוונתו‪ ,‬חז״ל תיקנו דגם‬
‫לע׳ דיני ממונות ייחשב כאלו מה שהוא שילם‬
‫היה הקרן‪ ,‬כדי להציל אותו מאיסור רבית‪.‬‬
‫וממילא‪ ,‬באתרא דמסלקי‪ ,‬אחרי שאכל שיעור‬
‫זוזי‪ ,‬פקע שעבוד המלוה‪ ,‬והלוה יכול לטעון‬
‫״סירי דאכל‪ ,‬זוזי דידי נינהו‪ ,‬ומסלקנא ליה״‪,‬‬
‫כמו שכתב רש״י‪) .‬וע׳ גידולי תרומה ש׳ מ״ו‬
‫ח״ג סע׳ ה׳ סד״ה וכבר‪ ,‬דמ׳ מדבריו דזו היא‬
‫תק״ח‪ ,‬להחשיב את הסירות שאכל כתשלום‬
‫החוב(‪ .‬וכל זה לדעת רבא‪ ,‬אבל לד׳ רב אשי‪,‬‬
‫כיון שעבר כבר על איסור רבית מתחילה‪ ,‬אין‬
‫מקום לתקנה זו‪ .‬וזה הוא מה שטען על רבא‪,‬‬
‫לשיטתו הוא‪ ,‬דכיון דאם אכל טפי לא מפקינן‬
‫מיניה‪ ,‬ע״כ אין שם אלא איסור אב״ר‪ ,‬וא״כ‬
‫משועבד למלוה‪ ,‬ולהפקיע את השעבוד הוי‬
‫כהוצאת ממון‪ ,‬והא קיי״ל דאב״ר אינה יוצאה‬
‫בדיינים‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬לדעת רש״י‪ ,‬רבא סובר דאין‬
‫המלוה עובר על איסור אב״ד‪ ,‬כל זמן שלא‬
‫קיבל מן הלוה יותר ממה שהוא נתן לו‪ .‬וא״כ‪,‬‬
‫עה‬
‫תשלום החוב‪ ,‬הלוה יכול לסרב לשלם‪,‬‬
‫וממילא מסלקינן ליה‪.‬‬
‫ולדעת הרמב״ן‪ ,‬ע״כ רב אשי חולק על‬
‫כל היסוד הזה‪ .‬שהרי ראינו שהרמב״ן סובר‪,‬‬
‫דאפילו כשהמשכון ביד המלוה‪ ,‬וא״א לסלקו‬
‫ממנו‪ ,‬מ״מ הלוה יכול לתבוע שלא יאכל את‬
‫פירותיו בתורת רבית‪ .‬וא״כ‪ ,‬לדעת רבא‪ ,‬אם‬
‫אכל כבר פירות כנגד הקרן‪ ,‬הלוה יוכל לסרב‬
‫לשלם את הקרן‪ ,‬כיון שיש בזה איסור רבית‬
‫מכאן ולהבא‪ ,‬וכמו שאמרנו‪ .‬וע״כ רב אשי‬
‫חולק על הסברא הזאת של רבא‪ ,‬כיון שהוא‬
‫סובר‪ ,‬שכשהמשכון ביד המלוה‪ ,‬מחייבים את‬
‫הלוה לשלם את הקרן‪ .‬וא״כ‪ ,‬אף דלדעת רבא‪,‬‬
‫מובן שלא ישלם את הקרן‪ ,‬כדי שלא יעבור‬
‫על איסור רבית‪ ,‬לדעת רב אשי צריך טעם‬
‫למה ר׳ אפרים אמר דאם אין שם משכון‪,‬‬
‫יכול לנכות את האב״ר ששילם מן הקרן‪ .‬וזה‬
‫הוא מה שהרמב״ן שאל‪ ,‬מנפ״מ בין ניכוי‬
‫הרבית ובין ניכוי מתנה בעלמא שהלוה נתן‬
‫למלוה‪ ,‬״וכמה רחוק שיהיו מחשבין ופוחתי‬
‫לו״‪.‬‬
‫ואפשר ליישב את שיטת ר׳ אפרים לפי‬
‫דרכנו‪ ,‬ולומר שהוא סובר כשיטת‬
‫רש״י‪ ,‬ודלא כהרמב״ן‪ ,‬דא״א לסלק את המלוה‬
‫מאכילת האב״ר‪ ,‬כל זמן שלא הגיע הזמן‬
‫לסלקו‪ ,‬וכל זמן שלא שילמו לו את הקרן‪.‬‬
‫והוא יסבור דרב אשי לא פליג על חידושו‬
‫של רבא שאמר שאין איסור לשלם אב״ר‬
‫אלא כשמגיע לסכום העולה על הכסף שהוא‬
‫קיבל‪ .‬אלא דבזה פליגי‪ ,‬דרבא ס״ל שחכמים‬
‫עשו תקנה‪ ,‬כדי שלא יעבור על איסור רבית‬
‫כלל‪ ,‬להחשיב את הפירות הראשונות שאכל‬
‫כתשלום הקרן‪ ,‬כדי שיוכל לסלק אותו‬
‫מהמשכון‪ ,‬וכמו שפירשנו בד׳ רש״י‪ ,‬ורב אשי‬
‫סובר דלא היתה שם תקנה‪ .‬וא״כ אם יש שם‬
‫משכון אין אפשרות לסלק את המלוה ממנו‪,‬‬
‫דין אבק רבית כפירות משכנתא‬
‫וצע״ג בד׳ הרמב״ן‪ .‬שהרי לכאורה ר׳ אפרים‬
‫לא אמר אלא שכל המחלוקת בין רבא‬
‫ובין רב אשי‪ ,‬היא לענין משכנתא‪ .‬ובכל מקום‬
‫אחר‪ ,‬רב אשי מודה להא דרבא‪ .‬ולפי זה‪ ,‬לא‬
‫על ר׳ אפרים תלונתו‪ ,‬אלא על רבא עצמו‪.‬‬
‫ומה שהרמב״ן יפרש בשיטת רבא‪ ,‬הוא יוכל‬
‫לפרש בשיטת ר׳ אפרים‪ ,‬במקום שאין‬
‫משכנתא ביד המלוה‪.‬‬
‫ונראה ליישב ולומר‪ ,‬שהרמב״ן ס״ל בדעת‬
‫רבא כמו שהסברנו אליבא דרש״י‪.‬‬
‫אלא דבזה פליג הרמב״ן על רש״י‪ ,‬שראינו‬
‫כבר‪ ,‬דרש״י סובר דכיון שהמשכנתא מכורה‬
‫או משעובדת למלוה‪ ,‬א״א לסלק אותו‬
‫מאכילת הפירות באב״ר‪ ,‬כל זמן שלא סילקו‬
‫אותו מהמשכון‪ ,‬ע״י תשלום הקרן‪ ,‬וכשהגיע‬
‫הזמן לסלקו‪ .‬אבל בחי׳ הרמב״ן דף ס״ז‪ .‬ד״ה‬
‫ומסתברא‪ ,‬כתוב שהלוה יכול תמיד לסרב‬
‫לשלם אב״ר מכאן ולהבא‪ .‬ואפילו באתרא‬
‫דלא מסלקי נמי‪ ,‬מסלקינן ליה מלמיכל פירי‬
‫בתורת רביתא‪ .‬אלא דמסתבר‪ ,‬דרק כשעובר‬
‫על איסור אבק רבית‪ ,‬הלוה יכול לסלקו‬
‫מאכילת הפירות‪.‬‬
‫וא״כ‪ ,‬לדעת רבא‪ ,‬כל זמן שהוא אוכל‬
‫פירות ועוד לא אכל שיעור זוזי‪ ,‬עדיין אין‬
‫שם איסור‪ ,‬ואין הלוה יכול למנוע את אכילתו‪.‬‬
‫אבל אחרי שאכל שיעור זוזי‪ ,‬אם יאכל יותר‪,‬‬
‫או אם ישלם את החוב‪ ,‬יעבור על איסור‬
‫אב״ר‪ ,‬כיון ששילם יותר ממה שקיבל‪ ,‬ומש״ה‬
‫הוא פטור מלשלם יותר‪ .‬ולגבי איסור אב״ר‪,‬‬
‫אין הבדל אם מה ששילם בתחילה היה משום‬
‫רבית ומה שמשלם בסוף הוא משום תשלום‬
‫הקרן‪ ,‬או להיפך‪ ,‬מפני שהאיסור אינו מתחיל‬
‫אלא כשהוא משלם יותר ממה שהוא קיבל‪.‬‬
‫וזאת היא הסיבה למה לדעת רבא‪ ,‬אחרי‬
‫שהוא אכל שיעור זוזי‪ ,‬כיון שאסור לשלם‬
‫יותר מכאן ולהבא‪ ,‬בין דרך רבית ובין דרך‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן יד‬
‫אכל טפי משיעור זוזי‪ ,‬לא מחשבינן משטרא‬
‫לשטרא‪ .‬ולדעת הראב״ד דתפיסה מהני‬
‫באב״ר‪ ,‬למה לא מחשבינן‪ ,‬מדין תפיסה‪.‬‬
‫וע׳ בשמ״ק ד״ה ולא‪ ,‬בשם הראב״ד‪ ,‬שפירש‬
‫דהא דלא מחשבינן משטרא לשטרא‪,‬‬
‫איירי כשהיו לו ב׳ משכונות מאדם אחד‪.‬‬
‫וממשכונא א׳ אכל יותר ממעותיו‪ .‬ומן האחרת‬
‫לא אכל כדי מעותיו‪ .‬אז אין מחשבין מותר‬
‫של זו כנגד חסרון של זה‪ .‬ונראה‪ ,‬שמה‬
‫ד‪ .‬ביאור המח״א בהגנת רבינו אפרים‬
‫שהראב״ד מוקי לה דוקא בב׳ משכונות‪ ,‬הוא‬
‫כדי ליישב את הקושיא של הראשונים‪ ,‬למה‬
‫לדעתיה תפיסה לא מועילה‪ .‬ומשמע שהוא‬
‫סובר כר׳ אפרים‪ ,‬שאין הלוה יכול לתפוס‪,‬‬
‫במקום שכנגדו המלוה תפוס במשכונו‪ .‬וא״כ‬
‫דוקא בב׳ משכונות‪ ,‬אין מחשבין משטרא‬
‫לשטרא‪ ,‬משום דאין הלוה יכול לתפוס נגד‬
‫משכון‪ .‬אבל אם יש ללוה חוב אחר בלי‬
‫משכון‪ ,‬שפיר יוכל לנכות מפרעונו את האב״ר‬
‫שהמלוה אכל מחמת המשכון הזה‪ .‬ולד׳ רבא‪,‬‬
‫מה שאין מחשבין משטרא לשטרא‪ ,‬משום‬
‫דא״א לסלקו מקנינו במשכון השני‪ ,‬ומ״מ‬
‫אפשר לסלקו מהמשכון הראשון‪ ,‬הוא מפני‬
‫שחכמים תיקנו דאכילת הפירות תיחשב‬
‫כפרעון הקרן‪ ,‬וכמו שכתבנו לעיל‪ .‬וא״כ אע״פ‬
‫שאינו מוכרח שר׳ אפרים ס״ל כראב״ד‪ ,‬כמו‬
‫שראינו‪ ,‬מ״מ ע״כ צ״ל שהראב״ד סובר כר׳‬
‫אפרים‪ ,‬ומיושב בזה מה שהקשו עליו הרמב״ן‬
‫והר״ן‪.‬‬
‫בלא פדיון‪ ,‬ולדעת רב אשי‪ ,‬חכמים לא תקנו‬
‫שאכילת חפירות הראשונות תיחשב כפדיון‬
‫המשכנתא‪ .‬אבל במקום שאין שם משכון‪,‬‬
‫הלוה יכול לסרב לשלם אב״ר‪ ,‬ואפילו לסרב‬
‫לשלם את הקרן בשלמותו‪ ,‬אם ע״י הקרן יחד‬
‫עם הרבית שהוא שילם כבר‪ ,‬יצא שהוא משלם‬
‫יותר ממה שהוא קיבל‪ .‬ומיושבת שפיר קושית‬
‫הרמב״ן על דברי ר׳ אפרים‪.‬‬
‫המח״א‪ ,‬בהל׳ רבית סי׳ ט״ו‪ ,‬יישב את ד׳‬
‫ר׳ אפרים באופן אחר‪ ,‬וכתב די״ל‬
‫שהוא סובר כשיטת הראב״ד‪ ,‬דאע״פ שהאב״ר‬
‫אינה יוצאה בדיינים‪ ,‬מ״מ אם תפס ליה הלוה‬
‫לא מפקינן ליה מיניה‪ .‬וזה הוא הטעם למה‬
‫ר׳ אפרים חלק על הרי״ף וכתב‪ ,‬שאם המלוה‬
‫דר בביתו של הלוה באופן דהוי אב״ר‪ ,‬הוא‬
‫יכול לנכות את האב״ר מהחוב‪ ,‬מדין תפיסה‪.‬‬
‫)ובאמת הרמב״ן שחולק על ר׳ אפרים‪ ,‬חולק‬
‫במפורש גם על שיטה זו של הראב״ד(‪ .‬אבל‬
‫כשיש משכון ביד המלוה‪ ,‬הרי גם הוא תפוס‪,‬‬
‫ונחשב כאלו הוא כבר גבה את החוב‪ ,‬ואז‬
‫אין הלוה יכול לתפוס‪) .‬ועיי״ש שהק׳ לפי‬
‫זה על שיטת הרא״ש שפוסק כר׳ אפרים‪,‬‬
‫אע״פ שהוא חולק על הראב״ד‪ .‬ולפי דרכנו‬
‫ביישוב שיטת ר׳ אפרים‪ ,‬א״ש(‪.‬‬
‫ומקשים הרמב״ן והר״ן על שיטה זו של‬
‫הראב״ד‪ ,‬מהא דאיתא בסוגיין‪ ,‬דלכו״ע‪ ,‬אם‬
 ‫דף ס"‬

‫סימן טו‬
‫דמסלהי ובאתרא דלא מסלהי‬
‫■‪1‬‬ ‫משכנתא באתרא‬
‫בקונטרס אחרון של חי׳ הרשב״א על כתובות‪,‬‬ ‫א‪ .‬פלוגתת הראשונים גדין אתרא‬
‫שהם באמת חי׳ הרמב״ן(‪ ,‬איתא דמשכנתא‬ ‫דלא מסלקי‬
‫באתרא דלא מסלקי‪ ,‬גופא קני ליה )למלוה(‬ ‫ב״מ דף ס״ז‪ :‬אמר רבא בדיה דר׳ יוסף משמיה‬
‫למילתיה‪ ,‬ויכול הוא למכור זכותו וקונין ממנו‬ ‫דרבא‪ ,‬האי משכנתא באתרא דמסלקי‪,‬‬
‫בכסף בשטר ובחזקה‪ ,‬ויכול להקדישו‪.‬‬ ‫לא ניכול אלא בנכייתא‪ .‬ופי׳ רש״י‪ ,‬שינכה לו‬
‫ומשמע לכאורה שהמשכון הוא קנוי‬ ‫מץ החוב דבר קצוב לשנה‪ ,‬דנראה כמוכרו לו‬
‫לגמרי למלוה עד הזמן שקבעו‪ .‬אלא‬ ‫ויורד בספק‪ ..‬ודוקא באתרא דמסלקי‪ ,‬אבל‬
‫שהרמב״ן‪ ,‬בסוף הל׳ בכורות‪ ,‬דף )ס״ה‪,(:‬‬ ‫באתרא דלא מסלקי‪ ,‬כל ימי הזמן הוי כמכירה‬
‫כתב ״דמשכנתא‪ ,‬אפילו באתרא דלא מסלקי‪,‬‬ ‫אצלו‪ ,‬ובלא נכייתא נמי אכול‪.‬‬
‫מוחזקת היא ללוה‪ ,‬ובכור נוטל בה פי שנים‪.‬‬ ‫וצריך לברר אם יש הבדל יסודי בין משכנתא‬
‫ואע״ג דגרסינן בפ׳ איזהו נשך‪ ,‬האי משכנתא‪,‬‬ ‫באתרא דמסלקי ובין משכנתא באתרא‬
‫באתרא דלא מסלקי‪ ,‬ב״ח גובה ממנה‪ ,‬ובכור‬ ‫דלא מסלקי‪ ,‬ומה היא המכירה הראשונה‬
‫נוטל בה פי שנים‪ ,‬דאלמא מוחזקת בידיה‬ ‫שמועילה רק בנכייתא‪ ,‬ומה היא המכירה‬
‫דמלוה‪ ,‬התם לאו דהוי ראויה לגבי לוה‪ ,‬אלא‬ ‫השניה המועילה גם בלא נכייתא‪.‬‬
‫לתרוייהו מוחזקת היא‪ .‬ואשכחן לרבנו אפרים‬
‫הרמכ״ן‪ ,‬בחי׳ דף ס״ז‪ .‬ד״ה עבד‪ ,‬כתב‬
‫דכתב עלה דההיא‪ ,‬אנן סהדי דגופא דלוה‬
‫דמשכנתא באתרא דלא מסלקי‪,‬‬
‫ופירא דמלוה‪ ,‬אלא כיון דלא מצי לסלוקי‬ ‫הוי כזבינא הואיל ולא מצו לסלוקי כל אימת‬
‫ליה עד דמשלים שנייא‪ ,‬הו״ל ההיא ארעא‬ ‫רבעי‪ ,‬אלא עד משלם זמניה‪ ,‬והוה ליה‬
‫לגבי מלוה מוחזקת‪ ,‬ולגבי לוה ראויה״‪.‬‬
‫כמוכרה מעכשיו וחוזר ולוקחה ממנו לאחר‬
‫חזינן‪ ,‬דלכו״ע אין למלוה אלא קנין פירות‬ ‫זמן‪ ,‬דהא מקניא ליה קנין הגוף לענין בכורה‬
‫במשכנתא‪ ,‬אלא דבזה פליגי‪ ,‬דהרמב״ן סובר‬ ‫ושביעית‪) ,‬בסמוך דף ס״ז‪ .(:‬וכן דעת כל‬
‫שגם הלוה גם המלוה חשובים מוחזקים‬ ‫המפרשים בזה דקיל איסורא באתרא דלא‬
‫בקרקע‪ ,‬זה בגוף וזה בקנין פירות‪ ,‬ור׳ אפרים‬ ‫מסלקי‪ ,‬עד שרש״י ז״ל אומר שהיא מותרת‬
‫סובר שמכיון שאין הלוה יכול לסלק את‬ ‫בלא נכיתא כלל‪ ,‬ואע״פ שאין זה מחוור‪,‬‬
‫המלוה‪ ,‬אין המשכנתא נחשבת אלא כראויה‬ ‫מיהו ודאי קליש איסורא‪ ,‬הילכך לא הויא‬
‫לגביה‪.‬‬ ‫אלא אבק רבית‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫ולכאורה יש לתלות מחלוקת אחרת‬
‫במחלוקת הזאת‪ .‬שהמחבר פסק בחו״מ סי׳‬ ‫ב‪ .‬האם במשכנתא השדה קנויה לגמרי‬
‫ע״ב סע׳ ל״ז‪ ,‬שאם יש לגר שטר משכונא‬ ‫או רק קניון פירות‬
‫על קרקע של ישראל‪ ,‬ומוחזקת בידו‪ ,‬ומת‪,‬‬ ‫וכחי׳ הרמב״ן בכתובות דף נ״ט‪ .‬ד״ה הא‬
‫ובא ישראל אחר והחזיק בה‪ ,‬לא עשה כלום‪,‬‬ ‫)בדפוסים הישנים‪ ,‬הקטע הזה נמצא‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית « סימן טו‬

‫ובמשכנתא המוחזקת ביד גר‪ ,‬אם מת הגר‪,‬‬ ‫שמיד שמת הגר‪ .‬פקע שעבודו‪ ,‬וברשות‬
‫החוב נמחל ממילא‪ ,‬וא״כ לדעת הרמב״ן כל‬ ‫בעליה עומדת‪ .‬והש״ך בס״ק קנ״א‪ ,‬כתב עלה‬
‫זכותו על הקרקע פוקע‪ ,‬ואין ישראל אחר‬ ‫״אפילו משכנתא לזמן‪ ,‬באתרא דלא מסלקי‪,‬‬
‫יכול לבא ולתפוס אותו‪ .‬וזו יכולה להיות‬ ‫ומת הגר תוך הזמן‪ ,‬לא עשה זה המחזיק‬
‫סברת הב״ח‪ ,‬דנחשב כאלו החוב נמחל‪,‬‬ ‫כלום‪ ,‬כ״כ הב״ח‪ .‬אבל בשלטי גבורים‪ ,‬ראיתי‬
‫והמשכנתא חוזרת ממילא ללוה‪ ,‬אפילו את״ל‬ ‫שב׳ דדוקא באתרא דמסלקי‪ ,‬אבל באתרא‬
‫שהוא סובר כר׳ אפרים‪ ,‬שכל זמן שהמלוה‬ ‫דלא מסלקי‪ ,‬הוי מכור הקרקע ביד הגר עד‬
‫חי‪ ,‬הוא לבד מוחזק בקרקרע‪ .‬אבל השה״ג‬ ‫ההוא זמנא‪ ,‬הלכך כל הקודם זכה‪ .‬ודברי‬
‫בודאי חולק על זה‪ ,‬וסובר שאפילו אם החוב‬ ‫הב״ח נראין יותר״‪ .‬ונראה שהב״ח סובר כד׳‬
‫נמחל‪ ,‬באתרא דלא מסלקי‪ ,‬המשכנתא נשארת‬ ‫הרמב״ן רכל זמן שהגר בחיים שניהם‬
‫ביד המלוה עד סוף הזמן שקבעו‪.‬‬ ‫מוחזקים בקרקע‪ ,‬וממילא כשהגר מת‪ ,‬נשאר‬
‫הלוה בעלים לבדו‪ .‬ויש לדמותו קצת למש״כ‬
‫יוצא לנו‪ ,‬דלדעת הרמב״ן‪ ,‬באתרא דלא‬
‫השעמ״ש סי׳ ער״ה‪ ,‬שאם שנים שותפים‬
‫מסלקי‪ ,‬יש למלוה קנין הגוף לפירות‬
‫בשדה‪ ,‬וא׳ הפקיר את חלקו‪ ,‬השותף הב׳‬
‫במשכנתא‪ .‬ומ״מ קנין הגוף עצמו שייך ללוה‪,‬‬
‫זוכה בו ממילא‪ .‬וכאן עדיף כיון שהגוף הוא‬
‫וא״כ גם הלוה וגם המלוה חשובים מוחזקים‬
‫של הלוה‪ .‬אבל השה״ג יסבור כדעת ר׳ אפרים‪,‬‬
‫בקרקע‪ .‬והוא חולק בזה על ר׳ אפרים‪.‬‬
‫שאין הלוה חשוב מוחזק כלל במשכנתא עד‬
‫והרמב״ן גם סובר שקנין המלוה מותנה בקיום‬
‫סוף הזמן‪ ,‬וממילא כל אחד יכול לזכות בחלק‬
‫החוב‪ ,‬ואם נמחל החוב‪ ,‬זכותו פוקע‪ ,‬אפילו‬
‫הגר‪ .‬אלא דיש להסביר את דברי הב״ח‪ ,‬גם‬
‫באמצע הזמן‪ .‬אבל השלטי הגבורים חולק‬
‫אם הוא סובר כדעת ר׳ אפרים‪ .‬דאיתא בסוגיין‬
‫על זה וסובר שגם אם החוב נמחל‪ ,‬מ״מ קנין‬
‫בסמוך‪ ,‬באתרא דלא מסלקי ואמר המלוה‬
‫המלוה במשכנתא קיים‪.‬‬
‫מסתלקנא‪ ,‬מאי‪ .‬ר״פ אמר לא צריך למקנא‬
‫והנה‪ ,‬הרמב״ן פירש שמשכנתא באתרא דלא‬ ‫מיניה‪ ,‬רב ששת בדר״א אמר צריך למקנא‬
‫מסלקי‪ ,‬הוי כזבינא‪ ,‬והוה ליה כמוכרה‬ ‫מיניה‪ .‬ופי׳ הרמב״ן‪ ,‬דכיון דאיירי באתרא‬
‫מעכשיו וחוזר ולוקחה ממנו לאחר זמן‪ .‬ולפי‬ ‫דלא מסלקי‪ ,‬וקנה קרקע עד זמנו‪ ,‬האיך זה‬
‫זה‪ ,‬לדעת רש״י‪) ,‬וכן לדעת תוס׳ דף ס״ז‪:‬‬ ‫קונה בדיבורו לסלקו‪ ,‬הילכך אמר רב ששת‬
‫ד״ה במישלם( מותר למלוה לאכול את‬ ‫דצריך למקנא מיניה‪ .‬ורב פפא אמר דלא‬
‫פירותיה בלא נכייתא‪ .‬ואף שהרמב״ן חולק‬ ‫צריך‪ ,‬כיון דעיקרה מלוה היא ומצי מחיל‬
‫עליהם בזה‪ ,‬מ״מ גם הוא מודה שאין שם‬ ‫ליה‪ ,‬מה לי מחילה במקצת‪ ,‬מה לי בכולו‪.‬‬
‫אלא איסור דרבנן‪.‬‬ ‫והילכתא‪ ,‬צריך למיקנא מיניה‪ .‬ומשמע דבהאי‬
‫וצ״ע בגדר הדבר הזה‪ .‬שהרי פשוט הוא‪,‬‬ ‫סברא פליגי האמוראי‪ ,‬אם שייך לומר בזה‬
‫שאם בסוף הזמן‪ ,‬הלוה יחזיר לו את כספו‪,‬‬ ‫דמחילה במקצת‪ ,‬תועיל להפקיע את זכותו‬
‫המלוה לא יוכל לסרב להסתלק‪ .‬וה״ה אם‬ ‫של המלוה להחזיק בקרקע עד סוף הזמן‪,‬‬
‫המלוה מת והניח יתומים קטנים‪ ,‬שאינם‬ ‫או דא״א למחול על הזכות הזו בלבד‪ ,‬כל‬
‫יכולים להקנות‪ ,‬או אם המלוה השתטה‪ ,‬מ״מ‬ ‫זמן שלא מחל על כל החוב‪ .‬אבל לכו״ע‪,‬‬
‫השדה יחזור אז ללוה‪ .‬וא״כ היה נראה‬ ‫אם מחל על כל החוב‪ ,‬יהיה אפשר לסלק‬
‫דכשמחזיר את החוב‪ ,‬קנין המלוה בטל למפרע‪,‬‬ ‫את המלוה מהמשכון‪ ,‬אף באמצע הזמן‪.‬‬
 ‫משכנתא באתרא דמסלקי ובאתרא דלא מסלקי‬

‫יקנה לו מיד בחזרה את השדה‪ ,‬באותו מחיר‪,‬‬ ‫דומיא דמש״ב האחרונים להסביר את הא דאת‬
‫לאחר י׳ שנים‪ .‬דהיינו שהלוה מקנה מיד את‬ ‫ונורלא דף ס״ז‪) .‬ע׳ מח״א רבית סי׳ י״ג(‪.‬‬
‫המשכנתא‪ ,‬והקנאה החוזרת של המלוה היא‬ ‫אלא דלפי זה‪ ,‬כשהוא משלם לבסוף‪ ,‬איגלאי‬
‫מעכשיו ולאחר י׳ שנים‪ .‬ובזה‪ ,‬מותר למלוה‬ ‫מילתא למפרע שלא היה שם מכר כלל‪,‬‬
‫לאכול את הפירות בלא תשלום כיון שהם‬ ‫וא״כ כל הפירות שאכל היו באיסור רבית‪.‬‬
‫שלו‪ ,‬עד חלות הקנאתו‪ ,‬בסוף י׳ שנים‪ .‬וגם‬ ‫וכ״כ לעיל דף ס״ה‪ :‬מכר לו בית‪ ,‬מכר לו‬
‫אם בסוף המלוה אינו רוצה או אינו יכול‬ ‫שדה‪ ,‬וא״ל שכשיהיו לי מעות החזירם לי‪,‬‬
‫להקנות את הקרקע בחזרה ללוה‪ ,‬אין בזה‬ ‫אסור‪ ,‬לרבנן דפליגי אדרבי יהודה‪ ,‬ומאי שנא‬
‫עיכוב‪ ,‬כיון שמעשה הקנין נגמר כבר בתחילה‪,‬‬ ‫הכא דשרי‪ .‬וא״א לתרץ דשאני התם דיכול‬
‫בזמן ההלואה‪ .‬וגם נכסי הלוה משעובדים‬ ‫לפדות את שדהו מתי שהוא רוצה‪ ,‬משא״כ‬
‫מאז מעשה הקנין‪ ,‬והיינו מזמן ההלואה‪ ,‬וכמו‬ ‫הכא‪ ,‬שהרי אם המכר בטל למפרע כשהוא‬
‫בכל קנין מעכשיו ולאחר זמן‪ ,‬שנכסי הלוקח‬ ‫משלם‪ ,‬אין סברא לחילוק הזה‪ .‬וע״כ צריך‬
‫משעובדים מיד‪ .‬ובזה מיושבות כל השאלות‬ ‫לומר שהקניץ לא מתבטל למפרע‪.‬‬
‫ששאלנו על דברי הרמב״ן‪) .‬אלא דיש לעיין‬
‫וגם אין לומר שהוא קנין לזמן‪ ,‬והוי כאילו‬
‫איך נעשה מעשה הקנין מן המלוה ללוה(‪.‬‬
‫מכר לו את שדהו לפירותיה לעשר שנים‪.‬‬
‫)ולפי זה צ״ל דמה שלדעת הרמב״ן‪ ,‬אם‬ ‫דא״כ השדה היה חוזר אליו ממילא בסוף הי׳‬
‫מחל על החוב‪ ,‬פקע זכותו על השדה‪ ,‬היינו‬ ‫שנים בלא תשלום‪ ,‬ואיך נשאר החוב בעינו‬
‫משום דלכתחילה‪ ,‬כשהמלוה הקנה את השדה‬ ‫בסוף הזמן‪ .‬והרי לפי דעת רש״י ותוס׳‪,‬‬
‫בחזרה ללוה‪ ,‬היה על מנת שהמקח יחול‬ ‫משכנתא באתרא דלא מסלקי מותרת בלי שום‬
‫בסוף י׳ שנים‪ ,‬או בזמן שיפקע או ישולם‬ ‫נכייתא‪ ,‬וגם הרמב״ן מודה דמדאורייתא שרי‪.‬‬
‫החוב בהסכמתו(‪.‬‬ ‫ואם קיבל בחנם קנין פירות לי׳ שנים‪ ,‬אין‬
‫העולה מכל זה הוא שגדר המשכנתא באתרא‬ ‫לך רבית גדולה מזו‪.‬‬
‫דלא מסלקי‪ ,‬הוא דהוי כמכר של‬ ‫ולומר שהקנין לכתחילה נעשה על תנאי‬
‫קנין גוף השדה לפירותיה‪ ,‬והקנאה חוזרת של‬ ‫שהמלוה יקנה את השדה בחזרה ללוה בתום‬
‫המלוה‪ ,‬שתחול בסוף הזמן שקבעו‪ .‬ועדיין‬ ‫י׳ השנים‪ ,‬ג״כ קשה‪ ,‬כמו שכתבנו‪ ,‬דמה יהא‬
‫צריך לברר מה הוא גדר המשכנתא באתרא‬ ‫אם המלוה אינו רוצה או אינו יכול להקנות‬
‫דמסלקי‪ ,‬ובמה הוא שונה מהקודם‪.‬‬ ‫אז‪ ,‬האם כל הפירות יהפכו לרבית למפרע‪.‬‬
‫ומלשון הרמב״ן הנ״ל בתחילת דברינו‪,‬‬ ‫ועוד דשעבוד נכסי הלוה ודאי חל מתחילת‬
‫משמע דרק משכנתא באתרא דלא‬ ‫ההלואה‪ ,‬ואם הגדר היה שבתחילה היה שם‬
‫מסלקי‪ ,‬הוי כמכר‪ .‬וא״כ צ״ל דבאתרא‬ ‫מכר‪ ,‬על מנת שהמלוה ימכור את השדה‬
‫דמסלקי‪ ,‬אין שם קנין כלל בשדה‪ .‬וכן מ׳‬ ‫בחזרה בסוף הי׳ שנים‪ ,‬א״כ חובו של הלוה‬
‫ממה שהרמב״ן לעיל דף ס״ד‪ ,:‬חולק על‬ ‫ושעבוד נכסיו‪ ,‬לא היה מתחיל אלא בסוף‬
‫פירושו של תוס׳‪ ,‬שהסביר שהיתר דמשכנתא‬ ‫הזמן‪.‬‬
‫בנכייתא באתרא דמסלקי‪ ,‬הוא מפני שהמלוה‬ ‫לכן נראה שהגדר הוא‪ ,‬דהוי כאלו בתחילה‬
‫קונה את המשכון‪ .‬וגם המח״א רבית סי׳ ל׳‬ ‫הלוה הקנה את שדהו למלוה לפירותיו‬
‫ד״ה איברא‪ ,‬כתב דבאתרא דמסלקי אין כאן‬ ‫לעולם‪ ,‬נגד סכום ההלואה‪ ,‬על תנאי שהמלוה‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית « סימן טו‬

‫ודמי למה ששדי עושה מכור לך דמותר‬ ‫קניץ כלל‪ ,‬כיון שיכול לסלקו בכל עת שירצה‪.‬‬
‫)תוספתא פ״ו ה״ג(״‪ .‬וגם כאן‪ ,‬דף ס״ז‪ ,.‬הוא‬ ‫וכן הסברנו את שיטת רש״י בשיעור י״ח סוף‬
‫כ״כ‪ ,‬דנכייתא באתרא דמסלקי‪ ,‬הוי דומיא‬ ‫עט׳ ר׳‪ ,‬וכתבנו שהוא סובר שאין קנין כלל‬
‫דמה שעיזי חולבות מכור לך‪ ,‬דשרי‪ .‬אלא‬ ‫במשכנתא באתרא דמסלקי‪ ,‬ודלא כשי׳‬
‫דמאן דמחמיר בנכייתא‪ ,‬הוא מפני שכאן‬ ‫הרמב״ם‪.‬‬
‫המותר הוא מלוה‪ ,‬משא״כ התם‪.‬‬ ‫ולפי זה מובן למה בלא נכייתא באתרא‬
‫דמסלקי‪ ,‬אכילת הסירות הוי ר״ק לדעת‬
‫וכין לדעת רש״י ובין לדעת הרמב״ן‪ ,‬באתרא‬
‫דלא מסלקי‪ ,‬יש למלוה קנין בגוף‬ ‫הרמב״ן‪ .‬וגם רש״י סובר כן‪ ,‬אלא דבלא קץ‬
‫פליגי בה רבה ב״ר הונא ורבינא לעיל דף‬
‫הקרקע לפירותיה‪ ,‬וממילא אין איסור‬
‫דאורייתא‪ ,‬באכילה הסירות‪ .‬אבל באתרא‬ ‫ס״ז‪ ,.‬אם הוי אב״ר או ר״ק‪ .‬אבל בנכייתא‬
‫מותר לפי רבא )כנ״ל בראשית דברינו(‪ ,‬משום‬
‫דמסלקי ובלא נכייתא‪ ,‬הוי ר״ק‪ ,‬כיון שאין‬
‫שם קנין בגוף הקרקע‪ .‬ורק בנכייתא מותר‬ ‫דיורד על הספק כמו שפי׳ רש״י‪.‬‬
‫מדאורייתא‪ ,‬או גם מדרבנן‪ ,‬כל א׳ לשיטתו‪,‬‬ ‫וטעם ההיתר בנכייתא‪ ,‬באתרא דלא מסלקי‪,‬‬
‫מהטעמים שכתבנו‪.‬‬ ‫לדעת רש״י הוא משום דיורד בספק‪,‬‬
‫ולמדים היתר זה משדה אחוזה‪ ,‬דגם שם הוא‬
‫אכל התוס׳ לעיל דף ס״ד‪ :‬ד״ה ולא‪ ,‬כ׳‬ ‫יורד לספק‪ ,‬וכמש״ב רש״י דף ס״ח‪ .‬ד״ה‬
‫דטעם ההיתר בנכייתא הוא משום‬ ‫הכא‪.‬‬
‫דהשדה ביד המלוה בתורת מכר כל אותן‬ ‫ולפי כל הנ״ל‪ ,‬אפשר להבין את דברי‬
‫השנים‪ .‬וע״כ איירי שם באתרא דמסלקי‪ ,‬דהא‬ ‫רש״י דף ס״ז‪ :‬ד״ה באתרא‪ ,‬שהבאנו בתחילת‬
‫תוס׳ דף ס״ז‪ :‬כ׳ דבאתרא דלא מסלקי‪ ,‬מותר‬ ‫הענין‪ .‬והוא כתב דבאתרא דמסלקי מותר‬
‫אס׳ בלא נכייתא‪ .‬וכן כתב לעיל דף ס״ד‪.‬‬ ‫לאכול בנכייתא משום דנראה כמוכרו לו ויורד‬
‫ד״ה מה‪ ,‬דבמשכנתא דסורא יש לו קנין‬ ‫בספק‪ ,‬וכוונתו היא שהוא מוכר את הסירות‪,‬‬
‫בקרקע‪ ,‬אע״ג דס״ל בסוגיין‪ ,‬דמשכנתא‬ ‫)ולא הקרקע( למלוה‪ .‬ומותר אע״ס שהוא‬
‫דסורא‪ ,‬אפשר לסלקו ממנה‪ .‬וגם הרמב״ם‬ ‫מוכרם בזול‪ ,‬מפני שהוא יורד לספק‪ ,‬דילמא‬
‫בהל׳ מו״ל פ״ז הל׳ ו׳‪ ,‬ס״ל דאף באתרא‬ ‫לא יהיו סירות‪ ,‬וכמו שמצאנו בפדיון שדה‬
‫דמסלקי‪ ,‬יש למלוה קנין הגוף לסירות‪.‬‬ ‫אחוזה‪ .‬אבל באתרא דלא מסלקי‪ ,‬טעם ההיתר‬
‫ולפי דעתם‪ ,‬אין איסור דאורייתא במשכנתא‪,‬‬ ‫הוא מפני שהוא מוכר את השדה לפירותיו‪,‬‬
‫אפילו באתרא דמסלקי ובלא נכייתא‪.‬‬ ‫וממילא מותר אפילו בלא נכייתא‪ ,‬וכמו‬
‫ורבינא לעיל דף ס״ב איירי בהכי‪ ,‬ואמר עלה‬ ‫שהסברנו‪.‬‬
‫שאינו יוצא בדיינים‪ .‬ואם סוברים דאין הבדל‬ ‫אכל לפי דעת הרמב״ן‪ ,‬טעם ההיתר הוא‬
‫יסודי במשכנתא בין אתרא דמסלקי ובין אתרא‬ ‫כמו שהוא כתב לעיל דף ס״ד‪,:‬‬
‫דלא מסלקי‪ .‬אלא דבאתרא דמסלקי‪ ,‬מיחזי‬ ‫דמשכנתא בנכייתא הוי כאלו אין כאן הלואה‬
‫יותר כרבית‪ ,‬ומש״ה לא התירו אלא בנכייתא‪,‬‬ ‫אלא מכירת סירות‪ ,‬״שהרי מעותיו על אותה‬
‫לדעת תוס׳‪ .‬ולדעת הרמב״ם אין ביניהם חילוק‬ ‫משכונא הם‪ ,‬ובין עושה סירות ובין אינה‬
‫כלל לענין איסור רבית‪.‬‬ ‫עושה‪ ,‬מנכה לו‪ ,‬וכל חובו כלה באותה נכייתא‪,‬‬
‫דף ס״ח‪.‬‬

‫סימן טז‬
‫עיסה א פלגא מלוה‬
‫מתרץ בתי׳ השני)את״ל דיש שם ב׳ תירוצים(‪,‬‬ ‫תנן בב״מ דף ס״ח‪ ,.‬אין מרשיבין חנוני‬
‫״זוזי פקדון נינהו בעסק‪ ,‬ואחריותייהו כשומר‬ ‫למחצית שכר‪ ,‬ולא יתן מעות ליקח בהן‬
‫שכר שמתנה להיות כשואל‪ .‬אי יהיב ליה‬ ‫פירות למחצית שכר‪ ,‬אא״ב נותן לו שכרו‬
‫מעלמא‪ ,‬ודאי רבית דאורייתא הוא‪ .‬אלא‬ ‫כפועל‪ .‬ופירש רש״י דטעמא דמילתא‪ ,‬משום‬
‫מנייהו ובהו‪ ,‬דמי לפקדון‪ ,‬ומדדבנן הוא‪,‬‬ ‫דאמרינן לקמן‪ ,‬דף ק״ד‪ ,:‬״הך עיסקא‪ ,‬פלגא‬
‫וביתמי לא גזור״‪.‬‬ ‫מלוה‪ ,‬ופלגא פקדון״‪ ,‬סתם המקבל פרגמטיא‬
‫וצ״ע בדברים אלה‪ ,‬היכן מצאנו חילוק‬ ‫למחצית שכר‪ ,‬מקבל עליו אחריות חצי הקרן‬
‫בין רבית מיניה וביה שאינה אסודה אלא‬ ‫באונסין וזולא‪ .‬הלכך‪ ,‬ההיא פלגא‪ ,‬כיון‬
‫מדרבנן‪ ,‬ובין רבית הבאה מעלמא‪ ,‬שאסורה‬ ‫דמיחייב באונסין‪ ,‬מלוה הוא אצלו‪ ,‬ודינו‬
‫מדאודייתא‪ .‬ועוד דחוץ מהריוח שהמתעסק‬ ‫ליטול חצי שכר‪ .‬נמצא מתעסק בחציו של‬
‫נותן למלוה‪ ,‬הוא גם עובד וטורח בשבילו‪,‬‬ ‫בע״ה שהוא פקדון אצלו‪ ,‬בשכר המתנת מעות‬
‫ולמה אין זה חשוב רבית הבאה מעלמא‪,‬‬ ‫המלוה‪ ,‬לפיכך אסור‪ ,‬אא״כ נותן לו שכר‬
‫ליאסר מדאורייתא‪.‬‬ ‫עמלו בחצי‪.‬‬
‫ולקמן‪ ,‬דף ק ״ד‪ :‬ד״ה חד‪ ,‬פ רש ״י דאם‬
‫ו הנ ה‪ ,‬לקמן דף ק״ד‪ :‬איתא‪ ,‬אמרי נהרדעי‪,‬‬
‫אינו נותן לו שכר עמלו אסור משום ״דמתחזי‬
‫האי עיסקא‪ ,‬פלגא מלוה ופלגא‬
‫כרבית״‪) .‬וכ״כ להדיא בסוגיא לקמן דף ס״ט‪.‬‬
‫פקדון‪ .‬השתא דאמרינן פלגא מלוה‪ ,‬אי בעי‬
‫בהא דר״א מהגרוניא‪ ,‬דנותן לוה שכרו משום‬
‫למשתי ביה שכרא‪ ,‬שפיר דמי‪ .‬רבא אמר‬
‫״מיחזי כרבית״‪ .‬אלא דיש לדחות ראיה זו‪,‬‬
‫להכי קרו ליה עיסקא‪ ,‬דאמר ליה כי יהבינא‬
‫דשאני התם דאיירי באריס‪ ,‬עיי״ש בסוגיא(‪.‬‬
‫לך‪ ,‬לאיעסוקי ביה‪ ,‬ולא למשתי ביה שכרא‪.‬‬
‫וצ״ע למה אין כאן רבית גמורה‪ ,‬במה‬
‫אמר רב אידי בר אבין‪ ,‬ואם מת נעשה‬
‫שהמקבל טורח עבור הנותן‪ ,‬תמורת המלוה‬
‫מטלטלין אצל בניו‪ .‬רבא אמר להכי קרו ליה‬
‫שקיבל ממנו‪.‬‬
‫עיסקא‪ ,‬דאם מת לא יעשה מטלטלין אצל‬
‫בניו‪ .‬ופי׳ רש״י‪ ,‬דלהכי קרו ליה עיסקא‪,‬‬ ‫ביאור הקולא ד׳מיניה וגיה׳‬ ‫א‪.‬‬
‫שתהא קיימת תמיד ומתעסק בה‪ ,‬ויסמכו עליה‬ ‫ובהא דקיי״ל‪ ,‬דמעות יתומים‪ ,‬מותר להלוותן‬
‫בעליה‪ ,‬שלא תינתן להוציאה‪ ,‬ואם מת לוה‬ ‫קרוב לשכר‪ ,‬ורחוק להפסד‪ ,‬לקמן דף‬
‫יגבה‪ ,‬דכיון דצריכה להיות קיימת סמיכתו‬ ‫ע׳‪ ,.‬פי׳ הרמב״ן בשם הירושלמי‪ ,‬דאומר‬
‫עליה כמקרקעי‪ .‬ומשמע דלדעת רבא דקיי״ל‬ ‫למקבל‪ ,‬פסידא עלך‪ ,‬רווחא דידי ודידך‪.‬‬
‫כוותיה‪ ,‬אפילו חלק המלוה שבעיסקא אינו‬ ‫והרמב״ן שם מתמה‪ ,‬והלא רבית קצוצה היא‪.‬‬
‫לגמרי כמלוה הניתנת להוצאה‪ ,‬וצריך לברר‬ ‫כיון דקביל עליה כולי ממונא במלוה‪ ,‬כי יהיב‬
‫את הגדרתה‪.‬‬ ‫ליה כלום באגריה‪ ,‬הו״ל רבית קצוצה‪ .‬והוא‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן טז‬
‫וגם א״א לטעון ליתומים דילמא אביהם‬
‫החזירו‪ ,‬כמו במלוה‪ .‬מצד אחר‪ ,‬הוא נקנה‬
‫בקנין אגב כמו פקדון‪ ,‬ואפשר לקדש בו אשה‬
‫כמו בפקדון‪ .‬וגם לא ניתן להוציאו לצרכיו‬
‫כמו פקדון‪.‬‬
‫וברי״ף לקמן דף )ס״ב‪ (.‬איתא‪ ,‬דלהכי‬
‫קרו להו עיסקא‪ ,‬ראם מת לא יעשה מטלטלין‬
‫אצל בניו‪ ,‬ואי איכא עליה דמיתנא כתובה או‬
‫שטר חוב‪ ,‬לית להו מהני מטלטלי דעיסקא‬
‫ולא מידי‪ ,‬אלא שקיל להו מרייהו לחודיה‪,‬‬
‫דדיליה נינהו‪ ,‬דלא קני ליה מיתנא אלא‬
‫לאיעסוקי בהו בלחוד‪ ,‬וכיון רמת הדר עיסקא‬
‫למאריה‪.‬‬
‫והוא כותב‪ ,‬דמ״מ דינו גם כמלוה לענין זה‬
‫ועל פי זה אפשר להבין את דברי הרמב״ן‬
‫שאפשר לקנותו בכתיבה ומסירה כמו כל‬
‫הנ״ל‪ .‬שהוא כתב דאפילו אם המתעסק‬
‫מלוה‪ ,‬דכיון שהוא חייב באונסיה‪ ,‬שייך‬
‫קבל את כל האחריות על העיסקא‪ ,‬וכולו‬
‫מלוה‪ ,‬מ״מ באמת הני זוזי פקדון נינהו‪ ,‬ומה‬
‫שכל אחריותו עליו הוא מפני ששומר שכר‬
‫יכול לקבל להיות כשואל‪ .‬וא״כ כל שהרווחים‬
‫באים מהתייקרות סחורת העיסקא וכדומה‪,‬‬
‫מותר מדאורייתא להעביר אותם לבעל המעות‪,‬‬
‫דהמעות שלו הם שהתייקרו‪ ,‬ואין בזה אלא‬
‫רבית דרבנן‪ .‬וכמו שכתב הרמב״ן ״אלא‬
‫מנייהו ובהו‪ ,‬דמי לפקדון‪ ,‬ומדרבנן הוא‪,‬‬
‫וביתמי לא גזור״‪ .‬אבל מ״מ כיון שכל אחריותו‬
‫על המתעסק‪ ,‬היא נחשבת כמלוה לענין רבית‬
‫הבאת מעלמא‪ .‬וכמו שכתב הגר״א דף ע״ב‪:‬‬
‫אות א׳ וכדאיתא ברמ״א יו״ד סי׳ קע״ז סע׳‬
‫א׳ )ע׳ גר״א שם ס״ק ה׳(‪ ,‬דפקדון שכל‬
‫אחריותו על הנפקד‪ ,‬והוא גם מרויח מזה‬
‫שהפקדון נמצא אצלו‪ ,‬נחשב כמלוה לענין‬
‫איסור רבית‪ .‬ומובן לפי זה מש״כ הרמב״ן‬
‫״אי יהיב ליה )רבית( מעלמא‪ ,‬ודאי רבית‬
‫דאורייתא הוא״‪ .‬ומיושב היטב מה שהרמב״ן‬
‫חילק בין רבית הבאה מעלמא ובין רבית‬
‫מיניה וביה‪ ,‬בחלק המלוה שבעיסקא‪.‬‬
‫ולעיל‪ ,‬דף מ״ו‪ ,.‬כתוב דרב פפא הוו ליה‬
‫תריסר אלפי דינרי בי חוואי‪ .‬אקנינהו‬
‫לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתיה‪.‬‬
‫והנמ״י בב״ק דף )ל״ז‪ ,(:‬כתב בשם הרא״ה‬
‫דהכא במלוה ע״פ מיירי‪ ,‬והקשה א״כ היכי‬
‫מצי לאקנויי‪ ,‬דהא אין למלוה על פה שום‬
‫הקנאה בעולם‪ .‬ותי׳ דהכא לא איירי בסתם‬
‫הלואה‪ ,‬אלא בעיסקא‪ .‬וקיי״ל דלא ניתנה‬
‫למשתי בה שברא‪ .‬וביוץ דלא נתנו להוצאה‪,‬‬
‫דינם כפקדוץ שיכול להקנותה אגב קרקע‪.‬‬
‫הקצה״ח‪ ,‬בסי׳ ס״ה ס״ק ל״ו‪ ,‬מביא את‬
‫ד׳ הנמ״י‪ ,‬דאפילו חלק המלוה שבעיסקא‪,‬‬
‫דינו כפקדון לענין זה שהוא נקנה בקנין אגב‪.‬‬
‫למיכתב ביה איהו וכל שעבודיה‪.‬‬
‫ובסי׳ ס״ז ס״ק ב׳‪ ,‬הוא מביא ראיה מד׳‬
‫רש״י דאע״ג דבעלמא א״א לקדש אשה‬
‫במלוה‪ ,‬אפשר לקדשה במלוה שבעיסקא‪.‬‬
‫דאיתא בקידושין דף מ״ז‪ ,.‬המקדש במלוה‪,‬‬
‫אינה מקודשת‪ ,‬מלוה להוצאה ניתנה‪ .‬ופי׳‬
‫רש״י להוצאה ניתנה‪ ,‬הלוה רשאי להוציאה‬
‫בהוצאה‪ ,‬ואינו חייב להעמידה בעיסקא‪,‬‬
‫שתהא מצויה בכל עת‪ .‬ומשמע שאם מחוייב‬
‫הוא להעמידה בעיסקא‪ ,‬שפיר מתקדשת בו‪,‬‬
‫דלא גרע מפקדון‪.‬‬
‫ובב״ב דף ע‪ ,:‬תניא שטר כיס היוצא על‬
‫היתומים‪ ,‬דייני א״י אמרי נשבע וגובה מחצה‪.‬‬
‫ושטר כיס היינו שטר עיסקא‪ ,‬וגובה מהיתומים‬
‫של מקבל העיסקא את חלק המלוה‪ ,‬אבל על‬
‫חלק הפקדון טענינן להו‪ ,‬דדילמא אביהן‬
‫החזירו‪.‬‬
‫א״כ יוצא לנו שחלק המלוה שבעיסקא‪ ,‬דינו‬
‫מורכב‪ ,‬ויש לו גם דיני מלוה וגם דיני‬
‫פקדון‪ .‬הוא נקנה בכתיבה ומסירה כמלוה‪.‬‬
 ‫עיסקא פלגא מלוה‬

‫והנה עיסקא‪ ,‬שחציה מלוה וחציה פקדון‪,‬‬ ‫כ‪ .‬כיאור טעם דקכלת שכר הפעולה‬
‫היא בעצם שותפות‪ ,‬אלא שמה שמיוחד בה‬ ‫אינה דאורייתא‬
‫הוא שא׳ מן השותפים קיבל את חלקו מן‬ ‫ומ״מ עדיין קשה הקושיא השניה ששאלנו‪,‬‬
‫השני בהלואה‪ .‬וא״כ כל פרט ופרט בסחורה‬ ‫איך מותר למקבל לטרוח בחנם עבור‬
‫המשותפת‪ ,‬כל מטבע‪ ,‬כל פרי‪ ,‬וכל בהמה‬ ‫היתומים בעלי המעות‪ ,‬והא עבודה שלו היא‬
‫שייך לשניהם‪ .‬ולפי זה אם המתעסק רוצה‬ ‫כרבית הבאה מעלמא‪ ,‬ולמה אין בזה רבית‬
‫להרויח מהחלק שלו ברכוש המשותף‪ ,‬אין‬ ‫מדאורייתא‪.‬‬
‫לו ברירה אלא לטפל בכל הרכוש‪ ,‬שהרי כל‬
‫זמן שלא באו לידי חלוקה‪ ,‬א״א למכור את‬ ‫והנה איתא לקמן דף ס״ח‪ ,:‬בני רב עיליש‪,‬‬
‫פירות שלו בלא למכור גם את החלק של‬ ‫נפק עלייהו ההוא שטרא דהוה כתיב‬
‫השני‪ ,‬וא״א לו לפטם אם חצי הבהמה השייכת‬ ‫ביה פלגא באגד פלגא בהפסד‪ .‬אמר רבא‪ ,‬רב‬
‫לו בלא לפטם גם את חלק חברו‪ ,‬וכדומה‪.‬‬ ‫עיליש גברא רבה הוא‪ ,‬ואיסורא לאינשי לא‬
‫וא״כ כל מה שהוא עושה‪ ,‬אינו עושה אלא‬ ‫הוי ספי‪ .‬ומדייק הרשב״א ממה שכתוב דלא‬
‫לעצמו‪ ,‬כדי שירויח הוא‪ ,‬אלא דבעל המעות‬ ‫ספי איסורא לאינשי‪ ,‬ולא כתוב דלא עביר‬
‫נהנה ממילא‪ .‬ויש לומר רזה לא נקרא יהיב‬ ‫איסורא‪ ,‬דבעלמא אין איסור אבק רבית אצל‬
‫מדידיה‪ ,‬כיון שאינו עובד כלל לטובת חברו‪,‬‬ ‫הלוה אלא אצל המלוה בלבד‪.‬‬
‫אלא לטובת עצמו‪ .‬וזה הוא מה שכתב‬ ‫גם הרא״ש בסי׳ מ״ב דייק כנ״ל מלשון‬
‫הרא״ש‪ ,‬שבאב״ר כי האי‪ ,‬אין איסור אלא‬ ‫הגמ׳‪ ,‬אלא דמשמע שהוא חולק על מסקנת‬
‫על המלוה‪ ,‬כיון שבכל זאת הוא נהנה מחמת‬ ‫הרשב״א‪ .‬שהרי הוא כתב ״יש לדקדק דאבק‬
‫ההלואה‪.‬‬ ‫רבית כי האי אין אסור ללוה‪ ,‬מדלא יהיב‬
‫מדידיה טפי‪ ,‬לא קרינא ביה לא תשיך‪ .‬אלא‬
‫וכג מר א דף ס״ט‪ ,.‬איתא דמי שיש לו בהמה‬
‫דוק א גבי מלוה איכא איסורא‪.‬‬
‫משלו‪ ,‬מותר לו לטפל גם בבהמה‬
‫שקיבל בעיסקא‪ ,‬אפילו אם אינו מקבל אלא‬ ‫ומשמע דדוקא באב״ר כי האי‪ ,‬דלא יהיב‬
‫מותר שליש בשכרו‪ .‬והוא משום דאמרי‬ ‫מדידיה טפי‪ ,‬אין איסור על הלוה‪ ,‬דאיסור‬
‫אינשי‪ ,‬גביל לתורא‪ ,‬גביל לתורי‪ .‬והקשו‬ ‫אב״ר על הלוה תלוי בנשיכה‪ ,‬אבל על המלוה‬
‫התוס׳‪ ,‬דמהאי טעמא לשתרי אפילו לית ליה‬ ‫יש איסור‪ ,‬כל שנהנה מחמת ההלואה‪ .‬וכן‬
‫בהמה לדידיה‪ ,‬דהא צריך לטרוח לעצמו‬ ‫דייק המח״א רבית סי׳ י״ט‪ ,‬שהרא״ש חולק‬
‫משום פלגא דמלוה‪ .‬ותי׳ דלא דמי‪ ,‬דאי לית‬ ‫על הרשב״א‪ ,‬וסובר דבאב״ר בעלמא‪ ,‬יש‬
‫ליה בהמה לדידיה‪ ,‬אין צריך לטרוח בבהמה‬ ‫איסור גם על הלוה‪) .‬וצ״ע בד׳ הגר״א ביו״ד‬
‫של שותפות בכל יום‪ ,‬אלא כ״א יטרח ביומו‪.‬‬ ‫סי׳ ק״ס ס״ק ב׳‪ ,‬שהבין דלדעת הרא״ש אין‬
‫וקושיתו של תוס׳ היתה מעין הסברא שכתבנו‬ ‫שום איסור אב״ר על הלוה‪ ,‬עיי״ש(‪.‬‬
‫למעלה‪ ,‬דמכיון שהוא צריך לטרוח בחלק‬ ‫אלא דצ״ע בדברי הרא״ש שכתב דבטירחת‬
‫שלו של העיסקא‪ ,‬אין להחמיר ולדרוש‬ ‫המתעסק בחלק הפקדון‪ ,‬לא נחשב‬
‫שישלמו לו שכר מושלם על עבודתו‪ .‬והוא‬ ‫דיהיב מדידיה טפי‪ ,‬ואין שם לא תשיך‪ .‬דהא‬
‫תי׳ דמ״מ אין לפטור את בעל המעות מלשלם‬ ‫פשוט לכאורה‪ ,‬שאם א׳ מלוה ק׳ דינר לשני‬
‫שכר טירחא משום סברא זו‪ ,‬כיון שגם נותן‬ ‫על מנת שיעבוד אצלו בחנם‪ ,‬שזה רבית‬
‫העיסקא היה צריך להשתתף בטיפול‪ .‬אבל‬ ‫קצוצה ויוצאה בדיינים‪ ,‬ומנפ״מ מהא דהכא‪.‬‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן טז‬
‫״ומאי דמקבל נותן אחריות עליה טפי מפלגא‪,‬‬
‫הוי שכר למקבל בשביל טירחא דקטרח‬
‫בפלגא פקדון״‪ .‬וזו היא גם שיטת הרמב״ם‬
‫הל׳ שלוחים ושותפים פ״ו ה״ג‪ ,‬ושיטת‬
‫הראב״ד הובאה בשמ״ק דף ס״ח‪ :‬ד״ה וההוא‪.‬‬
‫וצ״ע במאי פליג רש״י עלייהו‪.‬‬
‫ו הרפכ״ן לקמן דף ק״ד‪ :‬ד״ה האי‪ ,‬פירש‬
‫״דאלו תרי תילתי בהפסד‪ ,‬אע״ג‬
‫דלא שקול אלא משום שכרו של זה‪ ,‬לאו‬
‫פלגא מלוה הוא‪ .‬דלא הויא חלק הפקדון כמו‬
‫מלוה באחריות לעולם‪ ,‬אלא פלגא מלוה פלגא‬
‫הפסד הוא״‪ .‬דהיינו שלא יתכן שחלק‬
‫מהעיסקא שאין אחריות הלוה עליה יחשב‬
‫כמלוה‪ ,‬ודלא כרשב״ם‪ .‬והרמב״ן אזיל בזה‬
‫לשיטתו‪ ,‬לפי מה שראינו שהוא סובר שגם‬
‫חלק המלוה הוא באמת פקדון‪ ,‬אלא שיש לו‬
‫דין מלוה מפני שהלוה קיבל להיות עליו‬
‫כשואל‪ .‬ומכיון שקבלת האחריות היא מה‬
‫שעושה אותה למלוה‪ ,‬לא יתכן כלל שבעל‬
‫המעות יהיה אחראי על חלק מהמלוה‪ ,‬דא״כ‬
‫זה לא היה מלוה‪ .‬ומשמע לכ׳ רזו היא גם‬
‫שיטת רש״י‪ ,‬ומש״ה הוא כתב דחלק המלוה‬
‫נקבע לפי קבלת ההפסד דוקא‪ ,‬כמו שכ׳ סוף‬
‫דף ס״ח‪ ,:‬ודף ס״ט‪ .‬ד״ה זוזי‪ .‬וזה הטעם‬
‫למה הוא לא הסביר את הסוגיא כפירוש‬
‫הרשב״ם‪ ,‬שהוא יותר פשוט לב׳‪.‬‬
‫אבל הרשב״ם‪ ,‬הרמב״ם‪ ,‬והראב״ד‬
‫שחולקים עליו‪ ,‬וסוברים דאפשר לקבוע ששכר‬
‫הטירחא יהיה במה שהנותן מקבל אחריות‬
‫על חלק מהמלוה‪ ,‬ע״כ נוקטים דחלק המלוה‬
‫הוא מלוה ממש‪ ,‬ולא רק פקדון‪ ,‬וחולקים על‬
‫כל מה שכתבנו בשיטת רש״י והרמב״ן‪.‬‬
‫מ״מ י״ל דסברא זו אינה אלא סברא דרבנן‪,‬‬
‫דמיחזי כרבית‪ ,‬אבל מדאורייתא‪ ,‬זה לא נחשב‬
‫שהלוה ננשך‪ ,‬כיון שהוא עובד בעיקר עבור‬
‫חלקו‪ ,‬ומה שחברו אינו משתתף בטיפול אינו‬
‫הופך את זה לרבית‪.‬‬
‫אבל מדאורייתא אין כאן איסור‪ ,‬דאין זה‬
‫נשך‪ ,‬וכמו שכתב הרא״ש‪ .‬וגם הרשב״א‬
‫שחולק על הרא״ש מודה לסברא זאת‪ ,‬אלא‬
‫דלא מסתבר ליה לחלק בין אב״ר דעלמא‬
‫ובין ״אב״ר כי האי״‪.‬‬
‫יוצא מדברינו שאם א׳ נותן לחברו עיסקא‬
‫ולא משלם לו עבור טירחתו‪ ,‬אין שם‬
‫אלא איסור אבק רבית‪ .‬ואין הטעם משום‬
‫דלא הוי הלואה גמורה‪ ,‬שהרי ראינו בדברי‬
‫הרמב״ן דגם בפקדון שהנפקד קיבל עליו את‬
‫כל האחריות‪ .‬שייך איסור רבית מן התורה‪,‬‬
‫אם הרבית באה מעלמא‪ .‬אלא טעמו הוא‬
‫משום דהמתעסק טורח לעצמו‪ ,‬וממילא אין‬
‫שם נשך‪) .‬אח״כ מצאתי שהחוו״ד והשע״ד‬
‫בסי׳ קס״ז‪ ,‬כתבו מעין סברא זו‪ ,‬כדי להסביר‬
‫למה בכל עיסקא מקילים בהערכת השכר‬
‫טירחא(‪.‬‬
‫וכהא רבני רב עיליש‪ ,‬אמר רבא ״אי פלגא‬
‫באגר‪ ,‬תרי תילתי בהפסד״‪ .‬ורש״י פי׳‬
‫שם דבזה‪ ,‬שני שלישי הוי חלק הפקדון‪.‬‬
‫דאע״ג דבעלמא קיי״ל דעיסקא פלגא מלוה‬
‫ופלגא פקדון‪ ,‬שאני הכא כיון שפירש דפלגא‬
‫באגר‪ ,‬א״כ ע״כ צ״ל שהנותן קיבל תרי תילתי‬
‫בהפסד‪ ,‬ומשמע שהם שינו את החלוקה‬
‫דפלגא פלגא‪ ,‬שחז״ל קבעו‪ .‬אבל הרשב״ם‬
‫בב״ב דף ע‪ :‬ד״ה דאמרי‪ ,‬פירש דגם באופן‬
‫זה החלוקה היא פלגא מלוה ופלגא פקדון‪,‬‬
‫דף ס״ט‪:‬‬

‫סימן יז‬
‫רבית בשכירות‬
‫ב‪ .‬שש קושיות על שיטת רש״י‬ ‫א‪ .‬דברי רש״י בחילוק בין שכירות‬
‫ומקשים תוס׳ ותוס׳ ר׳ פרץ‪ ,‬והרי מעשים‬ ‫להלואה‬
‫בכל יום שאדם משכיר כוס של‬ ‫איתא בב״מ דף ס״ט‪ ,:‬רב חמא הוה מוגר‬
‫זהב וחפצים של זהב וכסף לחבירו‪ ,‬אע״ג‬ ‫זוזי בפשיטא ליומא‪ .‬כלו זוזי דר״ח‪.‬‬
‫דלא יריע פחתייהו כשמשתמשים בהם‪ ,‬ולפי‬ ‫הוא סבר מאי שנא ממרא‪ .‬ולא היא‪ ,‬מרא‬
‫דעת רש״י היה צריך להיות אסור‪ .‬ועוד דתניא‬ ‫הדרא בעינא ויריע פחתיה‪ ,‬זוזי לא הדרי‬
‫בתוספתא‪ ,‬משכיר אדם מעותיו לשולחני‬ ‫בעינייהו ולא יריע פחתיה‪ .‬ועל שני החילוקים‬
‫להתלמד בהם ולהתעשר בהם‪ ,‬והרי גם שם‬ ‫שכתבה הגמ׳ בין שכירות מרא המותרת ובין‬
‫אין פחת בשימוש זה‪ ,‬ולמה מותר‪.‬‬ ‫שכירות מעות האסורה‪ ,‬פליגי בה הראשונים‪,‬‬
‫אם כל א׳ לחוד סגי כדי לאסור‪ ,‬או אם אינו‬
‫ועוד קשה‪ ,‬דברש״י ד״ה הדרא‪ ,‬כתוב דמרא‬
‫אסור אלא כשיש תרתי לריעותא‪.‬‬
‫הדרא בעינו ״ואינו הלואה אצלו‬
‫בדמים‪ ,‬ואין אחריותו עליו אם נאנס או נשבר‬ ‫ברש״י ד״ה זוזי‪ ,‬כתוב ״דזוזי לא הדרי‬
‫מחמת מלאכה‪ ,‬הלכך אין שכרו רבית״‪.‬‬ ‫בעינייהו‪ ,‬שהרי מוציאם‪ ,‬ולפיכך‬
‫ומשמע דגם בלא הטעם דידיע פחתיה‪,‬‬ ‫אחריותו עליו ושכרו רבית‪ ,‬ועוד‪ ,‬אי נמי‬
‫אומרים דשכירות מרא לא נחשב רבית‪ ,‬כיון‬ ‫אהדר ליה בעיניה‪ ,‬לא יריע פחתיה‪ ,‬נמצא‬
‫שאין אחריותו על השוכר‪ .‬וא״כ לכאורה רש״י‬ ‫שכרו חנם ברבית״‪ .‬הרי להדיא‪ ,‬דדעת רש״י‬
‫סותר את עצמו‪ ,‬דלענין זוזי הוא כתב ״דאי‬ ‫היא‪ ,‬רכל א׳ מהטעמים לחוד‪ ,‬הוא סיבה‬
‫נמי אהדר ליה בעיניה‪ ,‬לא יריע פחתיה‪ ,‬נמצא‬ ‫להחשיב את דמי השכירות כרבית‪ .‬וכן מוכח‬
‫שכרו חנם ברבית״‪ ,‬ולענין מרא‪ ,‬משמע דמה‬ ‫גם ממה שהרי״ף גרס בסוגיין‪ ,‬״מרא הדרא‬
‫שהוא חוזר בעינו הוא טעם מספיק כדי ששכרו‬ ‫בעינא‪ ,‬זוזי לא הדרי בעינייהו‪ ,‬ואת״ל הדרי‬
‫לא יהיה רבית‪.‬‬ ‫בעינייהו‪ ,‬מרא יריע פחתה‪ ,‬זוזי לא יריע‬
‫פחתייהו״‪.‬‬
‫ובסמוך‪ ,‬הגמרא מביאה הא דתניא‪ ,‬השם‬
‫פרה לחבירו‪ ,‬ואמר לו‪ ,‬הרי פרתך‬ ‫וגם משמע מדברי רש״י דמש״ב בגמ׳‬
‫עשויה עלי בל׳ דינר‪ ,‬ואני אעלה לך סלע‬ ‫״דלא הדרי בעינייהו״‪ ,‬היינו שאחריותם על‬
‫בחדש‪ ,‬מותר‪ ,‬לפי שלא עשאה דמים‪ .‬והסביר‬ ‫המקבל‪ .‬וכ״כ הריטב״א‪ ,‬״מרא הדרא בעינא‪.‬‬
‫רב ששת דלא עשאה דמים מחיים אלא לאחר‬ ‫פירוש‪ ,‬אין השוכרים חייבים באחריותם״‪.‬‬
‫מיתה‪ .‬ופירש רש״י ״שלא עשאה דמים מחיים‪,‬‬ ‫וא״כ יוצא לפי דעת רש״י והרי״ף‪ ,‬דאסור‬
‫שאם יוזלו פרות בשוק ויעמדו דמיה על‬ ‫להשכיר חפץ‪ ,‬אפילו בהדר בעיניה‪,‬‬
‫עשרים‪ ,‬לא ישלם‪ ,‬אלא לאחר מיתה‪ ,‬אם‬ ‫ואין אחריותו על המקבל‪ ,‬אם לא יריע פחתיה‪.‬‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית « סימן יז‬
‫רש״י‪ ,‬ולא רק על דברי חתנו הריב״ן‪ .‬אלא‬
‫דמדברי רש״י אינו מוכרח כ״כ שהוא סובר‬
‫דסגי בקבלת הזולא כדי להתיר‪ ,‬וכמו שכתב‬
‫הגידולי תרומה ש׳ מ״ו ח״ד סי׳ מ״ט‪ .‬אבל‬
‫בהג״א סי׳ מ״ט‪ ,‬כתוב להדיא דדעת רש״י‪,‬‬
‫היא דכל שהזולא על המשכיר‪ ,‬אין חשש‬
‫רבית בשכירות‪ .‬וממילא לדעתו מותר להשכיר‬
‫כלי כסף‪ ,‬אפילו אם אחריות השבירה היא‬
‫על השוכר‪ ,‬ואע״ג שאין שם פחת בעצם‬
‫השימוש‪ ,‬כיון שהזולא הוא על חשבון‬
‫המשכיר‪ .‬אבל לדעת התוס׳ אסור בכה״ג‪ ,‬כיון‬
‫שאין שם פחת‪.‬‬
‫ולפי זה יש סתירה בין מה שראינו דתוס׳‬
‫דף ס״ט‪ :‬דייקו מדברי רש״י‪ ,‬דאסור להשכיר‬
‫כלי כסף שאין בהם פחת‪ ,‬ואפילו אם האונסין‬
‫הם על המשכיר‪ ,‬ובין מה שהג״א דייק מרש״י‬
‫ואיתא לקמן דף ע‪ ,.‬ההוא דודא דבני מר‬
‫בהא דפרה‪ ,‬דמותר אפילו אם האונסין על‬
‫עוקבא‪ ,‬דהוה בי מר שמואל‪ ,‬תקיל‬
‫חשבון השוכר‪.‬‬
‫ויהיב ליה‪ ,‬תקיל ושקיל ליה‪ .‬שקיל אגרא‬
‫ועוד צריך גם להבין איך רש״י יתרץ את‬
‫קושית התוס׳ מהא דדודא‪ ,‬דמוכח לכאורה‪,‬‬
‫דלא סגי במה שהמשכיר מקבל את הזולא‪,‬‬
‫כדי להתיר לשלם אגרא‪.‬‬
‫ולסיכום‪ ,‬צריך ליישב שש קושיות בשיטת‬
‫רש״י בסוגיא זו‪ .‬שתי קושיות‬
‫התוס׳ דף ס״ט‪ ,:‬ממה שמותר להשכיר כלי‬
‫זהב‪ ,‬ומד׳ התוספתא שמתירה להשכיר מעות‬
‫להתלמד‪ .‬הסתירת בד׳ רש״י לב׳‪ ,‬בין מה‬
‫שב׳ דהשכרת מרא מותרת מטעם קבלת‬
‫אחריות ע״י המשכיר לבד‪ ,‬ובין מש״כ דבזוזי‪,‬‬
‫אפילו אם היו חוזרים בעין היה אסור‪ ,‬מפני‬
‫שאין בהם פחת‪ .‬למה הגמרא לא כתבה דיש‬
‫להתיר שכירות מרא משום דהזולא על חשבון‬
‫המשכיר‪ .‬וגם למה טעם זה לא הועיל להתיר‬
‫הא דדודא‪ .‬וגם צריך ליישב את הבנת התוס׳‬
‫והבנת הג״א בד׳ רש״י‪ ,‬שדייקו דיוקים סותרים‬
‫בענין היתר השכרת כלי כסף‪.‬‬
‫פו‬
‫תמות או אם תישבר‪ .‬אלמא כל כמה דלא‬
‫קביל עליה זולא‪ ,‬לאו מלוה היא גביה״‪.‬‬
‫ובגמרא שם איתא‪ ,‬דה״ה אם א׳ שכר ספינה‪,‬‬
‫והתחייב לשלם אגרא‪ ,‬וגם לשלם פגרא אם‬
‫תישבר‪ ,‬דמותר מהאי טעמא‪ ,‬דלא עשאה‬
‫דמים‪ ,‬כל זמן שלא נשברה‪ .‬ולדעת רש״י‪,‬‬
‫טעם ההיתר הוא מפני שהפסד הזולא הוא‬
‫על חשבון המשכיר‪ ,‬ומש״ה לא הוי דומיא‬
‫דמלוה‪ ,‬ואין בזה איסור רבית‪) .‬אבל תוס׳‬
‫חולק על פי׳ זה של רש״י‪ ,‬וכדלהלן(‪.‬‬
‫וצ״ע לפי דעת רש״י‪ ,‬הסובר דגם זו סיבה‬
‫להתיר‪ ,‬למה הגמרא דלעיל‪ ,‬שחילקה‬
‫בין מרא לזוזי‪ ,‬לא הזכירה טעם זה‪ ,‬דבמרא‬
‫מסתמא הזולא הוא על חשבון המשכיר‪ ,‬כמו‬
‫בכל שכירות‪ ,‬ומש״ה לא שייך בו רבית‪.‬‬
‫ושקיל פחתא‪ .‬ושאל רב ענן‪ ,‬אי אגרא לא‬
‫פחתא‪ ,‬ואי פחתא לא אגרא‪ .‬ותירץ רב נחמן‪,‬‬
‫דשרי למיעבד הכי‪ ,‬מפני שבני מר עוקבא‬
‫מקבלי עלייהו חסכא דנחשא‪ ,‬דכמה דמקלי‬
‫נחשא‪ ,‬בציר דמיה‪ .‬ומשמע דכל ההיתר לקחת‬
‫דמי שכירות על הדוד היה משום דחלק‬
‫מהפחת היה על חשבון המשכירים‪ .‬ומדייקי‬
‫התוס׳‪ ,‬דשם מסתמא גם הזולא היה על‬
‫חשבונם‪ ,‬ומ״מ לא היתה בזה סיבה להתיר‪.‬‬
‫והקשו מכאן על דברי הריב״ן‪ ,‬שכתב דבכל‬
‫עיסקא סגי אם הנותן מקבל את הפסד הזולא‪,‬‬
‫על חלק הפקדון שבעיסקא‪ .‬ומכת קושיא זו‪,‬‬
‫פירש תוס׳‪ ,‬דגם בהא דספינה‪ ,‬טעם ההיתר‬
‫היה מפני שהספינה מתקלקת במים‪ ,‬וממילא‬
‫המשכיר מקבל על עצמו חלק מהפחת‪ .‬וכן‬
‫בהא דפרה‪ ,‬כתב בתוס׳ ר׳ פרץ‪ ,‬מה שעייפה‬
‫מטורח המלאכה הוי פחת‪.‬‬
‫ובאמת תוס׳ היה יכול להקשות על ד׳‬
 ‫רבית בשכירות‬

‫אין החזרת הקרן מובטחת‪ ,‬ואין שם מלוה‪,‬‬ ‫ג‪ .‬שיטת רש״י השכירות שיש בה‬
‫ולא איסור רבית‪.‬‬ ‫הכטהת ההזרת הקרן מוגדרת כמלוה‬
‫אבל בהא דדודא‪ ,‬הרי תקיל ויהיב ליה‪,‬‬ ‫ונראה‪ ,‬דהביאור בדברי רש״י דכל האיסור‬
‫תקיל ושקיל ליה‪ ,‬וא״כ שם הקפידא היא על‬ ‫לשלם דמי שכירות משום דהוי‬
‫כמות הנחושת שמסרו לשוכר‪ ,‬ועליו עיקר‬ ‫כרבית‪ .‬תלוי אם אפשר להחשיב את השכירות‬
‫אחריותו ושעבודו‪ ,‬ושם הקרן הוא כמות‬ ‫הזו כמלוה‪ ,‬ע׳ רש״י דף ס״ט‪ :‬ד״ה ואי וד״ה‬
‫החומר‪ .‬ועיין לשון הטור סי׳ קע״ו‪ ,‬שכתב‬ ‫מותר‪ .‬ונחשב כמלוה‪ ,‬כל הסכם שבו החזרת‬
‫״אפילו יורה שמתחלת ליפחות מיד‪ ,‬מותר‬ ‫הקרן מובטחת בתוך מסגרת תנאי ההסכם‪,‬‬
‫לשוכרה ליקחנה במשקל‪ ,‬ולהחזירה במשקל‪,‬‬ ‫כל זמן שלא קורים מקרים חריגים‪ ,‬כמו‬
‫והוא ישלם פחת המשקל‪ ,‬אע״פ שההלואה‬ ‫אונסים שאינם קשורים לשימוש בחפץ‪.‬‬
‫מתחלת מיד בשעת שכירות‪ ,‬כיון שנפחתת‬
‫והנה‪ ,‬תנן בריש פירקין‪ ,‬איזהו נשך‪,‬‬
‫מיד״‪ .‬והוא כמו שכתבנו‪ ,‬ששם עיקר ההלואה‬
‫המלוה סלע בה׳ דינרין‪ ,‬סאתים חטין בשלש‪.‬‬
‫הוא על כמות הנחושת‪ .‬ולפי זה‪ ,‬אע״ג שאם‬
‫איסור הרבית הוא להחזיר את הקרן של‬
‫הדוד ישבר‪ ,‬מסתמא יצטרך לשלם את דמיו‬
‫המלוה עם תוספת על הקרן‪ .‬ובמשנה שם‬
‫דוקא‪ ,‬מ״מ כיון דעיקר שעבודו הוא על כמות‬
‫איתא‪ ,‬דהקרן נקבע או על פי ערכו‪ ,‬כבהא‬
‫החומר שמסרו לו‪ ,‬ממילא אם מחזירו במשקל‪,‬‬
‫דסלע בה׳ דינרים‪ ,‬או על פי כמות של חומר‪,‬‬
‫יחשב שהחזרת הקרן מובטחת‪ ,‬בין אם מחירו‬
‫כבהא דסאתים ח טין בשלש‪.‬‬
‫יעלה ובין אם ירד‪ ,‬וכל תוספת הוי רבית‪,‬‬
‫וכמו במלוה סאתים חטים בשלש‪ .‬ומשום זה‬ ‫ומה נחשב קרן‪ ,‬דבר זה נקבע לפי פרטי‬
‫הגמרא לא התחשבה בזה שהזולא על חשבון‬ ‫ההסכם בין הלוה והמלוה‪ ,‬וכל שהוא‬
‫המשכיר‪ ,‬כדי להתיר‪ ,‬אלא במה שגם לענין‬ ‫מלוה סאה בסאה‪ ,‬הקרן הוא סאה של חטים‪,‬‬
‫החומר אין החזרת הקרן מובטחת‪ ,‬כיון‬ ‫בלא להתחשב בערך‪ .‬אבל הוא יכול גם לקבוע‬
‫שאיכות הנחושת יורדת על ידי השימוש‪.‬‬ ‫שהוא מלוה לו שוה דינר של חטים‪ ,‬ואז‬
‫ובזה מיושבת קושית התוס׳ על הריב״ן‪.‬‬ ‫הקרן יהיה‪ ,‬שוה דינר של חטים‪ ,‬אפילו אם‬
‫וגם על רש״י לא קשה‪ ,‬דבאמת בעלמא‪ ,‬בכל‬ ‫מחיר החטים ישתנה‪ ,‬וגם תשתנה כמות‬
‫מקום ששעבוד המקבל הוא על הערך‪ ,‬אם‬ ‫החטים שאפשר לקנות בדינר‪.‬‬
‫הזולא הוא על חשבון הנותן‪ ,‬אין שם מלוה‪,‬‬ ‫ובהא דשכירות פרה וספינה‪ ,‬ששמו אותם‬
‫כיון שאין הבטחה שהקרן יוחזר‪ .‬ורק בהא‬ ‫בדמים לפני תחילת השכירות‪ ,‬אחריות‬
‫דדודא‪ ,‬כיון שהשעבוד הוא בעיקר על כמות‬ ‫השוכר היא על ערך החפץ‪ ,‬וערך החפץ הוא‬
‫החומר‪ ,‬שכירות כזו דומה למלוה‪ ,‬אפילו אם‬ ‫מה שיחשב כקרן אם יש כאן מלוה‪ .‬וכן הוא‬
‫הנותן מקבל את הזולא‪.‬‬ ‫לשון הרא״ש סי׳ מ״ט‪ ,‬״דכיון שמקבל עליו‬
‫אחריות הספינה אם תשבר‪ ,‬הוו דמי הספינה‬
‫ד‪ .‬שיטת תום׳ דמלוה ושכירות תלויים‬ ‫בהלואה אצלו ושכרה הוי רבית״‪ ,‬לולא סברת‬
‫באם יש סיכה לתשלום או לאו‬ ‫רב ששת‪ ,‬שהסביר דאין כאן מלוה כיון שלא‬
‫ונראה שיש מחלוקת יסודית בין רש״י ובין‬ ‫עשאה דמים מחיים‪ .‬ובזה שפיר כתב רש״י‬
‫תוס׳ בענין האיסור רבית שבשכירות‪.‬‬ ‫דמכיון דהזולא על חשבון המשכיר‪ ,‬אם כן‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית « סימן יז‬
‫מפני שהזולא על חשבון המשכיר‪ ,‬ואין שם‬
‫מלוה‪ ,‬ה״ה דמותר להשכיר כלי כסף וזהב‪,‬‬
‫מאותה סיבה‪ ,‬מפני שהזולא על חשבון‬
‫המשכיר‪ ,‬ואין החזרת הקרן מובטחת‪ .‬ורק‬
‫בזוזי אסור בכה״ג‪ ,‬מפני שלא שייך בהם‬
‫זולא‪ ,‬כמו שב׳ המח״א רבית סי׳ ל״ב‪ .‬ובדינרי‬
‫זהב‪ ,‬דשייך בהם יוקרא וזולא‪) ,‬לעיל דף‬
‫מ״ה‪ ,(:‬אה״נ שיהיה מותר להשכירם‪ ,‬אם‬
‫שעבוד השוכר הוא על דמיהם‪ ,‬דא״כ הוי‬
‫ככלי‪ ,‬ואם הזולא על המשכיר‪ ,‬אין שם מלוה‪.‬‬
‫ובזה אפשר ליישב לדעת רש״י‪ ,‬מש״כ‬
‫בתוספתא ריש פ״ד‪ ,‬״משכיר אדם מעותיו‬
‫לשולחני להתלמד בהם ולהתעשר בהם״‪,‬‬
‫אע״ג דאין שם פחת‪ ,‬די״ל דאיירי בדינרי‬
‫זהב‪ ,‬ואחריותו על הדמים כמו בכל שכירות‪,‬‬
‫ושייך בהם זולא‪ .‬ומש״כ שם ״נשתלשו‬
‫עליהם‪ ,‬אסור״‪ ,‬יש לומר דאיירי בהתחייב‬
‫להחזיר לו דינרי זהב‪ ,‬והוי כהלואת סאה‬
‫בסאתים ולא שייך בזה היתר דזולא‪ ,‬וכמו‬
‫שראינו בהא דדודא‪) .‬ע״ע מה שתירץ הב״י‬
‫סי׳ קע״ו ד״ה בד״א‪ ,‬דלדעת הרי״ף ורש״י‪,‬‬
‫י״ל דהבבלי חולק על תוספתא זו(‪.‬‬
‫ולפי זה שפיר כתוב בהג״א‪ ,‬דלדעת רש״י‬
‫מותר להשכיר כלי כסף‪ ,‬אפילו אם‬
‫אחריות האונסים היא על השוכר‪ ,‬אם רק‬
‫הזולא על המשכיר‪ ,‬דומיא דפרה וספינה‪ .‬ואין‬
‫לזה סתירה ממש״כ רש״י בע׳ זוזי‪ ,‬דכיון‬
‫דאין בהם פחת‪ ,‬אסור להשכירם‪ ,‬דשם הטעם‬
‫הוא מפני שלא שייך בהם זולא‪ .‬ומה שדייקו‬
‫תוס׳ דלדעת רש״י אסור להשכיר כלי כסף‪,‬‬
‫היה לשיטתם‪ ,‬שהם חולקים על טעמא דזולא‪,‬‬
‫אבל לפי הבנת הג״א בד׳ רש״י‪ ,‬אין מקום‬
‫לדיוק זה‪ ,‬ומיושב מה ששאלנו‪ ,‬שיש סתירה‬
‫בין הדיוקים של תוס׳ ושל הג״א‪.‬‬
‫עוד שאלנו‪ ,‬דנראה דרש״י סותר את עצמו‪,‬‬
‫דלענין מרא הוא כתב ״דהדרא בעינא‪ ,‬ואינו‬
‫הלואה אצלו בדמים‪ ,‬ואין אחריותו עליו אם‬
‫ולדעת רש״י הכל תלוי אם אפשר לדמות את‬
‫תנאי השכירות למלוה‪ ,‬דהיינו‪ ,‬אם החזרת‬
‫הקרן מובטחת באופן רגיל של קיום תנאי‬
‫ההסכם בין המשכיר והשוכר‪ .‬אבל לדעת‬
‫התום׳‪ ,‬אם דומה קצת למלוה‪ ,‬כגון אם לא‬
‫הדר בעיניה‪ ,‬א״נ אם אחריות האונסין או‬
‫הפחת על המתעסק‪ ,‬אז הכל תלוי אם נטילת‬
‫דמי השכירות מוצדקת בזה שהמשכיר לוקח‬
‫סיכון או הפסד על עצמו‪ ,‬על פי התנאים‬
‫ביניהם‪ ,‬ראם לא כן האגרא נחשב כאגר נטר‪,‬‬
‫והוי כרבית‪ .‬וכן מוכח מדברי הנמ״י דף‬
‫)מ״א‪ (.‬ד״ה לא יריע‪ ,‬שכתב ״מעות אי פחתי‪,‬‬
‫אפילו לא הדרי בעינייהו שרי‪ ,‬דלא הוי כאגר‬
‫נטר ליה‪ ,‬אלא אגר פחתייהו״‪ .‬והוא כמו‬
‫שכתבנו דעיקר הדיון הוא אם דמי השכירות‬
‫באים כאגר הפחת‪ ,‬ואם לאו אז הם נחשבים‬
‫כאגר נטר ליה‪) .‬אבל אם אינו דומה למלוה‬
‫אפילו באחד מהפרטים הנ״ל‪ ,‬לדעת תוס׳‪,‬‬
‫אין חוששים כלל לומר דדמי השכירות הוו‬
‫כאגר נטר ליה‪ ,‬ומש״ה מותר להשכיר זוזי‬
‫אם הדרי בעינא(‪ .‬ולזה תוס׳ מביא ראיה מהא‬
‫דדודא‪ ,‬דקבלת הזולא ע״י המשכיר אינה‬
‫חשובה כקבלת סיכון המצדיקה לקיחת דמי‬
‫שכירות‪ .‬והסברא לזה מובנת‪ ,‬דהא כמו‬
‫שהמחיר יכול לרדת‪ ,‬כן הוא יכול לעלות‪,‬‬
‫וא״כ כל זמן שאין שם פחת‪ ,‬הדמים שהוא‬
‫לוקח הם אגר נטר ליה‪ .‬אבל לפי הבנת רש״י‬
‫בסוגיא‪ ,‬דהכל תלוי אם שכירות זו דומה‬
‫למלוה‪ ,‬אין משם ראיה‪ ,‬וכמו שכתבנו‪.‬‬
‫ולענין זוזי‪ ,‬כתב רש״י‪ ,‬דאי נמי אהדר ליה‬
‫בעיניה‪ ,‬לא יריע פחתיה‪ ,‬נמצא שכרו‬
‫ברבית‪ .‬והתוס׳ דף ס״ט‪ ,:‬דייקו מדבריו‪,‬‬
‫דממילא אסור להשכיר כלי כסף‪ .‬והתוס׳ אזלו‬
‫בזה לשיטתם‪ ,‬שהרי הם סוברים שהזולא אינה‬
‫סיבה להתיר דמי שכירות וממילא אין חילוק‬
‫בין זוזי ובין כלי כסף‪ .‬אבל רש״י לשיטתו‪,‬‬
‫שכתב דבהא דפרה ודספינה‪ ,‬מותר להשכיר‬
 ‫רבית בשכירות‬

‫אונסין שאינם שכיחים הוי הצדקה לקבלת‬ ‫נאנס‪ ,‬הלכך אין שכרו רבית״‪ ,‬ואפילו לולא‬
‫דמי שכירות‪ ,‬ואין שם אגר נטר ליה‪ .‬והמחבר‬ ‫טעמא דפחת‪ .‬ובזוזי הוא כתב‪ ,‬״דאי נמי‬
‫רס״י קע״ו פסק כתוס׳‪ ,‬דמותר להשכיר מעות‪,‬‬ ‫אהדר ליה בעיניה‪ ,‬לא ידיע פחתיה‪ ,‬נמצא‬
‫אם מחזירם בעין‪ .‬והרמ״א שם מביא דמ״מ‬ ‫שכרו ברבית״‪.‬‬
‫אם השוכר קיבל את האונסין עליו‪ ,‬אסרו גם‬ ‫והנה‪ ,‬בסתם שכירות‪ ,‬אחריות השוכר‬
‫בכה״ג‪ ,‬והיינו כמו שכתבנו בד׳ התוס׳(‪.‬‬ ‫ושעבודו הוא על דמי החפץ‪ ,‬ויצטרך לשלמם‪,‬‬
‫אלא דעדיין צ״ע‪ ,‬במש״כ רש״י רחוץ‬ ‫אם נגנב או נאבד‪ .‬ואם היה מותר להוציאו‪,‬‬
‫מזה שהחפץ הנשכר לא נעשה הלואה אצלו‬ ‫חיובו היה גם להחזיר את דמיו אם הוציאו‪,‬‬
‫בדמים‪ ,‬אין אחריותו עליו‪ ,‬אם נשבר מחמת‬ ‫לפי מחירו בשעה שהוא קיבל אותו‪ ,‬כיון‬
‫מלאכה‪ .‬דמשמע לכאורה דאפילו במקום‬ ‫דלהוצאה ניתן‪ .‬וזה הוא מש״כ רש״י‪ ,‬דמרא‬
‫שהזולא על המשכיו‪ ,‬אם האונסים היו על‬ ‫לאו להוצאה ניתנה‪ ,‬והדרא בעינא‪ ,‬״ואינו‬
‫השוכר‪ ,‬היה אסור לשלם עבור השכירות‪.‬‬ ‫הלואה אצלו בדמים״‪ ,‬שאם היה ניתן‬
‫וא״א לומר כן כדמוכח מהא דספינה‪ ,‬שמותר‬ ‫להוצאה‪ ,‬היה משעובד לשלם את דמיה כמו‬
‫להשכירה לדעת רש״י‪ ,‬אע״ג דאחריות‬ ‫בהלואה‪ .‬ועכשיו שלא ניתן להוצאה‪ ,‬לא רק‬
‫השבירה על השוכר‪ ,‬כיון שהזולא על‬ ‫שאינו אחראי על דמיו שבשעת השכירות‪,‬‬
‫המשכיר‪ .‬וצ״ל דכוונת רש״י היא שיש כאן‬ ‫אלא אפילו אם נשבר מחמת מלאכה‪ ,‬ההפסד‬
‫ב׳ סיבות להתיר את השכרת המרא‪ .‬חרא‬ ‫יהיה על המשכיר‪ ,‬וא״כ אין החזרת הקרן‬
‫דהזולא אינה על השוכר‪ ,‬ועוד‪ ,‬דגם אין עליו‬ ‫מובטחת‪ ,‬באופן תנאי השכירות שקבעו‪ .‬שהרי‬
‫אחריות האונסין הבאים מחמת השימוש‪.‬‬ ‫בעל הבית יפסיד אם החפץ יוזל‪ ,‬וגם אם‬
‫ישבר ע״י שימושו‪ .‬משא״כ את״ל דלא הדרי‬
‫ולפי זה שוב אין סתירה בדברי רש״י‪ ,‬ובאמת‬
‫בעיניח‪ ,‬אחריות דמיו היתה על השוכר‪ .‬וא״כ‬
‫במרא אם רק הדרא בעינא‪ ,‬אין שם‬
‫במרא‪ ,‬אם רק חוזר בעין אין שם מלוה‪ ,‬כיון‬
‫רבית כיון שהזולא וגם שבירה מחמת מלאכה‬
‫שהזולא הוא על חשבון המשכיר‪ ,‬וגם‬
‫הם על חשבון המשכיר‪ .‬אבל בזוזי‪ ,‬אי נמי‬
‫השבירה מחמת מלאכה עליו‪ .‬אבל בזוזי‪,‬‬
‫אהדר ליה בעיניה‪ ,‬אין בהם לא זולא ולא‬
‫אפילו אם הדרי בעינא‪ ,‬מ״מ אין שם לא‬
‫שבירה‪ ,‬ועדיין שכרם הוי כרבית‪.‬‬
‫זולא‪ ,‬ולא שבירה מחמת מלאכה‪ ,‬וא״כ החזרת‬
‫וא״כ גם לא קשה מה ששאלנו‪ ,‬למה לא‬ ‫הקרן מובטחת ועדיין הוי כמלוה‪ .‬ואף דשייך‬
‫כתוב בגמרא‪ ,‬חילוק אחר בין מרא‬ ‫בהם גזילה באונס וכדר‪ ,‬יש לומר דכיון שאין‬
‫לזוזי‪ ,‬דבמרא הזולא הוא על חשבון בעל‬ ‫לצפות לאונס זה בדרך שימוש רגיל‪ ,‬אין זה‬
‫הבית‪ ,‬ומש״ה אין בו רבית‪ .‬דלפי מה שפירש‬ ‫מספיק כדי להוריד מהם שם מלוה‪,‬לכה״פ‬
‫רש״י ראם הדרא בעינא‪ ,‬ממילא אינו הלואה‬ ‫מדרבנן וכמו שכתבנו לעיל בהגדרת שם מלוה‬
‫אצלו בדמים‪ ,‬זה גופא כלול בדברי הגמרא‬ ‫בשכירות‪ ,‬לדעת רש״י‪) .‬אבל התוס׳ שאינם‬
‫שכתבה דמרא הדרא בעינא‪ .‬ומיושבות בס״ד‬ ‫מחלקים בין זוזי ובין כלי זהב‪ ,‬כיון שלדעתם‬
‫כל הקושיות ששאלנו על שיטת רש״י‪.‬‬ ‫זולא ל״מ‪ ,‬ע״כ צריכים לומר‪ ,‬דגם קבלת‬
‫דף ע‪.‬‬
‫סימן יח‬
‫פ ר ה ‪ .‬ךו ך א‬
‫דלא הדרי בעינייהו‪ .‬ואפילו אי הדרי בעינייהו‬
‫אסור‪ ,‬משום דלא ידיע פחתיה‪.‬‬
‫אבל הרשב״א חולק ע״ד רש״י וכותב‪,‬‬
‫״ה״ג רש״י ז״ל‪ ..‬זוזי הלואה היא‪ ,‬דהא לא‬
‫הדרי בעינייהו‪ .‬ואפי׳ הדרי בעינייהו‪ ,‬אכתי‬
‫לא מיחזי כשכירות‪ ,‬דלא ידיע פחתייהו‪ .‬ואינו‬
‫מחוור‪ .‬דכל שחוזר בעינו‪ ,‬לאו הלואה היא‬
‫אלא שכירות״‪.‬‬
‫ומשמע דגם התוס׳ ‪1‬שס ד״ה מרא[ סוברים‬
‫כדעת הרשב״א‪ .‬ולפי שיטתם‪ ,‬לא מובן‬
‫לכאורה מה שכתוב בסוגיין‪ ,‬דאם לא משום‬
‫חוסכא דנחשא‪ ,‬השכרת הדודא היתה אסורה‬
‫משום רבית‪ .‬שהרי גם הדודא חוזרת בעינה‬
‫בסוף השכירות‪.‬‬
‫והתום׳ בסוגיין ]ע‪ .‬ד״ה דקא[ מדייקים‪ ,‬דכיון‬
‫דרב נחמן לא מצא היתר לדודא‪,‬‬
‫אלא משום חוסכא דנחשא‪ ,‬״משמע‪ ,‬אע״ג‬
‫דקא מקבל נותן עליה‪ ,‬זולא ויוקרא‪ ,‬הוה‬
‫אסור‪ ,‬משום דאחריות על המקבל‪ .‬אף על‬
‫גב דאחריות לא הויא אלא משעת שבירה‪.‬‬
‫אלא דוקא משום פחת דחוסכא דנחשא שרי‬
‫ליקח שכר״‪.‬‬
‫וצ״ע בדברי התוס׳‪ ,‬היכן מצאו בגמרא‬
‫רמז לזה‪ ,‬דהא דדודא איירי‪ ,‬כשהשוכרים‬
‫קבלו על עצמם אחריות על הדוד אם ישבר‪.‬‬
‫דהא בגמרא רק כתוב שהם קבלו על עצמם‬
‫להשלים את הנחשת שמתכלה בעת שימוש‬
‫בדוד‪ .‬והטעם לזה‪ ,‬הוא מפני שהם הגורמים‬
‫את ההפסד הזה‪ .‬אבל מאן לימא לן‪ ,‬שקבלו‬
‫א‪ .‬חוסכא דנחשא‬
‫ג״מ ע‪ .‬אמר רב ענן אמר שמואל‪ ,‬מעות של‬
‫יתומים‪ ,‬מותר להלוותן ברבית‪ .‬אמר‬
‫ליה רב נחמן‪ ,‬משום ריתמי נינהו‪ ,‬ספינא להו‬
‫איסורא‪ .‬יתמי דאכלי דלאו דידהו‪ ,‬ליזלו בתר‬
‫שבקייהו‪ .‬אמר ליה‪ ,‬אימא לי‪ ,‬איזו גופא‬
‫דעובדא‪ ,‬היכי הוה‪ .‬אמר ליה‪ ,‬ההוא דודא‬
‫דבני מר עוקבא דהוה בי מר שמואל‪ ,‬תקיל‬
‫ויהיב ליה‪ ,‬תקיל ושקיל ליה‪ .‬שקיל אגרא‪,‬‬
‫ושק יל פחתא‪ .‬אי אגרא‪ ,‬לא פחתא‪ .‬ואי פחתא‪,‬‬
‫לא אגרא‪ .‬אמר ליה‪ ,‬כי הא‪ ,‬אפילו בדקנני‬
‫נמי שרי למיעבד‪ ,‬דהא מקבלי עלייהו חוסכא‬
‫דנחשא‪ .‬דכמה דמקלי נחשא‪ ,‬בציר דמיה‬
‫ומשמע ררב ענן לא התחשב בענין הזה‬
‫של חוסכא דנחשא‪ .‬ומשום הכי היה סובר‬
‫דבעלמא יש איסור רבית בהשכרת דודא‪ ,‬אי‬
‫לקח אגרא וגם פחתא‪ .‬ומכיון ששמואל עשה‬
‫כן ביתומים‪ ,‬הוי משמע ליה‪ ,‬דאין איסור‬
‫רבית בהלואת מעות היתומים‪.‬‬
‫והרמב״ן!בחי‪ /‬ד״ה ומשמע[ מסתפק אם‪ ,‬לולא‬
‫הא דחוסכא דנחשא‪ ,‬השכרת הדודא בתנאים‬
‫אלה‪ ,‬היתה אסורה מדאורייתא‪ ,‬או מדרבן‪.‬‬
‫ו הנ ה איתא לעיל !‪ ,[:pp‬רב חמא הוה מוגר‬
‫זוזי בפשיטא ביומא‪ .‬הוא סבר‪ ,‬מאי‬
‫שנא ממרא‪ .‬ולא היא‪ .‬מרא הדרא בעינא‪,‬‬
‫וידיע פחתיה‪ .‬זוזי לא הדרי בעינייהו‪ .‬ולא‬
‫ידיע פתחיה‪.‬‬
‫ורש״י והרי״ף פירשו‪ ,‬דלהיתרא בעינן‬
‫תרתי לטיבותא‪ .‬והשכרת זוזי אסורה משום‬

‫והנה‪ ,‬בתוס׳ הנ״ל כתוב‪ ,‬״דמשום פחת‬
‫דחוסכא דנחשא‪ ,‬שרי ליקח שכר״‪ .‬ומשמע‬
‫דמה שהדוד מתקלקל‪ ,‬מצדיק את קבלת‬
‫השכר‪ .‬וכן כתב גם הרמב״ן ]ע‪ .‬ד״ה הא[‪ ,‬״נמצא‬
‫אגרא על פגמה״‪.‬‬
‫והכי איתא גם בשו״ע ןקעו‪.‬ג גהג׳[‪ ,‬״מותר‬
‫להשכיר סיר של נחושת וכיוצא בו‪ ..‬דוקא‬
‫כלים כאילו דאפילו מה שנשאר נפחת קצת‪,‬‬
‫ובעד זה נוטל שכר״‪.‬‬
‫והיינו‪ ,‬דכיון שהכלי מתקלקל בעת‬
‫השימוש‪ ,‬נחשבים דמי השכירות כפיצוי‬
‫למשכיר עבור הקלקול הזה‪ ,‬ומש״ה אין‬
‫להחשיב אותם כאגר נטר‪.‬‬
‫אפל פשוט הוא דענין הזולא הוא ענין אחר‪.‬‬
‫דבודאי אין בזולא הפסד המצדיק נטילת‬
‫דמי השכירות‪ .‬שהרי כמו שמחיר החפץ עלול‬
‫לרדת‪ ,‬ה״ה דעלול לעלות‪ ,‬ולא יהיה למשכיר‬
‫הפסד אלא ריוח‪.‬‬
‫אלא הטעם למה מותר לקבל דמי שכירות‪,‬‬
‫אם הזולא היא על המשכיר‪ ,‬הוא כמו שפירש‬
‫רש״י ןס״ד סט‪ ,[:‬״רכל כמה ]לשוכר[ לא קביל‬
‫עליה זולא‪ ,‬לאו מלוה היא גביה״‪.‬‬
‫והיינו‪ .‬דלא חשובה כמלוה‪ ,‬אלא מסירת‬
‫כסף או חפץ‪ ,‬באופן שהחזרת הקרן מובטחת‪.‬‬
‫וכאן‪ ,‬כיון שמחיר החפץ הנשכר עלול לעלות‬
‫או לרדת‪ ,‬אין החזרת הקרן מובטחת‪ ,‬ואין זו‬
‫מלוה‪.‬‬
‫והרי‪ ,‬איסור הרבית מן התורה מותנה בשני‬
‫תנאים‪ .‬האחד הוא שתהיה כאן מלוה‪.‬‬
‫והשני‪ ,‬שהתוספת שמשלם הלוה או השוכר‪,‬‬
‫תחשב כאגר נטר‪.‬‬
‫ומשמע מדברי התוס׳ והטור‪ ,‬דחז״ל לא‬
‫התירו השכירות‪ ,‬אלא במקום שגם נחשב‬
‫שאין שם מלוה‪ ,‬וגם דמי השכירות לא יחשבו‬
‫כאגר נטר ליה‪ .‬ולזה בעינן‪ ,‬קבלת הזולא ע״י‬
‫המשכיר‪ .‬דבזה שונה השכירות ממלוה‪ ,‬כיון‬
‫מדא ־ פדה ־ דודא‬
‫גם אחריות על אונסין וכדר‪ ,‬לשלם את הדוד‪,‬‬
‫אם ישבר‪.‬‬
‫ומוסיפים התום׳‪ ,‬דכיון דמשמע הכא‪,‬‬
‫דכשהשוכר לוקח אחריות על‬
‫האונסין‪ ,‬אין היתר לקחת דמי שכירות‪ ,‬אלא‬
‫משום חוסכא תחשא‪ ,‬הוא הדין ״בהא דשרי‬
‫לעיל נסמ‪ [:‬נמי בספינא‪ ,‬אגרא ופגרא‪ ,‬היינו‬
‫משום דמקבל עליה קלקול הספינה‪,‬‬
‫שמתקלקל העץ במים‪ ,‬דלא משלם למשכיר‬
‫אלא מה שהיא משתברת״‪ .‬וקלקול העץ במים‪,‬‬
‫הוי דומיא דחוסכא דנחשא‪.‬‬
‫וממילא‪ ,‬״מכאן קשה לפי׳ ריב״ן‪ ,‬שפירש‬
‫לעיל‪ ,‬שמותר ליתן עיסקא‪ ,‬קרוב לשכר ורחוק‬
‫להפסד‪ ,‬כיון דמקבל נותן יוקרא וזולא‪ .‬דא״כ‬
‫למה היה צריך כאן לקבל חוסכא דנחשא‪.‬‬
‫לא יקבל אלא זולא״‪.‬‬
‫ולפי דעת התוס׳‪ ,‬גם אם המשכיר מקבל את‬
‫היוקרא והזולא‪ ,‬עדיין אסור לו לקחת‬
‫דמי שכירות‪ ,‬ודינם כרבית‪ .‬ורק אם יש שם‬
‫פחת‪ ,‬דהיינו שהחפץ הנשכר עומד להתקלקל‬
‫ע״י השימוש‪ ,‬מותר לקבל אגרא‪.‬‬
‫ומפרשים המהר״ם והפני יהושע‪ ,‬דאין‬
‫דעת התוס׳ לומר‪ ,‬דסגי בקבלת הפחת כדי‬
‫להתיר‪ .‬אלא כוונת התוס׳ היא‪ ,‬דלא סגי‬
‫בקבלת הזולא‪ ,‬אלא המשכיר צריך לקבל את‬
‫שניהם‪ ,‬גם הפחת‪ ,‬וגם הזולא‪.‬‬
‫וכן כתוב להדיא בטור נסי׳ קעון‪ ,‬מותר‬
‫להשכיר כלי ולקצוב דמיו ולהתנות שאם‬
‫ישבר באונס שישלם לו דמיו‪ ..‬כיון שאינו‬
‫מתחייב בדמיו אלא א״כ ישבר‪ ..‬ועד שעת‬
‫שבירה הוא ברשות הבעלים לזולא‪ ,‬וגם הוא‬
‫נפחת‪ .‬נמצא שעד אותו שעה‪ ,‬הוא אצלו‬
‫בתורת שכירות״‪.‬‬
‫וצריך עיון בהסבר הדין הזה‪ ,‬מה המעלה‬
‫של הצירוף הזה‪ ,‬של קבלת הפחת‬
‫והזולא‪ ,‬כדי להתיר את השכירות‪.‬‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן יח‬ ‫צכ‬

‫הפחת‪ ,‬כדי להתיר השכירות‪ ,‬וכדאיתא בגמרא‬ ‫שאין החזרת הקרן מובטחת‪ .‬וגם בעינן שיהיה‬
‫]‪ ,[:»p‬דכיון דהדרה בעינא‪ ,‬סגי בהא דידיע‬ ‫שם פחת‪ ,‬כדי שדמי השכירות יחשבו כפיצוי‬
‫פחתיה‪.‬‬ ‫על הפחת הזה‪ ,‬ולא כאגר נטר ליה‪.‬‬
‫ומה שכתב הפנ״י‪ ,‬ראם אחריות האונסין‬
‫ב‪ .‬החילוק בין מרא לדודא ‪ -‬תלוי על‬
‫היא על השוכר‪ ,‬השכירות הזאת דומה‬
‫מי האחריות‬
‫למלוה‪ ,‬הכי איתא בטור !‪:‬סי׳ קעו[‪ .‬רזה לשונו‬
‫שם‪ ,‬״מותר להשכיר כלי‪ ,‬ולקצוב דמיו‪,‬‬ ‫אלא שהמהר״ם מקשה על שיטת התום׳‪,‬‬
‫ולהתנות שאם ישבר באונס‪ ,‬שישלם לו דמיו‪,‬‬ ‫למה כאן בעינן דוקא תרתי לטיבותא‪,‬‬
‫אע״פ שמן הדין הוא פטור מן האונסים‪ .‬ואם‬ ‫זולא ופחת‪ ,‬כדי להתיר את השכירות‪ .‬שהרי‬
‫כן‪ ,‬כיון ששם אותו בדמים‪ ,‬ומתחייב באונסין‪,‬‬ ‫לעיל‪ ,‬בהא דמרא‪ ,‬כתוב בגמרא‪ ,‬דשכירותה‬
‫הרי הדמים בהלואה אצלו‪ ,‬והשכר שנותן לו‬ ‫מותרת‪ ,‬משום דהדרא בעינא ויריע פחתיה‪.‬‬
‫מיחזי כרבית״‪.‬‬ ‫ולא כתוב שם דבעינן גם קבלת הזולא ע״י‬
‫ובכל זאת מותר‪ ,‬אם הוא מקבל את הזולא‬ ‫המשכיר‪.‬‬
‫וגם הפחת‪ ,‬הזולא כנגד הא דדמי למלוה‪,‬‬ ‫והפנ״י מתרץ‪ ,‬דדודא שאני‪ ,‬דהא ״איירי‬
‫והפחת כדי שלא יחשב אגר נטר‪.‬‬ ‫כשהשוכר מקבל אחריות אונסין‪ ,‬ומש״ה ס״ד‬
‫והנה‪ ,‬הבאנו לעיל‪ ,‬המחלוקת בין רש״י ובין‬ ‫דאסור‪ ,‬דדמי להלואה‪ .‬ועל זה מסקו דשרי‪,‬‬
‫התוס׳ והרשב״א‪ ,‬אם שייך איסור‬ ‫היכא דאיכא תרתי למעליותא‪ .‬משא״ב לעיל‬
‫רבית בדבר החוזר בעין‪ .‬והרשב״א כתב בזה‪,‬‬ ‫גבי מרא‪ ,‬איירי בסתם משכיר‪ ,‬שאחריות‬
‫״רכל שחוזר בעינו‪ ,‬לאו הלואה היא אלא‬ ‫האונסין על המשכיר‪ ,‬ואפ״ה מקשה לעיל‬
‫שכירות״‪.‬‬ ‫דליתסר‪ ,‬דומיא דזוזי דרב חמא שהיה אחריות‬
‫האונסין על רב חמא כמ״ש שם התוס׳‪ .‬ועל‬
‫ושאלנו על שיטת התוס׳ והרשב״א‪ ,‬איך‬
‫זה משני שפיר‪ ,‬דשאני מרא דקא פחתא‪ .‬ובהא‬
‫אפשר לומר רכל שחוזר בעין אין בו איסור‬
‫לחודא סגי‪ ,‬כיון דאינו מקבל אחריות‬
‫רבית‪ .‬והרי דודא חוזרת בעין‪ ,‬ובכל זאת‪ ,‬אם‬
‫האונסין״‪.‬‬
‫לא משום החוסכא דנחשא‪ ,‬היתה שכירותה‬
‫אסורה משום רבית‪ ,‬אם דאורייתא אם דרבנן‪,‬‬ ‫ויש להסביר את הדברים‪ ,‬על פי מה שכתבנו‬
‫כמו שדן הרמב״ן‪.‬‬ ‫לעיל‪ ,‬שהמשכיר צריך לקבל את הזולא‪,‬‬
‫אבל לפי דברי הפנ״י‪ ,‬אתי שפיר טובא‪.‬‬ ‫כדי לבטל את השם מלוה‪ .‬ובעינן הפחת‪ ,‬כדי‬
‫דדודא שאני‪ ,‬מפני שהאונסין על השוכר‪.‬‬ ‫שדמי השכירות לא יחשבו כאגר נטר‪ ,‬אלא‬
‫ומש״ה‪ ,‬השכרתה דומה למלוה‪ ,‬ויש בה איסור‬ ‫כפיצוי על קלקול הכלי‪.‬‬
‫רבית‪ ,‬לולא הטעם דחוסכא‪ .‬אבל מרא‪ ,‬כיון‬ ‫ולזה‪ ,‬בכל מקום שאחריות האונסין על‬
‫דאיירי בשכירות רגילה‪ ,‬ואחריות האונסין על‬ ‫השוכר‪ ,‬דדמי טובא למלוה‪ ,‬בעינן דוקא‬
‫המשכיר‪ ,‬אי הדרה בעינה‪ ,‬אין בה שום ענין‬ ‫שהזולא תהיה על המשכיר‪ ,‬כדי לבטל השם‬
‫הדומה למלוה‪ ,‬ומותר לקחת עליה דמי‬ ‫מלוה‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬בעינן פחת‪ ,‬כדי שדמי‬
‫שכירות‪ ,‬אפילו לולא הטעם דפחת‪ .‬ומטעם‬ ‫השכירות לא יחשבו כאגר נטר‪ .‬אבל במרא‪,‬‬
‫זה מותר להשכיר כלי זהב‪ ,‬אע״ג שאין בהם‬ ‫כיון דאיירי בשכירות רגילה‪ ,‬בלא קבלת‬
‫פחת‪ ,‬כמו שכתבו התוס׳ והרשב״א‪.‬‬ ‫אונסין‪ ,‬ולא דמי כ״כ למלוה‪ ,‬סגי בקבלת‬
‫צג‬
‫דדודא‪ ,‬מוכרח מדברי הגמרא‪ ,‬דלא סגי‬
‫בטעמא דזולא‪ ,‬אלא ההיתר הוא מפני‬
‫שהמשכיר מקבל את החוסכא דנחשא‪ ,‬דהיינו‬
‫הפחת‪.‬‬
‫וא״כ שכירות מרא מותרת מחמת הפחת‪,‬‬
‫שכירות ספינה ופרה מותרת מחמת הזולא‪,‬‬
‫ושכירות הדודא מותרת שוב מחמת הפחת‪.‬‬
‫והדברים טעונים הסבר‪.‬‬
‫ג‪ .‬פלוגתת הראשונים בפרה כפי איזה‬
‫זמן משלם‬
‫ובדין הזה של פרה‪ ,‬שהשוכר התחייב‬
‫לשלמה אם תמות‪ ,‬פליגי בה‬
‫הראשונים‪ .‬והרמב״ן כתב‪ ,‬״ראם מתה‪ ,‬משלם‬
‫לפי אותן דמים ששוה בשעת מיתה‪ .‬וכן‬
‫בספינה‪ ,‬פגרא‪ ,‬בדמים שהיא שוה בשעת‬
‫שבירה‪ ,‬הוא משלם״‪.‬‬
‫אבל הרשב״א חולק וכותב‪ ,‬״יש מפרשים‬
‫שאם מתה ישלם כשעת משיכה‪ ,‬ואע״פ‬
‫שהוזלה או כחשה בין שעת משיכה לשעת‬
‫מיתה‪ ,‬וכן בספינה משלם כשעת משיכה ולא‬
‫כשעת שבירה‪ ,‬אם הוזלה או פחתה בנתיים‪.‬‬
‫ויש מפרשים‪ ..‬אם מתה לאחר שכחשה או‬
‫לאחר שהוזלה אינו משלם אלא כדמים‬
‫שהיתה שוה בשעת מיתה‪ .‬וכן בספינה פגרא‬
‫בדמים שהיא שוה בשעת שבירה‪ ..‬ולשון‬
‫הברייתא מוכחת לפי דעתי כדברי הפירוש‬
‫הראשון‪ .‬דהא קתני‪ ,‬הרי פרתך עשויה עלי‬
‫בל׳ דינרים‪ .‬אלמא מהשתא קוצץ לה דמים״‪.‬‬
‫והב״י מיישב בדוחק את שיטת הרמב״ן‪,‬‬
‫שהיא גם שיטת הטור‪ ,‬וכותב בענין‬
‫ספינה‪ ,‬״ואם תאמר כיון דסבר רבינו ]המור[‪,‬‬
‫דאינו משלם אלא דמים שהיה שוה בשעה‬
‫שנשבר‪ ,‬היאך כתב בתחלת הלשון ולקצוב‬
‫דמיו‪ ,‬דמשמע שאותם דמים שקצב משלם‬
‫לו‪ .‬ונראה לי‪ ,‬שקוצב דמיו עכשיו לשער‬
‫מדא ־ פדה ־ דודא‬
‫ואיתא בגמרא לעיל‪ ,‬ספינתא‪ ,‬אמר רב‪ ,‬אגרא‬
‫רפגרא‪ .‬ופי׳ רש״י‪ ,‬״מותר להשכירה‪,‬‬
‫על מנת שאם תישבר‪ ,‬ישלם אותה השוכר״‪.‬‬
‫ושם בסמוך‪ ,‬תניא‪ ,‬השם פרה לחבירו‪,‬‬
‫ואמר לו‪ ,‬הרי פרתך עשויה עלי כשלשים‬
‫דינר‪ ,‬ואני אעלה לך סלע בחדש‪ ,‬מותר‪ ,‬לפי‬
‫שלא עשאה דמים‪ .‬ורב ששת הסביר‪ ,‬דטעם‬
‫ההיתר הוא משום דלא עשאה דמים מחיים‪,‬‬
‫אלא לאחר מיתה‪.‬‬
‫ורש״י מפרש התם‪ ,‬״מותר‪ .‬ואין זה רבית‪,‬‬
‫כדמפרש‪ ,‬לפי שלא עשאה דמים מחיים‪ ,‬שאם‬
‫יוזלו פרות בשוק‪ ,‬ויעמדו דמיה על עשרים‪,‬‬
‫לא ישלם‪ ,‬אלא לאחר מיתה‪ ,‬אם תמות או‬
‫אם תישבר‪ .‬אלמא‪ ,‬כל כמה דלא קביל עליה‬
‫זולא‪ ,‬לאו מלוה היא גביה‪ .‬וגבי ספינה נמי‬
‫לא קביל עליה זולא״‪.‬‬
‫ומדברי רש״י משמע‪ ,‬שהטעם היחיד למה‬
‫מותר להשכיר פרה או ספינה‪ ,‬הוא‬
‫מפני שהזולא היא על המשכיר‪ .‬אבל התוס׳‬
‫נע‪ .‬ד״ה דקא[ כתבו ״דבספינא‪ ,‬אגרא ופגרא‬
‫!מומר[‪ ,‬משום דמקבל עליה קלקול הספינה‪,‬‬
‫שמתקלקל העץ במים‪ ,‬דלא משלם למשכיר‬
‫אלא מה שהיא משתברת״‪ .‬כן בהא דפרה‪,‬‬
‫כתוב בתוס׳ ר׳ פרץ‪ ,‬וכן בר״ן ובנמ״י‪,‬‬
‫״הבהמה מכחשת‪ ,‬וכל זמן שהיא קיימת‪,‬‬
‫פטור מפחת זה״‪.‬‬
‫ולפי דעתם‪ ,‬הא דספינה‪ ,‬דפרה‪ ,‬ודדודא‪,‬‬
‫מותר מחמת קבלת הזולא והפחת‪ .‬אבל במרא‬
‫סגי בקבלת הפחת ולא בעינן טעמא דזולא‪,‬‬
‫משום דשם אין אחריות האונסים על השוכר‪,‬‬
‫וכמו שהסביר הפנ״י בדעת התוס׳‪.‬‬
‫אכל שיטת רש״י בזה צריכה עיון‪ .‬שהרי‬
‫בהא דמרא‪ ,‬מפורש בגמרא‪ ,‬דטעם‬
‫ההיתר הוא משום דידיע פחתיה‪ .‬ובהא‬
‫דספינה ודפרה‪ ,‬רש״י כתב‪ ,‬דטעם ההיתר הוא‬
‫משום זולא בלבד‪ ,‬ולא מחמת פחתא‪ .‬ובהא‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן יח‬
‫כשעת השכירות‪ ,‬דמי שפיר למלוה‪ ,‬דהיינו‬
‫אם תאנס הו״ל מלוה למפרע״‪.‬‬
‫אלא ראם נחשב דתנאי השכירות היה‪ ,‬שיש‬
‫כאן מלוה למפרע‪ ,‬באם הבהמה תמות‪,‬‬
‫או אם הספינה תישבר‪ ,‬והשוכר יצטרך לשלם‬
‫גם דמי ״המלוה״ הזאת‪ ,‬וגם דמי שכירות‪,‬‬
‫א״כ יש כאן לכ׳ צד אחד ברבית‪ .‬דבשלמא‬
‫אם הבהמה לא תמות‪ ,‬אין כאן מלוה‪ ,‬והיא‬
‫שכירות רגילה‪ .‬אבל אם לבסוף הבהמה תמות‪,‬‬
‫השכירות הופכת למלוה למפרע‪ ,‬ובזה דמי‬
‫השכירות הופכים להיות רבית קצוצה‪ .‬והרי‬
‫קיי״ל כרבנן‪ ,‬דסברי דצד אחד ברבית אסור‬
‫מדאורייתא‪.‬‬
‫ועוד‪ ,‬דלפי דעת התוס׳ ] ‪ jp‬ד״ה צד[‪ ,‬גם‬
‫רבי יהודה לא התיר צד אחד ברבית‪ ,‬אלא‬
‫בדבר שיש ביד מלוה או ביד לוה לעשות צד‬ ‫ובירור‪ .‬שהרי לפי דעתו‪ ,‬אם בשעת‬
‫אחד שלא יהא רבית‪ .‬וכאן‪ ,‬מיתת הפרה‪ ,‬או‬
‫שבירת הספינה‪ ,‬אינה בידם‪ .‬וא״כ היה צריך‬
‫להיות אסור לשלם דמי שכירות בתנאים אלה‪,‬‬
‫לכו״ע‪ .‬וצ״ע טובא‪.‬‬
‫החוו״ד הנ״ל ןקעו‪.‬ד[‪ ,‬כותב פירוש מחודש‬
‫בדברי הטור‪ ,‬והוא‪ ,‬שאם הספינה‬
‫תשבר‪ ,‬הברירה היא ביד המשכיר ״אם רוצה‬
‫לוותר על תנאי‪ ,‬ושלא לקבל רק ]דמי הספינה[‬
‫כשעת שבירה‪ ,‬ולקבל השכר‪ ,‬מותר‪ .‬וכן‬
‫להיפך‪ ,‬כשירצה לקבל כפי הקצבה ]דמי הספינה‬
‫שקכעו כפסילה[ ושלא לקבל השכר‪ ,‬הרשות בידו״‪.‬‬
‫ולפי דברי החוו״ד‪ ,‬אין כאן רבית כלל‪.‬‬
‫אלא או יקבל הדמים של עכשיו וגם דמי‬ ‫ששוה עכשיו‪ ,‬לענין שאם תשבר ישלם כשעת‬
‫השכירות‪ ,‬ובזה אין כאן מלוה למפרע‪ ,‬אלא‬
‫רק דין של שוכר שהתנה להיות כשואל‪ .‬ואם‬
‫הוא רוצה לקבל את הדמים שקצבו בתחילה‪,‬‬
‫א״כ הוי ליה מלוה למפרע‪ ,‬ואז יצטרך לוותר‬
‫על דמי השכירות‪ ,‬כדי לינצל מאיסור רבית‪.‬‬
‫ובזה יש או שכירות בלא מלוה‪ ,‬או מלוה‬
‫למפרע‪ ,‬בלא רבית‪ ,‬ופשוט דמותר‪.‬‬
‫הפחת שעד שעת שבירה כמה הוא פחות‬
‫משיעור שקצבו‪ .‬ואם לא היו קוצבים מעיקרא‬
‫מנא הוה ידעינן כמה היה שוה בשעת שבירה״‪.‬‬
‫ודחיק טובא‪ .‬דבשלמא הזולא‪ ,‬אפשר‬
‫לשער לפי שינוי המחירים של שאר הפרות‬
‫והספינות‪ ,‬בין שעת המשיכה ובין שעת‬
‫המיתה והשבירה‪ .‬אבל הפחת תלוי בהרבה‬
‫גורמים‪ .‬ובפרה תלוי הוא בכמה עבדה‪ ,‬ומה‬
‫נתן לה לאכול‪ ,‬ועוד הרבה גורמים אחרים‪.‬‬
‫וגם בספינה‪ ,‬תלוי אם נסעה בים שקט או‬
‫בים סוער‪ ,‬וכמה היא נסעה‪ ,‬וכר‪ .‬וא״כ‬
‫לכאורה‪ ,‬ע״י זה ששם אותם בשעת משיכה‪,‬‬
‫הוא כמעט בלתי אפשרי לאמוד כמה היו‬
‫שוים בשעת המיתה או בשעת השבירה‪.‬‬
‫מצד שני‪ ,‬גם שיטת הרשב״א צריכה עיון‬
‫משיכה הפרה‪ ,‬היא היתה שוה ל׳ דינרים‪,‬‬
‫ובשעת המיתה‪ ,‬היא היתה שוה כ׳ דינרים‪,‬‬
‫השוכר צריך לשלם ל׳ דינרים‪ ,‬חוץ מדמי‬
‫השכירות‪ .‬וצ״ע מה מחייב אותו לשלם ל׳‪,‬‬
‫מאחר שהפרה היתה שוה רק כ׳ בשעת‬
‫המיתה‪ .‬ומשמע רזה היה תנאי בשכירות‬
‫מלכתחלה‪ ,‬שאם הפרה תמות‪ ,‬השכירות‬
‫תהפוך למפרע למלוה של ל׳ דינרים‪.‬‬
‫וכן פירשו הפנ״י ]שנו‪ :‬ד״ה ממרא[ והחווד‬
‫דעת נקען‪.‬ד[‪ .‬וזה ל׳ הפנ״י‪ ,‬״מדקדוק לשון‬
‫רש״י ז״ל בשמעתין‪ ,‬נראה לי דהכא איירי‬
‫שהשוכר מקבל עליו הספינה בשומא כפי‬
‫היוקר של שעת השכירות‪ .‬והכי משמע נמי‬
‫לישנא דתלמודא גבי השם פרה‪ ,‬דקתני הרי‬
‫פרתך עשויה עלי בל׳ דינר כר‪ .‬משמע דהיינו‬
‫כשער של עכשיו‪ .‬וא״כ לפי זה‪ ,‬אין זה דין‬
‫אחריות של השואל‪ .‬דשואל גופא אינו משלם‬
‫אלא כפי השער בשעת האונסין‪ ,‬ולא כשעת‬
‫השאלה‪ .‬ומדקבל עליו לשלם‪ ,‬אם תאנס‪,‬‬

‫בשוק ירד‪ ,‬אין הוא חייב לשלם אלא דמי‬
‫הפרה כמו שהיתה בשעת השכירות‪ ,‬לפי‬
‫המחיר החדש שנקבע בשוק‪.‬‬
‫ועל פי ההנחה הזאת‪ ,‬אפשר ליישב את כל‬
‫הקושיות שהזכרנו‪.‬‬
‫שהרי שאלנו‪ ,‬אם תמצי לומר שהשוכר צריך‬
‫לשלם לפי המחיר של שעת מיתה‪,‬‬
‫איך ניתן לברר המחיר הזה על פי מה קצבו‬
‫בשעת השכירות‪ .‬דהא יתכן מאוד שהפרה‬
‫נחלשה מחמת העבודה‪ ,‬וכמו שכתבו‬
‫הראשונים שהזכרנו לעיל‪ ,‬וא״כ המוציא‬
‫מחברו עליו הראיה להוכיח כמה היתה שוה‬
‫בשעת מיתה‪ .‬והמחיר של שעת השכירות אינו‬
‫ראיה כלל למחיר שהוא צריך לשלם עכשיו‪.‬‬
‫אבל לפי מה שכתבנו‪ ,‬אתי שפיר‪ .‬שהרי‬
‫הוא התחייב לשלם דמי פרה בריאה‪ ,‬כמו‬
‫שהיתה בשעת השכירות‪ .‬אלא שאם מחיר‬
‫הפרות בשוק ירד‪ ,‬אין הוא חייב לשלם אלא‬
‫כפי המחיר החדש של שעת המיתה‪ .‬והרי‬
‫שינוי המחיר של הפרות בשוק הוא דבר‬
‫שניתן לברר‪ .‬וממילא מובן מה שכתוב‬
‫בברייתא‪ ,‬פרתך עשויה עלי בשלשים דינר‪.‬‬
‫דע״י הקצבה זו‪ ,‬יוכלו בקלות לקבוע כמה‬
‫השוכר יצטרך לשלם‪ ,‬אם הפרה תמות‪.‬‬
‫ועוד היה קשה לנו‪ ,‬את״ל שהשוכר התחייב‬
‫לשלם את דמי הפרה שהקציבו‬
‫בתחילה‪ ,‬א״כ ע״כ הוי מלוה למפרע‪ .‬ואם‬
‫כן איך יתכן שאם הפרה תמות‪ ,‬יצטרך לשלם‬
‫גם דמי שכירות‪ ,‬וגם דמי המלוה הזאת‪ .‬שהרי‬
‫יש כאן איסור רבית‪.‬‬
‫אבל לפי דברינו‪ ,‬לא קשה מידי‪ .‬דאע״ג‬
‫שהוא צריך לשלם דמי פרה כמו שהיתה‬
‫בתחילה‪ ,‬מ״מ אין הוא צריך לשלם דמיה‬
‫אלא לפי המחיר החדש שנקבע בשוק‪ .‬וא״כ‬
‫אין זו מלוה‪ ,‬שהרי אין החזרת דמי הקרן‬
‫מובטחת‪ .‬ואם ירד מחיר הפרות‪ ,‬המשכיר‬
‫מדא ־ פדה ־ דודא‬
‫אבל לא משמע מדברי רש״י או שאר‬
‫הפוסקים שפירשו כן את דברי הברייתא‪.‬‬
‫ואם כן הדין הזה‪ ,‬דמותר לשכור פרה או‬
‫ספינה‪ ,‬ולשלם עליהם דמי שכירות‪ ,‬וגם‬
‫לקצוב את הדמים שהשוכר יצטרך לשלם‪,‬‬
‫באם הפרה תמות‪ ,‬או הספינה תשבר‪ ,‬טעון‬
‫יישוב‪.‬‬
‫דממה נפשך‪ ,‬אם מה שהוא צריך לשלם‬
‫לבסוף הוא דמי הפרה כמו שהיא שוה בשעת‬
‫מיתה‪ ,‬קשה טובא לשון הברייתא שב׳ השם‬
‫פרה לחבירו‪ ,‬ואמר לו‪ ,‬הרי פרתך עשויה עלי‬
‫בשלשים דינר‪ .‬שהרי לפי הצד הזה‪ ,‬אין הוא‬
‫חייב ל׳ דינר‪ ,‬אלא מה שהפרה שוה בשעת‬
‫המיתה‪ .‬וזה תלוי בהרבה גורמים‪ ,‬וקשה מאוד‬
‫לקבוע המחיר על פי מה שהיתה שוה בשעת‬
‫השכירות‪ .‬ובזה בודאי אמרינן‪ ,‬המוציא מחברו‬
‫עליו הראיה‪ ,‬ועל המשכיר להוכיח שהיתה‬
‫בריאה וכר בשעת המיתה‪.‬‬
‫ואם מה שהשוכר התחייב לשלם‪ ,‬הוא‬
‫שווי הפרה בשעה שהוא שכר אותה‪ ,‬אע״ג‬
‫שדמיה ירדו‪ ,‬ע״כ הוי מלוה למפרע‪ ,‬כמש״כ‬
‫הפנ״י‪ .‬וא״כ אין היתר לשלם דמי שכירות‪,‬‬
‫דהוי רבית‪.‬‬
‫חוץ מזה היה קשה לנו‪ ,‬למה רש״י כתב‪,‬‬
‫דמותר לשלם דמי שכירות על הפרה‬
‫ועל הספינה‪ ,‬אע״ג דאחריות האונסין על‬
‫השוכר‪ ,‬מפני שהזולא על המשכיר‪ .‬ומ׳‬
‫דהזולא היא סיבת ההיתר‪ ,‬ולא הפחת‪ .‬והרי‬
‫במרא משמע להפך‪ .‬שהרי בגמרא כתוב‬
‫דשכירות המרא מותרת משום דידיע פחתיה‪,‬‬
‫ולא הזכירו שם הטעם דזולא‪.‬‬
‫ונראה לחדש בשיטת רש״י‪ ,‬דבדין הברייתא‪,‬‬
‫תנאי השכירות היה‪ ,‬שאם הפרה‬
‫תמות‪ ,‬השוכר יצטרך לשלם פרה בריאה כמו‬
‫שהיתה בשעת השכירות‪ ,‬אבל רק אם מחיר‬
‫הפרות בשוק לא השתנה‪ .‬ואם מחיר הפרות‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן יח‬
‫ומובן לפי זה למה בהא דפרה ודספינה‪,‬‬
‫רש״י כתב דטעם ההיתר הוא מחמת הזולא‪,‬‬
‫לא מחמת הפחת‪ .‬שהרי אם הבהמה תמות‪,‬‬
‫ועוד שאלנו‪ ,‬למה בהא דפרה ודספינה‪ ,‬רש״י‬
‫ואם הספינה תשבר‪ ,‬אין הפחת על המשכיר‪.‬‬
‫אבל הזולא היא עליו‪ ,‬בין אם מחזירה בעין‪,‬‬
‫על המשכיר‪ ,‬והוא לא הזכיר את הטעם של‬
‫ובין אם השוכר משלם דמיה‪.‬‬
‫וא״כ‪ ,‬לפי דרכנו בשיטת רש״י‪ ,‬מיושבות‬
‫כל הקושיות‪ .‬מיושב מה שכתוב‬
‫בברייתא‪ ,‬דאיירי באמר‪ ,‬פרתך עשויה עלי‬
‫בשלשים דינר‪ ,‬ואעפ״כ לא נהפך חיוב אחריות‬
‫האונסין למלוה למפרע‪ .‬וגם מובן למה בהא‬
‫דפרה ודספינה‪ ,‬ההיתר תלוי בזולא‪ ,‬ובהא‬
‫דמרא‪ ,‬הטעם הוא משום דידיע פחתיה‪.‬‬
‫אל א‪ ,‬שאם הזולא לבד היא סיבה להתיר‬
‫השכירות‪ ,‬עדיין קשה‪ ,‬למה בהא‬
‫דדודא‪ ,‬היו צריכים לטעם דחוסכא דנחשא‪.‬‬
‫תיפוק ליה משום דהזולא על המשכיר‪ ,‬וא״כ‬
‫אין בזה לא הלואה ולא רבית‪ ,‬וכקושיית‬
‫התוס׳ ‪:1‬ע‪ .‬ד״ה דקא‪:‬ן על שיטת הריב״ן‪.‬‬
‫נאנסה‪ ,‬א״כ אין החזרת הקרן מובטחת‪ ,‬וא״כ‬
‫וצריך לומר כמו שיצא לנו דרש״י ס״ל‬
‫כדעת הרמב״ן‪ ,‬דכל שההלואה נקבעה לפי‬
‫כמות החומר שהלוה‪ ,‬מדאורייתא‪ ,‬אין‬
‫מתחשבים כלל בערך החומר שהחזיר‪.‬‬
‫והרי בהא דדודא‪ ,‬תקיל ויהיב ליה‪ ,‬תקיל‬
‫ושקיל ליה‪ .‬וא״כ הלוה התחייב להחזיר כמות‬
‫של חומר‪ .‬ולפי זה‪ ,‬אם השוכר החזיר את‬
‫משקל הנחושת שקיבל‪ ,‬בתוספת דמי‬
‫השכירות‪ ,‬יש כאן רבית דאורייתא‪ ,‬אפילו אם‬
‫מחיר הנחושת ירד‪ .‬שהרי בזה‪ ,‬לדעת רש״י‬
‫והרמב״ן‪ ,‬לא מתחשבים בערך מה שפרע‪,‬‬
‫אלא רק בכמות ובאיכות החומר שהחזיר‪.‬‬
‫ומש״ה בהא דדודא‪ ,‬היו צריכים לטעם‬
‫דחוסכא דנחשא‪ ,‬שאיכות החומר השתנה‪.‬‬
‫אבל הא דזולא על המשכיר‪ ,‬אינו טעם להיתר‪,‬‬
‫דכיון שהיתה כאן הלואה של כמות‪ ,‬לא‬
‫מתחשבים בערך הפרעון‪ ,‬אלא בכמותו‪.‬‬
‫יפסיד מן הקרן‪ .‬וכיון שאין זה חשוב כמלוה‪,‬‬
‫אין בו איסור רבית‪.‬‬
‫כתב דמותר להשכירם‪ ,‬מפני שהזולא‬
‫פחת כמו שכתבו התוס׳ והראשונים‪ .‬והרי‬
‫בהא דמרא‪ ,‬כתוב בגמרא להפך‪ ,‬דטעם ההיתר‬
‫הוא משום דידיע פחתיה‪ ,‬ולא משום זולא‪.‬‬
‫ונראה‪ ,‬דבאמת הטעם הזה דידיע פחתיה‪,‬‬
‫עדיף מן הטעם של זולא‪ .‬שהרי אם יש כאן‬
‫פחת‪ ,‬דמי השכירות נחשבים כפיצוי על הפחת‬
‫הזה‪ ,‬ואינם חשובים כאגר נטר‪ ,‬וא״כ אין‬
‫דינם כרבית‪.‬‬
‫והכי דייקנו לעיל מדברי התוס׳ והרמב״ן‪.‬‬
‫וכן כ׳ הרמ״א !סי׳ קעו[ ״מה שנשאר נפחת‬
‫קצת‪ ,‬ובעד זה נוטל שכר״‪.‬‬
‫וחוץ מזה‪ ,‬כיון שהמרא נפחת ע״י השימוש‪,‬‬
‫והשוכר לא התחייב לשלם דמיה אם‬
‫אין זה חשוב כמלוה‪.‬‬
‫נמצא דכיון דבמרא‪ ,‬יריע פחתיה‪ ,‬אין כאן‬
‫לא מלוה ולא אגר נטר ליה‪ .‬וא״כ אע״ג‬
‫דבאמת גם הזולא על המשכיר‪ ,‬לא היה צריך‬
‫כלל להוסיף הטעם הזה‪ ,‬כדי להתיר השכירות‪.‬‬
‫אכל בהא דפרה‪ ,‬הרי השוכר התחייב להחזיר‬
‫את דמיה אם תמות‪ .‬וא״כ אפילו אם‬
‫יש פחת‪ ,‬כיון שהפרה נחלשה בעבודתה‪ ,‬מ״מ‬
‫אם לבסוף הבהמה תמות‪ ,‬השוכר יצטרך‬
‫לשלם דמי פרה בריאה וגם דמי השכירות‪.‬‬
‫והטעם היחיד למה אין בזה איסור רבית הוא‪,‬‬
‫מפני הזולא‪ .‬שהרי לפי דרכנו בד׳ רש״י‪,‬‬
‫השוכר לא התחייב לשלם דמי פרה בריאה‪,‬‬
‫אלא לפי מחיר הפרות בשוק בשעת המיתה‪.‬‬
‫ומכיון דהזולא על המשכיר‪ ,‬אין החזרת הקרן‬
‫מובטחת‪ ,‬ואין זו מלוה‪.‬‬

‫כל של דבריהם לא גזרו בהם‪ ,‬דומיא דקרוב‬
‫לשכר ורחוק להפסד״‪.‬‬
‫והריטב״א ן‪:‬שס ד״ה א״ל[ חולק על הפירוש‬
‫הזה‪ ,‬וכותב‪ ,‬דהא דדודא ״אינו אלא אבק‬
‫ריבית דרבנן‪ ,‬ולאו רבית דאורייתא‪ ,‬כיון שלא‬
‫עשאוה דמים לגמרי‪ ,‬ואינן חייבין בכל‬
‫אונסיה‪ ,‬אלא בפחתא בעלמא״‪.‬‬
‫וכיון דתוס׳ סברו דלפי הו״א דרב ענן‪,‬‬
‫דודא הוי רבית דאורייתא‪ ,‬הם הוכרחו‬
‫לפרש‪ ,‬דאיירי כשהשוכר קיבל את כל‬
‫האחריות‪ ,‬לכה״פ משעת שבירה‪ ,‬כדי‬
‫שהשכירות תחשב כמלוה‪ ,‬ויהיה בה איסור‬
‫רבית דאורייתא‪.‬‬
‫מדא ־ פדה ־ דודא‬
‫)ע״ע מה שכתבנו בשיעור הנ״ל דתוס׳‬
‫חולקים על ד׳ הרמב״ן‪ ,‬ודעתם כד׳ המח״א‪.‬‬
‫ואכמ״ל(‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬כתוב בתום׳ ]ע‪.‬ד״ה דקא[‪ ,‬דבהא דדודא‪,‬‬
‫אחריות האונסין היתה על המקבל‪.‬‬
‫וראינו שהפנ״י הסביר דזה הטעם למה לדעת‬
‫התום׳‪ ,‬בעינן גם זולא וגם פחת על המשכיר‪.‬‬
‫אלא שהיה קשה לנו‪ ,‬איזו הוכחה מצאו‬
‫התוס׳‪ ,‬לפרש כן את עניץ הדודא‪.‬‬
‫ונראה‪ ,‬שהתוס׳ נקטו כדרך הא׳ של‬
‫הרמב״ן ]ע‪ .‬ד״ה ומשמע[‪ ,‬שכתב‪ ,‬״ומשמע דאי‬
‫לא מקבל עליה חוסכא דנחשא‪ ,‬רבית קצוצה‬
‫הוי‪ .‬דאי לא‪ ,‬היכי ס״ד למיסר ביתומים‪ .‬והא‬
‫דף ע״ב‪:‬‬

‫סימן יפז‬
‫יצא השער ‪ -‬ופוסקין עמו כשער הגבוה‬
‫והרי גם כאן‪ ,‬בפסק על הסירות לפני‬ ‫א‪ .‬קושיית רע״א מדוע אסור פסיהה הרי‬
‫שיצא השער‪ ,‬הזולא היא על הלוקח‪ ,‬ולמה‬ ‫זה קרוס לשכר ולהפסד‬
‫אסור‪.‬‬ ‫תנן בב״מ עב‪ :‬אין פוסקין על הפירות עד‬
‫ורע״א מתרץ על פי ד׳ התוס׳ ]ע‪ .‬ד״ה דקא[‪,‬‬ ‫שיצא השער וטעם האיסור הוא‪ ,‬שמא‬
‫שכתבו‪ ,‬דבעלמא‪ ,‬קבלת הזולא לבד‪ ,‬אינה סיבה‬ ‫עד שהמוכר יספק את הסירות‪ ,‬מחירם יעלה‬
‫להתיר‪ ,‬״והא דאמרינן גבי חמרא‪ ,‬כיון שמקבל‬ ‫בשוק‪ ,‬ונמצא שבתחילה שילם עשרים עבור‬
‫עליה יוקרא וזולא‪ ,‬קרוב לזה ולזה הוא‪ ,‬התם‬ ‫הסירות‪ ,‬ולבסוף יקבל פירות השווים שלושים‪,‬‬
‫שאני‪ ,‬דמכר גמור הוא״‪ .‬ולפי זה‪ ,‬כותב רע״א‪,‬‬ ‫והוי רבית‪.‬‬
‫״י״ל דגם בפסיקה‪ ,‬כיון דלית ליה‪ ,‬ולא יצא‬ ‫ומ״מ פשוט הוא‪ ,‬דאין זה רבית דאורייתא‪.‬‬
‫השער‪ ,‬ולא נתפס הקנין‪ ,‬ומעות הלואה‪ .‬והוי‬ ‫חרא‪ ,‬משום דהוי דרך מקח וממכר‪ ,‬שהרי‬
‫הלואה בקרוב לשכר ולהפסד‪ ,‬דאסור״‪.‬‬ ‫הוא נותן דמים‪ ,‬ומקבל סירות‪ .‬ועוד שאין‬
‫אלא רכל זה אתי שפיר‪ ,‬לפי דעת התוס׳‪,‬‬ ‫יודעים מראש‪ ,‬מה יהיה מחיר הסירות בשעה‬
‫הסוברים דקבלת הזולא אינה סיבה‬ ‫שהמוכר יספק אותם‪ ,‬וא״ב אין כאן קציצה‪.‬‬
‫להתיר‪ ,‬בכל דבר שלא נחשב מכר גמור‪ .‬אבל‬ ‫ורע״א ]כאן בחידושים[ מקשה‪ ,‬למה אסור‪.‬‬
‫רש״י חולק על שיטתם‪ .‬והוא כתב ]לעיל סט;‬ ‫והרי כמו שמחיר הסירות יכול לעלות‪ ,‬ה״ה‬
‫גד״ה מופל[‪ ,‬דאפילו אם אחד שכר פרה או‬ ‫דיכול לרדת‪ .‬וא״כ העיסקא הזאת היא קרובה‬
‫ספינה‪ ,‬בתנאי שאם תמות או תשבר באונס‪,‬‬ ‫לשכר ולהפסד‪ .‬והא תניא לעיל ]ע‪ ,[.‬קרוב‬
‫הוא יצטרך לשלמה‪ ,‬מותר לשלם דמי שכירות‪,‬‬ ‫לשכר ורחוק להפסד‪ ,‬רשע‪ .‬קרוב להפסד‬
‫ואינם חשובים כרבית‪ .‬משום רכל זמן‬ ‫ורחוק לשכר‪ .‬חסיד‪ .‬קרוב לזה ולזה‪ ,‬רחוק‬
‫שהשוכר לא קיבל עליו הזולא‪ ,‬לאו מלוה‬ ‫מזה ומזה‪ ,‬זו היא מדת כל אדם‪.‬‬
‫היא גביה‪ .‬והרי שם‪ ,‬יש צד של מלוה‪ ,‬אם‬ ‫ומפורש הוא לעיל נדף ‪ pp‬שאם הלוקח‬
‫הבהמה תמות או הספינה תשבר‪ .‬ומטעם זה‬ ‫מקבל את הזולא‪ ,‬דנחשב קרוב‬
‫התוס׳ אסרו להו כל זמן שאין הפחת והזולא‬ ‫לזה ולזה‪ ,‬ושרי‪ .‬דהכי איתא התם‪ ,‬אמר אביי‪,‬‬
‫על חשבון המשכיר‪ .‬אבל רש״י התיר שם‬ ‫שרי לאיניש למימר לחבריה‪ ,‬הילך ארבעה‬
‫בקבלת הזולא‪ ,‬בלבד ]ע׳ שיעור כו באריכות[‪.‬‬ ‫זוזי אחביתא דחמרא‪ ,‬אי תקפה ברשותך‪ ,‬אי‬
‫וא״כ קשה לכאורה לפי דעת רש״י‪ ,‬למה‬ ‫יקרא אי זילא ברשותי‪ .‬אמר ליה רב שרביא‬
‫פסיקה על הפירות אסורה‪ ,‬כל זמן שלא יצא‬ ‫לאביי‪ ,‬האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא‪.‬‬
‫השער‪ ,‬כיון שהזולא על הלוקח‪ ,‬שהוא כאן‬ ‫אמר ליה‪ ,‬כיון שהלוקח מקבל עליו הזולא‪,‬‬
‫המלוה‪.‬‬ ‫קרוב לזה ולזה הוא‪.‬‬

‫שאין המוכר ‪ -‬הלוה ‪ -‬נותן שום תוספת‬
‫משלו‪.‬‬
‫וי״ל‪ ,‬דמעיקד הדין‪ ,‬גם דש״י מודה לדעת‬
‫וכן כתב רש״י לעיל ‪1‬שג‪ .‬ד״ה יש[‪ ,‬״דהיכא‬
‫דיש ]למוכר פירוש[‪ ,‬דזכי בהו האי מהשתא ]נשעה‬
‫עיסקא שיש בה משום הלואה‪ ,‬משום קרוב‬
‫שמשלם[‪ ,‬ואף על גב דלא משיך‪ ,‬כי מוקרי‪,‬‬
‫ברשותיה מוקרי‪ ,‬ולא הוי רבית‪ ,‬הואיל ואם‬
‫בא לחזור‪ ,‬קאי עלייהו במי שפרע״‪.‬‬
‫אלא דלא מובן לכאורה למה צריך לטעם‬
‫הזה דנתייקרו ברשותו‪ ,‬תיפוק ליה‬
‫משום דהוי קרוב לשכר ולהפסד‪ ,‬וכקושיית‬
‫רע״א הנ״ל‪ .‬דכאן‪ ,‬כיון שיש למוכר פירות‪,‬‬
‫בודאי דרך מכר הוא‪ ,‬וא״כ היה צריך להיות‬
‫מותר‪ ,‬בקבלת הזולא בלבד‪.‬‬
‫וי״ל דאה״נ דמותר לפסוק על הפירות‬
‫שיש ברשותו‪ ,‬לפי השער שבשוק‪ ,‬מחמת‬
‫הטעם הזה של קרוב לשכר ולהפסד‪ .‬אבל‬
‫כשיש פירות למוכר‪ ,‬מותר גם להוזיל‪ .‬כן‬
‫כתב רש״י במתניתין‪ ,‬״פוסק עמו‪ ,‬באיזה שער‬
‫שירצה לתת לו‪ ,‬מאותו גדיש‪ .‬דכיון דיש לו‪,‬‬
‫אין כאן רבית״‪ .‬ואם הוא מוזיל לו מראש‪,‬‬
‫שוב אין שם חשש של זולא‪.‬‬
‫וכ״כ המח״א ]תיש שי׳ כמ[‪ ,‬שאם קבע מחיר‬
‫בזול‪ ,‬״אע״פ דקביל עליה הלוקח זולא‪ ,‬זה‬
‫לא שכיח‪ ,‬מכיון דמעיקרא לקח בפחות‪ ,‬לא‬
‫שכיח שיוזיל כ״כ‪ ,‬כדי דליהוי קרוב להפסד״‪.‬‬
‫ומש״ה בפוסק על הפירות שברשותו‪ ,‬כיון‬
‫דמותר להוזיל‪ ,‬טעם ההיתר הוא משום דהוי‬
‫כאילו קנה‪ ,‬ונתייקרו ברשותו‪ ,‬כמו שפירש‬
‫רש״י‪ .‬אבל א״א לסמוך בזה על הטעם דקרוב‬
‫לזה ולזה מחמת הזולא‪ ,‬כיון שאם הוזיל‬
‫מראש‪ ,‬הזולא לא שכיחא‪.‬‬
‫וכיון שהגדיש נעשה שלו‪ ,‬אפילו אם אח״כ‬
‫ג‪ .‬יצא שער הוא היתר מצד הלוקח או‬
‫מצד המוכר‬
‫ורש״י לא פירש כאן את תחלת דברי המשנה‪,‬‬
‫כמו שהם כתובים בספרים שלפנינו‪,‬‬
‫יצא השער ־ ופוסקין עמו כשער הגבוה‬
‫ב‪ .‬ישוב רע״א גם אליבא דרש״י‬
‫התוס‪ /‬דלא סגי בקבלת הזולא‪ ,‬להתיר‬
‫לזה ולזה‪ .‬אלא שהוא סובר‪ ,‬דשכירת פרה‬
‫וספינה‪ ,‬גם אם השוכר קיבל את האונסין‪,‬‬
‫אינה חשובה כהלואה‪ .‬שהרי רק אם הפרה‬
‫תמות‪ ,‬או הספינה תשבר‪ ,‬תהפוך השכירות‬
‫להלואה‪ ,‬ומילתא דלא שכיחא הוא‪ .‬ומש״ה‬
‫סגי בקבלת הזולא‪.‬‬
‫אבל בפסיקה על הפירות‪ ,‬כשהלוקח נותן‬
‫כסף למוכר‪ ,‬במקום שאין למוכר פירות‪ ,‬וגם‬
‫אינו יכול להשיג אותם בקלות‪ ,‬כיון שלא‬
‫יצא השער‪ ,‬ודאי יש בעסק זה ענין של המתנת‬
‫מעות והלואה‪ .‬ובזה גם רש״י מודה דלא סגי‬
‫בקבלת זולא ע״י הלוקח‪ ,‬כדי להתיר משום‬
‫קרוב לזה ולזה‪.‬‬
‫וכתוב שם במשנה‪ ,‬שאם יצא השער‪ ,‬פוסקין‪,‬‬
‫ואף על פי שאין לזה‪ ,‬יש לזה‪ .‬היה‬
‫הוא תחילה לקוצרים‪ ,‬פוסק עמו על הגדיש‪.‬‬
‫ופי׳ רש״י‪ ,‬״היה הוא תחילה לקוצרים‪,‬‬
‫ויש לו גדיש‪ ,‬ועדיין לא יצא השער‪ ,‬פוסק‬
‫עמו‪ ,‬באיזה שער שירצה לתת לו‪ ,‬מאותו‬
‫גדיש‪ .‬דכיון דיש לו‪ ,‬אין כאן רבית‪ .‬דמעכשיו‬
‫הוא קנוי לו‪ ,‬ואף על פי שלא משך‪ .‬דכי אין‬
‫לו נמי‪ ,‬אבק רבית מדרבנן הוא‪ .‬וכי יש לו‪,‬‬
‫לא גזור״‪.‬‬
‫והיינו‪ ,‬דכיון דמעות קונות מן התורה‪,‬‬
‫ומדרבנן קונות לענין מי שפרע‪ ,‬נחשב כאילו‬
‫הלוקח קנה מיד את הגדיש בנתינת המעות‪.‬‬
‫התייקרו החטין‪ ,‬אמרינן דחטין שלו הם‬
‫שהתייקרו‪ .‬ומש״ה אפילו אם לבסוף המוכר‬
‫נותן לו ח טין השווים יותר מן הדמים ששילם‬
‫בתחילה‪ ,‬אין בזה חשש של איסור רבית‪ ,‬כיון‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן יט‬
‫וכתוב בתוס׳ ]ד״היזיף[‪ ,‬״אי לאו משום דמצי‬
‫למיזף‪ ,‬אע״ג דמצי למזבן‪ ,‬אין חשוב שער‬
‫לפסוק עליו״‪ .‬והיינו‪ ,‬דשער הלקוטות הוא‬
‫שער קצר שאינו נמשך כל כך‪ .‬וא״כ יש לחשוש‬
‫שמא המוכר‪ ,‬שהתחייב לספק התבואה‪ ,‬לא‬
‫יוכל להשיג אותה‪ .‬ולזה בעינן הטעם דיזיף‪,‬‬
‫שאפילו אם לא יספיק לקנות‪ ,‬מ״מ הוא יוכל‬
‫ללוות תבואה מלקוט חבריה‪ ,‬ולספקה ללוקח‪.‬‬
‫ומדברי הגמרא משמע‪ ,‬דעיקר ההיתר‬
‫דיצא השער‪ ,‬מבוסס על זה שהמוכר יכול‬
‫להשיג תבואה‪ ,‬ועליו נאמר‪ ,‬ואף על פי שאין‬
‫לזה‪ ,‬יש לזה‪ .‬והוא דלא כמו שפירשו הנמ״י‬
‫והמהר״ם‪ ,‬דאע״פ שאין לזה יש לזה‪ ,‬קאי‬
‫על הלוקח‪.‬‬
‫וגאמת רש״י כתב כן בפירוש בריש פירקין‬ ‫לאחר זמן‪ ,‬והוא היה יכול ליקח ולהצניע‬
‫]פ‪ :‬ד״ה וק[‪ ,‬וז״ל‪ ,‬״יצא השער‪,‬‬
‫פוסקין‪ ,‬ואף על פי שאין לזה יש לזה‪ ,‬ויכול‬
‫המוכר הלז‪ ,‬לקנותם עתה במעות הללו״‪ .‬וכן‬
‫לקמן ]פג‪ :‬ד״ה אף[‪ ,‬רש״י פירש‪ ,‬״אף על פי‬
‫שאין לזה המוכר‪ ,‬יש לזה‪ ,‬לאיש אחר‪ ,‬ויכול‬
‫לקנותו עכשיו בדמים שקיבל״‪.‬‬
‫הרי מפורש התם‪ ,‬דאע״פ שאין לזה יש‬
‫לזה‪ ,‬קאי על מוכר הפירות‪ ,‬לא הלוקח‪.‬‬
‫אלא שהדברים צריכים ביאור‪ .‬דבשלמא לפי‬
‫דברי הנמ״י והמהר״ם‪ ,‬דאע״פ שאין‬
‫לזה יש לזה‪ ,‬קאי על הלוקח‪ ,‬מובן מה שהתנא‬
‫בא להסביר‪ .‬שהרי הוא בא לרמוז בזה מה‬
‫שאמרו רבה ור״י‪ ,‬דכיון שהלוקח יכול לומר‬
‫מאי אהנית לי‪ ,‬אין כאן הנאה למלוה‪ ,‬ואין‬
‫כאן חשש של רבית‪.‬‬
‫אבל לפי״ד רש״י‪ ,‬דאע״פ שאין לזה יש‬
‫לזה‪ ,‬נאמר על המוכר‪ ,‬לא מובן למה‪ ,‬מה‬
‫שהמוכר יכול להשיג את הפירות‪ ,‬היא סיבה‬
‫לינצל מאיסור רבית‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬כתוב בתוס׳ ]פג‪:‬ד״האע״פ[‪ ,‬״אע״פ שאין‬
‫לזה יש לזה‪ ,‬דאע״ג דלא משך חטין‪,‬‬
‫שאם יצא השער‪ ,‬פוסקין‪ ,‬ואף על פי שאין‬
‫לזה‪ ,‬יש לזה‪ .‬ומשמע דלא גרים ליה במשנה‪.‬‬
‫ומדברי הנמוקי יוסף בפירוש המשנה‪,‬‬
‫משמע דגם הוא לא גרס ליה במתניתיץ‪ ,‬אלא‬
‫בברייתא דלעיל‪ .‬רזה לשונו‪ ,‬״משיצא השער‬
‫פוסקים‪ ,‬כדמפרש בברייתא נסג‪ ,[:‬דכיון שיצא‬
‫השער‪ ,‬אע״פ שאין לזה יש לזה‪ .‬ואע״פ שאינו‬
‫פוסק עליהם ע״מ לקבלם עכשיו‪ ,‬אלא לאחר‬
‫זמן‪ ,‬מ״מ כיון דעכשיו כשפוסק‪ ,‬יצא השער‪,‬‬
‫והיה יכול ליקה‪ .‬שהרבה מוכרים יש‪ ,‬והיה‬
‫מצניעם בביתו עד לאותו זמן רבעי להו‪,‬‬
‫מש״ה שרי״‪.‬‬
‫וברור הוא‪ ,‬רכל דברי הנמ״י נאמרו על‬
‫הלוקח‪ .‬שהוא פוסק ע״מ לקבל‬
‫וכר‪ .‬ומשמע שהוא מפרש את דברי התנא‪,‬‬
‫שאמר‪ ,‬ראם יצא השער‪ ,‬פוסקין‪ ,‬מפני שאף‬
‫על פי שאין לזה‪ ,‬יש לזה‪ ,‬דק אי על הלוקח‪.‬‬
‫והוא כדברי רבה ורב יוסף‪ ,‬דאמרי תרוייהו‪,‬‬
‫מאי טעמא אמרו רבנן‪ ,‬פוסקין על שער‬
‫שבשוק‪ ,‬ואף על פי שאין לו‪ ,‬דאמר ליה ]הלוקח‬
‫למוכי[‪ ,‬שקילא טיבותיך ושדייא אחיזרי‪ .‬מאי‬
‫אהנית לי‪ .‬אי הוו לי זוזי בידי‪ ,‬הוה מזבנינא‬
‫בהיני ובשילי‪ ,‬בזולא ]לעיל פג‪.[:‬‬
‫והיינו‪ ,‬דבפסיקה על שער שבשוק‪ ,‬אין‬
‫איסור רבית‪ ,‬מפני שאין בה הנאה ממונית‬
‫ללוקח‪ ,‬שהוא כאן ה״מלוה״‪ .‬שהרי אם לא היה‬
‫נותן את כספו למוכר הזה‪ ,‬הוא היה יכול לקנות‬
‫בו תבואה מיד בזול בהיני ובשילי‪ ,‬ולהצניעה‬
‫בביתו עד הזמן רבעי לה‪ ,‬כמש״ב הנמ״י‪.‬‬
‫וכן כתב המהר״ם ]שם דף פג‪ ,[:‬דרבה ורב‬
‫יוסף באו לפרש את מה שאמר התנא‪ ,‬יצא‬
‫השער‪ ,‬פוסקין‪ ,‬ואף על פי שאין לזה‪ ,‬יש לזה‪.‬‬
‫אלא דאיתא בסמוך בסוגיין ]ע‪ ,[:3‬אמר רב‬
‫נחמן‪ ,‬פוסקין ללקוטות כשער‬
‫הלקוטות‪ .‬וטעמו‪ ,‬משום דלוקט‪ ,‬אי לית ליה‪,‬‬
‫יזיף מלקוט חבריה‪.‬‬
 ‫יצא השער ־ ופוסקין עמו כשער הגבוה‬

‫וקשיא לי הא דאמרי רבה ורב יוסף‪ ,‬מאי‬ ‫אין זה רבית‪ ,‬כיון שאם היה בא מוכר לחזור‪,‬‬
‫טעמא אמור רבנן פוסקים על שער שבשוק‬ ‫הדה קאי במי שפרע‪ .‬ולכך חשיבי כנתייקרד‬
‫וכו׳‪ .‬והשתא יהיב טעמא אחרינא לומר‪ ,‬דכי‬ ‫ברשות לוקח״‪ .‬וגם לפי דבריהם‪ ,‬משמע‬
‫יש לו דמי‪ ,‬הואיל ומוצא ללוות‪ .‬עד כאן״‪.‬‬ ‫דאע״פ שאין לזה יש לזה‪ ,‬קאי על המוכר‪.‬‬
‫והחי׳ המיוחסים לריטב״א מביא את קו׳‬ ‫דכיוץ שהמוכר יכול להשיג הפירות‪ ,‬נחשב‬
‫הראב״ד‪ .‬וז״ל‪ .‬״והקשה הראב״ד ז״ל‪ ,‬דהכא‬ ‫כאילו יש לו פירות‪ ,‬ואפשר לקנותם ממנו‬
‫משמע דיהבי טעמא למוכר‪ ,‬דלא יהיב‬ ‫לעניץ מי שפרע‪ ,‬ומש״ה נחשב כאילו נתייקרו‬
‫ריביתא‪ ,‬דכי יש לו דמי‪ ,‬כיון שמוציא ללוות‪.‬‬ ‫ברשות הלוקח‪ ,‬ואין שם איסור רבית‪ .‬ולפי‬
‫ובריש פרקי׳ אמרינן‪ ,‬מאי טעמא אמור רבנן‬ ‫זה‪ ,‬הא דאמרינן‪ ,‬אע״פ שאין לזה יש לזה‪,‬‬
‫פוסקים על שער שבשוק‪ ,‬דאמר ליה שקול‬ ‫הוא באמת הסבר להיתר דפסיקה על השער‪.‬‬
‫טיבות׳ וכו׳‪ ,‬הא חיטי בהיני הא חיטי בשילי‪,‬‬ ‫אבל מדברי רש״י משמע‪ ,‬שהוא חולק בזה‬
‫דיהיב טעמא דלוקח לא שקיל ריביתא‪ ,‬כיון‬ ‫על שיטת התוס׳‪ .‬שהרי רק במקום שיש פירות‬
‫דהא איכא חיטי בהיני‪ ,‬והיה יכול לקנות מהן‬ ‫למוכר‪ ,‬רש״י מפרש דטעם ההיתר הוא משום‬
‫בשער הזול״‪.‬‬ ‫דבשעת הפסיקה‪ ,‬הם נקנים ללוקח לענין מי‬
‫והוא מתרץ‪ ,‬״ואפשר דלתרוייהו צריך‬ ‫שפרע‪ .‬אבל בכל מקום שרש״י מסביר הענין‬
‫טעמא‪ ,‬כדחזינן בטרשא דרב פפא‪ ,‬דיהיב‬ ‫דפסיקה על השער‪ ,‬כשאין פירות למוכר‪ ,‬אין‬
‫טעמא לדידיה‪ ,‬ואפילו הכי אמרו ליה‪ ,‬חזי‬ ‫הוא מביא כלל הענין הזה דקנין לע׳ מי שפרע‪.‬‬
‫מר דאזיל בתר דלוקח‪ .‬ש״מ‪ ,‬דלתרווייהו בעי׳‬ ‫וכן נקטו הפנ״י נסב; ד״ה אע״פ‪:‬ן‪ ,‬והמח״א ]דבר‬
‫טעמא‪ ,‬מ״ר שי״׳‪.‬‬ ‫שלא בא לעולם סי׳ ג‪:‬ן‪ ,‬דלפי דעת רש״י‪ ,‬אין קנין‬
‫דהא איתא לעיל ןדף סה‪ ,[.‬אמר רב פפא‪,‬‬ ‫אפילו למי שפרע‪ ,‬אלא כשיש פירות למוכר‪.‬‬
‫טרשא דירי שרי‪ .‬מאי טעמא‪ ,‬שכראי‬ ‫ולפי זה‪ ,‬צריך להבין למה הא דמוכר יכול‬
‫לא פסיד‪ ,‬זוזי לא צריכנא‪ ,‬אנא הוא דקא‬ ‫להשיג הפירות‪ ,‬היא סיבה להתיר את הפסיקה‪.‬‬
‫עבידנא מילתא גבי לוקח‪ .‬אמר ליה רב ששת‬ ‫וחוץ מכל זה‪ ,‬הסוגיות עצמן צריכות יישוב‪.‬‬
‫בריה דרב אידי לרב פפא מאי חזי מר דקא‬ ‫שהרי בסוגיין כתוב דמותר לפסוק‬
‫אזלת בתר דידך‪ ,‬זיל בתר דידהו‪ .‬דאילו הוו‬ ‫ללקוטות כשער הלקוטות‪ ,‬משום דיזיף מלקוט‬
‫להו זוזי‪ ,‬הוו שקלי כי השתא‪ .‬השתא דלית‬ ‫חבריה‪ .‬ומשמע דעיקר טעם ההיתר תלוי בזה‬
‫להו זוזי שקלי כיוקרא דלקמיה‪ .‬ואמר רבא‬ ‫שהמוכר יכול להשיג הפירות‪ .‬ולעיל ‪1‬סג‪,[:‬‬
‫נדף סח‪ ,[.‬לית הלכתא‪ ,‬כטרשי פפונאי‪.‬‬ ‫כתוב דטעם ההיתר הוא‪ ,‬משום מאי אהנית‬
‫משמע‪ ,‬דלא סגי בזה שאין הנאה למלוה‪,‬‬ ‫לי‪ ,‬שהוא טעם אחר לגמרי‪.‬‬
‫כדי להתיר עיסקא שיש בה חשש רבית‪ .‬אלא‬
‫בעינן נמי‪ ,‬שלא יהיה ממנה הפסד ללוה‪ .‬דאף‬ ‫ד‪ .‬צריכים את ב׳ הטעמים בכדי ■להתיר ‪-‬‬
‫נשך בלא תרבית אסור‪ ,‬לכה״פ מדרבנן‪.‬‬ ‫גם מצד המוכר וגם מצד הלוקח‬
‫וכתוב א״כ במיוחסים לריטב״א‪ ,‬דמה‬ ‫ובאמת קושיא זו כבר הקשה הראב״ד‪ .‬דז״ל‬
‫שהתירו לפסוק על השער‪ ,‬הוא מפני‬ ‫השמ״ק נעב‪ :‬ד״ה ופירש[ ״ופירש‬
‫ששני התנאים מקויימים בזה‪ .‬מצד אחד‪,‬‬ ‫הראב״ד ז״ל‪ ..‬כי לית ליה‪ ,‬יזיף מחבריה‪,‬‬
‫המוכר‪ ,‬שהוא כאן הלוה‪ ,‬יכול להשיג את‬ ‫דהואיל ויצא השער שלו‪ ,‬לא ימנענו מהלותו‪.‬‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן יט‬ ‫סכ‬

‫שהרי יש כאן מכר גמור‪ .‬דהא המהרש״א‬ ‫התבואה מיד במחיר של היום‪ ,‬או בקניה או‬
‫והקצה״ח ‪1‬רמ‪.‬נו[ דייקו מדברי התוס׳ שם‬ ‫בהלואה מחבירו‪ ,‬וא״ב אין הוא חייב להפסיד‪,‬‬
‫בסמוך !ד״ה הרי[‪ ,‬דכשיצא השער‪ ,‬אפשר לקנות‬ ‫אם מחיר הפירות יעלה עד הזמן שיספק את‬
‫בקנין גמור מדאורייתא‪ ,‬אע״ג שאין למוכר‬ ‫הפירות‪ .‬וזה הוא מה שכתב התנא‪ ,‬דאע״פ‬
‫פירות‪ .‬ובתוס׳ !דף ע‪ .‬סד״ה דקא[ כתוב‪ ,‬דבמכר‬ ‫שאין לזה יש לזה‪ ,‬שהמוכר יכול להשיג‬
‫גמור‪ ,‬סגי בקבלת הזולא להתיר‪ ,‬מדין קרוב‬ ‫הפירות‪ ,‬כמו שפי׳ רש״י‪ ,‬וכדמשמע מדברי‬
‫לזה ולזה‪.‬‬ ‫התוס‪/‬‬
‫וצ״ל דאע״ג דמן הדין יש כאן קנין גמור‪,‬‬ ‫מצד שני‪ ,‬גם הלוקח אינו מרויח מן‬
‫מ ״מ כיון שאין למוכר פירות‪ ,‬הדבר נראה‬ ‫הפסיקה‪ ,‬אפילו אם מחיר הפירות יעלה‪ .‬שהרי‬
‫לאנשים כהלואה‪ .‬ומש״ה לא התירו אלא‬ ‫גם בלא פסיקה זו‪ ,‬הוא היה יכול להשיג‬
‫בצירוף שני הטעמים הנ״ל‪ ,‬מפני שאין בזה‬ ‫פירות עתה בזול בהיני או בשילי‪ .‬וזה מה‬
‫לא הפסד ברור למוכר‪ ,‬ולא ריוח ללוקח‪ ,‬לא‬ ‫שבאו רבה ורב יוסף לחדש‪ ,‬רחוץ ממה‬
‫נשך ולא תרבית‪.‬‬ ‫שכתוב במשנה ‪ -‬או בברייתא ‪ -‬דאע״פ שאין‬
‫לזה !המוכר[‪ ,‬יש לזה ]חגירו[‪ ,‬ויכול לקנות או‬
‫ה‪ .‬פלוגתת רש״י ותום׳ האם בגדיש‬
‫ללוות‪ ,‬ואין כאן נשך‪ ,‬גם הלוקח היה יכול‬
‫מותר לפסוק בזול‬
‫לקנות בהיני ושילי‪ ,‬וממילא אין כאן תרבית‪.‬‬
‫וכהא דתנן‪ ,‬פוסק עמו על הגדיש‪ ,‬פליגי בה‬
‫רש״י ותוס׳‪.‬‬ ‫א״כ ראינו‪ ,‬דלפי דעת רש״י‪ ,‬אם יש למוכר‬
‫שהרי רש״י פירש‪ ,‬״פוסק עמו באיזה שער‬ ‫פירות‪ ,‬מותר לפסוק מפני שהפירות שיש‬
‫שירצה לתת לו מאותו גדיש‪ .‬דכיון דיש לו‪,‬‬ ‫לו נקנו ללוקח לענין מי שפרע‪ .‬ולפי זה‪,‬‬
‫אין כאן רבית‪ ,‬דמעכשיו הוא קנוי לו״‪.‬‬ ‫אפילו אם נתייקרו אח״כ‪ ,‬אין חשש רבית‬
‫אבל בתוס׳ לעיל !פג; ד״ה מהו[ כתוב‪,‬‬ ‫בשעת ההספקה‪ ,‬מפני שנחשב שהפירות‬
‫״דפוסק עמו על הגדיש‪ ,‬לא שרינן אלא לפסוק‬ ‫נתייקרו אחרי שהיו כבר שלו‪.‬‬
‫עמו בשער לקוטות‪ .‬אבל לפסוק שוי שיתא‬ ‫וגם אם אין למוכר פירות‪ ,‬אלא שיצא‬
‫בחמשא לא‪ ,‬כיון דאכתי לית ליה‪ ,‬שעדיין‬ ‫השער‪ ,‬מותר לפסוק‪ ,‬מפני שאע״פ שאין לזה‬
‫צריך תיקון‪ .‬ואי מוזיל גביה כולי האי‪ ,‬מחזי‬ ‫יש לזה‪ ,‬והמוכר היה יכול להשיג הפירות‬
‫כאגר נטר״‪.‬‬ ‫מיד‪ ,‬ולא היה מפסיד בעליית המחירים‪ ,‬וא״כ‬
‫וכתוב בסיפא דמתניתין‪ ,‬ופוסק עמו בשער‬ ‫אין כאן נשך‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬הלקח יכול לומר‬
‫הגבוה‪ .‬ופרש״י‪ ,‬דהיינו שאמר‬ ‫מאי אהנית לי‪ ,‬שהייתי יכול לקנות פירות‬
‫למוכר‪ ,‬״אם יפחות השער ממה שהוא עכשיו‪,‬‬ ‫בהיני ובשילי‪ ,‬וא״כ אפילו אם המחיר יעלה‪,‬‬
‫תתן לי כשער חזול״‪.‬‬ ‫אין כאן תרבית‪.‬‬
‫ומקשה הפנ״י‪ ,‬לפרש״י הסובר דפוסק על‬ ‫אכל לפי דעת התוס׳ נפנ‪:‬ד״האע״פ[‪ ,‬הסוברים‬
‫הגדיש‪ ,‬באיזה שער שירצה‪ ,‬״יש לדקדק א״כ‬ ‫דגם באין לו‪ ,‬ויצא השער‪ ,‬הלוקח קונה‬
‫מאי קמ״ל בסיפא‪ ,‬ופוסק עמו כשער הגבוה‪.‬‬ ‫בשעת הפסיקה לענין מי שפרע‪ ,‬צע״ק למה‬
‫ותיפוק ליה דאפילו עכשיו‪ ,‬בעת היוקר‪ ,‬יכול‬ ‫בעינן את שני טעמים הנ״ל‪ ,‬כדי שיחשב‬
‫למכור לו בזול גמור‪ ,‬אף אם לא יוזל השער‪.‬‬ ‫שאין שם לא נשך ולא תרבית‪ .‬ולמה לא סגי‬
‫ולשיטת תוספות קשה להיפך‪ ,‬דלפירושם אינו‬ ‫בטעם של קרוב לזה ולזה‪ ,‬כמו שהק׳ רע״א‪.‬‬
‫הג‬ ‫יצא השער ־ ופוסקין עמו כשער הגבוה‬

‫והתוס׳ שם נסד‪ :‬ד״ה האי[ הקשו‪ ,‬״וא״ת‬ ‫רשאי לפסוק כשער הזול״‪ .‬והוא מתרץ‪,‬‬
‫תיקשי ליה אמתני׳ דיצא השער פוסקין‪ ,‬דהתם‬ ‫״ואפשר דפוסק עמו כשער הגבוה‪ ,‬לא קאי‬
‫נמי אין הלוקח מפסיד כלום בתקיפה״‪ .‬והם‬ ‫אלא ארישא דמתניתין‪ ,‬ביצא השער דוקא״‪.‬‬
‫תירצו‪ ,‬״וי״ל דשאני התם‪ ,‬כיון דאין הפירות‬ ‫ומה שהפנ״י הקשה‪ ,‬דלפי שיטת רש״י כיון‬
‫מבוררין ללוקח‪ ,‬אין ניכר שיהא קרוב לשכר‬ ‫דמותר להוזיל‪ ,‬אין שום חידוש בזה‬
‫ורחוק להפסד״‪.‬‬ ‫שמותר לפסוק כשער הגבוה‪ ,‬הוא באמת קשה‪.‬‬
‫ורע״א נסד‪ :‬ד״ה סיס׳[ הקשה על תירוץ‬ ‫אלא דמה שתירץ‪ ,‬דהא דשער גבוה קאי ארישא‬
‫התוס׳‪ ,‬״מ״מ קשה ממתני׳‪ ,‬דמותר לפסוק‬ ‫דוקא‪ ,‬נסתר לב׳ מד׳ רש״י לקמן ]עד‪ :‬ד״ה ופוסק[‪,‬‬
‫כשער הגבוה‪ .‬דאיך יתורץ זה בתירוצא דתוס׳‪,‬‬ ‫שכתב‪ ,‬״ופוסק עמו כשער הגבוה‪ ,‬אכולה‬
‫דאין מבוררים ללוקח‪ .‬רזה שייך לענין הפסדת‬ ‫מתניתין קאי״‪ .‬וע׳ מה שכתבו בזה האחרונים‪.‬‬
‫אונסים‪ ,‬שריפה וכדומה‪ ,‬דלא ניכר שחטים‬
‫אכל מה שהקשה על שיטת התוס׳‪ ,‬דכיון‬
‫שלו נשרפו‪ ,‬דהא אין מבוררים ללוקח‪ .‬אבל‬
‫דס״ל דאסור להוזיל‪ ,‬איך מותר לפסוק‬
‫מ״מ הא ההפסד דזולא‪ ,‬רכל החטים הוזלו‪,‬‬
‫בשער הגבוה‪ ,‬דהיינו לפי שער הזול שיהיה‬
‫לא שייך כן‪ ,‬וא״כ ליתסר מטעם קרוב לשכר‬
‫בעתיד‪ ,‬אפשר לתרץ לפי מש״כ רע״א ]נסי׳‬
‫דיוקרא‪ ,‬ורחוק להפסד דזולא״‪ .‬ורע״א נשאר‬
‫סד‪ :‬ד״ה ולענ״ד דנאמס[‪ ,‬דהא דקתני ופוסק עמו‬
‫שם בצ״ע‪.‬‬
‫כשער הגבוה‪ ,‬ואפשר שיהי׳ אז בזול יותר‬
‫ונראה לכאורה שיש כאן סתירה מיניה וביה‬ ‫מן הפסיקה‪ ,‬״היינו משום דממנ״פ מותר‪.‬‬
‫בדברי רע״א‪ .‬שהרי בד״ה ולענ״ד‪,‬‬ ‫ראם יוזל גבי׳ אח״כ יהי׳ כאלו מוכר לו אז‪,‬‬
‫הוא הסביר דפסיקה בשער גבוה אינה אלא‬ ‫בשעת הלקיחה‪ .‬אם יתיקר‪ ,‬הוי בנקנה לו‬
‫צירוף של ב׳ עיסקאות‪ ,‬שכל אחת מהן מותרת‬ ‫בשעת הפסיקה‪ ,‬ושלו נתיקר״‪.‬‬
‫לגמרי‪ .‬וכאן הוא נשאר בצ״ע‪ ,‬למה מותר‪,‬‬ ‫והיינו‪ ,‬דכשפוסק על שער גבוה‪ ,‬הוא‬
‫כיון שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד‪.‬‬ ‫עושה בעצם פסיקה רגילה‪ ,‬על תנאי‪ .‬שאם‬
‫ובאמת הקושיא הזאת‪ ,‬דפסיקה בשער‬ ‫מחיר הפירות יעלה עד שעת הספקת הפירות‪,‬‬
‫גבוה צריכה להיות אסורה משום קרוב לשכר‪,‬‬ ‫אז הפסיקה קיימת לפי השער של עכשיו‪.‬‬
‫אינה קושיא של רע״א לבד‪ .‬אלא גם ההג׳‬ ‫ואם מחיר הפירות ירד‪ ,‬אז הפסיקה בטלה‪,‬‬
‫מרדכי נסי׳ פלג[ והפנ״י ןדףסד‪ [:‬הקשו כן‪ .‬וצריך‬ ‫וכנגד השלושים דינר ששילם בתחלה‪ ,‬הוא‬
‫להבין למה הם לא תירצו כד׳ רע״א הנ״ל‬ ‫יקבל שוה שלושים דינר של הטין‪ ,‬לפי השער‬
‫שאין כאן אלא ב׳ עיסקאות‪ ,‬שכל אחת מהן‬ ‫הקיים בשעת ההספקה‪ .‬וכל אחת משתי‬
‫מותרת בפני עצמה‪.‬‬ ‫העיסקאות האלה מותרת לפי כל הדעות‪.‬‬
‫אלא שכבר ראינו מעין ענין זה בתוס׳ לעיל‬ ‫והנה הזכרנו לעיל‪ .‬הא דאמר אביי נסד‪,[.‬‬
‫נסד‪ .‬ד״ה אי[‪ .‬דאמר אביי‪ ,‬שרי לאיניש‬ ‫שרי לאיניש למימר לחבריה‪ ,‬הילך‬
‫למימר לחבריה‪ ,‬הילך ארבעה זוזי אחביתא‬ ‫ארבעה זוזי אחביתא דחמרא‪ ,‬אי תקפה‬
‫דחמרא‪ ,‬אי תקפה ברשותך‪ ,‬אי יקרא אי זילא‬ ‫ברשותך‪ ,‬אי יקרא אי זילא ברשותי‪ .‬ואמר‬
‫ברשותי‪ .‬והא דלא חשיב קרוב לשכר ורחוק‬ ‫ליה רב שרביא לאביי‪ ,‬האי קרוב לשכר ורחוק‬
‫להפסד‪ ,‬הוא מפני שהזולא על הלוקח‪.‬‬ ‫להפסד הוא‪.‬‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן יט‬ ‫הד‬

‫ולפי דעת הרמב״ן והנמ״י‪ ,‬האיסור דקרוב‬ ‫והקשו שם התום׳‪ ,‬״תימה דהיכי מיירי‪,‬‬
‫לשכר‪ ,‬לא נאמר אלא במקום שיתכן שהמקח‬ ‫דאי בשמשך ]החנית[‪ ,‬א״כ אפילו אמר ליה אי‬
‫יתבטל‪ ,‬ובזה תהפך העיסקא למלוה‪ .‬וז״ל‬ ‫תקפה אי זילא ברשותך‪ ,‬ואי יקרי ברשותי‪,‬‬
‫הנמ״י ןדף לה סע״א[‪ ,‬הא דחמרא‪ ,‬אי תקפה וכד‪,‬‬ ‫הוה שרי‪ .‬שהרי מתנה עמו שאם יוקיר יהא‬
‫האי קרוב לשכר הוא‪ .‬״כיון דעל זה ממש‬ ‫המקח קיים מעכשיו‪ ,‬ואין המעות הלואה‬
‫נתן לו‪ ,‬נמצא דאי תקפה‪ ,‬נתבטל המקח‪,‬‬ ‫אצלו‪ .‬ואי תקפה או זילא‪ ,‬יהא המקח בטל‪,‬‬
‫והלואה היא זו‪ .‬ומה שמשתכר אי יקרא‪ ,‬הוי‬ ‫ויהיו המעות הלואה‪ ,‬ויחזירם לו‪ .‬ומה רבית‬
‫אגר נטר ליה‪ .‬דבשלמא אי לא הוי חבית‬ ‫יש כאן״‪.‬‬
‫ידועה‪ ,‬הוה ליה כפוסקין על הפירות ביש לו‪,‬‬ ‫אבל מסקנת התוס׳ שם היא דבכל זאת‬
‫שאילו נגנבו או נפסדו חייב המוכר באחריותן‪,‬‬ ‫אסור‪ ,‬אם לא שהלוקח קיבל את הזולא‪.‬‬
‫ואם פחתו או הותירו חייב לחעמיד לו‪ ,‬אם‬ ‫והטעם הוא מפני שלא מתייחסים לשתי‬
‫כן לא הוי בטול מקח והלואה‪ ,‬ולא שייך‬ ‫עיסקאות שם ‪ -‬מכירה מיד או סתם הלואה ‪-‬‬
‫למיסר מטעם קרוב לשכר ורחוק להפסד״‪.‬‬ ‫כשתי עיסקאות נפרדות‪ .‬אלא כיון ששתי‬
‫והרי גם בהא דפוסק בשער גבוח‪ ,‬אין צד‬ ‫העיסקאות תלויות זו בזו ע״י תנאו‪ ,‬הם‬
‫של ביטול מקח‪ .‬ובזה חז״ל לא אסרו עיסקא‬ ‫נחשבות ביחד כעיסקא אחת‪ ,‬והיא אסורה‬
‫אפילו אם היא קרובה לשכר ורחוקה להפסד‪,‬‬ ‫משום קרוב לשכר ורחוק להפסד‪ .‬ואמרינן‬
‫וא״כ אין מקום לקושיא הנ״ל‪ .‬וכן תירץ‬ ‫בזה ״סוף דבריהם במחשבתם תחילה״‪ ,‬כמו‬
‫החוו״ד ןקעגיח[ הא דשער הגבוה‪ ,‬על פי ד׳‬ ‫שכתב החז״א ]יו״ד עו‪.‬ג[‪.‬‬
‫הנמ״י‪.‬‬
‫וה״ה בהא דפוסק בשער הגבוה‪ .‬אכן יש‬
‫אכל לרש״י‪ ,‬ולתוס׳ והרא״ש יש בזה שיטה‬ ‫כאן שתי עיסקאות שכל אחת מהן‬
‫אחרת‪ ,‬וכמו שראינו באריכות במקום‬
‫בפני עצמה מותרת‪ .‬אלא דכיון שהן תלויות‬
‫אחר‪ .‬וז״ל רש״י נסד‪ :‬ד״ה רסוק[‪ ,‬״קרוב לשכר‬ ‫זו בזו בתנאי‪ ,‬שהתוצאה ממנו היא שבסופו‬
‫ורחוק להפסד‪ ,‬רשע‪ ,‬דשקיל רבית‪ .‬דכיון‬
‫של דבר הלוקח עשה עיסקא הקרובה לשכר‬
‫שאינו מקבל עליו אחריות המקח נשהד אמר אי‬
‫ורחוקה מן ההפסד‪ ,‬אמרינן בזה ״סוף דבריהם‬
‫תקפה ברשותן[‪ .‬נמצא שאין זה מכר‪ ,‬ומעות‬
‫במחשבתם תחילה״‪ .‬וחז״ל אסרו לעשות כן‪,‬‬
‫הלואה הן אצלו‪ ,‬וקריבת השכר מחמת רבית‬
‫מפני שנראה כרבית‪.‬‬
‫הוא״‪.‬‬
‫וצ״ל דרע״א הנ״ל נבד״ה ולענ״ד[‪ ,‬כשכתב‬
‫ומעין דברים אלה כתב הרא״ש ]בפסקים‬
‫דמותר ממאי נפשך‪ ,‬לא התכוין לומר דבאמת‬
‫פ״ה סי׳ פו[‪ ,‬״אמר אביי‪ ,‬שרי ליה לאיניש למימר‬
‫מחמת טעם זה לחוד מותר‪ .‬דהא מוכח מד׳‬
‫לחבריה‪ ,‬הילך ד׳ זוזי אחביתא דחמרא‪ .‬ואי‬
‫התוס׳ נדף סד‪ [.‬דאין אומרים בזה ממ״נ‪ .‬אלא‬
‫תקפא ברשותך‪ .‬א״ל רב שרביא לאביי‪ ,‬האי‬
‫כוונתו שם לחלק בין הא דשער גבוה‪ ,‬ובין‬
‫קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא‪ .‬וכיון דאחריות‬
‫אם מוזיל לכתחלה בשעת הפסיקח‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫החומץ על המוכר‪ ,‬לא הוה מכר גמור‪ ,‬וזוזי‬
‫הלואה נינהו״‪.‬‬ ‫והתירוץ על עצם הקושיא‪ ,‬למה הא דפוסק‬
‫ולפי דעתם‪ ,‬גם הא דשער הגבוה צריך‬ ‫בשער הגבוה אינו אסור משום‬
‫להיות אסור‪ ,‬משום קרוב לשכר‪ ,‬משום דלא‬ ‫דחוי קרוב לשכר ורחוק להפסד‪ ,‬תלוי בשיטות‬
‫הוי מכר גמור‪.‬‬ ‫הראשונים בדין הזה‪.‬‬
‫הה‬ ‫יצא השער ־ ופוסקין עמו כשער הגבוה‬

‫דאינש אתרעא זילא‪ .‬ונהי שצריך להתנות על‬ ‫וכן הקשה הג׳ מרדכי נסי׳ מלג[ וז״ל‪ ,‬״אמר‬
‫כך‪ ,‬מ״מ אם התנה‪ ,‬דרך מקח ממכר הוא‬ ‫אביי‪ ,‬שרי למיתן זוזי אחביתא דחמרא‬
‫בכך שגילה דעתו דאתרעא זילא יהיב‪ ,‬ולא‬ ‫וכר‪ ,‬ואי לא קביל עליה אפילו זולא‪ ,‬הוי אסיר‪,‬‬
‫דמי כלל להלואה‪ ,‬דלא מיחזי כאגר נטר ליה‪.‬‬ ‫דקרוב לשכר‪ ,‬ורחוק להפסד הוא‪ .‬מיהו לקמן‪,‬‬
‫והיינו‪ ,‬רכל שאין הסחורה מוכנה עתה‪,‬‬ ‫גבי פוסק עמו על הגדיש‪ ,‬קתני דפוסק עמו‬
‫ואין המוכר יכול לספק אותה מיד‪ ,‬דרך‬ ‫על שער הגבוה‪ ,‬דמשמע רכל אחריות על‬
‫המוכרים היא להתנות הכי‪ ,‬שאם יוזל השער‪,‬‬ ‫המוכר‪ .‬וטעמא‪ ,‬כיון שאין לו מזומן כמו שיש‬
‫יקבל את הפירות כשער הזול‪ .‬וכיון דדרך‬ ‫לו למכור‪ ,‬אין נראה שיש לו להיות באחריות‬
‫המוכרים היא‪ ,‬אין לחשוש למה שכתבו רש״י‬ ‫לוקח‪) ,‬כדין( הלכך לא חשיב אגר נטר״‪.‬‬
‫והרא״ש הנ״ל בענין אי תקפה ברשותך^ ״דלא‬ ‫והפנ״י!הד‪ :‬ד״ה בחוס׳[ מפרש את דבריו על‬
‫הוה מכר גמור‪ ,‬וזוזי הלואה נינהו״‪ .‬דכאן‪,‬‬ ‫פי דברי הגמרא ורש״י לקמן ]עד;[‪ ,‬דאיתא‬
‫בשער הגבוה‪ ,‬הוי שפיר דרך הסוחרים‪ ,‬ומכר‬ ‫התם‪ ,‬דדעתיה דאינש אתרעא זילא‪ .‬ופרש״י‬
‫גמור הוא‪ ,‬אע״ג שהוא קרוב לשכר‪ ,‬ורחוק‬ ‫שם‪ ,‬״דדעתיה דאינש הפוסק עד לאחר זמן‪,‬‬
‫להפסד‪.‬‬ ‫אתרעא זילא‪ .‬שאם יוזל השער בתוך הזמן‪,‬‬
‫וזה הטעם למה התירו לפסוק עמו בשער‬ ‫יקחנו כשער הזול״‪ .‬וכותב הפנ״י‪ ,‬דנהי‬
‫הגבוה‪ ,‬ולומר למוכר‪ ,‬אם יפחות השער ממה‬ ‫דלמסקנא לא קיי״ל הכי‪ ,‬אלא צריך לפסוק‪,‬‬
‫שהוא עכשיו‪ ,‬תתן לי כשער הזול‪.‬‬ ‫מ״מ חזינן דסברא אלימתא היא‪ ,‬דדעתיה‬

‫דף ע״ב‪:‬‬
‫טרשא‪ ,‬חבילה וחמרים‬
‫ראיה לדבריו מהא דאיתא לעיל דף ס״ה‪ ,.‬״א״ר‬
‫חמא טרשא דירי שרי‪ ,‬מ״ט ניחא להו דליקו‬
‫ברשותי‪ ,‬רכל היכא דקא אזלי שבקי להו מכסא‬
‫ונקוט להו שוקא״‪ .‬ופי׳ שם רש״י דר״ח מכר‬
‫סחורה במקום הזול לפי המחיר של מקום‬
‫היוקר‪ ,‬והסחורה היתה באחריותו‪ ,‬וכמו שב׳‬
‫בברייתא דחבילה‪ .‬והתוס׳ פירשו‪ ,‬דמש״כ‬
‫דהקונים נהנו משבקי מכסא ונקוט שוקא‪ ,‬היה‬
‫נגד שכר טירחתם‪ ,‬כדי שלא יחשב רבית‬
‫מוקדמת וכנ״ל‪ .‬הא חזינן דאפילו כשהאחריות‬
‫על המוכר‪ ,‬צריך לפצות את השליח על עמלו‪.‬‬
‫אלא דבברייתא דחבילה לא כתוב שצריך‬
‫לשלם את השכר טירחא‪ ,‬ולא רש״י‬
‫ולא שאר הראשונים‪ ,‬חוץ מתוס׳ והרא״ש‪,‬‬
‫כתבו דצריך לחשוש לזה‪ .‬ובעה״מ דף ל״ו‪:‬‬
‫כתוב מפורש דל״צ לשלמו‪ ,‬וגם המלחמות‬
‫שם מודה דאינו משלם שכר טירחא להדיא‪,‬‬
‫אלא דבמקום זה השליח נהנה מההפרש בין‬
‫המחיר שקבע עם המוכר‪ ,‬ובין המחיר שיצליח‬
‫להשיג במקום היוקר‪ ,‬עבור החבילה‪ .‬וזה דלא‬
‫כרש״י שכתב רכל מה שנמכר ביוקר‪ ,‬של‬
‫בעלים הראשונים הוא‪.‬‬
‫ואם באמת ל״צ לשלם את שכ״ט‪ ,‬צ״ע‬
‫למה כתוב בהא דטרשא דר״ח‪ ,‬דטעם ההיתר‬
‫היה משום שבקי מכסא וכו׳‪ .‬ובב״י סי׳ קע״ג‪,‬‬
‫כתוב די״ל שר׳ חמא אמר כן לרבותא‪ .‬וכן‬
‫כ׳תוב באו״ז סי׳ קפ״ד‪ ,‬דטרשא דר״ח מותר‬
‫אפילו בלא שבקי מכסא וכו׳‪ .‬עוד תירצו בבי‬
‫מדרשא‪ ,‬די״ל דר׳ חמא שאני‪ ,‬שהוא אדם‬
‫חשוב וצריך לנהוג לפנים משורת הדין‪ ,‬ומשום‬
‫הו‬
‫ג״מ דף ע״ב; ״ת״ר‪ ,‬המוליך חבילה״ ברשות‬
‫לוקח אסור״‪ .‬ומפרש רש״י הברשות‬
‫לוקח אסור‪ ,‬מפני שהאחריות על הלוקח מראה‬
‫שהמלוה מתחילה מיד‪ ,‬במקום הזול‪ ,‬וא״ב‬
‫אם ישלם אח״ב לפי מה שקיבל במקום היוקר‪,‬‬
‫הוי רבית‪.‬‬
‫ואין כוונתו דהוי מלוה ממש‪ ,‬אלא כמו‬
‫מכירה בהקפה‪ ,‬וכמש״כ הריטב״א כאן‪,‬‬
‫ודומיא דהא דאיתא לעיל דף ס״ב‪ ,:‬״הלויני‬
‫ל׳ דינרים‪ ..‬חטים בל׳ דינרים יש לי״‬
‫שמכרתים לך‪ ..‬״‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫וכאן‪ ,‬אם המכירה חלה מיד‪ ,‬יש איסור‬
‫רבית כיון שחבילה זו‪ ,‬שומתה ידועה בזול‪,‬‬
‫והוא מוכרה ביוקר‪ ,‬על מנת לשלם לזמן פלוני‪,‬‬
‫וכמש״כ בתוס׳ דף ס״ג‪ :‬ד״ה ואמר‪ .‬אבל אם‬
‫אין זה אלא שליחות להביא את החבילה‬
‫למקום היוקר‪ ,‬למוכרה עבור הבעלים‪ ,‬ולקבל‬
‫את דמיה שם בהלואה עד זמן פלוני‪ ,‬אין בזה‬
‫שום איסור‪ .‬וכתוב בברייתא‪ ,‬שהמבחן לקבוע‬
‫אם יש כאן ״מלוה״ מתחילה ועד סוף ואיסור‬
‫רבית‪ ,‬או שליחות ואח״ב מלוה בלא רבית‪,‬‬
‫הוא אם אחריות החבילה עד מקום היוקר‬
‫היא על השליח או על המוכר‪.‬‬
‫א‪ .‬שכר טירחא במוליך חבילה‬
‫ובתום׳ כתבו שאפילו אם האחריות על‬
‫המוכר‪ ,‬אינו מותר אא״כ משלם‬
‫שכר טירחא לשליח‪ ,‬דאל״ב טירחתו להביא‬
‫את החבילה הוי כרבית מוקדמת עבור קבלת‬
‫המלוה‪ .‬ובהג׳ הגר״א סי׳ קע״ג ס״ק ל״ב‪ ,‬מביא‬
‫הז‬ ‫טרשא‪ ,‬חבילה וחמרים‬

‫כאן איסור רבית‪ ,‬שהרי הם מקבלים הלואה‪,‬‬ ‫הכי לא התיר לעצמו אלא מטעם זה‪ .‬אבל‬
‫ומחזירים סחורה השוה כאן יותר ממה‬ ‫לאינש דעלמא מותר בלא״ה‪ .‬וע׳ ריב״ש סי׳‬
‫שקבלו‪ .‬ודרך ההיתר הוא רק אם נחשיב שיש‬ ‫ש״ז‪ ,‬שב׳ דבהא דרב‪ ,‬בהמשך סוגייץ‪ ,‬אם היה‬
‫כאן ב׳ עיסקאות‪ ,‬כמו שראינו לעיל בהא‬ ‫משלם את שכר טירחת התמרים‪ ,‬היה יכול‬
‫דחבילה‪ ,‬ותהיה כאן הלואה עד מקום הזול‪,‬‬ ‫לקבל את כל הריוח‪ ,‬אע״פ שהיה אדם חשוב‪.‬‬
‫ומשם החמרים נחשבים כשלוחים של הבעלי‬ ‫ועדיין צ״ע למה‪ ,‬אם אינו משלם את שכר‬
‫בתים‪ ,‬לקנות עבורם‪ ,‬בכסף פרעון החוב‪ ,‬את‬
‫עמלם‪ ,‬אינו אסור משום רבית‬
‫הסחורה‪ ,‬ולהביא אותה למקום היוקר‪.‬‬ ‫מוקדמת‪ .‬ועיין מה שתי׳ הב״י והב״ח בסי׳‬
‫ומה שא״א לפרש את העיסקא ביניהם‬ ‫קע״ג‪ ,‬אלא דהם עושים אוקימתא בברייתא‬
‫כפסיקה המותרת‪ ,‬ואז האחריות תהיה על המוכר‬ ‫דחבילה‪ ,‬ועדיין אין זה מיישב את ד׳ הבעה״מ‬
‫כמו בכל פסיקה‪ ,‬הוא משום דעכשיו אין סחורה‬ ‫והאו״ז‪ ,‬דמשמע מדבריהם דסבירא להו דבכל‬
‫למוכר‪ ,‬ואפילו אם יצא השער הכא‪,‬במקום‬ ‫ענין ל״צ לשלם שכ״ט‪ .‬ובט״ז שם ס״ק כ״ד‪,‬‬
‫היוקר‪ ,‬הרי אסור להם להוזיל ולגבות מהקונה‬ ‫תי׳ דשא״ה משום שמוליך החבילה אינו עובד‬
‫כבמקום הזול‪ .‬ומה שא״א לומר שהפסיקה תיחל‬ ‫אלא בשביל עצמו‪ ,‬כדי להשיג את מעות‬
‫ממקום הזול‪ ,‬ע׳ מש״כ בזה בשו״ת רע״א סי׳‬ ‫ההלואה‪ .‬ולא חשוב רבית אלא במקום שהלוה‬
‫נ״ב )או בחי׳ דף ס״ד‪ (:‬מד״ה אולם‪.‬‬ ‫נותן משלו‪ ,‬או עושה טובה למלוה כדי שזה‬
‫וא״כ מובן מש״כ בתוס׳‪ ,‬דא״א להתיר אא״כ‬ ‫ילוה לו‪ ,‬אבל לא במקום שהלוה עושה פעולה‬
‫האחריות על הסחורה‪ ,‬בדרך חזרה‪,‬‬ ‫לטובת עצמו‪ ,‬אפילו אם גם המלוה נהנה ממנה‪.‬‬
‫תהיה על הבעלי בתים‪ ,‬שזה הוכחה שהסחורה‬ ‫ואין להקשות על זה ממש״ב הריטב״א‬
‫היא שלהם ויש כאן ב׳ עיסקאות נפרדות‪,‬‬ ‫לעיל דף ס״ג‪ ,:‬״דכל שהמלוה מרויח בסיבתו‬
‫וכמו שראינו ברישא‪ ,‬בענין החבילה‪ .‬וכן‪,‬‬ ‫של לוה במעותיו‪ ,‬אע״פ שאינו מחסרו כלום‪,‬‬
‫צריך לפצות את החמרים על טירחתם כמו‬ ‫אסור״‪ ,‬דומיא דדמי ספסירא שם‪ .‬די״ל דשאני‬
‫שם‪ ,‬דאל״כ יש כאן רבית מאוחרת‪ .‬אלא‬ ‫הכא שאינו אלא רבית מוקדמת‪ .‬א״נ י״ל‪,‬‬
‫דבמקום השכר טירחא‪ ,‬הם מקבלים את הגילוי‬ ‫שאם המלוה נהנה‪ ,‬אפילו אם הלוה לא חסר‪,‬‬
‫תרעא‪ ,‬או מוזלי גבייהו‪ ,‬כדאיתא בגמרא‪.‬‬ ‫הוי עדיין דומה קצת לרבית‪ .‬אבל פעולה‬
‫ג‪ .‬שיטת רש״י ג ח פרי ם‬ ‫הנעשית לטובת הלוה‪ ,‬אפילו אם המלוה נהנה‬
‫אבל רש״י כתב דכאן האחריות היא על‬ ‫ממנה‪ ,‬אינו דומה כלל לרבית שהתורה אסרה‪.‬‬
‫החמרים‪ ,‬וגם אינו משלם להם את שכר‬ ‫ולדינא‪ ,‬כיון דקיי״ל כתוס׳ והרא״ש‪ ,‬אסור‬
‫טירחתם‪ .‬וצריך להבין מאי נפ״מ בין זה ובין‬ ‫ללוה לעשות שום פעולה הקשורה להלואה‪,‬‬
‫הא דחבילה‪ ,‬שראינו שם שאין היתר אא״כ‬ ‫אפילו אם הוא עושה זאת רק לטובתו‪ ,‬וכגון‬
‫האחריות היא על המוכר‪ .‬וגם קשה מטרשא‬ ‫להביא את מעות ההלואה ממקום אחר‪ ,‬אם‬
‫דר׳ חמא‪ ,‬ששם רש״י עצמו פי׳ דודאי אחריות‬ ‫יש בזה תועלת גם למלוה‪.‬‬
‫על הסחורה היתה על ר׳ חמא‪ ,‬וכן הקשה בתוס׳‪.‬‬ ‫ו אי ת א בסיפא דהאי ברייתא‪ ,‬״והחמרין‬
‫וע״כ צ״ל דיתכן להחשיב את העיסקא שסיכמו‬ ‫מעלים במקום היוקר כבמקום‬
‫עליה כב׳ עיסקאות‪ ,‬שהראשונה היא‬ ‫הזול״‪ ,‬עיי״ש פרש״י ותוס׳‪ .‬ואם כל העיסקא‬
‫הלואה‪ ,‬והשניה‪ ,‬היא שליחות לקנות ולהביא‬ ‫נחשבת כעיסקא א׳ מתחילה ועד סוף‪ ,‬יש‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית « סימן כ‬ ‫סח‬

‫במכירת החבילה‪ ,‬היא תמורת הטירחא‪.‬‬ ‫את הסחורה‪ ,‬אפילו אם האחריות היא על‬
‫ובטרשא‪ ,‬הם מקבלים שכר עמלם במה‬ ‫התמרים‪ .‬והכי איתא בירושלמי פ״ה ה״ג‪,‬‬
‫שפוטרים אותם ממס‪ ,‬ונקוט להו שוקא‪.‬‬ ‫״המוליך חבילה‪ ..‬באחריות הנותן אסור‪,‬‬
‫וצריך לחלק בין היכא שהמשלח משלם‬ ‫והלוקח מותר‪ .‬אבל ח מרין המקבלין מבעלי‬
‫שכר טירחא להדיא‪ ,‬דבזה הוא מראה שהוא‬ ‫בתים‪ ,‬מעמידין להן פירות במקום היוקר כשער‬
‫הבעלים על הסחורה‪ ,‬דאל״כ מה לו ולעמל‬ ‫הזול״‪ .‬ומדייק הגר״א בסי׳ קע״ג ס״ק ל״ד מל׳‬
‫של המוליך אותה‪ ,‬ובין היכא שהשליח מוכן‬ ‫אבל‪ ,‬דבהא דחמרים מותר אפילו אם האחריות‬
‫לטרוח מפני שיש לו מזה הנאה מצד אחר‪,‬‬ ‫היא על החמרים‪ .‬ומפרש שם הירושלמי‪ ,‬ר׳‬
‫כמו ריוח ממכירת החבילה‪ ,‬או פטור ממס‪,‬‬ ‫הונא אמר נעשה שלוחו‪ .‬ומק׳ שם לפי זה‬
‫רזה אינו הוכחה כלל שאין הסחורה שייכת‬ ‫למה הוא חייב באונסין‪ .‬והוא מתרץ ״פעמים‬
‫לו‪ .‬ומש״ה גם הרמב״ן מודה דבחבילה‬ ‫מתנה שומר חנם להיות כשואל״‪.‬‬
‫ובטרשא דר׳ חמא‪ ,‬המבחן להראות שיש כאן‬ ‫והרמב״ן מפרש את דברי הירושלמי‪ ,‬דע״כ‬
‫ב׳ עיסקאות נפרדות של חלואה ושליחות‪,‬‬ ‫איירי כשהבעלי בתים משלמים‬
‫הוא דוקא קבלת האחריות ע״י המשלח‪.‬‬ ‫לחמרים את שכר עמלם‪ ,‬ובזה הם מוכיחים‬
‫אבל מדברי רש״י ד״ח מ״ט‪ ,‬מוכח דלא רק‬ ‫שהם הבעלים של הסחורה‪ .‬ומה שהחמרים‬
‫שהאחריות בדרך חזרתם חיא על‬ ‫מקבלים את אחריות האונסים‪ ,‬הוא מפני‬
‫החמרים‪ ,‬אלא דגם לא מקבלים שכר טירחא‬ ‫שיכולים להתנות כן‪ ,‬וכמו שב׳ בירושלמי‪.‬‬
‫להדיא‪ ,‬וא״כ צע״ג מה היא ההוכחה דבדרך‬ ‫ומה שהם מוכנים לקבל את האחריות‪ ,‬הוא‬
‫חזרה אין כאן אלא שליחות‪ ,‬ולא המשך‬ ‫תמורת הגילוי תרעא כדאיתא בבבלי‪ .‬ובמה‬
‫ההלואה‪ .‬וכן הקשו עליו כל הראשונים‪.‬‬ ‫שהם משלמים את שכרם‪ ,‬הבעלי בתים מראים‬
‫שעיקר העיסקא כאן חיא שליחות להביא את‬
‫והרמב״ן תירץ דגם לדעת רש״י יש הוכחה‬
‫חסחורה‪ ,‬וההלואה בתחילה אינח אלא ענין‬
‫דמאז קבין הסחורה במקום הזול‪ ,‬היא קנויה‬
‫צדדי‪ ,‬כדין שולחני חמקבל מעות‪ ,‬שמותר לו‬
‫לבעלי בתים דוקא‪ .‬והיא מה שאם המחירים‬
‫להשתמש בהם‪ ,‬וממילא אין לייחס את‬
‫ירדו במקום היוקר‪ ,‬המשלחים יצטרכו לקבל‬
‫האחריות שהחמרים מקבלים על עצמם‬
‫את הסחורה אף אם כבר אינה שוה את הדמים‬
‫להלואה‪ ,‬ואין כאן רבית‪.‬‬
‫שנתנו לתמרים בתחילה‪ ,‬ולא יוכלו לתבוע‬
‫מהם להחזיר להם את כספם‪ .‬וא״כ מוכח‬ ‫ג‪ .‬חילוק בין חבילה לטרשא דר׳ חמא‬
‫שמתחילת קנינה‪ ,‬הסחורה היא לגמרי שלהם‪,‬‬ ‫אלא דקשה לפי זה‪ ,‬למה כתוב בברייתא‬
‫וחיה כאן באמת הלואח ואח״כ שליחות‪.‬‬ ‫בהא דחבילה‪ ,‬שהמבחן היחיד להראות‬
‫ולפי זה‪ ,‬קושית הגמ׳ ״מאי טעמא״ היתה‪,‬‬ ‫שיש כאן ב׳ עיסקאות‪ ,‬הוא מה שהמוכר‬
‫דנגד הוכחה זו‪ ,‬יש הוכחה הפוכה‪,‬‬ ‫מקבל את האחריות‪ .‬וגם בטרשא דר׳ חמא‪,‬‬
‫דבאמת גם החזרת הסחורה למקום היוקר לא‬ ‫כתוב במלחמות שאם האחריות היא על‬
‫היה אלא המשך מההלואה הקודמת‪ ,‬מזה‬ ‫הקונים‪ ,‬מה שמשלמים לפי מחיר היוקר הוי‬
‫שהחמרים מוכנים לטרוח וגם לקבל את‬ ‫רבית‪ .‬והרי גם שם‪ ,‬השלוחים מקבלים את‬
‫האחריות על הסחורה‪ ,‬וא״כ רואים שהסחורה‬ ‫תמורת עמלם‪ .‬שהרי בהא דחבילה‪ ,‬כתב‬
‫היא שלהם‪ .‬ועל זה באו התירוצים דמגלו‬ ‫הרמב״ן דמה שיש להם אפשרות להרויח‬

‫לעיסקא דחבילה‪ ,‬דטרשא ודחמרים‪ ,‬אא״כ‬
‫יש הוכחה דיש כאן שליחות‪ ,‬והסחורה היא‬
‫של המשלח‪ .‬אלא דלד׳ תוס׳ ההוכחה היחידה‬
‫היא האחריות‪ ,‬ולדעת הרמב״ן גם תשלום‬
‫השכר טירחא הוי הוכחה‪ ,‬ולדעת רש״י גם‬
‫קבלת הזולא ע״י המשלח‪ ,‬מראה שהיא שלו‪.‬‬
‫ומש״ה בהא דחמרים‪ ,‬דשם מה שהבעלי בתים‬
‫אינם יכולם לסרב לקבל את הסחורה שהוזלה‪,‬‬
‫היא הוכחה שהיא שלהם‪ ,‬שפיר י״ל דיש כאן‬
‫שליחות‪ ,‬״ונוח להם לטרוח‪ ,‬ולהיות שלוחים‪,‬‬
‫לקבל עליהם אחריות״‪ ,‬תמורת הגילוי תרעא‪.‬‬
‫אבל בטרשא‪ ,‬אף דהנאת השלוחים גדולה‪,‬‬
‫מ״מ אין שום דרך להוכיח שהם רק שלוחים‪,‬‬
‫אלא ע״י זה שהמשלח מקבל את האחריות‪,‬‬
‫כיון דשם הזולא אינה הוכחה‪ ,‬וכמו שהסברנו‪.‬‬
‫ומיושבת שפיד שיטת דש״י‪.‬‬
‫אלא דלהלכה פוסקים כד׳ התוס׳‬
‫והרמב״ן‪ ,‬ע׳ יו״ד סי׳ קע״ג סע׳ ט״ז‪.‬‬
‫ואם א׳ מבקש מחברו להביא לו סחורה‬
‫ממקום הזול‪ ,‬לכאורה צריכים להזהר‬
‫שהשליח לא ישתמש כלל בכסף הניתן לו‪,‬‬
‫ולא יערבנו אם כספו‪ .‬דאם הכסף נעשה‬
‫הלואה‪ ,‬יתכן שהמשלח יצטרך לשלם לשליח‬
‫את שכר עמלו)יש מקום לדון בזה(‪ .‬והשליח‬
‫יצטרך להודיע למוכר במקום הזול שיקנה‬
‫את הסחורה למשלח )אף שלא ראיתי‬
‫שאחרונים דנים בזה‪ ,‬חוץ מר׳ מאיר שמחה‬
‫בחידושיו כאן(‪ .‬ועוד יצטרכו לסכם ביניהם‬
‫שהשליח אינו אלא ש״ח על הסחורה‪ ,‬ואם‬
‫תאבד שלא בפשיעה‪ ,‬ההפסד יהיה כולו על‬
‫המשלח‪ .‬וכ״ז‪ ,‬בין מצד הוכחה שנגמרה‬
‫ההלואה והתחילה השליחות‪ ,‬ובין מצד‬
‫החשש לרבית מאוחרת‪.‬‬
‫טרשא‪ ,‬חבילה וחמרים‬
‫להו תרעא ומוזלי גבייהו‪ ,‬ומש״ה ״נוח להם‬
‫לטרוח‪ ,‬ולהיות שלוחים‪ ,‬לקבל עליהם אחריות‬
‫הדרך על כך״‪ ,‬כלשון רש״י‪.‬‬
‫ואין להקשות דהא גם בחבילה ע״כ אחריות‬
‫הזולא היא על המשלח‪ ,‬וא״ב למה‬
‫כתוב בברייתא‪ ,‬דאין היתר אא״ב החבילה‬
‫היא ברשות המוכר‪ ,‬ואין אומרים שם שהזולא‬
‫יכולה לשמש מבחן להפרדה בין שני חלקי‬
‫העיסקא‪ .‬שהדי שם‪ ,‬לדעת רש״י‪ ,‬ההסכם‬
‫ביניהם היה שהשליח ישלם לבעל החבילה‬
‫את כל מה שישיג במכירתה במקום היוקר‪.‬‬
‫וההסכם הזה יכול להתקיים בין אם נחשב‬
‫שהחבילה נמכדה לו מיד במקום הזול )שזהו‬
‫צד האיסור כנ״ל(‪ ,‬ובין אם המכירה תחול‬
‫במקום היוקר דוק א )צד ההיתר(‪ .‬וא״כ מה‬
‫שאם המחירים ירדו לפני שמכר את החבילה‬
‫במקום היוקר‪ ,‬ההפסד יהיה על הבעלי בתים‪,‬‬
‫אינו מוכיח כלום‪.‬‬
‫ובזה מתורצת גם קושית התוס׳ על רש״י‪.‬‬
‫שהם הקשו מהא דטרשא דר״ח‪ ,‬דשם גם‬
‫רש״י מודה דאין היתר אא״כ האחריות היתה‬
‫על ר״ח‪ .‬והרי שם הנאת השלוחים משבקי‬
‫מיכסא ונקוט שוקא היתה ודאי גדולה מהנאת‬
‫החמרים מגילוי התרעא‪ .‬וא״כ את״ל כדברי‬
‫רש״י‪ ,‬דגילוי תרעא לבד היה מצדיק‬
‫שהחמרים יקבלו על עצמם את הטורח ואת‬
‫האחריות‪ ,‬אע״ג שאינם אלא שלוחים ולא‬
‫בעלים על הסחודה‪ ,‬ק״ו דבהא דר׳ חמא‪,‬‬
‫שהיתה להם שם הנאה גדולה‪ ,‬דהוי ליה‬
‫למימר הכי‪ .‬ומזה התוס׳ מוכיחים דטעם זה‬
‫אינו מספיק ודלא כרש״י‪.‬‬
‫ולהנ״ל‪ ,‬לדעת רש״י אין ראיה משם‪ .‬דהא‬
‫גם רש״י מודה לתוס׳ ולרמב״ן‪ ,‬דאין היתר‬
‫דף ע״ג‬

‫סימן כא‬
‫סוגיא דפרדיסא ‪ -‬שיטת רש״י‬
‫סובר רכל פסיקא על פרדיסא‪ ,‬הוי קרוב לשכר‬ ‫כ״מ דף ע״ג‪ .‬פרדיסא‪ ,‬רב אסר ושמואל שרי‪,‬‬
‫ולהפסד‪ ,‬מפני החשש לברד ולקרח‪ ,‬ורב סובר‪,‬‬ ‫וכו׳‪ .‬ופי׳ רש״י דאיירי כשפסק לקנות‬
‫דאין זה מספיק להחשב קרוב לשכר ולהפסד‪.‬‬ ‫יין מן הכרם בדמים פחותים‪ ,‬כל פירות שנה‬
‫זו בכך וכך‪ ,‬ולוקחן אחר שהן בוסר או סמדר‪.‬‬
‫א‪ .‬קושיית רע״א כל״ש פסיקה מ׳עזי‬
‫חולגות׳‬ ‫וצריך להבין‪ ,‬מה הכריח את רש״י לפרש‬
‫דפסקו על יין דוקא‪ ,‬ולמה לא פי׳ כראשונים‬
‫ולעיל דף ס״ד‪ ,.‬תניא‪ ,‬ההולך לחלוב את‬
‫שכ׳ דפסקו על פירות‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬קשה מהא‬
‫עזיו‪ ..‬מצאו חברו‪ ,‬ואמר לו‪ ,‬מה‬
‫דלקמן דף ע״ד‪ ,.‬דאיתא שם רכל שחסר ג׳‬
‫שעיזי חולבות מכור לך‪ ..‬מותר‪ .‬אבל אם אמר‬
‫מלאכות בידי אדם לרב‪ ,‬או מלאכה א׳ בידי‬
‫לו מה שעיזי חולבות כך וכך מכור לך‪..‬‬
‫שמים לשמואל‪ ,‬אין פוסקים‪ ,‬וודאי שממצב‬
‫אסור‪ .‬ופי׳ רש״י‪ ,‬דכיון שהלוקח קיבל לשלם‬
‫של בוסר למצב של יין חסרות הרבה מלאכות‬
‫סכום קבוע בין אם יהיה הרבה חלב‪ ,‬ובין‬
‫בין בידי אדם ובין בידי שמים‪ ,‬ואיך מותר‬
‫אם יהיה מעט‪ ,‬הוי קרוב לשכר ולהפסד‪,‬‬
‫כאן לפסוק על יין‪.‬‬
‫ומותר‪ .‬אבל בסיפא‪ ,‬שקבע את כמות החלב‬
‫שהוא מוכר לו‪ ,‬ואוזיל גביה בשכר הקדמת‬ ‫וגם צריך לברר למה רש״י כתב דאיירי‬
‫המעות‪ ,‬אסור משום רבית‪.‬‬ ‫דוקא כשהפירות הגיעו כבר לבוסר בשעת‬
‫ורע״א בדו״ח לעיל דף ע״ב‪ ,:‬כתב דצ״ל‬ ‫הפיסוק‪ ,‬והלא ראשונים אחרים פירשו דאיירי‬
‫דהברייתא איירי בחלב של מחר‪ ,‬ראם בחלב‬ ‫גם )או דוקא(‪ ,‬כשהפירות עוד לא התחילו‬
‫של היום שנמצא כבר‪ ,‬הרי כל שיש לו‪ ,‬מותר‬ ‫לצמוח‪.‬‬
‫להוזיל‪ .‬וא״כ מוכח מהרישא דאפילו בחלב‬ ‫ו אי ת א שם בגמ׳‪ ,‬א״ר שימי‪ ,‬ומורי רב‬
‫שעוד לא בא לעולם‪ ,‬כל שהוא קרוב לשכר‬ ‫בתורי‪ ,‬דנפיש פסידייהו‪ .‬ופי׳ רש״י‪,‬‬
‫ולהפסד‪ ,‬מותר‪ .‬וצ״ע לפי זה למה כל פסיקא‬ ‫וראשונים בשמו‪ ,‬דאיירי כשסיכמו שעל‬
‫באין לו ולא יצא השער אסורה‪ ,‬הרי גם שם‬ ‫הלוקח לעשות את הבצירה‪ .‬ובזה‪ ,‬במקום‬
‫הוא קרוב לשכר ולהפסד‪ ,‬שהמחירים יכולים‬ ‫שנוהגים לבצור בשורים‪ ,‬יש חשש גדול‬
‫לעלות או לרדת‪ .‬ומזה רצה רע״א להוכיח‬ ‫להפסד‪ ,‬מפני שרגלי השורים מתקלקלים בין‬
‫דמה שעיזי חולבות למחר לא מקרי לא בא‬ ‫הכרמים‪ .‬וא״כ אפילו אם מוזיל טובא‪ ,‬מ״מ‬
‫לעולם‪ ,‬דמצוי הוא‪ ,‬דעבידי דאתי בודאי‪ ,‬וכ״כ‬ ‫הלוקח עומד גם להפסיד הרבה בעיסקא‬
‫ר׳ ירוחם‪ .‬ומש״ה הדמים שניתנו עבור קנינו‬ ‫הזאת‪ ,‬ונחשב קרוב לשכר ולהפסד‪ ,‬ומותר‪.‬‬
‫לא נחשבו כהלואה‪ ,‬וכל שהוא קרוב לשכר‬ ‫ויוצא לפי זה‪ ,‬דרב ושמואל מורו שניהם‬
‫ולהפסד מותר‪ .‬משא״כ בפסיקא בעלמא דהוי‬ ‫דבהא דפרדיסא‪ ,‬כל שהוא קרוב לשכר‬
‫דשלב״ל‪ ,‬המעות הוו הלואה עד שיתן את‬ ‫ולהפסד מותר‪ .‬אלא דבזה פליגי‪ ,‬דשמואל‬
‫קיא‬
‫דקאי בשי׳ רש״י‪ .‬וצ״ע לפי זה למה צריך‬
‫לטעם דק רוב להפסד‪.‬‬
‫ובהג׳ מרדכי גם כן‪ ,‬איתא דטעם ההיתר‬
‫ברישא הוא משום קרוב לשכר ולהפסד‪ ,‬כד׳‬
‫רש״י‪ .‬והוא מקשה שם למה רב אסר פרדיסא‪,‬‬
‫ובמה זה שונה מהא דעיזי‪ ,‬דתניא לעיל‬
‫דמותר‪ .‬והוא מתרץ דרב לא אסר אלא היכא‬
‫שעדיין לא גדלו פירות הפרדס‪ ,‬אבל ההולך‬
‫לחלוב עיזיו‪ ,‬לא מכר אלא את החלב שישנו‬
‫בההיא שעתא שמכר‪ .‬וקשה כנ״ל אם החלב‬
‫ישנו‪ ,‬למה צריך לטעם דק רוב לשכר ולהפסד‬
‫כדי להתירו‪ .‬ובחי׳ א״ש שם תי׳ דאע״ג‬
‫דהחלב נמצא‪ ,‬ואין שם חסרון דדבר שלב״ל‪,‬‬
‫מ״מ כיון שאינו בעין בשעת הפיסוק‪ ,‬מיחזי‬
‫כאגר נטר אם יוזיל מפני הקדמת מעותיו‪,‬‬
‫אא״כ הוא קרוב להפסד‪ .‬ובזה יש ליישב גם‬
‫את שיטת רש״י‪ .‬וחזינן מהכא דאף בדבר‬
‫שישנו‪ ,‬וחל בו קנין לענין מי שפרע‪ ,‬שייך‬
‫איסור רבית‪ ,‬באופנים מסויימים‪ ,‬למשל אם‬
‫אינו בעין‪.‬‬
‫ב‪ .‬דעת הג׳ מרדכי דפרדיסא הוי קרוב‬
‫לשכר ורהוק להפסד‬
‫וצ״ע בדברי הג׳ מרדכי‪ ,‬דמקושיתו ותירוצו‪,‬‬
‫משמע דפרדיסא נחשב קרוב לשכר‬
‫ולהפסד‪ ,‬דומיא דהא דעיזי‪ ,‬שהרי הוא כתב‬
‫דכל החילוק ביניהם הוא שזה בא לעולם וזה‬
‫ובשיטת תוס׳ באמת י״ל כמש״ב רע״א דחלב‬
‫לא בא‪ .‬וא״כ משמע דס״ל דבהא דפרדיסא‬
‫לא מועיל כלל הטעם דק רוב להפסד‪ ,‬משום‬
‫רכל הפוסק בדבר שאינו‪ ,‬המעות הוו הלואה‪,‬‬
‫וכסברת רע״א הנ״ל‪ .‬וצ״ע לפי זה איך הוא‬
‫למד מה שאמר ר׳ שימי‪ ,‬דרב מודה בתורי‪.‬‬
‫ורש״י פירש שהוא מודה שם מפני שהלוקח‬
‫שקבל על עצמו לבצור‪ ,‬עלול להפסיד הרבה‬
‫בקלקול השוורים בין שורות הפרדס‪ ,‬וא״כ‬
‫הוי קרוב לשכר ולהפסד‪ .‬וע״כ צ״ל שהג׳‬
‫מרדכי פליג בזה על רש״י‪ ,‬וס״ל כפי׳ הר״ח‪,‬‬
‫סוגיא דפרדיסא « שיטת רש״י‬
‫הפירות‪ .‬ובתוס׳ דף ע׳‪ .‬איתא דחז״ל לא התירו‬
‫קרוב לשכר ולהפסד בהלואה‪) .‬ע״ע בכו״ח‬
‫דרע״א דף ס״ג‪ .‬ד״ה נראה‪ ,‬גדרי הפסיקא‬
‫בדבר שלא בא לעולם‪ ,‬ובדבר שנחשב כבא‬
‫לעולם(‪.‬‬
‫אלא דרע״א מקשה על עצמו ממש״ב‬
‫הרשב״א בשו״ת ח״ב סי׳ ע״ב‪ ,‬דחלב‬
‫של מחר נחשב דבר שלב״ל‪ .‬וא״כ משמע‬
‫מהרישא דגם בהלואה מותר קרוב לשכר‬
‫ולהפסד‪ ,‬כל שבא דרך מקח‪ .‬ולמה אין אומרים‬
‫כן בפסיקא‪ .‬ונ׳ דרע״א לא ראה את תשובת‬
‫הרשב״א בשלמותה‪ ,‬דאיתא שם להדיא‪,‬‬
‫דהרישא איירי בחלב שישנו בידו‪ ,‬והסיפא‬
‫בחלב שעוד לא בא לעולם‪ .‬וכן כתוב בהג׳‬
‫מרדכי )דף פ״ד סוף ע״א(‪ ,‬דההולך לחלוב‬
‫עיזיו‪ ,‬לא מכר אלא חלב שישנו‪ ,‬אבל כשאמר‬
‫מה שעיזי חולבות כך וכך מכור לך‪ ,‬חוששים‬
‫שמא לא יהיה לו חלב בעיזיו כל כך ויצטרך‬
‫להמתין עוד פעם אחרת‪ ,‬והוי אגר נטר ליה‪.‬‬
‫ולפי זה כיון דהרישא איירי כשהחלב ישנו‪,‬‬
‫אין מקום לקושית רע״א‪ ,‬ושפיר י״ל דכל‬
‫פסיקא באין לו‪ ,‬נחשב כהלואה‪ ,‬ואסור אפילו‬
‫בקרוב לשכר ולהפסד‪.‬‬
‫אבל בתוס׳ דף ס״ד‪ .‬ד״ה מה‪ ,‬כתב דחלב‬
‫דרישא איירי בחלב של יום יומיים‪ ,‬ואינו‬
‫בעולם‪ ,‬וא״כ הדרה קושית רע״א לדוכתה‪.‬‬
‫של מחר לא נחשב כדבר שלא בא לעולם‪,‬‬
‫כיון דעבידי דאתי בודאי‪.‬‬
‫וברש״י• איתא דטעם ההיתר ברישא הוא‬
‫מפני שהוא קרוב לשכר ולהפסד‪.‬‬
‫וא״כ היה נראה דס״ל כתוס׳ דאיירי בחלב‬
‫של מחר‪ .‬דאם בחלב של היום‪ ,‬הרי מותר‬
‫להוזיל בכל דבר שיש לו‪,‬וכן דייק רע״א‪ .‬אלא‬
‫דהרשב״א בדף ע״ג‪ .‬בד״ה ומודה‪ ,‬כ׳ דהא‬
‫דעיזי חולבות מותר משום דחלב ישנו‪ ,‬ועיי״ש‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן כא‬
‫י״ל דהא דשדה איירי דוקא כשהפירות‬
‫התחילו כבר לצמוח‪ ,‬ומותר משום דמיניה‬
‫קא רבו‪ .‬אלא דלפי זה היה צריך להיות מותר‬
‫גם אם אמר לו מארבע בסלע‪ ,‬דומיא‬
‫דדילועים‪ .‬ואולי יש לחלק בין הא דדילועים‬
‫דמהשתא גדלו ממילא לגמרי בלי שום עבודה‬
‫נוספת‪ ,‬ובין הא דשדה שצריך עוד הרבה‬
‫עבודות עד שהפירות יהיו מוכנים‪ ,‬ובזה לא‬
‫התירו אלא קרוב לשכר ולהפסד‪ .‬ע׳ ה״ה סוף‬
‫פ״ט דהל׳ מו״ל שחילק בהכי בין פרדיסא‬
‫ובין הא דדילועים‪.‬‬
‫אלא דבשלמא לפי״ד תוס׳‪ ,‬יש ליישב בהכי‬
‫את דברי רב‪ .‬אבל לד׳ רש״י א״א לתרץ‬
‫כן‪ .‬שהרי הוא פירש דהא דפרדיסא איירי‬
‫כשהפירות כבר הגיעו לבוסר או לסמדר בשעת‬
‫הפיסוק‪ ,‬והם חשובים כבאו לעולם‪ ,‬לפי מש״כ‬
‫רש״י לעיל דף ס״ו‪ :‬ד״ה מוכר‪ ,‬דכבר משעת‬
‫החנטה הם באו לעולם‪ .‬וא״כ צ״ע במה גרע‬
‫פרדיסא משדה‪ ,‬שהתוספתא התירתו‪.‬‬
‫וע״כ צ״ל כמו שפירשו הרמב״ן והרשב״א‬
‫בדעת רש״י‪ ,‬דבוסר גרע מלא בא‬
‫לעולם כלל‪ .‬דכשהפירות יצאו כבר‪ ,‬והגיעו‬
‫לכלל בוסר‪ ,‬אפשר לשער בקלות כמה פירות‬
‫וכמה יין יהיה לבסוף‪ .‬וא״כ ההוזלה ניכרת‬
‫בעליל‪ ,‬ומיחזי כאגר נטר ליה‪ ,‬אא״כ יש שם‬
‫גם חשש ברור של הפסד‪ ,‬וכגון כשבוצרים‬
‫בשוורים‪ .‬אבל אם הפירות לא יצאו כלל‪ ,‬לא‬
‫ניכרת ההוזלה‪ ,‬וחז״ל לא אסרו בכה״ג‪ ,‬אפילו‬
‫אם החשש להפסד אינו שכיח כל כך‪ .‬וזה‬
‫הוא הטעם למה רש״י אוקים הא דפרדיסא‬
‫בבוסר דוקא‪ ,‬כדי לחלק בין זה ובין הא‬
‫דשדה‪ ,‬שחז״ל התירוהו‪ .‬וגם כאן רואים דיתכן‬
‫פסיקא בדבר שישנו‪ ,‬דהיינו פירות הפרדס‪,‬‬
‫ואעפ״כ אינה מותרת אלא באופן של קרוב‬
‫להפסד‪ ,‬כיון שאין הלוקח רוצה לקבלם‬
‫בצורתם הנוכחית‪.‬‬
‫היב‬
‫דאיירי שם בע׳ אחר לגמרי‪ ,‬והוא שמכר‬
‫עגלים בזול ויהיו אצל הבעלים עד שיגדלו‪,‬‬
‫דנפיש פסידייהו‪ .‬והוא למד כפי׳ הרמב״ם‬
‫הל׳ מו״ל פ״ח ה״ה‪ ,‬דאיירי בעגלים שנולדו‬
‫כבר‪ ,‬ולא כתוד״ה בתורי‪ ,‬דאיירי גם בעוד‬
‫לא נולדו‪ .‬וא״כ הוי דבר שבא לעולם‪ ,‬ושפיר‬
‫מהני ביה ההיתר דקרוב לשכר ולהפסד‪.‬‬
‫וא״כ לפי ד׳ הג׳ מרדכי אין המחלוקת בין‬
‫רב ושמואל במהות הגדר דק רוב להפסד‬
‫כדמשמע מד׳ רש״י ותוס׳ ד״ה בתורי‪ ,‬אלא‬
‫המחלוקת ביניהם היא בזה גופא‪ ,‬אם אפשר‬
‫לסמוך על הסברא דקרוב להפסד בפסיקא‬
‫בדבר שלא בא לעולם‪ ,‬כיון שהוא דרך מקח‪,‬‬
‫או אם אומרים דהוי כהלואה דלא מהני בה‬
‫קרוב להפסד‪ ,‬כל זמן שהקנין לא חל‪.‬‬
‫ומה שראינו ברש״י והגמ״ר‪ ,‬דלפעמים גם‬
‫בפסיקא על דבר שישנו ביד המוכר‪,‬‬
‫צריך לטעם דקרוב לשכר ולהפסד‪ ,‬דלא‬
‫כרע״א‪ ,‬יש לזה עוד דוגמא‪ .‬דע׳ בתוספתא‬
‫פ״ו ה״ג ״אומר אדם לחבירו‪ ,‬הילך מאתים‬
‫זוז על מה ששדך עושה‪ ,‬ובלבד שלא יאמר‬
‫לו מארבע בסלע״‪ .‬וצ״ע איך ליישב את‬
‫התוספתא אליבא דרב‪ ,‬שאוסר הא דפרדיסא‪.‬‬
‫ובשלמא לפי התי׳ השני בתוס׳ דף ס״ד‪ .‬ד״ה‬
‫מה‪ ,‬שכ׳ דהא דפרדיסא איירי באמר ליה כך‬
‫וכך הינין מכור לך‪ ,‬אתי שפיר‪ .‬שהרי מפורש‬
‫בתוספתא דלא התירו הא דשדה‪ ,‬אלא כשלקח‬
‫את כל התבואה בין רב ובין מעט בסכום‬
‫קבוע‪ ,‬דאז הוי ליה קרוב לשכר ולהפסד‪.‬‬
‫אבל עדיין קשה לשיטת רש״י ולתי׳ ראשון‬
‫בתוס׳‪ ,‬הסוברים דגם הא דפרדיסא‬
‫איירי באמר כל פירות שנה זו בכך וכך‪ .‬וי״ל‬
‫עפ״י מש״כ תוס׳ הנ״ל‪ ,‬דאליבא דרבא‪ ,‬צ״ל‬
‫דרב לא אסר אלא כשמכר את פירות הפרדס‬
‫לפני שהתחילו לצמוח‪ ,‬דאל״כ מותר כיון‬
‫דמיניה קא רבו‪ ,‬דומיא דדילועים‪ .‬ולפי זה‬
‫היג‬ ‫סוגיא דפרדיסא « שיטת רש״י‬

‫מה שעיזי חולבות מכור לך מותר‪ ,‬לא אתא‬ ‫אלא דצ״ע מהא דאיתא בדף ס״ד‪ .‬האי מאן‬
‫למפסק הלכתא דקנה‪ ,‬אלא משום רבית הוא‬ ‫דיהיב זוזי לגינאה אקרי‪ ,‬וקא אזלי י׳‬
‫דקאמר‪ ..‬ומיחזי נמי‪ ,‬דאי בעי חד מינייהו‬ ‫קרי בני זרתא‪ ,‬וא״ל יהבינא לך בני גרמידא״‬
‫למהדר‪ ,‬לאו בר קבולי מי שפרע הוא״‪ .‬מ׳‬ ‫אמר רבא‪ ,‬כיון דממילא קא רבו שפיר דמי‪.‬‬
‫דמותר לפסוק על חלב שיש לו‪ ,‬אע״ג דלא‬ ‫ופי׳ רש״י ‪ :‬מיניה קרבו‪ ,‬מכח הקטנות בא‪,‬‬
‫קנאו כלל‪ ,‬אפילו לע׳ מי שפרע‪ .‬וצ״ע מהא‬ ‫והקטנות כבר היו בשעת מכר‪ ,‬ומדידיה הוא‬
‫דקיי״ל בעלמא דפסיקא ביש לו מותרת רק‬ ‫דקא משבח ואזיל‪ .‬והמת ״א רבית סי׳ כ״ט‬
‫אם שייך בו מי שפרע‪ ,‬או מעשה קנין שאפשר‬ ‫ד״ה איברא דצ״ל‪ ,‬דייק מלשונו‪ ,‬שב׳ מדידיה‬
‫לומר בו עשו את שאינו זוכה כזוכה )ע׳‬ ‫קא שבח‪ ,‬שרש״י ס״ל כהרמב״ם‪ ,‬שהלוקח‬
‫תוי״ט ריש פירקין(‪.‬‬ ‫קנה ממש את הדילועים הקטנים‪ ,‬ומש״ה‬
‫מותר אע״ג שהוא משאירם בשדה של המוכר‬
‫ומשם מביא החוו״ד ראיה ליסודו‪ ,‬דדוקא‬
‫פוסק על הפירות‪ ,‬שהחוב על הגוף‬ ‫עד שיגדלו‪ .‬והא שם אינו קרוב להפסד כלל‪,‬‬
‫להעמידו‪ ,‬דמיא להלוואה‪ ,‬ואינו מותר רק‬ ‫ואעפ״כ התירוהו‪ ,‬כיון שקנה מיד את הפירות‬
‫במקום דקני ליה למי שפרע‪ .‬אבל במוכר דבר‬ ‫הקטנים‪ .‬וצ״ע למה אין מתירים מהאי טעמא‬
‫ידוע ואינו מקבל חוב על עצמו‪ ,‬אף שלא‬ ‫הא דפרדיסא‪ ,‬כיון דלדעת רש״י איירי גם‬
‫נתקיים בשום קנין‪ ,‬ונתייקר אחר כך‪ ,‬מותר‬ ‫שם כשהפירות כבר נמצאים‪.‬‬
‫לקיים המכירה )עיי״ש סי׳ קס״ט ס״ק ל״ח‬ ‫וגם צ״ע עדיין למה רש״י פי׳ דבפרדיסא‬
‫וסי׳ קע״ג ס״ק י״א(‪.‬‬ ‫איירי בפסק על היין‪ ,‬ולמה פסיקא כזאת‬
‫מותרת במקום שהוא קרוב להפסד‪ ,‬כיון‬
‫ובזה מיושבת קושית רע״א‪ ,‬דדוקא בפסיקא‪,‬‬
‫שחסרות כמה מלאכות בין בידי אדם ובין‬
‫דיש חיוב ואחריות על גוף המוכר‬
‫בידי שמים‪.‬‬
‫להביא את הפירות‪ ,‬חז״ל הצריכו שיהיה‬
‫פירות למוכר‪ ,‬או שיצא השער‪ ,‬כדי שנוכל‬ ‫וחוץ מזה‪ ,‬אע״פ שק ושית רע״א מהא דחלב‬
‫לומר מה לי דמיהן מה לי הן‪ .‬אבל כל שמוכר‬ ‫לא קשה לרש״י לפי מה שראינו דאיירי‬
‫את כל פירות שדהו או כל מה שעיזיו עתידים‬ ‫במכר חלב הנמצא כבר‪ ,‬מ״מ ק׳ מהא דשדה‪,‬‬
‫לחלוב‪ ,‬בלי שום אחריות וחיוב על גופו‪,‬‬ ‫שהראשונים אוקמוה אליבא דרש״י‪,‬‬
‫מותר להקדים מעות ולהוזיל‪ ,‬אם הוא רק‬ ‫כשהפירות לא יצאו כלל‪ .‬וא״כ צ״ע דהוי‬
‫קרוב לשכר ולהפסד‪) .‬אלא דנ׳ דהג׳ מרדכי‬ ‫ודאי דבר שלא בא לעולם‪ ,‬ולמה עדיפא‬
‫חולק על היסוד הזה‪ ,‬שהרי לא התיר את הא‬ ‫מפסיקא דעלמא‪ ,‬כשאין לו פירות‪ .‬ותירוצו‬
‫דעיזי אלא משום דהחלב לא התרבה אחר‬ ‫של רע״א לא יהני לזה‪ ,‬דרק בחלב של מחר‬
‫המכירה‪ ,‬עיי״ש דף פ״ד סוף ע״א(‪.‬‬ ‫יש לומר דנחשב כדבר שבא לעולם‪ ,‬כיון‬
‫דעבידי דאתי‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬בהא דפרדיסא לכאורה אין שום חיוב‬
‫על גופו‪ ,‬וא״כ כל שהוא קרוב לשכר‬ ‫ג‪ .‬יסוד החוו״ד לחלק בין שיעבוד הגוף‬
‫ולהפסד‪ ,‬מותר אפילו באין לו‪ .‬וא״כ אין‬ ‫לשיעבוד החפץ‬
‫מקום לשאלתנו הנ״ל איך מותר לפסוק על‬ ‫והנח בשמ״ק דף ס״ד‪ .‬ד״ה וכ׳ הרמ״ך‪,‬‬
‫יין‪ ,‬שחסרות בו כמה מלאכות‪ .‬דהא רש״י‪,‬‬ ‫איתא ״וקרוב לומר דהאי דקאמר‪,‬‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן כא‬
‫יגמרו את בישולם אפילו אם המוכר לא יעבוד‬
‫בכרמו‪ .‬ומש״ה אוקמיה רש״י דוקא בפסק‬
‫על יין‪ ,‬דא״כ מוכרח הוא לעבוד ולעשות יין‬
‫ומה שרש״י אוקמיה בפסק על יין דוקא‪,‬‬
‫מן הפירות‪ ,‬ומיחזי כאגר נטר‪.‬‬
‫וכזה מיושב גם מה ששאלנו למה פרדיסא‬
‫גרע מהא דדילועים‪ ,‬דשם מותר אע״ג‬
‫שמוזיל ואין הפסד‪ ,‬והוא משום דשם אין‬
‫שום חיוב על גוף המוכר‪ ,‬לדעת רש״י שסובד‬
‫דמכר כבר את הדילועים הקטנים‪ ,‬וכמו‬
‫שהסביר המח״א רבית סי׳ כ״ט‪.‬‬
‫יוצא לנו דשיטת רש״י‪ ,‬בהא דפרדיסא היא‪:‬‬
‫‪-‬דאיירי בפסק על יין‪ ,‬דאל״ה היה מותר‬
‫גם בקרוב לשכר‪ ,‬דומיא דדילועים‪.‬‬
‫‪-‬דאיירי בפסק בשעה שהפירות היו בוסר‪,‬‬
‫דאל״כ היה מותר דומיא דשדה דתוספתא‪.‬‬
‫והוא משום דאין מקום לחשוש למיחזי כאגר‬
‫נטר‪ ,‬אא״כ יש איזה שעבוד על גופו של‬
‫המוכר‪ ,‬ואא״כ רואים בעליל שהוא מוזיל‬
‫משום הקדמת המעות‪.‬‬
‫‪TP‬‬
‫דף ע״ד‪ ..‬פירש דמחוסר מלאכות כאין לו‬
‫דמי‪ .‬והכא אפילו אם אין לו‪ ,‬שפיר דמי‪.‬‬
‫נראה דבא בזה ליישב את קושית‬
‫הריטב״א שהקשה למה פרדיסא אסור‪ ,‬״מא‬
‫אגר נטר ליה יש במי שלא לוה ואינו חייב‬
‫באחריות מעות כלל״‪) .‬וקר זו של הריטב״א‬
‫היא עוד ראיה ליסוד הנ״ל של החוו״ד(‪ .‬וע׳‬
‫מח״א בהל׳ דשלב״ל סי׳ ב׳ סד״ה המוכר‪,‬‬
‫שפי׳ בדעת ה״ה‪ ,‬״דכל שבאו קצת הפירות‬
‫לעולם שפיר מצי להקנותם‪ .‬מיהו כיון‬
‫שהמוכר צריך לעבוד את השדה‪ ,‬מיחזי כי‬
‫אגד נטד״‪ .‬ופידושו דהחיוב לעבוד הוי קצת‬
‫חיוב על הגוף הקשור להספקת הפירות‪,‬‬
‫ומש״ה חכמים החמירו בו להחשיב הקדמת‬
‫מעות בהוזלה כאג״נ‪ ,‬אא״כ הוא קרוב להפסד‪.‬‬
‫וי״ל דרש״י ס״ל דעצם העבודה בשדה לא‬
‫הוי סיבה מספיקה להחמיר בזה‪ ,‬דכיוץ‬
‫שהפירות כבר הגיעו לבוסר‪ ,‬מסתמא הם‬
‫דף ע״ג‬

‫סימן כב‬
‫רבית מאוחרת‬
‫דהא דרבינא שהיה דרך מכר‪ ,‬אבל בדרך‬ ‫כ״מ דף ע״ג‪ :‬רבינא הוי יהיב זוזי‪ ..‬ושפכי‬
‫הלואה אסור בכל ענין‪ .‬ומסקנתו היא‪ ,‬רכל‬ ‫ליה טפי כופיתא‪ ..‬אתא לקמיה דרב‬
‫השקלא וטריא שם לא היתה כלל לע׳ רבית‪,‬‬ ‫אשי‪ ..‬שרי‪ ..‬אחולי הוא דקא מחלי גבך‪..‬‬
‫וכל ספיקו של רבינא היה לע׳ חשש גזל‪.‬‬ ‫עיי״ש‪.‬‬
‫רש״י פי׳ מה שאמר רב אשי‪ ,‬אחולי קמחלי‬ ‫הראשונים מקשים על סוגיא זו‪ ,‬מאי נפ״מ‬
‫גבך‪ ,‬״דהואיל ולא פסקת עמהם‪ ,‬ואין‬ ‫מהא דתנן דף ע״ה‪ :‬לוה הימנו והחזיר לו‬
‫מזכירים לומר בשכר מעותיך שהיו בטילות‬ ‫את מעותיו‪ ,‬והוא משלח לו ואומר בשביל‬
‫אצלנו‪ ,‬מתנה בעלמא היא״‪ .‬ובדעת רש״י‬ ‫מעותיך שהיו בטילות אצלי‪ ,‬זו היא רבית‬
‫פירשו הראשונים את כל הג׳ מהלכים הנ״ל‪.‬‬ ‫מאוחרת‪ .‬ודינא דרבית מאוחרת הוא שאינה‬
‫הרא״ש והשמ״ק הבינו דדעתו דאפילו‬ ‫אסורה מדאורייתא‪ ,‬כיון שלא קצץ‪ ,‬ומ״מ‬
‫בהלואה‪ ,‬ואפילו בשעת פרעון‪ ,‬מותר להוסיף‪,‬‬ ‫אסורה מדרבנן‪ .‬אלא דבזה קילא משאר אבק‬
‫כל שלא פירש שהוא משום המתנת המעות‪.‬‬ ‫רבית‪ ,‬ראם שילמה כבר‪ ,‬אין המלוה חייב‬
‫אבל הרשב״א והר״ן כתבו‪ ,‬דגם רש״י לא‬ ‫להחזירה‪ ,‬אפילו כדי לצאת ידי שמים‪ .‬אבל‬
‫התיר אלא לאחר הפרעון‪ .‬לעומתם‪ ,‬הריטב״א‪,‬‬ ‫מ״מ אסור לכתחילה‪ ,‬וצ״ע למה רב אשי‬
‫והב״י בבד״ה סי׳ ק״ס‪ ,‬הבינו דרש״י מודה‬ ‫התיר הכא‪.‬‬
‫דיש לחלק בין דרך הלואה שהכל אסור‪ ,‬ובין‬ ‫א‪ .‬ג׳ חילוקים בין רגי ת מאוחרת‬
‫דרך מכר‪ ,‬דרק בזה התיר רב אשי‪.‬‬ ‫חאסורח למותרת‬
‫השמ״ק )בד״ה והשיטה(‪ ,‬מביא ראיה דמותר‬ ‫חרמב״ן כתב ג׳ מהלכים כדי לחלק בין‬
‫גם בשעת פרעון‪ ,‬מהא דאיתא לעיל‬ ‫הענינים‪ .‬במהלך הא׳‪ ,‬הוא כתב‬
‫דף ס״ג‪ :‬ואמר ר״נ‪ ,‬האי מאן דאוזיף פשיטי‬ ‫דשאני הא דרבינא‪ ,‬כיון שלא הזכירו שהוסיפו‬
‫מחבריה ואשכח ביה טופיינא‪ ,‬אי בכדי‬ ‫לו כופיתא עבור המתנת המעות‪ .‬והוא מקשה‬
‫שהדעת טועה מיחייב לאהדוריה ליה‪ ,‬ואי‬ ‫על המהלך הזה‪ ,‬דהתנאי שכתב במשנה‪ ,‬דאין‬
‫לאו‪ ,‬מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה‪ .‬והא שם‬ ‫איסור אא״כ פירש הלוה ״בשביל מעותיך״‪,‬‬
‫איירי בהלואה‪ ,‬ובשעת פרעון‪ ,‬ושרי‪ .‬וא״כ‬ ‫לא נאמר אלא כשהוסיף דורון אחרי פרעון‬
‫מוכרח דסגי במה שאינו מפרש שמוסיף עבור‬ ‫החוב‪ .‬אבל בזמן הפרעון אין מקום לחלק‬
‫המתנת המעות‪ ,‬לחתיר רבית מאוחרת‪,‬‬ ‫בין פירש ובין שילם סתם‪ .‬במהלך שני הוא‬
‫וכמהלך הא׳ הנ״ל‪.‬‬ ‫כותב די״ל דאה״נ דלא התירו הא דרבינא‪,‬‬
‫וצ״ע בראיתו‪ ,‬דהא אפילו מ״ד הסובר‬ ‫אלא משום דגם שם הוסיפו כופיתא רק אחרי‬
‫דבכה״ג אסור‪ ,‬מ״מ מודה הוא לכאורה‪ ,‬שאין‬ ‫תשלום החוב‪ .‬ובמהלך שלישי הוא דוחה פי׳‬
‫זה אלא רבית מאוחרת‪ ,‬ובדיעבד שרי‪ .‬וכאן‬ ‫הב׳‪ ,‬די״ל רכל ההיתר לא נאמר אלא דומיא‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן כב‬ ‫סטו‬

‫אבל לפי הבנת התפארת שמואל בדברי‬ ‫איירי בדיעבד‪ ,‬אחרי שהמלוה כבר קיבל את‬
‫הרא״ש‪ ,‬לא קשה מידי‪ .‬עיי״ש דלפי פירושו‪,‬‬ ‫התוספת‪ ,‬וממילא לכד״ע מותר‪ .‬ע׳ חוו״ד סי׳‬
‫זה היה פשוט להרא״ש דאיירי בשעת הפרעון‪,‬‬ ‫ק״ס ס״ק ב׳‪ ,‬שכ׳ כדברים האלה‪ ,‬כדי ליישב‬
‫אלא דהוא סבר רכל ההיתר לא נאמר אלא‬ ‫את שיטת שאר הראשונים‪.‬‬
‫בדרך מכר‪ .‬ומהסברו של רש״י הבין הרא״ש‪,‬‬ ‫אלא דבאמת כל זה לא קשה על דברי השיטה‪,‬‬
‫רכל סיבת ההיתר היתה במה שלא הזכירו‬ ‫דכאן ודאי המלוה עוד לא קנה את‬
‫את המתנת המעות‪ ,‬וא״כ לא חילק בין דרד‬ ‫התוספת‪ ,‬דהא לא היתה דעתו לכך‪ .‬ואע״ג‬
‫הלואה ובין דרך מכר‪ .‬ועל זה הקשה הרא״ש‪,‬‬ ‫דחצרו וידו של אדם קונים לו שלא מדעתו‪,‬‬
‫דמהמשנה א״א לדייק דסתם מותר‪ ,‬אלא לאחר‬ ‫שאני הכא דיש איסור בקנין הזה‪ .‬ע׳ שער‬
‫הפרעון‪ .‬וגם מהא דרבינא א״א להביא ראיה‪,‬‬ ‫דעה סי׳ ק״ס ס״ק א׳‪ ,‬שדן באריכות בסברות‬
‫כ^יון לדיילי בלרך מלל‪.‬‬ ‫האלה‪ .‬וע׳ האחרונים שנדחקו ליישב את הא‬
‫וכהג׳ אמרי ברוך על החוו״ד‪ ,‬סי׳ ק״ס‪ ,‬דייק‬ ‫דר״נ אליבא דהלכתא‪ ,‬דקיי״ל דבהלואה‪ ,‬כל‬
‫מדברי הרא״ש דתוספת בשעת הפרעון‬ ‫תוספת בשעת הפרעון אסורה‪ .‬אלא שהעירו‬
‫לא הוי רבית מאוחרת כלל‪ ,‬אלא כרבית דרבנן‬ ‫בבית המדרש‪ ,‬דלפי דברי רש״י דף ס״ג סע״ב‪,‬‬
‫דעלמא‪ .‬וממילא הוא הקשה על ד׳ החוו״ד‬ ‫לא קשה מידי‪ .‬דעיי״ש שהעמיד את הא דר״נ‬
‫הנ״ל‪ ,‬שכתב דאפילו אם הוסיף בשעת‬ ‫כשהמלוה הוסיף ללוה‪ ,‬ולא להיפך‪.‬‬
‫הפרעון‪ ,‬בדיעבד לא צריך להחזיר את הרבית‪,‬‬ ‫גם הרא׳׳ש בסי׳ ס״ז‪ ,‬הבין דרש׳׳י התיר רבית‬
‫כמו דין רבית מאוחרת דעלמא‪.‬‬ ‫מאוחרת בהלואה ובשעת הפרעון‪ ,‬כל זמן‬
‫וצ״ע אם באמת כוונת הרא״ש היא כמו‬ ‫שלא פירש‪ .‬דעיי״ש שכתב ״פרש״י הואיל‬
‫שהבין הא״ב‪ ,‬דאין זה רבית מאוחרת‪ ,‬או‬ ‫ולא פסק‪ ,‬ואין מזכירין בשכר מעותיך‪ ,‬מתנה‬
‫דילמא כוונתו דבשעת הפרעון אע״ג דהוי‬ ‫היא‪ .‬ולבי מהסס להתיר הדבר‪ ,‬דמלישנא‬
‫רבית מאוחרת‪ ,‬מ״מ אסור אפילו בסתם‪ ,‬כיון‬ ‫דמתני׳ משמע הא דלא אסור רבית מאוחרת‬
‫שהקשר בין ההלואה וההוספה ברור לכל‪.‬‬ ‫אלא בדאמר ליה בשביל מעותיך שהיו בטילות‬
‫וע׳ חי׳ הר״ן שב׳ ״בשעת הפרעון‪ ,‬סתם‬ ‫אצלי‪ ,‬היינו היכא דשלח לו אחר שהחזיר לו‬
‫כמפרש הוא״‪ .‬ולפי זה לא ק׳ על חוו״ד‪,‬‬ ‫מעותיו‪ ,‬אבל אם בשעת פרעון נותן לו יותר‪,‬‬
‫השע״ד ועוד אחרונים שנקטו דלכו״ע תשלום‬ ‫מתחזי כרבית אפילו בסתם״‪.‬‬
‫בשעת הפרעון לא גרע מרבית מאוחר‪ ,‬שהם‬ ‫ועיין בספר גידולי תרומה‪ ,‬שער מ״ו ח״ד‬
‫הבינו כצד הב׳ בחקירה הנ״ל‪ .‬אבל בחי׳‬ ‫סי׳ מ״ו‪ ,‬שהק׳ מה ראה הרא״ש בדברי רש״י‪,‬‬
‫הריטב״א בסוגיין כתוב כד׳ הא״ב‪ ,‬״רכל‬ ‫שהכריחו ללמוד דס״ל דמותר גם בשעת‬
‫שנותן לו תוספת בשעת פרעון‪ ,‬זו רבית גמורה‬ ‫הפרעון‪ .‬הלא היה אפשר לפרש את דבריו‬
‫היא״‪ ,‬וכמובן כוונתו לרבית גמורה מדרבנן‪.‬‬ ‫דאיירי דוקא לאחר הפרעון‪ ,‬וכמו שהבינו‬
‫הרשב״א והר״ן‪ .‬ומקושיתו מ׳ דלמד רזה גופא‬
‫כ‪ .‬שיטת תום׳ לחלק כין שעת פירעון‬ ‫המחלוקת בין רש״י ובין הרא״ש‪ ,‬אם מעשה‬
‫לזמן ההלואה‬ ‫דרבינא היה בשעת או אחרי הפרעון‪ ,‬והרא״ש‬
‫והתום׳ בד״ה ושפכי‪ ,‬הקשו על הא דרבינא‬ ‫סובר שהמעשה היה אחרי הפרעון‪ .‬ומש״ה‬
‫ממה דקיי״ל דהלוהו ודר בחצירו‪,‬‬ ‫הג״ת הקשה‪ ,‬דהא י״ל דגם רש״י פירש הכי‬
‫צריך להעלות לו שכר‪ ,‬ולא התירוהו משום‬ ‫את מעשה דרבינא‪.‬‬
‫היז‬
‫נחשב הלואה אלא כשהלוה מתחייב‬
‫ומשתעבד להחזיר אותו סכום או אותו חומר‬
‫שהוא קיבל‪ ,‬ורק אז‪ ,‬אם מתחייב להוסיף על‬
‫הסכום הזה או על כמות החומר הזו‪ ,‬הוי רבית‬
‫דאורייתא‪ .‬אבל כל שמתחייב כמות חומר‬
‫תמורת סכום כסף‪ ,‬או להיפך‪ ,‬זה הוא דרך‬
‫מכר )ע״ע מש״כ בזה בחוו״ד רס״י קס״א(‪.‬‬
‫ומ״מ נראה‪ ,‬שאם א׳ הלוה לחברו מנה‪,‬‬
‫על מנת שישלם לו מנה לזמן פלוני‪ ,‬אלא‬
‫שהתנה דבזמן הפרעון‪ ,‬ישלם לו את המנה‬
‫בחטים לפי שווי החטים בזמן הפרעון‪ ,‬זה‬
‫נקרא דרך מלוה‪ ,‬כיון שמתחייב ומשתעבד‬
‫לשלם מנה תמורת מנה‪ ,‬ולא כמות של חומר‬
‫תמורת המנה‪ .‬ומה שהוא מתחייב לשלם‬
‫בחטים אינו אלא תנאי צדדי‪ ,‬שאינו משנה‬
‫את מהות העיסקא שביניהם‪ ,‬ממלוה לפסיקא‪.‬‬
‫ולפי זה המלוה מנה‪ ,‬ע״מ לשלם מנה בחטים‬
‫לפי השער בעת הפרעון‪ ,‬וע״מ שידור בביתו‬
‫חנם עד הפרעון‪ ,‬הוי רבית קצוצה‪ ,‬ויוצא‬
‫בדיינים‪.‬‬
‫ובהא דרבינא‪ ,‬רש״י וכן שאר הראשונים‬
‫חוץ מהרמב״ם‪ ,‬פירשו דיהיב להו‬
‫זוזי לפני הבציר‪ ,‬לתת לו היין בעת הבציר‪,‬‬
‫כשער היוצא‪ ,‬ז״א שמתחייבין ליתן יין לפי‬
‫השער שיהיה בשעת הפרעון‪ .‬ומה שפירשו‬
‫הכי‪ ,‬דלא הוי פסיקא רגילה‪ ,‬הוא משום‬
‫דמסתבר דלא היה להם יין בשעת הפסיקא‪,‬‬
‫וגם עוד לא יצא אז השער על היין החדש‪,‬‬
‫וממילא א״א לפסוק בהיתר אלא בכגון דא‪,‬‬
‫וכעין זה כ׳ הריב״ש סס ״י רע״ד‪ .‬אלא דלפי‬
‫מה שכתבנו‪ ,‬פסיקא כזאת חשובה כמלוה‪,‬‬
‫כיון שמתחייבים מנה תמורת מנה‪ ,‬ומה‬
‫שמשלמים ביין‪ ,‬לפי המחיר בשעת הפרעון‪,‬‬
‫הוי כתנאי צדדי‪ .‬וא״כ קשה‪ ,‬מה ראו להקל‬
‫בדרך מכר כזה‪ ,‬ולכאורה זה סותר את דברינו‪.‬‬
‫אלא דכד נדייק בלשונם‪ ,‬נראה דאדרבא‬
‫מכאן יש קצת ראיה למה שכתבנו‪.‬‬
‫רבית מאוחרת‬
‫דלא פירש‪ .‬דמקושיתו מ׳ לב׳ דגם הוא סובר‬
‫דבל תוספת בסתם מותרת אפילו בהליאה‬
‫ואפילו בשעת הפרעון‪ .‬והוא תירץ דהא דדר‬
‫בחצרו שאני‪ ,‬משום דעדיין חייב לו‪ .‬וגם בזה‬
‫צ״ע‪ ,‬אם כל מתנה למלוה כשעדיין חייב לו‬
‫גרעה מרבית מאוחרת‪ ,‬כיון שהוא חייב לו‪,‬‬
‫או דילמא כל שלא התנה הוי כרבית מאוחרת‪,‬‬
‫אלא דמה שהוא עדיין חייב עושה דסתמא‬
‫הו״ל כמפרש‪ ,‬וכד׳ הר״ן הנ״ל‪ .‬והנפ״מ בין‬
‫הצדדים היא אם בדיעבד‪ ,‬יהיה חייב להחזיר‬
‫את הרבית‪ ,‬לצאת ידי שמים‪.‬‬
‫ג‪ .‬שיטת ר׳ פרץ לחלק בין דרך הלואה‬
‫לדרך מכר‬
‫וזו היא שיטת התוס׳ שלפנינו‪ ,‬אבל בתוס׳‬
‫ר׳ פרץ איתא דכל ההיתר דרב אשי‬
‫במעשה דרבינא לא נאמר אלא בדרך מקח‬
‫וממכר‪ ,‬וזו היא השיטה שהראשונים מביאים‬
‫בשם התוס׳‪ .‬והיא מבוססת על גירסתו בגמרא‪,‬‬
‫שגרס אוזילו קא מוזילי גבך‪ ,‬במקום אחולי‬
‫מחלי שכתוב לפנינו‪ .‬וכן היא גם גירסת‬
‫הרא״ש‪ ,‬ועיין שינויי גירסאות ברי״ף‪ .‬ולפי‬
‫גירסתו כתב ר׳ פרץ‪ ,‬דרק ״במקח וממכר‬
‫שייך למימר אוזולי א וזיל גביה״‪ .‬וגם הב״י‬
‫בסי׳ ק״ס הביא שיטה זו‪ ,‬בשם תלמידי‬
‫הרשב״א‪.‬‬
‫ו צרי ך להבין את טעם החילוק הזה בין דרך‬
‫הלואה ובין דרך מכר‪ .‬דאין לומר‬
‫דהוא משום דהקילו כבכל דרך מקח וממכר‪,‬‬
‫כיון דהתורה לא אסרה רבית אלא בדרך‬
‫הלואה‪ ,‬וכמו שהראשונים הסבירו בריש‬
‫פירקין‪ .‬דבשלמא בפסיקא דעלמא‪ ,‬שנתן דינר‬
‫זהב‪ ,‬והמוכר התחייב לתת תמורתו כור חטים‪,‬‬
‫אין זה דרך הלואה אלא דרך מקח‪ .‬וה״ה‬
‫בטרשא דעלמא‪ ,‬שנותן לו כור חטים והוא‬
‫מתחייב לשלם לאח״ז שלושים דינרים‪ ,‬לא‬
‫שייך בזה רבית דאורייתא מאותה סיבה‪ .‬ולא‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן כב‬
‫השער‪ ,‬ונתן לו את המעות‪ ,‬וכשבא לגבות‬
‫את החטים לאח״ז הוסיף לו במדה ונתן לו‬
‫יתר‪ ,‬הרי זה מותר‪ .‬הרי שהעמיד את המעשה‬
‫דרבינא ביצא השער‪ ,‬ודלא כפשטות הסוגיא‬
‫ודעת שאר הפוסקים‪ .‬ונ׳ דהיה ק׳ לרמב״ם‬
‫ק ושית הראשונים‪ ,‬למה אין בזה איסור משום‬
‫רבית מאוחרת‪ .‬והוא תירץ דשאני הכא דהוי‬
‫דרך מכר‪ ,‬אלא דלא פירש כר׳ פרץ והרמב״ן‪,‬‬
‫דטעם ההיתר הוא משום אוזולי‪ ,‬ומש״ה לא‬
‫מיחזי כרבית‪ .‬אלא הוא פי׳ דטעם ההיתר‬
‫היה משום דרך מו״מ‪ ,‬דכיון דלא שייך בו‬
‫איסור דאורייתא‪ ,‬הקילו בו ברבית מאוחרת‪.‬‬
‫ולפי זה ע״כ היה צריך לפרש דאיירי ביצא‬
‫השער‪ ,‬דאם היה פוסק כשער היוצא כרש״י‬
‫ושאר הראשונים‪ ,‬הרי שייך בזה רבית‬
‫דאורייתא‪ ,‬לפי מה שכתבנו לעיל‪ ,‬וממילא‬
‫לא היו מקילים ברבית מאוחרת‪.‬‬
‫וא״כ דלפי דעת הרמב״ם‪ ,‬טעם ההיתר הוא‬
‫משום דהוי דרך מו״מ‪ ,‬משום דלא‬
‫שייך בו רבית דאורייתא‪ ,‬שוב אין מקום לחלק‬
‫בין פסיקא ובין טרשא‪ ,‬דבשניהם אין רבית‬
‫אלא מדרבנן‪ .‬ולפי דעתו‪ ,‬מיושבת שיטת‬
‫הפוסקים הנ״ל שלא חילקו בדרך מכר‪ ,‬וכתבו‬
‫דגם אם נתן לו פירות על מנת לשלם מעות‬
‫לאח״ז‪ ,‬מותר להוסיף בשעת הפרעון‪ ,‬אם לא‬
‫פירש משום שכר מעותיך‪.‬‬
‫הפוסקים האלה‪ ,‬אסור להוסיף בזמן הפרעון‬
‫בספר התרומות שער מ״ו ח״ג סי׳ י״א‪ ,‬כתוב‬
‫דגם בלא פירש‪ ,‬אין היתר ברבית‬
‫מאוחרת אלא כשלא התכוון לכך‪ .‬וכ״כ‬
‫הלח״מ הל׳ מו״ל פ״ה הל׳ י״א בדעת הטור‬
‫לשי׳ הרמב״ם‪ ,‬והש״ך סי׳ ק״ס ס״ק י׳‪ .‬וצ״ע‬
‫אם אמרו כן מסברא או יש ראיה לזה מסוגיין‪.‬‬
‫ויש לעיין בהא דרבינא‪ ,‬לפי ד׳ הראשונים‬
‫הסוברים דהשאלה הראשונה שהוא‬
‫שאל את ר״א היתה בע׳ רבית‪ ,‬והשאלה‬
‫השניה היתה אם אין כאן איסור גזל‪ ,‬הרי‬
‫פיח‬
‫שהרי הם לא כתבו הטעם ההיתר הוא מפני‬
‫שדרך מקח קיל טפי‪ ,‬אלא משום דאינם אלא‬
‫מחילים כלפיו‪ ,‬ואין כאן תוספת תשלום‪ .‬וע׳‬
‫בחי׳ הרמב״ן שהסביר בשיטה זו‪ ,‬״שמוכר‬
‫שפסק סתם כשער שיצא ולא פירשו כמה‪,‬‬
‫רזה מוזיל הוא אצלו‪ ,‬לתת לו יותר‪ ,‬ושער‬
‫של זול הוא אצלו״‪ .‬והיינו דבאמת הם היו‬
‫חייבים לרבינא את הסכום שהוא מסר להם‬
‫בתחילה‪ ,‬בתורת חוב‪ ,‬על מנת לשלם ביין‪,‬‬
‫לפי מחיר היין בשעת התשלום‪ .‬אלא דמכיון‬
‫שמחיר זה אינו כ״כ מוגדר‪ ,‬הם יכולים לקבוע‬
‫מרצונם שמשלמים לפי שער יותר זול מהרגיל‪,‬‬
‫ולא מיחזי כרבית‪ .‬ואע״ג דקיי״ל דהמלוה את‬
‫חבירו‪ ,‬לא ישכור ממנו בפחות‪ ,‬וה״ה שאסור‬
‫למכור לו בזול‪ ,‬שאני הכא דאינו אלא חשש‬
‫רבית מאוחרת‪ ,‬ובכה״ג התירו‪ ,‬כל זמן שלא‬
‫פירש בשכר מעותיך‪.‬‬
‫וא״כ יוצא‪ ,‬דלפי הפוסקים האלה‪ ,‬שלא‬
‫התירו אלא משום הטעם דאוזולי‪ ,‬אין‬
‫להתיר אלא כעין מעשה דרבינא‪ .‬דהיינו‬
‫כשנותן מעות על מנת לשלם פירות‪ ,‬ולבסוף‬
‫המוכר מוסיף קצת פירות‪ ,‬די״ל ״דשער של‬
‫זול הוא אצלו״‪ .‬אבל אם בתחילה הוא נתן‬
‫לו פירות על מנת לשלם לזמן פלוני‪ ,‬כשבא‬
‫לפרוע‪ ,‬אין שום היתר להוסיף על הסכום‬
‫שקבעו‪ ,‬דזה לא עדיף מהלואה‪ .‬ולדעת‬
‫אפילו בסתם‪ .‬וכן דייקו רע״א והבית מאיר‬
‫ביו״ד סי׳ ק ״ס סע׳ ד׳‪ ,‬והם הקשו מל׳ הרמ״א‬
‫דמשמע ממנו‪ ,‬דכל דרך מכר מותר‪ ,‬אפילו‬
‫אם נתן פירות ונתחייב לו ממון‪ .‬ובאמת גם‬
‫הלבוש‪ ,‬וגם הש״ך ס״ק ד׳ כתבו להדיא‬
‫דמותר בכה ״ג‪ ,‬וכן משמע מד׳ החוו״ד סי׳‬
‫קס״ג ס״ק ו׳‪ ,‬עיי״ש‪ .‬וצע״ג בסברתם‪ ,‬דהא‬
‫נראה דרע״א והב״מ צודקים בטענתם‪.‬‬
‫ועיין רמב״ם הל׳ מו״ל פ״ח ה״ט‪ ,‬שכתב‬
‫הלוקח חטים ד׳ סאין בסלע‪ ,‬וכן‬
‫קיט‬ ‫רבית מאוחרת‬

‫מאוחרת בסתם מותר אפילו אם התכוון לשם‬ ‫לכתחילה היה צריך לשאול אם אין כאן איסור‬
‫רבית‪ .‬וא״כ‪ ,‬אם היה מותר מצד רבית‪ ,‬גם‬ ‫גזל מדאורייתא‪ ,‬ורק אח״כ לדון מצד איסור‬
‫לא היה מקום לחשוש לגזל‪ .‬דודאי היה מותר‬ ‫רבית דרבנן‪ .‬והרשב״א פירש ״דה״ק ליה‬
‫להם לעשות עבור הבעלים כל פעולה רגילה‬ ‫מעיקרא‪ ,‬שמא רבית הוא‪ .‬ואמר ליה דלא‪,‬‬
‫של סוחרים‪ .‬וזה הוא דרך הסוחרים‪ ,‬לשלם‬ ‫דאוזולי אוזלי גביה‪ .‬ואהדר ליה ואי אוזולי‪,‬‬
‫רבית‪ ,‬במקום שאין בזה איסור‪ .‬ורק אחרי‬ ‫היאך אפשר להם בכך‪ ,‬והא ארעא לאו דידהו‪,‬‬
‫שרבינא אמר לו דאינו מותר אם מתכוונים‬ ‫וא״א להם לזלזל במה שאינו שלהם‪ ,‬וכר״‪.‬‬
‫לרבית‪ ,‬אלא להוסיף בתורת הוזלה‪ ,‬התעוררה‬ ‫מ׳ דרבינא הוי אמינא דאינו מותר לאלה‬
‫לרבינא השאלה של איסור גזל‪.‬‬ ‫שיושבים בשדה אלא לפעול כשלוחים של‬
‫ולפי זה‪ ,‬משמע דדעת ר׳ אשי היתה דרבית‬ ‫בעלי השדה‪ ,‬ומש״ה אסור להם להוזיל‪ .‬וא״כ‬
‫מאוחרת‪ ,‬אפילו בסתם‪ ,‬אסורה אם מתכוון‬ ‫צ״ע למה לכתחילה‪ ,‬לפני ששמע את תשובת‬
‫לרבית‪ .‬וי״ל רזה ו המקור לסברת הפוסקים‬ ‫ר״א‪ ,‬הוא חשב דמותר לקבל מהם את הטפי‬
‫הנ״ל‪.‬‬ ‫כופיתא‪ .‬ור דלכתחילה רבינא סבר דרבית‬
 ‫הכ‬

‫דף ע״ד‪.‬‬

‫סימן כג‬
‫מלוה אדם את אריסיו‬
‫סע׳ ד׳‪ ,‬סתם‪ ,‬מלוה אדם את אריסיו סאה‬ ‫א‪ .‬כיאור טעם ההי תר כאריסים ‪ -‬דהוי‬
‫בסאה‪ ,‬ואם זה באמת הלואה‪ ,‬הרי אסור‬ ‫כאילו קיכל את השדה עם תוספת‬
‫להלוות סאה בסאה‪.‬‬ ‫כ״מ דף ע״ד‪ :‬מלוה אדם את אריסיו הטין‬
‫וחוץ מאיסור רבית‪ ,‬יש עוד חילוקים בין‬ ‫בחטין לזרע‪ .‬ואיתא בראשונים דאיירי‬
‫אם יש כאן הלואה ובין אם זה תנאי אריסות‪.‬‬ ‫כאן בהלואת סאה בסאה‪ .‬ואע״ג דבעלמא‬
‫דלכאורה אם זה אריסות‪ ,‬הרי על בעה״ב‬ ‫חז״ל אסרו הלואת סאה בסאה‪ ,‬דילמא‬
‫מוטל לספק את הזרע‪ ,‬וא״כ אם ספקו ואח״כ‬ ‫יתייקרו‪ ,‬מ״מ הם אסרו והם התירו בג׳‬
‫הוא נאבד באונס‪ ,‬הבעה״ב יצטרך להביא זרע‬ ‫מקומות‪ ,‬ביש לו‪ ,‬ביצא השער‪ ,‬ובאריסים‪,‬‬
‫חדש על חשבונו‪ .‬וה״ה אם לבסוף לא היתה‬ ‫וכן כ׳ הרמב״ם הל׳ מו״ל פ״י‪ ,‬ובשו״ע סי׳‬
‫תבואה‪ ,‬לב׳ גם בעל השדה לא יקבל כלום‪,‬‬ ‫קס״ב‪.‬‬
‫דאין כאן תבואה לחלק‪ .‬וא״כ איך כ׳ סתם‬
‫ו מ ש מע בגמרא וכמו שפי׳ הראשונים‪ ,‬דטעם‬
‫דהוי כהלואה‪ ,‬הא אם זה נחשב כהלואה‪,‬‬ ‫ההיתר הוא מפני שנחשב כאילו‬
‫בכל מקרה של אונס‪ ,‬אין המלוה מפסיד כלום‪,‬‬
‫בעה״ב נותן את השדה ביחד עם הזרע‪ .‬ומכיון‬
‫והוא צריך לקבל בחזרה את כל הזרע שהלוה‪.‬‬
‫שהוא נותן את שדהו עם תנאים מועדפים‪,‬‬
‫וגם צריך להבין למה דוקא כאן ר״ג‬ ‫הוא יכול לדרוש מן האריס לקבל חלק יותר‬
‫החמיר ע״ע‪ .‬שהרי היתר זה של אריסים עדיף‬ ‫גדול מהתבואה‪ .‬וא״כ אין כאן הלואה כלל‪,‬‬
‫לכאורה ממה שהתירו ביש לו וביצא השער‪,‬‬ ‫אלא תנאים מיוחדים באריסות של שדה זו‪.‬‬
‫כיון שאין כאן הלואה כלל‪.‬‬ ‫וכן כתבו רש״י‪ ,‬הנמ״י‪ .‬האו״ז‪ ,‬הטור‪ ,‬שאין‬
‫ו הנ ה לעיל דף מ״ד‪ ,:‬איתא דרב אוזיף דינרי‬ ‫כאן הלואה‪ .‬ולפי זה מובן למה חכמים לא‬
‫מברתיה דר׳ חייא‪ .‬לסוף אייקור דינרי‪.‬‬ ‫התירו אלא אם בעה״ב נותן את החטין לזרע‪,‬‬
‫אתא לקמיה דר״ח‪ ,‬א״ל זיל שלים לה‪ ..‬רב‬ ‫דרק בזה י״ל דהוי כאלו מסר שדה עם מעלות‬
‫דינרי הוו ליה‪ .‬והקשו הריטב״א דף מ״ה‪,.‬‬ ‫מיוחדות‪ ,‬ומגיע לו תוספת בשעת חלוקת‬
‫וכן הט ״ז סי׳ קס ״ב ס״ק ג׳‪ ,‬למה רב לא שאל‬ ‫התבואה‪.‬‬
‫לפני שלוה‪ ,‬אם מותר ללוות דינרי ע״מ לשלם‬ ‫אלא דלפי זה אינו מובן למה לא התירו‬
‫דינרי‪.‬‬ ‫אלא סאה בסאה‪ .‬הלא לפי הסבר הזה‬
‫היה אפשר להתיר אפילו אם התוספת שקבעו‬
‫ג‪ .‬טעם ההי תר משום דסומך על דעת‬
‫לטובת הבעה״ב היא יותר מכמות הזרע שהוא‬
‫חכמים שיחויב כפי רצונם‬ ‫נתן‪ .‬וגם קשה לשון המשנה שכתב מלוה‬
‫והם תירצו דרב לוה סתם‪ ,‬וכוונתו היתה‬ ‫אדם את אריסיו‪ ,‬והרי אין כאן הלואה כלל‪.‬‬
‫דאם מותר לשלם אפילו אם הדינרים‬ ‫ועוד יותר קשה איך כתב בשו״ע סי׳ קס ״ב‬
‫פבא‬
‫בסאתיים‪ ,‬א״כ רצה לעבור על איסור רבית‪,‬‬
‫וא״א לומר דדעתו כדעת חכמים‪ .‬ועוד דודאי‬
‫בכל זה יש לחשוש למחזי כרבית‪ ,‬ואין מקום‬
‫להתיר אלא סב״ס שאינו אסור אלא מדרבנן‪,‬‬
‫ויש בלא״ה כמה אופנים להתירו‪.‬‬
‫ועל פי זה‪ ,‬כיון דכוונתם לדיני הלואה‪,‬‬
‫אם הזרע יאבד באונס לפני שזרעו‪ ,‬ההפסד‬
‫יהיה על האריס כמו בכל הלואה‪ .‬ומ״מ אין‬
‫כאן הלואה מצד ה״לומדות״‪ ,‬אלא חז״ל עשו‬
‫את האריס כשומר חנם שהתנה להיות כשואל‬
‫)ב״מ דף צ״ד‪.(.‬‬
‫וגם אם לבסוף לא יצאה תבואה‪ ,‬הוא‬
‫יצטרך לשלם את הזרע‪ ,‬וזה יכול להכנס בתוך‬
‫תנאי האריסות‪ ,‬וכמו שהוכיח החוו״ד סי׳‬
‫קס״ב ס״ק ז׳‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫ומובן למה ר׳ גמליאל החמיר דוקא הכא‪,‬‬
‫כיון דצורת העיסקא היא ממש כמו הלואה‬
‫בכל פרטיה‪ ,‬אם יראו שאדם חשוב מלוה‬
‫סאה וגובה סאה אפילו אם נתיקרה‪ ,‬יבאו‬
‫לזלזל באיסור רבית‪ ,‬דלא כ״א מבין שבאמת‬
‫אין כאן הלואה כלל‪.‬‬
‫אלא דכמה נקודות בחומרא זו של ר״ג‪,‬‬
‫צריכות בירור‪ .‬דתניא בסמוך‪ ,‬אומר‬
‫אדם לחברו‪ ,‬הלויני כור חטין‪ ,‬וקוצץ לו דמים‪.‬‬
‫ואם לא קצץ )כפי׳ רב ששת(‪ ,‬הוזלו נוטל‬
‫חטיו‪ ,‬הוקרו נותן דמיהם‪ .‬ופי׳ הריב״ש בסוף‬
‫סי׳ שצ״ו‪ ,‬דכיון שלא קצץ‪ ,‬יש לו לשלם‬
‫חטים כמו שהלוהו‪ ,‬וכשהוזלו נותן חטים‬
‫מדינא‪ .‬וכשהוקרו‪ ,‬נותן דמיהם כשער הזול‪,‬‬
‫משום רבית‪ .‬ולכאורה ר׳ גמליאל נהג כסיפא‬
‫של הברייתא‪ ,‬כמי שהלוה סאה ח טין בלי‬
‫קציצה‪.‬‬
‫אולם כד נדייק בלשון הברייתא‪ ,‬נראה‬
‫דבדוקא כתוב שאם הוזלו נוטל חטים‪ ,‬ואם‬
‫הוזלו נותן דמים ולא חטים‪ .‬וכן כתב הרמב״ם‬
‫פ״י מהל׳ מו״ל הל׳ ד׳‪ ,‬הוזלו מחזיר פירות‪,‬‬
‫הוקרו נותן דמים‪ .‬וכן מדוייק גם לשון השו״ע‬
‫מלוה אדם את אריסיו‬
‫יתייקרד‪ ,‬אז התחייב לשלם גם בכה״ג‪ .‬ואם‬
‫אסיר‪ .‬התחייב לשלם כמד שיורד לו חכמים‪.‬‬
‫וכץ מוכח מד׳ הרמב״ן והרשב״א בשבת דף‬
‫קמ״ח‪ :‬ד״ה לא‪ ,‬שכבתו דמותר ללוות סאה‬
‫סתם‪ ,‬אע״ג דכל לווה סאה סתם‪ ,‬דינו לשלם‬
‫סאה כדאיתא בריב״ש סס״י שצ״ו‪ .‬ואינו עובר‬
‫על איסור אא״כ פירש שישלם סאה גם אם‬
‫הפירות התייקרו‪ ,‬או אם שילם בכה״ג‪ .‬ומשמע‬
‫דסתם דעתו של אדם כשמלוה וכשלוה‪ ,‬הוא‬
‫על אופן הכי טוב המותר ואפילו אם אינו‬
‫יודע את ההלכות‪.‬‬
‫ונ ר א ה‪ ,‬דה״ה בכל המלוה סאה‪ ,‬דעתו היא‬
‫שישלמו לו סאה בזמן הפרעון‪ ,‬ולא‬
‫איכפת ליה מאיזה דין נקבע שיקבל את מה‬
‫שהלוה‪ ,‬ולזה הוא סומך על דעת חכמים‪.‬‬
‫וא״כ י״ל דזה הוא גם ההסבר של סוגיין‪,‬‬
‫שהמלוה את אריסיו חטיץ‪ ,‬דעתו להלוות סאה‬
‫על מנת לקבל סאה‪ ,‬אבל אין זה ענינו לדעת‬
‫על פי איזו ״לומדות״‪ ,‬מותר לעשות כן‪.‬‬
‫ואפילו אם אינו יודע שיתכן בזה איסור רבית‪,‬‬
‫מ״מ דעתו לפעול על פי הכוונות שקבעו‬
‫חז״ל‪ .‬ובזה חכמים אמדו שאם העיסקא‬
‫ביניהם היא הלואה פשוטה‪ ,‬יש כאן איסור‬
‫בהלואת סאה בסאה‪ .‬אבל כל זמן שהאריס‬
‫עוד לא ירד לאריסותו‪ ,‬אפשר לפרש את מה‬
‫שעושים‪ ,‬כמסירת שדה עם תנאים מועדפים‪,‬‬
‫תמורת חלק יותר גדול לבעל השדה בתבואה‪.‬‬
‫וא״כ מבחינה חיצונית‪ ,‬וגם מצד כוונת הלוה‬
‫והמלוה‪ ,‬יש כאן הלואה‪ ,‬וכמו שכתב במשנה‬
‫ובשו״ע מלוה אדם את אדיסיו‪ .‬אבל מצד‬
‫ה״לומדות״‪ ,‬אין כאן הלואה‪ ,‬וכמו שכתבו‬
‫הראשונים הנ״ל‪ ,‬אלא תנאים מיוחדים בקבלת‬
‫האריסות‪ .‬כך קבעו חז״ל‪ ,‬ודעת הלוה והמלוה‬
‫היא שהכל יחול כמו שהם קבעו‪ ,‬כיון שגם‬
‫כוונתם העיקרית מתקיימת בזה‪.‬‬
‫ולפי זה מובן למה לא התירו אלא סאה‬
‫בסאה‪ ,‬דאם כוונתו היתה להלוות סאה‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית « סימן כג‬
‫סאה וחצי בעת הפרעון כדמי סאה שהלוהו‪.‬‬
‫וביאר עוד כל דבר אשר ישך‪ ,‬אפילו באבני‬
‫הבנין ושאר הנלוים‪ ,‬אולי יעלה על הדעת‬
‫שאין הנשך רק בכסף‪ ,‬או באוכל‪ ,‬אבל בשאר‬
‫הדברים נלך אחר שום הכסף לעת ההלואה‬
‫והפרעון‪.‬‬
‫מסביר הרמב״ן דלולא הפסוק‪ ,‬היה מקום‬
‫לחשוב שכל עניני ואיסורי רבית תלוים בערך‬
‫הפרעון לעומת ערך ההלואה‪ ,‬וכל החפצים‬
‫אינם חשובים אלא כשוה כסף‪ .‬וקמ״ל קרא‪,‬‬
‫דיש לכל דבר חשיבות עצמית‪ ,‬ובה נמדד‬
‫הרבית‪ ,‬בלא להתחשב בערכו‪ ,‬ומש״ה הלוה‬
‫ב׳ סאים בג׳ הוי רבית‪ ,‬אפילו אם המחיר‬
‫ירד‪ ,‬וג׳ סאים בשעת הפרעון שוים פחות מב׳‬
‫סאים של שעת ההלואה‪ .‬לפי זה בכל הלואה‬
‫של כסף‪ ,‬תוספת הערך הוי רבית‪ ,‬ובכל הלואה‬
‫של פירות או של חומר אחר‪ ,‬תוספת כמות‬
‫החומר הוא הרבית‪ .‬והיינו מן הסתם‪ ,‬משום‬
‫דכל הלוה חטים צריך לשלם חטים כמו‬
‫שהלוהו‪ ,‬כמו שב׳ הריב״ש הנ״ל‪ .‬אבל י״ל‬
‫דאם פירש שהוא מלוה חטים לפי ערכם ולא‬
‫לפי הכמות‪ ,‬בזה ימדדו גם את הרבית על פי‬
‫הערך‪.‬‬
‫ולפי זה מובן למה הלואת סאה בסאה מותרת‬
‫מן התורה‪ ,‬כיון שאין בה תוספת בחומר‪.‬‬
‫ומה שהיא אסורה מדרבנן‪ ,‬הוא משום דאם‬
‫יתייקרו החטים‪ ,‬תוספת הערך תראה כרבית‪,‬‬
‫אע״פ שמן התורה אין כאן רבית כלל‪.‬‬
‫ולפי דברי הרמב״ן פשוט הוא לכאורה‬
‫שאם הלוה סאה בסאה‪ ,‬והמחיר ירד‪ ,‬אסור‬
‫לשלם יותר מסאה‪ ,‬אפילו אם ערך כל התשלום‬
‫הסופי יהיה פחות מערך ההלואה‪ .‬וכן כתב‬
‫הריטב״א בסוגיין‪ ,‬דכל שלא קצץ‪ ,‬אם הוזלו‬
‫נוטל חטיו‪ ,‬ואינו רשאי ליטול דמים כשעת‬
‫הלואה‪ .‬ואם יעשה כן הוי רבית מאוחרת‪ ,‬וכן‬
‫כ׳ המהרי׳׳ט ח״א סי׳ י׳‪.‬‬
‫סכב‬
‫רס״י קס״ב‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬בהא דר״ג איתא‬
‫דכשהוקרו‪ ,‬נוטל מהאריסים כשעת הזול‪ ,‬והיי׳‬
‫חטים כשעת הזול‪ .‬וכן פי׳ התוי״ט‪ ,‬דאם‬
‫המחיר עלה הוא לקח מהם חצי סאה במקום‬
‫סאה‪ .‬וצריך להבין את סברת הברייתא שב׳‬
‫ראם הוקרו נטל דמים ולא חטים‪ ,‬ולמה ר״ג‬
‫לא עשה כן‪.‬‬
‫ורש״י במתניתין‪ ,‬פירש דר״ג היה מחמיר‪,‬‬
‫שאם הוזלו‪ ,‬נוטל מהן כשער הזול‪.‬‬
‫ומהרש״א תיקן את הגירסא‪ ,‬וכתב דע״כ צריך‬
‫לגרוס שאם הוקרו‪ ,‬נוטל מהן כשער הזול‪.‬‬
‫וטעמו מובן‪ ,‬שהרי במה שנטל כשער הזול‬
‫אם הוזלו‪ ,‬אין בזה שום חומרא‪ ,‬אלא עשה‬
‫כדין וככל בעלי שדות‪ ,‬וכמו שכתב הריב״ש‪,‬‬
‫שכך דינו‪ .‬ומהר״ם שי״ף הראה שגם בנמ״י‬
‫וגם ברש״י על הרי״ף הגי׳ ״הוקרו״‪ ,‬כמש״כ‬
‫מהרש״א‪.‬‬
‫אבל ר״ע מברטנורה גרס ״אם הוזלו״ כמו‬
‫ברש׳׳י שלפנינו‪ .‬והתוי״ט פי׳ דרש״י ור״ע‬
‫בבא ראשונה נקטי‪ ,‬והיי׳ שפירשו החומרא‬
‫שבמקרה הראשון שבמשנה‪ ,‬אם הוזלו‬
‫הפירות‪ ,‬אבל אה״נ דאיכא רבותא טפי‬
‫בחומרא דמקרה של הוקרו‪ .‬וצריך להבין את‬
‫ד׳ ר״ע והתוי״ט‪ ,‬איזו חומרא בכלל יש‪ ,‬במה‬
‫שלקח כשער הזול כשהוזלו‪.‬‬
‫ג‪ .‬יסור ההיתר דסאה כסאה‬
‫כדי לבאר את הדברים‪ ,‬צריכים לעמוד על‬
‫עצם האיסור להלוות סאה בסאה‪ ,‬למה‬
‫אין בו איסור מדאורייתא‪ ,‬ולמה יש בו איסור‬
‫מדרבנן‪.‬‬
‫כתוב בתורה‪ ,‬לא תשיך לאחיך נשך כסף‬
‫נשך אכל נשך כל דבר אשר ישך )דברים פ׳‬
‫כ״ג(‪ .‬ופי׳ הרמב״ן שם‪ ,‬דהזכיד נשך כסף‬
‫נשך אוכל‪ ,‬לבאר שהלוה סאה הטין בסאה‬
‫וחצי יהיה נשך גמור‪ ,‬אפילו לא יהיה שוה‬
‫הכג‬ ‫מלוה אדם את אריסיו‬

‫ומלשון המשנה שכתב נוטל כשער הזול‪,‬‬ ‫אבל משמע שהמח״א חולק על היסודות‬
‫משמע שפסק אתם שישלמו לו חטים דוקא‪.‬‬ ‫האלה‪ .‬שהרי בסי׳ כ״ב‪ .‬סד״ה מי‪ ,‬הוא‬
‫ויתכן שעשה כן מפני שחשש שיהיה קשה‬ ‫כותב דבעצם‪ ,‬בהלואת סאה בסאה ונתייקרו‪,‬‬
‫לאריסים למכור את החטים‪ ,‬להשיג הסכום‬ ‫יש בזה רבית‪ ,‬אלא דמשום דמעיקרא לא‬
‫הדרוש להחזיר הלואתם‪ ,‬או מסיבה אחרת‪.‬‬ ‫קצץ‪ ,‬שהרי לא ידע אם המחיר יעלה‪ ,‬מש״ה‬
‫מ״מ י״ל דמכיון ששילמו בחטים‪ ,‬ואצל סתם‬ ‫לא הוי איסוריה מן התורה‪ .‬ומשמע שהוא‬
‫אריסים צורת הלואה הנהוגה היתה סאה‬ ‫סובר דגם בהלואת חומר‪ ,‬אין הרבית נמדדת‬
‫בסאת‪ ,‬א״כ ר״ג חשש שאם יראו שהם‬ ‫אלא לפי הערך‪.‬‬
‫משלמים לו תוספת על הכמות שהלוה‪ ,‬כדי‬ ‫והוא אזיל לשיטתו גם לקולא‪ ,‬וכותב‬
‫להשלים את הסכום שהוא קצץ אתם‪ ,‬זה‬ ‫בסי׳ כ״ז‪ ,‬שאם הלוה סאה בסאה והוזלה‪,‬‬
‫יראה כרבית‪ .‬ומש״ה ר״ג החמיר חומרא שניה‪,‬‬ ‫מותר ללוה להחזיר למלוה בפרעון כמו‬
‫ולא רק שלא סמך על ההיתר של אריסים‪,‬‬ ‫שהיה שוה מעיקרא‪ ,‬ודלא כריטב״א ומהרי״ט‬
‫אלא גם לא רצה לקצוץ אתם דמים‪ ,‬מחשש‬ ‫הנ״ל‪ .‬ויסוד המחלוקת ביניהם הוא‪ ,‬שלדעת‬
‫שיחשבו שהלוה סב״ס‪ ,‬והלווים הוסיפו לו‬ ‫המח״א הרבית תלויה רק בערך התשלום‬
‫רבית לפצות אותו על ההפסד בערך הלואתו‪.‬‬ ‫לעומת ערך ההלואה‪ ,‬וא״כ סאה בסאה‬
‫אלא רכל זה אתי שפיר רק לפי דעת‬ ‫והתייקרו הוי רבית‪ ,‬אלא דאין זה רבית‬
‫הריטב״א והמהרי״ט‪ ,‬הסוברים שיש בזה‬ ‫קצוצה‪ .‬אבל מצד אחר‪ ,‬אין איסור להוסיף‬
‫איסור רבית‪ .‬אבל לפי דעת המח״א‪ ,‬כבר‬ ‫בפרעון על הסאה‪ ,‬כל זמן שאין התשלום‬
‫ראינו דאין בזה רבית כלל‪ ,‬וא״כ לא היה‬ ‫שוה יותר מסכום ההלואה‪ .‬אולם הריטב״א‬
‫מקום לחומרא הזאת השניה של ר״ג‪ .‬וא״כ‬ ‫והמהרי״ט ס״ל כהרמב״ן‪ ,‬דבהלואת חומר‪,‬‬
‫י״ל דבזה פליגי התוי״ט ומהרש״א‪ ,‬דהתוי״ט‬ ‫יש רבית רק אם הלוה מוסיף על כמות‬
‫ס״ל כריטב״א והמהרי״ט‪ ,‬דהיה מקום‬ ‫החומר שקיבל‪ .‬וא״כ מן התורה אין רבית‬
‫להחמיר גם החומרא הזאת השניה ולא לקצוץ‬ ‫כלל בהלואת סאה בסאה‪ .‬אבל כל תוספת‬
‫דמים‪ ,‬כדי שלא יראה כרבית‪ .‬אבל המהרש״א‬ ‫על זה הוי רבית‪ ,‬אפילו אם ערך התשלום‬
‫ששינה את הגירסא‪ ,‬ע״כ ס״ל דלא היה שום‬ ‫אינו עולה על ערך ההלואה‪.‬‬
‫מקום להחמיר בהוזלו‪ ,‬ומה שלא קצץ היה‬
‫ו הנ ה‪ ,‬בהא דר״ג‪ ,‬מובן שרצה להחמיר‪ ,‬ולא‬
‫משום סיבות אחרות ולא משום חומרא‪ ,‬והוא‬
‫לסמוך על הקולא שחז״ל הקילו‬
‫משום דס״ל כמח״א‪ ,‬דאין איסור רבית כל‬
‫להלוות סאה בסאה לאריסים‪ ,‬כיון שזה דומה‬
‫זמן שאין הפרעון שוח יותר מהחלואה‪.‬‬
‫לגמרי להלואת סאה בסאה דעלמא האסורה‪.‬‬
‫ו הנ ה‪ ,‬בשיטת הרמב״ן והמהרי״ט ראינו דאין‬ ‫אבל לכאורה היה לו לנהוג כמש״כ בברייתא‪,‬‬
‫רבית מן התורה בלוה סאה בסאה‬ ‫לקצוץ דמים לסאה שהלוה להם‪ ,‬ובזה היה‬
‫ונתייקרו‪ ,‬כיון שאינו מוסיף על כמות החומר‬ ‫מבטיח לעצמו‪ ,‬החזרת ההלואה בלי הפסד‬
‫שהוא קיבל‪ ,‬אלא דחז״ל חששו למחזי כרבית‪,‬‬ ‫מצד הערך‪ .‬ואחר שלא עשה כן‪ ,‬הוא היה‬
‫מצד תוספת הערך בפרעון‪ .‬ולכאורה היה צ״ל‬ ‫עלול להפסיד בכל שינוי של השער‪ ,‬בכמות‬
‫דה״ה להיפך‪ .‬ואם הלוה חטים לפי ערך‪ ,‬כגון‬ ‫אם השער עלה‪ ,‬ובערך אם השער ירד‪ .‬וצ״ע‬
‫שהלוה כור חטים שוה כ׳ דינרים‪ ,‬ע״מ שישלם‬ ‫למה ר״ג לא רצה לקצוץ‪.‬‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית « סימן כג‬
‫ויש להביא ראיה למה שכתבנו‪ ,‬רכל‬
‫הלואת חומר לפי ערך‪ ,‬היא באמת מכירה‪,‬‬
‫מהסוגיא לעיל דף ס״ב‪ :‬״חטין בל׳ דינרים‬
‫יש לי וכו׳‪ ..‬שמכרתים לך וכו׳ ״‪ .‬אלמא‬
‫הלואה לפי ערך היא מכירה‪ ,‬וכן מ׳ מדברי‬
‫החוו״ד סי׳ קס ״ג ס ״ק ו׳‪.‬‬
‫ולפי זה שוב לא קשה למה חז״ל לא גזרו‬
‫על תוספת החומר בהלואה לפי ערך‪,‬‬
‫כמו שגזרו על תוספת הערך בהלואת סאה‬
‫בסאה‪ .‬משום ד״הלואה״ לפי ערך הוי באמת‬
‫מכירה‪ ,‬ובדרך מכר אין רבית מן התורה‪,‬‬
‫ומש״ה לא גזרו בה‪ ,‬במקום שאין שם אלא‬
‫חשש דמיחזי כרבית‪.‬‬
‫וככר שאלנו‪ ,‬למה בברייתא דף ע״ה‪ ,.‬איתא‬
‫ראם לא קצץ‪ ,‬הוזלו נוטל חטיו‪ ,‬אבל‬
‫הוקרו נותן דמים‪ ,‬ולא חטים‪ .‬ועוד יש לדקדק‬
‫למה בהוזלו כתוב דנוטל חטיו‪ .‬ובהוקרו נותן‬
‫דמים‪.‬‬
‫וי״ל דודאי כל שלא קצץ‪ ,‬דעתו לכתחילה‬
‫לקבל בחזרה את הסאה שהלוה‪ ,‬וכמו שכ׳‬
‫הריב״ש‪ ,‬והוי הלואה דסאה בסאה‪ .‬אלא‬
‫דבהוקרו אמרו חז״ל דא״א לקיים את תנאי‬
‫ההלואה ולשלם סאה‪ .‬וגם אין לומר דתשאר‬
‫לכה״פ הלואה לפי ערך‪ ,‬דהא ראינו רזה לא‬
‫נחשב הלואה‪ .‬וא״כ כשהוקרו החטים‪,‬‬
‫ההלואה בטלה‪ .‬ומ״מ הלוה חייב לשלם‬
‫למלוה משום דממוניה גביה‪ .‬ובזה דינו לשלם‬
‫דמים ולא חטים‪ ,‬דומיא דשומר שאבד פקדונו‪,‬‬
‫שצריך לשלם דמים ולא חפץ אחר במקום‬
‫זה שנאבד‪.‬‬
‫ומשינוי לשון הברייתא‪ .‬מ׳ ראם הוזלו‪,‬‬
‫המלוה נוטל את חטיו מן הדין‪.‬‬
‫אבל אם הוקרו‪ ,‬זכותו של הלוה ליתן דמים‪.‬‬
‫אבל אם הוא רוצה ליתן חטים דוקא‪ ,‬מ׳‬
‫שאין המלוה יכול לסרב‪ ,‬כיון שלכתחילה‬
‫ההסכם היה שיקבל תשלום של חטים‪ .‬ולא‬
‫סכד‬
‫לו שוה כ׳ דינרים של חטים לפי השער בעת‬
‫הפרעון‪ ,‬וירד המחיר‪ ,‬ויצטרך לשלם עכשיו‬
‫כור וחצי‪ ,‬אין בזה שום איסור מן התורה‪,‬‬
‫כיון שההלואה היתה לפי הערך ולא הוסיף‬
‫בערכה‪ .‬מ״מ חכמים היו צריכים להחמיר‪,‬‬
‫משום דמחזי כרבית‪ ,‬מצד תוספת החומר‪.‬‬
‫אלא דבמהרי״ט שם בח״א סי׳ י׳‪ ,‬כתב להדיא‬
‫״ראם נותן סאה ח טין בכך מעות‪ ,‬שיתן‬
‫לו חטין כמו שיהיה השער‪ ,‬דודאי נותן לו‬
‫יותר על סאה ואינו חושש משום רבית״‪ .‬וצ״ע‬
‫למה בסב״ס והוקר‪ ,‬חששו למחזי כרבית‪,‬‬
‫מצד תוספת בערך הפרעון‪ ,‬ובהלואה לפי‬
‫ערך‪ ,‬לא חששו לתוספת הפרעון מצד הכמות‪.‬‬
‫ובשלמא לפי דעת המח״א‪ ,‬הרבית נמדד רק‬
‫לפי הערך‪ ,‬ואין מקום לחשש זה‪ .‬אבל לב׳‬
‫המהרי״ט לשיטתו היה צריך להחמיר בזה‪.‬‬
‫ונראה דמוכח מזה שהמהרי״ט סובר‪ ,‬דמן‬
‫התורה אין בכלל מושג של הלואה‬
‫לפי ערך‪ .‬וכל הלואה של חומר‪ ,‬חוץ מכסף‬
‫היוצא בהוצאה‪ ,‬נמדדת אך ורק‪ ,‬לפי כמות‬
‫החומר שהלוה ושהתחייב להחזיר‪.‬‬
‫ומי שמלוה כור חטים בכתב דינרים‪ ,‬על‬
‫מנת שישלמו לו חטים שוים כ׳ דינרים‪ ,‬אין‬
‫זה הלואה‪ ,‬אלא מכירת חטים בהקפה‪ ,‬על מנת‬
‫לשלם בחטים‪ .‬וע׳ ט״ז וחוו״ד רס״י קס״ב‪,‬‬
‫דשייך למכור חטים בחטים‪ .‬ואפילו מי שחולק‬
‫עליהם בזה בהלואת סאה בסאה‪ ,‬מסתבר‬
‫דיודה דהלואת חטים לפי ערך‪ ,‬הוי באמת‬
‫טרשא‪ ,‬מכירה בהקפה על מנת לשלם חטים‪.‬‬
‫וע׳ קצה״ח סי׳ ר״ג ס״ק ד׳‪ ,‬שכתב ״מי שמשך‬
‫בפירות והתנה ליתן לו חטים במקום דמי‬
‫הפירות‪ ,‬שפיר מתחייב כמו שהתנה״‪ .‬וכ״כ‬
‫המח״א הל׳ דשלב״ל סי׳ ג׳ ד״ה וראיתי‪,‬‬
‫ומוכח הוא מהא דארנקי חדשה לעיל בב״מ‬
‫דף מ״ה‪ .:‬וא״כ שפיר אפשר למכור חטים על‬
‫מנת לשלם חטים לפי המחיר שקבעו‪.‬‬
‫סכה‬ ‫מלוה אדם את אריסיו‬

‫שישלמו חטים בכל עניץ‪ ,‬יש לומר דהתם‬ ‫רמי לשומר שאינו יכול לשלם חפץ אחר‪,‬‬
‫ההלואה לא בטלה כלל אפילו אם הוקרו‪,‬‬ ‫דשם חיובו לכתחילה היה להחזיר החפץ‬
‫כיון שחז״ל התירו להלוות סב״ס לאריסים‪,‬‬ ‫שהפקידו לו דוקא‪ ,‬משא״כ הכא‪ ,‬דדינו‬
‫והוא נטל חטים מדינא‪ ,‬אלא שרצה להחמיר‪,‬‬ ‫לכתחילה היה לשלם חטים אחרים‪.‬‬
‫ולא נטל מהם אלא לפי ערך מה שהלוה‬ ‫אכל בהא דר׳ גמליאל‪ ,‬חוץ מזה שיתכן‬
‫להם‪.‬‬ ‫שההסכם שלו עם האריסים היה‬
 ‫סכו‬

‫דף ע״ה‪.‬‬

‫סימן כד‬
‫סאה בסאה בהיתר‬
‫שהרי הפירות האלה כבר יקרים בשעת‬ ‫א‪ .‬יש לו‬
‫ההלואה‪ ,‬וא״כ א״א להתיר אלא אם נחשיב‬ ‫תנן בב״מ דף ע״ה‪ .‬לא יאמר אדם לחבירו‪,‬‬
‫שהלוה הקנה מיד את פירותיו למלוה‪ ,‬ואין‬ ‫הלוני כור חטין‪ ,‬ואני אתן לך לגורן‪,‬‬
‫כאן הלואה כלל‪ ,‬ומש״ה אין כאן איסור רבית‪,‬‬ ‫אבל אומר לד‪ ,‬הלריני עד שיבא בני אד עד‬
‫אע״פ שהוא משלם יותר ממה שהוא קיבל‪,‬‬ ‫שאמצא מפתח‪ .‬ופי׳ רש״י שההבדל בין‬
‫מבחינת הערך‪ .‬וא״כ צ״ע למה בדף מ״ד‪:‬‬ ‫הרישא והסיפא‪ ,‬הוא דבסיפא איירי ביש לו‪,‬‬
‫רש״י כתב שההיתר דיש לו אינו מועיל אלא‬ ‫וסאה בסאה דרבנן הוא‪ ,‬וכי יש לו לא גזור‪.‬‬
‫לבטל את הרבית דנתייקרו‪ ,‬משום דאמרינן‬ ‫ומה שהתירו בזה‪ ,‬פירש רש״י בדף מ״ד‪:‬‬
‫דנתייקרו ברשותו‪ ,‬דהא חכא מוכח דביש לו‪,‬‬ ‫ד״ה דינרי‪ ,‬שהוא מפני שהפירות שבידו‬
‫נחשב כאילו אין כאן מלוה כלל‪ ,‬וכל רבית‬ ‫נקנים למלוה‪ ,‬וברשותו הוקרו‪ .‬והיינו‪ ,‬שחז״ל‬
‫דרבנן מותרת‪.‬‬ ‫מחשיבים את מה שיש ללוה כאילו נקנה‬
‫ולעיל דף מ״ו‪ .‬איתא‪ ,‬הרי שחיו חמריו‬ ‫למלוה מיד‪ ,‬בשעת ההלואה‪ .‬ומדבריו מ׳‬
‫ופועליו תובעין אותו בשוק‪ ,‬ואמר‬ ‫שהפירות שיש לו ניקנים ממילא‪ ,‬ולא שהלוה‬
‫לשולחני תן לי בדינר מעות ואפרנסם‪ ,‬ואני‬ ‫מקנה אותם‪ .‬וכן כתב הריטב״א דף מ״ו‪.‬‬
‫אעלה לך יפח דינר וטריסית ממעות שיש לי‬ ‫סד״ה רב אשי‪ ,‬דבזה ״עשו את שאינו זוכה‬
‫בביתי‪ .‬אם יש לו מעות‪ ,‬מותר‪ .‬וכתב שם‬ ‫כזוכה״‪ .‬וגם משמע דאע״ג שפירות הלוה‬
‫ברש״י ד״ה רב אשי‪ ,‬שאפילו בהלואה‪ ,‬אם‬ ‫נקנים ללוה‪ ,‬מ״מ לא מסתכלים על זה כאילו‬
‫יש לו בביתו‪ ,‬מותר לתת לו עודף‪ ,‬דהוה ליה‬ ‫לא היתה כאן הלואה כלל‪ ,‬ורק אומרים‬
‫הלויני עד שיבא בני‪ .‬ומשמע דההיתר דיש‬ ‫שהפירות התייקרו ברשות המלוה‪ ,‬וא״כ אין‬
‫לו מהני אפילו ברבית דאורייתא‪ ,‬בלוה דינר‬ ‫כאן תשלום של רבית‪.‬‬
‫ע״מ לשלם דינר וטריסית‪ .‬וזה סותר מש״כ‬ ‫אלא דבדף ע״ג‪ .‬בהא דמוליך פירות‪ ,‬איתא‬
‫בדף מ״ד‪ ,:‬דיש לו אינו עושה אלא דנחשב‬ ‫דמותר ללוות סאה במקום הזול ולשלם‬
‫שנתייקרו ברשותו‪ ,‬וגם סותר מש״כ דף ע״ג‪,.‬‬ ‫סאה במקום היוקר‪ ,‬אם יש ללוה פירות במקום‬
‫דיש לו מתיר רבית דרבנן בלבד‪ ,‬וצ״ע‪.‬‬ ‫היוקר‪ .‬ומסביר רש״י שם‪ ,‬דכיון שסאה בסאה‬
‫לא הוי אלא רבית דרבנן‪ ,‬חשבינן כאילו הלוה‬
‫ג‪ .‬החילוק גין יש לו דסאה בסאה‬ ‫אוקמינהו ברשותיה של המלוה כבר בשעת‬
‫לפסיקה‬ ‫ההלואה‪ .‬ומשמע דנחשב שהלוה הקנה לו‬
‫ו כ הי ת ר דיש לו‪ ,‬כתוב בסוגיין‪ ,‬דר׳ יצחק‬ ‫את הפירות ולא שהם ניקנים לו ממילא‪ ,‬כמו‬
‫סבר שאפילו יש לו סאה‪ ,‬לוה עליה‬ ‫שראינו דף מ״ד‪ .:‬ועוד יש להעיר‪ ,‬דשם אין‬
‫כמה כורין‪ .‬וכתב ברשב״א לעיל דף ס״ג‪.‬‬ ‫לומר שההיתר הוא מפני שנתייקרו ברשותו‪,‬‬
‫הב!‬
‫ועל פי זה אפשר ליישב את שיטת רש״י‪.‬‬
‫דבדף מ״ד‪ ,:‬רש״י איירי בהלואה רגילה‬
‫של סב״ס‪ ,‬וסגי בה אם יש לו דינר זהב א׳‪,‬‬
‫ללוות עליו כמה דינרים‪ ,‬ובזה אומרים דאלה‬
‫שיש לו ניקנים ממילא למלוה‪ .‬וצורת ההיתר‬
‫היא שנחשב כאלו נתייקרו ברשות המלוה‪.‬‬
‫אכל בדף ע״ג‪ .‬הוא משלם סאה במקום‬
‫היוקר‪ ,‬תמורת הסאה הזולה שהוא‬
‫קיבל‪ ,‬וא״א להתיר את זה אא״כ נחשיב שאין‬
‫שם הלואה כלל‪ .‬וא״כ ע״כ צריך לומר‬
‫דאוקמינהו ברשותיה‪ ,‬שנחשב שהלוה הוא‬
‫שמקנה את פירותיו ללוה‪ .‬ולפי זה צ״ל דלא‬
‫התירו שם אלא אם יש ללוה במקום היוקר‪,‬‬
‫את כל הפירות שהוא לוה‪ .‬וכ״כ הגידולי‬
‫תרומה ח״ד סי׳ ט״ל‪ ,‬דאין להתיר שם אלא‬
‫אם יש לו את כל הפירות‪.‬‬
‫ועדי ■י ■ ן צריך להבין איך כתב רש״י בדף‬
‫מ״ו‪ ,.‬שאם יש לו אפשר להתיר‬
‫אפילו רבית דאורייתא‪ .‬וצריך לומר בזה כמו‬
‫שכתב הריטב״א שם ד״ה ר״א בשיטת רש״י‪,‬‬
‫דאיירי בלא קבע זמן‪ ,‬אלא מתחייב להחזיר‬
‫את המעות מיד אחר ששילם לפועליו‪ ,‬וא״כ‬
‫העודף שהוא משלם למלוה‪ ,‬אינו שכר המתנת‬
‫מעות‪ ,‬דאין ״המתנת מעות״ אלא כשיש ללוה‬
‫זמן מסויים שאינו חייב כלל להחזיר את‬
‫הכסף‪ ,‬אלא הוא שכר עבור ההנאה שאינו‬
‫צריך לרוץ לביתו‪ ,‬להביא מעות לשלם‬
‫לפועליו‪ .‬ובאמת יש שם הלואה בין מדאור׳‬
‫ובין מדרבנן‪ ,‬אלא שאין שם רבית כיון שאין‬
‫שם אגר נטר ליה‪ ,‬שכר המתנת מעות‪ ,‬וזה‬
‫מותר לגמרי לדעת רש״י‪.‬‬
‫הרי לפנינו‪ ,‬ג׳ דרכים בהיתר הלואה‪ ,‬במקום‬
‫שיש לו‪ .‬הראשון הוא בהלואת סב״ס‬
‫רגילה‪ ,‬וסגי בזה אם יש לו קצת‪ ,‬משום‬
‫שחכמים אמרו שהקצת שלו נחלט כנגד מה‬
‫שהוא לוה‪ ,‬ואפשר לעשות פעולה זו‪ ,‬אלף‬
‫סאה בסאה בהיתר‬
‫ד״ה ש״מ‪ .‬דאע״ג דקיי״ל כר׳ יצחק לענין‬
‫הלואת סב״ס‪ ,‬מ״מ בפוסק על חפירות ויש‬
‫לו‪ ,‬אין היתר אא״כ יש למוכר את כל חפירות‪.‬‬
‫וצ״ע למה מחמירים בפסיקא‪ ,‬אע״ג דבעלמא‬
‫פסיקא קילא מסאה בסאה‪ ,‬כמו שכ׳ תוס׳ דף‬
‫ס״ג‪ :‬ד״ה מהו‪.‬‬
‫החוו״ד בריש סי׳ קס ״ג מסביר את הענין‪,‬‬
‫וכותב דיש לחלק בין הלואת סב״ס‪,‬‬
‫שבה אינו מתכוון להקנות כלום למלוה‪ ,‬אלא‬
‫שחכמים הם שאמרו שהסאה שיש לו נחלטת‬
‫למלוה‪ ,‬תמורת הסאה שלוה‪ ,‬ובין פסיקא‪,‬‬
‫ששם הוא המקנה את פירותיו ללוקח‪ .‬ובמקום‬
‫שחכמים הם שאמרו שהסאה שלו ניקנית‬
‫למלוה‪ ,‬אפשר לעשות הפעולה הזאת ק׳‬
‫פעמים במעמד א׳‪ ,‬ואולי אפילו בב״א כדמ׳‬
‫מד׳ תוס׳ סד״ה ולית‪ .‬אבל במקום שהוא‬
‫המקנה‪ ,‬א״א להקנות אותה סאה פעמיים‬
‫במעמד א׳‪ ,‬דנראה כחוכא וטלולא‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫ומה שבפסיקא‪ ,‬לא אמרו שחכמים הם‬
‫המקנים את פירות המוכר ללוקח‪ ,‬וכך‬
‫יהיה אפשר לפסוק על כור אפילו אם אין לו‬
‫אלא סאה‪ ,‬בזה אמרו בבית המדרש‪ ,‬דיש‬
‫הבדל בין אם הסאה נחלטת על פי חכמים‪,‬‬
‫ובין אם נחשב שהלוה הוא המקנה‪ .‬דבמקום‬
‫שחכמים מקנים‪ ,‬אין זה מועיל אלא לענין‬
‫זה‪ ,‬שהפירות נחשבות כנתייקרו ברשותו של‬
‫המלוה‪ .‬אבל לא סגי בזה כדי שנחשיב כאלו‬
‫אין שם הלואה כלל‪ ,‬להתיר כל רבית דרבנן‪.‬‬
‫אבל אם הלוה הוא המקנה‪ ,‬נחשב כאלו אין‬
‫שם הלואה כלל‪ ,‬אלא מעין חליפין‪ .‬והרי‬
‫קיי״ל דבפסיקא ביש לו‪ ,‬מותר להוזיל‪ ,‬וא״כ‬
‫יש שם רבית ממש מדרבנן‪ .‬וע״כ צ״ל דשם‬
‫נחשב כאלו אין שם הלואה כלל‪ ,‬והתקנה‬
‫היתה שהמוכר הוא המקנה‪ .‬אבל לפי זה צריך‬
‫שיהיה ברשותו כל כמות הפירות שהוא רוצה‬
‫למכור‪.‬‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן כד‬
‫אלא דס׳ התרומות‪ ,‬ש׳ מ״ו ח״ה סי׳ א׳‪,‬‬
‫מביא דר׳ הונא למד את דינו ממה שאמר‬
‫שמואל לווין סתם ופורעין סתם‪ ,‬וא״כ זו היא‬
‫המימרא שלפנינו‪ ,‬שר׳ יהודה אמר בשם‬
‫שמואל‪ .‬וס׳ התרומות היה תלמידו של‬
‫הרמב״ן‪ ,‬וי״ל שגם הוא גרס הכי‪ ,‬ואתי שפיר‪.‬‬
‫אבל אאל״כ בדעת הרי״ף‪ ,‬שהוא גורס שם‬
‫״אמר ר׳ שמואל בר׳ יהודה״‪ ,‬ולאו היינו‬
‫שמואל‪ .‬ועוד דברי״ף אצלנו כתוב ״אבל‬
‫חכ״א לוין סתם‪ ..‬ודוקא על שער שבשוק‬
‫כדרב הונא‪ ,‬א״נ היכא דאת ליה״‪ .‬וא״כ לפי‬
‫דבריו עדיין צ״ע מה הוא חידושו של רב‬
‫יהודה‪.‬‬
‫וא״ב ודאי שגם בזה צריך שיהיה לו את הכל‪.‬‬
‫ג‪ .‬שיטת הרמב״ם דאוסר סאה בסאה‬
‫בקבע זמן‬
‫ו מ ד ברי הרמב״ם בפ״י מהל׳ מו״ל‪ ,‬מוכח‬
‫דס״ל כרי״ף דהיתרו של ר״י קאי‬
‫אסב״ס על שער שבשוק‪ .‬והרמב״ם חולק על‬
‫רש״י גם בפירושו של לוים סתם‪ ,‬ופירש‬
‫דכוונתו היא‪ ,‬בלא קביעות זמן‪ .‬דחז״ל לא‬
‫התירו לבלוות סב״ס אלא סתם‪ ,‬בלא קביעות‬
‫זמן‪ .‬וגם מש״כ במשנה ״עד שיבא בני״‪,‬‬
‫פירושו לדעת הרמב״ם‪ ,‬דאיירי בלא קביעות‬
‫זמן‪ .‬וכן כ׳ הריטב״א דף ע״ה‪ .‬ודף מ״ד‪,:‬‬
‫דא״א להתיר סב״ס אלא כשלא קבע זמן‪.‬‬
‫ובהסבר הקפידא‪ ,‬שלא התירו הלואת סב״ס‪,‬‬
‫בין ביש לו‪ ,‬ובין ביצא השער‪ ,‬אלא‬
‫אם לא קבע זמן‪ ,‬כתבהרשב״א שאם קבע‬
‫זמן‪ ,‬יש לחשוש דילמא השער ישתנה עד‬
‫הזמן שקבעו‪ .‬והמ״מ הסביר שאם קבעו זמן‪,‬‬
‫זה יראה כאלו עשו את זה בדוקא‪ ,‬באופן‬
‫שהפרעון יהיה אחרי שהמחיר עלה‪ .‬ואע״ג‬
‫שהלוה יכול לשלם תוך הזמן‪ ,‬שניהם יודעים‬
‫שמן הסתם אין בעל חוב פורע תוך זמנו‪.‬‬
‫ומד׳ המת״א סי׳ כ״ט‪ ,‬נ׳ שלמד בזה הסבר‬
‫סכח‬
‫פעמים‪ .‬ובזה אמרינן שהפירית נתייקרו‬
‫ברשות המלוה‪ ,‬ומש״ה אין שם רבית‪ .‬השני‬
‫הוא במקום שלוה סב״ס על מנת לשלם במקום‬
‫היוקר‪ .‬ובזה אין היתר אא״ב נחשב שהלוה‬
‫הקנה את פירותיו למלוה‪ ,‬וא״א לעשות פעולה‬
‫הזו אלא פעם א׳ במעמד א׳‪ .‬ומש״ה צריך‬
‫שיהיו לו את כל הפירות‪ .‬ואז נחשב שאין‬
‫כאן הלואה כלל‪ ,‬להתיר רבית דרבנן‪ .‬השלישי‬
‫הוא במקום שיש לו‪ .‬ומתחייב לשלם מיד‬
‫בלי המתנת זמן‪ .‬בזה לא שייך תשלום של‬
‫רבית‪ ,‬ומותר אפילו סאה בסאתיים‪ .‬ומה‬
‫שצריך יש לו‪ ,‬הוא מפני שאל״ב‪ ,‬אין שום‬
‫משמעות למה שהוא מתחייב לשלם מיד‪.‬‬
‫וההיתר הג׳ הזה‪ ,‬אינו אלא לדעת רש״י‪ .‬אבל‬
‫לדעת הראשונים שחולקים עליו‪ ,‬ומוקמי הא‬
‫רדף מ״ו‪ .‬בדרך מכר דוקא )ע׳ תוס׳ וריטב״א‬
‫שם(‪ ,‬גם זה נכלל בדרך הב׳ הנ״ל‪ ,‬ואין שם‬
‫אלא ב׳ דרכים‪.‬‬
‫וכ תו ב בסיפא דמתניתין‪ ,‬דהלל אוסר‪ .‬וכן‬
‫היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר‬
‫לחברתה עד שתעשיה דמים‪ .‬ואיתא בגמ׳‬
‫א״ר יהודה אמר שמואל‪ ,‬זו דברי הלל‪ ,‬אבל‬
‫חכ״א לוים סתם ופורעים סתם‪ .‬ורש״י פי׳‬
‫דדברי ר״י נאמרו על ככרות‪ ,‬שחכמים התירום‬
‫משום דהוו דבר מועט‪ ,‬ולא גזרו בזה‪ ,‬אפילו‬
‫אם אין לו‪ .‬וסתם היינו בלי קציצת דמים‪.‬‬
‫אבל הרי״ף חולק על רש״י‪ ,‬ופי׳ דהא‬
‫דר״י קאי אסאה בסאה‪ .‬והרמב״ן במלחמות‬
‫מסביר דלפי דבריו‪ ,‬חידושו של ר״י אמר‬
‫שמואל הוא‪ ,‬דלוים סתם על שער שבשוק‪.‬‬
‫וצ״ע בפירוש זה‪ ,‬דהא כבר ידעינן ליה‬
‫ממימרא דר׳ הונא לעיל דף ע״ב שלמדו מהא‬
‫דר׳ שמואל בר חייא‪ .‬והרי״ף שם למד כד׳‬
‫הבה״ג‪ ,‬דר׳ הונא קאי על הלואת סב״ס על‬
‫שער שבשוק‪.‬‬
‫פבט‬
‫ומה שכולם הקדימו את ההיתר דיצא‬
‫השער‪ ,‬יש לומר דנקטו את סדר הגמרא‪,‬‬
‫שהביאה את ההיתר דיצא השער דף ע״ב‪,:‬‬
‫ואת ההיתר דיש לו במתג׳ דף ע״ה‪ .‬אבל מ״מ‬
‫אם גדר ההיתר דיצא השער היה משום דהוי‬
‫כיש לו‪ ,‬וכשיטת הרמב״ן ודעימיה‪ ,‬ודאי‬
‫שבספרי הפוסקים היו צריכים להקדים את‬
‫ההיתר דיש לו‪.‬‬
‫והנה בגמרא דף ע״ב‪ :‬איתא‪ ,‬דמותר להלוות‬
‫סאה בסאה אם יצא השער‪ ,‬משום‬
‫״דהא חיטי בהיני והא חיטי בשילי‪ ,‬אי בעי‬
‫זבני ופרעי ליה״‪ .‬ונראה לפרש את ד׳ הגמ׳‬
‫לפי כל הראשונים האלה‪ ,‬דמכיון דיצא השער‪,‬‬
‫הלוה יכול להשיג חטין באשראי‪ ,‬א״נ ללוות‬
‫מעות ולקנות ח טין כמו שכ׳ הרא״ש סי׳ ס״א‪,‬‬
‫וממילא הוא יכול להבטיח לעצמו שלא יפסיד‪,‬‬
‫אפילו אם מחיר החטים יעלה‪) .‬וכן אם יש‬
‫לו מעות לפי דעת התוס׳ שם ד״ה אין‪,‬‬
‫והראב״ד(‪ .‬והיינו מה שכתוב ״אי בעי זבני‬
‫ופרעי ליה״‪ .‬ואם כן‪ ,‬אם יצא השער‪ ,‬אפילו‬
‫אם קצץ לשלם סאה‪ ,‬אין הלוה מחויב להפסיד‬
‫בזה אפילו אם יתייקרו הפירות‪ ,‬ואין זה חשוב‬
‫קציצת נשך‪ ,‬וחז״ל לא אסרו בכה״ג‪ ,‬כיון‬
‫שאין בסאה בסאה אלא איסור מדרבנן‪.‬‬
‫ולפי זה גדר ההיתר של יצא השער הוא‬
‫שונה לגמרי מגדר ההיתר של יש לו‪ .‬ואין‬
‫קושיא על הראשונים שהקדימו את ההיתר‬
‫דיצא השער‪ .‬ואין להקשות‪ ,‬דטעם זה שהלוה‬
‫אינו צריך להפסיד ואין כאן קציצת נשך‪,‬‬
‫יועיל גם ביש לו‪ ,‬ולמה צ״ל דשם הטעם הוא‬
‫משום דפירותיו נקנים למלוה‪ .‬שהרי לר׳ יצחק‬
‫חז״ל התירו ללוות כור אם יש לו סאה‪ ,‬ובזה‬
‫ודאי יפסיד אם המחיר יעלה‪ .‬ואפילו לר׳‬
‫הונא שסובר‪,‬יש לו סאה לוה סאה‪ ,‬א״א לסמוך‬
‫על החטים שיש לו כדי שלא יפסיד‪ ,‬שהרי‬
‫הוא צריך אותם‪ ,‬דאל״כ לא היה לוה מאחרים‪.‬‬
‫סאה בסאה בהיתר‬
‫אחר‪ ,‬והוא על פי ד׳ הרמב״ם פ״ט הל׳ ר‪,‬‬
‫שב׳ לע׳ פסיקא ויש למוכר חוב של חטים‬
‫אצל אחרים‪ ,‬דאסור מפני דהוי ״כקובע לו‬
‫זמן‪ ,‬והוזיל לו מפני שמקיפו״‪.‬‬
‫ועד כאן ראינו בראשונים ב׳ פשטים בחידושו‬
‫של רב יהודה‪ ,‬די״מ שבא לגלות היתר‬
‫להלוות סב״ס בדבר מועט‪ ,‬וי״מ שבא להתיר‬
‫ביצא השער‪.‬‬
‫ומצאנו פשט שלישי‪ ,‬בספר המקח לר׳ האי‬
‫גאון >עמ׳ תמ״ח(‪ ,‬שכתב ראם רק לא קבע‬
‫זמן‪ ,‬אפילו אם אין לו ולא יצא השער‪ ,‬מותר‬
‫להלוות סאה בסאה‪ .‬וזו היתה כוונת רב יהודה‪,‬‬
‫כשאמר לווין סתם ופורעין סתם‪ .‬ולפי דבריו‬
‫מותר להלוות סב״ס בא׳ משלשה דרכים‪ ,‬אם‬
‫לא קבע זמן‪ ,‬אם יש לו‪ ,‬או אם יצא השער‪.‬‬
‫ד‪ .‬יצא השער‬
‫ובהסבר ההיתר דיצא השער‪ ,‬כתבו הרמב״ן‬
‫הרשב״א והריטב״א דף ע״ב‪,:‬‬
‫דמכיון דיצא השער ויכול להשיג את הפירות‪,‬‬
‫הוי כאלו יש לו‪ .‬אלא דלפי זה אינו מובן‬
‫סדר הדברים ברי״ף‪ ,‬שכתב דרב יהודה התיר‬
‫להלוות סתם‪ ,‬אם יצא השער‪ ,‬א״נ היכא דאית‬
‫ליה‪ .‬וזה ברור‪ ,‬שאם יצא השער מותר רק‬
‫משום דהוי כאית ליה‪ ,‬הסדר היה צריך להיות‬
‫הפוך‪.‬‬
‫ולא רק הרי״ף בחר בסדר הזה‪ .‬אלא גם‬
‫הרמב״ם הל׳ מו״ל פ״י‪ ,‬כתב בהל׳ א׳ שמותר‬
‫להלוות סב״ס אם יצא השער‪ ,‬ובהל׳ ב׳ הוא‬
‫מביא את ההיתר דיש לו‪ .‬וכן בס׳ התרומות‬
‫ש׳ מ״ו ח״ה‪ ,‬מפרש את ההיתר דיצא השער‬
‫לפני הא דיש לו‪ ,‬וכן ר׳ ירוחם‪ .‬ובשו״ת‬
‫הרא״ש כלל ק״ח סי׳ ט״ו‪ ,‬כ׳ ״הרי ב׳ דרכים‬
‫להיתר במלוה חטין לחברו לפרוע לו ח טין‬
‫אם הוקרו‪ ,‬אם היה שעד ידוע‪ ,..‬ואם לא היה‬
‫שער ידוע והיו ביד הלוה חטין״‪.‬‬
‫בהירות בשמעתתא דרבית ־ סימן כד‬
‫יש סיבה והסבר משלו‪ ,‬יש לומר דהרמב״ם‬
‫ס״ל דחכמים לא התירו הלואת סב״ס אלא‬ ‫הל׳ מו״ל פ״י הל׳ ה‪ /‬בשם שו״ת‬
‫במקום שיש צירוף לב׳ היתרים‪ .‬וכן דייק בס׳‬
‫חקרי לב מל׳ הריטב״א דף ע״ה‪ ,.‬שב׳ ״ולא‬
‫התירו אלא בדאיכא תרתי וכו״׳‪ .‬ולפי זה‪,‬‬
‫בהא פליגי ר׳ האי גאון והרמב״ם‪ ,‬דר׳ האי‬
‫ס״ל רכל א׳ מההיתרים בפני עצמו‪ ,‬בין יש‬
‫לו‪ ,‬בין יצא השער‪ ,‬ובין לא קבע זמן‪ ,‬סגי‬
‫כדי להתיר‪ ,‬וכמו שראינו לעיל‪ .‬אבל הרמב״ם‬
‫ס״ל דלא התירו אלא בתרתי לטיבותא‪,‬‬
‫כשמצטרפים יחד שנים מההתירים האלה‪.‬‬
‫הל‬
‫ועל פי זה אפשר להבין מה שכתב המל״ט‬
‫הרשב״א‪ ,‬רלדעת הרמב״ם הסובר דלא התירו‬
‫סב״ס אלא בלא קבע זמן‪ ,‬בין אם סומכים‬
‫על ההיתר דיצא השער ובין אם סומכים על‬
‫יש לו‪ ,‬מ״מ אם יצא השער וגם יש לו‪,‬‬
‫מצטרפים שני ההיתרים להתיר אפילו אם‬
‫קבע זמן לפרעון‪ .‬ואת״ל דההיתר דיצא השער‬
‫הוא משום דחשוב כיש לו‪ ,‬אין לזה שום‬
‫הבנה‪.‬‬
‫אבל לפי מה שכתבנו רלכל א׳ מההיתרים‬